Professional Documents
Culture Documents
מסכת סוכה פרקים א ב ג PDF
מסכת סוכה פרקים א ב ג PDF
מי יתן ויתקבל חיבור זה בליבות הלומדים לעוררם לעיין בענייני האמונה לפי דברי חז"ל
שכתבנום כאן.
המייחל לגילוי אמונה שלימה בבורא ית' ויתעלה ,המייחל לגילוי שמו ית' במציאות ,הקטן
רזיאל בן ר' מנחם לבית ולרשטיינר.
ג מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
פרק א
משנה א
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה .רבי יהודה מכשיר .ושאינה
גבוהה עשרה טפחים ,ושאין לה שלוש דפנות ,ושחמתה מרובה מצלתה,
פסולה .סוכה ישנה ,בית שמאי פוסלין ,ובית הלל מכשירין .ואיזו היא סוכה
ישנה ,כל שעשאה קדם לחג שלשים יום .אבל אם עשאה לשם חג ,אפילו
מתחילת השנה ,כשרה.
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה .שלושה טעמים נאמרו בגמרא מדוע סכך
שהוא למעלה מעשרים אמה פסול.
קודם שנבאר את הטעמים לפי דרכינו ,לפי צל האמונה ,יש לבאר מה הוא עניין הדופן וכן
מה הוא העניין של עשרים אמות אלו בכללות.
הדופן ,היא בניינו של האדם כלומר הדפנות הם הגבולות שהאדם מציב לעצמו כדי שיוכל
לתעל את הכוחות שלו לעליה ולא לפיזור .אחר שביארנו ממש בקצרה את עניין הדופן נבאר
מה הם אותם עשרים אמות שמדובר בהם.
מבואר בגמרא במספר מקומות (סוכה ,ערובין ,שבת) כי עד עשרים אמה שולטת עינו של
האדם בדבר ואילו למעלה מעשרים אמה אין יכולה לשלוט שם עין האדם ,משום כך הדין
הוא פסול (הנחת הסכך ,או הקורה או החנוכיה) מעל גובה זה של עשרים אמה .כלומר עינו
של האדם היא הקובעת לכשר או לפסול.
חכמי העדה מכונים עיני העדה .מהקבלה זו של חכמים ועיניים מבואר כי החכמה שייכת
לעיניים .לפי הבנה זו כי עד עשרים אמה יכול האדם להשיג בחכמתו ,בשכלו ,את המציאות
אך מעבר לבחינה של עשרים אמה אין יכול האדם להשיג זאת בשכלו ולכן יש בזה איסור
של המשך התבוננות בדבר .כמו שאמרו חז"ל (מגילה יא' ע"ב) ,כל המסתכל בארבעה דברים
רתוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה כו' וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא
לעולם .מבואר כי התבוננות במקום שאין להתבונן בו יכולה לגרום לפגם באמונה כי חוקר
מעבר ליכולת הבנתו.
זה מה שיתבאר כאן כי ישנם שלושה מקרים שאין לאדם לחקור בהם יותר ממקומו וכל זה
בתנאים מגבילים מסוימים .אך אם ישנם שינוים בתנאים האלו יהיה מותר לאדם לחקור
בדבר ,כי אדרבא על ידי חקירה מוסיף לאמונתו בהתבוננות מעבר למה שיכול להשיג ,ואז
יש בו בחינה של דביקות בנשגב ממנו.
המקרים הם:
א) עד עשרים אמה אדם יודע כי הוא בסוכה .כל זה מדובר כאשר אין הדפנות של הסוכה
מגיעות עד לסכך .אבל כאשר מגיעות הדפנות לסכך ,כשרה.
ד מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
עניין הדפנות המגיעות לסכך באות לרמז על כך שהאדם צריך לעלות במעלות עבודתו את ה'
לאט לאט ובסדר הדרגתי .כלומר כאשר עבודת האדם היא עקבית ומדורגת ,יודע האדם כי
הוא חוסה בצל הסכך של הסוכה ,כי לעולם הוא מחובר אל הסכך ,מחובר אל האמונה .הוא
צועד בהדרגה תוך כדי ידיעה אמתית שכל מה שנעשה לו הוא בהשגחת ה' ,משום כך אין מה
למהר ולדלג מדרגות שעוד אינן ראויות לו.
לכן אם הוא עובד לאט יכול להתרגל בכל פעם למצבו המחודש של קניין המדרגה החדשה,
אז הוא דומה לאדם חדש ,אם הוא חדש הרי מקומו החדש נותן לו יכולת לעלות שוב פעם
עשרים אמות מחודשות ,לכן יכול לעלות למעלה מעשרים אמה ממקום נקודת ההתחלה שלו
על ידי עליה הדרגתית.
יוצא כי הכוונה במה שכתוב למעלה מעשרים אמה הוא ביחס למדרגתו הראשונה ,כי לעולם
אל לו לעלות מעל עשרים אמה לפי מקום המדרגה שאוחז בה כעת.
אך כאשר אין מגיעות הדפנות לסכך ,הרי יש רווח בין הדופן לסכך ,יש הפרש בין מצב האדם
לבין מקום אמונתו ,שה' משגיח ונותן לכל אחד כפי הראוי לו .לכן אסור על האדם לדלג
ממקומו האמתי במטרה להגיע למקום שאינו יכול להיות בו עדיין ,כי דבר זה פוגם באמונתו
בהשגחתו המדויקת של ה' ית' .אז האדם מנסה לעלות מעבר למה שיכול להשיג ,והרי זה
פסול ,כי אז יש לו פגם באמונה.
עניין האמונה
יש לבאר מה היא אמונה ,אמונה היא מילה גדולה ונפלאה אך קשה להגדירה כראוי.
יש שחושבים כי אמונה היא דבר שהוא לא מובן בשכל ואז אני מאמין שהוא כך .אין זה נכון
כי אמונה שהעולם עגול אינה מעל השכל ואם יראו לאדם תמונה מהירח ידע בשכלו שהוא
עגול .לכן יש להגדיר את עניין האמונה.
אמונה אמתית היא ידיעה שכלית ברורה ללא כל צל של ספק ללא עוררין כלל אפילו יוכיחו
לו בכל ההוכחות שבעולם לא כך ,כי ה' משגיח על כל העולם .לא רק כמילים נבובות ללא
דבר מאחוריהם ,אלא בידיעה ממשית כראות השמש בצהרים .זו היא אמונה ,השגה שכלית
של המציאות שאותה מנהיג הבורא ית' .ובזה אין גבול כלל כי גבוה מעל גבוה שומר ,וככול
שהאדם משיג יותר בשכלו כך יכול להגדיל את כח אמונתו בהשגחת הבורא ית' ,כי רואה
ממש כיצד הוא ית' משגיח.
לאחר שביארנו מה היא אמונה נמשיך בביאור שני המקרים הנוספים שדנים בהם במשנתינו.
ב) עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה .כי עניין הצל הוא צל האמונה כמבואר בזהר ,צילא
דמהימנותא .ולכן עד עשרים אמה אדם נמצא בצל האמונה כי עד שם יכול להשיג שהקב"ה
משגיח עליו ויכול האדם להתבטל אליו .אבל אם יחקור מעבר לעשרים אמה יכול לאבד את
אמונתו.
ה מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
כל זה כאשר הוא במקום קטן של שבעה טפחים על שבעה טפחים ,שהוא מקום המצומצם
ביותר של האדם .וכמו שמבואר בגמרא כי ז' טפחים על ז' טפחים הם ראשו ורובו של האדם
ושולחנו .זה מרמז על בחינה של קטנות האדם ,על חוסר רצונו לחקור ,וכאשר האדם אינו
רוצה לחקור הרי אין לו לנסות ולעיין במה שלמעלה מהשגתו ,כי הוא מסתפק בהסתכלות
פחותה זו של המציאות הסובבת אותו ,שהיא הסתכלות פשוטה של העולם ללא עיון בהנהגה
אשר בה .ודי לו בידיעה כי יש השגחה ומנהיג.
אבל בסוכה גדולה ארבע אמות על ארבע אמות ,שהיא מידתו של אדם השוכב בפישוט ידיים
ורגליים ממש כנודע ,הנה אז יכול האדם השלם לגדול יותר ולחקור יותר באמונה ,ואז מותר
לאדם כזה ,שחוקר ,לעלות ולהתבונן אף למעלה מעשרים אמות.
ולכן עניין החקירה הוא לפי מצבו של האדם כיצד הוא מתבונן במציאות ,האם לפי קטנותו
שרק יודע את מציאות ה' והשגחתו או גם רוצה לראותה ולהיות שותף לבורא עולם בקיום
המציאות .כי האדם שמקושר להשגחת בורא עולם הוא נעשה חלק מקיום המציאות ,והרי
זו מעלה נפלאה מאוד של האדם השלם.
זה על פי הדפנות שביארנו שהם גבולותיו של האדם ,אם הם מצומצמות או רחבות ,כי
הדפנות הם הקובעות את יכולתו ורצונו של האדם.
ג) עד עשרים אמה דירת האדם היא דירת עראי ,ומעל עשרים אמה דירתו היא דירת קבע.
טעם זה הוא הפוך משאר הטעמים שביארנו ,כי על האדם לחיות תמיד במציאות שהוא
נמצא בעולם זמני ואינו קבוע .לכן גם האדם אשר חי במצב של ארעיות בחייו יודע כי כל
מצב שבו הוא נמצא הוא זמני ומשתנה.
ומשום כך אמונתו חזקה בבורא עולם ,כי אין לו שום אחיזה במציאות כקבועה ולכן חי חיי
אמונה שלמים שכל רגע יכולה המציאות להשתנות ,ולכן הוא תלוי רק בבורא עולם.
אך אם הוא חי בדירת קבע ,שהיא מעל עשרים אמה ,אין לו בטחון בה' ית' אלא הוא בטוח
בעצמו ,דבר זה הוא נוגד את בחינת האמונה הבסיסית של האדם .ומשום כך אין לאדם לדור
בדירה מעל עשרים אמה ,כי אז הוא אינו חי באמונה כלל.
התבוננות זו היא שונה משתי ההתבוננויות הקודמות ,לפי מה שנתבאר לעיל הרי ישנה
מציאות שיכול האדם לעלות מעל לעשרים אמה ,אך לפי המבואר כאן לעולם לא יוכל לעלות
למעלה מעשרים אמה ,אלא אם כן הוא פוגם באמונתו.
ענייני עוה"ז הם עראיים .ל כן כאשר מבין האדם כי מעבר לכ' אמות יוצא מחיי עוה"ז לחיי
נצח שהם חיי עוה"ב אז היא דירת קבע .הסוכה היא הכנה והבנה כי המציאות סביבנו היא
עראית וזמ נית ולכן לא יבנה מעל כ' אמה כדי שיישאר בעולם עראי ויחזק את אמונתו בבורא
עולם .ולפי זה הטעמים שווים אלא הפסק שונה.
רבי יהודה מכשיר .ר' יהודה סובר כי עולמך תראה בחייך ,כי אין הבדל לאדם העובד באמת
את ה' ית' בין חיי עוה"ז לחיי עוה"ב .ויש לחיות בזמן הזה כמו שחיים לעתיד לבוא לכן
ו מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
האדם יכול לדור בסוכה גבוהה מעשרים אמה גם כעת כי יכול להשיג את עוה"ב בחיי עוה"ז,
וזו מדרגה גבוהה מאוד שלא כל אחד יכול לה ומועטים כן יכולים לה ומשום כך אין הלכה
כמותו.
ושאינה גבוהה עשרה טפחים .כמו שאמרו בגמרא (דף ה' ע"א) ,מעולם לא ירדה שכינה
למטה מעשרה טפחים .כי מתחת לי' טפחים אין השראת הקדושה וחושך שורר שם והקלי'.
לכן בחנוכה מאירים עם החנוכיה דווקא מתחת לי' טפחים כדי להאיר שם.
אך בסוכות היות והיא בחינתו של צל האמונה יש להיות במקום שבו השכינה שורה ויש שם
אחיזה לאדם בקדושה .לכן מבואר כי הסכך ,שהוא האמונה כמבואר ,צריך להיות מי'
טפחים ועד כ' אמה ששם שורה השכינה ויש שם יכולת לאדם להשיגה לפי מדרגתו.
עוד כי עד י' טפחים הוא מקום רשות הרבים להלכות שבת .לכן רבים מעיד על פירוד והסוכה
שהיא צל האמונה מעידה על אחדות האדם עם בוראו ולכן אל לאדם להיות מתחת לי'
טפחים כי אז כביכול נמצא ברשות אחרת מרשות הסוכה שהיא אחדותו ית' במציאות.
ושאין לה שלוש דפנות .העולם כולל ו' קצוות .ד' רוחות השמים ,מעלה ומטה .קצוות אלו
הם כנגד המקום .מבואר באותיות דרבי עקיבא כי אות ב' פתוח מלפנים והוא כיוון הצפון.
כתוב (ירמיה א' יד') ,כי מצפון תפתח הרעה .לכן פתח אחד יכול להישאר פתוח כי הוא ג"כ
מראה על אמונת האדם שמאמין כי הקב"ה יסתום את אותו פתח הפתוח ויגן על ישראל
עמו.
משום כך יש בסוכה ג' דפנות (ב' דפנות וטפח ,אך טפח זה מצטרף ללבוד כנודע ואז היא דופן
ממש) ,שדי בהם כדי להכשיר את הסוכה .כי כשר הוא בחינה של הכנה .זה ההבדל בין כשר
ופסול .פסול הוא מצב שאין מוכן לקבלת אור ה' ית' .כשר הוא כאשר המציאות המצב כן
מוכן לקבלת אור ה' ית' .הוא האדם המוכן לקבל את אור ה' ית' ע"י כך שמראה על אמונתו
שדופן רביעית זו ,שהיא כנגד הצפון ,יגן ה' ית' עליו בפני הרעות הבאות לעולם ,ולכן היא
פתוחה לרווחה והסוכה כשירה בכך ,כי מעידה על אמונת האדם.
ושחמתה מרובה מצלתה פסולה .צלא דמהימנותא שהוא צל האמונה צריך להיות חופף על
כללותו של האדם שיהיה שוכן בתוכה לגמרי ,אם האדם נמצא באמונה ממש בכל רמ"ח
אביריו ושס"ה גידיו הוא מראה על הנהגת ה' ית' בכל המציאות שלו בכל גופו ולכן מראה
שהוא מאמין שה' ית' מנהיג את העולם.
חמה מראה את המציאות כפי שהיא ,מראה את גילוי ההנהגה ,ובאופן רגיל דבר זה הוא
נפלא מאוד כי אז האדם מודע ורואה בהנהגת ה' בעולם.
אך בחג הסוכות שבו אנו רוצים לבנות את אמונת האדם אין דבר זה נכון וטוב ,כי הוא מבטל
את האמונה .הסיבה היא כי בחמה האדם רואה את השגחת ה' בעולם ממש .למרות מעלת
הדבר ,פסול הוא בחג האמונה .כי אז מתבטלת ממנו יכולת הבחירה .אמונה היא בחירה
ועשיה באמונה שהכל מאת ה' ואם יודע ורואה את ההשגחה הנה נלקחה ממנו יכולת
ה אמונה ,כי גילוי שהוא גדול מאמונה מבטל אותה ואין דבר זה נכון בחג הסוכות כמבואר
ז מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
כי צריך להישאר ביכולת בחירתו לבחור באמונה בה' ית' ולא בידיעה ממש כי חמה היא
ידיעה.
למרות שביארנו כי אמונה אמתית היא ידיעה עמוקה של הדבר ,הנה בחג האמונה יש צורך
דווקא לחיות לא ביד יעה ועל ידי אי ידיעה זו להגיע להבנה על ידי התבוננות להגיע לקביעת
הידיעה האמתית בה'.
אם מראש אנו לוקחים את ההבנה שהבנו משנה קודמת אין יכולת לבנות אמונה חזקה יותר
כי הידיעה הקודמת תבטל את יכולת ההתבוננות המחודשת שלנו וקביעת האמונה
המחודשת שלנו בבורא ית' באופן גדול יותר .לכן צריך שלא תהיה חמה כלל אך אם יש חמה
שלא תהיה מרובה מהצל ,נשארת לאדם יכולת הבחירה כיצד לברור לעצמו אמונה חדשה
ומחוזקת יותר.
סוכה ישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין .יש לבאר מה הוא ישן ומה הוא חדש.
כבר ביארנו את עניין הסוכה שהוא עניין האמונה .באה המשנה לבאר כי ישנה מחלוקת בדין
הסוכה ,בדין האמונה.
ישנו עניין של אמונה ישנה .בית שמאי סוברים שהאדם צריך כל פעם להתחדש באמונתו
ואין לו לסמוך על ההבנות שהיו לו קודם לכן (אמונה היא לימוד וכמו כל לימוד יש לאדם
הבנות מחודשות בהם וכן באמונה יש לאדם הבנות מחודשות על ידי התבוננותו במציאות
בהשגחת ה' עליו).
לכן על האדם להתחדש כל פעם מחדש .כמו שאומרים בכל בוקר המחדש בטובו בכל יום
מעשה בראשית .שכל יום יהיה חדש ממש .בחינה זו היא מתקיימת כשאר אינו מסתמך
האדם על השגות קודמות שהיו לו אפילו ביום האתמול כי היום שהוא חדש יש בו חידושים
משלו חידושים עצמאיים .עניין השגה באמונה היא הכרה של אמונה בה' ית' על פי מעשה
שנעשה לו או חוויה שחווה וכו'.
בית הלל סוברים כי כאשר האדם מאמין באמונה שלימה הרי אין עניין לחדש את עצמו
באמונה בכל פעם מחדש אלא להמשיך אותה תמיד בכל רגע בחייו .כי אם יצטרך לחדשה
ישנו חשש שייפול מאמונתו כאשר ירצה לחדשה והסכנה כאן היא רבה מאוד ולכן על האדם
לדבוק במה שהשיג ולא לנסות לחדש עוד .אך כמובן אם מתחדש לו עוד דברים אשרי וטוב
לו ויוכל להמשיך עוד אמונה עליו.
באמת עניין אמונה אינו ברור כל כך .כי לכאורה מדברינו נראה שהוא כמו סוג של לימוד או
דבר אחר נרכש .באמת אמונה צריכה תרגול ואחזקה תמידית .כי ללא זה לא תתקיים באדם
ואז יוכל להגיע לנקודות בחייו שלא יוכל לדבוק באמונתו ויבוא לידי ספקות חלילה.
לכן בית הלל סוברים שאת מה שקיים יש לתחזק ואילו בית שמאי סוברים כי כאשר האדם
מחדש את אמונתו כל יום על ידי שמאבד את האמונה הקודמת שאחז בה ,מתעלה באמונתו
עד שיוכל להגיע לדבקות ממש.
ח מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
באמת נפסק כשתי הדעות שסוכה ישנה כשרה אלא שיש לחדש בה דבר מה עבור החג .לכן
סוכה ישנה כשרה כמו בית הלל אך יש לחדש בה דבר מה כמו בית שמאי ,וכך יוצא לפי שתי
הדעות של מה היא האמונה שהאדם צריך לרכוש.
ואיזו היא סוכה ישנה כל שעשאה קדם לחג שלשים יום .כעת מתבאר הזמן של סוכה ישנה,
כלומר ממתי לפי בית שמאי יש לשנות את תפיסת האמונה שלו ולנסות ולהשיג אמונה
מחודשת גבוה יותר .הזמן הוא ל' יום לפני המועד שאז עוסקים בהלכותיו .כאשר עוסקים
בהלכות האדם דבק ברצון ה' ית' ועל ידי כך מחזק את אמונתו ולכן בתוך ל' יום שיש בהם
שייכות לחג אין הסוכה נחשבת לישנה כי וודאי עושה אותה עבור סוכה ,עבור המצווה
שמקרבת ומדבקת אותו באמונה שלימה ברצון ה' ית'.
אבל אם עשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה כשרה .אמונה יכולה להתחדש בכול רגע
ורגע כאשר האדם בונה את סוכתו ,את בחינת האמונה שלו כבר בתחילת השנה ,היא בחינה
של שינוי אז היא כשרה .כי כאשר ,אפילו לבית שמאי ,האדם משתנה אל העמקת האמונה
הרי הדבר טוב מאוד.
למרות שבית הלל סוברים שאין לחדש כי יש בזה סכנה ,הרי אין לחדש מצד הדין .אבל
בבחירה האדם יכול לחדשה אם יודע שזקוק לכך לכן אין חשש לכך כאשר יש צורך ובחירה
בדבר.
יוצא שאין כל כך מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל ויכולים לקיים את שתי הדעות ללא
קושי רב.
משנה ב
העושה סוכתו תחת האילן ,כאלו עשאה בתוך הבית .סוכה על גבי סוכה,
העליונה כשרה ,והתחתונה פסולה .רבי יהודה אומר ,אם אין דיורין בעליונה,
התחתונה כשרה.
העושה סוכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית .סוכה נקראת על שם הסכך .סכך
בגימטריא מאה שהוא מרמז לספירת הבינה שהיא אור עליון רוחני המקיף על האדם ואין
האדם יכול להכילו בפנימיותו עדיין עד לעתיד לבוא שהוא בבחינת עולם הבאא .ומרמז הסכך
לעולם הבא ,שפע הבא תמיד אלא שצריך כלי כדי לקבלו.
הסכך הוא פסולת ,כמו שכתוב פסולת גורן ויקב .כלומר הוא נכלל מהדברים שאין האדם
זקוק להם לקיומו .יש להבין כי לכאורה נראה הדבר להפך ממש ,כי כל המותרות הם אלו
שדוחקים את האדם מרוחניותו .אם כן יש לשאול מדוע הסכך שהוא מה שהאדם אינו צריך
הוא זה שמביא לו שפע תמיד בבחינת עולם הבא.
א בעניין מניין המספרים מבואר כי ספרות האחדות הם נמנים בספירת המלכות ,עשרות נמנים בספירת
התפארת ואילו מאות נמנים בספירת הבינה שהיא כנגד בחינת עולם הבא.
ט מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
פסולת זו אינה בבחינה של תוספת יותר ממה שצריך ,אלא מלשון פסול .והוא שורש פ.ס.ל
שהוא גם כן בחינת פסול לך לוחות .בחינת התורה הקדושה .הוא עניין הדברים שהאדם
פוסל אותם שהם מיותרים עבורו והוא מוותר עליהם למען חיי התורה חיי הדבקות בה' ,לכן
ביחד עם דברים גשמיים אלו שהאדם מוותר עליהם יכול הוא לסכך את הסוכה ,להכין את
עצמו לקבלת השפע העליון ,כי בעצם הוויתור עליהם הם הפכו להיות כלי קבלה לשפע עליון
שיכול להיות מושפע על האדם.
הסכך שהוא השפע יכול להתלבש באדם על ידי לימוד התורה הקדושה ואין כלי נושא ברכה
אלא השלום .לכן מכונה הסוכה סוכת שלום כי היא עושה שלום בין עליונים ותחתונים.
העליונים קנאו במשה רבנו שהוא זה שעלה להר לקבל את הלוחות ,ולכן אנו אומרים ,עושה
שלום במרומיו ,בין מלאך הממונה על המים למלאך הממונה על האש וכו' הוא יעשה שלום
עלינו כו'.
בחינת השלום האמתית היא התורה שעל ידי לימודה יודע האדם את אורחות חייו כאן
באדמה לפי ההנהגה העליונה השמימית .דבר זה עושה שלום.
לכן הסוכה שהיא בחינת אור השפע שצריך כלי והכלי הוא הסוכה עצמה שבה האדם נמצא
כמבואר שלומד בה וישן בה כו' .כל עצם מציאותו בסוכה הוא מקיים מצווה מהתורה ,וזה
הקשר והיכולת שלנו לקבלת השפע .לא כמו המתמיהים שאז הולכים להם לטיול ולבלות
את זמנם לריק .אלא יעסוק לכל הפחות במצווה של ישיבת סוכה ואז יכול הוא להפוך להיות
כלי נושא ברכה.
לפי הקדמה זו מבואר מה שאמרו ,העושה סוכתו ,כלומר השפע ,תחת האילן ,שהוא עץ
החיים ,ולא באילן אלא תחתיו ,כלומר אינו משתמש בענפיו עבור הסוכה אלא רק יושב
תחתיו ואינו מחובר אליו .הרי זה כמו שעשאה בתוך הבית .הבית הוא הפך המטרה של
העראיות של הסוכה לכן אינו עושה דבר כי אינו מתחבר לעץ החיים אלא הוא נמצא רק
תחתיו.
סוכה על גבי סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה .יש להבין מדוע כתוב סוכה על גבי
סוכה ולא סוכה תחת סוכה .יש להבין כי תחילה נבנתה הסוכה התחתונה ועליה העליונה,
כמו שנראה שכך צריך להיות סדר הדברים .לפי מה שביארנו עד כה כך צריכה להיות בניית
האדם את אמונתו.
כלומר אדם שהתחיל בעבודת האמונה שלו והתעלה למדרגה נוספת .הרי המדרגה התחתונה
נבחנת לאינה קיימת .לכן הסוכה התחתונה פסולה ,כי נבחנת לחוסר אמונה ביחס למדרגתו
החדשה .מבואר כי עיקר מחלוקת המשנה בדין סוכה עליונה אם יכולה לקבל כרים וכסתות
ע"י שעת הדחק היא כאשר האדם עוד לא נמצא ממש בבחינה חדשה ועליונה של האמונה,
אלא שעדיין לא קנה את הבחינה החדשה לגמרי.
י מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
מבואר כי ת"ק סובר שהתחתונה פסולה ורק העליונה כשירה כי היות וכן יש לאדם בחינת
שייכות חדשה לבחינת האמונה החדשה שלו הרי קנה אותה ונמצא שם ,כי עבודת האדם
היא רק להתחיל בעבודה והקב"ה מסיימה.
רבי יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה .ר' יהודה חולק כי עד שלא קנה
האדם מדרגה חדשה לגמרי הרי עוד לא עזב את מדרגתו הישנה .לכן על האדם להתעלות כל
כולו במדרגה ורק אחר כך ,שהגיע לשם ,הקב"ה עוזר לו להישאר שם .אך עד שלא קנאה אין
הקב"ה עוזרו ממש .כי הקב"ה רוצה את יגיעת האדם והשכר הוא המדרגה עצמה .ת"ק
סובר שהקב"ה רוצה את רצון האדם ומעט מיגיעתו.
משנה ג
פרס עליה סדין מפני החמה ,או תחתיה מפני הנשר ,או שפרס על גבי הקינוף,
פסולה .אבל פורס הוא על גבי נקליטי המטה.
פרס עליה סדין מפני החמה .העניין הוא כי אם האדם הנמצא בסוכה ,בצל האמונה ,מרגיש
כי אמונתו אינה דייה ואור החמה מאיר יתר על המידה (ראה את ביאורנו בעניין החמה
במשנה א' ,צלתה מרובה מחמתה) .הנה רוצה לחזור לבחינת האמונה ,אך עושה זאת באופן
מוחצן ולא פנימי ,ורוצה לזכות באמונה ע"י גורם חיצוני כמו סדין ,ולא באופן מופנם שהוא
הסכך והאמונה האמתית בבורא עולם.
או תחתיה מפני הנשר .כאן העניין הוא להפך מהדבור הקודם .כי כאן אין רוצה לחזק את
אמונתו ולהיות בבחינת מוסיף והולך ,אלא להפך הוא מתחיל לאבד את אמונתו האמתית.
ע"י גורמים מוחצנים מנסה לאחוז באמונתו הקיימת ולא לאבדה ,כי הנשר הוא מה שנושר
מאמונתו וחושש האדם כי יאבדה לגמרי ,לכן פורס דבר חיצוני ולא עבודה פנימית ואמתית
באמונה.
או שפרס על גבי הקינוף פסולה .מבואר כי קינוף הוא דבר המיועד לקישוט ,נוי .שלא שמו
אותו שם כדי לסכך מעליו אלא לקישוט בלבד .יש להבין קישוט זה מה הוא .קישוט הוא
בחינה של תוספת כדי למצוא חן בעיני אחרים .לכן האישה מתקשטת כדי למצוא חן בעיני
בעלה .ומבואר כאן כי קישוט כזה פסול.
הטעם לכך הוא כי ע"י קישוט מנסה למצוא חן בעיני אחרים ,והרי אנו מתפללים ,ולא לידי
מתנת בשר ודם אלא לידך הפתוחה והרחבה .כלומר קישוט זה מראה על חוסר אמונה בבורא
ית' ,אלא רצון האדם שבשר ודם יעזור אותו ולא רק ה' ית' .לכן דבר זה מראה על חוסר
אמונה ופוסל.
אבל פורס הוא על גבי נקליטי המטה .הטעם הוא כי הוא רוצה לעשות לעצמו מקום בפני
עצמו ולא בשטח הסוכה הכללי ,כי רוצה להתבודד עם קונו כדי להגביר את אמונתו ,ולכן
לא עושה אותה בצורת גג דדומייא לסכך ,אלא באופן משופע הרומז על השפע הנמשך עליו
יא מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
מלמעלה בעת התבודדותו עם קונו והתייחדו עמו ית' .לכן אופן זה של כביכול מקום הוא
נכון וטוב כי למרות שהו עושה לעצמו מקום שונה ונפרד מהסוכה ,עדיין במהותה אינו שונה
ממנו כלל ולכן כשר כמבואר.
אבל אם עושה גג ממש ולא כאהל הרי זה פסול משום שאז אין את בחינת המשכת השפע
כמבואר אלא בחינה בפני עצמה ויציאה ממהות עניין הסוכה ממש .כי למרות שהמעשה
שווה שבשנ יהם רוצה להתבודד עם קונו ,הנה יש בהם הפרש גדול מאוד עד שזה כשר וזה
פסול.
ההפרש הוא כי שיפוע מעיד על ביטול .ראש השיפוע הוא חד ואין לו ממשות עצמית והוא
מתבטל לחלל הסובב אותו ,לכן אז האדם מעיד על ביטול לסובב אותו לסוכה ולכן שיפוע
מעיד על שפע .אך כאשר אין שיפו ע ויש גג ממש (של טפח) הנה אז יש לאדם גג חדש בחינת
מקור שפע מחודש ,אז ההתבודדות שלו עם קונו היא עם עצמו ולא עם קונו ומחליף בין
הדברים.
אפשר לחשוב כי היות והאדם הוא חלק אלוה ממעל הרי אם האדם מכיר עצמו מכיר הוא
את ה' ית' ,ודבר זה אולי נכון במשך ימות השנהב ,אך בימי הסוכות אין ראוי לעשות זאת
משום שאז יש נוכחות השגחת ה' ממש בכל רגע על ידי הסוכה והאדם צריך להיות בקשר
ישיר עם ה' ית' ללא אמצעי של עצמו כלל.
משנה ד
הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקסום וסכך על גבה ,פסולה ואם היה
סכוך הרבה מהן ,או שקצצן ,כשרה .זה הכלל ,כל שהוא מקבל טמאה ואין
גדולו מן הארץ ,אין מסככין בו .וכל דבר שאינו מקבל טמאה וגדולו מן הארץ,
מסככין בו.
הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקסום וסכך על גבה פסולה .ביאור עניין אלו
הגידולים .יש בגידולים שתי תכונות והם:
א) מחוברים מצד אחד לקרקע.
ב) ניתן להגביהם ולהפכם לסכך.
בחינה שניה זו היא בחינה של אמונה כמו שבעהי"ת יתבאר בדברינו .והטעם שסכך זה פסול,
כי הוא מחובר לקרקע.
ב וגם בזה יש לעיין למרות שיש אבן עזרא שמרמז לכך ראה פרשת כי תשא פרק לא' פסוק יח'
יב מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
הביאור הוא כי אמונת האדם אינה יכולה להישען ולהסתמך על דברים ארציים בלבד.
שיקולים ומחשבות אלו הם הפך האמונה ,כנודע מגדולי ישראל שהיו מכלים בכל יום ויום
את כספם כי בטחו בה' ית' שיספק להם כל צרכם למחרת.
למרות שאין נדרש מהאדם להגיע לדרגות אמונה כאלו ,אך אין לו ביטחון אמתי בה' אם יש
לו בצד את הביטחון הכוזב של מתנת בשר ודם .הוא הרכוש שאסף ואוסף בימי חייו.
לכן אם הסכך ,שהוא האמונה כמבואר ,מחובר לקרקע הרי הוא פסול משום שהאמונה של
האדם היא תלוית דבר גשמי ,ממון שרכש ,או סומך על עזרת אחרים לו ,אז מאבד את
האמונה בה' ית' שממנו הכל ממש .אך גם לזה ישנה תקנה ,וכמו שמבואר בהמשך המשנה.
ואם היה סכוך הרבה מהן .כלומר שעירב את המחובר לקרקע ,את האמונה הכוזבת ביחד
עם אמונה אמתית שהיא הסכך הכשר שנמצא על גג סוכתו .הרי זה כשר.
כי על ידי הפעולה הזו מחבר את אמונת בשר ודם שיש בו ,ביחד עם אמונת שמיים .כך האדם
מבטל את אמונתו הכוזבת וכן את דעותיו הלא ישרות ביחד עם אמונת חכמים שיורו לו את
הדרך הנכונה המובילה בית אל .כי אז מבין שגם אותה עזרה שמקבל מהזולת היא רק מה'
ית' .כן הממון שרכש אין הוא שלו ולכן יכול הממון להעלם באותה קלות כמו שבא .אך ה'
ית' הוא זה שרצה שיהיה לו ממון זה כעת ,ולכן יש לו ממון ,אך ללא רצון ה' לא היה לו ממון
כלל.
אם האדם מבין עניין זה הנה יש לו אפשרות להשתמש בממון זה באופן ראוי ואז אולי יתברך
ממונו ולא יאבד ,כי עושה עמו דברים טובים שהם עבור גדולת ה' ועשיית רצונו ולכן מרבה
לו ה' ית' את שפעו .זה יכול להיעשות רק אם האדם מכיר שהכל מה' ומחבר אמונה כוזבת
זו עם אמונת ה' אמתית.
או שקצצן כשרה .כמובן שאם האדם עקר את אמונתו הכוזבת לגמרי ושם את מבטחו בה'
הרי שהסוכה כשירה .כי למרות שמכיר שמה' הכל הנה כל זמן שיש בו מעט בטחון בדבר
גשמי כמו ממון יש בו עדיין פניות מאמונה אמתית ,כמו שכתבנו על גדולי ישראל לעיל ,לכן
עקירת ספק אמונה זו היא פתרון אמתי ונכון אך קשה מאוד ולא כל אדם מסוגל לעמוד
בדרגה מאין זו.
זה הכלל ,כל שהוא מקבל טמאה ואין גדולו מן הארץ ,אין מסככין בו .שני תנאים מבוארים
כאן ,טמא וגידולו מן הארץ.
יש להבין מדוע דווקא שני תנאים אלו הם אלו שגורמים שיהיה ניתן לסכך וזה כדי להיות
באמונה שלימה עם ה' ית'.
טומאה וטהרה הם ב' מצבים רוחניים ומראים על השתנות המדרגות של האדם .כלומר על
אי יציבות .אמונה שלימה בה' ית' אינה דבר שמשתנה היא יציבה ולכן אינה מקבלת טומאה,
כי לעולם היא טהורה .לעולם היא במצב אחיד של אמונה ובטחון בה' .כמובן שיש בזה
מדרגות שונות ורבות .אך באה כאן המשנה לבאר לנו כי מי שהוא במדרגה של טומאה,
כלומר שמצבי הרוח שלו משתנים ועבודת ה' שלו אינה באחדות אלא בשינוי מתמיד ,הרי
יג מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
דרגת האמונה שלו בה' אינה גבוה ולכן אי אפשר לסכך עם אמונה מאין זו כי אין זו אמונה
ממש אלא רק לרגעים באה ואז חולפת הולכת לה.
משום כך מבואר כי על האדם להיות קבוע בעבודתו עם ה' ,ולאו דווקא במעשה ,כי הזמנים
משתנים ופעמים שהעייפות גוברת ,אך כל זמן שהעייפות גוברת ולא העצלות הרי יש בזה
עבודת ה' תמה.
אך אם מתחלף עייפות בעצלות יש בזה בחינה של פסול גדול של טומאה כי אז פוסק האדם
מהתמדת מחשבתו ולהתנסות בנסיון רציני ואמתי בעבודת ה'.
למרות שאולי דברים אלו הם קשים הרי יש בהם אמת ממש ,כי עבודת ה' אינה דבר פשוט
כלל והאדם צריך לשעבד את כל כולו על מנת להגיע לדבקות גדולה ככול יכולתו ,לכן אל
לאדם להתייאש ואל לו להתעצל ,אך עייף מותר לו להיות ואף חייב להיות כי מעיד זה על
שעובד הוא.
וכן גידולי קרקע ,כבר נתבאר כי עיקר העבודה היא לקחת את האמונה הכוזבת שהיא מתנת
בשר ודם ,ולהעלותה לאמונה בה' ית' .ולכן הסכך ,האמונה השלימה צריכה להיות דווקא
מגדולי קרקע ,אך מנותקת מהקרקע.
משנה ה
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין ,אין מסככין בהן .וכלן שהתירן ,כשרות.
וכלן כשרות לדפנות.
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין ,אין מסככין בהן .מבואר כאן על סכך שהוא כשר,
דהרי אינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ .אך אין בו כוונה לשם סכך .כאן מתבאר לנו עניין
חדש בדרכי האמונה.
איתמר ,אין עושין מצוות חבילות חבילות ,הכוונה כי כל מצוה היא צורת חיבור פרטית לה'
ית' ולכן יש לעשותה בפני עצמה עם מלא הכוונה ולא לערבה עם עוד קשורים עם ה'.
כן כאן כאשר עושים את האמונה חבילות חבילות ,והכוונה נעשית מילים סתמיות על
שייכות האדם לה' כמו ,אני מאמין בה' שכל מה שעושה הוא לטובה .הרי אי אפשר לסכך
בזה כי אינו מראה על אמונה אמתית אלא על בחינה של מהפה החוצה ואין בזה ממש כלל.
אך כאשר פורטים את האמונה לפרטים רבים בכל מהלך היום .ומתבוננים ומבינים כי הכל
מה' ית' .ומאמינים בזה הרי אפשר לסכך בזה .כי אז יש בזה ממשות יש בזה מעשה כי האדם
בכל פעולה שנעשית לא די שיאמר ברוך ה' או כפרת עוונות או הכל מה' ,אלא יעמוד רגע
אחד ויתבונן כיצד מה שנעשה כעת הוא לא רק שנעשה מה' ,וזה צריך להיות ברור ופשוט
לכל יהודי .אלא אותו דבר שנעשה לו הוא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לו ממש .וזה
למרות שיש פעמים שקשה הדבר מאוד והכל לפי גודל הניסיון ומעלת האדם.
יד מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
ולזה באה המשנה ומבארת כיצד ניתן להכשיר מצוות מחוברות אלו ואמונה כללית ,על ידי
שפורטן לפרטים רבים ולא מתייחס לחיים כחבילות חבילות שהם מובילים אותו לאן
שמובילים ,אלא שהאדם על ידי שמתבונן בדברים יש לו יכולת לראות את החלקים של חייו
ולא לראותם כמקשה אחת.
וכלן שהתירן ,כשרות .כמו שביארנו .כי אחר שמתבונן בכל דבר ודבר בפני עצמו מכשירן כי
מבין את טובו ית' בכל מה שנעשה לו.
וכלן כשרות לדפנות .כאן לראשונה מוזכר עניין הדפנות במפורש ,אמנם נרמז במשנה
הראשונה בעניין גבוהה עשרים אמה אך שם דובר על הסכך ולא על הדפנות.
נבאר ,דופן כבר נזכרה במניין שהם שלוש אך לא הוזכר עדיין ממה עושים אותה.
דופן הוא בניין האמונה כמו שביארנו במשנה ראשונה בעניין דפנות המגיעות עד לסכך .כמו
שסכך הוא האמונה עצמה.
לכן מבארת המשנה כאן כי ניתן לבנות את אמונת האדם באופן כוללני כל זמן שהדבר בונה
את אמונתו .לכן טוב להרבות בדברים כמו ברוך ה' וכו' כמו שהזכרנו ,אך זה רק הכשר
מצווה כמו הכשר אמונה ולא אמונה ממש בה' ,ויש בזה הפרש גדול מאוד בין השניים.
האמונה עצמה אינה יכולה להיות כללית .כלומר שכנוע עצמי של אני מאמין .כי זה טוב עבור
הבניין ,עבו ר הדופן .אך לא עבור האמונה עצמה שהוא הסכך כי רק על ידי הכרה אמתית
בדבר על ידי התבוננות מעמיקה אפשר להגיע לדרגות אמונה גבוהות ואמתיות.
יש להבין כי עניין האמונה אינו דבר קל כלל אלא רוב זמנו ומעשיו של האדם צריכים להיות
עבור בניין אמתי שלו עד שיגיע לאמונה אמתית ,לכן שכנוע עצמי בעניין של בניין הדפנות יש
בו תועלת אך צריך לדעת כי תועלת זו היא זמנית בלבד ורק הכשר לאמונה אמתית של
הסתכלות והבנה שהכל נעשה לטובתו של האדם ממש.
משנה ו
מסככין בנסרים ,דברי רבי יהודה .ורבי מאיר אוסר .נתן עליה נסר שהוא רחב
ארבעה טפחים ,כשרה ,ובלבד שלא יישן תחתיו.
מסככין בנסרים ,דברי רבי יהודה .כדי להבין את מחולקת התנאים הזאת על פי שיטתנו יש
להקדים ולבאר.
אמונה בבורא ית' צריכה להיות תמידית בקשר אמיץ בל ינתק ממנו ית' .כאשר האדם אינו
מחובר לחי החיים ,הקב"ה ,הרי האדם נבחן כי יצא מאמונתו בו ית' .כי פעמים רבות קורה
שהקב"ה אינו ממלא את כל ישותו של האדם ואז הוא מרגיש חוסר בקשר עם הבורא ית',
זו היא סתירה גדולה וקושיא רבה כי הרי הקב"ה לית אתר פנוי מיניה וממלא את כל
המציאות עד שחז"ל אמרו לנו שאין העולם מקומו של ה' אלא ה' הוא מקומו של העולם.
טו מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
ישנה עוד בחי נה של קשר עם ה' ית' והיא כאשר האדם אינו תופס את עצמו ממש ,כלומר
אין הוא מחשיב את עצמו כמרכז המציאות שהכל נעשה בעבורוג .אז כאשר האדם אינו חושב
כך הנה אז אין גאוותו ממלאה את כל עצמיותו ,אלא נשאר מעט כלי ריקן בו .זה מה שאמרו
חז"ל על בעל הגאוה ,שאין אני והוא יכולים לדור במקום אחד .כי הוא כלי מלא מעצמו ואם
כן היכן יהיה ה' ית'.
ואחר הקדמה קצרה זו נבוא בעהי"ת לבאר את מחלוקת ר' יהודה ור' מאיר.
ר' יהודה סובר שכל זמן שהסיכוך ,במקרה שלנו נסר ,אינו בן ד' טפחים הרי הוא כשר .הטעם
לכך הוא כי ד' טפחים הם מכונים מקום חשוב .כל זמן שאין האדם מחשיב את עצמו לגמרי
ואין גאותו תופסת את כל עצמיותו הרי האמונה עדיין קיימת .לכן יש לו יכולת ליצור קשר
טוב עם ה' ית'.
כאן נראה כי ר' יהודה מקל מאוד ולא כפי שביארנו שמחמיר גדולד .אך כאן מדובר לפי חוזק
האמונה של האדם ועד עד היכן היא מגעת ,בזה ר' יהודה מחמיר .וסובר שהאמונה יכולה
להגיע ולהשפיע הרבה מאוד גם לרחוקים מה' ית' וזה החומרה של בחינת האמונה לפי ר'
יהודה שיכולה להשפיע רבות במציאות.
עניין ההשפעה לאחרים הרחוקים היא כאשר האדם יש בו ביטול לה' ית' הרי הוא נעשה
חלק מכח השפעתו ית' כי אין לו עצמיות בפני עצמו לכן יש בו כח להשפיע גם כן לאחרים
הרחוקים מה' ית' ,כי על ידי שהאדם בטל הרי ניכרת מציאות ה' מאותו אדם.
על אדם זה אמרו חז"ל (יומא פו' ע"א) ,ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על
ידך שיהא קורא ושונה ומשמש ת''ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות
אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו
תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר,
ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר .לכן הוא נעשה גילוי של השכינה ממש
במציאות וכל הרואה מושפע ממנו.
ורבי מאיר אוסר .והטעם שהוא אוסר משום שיצא כבר מדין לבוד.
כלומר לפי ההקדמה כל זמן שהאדם יוצא ומתנתק מרבונו של עולם הרי הוא מעיד על עצמו
שאין לו קשר תמידי אתו ית' .ומשום כך אמונתו פחותה מאוד עד שנבחנת שאינה ממשית
ח"ו .כי אין אתר פנוי מיניה ,והאדם שמפנה ליבו מהקב"ה הרי הוא אינו מאמין דיו בה' .על
כן כאשר ישנם נסרים שמראים על בחינה של עצמיות ,למרות שאין האדם מלא מעצמו
עדיין ,הנה לר' מאיר הוא אינו יכול להיות חלק מהאמונה השלמה.
ג למרות שאמרו חז"ל שכל העולם נברא בשבילי ,אך שם הכוונה לגדולת האדם וחשיבותו ולא שהכל מכוון
אל האדם ממש
ד ראה משנה א' ומשנה ב'.
טז מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
כי כל זמן שיש לאדם עצמיות ישייך את הדברים שנעשים במציאות אל עצמו גם כן ולא
יבטל עצמו ממש לה' ית' שהכל מאיתו ית' .ולכן כל נסר פסול הוא אם יש בו ד' טפחים.
נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים ,כשרה ,ובלבד שלא יישן תחתיו .שינה היא אחד
חלקי שישים ממיתה .השינה מראה על התבטלות האדם לאלקיו והאמונה בה' ית' שיחזיר
את נשמתו של האדם חזרה אליו בקומו משנתו .לכן חייב האדם לישון בסוכה כדי להעיד על
עצמו שאמונתו בה' היא באהבה כה רבה ,כמו שכתוב בכל נפשך ,אפילו לוקח את נפשך .וזה
בחינת השינה לקיחת הנשמה.
מבואר כאן ב משנה כי אם הנסר הוא ד' טפחים הרי הוא אינו ראוי לאמונה כי יש בו מקום
חשוב ומראה על גאוותו המרובה של האדם ,ולכן אין לישון תחתיו.
כלומר אין לאדם לשקוע באמונה הכוזבת בעצמו וליפול לאשליה הזו של להתבטל לכוחי
ועוצם ידי .כי ההנאה הרגעית והרגשת ההצלחה והכוח אלו יכולים לגרום לשיכרון לאדם
ולשקר לעצמו .משום כך כאשר האדם מלא מעצמו ,העצה היא לא ליפול לדבר זה ולא
להתבטל להרגשת הכוח והעוצמה המדומים.
עדיין יש לבאר מדוע היא כשרה אותה סוכה ,דהרי יש בה נסר ד' טפחים שמעיד על עצמיות
האדם שאין אני והוא יכולים לדור במקום אחד.
אלא שלמרות שיש כאן עצמיות של האדם סוף כל סוף הנסר הוא חלק מהסכך שמגן ,כלומר
הוא חלק מאותו צל אמונה .לכן יש בו יכולת להיות חלק מהכשר סוכה אך אין הוא חלק
ממש של הסכך ולכן אינו יכול לישון תחתיו כמבואר .כי אז האדם למרות שהוא מלא בעצמו
הנה יש בו עדיין זיקה לה' ית' באמונתו בו ית' כי מבין שמה שמגן עליו הוא מה' ית' למרות
שהביטוי לכך הוא דרך מעשי האדם עצמו .משום כך יש בו שייכות לאמונה אך אין זו אמונה
שלמה כמבואר כי האדם כן נתון בעצמו ולא התנתק מעצמו לגמרי ,אך נכלל באמונה בה'
ולכן גם בחינה זו יש בה שייכות וכשרות לסכך ,לאמונת האדם.
משנה ז
תקרה שאין עליה מעזיבה ,רבי יהודה אומר ,בית שמאי אומרים ,מפקפק
ונוטל אחת מבינתים ,ובית הלל אומרים ,מפקפק או נוטל אחת מבינתים .רבי
מאיר אומר ,נוטל אחת מבינתים ,ואינו מפקפק.
משנה זו עוסקת בהבנה העמוקה של עניין הקבוע והעראי בחיים ,ובהדרכת גדולי העם כיצד
לעבוד באופן נכון בעניין עדין זה.
בית הוא קבוע והסוכה ,שהיא צל האמונה ,היא עראית .אך ר' יהודה סובר כי אף את הסוכה
יש לעשותה באופן קבוע ולא באופן עראי ,כמבואר במשנה א'.
יז מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
הטעם הוא כי את האמונה של האדם יש להכניס לכל תחומי החיים ולהפכה לחלק בלתי
נפרד מחיי האדם .שתהיה סוכתו כמו ביתו ששם הוא מקום עיקר משכן האדם.
אך חכמים סוברים שאמונה אמנם צריכה להיות בכל חלקי החיים של האדם ,ובזה אינם
חולקים .אלא חולקים רק באופן ההבנה שהעולם הזה אינו קבוע .וזה באה הסוכה לסמל.
ומשום כך סוכה היא דירת עראי דווקא.
יוצא כי מחלוקת ר' יהודה וחכמים הוא באופן הבנת הסוכה במהותה.
ר' יהודה סובר שהסוכה היא כמו החיים ולכן האמונה צריכה להיות קבוע כמו הבית.
וחכמים סוברים כי הסוכה מסמלת את עוה"ז והאמונה היא מעבר לארעיות העוה"ז שהיום
כאן ומחר חולף ,לכן אל לנו להכניסה באופן ארעי אלא להאמין שיש מציאות של קביעות
לאדם והוא רק בעוה"ב .כי כאן כל הדברים הם בני חלוף.
וכעת נבוא לביאור המשנה בעהי"ת.
תקרה שאין עליה מעזיבה .קביעות האדם ,ביתו ,שאין לה אחיזה ובטחון בבחינת האני,
שהוא עצמיות וגאוות האדם ,ורוצים להכניס את האמונה לביתו .כיצד עליו לנהוג בהכנסת
האמונה לחייו.
רבי יהודה אומר ,בית שמאי אומרים ,מפקפק ונוטל אחת מבינתים .לפי בית שמאי יש צורך
בב' פעולות שעל האדם לקיים.
א) פקפוק .ב) נטילה .ויש לבאר מה הם ב' פעולות אלו.
פקפוק ,נעור המציאות ולהשאיר אותה כמו שהיא אך לאחר שעברה טלטלה .זה הוא הרעיון
של הרמת הנסרים ,שהם הגג ,טלטולם והחזרתם למקומם הראשון .רק אחר כך לקיחה של
חלקים ושימת סכך אחר במקום הראשון .כלומר שינוי החיים.
העניין הוא כי כאשר האדם מתחיל להתקרב לאמת ורוצה להכניס את אמונת ה' ית' בעולמו,
עליו לעשות שינויים רבים .בית שמאי סוברים כי השינוי צריך להיות מאוד קיצוני כדי
להראות על קביעות וקביעת האמונה בחיי האדם.
תחילה עליו להתנער מדעותיו הקודמות והכוזבות ,זה עדיין רק עניין של פקפוק .ואח"כ עליו
לשנות את חייו ולא רק את תפיסתו ,אלא את לבושו ומקומו וכו' .זה עניין הנטילה מבנתיים.
כלומר שינוי המציאות והפנמתה מחדש באופן שונה ממה שהיה מורגל אליו בתחילה.
ובית הלל אומרים ,מפקפק או נוטל אחת מבינתים .לשיטתם כדי לקבוע את האמונה בבורא
עולם אין צורך לעשות ב' פעולות אלו ,אלא או לטלטל את חייו ,ועל ידי טלטלה זו כבר יגרום
שהאמונה תחדור פנימה לאט לאט ,אבל באופן מופנם וחזק.
או שאפשר ,כדי להכניס את האמונה לחייו באופן קבוע ,לשנות את החיים ואת מקומו .ועל
ידי השפעה החבר תית יפנים את אורח החיים החדש .וכך גם כן תיכנס בו האמונה באופן
תמידי .כי יחווה עניין זה של שינוי כל הזמן.
יח מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
יותר בעומק .כאשר האדם מכיר במציאות חדשה שסובבת אותו ,יכול לשנות את כל אורח
חייו ,יש בזה יתרון כי משנה לבושו ומקומו ואז מתנתק בכח ממה שהיה עליו לטורח גדול
ומעיק בעבר .אך יש בזה גם כן חסרון ,כי אז פועל פעמים רבות כנגד עצמו ממש כנגד מהותו
הפנימית .ומנסה בכח לאלץ סגנון חיים שונה ממהותו הפנימית .בזה יכול לגרום לנזק גדול
מאוד ויש להיזהר מזה.
אך אם האדם רק משנה את דעותיו ונשאר באורח חיים ישן שלו הרי יש בזה סכנה שיישאר
שם ויחזור למה שהיה שם מעולם .אך יש בזה יתרון כי אז ההפנה היא עמוקה יותר ונכנסת
פנימה יותר מאשר מה שהיא מבחינת החוץ ודי בזה ,אלא כאשר הוא מבפנים בעומק אז
השינוי הוא תהליך מופנם ואיטי.
רבי מאיר אומר ,נוטל אחת מבינתים ,ואינו מפקפק .והוא דעת חכמים שהסוכה מראה על
עראיות העולם והדבר הזה מביא את האדם לבטחון בה'.
לכן הפעולה הדרושה היא הכנסת האמונה על ידי שינוי דרכיו ,כי על ידי שינוי זה מראה
שהעולם משתנה ,ושינוי מעיד על עראיות .ואילו תפיסת האדם היא קבועה אך שינוי מקומו
ואף לבושו מתחלפים ,כי מחליף כל פרק זמן את בגדו .כי הרי הם מתלכלכים .לכן בגדים,
מלשון בגידה ,מעידים על שינוי .וכן שינוי מקום מגורים וכו' מעיד על עראיות העולם .וכן
סובר שחוששים למיעוט והנה יש מיעוט של חזרה לדרכו הסוררת אם לא ישנה מקומו ,כמו
שביארנו בשיטת בית הלל .לכן האדם ישנה את מקומו ולבושו וקודם זה משינוי תפיסתו
לגמרי ,כי סכנה רבה יש בזה.
משנה ח
המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה ,אם יש רוח ביניהן כמותן ,כשרה.
החוטט בגדיש לעשות בו סוכה ,אינה סוכה.
המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה ,אם יש רוח ביניהן כמותן ,כשרה .מבאר
הברטנורא כי שיפוד אינו מגדולי קרקע ,וארוכות המיטה הם כלים המקבלים טומאה.
יש לעיין מדוע חוזר התנא ונותן דוגמאות כאשר כבר נאמר כלל זה במשנה ד' ובדרך כלל
המשנה מביאה פרט ורק אח"כ מוסרת את הכלל ,ומדוע כאן הדבר שונה ונאמרו הפרטיים
הדוגמאות כמה משניות מאוחר יותר ששם מפרטת מעט את הדברים.
אך למעיין מובן כי הדוגמאות כאן הם של מעמידי הסכך ,שמסדרים כלונסאות תחילה בסכך
ונותנים פסל עליהן .יש להבין מה הוא מעמיד האמונה ,שהיא הסכך.
העמדת האמונה וקיומה הוא על ידי פעילות האדם בתמידות ,לימוד התורה וקיום המצות.
על ידי עשייתן הרי האמונה מקבלת כלי קיבול כדי שתהיה יכולה להיות מוכלת על ידי
התורה הקדושה ומצוותיה.
מבאר לנו כאן התנא כי התורה צריכה להיות תורה שאינה מקבלת טומאה ,כי נאמר שדברי
תורה אינם מקבלים טומאה.
יט מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
אך דברי תורה שאינם מקבלים טומאה נכונים לעניין התורה עצמה .אך טומאה וטהרה תלוי
במי שאמרה ולא בגופא של תורה .רק מי שהוא אומר דברי תורה הרי עצם הדברים אינם
מקבלים טומאה ,ותורתו של האדם מעמידה את אמונתו .אך אם טמא האדם הרי למרות
שאין הדברים מקבלים טומאה הרי כלל הוא שטמא יוצא מטמא וטהור יוצא מטהור .לכן
יש להבין כיצד כאן מטמא יוצר טהור שהם דברי התורה עצמם.
כיצד האדם נעשה טמא .על ידי שמהפך את הקדושה ועל ידי כך מעלים אותה .כבר גדרו לנו
חז"ל ואמרו כי בכל מקום שבו אתה מוצא גדר עריות שם אתה מוצא קדושה .גדר העריות
הוא רחב מאוד החל ממעשה דרך דיבור ומחשבה רח"ל .לכן כל דבר שהוא עריות שהם
בחינה של זנות ,תזוזה למקום אחר למעט דברי קודש של תורה וכו' הרי הם ערוה ועריות
על האדם.
למרות שכאשר האדם עמל וצריך לדברי הרשות הרי אין זה עבירה ,אך עדיין צריך למעט
בהם ככול יכולתו כי יש לו משיכה פנימית לדבר בהם יותר ולהאריך היכן שלא צריך והרי
זה בחינה של סייג שלא ימשך יותר מידי ואז יבוא גם כן ח"ו לידי דיבורים אסורים שאז
נעשה טמא לגמרי.
בזה מתחילה להיות כאן הבנה כיצד דברי תורה שאין בהם גופא טומא ,הנה הם נעשים
זולים ,בלשון הגמרא דברי תיפלות שנאמרו בכלל כי כל המלמד ביתו תורה הרי מלמדה דברי
תיפלות .כי תדבר בהם בכל מקום וכן במקומות האסורים רח"ל .לכן אדם טמא הוא המדבר
בהם ,בדברי התורה הקדושים ,דברי תיפלות ממש למרות שהם טהורים בעצמם הרי יש
בהם מאין זלזול.
עניין גדולי הארץ הוא קיום המצוות .כי ההפרש בין קיום המצווה ואי קיומה לפעמים תלוי
בהפרשים דקים מאוד כחודו של שיפוד .לכן צריך האדם שסומך על האמונה שיהיה גידולו
מהארץ מהקרקע .ובית נחשב לקרקע ולכן צריך שגידולו יהיה מהבית.
בבית ינחילו לאדם ,לילד ,תורה ומצוות ואמונה בבורא ית' .וכמו כן יתנו לו הבנה אמתית
במעשיו .על ידי כך ירצה ויחפוץ לקיים מצוות ה' .עצם נפשו החפצה תיתן לו את מקום
אמונתו בליבו .ולא ילך חלילה לרעות בשדות זרים שיש בהם שועלים קטנים המחבלים את
הכרמים ,את כרם ישראל הקדושים.
מבואר כי כל עניין המעמידים שדיברנו בהם הם התורה של האדם שהיא זו שמעמידה את
אמונתו של האדם ,התורה היא כלי האמונה.
החוטט בגדיש לעשות בו סוכה ,אינה סוכה .מבואר כי הסכך כבר קיים והוא רוצה רק
לבנות את הדפנות מלמטה .הרי זה בבחינת תעשה ולא מן העשוי .כלומר הסכך כבר עשוי
ואין כאן עשיה כלל.
כי את האמונה צריך האדם לבנות נדבך אחרי נדבך ,שלב אחר שלב .ואי אפשר לקבלה
מהמוכן .והעמל על האמונה הוא רב מאוד.
כ מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
לכן אינו יכול לקבל את אמונתו אף לא מביתו .אלא שבבית אפשר להחדיר בו את שורשי
האמונה בהבנה .אך כל אחד צריך לעשות את עבודתו בעצמו .זה מה שמבואר כי את הסכך
יש לעשות בעצמו ולא שיהיה מהעשוי .יש לבנותו לאט לאט ובאופן מדורג ממטה למעלה.
יש לבאר כיצד יש בחינה של עשוי באמונה ,סכך מוכן שחוטטים בתוכו את הסוכה.
יכול אדם לחשוב שעצם זה שנולד בבית שומר תורה ומצוות הנה יש בו גם כן אמונה .כי
מדברים אתו על זה ולמד בחיידר על ה' ית' וכו' לכן חושב שיש בו כבר קניין של אמונה .זו
טעות גדולה שאינה נכונה כלל כי רק כאשר האדם עמל ביגיעה אמתית הנה יש בו יכולת
להפנים את אמונתו על ידי נסיונות חייו .רק על ידי נסיון בסופו של דבר נכנסת באדם
האמונה כמו אברהם אבינו שהיה צריך לעבור עשרה נסיונות עד שהיה בעל אמונה שלמה
בה' ובצוויו.
משנה ט
המשלשל דפנות מלמעלה למטה ,אם גבוהה מן הארץ שלשה טפחים ,פסולה.
מלמטה למעלה ,אם גבוהה מן הארץ עשרה טפחים ,כשרה .רבי יוסי אומר,
כשם שמלמטה למעלה עשרה טפחים ,כך מלמעלה למטה עשרה טפחים.
הרחיק את הסכוך מן הדפנות שלשה טפחים ,פסולה.
המשלשל דפנות מלמעלה למטה .ב' סוגי עבודה יש לאדם .מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.
והם שני אופני הסתכלות על המציאות.
האדם שמסתכל מלמעלה למטה היא בחינת הסתכלות כללית ממעוף הציפור ומנסה
מהכללות לתפוס את הפרט .כלומר יש להאמין וכעת הוא מנסה לראות כיצד הוא יכול
להנחיל את תפיסת עולמו זו של הכללות ,לפרטים קטנים אשר בחייו .כי יודע את האמת אך
אינו יודע כיצד להכיל אותה עדיין על עצמו ממש .מבארת לנו המשנה שדבר זה הוא טוב
ויפה באופן העבודה אך רק אם היא לא,
אם גבוהה מן הארץ שלשה טפחים ,פסולה .כי האמונה צריכה אחיזה בארץ במציאות.
האדם המנותק מהמציאות אינו מצליח להחדיר את אמונתו בתוך המציאות ,הרי הוא מנתק
את אמונתו ואין לה ממשות .כי היא מנותקת מאחיזה ממשית.
כל שלושה הם כלבוד ,מחובר ,אם יש יותר משלושה הוא מופרד מנותק ,לכן המציאות שהיא
הקרקע היא אחיזת האמונה .כי רק מי שמחובר למציאות יכול להגיע לאמונה אמתית כי
לא בשמים היא ורצה הקב"ה להשרות שכינתו בתחתונים ,שיהיה לו מקום דיור שם .לכן
רק אם מחובר לקרקע האדם יכול לבוא לידי אמונה שלמה.
מלמטה למעלה ,אם גבוהה מן הארץ עשרה טפחים ,כשרה .מבואר בגמרא (סוכה ד' ע"ב)
כי השכינה לא ירדה מעולם מתחת לעשרה טפחים .מבואר כי אותם עשרה טפחים שאין
כא מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
בהם כביכול שכינה ,הנה הם מקומות שאין בהם יכולת של בהירות ולכן הם מקומות של
בלבול וחוסר ידיעה אמתיתה.
גם מקומות אלו הרחוקים מידיעה על האדם להחדיר בהם מציאות של ידיעת ה' וסדר עולם
על פי רצונו ית' .לכן הסוכה שדפנותיה צריכים להיות י' ממטה למעלה היא מכניסה סדר
באדם ובבלבוליו.
כלומר כאשר יש שכינה עד עשרה טפחים והיא בחינת צל האמונה ,הנה כאשר יש דפנות
שמגיעות לעשרה טפחים הרי גורם לחיבור לשכינה את אותם עשרת טפחים ,אז יש בזה
כשרות כי זה חלק ממהותה של הסוכה לחבר את כל המציאות הקיימת של האדם עם הבורא
ית'.
רבי יוסי אומר ,כשם שמלמטה למעלה עשרה טפחים ,כך מלמעלה למטה עשרה טפחים.
בא לחלוק על גישת ת"ק שהאמונה צריכה אחיזה בארץ ממש .סובר כמו ר' יוסי כי כמו שיש
להעלות את האמונה מעל כל הספקות והבלבולים כך אם אדם מצליח להוריד את האמונה
אף לחלל השמים ,שהוא מעל הארץ אך אינו מעורב עם המציאות ממש ,הרי זו בחינה
לאמונה שלימה.
כי האדם צריך להמשיך אפילו במעט את אמונתו לחייו אך אינו צריך להחדירה לכל פרטי
הפרטים של חייו בכדי שהיא תכה שורשים אמתיים בתפיסת עולמו .כאשר יש בה תפיסה
מועטה הרי מעט ככולו ולכן היא ממלא אותו ממש .כמו מעט היום ככולו בעניין ברית
ולהבדיל אבלות .לכן מעט אמונה בחיי האדם מכניסה הרבה ממנה לפנימיותו ואז לכללות
חייו ממש.
הרחיק את הסכוך מן הדפנות שלשה טפחים ,פסולה .דופן ביארנו כי היא הכנסת האמונה
לחיים .כאן מבואר כי יש לאדם רצון להכניסה לחיים אך מה שהוא מכניס אינו אמונה כי
אם חלל.
יש לבאר חלל זה מה הוא .חלל הוא מקום שבו האדם מרגיש שאין בורא לעולם ,האדם לוקה
ב אמונתו ולפתע אין לו דבר אין הוא מצליח למצוא את ה' בלבבו כלל ובודאי הוא פסול.
יש להבין כיצד מצב זה מתרחש בחיי האדם שיש בו אמונה ,מה קרה שאמונתו נעלמה לגמרי
ואין הוא מוצא את הקב"ה .הדבר מתרחש כאשר הדברים מתנהלים לא על פי רצונו של
האדם ואין הוא מסוגל לקבל כי זה רצון ה' שיעשו הדברים כך ולא אחרת.
אז האדם נכנס למרה שחורה ומחשבות זרות ,למה זה מגיע לי ,מה עשיתי רע ,וכן הלאה
באופן זה .מחשבות שאינן בריאות לנפש.
אז לאט לאט מתרחק האדם מבורא עולם .וזה מה שמבואר במשנה .כי האדם כן בונה ומגיע
למקום האמונה .אך האמונה רחוקה ממנו כי כבר נוצר חלל בינו ובין בורא עולם רח"ל .לכן
משנה י
בית שנפחת וסכך על גביו ,אם יש מן הכתל לסכוך ארבע אמות ,פסולה .וכן
חצר שהיא מקפת אכסדרה .סוכה גדולה ,שהקיפוה בדבר שאין מסככים בו,
אם יש תחתיו ארבע אמות ,פסולה.
בית שנפחת וסכך על גביו .עיקר הבית הוא הקרקע שעליו הוא נמצא .בית הוא מקומו של
האדם והרגשת הביטחון שיש לו במציאות.
האדם חי את חייו במישרין מוגן מפני הרעות החולפות בחוץ ,רוח וסערה ,חמה ושלג .ולפתע
פתאום אותה הגנה שהייתה לו נפסקה וכל הרעות שיש בחוץ עומדות להיכנס לחייו.
הדרך היחידה שיש לאדם אז במצב של אי בהירות זו הוא ניסיון להכניס סדר בבלגן .סדר
זה הוא על ידי הכנסת הקב"ה לחייו .תחילת האמונה בבורא עולם.
אם יש מן הכותל לסכוך ארבע אמות ,פסולה .אם יש עדיין אותה הגנה דמיונית והרגשת
הביטחון שעור של ד' אמות של אמונה בבורא עולם ,היא אינה שלימה .ומשום כך פוסלת
את הסוכה .יש להבין מה הוא שיעור ד' אמות זה .אם ד' טפחים ביארנו שזה שיעור של
חשיבות ,הרי ד' אמות הוא שיעור של מקום .כל זמן שהאדם חושב שיש לו עדיין מקום כאן
בעולם בלי הקב"ה אלא שהוא בעצמו קיים ,הרי יש כאן ד' אמות של עצמו ואין כאן אמונה
ממש בבורא עולם .ומשום כך הסוכה פסולה.
וכן חצר שהיא מוקפת אכסדרה .ב' בחינות ישנן במציאות ומכונים עיגולים ויושר.
עגולים הם הסובבים את האדם .כלומר אינם שייכים כעת לאדם ולמצבו או מעשיו .ולכן
הם נבחנים שהם מקיפים לאדם .יש עוד בחינה והיא בחינת היושר ,שהאדם צריך כעת
לצרכיו ולמעשיו אשר במדרגתו.
מבארת לנו המש נה כי אם החצר של האדם ,שהיא מקומו ושייכת אליו אך אין הוא מוקף
ומוגן כל כך כמו ביתו ,אלא היא הבחינה של האדם המוחצנת יותר שבה הוא מתראה כלפי
אחרים.
כג מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
בחינה זו שאתה הוא עוסק אין הוא מתעסק עם הראוי לו כרגע עבור מדרגתו ,אלא עם
דברים שאינם שייכים לו .בבחינה של מקיפים בחינת עגולים .והוא נותן להם מקום גדול
מדי בעבודתו את ה' ית'.
כלומר האדם סובל אז מחוסר ריכוז של כאן ועכשיו ,הרי אמונתו לוקה כי הוא מתבונן על
העתיד יותר ממה שיש בו צורך ,ואינו מתמקד בהווה ובעבודתו .לכן הוא נמצא מחוץ
לאמונה שלמה בה' ית' .כי ה' ית' מפרנס את האדם ממש כמו שיש לאדם צורך .לכן אם
חושב על העתיד יותר מהראוי הרי מראה בזה כי ה' ית' אינו זן אותו כראוי כי יש לו צורך
לתכנן עוד דברים כיצד כביכול "לעזור" לה' כדי שייתן לו די מחסורו.
סוכה גדולה ,שהקיפוה בדבר שאין מסככים בו ,אם יש תחתיו ארבע אמות ,פסולה .מבאר
הברטנורא כי כל סוכה שלוקח סכך שאינו כשר לסכך בה ונשאר ז' טפחים על ז' טפחים הרי
היא סוכה גדולה.
לפי זה מבואר כי כל העניין כאן הוא על שם ההתנסות שאינה צריכה לאדם .כי גודל הסוכה
האמתי שצריך לאדם הוא ז' טפחים על ז' טפחים והם כנגד העולם שהוא כולו עשוי משבע.
שבע יבשות ,שבעה ימים (מלשון אוקינוס) ,שבעה ימים וכו' .כי המקום והזמן ,שהם אומדנה
של חומר ,הם מסביב למספר שבע .מובן כי סוכה גדולה היא סוכה שיש בה תוספת יותר
ממה שצריך .לכן אין חשיבות לתוספת הגודל כל זמן שהסכך כשר .כי כל סוכה כשירה אף
אם היא גדולה נבחנת לפי ההגדרה כאן כסוכה רגילה שהיא לפי צרכי האדם ומדרגתו.
מבואר כי האמונה בבורא עולם היא בדרך העולם דווקא ,אמונה המלובשת בחומר ובזמן.
לכן יש להאמין כי בשבת קודש ישנה נשמה יתירה המתפשטת באדם ,וביום זה שבת ה' מכל
מלאכתו .וכן בימים טובים שבהם התרחשו המאורעות כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף
ומתן תורה אז ישנה תוספת הארה של אותם אירועים במציאות.
אם האדם הופך את הסוכה לגדולה ,גדולה ממה שצריך הרי זה פסול ,פוסל את אמונתו
בבורא עולם שנותן לנו את כל צורכנו כמבואר לעיל.
כי זה עיקר האמונה הפשוטה של האדם כי ה' נותן מה שצריך לכל ברייה אשר ברא ,ולאדם
יותר מכולם כי הוא בחיר הנבראים .ורק אם הוא מאמין שה' מולך על כל המציאות כי אם
לא הרי יתוש קדמו שנברא ביום ה' לבריאה .משום כך אם האדם ,ככול מה שיש לו ,נשאר
באמונה שלמה בה' הרי היא לעולם נחשבת לסוכה קטנה .קטנה המתאימה לגודלו של
האדם ,ואין היא סוכה גדולה פסולה.
כד מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
משנה יא
העושה סוכתו כמין צריף ,או שסמכה לכותל ,רבי אליעזר פוסל ,מפני שאין לה
גג ,וחכמים מכשירין .מחצלת קנים גדולה ,עשאה לשכיבה ,מקבלת טמאה
ואין מסככין בה .לסכוך ,מסככין בה ואינה מקבלת טמאה .רבי אליעזר אומר,
אחת קטנה ואחת גדולה ,עשאה לשכיבה ,מקבלת טמאה ואין מסככין בה.
לסכוך ,מסככין בה ואינה מקבלת טמאה.
העושה סוכתו כמין צריף ,או שסמכה לכותל .סכך הוא עניין האמונה אך ישנו עוד עניין
בסכך והוא השפע האלקי המושפע לאדם.
בסוכה זו של צריף או הסמוכה לכותל ,אין הסכך עומד ישר אלא עומד משופע .זה מראה
ברמז ,כי השפע האלקי המושפע לאדם אינו מגיע בשווה.
כי מקום המחודד הוא הגבוה ביותר והמקום הקרוב לדפנות נמוך ביותר מכל השאר .ובאה
המשנה לרמז כי אין השפע מגיע בשווה ומשום כך,
רבי אליעזר פוסל ,מפני שאין לה גג .וסובר ר' אליעזר כי אין מציאות כזו שהשפע האלקי
יכ ול להגיע באופן שונה ואינו שווה .כי השפע אינו משתנה לעולם וכל השוני הוא לא בשפע
אלא במקבל אותו ,בעבודת האדם .כי יש אדם שבעבודתו המרובה את קונו יקבל שפע רב
יותר .ואילו יש אדם שאין עבודתו מרובה ומשום כך אינו מקבל שפע רב.
אך השפע עצמו אינו משתנה לעולם .ומשום כך סוכה הרומזת לשפע שאינו שווה אינה סוכה.
וחכמים מכשירין .כי סוברים חכמים שעיקר כלי האדם אינם מעשיו ,כי כל מעשה שעושה
אותו האדם הוא תוצאה של דבר עמוק ושורשי יותר .ואותו עניין שורשי ועמוק הוא עניין
האמונה.
לכן על פי אמונת האדם ,הנבחן לסכך ,כך מקבל האדם את שפעו בין יותר מלמעלה ובין
מלמטה יותר .והכל על פי אמונתו .ולכן סכך זה כשר הוא .כי פעמים האדם בבחינה של
מאמין יותר ויש זמנים שאמונתו יורדת ולכן הכל כשר בסכך מאין זה.
מחצלת קנים גדולה .עשאה לשכיבה ,מקבלת טומאה ואין מסככין בה .העשויה מגדולי
קרקע וכל עניינה הוא עבור טעם עשייתה .אם עשה אותה עבור כלי ,הרי היא מקבלת
טומאה .ואם עשה אותה לשם סיכוך אין מקבלת טומאה.
העניין הוא ,כפי שנתבאר במשנה ד' בעניין גידולו מן הארץ ,שעל האדם לקחת את תפיסת
העולם הכוזבת שלו ,של ידי מתנת בשר ודם ,ולהעלות אותה לאמונה בה' ית' ,כי אין עוד
מלבדו .אבל הכלי שבו הוא מכיל את האמונה נתבאר שתלוי במצבי רוח המשתנים של
האדם .כי לפי מצבי הרוח כך גם הוא הופך בעצמו לכלי במקבל טומאה וטהרה.
לכן מחצלת הקנים הגדולה הזו היא כלי שיכול להיות עבור סכך .כלומר אמונה אמתית בה'.
אם האדם ישמור על מצבי רוח קבועים ומתועלים לכיוון אחד .ואין הכוונה שאין לאדם
כה מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
מצבי רוח משתנים ,פעם שמח ופעם לא .אלא הכוונה שכל מגמתו לעולם היא אמונה בה'.
ולכן גם במצבי רוח נמוכים האדם צריך להיות כלי נושא ברכה של אמונת ה' ממש.
לסכוך ,מסככין בה ואינה מקבלת טמאה מחצלת קטנה עשה אותה כפי הייעוד שלה שהוא
לשכיבה.
האדם יכול לחשוב שישנם מצבים מסיימים שבהם הוא חייב לפעול באופן מסוים ,ואין בו
אפשרות פעולה אחרת.
כמו כאשר הוא כועס ,הרי הוא חייב לפעול באופן מסוים .או כאשר מתרחש דבר מסוים
מסביבו שמחייבו תגובה מסוימת ,וכל זה הוא לפי דעתו של האדם .ואילו,
ר' אליעזר אומר ,בין גדולה ובין קטנה ,אם עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככים
בה .אם עשאה לסיכוך מסככים בה ואינה מקבלת טומאה .הוא סובר כי הכל זה לפי החלטת
האדם.
אם רוצה האדם לנהוג באופן הנהגה מסוים ,יבואו לו נסיונות רבים כדי לבוחנו .אך אין
הקב"ה מביא נסיונות שאין האדם יכול לעמוד בהם ולכן יכול להתנהג באופן קבוע ללא
שינוי .דרך עבודה זו היא קשה מאוד.
פרק ב
משנה א
הישן תחת המטה בסוכה ,לא יצא ידי חובתו .אמר רבי יהודה ,נוהגין היינו,
שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ,ולא אמרו לנו דבר .אמר רבי שמעון,
מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה ,ואמר להן רבן
גמליאל לזקנים ,ראיתם טבי עבדי ,שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים
מן הסוכה ,לפיכך ישן הוא תחת המטה .ולפי דרכנו למדנו ,שהישן תחת
המטה ,לא יצא ידי חובתו.
הישן תחת המטה בסוכה ,לא יצא ידי חובתו .מבואר כי שינה היא אחד משישים של מיתה.
עוד מבואר בגמרא כי רק אם המיטה היא מעל י' טפחים לא יצא ,כי אז ישנה מחיצה נפרדת
החוצצת בפני הסכך ,אך אם המיטה מתחת לי' טפחים הנה כשרה כי אין הפרדה.
העניין הוא כי האדם צריך למס ור את נפשו לבורא עולם ,כי אין נפשו שלו אלא רק בבחינה
של פיקדון זמני לעשות רצון בוראו .כאשר הוא ישן ומוסר נשמתו לבורא ,הרי הוא מראה
כי האמונה שלו בבורא עולם היא רבה כמו שכל בוקר אנו מתחילים את היום בהודאה לבורא
עולם על שהחזיר לנו את נשמתנו ,כי אינה שלנו אלא רק בהשאלה לזמן קצוב שבו צריך
לקיים רצון בוראו.
כאשר מסיים האדם את העשיה של היום על ידי הפיקדון שקיבל והולך לישון מוסר את
נשמתו חזרה למקורה ,כי סיים את ההשאלה ומחזיר את הפיקדון.
אך אם ישן תחת המיטה ולא מעליה ,מראה כי יש בו פירוד מבורא עולם כי שם חציצה בינו
לבין בוראו והחציצה היא רשות בפני עצמה כי היא למעלה מי' טפחים שהיא רשות עצמאית.
אך אם ישן על המיטה הנה הוא תחת השראת השכינה .ואם המיטה למטה מי' טפחים אין
זו רשות בפני עצמה וברור.
ומה שיש כאן מיטה והרי כבר ביאר נקליטי המיטה בפרק הקודם ואם כן מה הוא החידוש
במיטה זו .כי מיטה היא מקום שתחתיו יש את הטומאה כנודע שאין להשאיר מים מתחת
למיטה כדי שלא תשרה עליהם רוח רעה (אף אם הם מכוסים) ,ולכן אם שוכב מתחת למיטה
מראה שהוא שייך לבחינת הרוח הרעה ומנסה לנתק עצמו מהשכינה שנמצאת כעת בסוכה.
וזה נכון גם אם אין י' טפחים ,אך אם אין י' טפחים יש בו עדיין שייכות לשכינה כי אין זו
רשות בפני עצמה .אך אם יש י' טפחים הרי זו רשות בפני עצמה עם שייכות האדם לרוח
הרעה הזו ,וזה החידוש של המשנה כאן בעניין שייכות לרוח רעה דווקא.
אמר רבי יהודה ,נוהגין היינו ,שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ,ולא אמרו לנו דבר.
סובר ר' יהודה כי אף שינה במקום נמוך כזה שבו לכאורה אין השכינה שורה מותר ואין
חשש בסוכה מפני רוח רעה כי הסוכה מגינה על האדם מפניה ואין לה רשות להיכנס לשם.
כז מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
הסיבה היא כי במקום שיש שם השראת שכינה ממש הנה מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך
ולכן יש שם ר ק אור גדול שאינו מתיר מקום ריק עבור הרוח רעה שתשרה שם ח"ו .ומביא
ראיה לדבריו כי הזקנים לא אמרו דבר על פעולה זו ולכן הסכימו עם שיטתו.
זקן הוא מי שקנה חכמה כלומר חכמה שהם בחינת עיני העדה מנהיגים .אם ההנהגה
העליונה לא מוחה בפעולה זו על זה נאמר כולם בחכמה עשית ולכן גם במקום נמוך כל כך
ומרוחק כל כך ,ואף מקום מסוכן כל כך שיכולה להיות בו השראת רוח רעה ,הנה החכמה
תחיה בעליה ,ולכן אין חשש כלל כי הודו לו זקנים במעשה זה.
אמר רבי שמעון ,מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה ,ואמר להן רבן
גמליאל לזקנים ,ראיתם ט בי עבדי ,שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה,
לפיכך ישן הוא תחת המטה .עבד ,אדם שאין הקב"ה אדונו אלא אדם אחר.
העניין הוא כי כאשר ה אדם הוא בדרגה נמוכה כזאת שחושב שהדברים שניתנים לו הם לא
על ידי ה' ית' ,אלא על ידי מתנת בשר ודם ,אינו יכול לישון תחת האמונה השלימה בסוכה
ממש .כי אינו מאמין שהכל ניתן לאדם על פי מעשיו מה' ית' .אלא סומך על האדם האחר
שייתן לו את מחסורו.
לכן הוא בחינה של תלמיד חכם ,כלומר הזקנים שהם בחינת החכמה ,אינם משפיעים בו
אלא הוא חושב שהוא תלמיד חכם שיכול לקבל את אור החכמה ,שהיא התורה.
אך גם התורה שקנה ולמד אינה נכנסת בו כראוי באופן שלם ,כי אינו מבין שהכל מה' ית'.
ויתכן אף שלמד על כך אך לא הפנים את הדבר באופן שלם .ומשום כך אומר רבן גמליאל
לזקנים ,כי עבדו הוא תלמיד חכם שיש בו תורה ,אך אמונה שלימה שהיא בחינת פנימיות
התורה ,אין בו .ומשום כך הוא ישן תחת המיטה.
ולפי דרכנו למדנו ,שהישן תחת המטה ,לא יצא ידי חובתו .מסיימת המשנה במסקנה זו כי
יכול האדם לחשוב מדברי ר' יהודה שיש התר לישון תחת המיטה ,ויתכן כי לשיטת דרגת ר'
יהודה נכון הדבר אך לגבי שאר בני האדם אין מציאות כזו שיוכל האדם להיות מנותק
מאמונה ולהיות במקום שיתכן בו רוח רעה ,וינצל מכך .מסכמת המשנה ,דבר שלא נעשה
בשום משנה אחרת ,כי אין לישון תחת מיטה כי אז הוא במקום סכנה כמבואר ולא כל אדם
יכול להינצל מזה.
משנה ב
הסומך סוכתו בכרעי המטה ,כשרה .רבי יהודה אומר ,אם אינה יכולה לעמוד
בפני עצמה ,פסולה .סוכה המדבללת ,ושצלתה מרבה מחמתה ,כשרה .המעבה
כמין בית ,אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה ,כשרה.
הסומך סוכתו בכרעי המטה ,כשרה .כרעי המיטה הם רגלי המיטה מה שמחזיק אותה
באויר מעל הקרקע .מיטה שהיא מקום שינת האדם היא כמו שביארנו במשנה הקודמת,
בחינה של אחד משישים מהמיתה ,במסירת הנשמה .לבורא ית'.
כח מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
הביאור הוא כי מי שסומך את אמונתו ,היא הסוכה ,ברגלי המיטה ששם האדם מוסר נשמתו
לבוראו ,מראה על אמונה גדולה בה' ית' עד שמוכן למסור את כל עצמו לה' באמונה שלמה
שה' ישמור עליו .והרי זה ממש כמו אחד שקופץ לאש באמונה שה' יגן עליו כמו חנניה מישאל
אלצפן .כי זה אמונה בחיי עולם הבא ממש .לכן פשוט כי היא כשרה ,כי זו מעלה גדולה מאוד
של אמונת האדם בבורא ית'.
אך יש בזה גם כן חסרון מסוים כי אם מאמין באמונה שלמה הרי שייך כל הזמן לבחינה
שאינה שייכת עולם הזה כי חי בעולם הזה בבחינה של עולם הבא .לכן אינו יכול להיות שייך
לכאן ולתפקד כאחד האדם .ולמרות מדרגתו הגדולה יש בזה פגם מעט.
רבי יהודה אומר ,אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה ,פסולה .ר' יהודה סובר כי הסוכה
צריכה להיות סוכת קבע ,כלומר גם בחיי עוה"ז אדם צריך לעמול ולא רק עבור חיי עוה"ב.
לכן אומר כי אם לאדם אין על מה לסמוך כי אינו מתייחס לחיי עוה"ז ,הרי אמונתו פסולה.
וזה בניגוד לדעה הראשונה שביארנו כי חי חיי עולם הבא כבר בעולם הזה.
בעוה"ז יש גם כן די עבודה לעשות עבור תיקון עוה"ז גופא ,ולא רק חיי עוה"ב הפרטיים של
האדם .לכן יש בעוה"ז את בחינת חשבון תיקון הכלל ולא רק תיקון הפרט ,וזה בפני עצמו
דבר גדול של כללות המציאות של בחינה יחד ולא כל אחד בפני עצמו.
סוכה המדבללת ,ושצלתה מרבה מחמתה ,כשרה .ישנן דרגות שונות באמונת האדם .יש
אדם שמאמין בכל רגע ורגע מחייו שהכל בהשגחה פרטית ,ויש שרק לעיתים מרגיש את
ההשגחה .ולמרו ת שהוא מאמין בבורא ית' ,הרי מרוב עסקי יומו וטרדתו אינו שם לב דיו
להשגחה ואין בו את הזמן ואת הכוח ,ולעיתים אף לא את היכולת ,לעיין בה.
לכן מבואר כאן כי מי שסככו מדובלל ,כלומר האמונה שלו בעליות וירידות ,פרוש המילה
מדובלל שהוא קנה עולה וקנה יורד .הרי אף אם יש חמה שהיא חוסר אמונה ,כל זמן שיש
רגעים שבהם מעיין באמונתו ובהשגחת ה' ית' עליו ,נקרא כי אמונתו כשירה ואין בה פגם
למרות שאינה בשלמות ויש לו עוד הרבה לעמול עליה כדי להשלימה.
כן כאשר צלתה מרובה מחמתה שאז אין אמונתו שלמה כמו מי שהסכך שלו שלם ואין
החמה נראית כלל .הרי זה גם כן כשר כי יש בו עדיין יותר אמונה מאי אמונה ולכן בתר רובא
אזלינן.
כמה נראית החמה יתבאר בעהי"ת בהמשך ,כי יש צורך גם כן בחמה .ואף אם יש חמה וחוסר
התבונות לעיתים ,הרי אמונתו כשירה.
המעבה כמין בית ,אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה ,כשרה .בית הוא לכאורה הפך
הסוכה ,עניין של בטחון בכוחי ועוצם ידי .ידי אדם שהכינו מגן עבורו .אם כן יש להבין מדוע
כאן הסוכה תהיה כשירה ,דהרי היא כמו בית .כמו כן יש להבין מה מתווסף כאן התנאי
שאין כוכבים נראים מתוכה.
עניין גדול יש כאן .כי עניין הכוכבים הוא ההשפעה מבחוץ .כלומר מלמעלה ,מה' ית' וזה
הסוכה שהאדם נמצא בתוכה ומאמין באמונה שלימה בהשגחת ה' עליו ,אך כאשר רואה את
כט מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
הכוכבים הוא גם כן רואה ,כלומר מבין את ההשגחה כיצד היא שורה עליו כל הזמן מאת ה'
ית' .והרי יש בזה מעלה גדולה כי אינו רק מאמין אלא גם כן חש את השגחת ה' עליו.
זה בחינ ה של קרבן ראיה ,שרואים את השכינה ממש ולכן מביאים קרבן כדי שהאדם יוכל
להתקרב לשכינה על ידי כפרה זו של קורבן .כי השכינה אש אוכלה היא וכאשר מביא כפרה
על נפשו יכול לראותה בלי פגע.
אך אדם שאינו רואה את השכינה שהם השפעת הכוכבים ,ולכאורה נראה כי כל מעשיו הם
בטחון עצמי ועוצמה פנימי של כוחי ועוצם ידי למראית עין נראה כמו בית .הרי אמונתו
כשירה וטובה כי סוף כל סוף יושב בסוכה באמונה למרות שאינו רואה את ההשגחה ולמרות
שנראה כמי שאינו מאמין ,אלא בתוכו יש בו אמונה אך אין בו ידיעה והרגשה ממש.
אותו אדם הוא כמו פשוטי העם שיש להם אמונה פשוטה ללא חקירה ולימוד ,ובוודאי
שאמונתם היא אינה שלמה כי אין להם את הידיעה השכלית ,אך ידיעה רגשית יש להם ולכן
יש בה מעלה גדולה מאוד ולעיתים אף יותר ממי שחוקר את הדברים.
אותו אדם יושב באמונתו ולא נותן להשפעות חיצוניות להגיע אליו .כי יש כוכבים שהם
השפעת וידיעת שכינה כמבואר .אך אם אור הכוכבים נכנס יכולים עוד אורות ודברים
אחרים להיכנס ,זה גם כן מעלת מי שסוכתו כבית כי אינו מתיר לדבר להיכנס אליו ולהטרידו
מעבודת ה' שלו.
ופשוט שמי שחש את השכינה אינו צריך להיות כל כך מסוגר כי הרי השכינה אתו ושומרת
עליו בכל אשר ילך ולכן אין חשש ממש שיושפע מהסובב אלא דווקא הוא זה אשר ישפיע על
הסובב אותו משום שיש בו את רשמי השכינה ממש.
משנה ג
העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה ,כשרה ,ועולין לה ביום טוב.
בראש האילן או על גבי גמל ,כשרה ,ואין עולין לה ביום טוב .שתים באילן ואחת
בידי אדם ,או שתים בידי אדם ואחת באילן ,כשרה ,ואין עולין לה ביום טוב.
שלש בידי אדם ואחת באילן ,כשרה ,ועולין לה ביום טוב .זה הכלל ,כל שנטל
האילן ויכולה לעמוד בפני עצמה ,כשרה ,ועולין לה ביום טוב.
העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה ,כשרה ,ועולין לה ביום טוב .עניין ספינה
ועגלה ,שניהם נעים וזזים ומרמזים על מהלך החיים .וישנם ב' מהלכים בחיים .אחד ביבשה
והשני בים.
יבשה הוא מקום גלוי וזה כאשר האדם נמצא במסע חייו ודרכו גלויה לפניו ואין לפניו,
כביכול ,תהיות להיכן לפנות ולהיכן להגיע .אלא חייו מחוורים לו בדרכם.
ל מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
ים הוא נסתר שאין הדרך גלויה כלל ונעלם המהלך שבה ,כי הספינה נעה להיכן שרוצה ללא
הכוונה ממשית של דרך ברורה.
מרמזת לנו המשנה כי בשני אופנים אלו על האדם להיאחז באמונתו .החידוש הוא דווקא
בעגלה .שאמונת האדם צריכה להיות ברורה לו יותר מהדרך שבה הוא צועד ,למרות שנראה
כי דרכו ידוע וגלויה .כלומר האדם חושב כי דרכו סלולה ובטוחה ומובילה אותו למקום
מסוים .אך פעמים רבות אין הדרך מובילה אותו להיכן שחשב אלא למקום שונה בתכלית.
עדיין האדם צריך לדעת באמונה שלמה שהמקום שאליו הוא צועד הוא המקום הנכון לו על
פי הדרכתו של ה' ית' אותו .כי ה' מוביל את האדם למקום חפצו האמתי ולא חפצו המדומה
שאותו חושב האדם.
החידוש בים הוא שמקום הסוכה הוא בכל מקום ובכל זמן בכל מעשי האדם ,אף אם נוסע
מעבר לים בחיפוש ,עליו להאמין שהכל מודרך באופן מדויק גם כאשר אין דרכו ברורה לו
דיה ונראית לו מאוד נעלמת והוא כביכול אובד עצה מה לעשות .עליו להאמין כי דרכו כן
סלולה בפני יודע תעלומות ומוביל אותו בדרך בטוחה למקומו האמתי.
יום טוב מרמז ליום שלישי של הבריאה שנאמר בו פעמים כי טוב ,והוא היום שבו הטוב
שופע .ביום זה נתגלתה היבשה ,והים נפרד ממנה .אלו הם ב' הבחינות המבוארות במשנה,
גלוי ונגלה .ולכן ביום טוב מותר לעלות ולטפס עליהם ,כי שניהם נרמזים ביום השלישי של
הבריאה.
בראש האילן או על גבי גמל ,כשרה ,ואין עולין לה ביום טוב .אילן הוא עץ הדעת טוב ורע
והגמל הוא הס"מ (כמבואר במדרש פרדר"א שרכב הס"מ על גמל) .הם כשירים מהטעם של
בחיר ה ,כאשר האדם עומד בצומת דרכים עליו להאמין שהפעולה שהוא עושה היא הנכונה
והיא על פי רצון ה' ית'.
באמת אותה התלבטות היא נכונה וצריכה שיקול דעת אמתי ,אך אחר שהאדם כבר בחר את
בחירתו ונעשה המעשה ,אין על האדם לחזור בו מהראשונות .כי אחר שבחר ועשה הרי זה
היה ודאי רצון ה' שיעשה באופן זה ולא אחר .כל מה שמותר לאדם לחשוב בו הוא לפני
שעשה בזמן ההתלבטות .אך אחר כך אסור לו לתהות על הראשונות כנ"ל ,כדי שידע זאת
שבאמת אחרי המעשה הוא בחר בדרך ה' על ידי במעשיו ,עליו להתייעץ עם דעת תורה .דעת
תורה היא ההפכי של הס"א ,של הגמל.
לכן כשירה הסוכה כי הוא תולה עצמו באמונת חכמים בצמתים של טוב ורע לפי דעת תורה.
וכן בהתגברות על היצר .אך אין עולים עליה ביום טוב ,כמו שביארנו שהוא היום השלישי
לבריאה ,הוא גילוי הנעלם .כי במקרה כזה הוא בספק ואינו בוחר באחד מהמצבים של טוב
או רע אלא מתלבט בהם וחושש מהבחירה .משום חשש זה של התלבטות אסור לו לעלות
עליהם ביום טוב להיכנס לסוכה כי עוד לא בחר וכאשר אין האדם בטוח בבחירתו מראה על
חוסר אמונה ,כי בכל מקום של ספק יש פגם מסוים באמונה שהוא עמלק ולכן צריך דעת
תורה כיצד לבחור.
לא מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
שתים באילן ואחת בידי אדם ,או שתים בידי אדם ואחת באילן ,כשרה ,ואין עולין לה ביום
טוב .אמרו חז"ל על שלושה דברים העולם עומד ,על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.
עולם קטן הוא האדם כמבואר באבות דרבי נתן פרק לא' ,לכן קיום האדם עומד על ג' בחינות
אלו.
תורה ,לימוד מה הוא רצון ה' .עבודה היא ,או התפילה או מעשה הקורבנות .גמילות
החסדים היא בין אדם לחבירו .ג' בחינות אלו הם ג' הדפנות המחזיקות את אמונת האדם.
ואם חסר אחת מהן האמונה אינה שלמה.
מעשה האדם הוא גמילות חסדים ,אך יתכן גם כן מעשה הקורבנות ,כלומר מעשים גשמיים
שעל ידם האדם מתקרב לה' (כי קרבן מלשון קירבה) ,לכן התורה והתפלה הם מעשה שמיים
ולא מעשה אדם ,כי ניתנו לנו מסיני ,תורה ותפילה.
בזה מבואר כי שתים באילן ,שהוא עץ החיים הקשר לחיים תמידיים הם תורה ותפילה.
למרות שתפילה מכונה חיי עולם הזה .אך היא מכונה כך משום שאז מבקש על צרכיו .לכן
היא חיי עוה"ז .אך אם האדם מבקש על ידי תפילתו קרבת ה' הרי זה אינו שייך לעוה"ז ויש
בו בחינה של חיי נצח.
אחת באדם היא גמילות חסדים .ויתכן שהיא כאשר התפילה היא באמת על חיי עוה"ז על
ידי שמבקש צרכיו ואינו מבקש קרבת ה' על ידי תפילתו .הדופן על העץ היא התורה ,ובכל
אחד מאופני ם אלו כשר כי יש חלק בגשמי וחלק ברוחני ולכן מעיד על אמונה בה'.
משנה ד
העושה סוכתו בין האילנות ,והאילנות דפנות לה ,כשרה .שלוחי מצוה פטורין
מן הסוכה .חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה .אוכלין ושותין עראי חוץ
לסוכה.
העושה סוכתו בין האילנות ,והאילנות דפנות לה ,כשרה .הטעם לפי מה שביארנו עד כה כי
מי שסומך עצמו לגמרי בכל הדפנות ,שהם מחזיקי האמונה ,בעץ החיים שהיא התורה
והמצות ,הרי אין לך אמונה גדולה מזו ולכן כשר.
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה .כאן מתחילים לעסוק מי פטור מהסוכה ,מהאמונה .הרי זה
קשה מאוד וכי מי יכול להיות פטור מאמונה.
אלא שיש בחינה נוספת והיא שהאדם פועל ועצם פעולתו מעידה על אמונה .כאן מבואר כי
שלוחי מצוה ,ועצם זה שהם עושים מצווה הרי הם מעידים על עצמם שהם מאמינים ,כי אם
לא היו מאמינים מדוע יעשו מצווה .לכן הם פטורים מצל האמונה שעליו מעידה הסוכה .כי
עצם מעשיהם מעיד על אמונה שלמה.
לב מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה .חולה הוא אדם שיש לו כעת קשיים עם חיבור לעולם
הזה ,כי אם היה חש טוב בעולם הזה מדוע שיהיה חולה.
לכן עצם מצבו מעיד על אמונה ,כי הוא מאמין שה' ירפא אותו ,לכן הוא סובל בסוכה ,משום
שהסוכה היא אמונה בתוך עולם הזה ,והרי האדם החולה מנותק כעת מעולם הזה ולכן
סובל .משום כך הוא פטור מלהיות בסוכה ,וגם אלו שעוזרים לו פטורים כי הם עוסקים
במצוה ,וראה ד"ה הקודם בעניין העוסק במצווה.
אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה .אכילה ושתיה הם עיקר חיבור האדם לעולם הזה .אך היות
והסוכה ה יא ביתו של האדם בזמן החג ,הרי כל דבר שהוא אינו בקביעות יכול האדם לעשותו
מחוץ לסוכה ,כי אינם שייכים להראות את אמונתו ,כי הם בעצמם מעידים על אמונה היות
והם אינם קבועים הם עראיים.
ולכן דבר שאינו קבוע מותר להיות אתו מחוץ לסוכה כי רק דבר קבוע ,שהוא בחינה של
אמ ונה שייך אליה .להראות את החיבור של האדם במעשיו שמכניס לתוכו ,אכילה ושתיה,
שהם קבועים בו בצל האמונה.
משנה ה
מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ,ולרבן גמליאל שתי
כותבות ודלי של מים ,ואמרו ,העלום לסוכה .וכשנתנו לו לרבי צדוק אכל פחות
מכביצה ,נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא ברך אחריו.
ואמרו ,העלום לסוכה .ולמרות שביארנו כי דברים ארעיים אין צריך להעלות לסוכה משום
שהאמונה צריכה להיות קבועה ואין צורך להכניס דברים משתנים לשם .יש אנשים ,כמו
גדולי ישראל המוזכרים כאן ,שאף את הארעי העלו לסוכה ,כי מבחינתם כל המציאות
למרות שהיא חולפת היא קבועה כי רואים את ה' ית' בכל דבר ודבר אשר במציאות .לכן אם
האדם מגיע לדרגה שהכל הוא ה' ית' ,הרי אין ארעי מבחנתו כלל .ולכן אכלו גם דברים שהם
ארעיים בסוכה ,כי מבחינתם אינם ארעיים כלל.
וכשנתנו לו לרבי צדוק אכל פחות מכביצה ,נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה .כאן יש לנו מעשה
רב שרצה להראות לתלמידיו שמי שאינו ברמה כזו שרואה כי הכל הוא ה' ית' כמבואר לעיל,
יכול לאכול מחוץ לסוכה ,כמו שביארנו במשנה ד'.
וודאי שר' צדוק היה בדרגה אחרת מכך ,אך בעבור מעשה רב הראה כך את הדברים והבן.
לג מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
משנה ו
רבי אליעזר אומר ,ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה ,אחת ביום
ואחת בלילה .וחכמים אומרים ,אין לדבר קצבה ,חוץ מלילי יום טוב ראשון של
חג בלבד .ועוד אמר רבי אליעזר ,מי שלא אכל לילי יום טוב הראשון ,ישלים
בלילי יום טוב האחרון .וחכמים אומרים ,אין לדבר תשלומין ,על זה נאמר
(קהלת א) ,מעות לא יוכל לתקן ,וחסרון לא יוכל להמנות.
רבי אליעזר אומר ,ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה ,אחת ביום ואחת בלילה.
סעודה מראה על קביעות ,כמבואר שאין קידוש אלא במקום סעודה .לכן ר' אליעזר סבר
שיש להראות על ידי קביעת סעודה ביום ובלליה ,כי הכל קבוע עבור האדם הדר בסוכה ,וכך
לקבוע את אמונתו שתהיה קבוע.
אך דעת חכמים שונה בזה והם אומרים,
וחכמים אומרים ,אין לדבר קצבה ,חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד .כי לאמונה אין
יכולת לקבוע אותה לפי דברים גשמיים שהם כאן בחינת סעודות ,אלא הם עבודת הלב של
כ ל אחד ואחד ,יש מי שאצלו האמונה קבועה יותר ומי שהיא קבוע פחות ,ולא כל בני האדם
שווים .ולכן אין לה קצבה.
אך יום טוב ראשון בלילה הוא זמן חובה לקביעת סעודה ,כי הוא השורש של כל החג
שבעקבותיו האדם מגלה את האמונה לאט לאט במשך שבעת ימי הסוכות ,לכן זמן ראשון
שאדם עושה בסוכה מחויב לאכול ,כדי שלכל אחד תהיה יכולת להרבות באמונה לפי דרגתו.
ואם יש את השורש יוכל להרבות אחר כך.
משנה ז
מי שהיה ראשו ורבו בסוכה ,ושלחנו בתוך הבית ,בית שמאי פוסלין ,ובית הלל
מכשירין .אמרו להן בית הלל לבית שמאי( ,לא כך היה) מעשה ,שהלכו זקני
בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את (רבי) יוחנן בן החורני ,ומצאוהו שהיה
יושב ראשו ורבו בסוכה ,ושלחנו בתוך הבית( ,ולא אמרו לו דבר) .אמרו להן בית
שמאי ,משם ראיה ,אף הם אמרו לו ,אם כן היית נוהג ,לא קימת מצות סוכה
מימיך.
מי שהיה ראשו ורבו בסוכה ,ושלחנו בתוך הבית ,בית שמאי פוסלין .ולא כולו .כלומר הכל
הולך אחר הרוב ולכן האדם למרות שראשו ורובו בסוכה ולא כולו הרי נבחן שכולו בסוכה,
כי כל מה שנשאר בחוץ הם הרגליים ,שהם בחינת ההרגלים שעליהם האדם צריך לעבוד ולכן
אינו מחייב להכניסם לסוכה כי זה כל עבודתו בכל שאר ימי השנה לשנות את ההרגלים שלו
להרגלים שיש בהם יותר תועלת לעבודת ה' ית'.
לד מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
הם גם כן הבחינה שמחברת את האדם למציאות ולכן האדם צריך לעבוד ולהכניס את
המציאות לסוכה ,אך אם לא עשה כך אין בזה פסול כי מקיים את האמונה אך לא בשלימות.
אך רכושו של האדם הוא עניין אחר ,כי מי ששולחנו ,שהוא בחינת הרכוש היחיד שמחויב
להיות בסוכה ,כי אחרת כיצד יאכל וכיצד יקבע את האמונה כמ"ש במשנה הקודמת בעניין
הסעודה המחויבת בסוכה ,הרי חייב להיות בחינה זו בתוך הסוכה .כי אם לא יאכל בסוכה
יהיה אולי נמשך לאכול בתוך ביתו וכך להפסיד את מעלת חג האמונה.
לכן מי ששולחנ ו בבית פסולה האמונה שלו כי אין הוא מאמין שכללות הרכוש הוא מאת ה'
ולא קובע בזה מסמרות חזקות של האמונה.
ובית הלל מכשירין .שיטתם של בית הלל שונה כי הם סוברים שרכושו של האדם אינו שייך
לאדם ממש אלא הוא בחינת של תוספת עבורו לכן אף אם רכושו בבית אין בזה פגם באמונה
שלו .באמת אין מחלוקת אלא אלו דיברו בחינת רמת אמונה כזאת ואלו בבחינת אמונה
כזאת.
משנה ח
נשים ועבדים וקטנים ,פטורים מן הסוכה .קטן שאינו צריך לאמו ,חייב
בסוכה .מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופחת את המעזיבה וסכך על גבי
המטה בשביל הקטן.
נשים ועבדים וקטנים ,פטורים מן הסוכה .ומדוע ,וכי הם פטורים מעניין האמונה .אלא
עבדים פשוט כי אין ה' ית' אדון להם ולכן אין יכולה להיות אמונתם שלימה .וכבר ביארנו
זאת לעיל במשנה א'.
כך באמת בעניין קטן שאין לו שום יכולת עצמאות כלל להתמיד עם המציאות וכל פעם
שקורה משהו הוא צ ועק לעזרת בשר ודם ,כמו שמבואר בהמשך שאינו צריך לאמו וכו' .לכן
אין לו יכולת לאמונה שלימה גם כן.
אך נשים מדוע הן פטורות מהסוכה .אלא האמת היא כי האישה שכל מעשיה הוא בחינה של
אמונה אינה צריכה מצווה שתוכיח את אמונתה .דהרי הריון ולידה הם בחינה של אמונה.
וכן כל תפילותיה על לימוד התורה של בעלה ובניה וכל מעשיה הם ראיה של אמונה ,ומשום
כך אינה צריכה לסוכה כדי להראות את אמונתה.
קטן שאינו צריך לאמו ,חייב בסוכה .כי כבר אינו תלוי בבשר ודם כל הזמן ולכן חייב בסוכה
בבחינה של אמונה בביטחון בשמייא ולא בבשר ודם ופשוט.
לה מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
משנה ט
כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי .ירדו גשמים ,מאימתי
מתר לפנות ,משתסרח המקפה .משלו משל ,למה הדבר דומה ,לעבד שבא
למזוג כוס לרבו ,ושפך לו קיתון על פניו.
כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי .ודבר זה פשוט לפי כלל דברינו כי אז
חייב לקבועה את האמונה בקביעות וחיי עולם הזה ,בחינת בטחון בבית ,לארעי שאינו חשוב
כלל ,ואין להרחיב בזה כי זה כללות כל דברינו עד כה.
לעבד שבא למזוג כוס לרבו ,ושפך לו קיתון על פניו .משנה זו הביאורים בה רבים וננסה
כאן לבארה על פי שיטתנו.
מבואר כי עבדים פטורים מהסוכה ,אך אין מבואר שאינם יכולים לשבת בסוכה ,לכן העבד
כאן יושב בסוכה ,רוצה ומחפש את בחינת האמונה למרות שאינו עבד לה' אלא רק לבשר
ודם.
והנה האדון רוצה לשתות יין שפטור מהסוכה ,ולעשותו קבע על ידי שהעבד ימזוג לו את
הכוס ,כלומר ידלל את היין במים כי היין חזק הוא .לכן האדם הוא צדיק כי מחייב עצמו
לשתות דבר עראי באופן קבוע ,וזה על ידי להופך את אמונתו לדבר קבוע ולא ארעי ,וכמו
שביארנו במשנה ה'.
הנה העבד רוצה לרצות את רבו אך במקום למזוג את כוסו של האדון ,הוא שופך את המים
על פניו.
ויש להבין מדוע שיעשה מעשה מאין זה דהרי זה תמוה מאוד .אלא שהאדון רצה לשתות יין
ושכח שאינו מזוג ואינו בקביעות ולכן רצה לשתותו ,והעבד שחש לצדקת האדון ורצה
שיישאר בדרגתו וישתה את היין בקביעות מיהר לשפוך לו את המים לכוס שכבר התקרבה
לפיו של האדון ,לכן נשפכו המים על פני האדון ,והרי לא היה בזה כוונת זדון כלל אלא
להראות את חיבת העבד לאדון.
כן כאן שמדובר על ירידת גשמים ,מאימתי מותר להתפנות מהסוכה ,הנה הדמיון הוא
שהגשם הוא מה שהעבד רוצה לשפוך לאדון ,כי בני ישראל הם האדון כאן שהם מושלים
באמונתם ואז הקב"ה כמו ,להבדיל ,עבד שלהם .כי הוא זה שדואג להם בכל צרכיהם ,כמו
העבד שדואג לאדון .ורואה הקב"ה כי בני ישראל אינם משכילים להפוך את הסוכה לבחינה
של קביעות ,והם עושים את כל פעולתם שלא בקביעות ממש ואינם הופכים להיות מסמרות
בהם לאמונתם.
לכן מה עושה שופך מים ,גשם ,כדי שיכנסו חזרה לבית ,שהם עדיין מחשיבים לקבוע ,ויבינו
שהוא ארעי וי חזרו לסוכה פעם נוספת כאשר הם מוכנים יותר להיות דבוקים בקביעות
אמונתם.
סליק פרק שני של מסכת סוכה
לו מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
פרק ג'
הקדמה
המשילו חז"ל את עם ישראל לארבעת המינים וכמו שמבואר במדרש (ויקרא רבה אמור
פסקה יב'),פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם
בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים .כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה
הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים
טובים .וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש
בהם מעשים טובים ואין בהם תורה .וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין
בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים .ומה
הקב"ה עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת
והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הה"ד ,הבונה בשמים
מעלותיו .ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר ,ואגודתו על ארץ יסדה.
לפיכך משה מזהיר לישראל ,ולקחתם לכם ביום הראשון.
חז"ל גם כן המשילו את ישראל לחלקי גוף האדם (ויקרא רבה אמור יד') ,רבי מני פתח ,כל
עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך .לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב השדרה של לולב דומה
לשדרה של אדם וההדס דומה לעין וערבה דומה לפה והאתרוג דומה ללב אמר דוד אין בכל
האיברים גדול מאלו שהן שקולין כנגד כל הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה.
בביאור פרק זה ננסה ללכת לפי מהלך חלקות המינים לעם ישראל ופעמים שגם נלך אחרי
חלקי גוף האדם .וכל זה כדי להבין את השונות של העם הקדוש הזה אך מצד שני את
אחדותו הנפלאה.
משנה א
לולב הגזול והיבש ,פסול .של אשרה ושל עיר הנדחת ,פסול .נקטם ראשו,
נפרצו עליו ,פסול .נפרדו עליו ,כשר .רבי יהודה אומר ,יאגדנו מלמעלה .צני הר
הברזל ,כשרות .לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו ,כשר.
לולב מבואר במדרש שהוא כנגד חלקי העם שיש בהם תורה אך אין בהם מעשים טובים,
כלומר מסוגרים בעצמם בתוך ד' אמות של הלכה ואינם מסתכלים סביבם לראות את הנזק
של השכן מה נעשה עמו .זה הכוונה במעשים טובים שאינם עושים טוב במעשיהם כלפי
הזולת .משנה זו באה לבאר לנו את הגדרים של אותה קבוצה הסגורה בעצמה ואינה מעורבת
עם הזולת.
לולב הגזול והיבש ,פסול .שני גדרים מבוארים כאן ושניהם פסולים ,גזול ויבש .האדם
הספון בחדרי התורה ללא מעורבות עם השכן הוא גזלן .כלומר לוקח מהשני דבר ללא רשות
אך בידיעה גמורה הן ביום והן בלילה .כל אחד שעוסק בעולמה של תורה יש לו יכולת השפעה
מרובה ואם מונע אותה הרי הוא גוזל את שכינו שאולי זקוק לאותה תמיכה בו .לכן אם יש
לז מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
אדם שיש בו תורה ולא מעשים טובים הוא בבחינה של גזלן ,המונע משכינו את ההשפעה
הראויה לו.
כן היבש הוא אותו חכם שכאשר הוא כן משפיע לזולת הוא עושה זאת באופן של יובש לצאת
ידי חובתו במחויבות שלו לזולת ,אומר את השיעור מורה את ההלכה אך אינו חש את הזולת
את צרכיו ממש ,לכן גם אופן זה הוא פסול כי החכם צריך להעריב את דברי התורה שלו
לזולת לתת להם את הצריך בחיות רבה.
של אשרה .אשרה היא אחד מהעבודות הזרות .מי שתורתו היא בפניות לא לה' לבדו אלא
שרוצה להתגדר בתורתו להפוך להיות רב עבור הכבוד ולא עבור השפעה לעם ישראל ,הוא
כביכול עובד עבודה זרה ,לכן מי שתורתו יש בה סייג של לעצמו הרי זה פסול.
ושל עיר הנדחת ,פסול .עיר הנידחת ,עיר שרובה עובדי עבודה זרה ולכן דינה הרס וחורבן
מלא שלה ושל כל יושביה .בהמשך למה שמבואר קודם לכן ,הנה אדם שתורתו גדולה מאוד
ורוצה כבוד ומצליח להיות מורה שלא כהלכה ,למרות גדולתו התורנית הנה היא העבירה
אותו משכלו הישר והוא מורה ומדיח אנשים שילכו אחריו ,הרי דרך זו פסולה היא מאוד.
מה שכתוב פסול הוא אינו מראה את גודל החומרה של המעשה או הפניות שבה כי יש רק
שתי בחינות של כשר או פסול ,לכן על האדם להבין להיכן הוא הולך כיצד הוא מפתח את
עצמו ומה מותר ומה אסור.
הדבר האחרון שביארנו הנה הוא יכול לבלבל גם אדם שחושב שהוא ישר כי נהנה מהכבוד
שרוחשים לו כבר בפועל ולא רק בבחינה של רצון שיהיה כך ,לכן כל מי שהולך אחריו ,גם
אם אינו מודע לכך ,הרי הוא הולך כמו לעיר הנדחת הוא מסייע לאדם להגדדיל את כבודו
במקום להגדיל שם שמים ,הרי אדם זה שמדיח הוא ממש מכשול ברשות הרבים ודבר זה
פסול מאוד.
נקטם ראשו .נחתך הראש העיקר חסר .אדם שראשו חסר מגופו ,אין הכוונה שאין לו ראש
אלא שאינו מקושר לגוף ,אין קשר בין הלב ,שהוא הרגש ,והשכל .הרי זה פסול כמבואר כי
י ש לקשר את הלב עם הדעת וכמו שכתוב ,וידעת היום והשיבות אל לבבך .כלומר חייב להיות
קשר רב בין הלב ובין הראש ומי שחסר ראשו מגופו אין לתורתו רגש אלא רק שכל ,וגם זה
פסל כי צריך את החלק החמישי של השולחן ערוך ובלעדיו ,שהוא חלק ההרגשה של ההלכה,
אין יכולת להשפיע ממש את התורה באופן נכון ומתאים לכל אחד ואחד.
נפרצו עליו ,פסול .כלומר אין הם מחוברים לשדרה אלא מחוברים על ידי אגידה שלהם
יחדיו .העניין הוא כמו שמבואר קודם לכן עניין חיבור הראש עם הגוף .כאן הגוף הוא מפורד
לגמרי כלומר אם הגוף הוא רומז לרגש כמבואר ,הנה כאן מבואר כי הרגש של האדם אינו
מחובר אליו ממש אלא הוא רגשי מידי הוא מפוזר ,גם כאן יש פסול כי הרגש של האדם צריך
להיות מחובר אליו כראוי הוא צריך להרגיש את הזולת אך לא לאבד עצמו.
לח מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
לכן מי שיש לו רגש רב מידי מפוזר ולא ממוקד הרי גם תורתו אינו יכולה להיות בהשפעה
נכונה כי היא משתנה תדיר והתורה היא אחת ואינה משתנה ממש אלא רק לפי האדם
שמושפע ממנה ,כאן השינוי הוא על פי המשפיע וזה אינו ראוי ונכון.
נפרדו עליו ,כשר .כאן מצב דומה למה שביארנו בנפרצו אלא שהם עדיין מקושרים מחוברים
לאדם אינם מנותקים ממנו אלא שהם מרובים ,לכן אדם כזה למרות שאינם ממוקדים
לגמרי הרי הוא רגיש מאוד אך אינו מנותק מעצמו לכן יכול להשפיע כראוי את תורתו וכשר.
רבי יהודה אומר ,יאגדנו מלמעלה .נותן פתרון לבעיה של הרגשות האלו שאינם מרוכזים
למקום אחד אך עדיין יש בהם שייכות לאדם ,יאגוד אותם לראש למעלה .כלומר יחבר את
כל הרגשות הר בים הללו מקום אחד לשכל לדעת ואז על יד כך יהיה לאדם יכולת של ריכוז
ועל ידי כך יוכל להפעיל שיקול דעת נכון בהוראתו לרבים את תורתו.
צני הר הברזל ,כשרות .העלים שלו הם עולים אחד על השני אך רק עליון לגובה התחתון
ולא למעלה יותר והוא כשר .כי עלים הם הרגשות כמו שביארנו לכן כל זמן שרגשות האדם
יש להם קשר זה עם זה ואינם נפרדים כל אחד לעצמו ,כמו אדם שיש לו רגשות מרובים אך
הם אינם מאוחדים אלא מתגלים באופנים רבים אך יש חוט המקשר ביניהם.
עניין הרגש
רגש הוא שייכות לסובב עם התכוונות עצמית .כלומר כאשר יש לאדם הרגשה את הסובב
אותו ויש לו קשר של הסובב עם עצמו הרי יש כאן רגש בריא וטוב ,מכונה רגש זה רגש בונה.
אך יש פעמים שהאדם מרגיש את הסובב יש לו תחושה של הסובב אותו ואינו מקשר את
הדבר עם עצמו ,דבר זה גורם לו להיות מנותק מהסובב אותו אין לו קשר אמתי עם הסובב
לכן הוא מנותק.
רגשות האדם הם רבים ויש בכללותם כמה עיקריים כמו אהבה כעס שנאה פחד קנאה .כאשר
האדם מצליח לקשר אותם עם הנקודה העצמית שלו הוא יכול לגדול עמהם ולשנות אותם.
זה ציני הר הברזל .כלומר יש להם חיבור לרגשות זה עם זה אך אינם מעורבים יחדיו .יש
בזה יתרון וחסרון כאחד לכן זה בבחינה של כשר.
היתרון שיכול האדם אז לעבוד על כל רגש בנפרד ולתעל אותו למעלה לראש לדעת לחיבור
העליון עם בורא עולם .אך החי סרון הוא שבזמן שעובד על נקודה אחת השאר נשארים
יתומים ויכולים להתקלקל בדרך עבודתו ,לכן היות ויש כאן עבודה של ניסיון לעבודה
אמתית הוא כשר אך עדיף לקחת לולב שעליו מגיעים ומכסים חלק עליון גם כן כי אז האדם
יכול לעבוד על כמה בחינות יחדיו ולא לזנוח אחת מהן.
לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו ,כשר .עיקר העניין של הלולב הוא הנענוע שלו,
כלומר ההזזה שלו וזה עניין תזוזת האדם הלומד שיתקדם ולכן כל התקדמות צריכה חיזוק
וצריכה מאין ניעור נענוע .לכן אנו מנענעים את המינים שמשולים לסוגי אדם שונים ,כדי
לט מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
להזיז אותם כי אם אני משתייך לאחת מקבוצות הנ"ל הרי על ידי הנענוע אני רומז לעצמי
שיש עלי לזוז להתקדם הלאה.
מבואר כי שיעור הלולב הוא ה' טפחים .ג' כמו שאר המינים וכן עליו להיות גבוה מהם טפח
ונמוך מהם טפח כדי שיכלו לאחוז בו .השלושה טפחים שמבוארים במשנה הם השתוות
הלולב לשאר המינים .כי כל האנשים שווים ,כלומר כולם צריכים להיות מנוענעים ואין אחד
חשוב מחברו גם אלו שאין בהם מעשים ותורה הרי גם הם צריכים להיות בעלי יכולת
השתנות.
עוד כי כל אחד צריך להשפיע לחברו ולכן יש להם מידה שווה ,אך הלולב שהם בעלי התורה
יש להם שינוי גדול כי הם צריכים להיות מובילים ומשפיעים לכן הם גבוהים מכולם .אך יש
בהם גם כן יכולת הפוכה ח"ו .אם הם אינם פועלים כשורה הם למטה מכולם ולכן הלולב יש
בו שני טפחים יתרים אחד למעלה ואחד למטה מכולם כי האחיזה חייבת להיות בתורה
והתורה צריכה גם כן להוביל את כולם למטרה משותפת.
עד כאן התבאר לנו עניין בעלי התורה שאין בהם מעשים טובים כיצד עליהם לפעול מה טוב
ומה אינו נכון בפעולתם ,וכיצד הם צריכים להשתנות.
כעת נבוא לבאר את ההדס בחינת העלים שיש בהם ריח ללא טעם ,בעלי המעשים טובים
שאין בהם תורה.
הקדמה להדס
תחילה יש לבאר מה הכוונה אין בהם תורה .כי מעשים טובים ביארנו כבר בלולב שהוא עניין
של השפעה לזולת עניין של חסד ,אם כן מה הכוונה שאין בהם תורה .כי אם אין בהם תורה
כלל נבלה טובה מ הם ומעשיהם אינם על פי דרכי התורה ומה מועיל מעשים טובים שלהם.
אלא חייב להיות כאן ביאור נוסף לכוונה שאין בהם תורה.
עניין שאין בהם תורה הכוונה היא אין בהם את הגדלת התורה כמו שכתוב יגדיל תורה
ויאדיר אלא מעשיהם הם כלפי שאר בני האדם מעשים טובים ולא לימוד התורה וקישור
העליונים עם עוה"ז ,אלא חיבור עוה"ז עם עוה"ז בחינת חיבור בני האדם .אך כמובן
שלומדים את אותם הדברים והסדרים שהם מחויבים לדעת וכו'
משנה ב
הדס הגזול והיבש ,פסול .של אשרה ושל עיר הנדחת ,פסול .נקטם ראשו,
נפרצו עליו או שהיו ענביו מרבות מעליו ,פסול .ואם מעטן ,כשר .ואין ממעטין
ביום טוב.
הדס הגזול .בדומה למבואר בלולב אלא להיפך .כלומר אם יש לו השפעה אך אינו משפיע
אותה כראוי כלומר יש לו עדיפות של אחד מהשני ואין בו מעשים שווים לכל בני האדם
מ מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
הזקוקים לו ,הרי יש כאלו שהוא גוזלם ואינו משפיע להם את החסדים הראויים להם וזה
גוזל אותם.
והיבש ,פסול .כאן מתבארים הדברים בשונה מהלולב ששם ביארנו שמעביר את דברי
התורה כחייב ולצאת ידי חובה בלבד וללא חיות .כאן אי אפשר לבאר כך כי מעשים אלו אין
בהם חיות ממש .אך אין זה נכון כי גם בהשפעה יתכן דבר שעושים עם חיות ,בחיוך מתוך
כוונת להנות את הזולת ,ויכול להיות גם כן בחינה של חוסר חיות ללא חיוך .ולכן גם בזה יש
צורך להיות חי עם הרבה חיות במעשיו.
של אשרה .יש להבין מה עניין אשרה שהיא עבודה זרה להדס .כאשר אדם שיש בו את כח
ההשפעה הנה הוא עושה את כל ההשפעה לעצמו ולא עבור השפעה לזולת ,כדי להיות עסקן
להיקרא גביר לקבל מקום במזרח וכו' ,ולא עבור השפעה ממשית לזולת הנזקק לו.
ושל עיר הנדחת ,פסול .כאשר יש לאדם עוזרים הנה ביארנו בלולב כי הוא מדיח אותם כי
נותן להם הרגשה של השפעה למרות שהם על ידי שעוזרים לו הם כביכול נכשלים בעצמם.
כך גם כן באופן זה כאשר האדם נותן לאחרים הרגשה של עזרה והם מגבים אותו הרי
מכשילם וזה עיר נידחת.
נקטם ראשו .גם כאן יש עניין של חיבור לראש לעיקר לשורש .כי כל המעשים שהאדם עושה
צריכים להיות עם מחשבה ולא באופן אימפולסיבי ,לכן אם הראש מנותק ,נקטם הראש,
הרי אדם פועל ומשפיע ללא מחשבה ו זה פסול גם כן כי אין עניין רק להשפיע לזולת אלא
להשפיע עם טעם עם מחשבה באופן ההשפעה.
נפרצו עליו .בדומה לנקטם ראשו ,הנה הוא אינו פועל עם כיוון אלא אין למעשים שלו שייכות
זה לזה .פעם כך ופעם כך אין כאן חוט מכוון את המעשים שיהיו מתועלים לכיוון אחד .כי
העלים הם הרגשות כמו שביארנו בלולב ,אך כאן הם רגשות של מעשים ללא עמוד שדרה
ללא כיוון כמבואר.
או שהיו ענביו מרבות מעליו ,פסול .ענבים הם פירות ,ולכאורה יש להבין הרי עיקר בכל
צומח הם פירותיו ,אך כאן אין אנו רוצים את הפירות אלא רק את העלים ולכן יש לבאר מה
הם העלים ומה הם הפירות שאנו עוסקים כאן בביאורם.
עלה הוא כיסוי ,ולמרות שאנו מבארים כי הם רגשות הנה אין כאן סתירה וכמו שיבואר.
העלים הם הרגשות אך הרגשות הנסתרים ולא הרגשות המגולים ,לכן יוצא כי הפירות הם
רגשות מגולים .וכעת נבוא לעיקר הביאור.
מטרתם של ארבעת המינים הוא לתעל את כוחות האדם למקסימום ,על ידי העלתם
והוצאתם מהכוח לפועל על ידי שמגלה אותם.
לכן אם הרגשות של האדם הם מגולים ,והם רבים מהנסתר הוא פסול כי אין לו יכולת לפתח
אותם כי הם כבר גלויים ולכן המטרה אינה מושגת כראוי.
מא מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
ואם מעטן ,כשר .לכן אם האדם מצליח להפנים את הרגשות החיצוניים הללו פנימה ולא
לתת להם דרור ויכולת גילוי עדיין וזה עד שיהיו מפותחים דיים כדי שיוכל לפעול עמהם
כראוי הוא מכשיר את ההדס הזה ,כי יכול למלא את תפקידו של פיתוח הרגש בכוח ועדיין
לא להוציא אותו מהכוח לפועל עד שיהיה מוכן האדם לכך.
ואין ממעטין ביום טוב .יום טוב הוא שורש הדבר כי יום טוב של סוכות אחריו הולך כל חול
המועד שבו אנו ממשיכים לפתח את הכוחות הגלומים בנו .לכן אם ביום טוב האדם משחק
אם הרגשות נגלים ונע למים ,הרי הוא אינו נאמן לאמת ולכן אסור לשנות את מהותו ביום
שקובע את המציאות שלו.
משום כך למרות שהיה אפשר לחשוב כי אדרבא שישנה את עצמו דווקא ביום טוב ,מבארת
לנו המשנה כי יש להיכנס ליום טוב באופן הכי אמתי ואז יוכל בחול המועד לשנות את עצמו,
אך אם ישנה עצמו בכוונה ואין בזה הפנמה מציאותית הרי פוגם באמת.
הקדמה להערבה.
מבואר כי ערבה אין בה לא טעם ולא ריח ,כלומר לא מעשים טובים ולא תורה .לפי מה
שביארנו בעניין הדס אין הכוונה שאין בהם תורה שאינם מקיימים את התורה אלא שאינן
מבאי בית המדרש אך הלכה הצריכה להם מכירים.
כמו כן אין בהם ריח אין בהם מעשים טובים ואין ישיבת בתי מדרש ,אלא הם אנשים שחיים
עם עצמם ללא קשר ממשי לזולת ,מעט מחייכים מעט נותנים צדקה ,כלומר רוב העם שנמצא
בשווקים הוא מהסוג הזה.
אם כן לכאורה אין מה שיפסול באנשים אלו ולמרות כל זאת המשנה באה ומבארת שגם
לאנשים שאין בהם מעשים טובים ותורה יש להם אופן מסוים שעליהם להתנהג או
שמעשיהם יחשבו לפסולים.
משנה ג
ערבה גזולה .ויבשה ,פסולה .של אשרה ושל עיר הנדחת ,פסולה .נקטם
ראשה ,נפרצו עליה ,והצפצפה ,פסולה .כמושה ,ושנשרו מקצת עליה ,ושל
בעל ,כשרה.
ערבה גזולה .מה כבר אנשים שאין להם כלום יכולים לגזול מאחרים.
אלא שיש כאן ביאור כי אדם כזה הוא גזלן לא מהזולת אלא מעצמו ,כי אינו נותן לעצמו
יכולת גדילה ,ועל דרך זו כל המשנה תתבאר כי אדם זה אינו מאפשר לעצמה יכולת זמן
וכוחות גדילה ולכן הוא נחשב לגזול ,כי גוזל הוא מעצמו.
ויבשה ,פסולה .אדם שאין לו חדוות חיים כלל כל הזמן תקוע בחיים הקטנים שלו ללא חיוך
ללא שמחה הוא פסול ,כי ג ם מי שאין לו מעשים ותורה יכול להיות לו חדוות חיים חיות
מב מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
שמחה על ידי התבוננות במציאות במה שעובר עליו ,לפתח את האמונה ,ולכן יובש רוחני
הוא פסול בכל אופן שהוא אצל כל אחד.
של אשרה ושל עיר הנדחת ,פסולה .גם כאן עניין של עבודה זרה שהאדם עובד את הכסף
או הולך אחר דמיונות שווא הם פסולים כי הם מסיטים את האדם מחיים אמתיים בכל
רמה שהוא נמצא בה.
נקטם ראשה ,גם כאן ללא הנהגה נכונה של הראש של האדם היודע מה הוא רוצה להשיג
אינו יכול להצליח ,כלומר אם אין לו מטרה כל שהיא בחיים הרי זה פסול כי כל המטרה של
האדם היא בראשו לכן אם אין לו מטרה הרי זה פסול גדול של החיים גם לאדם שאין לו לא
חסדים ולא תורה.
נפרצו עליה ,כבר ביארנו כי עלים הם רגשות לכן כל אדם צריך למתן את רגשותיו ולא שיהיו
פונים לכל מקום כי אם אין לו רגשות מכוונים הרי יכול להוציא אותם למקומות לא טובים
ולגרום לנזק רב.
והצפצפה ,פסולה .צפצפה דומה לערבה אך אינה ממש כזו ולכן פסולה ,כך גם כן האדם
צריך להיות נאמן לעצמו ולא להיות מושפע ומחקה את הסובב אותו.
כמושה ,גם אדם שאין מו חיוניות כל הזמן הרי זה דבר טבעי ביותר ויכול הוא עדיין להיות
אדם ירא שמיים וכו' ,לכן גם אם כמוש כשר ,אפילו אם אינו בשיא חיותו תמיד.
ושנשרו מקצת עליה ,מדובר על אדם זקן שאין לו כל כך הרבה כוחות ,אך עדיין יש לו כרשות
בחינות שאיתם הוא יכול לפעול למרות שלא כולם פעילים ממש ,הרי זה עדיין בגדר של חיות
וטוב.
ושל בעל ,כשרה .גם אדם שלא היה בבית מדרש עם כיוון מסוים אלא שגידל את עצמו
מכלום יש בזה צד טוב גם כן ולכן כשר ,כי פעמים הגידול העצמי הוא יותר אמתי יותר
אוטנטי ללא זיופים ולכן טוב יותר מהדרכה כפויה מבחוץ לדרך מסוימת.
משנה ד
רבי ישמעאל אומר ,שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד ,אפלו
שנים קטומים ואחד אינו קטום .רבי טרפון אומר ,אפלו שלשתן קטומים .רבי
עקיבא אומר ,כשם שלולב אחד ואתרוג אחד ,כך הדס אחד וערבה אחת.
רבי ישמעאל אומר ,שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד .כעת מונה המשנה
כמה מינים יש לאגוד יחדיו ,על האתרוג יתבאר בהמשך הדברים.
תחילה יש להבין מדוע יש לאחד את ארבעת המינים הללו .ובאמת אין קושי בהבנה הפשוטה
וכמו שכתוב בהקדמה בשם המדרש כדי שיהיו יחדיו מכפרין זה על זה .ויש יותר לעיין בזה.
מג מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
לכל אחד מעם ישראל יש יחודיות מסוימת שאין אצל השני ,אך פעמים אין רואים את
המיוחדות הזו אלא את מה שאין לאותו האדם .לכן כאשר כל בחינות עם ישראל נמצאים
יחדיו כל אחד מבליט את המיוחדות שיש לא ,כי החיסרון שלו מגובה על ידי האחרים ולכן
רק המיוחדות של כל אחד מתגלה .כשאר רואים את המיוחד אז הקב"ה מכפר על עם ישראל
כי אם יאבד אחד מהם ,או קבוצה ,הרי יתבלט החיסרון אצל האחר שאותו אחד מגונן עליה,
ולכן רק על ידי כללות עם ישראל יש שלמות ואז אין קטרוג על עם ישראל אלא להיפך.
לכן ברור לכולם שיש לאחד אותם אך יש כאן מחלוקת כמה כל קבוצה תופסת באוכלוסיה
כמה היא כמותה ביחס לשלמות עם ישראל.
רבי ישמעאל סובר כי יש שלושה חלקים משבע שהם בעלי חסד ולכן הרבה חסד יש בעם
ישראל אך שני חלקים הם ללא כל חסד ותורה ורק חלק אחד יש בו תורה וחלק אחד גם
חסד וגם תורה ,ולכן מחלק את המינים באופן זה.
אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום .כאן מדבר על ההדסים שאין חש אם הם קטומים
בתנאי שיש אחד שיש לו ראש שיש יכולת לחבר את הרגשות למקורן שהוא הראש .על זה
חולק ר' טרפון ואומר,
רבי טרפון אומר ,אפילו שלשתן קטומים .היות ומדובר כאן בבעלי רגשות עניין של השפעה
וגמילות חסדים לכן אין משנה עניין הראש כלל אלא מה שקובע הוא הלב בלבד ולכן אין
צורך ממש לראש.
רבי עקיבא אומר ,כשם שלולב אחד ואתרוג אחד ,כך הדס אחד וערבה אחת .ר' עקיבא אינו
מתייחס לכמות היחסית בעם אלא לחשיבות של כל חלק ולכן אין שונה בעלי תורה ובעלי
חסדים ואלו שיש להם את שניהם או אף אחד מהם ,כי לכולם ישנה השפעה שווה בעם
ישראל.
ונפסק כמו ר' ישמעאל שסובר שיש לסווג את המינים לפי כמות ולא לפי איכות.
משנה ה
אתרוג הגזול והיבש ,פסול .של אשרה ושל עיר הנדחת ,פסול .של ערלה ,פסול.
של תרומה טמאה ,פסול .של תרומה טהורה ,לא יטול .ואם נטל ,כשר .של
דמאי ,בית שמאי פוסלין ,ובית הלל מכשירין .של מעשר שני בירושלים ,לא
יטול .ואם נטל ,כשר.
אתרוג הגזול והיבש ,פסול .עניין האתרוג הוא אלו שיש בהם גם תורה וגם גמילות חסדים,
טעם וריח.
אדם כזה לכאורה יש בו שלמות ומדוע שיצטרך אחרים עבור האגד שלו עם שאר המינים.
באמת אנשים מאין אלו הם מיוחדים ולכן כאשר אוגדים האתרוג הוא בנפרד משאר המינים
מד מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
אך צריך להיות קרוב אליהם כי הוא צריך אותם .שללא שאר האנשים להיכן ישפיע את
גמילות החסדים שלו.
לכן אם האדם אינו אמתי אלא גוזל את הבריות שמראה עצמו כאחד כזה מהמיוחדים ואיינו
כזה יש בזה בעיה גדולה והוא פסול ,וכן אם הוא יבש ,כלומר הוא אמתי בתכונות תרומיות
אלו אך האופן שהוא מעביר את הדברים אין בו כדי להדביק אחרים במעשיו והתלהבותו
הוא יבש ולכן הוא פסול.
של אשרה ושל עיר הנדחת ,פסול .גם כן כמו לעיל בשאר המינים שאם עושה את הדברים
לעצמו או שגורם לאחרים ללכת אחריו ולא מדריך אותם באופן נכון הוא פסול בפעולותיו
אלו.
של ערלה ,פסול .כאשר האדם יש בו יכולת לגדול לאיש כזה אך הוא מזדרז בלגלות את
הפעולות הללו לחוץ טרם זמנם זה פסול.
כי אדם מאין זה צריך להיות בנוי באופן נכון כדי שיוכל להתחיל להשפיע את מה שיש לו
להשפיע ,כי אם מזדרז מידי יש בזה נזק לאחרים כי אינו שקול מספיק ויש בו יותר כוח של
ריתחא ואין בו איזון ראוי ולכן ההשפעה שלו יכולה להיות לא מתאימה ,מוקדמת מידי.
של תרומה טמאה ,פסול .תרומה יש בה יכולת של קודש לכן אדם צריך לקדש עצמו כדי
להגיע למעמד נישא כזה של בעל תורה וחסדים ,מאין שלמות בעולם הזה .אך אם יש בו
טומאה ,מחשבות של רוממות עצמו ואפילו מעט הרי זה פסול.
של תרומה טהורה ,לא יטול .ואם נטל ,כשר .גם טהורה לא יטול כי היא מובדלת ,כי אדם
למרות שהוא בעל יכולות רמות כאשר יש לו יכולת להבדל לא יעשה זאת ולכן אין בו שייכות
לקודש ממש כי הוא חייב להתערב עם הקהל.
לכן למרות אין לו להבדל אך אם עשה זאת עדיין שפיר כי בכל זאת לא נגרע מנו כוח
ההשפעה שלו לאחרים ,כי מידי פעם בפעם נכלל עם העם ולא זונח אותו לבדו.
של דמאי ,בית שמאי פוסלין ,ובית הלל מכשירין .הספק הוא אם יש להבדיל את האדם
מהציבור ,כי יכול הציבור לפגוע בו מבחינה רוחנית ואז לקיים את מה שהרמב"ם אומר
שיברח למדבריות ,או אולי הציבור כן יכול להכיל את האדם אז צריך להשאר עם הציבור
ולכן ישנה מחלוקת מה הדין.
האם האדם עצמו קודם או הציבור ,בית שמאי שסוברים כי שהאדם קודם לכן יישאר
בבדידות ולא יתערה עם הציבור.
לעומתם בית הלל סוברים כי הציבור חשוב מהאדם ולכן למרות שיש לו תפקיד גדול עדיין
יש לו צורך להשפיע לציבור מעבר לחשיבות עצמו.
מה מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
משנה ו
עלתה חזזית על רבו ,נטלה פטמתו ,נקלף ,נסדק ,נקב וחסר כל שהוא ,פסול.
עלתה חזזית על מעוטו ,נטל עקצו ,נקב ולא חסר כל שהוא ,כשר .אתרוג הכושי,
פסול .והירוק ככרתי ,רבי מאיר מכשיר ,ורבי יהודה פוסל.
עלתה חזזית על רבו ,חזזית היא דבר המכסה את האתרוג ,כלומר אם יש דבר מה שמכסה
על אור התורה והחסדים של האדם הרי זה פסול כי עיקר הכוונה היא לגלות את אורו כדי
להגדיל תורה ולהאדירה ,ולכן הוא פסול.
גם עניין של צנעה מרובה ומיותרת מאין מידת חסידות מדומה ,היא פסולה כי העולם זקוק
לאור תורה כדי לגדול ואם האדם שיש ביכולתו לתת אור זה מכסה אותו אפילו במחשבה
שכך היא דרך נכונה להצניע את דרכו ,הרי זה פסול משום שהעולם זקוק לו.
נטלה פטמתו ,פיטם הוא החלק הבולט מהאתרוג ההבלטה שלו כלפי חוץ .אדם יכול לחשוב
שהחצנה היא פסולה אך כמו שביארנו למעלה עניין התורה של האדם עם שלמות מעשיו הנה
הם נחוצים לעולם ולכן אם אדם מוריד את כוח ההשפעה שלו את הפיטם ,זה פסול כי העולם
זקוק לו כל כך.
נקלף ,למרות שהאדם צריך להשפיע אינו צריך להיות גלוי כל כך שיראה את עצמו כלפי חוץ
כל כך ,כי על ידי כך גם מראה את הפגמים שלו וככול שהאדם מרבה להראות את פגמיו ,יש
שיאמרו שהדבר טוב כי הוא יותר אמתי ,אך בעומק זה פגם כי אז היכולים לקבל ממנו יקבלו
פחות כי מעלתו פחתה בעיניהם ,ולכן לגלות עצמו יתר על המידה הוא פסול.
נסדק ,אין תוכו כברו ,כלומר אין הוא אמתי דיו ולכן המסכה שלו נסדקה הרי פשוט שדבר
זה הוא פסול ,כי האדם אסור שתהיה לו מסכה שיהיה אחד בפה ואחד בלב .כי מידתו של
הקב"ה היא אמת ולכן על האדם להיות אמתי עם כולם אך בראש ובראשונה עם עצמו ולכן
דבר זה פסול מאוד.
נקב וחסר כל שהוא ,פסול .גם כאן מתגלה קלונו של החכם שאין הוא ממש שלם שיש בו
פגמים ,והרי על ידי כך הוא גורם לאחרים גם מפח נפש גדול וגם יכול לגרום להם לחוסר
אמונה ועוד רעות חולות שיגרמו להם להיות פחות דבוקים בה' ית'.
כי אם זה נציגו של ה' ית' בעולם כך הוא נוהג הרי יש בזה פגם גדול מאוד בקשר עם הבורא
ית' .לכן פגם וחסרון בחכם בעל התורה והמעשים הוא חסרון גדול ופסול מעשה זה.
אם הוא פגום שלא יראה עצמו כאתרוג כבעל מעשים ותורה כמו שהיה רוצה להראות עצמו
אלא לפי מה שהוא באמת.
עלתה חזזית על מעוטו ,כאן מתחילים לבאר כי יכול להיות סוגי חסרונות מסוימים באדם
הדגול הזה ויהיה עדיין בגדר של כשר .כמו שעל חלקו הקטן יש כיסוי אין הוא ממש מגלה
את כולו.
מו מסכת סוכה עם ביאור צל האמונה
פעמים החכם יש בו כל כך הרבה אור שאם יגלה את כולו לא יוכל העולם לסבלו ולכן נכון
הוא עושה שממעיט ממנו קצת עבור קיבולת העולם ,אך שלא יעלימו לגמרי כי זה פסול
כמבואר.
נטל עקצו ,בניגוד לפיטם שהוא הבליטה לחוץ ואסור למעט בה ,הנה העוקץ הוא השורש
שממנו צומח הפרי .ומבואר כאן כי אם ניתק השורש האדם פותח לעצמו דרך מחודשת שלא
קבלה מאבותיו אין זה אומר שיש בזה פסול ואולי אף דבר חיובי כי היא בחינה נוספת לאדם
להגיע לקרבת ה' ,ואולי דרך מחודשת זו תהיה נוחה יותר לאחרים ממה שקיים להם כיום.
ולכן אין זה פסול ואולי כאמור אולי אף משובח מאוד.
נקב ולא חסר כל שהוא ,כשר .אם אינו חסר ואף אם יש בו פגם שאינו גורע מפנימיותו
מאומה יש בזה יכולת של הכשר ,כמובן שאין זה הטוב ביותר אלא כשר ,כי הפנים חייב
להיות שלם ולעמוד בכל פרץ שיהיה ,אך אם הפנים חסר הרי הכל פסול.
אם יש פגם ואין חסרון פנימי יש אפשרות להכשיר את האדם הזה.
אתרוג הכושי ,פסול .ניסיון להיות אחר לגמרי למרות שמפנים הוא באמת שלם הוא פסול
כי אין לך מסכה גדולה מזו.