‫מתנות עניים‬

‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א‬

‫(א) הקוצר את שדהו ‪ -‬לא יקצור את כל השדה כולה‪ ,‬אלא יניח קמה מעט לעניים בסוף השדה‪ ,‬שנאמר "לא תכלה‬
‫פיאת שדך בקוצרך" (ויקרא כג‪ ,‬כב)‪ ,‬אחד הקוצר‪ ,‬ואחד התולש‪ .‬וזה שמניח‪ ,‬הוא הנקרא פיאה‪ .‬וכשם שמניח‬
‫בשדה‪ ,‬כך באילנות ‪ -‬כשאוסף את פירותיהן‪ ,‬מניח מעט לעניים‪ .‬עבר וקצר את כל השדה‪ ,‬או אסף כל פירות‬
‫האילן ‪ -‬לוקח ממה שקצר או אסף מעט‪ ,‬ונותנו לעניים‪ ,‬שנתינתו מצות עשה‪ ,‬שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם"‬
‫(שם)‪ .‬ואפילו טחן הקמח ולשו‪ ,‬ואפהו פת ‪ -‬הרי זה נותן פיאה מן הפת לעניים‪(:‬ב) אבד כל הקציר שקצר‪ ,‬או‬
‫נשרף‪ ,‬קודם שייתן הפיאה ‪ -‬הרי זה לוקה‪ ,‬שהרי עבר על מצות לא תעשה‪ ,‬ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק‬
‫לו‪:‬איך היגיע לקביעה זו? ‪ 1‬חייב להשאיר פאה? ‪ 2‬מדובר על שדה איך עצים?‬
‫(ג) וכן בלקט‪ ,‬כשקוצר ומאלם ‪ -‬לא ילקט השיבולים הנופלות בשעת הקציר‪ ,‬אלא יניחם לעניים‪ ,‬שנאמר "ולקט‬
‫קצירך לא תלקט" (ויקרא כג‪ ,‬כב); עבר וליקטן‪ ,‬אפילו טחן ואפה ‪ -‬נותן לעניים‪ ,‬שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם"‬
‫(שם)‪ .‬אבדו או נשרפו אחר שליקטן‪ ,‬קודם שייתן לעניים ‪ -‬לוקה‪ :‬מלכתחילה אינו יכול ללקט? והרי כבר נענש‬
‫ד( וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבצירה‪ ,‬וכן בעוללות ‪ -‬שנאמר "וכרמך לא תעולל‪ ,‬ופרט כרמך לא תלקט; לעני ולגר(‬
‫תעזוב אותם" (ויקרא יט‪ ,‬י(‪( :‬ה( וכן המעמר‪ ,‬ושכח אלומה אחת בשדה ‪ -‬הרי זה לא ייקחנה‪ ,‬שנאמר "ושכחת עומר בשדה לא‬
‫תשוב לקחתו" (דברים כד‪ ,‬יט(; עבר ולקחו‪ ,‬אפילו טחנו ואפהו ‪ -‬הרי זה נותנו לעניים‪ ,‬שנאמר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (שם(‪,‬‬
‫זו מצות עשה‪ .‬הא למדת‪ ,‬שכולן מצוות לא תעשה שניתק לעשה; ואם לא קיים עשה שבהן‪ ,‬לוקה‪(:‬ו( כשם שהשכחה בעומרין‪ ,‬כך‬
‫היא בקמה ‪ -‬אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה‪ ,‬הרי זו לעניים‪ .‬וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה‪ ,‬כך יש שכחה לאילנות כולן‪,‬‬
‫שנאמר "כי תחבוט זיתך‪ ,‬לא תפאר אחריך" (דברים כד‪ ,‬כ(; והוא הדין לשאר האילנות‪ ,‬שיש להן שכחה כזיתים‪:‬מה התוספת כאן‬
‫?הרי העומר מהקמה רק שהוא כבר נקצר‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א מאיפה למדת זאת ומדוע תורה לא אומרת ישר גר צדק?‬
‫ט( כל גר האמור במתנות עניים‪ ,‬אינו אלא גר צדק ‪ -‬שהרי הוא אומר במעשר עני "ובא הלוי‪ . . .‬והגר" (דברים יד‪ ,‬כט(‪ ,‬מה הלוי(‬
‫בן ברית אף הגר בן ברית; ואף על פי כן אין מונעין עניי גויים ממתנות אלו‪ ,‬אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן ‪ -‬מפני דרכי‬
‫שלום‪(:‬י( נאמר במתנות עניים "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט‪ ,‬י; ויקרא כג‪ ,‬כב(‪ ,‬כל זמן שהעניים תובעין אותן ‪ -‬פסקו‬
‫העניים מלבקש ולחזר עליהן‪ ,‬הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם‪ ,‬שאין גופן קדוש‪ ,‬כתרומות; ואינו חייב ליתן להן דמיהן‪ ,‬שלא נאמר‬
‫‪:‬בהן ונתן לעניים אלא "תעזוב אותם"; ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים‪ ,‬והרי אין עניים‬
‫?איך הבינו חכמים שמותר לכל אדם‬
‫(יא) ומאימתיי כל אדם מותרין בלקט ‪ -‬משייכנסו המלקטים השניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים‪ ,‬וייצאו;‬
‫ומאימתיי כל אדם מותרין בפרט ובעוללות ‪ -‬משיהלכו העניים בכרם ויבואו‪ ,‬הנשאר אחר כן מותר לכל אדם‪(:‬יב)‬
‫ומאימתיי כל אדם מותרין בשכחה של זיתים בארץ ישראל ‪ -‬אם שכח אותה בראש הזית‪ ,‬הרי זה מותר בה מראש‬
‫חודש כסליו‪ ,‬שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפלה; אבל ציבורי זיתים שיישכחו תחת האילן‪ ,‬הרי זה מותר בהן‬
‫משיפסקו העניים מלחזר אחריהן‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א זהו המבחן לאדם הרי יכלה תורה לקבוע שעור כגון מעשר וחומש‬
‫(טז) כמה הוא שיעור הפיאה‪ ,‬מן התורה אין לה שיעור ‪ -‬אפילו הניח שיבולת אחת‪ ,‬יצא ידי חובתו‪ .‬אבל‬
‫מדבריהם‪ ,‬אין פחות מאחד משישים‪ ,‬בין בארץ‪ ,‬בין בחוצה לארץ; ומוסיף על האחד משישים לפי גודל השדה‪,‬‬
‫ולפי רוב העניים‪ ,‬ולפי ברכת הזרע‪:‬‬
‫ולא היה צורך שיקבעו חכמים מידות אם תורה לא קבעה‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ב‬
‫א( כל אוכל‪ ,‬שגידוליו מן הארץ‪ ,‬ונשמר‪ ,‬ולקיטתו כולו כאחת‪ ,‬ומכניסין אותו לקיום ‪ -‬חייב בפיאה‪ ,‬שנאמר "ובקוצרכם את קציר(‬
‫ארצכם" (ויקרא יט‪ ,‬ט(‪ .‬כל הדומה לקציר בחמש דרכים האלו‪ ,‬הוא שחייב בפיאה ‪ -‬כגון התבואה והקטנייות והחרובין והאגוזין‬
‫והשקדים והרימונים והענבים והזיתים והתמרים בין רטובים בין יבשים‪ ,‬וכל כיוצא באלו‪ :‬מה הקשר בין קוצר לקוטף? ואם יש‬
‫?קשר אז מדוע יש יוצאים מן הכלל‬
‫(ב) אבל איסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין‪ ,‬מפני שאינן אוכל; וכן כמהין ופטרייות פטורין‪ ,‬מפני שאין גידוליהן‬
‫מן הארץ כשאר פירות הארץ; וכן ההפקר פטור‪ ,‬שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכול; וכן התאנים אינן‬
‫חייבין בפיאה‪ ,‬שאין לקיטתן כאחד אלא יש באילן זה מה שייגמר היום ויש בו מה שייגמר לאחר כמה ימים; וכן‬
‫הירק פטור‪ ,‬שאין מכניסין אותו לקיום‪:‬‬
‫(ג) השומים והבצלים חייבין בפיאה‪ ,‬שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום; וכן האימהות של בצלים שמניחין‬
‫אותן בארץ ליקח מהן הזרע‪ ,‬חייבות בפיאה‪ .‬וכן כל כיוצא בהן‪ .‬קרקע כל שהוא חייב בפיאה‪ ,‬אפילו הייתה של‬
‫שותפין ‪ -‬שנאמר "קציר ארצכם" (ויקרא יט‪ ,‬ט)‪ ,‬אפילו של רבים‪(:‬ד) שדה שקצרוה גויים לעצמן‪ ,‬או קצרוה‬
‫ליסטים‪ ,‬או קירסמוה נמלים‪ ,‬או שיברתה הרוח או בהמה ‪ -‬הרי זו פטורה מן הפיאה‪ ,‬שחובת הפיאה בקמה‪ .‬קצר‬
‫חצייה וקצרו הליסטים חצייה שנשאר ‪ -‬הרי זו פטורה‪ ,‬שהחיוב בחצי שקצרו הליסטים‪(:‬ה) אבל אם קצרו הליסטים‬
‫חצייה‪ ,‬וחזר הוא וקצר השאר ‪ -‬נותן פיאה לשיעור מה שקצר; קצר חצייה‪ ,‬ומכר חצייה ‪ -‬הלוקח נותן פיאה לכול‪.‬‬
‫קצר חצייה‪ ,‬והקדיש חצייה ‪ -‬הפודה מיד הגזבר נותן פיאה לכול; קצר חצייה‪ ,‬והקדישו ‪ -‬הרי זה מניח מן הנשאר‬
‫פיאה הראויה לכול‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ב אם הוא רמאי מענין אותו ההלכה?‬
‫יב( אין מניחין את הפיאה אלא בסוף השדה ‪ -‬כדי שיהיו העניים יודעין מקום שיבואו לו‪ ,‬וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים(‬
‫ולא ייחשד; ומפני הרמאין‪ ,‬שלא יתכוון לקצור הכול ואומר לאלו שרואין אותו קוצר סוף השדה‪ ,‬בתחילת השדה הנחתי‪ .‬ועוד‪ ,‬שלא‬
‫‪:‬ישמר שעה שאין שם אדם‪ ,‬ויניחנה‪ ,‬וייתננה לעני הקרוב לו‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ב‬
‫טו( הפיאה של תבואה וקטנייות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרין‪ ,‬וכן פיאת הכרם והאילנות ‪ -‬ניתנת במחובר לקרקע‪ ,‬והעניים בוזזין(‬
‫אותה בידם; ואין קוצרין אותה במגלות‪ ,‬ואין עוקרין אותה בקורדומות ‪ -‬כדי שלא יכו איש את ריעהו‪ .‬רצו אותן העניים לחלק‬
‫אותה ביניהן‪ ,‬הרי אלו מחלקין; אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק‪ ,‬ואחד אומר לבוז ‪ -‬לזה האחד שומעין‪ ,‬שאמר כהלכה‪ :‬האם‬
‫?כאן לא חשוב הרוב ודרכי שלום‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ב‬
‫(טז) פיאה של דלית ושל דקל‪ ,‬שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה ‪ -‬בעל הבית מוריד אותה‪,‬‬
‫ומחלק בין העניים‪ ,‬ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן‪ ,‬בוזזין; ואפילו תשעים ותשעה אומרין לבוז‪ ,‬ואחד אומר‬
‫לחלק ‪ -‬שומעין לאחד שאמר כהלכה‪ ,‬ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן‪:‬‬
‫(יז) בשלוש עיתות ביום מחלקין את הפיאה לעניים בשדה‪ ,‬או מניחין אותן לבוז אותה ‪ -‬בשחר‪ ,‬ובחצות היום‪,‬‬
‫ובמנחה; ועני שבא שלא בזמן זה‪ ,‬אין מניחין אותו ליטול ‪ -‬כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן‬
‫ליטול‪(:‬יח) ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום‪ ,‬מפני שיש שם ענייות מניקות שצריכין לאכול בתחילת היום‪ ,‬ויש‬
‫שם עניים קטנים שאין נעורין בבוקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום‪ ,‬ויש שם זקנים שאינן מגיעין עד המנחה‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ד על עשו מספרת האגדה שהיה שואל את אביו על עישור המלח דומה לא‬
‫ט( זרעים הנמצאים בחוררי הנמלים ‪ -‬אם היו החורים בתוך הקמה‪ ,‬הרי הוא של בעל השדה‪ ,‬שאין לעניים מתנה בתוך הקמה‪ .‬ואם(‬
‫היו במקום שנקצר‪ ,‬הרי זה של עניים‪ ,‬שמא מן הלקט גררוהו; ואף על פי שנמצא שחור‪ ,‬אין אומרין הרי זה משנה שעברה ‪ -‬שספק‬
‫‪:‬הלקט‪ ,‬לקט‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ד מה זה עניים לא ראויין?‬
‫יג( היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט ‪ -‬אם יכול בעל הבית למחות בידן‪ ,‬ממחה; ואם לאו‪ ,‬מניחן מפני דרכי שלום‪ .‬המפקיר(‬
‫‪:‬את הלקט עם נפילת רובו‪ ,‬אינו הפקר ‪ -‬מאחר שנשר רובו‪ ,‬אין לו בו רשות‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ד‬
‫יד( איזה הוא פרט ‪ -‬זה גרגר אחד או שני גרגרין‪ ,‬הנפרטין מן האשכול בשעת הבצירה; נפלו שלושה גרגרין בבת אחת‪ ,‬אינו פרט‪(.‬‬
‫‪:‬היה בוצר וכורת את האשכול‪ ,‬והוסבך בעלין ונפל לארץ ונפרט ‪ -‬אינו פרט‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ד‬
‫יח( זמורה שהיה בה אשכול‪ ,‬ובארכובה של זמורה עוללת ‪ -‬אם נקרצת עם האשכול‪ ,‬הרי היא של בעל הכרם; ואם לאו‪ ,‬הרי היא(‬
‫של עניים‪ .‬כרם שכולו עוללות ‪ -‬הרי הוא של עניים‪ ,‬שנאמר "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט‪ ,‬י(‪ ,‬אפילו כולו עוללות‪ .‬ואין הפרט‬
‫?והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד‪ :‬למה לא בכל דבר‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ד‬
‫כג( מי שהיו לו חמש גפנים‪ ,‬ובצרן לתוך ביתו ‪ -‬אם לאוכלן ענבים ‪ -‬פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי‪ ,‬וחייב בעוללות; ואם(‬
‫‪:‬בצרן יין ‪ -‬חייב בכול‪ ,‬אלא אם כן שייר מקצתן‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ה‬
‫(ב) היה בעל השדה בעיר ואמר‪ ,‬יודע אני שהפועלים שכחין עומר בשדה שבמקום פלוני ‪ -‬שכחוהו‪ ,‬הרי זה שכחה;‬
‫ואם היה בשדה ואמר כן‪ ,‬ושכחוהו ‪ -‬אינו שכחה‪ ,‬שהשכוח מעיקרו בשדה‪ ,‬הוא השכחה‪ ,‬אבל בעיר אפילו זכור‬
‫ולבסוף שכוח‪ ,‬הרי זה שכחה ‪ -‬שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד‪ ,‬יט)‪ ,‬לא בעיר‪ :‬כל מילה חשובה?‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ה‬
‫(ט) הקוצר שהתחיל לקצור‪ ,‬ושכח לפניו ולאחריו ‪ -‬שלאחריו שכחה‪ ,‬ושלפניו אינו שכחה‪ ,‬שנאמר "לא תשוב‬
‫לקחתו" (דברים כד‪ ,‬יט)‪ ,‬אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחו לאחריו‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ה‬
‫(טז) העומר שיש בו סאתיים‪ ,‬ושכחו ‪ -‬אינו שכחה‪ ,‬שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד‪ ,‬יט)‪ ,‬עומר ולא גדיש‪,‬‬
‫אף על פי שכל העומרים סאתיים סאתיים‪ .‬שכח שני עומרים ‪ -‬אף על פי שיש בשניהן סאתיים‪ ,‬הואיל ואין בכל‬
‫אחד מהן סאתיים ‪ -‬הרי אלו שכחה; וכן ייראה לי שהן שכחה‪ ,‬אפילו היה בשניהן יתר מסאתיים‪:‬‬
‫(יז) קמה שיש בה סאתיים‪ ,‬ושכחה ‪ -‬אינה שכחה; אין בה סאתיים ‪ -‬רואין את השיבולים הדקות כאילו הן בריאות‬
‫וארוכות‪ ,‬ואת השדופות כאילו הן מלאות‪ ,‬ואם הייתה ראויה אחר אומדן זה לעשות סאתיים ושכחה‪ ,‬אינה שכחה‪:‬‬
‫(יח) שכח סאה תבואה עקורה‪ ,‬וסאה שאינה עקורה ‪ -‬אינן מצטרפין‪ ,‬אלא שניהן שכחה; וכן בשום ובבצלים‬
‫ובפירות האילן ‪ -‬אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש‪ ,‬ובשניהן סאתיים ‪ -‬אינן מצטרפין‪ ,‬אלא שניהן שכחה‪:‬‬
‫(יט) השוכח עומר בצד הקמה שאינה שכוחה ‪ -‬אינו שכחה‪ ,‬שנאמר "כי תקצור‪ . . .‬ושכחת עומר" (דברים כד‪ ,‬יט)‪,‬‬
‫שסביבותיו קציר שכחה‪ ,‬אבל עומר שסביבותיו קמה אינו שכחה; וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה‪,‬‬
‫אפילו הייתה זו שאינה שכוחה קלח אחד ‪ -‬הרי זו מצלת את השכוחה‪ ,‬ויהיה מותר לקחתה‪(:‬כ) אבל אם שכח‬
‫עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח‪ ,‬אפילו היה בו סאתיים ‪ -‬אינו מציל אותן‪ ,‬והרי השכוח לעניים‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ה‬
‫(כב) השוכח אילן בין האילנות‪ ,‬אפילו היו בו כמה סאין פירות‪ ,‬או ששכח שני אילנות ‪ -‬הרי הן שכחה; שלושה‪,‬‬
‫אינה שכחה‪ .‬במה דברים אמורים‪ ,‬באילן שאינו ידוע ומפורסם במקומו כגון שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה‪,‬‬
‫או במעשיו כגון שהיה עושה זיתים הרבה‪ ,‬או בשמו כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטופה בין הזיתים שהוא‬
‫נוטף שמן הרבה‪ ,‬או השפכני‪ ,‬או הבישני; אבל אם היה בו אחד משלושה דברים אלו ‪ -‬אינו שכחה‪ ,‬שנאמר‬
‫"ושכחת עומר בשדה" (דברים כד‪ ,‬יט)‪ ,‬עומר שאתה שוכחו לעולם‪ ,‬ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו ‪-‬‬
‫יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואף על פי שלא תפגע בו‪ ,‬מפני שהוא ידוע ומפורסם‪( :‬כג) היה מסויים בדעתו‪,‬‬
‫הרי זה כמפורסם וידוע‪ .‬היה עומד בצד הדקל‪ ,‬הדקל מסיימו; היו שניהן זית נטופה וכיוצא בו‪ ,‬זה מסיים את זה‪.‬‬
‫הייתה כל שדהו זית נטופה‪ ,‬ושכח אחת מהן או שתיים ‪ -‬יש לו שכחה‪(:‬כד) במה דברים אמורים‪ ,‬שלא התחיל‬
‫באילן זה המפורסם; אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו ‪ -‬הרי זה שכחה‪ ,‬ואף על פי שהוא מפורסם‪ ,‬והוא‪ ,‬שיהיה‬
‫הנשאר בו פחות מסאתיים; אבל סאתיים אינו שכחה‪ ,‬אלא אם כן שכח כל האילן כמו שביארנו‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ה אם הפקיר את כרמו איך זכה בו?‬
‫(כז) המפקיר את כרמו‪ ,‬והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו‪ ,‬ובצרו ‪ -‬חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה‪ ,‬שהרי‬
‫שדך וכרמך אני קורא בו ‪ -‬מפני שהיה לו‪ ,‬והרי הוא שלו‪ .‬אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים‪ ,‬הרי זה פטור‬
‫מן הכול‪ .‬ובין כך ובין כך‪ ,‬פטור מן המעשרות‪ ,‬כמו שיתבאר‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ו‬
‫(א) מתנה אחרת שישית יש לעניים בזרע הארץ ‪ -‬והוא המעשר שנותנין לעניים‪ ,‬והוא הנקרא מעשר עני‪ .‬וזה הוא‬
‫סדר הפרשת תרומות ומעשרות‪ ,‬אחר שקוצר זרע הארץ‪ ,‬או אוסף פרי העץ‪ ,‬ותיגמר מלאכתו ‪ -‬מפריש ממנו אחד מן‬
‫החמישים‪ ,‬וזה הוא הנקרא תרומה גדולה‪ ,‬ונותנה לכוהן; ועל זה נאמר בתורה "ראשית דגנך תירושך ויצהרך"‬
‫(דברים יח‪ ,‬ד)‪ :‬איך היגיעו לזה ‪ 2%‬לכהן?‬
‫ספר במדבר פרק ה (ט) וְכָל תְרומָה לְכָל קָדְשֵי בְנֵי יִשְרָאֵל אֲשֶר יַקְרִיבו לַכֹהֵן לו יִהְיֶה‪(:‬י) וְאִיש אֶת קֳדָשָיו לו יִהְיו‬
‫אִיש אֲשֶר יִתֵן לַכֹהֵן לו יִהְיֶה‪:‬‬
‫ספר במדבר פרק יח‬
‫(ח) וַיְדַבֵר יְהוָה אֶל אהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵה נָתַתִי לְךָ אֶת מִשְמֶרֶת תְרומֹתָי לְכָל קָדְשֵי בְנֵי יִשְרָאֵל לְךָ נְתַתִים לְמָשְחָה‬
‫ולְבָנֶיךָ לְחָק עולָם‪:‬‬
‫(ט) זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹדֶש הַקֳדָשִים מִן הָאֵש כָל קָרְבָנָם לְכָל מִנְחָתָם ולְכָל חַטָאתָם ולְכָל אֲשָמָם אֲשֶר יָשִיבו לִי‬
‫קֹדֶש קָדָשִים לְךָ הוא ולְבָנֶיךָ‪( :‬י) בְקֹדֶש הַקֳדָשִים תֹאכֲלֶנו כָל זָכָר יֹאכַל אֹתו קֹדֶש יִהְיֶה לָךְ‪(:‬יא) וְזֶה לְךָ תְרומַת‬
‫מַתָנָם לְכָל תְנופֹת בְנֵי יִשְרָאֵל לְךָ נְתַתִים ולְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְךָ לְחָק עולָם כָל טָהור בְבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתו‪(:‬יב) כֹל‬
‫חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִירוש וְדָגָן רֵאשִיתָם אֲשֶר יִתְנו לַיהוָה לְךָ נְתַתִים‪( :‬יג) בִכורֵי כָל אֲשֶר בְארְצָם אֲשֶר יָבִיאו‬
‫לַיהוָה לְךָ יִהְיֶה כָל טָהור בְבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנו‪( :‬יד) כָל חֵרֶם בְיִשְרָאֵל לְךָ יִהְיֶה‪( :‬טו) כָל פֶטֶר רֶחֶם לְכָל בָשָר אֲשֶר‬
‫יַקְרִיבו לַיהוָה בָאדָם ובַבְהֵמָה יִהְיֶה לָךְ אךְ פָדֹה תִפְדֶה אֵת בְכור הָאדָם וְאֵת בְכור הַבְהֵמָה הַטְמֵאה תִפְדֶה‪( :‬טז)‬
‫ופְדויָו מִבֶן חֹדֶש תִפְדֶה בְעֶרְכְךָ כֶסֶף חֲמֵשֶת שְקָלִים בְשֶקֶל הַקֹדֶש עֶשְרִים גֵרָה הוא‪(:‬יז) אךְ בְכור שור או בְכור‬
‫כֶשֶב או בְכור עֵז לֹא תִפְדֶה קֹדֶש הֵם אֶת דָמָם תִזְרֹק עַל הַמִזְבֵחַ וְאֶת חֶלְבָם תַקְטִיר אִשֶה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה‪:‬‬
‫(יח) ובְשָרָם יִהְיֶה לָךְ כַחֲזֵה הַתְנופָה וכְשוק הַיָמִין לְךָ יִהְיֶה‪(:‬יט) כֹל תְרומֹת הַקֳדָשִים אֲשֶר יָרִימו בְנֵי יִשְרָאֵל‬
‫לַיהוָה נָתַתִי לְךָ ולְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְךָ לְחָק עולָם בְרִית מֶלַח עולָם הִוא לִפְנֵי יְהֹוָה לְךָ ולְזַרְעֲךָ אִתָךְ‪( :‬כ) וַיֹאמֶר‬
‫יְהֹוָה אֶל אהֲרֹן בְארְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְתוכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְתוךְ בְנֵי יִשְרָאֵל‪(:‬כא) וְלִבְנֵי לֵוִי‬
‫הִנֵה נָתַתִי כָל מַעֲשֵר בְיִשְרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מועֵד‪:‬‬
‫*ספר דברים פרק יח*(ג) וְזֶה יִהְיֶה מִשְפַט הַכֹהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶבַח אִם שור אִם שֶה וְנָתַן לַכֹהֵן הַזְרֹעַ‬
‫וְהַלְחָיַיִם וְהַקֵבָה‪:‬‬
‫(ד) רֵאשִית דְגָנְךָ תִירשְךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִית גֵז צֹאנְךָ תִתֶן לו‪( :‬ה) כִי בו בָחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִכָל שְבָטֶיךָ לַעֲמֹד‬
‫לְשָרֵת בְשֵם יְהוָה הוא ובָנָיו כָל הַיָמִים‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ו‬
‫(ז) בעל השדה שעברו עליו עניים‪ ,‬והיה לו שם מעשר עני ‪ -‬נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר‪ ,‬כדי שובעו‪,‬‬
‫שנאמר "ואכלו בשעריך‪ ,‬ושבעו" (דברים כו‪ ,‬יב)‪ .‬כדי שובעו‪ ,‬וכמה ‪ -‬אם מן החיטים נתן‪ ,‬לא יפחות מחצי קב; ואם‬
‫מן השעורים נתן‪ ,‬לא יפחות מקב; ואם מן הכוסמין‪ ,‬לא יפחות מקב וחצי; ואם מן הגרוגרות‪ ,‬לא יפחות מקב; ואם‬
‫מן הדבילה‪ ,‬לא יפחות ממשקל חמש ועשרים סלע; ואם מן היין‪ ,‬לא יפחות מחצי לוג; ואם מן השמן נתן‪ ,‬לא‬
‫יפחות מרביעית; מן האורז‪ ,‬רובע הקב‪(:‬ח) נתן לו ירק‪ ,‬נותן משקל ליטרה‪ ,‬והוא משקל חמישה ושלושים דינר; מן‬
‫החרובין‪ ,‬שלושת קבין; מן האגוזים‪ ,‬עשרה; מן האפרסקין‪ ,‬חמישה; מן הרימונים‪ ,‬שתיים; ואתרוג‪ ,‬אחד‪ .‬ואם נתן‬
‫לו משאר הפירות‪ ,‬לא יפחות מכדי שימכרם וייקח בדמיהן מזון שתי סעודות‪:‬‬
‫(ט) היה לו דבר מועט‪ ,‬והעניים מרובין ואין בו כדי ליתן לכל אחד ואחד כשיעור ‪ -‬נותן לפניהן‪ ,‬והן מחלקין‬
‫ביניהן‪ .‬ומעשר עני המתחלק בגורן ‪ -‬אין בו טובת הניה לבעלים‪ ,‬אלא העניים באין ונוטלין על כורהו; ואפילו עני‬
‫שבישראל‪ ,‬מוציאין אותו מידו‪ .‬אבל המתחלק בבית ‪ -‬יש בו טובת הניה לבעלים‪ ,‬ונותנו לכל עני שירצה‪(:‬י) היה‬
‫לו מעשר בגורן‪ ,‬ורצה ליתנו לעני קרובו או מיודעו ‪ -‬יש לו להפריש מחצה ליתנו לו; והחצי‪ ,‬מחלקו לכל עני‬
‫שיעבור כשיעור שאמרנו‪(:‬יא) במה דברים אמורים שאינו נותן לעני אלא כדי שובעו‪ ,‬בשדה; אבל אם היה המעשר‬
‫בבית‪ ,‬מחלקו לכל העניים אפילו כזית כזית‪ ,‬שאינו מצווה ליתן כדי שובעו אלא בשדה ‪ -‬שהרי אינו מוצא שם‬
‫ליקח‪ ,‬שנאמר "ואכלו בשעריך‪ ,‬ושבעו" (דברים כו‪ ,‬יב)‪ .‬באו איש ואישה לבית ‪ -‬נותנין לאישה תחילה‪ ,‬ופוטרין‬
‫אותה; ואחר כך‪ ,‬נותנין לאיש‪(:‬יב) אב ובנו‪ ,‬איש וקרובו‪ ,‬שני אחין‪ ,‬שני שותפין‪ ,‬שהיה אחד מהן עני ‪ -‬נותן לו‬
‫האחר מעשר עני שלו‪ .‬שני עניים שקיבלו שדה באריסות ‪ -‬זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותנו לחברו‪ ,‬וכן חברו‬
‫מפריש מחלקו ונותן לו‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז‬
‫(א) מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני‪ ,‬אם הייתה יד הנותן משגת ‪ -‬שנאמר "פתוח תפתח‬
‫את ידך‪ ,‬לו" (דברים טו‪ ,‬ח)‪ ,‬ונאמר "והחזקת בו‪ ,‬גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה‪ ,‬לה)‪ ,‬ונאמר "וחי אחיך‪ ,‬עימך"‬
‫(ויקרא כה‪ ,‬לו)‪ .‬וכל הרואה עני מבקש‪ ,‬והעלים עיניו ממנו‪ ,‬ולא נתן לו צדקה ‪ -‬עובר בלא תעשה‪ ,‬שנאמר "לא‬
‫תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך‪ ,‬מאחיך האביון" (דברים טו‪ ,‬ז)‪ .‬לפי מה שחסר העני‪ ,‬אתה מצווה ליתן לו ‪-‬‬
‫אם אין לו כסות‪ ,‬מכסים אותו; אין לו כלי בית‪ ,‬קונין לו כלי בית; אין לו אישה‪ ,‬משיאין אותו אישה; ואם הייתה‬
‫אישה‪ ,‬משיאין אותה לאיש‪ ,‬אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו‪ ,‬והעני וירד מנכסיו ‪-‬‬
‫קונין לו סוס לרכוב עליו‪ ,‬ועבד לרוץ לפניו‪ ,‬שנאמר "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו‪ ,‬ח); ומצווה אתה‬
‫להשלים חסרונו‪ ,‬ואין אתה מצווה לעשרו‪:‬‬
‫(ב) יתום שבא להשיאו אישה ‪ -‬שוכרין לו בית‪ ,‬ומציעין לו מיטה וכל כלי תשמישו; ואחר כך משיאין לו אישה‪:‬‬
‫(ג) בא עני ושאל די מחסורו‪ ,‬ואין יד הנותן משגת ‪ -‬נותן לו כפי השגת ידו‪ ,‬וכמה ‪ -‬עד חמיש נכסיו‪ ,‬מצוה מן‬
‫המובחר; ואחד מעשרה בנכסיו‪ ,‬בינוני; פחות מכן‪ ,‬עין רעה‪ .‬ולעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה;‬
‫וכל הנותן פחות מזה‪ ,‬לא קיים מצוה‪ .‬ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה‪ ,‬חייב ליתן צדקה לאחר‪:‬‬
‫(ד) עני שאין מכירין אותו‪ ,‬ואמר רעב אני‪ ,‬האכילוני ‪ -‬אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא‪ ,‬אלא מפרנסין אותו מיד‪.‬‬
‫היה ערום‪ ,‬ואמר כסוני ‪ -‬בודקין אחריו שמא רמאי הוא; ואם היו מכירין אותו ‪ -‬מכסין אותו לפי כבודו מיד‪ ,‬ואין‬
‫בודקין אחריו‪:‬‬
‫(ה) מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל‪ ,‬מפני דרכי שלום‪ .‬ועני המחזר על הפתחים‪ ,‬אין נזקקין לו למתנה‬
‫מרובה; אבל נותנין לו מתנה מועטת‪ .‬ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם‪ ,‬ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת‪,‬‬
‫שנאמר "אל ישוב דך‪ ,‬נכלם" (תהילים עד‪ ,‬כא)‪(:‬ו) אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום‪ ,‬מכיכר אחד הנמכר‬
‫בפונדיון כשהיו החיטים ארבע סאין בסלע; וכבר ביארנו כל המידות‪ .‬ואם לן ‪ -‬נותנין לו מצע שיישן עליו‪ ,‬וכסת‬
‫ליתן תחת מראשותיו‪ ,‬ושמן וקטנית; ואם היה שבת ‪ -‬נותנין לו מזון שלוש סעודות‪ ,‬ושמן וקטנית ודג וירק‪ .‬ואם היו‬
‫מכירין אותו‪ ,‬נותנין לו לפי כבודו‪(:‬ז) עני שאינו רוצה ליקח צדקה‪ ,‬מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם‬
‫הלוואה; ועשיר המרעיב את עצמו‪ ,‬ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה ‪ -‬אין משגיחין בו‪:‬‬
‫(ח) מי שאינו רוצה ליתן צדקה‪ ,‬או שייתן מעט ממה שראוי לו ‪ -‬בית דין כופין אותו‪ ,‬ומכין אותו עד שייתן מה‬
‫שאמדוהו ליתן; ויורדין לנכסיו בפניו‪ ,‬ולוקחין מהן מה שראוי לו ליתן‪ .‬וממשכנין על הצדקה‪ ,‬ואפילו בערבי‬
‫שבתות‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י‬
‫(טז) לעולם ידחוק אדם עצמו‪ ,‬ויתגלגל בצער‪ ,‬ואל יצטרך לברייות‪ ,‬ואל ישליך אדם עצמו על הציבור; וכן ציוו‬
‫חכמים ואמרו‪ ,‬עשה שבתך כחול‪ ,‬ואל תצטרך לברייות‪ .‬ואפילו היה חכם ומכובד‪ ,‬והעני ‪ -‬יעסוק באומנות‪,‬‬
‫ואפילו באומנות מנוולת; ולא יצטרך לברייות‪ ,‬מוטב לפשט עורות הנבילות בשוק‪ ,‬ולא יאמר לעם‪ ,‬חכם אני וגדול‬
‫אני וכוהן אני‪ ,‬פרנסוני; ובכך ציוו חכמים‪:‬‬
‫(יז) גדולי החכמים ‪ -‬היו מהן חוטבי עצים‪ ,‬ונושאי הקורות‪ ,‬ושואבי המים לגינות‪ ,‬ועושין הברזל והפחמים; ולא‬
‫שאלו מן הציבור‪ ,‬ולא קיבלו מהן כשנתנו להן‪(:‬יח) כל מי שאינו צריך ליטול‪ ,‬ומרמה את העם ונוטל ‪ -‬אינו מת מן‬
‫הזקנה‪ ,‬עד שיצטרך לברייות; והרי הוא בכלל "ארור הגבר‪ ,‬אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז‪ ,‬ה)‪ .‬וכל מי שצריך‬
‫ליטול‪ ,‬ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל‪ ,‬כגון זקן או חולה או בעל ייסורין‪ ,‬ומגיס דעתו ואינו נוטל ‪ -‬הרי זה‬
‫שופך דמים‪ ,‬ומתחייב בנפשו; ואין לו בצערו‪ ,‬אלא עוונות וחטאות‪:‬‬
‫(יט) וכל מי שצרך ליטול‪ ,‬וציער עצמו ודחק את השעה‪ ,‬וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור ‪ -‬אינו מת מן‬
‫הזקנה‪ ,‬עד שיפרנס אחרים משלו; ועליו ועל כל כיוצא בו נאמר "ברוך הגבר‪ ,‬אשר יבטח בה'" (ירמיהו יז‪ ,‬ז)‪:‬‬