‫חבורה ט'‬

‫בענין טבילת כלים והגעלת כלים‬

‫א‪ .‬ספק הרמב"ן בטבילת כלים‬

‫איתא בגמ' )ע"ז עה‪ ,(:‬דכל כלים חדשים הנקנים מעכו"ם‪" ,‬תנא וכולן צריכין טבילה‬
‫במ' סאה‪ ",‬וילפינן ליה מקרא‪ .‬אלא דהעירו התוס' )ד"ה מים( דטבילת כלים דעלמא‪,‬‬
‫לטומאה‪ ,‬בעיא רביעית בלבד מדאורייתא‪ .‬וטבילה דהכא הויא חידוש הסותר את הכלל הזה‪,‬‬
‫דהטבילה בעיא דוקא מ' סאה‪ .‬וכעי"ז העיר הרמב"ן )ד"ה גמ'‪ .(.‬ומתחילה כתב הרמב"ן‬
‫כדברי התוס'‪ ,‬והדר הסביר בע"א‪ .‬וז"ל הרמב"ן‪" ,‬ק"ל והא טבילת כלים דאורייתא ברביעית‬
‫היא כדאתמר בפסחים )י"ז ב'( הואיל וחזי למטבל בה מחטין וצנורות‪ ,‬אלא דרבנן בטלוה‬
‫לרביעתא‪ ,‬כדמפורש במסכת נזיר )ל"ח א'(‪ .‬ויש לומר טבילה זו גזירת הכתוב היא וכך היא‬
‫גזירת מלך להצריכה ארבעים סאה‪ ,‬אי נמי אסמכתא‪ ".‬דהיינו‪ ,‬דמספק"ל להרמב"ן אי טבילת‬
‫כלים‪ ,‬דהביא הש"ס מקרא‪ ,‬הוא דין דאורייתא או רק אסמכתא מדרבנן‪) .‬ואי הוי אסמכתא‬
‫בעלמא‪ ,‬אז ל"ק כלל מטבילה לטומאה‪ ,‬דגם היא בעיא מ"ס מדרבנן‪ (.‬וכתב הרמב"ן ספק זה‬
‫גם בפירושו עה"ת )במדבר ל"א‪ ,‬כ"ג( בפרשת גיעולי כלי מדין‪ ,‬וז"ל‪" ,‬וכל אשר לא יבא באש‬
‫‪ -‬כל דבר שאין תשמישו ע"י האור כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות שתשמישן בצונן ולא בלעו‬
‫איסור‪ ,‬תעבירו במים ‪ -‬מטבילן ודיו‪ ,‬לשון רש"י‪ .‬ואינו נכון בעיני‪ ,‬שאין לשון "תעבירו" טבילה‪,‬‬
‫כי היה אומר "תביאו במים" שהוא לשון הטבילה‪ ,‬כמו במים יובא וטמא עד הערב וטהר‬
‫)ויקרא יא לב(‪ ...‬ולבי מהרהר עוד‪ ,‬לומר שהטבילה הזו מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו‬
‫אותו‪ ,‬וכן אונקלוס מתרגם אותו בחטוי הזאה של אפר פרה‪ ,‬והצריכו אותה חכמים בכלי‬
‫המתכות בלבד מפני שיש בהם כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן‪ ,‬וזה‬
‫צריך תלמוד‪ ".‬ובב' המקומות לא הכריע הרמב"ן‪.‬‬

‫ב‪ .‬מגעילן ומטבילן והן טהורין‬

‫כתב הרשב"א )עה‪" ,(:‬הא דקתני מדיחן ומטבילן‪ ,‬מפרש בירושלמי צריך להטביל לפי‬
‫שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל‪ ,‬ומשמע מיהא דלכתחלה צריך להדיח או‬
‫להגעיל ואח"כ מטבילן‪ ,‬דאם לא הדיחן או לא )הטבילן( ]הגעילן[ עדיין לא יצאו מטומאת‬
‫הגויים והיאך נכנסין לקדושת ישראל‪ .‬אלא ודאי אין טבילה עולה להם עד שידיחם או‬
‫שיגעילם‪ .‬והכי נמי משמע לישנא דקתני )להדיחן או להטבילן( ]מדיחן ומטבילן[‪ ,‬כלומר‬
‫מדיחן תחלה ואחר כך מטבילן‪ .‬וכן כתב הראב"ד ז"ל‪ ,‬דכן צריך לעשות הכשר לכתחלה‪,‬‬

‫‪1‬‬
‫דקרא הכי משמע דכתיב תעבירו באש ‪,‬דהיינו ליבון ואח"כ וטהר דהיינו טבילה‪ ,‬אבל הוא‬
‫זצ"ל כתב דמיהו אי אפיך דיעבד לית לן בה דעכובא לא כתיב‪ ".‬דהיינו‪ ,‬דכתב הרשב"א‬
‫מהירושלמי דטעמא דטבילה הוא משום כעין גירות להכלים‪ .‬וממילא‪ ,‬אם מטבילן קודם‬
‫הגעלת האיסור מתוכם‪ ,‬הוי כהטובל ושרץ בידו‪.‬‬
‫והדר הביא הרשב"א מהראב"ד דס"ל דרק לכתחילה בעי להגעילן קודם הטבילה‪,‬‬
‫ולא בדיעבד‪ .‬והנה לכאורה מבואר מדברי הראב"ד דאין טבילת כלים "מתיר" להשתמשות‬
‫הכלי בלבד אלא מצוה‪ .‬דהא כתבו התוס' לנדה )סו‪ (:‬דאין לנו דין לכתחילה ובדיעבד בדין‬
‫דאורייתא ב"מתיר" אלא במצוה‪ .‬דהא במתיר‪ ,‬כיון שעשה את המתיר‪ ,‬עשוי‪ ,‬ואין שום חילוק‬
‫בין לכתחילה ובדיעבד‪ ,‬משא"כ במצוה‪ .‬ולפי"ז מהא דנקט הראב"ד דיש דין לכתחילה‬
‫ובדיעבד בטבילת כלים לכאורה מבואר דהוא מצוה ולא מתיר‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬כתבו התוס' )ד"ה מגעילן( דאין הסדר מעכב בכלל‪ .‬ולכאורה ביאור דברי‬
‫התוס' הוא דס"ל דלא כהרושלמי‪ ,‬וטעמא דטבילה אינו משום טומאת העכו"ם אלא משום‬
‫גזה"כ‪ .‬והיינו מש"כ התוס'‪" ,‬דהך טבילה אינה בשביל טומאה דלהוי כטובל ושרץ בידו‪".‬‬
‫דמשמע מדבריהם‪ ,‬דאה"נ אי הויא הטבילה משום טומאה‪ ,‬הוה אמרינן דהוא כטובל ושרץ‬
‫בידו‪ .‬אבל א"ז סיבת הטבילה‪ ,‬אלא משום גזה"כ‪ .‬ולפי"ז מובן המשך דברי התוס'‪ ,‬דכתבו‬
‫להוכיח מהא "דאפילו חדשים צריכין טבילה‪ ",‬דאינו משום טומאתן‪ ,‬דהא אפילו אם לא‬
‫השתמש העכו"ם בהם כלל‪ ,‬עדיין צריכין טבילה‪ ,‬ומבואר דאין שום שייכות בין בליעה של‬
‫איסור להטבילה‪ .‬והיינו ג"כ הוכחת התוס' מסכין‪ ,‬שאפשר להטבילו להתשמש בו צונן‪ ,‬אע"ג‬
‫שאם יבו להשתמש בו רותח‪ ,‬עדיין בעי הגעלה‪ .‬ואי כדברי הרשב"א דבליעה של טומאה‬
‫מעכבת בטבילתה‪ ,‬היאך אפשר להטביל את הסכין לצונן‪ ,‬הא יש בו בליעה של איסור‪.‬‬

‫ג‪ .‬טבילה קודם הגעלה למעשה‬

‫והביא השו"ע )סי' קכ"א ס"ב( דעת הרשב"א ודעת הראב"ד‪ ,‬ולא הכריע‪ .‬וז"ל השו"ע‪,‬‬
‫"לקח מהן כלים שנשתמש בהם בחמין‪ ,‬בין שהם של מתכת או של עץ או אבן‪ ,‬מגעילן ואחר‬
‫כך מטבילן‪ ,‬אם הם של מתכת‪ ,‬והם מותרים‪ .‬ואם הטבילן ואחר כך הגעילן‪ ,‬מותרים‪ .‬ויש‬
‫אומרים שצריך לחזור ולהטבילן‪ ".‬וכתב הש"ך דאם עשה כן בדיעבד‪ ,‬יש לחזור ולהטבילן‬
‫בלא ברכה‪ .‬אבל כתב הדגול מרבבה )שם(‪" ,‬ונלע"ד דאם אינם בני יומן‪ ,‬לכ"ע שרי להטבילן‬
‫תחילה‪ ,‬שהרי אין כאן טובל ושרץ בידו‪ ,‬שכיון שאינו ב"י אין כאן שום שרץ‪ ,‬ומדאורייתא היתר‬
‫גמור הוא‪ ,‬ואפילו מדרבנן אין כאן שרץ‪ ,‬רק שאסור להשתשמש בו‪ ,‬גזירה שמא ישתמש ]בו[‬
‫בעודו ב"י‪ ,‬כנלע"ד ברור‪ ".‬דהיינו‪ ,‬דמבואר בגמ' דמדאורייתא מותר להשתמש בכלי שאינו‬

‫‪2‬‬
‫ב"י משום דהוי נטל"פ‪ .‬אלא דמדרבנן גזרו עליו אטו כלי ב"י‪.‬אבל כיון דבאמת אין הבליעה‬
‫בליעה של איסור עוד‪ ,‬מותר להטבילה ובדר להגעיל‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬העיר מו"ר הרה"ג ר' מנחם גנק )ספר גן שושנים ח"א סי' ט"ו( דלכאורה חידושו‬
‫של הדגול מרבבה תלויה בביאור הדין דנטל"פ‪ .‬דכבר הזכרנו )חבורה ח'( דנחלקו הרשב"א‬
‫והר"ן בטעמא דמילתא‪ .‬להר"ן נטל"פ מותר משום דאינו נהנה מן האיסור‪ .‬אבל להרשב"א‪,‬‬
‫נטל"פ מותר משום דבטל הטעם כשהוא נכנס לתוך התערובת‪ ,‬ואין לומר טעכ"ע עוד‪.‬‬
‫וממילא‪ ,‬לפי הרשב"א איכא למימר דכל זמן שהבליעה דאיסורא הוא בתוך הכלי שפיר הויא‬
‫ראויה לאכילה‪ ,‬ולא נפגם‪.‬‬
‫ובאמת‪ ,‬מבואר מדברי הרשב"א בתוה"ב )תוה"ב ב"ד ש"א יט‪ .‬וכ‪ (:‬דהבליעה בקדירה‬
‫שאינה ב"י נפגמה רק במקצת‪ .‬והשיג עליו הרא"ה )שם(‪ ,‬דא"כ כל זמן שהבליעה אינה‬
‫בתערובת היא עדיין אסורה‪ ,‬ורק היכא דמבשל בקדירה הוא דהותרה הבליעה משום דהוי‬
‫נטל"פ בתערובת‪ .‬והקשה הרא"ה דלפי"ז הרי כשמבשלו הוא מבטל איסור לכתחילה‪,‬‬
‫ולכאורה אין מבטלין איסור לכתחילה מדאורייתא‪ .‬וממילא נקט הרא"ה דאפילו הבליעה בכלי‬
‫פגומה לגמרי‪ ,‬ולא במקצת‪.‬‬
‫ולכך העיר הגר"מ גנק‪ ,‬דאי רק כשהוא נכנס לתוך התערובת הוא דמהני נטל"פ‪,‬‬
‫משום דהבליעה בטילה‪ ,‬אבל לא נפגמה כשהיא עוד בתוך דופני הכלי‪ ,‬אין לומר כדברי‬
‫הדגול מרבבה‪ .‬דכיון דכל זמן שהבליעה היא בתוך הכלי היא עומדת בתקפה‪ ,‬תעכב הבליעה‬
‫את הטבילה לדעת הרשב"א‪.‬‬
‫ועוד העיר הגר"מ גנק‪ ,‬דאפילו אם נניח שהבליעה נפגמה תוך דופני הכלי‪ ,‬עדיין יש‬
‫לעיין בדברי הדגול מרבבה‪ .‬דיל"פ דטעמא דהוי כטובל ושרץ בידו הוא משום דבעינן‬
‫שהטבילה תתיר לו בפועל להשתמש באותו כלי‪ .‬ואם עדיין יהיה אסור לו להשתמש באותו‬
‫כלי‪ ,‬מאיזה טעם שיהיה‪ ,‬לא מהניא הטבילה ג"כ‪ .‬ויש להוכיח כן מדברי הש"ך )סק"ד(‪ .‬דכתב‬
‫הש"ך מהלבוש‪" ,‬וכ' העט"ז ואם לא ירצה להשתמש בו אלא צונן יכול להטבילו ולהשתמש‬
‫בו צונן וכשירצה אח"כ להשתמש בו חמין יגעילנו ויספיק לו טבילה שהטבילו כבר‪ ,‬אפילו‬
‫ועי' בשיעורי הרב )שם( שעמד על הא דלכאורה נחלקו הראשונים במציאות‪ ,‬וכתב לפרש מחלוקתם‪.‬‬
‫וכתב הרשב"א ליישב )ד"ה אמר הכותב( חדא‪ ,‬דנחלקו הראשונים אי אין מבטלין איסור לכתחילה הוא‬
‫דין דאורייתא או דין דרבנן‪ .‬ועוד‪ ,‬אפילו למ"ד דאסור מדאורייתא‪" ,‬היינו לבטל איסור בעינו‪...‬דאפשר לבשל זה‬
‫בפנ"ע וזה בפנ"ע‪...‬אבל בלע שבקדירה אי אפשר‪ ,‬ולפיכך מותר כיון שפוגם תערובת ואי אתה אוכלו לעולם‬
‫אלא בפגמו ובתערובת‪ ".‬ובפשטות כוונת דבריו היא דאינו אסור מדאורייתא כ"א לבטל בעין‪ ,‬ולא כשבא לבטל‬
‫דבר שהוא כבר בתערובת‪.‬‬
‫ועי' בספר איסור משהו להראב"ד )קכ‪ :‬ד"ה והא דאמרינן( דס"ל דהוא דאין מבטלין איסור לכתחילה‬
‫אסור מדאורייתא‪ ,‬ואעפ"כ דמשמע מדבריו דהיינו דוקא היכא דהאיסור שהוא מבטל הוא בעין‪ ,‬כגון במערב‬
‫לכתחילה מעט איסור לתוך היתר‪ .‬אבל אם האיסור הוא כבר בתערובת והוא מרבה עליו כדי שיגיע לשיעור‬
‫ביטול‪ ,‬מדאורייתא לית לן בה‪ ,‬ואסור רק מדרבנן‪ .‬וכן משמע מהמשמה"ב הנ"ל‪ .‬אבל עי' בפרמ"ג )שפ"ד שם(‬
‫דמשמע דנקט ביאור אחר בדברי המשמה"ב‪ ,‬דבלע שבקדירה מותר משום דאין כוונתו לבטל אלא לבשל‪,‬‬
‫וממילא מותר מה"ת‪.‬‬

‫‪3‬‬
‫למאן דמצריך טבילה שנית‪ ,‬דשאני הכא שמתחלה לא היה דעתו להשתמש בו אלא צונן‬
‫ולצונן סגי ליה בטבילה‪ .‬וכיון שבתחלה בהיתר טבלו שוב א"צ טבילה שנית עכ"ל‪ ".‬ולכאורה‬
‫מבואר מדבריו שאם מהניא הטבילה להתיר את הכלי לצונן‪ ,‬הויא הטבילה טבילה מעלייתא‪.‬‬
‫ולא עוד‪ ,‬אלא דכשירצה להתשמש בו לחמין ומעילה‪ ,‬א"צ להטבילו עוד‪ .‬דכיון דמהניא‬
‫הטבילה להתשמשות שלו‪ ,‬א"צ עוד טבילה‪ .‬ולפי"ז איכא למימר דלא כחידושו של הדגול‬
‫מרבבה‪ .‬דכיון דסוכ"ס אינו יכול להתשמש באותו הכלי משום הבליעה דאינו ב"י‪ ,‬לא מהניא‬
‫הטבילה להתיר את הכלי‪ ,‬שלא התיר הטבילה כלום‪.‬‬

‫ד‪ .‬הגעלת כלים‬

‫כתבו התוס' הכא )עו‪ .‬ד"ה מכאן(‪ ,‬ובאריכות בפ' כל הבשר )קח‪ (:‬לבאר איך תועיל‬
‫הדין דהגעלה‪ ,‬הא משהגעיל יצא האיסור לתוך המים‪ ,‬ולאחר זמן מה חוזר ונבלע בתוך דופני‬
‫הכלי‪ ,‬ומאי אהני טבילתו‪ .‬ונתנו בזה הראשונים כמה תירוצים‪ .‬וכתבו התוס' הכא )ד"ה מכאן(‬
‫דאפשר להגעיל בא' מב' אופנים‪ .‬א'‪ ,‬שהכלי שמגעיל בו יש בו ס' כנגד הכלי שיש בו איסור‪,‬‬
‫דבכה"ג בטל האיסור היוצא בהמים‪ .‬ב'‪ ,‬שמגעילין דוקא כלים שאינם בני יומן‪ .‬דאם הכלי בן‬
‫יומו וגם אין בו שיעור ביטול‪ ,‬אה"נ דיצא האיסור ויחזור לתוך דופני הכלי‪ .‬אבל קיי"ל דנטל"פ‬
‫מותר‪ ,‬ומה"ט אפשר להגעיל‪ .‬וכתבו התוס' בטעמא דמילתא‪ ,‬דבאמת כל האיסור דקדירה‬
‫שאינה בת יומא אינה אלא דין מדרבנן‪ .‬וממילא לא גזרו חז"ל לאסור אלא היכא דהיה בו‬
‫איסור מתחילה‪ .‬אבל היכא דמעולם לא נבלע בו איסור אלא טעם דאינו ב"י‪ ,‬לא גזרו חז"ל‬
‫לאסור‪) .‬ובאמת לא כתבו התוס' כן כ"א בביאור החילוק בין תבשיל‪ ,‬דתחילת בליעתו לפגם‪,‬‬
‫והקדירה‪ ,‬דתחילת בליעתו לשבח‪ .‬אבל לכאורה הה"נ בביאור היסוד דהגעלה‪(.‬‬
‫אבל כתב הרמב"ן בחי' לחולין )קח‪ :‬ד"ה כגון( דבמים‪ ,‬מיבלע בלע מיפלט לא פלט‪.‬‬
‫דלעולם לא פלטי מים איסור שנבלע בו‪ .‬וממילא לפי דבריו שפיר אפשר להגעיל כלי אפילו‬
‫אם הוא בת יומא‪ .‬והביא הרא"ה הכא דברי הרמב"ן בבדה"ב )ריש ב"ד ש"ד(‪ .‬אבל כתב‬
‫במשמרת הבית כאן ש"כבר נתוכחתי בדברים פה אל פה עם הרב רבינו משה ז"ל‪ ".‬ומעניין‬
‫שויכוח זה נמצא ג"כ בתשובות הרשב"א )ח"א סי' תק"ג(‪ ,‬ולכאורה הוא א' מן ההוכחות‬
‫דהרשב"א עצמו כתב המשמרת הבית‪.‬‬

‫וז"ל התשובה‪" ,‬ומה שכתב מר ביש אומרים שאין מגעילין אלא במים ולא בשאר משקין ומההיא דמים ולא‬
‫במזג‪.‬‬
‫כן היה אומר לנו הרמב"ן ז"ל‪...‬עוד היה אומר לנו ששאר משקין מבליעין ולא מפלטין והמים מפליטין ולא‬
‫מבליעין‪ .‬ועל כן היה אומר לנו דמותר להגעיל אפילו כלי בן יומו ואע"פ שאין במים ששים כנגד כל הכלי אע"פ‬
‫שרבינו יצחק ז"ל בעל התוספות אסר‪ .‬וילדות היתה בי והעזתי פני בו ודנתי לפניו‪....‬אמרתי אם כן מה הועלת?‬
‫שאף כשאתה מגעיל כלי בן יומו כי ניח הדר בלע פליטת עצמו‪ .‬אמר אם אתה אומר כן כלי מדין שלא אסרה‬
‫תורה אלא קדרה בת יומה כיצד הכשירום? אמרתי יורה קטנה בתוך יורה גדולה‪ .‬ויורה גדולה בגדנפא כמר‬
‫עוקבא או השהו אותה עד למחר‪ .‬וסוף דבר לא מצא רבינו תשובה מספקת להעמיד לי דבריו אלו‪" .‬‬

‫‪4‬‬
 ‫ה‪ .‬חמץ קודם הפסח‬
‫מבואר בגמ' דבליעה דקדשים שנעשה נותר קרויה התירא בלע‪ ,‬כיון דבשעה שנכנסה‬
‫הבליעה להקדירה‪ ,‬היתה בליעה דהתירא‪ .‬אבל נחלקו הראשונים בדין חמץ קודם הפסח‪ ,‬אי‬
‫הוי התירא בלע או איסורא בלע‪ .‬כתב הרמב"ן )עו‪ .‬ד"ה ר' אשי אמר( מהראב"ד דכיון דאין‬
‫איסור חמץ בשאר ימות השנה‪ ,‬חמץ קרוי התירא בלע‪ .‬אבל ס"ל להרמב"ן דחמץ שמו עליו‬
‫כל השנה‪ ,‬ותמיד נקרא איסורא בלע‪ .‬וז"ל הרמב"ן‪" ,‬רב אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא‬
‫הכא התירא בלע וכו'‪ .‬כתב הרב ר' אברהם ז"ל שהוא הדין לחמץ בפסח‪...‬אבל לדעתי אין‬
‫פירוש הכא היתירא בלע והשתא מיהא ליתה לאיסורא בעיניה כמו שאמר ]הרב ז"ל[‪ ,‬אלא‬
‫הכי קאמר כשבלע האיסור עדיין לא היה שמו עליו שלא היה נקרא נותר ולאחר שהוא בלוע‬
‫)ו(הוא שחל עליו שם זה‪ ,‬ואין איסור נותר חל על בלוע אלא במה שהוא ראוי לפלוט על ידי‬
‫הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נותן טעם‪ ,‬וכשהגעיל אע"פ שנשאר בה מעט שאינה‬
‫פולטת אלא על ידי האור‪ ,‬אינה אוסרת‪ ,‬אבל חמץ בפסח כיון שהיה שמו עליו וממשו של חמץ‬
‫בלע מהשתא נמי איסורא בלע ליאסר בפסח‪ ".‬וכתבו התוס' )ד"ה מכאן( כדברי הראב"ד‪,‬‬
‫דחמץ קודם הפסח קרויה התירא בלע‪ ,‬ומה"ט אפשר לבעיל כלים לפסח קודם הפסח אפילו‬
‫אם הם בני יומן‪ .‬אבל נקט הרשב"א כדברי רבו הרמב"ן‪.‬‬

‫‪5‬‬
 ‫ו‪ .‬קדירה שאינה ב"י‬
‫כתב הרשב"א בתוה"ב )ב"ד ש"ד לו‪ (.‬להוכיח דכלים של איסור שאינם בנ"י עדיין‬
‫אסורים לכתחילה‪ .‬דהא אע"ג דאיתא בגמ' דאם נשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן‬
‫מותר‪ ,‬עדיין קתני את שדרכו להגעיל יגעיל ללבן באור ילבנן באור‪ .‬והעירו המגיהים על‬
‫התוה"ב )בדפו"ח( דלכאורה לא היה לו להרשב"א גירסא זו בגמ' ד"מכאן ואילך לישתרי –‬
‫גזירה קדירה שאינה ב"י משום קדירה ב"י‪ ".‬וכן הוא בספר הישר )בסוף הסימן האחרון(‪,‬‬
‫דהביא סה"י דיש שלא היו גורסים כן‪ .‬וממילא כתב הרשב"א להוכיח דלכו"ע עדיין אסורין‬
‫לכתחילה‪.‬‬
‫וכתב הרשב"א בתשובה )ח"א סי' תצ"ח( דודאי אין שום חכם שיורה להתיר לכתחילה‬
‫בקדירה שהיא ב"י‪ .‬אבל בסוף ספר הישר )שם( הביא דיש שהתירו לכתחילה קדירה שאינה‬
‫ב"י‪ ,‬והצריכו הגעלה דוקא בכלי שהיא ב"י‪.‬‬

‫ז‪ .‬קדירה שאינה ב"י להתירא בלע‬

‫כתב הרשב"א )ב"ד ש"ד שם( דודאי בכלל הגזירה דקדירה שאינה ב"י היא גם כלים‬
‫שנשתמש בהן לחלב ורוצה עכשיו להשתמש בהן בשר‪ ,‬ולהיפך‪ .‬דאע"ג דהכלים בלעו‬
‫התירא‪ ,‬לא התירו חז"ל להשתמש בו אפילו כשהוא אינו ב"י‪ .‬והוכיח כן הרשב"א מהא‬
‫דמעולם לא אמרינן דמותר להשתמש בכלים של חמץ בפסח כיון דהוו אינן בנ"י‪ .‬ומן ההכרח‪,‬‬
‫אע"ג דהתירא בלע‪ ,‬לא אמרינן ביה דמותר לכתחליה באינו ב"י‪.‬‬
‫ותמהו האחרונים תרתי‪ ,‬דהא ס"ל להרשב"א דחמץ הוי איסורא בלע‪ ,‬כמשנ"ת‪ ,‬ואיך‬
‫אפשר להוכיח מהתם להתירא בלע כגון בשר או חלב‪ .‬ועוד‪ ,‬הא קיי"ל דחמץ בפסח איסורי‬
‫במשהו‪ ,‬וס"ל להרשב"א )שו"ת ח"א סי' תצ"ט‪ ,‬הו"ד בחבורה ז'( דנטל"פ התערובת לא מהני‬
‫באיסור משהו‪ .‬וממילא שוב קשה איך הוכיח הרשב"א את דבריו מחמץ דהוי איסור משהו‪.‬‬
‫ואולי יש לתרץ דכוונת הרשב"א אינה אלא להוציא מדברי הרא"ה‪ .‬דס"ל להרא"ה‬
‫)שם ד"ה עוד כתב קדירה‪ ,‬הו"ד בסוף חבורה ב'( דלעולם מותר להשתמש בכלים שבלעו‬
‫היתר אם אינם בנ"י‪ .‬וכתב הרא"ה )שם( תוך דבריו דנטל"פ מועיל אפילו באיסור משהו‪ ,‬וכן‬
‫מבואר בדבריו דחמץ הוי התירא בלע‪ .‬וממילא‪ ,‬אין כוונת הרשב"א אלא לאפוקי מדעת‬

‫ז"ל התשובה‪" ,‬ומה שאמרת דנותן טעם לפגם מחלוקת גדולה אם מותר לכתחילה אם לא‪.‬‬
‫נראה לי דבר פשוט וברור שאסור‪ .‬ומעולם לא עלה על לב שום חכם שיהא מותר לכתחלה‪ .‬וכבר דנתי על זה‬
‫לפני מורנו הרמב"ן ז"ל‪ .‬והבאתי ראיה מדתניא )ע"ז פ"ה דף ע"ה ב'( הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכו‬
‫להשתמש על ידי האור כגון השפודין יגעיל וכו'‪ .‬וכולן שנשתמש בהם עד שלא ליבן עד שלא הגעיל תני חדא‬
‫מותר ותניא אידך אסור‪ .‬ולא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם‬
‫אסור‪ .‬אלמא אפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר דוקא נשתמש עד שלא הכשיר הא לכתחילה אסור‪.‬‬
‫והודה לדברי‪.‬‬

‫‪6‬‬
‫הרא"ה‪ ,‬וממילא שפיר יל"פ דהוא עצמו ס"ל דחמץ הוי איסורא בלע‪ ,‬וגם דלא אמרינן ביה‬
‫דנטל"פ מותר‪.‬‬

‫‪7‬‬