בית הנפש - אורה ראובן ציורי הכדים הם המשך ישיר לציורי העירום. העיסוק האינטנסיבי בציור עירום עצמי וגברים עירומים, העמיק את העניין שלי ביחס שלנו לגוף: מנעד רחב של רגש ורציונל , החל בבושה בעירום וכלה בחשיפתו הגאה, החל בהתנהלות נזירית ביחס לגוף וכלה בטיפוחו והאדרתו. ההסטוריה של הגוף האנושי באמנות ובמיוחד העירום, עמוסה וארוכה כמעט כהסטוריה האנושית, ואחת התקופות המרתקות בעיני היא התקופה הקלאסית, ביוון העתיקה, שם התפתחה תרבות הגוף בחיי היומיום ובימים חגיגיים ונוסחה הן בכתבים פילוסופיים והן באמנות, במיוחד בציורי הכדים שנשתמרו. בחרתי לצטט כאן מדבריו של לוקיאנוס, פילוסוף בן התקופה היוונית, על משחקי הכתר, הלא הם משחקי האולימפיאדה: • "אין ערכם החיצוני של הפרסים עומד לנגד עינינו. אנו רואים בהם רק סמל לניצחון, סימן היכר לאחד שגבר על האחר ... עבור אלה שאינם מתחרטים על המאמץ והעבודה שהשקיעו, מעדן הניצחון אף את הבעיטות שספגו". • "לא בכדי הוענקו למנצחים זרים מצמחים טבעיים. הפרס נועד להיות זמני, כדי שלא ינוח המנצח על זרי דפנה. המנצח אמור להתאמן ולהתכונן לתחרות הבאות ולא להתענג על "ארון הגביעים" שבבית" • "וכאשר תשמע איזה כבוד מעניקים לאתלטים, ואיך זה אשר גבר על מתחריו על הכתר, שקול בערכו לאלים עצמם.." אמירות טריות ורעננות על הדרך הקשה לעיצוב הגוף, תרבות הגוף, זרי הדפנה של אז, מדליות הזהב של היום ומעמדו של הגוף המוצג לראווה – מאז ועד היום. אמצתי בחום את הציור על כדי חרס. לקחתי כדי חרס ממשתלה מקומית, ישראלית, ים תיכונית, לא מהוקצעים יותר מידי, כאלה שמונחים בכיכרות ובחצרות , נוטים על צידם עם צרור גבעולים מציץ מתוכם. בחרתי לצייר על החספוס השורט והקשה למגע המכחול, דימויים של ספורט ותרבות הגוף העכשווית. חשבתי על הציור הקשה לביצוע על הכד המחוספס, כמו על המאמץ להשגת היופי של הגוף המוצג לראווה. זה יפה ולא רואים את הזיעה והכאב. זוהי מחווה גם לאותה תקופה וגם לגוף שלנו, שהוא בית הנפש שלנו.