‫ערעור אזרחי מס' ‪58/82‬‬

‫משה קנטור‬
‫נגד‬
‫‪1.‬ד"ר שלום מוסייב‬
‫‪2.‬קופת‪-‬חולים של ההסתדרות הכללית‬
‫‪3.‬פרופ' פארין‬
‫‪4.‬מדינת ישראל‬

‫בבית המשפט העליון בשבתו כבית‪-‬משפט לערעורים אזרחיים‬

‫]‪[6.8.85‬‬
‫לפני השופטים א' ברק‪ ,‬ד' לוין‪ ,‬י' וייס‬
‫חוק פסיקת ריבית והצמדה‪ ,‬תשכ"א‪ ,1961-‬ס"ח ‪192.‬‬

‫בית המשפט העליון פסק‪:‬נ‬

‫א‪ .‬אין בית המשפט העליון מתערב‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬בקביעות עובדתיות‪ ,‬הנשענות על חומר הראיות‪ ,‬אלא‬
‫אם כן מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית‪ ,‬היורדת‬
‫לשורש הדברים‪ ,‬בהערכת הראיות ובקביעת העובדות‪.‬‬
‫ב‪ .‬מקום שצריך לעשות רישום רפואי וזה לא נעשה ולא ניתן הסבר מניח את הדעת למחדל זה‪ ,‬יועבר‬
‫נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת‪ ,‬שיכלו להתבהר מתוך הרישום‪ ,‬אל כתפי הרופא או‬
‫המוסד‪ ,‬שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים‪.‬‬
‫ג‪ (1) .‬כאשר מייחסים לרופא רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיו‪ ,‬תיבחן מידת האשם המיוחסת‬
‫לרופא‪ ,‬אם קיימת היא ואם לאו‪ ,‬על‪-‬פי אותם שיקולים ומבחנים‪ ,‬המנחים אתבית המשפט בבואו‬
‫להעריך את התנהגותם של בעלי מקצוע המיומנים במלאכתם‪.‬‬
‫)‪ (2‬הצפיות‪ ,‬שעל פיה מוכרעת שאלת חובת הזהירות‪ ,‬אינה רק צפיות טכנית אלא גם צפיות מהותית;‬
‫דהיינו הצורך לצפות ‪ -‬לא רק היכולת לצפות ‪ -‬הוא הקובע את נקודת המוצא לבחינתה של השאלה‬
‫העקרונית‪ ,‬אם בסוג הכללי‪ ,‬שאליו משתייכים הצדדים‪ ,‬הפעולה והנזק‪ ,‬עשויה להתקיים חובת הזהירות‪.‬‬
‫)‪" (3‬התהליך הטיפולי"‪ ,‬שבמסגרתו נוצרים אותם "יחסי השכנות" בין הרופא לחולה שמהם נגזרת‬
‫חובת הזהירות המושגית של הרופא‪ ,‬כולל‪ ,‬קטיגורית‪ ,‬שלושה שלבים‪:‬ב האבחון‪ ,‬ההחלטה על דרך‬
‫הטיפול והטיפול עצמו‪.‬‬
‫)‪ (4‬אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה‪ ,‬ההולמת את המימצאים הגלויים‪,‬‬
‫אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר‪ ,‬על‪-‬מנת שהמימצאים הללו אכן יובאו לידיעתו‪,‬‬
‫שאם לא כן כל החלטה‪ ,‬המתבססת על מימצאים חסרים‪ ,‬תהא לוקה בחסר אף היא‪.‬‬
‫)‪ (5‬אין בית המשפט שואל את עצמו רק מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא גם מה צריך היה‬
‫לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים‪.‬‬
‫)‪ (6‬בנסיבות המקרה דנא‪ ,‬לא קיים המשיב ‪1‬את חובת הזהירות‪ ,‬שנדרשה ממנו‪ .‬רשלנותו של המשיב‬
‫טמונה בדרך הטיפול ובטיב המעקב עד לשלב שבו קיבל את ההחלטה לבצע ניתוח דחוף של‬
‫המערער‪ ,‬שכן אילו נעשו הבדיקות הנאותות והיה מקוים המעקב הראוי‪ ,‬כי אז אותות האזהרה היו‬
‫מהבהבים בתודעתו של המשיב ‪1‬בעוד מועד‪ ,‬והייתה מתקבלת על‪-‬ידיו ההחלטה הנאותה במועד‪.‬‬
‫פסקי‪-‬דין של בית המשפט העליון שאוזכרו‪:‬ו‬
‫]‪ [1‬ע"א ‪ 612/78‬פאר נ' קופר ואח’‪ ,‬פ"ד לה)‪720. (1‬‬
‫]‪ [2‬ע"א ‪ 744/76‬ד"ר שרתיאל ואח' נ' ש' קפלר ואח' וערעור שכנגד‪ ,‬פ"ד לב)‪113. (1‬‬
‫]‪ [3‬ע"פ ‪ 186/80‬יערי ואח' נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לה)‪769. (1‬‬
‫הערות‪:‬נ‬
‫לנטיית בית המשפט שלערעור שלא להתערב בקביעותי העובדתיות של בית המשפט‬
‫דלמטה ראה‪:‬ב ע"א ‪ 515/83‬עגור נ' איזנברג ואח' וערעור שכנגד‪ ,‬פ"ד לט)‪197. (1‬‬
‫ערעור על פסק‪-‬דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים )השופט י' בזק(‬
‫מיום ‪12.12.81‬בת"א ‪ .181/80‬הערעור נגד המשיבים ‪1‬ו‪2 -‬נתקבל‪.‬‬
 ‫פסק‪-‬דין‬

‫השופט ד' לוין‪:‬ו ‪1.‬עניינו של ערעור זה תובענה בנזיקין‪ ,‬שהוגשה על‪-‬ידי המערער כנגד‬
‫המשיבים ‪1‬ו‪ ,2-‬ואשר בה תובע המערער תשלום פיצוי בשל נזקים‪ ,‬שנגרמו לו בעטיה של רשלנות‬
‫רפואית מצד המשיב ‪)1‬ד"ר שלום מוסייב‪ ,‬להלן ‪-‬‬
‫המשיב(‪ ,‬אשר הושיט לו טיפול רפואי כושל‪ ,‬וזאת במסגרת עבודתו אצל המשיבה ‪2‬‬
‫)קופת‪-‬חולים של ההסתדרות הכללית(‪.‬‬
‫‪2.‬המערער לוקה היום בשיתוק חלקי בשתי רגליו )פרפרזיס( ומתקשה בהליכה‪.‬‬
‫על‪-‬מנת לצעוד עליו להסתייע במכשיר "סטפס"‪ ,‬המותקן לשתי רגליו‪ ,‬וכן במקל הליכה‪ .‬לא זה היה‬
‫מצבו של הערער עובר ליום ‪26.4.78.‬מפנה במצב בריאותו החל להסתמן ביום ‪ ,16.4.78‬החרפה‬
‫שהצריכה טיפול רפואי רצוף באה ביום ‪ ,19.4.78‬וההתפתחות המצערת והנכות הקשה‪ ,‬הצמיתה‪ ,‬הן‬
‫מאז נותח המערער בבהילות ביום ‪26.4.78.‬‬
‫‪3.‬השופט המלומד בדרגה הראשונה תיאר את העובדות שהוכחו לפניו ואשר מהוות את העילה‬
‫והתשתית לתביעה של המערער‪:‬נ "התובע‪ ,‬יליד ‪ ,1923‬מהנדס במקצועו‪ ,‬חש כאבים ברגליו‬
‫בתאריך ‪1.4.78‬והופנה לבדיקה אורטופדית למרפאת קופ"ח ברח' זמנהוף בתל אביב השייכת לנתבעת‬
‫מס' ‪2.‬במסגרת הבדיקה עבר התובע צילומי רנטגן ולא נתגלה כל ממצא משמעותי‪ .‬התובע יצא אח"כ‬
‫לטיול לגליל אך בעצם מהלך הטיול‪ ,‬בתאריך ‪16.4.78‬חש כאבים קשים‪ .‬הוא פנה לרופא בטבריה‬
‫אשר הורה לו להפסיק את הטיול ולחזור לביתו‪ .‬ביום רביעי בתאריך ‪19.4.78‬פנה התובע לפרופ' פארין‬
‫)צד ג' מס' ‪ (1‬אשר בדק אותו‪ .‬משלא נמצאו סימנים נוירולוגיים הפנהו פרופ' פארין למרפאת קופ"ח‬
‫והמליץ על טיפול שמרני‪ .‬בו ביום פנההתובע לד"ר מוסייב במרפאת קופ"ח זמנהוף‪ .‬כאן קיבל טיפול‬
‫במניפולציות )משיכת הגפיים לכאן ולכאן לשם שחרור הלחץ על העצב(‪ .‬למחרת חזר התובע אל‬
‫הרופא ובפיו תלונות על כאבים עזים‪ .‬התובע קיבל שנית אותו טיפול‪4. ".‬אשר להשתלשלות הדברים‬
‫מאז אותו יום ועד שהובהל המערער לניתוח ביום ‪)26.4.78‬זו התקופה הקריטית והמכרעת לענייננו( ‪-‬‬
‫הושמעו לפני הדרגה הראשונה שתי גירסאות עובדתיות‪ ,‬הנוגדות זו את זו בעיקרי הדברים‪ .‬נפרט‬
‫איפוא להלן גירסאות אלה‪.‬‬
‫א‪ .‬גירסת המערער‪:‬בבתום הבדיקה אצל פרופ' פארין ביום ‪19.4.78‬קיבל המערער לידיו עבור‬
‫הרופא המטפל מכתב שזה תוכנו‪:‬ו "לנ"ל התקף חריף של דיסק עם התעקמות של עמוד השדרה כפוף‬
‫חזק מאוד וחוסר פטלה רפלקס‪.‬זקוק לשכיבה מוחלטת עם טיפול שמרני‪ .‬אם תוך כמה שבועות המצב‬
‫לא ישתפר אלא יחמיר יש לאשפזו לשם מיילוגרפיה"‪.‬‬
‫בו ביום התייצב המערער אצל המשיב )ד"ר מוסייב(‪ ,‬והגיש לו את מתבו של פרופ' פארין‪ .‬המשיב לא‬
‫בדק אותו כלל והסתפק בטיפול במניפולציות ובזריקת ארגעה‪ ,‬שלחו לביתו והורה לו לשוב‬
‫למחרת‪.‬אותו טיפול חזר על עצמו גם ב‪20.4.78. -‬שוב טיפל בו המשיב באמצעות מניפולציות ובזריקת‬
‫ארגעה‪ ,‬מבלי שבדק אותו‪ ,‬והורה לו לבוא גם ב‪21.4.78.-‬‬
‫אם עד כה סבל המערער רק מכאבים‪ ,‬הרי שלמחרת היום חש המערער הרעה ניכרת במצבו‪ .‬כבר‬
‫כשנהג במכוניתו למרפאה הבחין‪ ,‬כי רגליו אינן נשמעות לו‪ ,‬עד כדי כך שלא היה מסוגל להחליף‬
‫מהלכים‪ ,‬ועל‪-‬כן הסיע את המכונית לכל אורך הדרך בהילוך ראשון עד הגיעו למרפאה‪ .‬בשלב הזה לא‬
‫היה מסוגל כבר לזוז בכלל והוא הובל לחדרו של הרופא כשהוא מוסע על גבי כיסא גלגלים‪ .‬מאז‪,‬‬
‫אומר המערער בעדותו‪ ,‬ועד לאחר הניתוח לא עמד עוד על רגליו‪.‬מיד לאחר שראה אותו‪ ,‬ומבלי שבדק‬
‫אותו‪ ,‬הורה המשיב להתקין לו גבס‪ .‬לצורך התקנת הגבס היה על המערער לעמוד זמן ממושך מדיי‪.‬‬
‫אלא שזאת נבצר ממנו לעשות מחמת השיתוק שאחז ברגליו‪ ,‬ועל‪-‬כן הרימוהו הגבסן והאחות שהייתה‬
‫במחלה‪ ,‬וייתכן שאף המשיב עצמו סייע בידם‪ .‬הוא נתלה בשתי ידיו על מתלה גבוה וכך החזיק עצמו‬
‫במשך כל זמן התקנת הגבס‪.‬משם הובל על גבי כיסא גלגלים החוצה והוסע במונית‪ ,‬כי לא היה יכול‬
‫עוד לנהוג במכוניתו‪ .‬משהגיע לביתו והורד מהמונית‪ ,‬התמוטט ברחוב‪ ,‬עד שהובל לביתו על‪-‬ידי שכן‪,‬‬
‫שעבר במקרה במקום וראה אותו בסבלו‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הוכנס לבית על גבי מיטה ובידי בנו‪.‬מאותו‬
‫יום ועד ליום ‪26.4.78‬היה מרותק למיטת חוליו‪ ,‬כשהוא סובל מכאבים עזים ללא נשוא‪ ,‬ומשולל יכולת‬
‫תנועה‪ .‬מאותו ערב לא היו לו יציאות מפי הטבעת‪ .‬כבר ב‪22.4.78-‬התקשר למשיב וכך עשה מדי יום‬
‫עד יום הניתוח‪ .‬בכל פעם התלונן על כאבי תופת וכן על כך שאין לו תחושה ברגליים ושאין לו יציאות‪.‬‬
 ‫תשובת המשיב חזרה על עצמה בכל אחת מהשיחות ‪ -‬שלא יתפנק ושימתין עד יום ד'‪26.4.78. ,‬הוא‬
‫לא הוזמן לבדיקה‪ ,‬והמשיב לא טרח לבוא ולבדקו‪.‬‬
‫ב‪ .‬גירסת המשיב )השונה כאמור בתכלית בעיקרי הדברים(‪:‬נהמערער אכן הגיע אליו‬
‫ב‪19.4.78 -‬מצויד במכתבו של פרופ' ארין‪ ,‬אולם הוא בדק אותו בדיקה יסודית‪ ,‬ומשלא מצא בבדיקה‬
‫זו שום מימצא נוירולוגי אלא רק כאבים החליט לטפל בו טיפול שמרני‪ ,‬שכלל‪ ,‬כאמור‪ ,‬מניפולציות‬
‫וזריקת ארגעה‪ .‬כך היה גם ביום ה‪ ,20.4.78-‬שגם בו קדמה לטיפול בדיקה יסודית‪.‬אמנם‪ ,‬בקשר‬
‫לבדיקה‪ ,‬שערך ביום ה‪ ,20.4.78-‬לא נעשה על‪-‬ידיו שום רישום רפואי‪ ,‬אך הדבר נבע מכך שקיבל את‬
‫המערער מחוץ לתור‪ ,‬שלא דרך המשרד‪ .‬משום כך לא הובא לפניו כרטיס החולה שלו‪ ,‬ובהעדרו של‬
‫כרטיס זה לא רשם דבר‪.‬אשר ליום ‪21.4.78.‬המערער אמנם הגיע אליו על גבי כיסא גלגלים‪ ,‬אך בכך‬
‫הוא לא ראה דבר יוצא דופן אלא חיזיון רגיל‪ .‬לדבריו‪ ,‬גם באותו יום בדק את המערער בדיקה יסודית‪,‬‬
‫שלא נרשם לגביה כל רישום רפואי‪ ,‬ובעקבותיה החליט לשלוח אותו לגיבוס‪ .‬זאת ועוד‪:‬ב לא זו בלבד‬
‫שהמערער לא התלונן לפניו באותו יום על חולשה ברגליים‪ ,‬אלא שגם בבדיקה לא מצא כל סימן לכך‪.‬‬
‫אם אכן "היו לו שיתוקים"‪ ,‬כי אז לא יכול היה לעמוד בזמן עשיית הגבס‪.‬שיחות הטלפון‪ ,‬שבן התלונן‬
‫המערער בפניו על מצבו‪ ,‬אכן התקיימו )אם כי לא בכל הימים‪ ,‬כפי שטוען המערער( אלא שבכל שיחות‬
‫הטלפון הללו לא התלונן המערער לא על חולשה ברגליים ולא על הפרעה ביציאות אלא רק על כאבים‪.‬‬
‫משום כך לא ראה מקום לשנות את אבחנתו המקורית ולהמליץ על טיפול אחר‪.‬‬
‫‪5.‬מוסכם על בעלי הדין‪ ,‬מבחינת העובדות‪ ,‬כי ביום ‪26.4.78‬הובא המערער במצב קשה למרפאה‬
‫של המשיבה ‪ ,2‬כשהוא נישא על‪-‬ידי בנו‪ .‬מיד לאחר שראה המשיב את המערער במצבו דאז‪ ,‬החליט‬
‫לשלוח אותו ללא דיחוי לבית החולים לשם ניתוח בעמוד השידרה‪ .‬ניתוח זה לא היה בו כבר כדי‬
‫להושיע‪ .‬מתברר‪ ,‬כי הייתה התפרצות של ריקמת הדיסקוס לתוך חלל עמוד השידרה‪ ,‬ונגרם נזק שאינו‬
‫ניתן לתיקון לעצבים‪ ,‬השולטים על יכולת התיפקוד של הגפיים התחתונות‪ .‬אין לדעת‪ ,‬אם ניתן היה‬
‫למנוע פגיעה חמורה זו אילו היה הניתוח מבוצע במועד מוקדם יותר‪ ,‬ועל כך אפשר שיהיה צורך לתת‬
‫את הדעת‪ ,‬בהמשך‪ ,‬אם ניתן היה‪ .‬אולם מה שברור ואינו שנוי במחלוקת הוא‪ ,‬כי בשלב‪ ,‬שבו החליט‬
‫המשיב לשלוח את המערר לניתוח‪ ,‬היה כבר מאוחר מדיי‪.‬‬
‫‪6.‬המחלוקת המשפטית המלווה את העובדות שברקע היא‪ ,‬אם התרשל המשיב בדרך שבה טיפל‬
‫במערער מאז ה‪19.4.78 -‬ועד ליום ‪ ;26.4.78‬במיוחד בטיפול שהושיט המשיב למערער‬
‫ביום ‪21.4.78‬במרפאה ומאז ועד יום הניתוח בהוראות שנתן בשיחות הטלפוניות עם המערער‪ .‬האם‬
‫יכול היה המשיב‪ ,‬אילו הקדיש יותר תשומת לב למצבו של המערער‪ ,‬בעת שהמערער ביקר במרפאה‬
‫ועמד לבדיקתו ובעת שהמערער היה רתוק למיטתו בביתו ושמר על קשר טלפוני עם המשיב‪ ,‬להבחין‬
‫בתופעות כגון‪:‬ו שיתוקים או חוסר יכולת תפקוד של הגפיים התחתונות או העדר יציאות מהסוגרים‪,‬‬
‫שאליבא דכל המומחים הרפואיים‪ ,‬שהשמיעו את דעתם במשפט זה‪ ,‬מהווים אותות אזהרה‪ ,‬המדליקים‬
‫נורה אדומה להחמרה במצב‪ ,‬המחייב אישפוז דחוף וטיפול מיוחד‪ ,‬וברוב המקרים ניתוח; או שמא לא‬
‫הייתה כל רשלנות מצד המשיב‪ ,‬והטיפול השיגרתי‪ ,‬אשר ניתן על‪-‬ידי המשיב‪ ,‬היה הטיפול הראוי‬
‫והמתאים‪ ,‬ואילו ההתפתחות‪ ,‬שאובחנה רק ביום ‪26.4.78‬‬
‫ובעקבות הניתוח‪ ,‬הייתה בלתי צפוה ולא ניתנה לאבחון בבדיקות ובתחקירים שקיים‪ ,‬ומשום כך‪ ,‬לא היה‬
‫מקום לשנות מהטיפול ולהחליט על ניתוח מיידי לפני יום ‪26.4.78.‬‬
‫‪7.‬השופט המלומד בדרגה הראשונה‪ ,‬לאחר שעיין בחומר הראיות ועל‪-‬פי התרשמותו מהעדים‬
‫שהתייצבו לפניו‪ ,‬הגיע לכלל מסקנה‪ ,‬כי בשאלות העובדתיות השנויות במחלוקת גירסת המשיב‬
‫מהימנה עליו יותר‪ ,‬ועל‪-‬כן אימצה במלואה בקביעת מימצאיו העובדתיים‪ .‬כפועל יוצא מכך הסיק השופט‬
‫המומד גם את המסקנה המשפטית המסתברת‪ ,‬שהמשיב לא התרשל בכל מהלך הטיפול‪ .‬לסברת‬
‫השופט המלומד‪ ,‬הנזק שנגרם למערער היה בלתי צפוי במובן זה‪ ,‬שהמשיב לא יכול היה לצפות‬
‫התפרצות חריפה ופתאומית של הדיסק עד לחיתוך העצב ‪ -‬אותה התפרצות‪ ,‬אשר גרמה באופן ישיר‬
‫לנזק‪ ,‬שממנו סובל המערער‪ .‬לדעתו של השופט המלומד‪ ,‬בהשתלשלות הדברים כפי שהתרחשה אין‬
‫למצוא דופי בטיפול‪ ,‬שעליו המליץ המשיב במרוצת אותם ימים‪ ,‬ובהחלטות‪ ,‬אשר קיבל בהקשר לכך‪,‬‬
‫שכן אלה עלו בקנה אחד עם המדיניות הרפואית‪ ,‬המנחה את המומחים שעה שהם מטפלים במקרים‬
‫כגון דא‪ .‬נתוח בעמוד השידרה הוא ניתוח קשה ומסוכן‪ ,‬וגם טובי הרופאים אינם ממהרים להשתמש‬
‫באמצעי זה‪ ,‬אלא אם כן הגיעו לכלל מסקנה‪ ,‬שטיפול שמרני יהיה חסר תועלת‪ ,‬ושרק ניתוח עשוי‬
‫לשפר את המצב‪.‬על‪-‬כן פסק‪ ,‬כי יש לדחות את התביעה כנגד המשיבים ‪1‬ו‪2.-‬עוד החליט השופט‬
‫המלומד בדרגה הראשונה‪ ,‬כי אין כל יסוד בתביעת המשיבים ‪1‬ו‪2 -‬כנגד פרופ' פארין וכנגד מדינת‬
 ‫ישראל‪ ,‬כמי שמופקדת על בית החולים שיבא בתל השומר‪ ,‬על דרך הודעת צד ג'‪ .‬השופט המלומד לא‬
‫מצא כל דופי בבדיקה‪ ,‬שבדק פרופ' פארין את המערער‪ ,‬ובהמלצותיו באשר להמשך הטיפול‪ ,‬כפי שהם‬
‫מוצאים את ביטוים במכתב מיום ‪ ,19.4.78‬שצוטט לעיל‪ .‬לפיכך‪ ,‬דחה את תביעתם של‬
‫המשיבים ‪1‬ו‪2 -‬כנגד המשיבים ‪3‬ו‪4 -‬מכול וכול‪.‬‬
‫‪8.‬המערער חולק על המסקנה הבסיסית והעיקרית של הדרגה הראשונה‪ ,‬לפיה לא התרשל המשיב‬
‫בדרך שבה טיפל בו במרוצת הימים‪ ,‬כאשר מצב בריאותו הלך והידרדר עד למצב הקריטי וחסר‬
‫התקנה‪ .‬אין המערער חולק על מסקנתו האחרת של השופט המלומד בדרגה הראשונה‪,‬שככל שמדובר‬
‫בפרופ' פארין ‪ -‬אין בו כל אשם‪ .‬מטעם זה‪ ,‬למעשה‪ ,‬לא הפנה את תביעתו כנגד אלה‪ ,‬ומטעם זה עצמו‬
‫לא ראה צורך לעשות אותם משיבים‪ ,‬אף לא משיבים פורמאליים‪ ,‬בהודעת הערעור‪ ,‬מכל מקום עד‬
‫לשלב של ערב שמיעת הדיון בערעור‪.‬נימוקי הערעור הם בשני מישורים שונים‪.‬‬
‫במישור האחד‪ ,‬מעלה בא‪-‬כוח המערער השגות כנגד מימצאיה העובדתיים של הדרגה הראשונה‪.‬‬
‫לסברת עורך הדין המלומד‪ ,‬על‪-‬פי הראיות‪ ,‬כפי שהוצגו לפני הדרגה הראשונה‪ ,‬לא יכול היה השופט‬
‫המלומד‪ ,‬מכל מקום לא צריך היה‪ ,‬לקבל בצורה כה החלטית את גירסת המשיב‪ .‬במיוחד אמורים‬
‫הדברים בשאלה‪ ,‬שהיא מאוד חשובה וקובעת לענייננו‪ ,‬האם ועד כמה בדק המשיב את המערער‪ ,‬שעה‬
‫שזה התייצב לפניו לבדיקה ולטיפול בימים ‪20.4.78‬ו‪ 21.4.78. -‬במישור האחר‪ ,‬חולק בא‪-‬כוחו של‬
‫המערער על המסקנות המשפטיות‪ ,‬שהסיק השופט המלומד בדרגה הראשונה מהתשתית העובדתית‬
‫כפי שהונחה לפניו‪ ,‬אפילו נסתמך על המימצאים העובדתיים‪ ,‬כפי שנקבעו על‪-‬ידי הדרגה הראשונה‬
‫ללא כל שינוי או התערבות בהם‪ .‬לטענתו‪ ,‬כל אותות האזהרה המחייבים שינוי הטיפול השיגרתי ומעבר‬
‫לטיפול כירורגי דחוף היו גלויים או יכלו להיות גלויים לפני המשיב‪ ,‬אילו נקט במקרה דנן אמצעים‪,‬‬
‫שרופא סביר וזהיר היה נוקט בנסיבות המקרה‪.‬‬
‫‪9.‬אשר להשגותיו של בא‪-‬כוח המערער כנגד מימצאיו העובדתיים של השופט המלומד בדרגה‬
‫הראשונה‪ ,‬ייאמר‪ ,‬כי הלכה פסוקה היא מלפנינו‪ ,‬שאין אנו מתערבים‪ ,‬דרך כלל‪ ,‬בקביעות עובדתיות‪,‬‬
‫הנשענות על חומר הראיות‪ ,‬אלא אם כן מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע‬
‫או שגיאה עקרונית‪ ,‬היורדת לשורש הדברים‪ ,‬בהערכת הראיות ובקביעת העובדות‪ .‬מטעם זה אין אנו‬
‫נוטים להתערב בעיקרי העובדות‪ ,‬כפי שנקבעו על‪-‬ידי הדרגה הראשונה‪ .‬אולם‪ ,‬בעניין אחד‪ ,‬דומני‪,‬‬
‫שאין אנו יכולים שלא להרהר אחר מימצאיו של השופט המלומד‪.‬הדרגה הראשונה מציינת בפסק‪-‬דינה‪,‬‬
‫כי למן התאריך ‪20.4.78‬ואילך‪ ,‬דהיינו עד ליום ‪26.4.78‬והאשפוז שבא בעקבותיו‪ ,‬לא נעשו על‪-‬ידי‬
‫המשיב כל רישומים בנוגע לבדיקות שבדק את הערער ולמימצאיו‪ .‬מחדל זה אינו דבר של מה בכך‪.‬‬
‫ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לרישומים הרפואיים‪ ,‬הנעשים על‪-‬ידי רופאים המטפלים בחוליהם‪ ,‬בעת‬
‫הטיפול או סמוך לאחריו‪ .‬זוהי ממש שיגרת עבודתם של רופאים‪ ,‬במיוחד במרפאות ובבתי‪-‬חולים‪.‬‬
‫רישומים אלה חשיבותם בכך‪ ,‬שהם מציגים לפני הרופא המטפל בחולה או לפני כל מי שיתבקש‬
‫להושיט לו סעד רפואי עם הזמן תמונת מצב על המחלה או על מצב בריאותו של החולה בדרך כלל‪,‬‬
‫בכל שלב ושלב של התפתחות המחלה והשתלשלות הדברים‪ .‬על‪-‬פי הרישומים ובהסתמך עליהם יוכל‬
‫לקיים מעקב שוטף‪ ,‬ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים ולקבל את ההחלטות הנאותות‪ .‬רישומים‬
‫אלה חשיבותם רבה גם כראיה אותנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שקרו ולהתפתחויות שהתרחשו‬
‫במועד כלשהו בעבר‪.‬בע"א ‪ ,[1] 612/78‬בעמ' ‪ ,724‬כשנדונה מחלוקת דומה באשר לייחוס‬
‫רשלנות רפואית לרופא שטיפל בחולה‪ ,‬הדגיש חברי המלומד‪ ,‬השופט ש' לוין‪ ,‬את חשיבותו של‬
‫הרישום הרפואי ואת נפקותו הראייתית‪ .‬לדעתו‪ ,‬מקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה אך הרישם לא‬
‫נעשה ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת‪ ,‬יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות‬
‫במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום אל כתפי הרופא או המוסד‪ ,‬שבמסגרתו ניתנו השירותים‬
‫הרפואיים‪.‬השקפה זו מקובלת עליי‪ ,‬וראויה היא ליישום בענייננו‪.‬‬
‫‪10.‬במקרה דנן‪ ,‬אחת השאלות המרכזיות והמכריעות השנויות במחלוקת היא‪ ,‬אם‬
‫ביום ‪20‬וביום ‪21‬בחודש אפריל‪ ,‬כאשר ביקר המערער אצל המשיב במרפאותו‪ ,‬נבדק‪ ,‬ואם נבדק ‪ -‬מה‬
‫היו מימצאיו של הרופא‪ .‬המערער היה איתן בגירסתו‪ ,‬שהרופא רק הושיט לו באותם ימים טיפול‬
‫שיגרתי‪ ,‬ביום הראשון מניפולציות וזריקת ארגעה וביום השני טיפול בגבס‪ .‬אך כל זאת ללא בדיקה‬
‫יסודית‪ ,‬ובלי שהרופא ייחס משמעות לקובלנותיו של המערער על כאבים עזים ביום ‪20.4.78‬ועל כאבים‬
‫גוברים ואובדן התחושה ברגליים עד שנבצר ממנו לעמוד ולילך בכוחות עצמו ביום ‪21.4.78.‬ככל‬
‫שמדובר במצבו של המערער ביום ‪ ,21.4.78‬מתחזקת גירסתו של המערער בכך‪ ,‬שהיה הכרח להובילו‬
‫אל חדרו של הרופא על עגלת גלגלים‪ ,‬ובעת שהועב לטיפול בגבס נזקק להיעזר במכשור ובתמיכת‬
 ‫אחרים‪ ,‬שעה שהיה עליו להתייצב על רגליו‪ .‬אילו היו מצויים לפני בית המשפט רישומים של הרופא‬
‫באשר למה שראה‪ ,‬למה שבדק ולמה שאיבחן בשני ביקורים אלה‪ ,‬ניתן היה‪ ,‬על‪-‬פי רישומים אלה‪,‬‬
‫להגיע למסקנה עובדתית ברורה והחלטית‪ .‬אולם‪ ,‬כאשר רישום כה חשוב‪ ,‬המתחייב אף משיגרת‬
‫הנוהל הרפואי‪ ,‬לא נעשה ואינו קיים‪ ,‬וכאשר עניין לנו ברופא‪ ,‬אשר במרוצת הימים‪ ,‬החודשים והשנים‪,‬‬
‫שעברו מאז האירוע ועד למסירת העדות בבית המשפט‪ ,‬טיפל אל נכון בחולים ובעניינים לרוב‪ ,‬כיצד‬
‫אפשר לקבל בביטחון כה רב וללא היסוס את גירסת המשיב בעדותו‪ ,‬כאילו בדק את המערער היטב‬
‫ולא נתגלו לעיניו כל מימצאים מעוררי דאגה‪.‬אין בפי המשיב הסבר מניח את הדעת למחדל זה‪ .‬לדבריו‪,‬‬
‫כאמור‪ ,‬לא ערך רישומים‪ ,‬כיוון שהמערער התקבל שלא דרך המשרד‪ ,‬ומשום כך הכרטיס לא היה‬
‫בידו‪ .‬וכי נבצר מהמשיב להתקשר למשרד הרישום ולבקש שיכניסו לו את כרטיסו של החולה? האם‬
‫לא יכול היה הרופא להעלות את העובדות הדרושות בקשר לכל אחד מהביורים הללו על הכתב ולצרף‬
‫לאחר מכן רישום זה לכרטיס? דומה‪ ,‬שהשופט המלומד בדרגה הראשונה לא ייחס את המשקל הראוי‬
‫להעדר הרישומים ולמשמעות המשפטית‪ ,‬מבחינת עוצמת הראיות ונטל הראיה‪ ,‬הנובעים ממחדל זה‪.‬‬
‫‪11.‬זאת ועוד זאת‪ .‬לא רק בקשר לשני הביקורים האמורים במרפאה אין כל רישום‪ ,‬אלא גם בקשר‬
‫לכל פרטי השיחות הטלפוניות‪ ,‬שהתקיימו בימים שלאחר מכן‪ ,‬כך שאין בידינו בכתובים דבר באשר‬
‫לתוכן שיחות אלה ‪ -‬מה נאמר על‪-‬ידי המערער למשיב‪ ,‬מה שאלות הציג המשיב למערער‪ ,‬ומה היו‬
‫התרשמותו‪ ,‬מימצאיו והחלטותיו בדבר המשך הטיפול‪ ,‬בעקבות כל אחת מהשיחות הללו‪ .‬גם בהקשר‬
‫זה המחלוקת העובדתית היא קוטבית‪ ,‬ומחדלו של המשיב באי‪-‬רישום מונע בעד בית המשפט ראיה‬
‫אותנטית ורבת משקל‪ ,‬שהייתה יכולה להיות לפני השופט‪ ,‬אילו נהג המשיב לפי שיגרת הרישום‬
‫המקובלת במקרים כגון דא‪ .‬העדר רישום זה צריך להיות מובא בחשבון בשקילת הראיות לחובת‬
‫הרופא‪ .‬על חשיבות הדבר מבחינת התוצאה הסופית‪ ,‬אעמוד בהמשך‪.‬‬
‫‪12.‬בעברנו ממשור השגותיו האחד של בא‪-‬כוח המערער אל המישור האחר‪ ,‬ראוי להתעכב על כמה‬
‫הנחות‪ ,‬המוסכמות על כל מומחי הרפואה שהעידו לפני הדרגה הראשונה‪ ,‬בין מטעמו של המערער ובין‬
‫מטעמו של המשיב‪ ,‬באשר לחולי שמדובר בו ולדרך הטיפול הראויה בהקשר לכך‪ ,‬במצבים נתונים‬
‫ומשתנים‪ .‬ניתן לסכם את הדברים כך‪:‬נ‬
‫א‪ .‬השיתוק‪ ,‬שממנו סובל המערער‪ ,‬נגרם כתוצאה מהתפרצות דיסק‪ ,‬שיצרה לחץ על העצב‪ ,‬לחץ‬
‫שהיה כל כך חזק עד שגרם לקטיעתו או לפגיעה אחרת‪ ,‬בלתי הפיכה‪ ,‬בו‪.‬‬
‫ב‪ .‬גם אם התפרצות זו היא נדירה למדיי‪ ,‬אין ספק‪ ,‬שבמקרה זה היא הייתה החוליה האחרונה‬
‫בשרשרת או סופו של תהליך‪ ,‬שתחילתו בהתקף הדיסק )"מתנת"(‪ ,‬שאובחן לראשונה על‪-‬ידי פרופ'‬
‫פארין ב‪19.4.78. -‬יחד עם זאת‪ ,‬אין כל ודאות בכך‪ ,‬שמה שהוגדר כ"התקף דיסק חריף" יתפתח לכלל‬
‫פריצת דיסק כזו שתגרום לשיתוק‪ ,‬אלא‪ ,‬להפך‪ ,‬התפרצות זו אינה נפוצה‪ ,‬ובדרך כלל המצב משתפר‬
‫בעקבות טיפול שמרני‪ ,‬הכולל מניפולציות או גבס וכולי‪.‬‬
‫ג‪ .‬כאשר‪ ,‬בעקבות התפרצות כזו‪ ,‬נוצר לחץ על עצב‪ ,‬הגורם לשתוק‪ ,‬הרי שיש לנתח בהקדם‬
‫האפשרי‪ ,‬שאם לא כן עשויה ההשתהות להביא לכך שעצב‪ ,‬שהיה לחוץ זמן רב‪ ,‬ייפגע באופן בלתי ניתן‬
‫לתיקון או שייחתך‪ .‬אמנם‪ ,‬בניתוח עצמו כרוכים סיכונים רבים‪ ,‬ומשום כך משתדלים הרופאים‪ ,‬במידת‬
‫האפשר‪ ,‬להימנע מניתוח כזה‪ ,‬ברם בדלית ברירה‪ ,‬כשכל טיפול אחר לא עזר‪ ,‬וכאשר ישנם סימנים‬
‫ברורים לכך שיש לחץ על העצב מן הסוג שעלול להביא לפגיעה חמורה בו‪ ,‬או אז אין מנוס מלנתח‪ ,‬גם‬
‫אם אין‪ ,‬כאמור‪ ,‬ביטחון בהצלחת הניתוח‪.‬‬
‫ד‪ .‬אשר לסימפטומים‪ ,‬שיש בהם להביא את הרופא לכלל מסקנה שיש צורך בניתוח‪ ,‬הרי ניתן‬
‫להבחין בהם בשלוש רמות של אינטנסיביות‪ .‬וכך סיכם את הדברים השופט המלומד בדרגה‬
‫הראשונה‪:‬ב‬
‫"א‪ .‬כאבים ללא נשוא‪:‬ו במקרה כזה יש שעדיף לנתח אך בכך אין בהילות‪.‬‬
‫ב‪ .‬סימנים נוירולוגיים‪ .‬חולשת שרירים או ירידה בתחושה‪ .‬במקרה כזה יש לנתח בהקדם‪ ,‬תוך‬
‫מספר ימים‪.‬‬
‫ג‪ .‬סימני חולשת שרירים המופיעים בו זמנית או בסמיכות רבה בשתי הרגלים ובעיקר כשהם מלווים‬
‫בהפרעה בתפקוד הסוגרים שתן או הצואה‪ .‬במקרה כזה יש לבצע ניתוח בהול‪ .‬אפילו באמצע הלילה"‪.‬‬
‫‪13.‬על רקע זה באים אנו לבחון את המישור השני בטענות המערער‪ ,‬דהיינו‪ ,‬באשר ליישום‬
‫המדיניות השיפוטית הנכונה של המקרה דנן‪.‬‬
‫כאשר מייחסים לרופא רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיו‪ ,‬תיבחן מידת האשם המיוחסת‬
‫לרופא‪ ,‬אם קיימת היא ואם לאו‪ ,‬על‪-‬פי אותם שיקולים ומבחנים‪ ,‬המנחים את בית המשפט בבואו‬
 ‫להעריך את התנהגותם של בעלי מקצוע המיומנים במלאכתם‪ .‬כבר נאמר בע"א ‪,[2] 744/76‬‬
‫בעמ' ‪ ,123‬לאמור‪:‬נ"‪..‬מעשיו ומחדליו של רופא‪ ,‬כמעשיו ומחדליו של כל בעל‪-‬מקצוע אחר‪ ,‬נבחנים‬
‫לצורך נושא זה שנדון כאן‪ ,‬על‪-‬פי אמות‪-‬המידה שהתקבלו בסעיפים ‪35‬ו‪36 -‬לפקודתהנזיקין ]נוסח‬
‫חדש[ ואם נכשל הרופא בכך שלא קיים כלפי החולה את חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות הענין‪,‬‬
‫לפי הנתונים שבידיו‪ ,‬הרי הוא נושא באחריות בנזיקין ככל בעל‪-‬מקצוע אחר"‪.‬צריכים אנו איפוא לשאול‬
‫את עצמנו‪ ,‬אם בנסיבו המקרה דנן הייתה מוטלת על המשיב‪ ,‬כלפי המערער‪ ,‬חובת זהירות‪ ,‬ואם ועד‬
‫כמה עמד בחובת זהירות קונקרטית במקרה המסוים העומד לדיון‪.‬כדי ליתן תשובה על שאלות אלה‪,‬‬
‫המכריעות בסופו של דבר את הדין‪ ,‬על בית המשפט לתת את הדעת‪ ,‬מהו מבחן הצפיות‪ ,‬הצריך‬
‫להנחותנו בבואנו לקבוע אם מתקיימים שני היבטיו של מבחן חובת הזהירות הנ"ל‪ .‬הצפיות בה אנו‬
‫עוסקים במקרה כזה אינה רק צפיות טכנית אלא גם צפיות מהותית; דהיינו‪ ,‬הצורך לצפות ‪ -‬לא רק‬
‫היכולת לצפות ‪ -‬הוא הקובע את נקודת המוצא לבחינתה של השאלה העקרונית‪ ,‬אם בסוג הכללי‪,‬‬
‫שאליו משתייכים הצדדים‪ ,‬הפעולה והנזק‪ ,‬עשויה להתקיים חובת הזהירות )ראה לעניין זה‬
‫ע"פ ‪.([3] 186/80‬‬
‫‪"14.‬התהליך הטיפולי"‪ ,‬שבמסגרתו נוצרים אותם "יחסי השכנות" בין הרופא לחולה שמהם נגזרת‬
‫חובת הזהירות המושגית של הרופא‪ ,‬כולל‪ ,‬קטיגורית‪ ,‬שלושה שלבים‪:‬בהאבחון‪ ,‬ההחלטה על דרך‬
‫הטיפול והטיפול עצמו‪ .‬מדרך הטבע‪ ,‬הרי במקרים רבים חוזר תהליך זה על עצמו שוב ושוב במהלכם‬
‫הרגיל של יחסי הרופא והחולה‪ ,‬שכן על‪-‬פי רוב מחייבים הטיפול והמעקב קיומו של רצף בלתי פוסק‬
‫של החלטות‪ ,‬המתבססות על דברים חדשים המתגלים תוך כדי הטיפול‪ .‬משום כך‪ ,‬אין הרופא יוצא ידי‬
‫חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה‪ ,‬ההולמת את המימצאים הגלויים‪ ,‬אלא שומה עליו לפעול‬
‫בשקידה ראויה ובמאמץ סביר‪ ,‬על‪-‬מנת שהמימצאים הללו אכן יובאו לידיעתו‪ ,‬שאם לא כן כל החלטה‪,‬‬
‫המתבססת על מימצאים חסרים‪ ,‬תהא לוקה בחסר אף היא‪ ,‬ואין כל משמעות לכך שנאמר‪ ,‬שהרופא‬
‫המליץ על הטיפול‪ ,‬שהלם את המימצאים שהיו לפניו‪ .‬אין אנו שואלים את עצמנו רק מה צפה הרופא‬
‫במצב נתון מסוים אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים‪.‬זוהי‪ ,‬אם‬
‫כן‪ ,‬נקודת המוצא לבדיקת השאלה‪ ,‬אם הייתה‪ ,‬בנסיבות העניין‪ ,‬הפרה של חובת הזהירות על‪-‬ידי‬
‫המשיב‪.‬‬
‫‪15.‬אפילו לא נתערב בעובדות‪ ,‬שנקבעו על‪-‬ידי הדרגה הראשונה‪ ,‬כהוא זה‪ ,‬המסקנה שתתחייב‬
‫היא‪ ,‬כי המשיב לא קיים כלפי המערער את חובת הזהירות‪ ,‬שנדרשה ממנו בנסיבות העניין‪ .‬אין‬
‫מחלוקת‪ ,‬כי הכאבים שפקדו את המערער הלכו והחריפו מיום ליום‪ ,‬עד שהיו ל"כאבי תופת"‪ ,‬כפי‬
‫שיתאר אותם המשיב‪ .‬נקבע כמימצא עובדתי על‪-‬ידי השופט המלומד בדרגה הראשונה‪ ,‬כי בשלב‬
‫מסוים‪ ,‬כאשר המערער היה מרותק למיטת חוליו ועמד בקשר טלפוני עם המשיב‪ ,‬נפגעו הסוגרים ולא‬
‫היו לו יציאות‪ ,‬לפחות מפי הטבעת‪ .‬הוכח‪ ,‬כי ביום הביקור האחרון במרפאה ‪ -‬ב‪ -21.4.78 -‬התקשה‬
‫המערער לילך ולעמוד בכוחות עצמו‪ ,‬עד שהיה הכרח להשתמש בכיסא גלגלים כדי להעבירו ממקום‬
‫למקום‪ .‬כל אלה הם סימני אזהרה מובהקים‪ ,‬שחייבו את המשיב לנקוט טיפול נמרץ שונה ולא שמרני‪,‬‬
‫כפי שאמנם נקט‪ ,‬אך באיחור‪ ,‬ביום ‪26.4.78.‬אומר המשיב‪ ,‬כי בשיחות הטלפוניות לא אמר לו המערער‬
‫כי אין לו יציאות‪ .‬אפילו כך‪ ,‬אין באמירה זו תשובה לעניין‪ ,‬שהרי היה זה מחובתו שלו לצפות התפתחויות‬
‫אפשריות ולאורן להציג לפני המערער את השאלה המתחייבת‪ ,‬כגון אם יש לו יציאות ואם לאו‪ .‬הוא בעל‬
‫המקצוע; הוא זה הצריך לדעת מה חשוב ומה טפל‪ ,‬מהי התפתחות הרת אסון ומהי תופעה חסרת‬
‫משמעות; הוא ולא החולה‪ .‬המשיב ל הציג כל שאלה כזו‪ ,‬ולמעשה אין אנו יודעים כלל‪ ,‬בין היתר בשל‬
‫העדר רישומים של הרופא‪ ,‬מה בחן ומה דרש בשיחות אלה‪ .‬ההתרשמות היא‪ ,‬כי ראה במערער טרדן‪,‬‬
‫המתקשה לעמוד בכאבים הפוקדים חולה כזה במהלך הטיפול בו‪.‬דומה‪ ,‬שהמשיב גם לא התייחס‬
‫בתשומת הלב הראויה לעובדה שהמערער נזקק לכיסא גלגלים בעת הטיפול במרפאה ביום ‪,21.4.78‬‬
‫אפילו נצא מתוך הנחה‪ ,‬שקיים בדיקה ושעל פני הדברים לא גילה סימפטומים מעוררי דאגה‪ .‬דומה גם‪,‬‬
‫שהמשיב לא היה זהיר במידה מספקת‪ ,‬בכך שלא ראה צורך לחזור ולבדוק את המערער באופן אישי‪,‬‬
‫כאשר זה חזר שוב ושוב לפניו‪ ,‬בקריאותיו הטלפוניות‪ ,‬על תלונותיו‪ ,‬כי כאביו גוברים והם ללא נשוא‪.‬‬
‫על אחת כמה וכמה כשלדעתי יש ‪ -‬בהעדר רישומים רפואיים ועל‪-‬פי כלל הראיות ‪ -‬להעדיף בעניין זה‬
‫את גירסת המערער‪ ,‬כי נשלח ביום ‪21.4.78‬לטיפול בגבס ללא בדיקה יסודית‪.‬רשלנותו של המשיב‬
‫אינה דווקא בכך שלא קיבל עד ליום ‪26.4.78‬את ההחלטה הנדרשת והמתבקשת לשנות את דרך‬
‫הטיפול ולבצע ניתוח דחוף של המרער‪ .‬היא טמונה בדרך הטיפול ובטיב המעקב עד לאותו שלב וגם‬
 ‫נובעת מהם‪ ,‬שכן‪ ,‬אילו נעשו הבדיקות הנאותות והיה מקוים המעקב הראוי‪ ,‬כי אז אותות האזהרה היו‬
‫מהבהבים בתודעתו של המשיב בעוד מועד‪ ,‬והייתה מתקבלת על‪-‬ידיו ההחלטה הנאותה במועד‪.‬‬
‫‪16.‬בפתח הדיון לפנינו טען בא‪-‬כוח המשיבים‪ ,‬כי יש לדחות את הערעור על הסף‪,‬משום שהמערער‬
‫לא צירף במועד את מי שהיו צדדים שלישיים בדיון לפני הדרגה הראשונה‪ .‬לדבריו‪ ,‬פגם זה יורד‬
‫לשורשו של עניין ומחייב דחיית הערעור על הסף‪.‬טענה זו דינה להידחות משלושה טעמים‪:‬ו‬
‫א‪ .‬הפגם הזה תוקן עוד בטרם החל הדיון‪.‬‬
‫ב‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הצדדים השלישיים היו צד לדיון בערעור‪ ,‬התייצבו לדיון והגישו עיקרי טיעון‪ ,‬כך‬
‫שעמדתם הוצגה לפנינו ולפני בא‪-‬כוח המשיבים‪ ,‬וזכותו של איש לא נפגעה כתוצאה מכך שצירוף‬
‫המשיבים נעשה באיחור וללא קבלת רשות מוקדמת של בית המשפט‪.‬‬
‫ג‪ .‬ברור לחלוטין‪ ,‬כי ההודעה‪ ,‬ששלחו המשיבים לצדדים השלישיים‪ ,‬הייתה חסרת יסוד‪ ,‬ובדן נדחו‬
‫טענות המשיבים כנגד הצדדים השלישיים על‪-‬ידי הדרגה הראשונה‪ .‬ברור לחלוטין‪ ,‬כי פרופ' פארין‬
‫בדק את המערער כראוי ביום ‪19.4.78‬והמליץ על הטיפול הנכון לאותו יום‪ ,‬ואין לבוא בכל טרוניה‬
‫כלפיו וכלפי מעבידתו‪ ,‬מדינת ישראל‪ .‬ההתפתחות השלילית והרשלנות בטיפול‪ ,‬שבאו לאחר אותו יום‪,‬‬
‫לא נצפו אז‪ ,‬ועל‪-‬פי הנתונים של אותו יום ‪ -‬עדיין לא ניתן היה לצפותם‪.‬‬
‫‪17.‬אשר‪-‬על‪-‬כן‪ ,‬דין ערעור זה להתקבל‪ .‬נקבעת בזה רשלנותם של המשיבים ‪1‬ו‪2 -‬ואחריותם לפצות‬
‫את המערער על נזקיו‪ .‬הדיון יוחזר לדרגה הראשונה להשלמה‪ ,‬בקביעת שיעור הנזק‪.‬‬
‫המשיבים ‪1‬ו‪2 -‬יישאו בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך‪-‬דינו לפנינו בסך ‪2 ,000,000‬שקלים‪,‬‬
‫כשסכום זה צמוד ונושא ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה‪ ,‬תשכ"א‪1961. -‬אין צו להוצאות לטובת‬
‫צד ג'‪.‬‬
‫השופט א' ברק‪:‬נ אני מסכים‪.‬‬
‫השופט י' וייס‪:‬ב אני מסכים‬

‫הוחלט כאמור בפסק‪-‬דינו של השופט ד' לוין‪ .‬ניתן היום‪ ,‬י"ט באב תשמ"ה )‪.(6.8.85‬‬