‫סיפור שואת יהודי הולנד מפי בטסי ויינברך‪-‬ארליך ז"ל‬

‫(סופר על ערש דווי לנכדתה הילה)‬

‫כל מה שלא בסוגריים הוא ציטוט מההקלטה של סבתא בטסי‪.‬‬

‫הערות בסוגריים כאלה { } מוסיפות פרטים שלא אמרה כאן‪.‬‬

‫ב‪ 10.5.1940 -‬פלש הצבא הגרמני להולנד‪ ,‬ארץ שקטה‪ ,‬בה היו בזמן ההוא כ‪ 150,000 -‬יהודים‪ ,‬כ –‪ 100,000‬יהודים הולנדים‬ ‫"‬
‫וכ ‪ -50,000‬יהודים שבאו מגרמניה‪ ,‬שחשבו שאולי יהיה להם מקלט בטוח‪ ,‬אבל רק לזמן קצר‪ ,‬כי גרמניה הגיעה גם להולנד‪.‬‬
‫אחרי זה פלשו צבאות גרמניה לבלגיה‪ ,‬משם לצרפת ואחר‪-‬כך‪ ,‬בעצם לכל אירופה‪.‬‬
‫הם חשבו גם לעבור לאנגליה אבל זאת לא עלה בידם‪.‬‬

‫לאט‪-‬לאט התחילו לפרסם כל מיני הוראות‪.‬‬

‫אסור ליהודים לקנות בחנויות של גויים‪ ,‬אסור ליהודים ללכת לגינות ציבוריות‪ ,‬אסור ליהודים לנסוע ברכבת‪ ,‬אסור ליהודים‬
‫לנסוע באוטובוס‪ .‬אסור ואסור ואסור‪ ,‬ולאט לאט התהדקה החגורה סביב ליהודים והחיים הפכו לגיהינום‪.‬‬

‫אחר‪-‬כך התחילו לשלוח גברים למקומות מרוחקים מהערים הגדולות למחנות עבודה ובדרך‪-‬כלל גם משם לא חזרו הביתה‪.‬‬
‫בתחילה עוד חזרו לסוף שבוע ובסוף בכלל לא‪ .‬משם כבר שלחו אותם הלאה‪ .‬ובמקומות אחרים בהולנד התנהל אחרת‪.‬‬
‫אצלנו‪ ,‬שלחו אותנו קודם לאמסטרדם‪.‬‬
‫עלי לציין שיצאה הוראה שכל היהודים צריכים לקנות את הטלאי הצהוב (גם כן בנקודות‪ ,‬כי כל הטקסטיל גם היה בנקודות)‬
‫ולתלות על הבגדים ואבוי ליהודי שייתפס ללא הטלאי‪ .‬קדמה לזה הוראה אחרת שצריך להירשם‪ .‬כל מי שיש לו סבא יהודי‬
‫וצריך ללכת לעירייה ולהצהיר‪" :‬יש לנו שתי סבתות ושני סבים"‪ .‬אנחנו בהתחלה טעינו והצהרנו שיש לנו שני סבים וסבתות‬
‫ותיקנו את עצמנו‪.‬‬
‫היו אנשים שפשוט הצהירו שהיו להם רק שתי סבתות או אחד‪ ,‬ואלה אח"כ היו כאילו חצי יהודים והצליחו להינצל בצורה‬
‫כזאת‪ ,‬בזמן מסוים‪.‬‬
‫קיבלנו תעודת זהות עליה היתה מוטבעת האות י'= ‪ J‬גדולה מאוד‪ ,‬ותעודות זהות כאלו בהולנד היה קשה לזייף‪.‬‬

‫אם ביקשו תעודת זהות מאדם יהודי‪ ,‬מיד ידעו שהוא יהודי‪ .‬במצב הזה ב ‪ -1942‬לא זוכרת בדיוק מתי‪ ,‬גירשו את היהודים‬
‫למקומות מסוימים‪ .‬העיקר‪ ,‬אצלנו‪ ,‬שהיינו קרובים לאמסטרדם – לאמסטרדם‪.‬‬
‫{סבתא התגוררה עם משפחתה בהילוורסם‪ ,‬מדרום לאמסטרדם}‬
‫התוצאה היתה שהיהודים ישבו בריכוז גדול‪ ,‬ותחת ידם של הגויים‪.‬‬
‫כיצד התנהל הדבר?‬
‫ביום אחד באו ורשמו כל מה שיש בדירה ואוי ואבוי למי שיוציא משהו‪ .‬אנחנו לפני‪ -‬כן כבר הוצאנו לשכנים טובים‪.‬‬
‫היו גם תמונות שהורדנו מהקירות‪ ,‬ואז באו ושאלו מה היה תלוי שם‪ .‬אמרנו שלא יודעים‪ .‬שאלו גם כן אם יש פוליסות ביטוח‪,‬‬
‫כי הם חשבו לגנוב את היהודים וגם את הביטוח‪-‬חיים שלהם יכניסו לכיס‪.‬‬
‫יום אחד בהיר‪ ,‬או לא בהיר‪ ,‬נאלצנו לעזוב את הבית וסגרו את הבית אחרינו עם כל מה שיש לנו בפנים‪ .‬אנחנו הצלנו דברי‬
‫כסף וערך אצל שכנים טובים ויכולנו להביא לאמסטרדם רק מה שאפשר לסחוב‪ .‬כל אחד עשרה קילוגרם‪ .‬לפני כן שלחנו‬
‫קצת דברים לאמסטרדם ‪ -‬לקרובים‪.‬‬

‫נסענו ברכבת אני והוריי (אחי כבר היה נשוי)‪ ,‬אנשים שהיו תושבים ‪ 300‬שנה בערך בהולנד‪ ,‬ישרים‪ ,‬אהובים‪ .‬היתה שם‬
‫אנטישמיות‪ ,‬מעט ‪ -‬לא הרבה‪ ,‬כי הולנד היתה ארץ שבעצמה סבלה מהקתולים נגד הפרוטסטנטים והם קיבלו יפה מאוד את‬
‫יהודי פורטוגל (ב ‪ ,)1650‬וגם את יהודי אשכנז‪ ,‬ולאט לאט קיבלנו זכויות מלאות ומהמהפכה הצרפתית היו היהודים שווי‬
‫זכויות‪.‬‬
‫לפתע הפכנו לאנשים חסרי כל זכויות‪ ,‬נתונים לרדיפות‪ .‬בהולנד הגרמנים השתלטו על כל דבר‪ .‬היו ארצות אחרות שזה היה‬
‫קצת פחות‪ .‬גם הפקידות ההולנדית איכשהו שיתפה פעולה‪ ,‬לא כולם‪ ,‬אבל היו גם מדי דייקנים‪ .‬היה אפשר לעשות את זה‬
‫אחרת‪ .‬אחר‪-‬כך קמה בהולנד מחתרת גדולה והיא עזרה הרבה ליהודים וגם על זה חשבנו‪ ,‬לא יכלנו להסתתר‪ ,‬כל כך הרבה‬
‫בתים‪ ,‬אבל לא ידענו איפה‪ ,‬היו גם הרבה משתפי פעולה עם הנאצים‪ .‬היו די הרבה נאצים הולנדיים‪ ,‬וכך אף פעם לא יכולת‬
‫לדעת מי טוב ומי רע‪ .‬אחר‪-‬כך באו הוראות‪ .‬שבתשע בערב אנשים בעוצר‪ ,‬ואז החלו להוציא אנשים מהבתים‪.‬‬

‫קודם לכן עלי לספר שכשהגענו לאמסטרדם (‪ 2,000‬יהודים מהילוורסם) ריססה אותנו עיריית אמסטרדם‪ ,‬כאילו אנחנו נגועים‬
‫במחלות‪ .‬חיפשו אצלנו כינים‪ ,‬ריססו אותנו בדי‪-‬די‪-‬טי‪ ,‬אוי להורים המסכנים שלי‪ ,‬שזה היה עלבון נוראי‪.‬‬
‫חוץ מזה‪ ,‬יהודים נשארו בלי פרנסה כי אסור היה לעבוד פה ואסור לעבוד שם‪.‬‬
‫ואיפה שהיה עסק‪ ,‬נכנס גרמני שהשתלט על העסק‪ .‬היהודי היה צריך למסור לו הכל‪ .‬את כל המסמכים‪ .‬לפעמים היה מקבל‬
‫איזה שכר‪ ,‬בדרך‪-‬כלל כלום‪ .‬כך גם אבי שעבד אצל סבא שלי‪ ,‬שהיה לו עסק של חליפות לגברים‪ ,‬נשאר בעצם ללא פרנסה‪.‬‬
‫אבל דודתי‪ ,‬שהיה לה שכל‪ ,‬אמרה לממונה שכך וכך אנשים צריכים לקבל משכורות וכך היה לנו קצת ממה לחיות‪ .‬אני הלכתי‬
‫לעבוד במשק בית‪ ,‬זה היה נחשב להכשרה לארץ ישראל‪.‬‬
‫לפני כן עבדתי אצל רואה חשבון‪ ,‬אבל כל העבודה נהפכה לעשיית מאזנים לממונים ולמשתפי הפעולה עם הגרמנים‪.‬‬
‫לא הייתי מסוגלת‪ ,‬והלכתי אז לעבוד במשק בית‪{.‬שמו היה בולה}‬
‫הייתי חברה בבח"ד‪-‬ברית חלוצים דתיים‪ .‬אמנם זה היה מוזר‪ ,‬בזמן המלחמה ללכת כאילו להכשרה‪.‬‬
‫הורי אמרו "את צריכה להציל את עצמך"‪ ,‬אבל את זה בכל זאת עשיתי‪.‬‬
‫כי בזמן הזה היה אסור ליהודים להעסיק עוזרת בית גויה ‪.‬‬

‫במקרה שלי יצא שעבדתי קודם אצל רואה חשבון שהיה קודם לכן יושב ראש הקרן הקיימת ואחר‪-‬כך היה יושב ראש‬
‫היודנראט של אמסטרדם‪ .‬ואני באתי לעבוד אצלו‪ ,‬זאת אומרת שעבדתי אצל הבוס הקודם שלי‪.‬‬
‫גרתי עם הורי באותו הרחוב בשני חדרים קטנטנים מרוהטים‪ ,‬שאחי השיג לנו‪ ,‬בקומה אחרונה (כאילו באנטרסול{=בוידם})‪.‬‬
 ‫הבוס היה אומר לפעמים "איזה כוח יש לי"‪ ,‬ואני חשבתי בלבי‪ ,‬הכוח שלך הוא רק מהגרמנים‪ .‬היו להם שיטות כאלו‪ ,‬לעשות‬
‫רשימות של אנשים שפטורים בינתיים מלהישלח לעבודה במזרח‪ .‬וכל אחד בעצם חשש מאוד‪ ,‬אבל רצה להאמין שבאמת‬
‫שולחים לעבודה‪ .‬כל אחד הכין לעצמו תיק‪ .‬הפחד היה גדול מאוד‪.‬‬
‫בהתחלה לקחו קודם את היהודים הגרמניים שבאו לא מכבר ושלחו אותם למחנה בשם ווסטרבורק בצפון הולנד‪ .‬מחנה זה‬
‫הוקם דווקא על‪-‬ידי ממשלת הולנד‪ ,‬כי לא רצו שיהודי גרמניה יתפסו מקומות עבודה בהולנד‪,‬‬
‫והחזיקו שם הרבה זמן את יהודי גרמניה‪.‬‬
‫במרוצת הזמן אלו שנשלחו לשם הפכו להיות הפקידים של המחנה‪ .‬בגלל השפה המשותפת עם הגרמנים חלקם נשארו לעבוד‬
‫שם עד תום המלחמה ולא נשלח הלאה‪.‬‬

‫התחילו אקציות ברחוב‪ .‬לתפוס אנשים‪ ,‬סתם‪ .‬מי שנתפס נתפס‪ .‬לפעמים‪ ,‬היה לאדם עסק עם הגרמנים‪ ,‬אפשר היה לשחרר‪ ,‬זה‬
‫היה מר בולה‪ ,‬מזכיר היודנראט‪ .‬הוציאו חותמת בולה‪ ,‬שמי שיש לו כזו‪ ,‬פטור בינתיים מלהישלח‪ ,‬מה שלא תמיד עבד‪.‬‬
‫באותו מוצאי יום כיפור‪ ,‬שנת ‪ ,1942‬נתפס אחי עם אשתו{שהיתה בהיריון}‪ .‬הוא היה גר מעבר לרחוב בו גרתי אצל אדון‬
‫בולה‪ .‬הוא שלח שכנים להודיע‪ ,‬אבל באותו ערב תפסו גם את הורי מר בולה‪ ,‬כך שמר בולה היה עסוק עם הטלפון כדי להציל‬
‫את הוריו‪ .‬כך שלא יכולתי לעזור לאחי‪ ,‬למרות שקודם דאגתי לו לחותמת שכאילו עבד בקהילה היהודית באמסטרדם ולמרות‬
‫זאת תפסו אותו ואת אשתו והם לא חזרו‪ ,‬זו היתה התחלת האקציות באמסטרדם‪.‬‬

‫משפחתי‪ ,‬אבא ממשפחה של ‪ 5‬אחים ואחיות‪ ,‬מהם ‪ 2‬נפטרו ממחלות לפני כן‪ ,‬אמי היתה אחת מ ‪ -7‬אחים עם משפחותיהם‪.‬‬
‫אספר מה קרה למשפחות אלו ‪.‬‬
‫משפחת אבי‬
‫מקס‪ ,‬דודי מרוטרדם‪ ,‬נשלח למחנות המוות ולא חזר‪ .‬היו לו ‪ 2‬ילדים נשואים ומשפחותיהם ‪ -‬נתפסו באמסטרדם ולא חזרו‪.‬‬
‫אחות אבי מכרונינגן בצפון‪ ,‬שם נולדנו‪ ,‬נתפסו‪ -‬לא חזרו‪ .‬בלה‪ ,‬בתם הצליחה להסתתר‪ ,‬חיה עד היום‪{.‬הן חידשו את הקשר‬
‫ביניהן‪ ,‬ובלה שלחה לסבתא מהולנד צלחת כסף עליה חרוט "ושתה בלב טוב יינך" כמתנה לחתונה של חוה ורפי}‬
‫עוד בת דודה שלי הצליחה לעבור את המלחמה‪.‬‬
‫הורי נתפסו ולא חזרו‪.‬‬
‫משפחת אמי‬
‫דוד אחד ומשפחתו הצליחו להימלט לאנגליה‪ .‬היה להם הרבה כסף וגם היה עניין של מזל‪ .‬הם עברו שם את המלחמה ואחרי‬
‫המלחמה חזרו להולנד‪.‬‬
‫דוד אחר‪ -‬התחבאו בכנסייה בדרום הולנד‪ .‬היו להם שני ילדים‪ .‬בת אחת נתפסה והגיעה לטרזינשטט כילדה בת ‪ ,12‬חזרה‬
‫להוריה אחרי המלחמה אבל סבלה מבחינה נפשית וגם אחיה‪.‬‬
‫דודה אלה ‪ -‬היו בזמן הזה אנשים שהצליחו לעבור לספרד‪ .‬מישהו אמר להם שאפשר לתת כסף‪ .‬הם נתנו כסף‪ ,‬אבל הגיעו‬
‫למחנות ריכוז ולא חזרו‪.‬‬
‫עוד דודה ודוד ניסו להתאבד בגז ולא הצליחו –גם הם לא חזרו‪.‬‬
‫עוד דודה שהסתתרה עם בעלה‪ ,‬נתפסו‪ -‬לא חזרו‪.‬‬
 ‫עוד דודה ודוד שמעון –שהוא היה מאוד פיקח‪ ,‬חביב ונחמד‪ ,‬היה קצרן בכנסת ההולנדית‪ ,‬חזר בתשובה‪ ,‬עם אישה ושני ילדים‬
‫קטנים‪ ,‬הסתתרו‪ ,‬ואחר‪-‬כך תפסו את הילדים ובעקבות זאת‪ ,‬גם את ההורים‪ ,‬לא חזרו‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫מכל משפחתי‪ ,‬נשאר אחי שכבר נתפס‪ ,‬הורי שנתפסו‪ .‬אני היחידה ממשפחתי שהגיעה גם לארץ ישראל‪ .‬יש לי ‪ 2‬בני דודים‬
‫בהולנד מצד אמי שהיו באנגליה ו‪ 2-‬הילדים של הדוד שהסתתר בכנסייה‪ .‬כל זה ממשפחה של ‪ 7‬משפחות‪.‬‬
‫זה מאוד אופייני‪ ,‬כי מיהדות הולנד נשארו כ –‪ 15,000‬יהודים‪ 15% ,10% .‬אולי ‪ , 20%‬אחרי כל כך הרבה מאמצים מצד גויים‬
‫והמחתרת‪ .‬מי שהסתתר היה צריך לשנות מקום כל פעם כי היו שכנים שהלשינו‪ ,‬כי גם לגויים היתה זו סכנת חיים אם ייתפסו‪.‬‬
‫היו הרבה אנשים שסיכנו את עצמם ולכן הרבה אנשים היססו‪.‬‬
‫היו גם אנשים שנוצלו על‪-‬ידי הגויים שנתנו סכומי עתק‪ .‬חיו בפחד מתמיד עד סוף המלחמה‪.‬‬

‫יום אחד בהיר‪ -‬אני נתפסתי עם משפחת בולה‪ .‬שכבתי חולה אצל משפחת בולה‪.‬‬
‫קודם לכן אדון בולה שלח מברק לקהילת ארנהיים שיברחו‪ .‬על סמך זה באו לקחת את המשפחה‪ ,‬ראשי הגסטפו של הולנד‪.‬‬
‫אני שכבתי חולה ואמרתי‪" :‬איך אוכל לסחוב את התיק הזה"‪ ,‬אמרו לי‪" :‬יעזרו לך"‪.‬‬
‫אספו אותנו באמסטרדם בתיאטרון שפעם נקרא‪":‬התיאטרון ההולנדי"‪{,‬היום הוא מכונה "ההולנדסה סכאובורך‪ ,‬ובו הקימו‬
‫את המוזיאון לתולדות שואת יהודי הולנד}‬
‫אחר‪-‬כך הפך להיות התיאטרון היהודי‪ ,‬כי היו צריכים להפריד כל דבר‪ .‬כל כך הרבה נגנים יהודים היו בתזמורת הולנד‪ .‬כך‬
‫נוצרה תזמורת יהודית לבד‪ ,‬תיאטרון יהודי‪ ,‬עיתון יהודי‪ ,‬כביכול הכל לבד‪ .‬חוץ מזה היה חובה להירשם ביודנראט ולשלם כסף‬
‫על זה‪ .‬אני שעבדתי כבר במשרד‪ ,‬הצטרכתי גם להירשם‪ ,‬ודחיתי את זה‪ .‬בסופו של דבר בכל זאת נרשמתי‪ ,‬כי היה חובה‬
‫להירשם והכרטיס הזה‪ ,‬משום מה‪ ,‬הציל אותי‪ ,‬כי כשהוצאתי אותו היה כתוב עליו שגרתי ברחוב מסוים במספר מסוים‬
‫וכשנתפסתי יכולתי להוכיח שאינני חלק ממשפחת בולה שגרה באותו רחוב‪ ,‬אך במספר שונה‪.‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬בתחילה כשנתפסנו היינו בתיאטרון הזה שנהפך למחנה מעצר‪.‬‬
‫היה זה מסוכן אפילו לעבור על המדרכה ממול כי היו מכניסים אנשים מהרחוב פנימה‪ .‬עצם המחנה התנהל בשיטה שטנית‪,‬‬
‫שיטה שהיתה להם בכל רדיפת היהודים‪ :‬היו מעט גרמנים‪ .‬הם נתנו למלאכה שתיעשה ע"י היהודים בעצמם‪.‬‬

‫נתנו ליהודים כל מיני תפקידים‪ .‬לחלק אוכל‪ ,‬ניירת‪ ,‬הבטיחו שמי שעובד בשירותם הוא יהיה פטור מלהישלח‪ ,‬גם הוא וגם‬
‫הוריו‪( ,‬מקבל כזאת חותמת "בולה")‪ ,‬בינתיים הם משתפי פעולה‪ ,‬שולחים את אחיהם למות‪ .‬גם לי הוצע משהו כזה אחרי‬
‫שהשתחררתי‪ ,‬בשלב מאוחר יותר‪ ,‬לעבוד שם בהדפסות‪ ,‬אבל אני סירבתי‪.‬‬

‫באנו לשם ‪ ,‬השכיבו אותנו על הרצפה‪ .‬היה זה באוקטובר ארבעים ושתיים‪ ,‬זמן לא רב אחרי שנתפס אחי‪ .‬מר בולה לא היה‬
‫בבית‪ .‬הוא הכין לעצמו מקום מסתור עם אוכל‪ ,‬אולי חשש שיקרה לו דבר כזה‪ ,‬וכשתפסו את משפחתו‪ ,‬הוא בא לבד‪ .‬הוא חשב‬
‫לעצמו‪:‬הוא מר בולה‪ ,‬מזכיר היודנראט‪ ,‬לא ישוחרר?‬
‫שכחתי לומר‪ ,‬ליהודים היה אסור להחזיק טלפון ואופניים‪ .‬רק למעט היה מותר‪ .‬הם נקראו‪":‬האנשים של רשימת הטלפונים"‪.‬‬
‫הוא היה אחד מהם‪ .‬לפעמים היה יכול להציל אנשים עם הטלפון הזה‪ .‬גם למר יעקובסון‪ ,‬השותף שלו בהנהלת‪-‬חשבונות‪,‬‬
‫הפרנס של קהילת אמסטרדם לחינוך‪ ,‬ועוד לאנשים כאלו כמו לרב הראשי‪.‬‬
‫באותו זמן כשאני הייתי שם תפסו גם את הרב הראשי של קהילת אמסטרדם‪ .‬שוכבים על הרצפה כולם‪ .‬אנשים‪ ,‬גברים‪ ,‬ילדים‪,‬‬
‫הרבה אנשים שהתחבאו היו שם‪ .‬ועוד כאלה אנשים מכובדים‪ .‬היינו שם כמה ימים‪.‬‬
‫הייתי חולה‪ ,‬ומכיוון שכך הובאתי למעלה‪ ,‬למחלקת חולים‪ .‬וגם אנשים זקנים‪.‬‬

‫לידי היתה אישה עם דימום בכיב קיבה‪ .‬עוד לא היו אקציות גדולות‪ .‬היו אלה רק מקרי עונש כמו עם בולה‪.‬‬
‫אחרי שבוע נשלחו האנשים למחנה ווסטבורק‪ .‬כיוון שהייתי חולה עם דלקת כליות ואנשי היודנראט עשו מאמצים להוכיח‬
‫בבדיקות מעבדה והוכיחו שאני מאוד חולה‪ ,‬נשארתי שם עוד‪ .‬אחרי שבוע שלחו את משפחת בולה ‪.‬‬
‫(אחרי שנה הגיע מכתב ממנו בו כתב שאפשר להחזיק מעמד בקושי ושאל אם יודעים איפה המשפחה שלו‪ .‬את זה שמעתי‬
‫יותר מאוחר)‪ .‬אני שמעתי שהפך ל"קאפו" והיהודים הרגו אותו בסוף המלחמה‪ ,‬זה מה ששמעתי מיהודי הולנד‪ ,‬אם זה נכון או‬
‫לא‪ ,‬איני יודעת‪ .‬היו להם ‪ 2‬ילדים חמודים וילד בשם זיגי שהוריו שלחו מגרמניה כדי שיחיה בביטחון בהולנד‪ .‬כל המשפחה הזו‬
‫לא חזרה‪.‬‬

‫היה אדם ביודנראט באמסטרדם שעשה מאמצים כבירים עבורי על מנת לשחרר אותי‪ .‬בפעם הראשונה כשהוציאו אותם בלילה‬
‫כדי שאנשי אמסטרדם לא יראו‪ ,‬אמרו לנו להתרחק מהחלונות‪ .‬חוץ מזה היו שני אנשים בשער‪ ,‬גרמנים עם נשק‪ .‬נתנו‬
‫לגרמנים האלה לשתות אלכוהול והצילו הרבה ילדים‪ ,‬אל מעבר לרחוב למעון יהודי ומשם הלאה‪ .‬היה אולי אפשר לברוח אבל‬
‫אז הם יאיימו‪ ,‬מי שבורח תופסים את המשפחה שלו (שיטה שלהם)‪ .‬כך נשארתי פעם אחת רק עם עוד שני ילדים ונשאר עוד‬
‫גרמני אחד‪ .‬הוא טלפן לשאול אם יכול לשחרר אותנו ‪ ,‬באו שוב אנשים‪ ,‬יצא עוד טרנספורט ואני עדיין נשארתי‪ .‬אותו אדם‬
‫שהשתדל למעני נקרא ולטר זיסקינד‪ .‬יהודי מגרמניה מאוד טוב‪.‬‬
‫הורי הלכו אליו ונתבשרו שנחוץ להם כסף‪ .‬כי היה צורך לקנות אלכוהול לשוחד על מנת שיוכלו לשחרר אנשים מהמחנה‪.‬‬
‫אחרי שלושה שבועות הצליחו לשחרר אותי‪.‬‬
‫באתי שוב להורי‪ ,‬כי עברו מקום למקום שאפשר יהיה לברוח ממנו‪( .‬המקום הקודם היה בקומה שלישית)‪ .‬בבית‪ -‬הכנסת אבא‬
‫הכיר את הבעל של בת דודה שלו‪ ,‬להם היה מקום‪ .‬גרו למטה‪ ,‬היו להם ‪ 2‬ילדים שברחו לספרד‪ .‬שם היה אפשר לברוח לגינת‬
‫השכנים (שגם הם היו יהודים)‪ .‬ערב אחד בשעה ‪ 8.00‬אני שוכבת במיטה ‪ ,‬חולה‪ ,‬מצלצלים בדלת‪ .‬הבת דודה הפיקחית של‬
‫אבי אמרה ‪":‬רגע‪,‬רגע‪....‬אני צריכה לקחת את ה מ פ ת ח ו ת " ואנחנו באותו זמן ברחנו דרך דלת המטבח לגינה ומשם למחסן‬
‫בו התחבאנו‪ .‬היא פתחה את הדלת‪ ,‬זה היה גרמני בודד‪ .‬היתה להם הנאה סדיסטית לתפוס לבד יהודים בלי פקודה‪ .‬יצא לגינה‬
‫עם אור אבל לא ראה אותנו‪ .‬ניצלנו‪.‬‬
‫אחרי זה בכל זאת עזבנו שם ‪ .‬היתה בעיה של מצרכי מזון‪ .‬לה היו הרבה ולאמא לא היו‪ .‬וזה לא הלך ביחד‪.‬‬
‫עברנו למקום אחר‪ .‬לאמא היתה מכרה רווקה ששתי אחיותיה נתפסו והיא לא רצתה להיות לבד‪ .‬אלו היו החיים האלה –פחד‬
‫מתמיד‪.‬‬
‫עוד אחרי זה‪ ,‬הרי היתה לי חותמת "בולה" שנמחקה כשנתפסתי‪ ,‬ושוב תוקנה כששוחררתי‪ ,‬אלא שאדם היה צריך לעשות‬
‫משהו כדי להוכיח שמגיע לו להיות משוחרר מהעבודה‪ .‬התחלתי לעבוד אצל אנשים זקנים שהיו צריכים עזרה מטעם‬
‫היודנראט‪ .‬זקנים ללא ילדים‪ ,‬משותקים‪ ,‬למרות שהייתי בעצמי חולה‪.‬‬

‫אעבור לפרק אחר על המחתרת היהודית בהולנד בזמן השואה‪.‬‬

 ‫ליד הילוורסם יש כפר קטן ששמו לואודסטרכט‪ .‬יש שם ים ואנשים שטים שם באניות ללא קיטור‪ .‬מקום נחמד מאוד‪.‬‬
‫שם היתה גרה חברה שלי מתנועת הנוער עם משפחתה‪ .‬היתה להם חווה‪ .‬אביה היה סוחר יהלומים בין‪-‬לאומי‪ .‬משפחת וטרמן‬
‫שמם‪ ,‬הבת הגדולה חברה שלי‪ ,‬מרים פינקהוף (גרה היום בחיפה)‪ ,‬ליד הבית היתה עוד וילה של חבר של אביה שהפך להיות‬
‫בית ל ‪ 60‬בני נוער‪ ,‬ילדים יהודים מגרמניה שנתקעו בהולנד‪ .‬שם נתנו להם שיעורים בעברית‪ ,‬שיעורים בהגנה‪ ,‬הכשרה לארץ‪-‬‬
‫ישראל‪ ,‬ממש בית חינוך לנוער‪.‬‬
‫יום אחד קיבלו הוראה שמהיום למחר צריכים להישלח לעבודה בפולניה‪ .‬המדריכים הצעירים כולל חברה שלי‪ ,‬החליטו‬
‫להסתיר בן‪-‬לילה את כולם ‪.‬‬
‫ענין מאוד מורכב וקשה‪ .‬מרים וטרמן (פינקהוף) היתה לפני כן מורה בבית ספר מאוד מיוחד‪.‬‬
‫שם למדו ילדי המלכה של הולנד בשם "חוות עובדים"‪ ,‬החינוך שם היה לעזרה לכל בני האדם‪ ,‬חינוך לשוויון‪ .‬לאי גזענות‪,‬‬
‫לסובלנות‪ ,‬למורים קראו בשמם‪ ...‬לאחד המורים שם‪ ,‬אחד הטובים ביותר‪ ,‬קראו יופ וסטרויל‪ .‬ואחר‪-‬כך למחתרת קראו‬
‫קבוצת וסטרויל‪.‬‬
‫כשהיתה המצוקה הנוראית איך להסתיר את הילדים‪ ,‬פנתה מרים ליופ וסטרויל ולחבריה המורים‪ .‬צוות המורים של חוות‬
‫העבודה‪ ,‬שזה לא היה כל‪-‬כך רחוק מהילוורסם וקרוב מאוד לארמון המלכה‪( .‬ארבע הבנות של המלכה‪ ,‬כולל ביאטריס‪,‬‬
‫המלכה הנוכחית של הולנד‪ ,‬למדו אחרי המלחמה בבית ספר זה‪).‬‬
‫אלה היו אנשים מאוד משכילים ומאוד ליברלים ונגע להם ללב ש ‪ 60‬ילדים צריכים מקלט‪ .‬וכולם כאחד הסתירו את כל ‪ 60‬בני‬
‫הנוער לעת עתה‪ .‬אחר‪-‬כך קרו להם כל מיני תלאות‪ ,‬מהם ינספו בסופו של דבר ‪ ,20‬כיוון שעשו טעות גדולה במעבר לשוויץ‪,‬‬
‫אשר הסגירה אותם חזרה לידי הגרמנים‪.‬‬
‫{הערת מרים פינקהוף‪ :‬רק חלק קטן מהמורים הסכים להסתיר ילדים‪ ,‬ליופ היו הרבה חברים ועוזרים ומרים ויופ עברו אצל‬
‫כל מכריהם הלא יהודיים בבקשה להסתיר ורק במאמצים גדולים עלה בידיהם הדבר}‪.‬‬
‫כך קמה המחתרת הזו ששמה קבוצת וסטרויל שהתחילה עם הטיפול בקבוצה הזאת‪ ,‬היו צריכים לדאוג למזון (כרטיסי מזון)‪,‬‬
‫לכל מחסורם‪ .‬ומי שלא היה לו כרטיס לא יכול היה להתקיים‪ .‬איך השיגו? היו פשוט גונבים תלושים בעיריות‪ ,‬כי במשך הזמן‬
‫היו צריכים המון כרטיסים כאלו‪ .‬כל מי שהסתתר מהגרמנים כולל הולנדים צעירים שלא רצו לעבוד בגרמניה כדי לשרת את‬
‫הגרמנים ולהימנע מסכנת הפצצות בגרמניה‪ ,‬היה צריך המון כרטיסים אלו‪.‬‬
‫היתה גם סכנה להפיץ את הכרטיסים‪ .‬כך התפתחה המחתרת ויום אחד שלחה מרים החברה מישהו לשאול אם איני רוצה‬
‫להסתתר‪ .‬אני גם כתבתי לה מכתב שביקשתי זאת‪ ,‬לצאת קצת מאמסטרדם‪ ,‬בסוף באה בעצמה‪ .‬בקשתי שתיקח גם את הורי‪.‬‬
‫היא אמרה ‪":‬אחר –כך"‪ .‬אחר כך לא היו מוכנים אלא לטפל בבני נוער או חלוצים‪ .‬כי הדברים היו מסוכנים‪ .‬חוץ מזה חשבו‬
‫שהמבוגרים לא יעמדו בתלאות‪ .‬מה גם שהיו חייבים להגביל את עצמם‪ ,‬דבר שהיה מאוד אכזרי‪ ,‬אבל זה היה המצב‪.‬‬

‫כך נפרדתי מהורי‪ .‬ערב אחד נסענו בחזרה להילוורסם לשכנים שלנו‪ .‬משפחת פן דה וויר‪ ,‬שכנים שלנו מאותו רחוב‪ .‬אנשים‬
‫טובים‪ .‬משפחה קתולית עם חמישה ילדים‪ .‬הילדים ישנו ואסור היה להם לדעת שאני אצלם‪ .‬כי פחדו שיפטפטו‪ .‬אני כל הלילה‬
‫דברתי איתם שצריכים להציל את ההורים שלי והם הבטיחו שיעשו מה שביכולתם‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬אבי המשפחה הלך אתי מוקדם מאוד בבוקר למכר שלו באיזה כפר קטן‪ .‬איכר רווק בן ‪ 65‬בשם יאן וסטברוק שגר‬
‫לבד בבית קטן מוקף שדות במקום יפה בשם הולנדסכה ראדינג ‪ ,‬מרחק נסיעה מהילוורסם ברכבת של אולי ‪ 20‬דקות‪ .‬אבל‬
‫אנחנו הלכנו חלק גדול ברגל והגענו לשם‪.‬‬
 ‫האיש לא היה בבית‪ ,‬היה בעבודה‪ .‬הוא עבד אצל שכן בגינה וכשהוא בא החליט שהוא מתחרט‪".‬מצטער‪ ,‬הוא לא רוצה אותי"‪.‬‬
‫לא היו לי כל ניירות עלי ואמרתי שלא אזוז משם עד שלא תבוא חברה שלי ותדאג לי למקום אחר‪ .‬אט‪ -‬אט הוא התחיל‬
‫להתרגל אלי ואמר ‪" :‬נו‪ ,‬טוב אני אכין לך שק קש שתוכלי לישון‪- ".‬היו לו רחמים עלי‪.‬‬
‫היה זה בית קטן עם מטבח פרימיטיבי‪ .‬לא היה שם חשמל אלא נפט בלבד‪ .‬היה ברז מים‪ ,‬אך לא ביוב‪ .‬אביו בנה את הבית הזה‪.‬‬
‫בית מאוד קטן‪ ,‬חמוד ויפה‪ .‬היה שם סלון גדול שהוא לא השתמש בו‪ .‬ובסלון היו שתי מיטות בתוך הקיר‪ .‬בהולנד בבתים‬
‫הישנים‪ ,‬זה היה קיים‪ .‬לפני המיטות היו וילונות‪ ,‬כך שמי שנכנס לחדר לא רואה שום דבר‪.‬‬
‫הפרדוקס היה שעל דלת הסלון היתה תלויה רפרודוקציה מהתמונה היפה של רמברנט "הכלה היהודייה" והיו לו עוד‬
‫רפרודוקציות יפות כאלו של ציירים הולנדים‪ ,‬אותן קיבל מהעשיר שעבד בשבילו‪.‬‬
‫כך חייתי אצלו ‪ 13‬חודש‪ ,‬איש טוב ותמים‪.‬‬
‫הייתי מבשלת לו‪ ,‬פעם בשבוע היתה באה אחותו לנקות לו את הבית‪ .‬הייתי עולה לאנטרסול ומשאירה את הבית מלוכלך‬
‫בכוונה‪ ,‬כדי שלא יראו שיש שם מישהו‪ .‬והם היו אומרים ‪":‬פעם בשבוע יד אישה צריכה לגעת בבית הזה"‪ .‬אחר‪-‬כך הגיע זמן‬
‫ניקיון הפסח שהנוצרים עושים כמעט כמו יהודים‪ .‬לא מחפשים חמץ‪ ,‬אבל הופכים את כל הבית כך שגם באנטרסול לא יכולתי‬
‫להתחבא‪ .‬היה מאוד קשה שם לשכב בשקט‪ ,‬כשלמטה מנקים ואסור לזוז כי פתאום הם שומעים שיש מישהו‪.‬‬
‫כי כך היה‪ .‬מאוד מסוכן להסתיר אנשים‪ ,‬ואוי ואבוי –מי שדיבר‪ .‬ואני הכנסתי לו לראש שלא יספר אפילו לאחותו‪,‬‬
‫כי כך היה‪ ,‬פטפוט מיותר היה מגלה את הסוד‪ ,‬וככה אנשים נתפסו‪.‬‬
‫בזמן הניקיון לפסח הסתיר אותי במחסן עם עיזים‪ .‬כשהם הלכו הביתה בצהריים‪ ,‬הביא לי אוכל‪ .‬עברו כמה ימים והם גמרו‪.‬‬
‫ואני שומעת איך הם מדברים‪ ,‬מה הם יעשו בבית אחרי מותו‪ .‬אך הוא חי אחריהם‪ ,‬זכה והגיע לגיל ‪ , 90‬איש טוב ותמים‪.‬‬
‫התייחס אלי כל כך יפה‪ ,‬לקח מעט מאוד כסף‪ .‬היה לי קצת כסף מהבית‪ 5 ,‬גולדן לשבוע נתתי לו‪ .‬היו לו שדות ‪ -‬מזה היו לו‬
‫ירקות‪ ,‬חלב‪ -‬מהעיזים‪ .‬כך לא סבלנו חרפת רעב‪ .‬היה לי טוב שם‪ ,‬אלא שדאגתי להורי שהיו באמסטרדם‪ .‬והגיעו שמועות שיש‬
‫עוד אקציות ותופסים עוד ועוד אנשים‪ .‬אחר‪-‬כך באו ההורים של מרים פינקהוף שכבר נתפסו והשתחררו בעזרת הכסף‬
‫מהיהלומים שהיו להם‪ .‬שחררו אותם וכך כשהשתחררו‪ ,‬והיא רצתה להציל אותם מאמסטרדם‪ .‬וזמן מה הם היו אצלי יחד אתי‬
‫אצל יאן‪ .‬אחר‪-‬כך גרו בכפר‪ ,‬האיש עשה לעצמו זקן ומשקפיים‪ ,‬הם סידרו ניירות‪ ,‬היה להם הרבה כסף ויכלו לקנות "ניירות‬
‫מזויפים טובים" האישה היתה פעילה גם במחתרת להביא כרטיסי מזון לכל מיני מקומות ועוד בת שלה היתה פעילה במחתרת‪,‬‬
‫שמה היה אלי וטרמן‪.‬‬
‫כשהם באו לגור‪ ,‬היה לי יותר טוב‪ .‬קיבלתי ספרים‪ ,‬הלכתי לבקר אצלם –עם יאן בלילה‪( .‬תיכף התקררתי‪,‬כי אף פעם לא‬
‫יצאתי החוצה)‪ ,‬אחרי זמן‪ ,‬באה מרים והציעה לי את האפשרות להגיע לארץ ישראל דרך ספרד‪" .‬מה דעתך‪ ,‬את מסכימה?"‬
‫באותו זמן כבר הורי נתפסו‪ ,‬הייתי בעצם לבד‪ ,‬לא הייתי צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד‪ .‬היו עוד כל מיני מאמצים להציל‬
‫אותם‪ ,‬אך הם נכשלו‪.‬‬
‫הם עברו מקום מגורים ולא הודיעו‪ ,‬שלחתי להם שליח‪ ,‬שלחתי לדודה והיא פחדה‪ ,‬אולי זה מרגל ולא אמרה להם את הכתובת‪.‬‬
‫ועד שכבר הגיע מישהו אליהם‪ ,‬בדיוק קודם לכן‪ ,‬תפסו אותם‪ .‬עד שהם גם הסכימו להסתתר‪ .‬ולא עזר שום דבר‪ .‬שלחו למרים‬
‫פינקהוף גלויה‪ ,‬כתבו שהם נוסעים ומאחלים לנו‪ ,‬זאת אומרת לי‪ ,‬את הכי טוב‪.‬‬
‫הם ניספו בסוביבור ב ‪.26.03.1943‬‬
‫אני הייתי אצל יאן מפברואר ‪ 1943‬ועד פורים ‪ 1944‬בערך‪ .‬מרים פ‪ .‬פנתה אלי‪ ,‬והיתה לי גם חברה טובה בשם זידי שימל‪.‬‬
‫שאביה הסתתר ונתפס ואמה ועוד אחות הסתתרו במקום אחר‪ .‬גם היא רצתה לעבור לארץ ישראל‪ .‬היא היתה צעירה ממני‪.‬‬
 ‫אמא שלה רצתה לתת את זידי רק בידיים שלי‪ ,‬כאילו אני יכולתי להגן עליה במעבר הקשה בהרים בין הגבולות‪ .‬אבל לאמא‬
‫שלה זה נתן איזשהו ביטחון‪ .‬מרים פ‪ .‬הביאה את זידי אלי לכפר הקטן ופטפטנו‪.‬‬
‫לא ראינו זו את זו יותר משנה‪ .‬למחרת מרים לקחה אותנו ברכבת לאמסטרדם עם הניירות המזויפים שלנו והביאה אותנו‬
‫למשפחה נוצרית מחסידי אומות העולם‪ .‬משפחה צעירה עם ילדה אחת‪ ,‬מורים במקצועם‪ .‬באותו הלילה נתנו לנו את המיטה‬
‫של ההורים‪ .‬היו באותו לילה אצלם ‪:‬אנחנו‪ ,‬זידי ואני‪-‬שתי היהודיות‪ ,‬טינוס –הבחור שהיה צריך להעביר אותנו דרך הגבול‪,‬‬
‫שני בחורים שברחו ממחנה המעבר וסטרבורק בסיוע של קבוצת וסטרוויל שחיכו להם‪ ,‬הם יצאו לעבודה ואיכשהו לא חזרו‪.‬‬
‫זה לא היה כל כך פשוט כי היו צריכים להראות כאילו הם כן נמצאים‪ .‬הם היו קירחים‪ ,‬כי גילחו אותם ועוד היו שם ‪...‬אני כבר‬
‫לא זוכרת‪.‬‬

‫טינוס הזה הציל ילדים אפילו נגד רצון הוריהם‪ .‬כי זו היתה ממש סכנת מוות‪ .‬כל אלו היו בלילה אחד אצלם והם אמרו "לו‬
‫ידעו מה יש אצלנו‪ "...‬זה היה מקובל אצלם‪ .‬בית פתוח לכל מי שנחוץ‪ .‬כל אחד עזר במטבח‪ ,‬מקלף תפוחי‪-‬אדמה‪ ...‬מאיפה‬
‫הגיע הכסף לכל זה? כנראה המחתרת נתנה להם‪ .‬למחרת היינו אצל משפחה אחרת ברוטרדם שלא שאלה כל שאלות‪.‬‬
‫גם זה היה דבר גדול‪ .‬ולמחרת טינוס נסע איתנו עד לא הרחק מהגבול ההולנדי ‪ -‬בלגי‪.‬‬
‫המעבר המסוכן ביותר היה הגבול ההולנדי‪-‬בלגי‪ .‬כי זו ארץ מישורית‪ .‬רואים כל אחד‪ .‬אי אפשר להסתתר באף מקום‪ .‬נסענו‬
‫ברכבת עד קרבת הגבול‪ .‬ירדנו והלכנו לטייל כביכול‪ ,‬על הכביש‪ .‬פתאום רואים אדם שמטאטא את הכביש‪ ,‬כל הזמן באותו‬
‫מקום‪ .‬פחד נוראי נפל עלינו כי היתה לנו הרגשה שזה לא סתם אדם שמטאטא‪ ,‬אלא אולי מרגל‪ ,‬מי יודע מטעם מי‪ ,‬אלא שזה‬
‫עבר בשלום ועברנו שם על יד בית‪-‬קברות יהודי והיתה שם כתובת‪" :‬ה' ישמרך בכל דרכיך"‪ .‬תרגמנו את זה לטינוס‪ ,‬שהיה‬
‫נוצרי כמובן‪ ,‬בחור שעשה את המעבר הזה בגבול ההולנדי‪ -‬בלגי בסכנת חיים ממש‪.‬‬
‫(אחרי המלחמה פגשתי אותו בחיפה ושאלתי אותו‪ ,‬נו איך אתה עשית דבר כל כך מסוכן‪.‬‬
‫הוא אמר‪" :‬נו‪ ,‬הייתי צריך לחיות ממשהו"‪ ,‬אבל זו לא היתה הסיבה‪).‬‬
‫בקשו מאיתנו דבר‪-‬ערך לתת כי היו הוצאות גדולות שכרוכות בכל המעברים האלו‪ .‬אני ביקשתי מהחברה‪/‬שכנה שלי ממשפחת‬
‫פן דה וויר שהיתה מגיעה אלי כל שבוע להביא לי מצרכי מזון‪ ,‬שהיא תביא לי טבעת זהב עם יהלום שהסתרנו אצלם‪ .‬טבעת זו‬
‫הספיקה גם לזידי שהיא לא יכלה לתת דבר‪ .‬זה הספיק לאנשי המחתרת להוצאות הדרך‪{ .‬החברה הזו‪ ,‬טו ‪ ,‬היתה מגיעה‬
‫לסבתא לבקר אצל סבתא במחבוא‪ ,‬בסיכון עצמי‪ ,‬היא והוריה ויאן קיבלו ב ‪ 1978‬אות חסידי אומות העולם ונטעו עצים‬
‫לכבודם‪ ,‬ועד היום אנו בקשר אוהב}‬
‫ליד פיטם‪ ,‬לא הרחק מהגבול הבלגי‪-‬הולנדי נכנסנו לאיזו סימטה ועברנו גדר תיל‪ .‬קרעתי את הגרביים שלי‪ ...‬והיינו כבר בצד‬
‫הבלגי‪ .‬יש לציין שהיינו לבושות כמה שכבות של בגדים כי לא יכולנו לקחת אתנו שום תיק‪ .‬על זה מעיל‪ ,‬וכשכבר היינו בצד‬
‫הבלגי בא פתאום איזה מוכס והוא שואל אותנו ‪":‬מה אתם עושים כאן"‪ ,‬אז טינוס אמר‪ :‬הנה‪ ,‬הברחנו סיגריות‪ .‬עדיף היה‬
‫להבריח סיגריות מאשר בני‪-‬אדם‪ .‬המוכס עזב אותנו ועלינו על רכבת הפרברים לאנטוורפן‪.‬‬
‫באנטוורפן טינוס מסר אותנו לידי מקס וינטמול‪ ,‬גם מהמחתרת שלנו‪ ,‬במחתרת שמו קורט‪ ,‬בחור קצת מבוגר ממני לא הרבה‪,‬‬
‫כבן ‪ , 25‬הביא אותנו לבית מלון קטן ושם חיכינו לבואן של עוד שתי בנות‪{.‬מרים פ'‪ :‬מקס נתפס בפאריס עם עוד קבוצה‬
‫גדולה של אנשים מהמחתרת ונספה באושוויץ}‪.‬‬
‫באותו יום היו צריכות לבוא עוד שתי בנות עם יופ וסטרויל‪ ,‬ראש המחתרת‪ ,‬היה צריך להעביר אותם‪ .‬היה לנו מזל כיוון שגם‬
‫אני וזידי היינו אמורות לבוא עם יופ וסטרויל וברגע האחרון התוכנית שונתה ועברנו עם טינוס‪.‬‬
 ‫הם לא הגיעו ומקס הבין מיד שקרה אסון‪ .‬ובאמת הם נתפסו ליד הגבול‪ .‬הבנות היהודיות הגיעו אחרי המלחמה דרך שבדיה‬
‫לארץ ישראל‪ .‬יופ וסטרויל‪ ,‬הגוי שעמד בראש המחתרת נתפס‪ ,‬עונה קשות והומת‪.‬‬
‫היה ניסיון להציל אותו‪ .‬למרים וטרמן ובעלה לעתיד‪ ,‬מנחם פינקהוף ולעוד אחרים‪ ,‬היה מתווך שהבטיח שהם יוכלו להיכנס‬
‫למחנה מעצר בדרום הולנד ויוכלו לשחרר‪ ,‬אך זה היה סוכן כפול שעבד בשביל הגרמנים ובמקום שהם ישחררו את יופ‪ ,‬באו‬
‫ועצרו אותם והם נשלחו לברגן בלזן‪ ,‬הם כיהודים ניצלו ולא הומתו מיד‪.‬‬
‫יופ וסטרויל היה אדם יוצא מן הכלל ואשתו וילי נתפסה גם כן‪ .‬היא הגיעה למחנה הריכוז רפנסבורג עד סוף המלחמה‪ .‬ארבעת‬
‫ילדיהם הסתתרו כאילו הם ילדים יהודים‪ .‬אחת מהם נשואה ליהודי כאן בארץ‪{.‬מרתה פלד‪,‬גרה בקריית חיים‪,‬עפ"י מרים}‪.‬‬
‫פגשתי כמה פעמים בארץ את וילי אשתו‪ .‬היא דוברת עברית וליד חיפה‪ ,‬בהרי אפרים‪ ,‬ליד קיבוץ גלעד יש יער יפה על שם‬
‫יופ וסטרוויל‪ .‬מדי פעם באים אנשי המחתרת מהולנד ופוגשים את כל אלו שהם הצילו‪ .‬האזכרה האחרונה היתה לפני שנה ביד‬
‫ושם‪,‬נדמה לי ‪ 40‬שנה למחתרת‪ .‬היה מרשים‪,‬עם סרטים והרצאות‪ .‬היה יוצא מן הכלל‪ .‬היה קהל גדול שהמחתרת הזו הצילה‪.‬‬
‫אני הייתי שם עם אחת הבנות ועם אחת הנכדות‪{.‬מיכל ונאוה}‬
‫נחזור לסיפור‪ :‬אנחנו באנטוורפן‪ ,‬למחרת החליט קורט‪-‬מקס שאי אפשר לחכות‪ ,‬חייבים להמשיך ועלינו על הרכבת לבריסל‪.‬‬
‫כיצד יכולנו לנסוע לשם? היו לנו ניירות מזויפים שאנחנו כאילו נעבוד בבית חרושת של נשק בדרום צרפת למען הגרמנים‪.‬‬
‫אחת הבנות של המחתרת שלנו עבדה בבית דפוס של הגרמנים ומילאו בשבילנו את הניירות כאוות נפשנו‪ .‬אבל אלו היו ניירות‬
‫אורגינליים‪ .‬בבריסל פתאום ביקשו ממקס את הניירות שלו והוא רמז לנו בהולנדית ‪":‬לכו הלאה"‪ ,‬אתכם לא ישאלו‪.‬‬
‫מה קרה? בדרך כלל ביקשו גברים‪ .‬מכל מיני סיבות‪ ,‬מחתרתיות‪ .‬הרבה פעמים שלחו צעירים לעבודה מגרמניה והם התחמקו‬
‫מזה‪ .‬היו לו ניירות מזויפים טובים ולא עצרו אותו‪.‬‬
‫הוא הצטרף אלינו ונסענו לבריסל‪ .‬בבריסל התקבלנו על‪-‬ידי חברות מקבוצת יופ וסטרוויל‪ ,‬באו לבקר אותנו בבית המלון‬
‫והיתה שמחה גדולה בבית המלון כשנפגשנו‪ .‬למחרת‪ ,‬או באותו היום‪ ,‬נסענו עד לגבול הצרפתי‪ ,‬שם המעבר היה פחות מסוכן‬
‫מהמעבר בין הולנד לבלגיה‪ .‬זה היה כפר‪ ,‬חציו בגבול הבלגי‪ ,‬חציו בגבול הצרפתי‪ ,‬נכנסנו למשפחה נחמדה מאוד שמקס הכיר‬
‫ואמרו לנו‪ ,‬היה לכם מזל גדול‪ .‬לו הייתם באים אתמול‪ ,‬בשני צידי הגבול היו ראציות גדולות של הגרמנים‪ .‬חיפשו מבריחי‬
‫גבול ויהודים‪ .‬זאת אומרת שהאסון של יופ וסטרוויל ושתי הבנות הציל אותנו‪.‬‬
‫אנחנו עברנו‪ ,‬בן האיכר הלך לפנינו והראה לנו את הדרך‪ .‬ואנחנו בצרפת עם הניירות הטובים‪ .‬הגענו לעיר בצפון צרפת בשם‬
‫ליל‪ .‬מליל עלינו על רכבת לילית לפאריס‪.‬‬
‫הרכבת היתה צפופה‪ .‬לא היה מקום לשבת‪ ,‬היו אנשים בגילופין‪ ,‬מאוד דחוס וקשה‪ .‬עברנו איכשהו את הלילה הזה‪ ,‬שרנו‬
‫שירי ארץ ישראל‪ ,‬בלי מילים‪ ,‬כמובן‪ ,‬ובפאריס חיכו לנו אנשי המחתרת והביאו אותנו לבית מלון‪ .‬למחרת באו לבקר אותנו‪.‬‬
‫שם היה נוהל לישון בבית מלון‪ ,‬מה שהיה די מסוכן‪ ,‬אבל לא היתה ברירה‪ .‬היו אוכלים בבתי קפה וישנים בבתי מלון‪ .‬היה די‬
‫שמח לפגוש הרבה חברה‪ .‬אמנם עיר במלחמה עם גרמנים בכל מקום‪ .‬טיילנו שם‪ .‬בשאנז אליזה‪ ,‬הרחוב הראשי‪ ,‬שם יש קבר‬
‫"החייל האלמוני" וגם שער הניצחון שנפוליאון הקים אחרי שניצח במלחמות‪ .‬איתנו היו שני הבנים שברחו מהולנד‪ ,‬שהיו‬
‫מגולחים (שהיו לפני כן איתנו באותו בית)‪ .‬ליד הקבר חייבים להוריד את הכובע‪ .‬אז לא נשארנו הרבה שם‪ ,‬כי היה מסוכן‬
‫לעמוד עם שני הבחורים גלוחי הראש‪ ,‬כל אחד יכול היה להבין שהם ברחו מאיזה מחנה ריכוז‪.‬‬
‫משם היינו אמורים להגיע לדרום צרפת ולחכות למעבר לפירנאים‪ .‬המעבר לדרום צרפת היה עוד דבר מסוכן מאד‪ .‬כי היה‬
‫צריך לעבור את הקו הזה שחצה את חלק מצרפת שהיה בידי הגרמנים וחלק מצרפת שהיה בידי ממשלת וישי – פטאן‪ .‬גם הם‬
‫היו משתפי פעולה‪ ,‬אבל באותו זמן לא בשליטה מלאה של הגרמנים‪ .‬לעבור קו זה מצד אחד לשני‪ ,‬היה מאוד‪-‬מאוד קשה‪.‬‬
‫נסענו ברכבת של הורמאכט –הצבא הגרמני‪ .‬אני‪ ,‬בטי בריטס וזידי‪ ,‬אם איני טועה‪ .‬היה לנו בתא למעלה ברכבת דו"ח מלא על‬
‫מחנה וסטרבורק באמסטרדם‪ .‬כי רצו להעביר לעולם החופשי‪ .‬ישבנו שם בין חיילים גרמנים והם שואלים אותנו מה אתם‬
‫הולכים לעשות‪ ,‬אמרנו להם‪" :‬לעבוד בבית חרושת למען המאמץ המלחמתי של גרמניה"‪.‬‬
‫והם אומרים‪ ":‬אם מפציצים‪ ,‬תברחו מהר"‪ .‬הם היו בחורים צעירים‪ ,‬גרמנים‪ ,‬לא נאצים דווקא‪ ,‬שרצו לעזור לבנות צעירות‪.‬‬
‫עשינו את עצמנו ישנות‪ .‬פתאום באה ביקורת רכבת‪ .‬זה היה דבר מאוד מסוכן‪ .‬מבקשים את הניירות‪.‬‬
‫היו לנו הניירות הטובים האלו‪.‬‬
‫הם שאלו אותנו‪":‬אתם דואגים לעצמכם לאספקה?"‬
‫אמרנו‪":‬כן"‪.‬‬
‫והם אמרו‪ ":‬פעם הבאה‪ ,‬זה צריך להיות כתוב על הטופס"‪.‬‬
‫אמרנו‪":‬בסדר‪ ,‬פעם הבאה נדאג לזה שיהיה כתוב על הטופס"‪ .‬כך שגם זה עבר בשלום‪.‬‬

‫הגענו לטולוז‪ .‬בטולוז הגענו די מאוחר‪ .‬מ ‪ 8.00‬בערב היה עוצר בעיר הזו והחברים שלנו היו בוורמאכט‪ ,‬בבית של הצבא‬
‫הגרמני‪ .‬הדבר הטוב ביותר‪ .‬כי מי יילך לחפש יהודים בבית של הצבא הגרמני‪ .‬שם היה בחור אחד בשם קורט רילינגר שקיבל‬
‫אותנו והוא הלך איתנו לבית הוורמאכט‪ .‬האחראית היתה אישה שאמרה אין מקום לבנות‪ ,‬רק גברים יכולים להיות‪.‬‬
‫הוא אומר לה‪ ,‬אני אראה לך‪ .‬אנחנו נחזור‪ .‬הוא הלך לקצין העיר הגרמני של טולוז איתנו‪ .‬וסיפר‪ :‬שתי חברות שלנו הגיעו‪ .‬הן‬
‫באות לעבוד‪ ,‬עוד מעט עוצר ואנחנו מאוד רוצים שהן תהיינה אתנו בבית הוורמאכט‪ ,‬אלא שהאישה הזו לא נותנת לנו אישור‪.‬‬
‫הקצין אמר‪" :‬מה זאת אומרת‪ ,‬אני אתן לכם פתק שלבנות ייתנו את החדר הכי יפה"‪.‬‬
‫חזרנו לאישה‪ ,‬שלא ידעה מה להגיד ונתנה לנו חדר יוצא מן הכלל יפה עם שתי מיטות גדולות‪ .‬וזידי ואני ישנו כמו מלכות‪.‬‬
‫היינו עייפות‪ .‬היינו שם כמה ימים‪ .‬אבל בכל זאת זה היה די מסוכן להיות ככה בלוע האריה‪.‬‬
‫הלכנו לילה אחד לישון בבית של חברות המחתרת הצרפתית‪ .‬ישנו ארבע בנות במיטה אחת‪ .‬שתיים מכאן ושתיים בכיוון השני‬
‫עם הרבה לא ישנו‪ .‬משם היינו צריכים לעבור למקום של עבודה‪ ,‬בינתיים‪ .‬אמרו ‪ :‬אצל איכרים‪ .‬אבל זה לקח הרבה זמן לארגן‬
‫לנו‪.‬‬
‫היה איזה יהודי בשם פרל שלקח אותנו לדירה שלו‪ .‬כל הזמן הבטיח שימצא‪ .‬לא היה לנו נוח‪ .‬שתי בנות‪ .‬רווק‪ ,‬אמנם יהודי‬
‫דתי‪ ,‬אבל לא היה לנו נוח‪ ,‬הוא היה אוכל איתנו באותו מקום אבל כאילו לא הכיר אותנו‪ .‬אבל אחרי שבוע מצא שני מקומות‬
‫בשבילנו‪ .‬לי מצא איזה כפר קטן בשם רוקופין‪.‬‬
‫סה"כ היו שם ‪ 72‬תושבים והתרנגולות גרו שם בבתים‪ .‬מקום נפלא ‪,‬יפה מאוד‪ ,‬מוקף שדות‪ .‬הגעתי למשפחה בשם בואה עם‬
‫שני ילדים קטנים‪ .‬בנות שנתיים ושנה‪ .‬אישה צעירה וגבר בשם נורבר‪ .‬למקום הזה קראו הארמון‪ .‬אבל זה היה רחוק מלהיות‬
‫ארמון‪ .‬הכל היה מלוכלך ושבור‪ .‬הם קיבלו את החווה הזאת מבעל רכוש והיו צריכים לספק לו את כל התבואה‪ .‬מעט מאוד‬
‫נשאר להם‪ .‬היו להם שדות וכרמים ועבדו כל היום בחקלאות‪ .‬צעירים‪ ,‬עליזים ונחמדים‪ .‬הבית היה מוזנח ומלוכלך מאוד וכבר‬
‫למחרת עזבה אותי האישה עם שני הילדים כדי לממש את החלום שלה לעבוד בשדות‪ .‬שם הייתי כחודש וחצי‪ ,‬אולי קצת יותר‪.‬‬
‫החברה שלי‪ ,‬זידי‪ ,‬הגיעה למשפחה בלגית במרחק כחצי שעה הליכה‪ ,‬גם שם מלוכלך עם כינים‪ ,‬אבל אנשים טובים‪.‬‬
‫עבדתי שם קשה בתנאים פרימיטיביים‪ ,‬משק בית וטיפול בילדים‪ ,‬וגם היא עבדה במשק בית‪ .‬היה מדובר שאני אעבור את‬
‫הגבול השוויצי כי הייתי מאוד חלשה מהמחתרת ולא בריאה‪ ,‬וחשבו שאני לא אוכל לעבור את המאמץ הכביר הזה של העלייה‬
‫דרך הפירנאים‪ .‬אלא מה קרה? שתפסו בבית המלון בצרפת את כל ראשי המחתרת והכתובות שלנו נפלו בידיהם‪.‬‬
 ‫קבלתי טלפון בהול‪ .‬שם היה טלפון אחד בכל הכפר‪ .‬באו לקרוא לי שיש לי טלפון וכל הכפר שאל‪ :‬איזה טלפון יש לבחורה‬
‫הזאת‪ .‬אמרו לי את הבשורה המרה שאנחנו חייבים לעזוב את המקום‪ ,‬כי יודעים את הכתובות שלנו‪ ,‬ולהגיע לטולוז ומשם‬
‫לפירנאים‪.‬‬
‫אני הלכתי תיכף לזידי וסיפרתי לה את זה‪ ,‬אבל נשארנו שם עד הבוקר‪ .‬האיכר היה מאוד לא מרוצה כי היה צריך להגיע לאיזו‬
‫חתונה ומה יהיה עם הילדים‪ .‬חוץ מזה אמר‪" :‬אתם תיפלו בידי הגרמנים"‪ .‬איכשהו הבינו שאנחנו רוצים לעבור את הגבול‬
‫הספרדי‪ ,‬אלא שראה שאין מה לעשות‪ ,‬אז הלך איתנו חלק מן הדרך‪ .‬היתה לו עגלה עם שוורים שהלכו לאט‪-‬לאט‪,‬‬
‫ב ‪1.5.44‬‬ ‫אחר‪-‬כך הלכנו ברגל‪ ,‬והגענו איכשהו לטולוז‪ .‬באותו יום הפציצו את תחנת הרכבת בטולוז היה זה‬
‫כפי שבאנו לא יכולנו להמשיך‪ ,‬הצטרכנו לחזור‪ .‬היה צריך לישון באיזה מקום‪ ,‬מאוד לא נעים לחזור לאותו איכר עוד פעם‬
‫לעוד לילה‪ .‬אבל סיפרנו איזשהו סיפור‪ .‬למחרת יצאנו עוד פעם איתו ואז הגענו לטולוז ולא היה לנו עם מי לדבר‪.‬‬
‫ראינו איזה בחור שנראה לנו יהודי ודברנו אתו‪ .‬מתברר שזה היה הרב פנחס רוזמן‪ ,‬שהיה מראשי המחתרת הצרפתית‪ .‬הוא‬
‫אמר‪ :‬לכו לישון כמה שעות בבית מלון‪ .‬אתם עולים בערב לפירנאים‪.‬‬
‫קיבלנו נעליים במידות שונות‪ .‬זוג אחד קטן יותר במידה שלי וזוג אחד גדול מאוד‪ ,‬מידה של נעלי גברים‪ .‬אז נתתי לזידי את‬
‫הנעליים שבמידה שלי ואני קיבלתי נעליים שגדולות בשלושה מספרים מהמידה שלי‪ ,‬נעליים גבוהות לפירנאים‪ ,‬אבל לא היתה‬
‫ברירה‪.‬‬
‫כל אחד היה צריך להכין לחם ובקבוק‪( .‬היה קשה לקבל בזמן הזה בקבוק ריק כדי לאגור מים)‪ .‬ועוד כמה מצרכים‪ .‬ביצים‬
‫קשות קניתי אצל האיכר והיו עוד מצרכים שכל אחד היה צריך לתת‪ .‬ואנחנו יצאנו אחר‪-‬הצהריים עם רכבת לכיוון הגבול‬
‫הספרדי‪ .‬במרחק‪ -‬מה מהגבול ירדנו מהרכבת והמשכנו באוטובוס עד מקום מסוים‪ .‬שם היה כבר איזה מורה דרך שהעביר‬
‫אותנו לעלייה להרים‪ .‬שם היה מפגש של כ ‪ 60‬איש‪ .‬זאת היתה קבוצה מאוד‪ -‬מאוד גדולה‪ .‬וזה היה מסוכן לעבור בקבוצה‬
‫כזאת ביחד‪ .‬היה מורה דרך בשם אדריאן שקיבל הרבה כסף אבל היה שיכור‪ ,‬והיה יורה באוויר‪ .‬זה היה הדבר הכי מסוכן‬
‫שיכול להיות‪ .‬הגרמנים יכלו לבוא לשמע היריות‪ .‬לא ידענו מה לעשות איתו‪ ,‬זה מה שהיה‪.‬‬
‫יצאנו לדרך‪ ,‬בהתחלה זאת היתה הליכה נעימה‪ .‬עברנו בלילה דרך כפרים‪ ,‬אז זה היה מסוכן‪ ,‬עד שכבר הבנו את זה‪ ,...‬שיירה‬
‫כל‪-‬כך גדולה של ‪ 60‬איש שעוברת בכביש‪.‬‬
‫לאט ‪-‬לאט הגענו למקומות היותר גבוהים‪ .‬התחיל להיות קר‪ .‬בהתחלה זרקנו את המעילים כי לא יכולנו לסחוב אותם‪ .‬אחר‪-‬כך‬
‫כבר היה קר‪ .‬הגענו לאיזה מקום והיה ערפל כבד‪ .‬לא יכולנו להמשיך‪ .‬הצטרכנו להישאר לילה אחד בבקתה כי לא יכולנו‬
‫זה היה "סיפור"!‬ ‫להמשיך‪ ,‬ואדריאן התחיל להיות עצבני (היה לו גם עוזר אחד) והוא היה מקלל אותנו‪ ,‬היה שיכור ‪-‬‬
‫לאחר תלאות רבות הגענו לאיזה מקום‪ .‬היו הרבה אנשים שבקושי הלכו‪ .‬ורק בעזרת אחרים‪ .‬גם אני הייתי בין אלה‪ ,‬מאוד‬
‫חלשה‪ ,‬תמיד אחרונה‪ .‬הבחורים עזרו‪ ,‬בלי זה לא יכולנו‪ .‬היה הר ועוד הר ואחרי זה עוד הר ואין סוף לדבר‪.‬‬
‫הגענו למקום מסוים‪ .‬אדריאן החתים אותנו שהגענו לספרד‪ ,‬ואנחנו כמו טיפשים חותמים על זה‪ .‬הוא אמר‪ :‬אתם תלכו ככה‬
‫וככה ובערב אתם בברצלונה‪.‬‬
‫האמנו לו‪ .‬האוכל שהיה לנו אזל אחרי יום אחד ומים‪ ,‬כל עוד שהיו נחלים‪ ,‬היו גם מים‪ ,‬אז חיינו ממים‪ .‬אבל זה היה מאמץ‬
‫כביר וכוחות גדולים שצריך ואין אוכל‪ .‬בהתחלה עוד היו קוביות סוכר‪ ,‬בסוף לא היה לנו שום דבר‪ .‬התרגלנו‪ .‬מה אפשר‬
‫לעשות‪ -‬א י ן ‪.‬‬
‫כי לא כל האנשים הביאו את האוכל המינימאלי שהיה צריך להביא לפי הרשימה‪ .‬אספו מכולם את האוכל וחילקו כל יום חלק‪,‬‬
‫חלק‪ .‬אבל אחר‪-‬כך זה נגמר כי לא היה יותר‪ .‬ככה היינו בהרים האלה שבוע ימים‪ .‬הסתובבנו במעגל‪ .‬לא מצאנו את המקום‪.‬‬
 ‫חשבנו שכולנו כבר נישאר שם‪ .‬היינו באיזו בקתה מעץ‪ ,‬אנשים נפלו ושברו רגליים‪ .‬איש אחד זקן נפטר בצריף שלנו‪ .‬זה היה‬
‫החותן של ג'ף רויקין‪ ,‬איש המחתרת הצרפתית‪ ,‬מראשי הג'וינט שגם עבר איתנו את הפירנאים‪ .‬והיו בקבוצה שלנו כמה אנשים‬
‫שעוד הרגישו טוב‪ ,‬איזה ‪ 12‬איש‪ .‬רוב האנשים היו עם חום‪ ,‬במצב מאוד לא טוב‪ .‬הצעירים האלו החליטו לבד לחפש את‬
‫הדרך‪ .‬לקחו מצפן והחליטו ללכת דרומה‪ ,‬גם כך אפשר היה לפול בידי הגרמנים‪ ,‬הם הצליחו למצוא דרך ולהגיע לספרד‪.‬‬
‫אנחנו היינו עוד יומיים בבקתה וחשבנו שכמו הזקן שמת‪ ,‬כולנו נמות‪ .‬ביום השלישי רואים מרחוק שני אנשים כאילו על‬
‫כנפי נשרים‪ .‬באו שני אנשים ספרדים על סקי‪ .‬לפני שהקבוצה הלכה לספרד ביקשו מכולנו שניתן דברי‪-‬ערך ושעונים כדי‬
‫שיהיה במה לשחד את הספרדים כדי שיהיה להם כדאי לבוא לעזרתנו‪.‬‬
‫כמובן שעשינו זאת‪ ,‬כי מה היה לנו להפסיד במצב כזה‪ .‬מהיום הראשון ניסו לשלוח לנו את העזרה‪ ,‬אבל הם סירבו‪ ,‬כי היה‬
‫ערפל וגשמים חזקים‪ .‬לילה שלם בילינו בגשם הפתוח באחד הדרכים‪ ,‬ומי שנרדם‪ ,‬גורלו נחרץ‪ .‬שרנו כל הלילה רקדנו כל‬
‫הלילה‪ ,‬על מנת לא להירדם‪ .‬פתאום ראינו שאלו באים והם אומרים‪ :‬מהר‪ ,‬מהר‪ ,‬לעזוב פה‪ ,‬כי הגרמנים מאוד קרובים‪.‬‬
‫לפני כן היתה קבוצה שכשבינתיים היינו כל כך מיואשים עד ששלחנו אותם לכיוון הגרמנים כי חשבנו שהכי טוב להתמסר‬
‫לגרמנים‪ ,‬כי נמות מרעב‪ .‬הם הגיעו מרחק לא רב מהגרמנים‪ .‬ראו את הכלב של הגרמנים וחזרו בהם‪ .‬הם שבו לבקתה בה היינו‬
‫ועל פי ההוראות שהשארנו להם הם הגיעו בעקבותינו‪ .‬הספרדים עשו בדרך מדורות ‪-‬כדי שנוכל לראות את הדרך‪ .‬קודם כל‬
‫יצאנו מגבול השלג הגדול‪ .‬ראינו את הפרח הראשון‪ ,‬זה היה "משהו"! העץ הראשון לראות‪ ,‬ולאט לאט‪ .‬אנשים חולים‪ ,‬לרדת‬
‫‪ 3,000‬ק"מ של גובה‪ ,‬לרדת את כל ההרים האלה עד לכפר הספרדי הראשון ‪ -‬מונגרי שהיה בתוך ההרים‪ ,‬לקח לנו הרבה זמן‪.‬‬
‫הגענו חבולים וכמעט לא יכולים ללכת אבל מאושרים‪.‬‬
‫זה היה ל"ג בעומר‪ ,‬היום שבו הם הדליקו את המדורות‪.‬‬
‫עשינו תפילה כשהגענו לזכר האיש שנפטר וגם לזכר בחור צעיר שנפל ושבר את רגליו ואף אחד לא יכול היה להצילו‪ .‬ביקשנו‬
‫את הספרדים לקחת אותו‪ ,‬הם לא היו מוכנים‪ .‬גם לא היה בחיים לפי החשבונות שלהם‪ .‬בחור בן ‪ ,17‬איציק טיפנברונר‬
‫{הערת מרים‪ :‬היה אחד מחניכי לודסטרכט בבית עליית הנוער‪ ,‬וב'עדויות ניצולים' של זידי בספר על יופ‪ ,‬סיפרה שהשאירו לו‬
‫בגדים ואוכל‪ ,‬מה שיכלו}‪.‬‬

‫ככה הגענו לספרד‪ .‬משם עברנו ממקום למקום עד שהגענו לעיר בשם לרידה‪ .‬הג'וינט חיכה לנו‪ ,‬נתן לנו ציוד‪ ,‬אוכל ובגדים‬
‫לכל אחד‪ .‬את הגברים שלחו יותר מוקדם לברצלונה ואת הנשים יותר מאוחר‪ .‬גרנו שם בבית מלון על‪-‬חשבון הג'וינט‪ .‬לבסוף‬
‫הגענו לעיר היפה ברצלונה‪ .‬כל אחד גר איפה שרצה‪ .‬היה צריך פעם בשבוע להתייצב בתחנת המשטרה‪ ,‬כי היו אלו זמנים של‬
‫פרנקו ולא יכולת לנסוע גם כשרצית אלא עם אישור שלהם‪ .‬בכל מקום הלכו אחריך שוטרים או שוטרי‪-‬חרש‪ .‬אבל החיים היו‬
‫טובים לנו‪ ,‬כי קיבלנו כסף מאמריקה‪ ,‬והיינו כחצי שנה בספרד‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך הגענו לדרום ספרד לעיר בשם קאדיס וחיכינו לאונייה שתגיע מפורטוגל עם אישור של הגרמנים שהם מרשים‬
‫להפליג בים התיכון בזמן מלחמה‪ ,‬מה שהיה מאוד מסוכן‪ ,‬בגלל שהיו מוקשים‪.‬‬
‫סוף‪ -‬סוף הגיעה האונייה בשם גינא‪ .‬עלינו בקאדיס בקבוצה של כ‪ 60-‬איש‪,‬עברנו בגילברטר‪ ,‬באנו לטנג'יר ושם עלו על‬
‫הסיפון יהודי טנג'יר‪ .‬כל הקהילה היתה על הרציף‪ .‬והרבה עלו איתנו‪ .‬אז היה זמן שהיו אשרות כניסה לארץ ישראל‬
‫מהבריטים‪ ,‬אישור רשמי לגמרי ולא נשלחנו לקפריסין‪( ,‬מה שאחר‪-‬כך היה)‪ .‬אחרי שלושה גבולות שעברנו באופן בלתי‬
‫חוקי נכנסנו לארץ ישראל באופן חוקי‪.‬‬
‫אחרי נסיעה של כשבוע ימים הגענו ב‪ 5.11.44-‬לנמל חיפה‪ .‬הגענו ב ‪ 3.11.44‬אבל כיוון שזה היה ערב שבת‪ ,‬חיכינו כל השבת‬
‫על האונייה וביום ראשון בבוקר יצאנו מהאונייה‪.‬‬
‫האנגלים העבירו אותנו לעתלית לשלושה שבועות כי חשבו שיש בינינו מרגלים גרמנים ושאלו כל מיני שאלות טיפשיות או‬
‫לא טיפשיות ואחרי שלושה שבועות השתחררנו למשפחה של בעלי בחיפה ובזה תם סיפור עלייתנו ארצה‪".‬‬

‫היום בו סבא וסבתא הגיעו לארץ‪ ,5.11 ,‬היה יום ההולדת ה‪ 27-‬של סבא‪-‬דן ארליך‪.‬‬
‫סבא דן וסבתא בטסי התחתנו על המרפסת בבית של דודה דילה ברחוב סירקין בחיפה‪,‬‬
‫גרו בהתחלה בצריף ליד בית‪-‬חרושת "אתא"‪ ,‬בכפר אתא‪.‬‬
‫השכנים אמרו ש"אלה‪ ,‬לא יגיעו רחוק‪ :‬כל הזמן יש להם אורחים‪ ,‬וקונים ספרים"‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך גרו בשכירות עם רינה שנולדה‪ ,‬בחדר בבית‪-‬פישר‪ ,‬כיום מוזיאון לתולדות קריית אתא‪ ,‬ברחוב המייסדים‪.‬‬
‫כשהוקמה גבעת אתא ב'‪ ,‬באו לגור בבית שבשדרות בורוכוב ‪ 26‬א'‪..‬‬

‫כרטיס הנסיעה באונייה של סבא מוצג כיום במוזיאון לוחמי הגיטאות‪.‬‬

‫מרים פינקהוף אצרה שם את החלק על יהודי הולנד‪.‬‬