‫בס"ד‪ .

‬ש"פ דברים‪ ,‬תשעה‪-‬באב נדחה‪ ,‬ה'תשכ"ד* [מאמר ד"ה קץ‬

‫שם לחושך עם ביאורים על ידי רפאל שוואב‪ ,‬צפת]‬
‫קץ שם לחושך ‪ ,1‬ואיתא במדרש ‪ ,2‬זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה‪.‬‬
‫ומבאר הצמח צדק ‪ 3‬שהוא ע"ד מ"ש בזהר ‪ 4‬עה"פ ‪ 5‬לכל זמן ועת לכל חפץ‪ ,‬שיש‬
‫זמן קצוב לחושך הגלות‪ .‬וצריך להבין‪ ,‬דכיון שכל הדברים שבעולם יש להם זמן‬
‫קצוב‪ ,‬לכל זמן‪ ,‬מהו החידוש בקץ שם לחושך [משמעות הענין שהקץ של החושך‬
‫שבאיוב שונה מהקץ של "לכל זמן שבקהלת]‪ .‬וביותר אינו מובן‪ ,‬דמלשון הכתוב‬
‫קץ שם לחושך משמע‪ ,‬שהחושך מצד עצמו אין לו קץ‪ ,‬אלא ששם לו קץ‪ .‬ויש לומר‬
‫הביאור בזה‪ ,‬דזה שהדברים הבלתי רצויים אינם נמצאים בי"ד העתים שנקצבו‬
‫לטובה ‪[ 6‬דהיינו שבתקופת הי"ד עתים לטובה‪ ,‬אין דברים בלתי רצוים – כיון שהם‬
‫לטובה] הוא רק שלא ישנם אז בפועל‪ ,‬כי ע"י הענינים הטובים שישנם אז‪,‬‬
‫הדברים שאינם רצויים הם מתבטלים [הכוונה ‪ -‬שישנם דברים בלתי רצויים‬
‫בהעלם‪ .‬ובזה מיושבים שני הפסוקים‪ :‬בקהלת מדבר על הדברים כמו שהם בפועל‪,‬‬
‫ובאיוב מדבר על החושך שקיים גם כשאינו בפועל (על דרך החילוק בין צדיק‬
‫לבינוני)]‪ .‬דכמו"כ הוא באור וחושך‪ ,‬שהאור דוחה את החושך [ועד שאפילו מעט‬
‫אור דוחה הרבה חושך ‪ .]7‬וענין קץ שם לחושך הוא‪ ,‬שלאחרי שיהי' הקץ שלו לא‬
‫יהי' שייך כלל ענין החושך‪ .‬דזה שהגאולה העתידה תהי' גאולה נצחית שאין‬
‫אחרי' גלות ‪ ,8‬הוא‪ ,‬שאז לא יהי' שייך חושך הגלות [יש לבאר הכוונה שבעולם‬
‫שלנו‪ ,‬לכל דבר יש גם את ההיפך שלו – וזה נקרא 'שייכות לחושך'‪ ,‬אבל בגאולה‬
‫העתידה הוא מצב של גאולה שאין לה היפך ואינה שייכת לגלות (שלא כמו‬
‫הגאולות שלפני כן)‪ .‬וזהו "קץ שם לחושך"‪ ,‬שכללות העולם יהיה במצב שונה ממה‬
‫שאנחנו מכירים עכשיו‪ ,‬שעכשיו יש חיים והיפך החיים‪ ,‬עשירות ועניות‪ ,‬אור‬
‫וחושך‪ ,‬אבל בגאולה העתידה (תחיית המתים) יהיה מצב של חיים שאין להם היפך‪,‬‬
‫ועשירות בעצם‪ ,‬ואור שאין לא שייכות לחושך‪ .‬ומזה מובן שישנם שני אופנים‬
‫בביטול החושך‪ :‬על ידי גילוי אור שהוא ההיפך מן החושך‪ .‬או על ידי ביטול עצם‬
‫המושג חושך שהוא היפך האור‪ ,‬ואז הכל אור (מסוג אחר‪ .‬דהיינו שנקרא אור‬
‫בלשון השאלה כדי לשלול ממנו את החסרון של החושך‪ .‬אך באמת בחינה זו כוללת‬
‫בתוכה גם כח ההעלם של אוא"ס ב"ה באופן שניכר (גילוי ואור) שגם כח ההעלם‬
‫הוא כח של עצמותו ית')‪" .‬לכל זמן‪ ,‬ועת לכל חפץ" מדבר בתוך מסגרת העולם‬
‫שלנו‪ ,‬ו‪"-‬קץ שם לחושך" מדבר על המעבר בין העולם שלנו לעולם של הגאולה‬
‫העתידה‪ .‬ובענייני עבודה יש לזה השלכה גדולה מאד‪ ,‬שבעולם של אור וחושך‬
‫צריכים לדעת להתגמש ולהתפשר מול החושך (כיון ש‪"-‬לכל זמן ועת לכל חפץ"‪,‬‬
‫לכן מתעסקים רק במיגור הרע‪ .‬אבל מצד הגאולה העתידה‪ ,‬מה ש‪'-‬מסדרים' עם‬
‫הרע אינו אלא ענין רגעי‪ ,‬שגם לוקח בחשבון את האפשרות לבטל את הרע אח"כ‪.‬‬
‫ועד"ז בענין תחיית המתים‪ ,‬שמי שאין לו אלא חיי עולם הזה טוען "אכול ושתה כי‬
‫מחר נמות"‪ ,‬אבל מצד ההמשך – ההתנהגות שונה]‪.‬‬

‫ב) והנה החילוק באופן ביטול החושך – אם הוא רק נדחה מפני האור‪ ,‬או שאין‬
‫שייך כלל מציאותו – תלוי בדרגת האור‪ .‬שבכדי לדחות את החושך (אבל גם‬
‫לאחרי שנדחה שייכת מציאותו) הוא גם ע"י אור מוגבל‪ ,‬ועד שאפילו מעט אור‬
‫דוחה הרבה חושך ‪[ 7‬יש לבאר שזהו מצד אור המתלבש בכלים דלקמן אות ד'‪,‬‬
‫שכיון שאור זה שייך להתלבשות בכלים‪ ,‬לכן עדיין יש שייכות לחושך (ולגבי האור‬

‫‪1‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫שלמעלה מהתלבשות ובגדר התלבשות‪ ,‬ראה בהמשך)‪ .‬ויש לומר שסדר זה שמעט‬
‫אור דוחה הרבה מן החושך הוא מה שהאור והחושך הפסיקו לשמש בערבוביא כמו‬
‫במעשה בראשית (‪ -‬יש לומר שאז שמשו בערבוביא מצד שלא היתה עדיפות לצד‬
‫אחד על השני במבנה עולם השכל שיש בו גדרים של הפכים‪ .‬ומצד ששיתף בו מדת‬
‫הרחמים נהיה עדיפות לאור לדחות את החושך גם בעולם הנברא באופן של‬
‫הפכים)]‪ .‬ובכדי שהחושך יתבטל לגמרי הוא ע"י אור בלתי מוגבל [הכוונה לאור‬
‫שאינו מוגבל גם בגדר של בלי גבוליות ‪ -‬אור שלמעלה מגדר התלבשות]‪ .‬וכדאיתא‬
‫במדרש ‪ 9‬דזה שהגאולה דיציאת מצרים (וכן הגאולה מגלות בבל ושאר הגלויות‬
‫עד להגאולה דלעתיד) היתה גאולה שיש אחרי' גלות‪ ,‬וגאולה העתידה תהי' גאולה‬
‫נצחית שאין אחרי' גלות‪ ,‬הוא‪ ,‬כי הגאולה דיציאת מצרים היא דוגמת אור הנר‬
‫ששייך בו כיבוי ‪[ 10‬ראה בהערה שמדייק בלשון 'ששייך'‪ .‬ולפי ההמשך (אות ד')‬
‫נראה לבאר שהכוונה לאור שלמעלה מהתלבשות בכלים אלא שהוא בגדר‬
‫התלבשות‪ ,‬כי באור המתלבש בכלים יש מצב של העלם והסתר האור (אלקים)‪,‬‬
‫ואינו מביא לגאולה וליציאה ממגבלות הכלים (רק למעט אור שדוחה הרבה מן‬
‫החושך‪ ,‬כנ"ל)‪ .‬ויש לומר שזהו מה שממשיך בהערה שאילו זכו גם הגאולות‬
‫שנמשלו לאור הנר היו באופן דנצחיות – שאור זה הוא כנגד בחינת סובב כל עלמין‬
‫שיש בה בחינה הקשורה לעולם ובחינה שאינה קשורה לעולם‪ ,‬ואילו זכו הבחינה‬
‫שאינה קשורה לעולם היתה בהתגברות להיות קשורה לאור העצם שאין שייך בו‬
‫כיבוי‪ ,‬להיות גאולה נצחית (ועצ"ע)]‪ ,‬וגאולה העתידה היא דוגמת אור היום שאין‬
‫שייך בו כיבוי‪ .‬היינו‪ ,‬שהגילוי דגאולה העתידה יהי' גילוי אור בלתי מוגבל שאין‬
‫שייך בו הפסק ‪ ,11‬ולכן תהי' גאולה נצחית שאין אחרי' גלות ‪.12‬‬

‫ג) והנה ידוע שכל גילוי הוא ע"י תורה (תורה אור ‪ .)13‬ומזה מובן‪ ,‬דכיון שביטול‬
‫חושך הגלות הוא ע"י אור‪ ,‬לכן‪ ,‬בכדי לקרב ולמהר עוד יותר את הגאולה‬
‫העתידה‪ ,‬הוא ע"י הלימוד בתורה בענין האור ‪[ 14‬ראה החלוקות בזה בהערה‪.‬‬
‫ונראה לבאר שבענין ביטול החושך הדבר הכרחי עוד יותר‪ ,‬שכיון שביטולו תלוי‬
‫בגילוי מבחינת 'אתר דלא אשתני'' (הערה ‪ ,)11‬שזה קשור ל‪"-‬אני ה' לא שיניתי"‪,‬‬
‫מובן שהחסרון עכשיו בעולם הוא רק בגילוי (כי עצמותו ית' בהתגלות בכל מקום‬
‫ומורגש אצל אנשים פשוטים וילדים)‪ ,‬ומה שחסר הוא גילוי‪ ,‬ולשם כך זקוקים‬
‫לתורה שמושרשת למעלה מן העולם עד עצמותו ית'‪ ,‬כך שממנה דווקא יכול להיות‬
‫גילוי של הדרגות הגבוהות ביותר]‪ .‬ולהעיר‪ ,‬דבהדרוש של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע‬
‫שנאמר בשבת תשעה באב נדחה ‪ 15‬מדובר בענין האור‪ .‬דיש לומר‪ ,‬שהשייכות דענין‬
‫זה לתשעה באב נדחה הוא ‪ ,16‬כי תשעה באב שחל בשבת ונדחה הוא מסוגל לפעול‬
‫שיהי' נדחה לגמרי ‪[ 17‬כיון שהשבת כבר מחלישה את כח היום כיון שדוחה אותו‪,‬‬
‫ויש בזה גם משמעות של תוכן ולא רק ענין תכני]‪ ,‬ודחיית וביטול הגלות הוא ע"י‬
‫אור ‪[ 18‬שבזמן מסוגל לביטול הגלות מתעסקים בדברים שעניינם ביטול החושך‪,‬‬
‫בבחינת איש את רעהו יעזורו‪ ,‬וטובים השנים מן האחד]‪.‬‬

‫ומבואר בהמאמר [של הרבי הרש"ב]‪ ,‬דאור הוא אין‪ ,‬ביטול [משמעות הדבר‬
‫שהעבודה המביאה לביטול החושך‪ ,‬היא עבודה ששייכת לאור‪ ,‬דהיינו עבודת‬
‫הביטול‪ .‬ובזה כמה דרגות כמו שממשיך לבאר במאמר]‪[ .‬דהחילוק בין אור וכלי‪,‬‬
‫הוא‪ ,‬שאור הוא אין וכלי הוא יש]‪ .‬ובהביטול דאור ג' מדריגות [מונה אותן‬
‫מלמטה למעלה]‪ .‬הביטול דאור מצד עצמו‪ ,‬מפני שאור הוא מעין המאור‪ ,‬והביטול‬
‫שבו ע"י שנרגש בו מקורו‪ ,‬והביטול שלו מצד טבע הרצוא והעלי' שבו ליכלל‬
‫‪2‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬
‫במקורו‪ .‬וצריך להבין‪ ,‬הרי גם הביטול דאור שמצד עצמו הוא (לכאורה) זה שאור‬
‫אינו מציאות לעצמו וענינו הוא גילוי המאור [‪ -‬מעין המאור‪ ,‬אבל הרבי משנה את‬
‫ההגדרה‪ ,‬ראה בהמשך]‪ ,‬ומהו החילוק בין האור עצמו (שענינו הוא גילוי המאור)‬
‫לזה שנרגש בו מקורו‪ .‬גם צריך להבין מ"ש בהמאמר ‪ 19‬שהביטול שבהאור ע"י‬
‫שנרגש בו מקורו הוא הביטול דכלא חשיב [‪ -‬וזו בחינה גבוה יותר ממה שהאור‬
‫הוא מעין המאור]‪ ,‬הרי זה שהאור אינו מציאות לעצמו וענינו הוא גילוי המאור‬
‫[מעין המאור]‪ ,‬הוא‪ ,‬לכאורה‪ ,‬ביטול גדול יותר מהביטול דכלא חשיב [כי הביטול‬
‫דכלא חשיב הוא רק בנוגע לחשיבותו‪ ,‬שאין לו ערך וחשיבות לגבי מקורו‪ ,‬ואין זה‬
‫נוגע לעצם מציאותו [דהיינו שמצד מציאותו כלפי עצמו יש לו חשיבות משא"כ אם‬
‫הוא מעין המאור]‪ ,‬ובהמאמר אומר [עיי"ש שאכן כתוב שם שהביטול השני הוא‬
‫הביטול דכלא חשיב ומשמעות הדברים שם שיש בזה תוספת על הביטול של גילוי‬
‫ומעין המאור‪ ,‬אך אין שם אמירה מפורשת של מה שכותב כאן בהמשך‪ ,]:‬שהביטול‬
‫שניתוסף בהאור ע"י שנרגש בו מקורו‪ ,‬על הביטול שלו מצד עצמו (שענינו הוא‬
‫גילוי המאור)‪ ,‬הוא הביטול דכלא חשיב‪.‬‬

‫ויש לומר הביאור בזה ע"פ הידוע ‪ ,20‬דהגם שאור הוא מעין המאור‪ ,‬מ"מ‪ ,‬כיון‬
‫שהמאור הוא מובדל מהאור (שהמאור אינו מקור להאור ורק שהוא נמצא ממנו‬
‫[לפי ההמשך מובן הביאור בזה שכיון שהאור רק מגלה את מציאות המאור (ולא‬
‫המהות)‪ ,‬לכן אינו ידוע כלום על המאור – גם לא מה שהוא מקור‪ ,‬ולכן הקשר עם‬
‫האור הוא שנמצא ממנו])‪ ,‬לכן זה שהאור מגלה את המאור הוא רק מציאות‬
‫המאור ולא מהותו ‪ .21‬אלא שאעפ"כ‪ ,‬מצד דביקותו של האור בהמאור נרגש בו גם‬
‫מהות המאור (שמובדל מהאור ואינו מתגלה בו)‪ .‬ועי"ז הוא מתבטל ממציאותו‪.‬‬
‫דמציאות האור הוא גילוי (המאור)‪ ,‬וע"י שנרגש בו שהמאור (מהות המאור) הוא‬
‫למעלה מגילוי‪ ,‬ושהגילוי אין לו ערך (כלא חשיב) לגבי המאור‪ ,‬הוא מתבטל‬
‫ממציאותו [הרי שהבחינה הראשונה של הביטול של האור היא רק מצד מציאות‬
‫המאור ‪ -‬שהאור מגלה את מציאות המאור; וזה כוונת הביטוי שהאור מעין המאור‬
‫– גילוי מציאות המאור‪ .‬וזהו שהרבי שינה את הביטוי 'מעין המאור'‪ ,‬וכתב כמה‬
‫פעמים 'גילוי המאור'‪ ,‬כנ"ל‪ ,‬להורות מהו תוכן הענין של 'מעין המאור')‪ .‬והבחינה‬
‫השניה של ביטול האור היא מצד מהות המאור – שנרגש בו מהות מקורו‪ .‬ולפי זה‬
‫תוכן הענין דכלא חשיב‪ ,‬הוא שהמציאות היא בבחינה לא חשיב לגבי המהות‪ .‬ויש‬
‫לבאר שזהו ההבדל בין 'גילוי' ל‪'-‬נרגש'‪ ,‬שגילוי הוא בשכל שמשיג רק מציאות‬
‫המאור כיון דלית מחשבה תפיסא ביה כלל‪ .‬ו‪'-‬נרגש' הוא ברגש כיון דנתפס הוא‬
‫ברעותא דליבא (רגש)‪ .‬וראה לעיל ביאור ההבדל בין 'מאור' ל‪'-‬מקור']‪.‬‬

‫אלא שמ"מ‪ ,‬גם הביטול דאור ע"י שנרגש בו מקורו אינו ביטול לגמרי‪ .‬דכיון‬
‫שהאור והמקור שלו הם שני ענינים‪ ,‬והאור הוא מחוץ למקורו‪ ,‬הרי זה שהאור‬
‫מרגיש את מקורו הוא שנרגש בו דבר שחוץ ממנו‪ ,‬שאין זה נוגע לעצם מציאותו‬
‫[למרות שמקורו הוא המהות של עצם מציאותו והוא מרגיש אותו‪ ,‬בכל זאת הוא‬
‫ומקורו הם שני דברים]‪ .‬ולכן‪ ,‬הביטול שע"י הרגש זה הוא רק בההתפשטות שלו‬
‫ולא בעצם מציאותו [כמו ששאל בקטע הקודם (במוסגר בחצאי ריבועים)]‪ .‬ועיקר‬
‫הביטול דאור (ביטול לגמרי) הוא הביטול שמצד הרצוא שלו ליכלל במקורו‪ .‬דכיון‬
‫שרצון נוגע לעצם מציאותו [כפירוש הבעש"ט ‪ 22‬עה"פ ‪ 23‬שרפים עומדים ממעל לו‪,‬‬
‫שע"י הרצון שלהם ליכלל באוא"ס הם (כמו) נמצאים (עומדים) שם [למעלה משם‬
‫אדנ‪-‬י כמו שכתוב קודם "ואראה את אד' יושב"‪ ,‬והם משתוקקים לעלות לבחינת‬

‫‪3‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫עצמות אוא"ס]‪ .‬וע"ד רצון האדם‪ ,‬דבמקום שרצונו של אדם‪ ,‬שם הוא נמצא‪,‬‬
‫ויתירה מזו‪ ,‬ששם הוא נמצא כולו ‪ ,]24‬לכן‪ ,‬ע"י שרוצה ליכלל במקורו הוא (כמו)‬
‫כלול במקורו [ראה ביאור בהערה שמצד המחשבה עצמה – רק המחשבה נמצאת‬
‫שם‪ ,‬ומצד התנועה שלו – אזי נמצא שם כולו‪ .‬והטעם לזה הוא שכיון שתנועה‬
‫מוגדרת ביחס למקום היעד‪ ,‬אזי כשזז כולו‪ ,‬כל כולו מחובר למקום היעד‪ .‬ויש לומר‬
‫שעד"ז הוא להיפך‪ :‬תנועה שמוגדרת כהרחקה ממקום המוצא קשורה תמיד‬
‫להתחלה‪ ,‬ונמצאים בהתחלה גם אם התרחקו ממנה הרבה‪ .‬וזהו שתשובה של‬
‫"צמאה לך נפשי בארץ ציה ועיף בלי מים" אינה מנתקת את האדם ממקום המדבר‪,‬‬
‫ובאיזהו שלב הוא צריך להחליף את תנועת התשובה שלו ‪ -‬שמקורה בהתרחקות‬
‫מהמקור ‪ ,-‬לתנועה של התקרבות למקום היעד‪ .‬וזהו שבריבוי מקומות (באגרות‬
‫קודש) הרבי מגדיר שיש להסיח את הדעת מדברים לא רצויים – שזהו ההתנתקות‬
‫האמיתית מהם‪ ,‬משא"כ כשפועל להתרחק מהם‪ ,‬אזי גם אם התרחק הרבה‪ ,‬עדיין‬
‫קשור אליהם‪ .‬ויש לומר שזהו ההבדל בין בינוני לצדיק‪ ,‬שהבינוני קשור בעיקר‬
‫למקום המוצא‪ ,‬והצדיק קשור למקום היעד [ואף שגם יכול להיות קשר ליעד אצל‬
‫בינוני‪ ,‬אבל אצל צדיק הקשר הוא גם מצד היעד עצמו‪ ,‬על ידי שממשיכים עליו‬
‫מלמעלה אהבה בתענוגים (ראה חינוך קטן בתניא)]‪ .‬וזהו ההבדל באש שעולה‬
‫למעלה‪ ,‬אם העיקר הוא שריפת העצים‪ ,‬או העיקר הוא שהשלהבת שואפת להיכלל‬
‫ביסוד האש דלמעלה‪ ,‬אלא שלשם כך צריך שריפת עצים – כדבר צדדי]‪ .‬ולכן‪,‬‬
‫הביטול שלו מצד הרצון ליכלל במקורו הוא ביטול לגמרי (ע"ד הביטול דאור‬
‫הכלול במאור) [ראה בהמשך משמעות הדיוק כמו כלול במקור]‪.‬‬

‫ד) וממשיך בהמאמר‪ ,‬שג' המדריגות בהביטול דאור הם בג' מדריגות שבאור‪.‬‬
‫הביטול דאור מצד עצמו הוא בהאור המתלבש בכלים‪ .‬הביטול דאור מפני שנרגש‬
‫בו מקורו הוא בהאור שלמעלה מהתלבשות בכלים‪ ,‬אבל בגדר התלבשות‪.‬‬
‫והביטול דאור שמצד טבע הרצוא והעלי' שלו ליכלל במקורו הוא בהאור שלמעלה‬
‫מגדר התלבשות [יש לומר שמלמעלה למטה‪ ,‬כדי לעבור מהאור הכלול במקורו‬
‫לאור שמרגיש מהות מקורו הוא הצמצום ראשון‪ .‬וכדי לעבור מהאור שמרגיש מהות‬
‫מקורו לאור שמגלה את מציאות המאור הוא על ידי עוד צמצום (כמו הענין של‬
‫שבירת הכלים)]‪ .‬וג' מדריגות שבאור כמו שהם בענין הספירות הם בינה חכמה‬
‫וכתר‪ .‬אור המתלבש בכלים הוא בבינה‪ ,‬כי בבינה הוא חיבור האור עם הכלי‪.‬‬
‫דזהו שבבינה הוא הוי' בניקוד אלקים ‪ ,25‬כי בבינה הוא חיבור האור (הוי') עם‬
‫הכלים (אלקים)‪[ 26‬ראה ד"ה תפלה למה תשכ"ט אות ז' שאור הממלא הוא אור‬
‫הסובב כמו שנמשך להיות מקור לנבראים]‪ .‬האור שלמעלה מהתלבשות בכלים‬
‫אבל בגדר התלבשות הוא בחכמה ['כח‪-‬מה'‪' ,‬כח' שייך למטה – בגדר התלבשות‪.‬‬
‫ו‪'-‬מה' קשור למעלה – למעלה מהתלבשות בכלים]‪ .‬והאור שלמעלה מגדר‬
‫התלבשות הוא בכתר‪ .‬וזהו שהביטול דדעת עליון‪ ,‬שכולא קמי' כלא חשיב‪ ,‬הוא‬
‫דוקא בחכמה שלמעלה מהבינה ‪[ 27‬במאמר ד"ה תפלה למשה מבואר שדעת עליון‬
‫הוא בעתיק ודעת תחתון באריך (ב' בחינות בכתר)‪ .‬ובמאמר ד"ה ברוך שעשה נסים‬
‫שבהערה ‪ ,27‬אות ה'‪ ,‬מבואר שדעת עליון הוא בזיווג פנימי דחכמה ובינה‪ ,‬ויש‬
‫לומר ש‪'-‬זיווג' קשור לדעת (ודעת לכתר)‪ .‬ולכן זיווג פנימי של חכמה ובינה – שבו‬
‫החכמה עיקר ‪ ,-‬קשור לבחינת עתיק של הכתר וזהו דעת עליון (בחכמה שהוא‬
‫העיקר)‪ .‬וזיווג חיצוני של חכמה ובינה – שבו הבינה עיקר ‪ ,-‬קשור לבחינת אריך‬
‫של הכתר וזהו דעת תחתון (בבינה) [מצד התלבשות הפרצופים זה בזה‪ ,‬הפנימיות‬

‫‪4‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫של הפנימיות של חכמה הוא עתיק‪ ,‬והפנימיות של הפנימיות של בינה הוא אריך‪,‬‬
‫ולכן כשחכמה עיקר הזיווג הוא מצד עתיק‪ ,‬וכשבינה עיקר הזיווג הוא מצד אריך]‪.‬‬
‫אלא שבמאמר ד"ה תפלה למשה מובן שבחינת עשירות שמצד עצמות אוא"ס‬
‫קשורה לדעת עליון (ובמאמר זה הוא כנגד הכתר עצמו)‪ .‬ויש לומר‪ ,‬על פי המבואר‬
‫לקמן בהערה ‪ ,37‬שיש המשכה של הבחינות העליונות בבחינות התחתונות בענין‬
‫האור והביטול‪ ,‬ולפי זה דעת עליון דכאן הוא בחינת ביטול ליכלל במקורו (כתר)‬
‫המתלבש בבחינת האור שמרגיש מהות מקורו (חכמה)]‪ ,‬כי הביטול דכלא חשיב‬
‫הוא מצד זה שנרגש בו מקורו‪ ,‬ולכן ביטול זה הוא דוקא בחכמה – אור שלמעלה‬
‫מהתלבשות (אבל בגדר התלבשות)‪ .‬והביטול שבכתר (אור שלמעלה מגדר‬
‫התלבשות) הוא ביטול נעלה יותר גם מהביטול דחכמה‪ ,‬שהביטול דחכמה הוא‬
‫הביטול דהוא לבדו הוא ואין זולתו ‪ ,28‬הביטול דאין‪ ,‬ובכתר הוא הביטול דאפס‬
‫[בתניא פי"ט (מובא לקמן – הערה ‪' :)37‬שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות‬
‫לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון']‪.‬‬

‫ויש לומר‪ ,‬דזה שהביטול דאור שמצד עצמו [שלא מחמת הרגשת המקור או‬
‫הרצון להיכלל שזה דבר התלוי בגורם שני שחוץ ממנו] הוא באור המתלבש בכלים‬
‫והביטול דאור שמצד הרגש מקורו ומצד הרצוא ליכלל במקורו הוא בהאור‬
‫שלמעלה מהתלבשות‪ ,‬הוא‪ ,‬כי ענין האור הוא גילוי‪ ,‬וכיון שעיקר הגילוי שבאור‬
‫הוא ע"י התלבשותו בכלים‪ ,‬לכן‪ ,‬האור (כמו שהוא מצד עצמו) יורד ונמשך‬
‫להתלבש בכלים‪ .‬דהגם שהכלים הם היפך האור‪ ,‬שהאור הוא אין והכלים הם יש‬
‫(כמובא לעיל סעיף ג מהמאמר [תחילת הקטע השני])‪ ,‬מ"מ‪ ,‬כיון שהביטול (אין)‬
‫דאור שמצד עצמו הוא זה שענינו הוא גילוי המאור‪ ,‬לכן‪ ,‬מצד זה גופא הוא יורד‬
‫ונמשך להתלבש בכלים‪ ,‬בכדי שהגילוי שלו יהי' בשלימות ‪ .29‬אבל כשנרגש בהאור‬
‫המקור שלו שמובדל מגילוי [הבחינה השניה שבאור]‪ ,‬עי"ז הוא מתבטל מענין‬
‫הגילוי (כנ"ל סעיף ג [הקטע השלישי‪ ,‬ש‪'-‬ע"י שנרגש בו שהמאור‪ ..‬הוא למעלה‬
‫מגילוי‪ ,‬ושהגילוי אין לו ערך‪ ..‬לגבי המאור‪ ,‬הוא מתבטל ממציאותו']) ואינו נמשך‬
‫ומתלבש בכלים‪ .‬אלא שמ"מ‪ ,‬כיון שהביטול שלו ע"י שנרגש בו מקורו הוא רק‬
‫בהתפשטותו ולא בעצם מציאותו (כנ"ל שם)‪ ,‬לכן‪ ,‬הביטול שלו הוא באופן שנשאר‬
‫עדיין בהגדר שלו‪ ,‬גדר הגילוי‪ ,‬ולכן הוא בגדר התלבשות בכלים‪ .‬וע"י הביטול‬
‫דאור שמצד הרצוא ליכלל במקורו‪ ,‬כיון שביטול זה הוא בעצם מציאותו‪ ,‬לכן‪ ,‬ע"י‬
‫ביטול זה אינו (גם) בגדר התלבשות בכלים‪.‬‬

‫ה) והנה ג' מדריגות הנ"ל בהביטול דאור‪ ,‬יש (דוגמתם) גם בעבודת האדם ‪.30‬‬
‫וע"פ המובא לעיל מהמאמר שג' מדריגות הנ"ל בהביטול דאור הם בבינה חכמה‬
‫וכתר‪ ,‬יש לומר‪ ,‬שג' ביטולים הנ"ל בעבודת האדם הם הביטול דהשגה המיוסדת‬
‫על אמונה [בינה]‪ ,‬הביטול דאמונה [חכמה] והביטול דמסירת נפש [כתר‪.‬‬
‫הביטול דהשגה המיוסד על אמונה הוא מה שמצד הבינה – שעיקרה השגת‬
‫השלילה‪ ,‬שמבין דבר בהשגת השלילה מתוך דבר בידיעת החיוב (ראה חינוך קטן‪:‬‬
‫'כאשר יתבונן‪ ..‬והן דרך פרט‪ ..‬ומה שלמעלה משכלו') – ניכר מגבלות השכל ('מה‬
‫שלמעלה משכלו')‪ ,‬ושם מתחיל האמונה‪ .‬והכוונה בזה לא מצד הידוע שמתבוננים‬
‫בו‪ ,‬אלא מצד עצם גדר השכל‪ ,‬שמרגיש שיש לו גם כח בהשגת השלילה‪ ,‬וזה עצמו‬
‫הפתח שלמה שלמעלה משכלו‪ .‬כמו ענין סיבת הסיבות שהיא סיבה עצמית‪ ,‬דהיינו‬
‫שמורגש בשכל עייפות מחיפוש בתמיד של סיבות לסיבה בלי סוף‪ ,‬ולכן מגדיר‬

‫‪5‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫מושג של סיבה עצמית‪ ,‬והוא מושג של השגת השלילה‪ ,‬ולא של ידיעת החיוב‬
‫(שתמיד יש לה סיבה שקדם לה‪ ,‬ובסיבה עצמית שבהשגת השלילה הדבר פוסק)‪.‬‬
‫וכ"ש כשמתבונן בכח השכל בענין של שלילת השלילה (מצד גדרי השכל)‪ ,‬אזי ניכר‬
‫בשכל שיש למעלה מן השכל ומופלא מן השכל – וזו האמונה‪[ .‬ויש להעיר שכח‬
‫השכל של שלילת השלילה הוא המקור לכל ענין של אפיקורסות‪ ,‬שבענין שלילת‬
‫השלילה יש אופן להחדיר לשכל מושג של הפלא (שלילת השלילה באופן של‬
‫עליה)‪ ,‬אבל יש גם בחינה של שלילת השלילה‪ ,‬שחוזרים לידיעת החיוב שהיא‬
‫השלילה של השגת השלילה (מלמעלה למטה)‪ .‬ובאמת יש בענין שלילת השלילה ב'‬
‫הבחינות‪ ,‬כמבואר שעל ידי שיש עליה לנשמה על ידי שיורדת למטה‪ ,‬דהיינו‬
‫שהנשמה שמקומה בסובב ‪ -‬העולם של השגת השלילה ‪ ,-‬עולה לבחינת עצמותו‬
‫ית' – ההפלאה של שלילת השלילה ‪ ,-‬על ידי הירידה לעולם – בידיעת החיוב‬
‫שהיא שלילת השגת השלילה מלמעלה למטה‪( .‬הרי שאפיקורסות הוא כמו קיפול‬
‫המלבוש (שמחברים עצמות וישות‪ ,‬ומקום הקפל הוא הסובב) באופן שאינו רצוי)‬
‫ובענין הביטול דאמונה שקשורה לחכמה‪ .‬יש להעיר שכתוב בכמה מקומות‬
‫שאמונה הוא במלכות (וזהו שבקומו משנתו אומר מודה אני כו' רבה אמונתך)‪ ,‬וכאן‬
‫מבואר שהיא בחכמה‪ .‬וזהו שאבא יסד ברתא‪ ,‬דהיינו שיש קשר מיוחד בין בחינת‬
‫חכמה לבחינת מלכות‪ ,‬שלכן האמונה שבחכמה מתגלה במלכות – שאצל אנשים‬
‫פשוטים וילידים עצמותו ית' בהתגלות‪.‬‬
‫ולגבי הביטול דמסירת נפש‪ .‬יש להעיר שבמאמר ד"ה זאת חקת התורה תשכ"ט‬
‫שבהערה ‪ 30‬מבואר שהאהבה של "בכל נפשך" – 'אפילו נוטל את נפשך'‪ ,‬מסירת‬
‫נפש‪ ,‬קשורה לסובב כל עלמין ‪ -‬הבחינה השניה‪ ,‬וכאן מבאר שהיא כנגד הבחינה‬
‫השלישית‪ .‬ויש לומר שבכמה וכמה מקומות כתוב על כתר במשמעות של עצמותו‬
‫ית'‪ .‬ויש לומר הביאור בזה שהוא על דרך הקושי שמעיר עליה בהערה ‪,28‬‬
‫שבמאמר מבואר שהביטול דכלא חשיב הוא בבחינה השניה של האור‪ ,‬ובתניא‬
‫מבואר שהוא בבחינה השלישית‪ .‬ויש לבאר שבתניא מדבר מצד הכלים [ובזה סובב‬
‫כל עלמין הוא השגת מציאות הסובב‪ ,‬וכולא קמיה כלא חשיב הוא המסירת נפש‬
‫לצאת מהכלים כדי להתחבר לאור (שהוא בחינת סובב)‪ ,‬כדלקמן]‪ ,‬וכאן מדבר מצד‬
‫האורות (שכללות ענינם סובב) [וכולא קמיה כלא חשיב הוא הטבע שלהם‪ ,‬ורק‬
‫הרצון ליכלל הוא היציאה מטבעם (המסירת נפש שלפי ערך מדרגתם)]‪ ,‬ולכן‬
‫הבחינה הגבוה של הכלים היא רק בחינה אמצעית של האור‪ .‬ובפסוק "ואהבת וגו'"‬
‫מדובר גם על האורות (נשמה) וגם על הכלים (גוף)‪ .‬ובמאמר כאן‪ ,‬בענין האמונה‪,‬‬
‫מדובר גם כן מצד הכלים – עבודת האדם ‪ ,-‬אלא שהאמונה היא השיקוף והרושם‬
‫של האור בכלים‪ ,‬ולכן יש בה ג' בחינות כמו בכלים‪ ,‬ומסירת הנפש היא על דרך‬
‫ודוגמה (כדלקמן מתניא פרק י"ט) של הבחינה השלישית ‪ -‬ליכלל בנפש האלקית]‪.‬‬

‫ויובן זה [מהו הביטול דהשגה המיוסדת על אמונה‪ .‬ובהמשך מבאר את הבחינות‬

‫האחרות] ע"פ המבואר במק"א בענין מקיף ופנימי‪ ,‬שגם כשהמקיף נמשך‬
‫‪31‬‬

‫ומתלבש בפנימי‪ ,‬הוא נשאר במהותו‪ ,‬מקיף‪[ .‬וכמו"כ הוא בנוגע להתלבשות האור‬
‫בכלים (שהאור מצד עצמו הוא מקיף וע"י התלבשותו בכלים נעשה אור פנימי)‪,‬‬
‫שגם לאחרי שהאור מתלבש בכלים הוא נשאר במהותו‪ ,‬אור ‪ ]32‬וע"ד הרצון‪ ,‬שגם‬
‫לאחרי שנמשך ומתלבש בשכל ועד שהוא מטה את השכל שיהי' כפי הרצון ונעשה‬

‫‪6‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫טעם להרצון‪ ,‬מ"מ הוא נשאר במהותו‪ ,‬רצון שלמעלה מטעם [ראה לעיל בענין‬
‫בינה – שם הוי'ה בניקוד אלקים‪ ,‬וכן בד"ה תפלה למשה תשכ"ט אות ז']‪ .‬וכמו"כ‬
‫הוא בהתלבשות אמונה בשכל‪ ,‬דכשמתבונן בשכלו בענין שהוא מאמין בו‬
‫(באמונה פשוטה שלמעלה משכל) בכדי שגם בשכלו יבין את הענין‪ ,‬שגם לאחרי‬
‫שהוא מבין את הענין בשכלו‪ ,‬האמונה שלו היא אמונה שלמעלה משכל [יש‬
‫להמחיש את שני המשלים של המשכת המקיף להתלבש בפנימי‪ :‬א‪ .‬המשל של‬
‫הרצון‪ .‬ב‪ .‬המשל של האמונה‪ ,‬כדלקמן‪ :‬המשל של האמונה שמתלבשת בשכל הוא‬
‫כמו מי שיודע שיש גבוה ממנו‪ ,‬שיש דברים שהם למעלה מהשגתו‪ ,‬והוא רואה‬
‫שאכן בשכל‪ ,‬בענין של השגת השלילה‪ ,‬שמכיר רק את המציאות ולא את המהות‪,‬‬
‫וכן בענין של שלילת השלילה‪ ,‬שמשיג שיש דברים מופלאים ממנו‪ ,‬מתיישב גם‬
‫בשכל שיש דברים שהם למעלה ממנו‪ .‬והמשל של הרצון המתלבש בשכל עד שהוא‬
‫מטה את השכל מובן בשני אופנים‪ :‬א‪ .‬ממי שמאד רוצה דבר מסוים (כמו ילד‬
‫שמאד רוצה להמשיך לקרוא ספר בזמן כיבוי האורות‪ ,‬ומבאר את זה להוריו שבטח‬
‫הם מאד מענינים שהוא יקרא על מנת לשפר את קצב הקריאה שלו ואת הכרת‬
‫השפה ואת הבנת הנקרא וכו'‪ .‬ועד"ז בכל דבר שבן‪-‬אדם רוצה ומלביש את הדבר‬
‫בטענות שכליות (כולל התופעות של דמגוגיה)‪ .‬ב‪ .‬לפעמים יש רצון להאמין בדבר‬
‫מסוים אלא שהדבר הוא היפך המובן בתחילה בשכל‪ ,‬כגון סוגיית גיל העולם‪ ,‬שמי‬
‫שמאמין בתורה (בפרט כשחוזר בתשובה מרקע תרבותי מערבי)‪ ,‬יש התנגשות בין‬
‫האמונה שלו לבין המבואר בתורה מהו גיל העולם (ולא בהכרח שאמונתו כבר‬
‫חדרה עד הענין הזה כדי לקרוא לסוגיית גיל העולם דבר שהוא כבר מאמין בו‬
‫ומלביש אותו בשכל)‪ .‬במצב זה העיקר הוא הרצון להוכיח שהדבר אמיתי‪ ,‬והרצון‬
‫מכריח את השכל לקבל שאכן העולם נברא בגיל זקן (כמובאר במכתבו של הרבי‬
‫(אמונה ומדע)‪ .‬ומזה מובן שיש קשר בין שני המשלים‪ :‬שהרצון והאמונה משפיעים‬
‫זה על זה‪ ,‬שהרצון והבחירה בטוב מביאה את האדם לחשוב שיש דברים למעלה‬
‫ממנו – אמונה‪ .‬ומאידך האמונה מביאה לרצון והוכיח בשכל את מה שמוסכם מצד‬
‫האמונה]‪ .‬והחילוק שבין שני המשלים [של הרצון שמתלבש בשכל ושל האמונה‬
‫שמתלבשת בשכל שמבארים את מה שהמקיף אינו משתנה גם כשבא בפנימיות]‬
‫הוא‪ ,‬שבהמשל דהתלבשות הרצון בשכל‪ ,‬זה שהשכל מבין כפי הרצון הוא לא מצד‬
‫השכל אלא מצד הרצון שמטה את השכל ומשנה אותו‪ .‬וכיון שהתלבשות הרצון‬
‫בשכל היא באופן שהשכל מתבטל (משתנה) מפני הרצון‪ ,‬לכן‪ ,‬זה שההתלבשות‬
‫אינה פועלת שינוי בהרצון (שגם לאחרי התלבשותו בשכל הוא נשאר במציאותו)‪,‬‬
‫אינו חידוש כ"כ [כי המעלה שמתלבש במטה נשאר עיקר]‪ .‬ובהתלבשות האמונה‬
‫בשכל‪[ ,‬דהיינו] זה שהשכל בא למסקנא שהענין שמאמין בו הוא אמת גם מצד‬
‫השכל‪ ,‬הוא מצד השכל [דכשמתבונן בשכלו בכדי שגם השכל שלו יהי' כפי האמת‬
‫[של האמונה]‪ ,‬הוא משתדל שההתבוננות והשקו"ט שלו יהיו ע"פ אמיתית השכל‬
‫[מצד האמונה‪ ,‬כיון שהוא בביטול‪ ,‬לכן אין לו נגיעות כלפי מה שהוא מתבונן בו‪,‬‬
‫‪33‬‬

‫ולכן השכל שלו יכול להיות אוביקטיבי‪ ,‬ללא הטיות של אינטרסים‪ ,‬וזהו אמיתית‬
‫השכל‪ .‬דהיינו שהאמונה והביטול מוסיפים בכח העצמי של השכל‪ .‬ומאידך אין‬
‫השכל סותר את ענין האמונה (לא רק‪ ,‬כנ"ל‪ ,‬שיש בשכל מקום אל למעלה מן‬
‫השכל‪ ,‬אלא) כיון שגם השכל הוא בריה של הקב"ה‪ ,‬ולכן לא שייך שבעומק עניינו‬
‫הוא יסתור את בוראו]]‪ ,‬ואעפ"כ ההתלבשות אינה פועלת שינוי בהאמונה‪ ,‬וגם‬
‫לאחרי שמבין את הענין בשכלו (מצד השכל)‪ ,‬האמונה שלו היא אמונה שלמעלה‬
‫מהשכל [על דרך המבואר לעיל בענין ההפלאה שמצד ההתבוננות בדרך של שלילת‬
‫השלילה‪ .‬ובזה יש חידוש‪ ,‬שלמרות שהשכל (ה‪-‬מטה) עיקר‪ ,‬בכל זאת האמונה‬
‫‪7‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬
‫נשארת במהותה]‪ .‬ועוד חילוק בין שני המשלים [לפי החילוק הראשון החידוש הוא‬
‫מצד התחתון‪ :‬שבמשל של האמונה‪ ,‬למרות שהתחתון הוא היוזם‪ ,‬בכל זאת אין‬
‫שינוי‪ .‬ולפי החילוק השני החידוש הוא גם מצד העליון‪ :‬שבמשל של האמונה‬
‫העליון אינו יורד כמו במשל של הרצון]‪ ,‬דבהתלבשות הרצון בשכל‪ ,‬זה שהרצון‬
‫מתלבש בשכל ופועל עליו שיהי' כפי הרצון הוא מפני שהרצון שולט על השכל (ולא‬
‫שזה נוגע להרצון)‪ .‬וכיון דזה שהרצון שולט על השכל הוא (לא הרצון עצמו‪ ,‬אלא)‬
‫היחס שלו לשאר הכחות‪ ,‬לכן ירידת הרצון והתלבשותו בשכל היא ירידה‬
‫אמיתית (יציאה מרצון לשכל) [רצון הוא מרוצת הנפש‪ ,‬וכאן הוא מלמעלה למטה]‪.‬‬
‫ובהתלבשות האמונה בשכל‪ ,‬זה שמתבונן בשכלו בכדי להבין את הענין הוא‬
‫בשביל האמונה‪ ,‬בכדי שהאמונה שלו תהי' גם בפנימיות‪ .‬ולכן ירידת האמונה‬
‫והתלבשותה בשכל אינה ירידה אמיתית [יוצא א"כ שהירידת הרצון יש חידוש‪,‬‬
‫שלמרות שהרצון יוצא ממדרגתו‪ ,‬בכל זאת הוא אינו משתנה‪ .‬הרי שבחילוק הראשון‬
‫מודגש שלמרות שהשכל יוזם את התלבשות האמונה בו‪ ,‬בכל זאת אין האמונה‬
‫משתנה‪ .‬ובחילוק השני מודגש שלמרות הירידה של הרצון‪ ,‬בכל זאת הוא איננו‬
‫משתנה‪ .‬ועד"ז הוא כשהמקיף נמשך ומתלבש בפנימי‪ ,‬הוא נשאר במהותו – מקיף‪,‬‬
‫למרות ההמשכה‪ ,‬ולמרות מה שהפנימי גם כן יוזם את הקשר איתו]‪.‬‬

‫וע"פ הידוע ‪ 34‬שאמונה היא ביטול ושכל הוא מציאות‪ ,‬מובן‪ ,‬דענין התלבשות‬
‫האמונה בשכל הוא שהביטול נמשך במציאות ['תכלית הידיעה שלא נדע' – בלשון‬
‫החסידות]‪ .‬וכיון שההתבוננות (וההשגה) שלו היא בשביל האמונה [וגם זה שהשכל‬
‫נשאר במציאותו ואינו מתבטל לגבי האמונה (כמו שהוא מתבטל לגבי הרצון) הוא‬
‫בשביל האמונה‪ ,‬בכדי שגם השכל כמו שהוא במציאותו יהי' כפי האמונה [שבזה‬
‫מודגש שיש בכח האמונה לחדור את השכל כמו שהוא במציאותו‪ ,‬על דרך המעלה‬
‫של נס המלובש בטבע‪ ,‬שמרה שגם כשהטבע במציאותה‪ ,‬בכל זאת הנס חודר‬
‫לתוכה‪ .‬וזהו מעים המעלה דלעתיד של "אראנו נפלאות"‪ ,‬שיראו את האלקות של‬
‫הנסים מהמלובשים בטבע שאין בעל הנס מכיר בנסו (ראה לעיל ד"ה כימי צאתך‬
‫מארץ מצרים תשל"ח)‪ .‬וזהו כללות ענינה של תורת חסידות חב"ד להחדיר אלוקות‬
‫וביטול לתוך השכל]]‪ ,‬לכן גם לאחרי שהביטול דאמונה נמשך בהמציאות דשכל‪,‬‬
‫הביטול הוא בתקפו‪ .‬והחילוק שבין הביטול דאמונה שמתלבשת בשכל והביטול‬
‫דאמונה שלמעלה מהשכל הוא‪ ,‬שהביטול דאמונה המתלבשת בשכל בא בציור‬
‫דגילוי (שהביטול מתגלה בשכל)‪ ,‬מציאות‪ .‬דנוסף לזה שהשכל (שבו מתלבשת‬
‫האמונה) הוא מציאות‪ ,‬גם הגילוי דהאמונה (זה שהאמונה היא בגילוי באופן‬
‫שהיא נרגשת בהשכל) הוא מציאות ‪ .35‬והביטול דאמונה שלמעלה מהשכל הוא‬
‫למעלה מהמציאות דגילוי‪[ .‬בדוגמת החילוק בין הביטול דאור המתלבש בכלים‬
‫והביטול דאור שלמעלה מהתלבשות‪ ,‬שגם האור המתלבש בכלים אינו מציאות‬
‫לעצמו וכל ענינו הוא גילוי המאור‪ .‬אלא שהביטול דאור המתלבש הוא בציור‬
‫דגילוי‪ ,‬מציאות‪ .‬דנוסף לזה שהכלים שבהם מתלבש האור הם מציאות‪ ,‬גם‬
‫הגילוי דהאור (שמתגלה בהכלים) הוא מציאות [ממלא שניכר בו שמהותו סובב]‪.‬‬
‫והביטול דאור שלמעלה מהתלבשות הוא שאין בו גם המציאות דגילוי [לעיל‬
‫מבואר שזהו מצד הרגשת המהות‪ .‬ויש לומר שזהו בחינת האמונה שהיא בהתגלות‬
‫יותר גדולה אצל ילידים ואנשים פשוטים‪ .‬וזהו שהבעש"ט היה מחבב ומקרב מיוחד‬
‫גם את האמנשים הפשוטים (ראה מכתבים שבסוף תהלים אהל יוסף יצחק)‪ .‬גם‬
‫אדה"ז היה לו זמנים מיוחדים לומר חסידות לאנשים פשוטים דווקא‪ ,‬ולא הרשה‬
‫לשאר החסידים להכנס אז (ראה שמועות וסיפורים ח"א ע' ‪ .)28‬ויש לומר שתוכן‬

‫‪8‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫הדברים שנאמר להם קשור לבחינה השלישית (אות ו')‪ :‬מסירת נפש בקיום המצות‬
‫ועשיית חסד (ולא רק גילוי האמונה הפשוטה באמירת תהלים וכדומה)]]‪.‬‬
‫ו) והנה גם הביטול דאמונה שלמעלה מהשכל אינו ביטול בתכלית‪ .‬כי הביטול‬
‫דאמונה הוא זה שהוא מאמין באלקות הגם שמצד שכלו (המציאות שלו) אין לו‬
‫הוכחות על זה [שלכן זו אמונה שלמעלה מן השכל]‪ .‬וכיון שהטעם לזה שהוא‬
‫מאמין באלקות (הגם שאין לו הוכחות על זה) הוא מפני שהאלקות נרגש בנפשו‬
‫[אלא שהרגש זה הוא למעלה מהמציאות (השגה) שלו]‪ ,‬לכן‪ ,‬הביטול דאמונה אינו‬
‫ביטול בתכלית‪ ,‬כיון דזה שמאמין הוא מפני שנרגש בו אלקות‪ .‬ובדוגמת הביטול‬
‫דאור ע"י שנרגש בו מקורו (מהות המאור)‪ ,‬דהגם שזה שנרגש בו מקורו הוא‬
‫למעלה ממציאותו [דמהות המאור אינו מתגלה בהאור]‪ ,‬מ"מ‪ ,‬נרגש זה בהאור‬
‫כמו שהוא במציאותו‪ ,‬מציאות שמחוץ להמקור [שלכן‪ ,‬זה שנרגש בו מקורו אינו‬
‫פועל עליו שירצה ליכלל במקורו]‪ .‬והביטול דמס"נ‪ ,‬שמוסר את נפשו בשביל‬
‫האלקות (יציאה ממציאותו)‪ ,‬הוא דוגמת הביטול דאור מצד הרצוא שלו ליכלל‬
‫במקורו [למרות שכאן מדובר (גם) מצד השכל (בחינת הגוף והכלים דלעיל תחילת‬
‫אות ה')‪ ,‬ולא מצד הנשמה עצמה‪ ,‬מ"מ המס"נ של הגוף היא דוגמת המס"נ של‬
‫הנשמה ליכלל במקורה‪ ,‬כמבואר בתניא בהמשך פרק י"ט בענין המס"נ כשבאים‬
‫לידי נסיון בדבר האמונה‪ ,‬כמו שממשיך‪ .]:‬וכמובן גם מהמשך הענינים בתניא ‪,‬‬
‫‪36‬‬

‫דכח המס"נ שבישראל הוא דוגמת [כנ"ל החילוק בין מס"נ של הגוף ומס"נ של‬
‫הנשמה] הרצון דהנשמה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה‪ ,‬הגם‬
‫שתהי' אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי [מבואר כאן שמסירת נפש הוא‬
‫‪37‬‬

‫מסירת הרצון]‪ .‬ולהוסיף‪ ,‬שבהרצון דהנשמה ליכלל באוא"ס ישנם ב' דרגות‪ .‬שהיא‬
‫רוצה ליכלל‪ ,‬ושהיא בבחינת כליון בדרך ממילא [יש לומר שמבואר בזה את‬
‫ההבדל (שבסוף אות ג') בין '(כמו) כלול במקורו'‪ ,‬לבין 'כלול במקורו'‪ .‬ויש לומר‬
‫שזהו עיקר ההבדל בין צדיק לבינוני‪ .‬וביתר דיוק מבואר בזה שיש הבדל בין ב'‬
‫בחינות של 'כמו כלול במקורו' (של צדיק ושל בינוני) לבין אמיתית הענין של אור‬
‫הכלול במאור כמו שהוא במקומו (וזהו שבהמשך כתוב 'על דרך)‪ .‬הרי כאן ד'‬
‫בחינות ביטול]‪ .‬ויש לומר‪ ,‬דכיון שהביטול (דאור) שמצד הרצון ליכלל במקורו‬
‫[נראה שהכוונה לב' הבחינות הנ"ל‪ ,‬למרות שהכליון בדרך ממילא אינו נקרא כל כך‬
‫רצון ליכלל] הוא ביטול לגמרי (ע"ד הביטול דאור הכלול במאור כנ"ל סעיף ג)‪,‬‬
‫לכן מתבטל גם הרצון [יש לומר שמצד הבחינה הראשונה 'שהיא רוצה ליכלל'‪,‬‬
‫הביטול הוא על דרך הענין של 'נעשה ונשמע' (מכר עצמו לעבד)‪ ,‬ובביטול שבדרך‬
‫ממלא הוא ביטול של 'כפה עליהם ההר כגיגית' (מכרוהו בית דין‪ .‬לעיל ד"ה‬
‫בהעלותך את הנרות תשכ"ט הערה ‪ .61‬וזהו בחינת 'מסירת נפש' – מסירת‬
‫הרצון)]‪.‬‬

‫ז) וממשיך בהמאמר ‪ ,38‬דכיון שהרצוא דאור ליכלל במקורו הוא מפני שדבוק‬
‫במקורו‪ ,‬לכן‪ ,‬הרצוא דאור [וכן הביטול שמצד הרצוא] הוא בכל הדרגות דאור‪,‬‬
‫גם בהאור המלובש בכלים (שהרי זה שהאור הוא דבוק במקורו הוא בכל הדרגות‬
‫שבו) [זו בחינת התכללות ג' הדרגות זו בזו; וב‪'-‬עבודה' העיקר הוא שגם בדרגה‬
‫הנמוכה – האור המלובש בכלים ‪ ,-‬גם שם יש בחינת הרצון ליכלל במקורו‪ ,‬אלא‬
‫שהוא שם באופן שונה‪ ,‬כמו שממשיך כאן לבאר]‪ ,‬אלא שעיקר הרצוא [והביטול‬
‫שמצד הרצוא] הוא בעצם האור שלמעלה מגדר התלבשות בכלים [ראה הערה‬
‫‪ .]37‬ויש לומר‪ ,‬דבטבע הרצוא שבאור ליכלל במקורו‪ ,‬שני ענינים‪ .‬הרצון להיות‬
‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים] ‪9‬‬
‫כלול במקורו‪ ,‬והרצון לא להיות חוץ למקורו [נראה לבאר‪ ,‬שיחד עם החלוקה‬
‫שבסוף האות הקודמת‪ ,‬יש כאן ד' בחינות‪ :‬א‪ .‬שהוא רוצה שלא להיות חוץ ממקורו‪.‬‬
‫ב‪ .‬שהכליון שלא להיות חוץ ממקורו הוא בדרך ממילא‪ .‬ג‪ .‬שהוא רוצה להיות כלול‬
‫במקורו‪ .‬ד‪ .‬שהכיליון להיות כלול במקורו הוא בדרך ממילא]‪ .‬וזה שעיקר הרצוא‬
‫הוא בעצם האור‪ ,‬הוא‪ ,‬שבהאור המתלבש בכלים ושבגדר התלבשות‪ ,‬הוא הרצון‬
‫לא להיות חוץ למקורו‪ ,‬ובעצם האור [הוא] הרצון להיות כלול במקורו [והבדל זה‬
‫הוא ע"ד ההבדל המבואר לעיל בענין התנועה שמוגדרת על ידי ב' מקומות‪,‬‬
‫שהתנועה של הרצון שלא להיות חוץ ממקורו מוגדר לפי מקום המוצא ומקומו‬
‫הנוכחי – ולכן‪ ,‬בפנימיות ובעומק הדבר‪ ,‬הוא נשאר קשור למקורו‪ .‬אבל התנועה‬
‫של הרצון להיות כלול במקורו מוגדר לפי מקומו הנוכחי ולפי מקום היעד – ולכן‬
‫הרי הוא יותר קשור ליעד]‪.‬‬

‫והענין הוא‪ ,‬דשני רצונות הנ"ל יש בכל אחד מהם מעלה שאינה בזולתו‪ .‬הרצון‬
‫להיות כלול במקורו הוא נעלה יותר‪ ,‬כי רצון זה שבאור הוא מפני שנרגש בו‬
‫המקור – וגילוי המקור הוא בעיקר בעצם האור [לעיל מבואר שהבחינה השניה‬
‫של האור היא שנרגש בו מהות מקורו‪ ,‬וכאן מבואר שהרגשה היא בבחינה‬
‫השלישית‪ .‬ונראה שהכוונה שההרגשה עמוקה עוד יותר כיון שהיא פועלת על כולו‬
‫את התנועה להיכלל במקורו]‪ .‬והרצון לא להיות חוץ למקורו הוא בפנימיות יותר‬
‫(טיפער [עמוק יותר]) בהאור‪ ,‬ועד שרצון זה הוא בעצם מציאותו – ולכן הוא בכל‬
‫הדרגות שבו [ראה במאמר ד"ה תפלה למשה תשכ"ט אות ז' (בקטע השני)‬
‫שפנימיות הממלא הוא המשכת הסובב בתוך הממלא‪ .‬ויש לומר שזהו הביאור כאן‪,‬‬
‫שהרצון שלא להיות חוץ למקורו‪ ,‬הוא בבחינת סובב (כי זה בחינה שהוגדרה בדרך‬
‫השלילה – השגת השלילה‪ ,‬ולא בדרך החיוב)‪ ,‬ולכן הוא בכל הדרגות שבו‪ .‬אלא‬
‫שהחסרון בזה הוא שהמקור עצמו אינו מורגש‪ ,‬ולכן‪ ,‬בבחינת הגילוי‪ ,‬אין כל כך‬
‫מעלה‪ .‬ולפי זה מובן מה שהרצון להיות כלול במקורו הוא נעלה יותר‪ ,‬כנ"ל‬
‫במאמר‪ ,‬הוא רק מצד דרגת האור שמדברים עליה (בחינת שכל (ממלא))‪ ,‬אבל‬
‫באמת הרצון שלא להיות חוץ למקורו מושרש בעצם האור במקום גבוה יותר‬
‫(בחינת כתר (סובב)‪ .‬ויש להוסיף שהרצון שלא להיות חוץ ממקורו‪ ,‬הוא בבחינת‬
‫שלילת השלילה‪ :‬ששולל ‪' -‬לא להיות'‪ ,‬את השלילה – 'חוץ ממקור'‪ ,‬שהשגה זו‬
‫קשורה לעצמותו ית'‪ ,‬ולכן הוא בעצם האור]‪ .‬וע"ד החילוק שבין הרצון דנשמה‬
‫ליכלל באוא"ס וכח המס"נ ‪ ,39‬שהרצון ליכלל באוא"ס הוא בגילוי רק ביחידי‬
‫סגולה‪ ,‬וענין המס"נ שלא להיות נפרד ח"ו מאלקות הוא בגילוי בכאו"א [מובן‬
‫מהמבואר כאן שההבדל בין יחידי סגולה לכל אחד ואחד הוא שאצל יחידי סגולה‪,‬‬
‫הבחינה שלמעלה ממדרגתו נחשבת עבורו כמו דרגה גבוה יותר של ידיעת החיוב‪.‬‬
‫אבל אצל כל אחד ואחד‪ ,‬המדרגה שלמעלה ממנו נשארת אצלו באופן של השגת‬
‫השלילה‪ ,‬אלא ששולל מעצמו את הריחוק מבחינה זו‪ .‬כגון שאם עומד במדרגה של‬
‫גילוי מציאות המאור (בבחינת האור המתלבש בכלים)‪ ,‬אזי האור שלמעלה‬
‫מהתלבשות בכלים היא בבחינת השגת השלילה‪ ,‬וכ"ש עצם האור‪ ,‬ובזה הרצון שלא‬
‫להיות חוץ מבחינה זו הוא בהישג יש של כל אחד‪ ,‬אבל אצל יחידי סגולה יש בזה‬
‫ענין שצריך להופכו (והופכים אותו) לידיעת החיוב‪ .‬וכן אם עומד במדרגה של‬
‫הרגשת מהות מקורו (בבחינת האור שלמעלה מהתלבשות בכלים)‪ ,‬אזי עצם האור‬
‫הוא במהות שונה מענין המהות שמורגש אצלו‪ ,‬וכאינו רוצה להיות חוץ ממהות‬

‫‪10‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫שונה זו‪ ,‬הרי זהו כמו שלילת השלילה‪ ,‬כנ"ל‪ .‬אבל אצל יחידי סגולה העיקר הוא‬
‫ידיעת החיוב של אמיתת המצאו]‪.‬‬

‫ח) והנה ע"פ הידוע גודל הדיוק במאמרי רבותינו נשיאינו (גם בנוגע לזמן‬
‫אמירתם)‪ ,‬מסתבר לומר‪ ,‬שהשייכות דמאמר הנ"ל לתשעה באב נדחה הוא הן‬
‫מצד כללות התוכן דהמאמר – ענין האור‪ ,‬וגם מצד הפרטים דאור המבוארים‬
‫בהמאמר‪.‬‬

‫והענין הוא‪ ,‬דבכדי שהחושך יתבטל לגמרי (ולא רק שיהי' נדחה מפני האור)‬
‫הוא (דוקא) ע"י גילוי אור בלתי מוגבל (כנ"ל סעיף ב) [שאינו מוגבל גם בגבול של‬
‫בלי גבול‪ ,‬אלא הוא למעלה מגבול ומבלי גבול]‪ .‬ובפרטיות יותר – ע"י גילוי אור‬
‫הכלול במאור‪ .‬דהאור שמתפשט מחוץ להמאור‪ ,‬ענינו הוא להאיר את החושך‪.‬‬
‫וכמו אור השמש שמתפשט בחלל העולם (מחוץ להשמש)‪ ,‬שהמקום דחלל העולם‬
‫הוא מקום חשוך‪ ,‬וענינו של האור המתפשט בחלל העולם הוא להאיר מקום‬
‫החושך‪ .‬והאור הכלול במאור הוא במקום (דרגא) שאין שייך בו ענין החושך [לא‬
‫בגלל ששם מאיר אור תמידי כין שלא שייך להפריד בין האור לבין המאור‪ ,‬אלא‬
‫בגלל ששם אין האור עצמו הוא אור שלמעלה משייכות לחושך]‪ .‬ועד"ז הוא‬
‫למעלה‪ ,‬דמהחילוקים בין אוא"ס שקודם הצמצום (אור הכלול בעצמותו) והאור‬
‫שלאחרי הצמצום (שהוא דוגמת אור המתפשט מחוץ להמאור)‪ ,‬הוא‪ ,‬שהאור‬
‫שנמשך לאחרי הצמצום ענינו הוא להאיר את העולמות [ולא אור בעצם]‪ .‬ולכן‪,‬‬
‫הגילוי אלקות שישנו בעולם ע"י גילוי האור שלאחרי הצמצום הוא בדרך‬
‫התחדשות‪ .‬מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות ‪[ 40‬דעת תחתון‪ ,‬כנ"ל]‪[ .‬ע"ד‬
‫אור השמש שמתפשט בחלל העולם‪ ,‬שהמקום דחלל העולם מצד עצמו הוא מקום‬
‫חשוך‪ ,‬והאור שמאיר בו הוא בדרך הוספה וחידוש]‪ .‬וכשמאיר בעולם גילוי‬
‫אוא"ס שקודם הצמצום‪ ,‬אלקות הוא בפשיטות ‪[ 40‬בחינת דעת עליון‪ ,‬וראה לעיל‬
‫אות ד']‪ ,‬ועד שלא ישנו נתינת מקום כלל לענין שאינו אלקות‪[ .‬בדוגמת שהי' קודם‬
‫הצמצום‪ ,‬כשהי' אוא"ס ממלא את מקום החלל‪ ,‬שלא הי' אז מקום לעמידת‬
‫העולמות ‪[ ]41‬יש בזה הגדרה מהו הצמצום‪-‬ראשון‪ .‬שהאור שהיה במקום החלל הוא‬
‫עצם האור‪ ,‬וכדי שיהיו עולמות צריך לפעול ירידה באור שיהיה לו שייכות לחושך‪,‬‬
‫וגם את האור הזה יש להעלים כדי שיורגש בנבראים שיש להם מציאות נבדלת‪ .‬וזהו‬
‫שהצמצום אינו במאור – כי הקב"ה בעצמו לא שייך להגבילו ולצמצמו‪ .‬וגם לא‬
‫בעצם האור שעניינו אור שאין לו שייכות לחושך‪ .‬אלא רק בהתפשטות האור‪,‬‬
‫דהיינו בבחינת אור שיש לו שייכות לחושך‪ .‬וגם זה אינו כפשוטו‪ ,‬כי מה שהשכל‬
‫(בחינת התפשטות האור) מגדיר אור שמתפשט חוץ מהמאור‪ ,‬אין זה כפשוטו‪ ,‬כיון‬
‫שבמאור לא שייך בחינת חוץ‪ ,‬וגם לא בעצם האור‪ ,‬וזהו שהצמצום בהתפשטות‬
‫האור אינו כפשוטו‪ ,‬ולכן לית מחשבה תפיסה ביה כלל – מה שנראה בשכל אינו‬
‫נכון‪ ,‬אלא רק השתקפות של עצמותו ית' כפי אופן השכל‪ ,‬אבל נתפס הוא ברעותא‬
‫דליבא‪ ,‬שפנימיות הלב יכולה להתחבר למציאות האמיתית שאין חוץ ממקורו‪ ,‬והכל‬
‫אין‪ ,‬והכל אפס לגבי עצמותו ית']‪.‬‬

‫וזהו שביטול החושך לגמרי הוא ע"י גילוי אור הכלול במאור (אוא"ס שלפני‬
‫הצמצום)‪ ,‬דהאור שלאחרי הצמצום‪ ,‬כיון שענינו הוא להאיר את העולמות‪ ,‬דמזה‬
‫מובן שהעולמות תופסים מקום לגבי'‪ ,‬לכן‪ ,‬גילוי אור זה הוא באופן שההעלם‬
‫והסתר דעולם ביכלתו להעלים עליו [בתחילת הבריאה היה עכ"פ גילוי של האור‬

‫‪11‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫המתלבש בכלים – עיקר שכינה בתחתונים היתה (ולמעלה מזה – בהעלם)‪,‬‬
‫והחטאים הביאו להעלים גם על האור הזה‪ ,‬כמבוא במדרש ומובא במאמרים באתי‬
‫לגני]‪ .‬והיינו‪ ,‬דנוסף לההעלם דעולם שישנו גם כשמאיר הגילוי‪ ,‬שהגילוי אלקות‬
‫בעולם שע"י גילוי אור זה הוא בדרך התחדשות (כנ"ל)‪ ,‬הנה אפשר שההעלם‬
‫דעולם יעלים גם על גילוי זה (שלא יהי' בעולם גילוי אלקות כלל‪ ,‬גם לא גילוי‬
‫שבדרך התחדשות)‪ .‬ובכדי שיהי' ביטול החושך הוא ע"י גילוי עצם האור שלמעלה‬
‫מהאור שלהאיר את העולמות‪ ,‬דאור זה אין העולם מעלים לגבי'‪ .‬וזהו מ"ש‬
‫במדרש ‪ 42‬שהגאולה העתידה היא דוגמת אור היום שאין שייך בו כיבוי‪ ,‬דיש לומר‬
‫שהכוונה בזה היא להאור שלמעלה משייכות לעולמות‪ ,‬שאין שייך העלם לגבי'‪.‬‬

‫ט) וצריך להבין‪ ,‬דלכאורה‪ ,‬כיון שמצד האור דלהאיר את העולמות אי אפשר‬
‫שיתבטל החושך (ורק שנדחה מפני האור)‪ ,‬וזה שבגאולה העתידה יתבטל חושך‬
‫הגלות‪ ,‬הוא מפני שאז יהי' גילוי אור חדש שלמעלה משייכות לעולמות‪ ,‬הרי‬
‫העולם עצמו (כמו שהוא מצד הגדרים שלו‪ ,‬כולל גם הגילויים השייכים לעולם)‬
‫יהי' נשאר בגלות ח"ו [יש לומר שהכוונה שגם הזמן של העולם עצמו‪ ,‬דהיינו השית‬
‫אלפי שנין דהוי עלמין‪ ,‬גם הם לא נשארים בגלות ח"ו‪ ,‬כלומר שאין הגאולה זמן‬
‫שבא אחרי זמן הגלות‪ ,‬אלא שמוציא גם את זמן העולם מהחושך‪ ,‬והבן]‪ .‬ונקודת‬
‫הביאור בזה‪ ,‬דמהטעמים ‪ 43‬על זה שהבריאה היתה באופן שבתחלה נמצא האור‬
‫שלמעלה משייכות לעולמות וממנו דוקא נמשך האור דלהאיר את העולמות (אף‬
‫שלכאורה הי' צריך להיות מלכתחילה המשכת האור ששייך לעולמות)‪ ,‬הוא‪ ,‬בכדי‬
‫שהאור השייך לעולמות יהי' בו (בהעלם עכ"פ) מהאור שלמעלה משייכות‬
‫לעולמות [יש לומר שהצמצום מורכב משני דברים‪ :‬א‪ .‬שהאור לא יהיה אור עצמי‪,‬‬
‫אלא אור שיש לו היפך (למטה ממנו – אור הסובב‪ ,‬או בצדדים שלו – אור הממלא)‪.‬‬
‫ומ"מ האיר קודם האור העצמי כדי שי היה שייכות לדרגות הנמוכות יותר לאותו‬
‫אור עצמי (וראה לעיל ד"ה תפלה למשה תשכ"ט אות ח'‪ .‬והביאור בזה שכיון‬
‫שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים‪ ,‬לכן מן ההכרח שיהיה שייכות‬
‫לעולמות גם לעצמות האור) (‪ -‬ואולי הוא בחנית הצמצום באופן של ריבוע שלפני‬
‫הצמצום הראשון שבאופן של עיגול)‪ .‬ב‪ .‬שגם אותו אור השייך לעולמות – גם סובב‬
‫וגם ממלא ‪ ,-‬היה ממלא מקום החלל והסתלק כולו לצדדין‪ ,‬שהטעם שהאור הסובב‬
‫גם הוא היה ממלא מקום החלל והסתלק לצדדים (‪ -‬ואולי הוא הענין של קיפול‬
‫המלבוש) גם זה כדי שאור הממלא יהיה לו שייכות לאור הסובב‪ ,‬כנ"ל בענים הויב‬
‫בניקוד אלקים‪ .‬אבל מה שגם אור הממלא הסתלק מבואר במקום אחר (שזהו כדי‬
‫שיהיה העולם בבחינת יש)]‪ .‬ועפ"ז מובן‪ ,‬דהגם שביטול חושך הגלות יהי' ע"י גילוי‬
‫עצם האור שלמעלה מהאור דלהאיר את העולמות‪ ,‬מ"מ תהי' הגאולה (גם) בגדרי‬
‫העולם‪ ,‬כי גילוי עצם האור שיהי' בגאולה העתידה יאיר בגילוי גם בהאור‬
‫שלהאיר את העולמות‪ ,‬ועי"ז – בהעולם [כדי להמחיש את הדבר‪ ,‬הרבי מבאר‬
‫ש‪'-‬גאולה' הוא 'גלות' שמחדירים בתוכו אל"ף‪ ,‬אלופו של עולם‪ ,‬דהיינו שהגלות‬
‫עצמו מתרומם על די הגאולה (כולל הזמן עצמו של הגלות)‪ .‬ויש להוסיף שבזה‬
‫שבגילוי האל"ף יש דרגות‪ :‬א‪ .‬שאין האל"ף ניכרת‪ .‬ב‪ .‬שהאל"ף אילמת‪ .‬ג‪ .‬שהאל"ף‬
‫בגילוי ונשמעת בקריאת התיבה]‪.‬‬

‫ועפ"ז יש לבאר השייכות דהענינים שבהמאמר לביטול חושך הגלות‪ ,‬דזה‬

‫שמאריך בהמאמר בענין התכללות האור במקורו [שלא שייך שם שלא יאיר‪ ,‬ואין‬
‫לו שם שייכות לענים של הפכיות אור וחושך]‪ ,‬יש לומר‪ ,‬שהוא מפני שביטול חושך‬

‫‪12‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫הגלות הוא ע"י גילוי אור הכלול (כנ"ל סעיף ח)‪ .‬וזה שמבאר שטבע הרצוא‬
‫וההתכללות הוא גם בהאור שבגדר התלבשות וגם בהאור המלובש בכלים [כנ"ל‬
‫אות ז']‪ ,‬הוא‪ ,‬כי בכדי שביטול חושך הגלות (שמצד גילוי אור הכלול) יהי' בגדר‬
‫העולם‪ ,‬הוא ע"י שענין התכללות האור במקורו הוא גם בהאור המלובש בכלים‪.‬‬

‫יו"ד) וזהו קץ שם לחושך‪ ,‬דיש לומר‪ ,‬שפירוש תיבת קץ בפסוק זה הוא (גם) קץ‬
‫(וגבול) לראשיתו ‪[ 44‬בהערה כאן מבואר ש‪"-‬קץ" הוא גם תחילה‪ .‬וזהו "קץ שם‬
‫לחושך" שיש לו התחלה‪ ,‬וזה הגבול שבתחילתו‪ ,‬כך ששתי המשמעויות של "קץ"‬
‫מתחברות בפירוש זה‪ .‬והכוונה שהחושך מתחיל ממקום מסוים – ולכן ההמשכה‬
‫מלמעלה מזה מביאה ל‪"-‬קץ" וסיום החושך]‪ .‬היינו‪ ,‬שענין החושך יש לו נתינת‬
‫מקום רק בהאור שלהאיר את העולמות‪ ,‬ולא בעצם האור‪ .‬ונאמר קץ שם לחושך‬
‫(דזה שיש קץ לחושך הוא מפני ששם לו קץ‪ ,‬אבל מצד עצמו אין לו קץ [שהוא‬
‫חושך בלי גבול‪ ,‬דהיינו שכל ענין העולם מושתת על הפכיות]) [ראה לעיל הערה‬
‫‪ 12‬ששאל שאין כאן פעולה של שימת קץ על החושך‪ ,‬שהחושך נהיה מוגבל‪ ,‬אלא‬
‫של הארת אור עצמי‪ ,‬ובדרך ממילא (בלי שימה) נהיה קץ וסוף לחושך‪ .‬וכאן מבאר‬
‫ומפצל את התשובה לשניים‪ :‬א‪ .‬ש‪"-‬קץ" הוא גם ראשית‪ ,‬ובראשית החושך‬
‫מתחברים לאור העצמי‪ ,‬הרי שמבואר בפסוק עצמו את הקשר לאור העצמו שבקץ‬
‫ראשית החושך ‪ .‬ב‪ .‬ענין זה נקרא שימה ופעולה מיוחדת של שימת קץ לחושך עצמו‬
‫כיון שהאור אינו בגדר עולם‪ ,‬ומצד העולם אין לחושך קץ‪ ,‬ולכן ההמשכה של האור‬
‫העצמי נקראת שימת קץ לחושך]‪ ,‬כי זה שהחושך אין לו נתינת מקום בעצם האור‬
‫שאינו בגדר עולמות‪ ,‬אין זה שייך להעולם‪ .‬וכיון שמצד הגדר דעולם אין לו קץ‬
‫בראשו (כיון שיש לו נתינת מקום בכל הדרגות השייכים לעולמות) [ולכן צריכים‬
‫לשים קץ בראשו של החושך‪ ,‬כמבואר בפסוק]‪ ,‬הרי גם הקץ שבסופו‪ ,‬מה שלע"ל‬
‫יתבטל החושך [לכן הוא נקרא קץ בסופו – בסוף העולם‪ ,‬לעתיד לבא]‪ ,‬לא יהי' ח"ו‬
‫בגדר העולם‪ .‬ולכן קץ שם לחושך‪ ,‬קץ בראשו‪ ,‬שהאור שאינו בגדר עולמות‪ ,‬ששם‬
‫אין נתינת מקום לחושך‪ ,‬יהי' שייך להעולם ‪ .45‬ועי"ז‪ ,‬גם הקץ שבסופו‪ ,‬ביטול‬
‫החושך שיהי' בגאולה העתידה‪ ,‬יהי' בהעולם בפנימיותו‪ .‬דהגם שביטול החושך‬
‫שיהי' לע"ל הוא ע"י שיהי' אז גילוי אור חדש שלמעלה משייכות לעולמות‪ ,‬מ"מ‪,‬‬
‫יהי' העולם כלי גם לאור זה‪ ,‬ועי"ז תושלם הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים ‪,46‬‬
‫שהתחתון (מצד הגדרים שלו) יהי' דירה לו ית'‪ ,‬לו לעצמותו ‪.47‬‬
‫**********‬
‫*) יצא לאור בקונטרס חמשה עשר באב – תנש"א‪" ,‬לקראת חמשה עשר באב ‪ . .‬ה' ואתחנן יד‬
‫מנ"א‪ ,‬ה'תנש"א"‪.‬‬
‫‪ )1‬איוב כח‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ )2‬ב"ר פפ"ט‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ )3‬באוה"ת מקץ שלט‪ ,‬ב‪ .‬וראה גם אוה"ת שם (כרך ה) תתקעה‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ )4‬ח"א קצד‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ )5‬קהלת ג‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ )6‬ראה קהלת שם ג‪ ,‬א ואילך‪.‬‬
‫‪ )7‬תניא פי"ב (יז‪ ,‬א)‪ .‬חובת הלבבות שער יחוד המעשה פ"ה‪.‬‬

‫‪13‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫‪ )8‬תוד"ה ה"ג ונאמר פסחים קטז‪ ,‬ב ממכילתא עה"פ בשלח טו‪ ,‬א‪ .‬יל"ש ומדרש תהלים שבהערה‬
‫הבאה‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ )9‬יל"ש עה"פ (ישעי' ס‪ ,‬א) קומי אורי‪ .‬מדרש תהלים עה"פ (תהלים לו‪ ,‬י) כי עמך מקור חיים גו' –‬
‫הובא ונתבאר באוה"ת (יהל אור) לתהלים שם (ס"ע קלח)‪ .‬סה"מ ה'תש"ח ע' ‪ 153‬ואילך‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ )10‬כ"ה הלשון ("שייך כיבוי") בסה"מ ה'תש"ח שם ע' ‪.167‬‬
‫ולהעיר מזה שאילו זכו‪ ,‬גם הגאולות שנמשלו לאור הנר היו באופן דנצחיות (ראה פרש"י עה"פ‬
‫בשלח טו‪ ,‬יז‪ .‬מגלה עמוקות אופן קפה‪ .‬ועוד (בנוגע להגאולה דיצי"מ)‪ .‬פרש"י עה"פ יחזקאל מג‪ ,‬יא‬
‫– הובא בפתיחת התויו"ט למס' מדות (בנוגע להגאולה מגלות בבל)) [ראה ביאור ההערה בפנים‬
‫המאמר]‪.‬‬
‫‪ )11‬ראה אוה"ת שבהערה ‪ ,9‬שהגילוי יהי' מבחינת "אתר דלא אשתני'" [בחינת "אני ה' לא‬
‫שניתי"]‪ .‬וראה גם לקו"ת מטות פג‪ ,‬ד‪ .‬ובכ"מ‪.‬‬
‫‪ )12‬ומ"ש קץ שם לחושך‪ ,‬שמזה משמע‪ ,‬דזה שלא יהי' שייך אז גלות הוא (לא מפני שהאור דגאולה‬
‫העתידה הוא אור בלתי מוגבל‪ ,‬אלא) מפני שהחושך יש לו קץ – ראה לקמן סעיף יו"ד [שקץ הוא‬
‫גם מלשון התחלה‪ ,‬דהיינו ש"קץ שם לחושך" – שמה שיש סוף לחושך‪ ,‬הוא מחמת שלחושך‬
‫יש תחילה – איפה שהאור העצמי מתעלם ומסתתר מן העולמות מחמת רוב עצמיותו (ועוצמתו)‬
‫ובזה יש נתינת מקום לעולמות‪ .‬ומחמת שיש לחושך קץ והתחלה למעלה‪ ,‬לכן כש‪"-‬שם קץ"‬
‫ומבטל את הקץ של התחלת החושך‪ ,‬שזה עצמו הוא גילוי עצם האור שאינו מוגבל בשום גדר‬
‫של גבול ובלי גבול‪ ,‬אזי יש גם קץ לסופו (ולקמן אות י' מבואר גם שזה נקרא שימה לחושך ‪-‬‬
‫"שם לחושך" (ולא רק ששם קץ וסוף להתחלה של החושך)‪ ,‬כיון שמצד גדרי העולם אין‬
‫שייכות לעצם האור לעולם‪ ,‬והתגלותו של העצם הוא בבחינת שימה מיוחדת]‪.‬‬
‫‪ )13‬משלי ו‪ ,‬כג‪.‬‬
‫‪ )14‬דנוסף לזה שתורה בכלל היא אור‪ ,‬ובפרט פנימיות התורה* – ע"י הלימוד בענין האור נעשה‬
‫ענין זה עוד יותר‪.‬‬
‫*) דבתורה עצמה‪ ,‬גליא דתורה הוא "שלמה" ["עוטה אור כשלמה" – להסתיר על האור‪ ,‬בחינת‬
‫אור המלובש בכלים דלקמן אות ד'] ופנימיות התורה היא "אור" [וב' בחינות בזה‪ ,‬נשמתא‬
‫דאורייתא ונשמתא דנשמתא דאורייתא‪ ,‬כנגד אור הסובב וכנגד אור שלמעלה מגדר התלבשות]‬
‫– אוה"ת (יהל אור) לתהלים ע' שצח‪ .‬סה"מ ה'ש"ת ע' ‪ .68‬ובכ"מ‪.‬‬
‫‪ )15‬בשנת עדר"ת – המשך תער"ב ח"א ס"ע תקסד ואילך‪ .‬ולהעיר‪ ,‬שלכאורה‪ ,‬הענינים שבמאמר‬
‫זה אינם שייכים כ"כ להענינים דהמאמרים שלפניו ושלאחריו [שמזה סניף וסמך למה שכתוב‬
‫בפנים שכוונת המאמר להוסיף בענין ביטול הגמור של החושך והגלות‪ .‬וראה עוד בזה באות‬
‫ח']‪.‬‬
‫‪ )16‬וראה לקמן סעיף ח‪ ,‬שגם פרטי הענינים דאור המבוארים במאמר שייכים לדחיית וביטול‬
‫הגלות‪.‬‬
‫‪ )17‬ראה מגילה ה‪ ,‬רע"ב‪ .‬סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' ‪ .157‬לקו"ש חל"ג ע' ‪ 156‬ואילך‪.‬‬
‫‪ )18‬ולהעיר גם ממ"ש בסיום המאמר (המשך הנ"ל ע' תקעא) דבאור אין שייך ענין הגלות‪.‬‬
‫‪ )19‬נעתק לקמן סעיף ד‪.‬‬
‫‪ )20‬סה"מ תרס"ט ע' טז‪ .‬וראה גם המשך תרס"ו ע' תסד‪ .‬סה"מ ה'ש"ת ע' ‪ .12‬ובכ"מ‪.‬‬
‫‪ )21‬וכמו אור השמש‪ ,‬שמהאור יודעים רק שהשמש הוא מציאות ספירי ובהירי‪ ,‬אבל אין יודעים‬
‫אופן הבהירות שלו (המשך תרס"ו שם‪ .‬ועוד) [שם כתוב‪' :‬אבל למעלה הרי אין אנו יכולים לאמר‬
‫כלל שהוא בחינת מציאות מאור ח"ו שהגם שהאור נמשך מן העצמות‪ ..‬אין אנו יודעים כלל ענין‬
‫המאור לא רק שאינו יודעים ענין ואופן האור של העצם אלא שאינו יודעים ענין המאור כלל‪,‬‬
‫והענין הוא דהנה במאור השמש ג"כ אין אנו יודעים ענין ואופן האור של עצם השמש מ"מ אנו‬
‫יודעין ענין המאור שהוא מציאות ספירי ובהירי וכה"ג‪ ,‬אבל למעלה אין אנו יודעים ענין המאור‬
‫כלל וכלל'‪ .‬עכ"ל‪ .‬הרי מבואר שהידיעה שהשמש הוא מציאות ספירי ובהירי הוא ידיעת המהות‪,‬‬
‫והעדר הידיעה באופן הבהירות שייך לידיעת המציאות]‪.‬‬

‫‪14‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫‪ )22‬הובא במאמר הנ"ל (המשך תער"ב שם ע' תקסז) ובכ"מ‪ .‬וראה בהמצויין בכתר שם טוב‬
‫(הוצאת קה"ת) הוספות סי' לח (בהוצאת תשנ"ט סי' מח)‪.‬‬
‫‪ )23‬ישעי' ו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ )24‬ראה כש"ט סי' ערה (לו‪ ,‬א) [שם הלשון 'מקום שהמחשבה של אדם מגעת שם הוא כולו']‪.‬‬
‫לקו"ד כרך א קיג‪ ,‬ב‪ .‬ועוד‪ .‬וראה לקו"ש ח"ח ע' ‪ 348‬בהערות הראי' על זה מעירוב תחומין‬
‫דבמקום שדעתו שם‪ ,‬שם הוא מקומו (ראה שו"ע אדה"ז או"ח הל' שבת סת"ח‪ :‬לפי שדעתו של‬
‫אדם כו')‪ .‬ובירושלמי ברכות ספ"ו‪ :‬הסיע דעתו כמו שהוא שינוי מקום [הביאור בזה שבמצב של‬
‫תנועה‪ ,‬מקום היעד הוא חלק בלתי נפרד מהתנועה עצמה (ולכן בעירוב תחומין‪ ,‬תחילת הליכתו‬
‫למקום מסוים כבר נחשבת כאילו הוא שבת שם)‪ .‬ויש לומר שזהו ששם הוא נמצא כולו‪ ,‬כיון‬
‫שמה שהמחשבה נמצאת שם הוא רק כדי להגדיר את מקום היעד (ואפשר שגם בלי תנועה‬
‫המחשבה נצאת שם)‪ ,‬אבל מצד התנועה והרצוא שלו‪ ,‬אזי שם הוא נמצא כולו‪ ,‬כי מקום היעד‬
‫מחובר באמצעות התזוזה גם לכל מה שהתחיל את התנועה הזו – כולו]‪.‬‬
‫‪ )25‬פרדס שער כ (שער השמות) רפ"א ורפ"ד‪ .‬ובכ"מ‪.‬‬
‫‪ )26‬ראה גם המשך תרס"ו ע' קפה‪.‬‬
‫‪ )27‬ראה סידור (עם דא"ח) ד"ה מזמור לתודה (מד‪ ,‬ג) – הובא בהמשך תער"ב שם פרע"ט (ע'‬
‫תקסו)‪ .‬וראה ד"ה ברוך שעשה נסים ה'תשט"ו סעיף ג ואילך (לעיל ע' קטז ואילך)‪.‬‬
‫‪ )28‬תניא פל"ה בהגהה – הובא בהמשך תער"ב שם‪ .‬ובהמשך תער"ב שם שהביטול דאין זולתו‬
‫הוא הביטול דכולא קמי' כלא חשיב [הרבי מעיר שיש בזה קצת קושי ממה שכתוב בתניא פרק ג'‬
‫(ועוד) שכולא קמיה כלא חשיב הוא גבוה יותר מסובב כל עלמין‪ .‬ולהעיר שאין הרבי מביא‬
‫מקורות אחרים לעניין זה שכולא קמיה כלא חשיב הוא הביטול דאין זולתו‪ .‬והביאור בזה – אם‬
‫כולא קמיה הוא בבחינה השניה או בבחינה השלישית של הביטול ‪ ,-‬ראה בביאור תחילת אות‬
‫ה']‪.‬‬
‫‪ )29‬וראה לקמן סעיף ה ובהערה ‪[ 35‬הכוונה לבאר את המשמעות של מה שכתוב בפנים‬
‫שההמשכה למטה הוא כדי שהגילוי יהיה בשלימות‪ ,‬דהיינו שאינו מפסיד את מהותו הראשון‬
‫אלא נתווסף בו שלימות‪ ,‬כמבואר שם שהחילוק בין הבחינה המתלבשת בכלים לבחינה שאינה‬
‫מתלבשת בכלים הוא רק בחיצוניות‪ .‬ומאידך יש לומר שגם בבחינת האור שלמעלה מהתלבשות‬
‫בכלים (אבל בגדר התלבשות בכלים) יש כבר עיקר ענין האור שהוא גילוי‪ ,‬שכיון שגילוי הוא‬
‫רק כשיש זולת‪ ,‬לכן בחינת האור האור שהיא בגדר התלבשות כבר נותנת מקום למציאות של‬
‫זולת שלו מאירים – שזהו השורש של הענין של הגילוי‪ .‬ולמעלה מזה‪ ,‬מה שיש אור הכלול‬
‫במאור‪ ,‬זה מראה שמצד המאור עצמו יש נתינת מקום לזולת – גם כשאין הזולת מציאות עדיין‬
‫בשום צד ‪ ,-‬וגם זה כבר סיבת הסיבות של ענין הגילוי]‪.‬‬
‫‪ )30‬ראה ד"ה וידבר גו' זאת חוקת ה'תשכ"ט סעיף ט (לעיל ע' שכב ואילך) [הוא המאמר הנדפס‬
‫לפני מאמר זה בסה"מ מלוקט ח"ה (כיון שהוגה בסמיכות למאמר זה‪ ,‬למרות שלא נאמר‬
‫בסמיכות אליו אלא לפניו ארבע שנים; ומזה מובנת החשיבות של סדר ההגהה של המאמרים –‬
‫בהתאם לחלוקה של ו' ספרי מאמרים מלוקט (יותר מחשיבות זמן אמירתם (בהוצאה מאוחרת‬
‫יותר)))‪ .‬ומבואר שם שישנם ג' בחינות אהבה‪" :‬בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"‪ ,‬שהם כנגד‬
‫ממלא‪ ,‬סובב ועצמות אוא"ס (נפש הבהמית‪ ,‬נפש האלקית‪ ,‬והעליה של הנפש האלקית על ידי‬
‫ירידתה למטה‪ .‬וראה גם ד"ה תפלה למשה הנ"ל)‪ .‬ומבואר שם שההתהוות של הענינים למעלה‬
‫היא בהתאם לכוונת הבריאה – עבודת האדם ‪ ,-‬ונעשה בהם עליה על ידי העבודה‪ ,‬שלכן ג'‬
‫בחינות ממלא‪ ,‬סובב ועצמות אוא"ס קשורות לג' בחינות אהבה הנ"ל‪ .‬וגם כאן‪ ,‬משמעות‬
‫ההערה היא שג' בחינות האור תלויות בג' בחינות האמונה שמבוארות בהמשך]‪.‬‬
‫‪ )31‬סה"מ תרס"ט ע' קנא‪ .‬וראה גם שם ע' סט‪.‬‬
‫‪ )32‬סה"מ שם ע' סט‪.‬‬
‫‪ )33‬ומפני שיודע שהדבר בעצם הוא אמת ע"פ יסוד האמונה החזקה שבו אינו ירא לנפשו להעמיק‬
‫בזה ביותר ואינו מגביל את כח שכלו לעיין ולחפש ולשקול כל דבר [המשמעות של זה היא‬
‫שהחשש לעיין ולחפש ולשקול כל דבר‪ ,‬נובע מהחולשה של האמונה‪ ,‬וכדי להסתיר את‬

‫‪15‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬

‫החולשה הזו משתיקים את השכל‪ .‬ומה שאומרים שאותו אחד עושה בשכל‪ ,‬הדבר נכון רק מצד‬
‫הטיפול בסימני המחלה‪ ,‬שאם היה משתמש בשכל היה מוציא את מחלתו – החסרון באמונה ‪,-‬‬
‫מן ההעלם אל הגילוי‪ .‬אבל מצד הטיפול בסיבת המחלה‪ ,‬יש להוסיף בהעמקת ענין האמונה‪.‬‬
‫והדבר אפשרי מצד ההכרה שהיפך האמונה הוא ענין של ישות‪ ,‬שלכן אין דבר שהוא למעלה‬
‫ממנו שאליו שייך שיתבטל (שזה ענין האמונה)‪ ,‬או שהדבר שהוא מאמין בו אינו חודר לכל‬
‫פרט בחייו כיון שבפרטים האלו ניכר יותר ישותו ומציאותו העצמית‪ .‬ולפי זה מובן שההוספה‬
‫באמונה תלויה בהוספה בביטול ישותו‪ ,‬על ידי הוכחות‪ ,‬ועל ידי התבוננות‪ ,‬ועל ידי ביצוע‬
‫דברים גם ללא הבנה (כמו קיום מצות בדרך של נעשה ונשמע)‪ ,‬וגם על ידי האור שבמצוות‪,‬‬
‫והעיקר – על ידי רצון ובחירה שאפשר ורצוי שהדברים יתנהלו בלי ישות] עד שיבוא על אמיתית‬
‫הדבר (סה"מ שם ע' קנא) [ראה גם קונטרס חנוך לנער]‪.‬‬
‫‪ )34‬לקו"ת צו יג‪ ,‬ריש ע"ד‪ .‬סהמ"צ להצ"צ כג‪ ,‬ב‪ .‬ובכ"מ‪.‬‬
‫‪ )35‬ואולי יש לומר‪ ,‬דכיון שהמשכת הביטול דאמונה בהמציאות היא בשביל האמונה‪ ,‬היינו שגם‬
‫ענינה (הפנימי) דהמציאות הוא ביטול – החילוק שבין הביטול דאמונה שמתלבשת בשכל והביטול‬
‫דאמונה שלמעלה מהשכל הוא רק בחיצוניות [והוא על דרך המבואר בד"ה תפלה למשה תשכ"ט‬
‫אות ז' ולעיל במאמר זה בענין שם הוי'ה בניקוד אלקים‪ ,‬שפנימיות הממלא הוא סובב]‪.‬‬
‫ולהעיר מסה"מ תרס"ט שם ריש ע' קנב בענין מעלה ומטה שבעיגולים [שעל זה בא המשל דשתי‬
‫הדרגות שבאמונה] "דעם היות שהמעלה אינו בהתלבשות כלל והמטה בא בהתלבשות‪ ,‬שוים המה‬
‫בעצם"‪.‬‬
‫‪ )36‬פי"ט‪.‬‬
‫‪ )37‬ראה לעיל סעיף ד שהרצוא ליכלל הוא בכתר‪ .‬ובתניא שם [פי"ט]‪ ,‬שרצון זה הוא בבחינת‬
‫חכמה שבנפש [ויש בזה סתירה]‪ .‬וראה המשך תער"ב פ' רפב (ס"ע תקע) [שמבאר שבבחינת‬
‫הביטול הגבוה‪ ,‬הרצון להיכלל‪ ,‬יש ב' בחינות‪ :‬כמו שהוא לעצמו למעלה מהתלבשות בכלים‪,‬‬
‫וכמו שהוא מצד מה שהוא מתלבש בכלים‪ ,‬ובזה מתורצת התמיה שבתניא פי"ט כותב שביטול‬
‫זה בחכמה ‪ -‬כי הוא מצד התלבשות בחינה השלישית בחכמה‪ .‬וכן הוא שם במאמר מוסגר‪' :‬לפי‬
‫הנ"ל י"ל דמ"ש בסש"ב פי"ט בענין החכ' שהוא חפץ ליכלל ומ"ש בפל"ה בהג"ה [הביטול‬
‫דהוא לבדו הוא ואין זולתו]‪ ,‬הן ב' מדרי' ביטול בחכ' זה למעלה מזה כו' וחיצוני' החכ' הוא‬
‫בחי' ראשית ההשתל' כו''‪ .‬ע"כ‪ .‬הרי שהביטול של אין זולתו (הגה פל"ה) הוא בחכמה השייכת‬
‫להשתלשלות‪ ,‬והרצוא להיכלל הוא בעיקר בכתר ומתלבש בחכמה‪ .‬וזהו מה שהרבי כותב‬
‫בהמשך מאמר זה (סוף אות ט') 'מבאר שטבע הרצוא וההתכללות הוא גם בהאור שבגדר‬
‫התלבשות וגם בהאור המלובש בכלים'‪ ,‬שהכוונה להנ"ל במאמר הרבי הרש"ב‪ .‬וראה סה"מ‬
‫מלוקט ח"ב ע' קסו הערה ‪ 97‬שמבאר על דרך הנ"ל (שמס"נ שייך ליחידה והארה ממנה היא‬
‫בבחינת חכמה)]‪.‬‬
‫‪ )38‬המשך תער"ב שם (ע' תקע)‪.‬‬
‫‪ )39‬ראה סה"מ תרע"ט ע' שיב בענין רעותא דלבא ומס"נ‪ .‬ושם‪ ,‬שרעו"ד הוא "אור הנשמה" וכח‬
‫המס"נ הוא "כח הנשמה" [כח הוא דבר מורגש שיש לו שייכות למטה דווקא‪ ,‬משא"כ אור‪,‬‬
‫שהוא מובדל מהמטה‪ ,‬והוא בבחינת ביטול (כנ"ל)‪ .‬וזהו שמס"נ הוא כח‪ ,‬ורצון ליכלל הוא‬
‫אור]‪.‬‬
‫‪ )40‬ראה המשך תער"ב ח"ב ס"ע תתקלד ואילך‪.‬‬
‫‪ )41‬ע"ח שער יא (שער עגולים ויושר) ענף ב‪ .‬אוצרות חיים ומבוא שערים בתחלתם‪.‬‬
‫‪ )42‬הובא לעיל סעיף ב‪.‬‬
‫‪ )43‬ראה בארוכה לעיל ח"ג ע' של ואילך‪.‬‬
‫‪ )44‬ראה פירוש הראב"ע לתהלים קיט‪ ,‬צו "קץ בלשוננו פעם ראש ופעם סוף"‪ .‬וראה המשך תרס"ו‬
‫ע' כ כמה הוכחות שגם ההתחלה והראש נק' קץ‪.‬‬
‫‪ )45‬ועפ"ז יומתק לשון המדרש (הובא בתחלת המאמר)‪" ,‬זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה‬
‫באפילה" – ולא "זמן נתן לאפילה כמה שנים תהי' בעולם"‪ ,‬כלשון הכתוב "קץ שם לחושך" – כי‬
‫ענין קץ שם לחושך הוא שהקץ דחושך יהי' (גם) מצד העולם [דהיינו שיהיה שינוי גדר העולם‬
‫‪16‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬
‫שלא יהיה בנוי ממושגים שיש בהם הפכיות כמו אור וחושך‪ ,‬וכדומה‪ ,‬אלא יומשך בעולם אור‬
‫(וחיים ועשירות וכו') שאין להם היפך‪ ,‬והם מושגים עצמיים שלמעלה מהמושגים האלו‬
‫המוכרים לנו בעולם הזה]‪.‬‬
‫‪ )46‬ראה תנחומא נשא טז‪ .‬בחוקותי ג‪ .‬ב"ר ספ"ג‪ .‬במדב"ר פי"ג‪ ,‬ו‪ .‬תניא רפל"ו‪.‬‬
‫‪ )47‬המשך תרס"ו ס"ע ג‪ .‬ובכ"מ – נסמן לעיל ח"ב ע' שח‪.‬‬

‫‪17‬‬ ‫מאמר ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד [עם ביאורים]‬