Professional Documents
Culture Documents
רפאראט לדורית אליצור ברנשטיין
רפאראט לדורית אליצור ברנשטיין
רפאראט לדורית אליצור ברנשטיין
.24.11.09
הטענה שהתגבשה אצלי במהלך הכנת הרפאראט ואותה אני מבקש ומבקש לבחון עוסקת בפן אחד של
ריבוי הצורות של השפה שהיא ,כדברי דה סוסיר" ,רבת תחומים..פרטית וחברתית" .1אני מתכוון לפן
הקרוי 'היסטורי' ככלל ולמה שנגזר ממנו בהתפתחות הפסיכולוגית של הפרט ואקרא לו כאן ה-נאראטיב
הסובייקטיבי' .אני מתכוון לאופן שבו מתגבשים בהדרגה ביטויי הדיבור הפרטי במהלך הסוציאליזציה
לכלל לשון .טענתי היא שגם אם הלשון היא "חברתית במהותה ובלתי תלויה ביחיד" 2הרי שהיא בו זמנית
מרובדת ובאים בה לידי ביטוי בכל זמן נתון ֶהקשרים אופקיים המבטאים את שלמותה המוחלטת "בתוך
הקבוצה" .3יש בה עם זאת גם רבדים אנכיים שהדיבור והלשון שואבים מהם וכולם כאחד הם אבני הבניין
המייחדים את האינדיווידואליות של הפרט בקבוצת היחס שלו .בחירתי בטקסט שאותו אביא לדיון נגזרת
מהתבוננותי בחווייתי הסובייקטיבית בהתפתחות הלשון שבה אני משתמש היום .בחינוך הדתי שקבלתי
הונחלה הלשון במידה מרובה באמצעות טקסטים מקראיים וטקסטים של תפילות השגורים עד היום על פי.
במהלך חיי למדתי לשונות ) (languagesנוספות ,לעיתים עד כדי שליטה בהם ברמה של שפת אם
ועדיין אני מוצא את עצמי בסופו של דבר שב ונזקק באופנים שונים ל'-לשון המקור' .לא אזדקק כאן
לשאלות הפסיכולוגיות של ההתפתחות הכרוכות בכך .אני מבקש לגעת מעט בשאלות הנוגעות במקבצי
הלשונות )כאן שוב במובן של (languagesשהטמעתי במהלך חיי -אפשר אולי לקרוא להם מערכות
מגוונות של לשון ולזקק מהן בעזרת מה שהבינותי עד כה מדה סוסיר ומפרגה את גורמי הלשון
המשותפים המשולבים באופן שבו אני מתקיים בין הסובייקטים של הקהילה )או הקהילות( שאני שוהה
בהן.
אני מבקש להעלות לעיון טקסט מקראי מספר בראשית פרק ב' פסוקים יט'-כ' ולהתבונן בו ברוח אחדים
מהמושגים שלמדנו עד כה בשיעורים על פרשנות השיח .הטקסט הוא:
רא לו
" ויצר אדוני אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יק ַ
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו .ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית
השדה ּולאדם לא מצא עזר כנגדו"
כבר הצבעתי על כך שהזיקה שלי לטקסט הזה מתקשרת לחינוך הדתי שקבלתי .רבדים שנוספו מאוחר
יותר מצויים כרוכים במחשבה שלי על "חיות כבני אדם" שהתגברה מתוך קריאתי בספרי יו לופטינג
)מחבר "דר' דוליטל"( .חברו לכך האגדות אודות שלמה המלך ,שידע את שפת כל החיות לדבר עמן
בלשונן .עם הנטייה האנתרופומורפית )סיגול תכונות אנושיות לחיות( נפגשתי עוד בספרי המשלים של לה
פונטיין ,קרילוב ועוד; אח"כ עם כניסתי לעולם הדובר גרמנית ,שפה עתירת משלים שבהם חיות ובני אדם
חוברים אלו לאלו ובאים לידי ביטוי באגדות ,בקרנבלים ,אפילו בכינויי שבח וגנאי לבני אדם ,בשכיחות
מגוונת – במיוחד בעשרות הַעגות השונות שלה .המפגש שלי עם הביטוי האינדונזי של המיתולוגיה
ההינדואיסטית )במיוחד בבאלי( לא רק שלא עורר בי תמיהה ,אלא שאף עורר בי תחושה עזה של
סולידאריות .אני מוסיף זאת כלפי טענה שעשויה אולי לעלות כאן ,שאני מתמכר כביכול לנוסטלגיה .לא
כן הדבר .אני חש שהעובדה שמתקיימת בי גם "שפה תמּונית" נמשכת אל הזמן והמקום שבו נכנס הטקס
המקראי האמור לחווייתי .כאן טמונה חשיבותו ומשמעותו בשבילי ולכל מי שחולק עמי את הלשון
המקראית.
1עמ' .46כל ציוני המובאות והעמודים מתייחסים לספרו של דה סוסיר "קורס בבלשנות כללית" בתרגומו העברי בהוצאת
רסלינג.(2005) ,
2עמ' .57
3עמ' עמ' 57
1
אנסה תחילה לגשת לטקס המקראי מתוך הבנותיי עד כה את דה סוסיר .הביטוי "ויקרא" ,בדומה לביטוי
"וידבר" מציין 'דיבור אל '..שיש בו חלק אקוסטי ,משמיע ,ועל כן הוא נראה לי הולם במובנו את הגדרת
הדיבור ) (paroleשהוא "פעולה יחידנית של רצון ושל בינה" , 4כולל ההבעה קולית שלו . .5הואיל ואנו
מצויים כאן – ככל שהדבר נוגע לרצף הזמן – הייתי קורא לכך 'בתחילת ההיסטוריה' אנו פטורים ,בשלב
זה ,מכל זיקה לשאלות הנוגעות בנושאים של בלשנות דיאכרונית המתייחסת להיבט ההתפתחותי של
הלשון ..6אף שלהבנתי עדין לא קיימת בזמן שבו מתרחש האירוע המסופר "תודעה קיבוצית" ,נראה לי
שפעולתו של האדם הראשון מכוננת תודעה כזו .לפיכך מה שיעניין אותנו כאן הוא התופעה הסינכרונית
המגלה סדירות מסוימת והעוסקת ביחסים הלוגיים והפסיכולוגיים ,הקושרים ביניהם ביטויים הקיימים
יחדיו והמכוננים מערכת של "סימנים נבדלים" 7כפי שהיא אמורה להיתפס על ידי תודעה קיבוצית
עתידית .יתר על כן סיפור המעשה עוסק בהטמעת ציר סינכרוני של קוד לשוני שהוא רכיב לשוני סטטי
בתקופה מסוימת והמכתיב לנו את חווית הלשון ,כפי שחש אותה בעל הדיבור ,שהוא במקרה שלפנינו גם
העושה לראשונה בלשון שימוש בהקשר כזה .כאשר אני משתמש בביטוי 'מכתיב לנו' אני מתכוון למגמה
המקראית ליחס למעשהו של אדם הראשון בפעולת קריאת השמות מוחלטּות של קביעות שתהיה תקפה
בצורתה זו גם בעתיד .מעשה זה בא לידי ביטוי בפעולה של סימון או בהפעלה של סימן ,באמצעות צירוף
של דימוי אקוסטי – המסמן – והצמדתו למסומן ,שהוא כאן בטרם הוגדר ,ובדרך כלל ,מופשט יותר .לפי
דה סוסיר הדימוי האקוסטי איננו צליל חומרי אלא "עקבה נפשית של הצליל" ,דימוי חושי כ"-ייצוג
שהעדות של חושינו נותנת לנו על אודותיו" ..8עולה בי כאן השאלה היכן ומתי הוחדרו הדימויים
המילוליים והמושגים שהנם נפשיים .9לתודעתו של האדם הראשון? אולי פירושו של אברבנאל לעניין זה
שאביא להלן רומז גם בכיוון תשובה כל שהיא לשאלה זו.
מכל מקום הקביעה שבעל חי מסוים ייקרא מכאן ואילך ולנצח בשם מוגדר היא קביעה סינטגמטית .השם
"סוס" נקבע לבעל חי מסוים והוא מנוגד ושולל את האפשרות שבעל חי אחר יכונה בשם זה .בשיח בין
אדם הראשון לבעל החי ששמו נקבע ברגע זה .במרחב השיח הזה בא לידי ביטוי אופייה הקווי של הלשון
ה"-דוחה כל אפשרות שנבטא שני יסודות בעת ובעונה אחת" ..10סוס איננו פרה ,אף שעל פי העקרונות
האסוציאטיביים נוכל לקבוע בצדק ששניהם הינם בעלי חיים ,הולכי על ארבע.
אכן איננו יודעים מנין ניתנה לאדם יכולת השימוש בשפה .דה סוסיר טוען ש"-השימוש בשפה מושתת על
יכולת הנתונה לנו מן הטבע" ..11בנאמנות מתבקשת לֶהקשר המקראי נאמר שהיא נתנה לאדם הראשון על
ידי הקדוש ברוך הוא .עדיין "איננו יודעים למקם אותה בשום קטגוריה של תופעות אנושיות מכיוון
שאיש איננו יודע לעמוד על אחדותה" ..12הדיבור של האדם הראשון מדגים לנו כינון של לשון שהיא
מכלול בפני עצמו ועקרון של מיון....ומכניסה סדר במכלול שאינו מתמסר לשום מיון אחר" .ובהמשך:
קיימת בה "היכולת לכונן לשון – כלומר לכונן מערכת של סימנים נבדלים המתאימים לרעיונות
.4עמ' .51
5עמ' 57
6עמ' 137
7עמ' 48
8עמודים .118-119לא ברור לי למה מתכוון כאן דה סוסיר כאשר הוא אומר ,שהדימוי החושי הוא "חומרי" .האם הוא
מתכוון לדימוי שנוצר בעקבות גירוי סנסורי ,למשל באמצעות התניה של רפלקס פרופריוצפטיבי ,או אולי למה שפיאג'ה
מתאר באמצעות מודל האקומודציה והאסימילציה ,או שיש כאן ביטוי המטרים את תפיסתו של Eysenckבדבר היסודות
הנוירופיזיולוגיים של ה.arousel -
9מכיוון שלא היה לפני הטקסט המקורי של דה סוסיר אינני יודע מהי המילה שבו השתמש ותרגומה בעברית הוא "נפש".
האם כוונתו גם לפן הרגשי?
10עמ' 191
11עמ' 46
12עמ' 46
2
נבדלים" .13בהיותה "מערכת של סימנים המביעים רעיונות" היא "מוסד חברתי" .14משעה שכּונַנה "היא
הומוגנית מתוחמת .מערכת סימנים שהדבר העיקרי בה הוא החיבור בין המובן לדימוי האקוסטי שלו .שני
חלקי הסימן הם נפשיים במידה זהה" .15והייתי מוסיף לכך שבכך נעשו אבני יסוד של התודעה .של
התודעה החברתית כמובן .אצל כולנו 'סוס' הוא אך ורק 'סוס' .או כפי שהסיבה לנסח זאת גרטרוד שטיין:
" "A rose, is a rose, is a roseותו לא.
אני מבקש להוסיף הערה חשובה לדעתי .לטקסט הזה לדעתי שני רבדים ,ואם אני מבין נכון את המושג
"מערכת" הרי שהטקסט הזה מחלץ מאתנו התבוננות המוכתבת על ידי שתי מערכות תפיסה :המטאפיזית
והקונקרטית .ניתן ל'פתוח' את הטקסט משני היבטיו .אתחיל בהיבט המטאפיזי שהפרטים שאני מוסיף כאן
הם חלק ממנו .ה"-אירוע" מתרחש סמוך לבריאת העולם ,זמן קצר לאחר שאלוהים זימן את האדם
שם הנמשך ממה שממנו נברא )אדמה( והמרמז על גורלו בעתיד )פרק ג' ,פסוק כ"ג: לעולמו ,נתן לו ֵ
,16
"וישלחהו אדוני אלוהים מגן עדן לעבוד את האדמה"( .שמו של האדם מסמן ,לפי פרגה אפשר אולי
לומר גם מייצג ,את מוצאו ואת גורלו )עבר ועתיד( ובאשר הוא ניתן לו מאת אלוהים יש בו גם מובן
מטאפיזי וגם זיקה לעולם הריאלי ]של הקורא[)דה סוסיר( .יש בו גם הוראה ,במובן של השימוש
הספציפי במילה וכך קריאת הסיפור המטאפיזי כלשונו יוצרת זיקה – הוראה – לתפיסת אדם הקונקרטי
העומד בפנינו ולמה שמשתמע מכך עבורנו .לכולנו יש יחס סובייקטיבי לאדם הזה וגם כביכול מעין
שותפות גורל במה שנחתם עם הגירוש מגן העדן – "בזעת אפיך תאכל לחם" )ג' :י"ט( – ונעשה עם הזמן
מעין מוטו )דימוי( בחיינו .סיפור התנהלותו של אלוהים עם האדם ]הסיפור המטאפיזי[ מעלה באחדים
מאתנו אולי דימוי של מי שירד מנכסיו מכיוון שלא השכיל לפתח את הפוטנציאל הטמון בחומר ]]
substanceשלו )אריסטו ,אולי גם אפלטון( .החלק המטאפיזי מובע בפער שבין אלוהים כאידיאה ובין
האדם כחומר ,שאם תרצו נשלח לחפש מחדש את הפוטנציאל שהיה טמון בו מבריאתו )"מן האדמה"(
ולממשו ככל שניתן )"בזעת אפיך"( בעבודת האדמה הקשה )תרתי משמע( .ההוראה מאפשרת את
השימוש האסוציאטיבי בלשון .היא כמובן גם קובעת את המסורת שלנו וכאן משמעות הטקסט המקראי
לחיינו היום .אמחיש זאת בכך שאציע לתת את הדעת על כך ,שבניגוד למסורת הנוצרית ,לפיה המאמין
)בייצוגו באמצעות ישו( אמור לכפר בחייו על ה"-חטא הקדמון" ,המסורת היהודית המקראית גורסת את
הסיכוי ,את האפשרות הבלתי מוגבלת )למעט על ידי המוות( להתפתחות עקיבה ולגיבוש מרבי של
הפוטנציאל הטמון בפרט )מובן ,הוראה ודימוי גם יחד( .עד כאן לפן המטאפיזי.
הפן הקונקרטי יודגם במה שסביר שמתרחש במחשבתו או בדמיונו של ילד קטן השומע את הטקסט הזה,
לשון אחר בהווייתו .רוב עולמו סובב סביב עצמו וצרכיו בסביבתו המוגדרת ,הנרציסיטית ,17התוחמת
18
אותו למול ה"-קהילה" שלו .שלבי התפתחותו הנפשית משלבים הטמעה של מובן ,הוראה ודימוי
בהדרגה .הוא הרי עדיין איננו יודע )וימחלו לי שומרי המסורת שבינינו( שאלוהים של ספר בראשית
נתפס לעיתים כ"-קריזיונר" )מדרש" :בונה עולמות ומחריבם" ,בורא את האדם ואח"כ "והנני משחיתם
מן הארץ" – ו' :י"ג .שולח את נוח לבנות תיבה ]סיפור מרתק כשלעצמו[ ,מביא מבול על הארץ ואח"כ
נותן קשת בענן לאות ברית בינו ובין בני האדם – .ספר בראשית מלא דוגמאות כאלו ואחרות ,שיש להן
כמובן מוסר השכל לעדן את המאמינים( .הילד הזה 'יודע' שאלוהים גורס טוב בלבד והוא מנחה את האדם
בדרך האמת והצדק )מושגים בעלי משמעות קונקרטית בחינוכו( .קריאתו את סיפור התנהלות האדם בגן
העדן הנותן שם לכל "נפש חיה" היא ממשית ,ניתנת למישוש בדמיונו של הילד ,נסמכת על האמפיריות
13עמ' 48
14לפי עמ' 54
15עמ' 53
16פרגה ,גוטלוב "על מובן והוראה".
17ראה פרויד ,ז :.על הנרקיסיזם ,במקור 1915
18ראה פרגה ,שם.
3
המונחלת לו של חיי סביבתו .בלשונו של וויטגנשטין" :המשפט מראה את הצורה הלוגית של המציאות" .19
הצורה הלוגית של מציאותו הילדית מכשירה אותו ל'דבר' בדמיונו עם אלוהים בגוף שני נוכח .בשלב זה
המטאפיזיקה איננה מתקיימת כשלעצמה שהרי "דברה תורה בלשון בני אדם".
הקטע הבא ידגים כיצד אני מבין את הפרשנות המסורתית של התורה בזיקתה לעולם המטאפיזי
והקונקרטי גם יחד .רש"י מפרש בשיכול מילות הפסוק" :כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו
שם קובע את המציאות" וממנו תיגזר אח"כ צורתה הלוגית .השם הוא
לעולם" .אוַמר שרש"י טוען כי "ה ֵ
שםבסדר כמות שהוא" בהיותו חלק אימננטי מהשפה הרגילה ומביטוַיה בלשון .להבנתי רש"י גורס שה ֵ
שם והאדם רק חילץ אותו מה"-חומר" .הילד יאמר ,בהתייחסותו לעולם המטאפיזי והקונקרטי כבר היה ַ
גם יחד :אדם נתן – ויקרא ,כלומר בדיבור ,שם לחיה ולבהמה ולכל עוף השמיים ומאז הם נקראים כך.
דה סוסיר היה אומר כנראה שהדיבור )של מי .של המקרא? של הילד?( כאקט "מבצע ,יחידני ,המבטא
פעולה יחידנית של רצון ושל בינה" ,20מכונן כאן "מערכת של סימנים נבדלים ,המתאימים לרעיונות
נבדלים" והמקנה את ה"-יכולת הלשונית של השליטה בסימנים" ;21כך נסללת בהדרגה על ידי ההטמעה
והשימוש בלשון השתלבותו של הילד ב"חוזה שנחתם על ידי בני הקהילה" 22ומתאפשר המעבר
ההתפתחותי מהאומניפוטנציה הדמיונית שלו להשתלבותו בסביבת חייו )סוציאליזציה( .אוסיף עוד
ששלוש מאות שנה ויותר אחרי רש"י גורס אברבנאל ברוח פילוסופית ממש" :מורה שלא הייתה קריאת
השמות כפי ההסכמה והרצון ,אלא כפי הוראת טבעיהם ,והשמות שהם בזה הדרך הם ֶהגדרים ,שבזה
הייתה הוראת החכמה ,לא בשמות המוסכמים" .כלומר המובן ,המשמעות ,קיימים מאז ומעולם .זהו
המקום שממנו אנחנו – כלומר אדם הראשון – מחלצים את השימוש הספציפי מהמובן שהיה קיים – ואני
מנסח זאת מתוך מתן כבוד לטקסט המקראי – מששת ימי בראשית .נרמז כאן לדעתי הֶהקשר המכונן
שבין המובן המטאפיזי לעולם הקונקרטי )פרגה מחד ,דה סוסיר מאידך( והוראתו לדימויים המוטבעים
בחיי הקהילה .23כלומר לֶהיות הלשון מופקדת על ידי "פרקטיקת הדיבור [היחידני[ בתוך הסובייקטים
השייכים לאותה הקהילה".24
נחזור לילד .הילד 'קורא' את הסיפור כגרסה מוקדמת של דר' דוליטל .החיות והבהמות )ואולי גם העופות(
עומדות בשורה לפני אדם הראשון שנותן לכל אחת מהן את שמו )כמו תגיות זיהוי בכנסים( ,לכל אחת
מהן גם זהות הקשורה בשם הזה .כסיפור של מסמן ומסומן המכונן את הלשון )את לשונו( .כמו ילד
שֵיים
שמקבל כלבלב וקורא לו "בוקסי" .לדידו של הילד האדם בהחלט כן משפיע על הטבע בכך שהוא מ ַ
ומתוך כך אולי גם מנכס אותו לצרכיו .הילד לא קרא את פסקל שלועג לאדם הסבור שהוא יכול לשלוט
בטבע ,או את היידגר במאמרו על הטכניקה בקטע שבו הוא מדגיש את ַחבות האדם של התקופה הקלאסית
לחומר שממנו הוא יוצר את הכלי .בודאי שלא קרא את רורטי שסבור שלא אכפת לעץ מה האדם חושב
עליו .הוא חי בתפיסת אחרית הימים" :וגר זאב עם כבש ...ונער קטון נוהג בם" .תחושת האומניפוטנטיות
המדומה והנרקיסיות של הילד נפעמת מדמותו של שלמה המלך שהיה "חכם מכל אדם" שדבר עם כל
החיות בלשונן )ראו ביאליק( ,שאפילו מלכת שבא התפעלה ממנו ואפילו )וזה כבר קשור לפנטזיות של
המתבגר והמזדקן – ואני מתנצל על הקריצה השוביניסטית( היו לו אלף נשים .אמנם הן "היטו את לבו",
אבל הדיון בשאלת תסמונת הלב המורחב היא נושא לדיון קרדיולוגי .וזה כבר שייך לתחום שאיננו
מענייננו .הרובד המוקדם של הלשון המוטמע בהווייתו של הילד עשוי להכשיר אותו ,לדעתי ,ללכת בדרך
19טראקטאטוס.412 ,
20עמוד .51
21עמוד .48
22דה סוסיר .עמ' .53
23עוד לתפיסותיו ההיסטוריות ,המדיניות והחברתיות של אברבנאל נמצא אצל נתניהו ,בנציון" (2005) ,דון יצחק אברבנאל –
מדינאי והוגה דעות" .שוקן .ירושלים ותל אביב.
24לפי דה סוסיר עמ' .51
4
ההפוכה ,מן ההוראה אל הדימוי ובסופו של דבר אולי גם אל המובן המטאפיזי שבמסגרתו יוכל להמיר את
המושגים הקונקרטיים שלו לייצוגים – בתנאי כמובן שילמד פילוסופיה...
דומני שהדברים ניתנים להתבוננות גם במושגיו של רורטי )ככל שאני מבין אותם היום( .ממה שלמדנו על
רורטי ב Contingency, Irony and Solidarity -אני מסיק את הדירוג הבא .קודם האפשרויות הבלתי
מוגבלות שלנו ,בשימוש שאנו עושים בשפה ובדימוייה .אח"כ האירוניה הבאה לידי ביטוי ביצירתיות
של האדם האינדיוידואלי )נזכור שבשעה האדם נותן שמות הוא עדיין לבדו – חוה נבראת רק אח"כ
מהטעם המוזר ,לדידי ,ש"-לא טוב היות האדם לבדו"( .ובאמת יש משהו אירוני – בשתי המשמעויות
המקובלות עלינו בלשוננו -בדרך שבה האדם והחיות מדברים אלו עם אלו )ושוב ראו אצל דר' דוליטל.
שם יש לעיתים יתר בינה בחיות מאשר בבני האדם(" .נזר הבריאה" יורד מכנו לדבר עם החיות שאיתן
הוא חי בכפיפה אחת ,בסולידאריות הייתי אומר .וזה הרבה לפני שקמו אגודות "צער בעלי החיים"
שלדעתי מביעות לא אחת באופן פאראדוקסלי את הצער של האדם שאיבד את "ַחיּותו" ,את הסיכוי שהיה
טמון באנימליות בלתי מבויתת וכבולה בתרבות .זו האנימליות שקיימת בחייהם של השבטים האנימיסטים,
אצלנו נמצא אותם רק בחלומותיהם של המטופלים היונגיאנים...
כאן אני רואה את המטאפיסיקה דרה בכפיפה אחת עם השפה הטבעית .עבור נפשו של הילד עדין אין
ביניהן כל הבדל.
ומכאן לטענה שלי בתחילת דברי שאמנם אינני בוטח ביכולתי לנסח אותה במושגים שנלמדו כאן עד כה,
אך אנסה לעשות זאת ,באופן אסוציאטיבי לפחות ,כפי הבנתי כרגע .דה סוסיר אומר שהלשון היא "דבר
נרכש ומוסכם" 25וכי "טיב הסימן שהוסכם עליו הוא חסר חשיבות" .26כלומר :היינו הך באיזו שפה
)במובן של ) languageאדם משתמש .הלשון היא "צירופים שההסכמה הכללית אישרה אותם",
ש"-מקום היווצרותם הוא המוח" 27וחוקיה במובן של "יכולת השליטה בסימנים" 28תקפים בכל תרבות .זה
יכול להסביר גם במשהו את יכולת הסובייקט להקנות לעצמו שליטה בלשונות אחדות .עד כאן הֶהקשר
האופקי .ועם זאת קיים משהו החומק מהאימפרטיב החברתי המוחלט שבא לידי ביטוי אצל מי שהחל את
התפתחותו בתרבות אחת ובכפיפות למושגיה והתמזל מזלו לשייט בתרבויות אחרות שכוננו את עצמיותו
בשונה למי שהתפתח בכפיפות לתרבות אחת – והביוגרפיה האישית של דה סוסיר למשל מצביעה על כך.
הרבדים האנכיים של ביטויי הדיבור הפרטי שלו מכוננים בו זמנית את האינדיווידואליות שלו ועם זאת את
יכולתו לסולידריות עם זולתו.
23.11.09
25עמ' 46
26עמ' 47
27עמ' 54
28עמ' 48
5