‫דת ישראל ומנהגיו‬

LAWS AND CUSTOMS

OF ISRAEL

COMPILED FROM THE CODES

chayye adam ‫א ד ם‬ ‫חיי‬

AND

kizzur shulcha2t ‫׳‬arukh ‫קיצור שלחן ערוך‬

I N F O U R PARTS

PART I
1
CONTAINING LAWS CONCERNING D A I L Y CONDUCT, ARBA KANFOS,
TEPHILLIN, MEZUZAH, P R A Y E R , MINYAN, R E A D I N G O F T H E LAW,
KADDISH, JAHRZEIT, STUDY OF SACRED BOOKS, REPENTANCE,
CHARITY, TALEBEARING AND SLANDER, CHALAH, PREPARATION
O F FOOD ( K A S H R U T H ) , G R A C E B E F O R E AND A F T E R MEALS, 1S.C.

‫דיני ישראל ומנהגיו לכל ימות השנה‬

‫נערך בשפה קלה וקצרה על פי הפוסקים‬
‫מספרי‬ ‫וכפרט‬ ‫והאחרונים‬ ‫הרא^י^ם‬

‫חיי אדם וקצור שלחן ערוך‬

‫חלקים‬ ‫בארבעה‬

‫ראשון‬ ‫חלק‬
,‫ מנין‬,‫ ק׳ה׳ח‬,‫ תפלה‬,‫ מזוזה‬,‫ תפלין‬,‫ ציצית‬,‫בו השבטת הבקר‬-‫״־יכיל בק‬
,‫ ט ליחה‬,‫ חלה‬,‫׳‬.‫ איםיר ריוליד‬,‫ צדקה‬,‫ תשונה‬,‫ חיתי‬,‫ יאהרצייט‬,‫קדיש‬
‫ וברכת המזין‬,‫אכילה‬
 ‫ו מ ו כ נ ס ל א מ ט ר ג ט‬ ‫ה ו ע ת ק‬

‫‪www.hebrewbooks.org‬‬
‫ת ש ס ׳ י ח‬ ‫ח י י ם‬ ‫ע ״ י‬

‫העגינים‪:‬‬ ‫תוכן‬

‫עמוד‬ ‫עטור‬
‫ט‬ ‫דיני קדיש ית־ם‬ ‫א‬ ‫הלבות נטילת ידים שחרית‬
‫‪XD‬‬ ‫דיני תושב ואורח לענץ קדיש‬ ‫כ‬ ‫סדר חלבשת הבגדים‬
‫‪J0‬‬ ‫דיני יאהרצייט‬ ‫נ‬ ‫דיגי טהרת הגוף והמקום‬
‫ספרים‬ ‫דיני למוד התורה וקדושת‬ ‫ג‬ ‫דברים האםמ־יפ קודם תפלת השתר‬
‫מד‬ ‫׳‬ ‫הקדושים‬ ‫קצת דיני ברכות ודיני ברוך הוא וברוך‬
‫ד ני אפודי רכילות ולשון היע‪ ,‬ושאר‬ ‫ד‬ ‫שמו ואמן‬
‫מו‬ ‫כדור‪ .‬רעות וטובות‬ ‫ד‪.‬‬ ‫דיני ציצית‬
‫םח‬ ‫דיני שמירת הגיף על פי הטבע‬ ‫ז‬ ‫דיני ת‪0‬לץ‬
‫הנהנות טובות לק וס כריא‪-‬ת גופו‬ ‫יא‬ ‫דיני טו»ד‪,‬‬
‫נג‬ ‫ונפשו‬ ‫יג‬ ‫בית התפלה‬
‫נג‬ ‫‪:•:‬הגי האדם ‪vr-vn‬‬ ‫טו‬ ‫דיני מנץ‬
‫נד‬ ‫הלכות תשיבה‬ ‫טז‬ ‫דיני שליח צבור‬
‫דברים האם־רים משום הכנת הגוף‬ ‫ין‬ ‫ייני תפלה בכלל‬
‫נט‬ ‫או הנפש‬ ‫יה‬ ‫ייני תפלת שחרית‬
‫כא‬ ‫דיני צדקה‬ ‫ימ‬ ‫דיני ברכת השחר‬
‫כו‬ ‫הלבות חלה‬ ‫כ‬ ‫דיני פסוקי דזמרה‬
‫ם<‬ ‫הלכות מלירה‬ ‫כ‬ ‫דיני קדיש וגרכו ודיני הש״ץ‬
‫ע>»‬ ‫דיני טבילת כלים‬ ‫בא‬ ‫דיני קריאת שמע וברכותיה‬
‫עב‬ ‫הלכות פת עכוים‪ ,‬בישולי וחלכ ענו •‬ ‫כג‬ ‫דיני שמונה עשרה‬
‫דין מי שרוצה לאכול או לשתות יוים‬ ‫דיני ט»יב הרוח‪ ,‬טל וםכר‪ ,‬יעלה‬
‫עי‬ ‫י‪...‬‬ ‫הפעורה‬ ‫כה‬ ‫ויבא‪ ,‬וענני‬
‫ער‬ ‫דיני נטילת ידים להעודה‬ ‫כז‬ ‫דיני הזרת הש״ץ‬
‫•עת‬ ‫הלבות בציעת הפת וברכת ה‪!:‬וצ;א‪...‬‬ ‫כח‬ ‫דיני תחנון‬
‫פ‬ ‫הלכות נעירה‬ ‫ל‬ ‫הלכות כלליות של קה״ת‬
‫הלנו־ ברכות לדברים שאוכלים א•‬ ‫לא‬ ‫ם׳ הם הנקראים לעלות לתורד‪.‬‬
‫פג‬ ‫שוי־‪ .‬ם ב־וך הכעורה‬ ‫לה‬ ‫ד‪-‬גיס השייכים להקורא‬
‫פח‬ ‫דיני נ־־ם אתרוגים‬ ‫לז‬ ‫‪ an‬נטצאה טע ת בםפר הווה‬
‫»‬ ‫ה‪-‬בות ברכת ודגיזו;‬ ‫ייני *•;וי וכא לציון ע־ גט‪.‬ר התכדה לנ‪1‬‬
 C O N T E N T S OF V O L . L

PAGE PAGE

Daily Conduct ... ... t

Rules conceiningthe prohibition
•‫"י‬2... ties concerning Dress of Slander and olhcr ethical
Rules concerning the Bene- Principles 46
dictions ... ... 4
Rules for Physical Well-Being 48
Laws of the Fringes (‫ )ציצית‬... 5
Rules of a Peifect Man ... 53
The Rules of Tephillin ... 7 Laws of Repentance ... ... 54
Rules concerning the Mezuzah 11 Things prohibited for the sake
The Rules of the House of Prayer 13 of body and soul 59
The Rules as to Minyan ... IS Laws regarding Charity ... 61
Rules for the Reader 16 Laws concerning Challah ( 6 6 (‫חלה‬
The Rules of the Morning Prayer 18 Laws concerning the salting of
The Rules concerning the Morn- meat(Kashruth) 67
ing Service Benedictions ... 19 Laws concerning the ritual 1m-
The Rules Concerning the special mersion of utensils ... 71
verses of the Psalms ‫פסוקי דזמרה‬ 20 Laws concerning the food of a
Rules for ‫ לדיש‬and ‫ברבו‬ ... 20 non-Jew 72
Rules for the reading of the ‫שמע‬ 21 Law concerning food consumed
piior to the meal 74
Rules of the Shemor.sh Esreh 23
Laws concerning the washing of
Rules concerning ‫ יעלה ויבא‬,‫טל ומטר‬ the hands before meals ... 74
‫ נשיב הרוח‬and ‫עננו‬ ... 25
Rules concerning the P.eader's Laws concerning the breaking
Repetition 27 of bread and its Benediction
(‫)המוציא‬ 78
Rules concerning Supplication 28 Rules concerning a repast ... 80
Rules for the Reading of the Law 30 Rules concerning the Benedtc-
Who are called to the Law... 31 tions to be said before special
Rules for the Reader of the Torah 35 courses during a meal ... 83
Errors in the Scroll of the So oil 37 Laws concerning the washing
of the hands at the conclusion
Rules concerning ;‫ ובא לציו‬,‫שדי‬.> 39 of the meal and at the Grace
40Rules as to Mourner's Kaddish after meals ... ... 85
... 43Rules concerning Jahrzeit
Rules concerning the Study of Laws concerning the Grace
after meals 90
the Law and the sanctity of
Sacred Books ... 44

Copyright 1952
By Pardes Publishing House, Inc.
New York. N. Y .
 .‫חזוק הדת‬
.‫ משפטיך שויתי‬,‫דרך אמונה בחרתי‬

.‫ עיקרי האמונה‬.‫א‬
‫ המה שלשה‬,‫יסודי היהדות ועיקרי האמונה׳ שעליהם ד ת י ישראל במים‬
‫ובעבודתם הרבה׳‬ ,‫וחקרו עליהם‬ ,‫ אשר אבותינו דרשו בשדה החכמה‬,‫עשרה‬
‫ ועשאום‬,‫ ושכלם ה ח ד חצבו לנו שלשה עשרה אבנים האלו‬,‫ושקידתם הנפלאה‬

Zbc Confirmation of tbe Haw.

"/ have chosen the way of truth; Thy judgments have

I laid before me".

1. T H E F U N D A M E N T A L P E I N C I P L E S OF J U D A I S M .

The foundations upon which the imperishable structure of

Judaism has been reared are the thirteen fundamental principles
of t r u t h which form the groundwork upon which the Laws of
Israel are firmly established; W i t h more than mortal wisdom,
w i t h superhuman strength, w i t h Divine intelligence d i d our
ancestors d i g i n the quarry of Infinite Science and have hewn
 ‫ה ד ת‬ ‫חזרה‬
‫עיקרי האמונה‬
‫ אשר‬,‫נבון וקים‬ ‫ יסוד נאמן וחזק׳‬,‫ה מ א ח ד א ת לבות כל ישראל‬ ,‫אחד‬ ‫ליסוד‬
‫ישראל לידע‬ ‫ואלו המה הדברים שעל כל איש‬ .‫כל בית ישראל בנוי עליו‬
‫ד( שהוא‬ ;‫( שאינו נוף‬:‫ א( במציאות הבורא ; ב( באחדות הבורא ; נ‬:‫ולהאמין‬
‫ה( שלו לבדו ראוי להתפלל; ו( שכל דברי הנביאים א מ ת ; ז( שנבואת‬ ‫נצחי‬
,‫ ולא קם נביא עוד כמשה ; ח( שמשה קבל התורה מסיני‬,‫משה רבינו אמיתית‬
‫מעשה בני אדם‬ ‫יודע‬ ‫שהבורא‬ (‫י‬ ;‫ולא ימיר דתו‬ ,‫ט ( שלא יחליף האל‬
‫יב( שיבוא משיח‬ ;‫לצדיקים ולרשעים‬ ‫יא( שיש שכר ועונש‬ ;‫ומחשבותם‬
.‫ינ( שהאל יחיה מתים ברוב חסדו‬ ;‫לקץ הימין‬

out these thirteen basal stones which they have solidified into the
foundation of the Unity,—that foundation upon which a l l the
hearts of Israel are united, that everlasting foundation upon
which the house of Israel was erected to stand for all eternity 1
The following are the principles which form the very conscious-
ness of every Israelite — t h e faith inherent to his b e i n g — to
believe:—
1. I n the existence of a Creator;
2. I n H i s U n i t y ;
3. That He is incorporeal;
4. That He is Eternal;
6. That to H i m alone is i t r i g h t to pray;
6. That all the words of the Prophets are true;
7. That the prophecy of Moses our teacher is true and that
there has never yet arisen a prophet like unto Moses;
8. That Moses received the Torah on Sinai;
9. That God w i l l not alter nor change His law;
10. That the Creator knows the deeds of the children of men
and their thoughts;
11. That there is reward for the righteous and punishment
for the wicked.
12. That the Messiah w i l l come at the end of days;
13. That God w i l l quicken the dead i n His abundance of
loving-kindness.
 ‫ה ד ת‬ ‫ה ז ו ה‬
.‫ אור התירה‬.‫ב‬
‫ וצום להעלות נר‬,‫אור התורה הוא רצון אלוה שזכה בו א ת עמו ישראל‬
‫ ובם‬,‫ שהשכינה שורה בישראל‬,‫ למען תהיה ההם לעדה‬,‫תמיד במקדש היהדות‬
‫למען יראו א ת דרכי התורה‬ ,‫בחר אל להאיר לכל יושבי תבל באור התורה‬
,‫ בודקין אותו‬,‫ וכל מי שבא להדבק בעם ד׳ אלה‬,‫המאשרת א ח לומדיה ועושיה‬
‫בורקין‬ ,‫ ואם אשה היא‬,‫ או שמא נתן עיניו בבת ישראל‬,‫שמא בנלל ממון‬
‫מודיעים‬ ,‫ ואם לא נמצא להם עילה‬,‫ שמא נתנה עיניה בבחורי ישראג‬,‫אחריה‬
,‫ ואם נתברר לנו‬,‫ כדי שיפרשו‬,‫וטורח שיש בעשייתה‬ ,‫להם כובד עול התורה‬
,‫ ואור התורה ננה עליו‬,‫ ובשכלו הכיר א ת בוראו‬,‫שרק רוח אלהים מ ר ח פ ת עליו‬

2. T H E L I G H T OF T H E TORAH.

The w i l l of God ia the L i g h t of the Torah whereby He has

caused Israel, His people, to become meritorious. I t is the per-
petual lamp that He has commanded them to l i g h t i n the temple
of Judaism, that i t may serve them as testimony that the ‫שכינה‬
(the Divine Presence) rests i n the midst of Israel whom He has
chosen to enlighten the world w i t h the l i g h t of the Torah, so
that all the inhabitants of the universe may see the ways of the
Torah that leads its votaries to eternal happiness; B u t the l i g h t
that attracts is also the l i g h t that searches the most hidden
recesses of the heart of the man of alien blood who comes to
bask i n its splendor. R i g i d indeed is the investigation that seeks
to penetrate the true purpose of h i m who comes to join the
people of God, a most searching examination is made to discover
an ulterior motive,—Is i t , perchance, for the love of lucre that
he embraces Israel's faith ? or perchance, because a daughter of
Israel has taken his eye? and as the man so the woman who
would embrace the faith of Israel, her motives also are searchingly
inquired into, perchance a youth of Israel has captivated her
fancy? b u t i f their motives are found to be pure, they are warn-
ed not too l i g h t l y to assume such a great burden—the heavy
yoke of the Torah, they are informed of the difficulty involved
i n the fulfillment of its commandments, all this, w i t h a view of
causing them to abandon their project of becoming converted
to Judaism. However, i f i t has become manifest that he ia moved
 ‫ה ר ת‬ ‫ח ז ו ח‬
‫אור התורה‬
;‫ומכניסי‬ ,‫ אז אנו מקבלץ אותו באהבה‬,‫ובזה הוא בא לכנס בכלל עם ישראל‬
,‫ במילה וטבילה כדת המסורה לחכמי ישראל‬,‫אותו בבריתו של אברהם אבינו‬
‫ ומאז אינו יכול לפרוק מעליו לעולם‬,‫והרי הוא כאחד מבני אברהם יצחק ויעקב‬
‫ אינו‬,‫ואטימ רק אמו מישראל‬ ,‫ ומכ״שכ שאיש ישראל‬,‫עול התורה והיהדות‬
‫ הוא עתיד ליתן‬,‫ הן קלות‬,‫ הן חמורות‬,‫יכול להמיר דחו לעולם׳ יעל גל מעשיו‬
‫ומכאן תוכחת מגולה לאלו‬ .‫ישראל הוא‬ ,‫ כי ישראל אע״פ שחטא‬,‫דין וחשבון‬
/‫למלאות חאותם בנשואי הערובות‬ ,‫הבאים להמיר דתם‬ ,‫השוגים לקבל נרים‬
‫ ושנואים ומתועבים המה אנשים כאלו‬,‫ וקשים המה לישראל כספחת‬,‫וסורם רע‬

by the spirit of God, that the true recognition of his Creator at

last dawned upon his intellect, that the l i g h t of the Torah d i d
shine upon h i m and guided by its rays, he approached the
people of Israel to become one of them. I t is then that we re-
ceive h i m i n our midst w i t h love; I t is then that we enter h i m
into the covenant of Abraham our father, by the rites of circum-
cision and the ceremonial of immersion, i n accordance w i t h the
Law which was handed down to the Sages of Israel. I t is then
that he is as one of the children of Abraham, Isaac and Jacob,
thenceforth, he can no more lay down the burden that he has
assumed, he can no more shake off the yoke of the Torah and
the obligations of Judaism. I f i t is thus w i t h the convert, how
much more b i n d i n g is the faith upon the born Israelit CV6H
upon h i m whose mother alone is of Jewish descent, verily, he
can never change his faith ! for his responsibility as a Jew w i l l
never cease (even though he should renounce Judaism) and for
all his deeds, for his heinous sins as for his trivial transgresions
w i l l he, i n the future, give an account and reckoning, for "10!
an Israelite although he hath Binned is yet an Israelite". How
severely reprehensible, therefore, is the misguided action of
those who accept as proselytes to Judaism such as are renegades
to their own faith for the attainment of their sensual desire, —
those who would cloy their lust i n a mixed marriage, of whose
union evil offsprings are begotten, those who are as undesirable
for Israel as a scab is for the skin, for there is none more despi-
cable, none more loathsome than they who (presumably) embrace
 ‫ה ד ת‬ ‫ח ז ו ק‬
‫אור התורה‬
#‫דעתם כוזבת‬ ,‫והמכניסים אותם‬ ,‫ והם‬,‫למשחק חאותם‬ ,‫בדתם‬ ‫המחזיקים‬
.‫ומעשיהם מגונים לכל יודעי דת ודעת‬

.‫ יסודי התורה והלכות דעות‬.‫ג‬

‫ שים נא עינך ולבך על יסודי התורה והלכות דעות אשר הצנתיס‬,‫אחי‬
‫לכבוד‬ ,‫כי המה אבנים טובות ופנינים יקרים יאשר חשאם על לבך‬ ,‫לפניך‬
,‫ למען יהיו הדברים האלה שנונים בפיהם‬,‫ וחובה עליך ללמדם לבניך‬,‫ולתפארת‬
,‫ תן נא דעתך על יסוד הששי‬.‫לטובתם כל ימי חייהם‬ ,‫וחקוקים על לוח לבם‬
‫ על‬,‫ותבין משם‬ ,‫ המיוסד על הכתוב ונקדשחי בתוך בני ישראל‬,‫״לקדש שמו״‬
,‫איו האנשים שאינם באים לבי״הכנ להתפלל בציבור ולקדש השם ברבים בקדיש‬
‫ א׳ מיסודי ההורה אשר כל בית‬,‫ מבטלים המה בשאט נפש‬,‫ברכו וקדושה‬

the faith of others, b u t really make i t serve for the play of their
passions, they, as well as those who enter them i n the faith are
morally corrupt and by their actions they incur the contempt of
all men of conscience and principle.

3. T H E FOUNDATIONS OF T H E TORAH A N D T H E
L A W S OF ETHICS.
B r o t h e r ! I pray you, give your earnest attention to the
chapter wherein I have treated of the Foundations of the Torah
and the Laws of Ethics, for they are comparable unto precious
stones and like costly pearls are they, Place them upon your
heart for honor and for glory; Teach them also to your children
(as i t behooves you to do), that these words may be ever ready
on their lips, that they be engraven on the tables of their hearts,
that i t may be well w i t h them all the days of their lives.
Consider, I pray you, the sixth foundation "To sanctify H i s
name" and know that i t is based upon the verse "but I w i l l be
hallowed among the children of Israel". Perceive how culpable
is the negligence of the men who come not to the Synagogue to
pray w i t h the Congregation and to respond to ‫ ברכו‬,‫ קדיש‬and
‫( קדושה‬prayers of Sanctification) thus to publicly sanctify the
Ineffable Name. See how by their scornfully keeping aloof they
virtually nullify one of the foundations of the Torah,—the foun-
 ‫ה ד ת‬ L ‫חורק‬
‫יםודי התורה והלכות דעות‬
‫ותראה‬ ‫שלא לחלל מטו״׳‬,/ ‫והסתכל נא ביסוד השביעי‬ ,‫ישראל נשען עליהם‬
,‫ מכשול ועין‬,‫ שלא יהיה עלינו שום חשד‬,‫שמוזהרים אנו להשמר בכל מעשינו‬
‫ עוד אנו פותחים פיות טשטיננו לחלל שם‬,‫כי מלבד מה שננרום רעה לנפשינו‬
,‫ שמי שיש חלול השם בידו‬,‫ וצא ולמד חומר עון זה‬,‫שראל ושם שמים נם יחד‬
,‫ ולא ביסורים למרק‬,‫ ולא ביום הכםורים לכפר‬,‫ לא בתשובה לתלות‬,‫אין כה‬
‫ א ם יכופר העון‬,‫ ונגלה באזני ה׳ צבאות‬.‫ שנאמר‬,‫ ומיתה ממרקת‬,‫אלא כולן חולין‬
‫לקדש‬, ‫ שהבן יקיים מצות‬,‫ אשר על כן תקנו לנו קדמונינו‬,‫הזה לכם עד תמותון‬
*‫ במצות »שלא לחלל שמו‬,‫ לתקן ח ט א י הוריו‬,‫ ברבו וקדושה‬,‫שמו ברבים״ בקדיש‬
.‫שלא נתכפר להם עד א ח ר מיתתן‬

dations that support the entire House of Israel. Observe also,

I pray you, the seventh foundation " N o t to profane H i s Name'
and note how i t behooves us to be guarded i n all our actions that
there be n o t h i n g i n them to draw upon us the slightest suspicion
of evil doing, that we be not a stumbling-block, and an i n i q u i t y ,
in not alone causing evil to befall our own souls, b u t yet worse in
opening the mouths of our adversaries to profane Israel's name
and also the name of heaven. Y o u can gauge the enormity of that
i n i q u i t y by the severity of its punishment, as he who is g u i l t y of
the profanation of the Ineffable Name has not the power to sus-
pend judgment by repentance, nor to atone for i t by the Atone-
ment-day, nor to expiate i t b y the chastisements inflicted upon
h i m , — for the power of all these is suspended and Death alone
is the expiation thereof, as i t is said: "and i t was revealed i n mine
ears by the L o r d of Hosts, surely this i n i q u i t y shall not be
purged from you t i l l ye die". F o r this reason have our Ancient
Sages instituted the saying of Kaddish by the son (of the deceased)
who, by hie fulfillment of the commandment to "to sanctify H i s
Name" amongst the many, by saying ‫ קדיש‬also ‫ ברכו‬and ‫קדושה‬
thereby makes amend for the sins of his parents i n what especially
relates to the commandment "Not to profane H i s Name", for after
death only, is the transgression thereof pardoned.
 ‫י ש ר א ל‬ ‫ר ה‬
‫התורה‬ ‫ים ו די‬
‫ שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה א ח ר‬.‫ בי‬.‫ לירע שיש שס אלוה‬.‫אי‬
‫ שלא‬.‫ זי‬.‫ לקדש שמו‬.‫ וי‬.‫ ליראה ממני‬.‫ הי‬.‫ לאהבי‬. ‫ ד‬.‫ ליחרו‬.‫ ני‬.‫זולה ד׳‬
‫ לשםוע מ; הנביא‬.‫ טי‬.‫ שלא לאבר דברים שנקרא שמו עליהם‬.‫ ח׳‬.‫לחלל שמו‬
‫ וביאור‬,‫ )לשק הרמב״ם בריש הלכות יסה״ת‬.‫ שלא לנסותו‬.‫ י׳‬.‫המדבר בשמו‬
.(‫כל המצות האלו בפרקים שם‬
.‫דעות‬ ‫הלכות‬
‫ לאהוב‬.‫ די‬.‫ לאהוב א ח ריעים‬.‫ גי‬.‫ להדבק במעשיו‬.‫ בי‬.‫ להדמות בדרכיו‬.‫א׳‬
‫ שלא‬.‫ חי‬.‫ ז׳ שלא להלבין פנים‬.‫ ו׳ להוכיח‬.‫ שלא לשנא אחים‬.‫ ה׳‬.‫א ת הגרים‬
‫ )לשק‬.‫ שלא לנטור‬.‫ שלא לנקום• יא‬.‫ יי‬.‫ שלא להלוך רןיל‬.‫ טי‬.‫לענות אומללים‬
.(‫ וביאור מצות אלו בפרקים שם‬,‫הרמב״ם בריש הלכות דעות‬

T H E F O U N D A T I O N S OP T H E L A W .
1. —To know the existence of God.
2. —That one should not even t h i n k that there is another deity
besides God.
3. —To unify H i m .
4 —To love H i m .
5. -To fear H i m .
6. —To sanctify H i s name.
7. — N o t to profane H i s name.
8. —Not to destroy objects which were dedicated to God's name.
9. —To listen to that prophet who speaks i n His name.
10.—Not to tempt H i m .
See HaimODide'8 own words in "The Foundations of the Law" and
the Commentary on the above commandments.
L A W S OF E T H I C S .
1. —To follow i n God's paths.
2. —To c l i n g to H i s works (of benevolence).
3. —To love our neighbors.
4. —To love strangers.
5 — N o t to hate our brothers.
6. —To admonish (those who err).
7. — N o t to put one to shame.
8. —Not to oppress the weak.
9. —Not to backbite.
10.—Not to be revengefuL
 iv)c)‫זסיבגך ה ב ע י ו נשערה סאוד‬

‫התפילין‬
‫ ולקוז‬.‫ החויאנו טםצרים‬mm ‫הם וווו! מאנו טאםיניס באחדות המס‬
‫ ואינם תוממיס‬,‫ הםודקיס עול היהדות וטבדם מווה זאת‬.‫ ואייר‬.‫אותנו לו לעם‬
‫ הסה‬.‫ בקריאת מסע ובתפלה‬.‫לקבל עליהם עול סלכות מטיס בלבימת ועילין‬
1
‫ ועליהם פסקו תכז״ל‬,‫ קרקפחא דלא סנח תפילין‬,!‫נקראים םח«עי ימראי בטפ‬
‫ ואל יכבד עליך בלל‬,‫ שטור נפמך טלכח בריר חםאים כאלה‬,‫יי! קמה אחי‬
‫ קעור נא עכ ידך האות מאחה סאכיק בעיקרי רסורי‬,‫לםלאוח חובתך לאייהיך‬
‫ ידיחפי^ן‬,‫ דהיו נא לטוטפות ולפאר לך מאחה יהוד־ נאם! לא^היך לתורתו‬,‫חך‬1
‫האלו יהיו לעדות נאמנה עליך מאחה םאסין בדי׳ לבך ודעתך וכל כחוח נפמך‬
‫ היומר והאטת הסה כבודך ותפארתל‬,‫ ורק ה*רק‬,‫הטה טמועבדיס לדרכי התורה‬

THE PHYLACTERIES.
The Phylacteries serve ua as the emblem of our faith in the
Unity of the Ineffable Name and that He hath delivered us from
Egypt and hath taken us unto Himself as His own people. How
rebehous, therefore, ia the conduct of those who throw off the
yoke of heaven, and by alighting this commandment signify their
indifference to accepting the yoke of the Kingdom of heaven
which we assume by wearing Phylacteries, by the reading of ‫עםע‬
and by repetition of the ‫תפלה‬, they are called Rebehous Israelites
inasmuch as they do not subjugate their body to the Divine will,
they are also called "the Bkull upon which ‫ ותפילין‬were not placed"
Fearful indeed 1B the judgment rendered against them by our
Sages, of bteB8ed memory t Guard your soul 0, Brother, walk
not in their Binful ways, Let not the fulfillment of your duty to
your Qod be as a burden unto you, Eet this sigu that you bind
upon your arm be the emblem of the faith you have in the piin-
ciples and foundations of your religion; Let it be a fiontlet of
glory upon your brow attesting to the world that you are a Jew,
true to your God and to His Torah,—in a word, these Phylacteries
shall be a faithful testimony of your belief in God and that your
heart, your understanding and all the powers of your mind are
subjected to the ways of the Torah, and that Righteousness, Jus-
tice and Truth are the honors in which you glory
‫דת ישראל ומנהגיו‬
‫ר א ש ו ן‬ ‫ח ל ק‬
 ‫דת ישראל ומנהגיו‬
‫אי‪:‬‬ ‫כלל‬

‫הנהנת האדם ב ב ק ר ‪.‬‬

‫שריתי ה׳ לנגדי תמיד‬
‫הוא כ ל ל גדול המועיל מאד ליראת שמים ויראת חטא‪ ,‬כי כאשר ישים‬
‫האדם אל לבו‪ ,‬כי הקב״ה‪ ,‬אשר מלא כ ל הארץ כבודו‪ ,‬עומד עליו ורואה‬
‫נאם‬ ‫אראנו‬ ‫ואני לא‬ ‫כמעשיו‪ ,‬כמו שנאמר ״אם יסתר איש במסתרים‬
‫החטא‬ ‫מן‬ ‫יתרחק‬ ‫בודאי‬ ‫מלא״‪,‬‬ ‫הארץ אני‬ ‫ה׳ הלא א ת השמים ואת‬
‫ומן הבעיר‪.‬‬
‫ראשית מ ח ש ב ת האדם תהיה באלהי ישעו ובחסדיו הרבים‪ ,‬שהחזיר‬ ‫ב‪.‬‬
‫לכבו‬ ‫בכל‬ ‫חרשה‪ ,‬ויודה‬ ‫נעשה כריה‬ ‫כאלו‬ ‫ובריאותו‬ ‫א ת נשמתו‬ ‫לו‬
‫זאת‪ .‬ובעודו ע ל משכבו יאמר‪ ,‬מודה אני לפניך מ ל ך חי‬ ‫על‬ ‫להש׳׳ית‬
‫יקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה‪ ,‬ר ב ה אמונתך )ואף על פי שעדיין לא‬
‫לקום במהירות‬ ‫ויתאמץ‬ ‫הטיל ידיו‪ ,‬יכול לומר זה‪ ,‬כיון שאין בו שם(‪.‬‬
‫ובזריזות‪ ,‬והמרגיל א ת עצמו בדרך הזה ארבע או חמש פעמים‪ ,‬לא יכבד‬
‫עליו אחר כך‪.‬‬

‫הלכות נטילת ידים שחרית‪.‬‬

‫הנעור משנתו אסור לו לילך ד׳ אמות בלי נ ט י ל ת ידים אס לא‬ ‫‪4‬‬ ‫ג‬
‫לצורך גדול מאד‪ .‬לא יגע בידיו קודם נטילה לא בפה‪ ,‬לא בחוטם‪ ,‬לא בעינים‪,‬‬
‫ג' פעמים‬ ‫המים‬ ‫שפיכת‬ ‫הנטילה היא‬ ‫דרך‬ ‫באזנים ולא באוכלין‪.‬‬ ‫לא‬
‫בסידוגין על ידיו עד פ ר ק הזרוע‪ ,‬או ב ש ע ת הדחק עד פרקי האצבעות‪,‬‬
‫ירוחץ גם פניו ופיו‪ ,‬וכשטנגב מ ב ר ך ״על נטילת ידים״‪ ,‬וישפוך א ת המים‬
‫כמקום שאין בני אדם הולכים‪ ,‬ואסור ליהנות ממי הנטילה‪.‬‬
 T H E

LAWS & CUSTOAVS

O F I S R A E L .

DAILY CONDUCT.

1. " I have set the Lord always before m e " (Fs. xvi. 8). This
text helps one to fear God and to dread 8in. I f a man will realize that
God, who fills the universe with His glory, is ever with him
watching his actions, as i t is said: "Can any hide himself in secret
places that I shall not see him 1 saith the Lord. Do not I fill heaven
and earth 1" (Jer. xxiii. 24), he will assuredly keep far away from 6in
and indecency.
2. The first daily thought of man should be concerning the God
of his salvation and His many lovingkindnesses, because He hps
lestored to him his soul and health, making him like a new creature.
Let him thank God for this with all his heart, and whilst on his bed
let him say: " I thank Thee, 0 eternal King, because Thou hast
graciously restored my soul to me, great is Thy faithfulness." This
prayer may be said, although he has not yet washed his hands,
because the name of God is not mentioned therein. Let him strengthen
his will to rise quickly and zealously ; i f he accustom himself to do
this four or five times, he will find no difficulty thereafter.
3. When he arises he must not walk four cubit3 unless he has
washed his hands, except in cases of emergency. Prior to his
ablution he must not touch his mouth, nostrils, eyes or ears, nor may
he touch any food. Water must be poured three times on each hand
alternately as far as the wrist or at least to the joints of the fingers,
then the face and mouth must be washed and whilst drying his hands
he says the benediction ‫»ל נטילת ידימ‬. The water with which he
washed must not be used for any other purpose.
1
 ‫פדר הלבשת בגדים והבנה לתפלת‬
‫גברא‪,‬‬ ‫ובמים ובכח‬ ‫ב נ ט י ל ת ירים שחרית בבלי‬ ‫טוב להקפיד‬ ‫ד‪.‬‬
‫כל ע ת השפבם‪ ,‬כמו‬ ‫הגורם לשפיכת המים‬ ‫האדם‬ ‫כ ח‬ ‫שיהיה‬ ‫היינו‬
‫כראוי‪ ,‬והוא‬ ‫הבל‬ ‫שאין לו‬ ‫אך בשעת הדחק‪,‬‬ ‫ידים לסעודה‪,‬‬ ‫בנטילת‬
‫יכול ליטול ידיו מתוך כל דבר‪ ,‬ובכל מיני מים‪ ,‬ובלא‬ ‫להתפלל‪,‬‬ ‫רוצה‬
‫כ ח גברא‪ ,‬ויכול ל ב ר ך ״על נטילת ירים״‪ ,‬ואם יש לפניו נהר‪ ,‬או אפילו‬
‫שלג‪ ,‬יטבול ידיו בהם ג' פעמים‪ ,‬ואם אין לו‪ ,‬יקנח א ת ידיו היטב באיזה‬
‫בך‪ ,‬יטיל ידיו‬ ‫אחר‬ ‫ידים״‪ ,‬וכשיזדמגו לו מים‬ ‫נקית‬ ‫על‬ ‫ע‬ ‫דבר‪ ,‬ויביך‬
‫כ ל א ברכה‪.‬‬

‫אלה הם הצריבים נטילת ידים‪ :‬הניעור משינת הלילה‪ ,‬היוצא‬ ‫ה‪.‬‬

‫החולץ‬ ‫שערותיו‪,‬‬ ‫המגלח‬ ‫הנוטל צפרניו‪,‬‬ ‫המרחץ‪,‬‬ ‫מבית‬ ‫מבית הכסא‪,‬‬
‫מנעליו‪ ,‬המלוה א ת ה מ ת או שנבנס באהל ה מ ת ‪ ,‬והגוגע בכל דבר בלתי‬
‫נקי‪ ,‬או בנופו במקומות המבוםים‪.‬‬

‫ב‪ .‬סדר הלבשת הבגדים‪.‬‬

‫הצניעות היא מדד‪ .‬טובה מאד‪ ,‬שיבור לו הארס וירקרק בה‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫אפילו בהיותו לבדו בחדרי חדרים‪ ,‬כי ההרגל געשה טבע‪ ,‬ולכן בלבישת‬
‫ואפילו‬ ‫הבגדים יזהר מ א ד שלא לגלות א ת גופו‪ ,‬לא בלילה ולא ביום‪,‬‬
‫כותלי בית הכסא לא ידאו א ת ערומתי‪.‬‬
‫ימצא בם‬ ‫ושלא‬ ‫שלא יהיו בגדיו קרועים‪,‬‬ ‫לעולם יזהר אדם‬ ‫ב‪.‬‬
‫רבב‪ ,‬כי אפילו אם הוא מוחל על כבודו‪ ,‬הן גדול כבוד הבריות‪,‬‬
‫דברים‪,‬‬ ‫חשובה‪ ,‬לבן בלבישה‪ ,‬וכן בשאר‬ ‫יד ימנית היא יותר‬ ‫ג‪.‬‬
‫בגרים‬ ‫המנעלים ושאר‬ ‫ובחליצת‬ ‫שמאל‪,‬‬ ‫לשל‬ ‫לעולם יקרים של ימין‬
‫יחליץ של שמאל החלה‪ ,‬ואך לעגין קשירה‪ ,‬השמאל חשובה יותר‪ ,‬מפני‬
‫שקושרין עליה א ת התפילין‪ ,‬ולכן כשצריך לקשור‪ ,‬יקשור של שמאל תחלה‪.‬‬

‫שלא ילך ד׳ אמות‬ ‫ילביש מלבוש ה ר א ש י ן י א ת הטלית קטנה‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬

‫ואם לא נ ט ל עוד ידיו‪ ,‬לא יברך‪.‬‬ ‫בלי ציצית‪ ,‬ויברך על מצות ציצית‪,‬‬
‫אסור לילך ד' אמות או להוציא מפיו דבר שבקדושה בגילוי הראש‪.‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

4. The hands must be washed every morning in a basin with

water which one applies by his or her personal effort on each
occasion of ablution, just as we must do when washing before meals.
But in cases of emergency, when all that is requisite is not avail-
able, and one wishes to pray, i t is permissible to wash in any utensil
and with any kind of water without any personal effort (involved by
pouring the water over the hands) and the benediction ‫ נטילת ידים‬by
can be said. I f there be at hand a river or even snow he can dip his
hands therein three times, and if neither be available he can wipe his
hands thoroughly with any material and say the benediction ‫ נקית‬bv
‫ידים‬. Afterwards when he finds water he can wash his hands with•
out any further benediction.
5. On the following occasions the hands must bo washed : on
awakening from sleep in the morning, on coming from the lavatory or
bath, after cutting the nails or hair, after taking off one's boots, after
attending a funeral or going into the house where the corpse lies, or
after touching anything unclean or any part of the body usually
covered.
RULES AS TO DRESS.
1. Purity is a very important principle which every one must
seek and observe even when alone in one's secret chamber. Habit
is second nature, therefore when dressing one must avoid as much
as possible having the body uncovered, whether by night or by day.
2. One's garments must not be torn or soiled, for even though a
person be indifferent to his own sense of shame, the honour due to
humanity must be respected.
3. The right hand is more esteemed than the left and generally
preference should be shown to the right. I n taking off one's boots the
left one is removed first. W i t h regard to tying koots, the left hand
id more esteemed because the Tephillin are placed on the left arm.
Therefore i f one ties the bootlaces into a knot, that of the left foot ia
tied first.
4. The first garment which a male puts on is the "Arba
Kanfos," for he must not go four cubits without ‫ציצית‬, and he should
sny the benediction ‫ מצות ציצית‬bv. I f he had not yet washed his hands
he should not say the benediction. He should not walk four cubits
or utter any holy words (of prayer) with uncovered head.
2
 ‫דיני טהרת הגוף והמקום‪.‬‬

‫דיני טחרת הגוף והמקום‪.‬‬

‫כתיב והיה מחניך קרוש ולא יראה בך ערות דבר‪ ,‬מכאן למדו‬ ‫א‪,‬‬
‫צריך להיות טהור ונקי‪,‬‬ ‫בדבר שבקדושה‪,‬‬ ‫שבל מקים שאנו עוסקים בו‬
‫ושלא יהיה שם דבר ב ל ת י נקי או ריח דע‪ .‬מקום שיש להסתפק‪ ,‬שמא יש‬
‫שם דבר כזה‪ ,‬לא יאמר שם שום דבר שבקדושה עד שיבדוק א ת המקום‪,‬‬
‫גוף האשה כ ל מקום שדרכה לכסות‪ ,‬אם נ ת ג ל ה שם שיעור ט פ ח‬ ‫ב‪.‬‬
‫קצת‬ ‫גתגלה‬ ‫אס‬ ‫דרכה ‪.‬לכסותן‪,‬‬ ‫אשר‬ ‫נשואה‬ ‫אשה‬ ‫שערות של‬ ‫וכן‬
‫ואין חילוק כין שהיא אשתו או אשד‪.‬‬ ‫מהן חשוב כמו ערוה לנבי איש‪,‬‬
‫השומע‬ ‫שיר באשה‪ ,‬חשוב נם כן כמו ערוה‪ ,‬ומכל מקום‬ ‫קיל‬ ‫אחרת‪.‬‬
‫שמע‪,‬‬ ‫נשים מזמרות ואי אפשר לו למחות‪ ,‬לא יבטל משום זה קריאת‬
‫לבו להקדושה שהוא עוסק בה‪,‬‬ ‫ה פ ל ה 'ותלמוד תורה‪ ,‬אלא יתאמץ לכון‬
‫ולא יתן ל ב להמזמרת‪.‬‬

‫דברים האפורים קודם תפלת השחר‪.‬‬

‫משעלה עמוד השחר‪ ,‬כיון שאז מ ת ח י ל זמן ה ת פ ל ה ‪ ,‬אסור לאדם‬ ‫א‪,‬‬
‫בצרכיו‪ ,‬או לילך בדרך קודם שיתפלל‪,‬‬ ‫או ל ה ת ע כ ק‬ ‫במלאכה‪,‬‬ ‫להתחיל‬
‫וישם לדרך פעמיו״‪ .‬אפילו ללמוד אםור לו‬ ‫לפניו יהלך‬ ‫״צדק‬ ‫שנאמר‬
‫ר ג י ל לילך ל כ י ת ה כ נ ס ת‬ ‫אך מי שהוא‬ ‫משעלה עמוד השחר‪,‬‬ ‫להתחיל‬
‫ואין לחוש שיעבור הזמן‪ ,‬מותר לו‪ ,‬וכן מי שהוא לומד עם אחרים‪ ,‬ואם‬
‫עמהם‪ ,‬כי זכות הרבים‬ ‫מותר ללמוד‬ ‫לא ילמדו ע ת ה יתבטלו מלמודם‪,‬‬
‫דבר נ ת ל היא‪ ,‬ובלבד שישניתו שלא לעבור זמן ההפלה‪.‬‬

‫קורס‬ ‫שותה‬ ‫האוכל או‬ ‫וכל‬ ‫לשתות‪,‬‬ ‫או‬ ‫לאכול‬ ‫לו‬ ‫אסור‬ ‫ב‪.‬‬
‫התפלה‪ ,‬עליו הכתוב אומר ״ואותי ה ש ל כ ת אחרי ניך״‪ .‬ואיש זקן וחלוש‪,‬‬
‫בפרט‬ ‫שאינו יכול לעמוד ע ל נפשו עד ע ת יציאת הצבור מ ב י ת ה כ נ ס ת ‪,‬‬
‫להתפלל‬ ‫וימים טובים שמאריכים הרבה‪ ,‬יותר טוב להתיר לו‬ ‫בשבתות‬
‫לבית‬ ‫ילך‬ ‫ואחר כ ך‬ ‫איזה דבר‪,‬‬ ‫ויאכל‬ ‫קידוש‬ ‫בביתו‪ ,‬ויאמר‬ ‫שחרית‬
‫עמהם‬ ‫כך‬ ‫ו י ת פ ל ל אחר‬ ‫הצבור ב ת פ ל ת שחרית‪,‬‬ ‫ה כ נ ס ת ‪ ,‬ויכון לבו עם‬
‫וכן אם‬ ‫התפלה‪,‬‬ ‫רפואה‪ ,‬מותר לאכול ולשתית קידם‬ ‫אך לצורך‬ ‫מוסף‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

5. I t is written: " Let thy camp be holy, that He see no unclean

thing i n thee" ‫׳׳‬Deut. xxiii. 15), hence the sages learn that whereso•
ever we do any holy service the place must be clean and nothing
unclean or impure should be there. I f there be any doubt on this
matter, no holy service may take place until the place has been
examined.

6. As regards the body of a woman, the uncovering thereof of

the size of a span of any portion that is usually covered is held to
be indecent and her presence i n this condition prevents the due per•
formance by a man of any holy observance. This regulation applies to
one's own wife as well as to any other woman. I f one hear the song
of women and i t be impossible to stop it, one need not on this account
neglect to say the ‫ שמע‬or the .‫ ׳טמנה עשרד‬or to study the Torah,
but let him fortify himself to direct his attention to the holy service
with which he is occupied and let him pay no heed to the song.

7. As soon as i t is dawn, when the time of prayer commences, a

man must not begin any work or occupation, or start on a journey
before he has prayed, as i t is said: " Righteousness shall go before
Him ; and He shall make its footsteps a way to walk in" (Ps. lxxxv. 13).
It is even prohibited to commence to study as soon as dawn has
begun, but if one is wont to go to Synagogue and he does not fear
that the time of prayer will pass by, he may study. Likewise i f one
teaches others and if they do not learn then they will lose their study, he
may teach them, for the merit of helping the many is a great principle.
I n this case care must be taken that the time of prayer shall not slip by.

8. Before prayer i t is prohibited to eat or drink and to the

transgressor the Scripture text applies : " and Me hast thou cast behind
thy back " (1 Kings xiv. 9). But i n the case of an old and weak man,
who cannot wait for hit food t i l l the congregation come out of
Synagogue on Sabbaths and Holydays when the services are prolonged,
it is right to permit him to say the morning prayer i n his home and
then to say the Kiddush and to partake of some food. Thereafter he
can go to the Synagogue and attend devoutly to the morning prayers
of the congregation and afterwards he must say the Mussaph with
them. For reasons of health i t is permitted to eat and drink before
3
 ‫דיני ברבות‬
‫אין בו יכולת לכץ דעתו ב ת פ ל ה בלי אכילה ושתיה‪ ,‬יכול לאכול ולשתות‬
‫קודם התפלה‪.‬‬

‫ג‪ .‬קצת דיני ברכות ודיני ברוך הוא וברוך שמו ואמן‪.‬‬
‫שיברך איזה‬ ‫קודם‬ ‫ולכן‬ ‫שם אלהיך לשוא׳‪/‬‬ ‫תשא א ת‬ ‫‪.‬לא‬ ‫א‪.‬‬
‫כדי שבשעה‬ ‫לברך‪,‬‬ ‫צריך‬ ‫שהוא‬ ‫ברכה‬ ‫ל ד ע ת איזה‬ ‫ברבה‪ ,‬צריך הוא‬
‫ידע ל מ ה הוא מזכירו‪ .‬ו א ט ד לעשות שום דבר‬ ‫א ת השם‪,‬‬ ‫שהוא מזכיר‬
‫בשעה שהוא מברך‪ ,‬ולא יברך במהירות‪ ,‬אלא יכון פירוש המלות‪ .‬כשהוא‬
‫מ ב ר ך יהיה פיו ריק ונקי‪.‬‬
‫רק‬ ‫שם שמים לבטלה‪,‬‬ ‫יזהר אדם שלא להוציא‬ ‫מאד‬ ‫מאד‬ ‫ב‪.‬‬
‫ב ד ר ך שבח וברכה או ב ד ר ך למוד‪ ,‬וגם אז יכון לבו אל מ ה שהוא מוציא‬
‫מפיו‪ ,‬ובשיחת חולין אסור להזכיר א ת השם לא רק בלשון הקדש‪ ,‬כי אם‬
‫בכל לשון‪ .‬ולא יכתוב א ת השם במלואו ב מ כ ת ב ‪ ,‬כי אפשר שיבוא לידי‬
‫להזכיר‬ ‫צריך‬ ‫כמו י' או ה׳ וכדומה‪ .‬אם‬ ‫רק י כ ה ב אות לםמן‬ ‫בזיון‪,‬‬
‫שאין‬ ‫יאמר ״השם״‪ ,‬ולא כ מ ו שאומרים ההדיוטים ״אדושם״‪,‬‬ ‫א ת השם‬
‫לו כ ל פירוש‪.‬‬
‫ברכה לבטלה‪ ,‬ואם אירע לו שברך‬ ‫צריכין ליזהר שלא ל ב ר ך‬ ‫ג‪.‬‬
‫לבטלה‪ ,‬או הוציא שם שמים שלא לצורך‪ ,‬יאמר מיד ״ברוך שם‬ ‫ברכה‬
‫כבור מלכותו לעולם ועד״‪ .‬ואם אמר ״ברוך אתה״ או ״ברוך א ת ה ד‪.‬׳״‬
‫ונזכר אז שאינו צריך לגמור הברכה‪ ,‬יגמור ״למדני חוקיך״‪ ,‬ואז לא תהיה‬
‫הברכה לנטלה‪.‬‬
‫ספק ב ר כ ו ת לקולא‪ ,‬ולכן אם נ ס ת פ ק אם אמר ה ב ר כ ה או לא‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫מדאורייתא‪,‬‬ ‫חוזר ומברך‪ ,‬חוץ מ ב ר כ ת המזון ו ב ר כ ת ההורה שהן‬ ‫אינו‬
‫ולכן אם נ ס ת פ ק צריך לחזור ולברך‪.‬‬
‫פירוש קודם עשית המצוה‬ ‫מברכין ע ל המצות עובר לעשיתן‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫כשתיקה ארוכה‪ ,‬ו א פ‬ ‫לעשות המצוד‪ .‬אפילו‬ ‫בין ה ב ר כ ה‬ ‫להפסיק‬ ‫אסור‬
‫שברך עליו‪,‬‬ ‫הפסיק לצורך אותו דבר‬ ‫מ ל ב ד שאם‬ ‫הפסיק חוזר ומברך‪,‬‬
‫אינו צריך לחזור ולברך‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

prayer and likewise i f he be nnablo to pay attention to his prayers

unless he has had food, then he may partake thereof before praying.

SOME RULES CONCERNING T H E BENEDICTIONS.

1. " Thou shalt not take the name of the Lord thy God i n vain "
(Ex. x*. 7), therefore before one utters any benediction he must know
which one he has to say, so that when he mentions God's name, he
knows why he does so. I t is prohibited to do anything else when
he says a benediction and he should not pray in a hurry, but
attend to the meaning of the words and when he pra}‫׳‬s his mouth
must be clean.
2. One must be careful not to mention God's name in vain,
but only for praise or blessing or when studying (the Bible). Even
then he must attend to what he utters. I n ordinary conversation one
must not mention God's name either in Hebrew or in any language.
This name must not be written out in full lest i t be treated with
contempt, but he may write a letter such as ‫ י׳‬or ‫ הי‬as an abbreviation.
When he wishes to mention this name, let him say ‫( השש‬the Name), but
not ‫ אדושם‬as the ignorant people do, for this has no meaning.
3. I t is necessary to be careful not to utter a benediction in
vain, but if this happened or i f one pronounce the Divine Name
unnecessarily he should forthwith say : ‫כרוך שס כבוד מלכותו לעולם ועד‬.
I f one should say ‫ברוך אתה‬, or ‫ ברוך אתה ה׳‬and then he remembers that
there is no need to conclude the benediction, he should add ‫למדני‬
‫( חוקיך‬Ps. cxix. 12) so that the benediction be not purposeless.
4. A doubt as to the benediction is not a reason for stringency,
e.g., i f one be in doubt if he had said a certain benediction or not, he
does not say i t again except in the case of Grace after Meals and the
benedictions over the Law and therefore i f the least doubt arise con-
cerning them they must be repeated.
5. Prior to the performance of any precept the benediction is
said. No interruption between the benediction and the observance of
the precept is allowed, a prolonged silence is not even permitted. I f
an interruption has taken place the benediction is repeated, but if the
in< erruption took place because of the precept involved, the benedi<‫־‬-
tiun is not repeated.
4
 ‫דיני ציצית‬
‫חייב אדם ל כ ר ך בכל יום מאה כ ר כ ו ת לפחות‪ ,‬וסמך לזה פן התורה‬ ‫ן‪.‬‬
‫״ועתה ישראל מ ה הי אלהיך שואל מעמך"‪ ,‬אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״‪,‬‬
‫הן מאה ברכות‪ .‬ו ב ש ב ת ויום טוב וכן ב ת ע נ י ת שחסרים מן מאה ברכות‪,‬‬
‫משלימים במה שמכוונים ל ב ר כ ו ת הש״׳ן בחזרת התפלה‪ ,‬וברכות הקוראים‬
‫בתורה ומפטירין‪ ,‬ועוגין אחריהם אמן‪ ,‬ונם ב ב ר כ ת הנהנין‪.‬‬
‫כשאומר ה מ ב ר ך ״ברוך א ת ה חי"‪ ,‬יענה השומע ״ברוך הוא וברוך‬ ‫ן‪,‬‬
‫אמת‪,‬‬ ‫הוא‬ ‫ופירוש אמן‬ ‫וכשנומר א ת ה ב ר כ ה צריך לומר אמן‪.‬‬ ‫שמו״‪,‬‬
‫שברך ה מ ב ר ך ואני מאמין בזה‪ ,‬ובברכות‬ ‫ויכון בלבו א מ ת היא הברכה‬
‫שיש בהן ג״כ הפלה‪ ,‬יכון באמירת אמן לשני דברים‪ ,‬א מ ת היא הברכה‬
‫ויהי רצון שיאמנו הדברים‪ ,‬ובקדיש שאינו אלא ת פ ל ה על העתיד‪ ,‬יכון ר ק‬
‫לבקשה שיאמן הדבר‪.‬‬
‫לא יאמר ברוך‬ ‫להפסיק‪,‬‬ ‫שאסור לו‬ ‫אם השומע הוא במקום‬ ‫‪4‬‬ ‫ה‬
‫הוא וברוך שמו‪ ,‬וכן אם הוא שומע ברכה שגם הוא צריך ל צ א ת ב ב ר כ ה‬
‫זאת‪ ,‬שתהא נחשבת לו כאלו אמרה בעצמו‪ ,‬כנון ברכות השופר וברכות‬
‫הוא וברוך שמו‪ ,‬משום דזה הוי ה פ ס ק באמצע‬ ‫לא יאמר ברוך‬ ‫מגילה‪,‬‬
‫הברכות‪.‬‬
‫יחטוף‬ ‫שלא‬ ‫במלואה‪,‬‬ ‫מאד שיאמר ת י ב ת אמן‬ ‫ליזהר‬ ‫צריך‬ ‫ט‪,‬‬
‫שסיים‬ ‫מאד שלא יענה אמן קודם‬ ‫האל״ף ולא יבליע הנו״ן‪ .‬נם יזהר‬
‫כ ל הברכה‪ ,‬כי זוהי ״אמן הטופר‪.‬״‪ ,‬ונס לא יאחר מ ל ע נ ו ת אמן‪,‬‬ ‫המברך‬
‫אלא תיכף כשטסיים ה מ ב ר ך א ת הברכה יענה אמן‪,‬‬ ‫דזוהי ״אמן יתומה״‪,‬‬
‫ולא ינביה קולו יותר מן המברך‪.‬‬
‫לאחר‬ ‫המזון‬ ‫בברכת‬ ‫)מלבד‬ ‫אין עונה אמן על ב ר כ ת עצמו‬ ‫י»‬
‫בונה ירושלים ועוד כיוצא בה(‪ ,‬ואפילו מםיים ברכה א ח ת בשוה עם הש״ץ‬
‫ברכה א ח ר ת וםימו‬ ‫א ב ל אם הוא ב ר ך ברכה א ח ר ת והש״ץ‬ ‫לא יענה‪,‬‬
‫בשוה‪ ,‬עונה אמן ע ל ב ר כ ת הש״ץ‪.‬‬

‫דיני ציצית‪.‬‬
‫גדולה מצות ציצית‪ ,‬שהרי הכתוב ת ל ה ב ה כ ל הטזוות כלן‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

6. One should say at least one hundred benedictions daily, a

support for this is given i n the Torah : " Now, 0 Israel, what (‫ )מה‬does
the Lord thy God require of thee " (Deut. x. 12). Do not read ‫{ מה‬what)
but read ‫{ מאה‬one hundred). On Sabbaths, Holydays and Fast Day•
when the number is diminished, compensation is afforded by paying
attention to the benedictions recited by the Reader when repeating the
Amidah and by the benedictions in connection with the reading of the
Law and the Prophets, ‫ אםן‬is to be said after these benedictions.
The number may also be completed by the blessiDgs said when
enjoying the gifts of God.
7. When one says:‫ ברוך אתה ה׳‬the listener answers ‫בוץך הוא וכרוך‬
‫ שמו‬and when the benediction is concluded ‫ אמן‬is said. ‫ אמן‬means " i t
is true " and one should believe that the benediction said is true (and
he admits :) " I believe this." I n benedictions which include prayer,
the listener in responding ‫ אמן‬implies that the benediction is true and
he prays thereby that the prayer may be answered.
8. I f a congregant owing to his prayer be unable to join i n the
responses, he must not say ‫כרוך הוא וברוך שמו‬, even in the case when by
listening he would fulfil his obligation e.g., the benediction over the
Shofar (Ram's Horn) or that over the Scroll of Esther, because the
response would be an interruption.
9. I t is necessary to say the word ‫ אמן‬properly, neither dropping
the first letter nor the last. We must not say ‫ אמן‬before the one sayiDg
the benediction has concluded, for this is termed a " snatched ‫; אמן ״‬
one should not delay in responding ‫ אמן‬for this is called an " orphan "
‫ ; אמן‬but immediately after the benediction has been completed, ‫אמן‬
6hould be 6aid and one should not raise his voice in doing 80
above that of the person who says the benediction.
10. A person does not respond ‫ אמן‬to his own reading of the
benediction, except in the Grace after Meals or similar instances (where
‫ אמן‬is part of the benediction). Should a congregant conclude a
benediction with the Reader, he does not respond ‫אםן‬, but if he hap-
pen to say a different benediction to that said by the Reader, and
they conclude together, he should say ‫ אמן‬after the benediction of the
Reader.

T H E L A W S OP T H E FRINGES. (‫)ציצית‬
1. The precept of the ‫ צ י צ י ת‬is great, because Scripture connects
therewith all the commandments (of the Law) because i t is said : " A n d
 ‫דיני ציצית‬
‫צריך כ ל איש‬ ‫לכן‬ ‫מצות ה׳״‪,‬‬ ‫א ת כל‬ ‫שנאמר ״וראיתם אותו וזכרתם‬
‫כנפות״ שיהא לבוש‬ ‫טלית קטנה שקורץ ״ארבע‬ ‫להיות נזהר‪ ,‬שיהיה לו‬
‫בה‪ ,‬גם טלית גדולה שיתעטף ב ה בשעת התפלה‪ .‬על הארבע כ נ פ ו ת מ ב ר ך‬
‫״על מצות ציצית׳‪ /‬וכשלובש הטלית מ ב ר ך ״להתעטף בציצית"‪.‬‬
‫חיוב מצות ציצית הוא רק ביום‪ ,‬ולכן גשים פטורות מן הציצית‪,‬‬ ‫ב‪,‬‬
‫כי היא מצות עשה שהזמן גרמא‪ .‬סימא חייב בציצית‪ ,‬ואף על פי שגאמר‬
‫אחר נאמר‬ ‫אותו״ )במדבר ט״ו(‪ ,‬מ כ ל מקים כמקים‬ ‫״וראיתם‬ ‫בציצית‬
‫‪1‬‬
‫״גדילים תעשה לך ע־ ארבע כ נ פ ו ת כסותך אשר ת כ ס ה בה" )דברים כ״ב(‪.‬‬
‫יהיה ממין‬ ‫הציצית‬ ‫שמין‬ ‫משמע‬ ‫מ ר כ ת י ב ״על ציצית הכנף"‬ ‫ג‪,‬‬
‫הכנף‪ ,‬ולכן טוב לעשות ציצית של צמר בטלית של צמר‪ ,‬ושל משי בשל‬
‫משי‪ ,‬א ב ל מצוה מן המובחר היא לעשות טלית של צמר עם ציצית של‬
‫צמר‪ ,‬וצריך שיהיו הוטי הציצית מווין ושזורין לשם ציצית‪.‬‬
‫הכנפות‬ ‫זהו סדר עשית הציצית‪ :‬עושה נקב ב כ ל א ח ת מ א ר ב ע‬ ‫ך‪.‬‬
‫משלש אצבעות לארכה‬ ‫יותר‬ ‫ולא‬ ‫פחות מאנודל‬ ‫ברחוק מן השפה לא‬
‫הנקב עד הצים‪ ,‬ואז יכפלם ויהיו‬ ‫ולרחבה‪ ,‬ויקח ד׳ החוטים ויוציאם דרך‬
‫שמונה הומים‪ ,‬ואחד מהם יהיה ארוך יותר מכלם‪ .‬אחר כך יקה ר׳ החוטים‬
‫מ»ד זה ודי החוטים מ ד ד זה ויקשור שגי קשרים‪ ,‬מברוך בחוט הארוך‬
‫ז׳ כריכות ויקשור פעמים‪ ,‬ואח״כ ח' כריכות מקיצור פעמים‪ ,‬ואח״כ י״א‬
‫כריכות ויקשור פעמים‪ ,‬ואח״כ י״ג ויקשור פעמים‪.‬‬
‫הכנף‬ ‫שיעור אורך הציצית הוא לא פחות מי״ב אגודלין מסוף‬ ‫ךן‪,‬‬
‫פסולה‬ ‫אז הטלית‬ ‫אם ח ס ר ה ציצית אחת‪ ,‬אפילו הנשארות הן כתקונן‪,‬‬
‫ואסור ללובשה‪ .‬אם נ פ ס ק חוט אחד מן הציצית כשרה‪ ,‬כי הרי הוא רק‬
‫חצי חוט של החוט הכפיל‪ ,‬אבל אם נפשקו שני חוטים‪ ,‬אז יש לחוש שמא‬
‫שניהם הם הציי החוט האחד הכפיל‪ ,‬ואם כן חסר היט שלם ופסילה‪.‬‬
‫ת ע ש ה לך" דרשינן ת ע ש ה ולא מן העשוי‪,‬‬ ‫מ ד נ ת י ב ״נדילים‬ ‫ן‪.‬‬
‫אם עשה את •הצ־יצית‬ ‫ולכן‬ ‫זה‪,‬‬ ‫בנד‬ ‫הציציות לצורך‬ ‫פירוש שתעשינה‬
‫בתקונה ואהר כ ך נ ת נ ה לבנד זה‪ ,‬או אם לקח ציצית מבגד אחר והדביק‬
 L A W S AND CUSTOMS OF IS1IALL

ye shall see it (i.e. ‫ )ציצית‬and remember all the commandments of the.

l
Lord" (Num. xv. 3 J), therefore every male must wear an "Aiba' Kan-
fos." He should also have a Tallis (Playing Scarf) in which he should
enwrap himself at the time of prayer. The benediction over the,
" Arba' Kanfos " is ‫ על מצות ציצית‬and when he puts on the Tallis ha.
says ‫להתעטף בציצית‬.
2. The precept of the ‫ ציצית‬applies only by day; women arc
absolved from this precept; for it is an affirmative one limited to a.
fixed timo. A blind person is bound by this precept although it is said
concerning the same: "and ye shall see it" (ibid), nevertheless in,
another text it is said : " Thou shalt make thee fringes upon the four
corners of thy vesture, wherewith thou coverest thyself" (Dcut. xxii. 12).
3. Since it is written : " upon the fringe of each comer " (Num.
xv. 38) we infer that the material of the ‫ ציצית‬should be the same a•;-
that of the corner, it is therefore proper to make woollen fi inges for
a woollen Tallis, or silk fringes for a silk Tallis. The coirect method
of observing this precept is to have a woollen Tallis with woollen
fringes. The threads of the ‫ ציצית‬must be woven and twisted for the•
special purpose of observing this precept.
4. The following is the method of fixing the ‫ציצית‬. Make an,
aperture in each of the four corners not less than a thumb's breadth
from the edge and not more than the width of three fingers either in
length or in breadth. Take the four threads and put them as far as
their half length through the aperture, thereby they will be doubled,
i e. eight threads. One of them must be longer than the rest. Then,
take these four threads on the one side (uf the material) and four on.
the other and tie them with two knots and with the long thread
twist round the rest seven times, and again make two knots, then twiht
eight times with the long thread and tie again two knots, then twiht.
eleven times and tie two knots, and finally twist thirteen times ami
make two knots.
5. The length of the ‫ ציצית‬is not Jess than twelve thumb-breadtbs.
(measured) from the edge of the coiner. If one ‫ ציצית‬be missing, even,
though the rest be in order, then the Tallis is defective and it is for-
bidden to put it on. If one tlnead of the ‫ ציצית‬be broken off, the
Tallis is fit for use, for indeed the missing part is only half of a.
doubled thread. But if two thieads be bioken off, then, perchance
they are both the two halves of the doubled thread, and if so a com-
plete thread is missing and the ‫ ציצית‬is unfit for use.
6. Since it is wiittcn : "Thou shalt make thee fringes''"'
(T)eut. xxii. 12) we explain "thou shalt malie" as excluding that
vhichhas been made (for other occasions). That is to say, that
thou shalt make the fringes for this garment (Tallis or Arba' Kanfos).
Therefore if he made the fringes accoiding to regulation and
afterwards put them on this (particular) garment, or if he took the
‫ ציצית‬from another gainient and put them on this garment accor--
C
 ‫דיני תפלץ‬
‫ל כ נ ר זה כהלכה‪ ,‬או אפילו אם נקרעה הכנף ונפלה הציצית‪ ,‬והוא החזירה‬
‫משוס‬ ‫ב כ ל אלה הציצית פסולה‪,‬‬ ‫כ ך א ת הקרע‪,‬‬ ‫אחר‬ ‫ותפר‬ ‫למקומה‬
‫א ת הציצית לגמרי‬ ‫תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬ובאופנים האלה צריך להתיר‬
‫ולחזור ולקשרה כהלכה‪.‬‬
‫ב כ ל יום קידם שיברך ע ל הציצית‪ ,‬יעיין בחיטי הציצית אס הם‬ ‫ז‪.‬‬
‫כשרים‪ ,‬כיון שדרכם לפסוק‪ ,‬ובשעת קריאת שמע יאחזם ביד שמאלו ננד‬
‫לנשק‬ ‫וגוהגים‬ ‫לבבך‪.‬‬ ‫האלה — ע ל‬ ‫שגאמר והיו הדברים‬ ‫כמו‬ ‫לבו‪,‬‬
‫ת י ב ת ״ציצית״‪ ,‬וכל זה משום‬ ‫הציצית אחר ה ב ר כ ה ובכל עת שאומרים‬
‫חיבת מצוה‪.‬‬
‫קטנה‬ ‫בטלית‬ ‫אבל‬ ‫לבית הכסא‪,‬‬ ‫אין להכנס בטלית נדולה‬ ‫ח‪.‬‬
‫מותר‪ ,‬ולבית הקברות או בד׳ אמות של מ ת ‪ ,‬אסור להכנם בציצית מנולות‪,‬‬
‫לא של ט ל י ת נרולה ולא של טלית קטנה‪.‬‬
‫פ ו ת ר ליקח ט ל י ת של חכרו באקראי בעלמא גם שלא מדעתו‬ ‫ט‪.‬‬
‫ואם‬ ‫בו‪,‬‬ ‫ל ה ת פ ל ל ב ה ולברך עליה‪ ,‬א ב ל לא יוציאה מן הבית שמוגחת‬
‫היא מקופלת‪ ,‬יחזור ויקפלה‪ ,‬ו ב ש ב ת לא יקפלה‪ .‬ואם שאל מחברו ט ל י ת‬
‫ל ע ל ו ת לתורה‪ ,‬אין לברך‪ ,‬א ב ל אם לקח טלית הקהל‪ ,‬אפילו ר ק ל ע ל ו ת‬
‫לתורה‪ ,‬צריך לברך‪ ,‬וטלית של שותפים חייבת בציצית‪.‬‬
‫הפושט טליתו ודעתו לחזור ולבשה מיך‪ ,‬אפילו הלך לבית הכסא‪,‬‬ ‫י»‬
‫כשחזר ולובשה‪ ,‬לא יברך עליה‪ ,‬א ב ל אם היה דעתו שלא ללבשה וגמלך‬
‫ללבשה‪ ,‬צריך לברך‪ .‬ואם פשט סתם‪ ,‬אם גשארה עליו טלית קטגה‪ ,‬אין‬
‫לכרך‪ ,‬ואם לא נשארה עליו טלית קטנה‪ ,‬צריך לברך‪ .‬ואם נ פ ל ה טליתו‬
‫כולה מעליו אף שנשארה בידו‪ ,‬צריך לכרך‪.‬‬

‫דיני תפלין‪.‬‬
‫שנאמר‬ ‫ה נ ח ת תפלין ביר ובראש היא מצות עשה מן התורה‪,‬‬ ‫א‪,‬‬
‫״וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך"‪ ,‬והיא א ח ת מן המצות‬
‫בה ״לאות״‪,‬‬ ‫היותר חשובות שנצטוו ב ה ישראל‪ ,‬כי פעמים ר ב ו ת נאמר‬
‫שבשמים‪ ,‬וכי‬ ‫אנחנו לאבינו‬ ‫א ו ת היא‪ ,‬כי בנים‬ ‫היינו כי המצוה הזאת‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

aing to rule, or even if the corner be torn and the ‫ ציצית‬fell off and he
leplaced i t and afterwards mended the rent, in all these cases the ‫ציצית‬
is invalid because the rule is " thou shalt make " and not use that
which has already been made. I n these instances i t is necessary to
untie the ‫ ציצית‬entirely and to put i t on again according to the rule.
7. Prior to saying the benediction over the ‫ ציצית‬one should daily
examine the threads to see whether they are in order since i t is natural
that they should break off. When the ‫( שמע‬Deut. v i . 4-9, x i . 13ff. and
Num. xv. 37 ff.) is read he should take hold of the ‫ ציצית‬with his left
hand opposite his heart, as i t is said: " And these words shall be . . .
upon thine heart" (Deut. vL 6). I t is a custom to kiss the ‫ ציצית‬after
its benediction and each time we say the word ‫ציצית‬. A l l this is a
token of our love for God's precepts.
8. One must not enter a lavatory with a Tallis, but i t is per-
missible to do 80 with an " Arba' Kanfos." I t is prohibited to enter
a cemetery or to be within four cubits of a corpse with exposed ‫ציצית‬
,,
of the " T a l l i s " or A r b a ' Kanfos."
9. I t is permitted to take the Tallis of anyone who is
a casual companion even without his knowledge and to pray there-
with and to say its benediction. Eut i t must not be taken out of the
house where it happens to be. I f i t be folded, the user must fold i t
again. On Sabbath he should not fold i t . I f one borrow a Talli3 from
his companion to go to the reading of the Law, the Tallis benediction
is not said ; but if he take a Tallis belonging to the congregation, if
only for the reading of the Law, i t is necessary to say the Tallis
benediction. A Tallis belonging to partners requires ‫ציצית‬.
10. I f one take off tlie Tallis with the intention of putting i t on
again, even though he go to the lavatory, when he puts i t on again he
need not repeat the benediction. But if i t was not his intention to
put i t on again and he changed his mind and put i t on he must say
the benediction. I f he took i t off without thinking whether he would
put i t on again, but he wears the Arba' Kanfos, he does not say the
blessing (when he puts i t on again) ; but if he should not then wear
the Arba' Kanfos he must say the benediction (when he puts i t on
again). I f the entire Tallis fall off, but a part is still in his hand i t is
necessary to say the benediction when replacing i t .

T H E R U L E S OF T E P H I L L I N .

1. I t is an affirmative precept to lay Tephillin on the hand and

head, as i t is said : " A n d thou shalt bind them for a sign upon thino
hand, and they shall be for frontlets between thine eyes" (ibid. 8).
This is one of the precepts of especial value enjoined upon Israel for
6everal times the word " sign " is mentioned in connection therewith,
that is to say. this precept is a sign that we are sons of our Father
in Hoaven and that we are members of the community of our
 ‫דייגי תפלץ‬
‫כמו שהתפלין מקושרין בגופנו‪,‬‬ ‫מדובקים אנחנו בנוף עמנו הנדול והקדוש‪,‬‬
‫תפלין‬ ‫שם ה׳ נקרא עליך״ אלו‬ ‫חז״ל ״וראו כ ל עמי הארץ כי‬ ‫ודרשו‬
‫יכון‬ ‫ננד המוח‪,‬‬ ‫הראש‬ ‫וכוי‪ .‬ו ב ה נ ח ת התפלין ע ל הזרוע גגד הלב‪ ,‬ועל‬
‫לשעבד חושיו‪ ,‬מחשבותיו ומאויו להבורא והמנהיג היחיד והמיוחד‪ ,‬ולהודות‬
‫בנו להיות‬ ‫לו על חסדיו אשר נ מ ל עלינו מ ע ת הוציאנו ממצרים‪ ,‬ויבחר‬
‫היותנו לעם חכם ונבון‬ ‫למען‬ ‫מצותיו וחוקיו‪,‬‬ ‫סגולה ולעשות‬ ‫לעם‬ ‫לו‬
‫ועם קדוש‪.‬‬

‫ב כ ל ל פושעי ישראל בגופן‪,‬‬ ‫מניח תפלין‪ ,‬הרי הוא‬ ‫מי שאיגו‬ ‫ב‪.‬‬
‫אלא‬ ‫א ת המצוה‪,‬‬ ‫מקיים‬ ‫לא ב ל ב ד שאיגו‬ ‫תפלין פסולין‪,‬‬ ‫שמגיח‬ ‫ומי‬
‫שמברך כ מ ה וכמה ברכות לבטלה‪ ,‬ולכן יזהר שיהיו גאים וכשרים‪ ,‬וישגיח‬
‫עליהם שיהיו מתוקנין ושחורים הבתים והרצועות‪ .‬ואם נתקלקלו ה ת פ ל ץ‬
‫אינם‬ ‫הקרנות‬ ‫אם‬ ‫וביחוד‬ ‫התפירות‪,‬‬ ‫שנפסקו‬ ‫או‬ ‫במקצת‪,‬‬ ‫רק‬ ‫אפילו‬
‫כתקונם‪ ,‬ימהר ל ת ק נ ם על ירי מומחה‪.‬‬

‫מגהג רניל הוא‪ ,‬שקטן אינו מניח ת פ ל ץ עד שנעשה ״כר מ צ ו ר ‪/ ,‬‬ ‫ג‪,‬‬
‫הייגו שתמלאיגה לו י״ג שגה‪ ,‬ומתחיל להגיחן כחדש ימים לפגי ה י ו ת ו ‪ ,‬ב ר‬
‫מצור‪.‬״‪ ,‬כדי ל ה ת ר ג ל כטצוה‪ .‬נשים פטורות מן התפלין‪.‬‬

‫ב ת פ ל ת ־ ה ש ח ר י ת בחול‪ .‬אין מגיחים ת פ ל י ן‬ ‫היא‬ ‫התפלץ‬ ‫הגחת‬ ‫ד‪.‬‬

‫מפגי שכתיב בתפלין ״והיה ל ך לאות״ ושבת ויום ט ו ב‬ ‫ב ש ב ת מום טוב‪,‬‬
‫הם בעצמם אות בין הקכ״ה לישראל‪ ,‬שנאמר ״ביגי ובין בגי ישראל אות•‬
‫לכן‬ ‫בחול‪,‬‬ ‫רק‬ ‫היא לעולם״‪ .‬ולפי שהציצית מצותה ת מ י ד ושל תפלין‬
‫ש״תדיר ושאינו־‬ ‫מפני‬ ‫התפלץ‪,‬‬ ‫שמניחים א ת‬ ‫הטלית קידם‬ ‫לובשין א ת‬
‫כלל‪,‬‬ ‫מניחים תפלין‬ ‫מקומות שאין‬ ‫תדיר תדיר קודם״‪ .‬בחול‪-‬המועד יש‬
‫בבית ה כ נ ס ת אחד־‬ ‫שהמתפללים‬ ‫וצריך ליזהר‬ ‫ויש שמניחים בלא ברכה‪.‬‬
‫לא תעשו‬ ‫תתגודדו״ ודרשינן‬ ‫״לא‬ ‫דכתיב‬ ‫במנהגים שוגים‪,‬‬ ‫יאחזו‬ ‫לא‬
‫אגודות אגודות‪.‬‬

‫שתי מצות הן‪ ,‬ואיגן מ ע כ ב ו ת זו את­‬ ‫תפלין של יד ושל ראש‬ ‫ה‪,‬‬

‫ך‪ ,‬שאם אין לו אלא אחת‪ ,‬או ש מ ח מ ת אונס אינו יכול להניח א ל א אחת‪.,‬‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

great and holy people. The Tephillin are bound to our bodies, and
our sages interpret the text: " A l l the peoples of the earth shall see
that the name of the Lord is called upon thee" (ibid, xxviii. 10)
as referring to the Tephillin. In placing the Tephilltn upon the aim
opposite the heart and upon the head opposite the brain, the intention
is to m.ke not only our senses but also our thoughts and desires sub-
servient to our Creator and Ruler, the only Unity, and to give thanks
unto Him for His loving kindnesses which He has bestowed upon us
from the time when He brought us forth from Egypt and took us to
be unto Him a chosen people to observe His commandments and
statutes so that we might become a wise and understanding people anil
a holy nation.

2. Any Jew who does not use Tephillin is reckoned among the
class of t!ans‫״‬1essors in Israel who sin with their body. If one use
defective Tephilliri, not only does be fail to observe the precept but he
utters many benedictions in vain. Therefore one must be careful that
the Tephillin should be in go‫*׳‬d and proper condition, and he must see
to it that they are in order and that the capsules and straps ate black.
If the Tephillin become defective even in a very slight degree or if the
sewing become undone or even if the edges of the capsules aie
not as they should be, they must be speedily repaired by a competent
workman.

3. It is a general custom that a lad should not put on Tephillin

until he becomes Bar Mitzvah, i.e., until he ha3 completed his thirteenth
year, nevertheless he begins to put them on about a month before he
is Bar Mitzvah, in order that he may accustom himself to the precept.
Women are exempt from this precept.

4. The time for putting on the Tephillin is at the raornin‫״‬

service on week-da‫־‬3s, they are not used on Sabbath or Festivals
because it is wiitten about the Tephillin : "And it shall be for a sign
unto thee " (Ex. xiii. 9). Sabbath and Festivals are also a sign between
God and Israel, as it is said : " It is a sign between me and the children
of Isiael for ever" (ibid. xxxi. 17). Owing to the fact that the precept
of ‫ ציצית‬is applicable daily whereas the Tephillin are used on week daj 3
only, therefore the Tallis is put on bef‫״‬re we use the Tephillin, because
that which is rao‫־״‬e frequent in use has the preference over that
which is less frequently used. In some places Tephillin are n‫>׳‬t used
on the Intermediate Days of Festivals, but some people put them on
without any benediction. Care must be taken that in a Synagogue
a uniform procedure should obtain.

5. The Tephillin for the hand and for the head are two separate
precepts, an 1 the failure to observe one does not prevent the peiform-
auce of the other, so that if only one be available or by reason of some
compulsion the user can only put on one, he does 60; if it be the hand
8
 ‫דיני תפילין‬
‫מ ב ר ך להניח תפלין לבד‪ ,‬ואם מניח של‬ ‫מניח של יד‬ ‫אם‬ ‫מניח אחת‪,‬‬
‫ברוך שם‬ ‫ונם ע ל מצות תפלין‪ ,‬ואומר‬ ‫תפלין‬ ‫ראש‪ ,‬מ ב ר ך עליה להניח‬
‫כבוד מלכותו לעולם ו ע ד ‪. .‬‬
‫של ראש קדושתה נדולה‬ ‫ולא מורידין‪ ,‬ותפלין‬ ‫מעלין בקודש‬ ‫ן‪.‬‬
‫אבל‬ ‫של יד‪,‬‬ ‫לעשותה‬ ‫אסור‬ ‫בשל ראש‬ ‫משל יד‪ ,‬ולכן רצועה שהיתר‪.‬‬
‫משל יד מותר ל ת ת בשל ראש‪.‬‬
‫להפסיק בשיחה כ ל זמן‬ ‫אסור‬ ‫מעומד‪.‬‬ ‫התפלץ‬ ‫מניחין א ת‬ ‫ז‪.‬‬
‫לא שנא של יד לא שנא‬ ‫הנחתם‪ .‬לא יהא דבר חוצץ בין תפלין לבשרו‪,‬‬
‫של ראש‪ .‬ויזהר ב ת פ ל ה של יד שלא יזיז הקשר מן הבית‪) ,‬ואפילו כשהיא‬
‫בתוך הכיס(‪ ,‬ושיהא צר השחור של^הרצועה לחוץ‪.‬‬
‫מקום התפלין הוא< של יד על זרועו השמאלית במקום שהבשר‬ ‫‪4‬‬ ‫ח‬
‫הוא יותר גבוה‪ ,‬ה מ ע ב ר ת א ‪ ,‬היינו הקצה שהרצועה עוברת בתוכה תהיה לצד‬
‫מעלה‪ ,‬וישגיח שיטה ה ת פ ל ה גגד הלב‪ .‬ושל ראש תהיה הקצה החצוגה במקום‬
‫שתהיה כנגד בין העיגים‪ ,‬וצריכה שתהא‬ ‫שהשער מתחיל לגדל‪ ,‬וירקרק‬
‫מהודקת בראשו‪ ,‬והקשר יהי בגובה העורף שהוא בסוף הגולגלת‪ ,‬כמקים שער‪.‬‬
‫מ ח מ ת שהרגיל א ת עצמו כן‪,‬‬ ‫אפילו געשה אמר‬ ‫אטד גמור‪,‬‬ ‫ט‪,‬‬
‫יגיח בימין של כ ל אדם שהיא שמאלו‪ ,‬ואם עושה כ ל מלאכה בימין ר ק‬
‫חשובה ימין‪ ,‬ויגיח‬ ‫בה היא‬ ‫או בהיפוך‪ ,‬היד שכותב‬ ‫שכותב בשמאל‪,.‬‬
‫ה ת פ ל ה בידו השגיה‪ .‬ואם שולט בשתי ידיו‪ ,‬מגיח בשמאל של כ ל אדם‪.‬‬
‫לכתוב‬ ‫כ ך הרגיל א ת עצמו‬ ‫אלא שאחר‬ ‫נולד אטד כלל‪,‬‬ ‫וכן אם לא‬
‫בשמאל‪ ,‬ועושה כ ל מ ל א כ ת ו בימינו‪ ,‬מניח בשמאל של כ ל אדם‪.‬‬
‫יקח א ת התפילין בידו‪ ,‬ולא ינער אותם מן התיק‪ ,‬משום ביזוי‬ ‫י‪.‬‬
‫להגיח‬ ‫מברך‬ ‫הקשר‬ ‫את‬ ‫שמהרק‬ ‫וקודם‬ ‫יר‪,‬‬ ‫של‬ ‫תחלה‬ ‫מצוה‪ .‬מניח‬
‫כ ך מניח‬ ‫ועושה ז' בריכות על זרועו‪ ,‬ואחר‬ ‫ומהדק א ת הקשר‬ ‫תפלין‪,‬‬
‫א ת של ראש‪ ,‬וקודם שמהדקה על ראשו מברך על מצות תפילין‪,‬‬ ‫תיכף‬
‫והטעם‬ ‫ועד‪.‬‬ ‫מלכותו לעולם‬ ‫ומהדקה ע ל ראשו ואומר ברוך שם כבוד‬
‫הוא מפני שיש קצת‬ ‫שצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

Tephillah, the benediction )‫ להגיח תשלי‬only is said, i f i t be the head

Tephillah the benedictions ‫ להניח תפלין‬and ‫ מל מצות ו«לין‬are said and
then he says ‫ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד‬.

6. I n holy things we progress but we do not deteriorate. The

head Tephillah possesses a higher sanctity than the hand Tephillah
and therefore the strap belonging to the former may not be used for
the latter, but the latter may be used for the former.

7. We stand when the Tephillin are put on and speaking is then

prohibited. The Tophillin must be placed next to one's flesh. Care
must be taken that the knot of the hand Tephillah is not shifted
from the capsule even when i n the bag. The black side of the strap
should he to the front (Le. visible).

8. The hand Tephillah is put on the muscle of the left arm with
the rim of the capsule upwards inclining slightly towards the heart.
The capsule of the head Tephillin must be on the forehead, midway
between the eyes with the lower edge placed where the hair begins
to grow; the strap must exactly fit the head measured round the
forehead, the knot being at the base of the skull where the hair begins.

9. A loft-handed person puts the Tephillah on his right arm,

whether the habit is natural or acquired. I f all work be done with h i •
right hand except writing'or vice-versa, than the writing hand is con•
•idered the right and the Tephillah is placed on the other. A n ambi-
dextrous man puts the Tephillah on the left arm. A man, although
not born left-handed, who accustoms himself to write with the left
hand but does all his work with the right hand, puts the Tephillah on
the left arm.

10. The Tephillin must be taken out and not shaken out of the
the bag to obviate the slighting of a divine precept. The hand
Tephillah is put on first and before the knot is tightened the benedic-
tion ]‫ להניח תשלי‬is said. The knot is then tightened and the strap
wound seven times round the arm, then the head Tephillah
immediately placed on the head and the benediction ‫לין‬£‫ על מצות ח‬L>
said, after fixing i t properly ‫ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד‬is said,
because there is a slight doubt with reference to this benediction and i t
9
 ‫דיני תפלין‬
‫זאת‬ ‫ברכה‬ ‫)עיין לעיל סמן ג' סעיף ג(‪ ,‬טוב ל ב ר ך‬ ‫ספק ב ב ר כ ה זאת‪,‬‬
‫ואם הפסיק‬ ‫יד‪,‬‬ ‫בלחש‪ .‬ואסור להפסיק בין ת פ ל ה של ראש ל ת פ ל ה של‬
‫להניח‬ ‫ראש‬ ‫בינתים אפילו לאמן יהא ש״ר וקדושה‪ ,‬חוזר ו מ ב ר ך על של‬
‫ונם על מצות‪ .‬ואפילו בחוה״מ או בשעת ה נ ח ת תפלין דר״ת שאין מברכים‬
‫וקדושה‬ ‫שייר‬ ‫לאמן יהא‬ ‫אבל‬ ‫בין ש״י לש״ר‪,‬‬ ‫ע ל התפלץ‪ ,‬לא יפסיק‬
‫מפםיקין בהוה״מ או בשעת ה נ ח ת תפלין דר״ת‪ ,‬ואם הפסיק לצורך תפלין‪,‬‬
‫ברצועה‬ ‫עושה‬ ‫ראש‪,‬‬ ‫של‬ ‫לאחר שהניח‬ ‫להניח‪.‬‬ ‫אין צריך ל ב ר ך שנית‬
‫א׳ ב פ ר ק האמצעי וכ׳ בפרק‬ ‫האמצעית‪,‬‬ ‫יד נ׳ כריכות על האצבע‬ ‫של‬
‫ש‬ ‫כדמות אות‬ ‫שתהא‬ ‫עד‬ ‫כף ירו‪,‬‬ ‫הרצועה ע ל‬ ‫את‬ ‫התחתון ויכרוך‬
‫שדי‪.‬‬ ‫הרי‬ ‫מעבר כזה‪ ,‬ודמות אות ד מ ע ב ר מזה‪ ,‬והיו״ד אצל הבי״ת‪,‬‬
‫כשעושה הכריכות ע ל האצבע‪ ,‬אומר וארשתיך לי וכוי‪.‬‬

‫יפה‬ ‫ומנהנ‬ ‫דעתו מהן‪,‬‬ ‫יפיח‬ ‫לא‬ ‫עליו‪,‬‬ ‫שהתפלין‬ ‫כ ל זמן‬ ‫יא‪.‬‬
‫כשאומר וקשרתם לאות ע ל‬ ‫למשמש בהן כשמזכיר מצוהן בקריאת שמע‪,‬‬
‫וכשאומר והיו לטוטפות בין עיניך ממשמש‬ ‫•דיך ממשמש בשל יד ונושק‪,‬‬
‫כשחוזר‬ ‫ראש‪ ,‬ונושק‪ .‬אם נצרך להסיר א ת התפלין בתוך התפלה‪,‬‬ ‫בשל‬
‫ומניחן צריך ל ב ר ך שוב‪.‬‬
‫מי שאין לו תפלין והצבור מתפללין‪ ,‬מוטב שיתעבב ער לאחר‬ ‫יב‪.‬‬
‫לשאול לו תפלין מאחר‪ ,‬כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל‬ ‫ת פ ל ת הצבור‬
‫שמונה עשרה בתפלין‪ ,‬מ ט ה שיתפלל עם הצבור בלא תפלין‪.‬‬
‫קצת‬ ‫הרניל עמו‬ ‫חברו‬ ‫זמן ה נ ח ת תפלין ב ב ק ר משיראה א ת‬ ‫יג‪.‬‬
‫ברחוק ד' אמות ויכירנו‪ ,‬וכל זמן שהתפלין עליו לא יסיח דעתו מהן כלל‪,‬‬
‫אבל אכילה‬ ‫קבע‪,‬‬ ‫חוץ מ ב ש ע ת ש״ע ות״ת‪ ,‬ואמור לאכול בהן סעודת‬
‫עראית מותר‪ ,‬ושינה‪ ,‬אפילו עראית‪ ,‬אכורה‪.‬‬
‫קצה‬ ‫להפוך‬ ‫ורוצה‬ ‫הקשר‬ ‫כמקים‬ ‫אם נפסקה רצועה ש״י‬ ‫יד‪.‬‬
‫הרצועה מ ל מ ט ה למעלה‪ ,‬אסיר‪ ,‬וכן ברצועה שייר אסור להפוך מה שהיתה‬
‫בתוך הקשר לחוצה לה‪.‬‬
‫כשאומר‬ ‫אין לחלוץ א ת ה ת פ ל ץ עד אחר קדושת ובא לציון‪,‬‬ ‫ט‪.1‬‬
‫בראש הדש הולצין ה ת פ ל ץ קודם ת פ ל ת מוסף‬ ‫יהי רצון שנשמור חקיך‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

should therefore be said silently. No interruption is permitted

between the placing of the Tephillah on the hand and on the head.
If an interruption be made, even to respond ‫ י ה א ש ״ ר‬or ‫ ק ד ו ש ה‬, the bene-
dictions ‫ ל ה נ י ח‬and ‫ ע ל מ צ ו ת‬are repeated when putting on the head
Tephillah. Even on the Intermediate Days of Festivals, or when using
the Tephillin of Rabbinu Tam, when no Tephillin benedictions are
said, no interruption is allowed between putting on the hand and
the head Tephillin, but in these cases i t is permitted to respond ‫א מ ן‬
‫ י ה א ש ״ ר‬or ‫ ק ד ו ש ה‬. ‫להניח‬ is not repeated i f the interruption be i n
connection with the Tephillin. After the head Tephillah has
been adjusted, the strap of the hand Tephillin is wound thrice round
the middle finger, once over the middle joint and twice on the bottom
joint and the remaining strap is wound round the palm of the hand
BO that the letter ‫ ש‬is formed on the back of the hand and ‫ ד‬on the
palm and ‫ י‬is formed near by the capsule, thus making ‫ ש ד י‬. Whilst
winding the strap round the finger he says : ‫( ו א ד ש ת י ך ל י וכוי‬Hos. i i .
19, 20).
11. One's attention must not be diverted from th‫ <׳‬Tephillin
whilst wearing them. I t is customary to touch them when the precept
concerning them is said. When ho says ‫ ו ק ש ר ת ם ל א ו ת ע ל י ד ך‬he should
touch the hand Tephillah and kiss (that with which he has touched i t )
and when he says ‫ ת כ ץ ע י נ י ך‬£ ‫ ו ה י ו ל ט ט‬he should touch the hoad
Tephillah i n like manner. I f he must remove the Tephillin during
prayer, then the benedictions must be repeated when they are replaced.
12. When one has no Tephillin and the congregation is prajing,
he should wait till the end of the service so as to borrow Tephillin from
another, so that he can say the ‫ ש מ ע‬and ‫ ש מ נ ה עשרה‬with the Tephillin
on, rather than to pray with the congregation without Tephillin.
13. Tephillin should be put on in the morning as soon as i t is
light enough to recognize one's acquaintance at a distance of four
cubits. While wearing the Tephillin a meal is prohibited, but casual
refreshment is allowed ; sleep is prohibited under any circumstances
while wearing Tephillin.
14. I f the strap of the hand Tephillah be broken where the knot
is tied and one wishes to use a piece of the strap below the knot so
that i t becomes a part of the section above the knot, this is pro-
hibited. Likewise with the strap of the head Tephillah, it is pro-
hibited to change what was contained within the knot so that i t
becomes outside the knot.
15. The Tephillin are not taken ofT until the ‫ ק ד ו ש ה‬in ‫ו ב א ל ג י ו ן‬
has been said, after the words ‫ ש נ ש מ ו ר‬. . . ‫ י ה י רצון‬. On the New Moon
we take them off before Mussaph. On the Intermediate Days of
10
 ‫דיני מזוזה‬
‫הלל‪ ,‬ובחול המועד פ ס ח הצבור‬ ‫בחול המועד סוכות חולצץ כולם קודם‬
‫חולצין קודם ה ל ל והש״ץ אחר הלל‪.‬‬
‫מסיר א ת הכריכות מן האצבע וחולץ‬ ‫חולצין ה ת פ ל ץ מעומר‪.‬‬ ‫טז‪.‬‬
‫ת ח ל ה של ראש ואחד כ ך חולץ של יד‪ .‬נוהגים לנשק א ת ה ת פ ל ץ בשעת‬
‫רבו‬ ‫הנחתן ובשעת חליצתן‪ .‬לא יחלוץ התפרץ לא בפני ס״ת ולא בפני‬
‫אלא יםתלק לצדדין ויחלוץ ה ת פ ל ץ מעומד וינשק אותן‪.‬‬
‫למחר‬ ‫שידע‬ ‫באופן‬ ‫שלהן‪,‬‬ ‫הכיס‬ ‫בתוך‬ ‫התפלץ‬ ‫את‬ ‫יניח‬ ‫ין‪.‬‬
‫דשל‬ ‫כיון‬ ‫ראש‪,‬‬ ‫של‬ ‫להוציא ת ח ל ה של יד‪ ,‬א ב ל לא יניח של יד על‬
‫עם‬ ‫הכיס‬ ‫ויניח‬ ‫ראש קדושתה גדולה משל יד‪ ,‬אלא יניחן זו אצל זו‪,‬‬
‫בטלית‬ ‫למעלה‪ ,‬כדי שיפגע‬ ‫והטלית‬ ‫ה ת פ ל ץ ב ת ו ך כיס הטלית למטה‪,‬‬
‫אפילו כשהם‬ ‫כבוד‬ ‫בהן‬ ‫ושיגהג‬ ‫לארץ‪,‬‬ ‫תפולנה‬ ‫שלא‬ ‫ויזהר‬ ‫תחלה‪,‬‬
‫בתוך הכיס‪ .‬כיס התפלין שהזמינו לתפלין וצר בו‪ ,‬אסור ל ש ט ת ו לתשמיש חול‪,‬‬

‫נתקלקלו‬ ‫ואם‬ ‫שנים‪,‬‬ ‫נכון לבדוק ה ת פ ל ץ ב' פעמים בשבע‬ ‫יה‪.‬‬

‫הבתים יבדוק נם א ת הפרשיות‪ ,‬וכן אם נשרו במים צריכין בריקה‪.‬‬

‫דיני מזוזה‪.‬‬
‫ביתך‬ ‫על מזוזות‬ ‫״וכתבתם‬ ‫צונו הבורא‬ ‫סמוך למצות תפלין‬ ‫א‪.‬‬
‫ע ל ידינו‬ ‫קדושה‬ ‫לאות‬ ‫ובשעריך״ )דברים ו׳ ח זי(‪ ,‬וכשם שהתפלין הן‬
‫תהיה המזוזה לאות ע ל הבתים אשר אנחנו שם‪ .‬וטוב‬ ‫ובין עינינו‪ ,‬כ ך‬
‫ובנשקו א ת המזוזה ביציאתו‪ ,‬טוב ל א ם ר‬ ‫המזוזה בבואו ובצאתו‪,‬‬ ‫לנשק‬
‫״ה׳ שומרי ה׳ צלי ע ל יד ימיני״‪,‬‬
‫מצות עשה לקבוע מזוזה בכל פ ת ח ‪ ,‬נם בשערי חצרות ומבואות‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫כ מ ה פתחים העשויס לכניסה‬ ‫חדר‬ ‫ולכל‬ ‫כ מ ה חדרים‪,‬‬ ‫יש לו‬ ‫ואפילו‬
‫כולם חייבים‬ ‫מ כ ל מקום‬ ‫ויציאה‪ ,‬אף ע ל פי שהוא רניל ר ק באחד מהן‪,‬‬
‫ע ת ה ר ק ל פ ת ח אחד‪,‬‬ ‫נתמעטו הדיורין ואינו צריך‬ ‫במזוזה‪ ,‬ואפילו אם‬
‫ס כ ל מקים כולן חייבים‪ ,‬אך אם יש איזה פ ת ח שאינו עשוי א ל א להכניס‬
‫לכניסה ויציאה‪ ,‬אזי‬ ‫פ ת ח אחר‬ ‫דרך שם איזה משא לפעמים‪ ,‬ויש שם‬
‫ה פ ת ח העשוי ר ק להכניס משאות פטור‪.‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISR

Tabernacles everyone takes off the Tephillin before Hallel, on the

Intermediate Days of Passover the congregation take them off before
Hallel, whilst the Reader does so after Hallel.
16. We stand when the TephiUin are removed, first the strap
round the finger, then the head Tephillah and finally the hand
Tephillah are removed. I t is customary to kiss the Tephillin when
putting them on and off. They must not be removed in front of a
scroll of the Law or before one's teacher, one must in these csaea
turn aside to remove them.
17. The Tephillin must not be placed in their bag one over the
other, but side by side, so that the hand Tephillah can be taken out
first. The bag with the Tephillin should be placed in the Tallis
bag beneath the Tallis, so that the Tallis is first to hand. They must
be handled with reverence, and even when in their bags they must
not be allowed to fall on the floor. The Tephillin bag must be
made specially for this purpose and i t must not be used for anything
profane.
18. The capsules of the Tephillin should be examined twice in
seven years. I f the capsules are brokon the parchment must be
examined, this also applies if the capsules fall into the water.

R U L E S CONCERNING T H E M E Z U Z A H .
1. I n proximity to the precept concerning Tephillin, the Creator
has commanded us: " And thou shalt write them upon the doorposts
of thy house, and upon thy gates" (Deut. v i . 9). Just as the
Tephillin are a sign of holiness upon our hand3 and between our eyea,
so is the Mezuzah to be a similar sign upon the houses wherein we
dwell. I t is good to kiss the Mezuzah when coming in and going out,
and i n the latter case to say : ‫( ה׳ שומרי ה׳ צלי על יד יטיגי‬cf. Ps. exxi. 5).
2. I t is an affirmative precept to fix the Mezuzah upon every
door, also on the gates of courts and yards. Even if one has many
apartments and each apartment has many doors for use, but only one
is actually i n use, they must nevertheless each have a Mezuzah, even
if the use of dwelling therein be diminished and he only has need of
using one door, still each one requires a Mezuzah. I f there be a par-
ticular door which was made merely for bringing i n goods occa.
sionally, and there be another door for entrance and exit, then the
former does not require a Mezuzah.
11
 ‫דיני מזוזות‬
‫מזוזה ח ו ב ת הדר‪ ,‬שאם יש לו בית ואין דר בו פטור ממזוזה‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫שברו‬ ‫ואפילו‬ ‫מאחר‪,‬‬ ‫ששכרו‬ ‫אלא‬ ‫ואם דר בו אף על פי שאינו שלו‬
‫מנכרי‪ ,‬חייב לקכוע מזוזה‪.‬‬
‫אין הבית חייב במזוזה לכולי עלמא‪ ,‬ולברך על ק ב י ע ת ה אלא‬ ‫ד‪.‬‬
‫)ב( שיהיו לו ב׳‬ ‫א מ ו ת ע ל ד׳ אמות‪.‬‬ ‫ד'‬ ‫שיהא‬ ‫תנאים‪) :‬א(‬ ‫באלו‬
‫)ד( שתהיינה לו‬ ‫)נ( שתהיה ל ה ב י ת תקרה‪.‬‬ ‫מזוזות ומשקוף ע ל גביהן‪.‬‬
‫)ו( שיהיה עשוי‬ ‫)ה( שיהיה ה פ ת ח גבוה לא פחות מי׳ טפחים‪.‬‬ ‫דלתות‪.‬‬
‫)ח( שיהיה דירת קבע‪.‬‬ ‫)ז( שיהיה עשוי לדירת כבוד‪.‬‬ ‫ל ד י ר ת אדם‪.‬‬
‫ובית המדרש יש‬ ‫ולכן בית ה ב ג ס ת פטור‪ ,‬שאין בו בית דירה‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫כיון שיושבים שם כ ל היום דומה לבית דירה‪ ,‬ויקבעגה‬ ‫דחייב‪,‬‬ ‫אומרים‬
‫מפגי שאינן‬ ‫פטורין‪,‬‬ ‫הטבילה‬ ‫ובית‬ ‫בורסקי‬ ‫בית המרחץ‪,‬‬ ‫בלא ברכה‪.‬‬
‫לדירת כבוד‪ .‬בית שאיגו עשוי לדירה בקביעות‪ ,‬כמו ס ו כ ת החג בחג‪ ,‬וכן‬
‫ואחר כ ך מפרקין‬ ‫השוק‪,‬‬ ‫משך‬ ‫אותן חגויות שעושין ביומא דשוקא לימי‬
‫אותן פטורים‪.‬‬
‫נקרא‬ ‫דלא‬ ‫פטור‪,‬‬ ‫שהמזוזות עם ה פ ת ח שוכבים באדמה‬ ‫מרתף‬ ‫ו‪.‬‬
‫הארץ‪.‬‬ ‫״מזוזות ביתך״ אלא כשהן עומדות ע ל‬
‫בלשון יחיד‪,‬‬ ‫פיתך‬ ‫אף ע ל גכ ד כ ת י ב‬ ‫בית השותפים חייב‪,‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫משמע אפילו דרבים ודוקא שותפית‬ ‫ימיכמ‬ ‫ס כ ל מקים מ ד כ ת י ב ירבו‬
‫וכן חצר שישראל וגברים דרים בו!‬ ‫שותפות עם גברי‪,‬‬ ‫אבל‬ ‫ישראלים‪,‬‬
‫וכן‬ ‫למיון‪.‬‬ ‫ותבוא‬ ‫יטלוה הנכרים‬ ‫שמא‬ ‫פטור‪,‬‬ ‫ואפילו רובם ישראלים‪,‬‬
‫אלא בדרך שאי אפשר‬ ‫לא יקבע שם מזוזה‬ ‫במקום שיש לחוש שיגנבוה‪,‬‬
‫הדלת‪ ,‬ודוקא‬ ‫ובשעת הדחק יש ל ק ב ע ה בפגים אחורי‬ ‫אותה‪.‬‬ ‫להם ליקח‬
‫במזוזה ע צ מ ה ולא בכותל‪ ,‬ולא ירחיקה מ ח ל ל ה פ ת ח ט פ ח ‪ ,‬כי אז פסולה‪,‬‬

‫חברה לפתח‬ ‫כך‬ ‫ואחר‬ ‫בעודה תלושה‪,‬‬ ‫הפתח‬ ‫ק ב ע ה בטזוזת‬ ‫‪4‬‬ ‫ח‬
‫מסולה‪ ,‬דהוי תעשה ולא מן העשוי‪) ,‬עיין לעיל סי׳ ד׳ ו׳(‪ ,‬ומטעם זה לא‬
‫יקבע אותה קודם שיתלה א ת הדלת‪ ,‬שיש אומרים שאין חיוב מזוזה באין‬
‫ד ל ת תלויה‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL.

3. A n unoccupied house needs no Mezuzah. A house which is

hired must have a Mezuzah, even if hired fiom a non-Jew.

4. A Mezuzah must be fixed and a benediction said : (a.) I f the

house be four cubits square; (b.) I f i t have two doorposts and a lintel
on top of them ; (a) I f the house have a roof; (d.) I f i t have doors;
(«.) I f the doors be at least 10 cubits high; (f.) I f i t be built for
man to dwell therein (g.) i n honour and (h.) as a permanent dwelling.

5. Therefore a Synagogue does not need a Mezuzah as i t is not

a dwelling house. Since people sit in a Beth Hamidrash all day i t is
necessary to fix a Mezuzah, but without saying the benediction.
A wash-house, a tannery and a ritual bath do not require a
Mezuzah; this applies to a ‫ סוכה‬used during the Feast of Tabernacles
and also to booths which are erected for fairs and thereafter pulled
down again since they are not used as permanent dwellings.
6. A cellar with its doorposts and door underground needs
no Mezuzah, for the term " doorposts of thy house " (Deut. v i . 9) is
only applicable when the doorposts stand above ground.
7. A house belonging to partners requires a Mezuzah, although
1
it is written "thy house ' (ibid.) in the singular, nevertheless since i t is
written "that your days may be multiplied " (ibid, xi.21) we infer that
this precept applies to the many. This only refers to partners who are
Israelites (on whom the Law is enjoined). But where the partner is a
Gentile or in the case where there is a court where Israelites and
Gentiles dwell, even if the former be in the majority, the law of
Mezuzah does not apply, lest the Gentiles might take i t and i t would
cease to be used for a holy purpose. This rule applies wherevar
it is feared that the Mezuzah might be stolen, then i t may only be
fixed in such wise that i t cannot be taken. I n cases of emergency i t
may be fixed inside behind the door, but only on the doorposts and
not on the wall. I t must not be a cubit away from the doorway,
otherwise i t is useless.

8. A Mezuzah must not be fixed until the doorposts are erected,

for the rule applies : " Thou shalt make i t " expressly, and not let i t be
the result of something done previously (see supra p. 6.). For this ‫׳‬
reason a Mezuzah is not required if there be no door.
12
 ‫הלכות תפלה‬

‫הנכנס‪ ,‬ואין חילוק בזה בין איטר לאינו‬ ‫בימין‬ ‫צריך לקבעה‬ ‫‪4‬‬ ‫ט‬
‫הוא בין שני חדרים‪ ,‬ויש ל ה ס ת פ ק באיזה צד יתן א ת‬ ‫אס ה פ ת ח‬ ‫אטד‪.‬‬
‫על‬ ‫הדלת‬ ‫תסוב‬ ‫המזוזה‪ ,‬אזלינן בזה ב ת ר היכר ציר‪ ,‬פי׳ רואים איך‬
‫צירה‪ ,‬והחלק שהדלת נ פ ת ח ת לתוכו זהו עיקר הבית‪ ,‬ונותנים א ת המזוזה‬
‫בצד ימין שנכנסים לתוכו‪ ,‬ודוקא כששני הבתים שוים בתשמישן‪ ,‬אבל אם‬
‫להחדר‬ ‫אחד הוא עיקר תשמישו‪ ,‬נותנין א ת המזוזה בצד הימין שנכנסין‬
‫אשר עיקר תשמישו שם‪ ,‬ואפילו ה ד ל ת נ פ ת ח ל ת ו ך השני‪.‬‬
‫וקובעה‬ ‫השער‪,‬‬ ‫בנובה‬ ‫העליון‬ ‫שליש‬ ‫מתחילת‬ ‫המזוזה‬ ‫מקום‬ ‫י‪,‬‬
‫ואם לא קבעה אלא ת ל א ה‬ ‫באלכסון היינו שיהי ראשה נוטה כלפי הבית‪,‬‬
‫למטה‪.‬‬ ‫וגם‬ ‫פסולה‪ ,‬ולכן צריך ליזהר לחזקה ב מ ס מ ר ו ת ל מ ע ל ה‬
‫קודם שקובעה יברך ״אשר קדשגו במצותיו וצוגו לקבוע מזוזה״‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫יא‬
‫ואם קובע כ מ ה מזוזות‪ ,‬די ב ב ר כ ה א ח ת לכולן‪ .‬אם גפלה המזוזה מ ע צ מ ה‬
‫א ב ל אם הוא הסירה כדי לבדקה‪ ,‬יש‬ ‫יחזר וקבעה‪ ,‬צריך גם כן לברך‪,‬‬
‫ל ה ס ת פ ק אס צריך לברך‪.‬‬
‫לא יטול‬ ‫שם‪,‬‬ ‫יכנוס לדור‬ ‫אחר‬ ‫הצית וישראל‬ ‫היוצא מן‬ ‫יב‪.‬‬
‫הראשון א ת המזוזות‪ ,‬אלא יניחן והשני ישלם לו עבורן‪.‬‬
‫רבים‪,‬‬ ‫ושל‬ ‫שנים‪,‬‬ ‫בשבע‬ ‫פעמים‬ ‫מזוזת היחיד נ ב ד ק ת שתי‬ ‫יג‪.‬‬
‫נ ב ד ק ת שתי פעמים ביובל‪.‬‬
‫וכשיוצא מביתו‬ ‫כשנכנס וכשיוצא מ פ ת ח ביתו‪ ,‬ינשק המזוזה‪,‬‬ ‫יד‪.‬‬
‫ד׳ ישמר‬ ‫יניח ידו ע ל המזוזה ו י א מ ר ‪ :‬ד׳ שומרי‪ ,‬ד׳ צלי ע ל יד ימיני‪,‬‬
‫צאתי ובואי מ ע ת ה ועד עולם‪.‬‬

‫תפלה‪.‬‬ ‫הלכות‬
‫בית התפלה‪.‬‬
‫כ ת י ב ״ולעבדו ב כ ל לבבכם״ )דברים י״אי״נ(‪ ,‬ודרשו חז״ל איזו‬ ‫א‪.‬‬
‫ה ת פ ל ה היא האמצעי היותר‬ ‫היא עבודה שהיא בלב‪ ,‬הוי אימר זו ת פ ל ה ‪.‬‬
‫חסר‬ ‫האדם הוא‬ ‫ה ד ע ת כי‬ ‫לאמץ בתוכנו‬ ‫נכץ ל ה ר מ ת מצבנו הרוחני‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OE ISRAEL

9. I t is necessary to fix the Mezuzah on the right side of the

entrance. There is no difference in this case whether a person be left-
handed or not. I f the door be between two rooms and doubt arises as
to which side he ought to affix the Mezuzah, in this case we notice
where the hinge is, and where the door opens and leads to is the
chief part of the house, and the Mezuzah is to be affixed on the right
aide where one enters. This rule applies only when the two rooms
are used alike, but if one be used more than the other, then the
Mezuzah is fixed on the right side of the entrance to this room which
is chiefly used even i f the door opened directly into the other room.
10. The position where the Mezuzah is to be fixed is in the
first third part of the door (measured downwards), and i t should be
slanting with its top inclined towards the house ; if i t be not affixed
but only suspended i t is useless. I t is therefore necessary to fix i t
permanently with nails at the top as well as at the bottom.
11. Before affixing i t the benediction ‫ לקבוע מזוזה‬must be said.
I f many Mezuzoth have to be affixed one benediction suffices for all of
them. I f the Mezuzah fell down and he refixes it, i t is necessary to
repeat the benediction, but if he removed i t in order to examine it,
there is some doubt whether he should repeat the benediction.
12. When one is removing from a house and another Israelito
18 coming to dwell there, then the former must not remove the
Mezuzoth, but he must leave them and his successor must recompense
him.
13. The Mezuzah of a private person must be examined twice in
seven years, but that belonging to a society is examined twice in a
jubilee.
P R A Y E R .

T H E R U L E S or T H E HOUSE OP PRAYER.
1. I t is written : " To serve H i m with all your heart" (Deut.
xi. 13). Our sages of blessed memory ask: Which is the service with
the heart ? This is prayer. Prayer is the most suitable means of
fortifying our spiritual garrison, to strengthen within us the knowledge
that a man lacks power, and that the provision of our needs depends
solely upon God. And although we have the right to pray for our
needs at all times and in any matter we think proper, nevertheless «‫־‬0
13
 ‫הלכות תפלה‬
‫אונים‪ ,‬וכי ספוק צרכיו תלוי ר ק בהשי״ת‪ .‬ואף כי הדשות בידינו לשאול צרכינו‬
‫ב כ ל שעה ובבל אופן שיעלה על לבבנו‪ ,‬מ כ ל מקום ב ת פ ל ו ת הקבועות אין‬
‫לנטות מ מ ט ב ע ה ת פ ל ו ת והברכות‪ ,‬שקבעו לנו חכמינו ז״ל בימים מקדם בלשון‬
‫הקודש דוקא‪ .‬וכשם ששעות ה ת פ ל ה קבועות‪ ,‬כ ך יקבע לו אדם מקים קרוש‬
‫ל ת פ ל ת ו בצבור‪ ,‬כי מ ל ב ר שברב עם ה ד ר ת מלך‪ ,‬המקום נורם להתעוררות‬
‫מחשבות קדושות‪ ,‬כמו שנאמר ״אל בית אלהים נ ה ל ך ב ר נ ש ״ ‪.‬‬
‫לילך לבית הכנםת‪ ,‬או לבית‬ ‫אס מ ח מ ת אי!ה אונס אינו יכול‬ ‫ב‪.‬‬
‫המדרש‪ ,‬ואפילו לשאר ״מנין״ קבוע‪ ,‬יתאמץ לקבע עשרה אנשים שיתפלל‬
‫שהצבור‬ ‫בשעה‬ ‫על כ ל פנים‬ ‫יתפלל‬ ‫ואם אי אפשר לו‪,‬‬ ‫בביתו בצבור‪,‬‬
‫במקום שאין שם מנין‪,‬‬ ‫מתפללין שאז הוא ע ת רצון‪ .‬וכן מי שהוא דר‬
‫ל ת פ ל ת הצבור‬ ‫ש ה צ מ ר מתפללין בכל מקים‪ ,‬ויכון לבו‬ ‫בשעה‬ ‫יתפלל‬
‫שמתפללים אז‪ ,‬ולא תהיה ת פ ל ת ו ת פ ל ת יחיד לנמרי‪.‬‬
‫כופין בני העיר זה א ת זה ל ב נ ו ת בית ה כ נ ס ת או בית המדרש‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫א ת זה‬ ‫זה‬ ‫ולקנות ספרים ללמוד בהם‪ ,‬ובמקום שאין מנין תמיד‪ ,‬כופין‬
‫שיבואו תמיד למנין‪ ,‬שלא י ת ב ט ל הצבור‪ .‬ואפילו הלומדים‪ ,‬שעל ידי זה‬
‫וזמן‬ ‫לחוד‬ ‫תורה‬ ‫דזמן‬ ‫למנין‪,‬‬ ‫שיבואו‬ ‫אותם‬ ‫בופין‬ ‫יתבטלו מלימודם‪,‬‬
‫ת פ ל ה לחוד‪.‬‬

‫קדושת בית ה כ נ ס ת ובית המדרש נ ת ל ה מאד‪ ,‬ומוזהרים עליהם‬ ‫ד‪.‬‬

‫לירא ממי ששוכן בהם‪ ,‬כדכתיב וממקדשי תיראו‪ ,‬ולא בית המקדש בלבד‬
‫נקראים מקדש מ ע ט‬ ‫אלא כ ל מקום המקודש‪ ,‬ובית ה כ נ ס ת ובית המדרש‬
‫כדכתיב ואהי להם למקדש מ ע ט ״אלו בתי כנסיות ובתי מדרשים״‪ .‬ולכן‬
‫אסור לדבר בהם דברים בטלים‪ ,‬ומכל שכן שאסור ל ה ת נ ה נ שם שחוק וקלות‬
‫ראש‪ ,‬ועליהם נאמר ״מי בקש זאת מידכם דמום חצרי״ )ישעיה א׳ י״ב(‪.‬‬
‫ביהכ״נ ובהמ״ד שנחרבו עריין הם בקדושתן‪.‬‬

‫ארעי״‬ ‫בכית ה כ נ ס ת אפילו שינת‬ ‫אסור לאכול ולשתות ולישן‬ ‫‪4‬‬ ‫ה‬
‫ואין לנשק בניו הקטנים בהם‪ ,‬שאינו ראוי להראות שם אהבה א ח ר ת ד ל ת‬
‫א ה ב ת השם‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS Or' I S R A E L

should not deviate from the formulas of the prayers and benedictions
instituted by our sages in olden daj s in the Hebrew language. Ju.y,
as there are fixed times for prayer, likewise should a man have a fixe!i
place in the congregation for his prayers. For apart from the fact th:!t
"the glory of the King is the multitude of the people" (Prov. xiv. i'S)
the locale itself helps in stirring up holy thoughts, as it is said: " To the
House of God let us go with feeling" (Ps. lv. 14).
2. If one cannot go to Synagogue or to the House of Study,
or even to some regular place where a Minyan (quorum of ten males)
is to be found, one should try to arrange for ten men to
meet, so that he may pray at home with the status of a congregation.
If this be impossible, he should pray under all circumstances simultan
eously with the congregation for that is a propitious time. Likewise
if one dwell in a place where there is no Minyan', he should pray at
such time as the congregation pray ; and he should direct his
attention to that prayer which the congregation pray at that time,
80 that his prayer will not be that of an individual in all respects.
3. The inhabitants of a place compel one another to build a
Synagogue or House of Study, to buy books for study and where there
is no Minyan they should come continually to form Minyan so that the
religious commuuity should not cease. Teachers are forced to come
to Minyan even if they be debarred from teaching, for the time of
teaching the Torah is distinct from the time of prayer.
4. The sanctity of the Synagogue and of the House of Study is
very great, and we are warned concerning them to fear tho One who
dwells therein, as it is written : "And ye shall reverence My sanct-
tuary " (Lev. xix. 30). This refers not only to the Temple but to
every place which has been sanctified. The Synagogue ami the House
,,
of Study are each called "a little sanctuary," as it is written : And I
will be unto them for a little sanctuary " (E/.ek. xi. 16). It is there-
fore forbidden to gossip or to be frivolous or indecorous therein,
and concerning those who act thus it is said : "Who has required this
at your hands, to trample My courts " (Is. i. 12). A Synagogue and a
House of Study which have been destroyed still retain their sanctity.
5. It is forbidden to eat, drink, sleep or even to doze in a
Synagogue. We should not kiss our little sons therein, because it is
not meet to distract one's attention from the love of God.
!4
 ‫דיני מנין‬
‫מבית‬ ‫לא‬ ‫אבל‬ ‫המדרש‪,‬‬ ‫בית‬ ‫הכנסת‬ ‫מבית‬ ‫לעשרת‬ ‫מותר‬ ‫ו‪.‬‬
‫המדרש בית הכנסת‪ .‬אסור למכור בית ה כ נ ס ת אלא אם כן יש להם בית‬
‫אסור למכרו אפילו‬ ‫ה כ נ ס ת אחר‪ ,‬א ב ל אס אין להם ר ק בית ה כ נ ס ת זה‪,‬‬
‫אלא‬ ‫אחר‬ ‫שיבנו‬ ‫דהא אפילו לסותרו אסור עד‬ ‫אחר‪,‬‬ ‫לבנות‬ ‫אדעתא‬
‫הישן‬ ‫וסתרו‬ ‫חרש‪,‬‬ ‫הכנסת‬ ‫בית‬ ‫א ב ל אם בנו‬ ‫אם בן חזו ביה תיוהא‪,‬‬
‫החדש‪,‬‬ ‫על‬ ‫וחלה‬ ‫הישן‬ ‫פ ק ע ה קדושת‬ ‫על פי ד ע ת ה ק ה ל ה ומנהיניה‪,‬‬
‫ורשאים לשנות הישן ל כ ל מ ה שירצו‪.‬‬

‫דיני מנין‪.‬‬
‫אלא‬ ‫בהורה‬ ‫קורץ‬ ‫ואין‬ ‫וקדושה‪,‬‬ ‫וברכו‬ ‫קדיש‬ ‫אין אומרים‬ ‫א‪.‬‬
‫ונכנס‬ ‫שנה‬ ‫לו שלש עשרה‬ ‫ונדול היינו שעברו‬ ‫כעשרה אנשים גדולים‪,‬‬
‫ל ש נ ת י״ד‪.‬‬
‫גדול‬ ‫מי שנולד בחודש אדר כשהיתה שנה פשוטה‪ ,‬וכשנעשה‬ ‫‪4‬‬ ‫ב‬
‫היתד‪ .‬השנה מעוברת‪ ,‬אינו געשה גדול עד אדר שני‪ ,‬א ב ל אם נולד בשנה‬
‫כשנולד‬ ‫ואם‬ ‫באדר ראשון‪.‬‬ ‫כן‬ ‫נם‬ ‫מ ע ו ב ר ת באדר ראשון‪ ,‬נעשה נדול‬
‫היתד‪ ,‬שנה מ ע ו ב ר ת וכשנעשה נדול היא שגה פשוטה‪ ,‬בין שנולד באדר‬
‫ראשון בין שנולד באדר שני‪ ,‬נעשה גדול ביום זה באדר של עתה‪.‬‬
‫שם‬ ‫הדחק‪ ,‬כשיש‬ ‫בשעת‬ ‫שבקדושה‬ ‫דבר‬ ‫לומר‬ ‫מתירים‬ ‫יש‬ ‫ג‪.‬‬
‫האחרונים‬ ‫הפוסקים‬ ‫דעת‬ ‫ת ש ע ה בצרוף קטן יותר מבן שש שנים‪ ,‬ואין‬
‫נוחה מזה‪.‬‬

‫צריכין ליזהר שלא למנות א ת האנשים לגלגלותם לידע אם יש‬ ‫ד‪.‬‬

‫אפילו ל ד ב ר מצוה‪ ,‬דכתיב‬ ‫מנין‪ ,‬כי אסור למנות א ת ישראל ל נ ל נ ל ו ת ם‬
‫וגוהגין למנותם באמירת הפסוק‬ ‫וישמע שאול א ת העם ויפקדם בטלאים‪.‬‬
‫הושיעה א ת עמך ונו׳ שיש בו עשר תיבות‪.‬‬
‫אם‬ ‫עמהם‪ ,‬א ב ל‬ ‫צריכין שיהיו כ ל העשרה במקום א׳ והש״ץ‬ ‫ה‪.‬‬
‫מ ק צ ת ם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר‪ ,‬אינם מצטרפין אף על פי שהפתח‬
‫בעזרה‬ ‫והמיעוט‬ ‫הכנסת‬ ‫בבית‬ ‫המה‬ ‫הרוב‬ ‫אם‬ ‫ואפילו‬ ‫פתוח ביניהם‪,‬‬
‫וכל זאת‬ ‫שלפני בית ה כ נ ס ת ‪ ,‬אינם ננררים אחר הרוב להצמרף עמהם‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

6. I t is permitted to make a House of Study out of a Synagogue,

but not vhe-versa. I t is forbidden to sell a Synagogue unless there
is another; i f i t be the only one, i t must not be sold or demolished
until they have another one ready, unless i t be i n danger. I f a new
one be built, then the old one may be demolished with the consent
of the congregation and its leaders, and its sanctity then ceases and is
transferred to the new one. The old Synagogue may be transformed
in any way desired.
T H E R U L E S AS TO M I N Y A N .
1. We neither say ‫קדיש‬, ‫ברכו‬, and ‫קדושה‬, nor do we read the
Torah (with benedictions) unless there be ten male adults present. A n
adult is one who has passed his thirteenth year.
2. I f one were born i n the month of Adar i n an ordinary year
and when he reaches maturity i t is a leap year, he does not become
Bar Mitzvah (i.e. an adult) until the second Adar, but if he were born
in a leap year i n the first Adar he becomes Bar Mitzvah i n the first
Adar also ; but if at his birth i t was a leap year and when he becomes
Bar Mitzvah i t is an ordinary year, whether his birth took place in the
first Adar or the second Adar, he becomes Bar Mitzvah on the par-
ticular day i n Adar of that ordinary year.
3. Some authorities allow, in a case of emergency, such prayers
(permitted only when a Minyan is present) to be said when nine adulto
and a boy more than six years old are present. But the later
authorities do not approve this.
4. Care is to be taken not to count the people i n a direct man•
ner i n order to know i f there be Minyan, for i t is not permissible to
count Israel in a direct manner even for the purpose of fulfilling a
precept, as i t is w r i t t e n : " And Saul summoned the people, and
numbered them •with lambs" (1 Sam. xv. 4). We are accustomed to
count the Minyan by saying the verse ‫( הושיעה את עמך וגו׳‬Ps. xxviii. 9)
which contains ten words.
6. I t is necessary that all the ten should be in one place and the
Reader should be with them ; but if some of them be i n one room and
some in another they are not associated (in the matter of Minyan)
although the door is open between the two rooms. Even if a majority
of the Minyan be i n the synagogue and a minority are i n the court-
yard in front of the Synagogue, the latter are not counted with the
majority to be associated with them, and all this is with reference to
15
 ‫דיני שליח צבור‬
‫לענין צירוף לעשרה‪ ,‬א כ ל אם היו כאן עשרה ואומרים קדיש או ברכו או‬
‫כ מ ה בתים‬ ‫עטהם‪ ,‬אפילו‬ ‫לענות‬ ‫יכול‬ ‫קולם‬ ‫השומע‬ ‫קדושה‪ ,‬אזי כ ל‬
‫מפשקת בין ישראל‬ ‫אינה‬ ‫מפסיקים ביניהם‪ ,‬כי אפילו מחיצה של ברזל‬
‫שבקדושה‪.‬‬ ‫לאביהם שבשמים‪ .‬ונוהנין לעמוד תמיד ל ד ב ר‬
‫מהם‬ ‫אם אין בבית ה כ נ ס ת ר ק מנין מצומצם‪ ,‬אסור ל כ ל אחד‬ ‫ן‪.‬‬
‫לצאת‪ ,‬ועל היוצא נאמר ועוזבי ה׳ יכלו‪ ,‬ובדיעבד אם לא נשארו עשרה‬
‫יבולים לנמור נם בלא עשרה א ת הענין שהתחילו בעשרה אם נשאר רוב‬
‫התחיל הש״ין לחזור שמונה עשרה‪ ,‬גומד ח ז ר ת כ ל השמונה‬ ‫ואם‬ ‫מנין‪.‬‬
‫עשרה ואומרים קדושה‪ ,‬ונם אומר ״ברכנו בברכה״ וגוי א ב ל אין הכהנים‬
‫נושאין א ת כפיהם‪ ,‬וגם אין אומרים קדיש לאחר הש״ע‪ ,‬כי ה מ ה ענינים‬
‫מקצתם‪ ,‬גומרים א ת‬ ‫בעשרה ויצאו‬ ‫אחרים‪ ,‬ואם התחילו ל ק ר ו ת בתורה‬
‫הקריאה א ב ל אין מוסיפים‪ ,‬וגם אין קיראין למפטיר‪ ,‬אלא האחרון שבמגין‬
‫הקרואים קורא א ת ה ה פ ט ר ה בלא ברכות‪.‬‬

‫ט ‪ .‬דיני שליח צבוד‪.‬‬

‫ואיזה‬ ‫זו‪,‬‬ ‫למשמרת‬ ‫אין ממגין לשליח צבור אלא מי שראוי‬ ‫‪4‬‬ ‫א‬
‫פי׳ שלא יצא עליו שס רע‬ ‫מעבירות ופרקו נאה‪,‬‬ ‫זה שהוא ריקן‬ ‫הטן‪,‬‬
‫לקהל‪ ,‬ויש לו געימה וקול ע ר ב‬ ‫ומרוצה‬ ‫ושהוא עגיו‬ ‫כילדותו‪,‬‬ ‫אפילו‬
‫כדי שיהיו הפסוקים‬ ‫ורגיל ל ק ר ו ת בתורה גביאים וכתובים‪,‬‬ ‫שמושך הלב‪,‬‬
‫מוצאין מי שיהיו לו כ ל המדות הללו‪,‬‬ ‫ש ב ת פ ל ה סדורים בפיו‪ ,‬ואם אין‬
‫יכחדו א ת הטוב שבהם ב ח כ מ ה ובמעשים טובים‪.‬‬

‫אבל‬ ‫שנתמלא זקגו‪,‬‬ ‫צ מ ד קבוע אלא מי‬ ‫אין ממגין לשליח‬ ‫ב‪,‬‬
‫התיבה‪,‬‬ ‫לפגי‬ ‫לירד‬ ‫בלי קביעות‪ ,‬כ ל שהוא בן י״ג שגה ויום אחד יכול‬

‫ש״ץ שמאריך ב ת פ ל ת ו כדי שישמעו שקולו ע ר ב הרי זה מגוגה‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫ג‬

‫ראש‬ ‫בכובד‬ ‫יתפלל‬ ‫כן שגאתיה‪.‬‬ ‫על‬ ‫בקולה‬ ‫גתגה עלי‬ ‫נאמר‬ ‫ועליו‬
‫ויעמוד באימה וביראה‪ ,‬וכל שמאריך ב ת פ ל ת ו לא טוב עושה‪ ,‬מפגי טורח‬
‫צבור‪ ,‬וכל שכן החזגים המאריכים בגגוגים‪.‬‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S K A E L

completing the Minyan. But if there were ten in one place anil they
were saying ‫קדיש‬, ‫ ברכו‬or ‫קדושה‬, then everybody who hears theit voice
can join in the response everi if many houses intervene. For even a
partition of iron cannot separate Israel from their Father in Heaven.
We are accustomed to stand for ‫קריש‬, ‫כרכו‬, and ‫קדושה‬.
6. If there be only a Minyan in the Synagogue every ono of
them is forbidden to go out, and with reference to such as go out it is
said : " And they that forsake the Lord shall be consumed " (Is. i. 28).
If one or more depart, that portion of the service which was com-
menced when the Minyan was present is completed, providing the
majority of the Minyan be still present. Thus, if tho Reader had
commenced to repeat the ‫שמנה עשרה‬, he completes the ‫שמנה עשרה‬
with ‫ קדושה‬and the priestly benediction, but neither do the priests
pronounce the blessing, nor is ‫ קדיש‬said after the ‫ששנה עשרה‬, for these
are separate parts of the Service. If they began to read the Torah
with Minyan and a minority has departed, they complete the portion
already commenced, but they do not call up any more, neither do
they call anybody to read the Haphtora, but the last one called to the
Torah reads the Haphtora without benedictions.

R U L E S FOR T H E READER.
1. Only a fit person is appointed as a Reader. A fit person is
one who has a good reputation, and is not known as a transgressor,
even as a youth. He must be modest and pleasing to the congregation.
He must have a pleasant and sweet voice which touches the heart. He
must be accustomed to read the Law, the Prophets and the Hagio-
grapha, so that the Scripture texts in the prayers may be fluent in his
mouth. If they do not find a person with all these qualifications, they
must select from among the candidates the best as regards knowledge
and morals.
2. A beardless person may not be appointed permanently, but
may be appointed temporarily. Any male who is more than thirteen
years old may read the prayers.
3. I t is accounted disgraceful for a Reader to prolong the scrvico
so that the congregation may hear his voice, it is said of such : " She
hath uttered her voice against me ; therefore I have hated her " (Jer.
xii. 8). He should pray with decorum and stand in awe and dread.
The service must not be unduly prolonged.
16
 ‫דיני תפלה בכלל‬
‫התיכה‪.‬‬ ‫לפני‬ ‫לא ירד‬ ‫מגולים‪,‬‬ ‫וזרועותיו‬ ‫שבגדו קרוע‬ ‫מי‬ ‫ד‪.‬‬
‫םומא מותר לירד לפגי התיבה‪.‬‬
‫גמצא בו פסול‪ ,‬ואפילו‬ ‫מאומנתו אלא אם‬ ‫אין מסלקין חזן‬ ‫ה‪.‬‬
‫א ב ל אין‬ ‫נשבע שלא ילך עוד בדרכים אלו‪ ,‬עד שישוב בתשובה שלמה‪,‬‬
‫מסלקין אותו משום רגון בעלמא‪ ,‬ואם יצא עליו שם רע מושיבין בית דין‬
‫ע ל כך‪ ,‬ואם באו עדים בזה‪ ,‬מעבירין אותו‪ .‬וש״ץ שהוא שוחט לא י ת פ ל ל‬
‫כשעת‬ ‫להחליף בגדיו‬ ‫רוצה‬ ‫איגו‬ ‫ואם‬ ‫בהם‪,‬‬ ‫ששוחט‬ ‫הצואים‬ ‫בבגדים‬
‫ה ת פ ל ה מעבירין אותו‪ ,‬וטוב שיחליף בגדיו תמיד כשהולך בין הבריות‪,‬‬
‫אינו‬ ‫המשניאיס‪ ,‬וש״ץ ה מ נ ב ל פיו מוחין בידו‪ ,‬ואס‬ ‫בכלל‬ ‫יהיה‬ ‫שלא‬
‫מעבירין אותו‪.‬‬ ‫שומע‬

‫ש״ץ שקבלוהו ל כ ל ימי חייו שהזקין‪ ,‬ורוצה ל מ נ ו ת בנו לסייעו‬ ‫ן‪.‬‬

‫מקומו‬ ‫ממלא‬ ‫אם‬ ‫כקולו‪,‬‬ ‫ערב‬ ‫בנו‬ ‫קול‬ ‫על פי שאין‬ ‫אף‬ ‫לפרקים‪,‬‬
‫משונה‪ ,‬ואין‬ ‫בשאר דברים‪ ,‬בנו קורס ל כ ל ארם‪ ,‬ובלבד שלא יהיה קולו‬
‫לפעמים‬ ‫הצבור יכולין ל מ ח ו ת בידו‪ ,‬ד מ ם ת ם א ע ל דבר כן קבלוהו שאם‬
‫שבכל המנוין‬ ‫ואם כן בנו קורם‪,‬‬ ‫לא יוכל ל ה ת פ ל ל שימנה אחר תחתיו‪,‬‬
‫בניהם קודמים‪ ,‬חוץ מ ח כ ם הממונה ללמוד תורה או לדון‪.‬‬
‫שפלוני יהיה חזן‪,‬‬ ‫אפילו יחיד יכול ל מ ה ו ת ולומר איני רוצה‬ ‫ז‪.‬‬
‫אס‬ ‫אבל‬ ‫מ ת ח ל ה ‪ ,‬וכן הדין ב כ ל המנוימ‪,‬‬ ‫עליו‬ ‫אם לא שכבר הסכים‬
‫קבלה‬ ‫דעכשיו הוי‬ ‫הסכים עליו‪,‬‬ ‫ונשלם הזמן לא מקרי‬ ‫לזמן‬ ‫קבלוהו‬
‫מ ס הקהלה‪ .‬ויש מקומות שממנים‬ ‫המשלמים‬ ‫רוב‬ ‫אחר‬ ‫חדשה והולכים‬
‫ועד להחליט בדבר‪ ,‬והכל לפי מנהג המקום‪.‬‬

‫דיני תפלה בכלל‪.‬‬

‫ה מ ת פ ל ל צריך שידע שהשכינה כננדו‪ ,‬כמו שנאמר שפכי כמים‬ ‫‪4‬‬ ‫א‬
‫ל ב ך נכח פני ה׳‪ ,‬ויסיר כ ל מחשבות זרות ער שתשאר מ ח ש ב ת ו ובונתו‬
‫זכה ב ת פ ל ת ו ‪ ,‬כי אלו היה מ ד ב ר לפני מ ל ך בשר ודם‪ ,‬בוראי היה מסדר‬
‫לכרן‬ ‫שצריך‬ ‫וכמה‬ ‫אחת כמה‬ ‫דבריו ומכוין בהם י פ ת ל ב ל יבשל‪ ,‬ע ל‬
‫המחשבה‬ ‫א ת מחשבתו לפגי מ ל ך מלכי המלכים הקכ״ה‪ ,‬כי לפניו נ נ ל ה‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

4. I f one's garments be torn and his elbows be bare ho must not

officiate. A blind man may officiate.
5. A Eeader may not be dismissed unless he be guilty of some
fault. Even if he take an oath that he will not continue in his evil
ways, he must not officiate until ha has sincerely repented. He must
not be dismissed because of gossip ; if he be of bad repute the Beth Bin
must hear all witnesses thereto and, if proved guilty, he must be
inhibited. A Eeader who is a Shochet must not read Service in soiled
garments; if he be unwilling to change he must be discharged (a3
Header). He must always change his dress after his work (as Shochet),
so as to avoid ill-feeling among his fellow-men. A Reader who is prone
to speak foul language must be rebuked, and if he pay no heed he
must be inhibited.
6. A Reader who has a life appointment may in his old age
appoint his son to assist him occasionally, although the son's voice may
not be as sweet as his o w n ; if he be his substitute in other matters
he has the preference beforo all others, provided his voice be not so
untuneful as to be disagreeable to the congregation. The original
appointment permitted him to delegate his duties when unable to
perform them. Therefore his son has the preference. I n all cases of
appointments the sons have the preference except in the case of a
teacher or a judge.
7. To obviate individual objections after his appointment, a per-
manent Reader must be appointed by the majority of tho-pa3ing
members of the congregation. But if engaged for a period, liis
appointment is not considered binding and a new agreement is
necessary when the period of time has expired. This applies also to
other appointments. I n some places they appoint a committee
to confirm the appointment; all such rules depend
upon the custom of the place.
LAWS REGULATING PRAYER I N GENEIIAL.
1. He who prays must know that the Shechinah is before him,
as i t is said: "Pour out thine heart like water beforo the face of
the Lord " (Lam. i i . 19) and he must remove all alien thoughts so that
his mind and will are devoted entirely to his piayer. For if he were to
speak beforo a temporal king, verily would he prepare his words and
be very much concerned lest he stumble; much more so is i t
necessary to direct his attention before tho King of Kings, the Holy
One, blessed be H e ; for before H i m the thought of man is revealed.
17
 ‫דיני תפלת שחרית‬
‫שמו ושפלות‬ ‫האל יתברך‬ ‫מרוממות‬ ‫יחשוב‬ ‫וקידם ה ת פ ל ה‬ ‫כמו הדבור‪,‬‬
‫האדם‪ ,‬ויםיר כ ל תענוגים חמריים מלבו‪.‬‬
‫ה מ ת פ ל ל צריך שיכוין בלבו פירוש ה מ ל ו ת שהוא מיציא בשפתיו‬ ‫ב‪,‬‬
‫לכוין פיריש‬ ‫יכול‬ ‫אינו‬ ‫ואם‬ ‫בבונה‪,‬‬ ‫שלא‬ ‫מהרבה‬ ‫מ ע ט בבונה‬ ‫וטוב‬
‫המלות‪ ,‬לכל הפחות צריך שיחשוב בשעת ה ת פ ל ה בדברים המכניעים א ת‬
‫ה ל ב ומכוונים את לבו לאביו שבשמים‪ ,‬ואס ח ב א לו מחשבה זרה בהןך‬
‫התפלה‪ ,‬ישתוק וימתין עד ש ת ת ב ט ל המחשבה‪,‬‬

‫קולג יותר‬ ‫יגביה‬ ‫אל‬ ‫אופן‬ ‫ובכל‬ ‫בתפלתו‪,‬‬ ‫קילו‬ ‫אל יגביה‬ ‫ג‪.‬‬
‫מהש׳׳ץ‪ ,‬ויהיו עיניו ל מ ט ה ולבו למעלה‪.‬‬
‫מעיניו בתפלתו‪.‬‬ ‫טוב ל ה ת פ ל ל מתוך ״סדור"‪ ,‬למען יהיו כ ל‬ ‫ד‪.‬‬
‫המלך‬ ‫לפני‬ ‫ובבואה‬ ‫אסתר‪:‬‬ ‫ממנילת‬ ‫לזה‬ ‫סימן‬ ‫נתן‬ ‫מווילנא‬ ‫הגאון‬
‫ה ס פ ר )כלומר מתוך ספר ת פ ל ה ‪ ,‬ואז( ישוב מחשבתו‬ ‫אמר ע ם‬ ‫)הקב״ה(‬
‫הרעה‪.‬‬
‫לו‬ ‫אסור‬ ‫שכור אם אינו יכול לדבר לפני אדם נדול ונכבד‪,‬‬ ‫ה‪,‬‬
‫ולהתפלל‬ ‫לחזור‬ ‫וצריך‬ ‫תועבה‪,‬‬ ‫תפלתו‬ ‫והתפלל‬ ‫עבר‬ ‫ואם‬ ‫להתפלל‪,‬‬
‫בשימור יינו מעליו‪ ,‬ואם עבר זמן ת פ ל ה משלים אותה ב ת פ ל ה שלאחריה‪,‬‬
‫כדין שוגג ואינס‪.‬‬

‫דיני תפלת שחרית‪.‬‬

‫כ ד כ ת י ב ייראוך עם שמש‪,‬‬ ‫זמן ת פ ל ת השחר ע ת הנץ החמה‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫עד‬ ‫זמנה‬ ‫עמוד השחר יצא‪ ,‬ונמשך‬ ‫ובדיעבד אם ה ת פ ל ל לאחר שעלה‬
‫שליש היום‪ ,‬ואסור ל ה ת א ח ר יותר‪ ,‬ומכל מקום בדיעבד אם עבר והתאחר‬
‫יכול ל ה ת פ ל ל עד חצות היום‪ ,‬אף על פי שאין לו‬ ‫יותר אפילו במזיד‪,‬‬
‫שבר כ ת פ ל ה בזמנה שכר ת פ ל ה מיהו איכא‪ .‬עבר במזיד עד חצות היום‬
‫ולא ה ת פ ל ל אין לו תשלומין‪ ,‬ועליו נאמר מעות לא יוכל לתקן‪.‬‬
‫ד ע ת המקובלים‬ ‫)לפי‬ ‫ת פ ל ת שחרית נ ח ל ק ת לארבעה חלקים‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫עולם המלאכים‪,‬‬ ‫עולם הנלנלים‪,‬‬ ‫עולם הזה‪,‬‬ ‫עולמות‪,‬‬ ‫מכונים לדי‬ ‫הס‬
‫מ ב ר כ ת ״על נטילת ידים״ עד ״ברוך‬ ‫א( ברכות השחר‬ ‫ועולם העליון(‪,‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

Before prayer he should think about the exalted state of God and
the lowliness of man. He should put aside all material enjoyment from
his heart.
2. One should fix one's mind on the words of prayer uttered—a
little with devotion is better than much without devotion. A t times
of prayer one should feel humble and direct his heart to his Father
who is in Heaven. I f alien thoughts come to him whilst praying, let
him be silent and wait until they pass away.
3. One's voice should be subdued and never louder than that of
the Reader. His eyes should be downcast and his heart heavenward.
4. I t is good to pray with a prayer book so that all his thoughts
should be concentrated on his prayer. Rabbi Elijah of Wilna found a
hint for this in the Book of Esther: " A n d when she (Esther) came
before the King (God) He said with the book so that the evil decree
6hould be turned aside" (Est. ix. 25).
5. I f one be intoxicated so that he cannot speak before a
great and noble man, he is forbidden to pray; but if he disobey and
pray, his prayer is an abomination and he must repeat his pra}er
when he is sober. I f he missed the time of prayer let him compen-
sate with the prayer following, accoiding to the rule of one who e r n
through ignorance or compulsion.

T H E R U L E S OF T H E M O R N I N G PRAYER.
1. The time for morning prayer is at daybreak, as it is said:
*' They shall fear Thee with the sun" (Ps. l x x i i . 5). I f he prayed
after sunrise he has done his duty and this applies to a third of the
day, but i t is prohibited to delay overmuch. I f one had delayed even
intentionally he can still pray until mid-day, although he has not
the merit of praying at the right time nevertheless he has some merit
(from his prayer). I f a person deliberately delay t i l l after mid-day
without praying, there is no means of compensation and concerning
this i t is said : " That which is crooked cannot be made straight."
(Eccl. i . 15).
2. The morning prayer is divided into four sections correspon•
ding, according to the Cabbalists, to the four worlds, this world, the
world of the spheres, the world of the angels and the heavenly world.
(1) The morning blessings are from the benediction ‫ על נטילת ידים‬up to
18
 ‫דיני ברכות השחר‬
‫עד ישתבח‪ .‬ג( קריאת שםע‬ ‫שאמר‬ ‫מברוך‬ ‫דזמרה‪,‬‬ ‫ב‪ (.‬פסוקי‬ ‫שאמר״‪.‬‬
‫ד( מן אחרי שמונה עשרה עד‬ ‫שמונה עשרה‪.‬‬ ‫וברכותיה‪ ,‬מן ״כרכו״ עד‬
‫סוף התפלה‪.‬‬
‫עד ״ברוך שאמר״ מ ו ת ר להפסיק בין ברכה ל ב ר כ ה אפילו ל ד ב ר‬ ‫ג‪.‬‬
‫אחר‬ ‫מ״ברוך שאמר״ עד‬ ‫אבל‬ ‫הצירך קצת‪ ,‬ופשיטא ל כ ל דבר קדושה‪,‬‬
‫תחנון אסור להפסיק לדבר הרשות אפילו לצורך‪ ,‬ועבירה נ ה ל ה היא‪.‬‬

‫דיני ברכת השחר‪.‬‬

‫אחר ב ר כ ת אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תודה יש ספק‬ ‫‪4‬‬ ‫א‬
‫אלא‬ ‫הברכה‪,‬‬ ‫אם השומע יענה אמן או לא‪ ,‬יש אומרים שאין כאן סיום‬
‫בן אין לענות‬ ‫ועל‬ ‫והערב וכוי נם כן נמשך אחריה והכל ברכה אחת‪,‬‬
‫אמן‪ ,‬ויש איםרים דכאן הוא סיום הברכה‪ ,‬״והערב נא״ היא ב ר ב ה א ח ר ת‬
‫שלא ישמע חברו‬ ‫ולכן יש לומר ב ר כ ה זאת בלחש‪,‬‬ ‫וצריכין לענות אםן‪,‬‬
‫ויבא לידי םפיקא‪.‬‬

‫ב ר כ ת ״הנותן לשבוי בינה" וכוי לא יברך עד שיאיר היום‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬

‫הנאה‬ ‫לו‬ ‫שיש‬ ‫לברך‪,‬‬ ‫סומא‬ ‫נם‬ ‫ב ר כ ת ״פוקח עורים״ יכול‬ ‫ג‪.‬‬

‫שאחרים מראים לו א ת הדרך‪.‬‬

‫אחר ״המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי״ אין עונץ אמן‪ ,‬כי‬ ‫ד‪.‬‬

‫ל ב ר כ ה זאת‪ ,‬וסיום‬ ‫אין כאן סיום כ ר ב ה אלא ויהי רצון וכוי שייך נם כן‬

‫הברכה הוא ״הגומל חסדים טובים לעמו ישראל*‪.‬‬

‫הניעיד כ ל הלילה מ ב י ך בכיקר כ ל ברכות השחר‪ ,‬חוץ מ ב ר כ ת‬ ‫ה‪.‬‬

‫נשמה״ ו״המעביר שנה״ וכן ב ר כ ת‬ ‫״אלהי‬ ‫וברכת‬ ‫נטילת ידים״‪,‬‬ ‫״על‬
‫טפי‬ ‫אותן‬ ‫התורה יש ספק אם יברך או לא‪ ,‬ולבך יש לו להדר לשמוע‬
‫אחרים ולענות אמן‪.‬‬

‫לאמר‬ ‫יכול‬ ‫שיתפלל‪,‬‬ ‫קורם‬ ‫אמר‬ ‫לא‬ ‫ברכות השחר אם‬ ‫ן‪ .‬כל‬
‫לאחר התפלה‪ ,‬חוץ מ ב ר כ ת ענט״י ו ב ר כ ת אלהי נשטה‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2) ;‫שאשר‬ ‫ ) ב ר ו ך‬the verses of the Psalms from ‫ כרוך •שאסר‬up to

3) ; ‫ ) י ש ת כ ח‬the reading of the ‫ ששע‬and its benedictions up to th
4) ; ‫ ) ע ש ר ה‬from the end of ‫ ששנה עשרה‬up to the conclusion o
service.
3. U p to ‫ כרוך שאשר‬i t is permitted to make an interruption
between one benediction and another even for a matter of minor
importance and, of course, for any matter connected with Divine
Worship; but from ‫ כרוך שאשר‬till after ‫( תחנון‬Supplication) i t is pro-
hibited to interrupt for any reason ever so urgent, for this is
a serious transgression.

THE RULES CONCERNING T H E M O R N I N G SERVICE

BENEDICTIONS.
1. There is a doubt whether one should respond ‫ אשן‬or not after
the benediction ‫לעסוק כדברי תורה‬. Some hold that the end of the
benediction is not here but that ‫ והערב נא‬is part of it, for i t is all one
benediction, therefore one should not respond ‫אשן‬. Others hold that
the benediction ends here and that ‫ והערב נא‬is another benediction and
we should respond ‫אמן‬. Therefore one should say this benediction in
silence so that his companion should not hear i t and be in doubt
as to whether he should respond or not.
2. The benediction ‫ אשר נתן לשבוי בינה‬should not be said until
daylight.
3. The benediction ‫ פוקח עורים‬may be said by a blind person for
he has the benefit that others point out the way for him.
4. After ‫ המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי‬we do not say ‫ אמן‬for the
conclusion of the benediction is not here at this passage, since ‫ויהי‬
‫ רצון‬belongs also to this benediction and the end thereof is ‫גוסל חסדים‬
‫טובים לעמו ישראל‬.
5. I f one be awake all night, he says in the morning all the morn-
ing benedictions, except ‫על נטילת ידים‬, ‫ אלהי נשמה‬and ‫המעביר שנה‬. There
is a doubt whether the benediction over the Law should be said or not,
and therefore i t is right to hear others say these benedictions and to
respond ‫אשן‬.
6. I f he had not said all the morning benedictions before he said
the prayers proper, he can say them after the other prayers. The only
exceptions are the benedictions ‫ על נטילת ידים‬and ‫אלהי נשמה‬.
19
 ‫דיני פסוקי דזמרה‬
‫דיני פסוקי חמרה‪.‬‬
‫מלה‬ ‫כעמידה‬ ‫ויאמר‬ ‫מאד‪,‬‬ ‫חשוב‬ ‫שבח‬ ‫הוא‬ ‫״ברוך שאמר״‬ ‫א‪.‬‬
‫במרוצה‪ .‬מזמור‬ ‫ולא‬ ‫ב נ ח ת ובנעימה‬ ‫דזמרה‬ ‫פשוקי‬ ‫ויאמר כ ל‬ ‫במלה‪,‬‬
‫ב ש ב ת ויום טוב‪ ,‬דאין מביאים‬ ‫אותו‬ ‫ואין אומרים‬ ‫לתודה יאמר בשטחה‪,‬‬
‫בהם קרבן תורה‪ ,‬ולא בחול המועד של פסח‪.‬‬
‫תקנו חז״ל לומר ג' פעמים ת ה ל ה לדוד בכל יום‪ ,‬וחשובה היא‬ ‫ב‪.‬‬
‫מ א ד וצריך לאמרה בכונה רבה‪.‬‬
‫״ויברך דוד״ יאמר בעמידה עד ״לשם תפארתך״‪ ,‬ואחר כ ך שירת‬ ‫נ‪.‬‬
‫הים יאמר בשמחה ו מ נ ץ ‪.‬‬
‫משהתחיל ברוך שאמר ער לאחר שמונה עשרה אסור להפשיק‬ ‫ד‪.‬‬
‫חילוק בין‬ ‫ברבור אפילו בלשון הקדש‪ ,‬אך לענין ה פ ס ק ל ד ב ר מצוה יש‬
‫דזמרה אפילו‬ ‫בפסוקי‬ ‫פסוקי דזמרה וברכותיהם לקריאת שמע וברכותיה‪.‬‬
‫לענות‬ ‫מותר‬ ‫ברכה‬ ‫שומע איזה‬ ‫באמצע ברוך שאמר וישתבח אם הוא‬
‫אמן‪ ,‬וכן כשהקהל אומר קריאת שמע‪ ,‬אומר בהם פסוק שמע ישראל ו נ ו ‪/‬‬
‫אבל‬ ‫להפסיק‪,‬‬ ‫מותר‬ ‫וברכו‬ ‫ומכל שכן לאמן יהא שמיה ר ב ה ולקדושה‬
‫אם‬ ‫וכן‬ ‫ברכו‪,‬‬ ‫ברוך הוא וברוך שטו וכן הנוסח יתברך וישתבח שבשעת‬
‫אפילו‬ ‫מפםיקין‬ ‫עשה צרכיו ורחץ ידיו וצריך לאמר אשר יצר‪ ,‬לאלו אין‬
‫תוך פסוקי דזמרה‪.‬‬
‫אם בא לבית ה כ נ ס ת ומצא שהצבור מ ת פ ל ל י ם ‪ ,‬אם בעוד שיניח‬ ‫ה‪.‬‬
‫ויתפלל‬ ‫אור‬ ‫ב ר כ ת יוצר‬ ‫טלית ותפלין יאמר הקהל ב ר כ ת יוצר‪ ,‬יתחיל‬
‫אחר‬ ‫יאמר‬ ‫וישתבח‬ ‫שאמר‬ ‫עמהם יחד‪ ,‬ופשיקי ח מ ר ה בלי ב ר כ ת ברוך‬
‫התפלה‪.‬‬

‫דיני קדיש וברכו ודיני הש״ץ‪.‬‬

‫בתורה‬ ‫קורץ‬ ‫או קדושה‪ ,‬ואין‬ ‫כרבו‬ ‫אומרים קריש או‬ ‫אין‬ ‫י‬ ‫א‬
‫אלא אם יש שם באותו החדר מנין של עשרה אנשים נדולים בני י״נ שנה‬
‫ויום אחד‪ ,‬אבל אס מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחד‪ ,‬אינם מצטרפים‪.‬‬
‫לצאת‪ ,‬ובדיעבד‬ ‫מהם‬ ‫אהד‬ ‫אם אין שם אלא עשרה א;שים‪ ,‬אסור ל כ ל‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

T H E R U L E S CONCERNING THE SPECIAL VERSES OF T H E PSALMS

(‫)שםוקי תשרה‬
1. ‫ ב ר ו ך ש א מ ר‬is praise exceedingly esteemed and i t should be said
word by word standing. A l l the special verses of the Psalms should
be said quietly and sweetly and not hurridly. One should say (Ps.c.)
‫ מ ז מ ו ר ל ת ו ד ה‬with gladness; we do not say i t on Sabbath or Holydays
for the thanksgiving offering ( ‫ ) ת ו ד ה‬was not brought thereon, i t ia
omitted also on the Intermediate Days of Passover, the day before
Passover and the day before the Day of Atonement.
2. Our sages have instituted the rule to say (Ps. cxlv.) ‫ת ח ל ה ל ד ו ד‬
thrice daily. This psalm is exceedingly beautiful and should be said
with deep devotion.
3. Whilst standing he should say ‫ ו י ב ר ך ד ו ד‬as far as ‫ארתך‬6‫ ל ש ם ת‬.
‫ א ז ישיר מ ש ח‬should be sung joyfully.
4. After commencing ‫ ב ר ו ך ש א מ ר‬until the end of• the ‫ ש מ ג ה ע ש ר ה‬i t
is forbidden to interrupt with a single word even in Hebrew. Never-
theless with reference to an interruption for the sake of obeying a
precept there is a difference, on the one hand, between the special
verses of the psalms and the benedictions thereof, and on the other
hand, the reading of the ‫ ש מ ע‬and its benedictions. I n saying the
special verses of the Psalms, between ‫ ברוך ש א ש ר‬and ‫ י ש ת ב ח‬i f he hear
any benediction i t is permissible to say ‫ א מ ן‬, and likewise when the
congregation say the ‫ ש מ ע‬he should say the verse ‫ש מ ע י ש ר א ל ו ג ו י‬
(Deut. v i . 4) with them. Much more 80 is i t permitted to inter-
rupt the psalms in order to respond ‫ א מ ן‬, ‫ ק ד י ש‬, ‫ ק ד ו ש ה‬and ‫ברכו‬. But the
response ‫ כ ר ו ך ה ו א ו ב ר ו ך ש מ ו‬and the prayer ‫ י ת ב ר ך ו י ש ת ב ח‬usually said when
the Reader says ‫ ברכו‬do not warrant an interruption even while saying
the psalm verses. This rule also applies to the benediction usually
said when washing the hands after leaving the lavatory.
5. I f one enter the Synagoguo and find the congregation praying
and whilst he puts on Tallis and Tephillin the congregation say the
benediction ‫יוצר‬, he should begin this benediction with them and join
in prayer with them, and after the prayers he should say the ‫פשוקי ד ז מ ר ה‬
omitting the benedictions ‫ ב ר ו ך ש א ש ר‬and ‫ י ש ת ב ח‬.

T H E R U L E S FOR ‫ ק ד י ש‬A N D ‫ ב ר כ ו‬.

1. A Minyan is required for the recital of ‫ ק ד י ש‬, ‫ ב ר כ ו‬and ‫ ק ד ו ש ה‬.
We do not read the Torah (with its benedictions) unless a Minyan be
in the place where i t is to be read. Only those actually inside the
room (place of worship) are reckoned in the Minyan.
20
 ‫קריאת שמע וברכותיה‬
‫העגין שהתחיל‪,‬‬ ‫את‬ ‫לגמור‬ ‫יצאו מקצתמ וגשאר רוב מגין‪ ,‬יכולים‬ ‫אם‬
‫גם‬ ‫ה ת פ ל ה ואומרים קדושה‪,‬‬ ‫גומר‬ ‫התפלה‪,‬‬ ‫לחזור‬ ‫ואם התחיל הש״ץ‬
‫אין‬ ‫הבהגים‬ ‫אבל‬ ‫הש״ץ‪,‬‬ ‫‪,,‬אלהיגו ואלהי אבותיגו ברכגו בברכה״ אומר‬
‫נושאים כפיהם וגם אין אומרים קדיש ל א ח ר שמוגה עשרה‪,‬‬
‫עשרה‬ ‫היו‬ ‫לא‬ ‫ואם‬ ‫קדיש‪,‬‬ ‫חצי‬ ‫אחר ישתבח אומר הש״ץ‬ ‫ב‪.‬‬
‫בשעה שאמרו ישתבח אלא שגשלמו אחר כך‪ ,‬לא יאמר הש״ץ קדיש‪ ,‬כי‬
‫ימתיגו מלומר‬ ‫ולבן‬ ‫בעשרה‪,‬‬ ‫אין אומרים קדיש אלא אחר דבר שגאמר‬
‫ויותר‬ ‫שעה‪,‬‬ ‫ישתבח עד שיבואו עשרה‪ ,‬ויכולים להמתין עד קרוב לחצי‬
‫יאמרו ת ח ל ה‬ ‫וכשיבואו עשרה‬ ‫לא ימתיגו אלא יאמרו ישתבח וימתיגו‪,‬‬
‫איזה פסוקים ואחריהם יאמר הש״ץ חצי קריש‪.‬‬
‫אף ימי שלא שמע מן הש״ץ שאמר ברכו‪ ,‬אלא שומע שהצבור‬ ‫ג‪.‬‬
‫להדר‬ ‫וקדושה שביוצר יש‬ ‫עונים ברוך וכוי יכול גמ הוא לעגות עמהם‪,‬‬
‫לאמרה בצבור‪ ,‬ואם אי אפשר‪ ,‬אומרה גם ביחיר‪.‬‬
‫שם‬ ‫עליו‬ ‫הש״ץ צריך להיות עגיו ומרוצה לקהל‪ ,‬ושלא יצא‬ ‫ד‪.‬‬
‫שבהם‬ ‫בהטוב‬ ‫בוחרים‬ ‫רע אפילו בילדותו‪ ,‬ואס אין מוצאים איש כזה‪,‬‬
‫ב ח כ מ ה ובמעשים טובים‪.‬‬

‫דיני קריאת שמע וברכותיה‪.‬‬

‫ב כ ל יום שחרית‬ ‫מצות עשה מן התורה לקרות קריאת שמע‬ ‫א‪.‬‬
‫ב׳‬ ‫לפגיה‬ ‫ותקגו‬ ‫ובקומך‪,‬‬ ‫בשכבך‬ ‫בם‬ ‫ודברת‬ ‫כדכתיב‬ ‫וערבית‪,‬‬
‫ברבות ולאחריה ברכה א ח ת ‪.‬‬
‫תפילין‪,‬‬ ‫ה ת ח ל ת זמן קריאת שמע של שחרית הוא כמו זמן‬ ‫ב‪.‬‬
‫וגחשב‬ ‫קצר‪,‬‬ ‫ארוך בין שהוא‬ ‫גמשך זמגה עד רביעית היום בין שהיום‬
‫לקרות‬ ‫מן המובחר‬ ‫ומצוה‬ ‫השחר עד צאת הכוכבים‪.‬‬ ‫מן עלות‬ ‫היום‬
‫לאחר הזמן מרביעית היום‪,‬‬ ‫כהותיקים‪ ,‬ועכ״פ צריכין ליזהר מאד שלא‬
‫ו ב פ ר ט בימות הקיץ כשהיום ארוך במדיגתגו לפעמים סוף הזמן הוא קודם‬
‫אם עבר הזמן מותר לקרות‬ ‫השעה השביעית בבקר‪ ,‬ומכל מקום בדיעבד‬
‫קריאת שמע עם ברכותיה עד שליש היום‪ ,‬אבל לאחד שליש היום אסרו‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. After ‫ י ש ת כ ח‬the Reader says Half-Kaddish. But if ten adults

were not present when ‫ י ש ת כ ח‬was said, but the number was com•
pleted thereafter, the Reader must not say Kaddish, for this is not to
be said except after that section of the prayers which has been said
with the Minyan (ten adults). Therefore they should wait untd the
Minyan is complete before they say ‫ י ש ת כ ח‬. The period of waiting
should be within half-an-hour. They should not wait longer than this
but they should say ‫ י ש ת ב ח‬and then wait, and when the Minyan is
there they should say a few verses of Psalms and thereafter the Reader
says Half-Kaddish.

3. Even though one did not hear the Reader say ‫ ב ר ב ו‬but he
hears the congregation responding ‫ברוך‬, he may join with them in the
response. One should try to say the ‫ ק ד ו ש ה‬of the ‫ יוצר‬Prayer with the
congregation, and i f i t be impossible i t can be said individually.

R U L E S FOR T H E B E A D I N G OF T H E ‫ ש מ ע‬A N D ITS BENEDICTIONS.

1 . I t is an affirmative precept of the Torah to read the ‫ שמע‬twice

daily, morning and evening, as i t is written " And thou shalt speak of
them token thou liest down and when thou risest up" (Deut. v i . 7 ) .
The sages have ordained that two benedictions should precede it and
one benediction is said after it.

2. Tho commencement of the time for reading the ‫ ש מ ע‬of the

morning service is the same as applies to Tephillin and i t extends to a
quarter of the day, be i t a long or a short day. The day is reckoned
from daybreak t i l l the time when the stars begin to shine. The ideal
fulfilment of the precept is to read i t as the saints did. I n any
circumstance i t is necessary to be very careful not to delay the time
after the first quarter of the day. Thus to take a special instance, i n
the summer days when the day is long i n our lands, sometimes i t
happens that the end of the period (of reading the ‫ ) ש מ ע‬is before
the seventh hour i n the morning. I n any case if i t had happened
that he had passed the time limit, he is permitted to read the ‫ ש מ ע‬with
its benedictions up to a third of the day, but thereafter they have
21
 ‫דיני קריאת שמע וברכותיה‬
‫אומר ק״ש לבד‪ ,‬ואפילו כ ל היום‪.‬‬ ‫לומר ה ב ר כ ו ת אלא‬
‫קריאת שמע וברכותיה נחלקות לפרקים‪ ,‬ואלו הם כין ה פ ר ק י ם ‪,‬‬ ‫ג‪,‬‬
‫בין יוצר המאורות ל א ה ב ה רבה‪ ,‬בין הבוחר בעמי ישראל באהבה לשמע‬
‫ישראל‪ ,‬בין ובשעריך לוהיה *ם שמוע‪ ,‬ובין ע ל הארץ לייאמר‪ .‬בין הפרקים‬
‫דםותר‬ ‫ומכל שכן‬ ‫מותר לענות אמן ע ל כ ל ב ר כ ה שהוא שומע‪,‬‬ ‫האלה‬
‫הוא וברוך שמו‬ ‫ברוך‬ ‫ל ע נ ו ת אמן יהא שמיה רבה‪ ,‬ברכו וקדושה‪ ,‬אבל‬
‫ה פ ר ק לא יענה אמן ר ק‬ ‫ונם שמע ישראל לא יאמר עם הצבור‪ .‬ובאמצע‬
‫אחר ה א ל הקדוש ואחר שומע ת פ ל ה ‪ ,‬ובקדיש לא יענה ר ק אמן יהא שמיה‬
‫לא‬ ‫אמן‪ ,‬ובקדושה‬ ‫ר ב ה עד עלמיא‪ ,‬ואחר דאמירן בעלמא ואמרו‪ ,‬יענה‬
‫ר ק קדוש וכוי‪ ,‬וברוך כביד וכוי‪ ,‬וכששומע ברכו בין מן הש״ץ ובין‬ ‫יענה‬
‫העולה לתורה‪ ,‬יענה ברוך וכו׳ ונם אמן שאחר ב ר כ ת העולה לתודה‪,‬‬ ‫מן‬
‫ואם הקהל עונים מודים‪ ,‬ישחה גס כן ויאמר מודים אנחנו לך‪.‬‬

‫בפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד וכוי ובין אני ד' אלהיכם‬ ‫ד‪.‬‬
‫לא‬ ‫ויציב אסור להפסיק בכל ענין‪ ,‬ואפילו ה מ ל ך שואל בשלומו‬ ‫לאמת‬
‫יפסיק להשיבו‪.‬‬

‫הציצית‬ ‫את‬ ‫נוטל‬ ‫קודם קריאת שמע כשאומר והביאנו ובו׳‬ ‫ךן‪,‬‬
‫בידו‪ ,‬ואוחזן בשעת קריאת שמע ביד שמאל כגגד לבו‪ ,‬וכשמגיע לויאםר‬
‫נותגן ע ל‬ ‫וכשאומר וראיתם אותו‬ ‫שהוא פ ר ש ת ציצית אותזן גם בימינו‪,‬‬
‫פעם שאומר ת י ב ת ציצית‬ ‫בהן ונושקן‪ ,‬וגוהגין שבכל‬ ‫ומסתכל‬ ‫העינימ‬
‫נושקן‪ ,‬ואוחזן עד ונהםרים לער שאז נושקן ומניחן מידיו‪.‬‬

‫ואם היה יושב‬ ‫מותר לקרות קריאת שמע בין יושב בין עומד‪,‬‬ ‫ן‪.‬‬
‫להחמיר ולעמוד‪ ,‬א ב ל אסור לקרות כשהוא שוכב‪.‬‬ ‫אסור‬
‫שצונו הקב״ה‪,‬‬ ‫קריאת שמע‬ ‫מצות‬ ‫לצאת‬ ‫יכוין‬ ‫קורמ שיתחיל‬ ‫ז‪.‬‬
‫ובאמרו שמע ישראל יכוין א ת הפירוש שמע ישראל‪ ,‬בי ה׳ שהוא אלהינו‬
‫ה׳ אחד‪ ,‬יחיד ומיוחד בשמים ובארץ‪.‬‬ ‫הוא‬
‫שלא‬ ‫ת י ב ת אמת‪,‬‬ ‫מיד גמ‬ ‫יאמר‬ ‫אלהיכם‪,‬‬ ‫ה'‬ ‫אני‬ ‫באמרו‬ ‫ח‪.‬‬
‫ה ׳ אלהיבם אמת״‪,‬‬ ‫״‬ ‫אומר כן וחוזר ואומר‬ ‫הש״ץ‬ ‫וגם‬ ‫ביגיהם‪,‬‬ ‫להפסיק‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

prohibited the recital of the benedictions, but one may read the ‫שמע‬
by itself even all day long.
3. The reading of the ‫ שמע‬with its benedictions is sub-divided
into sections, namely, ‫ יוצר המאורות‬is distinct from ‫הבוחר בעמו ; אהבה רבה‬
‫ ישראל באהבה‬is distinct from ‫ ובשעריך ; שמע ישראל‬is di3tinct from ‫יה אם‬,‫זד‬
‫ על הארץ ; שמע‬is distinct from ‫ויאמר‬. Between these sections i t i3
permitted to respond ‫ אמן‬after every benediction; much more so is
it permitted to make the responses to ‫קדיש‬, ‫ ברכו‬and ‫קדושה‬. He
must not say ‫ ברוך הוא וברוך שמו‬and ‫ שמע ישראל‬with the congregation.
Whilst in the middle of a section he should not respond ‫ אמן‬except
after ‫ האל הקדוש‬and ‫שומע תפלה‬. I n the ‫ קדיש‬he should respond only ‫אמן‬
‫ יהא שמה רבא‬up to ‫עלמיא‬, he should also say ‫ אמן‬after ‫דיאמירן בעלמא ואמרו‬.
A t the ‫ קדושה‬he should respond only ‫ קדוש ובו׳‬and ‫ברוך כבוד‬. Should he
hear ‫ ברכי‬said by the Reader or by one called to the Law, he should
respond ‫ ברוך וכוי‬and also ‫ אמן‬after the benediction over the Law. I f
the congregation respond ‫מודים‬, he should also bow and say ‫מודים אנחנו לך‬.
4. Every interruption is prohibited whilst saying the verse ‫שמע‬
‫ ישראל‬or the phrase ‫ ברוך שם כבד וכוי‬or between ‫ אני הי אלהיכם‬and ‫אמת‬
‫ויציב‬. Even if a king addressed the worshipper, no reply may be given
whilst saying these prayeis.
5. Before the reading of the ‫שמע‬, when he says ‫ והביאנו וכוי‬he takes
the ‫ ציצת‬in his hand and whilst saying the ‫ שמע‬holds them in his left
hand opposite his heart, and when he reads the section ‫ ויאמר‬which con-
tains the portion dealing with the ‫ ציצת‬he also takes hold of them
with his right hand. When he says ‫ וראית& אותו‬he puts them on his
eyes and looks at them and kisses them. We are accustomed to kiss
them each time we say the word ‫ ציצת‬and we hold them t i l l we say
‫ ונחמדים לעד‬when they are kissed and no longer held.
6. The ‫ שמע‬may bo read either sitting or standing, and if one
happened to be sitting then i t is piohibitcd to adopt the strict rule of
standing. I t i t not permitted to read i t whilst lying down.
7. Before he begins he must direct his attention to fulfil the pre-
cept of reading the ‫ שמע‬which God has commanded us. When he says
‫ שמע ישראל‬he must pay heed to its meaning, namely, that the Lord who
is our God is the only Lord, one and alone in heaven and on earth.
8. When he says ‫ אני ה׳ אלהיכם‬ho must add forthwith the word
‫אמת‬, for thero must be no pause between them. The Reader, in liko
manner when reading this poition, s.iys ‫ה׳ אלהיבמ אמת‬.
 ‫דיני שבונה עשיר‪.‬‬
‫מפי הש״ץ‪ ,‬בי באלו ג׳ תיבות‬ ‫ג׳ ת י ב ו ת אלו‬ ‫ב ל אחד לשמוע‬ ‫ויכוין‬
‫נשלמו רמ״ח תיבות בקריאת שמע כנגד רמ״ח אברים שבאדם‪ ,‬ומתחילין‬
‫•וחד כ ך ויציב‪ ,‬אבל אסור לומר עור הפעם אמת‪ .‬ומי ש מ ת פ ל ל ביחידות‬
‫יאמר קורס ק״ש אל מ ל ך נאמן‪ ,‬להשלימ בנ׳ תיבות אלו מנין רמ״ח‪.‬‬
‫צבור שקורין‬ ‫ומצא‬ ‫הכנסת‬ ‫לבית‬ ‫ונכנס‬ ‫קריאת שמע‬ ‫קרא‬ ‫‪4‬‬ ‫ט‬
‫כקורא‬ ‫שכר‬ ‫ויקבל‬ ‫צריך לקרות עמהם כ ל קריאת שמע‬ ‫קריאת שמע‪,‬‬
‫בהורה‪.‬‬
‫ואסור להפסיק ביניהן כ ל ל אפילו‬ ‫י ‪ ,‬צריך להסמיך גאולה ל ת פ ל ה ‪,‬‬
‫שיסיים ״ב׳ א׳ ה׳ נ א ל ישראל״ עם הש״ץ‪,‬‬ ‫ונכון‬ ‫בעניית קדיש וקדושה‪,‬‬
‫דאז פטור מעניית אמן‪ ,‬וסמיכת נאולה ל ת פ י ל ה עדיף מ ת פ ל ה בצבור‪.‬‬

‫דיני שמונה עשרה‪.‬‬

‫את‬ ‫רגליו‪ ,‬ויכון‬ ‫כשיגיע סמוך לשמוגד‪ .‬עשרה יעמוד וישוה‬ ‫‪4‬‬ ‫א‬
‫עצמו ל ת פ ל ה זו‪.‬‬
‫קדשימ‪ ,‬שגאמר‬ ‫ארץ ישראל ולקדשי‬ ‫צריך שיהא פגיו לצד‬ ‫ב‪.‬‬
‫והתפללו אליך דרך ארצם‪ ,‬ולכן אגו שיושבים ב מ ע ר ב ה של ארץ ישראל‪,‬‬
‫בצר אחר‪,‬‬ ‫עומד‬ ‫צריכין להחזיר פגים למזרח‪ ,‬ואפילו אם ארון הקודש‬
‫היושבים במזרח מחזירין ל מ ע ר ב ‪ ,‬והיושבים כצפון מחזירין לדרום‪ ,‬והיושבים‬
‫בדרומ מחזירין לצפון‪ ,‬גמצאו כ ל ישראל מתפללין למקים א ‪ /‬דהייגו גגד‬
‫ירושלים ובית קדשי הקדשים‪.‬‬
‫אם איגו יורע לכון לצד ירושלים‪ ,‬יכין לבו לקדשי קדשים‪ ,‬ואם‬ ‫‪4‬‬ ‫נ‬
‫למזרח‪,‬‬ ‫עומד לצפון או לדרום והזכירו אותו‪ ,‬אסור לעקיר רגליו ל ה פ ו ך‬
‫אלא יעקם פניו למזרח‪ ,‬ואם אי אפשר או שעומד פניו ל מ ע ר ב ‪ ,‬יכון לבו‬
‫במקום שיש צורות‬ ‫מתפלל‬ ‫יעקור רגליו‪ .‬וכן אמ‬ ‫ולא‬ ‫קדשימ‬ ‫לקדשי‬
‫ואם‬ ‫במזרח‪ ,‬אסור ל ה ת פ ל ל לאותו צד אלא לצד אחר אף שאיגו מזרח‪,‬‬
‫תלוים שם ציורים יעצום עיניו‪ ,‬ולכן אין גכון לצייר ציורים ב ב י ת הבגסת‬
‫אלא ל מ ע ל ה מקומת אדם‪.‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

Everyone should give heed to hear these words recited by the Reader,
for these three words complete the 248 words in the reading of the
‫ שמע‬corresponding to the 248 members i n man's body. Thereafter
‫ ויציב‬is said, but ‫ אמת‬must not be said again. I f one pray privately, he
says ‫ אל מלך נאמן‬before reading the ‫ שמע‬in order thereby to complete
the 248 words.
9. I f one had read the ‫ שמע‬and then he enters a Synagogue
whilst the congregation are reading the ‫שמע‬, i t is necessary to read i t
with them on every occasion, and i t will be accounted as though he
had read the Torah.
10. The prayer for Israel's redemption (‫ )גאולה‬must precede ‫תפלה‬
(Prayerpar excellence) and i t is prohibited to interrupt between them
even to respond to ‫ קדיש‬and ‫קדושה‬. I t is proper to conclude ‫גאל ישראל‬
with the Reader, so that there is no need then to respond ‫אמן‬. The
duty of joining ‫ גאולה‬to the ‫ תפלה‬is greater than that connected
with the recital of the ‫ תפלה‬in a congregation.
T H E R U L E S OF T H E SHEMONEH ESREH.
1. When one is about to say the prayer ‫ שמנה עשרה‬let him arise,
put his feet close together and devote his attention to this prayer.
2. He must turn his face towards the land of Israel and the Holy
of Holies, as i t is said: " A n d they shall pray unto thee" (1 Kings
viii. 48); therefore we, who dwell in the west of the land of Israel,
turn towards the east, even if the A r k be placed in another direction.
People living i n the east turn towards the west, those dwelling i n the
north turn towards the south, and such who live i n the south turn
towards the north—with the result that all pray towards one place,
namely towards Jerusalem and the Holy of Holies.
3. I f one should not know the correct position, let him
direct his thought to the Holy of Holies. I f he should stand towards
the north or the south and then remember his error, i t is not permissible
to shift his feet towards the east, but let him turn his face eastwards.
If this be impossible or i f he face the south, let him direct his thoughts
towards the Holy of Holies, but he must not move his feet. Likewise
if he pray in a place where there are drawings on the eastern wall, he
must not pray towards that side but should turn to some other side
although i t bo not the east, and if pictures should be hanging there
let him close his eyes. Therefore i t is not right to paint pictures in a
Synagogue unless they be higher than a man's stature.
23
 ‫דיני שמונה עשרה‬
‫למטה‪ ,‬ויםנור עיניו‬ ‫מעמ‬ ‫יכון דגליו זה אצל זה ויכוף ראשי‬ ‫ד‪,‬‬
‫לא יגביה עיגיו מן הסידור‪,‬‬ ‫בסידור‬ ‫וכשמתפלל‬ ‫שלא י ס ת כ ל כשום דבר‪,‬‬
‫ביד שומ נברא מ ל א ך או‬ ‫וישים אל לבו שאין‬ ‫ויעמוד באימה וביראה‪,‬‬
‫יתברך‪ ,‬ויתפלל ב ל ב שלם‪,‬‬ ‫מזל או כ ו כ ב ל מ ל א ו ת שאלתו כי אם ביצונו‬
‫ויוציא ה מ ל ו ת מפיו כדי שישמע מ ה שהוא אומר‪ ,‬א ב ל יזהר שיהיה בלחש‬
‫שאפילו העומד סמוך לו לא ישמע קולו‪ ,‬כמ״ש ב ח נ ה ר ק שפתיה נעות‬
‫וקולה לא ישמע‪.‬‬
‫בתחלת‬ ‫עשרה‬ ‫בשמונה‬ ‫פעמים‬ ‫צריך לכרוע ולהשתחות ד'‬ ‫ה‪.‬‬
‫ברכה הראשונה ובסופה‪ ,‬ו ב ב ר כ ת מודים ב ת ח ל ת ה ובסופה‪ .‬כשאומר ברוך‬
‫וכשאומר אתה‪ ,‬טשחחוה כ ל כ ך עד שהקשרים של חוליות‬ ‫כורע בברכיו‪,‬‬
‫בנהת‬ ‫זוקף‬ ‫השם‬ ‫את‬ ‫שאמר‬ ‫השדרה בולמים‪ ,‬ונם ראשו יכוף‪ ,‬וקודם‬
‫)סימן ל ד ב ר ה' זוקף כפופים(‪ ,‬וכן במודים כורע וטשתחוה וקודם שאומר‬
‫וזקן וחולה‬ ‫א ת השם זוקף‪ .‬לא ישתחוה יותר מראי כי זהו דרך יוהרא‪.‬‬
‫אסור להוסיף השתהויות ביתר‬ ‫שמצטער בכריעה כיק שהרכין ראשו דיו‪.‬‬
‫יהיו לרצון‬ ‫יאמר‬ ‫ה ב ר כ ו ת לא ב ת ח ל ה ן ולא בסופן‪ .‬לאחר שמונה עשרה‬
‫ולא‬ ‫פסיעות‪,‬‬ ‫שלש‬ ‫ופוסע‬ ‫כורע‬ ‫קודם אלהי נצור‪ ,‬וקודם עושה שלוס‬
‫פסיעות נסות‪.‬‬ ‫יפסע‬
‫ת פ ל ת השחר זמנה מהנץ החמה עד שליש היום‪ ,‬ובדיעבד אם‬ ‫ן‪,‬‬
‫ה ת פ ל ל משעלה עמוד השחר‪ ,‬יצא‪ .‬ואמ ה ת א ח ר בתפלתו‪ ,‬יוכל ל ה ת פ ל ל‬
‫עד הצות היום‪ .‬עבר גם חצות‪ ,‬אם במזיד‪ ,‬אין לו תשלוםין‪ ,‬ואם בשוגג‬
‫ברבר‬ ‫בתפלתו‬ ‫או באונם‪ ,‬ישלימגה ב ת פ ל ה הסמוכה לה‪ .‬וכן טי שטעה‬
‫לה‪ ,‬וכן מי שהיה חושב‬ ‫שצריך לחזור ו ל ה ת פ ל ל ונזכר ב ח פ ל ה הסמוכה‬
‫לצורך‬ ‫טרוד‬ ‫שעדיין יש לו זמן ובין בך עבי* זמן ת פ ל ה ‪ ,‬וכן מי שהיה‬
‫בזמנו‪,‬‬ ‫התפלל‬ ‫ולא‬ ‫נאנס‬ ‫ועל ידי כן‬ ‫הפסד‬ ‫לירי‬ ‫ממונו שלא יבוא‬
‫ישלימנה אחר ה ת פ ל ה הסמוכה לה‪ ,‬כנץ אם לא ה ת פ ל ל ערבית‪ ,‬א ד א ח ר‬
‫השחר יאמר ת ח נ ץ ואשרי ואחר כן י ת פ ל ל ת פ ל ת התשלומין‪ ,‬ואם‬ ‫תפלת‬
‫יאמר‬ ‫המנחה‬ ‫ל א ה ת פ ל ל שתריח‪ ,‬ישלימנה במנחה‪ ,‬דהיינו אחר ת פ ל ת‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

i. The feet should be placed together and the head slightly

bent, the eyes closed or, if using a prayer book, the eyes should not be
raised from the book. His heart should be humble and reverent, and
he should remember that only by the will of God can his prayers be
answered. Let him pray with a perfect heart, and utter every
word distinctly and quietly so that one standing by him 6hould not
hear his voice, as i t is written of Hannah : " only her lips moved but
her voice was not heard " (1 Sam. i . 13).
5. I t is necessary to bend the knees and bow four times whilst
saying the .‫ששנה משרד‬, at the beginning and end of the first benediction,
and at the beginning and end of the benediction ‫מודים‬. When he says
‫ ברוך‬he bends the knees and when he says ‫ אתה‬he bows so that the joints
of the spine protrude and he bends his head, and before he pronounces
the divine name he again bends slowly. So at ‫ מורים‬he bend3 the
knees and bows, and before he utters God's name he again, bends. He
must not overdo the bowing down for this is the way of pride. A n
old man and an invalid to whom bending the knees is painful need
only incline the head. I t is prohibited to increase the occasions for
bowing down when saying the other benedictions, either at their
beginning or at their end. After the ‫ שמנה עשרה‬he should say ‫יהי‬
‫רצון‬. After ‫ אלהי נצור‬and before ‫ עשה שלום‬he should bow and take
three steps backward, the steps must not be excessive.
6. The time for saying the morning ‫( תפלה‬on week days ‫שטנה‬
‫ )עשרה‬is from sunrise up to a third of the day. I n cases of necessity
one may pray at daybreak. He may delay t i l l mid-day, but if he
intentionally delay till after mid-day no compensation is permis•
e=ible j but if he delay through ignorance or compulsion he should
effect compensation in the service uhich follows that which has been
mis6ed. And likewise if one made a mistake i n his ‫ תפלה‬with
reference to a matter which i t was necessary to repeat and i f he
remember this at the next ‫תפלה‬, or if he thought that he had time
to say his ‫ תפלה‬and unknowingly the time passes, or if he
be likely to incur a loss and is thus prevented from saying i t at tho
proper time; in all these cases he can make compensation by saying i t
after the ‫ תפלה‬of the one omitted. Thus if he had not said the Evening
Service, then after the ‫ תפלה‬of the Morning Service he should say ‫תהנץ‬
and ‫ אשרי‬and then say the ‫ הפלה‬for compensation. I f he had not said
the Morning Service he can effect compensation in the Afternoon Ser-
vice, that is to say, after the ‫ תפלה‬of this Service he should say
21
 ‫דיני משיב הרוח טל וסטר יעלה ויבא ועננו‬
‫אזי‬ ‫מנחה‪,‬‬ ‫התפלל‬ ‫התשלומין‪ ,‬ואם לא‬ ‫תפלת‬ ‫ויתפלל‬ ‫ואשרי‬ ‫תחנון‬
‫התשלומין‪.‬‬ ‫תפלת‬ ‫ישהה אחד ת פ ל ת ערבית בדי הלוך ד׳ אמות ויתפלל‬
‫עבר כ ל היום ולא ה ת פ ל ל מוסף‪ ,‬אין לו עוד תשלומין‪ ,‬וש״ץ‬ ‫‪J‬‬
‫יובל להשלים בחזרת הש״ץ בםקים ת פ ל ת התשלומין‪.‬‬
‫בשפתיו‪,‬‬ ‫יקרוץ‬ ‫ב ת פ ל ת שמונה עשרה לא ירמוז בעיניו‪ ,‬ולא‬ ‫ח‪.‬‬
‫ולא יראה באצבעותיו‪ ,‬ולא יפסיק אפילו לאמן יהא שמיה ר ב ה או ברכו‬
‫ולאחר שאמר יהיו‬ ‫או קרושה‪ ,‬אלא ישתוק ויבוין ל מ ה שאומרים הצבוד‪,‬‬
‫שבקדושה או‬ ‫דבר‬ ‫לענות כ ל‬ ‫להפסיק‬ ‫לרצון קודם אלהי נצור‪ ,‬מותר‬
‫אמן‪.‬‬
‫שמונה עשרה בין‬ ‫המתפלל‬ ‫אמות של‬ ‫אסור לישב תוך ד׳‬ ‫ט‪,‬‬
‫מותר‬ ‫בתורה‪,‬‬ ‫מלפניו‪ ,‬בין מלאחריו‪ ,‬ובין מן הצדדים‪ ,‬ואם היושב עוסק‬
‫מלאחריו או מן הצדדים‪ ,‬ואם היושב הוא חלש אין ל מ ח ו ת כידו‪.‬‬
‫לו‬ ‫ונכבד‪ ,‬אסור‬ ‫נדול‬ ‫אדם‬ ‫לפני‬ ‫שכור אם אינו יכול לדבר‬ ‫‪4‬‬ ‫י‬
‫יחזור‬ ‫ובשיפור יינו מעליו‬ ‫ו ה ת פ ל ל ‪ ,‬ת פ ל ת ו תיעבה‪,‬‬ ‫ל ה ת פ ל ל ‪ ,‬אם עבר‬
‫ויתפלל‪.‬‬

‫דיני משיב הרות טל ומטר‪ ,‬יעלה ויבא ועננו‪.‬‬

‫קודם‬ ‫נזכר‬ ‫הנשם״‪ ,‬אם‬ ‫טעה ולא אמר ״משיב הרוח ומוריד‬ ‫א‪.‬‬
‫ב ר כ ת ״מחיה המתים״ אומר במקום שנזכר‪ ,‬ר ק שלא יהא באמצע‬ ‫שאמר‬
‫אומר נם כן לישני‬ ‫הענין‪ ,‬כנון אם נזכר לאחר שאמר ומקיים אמונתו‪,‬‬
‫עפר ואומר משיב הרוח וכוי מי כמוך וכוי‪ ,‬אבל אם לא נזכר עד לאחר‬
‫צריך לחזור לראש ת פ ל ת שמונה עשרה‪,‬‬ ‫שסיים ה ב ר כ ה ״מחיה המתים"‪,‬‬
‫כאחת‬ ‫נחשבות‬ ‫הראשונות‬ ‫ברכות‬ ‫כי נ׳‬ ‫ןלא םגי שיתחיל א ת ה נבור‪,‬‬
‫לענין זה‪ ,‬שאם סיים ה ב ר כ ה שלא כהוגן צריך לחזור לראש התפלה‪.‬‬
‫שםיים ה ב ר כ ה‬ ‫קודם‬ ‫נזכר‬ ‫אם‬ ‫ט ל ומטר״‪,‬‬ ‫״‬ ‫טעה ולא אמר‬ ‫‪4‬‬ ‫ב‬
‫האדמה ושבענו‬ ‫מ ב ר ך השנים‪ ,‬אומר שם ותן טל ומטר ל ב ר כ ה ע ל פני‬
‫וכוי וחותם כראוי‪ ,‬ואם לא נזכר עד לאחר שחתם ה ב ר כ ה מ ת פ ל ל להלן‪,‬‬
‫ומטר‬ ‫מל‬ ‫ותן‬ ‫ובתוך ב ר כ ת ש פ ע קולנו אחר ריקם אל תשיבנו אומד‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

‫ תחנון‬and ‫ אשרי‬and say the ‫ תפלה‬instead of the one omitted. I f he did

not say the Afternoon Prayer, then he should pause after the Evening
Service for such time as i t takes to go four cubits, and then he should
say the prayer in lieu of the one which he had omitted.
7. I f the whole day had passed and he did not say the Mussaph,
there is no means of compensation. The Reader may utilize his
repetition of the ‫ תפלה‬as compensation for an omitted ‫ תפלה‬in the
preceding service.
8. Whilst saj ing the ‫ שמנה עשרה‬every movement is prohibited. No
interruption is allowed, even to say responses, but he should stop and
silently pay attention to that which the congregation are saying.
He may join i n all responses, including ‫ אמן‬after saying ‫ יהי רצון‬which
follows ‫אלהי נצור‬.
9. I t is not permitted to sit within four cubits of one who is
saying ‫ שמנה עשרה‬either in front or behind him or at his side. One
studying Torah may sit behind or at the side of the worshipper. No
objection can be taken if one who is weak desires to sit.

RULES CONCERNING ‫משיג הרוח‬,‫עננו‬,‫ יעלה ויבא‬and ‫של ומטר‬.

1. I f one forgot to say ‫ משיב הרוח ומוריד הנשם‬and he became aware
of the omission before saying the benediction ‫מחיה המתים‬, he may say
the omitted words where he remembered his error, provided i t be not
in the middle of a sentence. Thus if he remembered his error after lie
had said ‫ ומקים אמונתו‬he must first add ‫ לישני עפר‬and then say ‫משיב הרוח‬
'‫ ובו‬and then he continues with '‫מי כמוך ובו‬. But if he docs not become
aware of the omission until after he has concluded the benediction
‫מחיה המתיש‬, i t is necessary to recommence the ‫שמנה עשרה‬. I t would not
be sufficient if he began with the words ‫ ; א ת ה גבור‬for the first three
benedictions are here considered as one, so that if he conclude tho
benediction impropeily he must repeat the entire ‫תפלה‬.
2. I f one forgot to say ‫טל ומטר‬, but became aware of the omission
before concluding the benediction ‫שברך השנים‬, he sa) s there ‫ותן סל ומטר‬
‫ לברכה על ^פני האדמה ושבענו ובו׳‬and he concludes the benediction as is
proper. I f he became aware of the omission after he had concluded
the benediction he continues the prayer and when saying the benedic-
tion ‫שפע קולנו‬, after the words ‫ ריקם אל תשיבנו‬let him 6ay ‫ותן טל ומטר‬.
25
 ‫דיני משיב הרוח מל ומטר יעלה ויבא ועננו‬
‫שאמר‬ ‫אחר‬ ‫רק‬ ‫אז‬ ‫נזכר‬ ‫לא‬ ‫אם‬ ‫ל ב ר כ ה כי א ת ה שומע ו ב ו ‪ /‬ואפי׳‬
‫לומר ותן ט ל ומטר‬ ‫א ת השמ יכול‬ ‫א מ ר עדיין‬ ‫ברוך אתה‪ ,‬כ ל זמן שלא‬
‫לברכה כי א ת ה שומע ו ב ו ‪ /‬א ב ל אם לא גזבר עד לאחר שסיים ה ב ר כ ה‬
‫שומע ה פ ל ה ‪ ,‬חוזר ומתחיל ב ר ך עליגו י כ ו ‪ /‬ואם לא גזבר עד לאחר שאמר‬
‫א ת הפסוק יהיו לרצון ו נ ו ‪ /‬חוזר לראש התפלה‪.‬‬
‫הוא‬ ‫אם‬ ‫אם נ ס ת פ ק לו אם אמר ״משיב הרוח״ א• לא אמר‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫ג‬

‫עתה‬ ‫שנם‬ ‫חזקתו‬ ‫כראוי‪,‬‬ ‫ל׳ יום שכבר ה ת פ ל ל תשעים פעמים‬ ‫לאחי‬
‫בהרגל שלו כרא‪.‬יי‪ ,‬א ב ל כ ת ו ך שלשים יום צריך לחזור ו ל ה ת פ ל ל ‪,‬‬ ‫התפלל‬
‫תפלות‬ ‫תשעים‬ ‫התפלל‬ ‫שכבר‬ ‫לאחר‬ ‫מ ס ת פ ק לו‬ ‫אם‬ ‫וכן ב מ ל ומטר‬
‫וקודם לכן צריך‬ ‫כראוי‪,‬‬ ‫התפלל‬ ‫עתה‬ ‫שנם‬ ‫אחזקתיה‬ ‫מוקמינן‬ ‫כראוי‪,‬‬
‫לחזור ו ל ה ת פ ל ל ‪.‬‬

‫ובחול‬ ‫במנחה‪,‬‬ ‫בשחרית או‬ ‫בראש חורש‬ ‫שכח ״יעלה ויבא״‬ ‫‪%‬‬ ‫ף‬
‫אם נזכר קידם שאמר יהיו‬ ‫המועד בין בשחרית בין ב מ נ ח ה בין במעריב‪,‬‬
‫נזכר קודם שהתחיל מודים‪ ,‬כיון‬ ‫אם‬ ‫ואפילו‬ ‫רצה‪,‬‬ ‫לרצון חוזר ומתחיל‬
‫אך אם נזכר‬ ‫ל ה ת ח י ל רצה‪,‬‬ ‫״המחזיר שכינתו לציון" צריך‬ ‫שסיים ב ר כ ת‬
‫אומרו שם ומסיים ותחזינה עינינו‬ ‫שכינתו לציון״‪,‬‬ ‫״המחזיר‬ ‫קודם ב ר כ ת‬
‫וכוי‪ ,‬ואם לא נזכר עד לאחר יהיו לרצון ונו׳ חוזר לראש ה ת פ ל ה ‪ .‬ובראש‬
‫בין‬ ‫שראש חודש הוא ב׳ ימים‬ ‫בין‬ ‫חודש אם שכח יעלה ויבא במעריב‪,‬‬
‫שאינו אלא יום א ‪ /‬כיון שאמר כרוך א ת ה ה׳ והזכיר א ת השם שוב אינו‬
‫והטעם בזה מפני‬ ‫חוז־י‪ ,‬אלא מסיים המחזיר שכינתו לציון ונומר ת פ ל ת ו ‪,‬‬
‫שלא היו מקדשין א ה החודש בלילה‬
‫שכח בראש חודש או בהול המועד יעלה ויבא כשהריח‪ ,‬אף על‬ ‫ה‪.‬‬
‫פי שלא נזכר עד לאחר ש ה ת פ ל ל מוסף )שכבר זכר של ר״ח ושל חוה״מ(‪,‬‬
‫ישלימנה‬ ‫זמנה‬ ‫עבר‬ ‫ואם‬ ‫שהריח‪,‬‬ ‫ולהתפלל‬ ‫צריך לחזור‬ ‫מקים‬ ‫מכל‬
‫ב ת פ ל ת ה מ נ ח ה )ע׳ שע״ח כי׳ ק״ח ס״ק י״ב(‬
‫כדי‬ ‫להמתין‬ ‫צריך‬ ‫ולהתפלל‪,‬‬ ‫לחזור‬ ‫צריך‬ ‫ב כ ל מקים שהוא‬ ‫ו‪.‬‬
‫הילוך ד׳ אמות‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

‫לברכה ני אתו! שומע וכוי‬. A n d even if he did not remember his mistake
until after he had said ‫ברוך אתה‬, but if he had not said the Divine
Name, he can say '‫ טל ומטר לברבר• בי אתה שומע ובו‬.‫ותן‬. But if he only re•
xnembered the error after he had concluded the benediction ‫לה‬6‫שומע ת‬
he repeats from ‫ברך עלינו וכוי‬. I f he recalled his mistake after saying
‫ יהי רצון וגו׳‬he repeats the ‫שמנה עשרה‬.

3. I f he be in doubt whether he said ‫ משיב הרוח‬or not, then if i t

be more than 30 days since this formula has been included i n the
liturgy, so that he had said i t 90 times as is proper, the presumption is
that he has said i t , sirfce he is now accustomed to do so. I f this
occur during the 30 days, he must repeat the ‫שמנח עשרה‬. Likewise
with ‫ טל ומטר‬if the doubt arise after ho had already said i t 90 times in
the ‫ שמנה עשרה‬as is proper, we rely upon the presumption that now
also he has said i t ; hut if less than 90 times the ‫ שמנה עשרה‬must be
repeated.
4. I f he forgot to say ‫ יעלה ויבא‬on the New Moon in the Morning
or Afternoon services, or during the Intermediate Days of Festivals
and he remembers his omission before saying ‫ יהי רצון‬he begins again at
‫ ; רצה‬if he remember his omission before the benediction ‫המחזיר שכינתו‬
‫ לציון‬he says ‫ יעלה ויבא‬there and concludes with ‫ותחזינה עינינו וכוי‬. I f he
only remember his omission after he has said ‫ יהי רצון‬he must repeat
the whole ‫שמנה עשרה‬. I f he forget to say ‫ יעלה ויבא‬on the New Moon
in the Evening service, whether there bo one or two days New Moon,
as soon as he has said '‫ כרוך אתה ה‬he cannot commence again that
benediction, but must conclude with the words ‫ המחזיר שכינתו לציון‬and
he must finish the ‫שמנה עשרה‬. The reason for this procedure is that
the New Moon was not sanctified at night.
5. I f he forgot to say ‫ יעלה ויבא‬on New Moon or the Intermediate
Days of Festivals in the Morning Service and although he only recalls
his omission after the Mussaph i n which he has made reference to the
New Moon or to the Festival; nevertheless he must repeat the morn,
ing Amidah and if the time for doing this has passed, he must make
compensation at the Afternoon Service.
6. Whenever he has to repeat the ‫ שטנה עשרה‬he must wait so
long as i t is takes
to walk four cubits.
26
 ‫דיני חזרת השיץ‬
‫מפני‬ ‫הלחש‪ ,‬אינו חוזר ו מ ת פ ל ל שנית‬ ‫בתפלת‬ ‫ש״ץ שטעה‬ ‫ז‪,‬‬
‫סורח הצבור‪ ,‬א ל א סומך ע ל ה ת פ ל ה שיתפלל בקול‪.‬‬

‫אומרים‬ ‫יחיד‪,‬‬ ‫בין ב ת ע נ י ת צבור בין ב ת ע נ י ת‬ ‫ביומ התענית‪,‬‬ ‫ח‪.‬‬

‫ב ת פ ל ת המנחה ב ב ר כ ת שמע קולנו עננו‪ ,‬וכשמגיע ל ב ב ל ע ת צרה וצוקה‬
‫יסיים כי א ת ה שומע וכוי‪ ,‬ואם שכח מלומר עננו‪ ,‬אם לא נזכר עד לאחר‬
‫לאחר‬ ‫חוזר ואומרו‪ ,‬אלא‬ ‫אינו‬ ‫תפלה‪,‬‬ ‫שאמר א ת השם מ ב ר כ ת שומע‬
‫שנמר כ ל ה ת פ ל ה לאחר אלהי נצור‪ ,‬קודמ שיעקור רנליו‪ ,‬אומרו עד ב כ ל‬
‫שעקר‬ ‫לאחר‬ ‫ע ת צרה וצוקה ומסיים יהיו לרצון וכוי‪ ,‬ואם לא נזכר עד‬
‫התפלל‬ ‫לא‬ ‫אונם‬ ‫או‬ ‫שננה‬ ‫מחמת‬ ‫אם‬ ‫רנליו‪ ,‬אינו אומרו עוד כלל‪.‬‬
‫שמונה עשרה‪ ,‬וכול להשלימה לאחר ת פ ל ה הסמוכה לה‪ ,‬וצריך שיתפלל‬
‫לא‬ ‫אם‬ ‫דהיינו‬ ‫התשלוםין‪,‬‬ ‫תפלת‬ ‫ת פ ל ה שהיא זמנה ואחר כ ך‬ ‫דוקא‬
‫מתחלה‬ ‫יתפלל‬ ‫מנחה‪,‬‬ ‫תפלת‬ ‫זמן‬ ‫ה ת פ ל ל ת פ ל ת שחרית‪ ,‬אזי כשיגיע‬
‫תחנון‪ ,‬ואחר כ ך מיד אומר ״אשרי״ ו מ ת פ ל ל‬ ‫מ נ ח ה ואומר‬ ‫ח פ ל ה לשמ‬
‫יחפלל‬ ‫אזי‬ ‫מנחה‬ ‫התפלל‬ ‫עור שמונה עשרה בשביל שחרית‪ ,‬ואם לא‬
‫ת ח ל ה ערבית‪ ,‬וישהה ר ק כדי הילוך ד׳ אמות ואינו אומר ״אשרי״‪ ,‬אלא‬
‫מיד י ת פ ל ל ת פ ל ת ש״ע בשביל מנחה‪ .‬ואם לא ה ת פ ל ל ערבית‪ ,‬אזי לאחר‬
‫ערכית‪,‬‬ ‫לשם‬ ‫תחנון ואשרי ויתפלל ת פ ל ת ש״ע‬ ‫שחרית יאמר‬ ‫תפלת‬
‫לציון וכוי‪.‬‬ ‫כ ך יאמר ל מ נ צ ח ובא‬ ‫אחר‬

‫דיני הזרת הש״ץ‪.‬‬

‫ב״חזרת הש״ץ״ היינו כשקורא הש״ץ שמונה עשרה בקול‪ ,‬יזהר‬ ‫א‪.‬‬
‫ולומר ברוך הוא‬ ‫כ ל אחד לשתוק ולשמוע היטב ולכון ל מ ה שהוא אומר‪,‬‬
‫וברוך שמו ואמן ע ל כ ל ברכה כראוי‪ ,‬ואפילו ללמוד אםור בשעה שהש״ץ‬
‫ומי שנקל‬ ‫חוזר ה ת פ ל ה ‪ ,‬ואין צריך לומד שצדיכין ליזהר טשיחה בטילה‪,‬‬
‫לו יש לו לעמוד כמו שהוא בעצמו מ ת פ ל ל ש״ע‪.‬‬

‫ואינו‬ ‫בלחש‪,‬‬ ‫בחזרת ת פ ל ת הש״ין כיון שהש״ץ כ ב ר ה ת פ ל ל‬ ‫ב‪,‬‬

‫חוזר א ת ה ת פ ל ה ר ק בשביל השומעים‪ ,‬לכן צריכין שיהיו דוקא ת ש ע ת‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

7. I f the Reader made a mistake whilst saying his ‫ תפלה‬silently,

he does not repeat i t silently so as not to vex the congregation by the
delay, as he has to say i t aloud and this suffices.

8. On a fast day, whether i t be for the congregation or an

individual, in the afternoon ‫שמנה עשרה‬,‫ עננו‬is said in the benediction
‫ שמע קולנו‬and when one comes to the words ‫ ככל עת צרה וצוקה‬one con-
eludes with the words ‫כי אתה שומע וכוי‬. I f he forgot to say ‫ עננו‬and
does not remember the omission until after he had said the Divine
Name in the benediction ‫שומע תפלה‬, he does not repeat the benediction
in order to say ‫עננו‬, but after ‫ אלהי נצור‬before he moves his feet he sa\ s
‫עננו‬, up to ‫ בכל עת צרה וצוקה‬and concludes with ‫יהי רצון וכוי‬. I f he
remember his omission after he has moved his feet he does not
say i t at all.

[NOTE.—This rule concludes with the procedure to he observed in case

‫ שמנה עשרת‬has been forgotten or omitted. The instructions are the same at
for the ‫ תפלה‬which has been omitted see pp. 24, 25.]

T H E R U L E S CONCERNING T H E READER'S REPETITION.

1. I n the Reader's repetition, i.e., when the Reader reads aloud

the ‫שמנה עשרה‬, everyone present must be careful to be silent and to
hearken attentively and with devotion to what is being said, and to
respond ‫ ברוך הוא וברוך שמו‬and ‫ אמן‬to each benediction as is proper. I t
is forbidden to study during the Reader's repetition. I t is unnecessary
to add that i t is essential to avoid conversation. Everyone who
is able should stand, just as though he himself said the ‫ששנה עשרה‬.

2. I n the repetition, as the Reader has already prayed silently

and only repeats for the sake of the listeners, i t is therefore nece6sary
that at least nine people should listen and respond so that the Reader's
benedictions be not in vain.
27
 ‫דיני תחנון‬
‫שוםעין ועונין‪ ,‬שלא תהיינה ברכותיו לבטלה‪,‬‬
‫ביהר‪,‬‬ ‫שתיהן‬ ‫רנליו שתהיינה‬ ‫לכון‬ ‫בל אחד‬ ‫בקדושה יזהר‬ ‫ג‪.‬‬
‫בר‬
‫וכשאומרים ״קדוש קדוש קדוש״‪ /‬יכן « י ך ״ ו״ימלוך״ מרים נופו ועקבו‬
‫למעלה‪ ,‬ונוהנין לישא העינים למרום‪.‬‬
‫מורים‬ ‫ואומרים‬ ‫הקהל‬ ‫כל‬ ‫םשתחוים‬ ‫כשמניע הש״ץ למודימ‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫דרבנן‪.‬‬
‫ב ת ע נ י ת צבור אם יש בבית ה כ נ ס ת עשרה שמתענים ומשלימין‪,‬‬ ‫ך|‪.‬‬
‫אומר הש״ץ בשחרית ו ב מ נ ח ה עננו בין נואל לרופא‪ ,‬ואם שכח ולא אמרו‪,‬‬
‫עננו‬ ‫ואומר‬ ‫חוזר‬ ‫חולי‪,‬‬ ‫רופא‬ ‫הברכה‬ ‫אם נזכר קורם שאמר השמ מן‬
‫עננו‬ ‫ה ב ר כ ה ואומר‬ ‫ירפאנו‪ ,‬ואם לא נזכר ע ד לאחר שאמר השם‪ ,‬נומר‬
‫התפלה‬ ‫סיום‬ ‫לאחר‬ ‫אומרו‬ ‫שם‪,‬‬ ‫נם‬ ‫שכח‬ ‫ואם‬ ‫בשומע ח פ ל ה כיחיד‪,‬‬
‫ב ל א חתימה‪,‬‬
‫הדין אם‬ ‫והוא‬ ‫יחיד ה מ ת פ ל ל שמונה עשרה בשוד‪ .‬עם הש״ץ‪,‬‬ ‫ן‪.‬‬
‫הוא מ ת פ ל ל שחרית והש״ץ מוסף‪ ,‬או להיפך‪ ,‬והניעו למחיה המתים‪ ,‬יענה‬
‫או קדושת ובא‬ ‫קדושת יוצר‬ ‫אומר‬ ‫קדושה עם הצבור‪ ,‬א ב ל כשהצבור‬
‫כשהניע למחיה המתים‪ ,‬לפי שאין הקדושות‬ ‫לציון‪ ,‬לא יענה עם הצבור‬
‫שוות‪.‬‬
‫חוזר‬ ‫הש״ץ‬ ‫נם‬ ‫טעה‪,‬‬ ‫אם‬ ‫ומתפלל‬ ‫כ ל מקום שהיחיד חוזר‬ ‫‪4‬‬ ‫ז‬
‫וחול‬ ‫חודש‬ ‫ראש‬ ‫של‬ ‫משחרית‬ ‫חוץ‬ ‫אם טעה‪,‬‬ ‫התפלה‬ ‫בחזרת‬
‫המועד‪ ,‬שאם שכח ולא אמר יעלה ויבא ולא נזכר עד שהשלים ת פ ל ת ו ‪,‬‬
‫אין םחזירין אותו‪ ,‬כי משום טורח הצבור סםכינן על מ ה שיזכיר ב ת פ ל ת‬
‫בזה‬ ‫לרצה ואין‬ ‫חוזר‬ ‫תפלתו‪,‬‬ ‫שהשלים‬ ‫קודם‬ ‫נזכר‬ ‫המוסף‪ ,‬א כ ל אס‬
‫טורח ה צ ט ר ‪,‬‬

‫דיני תחנון‬
‫אחר שמונה עשרה בשחרית אומרים ‪,‬תחנון״‪ ,‬ואם אומרים אותו‬ ‫א‬
‫במקום שיש שם ספר תורה‪ ,‬נופלים ע ל פניהם‪ ,‬ובשחרית‪ ,‬כיון שהתפלין‬
‫ע ל ידו השמאלית‪ ,‬נוטה לימינו‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

3. A t the ‫ קדושה‬everyone must put his feet together and when

they say ‫ קדוש‬and also ‫ כרוך‬and ‫ יםלך‬he should raise his body and
i t is the custom to look upwards.
4. When the Reader says ‫מודים‬, all the congregation bow and
say ‫מודים דרבנן‬.
5. On a public fast, if there be in the Synagogue ten persons who
fast the whole day, the Reader says ‫ עננו‬between ‫ גואל‬and ‫ רפאנו‬in
the morning and afternoon ‫תפלה‬. I f he forgot to say i t and remcm-
bered his omission before he mentioned the Divine Name of the
benediction ‫רופא הולי‬, he repeats and says ‫ עננו‬and ‫דפאנו‬. I f he
remembered his omission after mentioning the Divine Name, he com-
pletes the benediction and says ‫ עננו‬in ‫ שמע קולנו‬like the individual.
I f ho forgot even there, he says i t after the end of the ‫ תפלה‬without
any concluding benediction.
6. I f an individual say the ‫ שמנה עשרה‬at the same time as the
Reader the rule for ‫ קדושה‬is as follows: if he say the morning ‫שמנה‬
‫ עשרה‬whilst the Reader recites the Mussaph, or vice-versa, and they
both come to the words ‫ מחיה המתם‬then the individual must join
the congregation i n responding to the ‫קדושה‬, but if the Congregation
say the ‫ קדושה‬of the ‫ יוצר‬prayer or that of ‫ובא לציון‬, he should not join
the Congregation when he reaches ‫ מחיה המתים‬because the importance of
the various forms of the ‫ קדושה‬varies.
7. I n all such cases where an individual must repeat i f he had
made a mistake, the Reader also must repeat if he made a mistake in
reading aloud the ‫תפלה‬, except at the Morning Service of the New
Moon or of Intermediate Days of Festivals, for if he omitted ‫יעלה ויבא‬
and did not remember his omission until after he had finished the
‫תפלה‬, he does not repeat i t because of the vexation inflicted upon the
Congregation (if a repetition took place), we therefore rely upon the
reference to the special occasion to be made in the Mussaph. I f he
remembered the omission before he finished the ‫ תפלה‬he begins again
at ‫ רצה‬and this will not vex the Congregation.
T H E R U L E S CONCERNING SUPPLICATION.
1. After the ‫ שמנה עשרה‬of the Morning Service ‫ תחנון‬is said and if
i t be said in a place where there is a Sepher Torah prostration is per-
formed. This is done by bending the head and reclining i t on the
left arm. A t the Morning Service, since the Tephillah is on the left
arm, we recline on the right.
28
 ‫דיני תחנון‬

‫גם‬ ‫להיות‬ ‫יוכל‬ ‫הדחק‬ ‫כשעת‬ ‫אך‬ ‫אפיו מיושב‪,‬‬ ‫על‬ ‫נופל‬ ‫‪4‬‬ ‫ב‬
‫מעומד‪.‬‬

‫תחנון‬ ‫קודם‬ ‫ואומרים‬ ‫תחנונים‪,‬‬ ‫מרבים‬ ‫ובחמישי‬ ‫בשני‬ ‫ג‪,‬‬

‫וצריך לאומרה בכונה‬ ‫מעומד‪,‬‬ ‫ת ח י נ ת ״והוא רחום״ וכוי‪ ,‬ואומרים אותה‬
‫ובמתינות דרך תחנונים‪ ,‬ובימים שאין אומרים תחנון אין אומרים אותה‪.‬‬
‫אומדים ״אשרי״‬ ‫כך‬ ‫ואחר‬ ‫חצי־־קדיש‪,‬‬ ‫לאחר תחנון אומרים‬ ‫• ד‪,‬‬
‫‪,‬למנצח־ייענך״‪.‬‬

‫וקורין‬ ‫תחנון‪,‬‬ ‫אפים״ אחר‬ ‫ארך‬ ‫וחמישי אומרים ״אל‬ ‫בשני‬ ‫ה‪.‬‬
‫ת ל ת א נברי ב פ ר ש ת השבוע‪.‬‬
‫אלו ימים שאין אומרים בהם תחנון‪ :‬ראש חדש‪ ,‬חנוכה‪ ,‬פורים‬ ‫ן‪.‬‬
‫קטן‪,‬‬ ‫באדר(‪ ,‬פורים‬ ‫וט״ו‬ ‫י״ד‬ ‫)היינו‬ ‫ימים‬ ‫שני‬ ‫פורים‪,‬‬ ‫ושושן‬
‫בין יום‬ ‫ל״ג בעומר‪ ,‬כ ל חרש ניסן‪ ,‬אשרו חג )היינו יום שלאחר החנ(‪,‬‬
‫חכפורים לסוכות‪ ,‬בין ראש חדש סיון לשבועות‪ ,‬תשעה באב‪ ,‬חמשה עשר‬
‫ראש‬ ‫בערב‬ ‫אבל‬ ‫שלפניהם‪,‬‬ ‫במנחה‬ ‫גס‬ ‫ב כ ל אלו אין אומרים‬ ‫כשבט‪,‬‬
‫נס‬ ‫ר״ה אומרים‬ ‫ובערב‬ ‫השנה ו ב ע ר ב יוה״כ אומרים ב מ נ ח ה שלפניהם‪,‬‬
‫ר ק לאח״כ אין אומרים‪.‬‬ ‫בסליחות‪,‬‬

‫אין אומרים תחנון בבית ה כ נ ס ת שיש שם ברית מילה‪ ,‬או ש ה ב ע ל‬ ‫ז‪,‬‬

‫בבית‬ ‫תהא‬ ‫שהמילה‬ ‫אף‬ ‫שם‪,‬‬ ‫מתפללין‬ ‫כ ר י ת ‪ ,‬או הסנדק‪ ,‬או המוהל‬
‫אחר‪ ,‬ואם מתפללין מ נ ח ה בבית התינוק קודם סעודת הברית‪ ,‬או ב א מ צ ע‬
‫המזון‬ ‫ברכת‬ ‫לאחר‬ ‫מתפללים‬ ‫אם‬ ‫אבל‬ ‫אומרים‪,‬‬ ‫הסעודה‪ ,‬נם כן אין‬
‫אומרים‪ ,‬אך ב ע ל ה כ ר י ת והסנדק והמוהל לא יאמרו אף ל א ח ר ברהמ״ז‪,‬‬
‫משום דיום טוב שלהם הוא‪.‬‬

‫אין אומרים אותו ב ב י ת ה כ נ ס ת שיש שם חתן כ ל שבעת ימי‬ ‫‪XI‬‬

‫המשתה‪ ,‬אם החתן היה בחור או הכלה בתולה‪ ,‬א ב ל אלמן שנשא א ל מ נ ה‬
‫לחופה‪ ,‬אין אומרים‬ ‫מ נ ח ה סמוך‬ ‫אין לו ר ק שלשה ימים‪ ,‬וכשמתפללימ‬
‫ב ה תחנון‪.‬‬
‫ואל ארך א פ י ם ‪ :‬ראש‬ ‫ואלו ימים שאין אומרים ב ה ם ל מ נ צ ח‬ ‫‪#‬‬ ‫ט‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. The rite of prostration is performed sitting, but i t may, in

cases of emergency, be done standing.
3. On Monday and Thursday the supplications are increased and
before ‫ תחנון‬we say the supplication ‫ והוא רחום‬standing and with devo-
tion, slowly as is the custom when saying supplications, but i t is not
said on such days when we omit }‫תתנו‬. .
4. After ‫ תחנון‬half-Kaddish is said, followed by ‫ אשרי‬and ‫למנצח‬.
5. On Monday and Thursday after the half-Kaddish following
‫תחנון‬, we say ‫ אל ארך אפים‬and call up three adults to the Law, reading
the first section of the portion of the ensuing Sabbath.
6. ‫ תחנון‬is not said on the following days : Sabbaths, Festivals,
New Moon, Chanucah, Purim and Shushan Purim and the two days of
Purim Katon (in leap years); the 33rd day of the Omer, the entire
month of Nisan, the day after the three great festivals, between the
Day of Atonement and Tabernacles, between the New Moon of Sivan
and Pentecost, the Fast of A b , the 15th of Ab and Shebat and the
2nd Passover (14th Iyar). ‫ תחנון‬is omitted at the Afternoon Service
preceding all these occasions. A t the Afternoon Service immediately
preceding the day before New Year and the day before the Day
of Atonement ‫ תחנון‬is said aa also at the ‫( סליחות‬Propitiatory Pray
ers) on the day before the New Year, but after ‫ סליחות‬i t is not said
that day.
7. We do not say ‫ תחנון‬in a Synagogue where a circumcision
takes place or when the father of the child to be circumcised or the
godfather or the circumciser pray therein even though the circumcision
bo elsewhere. I f Afternoon Service be read in the house of the circum-
cision before the repast in honour of the rite takes place or during the
repast, ‫ תחנון‬is not said. I f Afternoon Service be read after Grace
has been said, then ‫ תחנון‬is to be said but i t is omitted even then by the
father of the child, the godfather, and the circumciser because i t is their
festival.
8. I t is not said in a Synagogue where a bridegroom is present
during the seven days of bridal festivity, this applies when neither tho
bridegroom nor the bride had been married previously. But a widower
who marries a widow enjoys this exemption concerning ‫ תחנון‬for throu
days only. When the Afternoon Service is.read just before a wedding
‫ תחנון‬is omitted.
9. On the following weck-'days ‫ אל ארך אפים‬and ‫ למנןח‬are omitted:
29
 ‫דיני קריאת התורה‬
‫פודים־־קטן ב׳ ימים‪ ,‬ע ר ב יום הכפיר‪,‬‬ ‫ושושן־פורים‪,‬‬ ‫חדש‪ ,‬חנוכה‪ ,‬פורים‬
‫ותשעה באב‪.‬‬
‫ו״אל ארך אפים״‬ ‫ו״למנצח״‬ ‫תחנון‬ ‫אומרים‬ ‫אין‬ ‫בבית ה א ב ל‬ ‫י‪/‬‬

‫דייני קריאת התורה‪.‬‬

‫הלכות כלליות של קהי׳ת‪.‬‬

‫תקן לישראל שיהיו‬ ‫רבנו‬ ‫משה‬ ‫כי‬ ‫חז״ל‪,‬‬ ‫ק ב ל ה היא בידי‬ ‫א‪,‬‬
‫נוספות‬ ‫בתורה בצבור לעתים מזומנות‪ ,‬וכי עזרא הסופר הנהיג‬ ‫קיראים‬
‫ל ת ק ג ה זו‪ ,‬וצריך לגהג זהירות יתרה במגהג קדמון זה‪.‬‬
‫אין קירין בתורה אלא כשהיא כ ת ו ב ה כתיקוגה כדין‪ ,‬ואם גמצא‬ ‫ב‪.‬‬
‫בה שלש טעיות‪ ,‬אסור לקרות ב ה ע ד שיגיהגה‪ ,‬כי היא בחזקת פסולה‬
‫של היריעה‪ ,‬אסור‬ ‫ואם גקרעה בה יריעה‪ ,‬או אם גקרעו רוב התפירות‬
‫לקרות ב ה עד שיתקנה‪.‬‬
‫אין‬ ‫לקרות‪,‬‬ ‫תורה‬ ‫ספר‬ ‫להם‬ ‫ואין‬ ‫בבית‬ ‫שמתפללים‬ ‫עשרה‬ ‫‪4‬‬ ‫נ‬
‫בבית‬ ‫חבושים‬ ‫אפילו אם הם‬ ‫םביאין להם ס פ ר תורה לצורך הקריאה‪,‬‬
‫האסורים‪ ,‬ואפי׳ בראש השנה ויום הכפוריס‪ ,‬אך אם מכינים יוס או יומים‬
‫אומרים‬ ‫ויש‬ ‫מותר‪,‬‬ ‫קבוע לם״ת‬ ‫מקום‬ ‫מקודם ארון או ת י ב ה שעושין‬
‫זה‪,‬‬ ‫זה אחר‬ ‫שם נ׳ פעמים‬ ‫אם יקראו‬ ‫אלא‬ ‫חשוב מקום קבוע‬ ‫שאינו‬
‫והוא חולה‪ ,‬מותר להביא נם לצורך הקריאה לבד‪,‬‬ ‫חשוב‬ ‫אדם‬ ‫ולצורך‬
‫ובחגים‪,‬‬ ‫נוראים‬ ‫ביטים‬ ‫הכנסת‬ ‫מבית‬ ‫ם״ת‬ ‫הלוקחים‬ ‫האנשים‬ ‫ואותם‬
‫זכות עליה לתורה‪,‬‬ ‫למען תהיה להם‬ ‫ומביאים אותו למקום בלתי קבוע‬
‫יצא שכרם בהפסדם‪ ,‬וטוב למנוע מנהג זה‪.‬‬
‫במקום שאין ם״ח‪ ,‬קורא אחד מתוך חומש בקול והצבור ישמעי‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫ת ש ת ב ח קריאת התורה‪.‬‬ ‫שלא‬
‫כשנושאים א ת ה ס פ ר תורה מן ארון הקדש לבימה‪ ,‬יביאוהו ד ר ך‬ ‫ה‪.‬‬
‫שמי‬ ‫דרום‪ .‬נוהנים‬ ‫ובחזירתו יביאוהו דרך‬ ‫הנושא‪,‬‬ ‫לימין‬ ‫שהיא‬ ‫צפון‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

New Moon. Chanucah, Purim and Shushan Purim and the two days of
Purim Katon, the day before Passover, the day before the Day of
Atonement, and the Fast of Ab.
10. I n a mourner's house we do not say ‫ תחנון‬or ‫ אל ארך אפים‬or
‫למנצח‬.

RULES FOR T H E R E A D I N G OF T H E L A W .
G E N E R A L RULES.
1. I t is a tradition of our sages that our teacher Moses instituted
the custom in Israel of reading the Law in the congregation at fixed
times, and that Ezra the scribe extended this custom, which i t is
necessary to observe very carefully.
2. We do not read in the Scroll of the Law unless i t be written
according to the proper rules. I f three mistakes be found therein i t is
prohibited to read i t until i t be corrected, for the presumption holds
good that i t contains other mistakes. I f a parchment sheet be torn
or if the majority of the sewing be broken, i t is prohibited to read it
until repaired.
3. I f a Minyan pray in a house and they have no Scroll of the
I aw, a Scroll must not be brought to them for tho purpose of reading
the Law, even if they be in prison and i t be the New Year or the Day
of Atonement. But if they piepare an A r k or a reading desk a day or
two previously so that they have a fixed place for a Scroll of the Law,
i t is permitted to have the Scroll. Some authorities hold that i t is
not considered a fixed place unless they have read there three times
consecutively. For the sake of an invalid who is a worthy man i t is
permitted to bring a Scroll merely for the purpose of the reading of
the Law. Such people who take a Scioll from the Synagogue on the
Holydays and Festivals and bring i t to a place which has not been
destined for the purpose, but they do so merely for the sake of the
merit of being called to the Law, their reward is equal to their loss
(owing to the infraction of the rule), and i t is proper to prevent this
custom.
4. I n a place where there is no Scroll, someone should read aloud
the portion from a printed Pentateuch and the congregation must
listen, so that the reading of the Law should not bo forgotten.
5. When the Scroll is carried from the A r k to the readipg desk,
i t is to be carried northward?, i.e., to the right of the one who carries
i t and when i t is taken back i t is to be carried southwards. I t is the
SO
 ‫דיני קריאת התורה‬
‫שמכבדים אותם ב״הוצאה ו ה כ נ ס ה ‪ /‬וגם המגביה והגולל‪ ,‬מלוים א ת הס״ת‪,‬‬
‫ונשמנביהים א ת הם״ת‪ ,‬וגם נשגושאים אותו צריכים לעמוד‪ ,‬אפילו אלו‬
‫שאין רואים אותו‪.‬‬
‫אצל‬ ‫מקומו‪ ,‬עימד‬ ‫כמלא‬ ‫או‬ ‫שהגבאי‪,‬‬ ‫כ ע ת הקריאה נוהנין‬ ‫ו‪.‬‬
‫והוא נקרא סנן‪,‬‬ ‫הם״ת‪,‬‬
‫בחנוכה‬ ‫צבור‪,‬‬ ‫בתענית‬ ‫וחמשי‪,‬‬ ‫בשני‬ ‫הוא‪:‬‬ ‫הקרואים‬ ‫מספר‬ ‫‪J‬‬
‫ובפורים — ג ‪ /‬בראש־חדש‪ ,‬חול המועד — ד ‪ /‬בשלש רנלימ וכראש השנה‬
‫— ה׳ ומפטיר‪ ,‬כיום הבפורים ו׳ ומפטיר‪ ,‬ו ב ש ב ת ז׳ ומפטיר‪ .‬חל יום־טוב‬
‫ל ה ר ב ו ת מ ס פ ר הקרואים כפי‬ ‫זי‪ ,‬ובשמחת תורה נוהגים‬ ‫קוראים‬ ‫בשבת‬
‫ב כ מ ה קהלות מוסיפים על מ ס פ ר הקרואים בשבת‪ ,‬ו ב ק צ ת קהלות‬ ‫הצורך‪,‬‬
‫ל כ ל הקהל ל ד ב ר‬ ‫מוסיפים גם ביו״ט‪ .‬כיון שהתחיל הקורא לקרות‪ ,‬אסור‬
‫לשטוע היטב‪ ,‬ואכור‬ ‫אפי׳ בדברי תורה‪ ,‬ואפי׳ בין גברא לגברא‪ ,‬ויכוגו‬
‫ל צ א ת מ ב י ת הכגםת בשעה שקורץ בתורה‪ ,‬אבל בין גברא ל ג ב ר א שהס״ת‬
‫מגוללת יכול ל צ א ת לצורך גדול‪.‬‬

‫בין גברא לגברא צריכים לגלול א ת ה כ י ת ‪ ,‬ואס מאריכין ב״מי‬ ‫ח‪,‬‬

‫שברך״ צריכים גפ לכסותו במעיל‪ ,‬וכן לפגי מפטיר ב ע ת א מ י ר ת הקדיש‬
‫צריכים לכסותו‪ .‬כשצריבין להוציא שלשה ם״ת ואין להם אלא שגים‪ ,‬לא‬
‫ל ק ר ו ת בשלישי‪ ,‬אלא יקחו א ת‬ ‫יגוללו א ת השני לקרות בו מ ה שצריכין‬
‫הראשון ל ק ר ו ת בו‪.‬‬

‫מי הם הנקראים לעלות לתורה‪.‬‬

‫א ת הכהן‬ ‫כ ת י ב בכהן ״וקדשתו״‪ ,‬ולמדו מכאן כי צריך לכבד‬ ‫‪4‬‬ ‫א‬
‫ל כ ל דבר שבקדושה‪ ,‬ולכן‬ ‫ראשון‬
‫כשיש כהן ב ב י ת ה כ נ ס ת צריכין לקרות אותו ת ח ל ה ‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫‪4‬‬ ‫ב‬
‫לוי‬ ‫שם‬ ‫לא מהני‪ ,‬ואחר הכהן קורץ לוי‪ ,‬ואם אין‬ ‫הכהן רוצה למחול‬
‫קידין א ת הכהן אשר ע ל ה במקומו ואומרים ״במקום לוי״‪ ,‬ואמ אין כהן‬
‫לוי‬ ‫כאן כהן‪,‬‬ ‫בבית ה כ נ ס ת קורץ במקומו לוי או ישראל‪ ,‬ואומרים ״אין‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

custom that all who are honoured with the privilege of taking out
and putting away the Scroll and also lifting i t and rolling i t up should
follow it. When i t is lifted up or when i t is being carried all stand,
even if some cannot see i t .
6. When i t is to be read i t is the custom for the Warden or
his substitute to stand at the side of the Scroll and he is called " Segan."
7. The number called to the Torah is as follows: On Monday
and Thursday, public fasts, Sabbath afternoon, Chanucah and Purim
three people are called up ; on New Moon and Intermediate Days of
Festivals four people; on the three chief Festivals and the New Year
five people and the one to read the Haphtora (‫ ; )מפטיר‬on the Day of
Atonement six people and the Maphtir; on Sabbath seven people
and the Maphtir and the same when a Festival happens on the Sab-
bath. On the Rejoicing of the Law we increase the number i f
necessary. I n some congregations they increase the number on Sabbath
and in a few places also on the Festixals. As soon as the reading has
commenced the entire congregation must be perfectly silent even in the
interval between the calling up of the people. A l l must pay attention
and i t is not permitted to leave the Synagogue then, but if very urgent
one may leave in the interval between the calling up of the people.
8. Whilst the people are being called up the Scroll must be
covered and if the ‫ מי שברך‬be prolonged i t must be covered with its
mantle. I t is also covered when ‫ קדיש‬i t said prior to the Haphtorah.
I f three Scrolls are required and only two are available, then the first
one used (which has already been rolled up and covered with its
mantle) should be placed back on the reading desk, and rolled to the
place where the third one, if available, would have been used.
W H O A R E TO BE C A L L E D TO T H E L A W .
1. Of the priest i t is written : " and thou shalt sanctify him "
(Lev. xxi. 8) hence we learn that the priest must be honoured with the
first privilege in all matters of holiness, as follows :
2. I f a Priest (‫ )כהן‬be i n the Synagogue he must be called first to
the Law and i t makes no difference even if he be willing to
waive his right. After the Priest we call a Levite and if the latter be
not there, we call in his stead the Priest who had hecn called up and
we say ‫במקומ לוי‬. I f there be no Priest we call in his stead a
Lex ite or an Israelite (‫)ישראל‬, and we say: ‫ לוי במקופ כהן‬,‫אין כאן בהן‬
31
 ‫דיני קריאת התורה‬
‫במקום כהן‪,‬‬ ‫קראו ישראל‬ ‫כ ה ן ‪ /‬או ״ישראל במקום כהן״‪ ,‬ואם‬ ‫כמקום‬
‫אין קורין אחריו לוי‪.‬‬
‫בברכותיה‪ ,‬ומכל שכן אם‬ ‫או‬ ‫שמע‬ ‫אם הכהן עימד בקריאת‬ ‫ג‪,‬‬
‫אות‪/‬‬ ‫קורץ‬ ‫ב ת פ ל ת שמונה עשרה‪ ,‬אפילו אין שם כהן אחר אין‬ ‫עומד‬
‫או‬ ‫קורין לוי‬ ‫אלא‬ ‫דציבורא‪,‬‬ ‫משום טירחא‬ ‫עליו‪,‬‬ ‫ואין צריכין להמתין‬
‫ישראל‪ ,‬ואין אומרים ״אין כאן כהן״‪ ,‬אלא אומרים ״לוי או ישראל במקום‬
‫כ ה ן ‪ /‬ובדיעבד אם קראוהו‪ ,‬אם עומד בק״ש או בברכותיה עולה ו מ ב ר ך‬
‫בתפלת‬ ‫עומד‬ ‫אלא ישמע‪ ,‬ואם‬ ‫א ת הברכה‪ ,‬אבל לא י ק י א עם הקורא‬
‫הוא‬ ‫ואם‬ ‫יעלה‪,‬‬ ‫שמונה עשרה‪ ,‬או בין גאולה ל ת פ ל ה ‪ ,‬אפי׳ קראוהו לא‬
‫עימד בפסוקי דזמרה‪ ,‬אם אין שם כהן אחר‪ ,‬אפילו ל כ ת ח ל ה קורץ אותו‪,‬‬
‫א ב ל אם יש שם אחר אין קורץ אוהו ל כ ת ח ל ה ‪ ,‬וכן הדין בלוי‪.‬‬
‫כשם‪,‬‬ ‫או ללוי ואינם שם‪ ,‬לא יקראו לאחר‬ ‫אם קראו לכהן‬ ‫‪4‬‬ ‫ד‬
‫שלא יאמרו ע ל הראשון שהוא פ ט ם ‪ ,‬אלא יאמרו לאחר שיעלה‪ ,‬א כ ל כנו‬
‫מפני‬ ‫לעלות‬ ‫אינם יכולים‬ ‫הלוי‬ ‫או‬ ‫הכהן‬ ‫ואם‬ ‫כשמו‪,‬‬ ‫לקרוא‬ ‫יכולין‬
‫שאיני‬ ‫שהרי ה כ ל רואים‬ ‫ב ת פ ל ה ‪ ,‬יכולין לקרוא לאחר בשם‪,‬‬ ‫שעומדים‬
‫שם‪ ,‬יכולין לקרוא‬ ‫לישראל ואינו‬ ‫שאינו רשאי‪ ,‬ואם קראו‬ ‫מפני‬ ‫עולה‬
‫בשמו‪ ,‬כי בישראל לא שייך פנס‪ ,‬וכן אם קראו לכהן או ללוי לאחרון או‬
‫ל מ פ ס י ד ב ש ב ת ויום טוב ואינם שם‪ ,‬יכולין לקרוא לאחר בשם‪,‬‬
‫כ ב י ת ה כ נ ס ת ‪ ,‬או שהיה שם אלא שלא ידעו‪,‬‬ ‫אס לא היה כהן‬ ‫ה‪,‬‬
‫אמר הקרוא ״ברכו א ת ה‬ ‫אם‬ ‫אפילו‬ ‫ועלה‪,‬‬ ‫במקומו‬ ‫לישראל‬ ‫וקראו‬
‫בנו‪ ,‬ובא הכהן‬ ‫בהר‬ ‫אשר‬ ‫המבורך״ אלא שלא פ ת ח עדיין א ת ה ב ר כ ה‬
‫קורץ א ת הכהן ועולה ואומר גם הוא ברכו וכוי‪,‬‬ ‫או שנזכרו שהוא שם‪,‬‬
‫שיקראו הכהן ו ה ל ו ‪ /‬ואז יקראוהו‪ ,‬אבל‬ ‫לאחר‬ ‫והישראל יעמוד שם עד‬
‫עולה הכהן‪ ,‬וכן הדין‬ ‫אם כ ב ר אמר הישראל ״ברוך א ת ה ה׳״ שוב אינו‬
‫אם קראו ללוי במקום כהן‪ ,‬או א ת הכהן במקום לוי‪.‬‬
‫אכל‬ ‫הקבוע‪,‬‬ ‫ל מ ס פ ר הקרואים‬ ‫גוהגין שאין קורץ כהן או לוי‬ ‫ן‪,‬‬
‫לקרותו‬ ‫או ל ד ‪ ,‬ואין גוהגין‬ ‫כהן‬ ‫לקרות‬ ‫יבולין‬ ‫שגשלם ה מ ס פ ר‬ ‫לאחד‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

or ‫ישראל במקום כהן‬. I f an Israelite be called up instead of a Priest,

then a Levite must not be called up after him.
3. I f the Piiest be occupied in saying the ‫ שמע‬or its benedictions
or the Amidah, even if no other Priest be present, he is not called up
and there is no need to wait for him, for delay is vexatious to the
congregation. We call up a Levite or an Israelite and do not say ‫אין‬
‫ כאן כהן‬but we say ‫לוי אוי ישראל במקום כהן‬. Should the Priest, however,
be called up and if he happened to be saying the ‫ שמע‬and its benedic-
tions, he goes to the reading desk and says the benedictions, but he
must not read with the Reader but only listen. I f he were saying the
Amidah or just about to begin the Amidah, even if they called him up
he must not go. I f he were saying ‫ פשוקי תמרה‬he must be called up,
if there be another Priest present, he should not be called up and this
rule applies to a Levite also.
4. I f a Priest or a Levite bo called up and if neither be present
they do not call up another person by name, so that people should not
say that the one called up first was unfit to go to the Torah. The son of
the absent person may be called up by his name. I f a Priest or
Levite cannot go up because he was saying the Amidah, another person
may be called up by name, for all can see that he does not go to the
Torah because he cannot. I f they call up an Israelite and he is not
present, they can call up another Israelite by name because no question
of unworthiness applies in this case. Likewise if they called up a
Priest or a Levite as the last (‫ )אחרון‬or as Maphtir on Sabbaths or
Festivals and he is not present they can call up another by name.
5. I f there were no Priest in Synagogue or if he happened to be
there and they did not know it, and they called in his stead an Isiaclite
who went to the Torah and said ‫ ברבו את ה׳ המברך‬but did not say the
benediction ‫ ; אשר בתר בנו‬if the Priest came in or they remembered that
he was there they call up the Priest and he goes to the Torah and he
also says '‫ברכו ובו‬. The Israelite stands there until the Priest and
the Levite have been called up and then he is called up, but ^if he had
already said ‫ ברוך אתה ה׳‬the Priest cannot be called up. This is the
rule also for a Levite who has been called up in the place of the Priest
or vice-versa.
6. I t is a rule not to call up a Priest or Levite (after their turn)
among the fixed number to be called up. I t is not the custom to call
«o
 ‫דיני קריאת חתורה‬
‫אלא לאחרון או למפטיר‪ ,‬ו ב ת ע נ י ת צבור לא יעלה אפילו למפטיר‪ ,‬שהוא‬
‫ממנין הקרואים‬

‫למספד‬ ‫״הישראלים״‬ ‫מנין‬ ‫יספיק‬ ‫שלא‬ ‫כנץ‬ ‫הדחק‪,‬‬ ‫בשעת‬ ‫‪J‬‬

‫ואפילו שני כהנים או שני לוים‪,‬‬ ‫הקרואים‪ ,‬קורץ לכהן או ללוי באמצע‪,‬‬
‫המקריא‪ :‬״יעמוד״—אף על פי שהוא‬ ‫ב ה פ ס ק ישראל ביניהם‪ ,‬ואז אומד‬
‫כהן או לוי‪.‬‬
‫א( חתן‬ ‫חיובם‪:‬‬ ‫סדר‬ ‫וזהו‬ ‫לתורה‪,‬‬ ‫לעלות‬ ‫אלו הס החיובים‬ ‫ח‪.‬‬
‫ביום חופתו ובשבת שלפני חתונתו‪ ,‬ונער שנעשה בר מצות באותו שבוע‪.‬‬
‫ביום הברית‪ .‬נ( בעל היולדת‬ ‫ב( סנדק )האוחז א ת הילד בשעת המילה(‬
‫ב ת ובשבת שהאם הולכת ל ב י ת הכנסת‪ .‬ד( בעל היולדת בן והולכת ל ב י ת‬
‫ז( יארצייט‬ ‫המילה‪.‬‬ ‫הילד ביום‬ ‫ה( יארצייט בו ביום‪ .‬ו( אבי‬ ‫הכנסת‪.‬‬
‫שיהיה לו בשבוע שלאחר שבת‪ .‬ח( םיהל ביום הטילה‪ .‬ט( הסנדק ואחריו‬
‫מי‬ ‫הםנן‪,‬‬ ‫בדעת‬ ‫תלוי‬ ‫שוים‬ ‫חיובים‬ ‫המוהל ב ש ב ת שלפני הטילה‪ .‬שני‬
‫אינו דוחה שום חיוב‪ .‬נוהנין לקרות למי‬ ‫שאינו חבר ב ק ה ל ת בית ה כ נ ס ת‬
‫לקרות‬ ‫וכן נוהנין‬ ‫שבא מן הדרך‪.‬‬ ‫שעתיד ל צ א ת לדרך אחר שבת‪ ,‬או‬
‫לאורח נכבד משום כביד‪ ,‬אבל אין דוחין שום חיוב‪.‬‬

‫לבית‬ ‫כ ך נזדמן‬ ‫ואחר‬ ‫מי שעלה לתורה ב כ י ת ה כ נ ס ת אחר‪,‬‬ ‫ט‪,‬‬

‫אפילו לפרשה שבכר ע ל ה לה‪ ,‬עולה שנית‪,‬‬ ‫גם כן‪,‬‬ ‫כ נ ס ת אחר וקראוהו‬
‫ו מ ב ר ך את הברכות‪.‬‬
‫מן‬ ‫מן האב בין‬ ‫שהם‬ ‫בין‬ ‫זה‪,‬‬ ‫אין קורין שני אחים זה אחר‬ ‫י‪,‬‬
‫ואפילו ה ס‬ ‫זה‪,‬‬ ‫אחר‬ ‫זה‬ ‫אין קורץ‬ ‫האם‪ ,‬וכן ה א ב עם בנו או בן בנו‬
‫אומרים שאינם מקפירין‪ ,‬אכל כשםוציאין ם״ת אחד למפטיר‪ ,‬מותר לקרא‬
‫וככר עלה לא ירד‪,‬‬ ‫ובכל אלו אס קראוהו‬ ‫לאחד אחרון ולשני מפטיר‪,‬‬
‫ובמקום הצורך יש להתיר באלו אפילו ל כ ת ח ל ה לקראם זה אחר זה‪.‬‬

‫״ארבע‬ ‫של‬ ‫אין קורץ לקטן כי אם למפטיר‪ ,‬ואפילו למפטיר‬ ‫יא‪.‬‬

‫פרשיות*‪.‬‬
‫ד״דבריש‬ ‫ד ק משום‬ ‫הוא‬ ‫האסור‬ ‫כי‬ ‫לקרותו‪,‬‬ ‫מותר‬ ‫סומא‬ ‫יב‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

either except as the last (‫ )אהרון‬or as Maphtir. On a public fast day

neither may be called up even as Maphtir for this is one of the obli-
gatory number to be called to the Law.
7. I n cases of emergency, e.g. if the " Israelites" are not
sufficient for the necessary number, a Cohen or a Levite may be called
up in their stead, even two Cohanim or Levitcs provided an Israelite
be called up between each of them and then they are called up by name.
8. The following are entitled to be called to the Torah in the
following order of precedence: (1) A bridcgioom on the day of his
wedding or on the Sabbath before his wedding. (2) A godfather on the
day of the circumcision. (3) The husband of a woman confined with a
daughter and on the Sabbath when his wife goes to Synagogue for pray-
ers after the confinement. (4) The husband of a woman visiting the
Synagogue after being confined with a son. (5) One who has Jahrzeit on
that day. (6) The father of a son on the day of the circumcision.
(7) One who has Jahrzeit in the coming week. (8) The circumciser on
the day of the circumcision. (9) The godfather and then the circum-
ciser on the Sabbath before the circumcision. I f two people have
equal rights to be called up the decision rests with the " Segan." I f
a person be not a member of the Synagogue, he must not take pre-
cedence before any member who has a right to be called up. I t is a
custom to call up one who is starting on a journey after the Sabbath, or
one who has returned from a journey. We also are wont to call up
a respectable stranger for the sake of paying honour to him, but hi
must not infringe on anyone's rights who is entitled to be called up.
9. I f a person has been called up in one Synagogue and came
M) another where he is called up, even to the same section to which he
had already been called, nevertheless he goes up to the Law and says
the benedictions.
10. Two brothers are not called up consecutive^', i t matters not
whether they have the same father or mother. We do not call up
father and son or grandson consecutively, even though they declare
they do not mind this. When a separate Scroll is taken out for the
Maphtir, we may call one (of these relatives) as the last in one Scroll
and the other as Maphtir. I n all these cases i f he had been called up
and had already gone up he should not return. I n cases of necessity
i t may be permitted to deliberately call them up consecutively.
11. A child is not to be called up unless i t be as Maphtir, except
for the "Four Special Sabbaths " (before Passover).
12. A blind man may be called up, for the prohibition to do 80
33
 ‫דיני קריאת התורה‬
‫ש ב כ ת ב אי א ת ה רשאי לאומרם בעל פ ה ‪ /‬ו ע ת ה אין העולה לתורה קורא‬
‫בעצמו כמו שהיה המנהג בימים מקדם‪.‬‬
‫מקומות שהוא‬ ‫כהרבה‬ ‫הטנהנ‬ ‫לתור!‪/‬‬ ‫בשקורין ״בר מצוד‪.‬״‬ ‫ע‪.‬‬
‫בעצמו רץרא הפרשה‪ ,‬א ב ל אם הוא עור אסור לו לקרא בעל פה )הטעם‬
‫כסעיף הקודם(‪.‬‬
‫אלא‬ ‫לעלות לתורה‬ ‫אין קורין‬ ‫ב ת ע נ י ת צבור כשקורין ויחל‪,‬‬ ‫יד‪.‬‬
‫מתענה‪ ,‬או שאין‬ ‫שאינו‬ ‫למי שמתענה‪ ,‬ואם אין כאן כהן אחר אלא זה‬
‫להשלים‪ ,‬קירין לישראל או ללוי במקומו‪ ,‬וטוב שיצא הכהן מבהכ״נ‪.‬‬
‫מי שאביו המיר דתו‪ ,‬אם הוא נדול שכבר הורנל לקרותו בשם‬ ‫טו‪.‬‬
‫אביו‪,‬‬ ‫בשם אבי‬ ‫יקראוהו‬ ‫אביו יקראוהו בשם אביו‪ ,‬ואם לא הורנל אזי‬
‫לנר‬ ‫לקרותו כמו שקודין‬ ‫ויותר נכון‬ ‫ושתוקי קורץ אותו בשם אבי אמו‪,‬‬
‫בן אברהם‪.‬‬
‫הנקרא לעלות לתורה‪ ,‬עולה לבימה בדרך היותר קצרה ממקומו‬ ‫טז‪.‬‬
‫ימין ויורד‬ ‫בדרך‬ ‫עולה‬ ‫שוות‪,‬‬ ‫ואם שתיהן‬ ‫מורד בדרך היותר ארוכה‪,‬‬
‫בדרך שכננדה‪.‬‬

‫ואוחזו כ ך‬ ‫מקום יקרא‪,‬‬ ‫הורה ורואה באיזה‬ ‫הספר‬ ‫פותח את‬ ‫יז‪.‬‬
‫המבורך״‪ ,‬והקהל עונים‬ ‫ה׳‬ ‫את‬ ‫בקול ‪ ,‬ב ר ב ו‬ ‫בשתי ידיו ואומר‬ ‫פתוח‬
‫ברוך ה׳ המבירך‬ ‫הקהל‬ ‫לאחר שענו‬ ‫המבורך לעולם ועד״‪,‬‬ ‫״ברוך ה׳‬
‫ועד ומברך‬ ‫לעילם‬ ‫המבורך‬ ‫לעולם ועד‪ ,‬חוזר העולה ואומר כרוך ה׳‬
‫אשר בחר בנו ו כ ‪ /‬ועונץ הקהל אמן‪ ,‬ומסלק א ת ידו השמאלית ואוחז את‬
‫הס״ת בשעת הקריאה ד ק בימינו‪ .‬כ ש נ ק ר א ה הפרשה יקרא נם הוא בלחש‪,‬‬
‫ומברך‬ ‫בשתי ידיו ונוללו‪,‬‬ ‫התורה‬ ‫ו ל א ח ר הקריאה חוזר ואוחז א ת ספר‬
‫לא יטעו‬ ‫למען‬ ‫ויזהר שלא יביט תוך םה״ת כשמברך‪,‬‬ ‫״אשר נתן לנו״‪,‬‬
‫לחשוב כי ה ב ר כ ו ת כ ת ו ב ו ת בתירה‪ .‬במשך ה ב ר כ ו ת והקריאה צריך לעמוד‬
‫עד‬ ‫וימתין‬ ‫הלש מאד‪,‬‬ ‫זקוף‪ ,‬ואסור לסמוך על שום דבר אלא אם הוא‬
‫שיאמר העולה אחריו א ת הברכות‪ ,‬ואז יורד מן הבימה‪.‬‬
‫המגביה פותח א ת הספר תורה שיהיו שלשה עמודים מן ה כ ת ב‬ ‫יה‪.‬‬
 L A W S A V D CUSTOMS OF I S K A E L

could only refer to "words which are written in the Scroll which must
not be said by heart," but nowadays the one who goes to the Law does
not read as was the custom in olden days.
13. When a Bar Mitzvah is called up, i t is the custom in many
places that he reads the section ; but if he be blind, he is pro-
hibited to recite i t by heart.
14. On a public fast day when ‫( ויהל‬Ex. xxxii. 11) is rear), only
those who fast may be called up. I f there be only one Cohen present
who does not fast at all or who does not complete the fast, then a
Levite or Israelite is called up in his stead, and i t is right for the
Cohen to leave the Synagogue.
15. I f one's father became an apostate, and if he be grown up and
had been accustomed to be called up by his father's name ( N son of N)
he is to be called up in this wise, but if he was not thus accustomed
then he should be called up by his grandfather's name. I f one's
father be unknown he is called up by the name of his mother's father.
I t would, however, be better to call him up as the " Son of Abraham "
just as we call up a proselyte.
16. He who is called up to the Torah, ascends to the Reading
Desk by the nearest way from his seat and ho descends and takes the
longest way back ; if both ways be equal he ascends by the right and
descends in the opposite direction.
17. The Scroll is opened and the Reader finds the place where
he has to read and the one called up takes hold of the handles when it
is thus open and says aloud: ‫ ברכו את ה׳ המביך‬the congregation
respond ‫ ברוך ה׳ המברך לעולם ועד‬and after the congregation has said this,
the one called up repeats i t and continues the benediction ‫אשר בחר בנו‬
and the congregation respond ‫אמן‬. He then removes from the Scroll
his left hand and takes hold of the Scroll with his right hand only
during the reading. He also reads silently the portion and after the
reading, he ag.iin takes hold of the Scroll with both hands and rolls i t
up and says the benediction ‫ אשר נתן לנו‬and whilst saying the bene-
dictions he must not look into the Scroll so that the people should not
be milled and think that they are •written in the Scroll. Whilst
saying the benediction and hearing the reading one must stand erect
and one must not lean on anything unless he be very feeble. One
waits until the person called up next has said the benedictions and then
he descends from the Reading Desk.
18. He who lifts up the Torah opens i t so that three columns of
34
 ‫דיני קריאת התורה‬
‫גלוים‪ ,‬ומראה אותו כשהוא פתוח לימינו ולשמאלו‪ ,‬לפניו ולאחריו‪ ,‬כי מצוה‬
‫ע ל כ ל האנשים לראות א ת ה כ ת ב ‪ ,‬וגוללין א ת הםפר שיהא ה ת פ ר באמצע‪,‬‬
‫ושיהיה העמוד של ת ח ל ת הםפר ל מ ע ל ה מן העמוד השני‪ .‬הםנביה והנולל‬
‫נצרך יאחזו בו ע ל ידי‬ ‫ואם‬ ‫בידיהם‪,‬‬ ‫סה״ת‬ ‫בנויל‬ ‫לאחוז‬ ‫שלא‬ ‫יזהרו‬
‫ה ט ל י ת או ע ל ידי המעיל‪.‬‬

‫דינים השייכים להקורא‪.‬‬ ‫כא‪.‬‬

‫קטן לא יקרא בתורה בצבור‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫אחד‬ ‫ואפילו דבר‬ ‫התורה‪,‬‬ ‫הקורא לא יקרא אלא מ ת ו ך ספר‬ ‫‪4‬‬ ‫ב‬
‫בכל‬ ‫ולא יםמך‬ ‫אסור ל ק ר ו ת מחוצה לו‪ ,‬ובכל ע ת הקריאה יעמוד זקוף‬
‫דבר‪.‬‬
‫וצריך‬ ‫כהברתן‪,‬‬ ‫ולדקדק‬ ‫המלים‬ ‫בחתוך‬ ‫להזהר‬ ‫הקורא צריך‬ ‫נ‪.‬‬
‫אפילו אם הוא‬ ‫לעבור על הפרשה שתים או שלש פעמים קורם שיקרא‪,‬‬
‫קורא מומחה‪.‬‬

‫ומעמידים אחר להקריא לפניו‪,‬‬ ‫בקריאה‬ ‫בקי‬ ‫אס אין הקורא‬ ‫ד‪.‬‬
‫כי תרי קלא לא‬ ‫קולו לצבור‪,‬‬ ‫ישמע‬ ‫בלחש שלא‬ ‫יזהר המקריא לקרא‬
‫משתמעי ולא יצאו הצבור ידי חובתם‪.‬‬
‫אם ט ע ה הקירא באופן שהטעות משנה כונת המלה‪ ,‬אז מחזירין‬ ‫ה‪.‬‬
‫אותו‪ ,‬ואם ט ע ה ב ה ט ע מ ת הננינות אין םחזירין אותו‪ ,‬אס דלנ אפילו ט ל ה‬
‫ולקרות‬ ‫לחזור‬ ‫צריך‬ ‫הקרואים‪,‬‬ ‫א ח ת ואפילו שנודע זה אחר שנמר מנין‬
‫אותו פסוק ועוד שנים עמו‪ ,‬וכל זד‪ .‬ב ש ב ת שחרית‪ ,‬א ב ל ב מ נ ח ה ובב׳ וה׳‬
‫אין חוזרין ל ק י א כשדלנ‪.‬‬
‫אין הקורא רשאי לקרות עד שיכלה אמן מפי הצבור‪.‬‬ ‫ן‪,‬‬
‫יםויס‬ ‫לא‬ ‫הקרואים‪,‬‬ ‫מספר‬ ‫רבות‬ ‫כשמחלקים הפרשיות למען‬ ‫‪4‬‬ ‫ז‬
‫במקום שלא ישאר משס עד הפרשה‪ ,‬דהיינו פתוחה או סתומה‪ ,‬נ׳ פסוקים‬
‫סמוך‬ ‫מני פסוקים‬ ‫בפהות‬ ‫שסיים‬ ‫לאחר‬ ‫כ ב ר בירך‬ ‫ל כ ל הפחות‪ ,‬ואס‬
‫יתחיל‬ ‫רק‬ ‫שלפניו‪,‬‬ ‫להתחיל מפסוק‬ ‫אינו צריך‬ ‫לפרשה‪ ,‬הקורא אחריו‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

the script are visible, and whilst i t is open i t must be shown on his
right and on his left, in front and behind him, for i t is the duty of
everyone to see the script. The Scroll must be rolled up 80 that the
sewing is in the centre. The handle attached to the beginning of the
Scripture must be above the other handle. He who lifts up and he
who rolls up the Scroll must avoid touching the parchment with their
hands and, if necessary, they may touch i t with the Tallis or Mantle.

T H E R U L E S FOR T H E R E A D E R OF T H E T O R A H .

1. A minor must not read the Torah in public.

2. The Reader must only read out of the Scroll, i t is not per-
missible to read a single word from a book. A l l the time he reads he
must stand erect and must not lean on anything.
3. The Reader must take care to pronounce the words correctly
and to join them properly. He must prepare himself by reading the
portion two or three times prior to the public recital, even though he
be an expert.
4. I f the Reader be inexperienced and another person stands near
to read i n advance, the latter must read quietly so that the public do
not hear him, for " t w o voices are not able to be understood" and
the congregation would not perform their duty of hearing the Law.
5. I f the Reader made a mistake in such wise as to alter the
meaning of the word, then he must repeat and correct it, but he need
not do so if he made a mistake in the intonation. I f he skipped a
single word only and if he became aware of this after he had comple-
ted the entire portion, he must repeat and read that verse end the two
following ones. A l l this refers to the Sabbath Morning reading, but
at the Sabbath Afternoon service and on Monday and Thursday he
does not repeat i n case he skipped a single word.
6. The Reader may not begin until he has said ‫אמן‬.
7. When they divide the Portion in order to increase the
number of those to be called up, the Reader must not stop if he doe•
not leave over at least three verses before the end of the portion or
fixed points of conclusion (Pethuca or Sethuma where 6 or ‫ ם‬is printed
in the text). I f the one called up had already said the benediction
after the Reader had concluded, leaving less than three verses before
the next portion, i t is not necessary to commence the reading for the
one called up next from the preceding verse; he commences only
35
 ‫דיני קריאת התורה‬
‫עוד נ׳ פסוקים בפרשה שניה‪ ,‬וינון‬ ‫עמו‬ ‫ויקרא‬ ‫הראשון‬ ‫שפסק‬ ‫ממקום‬
‫להתחיל ולסיים ברבר טוב‪.‬‬
‫צריך לבל העולה לקרות ל כ ל הפחות נ׳ פסוקים‪ ,‬ובשני ובחמישי‬ ‫ח‪,‬‬
‫לקרות לכולם ל ב ל ה פ ח ו ת עשרה פסוקים‪ ,‬ויש‬ ‫צריך‬ ‫וכן ב ש ב ת במנחה‪,‬‬
‫אלא ט׳‬ ‫לא קראו לכולם‬ ‫ובדיעבד אם‬ ‫פסוקים‪,‬‬ ‫ד׳‬ ‫להשלישי‬ ‫לקרות‬
‫יצאו‪ ,‬ובפורים שאין קורץ לכולם אלא מ׳ פסוקים‬ ‫פסוקים שלשה לכל אחד‬
‫זהו משום שהוא נ מ ר הענין‪.‬‬

‫ב ש ב ת שקורץ ב׳ סדרות‪ ,‬יש ל ה ב ר הסדרות עם העולה רביעי‪.‬‬ ‫ט‪.‬‬

‫תוכחות שבפרשת בחקתי ו ב פ ר ש ת כי ת ב א אין מפסיקין ביניהן‪,‬‬ ‫י‪.‬‬

‫וצריך להתחיל פסוק אחד מקידם‪ ,‬אך למען לא יחהיל בפרשה פ ח ו ת מנ׳‬
‫נם כן‬ ‫צריך‬ ‫ולבסוף‬ ‫פסוקים‪ ,‬צריך שיתחיל נ׳ פסוקים קירם התוכחות‪,‬‬
‫אחד אחריהן‪ ,‬אך לא יסיים פחות מג׳ פסוקים‬ ‫לקרות ל כ ל ה פ ח ו ת פסוק‬
‫כ פ ר ש ת כי תשא נוהניי לקרות בקול נמוך מן ״ויתן‬ ‫מן ה ת ח ל ת הפרשה‪,‬‬
‫בקול‬ ‫וכשמתחיל ויהל חוזר וקירא‬ ‫אל משה ככלותו״ עד ״ויחל משה"‪,‬‬
‫נמוך עד‬ ‫בקיל‬ ‫וכשמתחיל ויפן חחר וקירא‬ ‫רם עד ״ויפן וירד משה״‪,‬‬
‫ונם‬ ‫הפרשה‪.‬‬ ‫עד סוף‬ ‫בקול רם‬ ‫וקירא‬ ‫״ומשה יקח א ת האהל״‪ ,‬ותוזר‬
‫ואת‬ ‫נמוך‪,‬‬ ‫בקיל‬ ‫קורין‬ ‫תבא‬ ‫כי‬ ‫ובפרשת‬ ‫התוכחות ש ב פ ר ש ת ב ח ק ת י‬
‫קורין בקיל רם‪ ,‬ואח״כ הפסוק ״והארץ‬ ‫הפסוק ״וזכרתי א ת בריתי יעקב״‬
‫ליראה‬ ‫תבא‬ ‫וכפ׳ כי‬ ‫ת ע ז י ״ נמוך‪ ,‬״ואף נם זאת״ בקול רם עד הסוף‪.‬‬
‫הפסוק בקול רם‪ ,‬ואחר כ ך נמוך עד ״ואין‬ ‫סוף‬ ‫עד‬ ‫הנכבד‬ ‫השם‬ ‫את‬
‫קונה"‪ .‬בפי ב ה ע ל ת ך נוהגין לקרות בקול נמוך מן ״ויהי העס כמתאוננים*‬
‫שיהא עכ״פ‬ ‫צריך‬ ‫נמוך‪,‬‬ ‫בקול‬ ‫מ ה שקורא‬ ‫וכל‬ ‫עד ״והמן כזרע נ ר ‪/‬‬
‫חובת קריאה‪ .‬גם‬ ‫יוצאים ידי‬ ‫אינם‬ ‫לא כן‬ ‫ראם‬ ‫לצבור‪,‬‬ ‫נשמע‬ ‫הקול‬
‫המםעית שבפי ואלה מסעי אץ להפסיק בהם‪.‬‬
‫ביום שמוציאים יותר מם״ת אחר‪ ,‬אם נמצא שהניחו ע ל השלחו‬ ‫יא‪,‬‬
‫יחליפוהו‬ ‫הספר‪.‬‬ ‫את‬ ‫פתחו‬ ‫אם‬ ‫אפילו‬ ‫אחרת‪,‬‬ ‫לקריאה‬ ‫שמוכן‬ ‫הס״ת‬
‫ויקראו ב ס פ ר שהוכן לזה‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

ftom the place where the previous reading concluded and the Header
must read a further three verses of the next section. He must begin
and end with a context dealing with a pleasant subject.
8. I t is necessary to read at least thfee verses to every one
called up. On Monday and Thursday and at Sabbath Afternoon ser-
vice it is necessary to read to all called up at least ten verses in all, and
to the third person at least four verses should be read. But if only
nine verses have been read in all, three to each, this is valid. On
l'urim only nine verses are read in all and this is due to the fact that
the lesson is contained in the nine verses.
9. On Sabbath when two portions are read, the second portion
forms part of the fourth section.
10. The reproof in the portions ‫( בחקתי‬Lev. xxvi. 3ff.)and ‫בי תבוא‬
(Deut. xxvi. I f f . ) must not be interrupted. One should begin from
the preceding part, but so as not •to begin a section with less than
three verses, i t is necessary to begin three verses before the reproof
Ecction and at the conclusion at least one verse after the end of the
reproof section must be read; but he must not conclude with less
than three verses from the beginning of the section. I n the portion's
‫( תשא‬Ex. xxx. 11 ff.)we are accustomed to read in a subdued voice
from ‫( ויתן אל משה ככלתו‬ibid. xxxi. 18) up to ‫( ויהל משה‬ibid, xxxii. 11) and
when he begins ‫ ויהל‬he reads with a loud voice up to ‫( ויפן וירד משה‬ibid.
15) and when he begins ‫ ויפן‬he again reads i n a subdued voice up
to ‫( ומשה יקח את האהל‬ibid, xxxiii. 7) when he reads again in a loud voice
to the end of the portion. Also the reproof in the portions ‫ כחקתי‬and
‫ כי תבוא‬is read in a subdued voice, but the verse ‫וזכרתי את בדיתי יעקב‬
(Lev. xxvi. 42) is read ,in a loud voice and after that the verse ‫והארץ תעזב‬
(ibid. 43) in a subdued voice, but ‫( ואף נם ואת‬Hid. xxvi. 44) in a
loud voice to the end. I n the portion ‫ כי תבוא‬the entire verse ‫ליראה את‬
‫( השם הנכבד‬Deut. xxviii. 5S) is read in a loud voice, thereafter in a
subdued voice up to ‫( ואין קנה‬ibid. 68). I n the portion ‫בהעלתך‬
(Xu. viii. 1 ff.) we are accustomed to read in a subdued voice from ‫ויהי‬
‫( העם כמתאננים‬Hid. x i . 1) up to ‫( והמן כזרע גד‬ibid. 7). Whatever is
read in a subdued voice must at least be audible to the congregation,
otherwise they have not fulfilled their duty of hearing the Law. We
,
must not interrupt the scciion of the' journey ings " in the portion
‫( מסעי‬ibid, xxxiii. I f f ) .
11. When an extra Scroll is taken out, if i t happen that they
put upon the desk the Scioll set for another leading, even if they have
opened the Scroll, they must change i t and read out of the Scroll
ip‫_׳‬cially set
36
 ‫דיני קריאת התורה‬

‫אפ נמצאה טעות בספר תורה‪.‬‬

‫שעל ירו מ ש ת נ ה ה ו ר א ת ה מ ל ה ‪,‬‬ ‫אם נמצא פסול ב ס פ ר תורה‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫מוציאי;‬ ‫לנברא‪,‬‬ ‫נברא‬ ‫בין‬ ‫נמצא‬ ‫צריכין להוציא ספר תורה אחר‪ ,‬אס‬
‫ואלה‬ ‫ספר תורה אחר‪ ,‬ומתחילין ממקום שפסק* ומשלימין מנין הקרואים‪,‬‬
‫שנקראו לסה״ת הפסול‪ ,‬עולין למנין הקרואים‪ ,‬ואם הוא בשבת‪ ,‬אם אפשר‬
‫לקרות בס״ת הב׳ ז' קרואים‪ ,‬יעשו כ!‪.‬‬
‫דעות‬ ‫חילוקי‬ ‫בזה‬ ‫יש‬ ‫הקריאה‪,‬‬ ‫באמצע‬ ‫הפסול‬ ‫נמצא‬ ‫אם‬ ‫ב‪.‬‬
‫אחר‬ ‫וםוציאין ס׳׳ת‬ ‫ומנהגים‪ ,‬ובמקום שאין מ נ ה נ קבוע יש להפסיק מיד‪,‬‬
‫מתחלת‬ ‫באמצע הפסוק‪ ,‬יתחילו‬ ‫הפסיקו‬ ‫ואם‬ ‫שפסקו‪,‬‬ ‫ממקים‬ ‫ומתחילין‬
‫הפסוק ונומרין א ת הפרשה‪ ,‬ו מ ב ר ך ברכה אחרונה‪.‬‬
‫מפטיר של‬ ‫אם נמצא הפסול באמצע קריאת המפטיר‪ ,‬אמ הוא‬ ‫ג‪.‬‬
‫ח ו ב ת היום‪ ,‬כנץ ביום טוב ו ב ש ב ת ראש חדש או שקלים וכדומה‪ ,‬שמוציאין‬
‫בשבת‬ ‫אבל‬ ‫בסעיף הקודם‪,‬‬ ‫שפרש‬ ‫כמו‬ ‫אז דינו‬ ‫ם״ת אחר למפטיר‪,‬‬
‫פשוטה שהטפטיר חוזר וקורא מ ה שקרא השביעי‪ ,‬אין מוציאין ס״ת אחר‪,‬‬
‫אלא נומרין בס״ת זה ואינו מ ב ר ך ברכה אחרונה‪ ,‬ואס נמצא הפסול קודם‬
‫שבידך ברכה ראשונה‪ ,‬אז אין קירין מפטיר בסה״ת‪ ,‬א ל א ה״אחרון״ יאמר‬
‫ה ה פ ט ר ה עם הברכות‪,‬‬
‫אם נמצא פסול וצריך ל ס פ ר‬ ‫אחד‪,‬‬ ‫ביום שמוציאין יותר מם״ת‬ ‫ד‪.‬‬
‫ולא ל ק ר ו ת הפרשה מ ס ״ ת‬ ‫ח ו ר ה אהד‪ ,‬ט ו ב להוציא ס פ ר אחר מן ההיכל‬
‫המוכן לקריאה אחרת‪ ,‬אלא יקרא מ כ ל ס פ ר מ ה שהוא מוכן לו‪.‬‬
‫אפיל‬ ‫נתחלפה‬ ‫או‬ ‫בנון יתר או חסר‬ ‫גמורה‪,‬‬ ‫איזוהי ט ע ו ת‬ ‫ה‪.‬‬
‫כמו תומים תאומים‪ ,‬מגרשיהן‬ ‫הקריאה‪,‬‬ ‫משתנה‬ ‫זה‬ ‫אות א ח ת ועל ידי‬
‫שהקריאה‬ ‫ט ב ל מקום כיון‬ ‫שוה‪,‬‬ ‫שהפירוש הוא‬ ‫ע ל פי‬ ‫ואף‬ ‫מגרשיהם‪,‬‬
‫לקרותו‬ ‫אינה שוה‪ ,‬הוי ט ע ו ת נמורה‪ ,‬וכן עם הטעות היא בענין שיכולים‬
‫כמו שהיה צריך ל ה כ ת ב אלא ש כ ת ב בענין שמשתנה הפירוש על ידי זה‪,‬‬
‫כתוב‬ ‫כמקים רחבו נמצא‬ ‫אם‬ ‫ת ר ו מ ה אמה וחצי רחבו‪,‬‬ ‫בפישת‬ ‫כגון‬
‫מ כ ל מקום כיץ‬ ‫כחולם‪,‬‬ ‫ר ח ב ה בהא‪ ,‬אף על פי שיכולים לקרוא א ת הב׳‬
‫שכאשר שהוא כ ת ו ב הוי טעות שמשתנה הפירוש‪ ,‬הוי נם כן ט ע ו ת נמורה•‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

ERRORS I N T H E SCROLL.
1. I f a defect be found in the Scroll whereby the form of the
word is changed another Scroll must be taken out. I f i t be discovered
between the calling up of two people, the Scroll is exchanged and we
commence where the previous reading concluded and we complete the
number of those to be called up. A l l who had been called up to the
defective Scroll are reckoned among those to be called up. I f i t be
Sabbath and i t be possible to read in the exchanged Scroll seven people
i t should be done.
2. I f the defect be found in the middle of the reading, diverse
opinions and customs obtain. Where there is no fixed custom one
must cease reading forthwith and another Scroll is taken out and we
read where we stopped in the other Scroll. I f this happened in the
middle of a verse, the reading must start from the beginning of that
Verse and we finish the portion and the last benediction is to be said.
3. I f the defect occur in the middle of the reading set for
Maphtir and if this be a special one, e.g., on Holy Days or Sabbath
New Moon or Shekalim, etc., when a special Scroll is taken out for the
Maphtir then the rule is as i n the preceding paragraph, but on an
ordinary Sabbath when the Maphtir is a repetition of that read to the
seventh person we do not take out another Scroll but conclude i n t h t
defective one omitting the last benediction. I f the defect be dis-
covered before the first blessing for the Maphtir section had been said,
then we do not read this section, but the previous person (!‫ )אחיו‬saya
the Haphtora with its benedictions.
4. When we use more than one Scroll, i f a defect be discovered
so that another Scroll must be used, i t is right to take out another one
and not to read the section from the Scroll prepared for another
reading, one should read fiom each Scroll that for which i t is set.
5. What is meant by a serious mistake or defect) If, for
instance, a superfluous or deficient letter or even if a single letter
were changed 60 as to vary the reading, e.g., ‫( תופים‬perfection) and
‫( תאומים‬twins); ‫ מגרשיהן‬and ‫( מגרשיהם‬their suburbs) although in this
latter case the meaning is the same, nevertheless since the
reading is not the same i t is reckoned as a defect. I f the mistake be of
such a nature that i t might be read in the same way as i t would be if
wtitten properly, but i t is so written that the meaning is changed
thereby, e.g., in the portion ‫( תרומה‬Ex. xxv. 1 ff.) ‫( ואמה וחצי וחבו‬ibid.
10) i f in place of ‫ רחבו‬we found ‫ רחבה‬although both words might be
read alike, nevertheless as i t is now written, i t involves a doubt*
i t is reckoned a serious defect which changes the meaning.
37
 ‫דיני קריאת התורה‬
‫שנתקרבו‬ ‫או‬ ‫כשתים‪,‬‬ ‫שנראית‬ ‫נמצא ת י ב ה א ח ת חלוקה עד‬ ‫ו‪.‬‬
‫ת י ב ה יחרה‪ ,‬בין שהיא ת י ב ה זרה‬ ‫שתי תיבות ונראות כ א ח ת ‪ ,‬או שנמצא‬
‫כפולה‪ ,‬וכן אס נמצא‬ ‫בין ש נ כ ת ב ה ת י ב ה א ח ת‬ ‫שאין כאן מקומה כלל‪,‬‬
‫כתומה‪ ,‬אי סתומה במקום‬ ‫פתוחה במקום‬ ‫הפרשיות‪ ,‬כנץ‬ ‫שנוי בצורות‬
‫או כמקום שצריך להיות‬ ‫במקום שאינו צריך‪,‬‬ ‫פתוחה‪ ,‬או ה פ ס ק פרשה‬
‫ה פ ס ק פרשה ואיגו‪ ,‬כ ל אלו פסולים גמורים וצריכים להוציא ס פ ר תורה אחר‪,‬‬

‫הכתיבה‪,‬‬ ‫נמצא שנדבקת אות באות‪ ,‬אם נראה שגדבקה לאהד‬ ‫ז‪.‬‬
‫אבל אם נראה שנדבקה כן בשעת‬ ‫כשר כ ל שלא נשתנה צורת האותיות‪,‬‬
‫כנון נון‬ ‫האות‪,‬‬ ‫שננמרה‬ ‫קידם‬ ‫כתיבה‪ ,‬אזי יש חילוק‪ ,‬שאם נדבקה כן‬
‫אלא שבחול‬ ‫פסול‪,‬‬ ‫וכדומה‪,‬‬ ‫תיו‬ ‫ברנל‬ ‫באמציעיתה‬ ‫שנדבקה‬ ‫פשוטה‬
‫יש‬ ‫האות‪,‬‬ ‫בנמר‬ ‫נעשה‬ ‫א ב ל אם הדבוק‬ ‫להפרידו‪,‬‬ ‫יכולים לגרור שם‬
‫להכשיר ואין צריכים להוציא ס פ ר תורה אחר‪,‬‬

‫הכתיבה‪,‬‬ ‫בין שהיה כן ם ת ח ל ת‬ ‫גמצא אות שהפסידה צורתה‪,‬‬ ‫ח‪.‬‬

‫א ב ל אם גמצא גקב תוך האות‬ ‫בין שגעשה אחר כ ך ע ל ידי נקב‪ ,‬פסול‪,‬‬
‫שהגקב‬ ‫וגיכר‬ ‫גויל‬ ‫מוקפת‬ ‫שאינה‬ ‫אלא‬ ‫בצורתה‬ ‫או מחוץ לאות והיא‬
‫היתד‪ .‬מ ו ק פ ת גויל‪.‬‬ ‫הכתיבה‬ ‫כיון דבשעת‬ ‫נעשה לאחר הכתיבה‪ ,‬כשר‪,‬‬
‫אם קפצה הדיו מאיזו אות ואינה שחורה כראוי‪ ,‬פ ס ו ל ‪.‬‬
‫מראין לתינוק‬ ‫אם יש ס פ ק באיזו אות שמא אין צורתה עליה‪,‬‬ ‫ט‪.‬‬
‫ואס לאו פסול‪,‬‬ ‫כשר‪,‬‬ ‫שאינו לא חכם ולא טפש‪ ,‬אם הוא קורא כראוי‪,‬‬
‫ואם התינוקות מחולקים‪ ,‬הולכין אחר הרוב‪ ,‬ורוקא כשאנו מסופקים‪ ,‬מועיל‬
‫אס אנו‬ ‫אבל‬ ‫בעלמא‪,‬‬ ‫מלהא‬ ‫נלוי‬ ‫רק‬ ‫הד‬ ‫דאז לא‬ ‫משום‬ ‫התינוק‪,‬‬
‫התיו‬ ‫ורגלי‬ ‫רואים שאין האות כ ה ל כ ת ה ‪ ,‬וכן אם גפסקו יודי העין והשין‬
‫אותה‪ ,‬כיון שעיגיגו רואות‬ ‫קורא‬ ‫שהתיגוק‬ ‫פי‬ ‫על‬ ‫אף‬ ‫וכדומה‪ ,‬פסול‪,‬‬
‫שאין האות כתיקוגה‪.‬‬

‫שבין שתי יריעות‪ ,‬אם גשאר הרוב תפור‪,‬‬ ‫אם גקרעה התפירה‬ ‫י‪.‬‬
‫מוציאים ס פ ר תורה אחר‪ ,‬ואם אין ס פ ר תירה אחר‪,‬‬ ‫קורץ בו‪ ,‬ואם לאו‪,‬‬
‫אם הקרע הוא בזה החומש שצריכים לקרות בו‪ ,‬אין קורץ בו אלא אם כן‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

6. I f a single letter be split so as to appear like two, or if two let-

ters be so near each other as to look like one, or if there be a superfluous
word entirely out of place or a reduplication, or i f there be a change in
the form of the separate sections, e.g., a 'C where a '‫ ס‬ought to be or
vice versa, or a division in a portion which is unnecessary or where a
necessary division in the portion is wanting, all these cases constitute
a defect involving the need of using another Scroll.
7. I f one letter be joined to another, if i t be clear that this arose
after the Scroll had been written, i t may be used providing the shape
of the letters be not changed, but if i t arose when i t was being written
then if the letters be joined before they are quite finished, e.g., if ‫ נ‬be
connected with ‫( ת‬thus ‫ )נת‬the Scroll is unfit for use then, but on a
week day one can erase the letter where i t is joined to the next. I f
the letters became joined after they had been written the Scroll may
be used and another Scroll need not be taken out.
8. I f a letter had lost its shape whether at the time when i t was
written or thereafter owing to the presence of an aperture then the
Scroll is unfit for use, but if the aperture be in the middle of the letter or
outside i t so that the shape of the letter remains but i t is not surroun-
tied by parchment and i t is evident that the aperture was made after
the letter had been written then the Scroll is fit for use, because at the
time of writing the letter, i t was surrounded by paichment. I f the ink
had faded from any letter so that i t is not black as is proper, the
Scroll is unfit for use.
9. I f there be any doubt as to whether any letter has its shape,
i t is shown to a child who is neither too clever nor too silly, and if he
read it piopeily the Scroll may be used, othei« ise not. I f several chil-
dren differ, the view of the majority is adopted. I t is only when we
are in doubt that we resort to the child, because then i t is not merely a
declaration of a mere fact for if we see that the letter is not as i t should
be and also if the upper part of ‫ ע‬and tr be missiDg or the lower part
of ‫ ת‬and similar letters the Set oil may not be used, although a child
mi‫״‬ht read the letter. I n this case we see that the letter is not as i t
o
should be.
10. I f the sewing between two skins of parchment of the Scroll
be rent but the greater pait thereof remains intact, we may read
therein, if this be not the case we take out another Scroll, and if there
be not another if the rent be in that book of the Pentateuch which has
to be read, we do not read therein unless thero remain over at least
38
 ‫דיני אשרי ובא לציון‬
‫נשארו ל כ ל ה פ ח ו ת חמש תפירות‪ ,‬א ב ל אם הקרע הוא בחומש אחר‪ ,‬קורץ‬
‫בו‪ ,‬אף על פי שלא נשארו ר ק שתי תפירות‪.‬‬

‫נמצא שעור‪ ,‬או ת ל ב שנמף על אות אי תיבה‪ ,‬אמ הוא בחול‪,‬‬ ‫יא‪.‬‬
‫נראות האותיות‪ ,‬יקראו בו כך‪,‬‬ ‫יסירו‪ ,‬ואם הוא ב ש ב ת או יום מוב‪ ,‬אם‬
‫א ב ל אם מכוסות כ ל כ ך עד שאינן נראות‪ ,‬אם הוא במקום שאין צריכים‬
‫א ב ל אמ הוא במקום שצריכים‬ ‫בברכות‪,‬‬ ‫בו‬ ‫לקרות‬ ‫ל ק ר ו ת שם‪ ,‬יכולים‬
‫ל ק ר ו ת ואסור לקרות אפילו ת י ב ה א ח ת שלא מן ה כ ת ב ‪ ,‬על כן אם אפשר‬
‫שנתיבש היטב ויכפל א ת‬ ‫להסיר א ת השועה או ה ח ל ב כ ל א ח ר יד‪ ,‬דהיינו‬
‫כשםםירים‬ ‫בו‪.‬‬ ‫ואם לאו‪ ,‬אין קורין‬ ‫יעשו כן‪,‬‬ ‫יפל‪,‬‬ ‫ה נ ד ל שעל ידי זה‬
‫והחלב‪ ,‬אם הוא על השם‪ ,‬ישגיחו שלא יבא חס ושלום‬ ‫בחול א ת קשעוה‬
‫ל מ ח י ק ת האותיות אלא יחממו מבחוץ כדי שיפל השעוה או החלב‪.‬‬

‫דיני אשרי ובא לציון עד גמר התפלה‪.‬‬

‫ידיך‪ ,‬ואח״כ אומרים‬ ‫וימין בפסוק פותח א ת‬ ‫אומרים אשרי‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫לםגצח‪ .‬ואלו ימים שא״א אותו‪ :‬ר״ח‪ ,‬ח ג ו כ ה ‪ ,‬פורים קטן כ׳ ימים‪ ,‬פורים‬
‫ובבית האבל‪ ,‬וביומ‬ ‫ע ר ב יו״הכ‪,‬‬ ‫ת ש ע ה באב‪,‬‬ ‫גדול ב׳ ימים‪ ,‬ע ר ב פסח‪,‬‬
‫שא״א לםגצח‪ ,‬א״א אל ארך אפים‪ ,‬ואומרים קדושת ובא לציון עם החרגום‪,‬‬
‫ויכוין בה‪ ,‬והתרגום יאמר בלחש‪ ,‬ויהדר ל א ם ד קדושה זו בצבור‪ .‬ולכן אם‬
‫בא לבי״הכנ בשעה שהצבור אומרימ אותה‪ ,‬יאמר עמהם‪ ,‬וה״ה אם עומד‬
‫קדושה‪ ,‬וישלים אח״כ‬ ‫באשרי והצבור הגיעו לקדושה זאת‪ ,‬ידלג ויאמר‬
‫אומר‬ ‫זאת‪ .‬ואחר וב״לצ״ג‬ ‫מה שדלג‪ ,‬ואץ ל צ א ת מבי״הכנ קודם קדושה‬
‫הש״ץ קדיש ת ת ק ב ל ‪.‬‬

‫ואח״כ אומרים‬ ‫תיקגו‪,‬‬ ‫יהושע‬ ‫אומרים עליגו‪ ,‬ויש לכוין בו‬ ‫ב‪.‬‬
‫אומר הפסוק ה׳ גחגי‬ ‫וכשיצא מבי״הכנםת‪,‬‬ ‫קדיש יתומ ומזמור של יום‪,‬‬
‫ויצא‪ ,‬ואל יהפוך אחוריו אל הקודש‪,‬‬ ‫ארון הקודש‬ ‫ו כ ו ׳ ‪ ,‬ומשתחוה מול‬
‫אסור לרוץ‪ ,‬או לפסוע פסיעה נסה‪,‬‬ ‫הכנסת‪,‬‬ ‫מבית‬ ‫וכשיצא‬ ‫אלא יצדד‪.‬‬
‫א ב ל אם הולך מבי״הכנ לבי׳׳המדר‪ ,‬מצוה לרוץ‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

five complete seams, but if the rent be i n another book we read in the
Scroll, although only two seams remain.
11. I f wax or fat he found upon a letter or word and i t be on a
week-day i t may be removed j but if i t be on Sabbath or Holy Day
and the letters be visible i t may be read, but if the letters are so
thickly covered so as to be invisible then if i t be where the reading does
not occur we may use that Scroll and say the benedictions. I f i t be
where we have to read, and since i t is prohibited to read even a letter
other than from the written text, therefore if i t be possible to remove
the wax or fat there and then, i.e., if i t were so thoroughly dry that by
bending the parchment i t would come off, let this be done otherwise we
do not read therefrom. When they remove the wax or fat on week-
days, i f i t cover the Divine Name care must be taken to avoid erasing
the letters. One should warm the parchment on the reverse side so
that the wax or fat fall off.
R U L E S CONCERNING ‫ ובא לציון‬A N D ‫אשרי‬.
1. We then say ‫( אשרי‬Ps. cxlv.) and pay heed to the verse ‫פותח‬
then we •ay ‫( למנצח‬Ps. xx.) which is omitted on the following days:
New Moon, Chanucah, Minor Purim (two days), Purim and Shushan
Purim, the day before Passover, Fast of Ab, the day before the Day of
Atonement or in the house of a Mourner. When ‫ למנצח‬is omitted we
do not say ‫אל ארך אפים‬. The ‫ קדושה‬of ‫ ו נ א לציון‬with the Targum thereof
is to be said with devotion, but the Targum is said silently. One must
endeavour to say this ‫ קדושה‬with the Congregation and therefore if
one should come into a Synagogue when the Congregation say this
prayer he should join therein. This rule applies if lie happened to
say ‫ אשרי‬and the Congregation were about to say this ‫קדושה‬, he should
skip what he was saying and join them and afterwards he can say
what he has omitted. One must not leave the Synagogue before this
‫ קדושה‬has beeu said. The Reader says full ‫ קדיש‬after this prayer.
2. We then say ‫ עלינו‬with devotion for i t was instituted by
Joshua, thereafter the Mourner's ‫ קדיש‬and the psalm for the day are
recited, and when we leave the Synagogue we say the verse ‫הי נחני וכוי‬
(Ps. v. 8) and we bow towards the A r k and depart, but wc do not
turn our back towards the A r k but we go out sideways. I t is pro-
hibited to run out of the Synagogue or to walk with great strides, bu!«
if one should go from the Synagogue to the House of Study i t is a
duty to hasten one's step.
39
 ‫דיני קדיש יתום‬
‫דיני קדיש יתום‪.‬‬
‫שבקדושת ברבים‪,‬‬ ‫ידוע במדרשים שעל ידי שהבן אומר דבר‬ ‫‪,‬א‬
‫קדיש ו ל ה ת פ ל ל לפני‬ ‫לאמר‬ ‫ולכן נוהנין‬ ‫אמו‪.‬‬ ‫אביו או‬ ‫מזכה בזה א ת‬
‫התיבה‪ ,‬וגם להדר לעלות למפטיר כל י״א חרשים מיום שנקברו אביו או‬
‫לחדש אלול‪ ,‬יאמר קדיש‬ ‫אמי‪ ,‬דהיינו אם גקברו אביו או אמו ביום יו״ר‬
‫ויתפלל לפני התיבה נם ביום ט׳ מנחם אג‪ ,‬ובלילה יפסק‪ .‬ובשנה מעוברת‪,‬‬
‫שילכו כדרכי‬ ‫לבניו‬ ‫יפםיק בליל יו״ד לחודש תמוז‪ ,‬ויש לו לאדם לצוות‬
‫בה בזהירות וזריזות‪,‬‬ ‫לנהוג‬ ‫ההורה‪ ,‬וביחוד יזהירם להחזיק באיזה מצוה‪,‬‬
‫ל ה ת פ ל ל בתמידות‬ ‫יוכלו‬ ‫לא‬ ‫אילי‬ ‫לזבות בזה הוריו‪ ,‬והיא ת ק נ ה טובה‪,‬‬
‫ב ת פ ל ת ע ר ב י ת ‪ .‬וביחור‬ ‫קריש‪ .‬ועכ״פ יזהרו‬ ‫הצבור‪ ,‬או באמירת‬ ‫לפני‬
‫במוצש״ק‪ ,‬כי אז היא ה ע ת שיוכל הבן להציל א ת אביו או אמו מ ת נ ב ו ר ת‬
‫הדינים‪ .‬ומ״מ לא יתפלל‪ ,‬ר ק אם יהיה מרוצה לקהל‪ ,‬ומי שיודע ל ה ת פ ל ל‬
‫ומרוצה לקהל‪ ,‬י ת פ ל ל ויניח הקדיש שיאמר הקטן‪ .‬ומי ש מ ת ה אמו‪ ,‬ואביו‬
‫חי‪ ,‬יאמר קריש יתום לזכות אמו‪ ,‬ואביו אינו יכול למחות‪ .‬אבל מי שאביו‬
‫לפני‬ ‫להתפלל‬ ‫אבל‬ ‫ואמו חיים‪ ,‬לא יאמר קדיש יתום על שאר קרובים‪,‬‬
‫ה ת י ב ה ולאמר הקדישים השייכים להש״ץ‪ ,‬מותר‪.‬‬

‫מנין‬ ‫עושה‬ ‫אפילו‬ ‫לכי״הכנ‪,‬‬ ‫בשבת‬ ‫שהולך‬ ‫בן שבעה גדול‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫מכל‬ ‫לבן שלשים וליאהרצייט‬ ‫ודוחה‬ ‫הקדישיס‪,‬‬ ‫בביתו‪ ,‬מ״מ יש לו כ ל‬
‫כ ל שבעה לבי״הכנ‪ ,‬יש לו ג״כ כ ל‬ ‫שהולך‬ ‫שבעה קטן‪,‬‬ ‫הקדישים‪ ,‬ובן‬
‫שלשים‪ ,‬רק ליא״צ יש לו קדיש אחד‪,‬‬ ‫אפילו גגד בן‬ ‫תמידין‪,‬‬ ‫הקדישיס‬
‫ולענין‬ ‫קטן לגמרי‪,‬‬ ‫נדחה הבן ז׳‬ ‫ואם יש הרבה יא״צ נ נ ד כ ל הקדישים‪,‬‬
‫לתישב‪ ,‬ולענין קדיש לא אמרינן‬ ‫אין חלוק כץ אורח‬ ‫קדיש תוך שבעה‪,‬‬
‫מ ק צ ת היום ככולו‪ ,‬ואף ביום השביעי למנחה‪ ,‬יש לו דין בן שבעה‪.‬‬
‫הרגל‪ ,‬מ״מ כ ל‬ ‫ממנו אבילות של שבעה מ ח מ ת‬ ‫אמ נ ת ב ט ל ה‬ ‫‪.‬ג‬
‫כיון‬ ‫שבעה‪ ,‬אך‬ ‫בן‬ ‫הראשונים מיום הקבורה‪ ,‬יש לו דין‬ ‫ש ב ע ת הימים‬
‫וכן אם מ ת אביו כרגל‪ ,‬יש לו‬ ‫שהולך לבי״הבנ יש לו דין בן ז׳ ק ק ‪.‬‬
‫שנוהנ אבילות‪ ,‬מ״מ אין‬ ‫אף‬ ‫ד ן בן ז׳ קטן לענין קדיש‪ ,‬ואחר הרנל‪,‬‬
 L A W S AJS'D C U S T O M S O F ISRAEL

T H E R U L E S AS TO T H E MOURNER'S K A D D I S H .
1. According to the Midrashim one's father and mother reap
merit if their sons say prayers or Kaddish in public, therefore it is the
custom to do this and to endeavour to be called up Maphtir during the
entire eleven months from the day of the burial of father or mother.
Thus if this took place on the 10th of Ellul, Kaddish and public pray•
era should be recited by the mourner until and including the 9th of Ab
and at night he ceases to do this. In a leap year he ceases to say
Kaddish at the evening of the 10th of Tamuz. A man should charge
his sons to walk in the ways of the Torah, and especially should he urge
them to cleave to this or that precept to do it faithfully and zealously
and thereby to bring merit to his parents. This is a good rule.
If perchance they are unable to pray regularly in public or to say
Kaddish, at all events let them be careful to say the Evening Service
especially at the termination of Sabbath, for this is a propitious time
to pray for Divine Grace. Of course one must not say prayers in
public unless one be acceptable to the Congregation and such a person
who knows how to say the prayers should do so and let a child (who
is a mourner also) say the Kaddish. If one's mother died, but the
father be alive, then he should say Kaddish in memory of his mother
and his father must not ohji-ct. Hut if both bis parents be alive, he
must not say the Mourner's Kaddish in memory of other !elatives, but
to read Service and to say the various forms of Kaddish in the Service
is permitted.
2. An adult in the first seven days of mourning (‫ )שבעה‬who goes
to Synagogue on Sabbath, even if he had a proper Service in his own
house, is nevertheless entitled to all the KaddSshim and takes pre-
cedeuce in this matter before one in the first SO days of mourning as
well as before one who has Jahrzeit. A child, in the fust seven
days of mourning, who goes daily to the Synagogue, is also entitled to
all the Kaddeshim even though one in the ta‫־‬st 30 days of mourning be
present. But one who has Jahrzeit must have one Kaddish. If there
be several people who have Jahrzeit they have all the Kaddlshim and
the child is debarred. As regards Kaddish in the first seven days of
mourning there is no difference between a sti anger or a member. We
do not apply the rule "part of the day equals the entire day" with
reference to Kaddish, so that even on the seventh day at the afternoon
service the rule for one in the first seven days of mourning applies.
3. If one's mourning of the ‫ שבעיה‬be annulled owing to a festival,
nevertheless during all the first seven days after the day of burial the
rules of a child keeping ‫ שבעה‬apply to him, e.g., when he goes to the
Synagogue. Likewise if his father died on a festival, the inles of a
child keeping ‫ שבעה‬apply' to him with reference to Kaddi6h, and after
the festival, even when he keeps the mourning, he h-8 not nevertheless
40
 ‫דיני תושב ואורח לענין קדיש‬
‫הימים הראשונימ מיום הקבורה‪,‬‬ ‫רק שבעת‬ ‫לו דין שבעה לענין קדיש‪,‬‬
‫אביו או‬ ‫וכן מי שלא שמע ש מ ת‬ ‫דין בן שלשים‪.‬‬ ‫אין לו ר ק‬ ‫ואח״ב‬
‫אמו‪ ,‬ר ק אחר כ מ ה ימים‪ ,‬אף שהוא נוהג אבילות‪ ,‬אין לו דין בן ז׳ ר ק‬
‫ו׳ ימים הראשונים‪.‬‬

‫ר ק אם יש בן ז׳ גדול‬ ‫בן ז׳ קטן ובן ז׳ גדול‪ ,‬שניהם שוים‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬

‫ובן ז׳ קטן ונם יאהרצייט‪ .,‬ויש נ׳ קרישים‪ ,‬אין היא״צ אומר כלום‪ ,‬ואומר‬
‫דהנרול אומר להקטן‪.‬‬ ‫אחד‪,‬‬ ‫קדיש‬ ‫והקטן‪,‬‬ ‫ב׳ קרישים‪,‬‬ ‫הבן ז׳ נדול‬
‫מהיא״צ‪.‬‬ ‫הקדיש השני לא מ ט ך קא שקילנא אלא‬

‫יא״צ או בן שלשים דוחה לאבלים בני י״א חדש‪ ,‬מ כ ל הקדישים‬ ‫ה‪.‬‬
‫חיוב‪ ,‬שאימרים תמיד‪ ,‬ואס יש בן שלשים ויאהרצייט‪ ,‬יש ליאהרצייט‬ ‫של‬
‫כ מ ה יא״צ ננד כל‬ ‫יש‬ ‫ואם‬ ‫של יום זה‪,‬‬ ‫התפילות‬ ‫אחד בכל‬ ‫קדיש‬
‫הקדישים‪ ,‬נדחה הבן שלשים לנמרי‪ .‬ויש לנהונ שקדיש דרבנן ונמ הקדיש‬
‫לשאר‬ ‫ושאר הקדישים‬ ‫לבן שלשים‬ ‫או‬ ‫להיא״צ‬ ‫יהיה‬ ‫עלינו‬ ‫שלאחר‬
‫האבלים אם •שנם כמנין הקדישים‪.‬‬

‫שבעה‪ ,‬או של שלשים‪,‬‬ ‫כנון של‬ ‫שוים‪,‬‬ ‫אבלים‬ ‫שני‬ ‫אם יש‬ ‫‪4‬‬ ‫ו‬
‫או י״א הדש‪ ,‬או יא״צ‪ ,‬יטילו נורל ביניהם‪ ,‬ומי שזכה בקדיש של ערביח‪,‬‬
‫השלישי יטילו גורל‪.‬‬ ‫השגי קריש בשחרית בלא גורל‪ ,‬ועל הקדיש‬ ‫יאמר‬
‫בגורל‬ ‫אם יש הרבה מםילין גורל‪ ,‬מי שאמר קדיש אחד‪ ,‬לא יוטל‬ ‫וכן‬
‫עד שיאמרו שאר אבלים ג״כ כ״א קדיש אחד‪.‬‬

‫דיני תושב ואורח לענין קדיש‪.‬‬

‫ה כ ג ס ת אע״פי שאיגו דר כאן‪,‬‬ ‫מי שיש לו מקום קבוע בבית‬ ‫א‪.‬‬
‫או מי שהוא דד כאן ו מ ת פ ל ל תמיד בבי״הכג אף שאין לו מקום קבוע‪,‬‬
‫אין בו אחד מאלו‪ ,‬יש לו‬ ‫א ב ל אם‬ ‫קדיש‪,‬‬ ‫המה גקראיס תושבים לדין‬
‫בבית הכגםת‬ ‫תמיד‬ ‫מתפלל‬ ‫שהוא‬ ‫רק‬ ‫דר כאן‪,‬‬ ‫דין אורח‪ .‬ואם הוא‬
‫דגרע מהאורח‪,‬‬ ‫שבעה‪,‬‬ ‫תוך‬ ‫ואפילו הוא‬ ‫הוא נדח לגמרי‪,‬‬ ‫אז‬ ‫אחר‪,‬‬
‫אורח אין לו מקום אחר‪ ,‬וזה יש לו‪.‬‬ ‫כי‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

with reference to Kaddish the right of one keeping ‫שבעה‬, except for
the first seven days from the day of burial. Thereafter he only baa
the rights of one in the first thirty days of mourning. Likewise if one
only hear of the demise of his father or mother after many days,
although he keeps the customs of mourning, he only has the rights of
a person keeping ‫ שבעה‬during the first seven days (of his mourning).
4. A child and an adult keeping ‫ שבעה‬have the same privileges.
If there be an adult and a child keeping ‫ שבעה‬and also one who has
Jahrzeit, and Kaddish ha« to be said three times, then the Jahrzeit
does not say Kaddish and the adult keeping ‫ שבעה‬says Kaddish twice
and the child says i t once; for the adult says to the child, I have
not taken the Kaddish from thee but from the Jahrzeit.
5. A Jahrzeit or one in the first thirty days of mourning must
take precedence before mourners who are keeping the year of mourning
with reference to all occasions for saying the obligatory Kaddish, for
these latter mourners say the Kaddish constantly. I f there be a
person i n the first thirty days of mourning and a Jahrzeit, the latter
says one Kaddish at each service on that day. I f there be several
persons who have Jahrzeit corresponding to the number of Kadd&him,
the one observing the first thirty days of mourning is debarred from
saying Kaddish (that day). I n some Synagogues the rule obtains
whereby the Kaddish de Kabbanan and the Kaddish after ‫ עלינו‬are
allotted to the Jahrze't or to the one in the first thirty days of mour-
ning and the other Kaddeshim are distributed among the other
mourners if their numbers correspond respectively, (e.g., three mourners
to say three KaddSshim).
6. I f there be two mourners with equal rights, e.g., both in the
‫ שבעה‬or both mourners during the rest of the year, or both having
Jahrzeit, then they cast lots for saying Kaddish. The one who is
privileged to say the Kaddish at the Evening Service does not Bay i t
next morning, when i t is said by the other mourner without casting
lots. But for the third Kaddish (at the Afternoon Service) they cast
lots, so also if there be many mourners. The one who says one
Kaddish does not participate in the casting of lots until each mourner
has said a Kaddish also.
T H E R U L E S OF K A D D I S H W I T H REFERENCE TO A M E M B E R
A N D A STRANGER.
J. I f a person have a seat in a Synagogue even though he does
not dwell in its neighbourhood, or if a person dwelt in its neighbour-
hood and constantly prays in the Synagogue without renting a
seat, they are reckoned as members with reference to Kaddish. But
if neither of these be present, then everyone else is considered to be a
stranger, e.g., if he dwelt in the neighbourhood, but always prayed in
another Synagogue, then he is to be debarred from saying Kaddish even
though he be in the ‫שבעה‬, for he is accounted as being inferior to a
stranger because the latter has no other Synagogue, whereas he has
41
 ‫דעי תושב ואורח‬
‫בן‬ ‫תושב‬ ‫לגמרי‪.‬‬ ‫האורח‬ ‫נדחה‬ ‫יא״צ‪,‬‬ ‫ואורח‬ ‫תושב יא״*‬ ‫ב‪.‬‬
‫יש‬ ‫בן י״א חדש ואורח יא״צ‪ ,‬יש להאורח קדיש אחר‪ ,‬ואס‬ ‫שלשים או‬
‫אחד‪,‬‬ ‫קדיש‬ ‫האורח‬ ‫יאמר‬ ‫תושב יא״צ ותושב בן שלשים ואורח יא״צ‪,‬‬
‫לאו‬ ‫האורח‪,‬‬ ‫יאמר‬ ‫כי‬ ‫לדחות היא״צ אירח‪,‬‬ ‫היא״צ תושב‬ ‫ואינו יכול‬
‫א׳‪,‬‬ ‫קדיש‬ ‫יא״צ‬ ‫מרידך קא שקילנא אלא מבן שלשים‪ ,‬ויאמר התישב‬
‫והאורח קריש כ ׳ ‪ ,‬והבן שלשים קדיש ג ׳ ‪.‬‬

‫בכל‬ ‫ויחלקו‬ ‫שלשים שווין‪,‬‬ ‫בן‬ ‫ואורח‬ ‫חדש‬ ‫תושב בן י*א‬ ‫ג‪,‬‬
‫התושב ב'‬ ‫שלשים‪ ,‬יאמר‬ ‫בן‬ ‫ואורח‬ ‫יא״צ‬ ‫תושב‬ ‫בקדישים‪.‬‬ ‫התפלה‬
‫ואורח בן י״א חדש‪ ,‬יש לו קריש א׳ בין התושבים‬ ‫קרישים‪ ,‬והאורח א ׳ ‪,‬‬
‫כדי‬ ‫אזי‪,‬‬ ‫שוים‪,‬‬ ‫אכלים‬ ‫אס הם ג״כ רק בגי י״א חרש‪ ,‬וכשיש ה ר ב ה‬
‫ביחד‪.‬‬ ‫שאומרים בולם‬ ‫מקומות‬ ‫בבמה‬ ‫גהגו‬ ‫שלא יבואו לידי מריבות‪,‬‬
‫קדיש‬ ‫ומחויב לאמר‬ ‫ראוי‬ ‫רשעים‪,‬‬ ‫באמו שהיו‬ ‫באביו או‬ ‫ומי שיודע‬
‫אחריהם י״ ב חדשים‪.‬‬

‫שלשים‪,‬‬ ‫או‬ ‫ז׳‪,‬‬ ‫כגון בן‬ ‫מי שיש לו זכות בקדישים יותר‪,‬‬ ‫ר‪.‬‬
‫שווים‪,‬‬ ‫שגיהם‬ ‫ואס‬ ‫שיתפלל‬ ‫התפלת‬ ‫לו זבות לעגין‬ ‫יא״צ‪ ,‬יש‬ ‫או‬
‫ביגיהם‪,‬‬ ‫גורל‬ ‫יטילו‬ ‫לקהל‪,‬‬ ‫מרוצים‬ ‫ושניהם‬ ‫ושגיהס יכולין ל ה ת פ ל ל ‪,‬‬
‫לציץ‬ ‫ובא‬ ‫אשרי‬ ‫והשני י ת פ ל ל‬ ‫ובא לציון‪,‬‬ ‫אשרי‬ ‫שאחד י ת פ ל ל עד‬
‫זה‬ ‫הפסיד זכותו בקדישיס‬ ‫לא‬ ‫מ״מ‬ ‫יכול‪,‬‬ ‫ואס אחד יכול‪ ,‬והשני איגו‬
‫וזה‬ ‫יגול‬ ‫כזה‬ ‫הוי‬ ‫מרוצה‪,‬‬ ‫אינו‬ ‫והשני‬ ‫ואם אחר מרוצה‪,‬‬ ‫שהתפלל‪.‬‬
‫אינו יכיל‪.‬‬

‫יו׳יט‪ ,‬אך‬ ‫ב ש ב ת או‬ ‫נ‪-‬הגין שאין א ב ל מ ת פ ל ל לפני הצביר‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬

‫טוב לפני הצבור‪,‬‬ ‫ויום‬ ‫בשבת‬ ‫אם קידם האבלות היה ד ר נ ו ל ה ת פ ל ל‬
‫גם בזמז האבלות יתפלל‪.‬‬

‫שהוא א ב ל או יאהרצייט על אביו ונם על אמו‪ ,‬מ כ ל מקום‬ ‫מי‬ ‫ן‪.‬‬

‫משום‬ ‫יאהרצייט‪,‬‬ ‫או‬ ‫משאר אבל‬ ‫אין לו זבות יותר ב ה פ ל ו ת וקדישים‬
‫דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. A member who has Jahrzeit entirely debars a stranger who

also has Jahrzeit from saying Kaddish. A member who observes
the first thirty days of mourning or the rest of the year of mourning
yields one Kaddish to a stranger who has Jahrzeit. I f there be a
member having Jahrzeit and a member in the first thirty days of mour-
ning and a stranger having Jahrzeit, then the 1 ait-named has one
Kaddish, but the member who has Jahrzeit cannot deprive the stranger
who has Jahrzeit of his Kaddish, for the latter can say, I have not
deprived thee but only the one keeping the thirty days of mourning.
The member with Jahrzeit says the first Kaddish, the stranger says the
second Kaddish and the one in the thirty days says the third Kaddish.

3. A member in the rest of the year of mourning and a stranger

in the first thirty days have equal rights and they share at each
Service the Kaddeshim. I n the case of a member having Jahrzeit and
a stranger i n the first thirty days, the former says Kaddish twice and
the latter says i t once. A stranger in the rest of his year of mourning
is entitled to one Kaddish among the members if they also be in the
rest of their year of mourning. I f there be many mourners with equal
rights the rule obtains in some places, so as to avoid strife, to let the;n
all say Kaddish together. I f one knew that his father and moiher
were evildoers, i t is proper then to say Kaddish for twelve months.

4. I f one have 6pecial rights in the matter of saying Kaddish, e.g.

one in the ‫ שבעה‬or in the first thirty days of mourning or a Jahrzeit,
he also enjoys the privilege of officiating. I f two have equal rights
and are both able to officiate and are both acceptable to the Congrega-
tion, then they cast lots for one to officiate up to ‫ אשרי ובא לציון‬and the
other one continues from ‫אשרי ובא לציון‬. I f only one of them be able to
officiate, he still retains his rights as to Kaddish. I f only one be
acceptable to the Congregation then the rule in the preceding sentence
obtains.

3. On Sabbath and Festivals a mourner does not officiate, but if

he had been accustomed to do so on Sabbaths and Festivals before
he became a mourner, then he may do so in spite of being in mourning.
6. I f one be a mourner or have Jahrzeit for one's father as well
as for one's mother, he does not enjoy any rights above those of any
other mourner or Jahrzeit with reference to officiating or Kaddish,
because in both instances the memorial is the same.
42
 ‫יאהרצייט‬ ‫דיני‬

‫דיני יאהרצייט‪.‬‬
‫ולערב‬ ‫מצוה ל ה ת ע נ ו ת בכלי שנה יוס שמתו בו אביו או אמו‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫יאמר עננו‪ ,‬כמו ב ת ע נ י ת יחיד‪ ,‬ואס ה ת ע נ ה פעם א ח ת‬ ‫המנחה‪,‬‬ ‫כתפלת‬
‫היא״צ‪,‬‬ ‫וצריך ל ה ת ע נ ו ת לעולם ביום‬ ‫אז נעשה עליו כנדר‪,‬‬ ‫תנאי‬ ‫בלא‬
‫ואם אינו יכול להתענות‪ ,‬יתיר נדרו‪ .‬ואס אמר בפירוש שאינו מ ק ב ל עליו‬
‫יתעורר‬ ‫הפחות‬ ‫להתענות‪ ,‬ל כ ל‬ ‫בנדר‪ ,‬אין צריך התרה‪ .‬ואס אינו יכול‬
‫ויפשפש במעשיו‪ ,‬ויתחרט על חטאיו‪.‬‬ ‫לתשובה‪,‬‬

‫נוהנין להדליק נר יא״צ בערב‪ ,‬בכניסת יום היא׳׳צ ואם ח ל היא״צ‬ ‫ב‪,‬‬
‫בשבת‪ ,‬ושכח להדליק נר יא״צ מבעוד יום‪ ,‬יוכל לצוזת לעכ׳׳וס להדליק בין‬
‫אפור‬ ‫וביו״ט‬ ‫ע״י עכ״וס‪,‬‬ ‫אין להדליק אפילו‬ ‫בשבת‪,‬‬ ‫אבל‬ ‫השמשות‪,‬‬
‫בבי״המד‪,‬‬ ‫נר היא״צ‬ ‫נר היא״צ‪ ,‬ויהדר תמיד להדליק‬ ‫לישראל להדליק‬
‫לו יא׳׳צ ביום אחד ע ל שני‬ ‫כדי שיתפללו וילמדו לפני הנר‪ ,‬ומי שיש‬
‫מתים‪ ,‬יוכל להדליק ולצאת בנר אחד‪.‬‬

‫ראשונה‪,‬‬ ‫בשנה‬ ‫ואפילו‬ ‫המיתה‪,‬‬ ‫יום‬ ‫יום היא״צ היא ת מ י ד‬ ‫נ‪.‬‬

‫יום‪,‬‬ ‫עדיין היה‬ ‫אם‬ ‫מנחה‪,‬‬ ‫לאחר שהתפלל‬ ‫היום‪,‬‬ ‫ואפילו מ ת בסוף‬
‫נקבע זה היום ליא״צ‪ ,‬אבן אס נמשך הקבורה מ ה מ י ת ה נ׳ ימים או יותר‪,‬‬
‫׳‬ ‫המיתה‬ ‫ביום‬ ‫הקבירה‪ ,‬ואח״כ תמיד‬ ‫ביום‬ ‫היא״צ‬ ‫ראשינה‬ ‫ינהוג שנה‬
‫ינהונ בשנה מ ע ו ב ר ת שני‬ ‫פשוטה‪,‬‬ ‫מ ת בשנה‬ ‫ואס מ ת בתדש אדר‪ ,‬אם‬
‫ישיג‬ ‫אך לא‬ ‫יא״צ‪ ,‬באדר ראשון באותו יום‪ ,‬ונס באדר שני באותו יום‪,‬‬
‫האדר ש מ ת בו‪,‬‬ ‫נ ב ו ל אחרים בקרישים‪ ,‬ואס מ ת בשנה מעוברת‪ ,‬אזי בזה‬
‫החדש‪,‬‬ ‫בזה האדר יגהוג היא׳׳צ‪ ,‬ולעולם מונין היום של יא״צ ר ק לימי‬
‫שנה‪,‬‬ ‫בכל‬ ‫אינם שוים‬ ‫חדשיהם‬ ‫ראשי‬ ‫שקביעות‬ ‫וטבת‪,‬‬ ‫ובחדשי כסליו‬
‫ולפעמים ה מ ה שני ימים ראש חודש‪ ,‬ולפעמים אינם ר ק יום אחד‪ ,‬אם מ ת‬
‫הראשונה של‬ ‫בשנה‬ ‫אם‬ ‫חרש‪ ,‬אז‬ ‫של ראש‬ ‫אביו או אמו ביום ראשון‬
‫נ ק ב ע היא״צ ליום ראש חרש‪ ,‬ובין‬ ‫היא״צ‪ .‬הי׳ ג״כ שני ימים ראש חדש‪,‬‬
‫חרש‪ ,‬גוהג‬ ‫ראש‬ ‫אחר‬ ‫יום‬ ‫כשיחי'‬ ‫ובין‬ ‫כשיהיה שיי ימים ראש הדש‪,‬‬
‫היא״צ הוא‬ ‫חדש‪,‬‬ ‫ימים ראש‬ ‫היא״צ ביום ראש חדש‪ ,‬היינו כשיהי׳ שגי‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

THE R U L E S CONCERNING JAHRZEIT.

1. I t is a duty to fast every year on the day when one's father
or mother died. I n the Afternoon Service of the anniversary he say•
‫ עננו‬as on a private fast day. I f he fasted once without making any
reservation then he must consider this fast as though he had vowed to
keep i t and he must always fast on the anniversary. I f he be unable
he must have his vow annulled. I f he distincly declare that he does
not accept the fast as a vow, annulment is unnecessary. I f he can-
not fast, he should strive at least to repent and should carefully
examine his actions and regret his sins.
2. I t is the custom to kindle a lamp for Jarhzeit on the eve of
the anniversary and if this should fall on Sabbath and he forgot to
kindle i t whilst i t was yet day, then he can request a non-Jew to
kindle same before night. On Sabbath i t may not be kindled even by
a non-Jew. On a Festival a Jew may not kindle same. One must be
particular i n always having this lamp kindled i n the House of Study
so that people may pray and learn by its light. I f we have the
anniversary on one day for two dead relatives, one lamp suffices in
this case.
3. The anniversary is always the day of death, even i n the first
year. I f the death took place at the close of the day, aftet* Mincha
had been said, but i f i t be still day than that day is fixed as the
Jahrzeit. I f three days or more have elapsed between death and
burial, the first Jahrzeit is observed on the anniversay of the burial
and i n subsequent years on the anniversary of the death. I f one died
in Adar in an ordinary year, two Jahrzeits are observed i n a leap
year, on the particular date i n the first Adar and on the same date in
the second Adar, but the one keeping Jahrzeit may not bar other
mourners or a Jahrzeit from saying Kaddish. I f the death took place
in a leap year, then in that particular month in which death took place
the Jahrzeit is observed. The day of Jahrzeit is always reckoned
according to the date of the Hebrew month. The months of Marchesh-
van, Kislev and Adar sometimes have the last day of their respective
months counted as New Moon, so that sometimes the following months
have one day New Moon and sometimes two days. I f one's father or
mother died on the fir t day of the New Moon, i f in the next year
when the Jahrzeit is observed there are also two days of the New
Moon, the Jahrzeit is observed on the first day of the New M‫^׳‬on.
Thereafter whether there be two days of the New Moon or one day,
the Jahrzeit is observed on the New Moon, that is to say, where there
are two days of the New Moon, the Jahrzeit is kept on the first day
43
 ‫דיני למוד התורה‬

‫יום‪,‬‬ ‫באותו‬ ‫היא״צ הוא‬ ‫של ראש חדש‪ ,‬וכשיהי׳ ד״ח יום א'‪,‬‬ ‫א׳‬ ‫ביום‬
‫באותה שנה‬ ‫אז‬ ‫יום א ' ‪,‬‬ ‫ר״ח‬ ‫א ב ל אם בשנה ראשונה של היא״צ הוא‬
‫של ד״ח‪ ,‬ובשנה שיהי׳‬ ‫ראשון‬ ‫שיהי׳ ר״ח שני ימים‪ ,‬ינהוג היא״* ביום‬
‫וביום‬ ‫ער״ח‪,‬‬ ‫ר״ח יום אחד‪ ,‬ינהינ היא״צ ביום כ״מ לחדש שלפניו‪ ,‬היינו‬
‫י ת פ ל ל ויאמר קדיש‪ ,‬ר ק לא ישיג‬ ‫ראש חדש אם אין שם חיובים אחרים‪,‬‬
‫נ ט ל אחרים‪.‬‬
‫בימים שאין אומרים ‪ anp‬תחנון‪ ,‬אין מתענין בהם ת ע נ י ת יא״צ‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫החתן‬ ‫או‬ ‫וביום מילה‪ ,‬האב והסנדק והמהל‪ ,‬או בפדיון הבן‪ ,‬ה א ב והבחן‪,‬‬
‫א ב ל בסעודת‬ ‫ת ע נ י ת יא״צ‪,‬‬ ‫מתענין‬ ‫כ ל אלו אין‬ ‫ה מ ש ת ה שלו‪,‬‬ ‫בז׳ ימי‬
‫אין‬ ‫ובלילה‪ ,‬אשר ל מ ח ר יהי' לו היא״צ‪,‬‬ ‫סיום אסור לאכול ביום היא״צ‪,‬‬
‫בסעודת‬ ‫אבל‬ ‫וכלה‪,‬‬ ‫חתן‬ ‫לו לאכול בסעודת החתונה‪ ,‬שיש שם מזמוטי‬
‫ברית מילה‪ ,‬ופדיון הבן‪ ,‬וסיומ מ ס כ ת ‪ ,‬מותר‪.‬‬
‫מי שאינו יודע יום מ י ת ת אביו או אמו יברור לו יום א׳ בשנה‬ ‫ה‪.‬‬
‫לו יא״צ>‬ ‫שהי׳‬ ‫לנהונ היא״צ‪ ,‬א ב ל לא ישיג נבול אחרים בקדישים‪ ,‬ומי‬
‫יאמר קדיש ב ת פ ל ת ע ר ב י ת‬ ‫ולא אמר קדיש באותו יום‪ ,‬מפני איזה סבה‪,‬‬
‫שלאחר היא״צ‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫אם אין בבית ה כ נ ס ת א ב ל ע ל אביו ואמו יאמר אותו קדיש ם‬ ‫ן‪.‬‬
‫שאין לו א ב ואם בעד כ ל מ ת י ישראל‪ .‬ויש מקומות שגהגו ששאר קרוכ־ם‬
‫אומרים קדיש בשביל קרוביהם כשאין אבלים ע ל אביהם ואמם‪ ,‬וגס כשיש‬
‫אבלים ע ל אביהם ואמם אס יש מי שרוצה לומר קדיש אחר בגו או בתו‬
‫שמתו בלי בגים‪ ,‬יגיחו לו האבלים לומר קדיש אחד לאחר שהם אמרו כ ל‬
‫אומרים קדיש אפילו כמקום‬ ‫אחד‪ ,‬ויש מקומות שנהגו שעל שאר קרובים‬
‫שאין אומרים כ ל‬ ‫אלא שעושים פשרה ביניהם‪,‬‬ ‫שיש אבלים ע ל א ב ואם‪,‬‬
‫אחר המנהג‪,‬‬ ‫זה‬ ‫בכל‬ ‫והולכים‬ ‫האבלים ע ל אב ואם‪,‬‬ ‫כ ך קרישים כמו‬
‫ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר‪.‬‬
‫ה ב ת אין לה לומר קדיש ב כ י ת הכנסת‪.‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫דיני למוד התורה וקדושת ספרים הקדושים‪.‬‬
‫כ ל א״ש ישראל חייב ל ק ט ע לו זמן ביום ובלילה ללמוד תורה‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISEAEL

of the New Moon, hut if the New Moon be only one day the anniversary
is on that day. I f at the A•*! anniversary the New Moon be only one
day, then i n any year thereafter when there are two days New M •on
(of the month i n question) the anniversary is observed on the first day
of the New Moon, and in any year when the New Moon is only one
day the anniversary is observed on the 29th day of the preceding
month, i.e., the day before the New Moon. On the New Moon if
there he no other people entitled to Kaddish, the one who kept the
Jahrzeit on the preceding day may officiate and say Kaddish, but he
must not infringe upon the rights of others.
4. One who has Jahrzeit does not fast on the anniversary if i t
fall on any day when ‫ החנון‬is omitted. On a day when a circumcision
takes place the following persons may not observe thereon the Jahr-
zeit fast: the father of the child circumcised, the godfather, the
operator; likewise on the day when the first bora son is redeemed
neither the father nor the Priest concerned observe the Jahrzeit fast,
The bridegroom during his week of marriage festivities does not keep
the Jahrzeit fast. A person who has Jahrzeit may not partake of the
repast held in connection with the conclusion of the reading of a Tal-
niudic tractate. On the eve of one's Jahrzeit ho must not eat at a
bridal banquet because the wedding musicians are playing, but he may
eat at a feast in connection w i t h : (1) a circumcision or (2) a redemp-
tion of a first-born son or (3) the conclusion of the reading of a
a Talmudic tractate.
5. I f one be unaware of the day of his father's or mother's death,
he should select a certain day to keep thereon the anniversary ; but he
must not encroach upon the rights of otheis with regard toKaddish. I f
one had Jahrzeit but failed to say Kaddish on the anniversary owing
to some cause or other, he should say Kaldish at the Evening Service
following his day of anniversary.
6. I f there be no mourner for father or mother in the Synagogue,
anyone whose parents are both dead should say Kaddish in memory of
all the departed in Israel. I n some places the custom obtains that
people say Kaddish for relatives when there are no mourners for parents
present. Even though there should be mourners for their parents and
if anyone desire to say Kaddish in memory of his son or daughter who
died childless, the other mourners should allow him to say one Kaddish
after each of them had said one Kaddish. I n some places i t is the
custom to say Kaddish for any relative (apart from one's parents)
even though there be present mourners for their father or mothsr.
But a distinction is to bo made by not allowing the former as many
Kaddeshim as the mourners for parents say. I n all this one follows
the custom provided or fixed for that place.

U U L E 3 CONCERNING T H E S I U D Y OF T H E L A W A N D T H E SANCTITY
OF SACRED BOOKS.
1. Every Israelite must fix a certain time by day and
44
 ‫דיני למוד התורה‬

‫איש‬ ‫לכל‬ ‫לידע‬ ‫הנחוצות‬ ‫ההלכות‬ ‫התפלה״‬ ‫אחר‬ ‫ילמוד‬ ‫ולכל ה פ ח ו ת‬

‫טרדות‪,‬‬ ‫דוב‬ ‫מחמת‬ ‫או שא״א לו‬ ‫ישראל‪ ,‬ומי שאינו יודע כ ל ל ללמוד‪,‬‬
‫וכשהוא לומר‬ ‫בעצמו‪,‬‬ ‫כאילו לומד‬ ‫ויחשב לו‬ ‫יספיק לאחרים הלומדים‪.‬‬
‫וצריך להפסיק‪ ,‬אל יניח ה ס פ ר פתוח‪ ,‬וכל מה שהוא לומד‪ ,‬יוציא בשפתיו‪,‬‬
‫וישמיע לאזניו‪ ,‬דכוין דעתו בהם‪.‬‬
‫ואפילו ירש ם״ת‬ ‫ס״ת‪,‬‬ ‫לו‬ ‫מ״ע ע ל כ ל איש מישראל ל כ ת ו ב‬ ‫ב‪.‬‬
‫מאביו‪ ,‬מצוד‪ .‬ל כ ת ו ב משלו‪ ,‬ואס קנה ם״ת כ ת ו ב ה והיה בה טעות‪ ,‬והגיה‪,‬‬
‫הרי זה כאלו כ ת ב ה ‪ .‬ואסור למכור ס״ת‪ ,‬ואם השעה דוחקתו‪ ,‬ישאל לחכם‪.‬‬
‫שילמוד מתוכן‪,‬‬ ‫קדושים‪,‬‬ ‫ספרים‬ ‫לקנות‬ ‫כן מצוד‪ .‬ע ל כ ל איש מישראל‬
‫וגס ישאילן לאחרים‪.‬‬

‫ולכבדו‬ ‫מקום‪,‬‬ ‫לו‬ ‫ומצוה ליחד‬ ‫חייב לגהוג כבוד גדול בם״ת‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫ולהדרו‪ ,‬ולא ירוק כגגד ם״ת‪ ,‬ולא יאחז הגליון בלא מ ט פ ח ת ‪ .‬והרואה ס״ת‬
‫עד שיביאו הגושאו למקומו‪ ,‬או עד שלא ידאגו עוד‪,‬‬ ‫עיבר‪ ,‬יעמוד מפגיו‪,‬‬
‫אס‬ ‫ילווגו עד מקומו‪,‬‬ ‫מכגיםין אותו‪,‬‬ ‫ו ב נ י ת ה ב ג ס ת בשעה שמוציאין או‬
‫יגיח‬ ‫לישב על ה ס פ ס ל ‪ ,‬אא״כ‬ ‫אסור‬ ‫ספרים קדושים םוגחיס ע ל ה ס פ ס ל ‪,‬‬
‫טפח‪ .‬ומכ״שב שאסור להגיח ספרים ע״ג‬ ‫גבוה‬ ‫דבר‬ ‫הספרים על איזה‬
‫הדחק‬ ‫בשעת‬ ‫עליו‪.‬‬ ‫ידיו‬ ‫ואצילי‬ ‫ק י ק ע ‪ ,‬לא יגיח אדם ס פ ר ע ל ברכיו‬
‫מותר לישב על גבי ת י ב ה שיש ב ה ספרים קדושים‪ ,‬א ב ל אם יש בה ם״ת‪,‬‬
‫גביאים‬ ‫מגיחים‬ ‫אסור‪ .‬מגיחימ חומשים ע״ג גביאיס או כהובים‪ ,‬א ב ל אין‬
‫ספרים‪ ,‬ואין‬ ‫בפגי‬ ‫דבר מגוגה‬ ‫על גבי חומשים‪ ,‬ואין לעשות‬ ‫או כתובים‬
‫ואם בלה ס״ת או שאר‬ ‫יגיחם כראוי‪.‬‬ ‫מהפכין אותם‪ ,‬ואם מצאם הפוכים‪,‬‬
‫ספרים קדושים‪ ,‬או דבר שהי׳ בו תשמיש קדושה‪ ,‬יגגזם‪.‬‬

‫אםור להשתמש ב ס פ ר להגאתו‪ ,‬כגון להעמידו להגן מפגי ה ח מ ה‬ ‫ד‪.‬‬

‫לעשות‬ ‫ואין‬ ‫מותר‪.‬‬ ‫למודו‪,‬‬ ‫לצורך‬ ‫כזאת‬ ‫עושה‬ ‫וכדומה‪ ,‬אבל אם הוא‬
‫שנשתמש בו להדיוט‪ ,‬ובדיעבד מותר‪,‬‬ ‫מדבר‬ ‫ל ב ת ח ל ה מ פ ו ת או מעילים‬
‫א נ ל מ ד ב ר שנשתמש בו לעכ״ום‪ ,‬אפילו בדיעבד‪ ,‬אסור‪ .‬ואסור לאבד שים‬
‫ד נ ר שגקדושה‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

study the Torah, at least after his prayers he should study the laws
which are essential for every Israelite to know. I f one cannot study
through inahility to learn or hy reason of his many diversions, he
should support others who devote themselves to study and this will he
accounted unto him as though he himself had studied. When one
studies and must interrupt his reading, he must not leave his hook
open. Whatsoever he studies he should read audibly and attentively.
2. I t is an affirmative precept devolving upon every Israelite to
write for himself a Scroll of the Law. I f he inherited a Scroll from
his father, he is in duty bound to write one for himself. I f he bought
one and found a mistake in the writing and corrected it, in this case i t is
accounted as though he had written i t . A Scroll must not be sold, but
if one be compelled to sell his propeity, he must consult the Ecclesi-
astical Authorities. I t is the duty of every Israelite to purchase
sacred books for study and lending purposes.
3. One must treat the Seroll with deepest respect and appoint
for its custody a special place which must be beautifully adorned.
One must not spit before a Scroll, nor take hold of the parchment
without the cover. I f one see a Scroll being carried before him, he
must stand up until he can no longer see it. I n the Synagogue when
the Scroll is taken out or replaced, i t is to be followed by the wor-
shippers. I f sacred books be placed on the bench i t must not be
used as a seat unless the books are put on something which is a hand-
breadth in height. I t is, of course, forbidden to put the books on the
ground. A Scroll must not be put on one's knees resting his arms
thereon. I n an emergency one may sit on a chest containing sacred
books, but i t is forbidden to do so i f a Scroll be therein. The Penta.
teuch may be placed upon the Prophetical Books or upon the Hagio•
grapha, but neither of the latter two may be placed upon the Penta-
teuch. One must not do anything objectionable before these books nor
should they be turned upside down and i f they be thus found, they
must be put in their proper position. I f the Scroll or any sacred book
or anything used for divine worship be worn out, i t must be hidden
away.
4. One must not use a sacred book for a personal benefit, e.g., to
use i t as a screen against the sun, unless he should do this for the pur-
pose of study, when i t is permitted to do so. One must not deliber-
ately make coverings or mantles for the Scroll from material which has
been used for ordinary purposes, but if i t has been done we are per-
tnitted to use them. This does not apply in any case if the material
had been used for idolatrous purposes. One must not destroy any•
thing which has been used for a holy purpose.
45
 ‫דיני אםורי רכילות ולשון הרע‬
‫ישתדל‬ ‫או מזוזות‪,‬‬ ‫כשרואה ישראל ביד עכ״ום‪ ,‬ס״ת‪ ,‬תפילין‬ ‫ה‪,‬‬
‫ה ר ב ה יותר‬ ‫לקגות ממגו‪ .‬ולא יאמר לו ה מ ק ח בזול מאד‪ ,‬וגם לא י‪;:‬ן לו‬
‫משומן‪ ,‬אלא יתן לו כדי דמיהן‪.‬‬
‫וגוהגין‬ ‫להתענות‪,‬‬ ‫צריך‬ ‫בנרתיקו‪,‬‬ ‫אפילו‬ ‫אם נפל ם״ת מידו‪,‬‬ ‫ן‪.‬‬
‫שרטוט‪ ,‬ואין ל כ ת ו ב דברי‬ ‫שנס הרואים מתענין‪ .‬אסור ל כ ת ו ב פסוק בלא‬
‫חול ב כ ת ב שבותבין בו ס פ ר תורה‪.‬‬

‫דיני אסורי רכילות ולשון הרע‪ ,‬ושאד מדות‬

‫רעות וטובות‪.‬‬
‫והולך מזה לזה‪,‬‬ ‫דברים‪,‬‬ ‫כ ת י ב לא ת ל ך רכיל כעמך‪ ,‬זה שטוען‬ ‫א‪,‬‬
‫כ ך וכך שמעתי ע ל פלוני שהוא עשה לך‪,‬‬ ‫ואומר‪ ,‬כ ך אמר פלוני עליך‪,‬‬
‫בננות‬ ‫המספר‬ ‫והוא‬ ‫הרע‪,‬‬ ‫הוא לשון‬ ‫מזה‪,‬‬ ‫א מ ת ‪ ,‬וחמור‬ ‫אע״פ שהוא‬
‫נמצא מוציא שם רע ע ל‬ ‫שקר‪,‬‬ ‫חבידו‪ ,‬אע״פ שאומר אמת‪ ,‬א ב ל האומר‬
‫לצער א ת‬ ‫בשעת התוכחה‪ ,‬ואסיר‬ ‫אפילו‬ ‫חבירו‪ ,‬ואסור ל ק ל ל שום ארם‪,‬‬
‫כמחלוקת‪,‬‬ ‫להחזיק‬ ‫ואסור‬ ‫אסור‪,‬‬ ‫ברברים‪,‬‬ ‫אותו‬ ‫חבירו‪ ,‬ואפילי להונות‬
‫ואסור ל ה ת ח ב ר לאנשי רשע‪ ,‬ומצור‪ .‬ל ה ת ח ב ר ליראי ה י ‪.‬‬
‫כ ת י ב לא תשנא א ת אחיך בלבבך‪ ,‬היינו אפילו אם בפיו שלום‬ ‫ב‪.‬‬
‫ידבר א ת רעהו‪ ,‬ובלבו ישנאהו‪ ,‬אסור‪ .‬ואם בקש טובה מחכירו‪ ,‬ולא עשה‬
‫חברו לכף‬ ‫את‬ ‫לו‪ ,‬לא ינטור כלבו‪ ,‬ולא ינקום מחבירו‪ .‬וחייב ארם לרון‬
‫שלא כהוגן‪ ,‬חייב להוכיחו‪.‬‬ ‫זכות‪ ,‬אם אינו ידוע לרשע‪ ,‬ואם ראוהו עושה‬
‫בדבריפ‬ ‫מאמין‪,‬‬ ‫ואל יעמוד אדם במקום םכנה‪ .‬אם ידבר עליך מי שאינו‬
‫דברים רעים במילי‬ ‫ידבר אליך‬ ‫אם‬ ‫אבל‬ ‫רעים בדברי תורה‪ ,‬ע נ ה לו‪,‬‬
‫לחנוף‬ ‫שהשעה מ ש ח ק ת לו‪ .‬ואסור‬ ‫דעלמא‪ .‬אל תען‪ ,‬ואל יתגרה ברשע‪,‬‬
‫ואסור לדבר‬ ‫אם לא שמתיירא שלא יהרגנו‪.‬‬ ‫שהוא עובר ע ל ד י ת ‪,‬‬ ‫למי‬
‫ואל יעשה שום דבר‬ ‫דברי נ ב ל ה או לצנות‪ .‬ואל יוציא דבר מגוגה מפיו‪,‬‬
‫מאוס בפני הכירו‪.‬‬
‫כשאדם שומע דברים רעים נאמרים מפי יחיד על חברו‪ ,‬אסור‬ ‫ג‪,‬‬
‫לקבלם‪ ,‬ד ק אם רואה דברים ניכרים‪ ,‬רשאי להאמין ולקבל‪ ,‬וכשאדם רואה‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

6. When an Israelite sees a Scroll, Tephillin or Mezuzoth i n the

possession of a non-Jew he should t i y to buy them, but he should
offer neither too little nor too much but he should give him t h e i r
proper value.
6. I f a Scroll fell out of one's hand, even in its mantle, h<» is
obliged to f.1st and all who witness this should fast also. One must
not write a veise of a sacred document without traced lines, one must
not writo profane words in the script used for the writing of the Scroll
of the Law.

RULES CONCERNING T H E PROHIBITION OF T A L E B E A R I N G , S L A N D E R

A N D O T H E R E T H I C A L PRINCIPLES.

1. I t is written: " Thou shalt not go up and down as a tale-

b‫־‬a1er among thy people" (Lev. xix. 16), this refers to a tell-tale who
goes from one to another saying : " Thus spake so and so concerning
thee. I have heard concerning BO and 80 this and that which he did to
thee." Although i t might be true cne must not do this. More blame-
worthy than this is slander which means speaking unfavourably
of one's fellow, even though i t be the truth and i f he utter false
reports, he is guilty of defamation of his fellow's character. I t is pro-
1 ibited to curse anybody even when a rebuke is administered. One
must not vex his fellow, even to grieve him by one's words is forbid-
den. One must neither participate in quarrels nor associate with evil
people. I t is a duty to associate oneself with Godfearing people.
2. I t is written : " Thou shalt not hate thy brother i n thine
heart" (ibid. 17), this means that even i f he speak peacefully unto
his fellow, he must not hate him in his heart. I f one asked one's
fellow to do him a f.n our but he refused, then the former must not
bear a grudge against him. I t is prohibited to take vengeance. One
must judge one's fellow charitably unless he be known as an evildoer.
If one saw him acting improperly, i t is a duty to icbuke him. One
should not put oneself in danger. Should a non believer in a discus-
sion utter incorrect statements concerning the Torah, he must be
answered, but if his remarks refer to worldly matteis he need not be
answered. One should not suffer oneself to quarrel with an evildoer
v hen fortune smiles on him. One should not show favour to a
trausgres60r of the Law, unless he bo afraid that the latter will kill
him. One must not speak indecently or scoffingly and he should
neither say any unbecoming word nor do anything disgusting in the
‫ וין‬esence of his fellow.
3. When a man hears evil re poits concerning his fellow from one
person they must not be believed unless they be substantiated, when
they may be believed. When a man sees anyone doing evil, he
46
 ‫דיני אכורי רכילות ולשון הרע‬
‫ואפיל׳‬ ‫פעמים‪,‬‬ ‫כמה‬ ‫ואפילו‬ ‫פניו‪,‬‬ ‫על‬ ‫מי שעושה דבר עבירה‪ ,‬יוכיחנו‬
‫ולהכירו‪ ,‬אפילו אין מ ק ב ל ממנו‪,‬‬ ‫ממנו‪,‬‬ ‫שיקבל‬ ‫אם יודע‬ ‫ת ל מ י ד לרבו‪,‬‬
‫זמן שלא‬ ‫כל‬ ‫לםפר זאת לאחרים‪,‬‬ ‫אסור‬ ‫מחבירו‪,‬‬ ‫דבר‬ ‫איזה‬ ‫והשומע‬
‫שמתוך שבחו בא‬ ‫ואל יםפר אדם יותר מדי בטובתו של חבירו‪,‬‬ ‫הרשהו‪,‬‬

‫לידי גנותו‪ .‬אורח לא ישבח בע״הב‪ ,‬שמא ירבו עליו אורחים‪.‬‬

‫אחד מישראל כגופו‪ ,‬ודוקא‬ ‫מצוה ע ל כ ל אדם לאהוב א ת כ ל‬ ‫ד‪.‬‬

‫אדם רשע שאיגו מ ק ב ל תוכחה‪,‬‬ ‫אבל‬ ‫אם הוא הולך בדרך הטוב והישר‪,‬‬
‫ביתוטים‬ ‫לזהר‬ ‫ארם‬ ‫מצווה לשגאו‪ ,‬וחייב אדם לאהוב א ת הגרים‪ ,‬וחייב‬
‫ואלמגות אפילו הם עשירים גדולים‪ ,‬ו כ ל ה מ ק ג י ט ם ‪ ,‬או מכעיםם‪ ,‬או הכאיב‬
‫עובר ב ל י ת ‪ ,‬וכש״כ ה מ כ ה אותם או‬ ‫טטוגם‪,‬‬ ‫אבד‬ ‫או‬ ‫להם‪ ,‬או ר ב בהן‪,‬‬
‫המקללם‪ ,‬בד״א בזמן שעוגה אותם לצרכו‪ ,‬א ב ל עיגה אותם ל ת ו ע ל ת ם כדי‬
‫א ב ל יגהלם‬ ‫מותר‪,‬‬ ‫ישרה‪,‬‬ ‫או אומגות או להוליכם בדרך‬ ‫ל ל מ ד ם תורה‬
‫יצטרכו‬ ‫עד שלא‬ ‫יתומים לעגין זה‪,‬‬ ‫ב ח ס ד ורחמים‪ .‬ועד אימתי גקראים‬
‫ואסור להכשיל‬ ‫לעצמם‬ ‫צרכיהם‬ ‫כל‬ ‫לעשות‬ ‫ל ה ס מ ך לאדם אחר ויוכלו‬
‫בדבר עבירה לאדם שאינו יודע הדרך הטוב והישר‪,‬‬

‫לאיזה‬ ‫לא‬ ‫אדם‪ ,‬אס‬ ‫בגי‬ ‫אודות‬ ‫לשוח‬ ‫שלא‬ ‫טדות טובות‬ ‫ה‪.‬‬
‫לא יביאו שם‬ ‫אשר‬ ‫דברים במלים‬ ‫לשטוע‬ ‫שלא לדבר ושלא‬ ‫תועלת‪,‬‬
‫ידבר אלא בדברי חכמה‪ ,‬או‬ ‫ולא‬ ‫ולעולם ירבה אדם בשתיקה‪,‬‬ ‫תועלת‪.‬‬
‫לדבר‬ ‫ושלא‬ ‫עם הבריות‪,‬‬ ‫בגחת‬ ‫בדברים שצריך להם לחיי גופו‪ ,‬לדבר‬
‫אדם‪ ,‬ויקבל‬ ‫וילםוד מ כ ל‬ ‫המדרש‪,‬‬ ‫בבית‬ ‫העולם בבי״הכנ או‬ ‫מעסקי‬
‫ויזכור‬ ‫השלום‪,‬‬ ‫ה א מ ת ממי שאמרו‪ ,‬וישתדל ב ט ו ב ת הבירו‪ ,‬וירדוף אחר‬
‫מ מ ר ת בריאותו ובואו אל העולם‪.‬‬ ‫עיניו‬ ‫יום המיתה‪ ,‬וישים תמיד ננד‬
‫האנשים חלוקים ה ט ה ב ט ב ע ם ‪ :‬יש ‪.‬שהוא בעלי שחוק ו מ ה ת ל ו ת‬ ‫ו‪.‬‬
‫יש‬ ‫לבב‪,‬‬ ‫אמיץ‬ ‫ויש שהוא‬ ‫לבב‪,‬‬ ‫שהוא רך‬ ‫ויש שהוא ע צ ב ואונן‪ ,‬יש‬
‫יתאוה‬ ‫שלא‬ ‫ויש‬ ‫מהלוך בתאוה‪,‬‬ ‫נפשו‬ ‫תשבע‬ ‫שהוא בעל תאוה לא‬
‫נפש ר ח ב ה נ ב ה ל לחץ‪,‬‬ ‫בעל‬ ‫יש‬ ‫להם‪.‬‬ ‫צריך‬ ‫להדברים שהנוף‬ ‫אפילו‬
‫ב כ ל המרות‬ ‫וכן‬ ‫ר ש שד\א ב ט ל מ מ ל א כ ה ולא ירדוף להשיג די צרכו‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

should rebuke him directly and, if necessarily, repeatedly. A pupil may

rebuke his master if he think he will listen to him, and he should
rebuke his fellow man even if he will not listen to him. I t is prohibited
to tell others what he has heard from his fellow without his consent.
One must not speak too much of his fellow's goodness, for too much
praise may lead to his disgrace. A visitor must not praise his host
lest too many other visitors become a burden to him.
4. Every one is commanded to love all human beings as one
loves oneself, provided they are good and upright, but one must hate
an evil person who will not accept rebuke. One is obliged to love
strangers and look after orphans and widows even though they be very
wealthy. Anyone who vexes them or provokes them to anger or
grieves them or domineers over them or wastes their fortune trans-
gresses a negative precept; this applies much more if one smite them
or curse them. A l l this applies when one afflicts them for his own
advantage, but if i t be for their benefit, e.g., to teach the orphans the
Torah or a trade or to train them i n the right path, i t is permitted.
Nevertheless one must lead them with love and mercy. They are
considered to be orphans in this matter until they no loDger need the
assistance of another and are able to keep themselves. One must not
put a stumbling-block in the way of a person who is ignorant of the
good and righteous way, lest he transgress the Law.
5. The following are general moral rules: Not to talk about
other people except for some good cause. Neither to utter nor to
listen to idle words which serve no useful purpose. To cultivate a
silent tongue and not to talk except to acquire wisdom or to satisfy the
needs of one's physical life. To speak gently with one's fellow crea-
tures. Not to talk of material things in the House of Study. To
learn from every man and to accept the truth from all who speak i t .
To be anxious to promote the welfare of his fellow and to pursue
peace. To remember the day of death and continually to have in one's
mind the purpose of his creation in this world.
6. Men differ according to their natures: some are jocular and
happy, others are sad and mournful; some are gentle, others are hard-
hearted; some are boastful whose desires are never satisfied, others
hick all desires even for the actual needs of life; some constantly pur-
sue material gain, whilst others are idle not even seeking their daily
needs. Likewise is i t with all ethical principles.
47
 ‫דיני שמירת הנוף‬
‫נדרך‬ ‫ללכת‬ ‫עצמו‬ ‫האדם א ת‬ ‫שירגיל‬ ‫והישר‬ ‫הטיב‬ ‫הדרך‬ ‫והרעות‬
‫אמצעי‪ ,‬ולא ינטה לאחת הקצוות‪ .‬אבן מי שהורגל ב א ח ת ממדות הרעות‬
‫והוא ניטה לקצה הרע מ מ ד ה זאת‪ ,‬העצה היעוצה לו‪ ,‬היא ל נ ט ו ת לקצה‬
‫לדרך‬ ‫יחזור‬ ‫ואז‬ ‫ה מ ר ה הרעה‪,‬‬ ‫והרגלו‬ ‫מטבעו‬ ‫אשר יעקור‬ ‫הטוב עד‬
‫קצה‬ ‫עד‬ ‫ממנה‬ ‫ויתרחק‬ ‫למאוד‪,‬‬ ‫האמצעי‪ .‬אך הגאוה היא מדד‪ .‬רעה‬
‫וירגיל א״ע‬ ‫ר ע ה למאד‪.‬‬ ‫מרה‬ ‫היא‬ ‫הכעס‬ ‫וכן‬ ‫השני‪ ,‬ויהי׳ שפל רוח‪.‬‬
‫ביתו‪ ,‬יתראה‬ ‫על בניו ובני‬ ‫ואם צריך להטיל אימה‬ ‫לבלי לכעוס כלל‪.‬‬
‫ותהא דעתו מיושבת בינו לבין עצמו‪.‬‬ ‫בפניהם שהוא כועס‪,‬‬

‫כדאית‬ ‫ורוקא‬ ‫דין לשמים על הכירו‪,‬‬ ‫למסור‬ ‫אסור לו לאדם‬ ‫ז‪,‬‬

‫דינא בארעא‪ ,‬ואפילו אם לו דינא בארעא‪ ,‬צריך להודיעו ה ח ל ה ‪.‬‬ ‫ליה‬
‫אסור לאדם להנהיג עצמו כדברי ח ל ק ו ת ופיתוי‪ ,‬ולא יהיה אחד‬ ‫ח‪,‬‬
‫והענין שבלב הוא הדבר שבפה‪ ,‬ואסור‬ ‫ב פ ה ואחד בלב‪ ,‬אלא תוכו כברו‪,‬‬
‫וכין ד ע ת אינו ישראל‪ .‬כיצד‪ ,‬לא‬ ‫לנגוב ר ע ת הבריות‪ ,‬בין ד ע ת ישראל‪,‬‬
‫מ ת ה במקום‬ ‫של‬ ‫יםכיר לו בשר נ ב ל ה במקום בשר שחוטה‪ ,‬ולא מ נ ע ל‬
‫והוא יודע שאינו‬ ‫אצלו‪,‬‬ ‫בהכירו שיאכל‬ ‫של שחוטה‪ ,‬ולא יסרב‬ ‫מנעל‬
‫אוכל‪ ,‬ולא ירבה לו בהקרובה‪ ,‬והוא יודע שאינו מקבל‪ ,‬ולא יפתח חביות‬
‫כל‬ ‫ובן‬ ‫לפתיתי שבשביל כבודו פתח‪,‬‬ ‫שהוא צר־ך לפתחן למכרן‪ ,‬כדי‬
‫כיוצא בזה‪ ,‬ואפילו מ ל ה א ח ת של פתוי ושל נניבת ד ע ת אסור אלא שפת‬
‫יזהר שלא לעשות‬ ‫והתת‪ ,‬ותמיד‬ ‫א מ ת ‪ ,‬ורוח נכון‪ ,‬ולב טהור מ כ ל ע מ ל‬
‫שלא‬ ‫חסידות‬ ‫ומדת‬ ‫בו שעשה דבר עברה‪,‬‬ ‫איזה דבר שיכולין לחשוד‬

‫ל ק ב ל מ ת נ ה משום אדם‪ ,‬אלא יבטח ב״ה‪.‬‬

‫הטבע‪.‬‬ ‫דיני שמירת הגוף על‬

‫)הוא לעון הרםבים בפרק הרביעי מהלכות דעות(‪.‬‬

‫שהרי א*א שיבין או‬ ‫הואיל והיות נוף בריא ושלם מדרכי ד ׳ ‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫להרחיק‬ ‫ארם‬ ‫צריך‬ ‫לפיכך‬ ‫שישכיל בדבר מידיעת הכירא‪ ,‬והוא חולה‪,‬‬
‫המחלימין והםברין‬ ‫בדברים‬ ‫עצמו‬ ‫מדברים המאבדים א ת הנוף‪ ,‬ולהנהינ‬
‫א ת הנוף‪ ,‬ואלו הן‪ :‬לעולם לא יאכל אדם‪ ,‬אלא כשהוא רעב‪ ,‬ולא ישתה‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

The right course for a man to accustom himself to pursue is the golden
mean, and he should avoid any extreme. Nevertheless if he should
accustom himself to tome evil habit, 80 that be has gone to one extreme,
the best counsel for this person is to go to the opposite extreme, until
he can eradicate this vice from his nature; thereafter he should pursue
the golden mean. Pride is an extremely bad vice, and therefore the
proud should pursue the opposite extreme and become humble i n
spirit. Likewise with anger, all those addicted thereto must strive
to avoid becoming angry in any circumstance. But when one has to
exercize his authority over his children, he may pretend to be angry i n
their presence, whilst in his heart he is quite composed.
7. A man must not pray to God to punish his fellow, and even
though he cannot obtain redress on earth he should not adopt such a
course without informing him of his intention.
8. A man must not accustom himself to indulge in flattery or
deception, saying one thing with his tongue and thinking otherwise in
his mind. The inner spirit must correspond with the actions of a man
and what one has i n one's heart must find expression in one's word. I t
is forbidden to deceive any human being, whether Jew or non-Jew.
For instance, one must not sell meat which is ritually forbidden (‫)נבלה‬
as though i t were ritually allowed (‫)שחוטה‬, nor shoes made from the
leather of an animal which died of itself (‫)שתה‬, as though i t were the
leather of an animal ritually slaughtered (and therefore superior in
quality). One must not urge his fellow to be his guest, when he knows
that he will not accept. A man must not offer gifts with importunity,
knowing they will not be accepted. One must not pretend to open
casks of wine with the intention of deceiving anyone as though i t were
done to show him honour, whereas he opens them i n order to sell the
wine. Any similar action is prohibited, even one word of dissimulation
or deceit is forbidden. One's word must be true and one's spirit honest
and one's heart free from all works of deceit. One must avoid doing
anything which might lead others to suspect him of transgressing the
Law. I t is a rule of holiness not to accept a gift from any man, but
only to trust in God.

R U L E S FOR P I I V S I C A L WELL-BEING.
1. Since i t is God's will for man to keep his body healthy and
sound, because it is impossible for a man, if he bo ill, to understand any-
thing concerning the Creator, i t is necessary therefore to avoid aught
what injures the body but rather to accustom oneself to such actions
which promote physical well-being, namely: A man should eat only
43
 ‫דיני ששירת הגוף‬
‫א ל א כשהוא צמא‪ ,‬ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד‪ ,‬אלא כ ל זמן שהוא‬
‫אדם עד‬ ‫יאכל‬ ‫לא‬ ‫מיד‪,‬‬ ‫יעמוד‬ ‫דנליו‪,‬‬ ‫את‬ ‫להסיך‬ ‫צריך להשתין או‬
‫ולא ישתה מים ב ת ו ך‬ ‫משכעתי‪.‬‬ ‫כריסי‪ ,‬א ל א יפחות כמו רביע‬ ‫שיחםלא‬
‫שותה מ ה‬ ‫המזון‪ ,‬אלא מ ע ט ומזוג כיין‪ ,‬וכשיתחיל המזון ל ה ת ע כ ל במעיי‪,‬‬
‫כשיתעכל המאכל*‬ ‫ואפילו‬ ‫מים‪,‬‬ ‫שהוא צריך לשתות‪ ,‬ולא ירבה לשתית‬
‫ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה‪ ,‬שמא יהי' צריך לנקביו‪.‬‬
‫לא יאכל אדם ע ד שילך קודם אכילה‪ ,‬עד שיחחיל גופו לחוס‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫או יעשה מ ל א כ ה ע ד שיתיגע ואוכל‪ .‬כללו של דבר‪ ,‬יעגה גופו וייגע כ כ ל‬
‫עד שתתישב גפשו‪,‬‬ ‫וישקיט מעט‪,‬‬ ‫לחום‪,‬‬ ‫טפו‬ ‫שיתחיל‬ ‫עד‬ ‫יום בבקר‪,‬‬
‫מעט־‬ ‫כ ך שוהה‬ ‫ואחר‬ ‫ה*ז טוב‬ ‫ואוכל‪ ,‬ואם רחץ בחמים אחר שייגע‪,‬‬
‫ואוכל‪.‬‬

‫לעולם כשיאכל אדם‪ ,‬ישב במקומו‪ ,‬או יטה ע ל שמאלו‪ .‬ולא‬ ‫ג‪.‬‬
‫יהלך‪ ,‬ולא ירכב‪ ,‬ולא ייגע‪ ,‬ולא יזעזע גופו‪ ,‬ולא יטייל‪ ,‬עד שיתעכל המזון‬
‫אכילתו‪ ,‬או שיגע‪ ,‬הרי זה מביא ע ל עצמו‬ ‫המטייל אחד‬ ‫וכל‬ ‫שבמעיו‪,‬‬
‫חליים רעים קשים‪.‬‬

‫היום והלילה עשרים וארבע שעות‪ ,‬די לו לאדם לישן שלישיתן‬ ‫ד‪.‬‬
‫מ ת ח ל ת שגתו ע ר‬ ‫כדי שתהיה‬ ‫הלילה‪,‬‬ ‫רהיו בסוף‬ ‫שהיא שמגה שעות‪,‬‬
‫ש ת ע ל ה השמש שמנה שעות‪ ,‬נמצא עומד מ מ ט ת ו קודם ש ת ע ל ה השמש‪.‬‬

‫צדו‪,‬‬ ‫על‬ ‫אלא‬ ‫על פניו ולא על ערפו‪,‬‬ ‫לא‬ ‫לא יישן אדם‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫ב ת ח ל ת הלילה ע ל צד שמאל‪ ,‬ובסוף הלילה ע ל צד ימין‪ .‬ולא יישן ס מ ו ך‬
‫לאכילה‪ ,‬אלא ימתין אחר אכילה נ' או ד' שעות‪ ,‬ולא יישן ביום‪.‬‬

‫דברים המשלשלים א ת בני םעים‪ ,‬כגון ענבים ותאנים ותותים‬ ‫ן‪.‬‬

‫אוכל אותם האדם‬ ‫ומיני המלפפונות‪,‬‬ ‫ואגסים ואבטיחים‪ ,‬ומיני הקשואיס‪,‬‬
‫ב ת ח ל ה ‪ ,‬קודם אכילה‪ ,‬ולא יערבם עם המזון‪ ,‬אלא שוהה מעט‪ ,‬עד שיצא‬
‫מבטן העליץ‪ ,‬ואוכל מזוגו‪ .‬ודברים שמאמצים א ת בגי םעיס‪ .‬כגון רמוגים‪,‬‬
‫ולא ירבה‬ ‫למזוגו‪.‬‬ ‫תיכף‬ ‫אותם‬ ‫אוכל‬ ‫וקרישתומלץ‪,‬‬ ‫ותפוחין‪,‬‬ ‫ופרישין‪,‬‬
‫לאכול מהן‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

when he ia hungry, and drink only when he ia thirsty. He

should not neglect for t, momont the calls of ntture, but he should
arise forthwith and attend thereto. One must not eat overmuch, but
rather leave off eating before he has quite satisfied his appetite. He-
should drink only a little water mixed with wine during the meal.
He may drink as much as he needs when his food has commenced to
be digested and even when it has been digested he should not drink
too much water. He must not begin his meal until he has attended
to the calls of nature.
2. A man should not eat unless he has had exercise and mtde
his body fairly warm, or unless he has done some work which has made
him tired. As a general rule, one should take physical exercise every
morning until the body becomes fairly warm, thereupon he should rest
until he has regained his normal condition and then he should eat. It
is good to take a warm bath when one is tired, then let him rest awhile
and then eat.
3. When one has eaten one's meal, he should continue to be
seated or recline on his left side, but he should neither go for & walk
nor ride, nor weary himself, nor excite his body, nor move about until
his food had been digested. If one should move about or weary one-
self directly after eating, he renders himself liable to berious illnesses.
4. The day and night have 24 hours, it is enough for a man to
sleep a third part thereof, i.e. 8 hours. These hours should be at the
end of the night, 80 that from the beginning of his sleep until sunrise,
eight hours should intervene, consequently he will get up just before
sunrise.
5. A man should sleep neither on his face nor on his back but
on his side ; at the beginning of the night on his left side and at the
end of the night on the right side. He should not go to sleep directly
after eating, but he should let three or four hours elapse. He should
not sleep by day.
6. Such things which possess laxative qualities, e g., grapes, figs,
mulberries, pears, melons and various kinds of cucumbers and other
melons, should be eaten before the meal and must not be mixed with
one's food. Therefore after partaking thereof he must wait awhile
until they have been partly digested and then he should take his meal.
Fruits with costive qualities, e.g., pomegranates, quinces, apples and
pears may be eaten immediately after the meal, but in moderation.
49
 ‫דיני שמירת הנוף‬
‫כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשד ב ה מ ה כאחד‪ ,‬אובל ב ת ח ל ה‬ ‫ז‪,‬‬
‫אובל ב ת ח ל ה ביצים‪ ,‬בשר ב ה מ ה ד ק ה‬ ‫בשר העוף‪ ,‬וכן ביצים ובשר עוף‪,‬‬
‫ובשר ב ה מ ה גסה‪ ,‬אוכל בתחלד‪ ,‬בשר דקה‪ .‬לעולם יקדים ארם דבר הקל‪,‬‬
‫ומאחר הככד‪.‬‬

‫בתבלין‪ ,‬ואוכל‬ ‫ולא ירבה‬ ‫כימות ה ח מ ה אוכל מאכלים קרים‪.‬‬ ‫ה‪,‬‬

‫מאכלים המים‪ ,‬ומרבה בתבלין‪ .‬ואוכל‬ ‫א ת החומץ‪ ,‬ובימות הגשמים אוכל‬
‫מ ע ט מן ה ח ר ד ל ומן ה ח ל ת י ת ‪ .‬ועל דרך זו הולך ועושה‪ ,‬במקומות הקרים‪,‬‬
‫בכל מקים ומקים הראוי לו‪.‬‬

‫שלא‬ ‫עד מאד‪ ,‬וראוי לאדם‬ ‫ביותר‬ ‫יש מאבלות שהם רעים‬ ‫ט‪,‬‬
‫מלוהה וישנה‪,‬‬ ‫לאכלם לעולם‪ ,‬כנץ דנים גדולים מלוחים וישגים‪ ,‬וגביגה‬
‫עד שנדף‬ ‫ששהה‬ ‫והבשיל‬ ‫וכמהין ופטריוח‪ ,‬ובשר מ ל ו ח וישן‪ ,‬ויין מנתו‪,‬‬
‫ביותר‪ ,‬הרי אלו לנוף כמו סם‬ ‫מר‬ ‫או‬ ‫שריחו רע‪,‬‬ ‫ריחו‪ .‬וכן כ ל מ א כ ל‬
‫לפיכך‬ ‫א כ ל אינם כמו הראשונים לרוע‪,‬‬ ‫המות‪ .‬ויש מאכלות שהם רעים‪,‬‬
‫ואחר ימים הרבה‪ ,‬ולא ירגיל‬ ‫מ ה ם אלא מעט‪,‬‬ ‫ראוי לאדם שלא לאכול‬
‫מזונו תמיד‪ ,‬כגון דגים נדולים‪,‬‬ ‫עם‬ ‫לאכול‬ ‫או‬ ‫עצמו להיות מזינו מהם‪,‬‬
‫שוורים נדולים‪,‬‬ ‫שעות‪ ,‬ובשר‬ ‫שנחלב ב״ד‬ ‫אחד‬ ‫וחלב ששהה‬ ‫ונבינה‪,‬‬
‫ולהם מצות‪,‬‬ ‫שעורים‪,‬‬ ‫ולחם‬ ‫והספיר‪,‬‬ ‫ותיישים נדולים‪ ,‬והפול‪ ,‬והעדשים‪,‬‬
‫מאכלים‬ ‫והחרדל‪ ,‬והצנון‪ ,‬כי אלו‬ ‫והשוםיס‪,‬‬ ‫והחציר‪ ,‬והבצלים‪,‬‬ ‫והכרוב‪,‬‬
‫ובימות‬ ‫אלא מ ע ט עד מאד‪,‬‬ ‫לאכול מהם‪,‬‬ ‫ראוי לאדם‬ ‫רעים הם‪ ,‬ואין‬
‫הנשמים‪ ,‬אבל בימות ה ח מ ה לא יאכל מהם כלל‪ ,‬והפול והעדשים בלבד‪,‬‬
‫אין ראוי לאבלם‪ ,‬לא בימות החמה ולא בימות הגשמים‪ .‬והדלועין‪ ,‬אוכלין‬
‫מ ר ם בימות החמה‪.‬‬
‫ויש מאכלים שהם רעים‪ ,‬ואינם כמו אלו‪ ,‬והם עוף המים‪ ,‬ובני‬ ‫י‪,‬‬
‫יונה הקטנים‪ ,‬והתמרים‪ ,‬ולחם קלוי בשמן‪ ,‬והסולת שנפו אותה כ ל צרכה‪,‬‬
‫להרבות‬ ‫ראוי‬ ‫ריח מורסן‪ ,‬והציר‪ ,‬והםוריים‪ ,‬אין‬ ‫בה‬ ‫שלא נשאר‬ ‫עד‬
‫חכם וכובש א ת יצרו ולא ימשוך אחר תאותו‪,‬‬ ‫מאבלים אלו‪ .‬ואדם שהוא‬
‫לא יאבל מן הנזכרים‪ ,‬אלא אם נצרך לרפואה‪.‬‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

7. Should one wish to partake of poultry and meat at the same

meal, he should eat the poultry first; should he wish to eat eggs and
poultry, he should eat the eggs first, so also with mutton or lamb and
beef, he should eat the mutton or lamb first. As a general rule, one
should always eat first such things which are more easily digested.

8. I n summer he should eat cooling food, avoiding too much

spice but rather using vinegar. I n winter he should partake of heating
food with plenty of spices and a little mustard and asafcetida. Let
him observe similar rules according to the climate of the place where
he lives.

9. Some food is extremely injurious and should be entirely

avoided, e g., large stale salted fish, stale salt cheese or mushrooms and
truffles, old salt meat and wine from the press and cooked food which
has lost its flavour or food with a very bitter taste, all these are to the
body as a deadly poison. Again there are some kinds of food which are
also injurious, although not to the same extent as the former; therefore
one should partake but little of them and on rare occasions. He must
neither use them for his daily food nor eat them continually with his
meals. Again these kinds of food are injurious : large fish, cheese, milk
which has stood for more than 24 hours after the milking, the meat
of large oxen or big rams, beans, lentils, pulse, barley bread, un-
leavened bread, cabbage, leek, onions, garlic, mustard and radish.
One should partake thereof but very sparingly and only i n winter.
One should avoid them altogether in summer. A meal of beans or
lentils only should not be eaten, either in summer or in winter. I n
summer cucumbers may be eaten.

10. There are other kinds of food which, although injurious, are
not so bad as those last mentioned. They are as follows : water-fowl,
little young pigeons, dates, bread dried in oil, fine flour which has been
so thoroughly sifted so as not to leave a particle of bran, also fish-brine
and pickle. One must not partake of these in excess. A prudent
man, who can curb his appetite and does not suffer himself to be carried
away by his desires, will abstain altogether from these things unless he
needs them as medicine.

50
 ‫דיני שמירת הגוף‬
‫שיתבשלו בל‬ ‫קורם‬ ‫האלגית‬ ‫מפירות‬ ‫עצמו‬ ‫לעולם ימגע אדם‬ ‫יא•‬
‫וכל הפירות‬ ‫כ ח ר ב ו ת לגוף‪ ,‬וכן החרובין רעים לעולם‪,‬‬ ‫צרכם‪ .‬כי הרי הן‬
‫ובמקומות‬ ‫החמה‬ ‫בימות‬ ‫מעט‪,‬‬ ‫מ ה ם אלא‬ ‫החמוצים רעים‪ ,‬ואין אוכלין‬
‫רטובין‪ ,‬בין‬ ‫בין‬ ‫טובים‪,‬‬ ‫לעולם‬ ‫והשקדים‬ ‫והענבים‪,‬‬ ‫והתאנים‪,‬‬ ‫החמים‪,‬‬
‫ב ל צרכו‪ ,‬ולא יתמיד אכילתו בהם‪ ,‬ואע״פ שהם‬ ‫יבשים‪ ,‬ואוכל אדם מ ה ם‬
‫טובים מ כ ל פירות האילן‪,‬‬
‫הדבש והיין‪ ,‬ד ע לקטגים‪ ,‬ויפה לזקגיס‪ ,‬וכ״ש בימות הנשמים‪,‬‬ ‫יב‪.‬‬
‫שלישיות‪ ,‬מ ה שהוא איכל בימות‬ ‫שתי‬ ‫בימות ה ח מ ה‬ ‫וצריך אדם לאכול‬
‫הגשמים‪.‬‬
‫ימיו‪ ,‬ויהיו קרוב‬ ‫כל‬ ‫שיהיו מעיו דפוין‬ ‫ישתדל אדם‬ ‫לעולם‬ ‫ע‪.‬‬
‫גמגע‪ ,‬או יצא‬ ‫שכל זמן שהרעי‬ ‫ברפואה‪,‬‬ ‫לשלשול מעט‪ .‬וזה כ ל ל גדול‬
‫מעט‪,‬‬ ‫יתאמצו‬ ‫אם‬ ‫מעיו‪,‬‬ ‫ירפה אדם‬ ‫בקושי‪ ,‬חלאים רעים באים‪ .‬ובמה‬
‫מתבלין בשמן זית‬ ‫מלוחים שלוקים‪,‬‬ ‫יאכל ב ב ק ר בבקר‪,‬‬ ‫אם היה בחור‪,‬‬
‫של תרדין‪ ,‬או כרוב בשמן זית‬ ‫שלק‬ ‫מי‬ ‫ישתה‬ ‫או‬ ‫פת‪,‬‬ ‫ובםורייס בלא‬
‫בבקר‪ ,‬וישהה‬ ‫במים חמים‬ ‫ומוריים ומלח‪ ,‬ואם היה זקן‪ ,‬ישתה דבש מזוג‬
‫כמו א ר ב ע שעות‪ ,‬ואח״כ יאכול סעודתו‪ ,‬ויעשה כן יום אחד‪ ,‬או ג׳ או ד'‬
‫ימים‪ ,‬אם צריך לכך‪ ,‬עד שירפו מעיו‪.‬‬
‫טתעטל‬ ‫כ ל זמן שאדם‬ ‫הגוף‪,‬‬ ‫ועוד ב ל ל א ח ר אמרו כ ב ר י א ת‬ ‫יד‪,‬‬
‫מתחזק‪,‬‬ ‫וכחו‬ ‫אין חולי בא עליו‪,‬‬ ‫שבע ומעיו רפין‪,‬‬ ‫וייגע ה ר ב ה ואינו‬
‫אפילו אוכל מאכלות רעים‪.‬‬

‫שמשהה‬ ‫מי‬ ‫או‬ ‫מתעמל‪,‬‬ ‫ל ב ט ח ואינו‬ ‫וכל מי שהוא יושב‬ ‫טן‪,‬‬

‫על‬ ‫עצטו‬ ‫נקביי‪ ,‬או מי שמעיו קשים‪ ,‬אפילו א כ ל מאכלות טובים‪ ,‬ושמר‬
‫ואכילה גסה לגוף של‬ ‫תשש‪,‬‬ ‫וכחו‬ ‫פי הרפואה‪ ,‬כ ל ימיו יהיו מכאובים‪,‬‬
‫אדם‪ ,‬כמו סם המוח‪ ,‬והוא עיקר ל כ ל החולאים‪ ,‬ורוב החולאים שבאים ע ל‬
‫בטגו‬ ‫ממלא‬ ‫שהוא‬ ‫האדם‪ ,‬איגם אלא‪ ,‬או מפגי מאבלים רעים‪ ,‬או מפגי‬
‫אמר ב ח כ מ ת ו‬ ‫ששלמה‬ ‫טובים‪ .‬הוא‬ ‫ואוכל אכילה גסה‪ ,‬אפילו ממאכלים‬
‫פיו‬ ‫שומר‬ ‫כלומר‪,‬‬ ‫גפשו‪,‬‬ ‫מצרות‬ ‫שומר‬ ‫ולשוגו‪,‬‬ ‫)מ־«לי נ״א( שומר פיו‬
‫מלאכול מ א כ ל רע‪ ,‬או מלשבוע‪ ,‬ולשונו‪ ,‬מלדבר‪ ,‬אלא בצרכיו‪.‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS O F I S R A E L

11. One should abstain from fruits of the trees and should not
eat too much thereof, even dry fruit, much less fresh; but before they
are quite ripe they are like swords to the body. Carobs are always
injurious, also all sour fruit• are bad, and should only he taken i n
small quantities i n summer time and in hot climates. Figs, grapes and
almonds are always wholesome, whether fresh or dried. One may
partake of them to his satisfaction. Yet he must not use them as his
daily food, although they are more wholesome than all the other fruit•
of the trees.
12. Honey and wine are injurious to the young, but wholesome
to the old, especially in winter. One should eat in summer two-thirds
only of the amount which one takes i n winter.
13. One should always see to i t that his bowels are lax, even i f
they be more than slightly relaxed, for this is a fundamental rule of
health. As long as the bowels are constipated or act with difficulty,
serious diseases ensue. How can one cause his bowels to become
relaxed i f they be slightly inclined to be constipated 1 I f he be an
adult he should take boiled salts and spices with olive oil and fish-hash
without bread every morning, or he should take any other effective
aperient. I f he be an old man he should take honey dissolved i n warm
water i n the early morning and then wait about four hours before
taking his breakfast, let this be done for a few days, i f necessary, until
his bowels become relaxed.
14. There is another rule to be observed regarding physical
health: as long as a person works and takes plenty of exercise, and
does not eat to satiety, and his bowels are regular, he is sure to escape
illness, and he will find his strength increasing, even if he should eat
unwholesome food.
15. But any one who sits idle, taking no exercise whatever, or
who neglects the calls of nature, even if he take the most wholesome
food, and live strictly according to the laws of health, yet all his life
will he be ailing and find his strength failing. Excessive eating is
like deadly poison to the body of man and is the cause of all diseasesJ
indeed, most maladies which befall men arise either from unwholesome
food, or from excessive eating even of wholesome food. To this
Solomon wisely alludes: " Whosoever keepeth his MOUTH and his TONGUB,
keepeth his life from troubles" (Prov. x x i . 23) referring to the one who
keeps his mouth from eating unhealthy food or from gluttony, and his
tongue from speaking except what is necessary for his daily needs.
51
 ‫דיני שמירת הגוף‬
‫לשבעה‬ ‫משבעה ימים‬ ‫למרחץ‪,‬‬ ‫אדם‬ ‫שיבנם‬ ‫דרך הרחיצה‪,‬‬ ‫טז‪.‬‬
‫כשהוא רעב‪ ,‬אלא כשיתחיל המזון‬ ‫ולא יכנס סמוך לאכילה‪ ,‬ולא‬ ‫ימים‪,‬‬
‫הנוף נכוה בהן‪ ,‬וראשו כלבד‪,‬‬ ‫שאין‬ ‫בחמין‪,‬‬ ‫כ ל נופו‬ ‫ורוחץ‬ ‫להתעכל‪,‬‬
‫ואה״כ בפושרין מן‬ ‫ואח״ב ירחץ נופו בפושרין‪,‬‬ ‫בחמין שהנוף נכוה בהן‪,‬‬
‫לא פושרין ולא‬ ‫ע ל ראשו מיס‪,‬‬ ‫ולא יעביר‬ ‫הפושרין‪ ,‬עד שירחץ בצונן‪,‬‬
‫ויפרך כ ל‬ ‫ולא ירחץ עד שיזיע‪,‬‬ ‫צונן‪ .‬ולא ירחץ בצונן בימות הנשמים‪,‬‬
‫ובודק‬ ‫נופו‪ ,‬ישתטף ויצא‪,‬‬ ‫ויפרך‬ ‫אלא כשיזיע‬ ‫גופו‪ ,‬ולא יאריך במרחץ‪,‬‬
‫לנקביו‪ ,‬וכן‬ ‫שמא יהא צריך‬ ‫שיצא‪,‬‬ ‫ואחר‬ ‫שיכנס למרחץ‪,‬‬ ‫קודם‬ ‫עצמו‬
‫וקודם שיינע ויתעמל‪,‬‬ ‫בודק אדם עצמו תמיד‪ ,‬קודם אכילה ואזזר אכילה‪,‬‬
‫וקידם שיישן‪ ,‬ואחר שיישן‪.‬‬

‫בבית‬ ‫ראשו‬ ‫ויכםה‬ ‫בנליו‪,‬‬ ‫ילבש‬ ‫כשיצא האדם מן המרחץ‪,‬‬ ‫ין‪.‬‬

‫החיצון‪ ,‬כדי שלא תשלוט בו רוח קרה‪ ,‬ואפילו בימות ה ח מ ה צריך להזהר‪,‬‬
‫וישהה אחר שיצא‪ ,‬עד שתתיישב נפשו ויניח נופו‪ ,‬ותסור החמימות‪ ,‬ואח״ב‬
‫יאכל‪ ,‬ואס ישן מעט‪ ,‬כשיצא מן המרחץ‪ ,‬קידם אכילה‪ ,‬הרי זה יפה מאד‬
‫לא ישתה מים קרים בצאתו מן המרחץ‪ ,‬ואצ״ל שלא ישתה במרחץ‪ .‬ואם‬
‫יערב המים ביין או‬ ‫עצמו‪,‬‬ ‫ואיני יכול למנוע‬ ‫כשיצא מן המרחץ‪,‬‬ ‫צמא‪,‬‬
‫אחר שישתטף‪,‬‬ ‫הנשמים‪,‬‬ ‫בימות‬ ‫במרחץ‪,‬‬ ‫בדבש‪ ,‬וישתה‪ ,‬ואם ס ך בשמן‬
‫הרי זה טוב‪.‬‬

‫שאינו‬ ‫שהורינו‪ ,‬אני ע ר ב לו‪,‬‬ ‫כ ל המנהיג עצמו בדרכיט אלו‬ ‫יה‪.‬‬

‫בא לירי חולי כ ל ימיו‪ ,‬עד שיזקין הרבה וימות‪ ,‬ואינו צריך לרופא‪ ,‬ויהיה‬
‫א״כ היה נופו רע מ ת ח ל ת‬ ‫אלא‬ ‫ימיו‪,‬‬ ‫כל‬ ‫נופו שלמ‪ ,‬ועומד ע ל בוריו‬
‫ברייתו‪ ,‬או היה רניל במנהג מן המנהניס הרעים מ ת ח ל ת מולדתו‪ ,‬או אם‬
‫ת ב ו א מ כ ת דבר‪ ,‬או מ כ ת בצורת לעולם‪.‬‬

‫אין ראוי לנהוג בהם‬ ‫שאמרנו‪,‬‬ ‫האלו‪,‬‬ ‫וכל המנהנים הטובים‬ ‫יט‪,‬‬
‫אלא הבריא‪ ,‬א ב ל חולה‪ ,‬או מי שנהנ מנהג רע שנים רבות‪ ,‬יש ל כ ל אחד‬
‫הרפואות ושנוי‬ ‫מהם דרכים אחרים והנהגות כפי חליו‪ ,‬כמו שיתבאר בם׳‬
‫ו ס ת ת ח ל ת חולי‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

1G. The following are the rules for bathing: one should take a
bath once a week, i t must not be taken immediately after meals, nor
when he is hungry, but when the food begins to digest. He should
bathe the whole of his body in warm water, but not so hot as almost to
Ecald the body, the head only in warmer water; afterwards he should
bathe in tepid water, then some degrees cooler, and ultimately in cold
water; the head, however, should not be washed either with tepid or
cold water. I n winter one should not bathe in cold water, nor take the
bath until the whole body perspires and the blood thoroughly circu•
•atea. He should not stay long in the bath, but as soon as his body
perspires, and his blood is in circulation, he should rinse himself and get
out. He should take care to attend to the calls of nature before
bathing or afterwards; this also applies before meals or after meals,
before or after exercise, as well as before or after sleep.
17. When he quits the bath he should dress and cover his head
forthwith so as to avoid taking cold; even in the summer time he muht
be carefuL After leaving the bath he is to wait awhile t i l l he has
refreshed and rested himself, and the heat has subsided, and then he
may take his meal I f he can sleep a little on leaving the bath, before
he takes his meal, 80 much the better. He must not drink cold water
when he comes out of the bath, much less in the bath; but
if he bo thirsty on leaving the bath, so that he cannot resist drinking,
then he may take water mixed with wine or honey. After one's bath
in the winter i t is beneficial to have the body rubbed with oil.
18. He who conducts himself according to the rules, which we
have laid down, can be assured that he will not suffer illness all his days
until he reachee a ripe old age and dies. He will not need a physician,
and he will always enjoy good and perfect health, unless he had an
unhealthy constitution from his birth, or had given way to evil habits
from early youth, or owing to extraordinary calamities, such as
an epidemic or famine.
19. A l l these rules, which we have mentioned, are for the guid-
ance of the healthy only ; but a person who is i l l , or who has led for
many years an irregular life, must follow other rules and prescrip-
tions according to the nature of his malady, as i t is explained in tha
hook on medicine; change of the regular course of life is the root of
all illness.
62
 ‫דיני הנהגות טובות‬
‫מקום שאין בו רופא‪ ,‬אחד הבריא‪ ,‬ואחד החולה‪ ,‬אין ראוי‬ ‫כל‬ ‫כ‪.‬‬
‫שנאמרו ב פ ר ק זה‪ ,‬שכל אחד מהם‪ ,‬לאחרית‬ ‫לו לזוז מ כ ל הדברים האלו‪,‬‬
‫טובה מביא‪.‬‬
‫עשרה דברים אלו‪ ,‬אין ת ל מ י ד חכם רשאי‬ ‫כ ל עיר שאין ב ה‬ ‫כא‪.‬‬
‫ובית הכסא‪ ,‬ומים‬ ‫ואומן‪ ,‬ובית המרחץ‪,‬‬ ‫רופא‪,‬‬ ‫לדור בתוכה‪ ,‬ואלו הן‪:‬‬
‫ובית ה כ נ ס ת ‪ ,‬ו מ ל מ ד תינוקת‪ ,‬ולבלר‪ ,‬ונבאי‬ ‫נהר או מעיין‪,‬‬ ‫מצוין‪ ,‬כנון‬
‫צדקה‪ ,‬ובית דין השופמים‪) ,‬ע*כ לשון הרמביפ(‪.‬‬

‫הנהגות טובות לקיום בריאות גופו ונפשו‪.‬‬

‫ולעולם ישתדל אדם‬ ‫פ ת בשחרית‪,‬‬ ‫טוב להרגיל עצמו לאבול‬ ‫א‪.‬‬
‫גבוה ובגין רחב‪ ,‬ואם אפשר‪ ,‬לא‬ ‫בםקיס‬ ‫לדור במקום שהאייר זך וגקי‪,‬‬
‫פ ת ו ח לצד צפון‪ ,‬או מזרח‪ ,‬ושלא יהי' שם שום דבר‬ ‫ידור בקיץ במקום‬
‫מעופש‪ ,‬וטוב מ א ד לגקות א ת אויר הבית תדיר בריחות טובות ומועילים‪,‬‬
‫ממוצע בין הקיר והחום‪ ,‬באופן אשר‬ ‫וישמור א ת אויר ה ב י ת שיהא שוה‪,‬‬
‫לא ירגיש שום קרירות‪ ,‬ולא יחם לו ביותר‪.‬‬
‫בהמה‪ ,‬או עיף‪ ,‬וכן לא‬ ‫לב‬ ‫לאכול‬ ‫שאין‬ ‫ז״ל‬ ‫אמרו חכמיגו‬ ‫ב‪.‬‬
‫יאכל ממקום שאכל ע כ ב ר או חתול‪.‬‬
‫לשמור א ת חוש הראיה‪ ,‬יזהר מדברים אלו‪ :‬לא יבוא בחפזון ממקום‬ ‫ג‪.‬‬
‫חשך לאור גדול‪ ,‬או להיפך‪ ,‬כי השגוי הפתאומי קשה מ א ד לחוש הראיה‪ ,‬לכן‬
‫ירגיל עיגיו מ ע ט מ ע ט אור החוזר מן השמש ג״כ מזיק לעיגימ‪ ,‬פירוש שהשמש‬
‫זורחת על איזה מקים‪ .‬ומשם בא האיר‪ ,‬אור זה מזיק לעיגים‪ ,‬יזהר מלייגע‬
‫לאור השמש‪ ,‬או בלילה לאור‬ ‫היום‬ ‫או בעצם‬ ‫עיגיו לאיר בין השמשות‪,‬‬
‫ולא ב צ ב ע אדום צח‪ ,‬ולא על האש‪,‬‬ ‫הגר‪ ,‬ולא יסתכל ה ר כ ה בצבע לבן‪,‬‬
‫העשן וריח גפרית מזיקין לעיגים וכן אבק דק‪ ,‬או רוח‪ ,‬הבא לגגד עיגיס‪,‬‬
‫וכן הליכה מרובה או פסיעה גסה‪ ,‬או בכיה מרובה‪ ,‬א ב ל מצות הי ברה‪,‬‬
‫מ א י ר ת עיגים‪.‬‬

‫מגהגי האדם השלם‪.‬‬

‫לא‬ ‫אבל‬ ‫בביתו‬ ‫אלא‬ ‫יאכל‬ ‫וסובא‪ ,‬ולא‬ ‫זולל‬ ‫לא להיות‬ ‫א‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

20. Where there is no physician, it behoves both the healthy and

the sick not to depart from any of the rules mentioned in this chapter,
inasmuch as each of them leads to a beneficial result.
21. In a town where the following are not to be found, a wise
man ought not to reside, viz.:—a physician, a surgeon, baths, public
convenience, water supply from the river or a spring, a Synagogue, a
teacher, a scribe, an overseer of the poor and a court of law.

R U L E S TOR PRESERVING T H E H E A L T H OF B O D Y JUJD M I N D .

1. It is good to accustom oneself to take breakfast in the mor-
bing. A person should endeavour to dwell in a locality where the air
is clear and pure, on elevated ground and in a house of ample propor-
tions. If possible he should not reside in the summer in a place facing
north or east, and it should be free from all decayed refuse. It is very
beneficial to continually purify the air of the house with good disinfec-
tants. One should see that the atmosphere of the house is maintained
at an even temperature, neither too hot nor too cold, but 80 as neither
to chill a person nor to make one too warm.
2. Our sages of blessed memory have said, that one should not
•eat the heart of an animal or fowl. One should not eat any food which
had been partly eaten by a mouse, rat or any other animal.
3. To preserve the sense of sight one should note the following:
not to go suddenly from a dark place to a well illuminated place, or
vice-versa, for the sudden change is very injurious to the optic nerve,
therefore the eyes should become accustomed gradually to the change.
Light reflected by the sun is injurious to the eyes, i.e., the light
reflected from a surface upon which the sun shines affects the eyesight.
One should not strain his eyes in the dusk of twilight nor in the sun•
shine of mid-day nor at night by lamp light. He should neither gaze
steadily at white or bright red colours nor at the glare of fire. Smoke
and sulphureous odours are injurious to the eyes. Fine dust or strong
wind or excessive walking or a rapid gait or excessive weeping, are all
injurious to the eyes; but " the precept of the Lord is pure, enlighten-
ing the eyes " (Ps. xix. 8).
T H E R U L E S OF A PERFECT M A N .
1. Let a man be neither a glutton nor a drunkard, he should
eat only in his own house but neither in a shop nor in a market-place
53
 ‫דיני הלנות תשובה‬
‫ב ח נ ו ת ולא בשוק‪ ,‬אלא באונס‪ .‬ולא ירבה סעודותיו ב כ ל מקום‪ ,‬ולא יאבל‬
‫בסעודות שיש נ ה ם קבוץ הרבה‪ ,‬אלא א״כ הוא סעודת מצוה‪ .‬ולא ישתה‬
‫הרי זה חוטא‬ ‫המשתכר‪,‬‬ ‫כי כ ל‬ ‫אכילה שבמעיו‪,‬‬ ‫יין‪ ,‬אלא כדי לשרות‬
‫אפילו מ ע ט אחר‬ ‫בצהרים‪,‬‬ ‫ואסור לשתות יין‬ ‫חכמתו‪.‬‬ ‫ומפסיד‬ ‫ומנונה‪,‬‬
‫המזון‪ ,‬ובאמצע האכילה מותר‪.‬‬

‫דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה ה מ פ ר נ ס ת אותו ת ח ל ה ‪,‬‬ ‫ב‪,‬‬

‫אשה‪ .‬משאו ומתנו של ת ל מ י ד‬ ‫ואחר כ ך יקנה בית דירה‪ ,‬ואחר כ ך ישא‬
‫חכם ב א מ ת ובאמונה‪ ,‬ונותן ומיותר לאחרים כשיקח מהם ולא ידקדק בהם‪,‬‬
‫יבוא‬ ‫ולא‬ ‫קבלן‪,‬‬ ‫ולא‬ ‫לא ערב‬ ‫ואינו נעשה‬ ‫ניתן דמי המקח לאלתר‪,‬‬
‫בהרשאה‪ ,‬ואינו מחייב עצמו בדברי מ ק ח וממכר במקים שלא חייבה אותו‬
‫נתחייבו לו אחרים בדין‪,‬‬ ‫ואם‬ ‫ישנהו‪.‬‬ ‫בדיבורו ולא‬ ‫תורה‪ ,‬כדי שיעמוד‬
‫מאריך ומוחל להם‪ ,‬ומלוה וחונן‪ .‬ולא ירד לתוך אומנות חבירו‪ ,‬ולא יצר‬
‫לאדם לעולם בחייו‪ .‬כללו של דבר‪ ,‬יהיה מן הנרדפים‪ ,‬ולא מן הרודפים‪,‬‬
‫מן הנעלבים‪ ,‬ולא נ־ן העולבים‪.‬‬

‫האדם השלם מ כ ל כ ל דבריו במשפט‪ ,‬צוד חכמים ואמרו‪ :‬לעולם‬ ‫ג‪.‬‬

‫יאכל אדמ פחות מן הראוי לו‪ ,‬לפי ממונו‪ ,‬וילבש כראוי לו‪ ,‬ויכבד אשתו‬
‫ובניו‪ ,‬יותר מן הראוי לו‪ ,‬ואסור לו לאדמ להפקיר‪ ,‬או להקדיש כל נכסיו‪,‬‬
‫ויטרית ע ל הבריות‪ ,‬ולא ימכור שרה‪ ,‬ויקנה בית‪ ,‬ולא כית‪ ,‬ויקנה מטלטלין‪,‬‬
‫או יעשה סחורה ברמי ביתו‪.‬‬

‫הלכות תשובה‪.‬‬
‫)מלוקט מלשון הרמב״מ בהלכות תשובה(‪.‬‬

‫בשגגה‪,‬‬ ‫ובין‬ ‫בזדון‪,‬‬ ‫המצוות בין‬ ‫אם עבר אדם ע ל א ח ת מן‬ ‫א‪.‬‬
‫איש או‬ ‫שנאמר‪,‬‬ ‫כרוך הוא‪,‬‬ ‫כשיעשה השובה הייב להתודות לפני האל‬
‫זה וידוי דברים‪,‬‬ ‫אשר עשו‪,‬‬ ‫חטאתם‪,‬‬ ‫והתודו א ת‬ ‫אשה כי יעשו‪ ,‬ונומר‪.‬‬
‫זה‪ ,‬הרי זה‬ ‫להתודות ומאריך בענין‬ ‫המרבה‬ ‫וידוי זה‪ ,‬מצות עשה‪ .‬וכל‬
‫באחרונה‪ ,‬אין מזכירין לו‬ ‫תשובה‬ ‫כ ל ימיו‪ ,‬ועשה‬ ‫משובח‪ .‬אפילו רשע‬
‫שום דבר מרשעו‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

except through great necessity, and one should not eat frequently at
all sorts of places, nor should one partake of meals whei e there are
large gatherings unless i t be a feast for a religious purpose. One
should not drink more wine than is necessary to dissolve his food. T o
become intoxicated is sinful and disgraceful, and causes bis wisdom to
diminish. I t is forbidden to drink wine at noon, not even 2. little at
the end of the meal, but i t is allowed i n the course of the meal.
2. A wise man acts as follows: first of all he establishes him-
self in a business or profession from which he derives a livelihood,
he then buys a house a3 a residence, and then he marries. The busi-
ness of a man learned i n the Law must be honest, giving a liberal price
when he buys from other people, not being too stringent with them and
paying at once. He becomes neither a surety, nor a receiver, nor does
he act i n an authoritative spirit, nor does he assume business respon-
sibilities which the ‫ תורה‬does not impose on him, so that his words are
consistent without any alteration thereof. I f others become liable to
him by law, he is lenient with them and forgives them. He lends and
is merciful, he does not interfere with the occupation of his neighbour,
and never distresses anyone in securing a livelihood. As a general rule
of conduct one should be of those who are persecuted rather than the
persecutor, and of those who are reviled rather than the reviler.
3. The perfect man in all his deeds acts justly. Our sages have
taught:—A man's outlay for food should be less then he can afford, he
should dress according to his means, but for the happiness of his wife
and children he may spend even a little more than his usual expenditure.
A man must not dispose of his entire property, even for a sacred cause
and thereby become a public charge. One should not sell his field for
the sake of purchasing a house, nor sell his house in order to buy
ehattels or to invest the money in business.
T H E L A W S OF REPENTANCE.
(FROM T U B CODS OP MAIHONIDKH)

1 . I f a man trespass against any of the precepts, either pre-

Bumptuously or through ignorance, he is bound to confess before God
when he repents and turns from his sin, as i t is said: " When any man
or woman shall commit any sin . . . Then they shall confess the sin
which they have done " (Nu. v. 6, 7). By which is meant verbal con-
fession. Now this confession is a positive commandment. The more
amply one confesses and reflects on the matter the more praiseworthy
is he. Even i f a person had been wicked all his life and at last he
repented, not the least part of his wickedness will be recorded against
him. (See Ezek. x x x i i i . 12.)
54
 ‫דיני הלבות התשובה‬
‫ופירש ולא‬ ‫איזו תשובה גמורה‪ ,‬זה שבא בידו דבר שעבר בו‪,‬‬ ‫ב‪,‬‬
‫עשה‪ ,‬זהו ב ע ל תשובה גמורה‪ ,‬הוא ששלמה אמר‪ ,‬וזבור א ת בוראיך בימי‬
‫שאי אפשר לו לעשות‪,‬‬ ‫בחורותיך‪ ,‬ואם לא שב‪ ,‬אלא בימי זקנותו‪ ,‬ו ב ע ת‬
‫ובעל‬ ‫לו‪,‬‬ ‫היא‬ ‫מועלת‬ ‫מעילה‪,‬‬ ‫תשובה‬ ‫מ ה שהיה עושה‪ ,‬אע״פ שאינה‬
‫תשובה הוא‪ ,‬אפילו ע ב ר כ ל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ו מ ת בתשובתו‪,‬‬
‫ב ל עוונותיו נמחלין‪.‬‬
‫ממחשבתו‬ ‫ויסירו‬ ‫התשובה הרנילה היא שיעזוב החוטא חטאי‪,‬‬ ‫ג‪,‬‬
‫וינמור בלבו שלא יעשהו עוד‪ ,‬שנאמר יעזוב רשע דרכו‪ ,‬ונוטר‪ .‬וכן י ת נ ח ם‬
‫תעלומות‪,‬‬ ‫יודע‬ ‫עליו‬ ‫מעיד‬ ‫נחמתי‪,‬‬ ‫ע ל שעבר‪ ,‬שנאמר‪ ,‬כי אחרי שובי‬
‫שלא ישוב לזה החטא לעולם‪.‬‬

‫בבכי‬ ‫ה׳‬ ‫לפני‬ ‫צועק ת מ י ד‬ ‫השב‬ ‫להיות‬ ‫התשובה‪,‬‬ ‫מרדכי‬ ‫ד‪,‬‬

‫שחטא בו‪,‬‬ ‫ו מ ת ר ח ק ה ר כ ה מן הדבר‬ ‫ובתחנונים‪ ,‬ועושה צדקה כפי כחו‪,‬‬
‫ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה‪ ,‬ולהיות עניו ו ש פ ל רוח‪.‬‬

‫אמנם חטאתי לפלוני‪,‬‬ ‫ושבח גדול לשב‪ ,‬שיתורה ברבים ויאמר‬ ‫ה«‬
‫מודיע‪,‬‬ ‫ועשיתי לו כ ך וכך‪ ,‬והריגי היום שב וםתגחם‪ .‬וכל ה מ ת ג א ה ואיגו‬
‫שבין אדם‬ ‫בעבירות‬ ‫אלא מ כ ס ה פשעיו‪ ,‬לא יצליח‪ .‬ב מ ה דברימ אמורים‪,-‬‬
‫לחבירו‪ ,‬א ב ל בעבירות שבין אדמ למקום‪ ,‬איגו צריך ל פ ר ס ם עצמו‪ ,‬ועזות‬
‫פגים היא לו אם גלם‪ ,‬אלא שב לפגי האל ברוך הוא ופירט חטאיו לפגיו‬
‫ומתורה עליהם לפגי רבים סתם‪ ,‬שגאטר‪ ,‬אשרי גשוי פשע‪ ,‬כסוי חטאה‪.‬‬

‫אעפ׳׳י שהתשובה והצעקה י פ ה לעולם‪ ,‬בעשרה ימים שבין ר״ה‬ ‫ו‪.‬‬

‫מיד‪ ,‬שגאמר דרשו ד׳‬ ‫היא‬ ‫ומתקבלת‬ ‫ביותר‪,‬‬ ‫יפה‬ ‫ויום הבפורים היא‬
‫בהמצאו‪ ,‬ב מ ה דברים אמורים‪ ,‬ביחיד‪ ,‬א ב ל צבור‪ ,‬כ ל זמן שעושים תשובה‬
‫צועקים ב ל ב שלם‪ ,‬הם נענין‪ ,‬שנאמר‪ ,‬בדי אלהיגו ב כ ל קראיגו אליו‪.‬‬

‫והוא קץ מחילה‬ ‫יו״הכפ הוא זמן תשובה לכל‪ ,‬ליחיד ולרבים‪,‬‬ ‫ז‪,‬‬
‫ולהתורות ביו״הכפ‪,‬‬ ‫לעשות תשובה‪,‬‬ ‫וסליחה לישראל‪ ,‬לפיכך חייבים ה כ ל‬
‫מ ע ר ב היום קודם שיאכל‪ ,‬שמא יחנק‬ ‫ומצות וידוי יום הכפורים‪ ,‬שיתחיל‬
‫ומתורה‬ ‫חוזר‬ ‫שיאכל‪,‬‬ ‫קודם‬ ‫שהתורה‬ ‫ואע״פי‬ ‫שיתודה‪,‬‬ ‫בסעודה‪ ,‬קודם‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. What constitutes perfect repentance 1 I f an occasion i n

which a man had once transgressed occur again, and yet he shrinks
from it, and does not sin, such a person is a true penitent, and
this is what Solomon said : " Remember now thy Creator in the day*
of thy youth " (Eccl. x i i . 1). However if one repent only in h i • old age,
or when i t is no longer in his power to do that which he was in the
habit of doing; although this is certainly not genuine repentance, yet
i t still avails, and he is said to be a penitent. Though he may
have been a transgressor all his life, yet i f he repent on the day of h i t
death, so that he die a penitent, all his sins are pardoned.
3. Now what is the nature of repentance t I t means that the
sinner forsakes his sin, and removes i t from his thoughts; and that
he resolves in his heart never to do i t again, as i t is said: " Let the
wicked forsake his way " (Is. lv. 7). He also ought to be sorry for the
past, as i t is said: "Surely after I repented, I was grieved" (Jer.
xxxi. 19). A n d he ought also to call God to witness who knows a l l
secrets, that he will never return to this sin again.
4. The penitent should cry continually to the Lord with weep-
ing and supplication; he should give charity as much as he can; he
should remove very far from his transgression, and he should altogether
alter his actions for the better, and in a direction conformable to the
way of righteousness, and to become meek and lowly of spirit.
5. I t is praiseworthy for the penitent to confess saying : Surely
I have offended such and such a person, and 1 have done unto him •o
and so; but I now repent, and deeply regret my conduct. But he who
is proud, and does not acknowledge in public his transgressions, " shall
not prosper" (Prov. xxviii. 13). This, however, refers only to trans-
gressions between man and man; but concerning transgressions between
man and God, he need not make them public, as i t would be a mark
of arrogance i f he were to do this. He need only repent before God,
and specify his sins to H i m alone, but in public his confession ought
to be a general one, as i t is said : " Blessed is he whose transgression
is forgiven, whose sin is covered " (Ps. xxxi. 1).
6. Although repentance and supplication are at all times commen-
dable, they are still more so during the ten days of penitence between
the New Year and the Day of Atonement, as then the supplications of
the penitent are accepted, as i t is said : " Seek ye the Lord while he
may be found" (Is. lv. 6). This applies only to an individual. As
for a congregation, whenever they repent and make supplication with
all their hearts, they are answered, as i t is said:" As the Lord our
God is in all things when we call upon H i m " (Deut. iv. 7).
7. The Day of Atonement is the proper time for general
repentance, both for the individual and the public, as being the definite
time of pardon and forgiveness to Israel. Every one is therefore bound
to repent and to confess on the Day of Atonement. The confession
should actually begin on the day preceding the Fast and before
taking the final meal before the Fast, lest death overtake him before
55
 ‫דיני הלנות תשובה‬
‫שנאמר‪,‬‬ ‫בתשובתו‪,‬‬ ‫עומר‬ ‫שהוא‬ ‫אף על פי‬ ‫עליהמ ביום כפורימ אחר‪,‬‬
‫כי פשעי אני אדע‪ ,‬וחטאתי ננדי תמיד‪.‬‬
‫אלא ע ל עכירות שכין אדמ‬ ‫אין התשובה ולא יו״הכפ מכפרין‬ ‫ט‪.‬‬
‫אבל עבירות שבין אדם‬ ‫וכיוצא בי‪,‬‬ ‫דבר אםור‪,‬‬ ‫שאכל‬ ‫למקומ‪ ,‬כנון מי‬
‫או ה מ ק ל ל חבירו‪ ,‬או נוזלו‪ ,‬וכיוצא בהן‪,‬‬ ‫להכירו‪ ,‬כנון החובל א ת חבירו‪,‬‬
‫עד שיתן להכירו מ ה שהוא חייב לו‪ ,‬וירצהו‪ ,‬ואף‬ ‫אינו נ מ ח ל לו לעילם‪,‬‬
‫ולשאול מ מ נ ו‬ ‫לרצותו‬ ‫צריך‬ ‫לו‪,‬‬ ‫חייב‬ ‫שהוא‬ ‫על פי שהחזיר לו ממון‬
‫שימחול לו‪ ,‬לא רצה חבידו למחול לו‪ ,‬מביא לו שורה של שלשה כני אדם‬
‫מרעיו ופונעין בו‪ ,‬ומבקשין ממני‪ .‬לא נ ת ר צ ה מהן מביא לו שניה ושלישית‪.‬‬
‫היה רבו‪,‬‬ ‫ואם‬ ‫הוא החיבא‪.‬‬ ‫וזה שלא מחל‪,‬‬ ‫לא רצה‪ ,‬מניחו והולך לו‪.‬‬
‫הולך ובא אפילו אלף פעמימ‪ ,‬עד שימהול לי‪.‬‬
‫ולא יתפייס‪ ,‬אלא יהא נוח לרצות‬ ‫אכזרי‬ ‫לאדם להיות‬ ‫אסור‬ ‫י‪.‬‬
‫ולא ימוד‪ ,‬וזהו‬ ‫אפילו הצר לו וחטא לו הרכה‪ ,‬לא יקים‪,‬‬ ‫וקשה לכעוס‪,‬‬
‫דרכם של זרע ישראל‪.‬‬
‫החוטא להכירו‪ ,‬ו מ ת הכירו קורם שיבקש מחילה‪ ,‬מביא עשרה‬ ‫יא‪.‬‬
‫ישראל‬ ‫אלהי‬ ‫לה׳‬ ‫בני אדם‪ ,‬ומעמידן ע ל קברו‪ ,‬ויאמר בפניהם‪ ,‬חטאתי‬
‫ולפלוני זה‪ ,‬שכך וכך עשיתי לו‪ .‬ואם היה חייב לו ממון‪ ,‬יחזירו ליורשים‪,‬‬
‫לא היו נודעים לו יורשים‪ ,‬יניחנו כ ב י ת דין ויתורה‪.‬‬
‫ותהה על הזכיות ואמר‬ ‫ע ל המצות שעשה‪,‬‬ ‫שניחם‬ ‫כ ל מי‬ ‫יב‪.‬‬
‫אבד א ת‬ ‫אותן‪ ,‬הרי זה‬ ‫עשיתי‬ ‫בלבו‪ ,‬ומה הועלתי בעשייתן‪ ,‬הלואי לא‬
‫כולן‪ .‬ואין טזכירין לו שום זכית בעולם‪ ,‬שנאמר‪ ,‬צ ד ק ת הצדיק לא תצילנו‬
‫ביום פשעי‪ ,‬אין זה‪ ,‬אלא בתוהה ע ל הראשונות‪.‬‬
‫א( האומר שאין שם‬ ‫הבא‪:‬‬ ‫ואלו הן שאין להם חלק לעולם‬ ‫ע•‬
‫ב( האומר שיש שם םנהינ‪ ,‬אבל הם שנים או‬ ‫אלןה‪ ,‬ואין לעולם מנהיג‪.‬‬
‫המונה‪,‬‬ ‫ובעל‬ ‫גיף‬ ‫שהוא‬ ‫אבל‬ ‫אחד‪,‬‬ ‫רכון‬ ‫ג( האומר שיש שם‬ ‫יותר‪.‬‬
‫או מזל‬ ‫כוכב‬ ‫ה( העובד‬ ‫לבל‪.‬‬ ‫וצור‬ ‫לבדו הראשון‬ ‫ד( האומר שאיגו‬
‫י( האומד שאין שם‬ ‫העולמים‪,‬‬ ‫רבץ‬ ‫ובין‬ ‫וזולתי‪ ,‬כדי להיות מליץ ב י ט‬
‫ז( המכחיש‬ ‫נבואה כלל‪ ,‬ואין שם מדע‪ ,‬שמגיע מהבורא ל ל ב כגי האדם‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

he had confessed. But although one had confessed before eating the
final meal, he ought to confess again on the Day of Atonement.
8. Repentance and the Day of Atonement atone only for trans-
gressions between man and God; for instance eating a thing which is
forbidden, and similar transgressions ; but with regard to offences
between man and man, for instance, if one injure or curse his fellow
man, or rob him, and the like offences, he is never pardoned until he
restores to him that which he owes him, and until he appeases him.
For although he restored to his fellow man the money which he owed
him, i t is necessary to appease him and ask his pardon. Should he
however not be willing to pardon him, he ought to bring with him
three of his friends, in order that these may diligently plead on his
behalf ; should the offended party still not be reconciled, he ought to
bring his friends a second or even third time; but sh mid the other
still be unwilling to graut him pardon, he may leave him alone and
depart, and then the one who refuses pardon becomes a sinner. How-
ever if the offended party happen to be his teacher, he must repeat
bis entreaties even a thousand times until he obtains his pardon.
9. I t is not lawful for a man to be cruel and implacable; he
should be easily moved to reconciliation, and with difficulty moved to
anger. Even though the other had seriously oppressed or offended
him, still he must not avenge himself, nor bear a grudge; this foibear-
ance is the characteristic of the seed of Israel.
10. I f one offended another and the latter died before the
offender had sought his paidon. he ought to take with him ten men to
the grave of his fellow and say .before them these words : I have sinned
against the Lord God of Israel, and also against this man, having done
unto him so and so. Moreover if he owed him money, he ought to
restore i t to his heirs: if, so far as ho knows, there be no heirs, he
ought to doposit i t in a court of justice and make his confession.
11. He who regrets having fulfilled the commandments, and
deplores his good deeds, has altogether undone the merit of his previous
good life, and no merit of his whatsoever will be remembered unto
him, as i t is said : " The righteousness of the righteous shall not deliver
him on the day of his transgression" (Ezek. xxxiii. 12), which applies
to anyone who regrets his former good deeds.
12. The following have no portion in the world to come: (1) he
who denies God and Providence; (2) he who says that there is
a Providence, but that this Providence consists of two or more Deities;
(3) he who says that there is indeed only one God, but that He
is corporeal and has a similitude ; (4) he who says that He is not the
only first being and the Rock of the whole univer6e ; (5) he who wor-
ships besides Him some star or planet, that the same may become an
intercessor between himself and the Lord of the universe; (6) he who
says that there is neither prophecy, nor any kind of knowledge which,
emanating from the Creator, enters into the minds of the sons of
men; ( 7 ) he who denies the prophecy of Moses, our teacher; ( 8 ) ho
56
 ‫הלבות תשובה‬
‫ח( האומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם‪.‬‬ ‫נבואתו של משה רבינו‪,‬‬
‫תיבה‬ ‫מ( הכופר ב ת ו ר ה ואומר שאינה מעם ה ‪ /‬אפילו פםוק אחד‪ ,‬אפילו‬
‫י( הכופר‬ ‫אחת‪ ,‬אם אמר‪ ,‬משה אמרו מפי עצמו‪ ,‬הרי זה כופר בחורה‪.‬‬
‫יא( האומר שהבורא החליף מצוה‬ ‫בפירוש התורה‪ ,‬והוא תורה שבעל פה‪.‬‬
‫ת ו ר ה זו‪ ,‬אע״פ שהיא היתד‪ ,‬מ ע ם הי‪.‬‬ ‫בטלה‬ ‫וכבר‬ ‫אחרת‪,‬‬ ‫במצוה‬ ‫זו‬
‫יד( מומר לעבירה‬ ‫ינ( הכופר בביאת הנואל‪.‬‬ ‫יב( הכופר בתחית המתים‪.‬‬
‫אחת‪ ,‬זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ו נ ת פ ר ס ם בה‪,‬‬
‫התורה‬ ‫לכל‬ ‫טו( מומר‬ ‫אפילו היתה מן הקלות‪ ,‬והוא שיעשה להכעיס‪.‬‬
‫מ ה בצע לי ל ה ד ב ק‬ ‫העכ״ום וידבק בהם מאמר‪,‬‬ ‫בולה‪ ,‬כגון החוזר לדתי‬
‫תקיפה‪.‬‬ ‫שידם‬ ‫באלו‪,‬‬ ‫שאדבק‬ ‫לי‬ ‫שהם שפלים וגרדפים‪ ,‬טוב‬ ‫בישראל‪,‬‬
‫טז( טחטיאי הרבים‪ ,‬אחד שהחטיא בדבר גדול‪ ,‬ואחד שהחטיא ב ד ב ר קל‪,‬‬
‫יז( הפורש‬ ‫ואחד האוגם אחרים עד שיחטאו‪ ,‬או שהטעה אחרים והדיחם‪.‬‬
‫גבדל מ ע ד ת ישראל‪,‬‬ ‫אלא‬ ‫אף ע ל פי שלא ע ב ד עבירות‪,‬‬ ‫מדרכי ציבור‪,‬‬
‫בצרתן‪ ,‬ולא מ ת ע ג ה בתעגיתן‪ ,‬אלא‬ ‫ואינו עושה מצות בכללן‪ ,‬ולא נבנם‬
‫יח( העושה עכירות‬ ‫מהם‪.‬‬ ‫הולך בדרכו‪ ,‬באחד מנויי הארץ‪ ,‬וכאילו אינו‬
‫חמורות‪ ,‬וזהו הנקרא‬ ‫ביד רמה‪ ,‬בפרהסיא‪ ,‬בין שעשה קלות‪ ,‬בין שעשה‬
‫מדברי‬ ‫ולא בוש‬ ‫מצחו‪ ,‬ונילה פניו‪,‬‬ ‫שהעיז‬ ‫מפני‬ ‫בתורה‪,‬‬ ‫מ נ ל ה פנים‬
‫כ( המוסר‬ ‫להכותו‪.‬‬ ‫להורנו‪ ,‬או‬ ‫אונם‬ ‫ביד‬ ‫חבירו‬ ‫יט( המוסר‬ ‫הורה‪.‬‬
‫והם יראים‬ ‫בחזקה‪,‬‬ ‫הציבור‬ ‫על‬ ‫כא( הרודה‬ ‫אונם‪.‬‬ ‫ביד‬ ‫חבירו‬ ‫ממון‬
‫שמים‪.‬‬ ‫לכבוד‬ ‫חפציו שלא‬ ‫עצמו‪ ,‬וכל‬ ‫וכוונתו לכבוד‬ ‫ומפחדים ממנו‪,‬‬
‫כד( המושך ערלתו‪.‬‬ ‫כנ( ובעל לשון הרע‪.‬‬ ‫כ ב ( השופך דמים‪.‬‬
‫וארבעה אנשים שמנינו‪ ,‬אף ע ל פי‬ ‫כ ל אחד ואחד‪ ,‬מעשרים‬ ‫‪4‬‬ ‫יך־‬
‫קלות מאלו‪ ,‬ואע״פ‬ ‫עברות‬ ‫ח ל ק לעו״הב‪ ,‬ויש‬ ‫שהם מישראל‪ ,‬אין ל ה ם‬
‫וכדי הן ל ה ת ר ח ק‬ ‫ח ל ק לעו״הב‪,‬‬ ‫כן אמרו חכמים‪ ,‬שהרניל בהן אין להם‬
‫ה מ כ נ ה שם ל ח ב י ת ‪ ,‬והקורא לחבירו בבינמו‪,‬‬ ‫בהן ולהזהר בהם‪ ,‬ואלו הן‪:‬‬
‫תלמידי‬ ‫והמבזה‬ ‫חבירו‪,‬‬ ‫ו ה מ ח כ ב ד בקלון‬ ‫חבירו ברבים‪,‬‬ ‫פני‬ ‫והמלבין‬
‫המועדות‪ ,‬ו ה מ ח ל ל א ת הקדשים‪.‬‬ ‫את‬ ‫והמבזה‬ ‫והמבזה רבותיו‪,‬‬ ‫חכמים‪,‬‬
‫א ב ל אם ־ שב מרשעי‪ ,‬ומת‪,‬‬ ‫ב ל א השובה‪,‬‬ ‫ב מ ה דברים אמירים‪ ,‬כ ש מ ת‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

who says that the Creator knows not the actions of the sons of men ;
(9) he who says that the Law is not from the L o r d ; even if he say of
one veroe or of one word, that i t was invented by Moses; (10) he
who denies the interpretation thereof which constitutes the Oral L a w ;
(11) he who says that the Creator has changed one precept for another,
so that this law is already abolished, although i t was originally from
the L o r d ; (12) he who denies the resurrection, (13) and the coming
of the Redeemer; (14) he who transgresses only one commandment
presumptuously, and habitually, becoming notorious thereby; (15)
he who is a transgressor against the whole Law, e.g., who embraces
the creed of the idolaters and adheres to them, saying: " Of what
benefit w i l l i t be to me to adhere to the Israelites who are humbled
and persecuted 1 I t will be better for me to adhere to these idolators
whose power is uppermost"; (16) those who cause the public to sin i n
important matters or i n trivial matters or whether one force others to
sin or whether one delude others and thrust them away (from God);
(17) he who departs from the moral and religious life of the congre-
gation, though he commit no real transgression but only separates
himself from Israel, 80 that he neither fulfils the commandments with
them, nor sympathizes with them in their distress, nor fasts with
them, but follows his own self-willed course, just as though he were a
non-Jew and not one of them; (18) he who transgresses presumptuous-
l y in public, whether trivial or important laws, moreover such a man
is said to be perverting and misinterpreting the Law, inasmuch as
he was impudent enough unblushingly to violate the L a w ; (19) he
who by his information delivers up his fellow-man into the hands of a
tyrant who will slay 01• torture h i m ; (20) he who delivers up the
property of his fellow-man into the hands of a t y r a n t ; (21) he who
rules over a congregation by force, so that they fear him greatly,
whilst the object he has in view is to gratify his ambition, and not that
of delighting in the glory of Heaven ; (22) he who sheds man's blood ;
(23) he who slanders ; (24) he who conceals the mark of circumcision.

(13). None of these twenty-four classes of men just enumerated,

although they be Israelites, will inherit the world to come. There
are, however, transgressions less serious than those mentioned above,
but according to the opinion of the sages, he who habituates himself to
these sins, has no share in the world to come. They must be shunned
and avoided. The following are the sins alluded t o : He who gives
his fellow-man a degrading by-name, or calls him by a degrading by-
name given by others; he who puts another to the blush i n public
or glories i n his disgrace; he who despises scholars or teachers or
the festivals; and he who profanes sacred things. What we have
said here, however, namely that these sinners have no share i n the
world to come, holds good only when the sinner dies unrepentant; but
if he turn from his wickedness and die penitent, then such a man
57
 ‫הלבות תשובה‬
‫התשובה‪ ,‬אפילו‬ ‫בפני‬ ‫הרי זה מבני העולם הבא‪ ,‬שאין ל ך דבר העומד‬
‫בין שהיתה תשובתו בנלוי‪ ,‬ובין‬ ‫ובאחרונה שב‪,‬‬ ‫ימיו‪,‬‬ ‫כל‬ ‫בעיקר‬ ‫כפר‬
‫במטמוניות‪ ,‬טקבלין אותו‪ ,‬ויש לו חלק לעולם הבא‪,‬‬
‫התשובה‪ ,‬ארבעה מ ה ם‬ ‫את‬ ‫מעכבין‬ ‫דברים‬ ‫ארבעה ועשרים‬ ‫טו‪.‬‬
‫עו; גדול‪ ,‬והעושה אחד מהן‪ ,‬אין הקב״ה מםפיק בידו לעשות תשובה לפי‬
‫הרבים‪,‬‬ ‫או ה מ ע כ ב א ת‬ ‫א( המחטיא א ת הרבים‪,‬‬ ‫גודל חטאו‪ ,‬ואלו ה ן ‪:‬‬
‫כגון מ ס י ת‬ ‫טובה לרעה‪,‬‬ ‫מדרך‬ ‫הכירו‬ ‫את‬ ‫ב( המטה‬ ‫מלעשות מצוה‪.‬‬
‫למחות ואיגו‬ ‫אם יש בידו‬ ‫ל ת ר ב ו ת רעה‪,‬‬ ‫יוצא‬ ‫בגו‬ ‫ג( הרואה‬ ‫ומדיח‪.‬‬
‫ולא‬ ‫כין רבים‪,‬‬ ‫מוחה‪ ,‬וה״ה כל שאפשר בידו למחות באחרים‪ ,‬בין יהיר‪,‬‬
‫ד( האומר אחטא ואשוב‪ ,‬או האומר אחטא‬ ‫מיהה‪ ,‬אלא יניחם בכשלונם‪.‬‬
‫ויו״הבפ מכפר‪ .‬ומהם המשה דברים‪ ,‬הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהם‪,‬‬
‫תשובה ולא יהיה‬ ‫שיעשו‬ ‫שבזמן‬ ‫לפי‬ ‫מן הצבור‪,‬‬ ‫א( הפורש‬ ‫ואלו ה ן ‪:‬‬
‫ב( החולק על דברי חכמים‪,‬‬ ‫שעושים‪.‬‬ ‫עמהן בזכות‬ ‫ואינו זוכה‬ ‫עמהם‪,‬‬
‫התשובה‬ ‫דרכי‬ ‫ואינו יודע‬ ‫מהם‪,‬‬ ‫לפרוש‬ ‫לו‬ ‫גורמת‬ ‫שמחלוקתו‬ ‫לפי‬
‫איגו רודף אחריהן ואיגו‬ ‫בעיגיו‪,‬‬ ‫שנתבזו‬ ‫המצות‪ ,‬שכיון‬ ‫ג( המלעיג על‬
‫ד( המבזה רבותיו‪ ,‬שדבר זה גורם לו‬ ‫ב מ ה יזכה‪.‬‬ ‫עושן‪ ,‬ואם לא יעשה‪,‬‬
‫דרך‬ ‫לו‬ ‫ומורה‬ ‫מלמד‬ ‫ימצא‬ ‫לא‬ ‫ובזמן שנטרד‪,‬‬ ‫לדחפו ולטרדו כגהזי‪,‬‬
‫תשובה‪,‬‬ ‫דרך‬ ‫לו‬ ‫לא הגיח‬ ‫שהרי‬ ‫א ת ההוכחות‬ ‫השוגא‬ ‫ה(‬ ‫האמת‪.‬‬
‫שהתוכחה גורמת לתשובה‪ .‬ומהם חמשה דברים‪ ,‬העושה איהם‪ ,‬אין אומרים‬
‫לו שישוב בתשובה נםורה‪ ,‬לפי שהן עוונות שבין ארם להכירו‪ ,‬ואיגו יורע‬
‫לו‪ ,‬ואלו ה ן ‪:‬‬ ‫או ישאל ממנו למחול‬ ‫כדי שיחזור לו‪,‬‬ ‫חבירו שחטא לו‪,‬‬

‫כפרה‪.‬‬ ‫ממנו‬ ‫שישאל‬ ‫כדי‬ ‫אדם ידוע‪,‬‬ ‫א( ה מ ק ל ל א ת הרבים‪ ,‬ולא קלל‬
‫אלא הננב‬ ‫ב( החולק עם הגנב‪ ,‬שלפי שאינו יודע נניבה זו של מי היא‪,‬‬
‫ומחטיאו‪.‬‬ ‫נונב מרבים ומביא לו‪ ,‬והוא לוקח‪ ,‬ועיר שהוא מחזיק יד הגנב‪,‬‬
‫לאהד זמן‬ ‫לבעליה‪,‬‬ ‫שיחזירה‬ ‫עד‬ ‫נ( המוציא אבידה ואינו מבריז עליה‬
‫עניים ויתוכים‬ ‫האוכל שור‬ ‫ד(‬ ‫כשיעשה תשובה‪ ,‬אינו יורע למי יהדר‪.‬‬
‫ידועים ומפורפכים‪ ,‬וניליס‬ ‫ואינם‬ ‫ואלמנות‪ ,‬אלו בני אדם אומללים הם‪,‬‬
‫זה של מי הוא‪ ,‬ויחזירנו‬ ‫שור‬ ‫ואין להם מכיר‪ ,‬כדי שירע‬ ‫מעיר לעיר‪,‬‬
 LAW'S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

inherits the world to come, for there is nothing which cannot be

atoned for by repentance; even though one deny the fundamental
religious principle all his life, still if he repent at the end, whether
publicly or secretly, his repentance w i l l be accepted and he will
inherit the world to come.
14. There are twenty-four causes which prevent man from
repenting. Four of these being serious offences, God might not suffer
him who commits any of them to become a penitent, because bis
offence is of too serious a nature. The following are the sins : (1) he
who causes the public to sin, or prevents the public from fulfilling any
of the precepts; (2) he who causes his fellow to turn aside from the
good to the wicked way, e.g., the seducer and enticer (cf. Deut. v i i i ) ;
(3) he who sees his son falling into vice, and yet does not check him,
whilst under his control. To this class he also belongs, who has i t in
his power to restrain others (not his children), whether an individual
or a multitude, and yet does not do so but suffers them to stumble;
(4) he who says to himself: I will sin now but the Day of Atonement
w i l l atone for it. Again there are five causes which obstruct the ways
of repentance before all who practice them. They are:—(1) he who
separates from the congregation; because he does not participate i n
their repentance and consequently he will not profit by their merits ;
(2) he who gainsays the words of the sages, because such refutation
causes him to separate from them, and he remains ignorant of the
nature of repentance; (3) he who scorns the precepts, for he will
neither seek after them nor fulfil them, and then how can he obtain
merit ?; (4) he who despises his teachers, wherefore the teacher will
discard and expel him, as Gehazi was expelled by his master. Thereafter
he will not find a teacher to guide him i n the way of truth. (5) He
who hates rebuke, whereby he has left to himself no means of
repentance, for rebuke gives rise to repentance. Again there are five
sins which the transgressor cannot amend, because they consist of
offences between man and man, in cases when the offender does not
know enough of the person offended to be able to make amends tc
him or to entreat his pardon. They are the following:—(1) he who
curses a multitude of men, without having specified any one in par-
ticular, of whom he might have asked forgiveness; (2) he who shares
in the plunder with the thief, because he does not know to whom the
thing stolen belonged, i t being the thief alone who stole the same and
brought i t to him, whereas he only bought i t of the thief. Moreover by
purchasing stolen goods he encourages the thief and consequently
causes him to sin. (3) He who finds a thing which was lost, and has
not advertised i t so as to enable i t to be restored to its owner, for
should he after a lapse of time become a penitent, he will still not know
to whom he ought to restore i t ; (4) he who lives by the spoil of the
poor, orphans, or widows. Now these are dejected and not well known,
and are sometimes forced to wander from city to city, i t may so hap-
pen that there will be no one who knows anything of them, and of
58
 ‫דיני דברים האסורים משום םכנה‬
‫יודע עד היכן הגיעה הטייה זו‪,‬‬ ‫ה( ה מ ק ב ל שוחר ל ה ט ו ת דין‪ ,‬איגו‬ ‫לו‪.‬‬
‫זה ומחטיאו‪ .‬ומחט‬ ‫יד‬ ‫מחדק‬ ‫ועוד שהוא‬ ‫וכמה היא כ ח ה כדי שיחזיר‪,‬‬
‫חזקתו לשוב מהם‪ ,‬לפי שהם דברים‬ ‫אותם‪ ,‬אין‬ ‫העושה‬ ‫דברים‪,‬‬ ‫חמשה‬
‫חיטא‪ ,‬והוא ידמה שאין זה חטא‪ ,‬ואלו‬ ‫וגמצא‬ ‫בעיגי רוב האדם‪,‬‬ ‫קלים‬
‫ב( המשתמש בעבוטו‬ ‫א( האוכל מסעודה שאיגה מ ס פ ק ת לבעליה‪,‬‬ ‫הם‪:‬‬
‫ה( החושד‬ ‫ד( ה מ ת כ ב ד בקלון חבירו‪.‬‬ ‫ג( ה מ ס ת כ ל בעריות‪.‬‬ ‫של עגי‪.‬‬
‫בכשרים‪ .‬ומהם חמשה דברים‪ ,‬העושה אותם‪ ,‬ימשך אחריהם תמיד‪ ,‬וקשים‬
‫בעל חטה‬ ‫ג(‬ ‫ב( לשון הרע‪.‬‬ ‫א( רכילות‪.‬‬ ‫ה ס לפרש מהם‪ ,‬ואלו הן ‪:‬‬
‫ה מ ת ח ב ר לרשע‪ .‬כ ל אלו הדברים‪ ,‬וכיוצא‬ ‫ה(‬ ‫רעה‪.‬‬ ‫מחשבה‬ ‫ד( בעל‬
‫אם‬ ‫אץ מוגעין אותה‪ ,‬אלא‬ ‫פי שמעכבין א ת התשובה‬ ‫על‬ ‫אף‬ ‫בהם‪,‬‬
‫לעו״הב‪.‬‬ ‫חלק‬ ‫עשה אדם תשובה עליהם הרי זה ב ע ל תשובה‪ ,‬ויש לו‬

‫שיש בהן מעשה‪,‬‬ ‫אלא מעבירות‪,‬‬ ‫אל תאמר‪ ,‬שאין תשובה‬ ‫טז‪.‬‬
‫לחפש בדעות ר ע ו ת‬ ‫אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו‪ ,‬כ ך הוא צריך‬
‫שיש לו‪ ,‬ולשוב מן הכעס‪ ,‬ומן האיבה‪ ,‬ומן הקנאה‪ ,‬ומן ההיתול‪ ,‬ומרדיפת‬
‫לחזור‬ ‫מן ה כ ל צריך‬ ‫הממון‪ ,‬והכבוד‪ ,‬ומרדיפת המאכלות‪ ,‬וכיוצא בהן‪,‬‬
‫שבזמן שאדם‬ ‫מעשה‬ ‫בהם‬ ‫מאותם שיש‬ ‫בתשובה‪ ,‬ואלו העונות קשים‬
‫נשקע באלו‪ ,‬קשה הוא לפרוש מהם‪ .‬ואל ידמה אדם ב ע ל תשובה‪ ,‬שהוא‬
‫אין הדבר כן‪,‬‬ ‫מ מ ע ל ת הצדיקים‪ ,‬מפני העונות והחטאים שעשה‪,‬‬ ‫מרוחק‬
‫לא חטא מעולם‪ ,‬ולא עוד‪,‬‬ ‫כאלו‬ ‫הבורא‪,‬‬ ‫אלא אהוב ונחמד הוא לפני‬
‫יצרו‪,‬‬ ‫וכבש‬ ‫ממנו‬ ‫ופירש‬ ‫אלא ששכרו הרבה‪ ,‬שהרי ט ע ם טעם החטא‬
‫יכולין‬ ‫אין צדיקים גמורין‬ ‫תשובה עומדין‪,‬‬ ‫אמרו חכמים‪ ,‬מקים שבעלי‬
‫לעמוד בו‪ ,‬כלומר‪ ,‬מעלתן גדולה מ מ ע ל ו ת אלו שלא חטאו מעילם‪ ,‬מפני‬
‫שהם כובשים יצרם יותר מהם‪) ,‬מלוקט מלשון הרמב״ם בהלכות חשוכה ‪.‬‬

‫דברים האסורים משום סכגת הגוף או הנפש‪.‬‬

‫גפשות‪,‬‬ ‫סכגת‬ ‫בהם‬ ‫מפגי שיש‬ ‫חכמים‬ ‫ה ר ב ה דברים אסרו‬ ‫א‪.‬‬
‫או‪,‬‬ ‫עלי‪,‬‬ ‫ובל העובר עליהם ואומר‪ ,‬הרי אגי מסכן עצמי‪ ,‬ומה לאחרים‬
‫לא יגיח פיו ע ל‬ ‫הם‪:‬‬ ‫ואלו‬ ‫איני מקפיד בכך‪ ,‬הרי זה מתחייב בגפשו‪.‬‬
 S A N D C U S T O M S O F ISRAEL

whom he (the spoiler) can learn to whom that spoil belongs and to
whom he ought to restore i t ; (5) he who takes a bribe to pervert
judgment, because he cannot know how far this perversion may
extend, or what consequences i t may have, so that he might make
amends for i t , moreover he gives his support to the one who has
given the bribe and causes him to sin. Again there are five sins for
which the offender is not likely ever to become a penitent, because by
the generality of men they are considered to be trifling matters,
and consequently one may sin by committing the same, and yet
imagine that i t is no sin. They are the following: (1) he who
partakes as a guest of a repast, which he knows is not sufficient even
for his host alone; (2) he who uses for his own advantage the pledge
of a poor man; (3) he who looks at women with a lustful eye; (4) he
who glories in the disgrace of his fellow-men; (5) he who suspects an
honest man. Again there are five sins of such a nature that he who
commits the same will always be addicted to them, so that i t will be
difficult for him to renounce them. They are the following :—(1) tale-
bearing; (2) slander; (3) passion; (4) evil thoughts, and (5) associa-
ting with the wicked. A l l these and the like sins, although they may
retard a man from becoming a penitent, cannot altogether deprive him
of that benefit, but on the contrary i f one repent of the same, he be-
comes a penitent, and has a share in the world to come.
15. Do not say that only such transgressions as are connected
with an act require repentance; i t is not so, but in the same way as
one ought to turn from these transgressions, so ought he also to examine
the wicked disposition he may have, and to turn from anger, hatred,
jealousy, mockery, the pursuit after wealth and honour, or after dainty
food and the l i k e ; from all these ought a man to turn with repentance.
And indeed these sins are even more serious than those connected with
some act, inasmuch as when man is plunged in these, i t is very difficult
for him to extricate himself from them. Moreover the penitent!
must not imagine that he is far below the degree of the righteous
because of the iniquities and sins which he has committed. The mat•
ter is not so; but he is beloved and acceptable to the Creator as i f he
had never sinned; indeed his reward will be greater s t i l l ; for he has
tasted of sin, and yet has abandoned i t , and subdued his wicked
desires. Thus the sages say : The position which the penitent occupy,
not even the perfectly righteous themselves can attain; meaning that
the degree of the penitent is even higher than the degree of those who
have never sinned, inasmuch as the former had to overcome their evil
inclinations, far more than the latter.

T H I N G S PROHIBITED FOR T H E S A K S 0 7 B O D Y A N D SOUL.

1. The sages have prohibited many things because they are
injurious to life. Whosoever transgresses and says : " Verily I injure
myself, how does i t concern others?" or, " I disregard this matter," truly
he risks his life. The prohibitions are:—Not to put the mouth under
59
 ‫דיני דברים האסורים משום דבר סכנה‬
‫וגו‬ ‫והאגמים גפיו‪,‬‬ ‫צנור ה מ ק ל ח מים רשתה‪ ,‬וכן לא ישתה מן ה נ ה ר ו ת‬
‫ישתח‬ ‫לא‬ ‫וכן‬ ‫לא ישתה בלילה באפילה‪ ,‬שמא יבלע איזה דבר המזיק‪,‬‬
‫בהם‬ ‫גתן‬ ‫ולא‬ ‫מתכת‬ ‫בכלי‬ ‫הס‬ ‫אם‬ ‫מיס פושרין שלא הורתחו עדיין‪,‬‬
‫או שהורתחו או שגתן בהם‬ ‫כבלי חרם‪,‬‬ ‫הם‬ ‫אס‬ ‫אבל‬ ‫)טייא(‪,‬‬ ‫עשבים‬
‫עשבים‪ ,‬מוחר‪ .‬וכן אסור לילך בכל מקום םכגה‪. ,‬כגון אצל קיר נטוי‪ ,‬או‬
‫ע ל גשר רעוע‪ ,‬ולא יצא יחידי בלילה‪ ,‬ולא יישן בבית יחידי‪ ,‬ולא יוציא‬
‫מפיו דבר פרעגיות על ארם מישראל‪ ,‬אפילו לאטד‪ ,‬אלו היה פלוגי קייס‪,‬‬
‫היה בא לכאן‪ ,‬כי ברית כרותה לשפתים‪ ,‬ואל י פ ת ח אדם פיו לשטן לומר‬
‫ע ל עצמו דבר רע‪ .‬גמ אין לעשות מורא לתיגוק כ ד ב ר טמא‪ ,‬כגון לאמר‪,‬‬
‫ח ת ו ל או כ ל ב יקחוהו‪.‬‬

‫אסור לאכול דג עם בשר‪ ,‬ואפילו עם שומן עופות אסור‪ .‬ואין‬ ‫ב‪.‬‬

‫ל צ ל ו ת בשר עם דג בתגור קטן‪ ,‬אלא א״כ כשאחד מהם מכוסה‪ ,‬וכשאוכל‬
‫ביגיהם קצת פ ת ולשתות איזה‬ ‫לאכול‬ ‫דגים ואח״כ בשר‪ ,‬או להפך‪ ,‬יש‬
‫משקים שנפשו‬ ‫או‬ ‫מאכלים‬ ‫לאכול‬ ‫משקה‪ ,‬דהוי קגוח והדחה‪ .‬וכן אסור‬
‫של אדם קצה בדם‪ ,‬או מ ת ו ך כלים מאיסים‪ ,‬וכן לא יאכל בידים מזוהמות‪,‬‬
‫נוהנין שמניחין איזה‬ ‫וכן יזהר מ ל ש ת ו ת משקימ שנתנלו‪ .‬ובשעת התקופה‬
‫ברזל על כ ל המשקין והמאכלים‪ ,‬ועל המבושלים כבושים או מלוחים‪ ,‬אין‬
‫צריך‪.‬‬

‫כם המות‪ ,‬חוץ‬ ‫הוא‬ ‫האדם‬ ‫דעת‬ ‫שכל‬ ‫האדם‪,‬‬ ‫מזיעת‬ ‫יזהר‬ ‫ג‪.‬‬
‫ולא‬ ‫במקום זיעה‪,‬‬ ‫בבשרו‬ ‫דבר אכילה‬ ‫מזיעת הפנים‪ ,‬ולכן לא ינע שום‬
‫יחן מעות לחוך פיו‪ ,‬שמא יש עליהם מ ע ט זיעה ועוד‪ ,‬שיד הכל משמשין‬
‫ויש מהם הולים‪ ,‬וכן יזהר מלהניח שום דבר מ א כ ל או משקה ת ח ת המטה‪,‬‬
‫אפילו הס מבוםים‪.‬‬

‫אילן‬ ‫כנון‬ ‫פירות‪,‬‬ ‫העושה‬ ‫מאבל‬ ‫אילן‬ ‫לקצץ‬ ‫אסור‬ ‫‪4‬‬ ‫ף‬
‫זאת‬ ‫והעושה‬ ‫רובע ה ק ב זיתים‪ ,‬ודקל העושה ק ב תמרים‪,‬‬ ‫העושה‬ ‫דת‬
‫יותר‬ ‫שחשובים‬ ‫אחרים‬ ‫לאילנות‬ ‫סמוך‬ ‫האילן‬ ‫ואס‬ ‫סבנה‪.‬‬ ‫הוא‬
‫ובן אם דמיו יקרים‬ ‫למקומו‪,‬‬ ‫צריך‬ ‫וכן אם‬ ‫אותן‪,‬‬ ‫מכחיש‬ ‫ממנו‪ ,‬והוא‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S B A E L

ft tap from which the water is running and drink. He should neither
drink water from rivers or ponds, nor should he drink at night in the
dark lest he swallow something injurious, nor should he drink luke-
warm water which had not heen boiled, even though i t be in a metal
vessel provided he had not put tea leaves in it. I t is, however, permis-
sible to drink i t out of an earthenware vessel, or if i t had been boiled or
if he had put tea leaves in i t . I t is forbidden to walk in a dangerous
place, for instance near a bulging wall or on a broken bridge, nor
should one go out alone at night, nor sleep in a house alone, nor should
one utter an evil prognostication against an Israelite, even to say, I f
so and so were alive he would have come here, for " a covenant is made
with the lips." One must not open one's mouth inauspiciously by
invoking evil upon himself, nor should any one frighten a child by
means of an unclean thing, by saying, " A cat or dog will fetch you."

2. I t is forbidden to eat fish with meat, even with poultry fat.

One should not bake in a small oven meat and fish unless one or the
other be covered, and if one eat fish and immediately thereafter meal
or vice-versa, he should eat some bread and drink some beverage between
them, this will wash i t down and rinse his mouth. I t is also forbidden
to partake of food and drink loathsome to a man's soul or out of unclean
vessels, nor should one eat when one's hands are unclean. One should
also be careful not to drink of any uncovered beverage.

3. One should guard against a person's perspiration, because i t is

like a deadly poison, with the exception of the perspiration of the face.
Therefore, one should not allow any food to come into contact with
any part of his body which is perspiring, nor should anyone put money
in one's mouth, as some perspiration may cling to i t , moreover since i t
has circulated through many hands, including people with infectious
diseases. One should also avoid placing under a bed any kind of food
or drink, even though i t be covered.

4. I t is forbidden to cut down a fruit-tree bearing fruit, for

instance, an olive tree producing a quarter (Kab) measure of olives, and
a date tree producing a measure of dates, because i t is dangerous to do
so, but if the tree adjoin other more valuable trees and cause them to
waste away (through its proximity), or i f he require the space it
60
 ‫דיני צדקה‬
‫יש עושץ לרפואה‬ ‫והחושש במעיו‪,‬‬ ‫מ ו ת ר לקצצו‪.‬‬ ‫לבנין יותר מלמאכל‪,‬‬
‫לעשות כן מפני‬ ‫מים רותחין‪ ,‬אסור‬ ‫בו‬ ‫בטנו כלי שיש‬ ‫על‬ ‫שמעמידין‬
‫אם הטיט מניעין ל מ ע ל ה‬ ‫בנחל שמימיו רודפין‪,‬‬ ‫הסכנה‪ .‬וכן אסור לעבור‬
‫שהיו‬ ‫או עוף‬ ‫בהמה‬ ‫וכן‬ ‫המים‪.‬‬ ‫ישטפוהו‬ ‫משוס ס כ נ ה שלא‬ ‫ממחניו‪,‬‬
‫מסוכנים ונשחטו‪ ,‬אע׳׳פ שהותרו בשחיטה‪ ,‬המדקדקים מחמירים ע ל עצמם‬
‫כי ס כ נ ת א חמירא‬ ‫סכנה‪,‬‬ ‫לידי‬ ‫שלא לאכלם‪ .‬וכן יזהר מ כ ל דבר המביא‬
‫מאסורא‪ ,‬ויש לחוש יותר ל ס פ ק סכנה מ ל ס פ ק איסור‪.‬‬
‫שנאמר‬ ‫שאין ל מ ע ל ה ממנו‪,‬‬ ‫רשע‬ ‫הוא‬ ‫ה מ א ב ד עצמו ל ד ע ת‬ ‫ה‪,‬‬
‫ואך א ת ד מ כ ם לנפשותיכם אדרוש‪ ,‬ובשביל אדם יחיד נברא העולם‪ ,‬וכל‬
‫אחת‬ ‫נפש‬ ‫המקיים‬ ‫מלא‪ ,‬וכל‬ ‫ה מ א ב ד נפש א ח ת מישראל מ א ב ר עולם‬
‫מישראל כאלו קייס עולם מלא‪.‬‬

‫דיני צדקה‪.‬‬
‫ונאמר‬ ‫ידך לו‪,‬‬ ‫שנאמר פתוח ת פ ת ח א ת‬ ‫ם״ע צדקה לעניים‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫והעלים עינו ממנו‪ ,‬ולא נתן לו‪,‬‬ ‫וחי אחיך עמך‪ ,‬וכל הרואה עני מבקש‪,‬‬
‫א ת ידך מאחיך‬ ‫תקפוץ‬ ‫ולא‬ ‫עובר בל״ת‪ ,‬שנאמר לא תאמץ א ת ל ב ב ך‬
‫האביון‪ .‬ומאד יש להזהר בה‪ ,‬כי אפשר שיבוא לירי שפיכת דמים‪ ,‬שימוח‬
‫העני המבקש‪ ,‬אם לא יתן לו מיד‪ ,‬נמ יתן אל לבו שהנלנל חוזר בעולם‬
‫וסוף האדם‪ ,‬שיבוא הוא‪ ,‬או בנו‪ ,‬או בן בנו לידי מדה זו‪.‬‬
‫והיזק‬ ‫דבר רע‬ ‫הצדקה‪ ,‬ואין‬ ‫לעולם אין אדם נעשה עני מן‬ ‫ב‪.‬‬
‫מעשה הצדקה שלם‪ ,‬כ ל ה מ ר ח ם‬ ‫והיה‬ ‫שנאמר‬ ‫הצדקה‪,‬‬ ‫בשביל‬ ‫בכלל‬
‫מרחמין עליו‪ ,‬שנאמר ונתן ל ך רחמים ורחמך והרבך‪ ,‬ובל מי שהוא אכזרי‬
‫ישראל‪ ,‬וכל‬ ‫בבני‬ ‫ואינו מרחם‪ ,‬יש לחוש ליחוםו‪ ,‬שאץ האכזריות מצויה‬
‫שנאמר בניס א ת ם לה׳ אלהיבם‪ .‬ואס‬ ‫הם‪,‬‬ ‫ישראל והנלוה עליהם‪ ,‬כאחים‬
‫לא ירחם האח ע ל האח‪ ,‬מי ידחם עליו‪ ,‬ולמי עניי ישראל נושאין עיניהם‪,‬‬
‫אין עיניהם תלויות אלא לאחיהם‪.‬‬

‫שנאמר‬ ‫נקרא בליעל‪,‬‬ ‫הרי זה‬ ‫ב ל המעלים עיניו מן הצדקה‪,‬‬ ‫נ‪.‬‬

‫ורחמי‬ ‫שנאמד‬ ‫רשע‪,‬‬ ‫ונקרא‬ ‫השמד ל ך פן יהיה דבר עם ל ב ב ך בליעל‪,‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

occupies, or i f i t be more valuable for its timber than for its fruit, i t ie
permissible to cut i t down. One who is constipated is forbidden to
employ the remedy recommended
cation of a hot water bottle to his abdomen, as i t is dangerous to do so
without the instruction of a physician. I t is also forbidden to cross a
stream when the water is rising, so that i t reaches above his loins, as
he is in danger of the water carrying him away. I f a beast and fowl
were i n danger, and were afterwards slaughtered, although i t was
lawful to slaughter them, still the scrupulous are most careful not to
partake of them. One must also avoid everything that leads to dan-
ger, as i t is even more important to guard against danger than against
the infringement of a precept, and the risk of danger is to be appro-
hended even more than the risk of infringing a precept.
5. There is no one more wicked than he who commits suicide, as
i t is said: " And surely your blood, (the blood) of your lives, will I
require " (Gen. ix. 5). The world was created for the sake of man as
an individual, thus he who destroys one life in Israel is as though he
had destroyed the entire world, and he who preserves one life i n Israel
is as if he had maintained the entire world.

L A W S REGARDING C H A R I T Y .
1. I t is a positive precept to give charity to the poor, as i t is said :
" Thou shalt surely open thine hand unto him " (Deut. xv. 8). I t is
also said : " That thy brother may live with thee " (Lev. xxv. 36);
furthermore he who is deaf to the supplication of the poor and refuses
him relief, transgresses a negative precept, as i t is said: " Thou shalt
not harden thine heart, nor shut thine hand from thy poor brother "
(Deut. xv. 7). One must be careful not to infringe that law, lest by
its violation he might be guilty of bloodshed in causing the death of the
supplicant by not granting him immediate relief. One should remem-
ber that fortune's wheel is ever revolving, and that such a man may
eventually have the same measure meted out unto himself, his son or
his grandson.
2. No one ever becomes impoverished by giving charity, nor will
any evil or harm result from its practice, as i t is said: " And the work
of charity shall be peace" (Is. xxxii. 17). To the merciful mercy is
shown, as i t is said : " A n d shew thee mercy, and have compassion on
thee, and multiply thee " (Deut. xiii. 17). I f one be cruel and merci-
less i t may be assumed that his lineage is non Jewish, since cruelty is
not a characteristic of the children of Israel. A l l Israel and those who
are associated with them are like brethren, as i t is said, " Ye are the
children of the Lord your God" (ibid. xiv. 1) and i f a brother should
not be merciful to a brother, who shall shew compassion unto him t To
their brethren alone are the eyes of the poor uplifted.
3. He who is deaf to the appeals of charity is called Belial, as i t
is said, " Beware that there be not a thought in thy heart of a Belial"
(Deut. xv. 9), he is also called " wicked," as i t is said: " But the tender
61
 ‫* ‪ I‬ען‪ 1‬ו‬ ‫‪V l‬‬

‫שנאמר וקרא עליך אל ה׳ והיד‪ .‬בך חטא״‬ ‫ונקרא חוטא‪,‬‬ ‫רשעים אבזרי‪,‬‬
‫א ת ה השמע‪ ,‬לפיכך‬ ‫עניים‬ ‫שועת‬ ‫שנאמר‬ ‫והקכ״ה קרוב לשועת עניים‪,‬‬
‫שנאמר‪ ,‬והיה כי יצעק‬ ‫להם‪,‬‬ ‫צריך להזהר בצעקתם‪ ,‬שהרי ברית כרותה‬
‫אלי ושמעתי‪ ,‬כי חנון אני‪.‬‬
‫כ ל הנותן צדקה לעני ב ס ב ר פנים רעות‪ ,‬ופניו כבושות בקרקע‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫אלא נותן לו בסבר פנים יפות‬ ‫אבד זכותו‪,‬‬ ‫זהובים‪,‬‬ ‫אפילו נתן לו אלף‬
‫יום‪,‬‬ ‫לקשה‬ ‫בביתי‬ ‫לא‬ ‫אם‬ ‫שנאמר‬ ‫צרתו‪,‬‬ ‫ובשמחה‪ ,‬ומתאונן עמו על‬
‫ע נ מ ה נפשי לאביון‪.‬‬
‫פייסהו בדברים‪,‬‬ ‫בידך כלום ליתן לו‪,‬‬ ‫ואין‬ ‫שאל העני ממך‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫והרי הוא אומר‪ ,‬ל ב נשבר‬ ‫ואסור לנעור בעני‪ ,‬מפני שלבו נשבר ונדכה‪,‬‬
‫ונדבה אלהים לא הבזה‪ ,‬י אוי למי שהכלים א ת העני‪ ,‬א־יא יהיה לו כאב‪,‬‬
‫בין ברחמים בין ברברים‪ ,‬שנאמר אב אנכי לאביונים‪.‬‬

‫אותן‪ ,‬שכרו נדול משכר‬ ‫ליתן צדקה‪ ,‬ומעשה‬ ‫אחרים‬ ‫הכופה‬ ‫ן‪.‬‬
‫ועל נבאי צדקה‪ ,‬וכיוצא בהם‪,‬‬ ‫הנותן‪ ,‬שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום‪.‬‬
‫אומר‪ ,‬ומצדיקי הרבים ככוכבים‪.‬‬

‫נ ת ל ה שאץ‬ ‫מעלה‬ ‫מזו‪,‬‬ ‫שמנה מעלות יש בצדקה‪ ,‬זו למעלה‬ ‫ז‪,‬‬

‫ונותן לו מ ת נ ה או הלואה‪,‬‬ ‫ממנה‪ ,‬זה המחזיק ביד ישראל שמך‪,‬‬ ‫למעלה‬
‫עד‬ ‫א ת ידו‪,‬‬ ‫לחזק‬ ‫כדי‬ ‫או עושה עמו שותפות‪ ,‬או ממציא לו מלאכה‪,‬‬
‫נ ר ותושב וחי‬ ‫בו‪,‬‬ ‫והחזקת‬ ‫שלא יצטרך לבריות לשאל‪ ,‬ועל זה נאמר‪,‬‬
‫עמך‪ ,‬בלומר‪ ,‬החזק בו עד שלא יפול ויצטרך‪.‬‬

‫ולא ידע‬ ‫נתן‪,‬‬ ‫ולא ידע למי‬ ‫פחות מזה הנותן צדקה לעניים‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫שהיתה‬ ‫חשאים‬ ‫לשכת‬ ‫כנין‬ ‫לשמה‪,‬‬ ‫מצור‪,‬‬ ‫שהרי זה‬ ‫העני ממי לקח‪,‬‬
‫וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של‬ ‫שהיו הצדיקים נותנין בחשאי‪,‬‬ ‫במקדש‪,‬‬
‫יודע‪ ,‬שהממונה‬ ‫אא״כ‬ ‫לתוך קופה של צדקה‪,‬‬ ‫של צדקה‪ ,‬ולא יתן אדם‬
‫נאמן וחכם‪ ,‬ויודע להנהינ כשורה‪ ,‬כר׳ חנניה בן תרדיון‪.‬‬

‫לקח‪,‬‬ ‫ממי‬ ‫יתן‪ ,‬ולא ידע העני‬ ‫פחות מזה‪ ,‬שידע הנותן למי‬ ‫ט‪.‬‬
‫כנץ גדולי החכמים‪ ,‬שהיו הולכים בסתר‪ ,‬ומשליכין המעות בפתחי העניים‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F ISRAEL

mercies of the wicked are cruel" (Prov. xii. 12). He is also called
" sinner,'' as i t is said, " A n d he cry unto the Lord against thee, and i t be
sin unto thee" (Lent. xv. 9) for the Holy One, blessed be He, is nigh
unto the cry of the poor, as we say, Thou hearest the cry of the
poor" (cf. Job xxxiv. 28), therefore one should bewsre lest they cry
against him unto God who hath made a covenant with them, as it is said,
" A n d i t shall come to pass, when he cricth unto Me, that I will hear;
for I am gracious " (Ex. xxii. 27).
4. He who gives alms to the poor with an unfriendly mien and
downcast face, even i f he give a thousand pieces of gold, has no
merit owing to his manner of giving, but one should give joyfully with
a cheeiful mien, he should also sympathize with him in his distress, as
i t is said, " Did I not weep for him that was in trouble 1 Was not my
soul grieved for the needy 1" (Job. xxx. 25),
5. I f a poor man ask your help and you have nothing to give him,
then appease him with words. I t is forbidden to rebuke a poor man,
for his heart is broken and humble, as i t is said " A broken and
humble heart, 0 God, thou wilt not despise" (Ps. l i . 17). Woe unto
him who has put the poor to shame. One should be as a father unto
them in tender mercy, as i t is said, " I was a father to the needy "
(Job xxix. 16).
6. He who urges others to give charity and causes them to prac-
tice it, earns a greater reward than he who gives, as i t is said : " And
the work of charity shall be peace " (Is. xxxii. 17). Concerning the
almoners, and others like them, i t is said, " And they that turn many to
charity (shall shine) as the stars for ever and ever" (Dan. xii. 13).
7. There are eight degrees in the practice of charity, one higher
than the other. The highest degree which cannot be excelled is
attained by him who comes to the relief of an Israelite who has become
poor, by making him a gift or a loan or by entering into partnership
with him, or by obtaining employment for him, thus he relieves him
from his poverty, so that he is not forced to seek support from his
fellow creatures. Concerning him i t is said, " Then thou shalt relieve
h i m . . . he shall live with thee " (Lev. xxx. 35) that is. assist him so
that he fall not into poverty.
8. A low er degree than the former is attained by one who gives
charity to the poor without knowing who is the recipient thereof, the
identity of the donor being likewise unknown to the poor, this is truly
a duty performed for its own merit, for such a purpose was the private
room in the Temple where the righteous were wont privately to make
contributions. Similar to him is he who deposits his donation in a
contribution box. However no man should place his donation in a
contribution box unless he knows that the man in charge thereof is
trustworthy and wise, one who is like Rabbi Chanauiah lien Teradion,
and understands the proper dispensation of charity.
9. A still lower degree is obtained by one who knows to whom
he gives but his identity is unknown to the poor, such was the practice
of the great Sages who were wont to go secretly and throw the money
62
 ‫דיני צדקה‬
‫נוהגין‬ ‫בצדקה‬ ‫הממונץ‬ ‫אין‬ ‫אם‬ ‫היא‪,‬‬ ‫מוגה‬ ‫וכזה ראוי לעשות ומעלה‬
‫כשורה‪.‬‬

‫גדולי‬ ‫ולא ידע הגותן‪ ,‬כגון‬ ‫פ ח ו ת מזי־( שידע העגי ממי נטל‪,‬‬ ‫י‪,‬‬
‫החכמים שהיו צוררים ה מ ע ו ת בםדיגהם‪ ,‬ומפשילין לאחוריהן‪ ,‬ובאין העגייס‬
‫ונוטלים‪ ,‬כדי שלא יהיה להם בושה‪.‬‬

‫פ ח ו ת מזה‪ ,‬שיתן לו בידו קודם שישאל‬ ‫יא‪.‬‬

‫פ ח ו ת מזה‪ ,‬שיתן לו אחד שישאל‪.‬‬ ‫יב‪.‬‬
‫פ ח ו ת מזה‪ ,‬שיתן לו פחות מן הראוי ב ס ב ר פנים יפות‪.‬‬ ‫יג‪.‬‬
‫פ ח ו ת מזה‪ ,‬שיתן לו בעצב‪.‬‬ ‫יד‪.‬‬
‫כל תפלה‪,‬‬ ‫קודם‬ ‫פרוטה לעני‪,‬‬ ‫נותנים‬ ‫גדולי החכמים היו‬ ‫טו‪.‬‬
‫ואחר כ ך מתפללין‪ ,‬שגאמר אגי בצדק אחזה פגיך‪.‬‬

‫הגותן מזוגות לבגיו ולבגותיו הגדולים‪ ,‬שאיגו חייב במזוגותיהן‪,‬‬ ‫טז‪.‬‬

‫מבוזות‪.‬‬ ‫כדי ל ל מ ד הזכרים תורה‪ ,‬ולהגהיג הבגות בדרך ישרה‪ ,‬ולא יהיו‬
‫וצדקה גדולה היא‪,‬‬ ‫וכן הגותן מזוגות לאביו ואמו‪ ,‬הרי זה ב כ ל ל הצדקה‪,‬‬
‫ויתומים ע ל שולחגו‪ ,‬הרי זה‬ ‫שהקרוב קודם‪ ,‬וכל המאכיל ומשקה עגיים‬
‫קורא א ל ה׳ מענהו‪ ,‬שגאמר‪ ,‬אז ת ק ר א וה׳ יעגה‪.‬‬

‫מתומים במקום‬ ‫אדם עניים‬ ‫ביתו של‬ ‫צוו חכמים שיהיו בני‬ ‫ין‪,‬‬
‫מעקב‪ ,‬ואס‬ ‫יצחק‬ ‫אברהם‬ ‫העבדים‪ ,‬מ ו ט ב לו להשתמש באלו‪ ,‬ויהנו בני‬
‫יהיו עניים בני ביתו‪ ,‬כ כ ל שעה‪ ,‬מוסיף זכיות ומצות‪.‬‬

‫לבריות‪,‬‬ ‫יצטרך‬ ‫ואל‬ ‫בצער‪,‬‬ ‫אדם עצמו‪ ,‬ויתגלגל‬ ‫ידחק‬ ‫לעולם‬ ‫יח‪.‬‬
‫עשה ש ב ת ך חול‪,‬‬ ‫ובן צוו חכמים ואמרו‪,‬‬ ‫הציבור‪.‬‬ ‫עצמו ע ל‬ ‫ואל ישליך‬
‫והעני‪ ,‬יעסוק באומנות‪,‬‬ ‫ומכובד‪,‬‬ ‫חכם‬ ‫ואל ת צ ט ר ך לבריות‪ ,‬ואפילו היה‬
‫בהמות‬ ‫מ ו ט ב לפשוט עור‬ ‫לבריות‪,‬‬ ‫ואפילו באומנות מנוולת‪ ,‬ולא יצטרך‬
‫אני‪ ,‬פרנסוני‪ ,‬ובכך צוו‬ ‫כהן‬ ‫אני‪,‬‬ ‫נרול‬ ‫חכם‬ ‫לעם‪,‬‬ ‫נבלות‪ ,‬ולא יאמר‬
‫ונושאי הקורות‪ ,‬ושואבי‬ ‫עצים‪,‬‬ ‫חוטבי‬ ‫החכמים‪ .‬נדולי החכמים היו מהם‬
‫קבלו‬ ‫הצבור‪ ,‬ולא‬ ‫מן‬ ‫ולא שאלו‬ ‫מים לננות‪ ,‬ועושים הברזל והפחמים‪,‬‬
‫בשנתנו להם‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

inside the homes of the poor. This is a proper mode of procedure and
it is a good measure to adopt in case the officials of the charity do not
act in a ptoper manner.
10. A degree inferior to the last is attained when the poor per•
son knows from whom he receives although his identity is unknown to
the donor. Such was the practice of the great Sages who had the
money tied up in the mantles hanging over their shoulders in such
a way that the poor could take the alms without being put to the
blush.
11. A degree inferior to the last is attained by him who places
the money in the poor man's hand before the latter asks for same.
12. An inferior degree is attained when one gives alms after he
had been asked to give.
13. An inferior degree is attained by one who gives less than he
ought, even if he give with a cheerful countenance.
14. The lowest degree in almsgiving is to give with a disagree•
able mien.
15. The greatest of our Sages were wont to give a Peruta (a
small coin) to the poor before prayer, then they would pray, because it
is said, "As for me, I shall behold Thy face in charity " (Ps. xvii. 15).
16. He who supports his adult sons and daughters, whom he is
not obliged to maintain, but he acts thus in order to teach his sons the
Torah, and to lead his daughters in an upright way that they come not
to shame, also he who maintains his father and mother, behold, they
are accounted charitable. They thus perform great charity, as the near-
est of kin are entitled to precedence. He who entertains the poor and
the orphans at his table, behold, he calls unto the Lord, and He answers
him, as it is said: " Then shalt thou call, and the Lord shall answer "
(Is. IviiL 9).
17. The Sages have ordained that the members of one's house-
hold should be the poor and the orphans in the place of servants, as it
is well to make use of those so that the children of Abraham, Isaac
and Jacob benefit thereby, and if the poor be the members of a man's
household he is always adding to his meritorious deeds and to the
fulfilment of the precepts.
18. A man should at all times suffer hardships rather than
become a public charge or solicit the support of the community. Our
Sages taught, " Make thy Sabbath as a week day (not to live better on
that day) and do not need the aid of the public." If one were an
honoured Sage and he became poor, he should find some occupation,
even of a menial kind, rather than need the support of the commu-
nity. It is better for him to flay a carcase, rather than to say to the
people, " I am a great Sage, I am a priest, therefore support me."
S‫׳‬me of the greatest of the Sages were hewers of wood and carriers of
beams, they were also engaged in drawing water for gardens, they even
toiled with iron and coal and they neither asked the community to
support them, nor did they accept anything when offered to them.
63
 ‫דיני צדקה‬
‫כ ל מי שאינו צריך ליטול‪ ,‬ומרמה א ת העם ונוטל‪ ,‬אינו מ ת‬ ‫יט‪.‬‬
‫יבטח‬ ‫אשר‬ ‫סן הזקנה עד שיצטרך לבריות‪ ,‬והרי ת א ב כ ל ל ארור ה נ כ ר‬
‫א״כ נוטל‪ ,‬כנץ‬ ‫לחיות‪ ,‬אלא‬ ‫ליטול ואינו יכול‬ ‫וכל מי שצריך‬ ‫באדם‪,‬‬
‫ה״ז שופך דמים‬ ‫ומנים דעתו ואינו נוטל‪,‬‬ ‫זקן‪ ,‬או חולה‪ ,‬או בעל יסירין‪,‬‬
‫ואשמות‪ ,‬וכל מי שצריך‬ ‫חטאות‬ ‫אלא‬ ‫בצערו‬ ‫ואין לו‬ ‫ומתחייב בנפשו‪,‬‬
‫ליטול‪ ,‬וציער ודחק א ת השעה‪ ,‬וחיה חיי צער‪ ,‬כדי שלא יטריח על הציבור‪,‬‬
‫אינו מ ת מן הזקנה‪ ,‬עד שיפרנס אחרים משלו‪ ,‬ועליו‪ ,‬ועל כ ל כיוצא בזה‬
‫‪1‬‬
‫נאמר‪ ,‬ברוך ה נ ב ר אשר יבטח בהי‪) ,‬עכ״? הרמב״פ בפי י׳ ממתנות עניים(‪.‬‬

‫כ ל אדם חייב ליתן צדקה כפי השנת ידו‪ ,‬ואפילו עני ה מ ת פ ר נ ס‬ ‫כ‪,‬‬
‫מן הצדקה‪ ,‬ובנון שיש לו מ ע ט ממון משלו‪ ,‬ואינו נושא ונותן בהם‪ ,‬דםותר‬
‫לו לטול מן הצדקה‪ ,‬כיון שאץ לו קרן‪ ,‬כדי ל ה ת פ ר נ ס מן הריוח‪ ,‬מ״מ כיון‬
‫מ ט ה שיתנו לו‪ ,‬ואפילו אינו‬ ‫צדקה‪,‬‬ ‫חייב ליתן‬ ‫שיש לו ב מ ה ל ה ת פ ר נ ס‬
‫כי ה מ ע ט משלו חשוב כמו‬ ‫ימנע א״ע‪,‬‬ ‫אל‬ ‫יכול ליתן אלא ד ב ר מועט‪,‬‬
‫ה ר ב ה מן העשיר‪.‬‬

‫המעשר מן הקרן‪,‬‬ ‫ראשונה‪,‬‬ ‫שנה‬ ‫צדקה‪,‬‬ ‫האדם‬ ‫כ מ ה יתן‬ ‫כא‪.‬‬

‫ביתו‪.‬‬ ‫מצרכי‬ ‫חוץ‬ ‫מכאן ואילך יתן מעשר מן הריוח שהרויח כ ל שנה‪,‬‬
‫שנה ראשונה‪ ,‬מן‬ ‫זו היא מרה בינונית‪ ,‬ומצור! מן המובחר שיתן חומש‪,‬‬
‫ואל יבזבז יותר מן החומש‪ ,‬כרי‬ ‫הקרן‪ ,‬ואח״כ כ ל שנה‪ ,‬חומש מן הריוח‪,‬‬
‫אבל בשעת מותו‬ ‫לבריות‪ ,‬ודוקא כל ימי חייו‪,‬‬ ‫אח״ב‬ ‫הוא‬ ‫שלא יצטרך‬
‫יכול ליתן עד שליש רכושו צדקה‪ .‬ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה‪,‬‬
‫או להכניס‬ ‫להיות ב ע ל ברית‪,‬‬ ‫מצוה‬ ‫לו‬ ‫נזדמן‬ ‫ר ק יתנהו לעניים‪ ,‬ואם‬
‫חתן וכלה עניים לחופה וכה״נ‪ ,‬וכן לקנות ספרים ללמוד בהם‪ ,‬ולהשאילן‬
‫אותה‬ ‫עושה‬ ‫היה‬ ‫ולא‬ ‫בית‪,‬‬ ‫יכולת‬ ‫לאחרים ללמוד בהם‪ ,‬אם לא היה‬
‫מצוה מממון שלו‪ ,‬יכול לעשות ממעשר‪ .‬ואם קינה ספרים מ מ ע ו ת מעשר‬
‫אז הוא‬ ‫צריך להמ‪,‬‬ ‫לא כאשר הוא‬ ‫צריך ליזהר להשאילן לאחרים‪ ,‬אם‬
‫מ מ ע ו ת מעשר‪ ,‬למען לא יחזיקו בהם בניו‬ ‫שהם‬ ‫קידם ונם יכתוב עליהם‬
‫אחריו‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

19. One not needing alms, who deceives the people and takes,
will not die of old age until he actually requires the help of the
community and he is included amongst those of whom it is •aid:
"Cursed is the man that trusteth in man" (Jer. xvii. 5). One who is
in need of alms and cannot exist unless he would take help, e.g.,
an old man or a sick man or a suffering man, but he does not take
through pride, behold he sheds blood and forfeits bis own life, and ho
has nothing for his pains except sin and trespass. Eut he who is in
need and rather suffers distress and constrains himself to live a life of
hardship so that he shall not become a public charge, he will not die ot
old age until he has supported others from his own means, and of him
and such as he, it is said: " Blessed is the man that trusteth in the
Lord‫(״‬iW<f. 7).
(Quoted from Maimonides, " Gifts to the Poor " Chapter x.)
20. Every man must contribute to charity according to his
means. Even a poor man who, having a little money of his own, is
yet permitted to obtain support from the contributions of charity, as
what he has is not sufficient to provide him with capital to invest in
business and to support himself with the profits, nevertheless, as he
has something to live upon, he is obliged to give charity from that
which is given to him; even if it be only very little that he can give,
yet should he not withold it, for the contribution of his mite is as
esteemed as the largess of the rich.
21. How much shall a man contribute to charity 1 Thefirstyear
the tithe of his capital, thereafter the tithe of his annual profits apart
from his household expenses, this, however, is but charity of a modest
kind, but the most approved manner of fulfilling this commandment ia
to give a fifth of the capital the first year, and thereafter a fifth
of the annual profits. One should not devote more than one fifth,
so that he may not eventually need the support of the community.
This rule, however, is only applicable during a man's lifetime, but at
the time of one's death, he can bequeath even a third of his fortune to
charity. One should not apply the tithe-money to the fulfilment of any
(other) commandment, it is to be given solely to the poor; however,
when it happens that one has to fulfil a commandment, e.g., to become
a ‫( כעל בריח‬one who initiates a son into the covenant of Abraham), or
to dower a bride and bridegroom who are poor, and thus enable them
to enter into wedlock or commandments of a similar nature, also to
purchase religious books wherein to learn and to lend them to others to
learn therein; if he could not afford to spend his own money, and
consequently, would not have fulfilled any of these commandments, he
may use the tithe money for these purposes. One who buys religious
books with the money set aside for tithes, must be careful to lend them
to others, unless he needs them for his own use, when he takes pre-
cedence, he should also write on them that they were bought with the
tithe-money, 80 that his children, after his death, shall not take posses-
sion of them.
64
 ‫דיני צדקה‬
‫והיינו כעני‬ ‫אשר יחסר לו‪,‬‬ ‫די מחסורו‬ ‫לעני‪,‬‬ ‫כ מ ה נותנים‬ ‫כב‪.‬‬
‫מחסורו‪ ,‬כאשר היה‬ ‫כל‬ ‫ליחן לו‬ ‫שמקבל בחשאי‪ ,‬מחויבים אנשי העיר‬
‫נותנימ לו מ ת נ ה‬ ‫רניל מקודם שהיה לעני א ב ל עני המחזיר על הפתחים‪,‬‬
‫מ ו ע ט ת לפי ערכו‪ ,‬ולב״הפ יחנו לו ב כ ל עיר לחם מזון ב' סעודות ומקום‬
‫ללון‪ .‬ומפרנםין‪ ,‬ומלבישין עניי אומה א ח ר ת עם עניי ישראל‪.‬‬

‫הרע‪ ,‬וירחיב ידו‪ ,‬וכל דבר‬ ‫הרוצה לזכות לעצמי‪ ,‬יכוף יצרו‬ ‫כג‪.‬‬
‫יהיה נאה מ ב י ת‬ ‫אם בנה בית ת פ ל ה ‪,‬‬ ‫שהוא לש״ש‪ ,‬יהיה מ ה ט ו ב והיפה‪.‬‬
‫ומהמתוק שבשלחנו‪ ,‬כ ס ה ערום‪,‬‬ ‫מהטוב‬ ‫יאכילהו‬ ‫רעב‪,‬‬ ‫האכיל‬ ‫ישיבתו‪,‬‬
‫יכםהו מהיפה שבכסותו‪ ,‬הקדיש דבר‪ ,‬יקדיש מהיפה שבנכסיו‪.‬‬

‫ל כ ל אדם‪ ,‬ואינו חייב ל ת ת צדקה‪ ,‬ע ד‬ ‫קודמת‬ ‫פ ר נ ס ת עצמו‬ ‫כד‪.‬‬

‫אביו ואמו‪,‬‬ ‫וזהו סדרן‪:‬‬ ‫הקרוב קודם‪,‬‬ ‫ואח״כ יקדים‬ ‫שיהיה לו פרנסתו‪,‬‬
‫הקרובים‪ ,‬שכניו‪ ,‬עניי עיר אחרת‪.‬‬ ‫שאר‬ ‫אחיו מאמו‪,‬‬ ‫מאביו‪,‬‬ ‫אחיו‬ ‫בניו‪,‬‬
‫וביחוד צריכין להשניח ע ל ת״ח עני‪ ,‬ל ת ת לו לפי כבודו‪ ,‬ואמ אינו רוצה‬
‫ואם יודע ל ה ת ע ס ק בפרקמטיא‪ ,‬מלוין‬ ‫לקבל‪ ,‬מתעםקין לסחור לו םחורה‪,‬‬
‫כ ל המטיל מלאי לת״ח‪ ,‬זוכה ויושב‬ ‫רז״ל‪,‬‬ ‫לו מעות לסחור בהם‪ .‬ואמרו‬
‫בישיבה של מעלה‪ ,‬ואמרו בל הנביאים לא נתנבאו‪ ,‬אלא לעושה פרקמטיא‬
‫ויושבי ארץ ישראל קידמין‬ ‫כחבר‪.‬‬ ‫לת״ח‪ ,‬ומשיא בתו לת״ח‪ ,‬ואשת חבר‬
‫להאכיל הרעב‪ ,‬מ ל כ ס ו ת הערום‪ .‬ואשה‬ ‫ליושבי חוץ לארץ‪ .‬וחייב להקדים‪,‬‬
‫אדם‪ ,‬לא ירבה‬ ‫לבני‬ ‫בין לכםיח‪ .‬ומי שחייב‬ ‫בין למזון‪,‬‬ ‫קורמת לאיש‪,‬‬
‫בצדקה‪.‬‬

‫הצדקה הרי היא ב כ ל ל הנדרים‪ ,‬לפיכך האומר הרי עלי ס ל ע‬ ‫כה‪,‬‬

‫מיד‪ ,‬ואם איחר‪,‬‬ ‫לעניים‬ ‫לחנה‬ ‫חייב‬ ‫או הרי סלע זו לצדקה‪,‬‬ ‫לצדקה‪,‬‬
‫לו‪,‬‬ ‫מצוים‬ ‫אין עניים‬ ‫ואם‬ ‫מיד‪,‬‬ ‫עובר ב ב ל ת א ח ר ‪ ,‬כיון שיכול ליתנה‬
‫מפריש ומניח‪ ,‬עד שימצא עניים‪ .‬ואם נדר בבי״הבנ צדקה‪ ,‬שנותנים לידי‬
‫דנבאי‪ ,‬אינו עובד‪ ,‬עד שיתבע אוחו הנכאי‪ ,‬ואז עובר עליה מיד‪ ,‬אם לא‪,‬‬
‫ומי שאמר‪,‬‬ ‫אלא שיניחו אצלו‪.‬‬ ‫כשיודע שהגבאי אינו צריך כ ע ת המעות‪,‬‬
‫ויכול כ ל אדם‬ ‫איגו עובר עד שיבוא אותו עגי‪,‬‬ ‫אתן סלע צדקה לפלוגי‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

S2. How much should be given to a poor man ? Sufficient for

hi• needs, this applies, only to a poor man who receives charicy
privately, in his case the men of his city must supply all his wants,
even to maintain him in the same style in which he was accustomed to
live before he became poor. But for the beggar who goes begging from
door to door a small sum is given, in propoition to one's means. In
any case the least that is to be given him in each town is bread
sufficient for two meals and a place where he may sleep. The poor of
all other nations must be fed and clothed equally with the poor of Israel.
23. He who desires to prove himself worthy must suppress his
evil passions and open bis hand, and see that everything that he does
for the glory of God shall be of the best, thus if he build a Synagogue
it must be more beautiful than his own home. When he feeds the
hungry he must feed them with the best food from his table; when
he clothes the naked, he must clothe them with his best garments,
when he consecrates a thing he should consecrate his best possession.
24. One's own maintenance takes precedence before that of any
one else. One is, therefore, not obliged to give alms before he can
maintain himself, thereafter he shall give to others in the following
order of precedence: His parents, his children, his brother from tho
father's side, his brother from the mother's side, other relatives, his
neighbours, the poor of his city, the poor of another city. More
especially must care be taken in the treatment of a scholar who is
poor, to give him in a manner according to his dignity, and if he be
unwilling to accept charity, some goods should be obtained for him,
and if he know how to conduct a business money should be lent to
him wherewith to do business. Our Rabbis, of blessed memory, say :
" He who supplies a scholar with goods whereby he may gain a liveli-
hood, is worthy of the future life," they also said : " The predictions
of all the Prophets apply to the one who establishes a scholar in
business, and who gives him his daughter in marriage.'' The wife of a
Sage must be assisted equally with the Sage himself. The inhabitants
of the Holy Land must be assisted before the inhabitants of any other
land. It is one's duty to feed the hungry before clothing the naked.
A woman should be assisted before a man, both as regards food as well
as with reference to raiment. One who is indebted to other people
Bhould not exceed in giving charity.
25. A promise to give charity is in the nature of a vow. If one
say, This coin is to be for charity, it must be given to the poor at
once, and if he delay in giving it he transgresses the precept: "Thou
shalt not delay" (Deut. xxiii. 21), since he could have given it forth-
with. However if the poor arc not present, he should lay that money
aside until he finds poor people (to whom to give it). When one makes
an offering in Synagogue, where the money is given to the treas-
urer, he does not transgress the precept until the latter had
asked for it, non-compliance with this demand makes him transgress
that precept, unless he knows that the treasurer does not then
65
 ‫דיני חלה‬
‫בפו‬ ‫מעט‪,‬‬ ‫לחלקו ב מ ע ט‬ ‫אצלו‬ ‫מונחים‬ ‫להפריש מעות לצדקה‪ ,‬שיהיו‬
‫שיראה לו‪.‬‬
‫המקדיש איזה דבר לצדקה‪ ,‬מותר לו שיכתוב שמו עליו‪ ,‬שיהא‬ ‫כו‪.‬‬
‫ל ו לזברון‪ ,‬וראוי לעשות כן‪.‬‬

‫הלכות הלה‪.‬‬
‫כוםמין‪,‬‬ ‫חטים‪ ,‬שעורים‪,‬‬ ‫דהיינו‪:‬‬ ‫דנן‪,‬‬ ‫מיני‬ ‫מחמשת‬ ‫עיסה‬ ‫א‪.‬‬
‫מברכים‪:‬‬ ‫החלה‬ ‫שמפרישים‬ ‫קודם‬ ‫בחלה‪.‬‬ ‫חייבת‬ ‫ש ב ל ת שועל ושיפון‪,‬‬
‫להפריש‬ ‫בםצותיו וצונו‬ ‫ברוך א ת ה ה׳ אלהינו מ ל ך העולם אשד קדשנו‬
‫והמנהנ לשרפה‬ ‫באש‪,‬‬ ‫אותה‬ ‫מן העיסה ושורפים‬ ‫כזית‬ ‫ונוטלים‬ ‫חלה‪,‬‬
‫בתנור שיאפו שם א ת הלחם‪.‬‬
‫שעור העיסה ש ת ת ח י ב בחלה‪ ,‬כ ל שנעשה מ ח מ ש ת רבעי קמח‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫ב‬
‫והם בערך ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה‪.‬‬
‫ממנה חלה‬ ‫מפרישים‬ ‫לבשלה או לטננה‪,‬‬ ‫כדי‬ ‫עיסה‬ ‫העושה‬ ‫ג‪.‬‬
‫מפרישים‬ ‫ב ל א ברכה‪ ,‬ואם עושים לאפות ק צ ת ממנה‪ ,‬אפילו דבר מועט‪,‬‬
‫מ מ נ ה חלה בברכה‪.‬‬
‫צריך ל ע ר ב‬ ‫פרות‪,‬‬ ‫מי‬ ‫אם העיסה נילושה בביצים או בשאר‬ ‫‪4‬‬ ‫ד‬
‫או שמן‬ ‫דבש דבורים או יין‬ ‫או‬ ‫בעיםה ב ש ע ת לישה ק צ ת מים או ח ל ב‬
‫זית‪ ,‬דאז מפרישים מ מ נ ה ח ל ה בברכה‪.‬‬

‫אבל בשתיהן‬ ‫חלה‪,‬‬ ‫שיעור‬ ‫מהן‬ ‫שתי עיסות שאין בכל א ח ת‬ ‫ה‪,‬‬
‫או שבאחת יש כשיעור ו ב א ח ת אין כשיעור‪ ,‬אם הן של‬ ‫חלה‪,‬‬ ‫יש שיעור‬
‫באופן‬ ‫אם הן נדבקות זו לזו‬ ‫מקפיד על תערובתן‪,‬‬ ‫אינו‬ ‫אדם אחד ונם‬
‫ח ב ר ת ה עמה‪ ,‬מצטרפות לשיעור חלה‪ .‬וכן‬ ‫א ח ת מהן ח נ ט ל‬ ‫שאם ת נ ט ל‬
‫אפילו אס אינן נדבקית זו בזו והן בכלי אחד‪ ,‬הבלי מצרפן לחיוב חלה‪.‬‬

‫עצמה לא‬ ‫המצות שאופים ל פ ס ח אף ע ל פי שבכל עיסה בפני‬ ‫ן‪.‬‬

‫כלי אחד‪ ,‬הכלי‬ ‫לתוך‬ ‫אותן‬ ‫היה שיעור חלה‪ ,‬מ כ ל מקום כיון שמניחים‬
‫בתוך‬ ‫מונחות‬ ‫המצות‬ ‫וצריך להשניח שיהיו כ ל‬ ‫בחלה‪,‬‬ ‫וחייבין‬ ‫מצרפן‬
‫הכלי‪ ,‬ואף ע ל פי שקצת מן המצה בתוך הכלי וקצתה ב ו ל ט ת חוץ לכלי‪,‬‬
 LAWS AND CUSTOMS OP I S E A E L

need the money for charitable purposes, but that he would only
keep i t in his possession. One who declares, " I will give this coin as
charity to this poor man," then he does not transgress that precept
until that poor man came and he refused to give. One may put
aside a certain sum of money for charity which must be i n his care,
and he may make a gradual distribution thereof when he sees fit.
26. One who devotes anything to charity may inscribe his name
thereon, so that he may perpetuate his memory.

1
L A W S CONCERNING T H B SEPARATION OF T H B D O U G H ( . ( ‫ח ל ה‬

1. Dough of the following five species of grain, viz.: wheat,

barley, spelt, rye and oats, must be separated. Previous to separating
same he says: « ‫ה ע ו ל פ אשר קדשנו ב ס צ ו ת י ו ו * ו‬ ‫כרוך א ח ה ה י אלהינו מ ל ן‬
‫ ל ה פ ר י ש ח ל ה‬. Then dough of the size of an olive is taken and burnt.
The rule is to burn i t i n the (fire of the) same oven where the bread is
being baked.
2. The quantity of dough which becomes liable to the Law of
Challah is five quarters of flour, or the quantity of forty-three and one-
fifth eggs.
3. I f one prepare dough for cooking or frying purposes, hb must
separate the Challah portion without saying a benediction. I f a part
thereof, be i t ever so little, be used for baking, the Challah portion
must be separated and the benediction must be said.
4. I f the dough be kneaded with eggs or with the juice of fruit,
then a little water or milk or honey or wine or olive oil should be
mingled therewith so that the Challah portion can be selected there-
from and the benediction said.
5. Two portions of dough which singly do not contain the
requisite quantity for Challah, but together make up the required
quantity for separating the Challah, or i f one portion contain the
requisite quantity and the other does not, if both belong to a person
who is not particular about their being mixed together, and if the por-
tions be connected in such a way that the separation of one portion
would cause some of the other to be separated with it, then they
count as one to make up the requisite quantity for separating the
Challah, and even i f they be not connected together but are i n one
vessel, then that vessel unites them so that Challah is obligatory.
6. The unleavened cakes baked for Passover, although each mass
of dough does not contain the requisite quantity of flour for separating
the Challah, nevertheless by being placed in one vessel i t unites them
and makes the separation of the Challah obligatory. Care should be
taken to have all the unleavened cakes inside the vessel, yet if part be
inside the vessel and part outside, nevertheless they count as one, but if
1
See Num. xv. 20 for Laws as to Challah, the priests' share of the dcugh.
66
 ‫דיני מליחה‬
‫ד ק ל מ ע ל ה ולא בתוך‬ ‫א ב ל אם מצות שלמות מונחות‬ ‫נם כן מצטרפית‪.‬‬
‫הבלי‪ ,‬אינן מצטרפות‪ ,‬ואפילו בםה אותן במפה‪ ,‬לא מחני‪ .‬א ב ל אם מניח‬
‫כלי‬ ‫כמו‬ ‫הסדין‬ ‫נחשב‬ ‫הסדין‪,‬‬ ‫עם‬ ‫בן‬ ‫המצות בסדין ומכסה אותן נם‬
‫מצרפן אף ע ל פי שבאמצע הן מנולות‪ ,‬רק יזהר שלא ת צ א מצה שלמה‬
‫חוץ לכיסוי‪.‬‬

‫צריך‬ ‫אחרת‬ ‫העיסה כדי לחמץ בו עיסה‬ ‫מן‬ ‫שאור שנוטלים‬ ‫ז‪,‬‬
‫משקה‬ ‫בו‬ ‫לחמץ‬ ‫שנוטלים‬ ‫א ב ל שאור‬ ‫ל ק ח ת קודם שמפרישים החלה‪,‬‬
‫צריך ל ק ח ת לאחר שהפריש חלה‪.‬‬
‫מצות ה פ ר ש ת ח ל ה שייכת להאשה‪ ,‬אך אם האשה אינה בביתה‬ ‫ח‪,‬‬
‫אז יכולה נמ ה מ ש ר ת ת או‬ ‫העיסה‪,‬‬ ‫ויש לחוש כי בעוד שתבוא ת ת ק ל ק ל‬
‫אדם אחר להפריש‪.‬‬
‫בחוץ לארץ אוכלין ב ש ב ת‬ ‫שבת‪,‬‬ ‫חלה כערב‬ ‫שכח להפריש‬ ‫ט‪,‬‬
‫ומניחים חתיכה א ח ת ומפרישים מ מ נ ה חלה במוצאי שבת‪ ,‬וצריכה שתהא‬
‫ח ל ה וישאר מ מ נ ה עוד חולין‪ ,‬דבעינן‬ ‫החתיכה נ ת ל ה כדי להפריש מ מ נ ה‬
‫על‬ ‫בביתו‬ ‫להזכיר‬ ‫שבת‬ ‫בערב‬ ‫יזהר‬ ‫איש‬ ‫כל‬ ‫נכרים‪.‬‬ ‫שיריה‬ ‫שיהיו‬
‫ה פ ר ש ת חלה‪.‬‬
‫הקונים פ ת מן נחחומיס ישראלים‪ ,‬החשודים שלא הפרישו ח ל ה‬ ‫י‪.‬‬
‫מנחתום אינו‬ ‫פת‬ ‫והקונה‬ ‫ברכה‪,‬‬ ‫בלא‬ ‫יפרישו מ ה ל ח ם ח ל ה‬ ‫מהעיסה‪,‬‬
‫ישראל‪ ,‬לא צריך להפריש ח ל ה כלל‪.‬‬

‫הלכות מליחה‪.‬‬
‫קודם שמולחים א ת הבשר צריך להדיח אותו יפה במים‪ .‬שורין אותו‬ ‫א‪.‬‬
‫במקום שיש דם‬ ‫ב ל הבשר‪.‬‬ ‫את‬ ‫שהמים יכסו‬ ‫חצי שעה‪ ,‬וצריך‬ ‫לערך‬
‫וכן כעופות צריך‬ ‫השריה ולהסירו‪,‬‬ ‫במי‬ ‫בעין ע ל הבשר צריך לשפשפו‬
‫בעין‪.‬‬ ‫דמ‬ ‫במקים שיש‬ ‫מבפנים‬ ‫וכן‬ ‫השחיטה‪,‬‬ ‫במקום‬ ‫היטב‬ ‫לשפשף‬
‫מ ח מ ת מ כ ה צריך‬ ‫מקום שנצרר בו דם‬ ‫בבשר או בעוף‬ ‫ולפעמים נמצא‬
‫כשהמים קרים מאד‪ ,‬ישים‬ ‫קודם השריה‪.‬‬ ‫ולהסירו‬ ‫המקום הזה‬ ‫להתוך‬
‫את‬ ‫קודם ששורין בהם‬ ‫צינתם‬ ‫להפינ‬ ‫קצת‬ ‫חם‬ ‫במקום‬ ‫תחלה‬ ‫אותם‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

whole unleavened cakes be outside the vessel, they do not count ao one
(quantity), even if he covered them with a cloth i t does not avail.
I f he had placed the unleavened cakes in a sheet i t is considered as
though i t were a vessel to make them count as one even though
some of the unleavened cakes in the middle be uncovered, care should
be taken that whole unleavened cakes are not outside the sheet.
7. The leaven taken from the dough for causing fermentation i n
other dough should be removed before the Challah is separated. But
the leaven taken for causing fermentation i n liquids should be removed
after the Challah has been separated.
8. The precept concerning the separation of the Challah applies
especially to a woman, but if she be not at home, and i t is to be feared
that the dough may become spoiled before she returns, then the 6er-
vant or some other person can separate the Challah.
9. I f one forgot to separate the Challah on the Eve of Sabbath,
in countries other than Palestine the bread can be eaten on the Sab•
bath, and a portion of i t is left over and at the termination of Sabbath
when the Challah is to be taken therefrom, that portion should be
large enough for the Challah to be separated therefrom and still leave
something over, as i t is necessary to recognize by the remainder
that its Challah has been separated.
10. People who buy bread of Jewish bakers who are suspected
of not having separated the Challah from the dough, Bhould separate
Challah from the bread without saying a benediction. One who
buys biead from a non-Jewish baker need not separate the Challah
therefrom.
L A W S CONCERNING T H E S A L T I N G OF M E A T .
1. Before the meat is salted i t must be thoroughly washed i n
water. A l l the meat 6hould be soaked and entirely submerged in
water for half an hour. Wherever a particle of blood is visible i t
6ho‫ ׳‬d be thoroughly washed off. This applies also to fowls where the
incision is made at the killing thereof, and also inside the fowls where
any blood is visible. Sometimes in cattle and fowls lumps of coagula-
ted blood due to a wound are to be found, these must be cut away and
removed before the meat is soaked. When the water is very cold, i t
should be made luke-warm before the meat is soaked therein, because
C7
 ‫דיני מליחה‬
‫כך‬ ‫אחר‬ ‫יצא‬ ‫ולא‬ ‫שבמיפ יתקשה הבשר‬ ‫הבשר‪ ,‬כי מ ח מ ת הקרירות‬
‫במליחה‪.‬‬ ‫הדם‬
‫הבשר וגס ה כ ל ‪/‬‬ ‫הבשר במים מ ע ת לעח‪,‬‬ ‫אם שבחו ונשרה‬ ‫ב‪.‬‬
‫מ ע ת לעת‪ ,‬יעשה ש א ל ת חכם‪.‬‬ ‫וכבד שנשרה במים‬ ‫אסור‪,‬‬
‫דחוקה‪,‬‬ ‫בענין אחר שהשעה‬ ‫או‬ ‫לו פנאי‪,‬‬ ‫ב ע ר ב ש ב ת שאין‬ ‫ג‪.‬‬
‫במימ‪ ,‬וכשאין‬ ‫וישרה אך מ ע ט‬ ‫במים‬ ‫הבשר‬ ‫את‬ ‫היטב‬ ‫לשפשף‬ ‫די‬
‫אדמומית במים יכולים למלוח אותו‪.‬‬
‫צריך להדיח‬ ‫לשתים‪,‬‬ ‫אחת‬ ‫חתיכה‬ ‫אם ל א ח ר השריה חתכו‬ ‫ד‪.‬‬

‫היטב מקום ה ח ת ך מפני הדם שישנו שם‪.‬‬

‫לא‬ ‫שיפשר‪ ,‬א ב ל‬ ‫צריך להשניח‬ ‫בשר שנקרש מ ח מ ת הקיר‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫במים פושרין‪.‬‬ ‫ובשעת הדחק יכולים לשרותו‬ ‫יניחוהו א צ ל חנור שהוסק‪,‬‬
‫בשר אין משתמש בו ד ב ר אחר של‬ ‫לשריית‬ ‫המיוחד‬ ‫הכלי‬ ‫ן‪,‬‬
‫מאבל‪.‬‬
‫ל א ח ר שנשרה הבשר צריך להטיף ממנו המימ‪ ,‬כדי שלא ימס‬ ‫ז‪.‬‬
‫ה מ ל ח מן הטיס ולא יוציא א ת הדם‪ ,‬וצריך להשניח שלא יתיבש הבשר‬
‫ל נ מ ־ י בכדי שלא יפל ה מ ל ח מעליו‪.‬‬

‫ה מ ל ח לא יהא דק מאד כקמח‪ ,‬דאם כן נ מ ס מיד ע ל הבשר‬ ‫ה‪,‬‬

‫אלא‬ ‫הבשר‪,‬‬ ‫מעל‬ ‫יפל‬ ‫שמא‬ ‫מאד‬ ‫ואינו מוציא דם‪ ,‬ונם לא יהא נ ס‬
‫יבש שיתפזר היטב‪.‬‬ ‫בינוני כמו ה מ ל ח שנעשה ע ל ידי בשול ויהא‬ ‫יהא‬

‫מקום‬ ‫הצדדים שלא ישאר שום‬ ‫בכל‬ ‫המלח‬ ‫צריך לפזר א ת‬ ‫ט‪.‬‬
‫לםלחס‬ ‫שיוכל‬ ‫כדי‬ ‫לפתוח היטב‬ ‫העופות צריך‬ ‫את‬ ‫ולכן‬ ‫בלי מלח‪,‬‬
‫היטב נם מבפנים‪.‬‬

‫ממנו‬ ‫א ת הבשר במלחו צריך להניח במקום שיוכל הדם לזוב‬ ‫י‪.‬‬
‫לא‬ ‫כי‬ ‫קרקע‪,‬‬ ‫נכי‬ ‫על‬ ‫הבשר‬ ‫יעמיד א ת הסל עם‬ ‫לא‬ ‫היטב‪ ,‬ולכן‬
‫שעור‬ ‫במלחו‬ ‫הבשר‬ ‫יוכל הדם לזוב היטב‪ ,‬ואפילו לאחר שבבר שהה‬
‫יכול לזוב היטב‪,‬‬ ‫הרם‬ ‫שאין‬ ‫במקום‬ ‫לא יתנהו‬ ‫הדחה‪,‬‬ ‫קורס‬ ‫מליחה‬
‫ושלא‬ ‫היטב‬ ‫בשיפוע כדי שיזוב‬ ‫וכשמולחים ע ל נכי דף‪ ,‬צריך להניחו‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

on account of the cold in the water the meat becomes hardened uid
thereby the blood w i l l not emerge when the mefit is salted.
2. I f one forgot and allowed the meat to soak in water for
twenty-four hours, the meat as well as the vessel in which it was
soaked must not be used, if this occurred with liver, then the ecclesi-
astical authorities should be consulted.
3. On the Eve of the Sabbath where there is no t i m t to spare or
on another occasion, when one is pressed for time, i t is sufficient to
thoroughly wash the meat and let i t soak just a little in water and
when the water is no longer coloured red (because of the blood) the
meat may be salted.
4. I f the meat were cut up after the soaking into two piec6s, it
must be thoroughly rinsed especially where it has been cut on account
of the blood which is i n that part
5. Meat that was hardened by the frost must be softened but it
must not be placed near a hot fire. I n a case of emergency i t may be
soaked i n tepid water.
6. The utensil used for soaking the meat must not be used i n
connection with any other kind of food.
7. After the meat has been soaked the water must be shaken off
so that the salt should not dissolve and thereby the blood will not be
drawn out. I t is necessary to take care that the meat should not have
become quite dry as otherwise the salt would fall off.
8. The salt should not be as fine-grained as flour, as it would
forthwith become dissolved and would not properly absorb the blood.
Very coarse grained salt is also not to be used for that purpose as it
drops from the meat. I t should be neither too fine nor too coarse, like
the salt prepared by being boiled, but i t must be dry 60 that i t can be
thoroughly sprinkled.
9. The meat must be well sprinkled on all sides with salt so that
there is not a spot left unsalted. One should therefore take care to
open poultry properly so that they can be salted from within.
10. The meat that has been salted must be placed where the
blood can easily flow therefrom, therefore the drainer with the meat
thereon must not be placed horizontally, as the flow of blood will be
impeded thereby. Even though the meat remained i n salt for the
proper period of time (one hour) previous to cleansing i t , yet i t should
not be placed where the blood cannot flow freely therefrom. The
drainer on which the salted meat should be placed must be put in an
oblique position in order that the blood may freely flow down. There
68
 ‫דיני מליחה‬
‫לו‬ ‫והמולח עופות או דופן שלם שיש‬ ‫בו ציר‪,‬‬ ‫יהיה בו גומא שיתחבץ‬
‫לזוב‬ ‫ה ח ל ל ל מ ט ה כדי שיוכל הדם‬ ‫להפוך צד‬ ‫תוך ובית הבוץ‪ ,‬צריך‬
‫הימב‪.‬‬
‫עשרים‬ ‫הדחק‬ ‫שעה ובשעת‬ ‫יהא הבשר מוגח במלחו שיעור‬ ‫יא‪.‬‬
‫וארבעה רגעים‪.‬‬
‫את‬ ‫ממגו‬ ‫ינפץ‬ ‫כשיעורו‬ ‫במלחו‬ ‫לאחר שהיה הבשר מוגח‬ ‫בי‪.‬‬
‫היטב היטב‪ ,‬ואשד‪ .‬יראת‬ ‫במים‬ ‫פעמים‬ ‫ה ט ל ח היטב ומדיחין אותו שלש‬
‫הבשר‪ ,‬כי ה מ ש ר ת ת הצמצם‬ ‫הדחת‬ ‫על‬ ‫בעצמה‬ ‫להשגיח‬ ‫לה‬ ‫יש‬ ‫ה׳‬
‫שלא‬ ‫ליזהר‬ ‫וצריך‬ ‫דם‪.‬‬ ‫לפעמים במים ויכולים לבוא ח ס ושלום לאיםיר‬
‫להגיח א ת הבשר בתוך כלי בלי מים קודם שהודח‪,‬‬
‫ואם‬ ‫השריה‪,‬‬ ‫א ת הראש קודם‬ ‫להסיר‬ ‫בעופות‬ ‫ליזהר‬ ‫צריך‬ ‫י}‪.‬‬
‫בזה בבהמה‪.‬‬ ‫גמלח העוף עם הראש‪ ,‬יעשה ש א ל ת חכם‪ .‬וכן צריך ליזהר‬
‫במקום שלפעמים יש‬ ‫לא יניחו אותו‬ ‫בשר שלא גמלח עדיין‪,‬‬ ‫יד‪.‬‬
‫שלא להגיח בכלי זה ירקות או‬ ‫לבשר לחוד‬ ‫ליחד כלי‬ ‫מלח‪ ,‬ויש‬ ‫שם‬
‫פירות וכיוצא בהם דברים שאוכלים אותמ בלא הדחה‪ ,‬כי הדם מן הבשר‬
‫גדבק בכלי ומן הכלי גדבק בהם‪.‬‬
‫א ת המוח‬ ‫ולהוציא‬ ‫שריה‬ ‫קודם‬ ‫לחתוך‬ ‫צריך‬ ‫א ת הראש‬ ‫טו‪.‬‬
‫ולקרוע א ת הקרום שעליו ולשרותו ולמלחו בפגי עצמו‪ ,‬ו א ת הראש צריך‬
‫למלוח מבפגים ומחוץ‪ .‬יכולים למלחו גם ע ל השערות‪.‬‬
‫העצמות שיש בהן מוח‪ ,‬אם עדיין הן •דבוקות בבשר‪ ,‬מולחים‬ ‫טז‪.‬‬
‫עם הבשר ביחד כמו שהן‪ ,‬א ב ל אם נפרדו מן הבשר‪ ,‬ימלחם בפגי עצמם‪,‬‬
‫ולא ינוחו במלחן אצל הבשר‪.‬‬
‫צריך לחתוך א ת ראשי הטלפים מרגלי ה ב ה מ ו ת קודם השריה‪,‬‬ ‫ץ‪.‬‬
‫למען יוכל הדם לזוב מהן‪ ,‬וצריך להגיחן באופן שיוכל הדס לזוב‪ ,‬ויכולים‬
‫למלחן גם ע ל השערות‪.‬‬
‫א ת ה ל ב צריך לקרוע קודם השריה כדי שיצא הדם ממנו‪.‬‬ ‫יח‪.‬‬
‫הקנוקנית‬ ‫את‬ ‫ולפתוח‬ ‫הריאה‬ ‫את‬ ‫כן‬ ‫נם‬ ‫לחתוך‬ ‫נוהנים‬ ‫יט‪.‬‬
‫הנדולות אשר ב ה קודם השריה‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

must also be no hollow part i n the drainer where fatty matter ean
accumulate. When one salts poultry or the entire abdomen of an
animal which contains a cavity, then the same must be turned down-
wards so that the blood may freely flow down.
11. The meat should be salted for one hour, but i n cases of
emergency 24 minutes suffice.
12. After the meat had remained in the salt the proper time, the
salt should be entirely brushed off therefrom and the meat thoroughly
washed three times. A God-fearing woman will personally supervise
the washing of the meat, for her servant may sometimes stint with the
water and thereby blood might be there contrary to the law. The
meat before i t had been washed must not be placed inside a vessel
without water.
13. Care must be taken to remove the heads of poultry before
being soaked and if they were salted with the heads attached, the
ecclesiastical authorities must be consulted. The same rule must be
applied i n respect to cattle.
14. Meat which had not been salted must not be placed on a
spot where salt is sometimes put. A special vessel for the meat must
bo set aside and one must not put therein vegetables or fruit or other
articles of food which are consumed without being washed, for the
blood from the meat clings to the vessel and thereby i t may be com-
municated to the articles of food.
15. The head must be split open and the brain must be removed
and the membrane upon i t must be rent before the soaking can take
place. After the head has been soaked i t is salted by itself within
and also without, even though the hair be there.
16. Bones containing marrow whilst they still adhere to the meat
should be salted together with the meat just as they are; but if they be
separated from the meat, they should be salted by themselves, and
during the salting they should not be placed near the meat.
17. The hoofs of animals must be cut round at their extremities
before the soaking takes place so that the blood can flow out. I t is
permissible to salt them upon the hair and they must be put in such a
position that the blood can flow out.
18. I t is necessary to rend the heart before the soaking takes
place so that the blood may issue forth.
19. I t is also customary to cut the lung of the animal and to lay
open the large tubes which i t contains before soaking takes place.
69
 ‫דיני מליחה‬
‫לפיכך אין לו ת ק נ ה לבשלו ל כ ת ח ל ה ע ל‬ ‫ב כ ב ד יש ה ד ב ה דם‬ ‫כ‪.‬‬
‫א ב ל צריך ל ח ת ו ך אותו מקודם‬ ‫ידי מליחה אלא צריך לצלותו ע ל האש‪,‬‬
‫א ת כ ל הדם‬ ‫היטב‬ ‫האש‬ ‫תשאב‬ ‫למען‬ ‫היטב‪ ,‬ולהניחו חתוך ע ל האש‬
‫אשר בו ומדיחים אותו קודם שמניחים אותו ע ל האש ובשעה שהוא מונח‬
‫ואחר‬ ‫לאכילה‬ ‫ע ל האש מולחים אותו קצת‪ ,‬וצולין אותו עד שיהא ראוי‬
‫כ ך מדיחים אותו יפה מן הדם שפלט‪ .‬ויש ליזהר להדיח אותו שלש פעמים‬
‫ואחר כ ך יכולים לבשלו‪.‬‬
‫האש ולא בתנור‬ ‫על‬ ‫ה כ ב ד דוקא‬ ‫צריך ליזהר לצלות א ת‬ ‫כא‪.‬‬
‫אין‬ ‫נרוע‪ .‬א ב ל‬ ‫ואפילו בניר‬ ‫בניר לצלותו‬ ‫גרוף‪ ,‬וכן לא יכרבו אותו‬
‫שאין‬ ‫שכן‬ ‫ומכל‬ ‫בשד‪,‬‬ ‫שמולחים‬ ‫למלוח א ת ה כ ב ד קידם צליח כ ד ר ך‬
‫למלוח כ ב ד עם בשר ביחד‪.‬‬
‫קודם שריה א ת‬ ‫צריך להסיר‬ ‫רק‬ ‫הטחול דיגו כשאר בשר‬ ‫כב‪.‬‬
‫את‬ ‫גוטל‬ ‫אותו‪.‬‬ ‫צריך לגקר‬ ‫גם‬ ‫משום חלב‪,‬‬ ‫שאסור‬ ‫הקרום שעליו‪,‬‬
‫וצריך‬ ‫שבתוכו‪,‬‬ ‫חוטים‬ ‫שלשה‬ ‫עטו‬ ‫הגיר ומושך אותו וגמשבים‬ ‫ראש‬
‫אחריו‪.‬‬ ‫שלא יפסוק שוט חוט‪ ,‬ואם גפםק צריך לשרש‬ ‫ליזהר‬
‫החלחולת ושאר מעים מולחים בצד החיצון שהשומן דבוק שם‪.‬‬ ‫כג‪.‬‬
‫לבשל‬ ‫א ת ה כ ח ל אסור למלוח יחד עם בשר‪ ,‬וגוהגין שלא‬ ‫כד‪/‬‬
‫לקרעו‬ ‫הכחל אלא צולין אותו על גבי גחלים‪ ,‬יקידם הצליה צריך‬ ‫את‬
‫של‬ ‫בסכין‬ ‫לחתכו‬ ‫מותר‬ ‫שנצלה‬ ‫ואחר‬ ‫החלב‪,‬‬ ‫שתי וערב בדי שיצא‬
‫בשול‪.‬‬ ‫דכל שבכלי נקרא‬ ‫בשר‪ ,‬א ב ל ל צ ל ו ת א ת ה כ ח ל בכלי אסור‪,‬‬
‫ה ח ל ב קודם‬ ‫את‬ ‫שופכים‬ ‫שנמצא בו חלב‪,‬‬ ‫קיבה של עגל‬ ‫בה‪.‬‬
‫שריה והרי הוא כשאר בשר‪.‬‬
‫ביצים שנמצאו בתוך עופות בין שהם קטנים מאד בין שנגמרו‬ ‫כך‪.‬‬
‫אצל‬ ‫לא ימלחן‬ ‫והדחה‪ ,‬אבל‬ ‫לנמרי עם קליפתן צריכות שריה ומליחה‬
‫הכשר‪ ,‬יניחן כמקים שלא יזוב עליהן הדם מן הבשר‪ ,‬וביצים אלו אפילו‬
‫ננמרו לנמרי אפור לאכלן בחלב‪.‬‬

‫נשרה‬ ‫שלש מ ע ת ל ע ת אסיד לבשול אלא אם‬ ‫בשר ששהה‬ ‫כז‪.‬‬

‫בינתים‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

20. The liver which has a large quantity of blood is not made ready
for cooking by the mere process of salting, but i t must be broiled prior
thereto. I t should be properly rent asunder and where the rent is, i t
must be placed on the fire i n order to draw out all the blood thoroughly.
I t must be washed before i t is placed on the fire and slightly besprinkled
with salt as i t is broiling over the fire. I t should be sufficiently broiled
to make i t fit to eat. Then i t must be thoroughly washed so that all
the blood which has been discharged is rin3ed off. Care is to be taken
that i t should be washed three times and i t can then be cooked.
21. Care should be taken to broil the liver over the fire onlyand
not i n an oven cleansed of ashes. I t must also not be tied to a spit,
even though i t be a small one. The liver, before it is broiled, should
not be salted in the same manner as meat is salted, and more
especially i t must not be salted together with meat.
22. The spleen is governed by the same laws as apply to meat,
with the exception, however, that the membrane which surrounds it,
which is forbidden because of the fat which i t contains, should be
removed before the 60aking. I t should be porged as follows:
the head of the vein (of the spleen) is taken out which draws along
with i t three cords contained therein, care should be taken not to sever
any of these cords, for if they be severed i t is necessary to remove them.
23. The bowels and other entrails should be salted on their
exterior surface where the fat adheres.
24. The udder must not be salted together with meat, and i t is
customary not to cook i t but to broil i t over a coal fire; before i t is
broiled i t should be rent cross-wise so that the milk issues f o r t h ; after
i t has been broiled i t is permissible to cut i t with a knife used for
meat, but i t is forbidden to broil the udder in a vessel, as this is termed
cooking (‫)בשול‬.
25. The stomach of a calf containing milk must havo tho latter
removed before the soaking and i t is then treated like other meat.
26. Eggs found inside poultry, i t matters not whether the former
be i n the first stages of growth or whether they are found i n a complete
state even in their shells, require soaking, salting and washing off;
but they should be salted separately from the meat, and be placed i n
such a position that the blood from the meat could not flow upon
them. Such eggs even though they be covered with a shell, are
forbidden to be partaken of together with milk.
27. Meat which had been put aside for 72 hours must not be
cooked unless i t had been soaked i n the interval.
70
 ‫דיני טבילת כלים‬
‫מהבהבין אותם‬ ‫הנוצות‬ ‫את‬ ‫מהנין בעופות שלאחר שהסירו‬ ‫בה‪.‬‬
‫וצריך ליזהר שלא ל ה ב ה ב ס כי‬ ‫הנשארות‪,‬‬ ‫הנוצות‬ ‫את‬ ‫כאש כדי להסיר‬
‫ויזהר להוליך א ת‬ ‫ולא יעשו ש ל ה ב ת נדולה‪,‬‬ ‫אם ב ש ל ה ב ת של קש ותבן‪,‬‬
‫העופות אנה ואנה ל ב ל יתחמטו‪.‬‬

‫דיני טבילת כלים‪.‬‬

‫הקונה כלי סעודה מאינו יהודי‪ ,‬אפילו הם חדשים‪ ,‬אס הט של‬ ‫א‪.‬‬
‫עד שיטבול‬ ‫אפילו בצונן‪,‬‬ ‫מיני מ ת כ ו ת או זכוכית‪ ,‬אסור להשתמש בהם‪,‬‬
‫והפשרת‬ ‫נשמים‬ ‫רבוי‬ ‫ובזמן‬ ‫אותם במעין‪ ,‬או במקיה כשרה‪ ,‬או בנהר‪,‬‬
‫שלנים‪ ,‬אין טובלים בנהר וקידם הטבילה צריך לברך‪ ,‬בא״י אם״ה אקב״ו‬
‫או יותר‪,‬‬ ‫שתים‬ ‫ואס ה מ ה‬ ‫אם הוא כלי אחד יסיים ״כלי״‪,‬‬ ‫ע ל טבילח‪,‬‬
‫יסיים ״כלים״‪.‬‬
‫א ב ל אם יש ע ל‬ ‫צריבין טבילה‪,‬‬ ‫אינם‬ ‫חרס‪,‬‬ ‫כלי עץ או כלי‬ ‫ב‪.‬‬
‫מצופה באבר )נלוזירט(‪,‬‬ ‫או שהכלי ח ר ס‬ ‫ברזל‪,‬‬ ‫של‬ ‫כלי העץ חשוקים‬
‫שלא‬ ‫יטבלס בלא ברכה וכן אמ ישראל נתן מ ת כ ו ת או כלי שבור ונקוב‪,‬‬
‫צריך לטבול בלא‬ ‫רביעית‪ ,‬לאומן אינו יהודי לתקן לו כלי‪,‬‬ ‫מחזיק‬ ‫היה‬
‫יהודים‬ ‫ופועלים אינם‬ ‫זכוכיח‪,‬‬ ‫מעשי‬ ‫בית‬ ‫המחזיק‬ ‫ישראל‬ ‫וכן‬ ‫ברכה‪,‬‬
‫יהדר‬ ‫ובבל אלה אמ אפשר‪,‬‬ ‫בלא ברכה‪,‬‬ ‫צריך נ״כ טבילה‬ ‫עובדים בו‪,‬‬
‫לטבול אותם יחד עם כלים הטעונים כרכה‪.‬‬

‫נ״כ‬ ‫הכשר‬ ‫שצריך‬ ‫באופן‬ ‫אם אינו יהודי השתמש בכלי ישן‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫ע״י הנעלה או ליבון‪ ,‬יכשירנו םקדום‪ ,‬ואח״כ יטבלו‪.‬‬

‫אינו צריך טבילה‪ ,‬ואס‬ ‫יהודי‪,‬‬ ‫מאינו‬ ‫כלי‬ ‫אם שאל או שבר‬ ‫ד‪.‬‬
‫שאל או שכר כלי מחניני ישראל‪ ,‬צריך טבילה כ ל א ברכה‪ ,‬והחנוני יודיע‬
‫זאת למי שיקנה אח״כ‪ ,‬שלא יטבלהו שנית בברכה‪.‬‬

‫טבילה‪:‬‬ ‫לענץ‬ ‫בדיניהם‬ ‫חלוקים‬ ‫מאבל‬ ‫כלי‬ ‫מיני‬ ‫שלשה‬ ‫ךן‪.‬‬

‫מיד‪ ,‬צריכימ‬ ‫א( כלים המשתמשים בהם ל מ א כ ל ב ע ת שהיא ראוי לאכלו‬
‫ל מ א כ ל בעור שאיני ראוי לאכילה‬ ‫ב( המשתמשים בהם‬ ‫טבילה בברכה‪,‬‬
‫בעוד שאינו ראוי‬ ‫בהם ל מ א כ ל‬ ‫נ( המשתמשים‬ ‫עדיין‪ ,‬א״צ טבילה כ ל ל ‪,‬‬
 LAWS AND CUSTOMS OF ISRAEL

28. I t is customary to singe fowls which have been plucked 80

as to remove the remaining feathers. Care should be taken that this
should only be done over the flamo of stubble or straw and that i t be
a small flame, and that the poultry be moved to and fro 80 that i t
should not become heated.

L A W S CONCERNING T H E IMMERSION OF UTENSILS.

1. One who purchased of a non-Jew table utensils made of metal

or glass must not use them, even if they be new or even i f they be for
cold viands, before he dips them in a spring or i n a ritual immersion
bath or i n a stream, but i n a time of excessive rain or during a thaw
they must not be dipped in a stream. Previous to the immersion the
following benediction should be 6aid: ‫בא״י אסיה אקב״ו על טבילת‬,
‫ בלי‬i f one vessel be immersed, but i f two or more be immersed he should
conclude with the word ‫כלים‬.
2. Wooden or earthenware utensils do not require immersion
unlesB the wooden vessel have bands of iron, or i f the earthenware
vessels be glazed, they should be immersed without pronouncing the
benediction. This is also the law i n the case of an Israelite who gave
a metal utensil or a broken and leaking vessel that could not contain a
fourth of a Log (a quantity equal to the capacity of one and a half eggs)
to a non-Jewish artisan to repair for him, he must immerse i t without
saying a benediction, also in the case of an Israelite who has a
factory of glassware and employs non-Jews, the vessels manufactured
require immersion but no benediction need be said. I n the
immersion of all the foregoing one should endeavour to have them
immersed together with the vessels over which a benediction must
be said.
3. I f a non-Jew had used an old vessel in such a mannor as to
necessitate its being made Kosher (ritually fit for use) by the process
of purification by boiling water or by making i t white by heat, it
should first be made Kosher and then immersed.
4. A glass vessel borrowed or hired of a non-Jew does not require
immersion but i f borrowed or hired of a Jewish dealer i t requires,
immersion but no benediction need be said, and the dealer should
inform the one who buys i t in order that the latter should not again
immerse i t and pronounce a benediction.
5. There are three kinds of table utensils subject to different
laws of immersion: (1) Vessels used for containing food fit to be eaten
at once require immersion preceded by the benediction; (2) vessels used
for containing food that is not yet fit to be eaten, do not require any
immersion whatsoever; (3) vessels used to hold food which
71
 ‫דיני פת ושלקות ונו׳‬
‫נם ל מ א כ ל הראוי‬ ‫בם‬ ‫להשתמש‬ ‫הוא‬ ‫א ב ל ראוי ואפשר‬ ‫לאכילה עדיין‪,‬‬
‫וגנמר לאכילה‪ ,‬צריכץ מ כ י ל ה ב ל א ברכה‪.‬‬
‫ולא יהא עליו‬ ‫נקי‬ ‫שיהא הכלי‬ ‫צריכין להשגיח קודם הטבילה‬ ‫ו‪.‬‬
‫שוס לכלוך או חלודה‪) ,‬אך רושם או חלודה‪ ,‬או שחרורית בעלמא‪ ,‬שדרכו‬
‫הכלי‬ ‫עם יד‬ ‫כ ל הכלי‬ ‫ויטבול‬ ‫חציצה(‪,‬‬ ‫איגו‬ ‫בכך‪ ,‬ואין םקפידין עליו‪,‬‬
‫האוחז בכלי ב ע ת הטבילה‪ ,‬יטבול‬ ‫והאדם‬ ‫בפעם א ח ת שיהא כולו במים‪,‬‬
‫ואם טובלין ע״י‬ ‫אלא בדבוק בינוני‪,‬‬ ‫ירו מקודם‪ ,‬ולא יאחוז הכלי בחוזק‪,‬‬
‫בכל‬ ‫המים‬ ‫שיבואו‬ ‫מה שיקשרו א ת הכל* כ ח ב ל ‪ ,‬יהיה הקשר רפוי כדי‬
‫מקומות הכלי‪ ,‬ואם הוא כלי שפיו צר‪ ,‬ישניח שיהיה במים‪ ,‬עד שיתמלא‬
‫ומחוץ‪.‬‬ ‫כ ל הכלי מימ‪ ,‬באופן שיבואו המים ע ל הכלי מבפנים‬
‫קטן וקטנה אינם נאמנים ע ל מ ב י ל ת כלים‪.‬‬ ‫ז‪,‬‬
‫להטבילו‬ ‫ואם שכח‬ ‫אסור להטביל כלי ב ש ב ת או ביום טוב‪,‬‬ ‫ך|‪,‬‬
‫כלי‬ ‫מקודם‪ ,‬יתניהו לאינו יהודי ב מ ת נ ה ‪ ,‬ויחזור וישאול ממני‪ ,‬ואם הוא‬
‫ויביאהו‬ ‫מימ‬ ‫שראוי להביא בו מים )במקום שמותר ל ט ל ט ל ( ישאב בו‬
‫לביתו‪ ,‬דלא מחזי כטובל‪ ,‬ולא יברך עליו‪.‬‬
‫ומב״מ‬ ‫המאכל‪.‬‬ ‫לא נאסר‬ ‫בכלי קודם שטבלו‪,‬‬ ‫אם נשתטש‬ ‫ט‪.‬‬
‫אפילו נשתמש בו מאה פעמיט‪ ,‬צריך לטבול אותו‪.‬‬

‫הלכות פת עכום‪ ,‬בישולי והלב עכ״ום‪.‬‬

‫יש מקומות שמקילין לקנות פ ת מנחתום אינו יהודי )אס אץ‬ ‫א‪.‬‬
‫או אפילו‬ ‫נחתום ישראל‪,‬‬ ‫בו חשש ת ע ר ו ב ו ת איסיד(‪ ,‬אם אץ מצוי שם‬
‫יהודי‪ ,‬אז‬ ‫של האינו‬ ‫כמו‬ ‫פ ת יפה‬ ‫אם אין‬ ‫יש שם נחתום ישראל‪,‬‬
‫בעה׳׳כ‬ ‫של‬ ‫א כ ל פתוי‬ ‫יהודי‪,‬‬ ‫אינו‬ ‫מ ו ת ר להם לקנות ה פ ת מ ה נ ח ת ו ס‬
‫שאינו יכול להשינ‬ ‫הוא כדרך‪,‬‬ ‫הנאפה לבני ביתו‪ ,‬אין לאכול רק אם‬
‫אז מותר אפילו‬ ‫שאין נחתימ מצוי‪,‬‬ ‫הוא במקים‬ ‫אם‬ ‫או‬ ‫ישראל‪,‬‬ ‫פת‬
‫עץ אחד ל ת ו ך‬ ‫רק‬ ‫ישראל השליך אפילו‬ ‫ב ע ל הבית‪ ,‬ואם‬ ‫של‬ ‫כפתו‬
‫מותר ה פ ת ‪ ,‬ולא היי פ ת של איני יהידי‪.‬‬ ‫התנור בהיסקו‪,‬‬

‫דבר שאינו נ א כ ל כ מ ו שהוא חי‪ ,‬ונס עולה ע ל שולחן מלכים‬ ‫ג‪.‬‬

 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

is not yet fit to be eaten, but if they be also able to hold food fit to be
eaten, then they require immersion but without any benediction.
6. Before dipping the vessel i n the water i t must be examined as
to its thorough cleanliness, i t must be neither soiled nor rusty (but a
particle of rust or a little black, usual on such a vessel and regarding
which one is not particular, is not reckoned as a thing intervening). The
entire vessel and its handle should be submerged both together i n the
water, and the one who holds the vessel during the immersion should
first dip his hand i n the water. The vessel should not be held tightly
in one's hand, but i t should be held with an ordinary grip. I f the
vessel be dipped by means of a string attached thereto, the string
should be loosely knotted i n order that the water may reach every
part of the vessel. I f the vessel have a narrow mouth, one should ba
careful to keep i t i n the water until i t fills entirely so that the water
should cover i t both within and without.
7. A boy or girl may not be trusted with the immersion of
vessels.
8. I t is forbidden to immerse a vessel either on Sabbath or on &
Holyday. I f one had forgotten to immerse i t before those days, he
should give i t to a non-Jew, and then borrow i t of him. I t i t be a
vessel proper to carry water therein (in a locality where carrying on
the Sabbath is permissible) he should draw water therewith and bring
the water to his house in order that i t shall not appear as if he
had immersed it, but he should not say the benediction over the
same.
9. I f the vessel had been used before i t was immersed, the
victuals that were i n i t do not become prohibited thereby, nevertheless
i t must be immersed, even if i t had been used a hundred times.

L A W S CONCERNING T H E B R E A D A N D COOKED FOOD or A N O N - J E W .

1 . I n some places there are Jews who are not very stringent and
purchase bread of a non-Jewish baker (if there be no suspicion of i t
containing anything contrary to the Jewish dietary laws). Where
there is no Jewish baker, or where the bread of the Jewish baker
is inferior to that of the non-Jewish baker, i t is permissible to pur-
chase the bread of the non-Jewish baker, but the bread of a private
person specially baked for his own family should not be eaten, unless
one be on a journey and i t be impossible for him to obtain the bread
of an Israelite, or i f he be in a locality where a baker cannot be found,
he is then permitted to partake of the bread of a private person. I f an
Israelite had thrown but one piece of wood i n the furnace of the oven
(of the non-Jew) at the time the fire was lit, i t is permissible to par-
take of bread baked i n that oven as i t is no longer accounted as the
bread of a non-Jew.
2. A n article of food that is not eaten i n its natural state, and is
fit to be served at the table of kings, either as a relish eaten with
72
 ‫דיני פת ושלקות ובו׳‬
‫אינו יהודי‪ ,‬אפילו‬ ‫שבשלו או צלאו‬ ‫לפרפרת‪,‬‬ ‫בי א ת ה פ ת או‬ ‫ללפת‬
‫אבל‬ ‫אינו יהודי‪,‬‬ ‫בשולי‬ ‫משום‬ ‫אםור‬ ‫בבליו של ישראל ובבית ישראל‪,‬‬
‫דבר שהוא נ א כ ל כמו שהוא חי‪ ,‬או שהוא דבר שאינו חשוב ואינו עולה‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬אין בו מש־ס בשולי אינו יהודי‪ ,‬ואין לחוש להכלים‪,‬‬ ‫על‬
‫כלים אינם בני יומם‪.‬‬ ‫דסהם‬
‫שפחה אינה יהודית‪ ,‬ה מ ב ש ל ת בבית ישראלים בשביל ישראל‪,‬‬ ‫ד‪,‬‬
‫לבדה‪,‬‬ ‫עצמה‬ ‫בשביל‬ ‫א ב ל התבשיל שבישלה‬ ‫מ ו ת ר התבשיל לישראל‪,‬‬
‫לישראל‪,‬‬ ‫אםור‬ ‫יהודי‪,‬‬ ‫אינו‬ ‫אם הוא מהדברים שיש ב ה ם משום בשולי‬
‫ואף ע ל הכלי ישאל לחכם‪ .‬וכן אינו יהודי שבשל תבשיל לחולה ב ש ב ת‬
‫אחר‪,‬‬ ‫בחבשיל‬ ‫אפשר‬ ‫אס‬ ‫להחילה‪,‬‬ ‫אף‬ ‫התבשיל אסור במוצאי ש ב ת‬
‫לחכם‪.‬‬ ‫ישאל‬ ‫הכלים‪,‬‬ ‫ועל‬

‫פ ת ישראל שאפאו אינו יהודי‪ ,‬נרוע מ פ ת אינו יהודי‪ ,‬הנזכר‬ ‫ה‪,‬‬

‫אלו השולחים פ ת ם לאפות‬ ‫ולכן‬ ‫אינו יהודי‬ ‫לעיל‪ ,‬ואמור משום בשולי‬
‫אופה ה מ ח ל ל ש ב ת בפרהסיא‪ ,‬יזהרו שישראל‬ ‫אל אופה אינו יהודי‪ ,‬או אל‬
‫ישליך עץ לתוך החניר‪ ,‬או שיניח בעצמו ה פ ת לתוך ההנור‪.‬‬

‫פירות שלא נתגרלו כ ל צרכם אם מגנמ אינו יהודי‪ ,‬וכן ביצימ‬ ‫ו‪,‬‬
‫אם בשלן או אפן אינו יהודי‪,‬‬ ‫מבושלות וכן פ ת שפניה מוחים בביצים‪,‬‬
‫בקביעות‬ ‫או טהעע‪,‬‬ ‫או טשאקאלארע‪,‬‬ ‫אסורין‪ ,‬ואפילו לשתות קאפפע‪,‬‬
‫אסור‪.‬‬ ‫בבית אינו יהודי‪,‬‬

‫נבינות‪,‬‬ ‫מטנו‬ ‫לעשות‬ ‫אפילו‬ ‫אינו יהודי אסור‪,‬‬ ‫ח ל ב שחלב‬ ‫ז‬

‫נקי‪,‬‬ ‫החליבה‪ ,‬ויראה שהכלי‬ ‫בתחלת‬ ‫הישראל להיות‬ ‫ולבתהלה צריך‬
‫יהודי לחלוב לתוכו‪ .‬ואם אינה‬ ‫שדרכי של אינו‬ ‫יחלוב לתוך הכלי‪,‬‬ ‫ולא‬
‫שאין‬ ‫מקום‬ ‫כל‬ ‫חולבת ה ב ה מ ו ת ב כ י ת ישראל או בדיר שלהם‪,‬‬ ‫יהודית‬
‫אינו‬ ‫בית‬ ‫אם‬ ‫בית איי מפסיק‪ ,‬ואין לחיש ל ב ה מ ה טמאה‪ ,‬מותר‪ ,‬אבל‬
‫ואפילו קטן או קטנה‪ ,‬בני ט'‬ ‫ישראל‪,‬‬ ‫שם‬ ‫צריך שיהא‬ ‫יהודי מפסיק‪,‬‬
‫םני‪.‬‬ ‫שנה‬

‫נבינות של אינו יהודי אסורות‪ ,‬ואם הישראל רואה א ת החליבה‬ ‫ח‪.‬‬

 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

brefcd or as dessert, i f cooked or roasted by a non Jew even i n the

utensils of an Israelite and in the house of an Israelite, it is yet for-
bidden food, inasmuch as i t is the cooking of a non-Jew; however an
article of food that is eaten when raw, or that is neither a delicacy nor
fit to be served at the table of kings, is not affected by the rules deal-
ing with the cooking of a non-Jew, nor need any apprehension be felt
regarding utensils wherein i t was cooked, as i t may be as6umed regard-
ing vessels in general that no cooking has been done i n them during
the past twenty-four hours.
3. A Jewish family employing a non-Jewess, who cooks for them
in their own house, may eat of her cooking, but they are forbidden to
partake of the cooking that she does for herself if i t be of food coming
under the rules of the cooking of a non-Jew, but regarding the vessel
which she used for her own cooking the ecclesiastical authorities should
be consulted (as to whether i t may be used again). Food cooked by a
non-Jew for a sick person on Sabbath is forbidden to be eaten at the
close of Sabbath, even by the sick person himself i f i t be possible to
cook other food for him, and the ecclesiastical authorities should be
consulted regarding the future use of the vessel i n which the cooking
was done.
4. I t is less becoming to eat the bread of an Israelite baked by a
non-Jew than to eat the bread belonging to a non-Jew previously
mentioned, as i t is forbidden inasmuch as i t comes under the rule of
the cooking of a non-Jew, therefore all who send their bread to be
baked by a non-Jewish baker, or by a Jewi6h baker who openly dese-
crates the Sabbath should see to i t that an Israelite throws a piece of
wood into the furnace or that he should place the bread in the oven.
5. Fruits, not fully grown, which have been preserved by a non-
Jew, as well as boiled eggs and bread smeared over with egg when
cooked or baked by a non-Jew are forbidden food. I t is also pro-
hibited to drink coffee, chocolate, or tea at the house of a non-Jew if a
regular practice be made thereof.
6. M i l k which has been milked by a non-Jew is prohibited to be
consumed, i t is even forbidden to make cheese therefrom, for i t is
necessary that an Israelite be present at the outset, when the milking
is about to take place, to see that the milk pail is clean. We avoid
using the milk pail which the non-Jew generally uses for milking pur-
poses. Should a non-Jewess milk the cows on the premises of an Israelite
or i n his barn, where the house of a non-Jew does not intervene, and
it is not feared that (the milk may be drawn) from an unclean animal,
the use of that milk is permitted. However, if the house of a non-Jew
should intervene, i t is necessary for an Israelite to be present at the
milking, even a boy or girl aged nine years would suffice for that
purpose.
7. The cheese of a non-Jew is forbidden food, if, however, an
Israelite had witnessed the milking as well as the making of the cheese
73
 ‫דיני נט״י לסעודה‬
‫הגבינות אם הגבינות בשעת עשייתן הן של ישראל‪ ,‬מיתרות‪ ,‬א ב ל‬ ‫ועשיית‬
‫אם הן בשעת עשייתן של איגו יהודי‪ ,‬א ם ו ר ו ת ‪.‬‬
‫אמגם אין‬ ‫מ ^ ת שמגהגן לאכול ח מ א ה של איגו יהודי‪,‬‬ ‫יש‬ ‫ט‪.‬‬
‫בזה היתר‪ ,‬רק בחמאה שיודע הישראל‪ ,‬שאין בה תערובות איפור‪.‬‬

‫דין מי שרוצה לאכול או לשתות קודם הסעודה‪.‬‬

‫ממיגים‬ ‫שיאכל‬ ‫קודם גמילת ידים דברים‬ ‫מאכול‬ ‫יש למגוע‬ ‫א‪.‬‬
‫בשעת‬ ‫ל ב ר ך עליהם‬ ‫שצריכים‬ ‫דברים‬ ‫אלו גם בתוך הסעודה‪ ,‬בין שהם‬
‫בשעת‬ ‫עליהם‬ ‫הסעודה‪ ,‬כגין פודות‪ ,‬בין שהם דבריס שאין צריכים ל ב ר ך‬
‫ותפוחי אדמה‪.‬‬ ‫הסעודה‪ ,‬כגון מיגי לפתן ומיגי קטניות‬

‫בום‬ ‫אם ישתה‬ ‫נטילת ידים אלא‬ ‫יש למנוע מ ל ש ת ו ת קודם‬ ‫ב‪.‬‬
‫יין נם לאחר ב ר כ ת המזון שיברך אחריו ע ל הנפן ויפטור נ ס מה ששתה‬
‫קודם נטילת ידים‪.‬‬

‫מזונות שברכה‬ ‫קודם נטילת ידים מיני‬ ‫אם הוא רוצה לאכול‬ ‫ג‪.‬‬
‫אחרונה שלהם היא על המחיה‪ ,‬כין שיאכל מהם נם בתוך הסעודה בין‬
‫ברכת‬ ‫המזון )כי‬ ‫הם נפטרים ב ב ר כ ת‬ ‫שלא יאכל מהם בתוך הסעודה‪,‬‬
‫ובלבד שלא יפסיק ה ר ב ה בון אכילה‬ ‫המזין פוטרת ב ר כ ת ע ל המחיה(‪,‬‬
‫זי לנטילת ידים‪ ,‬אבל אם היא צריך להפסיק הרבה‪ ,‬צריך ל ב ר ך ה ח ל ה‬
‫בתיך‬ ‫אלו‬ ‫יאכל ממינים‬ ‫ואפילו‬ ‫שאכל‪,‬‬ ‫מה‬ ‫על‬ ‫ב ר כ ת ע ל המחיה‬
‫הםעודה‪.‬‬

‫דיני נטילת ידים לסעודה‪.‬‬

‫שהוא‬ ‫המוציא‬ ‫עליו‬ ‫אלא ל פ ת שמברכין‬ ‫נטילה‬ ‫הצריכו‬ ‫לא‬ ‫א‪.‬‬

‫המוציא‪,‬‬ ‫עליו‬ ‫מברכין‬ ‫א ב ל ל פ ת שאין‬ ‫חיי נפש‪ ,‬שא״א להיות בלעדו‪,‬‬
‫סעודתו עליו‬ ‫מזונות‪ ,‬אם אינו קובע‬ ‫כנץ זה שמברכין עליו בירא מיני‬
‫דומה ל פ ת וצריך‬ ‫הוא‬ ‫וא״כ‬ ‫סעודתו עליו‪,‬‬ ‫א״צ נט״י‪ ,‬א ב ל כשק״בע‬
‫אן‬ ‫ודוקא אם רוצה לאכול כביצה פ ת ‪,‬‬ ‫ל ב ר ך המוציא צריך נט״י נ״כ‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

and i f during the process the cheese belonged to the Israelite, he is per-
mitted to partake thereof, but i f during the process i t belonged to the
non-Jew, i t is forbidden food.
8. I n some places people make a practice of eating the butter of
a non-Jew, but there is no authority to support this practice, unless
sueh people have reliable knowledge that the butter does not con-
tain anything which makes i t forbidden to be eaten.

THE L A W CONCERNING O N E W H O DESIRES 1 0 E A T OR D R I N K P R I O R

TO T H B M E A L .

1. Before washing the hands one should avoid eating such things
which will be served in the course of the meal. I t matters not whether
they be such things which require a separate benediction during the
meal, e.g., fruit, or whether they do not require a benediction during
the meal, e.g., different kinds of relish or peas or potatoes.
2. Before washing the hands one should avoid drinking. But if
one w i l l drink a glass of wine also after Grace at the conclusion of the
meal so that its special grace will be said thereafter, then this will
exempt from benediction that which he drank before washing the
hands.
S. I f , before washing the hands, one desire to partake of such
kinds of food after which we say •‫( על המחיר‬for the sustenance, etc.), and
whether he intends to eat of the same during the meal or not, grace
after meals exempts him from saying the benediction, since the grace
after meals exempts one from saying the grace .‫על המהיר‬. The fore‫׳‬
going, however, only applies to him who washes his hands after par-
taking of that food, without any undue interruption, but i f he be
compelled to allow a long interval to elapse, he should say the
grace ‫ על המחיה‬on account of what he had eaten, even i f he should
intend to eat of the same kinds of food during the meal.

L A W S CONCERNING T H E W A S H I N G OF T H B H A N D S BEFORE M E A L S .

1. I t is not required to wash the hands (ritually) except

before partaking of bread over which the benediction ‫ המוציא‬is said.
Bread is the staff of life without which i t is impossible to exist, but if
one desire to partake of food upon which the benediction ‫ המוציא‬is not
pronounced, e.g., if i t be of the kind over which the benediction ‫בורא‬
‫ מיני מזונות‬is pronounced, he is not obliged to wash his hands previous
to partaking thereof, if he should not make a proper meal of it. If,
however, he should make a proper meal of it, i t is regarded as if i t
were bread, inasmuch as i t is necessary to pronounce the benediction
‫ המוציא‬before eating i t and i t therefore requires also the (ritual) washing
of the hands. Ablution is necessary only when one intends to eat
bread of the size of an egg, he must then wash his hands and pronounce
74
 ‫דיני נט״י לסעודה‬
‫יטול‬ ‫רוצה לאכול פחות מכביצה‪,‬‬ ‫א ב ל אם‬ ‫לטול ידיו בברכה‪,‬‬ ‫צריך‬
‫ידיו ולא יברך ענט״י‪,‬‬

‫ובלבד‬ ‫כשרים‪,‬‬ ‫הכלים‬ ‫וכל‬ ‫בכלי‪,‬‬ ‫אלא‬ ‫נוטלין לידים‬ ‫אין‬ ‫ב‪.‬‬
‫םתחלתס‬ ‫עשוים‬ ‫אם אינם‬ ‫אבל‬ ‫בתיכם‪,‬‬ ‫משקה‬ ‫לקבל‬ ‫שיהיו עשוים‬
‫הירים‪ ,‬וכלי‬ ‫מהם‬ ‫ל ק ב ל משקה‪ ,‬כגון כיסוי כלים וכדומה‪ ,‬אסור ליטול‬
‫שאיגו יכול לעמוד אלא ע ל ידי סמיכה‪ ,‬אס מ ת ח ל ת ו געשה כ ך להשתמש‬
‫סמיכה‪ ,‬יש לו דין כלי‪.‬‬ ‫עיי‬ ‫בו‬

‫צריך שיהיה‬ ‫וגם‬ ‫פחות‪,‬‬ ‫להחזיק רביעית‪ ,‬לא‬ ‫צריך‬ ‫הכלי‬ ‫ג‪.‬‬
‫שוס‬ ‫בלי‬ ‫יהיה שוה‬ ‫וגמ ל מ ע ל ה‬ ‫גקב או סדק מפולש‪,‬‬ ‫שלם בלי שוס‬
‫שפת‬ ‫ואותן כלימ שיש להן כמין מרזב בולט בגובה‬ ‫או בליטה‪,‬‬ ‫חריץ‬
‫כי אין‬ ‫המרזב‪,‬‬ ‫דרך‬ ‫לידים‬ ‫גומלין‬ ‫אין‬ ‫הכלי שיוצקין ממגו דרך שט‬
‫ליטול דרך‬ ‫אלא צריך‬ ‫דין כלי‪ ,‬כיון שאיגו מחזיק שמ משקה‪,‬‬ ‫להמרזב‬
‫ש פ ת הכלי מקום שמחזיק משקין‪ ,‬וכלי שיש לו סדק כמוציא משקה‪ ,‬הייגו‬
‫כלי אחר‬ ‫לו‬ ‫אס אין‬ ‫טיף‪,‬‬ ‫נקב קטן מאד שאין הטיס יוצאין טיף אחר‬
‫והוא שעת הדחק‪ ,‬יכול לטול ידיו בזה הכלי‪.‬‬

‫ש ת ח ל ת תיקונו כך‪,‬‬ ‫כיון‬ ‫קראן(‪,‬‬ ‫)כמו‬ ‫לו ברזא‬ ‫שיש‬ ‫כלי‬ ‫ד‪.‬‬
‫בכלי‬ ‫בד״א‬ ‫שפיכה ושפיכה‪,‬‬ ‫מיקרי כלי‪ ,‬ר ק שצריך להחזיר הברזא ב כ ל‬
‫הצינור‪,‬‬ ‫בקצה‬ ‫בבתינו‪,‬‬ ‫הנעשים‬ ‫הקראנען‪,‬‬ ‫אותן‬ ‫אבל‬ ‫שיש לו ברזא‪,‬‬
‫ובשעת‬ ‫כלי‪,‬‬ ‫כאן‬ ‫שאין‬ ‫משם‪ ,‬כיון‬ ‫ידים‬ ‫היוצא מן הכותל‪ ,‬אין לטול‬
‫המים‪,‬‬ ‫שמתכנסים‬ ‫ל מ ט ה סמוך למקום‬ ‫הדחק יש להתיר ע׳׳י שיניח ידיו‬
‫שפיכה ולהניח ידיו שם ב ע ת קלוח‬ ‫בכל‬ ‫אך יש ליזהר להחזיר הברזא‬
‫המים דווקא‪.‬‬

‫לא יתן מיס לחבידו בחפניו‪ ,‬וה״ה אט נ ט ל ידו אחה‪ ,‬לא יקח‬ ‫ה‪.‬‬
‫ב ה מים וישפוך ע ל היד האחרת‪ ,‬שאין נוטלין אלא מן הכלי‪.‬‬

‫בנהר‪ ,‬או במקוה‪ ,‬ובשעת‬ ‫לו כלי‪ ,‬מ ו ת ר לטבול ידיו‬ ‫אין‬ ‫אם‬ ‫ו‪.‬‬
‫אם‬ ‫ע ל הארץ‪,‬‬ ‫מ ו ת ר לטבול ידיו בשלנ‪ ,‬המונח‬ ‫שאין לו מים‪,‬‬ ‫הדחק‬
‫על ‪.‬הארץ‪ ,‬ואעפיי שהוא‬ ‫ושוכב‬ ‫כשהוא מחובר‬ ‫סאה‪,‬‬ ‫יש בו ארבעים‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

the benediction, but if he wish to eat bread less than the size of &n eg£
he should wash his hands but should not say the benediction.
2. One should not wash one's hands otherwise than by means of
a vessel, and all vessels may be used for that purpose providing they
were made expressly to hold liquids, but i f they wero not made
originally for the purpose of holding liquids, e g., the covers of vessels
ana the like, i t is forbidden to wash the hands therewith. A vessel
that can stand only by the support of another, i f i t had been expressly
made to be used thus, is considered a proper vessel as regards the law
of washing the hands therewith.
1
3. The vessel must hold no less than a quarter ( (‫ רביעית‬of a Log,
it should also be intact, having neither hole nor an open crack therein,
it should also have an even surface without any cavities or protruding
parts. When one has a vessel with a spout through which the water
is poured, then he must not let the water with which he washes his
hands run through the spout, as the law applying to a vessel does not
hold good i n the case of a spout of the vessel, since i t does not contain
any liquid, he must therefore pour the water from the edge of the
vessel which contains the liquid. A vessel which has a crack that can
serve as an outlet for liquids, that is a very small hole through which,
however, the water does not leak out drop by drop, and i f one have
no other vessel and if he be pressed for time, he may wash his hands
therewith.
4. A vessel that has a tap, inasmuch as i t was thus originally
made for its improvement, is called a vessel (wherewith i t is proper to
wash the hands), however when washing therewith one should open
and close the tap on every occasion of washing. This can be properly
performed with a vessel i n which there is a tap, but the taps with
which our houses are supplied, which project from the wall and serve
as an outlet for the water which flows through a water pipe, inasmuch
as that is not a vessel one should not wash one's hands therefrom.
I n an emergency, however, i t is permissible to wash therefrom,
provided one place one's hands below the tap close to its mouth where
the water flows, but care must be taken on every occasion of
washing, to turn the tap and to have one's hands beneath the tap only
when the water is flowing forth.
5. One should not wash his neighbour's hands with one's hands
full of water, the same law applies to one who had washed one hand,
he is forbidden to take water therein i n order to wash the other hand,
as the washing must be performed only by means of a vessel.
6. One who has no vessel is permitted to wash his hands by dip•
ping them into a river, or into an immersion tank, and in an emergency
when one cannot obtain water, he is permitted to dip his hands in
snow which lies on the ground if its quantity, as i t thus rests upon the
5
ground, is equal to the capacity of forty Seahs (i.e. approximately
twenty-four cubic feet) of water, and i t does not matter if i t be close
»Th• hog •quail tbt espacity contained by •ix eggs.
•A Saah alio tquali 10.596 qU. according to the Oxford Ooiraiu•.
75
 ‫דיני נט״י לסעודה‬
‫בו‬ ‫ליתן שלג בכלי ולטבול‬ ‫ו מ ב ר ך ע ל נ ט י ל ת ידים‪ ,‬א ב ל אסור‬ ‫נמוך‪,‬‬
‫ואם ריסקו דינו במים‪.‬‬ ‫ידיו‪,‬‬

‫ושכשך ידיו בהם‪ ,‬לא‬ ‫הכלי של מיס‬ ‫לתוך‬ ‫ידיו‬ ‫אס הכניס‬ ‫ז‪.‬‬
‫ע ל ת ה לו נטילה כלל‪ ,‬וצריך לחזור ולטול ידיו ב ל א ברכה‪.‬‬

‫שיבואו‬ ‫צריכין‬ ‫כך‬ ‫כלי‪,‬‬ ‫כשם שהמים צריכין שיבואו מתוך‬ ‫ח‪.‬‬
‫ליתן מיס‬ ‫נברא דהיינו שיבאו ע ל ידי שפיכת אדם‪ ,‬והכל כשרים‬ ‫מכח‬
‫וקטן‬ ‫יהודי‪ ,‬או נדה‪,‬‬ ‫שאינו‬ ‫חוץ ממי‬ ‫לידים‪ ,‬אפילו חרש שוטה וקטן‪,‬‬
‫פ ח ו ת מבן שש‪ ,‬יש ליזהר ל כ ת ח ל ה ‪.‬‬

‫בין מ ח מ ת איזה‬ ‫מקומם‪,‬‬ ‫מראיהם‪ ,‬בין מ ח מ ת‬ ‫מים שנשתנו‬ ‫ט‪.‬‬

‫ד ב ר שנפל לתוכם‪ ,‬פםולין לנט״י‪ ,‬אבל אם נשתנו מ ח מ ת עצמם כשרים‪,‬‬
‫ואם חזרו לברייתם‪ ,‬אפילו נשתנו מ ח מ ת דבר אחר‪ ,‬כשרים‪ .‬מים מלוחים‪,‬‬
‫סרוחים ומרים‪ ,‬או עכורים‪ ,‬אם אינם ראוים לשתית כ ל ב פסולים לנט״י‪,‬‬
‫הים‬ ‫ואם הם עכורים מ ח מ ת טיט‪ ,‬אם כ ל ב יכול לשתותם‪ ,‬כשרים‪ ,‬ומי‬
‫אינם כשרים רק אחר שירתיחם‪.‬‬

‫המלוכלכים‪ ,‬או‬ ‫בנון שהדיח בהם כלים‬ ‫בהם מלאכה‪,‬‬ ‫עשה‬ ‫י‪.‬‬
‫ששרה בהמ ירקות‪ ,‬או שהעמיד בחובם כלי עם משקים‪ ,‬בשביל שיצטנן‪,‬‬
‫או ששרה‬ ‫מדות‪,‬‬ ‫שיתחברו‪ ,‬או שמדד בהם‬ ‫או כלים שנתבקעו בשביל‬
‫דניחא‬ ‫כיון‬ ‫זה‪,‬‬ ‫בהם פ ת ‪ ,‬אפילו נתכוון לשרות ככלי אחר ונפל לכלי‬
‫ופסולים‪ ,‬א ב ל אם לא ר צ ה כ ל ל לשרות‪,‬‬ ‫ליה‪ ,‬הרי המים נעשו כשופכין‪,‬‬
‫ששהה‬ ‫כגון‬ ‫שגמאםו‪,‬‬ ‫כשרים‪ .‬מים‬ ‫מים‪,‬‬ ‫של‬ ‫וגפל לכלי‬ ‫או להדיח‪,‬‬
‫מהם כלב‪ ,‬או חזיר‪ ,‬וכדומה‪ ,‬אם יש לו מים אחריט‪ ,‬אל ימול ידיו בהם•‬
‫א ב ל אס‬ ‫לא גטמאו המים‪,‬‬ ‫טי שלא נ ט ל ידיו ונגע בסים‪,‬‬ ‫יא‪.‬‬
‫ר ק אצבעו‬ ‫לא רחץ בהט‪,‬‬ ‫ואפילו‬ ‫לנקותן‪,‬‬ ‫המים‬ ‫בתוך‬ ‫ידיו‬ ‫שכשך‬
‫ה ק ט נ ה לנקותו‪ ,‬נפסלו ב ל המים‪ ,‬מפני שנעשה בהם מלאכה‪.‬‬

‫משקין‪,‬‬ ‫או בשאר‬ ‫אם אין לו מים‪ ,‬מותר לטול ידיו בשכר‪,‬‬ ‫יב‪.‬‬
‫או במים חמים‪ ,‬ואפילו ה ם חמים מאד‪ ,‬ואם נתן במים דבר המריח כדי‬
‫שיריחו‪ ,‬כשרים ל נ ט י ל ת ידים‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

to the ground, he should pronounce the benediction ‫על נטילת ידים‬, but
it 1B forbidden to place snow into a vesBel and to dip his hands therein;
if, however, he melted it, it is treated as water.
7. If one had immersed his hands into a vessel containing water
and dabbled therein, he has not ritually performed the r.blution, and
he must again wash his hands without pronouncing a benediction.
8. Just as it is necessary that the water wherewith one performs
the ablution should be poured from a vessel, so it is necessary to have
it performed by human agency, that means, that it must be poured
out by a person, and all persons are fit to pour out the water, even a
deaf and dumb person, an insane person and a minor, with the follow-
ing exceptions, a non-Jew or a menstruant; one should also, if
possible, be careful to avoid the help of a child less than six years old.
9. If the water's appearance had changed either through its
situation or through something that fell therein, it is unfit for use in
washing the hands, but if the change arose naturally it is fit. If the
water resumed its former proper appearance, even if the change had
been caused by some external means, it is fit for use. Salt, foul,
bitter or turbid water, which is not fit for a dog to drink, is not fit for
use in washing the hands. If its turbid state be due to mire and a dog
could drink thereof, it is fit for use. Sea-water is only fit for use after
it has been boiled.
10. Water which had been used, e.g., he had washed soiled uten-
ails or had soaked vegetables therewith, or he had therein a vessel con-
taining a liquid for the purpose of keeping it cool, or cracked vessels
in order to repair same, or if he had tested (therewith) the capacity
of measure or had soaked bread therein, even if he had intended to
soak the bread in a different vessel and it fell into that vessel, inasmuch
as it suits him to have it thus, such water is accounted as though it
had been poured out, and is unfit for use. If, however, he did not at
all desire to soak or wash anything, but it fell accidently into a vessel
of water, such water is fit for use. Water which had become loath-
some, e.g., whereof a dog or swine or the like had drunk, should not
be used for washing the hands if other water can be obtained.
11. One who had not washed his hands, although he had touched
the water, does not defile it thereby, but if he dabbled with his hands
in it to cleanse them, or even if he only washed his little finger
therein in order to cleanse it, all that water thereby becomes unfit (for
the ritual washing) as it has been used for some other purpose.
12. If one have no water, he is permitted to wash his hands with
beer or with other beverages or with warm water, even if the water
be very warm. Water in which he had put an aromatic substance so
as to scent it may be used for the ablution of the hands.
76
 ‫דיני נט״י לסעודה‬
‫כשרים‪ ,‬אזלינן אחר הרוב‪.‬‬ ‫במים‬ ‫פסולים‬ ‫נחערבו מים‬ ‫אם‬ ‫יג‪.‬‬
‫צריך ליזהר מחציצה‪ ,‬שלא יהיה טיט או ע פ ר ת ח ת הצפורן‬ ‫יד‪.‬‬
‫ננד הבשר‪ ,‬אינו‬ ‫הצפורן‬ ‫מ ה שהיא ת ה ת‬ ‫מ ה שיוצא חוץ לבשר‪ ,‬א ב ל‬
‫להקפיד ע ל זה‪ ,‬א ב ל‬ ‫חוצץ‪ ,‬כיון שהוא דבר מועט‪ ,‬אין דרך בני האדם‬
‫אינו מקפיד‪ ,‬ב ט ל ה דעתו‬ ‫שהוא‬ ‫ואף‬ ‫שלא כ נ נ ד הבשר‪ ,‬הכל מקפידין‪,‬‬
‫וצריך‬ ‫הנדבק‪,‬‬ ‫הוא דבר‬ ‫אם‬ ‫אצל כ ל אדם‪ ,‬ובשאר היד‪ ,‬ה כ ל חוצץ‪,‬‬
‫להסיר הטבעות‪ ,‬ואם הן רפויות ע ל אצבעותיו‪ ,‬בדיעבד ע ל ת ה לו נטילה‪,‬‬
‫רטיה‪,‬‬ ‫ירו ועליה‬ ‫מ כ ה על‬ ‫ומי שיש לו‬ ‫ל כ ת ח ל ה צריך להסירן‪,‬‬ ‫אבל‬
‫להסירה‪ ,‬לא הוי חציצה‪.‬‬ ‫שמצטער‬
‫מי שיריו צבועות‪ ,‬אם אין שם ממשות הצבע‪ ,‬כי אם חזוחא‬ ‫טו‪.‬‬
‫דק‬ ‫אפילו‬ ‫בעלמא‪ ,‬לא הוי חציצה‪ ,‬א ב ל אם יש עליהן ממשות הצבע‪,‬‬
‫או שהוא כותב‬ ‫בכך‪ ,‬דהיינו צובע‪,‬‬ ‫אומן‬ ‫מ ע ט הוי חציצה‪ ,‬אך אס הוא‬
‫בכך‪ ,‬וכל בעלי אומנות זו‬ ‫רגיל‬ ‫תמיד ואצבעותיו מלוכלכות בדיו‪ ,‬והוא‬
‫אין מקפידין בכך‪ ,‬לא הוי חציצה‪ ,‬אלא א״כ הוא ברוב היד‪.‬‬

‫ע ל כ ל יד‬ ‫לשפוך‬ ‫שיעור המיס קשה לשער בצמצים‪ ,‬וצריכין‬ ‫טז‪.‬‬

‫מיס בשפע‪ ,‬ונוטלין ה ח ל ה יד ימין‪ ,‬ואח״כ יד שמאל‪ ,‬ויבואו המים ע ל כ ל‬
‫וע״כ יפריד‬ ‫מימ‪,‬‬ ‫בלי‬ ‫מקום‬ ‫היד‪ ,‬דהיינו עד הקנה של זרוע לא ישאר‬
‫בכדי שיניעו המים ב כ ל אורך‬ ‫ק צ ת האצבעות‪ ,‬וינביהן ק צ ת כלפי מעלה‪,‬‬
‫ליטול‬ ‫אחת‪ ,‬ולכן אין‬ ‫ויבאו בשפיכה‬ ‫האצבעות‪ ,‬ובראשן וברחבן סביב‪,‬‬
‫ונכון לשפוך ע ל כ ל‬ ‫אחת‪,‬‬ ‫ידיו מכלי שפיו צר שאין המים יורדים ב כ ת‬
‫יד שתי פעמים‪ ,‬ונוטלין לידים בין בכלי‪ ,‬ובין ע ל גבי קרקע‪.‬‬
‫שנטל שתי ידיו‪ ,‬ישפשן ביחד וינכיהן כנגד ראשו‪ ,‬כמו‬ ‫לאחר‬ ‫יז‪.‬‬
‫שכתוב שאו ידיכם כוי‪ ,‬וקודם שמננבן יברך אקב״ו ענט׳׳י‪ ,‬ואם לא בירך‬
‫קודם הנינוב‪ ,‬לאחר שבירך המוציא‪ ,‬לא יברך‪ ,‬מכאן אזהרה להמוני עם‪,‬‬
‫והברכה אומרים אהד‬ ‫שאו ידיכם‪,‬‬ ‫פסוקי‬ ‫ב ע ת אמרם‬ ‫ידיהם‬ ‫שמננבים‬
‫הנינוב‪ ,‬אשר לא כדת‪ ,‬ר ק יזהרו לנםור ה ב ר כ ה קורם הניגוב‪ ,‬ויזהרו ל נ נ ב‬
‫ידיהם יפה יפה‪ ,‬ולא יננבן בבנדו‪.‬‬
‫ששפך המים על ידו האחת‪ ,‬ננע שם בידו השניה‪,‬‬ ‫אם לאחר‬ ‫יךן‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

13. I f water fit for use were mixed with water which was unfit,
then the condition of the greater quantity determines that of the rest.
14. One should guard against anything intervening (between any
part of the hand and the water) e.g., clay or dirt under the finger
nails which protrude beyond the fleshy part of the finger, but what is
under the surface of the nails next to the flesh is not an ' interposi-
tion,' as i t is & small matter about which people in general are not
particular, but t i l people are particular about that which is above thb
flesh, and even one who is not fastidious in that regard, must give way
to the opinion of the majority. As regards the rest of the hand every-
thing which clings to i t is 'an interposition,' one should therefore remove
the rings from one's fingers. I f the rings were loose on his fingers and
he had inadvertently washed his hands whilst wearing them, the
ablution is counted as properly performed ; however, whenever possible
one must remove them. I f one has a bruise upon his hand and i t be
covered with a plaster which i t would be painful to remove, the latter
is considered to be an ' interposition.'
15. One whose hands are dyed, but without having any dye stuff
upon them, this mere colouring is not counted 'an interposition,' but
if the dye stuff be upon them even a small quantity, this is an ' inter-
position.' If, however, he be a dyer or one who is always engaged in
writing and whose fingers are ink-stained, and he is accustomed thereto,
and all of his craft are not particular in that respect, i t is not counted
as an ' interposition,' unless i t cover the greater part of the hand.
16. I t is difficult to exactly determine the quantity of water
necessary for use in washing the hands, but i t is necessary to pour
plenty of water upon each hand. First the right hand should be
washed, then the left, then the water should be poured on the entire
hand as far as the arm. He should leave no part of his hand un-
washed, for that reason he should slightly separate the fingers, and
raise them slightly upward in order that the water should run down
the entire length of his fingers, also upon the finger tips and around
them. The entire hand should be thus washed by one act of pouring
out the water. He should therefore not wash his hands out of a
vessel with a narrow opening, for the water cannot flow freely by one
act of pouring out. The water must be poured twice on each hand.
This ablution can be performed either on a vessel or upon the ground.
17. After one had washed both hands, he should rub them
together, then raise them upward, as i t is written: " L i f t up your
hands:" (Ps. cxxxiv. 2) then before drying them he should say the
benediction ‫על נטילת ידים‬. I f he did not say the benediction before
drying his hands, then after having said the benediction ‫המוציא‬, he
cannot say the benediction ‫על נטילת ידיש‬. The hands should not be dried
during the recital of the verses ‫ שאו ידיבש‬as this is contrary to the law.
The hands should be dried while saying the benediction ‫על נטילת ידים‬,
care being taken that the benediction is completed before the hands
are completely dry. The hands should be thoroughly dried, but one
should not dry them on one's garments.
77
 ‫דיני בציעת הפת וברכת המוציא‬
‫וצריך לנגבן‪ ,‬וליטול‬ ‫ידו‪,‬‬ ‫או אדם אחר ננע שם‪ ,‬א ד נטמאו הםימ שעל‬
‫ידיו פעם שנית אך אם אירע לו כן לאחר שבירך ענט״י‪ ,‬לא יברך שנית‪.‬‬

‫בגט״י לקולא‪ ,‬כגון שהוא מסופק אם נעשה מ ל א כ ה‬ ‫כל ספק‬ ‫יט‪,‬‬

‫ס פ ק אם היה ע ל ידיו‬ ‫או לא‪,‬‬ ‫כמים‪ ,‬או לא‪ ,‬ס פ ק אס נ ט ל ידיו כשיעור‪,‬‬
‫ס פ ק אם הכלי שלם‪ ,‬או לא‪ ,‬ס פ ק אס‬ ‫או לא‪,‬‬ ‫קודם גטילה‪ ,‬דבר חוצץ‪,‬‬
‫גגע מי שלא גטל ידיו בידיו‪ ,‬ואפילו אם יש ב ה כ ל הספיקות ביחד‪ ,‬א״ןנ‬
‫ליטול ידיו פעם שגיה מ ס פ ק ‪ ,‬וכן ב ס פ ק אט בירך עגט״י איגו מברך‪.‬‬

‫אפילו אם רוצה לכרוך ידיו במפה‪,‬‬ ‫לאכול בלא גטילה‪,‬‬ ‫אסור‬ ‫כ‪.‬‬
‫או‬ ‫אם יודע כי בעוד דרך ה׳ מילין לפגיו‪,‬‬ ‫ואס הוא בדרך ואין לו מים‪,‬‬
‫או לחזור לאחריו‬ ‫לפגיו ד׳ מילין‪,‬‬ ‫מיל לאחריו‪ ,‬ימצא מים‪ ,‬מחויב ל ל כ ת‬
‫אבל אם גם שמה לא ימצא מים‪ ,‬או שהוא עם‬ ‫מיל‪ ,‬ליטול ידיו לאכילה‪,‬‬
‫שאיגו יכול‬ ‫אונם‪,‬‬ ‫לו שאר‬ ‫מי שיש‬ ‫חבורה‪ ,‬ומתירא ל ה פ ר ד מהם‪ ,‬וכן‬
‫ליטול ידיו‪ ,‬יכרוך ידיו כ מ פ ה ‪ ,‬או ילבש בתי ידים )גלאוום( ויאכל כך‪.‬‬

‫שהוא צריך ליטול ידיו לסעודה‪,‬‬ ‫העושה צרכיו קודם אכילה‪,‬‬ ‫כא‪.‬‬
‫שישפוך ר ק מ ע ט טיס‬ ‫זה‪,‬‬ ‫באופן‬ ‫ידיו‬ ‫תחלה‬ ‫כך‪ ,‬יטול‬ ‫הגכון שיעשה‬
‫בחפנו אחת‪ ,‬וישפשף שתי ידיו במים אלו‪ ,‬ויברך אשר יצר‪ ,‬ומפני שנטילה‬
‫ליטול ידיו פ ע ס‬ ‫תיכף‬ ‫יוכל אח״כ‬ ‫לסעודה‪ ,‬לכן‬ ‫נט״י‬ ‫בדין‬ ‫זאת אינה‬
‫שנית‪ ,‬כדין נטילת ידים ויברך ענט״י על נטילה זאת‪.‬‬

‫למקומות המכוסים בנופו‪ ,‬או‬ ‫מי שבאמצע סעודה ננע בידיו‬ ‫כב‪.‬‬
‫שחכך ראשו‪ ,‬או שעשה צרכיו‪ ,‬יטול ידיו פעמ שנית‪ ,‬א ב ל לא יברך ענט״י‪,‬‬

‫הלכות בציעת הפת וברכת המוציא‪.‬‬

‫מיני דנן מברכין לפניו המוציא‬ ‫מחמשת‬ ‫ע ל לחם נמוד שהוא‬ ‫א‪.‬‬
‫ולאחריו ב ר כ ת המזון‪.‬‬

‫אבל מותר‬ ‫יש ליזהר שלא להפסיק בין נ ט י ל ת ידים להמוציא‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫כ״ב אמה‪ ,‬או‬ ‫לענות אמן ע ל איזו ב ר כ ה שהוא שומע‪ .‬שהיה כדי הילוך‬
‫הסעודה‪.,‬‬ ‫לצורך‬ ‫שאינו‬ ‫מ ב י ת לבית אפילו הילוך מעט‪ ,‬וכן אם דבר מה‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

18. If, after having poured the water upon one hand, he had
touched that hand with his other hand, or some one else had touched it,
that contact defiled the water which was upon his hand and he must
dry i t and wash his hands again; if, however, that occurred after he had
already said the benediction ‫ ע ל נ ט י ל ת י ד י ם‬, he need not repeat the same.
19. A l l doubts i n connection with the fulfilment of the k w of
washing the hands are decided leniently. E.g., if one be uncertain
whether any work was done with the water or whether he had poured
the proper quantity of water upon his hands or whether there was
an ' interposition' during the washing, or whether the vessel was sound,
or whether one who had not washed his hands had touched his own
hand, even if he were in donbt of all of the above on one occasion, he
is not obliged to wash his hands again because of the uncertainty.
Likewise if one be in doubt about having said the benediction ‫ע ל נ ט י ל ת‬
‫ י ד י ם‬he need not repeat the same.
20. One is forbidden to eat without having previously washed
his hands, this also applies if he desire to wrap his hands in a cloth.
I f one be upon a journey without water, but he knows that water can
be obtained four miles ahead or one mile backwards, he must travel
four miles ahead or one mile backwards in order to wash his hands
before eating, but if water cfinnct be obtained there or if he travel with
other people and he is afraid to separate himself from them, or if one
be prevented from washing his hands through some other cause, he
should wrap his hands in a cloth or put on gloves and then eat.
21. One who has discharged nature's call before a meal (and
must therefore wash his hands and say the benediction ‫) א ש ר י צ ר‬
must also wash his hands before the meal, proceeding as follows : he
should first wash his hands by pouring a little watei in the palm of
one hand and with that water rub both hands together and say the
benediction ‫ א ש ר יצר‬. Since this washing does not fulfil the law con-
cerning " the washing of the hands before a meal" he should there-
fore immediately wash his bands again according to the law of ‫נ ט י ל ת‬
‫ י ד י ם‬and should say the benediction ‫ ע ל נ ט י ל ת י ד י ם‬as is proper.
2'S. If, during the meal, one. had touched any part of the body
usually covered or had scratched his head or had discharged nature's
call, he should again wash his hands without any benediction.

L A W S CONCERNING T H E B R E A K I N G OF B R E A D A H D ITS
BENEDICTION ( ‫ ) ה מ ו צ י א‬.

1. We say grace ( ‫ ) ה מ ו צ י א‬over a complete loaf made of one of the

five kinds of grain and thereafter we say the grace after meals.
2. One must avoid any interruption between the washing of the
hands and the benediction ‫ ה מ ו צ י א‬, but he may respond ‫ א מ ן‬after any
benediction which he has heard. A pause lasting as long as i t takes
to walk twenty-two paces or walking from one house to another, be i t
only a short distance, or talking without reference to the meal
78
 ‫דיני בציעת הפת וברכת המציא‬
‫שלא עשה איזה‬ ‫ובלבד‬ ‫בה‬ ‫מקרי הפסק‪ ,‬ובדיעבד‪ ,‬אם הפסיק‪ ,‬לית לן‬
‫מעשים ביגתים‪ ,‬או שהפליג בדברים‪ ,‬דאז הוי היסח וצריך גמילה שנית‪.‬‬
‫פרוסת‬ ‫שיבצע ויטבול‬ ‫קודם‬ ‫מלח‬ ‫מצוה להביא ע ל השלחן‬ ‫ג•‬
‫למזבח‪ ,‬והאכילה לקרבן‪ ,‬וגאמר ״על‬ ‫המוציא במלח‪ ,‬לפי שהשלחן דומה‬
‫כ ל קרבגך ת ק ר י ב מלח״‪.‬‬

‫לפניו‬ ‫יש‬ ‫אמ‬ ‫החשוכה ביותר‪ ,‬ולכן‬ ‫מצוד‪ .‬לבצוע ע ל ה פ ת‬ ‫ד‪,‬‬

‫חתיכה של פ ת ו פ ת שלמה‪ ,‬ודעתו לאכול תוך הסעודה משתיהן‪ ,‬ושתיהן‬
‫וגם‬ ‫מטין אחד‪ ,‬אף ע ל פי ש ה פ ח השלטה היא קטגה יותר מן החתיכה‬
‫חשבה‬ ‫דהיא‬ ‫ע ל השלמה‬ ‫יבצע‬ ‫מ כ ל מקום‬ ‫איגה גקיה כמו החתיכה‪,‬‬
‫יותר‪ ,‬אבל אם איגה ממין אחד אלא שהשלמה ממין גרוע‪ ,‬כגון שהשלמה‬
‫היא פ ת כוםטין והחתיכה היא פ ת חטים‪ ,‬אפילו היא קטגה‪ ,‬מ ב ר ך על של‬
‫חטים‪ ,‬אם שתיהן שלמות או שתיהן חתיכות ושתיהן ממין אחד‪ ,‬יברך ע ל‬
‫הגקיה יותר‪ ,‬ואם שתיהן שוות בגקיות‪ ,‬יברך ע ל היותר גדולה‬

‫מפת‬ ‫גזהר‬ ‫ואיגו‬ ‫ו פ ת עכ״ום‬ ‫ישראל‬ ‫פת‬ ‫לפגיו‬ ‫יש‬ ‫אם‬ ‫ה‪.‬‬
‫שתיהן פרוסות וגם שוות בגדלן והן ממין‬ ‫או‬ ‫עכ״וס‪ ,‬אם שתיהן שלמות‬
‫ואם של ישראל איגד‪ .‬גקיה כמו של עכ״ום‪,‬‬ ‫אחד‪ ,‬יברך ע ל פ ת ישראל‪.‬‬
‫מ פ ת עכ״ום אלא‬ ‫גזהר‬ ‫הבית‬ ‫בעל‬ ‫ואם‬ ‫מהן שירצה‪.‬‬ ‫ע ל איזו‬ ‫יברך‬
‫שהובאה בשביל אורח‪ ,‬יש ל ס ל ק ה מעל השלחן עד לאחר ב ר כ ת המוציא‪.‬‬

‫וכשיאמר א ת השם יגביה‬ ‫קודם שיברך יתן שתי ידיו על הפת‪,‬‬ ‫ן‪.‬‬
‫וידקדק להוציא היטב‬ ‫א ת הלחם‪ ,‬ו ב ש ב ת יגביה א ת שתיהן ויברך בכוגה‪,‬‬
‫לחם ל ת י ב ת מן שלא‬ ‫תיבת‬ ‫ריוח ק צ ת בין‬ ‫א ת ההא של המוציא‪ ,‬ויתן‬
‫להבליע א ת המס‪ ,‬ואחד ה ב ר כ ה יאכל מזה‪ ,‬כי אסור להפסיק בין ה ב ר כ ה‬
‫ל ת ח ל ת האכילה אפילו לענית אמן‪ ,‬ויש לאכול כזית בלי הפסק‪.‬‬

‫והמובחר‬ ‫שבו מפני כבוד הברכה‪,‬‬ ‫המובחר‬ ‫בוצע ב פ ת כמקים‬ ‫ז‪.‬‬

‫הוא המקום הקשה ששם נאפה היטב‪ ,‬אך זקן שקשה לו לאכול פ ת קשה‪,‬‬
‫לא יחתוך לנמרי קודם‬ ‫יבצע במקום הרך‪ .‬כשבוצע מככר שאינה שלמה‪,‬‬
‫גדולה‪ ,‬ובשבת לא יחתוך כ ל ל‬ ‫יותר‬ ‫הברכה‬ ‫ה ב ר כ ה ‪ ,‬כדי שתהא ב ש ע ת‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S K A E L

constitute an " interruption," however, if one had inadvertently made-

an interruption it does not matter, unless he had done some task or had
engaged in a conversation, these constitute diverted attention and Le‫׳‬
must wash his hands again.
3. It is proper to have salt set on the table before breaking the
bread, and the piece of bread over which the benediction ‫ המוציא‬was
said should be dipped into the salt, because the table represents the
altar and the food symbolizes the offerings, as it is said: " With rJl
thine oblations thou shalt offer salt" (Lev. ii. 13).
4. It is proper to break the choicest bread ; if he had before him
a part of a loaf and a whole loaf which are of the samo kind of grain,
and he intends to partake in the course of the meal of both, even if
the latter one be smaller and of a coaise flour, he should nevertheless
break the whole one for it is nicer. If they are not of the same kind
of grain, the whole one being of an inferior kind, e.g., of spelt, and the
piece be of wheat and at the samo time the smaller of the two, wo say
the benediction over the bread made of wheat. If they be both whole
or both broken and both of the samo kind of grain, he should say the
benediction over that which is purer, and if they be both equal in this
respect, then the benediction is said over the larger piece.
5. If he have before him bread baked by an Israelite and that
which was baked by a non-Jew and he does not mind eating bread
baked by the latter if they be both whole or both broken, also of the
same size and of the same kind of flour, be should say the benediction
over the bread baked by the Israelite, but if the bread of the Israelite
be not as pure as that of the non-Jew, he should say the benediction
over whichever he prefers, but if the master of the house be wont not
to eat bread baked by a non-Jew but this kind was bought for the sake
of a guest, it should be removed from the table until the benediction
‫ המוציא‬has been said.
6. Previous to saying the benediction he 6hould lay both hands
upon the bread. When he pronounces the Divine Name he should
raise the bread, on the Sabbath he should raise both loaves. He mu6t
say the benediction devoutly and aspirate distinctly the ‫ ה‬of ‫ המוציא‬and
separate the words ‫ לחט‬and ‫ מן‬in order not to slur over the ‫מ‬. After
he had said the benediction he should eat immediately, as it is for-
bidden to permit any interruption between the blessing and the
beginning of the meal, not even for the purpose of responding ‫אמן‬. It
is proper to eat after the benediction btead which is the size of an
olive without any interruption.
7. The bread should be broken at its best part in honour of the
benediction. The ctust of the bread is the best part, for that is where
it is baked best. Nevertheless, an old person for whom it is difficult
to cat hard bread should break the soft part. When he is about to
break a loaf which is not whole, he should not cut it entirely before
the benediction has been said, so that wh^n he says the benediction the
loaf is as large as possible. On Sabbath, however, the loaf is not cut
79
 ‫דעי סעודה‬
‫בבכר ע ד אחר הברכה‪ ,‬כדי שתהייגה הבכרות שלמות‪ ,‬וגם בחול אם היא‬
‫עוגה דקה‪ ,‬יברך קורם הבציעה‪ ,‬כיון שאין שהיה בשבורה‪.‬‬

‫ולא פרוסה‬ ‫עין‪,‬‬ ‫כצר‬ ‫שנראה‬ ‫מפגי‬ ‫לא יבצע פרוסה קמגה‬ ‫ה‪.‬‬
‫כרעבתן‪ ,‬ודוקא כשהוא אובל לבדו‪ ,‬א ב ל אם‬ ‫יותר מבביצה לפי שנראה‬
‫ליתן מן הפרוסה ל ב ל אחד כזית‪,‬‬ ‫וצריך‬ ‫אנשים‬ ‫הרבה‬ ‫עם‬ ‫אוכל‬ ‫הוא‬
‫לבדו‪,‬‬ ‫אוכל‬ ‫הוא‬ ‫אם‬ ‫אפילו‬ ‫ובשבת‬ ‫מ ותר לבצוע כפי מ ה שצריך לו‪,‬‬
‫מותר לבצוע כפי מ ה שצריך ל ב ל הסעודה מפני כבוד השבת‪.‬‬
‫אחרת‪,‬‬ ‫יש לאכול א ת הפרוסה שבצע עליה קודם שיאבל פ ת‬ ‫ט‪.‬‬
‫•וטוב ליזהר שלא יתן מ מ נ ה לנכרי או ל ב ה מ ה ועוף‪.‬‬

‫כשהוא מ ח ל ק א ת פרוסות המוציא להמסוביס‪ ,‬ל א יזדקן‪ ,‬דאםור‬ ‫י‪.‬‬

‫לזרוק א ת הפת‪ ,‬נם לא יתננה לתוך ידו אלא יניחנה לפניו‪,‬‬

‫הלכות סעודה‪.‬‬
‫אסור לו‬ ‫שמזונותיהם עליו‪,‬‬ ‫עופות‪,‬‬ ‫או‬ ‫בהמות‬ ‫שיש לו‬ ‫מי‬ ‫א‪.‬‬
‫א ב ל לשתיה‪ ,‬האדם‬ ‫באכילה‪,‬‬ ‫בד״א‬ ‫לאכול כלום‪ ,‬עד שיתן להם לאכול‪,‬‬
‫אשקה‪ ,‬ובן כ ת י ב והשקית א ת העדה ו א ת‬ ‫נמלך‬ ‫קודם‪ ,‬דבתיב שתה ונם‬
‫בעירם‪.‬‬

‫א ב ל אם‬ ‫עושה אדם צרכיו ב פ ח ‪ ,‬והגי םילי אם לא נמאס בו‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬

‫מ ל א ה דבר‪,‬‬ ‫היא‬ ‫אם‬ ‫א ת הקערה‪,‬‬ ‫ממאיס בו לא‪ ,‬ולכן אין םומכין בו‬
‫שאם יפול ע ל ה פ ת ימאם‪ ,‬וכשאוכל איזה דבר‪ ,‬ע״י ח ת י כ ת פ ת ‪ ,‬וישתמש‬
‫בו במקום כף‪ ,‬יזהר לאכול כ כ ל פעם ק צ ת מן ה פ ת ‪ ,‬והגשאד לו מן הפת‪,‬‬
‫ג״כ יאבל אותו אח״כ‪.‬‬

‫אסור לזרוק אותה‪ ,‬דהזריקה‬ ‫הפת‪,‬‬ ‫תמאס‬ ‫אפילו במקום שלא‬ ‫ג‪.‬‬
‫בעצמה היא בזיון ל פ ת ‪ ,‬א ב ל שאד מיגי אוכלים‪ ,‬אם גמאםים ע״י הזריקה‪,‬‬
‫לא ישב‬ ‫אסור לזרקם‪ ,‬א כ ל אם אינם נמאסים‪ ,‬בגון אגוזים וכדומה מותר‪.‬‬
‫נוטלין‬ ‫אם יש לו מים אין‬ ‫כך‪,‬‬ ‫שנמאסים ע״י‬ ‫שק שיש בי פירות‪,‬‬ ‫על‬
‫מונח על‬ ‫כשרואה איזה מ א כ ל‬ ‫לידים ביי; או בשאר משקה משום בזיון‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

at all until after the benediction, so that the loaves are whole, also on
a week-day, if the bread be a wafer, one should say the benediction
before i t is broken for no pause is caused by breaking it.
8. One should not break off a small portion of bread so that he
should not appear to be mean, nor a portion larger than the size of an
egg so that he should not appear to be a glutton, this holds good if one
should be eating alone. But if one eat in company with many people,
and he has to give to each one a portion of the size of an olive,
he may divide the bread in such a manner as is best suited for the
occasion. On Sabbath, even when he eats by himself, i t is permitted
to break off a portion large enough to last him the entire meal in
honour of the Sabbath.
9. I t is proper to partake of the portion which he had broken off
before partaking of any other bread. I t is not proper to give aught
thereof either to a non-Jew, or (to feed) cattle or poultry (therewith).
10. When one distributes the bread among those who are at the
table, he should not throw i t as i t is forbidden to throw bread, neither
should he give i t into his hand but he should place i t before him.

R U L E S CONCERNING A REPAST.
1. I f one possess cattle or poultry and had to feed them, he is
forbidden to partake of any food until he has provided them with food,
this applies only with respect to eating, since i t is w r i t t e n :
" D r i n k , and I will give thy camels drink also" (Gen. xxiv. 46), i t is
also written: " So thou shalt give the congregation and their cattle
d r i n k " (Num. xx. 8).
2. One may make use of bread as long as i t does not become
loathsome, when the use of i t is prohibited. One 18 not permitted to
use i t to support a dish which is filled with food, because if the latter
be spilled upon the bread, i t makes i t loathsome. I f one eat anything
by means of a slice of bread which he uses instead of a spoon, he must
eat some of the bread with every mouthful of the other food, and what
remains over of the bread should also be eaten by him.
3. I t is forbidden to throw bread even where i t will not become
loathsome thereby, for the very act of throwing is a degradation to the
bread, other articles of food however should not be thrown if they
would become loathsome thereby, but i t is permitted to throw them, if
i t would not make them loathsome, such as nuts and the like.
One should not sit upon a bag containing fruit which would thereby
become loathsome. When one has water he should not wash his
hands with wine or any other beverage on account of their being
degraded thereby. When one sees an article of food lying upon the
80
 ‫דיני סעודה‬
‫הארץ‪ ,‬צריך להגביהו‪ .‬מ א כ ל שהוא דאוי לאדם‪ ,‬אין מאכילין אותו לבהמה‪,‬‬
‫משום ביזוי אוכלין‪.‬‬

‫אם צריך לעשות איזה רפואה ב פ ת ‪ ,‬או בשאר דבר מאבל‪ ,‬אף‬ ‫ד‪,‬‬
‫שנמאס בכך‪ ,‬מותר‪.‬‬

‫יזהר מ א ד בפידורין שלא יזרקס‪ ,‬אלא יקבצם ויתגמ לעופות‪.‬‬ ‫ה‪,‬‬

‫לא יאכל מעומד ולא‬ ‫לא יאכל אדם ולא ישתה דרך רעבתגות‪.‬‬ ‫‪4‬‬ ‫ן‬

‫אפילו אין לו לאכול‪ ,‬ר ק‬ ‫יפה‪,‬‬ ‫ישתה מעומד‪ ,‬ויהא שולחגו גקי ומכוסה‬
‫דבר שאיגו חשוב‪ .‬לא יאחז פרוסה גדולה כביצה לאכול ממגה‪ ,‬ולא יאחז‬
‫לא ישתה כוס יין בפעם‬ ‫השניה‪.‬‬ ‫ממגו בידו‬ ‫ויתלוש‬ ‫ה מ א כ ל בידו א ח ת‬
‫בשלשה‬ ‫דרך ארץ‪,‬‬ ‫פעמים‪ ,‬זהו‬ ‫שתי‬ ‫א ח ת ‪ ,‬ואס שתה‪ ,‬הרי זד‪ .‬גרגרן‪.‬‬
‫פעמים‪ ,‬הדי יוה מגסי הרוח‪ ,‬אם לא כשהכוס גדולה ביותר‪ ,‬יכול לשתותה‬
‫אפילו ב כ מ ה פעמים‪ ,‬וכן כוס קטגה מאד יכול לשתותה בפעם אחת‪.‬‬

‫או יתגגה לחבידו‪ ,‬או‬ ‫השולחן‪,‬‬ ‫על‬ ‫ויגיחגה‬ ‫לא ישוך פרוסה‬ ‫ז‪,‬‬
‫ולא ישחה מכוס ויתן לחבירו‬ ‫ל ת ו ך הקערה‪ ,‬כי שמא הוא מאוס לחבירו^‬
‫כרחו‪ ,‬וזה אין ראוי‪,‬‬ ‫בעל‬ ‫ל ש ת ו ת המותר כי שמא מ ח מ ת הבושה ישחה‬
‫לא‬ ‫מים‬ ‫והשותה‬ ‫חבירו‪,‬‬ ‫כוס ששתה‬ ‫כי יש ל כ ל אדם לחזהו* משיורי‬
‫י ש ת ה בפגי רבים אלא יהפוך פגיו‪ ,‬ובשאר משקה א״צ להפוך פגיו‪.‬‬

‫לא יהא אדם ק פ ק בסעודתו‪ ,‬כי האורחים ובגי הבית מתביישים‬ ‫ח»‬
‫בפני‬ ‫או לאכול‪ ,‬שחושבים פן מתרגז ומקפיד ע ל אכילתם‪ ,‬ואין ל ה ס ת כ ל‬
‫האוכל או השותה ולא בחלקו שלפניו כדי שלא לביישו‪.‬‬

‫תורה מפני הסכנה‪ ,‬שמא‬ ‫אפילו בדברי‬ ‫אין משיחין בסעודה‬ ‫ט‪.‬‬
‫אכל‬ ‫אסותא‪,‬‬ ‫לו‬ ‫אסור לאמר‬ ‫יקדים קנה לושט‪ ,‬ואפילו מי שנתעטש‪,‬‬
‫שלא בשעת אכילה מצוד‪ .‬ל א ט ד ע ל השולחן ד*ת‪ ,‬והיראים נותנים לאמר‬
‫אחסר שהוא תודה ונם‬ ‫לא‬ ‫ד׳ רועי‬ ‫אחר פ ר ו ס ת המוציא מזמור לדוד‬
‫הסעודה גוהגין לאמר בחול ״על נהרות‬ ‫ת פ ל ה ע ל מזוגותיו‪ ,‬ולאחר גמר‬
‫וכל הימים שאין אומרים בהם תחנון‪ ,‬אומרים‬ ‫ויו״ט‬ ‫בבל* וכוי‪ ,‬ו ב ש ב ת‬
‫שיד המעלות בשוב ד׳ כוי‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

ground lie must pick i t up. Food proper for man should not be given
as food to beasts on account of being thereby degraded.
4. One who is obliged to use bread or any other food as a medi-
cament, (e.g., a poultice) is permitted to use i t thus even if he make i t
loathsome thereby.
5. One should be careful not to throw crumbs about, but he
should gather them together and give them to the fowls.
6. One should not eat or drink like a glutton, one should neither
eat nor drink whilst standing, and even if one had but poor fare, still
his table should be clean and nicely covered. One should neither
grasp a portion which is as largo as an egg and eat thereof, nor seize
the food with one hand and tear therefrom with the other. One
should not drink a glass of wine at one draught, for one who does so is
a tippler. I t is the correct thing to drink one's wine in two draughts,
but one who finishes his wine in three draughts, behold he is haughty
If, however, the glass be extra large, one may finish i t i n several
draughts; likewise if i t be very small, one may finish i t in one draught.
7. One should not place upon the table the piece of bread which
he had bitten, neither should he give i t to his neighbour, nor should
he put i t i n the dish, as his neighbour may find i t loathsome. One
should not hand a cup, the contents of which he has partly drunk, to
one's neighbour, as the latter may through bashfulness drink against
his will. The utmost care should be taken not to drink of the leavings
of the cup of which one's neighbour had partaken. When drinking
water, one should turn one's face aside, but i n drinking other beverages
one need not do so.
8. A man should not be hot tempered at his meal lest the guests
and members of his household be ashamed to eat, thinking that he
rages and is angry because they are eating. One should neither stare
in the face of a person who is eating or drinking, nor look at the por-
tion set before him, so that he put him not to shame.
9. We do not talk while partaking of a meal, not even to discuss
the Torah, owing to the danger of choking arising from the simul-
taneous use of his windpipe and gullet. I t is even forbidden to say
" Good Health ‫ )אסותה( ״‬to one who had sneezed, but when not en-
gaged i n eating, i t is a duty to discourse at table upon matters relating
to the Torah. I t is the custom of God-fearing people after having
eaten the morsel over which they had said the benediction ‫המוציא‬, to
read Psalm xxiii. ‫מזמור לדוד וכוי‬, which is a psalm of thanksgiving as
well as a prayer for one's sustenance. A t the conclusion of the meal i t
is the rule on week-days to say : ‫( על נהרות בבל ובו׳‬Ps. exxxvii.) and on
Sabbaths, Holydays and upon such days when supplication (‫ )תחנון‬is not
said i t is customary to say ‫( שיר המעלות ובו׳‬ibid, exxvi.).
81
 ‫דיני סעודה‬
‫קערה שלו‬ ‫שולחן אחד‪ ,‬אפילו כ ל אחד‬ ‫שאוכלין ע ל‬ ‫שנים‬ ‫י‪.‬‬
‫פירות שיש ל כ ל אחד חלקו לפגיו‪ ,‬מ״מ הגדול פישט‬ ‫או במיגי‬ ‫לפניו‪,‬‬
‫ידו ת ח ל ה ‪ ,‬והשולח ידו גפגי מי שגדל טטגו הרי זה גרגרן‪ ,‬ושגים שאוכלין‬
‫או לעשות אתה‬ ‫לשתיה‬ ‫כדי‬ ‫מ ת ו ך קערה א ח ת והפסיק אחד מלאכול‬
‫ד ב ר קטן‪ ,‬דרך ארץ הוא שגט השגי ימתין עליו‪ ,‬א ב ל אם ה מ ה שלשה‪,‬‬
‫אין השנים פוםקץ בשביל האחד‪.‬‬

‫ריח‪,‬‬ ‫לפני האדם שיש לו‬ ‫משקה שמביאין‬ ‫או‬ ‫מאכל‬ ‫כל‬ ‫יא‪.‬‬
‫שמזיק‬ ‫ליתן ממנו מיד דבר מועט להמשמש לפי‬ ‫ת א כ לו‪ ,‬צריך‬ ‫והאדם‬
‫לאדם שרואה לפניו מ א כ ל שהוא מ ת א ו ה לו ואינו אוכל ממנו‪.‬‬

‫ל ה לשתות יין אפילו בכיתה‪,‬‬ ‫עמה‪ ,‬אין‬ ‫בעלה‬ ‫אשד‪ .‬שאין‬ ‫יב‪,‬‬
‫יין‪ ,‬או שאר‬ ‫לשתות‬ ‫אסורה‬ ‫ואם היא במקום אחר אפילו בעלה עמה‪,‬‬
‫בעלה‪ ,‬מ ו ת ר ת לשתות‬ ‫משקה המשכר‪ ,‬ואם היא רנילה לשתות יין‪ ,‬בפני‬
‫מ ע ט שלא בפני בעלה‪,‬‬

‫שימול ידיו‬ ‫בו‬ ‫שיודע‬ ‫אלא למי‬ ‫לא יתן לאכול )לישראל(‬ ‫‪#‬‬ ‫יג‬
‫א ב ל אם הוא עני‪ ,‬יתן לו ב ת ו ר ת‬ ‫ויברך‪ .‬בד״א אם הוא נותן לו בשכר‪,‬‬
‫צדקה‪ ,‬ולא יבדוק אחריו‪.‬‬

‫או בתו של‬ ‫ליתן מ מ ה שלפניהם ליד בנו‬ ‫אסור להאורחים‬ ‫יד‪.‬‬
‫בעה״ב‪ ,‬כי שמא אין לבעה״ב יותר מ מ ה שהביא לפניהם‪ ,‬ויתבייש אס לא‬
‫יהיה די להם‪ ,‬אבל אם יש על השולחן מוכן הרבה‪ ,‬מותר‪,‬‬

‫עד שיאמרו לו הם‪,‬‬ ‫הנכנס לבית‪ ,‬לא יאמר תנו לי לאכול‪,‬‬ ‫טןי‪.‬‬
‫אבק גזל‪ ,‬ואע״פ‬ ‫מ ס פ ק ת לבעליה‪ ,‬שזהו‬ ‫שאינה‬ ‫לאכול מסעודה‬ ‫ואסור‬
‫אין זה אלא מפני הכבוד‪.‬‬ ‫שהבעה׳׳ב מזמינו לאכול עמו‪,‬‬

‫ואפילו ל ל כ ת‬ ‫ברהמ״ז‪,‬‬ ‫שיברך‬ ‫קודמ‬ ‫אסור ל צ א ת ממקומו‬ ‫טז‪.‬‬

‫שיחזור אח״כ לכאן‬ ‫ב א מ צ ע הסעודה לחדר אחר לגמור שם סעודתו‪ ,‬או‬
‫סעודתו‪,‬‬ ‫נומר‬ ‫שהוא‬ ‫בין‬ ‫ויצא‬ ‫עבר‬ ‫לגמור סעודתו‪ ,‬יש ליזהר מזה‪,‬‬
‫במקום שהוא שם כין שהוא חוזר לכאן לגמור סעודתו‪ ,‬איגו צריך לחזור‬
‫אף שמשגר‪ ,‬מקומו‪ ,‬מ״מ‬ ‫ל ב ר ך המוציא‪ ,‬דכיון שקבע סעודתו ע ל ה פ ו ‪/‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L .

10. When two eat at one table, even if each one have his separata
plate before him or if they partake of fruit and each one have his por•
tion before him, it is meet for the elder of the two to begin to eat
first and he who stretches forth his hand before his elder or superior is
a glutton. When two eat out of one dish, and one had stopped eating
in order to drink, or for some other trivial matter, it is polite for the
other to wait until his companion resumes eating, but i f they be three,
the other two need not wait for the sake of the one.
11. I t is the duty of one to whom odorous food and beverages,
which whet the appetite, are served to give immediately thereof to the
waiter, as i t is injurious to the person who sees food for which he longs
if he cannot eat thereof.
12. A woman should not drink wine during her husband's absence
even in her own home, and at any other place even i n her husband's
presence she is forbidden to drink wine or any other intoxicating
beverage, if, however she be accustomed to drink wine in her husband's
presence, she is permitted to partake of a little thereof during his
absence.
13. One should not give food to an Israelite unless he knows him
to be of those who wash their hands and say the appropriate bene•
diction. This, however, applies only to him who provides one with
food as a part of his pay, but if the recipient be a poor man, he should
provide him with food as an act of charity without making any inquiry
as to his piety.
14. Guests must not give to the children of their host aught of
what had been set before them, as the host may have no more food
than that which was set before them. Therefore if they do not leave
enough for themselves he will be ashamed on account of his poverty.
If the table were richly supplied i t is permissible for them to do so.
15. One who enters a house should not say, Give me to eat, but
he should wait until he is invited to eat. I t is forbidden to partake of
a repast which does not suffice for the host, for this would be akin to
robbery. Moreover the host invites him to dine with him only as an
act of politeness.
16. One must not leave his place at the table before he has said
the Grace after meals, even to go into another room in the midst of
his meal to finish i t there, or with the intention of returning to his
original place and to finish i t there. Nevertheless one who has trans-
gressed and left his place either to finish his meal i n his present place
or to return to his original place and there to finish his meal, is not
required to repeat the benediction ‫ המוציא‬inasmuch as bread forms the
staple feature of his meal i t is counted as though i t were all one meal,
ttespite the fact that he had changed his place during its process. He
£2
 ‫דיני ברכות כוי‬
‫בםקים שיברך‬ ‫כזית פ ח ‪,‬‬ ‫שיזהר לאכול‬ ‫נחשב ה כ ל לםעודד‪ ,‬א ח ת ‪ ,‬ר ק‬
‫ב ר כ ת המזון‪.‬‬
‫לבית‬ ‫אח״כ‬ ‫ללכת‬ ‫דעתו‬ ‫המוציא היתד‪.‬‬ ‫ברכת‬ ‫בשעת‬ ‫אם‬ ‫יז‪.‬‬
‫אחר לנמור שם סעודתו ו ל ב ר ך שם בדהמ״ז‪ ,‬מותר‪ ,‬וצריך ליזהר לאכול‬
‫שם כזית פ ת ‪ ,‬ואין לעשות כן כי אם ל ע ת הצורך‪ ,‬לסעודת מצוה‪.‬‬ ‫נם‬
‫שהיה‬ ‫או‬ ‫שהתפלל‪,‬‬ ‫אם הסיח דעתו ב א מ צ ע הסעודה‪ ,‬כנון‬ ‫יך|‪,‬‬
‫לנקביו‪,‬‬ ‫שנצרך‬ ‫רשות‪ ,‬או‬ ‫דברי‬ ‫בשאר‬ ‫שהפסיק‬ ‫ישן שינת עראי או‬
‫ימול ידיו מחדש‪ ,‬א ב ל לא יברך שנית לא ענט״י ולא הםוציא‪.‬‬

‫בו איזה‬ ‫שלא למד‬ ‫יזהר מ א ד שלא להניח על השולחן ס פ ר‬ ‫יט‪.‬‬

‫לידי איסור‪ ,‬ואפשר‬ ‫ימים‪ ,‬שידוע שיש בהם תולעים קטנים הרבה ויבא‬
‫נם‬ ‫החנויות שיש שם‬ ‫לסכנה‪ .‬נם יזהר באלו הפירות הנקנים מן‬ ‫ג״כ‬
‫נם נדבקים‬ ‫עליהם דבר איסור‪,‬‬ ‫מתדבק‬ ‫ולפעמים‬ ‫דאיפורא‪,‬‬ ‫שמנוניות‬
‫או‬ ‫לקלפם‬ ‫צריך‬ ‫לכן‬ ‫ממשםוש ידי חולים‪,‬‬ ‫באציללען‪ ,‬מסוכנים‬ ‫להם‬
‫להדיחם היטב‪.‬‬

‫ה ב י ת סעודתו ונתן ד ע ת ו ל ב ר ך ברהמ״ז‪ ,‬אס‬ ‫בעל‬ ‫משנמר‬ ‫כ‪.‬‬

‫לענין‬ ‫דינים‬ ‫חילוקי‬ ‫בזה ה ר כ ה‬ ‫או לשתות‪ ,‬יש‬ ‫לאכול‬ ‫ורוצה‬ ‫חוזר‬
‫לברך‬ ‫דעתו‬ ‫הבעה״ב‬ ‫כשנתן‬ ‫מיד‬ ‫אלא‬ ‫הברכות‪ ,‬ע״כ יש ל מ ט ע בזה‪,‬‬
‫ברהמ״ז‪ ,‬יברך‪.‬‬

‫הלכות ברכות לדברים שאוכלים או שותים‬

‫בתוך הסעודה‪.‬‬
‫לשבוע‪,‬‬ ‫אותן בתוך הסעודה‬ ‫כ ל מיני אוכלין שדנילין לאכול‬ ‫א‪.‬‬
‫אף שנאכלין כ ל א פ ת ‪,‬‬ ‫לביבות וכדומה‪,‬‬ ‫דייםא‪,‬‬ ‫בנון בשד דנים‪ ,‬ליפתן‪,‬‬
‫אינם צריכין כ ר כ ה לא לפניהם ולא לאתריהם‪ ,‬שכיון שאוכלין אותם לשבוע‪,‬‬
‫הרי הן ב כ ל ל הסעודה‪ ,‬וכל הסעודה נ נ ר ר ת אחר הלחם‪ ,‬שהוא עיקר חיי‬
‫ו ב ב ר כ ת המזון‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫המוציא‬ ‫בברכת‬ ‫נפמרימ‬ ‫כולן‬ ‫ולכן‬ ‫האדם‪,‬‬
‫נשלחו לו מ ב ת י ם אחרים‪ ,‬אין צריך ל ב ר ך עליהם ד ם ת מ א ד ע ת האדם ע ל‬
‫בתוך‬ ‫משקין שישתה‬ ‫מיני‬ ‫כל‬ ‫ל כ ר ך על‬ ‫כ ל מ ה שיביאו לו‪ .‬וכן א״צ‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

must, however, eat bread at least the size of an olive i n the place w h e n
he says the Grace after meals.
17. I f at the time of saying the benediction ‫ המוציא‬he had the
intention of going thereafter into another room to finish bis meal
there and also to say the Grace after meals, he is permitted to do so,
but he should be careful to eat bread there the size of an olive, this
should be done only in an emergency, e.g., at a religious feast.
18. One whose attention was diverted from the meal during its
course, e.g., by praying or by dozing or by the interruption of other
matters which he is at liberty to attend to, or by nature's demands,
should again wash his hands but he need not repeat the benedictions
‫ על נטילת ידיפ‬and ‫המוציא‬.
19. One should be careful not to place upon the table a book
which he had not read for several days, as they often have numerous
bookworms, and he might thereby violate the precept (forbidding
worms in food) and injure his health. One should also exercise great
care in using fruits which are purchased of dealers who also sell
forbidden fat, as the latter may sometimes cling to the fruits, besides
they may be the medium of dangerous bacilli through the handling
thereof by sick people, one should therefore peel them or wash them
thoroughly.
20. I f the master of the house had finished his meal and resolved
to say Grace after meals, and then he changed his mind and desired
to resume eating or drinking, there are divergent opinions as to the
laws concerning the benedictions applying thereto, therefore such an
action should be avoided, but immediately he has resolved to say the
Grace after the meals he should do so.

R U L E S CONCERNING T H E BENEDICTIONS TO BE S A I D BEFORE

SPECIAL COURSES D U R I N G A M E A L .

1. A l l kinds of food which one is accustomed to eat to satisfy

one's hunger in the course of a meal, such as meat, fish, relish, crushed
grain soup, pancakes and the like, although they are eaten without
bread, yet they do not require a benediction to be said either before or
after partaking thereof, because one partakes of them to satisfy one's
hunger and they form part of the meal which is connected with the
bread which forms the staple food for human sustenance, therefore all
the other kinds of food are exempt from separate benedictions,
through the benediction ‫ המוציא‬said over the bread, also through the
Grace after meals. Thus even if the edibles were sent to him from other
houses he need not say a benediction upon them, i t being assumed that
one is prepared to partake of whatever will be served. Likewise one
need not say a benediction over any beverage which he may drink i n
the course of the meal, as drinking belongs to the meal; wine, however,
S3
 ‫דיני ברבות וני‬
‫הסעודה‪ ,‬שהששקץ ג״ב כ כ ל ל הסעודה ק ‪ ,‬מאין דרך האכילה כ ל א שתיה‬
‫)שבכמה זמנים מחויבים ל ב ר ך עליו‪,‬‬ ‫חשוב‪,‬‬ ‫שהוא‬ ‫מ ע ל היין‪ ,‬לפי‬ ‫חוץ‬
‫צריכין ל ב ד ך עליו גם‬ ‫בנון קידוש והבדלה וכדומה(‪,‬‬ ‫אף שא״* לשתות‪,‬‬
‫ב ת ו ך הסעודה‪.‬‬

‫ב ל א • ת ‪ ,‬כיון שאין‬ ‫פירות‬ ‫הסעודה‬ ‫בתיך‬ ‫רוצה לאכול‬ ‫אם‬ ‫ב‪.‬‬

‫היה מונחים ע ל השולחן קודם‬ ‫אם‬ ‫לכן אפילו‬ ‫חפירות מעיקר הסעודה‪,‬‬
‫מ״מ אינמ נפטרימ ב ב ר כ ת המוציא וצריך ל ב ר ך עליהם‬ ‫המוציא‪.‬‬ ‫ברכת‬
‫בברהמ״״ז‪ ,‬ואס‬ ‫כי נפטרין‬ ‫אחרונה א״צ‪,‬‬ ‫ברכה‬ ‫אבל‬ ‫ראשונה‪.‬‬ ‫ברכה‬
‫אינו רוצה לאכול ב ל א פ ת א״צ ל ב ר ך עליהם‪ .‬כי הם טפלים ל ה פ ת ואמ‬
‫רוצה לאכול קצתן עם פ ת וקצתן בלא פ ת ‪ ,‬יזהר לאכול ת ח ל ה כ ל א פ ת ‪,‬‬
‫ואם יאכל בתוך הסעודה‬ ‫ל א ט ל נם עם פ ת ‪,‬‬ ‫ויברך עליהם‪ ,‬ואח״כ יוכל‬
‫כגץ פירות מלוחים או כבושים‪ ,‬זח‬ ‫ת א ו ת האכילה‪,‬‬ ‫שממשיך‬ ‫איזה דבר‬
‫ל ב ר ך עליו‪,‬‬ ‫א״צ‬ ‫יאכל יותר‪ ,‬לכן‬ ‫שעי״כ‬ ‫נקרא ״ מ ח מ ת הסעודה״‪ ,‬כיון‬
‫לאחר הסעודה ל ע כ ל האכילה‪ ,‬כמו‬ ‫המובאים‬ ‫ש ה פ ת פומרו‪ ,‬א ב ל דברים‬
‫כרכה‬ ‫עליהם‬ ‫לברך‬ ‫מ ח מ ת הסעודה‪ ,‬וצריך‬ ‫קאפפע וכדומה‪ ,‬ה מ ה שלא‬
‫ראשונה‪ ,‬ואס יאבל מיני מזץ מעשי אפיה בתוך הסעודה‪ ,‬אם כדי לשבוע‬
‫מהן‪ ,‬א״צ ל ב ר ך עליהם‪ ,‬ואמ לתעגוג‪ ,‬הוי ס פ ק בברכה‪ ,‬לכן יכוין ב ב ר כ ת‬
‫המוציא לפטור מינים אלו‪ ,‬ואז א״צ ל ב ר ך עליהם‪.‬‬

‫הסעודה א״צ‬ ‫אם אוכלים ב ת ו ך‬ ‫בשר‪,‬‬ ‫עם‬ ‫המבושלים‬ ‫פירות‬ ‫ג‪.‬‬

‫ואם קבע עיקר‬ ‫ל ב ר ך עליהם‪ ,‬והטבושליס בלא בשר צריך ל ב ר ך עליהם‪,‬‬
‫פ ת ‪ ,‬אז א״צ ל ב ר ך על הפירות כ כ ל אופן‪ ,‬כי‬ ‫עם‬ ‫סעודתו לאכול פירות‬
‫השולחן‪ ,‬ר ק צריך‬ ‫על‬ ‫אח״כ‬ ‫הובאו‬ ‫ב ב ר כ ת המוציא‪ ,‬ואפילו‬ ‫גפטרים‬
‫שתהיה ת ח ל ת אכילת חפירות עם ה פ ת ‪ ,‬ואז אף שיאכל אח״כ ב ל א פ ת‬
‫א״צ ברכה‪.‬‬

‫או ל ש ת ו ת איזה משקח‬ ‫הרוצה לאכול מיגי פירות או ירקות‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬

‫ספק‬ ‫)חוץ מהיין והיי״ש( קודם נ ט י ל ת ידים‪ ,‬וגם ב ת ו ך הסעודה‪ ,‬ואז יש‬
‫האכילה אי שתיה שלפנים‬ ‫נם‬ ‫תפטיר‬ ‫המזון‬ ‫ב ב ר כ ה אחרונה‪ ,‬אם ב ר כ ת‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

forms an exception, owing to its importance (inasmuch as there arc

many occasions when one must say a benediction over wine, even if ho
have no need to drink i t , e.g., at Kiddush and Habdallah and the like),
one must therefore say a benediction over i t when he drinks thereof in
the course of the meaL
2. I f one desire in the course of a meal to partake of fruits with•
out bread, since they are not an essential part of the meal, therefore
even i f they were upon the table before he had said the benediction
‫המוציא‬, they are, nevertheless, not exempt from their particular
benediction through the benediction ‫ המוציא‬and one must say
over them their benediction before eating same, but not the benediction
which follows them as one is exempted from saying the latter by the
Grace after meals. I f he have no desire to eat the fruit without bread,
he need not say a separate benediction, as the fruit then becomes an
adjunct to the bread, but should he not intend to eat i t solely with
bread, he should take care to partake of some fruit without bread and
say its benediction and then he can eat some with bread. Various
kinds of food which are served in the course of a meal for the sole
purpose of whetting the appetite, such as pickled or preserved fruits,
arc called " auxiliary to the meal " as they stimulate him to eat more
they are therefore exempt from a separate benediction by that said
over the bread, but whatever is served at the conclusion of the meal
to help digestion, such as coffee or the like, are not auxiliary to the
meal and a benediction must bo said before they are consumed. I f
one eat cakes and pastries in the course of a meal in order to satisfy
his hunger, he need not say a special benediction, but if he eat them
to gratify his pleasure, i t is a question whether he is not required to
say a benediction, he should therefore, when he says ‫המוציא‬, think of
these dainties and they will thus be exempt from a separate
benediction.
3. Fruits cooked with meat do not require a separate benediction
If partaken of in the coui se of a meal, but if they be cooked without
meat they require a separate benediction. I f the principal part of his
meal be fruit eaten with bread, i t does not in any case need a separate
benediction, as i t is exempt by ‫( המוציא‬pronounced over the bread)
and i t makes no difference even if they were brought later to the table,
p‫׳‬ovided he first partook of the fruit together with bread. Thereafter
he may eat i t also without bread and without pronouncing a special
benediction.
4. I f one desire to partake of fruit or vegetables or to drink any
beverage (except wine or brandy) before washing the hands, and he
also intends to eat or drink of the same during the meal, then this will
involve him in an uncertainty as to the necessity of saying the final
benediction, as i t is a question whether the Grace after meals exempts
him from saying this final benediction over that which he had partaken
of prior to the washing of the hands, he should therefore take earo
84
 ‫דיני מים אחרונים וברכת המזון‬
‫לאחר‬ ‫זאת נם‬ ‫ולכן יהדר לאכול או לשתות ממין ב ר כ ה‬ ‫גט״י או לא‪,‬‬
‫םח‬ ‫גם‬ ‫אחרוגה לפטור‬ ‫בברכה‬ ‫ולאחריו‪ ,‬ויכוין‬ ‫בדהם״ז‪ ,‬ויברך לפגיו‬
‫בברכה‬ ‫ספק‬ ‫ג״כ‬ ‫הוי‬ ‫גט״י‬ ‫קודם‬ ‫יי״ש‬ ‫והשותה‬ ‫קודם גט״י‪,‬‬ ‫שאכל‬
‫מיגי מזוגות‪,‬‬ ‫קודם גט״י‬ ‫האחרונה לכן ישחה רק פחות מכזית‪ ,‬והאוכל‬
‫אז נפטרין ב ב ר כ ת המזון‪ ,‬ואף שלא‬ ‫אחרוגה שלהם על המחיה‪,‬‬ ‫שברכה‬
‫בד״א שלא יפםיק‬ ‫ב ר כ ה אחרוגה‪,‬‬ ‫הסעודה א״צ ל ב ר ך‬ ‫יאכל מהן בתוך‬
‫להפסיק‬ ‫צריך‬ ‫אם‬ ‫גטילת הידים‪ ,‬א כ ל‬ ‫הרבה בין אכילת הטזוגות עד‬
‫שיאכל ממין זה גס בתוך‬ ‫אף‬ ‫נט״י‪,‬‬ ‫המחיה קודם‬ ‫על‬ ‫הרבה‪ ,‬יברך‬
‫הסעודות‬

‫בדעתו לשתות גם כ ת ו ך‬ ‫והיה‬ ‫אם בירך על יין קודם נט״י‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬

‫שגית פה״נ‪,‬‬ ‫או שהוא רגיל ל ש ת ו ת תוך הסעודה‪ ,‬א״צ ל ב ר ך‬ ‫הסעודה‪,‬‬
‫כפחות מבזית‪ ,‬ויכוין להוציא‬ ‫נט״י‬ ‫ועל יי״ש הוי ספק לכן ישתה קודם‬
‫סעודתו‬ ‫גם על היין שרף שישתה תוך הסעודה‪ ,‬או שיברך תוך‬ ‫בברכתו‬
‫על ח ת י כ ת צוקער ויפטור גם היי״ש‪.‬‬

‫דיני מים אחרונים וברכת המזון‪.‬‬

‫אחרוגים‪,‬‬ ‫מיס‬ ‫נקיא‬ ‫יזהר ליטול ידיו קודם ב ר כ ת המזון וזה‬ ‫א‪.‬‬
‫אצבעות הידים‪ ,‬וישפיל ידיו קודם הגיגוב‪,‬‬ ‫א״צ ליטול ר ק ב׳ פרקים מן‬
‫איגמ רק חמשה‪ ,‬א ב ל‬ ‫המסובין‬ ‫בד״א אם‬ ‫ו ה מ ב ר ך הוא גוטל בראשוגה‪,‬‬
‫דרך ישיבתן‪ ,‬ואין מכבדין במים‬ ‫אם הם רבים‪ ,‬מתחילין מן הקטן וגומלין‬
‫יטול ה מ ב ר ך תחלה‪ .‬ואם אין‬ ‫לחמשה האחרוגים‪,‬‬ ‫אחרוגים‪ ,‬וכיון שהגיעו‬
‫להם טים‪ ,‬יטלו ידיהם אף ב כ ל מיני משקים‪ ,‬ובכל מיני מים אף הפסולין‬
‫ידיו‪,‬‬ ‫יטול‬ ‫לנטילה ראשונה‪ ,‬כשרים לגטילה אחרונה ר ק בטיט חטיט לא‬
‫יטול ידיו‬ ‫כלי‪,‬‬ ‫לו‬ ‫ואם אין‬ ‫בכלי‪,‬‬ ‫אלא‬ ‫ואין נוטלין לידים ע׳׳נ קרקע‬
‫יפסיק בין‬ ‫המזון ולא‬ ‫ברכת‬ ‫במקים שאין עומדים ב״א‪ ,‬ויננב ידיו קודם‬
‫הנטילה ל ב ר כ ת המזון‪.‬‬

‫א ב ל לא‬ ‫ב ר כ ת המזון‪,‬‬ ‫והלחם עד לאחד‬ ‫המפה‬ ‫אין להסיר‬ ‫ב‪.‬‬

 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

when he has said the Grace after meals that he eats or drinks of that
food which requires the same benediction and says the benediction both
before and after partaking of the same, so that, when saying the final
benediction he should have the intention of also including the food of
which he had partaken before washing the hands. One who drinks
brandy before washing the hands is also involved in an uncertainty
regarding the necessity of saying the final benediction, he should there-
fore drink less than the measure of the size of an olive. One who eats
of food prepared from any of the " five species of grain " before he has
washed his hands, is exempt from saying the final benediction ‫על‬
‫חמחיה‬, by saying the Grace after meals, even if he did not partake
thereof in the course of the meal. The foregoing, however, applies
only to one who washes his hands after partaking of that food, without
any undue interruption, but if he be forced to let a long interval elapse,
he should say the benediction ‫ על המחיה‬before washing the hands, even
if i t be hi3 intention to eat of the same food during the meal.
5. I f he had said a benediction over wine before washing the
hands and i t was his intention to partake of some also during the meal,
or if he be accustomed to drink wine in the course of the meal, i t is not
necessary to repeat the benediction ‫פוי הגפן‬. Brandy, however, involves
uncertainty as to the benediction therefore he should drink less than
the measure of the size of an olive before washing the hands, and have the
intention when saying the benediction that he also includes the brandy
which he will drink during the meal, or during the meal he may say
a benediction over a lump of sugar and thereby exempt the brandy
from a separate benediction

L A W S CONCERNING T H E W A S H I N G OF T H E H A N D S AT T H E
CONCLUSION OF T H E M E A L A N D AT T H E G R A C E A F T E R M E A L S .
1. One should wash the hands before saying Grace after meals,
this ablution is called ‫ מים אחרונים‬and one need only wash the first two
joints of his fingers; he should hold his hands down before drying
them. The one who will say Grace takes precedence in washing the
hands; this, however, only applies if there be but five at the table but if
there be many, the ablution should be begun by a young member of
the company and followed by the others in rotation as they are seated
at the table. The honour of priority does not obtain in the use of ‫מים‬
‫אחרונים‬, until the turn of the last five is reached, when the one who will
say Grace precedes the others in washing the hands. I f water be lack•
ing one may wash the hands with any kind of liquid even with that
which is unfit to use for ritual purposes at the beginning of the meal.
One should not however wash his hand with warm water. One should
not wash his hands upon the ground but in a vessel, and if he have no
vessel he.should wash his hands where there are no people. He should
dry his hands before saying Grace after meals and there should not be
way interruption between the ablution and the saying of Grace.
2. The table cloth and the bread must not be removed until
85
 ‫דעי מים אחרונים נו׳‬
‫א״צ להסירו‪,‬‬ ‫מכבר‬ ‫מונח‬ ‫ואס‬ ‫השולחן‪,‬‬ ‫על‬ ‫לברהמ׳׳ז‬ ‫פ ת שלם‬ ‫יביא‬
‫מ ע ל השולחן או לכסותם‪,‬‬ ‫הסכינים‬ ‫ב ר כ ת המזץ‬ ‫קודמ‬ ‫להסיר‬ ‫ונוהנים‬
‫בד״א בחול‪ ,‬א ב ל ב ש ב ת או יום טוב אינו צריך להסיר או ל כ ס ו ת הסכינים‪,‬‬

‫ומוזגין‬ ‫מצוה ל ב ר ך ב ר ב ת המזון ע ל כוס יין או שכר או יי״ש‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬

‫א ת הכוס ת ח ל ה ואח״כ גומלין לידים‪ .‬ואם המסובין שלשה‪ ,‬יקבל המזמן‬
‫גומלו בימין ולא יסייע בשמאל‬ ‫לכרך‬ ‫וכשמתחיל‬ ‫א ת הכוס בשתי ידיו‪,‬‬
‫בו עיניו‬ ‫ט פ ח וגותן‬ ‫מ ע ל השולחן‬ ‫ואטד יד גוטלו בימין דידיה ויגביה‬
‫ומברך‪ .‬א ב ל אם הוא מ ב ר ך ביחיד‪ ,‬לא יאחוז הכוס כידו ב ש ע ת ברהט״»‬
‫ר ק יגיחו לפגיו‪.‬‬

‫שלא יהיה פגום‪ ,‬חייגו שלא‬ ‫צריך‬ ‫ברכה‬ ‫כוס‬ ‫המשקה של‬ ‫ד‪.‬‬
‫כום פגום על ידי שיוסיפו ט ע ט משקה‬ ‫לתקן‬ ‫שתה איש ממגי ויכולין‬
‫או מים שאינם פנומים‪ ,‬ואם התזיר כוס פנום ל ת ו ך הקנקן‪ ,‬היין שבקגקן‬
‫בשר ל ב ר כ ה ‪ ,‬אם היין שבקנקן יותר מהיין הפנוס‪.‬‬

‫כוס של ברכה צריך שתהיה שלמה‪ ,‬שלא יהיה בה שום סדק‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫ובן אם נשבר הבסיס התחתון‬ ‫ואפילו חסרון כ״ש כחנירת ציפורן פסול‪,‬‬
‫א״צ‬ ‫נקיה‬ ‫היא‬ ‫מבחוץ‪ ,‬ואם‬ ‫ושטיפה‬ ‫מבפנים‬ ‫פסול‪ ,‬וגם צריך הדחה‬
‫ברכה‪,‬‬ ‫לשם‬ ‫לתוכה‬ ‫הקנקן‬ ‫מן‬ ‫ושופך‬ ‫דיה‬ ‫במפה‬ ‫מקנחה‬ ‫וכן אם‬
‫שתשתה‬ ‫ישגרה לאשתו‬ ‫המזון‪,‬‬ ‫ברכת‬ ‫נרותיה‪ ,‬ואתר‬ ‫על כ ל‬ ‫רמלאנה‬
‫השולחן‬ ‫מן‬ ‫להסיר‬ ‫ברהמ״ז יש‬ ‫מ מ נ ה ואפילו לא אבלה עמהם‪ .‬וקודם‬
‫ולא‬ ‫המברך‬ ‫לא‬ ‫ישיח‬ ‫לא‬ ‫למברך‬ ‫ומשנתנו הכוס‬ ‫הריקים‪,‬‬ ‫הכלים‬
‫המסובין‪.‬‬

‫אם‬ ‫המינים‪,‬‬ ‫מ פ ת שהוא מ ח מ ש ת‬ ‫כזית‬ ‫אפילו לא א כ ל אלא‬ ‫ו‪.‬‬

‫אחריו ב ר כ ת‬ ‫לברך‬ ‫המוציא‪ ,‬מחויב‬ ‫שטברכין עליו ב ת ח ל ה‬ ‫בגדר‬ ‫הוא‬
‫המזון‪ ,‬ולא י ב י ך מעומד‪ ,‬ולא מ ה ל ך א ל א מיושב‪ ,‬ואפילו אם היה הולך‬
‫ברהמ״ו‬ ‫כשצריך ל ב ר ך‬ ‫כשאכל‪ ,‬אי שהיה עומד או מיסב‬ ‫ביתו‬ ‫בתוך‬
‫וילבוש‬ ‫גאוה‪,‬‬ ‫דרך‬ ‫שהוא‬ ‫בהסבה‬ ‫דעת‪ ,‬אבן לא ישב‬ ‫ישב כדי שיכון‬
‫שיהא מורא שמים עליו‪ ,‬מעורר‬ ‫הכובע בראשו‬ ‫יגיח‬ ‫מלבוש העליון וגס‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

Grace after meals has been said. But a whole loaf should not b&
brought to the table before the Grace after meals, but if it had been
there for some time it need not be removed. Before saying the Grace
after meals i t is customary to remove the knives from the table or
else to cover them, but this is not necessary on Sabbath or a Holiday.
3. I t is proper to say Grace and to have for benediction thereafter
a glass of wine, beer or brandy. The glass should be filled before the
washing of the hands. I f there be three at the table, the one who
recites the Grace should take the glass with both hands, and when
beginning to say Grace he should take i t in his right hand, unaided by
his left hand. One who is left-handed should take i t in his right
band. I t is lifted up a hand-breadth above the table, and he looks at
i t and says the Grace, but if he say the Grace for himself, he should
not hold the glass in his hand while saying the Grace after meals but
he should place i t before him.
4. The beverage contained in the " glass of blessing " must not
be defective, that is, no one should have partaken thereof. A defective
glass can be rectified by adding a little of the beverage or water which
had not become defective. I f one had poured the contents of a
defective glass into the decanter, the wine therein is fit for benediction if
the quantity in the decanter be more than the defective beverage.
5. The glass used for benediction must be sound without any
crack, for even the least defect, such as a notch in which one's
nail might be caught, makes i t unfit for ritual use, and if its base be
broken i t is also unfit. I t also requires rinsing inside and washing
outside, but if i t be clean i t does not require it, and if he wipe i t with
a cloth this suffices. The liquid should be poured from the decanter
into the glass for the purpose of saying a benediction ; he should fill i t
to the brim, and at the conclusion of Grace he should pass i t on to his
w ife that she may drink thereof, even if she did not join in the meal.
Before saying the Grace after meals all empty vessels should be
removed from the table. From the time when the glass was handed
to the one who will say the Grace i t is foi bidden for the former as
well as for those who are at the table to talk.
6. I f one had eaten but a piece of bread no larger than the sizu
of an olive and if it be of any of the five species of grain and made in
such a manner that i t is necessary to say the benediction ‫ המוציא‬before
¥it-taking thereof, he is obliged to say Grace after meals thereafter,
he Grace after meals should be said neither standing nor walking,
but only whilst sitting, therefore i f one had walked to and fro in his
house when eating, or i f he had then stood or inclined, when he has to
say Grace after meals he should sit down in order that he may say it
with devotion. He should not assume a proud bearing by reclining on
his seat, but he should put on his coat and place his hat upon his head
in order that the fear of heaven be upon him, and his attention be
concentrated upon saying the Grace with reverence and awe. Whilst
saying Grace i t is forbidden to interrupt it any way. He must not
partake of any drink whilst Grace is being said. One who is on the
86
 ‫דיני מים אחרונים נו׳‬
‫להפסיק בבדהט״ז‪ ,‬ולא ישתה שוס‬ ‫ואסיר‬ ‫הכוונה‪ ,‬ד ב ר ך באימה וכיראה‪.‬‬
‫לברך‬ ‫מותר‬ ‫שהוא מברך‪ ,‬ואם אכל בדרך כשהוא מהלך‪,‬‬ ‫ד ב ר בשעה‬
‫צריך‬ ‫אמ א כ ל במיושב‪,‬‬ ‫אבל‬ ‫מיושבת עליו‪,‬‬ ‫ג״כ במהלך‪ ,‬שאין דעתו‬
‫ל ב ר ך ג״כ במיושב אם לא כשהוא אגום‪.‬‬

‫לחינוך ברהמ״ז ואינם‬ ‫בעה׳׳ב שאוכל עם בניו הקטנים שהגיעו‬ ‫ז‪.‬‬

‫צריך ל ב ר ך בקול רם‪,‬‬ ‫לברך‪ ,‬או עם אשתו שאינה יודעת לברך‪.‬‬ ‫יודעים‬
‫וימהרו‬ ‫במלה‪,‬‬ ‫מלה‬ ‫עמו‬ ‫שיאמרו‬ ‫וטוב‬ ‫כדי שישמעו ויצאו ידי חובתן‪,‬‬
‫ברכה‪,‬‬ ‫כל‬ ‫סוף‬ ‫על‬ ‫אמן‬ ‫לנטור כ ל ברכה טרם שינמור ה מ ב ר ך ויענו‬
‫״ומכל טוב ת מ י ד אל יחסרנו״ יזהרו נ״כ ל ע נ ת אמן‪ ,‬כי שם סוף‬ ‫ואחר‬
‫הרחמן שבברהמ״ז‪.‬‬ ‫ב ר כ ת הטוב והמטיב‪ .‬ומנהנ טוב לענות אמן אחרי‬
‫במקום שאכל‪ ,‬מ ו ת ר‬ ‫לברך‬ ‫יוכל‬ ‫שלא‬ ‫מניעה‬ ‫היה לו איזה‬ ‫ח‪.‬‬
‫כמקום‬ ‫ואפילו‬ ‫נתל‪,‬‬ ‫בית‬ ‫ואפילו הוא‬ ‫לילך לזוית אחרת באותו חדר‪,‬‬
‫קטנה‪ ,‬מותר ל ב ר ך בר׳‬ ‫במניעה‬ ‫ואפילו‬ ‫הראשון‪,‬‬ ‫מקומו‬ ‫רואה‬ ‫שאינו‬
‫אמות שאבל‪ ,‬שבל ד׳ אמות חשוב מקים אחד‪.‬‬
‫שיברך ברהמ׳׳ו‬ ‫המוציא‬ ‫ברכת‬ ‫בשעת‬ ‫מתחלה‬ ‫היה דעתו‬ ‫ט‪.‬‬
‫כלום‪ .‬ו ל כ ת ח ל ה לא‬ ‫שם‬ ‫בחדר אחר‪ ,‬מותר ל ב ר ך שם אפילו לא יאכל‬
‫בחדר זה‪.‬‬ ‫לברך‬ ‫יעשה כן‪ ,‬אס לא שיש לו מניעה שלא יוכל‬
‫אם רוצה לילך ל ב י ת אחר לגמרי‪ ,‬והיה דעתו לזה בשעת ב ר כ ת‬ ‫י‪.‬‬
‫המוציא‪ ,‬מותר‪ ,‬ובתנאי שיאכל שם כזית פ ת ‪ ,‬וא״צ ל ב ר ך על מ ה שיאכל‬
‫אסור לצאת ברצונו‪ ,‬אפילו‬ ‫וישתה שם‪ ,‬ואם לא היה דעתו מ ת ח ל ה לכך‪,‬‬
‫כשירצה לאכול שם‪ ,‬וצריך ל כ ר ך ב ר כ ת המזון קורם שיצא‪ .‬עבר ויצא אם‬
‫המוציא‪ ,‬ולא‬ ‫לברך‬ ‫יש לו שם פ ת אפילו פחות מבזית‪ ,‬יאבל שם‪ ,‬וא״צ‬
‫לו שם‬ ‫על כ ל מ ה שיאכל וישתה שם‪ ,‬ויברך שם ב ר ב ת המזון ואם אין‬
‫ויברך שם‪ ,‬ואם יצא‬ ‫למקומו הראשון‬ ‫יחזור‬ ‫במזיד‪,‬‬ ‫אמ יצא‬ ‫פ ת כלל‪,‬‬
‫במקום השני‪.‬‬ ‫ויברך‬ ‫הראשון‬ ‫למקומו‬ ‫א״צ לחזור‬ ‫בשוגג‪ ,‬בשעת הרחק‪,‬‬
‫רתוק ממקומו‬ ‫ואס הוא‬ ‫השני‪ ,‬אפילו יצא במזיד‪,‬‬ ‫ובירך כמקים‬ ‫עבר‬
‫הראשין‪ ,‬שיש לחוש שעד שיחזיר ישהה שיעור עיכול ויפסיד ברהמ״ז‪ ,‬אף‬
‫ל כ ת ח ל ה יברך במקום שנזכר‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

road and eats as he walks must also say Grace whilst walking as his
mind is not quite at ease. If, however, he had eaten whilst sitting
down, he must say Grace whilst sitting down, unless he be forced to do
otherwise.
7. The master of the house who had eaten together with his
young children who had arrived at the age when i t is proper to train
them to say Grace after meals, but who do not know how to say it, or
if he dine with his wife who does not know how to say it, he must say
the Grace aloud i n order that they should hear him and thus do their
duty. I t is right for them to say each word with him, but they should
hasten to conclude each benediction before the one who says the Grace
docs so, in order that they may respond ‫אמן‬, which is also to be said
after ‫ ומכל טוב תמיד אל יחשונו‬for there the benediction ‫ והמטיב‬.‫ הטוג‬ends.
I t is also a proper custom to respond ‫ אמן‬after each ‫ הרחמן‬sentence in
the Grace.
8. I f one be prevented from saying Grace after meals at the
place where he ate, he may go to another coiner of the room to say it,
and i t matters not if i t be a la‫׳‬ge room, even if he cannot see the place
where he originally sat. For a very slight cause one is permitted to
change his place and say the Grace within four cubits of the place
where he ate, inasmuch as wilhiu four cubits i t is considered as the
same place.
9. If, when saying the benediction ‫המוציא‬, one had the intention
of saying the Grace i n another room he is permitted to say i t there
even if he did not partake of anything in that room, however, one
bhould not do this deliberately, unless, if for some cause, he will be
prevented from saying the Grace in the room (where he had his meal).
10. I f one desire to go to another house and had this intention
when saying the benediction ‫ המוציא‬he is permitted to do so, provided
he eats there a piece of bread the size of an olive, but he need not say
a benediction over aught which he may eat or drink there. I f he did
not originally have this intention he may not go forth voluntarily, even
if he desire to eat in that place, but he must say the Grace after meals
before he goes forth. If, however he had transgressed the Law and
had left the house (before saying Grace after meals) if he have bread
even less than the size of an olive in the place where he arrives, he
may eat i t there without saying the benediction ‫המוציא‬, no other bene-
diction over anything else which he may eat and drink there is required
but he must say Grace after meals. But i f he have no bread
ho must return to his original place and say the Grace there because
he had left the house deliberately, if, however he had left the house
inadvertently, and if he be pressed for time he need not return to his
former place, but he may say the Grace where he now is. I f his pres-
ent place bo at such a distance from his original place, that i t is to bt>
feared that before reaching i t he will have digested his food, in which
ease the saying of Grace is futile, he may quite properly say the Grace
where he remembered the duty of doing so.
87
 ‫דעי טעות בבה״ם‬
‫ל כ ר ך כרהמ״ז‪ ,‬עד שיתעכל המזון שבמעיו‪,‬‬ ‫יכול‬ ‫עד אימתי‬ ‫יא‪.‬‬
‫מעט‪ ,‬ואין אנו כקיאימ‬ ‫ושיעורו אחר האכילה כ״ז שאינו רעב‪ ,‬ואס אכל‬
‫עוד כזית מ ת מ ב ר ך‬ ‫שיאכל‬ ‫ראוי‬ ‫לידע אם הוא ר ע ב כ״כ כ מ ו מקורם‪,‬‬
‫דעתו‪ ,‬יברך‬ ‫הסיח‬ ‫ואם‬ ‫הראשונה‪,‬‬ ‫האכילה‬ ‫נם‬ ‫נפטרת‬ ‫ברהמ״ז‪ ,‬שאז‬
‫לא‪,‬‬ ‫בירך ברהמ״ז או‬ ‫אס‬ ‫לו‬ ‫ספק‬ ‫נ״כ אם‬ ‫המוציא ת ח ל ה ‪ .‬וכן יעשה‬
‫יטול ידיו ויברך המוציא מ א כ ל כזית פ ת ‪ ,‬מ ב ר ך ברהמ״ז‪.‬‬

‫ב ש ב ת ולא אמר רצה‪ ,‬או ביו״ט ולא אמר יעלה מ ב א ‪,‬‬ ‫טעה‬ ‫יב‪.‬‬
‫א ת ה ד׳ בונה‬ ‫ברוך‬ ‫השם מן ה ב ר כ ה של‬ ‫שהזכיר א ת‬ ‫קודם‬ ‫אם נזכר‬
‫ויבא‪ ,‬ואח״כ ובנה כ״ו א ב ל אם לא‬ ‫או יעלה‬ ‫ירושלים‪ ,‬אומר שם ר צ ה‬
‫נובר עד לאחר שהזכיר א ת השם‪ ,‬מסיים א ת ה ב ר כ ה בונה ירושלים אמן‪,‬‬
‫ואומר שם )בשבת( ״כאיי אמ״ה אשד נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל‬
‫שס ״בא״י‬ ‫השבת״‪ .‬וביו״ט אומר‬ ‫מקדש‬ ‫בא״י‬ ‫ולברית‪,‬‬ ‫לאות‬ ‫באהבה‬
‫ולשמחה א ת יום חג‬ ‫ישראל לששון‬ ‫לעמו‬ ‫אמ״ה אשר נתן ימים טובים‬
‫ב ש ב ת ושבח‬ ‫יו״ט‬ ‫חל‬ ‫)פלוני( הזה‪ ,‬בא״י מקדש ישראל והזמנים״‪ .‬ואם‬
‫אשר נתן שבתות למנוחה ל ע מ ו‬ ‫רצה ונם יעלה ויבא אומר ״בא״י אמ״ה‬
‫ישראל באהבה לאות ולברית‪ ,‬וימים טובים לששון ולשמחה‪ ,‬א ת יום החג‬
‫אמר רצה ולא‬ ‫והזמנים״‪ .‬ואם‬ ‫ה ש ב ח ישראל‬ ‫)פלוני( הזה‪ ,‬כא״י מקרש‬
‫לבד‪ ,‬ואם אמר יעלה ויבא ולא רצה‪,‬‬ ‫סוב‬ ‫יעלה ויבא‪ ,‬אומר כמו ביום‬
‫אומר כמו ב ש ב ת לבד‪.‬‬

‫שהיא‬ ‫שלאחריה‪,‬‬ ‫הברכה‬ ‫שהתחיל‬ ‫לאחר‬ ‫אם לא נזכר עד‬ ‫ע‪,‬‬

‫ב ב ר כ ת אשר‬ ‫תקנה‬ ‫שוב אין לו‬ ‫אבינו ובו'‪,‬‬ ‫ברוך א ת ה ה׳ אמ״ה האל‬
‫לראש בדהמ״ז‪ ,‬א ב ל‬ ‫חוזר‬ ‫ראשוגוח‪,‬‬ ‫בב׳ סעודות‬ ‫נתן‪ ,‬ולכן אם הוא‬
‫בסעודה שלישית‪ ,‬בין ב ש ב ת בין ביו״ט איגו חוזר‪ ,‬וגומר כ ך ברהמ״ז‪ ,‬לא‬
‫מחויב לתקן‪ ,‬אפילו‬ ‫ב ב ר כ ה אשר נתן‪,‬‬ ‫לתקן‪,‬‬ ‫כן אם נזכר במקום שיכל‬
‫ב כ מ ה סעודות שיאכל‪.‬‬

‫אשר‬ ‫‪,‬בא״י אמ״ה‬ ‫אומד‬ ‫ויבא‪,‬‬ ‫מעה בר״ח ולא אמר יעלה‬ ‫יד‪.‬‬
‫)ואין חלוק בזה בין‬ ‫חותמ‪,‬‬ ‫גחן ראשי חדשימ לעמו ישראל לוכרון ואינו‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

11 How long (after the meal) can one properly say Grace t U n t i l
his food is digested. This period is estimated to be that interval after
eating during which he has not become hungry. I f one had eaten but
little and owing to inability to determine whether the sensation
of hunger he now feels is as intense as that which he felt before he ato,
he should eat another piece of bread the size of an olive and say the
Grace after meals, and thus include also what he had eaten previously.
I f his attention were diverted in the meantime, he should first say the
benediction ‫ המוציא‬over the bread. Thus should he also do when he is
in doubt whether he had said Grace after meals or not, he should wash
his hands, say the benediction ‫ המוציא‬and eat a piece of bread of the size
of an olive and then say Grace after meals.
12. I f one erred on Sabbath and omitted ‫רצה‬, or i f one did not
say ‫ יעלה ויבא‬on a Holyday he should proceed as follows: if he became
aware of the omission before he had pronounced the Divine Name i n
the benediction ‫ כרוך אתה ה׳ כונה‬he should there insert .‫ וצד‬or ‫יעלה ויבא‬
and then say ‫ ובנה‬etc., but if he did not become aware of the omission
until after he had pronounced the Divine Name he should conclude the
benediction ‫ בונה ברחמיו ירושלים אמן‬and then if i t be Sabbath say ‫ברוך אתה‬
‫ ברוך‬,‫ה׳ אלהינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית‬
‫ אתה ה׳ מקדש דשגת‬and on a Holyday he should say ‫ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך‬
naming the) ‫העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה את יום חג‬
Holyday) .‫ ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והומנים‬,‫ הזה‬. I f the Holyday fell
upon a Sabbath and he forgot to say ‫ רצה‬and ‫יעלה ויבא‬, he should say
instead j ‫*רוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשד נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל‬
(naming the Holyday)‫ את יום חג‬,‫ וימים טובים לששון ולשמחה‬,‫באהבה לאות ולברית‬
‫ ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וישראל והזמנים‬,‫ הזה‬and if he had said ‫ רצה‬but had
omitted ‫ יעלה ויבא‬he should say that which is to be said on a Holyday
alone, and if he had said ‫ יעלה ויבא‬but had omitted ‫ לצה‬he should say
that which is to be said upon Sabbath.
13. I f he did not become aware of the omission until after he
had begun the benediction following, which is ‫ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך‬
‫ העולם האל אבינו וכוי‬he can no longer remedy the omission by saying the
benediction ‫ אשר נתן‬therefore if this occur i n the first two meals he
should repeat the Grace after meals but if in the third meal, whether
of a Sabbath or of a Holyday, he need not repeat i t but should con-
elude the Grace. I n spite of the above if one had become aware of the
omission in a place where i t is still possible for him to remedy i t by
saying the benediction ‫ אשר נתן‬i t is bis duty to do 80 even if it
happen at several meals.
14. I f one had erred on the New Moon by not saying ‫ יעלח ויבא‬he
should say ‫ברוך אתת ה׳ אל׳ מלך העולם אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכוון‬
and be must not conclude this benediction. (In this connection i t
£8
 ‫דיני טעות בבה״ט‬
‫ביום ובין ב ל י ל י ת ובחוה״מ אומר ‪ ,‬א ש ד נתן מועדימ לעמו ישראל לשעון‬
‫בא״י מקדש ישראל והזמנים״‪ .‬ובר״ה‬ ‫הזה‪,‬‬ ‫)פלוני(‬ ‫ולשמחה א ת יום חנ‬
‫בא״י‬ ‫הזה‪,‬‬ ‫הזכרון‬ ‫א ח יום‬ ‫ישראל‬ ‫אומר ״אשר נתן ימים מוכים לעמו‬
‫הברכה‬ ‫נזכר עד לאחר שהתחיל‬ ‫מקדש ישראל ויום הזכרון״‪ .‬ואם לא‬
‫שלאחריה‪ ,‬אינו חוזר לראש‪.‬‬

‫בשבת שחל בו ר״ח או יו״ט או חוה״מ‪ ,‬אומרים ת ח ל ה רצה‬ ‫טו‪.‬‬

‫ונם יעלה‬ ‫רצה‬ ‫ושבח‬ ‫חדש‬ ‫ראש‬ ‫שבת‬ ‫היה‬ ‫ואח״כ יעלה ויבא‪ ,‬ואם‬
‫שבד״ח‬ ‫בשניהם‪ ,‬אעפ״י‬ ‫וחוחם‬ ‫ב ב ר כ ת אשר נתן‪,‬‬ ‫שניהם‬ ‫ויבא‪ ,‬יזכיר‬
‫ריח‪,‬‬ ‫בשביל שבת‪ ,‬מזכיר נם‬ ‫שהוא חותם‬ ‫ל ב ד אינו חותם‪ ,‬הכא כיץ‬
‫ל א ח ר שהתחיל ה ב ר כ ה‬ ‫נזכר עד‬ ‫ולא‬ ‫ולא יעלה ויבא‪,‬‬ ‫אם אמר רצה‬
‫שלאחריה‪ ,‬אינו חוזר‪.‬‬

‫עד‬ ‫נזכר‬ ‫הנסים‪ ,‬ולא‬ ‫אם שכח לאמר על‬ ‫כחנוכה ופורים‬ ‫טז‪.‬‬
‫חוזר‪ ,‬אך‬ ‫אינו‬ ‫שאמר בא״י‪,‬‬ ‫לאחר שאמר א ת השם מ ח ת י מ ת הברכה‪,‬‬
‫ו נ פ ל א ו ת בו׳‬ ‫נסים‬ ‫לנו‬ ‫הרחמן הוא יעשה‬ ‫הרהמן יאמר‬ ‫כתוך‬
‫״בימי״ כוי‪.‬‬

‫לו‪ ,‬כיון שעדיין לא ה ת פ ל ל ערבית‪,‬‬ ‫היה אובל כשכר‪ ,‬וחשכה‬ ‫יז‪,‬‬

‫הסעודה‪,‬‬ ‫או פורים‪ ,‬כיון ש ת ח ל ת‬ ‫חנוכה‪,‬‬ ‫ר״ז‪/‬‬ ‫אומר רצה‪ ,‬וכן כיו״ט‪,‬‬
‫בלילה‪ ,‬ואם אכל‪,‬‬ ‫שמברך‬ ‫אעפיי‬ ‫היום‬ ‫היחד‪ ,‬ביים‪ ,‬צריך להזכיר מענין‬
‫הלילה‪ ,‬ואכל נם כלילה כזית פ ! ‪/‬‬ ‫נ ע ר ב ר״ח ונמשכה סעודתו נם תוך‬
‫לאכול ב ש ב ת‬ ‫ואם התחיל‬ ‫וכן בחנוכה ופורים‪.‬‬ ‫צריך לאמר יעלה ויבא‪,‬‬
‫ונמשכה סעודתו תוך הלילה‪ ,‬ואכל נס כלילה כזית פ ת ‪ ,‬ולמחר הוא ר*ח‪,‬‬
‫אומר רצה ונם יעלה ר ב א ‪ ,‬וכן בחנוכה ופורים‪ ,‬מותר מוב למנוע מלאכול‬
‫אז בלילה‪.‬‬

‫ב כ י ת כשמברך ב ר כ ת המזון‪ ,‬יאמר אותנו‬ ‫אם יש אינו יהודי‬ ‫יךן‪.‬‬

‫בני ברית כולנו יחד‪.‬‬

‫בדיעבד‬ ‫מפיו‪ ,‬א ב ל‬ ‫שמיציא‬ ‫מה‬ ‫לאזניו‬ ‫להשמיע‬ ‫צריך‬ ‫יט‪.‬‬

 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

makes no difference whether i t he day or night). And during t h *

Intermediate days of the Festivals he should say ‫אשר נתן סועדים לעמו‬
‫ ברוך אתה ה׳ מקדש‬,‫( הזה‬naming the Festival)‫ את יום חג‬,‫ישראל לששון ולשמחה‬
‫ישראל והזמנים‬. On the New Year he should say ‫יושר נתן יםים טובים לעמו‬
‫ כיור אתה ה׳ מקדש ישראל ויום הזברון‬,‫ •ישראל את יום הזברון הזא‬And if he did
not become aware of the omis6ion until after he had begun the bene-
diction following, he need not repeat the previous benediction.
15. On Sabbath upon which any of the following days occur, v i z . :
New Moon, a Holyday, or an Intermediate day, ‫ רצה‬should be said
before ‫יעלה ויבא‬, and if on Sabbath which is New Moon one forgot to
say ‫ רצה‬and ‫ יעלה ויבא‬he should mention both in the benediction ‫אשר נתן‬
and conclude with ‫ברוך אתה ה' מקדש וכוי‬. For although that benediction
would not be completed on a New Moon only, in the case mentioned
since he concludes the benediction for the sake of the Sabbath, he also
mentions the New Moon. I f one had said ‫ רצה‬but had omitted ‫יעלה‬
‫ ויבא‬and he did not become aware of the omission until after he had
begun the benediction which follows it, he need not repeat the previous
benediction.
16. I f one had omitted ‫ על הנשים‬in Grace either on Chanucah or
Purim and did not become aware of the omission until after he had
pronounced the Divine Name at the conclusion of the benediction, that
is, he had already said ‫ ברוך אתה ה׳‬he need not repeat the benediction,
he may, however, insert i t whilst saying ‫ הרחמן‬ami say ‫הרחמן הוא יעשה‬
‫ לנו נשים ונפלאות וכוי‬and then add ‫בימי וכוי‬.
17. One who had commenced a meal on Sabbath, and continued
i t until i t grew dark should say ‫רצה‬, inasmuch as he has not said the
Evening Service. Likewise on a Festival, New Moon or Chanucah or
Purim if he had begun his meal while i t was yet day, he is required to
Bay the special form of Grace for that day even if i t were night when
be said the Grace after meals, if, however, one had begun his meal before
the New Moon set in and continued i t also during the night when he
ate bread of the size of an olive, he is required to say ‫יעלה ויבא‬, this
rule applies also with reference to taking meals before Chanucah and
Purim had set in. One who had begun his meal on Sabbath that was
also the eve of New Moon, and continued i t during the night when ho
also partook of bread of the size of an olive, should say ‫ רצה‬and ‫; יעלה ויבא‬
this rule also applies to the Sabbath upon which the Eve of Chanucah
or Purim falls. I t would, however, be preferable to avoid continuing
the meal at such times
18. I f a non-Jew be present whilst the Grace after meals is being
said, ‫ אותנו בני כרית כולנו יהד‬should be added.
19. I t is necessary for one to hear the words he is uttering,
nevertheless, if one had unwittingly said the Grace after meals without
69
 ‫דיני ברכת המזון‬
‫יצא‪,‬‬ ‫בשפתיו‪,‬‬ ‫שהוציא‬ ‫ובלבד‬ ‫לאזניו‪,‬‬ ‫השמיע‬ ‫ולא‬ ‫בירך‬ ‫אם‬

‫ו ל ב ר ך ‪ ,‬א ב ל מי‬ ‫צריך לחזור‬ ‫כנגדו‪,‬‬ ‫והיתה צואה‬ ‫אס בירך‬ ‫כ‪.‬‬
‫דגלים בגגדו‪ ,‬א״צ ל ב ר ך שנית‪.‬‬

‫הלכות ברכת המזון‪.‬‬

‫ומצוה שיברכו ע ל‬ ‫בזימון‬ ‫צריכין ל ב ר ך‬ ‫ביחד‬ ‫שלשה שאכלו‬ ‫א‪.‬‬
‫ביין יהיה‬ ‫אפשר‬ ‫אי‬ ‫הכוס‪ ,‬אם אפשר צריכין להדר שיהיה כוס יין ואם‬
‫דהייגו שאין יין‬ ‫ח מ ר מדינה‬ ‫שכר או מעד או יין מעד או י״ש כשהוא‬
‫נ ד ל שם כדרך יום מן העיר וע״כ הוא ביוקר ורנילים לשתות משקים אלו‬
‫במקום יין‪.‬‬

‫מוזנים א ת הכוס ת ח ל ה ואח״כ נוטלין לידים‪.‬‬ ‫ב‪,‬‬

‫לברכת‬ ‫ופסול‬ ‫נעשה פנוס‬ ‫יין ששתו ממנו כ ל הנשאר ככלי‬ ‫נ‪.‬‬
‫מיס שאינם‬ ‫ק צ ת יין או ק צ ת‬ ‫דהיינו שנותן לתוכו‬ ‫המזון עד שיתקנו‪.‬‬
‫הכוס פגים‬ ‫אם‬ ‫וביון שצריך למלאות א ת הכום לשם ברכה לכן‬ ‫פטמים‪.‬‬
‫הכוס לשם‬ ‫לתוך‬ ‫הקנקן‬ ‫קנקן ומתוך‬ ‫צריך לשפכו לתוך‬ ‫הוא מ ת ק ט‬
‫ברכה‪.‬‬

‫הכום שמברכין עליו צריך שיהא שלמ‪ .‬ואפילו נשבר ד ק הבםים‬ ‫ד‪.‬‬
‫בשפת הכלי או שנסדק פסול‬ ‫כ ל שהיא‬ ‫פנימה‬ ‫ואפילו‬ ‫של מ ט ה פסול‬
‫ושופך מן‬ ‫וטעון הדחה מבפנימ ושטיפה מבחוץ או מקנחו יפה שיהא נקי‬
‫ידיו ונותן‬ ‫והמברך מקבלו בשתי‬ ‫ויהא מ ל א‬ ‫ברכה‬ ‫הקנקן לתוכו לשם‬
‫עיניו בו כדי שלא יםיח דעתו ממנו ומחזיקו ל מ ע ל ה מן השלחן ואיטר יד‬
‫השלחן‬ ‫ויש להסיר מן‬ ‫אדם‪.‬‬ ‫כל‬ ‫שמאל של‬ ‫יאחזו בימין דידיה שהוא‬
‫הכלים הריקים‬

‫לכבדו‬ ‫מצוה‬ ‫אם כני המסיבה שוים ב מ ע ל ה ויש ביניהם כהן‬ ‫ה‪.‬‬
‫נ ת ל וחשוב‬ ‫ביניהם אדם‬ ‫אם יש‬ ‫וקדשתו‪ .‬אבל‬ ‫שנאמר‬ ‫ב ב ר כ ת המזון‬
‫וראוי‬ ‫במעלה‪.‬‬ ‫כששוים‬ ‫ודווקא‬ ‫לברך‪,‬‬ ‫לאבל‬ ‫לתת‬ ‫יברך הוא‪ .‬ונוהנין‬
‫ל כ ב ד ב ב ר כ ת המזון למי שהוא טוב עין שונא בצע וגומל חסד בממוט‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

having heard the words, provided he had uttered them with his lips, he
has fulfilled his duty.

20. I f one had said Grace after meals and then discovered that
something filthy was i n the room, he is required to repeat the Grace,
repetition is unnecessary if this were i n a liquid state.

L A W S CONCERNING T H E GRACE A F T E R M E A L S .

1. I t is the duty of three men who ate together to unite i n say•

ing the Grace after meals and i t is a duty to say the benediction over
a glass of liquor after the meal. I f possible a glass of wine should
be used, otherwise beer or the common beverage of the land or brandy
when this is the common beverage of the land, which is sometimes the
case when vine culture does not obtain i n that part, and consequently
wine is dear and the people are wont to drink brandy instead of beer
or the like.

2. The glass is filled before the hands are washed.

3. I f the wine i n the glass has been partly consumed, what

remains renders the glass incomplete and unfit for use at the Grace
after meals until i t has been rendered fit for use by having a little wine
or water added, neither of the latter being i n an " unfit" condition.
Since the glass must be filled for the special purpose of using it with a
benediction ; therefore if the contents of the glass be deficient, he can
remedy this by pouring its contents into the decanter and then again
into the glass for the special purpose mentioned.

i. See supra, p. 86, paragraph 5.

5. I f those who sit at table are all equal, and i f there be a priest
(‫ )כהן‬i n their midst, i t is proper to honour him with the privilege of
saying Grace after meals, as i t is •written:—" Thou shalt sanctify him "
(Lev. xxi. 8), however, if there be a worthy and eminent man in their
midst he should say Grace. I t is customary to let a mourner say
Grace, but only when they are all of equal rank. I t is right to confer
this honour of saying Grace upon one who is kind and hates covetous-
ue^s, and who gives chanty with his own money.
90
 ‫דיני ברכת המזון‬
‫דקדושה געי‬ ‫ה מ ב ר ך יאמר מ ת ח ל ה ה ב לן ונברך כי כ ל מילי‬ ‫ן‪.‬‬
‫הזמנה או יאמר כמו שנוהנין לומר בלשון אשכנז רבותי מיד וועלען בענשין‬
‫ועד עולם ואח״כ אומר ה מ ב ר ך‬ ‫והמסובין עונין יהי שם ה' מכורך מ ע ת ה‬
‫ברוך שאכלנו וכו׳‬ ‫והמסובין אומרים‬ ‫ובו׳‪.‬‬ ‫שאכלנו‬ ‫ברשות וכו׳ נ ב ר ך‬
‫וחוזר ה מ ב י ך ואומר גם הוא ברוך שאכלנו ו כ ו ׳ ‪,‬‬

‫ה מ ב ר ך יברך בקול והמסובין יאמרו עמו מ ל ה ב מ ל ה בלחש ובסיף‬ ‫‪4‬‬ ‫ז‬

‫כ ל ב ר ב ה יקדימו לסיים ל ה מ ב ר ך כדי שיעני אמן על ברכתו‪.‬‬

‫שיעור‬ ‫ושותה‬ ‫עליו‬ ‫הכום שיברך‬ ‫על‬ ‫ברהמ״ז מ ב ר ך‬ ‫אחר‬ ‫ח‪.‬‬

‫הן‬ ‫אם הכוסות של המסובין‬ ‫ברכה אחרונה‪.‬‬ ‫רביעית כדי שיוכל ל ב ר ך‬
‫מכוסו מעט לתוך כוסות שלהם אחר שבירך‬ ‫פנומוה צריך ה מ ב ר ך ליתן‬
‫בפה״ג קודם שישהה הוא כדי שיברכו גם הם ע ל כוסות שאינן פגומות‪ .‬וכן‬
‫של ברכה‪ .‬ולא יטעום‬ ‫מ ע ט מכוס‬ ‫אם כוסית שלהן ריקגות ט ת ן לתוכן‬
‫פגומות‬ ‫בפגי עצמם ואינן‬ ‫א ב ל אס יש להם כיסית‬ ‫עד שיטעום ה מ ב ר ך‬
‫אין ה מ ב ר ך צריך ליתן להם מכוס שלו ויכולין לטעום קידם שיטעום היא‪.‬‬
‫אם אפשר שיחי' ל כ ל אחד כוס מלא‪.‬‬ ‫וכן נכון וטוב‬

‫אחר‬ ‫לשתות י״א דיכול ליתן לאיש‬ ‫ה מ ב ר ך אינו רוצה‬ ‫אם‬ ‫ט‪.‬‬
‫רביעית ויברך ב ר ב ה אחרונה‪,‬‬ ‫מן המסובין שיברך בפה״ג וישתה שיעור‬
‫ר״א דאין לעשות כן אלא דוקא ה מ ב ר ך בזימון הוא יברך ע ל הכוס וכן‬
‫לעשות‪.‬‬ ‫נכון‬

‫לבקש שלישי שיצטרף עמהם לזימון‬ ‫שנים שאכלו ביחד מצוה‬ ‫י‪.‬‬
‫מלאכול אלא שאס היו‬ ‫ואפי׳ אם בא השלישי לאחר שהשנים כ ב ר גמרו‬
‫עליהם‬ ‫היו אוכלין מצור‪.‬‬ ‫סעודה‬ ‫דבר לקינוח‬ ‫עוד איזה‬ ‫להם‬ ‫מביאין‬
‫שיתחייב‬ ‫כזית‬ ‫לו לאכול‬ ‫שיתנו‬ ‫לזימון דהיינו‬ ‫א ת זה השלישי‬ ‫לצרף‬
‫חוץ‬ ‫משקה‬ ‫רביעית מאיזה‬ ‫שותה‬ ‫ב ב ר כ ה אחרונה ואפי׳ אינו אוכל ר ק‬
‫כי‬ ‫לומר שאכלנו‬ ‫יכול‬ ‫מן המים מצטרף ו א ל ׳ פ שלא א כ ל אלא ש ת ה‬
‫ה ב ל אז יברך הוא ב ר כ ח‬ ‫הזן א ת‬ ‫ולאחר שסיימו‬ ‫שתיה ב כ ל ל אכילה‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

6. The one who recites the Grace after meals should begin by
saying ‫( הכ לן ונבוך‬Let us say Grace), for every service of sanctitication
requires definite appointment (‫ )הזמנה‬on behalf of those participating.
He might also employ the phrase used by German or Polish Jews
‫( וועיען בענשען‬or ‫ובוחי מיו)וויו‬, the rest of the company respond ‫יהי שם‬
‫ ה׳ מבורך מעתה ועד עולם‬then he continues ‫ ברשות וכו׳ נברך שאכלנו וכוי‬and
the others reply : ‫ ברוך שאכלנו וכו׳‬and he repeats this sentence.
7. The one reciting Grace should say i t aloud, whilst the others
should say quietly every word with him, and at the conclusion of each
benediction they should hasten to finish the benediction first i n order
that they may respond ‫אמן‬.
8. Upon conclusion of the Grace after meals, the one who reads
it should pronounce the benediction over the glass over which he had
said Grace and drink a quantity equal to the qapacity of one and a
half eggs, so that he may be enabled to say its Grace. I f those at the
table have their glasses before them, but they are deficient, the one who
said Grace should, after having pronounced the benediction ‫גורא פרי הגפן‬
and previous to drinking thereof, pour a little of his wine into their
glasses, in order that they may also pronounce a benediction over
glasses which are not deficient, likewise if their glasses be empty, he
should also pour therein a little of his wine, and they should not taste
thereof before the reciter had tasted his, but if they have each a glass
which is not deficient, he is not required to give them aught of his
wine, and they may partake of theirs before he partakes of his, thus i t
is proper for each guest to have, if possible, a full glass.
9. I f the one who said Grace after meals did not wish to drink,
some authorities say he can let one of the guests say the benediction
‫ בורא פרי הגפן‬and this one should drink the proper quantity (‫ )רביעית‬and
say its Grace. Other authorities say that this procedure is incorrect
and that only the one who had said Grace after meals with others par-
ticipating (‫ )בזימון‬can say the benediction over the glass of wine and
this is the correct custom.
10. I t is proper for two people who had eaten together to request
a third person to join them so as to participate in saying Grace, even if
that third person had come after the two had already finished their
repast: yet, if something would have been brought to them as dessert
they would have been disposed to eat thereof; i t is proper to induce
the third person to join them so as to say the Grace, and they should
do this by giving him bread the size of an ohve, which requires Grace
thereafter. Even if he should not eat, but he had a ‫ רביעית‬of any kind
of beverage excepting water, he is to respond ‫ברוך שאכלנו‬. Although
he did not eat, he may yet say ‫( שאכלנו‬that we ate) as drinking is also
included in the term " eating." After the one saying Grace had con-
eluded the benedictions which terminate with ‫ הזן את הכל‬the newcomer
should say the ‫ בוכה אחרונה‬over what he had eaten or drunk. However
91
 ‫דיני ברכת המזון‬
‫אי שתה‪ .‬ואם בא השלישי לאחר שבבר נטלו‬ ‫אחרונה‪ .‬ע ל כ ל מ ה שאכל‬
‫ידיהם במים אחרונים־ שוב אינו מצטרף עמהם‪.‬‬

‫שלשה שאכלו ביחד כיון שנהחייבו בזימק אינם רשאים ליהלק‬ ‫יא‪.‬‬
‫עצמו‬ ‫רשאי ל ב ר ך כפני‬ ‫מהם אינו‬ ‫או חמשה אפילו אחד‬ ‫וכן א ר ב ע ה‬
‫ליחלק‬ ‫יכולין‬ ‫עשרה‬ ‫עד‬ ‫שכולן גתחייבו בזימון אם הם ששה או יותר‬
‫שישאר זימון ל כ ל חבורה‪.‬‬

‫ה ס עשרה נתחייבו ל ב ר ך ״בשם״ דהיינו שהמברך אומר‬ ‫אם‬ ‫יב‪.‬‬

‫לאלהינו והמסיביס‬ ‫נברך‬ ‫ולא יאמר‬ ‫אלהינו שאכלנו משלו ובו'‬ ‫נברך‬
‫ל ב ר ך בשם‬ ‫משלו ובו‪ ,‬וביון שנתחייבו‬ ‫שאכלנו‬ ‫אלהינו‬ ‫אומרים ברוך‬
‫יותר אז מותרין ליחלק שישאר‬ ‫או‬ ‫אסורין ליחלק אלא א״כ הם עשרים‬
‫ל כ ל חבורה זימון בשם‪.‬‬

‫הזכירו א ת השם‬ ‫ולא‬ ‫ונם העונים‬ ‫בעשרה‬ ‫אם מעה המזמן‬ ‫יג‪.‬‬
‫בשם כיון שככר יצאו ידי ח י כ ת‬ ‫ב ב ר כ ת הזימון אינם יכולימ לחזור ולזמן‬
‫הוא‪.‬‬ ‫ומעוות שלא יוכל לתיקון‬ ‫השם‬ ‫הזכרת‬ ‫זימון אלא שבטלו מצות‬
‫מצות‬ ‫נתקיימה‬ ‫לא‬ ‫שעדיין‬ ‫א כ ל אם העונים עדיין לא ענו אחריו כיון‬
‫ה מ ב ר ך ויזמן בשם‪.‬‬ ‫דמון יחזור‬

‫שחו משקין‬ ‫או‬ ‫פירות‬ ‫אכלו‬ ‫אם שבעה אכלו פ ת ושלשה‬ ‫יד‪.‬‬
‫בענין שחייבין ב ב ר כ ה אחרונה יכולים לזמן בשם ומצור‪ .‬להדר אחר עשרה‬
‫דמינכר‬ ‫דרובא‬ ‫בשם‬ ‫ששה אבלו פ ת אינם יכולים לזמן‬ ‫רק‬ ‫אם‬ ‫אבל‬
‫בענין‪.‬‬

‫ביחד אלא‬ ‫הסעירה‬ ‫אכלו כ ל‬ ‫לא‬ ‫כל שאכלו ביחד אפילו‬ ‫טו‪.‬‬
‫אחד אוכל מ כ ב ר שלו כיון‬ ‫כל‬ ‫ב ר ב ת המוציא אפי׳‬ ‫שישבו לאכול וברכו‬
‫שנקבעו יחד בין בשלשה כין כעשרה אינן רשאין ליחלק ואפילו אחר רוצה‬
‫לא‬ ‫א ב ל אם‬ ‫ליחלק‪.‬‬ ‫לנמור סעודתו קידם שינמרו האחרים אינן רשאין‬
‫אפילי לא‬ ‫אכלו‬ ‫קבעו עצמם ב ת ח ל ת הסעודה אלא שלאחר ששנים כ ב ר‬
‫עמהס‬ ‫סעודתו‬ ‫נמר‬ ‫עמהם אס‬ ‫אכלו עדיין ר ק כזית ובא השלישי וקבע‬
‫התחיל‬ ‫שלא‬ ‫להן כיון‬ ‫חייבים בזימון א ב ל אם ר צ ח נמוד סעודתו קודם‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

| if the third person had arrived after the other two had washed their
hands with ‫ מים אחרונים‬he is no longer to he reckoned with them.
11. Three who had partaken of a meal in company, inasmuch as
they are obliged to unite for the saying of Grace after meals, are not
permitted to separate. The same rule applies when four or five have
eaten together, not one of them is permitted to say the Grace privately,
for i t is obligatory upon all of them to unite to say Grace. I f the
company consist of six or more up to ten, they may separate in such
a manner that three, the requisite number for participating in the
recital of Grace, remain for each group.
12. I f there be ten (adults) present they must add in the Grace
the Divine Name, i.e. the one saying Grace says ‫נכרך אלהינו שאכלנו‬
‫( משלו וכוי‬he must not say ‫)נכרך לאלהינו‬. The others respond ‫כרוך אלהינו‬
‫שאכלנו משלו ונוי‬. Since they must specially mention the Divine Name
they must not separate into groups unless they be twenty or more,
when they may divide into two groups (of at least ten persons in each)
and then each group can unite for the saying of Grace with the Divine
Name.
13. I f a company of ten unite for Grace and the one who says i t
as well as the others make a mistake by not mentioning the Divine
Name, they cannot unite again if once Grace has been said, since they
have fulfilled their duty as regards being united for saying Grace.
Their omission refers to their failure to mention the Divine Name and
since this is the case i t cannot be rectified, unless the others (who were
listeners) had not yet responded after the one who says Grace. I n
this case he should recommence and mention the Divine Name.
14. I f seven had eaten bread and three had eaten fruit or had
drunk a ‫ רביעית‬of liquor, which requires a Grace thereafter, they may
unite to say Grace and mention the Divine Name. I t is a special duty
to seek after ten to say Grace and mention the Divine Name. But if
only six had eaten bread they cannot unite to mention the Divine
Name for we require in this matter a large majority of the ten easily
recognized.
15. A l l who had eaten together, even i f they did not eat the
entire meal together, but had sat down to eat and had said the benedic-
tion ‫ המוציא‬ana each one had subsequently eaten from his own loaf,
inasmuch as they had united as one body, whether i n a body of three
or a body of ten, they are not permitted to separate, even if one of
them desire to finish his meal before the rest of the company, they are
still not allowed to separate, but if they did not unite as one body at
the beginning of the meal, but after two people had eaten already, even
if i t were no more than a ‫ כזית‬that they had eaten and then the third one
arrived and joined them, if he finished his meal with them they are
obliged to unite to say Grace, however if he desired to finish his meal
before them, i n view of the fact that he did not begin the meal with
92
 ‫דיני ברכת המזון‬
‫ומ״מ מציה‬ ‫עצמו‪,‬‬ ‫עמהם וגם לא גמר ע ם ה ם דשאי ליחלק ולברך בפני‬
‫היא להמתין שיברכו בזימון‪ ,‬אם הוא א ו ג ס א ו מתיירא מ ה פ ס ד אפילו ק כ ע‬
‫סעודתו קורמ להמ ו ל ב ר ך בפ״ע א ב ל‬ ‫עצמו עמהם בתחלד‪ .‬מ ו ת ר לגמור‬
‫אמ אין ה ד ב ר נחוץ צריך להחמיר‪.‬‬

‫בפ״ע‬ ‫בהמ״ז‬ ‫ובירך‬ ‫אחד מהמ‬ ‫ושכח‬ ‫שלשה שאכלו ביחד‬ ‫טז‪.‬‬
‫יכולין לזמן לאחר שגמר זה בהמ״ז ויעגה גם הוא ברוך שאכלגו וכו׳ א ב ל‬
‫אם זה גצמרף לזימון עם שגים אחרים שוב איגו יכול להצטרף לזימון עם‬
‫אלו ואס שגים ברכו אפי׳ בפ״ע ב ט ל זימון‪.‬‬

‫שלשה שאכלו ושגימ גמרו סעודתן ורוצים ל ב ר ך וא׳ עדיין לא‬ ‫יז‪.‬‬
‫מסעודתו כדי שיברכו‬ ‫ועא להפסיק‬ ‫גמר סעודתו ואינו רוצה ל כ ר ך צריך‬
‫ב ד מ ץ ויענה נם ועא עמהם רוצא ידי זימון וימתין עד שםיים ה מ ב ר ך ״הזן‬
‫א ת הכל״‪ ,‬ואח״כ יכול לאכול וא״צ ל ב ר ך ב ר כ ה ראשונה כיון שדעתו היה‬
‫לאכול עוד וכשיגמור סעודתו יברך בהמ״ז‪ ,‬א ב ל שנים אינם צריכין להפסיק‬
‫כשביל אחד אלא אם ירצו לעשות לו לכבודו לפגים משורת הדין‪ .‬ועשרה‬
‫צריכין‬ ‫ואיגס‬ ‫הרוב‬ ‫ששה‬ ‫כשביל‬ ‫שאכלו ביחד צריכין א ר ב ע ה להפסיק‬
‫סעודתן יזמנו‬ ‫הם‬ ‫שגמרו‬ ‫ולאחר‬ ‫ברוך אלהיגו‬ ‫להמהין ר ק עד שאמר‬
‫לעצמן בלי הזכרת השם‪.‬‬
‫יש לבחור שיברך מי‬ ‫שם‬ ‫מסובין‬ ‫שהרבה‬ ‫בסעודות גדולות‬ ‫‪JT‬‬
‫‪ p‬ה מ ב ר ך לכה״פ עד הזן א ת הכל‪,‬‬ ‫שקולו חזק כדי שישמעו כ ל המסובין‬
‫ואם א״א בכך יברכו בחבורות של י׳ י י ‪.‬‬
‫מקצתן‬ ‫אם‬ ‫בשגי בתים‬ ‫בבית א' או‬ ‫שתי חבורות שאוכלין‬ ‫יט‪.‬‬
‫רואין אלו א ת אלו מ צ ט ר פ ו ת לזימון‪ .‬ואם לאו אלו מזמגין לעצמן ואלו מזמגין‬
‫לעצמן‪ ,‬ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן וכגון שגכגםו מ ת ח ל ה ע ל‬
‫ד ע ת להצמרף יחד וכל היכא שמצמרפות צריכין שישמעו כולן מן ה מ ב ר ך‬
‫ל כ ה ״ פ עד הזן א ת הכל‪.‬‬

‫מי שהוא א צ ל המבדכימ ב ד מ ץ והוא לא אכל ולא שתה ע ס ה ס‬ ‫כ‪,‬‬

‫כשהוא שומע שהמברך אומד נ ב ר ך שאכלגו משלו עוגה הוא ברוך ומבורך‬
 L A W S A N D CUSTOMS OP ISRAEL

them, nor did he finish i t with them, he is permitted to separate and

say the Grace privately, nevertheless, i t is proper to wait and unite
to say Grace. I f one be forced, or fear the possibility of loss, even if
he had originally joined them, he is permitted to finish his meal before
them and to say the Grace privately, however, if i t be not an urgent
case i t is proper to unite with others.
16. I f three had eaten i n company and one of them had forgotten
about uniting to say Grace, and had said the Grace privately, his
companions may yet unite with him even after be had concluded his
Grace, and he may also respond ‫ברוך שאכלנו וכוי‬, however if he had been
united with two others to say Grace, he cannot be counted with the
former two. I f two had said the Giace, even privately, they cannot
unite (with othres) to say Grace.
17. I f three had eaten in company and two had finished their
meal and wish to say Grace whilst the third one had not yet finished
his meal, the latter should interrupt his meal i n order that they may
unite to say Grace, and he may respond with them, and thus discharge
the duty of uniting to say Grace, he should therefore wait until the one
saying Grace had concluded ‫הזן את הכל‬, and he can then resume hie
meal and after he had concluded the repast, he should say the Grace
privately, but he need not say the first paragraph of the Grace, as
when he heard i t he had the intention to complete his meal. Two,
however, need not interrupt their meal for the sake of one unless they
wish to do him honour more than is actually demanded by the Law.
If ten eat together, four are obliged to interrupt their meal for the sake
of six, but they need only wait until ‫ ברוך אלהינו‬before resuming their
meal and after they have concluded their repast they should unite to
say Grace together but they should not mention the Divine Name i n
the introduction.
18. A t large banquets where many guests are present, i t is right
to choose someone to say Grace with a powerful voice, so that all
present can hear him, at least up to ‫הזן את הכל‬. I f this be impos•
sible they should form groups of ten to say Grace.
19. I f a number of persons eating in one room were divided i n
two separate groups, also if they ate in two separate rooms but some
of them could see each other, they count as one company and can unite
together to say Grace, however if they cannot see each other, each
group must unite separately, nevertheless, if one person wait upon
both groups he is the means of causing them to count as one company,
that is, provided they haU originally separated themselves with the
intention of being counted as one company, but i n whatever manner
they unite they count as one, and i t is essential that they all hear the
one saying Grace at least up to ‫הזן את הכל‬.
20. One who hears others saying Grace and they had united for
this purpose whereas he had neither eaten nor drunk with them, when
he hears the one saying Grace say : ‫ נברך שאכלנו משלו‬he should respond
‫ ברוך ומבורך שפו תמיד לעולם ועד‬whilst the others are responding ‫ברון‬
93
 ‫דיני ברכת המזון‬
‫נ ב ר ך אלהיגו‬ ‫המברך‬ ‫שמו תמיד לעולם ועד‪ ,‬ואם מזמנין בעשרה ואומר‬
‫בא‬ ‫וכו׳ עוגה גם הוא ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיר לעולם ועד‪ .‬ואם‬
‫אומרים ברוך‬ ‫שהעוגים‬ ‫ושומע‬ ‫וכו׳‬ ‫גברך‬ ‫המברך‬ ‫אמר‬ ‫שכבר‬ ‫לאחר‬
‫ש א כ ל ט וכו׳ או ברוך אלהיט שאכלגו וכוי עוגה אחריהם אמן‪.‬‬

‫פת‬ ‫אכל‬ ‫מהם‬ ‫ואחד‬ ‫שלו‬ ‫מככר‬ ‫אחד‬ ‫שלשה שאכלו כ ל‬ ‫כא‪.‬‬
‫לזימון ויברך זה שאכל‬ ‫מ״מ מצטרפין‬ ‫עכו״ם ושנים נזהרים מ פ ת עכו״ם‬
‫פ ת עכו״ם שהוא יכול לאכול נם עם האחרים‪ .‬וכן אס אחד אובל מאכלי‬
‫ח ל ב ושנימ מאכלי בשר מצטרפין ויברך זה שאכל מאבלי ח ל ב שהוא יכול‬
‫שאוכל מאבלי ח ל ב אינו שותה יין‬ ‫זה‬ ‫אם‬ ‫עם האחרים‪ ,‬אך‬ ‫לאכול נם‬
‫מומב שיברך זה‬ ‫מחרש‪,‬‬ ‫חדש והוא נזהר‬ ‫או שאין כאן אלא שבר שהיא‬
‫ואם אחד אכל נכינה קשה ושנים בשר‬ ‫שאכל על כוס מ ל ב ר ך בלא כוס‪.‬‬
‫מצטרפין כיון שיכולין לאכול מ ל ח ם אחד‪.‬‬

‫נם הנה‬ ‫נשים שאכלו עם אנשים שנתחייבו בזימון נהחייכו‬ ‫כב‪.‬‬

‫קטן אין מצטרפין לזימון עד שהוא בן י״ג‬ ‫וצריכות לשמוע ב ר כ ת הזימון‪,‬‬
‫שנה ויום אחד אז מצטרף ויכול ל ב ר ך נם הוא בזימון‬

‫טי שאינו קורא ק״ש שחרית וערבית או שהוא עובד עבירות‬ ‫‪0‬נ‪.‬‬
‫בפרהסיא איגו מצטרף לזימון גר גמור מצטרף לזימון ונמ הוא יכיל ל ב ר ך‬
‫ולאמר ע ל שהגחלת לאבותיט‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

‫שאכלנו‬. I f a party of ten had united to say Grace and the one leading
eays ‫ נברך ובו׳‬he should respond ‫ברוך אלהינו ומבורך שמו תשיר לעולם ועד‬, this
pplies only to him who heard the leader say ‫נברך ובו׳‬, but if he did
t come until after the leader had already said '‫ נברך ובו‬and he heard
ose who responded ‫ברוך וכוי‬, he should not respond with them but
should say ‫ אפן‬at the conclusion of their responses.
21. When three people eat together, each one having his own
af, and one of them had bread baked by a non-Jew, whereas the
other two avoid eating such bread, they neverthtlcss unite to say
Grace after meals, and the one who ate the bread of a non-Jewish
baker should recite the Grace because he could cat of the bread of the
other two people. Likewise if one partook of milk diet and two
persons (at the same time) partook of meat food, they unite to say
Grace after meals, and the former recites the Grace, because he could
partake of the food of the other two. I f this person should not take
wine or if fresh beer only be available and he avoids taking this, theu
i t is better for one who has eaten and partaken of a beverage (wine or
beer) to say the Grace and use therewith a glass for benediction. I f
one had eaten hard cheese and two people had partaken of meat, they
may unite for Grace because they could all partake of one loaf of
bread.
22. I f women had partaken of a meal with men who were
obliged to unite to say Grace, i t also becomes obligatory upon the
former to hear the recital of the Grace. A child does not participate
in the privilege of saying Grace aloud until he is thirteen years and
one day old.
23. One who docs not read the ‫ שמע‬morning and evening, or
who publiclj' transgresses the precepts is not counted in with those who
unite to say the Grace. A proselyte may unite with those who say
Grace, he is also permitted to recite the Grace and to say ‫על שהנחלת‬
‫( לאבותינו‬who bast caused our fathers to inherit).
 ‫חמשה‬
‫חומשי תודה‬
‫עם ההפטרות‬
‫ומתורגם אנגלית‬ ‫המסורה‬ ‫על פי‬ ‫נדפס‬

‫פירוש קצר‬ ‫עם‬

‫מ ל א כ ת ס י ע ת הוגי ת ו ר ה ו ב ר א ש ם‬

‫יוסף צבי הערץ‬

‫ר ב ה כ ו ל ל ד מ ל כ ו ת בריטאניה ומדינותיה‬

PENTATEUCH
AN D
HAF TORAH S
HEBREW TEXT, ENGLISH TRANSLATION
AND COMMENTARY
E D I T E D BY D R . J. H . H E R T Z
CHIEF RABBI OF THE BRITISH EMPIRE
V O L U M E I,GENESIS, EXODUS,LEVITICUS
VOLUME II NUMBERS, DEUTERONOMY
This work, which gives the text in Hebrew and English, accompanied by
‫ ג‬brief exposition of hoth the Pentateuch and the Haltorahs for use in
Synagogue.School, and Home, supplies a long-felt want among English-
speaking Jews price $5.50
 ‫דת ישראל ומנהגיו‬
‫דיני ישראל ומנהגיו לכל ימות השנה‬
‫בשפה קלה וקצרה על פי הפיםקים‬ ‫נערך‬
‫מםפרי‬ ‫ובפרט‬ ‫והאתרוגים‬ ‫הראשונים‬

‫חיי אדם וקצור שלחן ערוך‬

‫חלקים‬ ‫בארבעה‬

‫שני‬ ‫חלק‬
‫יכיל בקרבו הלכות מ א כ ל ו ת אסורות‪ ,‬ברכית הגהנין‪ ,‬טעית בברכות‪ ,‬ב ר כ ת‬
‫שהחיינו‪ ,‬ב ר כ ת הגומל‪ ,‬ייגי משא ומתן‪ ,‬ריבית‪ ,‬עםקא‪ ,‬טוען ונטיען וערות‪,‬‬
‫גגיבה וגזילה‪ ,‬גזקי ממון‪ ,‬שאלה ושכירות‪ ,‬פ ק ח ן ‪ ,‬אבירה ומציאה‪ ,‬פריקה‬
‫וטעינה‪ ,‬שמירת הנוף‪ ,‬צער כעלי חיים‪ ,‬נדרים ושבועית‪ ,‬ת פ ל ת הרדך‪,‬‬
‫ת פ ל ת מנחה ו ת פ ל ת מעריב וקריאת שמע‪ ,‬סדר הלילה‪ ,‬כיבוד אב יאם‪,‬‬
‫הלכות מילה‪ ,‬כלאים‪ ,‬איסור גילוח‪ ,‬הולד‪ ,‬והרופא‪ ,‬ביקור חולים‪ ,‬דיני נוסם‪,‬‬
‫קריעה‪ ,‬אונן וכל הלכות אכילות‪.‬‬
LAWS AND CUSTOMS
OF ISRAEL

COMMLiD FROM T H E CODES

C H A Y Y E ADAM ‫־ם‬1‫א‬ ‫חיי‬

AN ‫ס‬

KIZZUR SHULCHAN 'ARUKH ‫קיצור שלחן ע ח ך‬

IN FOUR PARTS

PART II.

Law! Concerning Forbidden Food : Benedictions to be said when enjoying the Gifts of God
Rules concerning errors in regard to the benedictions. The benedictions ‫» ״}!!"!חיינו‬nd ‫הגומל‬.
Lawv concerning buying and selling, interest, business (with the money of another), prosecutor
and defendant and evidence procedure, theft and robbery, monetary damages, borrowing and
hiring, trusts, things lost and found, unloading and loading. Rules concerning physical well-
being, cruelty to aiumals, vows and oaths, prayer for a journey, afternoon and evenmg prayers
and the reading of the Shema' and regulations for the night. The precept of honouring father
and mother, laws concerning circumcision. KiUyim (cf. Lev xix. 19 and Deut. xxii. 9-11), the
prohibition of shaving. The laws concerning sickness and the physician, visiting the sick, one
who is dying, rending the garment, the mourner in the period between death and burial of a
kinsman and all the regulations concerning mourning.
 ‫הענינים‪:‬‬ ‫תוכן‬
‫קפז‬ ‫דיני צורות האסורות‬ ‫צד‪.‬‬ ‫הלכות מאבלות אסורות‬
‫ק‪8‬ח‬ ‫דיני פירותערלה‬ ‫דיני ברכות על מאכלים טדוםשת מיני דגן‪ .‬ק‬
‫ק»‪0‬‬ ‫דיני אפור הרכבת אילן‬ ‫קג‬ ‫דיני ביכת היין וברכה הטיב והמטיב‬
‫קפט‬ ‫דיני כדאי בהמה‬ ‫קט‬ ‫ביילים בברכה אחרונה‬
‫קי‪1‬‬ ‫דיני כלאי בגדים‬ ‫קט‪:‬‬ ‫דין רוטב וטשקה של פירות וירקנת‬
‫קגא‬ ‫איכור כתיבת קעקע וקריהד‪ ,‬על כ ת‬ ‫קיר‬ ‫די; עיקו וטפל‬
‫קצא‬ ‫אישיר גילוח פיאות הראש והזק;‬ ‫קכ‬ ‫דק קדימה בברכות‬
‫דברים האסוריב כשום לא ילבש גבר‬ ‫קכא‬ ‫דק טעות בברכות‬
‫קצב‬ ‫שמלת אשד!‬ ‫דין בירך על מאכל אי על משקד• ואחייב‬
‫קצב‬ ‫דיני החולה והרופא ובסה מתרפאק‬ ‫קככ‬ ‫הביאו לו עוד‬
‫קצר‬ ‫דיני בקור חולים‬ ‫קכד‬ ‫‪..‬‬ ‫דין בובת הריח‬
‫קצו‬ ‫דיני הגיסס בחייו ובמותו‬ ‫קכו‬ ‫דין ברכת שהחיינו והטוב והמטיב‬
‫קגחי‬ ‫דיני קריעה‬ ‫קנט‬ ‫דץ ברכות הראיה‬
‫רא‬ ‫דיני א ו נ;‬ ‫ברכת הנומל ועוד קצת ברכות פרטיות ‪...‬קלב‬
‫דיני הטהרה והתכריכין ואפור הנאה במת רד‬ ‫קלד‬ ‫הלנות כשא וסת;‬
‫דיני הוצאת הכת ולויוחו‪ ,‬וצדוק הדין‪ ...,‬רו‬ ‫דיני אסור להונות בדברים ולגנוב דעת‬
‫רח‬ ‫דיני הקבורה ובית הקברות‬ ‫קלז‬ ‫הבריות‬
‫ריא‬ ‫דיני הקבורה ביום טוב‬ ‫דיני שלא לעשות סחורה בדבר האסור ‪ ....‬ק'ח‬
‫דיני המאבד עצמו לדעת ושאר רשע שמת דיג‬ ‫קלט‬ ‫הלכות דנית‬
‫ריר‬ ‫דיני טומאת כהן‬ ‫קמה‬ ‫הלבות עיםקא‬
‫ריז‬ ‫דיני על מי חייב להתאבל‬ ‫קמט‬ ‫דיני ח מ א ה‬
‫ריח‬ ‫דעי אימתי מתחילה האבילות‬ ‫קנא‬ ‫דיני שמיטת כםפים‬
‫יכ‬ ‫דיני סעודת הבראה‬ ‫קנג‬ ‫דיני טוען ונטע; ועדות‬
‫דכא‬ ‫דיני ניחום אבלים‬ ‫קנז‬ ‫דיני גניבה וגזלה‬
‫רכב‬ ‫דיני שמועה קרובה ושמועה רחוקה‬ ‫קס‬ ‫דיני נזקי ממון‬
‫דיני אטור מלאכה או ססחר בשבעת ימי‬ ‫קסא‬ ‫הלבות נזקי הגוף‬
‫רכג‬ ‫אבלות‬ ‫קסג‬ ‫הלכות שאלה ושכירות‬
‫דיני איסור רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל‬ ‫קסה‬ ‫הלכות לא תחסום‬
‫ונ‬ ‫ותשמיש המטה‬ ‫קםה‬ ‫הלכות אבירה ומציאה‬
‫דיני איסור תלמוד תורה ושאילת שלופ‬ ‫קסו‬ ‫הלנית פקדון‬
‫קסז‬ ‫הלכות פריקה וטעינה‬
‫ר״‬ ‫לאבל‬ ‫קסח‬ ‫הלכות שמירת הגוף ובל תשחית‬
‫רבח‬ ‫דיני הדברים שהאבל אסור בחם‬ ‫איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס ‪...‬קסת‬
‫דיני דברים האסורים‪ ,‬משוס שמחה‪ ,‬נם‬ ‫קסט‬ ‫דיני נדרים ושבועית‬
‫רל‬ ‫לאחר שבעה‬ ‫דין ת‪6‬לת הדרך ושאר דברים שצריצץ‬
‫רלא‬ ‫דיני שהאבל אסור לישא אשה‬ ‫קעב‬ ‫ליזהר בדרך‬
‫רלא‬ ‫דיני מתי האבל יכול לצאת סבי זו‬ ‫קעד‬ ‫דיני תפלת מנחה‬
‫דיני של* להתקשות על הסת יותו מדאי רלג‬ ‫קעז‬ ‫דיגייתפלת מעריב‬
‫דיני מקצת יום שביעי ומקצת יום שלשים‪,‬‬ ‫קעח‬ ‫•דר הלילה‬
‫רלב‬ ‫ודין י״ב חודש‬ ‫קעט‬ ‫דיני כבוד אב ואם‬
‫רלג‬ ‫דיני מי שלא נהג אבלות‬ ‫דיני כבוד רבו‪ ,‬וזקן‪ ,‬ותלמיד חכם‪ ,‬וכהן‪...‬קפכ‬
‫רלנ‬ ‫דיני עדות לאבלות‬ ‫קם ב‬ ‫תנאים שצריך להזהר ככל מצוד‪.‬‬
‫רלי‬ ‫דיני אבלות בשבת ויו״ט‬ ‫קפג‬ ‫דיני מילד‪,‬‬
‫דיני שהשבעה ושלשים בטלים עיי הרגל רלח‬ ‫?»‬ ‫הלכות פדיון הבן‬
 CONTENTS OF V O L .I I .

Page
Laws concerning forbidden food 95 Laws concerning the ft and robbery 167
Laws concerning the benediction Laws concerning financial damages 160
over the Five Species of Grain 100 The laws concerning physical in-
Laws concerning the benediction jury 161
to be pronounced over Wine, Laws concerning borrowing and
also relating to the bene• hiring 1G3
diction ‫הטוב והמטיב‬ 103..... Laws relating to the command-
Rules concerning the benedic- ment "Thou shalt not muzzle" 165
tion to be said before enjoy- Laws concerning a lost thing and
ing the gifts of God ...100 the finding thereof 165
Rules concerning the concluding Laws concerning deposits 1C6
benediction ( ( ‫א ח ר ו נ ה‬ ‫ברכה‬ Laws109concerning unloading and
Rules concerning the benedic- loading 167
tions ‫נורא פרי העץ ונורא פרי‬ Laws relating to physical preserv-
bx\v\ ‫האדמה‬ 112 ation and to the precept
Laws concerning the benedic- "Not to Destroy" 168
tions to be said over Soup, Laws concerning cruelty to ani-
also over Fruit and Veget- mals and castration 168
able extracts 116 Laws regarding vows and oaths ...169
Laws concerning that which is The law regarding the prayer for
important and that which is a journey and other matters
accessory thereto . 118 to be noted when travelling...172
Laws concerning the order of The laws concerning the afternoon
precedence relating to bene- service ((‫מנחה‬ 174
dictions 120 Laws concerning the evening ser-
Laws concerning benedictions vice 177
pronounced erroneously 121 Rules for the night 178
Law as to the benediction over Laws concerning honour due to
an article of food, where parents 179
more was taken than was Laws concerning the honour due
originally intended 123 to one's teacher, to the aged,
Laws concerning the benediction to a scholar, and to a priest ...188
to be said when smelling fra- Conditions to be observed for the
grant spices 124 fulfilment of every command-
Laws concerning the benedictions ment 183
to and ‫הטוב והמטיב‬ 126 Laws of circumcision 183
Benedictions'concerning seeing ...129 Laws concerning the redemption
Laws concerning the benediction of the first-born 186
‫ הנוטל‬also other benedictions Laws concerning forbidden images 187
on divers occsaions 132 Laws concerning fruit which is
Laws of buying and selling 134 counted as uncircumcised ...128
Laws prohibiting verbal oppres- Laws concerning d ivers• kinds of
sion and deception of one's cattle 189
fellow creatures 137 Laws concerning garments mad•
Laws dealing with the prohibition of linen and wool 190
of trading in forbidden things 138 The prohibition of tatooing and
The laws concerning interest 139 making bald for the dead 191
Rules concerning business part- Laws forbidding the shaving of
nerships ]45 the hair of the temples and
Laws concerning loans 149 the heard 191
Laws of release 151 Prohibition of a male putting on
Law concerning a claimant and a woman's garment 192
respondent also regarding Laws concerning one who is sick,
testimony 153 the doctor and remedies 192
Contents of yoL ii. (continued):-
Pag•
Laws concerning visiting the sick 194
Laws concerning one who is dying 196
Laws concerning the rending of
garments for the dead 198
Laws of a mourner 201
Laws relating to purification (Ta-
harah) and the shrouds also
the prohibition to enjoy any-
thing belpnging to the dead... 204
Laws concerning the removal of
the dead, the funeral, and the
burial service 206
Laws concerning the internment
and the cemetry 208
Laws concerning burial on a festi-
val 811
Laws concerning a suicide and a
wicked person's d‫־׳‬ath 213
Laws concerning the defilement
of a priest 214
Laws concerning those for whom
one must mourn 217
Laws governing the time when
mourning should begin 218
Laws concerning the meal of con-
dolence 220
Laws concerning the comforting
of mourners 221
Laws concerning the timely and
delayed news of a relative's
death ‫פפ‬3
Pact
L a w • prohibiting work or busi-
ness during the seven days
of mourning 223
Laws concerning thn prohibition
to bathe, to anoint, to wear
boots and to cohabit 226
Laws prohibiting the study of the
Torah and greeting 227
Laws concerning things which
are forbidden to a mourner 228
Laws concerning rejoicing, forbid-
den to a mourner even after
the first seven days of mourn-
ing 230
Laws prohibiting a mourner to
marry during the thirty days
of mourning ......231
Laws concerning the time when,
a mourner mcy leave his
house 231
Law forbidding excessive griel ...232
,
Law concerning 'part' of c 1
seventh day and "part" of he
thirtieth day.also the law con-
cerning the twelve months ...232
Law concerning one who did not
observe mourning 233
Laws concerning testimony that
makes mourning obligatory ...233
Law concerning mourning on a
sabbath or festival 234
Law concerning the seven and the
thirty days of mourning that
are annulled by a festival 235
‫דת ישראל ומנהגיו‬

‫חלה! ש נ י ‪.‬‬
 ‫דת ישראל ומנהגיו‬

‫שני‪.‬‬ ‫חלק‬
‫הלכות מאכלות אסורות‪.‬‬
‫ולכן‬ ‫אסורה‪,‬‬ ‫הביצה‬ ‫כל‬ ‫ולפעמים‬ ‫רם הנמצא בביצים אסור‬ ‫א*‬
‫כשעושים מ א כ ל ע ל ביצים יש לבדוק אותן‪.‬‬
‫העין‬ ‫מראית‬ ‫דם דגים מותר אך אס קבצו בכלי אסור מפגי‬ ‫ב‪,‬‬
‫לפיכך אם גיכר שהוא מדגים כגון שיש בו קשקשים מותר‪.‬‬

‫צריך‬ ‫גבי הבכר‬ ‫משיגיו על‬ ‫דם‬ ‫אם נשך כ כ ר וכדומה ויצא‬ ‫ג‪,‬‬
‫שלא‬ ‫בחול כיון‬ ‫מוצצו‬ ‫שבין השינים‬ ‫ולזרקי‪ /‬הדם‬ ‫הדם‬ ‫מקים‬ ‫לחתוך‬
‫*ירש‪ ,‬ולא בשבת‪.‬‬

‫מדדי‬ ‫החלב‬ ‫עם‬ ‫יצא‬ ‫לפעמים גםצא דם בתיך ה ח ל ב שהדם‬ ‫ד‪,‬‬

‫ה ב ה מ ה וצריכין לעשות בזה ש״ח‪.‬‬

‫גאסר‬ ‫באכילה ובבישול ובהגאה ולכן אם‬ ‫בשר ב ח ל ב אסור‬ ‫ה•‬

‫איזה דבר מ ת ע ר ו כ ו ת בשר ב ח ל ב צריכין לעשות שאלה מ ה לעשות בו כי‬
‫לפעמים נאסר גם בהנאה ולפעמים איגו נאסר בהגאה‪.‬‬

‫שני ישראלים המכירים זה א ת זה אפי׳ הם מקפידים זה על זה‬ ‫ן‪.‬‬

‫שיעשו איזה‬ ‫עד‬ ‫אסור להם לאכול בשולחן א׳ זה בשר וזה מ א כ ל ח ל ב‬
‫בין‬ ‫השולחן‬ ‫על‬ ‫או שיניחו‬ ‫מ פ ה שלו‬ ‫היכר כגון שיאכל כ ל אחד ע ל‬
 T H E

LAWS & CUSTOMS

O F I S R A E L .

V O L . 2.

1 AWS C 0 N C E K N I K G F O R B I D D E N F00D.
1. The blood found in eggs is forbidden and occasionally i t is
prohibited to eat the entire egg on account thereof, therefore one must
examine the egg before using i t for cooking purposes.
2. The blood of fish is permitted, but if poured into a vessel its
use is prohibited owing to its appearance (resembling blood which
might be forbidden) but if i t be evident that i t is the blood of a fish,
e.g., if i t contain scales, then its use ia permitted.
3. I f one bite a piece of bread (or anything else) and if blood
from his gums should come upon the bread, he must cut off the part
where the blood is and throw i t away. The blood from the gums
may be pressed out on a week-day, if i t had not discharged itself,
but this does not apply on a Sabbath.
4. Blood is sometimes found in milk, because the blood comes
from the animal's udder together with the milk, when that 0ccur3 the
ecclesiastical authorities must be consulted.
5. Meat and milk are prohibited to be eaten or cooked together,
nor may they be used together for one's benefit If, therefore, in any
dish they ha've been mixed together and are therebyprohibited, then the
ecclesiastical authorities must be consulted as to whether oue may have
any benefit therefrom, as in some cases this might be sanctioned.
6. Two Jewish acquaintances, even though they be particular
towards each other, one of whom desires to partake of animal food and
the other of milk food, are forbidden to eat at one table unless they
make a certain mark to distinguish between them, e.g., by having a
separate cover laid for each, or by placing upon the table between
95
 ‫דיני מאכלות אסורות‬

‫לשתות‬ ‫שלא‬ ‫זהירים‬ ‫ויהיו‬ ‫שם‬ ‫המאכלים איזה דבר שאין דרכו להיות‬
‫מכלי אחד מפני שהמאכל נדבק בכלי‪.‬‬

‫א׳ עם בשר ועם חלב‬ ‫וכ״ש שצריכין ליזהר שלא לאכול מ כ כ ר‬ ‫ז‪.‬‬
‫ח ל ב כי‬ ‫למאכלי‬ ‫וא׳‬ ‫בשר‬ ‫למאכלי‬ ‫א׳‬ ‫נוהנין ליחד כלים ומלח‬
‫מים טובלים ב מ ל ח ונשארים שיורי מ א כ ל במלח‪.‬‬
‫כלי‬ ‫כל‬ ‫ח ל ב וכן‬ ‫המיוחד למאכלי‬ ‫נוהנין לרשום א ת הסכין‬ ‫ח‪.‬‬
‫שלא יבאו לירי הילוף‪.‬‬
‫אכל בשר או אפיי רק תבשיל של בשר לא יאכל מאכלי ח ל ב‬ ‫ט‪.‬‬
‫אע״פ ששהה‬ ‫להמתין‪,‬‬ ‫ג״כ‬ ‫עד שישהה שש שעות והלועם לתינוק צריך‬
‫כשיעור אס מצא בשר בין השינים צריך להסירו‪ .‬א ב ל אינו צריך להמתין‬
‫אח״כ רק יקנח א ת פיו וידיחו‪ .‬דהיינו שיאכל מ ע ט פ ת ויקנח בו פיו‪ ,‬וגם‬
‫מדיחו במים או בשאר משקה‪,‬‬

‫אס לא היה בתבשיל לא בשר ולא שומן של בשר אלא שנתבשל‬ ‫י‪.‬‬
‫בקדירה של בשר אפיי לא היתה מודחת יפה מותר לאכול אחריו חלב‪.‬‬
‫אחרת‬ ‫בסעודה‬ ‫אחריו כשר מ י ו‬ ‫לאכול‬ ‫אבל גבינה מותר‬ ‫יא‪.‬‬
‫ירחצס‬ ‫ב ר ם או‬ ‫נדבק‬ ‫מהנבינה‬ ‫דבר‬ ‫ובלבד שיבדוק ידיו אם אין שום‬
‫שהועמדה‬ ‫במים וגם ינקר שיניו וידיח פיו ואם היה הגבינה קשה דהיינו‬
‫לאכול אח׳׳כ‬ ‫רוצה‬ ‫מ ת ו ל ע ת אם‬ ‫שהיא‬ ‫בקיבה וישנה ששה חדשים או‬
‫מאכלי בשר צריך ג״כ להמתין שש שעות‪.‬‬

‫גביגה ורוצה לאכול בשר צריך לבער מעל השלחן‬ ‫אכל‬ ‫אם‬ ‫יב‪,‬‬
‫שאכלו בשר‬ ‫מפה‬ ‫שיורי פ ת שאכלו עם הגבינה ואסור לאכול גבינה ע ל‬
‫גביגה וכן‬ ‫לאכלו עם‬ ‫בסכין של בשר פ ת‬ ‫וכן להיפוך גם אסור לחתוך‬
‫מותר לו‬ ‫בדרך‬ ‫להיפוך ואפילו אס הסכין גקי‪ ,‬ובשעת הדחק כגון שהיא‬
‫לאס־ל עס גבינה‬ ‫לחתוך בסכין של בשר כשהוא גקי ומקונח הימב היטב‬
‫וכן בהיפוך‪.‬‬
‫שאר דבר חריף וגתגם‬ ‫בצלים או‬ ‫בשר‬ ‫אם ח ת ך בסכין של‬ ‫‪4‬‬ ‫יג‬
‫ל מ א כ ל ח ל ב או בהיפוך צריך לעשות שאלת חכם‪.‬‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

their respective food a certain article that does not properly belong
there, they should also be careful that they should not both drink from
one* vessel ?s the food clings thereon.
7. One should be most particular not to eat bread of the same
loaf with both meat and milk, and it is customary also to have separate
salt-cellars, one for meat and another for milk food, for it happens that
the food is dipped in the salt and part thereof may remain therein.
8. I t is customary to mark the knife used for milk food and all
other milk and butter utensils in order that they may not be exchanged
(for those used for meat.)
9. One who had partaken of meat or even of a dish prepared with
meat should not paitake of milk food until an interval of six hours had
elapsed, and one who had masticated the food for an infant is obliged
also to wait that period. If, after having waited the proper period, one
found meat between his teeth he must remove it but he need not wait
thereafter, yet he should cleanse his mouth and rinae it, that is to say.
he should eat a little bread and cleanse his mouth therewith and rinse
his mouth with water or any other liquid.
10. I f the {dish had neither meat nor meat fat therein but had
been cooked in a pot used for meat, even if that pot were not thoroughly
cleansed beforehand, it is yet permissible to partake of milk food after
(partaking of this dish).
11. After cheese has been eaten, one may partake of meat
thereafter at the next meal, but he should carefully examine
his hands to see that no particle of cheese clings to them, ha
should also cleanse his teeth and rinse his mouth. I f the cheese were
stale and hard, that is to say, because it was curdled by rennet and was
six months old or if it had worms and he desires to eat meat thereafter!
he must allow an interval of six hours to elapse.
12. I f he had eaten cheese and he desires to eat meat he must
remove from the table the rest of the bread of which he had partaken
whilst eating the cheese. Cheese should not be eaten upon a tablecloth
whereon one had eaten meat or vice-versa, nor should one cut bread
which he intends to eat with cheese with a knife used for meat or vice-
versa, even if the knife be clean, however, in an emergency, e.g., when
one is on a journey, he is permitted to cut the bread he wishes to eat
with cheese with a knife that was used for meat, or vice versa, if
the knife were thoroughly clean.
13. I f one had cut onions or any other pungent article of food
with a meat knife and had put the same in food containing milk, or
vice-versa, the ecclesiastical authorities should be consulted.
96
 ‫דיני מאכלות אסורות‬
‫העושה תבשיל מבשר ב ח ל ב שקדים‪ ,‬צריך להניח בתוכו שקדים‬ ‫יל‪.‬‬
‫מפני מ ר א ת העין‪.‬‬
‫נוהנין שלא להגעיל כלי חלב‪ ,‬להשתמש בו בבשר או איפכא‪,‬‬ ‫טו‪.‬‬

‫ת שאין בו סימן שםפקידין או שולחין‪ ,‬ביד‬ ‫יין ובשר וחתיכת‬ ‫מז‪,‬‬

‫עכו״ם ומכ״ש ביד ישראל חשוד‪ ,‬צריך שגי חותמות‪ ,‬א ב ל יין מבושל וכן‬
‫החמוץ של יין וחלב ו פ ת וגביגה‪ ,‬סגי בחותם א ׳ ‪.‬‬

‫בשק‪ ,‬צריך שיהיו התפירות‬ ‫דבר‬ ‫איזה‬ ‫מקפיד‬ ‫אם שולח או‬ ‫יז‪.‬‬
‫םבפגים ולקשרי ולחתמו‪.‬‬
‫אם אירע ששלח עיי עכו״ס‪ ,‬בהמה או עוף שחוטים או שאר‬ ‫יח»‬
‫דבר בלא חותם‪ ,‬יעשה ש א ל ת חכם‪.‬‬

‫בחותם‬ ‫בידי עכו״ם‪ ,‬אע״פ שהם‬ ‫גביגות ושאר דברים שהם‬ ‫יט‪.‬‬
‫או בדפוס שהם כשרים‪ ,‬כ ל שלא ידעגו מי חתמן אםורין‪.‬‬
‫יש ליזהר‪ ,‬שלא לבשל או לצלות ישראל ועכו״ם שתי קרירות‬ ‫כ‪.‬‬
‫טרפה‪ ,‬ולא להגיח הקדרות‪ ,‬אצל‬ ‫בשר‬ ‫כשר‪ ,‬וזה‬ ‫זו אצל זו‪ ,‬זה בשר‬
‫השפחות כשאין ישראל ב כ י ת ואינו יוצא ונכגס‪.‬‬

‫בכשרות‪ ,‬אסור לקנות‬ ‫מי שאין מכירין אותו שהוא מוחזק‬ ‫כא‪.‬‬
‫ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש בהם לאיסור‪ ,‬מיהו אם נ ת א ר ח אצלו‬
‫אוכל עמו כ ל שלא נודע לו שהוא חשוד‪.‬‬
‫שמא‬ ‫בבית עכו״ס כלי שיש לחוש‪,‬‬ ‫מלהניח‬ ‫ליזהר‪,‬‬ ‫יש‬ ‫כב‪.‬‬
‫בו‪.‬‬ ‫ישתמש‬

‫ואח״כ‬ ‫ארצה‪,‬‬ ‫ומשליכין אותו‬ ‫כפות‬ ‫עוף‬ ‫לוקחין‬ ‫לפעמים‬ ‫‪0‬י‪.‬‬

‫שוחטים אותו והוא איסור נמוד‪ ,‬כי ב ה מ ה או עוף שנפל אין לו היתר עד‬
‫ובעגלים צריכין ליזהר‬ ‫שהלך ד״א הילוך יפה וגם בכבשים‬ ‫שרואין אח״כ‬
‫בזה מאד‪.‬‬

‫בועות קטנות‬ ‫שנמצאו‬ ‫אוזות‬ ‫בימי הקיץ שכיח מאד ב ב ר‬ ‫כד‪.‬‬

‫צריכץ‬ ‫ע״כ‬ ‫בטין י ב ל ת )ווארצלען( בבני מעים והרבה נטרפות ע״י כך‪,‬‬
‫חכם‪.‬‬ ‫וכשנמצא בועות קטנות יעשה שאלת‬ ‫מעיים‪,‬‬ ‫הבני‬ ‫ליזהר לבדוק‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

14. One who prepares a dish of meat and milk of almonds must
put almonds therein on account of its resemblance to milk (and thereby
allay any suspicion of having transgressed the Law).
15. I t is customary that no utensil used for milk should be
(ritually) purified by boiling water i n order to make i t fit for use for
meat or vicc-veisa.
16. I f one had given wine, meat or a piece of fish, all of which
had no special mark (by which they might be recognised) into the care
of an idolater or an Israelite, who is suspected of tampering therewith,
to store or to forwaid, the same must have two seals (apiece), but for
boiled wine or vinegar, milk, bread and cheese one seal suffices.
17. I f one forwarded or gave on deposit anything i n a sack, i t ia
necessary that its stitches should be inside and i t must be tied and
sealed.
18. I f i t happened that one had forwarded through a non-Jew a
ritually slaughtered beast or fowl or anything else without a seal, then
the ecclesiastical authorities must be consulted.
19. Cheese or other articles of food which are i n the hands of a
non-Jew, although they be sealed or stamped stating that they are
ritually fit for food (‫)כשר‬, are nevertheless prohibited as we do not
know who sealed them.
20. Care should be taken that two persons, one of them an
Israelite and the other a non-Jew, should not cook or fry together in
two pots next to one another, one pot containing food ritually fit for
use (‫ )כשר‬and the other containing food which is not fit (‫)טרפה‬, nor
should the pots be left i n the care of servants (upon whom one cannot
depend i n the matter of ‫ כשר‬food) if a professing Israelite be not present
to supervise i t .
21. I t is forbidden to purchase wine or food of which the ‫בשרות‬
(i.e. ritual fitness) is i n doubt of one who has not an established repu•
tation for ‫( כשרות‬i.e. complying with the Jewish laws), however i f one
became that person's guest he may eat with him so long as no sua-
picion arose as to his ‫כשרות‬.
22. Care should be taken not to allow one's culinary utensils to
remain i n the house of a non-Jew, lest he may make use thereof.
23. Sometimes people buy a fowl with its legs tied and they
throw i t upon the ground. Subsequently i t is ritually killed and i t i8
strictly forbidden to partake of i t ; because a beast or fowl which fell
may not be declared as fit for food unless one saw i t walk (after the
fall) at least four cubits. I t is therefore proper to be careful i n this
matter with lambs or calves also.
24. I n the summer time slight swellings like warts are to be
found upon the intestines of ducks and many become ritually unfit
for food thereby, i t is therefore proper to examine the intestines at
that time and to consult the ecclesiastical authorities regarding them.
97
 ‫דיני מאכלות אסורות‬
‫יאכל ה פ ת עם בשר‪ ,‬ואם לש‬ ‫אין לשין עיםה בחלב‪ ,‬שמא‬ ‫כה‪.‬‬
‫ואם‬ ‫נזירה שמא יאכלו עם בשר‪,‬‬ ‫לבדו‬ ‫כ ל ה פ ת אסור אפילו לאכלו‬
‫וכן הדין‬ ‫צורת ה פ ת שיהא ניכר שלא לאכלו עס כשר מותר‪,‬‬ ‫ישנה‬
‫ואין לאפות שים פ ת עם פלאדין או‬ ‫אם לש עיסה עם שומן של בשד‪,‬‬
‫השומן ת ח ת‬ ‫החמאה או מן‬ ‫יזוב מן‬ ‫דחיישינן שמא‬ ‫פשטירא‪ ,‬בתנור‬
‫הפת‪.‬‬

‫פ ת שאפו עם הצלי בתניר אחד‪ ,‬אם היה התנור סתום והצלי‬ ‫כן‪.‬‬
‫ש־יה‬ ‫מגולה אסור ה פ ת לאכלו בחלב‪ ,‬א ב ל אם הצלי היה מכוסה או‬
‫התנור פתוח והוא תנור נ ת ל מ ו ת ר ‪ ,‬ומ״מ ל כ ת ח ל ה יש ליזהר שלא לצלות‬
‫יזוב מן השומן ת ח ת הפת‪.‬‬ ‫בשר בתנור שאופין בו פ ת ‪ ,‬דתיישינן שמא‬

‫היסק כדין‪ ,‬עד‬ ‫שומן או חלב‪ ,‬צריך‬ ‫תנור שזב בקרקע שלו‬ ‫כץ‪.‬‬
‫שילכו הגחלים ע ל פגי כילו ויתלבן‪.‬‬

‫תרנגולים מםורםים נוהגים לאכלם‪ ,‬א ב ל אם נמצא כהן איזה‬ ‫כה‪.‬‬

‫דיעותא‪ ,‬אפי׳ ר ק שאינן מונחין כראוי‪ ,‬הן אםורין‪.‬‬

‫תוך‬ ‫הפירות‬ ‫שנותנים א ת‬ ‫פירות מרוקחין‪,‬‬ ‫לעשות‬ ‫נוהגין‬ ‫כט‪.‬‬

‫צלוחית ומבסין וקושרין א ת פיה בשלפוחית בהמה וכך מעמידין אותה לתוך‬
‫תנור חם שירוקחו הפירות‪ ,‬צריכין ליזהר שתהא השלפוחית מ ב ה מ ה כשרה‪,‬‬
‫והוכשרה נם במליחה והדחה בראוי‪,‬‬

‫אסור לשתותן‬ ‫בארות ונהרות שטוחזקין שיש במימיהם תולעים‬ ‫ל‪.‬‬

‫עד שיםגנו אותן‪ ,‬ואפי׳ בדיעבד אם בישל באיתם מים יש לאסור‪ ,‬וכן אסור‬
‫לשרות במים אלה בשר או להדיח ב ה ם ד ב ר מאבל‪ ,‬כי התולעים נדבקים‬
‫במאכל‪.‬‬

‫שלא‬ ‫לסננם דרך מ פ ה‬ ‫כשמםננין א ת המים‪ ,‬צריכים ליזהר‬ ‫לא‪.‬‬

‫יהיה באפשרי לעבור אפילו ת ו ל ע דק שבדקין‪.‬‬

‫תולע דק שבדקץ‬ ‫חומץ שהתליע אסור ע״י סינון‪ ,‬כי אפילו‬ ‫לב‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

25. One should not knead dough with milk, for i t is to he feared
that i t may be eaten with meat, and therefore on that account i t is
forbidden to eat even the bread itself, if entirely prepared in that
manner. If, however, the bread were formed i n a manner 60 that i t
would be easy for one to discern that i t is not to be eaten with meat,
i t is then permitted to prepare i t with milk. The same law is applio
able to the use of fat i n the kneading of dough. One should not bake
bread with pancakes or pies i n one oven, as i t is to be feared that the
butter or fat may flow under the bread.
26. I f bread had been baked in one oven with roasted meat and
the oven had been closed whilst the meat was uncovered, i t is forbidden
to eat that bread with m i l k ; i t is permitted, however, to eat the bread
with milk if the roasted meat were covered or i f the oven, which was
as large as a regular baker's oven, were open. Care should, however,
be taken not to roast meat i n an oven i n which bread is being baked,
as i t may be feared that the grease will flow under the bread.
27. I f grease or milk flow upon the floor of an oven i t should be
purified by means of glowing heat i n accordance with the Law, that
is to say, glowing coals should be spread on i t so that i t is heated white.
28. Castrated cocks may be eaten, but i f any cause for doubt as
to their ritual fitness should arise, (e.g.) i f the entrails be not i n their
proper position, then they are forbidden to be eaten.
29. I t is customary i n preserving fruit to place the same in a jar
which is covered and tied down with a bladder skin over the opening
In this way i t is placed i n a warm oven so that the fruit may be pre•
served. The bladder skin must be from an animal ritually fit for food
and i t also needs salting and proper rinsing to make i t fit for use.
30. I t is forbidden to drink the water of wells and rivers reputed
to be infested with worms before the water has been strained, and if
one had inadvertently cooked in such un filtered water, the use (of that
food) should be forbidden. I t is likewise forbidden to soak meat in
such water or to wash therewith articles of food, because the worms
cling to the food.
31. The water should be filtered by means of a cloth which
should make the passage of even the smallest worm an impossibility.
32. Vinegar, which contains worms, is unfit for use if i t had only
been filtered. For even the smallest worm i n vinegar will pass
98
 ‫דיני מאכלות אסורות‬
‫שנתהוה בחומץ עובר דרך כ ל מפה‪ .‬והמובחר‪ ,‬להרתיח ת ח ל ה א ת החומץ‬
‫ולסננו אח״ב דמאחר שהתולע מ ת ע״י הרתיחה שוב לא יעבור בסינון‪.‬‬

‫שלא‬ ‫אע״פ‬ ‫כפירות בעירם במחובר אםורין‪,‬‬ ‫תולעים הנדלים‬ ‫לג‪.‬‬

‫כמין‬ ‫וקטניות‬ ‫בפולין‬ ‫בפרי וכן‬ ‫פירשו ממקים למקום‪ ,‬ולפעמים נמצא‬
‫ליטלו משם‬ ‫להתרקם‪ ,‬וצריך‬ ‫מקום שהתחיל התולע‬ ‫נקודה שחורה והוא‬
‫בעומק‪ ,‬דאםור כמו ה ת ו ל ע ת עצמה‪.‬‬

‫עליו י״ב‬ ‫עברו‬ ‫מחובר אם‬ ‫כל פרי שדרכו להתליע בעודו‬ ‫לד‪.‬‬
‫אינו מתקיים י׳׳ב חודש‪,‬‬ ‫חדש משנתלש מותר‪ ,‬כי כ ל בריר• שאין בו עצם‬
‫צריכין‬ ‫בתלוש‬ ‫התלועו‬ ‫שמא‬ ‫וכבר נעשה כעפרא בעלמא‪ ,‬ומשוס השש‬
‫למים‬ ‫ואח״כ יתנם‬ ‫בחוץ‪.‬‬ ‫שנמצאו‬ ‫לבדקן ולהשליך התולעים והיבחושין‬
‫ל מ ע ל ה וישליכם‪,‬‬ ‫התולעים והמנוקבים‬ ‫ויעלו‬ ‫יפה‪.‬‬ ‫ויעדכן יפה‬ ‫צוננים‬
‫יפרוש‪,‬‬ ‫ולא‬ ‫ואת״כ י ת נ ם במים רותחין שאס נשאר בו ת ו ל ע ת ימות מיד‬

‫א ח ת ואחת‬ ‫כל‬ ‫לפתוח‬ ‫שצריכין בריקה צריך‬ ‫הפירות‬ ‫כל‬ ‫לה‪.‬‬

‫יפה יפה‪ ,‬וצריכין ליזהר בזה‬ ‫יאכל לבדקן‬ ‫ולהשליך א ת הגרעינין למען‬
‫מהני מה שבדק מקצתן ואפילו‬ ‫מ א ד כשמרקחין פירות בדבש ו צ ו ק ר ‪ ,‬ו ל א‬
‫בדק א ת הרוב לא םהני אלא צריך לבדוק כ ל פרי ופרי‪.‬‬

‫פעמים נמצא ב ק מ ח וכיוצא בו תולאים נדולים וםני כ ש מ נ פ ה‬ ‫לן‪,‬‬

‫מילבין לא מהני‬ ‫בו‬ ‫אותו ב נ פ ה שאין התולעים עוברים‪ ,‬אבל אס נמצאו‬
‫הנפה‪ ,‬ומי שיש לו הימין םתולעין יעשה שאלת חכם איך יטחנם‪.‬‬

‫לבודקו מתולעים‬ ‫הדרך‬ ‫שאין‬ ‫דבר‬ ‫כ ל דבר שהתליע והוא‬ ‫לז‪.‬‬

‫ומותר‬ ‫לישראל‪,‬‬ ‫וימכרנו‬ ‫אסור למכרו לעכו״ם‪ ,‬כשיש לחוש שמא יחזור‬
‫לעשות מטנו יין שרף‪.‬‬

‫שהנשים ‪ .‬ומרות‬ ‫ה ר ב ה מיני ירקות מוחזקין בתולעים‪ ,‬ומה‬ ‫לח‪.‬‬

‫ירקות‬ ‫פירות וכן מיני‬ ‫שמהבהבין א ת הירק באש אינו מועיל‪ ,‬ויש מיני‬
‫וראוי ל כ ל ירא‬ ‫שמוחזקין כ ל כ ך בתולעים עד שכמעט אי אפשר לבדקן‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OP ISRAEL

through any cloth, but when once the worms are dead owing to th#
boiling they will not pass through when the vinegar is strained.
33. Worms that grow in the fruit whilst attached to the
tree are forbidden even if they did not move from place to place (in the
fruit). A black spot is sometimes found in fruit as well as in beans
and lentils; this is where the worm takes its origin and this must be
removed from the fruit and i t is forbidden even as the worm itself.
34. A l l such fruits, that usually have worms when they are
attached to the tree, may be partaken of without examination, provided
twelve months had elapsed from the time they were taken off the tree,
as no living creature without bones can exist longer than twelve
months, and they have therefore become as dust, however as i t may be
apprehended that the fruit had become wormy since i t was picked,
they should be examined and cleansed from all worms and animal•
cula found upon the surface, after which they should be placed in
cold water and thoroughly mixed together and as the worms and the
worm eaten fruit will rise to the surface they should be thrown away,
the rest should be placed in boiling water, so that if any worm remain
it will perish immediately before becoming separated from its place.
35. A l l fruits requiring examination (because of having worms)
should be opened one by one and the stones removed, i n order that
the examination may be thorough, great care should be observed there•
with when preserving them in honey and sugar. One should not rely
upon the examination of a portion of them, even the greater portion,
but each fruit should be examined separately.
36. Flour and other cereals are sometimes found to contain large
worms, i t suffices therefore if they be sifted with a sieve through which
the worms cannot pass, but if the flour contain mites sifting is useless.
One who possesses wormy wheat should consult the ecclesiastical
authorities as to the manner in which i t should be ground.
37. I t is forbidden to sell an article of food containing worms to
a non-Jew, if i t be of the kind not usually examined to ascertain if i t
be free from worms, for fear that the latter will, in turn, sell i t to an
Israelite, but one is permitted to distil brandy therefrom.
38. There are many vegetables that are infested with worms.
There are housewives who say that if they singe them they will be
destroyed, but that is useless. There are certain kinds of fruit and
vegetables infested with worms to such an extent that i t is w ell nigh
impossible to examine them; therefore a God-fearing man must not
99
 ‫דיני ברכות על מאכלים מחמשת מיני ד ק‬
‫בתולעים‬ ‫מוחזקים‬ ‫מיני פירות שהגרעינין‬ ‫כ ל ל ויש‬ ‫שטים שלא לאכלן‬
‫ואפור לאבלו‪.‬‬

‫למעלה‬ ‫לפעמים נמצא כפירות מרוקחים בדבש וצוקר שיש‬ ‫לט‪.‬‬

‫עד‬ ‫מן ה מ א כ ל‬ ‫ק צ ת נם‬ ‫הכלי מילבין‪ ,‬ינקו אותו היטב‪ ,‬ויקחו‬ ‫םביב‬
‫שיהא ברור שלא נשאר בתוך המאכל‪.‬‬

‫בהם‬ ‫שהיה‬ ‫התולעת‬ ‫ו ח ת ך נם‬ ‫בסכין‬ ‫צנין‬ ‫או‬ ‫ח ת ך פרי‬ ‫מ‪.‬‬

‫יקלוף ק צ ת במקום‬ ‫מן הפרי‬ ‫או‬ ‫יקנח א ת הסכין היטב‪ ,‬ונם מן הצנון‬
‫החתך‪.‬‬

‫או‬ ‫בטוח או בכבד‬ ‫נמצאו לפעמים תילעים‬ ‫הדגים‬ ‫בתוך‬ ‫מא‪,‬‬

‫תולעים‬ ‫יש בו‬ ‫הנקרא העכמ‬ ‫או באזנים ו ב פ ר ט בדנ‬ ‫בטעים או בפה‬
‫שכיח‬ ‫בהערינג‬ ‫וכן‬ ‫בריקה‪,‬‬ ‫צריכין‬ ‫השכיח‬ ‫ובמקום‬ ‫וארוכים‪,‬‬ ‫דקים‬
‫על הדנים‬ ‫דקים וצריכין בריקה‪ ,‬ויש מקומות שיש‬ ‫ה ח ל ב תולעים‬ ‫כתוך‬
‫האזנים‬ ‫ואחורי‬ ‫הפה‬ ‫על הםנפירין ובתוך‬ ‫הםנפירין ונם‬ ‫אצל‬ ‫טבח־ץ‬
‫היטב‪,‬‬ ‫והם ענוליס כעדשה‪ ,‬וצריכין לבדוק ולנררן‬ ‫שרצים קכנים מאד‬

‫מוהרין‬ ‫נמאםין עליו‬ ‫אינן‬ ‫אם‬ ‫בגבינה‬ ‫הנמצאים‬ ‫תולעים‬ ‫מב‪.‬‬

‫לגמרי‪.‬‬ ‫כ ל זמן שלא פירשו‬

‫לשאול‬ ‫אסור לו‬ ‫למורה תיראה איזה שאלה ואסרו‪,‬‬ ‫השואל‬ ‫מג‪,‬‬
‫עוד למורה הוראה אחר אלא א״כ הודיעו שכבר הורה הראשון לאםור‪.‬‬

‫דיני ברכות על מאבלים מחמשת מיני דגן‪.‬‬

‫בכיםנין‬ ‫הבאה‬ ‫לחם שהוא מהמעזת מיני דנן אלא שהוא פ ת‬ ‫א‪.‬‬
‫ואין‬ ‫צריך נט״י‪,‬‬ ‫אינו‬ ‫סעודה‬ ‫קביעות‬ ‫משיעור‬ ‫פחות‬ ‫אוכל מטנו‬ ‫אם‬
‫אבל‬ ‫המחיה‪,‬‬ ‫על‬ ‫מברכין עליו המוציא‪ ,‬אלא בורא מיני מזונות ולאחריו‬
‫וצריך נטילת‬ ‫כ ל ח ם נמוד‬ ‫אם אוכל ממנו שיעיר קביעת סעודה אזי דינו‬
‫ידים‪ ,‬ומברכין עליו המוציא ולאחריו ב ר כ ת המזון‪.‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

partake of any of them. There are also certain kinds of fruit whose
kernels are infested with worms and i t is forbidden to eat them.
39. Sometimes one finds that fruits preserved in honey and sugar
have mites on the surface at the edge of the vessel containing same.
This part must be thoroughly cleansed and some of the fruit should be
removed until i t is quite clear that no mites are in the rest.
40. If, whilst cutting fruit or radish with a knife, one had also
cut a worm that was therein he should wipe the knife well, and also
peel a portion of the fruit or radish at the place where i t was cut.
41. Worms are often f‫״‬und i n the interior of fish, such as the
brain, the liver, the intestines, the mouth or the ears, especially is this
the case with the fish called pike, which contains long and thin worms,
and such places where they are likely to be found must be examined.
Thin worms are found in the fat of herring and i t requires examination.
I n some localities the fish is found to be infested with very small
insects, round as a lentil, which are upon its surface near its fins, also
upon its fins, iu its mouth and behind its ears, they should be
examined there and well scraped off.
42. The mites found in cheese, if they be not loathsome, are per-
mitted to be eaten (with the cheese) as long as they are not separated
therefrom.
43. I f one had consulted the ecclesiastical authorities who had
prohibited the use of the thing in question, then he must not consult
other ecclesiastical authorities unless he notify them that the previous
ones consulted had prohibited the use of the same.

L A W S CONCERNING T H K BENEDICTION OVER T H S F I V E SPECIES

OF G J I A I N .

1. I f one should eat bread of any of the five species of grain

made for the purpose of serving as sweetmeats, but less than the fixed
quantity which is reckoned as a meal (the size of an olive), he need
neither wash his hands nor say ‫המוציא‬, but only ‫ בורא מיני מזונות‬and
thereafter ‫מל המחיה‬. If, however, he should eat thereof the
fixed quantity reckoned as a meal, then the ru'e applies as i n the case
of a whole loaf of bread, and he must wash his hands and say ‫המוציא‬
and thereafter Grace after meals.
100
 ‫על מאכלים מחמשת מיני דנן‬ ‫דיני ברכות‬

‫כיפים‬ ‫כמין‬ ‫שנעשה‬ ‫»ת‬ ‫מהו פ ת ה נ א ה כביסנין‪ ,‬י״א שהוא‬ ‫ב‪.‬‬

‫מטולא כפירות או בבשר או בגבינה וכיוצא בו‪ ,‬וכן כשנעשה כמו פלאדין‪,‬‬
‫וי״א שהוא פ ת שנילוש בשומן או בשומן ובדבש או ב ח ל ב או בביצים בגבינה‬
‫המועט ואנן‬ ‫מים אלא שהוא‬ ‫בו נם‬ ‫פירות‪ •,‬אפילו עירב‬ ‫או כשאר טי‬
‫נקטינן כדברי שניהם ל ה ק ל וטחזיקץ אלו ואלו ל פ ת ה ב א ה בכיסנין‪.‬‬

‫ברוב בני‬ ‫אלא‬ ‫טשערינן‬ ‫בדידיה‬ ‫קביעת סעודה לאו‬ ‫שיעור‬ ‫ג‪.‬‬
‫לשבוע‪ ,‬אם‬ ‫ערב‬ ‫אדם כ מ ה שרגילין לאכול בסעודת צהרים או בסעודת‬
‫לחם‪ ,‬ואם‬ ‫שבע‪ ,‬מ״מ דינו כ מ ו‬ ‫הוא א כ ל כשיעור זה‪ ,‬אע״פ שהוא אינו‬
‫אותו ב ל פ ת ן‬ ‫אוכלין‬ ‫א ב ל פ ת זה עם לפתן‪ ,‬משעדין נ״כ אם אחרים היו‬
‫ואחרים אם היו‬ ‫היו שבעים‪ .‬ואם א כ ל ב ל א ל‪8‬תן שיעור קטן והוא שבע‬
‫היו‬ ‫לפתן‬ ‫אוכלין אותו עם‬ ‫שאם היו‬ ‫כ ך לא היו שבעים‪ ,‬אלא‬ ‫אוכלין‬
‫שבעים‪ ,‬הוי ליה נ״כ דין לחם‪.‬‬

‫ואחיכ‬ ‫במ״ט‬ ‫אם מ ת ח ל ה היה בדעתו לאכול ד ק ט ע ט ובירך‬ ‫‪4‬‬ ‫ד‬

‫לאכול עוד‬ ‫רוצה‬ ‫שהוא‬ ‫בזה‬ ‫אם‬ ‫לאכול שיעור קביעת סעודה‪,‬‬ ‫נמלך‬
‫כך‬ ‫אוכל‬ ‫קודם‪,‬‬ ‫שאכל‬ ‫מה‬ ‫בצירוף‬ ‫אין בו שיעוד קביעת םעודה אלא‬
‫ומברך אח״כ בהמ״ז‪ ,‬אבל אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד‪ ,‬יש בו שיעור‬
‫קביעת םעודה‪ ,‬צריך ליטול ידיו ולברך ב ר כ ת המוציא ע ל מ ה שהו•* רוצה‬
‫לאכול‪ ,‬א ב ל ב ר כ ת ע ל המחיה א״צ ל ב ד ך ע ל מ ה שאכל לפי שיצטרף עם‬
‫מ ה שיאכל ויפטור בבהט״ז‪.‬‬

‫עיסה שנילושה במים ובלילתה רכה‪ ,‬אם אפאה בתנור או אפי׳‬ ‫ה‪.‬‬
‫העיסה‬ ‫שלא ישדף‬ ‫ב א ל פ ס בלא משקה‪ ,‬ואפילו משח א ת האלפס בשומן‬
‫ממנו ר ק כזית‬ ‫זה לא חשוב משקה‪ ,‬ודינו כמו לחם נמוד‪ ,‬ואפילו אוכל‬
‫הוא אפילו‬ ‫לחם‬ ‫טננו במשקה לאו‬ ‫ואם‬ ‫והמוציא ובהמ״ז‪,‬‬ ‫נט״י‬ ‫צריך‬
‫אוכל ממנו כדי שביעה‪ .‬וכן אותן דקיקין שהן דקין מאד שאופין בדפוס‬
‫כדי שביעה‪ ,‬מ ב ר ך‬ ‫אוכל מהם‬ ‫בין שני ברזלין אין להם דין לחם ואפילו‬
‫ר כ ה מאד דהיינו‬ ‫ולפעמים עושין עיסה‬ ‫ר ק במ״מ ולאחריו ע ל המחיה‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. What is the meaning of ‫ ? פת הכאה בכיסנין‬Some authorities

say that i t is bread which is prepared like pies filled with fruit, meat,
cheese and the like, also when i t is prepared like pancakes. Some
authorities explain the expression as referring to bread kneaded with
oil, fdt, honey, milk, eggs or cheese, or with fruit juice, even if a little
water were also added. We adopt both interpretations to facilitate
the practice of the Law and include both explanations in defining
‫פת הכאה בכיםנין‬.
3. The quantity of food constituting a meal is not to be reckoned
by one's own appetite but by the average amount usually considered
sufficient for the mid-day meal or for supper when one eats t i l l one be
satisfied. I f one had eaten this quantity and although he be not
satisfied, nevertheless i t is governed by the same law as applies to
bread. I f one eat such bread with a relish, we estimate the amount
according to that which would satisfy other people who would eat the
same with a relish. I f he were to eat a small quantity without a
relish and he felt satisfied, whereas other people would not be satisfied
therewith but only with a relish would they be satisfied, then the law
which applies to bread holds good i n this case also.
4. I f i t were originally his intention to eat only a little and he
said ‫ בורא מיני מזונות‬and then he changed his mind and resolved to eat
the quantity constituting a meal, i f there be not a sufficient quantity
for a meal left of the food he desires to eat, unless he counts in that
which he had eaten before, he should eat and then say the Grace after
the meal. I f the quantity be more than the amount which constitutes
a meal, he should wash his hands and say the benediction ‫ המוציא‬over
that which he desires to eat, but i t is not necessary for him to say ‫על‬
‫ המחיה‬over that which he had eaten, as the Grace which he will subse-
quently say, exempts i t from that benediction.
f\ Dougli that was kneaded with water, and loosely mingled
together, if i t were baked in an oven or even in a pan, without any
liquor, even if the pan were besmeared with oil, i n order that the
dough should not burn, this is not considered as a liquor, and is
governed by the law that applies to proper bread, and to eat even a
piece the size of an olive requires the washing of the hands, the saying
of ‫ המוציא‬and also Grace after meals, however if i t were fried in any
liquid i t is not counted as bread even if he ate thereof t i l l he was
satisfied. Likewise such wafets which are very thin and which are
baked in a mould in a gridiron are exempt from the law applying to
bread, even if one had eaten thereof to satisfy his appetite, he need
only say ‫ בורא מ׳׳מ‬and thereafter ‫על הפ^יה‬. Sometimes the dough is
made 80 thin, that is to say, flour and « ater are put into a pot and after
101
 ‫דיני כרכות על מאכלים מחמשת מיני דגן‬
‫‪7‬ל עלי‬ ‫אוהה‬ ‫בכך ושופכין‬ ‫ומערבין אותם‬ ‫שמתנין ק מ ח ומים בקדרה‬
‫ירקות ונאפה בתנור ע ל העלים‪ ,‬אז יש לו דין פ ת ה ב א בכיםנין‪.‬‬

‫עיסה שנתבשלה ואח״כ נאפה כנון בייניל‪ ,‬לחם גמור הוא‪ ,‬ודוקא‬ ‫ן‪.‬‬
‫כשנאפה היטב‪.‬‬

‫ב ח מ א ה וכדומה‪ ,‬אפיי העביר טמנו‬ ‫טננו‬ ‫לחם נמוד שבשלו או‬ ‫ז‪,‬‬
‫דין להם עליו‪,‬‬ ‫כל‬ ‫תואר לחם כנון שמחו בביצים אם יש בפרוסה כזית‪,‬‬
‫פרוסה‬ ‫הבישול נפחו ויש ב כ ל‬ ‫ב כ ל פרוסה כזית‪ ,‬אע״פ שע״י‬ ‫אין‬ ‫ואם‬
‫תואר‬ ‫ואפי' יש עליהם‬ ‫נוש גדול‬ ‫כזית או שנדבק ע״י הבישול ונעשה‬
‫ומברכין עליו ר ק במ״מ ולאחריו על המחיה‪,‬‬ ‫לחם‪ ,‬מ״מ אין לו דין לחם‪,‬‬
‫רותו‪/‬‬ ‫רוטב‬ ‫ואפי׳ אכל כדי שביעה‪ ,‬ואס לא בשלן‪ ,‬אלא שעירה עליהם‬
‫זה או‬ ‫חשוב בישול לענין‬ ‫עירוי‬ ‫אי‬ ‫הוי ס פ ק ברכה‪ .‬משום ד מ ס פ ק א לן‬
‫בשלן‪ ,‬אלא שראן‬ ‫לא‬ ‫הסעודה‪ ,‬ואש‬ ‫בתוך‬ ‫אלא‬ ‫זאת‬ ‫לאכול‬ ‫לא‪ ,‬ואין‬
‫כזית‪ ,‬בזה תלוי אם יש בהן‬ ‫במרק וכדומה‪ ,‬ואין בפרוסות‬ ‫או‬ ‫במשקים‬
‫תואר לחם או לא‪ ,‬שאס יש להן תואר לחם הו״ל דין ל ח ס נמוד‪ .‬ואם אין‬
‫רק‬ ‫שביעה מ ב ר ך‬ ‫א כ ל כדי‬ ‫להם‪ ,‬תואר לחם אין להם דין לחם‪ ,‬ואפילו‬
‫ה‪5‬רוסות‬ ‫מחמת‬ ‫המשקץ‬ ‫מראה‬ ‫במ״מ ולאחריו ע ל המחיה‪ ,‬אמ נ ש ת נ ה‬
‫עוד‬ ‫להם‬ ‫אדום אין‬ ‫כידוע שנאבד מהם תואר לחם‪ ,‬וכן אם נשרו ביין‬
‫תואר להם‪.‬‬

‫עליה ב מ י ם‬ ‫במים ל ב ד ובשלה‪ ,‬מ ב ר ך‬ ‫אפי׳‬ ‫עיסה שנילושה‬ ‫ה‪,‬‬

‫ולאחריה‪ ,‬על המחיה אפיי א כ ל שיעור שביעה‪ ,‬וכן גריםין )גרויפען( שנעשין‬
‫על המחיה‪,‬‬ ‫מ ח מ ש ת מיני דנן ובשלן‪ ,‬מ נ ר כ ץ עליהן ג״כ במ״מ ולאחריהן‬
‫ואם אכלן עם המרק‪ ,‬וכן מאכלי עיסה שאוכלין‬ ‫אכל שיעור שביעה‪,‬‬ ‫אפיי‬
‫כי‬ ‫והחלב‪,‬‬ ‫על ה מ ר ק‬ ‫עם ה מ ר ק או עם ה ה ל ב שנתבשלו בה‪ ,‬א׳׳צ ל ב ר ך‬
‫ה מ ה טפלים ובטלים לנביהן‪ .‬אבל אם בישל ר ק מ ע ט לביבות או נריםין‪,‬‬
‫אינן בטלין‪ ,‬ומברך‬ ‫ה ח ל ב בענין‪ ,‬זה‬ ‫ועיקר כוונתו ר ק בשביל הרוטב או‬
‫הרוטב והחלב‬ ‫הלביבות והנדיםין‪ ,‬אין‬ ‫נם‬ ‫שאוכל‬ ‫עליהן שהכל‪ ,‬ואע״פ‬
‫בטלות‪ ,‬כיון שהן העיקר‪ ,‬ומ״מ כדי לעשית על צד היותר טיב‪ ,‬ראוי ל ב ר ך‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

being mixed together, i t is poured over vegetables and baked in an

oven (i.e. a pie crust), this dough is governed by the law which applies
to ‫( פת הבא נכיסנין‬see supra §2).
6. Dough, which has been boiled and afterwards baked as in the
case of certain puddings, is considered to be bread proper provided i t
be well baked.
7. Regarding proper bread, cooked or fried in butter and the like,
even if the appearance of bread had been taken therefrom, e.g, by
beiug smeared with eggs, all the laws concerning bread relate t ) a
portion thereof the size of an olive, but i f there be not the amount
equal to the size of an olive in each portion, although on account of
the cooking the dough expanded so that each portion was the size of
an olive, or if the cooking made i t to cling together and i t became a
largo mass, and even if i t have the appearance of bread, yet the law
concerning bread does not apply thereto, and only the benediction ‫נורא‬
‫ מיני מזונות‬before eating and ‫ על המחיה‬after eating are to be said, even
if he ate t i l l he was satisfied, but i f he did not cook it, but merely
poured hot broth upon it, the benediction to bo pronounced thereon is
doubtful, because we are not sure whether the pouring out of the broth
is considerod in this manner to be cooking or not; i t is best not to
partake thereof in the course of a meal. I f i t were not cooked but
soaked in some liquid or soup and the like, and the portions thereof
were not the size of an olive, the law depends upon the following
consideration : whether i t possess the appearance of bread or not, in
the former case the laws relating to bread apply, but if i t have not
the appearance of bread tho laws re'ating to bread do not apply
thereto, and he should say only the benediction ‫ בורא מיני מזונות‬before
and ‫ על המחיה‬thereafter, even if he ate t i l l he was satisfied. I f the
appearance of the liquid were changed by the portions of the food
soaked therein, i t is evident that is has lost the appearance of bread,
likewise if i t were soaked in red wine i t has lost the appearance of
bread.
8. Over dough that was cooked, after having been kneaded with
water only, the benediction ‫ בורא מיני מזונות‬must be said before partak-
ing thereof, and the benediction ‫ על המחיה‬thereafter, even if he had
eaten till he was satisfied. Likewise barley, which belongs to the five
species of grain, that was cooked, requires also, prior to being eaten,
to be preceded by the benediction ‫ בורא מיני מזונות‬and followed by tho
benediction ‫על המחיה‬, even if one had eaten t i l l he was satisfied. I f he
had eaten this with soup, or farinaceous food which he had eaten with
soup or milk in which i t was cooked, he is not required to say a bene-
diction over the soup or the milk, for they are secondary to the
farinaceous food, and have lost their essential value, however if one had
cooked but little of the farinaceous food or barley, and his main object
was the preparation of the broth or milk, then the latter do not lose
their essential value, and he should first say the benediction ‫׳טהכל‬
over the broth or the milk. Although he has partaken of the farina-
ceous food or barley, the broth or the milk must be considered as the
102
 ‫דיני ברכת היין וברכת הטוב והמטיב‬
‫ואח״כ יברך‬ ‫קצת‪,‬‬ ‫ת ח ל ה שהכל ע ל הרוטב או ע ל ה ח ל ב ל ב ד ולשתות‬
‫על הלביבות או הנריםין במ״מ‪ ,‬שנם ה ט ה אינן טפלות‪ ,‬אע״פ שאין הכוונה‬
‫ברכתו כ ל‬ ‫נעשה ט פ ל להפסיד‬ ‫לפי שמין דנן הוא חשוב ואינו‬ ‫בשבילן‪,‬‬
‫שבא ליתן טעם בקדירה‪.‬‬

‫)קנעדיל‪,‬‬ ‫מפורר‬ ‫מלחם‬ ‫כתושה או‬ ‫מאכלים שעושים מ מ צ ה‬ ‫ט‪.‬‬

‫קרעמזיל( שמערבים אותן בשימן וביצים וחלב וגובלין ומבשלין או מטננין‬
‫אותן‪ ,‬מברכין עליהן במ״מ ולאחריהם ע ל המחיה‪,‬‬

‫הדרך‬ ‫שהוא‬ ‫כמו‬ ‫מינים‬ ‫שאר‬ ‫עם‬ ‫דברים ממיני דנן שבשלן‬ ‫י‪,‬‬
‫)פארפיל עם באנדליך או‬ ‫קטניות‬ ‫או‬ ‫עיסה עם פולין‬ ‫שמבשלין פרורי‬
‫ערבםין( ואפי' מין אחד הוא הרוב מ״מ כיון שכל א' מובדל בפ״ע צריך‬
‫ע ל ק צ ת פירורי עיסה במ״מ‬ ‫תחלה‬ ‫שמברך‬ ‫דהיינו‬ ‫ל ב ר ך שתי ברכות‪,‬‬
‫ביחד‬ ‫אוכלן‬ ‫ואוכלן‪ ,‬ואח״כ מ ב ר ך ע ל ק צ ת פולין בפה״א ואוכלן‪ ,‬ואח״כ‬
‫כנץ‬ ‫אבל אם נתמעכו ונתערבו יחד‬ ‫והרוטב הוא ט פ ל וא״צ ל ב ר ך עליה‬
‫אעיפ‬ ‫אותו‬ ‫מבשלים‬ ‫או‬ ‫ומטגנים‬ ‫ונבינה‬ ‫‪ -‬מ א כ ל שמערבין ק מ ח וביצים‬
‫ומברכין‬ ‫חשוב‬ ‫דנן הוא‬ ‫שהקמח היא המועט מ״מ כיון שהיא מה׳ מיני‬
‫כשנותנים א ת הקמח בשביל‬ ‫עליו במ״מ ואחריו על המחיה‪ ,‬ואמנם דוקא‬
‫שיתן טעם‪ ,‬א ב ל אם לוקחין רק מ ע ט ק מ ח לדבק בעלמא‪ ,‬כמו שהוא הדרך‬
‫משקדים וצוקר‬ ‫אופה‬ ‫שמתקנין מיני לפתן כ ט ע ט קמח‪ ,‬וכן אופין מעשה‬
‫ואין‬ ‫הקמח‪,‬‬ ‫בטל‬ ‫בעלמא‪ ,‬אז‬ ‫לדבק‬ ‫וביצים ונותניט בו ר ק ט ע ט ק מ ח‬
‫קצת קמח‬ ‫מברכין ר ק ע ל העיקר‪ ,‬וכן רוטב שמבשלין וםתקנין אותו עם‬
‫אכל אם הוא‬ ‫שהכל‪,‬‬ ‫כ״א‬ ‫הרוטב‬ ‫קלוי ומטיגן בחמאה‪ ,‬אין מברכין ע ל‬
‫ל ב ר ך עליהם‬ ‫צריך‬ ‫עצמם‪,‬‬ ‫בפני‬ ‫המטוגנין ואוכלם‬ ‫ט ר ד א ת הפירורים‬
‫בם״מ‪ ,‬ואם אוכל מהם כזית צריך ל ב ר ך אחריהם על המחיה וכוי‪.‬‬

‫דיני ברכת היין וברכת הטוב והמטיב‪.‬‬

‫ביין‬ ‫ע ל היין מברבין בפה״ג ולאחריו ע ל הגפן ובו‪ /‬ואין חלוק‬ ‫א‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

staple element of the dish. Nevertheless i n order to do the proper

thing, i t is right to say the benediction ‫ ש ה כ ל‬first over the broth or
milk alone and to drink a little thereof, and thereafter to say the
benediction ‫ כ ' מ ' מ ז ו נ ו ת‬over the farinaceous food or barley, since
they also are not of secondary importance although the main object in
7
preparing the dish was not on their account, but as they belong to a
species of corn they are of value and do not become of secondary
importance so AS to lose their appropriate and special benediction,
which would otherwise be the case when anything is used merely to
give a flavour to a dish.
9. Food prepared from ground ‫ מ צ ה‬or pieces of bread mixed
with fat, eggs, or milk and which are kneaded, cooked or fried, are
subject to the benedictions ‫ ב ו ר א מ י נ י מ ז ו נ ו ת‬and ‫ ע ל ה מ ה י ה‬before and
thereafter respectively.
10. I f one had cooked certain kinds of corn-flour with flour of
different species as is the custom of cooking little pieces of dough with
bay-leaves or beans (or peas), and if the majority beloDg to one species,
since eacli species is distinct from the other, he must say two benedic-
tions, preceding with the benediction ‫ כ ו ר א מ י נ י מ ז ו נ ו ת‬and partaking of
the dough, and then following with the benediction ‫ ב פ ה ״ א‬over the
beans, etc. cf which he should also partake, then he should eat these
together and the broth is held to be of secondary importance and
no benediction need be said on its account. If, however, they were
dissolved and merged in one, such as takes places with a dish consis-
ting of flour, eggs and cheese which is cooked or fried, even if the flour
be but little, nevertheless because i t belongs to the five species of corn
i t is esteemed and the benediction ‫ נ ו ר א מ י נ י מ ז ו נ ו ת‬must be said before
partaking thereof and ‫ ע ל ה מ ח י ה‬after partaking thereof, but this only
applies when the f!our is required in order to flavour the dish, but if i t
were used merely as a thickening ingredient, just as occurs wheu
different kinds of relish are prepared with a little flour or when
almonds, sugar and eggs are used for making pastries, i t is then that
the flour loses its identity and over the principal component of tho
dish alone should he say tho benediction. Likewise over broth which
is cooked or prepared with a little flour which has been roasted or fried
in butter, we say only the benediction ‫ ש ה כ ל‬. But if he pick out the
pieces which have been fried and eat them he must say ‫ ב ׳ ם ׳ מ‬before
partaking thereof . .nd if he have eaten thereof an amount equal to the
size of an olive he must say thereafter ‫ ע ל ה מ ח י ה‬.

L A W S CONCERNING T H E BENEDICTION TO BE PRONOUNCED OVER

W I N E , ALSO R E L A T I N G TO T H E BENEDICTION ‫ ה ט ו ב ו ה מ ט י ב‬.

1. Over wine the benediction ‫ה"ג‬6‫ ב‬is said and thereafter ‫ע ל ה ג פ ן‬

and i t makes no difference whether the wine were still bubbling, or
103
 ‫והמטיב‬ ‫ב ר כ ת היין ו ב ר כ ת ה ט ו ב‬ ‫דיני‬

‫ואפילו יין מבושל בו קונדיטץ‬ ‫אפילו הוא עדיין תוסס‪ ,‬ואפילו זב מעצמו‬
‫שנתנו לתוכו דבש ובשטים‪ ,‬או ל ע נ ה שהוא מר‪ ,‬אפילו היין מריח‬ ‫דהיינו‬
‫כחומץ‪ ,‬כיון שיש לו טעם יין‪ ,‬הוי יין לענין ברכה‪ ,‬א ב ל אם נתחמץ בענין‬
‫שיש בני ארם שנמנעין לשתותו מפני חמיצתו‪ ,‬יש םפק בברכתו‪ ,‬ולכן אין‬
‫לשתיתו אא״כ יברך ה ח ל ה על יין טוב‪.‬‬

‫החרצנים שהוציאו מהם היין‪ ,‬ר ק ע״י דריכה ולא נעצרו בבית‬ ‫ב‪,‬‬
‫אפילו‬ ‫יותר מ מ ה שנתנו או‬ ‫הבד‪ ,‬אם נתנו עליהם מים אפילו לא מצאו‬
‫א ב ל אם‬ ‫מצאו פחות‪ ,‬מ״מ אם טעמו יין‪ ,‬מברכין עליו בורא פרי הנפן‪,‬‬
‫שנתנו מים‬ ‫או‬ ‫מים‬ ‫נתנו עליהם‬ ‫ואח״כ‬ ‫הבר‬ ‫בבית‬ ‫נעצרו החרצנים‬
‫ע ל שמרי יין‪ ,‬אינו אלא כמים‪.‬‬

‫יין שנתערב במים אם אין כיין אלא אהד מששה חלקים שבמים‬ ‫ג‪,‬‬
‫ודאי בטל היין‪ ,‬ואינו רק כמים‪ ,‬ואם יש בו יין יותר‪ ,‬אס דרך אנשי המקים‬
‫על‬ ‫בפה״נ ולאחריו‬ ‫עליו‬ ‫מברך‬ ‫במקום יין‪,‬‬ ‫כ״כ ולשתיתו‬ ‫למזוג אותו‬
‫הנפן‪ ,‬ואם לא‪ ,‬ב ט ל ה דעתו‪.‬‬

‫אם‬ ‫היין‪,‬‬ ‫נ ש ם שהפת אם קבע עליו פוטר כ ל מיני מ א כ ל כ ך‬ ‫ד‪,‬‬

‫קובע א״ע לשתות יין פוטר שאר משקין ט ב ר נ ה ראשונה וםברבה אחרונה‪,‬‬
‫שהיה‬ ‫או‬ ‫היין‪,‬‬ ‫שבירך על‬ ‫ורוקא אם המשקץ היו עימרין לפניו בשעה‬
‫לפניו ולא היתר‪.‬‬ ‫היה‬ ‫לא‬ ‫אם‬ ‫עכ׳׳פ בדעתו לשתות אותם משקים‪ ,‬אבל‬
‫א״ע‬ ‫כן ימנע‬ ‫על‬ ‫דעתו עליהם הוי ס פ ק אם צריך ל ב ר ך עליהן או לא‪,‬‬
‫מאכל‬ ‫דבר‬ ‫ע ל איזה‬ ‫או שיברך‬ ‫מהם עד לאחר שיברך ב״א על היין‪,‬‬
‫שהכל‪ ,‬ריבוין לפטור נם א ת הםעקין‪.‬‬

‫דרך ארעי ונס לא‬ ‫שתה‬ ‫אלא‬ ‫אס לא קבע א״ע לשהות יין‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫ה‬
‫ראשונה‬ ‫ברכה‬ ‫לברך‬ ‫היתה דעתו לשתית מיצקים אחרים‪ ,‬אז ודאי צריך‬
‫נפטרה‬ ‫אש‬ ‫אחרונה‪,‬‬ ‫בברכה‬ ‫ע ל משקים אחרים‪ ,‬אלא דאבתי איכא ספק‬
‫ב ב ר כ ת על הנפן שיברך על היין או לא‪ ,‬ע״כ יש לאכול איזה פרי שיברך‬
‫אחריו בורא נפשות רבות‪ ,‬לפטור נם א ת המשקין‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

exuding by itself, or if i t were prepared with spices, (i.e. i t ' contained

honey and spices) or if i t were absinthe which is bitter, or i f the wine
gave forth the odour of vinegar, so long as i t tastes like wine, i t is
considered to be wine with reference to a benediction. But i f i t
turned sour to such a degree that there are some who would avoid
drinking i t on account of its acidity, the benediction to be pronounced
thereon is a matter of doubt, he should therefore not partake thereof
until he had pronounced a benediction over good win6.
2. I f he poured water upon kernels that yield wine upon a slight
pressure and which were not yet squeezed i n a wine press, although
the wine he finds does not exceed the quantity of water which he had
poured upon them, or 6ven if the wine they yielded were less than the
quantity of the water, nevertheless, if i t tasto like wine, the benedic-
tion ‫ גורא פרי הגפן‬must be said (before partaking thereof); however, if
the kernels had been squeezed in a wine press, after which water had
been poured upon them, or if water had been poured upon wine dregs,
i t is considered as water only.
3. When wine has been mingled with water and if the wine were
only a sixth part thereof, the wine is disregarded and i t is considered
to be merely water. If, however the wine be more (than a sixth part
of the water) and if i t be the custom i n that place to mix wine in that
proportion and to drink i t i n lieu of wine, then before partaking
thereof the benediction ‫ גפהינ‬must be said and thereafter ‫על הגפן‬, but
if this be not the case the wine therein may be disregarded.
4. Just as bread when fixed as the staple food includes all kind?
of food (in its benediction), so with wine, (if one resolve to partake of
wine by way of refreshment) he may drink all other beverages provi-
ded they were set before him when he said the benediction over the
wine, or if he intended to drink th«se beverages as well when he said
the benediction, without being required to say the benediction that
precede and follow their consumption. But if they were not before
him nor did he intend to drink them, i t is doubtful whether they
require a benediction or not, one should therefore avoid partaking
thereof until he has said the benediction after wine, or until he has
said the benediction ‫ שהכל‬over some kind of food having then the
intention of including the beverages.
5. However if he drank the wine casually and had no intention
of drinking other beverages, he is required to say the preceding bene-
diction over the other beverages, but there is a doubt as to the
necessity of saying the benediction theieaftcr owing to the possibility
of i t being exempt by saying the benediction ‫ על הגפן‬over the wine,
therefore one should partake of some fruit that necessitates the saying
of ‫ נורא נפשות‬thereafter, whereby the beverages may be exempt from
the concluding benediction.
104
 ‫דיני ברכת חיץ וברכת הטוב והמטיב‬
‫אם‬ ‫סמק‬ ‫קאפע‪ ,‬יש‬ ‫המקדש על היין‪ ,‬ודעתו לשתית י״ש או‬ ‫ן‪.‬‬
‫למין שלא לפטרם‪ ,‬ואעפ״כ‬ ‫נפטרו ב ב ר כ ה שעל היין‪ ,‬או לא‪ ,‬ע״כ יש לו‬
‫י נ ר ך על מ ע ט צוקר שהכל לפטור נם א ת המשקץ‪.‬‬

‫אחרים‬ ‫אנשים‬ ‫נם‬ ‫רש שם‬ ‫כ ש מ ב ר ך על היין בתוך הסעודה‪,‬‬ ‫ז‪,‬‬

‫ואמר‪ ,‬סברי רבותי‪ ,‬ר״ל ת נ ו ד ע ת כ ם לשמוע כדי שיפסקו מאכילתן לשמוע‬
‫הנרכה‪.‬‬

‫הסעודה‬ ‫בתוך‬ ‫בין שלא‬ ‫הסעודה‬ ‫ש ת ה מיין אחד‪ ,‬בין בתוך‬ ‫ח‪,‬‬
‫והניאו לו יין אחר‪ ,‬אינו מ ב ר ך עליו בורא פרי הנפן‪ ,‬כיון שלא נ מ ל ך ולא‬
‫הביאו לו עוד‬ ‫אסח דעתיה מיין‪ ,‬א ב ל מ ב ר ך עליו הטוב והמטיב‪ ,‬וכן אם‬
‫יין שלישי‪ ,‬מברכים ג׳׳כ עליו הטוב והמטיב‪ ,‬וכן על הרבה‪.‬‬

‫פרי‬ ‫בורא‬ ‫שנית‬ ‫לברך‬ ‫שצריך‬ ‫ואם היה נ מ ל ך ממש באופן‬ ‫ט‪,‬‬
‫הנפן‪ ,‬ט ב ר ך ת ח ל ה הטוב והמטיב‪ ,‬ואח״כ בפה״נ‪.‬‬

‫הא דטברכינן הטוה״ט דוקא ב ס ת ם שאינו ידוע שהשני גדוע מן‬ ‫י‪.‬‬
‫ידוע‬ ‫אם‬ ‫אבל‬ ‫הראשון‪,‬‬ ‫אע״פ שאינו ידוע אם הוא משובח מן‬ ‫הראשון‪,‬‬
‫שהוא נרוע מן הראשון‪ ,‬אין םברכין עליו‪ ,‬אך כשהוא בריא לנוף יותר מן‬
‫הראשון‪ ,‬אע״פ שהוא נרוע בטעם‪ ,‬מברכין עליו הטוה״מ‪.‬‬

‫אפילו היה להם ט ת ח ל ה שני יינות אלא שלא היו לפניו יחד‬ ‫יא‪,‬‬
‫הטוה״מ‪ ,‬אבל אם היו שניהן‬ ‫המשובח‬ ‫בפה״ג‪ ,‬מ ב ר ך ע ל השני‬ ‫כשבירך‬
‫המשובח‬ ‫מ ב ר ך על‬ ‫בפה״ג‬ ‫לפניו על השולחן‪ ,‬אינו מ ב ר ך הטוה״ם אלא‬
‫לפטור נם א ת הגרוע‪.‬‬

‫אין מברכין הטוה״מ אלא אם יש עוד מן היין הראשון ורוציפ‬ ‫י ב‪.‬‬

‫כלה‬ ‫הראשון‬ ‫שהיין‬ ‫מחמת‬ ‫לשתות א ת השני משום שינוי יין‪ ,‬א ב ל אם‬
‫מביאין א ת השני‪ ,‬אין מבדכין עליו‪.‬‬

‫שהוא שותה ג״ב‬ ‫עמו‬ ‫אחר‬ ‫אין מברכין הטיה׳׳מ אלא כשיש‬ ‫יג‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

6. One who saj‫׳‬s the benediction of sanctification (Kiddush) over

wine and intends to drink brandy or coffee thereafter, i t is doubtful
whether the latter are exempt or not from a separate benediction by
that pronounced over the wine, he should resolve that he
does not exempt them, and therefore he should say the benediction
‫ שהכל‬over some confectionery (requiring such a benediction) and thus
exempt the beverages from a separate benediction.
7. When one is about to say the benediction over wine i n the
course of a repast and also in the presence of others, he should say
‫ " ( סבוי וכותי‬Give heed! 0 my friends ") in order to direct attention
so that they should interrupt their meal and hear the benediction.
8. I f one had partaken of one kind of wine, whether in the
course of the repast or not, and another kind of wine is brought to him,
he does not say the benediction ‫ נורא פרי הגפן‬over the latter, since he
has neither changed his mind on this matter nor has his attention been
diverted from his wine, but he should say the benediction ‫הטוב והמטיב‬.
Likewise if they bring before him a third kind of wine, he also says
over this the benediction ‫ הטוב והמטיב‬and so on.
9. I f his mind were diverted therefrom in such wise that i t ia
necessary to say the benediction ‫וי הגפן‬6 ‫בורא‬, he should first say ‫בפה׳׳ג‬
and thereafter ‫הטוב והמטיב‬.
10. The benediction ‫ הטוב והמטיב‬is to be said only on the assump-
tion that the one who partakes of the second kind of wine has no
knowledge of i t being inferior to the wine he previously drank although
he is not certain that i t is superior thereto, but if i t be known that i t
is inferior to that already used, then no benediction is to be said but if
i t be also more wholesome than the former, although its taste be
inferior, he should say over the same the benediction ‫הטוכ והמטיב‬.
11. Even if they had from the beginning of the repast two kinds
of wine but they were not both on the table when the benediction ‫בפה״ג‬
was said, then over the second kind which happens to be superior the
benediction ‫ הטוה׳׳מ‬is said. I f the two kinds were on the table, tho
benediction ‫ הטוה״מ‬is not to be said, but ‫ בפה״ג‬must be said over the
wine of superior quality to exempt the inferior kind from any
benediction.
12. The benediction ‫ הטוה״מ‬is not said unless there be some more
of the first kind of wine used, as the second sort is partaken of merely
for the sake of varying the wine used. But if the second kind be pro-
vided because the first sort is exhausted the benediction ‫ הטוה״מ‬is not
said over the same.
13. The benediction ‫ הטוה׳׳ם‬is not said unless there be
another person present who also drinks of the two kinds of wine,
105
 ‫דיני בברכה הראשונה מברכת הנהנץ‬
‫אשתו‬ ‫אם‬ ‫וה״ה‬ ‫לחבירו‪,‬‬ ‫והמטיב‬ ‫משני היינות‪ ,‬דהכי משמע הטוב לו‬
‫ובניו עמו‪ ,‬א ב ל עם הוא יהירי אינו מברך‪.‬‬

‫האורה שםיסב אצל בעה״ב‪ ,‬אם הבעה״ב נותן א ת הקנקן ע ל‬ ‫יד‪,‬‬

‫היין הוא‬ ‫א״כ‬ ‫השלחן שישתה מי שירצה‪ ,‬כמו שעושין בסעודות נ ת ל ו ת ‪,‬‬
‫ל כ ל אחד כוסו‪,‬‬ ‫נותן‬ ‫כמו בשותפות ומברכין הטוה״מ‪ .‬א כ ל אם הבע־׳׳ב‬
‫אין מברכין הטוה׳׳מ‪ ,‬כיון שאין להם שותפות ביין‪ ,‬ואפילו בעל הבית אינו‬
‫מברך‪.‬‬

‫ה ח ל ה סברי ו כ ו ‪/‬‬ ‫ויאמר‬ ‫כולם‬ ‫אחד יכול ל ב ר ך להוציא א ח‬ ‫טף‪.‬‬

‫שיתנו ל ב לשמוע ויענו אמן שיצאו בברכתו‪ ,‬ורוקא כשיש ל כ ל אחד כוסו‬
‫לפניו שיטעום מיד שלא יהא ה פ ס ק בין ה ב ר כ ה לשתיה‪.‬‬
‫צריך לברך‬ ‫אחר‪ ,‬אינו‬ ‫על כוס יין‬ ‫אם מ ב ר ך ב ר כ ת המזון‬ ‫טז‪.‬‬
‫עליו הטוב והמטיב‪ ,‬שהוא יוצא ב מ ה שאמר ב ב ר כ ת המזון הטוב והמטיב‪.‬‬

‫דיני בברכה ראשונה מברכת הנהנין‪.‬‬

‫על‬ ‫על כ ל דבר אפי׳‬ ‫אע׳׳פ שבדיעבד אם ט ע ה ובירך שהכל‬ ‫א‪.‬‬

‫פ ת ועל יין יצא‪ ,‬ל כ ת ח ל ה אסור לעשות בן‪ ,‬אלא צריך ללמוד להבין איזה‬
‫מין‬ ‫מאיזה‬ ‫להתברר‬ ‫ברכה יברך ע ל כ ל מין ומין‪ ,‬ואך בדבר שא״א לו‬
‫בברכת‬ ‫אז יוצאין‬ ‫להכריע‬ ‫אפשר‬ ‫ואי‬ ‫הפוסקים‬ ‫שנסתפקו‬ ‫הוא‪ ,‬או‬
‫שהכל‪ ,‬ואם היא דבר שיכול לפטרו בתוך הסעודה עדיף טפי‪.‬‬

‫להריח בו או‬ ‫או‬ ‫לשתותו‬ ‫לאבלו או‬ ‫שמברכין עליו‬ ‫הדבר‬ ‫ב‪.‬‬
‫ימינו‪ ,‬ויכוין איזה‬ ‫ביד‬ ‫הברכה‬ ‫בו מצוה צריך שיקח אותו קודם‬ ‫לעשות‬
‫עיקר‬ ‫שהוא‬ ‫השם‬ ‫את‬ ‫שכשיזכור‬ ‫עליו כדי‬ ‫לבדך‬ ‫צריך‬ ‫הוא‬ ‫ברכה‬
‫לפני‬ ‫כלל‪ ,‬אלא שהיה‬ ‫אחזו‬ ‫לא‬ ‫ואם‬ ‫ה ב ר כ ה ידע מ ה שיסיים ויברך‪,‬‬
‫כשברך אלא שהביאו‬ ‫כלל‬ ‫לא היה לפניו‬ ‫עליו‪ ,‬יצא‪ ,‬א ב ל אם‬ ‫כשברך‬
‫היתד‪ ,‬דעתו עליו‪ ,‬לא יצא‪ ,‬וצריך לברך‬ ‫לו אח׳יכ‪ ,‬אע״פ שבשעת ה ב ר כ ה‬
‫י‬ ‫שנית‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

implying that God is good (‫ )הטוב‬to him and that He dispenses good
(‫ )והמטיב‬to his companion. This is also the rule if one have his wife
and sons with him at table, but if he be alone he does not say
the benediction ‫הטוהימ‬.
14. Guests who are at their host's table may indulge in as much
wine as they wish, the host having placed on the table a decanter of
wine, as is the custom at banquets, then the wine is considered to be
their common property, and ihey should say the benediction ‫הטוב‬
‫והמטיב‬. I f the host had given a glass of wine to each guest, they
should not say the benediction ‫ הטוב והמטיב‬inasmuch as the wine is not
their common property, even the host should not say that benediction,
15. One person may say the benediction and exempt all the rest
of the company from their obligation of saying the same and he should
first say ‫ סברי רבותי‬to direct their attention to the benediction and they
should respond ‫ אמן‬implying that they are exempt by this benediction.
This applies only if each one have his glass before him in order that he
may immediately drink without interruption between the benediction
and the drinking.
16. I f he recite Grace after the meal over a glass of wine of a
different kind (to that which he had drunk previously) he need not say
the benediction ‫ הטוב והמטיב‬thereafter, as he is exempt by the section
‫ הטוב והמטיב‬which he says in the Grace after the meal.
R U L E S CONCERNING T H E BENEDICTION TO BE S A I D
BEFORE E N J O Y I N G T H E G I F J S OF GOD.
7
1. I f one had inadvertently said the benediction ‫ שהכל‬over any
article of food or drink, bo i t even bread and wine, his !eligious duty
is done. But this must not be done intentionally. I t is ther.‫׳‬,fo:e a
duty to learn how to distinguish the various benedictions and to say
the appropriate one according to the kind to be enjoyed. But in the
case of something of which he is in doubt as to which class i t belongs
or concerning which there are varying opinions held by the ecclesla-t!-
cal authorities, and no definite decision is available as to the appropriate
benediction, he should say ‫שהכל‬, but i t is preferable if he should
exempt i t from any benediction by partaking thereof in the couise of
the meal.
2. He should take the article, over which he is about to say the
benediction before eating or drinking or smelling the same, in his right
hand and think devoutly which benediction he ought to say, so that
when mentioning the Divine Name, which is the principal part of the
benediction, he may know how to conclude the same. I f he had said
the benediction over the article without having taken i t in his hand,
so long as i t was before him (at that time) his duty is done, howev! r if
the article were not before him when he said the benedictioa but i t was
brought to him later, even if his mind were centred thereon whilst
saying the benediction still his duty is not done and he must repeat
the benediction.
106
 ‫דיני בברכה הראשונה מברכת הנועץ‬
‫נמאס‬ ‫ונאבד‪ ,‬או‬ ‫נ ט ל בידו פרי לאבלו ובירך עליו ונפל מידו‬ ‫ג‪,‬‬
‫משקה‪ ,‬ונשפך הכוס‪ ,‬אם‬ ‫עד שאינו ראוי לאכילה‪ ,‬וכן אם בירך על כוס‬
‫ממה‬ ‫יותר‬ ‫לשתות‬ ‫לאכול או‬ ‫יש לפניו עוד ממין זה‪ ,‬ונם דעתו היתה‬
‫ל ב ר ך שנית‪,‬‬ ‫ואינו צריך‬ ‫שלקח בידו‪ ,‬א״כ היתד‪ .‬ה ב ר כ ה נם על הנשאר‬
‫בידו‪ ,‬וצריך ל ב ר ך שנית‪,‬‬ ‫א כ ל ב ס ת ם ‪ ,‬לא ח ל ה ה ב ר כ ה ר ק ע ל מ ה שהיה‬
‫לפניו‬ ‫היה‬ ‫לאכול או ל ש ת ו ת יותר‪ ,‬אלא שלא‬ ‫כן אפי׳ אם היה דעתו‬
‫שנית‪ ,‬אפילו בענין שאם היה‬ ‫ב ש ע ת ה ב ר כ ה והובא לו עתה‪ ,‬צריך ל ב ר ך‬
‫אוכל או שותה א ת הראשץ לא היה צריך ל ב ר ך ע ל זה שהובא לו‪ ,‬הכא‬
‫שאני‪.‬‬

‫צריך שלא יפסיק יותר מכדי דיבור בין הברכה לאכילה‪ ,‬ואפילו‬ ‫ף‪.‬‬
‫בין ה ב ר כ ה‬ ‫בדיבור‬ ‫ב ש ע ת לעיסה אסור להפסיק עד שיבלע‪ ,‬ואם הפסיק‬
‫שהה בשתיקה‬ ‫לאכילה שלא מענין האכילה‪ ,‬צריך לחזור ולברך‪ ,‬אבל אם‬
‫הפסק‬ ‫חשיב‬ ‫האכילה‪ ,‬לא‬ ‫אינו צריך לחזור ולברך‪ ,‬ושהיה שהוא לצורך‬
‫כלל‪ .‬ולכן כשרוצה לאכול פרי נ ת ל ולחתוך ממנו חתיכות‪ ,‬יברך כשהפרי‬
‫שלם‪ ,‬משום דמצוה ל ב ר ך על השלם‪ ,‬והשהיה לא הוי הפסק‪ ,‬משום שהיא‬
‫פרי ואין לו יותר ויש לחוש‬ ‫איזה‬ ‫לצורך האכילה‪ ,‬אך בשרוצה לאכול‬
‫קודם‬ ‫ויבדקנה‬ ‫יפתחנה‬ ‫ראויה לאכילה‪,‬‬ ‫מ ת ו ל ע ת שאינה‬ ‫פרי זו‬ ‫שמא‬
‫הברכה‪.‬‬

‫השותה מים ושופך מ ע ט קודם שתייתו משום חשש מיס הרעים‬ ‫ה‪.‬‬
‫ישפוך קודם שיתחיל ל ב ר ך ולא אחר הברכה‪ ,‬משום בזיון הברכה‪.‬‬
‫הטועם א ת התבשיל אם צריך ט ל ח וכיוצא בו ופולט‪ ,‬אינו צריך‬ ‫ן‪,‬‬
‫או א״צ‬ ‫ל ב ר ך כיון שהיא בולע‪,‬‬ ‫לברך‪ ,‬אבל אם בולע‪ ,‬יש ספק אם צריך‬
‫ליהנות מטנו ב ת ו ר ת‬ ‫ולכן יזהר שיכוין‬ ‫ל ב ר ך כיון שאין כוונתו לאכילה‪,‬‬
‫אכילה ויברך עליו ייבלע‪.‬‬

‫הוא דבר מוטעם ונהנה ממנו‬ ‫לרפואה אם‬ ‫שותה‬ ‫האוכל או‬ ‫ז‪.‬‬
‫כיון‬ ‫מ ב ר ך עליו לפניו ולאחריו ברכה הראויה לו‪ ,‬ואפי•' היא דבר איסור‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

3. I f he took i n his hand some fruit to eat and he said the

benediction and i t fell out of his hand and was lost, or became too
loathsome to be partaken of, or, if he had said a benediction over a
glass of liquor and spilt it, i f at that time there were more of the same
kind before him of which i t was also his intention to consume
even more than WAS i n his hand, consequently the benediction which he
had sfcid referred also to what remained before him, he need not there-
fore repeat the benediction, but if this were not the case, then th6
benediction applies only to that which is before him, and he should
repeat the benediction. Likewise, if he intended to partake of more
of tho same article, but if i t were not before him at the time he said tho
benediction but was brought later, he must repeat the benediction
even i f he would ordinarily have been exempt from repeating the
same over that which would be brought later had he partaken of the
first (quantity), i n this case, however, i t is different.
4. Between the benediction over food and its consumption he
should avoid a pause lasting as long as i t takes to say a few words.
Even when masticating the first mouthful of food he mutt not pause
until he has swallowed i t . I f after saying the benediction, he inter-
rupted himself before eating by speaking of something irrevelant to
the meal, he must repeat the benediction, but if he delayed i n eating
by pausing silently, he need not repeat the benediction. Any delay
necessary for the purpose of the meal is not considered an interruption,
therefore should one desire to partake of a large fruit which he must
cut up before eating, he must say the benediction while i t is whole, as
i t is proper to say the benediction over an entire article, inasmuch
as the subsequent delay, caused by cutting up the fruit for the purpose
of eating it, is not considered an interruption. However, if one
desire to eat a fruit that might contain worms and therefore improper
to partake of, and if there be no more, he should open i t and examine
i t before saying the benediction.
6. I f one were about to drink water, but before partaking thereof
he spilt a little fearing that the surface water might be unhealthy, he
should do this before saying the benediction and not thereafter, so as
to avoid any disrespect with regard to the benediction.
6. One who tastes food to ascertain if i t need salt, or for similar
purposes, if he eject i t instead of swallowing it, he is not required to
say a benediction, however, if he swallow it, there is a doubt as to his
obligation to say a benediction, inasmuch as he swallowed it, although
he did not intend to make a meal thereof, he should therefore bear in
mind, when he partakes thereof, that he relishes i t as a meal, and he
should first say & benediction and then swallow the food.
7. One who partakes of food or drink as medicine, if i t be some•
thing savoury which he relishes, even if i t be forbidden food, he should
say the preceding and the concluding benedictions appropriate thereto,
since the Law permits him now to partake thereof, even if the article
107
 ‫דיני בברכה הראשונה מברכת הנהנין‬
‫שהתורה התירה לו ע ת ה צריך היא ל ב ר ך עליו‪ ,‬ואפילו הוא דבר מר שאינו‬
‫נהנה מטעמו נהנה הוא ממזונו דמיזן זיין ומברך עליו‪.‬‬
‫חתיכת פת‬ ‫אוכל‬ ‫או‬ ‫משקין‬ ‫ושותה‬ ‫בגרונו‬ ‫דבר‬ ‫לו‬ ‫נכנס‬ ‫ח‪.‬‬
‫לבלעו‪ ,‬או שאר דבר שנהנה ממנו‪ ,‬צריך ל ב ר ך עליו לפניו ולאחריו‪ ,‬אבל‬
‫לו בנרונו‬ ‫מ ה שנכנס‬ ‫להבליע‬ ‫לצמאו אלא כדי‬ ‫אם שיתה מיס שלא‬
‫אלא‬ ‫המים‬ ‫שאין הנאה לאדם בשתיית‬ ‫או לצורך אחר‪ ,‬לא יברך‪ ,‬לפי‬
‫כשהוא שותה לצםאו‪.‬‬

‫דבר‬ ‫הוא‬ ‫אם‬ ‫ברכה‪,‬‬ ‫בלא‬ ‫אוכלין לתוך פיו‬ ‫שכח והכניס‬ ‫ט‪.‬‬
‫ולא‬ ‫עליו‪,‬‬ ‫ירו‪ ,‬ויברך‬ ‫לתוך‬ ‫יפליטו‬ ‫יהא נמאס‪,‬‬ ‫שאף אם יפליטו לא‬
‫כיון‬ ‫יהא נטאם‪,‬‬ ‫יפליטו‬ ‫שאס‬ ‫היא דבר‬ ‫יברך עליו בעודו בפיו‪ ,‬ואס‬
‫אירע‬ ‫ואם‬ ‫עליו‪,‬‬ ‫ומברך‬ ‫אחד‬ ‫דאסור לאבד אוכלין‪ ,‬מםלקו בפיו לצד‬
‫אהד‪ ,‬אזי אם יש לו עוד‬ ‫לצד‬ ‫לסלקן‬ ‫לו‬ ‫לו כן במשקין שאי אפשר‬
‫דחוק על זה‪ ,‬המעט‬ ‫והוא‬ ‫משקין יפלוט אלו לאיבוד‪ ,‬ואם אין לו יותר‬
‫לא‬ ‫ראשונה‪ ,‬א ב ל ב ר כ ה אחרונה‬ ‫שבתוך פיו בולען‪ ,‬ויברך אח״כ ברכה‬
‫יברך‪ ,‬אך אם הוא יין ושתה רביעית יברך נם כ ר כ ה אחרונה‪.‬‬

‫היו לפניו שני מינים שברכותיהם שוות בנון אנוז ותפוח שיכול‬ ‫י‪.‬‬
‫ל ב ר ך ע ל א׳ ולפטור נם השני חייב לעשות כן ואסור לו ל ב ר ך ע ל אחד בכוונה‬
‫בפ״ע‪ ,‬משום דאםור לנרוס‬ ‫ל ב ר ך נם עליו‬ ‫שלא לפטור א ת השגי כדי‬
‫שלא‬ ‫אע״פ‬ ‫השני‬ ‫ונפטר‬ ‫ב ר כ ה שאינה צריכה‪ ,‬ויברך ע ל היותר חשוב‬
‫נפטר‬ ‫אינו‬ ‫חשוב‬ ‫ע ל זה שאינו‬ ‫היתד‪ .‬כוונתו לפטרו‪ ,‬אבל אם בירך‬
‫בסתם‪ ,‬צריך לחזור‬ ‫החשוב א ל א א״כ היה דעתו לפטרו‪ ,‬אבל אם בירך‬
‫נררא‪.‬‬ ‫דרך‬ ‫בדין שיפטור שאינו חשוב לחשוב‬ ‫ל ב ר ך על החשוב דאינו‬

‫אבל אם הס שני מינים פגין פרי העין ופרי האדמה או דבר‬ ‫יא‪.‬‬
‫כלם שהכל או שבירך‬ ‫בירך על‬ ‫אע״ג דבדיעבד אס‬ ‫שברכתו שהכל‪,‬‬
‫כן‪ ,‬אלא יברך‬ ‫לעשות‬ ‫מ י מ ל כ ת ח ל ה אסיר‬ ‫ע ל פרי העץ בפה״א יצא‪,‬‬
‫קודמת‪ ,‬ואפילו‬ ‫ו ב ר כ ת בפה״א‬ ‫לו‪,‬‬ ‫המיוחדת‬ ‫ברבה‬ ‫ואי‬ ‫א'‬ ‫כל‬ ‫על‬
‫אע״פ‬ ‫בפה״ג‬ ‫ומברך‬ ‫קודם‬ ‫ל ש ת ו ת יין‬ ‫ורוצה‬ ‫לפגיו יין ועגבים‬ ‫יש‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

be of a bitter taste and unpalatable, he should say a benediction over

it, because he enjoys the nourishment it affords him.
8. One who drinks some beverage or eats a piece of bread or any
other food which affoids him some benefit, for the purpose of aiding
him to swallow something that had lodged in his throat, should say
its preceding and concluding benedictions, but if he drink water, not
because of thirst, but for the purpose of aiding him to swallow what
had lodged in his throat or for any other purpose, he is not obliged to
say any benediction, for a man does not enjoy the drinking of water
unless it be to allay his thirst.
9. If one had inadvertently taken food in his mouth without
having said its benediction, he should act as follows: If it be
an article that can be ejected without becoming loathsome, he should
eject it into his hand and 6ay the benediction over the same, but l:e
should not say the benediction while it is yet in his mouth. But if it
be an article, the ejectment thereof would make it loathsome, inasmuch
as wasting food is prohibited, he should let it remain on one side of
his mouth, while saying the benediction. However in the case of a
beverage, which it is impossible to place on one side of the mouth (so
as to say the benediction) if he have some more of the beveiage
besides, he should eject it and let it be wasted, but if he have no other
and he is in pressing need of the little that he has in his mouth he
should swallow it, and then say its preceding but not its concluding
benediction.
10. If two kinds of food subject to the same benediction were
before him, e.g., a nut and an apple, so that he can say a
benediction over the one kind and exempt the other, then he should
do this. He is forbidden to say the benediction over one kind with the
intention of not having the other kind exempt so that he would have
to say the benediction also over the other kind separately, since it is
forbidden to give occasion for the saying of a benediction v hen it is
unnecessary to do so. Therefore he should say the benediction over
that which belongs to the superior kind and exempt the other kind
although he may not have the intention to exempt the latter. But if
he said the benediction over the inferior kind, then the other kind is
not exempt thereby unless he had the intention of doing this. If he
therefore merely said the benediction over the inferior kind without
any further intention, he must say the benediction again ovei the other
kind which is superior, for it is cot proper that the benediction over
the inferior kind shouH unintentinally cause the superior kind to be
exempt from its benediction.
11. If there be two kinds, e.g., fruit of a tree and fruit of the
earth or if theie be also a kind over which the bencd'ction ‫ שהכל‬is said,
'1e should say the benediction appropriate to each, in•' 6pite of the Let
that he had inadveitently said ‫ שהבל‬over all of them, or if he had said
the benediction ‫ בישיה‬when he would have done his duty, nevertheless,
it is forbidden to act thus intentionally. When partaking of the three
kinds aforementioned the order is as follows: the benediction ‫׳ה‬£‫ ב׳‬takes
108
 ‫דיני ברכה אחרונה‬
‫שאם הוא מתכוין לפטור ב ב ר כ ה זו נ ם הענבים יכול לפטרו מ״מ ל כ ת ח ל ה‬
‫נ ם עליהם‬ ‫לא יעשה כן‪ ,‬אלא יבוין שלא לפטור א ת הענבים‪ ,‬כדי ל ב ר ך‬
‫ב ר כ ה המתוקנת‪ ,‬שהוא בורא פרי העץ‪.‬‬

‫בכל הדברים חוץ מן ה פ ת אם שינה מקומו אע״פ שלא הסיח‬ ‫יד‪.‬‬

‫שאוכל או שותה בחדר אחד‬ ‫מי‬ ‫הדעת‪ ,‬ולכן‬ ‫היסח‬ ‫כמו‬ ‫דעתו‪ ,‬נחשב‬
‫ממין הראשון‬ ‫אפי׳‬ ‫ואח״כ הולך לחדר אחר לנמור שם אכילתו ושתיתו‬
‫מ״מ‬ ‫האחר‬ ‫אל ה ח ד ר‬ ‫ואפילו אוחז בידו א ת ה מ א כ ל או המשקה ונושאו‬
‫ב ר כ ה אחרונה‪ ,‬ע ל מ ה‬ ‫צריך ל ב ר ך עליו שם מחדש ב ר כ ה ראשונה א ב ל‬
‫ת ע ל ה לשתיהן‪.‬‬ ‫שאכל ת ח ל ה אינו צריך‪ ,‬כי ה ב ר כ ה שיברך בסוף‪,‬‬

‫אכילתו צריך‬ ‫לנמור‬ ‫וכן אם הלך לחוץ ואח״כ חוזר למקימו‬ ‫יג‪.‬‬
‫כשהוא אוכל לבדו או‬ ‫אמורים‬ ‫ל ב ר ך מחרש ברבה ראשונה‪ ,‬ב מ ה דברים‬
‫כשהוא אוכל עם אחרים וכולם שינו א ת מקומם‪ ,‬אבל אם אחד נשאד על‬
‫כאן‬ ‫שנשאר‬ ‫מקומו אזי נם אלו שהלכו כיון שדעתם לחזור לכאן אל זה‬
‫מחדש‬ ‫לבדך‬ ‫א״צ‬ ‫לכן כשחוזרין ואובלין או שותין‬ ‫ולנמור כאן אכילתן‬
‫דכיון שנשאר כאן א׳ לא נ ת ב ט ל הקביעות‪ ,‬וכולם חוזרין לקביעותן ונחשב‬
‫הכל בסעודה אחת‪.‬‬

‫מאוד לא הוי‬ ‫נדול‬ ‫בחדר א׳ מפינה לפינה אע״פ שהחדר‬ ‫יד‪.‬‬

‫שינוי מקום‪.‬‬

‫ובירך על פירות‬ ‫מוקף מחיצות‬ ‫אם אובל פידות בנן שהוא‬ ‫טו‪.‬‬
‫נם מאילנות‬ ‫יכול לאכול‬ ‫מאילן א' על ד ע ת לאכול גם מאילנות אחרים‪,‬‬
‫לברך‬ ‫דעתו וא״צ‬ ‫כ ל שלא הסיח‬ ‫שאיגו רואה מקומו‬ ‫אחרים אע״פ‬
‫זה לגן אחר לא‬ ‫מגן‬ ‫ומכ״ש‬ ‫מחיצות‬ ‫מוקף‬ ‫הגן‬ ‫שגית‪ ,‬א ב ל אם אין‬
‫דעתו‪.‬‬ ‫מהני‬

‫כללים בברכה אחרונה‪.‬‬

‫כ ל *ירווו‬ ‫ועל‬ ‫המיגים‬ ‫משבעת‬ ‫חוץ‬ ‫האילן‬ ‫ע ל פירות‬ ‫א‪.‬‬

 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

precedence over ‫ ש ה כ ל‬. If one had wine and grapes before him and
he desired to drink the wine first, and he must say the benediction ‫ ב פ ה ״ ג‬,
although if he have the intention to exempt the grapes from a separate
benediction by the prayer ‫ פ ו ר א פ ר י ה ג פ ן‬over the wine he may
do 80, nevertheless he should not intentionally act thus, but he should
resolve not to exempt the grapes (by the benediction said over the
wine) and should say its proper benediction ‫בורא פרי ה ע ץ‬.
12. Whilst partaking of all kinds of food except bread, if one
had changed his place although his thoughts were not diverted from
the food he was consuming, nevertheless the change of place is
reckoned as though he had diverted his thoughts from this food, con
sequently if one ate or drank in one room and then went into another
room to conclude the eating or drinking, even if the food be of the
kind he first consumed, and even if he held that food or beverage in
his hand and carried it into another room, nevertheless he is obliged
to repeat there the preceding benediction over that food, but he is not
required to say a concluding benediction over that which he had
first consumed as the concluding benediction will do for both.
13. Likewise if he went outside (his house) and thereafter
returned to his former place to conclude his repast, he must say the
preceding benediction again. The foregoing applies only to one who
had eaten alone or to one who had eaten with others and all had
left their place, however if one of the company had remained in his
place whilst those who went away had the intention of returning to
their companion in their former place to finish their repast, then on
their return when they resume the meal the benediction need not be
repeated, for inasmuch as one of the company had remained there,
their gathering together did not cease since they all return to their
original meeting place, and it is all reckoned as one meal.
14. Change of place is not involved when one goes from one
corner to another in a room, no matter how large the room may be.
16. One who ate fruit in an orchard that was fenced around,
and said a benediction over the fruit of one tree with the intentiun of
partaking also of the fruit of other trees, even if they be not in view
of each other, so long as he did not divert his thoughts from his
intention he is not required to repeat the benediction; but if the
orchard were not fenced around, and more especially if he went from
one orchard to another, it does not avail him that his thoughts were
not diverted therefrom (and he must repeat the benediction).

RULES CONCERNING T H E CONCLUDING B E N E D I C T I O N ( ‫ ) ב ר כ ה א ח ר ו נ ה‬.

1. After having partaken of the fruit of the tree (not of the
seven species mentioned in Deut. viii. 8) and of the fruit of the earth,
109
 ‫דיני בברכה אחרונה‬
‫מ ב ר ך לאחריהם בורא‬ ‫מן הארץ‪,‬‬ ‫גדולד‬ ‫ה א ד מ ה וירקות ו כ ל דבר שאין‬
‫נפשות וכו׳ ואפי׳ אכל ושתה‪ ,‬נפטר ב ב ר כ ה אחת‪.‬‬

‫ברכה אחרונה וכן בהמ״ז אין מברכין אלא א״כ א כ ל כשיעור‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫א״צ ב ר כ ה אחרונה‪ ,‬ועל משקין‪,‬‬ ‫דהיינו כזית‪ ,‬א ב ל ע ל פ ח ו ת מכשיעור‬
‫דנם‬ ‫י״א‬ ‫רביעית‪,‬‬ ‫שתה‬ ‫א״כ‬ ‫אלא‬ ‫אחרונה‬ ‫י״א דאינו חייב ב ב ר כ ה‬
‫מידי ספיקא‬ ‫ע ל משקין אם ש ת ה כזית חייב ב ב ר כ ה אחרונה‪ ,‬ולכן ל צ א ת‬
‫בין‬ ‫חלוק‬ ‫ואין‬ ‫או רביעית‬ ‫יש ליזהר שלא ל ש ת ו ת אלא פ ח ו ת מכזית‬
‫יי״ש לשאר מ ש ק י ע‬

‫ואפילו‬ ‫פרי‬ ‫או שאר‬ ‫א׳‬ ‫אגוז‬ ‫כברייתו‪ ,‬דהיינו‬ ‫דבר שהוא‬ ‫ג‪.‬‬
‫שלם‬ ‫פרי‬ ‫כיון שהוא‬ ‫מ״מ‬ ‫כזית‬ ‫שאין בי‬ ‫אע״פ‬ ‫י״א‬ ‫א׳‬ ‫קטנית‬
‫אין‬ ‫ספק‬ ‫מידי‬ ‫לצאת‬ ‫לכן‬ ‫חולקץ‪,‬‬ ‫מברכין אחריו ב ר כ ה אחרונה ויש‬
‫ממנו‬ ‫האכילה ב ט ל‬ ‫קודם‬ ‫הדבר‬ ‫נתחלק‬ ‫ואס‬ ‫ממית‪,‬‬ ‫פחות‬ ‫לאכול‬
‫חשיבותיה ולכולי עלמא אין מברכין עליו ב״א בפחוה מכזיח‪.‬‬

‫מדבר‬ ‫זית‬ ‫כחצי‬ ‫ואם אכל‬ ‫לכזית‬ ‫טצטרפין‬ ‫האוכלין‬ ‫כל‬ ‫ד‪.‬‬
‫שמברכין אחריו בנ״ר‪ ,‬וכחצי זית מדבר שמברכין עליו ב ר כ ה מעין שלש‬
‫זית‬ ‫כחצי‬ ‫ואס אכל‬ ‫בנ״ר‪,‬‬ ‫לאחריהן‬ ‫מברך‬ ‫פת‬ ‫או אפי׳ כחצי זית‬
‫ממין שמברכין לאחריו‬ ‫וכחצי זית‬ ‫מפירות שמברכין לאחריהן ע ל העץ‬
‫כחצי‬ ‫אכל‬ ‫לאחריהן בניר‪ ,‬אם‬ ‫מברך‬ ‫ה מ ח י ה או כחצי זית פ ת‬ ‫ועל‬
‫לאחריהן‬ ‫מברך‬ ‫וכחצי זית פ ת ‪,‬‬ ‫זית ממין שמנרכין לאחריו ע ל המחיה‬
‫ע ל המחיה‪ ,‬ושתיד‪ .‬עם אכילה אין מצטרפין‪,‬‬

‫מתחלת‬ ‫זית‪ ,‬אם‬ ‫כחצי‬ ‫ואכל‬ ‫וחזר‬ ‫ושהה‬ ‫זית‬ ‫אכל כחצי‬ ‫ח‪.‬‬
‫אכילת‬ ‫כ״א כדי‬ ‫הראשונה עד סוף האכילה לא היה זמן יוחד‬ ‫האכילה‬
‫פרס‪ ,‬מצטרפין שתי האכילות ו מ ב ר ך ברכה אחרונה‪ ,‬א ב ל אם שהה יותר‬
‫אין טצטרפין‪ ,‬ובשתיה‪ ,‬אפילו שהה פחות מזה אין מצטרפין‪.‬‬

‫שותה בפעם א׳‬ ‫שאינו‬ ‫מ ע ט כיץ‬ ‫כמעט‬ ‫ש ת ה משקה ח מ ה‬ ‫‪4‬‬ ‫ן‬

 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

and of vegetables and of any food that is not the direct produce of the
earth, one should say ‫בורא נ״ר‬, even if he ate and drank, for one
benediction thereafter suffices for all that he had consumed.
2. The concluding benediction as well as the Grace after meals
must not be said unless one had eaten the maximum quantity which
is the amount equal to the size of an olive. After having partaken of
food that is less than the quantity equal to the size of an olive, one is
not required to say the concluding benediction. According to some
authorities one is not bound to say the concluding benediction after
having partaken of liquor unless i t contained a ‫רביעית‬. Other author•
!ties hold that he is required to say that benediction after having par-
taken of liquor that contained a ‫כזית‬. Therefore in order to avoid any
doubt one should take care to drink less than the quantity equal
to the size of an olive ( ‫ )כזית‬or to the quantity ‫רביעית‬. I t makes no
difference whether the beverage be brandy or any other liquid.
3. I f a thing be exactly as i t is produced by nature, e g , a nut
or any other fruit, or even a bean, although its quantity does not equal
the quantity of an olive, nevertheless since the article is whole we say
thereafter the concluding benediction. The authorities, however,
differ on this point. Therefore to avoid any doubt one should not eat
unless there be the amount of an olive. I f the article had been divided
before i t was eaten, i t loses its special value (from the ritual stand-
point) and according to all the authorities we do not say the concluding
benediction if less than an olive measure had been consumed.
4. A l l articles of food can be combined together to make up the
required quantity of a ‫( בזית‬with reference to the concluding benedic-
tion), thus if one ate half of the required quantity of a ‫ כזית‬of a food
after which ‫ בורא נפשות‬is said, and another half of a ‫ כזית‬of another food
after which the benediction ‫ מעין שלש‬is said, or if i t were half the
required quantity of a ‫ כזית‬of bread after which ‫ בורא נפשות‬is said, and
if he ate half the required quantity of a ‫ כזית‬of such kinds of fruit
after which ‫ על העץ‬is said and half the quantity of a ‫ כזית‬of a kind of
of food after which ‫ על המחיה‬is said, or if he ate half the quantity of a
‫ כזית‬of bread then in all the aforesaid cases ‫ כורא נפשות‬is the
only benediction that is said ; however, if one ate half of the requited
quantity of a ‫ כזית‬of a kind after which the benediction ‫ על המחיה‬is
said and another half of the required quantity of a ‫ כזית‬of bread—the
benediction ‫ על המחיה‬should be said; eating and drinking are not
reckoned together in this respect.
5. I f one ate half the required quantity of a ‫ כזית‬and also drank
and then resumed eating the second half of the quantity of a ‫כזית‬, if
the interval between the two occasions of eating did not exceed tho
time taken to eat a piece of bread, then the two occasions of eating aie
considered to be one and thereafter the concluding benediction is said.
If, however, the interval exceeded this limit then the two occasions of
eating are reckoned as sepaiate. W i t h regard to drinking, if he made
a pause of less time than the limit ju3t mentioned the separate acts of
drinking are not combined.
6. I f one drink a hot beverage gradually, since he does not drink
' ‫ י " כ ז י ת‬like an ollvo.
110
 ‫דיני בברכה אחרונה‬
‫בשיעור‪ ,‬אע״פ שדרך שחייתה בכך מ״מ אין מצטרפין ואינו מ ב ר ך ב ר כ ה‬
‫אחרונה‪.‬‬

‫מבואר‬ ‫שבלחם‬ ‫וכיון‬ ‫ישראל‪,‬‬ ‫ארץ‬ ‫מינים נשתבחה‬ ‫בשבעה‬ ‫ז‪.‬‬

‫ב ת ו ר ה ו א כ ל ת ושבעת וברכת‪ ,‬לכן על הלחם מ ח מ ש ת מיני דנן שהן ח ט ה‬
‫ושעורה המפורשין ומכוסםין ו ש מ ל ת שועל ושיפק שהם נ״כ נכללין בחמה‬
‫ושעורה‪ ,‬מברכין אחריו בהמ״ז‪ ,‬שהן שלש ברכות שלמות‪ ,‬ונם ב ר כ ת הטוב‬
‫מאלו חמשת מיני‬ ‫אלא מיני מזונות‬ ‫והמטיב‪ ,‬אבל כ ל שאינו לחם גמור‬
‫בין‬ ‫יבשים‬ ‫לחים בין‬ ‫ענבים בין‬ ‫מיני דנן וכן ע ל הנפן דהיינו יין ונם‬
‫האמור‬ ‫דבש‬ ‫שהם‬ ‫ותמרים‬ ‫וזתים‬ ‫ורמונים‬ ‫קטנים ותאנים‬ ‫בין‬ ‫נדולים‬
‫ברכה‬ ‫כ ל אלו מברכין ברכה אחרונה‪,‬‬ ‫ב ת ו ר ה לפי שמהם זב הדבש‪ ,‬על‬
‫הטוה״מ‬ ‫ברכות וגמ‬ ‫השלש‬ ‫בקיצור‬ ‫כוללת‬ ‫שהיא‬ ‫שלש‬ ‫מעין‬ ‫אחת‬
‫ש ב ב ר כ ת המזון‪.‬‬

‫ב ב ר כ ה מעין שלש שלאחר מיני מזונות‪ ,‬פותח על המחיה ועל‬ ‫ח‪.‬‬

‫הכלכלה‪ ,‬וחותם ונודה ל ך ע ל הארץ ועל המחיה ברוך א ת ה ה' על הארץ‬
‫ועל המחיה ועל הכלכלה‪ ,‬ועל היין‪ ,‬פותח ע ל הנפן ועל פרי הנפן‪ ,‬וחותם‬
‫הפירוח‬ ‫ועל‬ ‫הנפן‪,‬‬ ‫פרי‬ ‫ע ל הארץ ועל פרי הנפן בא״ה ע ל הארץ ועל‬
‫כא״ה ע ל‬ ‫הפירות‬ ‫ועל‬ ‫וחותם על הארץ‬ ‫פ ו ת ח על העץ ועל פרי העץ‬
‫מפירות א״י‬ ‫אכל‬ ‫)ובארץ ישראל או אפי בחו״ל אמ‬ ‫הארץ ועל הפירות‬
‫מיני מזונות ונם שתה יין כולל‬ ‫אכל‬ ‫פירותיה(‪,‬‬ ‫ועל‬ ‫הארץ‬ ‫על‬ ‫אומר‬
‫שניהם ב ב ר כ ה א ח ת וכן פירות ויין‪ .‬ואפילו ענבים‪ ,‬יין‪ ,‬פירות‪ ,‬ומיני מזונות‬
‫או אפילו מיני מזונות ויין ופירות כולל שלשתן ויקדים ע ל המחיה ואח״כ‬
‫ע ל הנפן ואח״כ על העץ‪ ,‬וכשבולל ע ל המחיה עם שאר מין‪ ,‬לא יאמר בחתימה‬
‫ועל המחיה ועל פרי הנפן‪ ,‬או‬ ‫ועל הכלכלה‪ .‬אלא יאמר בא״י ע ל הארץ‬
‫על המחיה ועל הפירות‪ ,‬או ע ל המחיה ועל פרי הנפן ועל הפירות‪.‬‬

‫ואם שכח ולא‬ ‫דיומא‪,‬‬ ‫ב ש ב ת ויו״מ ור״ח מזכירין ב ה מענינא‬ ‫ט‪.‬‬

‫הזכיר‪ ,‬אין מחזירין אותו‪.‬‬

‫יש להחמיר ב ב ר כ ה זו כמו ב ב ר כ ת המזון‪.‬‬ ‫י‪.‬‬

 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

the minimum quantity (required for the benediction) although this ia

the usual way of drinking i t , nevertheless the different quantities con•
sumed are not combined and no concluding benediction is to be said.
7. The land of Isi-ael is famous for the seven species which i t
produces. Moreover concerning bread the Torah is explicit i n its
precept: " A n d thou shalt eat and be satisfied, and thou shalt bIe8B‫״‬
(Deut. viii. 10); therefore one who had eaten bread of the five species
of grain, v i z . wheat and barley, (mentioned in Deut. viii. 8,) and also
spelt, oats or rye, which are included as belonging to wheat and
barley, must say the Grace thereafter. This consists of three complete
benedictions, including also the benediction ‫הטוב והמטיב‬. However
after having partaken of food, which is not really bread but which is
farinaceous, prepared from the five species of grain aforementioned, also
after having partaken of the vine, in tho form of wine or grapes,
either fresh or dried, large or small, or of figs, pomegranates, olives or
dates, the latter being the " honey " of which the Torah speaks, inas-
much as honey exudes therefrom, the grace known as ‫בוכה אחת מעין שלש‬
should be said. This Grace contains in a brief form the three bene•
dictions as well as the benediction ‫ הטוה״מ‬of the Grace after meals.
8. The Grace ‫ מעין שלש‬which is said after various kinds of food,
other than bread, prepared from any of the " five species of grain " begins
*•hni • ! ‫ ב ' א ' י ' א ' » ' ה ' « ל ה מ ח י י ל י » י • י י י י י ד ל י‬/"BleasedartThoo, O Lord onr God. King 0( l h g \ ‫ ״‬- J
T.DU3 . ‫ ה ם ח י ה ו ע ל ה כ ל כ ל ה‬7 ‫ « « ם ה ע‬J \Um»erBetorU1e»11Btenanceandthenonnslm 1nt / ‫״‬ ana
‫־‬

concludes thus : ‫זעל המחיה ׳ ׳ י ׳ על האוץ ועל המחיה ועל‬-‫ונודה לך על הארץ‬ ‫א‬ ‫ב‬

- , L - L , _ / " A n d we will give Theo tbnfca for tho land and for the •nstenance \ Tha f i r a n a o f f . .
VBleeacdart'lho•. O Lord, lor the land and for the sustenance'7* J - i i o \T1a,ct5 d‫׳‬l1e1
wine begins (after the usual introduction): ‫( על הגפ; ועל פרי הגפן‬D£j
lh" and concludes thus : ‫על הארץ ועל פרי הגפן ב׳א׳י על הארץ ועל פרי הגפן‬
/" for the land and for tho frnit of tie Tine Blessed trt)
tlhon.OLord.forthelandandfortliefrnitofthoTine.•^• Aftpr iruib
•"JIBI f r i l l f c the drapo
one wace Oegms horri-na

(after the usual introduction): ‫ ( על העץ ועל פרי העץ‬, ^ , * V ^ ^ ! ) and

concludes ‫על הארץ ועל חפרות ב׳א׳י׳ על חאדץ ועל הפרות‬ Gl^°^XlZ£°£i1%
1J u‫מ! •)••״‬8 Palestine and even elsewhere should we eat the fruit of the
a
h
Holy Land we conclude the Grace thus : ‫( על הארץ ועל פרותיה‬te™u rra"‫)י"**״‬
I f one ate various kinds of farinaceous food and drank wine also he
should combine in one Grace the benedictions relating to both, so also
with fruit and wine. So also after grapes, wine, fruit and farinaceous
food or even after farinaceous food, and wine and spirits he should
combine the three benedictions in one Grace, first mentioning ‫על המחיה‬,
then ‫ על הגפן‬and finally ‫על העץ‬. When he combines ‫ על המחיה‬with any
other formula he should not say at the conclusion ‫ועל הכלכלה‬, but
‫( ב׳א׳י׳ על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן‬f^-^&^SilZfZX*), or ‫על המחיה‬
a
‫ ועל הפרות‬CITS'SffiSPO or ‫ע׳ה׳ וע׳פ׳ה ועל הפרות‬ ^ ‫ ג צ ־ ג ״ ״ ג ״‬S ui"&‫־‬Jfs)•
9. On Sabbath or Holyday or New Moon, he should insert
what relates especially to these days, but i f he had forgotten it, he
need not repeat the Grace.
10. One should be as particular with this Grace as with the
Grace after meals.
Ill
 ‫דיני ברכת בורא פרי העץ ובורא ערי האדמה ושהכל‬

‫עיקר‬ ‫שברא‪ .‬וכן‬ ‫ש ב ר א ת וי״א‬ ‫י״א‬ ‫נפשות‬ ‫בורא‬ ‫בברכת‬ ‫יא‪.‬‬

‫וחסרונן‪ ,‬שברא הנפשות ונם‬ ‫רבות‬ ‫ופירוש של ה ב ר כ ה היא בורא נפשות‬
‫דברים הכרהיים לצורך קיום חיותן‬ ‫מחסורם דהיינו כ ל צרכי סיפוקי שהם‬
‫כ״כ‬ ‫הכרחיים‬ ‫כמו ה ל ח ם והמים ונס ע ל כ ל שאר הדברים שברא שאינם‬
‫העולמים‬ ‫מברכים אותך‪ ,‬חי‬ ‫אלא להתענג בהם‪ ,‬כמו פירות וכדומה אנו‬
‫צריכין לומר החי״ת ב פ ת ת‬

‫שלש‪ ,‬ונם‬ ‫מעין‬ ‫ברכה‬ ‫שלהם‬ ‫א כ ל פירות שברכה אחרונה‬ ‫יב‪.‬‬

‫ברכה מעין‬ ‫פירות העץ שברכה אחרונה שלהן הוא בורא נפשות‪ ,‬מ ב ר ך‬
‫כ ל פרי עץ שאכל‪,‬‬ ‫בזה‬ ‫נפטרים‬ ‫שלש‪ ,‬וכיון שהוא מזכיר בהם פרי עץ‬
‫בברכה‬ ‫נפטר‬ ‫אינו‬ ‫אחד‬ ‫נפשות על טין‬ ‫א ב ל אם נתחייב ברכה בורא‬
‫מעין שלש‪ ,‬ויברך ת ח ל ה ב ר כ ת טעין שלש ואח״ב בורא נפשות‪.‬‬

‫דבר‬ ‫באיזה‬ ‫ממקומו או לעסוק‬ ‫לצאת‬ ‫ל כ ת ח ל ה אסור לאדם‬ ‫ע‪.‬‬

‫כשיצא ממקומו‬ ‫ובדיעבד‪,‬‬ ‫עד שיברך ברכה אחרונה‪ ,‬שמא ישכח מלברך‪.‬‬
‫אם הוא צריך ל ב ר ך בנייר‪ ,‬יכול ל ב ר ך במקום שהוא שם‪ ,‬אבל אם צריף‬
‫ל כ ר ך ב ר ב ה מעין שלש צריך שיחזור למקומו כמו ב ב ר כ ת המזון‪.‬‬

‫עד‬ ‫יכול ל ב ר ך‬ ‫בירך מיד ב ר כ ה אחרונה‬ ‫ולא‬ ‫א כ ל ושתה‬ ‫יד‪.‬‬

‫כל‬ ‫שתיה‬ ‫שעת עיכול דהיינו כ ל זמן שאינו ת א ב לאכול פירות ולאחר‬
‫עוד ומי שאיני‬ ‫לבדך‬ ‫יכול‬ ‫אינו‬ ‫אלו‬ ‫זמנים‬ ‫זמן שאינו צמא‪ ,‬ולאחר‬
‫מין‬ ‫יברך על‬ ‫אחרונה‬ ‫ברכה‬ ‫בקי לשער‪ ,‬ראוי לו כשנזכר שלא בירך‬
‫ממין שאכל ויברך ברבה אחרונה לפטור נם א ת הראשון‪.‬‬

‫נרע‬ ‫דלא‬ ‫אחרונה‪,‬‬ ‫ברכה‬ ‫יברך‬ ‫אכל או שתה והקיא‪ ,‬לא‬ ‫טן‪.‬‬

‫מנתעכל‪.‬‬

‫דיני ברכת בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה ושהכל‪.‬‬

‫על פירות הנדלים באילן מברכין בורא פרי העץ‪ ,‬ועל פירות‬ ‫א‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

11. I n the Grace ‫ בורא נפשות‬some authorities decide that we

should read ‫ " ( שבראת‬that Thou hast created ") and others decide ‫מברא‬
(" that He has created "). The latter seems to be more correct, for
the meaning of the Grace is : " who has created many living beings with
their wants," i.e., He has created the living beings and also their wants,
meaning thereby all things needed for their wants, namely the things
which are absolutely necessary for life's existence, such as bread and
water and also all the other things which He hai created, but which
are not absolutely essential but are rather for purposes of enjoy-
ment, e.g., fruit and the like—" for all we thank Thee." We must read
‫( חי העולםיט‬the letter ‫ ח‬with a Patach).
12. I f one had partaken of fruit after which the Grace ‫ מעין שלש‬is
said and had also eaten fruits after which ‫ בורא נפשות‬is said, he should
say the Grace ‫ מעין שלש‬and as he mentions therein ‫"( פרי העץ‬the fruit
of the tree") he thereby exempts all the other fruits which he had
eaten from the Grace ‫בורא נפשות‬, but if what he had eaten requires
thereafter the Grace ‫ בורא נפשות‬as it is a different kind of food, it is
not exempt from its Grace by the formula ‫מעין שלש‬. He should first
say the Grace ‫ מעין שלש‬and then ‫בורא נפשות‬.
13. One is forbidden to deliberately leave his place or to
engage i n any occupation before saying the concluding Grace, lest ho
forget to say i t . But if he had left his place, and if ‫ בורא נפשות‬were the
Grace he is obliged to say, he should say i t where he is, but i f i t were
‫ מעין שלש‬he should return to his place and say i t there, just as he
would do i f it were the Grace after meals.
14. I I after eating or drinking he did not immediately say the
concluding Grace he has time to do so until he has digested the food,
which lasts so long as he has no desire to eat or drink, after such time
he should no longer say i t , but if one be unable to properly estimate
that time, then i f he remember that he had not said the Grace, he
should say a benediction over some more of that food whereof he
had partaken and eat thereof, after which he should say the concluding
Grace and thus exempt that which he had eaten previously.
15. I f one ate or drank and vomited, he should not say the
concluding Grace, as i t is (with regard to the Graee) the same as
though the food had been digested.

R U L E S CONCERNING T H E BENEDICTIONS ‫ג ו ו א פרי העץ‬

‫ובורא פרי האדמה ושהכל‬
1. Before eating fruit which grows on trees one should say
the benediction ‫ ; בורא פרי העץ‬before partaking of produce which grows
112
 ‫דיני ברכה בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה ושהכל‬
‫ועשבים מברנין‬ ‫וירקות וקטניות‬ ‫ליפתן‬ ‫הנדלים באדמה והם כ ל מיני‬
‫אלא זה‪ ,‬שהענפים שלו נשארים גם‬ ‫בורא פדי האדמה‪ .‬ולא נקרא אילן‬
‫בחורף ומוציא א ח י כ עלים מן הענפים‪ ,‬ואפילו הם דקין כנבעולי פשתן‪,‬‬
‫א ב ל אם הענפים כלים לנמרי בחורף ואינו נשאר ר ק השורש‪ ,‬לא נקרא‬
‫אילן וםברכין על הפירות בורא פרי האדמה‪,‬‬

‫בשר‪ ,‬דנים‪ ,‬חלב‪ ,‬נבינח‬ ‫על דבר שאין גדולו מן הארץ כמו‬ ‫ב‪.‬‬
‫ותיבת‬ ‫וכן על כ ל מיני משקים‪ ,‬חוץ מן היין ושמן זית‪ ,‬מברכין שהכל‪,‬‬
‫נהיה י״ל היויד בקמץ‪.‬‬

‫שהן נדלין מלחלוחית הארץ‬ ‫כמהין ופטריות )שוואמען( אע״פ‬ ‫ג‪.‬‬

‫האדמה‪,‬‬ ‫פרי‬ ‫אינן נקראין‬ ‫ניקתן אינה מן הארץ אלא מן האויר‪ ,‬ולכן‬
‫ומברכין עליהן שהכל‪.‬‬

‫טוב‬ ‫שהוא‬ ‫דבר‬ ‫על‬ ‫אלא‬ ‫או בפה״א‬ ‫אין מברכין בפה״ע‬ ‫ד‪.‬‬
‫לאכול חי‪ ,‬ונם הדרך הוא לאכלו חי‪ ,‬אבל אם אין הדרך לאבלו חי אלא‬
‫חשוב‬ ‫אינו‬ ‫מ״מ‬ ‫כשהוא חי‬ ‫נם‬ ‫למאכל‬ ‫שהוא טוב‬ ‫אע״פ‬ ‫במבושל‬
‫אם אבלו חי‬ ‫כיב‪ ,‬ואין מברכיו עליו ברכתו אלא בשאוכלו מבושל‪ ,‬אבל‬
‫על כרוב‬ ‫ולכן‬ ‫כמבושל‬ ‫אינו מ ב ר ך עליו אלא שהכל‪ ,‬וכבוש הרי הוא‬
‫כמבושל‬ ‫הוא‬ ‫מליח‬ ‫וכן‬ ‫האדמה‪,‬‬ ‫פרי‬ ‫בורא‬ ‫מברכין‬ ‫כבוש‪,‬‬ ‫)קרויט(‬
‫לענין זה‪.‬‬

‫ובצלים‬ ‫על שוטים‬ ‫על הצנון מברכין בורא פרי האדמה וכן‬ ‫ה‪.‬‬
‫הרוב אינם אוכלים אותם‬ ‫בשהן רכין ודרכו לאכלם חיים אע״פ שעל פי‬
‫פת‪ ,‬מברבין עליהן בורא פרי‬ ‫בלא‬ ‫אוכלם‬ ‫אם‬ ‫נם‬ ‫רק עם‪ ,‬פ ת מ״מ‬
‫מי‬ ‫מ א ד ואין דרכן לאכלם חיים‪,‬‬ ‫האדמה א ב ל אם הזקינו שהם חריפים‬
‫שאכלם חיים מ ב ר ך עליהם שהכל‪.‬‬

‫דברים שהם טובים יותר כשהם חיים מכשהם מבושלים שהבישול‬ ‫ו‪.‬‬
‫ע״פ‬ ‫שהכל ואף‬ ‫אלא‬ ‫טבושלים‬ ‫כשהם‬ ‫מ נ ר ע אותן אין טברכין עליהם‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

In or on the ground, such as turnips, vegetables, beans and herbs, one

should say ‫נורא פוי האדמה‬. A tree (for the purpose of this law) must
hart branches which remain in spite of the winter, and which produce
leaves in the spring, even though the leaves be as thin as the capsules
of flax. But a plant whose branches perish in the winter and whose
root alone remains, is not called a " tree" and over its fruit we say
‫בורא פוי האדמת‬.
2. Before partaking of food, which is not a product of the ground,
such as meat, fish, milk and cheese, also on drinking any beverage
except wine and olive-oil the benediction ‫ שהכל‬should be said. We
read ‫ נהיה‬with a Kamez under the ‫י‬.
3. Although mushrooms and truffles imbibe nutrition from the
moisture of the earth, and their growth is not dependent on the soil
but on the atmosphere, therefore they are not called "fruit of the
ground," and the benediction ‫ שהכל‬should be said over the same.
4. The benedictions ‫ נווא פוי העץ‬or ‫ כווא פוי האומה‬should be said
only over an article fit to be eaten when raw, and which it is customary
to eat in this state, but if it be not customary to eat it raw and it is
eaten only when cooked, although it is also fit for food when raw,
nevertheless, it is inferior food when raw, and its benediction should
he said only when one eats it cooked, but if one ate it raw he should
say the benediction ‫שהכל‬. Pickled food is considered the same as
cooked food, thus before partaking of pickled cabbage one should say
the benediction ‫בורא פוי האומה‬. Salted food is also governed by the
same law as cooked food in this respect.
5. Before partaking of radish one should say the benediction
‫כווא פוי האדמה‬, likewise over garlic and onions that are soft and which
are usually eaten raw ; although they are generally eaten only with
bread, nevertheless, if one ate them without bread the benediction
‫ בווא פוי האדמה‬should be said, but if through being old they became
very pungent in taste and it is not usual to eat them raw, one who ate
them raw should say the benediction ‫שהכל‬.
6. Some articles are more proper for food when they are raw
than when they are cooked, as the cooking spoils them; one who ia
about to partake of them when cooked, should say the benediction ‫שהכל‬
slthough if one cooked them with meat and its taste became improved
113
 ‫דיני ברכה בורא פדי העץ ובורא פרי האדמה ושהכל‬
‫ה נ ש ר הוא העיקר ואין‬ ‫מ״מ‬ ‫נשתכחו‬ ‫הבשר‬ ‫ועיי‬ ‫עם בשר‬ ‫שבישלם‬
‫העיקר ומ״מ‬ ‫שהם‬ ‫באופן‬ ‫בישלן‬ ‫אס‬ ‫מברכין עליהם אלא שהכל‪ ,‬א ב ל‬
‫מברכין עליהם ה ב ר כ ה‬ ‫נשתבחו בנון שטיננן בשומן או בדבש וכיוצא ב׳‪,‬‬
‫הראויה להן‪ ,‬דטה לי אם נתבשלו בטים או בשוטן ודבש‪.‬‬

‫בשאר‬ ‫או‬ ‫וקוצים‬ ‫אטדים‬ ‫על‬ ‫הנדלים‬ ‫הנרועיס‬ ‫מיני פירות‬ ‫ז‪.‬‬
‫והדומה‬ ‫יער‬ ‫תפוחי‬ ‫כמו‬ ‫להו אינשי‬ ‫נטעי‬ ‫אילנות שיצאו מאליהן ולא‬
‫אע״פ שבישלם או טיננן בדבש וצוקר‬ ‫שכשהם חיים אינם ראיין לאכילה‪,‬‬
‫אבל לוזין )האזעלניס(‬ ‫והן ראוין לאכילה‪ ,‬אין מברכין עליהן אלא שהכל‪,‬‬
‫אע׳׳פ שנדלים ביער‪ ,‬השובים הם‪ ,‬ומברכים עליהם בפה״ע‪.‬‬

‫עשבים הנרלים מאליהם בלי זריעה אף ע״פ שהן ראוין לאכול‬ ‫ה‪.‬‬
‫כיון שאין זורעין אותו‪,‬‬ ‫חיים ואפילו בישלם והוא מ א ב ל חשוב מ כ ל מקום‬
‫אינו השיב פרי‪ ,‬ומברכין עליו שהכל‪ ,‬אבל םעלאט וכדומה שנזרע‪ ,‬מברכין‬
‫עליו בורא פדי האדמה‪ ,‬וגם בעשבים הגדלים מאליהם אם יש כ ה ם פ י ר ו ת‬
‫חשובים כגון יאנדעס ומאליגעס מברכין עליהם בורא פרי האדמה‪.‬‬

‫דבר שאינו עיקר הפרי‪ ,‬אינו חשוב כמו הפרי עצמו אלא יורד‬ ‫ט‪,‬‬
‫בפה״א ואם הוא פרי‬ ‫הטפל‬ ‫על‬ ‫מברכין‬ ‫עץ‪,‬‬ ‫הוא‬ ‫שאם‬ ‫מדרגה א ח ת‬
‫)קאפערנבוים( שהעלין‬ ‫צלף‬ ‫האדמה טברכין ע ל ה ט פ ל שהכל‪ ,‬ולכן אילן‬
‫בעלין של‬ ‫כמו‬ ‫בולטים‬ ‫לאכילה‪ ,‬ויש בעלין כמין תמרים‬ ‫ראויין‬ ‫שלו‬
‫כמו‬ ‫הן הקליפה שסביב הפרי‬ ‫ערבה ואביונות‪ ,‬הן עיקר הפרי‪ ,‬וקפריסין‬
‫על האביונות שהן עיקר הפרי‪ ,‬מ ב ר ך‬ ‫קליפות האניזץ וראוי נ״כ לאכילה‪,‬‬
‫וכן‬ ‫ועל העלין ועל ה ת מ ר ו ת ועל הקפריםין‪ ,‬בורא פרי האדמה‪,‬‬ ‫בפה״ע‪,‬‬
‫אע״פ‬ ‫בפה״א‬ ‫וצוקר‪ ,‬מברכין‬ ‫עלי וורדי )ראזענבלעטעד( שנרקחו בדבש‬
‫שגדלים באילן‪ ,‬מפני שאינן עיקר הפרי‪ ,‬וכן קליפות פאמעראנצין שנרקחו‬
‫בדבש וצוקד‪ ,‬מברכין עליהמ בפה״א‪ ,‬ועל קליפות קישואין שמטעין בדבש‬
‫וצוקד‪ ,‬מברכין שהכל ועל השרביטין טהקטניות שזורע׳׳ בשרות אף על פי‬
‫שהן מתוקים אם אכלן ב ל א הקטניות מברכין עליהם שהכל‪ ,‬ואלו שזורעים‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

because of the meat, nevertheless, inasmuch as the meat is the princi-

pal article of food, only the benediction ‫ שהכל‬should be said over the
same, however, if one cooked them in such a manner that they became
the principal article of food and also improved them thereby, as for
instance, i f he had fried them i n fat or honey or the like, he should
say the proper benediction, as i t makes no difference whether they
were cooked in water or i n fat or i n horey.
7. The inferior kinds of fruit which grow on thorn-bushes and
briars, or on other shrubs which are of spontaneous growth and are
not planted by man, such as wild apples and the like which are not fit
to eat when raw, even i f he cooked or fried them in honey or sugar,
thus making them fit for food, only the benediction ‫ שהכל‬should be
said, but hazel-nuts, although they grow i n the woods, are considered
superior articles of food and the benediction ‫ בורא פרי העץ‬should be said.
8. Ileibs which grow spontaneously without cultivation,
and ar6 fit to eat when raw, although he had cooked them so that they
are a proper dish, inasmuch as they were not planted they are not
considered as fiuits, and the benediction ‫ שהכל‬should be said. Over
lettuce, however, and similar vegetables that were planted, one should
say the benediction ‫בורא פרי האדמה‬. Over the herbs of spontaneous
growth i f they include fruit of a superior kind, such as
gooseberries and raspberries, the benediction ‫ בורא פרי האדמה‬must be
said.
9. That portion of the fruit which is not its principal part is not
esteemed as highly as the fruit itself but is slightly inferior, thus over
such inferior portion of a fruit tree one should say the benediction
‫ בורא פרי האדמה‬or i n the case of a fruit of the ground one should say
the benediction ‫שהכל‬, therefore with the caper tree, the leaves of which
are fit for food, for they have fruit-like excrescenses (as on the leaves of
the myrtle) and are called caper-berries and they form the chief part of
the fruit. But caper flowers, which are the husks around the fruit,
like the shells of nuts, are also eatable, therefore over caper-berries
which are the essential fruit we say ‫בפה״ע‬, over the leaves aud berries
we say ‫בפה״א‬. Likewise over preserves made from rose leaves with
honey and sugar we say the benediction ‫בורא פרי האדמה‬, over preserves
prepared from orange peel and over preserves prepared from the rind 01
melons one should say the benediction ‫שהכל‬. Over the pods of peas
that are cultivated in the field, although they are sweet in taste, still
if one eat them without the peas he should say the benediction ‫•שהכל‬.
If, however, they were cultivated in the garden for the purpose of eating
114
 ‫דיני ברכה בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה ושהכל‬
‫בגנות ע ל ד ע ת לאוכלן חיץ בשרביטיהן‪ ,‬אפיי כשאוכל השרביטין לחוד‪ ,‬יש‬
‫ל ב ר ך בורא פרי האדמה‪.‬‬

‫פדי‬ ‫בורא‬ ‫עליהם‬ ‫מברך‬ ‫גרעיגין של פירות אם הם מתוקים‪,‬‬ ‫י‪.‬‬

‫גחשבים כלל‪ ,‬ואם אוכלן כ ך אינו‬ ‫איגם‬ ‫המרים‬ ‫גרעיגים‬ ‫האדמה א ב ל‬
‫מ ב ר ך עליהם כלל‪ ,‬ואס מתקן ע ל ידי האור וכדומה‪ ,‬מ ב ר ך עליהם שהכל‪.‬‬

‫אכילתן היא הקליפה‬ ‫שקדים המרים כשהם קטגים שאז עיקר‬ ‫יא‪,‬‬
‫בפה׳׳ע‪ ,‬וכשהם גדולים‬ ‫גוטעין אותם‪ ,‬מ ב ר ך עליהן‬ ‫שאיגה ט ר ה וע״ד בן‬
‫מברך‬ ‫שאז עיקר האכילה הוא מ ה שבפגים והוא מר‪ ,‬אם אוכלם כ ך איגו‬
‫כיון דפרי גיגהו וגם ע״ד‬ ‫בלל‪ ,‬א ב ל אם מתקן ע״י האור או דבר אחר‪,‬‬
‫בצוקר אע״פ‬ ‫המחופין‬ ‫שקרים‬ ‫עליהם בפה״ע‪,‬‬ ‫מברך‬ ‫כן גוטעין אותם‪,‬‬
‫שהצוקר הוא הרוב‪ .‬מ כ ל מקום םברכין עליהם בורא פרי העץ‪.‬‬

‫אפילו בישלן או מיגגן‬ ‫גגמר בישולן ע ל האילן‪.‬‬ ‫פירות שלא‬ ‫יב‪.‬‬

‫בדבש או‬ ‫למגן פירות שלא גגמרו‬ ‫הדרך‬ ‫שהוא‬ ‫וכדומה כטו‬ ‫בדבש‬
‫בדבש או בצוקד‪ ,‬יש‬ ‫טטוגן‬ ‫צוקר‪ ,‬ט ב ר ך עליהם שהכל‪ ,‬אך ע ל אתרוג‬
‫לברך בורא פרי העץ‪.‬‬

‫האילן‬ ‫וגפלו מן‬ ‫גובלות‪ ,‬והן פירות שגשרפו מן החום וגבלו‬ ‫ע‪.‬‬
‫קודם שנתבשלו‪ ,‬כיון שהוא דבר שגתקלקל‪ ,‬אין מברכין עליו ר ק שהכל‪,‬‬
‫שהכל‪ ,‬א ב ל אם‬ ‫וכן פ ת שעיפשה ותבשיל ש נ ת ק ל ק ל ק צ ת מברכין עליהן‬
‫וכן‬ ‫עליהן כלל‪,‬‬ ‫נתקלקלו לגמרי עד שאינן ראוין לאכילה אין מברכין‬
‫כלל‬ ‫עליו‬ ‫מברכין‬ ‫חומץ גמור שמבעבע כששופכין אותו על הארץ אין‬
‫ואם ערבו במים עד שראוי לשתיה מברכין עליו שהכל‪.‬‬

‫לעולמ על‬ ‫מתבשלם‬ ‫שאינם‬ ‫שדרבן בכך‬ ‫פירות‬ ‫ויש מיני‬ ‫יד‪.‬‬
‫האילן‪ ,‬אלא אחר שנוטלין מן האילן מניחין אותם בתוך קש ותבן וכדומה‪,‬‬
‫שדרכן ב כ ך‬ ‫כיון‬ ‫ועל ירי כך מתבשלים‪ ,‬כנץ האנסים הקטנים )אשריצן(‬
‫מברכין עליהן בפה״ע‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

them raw while in their pods, he should say the benediction ‫כווא פוי‬
‫ האדפח‬even if he should partake of the pods alone.
10. Before partaking of the seeds of fruit one should say the
benediction ‫ בורא פרי האדמה‬providing they be sweet, if, however, they
be bitter they are of no value whatever, and the one who partakes
thereof need not say any benediction over the same, yet if he sweeten
them by the fire or in a like manner, the benediction ‫ שהכל‬is to be said.
11. Over bitter almonds when small and whose husks are therefore
not bitter, which are planted for the sake of the latter which are then
eaten, the benediction ‫ כורא פרי העץ‬should be said, but if
the almonds be large the kernel is then the principal part thereof,
but as that is bitter he need not say any benediction on partaking of
the same, however if he make them palatable by putting them over
the fire or in any other way, inasmuch as they are fruits and are
planted for that purpose, the benediction to be said over them is ‫נורא‬
‫פרי העץ‬. Sugared almonds, even if the sugar were profusely sprinkled
on them, require the benediction ‫ בורא פרי העץ‬when one partakes
thereof,
12. On partaking of fruits that are not yet ripe whilst on the
tree, which one had cooked or fried in honey or the like, as this is the
method of preserving unripe fruit in honey or sugar, one should say
the benediction ‫שהכל‬. On partaking of preserved citron one should
say the benediction ‫בורא פרי העץ‬.
13. Over spoiled fruit such as became withered through the heat,
and fell from the tree before they were ripe, since they have deteriorated,
one says only the benediction ‫שהכל‬. Likewise over bread which is
stale, or over a dish which became slightly spoiled, one should say the
benediction ‫שהכל‬, but i f they were spoiled to such an extent as to make
them unfit for food, no benediction should be said. Nor should a
benediction be said over strong vinegar which ferments when poured
out on the ground; however if one had mingled i t with water until i t
became fit to drink, he should say the benediction ‫שהכל‬.
14. Some fruits never become ripe whilst on the tree, but after
being plucked from the tree they become ripe by being placed in
stubble or straw or the like ; e.g.. certain kinds of small pears, inasmuch
as that is their usual way, the benediction ‫ בורא פרי העץ‬should be said
over them.
115
 ‫דיני רוטב ומשקה‬
‫בתוך‬ ‫כנוס‬ ‫בעלמא‬ ‫אלא שרף‬ ‫ויש מיני פירות שאין בהם‬ ‫טו‪.‬‬
‫אותם‬ ‫מוצצים‬ ‫אלא‬ ‫החרצנים )ונקראים קאלינעס( ואינם דאייים לאכילה‬
‫בולע‬ ‫הוא‬ ‫ואפילו‬ ‫שהכל‪,‬‬ ‫זו‬ ‫מציצה‬ ‫על‬ ‫מברכין‬ ‫הקליפות‪,‬‬ ‫וזורקין‬
‫נם הקליפה והנרעין אינו מ ב ר ך ר ק שהכל‪.‬‬

‫שהוא פרי‬ ‫כשניכר קצת‬ ‫אלא‬ ‫מברכין בפה״ע ובפה״א‪,‬‬ ‫אין‬ ‫טז‪.‬‬
‫)פאווערלא‬ ‫אבל אם נ ת ר ס ק ער שאינו ניכר כ ל ל מה הוא‪ ,‬כגון לעקפאד‬
‫לנמרי וכדומה‪ ,‬מ ב ר כ ץ‬ ‫וקטניות שריפקן‬ ‫לאטווערנ( שמבשלין משזופין‪,‬‬
‫עליהם שהכל‪ ,‬ובדיעבד אס בירך עליהם ברכה הראויה להם יצא‪ ,‬ואם רוב‬
‫אותם לנמרי‪ ,‬םברכין‬ ‫דרך אכילת אותם פירור! הוא ע״י ריסוק שמרםקין‬
‫עליהן אף ל כ ת ח ל ה ב ר כ ה הראויה להן‪.‬‬

‫מברך‬ ‫נהםעכו‬ ‫לא‬ ‫שנתבשלו אם‬ ‫אורז ודוחן )הירש ורייז(‬ ‫יז‪.‬‬
‫עליהם בירא פרי האדמה‪ ,‬ואם נתמעכו‪ ,‬או שטחן ועשה מהן פת‪ ,‬יש חלוק‬
‫נין אורז לדוחן‪ ,‬כי מצד הרין על האורז מ ב ר ך במ״מ‪ ,‬ועל הדוחן שהכל‪,‬‬
‫לכן ירא‬ ‫להיפוך‪,‬‬ ‫או‬ ‫אלא שיש לנו ספק אם אורז הוא הירז ודוחן רייז‬
‫בתוך הסעודה‪ ,‬ובשעת‬ ‫שמים לא יאכל בין הירז בין רייז שנתמעכו אלא‬
‫שהכל‪ ,‬ולאחרידם‬ ‫רייז‬ ‫בין על‬ ‫הדהק שאין לו פה‪ ,‬מ ב ר ך בין על הירז‬
‫מעליי״ע‪,‬‬ ‫קיקריץ‪,‬‬ ‫)טעננרא‬ ‫מקטניות‬ ‫העשוי‬ ‫פת‬ ‫על‬ ‫נפשות‪,‬‬ ‫בורא‬
‫טירקישען ווייץ( אפילו במקומות שדרכן כ ל ח ם זה‪ ,‬מברכין עליו שהכל‪.‬‬

‫שהכל‪,‬‬ ‫מתוקות‬ ‫קנים‬ ‫וכן המוצץ‬ ‫על הצוקר מ ב ר ך שהכל‪,‬‬ ‫יך|‪.‬‬

‫מברך‬ ‫העיקר‬ ‫טעם ופולטין‬ ‫רק‬ ‫ובולעין‬ ‫שבוםםין‬ ‫ולאקריץ‬ ‫צימרינג‬
‫שהכל‪.‬‬

‫דין רוטב ומשקה של פירות וירקות‪.‬‬

‫על‬ ‫מברך‬ ‫משקין‬ ‫מהן‬ ‫והוציא‬ ‫וירקיח שסחטן‬ ‫כ ל • חפירות‬ ‫א‪.‬‬

‫פרי רק‬ ‫המשקין שהכל‪ ,‬וכן דבש הזב מן התמרים‪ ,‬כי אין משקה נקרא‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

15. Some fruits which only contain juice stored up in their

stones (or pips) which aro not fit to be eaten, but after the juice has
been extracted they are thrown away, over the juice the benediction
‫ שהכל‬should be said, and although one ate the fiuit with their skins
and seeds, still the only benediction to be said is ‫שהכל‬.
16. Wesayneithei the benediction ‫ בפה״ע‬nor the benediction ‫בפהיא‬
nnless one can slightly recognize the fruit, but if they be crushed until
they arc unrecognisable, as with jam which has been boiled or small
fruit which has been entirely crushed, the benediction to be said
thereon is ‫שהבל‬. Yet if he had inadveitently said the benediction
origii.ally appropriate thereto his duty is done, however if the fruit
be gencially eaten in a crushed form, the benediction originally
appropriate theicto is the one that is now applicable.
17. Over rice and grit that were cooked in such a manner that
they were not dissolved, we say the benediction ‫בורא פרי האדמה‬, but if
they were dissolved, or if one had made a paste of them like bread,
there is a difference between rice and grit (in this respect). Because
according to the strict law the benediction ‫ במ״ם‬should be said over
rice, whereas ‫ שהבל‬should be said over grit and as we are not sure
whether ‫ אורז‬be ically rice or whether ‫ דוכן‬be grit or vice-versa there,
fore a /eligiously minded person should only partake of these kinds
when disssoved in the course of a meal. However in an emergency, if
one have no bread (and thus he cannot make a meal wherein he might
include them) he should say the benediction ‫ שהבל‬before partaking of
them and after eating the same he should say the concluding Grace ‫נורה‬
‫נפשות‬. Before partaking of biead 11u.de of pul«e, even where such
bread is the staple food, one should say the benediction ‫שהכל‬.
18. We say ‫ שהכל‬over sugar and likewise if one suck sugar-canes
or cini anion or liquorice which is chewed and only the taste thereof is
enjoyed whilst the chief pait is ejected, then the benediction is ‫שהבל‬.

L A W S CONCERNING T H E B E N E D I C ! I O N S TO BE S A I D OVER SOUP

ALSO O V E R F R U I T A N D VEGETABLE E X T R A C I S .

1. Over liquors extracted from fiuits and vegetables we say the

benediction ‫שהכל‬, this also applies to the honey extracted from dates,
as the liquor is termed " fruit," except wine and olive-oil which are also
116
 ‫דיני רוטב ומשקה של פירות וירקות‬
‫היין‪ ,‬ושמן זית שהוא נ״כ חשוב‪ ,‬אם נהנה ממנו בענין שהוא צריך ל ב ר ך‬
‫עליו מברכין עליו בפה׳׳ע‪.‬‬

‫פירות שאין דרכס לבישול אלא לאבלם חיים‪ ,‬אס בשלם‪ ,‬מ ב ר ך‬ ‫ב‪.‬‬
‫ע ל הרוטב שהכל‪ ,‬אבל פירות שדרכם ליבשם ולבשלם והם שכיחות לרוב‬
‫לשתות א ת‬ ‫הפירות ונם‬ ‫ונטעי לחו אדעתא דהכי‪ ,‬אם בשלם כדי לאכול‬
‫הרוטב‪ ,‬ט ב ר ך על הרוטב בורא פה״ע‪ ,‬ואפילו אינו אוכל מן הפירות וכן‬
‫קטניות וירקות בטקום שדרכם לבשלם לאכלם ונם ל ש ת ו ת הרוטב‪ ,‬ט ב ר ך‬
‫אין‬ ‫אם‬ ‫המאכל‪ ,‬אבל‬ ‫אוכל מן‬ ‫אינו‬ ‫פ ה י א ‪ ,‬ואלילו‬ ‫בורא‬ ‫ע ל הרוטב‬
‫כוונת הבישול ר ק בשביל הפירות או הירקית אזי כשאינו אוכל טן הפירות‬
‫בשר‬ ‫והירקות אלא שותה א ת הרוטב ל ב ד ט ב ר ך שהכל‪ ,‬ואם בישלם עם‬
‫ביחד‪ ,‬אפילו אם כוונת הבישול נם בשביל הרוטב‪ ,‬לעולם מ ב ר ך על הרוטב‬
‫שהכל‪ ,‬כי הבשר הוא העיקר‪,‬‬

‫פירות ששראן או בישלם ר ק בשביל הרוטב‪ ,‬מ ב ר ך עליו‪ ,‬שהכל‬ ‫ג‪.‬‬

‫שהוא‬ ‫השכר‪ ,‬בין‬ ‫על‬ ‫וכן‬ ‫שהכל‪,‬‬ ‫טהע‬ ‫קאפע ועל‬ ‫טברכין על‬ ‫ולכן‬
‫מ ת ט ר י ם בין שהוא משעורים‪,‬‬

‫ירקות או פירות שכובשין אותן בטיט שיתחמצו‪ ,‬אע״פ שדרכם‬ ‫ד‪.‬‬

‫מ״מ‬ ‫בכך )כנון נורקען אונרקיס ראטהע ריבען צוויקעל בוראקעם קרויט(‬
‫אין טכרכין על הרוטב כ״א שהכל ואע״פ שטעם הירק והפרי ברוטב ם ״ ם‬
‫בשביל‬ ‫אלא‬ ‫במים‬ ‫טעם‬ ‫שיתנו‬ ‫בשביל‬ ‫הכבישה‬ ‫עיקר‬ ‫ואין‬ ‫הואיל‬
‫שנם המה בעצמם יתוקנו ע״י הכבישה‪ ,‬לכן מברכין רק שהכל‪ ,‬ומ״ט אס‬
‫הרוטב יש‬ ‫א כ ל ת ח ל ה א ת הירק ובירך בפה״א‪ ,‬ואח״כ רוצה לשתות נם‬
‫על‬ ‫נם‬ ‫ב ב ר כ ה בפה״א‬ ‫ספק אם צריך ל ב ר ך על הרוטב‪ ,‬כי שטא יצא‬
‫הרוטב‪ ,‬לכן לא יעשה כן‪,‬‬

‫במשקה שיש לו‬ ‫קטניות וכדומה‪ ,‬שבשלם‬ ‫וירקות‬ ‫פירות‬ ‫וכן‬ ‫‪4‬‬ ‫ה‬
‫הרוטב‬ ‫על‬ ‫בחלב‪ ,‬מברכין‬ ‫טעם בעצמותו‪ ,‬כנץ בחומץ או בבארשט או‬
‫שהכל‪.‬‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

highly esteemed, and if he enjoy the same i n such a manner that he is

obliged to say a benediction, he says ‫בורא פרי העץ‬.
2. I f one cooked fruits which i t is not customary to cook, since
they are usually eaten raw, he should say the benediction ‫ שהכל‬before
partaking of their liquor, however if i t be a kind of fruit which i t is
customary to dry and to cook and which are easily procurable and are
also grown for that purpose, if one cooked them in order to partake of
the fruit and its liquor, he should say ‫ בורא פרי העץ‬over the liquor, even
if he should not eat the fruit therewith. Likewise if one cooked pulse
or vegetables, according to the general method of preparing gruel food
for consumption, he should say the benediction ‫ בורא פרי האדמה‬over
their liquor even if he did not partake of the (rest of the) dish, how‫־‬
ever if the one who cooked them did so only for the sake of the fruit
or vegetable, if he does not desire to eat them but only to drink the
liquor he should previously say the benediction ‫ שהכל‬and if he cooked
them with meat, although the cooking was done also for the sake of
the liquor, in any case ‫ שהכל‬is the benediction to be said over the
liquor, as the meat i3 the principal part of the dish.
3. Some fruits are soaked only for the sake of their liquor, the
latter is subject to the benediction ‫שהכל‬, hence over tea, coffee or beer,
whether made from dates or from barley, the benediction to be said is
‫שהכל‬.
4. I f vegetables or fruits, such t.s cucumbers, beetroot, leeks, etc.,
preserved in water became sour, although that usually happens, never-
theless over their liquor one says only the benediction ‫שהבל‬. Although
the liquor has the taste of the vegetable or fruit, nevertheless since
they were preserved, not on account of flavouring the liquor, but so
that they might be prepared as preserves, therefore the benedicticn
‫ שהכל‬only is to be said. But if he first ate the vegetable and said the
benediction ‫ בפה׳׳א‬and then he wished also to diink some of the liquor,
i t is a doubtful point whether he must say a benediction over the same,
for perhaps his obligation in this matter has been fulfilled by the
recital of the benediction ‫בפה״א‬. I t is better not to act in the afoie-
mentioned manner.
5. The same is the case with fruits, vegetables or pulse and the
like, which one had cooked in a liquor having a taste peculiar to itself,
as for instance, in vinegar or in beetioot soup or in milk, the benediction
‫ שהבל‬should be pronounced over their liquor.
117
 ‫דיני עיקר וטפל‬

‫אותם יצא‬ ‫דורכין‬ ‫היו‬ ‫ב״כ שאם‬ ‫צמוקין שיש בהם לחלוחית‬ ‫ו‪.‬‬
‫מהם דבשם‪ ,‬אם כ ת ש ס ושרה אותם במים לצורך שהיה ולא לצרך אכילת‬
‫הצםוקין‪ ,‬אם שרו נ׳ ימים ותוסס ולאחר נ' ימים עירה מהם א ת המשקה‬
‫ולאחריו ברכה‬ ‫בפה״ג‪,‬‬ ‫מברכין עליו‬ ‫לכלי אחר הרי משקה זו יין גמור‪,‬‬
‫שיהיו‬ ‫לראות‬ ‫וצריכין‬ ‫בו‪,‬‬ ‫יין יוצאין‬ ‫כוס‬ ‫מעין שלש‪ ,‬ובב״מ שצריכין‬
‫שהיו‬ ‫כמו‬ ‫הצמוקין‬ ‫את‬ ‫שבמים‪ ,‬ומשעדין‬ ‫ששי‬ ‫מחלק‬ ‫יותר‬ ‫הצמוקין‬
‫א כ ל אם בישל‬ ‫שריה‪,‬‬ ‫ע״י‬ ‫כשנעשה‬ ‫ודוקא‬ ‫שנתייבשו‪,‬‬ ‫בלחותם קודם‬
‫הצמוקין במים‪ ,‬אינו נעשה יין ע״י הבישול‪.‬‬

‫דין עיקר וטפל‪.‬‬

‫אם אכל שני דבדימ‪ ,‬או אובל ושותה והאחד עיקר אצלו והשני‬ ‫א‪.‬‬
‫לו‬ ‫היה‬ ‫לא‬ ‫ואם‬ ‫הוא ט פ ל לו שאין כוונתי לאכלו אלא בשביל העיקר‪,‬‬
‫לבו‬ ‫וכדי לחזק‬ ‫לבו‬ ‫שחלש‬ ‫העיקר לא היה אוכל כ ל ל א ת הטפל‪ ,‬כנץ‬
‫איבל דנ מליח‪ ,‬או צנון אלא ספני שהם דברים חריפים אוכל נם טעט פ ת‬
‫או ד ב י אחר ל מ ת ק החריפות‪ ,‬וכן אם מתאוה לשתות יייש ושותה ובכדי‬
‫ל ט ה ק החריפות אובל אחריו טעט פ ת ‪ ,‬או איזה פרי‪ ,‬מ ב ר ך ר ק ע ל העיקר‪,‬‬
‫ועל ה ט פ ל אינו צריך ל ב ר ך לא לפניו ולא לאחריו‪ ,‬כי נפטר כ ב ר כ ה שעל‬
‫העיקר ונס נט״י אינו צריך‪,‬‬

‫א ת הטפל‪ ,‬ובשעה‬ ‫ואח״כ‬ ‫ודוקא אם איכל א ת העיקר ת ח ל ה‬ ‫ב‪.‬‬

‫א ת הטפל‪ ,‬או שהוא רניל בכך‪,‬‬ ‫שבירך על העיקר היה דעתו לאכול נם‬
‫מעמד‪ ,‬לאפוקי אם‬ ‫דהוי כאלו היתה דעתו לכך‪ ,‬ואוכל א ת ה ט פ ל באותו‬
‫ה ל ך בינתים לחדר אחר‪ ,‬שאז צריך ל ב ר ך גם על הטפל‪.‬‬

‫וכן אם אוכל ט ת ח ל ה א ת ה ט פ ל ואח׳׳כ א ת העיקר‪ ,‬כנץ שרוצה‬ ‫ג‪.‬‬

‫איזה‬ ‫החלה‬ ‫אוכל‬ ‫ריקנא‬ ‫לשתות יין או יי״ש וכדי שלא לשתות אליבא‬
‫דבר קטן‪ ,‬ישתה ת ח ל ה ק צ ת מן העיקר‪ ,‬ויברך עליו לפטור א ת הטפל‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISHAEL

6. Baisins having so much juice that the latter will exude

when they are pressed, if they have been beaten and then soaked in
water for the purpose of making a beverage therefrom and not for the
purpose of eating the raisins as food, if they were soaking thus for
three days, and then began to ferment, and after three days he poured
its liquor into another vessel that liquor is pioper wine over which the
benciiction !‫ בורא פרי הנפ‬and thereafter ‫ מעין שלש‬should be said, and on
all occasions where a glass of wine is required, one may fulfil bis duty
by using that as wine. I t is necessary, however, to see that the
raisins form more than a sixth part of the water, one should estimate
the raisins just as though they were in a fresh state before they were
dried; all the above mentioned applies only to wine that was made by
the soaking of raisins, but if he boiled the raisins i n water, the boiling
thereof does not cause i t to become wine.

L A W S CONCERNING TIIAT W H I C H I S IMPORTANT A N D THAT WHICH

IS ACCESSORY THERETO.

1. I f one partake of two articles of food, or if he eat and drink,

and one of these articles is important for him whilst the other is
merely an accessory theieto, for his intention was not to eat the latter
apart from the former and if he did not have that which was important
he would not eat its accessory ; e.g., if one felt faint and with
a view of reviving himself, he partook of salt herring or
radishes, but since they are pungmt he also ate therewith a small
piece of bread or something else to mitigate the pungency, likewise if
he desire to drink some biandy and having done so, he partakes of a
little bread to mitigate the pungency, or instead thereof he eats some
fruit he is obliged to say a benediction only over that which is impor-
tant and not over that which is accessory thereto—the latter requires
neither a preceding nor a concluding benediction—beciuse i t is
exempt by reason of tho benediction over the important article of food,
it does not require even the washing of the hands.
2. This applies only if he first ate the article which is important
for him and then that ‫ יו‬hich is accessory thereto, and also when he
said the benediction over this article, he mentally included its accessory,
or if he be accustomed to partake of them in such a manner, which is
as though he had mentally included the latter (in his benediction over
the former), furthermore if he paitook of the accessory in the same
place and did not go into another room before doing so, as otherwise
he is obliged to say a separate benediction over the accessory.
3. Likewise the eating of the accessoiy before the important
article raises a question as to its benediction; e.g., if one desire to
drink wine or brandy and in order not to drink upon an empty stom-
ach, he firbt eats a small piece of some food, then he should rather
drink first of all a little of the wine or brandy and then its benediction
will exempt the accessory from any further benediction.
] 18
 ‫דיני עיקר וטפל‬

‫מיני‪,‬‬ ‫נם‬ ‫ואוכל‬ ‫אם כוונתו לשניהם כנץ שהוא שותה יי״ש‬ ‫ד‪,‬‬
‫כיסנין ודובשנין )האנינ קיכען( אי מ ר ק ח ת ‪ ,‬וכדומה צריך ל ב ר ך על שניהם‪,‬‬
‫ויברך ת ח ל ה על הכיםנין או על ה מ ר ק ח ת שהם חשובים‪ ,‬ואח״כ מ ב ר ך על‬
‫לברך‬ ‫קאפע‪ ,‬שצריך‬ ‫ג״כ‬ ‫כיםנץ ושותה‬ ‫הי״ש‪ ,‬ומכ״ש אם אוכל פ ת‬
‫כוונתו‬ ‫הקאפע שהרי‬ ‫על‬ ‫ואחיכ‬ ‫הפ״כ‬ ‫על‬ ‫החלה‬ ‫דהיינו‬ ‫שניהם‬ ‫על‬
‫לשניהם‪.‬‬

‫מין מ־בדל לעצמי‪ ,‬מ ב ר ך‬ ‫כל‬ ‫שני מינים שנתבשלו יחד‪ ,‬אם‬ ‫ךן‪,‬‬
‫אבל אם נ ת מ ע כ ו ונתדבקו‪ ,‬אזי‬ ‫ל‪/‬‬ ‫הראויה‬ ‫ברכה‬ ‫בפ״ע‬ ‫כ ל מין‬ ‫על‬
‫אזלינן ב ת ר רובא ומה שהוא הרוב זהו עיקר‪ ,‬ומביכין עליו והשני נפטר‪,‬‬
‫אך אם אחר הוא מ ח מ ש ת מיני דנן‪ .‬אע״פ שהוא המיעוט הוא העיקר‪,‬‬

‫עיקר‬ ‫אם‬ ‫ביחד‪,‬‬ ‫לאכלם‬ ‫מרק‬ ‫או‬ ‫חלב‬ ‫לתוכו‬ ‫מאכל שנתן‬ ‫ן‪.‬‬
‫כוונתו המאכל‪ ,‬אזי מ ב ר ך רק עליו‪ ,‬והחלב או המרק טפלים‪ ,‬ואם כוונתו‬
‫ואס כוונתו ע ל‬ ‫הוא טפל‪,‬‬ ‫רק על המרק והחלב‪ ,‬מ ב ר ך עליהם‪ ,‬והטאכל‬
‫שניהם )ואין ברכותיהן שוות( מ ב ר ך ת ח ל ה על ה מ א כ ל ואוכל ממנו מעט‪,‬‬
‫ואח״כ מ ב ר ך שהכל על ה מ ר ק או על החלב‪ ,‬ואין הולכין בזה אחר הרוב‪,‬‬
‫ואפי׳ אם ה מ א כ ל הוא מין דנן אינו נחשב עיקר לענין זה‪,‬‬

‫בשמים שחוקים שעירבן עם צוקר‪ ,‬הבשמים הם העיקר ומברכין‬ ‫‪.‬ז‬

‫עליהם ברכה הראויה להן‪ ,‬ע ל אגיז מושקאט בפה׳׳ע‪ ,‬על צימרינד בפה״א‪,‬‬
‫ובן על זנגביל )אינבער( כפה״א‪.‬‬

‫השותה שמן זית כמו שהוא‪ ,‬אינו מ ב ר ך עליו כ ל ל מפני שהוא‬ ‫ח‪,‬‬
‫העיקר‪,‬‬ ‫מזיק ל ו ; ואם עירבו עם שאר דברים‪ ,‬הוא ה ט פ ל ומברך רק על‬
‫שלא‬ ‫ובכדי‬ ‫לרפ־אה‬ ‫אך אם יש לו איזה מיחוש שהוא צריך את השמן‬
‫על השמן אע׳׳פ‬ ‫כוונתו‬ ‫שעיקר‬ ‫יזיק לו הוא מערבו בשאר דבר‪ ,‬מאחר‬
‫ופוטר א ת הדבר אחד‪ ,‬ואם‬ ‫שהוא המועט מברך עליו ברכתו שהיא בפהי׳ע‬
‫שמן‬ ‫בו‬ ‫נותן‬ ‫שאנב הוא‬ ‫אלא‬ ‫היא צמא ועיקר כוונתו לשתות לצפאו‬
‫אגוז‬ ‫לתוך המשקה‬ ‫נותן‬ ‫הרין אם‬ ‫לרפואה‪ ,‬מברך רק על המשקה‪ ,‬וכן‬
‫מושקאט או צימדינד או איננבער‪ ,‬דאזלינן ב ת ר הכוונה‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

4. I f one's mind be equally intent upon two articles of food, 6.g.,

if one desire to drink brandy, and also to eat honey-cake,
preserves or the like, he should say a separate benediction over each,
fiving precedence to the benediction over the cake and preserves
ecauso they count more, thereafter he should say the benediction over
the brandy. 1 luch more is this the case if he ate dessert (cakes) and
also drank coffee, that he must say separate benedictions over both,
first over the dessert (cakes) and then over the coffee, for his intention
referred to both.
5. I f one desire to partake of s. dish composed of two differ-
ent kinds of food which were cooked together, if each kind be separ-
ated, he should say over each kind the benediction appropriate to each,
but if they be dissolved and cling together he should say the benedic-
tion over that kind which predominates, for that is the more important
element, and i t exempts its accessories (from a separate benediction),
however, if one kind be of the five species (even if i t be the least in
quantity), the benediction should be said over it, as i t is reckoned as the
more important element.
6. A dish to which one had added milk or soup which he inten-
ded to consume together(is subject to the following conditions) if itweie
his primary object to eat the dish, he should say a benediction over
that only, for then the milk or soup is but an accessory to that dish,
but, if the soup or milk be what he desired principally to partake of,
he should say a benediction over that, and the dish is accessory
thereto; if his mind were equally set upon partaking of both, but each
is bubject to a different benediction, he should first say the benediction
over the dish and eat a little thereof, and then he should say the
benediction ‫ שהכל‬over the soup or milk, the question of a greater quan-
t i t y is of no consideration in the foregoing, and even if the food be of
t» species of grain, i t is not (in this connection) reckoned as an essential
article.
7. Before partaking of ground spices mixed with sugar a bene-
diction should be said only over the spices which are considered to be
the essential elements. Over a nutmeg one should say the benediction
‫בורא פרי העץ‬, over cinnamon ‫בווא פוי האדמה‬, and over ginger ‫בורא פוי‬
‫האדמח‬.
8. I f one desire to drink olive-oil in its natural state, inas-
much as i t is injurious to his health, he should not say any benediction,
if, however, he mixed i t with other ingredients i t becomes a mere
accessory, and he should say the benediction upon that which is para-
mount, however if he have some ailment and he must drink the oil
medicinally, and he mixes i t with other ingredients in order to avoid
its injurious effect, inasmuch as the oil is the primary object for him,
even if i t be the least of the ingredients he should say the benediction
‫ בורא פרי העץ‬thereon and exempt the other ingredients. However, if
one be thirsty and if he partake of a beverage to quench his thirst,
and incidentally he also mixes therewith some olive-oil for a medical
purpose, he should say a benediction only over the beverage. This
law applies also when one puts muscatels or cinnamon or ginger in
a beverage, in all such cases we always consider what his primary
object was.
 ‫דיני קדימה בברכות‬
‫כ ל מיני מ ר ק ח ת ‪ ,‬הדבש והצוקער הן טפלים ומנרכין על עיקר‬ ‫ט‪.‬‬
‫הפרי ברכתו הראויה לו‪.‬‬

‫דין קדימה בברכות‪.‬‬

‫מכולם‪,‬‬ ‫רוצה לאכול‬ ‫מי שיש לפניו מיני פירות הרבה‪ ,‬והוא‬ ‫א‪.‬‬
‫זה שהוא חביב לו וחפץ בו יותר‪ ,‬ואס‬ ‫על‬ ‫יברך‬ ‫ברכותיהן שוות‪,‬‬ ‫אם‬
‫שנשתבחה‬ ‫שבעה‬ ‫ממין‬ ‫ביניהם‬ ‫יש‬ ‫אד אם‬ ‫שניהם שוים לו בחביבות‪,‬‬
‫פרי והשאר הן‬ ‫חצי‬ ‫שאינו אלא‬ ‫אע״פ‬ ‫זה‪,‬‬ ‫בהן ארץ ישראל יברך ע ל‬
‫שלימות‪ ,‬ואם אין ביניהם ממין שבעה‪ ,‬אם אהד שלם וא׳ אינו שלם‪ ,‬שלם‬
‫בפה״ע ואחד ברכתו‬ ‫ברכתו‬ ‫עדיף‪ ,‬ובן אם ברכותיהן שוות‪ ,‬אלא שאחד‬
‫ת ח ל ה על‬ ‫עליו יברך‬ ‫ג פ ה ״ א שצריך ל ב ר ך על שניהם‪ ,‬אם האחר חביב‬
‫החביב‪ ,‬ואם שניהם שוים לו יברך ת ח ל ה על זה שהוא ממין שבעה אפילו‬
‫שניהם שלמים‬ ‫עדיף‪ ,‬ואם‬ ‫הוא חצי‪ ,‬ואם אין ביניהם ממין שבעה‪ ,‬שלם‬
‫או שניהם חסרים‪ ,‬יקדים בפה״ע לבפה״א‪.‬‬

‫אם בולן הן ממין שבעה ושרים לו בחביבות‪ ,‬צריך להקדים א ת‬ ‫ב‪.‬‬

‫הפסיק א ת הסדר‪,‬‬ ‫בפסוק‪,‬‬ ‫א ת זה שהקדימו הפסוק‪ ,‬וארץ ב ת ר א שנאמד‬
‫הם שני לארץ‬ ‫שהמדים‬ ‫תמרים קודם לענבים‪ ,‬לפי‬ ‫כי‬ ‫זה‬ ‫לפי‬ ‫נמצא‬
‫קמא‪ ,‬ודוקא ענבים‪ ,‬אבל יין כיון שהוא‬ ‫בתרא‪ ,‬וענבים הוא שלישי לארץ‬
‫דבר חשוב וקבעו לו ברכה לעצמו‪ ,‬היא קודם לכל הפירות‪.‬‬

‫רוקא כשננמר הפרי א ב ל פרי‬ ‫למין שבעה‪,‬‬ ‫מעלה‬ ‫דיש‬ ‫הא‬ ‫ג‪.‬‬
‫אס‬ ‫וכן‬ ‫חזי‪,‬‬ ‫במידי דלא‬ ‫קרא‬ ‫שלא ננמר אין לו מעלה‪ ,‬דלא מ ש ת ב ח‬
‫א ו כ ל ו שלא כדרך הנאתו כנץ הכוםם חטה אין לה קדימה‪.‬‬

‫דבר‬ ‫בפה״א‪ ,‬ונס‬ ‫או‬ ‫בפה״ע‬ ‫שברכתו‬ ‫דבר‬ ‫לפניו‬ ‫אם יש‬ ‫ד‪.‬‬
‫ו ב ר כ ת בפה״א‬ ‫בפה׳׳ע‬ ‫ברכת‬ ‫משניהם‪,‬‬ ‫לאכול‬ ‫שהכל‪ ,‬ורוצה‬ ‫שברכתו‬
‫שהן מבוררות יותר‪ ,‬שאינן פוטרות אלא מין‬ ‫שהן חשובות‪ ,‬לפי‬ ‫קודמות‪,‬‬
 LAWS AND CUSTOMS OF ISRAEL

9. I n all kinds of preserves, the honey and the sugar are mere
accessories, and the benediction should be said only over the fruit,
which is the essential element.

L A W S CONCERNING T H E ORDER OF PRECEDENCE

R E L A T I N G TO BENEDICTIONS.
1. I f one have before him many varieties of fruit and i f ho
desire to partake of all of them he should be guided by the following
conditions : if they be all subject to the same benediction, he should
say i t over the kind which he likes best; if he be equally fond of all and
if there be amongst them one of the seven species with which the
land of Israel was praised, he should say the benediction over this
even i f there be only a half of that fruit, whilst the others are whole ;
but if there be none of the seven species amongst them, if somo fruit
be whole, and others be not whole, the benediction should preferably ba
said over the whole fruit, likewise when the benediction over each kind
is the same. The same conditions apply to one who desires to partake
of two kinds of fruit that are each subject to a different benediction,
e.g., one kind is subject to the benediction ‫ בורא פרי העץ‬and the other
to the benediction ‫בורא פרי האדמה‬, thus requiring the recital of both.
I f he be fonder of one of the two kinds, he should give the precedence
in saying the benediction to that of which he is fonder, and if ho be
equally fond of both, one of the seven species should have the prece.
dence, even if i t be not whole, but if there be non6 of the seven species
amongst them, precedence should be given to the whole fruit, but if
they be both the same, either whole or not, the benediction should be
‫בורא פרי האדמת‬.
2. I f all the fruit be of the seven species, and he is equally
fond of them, he should give the precedence in pronouncing the bene-
diction to that kind which is mentioned first in the Torah (Deut. x i i i . 8).
The second ‫( ארץ‬a land) in the verse enumerating the seven species
subdivides the narrative, therefore, dates take precedence over grapes,
because dates are the second that are mentioned after the second ]•‫אי‬
whilst grapes are mentioned third after the first ‫ ארץ‬i n that verse, that
is only as far as grapes are concerned, but wine, being an important
beverage, has its special benediction and therefore i t takes precedence
over all kinds of fruit.
3. The precedence given to one of the seven species is obligatory
only if the fruit be ripe, but if the fruit be unripe i t has no claim to
precedence because the text is not concerned with anything which is
not complete and proper. Likewise if he ate thereof in a manner so
that he cannot enjoy it, e.g., the chewing of wheat, the law of prece-
dence does not apply thereto.
4. I f one had before him a kind of food over which the bene•
diction ‫ בורא פרי העץ‬or ‫ בורא פרי האדמה‬is to be said, and another kind
over which the benediction ‫ שהכל‬should be recited, even if he prefer to
eat both kinds he should, nevertheless, give preccdenco by saying ths
120
 ‫דיני טעות בברכות‬
‫ברכתו שהכל הוא‬ ‫ואפי' אם זה‬ ‫אחד ו מ ה כ ל היא ברכה כ ו ל ל ת הרבה‪,‬‬
‫חביב לו יותר‪ ,‬ש״מ צריך להקדים בפה״ע או בפה״א‪,‬‬

‫היין‪ ,‬ומכיש‬ ‫נס לברכת‬ ‫קודמות‬ ‫מיני מזונות‪,‬‬ ‫בורא‬ ‫ברכת‬ ‫ה‪.‬‬
‫ולכן ב ש ב ת‬ ‫מזונות‪,‬‬ ‫מיני‬ ‫בורא‬ ‫חטוציא‪ ,‬שהרי היא ק ו ד מ ת גם ל ב ר כ ת‬
‫א ת ה פ ת ‪ ,‬וכן כשחרית שמקדש‬ ‫לכסות‬ ‫*דיך‬ ‫היין‬ ‫על‬ ‫כשמקדש‬ ‫ויו״ט‬
‫אוכל אח״כ מיני מזונות‪* ,‬דיך לכסותם בשעת הקידוש‪.‬‬

‫דין טעות בברכות‪.‬‬

‫במ״מ‪ ,‬או על פ ת כיסנין המוציא‬ ‫מעה ובירך ע ל לחם נמור‪,‬‬ ‫א‪.‬‬

‫ממיני דנן המוציא‪ ,‬לא יצא‪ ,‬מעה‬ ‫י«א‪ ,‬א ב ל אם בירך ע ל תבשיל אפילו‬
‫ב ב ר כ ה אחרונה ובירך ע ל‬ ‫טעה‬ ‫אם‬ ‫יצא‪ ,‬וכן‬ ‫ובירך ע ל ענבים בפה״נ‬
‫מ פ ן יצא‪ ,‬שהרי נ ס הענבים פדי הנפן הס‪.‬‬

‫וטעה‬ ‫מעה ובירך ע ל פרי העץ בפה״א או שהיו שתיהן לפניו‬ ‫ב‪.‬‬
‫והקדים ל ב ר ך ע ל פרי האדמה ונחכוין לפטור בזה נם א ת פרי העץ‪ ,‬יצא‪,‬‬
‫בפה״ע‬ ‫פרי האדמה‬ ‫שהרי גם העץ יונק מן האדמה‪ ,‬אבל אם בירך על‬
‫או פרי‬ ‫פרי העץ‬ ‫הוא‬ ‫אם‬ ‫לא יצא‪ ,‬ולכן אם הוא מםופק באיזה פרי‬
‫האדמה‪ ,‬וא״א לו לברר בשום אופן‪ ,‬יברך עליו בפה״א‪.‬‬

‫ט ע ה ובירך על היין בפה״ע‪ ,‬אס נזכר מיד‪ ,‬יאמר תוך כדי דבור‬ ‫ג‪.‬‬
‫במה״ג‪ ,‬ואם לא נזכר מיד‪ ,‬יצא בדיעבד‪.‬‬

‫ט ע ה ובירך שהכל‪,‬‬ ‫ע ל כ ל דבר אפילו ע ל ה פ ת ועל היין אם‬ ‫ד‪.‬‬

‫יצא‬

‫מברך‪,‬‬ ‫אף ע״פ ש ל כ ת ח ל ה צריך לדקדק ולבון על מ ה שהוא‬ ‫ה‪.‬‬

‫כוס‬ ‫בידו‬ ‫שלקח‬ ‫בנון‬ ‫בכונה‪,‬‬ ‫מעה‬ ‫אם‬ ‫בדיעבד‬ ‫מ״מ‬
‫י י ן ‪ ,‬ובירך ע ל ד ע ת שהוא יין‪ ,‬וקודם שאמר בפה״נ נזכר‬ ‫ק ס בו ר ש הו א‬
‫שהוא טיס‪ ,‬או שכר‪ ,‬וסיים שהכל נהיה בדברו‪ ,‬א״צ לחזור ולברך‪ ,‬דטשוס‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

benediction ‫ בורא פוי העץ‬or ‫ בורא פרי האדמה‬for they are important since
they do not refer to more than one kind apiece whereas ‫ שהכל‬is t
comprehensive benediction. This applies even in the case where he
prefers to partake of something over which he must say ‫שהכל‬.
5. The benediction ‫ בורא מיני מזוגות‬takes precedence over all
others even over the benediction over wine, except the benediction ‫המוציא‬
which takes precedence over the benediction ‫בורא מיני מזונות‬. Therefore
on Sabbaths and on Holydays when saying the sanctification(‫ )קידוש‬over
wine, the bread should be covered, also on a Sabbath morning when he
intends to partake of farinaceous food after ‫ קידוש‬he should have that
food covered when pronouncing the ‫ קידוש‬over wine.

L A W S CONCERNING BENEDICTIONS PRONOUNCED ERRONEOUSLY.

1. One who by error said the benediction ‫ בורא מיני מזונות‬over

proper bread or the benediction ‫ המוציא‬over cake has fulfilled hia
obligation, if, however, he had said the benediction ‫ המוציא‬overfood even
if prepared from the five species of grain, his obligation is not dis-
charged. I f by error he had said the benediction ‫ בורא פרי הנפן‬over
grapes his obligation is discharged, likewise, i f he had erred in saying
the concluding grace ‫על הגפן‬, his obligation is fulfilled, as grapes are
also fruit of the vine.
2. I f by error one said the benediction ‫ בורא פרי האדמה‬over a
fruit of the tree, or if both kinds were before him, and by error he
had given precedence in saying the benediction over the fruit of the
ground with the intention of including the fruit of the tree, his obli-
gation is fulfilled, as the fruit of the tree also gets its sustenance from
the ground, but if he said the benediction ‫ בורא פרי העץ‬over a fruit of
the ground his obligation is not fulfilled. Consequently if one be in
doubt as to which species a fruit belongs, whether to the tree or to the
ground and i t is impossible for him to ascertain the fact, he should
say the benediction ‫בורא פרי האדמה‬.
3. I f by error he had said over wine the benediction ‫בורא פרי העץ‬
if he at once became aware of it, he should immediately add the words
‫בורא פרי הנפן‬, but if he did not become aware of i t immediately, and i t
happened unintentionally, his obligation is fulfilled.
4. I f by enor he had said the benediction ‫ שהכל‬over any
article, even over bread or wine, his obligation is fulfilled.
5. A t the outset one should know the purpose of the b6nediction
he is about to say, nevertheless if he erred having unintentionally
said the wrong benediction, e.g., he thought he was about to drink
wine, and he began the benediction with the intention of concluding i t
with ‫ בורא פרי הגפן‬but before thus concluding i t he had discovered that
i t was water or beer and concluded the benediction with the
formula of ‫ שהכל וכוי‬i t is unnecessary to repeat the benediction, since
121
 ‫דיני בירך על מאכל או משקה ואחייב הביאו לו עוד‬
‫טעות בכוונה א״צ לחזור ולברך‪ ,‬וכ״ש אם ט ע ה כהיפוך‪ ,‬שהיה פ נ ו ר שהוא‬
‫שכר או מיס‪ ,‬ובירך ע ל ד ע ת לומר שהכל‪ ,‬וקודם שאטר שהכל‪ ,‬נזכר שהוא‬
‫יין וסיים בפה״נ שיצא‪ ,‬שהרי אפילו אם היה מסיים כפי הכוונה היה יוצא‪.‬‬

‫אפילו אם סיים כ ל ה ב ר כ ה בטעות‪ ,‬אלא שנזכר תוך כ״ד ותיקן‬ ‫ל‪.‬‬

‫בפה״נ‬ ‫קסבור שהוא יין ובירך‬ ‫שלקח כום מים או שכר‬ ‫אמירתו‪ ,‬בנון‬
‫היתה אמירתו בפה״ג‬ ‫שהכנ״ב וכך‬ ‫ונזכר מיד שהוא מיס או שכד וסיים‬
‫» ה נ ״ ב יצא‪.‬‬

‫ב ר כ ת שהכל‪ ,‬אס הוא‬ ‫ואם לא נזכר תכ״ד‪ ,‬צריך ל ב ר ך מחדש‬ ‫ז‪.‬‬

‫נ ס יין יקח יין וישתה‬ ‫לשתות כוס זה‪ ,‬ואם היה בדעתו לשתות‬ ‫רוצה‬
‫שניה כ ל שלא הפסיק בדיבור‪ ,‬ואפילו ט ע ם ת ח ל ה מן‬ ‫וא״צ ב ר כ ה‬ ‫מעט‬
‫הפסק‬ ‫הוי‬ ‫לא‬ ‫או שכר‪ ,‬מ״מ‬ ‫הכוס‪ ,‬וע״י טעימתו נודע לו שהוא מיס‬
‫בדיעבד‪.‬‬

‫דין בירך על מאכל או על משקה‬

‫ואח״כ הביאו לו עוד‪.‬‬

‫בירך ע ל ה ל ח ם ולא היה בדעתו לאכול יותר מ ט ה שהכין לו‪,‬‬ ‫א*‬

‫לאכול‬ ‫ושוב נתאוה‬ ‫כנץ שקנה לו לחם או גלוסקא‪ ,‬וסבר שיהיה לו די‪,‬‬
‫לו ב ת ח ל ה ‪,‬‬ ‫מ מ ה שהכין‬ ‫עוד‬ ‫יותר ושלח ל ק נ ו ת לו עוד אפי׳ יש לפניו‬
‫משום דהוי נמלך‪,‬‬ ‫מ ה שהביאו לו‪,‬‬ ‫על‬ ‫מ״מ צריך ל ב ר ך שנית המוציא‬
‫חתיכה שהיה סבור שיהיה לו‬ ‫א כ ל מי שיש לו לחם בביתו ו ח ת ך לעצמו‬
‫לו עוד‪ ,‬אע״פ שאין לו עוד מן הראשון‪,‬‬ ‫די‪ ,‬ואח״כ נתאוה ליותר ו ח ת ך‬
‫אינו צריך ל ב ר ך שנית‪ ,‬דזה לא מקרי נמלך‪ ,‬כי הדרך הוא כך‪.‬‬

‫בירך על הפירות שד‪%‬א אוכל והביאו לו אח״כ עוד פירות‪ ,‬אם‬ ‫ב‪.‬‬
‫לו‪ ,‬אזי אפיי אם אין לו‬ ‫שיביאו‬ ‫בשעת ה ב ר כ ה היתד‪ .‬דעתו ע ל כ ל מ ה‬
‫הראשון אלא שברכותיהם שוות‪ ,‬א״צ‬ ‫אינם ממין‬ ‫עוד מהראשונים ואפי׳‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

i t ia not obligatory to repeat a benediction owing to an error i n one'a

intention. Much more so is this the case if the above-mentioned
example were reversed, and if he had mistaken wine for beer or water
and said the benediction with the intention of concluding i t with ‫שהבל‬,
but before saying ‫ שהכל‬he had become aware of his error and
discovered that i t was wine and he said ‫ בורא פרי הגפן‬his duty is ful-
filled, for if he had said ‫ שהבל‬he would also have fulfilled his
obligation.
6. Moreover even i f he had concluded the benediction
erroneously but instantly became aware of his error and rectified
i t , e.g., i f he took a glass of water or beer, thinking that i t was wine
and said ‫ בפהיג‬and then he found out immediately that i t was water or
beer and he concluded by reciting ‫ שהנ״ב‬saying thu3 ,‫בפה״ג—שהניב‬
his obligation is fulfilled.
7. I f he did not instantly become aware, he must say again the
benediction ‫ שהכל‬i f he desire to drink this glass, and if he also
intend to partake of wine, he should take wine and drink a little and
i t is not necessary to say a second benediction provided he had not
interrupted by speaking, even though he first tasted the contents of
the glass and discovered that i t contained water or beer, nevertheless
this is not considered an interruption if he acted in this manner.

L A W AS TO T H E BENEDICTION O V E R A N A R T I C L E OF FOOD,
W H E R E M O R E W A S T A K E N T H A N WAS O R I G I N A L L Y INTENDED.

1. I f one had said a benediction over bread, having no intention

of partaking of more than what he had prepared, e.g., he had pur-
chased a loaf or a roll and he thought that this would suffice and
then he desired to eat more of the same, and he sent and had some
more bought and even if he had more of the same kind which he had
originally prepared before him, he is nevertheless obliged to repeat tho
benediction ‫ הםוציא‬over that which was brought to him, as he had
changed his mind, however if one have bread in the house and he cut off
a portion thinking i t would be sufficient, and then he desired to partake
of more of i t and he cut off some more, although he had no
more of the first piece, still he need not repeat the benediction, as that
is not considered as though he had changed his mind, for this is the
usual custom.
2. I f one had said a benediction over fruit and he partook
thereof, when more of i t was brought to him, if at the time he said the
benediction i t was his purpose to include thereby all that would be
brought to him, he is exempt from repeating the benediction over that
which is subsequently brought to him, even if he have no more of the
first fruit, and even if they be not of the same kind as the first fruit but
we subject to the same benediction, if, however, he changed his mind
122
 ‫דיני בירך על מאכל או על משקה ואחיכ הגיאו עוד‬
‫שמתחלה‬ ‫נ מ ל ך ממש‪ ,‬דהיינו‬ ‫לברך שנית על אלו שהביאו לו‪ .‬ואס הוא‬
‫ואח״כ נ מ ל ך לאכול יותר‪ ,‬או‬ ‫לא היה דעתו לאכול ר ק אלו שהמ לפניו‪,‬‬
‫מהראשונים‪ ,‬מ״מ צריך‬ ‫נם‬ ‫עוד‬ ‫לפניו‬ ‫אפיי הם ממין הראשון ונס יש‬
‫ל ב ר ך שנית על אלו שהביאו לו‪.‬‬

‫לא כ ך ולא כך‪ ,‬אזי יש חילוק‪,‬‬ ‫ואם ב ת ח ל ה היתד‪ .‬דעתו ס ת ם‬ ‫נ‪.‬‬

‫שאס בשעה שהביאו לו השניים לא היה לו עוד מהראשונים‪ ,‬צריך ל ב ר ך‬
‫שנית‪ ,‬אבל אם היה לו אז עוד מהראשונים‪ ,‬יש ספק אם צריך לברך שנית‬
‫ע ל השנוים או אינו צריך‪ ,‬לכן טיב ליזהר שכשהוא מ ב ר ך ת ה א דעתו ע ל‬
‫דאיכא‬ ‫מ ס ת מ א ‪ ,‬כיון‬ ‫אלא‬ ‫כך‬ ‫כ ל מ ה שיביאו לו‪ ,‬ואס לא היתד‪ .‬דעתו‬
‫ספיקא בברכה‪ ,‬יש לו למנוע א ת עצמו מלאכלם‪.‬‬

‫עליו יותר מן הראשונים או‬ ‫הביאו לו פדי‪ .‬שהוא חשוב וחביב‬ ‫ד‪.‬‬
‫זה‬ ‫לברך על‬ ‫שהוא ממין שבעה‪ ,‬אפילו יש לפניו עוד מהראשונים צריך‬
‫יכול לפטור א ת החשוב דרך נררא‬ ‫שהביאו לו‪ ,‬כי ט ה שאינו חשוב אינו‬
‫א ל א דוקא כשנתכוין לפטרו‪.‬‬

‫טברכת‬ ‫לו‬ ‫מה שיביאו‬ ‫כל‬ ‫לפטור‬ ‫בירך ע ל השכר ונתכוין‬ ‫ה•‬
‫שהכל‪ ,‬והביאו לו דנים‪ ,‬אינן צריך ל ב ר ך על הדנים‪ ,‬אבל אם היתד‪ .‬דעתו‬
‫אפילו אס כשעה שהביאו א ת הדנים עדיין היה שכר לפניו מ״מ צריך‬ ‫סתם‬
‫ל ב ר ך ע ל הדגים‪ ,‬ולא דמי לפידוח‪ ,‬אפילו שאלו תפוחים ואלו אנוזיס מ״מ‬
‫ה כ ל מין אוכל הוא‪ ,‬א ב ל שכד ודגים המה לגמרי שגי מיגים מחולקים‪ ,‬זה‬
‫לפניו בשעת ברכה‪,‬‬ ‫אוכל‪ ,‬וזה טשקה‪ ,‬ואינט פוטרים זא״ז אלא א׳׳כ היו‬
‫או שהיתר‪ .‬דעתו עליהם‪.‬‬

‫כ ל זאת לא מיידי אלא באדם האוכל טשלו‪ ,‬א ב ל אם הוא אובל‬ ‫ן‪.‬‬
‫אפי׳ אין‬ ‫ע ל מין אחד פוטר כ ל מ ה שיביאו לו‬ ‫אצל חברו‪ ,‬כיון שבירך‬
‫ממש אז‬ ‫לו עוד מהראשונים‪ ,‬ד ה כ ל תלוי ב ד ע ת הבעה״ב‪ ,‬אך אם נ מ ל ך‬
‫לבקשת‬ ‫רק‬ ‫* ד י ך ל ב ד ך שנית‪ ,‬ואם לא היה ב ד ע ת בעה״ב להביא יותר‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

in regard to what was brought later, that is to say, if it were hi*

original intention to eat only what was before him, but he subsequently
changed his mind and decided to eat more than that, even if that
which was brought later be of the same kind as the first, and he also had
some left of the first fruit, he is nevertheless obliged to repeat the
benediction over that which was subsequently brought to him.
3. However if one had no thought, one way or the other, con-
cerning anything that might be brought later, then the following dis-
tinction should bo observed :- if none of that kind (first partaken of)
were left at the time when more of i t was brought to him, he must repeat
the bjnediction, but i f he had more left, there is a diversity of opinion
whether there is any obligation to repeat the benediction over that
which was brought later, one should therefore take tho precaution,
when saying the original benediction, to resolve to exempt thereby all
things requiring the same benediction that might be brought later. If
when saying the benediction he had no thought concerning what might
be brought subsequently, he should abstain from eating thereof, owing
to the doubt as to the necessity of repeating tho benediction.
4. If fruit were brought to him and this happened to be of a
superior kind and of which he was fonder than of the first (kind of
which he had previously partaken) or if something of the seven species
were brought to him, he is required to repeat the benediction, even if
he had then more of the first left, for the benediction said over an
inferior article cannot exempt a superior article, unless he clearly
intended to exempt the same when he said the original benediction.
5. Having said the benediction ‫ שהכל‬over beer, with tho inten-
tion of exempting all articles subject to the same benediction, if they
brought fish to table, he is not required to repeat the benediction,
if, however, he had no thought when saying the benediction concerning
what might be brought subsequently, he is required to repeat ‫שהכל‬
over the fish that is brought, regardless of the fact that he still had
some of the beer left at that time, as the law concerning the exemption
of two kinds of fruits is not applicable in this case, e g., if the first
kind were apples and the other nuts, nevertheless they are both
one class of foodj but beer and fish are entirely different kinds, one is
an eatable and the other is a beverage, and the one kind cannot
exempt the other, unless they be both before him at the time of saying
the benediction, or if he intended to exempt the one by the other.
6. The above rules apply only to one who eats of his own pro-
vision, but one who eats at his neighbour's house exempts, by the bene-
diction said over one kind, all that might be brought subsequently, even
if there be no more of the first kind (on the table) as i t all depends on
the host's will. Yet if he had dismissed all thoughts concerning
the aiticle that was subsequently brought to him, he is obliged to
repeat the benediction over the same. I f the host had no intention of
serving his guests with more of the same food, but served them solely
123
 ‫דיני ברכת הריח‬
‫לפי שהאורחים פומבים‬ ‫לכרך‪,‬‬ ‫האורחים נתן להם‪ ,‬נם כן אינם *ריבים‬
‫בדעתם שהבעה״ב מ ס ת מ א יחן להם בל צרכם‪.‬‬

‫שוב‬ ‫ובירך עליו‪ ,‬ואח״כ‬ ‫מי שבא לסעודה ונתנו לו כוס‬ ‫ז‪.‬‬
‫על כולם ואינו‬ ‫^ כוסות‪ ,‬אם המנהג הוא כן‪ ,‬מ ס ת מ א היהה דעהו‬
‫ל כ ר ך עוד‪.‬‬

‫דין ברכת הריח‪.‬‬

‫שיברך‪,‬‬ ‫קודם‬ ‫משקה‬ ‫כשם שאסור לאדם ליהנות מ מ א כ ל או‬ ‫א‪.‬‬

‫שיברך עליו‪ ,‬אבל לאחריו אינו צריך‬ ‫לו ליהנות מריח קודם‬ ‫אסור‬ ‫בך‬
‫לברך‪ ,‬משום דכשמפסיק הדיח מחוטמו כ ב ר עברה הנאתו‪ ,‬והוי כמו אוכל‬
‫ש נ ת ע כ ל במעיו‪.‬‬

‫ממנו‬ ‫שיוצא‬ ‫אם זה‬ ‫הטוב‪,‬‬ ‫הריח‬ ‫על‬ ‫מברך‬ ‫כיצד‬ ‫ב‪.‬‬
‫בין‬ ‫העץ‬ ‫פרי‬ ‫שהוא‬ ‫בין‬ ‫לאכילה‬ ‫ראוי‬ ‫פרי שהוא‬ ‫הוא‬ ‫הריח‬
‫ע״י‬ ‫אלא‬ ‫לאכילה‬ ‫ראוי‬ ‫שאינו‬ ‫אע״פ‬ ‫האדמה‪,‬‬ ‫פרי‬ ‫שהוא‬
‫ואתרוג‪ ,‬ט״מ כיון שעיקרו לאכילה‪,‬‬ ‫תערובית בנון אגיז מושקאט ציטראן‬
‫נתן ריח טוב כפירות‪ ,‬ודוקא כשנתכוץ להריח בו‪ ,‬אבל אס‬ ‫אשר‬ ‫מברך‬
‫לא נתכוין להריח אלא לאכילה והריח בא לו טטילא אינו צריך לברך על‬
‫נתן ריח טוב‬ ‫מ ב ר ך אשר‬ ‫הריח‪ ,‬הטריח בקאפע קלוי שיש לו ריח טוב‬
‫כפירות‪.‬‬

‫א ם ז ה שייצא מטנו הריח ה ו א עץ או מין עץ‪ ,‬מ ב י ך בורא עצי‬ ‫ג‪.‬‬

‫בשמים ולכן על ההדס ועל ורד שקורין ראזען ועל הלבונה וכיוצא מהם‪,‬‬
‫מברכין בורא עצי בשמים‪ ,‬דביון דעיקרו אינו לאכילה אלא להריח לא היו‬
‫פרי‪ .‬על פלפלין ועל זאננביל )איננבער( אין מברבין ואין להריח בהם‪.‬‬

‫בחירק‬ ‫)העי״ן‬ ‫בשטים‬ ‫עשבי‬ ‫מברכין בורא‬ ‫מרק‪,‬‬ ‫ע ל עשב‬ ‫ד‪.‬‬

‫של בשמים רפויה( והסי׳ לידע מ ה הוא עץ‬ ‫הבי״ת‬ ‫רפויה ונס‬ ‫והבי״ת‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

at their own request, then the latter are not obliged to repeat the
benediction inasmuch as they rely upon their host to supply them with
as much as they need.
7. One who came to a feast and had said a benediction over a
glass (of wine) that was given to him, need not repeat the benediction
over the glasses that will be given to him thereafter if i t be usual to
givo more than one glass, as i t is assumed when saying the bene-
diction over the first glass that he intended to exempt all the others.

L A W S CONCERNING T H E BENEDICTION TO B E SAID W H E N S M E L L I N G

FRAGRANT SriCKs.

1. Just as one is forbidden to enjoy any article of food or

drink before its benediction has been said, likewise is one for-
bidden to enjoy any fragrant odour before say ing a benediction, how-
ever after having enjoyed the same, one is not required to say a con-
eluding Grace, for as soon as he has ceased to inhale the fragrance
bis pleasure has ceased, therefore as regards the Grace i t is to be
compared with food which is digested (which requires no further
prayer).
2. Under what circumstances do we say the benediction over
a pleasant fragrance ? I f i t arise from fruit which is fit for food, whether
it be fruit of the tree or of the ground, even if i t be only made fit by
being mixed together with other ingredients, such as the nutmeg, the
lemon or the " Ethrog " inasmuch as they are principally used as food,
he should say the benediction ‫הנותן ריח טוב בפרות‬, provided he had
intentionally inhaled their fragrance; if, however, when partaking
thereof the fragrance had reached him unintentionally he is not
obliged to say a benediction over the same. I f one inhale the
scent of roasted coffee w hich is pleasant, he should say the benediction
‫הנותן ריח טוב בפרות‬.
3. Before inhaling the fragrance of plants, which are unfit for
food, but are chiefly esteemed for their fragrance, such as the myrtle
or the rose, or frankincense and the like, one should say the benedic-
tion ‫בורא עצי בשמים‬. One should not smell pepper or ginger, as a
benediction is not said over the same.
4. Before inhaling the fragrance of herbs and vegetables, one
should say the benediction ‫בורא עשבות בשמים‬. A vegetable is dis-
tinguished from a tree in the following manner : if i t possess a stem as
124
 ‫דיני ברכת הריח‬
‫ומה הוא ירק‪ ,‬כ ל שהגבעול הוא קשה בגבעול של פשתין ומתקיים משנה‬
‫לשנה ומוציא עלין זהו עץ‪ ,‬ואותן שהגבעול לעולם ר ך הוי עשבי בשמים‪,‬‬

‫אם אינו לא מן עץ ולא מן עשב במו המוסק )פיזאם( מ ב ר ך‬ ‫ה‪.‬‬

‫עליו בומ״ב וכן ע ל שוועםליך יבשים שיש להם ריח טוב אם מדיח בהם‪,‬‬
‫יש ל ב ר ך בורא מיני בשמים‪.‬‬

‫בארץ‬ ‫לחשיבותו שנדל‬ ‫ע ל שמן אפרסמון ה נ ד ל בארץ ישראל‬ ‫ן‪.‬‬

‫ישראל קבעו לו ב ר כ ה בפ״ע‪ ,‬ומברבין עליו בורא שמן ערב‪.‬‬

‫בירף ע ל של עץ עשבי בשמים‪ ,‬וכן להיפוך‪ ,‬לא יצא‪ .‬אבל אם‬ ‫ז‪.‬‬
‫יצא‪ ,‬ולכן בכל דבר שהוא מסופק‬ ‫המינים‬ ‫על כל‬ ‫בשמים‬ ‫בו״ט‬ ‫בירך‬
‫בברכתו‪ ,‬וא״א לו ל ה ת ב ר ר ‪ ,‬מ ב ר ך עליו בו״מ בשמים‪ ,‬ואם בירך על פרי‬
‫יצא‪ ,‬ועל נענליך וכן ע ל קליפת פאמעראנצען‬ ‫בשמים‪,‬‬ ‫בורא עצי‬ ‫העץ‬
‫וציטראנען‪ ,‬יש ל ב ר ך בורא עצי בשמים‪.‬‬

‫עצי‬ ‫בשמים‪ ,‬מ ב ר ך‬ ‫שמן או מים שבשמו בבשמים‪ ,‬אם בעצי‬ ‫]‪J‬‬
‫בשמים‪ ,‬ואם בעשבי בשמים‪ ,‬מ ב ר ך בורא עשבי בשמים‪ ,‬ואס היו בו עצים‬
‫מקום שיש ריח מעורב ממינים‬ ‫בכל‬ ‫בשמים וכן‬ ‫בו״מ‪,‬‬ ‫מברך‬ ‫ועשבים‪,‬‬
‫השמן ומן המים יש‬ ‫מן‬ ‫שונים מ ב ר ך בו״מ בשמים‪ ,‬אם הוציאו הבשמים‬
‫להריח‬ ‫העיקר‪ ,‬ע״כ אין‬ ‫שם‬ ‫נשאר‬ ‫ס פ ק אם מברכים עליהם כיון שלא‬
‫בהם‪.‬‬

‫היו לפניו פרי המריח ועצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים‪,‬‬ ‫ט‪.‬‬
‫מ ב ר ך על כ ל א' ב ר כ ה הראויה לו‪ ,‬ומקדים ל ב ר ך ת ח ל ה על הפרי ואח״כ‬
‫ע ל העץ‪ ,‬ואח״כ ע ל עשבי בשמים‪ ,‬ואחייב ע ל מיני בשמים‪.‬‬

‫טוב‬ ‫שיעלה ריח‬ ‫ע ל נחלים‬ ‫מוגמור דהיינו שמשימין בשמים‬ ‫י‪.‬‬

‫מברבין עליו משיעלה העשן קודם שיגיע לו הריח‪ ,‬כמו ב כ ל ב ר כ ת הגהגין‪,‬‬
‫א ב ל לא יברך קודם שעולה העשן דבעיגן ברכה סמוך להגאה‪ ,‬אם המוגמר‬
‫בשמים‬ ‫עשבי‬ ‫עשב‪,‬‬ ‫של‬ ‫ואס‬ ‫בשמים‬ ‫עצי‬ ‫מברך‬ ‫עץ‬ ‫מן‬ ‫הוא‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

hard as the stalk of flax, and be perennial, and produce leaves, i t is a

tree, but i f its stalk be always soft i t is an odorous herb.
5. I f i t be neither a tree nor a herb, such as musk and the like,
on inhaling its fragrance one should say the benediction ‫בורא מיני בשטים‬.
the same rule applies on smelling dried fungi when they have a pleas
ant odour.
6. Over balsam-oil which grows i n the soil of the land of Israel,
the special benediction ‫ בורא שפן ערב‬has been instituted, on account
of its special worth as being associated with the land of Israel.
7. I f on smelling fragrant woods one had in error said the bene
diction ‫ בורא עשבי בשמים‬or vice-versa, he has not fulfilled his obligation,
if, however, he had said the benediction ‫ בורא מיני בשמים‬over any of the
odorous species, his obligation is fulfilled, thus, i f he be in doubt as to
the benediction and he cannot distinguish the species he should say
the benediction ‫בורא מיני בשמים‬. I f he said the benediction ‫בורא עצי‬
‫ בשמים‬over fruit of a tree, he has done his duty. Over cloves and over
the rind of bitter oranges and lemons he should say the benediction
‫בורא עצי כשמים‬.
8. Oil or water that was scented with spices, or with fragrant
wood, is subject to the benediction ‫בורא עצי בשמים‬, but i f scented with
fragrant plants, to the benediction ‫בורא עשבי בשטים‬, and i f prepared
with divers kinds of perfume due to bark and plants, i t is subject to
the benediction ‫בורא מיני בשטים‬. Likewise in all cases where the
fragrance is due to several articles being employed for this purpose.
I f the perfume were abstracted from the oil or water leaving none of
that element therein except its perfume, i t is a question whether
a benediction is required on smelling it, one should therefore not
smell this perfume.
9. I f a fragrant fruit, odorous bark and plants and aromatic
spices were set before a person, he should say the benediction appro-
priate to each, in the following order: first over the fruit, then over
the bark, then over the plants, and then over the spices.
10. One who inhales incense, due to spices being burnt upon coals,
Bhould say a benediction as soon as the fumes ascend and before he
inhales its fragrance, as obtains in all cases of saying the benediction
over articles for human enjoyment. The benediction should not be said
before the fumes ascend, since the benediction must precede the enjoy-
ment without delay: i f he burn fragrant bark he should say
‫בורא עצי בשמים‬, i f he burn plants ‫ בורא עשבי כשמים‬and i f he burn other
125
 ‫דיני ברכת שהחיינו והטוב והמטיב‬
‫אכל מה‬ ‫להריח‪,‬‬ ‫בשביל‬ ‫אם של שאר מינים‪ ,‬בימ״ב‪ ,‬ודוקא כשמגמר‬
‫אץ‬ ‫שםעשנין כשביל ל ב ט ל המרחץ‪ ,‬כדרך שנותנימ בשמים אצל המתים‪,‬‬
‫מברכין עליו כלל‪.‬‬

‫וכן כל דבר שאינו עומד להריח‪ ,‬כנץ בשמים המונחים בחדר‬ ‫יא‪.‬‬
‫כעצמו‬ ‫נעשה להריח‬ ‫שלא‬ ‫לסחורה‪ ,‬וכן מונמר שםנטרין בו א ת הכלים‬
‫ר ק ליתן ריח בכלים‪ ,‬אין מברכין עליהם אף ע ל פי שהוא מתכגין להריח‪.‬‬

‫בשמים או אפאטהעק ונתכוין להריח‪,‬‬ ‫הנכנס לתוך חנות של‬ ‫יב‪.‬‬

‫לבעל‬ ‫להריח דניחא ליה‬ ‫עומדין‬ ‫שבחנות‬ ‫הבשמימ‬ ‫בומ״ב כי‬ ‫מברך‬
‫ויקנו‪ ,‬נכנם ויוצא‪ ,‬נ כ נ ס ויוצא‪ ,‬אם היה דעתו‬ ‫אדם‬ ‫בני‬ ‫שיריחו‬ ‫החנות‬
‫מ ת ח ל ה ‪ ,‬אינו צריך ל ב ר ך ואם הסיח דעתו או שיצא ושהה זמן מרובה‪ ,‬או‬
‫ל ב ר ך בכל פעם‪.‬‬ ‫שנכנס לחנות א ח ר ת צריך‬

‫ריח שאין לו עיקר כנץ כנרים שהמ מונםריס א‪.‬י שהיו בשטים‬ ‫יג‪.‬‬
‫פירות‬ ‫בשאר‬ ‫או‬ ‫באחרונים‬ ‫הממשמש‬ ‫ריח‪ ,‬וכן‬ ‫וקלט‬ ‫בכלי‬ ‫כמנחים‬
‫ונשאר בידו או בבנדו אין מכרכין עליו‪.‬‬ ‫המריחים‬

‫דין ברכת שהחיינו והטוב והמטיב‪.‬‬

‫הדבר‪,‬‬ ‫על שמועית טובות ששמע מפי אדם נאמן שראה א ת‬ ‫א‪.‬‬
‫לבדו‬ ‫לו‬ ‫רק‬ ‫טיבה‬ ‫היא‬ ‫אם‬ ‫וםכ״ש אם הוא בעצמו ר א ה א ת הדבר‬
‫ה׳‬ ‫ברוך א ת ה‬ ‫מ ב ר ך שהחיינו‪ ,‬ואם הוא טובה לו וגם לאחרימ‪ ,‬מ ב ר ך‬
‫לחבירו‪,‬‬ ‫טטיב‬ ‫טוב לו‪ ,‬ונם‬ ‫אלהינו מ ל ך העולם הטוב והמטיב כלומר‬
‫מחמת‬ ‫לברך‬ ‫אם בשעה שהוא רואה או שומע א ת השמיעה אינו יכול‬
‫גופו או מ ח מ ת מקומו יבול ל ב ר ך אח׳׳ב‪ ,‬ובן ב ב ר כ ת דיין האטת‪,‬‬

‫אם באו לו‬ ‫בא״י אמ״ה דיין האמת‪,‬‬ ‫על שמועת ר ע ו ת מ ב ר ך‬ ‫ב‪,‬‬
‫כ מ ה שמועות בב״א‪ ,‬בין טובות‪ ,‬בין רעות‪ ,‬די לו בברכה אחת‪ ,‬וחייב ארס‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

kinds of spices ‫ ב ו ר א מיני ב ש מ י ם‬. A benediction should be said as above

only if he burn the spices specially to inhale their perfume, but i f he
burn them for the purpose of fumigating the room, as in the case of
disinfectants used with a corpse, a benediction should not be said.
11. Likewise wherever the spices are not placed for the special
purpose of smelling them, such as spices that are placed in a room as
merchandise and also perfume used to scent utensils, which is not made
for purposes of inhaling but only to scent the utensils, these spices and
perfumes need no benediction, even when one smells them intentionally.
12. If, however, one entered a store where various spices are
sold, or a chemist's shop, and intended to smell them, he should pre-
viously say the benediction ‫ ב ו ר א פ י נ י כ ש פ י ם‬as the spices are there for
this purpose, for the shopkeeper is glad i f people smell them
and purchase thereof. I f one had entered and left the place
several times in succession, if when first saying the benediction
he had in mind to exempt subsequent visits, he need not repeat the
benediction, but if his attention were diverted therefrom or if he had
remained a long time outside the shop, he is required to say the
benediction whenever he returns there.
13. Scent without any substance, e.g. garments which have
been perfumed, or spices which had been placed in a vessel and their
scent had evaporated, likewise one who handled Ethrogim (citrons) or
other fruit with a fragrant odour which remains on his fingers or
garments, in all these cases no benediction is required.

L A W S CONCERNING T H E BENEDICTIONS ‫ ש ה ח י נ ו‬A N D ‫הטוב ו ה מ ט י ב‬-.

1. On hearing good tidings from a reliable party, who was an

eye-witness, one should say the benediction ‫ ש ה ח י נ ו‬. This applies if he
had been an eye-witness to the matter in question and in which he
alone is interested, but if i t be good for him and others as well, he
should 6ay the benediction ‫ ה ט ו ב ו ה מ ט י ב‬. . ‫ ב ר ו ך‬implying that i t is
good for himself and that God dispenses good to his fellowmen. I f
at the time he beheld that which was good for himself or heard the
good tidings he could not say the benediction on account of his physical
condition or owing to the locality where he happened to be, he can say
the benediction later. This applies also to the benediction ‫דין ה א מ ת‬.
2. On hearing bad tidings one says the benediction ‫ ד י ן‬. . ‫ב ר ו ך‬
‫ ה א מ ת‬and if many reports reached him at one time, whether good or
evil, one benediction is sufficient and one is bound to bless God also
126
 ‫דיני ברבת שהחיינו והטוב והםטיב‬
‫ובנפש חפצה‪ ,‬במו שהוא מ כ ד ך ע ל‬ ‫כ ד ע ה שלמה‬ ‫הרעה‬ ‫על‬ ‫נם‬ ‫לברך‬
‫הטובה‪.‬‬

‫אע״פ שהדברים‬ ‫שמועה טובה‪,‬‬ ‫ששמע‬ ‫או‬ ‫טובה‪,‬‬ ‫הניע אליו‬ ‫ג‪,‬‬
‫הדבר‬ ‫ישטע‬ ‫מציאה ואם‬ ‫שמצא‬ ‫טראין שטובה זו תגרום לו רעה‪ ,‬כגון‬
‫ל מ ל ך יקח כ ל אשר לו‪ ,‬מ״מ מ ב ר ך הטוה״מ‪ .‬וכן אם גגעד‪ .‬אליו רעה‪ ,‬או‬
‫שמע שמועה רעה‪ ,‬אע״פ שהדברים מראין שרעה זו גורמת לו טובה כגון‬
‫לו‬ ‫השטף טובה היא‬ ‫וכשיעבור‬ ‫שבא לו שטף ע ל שדהו ו מ ד ק ת ב ו א ת ו‬
‫שהשקה א ת שדהו‪ ,‬מ״מ מ כ ר ך דיין האטת‪ ,‬שאין טכרכין על העתיד להיות‪,‬‬
‫אלא ע ל מ ה שאירע אתה‪.‬‬

‫לעולם יהא אדם רגיל לומר כ ל מ ה דעכיד רחטגא ל ט ב עביד‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫ף‬

‫ילדה אשתו זכר מ ב ר ך הטוה״מ‪ ,‬וגם האשה ת ב ר ך כן‪.‬‬ ‫ה‪,‬‬

‫אלא‬ ‫איגו קרובו‬ ‫אפילו‬ ‫או‬ ‫קרוביו‬ ‫מ ת אביו או אחר משאר‬ ‫ן‪.‬‬
‫שהוא אדם כשר‪ ,‬וטכ״ש ת״ח‪ ,‬שהוא טצטער עליו‪ ,‬מ ב ר ך בא״י אלהיגו מ ל ך‬
‫ברוך דיין‬ ‫כ״כ אוםר‬ ‫העולם דיין האטת‪ ,‬ועל שאר אדם שאיגו טצטער‬
‫א ט ת ‪ ,‬בלא שם ומלבות‪.‬‬

‫אפי׳ היו‬ ‫נ ג ה או קגה ב י ת או קגה כלים או םלבושים חשובים‬ ‫ז‪,‬‬

‫שטח בהם‬ ‫טעולם והוא‬ ‫היו שלו‬ ‫לו כיוצא כאלו ת ח ל ה ‪ ,‬אלא שאלו לא‬
‫אע״פ שעדיין לא‬ ‫ט ב ר ך שהחיינו‪ ,‬ויש ל ב ר ך ב ש ע ת הקנין או גטר הבגין‪,‬‬
‫נשתמש בהם‪ ,‬כי אין ה ב ר כ ה אלא ע ל ש מ ח ת ה ל ב שהוא שטח בקנייתן‪.‬‬

‫בירך‬ ‫שבבר‬ ‫ואף‬ ‫מלביש ערומים‪,‬‬ ‫יברך‬ ‫המלבוש‬ ‫וכשילבש‬ ‫ח‪,‬‬

‫שחרית מלביש ערומים‪ ,‬חוזר ומברך כשלובשו‪ ,‬אך אם לבשו שחרית נ פ ט ר‬
‫א ת הציצית‬ ‫בו‬ ‫ב ב ר כ ה זאת‪ ,‬קנה לו טלית של מצוה אזי לאחר שעשה‬
‫בעיטוף הראשון לאחר שבירך‬ ‫יברך‬ ‫בירך‪ ,‬אז‬ ‫ואם לא‬ ‫שהחיינו‪,‬‬ ‫יברך‬
‫ל ה ת ע ט ף בציצית‪.‬‬

‫קנה כלימ שנשתמשו בהם הוא ובני ביתו‪ ,‬מ ב ר ך הטוב ו ה מ ט י ב‬ ‫ט‪,‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

for the misfortune with perfect confidence and a willing spirit just as
he blesses God for the good.
3. One to whom a benefit had occurred or who had heard good
tidings, although the good is of such a nature that evil will
apparently ensue therefrom, 0 g., if one found an object and the king
will confiscate all his possessions if the matter be found out, he should,
nevertheless, say the benediction ‫ ה ט ו ב ו ה מ ט י ב‬. Likewise if evil befell
him, or if he hear evil reports, although these misfortunes will appar-
ently have a good result, e.g, if a flood swept his field and injured its
produce and thereafter i t became beneficial because i t watered his field,
nevertheless one should say the benediction ‫ ד י ן ה א ט ת‬since we bless
only over the occurrences of the present, and not over the events of
the future.
4. A man should be wont to say always ‫כ ל ט ה ד ע ב י ד ר ה ט נ א ל ט ב ע ב י ד‬
( ‫ ״‬Whatever the All-merciful does is for the best.")
5. I f one's wife give birth to a son, both husband and wife
should say the benediction ‫ ה ט ו ב ו ה ט ט י ב‬.
6. I f one's father or relative died, or even a non-relative but a
pious man, and much more so in the case of a scholar, whose death
grieves him sorely, he should say the benediction ‫ב ר ו ך א ת ה ה ' א ל ה י נ ו מ ל ך‬
‫ ה ע ו ל ם ד י ; ה א מ ת‬. On the demise of one whose death does not cause him
so much grief, one should say the benediction ‫ ברוך ד י ן ה א מ ת‬omitting
the Divine Name and Kingship.
7. I f one had built or bought a house, or if he had purchased
vessels or valuable garments, although he had previously acquired
similar possessions, so long as he had never owned these previously
and he rejoices in their acquisition, he should say the benediction
‫ ש ה ח י נ ו‬. The benediction should be said at the time the purchase is
made or upon the completion of the building, although he had not yet
made use of the same, as the benediction is on account of his joy
of acquisition.
8. I f one wear (for the first time) a new garment he should say
the benediction ‫ מ ל ב י ש ע ר מ י ם‬, even if he had already said that benedic-
tion in the morning prayers he should repeat the same when putting
on the new attire, if, however, he had dressed himself therein in the
morning, the benediction of the morning prayer will exempt him from
saying a separate benediction over the same. I f he puichased a ‫ט ל י ת‬
he should say tho benediction ‫ ש ה ח י נ ו‬after he has inserted the ‫ צ י צ ת‬, but
if he did not say the benediction at that time, he should say i t when
first enwraoping himself therein after having said the benediction
‫להתעטף בציצת‬.
9. On purchasing articles for household use, one should say the
benediction ‫ ה ט ו ב ו ה מ ט י ב‬.
127
 ‫דיני ברכת שהחיינו והטוב והמטיב‬
‫אם גתגו לו בטתגה‪ ,‬מ ב ר ך הטוה״ם שהוא טובה לו‪ ,‬וגם להנותן‬ ‫י‪.‬‬
‫טובה להנותן שזכהו הש״יי‬ ‫הרי הוא‬ ‫טובה‪ ,‬כי אם זה ה ט ק ב ל הוא עגי‬
‫ליתן צדקה‪ .‬ואם ה מ ק ב ל הוא עשיר‪ ,‬שמח הגותן שזה מ ק ב ל מטגו םתגה‪.‬‬

‫מ ב ר ך שהחייגו משום דמצות‬ ‫שקגה‪ ,‬איגו‬ ‫ע ל ספרים חדשים‬ ‫יא‪.‬‬

‫לאו ליהגות גתגו‪.‬‬

‫ע ל דבר שאיגו חשוב כ״כ כנץ חלוק‪ ,‬או מגעלים‪ ,‬ואגפלאות‪,‬‬ ‫יב‪.‬‬
‫כלים‬ ‫שקגה‬ ‫גדול‬ ‫ועשיר‬ ‫בהם‪,‬‬ ‫שמח‬ ‫אין לברך‪ ,‬ואפילו אם הוא עגי‬
‫חדשים שראוי לביגוגי לשמוח בהם‪ ,‬אלא שהוא לעשרו איגס חשובים אצלו‬
‫כ״כ ואינו שמח בהם‪ ,‬ג״כ לא יברך‪.‬‬

‫נוהגין לומר למי שלבש בגד חדש‪ ,‬ח ב ל ה ותחדש‪ ,‬ועל מנעלימ‬ ‫יג«‬
‫אם‬ ‫טמאות ואפילו‬ ‫או שאר בגדים שגעשו מעורות אפיי מ ב ה מ ו ת וחיות‬
‫העורות הם תפורות ר ק ת ח ת הבגד א״א ת ב ל ה ותחדש‪.‬‬

‫אוכל‬ ‫שהוא‬ ‫בפעם הא׳‬ ‫משגה לשגה‬ ‫מתחדש‬ ‫פרי שהיה‬ ‫יד‪.‬‬
‫ובירך ת ח ל ה ב ר כ ת‬ ‫שכח‬ ‫ואם‬ ‫בשגה יברך שהחייגו‪ ,‬ואח״כ ב ר כ ת הפרי‪,‬‬
‫הפרי‪ ,‬יבול ל ב ר ך גם אח״כ שהחייגו ולא הוו הפסק‪ ,‬ואם לא בירך באכילה‬
‫בברכה‬ ‫חדשים‪ ,‬די‬ ‫הראשוגה שוב איגו מברך‪ ,‬אמ יש לפגיו כ מ ה מיגים‬
‫כמו קירשען‬ ‫קצת‬ ‫דומים‬ ‫שהם‬ ‫אע״פ‬ ‫לכולם‪ ,‬ב' מיגים‬ ‫שהחייט־ א ח ת‬
‫ווייגקסל‪ ,‬ואפילו אין חלוקין בשמות אלא בטעם‪ ,‬כמו חאגיס לבגים ותאגים‬
‫לו אח״כ מין הב׳ מ ב ר ך‬ ‫כשגזדמן‬ ‫שחורים אם בירך שהחייגו ע ל מין א׳‬
‫גם עליו שהתייגו‪ ,‬כי שתי שמחות הן‪.‬‬

‫שהחייגו‬ ‫ל ב ר ך עוד‬ ‫אם בירך שהחייגו על עגביס‪ ,‬י״א דא״צ‬ ‫טו‪.‬‬

‫גם ע ל היין החדש משומ דיש בו שמחה יתירה מבעגבים‪ ,‬וע״כ טוב שאם‬
‫בירך שהחייגו ע ל עגבים אזי כששותה יין חדש יברך ת ח ל ה שהחיינו ע ל‬
‫איזה טין חרש לפטור גם א ת היין‪ ,‬א ב ל אם בירך ת ח ל ה שהחייגו על היין‪,‬‬
‫שותה א ת היין‬ ‫כשהוא‬ ‫דוקא‬ ‫לכ״ע איגו ט ב ר ך עוד ע ל עגכים‪ ,‬וכל זה‬
‫כשהוא תירוש‪ ,‬שהוא ניכר שהוא יין חדש‪ ,‬אבל אם אינו שותהו עד שהוא‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

10. I f one were presented therewith he should say the benedic•

tion ‫ הטוב והמטיב‬as tho recipient derives benefit from the gift and like•
wise this applies to che donor. I f the recipient be a poor man then
the donor is found worthy by God, who has enabled him to perform
the precept concerning charity, and i f the recipient be a rich man, tho
donor is gratified by the former's acceptance of the gift.
11. On purchasing new sacred books one should not say the
benediction ‫ שהחינו‬as the things wherewith the precepts are performed
are not for sensual enjoyment.
12. On purchasing an article that is of slight value, such as a
shirt, shoes or socks, one should not say a benediction, even if he be
poor and its acquisition give him joy. I f a rich man purchased new
utensils whose acquisition would fill one of the middle class with joy,
but which the rich man in comparison to his wealth esteems but
lightly not finding joy therein, he should not say a benediction.
13. I t is customary to say to one who puts on new apparel:
" Mayest thou wear out this garment and acquire a new one." One
should not say this to one who wears shoes or a new garment made of
leather from an unclean animal, even i f the leather be sewn beneath
cloth.
14. I f one partake for the first time of a fruit, which is repro-
duced each year, he should say the benediction ‫שהחינו‬, and then the
benediction appropriate to the fruit; if, however, he forgot and first
said the benediction over the fruit, he can say the benediction ‫שהחינו‬
thereafter, without i t being considered an interruption. One who
omitted the benediction ‫ שהחינו‬when first partaking of a new fruit,
should not say it on subsequently partaking of the same. One who
has before him several kinds of new fruit, should say the benediction
‫ שהחינו‬over one kind and include all the rest. Two species of fruit,
although they slightly resemble each other, such as a cherry and a
damson, even if they bear a name in common and differ i n taste, such
as green figs and dried figs—if one had said the benediction ‫ שהחינו‬over
one of them, he is required to repeat i t when subsequently partaking
of the other, as the eating of each of these fruits constitutes a separate
pleasure.
15. I f one said the benediction ‫ שהחינו‬over grapes, some authori-
ties say that i t is not necessary to say the benediction ‫ שהחינו‬when
partaking of new wine, because there is an additional pleasure in the
latter. Therefore i t is proper that if he had said the benediction
‫ שהחינו‬over grapes, then if he should partake of new wine he should
first say the benediction ‫ שהחינו‬over some special kind of food and
thereby exempt the wine from this benediction. I f one had said
the benediction ‫ שהחינו‬over the new wine he is no longer required to
repeat i t over grapes, this applies only if i t were new wine (‫ )תירוש‬which
can be recognized as such, but if he did not partake thereof until it was
128
 ‫דיני ברכות הראיה‬
‫מ ב ר ך עליו שהחיינו משום‬ ‫אינו‬ ‫ע ל ענבים‬ ‫יין אפיי לא בידך שהחיינו‬
‫דאינו ניכר בין חדש לישן‪,‬‬

‫האשכולות‬ ‫כשהבשילו‬ ‫אלא‬ ‫הבוסר‬ ‫על‬ ‫אין מ ב ר ך שהחיינו‬ ‫טז‪.‬‬

‫ענבים‪ ,‬וכן כ ל פרי אחר נמרו‪,‬‬

‫מפני‬ ‫לפתות‬ ‫ירקות ומיני‬ ‫נוהנין שאין מברכין שהחיינו ע ל‬ ‫יז‪.‬‬

‫שהן מתקיימות זמן ר ב עיי שמטמינין אותן בקרקע ובחול ונם הם מצויץ‪,‬‬
‫ונם אין בהם שמחה כ״כ‪,‬‬

‫אין םברכין שהחיינו ע ל הריח‪,‬‬ ‫יךן‪.‬‬

‫עליו מאד‪,‬‬ ‫חביב‬ ‫והוא‬ ‫הרואה א ת חבירו ל א ח ר שלשים יום‬ ‫יט‪.‬‬

‫בראייתו‪ ,‬מ כ ר ך‬ ‫ומכ״ש אדמ שהוא נדול ממנו‪ ,‬כנון אביו‪ ,‬או רבו‪ ,‬ושמת‬
‫שהחיינו‪ ,‬אף ע״פ שבתוך הזמן ק ב ל ממנו מ כ ת ב ‪ ,‬ואם רואהו לאחר יב״ח‪,‬‬
‫המתים‪ ,‬מפני שנשכח מן הלב‪ ,‬א ב ל אם ק ב ל‬ ‫מחיה‬ ‫בא״י אמ״ה‬ ‫מברך‬
‫ממנו מ כ ת ב בתוך הזמן‪ ,‬או ששמע בתוך הזמן משלומו‪ ,‬אינו מ ב ר ך מחיה‬
‫שהוא‬ ‫המתים‪ ,‬אלא שהחיינו‪ ,‬ואין חלוק בין זכרים לנקבות‪ ,‬דאפי' האיש‬
‫רואה א ת אשתו‪ ,‬או אמו‪ ,‬או אחותו‪ ,‬או בתו‪ ,‬וכן האשה שהיא רואה א ת‬
‫בעלה‪ ,‬או אביה‪ ,‬או אחיה‪ ,‬או כנה‪ ,‬מברכין כן‪,‬‬

‫חברו שלא ראה אותו מעולם‪ ,‬אלא שע״י מ כ ת ב י ם שהריצו מזה‬ ‫כ‪.‬‬
‫לזה נעשו אוהבים‪ ,‬אם רואהו אחר כ ך אינו מ כ ר ך ע ל ראייתו‪ ,‬דכיץ שלא‬
‫התראו מעולם פנים אל פנים‪ ,‬אין האהבה נדולה כ״כ שיהא שמח בראייתו‪.‬‬

‫דין ברכות הראיה‪.‬‬

‫שלא‬ ‫אמיה‬ ‫באיי‬ ‫הרואה אילני מ א כ ל שמוציאין פרח‪ ,‬מ ב ר ך‬ ‫א‪,‬‬

‫חיסר בעולמו כלום‪ ,‬וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות ב ה ם‬
‫מ ב ר ך אלא פעמ א ח ת ב כ ל שנה‪ ,‬ואמ איחר מ ל ב ר ך עד‬ ‫אדם‪ ,‬ואינו‬ ‫בני‬
‫שנדלו הפירות‪ ,‬לא יברך עוד‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

(fermented) wine (‫)״ן‬, even if he did not say the benediction ‫שהחינ‬
over grapes, he should not say over it this benediction ‫ שהחינו‬because
one cannot distinguish between new and old (wine).
16. We do not say the benediction ‫ שהחינו‬over half-ripe grtpcE
unless, the cluster of grapes had become ripe, likewise 'with all fruit
unless they are fully grown.
17. The benediction ‫ שהחינו‬should not be said over vegetables
or turnips for the reason that they remain well preserved for a long
time by being kept in the earth or in sand, and being very plentiful
one dees not take joy therein.
18. One should not say the benediction ‫ שהחינו‬over a fragrant
odour.
19. One who sees his fellow-man after an interval of thirty days
from the time when he last saw him, if he be greatly attached to him,
he should say the benediction ‫שהחינו‬. Especially when he is hie
superior, as for instance, his father or teacher, and he rejoices in seeing
him, he should say the benediction 6,‫שהחינו‬venif he had received a
letter from him in the interval. On beholding him for the first time
in twelve months, he should say the benediction ‫ביאיייא׳מ׳ה' פחיה המתיפ‬
but if he had received a letter from him at that time, or had heard of
his welfare, he should not say ‫ מחיה המתים‬but he should say ‫שהחינו‬.
The law is applicable to both male and female, for even if a man see
his wife or mother or sister or daughter, or if a woman see her hus-
band or brother or son the benediction ‫ שהחינו‬is likewise to be said.
20. One who sees a friend whom he had never met before,
but with whom he became friends as a result of having corresponded
with one another, need not say a benediction when seeing him, for
since they have never seen each other before, the love they mutually
bear cannot be so great that he should be overjoyed at seeing him.

BENEDICTIONS CONCERNING SEEING.

1. On seeing fruit trees in blossom one should say the benedic•

tion ‫ניא׳י׳א׳מ׳ה׳ שלא הסר בעולמו בלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות‬
‫בהם בני אדם‬. (‫ ״‬Blessed art Thou, 0 Lord our God, King of the Uni-
verse, who hast made Thy world lacking in nought, but hast produced
therein goodly creatures and goodly trees wherewith to give delight
unto the children of men.") This benediction should be said only once
a year. If he delayed the recital of this benediction until the fruit
grew he must not say it subsequently.
129
 ‫דיני ברכות הראיה‬
‫ע ל הזיקים‪ ,‬והוא כוכב היורה בחץ באורך השמים ממקום למקום‬ ‫ב»‬
‫ונמשך אורו בשבט‪ ,‬ועל הכוכב שיש לו זנב ושבט של אורה‪ ,‬ועל רעידת‬
‫הארץ‪ ,‬ועל רוחות שנשבו בזעף‪ ,‬ועל הברקים‪ ,‬על כ ל אחד מאלו‪ ,‬מ ב ר ך‬
‫גא״י אמ״ה עושה מעשה בראשית‪) ,‬ואינו מ ב ר ך ע ל הזיקים כ״א פעם א'‬
‫רץ‪ ,‬ועל הכוכב שיש לו זנב‪ ,‬כיון‬ ‫אחר‬ ‫בלילה‪ ,‬אע״פ שראה עוד כוכב‬
‫עד לאחר ל׳ יום( ועל‬ ‫ראהו‬ ‫כשלא‬ ‫שבירך עליו אינו מ ב ר ך עוד אלא‬
‫שכחו ונבורתו‬ ‫הרעם‪ ,‬אס שמעו לאחר שעבר הברק‪ ,‬מ ב ר ך בא״י אמ״ה‬
‫רק‬ ‫ביחד‪ ,‬מ ב ר ך‬ ‫הרעם‬ ‫את‬ ‫ושמע‬ ‫הברק‬ ‫מ ל א עולם‪ ,‬ואם ר א ה א ת‬
‫ב ר כ ה א ח ת ״עושה מעשה בראשית״‪ ,‬וכן אם בירך ע ל ה ב ר ק עושה מעשה‬
‫עליו‬ ‫בראשית ובתוך כדי דיבור ל ה ב ר ק נשמע הרעם‪ ,‬אינו צריך ל ב ר ך‬
‫כי נ פ ט ר ב ב ר כ ה שעל הברק‪ ,‬אין מברכין על ה ב ר ק או ע ל הרעם אלא‬
‫תכ״ד‪ ,‬א ב ל אם הפסיק יותר‪ ,‬שוב לא יברך‪.‬‬

‫אחת‪ ,‬נתפזרו‬ ‫בברכה‬ ‫נפטר‬ ‫העבים‬ ‫נתפזרו‬ ‫שלא‬ ‫זמן‬ ‫כל‬ ‫ג‪,‬‬
‫לחזור‬ ‫צריך‬ ‫לרעם‬ ‫העבים‪ ,‬והשמים נזרככו בין ב ר ק ל ב ר ק ובין ר ע ם‬
‫כברקים‬ ‫אינם‬ ‫אלא מ ח מ ת החום‪,‬‬ ‫רעם‬ ‫ולברך‪ ,‬והברקים שנראים בלא‬
‫םברכין עליהם‪.‬‬ ‫ממש‪ ,‬ואין‬

‫ונאמן‬ ‫הברית‬ ‫אמ״ה זוכר‬ ‫אתה‬ ‫ברוך‬ ‫הרואה קשת‪ ,‬מ ב ר ך‬ ‫ד‪,‬‬
‫בבריתו וקיים במאמרו‪.‬‬

‫מחמת‬ ‫בעולם‬ ‫המפורסמים‬ ‫הנבוהים‬ ‫ההרים‬ ‫על הימים ועל‬ ‫ה‪,‬‬

‫גבהם‪ ,‬מ ב ר ך עושה מעב״ר‪.‬‬

‫הרואה ח מ ה ב ת ק ו פ ת ה והוא מכ״ח לכ״ח שנה שתקופת ניסן אז‬ ‫ך‪.‬‬

‫ב ה ח ל ת ליל ד'‪ ,‬מברכין ביום ד' בבוקר כשהיא זורחה‪ ,‬בא״ו אמ״ה עושה‬
‫מעשה בראשית‪ ,‬וקודם ה ב ר כ ה יש לומר המזמור הללויה הללו א ת ה' מן‬
‫השמים ונו׳ ואח״כ אומרים ה ב ר כ ה ואח״כ אל אדון וכו׳ עד וחיות הקדש‪,‬‬
‫מזמור השמים מספרים כבוד אל וטי ואח״כ עלינו לשבח וקדיש‪.‬‬

‫רזריזין‬ ‫משום‬ ‫ההםה‬ ‫בהנץ‬ ‫מיד‬ ‫בבוקר‬ ‫לברך‬ ‫ל כ ת ח ל ה יש‬ ‫ז‪.‬‬

 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. On seeing shooting stars which dart across the sky from place
to place with a transient light, or a comet or a meteor, or on wit•
nessing an earthquake or a hurricane or lightning, one should say the
henediction ‫ ״ ( ב׳א׳י׳א׳מ׳ה' עשה מעשה בראשית‬. . who hast made the crea•
tion"). This benediction should be said over a 8hooting-8tar but onee
during the night even if he saw another that night. Over a comet
one should say a benediction but once in thirty days. On hearing
thunder after the lightning has passed, one should say the benediction
‫"( שכחו וגבירתו מלא עולם‬whose strength and might fill the world"). I f one
saw lightning and heard thunder simultaneously he should say only
one benediction ‫"( עשה מעשה כראשית‬who hast made the creation"). I f one
said the benediction ‫ עשה מעשה בראשית‬over the lightning and without
any interval the thunder was heard immediately thereafter, i t is not
necessary to say a benediction on account thereof, for i t is exempt by
the benediction said over the lightning. The benedictions over light,
ning and thunder should be said directly they happen, and if an
interruption occurred he should not say the benediction.
3. W i t h the benediction which he says once over the lightning or
thunder, he exempts the repetition of the same that he may see or hear
subsequently so long as the clouds have not passed by, but i f
the clouds had disappeared and the sky had cleared up in the interval
between one flash of lightning and the other, or between one peal of
thuader and another he must repeat the benediction. A simple flash
of lightning due to the heat and unaccompanied by thunder is not of
the same nature as (storm) lightning and does not require the recital
of a benediction.
4. On seeing the rainbow one should say the benediction '‫גיא׳י׳א‬
‫"( מיה׳ זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו‬who rememberest the covenant,
art faithful to Thy covenant, and keepest Thy promise").
5. A t the sight cf seas, or mountains famous for their great
height one should say the benediction ‫עשה מעשה בראשית‬.
6. On the appearance of the sun at the end of its cycle, i.e., after
a period of twenty-eight years, when the vernal equinox of
‫ ניסן‬begins at the approach of night-fall on the eve of the fourth day
one should say on the morning of the fourth day when the sun is
shining ‫ עשה מעשה בראשית‬. . . ‫ ב ר ו ך‬. Before pronouncing the benediction
one should say Psalm cxlviii. after which he should say the benediction,
then he should say ‫ אל אדון‬until ‫וחיות הקדש‬, then Psalm xix. and there-
after ‫ עלינו לשכה‬and finally the ‫ קדיש‬should be recited.
7. This benediction should, if possible, be said in the morning
immediately at the rising of the sun, for the zealous hasten to obey
the commandments and i t is proper to say the benediction i n &n
assembly of the people, for " I n the multitude of the people is the
King's honour ". (Prov. xiv. 28) ( i t is therefore proper to make a pub-
130
 ‫דיני ברכות הראיה‬
‫ל ב ר ך באסיפת עם‪ ,‬משום דברוב עם‬ ‫אפשר‬ ‫אם‬ ‫למצות‪ ,‬וטוב‬ ‫מקדימין‬
‫א״א‬ ‫אם‬ ‫להתאסף(‪,‬‬ ‫)ויש להכריז כיום שלפניו למען ידעו‬ ‫מלך‬ ‫הדרת‬
‫בבוקר‪ ,‬אל יתאחדו בשביל זה‪ ,‬אלא כ ל אחד יברך מיד‬ ‫תיבף‬ ‫להתאסף‬
‫כשרואה זריחת השמש‪ ,‬כי ענין זריזין מקדימין דחי עניו ברוב עם‪ ,‬ובדיעבד‬
‫אם לא בירך בבוקר‪ ,‬יכול ל ב ר ך עד נ׳ שעות על היום‪ ,‬ובשעת הדחק עד‬
‫בבוקר יש עננים המכסים אותה‪ ,‬ימתין עד קרוב‬ ‫אם‬ ‫ולבן‬ ‫היום‪,‬‬ ‫חצות‬
‫ואם לא נ ת נ ל ה יברך בלא שם‬ ‫לחצות‪ ,‬אולי ת ת נ ל ה ויברך בשם ומלכות‪,‬‬
‫ומלכות‪.‬‬

‫מי שעשה לו הקב״ה נ ס שלא כדרך הטבע‪ ,‬כשרואה א ת המקום‬ ‫ח‪.‬‬

‫הזה‪ ,‬ונם‬ ‫נ ס במקום‬ ‫שנעשה לו שם הנס‪ ,‬מ ב ר ך בא״י אמ״ה שעשה לי‬
‫נם כן מברכין‪,‬‬ ‫שנעשה הנם‬ ‫קורם‬ ‫שנולדו‬ ‫אותם‬ ‫אפיי‬ ‫בנו‬ ‫בנו ובן‬
‫רבים‬ ‫הם‬ ‫ואם‬ ‫הזה‪,‬‬ ‫כיצד מברכין‪ ,‬בנו מ ב ר ך שעשה נם לאבי במקום‬
‫רבים אומרים לאבותינו‬ ‫אומרים לאבינו‪ ,‬בן בנו‪ ,‬אומר לאבותי ואם הם‬
‫לו‬ ‫המקומות שנעשה‬ ‫לאחד מ כ ל‬ ‫הרבה‪ ,‬בהניע‬ ‫ומי שנעשה לו ניםים‬
‫כולם בברכה אחת‪ ,‬ויאמר‬ ‫ויכלול‬ ‫נס‪ ,‬צריך להזכיר כ ל שאר המקומות‬
‫שאר‬ ‫כל‬ ‫מזכירין‬ ‫בניו‬ ‫פלוני‪ ,‬וכן‬ ‫שעשה לי נם במקום הזה ובמקום‬
‫המקומות‪.‬‬

‫אמ׳׳ה‬ ‫א״י‬ ‫מישראל‪ ,‬מ ב ר ך ברוך‬ ‫הרואה חכמ נ ת ל ב ת ו ר ה‬ ‫ט‪.‬‬

‫שחלק מ ח כ מ ת ו ליראיו‪ ,‬והרואה חכם נדול ב ח כ מ ת העולם מאו״ה מ ב ר ך‬
‫בא״י אמ״ה שנתן מחכמתו‪ ,‬לבשר ודם‪.‬‬

‫מכבודו‬ ‫אוה״ע‪ ,‬מ ב ר ך בא״י אמיד‪ ,‬שנתן‬ ‫הרואה מ ל ך ממלכי‬ ‫י‪.‬‬

‫רואה א ת ה מ ל ך ממש אלא שהוא רואה בכבודו‬ ‫לבשר ודם‪ ,‬ואפילו אינו‬
‫בלא‬ ‫הוא שם‪ ,‬יכול ל ב ר ך ברכה זו‪ ,‬וסומא יברך‬ ‫ויודע בבירור שהמלך‬
‫אותו‬ ‫ראה‬ ‫ואם‬ ‫מלבים‪,‬‬ ‫בכבוד‬ ‫לראות‬ ‫להשתדל‬ ‫שם ומלכות‪ ,‬ומצוה‬
‫פעם א' אל יבטל יותר מלימודו לראותו אלא אם בא אח׳׳כ בחיל יותר‬
‫ובכבוד נדול יותר‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

lie announcement of the occasion on the day preceding it, in order that
they may assemble). I f it be impossible for them all to assemble in
the morning they should not, for that reason, delay, but each one
should say the benediction immediately he sees the sun shine. The
rule concerning the "zealous who hasten to obey the commandments "
takes precedence of the rule " I n the multitude of the people is the
King's honour." I f i t happened that one did not say the benediction
in the morning, he may say i t at any time t i l l about 9 a.m., and if in
the stress of circumstances (he delayed i t (till later) i t may still be said
until noon, consequently if the morning were cloudy so that the sun
was obscured he should wait until i t is near noon, as perhaps the sun
will make its appearance, so that he may be able to say the benedic-
tion mentioning God as King of the Universe (‫)שם ומלכות‬, but if it did
not make its appearance, he should say the benediction and omit thb
Divine name and title of King.
8. I f the Holy One, blessed be He, had wrought a miracle on
behalf of someone, having helped him in a supernatural manner, on
seeing the place where the miracle occurred, he should say the bene-
diction ‫ שעשה לי נם כמקום הזה‬. . ‫ ״ ( ברוך‬Blessed . . who hast wrought a
miracle for me in this place"). His son, his grandson, and even those who
were born before the miracle happened, should also say the benediction.
How should they say i t 1 His son should say ‫שעשה נס לאבי כמקום הזה‬,
( ‫ ״‬who hast wrought a miracle for my father in this place,") and if thert
be many sons they should say ‫ " ( לאבינו‬for our father.") His grandson
should say ‫ " ( לאבותי‬for my ancestors ") and i f there should be many
grandsons they should say ‫"( לאבותינו‬for our ancestors"). One for whom
many miracles were wrought, on arriving at one of the places where
one of the miracles happened, should refer to all the other places and
include them all in one benediction as follows : ‫שעשה לי נם במקום הזה‬
‫ ״ ( במקום פלוני‬who hast wrought a miracle for me in this place and in
that place") mentioning the name of the other place. His sons and
also his grandsons should also mention all the other places.
9. On seeing a Jewish scholar distinguished for his knowledge of
the Torah, one should say the benediction ‫ שחלק מחכמתו ליראיו‬, . . ‫ברוך‬
("who hast given of His wisdom to those who fear Him.") On seeing
a sage of other nations, distinguished for secular knowledge, one should
say the benediction ‫ שחלק מחכמתו לבשר ודם‬. . . ‫"( ברוך‬who hast given of
His wisdom to flesh and blood.")
10. On beholding a king or the ruler of a nation, one should
6ay the benediction ,‫ שנתן מכבודו לבשר ודם‬. . . ‫"( ברוך‬who hast given of His
glory to flesh and blood"). Even if the king be invisible, but all the
pomp of the royal state indicate his presence the benediction should be
said. One who is blind should say the benediction but omit the Divine
name and title of King. I t is a duty for one to make an effort to
behold the glory of kings. Having seen him once, one need not inter•
rupt his study of the Torah in order to see him again, unless he appear
this time with greater array and with more glory than previously.
131
 ‫דיני ברכת הגומל ועוד קצת ברכות פרטיות‬
‫אתכם‬ ‫אשר יצר‬ ‫אט״ה‬ ‫בא״י‬ ‫הרואה קכרי ישראל‪ ,‬מ כ ר ך‬ ‫יא‪.‬‬
‫וכו׳‪.‬‬ ‫כדין‬

‫הדברים‬ ‫וראה אותן‬ ‫חזר‬ ‫הנזכרות‪ ,‬אם‬ ‫כ ל ברכות הראיה‬ ‫יב‪.‬‬

‫בין ראיה לראיה ל׳ יום‪ ,‬א ב ל‬ ‫בעצמם אינו חוזר ו מ ב ר ך א ל א א י כ היה‬
‫אחרים‬ ‫אחר‪ ,‬וקברים‬ ‫מלך‬ ‫א ; כנון‬ ‫שראה‬ ‫כזה‬ ‫אם רואה דבר אחר‬
‫וכדומה‪ ,‬חוזר ומברך נ ם בתוך ל' יום‪.‬‬

‫הרואה כושי וניהור דהיינו שהוא אדומ הרבה‪ ,‬והלווקן דהיינו‬ ‫יג‪.‬‬
‫שהוא לבן ה ר ב ה והקפה דהיינו שהוא ארוך ודק‪ ,‬והננס והדרקונה דהיינו‬
‫שכל שערותיו דבוקות זו בזו‪ ,‬ו א ת‬ ‫מ ל א י ב ל ת ופתויי הראש‬ ‫מי שהיא‬
‫ואינו מ ב ר ך אלא‬ ‫משנה הבריות‪,‬‬ ‫אמ״ה‬ ‫הפיל‪ ,‬ו א ת הקוף‪ ,‬מ ב ר ך בא״י‬
‫כפעם הראשונה שהשנוי עליו נדול מאד‪.‬‬

‫ואת‬ ‫שנקטעו ידיו‪,‬‬ ‫דהיינו‬ ‫ו א ת הקטע‬ ‫החינד‬ ‫הרואה א ת‬ ‫יד‪.‬‬

‫הסוטא‪ ,‬וטוכה שחין ובוהקנין‪ ,‬והוא טי שטנוטר בנקודות לבנות‪ ,‬אם הם‬
‫טשנה הבריות‪,‬‬ ‫הראשונה שהוא רואה אותם‬ ‫בפעם‬ ‫ממעי אמם‪ ,‬ט ב ר ך‬
‫האמת‪.‬‬ ‫ואם נשתנו אח״כ והוא מצער עליהם מ ב ר ך דיין‬

‫הרואה אילנות טובות ובריות נאות ממן אנושי ואפילו ב ה מ ה‬ ‫טן‪.‬‬

‫אלא פעם‬ ‫מ ב ר ך עליהם‬ ‫ואין‬ ‫בעולמו‪,‬‬ ‫לו‬ ‫שככה‬ ‫מ ב ר ך בא״י אה״מ‬
‫ראשונה ולא יותר‪ ,‬לא עליהם ולא ע ל אחרים‪ ,‬אלא א״כ היו נאים טהט‪.‬‬

‫ברכת הגומל ועוד קצת ברכות פרטיות‪.‬‬

‫למחוז חפצם‪,‬‬ ‫כשיניעו‬ ‫הים‬ ‫יורדי‬ ‫להודות‪,‬‬ ‫א ר ב ע ה צריכים‬ ‫א‪.‬‬

‫כשיניעו‬ ‫סכנה‪,‬‬ ‫בו‬ ‫שיש‬ ‫שמוחזק‬ ‫דרך‬ ‫בשאר‬ ‫וכן הולכי מדבריות או‬
‫למחוז חפצם‪ ,‬ובכלל זה נם מי שהיה ב ס כ נ ה א ח ר ת וניצול הימנה‪ ,‬כנץ‬
‫שנפל עליו כותל‪ ,‬או ננחו שור‪ ,‬או שבאו עליו לסטים בדרך ושורדי לילה‪,‬‬
‫חבוש‬ ‫בו סכנה‪ ,‬ומי שהיה‬ ‫שהיה חולה ושיש‬ ‫וניצול מהם וכדומה‪ ,‬ומי‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

11. On seeing the graves of Israelites, one says the benediction

‫ א ש ר יצר א ת כ ם ב ד י ן ונוי‬. . ‫ ״ ( כ ר ו ך‬who hast formed you in judgment," etc.)
12. The benedictions which one had said on the occasions afore-
mentioned should not bo repeated on seeing the same within thirty
days. On seeing different personages, however, i.e., another sage
or king, or other graves or the like, one should repeat the benedictio
even within thirty days.
13. On seeing an Ethiopian or a red Indian or an Albino or a
living freak, e.g., a giant or a dwarf, or one who is wholly ulcerous,
or one whose entire hair is matted or an elephant or an ape, one
should say ‫ מ ש נ ה ה ב ר י ו ת‬. . . ‫ " ( ב ר ו ך‬who varies the forms of His creatures").
This benediction is to be said only on the first occasion of seeing these
freaks, for the first impression is very striking.
14. On seeing for the first time a cripple or one without hands
or a blind person or one who is afflicted with leprosy or white leprosy
(which appears in white scabs), if they be thus afflicted from birth one
should say the formula ‫ מ ש נ ה ה ב ר י ו ת‬on the first occasion, but if
they were thus afflicted after birth and i t grieves one to behold them,
he should say the benediction ‫ " ( ד י ן ה א מ ת‬Blessed be the true judge ").
15. On seeing goodly trees, or beautiful creatures, human or
animal, ‫ ש כ כ ה ל ו ב ע ל מ ו‬. . . ‫ ״ ( כ ר ו ך‬who hast such as this in His world ")
should be said but once on seeing them for the first time, and should
not be repeated on seeing again the same or others of that kind,
unless the latter be more beautiful than the former.

L A W S CONCERNING T H E BENEDICTION ‫ ה ג ו מ ל‬ALSO OTHER

BENEDICTIONS O N D I V E R S OCCASIONS.
1. Four classes of people must thank God for special mercy, such
as a person who has crossed the ocean and has reached the desired haven,
or on arriving safely at one's destination after having passed through
a desert or a dangerous road, or one who was in any peril whatsoever
and was saved therefrom, e.g., if a wall fell upon him, or an ox
(attempted to) gore him, or robbers attacked him on a journey or
bandits by night and he was saved from them, or similar instances or
on recovering from a serious illness, or one who was imprisoned and
set free, even if his imprisonment were due to money matters, all of the
foregoing should say the benediction ‫ה ג ו מ ל ל ח י ב י ם ט ו ב ו ת ש ג מ ל נ י‬ . . . ‫ברוך‬
‫ ״ כ ל ט ו כ‬who bestows benefits upon the undeserving and who has
bestowed upon me all kinds of favours " to which the listeners should
respond: . ‫כ ל ט ו ב ה ו א י ג מ ל ך כ ל ט ו ב ם ל ה‬ ‫םי שגמלך‬ ‫ ״‬May He who has
bestowed upon thee all favours continue thus to do."
132
 ‫דיני ברכות הנופל ועוד קצת ברכות פרטיות‬
‫אלהינו‬ ‫בא״י‬ ‫מברך‬ ‫ויצא‪,‬‬ ‫ממון‬ ‫ע ל עסקי‬ ‫ב ב י ת האסורים אפילו ר ק‬
‫והשומעים אומרים‬ ‫טוב‪,‬‬ ‫כל‬ ‫מ ל ך העולם הנומל לחייביט טובות שגמלני‬
‫מי שגטלך טוב‪ ,‬הוא ינמלך כ ל מוב סלד‪-‬‬

‫צריך ל ב ר ך ברכה זאת בפגי עשרה חוץ ממגו‪ ,‬ושגים מהם יהיו‬ ‫ב‪.‬‬
‫גמצאים לו ת״ח‪ ,‬איגו מ ע כ ב וגוהגין‬ ‫ואם איגם‬ ‫בהלכות‪,‬‬ ‫שעוסקים‬ ‫ת״ח‬
‫ל ב ר ך כשעולה ל ת ו ר ה לאחר שבירך ברכה אחרונה‪ ,‬ו ל כ ח ח ל ה אין לאחרה‬
‫יותר משלשה ימים‪ ,‬ולכן אם גיצל ביומ ב׳ יברך מיד בלא ם״ת ולא ימתץ‬
‫איחר יותר‬ ‫ובדיעבד אם‬ ‫עשרה‪,‬‬ ‫מעומד בפגי‬ ‫יברך‬ ‫אך‬ ‫הי‪.‬‬ ‫יום‬ ‫עד‬
‫מגי ימים יכול ל ב ר ך גם אח״כ‪.‬‬

‫כפי השגת ידו‬ ‫מי שגעשה לו גס יש לו להפריש לצדקה ממון‬ ‫ג‪.‬‬

‫שיהא‬ ‫לצדקה ויה״ר‬ ‫מעות‬ ‫הדני נותן‬ ‫תורה‪ ,‬ויאמר‬ ‫ללומדי‬ ‫ויחלק‬
‫וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר‪,‬‬ ‫כאלו הקרבתי תודה‪,‬‬ ‫נחשב‬
‫ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה׳ ית״ש ולספר א ת הנס‪.‬‬
‫איזה דבר לרפואה י ת פ ל ל קודם‬ ‫יעשה‬ ‫או‬ ‫דם‬ ‫הנכנס להקיז‬ ‫ד‪.‬‬
‫ח פ ל ה קצרה‪ ,‬ויאמר יהר״מ הי אי״א שיהיה לי עסק זה לרפואה כי רופא‬
‫צריכין‬ ‫לרפואה‬ ‫שותה‬ ‫או‬ ‫אוכל‬ ‫שהוא‬ ‫זה‬ ‫דבר‬ ‫ואם‬ ‫חולים אתה‪,‬‬
‫לברד עליו‪ ,‬יאמר ת ח ל ה ה פ ל ה זאתואח׳׳כ יברך‪ ,‬לאחר שהקיז דם מ ב ר ך‬
‫״בא״י אמ״ה רופא חולים״‪.‬‬

‫יאמר לו ברוך ת ה י ו ‪/‬‬ ‫חברו אסותא והוא‬ ‫לו‬ ‫ה ט ת ע ט ש אומר‬ ‫ח‪.‬‬

‫ואח״כ אומר לישועתך קויתי ה׳‪ ,‬ד ה מ ת פ ל ל ע ל חברו הוא נענה תחלה‪.‬‬

‫ששמע קול צוחה בעיר‪ ,‬ואומר‬ ‫מ ה שעבר כנון‬ ‫על‬ ‫המתפלל‬ ‫ו‪.‬‬
‫ה״ר שלא יהא קול זה בתוך ביתי‪ ,‬ה״ז ת פ ל ת שוא כי מה שהיה היה‪.‬‬

‫הנכנס למוד א ת נרנו וכיוצא בו‪ ,‬י ת פ ל ל ויאמר יהר״מ ה' אלהי‬ ‫ז‪.‬‬
‫בכרי הזה‪ ,‬התחיל למור‪ ,‬אימר ברוך השולח ברכה בכרי‬ ‫ברכה‬ ‫שתשלח‬
‫ומלכות( מדד ואח״כ ה ת פ ל ל הרי זו ת פ ל ת שוא‪,‬‬ ‫בלא שם‬ ‫)ואומר‬ ‫הזה‬
‫שאין ה ב ר כ ה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין‪.‬‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

2. The benediction ‫ הגומל‬should be said in the presence of ten

(male adults) besides the one saying the benediction. Two of the ten
should be scholars who are occupied with the Jewish Law, but the
absence of the scholars does not disqualify the procedure. I t is custom•
ary to say the benediction ‫ הגומל‬on being called to the Torah after
having said the second benediction (‫)כרכה אחרונה‬. One should not
deliberately delay saying the benediction ‫ הגומל‬longer than three
days, consequently, one who was preserved from danger on a Monday
(after the Torah had been read) should immediately say the benedic-
tion ‫ הגומל‬without the Scroll of the Torah and he should not postpone
the recital to the following Thursday. He must, however, say i t stand-
ing before ten (male adults). Nevertheless, one who had inadvertently
delayed the recital longer than three days may say i t also after that
time.
3. One to whom a miracle happened ia in duty bound to set
aside a certain sum of money for charity, as much as his means will
allow, which he should divide amongst those who are occupied i n the
study of the Torah, and say " Behold, I give this money to charity, and
may i t be the Divine will to consider this as if I had brought a Thank
Offering." I t is also fitting that he should institute some public im-
provement in the city (where he resides) and every year on the anni-
versary he should set that day apart to thank God and to recall the
miracle.
4. One who is about to undergo any operation or to t r y some-
thing as a remedy should first offer a brief prayer as follows, ‫יהי רצון‬
,‫ כי רופא חולים אתה‬,‫ מלפניך ה' אלהי ואלהי אכותי שיהיה לי עסק זה לרפואה‬and if
the food or beverage, which he is about to partake of medicinally,
require the recital of a benediction, he should first offer this prayer
and then say the benediction. After the operation (e.g.) bleeding, he
should say ‫ ״ ( כ׳א׳י׳ אימיה׳ רופא חולים‬who healest the sick ").
5. ‫ " ( אסותא‬To your good health "), should be said to one who is
sneezing, whereupon the latter should respond ‫ " ברוך תהיה‬Mayest thou
be blessed." Thereafter he should say, '‫ " לישועתך קויתי ה‬F o r Thy help
I hope, O Lord " (Gen. xlix. 18); for the one, who prays on behalf of
his fellow man, has his prayer answered.
6. One who prays concerning what has already happened, e.g., if
one hear a cry in the town and he says : " May i t be Thy will that this
cry should not be in my house," is offering a vain prayer, for what has
happened is a fact.
7. One who is about to measure his crops or the like, should say
the following prayer: ‫ ״( יהר״מ ה׳ אלהי שתשלח ברכה ככרי הזה‬to send a
blessing on this my heap "), having begun the measurement he should
say ‫" ברוך השולח ברבה בכרי הזה‬who art sending a blessing on this my
heap," omitting the Divine name and title. After he has measured,
should he then offer prayer this is a vain petition, because God's
blessing is to be sought only in such cases where the result is unknown
or invisible.
133
 ‫דיני משא ומתן‬
‫ב ר מצוה‪ ,‬ובנו עולה לתורה‪ ,‬בפעם הראשונה‬ ‫בנו‬ ‫סי שנעשה‬ ‫ה‪,‬‬
‫ה א ב ואומר ״כא״י אס״ד‪.‬״‬ ‫אחרונה ע ל הס״ת מ ב ר ך‬ ‫לאחר שבירך ברכה‬
‫אשד פטרני מעונשו של זה‪ ,‬ומצוה ע ל האדם לעשות סעודה ביום שנעשה‬
‫בנו ב ר מצוה‪ ,‬דהיינו כיום שנכנס ל ש נ ת י*ד‪ ,‬ואם הנער דורש‪ ,‬הוי סעודת‬
‫מצוד‪ .‬אפילו אינה כאותו יום‪.‬‬

‫שהנשמימ תדיריס‬ ‫במדינותינו‬ ‫אפילו‬ ‫אם היה עצירת גשמים‬ ‫ט‪.‬‬

‫בצער‪ ,‬אזי‬ ‫העולם‬ ‫שנעצרו כ״כ עד שהיה‬ ‫ואינן נעצרין כ״כ‪ ,‬אם אירע‬
‫על הארץ שמעלים אבעבועות מן‬ ‫כ״כ ורבו‬ ‫הנשמים אם ירדו‬ ‫כשירדו‬
‫ה ט ט ר והולכין זה ל ק ר ת זה‪ ,‬צריכין ל ב ד ך עליהם‪.‬‬

‫אומד מודים אנחנו לך ה' אלהינו‬ ‫מ ה מברך‪ ,‬אם אין לו שדה‪,‬‬ ‫י‪.‬‬
‫פינו מ ל א שירה כים וכו׳ )כמו‬ ‫ואלו‬ ‫לנו‬ ‫ט פ ה וטפה שהורדת‬ ‫כל‬ ‫על‬
‫טלכנו כא״י אל דוב‬ ‫שהוא ב ב ר כ ת נשמת( ער מקדישו וימליכו א ת שמך‬
‫מברך‬ ‫בשותפות עם ישראל אחר‪,‬‬ ‫ותשבחות‪ ,‬ואם יש לו שדה‬ ‫ההודאות‬
‫בשדה‪ ,‬אע״פ שיש לו אשד‪ .‬ובנים‪,‬‬ ‫ישראל‬ ‫שותף‬ ‫אין לו‬ ‫הטוה״מ‪ ,‬ואם‬
‫שהחיינו‪ ,‬ט ב ר ך אף ע״פ שאינו‬ ‫הטוה״ט ו ב ר כ ת‬ ‫ברכת‬ ‫שהחיינו‪,‬‬ ‫מברך‬
‫א ת הגשמים‪ ,‬אלא שהוא שומע שיורדים נשמים‪ ,‬אבל ב ר כ ת מודים‬ ‫רואה‬
‫אנחנו אינו אומר‪ ,‬אלא מי שהוא רואה א ת הנשמים‪.‬‬

‫הלכות משא ומתן‪.‬‬

‫צריך ליזהר מאד שלא להונות א ת חברו‪ ,‬בין שהמוכר מ א נ ה‬ ‫א‪,‬‬

‫א ה הלוקח כין שהלוקח מאנה א ת המוכר עוכר בלאו‪.‬‬

‫כשם שיש איסור אונאה בטו״מ‪ ,‬בך יש איסור אונאה בשכירות‪,‬‬ ‫ב‪,‬‬
‫ובקבלנות‪ ,‬ובחילוף טטבע‪.‬‬

‫כיצד חפין זה בכך‬ ‫לאונאה‬ ‫אינו חושש‬ ‫באמונה‬ ‫הנושא ונותן‬ ‫ג‪,‬‬
‫שהוא נ ת א נ ה כלקיתתו‪,‬‬ ‫רוצה להשתבר בו‪ ,‬א ע י פ‬ ‫לקחתיו כך אני‬ ‫וכך‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

8. One whose son became ‫( נר מגוה‬i.e. he is thirteen years and

0nt‫ ־‬day old) should say the benediction ‫ שפטרני מעונשו של זה‬. . . ‫ " ( ברוך‬. . .
who has released me from the responsibility for this child") when his
son has been called to the Torah for the first time and after he had
concluded the ‫ נרבה אחרונה‬over the reading i n the Scroll of the Law. I t
is a religious duty for one to prepare a feast on the day on which his
son became ‫בר מצוה‬, that is, on the day when he has entered into his
fourteenth year. I f the lad deliver a Talmudical discourse on that
occasion, i t becomes a religious feast even if celebrated on another day.
9. I f after a drought which caused general distress—although in
our land the rain falls in its regular season and droughts are rare—
there should be a rain-fall that descends with such force that i t runs
off in bubbling streams, i t is necessary to say certain benedictions.
10. What is to be said ? One who is not the owner of a field
should say ‫ ואלו פינו מלא‬,‫מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו‬
‫ וכוי‬,‫ ״ ( שירה כים‬We thank Thee, O Lord our God, for every drop (of
rain) which Thou hast brought down for us and if our mouths were
full of songs as the sea," etc.) as far as ‫ ביאיה׳‬,‫ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו‬
‫ ״ ( אל רוב ההודאות ותשבחות‬and hallow and assign kingship to Thy name, O
our King. Blessed art Thou, 0 Lord, God of many thanksgivings and
praises.") One who owns a field in partnership with another Israelite
should say the benediction ‫הטוב והמטיב‬, but if he have no Jewish
partner, although he have a wife and children, he should say the
benediction ‫שהחינו‬. One may say the benedictions ‫ הטוב והמטיב‬and ‫שהחינו‬
even if he should not see the rain but hears that i t is raining, the
benediction ‫ מודים‬should be said, however, only by the one who sees
the rain descending.

L A W S OP B U Y I N G A N D S E L L I N G .

1. I t is necessary to be most careful not to deceive one's neigh-

bour, either i n buying or selling, or with reference to hiring,
contracts or exchange. I n any such case a negative precept would
be transgressed (see Lev. xxv. 14.)
2. Just as there is the prohibition of wrong doing (i.e. deception)
with reference to buying and selling so also with regard to money
changing.
3. I f a buyer or seller be honest i n his dealings, and does not
apprehend any deception, thus he says, " This article I bought at this
price, and this is the amount of profit I wish to make out of i t , "
although he had been cheated when buying that article, and since any-
one who has been deceived is not permitted to deceive others on
134
 ‫דיני משא ומתן‬
‫מותר‬ ‫אף דבל ה מ ת א נ ה אינו רשאי להונות אחרימ בשביל זה‪ ,‬מ״מ זה‬
‫יסמוך ע ל שווי המקח‪ ,‬אלא ע ל הדמים שנתן‬ ‫כ מ פ ר ש שלא‬ ‫זה‬ ‫שהרי‬
‫הוא בעדו‪.‬‬

‫כדי לרמות‬ ‫לו ליפותו‬ ‫אסור‬ ‫איזה דבר למכור‬ ‫מי שיש לו‬ ‫ד‪.‬‬
‫כדי‬ ‫שערותיה‬ ‫וזוקפין‬ ‫שמנפחין‬ ‫סובין‬ ‫מי‬ ‫בהמה‬ ‫בו‪ ,‬כנון להשקות‬
‫ובל‬ ‫שיתראו כחדשים‪,‬‬ ‫כרי‬ ‫ישנים‬ ‫כלים‬ ‫לצבוע‬ ‫או‬ ‫שתראה שמנה‪,‬‬
‫בזה‪.‬‬ ‫כיוצא‬

‫פירות דעימ ב ה ר ב ה פירות יפימ כדי‬ ‫לערב מעט‬ ‫וכן אםור‬ ‫ה‪.‬‬
‫ביפה‪ ,‬ואם היה טעמו ניכר‬ ‫בחזקת יפיס‪ ,‬או ל ע ר ב טשקה רעה‬ ‫למכרם‬
‫הלוקח ירניש‪,‬‬ ‫כי‬ ‫לערב‪,‬‬ ‫מותר‬

‫מ ו ת ר לחנוני ל ח ל ק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרנילם שיקנו‬ ‫ו‪.‬‬

‫בני‬ ‫ממנו‪ ,‬ואין‬ ‫שיקנו‬ ‫כדי‬ ‫מהשער‬ ‫ממנו‪ .‬וכן יכול למכור בזול יותר‬
‫השוק יכולין ל ע כ ב עליו‪.‬‬

‫או אפילו לעכו״ם‪ ,‬עובר בלאו‪.‬‬ ‫המורד או שוקל ח ס ר לחבירו‬ ‫ז‪.‬‬

‫שנא׳‬ ‫המרה‬ ‫על‬ ‫צריך למדוד ולשקול בעין יפה‪ ,‬שיהיה עודף‬ ‫ח‪.‬‬
‫איפה שלמה וצדק יהיה לך‪.‬‬

‫כלל‪ ,‬מקום שנהנו‬ ‫ישנה‬ ‫ולא‬ ‫המדינה‬ ‫כמנהג‬ ‫למדוד‬ ‫צריך‬ ‫ט‪.‬‬
‫שפיחת לו מדמים‪ ,‬ומקום שנהנו‬ ‫לא ימחוק אפילו ברצון הלוקח‬ ‫לנדוש‬
‫למחוק‪ ,‬לא ינדוש אפילו ברצון המוכר שמוסיף לו דמים‪ ,‬כי התורה הקפידה‬
‫הרואה שמוררין כ ך וידמה‬ ‫על עוות המדות פן ת צ א ת ק ל ה עי״ז‪ ,‬שיראה‬
‫א ת המנהג‬ ‫נ״כ‬ ‫שאינו יודע‬ ‫לו שכך היא מ ד ת העיר וימרוד כן לאחר‬
‫ויטעהו‪.‬‬

‫חייבים ראשי הקהל להעמיד ממונים שיהיו מחזרים ע ל החניות‪,‬‬ ‫י‪.‬‬

‫מקולקלים‬ ‫מאזנים‬ ‫חסר או‬ ‫וכל מי שנמצא אתו מרה ח ס ר ה או משקל‬
‫קנסו כנראה בעיניהם‪.‬‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

that account, he is yet permitted to dispose of it, as (by his declaration)

he makes i t clear that the purchaser should not rely on (the price he
asks to determine) the value of the article, (as he sells i t ) according
to the price he paid for i t .
4. I f one have something to sell, he is forbidden to make i t look
better than what i t really is in order to deceive thereby, e.g. to give an
animal bran-water which helps to distend its bulk and makes its hair
stand erect so that i t seems to be fat and healthy. I t is also forbidden
to paint over old utensils so that they appear to be new, and all such
devices are prohibited.
5. Likewise i t is forbidden to mix a little bad fruit with plenty
of good fruit to sell the same as though they were good, or to mix in-
ferior liquor with superior liquor, but if the taste of the former pro-
dominate, the mixing is permitted for the purchaser will notice this.
6. A shopkeeper is peimitted to give parched grain and nuts to
children in order to accustom them to buy of him. He may also sell
cheaper than the market price for the same reason, and the other
tradesmen cannot prevent this.
7. He who gives short measure or weight to his companion or
even to an idolater transgresses a negative precept of the Divine Law.
8. I t is necessary to measure and to weigh with a generous eye,
this means that he should give more than the exact quantity demanded,
as i t is said : " A perfect and just measure shalt thou have " (Deut.
xxv. 15).
9. I t is necessary to measure according to the laws of the
country and no deviation therefrom is permitted. Where i t is the
custom to give " heaped " measure, one must not give " level"
(or exact) measure even with the consent of the purchaser who pays
him less money. Where i t is the custom to give " level" measure,
one must not give " heaped " measure even if the seller consent, as the
buyer would pay more money, for the Torah has laid down strict rules
prohibiting incorrect measures lest a stumbling-block for others arise
therefrom, for an onlooker may notice that the measure is in this wi&e
and he will think that this is the rule of the city, and in like manner
will he give measure to another person, who is also ignorant of the law
of the place, and thereby he deceives him.
10. I t is obligatory upon the communal leaders to appoint
supervisors whose duty i t is to inspect the shops and all found to have
deficient measures or weights or irregular scales should be punished ah
seems proper in their judgment.
135
 ‫דיני משא ומתן‬
‫אעיפ‬ ‫בחנותו‬ ‫או‬ ‫בביתו‬ ‫חםרה‬ ‫אסיר לאדם להשהות מדד‪,‬‬ ‫יא‪.‬‬
‫עבימ‬ ‫שאינו מודד בה‪ ,‬ואם שוהה‪ ,‬עובר בלאו‪ ,‬ואפילו לעשות א ת חמדה‬
‫למי רנלים אסור‪ ,‬שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה‪ ,‬ואמ יש מ נ ה נ בעיר‬
‫היריע וזו אינה רשומה‪ ,‬מותר‬ ‫שאין מורדין אלא במרה הרשומה ברושם‬
‫להשהותה‪.‬‬

‫המחזר אחר דבר לקנותו או לשכרו‪ ,‬בין קרקע‪ ,‬בין ממלמלים‪,‬‬ ‫יב‪.‬‬
‫כין מעבו׳׳ם‪ ,‬כין מישראל‪ ,‬וכבר הושוו על הדמים וקודם שנמרו א ת הקנין‬
‫בא אחר וקנאו‪ ,‬או שכרו‪ ,‬נקרא רשע‪ ,‬אבל אמ עדיין לא הושוו ע ל הדמים‬
‫אלא שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה בפהות מותר לאחר לקנותו‪ ,‬ואסור‬
‫להשיג נבול רעהו כשכירות בתים וכדומה‪.‬‬

‫הגותן מעות לחבירו לקגות לו קרקע או מטלטלין והלך השליח‬ ‫ע‪.‬‬

‫קגאו מ מ ע ו ת של‬ ‫וקנה את החפץ במעותיו בשביל עצמו‪ ,‬ה״ז רמאי‪ ,‬ואם‬
‫המשלח‪ ,‬מחויב ליתנו לו‪ ,‬אע״פ שקנאו לעצמו‪.‬‬

‫דמים על המקח‪ ,‬או שרשם ע ל‬ ‫מקצת‬ ‫דק‬ ‫אפילו‬ ‫מי שנתן‬ ‫יד‪.‬‬
‫ה מ ק ח סימן בפני המוכר‪ ,‬או שאמר לו המוכר רשום מקחך‪ ,‬אע״פ שהוא‬
‫בענין שלא קנה כזה‪ ,‬מ״מ כ ל החוזר בו‪ ,‬בין הלוקח בין המובר לא עשה‬
‫מעשה ישראל‪ ,‬וחייב ל ק ב ל מי שפרע‪ ,‬דהיינו שאוררין בבית דין ואומרימ‬
‫דור ה פ ל נ ה ומאנשי סדום ועמורה‬ ‫מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי‬
‫בדיבורו‪.‬‬ ‫וממצרים שטבעו בים‪ ,‬הוא יפרע ממי שאיני עומד‬

‫עדיין‬ ‫נתן‬ ‫לא‬ ‫בריבירו‪ ,‬שאפי׳‬ ‫לעמוד לו‬ ‫וראו לו לארם‬ ‫טן‪.‬‬
‫אין‬ ‫ולא רשם א ת הדבר‪ ,‬ולא נ נ מ ר הקנין‪ ,‬אם הושוו ע ל המחיר‬ ‫מעות‬
‫לשום אחד מהמ לחזור‪ ,‬ומי שחוזר‪ ,‬בין הלוקח ובין המוכר‪ ,‬ה״ז ממחוסרי‬
‫אמנה‪ ,‬ואין רוח חכמים נוחה הימנו‪.‬‬

‫וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו איזה ט ת נ ה קטנה‪ ,‬שזה ס מ ך‬ ‫טז‪.‬‬

‫לו‪ ,‬ה״ז ממחוסרי אמנה‪ ,‬א ב ל‬ ‫נתן‬ ‫ולא‬ ‫דעתו שבודאי יתן לו‪ ,‬אם חזר‬
‫זה‪,‬‬ ‫דעתו על‬ ‫ססך‬ ‫מ ת נ ה מרובה‪ ,‬אין ב ה חסרון אמנה‪ ,‬שהרי זה לא‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

11. I t is forbidden to keep in one's house or shop short measures

although he does not use the same, even to keep them is to transgress a
negative precept. I t is forbidden to use such an article even as a
necessary bed-room utensil, lest someone might use i t in ignorance to
measure therewith. If, however, i t be the rule of the place that
only marked measures (which are well-known) are used, and i f this
one be not marked, then i t may be kept.
12. One who seeks to buy or rent certain property, be i t a piece
of ground or chattels of a heathen or of an Israelite, if the bar-
gain were struck although the sale was not yet completed, and some one
else forestalled him and bought or rented it, the latter is called a
wicked person. But if they had not yet agreed upon the price, for the
seller asks so much and the buyer offers less, then some one else may
buy i t . One is forbidden to " remove his neighbour's landmark," i.e.
to encroach upon his rights in the matter of hiring houses and the like.
13. I f one give money to his neighbour to purchase for him
ground or chattels and the latter purchased the desired object for him-
self with his own money he is an imposter, but if he made the pur-
chase with his neighbour's money, even i f he intended i t for himself,
i t is his duty to give i t to his neighbour.
14. I f one had made a deposit on a purchase or had marked the
article for identification in the seller's presence, or if the seller said to
h i m : — " Mark your purchase," even though he did not thereby acquire
proprietary rights i n that article, nevertheless, be he the buyer or
seller, he does not act as becomes an Israelite, and he incurs Divine pun-
ishment, i.e., he is accursed of the Beth Din who say :—" He who dealt
out retribution to the men of the generation of the flood, and to the
men of the generation of the dispersion, and to the men of Sodom and
Gomorrah, and to the Egyptians who sank in the sea, may He deal
out retribution to the one who does not keep his word."
15. I t is proper to keep one's word even though he neither
paid anything on account nor did he put a mark upon the article,
nor was the purchase completed but they merely agreed upon a price,
neither of them may retract his agreement, and he who retracts, be he
the buyer or the seller, is considered to be one of " little faith " (i.e.
unreliable) and the spirit of our Sages finds no pleasure in him.
16. Likewise if one promised a small gift to his neighbour, who
depended upon it, being sure that he would give i t to him, if he
retract his promise and fail to give it, he is of those who are of " little
faith"; if, however, he promised a large gift (and retracted) he
is not of those who are of "little faith," as his neighbour did not depend
upon i t ; nevertheless at the time when he said he would give i t to
136
 ‫דיני אסור להונות בדגרים ו מ נ ו ג דעת הגויות‬
‫יהא בדעתו‬ ‫ומ״מ בשעה שהוא אומר ליתן לו‪ ,‬צ״ל ב ד ע ת גמורה‪ ,‬ולא‬
‫בין‬ ‫מועטת‬ ‫לשנות‪ ,‬וכל זאת לעשיר‪ ,‬א ב ל האומר ליתן לעני‪ ,‬בין מ ת ג ה‬
‫מ ת נ ה מרובה‪ ,‬אינו יכול לחזור בו מן הדין‪ ,‬מפני שנעשה כמו נ ד ו ‪ /‬ואפילו'‬
‫לא אמר‪ ,‬אלא נמר ד ק בלבו ליתן צריך לקיים מחשבתו‪.‬‬

‫הרוצה למכור קרקע או בית‪ ,‬ובאו שנים‪ ,‬וכ״א אומר אני אקח‬ ‫יז‪.‬‬
‫בדמים אלו‪ ,‬ואין אחד מ ה ם ב ע ל המצר‪ ,‬אמ היה אחד מהם מיושבי עירו‬
‫היו שניהם מיושבי עידו‪ ,‬ואחד מ ה ם‬ ‫קודם‪,‬‬ ‫הב׳ מעיר א ח ר ת ‪ ,‬בן עירו‬
‫שכנו‪ ,‬שכנו קודם‪ ,‬ואם השני הוא חברו הרניל עמו ושכנו אינו רגיל עמו‬
‫כלל‪ ,‬חברו קודם‪ ,‬היה א׳ מ ר ט חברו ואחד מהם קרובו‪ ,‬חברו קודם‪ ,‬א ב ל‬
‫לשכנו‬ ‫חכם שקודם‪ ,‬ואפילו‬ ‫מתלמיד‬ ‫לשאר כל אדם‪ ,‬קרובו קודם‪ ,‬חוץ‬
‫וחברו הרניל אצלו‪ ,‬אבל אם היה אחד מהם בעל המצר‪ ,‬הוא קודם לכולם‪,‬‬
‫הדמים להלוקח‬ ‫את‬ ‫ליתן‬ ‫אפילו לאחר שמכרו לאחר‪ ,‬יכול ב ע ל המצר‬
‫ו ל ס ל ק אותו‪ ,‬ואפי׳ הלוקח הוא ת״ח ושכן וקרוב למוכר‪ ,‬והמצרן הוא ע״ה‬
‫ורחוק מן המוכר‪ ,‬המצרן קודם‪ ,‬ו מ ס ל ק א ת הלוקח‪.‬‬

‫דיגי אסור להוגות בדברים ולגנוב דעת הבריות‪.‬‬

‫כשם שאונאה אסורה ב מ ק ח וממכר‪ ,‬כ ך אסורה אונאה בדברים‪,‬‬ ‫א‪.‬‬

‫מאלהיך‪ ,‬זו אונאת דברים‪ ,‬וגדולה‬ ‫שנא׳ ולא תונו איש א ת עמיתו ויראת‬
‫אונאת דברים מאונאת ממון‪ ,‬שזה ניתן לחשבון‪ ,‬וזה לא ניתן לחשבון‪ ,‬זה‬
‫נענה מיד‪ ,‬וצריך ליזהר‬ ‫בממונו‪ ,‬וזה בגופו‪ ,‬והצועק ע ל אונאת דברים‬
‫ביותר מאונאת אשתו שלא לצערה בדברים‪,‬‬

‫א ת ה רוצה‬ ‫בבמה‬ ‫כיצד הוא אונאת דברים‪ ,‬לא יאמר לחברו‬ ‫ב‪.‬‬
‫ליתן חפץ זה והוא אינו רוצה לקנותו‪ ,‬היה אחד מבקש לקנות תבואה לא‬
‫בעל‬ ‫היה חברו‬ ‫יאמר לו לך אצל פלוני והוא יודע שאין לו למכור‪ ,‬אם‬
‫על חברו‬ ‫יסודים‬ ‫אם באו‬ ‫תשובה‪ ,‬לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים‪,‬‬
‫יראתך כ ס ל ת ך ‪,‬‬ ‫הלא‬ ‫ר״ל‪ ,‬לא יאמר לו כדרך שאמרו חברי איוב לאיוב‬
 L A W S AND CUSTOMS OF ISRAEL

him i t should have heen his genuine intention to do so, and i t should
not have been his wish to alter his intention, all this refers to a pro-
niise made to a rich man, but if he made the promise to a poor man,
be the pronuse of a small gift or a large gift, he is not at liberty to
retract his promise for i t is as though he made a vow, thus even if he
did not utter the promise but he only determined i n his heart that
he would give, he must fulfil his intention.
17. I f one desire to sell some ground or a house and two men
M
come to buy, each one saying, " I am willing to pay the price demanded,
i t devolves upon the seller to know the law of precedence, the follow-
ing rules appertain thereto : I f neither be the immediate neighbour (of
the seller) and if the one be a fellow townsman and the other man
come from another place, the fellow townsman has the preference. If
they were both fellow townsmen, the one being his neighbour, then he
has the preference. I f the other person were his friend who visited
him whereas the neighbour did not, then the friend has the preference.
If one were a friend and the other a relative, then tho friend has the
preference, but this does not apply with reference to all other people
except to a scholar who enjoys a preference, even with regard to
one's neighbour or a friend who is on visiting terms. I f one of the two
in question happened to be the immediate neighbour (occupying the
adjacent property), he takes precedence before all others and even
after he had already sold i t to another, the immediate neighbour can
refund the money to the buyer and make him relinquish that property,
even if this buyer were a learned man or a neighbour or a relation of
the seller, whereas the immediate neighbour might be an illiterate
person and not related to the seller, nevertheless he enjoys the pre-
ference and can make the purchaser relinquish the property.

L A W S P R O H 3 I T I N G V E R B A L OPPRESSION A N D DECEPTION OT
ONE'S F E L L O W CREATURES.
1. Just as oppression is forbidden with reference to buying and
selling, likewise is i t forbidden with regard to words, as i t is said : " Ye
shall not wrong one another; but thou shalt fear thy G o d " (Lev.
xxv. 17) this refers to the " oppression through words." More serious
is this than the sin of pecuniary imposition, for the latter can be settled
by calculation, not so the former. Again the latter refers to one's
money but the former to one's person and he who cries to God on
account of oppression through words, is answered forthwith. One
must be most careful not to wound his wife's feelings through words.
2. What is the meaning of " oppression through words " 1 Thus
a man should not say to his neighbour : " A t what price will you sell
this article ?" when he has no intention of buying i t . I f he sought to
buy produce, one should not direct him to go to a certain person, when
he knows he has not got i t to sell him. I f his neighbour were a peni-
tent he should not say to h i m : " Remember thy former deeds!" I f
afflictions befell his neighbour, he should not speak to him like the
137
 ‫דיני שלא לעשות סחורה בדבר האסור‬
‫ד ב ר חכמה‪ ,‬לא יאםר‬ ‫איזה‬ ‫שאלו מ א ת ו‬ ‫זכר נא מי הוא נקי אבד‪ ,‬אם‬
‫א ת ה תשיב ב ד ב ר הזה‪ ,‬וכן כ ל כיוצא‬ ‫למי שאינו יודע אותה ח כ מ ה מ ה‬
‫נ ד ב ר י ם אלו שהם צעד הלב‪.‬‬

‫רגיל באותו כינוי‬ ‫שהוא‬ ‫אע״פ‬ ‫לננאי‬ ‫מי שיש לו שם כינוי‬ ‫ג‪.‬‬
‫משום‬ ‫אסור לקרותו בכינוו זה‬ ‫ואינו מתבייש בו‪ ,‬אם זה כוונתו לביישו‬
‫דברימ‪.‬‬ ‫אונאת‬

‫שאין‬ ‫בדברים‪ ,‬אע״פ‬ ‫לרמות‬ ‫אסור ליננוב ר ע ת הבריות )פי'‬ ‫ד‪.‬‬

‫נבלה‬ ‫בשד‬ ‫לו‬ ‫למכור‬ ‫אסור‬ ‫בו חםרון ממון( אפילו ד ע ת עכו״ם‪ ,‬לכן‬
‫שוה‬ ‫שהדבר‬ ‫מום‪ ,‬אע״פ‬ ‫בו‬ ‫ד ב ר שיש‬ ‫בחזקת שחוטה‪ ,‬אם מוכר איזה‬
‫כמו שהוא מוכרו לו‪ ,‬מ״מ צריך להודיע לחלוקה א ת המום‪ ,‬ב מ ת נ ה ליכא‬
‫משומ נ נ כ ה דעת‪,‬‬

‫לא‬ ‫לא יבקש מחבירו שיאכל אצלו כשהוא יודע שלא יאכל‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫ב פ ה וא׳‬ ‫א׳‬ ‫יתן לו מ ת נ ה כשהוא יודע שלא יקבל‪ ,‬וכן כ ל כיו״ב שהוא‬
‫ב ל ב ה מ ר א ה לחברו שהוא מכבדו ואין כוונתו שלמה אםור‪ ,‬אלא יהא ת מ י ר‬
‫• י ו ולבו שויס‪ ,‬וינהוג ב ש פ ת א מ ת ורוח נכון ו ל ב טהור‪.‬‬

‫דיני שלא לעשות סחורה בדבר האפור‪.‬‬

‫באכילה‪ ,‬אף ע״פ שהוא מ ו ת ר‬ ‫התורה‬ ‫מן‬ ‫כ ל דבר שאסור‬ ‫א‪,‬‬

‫בהנאה‪ ,‬אם הוא רבד המיוחד למאכל‪ ,‬אסור לעשות בו סחורה או להלוות‬
‫עליו‪ ,‬ואפי' לקנותו להאכילו לפועלי עכו״ס אסור‪ ,‬א ב ל דבר שאינו עומד‬
‫לאכילה‪ ,‬בנון סוסים וחמורימ‪ ,‬מותר לעשות בהם סחורה‪ ,‬וחלב נ׳׳כ מותר‬
‫בסחורה‪ ,‬שהרי נאמר בו יעשה ל כ ל מלאכה‪.‬‬

‫ועלה‬ ‫דניס‬ ‫שצד‬ ‫כנץ‬ ‫אם נזדמן לאדם באקראי דבר אסור‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫בביתו‪ ,‬מותר‬ ‫וטרפה‬ ‫נבלה‬ ‫לו‬ ‫שנזדמנה‬ ‫מי‬ ‫טמא‪ ,‬וכן‬ ‫דנ‬ ‫במצודתו‬
‫צריך למכרו מיד‪ ,‬ולא ימתין עד שתהא‬ ‫למכרמ‪ ,‬כיון שלא נתכוין לכך‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

comforters of Job who said, " Is not thy fear (of God) thy confidence f
. . . Remember, I pray thee, who ever perished, being innocent 1"
(Job iv. 6, 7). I f they asked him regarding some learned discussion,
he should not say to one who is ignorant thereof: " What is your
opinion 7" Likewise i n all such similar forms of speech, which might
hurt the person addressed.
3. I f one have an opprobrious nickname, although he be accus•
tomed thereto and is not put to shame thereby, i f another person
intend to insult him thereby i t is forbidden to call him by the nick-
name on account of " oppression through words."
1
4. I t is forbidden to deceive any human being, even an idolater,
therefore i t is forbidden to sell meat of an animal which is not ritually
slaughtered as though i t had been lawfully killed. I f one sell an
article possessing some imperfection, although i t be worth the purchase
price, i t is nevertheless obligatory upon him to notify the purchaser of
its imperfection. I n the case of a gift no question of deception can
arise.
5. One should not ask his neighbour to ctine with him knowing
that he will not do so, nor should he make a present knowing that he
will not accept it. A n d i n all such similar cases where one says some-
thing with the tongue and means something else i n the heart, e.g., if
one seem to be paying honour to his neighbour, which is far from his
real intention, this conduct is forbidden. Ono should always let tho
mouth and heart correspond, cultivating truth, uprightness and purity
of the heart.

L A W S D E A L I N G W I T H T H E P R O H I B I T I O N OF T R A D I N G I N

FORBIDDEN THINGS.

1. A n y article the eating whereof the Torah has forbidden while

one is permitted to enjoy its use, if i t be an article used solely for food
i t is forbidden to deal therein or to lend thereon or even to buy
thereof i n order to feed heathen labourers therewith. I f i t be some-
thing not designed for food, such as horses and asses, i t is permitted
to deal in the same. To deal i n the fat (of the beast not ritually
slaughtered) is allowed, as i t is said concerning the same: " i t may be
used for any other service " (Lev. vii. 24).
2. I f one happened to acquire a forbidden article (of food) e.g., if,
when fishing, he caught a ritually unclean fish i n his net, or if he had
found i n his house a beast that died of itself or which was torn of
beasts,* he is permitted to sell them, since i t was not his intention to
have i t thus, but he should sell them immediately, and he should not
wait t i l l they become more valuable for selling, he may also sell them

'Lit. : " to steal the mind," •Cf. Lev. vii. 2*.

138
 ‫דיני רבית‬
‫כי‪ ,‬אבל‬ ‫שמגה אצלו‪ ,‬ויבול למכרן גם ע״י שליח‪ ,‬א ע י פ שהשליח ירויח‬
‫לא שיקנה השליח לחלוטין‪ ,‬דא״כ הוה אצלו סחורה‪.‬‬

‫דאסיר‬ ‫טיד‬ ‫וימכרט‬ ‫טמאים‬ ‫דברים‬ ‫בחובו‬ ‫לנכות‬ ‫וכן מותר‬ ‫‪4‬‬ ‫ג‬
‫יפסיד‬ ‫שלא‬ ‫כרי‬ ‫להשהותן‬ ‫מותר‬ ‫בהמ‪ ,‬א ב ל‬ ‫כדי להשתכר‬ ‫להשהותן‬
‫מן הקרן‪.‬‬

‫מותר‬ ‫נכינות של נכרי‬ ‫דבר שאין איסורו אלא מדרבנן בנון‬ ‫ד‪.‬‬
‫לעשות בו סחורה‪.‬‬

‫הלבות רבית‪.‬‬
‫המלוח ב ר ב י ת עובד כששה לאוין‪ ,‬שנאמר‪ ,‬בנשך נתן‪ ,‬ותרבית‬ ‫א‪.‬‬
‫וכן‬ ‫והעדים‬ ‫הסופר‬ ‫בשלשה לאוין‪,‬‬ ‫עובר‬ ‫הלוה‬ ‫לא יחיה‪,‬‬ ‫לקח‪ ,‬וחיה‬
‫ולקח‬ ‫שנבשל‬ ‫מי‬ ‫בלאו אחד‪,‬‬ ‫ביניהם עיברים כ ל אחד‬ ‫הסבםיר שהיד‪.‬‬
‫ריבית מחויב להחזירו אפילו לא פסק עמו את הריבית בשעת הלואה אלא‬
‫שהלוה לו בחגם עד זמן פלוני‪ ,‬או שמכר לו אחה סחורה בהקפה עד זמן‬
‫פלוגי‪ ,‬או שחייב לו בעגין אחר לשלם לו יהיה מאיזה עגין שיהיה‪ ,‬ובהגיע‬
‫זאת‬ ‫לו א ת הזמן גם‬ ‫שירחיב‬ ‫בשביל‬ ‫דבר‬ ‫זמן הפרעון פוםק לו איזה‬
‫היא רבית‪.‬‬

‫הפרעון שלא‬ ‫בשעת‬ ‫מדעתו‬ ‫יותר‬ ‫לו‬ ‫אפילו אם הלוה גותן‬ ‫כ‪,‬‬
‫ה ת נ ה עמו‪ ,‬ואינו אומר שגותגו לו בשביל רבית‪ ,‬ג״כ אסור‪.‬‬

‫הריבית שהוא נותנו לו‬ ‫בשעת נתינת‬ ‫הלוה‬ ‫אומר לו‬ ‫אפיי‬ ‫ג‪.‬‬
‫והמלוה‬ ‫ממנו ר ב י ת‬ ‫לקח‬ ‫ב מ ת נ ה ג״ב אסור לקבלו ממנו‪ ,‬אבל אם כבר‬
‫עושה תשובה ורוצה להחזירו להלוה והוא מוחל לו מותר‪.‬‬

‫היה ראובן‬ ‫אסור להקדים א ת הריבית או לאחר אותו‪ ,‬כיצד‬ ‫ד‪.‬‬

‫בשביל‬ ‫לו‬ ‫מ ת נ ה ופירש‬ ‫רוצה ללוות משמעון מעות ומקדים ושולח לו‬
‫שהיא‬ ‫לו‬ ‫כאלי פירש‬ ‫הוי‬ ‫דמםתמא‬ ‫מרובה‬ ‫או שהיה מ ת נ ה‬ ‫שילוהו‪,‬‬
‫לו מעותיו והיה‬ ‫ממנו והחזיר‬ ‫בשביל שילוהי‪ ,‬זהו רבית מוקדמת‪ ,‬לוה‬
‫שולח לו ט ת נ ה בשביל טעותיו שהיו ב ט ל ו ת אצלו‪ ,‬זהו ר ב י ת מאוחרת‪.‬‬
 LAWS A N D C U S T O M S O P E.1RAEL.

through an agent although the latter will profit thereby, but the
agent may not buy them on his own behalf as this would be traffio
for his own benefit.
3. I t is also permitted to levy on unclean things for one's claim,
but he should sell them at once and not wait to derive profit therefrom,
he is, however, permitted to keep them sufficiently long in order to pro•
tect himself against loss on his capital.
4. I t is permitted to traffic with an article (the consumption of)
which is forbidden by the Oral Law only, e.g., the cheese of gentiles.

THE L A W S CONCERNING INTEREST.

1. He who lends on interest transgresses six negative precepts,

as i t is said : " He hath given forth upon usury, and hath taken
J
interest: shall he then live 1 he shall not live " (Ezek. xviii. 13). The
borrower transgresses three negative precepts; the scribe, the witnesses,
and the broker who negotiated the loan, all these transgress one
negative precept. He who has transgressed and has taken interest is
bound to return it, even though at the time of lending the money he
did not fix the rate of interest, (as) he lent the money free of charge
until a fixed point of time. Likewise if he sold to another person
certain wares on credit for a certain time, or if he, in some other way,
make another person responsible for the payment of the debt, be i t what
i t may, and when the fixed period for payment arrives the debtor
stipulates to give to the borrower something for forbearance, this is also
interest.
2. Even i f the borrower, of his own free will, give to the lender
extra payment when the loan becomes due, which had not been
arranged and without saying that he gives i t as interest, this is also
forbidden.
3. Even i f the borrower, when paying the interest, declare i t to
be a gift, i t is still forbidden to accept the same. But if he had accep
ted from him the interest and if the lender repented and wished to
make restitution but the borrower refused it, the former is per-
mitted to retain i t .
4. I t is forbidden to give interest either in advance or at the
expiration of the loan, as for instance, if Reuben desire to borrow
money from Simeon. Previous to negotiating the loan he sent to
Simeon a present with the explanation that he does this in order that
he should make him a loan, or if he made him a handsome present
without explanation, i t is quite evident that he did so in order that he
should make him a loan, this is " interest in advance," (or) if he bor-
rowed from him and repaid the loan and made him a present, as com•
pensation for the time during which the money was in his possession,
and therefore useless (to the lender), this is " postponed interest."
'See T. B. Baba Meu'a 61b.
139
 ‫דיני רבית‬
‫שיחזור זד‪.‬‬ ‫מה‪ ,‬כדי‬ ‫אם אחד מלוה מעותיו לחבידו על זמן‬ ‫ה‪.‬‬
‫זה‬ ‫יותר‪,‬‬ ‫אייר‬ ‫וילוהו פעם אחר סך יותר לזמן כזה‪ ,‬או םך כזה לזמן‬
‫כזה‬ ‫לזמן‬ ‫כ ך כזה‬ ‫ר ב י ת גמור‪ ,‬ואם מלוה לו ע״מ שיייוה לו פעם אחר‬
‫פעם‬ ‫ברצוגו‬ ‫לו‬ ‫מלוה‬ ‫יש להחמיר‪ ,‬אך אם לא התגו כן‪ ,‬אלא שהוא‬
‫אלא מ ח מ ת שזה ג״כ כ ב ר הלוהו‪ ,‬בזה יש‬ ‫אע״פ שאיגו עושה כן‬ ‫אחר‬
‫להקל‪.‬‬

‫כ״ז‬ ‫מדעתו‬ ‫שלא‬ ‫הלוה‬ ‫צריך המלוה ליוהר שלא ליהגות מן‬ ‫ן‪.‬‬
‫שכיון‬ ‫הלוהו‪,‬‬ ‫לא‬ ‫אם‬ ‫שמעותיו בידו אפילו בדבר שהיה עושה לו אף‬
‫מעותיו שבידו ימחול‬ ‫שגהגה שלא ברשותו‪ ,‬גראה שסומך עליו שבשביל‬
‫לו‪ ,‬אבל אס גהגה ממגו מדעתו מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא‬
‫הלוהו‪ ,‬ובלבד שלא יהא דבר של פרהםיא‪.‬‬

‫אחר‬ ‫בפעם‬ ‫להמלוה שלום‬ ‫להקדים‬ ‫אם לא היה הלוה רגיל‬ ‫ז‪.‬‬
‫במקום אחר‬ ‫או‬ ‫בבהכ״ג‬ ‫כובוד‬ ‫אסור להקדים לו ואסור לכבדו באיזה‬
‫בעלמא‬ ‫דברים‬ ‫ריבית‬ ‫שאד‬ ‫וכן‬ ‫אס לא היה רגיל כן גם בפעם אחר‪,‬‬
‫אסור‪ ,‬וכן המלוה מוזהר ע ל ר ב י ת דברים כגון אם אומר להלוה הודיעני‬
‫אלא באמירה ב ע ל מ א‬ ‫אס יבא פלוגי ממקום פלוגי אע״פ שאיגו מטריחו‬
‫לצוות‬ ‫הלואתו‬ ‫על‬ ‫סומך‬ ‫לכן ו ע ת ה‬ ‫אס לא היה רגיל עמו כזה קי־דס‬
‫עליו מפגי שהוא גכגע לו‪ ,‬ה״ז רבית‪.‬‬

‫מן‬ ‫ליהגות‬ ‫להמלוה‬ ‫אסור‬ ‫ממון‬ ‫שאיגו‬ ‫הגאה‬ ‫אפילו טובת‬ ‫ח‪.‬‬
‫דרכו‬ ‫אין‬ ‫הזה‬ ‫והלוה‬ ‫מלאכה‬ ‫בעל‬ ‫הוא‬ ‫המלוה‬ ‫שאם‬ ‫כגון‬ ‫הלוה‪,‬‬
‫לו‬ ‫לתת‬ ‫רוצה‬ ‫מ ח מ ת שהלוהו‬ ‫עתה‬ ‫ליתן לו מ ל א כ ה בפעם אחד ד ק‬
‫מ ל א כ ת ו ‪ ,‬אסור‪.‬‬

‫סאה‬ ‫אח״כ‬ ‫לו‬ ‫שיחזור‬ ‫תבואה‬ ‫סאה‬ ‫לא׳‬ ‫להלוות‬ ‫אסור‬ ‫ט‪.‬‬
‫וגמצא‬ ‫התבואה‬ ‫ביגתים‬ ‫תתייקר‬ ‫כי שמא‬ ‫מין במיגה‬ ‫אפילו‬ ‫תבואה‬
‫תתייקר‬ ‫שאם‬ ‫דמים‪,‬‬ ‫יעשנו‬ ‫אך‬ ‫שלוה‪,‬‬ ‫ממה‬ ‫יותר‬ ‫מחזור‬ ‫זה‬
‫ממין‬ ‫טעט‬ ‫רק‬ ‫ואם יש ללוד‪ .‬אפילו‬ ‫יתן לו ר ק הדסים‪,‬‬ ‫לא‬ ‫התבואה‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

5. I f one lend his neighbour a certain amount for a certain time,

in order that the latter should afterwards reciprocate by lending him
for the same period a larger amount or the same amount for a longer
time, this is unqualified interest. I f one lend his neighbour a cer-
tain amount for a time to cause him to reciprocate that favour, this is to
be avoided. But if no agreement had been made to that effect and the
former borrower of his own free-will lends the former lender, which
is, however, on account of the previous loan, this may be permitted.
6. The lender should be careful not to derive any benefit through
the borrower without his knowledge during the entire time of the loan,
even i f i t be something that the borrower would have him enjoy even
though no loan had been made. I f he derived some benefit without
the sanction of the borrower, i t appears as though he relies on the fact
that the borrower has his money and therefore he w i l l not mind.
However, with the borrower's knowledge, the lender may enjoy that
which the borrower would have him enjoy had the loan not been made,
provided i t be not of a public nature.
7. I f the borrower had not been accustomed to greet the lender
in the past, he must not do so now. He must not show him any special
honour i n the synagogue or elsewhere if he had not been accustomed
to do so, likewise all kinds of attention, even by word of mouth on
account of a loan, are forbidden. Likewise the lender must avoid gain-
ing any benefit even through mere words, e.g., if he say to the bor-
rower : " Let me know if so and so should come from such and such a
place." Even though he does not trouble him more than to speak a
few words, if he had not been accustomed to request such a favour
previously and now he bids him do this or do that on account of the
loan and the obligation he is under, such conduct is in the nature of
interest and is forbidden.
8. The lender is forbidden to derive any advantage, even though
i t be not of a pecuniary nature, from the borrower, e.g., if the lender
be a workman and the borrower is not accustomed to give him work,
only now because of the loan he desires to do so, this is forbidden.
9. I t is forbidden to lend another a measure of grain on the con-
dition of having the loan repaid thereafter with a measure of grain,
even if both be of the same kind, for perchance, in the meantime, the
price may have advanced and he consequently gives him more than he
borrowed. A money valuation should therefore be placed upon i t ,
so that even if there be an advance i n the price of the grain, he must
repay him only that amount of money at which i t was originally
valued.
no
 ‫דיני ריבית‬
‫לאותו םין שער‬ ‫אם יש לו‬ ‫וכן‬ ‫בורין‪,‬‬ ‫כמה‬ ‫ל ל ו ת אפילו‬ ‫מותר‬ ‫זה‬
‫וכ״ז במין‬ ‫מזה המין‬ ‫קבוע כשוק‪ ,‬מותר ללות אע״פ שאין ללוה כלום‬
‫במיגו‪ ,‬אבל מין כשאינו םיגו‪ ,‬כגון ל ה ל ו ת םאה חיטין בסאה דוחן‪ ,‬אסור‬
‫קטן שאין הדדך‬ ‫ובדבר‬ ‫ויש לו דוחן‪,‬‬ ‫בכל ענין אע״פ שהן בשער א׳‬
‫ככר‬ ‫להקפיד ביוקרא וזולא‪ .‬ט ו ת ד בכל ענין‪ ,‬ולכן ט ו ת ד ת אשד‪ .‬להלוות‬
‫לחם ל ח ב ר ת ה ‪.‬‬

‫בבית הכנםת‪,‬‬ ‫או שדה או טקום‬ ‫המלוה מעית על משכין בית‬ ‫י‪.‬‬
‫שינכה‬ ‫דהיינו‬ ‫בנכייתא‬ ‫והמלוה יקח א ת הפירות מהמשכון‪ ,‬צריך להיות‬
‫הטלוה‪,‬‬ ‫שנותן‬ ‫שזהו יהיה השכירות‬ ‫לו מן החוב דבר קצוב ל כ ל שנה‪,‬‬
‫לא יחזיר‬ ‫אבל‬ ‫שקצבו ביניהם מותר‬ ‫ממה‬ ‫ואפילו השכירות שוה •ותר‬
‫המלוה וישכירו להלוה עצמו‪.‬‬

‫השער מפני‬ ‫דבר שיש לו שער ידוע אסור למכרו ביותר מן‬ ‫יא‪.‬‬
‫שממתין לו א ת המעות‪ ,‬א ב ל דבר שאין לו שער ידוע אף‪ ,‬ע״פ שאם היה‬
‫נותן לו ע ת ה א ת ה מ ע ו ת היה נותנו לו בפחות ובשביל שהוא ממתין א ת‬
‫המעות מוכר לו ק צ ת ביותר מותר‪ ,‬ובלבד שלא יעלהו ה ר ב ה עד שניכר‬
‫ל ב ל שבשביל ה מ ת נ ת ה מ ע ו ת הוא מעלהו‪ ,‬ונם אם לא מעלהו הרבה אלא‬
‫שהוא מפרש ואומר ואם תתן לי מיד א ת המעות הרי לך ב״י‪ ,‬ואם בהקפה‬
‫הסחורה ביוקר כדי ל מ כ ר ה‬ ‫את‬ ‫תתן לי י״א‪ ,‬אסיר‪ ,‬וכן אם הקונה קונה‬
‫מיד ולהפסיד בשביל שיהיה המעות בידו איזה זמן נ״כ אסור‪,‬‬

‫לאחר ב פ ח ו ת‬ ‫למכרו‬ ‫טי שיש לו שטר חוב על חברו מותר‬ ‫יב‪.‬‬

‫זה‬ ‫מוכר לך שטר‬ ‫להלוקח אני‬ ‫ואפי׳ קודם זמן הפרעון‪ ,‬ויכתוב המוכר‬
‫וקני לך איהו וכל שעבוריה וצריך שיהא האחריות על הלוקח‪ ,‬ד ק אחריות‬
‫המוכר‬ ‫על‬ ‫להיות‬ ‫יכול‬ ‫שבא מ ח ט ת הטוכר כגון שהשטר פרוע וכדומה‬
‫למכרו אתו‬ ‫יכול‬ ‫כן‬ ‫כמו‬ ‫וכשם שיכול לטכור א ת השטר לאחד בפחות‬
‫גם להלוה בעצמו‪.‬‬

‫כגיסן‪,‬‬ ‫שצריך ל מ ע י ת‬ ‫ראובן‬ ‫להועיל‪ ,‬כגון‬ ‫ובאופן זה יכולין‬ ‫יג‪.‬‬

‫זעלך אצל שמעון‪ ,‬ושמעון גוחן לו שטר חוב על עצמו שהוא חייב לפרוע‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

If the borrower possess only a small amount of a particular kind he is

permitted to borrow many bushels of the same kind, also if a certain
kind have a fixed market-price one is permitted to borrow even if he
have none of i t ; all this relates to a thing of the same kind, but i t is
forbidden under any circumstance to lend a measure of wheat and to
receive in return a measure of millet, although they both cost the same
price and the lender has some millet. I t is, however, under allcircum-
stances permissible to lend a small article, the price of which, whether
advancing or decreasing, people do not usually consider; a woman is
therefore allowed to lend a loaf of bread to her neighbour.
10. I f one lend money on the mortgage of a house or a field or
a beat in a Synagogue, and if the lender have also the usufruct of that
mortgage, this income should effect the liquidation of that debt, that
moans a fixed amount should be deducted yearly from his debt which
should count as the rent paid by the lender, and they are permitted to
stipulate the payment of a smaller amount than the actual rental value.
The lender, however, should not reverse the arrangement and rent i t to
the borrower.
11. One must not sell an article which has a fixed price above
its value because i t is sold on credit; but if i t have no standard price,
although if bought for cash he would sell i t cheaper, or if he 601d i t on
credit i t would cost a little more, this is allowed provided he does not
advance the price to such an extent that i t is evident to everybody
that this increaso is on account of being sold on credit. Nevertheless
if he should not advance the price very much, but he distinctly says,
*' I f you pay me ready cash i t costs ten coins, but if on credit i t costs
eleven," this is forbidden. Likewise i t is forbidden for the purchaser
to buy the merchandise above the market price in order to sell i t
immediately at a loss so as to have ready cash for some time (at his
disposal).
12. One is permitted to sell to another person a note which ho
holds against his neighbour at less than its value even before the date
of payment, and the seller should write to the buyer: " I hereby sell
and transfer to you this note and all that i t implies," the note is accep-
ted at the risk of the buyer, with the exception of such risk for which
the seller is responsible, e.g., if the note were cancelled or the like,
whereupon the seller is responsible. Just as one can sell such a note
at less than its value to another, likewise can he sell i t to the actual
borrower.
13. I n this way one can avoid the peril of taking interest, e.g.,
Reuben, who requires a loan in Nisan, goes to Simeon who gives him
a bond whereby (Simeon) undertakes to pay Reuben 100 gold coins
in the month of Tishri, (and in consideration thereof Reuben gave
Simon a note to the effect that he holds himself bound to repay 100
141
 ‫דיני ריבית‬
‫נם ראובן שטר חוב‬ ‫)וכננד זה נותן‬ ‫לראובן ס א ה זהובים בחדש תשרי‬
‫בתשרי כדי שיהא שמעץ‬ ‫כזה לשמעון שהוא חייב לפרוע לו מ א ה זהובים‬
‫בטוח( והולך ראובן וטובו־ א ת השטר חוב שיש לו על שמעץ ללוי ע ת ה‬
‫ע ל יהודה‬ ‫שט״ח‬ ‫)ומכ״ש שאט יש לשטעון‬ ‫בניסן בעד תשעים זהובים‬
‫ב ה ק פ ה עד‬ ‫אשר זמן הפרעון הוא לאחר זמן‪ ,‬שהוא יכול למכרו לראובן‬
‫הזמן‪ ,‬וראובן יתן לו שט״ח על זאת‪ ,‬ושוב ימכור ראובן א ת השט״ח הזה‬
‫עצמו למכרו לשטעץ‬ ‫בעד כ מ ה שיוכל( א ב ל אם ראובן יכתוב שט״ח ע ל‬
‫אפילו על ידי שליח אסור‪.‬‬

‫מעות‬ ‫בהקדמת‬ ‫שאר דבר‬ ‫או‬ ‫תבואה‬ ‫לקנות‬ ‫אסור‬ ‫יד‪.‬‬

‫תתייקר‬ ‫בינתיימ‬ ‫שמא‬ ‫דחיישינן‬ ‫זמן‪,‬‬ ‫לאחר‬ ‫התבואה‬ ‫את‬ ‫לו‬ ‫ושיתן‬
‫נוטל‬ ‫הלוקח‬ ‫נמצא‬ ‫התבואה‬ ‫את‬ ‫לו‬ ‫שיתן‬ ‫בזמן‬ ‫אח״כ‬ ‫התבואה‬
‫אם‬ ‫אבל‬ ‫המעות‪,‬‬ ‫את‬ ‫שהקדים‬ ‫בשביל‬ ‫מעותיו‬ ‫משיעור‬ ‫יותר‬
‫יש להמוכר נם ע ת ה כ ל התבואה שהוא מוכר‪ ,‬אע״פ שלא יתננה להלוקח‬
‫אפילו בזול הרבה‬ ‫למכור‬ ‫ע ד לאחר זמן‪ ,‬מותר‪ ,‬כי מ ה שיש להאדם יכול‬
‫לנמרי כראוי אלא שצריכה עוד‬ ‫כרצונו‪ ,‬ואפילו התבואה לא נ נ מ ר עדיין‬
‫מ ל א כ ה א ח ת או שתי מלאכות‪ ,‬נחשב כאלו היא נמורה‪ ,‬ומותר‪ ,‬א כ ל אמ‬
‫מ ח ו ס ר ת עוד שרש מלאכות‪ ,‬אסור‪.‬‬

‫ואם הוקכע השער לתבואה‪ ,‬יכול לקנות ב ה ק ד מ ת מעות כפי‬ ‫טך‪.‬‬

‫אח״כ התבואה אין‬ ‫השער‪ ,‬אע״פ שאין להמוכר כלום‪ ,‬שהרי אפיי תתיקר‬
‫הלוקח מרויח ב מ ה שהקרים א ת המעות‪ ,‬כיון שהיה יכול לקנות אז ת ב ו א ה‬
‫אח״כ‬ ‫שנתיקרה‬ ‫ע״פ‬ ‫אף‬ ‫בהיתר‬ ‫שפסק‬ ‫ומאחר‬ ‫בשער זה‪,‬‬ ‫במעותיו‬
‫התבואה שפסק עליה‬ ‫ה ת ב ו א ה בשעת הפרעון ואינו רוצה ל ת ת לו א ת‬
‫יכול לשומה על סחורה א ח ר ת שיתן לו‪ ,‬או שיתן לו מעות כשווי של עתה‪.‬‬

‫אחר ביוקר‪,‬‬ ‫ובמקוס‬ ‫בזול‬ ‫כאן‬ ‫מי שיש לו סחורה שנמכרה‬ ‫טז‪.‬‬
‫שם‬ ‫ואמכרנה‬ ‫היוקר‬ ‫למקום‬ ‫ואוליכנה‬ ‫וא״ל חבירו ח נ ה לי םחורה זאת‬
‫כפי מה שהיה שור‪ ,‬שם‬ ‫ואעשה צרכי במעות ע ד זמן פלוני ואפרענה לך‬
‫האחריות בהליכה היה על‬ ‫ל א ח ר נכיון ההוצאה שעלה ע ל הסחורה‪ ,‬אך‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

gold coins in Tishri so as to cover Simeon against loss). Reuben may

now sell to Levi the note given by Simeon for 90 gold coins. Much
moro so may this course be pursued if Simeon have a bond, whereby
Judah is responsible to repay him at a fixed period at some future
date, which he can sell to Reuben on credit t i l l that period and Reuben
can give a bill to this efiect. Then Reuben can sell the afore-
mentioned bond for as much as he can get. Reuben is not allowed to
write a deed, whereby he becomes responsible, in order to sell i t to
Simeon even through au agent.
14. I t is forbidden to buy produce or any other object by paying
the money in advance and agreeing for the produce to be delivered at
some date thereafter, as we are afraid that in the meanwhile the pi ice
of the produce may advance and when later he has to deliver the pro-
duce the purchaser will receive more than the value of his money
owing to his having paid in advance. If, however, the seller should
have all the produce which he is selling (at the time of the sale)
although he will not deliver same to the buyer until some time has
elapsed, this is permitted ; for what a man has in his possession he can
sell, even at a very cheap price as i t pleases him, and even if the
produce were not quite in perfect condition as i t ought to be, but i t
tjtill requires one or two processes of labour, nevertheless i t is held to
be in perfect condition and this sale is permitted, but if i t still
require three processes of labour i t is forbidden (to sell i t in that
condition).
15. I f the market-price of produce were fixed, one may buy
according to this rate by paying in advance, although the seller has
none in stock, for even if the produce became dearer thereafter the
buyer dues not derive any profit by having paid in advance, since he
could buy the produce then with his money at this price. And since
he had fixed the bargain under conditions fixed by the law, although
thereafter the produce became deirer when i t had to be delivered and
the seller does not wish to give i t to him at the fixed price, he can
take instead some other meichandise which the seller may ofl'er him
or the seller can give him the money value at the present price of the
produce.
16. I f one have merchandise which can be sold at a cheap price
at one place and at a dearer price at another place, and his companion
says to him : " Give i t to me and I will take i t to that place (to obtaiii
the better pi ice) and I will sell i t there and I will use the money for
my own purpose until such a date when I will refund the same to
thee according to its (former) value after we have allowed for the
ezpenses incurred in connection with the goods," and if the risk ;n
transit were undertaken by the companion, the transaction is prohibited,
142
 ‫דעי ריבית‬

‫איזח‬ ‫הלוקח‪ ,‬אסור‪ ,‬ואס האחריות ע ל המוכר מותר‪ ,‬והוא שיתן להלוקח‬
‫ד ב ר בשביל טרחו‪.‬‬

‫מ ו ת ר להלוות לחבירו ק׳ דינרין שיקנה בהם סתירה ע ל השוק‬ ‫יז‪.‬‬

‫הטלוה‬ ‫ובלבד שיקבל‬ ‫בעדה‪.‬‬ ‫ובשובם לביתם יתן לו הלוה ק״כ דינרין‬
‫אחריות הדרך ע ל המלוה‪ ,‬דהוי כמו‬ ‫ויוליבנה לביתו ויהיה‬ ‫א ת הסתירה‬
‫שיש לו ח ל ק כריוח הסחורה הואיל ו מ ק ב ל עליו אחריות‪.‬‬

‫שםעץ‬ ‫יבול‬ ‫בזול‪,‬‬ ‫סחורה‬ ‫שקונים‬ ‫למקום‬ ‫שהולך‬ ‫ראובן‬ ‫יח‪.‬‬

‫כ ך וכך‪ ,‬ובלבד שתהא‬ ‫לומר לו הבא לי סחורה משם ואני אתן ל ך דיוח‬
‫אחריות הסחורה‪ ,‬ע ל ראובן עד שהוא מוסרה לשמעון‪.‬‬

‫החצר‬ ‫את‬ ‫לו‬ ‫כיצד‪ ,‬השכיר‬ ‫הקרקע‪,‬‬ ‫שכר‬ ‫מותר להרבות‬ ‫יט‪.‬‬
‫הרי הוא ל ך‬ ‫ואמר לו קודם שהחזיק ב ה אם ת ת ן לי א ת השכירות מיד‬
‫לי בעד כ ל חדש י״א‬ ‫תתן‬ ‫ב״י זהובים‪ ,‬לשנה ואם תשלם לי ב כ ל חדש‬
‫זהובים מותר‪ ,‬והטעם בזה‪ ,‬משום דמצד הדין שכירות אינה מ ש ת ל מ ת א ל א‬
‫לבםוף‪ ,‬ה ל כ ך כאשר לוקח ממנו זהוב ב כ ל חורש דהו״ל י״ב זהובים‪ ,‬אין‬
‫לו במוקדם‪ ,‬ומה‬ ‫מחויב לשלם‬ ‫אינו‬ ‫»את שכד ה מ ת נ ת המעות‪ ,‬שהרי‬
‫לו שני‬ ‫שאמר לו אם ת ת ן לי מיד הרי היא לך בעשרה אז יהיה מוחל‬
‫זהובים לפי שמקדים לו לשלם קורם זמן הפרעון‪ ,‬וזאת מותר‪.‬‬

‫ודוקא בשכירות קרקע מותר להרבות בענין זה מפני שהקרקע‬ ‫כ‪.‬‬

‫זה‪ ,‬דהיינו‬ ‫בענין‬ ‫אסור‬ ‫פועל‬ ‫בשכירות‬ ‫נקנית לו מיר‪ ,‬א ב ל ל ה ר ב ו ת‬
‫שאם שוכר א ת האדם שיעשה לו מ ל א כ ת ו לאחר זמן‪ ,‬ומקדים לו שכרו‬
‫לו א ת ה מ ל א כ ה בפחות‬ ‫זה יעשה‬ ‫היום קורם שנכנס למלאכה‪ ,‬ובשביל‬
‫כמו‬ ‫מהשתא‪ ,‬הו״ל‬ ‫מן הראוי‪ ,‬זאת אסור‪ ,‬דכיון דהפועל אינו משתעבד‬
‫את‬ ‫מיר‪ ,‬אע״פ שלא ינטור‬ ‫למלאכתו‬ ‫הפועל נכנם‬ ‫אם‬ ‫אך‬ ‫הלואה‪,‬‬
‫ה מ ל א כ ה עד לאחר ימימ ה ר ב ה מותר להקדים לו שכרו בשביל שיעשה‬
‫בזול‪ ,‬דכיון שיתחיל מיד ב מ ל א כ ה הו״ל שכירות‪ ,‬ולא הלואה‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

but it is permitted if the (owner and) seller take this risk and he can
then give the companion some reward for his trouble.
17. One is permitted to lend his fellow 100 Dinars (or coins) to
buy goods therewith in the market, and after they have been taken
home the lender may give him 120 Dinars for the same, provided the
lender received the goods and took them to his home and the risk in
transit be undertaken by the lender; for it is as though he had a share
in the profit of the transaction and consequently he takes the risk.
18. Simeon can say to Reuben who is going to a place where
they sell goods cheaply, "Bring me goods from that place and I will
give thee so much profit"; this is permitted provided the risk in
connection with the goods be undertaken by Reuben until he has
delivered the same to Simeon.
19. I t is permitted to increase the rent of ground. How 1 If
one let a court on hire to another saying to him before he took
possession : " If thou wilt pay me the rent immediately it will be ten
gold coins per annum and if monthly thou wilt pay me one gold coin,"
this is allowed. The reason is as follows : Because according to strict
law rent is only due at the conclusion of the period of tenancy and
since he is receiving a gold coin every month, he will receive 12 coins,
this is not an extra consideration on account of waiting for the money
for the tenant is not obliged to pay in advance, and as regards the
proposal: " If thou wilt pay me the rent immediately it will be ten
gold coins," he gives him the benefit of two gold coins because he pays
in advance before payment falls due, this is allowed.
20. Only in hiring ground is it permitted to increase (and vary)
the rent in this manner, because the ground is transferred to the
buyer forthwith, but to increase the wages of a workman in this man-
ner is forbidden, i.e., if one engage a workman to do some work for
him after a certain time and if he gave him his wages in advance the
day before he begins his work, and on this account he is willing to do
the work at a cheaper rate than is right and proper, this is forbidden
since the workman is not employed then and it is as though his labour
then is in the nature of a loan, nevertheless if the workman had to
begin his work immediately there and then, although he will not com-
plete the work until many days have elapsed, it is permitted to pay
his wages in advance in order that he may work at a cheaper rate, as
it is wages proper since he has commenced his work immediately and
it is not in the nature of a loan.
143
 ‫דעי ריבית‬
‫שפסק נדוגיא לכתו‪,‬‬ ‫כנין‬ ‫חתניס‪,‬‬ ‫כנמנית‬ ‫להרבות‬ ‫מותר‬ ‫כא‪.‬‬
‫והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח אצלו א ת הנדוניא יתן לו כ ך וכך שכר‪,‬‬
‫לך‬ ‫נותן‬ ‫לו‪ ,‬אני‬ ‫וכאלו אומר‬ ‫מותר‪ ,‬שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא‪,‬‬
‫מוסיף‬ ‫אני‬ ‫ואם לא אתן ל ך לזמן פלוני‬ ‫פלוני‪,‬‬ ‫לזמן‬ ‫כ ך וכך‬ ‫מתנה‬
‫ל ך כ ך וכך דמותר‪ ,‬ודוקא כשהתנו כן מיד בשעת כ ת י ב ת התנאים‪ ,‬דכיץ‬
‫אבל אם‬ ‫אחד‪,‬‬ ‫חיוב‬ ‫הוא‬ ‫הכל‬ ‫דעד ע ח ה לא היה עליו שום חיוב א״כ‬
‫רוצים‬ ‫החתונה‬ ‫בשעת כ ת י ב ת התנאים נתחייב כ ס ת ם סך נרוניא וכשעת‬
‫ל ה ת פ ש ר ל ת ת לו דבר מ ה בשביל ה ר ח ב ת הזמן‪ ,‬אסור‪.‬‬

‫אם‬ ‫ערב‪,‬‬ ‫אחר יהיה‬ ‫ישראל שלוה םעכו״ם ברבית וישראל‬ ‫כב‪.‬‬
‫א ת הלוה‪ ,‬ואך כשלא‬ ‫הוא בענין שאין העכו״ם יכול לתבוע ת ח ל ה אלא‬
‫א ב ל אס‬ ‫יהיה אפשר ל נ ב ו ת מן הלוה אז יבול לתבוע מן הערב‪ ,‬מותר‪,‬‬
‫הוי כאלו הערב‬ ‫הוא בענין שהעבוים יכול לתבוע ת ח ל ה א ת ה ע ר ב א״כ‬
‫מישראל‬ ‫שלוה‬ ‫עכו״ם‬ ‫וכן‬ ‫לישראל ואסור‪,‬‬ ‫והלוה‬ ‫העכו״ם‬ ‫מן‬ ‫לוה‬
‫כענין שאין המלוה יכול לתבוע‬ ‫ברבית‪ ,‬וישראל אחר הוא ערב‪ ,‬אמ הוא‬
‫העכו׳׳ם הלוה‬ ‫אצל‬ ‫וכאשר לא ימצא‬ ‫העבו״ם הלוה‬ ‫את‬ ‫אלא‬ ‫תחלה‬
‫הערב‪ ,‬מותר אבל אם הוא בענין שיכול לתבוע תחילה נם‬ ‫ינכה מן‬ ‫אז‬
‫בעד‬ ‫א ת הערב‪ ,‬א״כ הערב הוא כמו לוה‪ ,‬ואסור‪ ,‬ואם הישראל ערב ר ק‬
‫הקרן ולא בעד הריבית‪ ,‬מותר‪.‬‬

‫מישראל‬ ‫מעות ברבית‬ ‫בשבילי‬ ‫לוה‬ ‫לישראל‬ ‫עכו׳׳ם שאמר‬ ‫כג‪.‬‬

‫אלא שטיח‪ ,‬והמלוה סומך‬ ‫ע ל משכון זה‪ ,‬או אפילו אינו נותן לו משכון‬
‫השליח אין שום‬ ‫העכו׳׳ם‪ ,‬ועל‬ ‫של‬ ‫השטר‬ ‫רק ע ל המשכון או ע ל‬ ‫א״א‬
‫א ת הריבית ל ה מ מ ה‬ ‫השליח מביא‬ ‫אחריות‪ ,‬מותר‪ ,‬ואפילו אם הישראל‬
‫המשכון‬ ‫אחריות‬ ‫בדעתו שכל‬ ‫זאת‬ ‫מותר לקבלו‪ ,‬ובלבד שהםלוה ינמיר‬
‫אחריותו‪ ,‬ועל השליח לא יהיה‬ ‫והמעות בין בהבאה בין בחזרה הכל על‬
‫שום אחריות‪.‬‬

‫חברו שילוד‪.‬‬ ‫וכן ישראל שנתן משכון או שטר חוב לישראל‬ ‫כד‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

21. I t is permitted to increase the dowry of the bridegroom,

thus if one fixed a certain sum for his daughter's dowry and made an
arrangement with his son-in-law that he would give him 80 much
income yearly as long as he had possession of the dowry, this is per-
mitted, for this is merely like an addition to the dowry, and if he say
to him : " I will give thee a present of so and so much at such and such
a time, and if I fail to do 60 I will add to the dowry 60 and so much,"
this is permitted. A l l this is valid provided they agreed thereto at
the time of writing the marriage settlement, for until that time there
was no obligation to pay anything and therefore i t is all accounted as
one liability. But if at the time of wilting the marriage setlement he
became liable for a certain sum as dowry and later at the wedding
ceremony they agree to come to a different settlement, namely, to give
the son-in law something in consideration of forbearance (in paying the
dowry), this is prohibited.
22. I f an Israelite borrow from a heathen on interest and
another Israelite became surety, if i t be of such a nature and circum-
stance that the heathen can only claim the debt in the first instance
from the borrower and if i t be impossible to obtain the money from
him, then he will be able to claim i t from the surety, this case is per-
mitted. But if the circumstances be such that the heathen could
claim i t in the first instance from the surety 80 that i t would appear
as though the surety had been the borrower and then he had lent i t
to the other Israelite, this case is forbidden. Likewise if a heathen
borrow from one Israelite on interest and another Israelite is surety, if
the circumstances be such that the lender can only claim the debt in
the first instance from the heathen who is the borrower and then if the
money cannot be obtained from him i t can be taken from the surety,
such a case is permitted. But if the circumstances be such that the
lender could also in the first instance claim the debt from the surety
so that the latter is as though he had been the borrower, this case is
forbidden. I f the Israelite be surety only as regards the capital and
not for the interest, in this case i t is permitted.
23. I f a heathen say to an Israelite: " Borrow money on my behalf
on interest from an Israelite on this security," or even if he should not
give him any security except a bond (acknowledging the debt) and the
lender is satisfied with the security or the bond of the heathen and
no risk is attached to the intermediary, such a transaction is allowed.
Even if the Israelite who was the intermediary should transmit the
interest to the lender, the latter is permitted to accept i t ; provided tho
lender had definitely understood that all the risk connected with the
security and the money, whether in transmission to the borrower or
vice-versa, is his own, and the intermediary incurs no risks of any
kind in the transaction.
24. Likewise an Israelite who has given security or a bond to his
companion, who is an Israelite, that he should borrow on this for his
144
 ‫דיני עיסקא‬
‫רק על‬ ‫בימך‬ ‫העכו״ם אינו‬ ‫מעבו״מ‪ ,‬אם‬ ‫בשבילו על זה מעות בריבית‬
‫המשכון או ע ל השטר‪ ,‬ועל השלית אין שום אחריות מותר‪ ,‬וכן אמ הישראל‬
‫להמלוה לוה מעות‬ ‫אמר‬ ‫ואחיכ‬ ‫על משכון‬ ‫הלוה ת ח ל ה לישראל חברו‬
‫העכוימ‬ ‫הקרן והריבית אם‬ ‫לשלם‬ ‫מעכו״ם בריבית על משכון זה ועלי‬
‫םומך א״ע על המשכון ל ב ד מותר‪.‬‬

‫ישראל שהלוה לעכו״ם על משכון בריבית כו״כ לחדש‪ ,‬ואח״כ‬ ‫כה‪,‬‬

‫בא הישראל להכירו שהוא ילוה לו א ת המעות ע ל משכון זה ושהוא ‪-‬יטול‬
‫אבל אם הישראל הראשון‬ ‫א ת הריבית שיעלו מהיום עד הפדעון מותר‪,‬‬
‫ה כ ל הוא כקרן‬ ‫הרי‬ ‫כבר זקף א ת הקרן עם הריבית ל כ ל זמן ההלואה‬
‫בריבית‪ ,‬דהוי‬ ‫משכון זה מישראל חברו‬ ‫על‬ ‫ללוות‬ ‫ואםור‬ ‫ישראל‪,‬‬ ‫של‬
‫כאלו נתן א ת הריבית מכיסו‪.‬‬

‫מעותיו של ישראל מופקדים ביד עכו״ם‪ ,‬והלוה אותם לישראל‬ ‫‪4‬‬ ‫כן‬
‫לשלם‬ ‫יאבד החוב יתחייב הוא‬ ‫ברבית אם היו באחריות העכו״ם שאם‬
‫במעותיו מותר‪ ,‬ואם אינו באחריות העכו״ם אסור‪.‬‬

‫שאלת‬ ‫יעשו‬ ‫מעכו״מ‪,‬‬ ‫ברבית‬ ‫שותפין שצריכין ללוות מעות‬ ‫‪4‬‬ ‫כז‬
‫חכם איך לעשות‪.‬‬

‫בריבית ונם להלוות לו בריבית יש‬ ‫מומר אסור ל ל ו ת ממנו‬ ‫כה‪.‬‬

‫להחמור‪,‬‬

‫הלכות עיסקא‪.‬‬

‫ונם‬ ‫יהיה לחצאין‪,‬‬ ‫בו והריוח‬ ‫מעות שיתעסק‬ ‫הנותן לחברו‬ ‫א‪,‬‬
‫כי ההצי‬ ‫מפני‬ ‫ואסור‪,‬‬ ‫עיסקא‬ ‫ההפסד יהיה ע ל שניהם בשוה זהו נקרא‬
‫שלו והוא נוטל‬ ‫באחריות‬ ‫כיד ה מ ק ב ל שהרי הוא‬ ‫ממעות זה הוא מלוה‬
‫א ת הריוח‪ ,‬ונם ההפסד עליו והחצי הוא פקדון אצלו שהרי הוא באחריות‬
‫הנותן והוא לוקח א ת הריוח מחצי זה ונם ההפסד מחצי זה עליו והמקבל‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

use money on interest from a heathen, and if the latter should

rely only on the security or bond without making the intermediary in
any way responsible, it is permitted. Likewise if the Israelite, who
in the first instance lends to another Israelite, his friend, upon the
security of a pledge should say to the lender, "Borrow money
from a heathen on interest on this pledge and I will be responsible for
the payment of the capital and interest," if the heathen be satisfied
with the pledge alone as security, this is permitted.
25. An Israelite who lent money on interest to a heathen on a
pledge at so and so much a month, and thereafter the Israelite came to
,
his friend so that he might lend him money on this pledge and thereby
receive the interest which will accrue from that day until repayment,
this is permitted. But if the first (mentioned) Israelite had already
converted the capital with the interest for the whole period of the loan,
then the entire sum forms part of the capital of the Israelite and it is
forbidden to borrow on this pledge from a fellow Israelite on interest,
for it is as though ho gave the interest from his own pocket.
26. If the money of an Israelite were on deposit with a heathen
and the latter lends the same to an Israelite on interest, if the heathen
were responsible so that if the debt became a loss he would bfe
bound to pay with his own money, this transaction is then per•
mitted, but if he accept no responsibility it is not permitted.
27. Partners who require to borrow money on interest from c
heathen should consult the Ecclesiastical Authorities how to act
28. It is prohibited to borrow on interest from an apostate, and
to lend him money on interest should also be avoided.

R U L E S CONCERNING BUSINESS PARTNERSHIP.

1. If one advance money to his neighbour to do business there
with, provided the profits be shaied and also the loss be shared equally,
this is termed ‫ עיסקא‬and is forbidden ; because half the money is like
a loan in the hand of the receiver for it is entrusted to him on his own
responsibility and he also receives any profit, likewise he is (partly)
responsible for any loss, and half (thereof) is (in the nature of) a deposit
in his hands for the risk attached thereto is undertaken by the lender,
who has the profit arising from this half as well as the loss therefrom,
and the receiver who does the business with this half (i.e. the deposit)
145
 ‫עיסקא‬ ‫דיני‬
‫ספני‬ ‫רק‬ ‫להנותן זהו‬ ‫הפקדון שהוא שייך‬ ‫בחצי‬ ‫מ ת ע ס ק וטורח‬ ‫שהוא‬
‫ויש היתר לזה אם הגותן‬ ‫שניתן לו א ת החצי בהלואה והוי ריבית ואסור‬
‫נותן ל ה ט ק ב ל איזה ש נ ר בשביל ה ע מ ל והטורח שהוא ט ת ע ם ק בחלקו ויש‬
‫נ ת י נ ת הטעות שכרו‪ ,‬ודי אפילו בדבר‬ ‫בשעת‬ ‫טיד‬ ‫שיתן לו‬ ‫או‬ ‫לקצוכ‬
‫מועט‪.‬‬

‫יבולין ל ה ת נ ו ת שלא יהא ה מ ק ב ל נאמן לומר שהפסיד טן הקרן‬ ‫‪4‬‬ ‫ב‬

‫כ״א ע״פ עדים כשרים ועל הריות לא יהא נאמן כ״א בשבועה‪.‬‬
‫לתת‬ ‫ה מ ק ב ל שאם ירצה‬ ‫יבולין להתנות‪ ,‬שהברירה הוא ביר‬ ‫ג‪,‬‬
‫להנותן כך וכך בעד החלק הריוח שלו יהא הרשות בידו ובל מותר הריוח‬
‫ירצה לישבע ויתן‬ ‫לא‬ ‫המקבל‬ ‫מסתמא‬ ‫ישאר לו‪ ,‬ודרך זה הוא נכון כי‬
‫ואפי׳‬ ‫בינינו‪,‬‬ ‫הנהוג‬ ‫עיםקא‬ ‫וזהו היתר‬ ‫לנותן כפי מה שיקצבו ביניהם‪,‬‬
‫ואין‬ ‫ביניהם‬ ‫שקצבו‬ ‫אם הפסיד‪ ,‬יכול ליתן להניתן א ת הקרן עם הריוח‬
‫בממונו‬ ‫א״ ע‬ ‫כאן שום איסור‪ ,‬דכיון שיש עליו חיוב שבועה יבלו לפטור‬
‫מן השבועה‪.‬‬

‫אבל שיקנה המקבל א ת חלק הריוח של הנותן בכך וכך שיהיה‬ ‫ד‪,‬‬
‫צריך שיהיה‬ ‫אלא‬ ‫אמור‪,‬‬ ‫זהו‬ ‫בבל אופן‬ ‫כו״ב‬ ‫אח״ב‬ ‫מחייב ל ת ת לו‬
‫ל ה מ ק ב ל הברירה‪.‬‬

‫אחר זמן‬ ‫המעות נם‬ ‫על זמן ונתעכבו אצלו‬ ‫נתן לו עיסקא‬ ‫דן‪,‬‬
‫בעד הזמן שאח״כ‪ ,‬בי מ ס ת מ א‬ ‫הפדעון‪ ,‬צריך ה מ ת ע ס ק ליתן לו ריוח נם‬
‫השטר‬ ‫תיכף כתוך‬ ‫נשאר בידו על תנאי הראשון ום״מ טוב יותר לכתוב‬
‫עיםקא שאם ישארן המעות אצל ה מ ק ב ל לאחר הזמן יהיה נ״כ בתנאי זה‪,‬‬

‫מורה אני ח״מ שקבלתי לידי‪ ,‬מ א ת‬ ‫עיםקא‪.‬‬ ‫נוסח‬ ‫שטר‬ ‫ך‪,‬‬
‫לחצי שנה‬ ‫ר׳ ראובן מאוננוואר סך מאה זהובים אעם״וו ב ת י ד ת עיסקא‬
‫מיום דלממה‪ ,‬והתחייבתי א״ע שבל סחורה טובה שתהא נראה בעיני שהיא‬
‫היותר קרובה להריוח בה מהויב אני לקנות בעד כ ך הנ״ל‪ .‬והם קידמין‬
‫למעותי ובל הריוח שיתן ה׳ לירי מאותה סתירה יהיה המחצה לי והמחצה‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

which belongs to the lender for this (deposit) is lent on account of the
fact that he has lent him the one half as a loan, this transaction is
considered to be of the nature of interest and is forbidden. There is
a method of legalizing the transaction as follows : if the lender give the
receiver some remuneration on account of his work and trouble in
connection with his (the lender's) half and this remuneration is stipu-
lated or i t is paid at the time when he gives him the money (or loan),
then even a small remuneration suffices.
2. They can agree that the receiver should not be entitled to be
believed should he say that he has lost part of the capital unless there
be trustworthy witnesses, nor is he to be trusted as regards the profit
except he take an oath.
3. They can agree that i t is optional for the receiver, should he
desire it, to receive so and 80 much i n lieu of the profit due to him
and that any surplus should also be his (the receiver's). This
method is proper. Indeed i t is to be assumed that the receiver does
not wish to take an oath and to give to the lender according to the
amount stipulated by them, this is the (so called) " permit to do
business ‫ )היתר עיסקא( ״‬i n vogue among us. Even i f there be a loss, he
can still give the lender his capital together with the profit agreed
upon by them and no prohibition arises here, as owing to the fact that
he is liable to take an oath, he can release himself therefrom by
paying the money.
4. The receiver is forbidden to purchase the share of the lender's
profit at 80 and so much, so that he would be obliged to give that
amount in due course, under all circumstances the borrower must have
the option (referred to in the previous section).
5. I f one give money to another for business for a certain time
and the money was returned after the time limit, then the receiver must
give the lender a profit for the extra period. I t is assumed that the
money remained in his possession on the terms originally arranged.
The best plan is to immediately write in the " business permit" that if
the money remain in the hands of the receiver after the time limit, the
condition set forth should continue to hold good thereafter.
6. The text of the business permit is as follows: " I , the under•
signed, admit that I have received from N . N . the amount of 100 gold
coins to do business therewith for half a year from the date mentioned
below and I hold myself liable to purchase for so and so much mentioned
above all such genuine merchandise as should seem to me to be
especially suitable for the purpose of profit. This money takes pre•
cedence before my own money as regards all the profit which Provi-
dence may give to me i n connection with that merchandise, half
thereof shall be mine and half shall belong to N . N . and 80 with the
loss in equal shares. As soon as the half ‫׳‬3ear, from the date
below, expires I am bound to return to N . N . aforementioned the
capital and half the profit I shall not b6 entitled to be believed if I
146
 ‫דיני עיםקא‬
‫לר' ראובן הנ״ל‪ ,‬וכן ח י ו להפסד‪ ,‬הוא חלק כחלק‪ ,‬ומיד לאחר כלות חצי‬
‫הקרן וגם‬ ‫את‬ ‫הג״ל‬ ‫שגה מיום ד ל מ ט ה אגי מחויב להחזיר לד• ראובן‬
‫גאמגות לומר הפסדתי‪ ,‬אלא ע״פ שגי עדים‬ ‫חצי ריוח שלו‪ ,‬ולא יהא לי‬
‫כשרים‪ ,‬ועל הריוח לא אהא גאמן רק בשבועה‪ ,‬ואולם תנאי היה ביגיגו‬
‫שאם ארצה ליתן לו בעד ח ל ק ריוח שלו י' זהובים אזי אין לו עלי שוס‬
‫תביעה כי המותר שייך לי ל ב ד אפיי יבורר שהיה הרבהדיוח‪ ,‬ו כ ל רץ‬
‫זמן שלא אחזיר‬ ‫ובל‬ ‫ת ו ר ת גאמגות ל ב ע ל השמר אף לאחר זמן פרעץ‪,‬‬
‫וקבלתי שכר עמלי‪,‬‬ ‫באופן הנ״ל‪,‬‬ ‫א ת המעות הנ״ל‪ ,‬הם כידי בעיםקא‬
‫שמעון אייזעגשטיין‪.‬‬ ‫אוגגוואר כ״ח שבט ת ר ל י א לפ״ק‪,‬‬
‫לוי בלוישטיין‪.‬‬
‫בפגיגו עדים‪:‬‬
‫הויכבערגער‪.‬‬ ‫יהודה‬

‫אט השעה דחוקה וא״א להט לכתוב שטר עיסקאיכולין ל ה ת נ ו ת‬ ‫ז‪.‬‬

‫בל הדברים הג״ל בע״פ‪.‬‬

‫אם מקדים מעות על סחורה וכתבו שטר היתר עיםקא בעגין זה;‬ ‫ח‪,‬‬
‫מודה אגי ח״מ שקבלתי מ א ת רבי ראובן ווייגשטאק מאוגגוואר‬
‫במאשין שאגי מחזיק‬ ‫זה‬ ‫במעות‬ ‫להתעסק‬ ‫אעם״וו‬ ‫זהובים‬ ‫מאה‬ ‫סך‬
‫בכפר זאהאן עד ד״ח גיסן הבע׳׳ל והריוח שיעלה לערך מעות זה לאחר‬
‫ראובן הג״ל וכן ח״ו‬ ‫מחצה שלי ומחצה לד׳‬ ‫גכיון כ ל ההוצאות יהיה‬
‫מחויב להחזיר‬ ‫כ ח ל ק ומיד בר״ח גיסן הבע״ל אגי‬ ‫יהיה ח ל ק‬ ‫ההפסד‬
‫א ת הקרן דיוח שלו‪ ,‬ולא אהא גאמן לומר הפסדתי‬ ‫הג״ל‬ ‫ראובן‬ ‫לר'‬
‫לא אהא נאמן כ״א‬ ‫ע״פ שגי עדים כשרים ועל הריוח‬ ‫אלא בבירור‬
‫בר״ח גיםן הבע״ל ליתן‬ ‫אך זאת הותגה ביגיגו שאם ארצה‬ ‫בשבועה‪,‬‬
‫לר' ראובן הנ״ל בעד הקרן וגם בעד ח ל ק וריוח שלו םך חמש מדות‬
‫וכל דין ת ו ר ת נאמנות‬ ‫יותר‪,‬‬ ‫שפיריטוס אזי אין לו עוד שום תביעה‬
‫ל ב ע ל השטר אף לאחר זמן פרעון‪ ,‬וקבלתי שכר עמלי‪,‬‬
‫שטעץ בלוטענטהאל‪,‬‬ ‫אוננוואר י״א תשרי תרל״א לפ״ק‪,‬‬
‫לוי בלוישטיין‪ ,‬יהודה הלוי מוינ‪,‬‬ ‫בפנינו עדים‪:‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

say I have bad a loss unless it be corroborated by two trustworthy

witnesses and as regards the profit I am only entitled to credence on
oath. It is moreover on condition that if I desire to give N.N. ten
gold coins for his share of the profit, then he can have no further claim
against me and the balance of the profits shall belong to me only, even
if it be evident that there is considerable profit. All the terms of the
agreement in favour of the one on whose behalf it is drawn apply also
after the term of the expiry mentioned therein and as long as I have
not returned the aforementioned coins they remain in my hand for
the purpose of the business in the manner aforementioned. I have
received the remuneration for my trouble.

(Signature)

Place and date. Signed in our presence.

‫״‬ (Signatures of witnesses)

7. If there be not time to write the," business permit" it is

permitted to agree orally to all the aformentioned conditions.
8. If one pay in advance for merchandise, the business permit is
to be written in the following manner: " I, the undersigned, acknow-
ledge that I have received from N.N. of the sum of 100 gold
coins to trade therewith with reference to the goods which I hold in
until the 1st of Nisan next and the profit accruing to the
account of the money after deducting all expenses shall be divided,
half thereof for me and the other half for N.N., likewise if there be a
loss, the same shall be shared. On the 1st of Nisan next I shall be
bound to promptly restore to N.N. aforementioned the capital and
interest belonging to him. I shall not be entitled to credence if I say
I have suffered a loss until it be clearly corroborated by two trust-
worthy witnesses and with reference to the profit I shall not be
entitled to be believed except on oath. Further this is also herewith
agreed between us that if I desire on the 1st of Nisan next to give to
N.N. aforementioned in consideration of his capital and his share of
interest five measures of spirit, then he shall have no further claim
against me. All the terms of the agreement in favour of the one on
whose behalf it is drawn apply also after the term of expiry mentioned
thererein and I acknowledge having received the remuneration for
my labour.

(Signature)

Place and date. Signed in our presence.

(Signatures of witnesses)
147
 ‫דיני עיםקא‬
‫אם הנותן רוצה שהטקבל יתן לו שטר חוב פשוט ואמיץ‪ ,‬כ ח ק‬ ‫ט‪.‬‬
‫המדינה‪ ,‬בבדי שאם ה ט ק ב ל יסרב טלפרוע או יטות‪ ,‬יהא לו נקל ל נ ב ו ת‬
‫שהטעות הזה הוא‬ ‫מתנים‬ ‫הם‬ ‫ערכאות‪ ,‬אלא שבע״פ‬ ‫ידי‬ ‫על‬ ‫מעיתיו‬
‫ע ל הקרן לבד‪ ,‬דכיון‬ ‫אינו אלא‬ ‫טהני‪ ,‬ואפי׳ השטר‬ ‫בתורת עיסקא‪ ,‬לא‬
‫שהנותן יכול ל נ כ ו ת כ ל המעות בשטר חוב שבידו אפילו אם יהיה ה פ ס ד‬
‫ברור‪ ,‬אסור‪ ,‬ואפילו אם ה מ ק ב ל מאמין להנוחן והוא אדם חשוב‪ ,‬מ״מ לא‬
‫עיסקא שכתוב בו כי‬ ‫שטר‬ ‫נותן להנותן נם‬ ‫המקבל‬ ‫םהני‪ ,‬ואפי׳ אם‬
‫לא טהני דאיכא למיחש‬ ‫הטעות ש נ כ ת ב בשטיח הוא ב ת ו ר ת עיםקא נ״כ‬
‫שמא הנותן או יורשיו יעליטו אח״כ א ת השטר עיסקא וינכו בשט״ח‪ ,‬ואין‬
‫היתר לזה אלא שישלישו א ת השטר עיסקא ביד שליש או שהנותן יחתום‬
‫א״ע על השטר עיםקא ויהא מונח ביד המקבל‪ ,‬או שיכתבו ע ל השטר חוב‬
‫ייחדו עדים‬ ‫הפחות‬ ‫או ל כ ל‬ ‫עיםקא‪,‬‬ ‫שהוא על פי אופן הטכואר בשטר‬
‫שהשטר חוב הוא ב ת ו ר ת עיסקא ובכל אופנים אלו אפי׳ אם נ כ ל ל בשט״ח‬
‫הקרן עם הריוח שפיר דטי‪.‬‬

‫ה א מ ת כן הוא שהוא‬ ‫שטר עיםקא לא םהני להתיר אלא אם‬ ‫י‪,‬‬

‫א ת המעות לעשות בו איזה עסק‪ ,‬א כ ל אם אינו נוטל א ת הטעות‬ ‫נוטל‬
‫לצורך עםק‪ ,‬אלא לפרוע איזה חוב וכדומה‪ ,‬אז לא טהני שטר עיםקא‪ ,‬כיון‬
‫שהוא שקר‪ ,‬אבל יכולין לעשות באופן זה‪ ,‬בנון ראובן שהוא צריך למעות‪,‬‬
‫למכרה לשמעון אפיי בזול‬ ‫ויש לו איזה סחורה אפילו במקום אחר‪ ,‬יבול‬
‫נדול‪ ,‬ובתנאי שהברירה ביר ראובן שאם לא ימםרנה לידי שמעון עד יום‬
‫)שיהיה לשמעון ריוח כראוי( ושמעון יתן‬ ‫בעדה כ ך ובך‬ ‫יתן לו‬ ‫פלוני‬
‫לראובן א ת המעות ויעשו קנין סודר לקיום הםקח‪ ,‬דהיינו ששמעון הלוקח‬
‫הסחורה של‬ ‫את‬ ‫קונה‬ ‫הוא‬ ‫ובזה‬ ‫יתן קצת מבנדו לראובן שיתפוס בו‬
‫ראובן‪ ,‬ואפילו שלא בפני עדים‪ ,‬והסחורה היא באחריותו של שמעון הקונה‪.‬‬

‫וכן ראובן שהיה חייב לשמעון מעות‪ ,‬ובהניע זמן הפרעון אין‬ ‫יא‪.‬‬
‫לו מעות לראובן והתפשר ששמעון ימתין לו איזה זמן‪ ,‬בזה ג״כ אין ת ק נ ה‬
‫בשטר עיםקא‪ ,‬אלא שראובן ימכור לשמעון איזה סחורה שיש לו באופן‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

9. I f tho lender desire that the borrower should give him 9 deed
of his indebtedness, simple and binding, according to the law of the
land in order that i f the receiver declined to pay when the term expires
or if he should die, i t would be easy for him to secure repayment of
his money (by being recoidcd) in the municipal offices, but they
agree orally that this money is subject to the " business permit;" even
if the deed refer to the capital only, since the lender can collect all
the money by means of the deed of indebtedness which he holds, even
if there be a clear loss, such a transaction is forbidden. Even if the
receiver be trustworthy to the lender, being a respectable person,
nevertheless this is of no avail. Further, if the receiver give the
lender also a " business permit" wherein i t is written that the afore-
mentioned bill of indebtedness is subject to the " business permit,"
this likewise is of no avail, for one can be afraid lest tho lender or his
heirs should thereafter conceal or annul the " businc53 permit" and
collect the money by means of the bill of indebtedness. The only
permissible course of action is to triplicate the '‫ ־‬business permit" and
to deposit a copy with a third party (or tiustee) or for the lender
to sign this permit and for the borrower to keep the same, and for both
of them to write upon the bill of indebtedness that i t is subject to the
conditions set forth in the "business permit," or at least they should
have witnesses to the effect that the bill of indebtedness is subject to
the " business permit." I n all these cases i t is immaterial if the
capital with the interest be included in the deed of indebtedness.
10. A "business permit" i3 useless as a means of enabling a
transaction to take place unless i t is a fact that the boi rower
receives the money to do business therewith, but if he take the money
merely to pay off a debt or the like than the "business peimit" is
useless since i t is not genuine. The transaction can be carried through
in this manner: thus A, who needs the money, has certain goods
in another locality, he can sell the same to B at a very cheap pi ice
on the condition thut the option lies with A that if he had not
delivered the goods to B by such and such a date, he can pay him so
much instead thereof (so that B will have the usual profit), then B can
give the money required to A and they should make a symbolical
agreement so as to make the transaction binding, that is to say, B
the buyer should offer a portion of his gai ment to A to take hold of
the same and by this symbolical act ho purchases tho goods of A,
even though no witneeses be piesent and the gcods are at the risk of
B the buyer.
11. Likewise A who owes money to B and when the time of re-
payment arrives A has no money and he assumes that B will vait a
-
little longer, in this case a ' business permit " i s of no use, but A
should Eell to B some goods which he has in the aforementioned circum-
stances, and B should restore to him the bill of indebtedness which
143
 ‫דיני הלואה‬
‫יתן‬ ‫הנ״ל‪ ,‬ושמעק יחזור לו א ת השטר ח ו ג שהיה לו עליו מכבר‪ ,‬ו ר א ו ק‬
‫לו שטר ע ל הסחורה אשר קנה מ א ת ו באופן הנ׳׳ל‪.‬‬

‫נריוו‪/‬‬ ‫אח״כ‬ ‫ושיחלקה‬ ‫ישראל שנותן ל ח ב י ת ב ה מ ה לנרלו‬ ‫יב‪,‬‬

‫דינו כמו שנתן לו מעות בעיסקא‪.‬‬

‫דיני הלואה‪.‬‬

‫תלוה‬ ‫כסף‬ ‫״אם‬ ‫שנאמר‬ ‫להלוות לעניי ישראל‬ ‫עשה‬ ‫מצות‬ ‫א‪.‬‬
‫דאם‬ ‫״‬ ‫קבלו חז״ל‬ ‫א ת עמי א ת העני עמך* וגוי‪ .‬ואף ע״נ דכתיב ״אם״‪,‬‬
‫במכילתא אם כסף תלוה א ת עמי‬ ‫זה״ אינו דשות אלא הוב‪ ,‬הכי אמרי׳‬
‫חובה‪ ,‬א ת ה אוטר חובה או אינו אלא רשות ת״ל העבט תעביטנו‪ ,‬חובה‬
‫אחרים ועניי עירו קודטים‬ ‫לעניים‬ ‫קרובו קורס‬ ‫שהוא‬ ‫עני‬ ‫רשות‪,‬‬ ‫ולא‬
‫צדקה לעני‪,‬‬ ‫ממצות‬ ‫יותר‬ ‫לעני‬ ‫לעניי עיר אחרת‪ ,‬ונדולה מצות הלואר‪.‬‬
‫והתורה הקפידה ע ל מי שהוא מונה מלהלוות לעני שנאמר ״ורעה עינך‬
‫אז‬ ‫אומר‬ ‫הכתוב‬ ‫עליו‬ ‫בשעת דחקו‪,‬‬ ‫באחיך האביון״ וט׳ והמלוה לעני‬
‫להלוות לו ולההנותו‬ ‫ת ק ר א והי יענה‪ .‬אפיי עשיר אם צריך ללות מצור‪.‬‬
‫אף ברברים וליעצו עצה ה ה נ נ ת לו‪.‬‬

‫לתלמיד חכם‪ ,‬אלא אם כן‬ ‫בלא עדימ ואפי׳‬ ‫אסור להלוות‬ ‫ב•‬
‫מלוהו על המשכין‪ ,‬והטלוה בשטר משובח ביותר‪,‬‬

‫לפרוע‪ ,‬ואפי׳ לעבור‬ ‫אסור לננוש א ת הלוה כשיודע שאין לו‬ ‫ג‪.‬‬
‫לפניו‪ ,‬אסור מפני שהוא נכלם בראותו ואין ירו מ ש נ ת לפרוע‪ ,‬וע״ז נאמר‬
‫אסור‬ ‫לננוש א ת הלוה כ ך‬ ‫ל א תהיה לו כנושה״‪ .‬וכשס שאסור למלוה‬ ‫״‬

‫ללוה לכבוש ממון הכירו שבידו ולומר לו לך ושוב כשיש לו‪ ,‬שנאמר ״אל‬
‫ת א מ ר לרעך ל ך ושוב״‪.‬‬

‫אסור ללוה ליקח א ת ההלואה ולהוציאה שלא לצורך עד שתוכל‬ ‫ד‪.‬‬

‫להאבד ולא ימצא הטלוה מ מ ה לנכות‪ ,‬ואפי׳ אם המלוה הוא עשיר גדול‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

he formerly held, and A should give him a deed with reference to the
goods which B has bought of him in the manner afoi ementioned.
12. I f an Israelite give to his companion a beast to rear on the
condition of their subsequently sharing the profit, the rule applies as
in the case of lending money by a " business permit."

L A W S CONCERNING L O A N S .
1. I t is an affirmative precept to lend to a poor Israelite, as it is
fcaid: " I f thou lend money to any of my people with thee that is
poor, thou shalt not be to him as a creditor; neither shall ye lay upon
him usury " (Ex. xxii. 25). Although the word " if " is written in the
text, our sages, of blessed memory, have the tradition that this " if " is
not to be interpreted as giving one the option to obey or disobey the
precept but as being obligatory. Thus they say in the Mekhilta: " ' I f
thou lend money to any of my people' this is a duty (to be observed).
Dost thou say i t is p. duty, perhaps i t is optional, therefore the verse
teaches thee: 'Thou shalt surely lend h i m ' (Deut. xv. 8). I t is
obligatory and not optional." A poor man who is a relative takes pre-
cedence before other poor people and the poor in one's city take pre-
cedence before the poor of another city. The religious act of lending
to the poor is greater than the act of giving charity to the poor. The
Torah stigmatizes one who refuses to lend to the poor, as i t is said:
" And thine eye be evil against thy poor brother " (ibid. 9). Concern-
ing the one who lends to the poor in the time of his distress the
text says: " Then shalt thou call, and the Lord shall answer" (Is.
lviii. 9.) Even if a rich man be in need of a loan, i t is a religious duty
to lend to him and also to give him pleasure by means of kind speech
and to advise him with advantage to his position.
2. I t is forbidden to lend money even to a scholar without
having witnesses, unless a pledge be forthcoming. The best course is
to have a deed drawn up referring to the loan.
3. I t is forbidden to exact payment from the borrower when i t
is known that he is unable to pay, even to confront him is prohibited
lest he be p u t to shame since he cannot repay, and with reference to
this i t is sa i d : " Thou shalt not be to him as a creditor " (Ex. xxii.
25). Just as the lender is forbidden to oppress the borrower, so is the
latter forbidden to withhold his neighbour's money which he has in
hand by telling him to come again when he has i t , as i t is said : " Say
l
not to thy neighbour, Go, and come again " (Prov. i i i . 28).
4. A borrower is forbidden to take the loan and to lay i t out
unnecessarily so that i t might be lost whereby the lender may not
have anything from which he can exact repayment, «ven i f the lender
be very wealthy. He who acts in this manner is called an evil-doer, as
>Tht r a n • continue! : " And to-morrow I will give: when thou h u t i t by thee.'
149
 ‫דיני הלואר‪.‬‬
‫והעושה כן נקרא רשע‪ ,‬שנא׳ ״לוה רשע ולא ולא י ש ל ם ‪ /‬וצוו חכמים יהי‬
‫בעל‬ ‫ממון הברך חביב עליך כשלך‪ ,‬וכשהמלוה מכיר א ת הלוה שהוא‬
‫מוטב שלא להלוות לו מ מ ה‬ ‫ע ל ממון אחרים‬ ‫זאת שלא להשניח‬ ‫מרה‬
‫שילוהו ויצמרך לננשו אח״כ ויעבור ב כ ל פעם משוס לא תהיה לו כנושה‪.‬‬

‫צריך ליזהר שלא ישתמש בו‪ ,‬מפני שהוא‬ ‫המלוה ע ל משכון‪,‬‬ ‫ה‪,‬‬
‫כמו הביתי ואם הלוה לעני על מ ר א וקרדום וכיוצא בו ששכרו מרובה‬
‫ואינו נ פ ח ת אלא ט ע ט יכול להשכירו אף בלי נטילת רשות מהלוח ולנכות‬
‫לו דמי השכירות בחובו‪ ,‬ד ם ס ת מ א ניחה לוה להלוה בכך‪ ,‬ויש מי שאוטר‬
‫דמשתמש‬ ‫דרוקא לאחרים יכול להשכירו א ב ל לא לעצמו‪ ,‬שלא יחשדוהו‬
‫בו בחנם ד ק בשביל ההלואה‪.‬‬

‫הלואה‬ ‫בשעת‬ ‫אס רוצה המלוח ל ק ח ת משכון מן הלוה שלא‬ ‫ו‪,‬‬

‫אלא אחר כך‪ ,‬לא יעשה כי אם על פי בית דין‪.‬‬

‫בכל‬ ‫הפקדונות‬ ‫הערבות ומן‬ ‫לעולם ירחיק אדם א ת עצמו מן‬ ‫ז‪,‬‬
‫ט ח ראפשר‪ .‬וטי שיש לו שטר חוב על חבירו והשטר ב ל ה והולך להמחק‪,‬‬
‫יבא לב״ר ויעשו לו קיום‪ .‬ואסור להשחית שטר פרוע בתוך ביתו‪ ,‬שנא׳‬
‫״אל תשכן באהליך עולה"‪.‬‬

‫בשמירת‬ ‫פקרון כ ך צריך ליזהר‬ ‫בשמירת‬ ‫ליזהר‬ ‫במו שצריך‬ ‫ח‪,‬‬

‫וכשם‬ ‫המשכון‪,‬‬ ‫על‬ ‫שכר‬ ‫שומר‬ ‫כמו‬ ‫שהוא‬ ‫מפני‬ ‫ביותר‪,‬‬ ‫המשכון‬
‫כ ך אין המלוה‬ ‫לשמרו‪,‬‬ ‫הפקרון לאחר‬ ‫את‬ ‫אינו רשאי למסור‬ ‫שהנפקד‬
‫רשאי להפקיר א ת המשכון ביד אחד או למשכנו שלא מ ד ע ת הבעלים‪.‬‬

‫פלוני‬ ‫לזמן‬ ‫יפרענו‬ ‫שאם לא‬ ‫המלוה א ת חבירו על המשכון‬ ‫ט‪,‬‬

‫יזהר לומר בשעת הלואה אם לא ת פ ד ה אותו עד‬ ‫יהא המשכון חלוט לו‪,‬‬
‫זמן פלוני יהא קנוי לי מעכשיו‪.‬‬

‫לי‬ ‫ודאי‬ ‫לו‬ ‫אומר‬ ‫והכירו‬ ‫לחבירו‪,‬‬ ‫שחייב‬ ‫שהוא יודע‬ ‫מי‬ ‫י‪,‬‬
‫שאינך חייב לי‪ ,‬פטור מלשלם לו שהרי מ ח ל לו‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

it ia said : "The wicked borroweth, and payeth not again " (Ps. xxxvii.
21). The sages have commanded (11s): " Let the money of thy fellow
he as precious to thee as thine o w n " (Aboth i i . 17). And if the
lender know that the borrower is a man of this type having no con-
sideration for the money of others, i t is better not to lend him money
rather than to do so and to be compelled thereafter to exact repayment,
and consequently he will transgress on each such occasion the precept:
" Thou shalt not be to him as a creditor " (Ex. xxii. 25).
5. He who lends on a pledge must avoid using the same, as it
might be considered to be interest, but if he lend to a poor man on the
security of a ploughshare or an axe or the like which can be hired out
4t a good price and will only be slightly worn by use, he may let i t out
on hire without asking the owner's permission and he can deduct from
the debt the proceeds, as i t can be assumed that the borrower would
agree to this. Some authorities hold that this applies only with
reference to other people hiring the article, but not to the lender of the
money lest he be suspected of using the article free of charge merely
because of the loan.
6. I f the lender wish to take a pledge from the borrower, not at
the time of lending but thereafter, he must not do 80 except with
the consent of the Jewish Court of Law (‫)בית דין‬.
9. One should always avoid as much as possible becoming 8
surety or receiving trusts. I f one have a note of indebtedness against
his neighbour, which was becoming worn away and the script thereof
was likely to be erased, he should go to the Jewish Court of Law to
have i t certified. One must not keep a cancelled note in one's house,
as i t is said: " A n d let not unrighteousness dwell in thy tents" (Job
xi. 14).

8. Just as i t is necessary to be careful in looking after a deposit

80 also must one be very particular in taking charge of a pledge, since
he (the lender) becomes like a paid trustee with reference to the
pledge. Just as the one entrusted therewith is not permitted to hand
over the deposit to another person to take charge of same, so the
lender is permitted neither to deposit the pledge with another nor to
pawn it without the consent of the owner.
9. He who lends his neighbour on a pledge with the condition
that if he should not repay the loan at a certain time, he shall forfeit
the pledge, then the lender must take care to tell the borrower when
the loan is made : " I f you do not redeem the pledge by such and such
& time, I am entitled thereto fiom the present time.''
10. I f one be aware of his indebtedness to his neighbour, but
the latter says to h i m : " I am convinced that you do not owe me any-
thing " he is exempt thereby from repayment, for the lender forgoes
his claim
150
 ‫דיני שמיטת בספים‬
‫לוה שבא לפרוע להמלוה ע״י שליח‪ ,‬מיד כשמסר א ת המעות‬ ‫יא‪.‬‬
‫ובשהלוה מ ת ח ר ט ורוצה‬ ‫לידי השליח זכה השליח במעות עכור המלוה‪.‬‬
‫לוה שלא‬ ‫דהוי‬ ‫משום‬ ‫לקחתו מיד השליח ושיפרע לו אחר בך אסור‪,‬‬
‫מדעת‪ ,‬וגם ע ל השליח יש איסור להחזירו להלוה‪.‬‬

‫דיני שמיטת כספים‪.‬‬

‫הזה‪,‬‬ ‫גם בזמן‬ ‫ה ס כ מ ת רוב הפוסקים דשםיטת כספים גוהגת‬ ‫א‪.‬‬

‫גדולי‬ ‫זאת‬ ‫על‬ ‫הרעישו‬ ‫ובבר‬ ‫ואפילו בחוץ לארץ‪ ,‬והעולם גהגו ל ה ק ל‬
‫ל ל מ ד זכות על המנהג שםומנין ע ל ק צ ת‬ ‫ישראל ז״ל וקצת ם ה ם מדתו‬
‫לעשות כ ד ע ת‬ ‫מחוייב‬ ‫בוראי‬ ‫במצות‬ ‫לדקדק‬ ‫אבל מי שרוצה‬ ‫מקילין‬
‫רוב הפוסקים זיל ו ב פ ר ט שיוכל לתקן א ת הדבר ע״י פרוזבול ולא יבא‬
‫בשנת‬ ‫איה״ש‬ ‫ותהיה‬ ‫לידי פםירא‪ ,‬ו ש נ ת השמיטה היתד‪ .‬בשנת הרל״ח‬
‫תרע״א‪.‬‬

‫שביעית מ ש מ ט ת א ח כ ל מלוה‪ ,‬בין מלוה על פה‪ ,‬בין מליח‬ ‫ב‪.‬‬

‫בתורת‬ ‫מעות‬ ‫לחבירו‬ ‫בשטר‪ ,‬ואפילו יש בו אחריות נכסים‪ ,‬ומי שנתן‬
‫עיםקא שהדין הוא שחציו מלוה וחציו פקדון‪ .‬החצי שהוא טלוה מ ש מ ט ת‬
‫והחציו שהוא פקדון אינה משמטח‪.‬‬

‫על‬ ‫הלוהו‬ ‫ואם‬ ‫הטלוה א ת חבירו ע ל המשכון אינו טשטיט‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬

‫משכון קרקע יש בזה חילוקי דינים‪.‬‬

‫ערב שפרע למלוה וקודם שפרע לו הלוה ל ה ע ר ב הניעו שנת‬ ‫ד‪.‬‬

‫השמיטה‪ ,‬משמט‪.‬‬

‫לו‬ ‫מודה‬ ‫היה‬ ‫שאלו‬ ‫מי שנתחייב לחבירו שבועה על ממון‬ ‫ה‪.‬‬
‫היתד‪ .‬שביעית מ ש מ ט ת א ת הממון מ ש מ ט ת נם כן א ת השבועה‪.‬‬

‫ונתחייב‪,‬‬ ‫לדין‬ ‫ועמדו‬ ‫וכפר‪,‬‬ ‫ממון‬ ‫לחבירו‬ ‫חייב‬ ‫מי שהיה‬ ‫ו‪.‬‬
‫וכתבו הב״ד פסק דין ונתנוהו לידי המלוה‪ ,‬און השביעית משטטתו‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

11. When a borrower ropays tho lender through a messenger,

the latter acquires full title to the money on behalf of the lender
immediately it is handed to him, and should the borrower regrot
having paid and desire again to borrow the money from the messenger
(stipulating) to repay him after a while, he is forbidden to do thia
transaction as it is borrowing without the owner's knowledge and the
messenger is also forbidden to return the money to the borrower.

L A W S OF RELEASE.
1. The majority of the authorities on Jewish Law agree that the
cancellation of cash debts obtains in these days also, even outside
Palestine, but the general rule has been to ignore this law and the
great teachers i n Israel have protested against this, but a few of them
have endeavoured to find an excuse for the non-observance of the Law,
based on the interpretation of a few authorities who are not stringent
in this matter. If, however, anyone should wish to be particular in
observing the precepts he is indeed obliged to follow the teaching of
the majority of the authorities. I n a particular instance one can evade
1
the difficulty by means of the Prosbul document and thereby he will
escape a monetary loss. The Shemitah (7th) year was i n 5635 (1875-6)
and again i n 5671 (1911-2).
2. The seventh year causes every lender to release his debtor,
it makes no difference whether the loan were arranged orally or by deed
or on mortgage. I f one gave to his neighbour money by means of a
" business permit" according to which half the money is considered to
be a loan and the other half a deposit, the former half which is a loan
is released (by the 7th year) and the other half which is a deposit is
not released.
3. I f one lend to his neighbour on a pledge, the loan is not
released (by the 7th year) and if he lent on the security of a land moi t-
gage, a diversity of opinion as to the law obtains i n this case.
4. A surety who had paid to the lender but before the borrower
had paid the surety the year of release had intervened, then the debt
is cancelled.
5. One who has to take an oath concerning the money he owes
his neighbour, if he were to admit his liability the year of release
would cancel the debt, then i t cancels also the oath.
6. One who owes money to his neighbour and denies his liability
and they come to law and he is adjudged g u i l t y ; the judges
write their judgment and hand i t to the lender, then the year of
release does not cancel this debt.
•S•• J«wI1h Encyclopedia, z 219f.
151
 ‫דיני שמיטת נספים‬
‫שביעית‪ ,‬א‪2‬י׳‬ ‫תשטיטגי‬ ‫שלא‬ ‫המלוה א ת ח ב י ת ו ה ת נ ה עמו‬ ‫ז‪,‬‬
‫אפילו‬ ‫זה‪,‬‬ ‫חוב‬ ‫הוא‬ ‫הכי משטיטתו‪ ,‬אבל אם ה ת נ ה עמי שלא ישמיט‬
‫לשו•‬ ‫בשטר‬ ‫כתב‬ ‫אם‬ ‫וכן‬ ‫היתד‪ .‬זאת בשנת השמטה‪ ,‬אינה טשטטתי‪,‬‬
‫פקדון‪ ,‬אינה מ ש מ מ ת ‪.‬‬

‫לאחר‬ ‫הפרעון‬ ‫זמן‬ ‫והניע‬ ‫שנים‬ ‫לאיזה‬ ‫הבית‬ ‫הםלוה א ת‬ ‫ח‪,‬‬

‫יכול ל ת ב ע ו קודם‪.‬‬ ‫השמטה אינה משמטתו‪ ,‬כיון שלא היה‬

‫חובי‪,‬‬ ‫לי‬ ‫נבו‬ ‫אתם‬ ‫להם‬ ‫המוסר שטרותיו לבית דין ואמר‬ ‫ט‪,‬‬
‫אינו נשמט‪.‬‬

‫מעות‪,‬‬ ‫הלוהו‬ ‫כאלו‬ ‫המוכר איזה דבר לחבירו בהקפה‪ ,‬הו״ל‬ ‫י‪,‬‬
‫עד‬ ‫לתבוע‬ ‫דרכו‬ ‫ואין‬ ‫בהקפה‬ ‫לאחדים‬ ‫המובר‬ ‫חניני‬ ‫אבל‬ ‫•יטשממ‪,‬‬
‫שחשב‬ ‫דהיינו‬ ‫שמתקבץ איזה סך‪ ,‬אינו משמט‪ .‬ואם זקפן עליו במלוה‪,‬‬
‫אזי הוה בהלואה ומשמט‪.‬‬ ‫ו כ ת ב בפנקסו סך הבולל‪,‬‬ ‫הכל ביחד‬

‫שכר שניר איני משפט‪ ,‬ואם זקפי עליו במלור‪ .‬משמט‪.‬‬ ‫יא‪,‬‬

‫הבא מבח עכו״ם‪ ,‬הרי הוא כעבו״ם ולכן מי שקנה מעבו״ם‬ ‫יב‪,‬‬
‫על ישראל‪ ,‬אינו ט ש ט ט שהרי העבו״ם היה נובה בשטרו לעולם‪,‬‬ ‫שט׳׳ח‬
‫ובן טי שערב לעכו׳׳ם בעד ישראל ולא פרע הישראל‪ ,‬והוצרך הישראל‬
‫הלוה‪ .‬אינו‬ ‫שעל‬ ‫השטר‬ ‫הערב לפרוע להעכו״ם‪ ,‬ונטל מן העכו״ם א ת‬
‫משמט‪ .‬אבל אם לא היה שטר‪ ,‬אלא שתובע ל ח ב י ת בעל פה שהוצרך‬
‫לפ־וע בעדו לעט׳׳ם‪ ,‬הרי זה פטור‪.‬‬

‫את‬ ‫אין שביעות ם ש מ ט ת בספים אלא בסופה‪ ,‬לפיכך המלור‪.‬‬ ‫יג‪,‬‬

‫החמה‬ ‫וכשתשקע‬ ‫השנה‪,‬‬ ‫הכירו בשנת השמיטה עצמה ניבה הוכו כ ל‬
‫ב ע ר ב ראש השגה אבד החיוב‪.‬‬

‫ואטד‬ ‫עליו שמטה‪,‬‬ ‫לוה שבא לפרוע להמלוה חוב שעברה‬ ‫יד‪,‬‬
‫לו הכלוה משמט אני א ת ההוב וכבר נ פ ט ר ת ממני‪ ,‬אם אמר לו הלוה‬
‫אעפ״כ רוצה אני ש ת ת ק ב ל מ מ נ י ‪ ,‬מוהר להמלוה לקבלו ממנו‪ ,‬ואל יאמר לו‪:‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

7. I f one lend money to his neighbour and make an agreement

•with him saying, "The year of release must not release my loan," even so
the loan is released, but i f he agreed with him that he would not
release him with regard to this debt, even if i t happened to be the year
of release, i t does not cause the debtor to be released. Likewise i f he
wiote in a deed the term "deposit," the year of release does not can-
eel the transaction.
8. I f one lend money to his neighbour for a period of years and
if the time of repayment occur after the year of release the debt is not
cancelled thereby, because the lender was unable to claim the same
earlier.
9. One who delivers his deeds to the Court of Law saying to the
judges : " Collect my debt," the same are not cancelled by the year of
release.
10. One who sells to his neighbour on credit, is considered as
though he had lent him money and the debt is cancelled by the year
of release, but the shopkeeper who sells to other people on credit and
i t is not bis custom to claim payment until a certain amount has accu-
mulated, the same is not cancelled; but if he had calculated the interest
and entered this with the amounts due as a sum total, that is to say, he
reckons all these items together and enters the sum total in his ledger,
then he is like a lender and the debt is cancelled by the year of release.
11. The wages of a hired man are not cancelled, but if the same
with interest had been entered as a sum total the year of release
cancels same.
12. Whatever is derived from a heathen is treated as though i t were
identified with the heathen, therefore i f one should purchase from a
heathen a note of indebtedness due by an Israelite, the year of release
does not cancel the note because the heathen can collect the debt of
his note under all circumstances. Likewise if one went surety to a
heathen on behalf of an Israelite and the latter failed to pay his debt,
so that i t becomes necessary for the other Israelite, who was surety, to
pay the heathen from whom he takes the note referring to the bor-
rower, then the same is not cancelled by the year of release. I f there
wei e no deed, but he sues his neighbour and says that the latter is
obliged to pay the heathen on his behalf, then this neighbour need not
pay.
13. The year of release cancels money debts only at its close, there-
fore the one who lends his neighbour i n the year of release, may col-
lect the debt during the whole of the year, but at sunset on the eve of
the (following) New Year the debt is cancelled.
14. A borrower who comes to pay a debt to the lender after a
year of release has elapsed (since i t was borrowed) and the lender says
to him : " I cancel the debt and you are already released as far as I
am concerned." I f the borrower say to him, " Nevertheless, I wish
you to accept the money from me " the lender may do so. but the
borrower must not say to h i m : " I pay you this money on account of
152
 ‫דיני מוען ונטען ועדות‬
‫הלוה בחובי אני נותן לך‪ ,‬אלא יאמר לו שלי הם ו ב מ ת נ ה אני נותנם לך״‬
‫לו‬ ‫נותנם‬ ‫ר כ ו ל המלוה לעשות השתדלות ו ה ת פ ע ל ו ת שיאמר הלוה שהוא‬
‫ב מ ת נ ה ואם אינו יכול לפעול זאת‪ ,‬אל יקחם‪.‬‬

‫פרוזבול אינו משמט‪ .‬ומהו פרוזבול‪ ,‬המלוה הולך אצל שלשה‬ ‫‪4‬‬ ‫ט‪1‬‬
‫מ י תורה שיהיו בית דין‪ ,‬ואומר אליהם א ת ם דיינימ‪ ,‬מוסר אני לכם שכל‬
‫שארצה‪.‬‬ ‫זמן‬ ‫כל‬ ‫חוב שיש לי על פלוני ועל פלוני שאנכה אותן חובות‬
‫והטה כותבים לו פרוזבול בזה הלשון‪ .‬ב מ ו ת ב ת ל ת א כחדא הוינא‪ ,‬ואתא‬
‫מלובי המלוה ואומר לפנינו מוםר אני וכוי‪ ,‬ושלשתן חותמין ל מ ט ה בלשון‬
‫בסוף השנה דהיינו ב ע ר ב‬ ‫דיינים או בלשון עדים‪ ,‬ויכולין לעשות זאת נם‬
‫לכתוב א ת‬ ‫דוקא‬ ‫שקיעת ה ח מ ה וי״א שאינן צריכין‬ ‫דאש השנה קודם‬
‫הפרוזבול אלא די ב מ ה שהוא אומר לפניהם‪ ,‬ואפי' אם אין כמקומו ב״ד‪,‬‬
‫יכול לוטר אני טיסר שטרותי לב״ד שבמקום פלוני‪.‬‬

‫לא טהני פרוזבול אלא אם יש להלוה קרקע‪ ,‬ואפי׳ כ ל שהוא‬ ‫טז‪.‬‬

‫ואפילו אין ללוד‪ .‬כלום אלא שיש‬ ‫סגי‪ ,‬ואפי׳ אין לו אלא עציץ נקוב םני‪,‬‬
‫ואם נם לאלו‬ ‫ל ה ע ר ב או שיש למי שהוא חייב לו ללוח זה‪ ,‬נם כן מחני‪,‬‬
‫להלוה ואפילו‬ ‫לו‬ ‫אין להם כלל‪ ,‬אם יש להמלוה קרקע כ״ש יכול לזכות‬
‫ע ל ידי אחר ואפי׳ שלא בפניו ומהני לפרוזבול‪.‬‬

‫דיני טוען ונטען ועדות‪.‬‬

‫להתפשר‬ ‫להם‬ ‫סכםוך‪ ,‬ראוי‬ ‫איזה‬ ‫אדם‬ ‫כשנפל בין שני בני‬ ‫א‪.‬‬
‫בכל‬ ‫דינא‬ ‫בטוב‪ ,‬ושיוותר כ ל אחד ננד חברו כדי ל ה ת ר ח ק מזילותא דבי‬
‫להתפשר בטוב ומוכרחים לבא במשפט‬ ‫להם‬ ‫ס ה דאפשר‪ .‬ואם אי אפשר‬
‫נ ב ר אלם‪ ,‬יתבענו‬ ‫תקיפא ובעל דינו‬ ‫ידם‬ ‫היתה‬ ‫ואס‬ ‫ב״ד‪.‬‬ ‫לפני‬ ‫יבאו‬
‫ומציל‬ ‫מב״ד‪,‬‬ ‫רשות‬ ‫נוטל‬ ‫לבא‪,‬‬ ‫לא רצה‬ ‫אם‬ ‫תחלה‪,‬‬ ‫ישראל‬ ‫לדייני‬
‫בדיניהם‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

my debt" but he should say: " The money is mine and I giro you the
same as a gift." The lender may even make an effort to persuade the
borrower to say that he is giving the money as a gift, and if this can
not be done he must not accept the same.
15. The document called Prosbul relieves one from granting ft
release (in the seventh year). A Prosbul is obtained as follows, a man
goes to three men, learned in the Torah, who form themselves into a Jew.
ish Court of Law. He says to them: " Yc are judges, I deliver over to
you all claims that I have against so and so, 80 that I can collect them
when I so desire," they then write for him a Prosbul as follows : "In a ses-
sion of three judges (where) we were together, so and so the lender came
and said in our presence, I hand over, etc." The three of them sign at
the foot of the document in the capacity of judges or as witnesses.
They can do this also at the close of the year, that is to say on the day
before the (ensuing) New Year before sunset. Some authorities say
that it is not even necessary to write the Prosbul, but it suffices
by reason of what he has stated in their presence. If there be no
Jewish Court 01 Law in his town he can say " I hand over my deede
to a Beth Din which is in such and such a place."
16. The Prosbul is of no avail unless the borrower has a piect
of ground, be it ever so small it will suffice, even if he have only a
flower pot which is perforated and even if the borrower have nothing
at all except some one to be surety for him or someone who is
indebted to him (the borrower), this is also sufficient, but if these lat-
ter persons have nothing and the lender have a piece of ground, be it
ever 80 little, he can transfer it to the borrower even through a third
party and even in his absence and this is sufficient to make the Prosbul
valid.

L A W CONCERNING A. C L A I M A N T A N D RESPONDENT
ALSO REGARDING TESTIMONY.

1. When something has occurred between two persons to oppose

one against the other, they should agree peacefully to compromise,
each making the other some allowance in order to avoid as much as
possible the humiliation of a legal process, but if it be impossible for
them to agree to compromise, and they are forced to go to law, they
should have recourse to a Jewish tribunal (Beth Din). I n case of
force majeure or if the respondent be hard and unyielding, the claimant
should first summon him to appear before a Jewish tribunal and on
his refusal to comply with the summons, the claimant should obtain
the consent of the Beth Bin and protect himself by a civil process
in a public Court of Ltw.
153
 ‫דיני ט ו ק ונטען ועדות‬
‫לבקש‬ ‫לו‬ ‫אסור‬ ‫מוחזק בוי‪,‬‬ ‫שהוא‬ ‫מי שתובעימ אותו ממץ‬ ‫ב‪,‬‬
‫וימחול לו על‬ ‫פשרה‬ ‫עמו‬ ‫לעשות‬ ‫הלה‬ ‫שיתרצה‬ ‫ל ה ש מ ט כדי‬ ‫צדדימ‬
‫השאר‪ ,‬ואם עבר ועשה כן‪ ,‬אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו א ת שלו‪.‬‬

‫בפני‬ ‫שלא‬ ‫הדיין‬ ‫לפני‬ ‫המשפט‬ ‫ל ס פ ר ענין‬ ‫אסור ל ב ע ל דין‬ ‫ג‪,‬‬

‫לחבית‪,‬‬ ‫קודם‬ ‫הדיין‬ ‫לפני‬ ‫עצמו לבוא‬ ‫את‬ ‫בעל דין ח ב י ת ‪ .‬ולא יקדום‬
‫שלא יהא נחשד שמקרים כדי לסדר טענותיו שלא בפני חברו‪.‬‬

‫בלא‬ ‫כשם שהדיין הלוקח שותד אפילו לזכות א ת הזכאי עובר‬ ‫‪4‬‬ ‫ד‬
‫תתן‬ ‫לא‬ ‫עור‬ ‫דלפני‬ ‫תעשה‬ ‫בלא‬ ‫תעשה‪ ,‬כ ך הנותן א ת השוחד‪ ,‬עובר‬
‫מכשול‪.‬‬

‫שהוא‬ ‫בעצמו‬ ‫יורע‬ ‫אס‬ ‫אפילו‬ ‫ב ב ל ענין‪,‬‬ ‫אסור לטעון שקר‬ ‫ה‪.‬‬
‫יטעון שקר‪ ,‬הכי איתא‬ ‫לא‬ ‫מ״מ‬ ‫בדין‬ ‫יתחייב‬ ‫האטת‬ ‫ואם יטעון‬ ‫זכאי‬
‫ט נ ה שלא יאמר‬ ‫)פ׳ שהלוה ל ח ב י ת (‬ ‫טנין לנישה ב ח ב י ת‬ ‫ת״ר‬ ‫בנטרא‬
‫ב ט נ ה רתחייב לי שבועה ואגלנל עליו‬ ‫לי‬ ‫שיורה‬ ‫כדי‬ ‫במאתים‬ ‫אטעננו‬
‫מנה‬ ‫בחבית‬ ‫שקר תרהק‪ ,‬מנין לנושה‬ ‫ת״ל מדבר‬ ‫שבועה ממקים אחר‬
‫לב״ד כדי‬ ‫חוץ‬ ‫בב״ד ואורה לו‬ ‫וטענו מאתים שלא יאמר הלוה אכפרנו‬
‫מדבר‬ ‫ת״ל‬ ‫שלא אתחייב לו שבועה ולא ינלנל עלי שבועה ממקום אחר‬
‫דין‬ ‫באחר שלא יהא אחד ב ע ל‬ ‫מנה‬ ‫שקר תרחק‪ ,‬מנין לשלשה שנושין‬
‫ושנים עדים כדי שיוציאו המנה ויחלקו ת ״ ל מ ד ב ר שקר תרחק‪.‬‬

‫לפעמים הכעלי הדינים בוררים להם אנשים שיעשו פשרה ביניהם‬ ‫ך‪,‬‬
‫מצדד‬ ‫הוא‬ ‫אחד‬ ‫הוא‪ ,‬שכל‬ ‫בצירוף הב״ד או שלא בב״ד ודבר זה הגון‬
‫בדרך הישר‪,‬‬ ‫לצדד‬ ‫כראוי‪ .‬ודוקא‬ ‫הפשר‬ ‫בחרו‪ ,‬ויצא‬ ‫בזכותי זה אשר‬
‫להטות א ת‬ ‫שלא‬ ‫שמוזהרץ‬ ‫שכשם‬ ‫א ת הפשר‪,‬‬ ‫אבל חלילה לו לעוות‬
‫ל ה מ ו ת א ת הפשר‪.‬‬ ‫הדין‪ ,‬כ ך מוזהרין שלא‬

‫אחד‬ ‫להמ ב״ד צריבין לידע שיש כ כ ל‬ ‫שמעמידין‬ ‫בני העיר‬ ‫ז‪.‬‬
‫ענוה‪ .‬יראה‪ .‬שנאת ממון אפילו‬ ‫ח כ מ ת בתורה‪.‬‬ ‫מהם שבעה דברים אלו‪:‬‬
‫שלהם‪ .‬א ה ב ת האטת‪ .‬א ה ב ת הבריות להם‪ .‬בעלי שם טוב במעשיהם‪ .‬ו כ ל‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. One who is sued for money, which he has in his possession, is

forbidden to seek underhand means to escape from the demands of the
claimant., thus forcing the latter to agree to a compromise whereby a
part of the claim will be remitted. I f he transgressed the command-
ment and did this, he has not fulfilled his obligation before heaven,
until he gives the claimant what is due to him.
3. I t is f01 bidden for one of the litigants to present his case
before the judge i n the absence of his fellow litigant, for that reason
he should not precede his fellow-litigant in appearing before the
judge, in order that he should not be suspected of hastening to present
his case in the absence of his opponent.
4. Just as the judge who takes a bribe, even to acquit the inno-
cent, transgresses a negative precept, likewise he who gives the bribo
transgresses also a negative precept, for "thou shalt not put a
stumbling-block before the blind " (Lev. xix. 14).
5. One is also forbidden (under any circumstance) to put in a
1
ia se plea even though he knows that although he is innocent, yet if he
plead truthfully, judgment will be given against him, despite that,
l e must not plead falsely. Thus i t is stated in thd Talmud: "Our
Rabbis have taught us: Whence do wo know that he who is entitled
1
10 demand one Man eh from his neighbour, should not say I will claim
two so that if he admit owing the one Maneh he will be obliged to take
an oath (with regard to the matter in dispute) and I will compel him
to take the oath with regard to some other matter ?—therefore the
verse says: "Keep thee far from a false matter" (Ex. xxiii. 7).
Whence do we know that he who is entitled to demand ono Maneh
from his neighbour and he demands two, then the borrower should not
say, I will deny the entile transaction in the Court of Law, but outside
the same I will admit to him (that I owe him one Maneh) so as to
avoid the nectssity of taking an oath and theieby he will be unablo to
cake me swear with reference to some other matter 1—therefore the
verse says: "Keep thee far from a false matter" (ibid.) Whence do
wc know that if tluee people be entitled to demand one Maneh from
one person, that one of them must not be prosecutor and the other two
AS witnesses i n order to obtain the Maneh and divide among them-
,
selves?—therefore the verse says: Keep thee far from a false mat-
t c r " ‫( ׳‬ibid) (T.B. Shebu'oth 31a.)
6. Occasionally the litigants choose men to arbitrate between them
jointly with the Beth Din (Court of Law) or apart from the Beth D i n ;
tnis is a proper course to pursue, for each one advocates the merits of
the one who had selected him and the compromise will be properly
effected, provided the arbitration be conducted in a just manner, but
heaven foi bid that the compromise should be effected in a perverse
way 1 For just as they are warned not to wrest a judgment so are
they warned not to wrest a compromise.
7. When the men of a town appoint a Beth Din for themselves,
they must know whether each one (composing the tribunal) possesses
1
151
One hundred common Shekels,
 ‫דיני טוען ונטען ועדות‬
‫המעמיד דיין שאינו הגץ‪ ,‬עובר בלא תעשה שנא׳ לא תכירו פנים כמשפט‪,‬‬
‫אושיבני‬ ‫קרובי הוא‬ ‫כלומר לא תכירו פני האיש לומר פלוני עשיר הוא‬
‫לכבדו‬ ‫לפניו או‬ ‫בדין‪ ,‬וכל דיין ש נ ת מ נ ה בשביל כ ס ף וזהב אסור לעמוד‬
‫בשאר כבוד‪ ,‬ועליו דרשו דז״ל ״אלהי כ ס ף ואלהי זהב לא תעשו לכם״‪,‬‬

‫עיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים‪ ,‬ממנים הטובים‬ ‫ח‪.‬‬
‫והחכמים שבהם ל ד ע ת אנשי העיר והם ידונו‪ ,‬אע״פ שאינם ראויים לדיינים‪,‬‬
‫כדי שלא ילכו לפני ערכאות של עכו״ם וכיון שמקבלים עליהם בני העיר‬
‫אין אחר יכול לפוסלן‪ ,‬וכל מעשיהם יהיו לשם שמיס‪,‬‬

‫להעירו ויש להכירו ת ו ע ל ת‬ ‫כ ל מי שיודע עדות לחבירו וראוי‬ ‫ט‪.‬‬

‫כין שיש עוד‬ ‫לו‬ ‫בעדותו •והוא תובעו שיעוד לו בפני כ״ ד‪ ,‬חייב להעיר‬
‫שמים‪ ,‬ואםור‬ ‫עד אחר עמו בין שהוא לבדו ואס כבש עדותו חייב בדיני‬
‫שאינו‬ ‫בו‬ ‫שיודע‬ ‫לאדם להעיד בדבר שאיני יודע אע״פ שאמר לו אדם‬
‫שיש לו ולא העיר‬ ‫משקר‪ ,‬ואפי׳ אמר לו ה ב ע ל דין בוא ועמוד עם ע״א‬
‫עדים ויורה לי‪ ,‬לא ישמע לו‪,‬‬ ‫ב׳‬ ‫רק שיפחד כ ע ל חובו ויסבור שיש לי‬
‫שנא׳ ״מדבר שקד תרחק״‪.‬‬

‫הא דעד אחד מעיד זהוא דוקא בדבר שבממון דםהני נם א״ע‬ ‫י‪.‬‬
‫כדי‬ ‫יעיד‬ ‫נעשה האיסור‬ ‫לא‬ ‫עדיין‬ ‫לעני; שבועה‪ ,‬וכן בדבר איסור אם‬
‫דכיון‬ ‫ע״א‪,‬‬ ‫יעיד‬ ‫לא‬ ‫האיסור‬ ‫נעשת‬ ‫לאפרושו מאיםורא‪ .‬אבל אם כ ב ר‬
‫דע״א אינו נאמן‪ ,‬אינו אלא כמוציא שם ר ע ע ל חבירו‪.‬‬

‫הנוטל שכר להעיר‪ ,‬עדותו‪ ,‬ב ט ל ה ודוקא כשככר ר א ה המעשה‬ ‫יא‪.‬‬

‫אח״כ ער‬ ‫שיהיה‬ ‫הענין‬ ‫את‬ ‫לראות‬ ‫לילך‬ ‫דמחוייב להעיד בחנם‪ ,‬א ב ל‬
‫לפי הטירחא שלו ולא‬ ‫בדבר מותר לו ליקח שכר‪ ,‬א ב ל רק שכר הראוי‬
‫הב״ר יכול ליקה שכר טירחא‬ ‫ל ל כ ת לפני‬ ‫וכן אם יש לו טירחא‬ ‫יותר‪,‬‬
‫כפי הראוי כעד טירחו זו ולא יותר‪ .‬כ ל עדות שיש לאדם הנאה בה ואיזה‬
‫צד נניעה אפילו בדרך רחוקה פסול להעיד‪.‬‬

‫טה‬ ‫משבועת א מ ת ב כ ל‬ ‫לעולם ירחיק אדם א ת עצמו אפילו‬ ‫יב‪,‬‬

 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

the following seven qualifications:—wisdom in the Torah, humility,

reverence, tne hate of money even of their own, the love of truth,
their fellow-creature's love towards them, the possession of a good
reputation because of their conduct. Whosoever appoints a judge
unfit for his position transgresses a negative precspt, as it is said : ‫ יי‬Ye
shall not respect persons in judgment" (Deut. i. 17), meaning " Ye
shall not favour anyone " by saying " so and so is so wealthy, he is my
relative, I will cause him to sit on the bench." It is forbidden to
stand up in the presence of any judge who is appointed by means of
silver and gold and it is likewise prohibited to show him any mark of
respect and with reference to such a person the Rabbis apply the text:
" Y e shall not make with me judges of silver nor judges of gold"
(Ex. xx. 23).
8. I n towns where there are no wise men fit to be judges, they
appoint the best and wisest of the townsmen in the opinion of the
latter and they shall act as judges (although they are not properly
qualified to act as judges) in order that the people should not appear
before the tribunals of the heathens. As soon as the townsmen have
accepted them (as judges) they cannot be removed from office and all
their deeds should be done for the glory of heaven.
9. One who can testify on behalf of his neighbour, if it be proper
to testify on his behalf and his neighbour would derive some benefit
from his testimony, if the latter summon him to testify on his behalf
at the Beth Din he is obliged to testify for him, whether there be
another witness besides or whether he bo alone, and if he suppress hie
testimony he is guilty according to the Divine laws. One is for-
bidden to testify concerning a matter unknown to him, although a
reliable person should say to him that he would not lie by testifying in
this manner, and even if the litigant said unto him, " Come and stand
near the one witness whom I have and do not testify, only (do this in
order) that my opponent (lit. debtor) shall be frightened, thereby
imagining that I have two witnesses and he will admit his obligation
to me * ; he must not hearken unto him, as it is said :—" Keep thee
far from a false matter " (ibid, xxiii. 7).
10. A witness cannot testify alone, except when a money tran-
saction is involved, when his single testimony is available in a matter
requiring the administration of an oath. He can also testify regarding
a forbidden matter with the object of preventing the violation of that
prohibition, if it were not already violated, but if his neighbour had
already violated the prohibition, one witness should not testify, for
his single evidence is not believed and it is only as though he spread
an evil report concerning his neighbour.
11. The testimony of one who is rewarded to testify is null and
void, this, however, relates only to one who had already witnessed the
facts in evidence, upon whom it, therefore, devolves to testify gra-
tuitously. One is, however, permitted to take a compensation which
should be no more than proportionate to the trouble involved in going
155
 ‫דיני טוען ונטען ועדות‬
‫לישבע‬ ‫רוצה‬ ‫שהוא‬ ‫בו‬ ‫ורואה‬ ‫דאפשר‪ ,‬ומי שחבירו נתחייב לו שבועה‬
‫לשקר‪ ,‬שנאמר‬ ‫בשקר ח״ו‪ ,‬יתפשר עמו כפי האפשרי‪ ,‬ולא יניחנו לישבע‬
‫מ ל מ ד שהשבועה ח ל ה על שניהם‪.‬‬ ‫״שבועת ה׳ תהיה בין שניהם* ודרשינן‬

‫עם ישראל‬ ‫דין‬ ‫לו‬ ‫שיש‬ ‫ישראל היודע עדות לעובד כוכבים‬ ‫ע‪,‬‬
‫בערכאותיהם אם ינרום בעדותו לחייב א ת הישראל יותר מ מ ה שהיה חייב‬
‫מתחלה‬ ‫ואם‬ ‫לו‪,‬‬ ‫להעיד‬ ‫מותר‬ ‫לאו‬ ‫בדיני ישראל אסור להעיד לו ואם‬
‫השם‬ ‫ויהיה חילול‬ ‫הואיל‬ ‫עד‬ ‫לו‬ ‫יחדו העובד כוכבים להישראל שיהיה‬
‫אם לא יעיד לו‪ ,‬יעיד לו ב כ ל ענין‪.‬‬

‫שמא‬ ‫חושש‬ ‫כ ל זמן שהאדם זוכר‪ ,‬יכול להעיד לעולם‪ ,‬ואינו‬ ‫‪4‬‬ ‫יד‬
‫מתוך שנתישן הדבר הרבה אינו זוכרו על בוריו‪ ,‬אפילו אינו נזכר עדותו‬
‫לזברון דברים ושבח א ת‬ ‫אלא מתוך ה כ ת ב שכשמסרוהו לו כ ת ב ו בפנקסו‬
‫הדבר ואינו נזכר אלא מ ת ו ך ה כ ת ב יכול להעיד‪ ,‬ורוקא שבאשר ראה א ת‬
‫ה כ ת ב נזכר וכן אם נזכר ע׳׳י אחר שהזכירו לו יכול להעיד אפילו היה המזכיר‬
‫העד השני‪ ,‬אבל אם ה ב ע ל דין בעצמו מזכירו ונזכר לא יעיד‪ ,‬אך יכול‬
‫אחר‪,‬‬ ‫דין למסור א ת הדברים לאחר והוא יזכירו דהו״ל נזכר ע״י‬ ‫הבעל‬

‫מהדיינים‬ ‫לאחד‬ ‫הדינים או‬ ‫קרוב לאחד מבעלי‬ ‫עד שהוא‬ ‫טו‪.‬‬
‫לפעמים‬ ‫נשותיהם‬ ‫על ירי‬ ‫קרובים‬ ‫או שהעדים קרובים זה לזה ואפילו‬
‫פסולים להעיד‪ ,‬ואפילו קרובים רק ל ה ע ר ב ולא להלוה נ״כ פסולים להעיר‬
‫להלוה‪ ,‬וזה שפסלה התורה עדות הקרובים לא מפני שחזקתם אוהבים זה‬
‫הבהוב‬ ‫נזרת‬ ‫לחבתו אלא‬ ‫א ת זה שהרי פסולים להעיד בין לזכותו בין‬
‫הוא ואפילו משה ואהרן לא היו כשרים להעיד זה לזה‪ ,‬לכן כל עד שהוא‬
‫והדיינים אינם‬ ‫ונתרחק‬ ‫שהיה קרוב‬ ‫או‬ ‫לאחד מן הנזכרים‬ ‫קרוב‬ ‫אזה‬
‫בקורבה זו‬ ‫יודעים צריך להודיע להם והם ינידו לו ע״פ התורה אם יש‬
‫כדי לפסלו או לא‪.‬‬

‫שני עדים שאחד יודע בחבירו שהוא רשע ופסול לעדות מה״ת‬ ‫טז‪,‬‬
‫אמת‪,‬‬ ‫ברשעו אסור לו להעיד‪ ,‬אע״פ שהוא עדות‬ ‫ואין הדיינים מכירם‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

to witness a transaction regarding which he will subsequently be re-

quired to testify. Also if i t b3 a trouble for him to go before the
Beth Din he can take a proper compensation for the trouble he has,
but no more. Any witness who derives any benefit or who has any
interest, no matter how remotely, i n the affair of his testimony is
unfit to testify.
12. One should be most careful not to take an oath, even a
true one, under any circumstance. I f one's neighbour be obliged
to testify on oath on his behalf, but he knows that he will swear
falsely', he should come to terms in the best way possible, so as not to
let him swear falsely, as i t is said : " The oath of the Lord shall be
between them both" (ibid. xxii. 11), and weinferfrom the text t i n t
the oath applies to both of them.
13. A n Israelite who knows evidence concerning a heathen who
has a law suit with another Israelite before the heathen tribunal, if the
former by his evidence will cause his fellow Israelite to become liable
more than would be the case according to strict Jewish law, then he
may not testify, but if this result will not ensue he may give evidence.
I f the heathen had agreed originally with the Israelite that the latter
should testify on his behalf, and if he should not do so the name of
God would be desecrated (by the Israelite breaking faith) in failing to
testify, under any circumstance he must give his evidence.
14. A person can testify as long as he remembers the facts and
need have no fear that because i t happened long ago his recollection
thereof will not be clear, even if he cannot recollect his evidence unless
he refers to the record (which they will hand him) and which he wrote
i n his own book to remind himself concerning the affair (which he
might forget and which he would only recall by reference to the
record). Likewise if he recall (the facts) by being reminded thereof
through another person he can testify, even if the person be the
second witness; but if the litigant remind him and he can recollect the
facts he must not give evidence. The litigant can lay the facts before
another person who i n turn can remind the other party (who had
forgotten the facts) for this would be a case of being reminded by
another person (and the evidence is allowed to be ghen).
15. A witness who is related to one of the litigants or to one of
the judges, or if the witnesses be related to one another even though
the relationship be on the wife's side, they are on certain occasions
unfit to testify, and even i i they be related only to the surety and not
to the borrower, they are also unfit to bear witness on behalf of the
borrower. The fact that the Torah has decreed that the testimony of
relations shall not be valid, is not because of the love they bear to each
other, for whether they testify to the innocence or the guilt of their
relative, they are still unfit, i t is simply a decree of the Torah, so that
i t were not proper even for Moses and Aaron to testify one for the
other, therefore any witness who is related to any of the other parties
or witnesses, or even if the relationship were dissolved, the judges n t
being aware of that fact, he must inform them thereof, and they \\ i l l
156
 ‫דיני עיבה ונזילה‬
‫וגזירת הכתוב הוא שכל‬ ‫חמס‪,‬‬ ‫עד‬ ‫שגא' אל ה ש ת ירך עם רשע להיות‬
‫רשע‬ ‫ואיזהו‬ ‫פסול‪,‬‬ ‫ביגיהם‬ ‫אחד‬ ‫אם‬ ‫רבים‬ ‫הם‬ ‫העדות בטלה אפילו‬
‫שפשט בישראל שהוא‬ ‫דבר‬ ‫על‬ ‫שעבר‬ ‫כל‬ ‫התורה‬ ‫טן‬ ‫לעדות‬ ‫שפםיל‬
‫עבירה והוא דבר שבלא ת ע ש ה מה״ת ועבר בזדון ולא עשה תשובה‪ ,‬א ב ל‬
‫אם יש ל ת ל ו ת שעשה בשגגה או בטעות שלא ידע א ת האיסור‪ ,‬לא גפסל‬
‫לערות‪.‬‬

‫דיני גניבה וגזלה‪.‬‬

‫אפור לגזול או לגגוב אפילו כל שהוא‪ ,‬בין מישראל בין מגכרי‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫א‬
‫עליו כ ל ל כגון ליטול‬ ‫שיקפיד‬ ‫מי‬ ‫שאין‬ ‫כך‬ ‫כל‬ ‫טועט‬ ‫הוא דבר‬ ‫אם‬
‫גם מזה‪,‬‬ ‫למגוע‬ ‫חסידות‬ ‫ומדת‬ ‫מותר‪,‬‬ ‫מהחבילה קיסם לחצוץ בו שיגיו‬
‫אפילו לגגוב על ד ע ת להחזיר‪ ,‬אלא שרוצה לצערו קצת‪ ,‬או ב ד ר ך שחוק‪,‬‬
‫שגאמר לא תעשוק‬ ‫כל שהוא‬ ‫ג״כ אסור‪ .‬ואסור לעשוק א ת הכירו אפילו‬
‫חבירו כגון שיש‬ ‫א ת רעך‪ ,‬ואיזהו עושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון‬
‫לו בידו הלואה או שכירות ואיגו רוצה לשלם לו או שמדחהו כ ל ך ושוב‪,‬‬
‫לך ושוב‪.‬‬

‫הכירו או כ ל דבר שאין ב ד ע ת‬ ‫של‬ ‫החומד ביתו או כליו‬ ‫כל‬ ‫ב‪.‬‬

‫שהפציר בו בעצמו עד שמכרו‬ ‫או‬ ‫חבירו למכרו והוא הרבה עליו רועים‬
‫יקנה‬ ‫איך‬ ‫בלבו לחשב‬ ‫שנפתח‬ ‫ומשעה‬ ‫לו‪ ,‬הרי זה עובר בלא תחמוד‪,‬‬
‫חפץ זה עבר בלא תתאוה‪ ,‬כי אין האוד‪ .‬אלא ב ל ב בלבד‪ ,‬והתאוה מביאה‬
‫עובר ב ב ׳ לאוין ולבך נאמר‬ ‫לידי חימוד‪ ,‬והקונה א ת הדבר שהתאוה לו‬
‫»לא תחמוד ולא תתאיה"‪.‬‬

‫בעינה ולא‬ ‫מ״ע על הנוזל להחזיר א ת הנזילה עצמה אם היא‬ ‫ג‪.‬‬

‫נזל"‪ ,‬וה״ה לננב‪ ,‬ואינו יוצא‬ ‫אשר‬ ‫נשתנית שנאמר ״והשיב א ת הגזלה‬
‫אבל אם אבדה‬ ‫ידי חובתו ב נ ת י נ ת דמים אפיי אם כ ב ר נתייאשו הבעלים‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

tell him according to the Torah, whether i t be right for him to testify• nr
not.
16. I f there be two witnesses, one of whom knows that the other
is wicked and unfit to give evidence according to the Laws of the Torah
and the Judges are not aware of his wickedness, he is forbidden to
testify with him, although the testimony is true, as i t is said: " P u t
not thine hand with the wicked to be an unrighteous witness " (thai.
xxiii. 1). as i t is an implication of the text that the testimony of s!l
is invalid even if the witnesses be many and one among them is unlit
to testify. Who is considered by the Torah to be an evil-doer, who is
unfit to testify ? Anyone who transgresses in a matter which is
recognized i n Israel as a transgression and which is a negative precept
of the Torah, provided he transgressed intentionally and did not
repent. I f i t can be assumed that he acted unintentionally and in
ignorance, not being aware of the piohibition, he is not disqualified as
a witness.

L A W S CONCERNING T H E F T A N D KOBBERT.

1. I t is forbidden to rob or steal even a trifle from an Israelite

3r from a Gentile. I f i t be a thing of such little value that no one
would bother about it, e.g., a chip from a bundle for a tooth-pick, i t
is permitted. I t is pious conduct to avoid doing even this. I t is also
forbidden to steal from one's neighbour even with the intention of
returning it, i t being done merely to annoy him somewhat or by way
of a joke. I t is also forbidden to oppress one's neighbour i n the
slightest degree, as i t is said: " Thou shalt not oppress thy neighbour "
(Lev. xix. 13). Who is an oppressor 1 One who has come into pos-
session of his neighbour's money with the consent of the latter, e.g., he
has i n his possession a loan or rent and does not wish to refund i t or
he puts him off by saying, " Come again."
2. I f one covet his neighbour's house or utensils or any article
which the latter has no intention of selling and he uses the influence
of many friends or by his own insistence urges him to sell i t to him,
he transgresses the precept " Thou shalt not desire " (Deut. v. 21) from
the very moment that his heart was enticed, and he thought by what
means he could buy it, for "desire " is only of the heart. Desire leads
to covetousness. The one who buys the things which he has desired
transgresses both negative precepts, i t is therefore said: " Thou shalt
not covet" and " Thou shalt not desire."
3. I t is a positive precept for the robber to return the very thing
that was stolen, if i t be i n its original state and had not been altered,
as i t is said, " He shall restore that which he took by robbery " (Lev.
vi. 4). The same law applies to a thief, he does not do his duty by
making restitution in money, even if the owner had given up hope of
recovering his property. I f the article, which had been stolen, were
lost or altered i n such a way that i t cannot be restored to its original
157
 ‫דעי עיבה ונזילה‬
‫לברייתי או ששקעה ב מ י ן שיהיה לו‬ ‫שאינו חוזר‬ ‫בשינוי‬ ‫שנשתנית‬ ‫או‬
‫ב נ ת י נ ת דמים במו שהיתר‪ .‬שוד‪.‬‬ ‫יוצא י״ת‬ ‫הפסד נדול לסתור א ת ה מ י ן‬
‫בשעת הנזילה‪ ,‬ואם הננזל הוא בטקים אחר אינו צריך לשלוח א ת המעות‬
‫למקומו אלא כ־דיעו שיבא וישלם לו‪ ,‬אם מ ת הננזל יחזיר ליורשיו‪.‬‬

‫במרה חסרה או‬ ‫ומרד‬ ‫חנוני‬ ‫שהיה‬ ‫בנון‬ ‫הרבים‬ ‫את‬ ‫הנוזל‬ ‫ד‪.‬‬
‫קרוביו‬ ‫על‬ ‫ב ק ה ל והקיל‬ ‫ממונה‬ ‫ששקל במשקל חסד וכדומה‪ ,‬או שהיה‬
‫ל‪5‬יבך‬ ‫קשה‬ ‫תשובתו‬ ‫מרבים‬ ‫ריבית‬ ‫וכן מי שנטל‬ ‫והנכיד על אחרים‪,‬‬
‫שהיא יורע שנזל‬ ‫יעשה צרכי רבים שנם הננזלים יהני מהם ומ׳׳מ אותן‬
‫מהם םחוייב להחזיר להם ואינו יוצא י״ח ב מ ה שעשה צרכי רכים‪.‬‬

‫ואין‬ ‫שגנב נזל‪,‬‬ ‫החפץ‬ ‫את‬ ‫אבור לקנות מ ה נ נ ב או מהנזלן‬ ‫ה‪,‬‬

‫נניבה‬ ‫איםור‬ ‫על‬ ‫נצטוה‬ ‫חילוק בין שהוא ישראל או נכרי בי נם הנכרי‬
‫שנצטיו עליהם‪ .‬ועץ נ ת ל‬ ‫טצות‬ ‫משבע‬ ‫והוא‬ ‫ונזילה אפיי מנכרי ח ב י ת‬
‫עבירה‬ ‫עוברי‬ ‫ירי‬ ‫החזיק‬ ‫הוא‬ ‫הוא לקנות מן ה ע ב או מן הנזלן שהרי‬
‫עוד נם‬ ‫שיגנוב‬ ‫לנגב‬ ‫ועל זה נאמר ״חילק עם נ נ ב שונא נפשו"‪ .‬ונורם‬
‫ועא״פ שאפשר לו להוליך‬ ‫גנבות אחרות‪ ,‬ואם לא ימצא לוקח לא יננוב‪,‬‬
‫ואם‬ ‫כך‪,‬‬ ‫כל‬ ‫לו‬ ‫מצוי‬ ‫זאת‬ ‫א ת הנניבה למקום שאין מכירין אותו אין‬
‫מותר‪,‬‬ ‫מעותיו‬ ‫להם כשיהזירו לו‬ ‫הקונה מתכוין לטיבת הבעלים להחזיר‬
‫לקבל‬ ‫אסור‬ ‫וכן‬ ‫להציל‪,‬‬ ‫בעצמם‬ ‫להבעלים‬ ‫ודוקא כשלא היה באפשרי‬
‫בפקדון דבר שנראה שהוא נניב אי נזיל‪.‬‬

‫אפיי ליהנות שום הנאה מן הנניבה או מן הנזילה כ ל זמן שהוא‬ ‫‪J‬‬

‫בעליה לא היו‬ ‫שנם‬ ‫מועטת‬ ‫ואפי' ה נ נ כ ה‬ ‫אסור‪,‬‬ ‫הנזלן‬ ‫או‬ ‫הננכ‬ ‫ביד‬
‫נזול‪,‬‬ ‫ננוב או‬ ‫במעות‬ ‫אסור‬ ‫מקפידים עליה בנון חילוף מטבעית בשוין‬
‫הנשמים או‬ ‫מפני‬ ‫ובנשטים‬ ‫החמה‬ ‫מפני‬ ‫בחמה‬ ‫בבית נזול‬ ‫וכן ליכנס‬
‫ולבן םי שהיא נ נ ב או נזלן מפורסם שאין לו‬ ‫לעבור בשדה נזילה‪ ,‬אסור‪.‬‬
‫ליהנות‬ ‫אסור‬ ‫נניב או נזול‬ ‫מלאכה אחרת אלא זאת וכל ממונו כהזקת‬
‫אי;ה‬ ‫למכור‬ ‫רוצה‬ ‫אחד‬ ‫אם‬ ‫ממנו‪ .‬ואסיר לעני ל ק ה ת ממנו צדקה וכן‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

state, or i f i t were sunk in a building and can only be recovered by

tearing down the building which would be a great loss to him, he does
his duty by refunding an amount of money equivalent to the value of
the stolen article at the time of the rohbeiy. I f the victim of the
robbery be in another town, he should notify him to come and he will
pay him, but he need not send the money to him in his town, but
if the one who had been robbed had died, he should make restitution
to his heirs.
4. One who robs the public, e.g., a shopkeeper who measured
with a short measure or weighed with short weight or if a public
functionary were lenient towards his relatives and exacting towards
othe:s, also one who took usury from the public, for any of these i t is
a difficult matter to repent effectively, therefore he should supply a
public need in order that those whom he robbed should also enjoy
thereof. If, however, the identity of the robbed ones be known to
him, he is obliged to make restitution to them, as his duty is notaccom-
plished by supplying a public need.
5. I t is forbidden to buy from a thief or a robber the article
which has been robbed, this applies to Jew and Gentile, for the latter
is bound by the commandment prohibiting theft and robbery. This
applies also to one's neighbour who is a Gentile, since this command-
ment is one of the seven precepts given to the sons of Noah. I t is a
serious transgression to buy from the thief or robber for this only
encourages the wrong-doer and with reference thereto i t is said: "Whoso
is partner with a thief hateth his own soul" (Prov. xxix. 24), causing
the thief to steal again, for he will desist if he find no purchaser.
Although the thief could take the stolen article to a place where he
would not be known, still this course is not a likely one. I f the pur-
chaser act in order to benefit those robbed by restoring their property
to them on payment of his outlay, then the purchase may be permitted.
This is only permitted i f the people robbed could not possibly protect
themselves. I t is forbidden to accept in trust a thing which has
apparently been stolen or robbed.
6. I t is forbidden to deiive even the slightest benefit from the
property that was stolen or robbed as long as i t remains in the hands
of the thief or robber, even if the theft be insignificant so that the
owner would not be concerned at his loss, e.g., to change currency for
the money that was stolen or robbed, i t is forbidden to do this, i t is
also forbidden to enter a house, on account of the heat or rain or to
pass through a field, which was acquired by robbery. The poor are
forbidden to accept a thief's money as charity. I f one offer to sell an
158
 ‫דץ גניבה ונזילה‬
‫שמוכרים פירות במקום צנוע‬ ‫חפץ שנראה שהוא גנוב כנץ שומרי פירות‬
‫להקונה הטמן‬ ‫או מוכר אחד שנושא איזה ד ב ר בהצנע למכרו או שאומר‬
‫אסור לקנות ואפי׳ לקנות מאשה איזה דבר שיש להוש שהיא מוכרת שלא מ ד ע ת‬
‫כ ע ל ה ‪ ,‬או ל ק ט ת מאיש ד ב ר מתכשימי האשד‪ .‬ומלבושיה שיש לחוש שהוא‬
‫מוכרם שלא מ ד ע ת אשתו אסור‪.‬‬

‫מי שנתחלפו לו כליו בבית ה מ ש ת ה וכדומה הדי זה לא ישתמש‬ ‫ז‪.‬‬

‫וכשיבא ב ע ל החפץ צריך להחזירו לו‬ ‫נ כ ל י ם אלו שבאו לידו ואינם שלו‪,‬‬
‫ה מ כ ב ס ת לרבים והביאה לו‬ ‫ואף על פי שהחפץ שלו נאבד‪ ,‬וכן כ ו ב ס ת‬
‫חלוק שאינו שלו אסור ללבשו אלא צריך להחזירו לבעליו ואף ע״פ ששלו‬
‫נ א ב ד אך אם מונח אצלו ימים רבים עד שאי אפשר שלא חקרו הבעלים‬
‫מ ס ת מ א סלקא הכובסת את‬ ‫בינתים אחר שלהם‪ .‬אז מ ו ת ר לו ללבשו כי‬
‫בעליו ושלמה ב ע ד החלוק הזה‪.‬‬

‫אסור ליהנות משום דבר של הכירו שלא מדעתו‪ ,‬אע״פ שברור‬ ‫ח‪.‬‬
‫לפיכך‬ ‫אסור‪,‬‬ ‫לו שכשיודע לבעליו ישמחו וינילו מפני א ה ב ת ם אותו מ״מ‬
‫שלא מ ר ע ת‬ ‫פירות‬ ‫ללקוט‬ ‫לו‬ ‫אסור‬ ‫הכירו‬ ‫לגינת‬ ‫ל פ ר ד ס או‬ ‫הגכגס‬
‫אשר כגפשו‪,‬‬ ‫אוהבו ורעו‬ ‫הגיגה‬ ‫ובעל‬ ‫הפרדס‬ ‫אע״פ שבעל‬ ‫הבעלים‬
‫שעכשיו‬ ‫ביון‬ ‫מ״מ‬ ‫ובודאי ישמח ויגיל כשיודע לו שגהגה זה מפירותיו‪,‬‬
‫איגו יודע מזה הרי הוא גהגה באיסור‪ ,‬וצריך להזהיר לרבים שגכשלין בזה‬
‫לעגי‬ ‫פרוסה‬ ‫ליתן‬ ‫אדם‬ ‫מ ח מ ת חסרון ידיעה‪ .‬ו מ י ט מ ו ת ר לבן ביתו של‬
‫או לבגו של אוהבו של בעה״ב שלא מדעתו‪ ,‬לפי שכך גהגו בעלי הבתים‪,‬‬
‫והבעלים יודעין מזה‬ ‫כיון שכך גהגו‪,‬‬ ‫ואין זה גקרא שלא מ ד ע ת הבעלים‬
‫המגהג‪ ,‬וטטעם זה מותר ל ק ב ל צדקה טן הגשים דבר טועט שלא מ ד ע ת‬
‫בכך‪ ,‬וכן בפרדס אם‬ ‫בעלים‪ ,‬הואיל ודרכן בכך דודעין הבעלים שדרכן‬
‫הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מ ד ע ת הבעלים מותר‪ ,‬וכן כ ל כיוצא בזה‬

‫הדרך‪,‬‬ ‫על‬ ‫שהוא גומה‬ ‫ת ח ת אילן‬ ‫בדרך‬ ‫פיחת‬ ‫המוציא‬ ‫ט‪.‬‬

‫אפיי‬ ‫או‬ ‫מן האילן ובגפילתן הן גמאסות‪,‬‬ ‫אם הם פירות שדרבן ליפול‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

article, and i t is apparent that that article was stolen by him, i t is for-
bidden to buy of aim. E g., fruit watchmen who sell fruit in a seclu-
ded spot or a seller who carries secretly the thing to be sold or he says
to the buyer, " Hide i t , " in all these cases one must not buy. I t is
even forbidden to buy of a woman an article which, i t may be appre-
hended, she is selling without the knowledge of her husband. I t is like-
wise forbiiiden to buy of a man any of a woman's ornaments or
apparel which, i t may be apprehended, he is selling without the know-
leuge of his wife.
7. I f one's vessels were exchanged at a feast or the like for
those of another person, he should not make use of the property which
is not his, and when the owner of the property applies for i t he must
restore i t to him even if his own were lost. I f an article that does not
belong to him were returned to him from the laundry, he must not
make use of i t but restore i t to its owner, although his own property
were lost, if, however, the article remained in his possession for a long
time, 80 that i t would be impossible for the owner in the meantime not
to have inquired after his own property, then he can make use of it.
for he may assume that the laundry proprietor had settled with the
owner and paid him for this article.
8. I t is forbidden to derive enjoyment from anything belonging
to one's neighbour without his knowledge, even if he be definitely
aware of the fact that when the neighbour learns thereof, the latter
will rejoice and be glad becauso of the love he bears towards him, still
even in this case the prohibition holds good. I f one enter the orchard
or garden of a neighbour, i t is forbidden to gather fruit without the
owner's knowledge, even though the latter loved and esteemed him as
himself, and even though he would undoubtedly rejoice and be glad
when he learns that the former had enjoyed his fruit, nevertheless
since at the moment he is not aware of the circumstance, the former
would bo deriving benefit in an unlawful manner. I t is necessary to
warn the people generally who err in this manner owing to the lack of
knowledge. Nevertheless i t is lawful for a member of a person's
household to give a piece of bread to the poor or to some of the friends
of the master of the house without his cognizance, for thus is the cus-
torn of householders, and to do this is not considered as an action which
is done without the cognizance of the owner, since i t is a custom so to
do, and the owners are aware thereof. For this reason i t is permitted
to accept charity from women, if i t be a small amount, even without
their husbands' knowledge, owing to the fact that i t is customary for
them (to give charity) and the husbands are aware of this custom.
Likewise if one be accustomed to eat fruit in the garden of another
with the owner's cognizance, i t is permitted to do so on any occasion.
This rule applies to any similar case.
9 I f one find fruit on the road which fell from a tree which pro
jects above the road, if they be fruits that usually fall, and become
spoiled by falling, or even i f they be not spoiled and most of those
159
 ‫דיני נזקי ממון‬
‫פירות‬ ‫או שהן‬ ‫עכו״ם‪,‬‬ ‫שרוב העוברים שמה ה מ ה‬ ‫אונן נמאסית אלא‬
‫הבעלימ כ ב ר‬ ‫שם הרי‬ ‫דרך‬ ‫עוברות‬ ‫אותן והן‬ ‫שדרך הבהמות לאכול‬
‫בנפילתן ורוב‬ ‫נתיאשו מהן ומתרות‪ ,‬א ב ל אם הן פירות שאינן נםאסות‬
‫הן של יתומים‬ ‫ואם‬ ‫משום נזל‪,‬‬ ‫אסורים‬ ‫העוברים שמה המה ישראלים‬
‫קטנים אסורים ב כ ל ענין‪ ,‬כי הקטנים אין היאוש ומחילה שלהם כלום‪,‬‬

‫דינא דטלכותא דינא‪.‬‬ ‫‪4‬‬ ‫י‬

‫דיני נזקי ממון‬

‫שאסור‬ ‫כמו‬ ‫ד ע ת לשלם‪,‬‬ ‫על‬ ‫אסור להזיק ממון הכירו אפי׳‬ ‫‪4‬‬ ‫א‬
‫בין‬ ‫במעשה‬ ‫בין‬ ‫לחבירו‬ ‫נזק‬ ‫לנרום‬ ‫ע״ד לשלם‪ ,‬ואפי'‬ ‫לננוב ולנזול‬
‫לו‬ ‫שמעון ואמר‬ ‫כדיבור אסור‪ ,‬בנון ראובן שמוכר סחורה לעכו״ם ובא‬
‫מותרת‪ ,‬וכל‬ ‫אונאתו‬ ‫שהרי‬ ‫אסור‬ ‫כן‬ ‫שהאמת‬ ‫שאינה שוד‪ .‬כ״כ אע״פ‬
‫חייב כדיני שמים ע ד‬ ‫הגורם נזק להכירו אפי׳ בענין שפטיר מדיני אדם‪,‬‬
‫שיפייס א ת חבירו‪.‬‬

‫עי״ז‬ ‫אם‬ ‫טעליו‬ ‫לסלקו‬ ‫אפי׳ טי שבא איזה גזק עליו אסור‬ ‫ב‪.‬‬
‫יגרום שיבא על חבירו‪ ,‬כי אסור להציל א ת עצטו אפי׳ בגרם גזק טטון‬
‫עליו‬ ‫יבא‬ ‫שלא‬ ‫לדחותו‬ ‫מותר‬ ‫עליו‬ ‫הגזק‬ ‫שבא‬ ‫חבירו‪ ,‬אבל קודם‬
‫שבא לשטוף שדהו‪,‬‬ ‫אע״פ שעל ידי זה יבא ע ל חבירו כגון א מ ת המים‬
‫עד שלא נכנסה לשדהו טותר לגדור בפגיה אף על פי שעי״ז היא שוטפת‬
‫שתניע לשרה‬ ‫שדה הכירו‪ ,‬אבל טשנכנםה לשדהו אסור להוציאה בענין‬
‫ולהטילו על‬ ‫מעליו‬ ‫לםלקו‬ ‫חבירו שכיון שהנזק טוטל עליו אינו רשאי‬
‫אכסניא‬ ‫חבירו‪ .‬וכן חיל מלך שבא לעיר ובני העיר םחוייבים ליתן להם‬
‫לישראל‬ ‫נזק‬ ‫שכר לשר החיל לפטרו כי עי״ז ינרומ‬ ‫אסור לאחר ליתן‬
‫לפוטרו אם‬ ‫טסים אסור להשתדל אצל השר‬ ‫אחר‪ ,‬וכן בכל שאר עניני‬
‫עי״ז יכביר על אחריט‪ ,‬והעושה כן נ ק י א טסור‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

who pass that place are heathens, or if the cattle usually eat (the fruit)
while passing by, so that the owner has given up his rights thereto,
then (anyone who finds them) may eat thereof. But if they be fruits
which do not get spoiled by falling and if most of those who pass by
are Israelites, i t is forbidden to take them became of the law concer-
ning robbery, and if the fruit, etc., be the property of little orphans i t
is forbidden to take thereof under any circumstances, for as regards
orphans their waiving of rights is of no avail at all.
10. The law of the land is equally binding on the Jew.

L A W S CONCERNING F I N A N C I A L DAMAGES.

1. I t is forbidden to injure one's neighbour financially, even with

the intention of making reparation, just as i t is forbidden to steal and
to rob even with the intention 'of making restitution. One is even
forbidden, either by action or speech, to cause his neighbour to sustain
damage. Thus if Reuben sold goods to a heathen and Simeon in-
formed the latter that they are not worth the price paid, even if this
be a fact, still i t is forbidden for Simeon to act thus since i t is allowed
to take advantageous profit in this case. He who causes his neighbour
to sustain damage, although according to human laws he is exempt
from punishment, yet is he guilty according to Divine law until he
conciliates him.

2. One who incurred an injury may not rid himself thereof, i f by

so doing he should cause his neighbour to incur the same, for i t is for-
bidden to save oneself by causing even financial injury to his neighbour.
But before the harm happened to him i t is permitted to escape there-
from, even though by this course harm will befall his fellowman, e.g., a
bucket of water which is about to be thrown across his field, prior to
the same entering his land, i t is permitted to take steps to prevent this
happening, even though this should involve the water falling on the
field of his neighbour. As soon, however, as i t had come into his
field i t is forbidden to get rid of i t in such a manner as to touch his
neighbour's field, because now that the damage has befallen him, he is
not allowed to rid himself thereof at his neighbour's hurt. Again i f
the king's army should come to a town and the townsmen are obliged
to billet the soldiers, i t is forbidden for one of the townsmen to bribe
the captain to exempt him for thereby he is causing damage to another
Israelite townsman. So also in all cases of taxes i t is forbidden to
influence the officer so as to exempt him, i f by 80 doing, he makes
the burden heavier for others and one who acts in this manner is called
‫( מסור‬traitor).
160
 ‫דיני נזקי הגוף‬
‫לו‬ ‫אין‬ ‫המוסר‬ ‫אסור לישראל להלשין או ל נ ל ו ח מצפוניו וכל‬ ‫ג‪.‬‬
‫ולא‬ ‫אסור למוסרו לא גופו‬ ‫ח ל ק לעולס הבא‪ ,‬ואפי' רשע ובעל עכירות‬
‫חבירו מוסר‬ ‫א ב ל אם‬ ‫ממונו ואפי׳ הוא מצר לו ומצערו תמיד בדברים‬
‫אותו ואי אפשר לו להציל א ת עצמו א ל א ע״י שימסור אותו מותר‪ .‬אסור‬
‫לכנוס לתוך שדה ניר של חבירו מפני שהיא דש נידו ומקלקלו‪.‬‬

‫אסור לעמוד על שדה חכירו ל ה ס ת כ ל בה בשעה שהיא עומדת‬ ‫ד‪,‬‬

‫ל ה ס ת כ ל בהכירו בענין‬ ‫בקמותיה שלא יזיקנה בעין הרע‪ ,‬ומכ״ש שאסור‬
‫חשש‬ ‫ואפילו בעסקיו ובמעשיו שאין בהם‬ ‫שיזיקו בעין הרע‪.‬‬ ‫שיש לחוש‬
‫לראות שלא מרעתו כי‬ ‫אסור‬ ‫וברשותו‬ ‫הרע אם עושה בביתו‬ ‫היזק עין‬
‫כשאחד‬ ‫אחרימ ממעשיו ועסקיו‪ .‬ודרך ארץ הוא‬ ‫שמא אינו חפץ שידעו‬
‫רואה שחבירו עוסק במלאכתו‪ .‬יברכהו ויאמר לו ת צ ל ח במעשיך‪.‬‬

‫לא‬ ‫ברשות שלו דבר שהוא מזיק לשכנו אסור‪.‬‬ ‫אפילו לעשות‬ ‫‪4‬‬ ‫ז‬
‫ומוציא‬ ‫שיש בו חמימות‬ ‫לכותל של הכירו כ ל דבר‬ ‫סמוך‬ ‫בחצרו‬ ‫יניח‬
‫הרחיק ג׳ מפחים‪ .‬וכן‬ ‫אא״כ‬ ‫כגון זבל וכדומה‬ ‫החומה‬ ‫את‬ ‫ה ב ל ומזיק‬
‫ולכן צנור המקלח‬ ‫לכותל חבירו‪.‬‬ ‫צריך להרחיק שלא לשפוך מימ סמוך‬
‫מן הגג צריך להרחיקו מכותל חבירו ג׳ טפחים ומכ״ש שלא לשפוך עביט‬
‫של מי רגלים כסמוך ל כ ו ת ל חבירו‪.‬‬

‫הלכות נזקי הגוף‪.‬‬

‫אסיר לאדם ל ה כ ו ת א ת חבירו‪ ,‬ואם הכהו עובר בל״ת שגאמר‬ ‫א‪.‬‬

‫א ם בן הכות הרשע״ וגי׳ ארבעים יכגו לא יוסיף פן יוסיף וגו׳ אם הקפידה‬ ‫״‬

‫תורה ב ה כ א ת הרשע שלא להכותו יותר על רשעו ק״ו ב ה כ א ת צדיק‪ .‬וכל‬

‫גקרא רשע שגא׳ ״ויאמר‬ ‫המרים יד על חבירו להכותו אע״פ שלא הכהו‬
‫ל מ ה ת כ ה רעך‪ ,‬ל מ ה הכית לא גאמר אלא ל מ ה ת כ ה אע״פ שעדיין‬ ‫רשע‬
‫בחרם‬ ‫היה מוחרמ‬ ‫חבירו‬ ‫את‬ ‫וכל מי שהכה‬ ‫רשע‪,‬‬ ‫גקרא‬ ‫הכהו‬ ‫לא‬
‫לכל דבר שבקדושה עד שהתירו לו‬ ‫למגין עשרה‬ ‫הקדמוגימ ולא צרפוהו‬
 LAWS A N D CUSTOMS O F I S R A E L

3. An Israelite is forbidden to slander or betray secrets and

whoever acts as an informer will have no portion i n the world to come.
I t IB even forbidden to lay information against an evildoer who trans-
grosses the religions law, i t matters not whether he will suffer i n his
person or in his wealth, and even if he were his enemy who constantly
annoyed him by his words. But i f one had been betrayed, and there
is no possibility of escape unless he lay information against the
betrayer, this course is permitted.
4. One must not stand i n a neighbour's field to look at i t when
the crops are at their best to prevent harm because of the belief in the
" e v i l eye." I t is forbidden to gaze at one's neighbour i n such a
manner as to lead one to suppose that he wishes him harm, even with
regard to his business and occupation where there is no thought at all
of the influence of the " evil eye," if he be working i n his own house
and on his own property, i t is nevertheless forbidden to stare at him
without his consent, for i t may be that he does not wish other people
to know his business. I t is a sign of good manners when one sees his
fellow man engaged at his work to bless him by saying, " prosper
in thy task."
5 One is forbidden to do anything, even on his own premises,
whereby his neighbour will sustain damage, for that reason one must
not place in his court near his neighbour's wall anything possessing
warmth and emitting heat, such as manure and the like, thus damaging
the wall, except at a distance of three hand-breadths, likewise the
water that he pours out and also the drain-pipe that carries off the
water from the roof must be at a distance of three hand-breadths from
his neighbour's wall. Under no circumstance may one pour out the
contents of a chamber i n the vicinity of the wall of one's neighbour.

THB L A W S CONCERNING P H Y S I C A L I N J U R Y .

1. One is forbidden to smite his fellow man, and if he did so he

has transgressed a negative precept, as i t is said : " I f the wicked man
be worthy to be beaten . . . forty stripes he may give him, and not
exceed," (Deut. xxv. 2, 3). Since the Torah is particular with refer-
ence to the beating of the wicked, ordaining that he is not to be beaten
for his fault beyond the limit laid down, how much more does this
apply to the beating of the righteous. The one who raises his hand
against his neighbour to smite him, even if he did not strike him, is
called " wrong-doer," as i t is said : " And he said to the wrong-doer,
wherefore wilt thou smite thy fellow ?" (Ex. i i . 13). " Wherefore hast
thou smitten " is not the reading in the verse, but " wherefore wilt
thou smite," although he has not yet struck his fellow he is called
" wrong-doer." Anyone who smites his fellow is excommunicated by
the ban of the ancients, debarring him from participation in the public
performance of any sacred duty until the Beth D i n release him
161
 ‫דיגי גזקי הגוף‬
‫ב״ד א ח החרם כשקבל עליו לשמוע דינם‪ .‬ואם אחד הכה אותו אי לישראל‬
‫אלא ע״י שיכה‬ ‫א״ע או א ת חבירו מיד מכהו‬ ‫להציל‬ ‫אפשר‬ ‫ואי‬ ‫אחר‬
‫איתו מותר להכיתו‪ .‬אפילו משרתו שאינו שומע בקילו אסור להכותו‪ ,‬א כ ל‬
‫מותר להכות בניו הקטנים או יתום שהוא מנדל בתוך ביתו כדי להדריכם‬
‫בדרך ישרה ש והו טובתם‪.‬‬

‫להשליך שברי כלי זכוכית וכרוטה במקום‬ ‫שלא‬ ‫צריך ליזהר‬ ‫ב‪.‬‬
‫תילי הראש ד י ל וקול ההכאה טזיק לו לא‬ ‫אמ יש לשכנו‬ ‫שיוכלו להזיק‪.‬‬
‫יכתוש אפי׳ בביתו דברים שקול ה ב א ת ם מניע בבית שכנו ומזיק לו‪,‬‬

‫יש עוד ה ר ב ה דברים בענין נזקי שכנים או לבני רשות הרבים‪.‬‬ ‫‪£‬‬
‫שוס דבר אפילו ברשותו ו מ כ ל שכן ברה״ר‬ ‫לעשות‬ ‫הוא שאסור‬ ‫והכלל‬
‫לשכנו או להעוברים בדה״ר‪ .‬אס לא‬ ‫דבר שיכול להניע ממנו איזה היזק‬
‫שה״ז כאלו מחלו כ ל‬ ‫כן כ ל מי שרוצה‪.‬‬ ‫המנהג שעושה‬ ‫שפשט‬ ‫בדבר‬
‫הוא או בנו‬ ‫לזה‬ ‫כשיצטרך‬ ‫כן‬ ‫כ ל א׳ לעשות‬ ‫שיוכל‬ ‫כרי‬ ‫אנשי העיר‬
‫אחריו‪.‬‬

‫או שנראה לו‬ ‫א ת חבירו בנון שצעק עליו מאחריו‪,‬‬ ‫המבעית‬ ‫ד‪,‬‬
‫באפילה וכיוצא בזה‪ ,‬חייב בדיני שמים‪.‬‬

‫שנתחייב‬ ‫החובל בחבירו‪ ,‬אע״פ שנתן את הממון ל ה נ ח ב ל מ ה‬ ‫ה‪.‬‬

‫מ״מ אין‬ ‫או שלמו‪,‬‬ ‫שהחזירו‬ ‫אע׳׳פ‬ ‫נ נ ב או נזלן‬ ‫לו עבור ה ח ב ל ה וכן‬
‫או הנגזל או הנננב על‬ ‫הנחבל‬ ‫שיבקשו מחילה מ א ת‬ ‫עד‬ ‫מ ת כ פ ר להם‬
‫הצער שהיה להם והם ימחלו ולא יהיו אכזרים‪.‬‬

‫בעצמו או‬ ‫להצילו הוא‬ ‫בצרה ר״ל ויכול‬ ‫חבירו‬ ‫את‬ ‫הרואה‬ ‫ן‪.‬‬
‫לשכור אחרים להצילו חייב לטרוח ולשכור ולהצילו וחוזר ונפרע ממנו אם‬
‫ואם‬ ‫שלו‪,‬‬ ‫בממון‬ ‫כשביל זה ויצילו‬ ‫יש לו‪ ,‬ואם אין לו מ״מ לא יטנע‬
‫מאיזה רשעים‬ ‫וכן אם שמע‬ ‫דם רעך‪.‬‬ ‫על‬ ‫נמנע‪ ,‬עובר על לא תעמוד‬
‫להודיעו או‬ ‫אזנו‬ ‫נילה‬ ‫פח ולא‬ ‫רעה על חבירו או טומנין לו‬ ‫מחשביט‬
‫שיכול לפייסם בממון ב ג ל ל הכירו ולהסיר מ ה שבלבבם ולא פייסס וכיוצא‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

therefrom when he is willing to accept their decision. I f someone strike

him or another Israelite, and i t is impossible for him to save himself or
his neighbour from the hands of the striker except by striking him back,
then it is permitted to do so. I t is forbidden to strike even a
servant who refuses to obey. I t is, however, permissible for one to
chastise his small children or an orphan whom he is bringing up in
his house, in order to lead them in the upright way, as that is for
their own benefit.
2. One must take care not to throw pieces of broken glass or the
like in any place where they can cause harm to anybody. I f one's
neighbour have, for instance, a head ache which would be aggravated
by the noise of hammering, then it is forbidden even in one's own
house to knock anything wheieby the noise of hammering will reach
his neighbour's house and annoy him.
3. There are many other things relating to damages to one's
neighbour or to the general public, but the general rule is this, i t is
f01 bidden to do anything, even on one's own premises and especially
on a public thoroughfare, that may cause any damage to one's neigh•
bour or to the wayfarer on the public highway, unless i t be a thing
that has become a general custom, and anyone is at liberty to do it,
which is equal to anyone being excused (for so doing) by all the in-
habitants of the city, so that each of them is priviliged to do that cer-
tain thing whenever he or his son after him should find i t necessary
so to do.
4. One who frightens his neighbour, e.g., by screaming at him
when behind him, or appearing before him in the dark or the like, is
guilty according to Divine law.
5. The one who injures his neighbour, even though he give him
the money due to him as compensation for the injury done, so also a
thief or robber, even though the thing stolen had been returned or paid
for, nevertheless those wrong-doers cannot obtain forgiveness until
they ask pardon of the injured party or the one whose property was
stolen on account of the pain caused. The latter should be ready to
forgive and must not be cruel in this respect.
6. When one sees his neighbour in distress and i t is in his power
to save him or he can employ others to save him, i t is his own duty
to make strenuous efforts or to employ others in order to save him,
and, if the latter can afford i t he must refund him his money, as he can
demand i t from him, but if he cannot afford to do so, he should not
shirk his duty on that account, but he should save him at his own ex-
pense. I f he refrain from doing so he transgresses the precept: " Thou
shalt not stand against the blood of thy neighbour" (Lev. xix. 16).
Likewise when one overhears the wicked hatching a plot against one's
neighbour or setting a trap for him, and he has not revealed i t to him,
or if he could satisfy them through money for the sake of saving his
neighbour and thereby prevent their intention being realized, and he
failed to do so, or by any similar means in a like case, he transgresses
1 •J
 ‫דיני שאלה ושכירות‬
‫ו כ ל המקיים נפש א ח ת‬ ‫אלו‪ ,‬עובר ע ל ל א ת ע מ ו ד ע ל ד ס רעך‪.‬‬ ‫בדברימ‬
‫מישראל כאלו קיים עולם מ ל א )ועי יו״ד סי׳ קנ״ח(‪.‬‬

‫מי שעוסק בזיופים‪ ,‬ויש לחוש שיסכן בזה רבים‪ ,‬דינו כמו רודף‪,‬‬ ‫ן‪.‬‬
‫מ ו ת ר למסרו ל מ ל כ ו ת ולומר‬ ‫משנית‪,‬‬ ‫ואם אינו‬ ‫ומתרין בו שלא יעשה‪,‬‬
‫שאין אחר מ ת ע ס ק בזה אלא פלוני לבדו‪ .‬וכן יחיד שמעלילים עליו בנללו‬
‫יכול לומר להם אני איני עושה אלא פלוני לבדו‪.‬‬

‫בנון ע ל ח ב ל ו ת‬ ‫קנסות‪,‬‬ ‫דיני‬ ‫העיר רנין‬ ‫היו נוהנין שז׳ טובי‬ ‫ח‪.‬‬
‫כי יש בענינים אלו‬ ‫דבר בלי ב״ד‪,‬‬ ‫ואין להם לעשות‬ ‫וחירופים ובדומה‪,‬‬
‫ע״פ הדת‪ ,‬ואל יהי ק ל‬ ‫הרבה חילוקי דינים‪ ,‬ואין לעשות יותר מן הראוי‬
‫בעיניהם כבור הבריות‪.‬‬

‫בתוך מעיה‪,‬‬ ‫כ ל זמן שהעובד‬ ‫לילד‪,‬‬ ‫מקשה‬ ‫שהיא‬ ‫מעוברת‬ ‫ט‪.‬‬

‫העולמ אין שם‬ ‫יצא לאויד‬ ‫בין בסס בין ביד‪ ,‬שכל שלא‬ ‫מוחרין לחתכו‬
‫נפש עליו‪ ,‬ובשביל להציל א ת האם מותרין לחתכו משוס דהו״ל כמו רודף‬
‫אבל כשהוציא ראשו אין נונעין בו שאין דוחין נפש‬ ‫להרני‬ ‫אחר חבירו‬
‫מפני נפש וזהו טבעו של עולם‪.‬‬

‫הלכות שאלה ושכירות‪.‬‬

‫םחבירו אינו דשאי לא‬ ‫ב ה מ ה או מטלטלין‬ ‫השואל או השוכר‬ ‫א‪.‬‬

‫אפי׳ ספרים שיש‬ ‫בעלימ‪.‬‬ ‫שלא מ ד ע ת‬ ‫לאחר‬ ‫להשכירם‬ ‫להשאילמ ולא‬
‫םצוה‬ ‫שתעשה‬ ‫לבעלימ‬ ‫ניחא‬ ‫אומרים מן ה ס ת ם‬ ‫אין‬ ‫בהשאלתן‬ ‫מצוה‬
‫שלהם ביד אחר שאינו נאמן‬ ‫דבר‬ ‫רצונם שיהא‬ ‫אין‬ ‫כי שמא‬ ‫בממונם‪,‬‬
‫ללמוד בו בתוך ביתו‪,‬‬ ‫להניח לאחר‬ ‫להשואל ס פ ד‬ ‫בעיניהם‪ ,‬א ב ל מותר‬
‫של‬ ‫ידוע שדרכן‬ ‫ואס‬ ‫ילםוד ר ק יחידי ולא שניהם ביחד‪.‬‬ ‫שלא‬ ‫ובלבד‬
‫להשאיל לו‬ ‫השואל‬ ‫מותר‬ ‫כאלו‪,‬‬ ‫בדברים‬ ‫השני‬ ‫לזה‬ ‫הבעלימ להאמין‬
‫והשוכר להשכיר לו‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

the precept: " Thou shall not stand against the blood of thy neigh•
hour" (ibid.) for he who preserves life in Israel is as though he had
maintained the entire world.
7. One who counterfeits, and it is feared that thereby he will
involve many in danger, is like a persecutor, and he must be warned not
to continue his practices. If, however, he heed not, it is permissible to
denounce him to the government with the declaration that no one else
is implicated in that crime. If an individual be falsely accused of
being an accomplice, he may likewise assert! his innocence by saying:
" I did not participate in that crime, he is the sole criminal."
8. According to the custom the seven elders of the community
judge in the adjudication of fines, e.g., with reference to injuries,
insults and the like, but they must not act independently of the Beth
Din, since there are many varieties of legal points and it is not per-
mitted to inflict a penalty more than the law requires, so that the
honour of one's fellow creatures should not be treated as a trivial
matter.
9. When a woman is in parturition with great travail, tho doctor
is permitted (in a critical case) prior to the birth to extract the
embryo in a severed state, for if it had not come forth it is not
accounted as a living soul and it is permissible to save the mother by
sacrificing the embyro, for it is a matter of self-preservation. But if it
protrude its head then one living soul must not be sacrificed for
another, and this is the way of nature.

L A W S CONCERNING BORROWING A N D H I R I N G .

1. One who borrows or hires from his neighbour an animal or

moveables may neither lend nor hire out the same without the owner's
consent. Even in the case of books where it is a religious duty to
lend them, we do not say that we can take it for granted that tho
owner would approve of a religious duty being done at his expensb,
for may be he would not wish his property to be in the possession of a
certain person whom he considered to be untrustworthy. It is, how•
ever, permitted for the borrower of a book to allow in his own house
another person to study therein, on the condition that he studies alone,
but not two people together. If it be known that it is the custom of
tha owner to trust the second party in such matters, then the bor-
rower may lend to this party and the one who hires may hire out in
turn to the same party.
163
 ‫דיני שאלה ושכירות‬
‫מצוד‪ .‬ל ת ת שכד פ ע ו ל ת שכיר בזמני‪ ,‬ואם איחר‪ ,‬עובר בל״ת‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫שנא׳ ״כיומו ת ת ן שכרו ולא ת ב א עליו השמש״‪ .‬וכמו כן מצוה ל ת ת שכר‬
‫ב ה מ ה או כלי בזמני‪ ,‬ואס איחרו‪ ,‬עובר בלאי שנאי לא תעשוק שכיר עני‬
‫זמנו‬ ‫ואיזהו זמנו אם כ ל ת ה ה מ ל א כ ה ביומ‪,‬‬ ‫ואביון ונו׳ ביומו ת ת ן שכרו‪.‬‬
‫עובר ע ל ״כיומו תתן שכרו ולא‬ ‫ולא נתן לו‪,‬‬ ‫ואם ע ב ר היום‬ ‫כ ל היום‪,‬‬
‫ונכנס הלילה‪,‬‬ ‫ת ב א עליו השמש״‪ .‬ואם כ ל ת ה ה מ ל א כ ה לאחר שיצא היום‬
‫הלילה ולא נתן‪ ,‬עובר ע ל לא תלין פעולת שכיר‬ ‫עבר‬ ‫זמנו כ ל הלילה‪.‬‬
‫שנה‪ .‬יצא מ מ ל א כ ת ו‬ ‫שכיר חדש‪ ,‬שכיר‬ ‫א ת ך עד בוקר‪ .‬ובן שכיר שבוע‪,‬‬
‫יצא מ מ ל א כ ת ו בלילה‪ ,‬יש לו זמן כ ל הלילה‬ ‫ביום‪ ,‬יש לו זמן כ ל היום‪.‬‬
‫ולא יותר‪ .‬ובן אם נתן מליתו לאומן ל ת ק נ ה ב ק ב ל נ ו ת והביא לו ביום‪ ,‬יש‬
‫לו זמן כל היומ בלבד‪ .‬הביא לו בלילה‪ ,‬יש לו כ ל זמן כל הלילה בלבד‪.‬‬
‫ו כ ל ת ה מ ל א כ ת ו אין‬ ‫שנגמרה‬ ‫אע״פ‬ ‫שהטלית ביד האומן‬ ‫כ ל זמן‬ ‫אכל‬
‫וא‪£‬י׳ הודיעו שיביא לו‬ ‫כ מ ה ימים‬ ‫ת א אצל האומן‬ ‫הכעה״ב עובר אפיי‬
‫מעות וימול א ת שלו‪ ,‬מ״מ איגו עובר‪.‬‬

‫עליו השמש אא״כ ת ב ע ו‬ ‫משום ב ל תלין ולא ת ב א‬ ‫איגו עובר‬ ‫ג‪.‬‬

‫או שתובעו‬ ‫השכיר‪,‬‬ ‫תבעו‬ ‫לא‬ ‫א ב ל אס‬ ‫השביר ויש לו מעות ליתן לו‪,‬‬
‫ולפרוע לשכיר‬ ‫ומ״ט מ ד ת חסידות היא ל ל ו ת‬ ‫ואין לו מעות‪ ,‬אינו עובר‪.‬‬
‫א ת גפשו‪ .‬ואותן שדרכן שלא לפרוע‬ ‫בזטנו‪ ,‬כי הוא עגי ואליו הוא גושא‬
‫החשבון אפי׳ תבעו טטנו דבר טועט שבודאי מגיע‬ ‫להפועלים עד ל א ח ר‬
‫להם ט״ט אינו עובר שכיון שידוע שדרכם כן וע״ד כן נשכרו אצלם‪.‬‬

‫אפילו בפשיעה באופן‬ ‫לבעה״ב והפסידה‬ ‫שביר שעשה מ ל א כ ה‬ ‫ד‪.‬‬

‫שעל פי הדין הוא חייב בתשלומין‪ .‬מצוה על בעה״ב להכנס לפנים משורת‬
‫טובים״‪ .‬ואם השכיר עני ת א‬ ‫בדרך‬ ‫שנאי ״לטען ת ל ך‬ ‫הדין ולמחול לו‪,‬‬
‫ואין לו טה לאכל‪ ,‬מצוה ליתן לו שכרו שנאטר ״וארהות צדיקיט תשמור״‪.‬‬
‫וזו היא אירח צדיקים לשמור דרך ה׳ לעשות צדקה וטשפט לפנים טשה״ד‪.‬‬

‫שכר העני ולא לאחרו‪.‬‬ ‫בדרך שבעל הכית מוזהר שלא לנזול‬ ‫ה‪.‬‬
‫מ מ ל א כ ת כעה״ב וחייב לעבוד בכל כתו כמו‬ ‫כך העני מוזהר שלא יבטל‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. I t is a religious duty to pay the wages of a hired workman at

the proper time and if one delay the same he transgresses a negative
precept, as i t is said: " A t his day thou shalt give him h i : h i r 6 ,
neither shall the sun go down upon i t " (Deut. xxiv. 15). Likewise i t is
a religious duty to pay for the hiie of an animal or of utensils at the
proper time and if one delay' the same he transgresses a. negative pre-
cept, as i t is said: "Thou shall not oppress an hired servant that is
poor and needy . . . at his day thou shall give him his hire " (ibid. 1 it.)
What is the proper time 1 I f he finished the work during the day, his
time for payment is all the day, and if the day had passed without
paying the wages the (master) has transgressed the law, " A t his day
thou shalt give him his hire, neither shall the sun go down on i t " (ibid.)
I f he finished the work after the end of the day and night had com-
menced, his time for payment is all night, and if the night had passed
without paying the wages the (master) has transgressed the law:
" The wages of him that is hired shall not abide with thee all night
until the morning " (Lev. xix. 13). So also with one hired by the
week, month or year. I f one had finished his work during the day,
the payment of his wages is valid during the whole day; if he had
finished his work during the night, the payment of his wages is valid
during the whole night but not later. I f one gave a garment to a
tailor to repair for a sum agreed by contract and the latter brings
i t to him during the day, he can pay any time during that day only,
and if he bought i t at night, he can pay any time during that night
only ; but as long as the garment is in the hands of the tailor although
the work has been done, the owner doe3 not transgress the law (by not
paying), even if i t be with the tailor for several days, and even if the
latter had notified him that he should bring the money and fetch his
property.
3. There is no transgression of the laws quoted (Lev. xix. 13
and Deut xxiv. 14-15) unless the one who was hired asked for his wages
and he had the money to pay same. I f the wages were not demanded,
or if the one hired had asked for his wages but the master had no
money, then there is no violation of the law. Nevertheless, i t is pious
conduct to borrow so as to pay the wages at the right time, for the
workman is poor and sets his heart upon his pay. I n such eases where
the masters are accustomed not to pay the workmen until the complete
account (for all work to be done) has been delivered, even if they
asked for a small sum, which they had undoubtedly earned, neverthe-
less (if this be refused) there is no violation of the law since the cus-
torn is known and on this condition the workmen were engaged.
4. A hired workman who had done some work for the master
and had spoiled it, even by his own negligence, in such a manner that
he is legally bound to make i t good, i t is a religious duty for the mas-
ter to waive his legal right and forgive him, as i t is said : " That thou
mayest walk in the way of good men " (Prov. i i . 20). I f the workman
be poor and without food, i t is a duty to give him his hire, as i t is
164
 ‫דיני שאלה ושיירות‬
‫שאמר יעקב אבינו ע״ה ‪ ,‬כ י ב כ ל כחי עבדתי א ת אביכן״‪ .‬לפיכך אין הפועל‬
‫רשאי לעשות מ ל א כ ה בלילה ולהשכיר עצמו ביום )שכבר נחלש מהלילה(‬
‫ולהשכירה ביום ואץ‬ ‫ב ב ה מ ת ו בלילה‬ ‫מלאכה‬ ‫לעשות‬ ‫דשאי‬ ‫אינו‬ ‫וכן‬
‫שהרי מחליש כחו ולא יוכל לעשות‬ ‫ולסנף עצטו‪,‬‬ ‫הפועל רשאי להרעיב‬
‫מ ל א כ ת בעה״ב כראוי‪ .‬וכן הוא דין המלמד‪.‬‬

‫הלכות לא תחסום•‬

‫ב ל המונע א ת ה ב ה מ ה מלאכול בשעת מלאכתה‪ ,‬לוקה‪ ,‬שנאמר‬ ‫א‪.‬‬

‫בין‬ ‫וחיה‪,‬‬ ‫בהמה‬ ‫וא׳ כ ל מיני‬ ‫אחד שור‪,‬‬ ‫בדישו״‪.‬‬ ‫שור‬ ‫״לא תחסום‬
‫ואחד כ ל שאר מ ל א כ ו ת של נידולי‬ ‫ואחד הדישה‪,‬‬ ‫בין טהורים‪,‬‬ ‫ממאיס‪,‬‬
‫בקול‪ ,‬דהיינו‪.‬‬ ‫חסמה‬ ‫אלא בהווה ואפילו‬ ‫בדישו‬ ‫שור‬ ‫קרקע‪ .‬ולא נאמר‬
‫שצעק עליה ועל ידי זה לא תאכל‪ ,‬חייב מלקות‪ .‬ישראל הרש אפי׳ ב פ ר ת ו‬
‫יכולה לאכול מפני‬ ‫משוס לו תחסום‪ .‬אם ה ב ה מ ה אינה‬ ‫של עכו״ם עובר‬
‫שהוא רע לבני‬ ‫עושה בדבר‬ ‫בהמה שהיא‬ ‫שהיא צמאה צריך להשקותה‪.‬‬
‫מעיה מותר ל ח ס מ ה שלא הקפידה תורה אלא ע ל ה נ א ת ה והרי אינה נהנית‪.‬‬

‫הלכות אבירה ומציאה‪.‬‬

‫לבעליה‪,‬‬ ‫ב ה להשיבה‬ ‫ליטפל‬ ‫חייב‬ ‫ישראל‪,‬‬ ‫אבירת‬ ‫הרואה‬ ‫א‪.‬‬

‫להציל שלא‬ ‫של חבירו שאדם יכול‬ ‫תשיבם״‪ .‬וכן כ ל ממון‬ ‫שנא׳ ״השב‬
‫במקום‬ ‫ה ש ב ת אבידה‪ .‬אע״פ שמן הדין‬ ‫והוא ב כ ל ל‬ ‫חייב להציל‬ ‫יאבד‪,‬‬
‫סימן אין חייב להחזיר‬ ‫שרוב עובדי כוכבים מצויים אפי׳ נתן בה ישראל‬
‫טשום ד ט ם ת ט א כ ב ר נתייאש היטנה ט״ט טוב וישר לעשות לפנים משורת‬
‫הדין להחזיר לישראל שנתן בה סיטן וכופין על זה ואם הטוצא הוא עני‬
‫הדין‪ .‬ובטקוס‬ ‫לפנים טשורת‬ ‫ובעל האבידה הוא עשיר אינו צריך לעשות‬
‫שיש דינא דםלכותא להחזיר אבידה חייב ב כ ל ענין להחזיר‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

T
said: " A n d keep the path of the righteous" (ibid.) W hich is the
"path of the righteous 1" To keep the way of the Lord, to practke
charity and justice even more strictly than the actual law demands.
5. Just as the master is exhorted neither to rob the wages of the
hired servant nor to delay the payment, likewise the poor (one who is
hired) is warned not to neglect the work of the master and he is
bound to work with all his might, as our father Jacob (peace be unto
him)said : " F o r with all my power have 1 served your father" (Gen.
xxxi. 6). Therefore a workman is not permitted to work all night
and to hire himself out by day (for he is unfit 0\\ ing to the night
work); likewise he is not allowed to work his animal by night and to
hire i t out by day. The workman is also forbidden to starve himself
or to stint himself with regard to his food for thereby he weakens his
strength and he will not be able to do the work for his master in
a proper manner. This law applies also to a teacher.

L A V S R E L A T I N G TO THE COMMANDMENT " T H O U S H A L T NOT M U Z Z L E . "

1. Whosoever prevents a domestic animal from bating when
working is punished, as i t is said : " Thou shalt not muzzle the ox
when he treadeth out the corn " (Deut xxv. 4). This applies to an ox
or to any animal or beast whether i t be unclean or clean, whether
it be engaged in treading out the corn or in any other work of the
field, and only by way of example does the Torah say, " the ox when
he treadeth out the corn." Included in this prohibition is even one
who " muzzled the beast by his voice," that is to say, he shouted at i t
and i t therefore did not eat, and he incurs punishment. I f an Israelite
thresh corn even with the cow of a heathen (when muzzled) he trans-
grosses the law: " T h o u shalt not muzzle." I f the beast cannot eat
through being thirsty, he must give i t to drink. I f the beast were at
work on a field, the product whereof would be injurious to its system,
it is permissible to muzzle the beast, for the Torah insists on its
obtaining only that which i t can enjoy, whereas in this case i t would
have no enjoyment.

L A W S CONCERNING A LOST T H I N G A N D T H E F I N D I N G THEREOF.

1. I f one see a thing that an Israelite had lost, he is bound to
attend thereto and to restore i t to its owner, as i t is said : " Thou shalt
surely bring them again " (ibid. xxii. 1). Likewise when he can save
his neighbour from loss of money i t is his duty to do so, as this is also
included in the law of restoring a lost thing, although legally (if i t
were found) in a place where the majority of the inhabitants are
heathens and even if the Israelite had put a special mark thereon,
there is no obligation to restore it, since there is the presumption that
its owner had despaired of its recovery, i t is good and right, neverthe-
less, to do more than the law requires and to return i t to the Israelite
upon identification of the article which he had marked, and he can be
forced to restore i t in this case. I f the finder of the lost article be
165
 ‫דיני פקדץ‬
‫כ ל המוצא אבידה‪ ,‬בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אס‬ ‫ב‪.‬‬
‫מצאה דרך הגהה‪ ,‬כגון מ ל י ת וקרדום בצד הגדר ואפי׳ יש ל ה ס ת פ ק אם‬
‫הגיחם שם בבווגה או אבדם שם אסיר ליגע כריס‪.‬‬

‫מי שהוא זקן מבובד ומצא אבירה והוא דבר מבוזה‪ ,‬שאפי׳ היה‬ ‫ג‪.‬‬
‫ליטפל‬ ‫חייב‬ ‫משום דהו״ל בזיון‪ ,‬איגו‬ ‫שלו לא היה נוטלו להביאו לביתו‬
‫ב ה אע״פ שאיגה‬ ‫וליטפל‬ ‫לפנים משורת הדין‬ ‫בה‪ .‬ו מ י ם יש לו לעשות‬
‫לפי כבודו‪.‬‬

‫מציאה ואינו יודע מי אבדה‪ ,‬בין שיש בה סימן או אין‬ ‫מצא‬ ‫ד‪.‬‬
‫חבס‬ ‫שאלת‬ ‫דיניס ויעשה‬ ‫חילוקי‬ ‫הרבה‬ ‫אלו‬ ‫בענינימ‬ ‫סימן יש‬ ‫בה‬
‫איך יעשה‪.‬‬

‫הלכות פקדון‪.‬‬

‫המפקיד מעות אצל חבירו‪ .‬ע ת ה בזמן הזה שבל עסקינו במשא‬ ‫א‪.‬‬
‫שהנפקר יציאס‬ ‫נתרצה המפקיד‬ ‫למעות מן ה ס ת ם‬ ‫צריכין‬ ‫והבל‬ ‫ומתן‬
‫אא״ב נילה‬ ‫כשיצטרך‪ ,‬ולבן מותר לו להוציאם‪ ,‬והרי הן אצלו במו מלוה‪.‬‬
‫המפקיד דעתו שאין רצונו בכך בנון שחתטם‪ ,‬או קשרן בקשר טשונה‪ ,‬אז‬
‫אין הנפקד רשאי להוציאן‪.‬‬

‫המפקיר שאר חפץ אצל הכירו‪ ,‬אסור להנפקד להשתמש בחפץ‬ ‫ב>‬
‫זה לצרכו‪ ,‬ואע״פ שאין החפץ מ ת ק ל ק ל כ ל ל בתשמיש זה מ״מ הוי שואל‬
‫שלא מדעת‪ ,‬ושואל שלא מ ד ע ת נזלן הוא‪ .‬ואם ידוע בבירור שאין המפקיד‬
‫דפקדון אפי׳ בדבר שאין‬ ‫ויש איםרין נם בזה משום‬ ‫מותר‪,‬‬ ‫עליו‬ ‫מקפיד‬
‫נם בכה״נ ויש‬ ‫יד בפקרון‬ ‫שולח‬ ‫דהוי‬ ‫להקפיד אסור‪ ,‬משום‬ ‫ב״א‬ ‫דרך‬
‫להחמיר‪.‬‬

‫כפי הדרך לשמור‬ ‫הייב לשטור א ת הפקדון באופן היותר טוב‬ ‫ג‪,‬‬
‫שלו‬ ‫חפצים‬ ‫מדקדק כ״כ בשמירת‬ ‫אינו‬ ‫הוא‬ ‫אם‬ ‫ואפי׳‬ ‫כאלו‪.‬‬ ‫חפצים‬
 L A W S AND C U S T 0 A 1 S OF liSiiAEL

poor and the owner be rich, the former need not do more than the law
requires, but where one is required by the law of the land to restoie
a lost thing, he is obliged under all circumstances to restore it.
2. Any one who finds a lost thing, whether the thing be marked
(or not) is immaterial, after i t had been put theie temporarily (by the
owner), e.g, a garment or an axe by the side of the fence, and even if
there be a doubt whether the owner had left the article there inten-
tionally or whether he had lost it, then i t is forbidden in such a caso
to touch the same. "
3. I f a man, who is aged and respected, found a thing which had
been lost and that thing was a common article, i.e., of such a nature
that even were i t his own he would not take i t up and bring i t to his
house because i t would be undignified for him to do so, he is not bound
to attend thereto, he should, nevertheless, do more than the law requires
and concern himself therewith even if i t be beneath his dignity.
4. I f one found an article and he does not know who lost it,,
whether i t be marked or not is immaterial, as there are many different
laws concerning the same, he should consult the ecclesiastical
authorities before acting in this matter.

L A W S CONCERNING DEPOSITS.
1. He who deposits money with his neighbour, in these times
when we are all engaged in commercial affairs and money is in demand,
we must take i t for granted that the depositor tacitly consents to the
use of that money by the receiver in the requiiements of his business,
the latter is therefore allowed thus to use it, and that (money) assumes
the character of a loan, if, however, the money consigned be sealed up,
or tied up with a peculiar knot, i t is an indication of the depositor's
objection to the use of that money by the receiver and the latter is not
permitted to use it.
2. One to whom a neighbour had consigned any article is for•
bidden to make personal use of i t , even to put i t to such uses wheieby
the article is i n nowise spoiled, he is nevertheless as one who bonows
without the owner's knowledge, and ho is classed as a robber. I f i t be
well known that the depositor would not interpose any objection to his
use thereof, i t is permitted to use i t . Some authorities forbid this on
account of i t being a deposit, and also i n the case of a thing which
people do not trouble about. The prohibition is due to the fact that
the receiver is also in this manner making use of a trust or deposit
and i t is best to follow the stricter opinion and not to use the deposit.
3. I t is the duty of the receiver to guard the article deposited
with him in the best manner possible for such an article to be kept,
even if the depositor did not usually take pains in guarding his own
propei ty, he must nevertheless be particularly vigilant in the keeping
166
 ‫הלכות פריקה וטעינה‬
‫א ת הפקדון כיד‬ ‫להפקיד‬ ‫דשאי‬ ‫הנפקד‬ ‫אין‬ ‫לדקדק יותר‪.‬‬ ‫בפקדון חייב‬
‫אחרים אפיי כשרים ונאמנים יותר ממנו אא״כ המפקיד נ״כ דניל להפקיד‬
‫לא יחזירו ל א ח ד מכני‬ ‫הפקדץ‬ ‫את‬ ‫כשבא להחזיר‬ ‫דברים כאלו א צ ל ם ‪.‬‬
‫ביתו של המפקיד שלא מדעתי‪ .‬וכן כשבא להחזיר לו איזה חפץ שהשאיל‬
‫לאשתו כי מן ה ס ת ם היא נושאת‬ ‫א ב ל יכול להחזיר‬ ‫לו או לפרוע חובו‪.‬‬
‫ו נ ו ת נ ת בתוך הבית ו ה ב ע ל מפקיד כ ל אשר לו בידה‪.‬‬
‫י‬

‫הלכות פריקה וטעינה‪.‬‬

‫א ‪ .‬מי שפנע בחבירו בדרך ו ב ה מ ת ו ר ו ב צ ת ת ח ת משאה‪ ,‬בין שהיה‬

‫שראוי ל ה הרי זה‬ ‫ממה‬ ‫יותר‬ ‫שהיה עליה‬ ‫הראוי ל ה בין‬ ‫משא‬ ‫עליה‬
‫ולאחר שפרק‬ ‫עמו״‪.‬‬ ‫תעזוב‬ ‫‪,‬עזוב‬ ‫מצוד‪ .‬לסייעו לפרוק מעליה‪ ,‬שנאמר‬
‫אלא יעזור לו לחזור ולטעון עליו‪,‬‬ ‫בצער וילך לו‪,‬‬ ‫חבירו‬ ‫את‬ ‫יניח‬ ‫לא‬
‫טען‪ ,‬ביטל‬ ‫ולא‬ ‫ולא פרק‬ ‫א ת חבירו‬ ‫ואם הניח‬ ‫״הקם תקים״‪.‬‬ ‫שנאטר‬
‫שנאטר ‪ ,‬ל א ת ר א ה א ת חמור‬ ‫לא תעשה‪,‬‬ ‫על מצות‬ ‫ועבר‬ ‫עשה‬ ‫מצות‬
‫אחרת‪,‬‬ ‫פעם‬ ‫חייב לפרוק ולטעון‬ ‫פ ר ק וטען‪ ,‬וחזרה ונפלה‪,‬‬ ‫אחיך״ ונוי‪.‬‬
‫צריך‬ ‫עטו״ לפיכך‬ ‫תקים‬ ‫הקם‬ ‫תעזוב‬ ‫שנאי ״עזוב‬ ‫ואפי׳ ט א ה פעטיס‪,‬‬
‫הטשא איני‬ ‫לו בעל‬ ‫אומר‬ ‫לילך עמו עד פ ר ס ה שמא יצטרך לו‪ ,‬אא״כ‬
‫צריך לך‪ .‬וטצות פריקה צריך לעשות בחנם‪ .‬א ב ל למעון אינו מחויב אלא‬
‫בשכר‪ ,‬וכן בער מ ה שהולך עמו מחויב לשלם לו‪.‬‬

‫בני חבורה שאירע •לאחד מהם שרנלי חמורו רעועות אין בני‬ ‫‪4‬‬ ‫ב‬
‫רשאים ליפרד עמ חמוריהם ולהניחו לבדו בדרך‪ ,‬א ב ל אם נ פ ל‬ ‫חבורה‬
‫צריכין‬ ‫ממנו ואין‬ ‫ליפרד‬ ‫כ ל ל רשאימ‬ ‫לילך‬ ‫עוד‬ ‫יכול‬ ‫ואינו‬ ‫חמורו‬
‫בענלות ואירע‬ ‫שנוםעין‬ ‫וכן בני חבורה‬ ‫בשבילו יותר מדאי‪.‬‬ ‫להתעכב‬
‫חביריו רשאים‬ ‫לתקן אין‬ ‫לאחד טהט איזה קלקול שצריך לשהות ט ע ט‬
‫ליפרד מטנו אלא א״כ צריך ל ה ת ע כ ב הרבה יותר טדאי‪.‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF IRRAEL.

of property deposited with him, and he is forbidden to deliver an

article deposited with him into the hands of others, even i f they be
proper people and of greater integrity than himself, unkss the deposi-
tor is accustomed to deposit such property with them. On returning
an article which was deposited with him ht, should not return i t to
any of the members of thb depositor's household without the latter'8
knowledge, this law also applies when returning a thing that he had
borrowed, or when repaying a debt he may, however, return i t to tho
depositor's wife, as i t may be assumed, by virtue of her being the
manageress of the house, he (the husband) consigns all he has into her
charge.

L A W S CONCERNING U N L O A D I N G A N D L O A D I N G .

1. I f one meet his neighbour on the road with his beast lying
beneath its load, i t is immatorid whether i t be a fit and proper load
or one too heavy to carry, he is required to assist him un-
loading the animal, as i t is said : " Thou shalt surely help with him "
(Ex. xxiii. 5), and after he had raised the load he should not depart,
leaving his neighbour in distress, but he must help him to replace the
load upon i t , as i t is said : " Thou shalt surely help him to lift them
up again " (Deut. xxii. 4). I f he left his neighbour neither helping to
unload nor to reload, he has neglected an affirmative precept and
transgressed a negative precept, as i t is said, " Thou shalt not see thy
brother's ass or his ox fallen down by the way, and hide thyself from
them" (ibid.) I f after he had unloaded and reloaded, i t fell offagain,
he is obliged to assist him again i n unloading and reloading, even a
hundred times, as i t is said : " Thou shalt surely help with him " (Ex.
xxiii. 5), " Thou shalt surely help him to lift them up again " (Deut.
xxii. 4) and for that reason he must accompany him the distance of
1
a parasang, as he may perhaps need him, unless the owner of the load
tell him, " I do not need you." The commandment of unloading
is to be don© gratuitously, but one is not obliged to load otherwise
than for compensation, he should also be paid for accompanying him.
2. I f a party travel together and an accident occurred to one of
the party's asses through breaking its leg, the companions are not
permitted to sep irate with their asses from him and to leave him alone
on the road, but • i the accident that occurred to the ass be of a serious
nature and one that w i l l prevent i t from continuing the journey, they
need not, for his sake, tarry any longer than a reasonable time and can
separate from him. Likewise i n a company who are travelling
together i n vehicles, and if an accident happened to one of the latter 80
that i t is necessary to delay a little to repair the damage, the com•
panions are not permitted to separate unless the delay be prolonged
beyond a reasonable time.

•The Parasanj = 4 mil3=the distance walked by the average pedestrian in 1 boar 12 mlnutoi.
>67
 ‫דיני שטירת ועוף ואיסור צביח‬

‫הלכות שמירת הגוף ובל תשחית‪.‬‬

‫מ״ע לעשות מ ע ק ה לגגו שגא' ועשית מעקה לגגך‪ .‬גיבה המעקה‬ ‫‪#‬‬ ‫א‬
‫אין פחות מי׳ טפחים גבוה‪ .‬ותהא חזקה נ ד י שישען אדם עליה ולא הפול‪.‬‬
‫חייב‬ ‫בלבד‬ ‫הגג‬ ‫ואםגם לא‬ ‫פמורין‬ ‫עליהט‬ ‫משתמשין‬ ‫גגין שלגו שאין‬
‫במעקה‪ ,‬אלא כל דבר שיש בו סכגה שיבשל בו ארמ וימית‪ ,‬הייב במעקה‬
‫על לא תעשה‬ ‫מצות עשה ועבר‬ ‫ביטל‬ ‫טעקה‬ ‫הטניחו בלי‬ ‫ותיקין‪ .‬וכל‬
‫בתוך חצירו‬ ‫בביתך״‪ .‬כגון טי שיש לו בור‬ ‫תשום דםים‬ ‫״ולא‬ ‫שנאמר‬
‫חייב לעשות לו הוליא נ ט ה עשרה מפחים או לעשות לו כיסוי שלא יפול‬
‫בו אדם‪ .‬וכן כ ל מכשול שיש בו ס כ נ ת נפשות ט צ ו ת ע ש ה להסירו ולהשטר‬
‫ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר השמד ל ך ושמור נפשך מאד‪ .‬ואם הניח‬
‫עשה ועבר‬ ‫ביטל מצות‬ ‫המביאים לירי סכנה‪,‬‬ ‫ולא הסיר א ת המבשולית‬
‫המנרל‬ ‫בביתו וחצרו וכן‬ ‫רעוע עומד‬ ‫בנון אם םילם‬ ‫דמים‬ ‫בלא תשים‬
‫ב ל ב רע‪.‬‬

‫לקלקלו‬ ‫ושלא‬ ‫ליזהר בנופו שלא לאבדו‬ ‫כשם שצריך להאדם‬ ‫ב‪.‬‬
‫כ ך צריך ליזהר‬ ‫נפשך מאד‪,‬‬ ‫השמד לך ושמור‬ ‫במו שנא׳‬ ‫ושלא להזיקו‬
‫ושלא להדקו‪ .‬ובל המשבר כלי‪ ,‬או‬ ‫ושלא לקלקלו‬ ‫שלא לאבדו‬ ‫בפםינו‬
‫קורע בנד‪ ,‬או מ א ב ד מ א כ ל או משקה‪ ,‬או ממאםמ‪ ,‬או זורק מעות לאיבוד‪,‬‬
‫בלא‬ ‫עובר‬ ‫אדם‬ ‫שיהנו בו בני‬ ‫ראוי‬ ‫וכן ה מ ק ל ק ל שאר כ ל דבר שהיה‬
‫ת ע ש ה שנאי ״לא תשחית א ת עצה" ונוי‪.‬‬

‫איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס‪.‬‬

‫ואדרבא חייב להציל כ ל‬ ‫לצער כ ל ב ע ל חי‪.‬‬ ‫אסור מן התורה‬ ‫א‪.‬‬

‫מצערין‬ ‫הם‬ ‫אך אם‬ ‫ואפי׳ של נכרי‪,‬‬ ‫אפילו של הפקר‬ ‫בעל חי מצער‬
‫להמ לרפואת או לשאר דבר‪ ,‬מותר אפי׳ להרנן‬ ‫האדמ‬ ‫לאדם או שצריך‬
‫ואין תוששין לצערן שהרי התורה התירה שחישוב‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

L A W S R E L A T I N G TO PHYSICAL PRESERVATION A N D TO T H E
PRECEPT " N O T TO DESTROY."

1. I t is a positive commandment for one to make a battlement

for his roof, as i t is said: " And thou shalt make a battlement for thy
roof" (ibid. 8). The height of the battlement should not be
less than ten hand-breadths and i t should be strongly constructed, i n
order that i t may not give way when one leans upon i t . The roofs of
our houses are exempt from this precept because we do not use them
as i n the East. H i e precept applies not only to the roof, i f used, but
also to any place where danger might arise through a person meeting
with an accident there and entailing a possibility of fatal consequences.
Proper safeguards are required i n all such cases and anyone who
neglects this precaution violates an affirmative precept and transgresses
a negative precept, as i t is said : " Thou shalt not bring blood upon
thine house " (ibid.) E.g., if one have a wall i n his court, he is obliged
to put around i t an entrenchment ten hand-breadths high or to cover
i t to prevent anyone falling therein. So also with regard
to any stumbling-block which might prove a danger to life, i t is a
religious duty to remove i t or to beware thereof and to warn others
in a kind manner, as i t is said: " Take heed to thyself, and keep thy
life diligently" (ibid. iv. 9). I f one left these dangerous obstacles
thereby not removing them, he has violated an affirmative precept
and transgressed the law, " Thou shalt not b / n g blood upon thine
house " (ibid. xxii. 8). E . g , i f a broken ladder stand i n his house or
in his court, or if one bring up a vicious dog (it is his duty to remove
the same).
2. Just as a man must guard his body against all injury or harm,
as i t is said: " Take heed to thyself, and keep thy life diligently (ibid.
iv. 9), likewise has he been enjoined to guard his money against all
loss, therefore one who breaks any utensil, or who tears a garment, or
destroys food or drink, or befouls them, or who throws away money
or spoils anything that is proper for man's enjoyment, transgresses a
negative precept, as i t is said: " Thou shalt not destroy the trees
thereof" (ibid. xx. 19).

L A W S CONCERNING CRUELTY TO A N I M A L S A N D CASTRATION.

1. I t is forbidden, according to the Torah, to hurt any living

creature. I t ie, on the contrary, one's duty to save any living creatures
from pain, i t is immaterial whether the creature be ownerless or if i t
belong to a non-Jew. Nevertheless if they be injurious to man or i f
they be required for medicinial purposes or for any other human need,
it is permitted to k i l l them and we do not hesitate to cause them pain
thereby (of course, only the minimum pain) since the Torah has per-
mitted Shechitah (ritual slaughter).
168
 ‫דיני נדרים ושבועות‬
‫למקום מקולקל או להר גביה‬ ‫כ ע ג ל ה והגיעו‬ ‫סוסים המושכים‬ ‫ב‪.‬‬
‫משוס צער נ ע ל י‬ ‫לעזור אף לגכרי‬ ‫בלי עזר‪ ,‬מצוה‬ ‫למשוך‬ ‫ואיגן יכולין‬
‫חיים שלא יכה אותמ הגכרי מ כ ה ר ב ה למשוך יותר מאשר בכחם‪.‬‬

‫חיה ועוף בעגין שיהיה להם צער‪.‬‬ ‫אסור לקשור רגלי נ ה מ ה ‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬

‫צער‬ ‫משום‬ ‫מיגו‬ ‫משאיגו‬ ‫ניצים‬ ‫על‬ ‫עוף‬ ‫להושיב‬ ‫אסור‬ ‫ד‪.‬‬
‫נ ע ל י חיים‪.‬‬

‫אחד טמאים‬ ‫חיה ועוף‪,‬‬ ‫נהמה‪,‬‬ ‫ונין‬ ‫ל ס ר ס נין אדם‪,‬‬ ‫אסור‬ ‫ה‪.‬‬
‫חייב‬ ‫המסרס‬ ‫וכל‬ ‫לארץ‪,‬‬ ‫בין בחוץ‬ ‫בארץ ישראל‬ ‫בין‬ ‫טהורים‪,‬‬ ‫ואחד‬
‫חיים‬ ‫בעלי‬ ‫או לשאר‬ ‫לאיש‬ ‫עקרין‬ ‫כוס של‬ ‫להשקות‬ ‫ואפילו‬ ‫מלקות‪.‬‬
‫הזכרים אסור‪.‬‬

‫שלגו‪ .‬וי״א דאפילו ל מ כ ר ה‬ ‫לסרס בהמה‬ ‫לעכו״ס‬ ‫אסור לומר‬ ‫ו‪.‬‬

‫לעכו״ם או ליתגה לו למחצית שכר אם ידוע דיסרםה אסור‪ ,‬משום דעכו״ס‬
‫ומיהו אס‬ ‫נ״כ מצווה על איסור סירוס‪ ,‬וא״כ הישראל עובר על פגי עור‪,‬‬
‫אין העכו״ם הקונה מ ס ר ס כעצמו ר ק גותן לעכו״ם אחר ל ס ר ס לכ״ע שרי‬
‫דאז הוי לפני דלפני ומותר‪,‬‬

‫דיני נדרים ושבועות‪.‬‬

‫בשעת‬ ‫במה‬ ‫בונה‬ ‫הנודר כאלו‬ ‫כל‬ ‫רניל בנדרים‪,‬‬ ‫אל תהי‬ ‫‪4‬‬ ‫א‬
‫שחייב משום שחוטי‬ ‫קרבן‬ ‫עליו‬ ‫כאלו הקריב‬ ‫הבמות‪ ,‬והמקיימו‬ ‫איסור‬
‫א ב ל נדרי הקדש‪ ,‬מצוה לקיימן ולא ישאל‬ ‫חוץ‪ ,‬והני מילי בשאר נדרימ‬
‫עליהם אלא בשעת הדחק‪.‬‬

‫ונשבע ע ל איזה דבר‬ ‫עבר‬ ‫אס‬ ‫וכן יתרחק מן השבועה‪ ,‬א ב ל‬ ‫ב‪.‬‬
‫לא ישאל עליו‪ ,‬אלא יעמוד בשבועתו אע״פ שהוא מצטער‪ ,‬ואין נשאלין‬
‫ע ל השבועה אלא ב ש ע ת הדחק‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. When horses which are drawing a cart come to a rough place

or to a high hill and they cannot draw the cart without help, it is a
religious duty to help even the 110rse3 of a non-Jew, because of the
precept forbidding cruelty to animals, lest the owner smite them to
make them draw more than their strength permits.
3. I t is forbidden to bind together the feet of a beast, animal or
bird in any way that might cause them to suffer pain.
4. I t is forbidden to make a bird sit on eggs which are not of
her own species, for this is cruelty to the creatures.
5. I t is forbidden to castrate either a man, beast, an animal or a
bird, clean or unclean, in Palestine or elsewhere. Anyone who trans-
gresses deserves punishment by stripes. I t is also forbidden to give a
man or any other male living being anything to cause sterility.
6. I t is forbidden to tell a heathen to castrate one of our
animals. Some authorities say that i t is forbidden even to sell i t to a
heathen or to give i t to him on terms of half the profits if one be aware
that he will castrate it, because tho heathen is also forbidden to
castrate. Therefore, in acting thus the Israelite would cause the
heathen to transgress the law. If, however, the heathen who is the
buyer would not himself castrate, but would give i t to another heathen
to castrate, this procedure is, according to all authorities, permitted,
since the possible indirect cause of transgression is not operative in
this caso.

L A W S REGARDING Vows A N D OATIIS.

1. One should not become accustomed to making vows. Every

one who makc3 a vow is as though he had built a high place when i t
is forbidden to do so; and any one who fulfils such a vow is as though
he had offered an offering upon the high place and thereby incurred
guilt for offering a sacrifice outside the Temple. This applies to
ordinary vows, but one is commanded to keep vows of consecration
and one should not consult the wise concerning them, except in a
case of necessity.
2. One should likewise keep aloof from taking an oath, but if
one had transgressed and did take an oath concerning any matter, he
should not consult the wise regarding its annulment as he is obliged to
fulfil it, even if i t cause him distress. One should not consult the
VTise regarding the annulment of an oath except in case of necessity.
169
 ‫דיני נדרימ ושבועות‬
‫צריך ליזהר שלא ידור שום דבר‪ ,‬ואפילו לצדקה אי; טוב ל י ח ד‬ ‫ג‪.‬‬
‫אם יש לו כידו מ ה שהוא רוצה ליתן יתן מיד‪ ,‬ואם אין לו‪ ,‬ימתין‬ ‫אלא‬
‫לפםוק עמהס‬ ‫נדר‪ ,‬ואם פוסקים צדקה וצריך‬ ‫בלא‬ ‫עד שיהיה לו ויתן‬
‫שנודרין‬ ‫בלי נדר‪ ,‬וכן כשמזבירין נשמות‬ ‫פוסק‬ ‫שהוא‬ ‫בפירוש‬ ‫יאמר‬
‫לצדקה יש לומר כלי נדר‪ ,‬אם הוא ב ע ת צרה מותר לו לנדור‪.‬‬

‫אם דעתו ל ק ט ע לו איזה לימוד בתורה או לעשות איזה מצוה‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬

‫לעשות‬ ‫היצר‬ ‫יסיתהו‬ ‫פן‬ ‫מתירא‬ ‫אח״כ או שהוא‬ ‫והוא ירא פן יתרשל‬
‫איזה מצוה‪ ,‬מותר לו לזרוזי נפשיה בנדר‬ ‫איזה איסור או למנעו מלעשות‬
‫בדיבור‬ ‫אלא‬ ‫נדר או ש ט ע ה‬ ‫לא אמר בלשון‬ ‫ואפילו אם‬ ‫או בשבועה‪,‬‬
‫האדם ליזהר כשהוא אומר‬ ‫ולכן צריך‬ ‫לקיים‪,‬‬ ‫ומחוייב‬ ‫בעלמא‪ ,‬הוי נדר‬
‫א״ע כן‬ ‫וטוב שירגיל הארס‬ ‫נדר‪.‬‬ ‫דבר מצוה שיאמר בלי‬ ‫איזה‬ ‫שיעשה‬
‫אפי׳ באםרו לעשות ד ב ר רשות‪ ,‬כדי שלא יבשל ח״ו בעין נדרימ‪.‬‬

‫ומשובח‪,‬‬ ‫הרי זה זריז‬ ‫מדותיו‪,‬‬ ‫לתקן‬ ‫נדרים כדי‬ ‫מי שנודר‬ ‫ה‪.‬‬
‫שונה‬ ‫איזה זמן‪ ,‬או שהיה‬ ‫כיצד‪ ,‬הרי שהיה זולל‪ ,‬ונדר שלא יאבל בשר‬
‫משנאה‬ ‫וכן מי שהיה‬ ‫משקין המשכרין‪,‬‬ ‫ושאר‬ ‫ביין ואסר עליו א ת היין‬
‫ביפיו וקבל עליו גזירות וכיוצא בזה‪ ,‬נדרים כאלו המה עבודת השם ית׳׳ש‬
‫ומ״מ נם בנדרים כאלו אין לו לארם להרגיל א ת עצמי‪ ,‬אלא יש להתגבר‬
‫ע ל יצרו נס בלא נדרים‪.‬‬

‫אבל אם נדר‬ ‫פיו ולבו שוים‪,‬‬ ‫היה‬ ‫אם‬ ‫אלא‬ ‫חל‬ ‫אין הנדר‬ ‫‪4‬‬ ‫ן‬
‫בשפתיו או שהרהר ב ל ט ‪%‬דר ולא‬ ‫בטעות שלא היה דעתו כמו שהוציא‬
‫הוציא בשפתיו‪ ,‬אין זה נדר‪.‬‬

‫מי שנהנ איזו חומרא בדברים המותרים מרינא מ ח מ ת םיינ וגדר‬ ‫‪J‬‬
‫ופרישות בנון תעניות שבימי הסליחות או שלא לאכול בשר ושלא לשתות‬
‫אלא‬ ‫אחת‬ ‫כן ר ק פעם‬ ‫לא גהג‬ ‫אפילו‬ ‫וכיו״ב‬ ‫יין מי״ז בתמוז ואילך‪,‬‬
‫היה‬ ‫ע״פ שלא‬ ‫כן נ״פ אף‬ ‫שנהנ‬ ‫או‬ ‫לעולם‬ ‫כן‬ ‫בדעתו לנהונ‬ ‫שהיה‬
‫מפני‬ ‫לחזור‬ ‫ורוצה‬ ‫התגר‪ .‬שיהא בלי נדר‬ ‫לגהוג כן לעולם ולא‬ ‫בדעתו‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

3. I t is necessary to avoid making a vow with regard to any

matter. I t is not good to vow, even for charity, but if one d°sire to
.give something which he has in his possession, he should give i t forth-
with, otherwise he should wait until he has i t and then he should give
it without any vow. I f a call be made for charity and one is obliged
t o contribute in common with others, he should, when offering, ex-
;pressly stipulate that he is not making a vow. A t a memorial service,
where i t is usual to make charitable offerings, one should say, " I am
not making any vow." When one is in distress he is permitted to
make a vow.
4. I f one resolve to fix a certain time for the study of the Torah
or to observe a certain commandment and he is afraid that he will
thereafter relax in his exertions in this matter, or if he fear lest,
incited by passion, he might do something which is forbidden or he
might be prevented thereby from observing one of the commandments
he is permitted to fortify his soul by making a vow or taking an oath.
Even if, when making a resolution, one merely make a simple declar-
ation not in the formula of a vow or an oath, i t is nevertheless a vow,
«nd he is obliged to keep it. One should therefore take care, when he
resolves to do a good deed or to adopt a certain good practice, to say
that he does so without makiDg a vow. This is likewise a good rule
for a person to observe even when saying that he will do something
which is optional, so as to obviate transgressing the sin of violating
one's vow.
5. One who made a vow in order to improve his conduct
is zealous and praiseworthy, e.g., if one be a glutton, and he vows that
he will not eat meat for a certain time, or if he be intemperate and
declares that he will not touch wine or other intoxicating spirits, like-
wise one who allowed himself to be conceited and proud on account of
his good looks and to correct this folly he takes upon himself to be a
Nazarite or the like, i n all these cases these vows are for the worship
of God. Nevertheless one should not accustom oneself to take even
tuch vows, but one must strive to conquer one's passion even without
a vow.
6. A vow is not effective unless the hps and heart (of the speaker)
are in harmony, but if one made a vow in error, that is, he uttered
with his lips a vow that he had no intention of making, or he thought
of making a vow but he did not utter i t with his hps, i t is not accoun-
ted a vow.
7. I f one had accustomed himself to strictly observe certain
practices, from which he is exempt by law, but which he has volun-
tarily assumed that they should serve him as a barrier and a fence for
self control, e.g., fasting during the Ten days of Penitence, or abstain-
ing from meat and wine from the 17th day of Tammuz to the 9th
of Ab, and practices similar to these, even i f he thus conducted him-
self but once, but he had i t in his mind to make a rule thereof, or
if he had thus conducted himself three times, although he did not
170
 ‫דיני נדרים ושבועות‬
‫שאינו בריא‪ ,‬צריך התרה‪ ,‬ויפתח בחרטה שהוא מ ת ח ר ט ע ל מה שנהג כן‬
‫ופרישות‪,‬‬ ‫חוטרות לסייג‬ ‫לנהונ באיזה‬ ‫רוצה‬ ‫לכן טי שהיא‬ ‫לשם גדר‪.‬‬
‫עליו כן בגדר‪ ,‬וגס יאמר שאין בדעתו לנהוג‬ ‫יאמר ב ת ח ל ה שאיגו מ ק ב ל‬
‫כן‪ ,‬אלא בפעם ההיא או בפעמים שירצה ולא לעולם‪.‬‬

‫הולך אצל שלשה אגשים‬ ‫כיצד מתירין א ת הגדר או השבועה‪.‬‬ ‫ח‪,‬‬

‫גדר יכולין‬ ‫איזה‬ ‫שידע‬ ‫גדרים‬ ‫יהיה בקי כ ה ל כ ו ת‬ ‫בגי תורה ואחד מהם‬
‫להתיר ואיך מתירין‪ ,‬והם יתירו לו‪ ,‬ומי‬ ‫מהן איגם יכולימ‬ ‫ואיזה‬ ‫להתיר‬
‫שגדר בחלום טוב‪ ,‬יתירו לו עשרה בגי תורה‪.‬‬

‫עד‬ ‫גדול‬ ‫געשה‬ ‫שבתורה אין הבן‬ ‫אע׳׳פ שלעגין כ ל הטצות‬ ‫ט‪,‬‬
‫שיהיו‬ ‫ו ה ב ת איגה גדולה עד‬ ‫שערות‬ ‫שגה והביא‬ ‫שיהיו לו שלש עשרה‬
‫א ב ל לעגין גדר ושבועה יש להם‬ ‫שנה והביאה סימנים‪,‬‬ ‫לה שתים עשרה‬
‫שנה ויום א׳ והקטנה ב ת‬ ‫עשרה‬ ‫בן שתים‬ ‫שהקטן‬ ‫אחת‪.‬‬ ‫שנה‬ ‫קדימה‬
‫לשם מי‬ ‫א ח ת עשרה שנה ויום אחד אפילו לא הביאי סימנים אם מבינים‬
‫נדרו ונשבעו‪ ,‬נדריהם נדר‪ ,‬ושבועתם ש מ ע ה ‪ ,‬אבל פחותים מזמן זה‪ ,‬אפי׳‬
‫בהם שלא ירנילו לשונם בנדרים‬ ‫מבינים‪ ,‬אין דבריהם כלום‪ .‬ומ״ם נוערין‬
‫עליהם‬ ‫עינוי נפש‪ ,‬נוזרין‬ ‫בו‬ ‫שאין‬ ‫דבר קטן וקל‬ ‫ואם הוא‬ ‫ושבועית‬
‫שיקיימוהו‪.‬‬

‫דהיינו‪ ,‬שיהיו לה י״ב שנה‬ ‫האב מפיר נדרי בתו עד שתתבנד‪,‬‬ ‫י‪.‬‬
‫והבעל מפיר נדרי אשתו‪ .‬כיצד מפירין‪,‬‬ ‫וששה חדשים והוא שלא נשאת‪.‬‬
‫א ת הנדר‬ ‫שהוא עוקד‬ ‫מופר או ב ט ל או שאר לשון המורה‬ ‫אומר נ״פ‬
‫א ב ל לשון ה ת ר ה לא‬ ‫בפניה‪.‬‬ ‫שלא‬ ‫בפניה או‬ ‫כן‬ ‫שאומר‬ ‫בין‬ ‫מעיקרו‬
‫מהני באב ובבעל‪ ,‬ונס אין יכולין להפר רק ביום שמעם‪ ,‬דהיינו אם שמעו‬
‫וכל היום שלאחריו‪ ,‬ואם שמעו כיום‬ ‫מפירין כ ל הלילה‬ ‫הלילה‬ ‫בתחלת‬
‫אינם‬ ‫ויותר‬ ‫הכוכבים‪.‬‬ ‫צאת‬ ‫עד‬ ‫הכוכבים אין םפירין רק‬ ‫לצאת‬ ‫סמוך‬
‫טבטל‬ ‫בחול אלא‬ ‫מופר ליכי כמו‬ ‫לה‬ ‫יאמר‬ ‫לא‬ ‫בשבת‬ ‫יכולין להפר‪.‬‬
‫בלבו ואומר ל ה מלי אכלי וכיוצא בזה‪ .‬ואס האב או הבעל אמרו ת ח ל ה‬
 L A W S AND CUSTOMS OF ISRAEL

resolve to make a rule thereof, if he had not stipulated that he was

doing 80 without making a vow, and he desires to change his custom
owing to his ill-health, he requires absolution of his vow, and he should
make the opening remark (to those who will absolve him) by declbring
that he regrets that he had acted as though he had made a v o w ;
therefore one who desires to adopt a very strict observance of some
law, that should serve him as a fence for self-control he should first say
that he does not adopt i t by a row, he should furthermore 6ay that i t
is only for this occasion or for any other time when he will desire thus
to act and that he has no intention of making a regular practice
thereof.
8. How are vows or oaths to be annulled ? The one, who had
made the vow or had taken the oath, goes to threo men who are learned
in the Torah, and (at least) one of them is to be an expert i n the laws
concerning vows i n order that he may know what kind of a vow may
be annulled and what kind may not and i n what manner they may
be annulled, these three absolve him. One who makes a vow i n a
dream should be absolved thereof, preferably by a body of ten men
who aro learned i n the Torah.
9. Although with reference to all the precepts i n the Torah a
son is not considered of age (and liable to perform same) until he is 13
years old and shows signs of puberty, and with regard to a daughter
the age is 12 years, but with reference to a vow or an oath they both
become responsible a year earlier (than the aforementioned ages). Thus
a son who had reached the age of twelve years and one day and a
daughter of eleven years and one day, even though they lack the signs
of puberty, and who furthermore understood i n whose Name they
made the vow or took the oath, their vows are of no account. They
should, nevertheless, be reprimanded, and taught not to accustom
themselves to make vows or to take oaths. But if the vow be of a
trivial nature, not entailing (by its fulfilment) any physical suffering,
they should be compelled to keep i t .
10. The father may annul the vows of his daughter until sho
arrives at the age of twelve years and six months if she be unmarried.
The husband may annul the vows of his wife. How are the vows
annulled 1 He says three times " I t is invalid ‫ )מופר( ״‬or " nul and
v o i d " or he uses some other expression which indicates that he has
entirely abrogated the vow, i t being immaterial whether he said so in
her presence or not. But the expression (‫ )התרה‬i.e., declaring that to
be permitted (which the one who took the oath had stated to be for-
bidden) does not apply to a father or a husband ; moreover they can
only declare the vow void during the day they heard i t declared. Thus
if they heard the vow pronounced at the beginning of the night they
can declare i t void during the whole night as well as the day following.
I f they heard i t by day just before the time when the stars become
visible, they can declare i t void only until the appearance of the stars,
thereafter they cannot annul the vow. On Sabbath he must not say
171
 ‫דיני תפלת הדרך‬
‫בפירוש אלא שאמר לשון שהוא‬ ‫שהוא מרוצה על הנדר אע״פ שלא אמר‬
‫שהיא מרוצה בנדרה שוב‬ ‫מודה שהוא מרוצח ואפי׳ אם ר ק בלבו תושב‬
‫אינו יכול להפר‪.‬‬

‫דוקא דברים שיש‬ ‫ה א ב או ה ב ע ל ל ה פ ר‬ ‫יכולין‬ ‫נדרים‬ ‫איזה‬ ‫יא‪,‬‬

‫רחיצה וקישוט‪ ,‬כיחול ופרכוס‪ ,‬וביוצא בזה‪ .‬והבעל‬ ‫בהם עינוי נפש כגון‬
‫נפש אס הם מן הדברים שבין‬ ‫עינוי‬ ‫נם דברים שאין בהם‬ ‫יכול להפר‬
‫זמן‬ ‫כל‬ ‫אלא‬ ‫איש לאשתו ונורמים איבה ביניהם אבל אלו אינם מותרים‬
‫שהיא יושבת תחתיו‪ .‬ולאחר ש נ ת א ל מ נ ה או נ ת נ ר ש ה אסורה בהן‪.‬‬

‫דין תפלת הדרך ושאר דברים שצריבין ליזהר בדרך‪.‬‬

‫היוצא לדרך בין מביתו כין ממקום שהיה לן כ ד ר ך וכן בחזרתו‬ ‫א‪.‬‬
‫שבעים אמה ושני שלישי‬ ‫דהיינו‬ ‫שיצא מעיבורה של העיר‬ ‫לביתו לאחר‬
‫או״א‬ ‫ה׳‬ ‫יהר״מ‬ ‫ת פ ל ת הדרך‪.‬‬ ‫מתפלל‬ ‫לאחר שכלו כ ל הבתים‪,‬‬ ‫אמה‬
‫בלשון‬ ‫אומר‬ ‫ותתנני לחן‬ ‫רק‬ ‫רבים‬ ‫לשלום וכוי‪ .‬אומדה בל׳‬ ‫שתוליכנו‬
‫של עיר וכשהוא‬ ‫ל א ח ר שיצא מיל מעיבורה‬ ‫לאומרה‬ ‫טוב‬ ‫ויותר‬ ‫יחיד‪.‬‬
‫כ כ ר בדרך ולן באיזה עיר יכול לאמרה בבוקר נם קודם שיצא‪.‬‬

‫הפחות פרסה‪.‬‬ ‫לכל‬ ‫אא״כ יש לו ל ל כ ת‬ ‫אותה‬ ‫אין ל ה ת פ ל ל‬ ‫ב‪,‬‬

‫ו ל כ ת ח ל ה יש לו ל ה ת פ ל ל בתוך פ ר ס ה הראשונה‪ .‬ואס שבח יכול ל ה ת פ ל ל‬
‫פ ר ס ה הסמוכה לעיר‬ ‫כל זמן שהוא בדרך ובלבד שעדיין לא הניע לתוך‬
‫שהוא רוצה ללון בה‪.‬‬

‫ת פ ל ת הדרך צריכין לאמרה סמוך ל ב ר כ ה א ח ר ת ולכן אם יוצא‬ ‫‪4‬‬ ‫ג‬

‫באיזה עיר )שאז‬ ‫השחר או שהיה לן בדרך‬ ‫ברכת‬ ‫בדרך‬ ‫בבוקר ואומר‬
‫יכול לומר ת פ ל ת הדרך נם קודם שיצא( ואומר אפילו קודם שיצא‪ ,‬ב ב ר כ ת‬
‫לעמו ישראל ואס הולך‬ ‫ב ר כ ת הנומל חסדים טובים‬ ‫השחר יאמרה אחר‬
‫ויברך ברכה‬ ‫יאכל או ישתה איזה דבר על הדרך‬ ‫לאחר ה ת פ ל ה מביתו‬
‫הדרך‪.‬‬ ‫תפלת‬ ‫וסמוך לה יאמר‬ ‫אחרונה‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

to her (‫ר‬6‫ " )סו‬i t is invalid for thee " as on week days, but he should
annul i t in his heart and say to her: " Take, eat" or similar expres-
sions. I f the father or the husband first say that he is satisfied with
reference to the vow, although he had not explicitly said this but he
uses such language which indicated that he was satisfied, or even if he
only thought that he was satisfied with her vow, he cannot then annul
the same.
11. What vows can the father or husband annul % Only such
as involve physical suffering, e.g, to abstain from washing or toilet
(perfume) or cosmetics or rouge and such like. The husband can annul
even such vows which do not involve physical suffering if they refer to
private matters between husband and wife and might provoke jealousy
between them. These vows can only be disallowed as long as she live3
with him, but if she became a widow or divorced she is bound by the
VOWB.

T H E L A W R E G A R D I N G T H E P R A Y E R FOR A JOURNEY A N D OTHER

M A T T E R S TO B E N O T E D W H E N TRAVELLING.

1. One who goes on a journey, whether from his house or from

the place where he lodged over night on his journey, as soon as he has
gone beyond the outskirts of the city, i.e. 70§ cubits beyond the
last house, should say the prayer for a journey, namely, ‫יהו׳״ט הי‬
1
.‫וכוי‬ ‫אויש שתוליכנו לשלום‬ The prayer is said in the plural except iu tho
phrase ‫ותתנני לחן‬. I t is proper to say the prayer after one had tra-
veiled 2,000 cubits (i.e., a mil) beyond the outskirts of the city and
when he is travelling and has lodged over night in any place he can
say i t in the morning before he 1 esumes his journey.
2. The prayer is to be said if he travel at least a parasang (4
mils) and one should take care to say i t during the first parasang, if 11c
should forget to do this, he can say i t as long as he is travelling pro-
vided he had not yet reached the last parasang on his road to the city
where he intends to spend the night.
3. This prayer should be recittd immediately after a benediction.
Therefore if one go forth on a journey in the morning and he says on
the road the morning prayers or if he had lodged over night when on
his journey i n a certain place, he can say this prayer before he resumes
the journey. I n the morning prayers he should say i t after the bene-
4
diction ‫ גומל תסריט טובים לעמו ישראל‬. I f he set foith from his house after
he had said his morning prayer, he should eat or drink something on
the road and say the concluding benediction (or Grace) and then say
the piayer for the journey.
1
See Authorised Daily Prayer Book, p 310. *Ibid p. 7.
172
 ‫דיני תפלת הדרך‬
‫כעגלה אם‬ ‫הולך‬ ‫או‬ ‫רוכב‬ ‫הוא‬ ‫ואם‬ ‫כעטידה‪.‬‬ ‫לאמרה‬ ‫יש‬ ‫ד‪,‬‬
‫ואמ לאו‬ ‫דמי‬ ‫כמהלך‬ ‫דרכוב‬ ‫משוס‬ ‫ה ב ה מ ה יעמידה‬ ‫להעמיד‬ ‫אפשר‬
‫אומרה כך‪.‬‬

‫חגה‬ ‫אס‬ ‫אבל‬ ‫הולך‪,‬‬ ‫ב כ ל יום שהוא‬ ‫פ״א‬ ‫אלא‬ ‫א״א אותה‬ ‫ה‪.‬‬
‫לעבור חוצה ל ה‬ ‫גמלך ויצא ממגד‪.‬‬ ‫באיזה עיר ע ל ד ע ת ללון שם ואח״כ‬
‫ובלילה או שהיה לן‬ ‫אומרה פ ע ם שגית‪ .‬אם הולך ביום‬ ‫או לשוב לביתו‪,‬‬
‫הימים אומרה‬ ‫אומרה ב ח ת י מ ה ובשאר‬ ‫ישוב‪ ,‬פעם ראשוגה‬ ‫שלא במקום‬
‫בלא חתימה כי כ ל זמן שלא לן כמקים ישוב גחשב הבל כדרך אחר‪.‬‬

‫טרם צאתו לדרך יש לו ליתן צדקה ויש ליטול רשות מהגדולימ‬ ‫ן‪.‬‬
‫להשתדל שילוו אותו איזה‬ ‫כדרכו ויש‬ ‫שיצלית‬ ‫אותו‬ ‫שיברכו‬ ‫שבעיר‪,‬‬
‫לעמוד במקוטו עד‬ ‫צריך‬ ‫כשהוא פורש ממגו‬ ‫והמלוה א ת הכירו‬ ‫אגשים‬
‫שההולך יתעלם מעיגיו‪ .‬המברכים לההולך בדרך לא יאמרו לו לך כשלום‬
‫אלא לך לשלום‪ ,‬כשהוא בדרך יעסוק בתורה שגא׳ ״ובלכתך בדרך"‪ ,‬ויאמר‬
‫שיהא לו פ ת עמו‬ ‫ויזהר‬ ‫והכגעה‬ ‫תהלים בכוונה‬ ‫מזמורי‬ ‫בכל יום איזה‬
‫ה פ ס ל ציצה‬ ‫קרוב נם יש לו ליקח עמו ציצית שמא‬ ‫במקום‬ ‫אפי׳ הולך‬
‫טוב ויצא בבי‬ ‫יכנם אדם בכי‬ ‫לעולם‬ ‫ויתבמל מטצוה‪.‬‬ ‫ולא ישינ א ח ר ת‬
‫ה ח מ ה זורחת‪ ,‬ולמחר‬ ‫בעוד‬ ‫יכנס‬ ‫המלון‬ ‫טוב פי' כשיכנס ערבית ל ב י ת‬
‫ימתין עד הנץ ה ח מ ה ויצא ואז טוב לו‪ .‬לא יאכל הרבה כשהוא בדרך‪.‬‬

‫לדקדק אם הבעה״ב ואנשי‬ ‫שמה צריר‬ ‫אוכל‬ ‫שהוא‬ ‫באכםניא‬ ‫‪J‬‬

‫שאינו ידוע‬ ‫בשר במקים‬ ‫ואם רוצה לאכול‬ ‫כשרים ונאמנים‪.‬‬ ‫ביתו ה מ ה‬
‫לו צריך לחקור ולדרוש היטב מי הוא השוחט ומי הוא ה ר ב והמשגיח עליו‪,‬‬

‫בטלית‬ ‫יזהר להתעטף‬ ‫בדרך‬ ‫שחרית‬ ‫טתפלל תפלת‬ ‫כשהוא‬ ‫ח‪.‬‬

‫שיהיה‬ ‫רחוק‬ ‫קטן‬ ‫כי הטלית‬ ‫בבית־הכנםת‬ ‫טתפלל‬ ‫שהוא‬ ‫כטו‬ ‫נמלה‬
‫כשיעור‪ ,‬אם הולך ברנליו אזי כשאוטר הפסוק שטע ישראל וכו׳ ובשבמל״ו‬
‫צריך לעטור שיכוין לבו היטב ואם רוכב או יושב ב ע נ ל ה מותר‪ .‬ו ב ת פ ל ת‬
‫ואם הוא נחוץ לדרכו‪ ,‬אם יכול לעטור לכל הפחות כשלש‬ ‫שמ״ע יעמוד‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

4. I t should he said whilst standing, if he be riding or travelling

in a conveyance and if i t be possible to let the animal drawing the
same stand still he should do so, because one riding an animal is con-
sidered to be like one who walks. I f i t be not possible to let the ani-
mal stand still, he should say i t whilst travelling in the conveyance.
5. I t should be said only once daily whilst travelling, but i f he
rest in a certain place for the purpose of staying there overnight
and then he changed his mind and went away thence to reach
another place or to return to his home, he should say i t again.
I f he travel by day and by night or i f he spent the night in an un-
inhabited place, on the first occasion he should say the prayer to the
end, but on the other occasions he should say i t without the
concluding benediction (‫ שומע תפלה‬. . . ‫ )כרוך‬for as long as he does not
spend the night in an inhabited place, his journey is reckoned as one
uninterrupted way.
6. Before going on a journey one should give charity and also
bid farewell to the leaders of the community so that they may bless
him, wishing him a prosperous journey and if possible he should get
some of them to accompany him a little way. One who accompanies
his companion must stand still when the latter departs from him
until he disappears from his view. The people who bless a person
going on a journey should not say to h i m : " Go in peace," but " Go
towards peace." When travelling he should meditate on the Torah, as
i t is said : " A n d when thou walkest by the way " (Deut. v i . 7). He
should say devoutly and humbly a few psalms daily. He must be
careful to take bread with him even if he be going to a place in his
vicinity, hb should also take fringes (‫ )ציצת‬lest one of his fringes become
unfit for use and then he would be unable to obtain another and he
would be interrupted in the performance of a religious duty. A per-
1
son should always enter a place whilst i t is still day and also go forth
during day time, i.e., when he wishes to come to an inn for the night,
he should go in whilst the sun is still shining and on the morrow he
should wait for sunrise and then set out on his journey which will be
prosperous. He should not eat much whilst travelling.
7. I t may be necessary to make inquiries concerning his lodging
to ascertain if the owner and his staff be trustworthy. I f he
desire to eat meat in a place which is unknown to him, i t is necessary
to investigate carefully the reputation of the slaughterer and to inquire
concerning the ecclesiastical authority and the one who superintends
the Shechitah (ritual slaughter).
8. When saying the morning prayers whilst on a journey he
must enwrap himself in a large Tallis just as he would do when pray-
ing in the Synagogue, for the Arba' Kanfos lacks the proper size of a
Tallis. I f he were walking when he says the verse ‫" שמע‬Hear,
0 Israel," etc., (ibid, i) and the words ‫בשבמל״ו‬, he must stand still in
1
C t T. B. Peaachim 2a. The expression means lit. " that It wa» good," gee Gen. L 4.
173
 ‫דיני תפלת מנחה‬
‫ואס לאו‪ ,‬י ת פ ל ל מיושב‬ ‫ראשונות ובשלש ברבות אחרונות מוטב‪.‬‬ ‫ברכות‬
‫מיד‬ ‫שיתפלל אפי׳‬ ‫יותר‬ ‫טוב‬ ‫ואטנס‬ ‫הכריעות מיושב‪.‬‬ ‫ויעשה‬ ‫בענלה‬
‫בעלות השחר ונם מ נ ח ה אפי׳ מיד חצי שעה אחר חצות היום כדי שיוכל‬
‫ל ה ת פ ל ל מעומד וכראוי‪.‬‬

‫אם אכל ב ד ר ך כשהוא מ ה ל ך מיתר ל ב ר ך ברהמ״ן נ״כ כשהוא‬ ‫ט‪.‬‬

‫אבל אם‬ ‫להתעכב‪,‬‬ ‫מיושבת עליו אם יצמרך‬ ‫שאין דעתו‬ ‫מפני‬ ‫מהלך‬
‫אכל מיושבת גס ב ר ב ת המזין צריך ל ב ר ך מיושב‪.‬‬

‫ק צ ת גוהגין שבהיותם בדרך ואוכלים בבית עכי״ם אין מברכין‬ ‫י‪.‬‬

‫ומ״מ אמ קבעו עצמן שם לאכול ביחד‬ ‫בזימון משום דלא הוי קביעות‪.‬‬
‫מרובה‬ ‫לגו ב ר כ ה‬ ‫ישלח‬ ‫הרחמן הוא‬ ‫ויאמרו‬ ‫ל ב ט ל הזימון‬ ‫איגו גכון‬
‫במקים הליכתגו ובטקיס ישיבתגו עד עולם‪ .‬ואם אוכלים טשל א' יכולין‬
‫לומר הרחמן הוא יברך א ת בעה״ב הזה וקאי ע ל בעל הסעודה‪ .‬ואם לאו‬
‫יאמר הרחמן הוא יברך אותגו‪.‬‬

‫פרסאות בין לביתו‬ ‫לילך בע״ש יותר מן שלש‬ ‫אסור‬ ‫מדינא‬ ‫יא‪.‬‬
‫ש ב ת כראוי ובמדינות‬ ‫להכין צרכי סעודות‬ ‫כדי שיוכלו‬ ‫בין למקים אחר‬
‫שרוב כני אדם מכינים בריוח‪ .‬ומ״מ צריך כ ל‬ ‫נזהרין בזה מפני‬ ‫אלו אין‬
‫חילול ש ב ת‬ ‫ארם ליזהר מאד שיכנס לאושפיזא בעוד היום נדול כי ה ר ב ה‬
‫בא ע ל ידי מ ה שמתאחרים‪.‬‬

‫אם‬ ‫בדרך במלון‪ ,‬ויש לו מעות‪.‬‬ ‫ביום ש ב ת קודש‬ ‫מי שהוא‬ ‫יב‪.‬‬
‫בכיסו שהרי הם מוקצה‪ .‬ואם‬ ‫אסור ל ה ח ז י ק‬ ‫להפקירן או להצניען‬ ‫יכול‬
‫ממנו יתפרם ע״ש בבגדו וישב בבית ולא יצא בהם‬ ‫טתירא שמא יננבום‬
‫שאינו יוצא כ ל‬ ‫מ ח מ ת זה‬ ‫שמא‬ ‫אם יש לחוש‬ ‫במקום שאין עירוב‪ ,‬אך‬
‫בהם כשהם‬ ‫וינזלם ממנו מותר ל צ א ת‬ ‫היום מביתו ירנישו שיש לו מעות‬
‫בבגדו‪ .‬אבל אם הם בכיסו כ כ ל ענין אסור‪.‬‬ ‫תפורים‬

‫דיני תפלת מנחה‪.‬‬

‫עיקר זמנה הוא בט׳ שעות ומחצה ולמעלה והיא נ ק ר א ת מנחה‬ ‫א‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

order to pray with devotion. I f he ride or sit in a vehicle he can say

this prayer as he is situated. He must stand still to say the Shemoneli
'Esreh. I f he be pressed for time to complete his journey, he should,
if possible, stand still at least for the recital of the first three benedic-
tions and the last three benedictions I f not, he should pray •whilst
sitting in the conveyance and thus perform the customary rights of
bowing Nevertheless i t would be preferable to say the Sliemoneh
'Esreh immediately after dawn and to say the afternoon prayer directly
after 12.30 p m , in order to pray standing and in the proper manner.
9. I f one ate whilst walking on a journey he may say Grace
after meals whilst continuing the journey because he would feel uneasy
if he wero compelled to delay (to say the Grace whilst sitting down).
I f he ate whilst silting then he must say the Grace i n a like position.
10. The custom obtains among a few people that if they eat i n
the house of a heathen whilst travelling they do not unite to say the
Grace after the meal, since they had not made an appointment here for
this purpose. If, however, they had agreed to unite to eat together
there, i t would not be right to ignore the duty of uniting for saying
Grace. They should say the following extra ‫ הרחמן‬: ‫הרחמן הוא ישלח לנו‬
‫ברכה מרובה במקום הליכתנו וכמקום ישיבתנו עד עולם‬. I f they partake of the
food of an individual they can say the special ‫ הרחמן‬: ‫הרחמן הוא יברך את‬
‫בעהיב הזה‬, referring to their host, otherwise they should say ‫הרחמן‬
.‫הוא יברך אותנו‬
11. According to the strict interpretation of the law, i t is for-
bidden to go on Friday more than three parasangs either to his house
or to any other place, so that his household can prepare the Sabbath
meals as is proper. I n these lands we are not particular i n this matter
because the majority of people prepare i n ease. Nevertheless i t i3
necessary for everybody to enter his home whilst i t is day, for fre-
<juently the Sabbath is desecrated by people delaying in this matter.
12. I f one were in a lodging whilst on a journey on the Sabbath
and he had money with him, if he can deposit i t or put i t away i n
safety i t is well, as he must not keep i t in his pocket for the money is
‫( מוקצה‬i.e. that which is forbidden to be handled or used on Sabbath or
Holyday). I f he fear that the money will be stolen from him, he may
sew i t i n his garment on Friday and he should remain indoors and not
go out on the Sabbath wearing this garment i n a place where there is
no 'Erub (i.e the symbolical act whereby the legal fiction of com•
1
munity or continuity is established). But i f there be cause to fear
that by reason of his refraining from s‫׳‬oing out the entire day, the
people will imagine that he has money and that they might rob him,
he can then go out with the money sewed i n his garment but he may
not go out under any circumstance i f the money be i n his pocket.
THE L A W S CONCERNING T H E AFTERNOON SERVICE (‫)מנחה‬.
1. The right time for the Afternoon Service is at 9£ hours of
the day and that is called the short period for Minchah (small Minchah.)
1
Sac Jaatrow, Tarjam Dictionary, p. 1075 b.
174
 ‫דיני תפלת סנחד‪,‬‬
‫צריך‬ ‫לדרך או שהוא‬ ‫לצאת‬ ‫צריך‬ ‫שהוא‬ ‫בגין‬ ‫הדחק‪.‬‬ ‫ובשעת‬ ‫קטנה‪.‬‬
‫לאחר שש שעות וטחצה והיא נ ק ר א ת ס נ ח ה‬ ‫ל ה ת פ ל ל מיד‬ ‫לאכול‪ ,‬יכול‬
‫שעה ורביעית שעה קורט הלילה‬ ‫עד‬ ‫זטנה הוא ל כ ת ח ל ה‬ ‫נדולה‪ .‬והטשך‬
‫קטנה עד הלילה הוא‬ ‫ולא יותר‪ .‬וזה נקרא פלג המנחה‪ .‬כי מ ש ע ת ט נ ח ה‬
‫ובדיעבד או בשעת‬ ‫ורביעית‬ ‫שעה‬ ‫מזה היא‬ ‫ומחצה‪ .‬והחצי‬ ‫שתי שעות‬
‫כרוב הקהלות‬ ‫וכן נוהנין ע ת ה‬ ‫הכוכביט‪.‬‬ ‫יכול ל ה ת פ ל ל עד צ א ת‬ ‫הדחק‬
‫דהיינו‪,‬‬ ‫שעות זטניות‪,‬‬ ‫ושעות אדו ה ט ה‬ ‫ממוך ללילד‪,‬‬ ‫שמתפללין מ נ ח ה‬
‫לפי ערך היום מזריחת ה ח מ ה עד שקיעתה ט ת ח ל ק היום לי״ב חלקימ ואס‬
‫היומ נדול י״ח שעות אזי שעה ומחצה נ ח ש ב ת לשעה‪.‬‬

‫אסור להתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך ל מ נ ח ה קמנה‪,‬‬ ‫ב‪,‬‬

‫וסטוך‪ ,‬היינו חצי שעה קודם‪ .‬ואם אינו קובע עצטו לסעודה אלא שאוכל‬
‫דנן יש‬ ‫ט ח ט ש ת טיני‬ ‫אפילו‬ ‫פירות או תבשיל‬ ‫ארעי‬ ‫דרך‬ ‫שותה‬ ‫או‬
‫א כ ל יש להחמיר נ ם בזה‪ .‬וכן אסור ליכנס לטדחין או ל ה ס ת פ ר‬ ‫מתידין‪.‬‬
‫ל מ נ ח ה קמנה‪ .‬וסעודה נדולה‪ ,‬כנון סעודת נישואין או ברית מילה‬ ‫סמוך‬
‫דהיינו מחצות היום‬ ‫סמוך ל מ נ ח ה נדולה‪,‬‬ ‫להתחיל אפילו‬ ‫אסור‬ ‫וכדומה‪,‬‬
‫ובמקים‬ ‫קודם הסעודה‬ ‫ויתפללו‬ ‫אסור אלא ימתינו עד זמן מ נ ח ה נדולה‬
‫מותר להתחיל‬ ‫שקורץ לבהב״י יהוא רניל לילך לבהכ״נ ל ה ת פ ל ל בציבור‬
‫סעודה קטנה סמוך לטנחה קטנה ונם אח״כ ובלבד שמיד שקורץ לבהכ״נ‬
‫יפסיק ט ט ה שהוא עוסק‪ ,‬ל ה ת פ ל ל ‪ ,‬וסעודה נדולה סטוך ל ט נ ח ה קטנה אסור‬
‫להתחיל אפילו כטקום שקורין לבהכ״נ‪.‬‬

‫צריכין נ״כ נמ״י עד ה פ ר ק כמו ל ת פ ל ת שחרית‬ ‫ל ת פ ל ת מנחה‬ ‫ג‪,‬‬

‫למוסף אם הפסיק בץ‬ ‫מ נ ח ה וכן‬ ‫בין‬ ‫הפסיק‬ ‫אם‬ ‫מעריב‬ ‫לתפלת‬ ‫וכן‬
‫שחרית צריך ליטול ידיו‪.‬‬

‫בכהכ״נ כדי‬ ‫מנין‬ ‫מנחה עד שיהא‬ ‫שקידם‬ ‫אשרי‬ ‫אין לומר‬ ‫ד‪,‬‬
‫בלא מנין‬ ‫אשרי‬ ‫ע ל מ ה שאמרו ב״י‪ .‬ואם אמרו‬ ‫יאמר הקדיש‬ ‫שהש׳״׳ן‬
‫רש‬ ‫יאמר הש״׳ן קדיש‬ ‫ואח״כ‬ ‫מזמור‬ ‫איזה‬ ‫יאמרו‬ ‫ואח״ב נשלם המנץ‬
‫להש״ץ ל ה ת ע ט ף בטלית קודם אשרי שלא להפסיק בין אשרי לקדיש ואם‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

i n a case of emergency, o.g., i f he had to go on a journey or to take a

meal he can say the afternoon service immediately after hours of
the day (=12.30 p.m.) and this is called (the beginning of) the "large
Minchah." Actually its limit is extended to one hour and a quarter
before night but not later. This is called ‫( פלג המנחה‬half of the small
Minchah, but if the day be exactly 12 hours long, this point of time is
at 4.45 p.m ), for two hours and a half intervene between the begin-
ning of the small Minchah and nightfall, and half of this period is one
hour and a quarter. I f there were no option or i n a case of necessity
one can say the afternoon service until the stars appear. Likewise we
are now accustomed in many congregations to say this service shortly
before night. The hours referred to are proportionate to the length
of the day from 8unri3e to sunset divided by twelve, and if the day be
long containing 18 hours then every " h o u r " is really one hour and a
half.
2. I t is forbidden to begin even a little meal shortly
before the "small Minchah." The term "shortly before" means half
an hour. I f he did not resolve to take a regular meal, but he was only
eating or drinking momentarily, e.g., he partook of fruit or a dish
of even one of the five special kinds of corn, to do so is permitted by
some authorities. Others are stringent and forbid even this. I t is also
forbidden to begin even shortly before the " large Minchah," i.e. at
noon, an elaborate banquet, such as a wedding banquet or a feaet to
celebrate a circumcision or the like, but he should wait until half an
hour after noon had elapsed, and they should then say the afternoon
prayer before the feast. I n a place where people are summoned to
attend Synagogue and if he be accustomed to go there to say his
,
orayers with the congregation, he is permitted to begin a little meal
shortly before the " small Minchah " and also thereafter, provided he
will cease eating immediately when they call him to Synagogue to
pray. I t is forbidden to begin an elaborate banquet shortly before
the "small Minchah," even in a place where they summon people to
come to Synagogue.

3. Prior to beginning the Afternoon Service i t is necessary to

wash the hands up to the wrists as at the Morning Service. I f on
concluding the Afternoon Service he made an interruption before
saying the Evening Service, or if upon terminating the Morning Ser-
vice he made an interruption before saying the Additional Service, the
ablution must be repeated.
4. ‫( אשרי‬Ps. cxlv.) which inaugurates the Afternoon Service
should not be said before there are ten male adults in the Synagogue
in order that the Reader can say Kaddish after this psalm has been
said in the presence of the Minyan. But if ‫ אשרי‬were said with less
than a Minyan present, and in the meantime ten adults had
assembled, another psalm should be said after which the Reader should
say ‫קדיש‬. The Reader should enwrap himself in the Tallis before
reciting ‫ אשרי‬in order to avoid an interruption between ‫ אשרי‬and ‫קדיש‬,
175
 ‫דיני תפלת םנחה‬
‫פסוקימ‬ ‫איזר‬ ‫ויאמר‬ ‫יתעטף‬ ‫אשרי‬ ‫שאטר‬ ‫לאחר‬ ‫טלית עד‬ ‫היה‬ ‫לא‬
‫שעליהם יאטר קדיש‪.‬‬

‫ט ת ח י ל הש׳״ן טיד אחר קדיש‬ ‫אם השעה דחוקה וקרוב ללילה‬ ‫ה‪.‬‬
‫ועונים עד שאטר האל‬ ‫הש״ע בקול רם והצבור לא יתפללו אלא שומעים‬
‫דחוקה ביותר ויש‬ ‫השעה‬ ‫בלחש ואם‬ ‫ומתפללים‬ ‫אמן‬ ‫הקדוש אז עונימ‬
‫האל הקדוש לא יסיימו‬ ‫ימתינו על הש״ץ עד לאחר שיאמר‬ ‫שאם‬ ‫לחוש‬
‫ל ה ת פ ל ל מיד עם הש״ץ בלחש מ ל ה ב מ ל ה ער‬ ‫ת פ ל ת ם בעוד יום‪ .‬יכולין‬
‫ברכות‬ ‫שיענה ע ל‬ ‫אחד‬ ‫לכה״פ‬ ‫שיהא‬ ‫אם אפשר‬ ‫וטוב‬ ‫הקדוש‪.‬‬ ‫האל‬
‫הש״ץ אמן‪.‬‬

‫ש״ע‪ ,‬מ ת פ ל ל עטהם‬ ‫מתפללין‬ ‫צבור‬ ‫ומצא‬ ‫לבהכ״נ‬ ‫מי שבא‬ ‫ן‪,‬‬
‫ש״ע קודמ שיבא‬ ‫לנמור‬ ‫אשרי לאחר הש״ע‪ ,‬ואם לא יוכל‬ ‫ש״ע‪ ,‬ויאמר‬
‫הש״ץ לקדושה‪ .‬ואם ימתין עד לאחר שינמוד הש׳״ן כ ל הש״ע עם הקדיש‬
‫מלה‬ ‫התפלה‬ ‫בלחש עם הש״ץ בחזרת‬ ‫יעבור זמן תפלה‪ ,‬ימתין מ ת פ ל ל‬
‫ב מ ל ה ויאמר עמו כ ל נוסח הקדושה ונם לדור ודור וכו׳ כמו שהוא אומר‬
‫ת פ ל ה ‪ .‬ונס מודים‬ ‫הקדוש ו ב ר כ ת שומע‬ ‫האל‬ ‫ברכת‬ ‫בשוה‬ ‫ויסיים עמו‬
‫צבור לא יאמר עם‬ ‫יאמר בשוד‪ .‬כדי שישהה עם הצבור ר ק ביום ת ע נ י ת‬
‫כמו שאר יחיד‪ .‬וכן אם רוצה‬ ‫תפלה‬ ‫כשומע‬ ‫אלא אוטרו‬ ‫ענגו‬ ‫הש״ץ‬
‫ל ה ת פ ל ל מעריב עם הצבור‪ ,‬ואם ימתין עד אחר חזרת הש׳׳ץ‪ ,‬א ת ה ת פ ל ה‬
‫יצטרך ל ה ת פ ל ל ערבית ביחידית‪ .‬י ת פ ל ל מנחה עם חזרת הש״ץ‪ .‬ואם בא‬
‫םטוך לקדושה יטתין עד לאחר שיאטר הש״ץ האל הקדוש ויענה אטן ואז‬
‫שוטע ת פ ל ה ונט טורים )שהם‬ ‫ואף שיפסיד עניית אטן שלאחר‬ ‫יתפלל‪.‬‬
‫וםכ״ש‬ ‫ערבית עם הצבור‬ ‫טפי טלהפםיד ת פ ל ת‬ ‫חיובים( מ״מ הכי עדיף‬
‫אם השעה עוברת מזמן מנחה‪.‬‬

‫תחנון כי אין‬ ‫ה מ נ ח ה עד הלילה לא יאמרו‬ ‫אם נמשכה ת פ ל ת‬ ‫ז‪.‬‬

‫ולהשניח שלא ת מ ש ך ער הלילה‬ ‫ליזהר‬ ‫כלילה‪ .‬וצריכין‬ ‫תחנון‬ ‫אומרים‬
‫שהתפללו ביום כיון‬ ‫התפלה‬ ‫ת ת ק ב ל על‬ ‫ממש כי אז אין אומרים קדיש‬
‫שהלילה שייך ליום המחרת‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

but if he only obtained a Tallis after he had already said ‫אשיי‬, ho

should enwrap himself therein and say some verses of the Psalms, after
which he should say ‫קדיש‬.
5. I f the time proper for Minchah be limited and night be
approaching, immediately after the Kaddish the Reader should say
the Shemoneh 'Esreh aloud whilst the Congregation should only listen
and make the responses until the Reader has said ‫"( האל הקדוש‬the
Holy God") to which they should respond ‫אמן‬, and then they should
silently say their prayer, if, however, they be very much pressed for
time, and i t is to be feared that by waiting until the conclusion of
‫( האל הקדוש‬by the Reader) they would be unable to conclude their
prayer while i t is yet day, they can immediately pray with the Reader
saying silently word by word with him until ‫האל הקדוש‬, i t is neverthe-
less proper that there be at least one who can respond ‫ אמן‬to the
Reader's benediitions.
6. One who arrives at the Synagogue whilst the Congregation
say the Shemoneh 'Esreh should also say i t with them and on con-
eluding the same he can say ‫אשרי‬. If, however, he will be unable to
conclude the Shemoneh 'Esreh in time to say the Keddushah in the
Reader's repetition and if he wait until the Reader has concluded the
entire Shemoneh 'Esreh with the Kaddish, when the time proper for
saying Minchah will then be passed, he should wait for the Reader's
repetition and say with him silently word by word, he should even say
the Reader's version of the Keddushah including ‫לדור ודור וכוי‬, and
terminate the benedictions ‫ האל הקדוש‬and ‫ שומע תפלה‬with tho
Reader, he should also say ‫ מודים‬together with the Reader in order that
he may then bow with the Congregation. On a fast day, however, ho
should not say ‫ עננו‬together with the Reader, but he should insert i t in
‫ שומע חפלה‬as is proper for a private worshipper. Likewise if he desire
to say the Evening Service with the congregation and if he should post-
pone saying the Minchah prayer until the conclusion of the Reader's
repetition of the Shemoneh 'Esreh, he would be compelled to say tbo
Evening Prayer privately, he should say the Minchah Shemoneh 'Esreh
when i t is repeated by the Reader. I f he came into the Synagogue
just before the Keddushah he should wait until the Reader has con-
eluded the words ‫ האל הקדוש‬and then after responding ‫ אמן‬he should
say the Shemoneh 'Esreh. And although he will miss the response
!‫ אמ‬after the benediction ‫ שומע תפלה‬and also the response ‫ "( מודים‬We
give thanks ") which are obligatory, nevertheless i t is better to miss
these responses rather than to lose the opportunity of saying the
Evening prayer with the Congregation. Much more so is this the case
if the time for saying Minchah be on the point of passing by.
7. I f the Minchah Service were prolonged until night Tachanun
should not be said for this prayer of supplication may not be said at
night. The utmost care should be taken not to delay the Minchah
service until i t is actually night, as then ‫ קדיש תתקבל‬cannot be said after
prayers which were recited during the previous day, since the night
belongs to the following day.
176
 ‫דיני תפלת מעריב‬
‫כ ב ר קבלו ש ב ת או‬ ‫והקהל‬ ‫בבהב״נ‬ ‫למנחה‬ ‫מי שבא בע״ש‬ ‫ח‪.‬‬
‫יו״מ‪ ,‬דהיינו ב ש ב ת אמרו מזמור שיר ליום ה ש ב ת וביו״ט אמרו ברבו‪ ,‬לא‬
‫ויתפלל‪ .‬ואס‬ ‫לבית ה כ נ ס ת‬ ‫ילך חוץ‬ ‫אלא‬ ‫בבהכ״נ הזה‪,‬‬ ‫מנחה‬ ‫יתפלל‬
‫ברכו‪ ,‬שוב‬ ‫יענה‬ ‫שאם‬ ‫יענה עם הצבור‬ ‫ברכו לא‬ ‫שומע שהש״ץ אומר‬
‫אינו רשאי ל ה ת פ ל ל אח״כ ת פ ל ת של חול )ואם ט ע ה וענה י ת פ ל ל ערבית‬
‫שתים(‪ .‬ואם בא םטוך ל ק ב ל ת ש כ ת ויו״ט‪ .‬אע*פ שלא יוכל לנטור הש״ע‬
‫קודם שיקבלו ש ב ת או יו״ט יכול ל ה ת פ ל ל כיון שמתחיל בהיתר‪.‬‬

‫דיני תפלת מעריב‪.‬‬

‫ערבית הוא משנראין נ'‬ ‫של‬ ‫הפלה‬ ‫של‬ ‫שמע‬ ‫קריאת‬ ‫זמן‬ ‫א‪,‬‬
‫הספק מלבו‪ ,‬ועכשיו נוהנין‬ ‫מ ב כ י ם קטנים‪ ,‬וביום המעונן ימתין עד שיצא‬
‫לילה ספני‬ ‫אע״פ שעדיין אינו‬ ‫בצבור מעריב תיכף אחר מנהר‪.‬‬ ‫להתפלל‬
‫יהא קורם‬ ‫ובלבד שלא‬ ‫הצבור שנית‪.‬‬ ‫שהוא טורח לאסוף‬ ‫טירה הצבור‪.‬‬
‫שמתפלל‬ ‫לטי‬ ‫יוצאין‪ ,‬ואשרי‬ ‫אינם‬ ‫בדיעבד‬ ‫המנחה‪ ,‬כי אז אפילו‬ ‫פלנ‬
‫בתורה ל ח ב ר הלילה עם‬ ‫ב צ מ ר בלילה ובין מ נ ח ה למעריב עוסק‬ ‫ערמת‬
‫קודם‬ ‫בצמר‬ ‫התפלל‬ ‫שאם‬ ‫שסים‬ ‫ירא‬ ‫ועב״פ ראוי ל ב ל‬ ‫היום בתורה‪.‬‬
‫לאחר צ א ת הכוכבים‬ ‫ומיד‬ ‫ימתין‪.‬‬ ‫אלא‬ ‫הלילה‬ ‫קודם‬ ‫לא יאבל‬ ‫הלילה‬
‫אסור לו ל ה ת פ ל ל‬ ‫בצבור‬ ‫ומי שאינו מ ת פ ל ל‬ ‫יקרא ג' פרשיות של ק״ש‬
‫ת פ ד ת ערבית קודם צאת הכוכבים‪.‬‬

‫ה מ כ ב י ם ואסור‬ ‫ערבית מיד בצאת‬ ‫להתפלל‬ ‫צריך‬ ‫לכתחלה‬ ‫ב‪,‬‬

‫להתחיל לאכול או לעשות שום דבר ואפילו ללמוד חצי שעה קודם צאת‬
‫שהוא לומר‬ ‫קטנה ואם אין לו פנאי‪ ,‬בנון‬ ‫למנחה‬ ‫כמו סמוך‬ ‫הכוכבים‬
‫אפילו אחר חצות‬ ‫יותר מחצות הלילה‪ ,‬ובדיעבד‬ ‫עכ׳׳פ לא יאחר‬ ‫ברבים‬
‫עד שלא עלה עמוד השחר יצא‪.‬‬

‫מי שבא לבהב״נ ל ת פ ל ת ערבית ומצא שהצבור עומרין ל ה ת פ ל ל‬ ‫ג‪,‬‬

‫עמהמ‬ ‫המנחה ולמעלה מ ת פ ל ל‬ ‫עדיין אינו לילה אלא מ פ ל נ‬ ‫ש׳׳ע אפילו‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

8. One who came to the Synagogue on a Friday afternoon and

found that the Congregation had already inaugurated the Sabbath or
Festival, that is to say on Sabbath they had said ‫ מוטור שיד ליום השבת‬or
on the Eve of a Festival they had said ‫ברכו‬, then he should not say
the Minchah Service in that Synagogue, but he should withdraw and
say his prayer. I f he hear the Reader say ‫ ברכו‬he should not respond
with the Congregation, for by responding to ‫ ברכו‬he forfeits his right
to say the Minchah prayer of a week-day and if he made a mistake by
doing so, he should say the Shemoneh 'Esreh of the Evening Service
twice. If, however, he arrived at the Synagogue shortly before the
Sabbath or Festival had been inaugurated and although he could not
complete the Minchah prayer before the Congregation had inaugurated
the Sabbath or Festival, he may conclude the same i n the Syna•
gogue as h6 began i t there when i t was permissible for him to do 80.

L A W S CONCERNING T H E E V E N I N G SERVICE.

1. The time for reading the Shema' of the Evening Service is

when three small stars are visible. On the day when the sky is over-
cast with clouds one should wait and not pray until he knows beyond
a doubt that i t is night. Nevertheless, the God-fearing man who had
participated in the congregational Evening Service before night, should
wait and not partake of any meal before night set in. Immediately
after the stars are visible he should read the first three sections of the
Shema.' One who does not join i n the Synagogue service is not
allowed to say the Evening Service before the stars have appeared.

2. The proper time for holding Evening Service is exactly when

the stars appear. I t is forbidden to begin a meal or to engage in any
work or even to study (the Torah) half an hour before the stars appear,
just as applies shortly before the " small Minchah." If, however, one
had no spare time, e.g., he was engaged in public teaching he should at
least not delay the recital of the Evening Service longer than midnight,
although i f one had inadvertently allowed that time to elapse without
praying, he is permitted to say the prayers until dawn.

3. I f one came to the Synagogue for Evening Service and found

the congregation saying the Shemoneh 'Esreh, he should say i t with
them even if i t 6hould not be night, although i t is less than one hour
and a quarter before night. Later when night had set i n he should
177
 ‫םדר ה ל י ל ה‬ ‫דיני‬

‫הברכות‪ ,‬־י»ם הצבור עומדין‬ ‫הק״ש עם‬ ‫ש״ע‪ .‬ואח״כ כשיהיה לילה אומר‬
‫קורם ויגיעו ל ת פ ל ה ש״ע‬ ‫וברכותיה‪ ,‬ויש לו שהות לומר‬ ‫ק״ש‬ ‫באמצע‬
‫לעד‪ ,‬יעש‪:‬ה כן‪ .‬וידלג ברוך ה'‬ ‫עמו ישראל‬ ‫ק״ש עם הברכות עד שומר‬
‫לעולם וכו׳ ואיגו צריך לאומרו אח״כ לאהר ד ה פ ל ה ‪ ,‬ואם היא לא ה ת פ ל ל‬
‫ק׳׳ש עם‬ ‫בשעה שהצבור אומרים‬ ‫ת פ ל ת ש״ע מ נ ח ה‬ ‫עדיין מגחה י ת פ ל ל‬
‫וישהה מ ע ט לכה״פ כדי הילוך ד׳ אמות ויתפלל אח״כ ש״ע עם‬ ‫הברכות‬
‫הצבור למעריב ואח״כ כשיהי׳ לילה יאמר ק״ש עם הברכו'‪,‬‬

‫כישיבה‪ .‬ואפור‬ ‫עיגיגו‪ ,‬יש לומר‬ ‫מן ברוך ה׳ לעולם עד יראו‬ ‫ד‪.‬‬
‫להפסיק מן ה ח ל ת והוא רחים עד לאחר הש״ע‪ .‬ומה שהשמש מכריז יעלה‬
‫ויבא‪ ,‬ט ל ומטר‪ ,‬לא הוי הפסק‪ ,‬משום דהוי צורך התפלה‪.‬‬

‫חייב‬ ‫בלילה‬ ‫בבהב״ג‬ ‫טעריב‬ ‫מתפלל‬ ‫אדם יתידי‬ ‫אם גשאר‬ ‫‪4‬‬ ‫ה‬
‫ואס‬ ‫מחשבתו‪.‬‬ ‫תתבלבל‬ ‫ת פ ל ת ו כדי שלא‬ ‫שיסיים‬ ‫עד‬ ‫להמתין‬ ‫הבת‬
‫יובל לסייס ת פ ל ת ו עם הצבור איגו חייב‬ ‫שלא‬ ‫כשעה‬ ‫להתפלל‬ ‫התחיל‬
‫דאדעתא דהכי גכגס שאיגו מפחד‪.‬‬ ‫להמתין עליו שהרי מוכחא מילתא‬

‫פדר הלילה‪.‬‬

‫הלילה ותהא ק ל ה‬ ‫בסעודת‬ ‫למעט‬ ‫הבריא‬ ‫ראוי לארם ביגוגי‬ ‫א‪.‬‬

‫כ ס ע ו ד ת היום‪ .‬ודי לאדם הבריא לישן שש שעות‪ .‬ויזהר שלא לישן בחדר‬
‫יחידי‪ .‬ולא לישן במקום חם ביותר‪ ,‬ולא במקום קר ביותר‪.‬‬

‫יפשפש במעשיו‬ ‫לישן‬ ‫הליכתו‬ ‫שקורם‬ ‫ראוי לכל ירא שמים‬ ‫ב‪.‬‬
‫שעשה כ ל היום‪ ,‬ואם ימצא שעשה עבירה‪ ,‬יתהרט ויתורה עליה ויקבל על‬
‫עצמו ב ל ב שלט שלא לעשותה עוד‪.‬‬

‫פרשיות של ק״ש כשהיה לילה‪ .‬אזי יאמר‬ ‫אם לא קרא שלש‬ ‫ג‪.‬‬
‫אבל אם אמרם בלילה איגו צריך‬ ‫כק״ש שעל המטה‪.‬‬ ‫בל הגי פרשיות‬
‫ומ״מ למצוה מן‬ ‫ה מ מ ה כ״א פרשה הראשונה בלבד‪.‬‬ ‫לומר כק״ש שעל‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

read the Shema' with its proper benedictions. If the Congregation

were reading the middle of the Shema' with its benedictions and he
will have time to read the Shema' with its benedictions as far as ‫עומר‬
‫ עטו י׳שראל לעי‬before the Congregation say the Shemoneh 'Esreh, he
should do so and omit ‫ כרוך ה' לעולפ וכוי‬and he need not say this prayer
after the Shemoneh 'Esreh. If, (when he found the Congregation saying
the Shema') he had not yet said the Minchah Shemoneh 'Esreh he
should say this prayer whilst the Congregation say the Shema' with its
benedictions, after which he should wait for a short time, at least
as long as it would take to walk four cubits, and he should then say
the Shemoneh 'Esreh of the Evening Service with the Congregation,
and after nightfall he can read the Shema' with its benedictions.
4. One should say the prayer, ‫ כרוך ה׳ לעולם‬up to ‫ יראו עינינו‬whilst
1
sitting. One is forbidden to interrupt oneself when saying the pray-
ers from ‫ והוא רחום‬until after the Shemoneh 'Esreh, but the announce-
ment by the beadle of ‫ יעלה ויבא‬or ‫ טל ומטר‬is not considered an inter-
ruption, inasmuch as it appertains to the requirements of the service.
5. If one would be left by himself whilst praying in Synagogue at
night his companion is obliged to wait (for him) until he has completed
his prayer 80 that his mind should not b6 disturbed. If, however, he
began to say his prayers at such a time when he could not finish with
the Congregation, the companion is not obliged to wait for him, for
truly in this case it is evident that if one come thus (late), he will not
be afraid (to conclude his prayers alone.)

R U L E S FOR T H E N I G H T .

1. It is proper for a man of average health to take a frugal sup•

per at night and it should be lighter than the meals of the day. It is
sufficient for a healthy man to sleep six hours. One should neither
eleep alone in a room nor in a place excessively hot or cold.
2. Every one who fears God will examine his deeds of the past
day before he goes to sleep. If he find that he has transgressed he will
feel remorse and repent and resolve with a perfect heart not to repeat
this sin.
3. If one had not read the three sections of the Shema' when it was
night, he should say them when he says the Shema' before retiring to
rest at night. If he had said the three sections when it was night, he
need not repeat them when saying his pray ers in bed, he should say
only the first section of the Shema.' Nevertheless the most desirable
way of discharging this duty is to say the three sections. Then he

>80m• authorltie• »ay thatthia prayer malt be recited whilit itandiag.

178
 ‫דיני כבוד אב ואם‬
‫המובחר יאמר כ ל השלש פרשיות‪ .‬ואח״כ אומרים מזמורי ופסוקי דרחמי‬
‫ב ר כ ת המפיל קודם‬ ‫ואולם ברוב הסידורים נדפם‬ ‫כמו שנדפס בסידורים‪.‬‬
‫ק״ש ויותר טוב לומר ב ר כ ת המפיל בסוף שתהא ה ב ר כ ה סמוכה לשינה‪.‬‬
‫שהולך לטטתו‪ .‬ו ב ר כ ת ה ט פ י ל‬ ‫שמע עם המזמורים קודם‬ ‫קריאת‬ ‫ויאמר‬
‫ולא‬ ‫יאכל‬ ‫לא‬ ‫המפיל‬ ‫ברכת‬ ‫שאמר‬ ‫כשהוא ע ל מ ט ת ו ולאחר‬ ‫יאמר‬
‫ישתה ולא ידבר עד שיישן‪.‬‬

‫מעליו ולא יישן במלבושיו‪ .‬כשחולץ מנעליו‬ ‫מלבושיו‬ ‫יפשיט‬ ‫ף‪.‬‬

‫תחת‬ ‫יניח טלבושיו‬ ‫ולא‬ ‫בנדיו חולץ ופושט של שטאל תחלה‪.‬‬ ‫ופושט‬
‫להרניל א ת עצטו לשכב על צדו‪ ,‬ואיסור‬ ‫מאד‬ ‫ליזהר‬ ‫וצריך‬ ‫מראשותיו‬
‫פניי‬ ‫ל מ ט ה ופניו למעלה‪ .‬או בהיפוך‬ ‫פרקדן‪ ,‬דהיינו נבו‬ ‫לשכב‬ ‫נדול‬
‫ל מ ט ה ונבו למעלה‪ ,‬אלא דוקא על צדו‪.‬‬

‫דיני כבוד אב ואם‪.‬‬

‫כ ב ד א ת ה׳ מהונך‪,‬‬ ‫וכתיב‬ ‫ו א ת אמך‪,‬‬ ‫כ ב ד א ת אביך‬ ‫כתיב‬ ‫א‪.‬‬

‫הרי כדרך‬ ‫תירא‪,‬‬ ‫וכתיב א ת ה' אלהיך‬ ‫תיראו‪,‬‬ ‫אמו ואביו‬ ‫איש‬ ‫כתיב‬
‫כבודם ומוראם‪ .‬שלשה‬ ‫כן צוה על‬ ‫הנדול ומוראו‪,‬‬ ‫שצוה ע ל כבוד שמו‬
‫מ כ ב ד א ת אביו ו א ת‬ ‫בזמן שאדם‬ ‫שותפין יש באדם‪ ,‬הקב״ה‪ ,‬אביו ואמו‪,‬‬
‫אמו‪ ,‬אמר הקכ״ה מ ע ל ה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני‪.‬‬

‫כבודו‪ ,‬או‬ ‫במקומו המיוחד לו לפי‬ ‫לא יעמוד‬ ‫מורא‪.‬‬ ‫איזהו‬ ‫ב‪.‬‬
‫בביתו‪,‬‬ ‫להסב‬ ‫המיוחד לו‪,‬‬ ‫ולא ישב במקום‬ ‫מקום המיוחד לו ל ה ת פ ל ל ‪,‬‬
‫ולא יכריע א ת דבריו בפניו‪ ,‬אפילו לאמר נראין‬ ‫דבריו‪,‬‬ ‫את‬ ‫ולא יסתיר‬
‫חמודות ויושב בראש הקהל‪,‬‬ ‫דברי אבא‪ .‬עד היכן מוראם‪ ,‬היה הבן לבוש‬
‫לא‬ ‫והכוהו על ראשו‪ ,‬וירקו בפניו‪,‬‬ ‫ובאו אביו או אמו וקרעו א ת בנדיו‪,‬‬
‫יכלים אותם ולא יצער בפניהם‪ ,‬ולא יכעום כננדם‪ .‬ישתוק ויירא מן ממ״ה‬
‫הקב״ה שצוה‪ ,‬אבל יכול ל ת ב ו ע אותם לדין על ההפסד‪.‬‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

should say psalms and Biblical verses referring to God's mercy, such as
1
we find in the Prayer Books. But in the majority of Prayer Books the
benediction ‫ "( המפיל‬who makest to fall") is printed before the Shema',
it would be better to say this benediction at the end of the prayers so
that it should immediately preceed sleep. One should therefore read
the Shema' and the psalms before getting into bed, and when in bed
one should say the benediction ‫ המפיל‬and thereafter one should neither
eat nor drink nor speak.
I. One must take off one's clothes and not sleep therein. When
taking off the shoes and garments one should remove those on the left
first. One must not place the clothes under the pillow and one
must take great care to accustom oneself to sleep on one's side. I t is
strictly prohibited to sleep on one's back or in the reverse position.

L A W S CONCERNING H O N O U R D U E TO PARENTS.

1. It is written, *' Honour thy father and thy mother " (Ex. xx.
12) also "Honour the Lord with thy substance" (Prov. iii. 9). Again
it is written, " Ye shall fear every man his mother, and his father "
(Lev. xix. 3) also " Thou shalt fear the Lord thy God " (Deut. vi. 13).
We thus see that in the same manner in which He commanded us to
honour His great Name and to fear Him, He also commands us to honour
and to fear our parents. Three partners have a share in man's creation,
T
namely, the Holy One, blessed be He, one's father and mother.* W hen
a man honours his father and his mother, the Holy One, blessed be
He, says, " I regard them as though I dwelt among them and they
honoured Me."
2. What is the fear due to parents ? One must neither stand in
the place appointed for one's father according to his rank, nor in the
place reserved for him to pray. One should not sit in the place
of one's father's seat in his house. One must neither contradict
one's father nor corroborate his words in his presence even by saying,
" I t is obvious that father is right." To what degree shall parents be
feared ? If the son were attired in costly dress and presided over a
meeting when his parents came and rent his garments, and struck his
bead, and spat in his face, he should neither insult them nor feel
aggrieved in their presence, nor display anger towards them, but he
should remain silent and fear the King who is the King of kings, the
Holy One, blessed be He, who had thus decreed. He may, however,
beek legal redress for the damage they have caused him.

>See Authorised Daily Prayer Book, pp 294 ff. •See T. B Kiddushin. 30 U.

179
 ‫דיני כבוד אב ואם‬
‫מנגיס ומוציא‪,‬‬ ‫מלבוש ומכסה‪,‬‬ ‫משקהו‪,‬‬ ‫מאכילו‬ ‫כבוד‪.‬‬ ‫איזהו‬ ‫‪#‬‬ ‫ג‬
‫והראה לו פנים‬ ‫פטומות‪,‬‬ ‫מאכילו‬ ‫שאפילו‬ ‫ב ס ב ר פנים יפות‪,‬‬ ‫ויתננו לו‬
‫זועפות‪ ,‬נענש עליו‪ .‬היו אביו או אמו ישנים‪ ,‬לא יקיצס‪ ,‬אפילו אם יפסיד‬
‫אם יקיצו‪,‬‬ ‫איזה דיות‪,‬‬ ‫לאביו‬ ‫א ב ל אם יניע‬ ‫ריוח הרבה על ירי שנתם‪,‬‬
‫ואם לא יקיצו‪ ,‬יצמער ע ל מניעת הריוח‪ ,‬מצוה להקיצו‪ ,‬כיון שישמח בזה‪,‬‬
‫וכן מצור‪ .‬להקיצו‪ ,‬ל ל כ ת לבית הכנסת‪ ,‬או לשאר דבר מצוה‪ ,‬מפני שכולם‬
‫חייבים בכבוד המקים‪.‬‬

‫חפצו בשביל‬ ‫ויודע שישלימו‬ ‫בעיר‪,‬‬ ‫דבר‬ ‫לאיזה‬ ‫היה צריך‬ ‫ד‪,‬‬
‫עשו לי‬ ‫לא יאמר‪,‬‬ ‫יעשוהו לו‪,‬‬ ‫בשבילו‬ ‫שנם‬ ‫אף על פי שיודע‪,‬‬ ‫אביו‪,‬‬
‫הכבוד באביו‪.‬‬ ‫לתלות‬ ‫כדי‬ ‫אבא‪,‬‬ ‫עשו לי בשביל‬ ‫אלא יאמר‪,‬‬ ‫בשבילי‪,‬‬
‫מי אמר לך‬ ‫שאלו אביו‪,‬‬ ‫כך‬ ‫ואחר‬ ‫ועשה‪,‬‬ ‫עשה זאת‪,‬‬ ‫אמדה לו אמו‪,‬‬
‫יכעום אברו על‬ ‫שאמו אמרה לו‪,‬‬ ‫והוא מרניש‪ ,‬שאם יאמר‬ ‫לעשות זאת‪,‬‬
‫אמו‪ ,‬אל יאמר לו‪ ,‬אע״פ שעל ידי כן יכעום אביו עליו‪.‬‬

‫קומתו אם ה מ ה‬ ‫ובפני אמו כ מ ל א‬ ‫אביו‬ ‫בפני‬ ‫לעמוד‬ ‫חייב‬ ‫ה‪.‬‬

‫ויירא‬ ‫שיכבדם‪,‬‬ ‫ראוי‬ ‫עבירות‪,‬‬ ‫ובעלי‬ ‫רשעים‬ ‫הם‬ ‫ואפילו אם‬ ‫כשרים‪,‬‬
‫שעובר ע ל דברי תורה‪,‬‬ ‫ראה לאביו‬ ‫לצערם‪.‬‬ ‫שאסור‬ ‫מפניהם‪ ,‬וכל שכן‬
‫אבא כ ת י ב כתורה‬ ‫אלא יאמר לו‪,‬‬ ‫הורה‪,‬‬ ‫לא יאמר לו‪ ,‬ע ב ר ת על דברי‬
‫ולא‬ ‫והאב יבין מעצמו‪,‬‬ ‫ולא כמזהירו‪,‬‬ ‫כאלו הוא שיאל ממנו‪,‬‬ ‫כ ך וכך‪,‬‬
‫ואפילו ברמיזה‪ ,‬הרי‬ ‫אפילו כדברים‪,‬‬ ‫המבזה אביו או אמו‪,‬‬ ‫יתבייש‪ ,‬ובל‬
‫זה בכלל ארור מפי הגבורה‪ .‬שנאמר ״ארור מ ק ל ה אביו ואמו"‪.‬‬

‫אלא שהאשה‬ ‫אחד האיש ואחד האשה חייבים בכבוד אב ואם‪,‬‬ ‫ן‪,‬‬
‫לפיכך היא פטורה מכבוד‬ ‫כיון שהיא משועבדת ל ב ע ל ה ‪,‬‬ ‫הנשואה לבעל‪,‬‬
‫אב ואם‪ ,‬אך אם אין ב ע ל ה מקפיד עליה‪ ,‬מחויבת ב כ ל דבר שאפשר לה‪.‬‬

‫ע מ ה ם על כבודו‪,‬‬ ‫להכביד עולו ע ל בניו ולדקדק‬ ‫לאדם‬ ‫אפור‬ ‫ז‪.‬‬

‫שהאב‬ ‫להם‪,‬‬ ‫וימחול‬ ‫יעלים עיניו מהם‪,‬‬ ‫אלא‬ ‫שלא יביאם לידי מכשול‪,‬‬
‫בזמן שיש לחוש‬ ‫א ת בנו‪,‬‬ ‫כבודו מחול‪ .‬ואסיר להכות‬ ‫שמחל על כבודו‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S E A E L

3. What is the honour due to parents? To provide them with

food and drink, with garments and clothing. He should bring them
home and take them out. He should give them with a cheerful coun-
tenance, for even if one should feed them with crammed birds but show
them an angry face, he incurs thereby Divine punishment. I f his
father or mother should be asleep, he should not arouse them, even if
through their sleep he will lose much profit, but if the father would
profit by being aroused, and if he should not be awakened he would be
grieved for the loss of the profit, i t is a duty to arouse him as that will
make him happy. I t is also a duty to awaken one's father to call
him to go to synagogue or for the performance of any other command-
ment, as all are equally bound to honour the Omnipresent.
4. I f the son were i n need of something which his fellow-towns-
men could do for him, and he knows that they would gratify his desire
for his father's sake, even though he also knows they would do i t for
his own sake as well, he should not say : " Do this for my sake " but
rather let him say : " Do i t for the sake of my father," in order that
it should redound to his father's honour. I f his mother told him to do
a certain thing which he did, and his father subsequently asked him,
" Who told you to do this 1" I f he perceive that by telling him that
his mother asked him to do so, his father's anger would be kindled
against his mother, he should not tell him, even if he himself thereby
incur his father's wrath.
5. A son is bound to stand at his full height in the presence of
his father and his mother if they be virtuous, and even if they be
wicked and sinners i t is proper for him, nevertheless, to honour and to
fear them. Naturally i t is forbidden to cause them pain. I f he saw
his father transgressing any of the commandments of the Torah, he
should not say to him, " Thou hast transgressed the commands of the
Torah," but he should rather say, " Father, is i t not written thus and
thus i n the Torah?" as though asking for information, and not as though
he admonished him, the father will thus take the hint without being
put to shame. Whoever puts his father or mother to shame, even if
only by words or only by a hint, is included among those whom the
Almighty has cursed, as i t is said, " Cursed be he that setteth light by
his father or by his mother " (Deut. xxvii. 16).
6. To honour one's parents is the duty of both man and woman,
with the exception of a married woman, who by virtue of her marriage
is responsible to her husband. Therefore she is exempt from the duty
of honouring her parents. Yet i t is incumbent on her to do all she can
towards fulfilling that commandment if her husband be not particular
with her i n this matter.
7. One is forbidden to place a heavy yoke upon his children and
to be too exacting with them i n matters relating to his honour, so that
he should not thereby cause them to stumble. He should rather over-
look their shortcomings and forgive them, as a father can allow his son
to neglect the acts of honour due to him, and the son may avail him•
180
 ‫דיני בבוד אב ואם‬
‫ו כ ל המכה א ת‬ ‫אלא יוכיחו בדברים‪,‬‬ ‫בדיבור אי במעשה‬ ‫כנגדו‬ ‫שיתרום‬
‫בגו גדול‪ ,‬עובר ע ל לפגי עור לא תתן מכשול‪.‬‬

‫אבי אביו‪ ,‬אחיו הגדול ממנו‪,‬‬ ‫חייב ב כ ב ו ד ם ‪:‬‬ ‫ואלו הן שהאדם‬ ‫‪4‬‬ ‫ה‬
‫אשת אביו‪ ,‬אפילו‬ ‫חמותו‪,‬‬ ‫חמיו‪,‬‬ ‫בין מן האמ‪,‬‬ ‫בין שהוא אחיו מן האב‪,‬‬
‫קיימת‪ ,‬ודבר‬ ‫זמן שאמו‬ ‫כל‬ ‫בעל אמו‪,‬‬ ‫כ ל זמן שאביו קיים‪,‬‬ ‫איגו אמו‪,‬‬
‫הגון ל כ ב ד אשת אביו‪ ,‬ובעל אמו‪ ,‬אפילו מתו אביו ואמו‪.‬‬

‫ואם מזכירם אומר או‬ ‫חייב ל כ ב ד אביו ואמו גם לאחר מותם‪,‬‬ ‫ט‪,‬‬
‫יעסוק‬ ‫ל כ ב ד אביו או אמו‪,‬‬ ‫כיתב‪ ,‬זכרונו לברכה‪ ,‬ומי שהוא רוצה ב א מ ת‬
‫בתורה ובמעשים מוכים‪ ,‬שזהו כבור גדול להוריו‪ ,‬שאומרים הבריות‪ ,‬אשרי‬
‫הרי‬ ‫הישר‪,‬‬ ‫בדרך‬ ‫הולך‬ ‫אם אין הבן‬ ‫אבל‬ ‫שגדלו בן כזה‪.‬‬ ‫ואם‬ ‫לאב‬
‫הימנה‪.‬‬ ‫בבושה שאין גדולה‬ ‫אבותיו ישאו ח ר פ ה עליו‪ ,‬והוא מבייש אותם‬
‫ובגיו ילמדו מ מ נ ו‬ ‫בדרך טובה וישרה‪,‬‬ ‫המרחם ע ל בגיו‪ ,‬הולך‬ ‫וכן האב‪,‬‬
‫גם זרעו ימשכו אחריו‪,‬‬ ‫אבל מי שיעקם הישרה ובוחר ברע‪,‬‬ ‫ויתככרו בו‪,‬‬
‫בדכתיב‪ ,‬״פוקד עון אבות ע ל‬ ‫בדרך רשע‪ ,‬ומתים בעץ אבותם‪,‬‬ ‫ובוחרים‬
‫בגים״‪ ,‬ואין אכזריות גדולה מזאת‪.‬‬

‫בין ע ל מצות עשה‪ ,‬בין‬ ‫לעבור ע ל דברי תורה‪,‬‬ ‫אמר לו אביו‬ ‫י‪.‬‬
‫אמר לו אביו‬ ‫ע ל מצות לא תעשה‪ ,‬בין ע ל מצוד‪ .‬בדרבגן‪ ,‬לא ישמע לו‪,‬‬
‫שלא ידבר עם פלוני‪ ,‬ושלא ימחול לו‪ ,‬והבן רוצה להתפייס‪ ,‬אין לו להוש‬
‫אם לא כשרואהו עובר עבירה‪,‬‬ ‫לפקודת אביו‪ ,‬כי אסור לשגוא שום אדם‪,‬‬
‫או ידוע שהוא רשע‪ ,‬שאסור ל ה ת ח ב ר לו‪ ,‬וכן אם הבן רוצה לילך ללמוד‬
‫ואביו או אמו מעכבין אותו בלי טעם הגון ו ר א ו ‪/‬‬ ‫חורה‪ ,‬או לישא אשה‪,‬‬
‫אין הבן חייב לשמוע להן‪.‬‬

‫גוהג בו‬ ‫אלא‬ ‫אביו האיגו יהודי‪,‬‬ ‫או לבזות‬ ‫גר אםור לקלל‪,‬‬ ‫יא‪.‬‬
‫מ ק צ ת כבוד‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL
1
self of this permission. One is forbidden to chastise his son when he
has reason to apprehend that the latter will defend himself by opposing
him either i n speech or action, but he should rebuke him in words. He
who beats his grown up son transgresses the commandment, " Thou
shalt not put a stumbling-block before the blind " (Lev. xix. 14).
8. I t is incumbent upon a man to honour the following persons :
his grand-father, his elder brother whether from his father's or mother's
side, his father-in-law, his mother-in-law, his step-mother during his
father's life-time, his step-father during his mother's life time. I t is
highly proper to honour his step-mother or step-father, even after the
death of his own parents.
9. I t is one's duty to honour his parents also after their death,
thus if he mentioned their name, either i n speech or i n writing, he
should add " may his (or her) memory be a blessing." He who truly
desires to honour his father or mother, should occupy himself with
the study of the Torah and with good deeds, for this is a great honour
to his parents, of whom people will say: *' Happy are the parents who
brought up such a son," but i f the son go not i n the right way his
parents bear a reproach on his account, and he disgraces them i n the
most infamous manner possible. Likewise a father who is compassion-
ate will go in a good upright way for his children to learn from him,
and they also are honoured through him. But the offspring of one
who perverts uprightness and chooses evil will take after him and w i l l
also choose the evil way, and will die i n the sins of their fathers, as i t
‫״‬
is written, " visiting the iniquity of the fathers upon the children
(Ex. xx. 5). There is no cruelty more atrocious than this.
10. One should not hearken unto his father when he tells him t o
transgress a commandment of the Torah, whether i t be a positive or a
negative commandment or a Rabbinic injunction. Thus, i f his father
tell him that he should neither speak to, nor forgive a certain person
to whom the son wishes to be reconciled, he should not pay heed to
his father's command, as i t is forbidden to hate any human being,
unless he saw him transgressing a commandment, or if he be one who is
notoriously wicked, i n which case i t is forbidden to associate with him.
Likewise, if the son desire to go and study the Torah or to marry, and
his father or mother oppose him doing so without giving good and
sufficient reasons, then the son is not bound to obey them.
11. A proselyte is forbidden to curse or to despise his non-
Jewish father, but he should treat him with some degree of respect
1
Ul.; " bli honour it remitted," see T.B. Kiddushin, 32 a.
181
 ‫דיני כבוד רבו‪ ,‬וזקן‪ ,‬ות״ח‪ ,‬ובהן‬

‫דיני כבוד רבו‪ ,‬וזקן‪ ,‬ותלמיד הכם‪ ,‬וכהן‪.‬‬

‫ופירשו חכמינו ז״ל‪,‬‬ ‫ו ה ד ר ת פני זקן‪,‬‬ ‫כ ת י ב מפני שיבה תקום‪,‬‬ ‫א‪,‬‬
‫שמצוה לקום מפני ת ״ ח מופלנ בתורה‪ ,‬אפילו אינו זקן בשנים‪ ,‬ואינו רבו‪.‬‬
‫עם‬ ‫הוא‬ ‫אפילו‬ ‫שנה‪,‬‬ ‫לקים מפני שיבה‪ ,‬דהיינו בן שכעים‬ ‫מצוד‪.‬‬ ‫וכן‬
‫אותו‬ ‫מהדרין‬ ‫ובלבד שלא יהא רשע‪ ,‬ואפילו זקן משאר האומות‪,‬‬ ‫הארץ‪,‬‬
‫כדברים‪ ,‬ונותנים לו יר לםימכו‪.‬‬

‫ועון נדול‬ ‫אביו‪,‬‬ ‫מבשל‬ ‫יותר‬ ‫חייב אדם בכבוד רבו ויראתי‪,‬‬ ‫ב‪,‬‬
‫להשתמש במי ששונה‬ ‫ואםור‬ ‫חכמים‪ ,‬או לשנאותן‪,‬‬ ‫תלמידי‬ ‫לבזות‬ ‫היא‬
‫א ב ל אם‬ ‫ה ת ו ר ה והיראה‪,‬‬ ‫שהולך בדרכי‬ ‫וכל זה בתלמיד חכם‪,‬‬ ‫הלכות‪,‬‬
‫הוא מזלזל במצות‪ ,‬הרי הוא כ ק ל שבציבור‪.‬‬

‫שלשה שהיו מהלכימ בדרך‪ ,‬הרב באמצע‪ ,‬והשנים לאחוריו‪ ,‬ו כ ל‬ ‫ג‪.‬‬
‫אחד מצדד עצמו לצדרין‪ ,‬הגדול לימין והקטן לשמאל‪.‬‬

‫לקריאת‬ ‫ראשון‬ ‫להיות‬ ‫א ת הכהן‪,‬‬ ‫להקדים‬ ‫מ״ע מן התורה‬ ‫ד‪.‬‬

‫לדבר ולדרוש ת ח ל ה ‪ ,‬וכן‬ ‫התורה‪ ,‬ולהיות ראש המדברים ב כ ל קיבוץ עם‪,‬‬
‫בםעורה‪ ,‬הוא קידם‪ ,‬ל ב ר ך המוציא ו ב ר כ ת המזון‪ .‬ובמקום שאין כהן‪ ,‬טוב‬
‫להקדים הלוי לישראל‪ ,‬ב כ ל אלו‪.‬‬

‫אסור להשתמש בכהן‪ ,‬ואם הוא מוחל על ככידו‪ ,‬מותר ומכש״כ‬ ‫‪4‬‬ ‫ה‬
‫שיכול לחלוק כבוד לישראל‪ ,‬להקדימו כדברים הנאמרים לעיל‪,‬‬

‫תנאים שצריך להזהר בכל מצוה‪.‬‬

‫וירדוף‬ ‫ירוץ‬ ‫לידו ויקיימה‪,‬‬ ‫הטצוה‬ ‫ויצפה מתי ח ט א‬ ‫ימתין‬ ‫א‪,‬‬

‫בשמחה ובאהבה עזה‪ ,‬וירקרק לעשותה ב כ ל‬ ‫המצוד‪.‬‬ ‫יעשה‬ ‫אחר המצוה‪,‬‬
‫ואם אפשר לעשותה כהכורה‪ ,‬יעשנה בחבורה‪ ,‬כ ד כ ת י ב‬ ‫פרטיה ודקדוקיה‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

L A W S CONCERNING T H E H O N O U R D U E TO ONE'S TEACHER,

TO T H E A G E D , TO A SCHOLAR, A N D TO A PRIEST.

1. I t is written, " T h o u shalt rise up before the hoary head, ami

honour the face of the old man " (Lev. x i x 32). This has been explained
by our Sages, of blessed memory, as implying that one is commanded
to rise up before the hoary head, i.e., a septuagenarian, even if he be
an ignoramus as long as he is not wicked. One should honour an old
man, even if he be of any nationality, by speaking politely to him
and giving him a hand for support.
2. The honour and reverence due to one's teacher is more
obligatory than that due to one's father. I t is a great sin to despise or
to hate the scholars. I t is forbidden to make servile use of a student
of Halakhoth (Rabbinic Law). A l l the above applies only to a scholar
who follows the ways of the Torah and Religion, but if he slight the
commandments he is like the most worthless fellow in the congregation.
3. When three go together on the way and one of them is a
Rabbi, he should walk i n the centre whilst the other two should each
fall back and walk on each side of him, the elder on his right, and
the younger (or the less important person) on his left.
4. I t is one of the positive precepts of the Torah to give a Priest
the prerogative of being the first called to the reading of the Torah,
also to be the first speaker at every public gathering. A t a feast he
should also be the first to say the benediction over the bread and to
say Grace after the meal. I n the absence of a Priest, a Levite should
have the precedence over an Israelite in all the aforementioned cases.
5. I t is forbidden to make servile use of a Priest, i t is, however,
permitted if he does not stand on his dignity, and the latter may, at
any rate, bestow honour upon an Israelite, by giving him the prece-
dence in all things aforementioned.

CONDITIONS TO B E OBSERVED FOR T H E F U L F I L M E N T

OF EVERY COMMANDMENT.

1. One should be eager and anxious for an opportunity of

fulfilling a commandment, he should eagerly desire to
observe i t with rejoicing and with intense love, and he should exercise
the utmost care to do i t i n all its details; if possible, he should perform
i t with the congregation, as i t is written, " I n the multitude of people
1S2
 ‫דיני מילה‬
‫״ברב עם ה ד ר ת מלך״‪ ,‬ומצוות צריכות כונה‪ ,‬שימין ל צ א ת במצוד‪ .‬זו‪ ,‬שצונו‬
‫ומצור‪ .‬בו‪ ,‬יותר מבשלוחו‪.‬‬ ‫במצוה‪ ,‬אומרים לו נמוד כולה‪,‬‬ ‫די‪ ,‬והמתחיל‬

‫בבוקר‬ ‫ישכימ‬ ‫ביום‪,‬‬ ‫שמצותו‬ ‫דבר‬ ‫למצוד‪,.‬‬ ‫מקדימין‬ ‫זריזין‬ ‫ב‪,‬‬

‫הלילה‪ ,‬ומצור‪ .‬ה ב א ה‬ ‫יקדים ב ת ה ל ת‬ ‫וכן דבר שםצותו בלילה‪,‬‬ ‫לעשותו‪,‬‬
‫בעבירה‪ ,‬פסולה‪.‬‬

‫בשתיהן‪,‬‬ ‫להזדרז‬ ‫לא יוכל‬ ‫שמא‬ ‫כאחת‪,‬‬ ‫אין עושין ב׳ מ צ ו ת‬ ‫ג‪,‬‬

‫הבאה‬ ‫ומצור‪.‬‬ ‫מצוד‪ .‬אחרת‪,‬‬ ‫פטור מלמורח אחר‬ ‫והעוסק וטורח במצוה‪,‬‬
‫לעשות אחרת‪,‬‬ ‫שרוצה עכשיו‬ ‫טפני‬ ‫יניחנה‪,‬‬ ‫יעשנה‪ ,‬ולא‬ ‫תחלה‪,‬‬ ‫לידו‬
‫בידאי‬ ‫אחרת‪,‬‬ ‫כדי לעשות‬ ‫וכל שכן להניחה לנטרי‪,‬‬ ‫ואח״כ יעשה זאת‪,‬‬
‫מ‬ ‫אסור‪ .‬יכ״שכ שאסור להחמיצה בחנם ולעשותה אח״כ‪ .‬בד״א‪ ,‬כשאפשר‬
‫אז אם א ח ת‬ ‫א ח ת מהן‪,‬‬ ‫רק‬ ‫א ב ל אם אינו יבול לקיים‬ ‫שתיהן‪,‬‬ ‫לעשות‬
‫אינה‬ ‫ואם א ח ת תדירה ואחת‬ ‫יעשה החמורה‪,‬‬ ‫חמורה ואחת ק ל ה ממנה‪,‬‬
‫עוברת‪ ,‬יעשה‬ ‫אינה‬ ‫ואחת‬ ‫עוברת‬ ‫אחת‬ ‫התדירה‪ ,‬ואם‬ ‫יעשה‬ ‫תדירה‪,‬‬
‫ראש‪ ,‬ודרך‬ ‫שלא יעשנה ב ק ל ו ת‬ ‫בעשיית המצוה‪,‬‬ ‫ויזהר תמיד‬ ‫העוברת‪,‬‬
‫כ ל זמן‬ ‫ליהנות מן המצוה‬ ‫ואסור‬ ‫יותר מנופו‪,‬‬ ‫ויכבד א ת המצוד‪.‬‬ ‫בזוי‪,‬‬
‫מצותה‪.‬‬

‫לכן צריך ב כ ל מצוד‪ .‬לעשותה שתהיה‬ ‫כתיב זה אלי ואנוהו‪,‬‬ ‫ד‪,‬‬

‫נאה ומהודרת‪ ,‬וחכמינו אמרו‪ ,‬הדור במצוה‪ ,‬עד שליש במצוד‪..‬‬

‫דיני מילה‪.‬‬

‫שליח‬ ‫שיעשה‬ ‫או‬ ‫בנו‪,‬‬ ‫את‬ ‫למול‬ ‫האב‬ ‫על‬ ‫עשה‬ ‫מצות‬ ‫א‪.‬‬
‫במצוד‪ .‬זאת ובאומנתה‪,‬‬ ‫וזריז‬ ‫וזהיר‬ ‫היודע דיני המילה‪,‬‬ ‫לישראל אחר‪,‬‬
‫בחנם‪,‬‬ ‫למול‬ ‫שאינו רוצה‬ ‫מוהל‪,‬‬ ‫ויש כאן‬ ‫ואם האב אינו יודע למול‪,‬‬
‫אלא בשכר‪ ,‬יש ל ב י ד לנעור כמוהל זה‪ ,‬והאב יניח בעצמו א ת בנו ע ל‬
‫להמוהל‪ ,‬ויעמוד אצלו בשעת המילה‪,‬‬ ‫ברכי הסנדק‪ ,‬ויושיט א ת האיזמל‬
‫להראות שהוא שלוחו‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

is the King's glory " (Prov. xiv. 28). The fulfilment of the precepts
requires the intention (of complying with the law), so that one should
resolve to discharge his duty with regard to the commandment one is
performing, which God has commanded us. He who begins to observe
a precept should fulfil i t i n its entirety. I t is better for one to accom-
plish a precept himself than to have i t done through his agent.
2. The zealous hasten to fulfil the precepts, hence, one should
rise early to perform a precept which must be accomplished during the
day, and likewise one should begin early in the evening to fulfil that
precept which is to be observed at night. To perform one precept by
transgressing another is invalid.
3. One should not perform two precepts simultaneously lest he
will not be aLie to give the necessary attention to both, therefore, one
who is engaged in the performance of one precept is exempt (then)
from the fulfilment of another. The precept which comes first to one's
hand should be observed at once, and i t should not be postponed on
account of another precept which he desires to perform, even if he
intend to carry out the former precept immediately thereafter. Much
more 80 is i t forbidden to neglect one precept for the sake of fulfilling
another. One is forbidden to be needlessly dilatory i n observing a
precept, (intending) to fulfil i t later on. A l l the aforementioned tules
are applicable when i t is possible to fulfil both precepts, but if only one
of them can be fulfilled, then if one be more important, and the other
less important, he should rather fulfil the former. I f the observance
of one of the precepts be of frequent recurrence whilst the other is
fulfilled on rare occasions, he should preferably perform the former. I f
the time appointed for the observance of one of the precepts be
passing by, whilst the other has no fixed time for its fulfilment, he
should preferably perform the former. One should beware never to

Ehonour.
erform any precept in a spirit of levity or in a contemptuous manner,
[e should show more honour to the precepts than to his own personal
I t is forbidden to derive any material benefit through the
fulfilment of a precept during the time set for its observance.
4. I t is written: " This is my God and I will glorify Him " ( E x .
xv. 2), i t is therefore necessary i n the performance of every precept to
do i t so that i t becomes glorious and beautiful. Our sages say : " One
should spend for the sake of beautifying a precept as much as one
third more of the cost required for its ordinary fulfilment."

L A W S OF CIRCUMCISION.

1. I t is a positive precept for a father to circumcise his son or

to appoint another Israelite to act as his agent who knows the
Laws of Circumcision, and is careful and zealous i n the performance
of this precept and qualified for performing the act of circumcision.
If the father be incompetent to circumcise, and if the operator in atten-
dance refuse to circumcise gratuitously, but only for remuneration,
such a person should be censured by the ecclesiastical authorities. The
183
 ‫דיני מילה‬
‫ללידתו‪ ,‬וכל היום‬ ‫השמיני‬ ‫ביום‬ ‫ההםה‬ ‫אין מלין עד שתנץ‬ ‫ב‪,‬‬
‫ואפילו‬ ‫בבוקר‪,‬‬ ‫ומלין מיד‬ ‫אלא שזריזין מקדימין למצוה‪,‬‬ ‫כשר למילה‪,‬‬
‫מילה שלא בזמנה‪ ,‬אינה אלא ביום‪.‬‬

‫א״ק ב״ו ע ל המילה‪ ,‬ולא‬ ‫ה מ ל מ ב ר ך מעומד‪ ,‬קודם ה ח י מ ך ‪,‬‬ ‫ג‪,‬‬

‫ימול ער שנמר כ ל הברכה‪ ,‬ודלא כיש מוהלים המראים חריפותם‪ ,‬שהיכף‬
‫ואבי הבן מ ב ר ך מעומד‪,‬‬ ‫זהו מעשי בורים‪,‬‬ ‫חותכין‪,‬‬ ‫לכרך‪,‬‬ ‫כשבתחילין‬
‫של אברהם‬ ‫בבריתו‬ ‫להכניסו‬ ‫ב״ו‬ ‫א״ק‬ ‫להפריעה‪,‬‬ ‫בין ח ת י כ ת הערלה‬
‫לברית בן יכנס ל ת ו ר ה‬ ‫שנכנס‬ ‫כשם‬ ‫עונין ה ק ה ל אמן‪,‬‬ ‫ואח״כ‬ ‫אנינו‪,‬‬
‫ולחופה ולמעשים מובים‪ ,‬ואמ אין אבי הבן אצל המילה‪ ,‬או שאינו יודע‬
‫לברך‪ ,‬יברך הסנדק מיושב‪ ,‬ב ר כ ת להכניסו‪.‬‬

‫סוב וחשוב‪,‬‬ ‫היותר‬ ‫המוהל והסנדק‬ ‫להדר שיהיה‬ ‫יש לאדמ‬ ‫ד‪,‬‬
‫סנדק בבן אחר‪,‬‬ ‫אצלו‬ ‫אשר היה‬ ‫לאיש‬ ‫שאין נותנין סנדקאות‬ ‫ונוהגין‬
‫מ ת הראשון‪ ,‬ואם הבטיח למוהל שימול א ת בנו‪ ,‬אפור לחזור בו‬ ‫אא״כ‬
‫ובתיך כ ך ה ל ך זה המוהל מן העיר‪,‬‬ ‫ולבכר לאחר‪ ,‬ואם הבטית לאהד‪,‬‬
‫וחשב האב שלא יביא לזמן הטילה‪ ,‬וקרא לאחר‪ ,‬ובתוך כ ך בא הראשון‪.‬‬
‫ימהלנו הראשון‪.‬‬

‫נוהנין שכל העם שאצל המילה עומדים‪ ,‬ל ב ד הסנדק שתופס‬ ‫ה‪,‬‬
‫שנקרא מ ל א ך הברית‪,‬‬ ‫התינוק‪ ,‬הוא יושב‪ ,‬ונוהנין לעשות כסא לאליהו‪,‬‬
‫וכשמניחו יאמר כפירוש‪ ,‬זה הכסא של אליהו‪ ,‬ואבי הבן והעומדים שם‪,‬‬
‫יאמרו קודם הטילה‪ ,‬״אשרי ת ב ח ר ותקרב‪ ,‬ישכון חצריך״‪ ,‬והיכי דאפשר‪,‬‬
‫עבדינן‬ ‫אפשר‪,‬‬ ‫דלא‬ ‫והיכי‬ ‫מישראל‪,‬‬ ‫נתלים‬ ‫עשרה‬ ‫שיהיו‬ ‫מהדרין‬
‫מעשרה‪.‬‬ ‫בפחות‬

‫תינוק‬ ‫של‬ ‫ואמו‬ ‫אביו‬ ‫אם‬ ‫אחר ה מ י ל ה ‪.‬‬ ‫מברבין ע ל הכום‪,‬‬ ‫‪/,‬‬
‫או״א קיים א ת הילד הזה לאביו ולאמו‪,‬‬ ‫קיימים‪ ,‬אומרים בנוסח הברכה‪,‬‬
‫מ ת ה אמו‪ ,‬אומרים‬ ‫ומרלנין לאביו‪ ,‬ואם‬ ‫לאמו‪,‬‬ ‫אומרים‬ ‫ואמ מ ת אביו‪,‬‬
‫הילד הזה‬ ‫את‬ ‫קיים‬ ‫אומרים‬ ‫לאמו‪ ,‬ואמ מתי שניהם‪,‬‬ ‫ומדלגין‬ ‫לאביו‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

1
father should place his S O D upon the knees of the God-father and hand
the knife to the operator and stand near him during the circumcision
to indicate that the former is his agent.
2. The circumcision shall not be performed until sunrise of the
eighth day after his birth, that entire day being the proper time for its
performance, but the zealous hasten to fulfil the precepts, wherefore
the circumcision is to be performed forthwith i n the morning. The
circumcision, which (for certain reasons) is not performed at the ap-
pointed time (on the eighth day), can only be performed in the day-
time.
3. The operator before performing the circumcision should stand
and say the benediction ‫ א״ק ב׳׳ו על המילה‬and he should not circumcise
before he had concluded the benediction, unlike the operators who,
eager to display their skill, perform the circumcision immediately they
begin the benediction, whereby they betray their ignorance. The
father of the child whilst standing should say, in the interval between
the circumcision of the foreskin and its uncovering, the benediction:
‫א״ק ב״ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו‬, those present should respond ‫אמן‬
‫כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טוביפ‬. I f the father be not
present at the circumcision, or know not how to say the benediction,
the God-father, who may remain seated, can say the benediction
'‫ ובג‬,‫להכניסו‬.
4. One should be particular in his choice of an operator and a
God-father who should be the best and most righteous men possible to
select. I t is customary for a father not to select as God-father one
who had already officiated as such at the circumcision of another of his
sons, unless this son had died. One who gave his word to an operator
that he should circumcise his son, is forbidden to retract his word and
bestow the honour upon another. I f the one, to whom the assurance
w;!s given, had in the meantime left the city, whereupon the father,
thinking that he would not be i n attendance at the time of the circum-
cision, appointed another, and in the meantime the former returned,
then the former should perfoi m the circumcision.
5. I t is customary for those present at the circumcision to remain
standing with the exception of the Gcd father who holds the child,
and ther. fore he icmains seated. I t is also customary to prepare a
8
seat for Elijah, who is called tho "Angel of the covenant," and when
he places the child upon the seat, he should say plainly ‫זה הכסא של‬
‫אליהו‬. The father of the child and those present should say previous
to the performance of the circumcision, ‫ ישכון חצריך‬,‫( אשרי ת נ ת ר ותקרב‬Ps.
lxv. 4). The ceremony should be performed, if possible, i n the
presence of ten adult male Israelites, but where that is impossible the
circumcision may be performed when less than ten are present.
6. After the circumcision is accomplished, a benediction should
be said over a cup of wine ; i f the child's parents be alive the bene-
diction should be said as follows : ‫או׳׳א קים את הילד הזה לאביו ולאמו‬, if the

>c»11ed ‫•םנדק‬ 'See Plrke de Rabbi Eliezer, xx z.

184
 ‫מילה‬ ‫דיני‬
‫אומרים עליי‬ ‫אע״ג ר כ ל ה ב ר כ ו ת‬ ‫הוא ממזר‪,‬‬ ‫ויקרא שמו‪ ,‬ואם התינוק‬
‫לברית‬ ‫כבישראל כשר‪ ,‬א ב ל או״א קיים כוי‪ ,‬א״א‪ ,‬וכן א״א כשם שנכנס‬
‫כן יכנס כוי‪ ,‬ר ק עונין אמן‪ ,‬ומפרסמים בשעת המילה שהוא ממזר‪.‬‬

‫ל ה ט פ ת דם ברית‪ .‬א־ן‬ ‫רק‬ ‫וא׳׳צ‬ ‫מהול‪,‬‬ ‫כשהוא‬ ‫קטן שנולד‬ ‫ז‪.‬‬

‫תינוקות‬ ‫שני‬ ‫ואס יש‬ ‫או״א קיים כוי‪,‬‬ ‫ד ק אומרים‬ ‫םברכין שום ברכה‪,‬‬
‫המילה‪,‬‬ ‫בזה אחד זה לבית‬ ‫אותן‪,‬‬ ‫מביאין‬ ‫תאומים‪,‬‬ ‫כשהם‬ ‫אף‬ ‫למול‪,‬‬
‫ומברכין כ ל ה ב ר כ ו ת ל כ ל אחד והנולד קודם‪ ,‬הוא קודם ל כ נ ס לברית‪.‬‬

‫מלא‬ ‫ל כ ל הפחית‬ ‫ישתה מכוס של כרכה‪,‬‬ ‫ה מ ב ר ך או ה ס נ ד ק‬ ‫ח‪.‬‬

‫לונמיו‪ ,‬ובתעניות‪ ,‬ואפילו בת״ב‪ ,‬נותנין לתינוקות ל ש ת ו ת מכוס של כרכה‪,‬‬
‫ד ק נותנין ל ר ך הנימול‪ ,‬חוץ‬ ‫טתנין לתינוקות‪,‬‬ ‫אין‬ ‫הכפורים‬ ‫ביום‬ ‫אבל‬
‫מ מ ה שנותנין לו‪ ,‬כשאומרים בדמיך חיי‪.‬‬

‫בביהכינ‪ ,‬אין‬ ‫לשבח‪ ,‬ואס מלין‬ ‫אומרים עלינו‬ ‫אחר המילה‬ ‫ט‪.‬‬
‫ששניהם אותות‪ ,‬ונוהנין לעשות‬ ‫משום‬ ‫התפילין עד אחר המילה‪,‬‬ ‫חולצין‬
‫םעודה ביומ המילה‪ ,‬ואם נמצאו שמה בני אדם מחוננים‪ ,‬ומזמנין לו‪ ,‬אסור‬
‫ומי שיש בידו לעשות סעודה כראוי‪ ,‬והוא מקמץ ל צ א ת חובתו‬ ‫לו לסרב‪,‬‬
‫במיני מזונות‪ ,‬לא יפה היא עושה‪ ,‬וראוי להוכיתו ע ל פניו‪.‬‬

‫אין לו‬ ‫אם‬ ‫ע ל הילד‪,‬‬ ‫החובה על המוהל לחקור קודם המילה‪,‬‬ ‫י‪.‬‬
‫למול אחר זמנו‪,‬‬ ‫שאפשר‬ ‫דוחה א ת הכל‪,‬‬ ‫כי ס כ נ ת נפשות‬ ‫חשש חולי‪,‬‬
‫ואם היה התינוק חולה‪ ,‬והבריא‪ ,‬ישאל‬ ‫ואיא להחזיר נפש א ח ת מישראל‪.‬‬
‫הן בזמנו‪,‬‬ ‫מתי ימולו אותו‪ ,‬ותיכף שיניע זמן הטילה של התינוק‪,‬‬ ‫לחכם‪,‬‬
‫טאיזה טעם‪ ,‬ל ה ר ב ו ת שמחה‬ ‫הטצוה‪,‬‬ ‫לעכב את‬ ‫אסור‬ ‫והן שלא בזטנו‪,‬‬
‫עתידין ליתן דין וחשבון‬ ‫הראשון‪,‬‬ ‫ליום‬ ‫א ת המילה‬ ‫המאחרים‬ ‫וכדומה‪,‬‬
‫ע ל מעשיהם‪.‬‬

‫אשד‪ .‬שמתו שני בניה מ ח מ ת מילה‪ ,‬שנראה כי המילה התישה‬ ‫‪4‬‬ ‫יא‬
‫א ת כחם‪ ,‬אין מלין א ת השלישי עד שיגדל מתחזק כחו‪ ,‬וכן אם שני בנים‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

father were dead, the mother alone is mentioned (‫ )לאמו‬and the

reference to the father (‫ )לאביו‬omitted. I f the mothtr were dead, the
father alone is mentioned and the reference to the mother is omitted,
and if both were dead, the following should be said: ‫קיס את הילד הזה‬
'‫ויקרא ובו‬. I f the child be illegitimate, although all the benedictions
said at the circumcision of a lawfully born Israelite are also said at his
circumcision, yet the following benediction should be omitted : ‫קים את‬
‫ וכוי‬,‫הילד הזה‬, as well as the following response:‫כשם שנכנס לברית וכוי‬, only
‫ אמן‬should be responded, and i t should be publicly announced at the
circumcision that the child is illegitimate.
7. I f a child were born circumcised and requires only to undergo
the operation causing a few drops of the " blood of the covenant " to
flow, no benediction should be said but only the following: ‫•אויא קים וכוי‬
I f two children have to be circumcised, even if they be twins, yet they
should be brought one after another to the place where the circum-
cision is to take place and all the benedictions should be said for each
child separately, and the one born first should be the first to enter into
the covenant.
8. The one who says the benediction or the Godfather should
drink at least a mouthful of the cup of benediction, but i f the circum•
cision take place on a fast day, even on the 9th of Ab, the cup of
benediction may be drunk by the children, but on the Day of Atono-
ment children should not be given to drink thereof, but i t should be
given to " the tender infant who is circumcised" in addition to that
1
which is given to him when saying ‫( בדמיך וכוי‬Ezek. xvi. 6).
9. A t the conclusion of the circumcision !‫ עלינו לשבו‬is said, if the
circumcision took place in the Synagogue the Tephillin should not be
taken off until after the circumcision, as they are both signs (of
acknowledgment of the sovereignty of God). I t is customary to pre•
pare a banquet on the day of circumcision-, and one who is invited is
forbidden to refuse to attend, when the people who are present are
respectable. He who can afford to prepare a proper banquet, but fulfils
the duty in a niggardly manner by merely providing cakes, is acting
wrongly and deserves censure.
10. I t is the duty of the operator to thoroughly examine the
infant previous to the circumcision to ascertain i f he be ailing, as the
fulfilment of all precepts must be postponed if there be danger to life.
Moreover the circumcision can be performed later than the time
appointed by the Law, but the soul of an Israelite once sacrificed can-
not be restored. A n infant who had been ailing but became conva-
lescent, should not be circumcised before the doctor has been consulted
as to when i t is proper to perform the circumcision. Immediately the
time for the child's circumcision has arrived, whether i t be the appoin-
ted time or not, it is forbidden to delay the performance of this pre-
cept for any reason, e.g., to gain time for providing for the circum-
cision-feast, or the like. Therefore those who postpone the circum-
cision to celebrate i t on Sunday are destined to render an account for
their deeds.
'Hut. •/ttd.
135
 ‫הלכות פדיון הבן‬
‫לשני אחיות‪ ,‬מ ת ו מ ח מ ת מילה‪ ,‬אזי נמ שאר האחיות לא ימולו א ת בניהם‬
‫עד שינדלו ויתחזקו‪.‬‬

‫מתי‬ ‫לחכם‪,‬‬ ‫תינוק שנולד בין השמשות‪ ,‬או קודם לו ישאל‬ ‫יב‪,‬‬
‫ימולו אותו‪.‬‬

‫אצל קברו בצור או‬ ‫אותו‬ ‫מלין‬ ‫שנימול‪.‬‬ ‫ש מ ת קודם‬ ‫תינוק‬ ‫ע‪.‬‬
‫בקנה‪ ,‬שלא יקבר בערלתו‪ ,‬ואין מברכין ע ל המילה‪ ,‬א ב ל קודאין לו שם‬
‫שעדיין אין לחוש‬ ‫לזכר‪ .‬ואם שכתו וקברו אותו בערלתו‪ ,‬אמ נזכרו בעוד‬
‫שנתנוול בקברו‪ ,‬צריכין ל פ ת ו ח א ת קברו ולמולו‪ ,‬ואם יש לחוש שנתנוול‪,‬‬
‫אין ל פ ת ו ח א ת הקבר‪.‬‬

‫ואס אפשר‪,‬‬ ‫ל ע ל ו ת ל ת ו ר ה ביומ המילה‪.‬‬ ‫ב ד י ת יהדר‬ ‫הבעל‬ ‫יד‪,‬‬

‫אין‬ ‫יעלו לתורה נם ה ס נ ד ק והמוהל‪ ,‬ובבית ה כ נ ס ת ש מ ת פ ל ל אחד מהם‪,‬‬
‫אומרים תחנון‪.‬‬

‫הלכות פדיון הבן‪.‬‬

‫מצות עשה ע ל כ ל איש מישראל‪ ,‬שיפדה מכהן א ת בנו‪ ,‬שהוא‬ ‫א‪.‬‬

‫בכור לאמו‪ ,‬בה׳ םלעים‪ ,‬היינו שיתן להכהן‪ ,‬כסף או זהב‪ ,‬או חפץ שהיא‬
‫הכהן ינמרו כדעתם‪,‬‬ ‫נם‬ ‫והאב‬ ‫צרוף‪,‬‬ ‫כסף‬ ‫ושליש‬ ‫ה׳ לויט‬ ‫שוד‪ .‬כמו‬
‫אח״כ ב מ ת נ ה‬ ‫יתן‬ ‫ואם הכהן‬ ‫בנו‪,‬‬ ‫בפדיץ‬ ‫ביד הכהן‪.‬‬ ‫הכסף‬ ‫להחליט‬
‫להאב‪ ,‬הכסף או החפצים‪ ,‬מותר לו לקבל‪.‬‬

‫ואם ח ל יום ל״א‬ ‫הבכור עד יום ל״א ללידתו‪,‬‬ ‫את‬ ‫אין פורץ‬ ‫ב‪.‬‬
‫איזה אונס‪,‬‬ ‫לפדות א ת בנו ביום ל״א‪ ,‬מפני‬ ‫אי שא״א‬ ‫ב ש ב ת או ביו״ט‪,‬‬
‫טותד לו לעשות הפדיון הבן בלילה שלאחריו‪.‬‬

‫אסור לחזור בו‪,‬‬ ‫אס הבטיח לכהן אחד שמטנו יפדה א ת בנו‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫ואם חזר ופדה אותו מכהן אחר‪ ,‬הרי פדוי‪.‬‬
 LAWS AND CUSTOMS OF ISRAEL

11. I f a woman lost two sons presumably from the effects of

circumcision, as i t was apparent that their constitutions were so weak
that the circumcision had caused their exhaustion, her third son should
not be circumcised until he had grown up and his constitution became
strong. Likewise if the sons of two sisters had both died from the
effects of circumcision, they should not ciicumcise the sons of the
other sisters until they are grown up and have a strong constitution.
12. A n infant born in the twilight or immediately preceding it,
should not be circumcised before the ecclesiastical authorities have
been consulted.
13. A n infant who had died previous to his circumcision, should
be circumcised at the grave with a flint-stone or a reed, so that he be
not buried with the foreskin attached but no benediction should be
said on this occasion. Eut a name should be given to perpetuate his
memory. I f through forgetfulness he was buried uncircumcised and
they became aware thereof at a time when i t would not be apprehen-
ded that the body had decomposed, his grave must be opened and he
must be circumcised, if, however, i t be surmised that decomposition
had already set in, the grave should not be opened.
14. The one who causes the infant to enter into the covenant
should make an effort to be called to the Torah upon the day of the
circumcision, likew ise the God-father and the operator should also be
called to the Torah if possible.

L A W S CONCERNING T H E REDEMPTION OF T H E FIRST-BORN.

1. I t is a positive precept devolving upon every Israelite to

redeem his son, who is the mother's first-born, from the Priest by giving
him five Sela'im or their equivalent in silver or gold, or any other
article, the value of which 6hould equal two and two-thirds ounces of
1
refined silver, the father as well as the priest being fully agreed upon
the latter's absolute right and title to that money as the price of his
son's redemption, and if the priest should subsequently return that
money or property as a gift to the father, the latter is permitted to
accept it.
2. The first born should not be redeemed before the S.lst day
after his birth, but i f that day fall upon a Sabbath or Holyday, or if it
be impossible for him to redeem his son on the 31st day through some
hindrance, he is permitted to postpone the redemption to the day
following.
3. If he had promised a certain friend that he should officiate at
the redemption ceremony, he is forbidden to retract, nevertheless, i f
he had changed his mind and another priest had redeemed his son, the
redemption is valid.
'Fifteen shilling•.
186
 ‫דיני צורות האסורות‬
‫במקום הילד‪ ,‬יכול נם כן לפדות א ת בנו מבהן‪,‬‬ ‫אם אין ה א ב‬ ‫ד‪.‬‬
‫יש לי בן בכור לפדותו‪ ,‬והכהן אומר לו‪,‬‬ ‫ואומר לכהן‪,‬‬ ‫באשר הוא שם‪,‬‬
‫במאי בעית טפי כוי‪ .‬ומי שהוא בכור לאמו‪ ,‬ונודע לו שלא נפדה‪ ,‬מחויב‬
‫לפדות א״ע כשינדיל‪ ,‬ו מ ב ר ך אקב״ו ע ל פדיון בכיר ושהחיינו‪.‬‬

‫ואפילו ב ת כהן או ב ת לוי‬ ‫פטורימ מפדיון הבן‪,‬‬ ‫כהנים ולויס‬ ‫ה‪,‬‬

‫שנשאת לישראל‪ ,‬ב נ ה פטור מפדיון‪.‬‬

‫אשה שהפילה‪ ,‬ואח״כ ילדה בן קייטא‪ ,‬ישאלו לחכם‪.‬‬ ‫ן‪.‬‬

‫נוהנין לעשות סעידה לפדיון הבן‪ ,‬וכל מי שמקיים מצות בוראו‬ ‫ז‪.‬‬
‫בשטחה בטוב ל ב ב מרוב כל‪ ,‬מ ת ב ר ך מפי הגבורה‪ ,‬כ כ ת ו ב ושמו א ת שמי‬
‫ע ל בגי ישראל ואגי אברכם‪.‬‬

‫דיני צורות האסורות‪.‬‬

‫אסור לצייר צורות פגי שור‪ ,‬ארם‪ ,‬אריה וגשר כולם ביחד‪ ,‬וכן‬ ‫א‪.‬‬
‫בולטות אסור‬ ‫ואפילו איגט‬ ‫ח ט ה ולבנה וכוכבים‪,‬‬ ‫צורות‬ ‫לצייר‬ ‫אסיר‬
‫לעשותן‪ ,‬ואפילו בשביל אינו יהודי‪ ,‬אבל להשהותן בבית‪ ,‬אם אינן בולטות‬
‫—מותרים‪ ,‬ר ק שלא יאטר להאינו יהודי לעשותן‪ ,‬שכל ט ח שאסור לישראל‬
‫לעשותן‪ ,‬אסור לאמר לאינו יהודי לעשותן‪.‬‬

‫ואפילו דק פרצוף בני אדם‪ ,‬אם הוא‬ ‫אםור לעשות פ ס ל אדם‪,‬‬ ‫י‬ ‫ב‬
‫אסור‪ ,‬עד שיקלקל אותה קצת‪,‬‬ ‫ואפילו להשהותה‬ ‫אסור לעשותה‪,‬‬ ‫בולט‬
‫אבל אם הצורה אינה‬ ‫וחומם שלום‪,‬‬ ‫שליטה‪ ,‬בשתי עינים‬ ‫ודוקא בצורה‬
‫אדם‪ ,‬ועובר על‬ ‫בפסל‬ ‫להסתכל‬ ‫ואסור‬ ‫אסור‪.‬‬ ‫כשלימות‪ ,‬אינו‬ ‫עשויה‬
‫הטטבעות‪ ,‬כיון‬ ‫בצורות שעל‬ ‫אכל‬ ‫האלילים״‪,‬‬ ‫אל‬ ‫תפנו‬ ‫״אל‬ ‫הכתוב‬
‫שרגילין ב ה — מותר‪) .‬עיין בתום' בעיז נ׳ ע״א ד״ה ה״נ(‪.‬‬

‫ורחבי‪,‬‬ ‫ארכו‬ ‫נכהו‬ ‫כשיעור‬ ‫היכל‪,‬‬ ‫כתכנית‬ ‫בית‬ ‫יעשה‬ ‫לא‬ ‫ג‪.‬‬
‫חצר ת ב נ י ת עזרה‪ ,‬שולחן ת ב נ י ת השולחן שהיה‬ ‫אכסדרא ת ב נ י ת אולם‪,‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

4. A father who is not with his child may, nevertheless wherever

he may he, redeem his son through a priest by saying to the latter,
" I have a first-born son to redeem," whereupon the priest inquires,
" Which wouldst thou rather, etc." The first-born of his mother, who
became aware that he had not been redeemed, is obliged to have him-
self redeemed as soon as he is grown up, at which time he should say
the benediction ‫ א ק כ י ו על פ ד י ו ן ה נ ן‬also ‫ ש ה ח י נ ו‬.
5. Priests and Levites are exempt from the redemption of their
first-born sons. Even the daughter of a priest or Levite married to an
Israelite is also exempt from the redemption of the first-born son.
6. I n the case of a woman who had miscarried and subsequently
gav6 birth to a healthy son, the ecclesiastical authorities should be
consulted (regarding his redemption).
7. I t is customary to hold a feast in honour of the redemption
of the first-born son, and he who performs the commands of his Creator
with joyfulness and gladness of heart on account of the abundance of
all things is blessed by the Almighty, as i t is written "and they shall
put my name upon the children of Israel, and I will bless them " (Num.
vi. 27).

L A W S CONCERNING FORBIDDEN IMAGES.

1
1. I t is forbidden to draw pictures, representing the faces of an
ox, a man, a lion, and an eagle in one group. I t is also f01 bidden
to draw pictures of the sun, moon, and the stars, even if the figures be
not in relief. I t is likewise forbidden to draw them for the sake of a
heathen. I f the figures are not in relief one is permitted to keep them
in the house. One should not, however, ask a non-Jew to draw them
for him, for whatever an Israelite is forbidden to make, i t is likewise
forbidden to ask a heathen to make the same.
2. I t is forbidden to make the graven image of a man or to make
in relief even the mere outlines of a man's face, moreover one is for-
bidden to keep i t in the house, unless he had slightly disfigured i t .
The foregoing prohibition applies only to the image of a full face,
having the complete features of two eyes and a nose, but if the image
be incomplete, i t is not forbidden. One is forbidden to gaze at the
graven image of a person as by doing so he transgresses the precept,
" Turn ye not unto idols " (Lev. xix. 4). One is, however, permitted
to gaze at the images on coins, since we are accustomed to see them
continually. (See Tosaphoth to 'Abodah Zarah 50a).
3. One should not make a house after the pattern of the
Temple, commensurate with its height, length and breadth, nor a
gallery similar to the porch (of the Temple), nor a court similar to the
court of the Temple, nor a table similar to the table which stood in the

'Far idolatisus purpojei, 6e• Ex. xx. 23 and ct Ezek. L 10.

187
 ‫דיני פירות ערלה‬
‫אבל עושה של חמשה‬ ‫במקדש‪ ,‬מנורה ת ב נ י ת המנורה שהיחד‪ .‬במקדש‪,‬‬
‫אפילו‬ ‫א ב ל של שבעה לא יעשה‪,‬‬ ‫או של שמנה‪,‬‬ ‫או של ששה‪,‬‬ ‫קנים‪,‬‬
‫ופרחים‪ ,‬ואפילו‬ ‫בלא נביעים וכפתורים‬ ‫ואפילו‬ ‫של שאר מיני מתכיות‪,‬‬
‫שבמקדש‬ ‫שכל אלו הדברים נם במנורה‬ ‫נבוה ייח טפחימ משוס‬ ‫אינה‬
‫אם הן של‬ ‫בבתי כנסיות‪,‬‬ ‫העשויות‬ ‫המנורות‬ ‫ואותן‬ ‫היו מעכבין‪,‬‬ ‫לא‬
‫שבעה קנים אפור‪ ,‬אפילו עשאן ששה בעינול ואי באמצע‪,‬‬

‫דיני פירות ערלה‪.‬‬

‫כ ל עץ מאכל‪ ,‬בין ש ל ישראל‪ ,‬בין של אינו ישראל‪ ,‬ואפילו‬ ‫א»‬

‫גדל בעציץ שאינו נקיב‪ ,‬ג׳ שנים הראשונים מנטיעתו‪ ,‬הפירות והנרעינין‬
‫אלו אין מונים מיום ליום‪ ,‬אלא‬ ‫ה כ ל אסור בהנאה‪ .‬ונ׳ שנים‬ ‫והקליפות‪,‬‬
‫מ״ד יום עד ד״ח‪ ,‬היינו י״ד‬ ‫אס נ ט ע קודם ט״ז בחדש אב‪ ,‬כיוון שיש‬
‫נחשב שנה‪ ,‬ואח״כ טונה‬ ‫ירם ה ט ה יטי קליטה‪ ,‬ואח״כ לם״ד יום כשנה‪,‬‬
‫לא נחשב שנה‬ ‫א ב ל אם נטע טיום ט׳׳ז ב א ב ואילך‪,‬‬ ‫ב' שנים מתשרי‪,‬‬
‫לכלומ‪ ,‬ומונה מתשרי נ׳ שנים‪.‬‬ ‫זאת‬

‫ונטעו במקום‬ ‫או שעקר אילן‬ ‫או ענף‪,‬‬ ‫נרעין‪,‬‬ ‫הנוטע‬ ‫אחד‬ ‫ב‪.‬‬
‫אחר‪ ,‬חייבים בערלה‪ ,‬א ב ל המרכיב ענף כאילן אחר‪ ,‬וכן המבריך )דהיינו‬
‫אמצעיתו‬ ‫מענפי האילן‪ ,‬ומטמין‬ ‫אחד‬ ‫ומשפיל‬ ‫בארץ‪,‬‬ ‫נומא‬ ‫שעושה‬
‫בארץ‪ ,‬וראשו יוצא מצד האחר(‪ ,‬אף שחתכו מעיקר האילן‪ ,‬בםוץ לארץ‬
‫אין בו משומ ערלה‪.‬‬

‫שגדל‬ ‫מה‬ ‫אזי‬ ‫מהארץ טפח‪,‬‬ ‫נובה‬ ‫אס נשאר‬ ‫אילן שנקצץ‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫אח״כ אינו חייב בערלה‪ ,‬א ב ל אם לא נשאר מפח‪ ,‬חייב בערלה‪ ,‬ומונים‬
‫אפילו רק‬ ‫מחובר‬ ‫השנים מ ש ע ת הקציצה‪ .‬ואילן שנעקר ונשאר משדשיו‬
‫עפר‪,‬‬ ‫הוספת‬ ‫לחיות בלי‬ ‫שיכול‬ ‫כ״כ‪,‬‬ ‫מחובר‬ ‫נשאר‬ ‫מועט‪ ,‬אם‬ ‫דבר‬
‫פטור טערלה‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

Temple, nor a lampstaDd similar to that which stood in

the Temple, but he should make i t of five or six or eight branches,
and not of seren branches, even i f he make it of any metal other than
gold, and even if he make it without bowls, knops and flowers, and
even if i t be not eighteen handbreadths high, inasmuch as all of the
foregoing were not indispensable adjuncts to the lampstand of the
Temple. The lampstands which are made for the Synagogue must
not be made with seven branches ; i t is forbidden even to make them
with six branches i n a circle and one in the centre.

L A W S CONCERNING F R U I T W H I C H I S COUNTED AS ONCIRCUMCISION.

1. The enjoyment of the fruit, seeds and skins of all kinds

of trees (planted) for food, whether they belong to a Jew or to a
heathen, even if they grow i n pots without an orihce, during the first
three years from the time they were planted, is entirely forbidden.
These three years are not reckoned i n full from one date to the other,
but if one had planted the seed before the 16th day of Ab, inasmuch
as there are yet 44 days to ‫( ץאש השגה‬New Year) of which 14 days are
the period i n which the plant takes root, and the 30 days that remain
of that year are counted as a full year, so that two years are
subsequently counted from ‫תשרי‬. I f , however, one planted at any time
on or after the 16th day of Ab that (part of the) year is not counted
at all, and he must count three years from Tishri.

2. One who had planted a seed, or branch, or who had trans-

planted a tree, is obliged to count the fruit of all these as uncircum-
cision. I f one grafted a branch upon a different tree, likewise one who
had bent the branch of a tree and had inserted i t i n a hollow i n the
earth (which he had prepared for i t ) i n such a manner that the middle
of the branch is buried i n the ground while its end protrudes from the
opposite side, even if he had severed i t from the trunk of the tree, the
laws concerning fruits counted as uncircumcision are not applicable
thereto i n countries apart from the Holy Land.

3. A tree which was cut down until its stump remained, being
a handbreadth from the ground in height, i f that stump should subse-
quently grow, one is not obliged to count its fruit as uncircumcision,
but if the stump were less than a handbreadth high, he is obliged to
count whatever grows subsequently as uncircumcision, and its years
should be counted from the time the tree was cut down. A tree which
was uprooted and had some of its roots left i n the ground, no matter
how few, if there be enough left to sustain their life without requiring
additional earth, their produce is exempt from being counted as
uncircumcision.
188
 ‫דיני אסור היא ובלאי בהמה‬

‫דיני אסור הרכבת אילן‪.‬‬

‫ענף של‬ ‫בנץ‬ ‫מינו‪,‬‬ ‫באילן מץ בשאינו‬ ‫אילן‬ ‫להרכיב‬ ‫אפור‬ ‫א‪,‬‬
‫הדומים זה לזה‪,‬‬ ‫מינים‬ ‫ואפילו‬ ‫בתפוח‪,‬‬ ‫או אתרונ‬ ‫אתרונ‪,‬‬ ‫ת פ ו ח באילן‬
‫אסורים זה ב ז ה ‪.‬‬ ‫ב׳ מינים‪,‬‬ ‫שהם‬ ‫יערי וכיוצא‪ ,‬כיץ‬ ‫כתפוח‬ ‫כנון ת פ ו ח‬
‫ואפור‬ ‫אילנו כלאים‪,‬‬ ‫לו‬ ‫ישראל שירכיב‬ ‫לאינו‬ ‫להניח‬ ‫לישראל‬ ‫ואסור‬
‫לקיים המורכב כלאים‪ ,‬א ב ל הפרי הנדל ממנו מותר‪ ,‬ומותר ליקח ענף מן‬
‫המורכב ולנטעו כמקום אחר‪.‬‬

‫כלאי הכרם וכלאי זרעים אינם אסורים בחוץ לארץ‪ ,‬אא״ב זרע‬ ‫ב‪.‬‬
‫ב׳ מיני תבואה‪ ,‬או ב׳ מיני ירק עם זרע הכרם ביחד‪.‬‬

‫דיני כלאי בהמה‪.‬‬

‫בין בבהמות‪ ,‬בץ‬ ‫נ ק ב ה מב׳ מינים‪,‬‬ ‫על‬ ‫זכר‬ ‫להרכיב‬ ‫אסור‬ ‫א‪.‬‬
‫בחיות‪ ,‬בין כעופות‪ ,‬ואפילו לגרום ש י ר כ ט אסור‪.‬‬

‫אםור לעשות מ ל א כ ה בכי מיגים‪ ,‬כנץ לחרוש בהם‪ ,‬או שימשכו‬ ‫ב‪.‬‬
‫אם‬ ‫ואפילו להגהיגם בקול בלבד‪ ,‬שהוא צועק עליהם אסור‪,‬‬ ‫א ת הקרון‪,‬‬
‫אותה‬ ‫מושכים‬ ‫שכלאים‬ ‫של איגו יהודי‪,‬‬ ‫ולכן עגלה‬ ‫קשורים יחד‪,‬‬ ‫הס‬
‫להעגלה‪,‬‬ ‫סמוך‬ ‫שילך‬ ‫לישראל‬ ‫אסור‬ ‫העגלה‪.‬‬ ‫על‬ ‫ישראל‬ ‫של‬ ‫ומשא‬
‫דהיישיגן שמא יצעק עליהם שילכו מהר‪ ,‬וזה אסור משום מגהיג בכלאים‪.‬‬

‫אפילו אינו‬ ‫אותה‪ ,‬אסור לישב כה‪,‬‬ ‫מושבים‬ ‫שהכלאים‬ ‫ענלה‬ ‫ג«‬
‫לא בצדה‬ ‫לא יקשור מין אחר‪,‬‬ ‫אותו מין אחר‪,‬‬ ‫עגלה שמושכים‬ ‫טגהיג‪.‬‬
‫משום שמירה‬ ‫רק‬ ‫אפילו‬ ‫יחד‪,‬‬ ‫ב׳ מינים‬ ‫לקשור‬ ‫לאחריה‪ ,‬ואפור‬ ‫ולא‬
‫שלא יברחו‪.‬‬

‫ב׳ מיגים‪ ,‬יש‬ ‫והחמור‪ ,‬ויש בו‬ ‫הסום‬ ‫מן‬ ‫הגולד‬ ‫הוא‬ ‫פרד‬ ‫ד‪.‬‬
‫פוסיא ואביו חמור‪ ,‬והם כלאים זה‬ ‫שאמו‬ ‫שאביו סוס ואמו חמורה‪ ,‬ויש‬
‫אם‬ ‫ב' פרידות‪ ,‬בודק בסימני אזנימ וזנב וקול‪,‬‬ ‫הבא לקשור‬ ‫בזה‪ ,‬ולכן‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

L A W S F O R B I D D I N G T H E G R A F T I N G OF D I V E R S E K I N D S .
1
1. I t is forbidden to graft a tree of one kind upon that of
another kind, e.g., to graft the branch of an apple-tree upon :in Ethrog-
tree or vice-versa, or even if the species be similar, such as the branch
of an (ordinary) apple-tree upon an apple-tree that grows in the woods
or the like, inasmuch as they are two different kinds i t is forbidden to
graft them. A n Israelite must not allow a heathen to graft for
him two diverse kinds of trees. I t is forbidden to preserve a tree that
is grafted with a diverse kind, but i t is permitted to enjoy the fruit
thereof. I t is permitted to transplant the branch of a tree grafted with
a diverse kind.
2. The mingled seeds of the vineyard and the mingled seeds of
grain are not forbidden in countries outside the Holy Land, unless one
had sown two kinds of grain or two kinds of vegetables together with
the seed of the vineyard.

L A W S CONCERNING D I V E R S E K I N D S OF CATTLE.

1. I t is forbidden to let one's cattle gender with a diverse kind.

This also applies to beast and fowl, as i t is forbidden even to cause
them to gender together.
2. I t is forbidden to have work done by animals of diverse
kinds, e.g., to plough with them or to let them draw a vehicle. I t
is forbidden even to lead them by one's voice by calling to them
when they are harnessed together. Therefore i t is forbidden for an
Israelite to walk at the side of the cart of a heathen drawn by hetero-
geneous animals and having the load of the Israelite therein, as i t may
be feared that the Israelite will cry after them to hasten their pace,
and that is forbidden on account of leading heterogeneous animals.
3. One is forbidden to sit in a vehicle drawn by heterogeneous
animals even if he should not drive them. One should not attach to
a vehicle drawn by beasts of one kind, a beast of a diverse kind,
neither at the side of the vehicle, nor behind it. One is forbidden to
tie together two heterogeneous animals, even for the purpose of
guarding them so that they should not run away.
4• A mule is bred by a horse and an ass, and consists of two
species. One species is bred by a horse and a she ass, and the other by a
mare and an ass. They are considered as heterogeneous beasts, therefore
one who wishes to tie two mules together should first examine their
characteristic features, such as the ear, tail and voice, if there be a
1
See L6T. xix. 19; and Deut. x x i i 8.
189
 ‫דיני כלאי בגדים‬
‫שאפילו‬ ‫ומותרים‪ ,‬ויש אומרים‬ ‫ממין אחד‬ ‫שאמו‬ ‫לזה‪ ,‬בידוע‬ ‫הימין זה‬
‫לעשות בו מ ל א כ ה‬ ‫ואמור‬ ‫‪£‬רד אחד‪ ,‬הוי כלאימ משומ שבא מבי מינים‪,‬‬
‫או לרכוב עליו‪.‬‬

‫דיני כלאי בגדים‪.‬‬

‫צמר רחלים ואילים עם פשתן‪ ,‬אסור משום כלאים‪ ,‬בין שתפר‬ ‫א‪.‬‬
‫ב נ ד צמר עם בנד פשתן‪ ,‬אפילו בחוטי משי‪ ,‬או בחוטי קנבוס‪ ,‬בין ש ת פ ר‬
‫כ נ ד צמר בחוט פשתן או בהיפך‪ ,‬בין שקשר חוטי פשתן עם חוטי צמר‪,‬‬
‫או שקלען יחד כ ל אלו אסורים משום כלאים‪ .‬התוכף תכיפה א ח ת וקשרו‪,‬‬
‫לכלאים‪ ,‬ולכן אסור‬ ‫הוי חיבור‬ ‫או שתכף שתי תכיפות‪ ,‬אף שלא קשר‪,‬‬
‫ל ח ב ר בנד צטר ב כ נ ר פשתן אפילו ע ל ידי ט ח ט בלא חוט‪.‬‬

‫בחוטי‬ ‫לתפרן‬ ‫מותר‬ ‫כנרים‬ ‫טהס‬ ‫שעושים‬ ‫הכבשים‬ ‫עורות‬ ‫ב‪.‬‬

‫פשתן‪ ,‬ואין חוששים לניטות של הצטר‪ ,‬שלפעטים יתחברו כחוט הפשתן‪,‬‬
‫טשוט דאלו הניטות של ה צ ט ר אינן חוטים ולא תשיבי ובטלי‪.‬‬

‫אפילו עשר םצעות זה ע ל נ ב זה‪ ,‬וכלאים מלמטה‪ ,‬אסור לישב‬ ‫ג‪.‬‬

‫עצמו‬ ‫בקצה אחד ממנו‪ ,‬אפור ל כ ס ו ת‬ ‫בגד נדול שהכלאים‬ ‫על העליון‪,‬‬
‫בו‪ ,‬אפילו בקצה השני‪ ,‬אף שהכלאים מונח ע ל הארץ‪.‬‬

‫תופרו כדרכו‪ ,‬אף‬ ‫יהודי‪,‬‬ ‫אינו‬ ‫בשביל‬ ‫כלאים‬ ‫כפות‬ ‫התופר‬ ‫ד‪.‬‬
‫שהכמות מונח על ארכבותיו‪ ,‬ובלבד שלא יטין להנות מ מ ה שמונח עליו‪,‬‬
‫למכרן מותר‪ ,‬ו ב ל ב ד שלא‬ ‫אותן על כתפיהם‬ ‫שנושאין‬ ‫וכן מוכרי כפית‬
‫יכוונו שינינו עליהם מפני הצינה או מפני הגשמים‪.‬‬

‫שםקנהים בהם אחר הרחיצה‪,‬‬ ‫םתפחות‬ ‫וכן‬ ‫הידים‪,‬‬ ‫ממפהות‬ ‫ה‪.‬‬

‫ו מ ט פ ח ת השולחן שאיכלין עליו‪ ,‬וכיוצא בהם‪ ,‬וכן ה מ ט פ ח ת שקוראים עליו‬
‫ווילון‬ ‫וכן‬ ‫אסירים‪,‬‬ ‫כלאים‬ ‫בהם‬ ‫אם יש‬ ‫בס״ת על השולחן בכיהכנ״ם‪,‬‬
‫אסור לעשות מכלאים‪ ,‬אבל פרוכת שלפני ארון הקדש מותר‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

similarity in these, i t is obvious that the female parent of both belongs

to the same species, and i t is permissible to tie them together. Some
authorities are of tho opinion that the use of even one mule as being
** of a diverse kind," having been bred by heterogeneous species, is
forbiddun for the purpose of doing any work with i t or for riding
1
thereon.

L A W S CONCERNING GARMENTS MADE OF L I N E N A N D W O O L .

1. I t is forbidden to mix the wool of lambs and goats with linen

because of the precept forbidding (the mixture of) " t w o thiugs of
T
diverse kinds."* W hether the woollen garment were sewn to the linen
garment, even if i t were sewn with silk thread or hemp thread or
whether the woollen garment were sewn with linen thread or vice-
versa, or whether linen thread were tied to woollen thread or braided
together, all of the above are forbidden because of the precept for•
bidding " Kilayim." I f one fastened two pieces (of material) with only
one stitch and tied i t or fastened the same with two stitches without
t y i n g them, both cases are considered to be connected (or woven) as far
as Kilayim is concerned, therefore i t is forbidden to connect a woollen
and a linen garment even with a needle without thread.
2. I t is permitted to sew garments made of lambs' skins with
linen thread and there is no occasion to apprehend the possible
connection of the woollen hairs with the linen thread, as these woollen
hairs, not being threads, are of no account and are ignored.
3. Even if ten mattresses lie one upon another and the bottom
one be a mixture of wool and linen (i.e. Kilayim) one is forbidden to
sit on the top mattress. I f a garment contain Kilayim at one end, i t
is forbidden to cover one's self with the other end, even i f the former
be resting upon the ground.
4. One who is sewing for a heathen, a garment made of Kilayim
may sew i t i n the regular way, even if the garment rest upon his knees,
he should not, however, intentionally derive pleasure from the garment
being upon his knees. Likewise sellers of clothes who carry the clothiDg
upon their shoulders in order to sell them, are permitted to do so,
they should not, however, intentionally cover themselves therewith i n
order to protect themselves from the cold or rain.
5. Handkerchiefs, towels, table-cloths, and the like, also the cover•
ing of the reading desk i n the Synagogue upon which the scroll of the
Torah is read, if they contain Kilayim their ust> is forbidden, i t is also
forbidden to make a curtain of Kilayim but the curtain before the Holy
A r k may be made thereof.
*S**T0MphU KJUytiB, T.A. *See Lev. lot. cii. and Dent xxii U .
190
 ‫דיגי איסור קעקע ואיפור גילוח‬

‫איפור כתיבת קעקע וקריחח על ס ת ‪.‬‬

‫כ ת י ב בתורה ״וכתובת קעקע לא ת ת נ ו בכם״‪ .‬מהו כ ח ו ב ת קעקע‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫זהו השורט על בשרו ו מ מ ל א‬ ‫ושקיע שאינו נמחק לעולם‪.‬‬ ‫כ ת ב המחוקה‬
‫אס‬ ‫צבעונים הרושמים‪ .‬וכן‬ ‫בשאר‬ ‫או‬ ‫בדיו‬ ‫השריטה בכחול או‬ ‫מקים‬
‫ומ״מ מ ו ת ר‬ ‫הצבע עובר בלאו‪.‬‬ ‫בצבע ואח״ב שירט במקום‬ ‫צובע ת ח ל ה‬
‫אע״פ ש־שאר הרושם כי נ ס‬ ‫דברים על המכה לרפואה‬ ‫ליתן אפר ושאר‬
‫מ מ כ ת ו ישאר רושם ומוכיח עליו שלא עשה משום כ ת ו ב ת קעקע‪.‬‬

‫כ ת י ב ״ושרט לנפש לא ת ת נ ו בבשרכם״ וכתיב לא ״תתנודדו ו ל *‬ ‫ב‪.‬‬

‫תשיטו קרחה בין עיניכט לטת״ ונדידה ושריטה א ח ת הן ואםורין בין ב פ נ י‬
‫על בשרו עד שרט יוצא‬ ‫ואפי׳ להכות בידו‬ ‫ה מ ת בין שלא בפני המת‪.‬‬
‫אסור ואפילו עיל צער אחר אסור‪.‬‬

‫משער ראשו על מ ת ואפילו בשערה אחתי‬ ‫קרחה הוא שתולש‬ ‫ג‪.‬‬

‫איכא איםורא ונם הנשים מוזהרות ב ב ל יקרחו ומכ״ש ב כ ל ישרטו‪,‬‬

‫איסור גילוח פיאות הראש והזקן‪.‬‬

‫ללת‬ ‫פיאות הראש הס שתים בסוף הראש והוא מקים חיבורו‬ ‫א‪.‬‬
‫דהיינר‬ ‫ואפילו לנלחם במספרים כעין ת ע ר‬ ‫האוזן‬ ‫אצל‬ ‫ומשמאל‬ ‫מימין‬
‫ולכן‬ ‫סמוך לבשר ולא משייר כלומ מן השערות סמוך לבשר יש אוסרין‪.‬‬
‫לבשר ממש‪ .‬ושיעור‬ ‫לנלחם לרפואה יזהר שלא ל נ ל ח ם סמוך‬ ‫אם צריך‬
‫שהלחי‬ ‫מקום‬ ‫האוזן‬ ‫מן‬ ‫למטה‬ ‫פדחתו ועד‬ ‫שעל‬ ‫מבננד שער‬ ‫הפאר‪.‬‬
‫התחתון יוצא ו מ ת פ ר ד שם‪.‬‬

‫פיאות הזקן לא אסרה תורה להשחית אלא בתער‪ .‬והפאות ה ן‬ ‫ב‪.‬‬

‫לפיכך ירא שמיס לא יעביר ת ע ר על כ ל זקנו‬ ‫הדעות‪.‬‬ ‫ורבו בהן‬ ‫חמש‬
‫כ ל ל ואפי׳ ע ל השפה העליונה או א ח ת הנרון‪ .‬ואין חילוק בין ת ע ר לאבן‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

T H B PROHIBITION OF TATTOOING A N D M A K I N G B A L D FOR T H E D E A D

1. I t is written i n the Torah: "Ye shall not print any marks upon
you " (Lev. x i x 28). What is the meaning of 1 ‫כתובת קעקע‬ A
which is etched in and submerged in the skin 80 that i t can never be
erased. One who scratches his skin and inserts in the incision stibium
or ink or any other colouring matter which leaves a mark, likewise one•
who first dyes his skin and then scratches i t there, transgresses a nega-
tive precept. Nevertheless it is permitted to put ashes and other things
upon a wound for medical purposes even if a mark remain; for thia
would also ensue as a result of the wound and this would show that i t
was not done for the sake of tattooing.
2. I t is written : " Ye shall not make any cuttings i n your flesh
for the dead " (ibid.) and i t is also written: " Ye shall not cut your
selves, nor make any baldness between your eyes for the dead " (Deut
xiv. 1). Scraping and incision are alike prohibited whether on account
of the dead or not. Even to smite one's flesh with the hand so that
blood flows is prohibited and any other form of self-mutiliation is also
prohibited.
2. Baldness due to the plucking out of the hair of the head on
account of the dead, even (the plucking out of) a single hair, is pro-
hibited. Women likewise are to be cautioned against transgressing
the precept, " Ye shall not make any baldness " (ibid.) and much
more so with regard to, " Ye shall not make any cuttings" (Lev,
xix. 28).

L A W S FORBIDDING T H E S H A V I N G OF T H E H A I R OF T H E

TEMPLES A N D T H E B E A R D .

1. I t is forbidden to shave off the hair of the temples on both

sides of the head at their juncture with the hairs upon both cheeks
and before the ears, or to cut the same even with scissors like a razor
very close to the skin so that no hairs remain. Therefore if i t be-
necessary to shave off the " corners " for the sake of health (e.g. in the
case of an operation) one must take care not to shave them off quite
close to the skin. The length of the hair of the temples is estimated to
be from the hair of the forehead as far as the hair below the ear where
i t is divided by the chin.
2. The Torah has forbidden the shaving of the " corners " of t h *
beard with a razor only. There are five " corners " of the beard and
one's constitution increases with their growth, therefore, one who fears
God should not use a razor on any part of his beard, even on his upper
lip or under the chin. There is no difference (in the law)
between a razor and a sharp stone which cuts the hair, e.g., pumice*
191
 ‫דיני איםור גילוח פיאות הראש והזקן‬
‫ג*כ‪,‬‬ ‫שאסור‬ ‫פימםענשטיין‬ ‫אי‬ ‫פיגמאנט‬ ‫ח ד שחותך א ת השערות כגון‬
‫יש להם ליזהר‬ ‫כסיד עם אוירעם‪.‬‬ ‫ואותן שםםירין שער הזקן ע״י משיחה‬
‫בקיסם•‬ ‫יחתוך שער‪ ,‬רק יגררו‬ ‫בסכין שמא‬ ‫המשיחה‬ ‫את‬ ‫שלא לגרור‬
‫וכדומה )גוב״י תגינא סי׳ פ״א‪.‬‬

‫דברים האסורים משום לא ילבש גבר שמלת אשה‬

‫ללבוש אפי׳ מלביש אחד של אשד‪ .‬אע״פ שהו*‬ ‫לאיש‬ ‫אסור‬ ‫א‪,‬‬
‫ללבוש אפיי מלבוש‬ ‫וכן אסור לאשה‬ ‫שהוא איש‪.‬‬ ‫מלבושיו‬ ‫גיבר בשאר‬
‫אפילו כ ל תכשיט ו כ ל‬ ‫אסורים אלא‬ ‫םלבישים‬ ‫לבד‬ ‫ולא‬ ‫אחד של איש‪.‬‬
‫שיחקש«‬ ‫לאיש‬ ‫המקום אסור‬ ‫לפי מגהג‬ ‫לאשה‬ ‫תיקון גוי ויופי המיוחד‬
‫ויתיפה בו וכן כ ל מ ה שמיוחד לאנשים אסור לאשה‪.‬‬

‫דיני החולה והרופא ובמה מתרפאץ‪.‬‬

‫אברו רבותיגו ז״ל לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה‪ ,‬שאם‬ ‫א‪,‬‬
‫חש בראשו יהי דוםת•‬ ‫ועור אמרו‪,‬‬ ‫והפטר‪,‬‬ ‫זכות‬ ‫אומרים לו הבא‬ ‫חלה‬
‫יהי דומה בעיגיר‬ ‫עלה ל מ ט ה וגפל למשכב‪,‬‬ ‫בעיגיו כמו שגתגוהו בקולר‪,‬‬
‫גרמה‪ ,‬אמ יש לר‬ ‫לגרדימ‬ ‫העולם‬ ‫שכל‬ ‫לירון‪,‬‬ ‫לגרדים‬ ‫שהעלוהו‬ ‫כמו‬
‫פרקליטין גדולים גיצול‪ ,‬ואם לאו איגו גיצול‪ ,‬ואלו הן פרקליטץ של אדם‪,‬‬
‫מלמדים עליו‬ ‫תשובה ומעשים טובים‪ ,‬ואפילו תשע מ א ו ת ותשעים ותשע‪,‬‬
‫חובה‪ ,‬וא׳ מ ל מ ד עליו זבות‪ ,‬ניצול‪ ,‬שנאמר ״אם יש עליו מ ל א ך מליץ א ח ד‬
‫מני אלף‪ ,‬להגיד לאדם ישרו‪ ,‬ויחגגו ויאמר פדעהו מ ר ד ת שחת״ כוי‪.‬‬

‫בית‪/‬‬ ‫דרש רבי פיגחס בר חמא‪ ,‬כ ל מי שיש לו חולה בתוך‬ ‫ב‪,‬‬
‫אצל חכם ויבקש עליו רחמים‪ ,‬שגאמר ‪ ,‬ח מ ת מ ל ך מלאכי מות‪ ,‬ואיש‬ ‫ילך‬
‫ח כ ם יבפרנה״‪ ,‬ונוהגים ל ת ת צדקה לעניים בעד החולה‪ ,‬כי תשובה‪ ,‬ה פ ל ה‬
‫מעבירין א ת רוע הגזרה‪ ,‬גם גוהגים לברך א ת החולה בביהכג״ם‪,‬‬ ‫וצדקה‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

utone, they are both forbidden. A l l who remove their beard by meanu
of a lapideous salve should be careful not to scrape off the salve with
a knife which might cut the hair but they should use instead a piece of
wood.

1
P R O H I B I T I O N OF A M A L E P U T T I N G ON A W O M A N ' S G A R M E N T .

1. A man is forbidden to put on even a single garment of a

woman even though he would be recognised as a male by his other
garments. A woman is likewise forbidden to put on a single garment
•of a man. Not only are the garments forbidden, but also the orna-
ments and the various toilet utensils used by women for adorning
themselves in that locality are forbidden to be used by a man in a
similar manner and for a similar purpose. Likewise what is specifically
intended for men must not be used by a woman.

L A W S CONCERNING ONE W H O I S SICK, T H E DOCTOR, A N D REMEDIES.

1. Our Sages of blessed memory have said, " One should always
entreat God to preserve him from sickness. I f he fall sick, he is told
to produce his meritorious deeds and obtain relief.'' They have also
said, " I f he have headache, i t should seem to him as i f he were put
in chains. I f he became so i l l that he had to be in bed, i t should seem
to him as if he were brought up to a scaffold to be punished. One who
•ascends the scaffold, i f he have advocates to plead his cause may be
saved, but if he have none he cannot escape." What do we mean by
the advocates of a man ? Repentance and good deeds. Even if nino
hundred and ninety-nine (accusers) show up his faults, and one (advo-
•cate) shows his merits, he is saved, as i t is 6aid: " I f there be with
him a messenger, an interpreter, one among a thousand, to show unto
man his uprightness; then He is gracious unto him, and saith,
Deliver him from going down to the pit, . . . " (Job xxxiii. 23, 24).*
2. Rabbi Phineas, the son of Chama, preached saying: " Whoever
has anyone sick in his house should go to a wise man and ask him to
plead for mercy on his behalf, as i t is said : " The wrath of a King is
as messengers of death, but a wise man will pacify i t " (Prov. xvi. 14).
I t is customary to give alms to the poor on behalf of the sick person
for " Repentance, Prayer, and Charity avert the evil decree." I t is also
•customary to bless the sick person i n the Synagogue, and i f he be

'See Dent, xxii. 5. Tho rest 0( the context op to Ten* 30 ihonld be rwc
192
 ‫דיני החולה והרופא ובמד׳ מתרפאין‬
‫ולפעמים משנים א ת‬ ‫ב ש ב ת ויו״מ‪,‬‬ ‫ואם הוא מסיכן מברכים אותו אפילו‬
‫שם החולה‪ ,‬כי גם שינוי השם קורע נזר דינו‪.‬‬

‫שנאמר ורפא ירפא‪ ,‬ולכן‬ ‫התורה נ ת נ ה רשות לרופא לרפאות‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬

‫אין לו להחולה לסמוך ע ל הנס‪ ,‬אלא חייב ל ה ת נ ה נ בדרך העולם‪ ,‬ל ק ר ו ת‬
‫הנוע‬ ‫דעות‬ ‫מ ל ק ר ו ת לרופא‪ ,‬שתים‬ ‫א״ע‬ ‫שירפאהו‪ ,‬ומי שמונע‬ ‫לרופא‬
‫ועוד רועי‬ ‫שיש ס כ נ ה ‪,‬‬ ‫במקום‬ ‫הנס‬ ‫על‬ ‫שאסור לסמוך‬ ‫האחת‬ ‫עושה‪,‬‬
‫לקרות‬ ‫ויש לו‬ ‫בדרך נס‪,‬‬ ‫שיתרפא‬ ‫צדקתו‬ ‫על‬ ‫יוהרא וניאות‪ ,‬שסומך‬
‫מאת‬ ‫להרופא היותר מומחה‪ ,‬ו ב כ ל זאת יהא לבו לשמים‪ ,‬ויבקש רחמיס‬
‫זזרופא הנאמן ית׳׳ש‪ ,‬ואך בד׳ יבטח לבו‪.‬‬

‫לרפאות‪ ,‬ו ב כ ל ל פקוח נפש הוא‪,‬‬ ‫מצוה הוא ע ל הרופא הבקי‬ ‫ד‪.‬‬
‫ואפילו יש להחולה רופא אחר‪ ,‬כי‬ ‫ו א ם מונע א״ע הרי הוא שופך דמים‪,‬‬
‫ואולי הוא מן השמים שיתרפא ע ל ידו‪,‬‬ ‫להתרפאות‪,‬‬ ‫ל א מ כ ל ארם זוכה‬
‫א ב ל לא יתעסק ברפואות‪ ,‬אא״כ הוא בקי‪ ,‬ואין שם נדול ממנו‪ ,‬שאל״כ‬
‫הרי זה שופך דמים‪ ,‬מי שיש לו סממנים וחבירו חולה וצריך להם‪ ,‬אסור‬
‫לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי‪.‬‬

‫היתר‪ ,‬אף‬ ‫אם יוכל ל ה ת ר פ א ו ת בדבר‬ ‫חולה שאין בו סבנה‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬

‫שצריכין לשהות ק צ ת ע ד שישינהו‪ ,‬אין מתירין לו שום דבר איסור‪ ,‬ואם‬
‫לאכול‬ ‫כמו שהוא הדרך‬ ‫אמ צריך לאיבלו‪,‬‬ ‫איסור‪,‬‬ ‫לדבר‬ ‫דוקא‬ ‫צריך‬
‫אסיר לו לאכול כיון שאין בו ס נ נ ה ‪ ,‬א ב ל שלא כדרך הנאתו‪,‬‬ ‫ד ב ר זה‪,‬‬
‫בנון שמערב בו דבר מר‪ ,‬וכן לעשות ממנו דמיה‪ ,‬וכדומה‪ ,‬מותר‪ ,‬אפילו‬
‫שאסורים‬ ‫בחלב‪,‬‬ ‫ובשר‬ ‫הכרם‬ ‫מכלאי‬ ‫חוץ‬ ‫בהנאה‪,‬‬ ‫האסור‬ ‫דבר‬ ‫הוא‬
‫כדרך הנאתם‪ ,‬במקום שאין סכנה‪ ,‬בד״א ב ד ב ר האםור מן‬ ‫שלא‬ ‫אפילו‬
‫אפילו חולה‬ ‫מותר ל ה ת ר פ א ו ת בו‪,‬‬ ‫דבר האסור מדרבנן‪,‬‬ ‫אבל‬ ‫התורה‪,‬‬
‫שאין בו סכנה‪ ,‬ואפילו כ ד ר ך הנאתן‪ ,‬ו ב ל ב ד שלא יאבל ולא ישתה א ת‬
‫האיסור‪.‬‬

‫דבר‬ ‫שאין ל ך‬ ‫האיםורין‪,‬‬ ‫בכל‬ ‫מתרפא‬ ‫חולה שיש בו סכנה‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫ו‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

dangerously i l l , he is blessed even on a Sabbath and a Holyday. A t

times the name of the sick person is changed, as this may avert the
judgment decreed against him.
3. The Torah has granted the doctor the privilege of healing, as
i t is said " and he shall cause him to be thoroughly healed " (Ex. x x i .
19). Therefore the sick person should not rely upon a miracle, but he
is in duty bound to act according to the custom of the world and call
in a doctor to heal him. He who avoids calling in the doctor is guilty
of two evils : in the first instance of transgressing the rule forbidding
one who is in danger to rely upon a miracle, the other evil is that he
manifests presumption and pride in depending upon his righteousness
to cause him to be healed in a miraculous manner. One should call
in the most competent doctor and in spite of this, his heart should
hope for the help of heaven and he should plead for the mercy of the
Faithful Healer, blessed be His name, and his heart should trust in
God only.
4. I t is a religious duty for the competent doctor to heal. This
duty is included in the general rule of saving a life in danger, and if he
avoid doing so he is guilty of bloodshed, even if the sick person have
another doctor : for the sick person docs not enjoy the merit of being
cured by every body, perchance he is the oue appointed by Heaven to
effect the cure. One should not, however, practice medicine unless he
be competent to do 80, and if there be nobody there more competent
than he, otherwise he is guilty of bloodshed. One who has medicines,
and his neighbour is sick and requires them, is forbidden to advance
their price above their proper value.
5. One who is not seriously ill, whose cure might be effected by
means of an article permitted to be used even if there be some delay in
obtaining the same, should not be permitted to use a forbidden aiticle,
but if he especially require an article whereof i t is f01 bidden 10 eat
in the way in vhich the article is usually eaten, he is forbidden
to eat thereof, because he is not seriously ill. He is, however, per-
mitted to partake of i t in such a manner so that i t does not give him
pleasure, for instance by mingling a bitter substance therewith, or to
make a plaster thereof, or the like, even if i t be an article whereof the
enjoyment is forbidden, with the exception of the mixed seeds
(Kilayim) in the vineyard, and meat cooked in milk, the use of which
is forbidden even in such a manner 80 as not to give him pleasure, so
long as the illness is not serious. A l l the foregoing applies only when
the article is forbidden by the Torah, but if the article be forbidden by
the laws of the Rabbis, one may cure himself therewith, also a person
who is not dangerously ill is permitted to partake thereof, even i f
taken in a manner so that pleasure is derived therefrom, but he should
not eat or drink that which is forbidden.
6 One who is seriously ill may use for his cure any article that
is forbidden, as nothing (forbidden by ritual law) must be insisted upon
193
 ‫דיני בקור חולים‬
‫שהם‬ ‫ושפיכת דמיה‪,‬‬ ‫עריות‬ ‫חוץ מע״ז גלוי‬ ‫נפש‪,‬‬ ‫בפני פקיח‬ ‫העומד‬
‫ביהרנ ואל יעבור‪ ,‬ואין ל ה ת ר פ א בהם‪.‬‬

‫ב מ ל א כ ת רפואה לאשה‪ ,‬ואפילו היא א ש ת‬ ‫מותר לרופא לעסוק‬ ‫ז‪,‬‬

‫עוסק‪,‬‬ ‫ר ק ב מ ל א כ ת ו הוא‬ ‫תאוה וחבה‪.‬‬ ‫בדרך‬ ‫עושה‬ ‫כיון שאיננו‬ ‫איש‬
‫אז‬ ‫בקי כמוהו‪,‬‬ ‫שם רופא אחר‬ ‫נרה אם אין סכנה בדבר‪ ,‬ויש‬ ‫ובאשתו‬
‫יש להחמיר‪.‬‬

‫דיני בקור הולים‪.‬‬

‫מיד‪,‬‬ ‫נכנסים‬ ‫והחברים‬ ‫הקרובים‬ ‫החולים‪,‬‬ ‫את‬ ‫לבקר‬ ‫טצוה‬ ‫א‪.‬‬
‫להטיל‬ ‫שלא ליתרע מזליה‪,‬‬ ‫נ׳ ימים‪,‬‬ ‫נכנסים עד אחר‬ ‫והרחוקים אינם‬
‫עליו שם חולה‪ ,‬ואם קפץ עליו החולי‪ ,‬אפילו הרחוקים נכנסים מיד‪ ,‬ואפילו‬
‫הנדול ילך לבקר א ת הקטן ממנו‪ ,‬ואפילו כ מ ה פעמים ביום‪ ,‬וכל המוסיף‬
‫הרי זה משובח‪ ,‬ובלבד שלא יהיו לטורח ע ל החולה‪.‬‬

‫מ ה הוא‬ ‫הוא לעיין בצרכי החולה‪,‬‬ ‫עיקר מצות בקור חולים‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫צריך לעשות לטובתו‪ ,‬ושימצא נ ח ת רוח עם חבירו‪ ,‬ונם שיתן דעתו ויבקש‬
‫רחמים עליו‪ .‬ואם בקר ולא בקש רחמים עליו‪ ,‬לא קיים א ת המצוה‪ ,‬ולכן‬
‫מיקל‬ ‫שאז כ ל חולה‬ ‫מפני‬ ‫הראשונות של היום‪,‬‬ ‫אין מבקרין בנ׳ שעות‬
‫האחרונות של‬ ‫ולא בני שעות‬ ‫ולא יחוש לבקש עליו רחמים‪.‬‬ ‫עליו חליו‪,‬‬
‫היום‪ ,‬שאז מכביר עליו חליו‪ ,‬ויתיאש מלבקש עליו רחמים‪.‬‬

‫השונא לא יבקר בחליו‪ ,‬ולא ינחמו באבלו‪ ,‬שלא יחשב ששמח‬ ‫ג‪.‬‬
‫לאידו‪ ,‬ואינו אלא לצער לו‪ ,‬אבל ללותו מותר‪ ,‬דזה סוף כ ל האדם‪ ,‬ומיהו‬
‫חכם נדול‪,‬‬ ‫אפילו לפני‬ ‫החולה לא יעמוד‪,‬‬ ‫השונאים והשנאה‪.‬‬ ‫ה כ ל לפי‬
‫ואם רוצה לעמוד‪ ,‬אין אומרים לו שב‪ ,‬או שבב‪.‬‬

‫לא ישב ה מ ב ק ר ע ל נבי כסא‪ ,‬או‬ ‫כשהחולה שובב ע ל הארץ‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬

‫מותר ל ה מ ב ק ר לישב ע ל‬ ‫ס פ ס ל נכוה טטנו‪ ,‬אבל כשהחולה שוכב בטטה‪,‬‬
‫כ ס א או ספסל‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL
in a case of saving a life in danger with the exception of idolatry,
immorality and murder, concerning which one must give up his hfe
rather than transgress any of them, consequently one should not
1
cure himself by transgressing any of these three sins.
7. A doctor may practise in the case of a woman, even a married
woman, inasmuch as he does not do so in a sensual and an immoral
spirit, but he is merely following his profession. I n the case of his
wife during menstruation, if she be not seriously i l l and i f there be
mother doctor available, who is as competent as he is, he must avoid
attending her case.

L A W S CONCERNING V I S I T I N G T H E SICK.

1. I t is a religious duty to visit the sick. Relatives and friends

should visit immediately, but strangers should not call until three days
(of the illness) have elapsed, in order not to spoil his chance of recovery
by casting upon him the designation of an invalid. If, however, one
became suddenly seriously i l l , even strangers should visit him imme-
diately, and even a great man should visit a less important person than
he is, and visit him even many times a day. He who visits the sick
frequently is praiseworthy, but his calls must not trouble the invalid.
2. The essential feature in the religious duty of visiting the sick
Is to pay attention to the needs of the invalid, to see what is necessary
to be done for his benefit, and to give him the pleasure of one's com-
pany, also to consider his condition and to pray for mercy on his
behalf. I f one visited a sick person and did not pray for mercy for
him, he did not do his religious duty, therefore one should not visit a
sick person during the first three hours of the day, since the sickness
then assumes a milder form, the visitor will not be sufficiently im-
pressed to pray for mercy for the sick person, nor should one visit him
during the three closing hours of the day, as the sickness then takes a
turn for the worse, and the visitor will despair of his recovery and will
not pray for mercy on his behalf.
3. One should not visit an enemy in his sickness, nor comfort
him when mourning, that the latter may not think that he is rejoicing
on account of his misfortune, and that he came only to vex him. He
is, however permitted to follow the dead to the giave, as that is the
end of man. I n the foregoing one must consider what sort of men the
enemies are and what is the nature of the enmity that exists between
them. The sick person should not rise up even in the presence of a
great sage, but should he desire to do so, he should not be told to sit
down or to lie down.
4. I f the sick person lie upon the ground, the visitor should not
sit upon a chair or a bench higher than the former, if, however, the
sick person be in bed, the visitor is permitted to sit on a chair or bench.

'8»e T. B. Sjrahedrln 67b.

194
 ‫דיני בקור חולים‬
‫החולה‪ ,‬יכול‬ ‫כפני‬ ‫אם יבקש‬ ‫החולה‪,‬‬ ‫על‬ ‫רחמים‬ ‫כשמבקש‬ ‫ד!•‬
‫ל ב ק ש בכל לשון שירצה‪ ,‬א ב ל כשמבקש רחמים שלא בפני החולה‪ ,‬יבקש‬
‫שכוללו עם‬ ‫שמתיך‬ ‫אותו תוך כל חולי ישראל‪,‬‬ ‫בלשון הקורש‪ ,‬ויכלול‬
‫ירחם‬ ‫ת פ ל ת ו נשמעת יותר‪ ,‬בזכותן של רבים‪ ,‬ויאפר ״המקום‬ ‫האחרים‪,‬‬
‫ורפואה‬ ‫ובשבת יאמר ״שבת היא מלזעוק‬ ‫בתוך כ ל חולי ישראל״‪.‬‬ ‫עליך‬
‫קרובה לבוא‪ ,‬ורחמיו מרובים‪ ,‬ושבתו בשלום״‪.‬‬

‫לא דברים‬ ‫ודעת‪ ,‬ויאמרו לו‪,‬‬ ‫בהשבל‬ ‫אתו‬ ‫ידברו‬ ‫המבקרים‬ ‫ן‪,‬‬
‫דעתו ע ל עניניו‪ ,‬אם הלוה‬ ‫דברים ממיתימ‪ ,‬ויאמרו לו שיתן‬ ‫ולא‬ ‫מחיים‬
‫או הפקיד אצל אחרים או אחרים אצלו‪ ,‬ואל יפחד מפני זה מהמוח‪.‬‬

‫ולא לחולי העין‪,‬‬ ‫משום כסיפא‪,‬‬ ‫אין מבקרין לא לחולי מעיים‪,‬‬ ‫‪J‬‬
‫ולא לחולי הראש‪ ,‬וכן כ ל חולה דתקיף ליה עלמא‪ ,‬וקשה ליה רבורא‪ ,‬אין‬
‫מבקרים אותו בפניו‪ ,‬אלא נכנסים ב ב י ת החיצון‪ ,‬ושואלין ודורשין בו‪ ,‬אם‬
‫צריך לאיזה דבר‪ ,‬ושומעים צערו‪ ,‬ומבקשים עליו רחמים‪,‬‬

‫וניחום אבלימ‪ ,‬אם‬ ‫חולים‬ ‫בקור‬ ‫לפניו שתי מצות‪,‬‬ ‫מי שיש‬ ‫ח‪.‬‬
‫כדי לבקש רחמים עליו‪ ,‬ואם‬ ‫אפשר לו לקיים שניהם‪ ,‬בקיר חולים קודם‪,‬‬
‫חסד עם‬ ‫שהוא נ ט י ל ת‬ ‫ניחום אבלים קודם‪,‬‬ ‫שניהם‪,‬‬ ‫»י אפשר לו לקיים‬
‫החיים ועם המתים‪.‬‬

‫אף על פי שאין‬ ‫היורשים‪,‬‬ ‫והניח‬ ‫לאחריו‪,‬‬ ‫נכסיו‬ ‫הנותן‬ ‫כל‬ ‫ט‪.‬‬

‫ואעפ״כ זכו‬ ‫הימנו‪,‬‬ ‫רוח חכמים נוחה‬ ‫אין‬ ‫בו כשורה‪,‬‬ ‫נוהנים‬ ‫היורשים‬
‫בצוואה‬ ‫להעיד‬ ‫שלא‬ ‫חסידות‪,‬‬ ‫ומרת‬ ‫להם‪.‬‬ ‫שנתן‬ ‫מה‬ ‫בכל‬ ‫האחרים‬
‫שמעבירין בה הירושה מהיורש‪ ,‬אפילו מהבן שאינו נוהנ כשורה‪ .‬ואם ירצה‬
‫להקדיש מנכסיו לשמים‪ ,‬ישאל לחכם‪.‬‬

‫אם יש לו בנים קשנים‪ ,‬או קטנים וגדולים‪ ,‬או שאשתו מעוברה‪,‬‬ ‫י‪.‬‬
‫שמבקש‬ ‫וחולה‬ ‫הקטנים עד שינרלו‪.‬‬ ‫בשביל‬ ‫שיתעסק‬ ‫ימנה אפוטרופוס‪,‬‬
‫בשבת‪ .‬ובן אם‬ ‫לעשות ק ב ל ת קנץ‪ ,‬לחזק את הצוואה‪ ,‬קונץ מ כ נ ו אפילו‬
‫מבקש לשלוח לקרוא א ת קרוביו‪ ,‬מותר לשכור אינו יהודי ב ש ב ת ולשלחו‪.‬‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

5. One who prays for the sick may say his prayers in any
language he desires in his presence, if, however, he pray in the absence
of the sick person, he should do so in Hebrew, and include him
amongst all the sick of Israel, for by thus including him with the others,
his prayer will be more readily heard for the sake of the many. The
visitor should say to the sick person, ‫המקוש ירחש עליך בתוך כל חולי ישדאל‬,
t.ad on Sabbath he should add ‫ ורחמיו‬,‫שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא‬
.‫ ושבתו בשלום‬,‫מרובים‬
6. A l l who visit the sick person should speak to him with
judgment and tact, they should speak in such a manner so as neither
to revive him (with false hopes) nor to depress him (by words of des-
pair), but they should tell him to concern himself with his affairs,
indicating that if he had granted a loan to others, or had deposited
anything with others or others with him (he should mention the fact).
The sick person should not fear on this account that he will die.
7. One should visit neither a person who is suffering from abdo-
men troubles so as not to put him to shame, nor one who is troubled
with his eyes, nor one who has headache, nor any person who is very
i l l and to whom conversation is difficult; one should not visit any of
the foregoing, but should call at the door of the house to make inquir-
ies regarding his condition, and to ascertain if he be in need of any-
thing; he should also pay heed to his distress and pray for mercy on
his behalf.
8. One who can discharge two religious duties, namely, visiting
the sick and comforting the mourners, and i t is possible for him to
fulfil both, he should first visit the sick in order that he may pray for
mercy on his behalf. But if he find i t impossible to fulfil both duties
h*> should rather fulfil that of comforting the mourners, as this is an act
of loving service towards the living and the dead.
9. The spirit of the Sages takes no delight in one who bequeathes
his property to strangers and disinherits his natural heirs, although
the latter do not act properly towards him. Nevertheless the
strangers are entitled to receive all that was bequeathed to
them. The pious will refuse to witness a will in which the natural
heirs are disinherited, even in the case of a son who does not act prop-
erly. I f one desire to consecrate some of his possessions to religious
purposes, he should consult the ecclesiastical authorities.
10. I f one have young children, or both young and grown up chil-
dren, or if his wife be pregnant, he should appoint a guardian to act on
behalf of the little children until they grow up. A sick person who
desires to make a transfer of his property by the symbolical ceremony
of acquiring possession (‫ )קבלת קנין‬in order to confirm his will, may do
so even on the Sabbath; likewise if he desire to send for his relatives,
he may hire a heathen on the Sabbath and send him.
195
 ‫דיגי הגוסס בחייו ובמותו‬
‫אץ מודיעין לו‪ ,‬שלא תטדוף דעתו עליו‪,‬‬ ‫חולה ש מ ת לו מ ת ‪,‬‬ ‫יא‪.‬‬
‫דאגתו‪ .‬ואין בוכין‪,‬‬ ‫שמא ת ג ד ל‬ ‫אין אומרימ לו לקרוע‪,‬‬ ‫ואפילו גודע לו‪,‬‬
‫ואין מספירין בפניו‪ ,‬בין ע ל מתו‪ ,‬בין על מ ת אחר‪ ,‬אף שאיגו קרובו‪ ,‬פן‬
‫יפחד שנם הוא ימות‪ .‬ומשתיקץ א ת המנחמים בפניו‪.‬‬

‫להנהינ בכל עיר‪ .‬כשאדם חולה‬ ‫כ ת ב ו נדולי המורים‪ ,‬שראוי‬ ‫יב‪.‬‬

‫ביום נ' לחליו‪ ,‬ילכו אליו נבאי הח״ק‪ ,‬או שאר אנשים‪ ,‬ויאמרו לו‪ ,‬א ת ה‬
‫לצוות ולכתוב רצונם‪,‬‬ ‫•ידעת שכן הוא המנהג אצל כ ל החולים‪ ,‬להזכירם‬
‫חייבימ לך‪ .‬ועוד‬ ‫שאחרים‬ ‫חייב‪ ,‬ומה‬ ‫שאתה‬ ‫מה‬ ‫ונכתוב‪,‬‬ ‫ולכן הצוה‬
‫במד״א במקום‬ ‫אומרים לו התודה‪ ,‬כי כ ל המתודה על חטאיו‪ ,‬מוחלין לו‪.‬‬
‫אין‬ ‫שאין מ נ ה נ זאת‪,‬‬ ‫אבל במקומ‬ ‫שכבר תיקנו זאת‪ ,‬ב ת ק נ ה ידוע לבל‪,‬‬
‫אומרים לו כן‪ ,‬שמא ידאנ ע ל מיתות‪ ,‬שכן דרך המון עם‪ ,‬לדאונ כשאומרימ‬
‫עמו‬ ‫מסבבים‬ ‫שנטה למות‪,‬‬ ‫הטבקרים‪,‬‬ ‫לו התורה‪ ,‬וטבל טקום כשרואיט‬
‫כי הרבה ה ת ו ת ולא מתו‪,‬‬ ‫ואל ת ד א נ מזה‪,‬‬ ‫‪.‬בדברים ואומרים לו התודה‪,‬‬
‫לו ח ל ק לעולם הבא‪.‬‬ ‫ה מ ת ו ד ה יש‬ ‫א ת ה חי‪ ,‬וכל‬ ‫מתודה‬ ‫ובשכר שאתה‬
‫להתודות‪,‬‬ ‫ואם אינו יודע‬ ‫בלבו‪,‬‬ ‫בפיו‪ ,‬יתודה‬ ‫אינו יכול להתודות‬ ‫ואם‬
‫אומרים לו — אמור‪ :‬״יהי רצץ שתהא מיתתי כ פ ר ה על כ ל עונותי״‪ .‬ואין‬
‫שמא‬ ‫בפני עמי הארץ ולא בפני נשים וקטנים‪.‬‬ ‫איטרים כל אלו הדברים‬
‫אותן לחוץ נם יזכירו לו שיבקש‬ ‫אלא מוציאין‬ ‫יכבו וישכרו ל ב החולה‪,‬‬
‫מחילה לכל טי שחטא ננדו‪ ,‬בין בממון בין בדברימ‪.‬‬

‫כדר הוידוי ב ק צ ר ה ‪ :‬״מודה אני לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי‪,‬‬ ‫יג‪.‬‬

‫שתרפאני רפואה שלמה‪,‬‬ ‫שרפואתי בירך ומיתתי בידך‪ .‬יהי רצון מלפניך‪,‬‬
‫שחטאתי‬ ‫מיתתי כ פ ר ה על כ ל חטאים ועונות ופשעים‪,‬‬ ‫ואם אמות ת ה א‬
‫ושעויתי ושפשעתי לפניך‪ ,‬ותן חלקי בנן ערן‪ ,‬וזכני לעוה״ב הצפון לצדיקים״‪.‬‬
‫ואם רוצה להאריך‪ ,‬כוידוי יום הכפורים‪ ,‬הרשות ב י ת ‪.‬‬

‫דיגי הגוסס בחייו ובמותו‪.‬‬

‫שכל הנונע‬ ‫ואסור לינע בו‪,‬‬ ‫הנופס הרי הוא כחי ל כ ל דבריו‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

11. I f a member of the family of the invalid had died he Bhould

not be informed thereof that i t may not worry him, and even if hej
became aware thereof he should not be told to rend his garment, lest
i t increase his distress. One should neither weep nor mourn in the
presence of the sick person, whether the dead be a member of the sick
person's family or a stranger, lest he fear that he also will die. A l l
who comfort mourners in the presence of the sick person should be
compelled to remain silent.
12. The great exponents of the Law have written, that i t is
proper to institute in any city whenever one is sick the custom for
the Treasurer of the Holy Association (‫ )חברה קרישה‬or other people to
visit him on the third day of his illness and to say to him : '‫ ׳‬Thou art
aware that i t is customary to remind all sick people to write their wills
as they desire, therefore tell us and we will write your will, mentioning
what you owe and what others owe you." He is furthermore told to
confess his sins, for whosoever confesses his sins are forgiven. This
course is to be followed only where this is the usual custom familiar
to all, where, however, this custom does not obtain, the sick person
should not be spoken to in that manner, lest he become anxious that
he is about to die, for i t is characteristic cf the people generally to be
veiy nervous when told to confess. Nevertheless if the visitors per.
ceive that he is dying they should tactfully turn the conversation so
that they are led to tell him to confess and they should add : " Do not
fear that evil will ensue, for many have confessed and did not die. On
the contrary, as a reward for having confessed, thy life will be pro•
longed. Moreover all who confess have a share in the world to come."
I f he be unable to confess verbally, he should make a mental confession,
and if he know not how to confess he should be told to say ‫יהי רצון‬
‫ ״ ( שתהא מיתתי כפרה על כל עונותי‬May my death atone for ail my sins.")
These words should be spoken neither i n the presence of ignorant
people nor before women and children for i t may cause them to cry and
thus make the sick person broken hearted but they should be excluded
from the room. The sick person should also be reminded to ask the
pardon of all against whom he had sinned, whether i n money or by
words.
13. A brief form of confession is as follows : " I acknowledge unto
Thee, O Lord, my God and the God of my fathers, that my healing and
my dying are in Thy hands. May i t be Thy will to heal me with a
perfect healing, and if I should die, may my death be an atonement
for all the sins, iniquities and transgressions which I have sinned and
perversely committed and transgressed before Thee, and grant my
portion in Paradise and cause me to merit the life of the world to come,
which i t stored up for the righteous." I f he desire to prolong the
confession i n a similar manner to the confession on the Day of Atone-
ment, he is permitted to do 60.
L A W S CONCERNING O N E W H O I S D Y I N G .
1
1. One who is dying is to be considered as a living being i n all
,
See Semschotb L
196
 ‫דיני הנוסם בחייו ובמותו‬
‫ל מ ה ה ד כ ר דומה לנר שיכלה הבערתו‪ ,‬שכיון‬ ‫בו הרי הוא כשופך דמים‪.‬‬
‫ר ש צער נ ת ל ל!ו‬ ‫ואף שהוא נוםס זמן ארוך‪,‬‬ ‫שינע בו אדמ מיד נכבה‪.‬‬
‫איזד׳‬ ‫בין‬ ‫שלא כדרך הטבע‪,‬‬ ‫בפגולה‬ ‫בין‬ ‫מ״מ אפור לנרום‪,‬‬ ‫ולקרוביו‪,‬‬
‫ענין טבעי‪ ,‬שימות מהרה‪ ,‬א ב ל אם יש שם איזה דבר שנורם ל ע כ ב ה נ פ ש‬
‫בנון שיש שם קול דופק‪ ,‬מותר להסירו‪ ,‬דאין בזה מעשה‪ ,‬אלא‬ ‫מלצאת‪,‬‬
‫שמסיר א ת המונע ואין נוגע בי‪ .‬ואף שאסור לינע בנוסם‪ ,‬מ״מ אם נפלןה‬
‫והוא קוחם‬ ‫אותו‪,‬‬ ‫אלא מוציאין‬ ‫אותו בבית‪,‬‬ ‫אין מניחין‬ ‫דליקה בבית‪,‬‬
‫ל ה צ ל ת ספרי קודש‪.‬‬

‫כיון שנמר‪ .‬אדם למות‪ ,‬אין שוס אדם רשאי ל ה פ ר ד ממנו‪ ,‬ש ל א‬ ‫ב‪.‬‬
‫הנפש‪,‬‬ ‫יציאת‬ ‫בשעת‬ ‫ומצוה לעמוד ע ל האדם‬ ‫ת צ א נפשו והוא ביחידי‪.‬‬
‫בדברים‬ ‫ולא יעסקי‬ ‫נשמה‪.‬‬ ‫יציאת‬ ‫בשעת‬ ‫שיהיו‬ ‫עשרה‪,‬‬ ‫לקבץ‬ ‫וראוי‬
‫ובקשות‪ ,‬כמפ־דר ב ס פ ר‬ ‫ובתפלות‬ ‫ובתהלים‪,‬‬ ‫בטלים‪ ,‬אלא יעסקו בתורה‬
‫הנוםס‪ ,‬והעומדים ע מ ה י ש ג י ח ‪/‬‬ ‫להדליק נרות בפני‬ ‫ונוהנים‬ ‫יבק‪.‬‬ ‫מעבר‬
‫שלא יוציא שום אבר לחוץ למטה‪ ,‬ולכן יעמידו כסאות אצל המטה‪ ,‬שלא‬
‫אפור ליגע בו להחזירו‪,‬‬ ‫ומ״ם אם לא עשו כן והוציא‪,‬‬ ‫יוציא יד או רנל‪,‬‬

‫כגון‬ ‫הנפש‪,‬‬ ‫קודם יציאת‬ ‫למת‪,‬‬ ‫הצריך‬ ‫שום דבר‬ ‫אין להבין‬ ‫ג‪,‬‬
‫ולהניחו‬ ‫לחצוב קבר‬ ‫ואפור‬ ‫קבר‪.‬‬ ‫או לחצוב‬ ‫ארון או תכדיכין‪,‬‬ ‫להביא‬
‫פ ת ו ח עד למחר‪ .‬ואין קורעין‪ ,‬ולא מספידין קודם יציאת נפש‪.‬‬

‫ואח״כ מניחין‬ ‫אחרים‪,‬‬ ‫מינוטען‬ ‫ממתינין‬ ‫לאחר יציאת נשמה‬ ‫‪4‬‬ ‫ד‬
‫א צ ל חוטמו נוצה‪ ,‬ואס אינה מ ת נ ע נ ע ת ‪ ,‬בידוע שמת‪ .‬ואז ‪5‬יתחין חלונות‬
‫הבית‪ ,‬והאבלים אומרים צדוק הדין‪ ,‬וכשמגיעים לברוך דין ד‪.‬אמת א־םרים‬
‫׳‬

‫בשם ומלכות וקורעין‪ ,‬כדין המבואר בסימן שאחר זה‪ ,‬וכל העומרים בשעת‬
‫יציאת נשמה‪ ,‬חייבים לקרוע‪ ,‬הא ל מ ה זה דומה לם״ת שנשרף‪ ,‬שאין ריק‬
‫בישראל שאין בו תורה ומצות‪ ,‬ואפילו ע ל ק מ ן שלמד מקרא‪ ,‬או על אשה‪,‬‬
‫לתיאבון‬ ‫עבירה‬ ‫עושה‬ ‫לפעמים‬ ‫היה זד‪ ,‬ה מ ת‬ ‫ואפילו‬ ‫לקרוע‪,‬‬ ‫חייבים‬
‫רק‬ ‫אפילו‬ ‫;ובירות‪,‬‬ ‫לעשות‬ ‫רגיל‬ ‫היה‬ ‫אם‬ ‫אבל‬ ‫עליו‪,‬‬ ‫חייבים לקרוע‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

matters, and i t is forbidden to touch him (for fear of accelerating the

end) for anyone who touches him is like one who sheds blood. W i t h
what is this comparable t With the lamp's flickering flame, which
becomes extinguished as soon as a person touches i t . Likewise if he
be a long time in a dying condition, and i t causes great distress to
himself and his rolatives, i t is, nevertheless, forbidden to hasten his end
either by natural means or otherwise, still if there be a cause that
prevents the flight of the soul, such as the noise of knocking, i t is per-
mitted to remove that cause, inasmuch as that is not a direct deed,
which hastens the end, but the mere removal of an obstacle whereby
no one touches the dying person. Although i t is forbidden to touch &
dying person, nevertheless if the house caught fire, he should not
be allowed to remain there, but should be carried out of the house, i n
which case he takes precedence over the preservation of sacred books.
2. From the moment that one is in the grip of death, i t is for-
bidden to leave him. in order that his soul may not leave him while he
is all alone. I t is a religious duty to stand near the person at the time
his soul is about to depart from him. I t is indeed proper to gather
ten persons (male adults) who should be present at the departure of
the soul, these should not engage in frivolous conveisation, but they
should occupy themselves in words of the Torah and Psalms, also i n
prayers and supplications, as arranged in the book called ‫מעבר ינק‬. I t
is customary to kindle lamps (or candles) in the presence of the dying.
Those present should be careful to see that 110 part of his body (usually-
covered) projects out of the bed, they should therefore place chairs at
the side of the bed in order that he should be unable to stretch a hand
or foot outside thereof, nevertheless, if this were not done and he did
project one of his limbs, i t is forbidden to touch him for the purpose!
of placing the same back in the bed.
3. One should not prepare anything necessary for the
dead before the soul has departed, such as bringing a coffin or shrouds,
or digging a giave. I t is forbidden to dig a grave and let i t remain,
open until the following day. One should neither rend the garments
nor lament before the soul has departed.
4. After the soul had departed those present should wait a few•
minutes and then place a feather near his nostrils, if i t should not move
i t is a clear indication of his death, whereupon the windows of that
house should be opened, and the mourners should say ‫ צדוק הדין‬and
when the benediction ‫ ברוך דין האמת‬is about to be said by them, they
add the Divine Name and title of King, they should then rend their
garments in the manner described in the following section. A l l who
are present during the departure of the soul are required to rend their
garments. W i t h what isdeath comparable ? W i t h the burning of a Scroll
of the Torah, as there is none so worthless in Israel who neither
possessed fome degree of knowledge, nor had fulfilled some of its com-
mandmcnts. The garments must be rent also at the death of a child
who had learned the Bible, likewise at the death of a woman. Even i f
197
 ‫דיני קריעה‬
‫עליהם‪,‬‬ ‫שאין קורעים‬ ‫הפורשים מדרכי הציבור‪,‬‬ ‫הרי זה ב כ ל ל‬ ‫לתיאבון‪,‬‬
‫וקריעה זאת שעל ה מ ת שאץ מתאבלין עליו‪ ,‬אלא שקורעין מפני שעומדים‬
‫או בשולי‬ ‫מועטת‪ ,‬ואפילו מן הצר‪,‬‬ ‫בקריעה‬ ‫םגי‬ ‫נשמה‪,‬‬ ‫בשעת יציאת‬
‫ה ב ג ד מגי‪.‬‬

‫מעצימין עיגיו של מ ת ‪ ,‬ומי שיש לו בגים יעשה בגו זאת‪ ,‬ואס‬ ‫]‪J‬‬
‫יש בבור יעשה הוא‪ ,‬וכשגישאימ ה מ ת מ מ ט ת ו להשכיבו על הארץ‪ ,‬ישגיחו‬
‫שיהא מכוסה‪ ,‬כי כ ל מ ה שגוהג בחי משום צגיעות‪ ,‬גוהג גם ב מ ת ‪.‬‬

‫המנהג לשפוך כ ל המים שאובים שבשכוגת המת‪ ,‬הייגו ג׳ בתים‬ ‫ן‪,‬‬

‫מ ת ילד בתוך ל׳ ללידתו‪ ,‬ואפילו מ ת‬ ‫עם הבית אשר שם המת‪ ,‬ואפילו‬
‫ואם מ ת ישראל בשבת‪ ,‬יש‬ ‫אינו יהודי בחצרו‪ ,‬יש להחמיר לשפוך המים‪.‬‬
‫לשפיך במוצאי שכת‪.‬‬

‫המשמר א ת המת‪ ,‬אף שאינו מתו‪ ,‬פטיר כ ק ר י א ה שמע ו מ ת פ ל ת‬ ‫ז‪.‬‬

‫ומתפלל‪.‬‬ ‫זה משמר וזה קורא‬ ‫היו שנים‪.‬‬ ‫האמורות בתורה‪.‬‬ ‫ו מ כ ל מצות‬
‫ואסור ל ב ר ך שום ב ר כ ה בחדר ש ה מ ת שם‪.‬‬

‫דיני קריעה‪.‬‬

‫אמו‪.‬‬ ‫כנץ אביו‪,‬‬ ‫ל ה ת א ב ל עליו‪,‬‬ ‫אם מ ת לו מ ת ‪ ,‬שהוא חייב‬

‫י‬ ‫א‪.‬‬
‫)אבל כיוס‬ ‫שמתו אחר שלשים יום ללידתן‬ ‫או בנו‪ ,‬בתו‪ ,‬אחיו‪ ,‬אחותו‪,‬‬
‫]אך‬ ‫פסולים‬ ‫ואפילו‬ ‫האב או מן האם‪,‬‬ ‫מן‬ ‫שהאחור‪.‬‬ ‫לא(‪ ,‬בין‬ ‫שלשים‬
‫על‬ ‫האיש‬ ‫לאיש‪,‬‬ ‫נשואה‬ ‫אחותו‬ ‫היתה‬ ‫ואפילו‬ ‫מנכריה[‪,‬‬ ‫שאינם באים‬
‫צריך‬ ‫מיושב‪,‬‬ ‫ואם קרע‬ ‫חייב לקרוע במעומד‪,‬‬ ‫אשתו‪ ,‬האשד‪ .‬על בעלה‪,‬‬
‫פני ה מ ת‬ ‫לקרוע קורם שיסתום‬ ‫צריך‬ ‫ולכתחילה‬ ‫לחזור ולקרוע מעומד‪.‬‬
‫המבוארים צריך לקרוע ב כ י ת‬ ‫הקרובים‬ ‫ועל‬ ‫צערו‪,‬‬ ‫בעוד חמום‬ ‫בקבר‪,‬‬
‫ולא לרוחב הבנד‪ ,‬וצריך‬ ‫לקרוע מן השפה ולמטה‪,‬‬ ‫וצריך‬ ‫הצואר לפניו‪,‬‬
‫לקרוע במקום שהבנד שלם מ ת ח ל ת ו ולא במקום החפר‪.‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF IRRAEL

the dead person had sometimes committed a transgression when mis-

led by passion, still the garment must be rent for him, but if he were
an habitual sinner, even if he only sinned through passion, he is yet
reckoned among those who depart from the ways of the congregation,
at whose death the garment should not be rent. The rending
of the garments of those who are required to do so merely because they
were present during the departure of the soul, but who are not mourn-
ers, may be discharged by rending the garment slightly, even at its
side or hem.
5. The eyes of the dead person should be closed. I f one had left
sons i t is the duty of one of the sons to do this, and if there be a first
born son he should do it. I n bearing the dead person from his bed in
order to place him on the ground, care should be taken to keep him
covered, as the laws of decency, which must not be infringed by the
living, apply also to the dead.
6. I t is customary to pour out all water contained in vessels in
the vicinity of the dead, which means, the three houses including the
one in which the dead lies ; even if a child had died within thirty days
of its birth, and even if a heathen had died within one's court, one must
h°. careful to pour out the water. I f an Israelite died on a Sabbath,
the water must be poured out at the termination of Sabbath.
7. One who watches the dead, even if there be no kinship
between them, is exempt from the reading of the Shema' and the
Shemoneh 'Esreh and from the observance of all the precepts of the
Torah. If, however, there be two watchers, one watches while the other
reads the Shema' and recites his prayers. I t is forbidden to pronounce
any benediction i n the room where the dead is lying.

L A W S CONCERNING T H E R E N D I N G OF GARMENTS FOR T H E D E A D .

1. One who had lost a relative for whom he is required to

mourn, e.g., his father, mother, also his son, daughter, brother or
sister, being older than thirty days, for if the death occur on the 30th
day the mourning need not he observed ; i t is immaterial whether the
relationship be on the fathers's or the mother's side, even if they be dis-
qualified by birth, but are not the issue of a non-Jewess and even if
his sister had been married, and the husband mourns for his wife
or the wife for her husband, all the aforementioned mourners are
required whilst standing to rend their garments for their dead.
If they were rent whilst sitting they must be rent again when
standing. I f possible one must rend his garments before the coffin is
closed, when one's sorrow is still intense. For the dead enumerated
above the relative must rend his garment near his neck in the front
thereof. I t must be rent lengthwise and not crosswise, also i n the
cloth of the garment and not at its seam.
198
 ‫קריעה‬ ‫דיני‬

‫חילוקים רבים יש בדיני הקריעה‪ ,‬שעל אב או על אם‪ ,‬לקריעה‬ ‫ב‪.‬‬

‫ואין‬ ‫שעל שאר הקרובים; על כ ל הקרובים קורע מ פ ח בבגד העליון ודיו‪,‬‬
‫כל‬ ‫לקרוע‬ ‫צריך‬ ‫אביו או אמו‪,‬‬ ‫ועל‬ ‫משום ב ל תשחית‪,‬‬ ‫יותר‪,‬‬ ‫לקרוע‬
‫שהוא‬ ‫שאינו קורע‪ .‬וכן הבנד‬ ‫הכתינת‬ ‫מן‬ ‫חוץ‬ ‫הבגדים עד כננד לבי‪,‬‬
‫ולפעמים הוא יוצא לשוק נ ם‬ ‫ל מ ע ל ה מ כ ל הבגדים‪,‬‬ ‫לפרקים‬ ‫רק‬ ‫לובש‬
‫ואם לא קרע כ ל‬ ‫לקרוע‪,‬‬ ‫בגד זה ג״ב איגו צריך‬ ‫בלערו )אווער־קאוט(‪,‬‬
‫בגדיו‪ ,‬שהוא צריך לקרוע‪ ,‬לא יצא‪ .‬והאשה‪ ,‬משום צגיעות‪ ,‬ת ק ר ע ת ח ל ה‬
‫תקרע את‬ ‫ואח״כ‬ ‫ותחזיר א ת הקרע לצדרין‪,‬‬ ‫התחתון לפניה‪,‬‬ ‫א ת הבגד‬
‫בחלוק‪ ,‬מ״מ איכא‬ ‫שהיא לבושה‬ ‫שלא ת ת ג ל ה לבה‪ ,‬ואף‬ ‫הבגד העליון‪,‬‬
‫ועל א ב‬ ‫מצד ימין‪,‬‬ ‫פריצות‪ .‬וגוהגין שעל שאר הקרובים קורעים‬ ‫משום‬
‫או אס מצד שמאל‪ ,‬ובדיעבד אין זה מעכב‪ .‬ע ל כ ל המתים יכול לקרוע‬
‫כצנעא‪ ,‬ועל אביו או אמו צריך קריעה בפרהסיא‪.‬‬

‫רצה קורע בכלי‪ ,‬ע ל אביו‬ ‫על כ ל הקרובים‪ ,‬רצה קורע ביד‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫ק צ ת בסכין‪,‬‬ ‫מ ה ח ב ר ה קדושה חותך‬ ‫והמגהג שאחד‬ ‫או אמו דוקא ביד‪.‬‬
‫ולא‬ ‫הבגד‬ ‫לאורך‬ ‫וישגיחו שיקרע‬ ‫ת ו פ ס במקים ה ח ת ך וקירע‪,‬‬ ‫והאבל‬
‫לרחבו‪ .‬ואם עדיין לא ברך בא״י אמ״ה דין ה א מ ת ‪ ,‬יברך בשעת קריעות‬

‫בגדים כתוך שבעה‪ ,‬איגו צריך‬ ‫אם מחליף‬ ‫המתים‪,‬‬ ‫כל‬ ‫על‬ ‫ד‪.‬‬
‫לקרוע באלו שהוא לובש עתה‪ ,‬ועל אב או אם‪ ,‬אם הוא מחליף בגדיו‬
‫אך לכבוד ש ב ת יחליף‬ ‫לקרוע בהם‪.‬‬ ‫צריך‬ ‫בימי החול שבתוך שבעה‪,‬‬
‫בגדיו‪ ,‬ולא יהא לכוש בבגד הקרוע‪ ,‬ואם אין לו בגדים אחרים להחליף‪,‬‬
‫היינו שילבוש בגרי חול‬ ‫יחזיר א ת הקרע לאחוריו‪ .‬והא דםחליף בשבת‪,‬‬
‫אחרים‪ ,‬א ב ל לא בגדי שבת‪.‬‬

‫אחר‬ ‫עד‬ ‫הקריעה‪,‬‬ ‫ראשי‬ ‫כלל‬ ‫יחבר‬ ‫לא‬ ‫המתים‬ ‫על כ ל‬ ‫ך;‪,‬‬
‫שלשים‪ ,‬ואח״כ מותר לתפור הקרע כראוי‪ ,‬ועל אב או אם לא יחבר כ ל ל‬
‫)היינו ת פ י ר ה‬ ‫ה ק י ע כראוי‬ ‫ולא יתפור‬ ‫ראשי הקריעה עד אחר שלשים‪,‬‬
‫לעולם‪ ,‬ואפילו אם ירצה ל ח ת ו ך‬ ‫כפולה‪ ,‬באופן שלא יתראה ה ת פ ר לחוץ(‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

2. The mode of rending the garments for one's father or mother

differs i n many respects from the mode obtaining for other relatives.
For the latter i t is sufficient to rend the external garment only a
hand-breadth, and i t must not be rent more than that, in order not to
transgress the precept " Thou shalt not destroy" (Deut. xx. 19) but
lor a father or mother one must rend all one's garments opposite one's
heart, with the exception of his shirt, and one need not rend the upper
garment that one wears only occasionally', i.e. the overcoat. I f
one did not rend all the garments that he is required to rend, he did
not fulfil his religious obligation. A woman should first rend her
undergarment privately in accordance with the dictates of modesty,
and place the torn part on one side, she should then rend her external
garment, so as not to expose herself, for even i f she were covered by
her underlinen i t would still be a breach of modesty to expose herself
even thus. I t is customary to rend the right side of the garment for
all relatives other than one's father or mother, for whom the left side
of the garment must be rent, nevertheless, i f this were overlooked, i t
does not invalidate the fulfilment of the duty. For all other relatives
one may rend his garment privately, but for one's father and mother
they must be rent publicly.
3 For all relatives one may either rend his garment with his
hand or with an instrument, but for one's father or mother i t is with
the hand only that one must rend i t . I t is customary for one of the
brotherhood (‫ )חברה קריעה‬to cut the garment slightly with a knife,
whereupon the mourner takes hold of the garment where i t was cut
and rends it, those present must see to i t that he makes the rent length-
wise and not crosswise. I f he had not yet recited the benediction
‫"( באיי אםיה דין האטת‬Blessed . . . the true Judge") he should say i t
whilst rending his garment.
4. I n the seven days of mourning for all relatives, one who changes
his garments need not rend those he is putting on, if, however one
who mourns for a father or mother, change his garments on a week-
day during the seven days, he must rend them. But in honour of the
Sabbath one should change one's garments, and not wear torn gar-
ments on the Sabbath day, if he have no other garments to chaDge,
be should hide the rent part of the garment. Changing one's gar-
ments for the Sabbath in this connection means putting on other gar-
ments which one wears on the week-days, and not such as are worn on
the Sabbath.
5. Garments rent for all relatives should not be repaired at all by
connecting the torn parts until after thirty days, after which period i t
is permitted to sew the torn parts together in a proper manner, but one
should not connect the torn parts of garments rent for one's father or
mother until after thirty days and one should never sew them together
properly, (i.e. in such a manner that the seam should not be
visible). One is forbidden, should he desire to do so, to mend the
199
 ‫דיני קריעה‬
‫אמיר‪ .‬ואשד• מ י ת ר ת‬ ‫סביבית הקרע ולשים שם ח ת י כ ת בגד אהד ולתפרו‪,‬‬
‫שאסור לתפרן‪,‬‬ ‫וכל הקרעים‬ ‫להבר ראשי הקרע לאלתר‪ ,‬מפני הצניעות‪.‬‬
‫צריך המוכר להודיע‬ ‫ולכן‬ ‫אפילו מ כ ר הבגד לאחר‪ ,‬אסור הלוקח לתפדו‪,‬‬
‫כי שמא הוא ע ל‬ ‫להלוקח‪ ,‬ואם מכרן סתם‪ ,‬אסור להלוקח להפרן לעולם‪,‬‬
‫א ב ואש‪ ,‬ואסיר למכור בגד כזה לאינו יהודי‪ ,‬והשואל בנר מחבירו בסתם‪,‬‬
‫אסור לקי־וע בו‪ ,‬דהוי גזל‪ ,‬ואם קרע לא יצא‬

‫על כל המתים‪ ,‬אם לא שמע עד אחר שלשים אינו קורע‪ ,‬א ב ל‬ ‫ך‪.‬‬
‫ע ל אב או אם‪ ,‬קורע לעולם‪ ,‬בגרים שהם עליו בשעת שמועה‪ ,‬אך הבגדים‬
‫שהוא מחליף אח״ב‪ ,‬א״צ לקרוע‪.‬‬

‫הרגל מ ב ט ל גזירת שלשים גם לרין קיייעה‪ ,‬ולכן אם פגע הרגל‬ ‫ז‪.‬‬

‫ב ע ר ב הרגל אחר מנחה‪ ,‬ועל‬ ‫יכול לתפור לגמרי‬ ‫תוך ל׳ בשאר קרובים‪,‬‬
‫אב או אם יכול ל ה ב ר ראשי הקריעה‪.‬‬

‫מרחיק כמו ג׳‬ ‫ובתיך שבעה מ ת לו מ ת אחר‪,‬‬ ‫קרע על מת‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬

‫הראשץ‬ ‫או שמוסיף על ה ק ־ ע‬ ‫וקורע טפח‪,‬‬ ‫הראשין‬ ‫אצבעות מי הקי־ע‬
‫מוסיף עליו כ ל‬ ‫עליו‪,‬‬ ‫שדבגד הקרוע‬ ‫כל זמן‬ ‫אבל לאהד שבעה‪,‬‬ ‫טפח‪,‬‬
‫שהוא ודיו‪ ,‬אך אם הראשון הי׳ משאר הרךובים‪ ,‬והשני הוא אביו או אמו‪,‬‬
‫שאין‬ ‫ולקרוע כרינא‪,‬‬ ‫להרחיק נ' אצבעות‬ ‫אזי אפילו לאחר שבעה צריך‬
‫אביו ואמו בתוספת‪ ,‬והוא הרין ב מ ת אביו תחלה‪ ,‬ואחייב אמי‪ ,‬או בהיפך‪,‬‬
‫צריך קריעה חרשה‪.‬‬

‫שמתי אביו‬ ‫מתו לו אביו ואמו כאהד‪ ,‬או ששמע בפעם אחת‪,‬‬ ‫ט‪,‬‬
‫ואמו‪ ,‬או שני קרובים אחרים‪ ,‬קירע קרע אחד לשניהם‪ ,‬אבל אביר אי אמו‬
‫ואחייב מרחיק‬ ‫ת ה ל ה על אביו או אמו‪,‬‬ ‫קירע‬ ‫עם אהד משאי־ הקרובים‪,‬‬
‫ג׳ אצבעות וקורע על האחר מפח‪.‬‬

‫אלא שאינו יבול לקרוע‬ ‫אם דעתו צלולה‪,‬‬ ‫חולה ש מ ת לו מ ת ‪,‬‬ ‫י‪.‬‬
‫בתוך‬ ‫פטור אה״ב מלקרוע‪ ,‬אא״כ הוא עדיין‬ ‫מסוכן בהליו‪,‬‬ ‫מ ח מ ה שהוא‬
‫שבעה‪ ,‬דחשיב שעת חימום‪ ,‬אבל אם לא יכול לקרוע‪ ,‬מ ח מ ת שלא היתה‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

torn part with another piece of cloth, but a woman out of modesty ia
permitted immediately to connect the edges of the torn parts. A l l the
rent garments which one is forbidden to sew together, should not be
mended even by one to whom they were sold. I t is therefore necessary
for the one who sells them, to inform the buyer thereof. I f one sold
them without giving this information with full particulars, then the
one who bought them, not knowing for whom they had been rent, is
forbidden ever to sew them, for perchance they were rent for a father
or mother. I t is forbidden to sell such a garment to a heathen. One
is forbidden to rend a garment that he had borrowed unconditionally,
as that is equal to robbery, and if he rend that garment, he did not
fulfil his duty.
6. For all relatives, if one did not hear of their death until after
thirty days, he need not rend his garments, but for a father or mother
one must rend the garment he is wearing at the time when he hears of
their death. He need not, however, rend the garment which he may
change thereafter.
7. The intervention of a Holyday cancels the customs obligatory
during the (first) thirty days (of mourning), also the rule concerning
the rending of garments. If, therefore, after the death of any relative a
Holyday occurred during the thirty days, one may sew the garment
together completely on the eve of the Holyday after the afternoon
service, and after the death of a father or mother one may then con•
nect the edges of the rent.
8. I f one had rent his garment for a dead relative and another
death had occurred with the first seven days of mourning, he should
either rend his garment anew, beginning at a distance of three fingers
from the first tent, and rending i t the length of a hand-breadth, or
he should rend the original rent another hand-breadth, but if the
second death occurred after the seven days, so long as he is wearing
the rent garment, he may tear i t asunder a little more and his duty is
fulfilled. If, however, one had rent his garment for any other relative
and his father or mother died thereafter, he must leave a space of
three fingers' breadth from the first rent, and he must rend his
garment anew i n accordance with the rule, even if the death of his
parent took place after the seven days of the first mourning, as the
loss of a parent is not considered merely as an additional sorrow. The
same law applies in the case of one who had first lost his father and
then his mother, or vice versa, when he is required to rend his garments
anew.
9. One whose father and mother had both died at the same time,
or one who had simultaneously heard of the death of both, or of the
death of two other relatives, should rend his garments once for his
double loss. But for his father or mother and another relative (under
like circumstances) he should first rend his garments for his father or
mother, then leave a space of three fiDgers' breadth, and rend his gar-
ment the length of a hand-breadth for the other relative.
200
 ‫דיני אונן‬
‫דעתו צלולה‪ ,‬אזי כ ש ת כ א לו דעה צלולה‪ ,‬הוי אז שעת חימום שלו‪ ,‬וחייג‬
‫אז לקרוע‪ ,‬אם הוא תוך שלשים לשאר קרובים‪ ,‬ועל אביו או אמו לעולם‪.‬‬

‫קטן ש מ ת לו מ ת ‪ ,‬אפילו לא הגיע להיניך‪ ,‬םקרעין לו קריעה‬ ‫יא‪.‬‬

‫מצוה לקרוע‬ ‫ל ה ר ב ו ת האבל‪ .‬ואם הגיע לחיגיך‪,‬‬ ‫קצת‪ ,‬משום ע ג מ ת גפש‪,‬‬
‫כמו גדולים‪.‬‬

‫בחוה״מ אין קורעין‪ ,‬כ״א על אב או אם‪ ,‬בין ביום הקבורה‪,‬‬ ‫יב‪.‬‬

‫אביו או אמו‬ ‫אך אס מ ת ו‬ ‫רחוקה‪,‬‬ ‫בשמועה‬ ‫ואפילו‬ ‫בין ביום השמועה‪,‬‬
‫הרגל‬ ‫עד לאחר‬ ‫יקרע בחוה״ם‪,‬‬ ‫לא‬ ‫הקריעה‪,‬‬ ‫הואיל וגדחה‬ ‫ביום טוב‪,‬‬
‫כשמתחיל האבלות‪ ,‬ועל שאר קרובים אין קורעין בחוה״מ עד לאחר הרגל‪.‬‬
‫קרובה‪ ,‬שלאחר יום טוב ת ה א החוקר‪,‬‬ ‫בחיה״מ שטועה‬ ‫שמע‬ ‫אם‬ ‫אכן‬
‫בכה״ג יקרע בחוה״מ‪.‬‬

‫דיני אונן‪.‬‬

‫הרי זה אוגן ע ד‬ ‫מקרוביו המבוארים לעיל‪,‬‬ ‫מי ש מ ת לו א ח ד‬ ‫א‪.‬‬

‫טרוד וגבהל‪,‬‬ ‫ויתראה לכל שהוא‬ ‫לאחר הקבורה‪ ,‬שלא יגהוג קלות ראש‪,‬‬
‫ואם‬ ‫ש ה מ ת בו‪ ,‬אלא בחדר אחר‪,‬‬ ‫לא יאכל בהחדר‬ ‫ע ל מיתתו וקבורתו‪.‬‬
‫יעשה‬ ‫ואם אין לו בית חבירו‪,‬‬ ‫חבירו‪,‬‬ ‫בבית‬ ‫יאכל‬ ‫אחר‪,‬‬ ‫אין לו חרר‬
‫ת ח ת י ה ג׳ טפחים‪,‬‬ ‫מחיצה )שתהיה גבוה עשרה טפחים‪ ,‬ולא תהיה פתוח‬
‫מחזיר‬ ‫מחיצה‪,‬‬ ‫ואם אינו יכול לעשות‬ ‫לעמוד בפגי הרוח(‪,‬‬ ‫ותהא ראויה‬
‫אלא ד ר ך‬ ‫קביעות‬ ‫אינו אוכל דדך‬ ‫פניו ואוכל‪ ,‬ואפילו הוא בעיר אחרת‪,‬‬
‫עראי‪ ,‬ואינו אוכל בשר‪ ,‬ואינו שותה יין‪.‬‬

‫אונן פטור מ כ ל המצות‪ ,‬ואפילו אינו צריך לעסוק בצרכי ה מ ת ‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫להחמיר עיע אינו‬ ‫ואף אם רוצה‬ ‫כגון שיש לו אחרים העוסקים בשבילו‪,‬‬
‫אחרים‬ ‫אם‬ ‫ואפילו‬ ‫ברכה‪,‬‬ ‫מ ב ר ך שום‬ ‫ואיגו‬ ‫כבוד המת‪.‬‬ ‫מפגי‬ ‫רשאי‪,‬‬
‫אבל מ ת‬ ‫ואיגו מצמדף לא לזמון ולא לעשרה‪,‬‬ ‫מברכים‪ ,‬איגו עוגה אמן‪.‬‬
‫ולכן אמ רוצה‬ ‫אסור גם לו‪.‬‬ ‫מדרבנן‪,‬‬ ‫אפילו‬ ‫תעשה‪,‬‬ ‫לא‬ ‫מצות‬ ‫שהוא‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

10. I f a sick person had lost a relative, and he is unable to rend

his garment owing to the serious nature of his sickness, but his mind
is clear (so as to realize his loss), he is afterwards (when he ha‫ ״‬re-
covered) exempt from rending his garment, unless his recovery took
place within the seven days of mourning, when i t is natural for his
grief to be intense. If, however, he could not rend his garments
because his mind was not clear, he should rend his garments as soon
as he regains his mental composure, for i t is only when he realizes
his loss that his sorrow is intense, he is therefore required to rend his
garments for relatives if i t be within the first thirty days of mourn•
ing, but for his father or mother there is no time limit.
11. I f a child, under the age when he has to be trained in the
precepts, had lost a relative, his garment should be slightly rent for
him to manifest his grief and to mark his mourning. But if he had
arrived at the age for training, i t is a duty that he should rend his
garment in the manner prescribed for an adult.
12. On one of the Intermediate days of a Festival, whether the
burial had occurred thereon, or whether one had learned of the death
at that time, the garments should not be rent, except for a father or
mother, for the latter one must rend his garments even i f he were not
informed thereof until thirty days after the day of death had elapsed.
But if one's father or mother had died on a Holyday, inasmuch as
rending the garment must be postponed, he should not rend i t during
the Intermediate days of the Festival, but should wait until the Festi-
val is over when his mourning begins. For other relatives the gar-
ments should not be rent during the Intermediate days of a Festival,
unless one be informed of the death during the thirty days, and if by
waiting until after the Holyday, the delay will cause that time to pass,
he should rend his garment during the Intermediate days.
1
L A W S OF A M O U R N E R .
1. One who had lost by death one of the relatives aforementioned
Is termed ‫( אונן‬Onan) until after the interment; he must avoid levity
and indicate by his conduct that he realizes his loss and that he is pre-
occupied in attending to the interment. He should not eat in the
room where the dead is lying, but in another room, and if he have no
other room, he should eat at a friend's house, and if he have no friend
at whose house he can eat, he should erect a partition (or screen)
which should be ten hand-breadths high, without a space of
three hand breadths below, and of sufficient solidarity to resist the
wind. I f he cannot make a partition, he should turn his face aside
and eat. Even if he be in another city (at such a time) he should not
partake of an elaborate meal, but only of a simple meal. He should
neither eat meat nor drink wine.
2. A n Onan is exempt from the observance of all the precepts,
even if he himself be not required to attend to the dead, having others
who attend thereto in his stead. Even if he desire to be scrupulous
4 ,
Lit: *One who feela grieved.'*
201
 ‫דיני אונן‬
‫• ל א כ ו ל פת‪ .‬צריך לטול ידיו‪ ,‬ולא יברך על נטילת ידים‪ .‬וכן ב נ ט י ל ת ידים‬
‫שחרית‪ ,‬נוטל ידיו שלשה פעטים כדת‪ ,‬ואינו מברך‪.‬‬

‫ולאחר שנקבר עדיין לא נ ת ע כ ל‬ ‫שנקבר המת‪,‬‬ ‫אס אכל קודמ‬ ‫ג‪.‬‬

‫המזון‪ ,‬יברך ב ר כ ת המזון‪.‬‬

‫ה מ ת יש נ״כ קרובים‬ ‫ובמקים‬ ‫אחרת‪,‬‬ ‫בעיר‬ ‫הוא‬ ‫אם האונן‬ ‫ד‪.‬‬

‫שחייבים להתאבל‪ .‬אזי על זה שהוא במקום אחר‪ .‬אין עליו דין אונן‪ .‬א ב ל‬
‫אס אין קרובים במקום המת‪ ,‬ח ל ע ל זה דין אונן‪.‬‬

‫לאחר שהקרובים נתפשרו עם החברה קדושה‪ .‬עפ״י דין אין ע ל‬ ‫ה‪.‬‬

‫ובבל המצות‪ ,‬אך נוהנים שאין‬ ‫הקרובים דין אונן‪ ,‬וחייבים בק״ש ו ב ת פ ל ה‬
‫אם אינו‬ ‫הקבורה‪ ,‬ומ״מ קדיש יכול לאמד‪,‬‬ ‫האוננין מ ת פ ל ל י ם עד לאחר‬
‫מםינ נבול שאר אבלים‪,‬‬

‫לצאת‬ ‫ומותר‬ ‫מנעליו‪,‬‬ ‫חולץ‬ ‫אינו‬ ‫נקבר המת‪,‬‬ ‫כל זמן שלא‬ ‫‪4‬‬ ‫ן‬
‫מביתו‪ ,‬אבל אסור ברחיצה‪ ,‬ושמחה‪ ,‬ושאילת שלום‪ ,‬ות״ת‪ ,‬ואסור ב מ ל א כ ה ‪,‬‬
‫אפילו ע״י אחרים‪ ,‬ואפילו בדבר האבד‪ ,‬ובהפסד נדול ישאל לחכם‪.‬‬

‫המת עבר‬ ‫שנקבר‬ ‫ולאחר‬ ‫מי שהוא אונן בשעת קיש והפלה‪,‬‬ ‫»‪.‬‬
‫)בלא‬ ‫וברכותיה‬ ‫מ״מ אומר נם ק״ש‬ ‫ק״ש(‬ ‫)שהוא זמן‬ ‫היום‬ ‫רביעית‬
‫ק״ש ב ל א‬ ‫תפילין( עד שליש היום‪ ,‬אבל אם עבר נם שליש היום‪ ,‬אומר‬
‫הברכות‪ ,‬ו ת פ ל ת שמנה עשרה מותר ל ה ת פ ל ל עד חצות היום‪ ,‬ומוסף ראש‬
‫זמנה כ ל היום‪ ,‬ו מ ב ר כ ת השחר לא יאמר ר ק שלשה‪ :‬ש ל א עשני‬ ‫חרש‪,‬‬
‫ההורה יאמר‪ ,‬מפני‬ ‫ברכת‬ ‫וגם‬ ‫שלא עשני אשה‪,‬‬ ‫גוי‪ ,‬שלא עשני עבד‪,‬‬
‫שליש היום וביתו ר ח ו ק‬ ‫ה מ ת קידם‬ ‫ואם נקבר‬ ‫היום‪,‬‬ ‫כל‬ ‫זמנם‬ ‫שאלו‬
‫טוב יותר‬ ‫שליש היום‪,‬‬ ‫יעבור‬ ‫שיגיע לביתי‪,‬‬ ‫שבעוד‬ ‫הקברות‪,‬‬ ‫ממקום‬
‫ו ל ה ת פ ל ל בזמן‬ ‫ק״ש‬ ‫לקרוא‬ ‫הקברות‪,‬‬ ‫סמוך ל ב י ת‬ ‫בית‬ ‫שיכנוס לאיזה‬
‫להשליך עפר ע ל‬ ‫ומיד כשמתחילין‬ ‫במקום נקי‪.‬‬ ‫הראוי‪ ,‬או אפילו בחוץ‪,‬‬
‫ה מ ת ‪ ,‬יכול לקרות ק״ש ולהתפלל‪ ,‬אף שהאבלות עדיין אינו חל‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

(and fulfil the precepts) he must not do so, because of the honour due
to the dead. He should not say any benediction, nor even respond
‫ אםן‬after the benedictions said by others, nor should he be included
among those who make an appointment to say Grace, nor to a Minyan
of ten male adults. Also a negative precept, even according to the
Rabbis, is applicable to him, thus, if he desire to partake of bread, he
must wash his hands, but he should not say the benediction ‫&ל נטילת‬
‫ידים‬, likewise on arising in the morning he should wash each hand
three times according to the law, but he should not say the benediction.
3. I f he had eaten prior to the burial of the dead, and after the
interment the food was not yet digested, he should say the Grace after
meals.
4. I f the Onan be i n another city and there are also relatives in
the place where the dead lies who are required to mourn, the former is
exempt from the obligations devolving upon an Onan. But if there be
no relatives at the place where the dead lies, he is subject to all the
laws relating to an Onan.
5. After the relatives had come to terms with the Holy Broth-
erhood they are not legally subject to the laws of an Onan and are
obliged to observe the duty of reading the Shema' and saying the She-
,
moneh Esreh and all the other precepts, still i t is customary for au
Onan not to pray until after the interment, nevertheless he may say
Kaddish if he does not encroach thereby upon the rights of other
mourners.
6. As long as the dead is not buried the mourner should not
take off his boots, for he may leave his house, but to bathe, or to par-
ticipate in a joyous celebration, friendly greeting, and the study of the
Torah all are prohibited. He is also forbidden to work, or even to allow
others to work for him, even where a loss is entailed, but where the
loss would be very great, he should consult the ecclesiastical author-
ities.
7. One who is an Onan at the time when the Shema' and She-
moneh 'Esreh should be read, and when the interment was over a
quarter of the day had passed, (which was the time for reading the
Shema') he should, nevertheless, read i t and its benedictions (without
wearing Tephillin) until the third of the day, but if a third of the day
had passed, he should read the Shema' without the benedictions. U n t i l
the hour of noon i t is still permissible to say the Shemoneh 'Esreh and
the additional service (Musaph) for New Moon can be said all day.
Of the benedictions i n the early morning service only the following
three 6hould be said : ‫ שלא עשני אשה‬,‫ שלא עשני עבד‬,‫ שלא עשנג וי‬also the
benediction of the Torah, as the entire day is the proper time for saying
the same, if, however, the interment took place before a third of the
day had passed, and if he should wait until he returns home, he would
delay later than that time, his house being far from the cemetery, i t is
best for him to enter a house near the cemetery to read the Shema' and
to pray at the proper time or even to do so i n the open air where the
202
 ‫דיני אונן‬
‫צריך‬ ‫אינו‬ ‫התפלה‪,‬‬ ‫זמן‬ ‫לאחר‬ ‫עד‬ ‫האנינות‬ ‫שנמשך‬ ‫אונן‬ ‫ח‪,‬‬
‫ואם נעשה אונן לאחר שבכר‬ ‫ב ת פ ל ה שאחריה שתים‪.‬‬ ‫תשלומין ל ה ת פ ל ל‬
‫לחכם אם צריך‬ ‫באנינות‪ ,‬ישאל‬ ‫התפלה‬ ‫ועבר זמן‬ ‫התפלה‪,‬‬ ‫זמן‬ ‫הניע‬
‫להשלים‪.‬‬

‫באותו יום‪ ,‬לא יחול עליו אנינות‪,‬‬ ‫לקברו‬ ‫ב ש ב ת כיון שאסיר‬ ‫ט‪.‬‬
‫שאסור לו‪,‬‬ ‫המטה‬ ‫בכל המצות‪ ,‬חוץ מתשמיש‬ ‫וחייב‬ ‫ומותר בבשר ויין‪,‬‬
‫הוא‪,‬‬ ‫לא י ת פ ל ל‬ ‫אם יש אחר ל ה ת פ ל ל ‪,‬‬ ‫זנס אסור ב ת ״ ת ואם הוא ש״ץ‪,‬‬
‫ואי ליכא אחר י ת פ ל ל הוא‪.‬‬

‫ב ש ב ת סמוך לערב‪ ,‬יקרא ק״ש בלא ברכות‪ ,‬ולא י ת פ ל ל ערבית״‬ ‫י‪.‬‬

‫ולאחר שנקבר המת^‬ ‫ולא יבדיל במוצ״ש‪ ,‬ומותר לו לאכול בלא הבדלה‪,‬‬
‫הכוס‪,‬‬ ‫על‬ ‫לא נקבר עד למחר‪ ,‬יכול להבדיל‬ ‫ואפילו‬ ‫יבדיל על הכיס‪,‬‬
‫בשבת‪,‬‬ ‫להבדיל עד יום נ׳‬ ‫דמותר‬ ‫הבשמים[‪,‬‬ ‫על הנר ולא על‬ ‫]ולא‬
‫״אתה‬ ‫אינו אומר‬ ‫זמנה‪,‬‬ ‫עבר‬ ‫כשלא‬ ‫מתפלל‬ ‫שהוא‬ ‫שחרית‬ ‫ובתפלת‬
‫אזי כ י ד‬ ‫חוננתנו״‪ .‬ואם צריך ב ש ב ת ל ע ת ע ר ב להשתדל בצרכי הקבורה‪,‬‬
‫כשהתחיל ל ל כ ת ולעסוק בצרכי המת‪ ,‬ח ל עליו אנינות‪.‬‬

‫קודם שבת‪,,‬‬ ‫מ ת בע״ש אחר חצות‪ ,‬בענין שאי אפשר לקברו‬ ‫יא‪.‬‬
‫מ ת פ ל ל נם מנחה בע״ש‪.‬‬

‫אם רוצה לקברו היום על ידי‬ ‫מ ת ביום ראשון של יום טוב‪,‬‬ ‫יב‪,‬‬
‫שיכול‬ ‫אינו יהודי‪ ,‬ח ל עליו ענינות מיד‪ ,‬ומכש״כ ביום שני של יום טוב‪,‬‬
‫דחל עליו אנינות מיד‪ ,‬ואפילו הוא אינו רוצת ל ק ב ר ו‬ ‫לקברו נם בעצמו‪,‬‬
‫היום‪ ,‬אבל בלילי יום טוב יקדש ויתפלל הכל‪ ,‬ואין בו דין אונן‪.‬‬

‫אבל‬ ‫במוצאי יום טוב‪ ,‬יבדיל ביום שלאחריו‪,‬‬ ‫אונן‬ ‫מי שהיה‬ ‫יג‪.‬‬
‫ל א אח״ב‪ ,‬כי ה ב ד ל ה של יום טוב‪ ,‬אין זמנה אלא עד סוף היום‪.‬‬

‫אונן שיש לו בן למול‪ ,‬אם אפשר לקבר א ת ה מ ת קודם שיצאו‬ ‫״‬ ‫יד‬
‫מבית ה כ נ ס ת שחרית‪ ,‬אזי יתפללו הח״ק ת ח ל ה ‪ ,‬ויקברו א ת המת‪ ,‬וימולו‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

place is clean. As soon as they have begun to throw earth over the
dead, he is permitted to read the Shema' and to say the Shemoneh
'Esreh although his period of mourning had not commenced then.
8. A n Onan who continued in that condition of mourning until
the proper 'time for praying had passed, need not make amends by
saying the Shemoneh 'Esreh twice i n the next service. If, however,
he became an Onan after the time for prayer had begun, and he con-
tinued in that state of mourning until that time had passed, he should
consult the ecclesiastical authorities.
9. I f the dead were not buried because of the Sabbath, the
mourner is not subject to the laws of an Onan. He is permitted t o
partake of meat and wine, he is also obliged to observe all the pre-
cepts, but cohabitation is prohibited, he is also forbidden to study the
Torah. I f he be a Reader i n a Synagogue, and if there be another
person to read the service he should not officiate, but if there be no
other person he may officiate.
10. On the Sabbath, shortly before evening, he should read the
Shema' without the benedictions, he should neither read the Evening
Service nor perform the Habdallah ceremony at the termination of
the Sabbath, and he is permitted to eat without having performed the
Habdallah. After the interment he should perform the Habdallah
over a cup (of wine). Even if the burial should take place on tho
morrow he can perform the Habdallah over a cup (of wine) [without
candle and the spices] as he is permitted to perform the Habdallah
until Tuesday. I f he say the morning prayer before the time for (the
Habdalah) had passed he should not say ‫אתה חוננוזנו‬. I f i t be necessary
for him to attend to matters concerning the funeral on Sabbath
towards evening, he becomes an Onan as soon as he begins to attend
to the arrangements for the burial of the dead.
11. I f one died on Friday afternoon at such a time as to make
i t impossible to bury before Sabbath, the mourner is permitted to say
the Afternoon Service on that day.
12. I f one died on the first day of a Festival, and the mourner
desires to have the burial carried out on that day by a gjantile, he
is immediately subject to the laws relating to an Onan. This is more
especially the case on the second day of a Festival when he is
permitted to bury the dead on that day. And even if he should not
desire to bury the dead on that day, nevertheless on the nights of tho
Festival, he should say the Sanctification (Kiddush) and all prayers,
and he is not subject to the laws of an Onan.
13. One who had been an Onan at the termination of a Festival,
should perform the Habdallah on the following day but not thereafter,
as the proper time for Habdallah after a Festival, is only until the end
of that day (following the Festival).
14. A n Onan who has a son to be circumcised, if i t be possible
for him to bury the dead before the worshippers leave the Synagogue
in the morning, the Holy Brotherhood should pray first and then bur/
203
 ‫דיני הטהרד• והתכריכץ‬
‫שחרית‪ ,‬ונם תאונן מותר‬ ‫מ״מ ימולו א ת התיניק‬ ‫א ת התינוק‪ ,‬ואם א״א‪,‬‬
‫ב ר כ ת להכניסו‪ ,‬משום‬ ‫המילה רק לא יברך‪ ,‬והסנדק יברך‬ ‫בבית‬ ‫להיות‬
‫ד מ ת ומילה‪ ,‬מילה קודמת‪.‬‬

‫וכל חטירא‬ ‫יעשה שליח לבדוק א ת החמין‪,‬‬ ‫אינן באור לי״ד‪,‬‬ ‫טן‪,‬‬
‫וכוי יאמר בעצמו‪.‬‬

‫בלא ברכה‪ ,‬ושאר ימימ‬ ‫ביום‬ ‫יספור‬ ‫העומר‪,‬‬ ‫ספירת‬ ‫בליל‬ ‫טז‪.‬‬
‫בברכה‪ .‬ואם היה אונן ביום ובלילה‪ ,‬מונה שאר ימים בלא ברכה‪.‬‬

‫אונן בליל פורים ישמע קריאת המגילה מאחר‪ ,‬ולא יאבל בשר‪,‬‬ ‫יז‪.‬‬
‫יציאה מבית‬ ‫לאחר‬ ‫אינו חייב במשתה‪ ,‬וביום‬ ‫ולא ישתה יין‪ ,‬כי בלילה‬
‫המגילה או ישמע‬ ‫את‬ ‫ויקרא‬ ‫ה מ ת ואח״כ י ת פ ל ל‬ ‫את‬ ‫קוברין‬ ‫הכגםת‬
‫שיחזור ויקרא‬ ‫גכון‬ ‫הקטרה‪,‬‬ ‫קורם‬ ‫קריאת המגילה‬ ‫שמע‬ ‫מאחר‪ ,‬ואמ‬
‫בלא ברכות‪ ,‬ותפילין לא יגיח אפילו אחר הקבורה‪ ,‬כיון שהוא יומ ראשון‬
‫לאבלו‪ ,‬ואונן בפורים ביום‪ ,‬מותר בבשר ויין‪.‬‬

‫מי ש מ ת לו מ ת ועדיין לא ה ת פ ל ל ‪ ,‬והוא אינו יודע‪ ,‬אם אין‬ ‫יח‪,‬‬

‫מי שיתעסק בו‪ ,‬צריכימ להניד לו מיד‪ ,‬א ב ל אם יש מתעסקים אחרים‪,‬‬
‫)אחד מקרוביה(‪,‬‬ ‫ומי שאשתו מ ת ל ה מ ת‬ ‫אין להגיד לא עד שיתפלל‪,‬‬
‫והיא איגד‪ .‬יודעת‪ ,‬יש לו ל ה ב ע ל להתמיד‪ ,‬שלא לשמש עמה‪.‬‬

‫איזה‬ ‫להמשך‬ ‫ומפגי איזה ס ב ה מוכרחים‬ ‫מי ש מ ת לו מ ת ‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫יט‬

‫ימים בין מיתה לקבורה‪ ,‬אזי ישאלו לחכם איך להתנהג בדין אגיגות‪.‬‬

‫דיני הטהרה והתכריבין ואיסור הנאה ב מ ת ‪.‬‬

‫מרחיצים במים חמים כ ל גופו וראשו‪ ,‬וםגקים‬ ‫סדר ה ט ה ר ה ‪:‬‬ ‫א‪.‬‬

‫וחופפים א ת ראשו‪ ,‬וםגקץ‬ ‫ובבל מקום‪,‬‬ ‫היטב בין אצבעות ידיו ורגליו‪,‬‬
‫דרך בזיון‪,‬‬ ‫שהוא‬ ‫ה מ ת על פגיו‪,‬‬ ‫את‬ ‫ולא יהפכו‬ ‫ורגליו‪.‬‬ ‫ידיו‬ ‫צפורגי‬
‫אלא יטו אותו ע ל צדו‪ ,‬ואח״כ ע ל צדו השני‪ ,‬ולאחר שגקו אותו היטב‪.,‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

the dead, and thereafter the child should be circumcised. If that be

impossible, the circumcision should, nevertheless, take place in the
morning, and it is permissible for the Onan to be present at the cir-
cumcision but he should not pronounce any benediction, but the God-
father should say the benediction ‫ להכניסו‬inasmuch as where both duties,
the interment of the dead and a circumcision have to be performed, the
circumcision takes precedence.
15. On the eve of the 14th of Nisan, an Onan should employ an
agent to search for the unleavened bread, but he should say
‫כל חםירא‬.
16. During the counting of the 'Omer (one who was an Onan at
night) should count the 'Omer 011 the following day without a bene-
diction, but the rest of the nights he can say a benediction on counting
the 'Omer. If he were an Onan by day and by night, he should count
the rest of the 'Omer nights without reciting the benediction.
17. On the night of Puiim an Onan should hear the Megillah
(Book of Esther) read by another, and he should neither eat meat nor
drink wine as he is not obliged to paitake of a Feast (in honour of
Purim) in the evening, and the interment should take place during the
day after the worshippers had left the Synagogue. After the burial
he should read the piayers and recite the Megillah or hear it read by
another. If he had heard the reading of the Megillah before the inter-
ment, it is proper for him to read it again (after the interment) with-
out the benediction, but he should not put on Tephillin even after the
interment had taken place, inasmuch as it is the first day of his mourn-
ing. On Purim day an Onan is allowed to partake of meat and wine.
18. One, who had not yet prayed, in whose family a death had
CCCUrred, if be be unaware of the death and there is no one else to
attend to the burial, it is necessary that he should be informed at once,
but if there be other people who are attending to the funeral arrange-
ments, he should not be told until he had said his prayers. If a wife
had lost a relative, out she is not aware of her loss, then her husband
must abstain from cohabitation.
19. One who had lost a relative whose interment is unavoidably
postponed for several days, should consult the ecclesiastical authorities
as to the proper course to pursue regaiding the laws relating to an
Onan (in his case).
L A W S R E L A T I N G TO PURIFICATION ( T A H A R A H ) A N D T H E SHROUDS
ALSO T H E PROHIBITION TO ENJOY A N Y T H I N G BELONGING
TO T H E D E A D .
1. The purification is as follows: The entire body, including
the head, should be washed with warm water. The fingers and toes
6hould be thoroughly' cleansed, also everywhere else, and the (hair of
the) head should be combed, the nails of the hands and feet should be
cleaned, the body should not be placed face downwards, as that is a
degrading posture, but it should be inclined, first on one side and then
204
 ‫דיני המתרה וההנדינץ‬
‫שיפבים עליו ת ש ע ה קבים מים‪ ,‬דהיינו שמעמידים א ת ה מ ת על הקרקע‪,‬‬
‫‪/‬או על נכי קש‪ ,‬ושופכים א ת המים על ראשו‪ ,‬שירדו ע ל כ ל נופו‪.‬‬

‫קווארט‪ ,‬ואין‬ ‫ערך ביד‬ ‫שעור ט׳ קבים הוא‪ ,‬שצריכים ליקה‬ ‫ב‪,‬‬
‫כלים‬ ‫מנ׳‬ ‫או‬ ‫בלים‬ ‫מב׳‬ ‫אלא נם‬ ‫אחד‪,‬‬ ‫מכלי‬ ‫דוקא‬ ‫שיהיו‬ ‫צריכים‬
‫הפסיקו‬ ‫שלא‬ ‫בעוד‬ ‫השניה‪,‬‬ ‫מהבלי‬ ‫לצוק‬ ‫שיתחילו‬ ‫רק‬ ‫מצטרפים‪,‬‬
‫ונם אם מ ע ר ה‬ ‫מהשניה‪,‬‬ ‫מהראשונה‪ ,‬וכן מהשלישי‪ ,‬כעוד שלא הפסיקו‬
‫בפעם‬ ‫אפילו שופכים‬ ‫ד' כלים‪,‬‬ ‫הקילוח‪ ,‬ומתוך‬ ‫אחר‪ ,‬לא יפסוק‬ ‫מכלי‬
‫אחת‪ ,‬אין מצטרפים‪.‬‬

‫אה״כ טורפין ביצה בקליפתה עם יין ביחד‪ ,‬ומרחיצין בו ראשו‪,‬‬ ‫ג‪,‬‬

‫וצריכין להשגיח שלא יקטין ה מ ת אצבעות ידיו‪ ,‬ולאחד שטהדו א ת ה מ ת ‪,‬‬
‫לא יניחו אותו כאותו מקים שטהרוהו‪ ,‬אלא ישכיכוהו כננד הפתח‪ ,‬לפניפ‬
‫מן הבית‪ ,‬ואין מהפבין א ת הדף שטהרוהו עליו‪ ,‬כי יש סכנה ברבר‪.‬‬

‫זה‪,‬‬ ‫בדבר‬ ‫יש‬ ‫כי ס כ נ ה‬ ‫שמתו‪,‬‬ ‫א ת ילדיו‬ ‫ינשק אדם‬ ‫לא‬ ‫ד‪,‬‬
‫וכשמוציאים‬ ‫שיוליכוהו עמו‪.‬‬ ‫ויאמר‬ ‫בידו של מת‪,‬‬ ‫ומבש״כ שלא יאחז‬
‫אך המתעסקים‬ ‫ראשון‪,‬‬ ‫יש ליזהר שלא יצא ארם‬ ‫מן הבית‪,‬‬ ‫המת‬ ‫את‬
‫שצריכים לילך מן הבית ראשונים‪ ,‬בדי לנושאו‪ ,‬אין קפידא‪.‬‬

‫אבל לא‬ ‫לתכריבין‪,‬‬ ‫ונאים‬ ‫לבנים‬ ‫מהדרין אחרי בנדי פשתן‬ ‫ה‪,‬‬
‫ג״כ של פשתן‬ ‫יהיו‬ ‫בהם‪,‬‬ ‫שתופרים‬ ‫מדאי‪ ,‬והחוטין‬ ‫יהיו יקרים יותר‬
‫בחיטין‬ ‫הן‬ ‫קשר‪,‬‬ ‫שום‬ ‫ולא‬ ‫אימרא‬ ‫לא‬ ‫בתכריכין‬ ‫ואין ל ע ע ו ת‬ ‫דוקא‪.‬‬
‫צמר שיש בו‬ ‫בטלית של‬ ‫האיש‬ ‫בלבישה‪ .‬קיברים‬ ‫שתופרים נ ה ם ‪ ,‬הן‬
‫ציצית‪ ,‬אך שפוסלים ציצה אחת‪ ,‬והיותר נכון‪ ,‬שכשםונח בקבר‪ ,‬אז יכניסו‬
‫ש ה ת פ ל ל בו‬ ‫לו מלית נאה‪,‬‬ ‫היה‬ ‫ב פ נ י ם ‪ .‬אם‬ ‫הכנר‬ ‫ציצה א ח ת בכנף‬
‫בחייו‪ .‬אין ראוי להחליפו לאחר מותו‪ ,‬בטלית אחר שאינו נאה‪ ,‬כי נייחא‬
‫כשמלבישים א ת ה מ ת‬ ‫ש ה ת פ ל ל בו בחייו‪.‬‬ ‫להקבר בטלית‬ ‫ליה להאדם‬
‫נשטתו במלבושים‬ ‫שכשם שהם םלבישיס א ת הנוף‪ ,‬כך ת ת ל ב ש‬ ‫יכוונו‪,‬‬
‫רוחנים בג״ע‪ ,‬ויזהרו שלא לשנות בלבישת המתים מן הנהונ‪ ,‬ואם שכחו‬
‫להלביש א ת ה מ ת איזה דבר מבנריו‪ ,‬יניחו אותו על הארון‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

on the other. After the body has been thoroughly cleansed, i t should
1
be washed with nine Kabbin (measures) of water , this should be done
as follows : the corpse should be placed in a standing position on the
ground or upon straw, and the water should be poured over the head
and i t should run down over the entire body.
2. The capacity of nine Kabbin (measures) is about twenty-
four quarts, and i t is not necessary for i t to be poured out of one vessel,
as two or even three vessels may be combined to make up that
quantity, they should however, begin to pour out of the second vessel
before they had finished pouring out the contents of the first vessel,
also from the third vessel before they had finished with the second
vessel, even when pouring all out of one vessel the flow of water
should be uninterrupted; four vessels, however, cannot be combined to
count as one, even i f the water be poured out simultaneously.
3. Then they beat an egg in its shell with some wine, and wash
the head of the dead therewith. Care must be taken that the fingers
of the dead man's hands are not shut. After being cleansed, the corpse
should not be allowed to remain in the place where the riles of purifi-
cation took place, he should be placed towards the door, inside t l e
house. The board upon which he was placed during the purification,
should not be turned over, as i t is improper so to do.
4. One must not kiss one's children who died as i t is unhealthy
to do so, and one is warned not to grasp the hand of the dead saying
that the dead should take him along. When th‫׳‬j dead is being carried
from the house nobody should go out before the body. The bearers,
however, who are obliged to leave the house first i n order to carry
the body, need not be particular in this matter.
5. We must be careful that the shrouds should be prepared fr >m
fine white linen, but they should not be too costlj', they should a so be
sewed with linen thread only. Neither a hem nor a knot of any sort
should be made in the shrouds, neither in the thread with which i t is
sewed, nor when dressing (the dead) therein. A dead male should be
wrapped in a woollen Tallis with fringes, one of which, however,
should be made unfit for religious use, but i t would be more proper
when the body is in the grave to put one fringe in the corner of the
Tallis. I f the deceasedhad abeautiful Tallis in which he had prayed
during his life, i t is not proper to wrap him, at his death, in an inferior
Tallis instead, as i t is becoming for one to be buried in the Tallis i n
which he had prayed during his life. When dressing the dead, they
should devoutly think that just as they are dressing his body so may
his soul be adorned in spiritual garments in the Gaiden of Eden. They
should be careful not to alter the prevalent custom in the manner of
dressing the dead. I f they had forgotten to put on anything
belonging to the shrouds, they should place i t upon the coffin.

• S M uzt pvtgrtph.
205
 ‫דיני הוצאות המת והלויתן־‬
‫מי שגפ ל מאליו ו מ ת מיד‪ ,‬אם גפצע גופו ויצא ממנו דם‪ ,‬אין‬ ‫‪.‬‬
‫ובמגעליו‪ ,‬רק למעלה מבגדיו‬ ‫אותו בבגדיו‬ ‫אלא קוברים‬ ‫ממהרין איתי‪,‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫שנפל‬ ‫לחפור בקרקע‬ ‫וגוהגים‬ ‫בםדין שקוראים סובב‪,‬‬ ‫כורבין אותו‬
‫אם יש שם דם‪ ,‬וכן כקרוב לו‪ ,‬וקוברין עמו א ת כ ל העפר שיש בו דם‪,‬‬
‫אם גטף מן הדם ע ל‬ ‫ודוקא בגדיו שהיה לבוש בהם קיברים עמו‪ .‬אבל‬
‫כדים וכסתות‪,‬‬ ‫על‬ ‫אם הגיחוהו‬ ‫וכן‬ ‫בהם‪,‬‬ ‫מלובש‬ ‫בגדים שאיגו‬ ‫שאר‬
‫היטב עד שלא‬ ‫יכבםוס‬ ‫אלא‬ ‫צריכים קבורה‪,‬‬ ‫איגם‬ ‫ועדיין ד^ם יוצא‪,‬‬
‫ישאר בהם רושם דם‪ ,‬והמים ישפכו לתוך קברו‪ ,‬ואם לא יצא ממגו דם‪,‬‬
‫כשאר מתים‪ .‬וכן‬ ‫אותו תכריכין‬ ‫פושטין בגדיו וטטהרין אותו‪ ,‬ומלבישים‬
‫מי שגטבע במים‪ ,‬דיגו כשאר םתים‪.‬‬

‫ופשטו א ת בגדיו‪,‬‬ ‫אלא שכבר פ ס ק ‪,‬‬ ‫אף אם יצא מטנו ד ם ‪,‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫וחי אח״ז איזה ימים‪ ,‬ואת״כ מ ת ‪ ,‬טטהרין אותו‪ ,‬ועושים לו תכריכין‪ ,‬ואף‬
‫שהוא מלוכלך טרט שיצא טטגו‪ ,‬אפ״ה טטהרין אותו‪ ,‬כי אין לחוש לדם‬
‫שיצא ממגו בחייו‪ ,‬אלא לדם שיצא ממגו בשעת מיתה‪.‬‬

‫הגהרג על ידי רוצחים‪ ,‬אף שלא יצא ממגו דם‪ ,‬קיברין אותו‬ ‫ח‪.‬‬
‫במו שנמצא‪ ,‬ויולדת ש מ ת ה מ ח מ ת לידה‪ ,‬ישאלו לחכם‪ .‬והגידון ב מ ל כ ו ת‬
‫ל מ ו ת ‪ ,‬ג״כ ישאלו לחכם‪.‬‬

‫המת‪ ,‬בין איגו ישראל‪ ,‬בין ישראל‪ ,‬ותכריכיו‪ ,‬אסורים בהגאה‪,‬‬ ‫ט‪.‬‬
‫)פאריק(‪ ,‬וכן אם היה‬ ‫כגץ פ א ה גכרית‬ ‫וכן גוי ה מ ת המחוברים בגיפי‪,‬‬
‫עמו‪ ,‬א ב ל גוי שאיגו מחובר לגופו מותר בהגאה‪,‬‬ ‫יקבר‬ ‫לו שן ת ו ת ב ת ‪,‬‬
‫וכן נוי שאינו כגופי‪ ,‬כגץ התבשימין והבגדים‪ ,‬מותרים בבל עגין‪,‬‬

‫דיני הוצאות המת ולויתו‪ ,‬וצדוק הדין‪.‬‬

‫במלאכה‪ ,‬ואם יש ח ב ר ה‬ ‫אסורים‬ ‫בגי העיר‬ ‫בעיר‪ ,‬כ ל‬ ‫מת‬ ‫א‪.‬‬
‫ל ה ת ע ס ק בו‪,‬‬ ‫צריכים‬ ‫אלו שאיגם‬ ‫להמת‪,‬‬ ‫מתעסקים‬ ‫הממגים‬ ‫כעיר‪,‬‬
‫מורדים במלאכה‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

6. One who fell and died instantly, if his hody were bruised and
blood flowed from the wound, he should not be cleansed, but they
should inter him in his garments and boots, but above his garments
they should wrap a sheet which is called ‫סובב‬. I t is customary to dig
the earth at the spot where he fell, if blood be there or near by, and
all that earth upon which there is blood should be buried with him.
He should be buried in those garments only which he wore when ho
fell, but if there were blood-stains on other garments which he was
not wearing, likewise if he were placed upon pillows and sheets whilst
the blood was flowing these need not be buried, but they should be
thoroughly washed until no trace of blood remains, and the water
should be poured into his grave. If, however, the one who fell and
died did not bleed, they should remove his garments and cleanse him,
and dress him i n shrouds, as in the case of other dead people. He who
was drowned should (if his corpse were recovered) also be treated like
other dead people.
7. Even if blood flowed from his body but i t had ceased, and
they had undressed him, after which he revived and hved for a few
days and then died, whereupon he should be cleansed and shrouds
should be prepared for him, although he be stained by his blood still
he should be cleansed, for the blood which he had lost i n his life-time
does not matter as we are only concerned with the blood which one
loses at death.
8. One who was assassinated, although he did not bleed, should
be buried in the clothes which he then wore. I n the case of a woman
who died while giving birth to a child, the ecclesiastical authorities
should be consulted, this also applies in the caso of one who had been
executed by the government authorities.
9. I t is forbidden to enjoy anything belonging to the dead,
whether he be a Jew or non-Jew, neither his shrouds nor such things
which are attached to his body, e g., his wig or artificial teeth, these
should be buried with him. But such articles which are not attached
to his body one is permitted to use, i.e., such things which are not
reckoned as part of the body, such as ornaments and garments.

L A W S CONCERNING T H E REMOVAL or T H E D E A D , T H E F U N E R A L ,
A N D T H E B U R I A L SERVICE.

1. I f there be a death in the city, all the inhabitants are forbid-

den to work, if, however, the city have a society who appoint atten-
dants for the funeral, then all those whose services are not required
are permitted to work.
206
 ‫דיני הוצאות המת והלויתו‬
‫אין שואלים בשלום זה לזה‪,‬‬ ‫מת‪,‬‬ ‫יש שם‬ ‫אם‬ ‫קטן‪,‬‬ ‫בכפר‬ ‫ב‪.‬‬
‫מ ת ‪ ,‬אפילו‬ ‫כשיש שם‬ ‫הקברות‪,‬‬ ‫בבית‬ ‫שואלים בשלום‬ ‫שאין‬ ‫ומבש״כ‬
‫שואלים ברחוק ד׳ אמית‬ ‫כשאין שם מ ת ‪,‬‬ ‫אבל בביה״ק‬ ‫גדולה‪.‬‬ ‫בעיר‬
‫מן הקברים‪.‬‬

‫כ ת י ב ״כי קבור תקברגו ביום ההוא‪ ,‬לא תלין״ וגו׳‪ ,‬מזה למדן‬ ‫ג‪.‬‬
‫להביא‬ ‫להלין א ת המת‪ ,‬אבל אם מליגו משום כבודו‪,‬‬ ‫רבותיגו‪ ,‬שאסור‬
‫דלא אסרה‬ ‫מותר‪,‬‬ ‫או ספדגים‪,‬‬ ‫או שיבואו קרוביו‪,‬‬ ‫לו ארון ותבריכין‪,‬‬
‫בבירור מי הוא‪,‬‬ ‫וכן אמ גמצא מ ת ‪ ,‬ולא גורע‬ ‫דרך בזיון‪,‬‬ ‫אלא‬ ‫תורה‬
‫מ ו ת ר להליגו עד שיבואו עדים‪ ,‬או אשתו להכירו‪.‬‬

‫הרי זה משובח‪ ,‬אבל‬ ‫כ ל המתים ה מ מ ה ר להוציאם למגוחחם‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬

‫באביו או באמו ה מ מ ה ר להוציאם‪ ,‬הרי זה מגוגה‪ ,‬אא״ב היה ערב שבת‬
‫או ע ר ב יומ טיב‪ ,‬או שהיו גשמים מזלפין ע ל המטה‪.‬‬

‫מ ת ו ב׳ אגשים‪ ,‬זה ש מ ת ת ח ל ה מוציאין אותו תחלה‪ ,‬ולאחר‬ ‫ה‪.‬‬

‫ל ע כ ב קבורת‬ ‫כדי שלא‬ ‫עליו בשורה‪,‬‬ ‫שקברו א ת הראשון‪ ,‬אין עומדין‬
‫אם רוצה להלין א ת הראשון מפגי כבודו‪ ,‬אין מעכבץ א ת השגי‬ ‫השגי‪.‬‬
‫בשביל זה‪ ,‬אלא קוברין אותו מיד‪.‬‬

‫אם אחד ת ״ ח ואי ע״ה‪ ,‬מוציאין א ת הת״ח תחלה‪ ,‬אפילו אם‬ ‫ן‪.‬‬
‫אם‬ ‫אפילו‬ ‫תחלה‪,‬‬ ‫א ת האשד‪.‬‬ ‫מוציאין‬ ‫הע״ה מ ת ת ח ל ה ‪ ,‬איש ואשה‪,‬‬
‫מ ת תחלה‪,‬‬ ‫האיש‬

‫כ ל המוריד דמעות על אדם כשר שמת‪ ,‬הקב״ה סופרן ומגיחן‬ ‫ן‪.‬‬

‫שלא ימותו בגיו הקטנים‪.‬‬ ‫ב ב י ת גגזיו‪ ,‬ויש בזה זכות גדול‪,‬‬

‫עובר הוא עבירה גדולה‪,‬‬ ‫ה מ ת ואין מלוה אותו‪,‬‬ ‫את‬ ‫הרואה‬ ‫ה‪.‬‬
‫משום איזה‬ ‫ולפחות ילוהו ארבע אמות‪ ,‬ואף מי שאיגו יכול ללות המת‪,‬‬
‫לפגיו‪ ,‬כי‬ ‫כשהוא רואה גושאי ה מ ת עוברים‬ ‫אוגס‪ ,‬מ״מ מחויב לעמוד‪,‬‬
‫ת מ י ד כשרואה האדם עוברים לפניו אנשים העוסקים במצוה‪ ,‬צריך לעמוד‬
‫בפגיהם‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

2. I f there he a death in a small village there should he no

greeting between the inhabitants, this is especially to be avoided on a
cemetery if the dead be there, even if i t be in a large city, but when
there is no dead person (awaiting burial) on the cemetery, one may
greet other people at a distance of four paces from the graves.
3. I t is written : " His body shall not remain all night. . . but
thou shalt i n any wise bury him that day " (Deut. xxi. 23), hence our
Rabbis have inferred that i t is forbidden to let the body of the dead
remain (unburied) over night. If, however, one let the body remain
over night for the sake of honouring the dead, e.g. to procure a coffin,
shrouds, or to await the arrival of relatives or others who will deliver
the funeral orations, in these circumstances i t is permitted, as the
Torah forbade only that delay in burial which leads to contempt of the
dead. I f a dead man were found whose identity is not established,
i t is permitted to let him remain unburied all night until witnesses
can make their appearance to identify the corpse or until his wife can
come to identify him.

4. As far as dead relatives are concerned one who hastens to

have them brought to their rest is praiseworthy, but when one's
parents are dead, he who hastens to have them buried is despicable,
unless i t were on the Eve of Sabbath or a Holy-day, or if the rain
descended upon the bier.
5. I f two individuals died, he who died first should betaken out
first |(for burial). After the interment of the first deceased, those
present at the burial should not stand by the grave in a line, so as not
to delay the burial of the second deceased. I f they desire to let the
first deceased remain (unburied) over night in order to honour him,
they should not delay the burial of the second deceased on that
account, but they should bury him at once.
6. I f one of them were a learned man and the other an ignorant
person, the former should be taken out first, even if the latter had died
first. I f one of them be a man and the other a woman, the woman
should be taken out first, even if the man had died first.
7. I f one weep on account of the death of a virtuous man, the
Holy One, blessed be He, counts those tears and stores them up in His
treasury. The merit of such conduct is great, for the children of this
person will not die young.
8. He who beholds a funeral and does not accompany i t is guilty
of a great transgression, he should accompany the dead at least the
distance of four cubits. Although he be prevented by some accident
from accompanying the dead, he is nevertheless obliged to stand when
he sees those who carry the dead pass by, for whenever a man sees
others passing by who are engaged i n the performance of a precept, he
must stand up before them.
207
 ‫דיני הקבורה ובית הקברות‬
‫בזמן הזה מ ס ת מ א כ ל איש מישראל ל מ ד מקרא ומשנה‪ ,‬ולבן‬ ‫ט‪.‬‬
‫תנוק‪,‬‬ ‫או‬ ‫לאשה‪,‬‬ ‫אך‬ ‫כדי ל ל ו ת אותו‪,‬‬ ‫ת״ת‪,‬‬ ‫אפילו‬ ‫מבטלין‬ ‫בשמת‪,‬‬
‫ותנוקות של‬ ‫הלויתם‪,‬‬ ‫ת ל מ י ד תורה בשביל‬ ‫שלא ל ב ט ל‬ ‫נוהגים להקל‪,‬‬
‫בית רבן‪ ,‬לעולם אין מבםלין כלל‪.‬‬

‫צריכים לחזהו* מאד‪ ,‬ל ב ל יתראו הנשים עם האנשים‪ ,‬כשהולכין‬ ‫‪/‬‬

‫לביה״ק‪ ,‬ומכש״כ בחזירתן‪,‬‬

‫ה מ ת לכה״פ ל ע ר ך שלשים אמות מן הקבר‪,‬‬ ‫כשםניעים עמ‬ ‫יא‪.‬‬

‫עמידה ישהו‬ ‫ובכל‬ ‫פעמים‪,‬‬ ‫כדי שיעמדו ז'‬ ‫אמות‬ ‫עמו כ ל ד׳‬ ‫יעמדו‬
‫טעט‪ .‬וביום שא״א בו תתנון‪ ,‬א״צ לעמוד‪.‬‬

‫שלשים יום‬ ‫הקברים‬ ‫את‬ ‫ראה‬ ‫כשבאים לביה״ק‪ ,‬מי שלא‬ ‫יב•‬
‫צריך ל ב ר ך אשר יצר א ת כ ם בדין בו׳ ואחר כ ך אומרים א ת ה נבור כו׳‬
‫עד להחיות מתים‪.‬‬

‫הצור תמים פעלו כוי‪,‬‬ ‫אומרים צדוק הדין‪,‬‬ ‫כשנסתם הקבר‬ ‫ע‪.‬‬
‫שבהם מתחיל‪.‬‬ ‫הנרול‬ ‫שם אבל‪,‬‬ ‫אין‬ ‫ואם‬ ‫מתחיל‪,‬‬ ‫האבלים‬ ‫מן‬ ‫ואחד‬
‫חצות‬ ‫לאחר‬ ‫בע״ש‬ ‫לכן א״א‬ ‫שא״א תחנון‪ ,‬א״א צדוק הדין‪,‬‬ ‫ובימים‬
‫הנובה וערב פורים‪,‬‬ ‫וערב‬ ‫ר״ח‬ ‫בערב‬ ‫היום‪ ,‬וכן ב ע ר ב יום טוב‪ ,‬א ב ל‬
‫בעומר‪,‬‬ ‫בל״ג‬ ‫גם‬ ‫ת ״ ח אומרים‬ ‫ועל‬ ‫חצות היום‪,‬‬ ‫לאחד‬ ‫גם‬ ‫אומרים‬
‫ובימים שלאחר ר״ח סיון ע ד שבועות ובט״ב ובער״ה קודם חצות היום‪.‬‬
‫בלילה א״א צדוק הדין ולא קריש בביה״ק‪ .‬ע ל תיגוק פחות משלשים יום‪,‬‬
‫אין אומרים צדוק הדין‪.‬‬

‫דיני הקבורה ובית הקברות‪.‬‬

‫בקרקע‬ ‫הוא שיגגוו א ת גוף ה מ ת‬ ‫בתורה‪,‬‬ ‫האמורה‬ ‫קבורה‬ ‫א‪.‬‬

‫ממש‪ ,‬ובהרבה מקומות גותגין לחגית א ת גוף ה מ ת בארון העשוי מנסרים‪,‬‬
‫וכך קיכרין אותו‪ ,‬דאי אפשר שלא יהיו גקכים בארון וםגי בהכי‪ ,‬והיראים‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S K A E L

9. I n onr days i t is assumed that every Israelite has studied the

Bible and the Mishnah, therefore if one die, even the study of the
Torah should be discontinued, in order to follow his funeral. For the
sake, however, of a woman or a child this custom is not so strictly en-
forced, therefore one need not interrupt his study of the Torah in
order to follow them. Children who attend school should at no time
be forced to interrupt their studies.
10. On the way to the cemetery and also on returning there-
from, the men should keep apart from the women.
11. When those who accompany the dead have arrived
within thirty paces from the grave, they should halt with the dead
every four cubits, so that they will halt seven times. They should
tarry awhile each time. On a day when Prayers of Supphcations
(Tachanun) are not said they need not halt.
12. On reaching the cemetery, one who had not seen any graves
for thirty days is required to say the benediction '‫ ופז‬,‫אשי יצר אתנמ כדין‬
then ‫ אתה גמר‬up to ‫להחיות מתים‬.
13. When the grave is filled ‫ צדוק הדין‬i.e.,‫ הצור תמיפ פעלו‬is said.
This prayer should be commenced by one of the n-ourners, but i f no
mourner be present, the most important among those present should
recite same. On the days when Tachanun is not said ‫ צדוק הדין‬should
not be said, therefore i t should not be said on Friday afternoon,
nor on the eve of a Festival, but on the eve of a New Moon, and on
the eve of Chanukah, and on the eve of Purim, i t should be said
even in the afternoon. I f tbe deceased were a learned man i t should
be said even on ‫ל*ג כעומד‬. On tbe days after the New Moon of Sivan
until Pentecost, on the Ninth of Ab, and on the Eve of New Year, i t
should be said before noon. A t night neither ‫ צדוק הדין‬nor ‫ קריש‬should
be said at the cemetery; ‫ צדוק הדין‬should not be said for a deceased
infant less than 30 days old.

L A W S CONCERNING T H E I N T E R M E N T A N D T H E CEMETERY.

1. The burial mentioned in the Torah is the interment of the

body of the dead in the earth itself. I n many places, however, i t is
customary to place the dead in a coffin made of boards and to inter
him thus, and as i t is unlikely that there should not be a hole in the
coffin, this suffices. The pious bore holes in the coffin. I n some
208
 ‫דיני הקבורה ובית הקברות‬
‫עושים נקבים בא־ון‪ .‬ויש מקומות שקוברין בלא ארון‪ ,‬אלא מגיחין אותו‬
‫אלא מן הצדדים נותנים שני דפים‪,‬‬ ‫בלא דף תחתיו‪,‬‬ ‫ע ל הקרקע ממש‪,‬‬
‫שורות א ב נ י ם ‪ ,‬ועל אלו נותנים עוד דף אחד‪ ,‬או שורה של אבנים‪,‬‬ ‫או‬
‫ה ע פ ר ע ל נוף ה מ ת ‪ ,‬שזהו בזיק לו‪ .‬ויש טקיטות עוד‪,‬‬ ‫כרי שלא ה פ ו ל‬
‫חשובים‬ ‫ובכורים שהם‬ ‫לכהנים‬ ‫שקוברין שאר מתים כ ך בלא ארון‪ ,‬ורק‬
‫עושין ארון‪ .‬כשעושים ארון‪ ,‬יש ליזהר בשיורי הנסרים‪ ,‬שלא לעשות מהם‬
‫איזה תשמיש‪ ,‬ורק להסיק בהם ת ח ת הכלי שמחממים א ת המים למהרה‪.‬‬
‫טובי ל ב ב שהאכילו עניים ע ל שולחנם‪ ,‬יש לעשות להם ארון מן השלחן‪,‬‬
‫כט״ש ״והלך לפניך צדקך״‪.‬‬

‫כאדם שהוא ישן‪.‬‬ ‫מניחין א ת ניף ה מ ת על נביו ופניו לטעלה‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬

‫וקצת עליו‪,‬‬ ‫תחתיו‬ ‫מפזרין מהמ קצת‬ ‫ישראל‪,‬‬ ‫ומי שיש לו עפר מארץ‬
‫ע״ש ״יכפר אדמתו עמו״‪ ,‬והעיקר ל ת ת ע ל הברית קרש‪ ,‬ונם ע ל פיו‪ ,‬ועל‬
‫עיניו ועל כפיו‪,‬‬

‫אא״כ היה הדופן‬ ‫זה לזה‪,‬‬ ‫סמוכים‬ ‫א ת הקברימ‬ ‫אין עושים‬ ‫ג‪.‬‬
‫ואס אפשר יש לההמיר‪ ,‬שיהיו‬ ‫אצבעות‪,‬‬ ‫ששה‬ ‫לפחות‬ ‫המפסיק ביניהם‪,‬‬
‫נקברים עם בנם ובתם‪,‬‬ ‫א ב ל האיש או האשה‬ ‫ששה טפחים בין זה לזה‪,‬‬
‫עמו בחייו‪ ,‬נקבר‬ ‫זה הכלל כ ל קטן שישן‬ ‫או עם בן או כ ת בנם ובתם‪.‬‬
‫אינם‬ ‫עם אמה‪,‬‬ ‫נדולה‬ ‫בת‬ ‫או‬ ‫אביו‪,‬‬ ‫עם‬ ‫אבל בן נדול‬ ‫במותו‪,‬‬ ‫עמו‬
‫א ב ל אם‬ ‫אחת‪,‬‬ ‫בבת‬ ‫לקבור שניהם‬ ‫נקבי־ים יחד‪ ,‬ואפילו בקטנים‪ ,‬דוקא‬
‫כ כ ר נקבר אחר‪ ,‬אםור ל ק ב ר אצלו א ת האחר‪.‬‬

‫וקוראים לו שם‪ .‬וכן‬ ‫קברו‪,‬‬ ‫אצל‬ ‫אותו‬ ‫מלין‬ ‫שמת‪,‬‬ ‫תינוק‬ ‫ד‪.‬‬
‫לתינוקת נ״כ צריכים לקרות לה שם‪.‬‬

‫ביניהם עפר‬ ‫יש‬ ‫אלא אם‬ ‫אין נותנים ב' ארונות זה על זה‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫ששה טפחים‪.‬‬

‫שנאטר ״אל תאסוף עם חטאים‬ ‫צדיק‪,‬‬ ‫אצל‬ ‫רשע‬ ‫אין קיברים‬ ‫ו‪.‬‬
‫נפשי״‪ ,‬ואפילו רשע חטור אצל רשע קל אין קוברין‪ .‬וכן אין קוברין צדיק‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

places the dead are buried without a coffin, the corpse being placed in
the ground without any board underneath, only one board on each
side, or instead thereof, two rows of stones, and above these another
board is placed or a heap of stones to prevent the earth falling down
upon the dead body which would be a degradation. I n other places
the dead are generally buried in this way without being placed in a
coffin, but the priests (‫ )נהנים‬and the first-born, who are esteemed, are
placed in coffins. One should be careful not to use the remnants of
the wood whereof the coffin was made, they may be used only as fuel
to heat the water to be used for the purification of the corpse. The
generous people who had fed the poor at their table should be buried
in a coffin made of the boards of that table, as i t is said " A n d thy
charity shall go before thee " (Is. lviii. 8).
2. The corpse is laid upon its back, with face upward, like one
who is asleep. He who has earth from Palestine, should have some of
i t spread under him, and some of i t upon him, as i t is said : " And his
land will atone for his people " (Deut. xxxii. 43). I t is right to place
some of i t where the holy covenant is marked, also on his mouth, eyes
and hands.
3. The graves should not be made close to each other, but
they must be separated by a partition of at least six fingers' width, and
if possible care must be taken of having a space of six hand•
breadths between them. A man or woman, however, may be buried
together with their son or daughter, or with their grandson or grand•
daughter. As a rule, a child who had slept with the deceased in
life, may be buried with the deceased at death, but an adult son should
not be buried with his father, nor an adult daughter with her
mother. Even the burial of children with their parents is only per-
mitted when they are both buried at the same time, but if one had
already been buried, i t is forbidden to inter the other in the same
grave.
4. I f a male uncircumcised infant died, he should be circumcised
at his grave, and a name given to h i m ; a female infant should also be
given a name.
5. One coffin should not be placed upon another unless six
hand-breadths of earth intervene between them.
6. A wicked man should not be buried next to a righteous man,
for. i t is said, " Gather not thy soul with sinners "(Ps. xxvi. 9). One
should not even inter an extremely wicked man next to one who was
less wicked nor should a righteous man and more especially a man
209
 ‫דיני הקבורה ובית הקברות‬
‫שהיו שונאים זה לזה אין‬ ‫שנים‬ ‫מופלג‪.‬‬ ‫אצל חסיד‬ ‫וכש״כ בימני ובשר‬
‫ל ק ב ר ם יחד‪.‬‬

‫בשעת‬ ‫חבירו‬ ‫מיד‬ ‫מ ר א או חצינא‬ ‫ליקח‬ ‫שלא‬ ‫להקפיד‬ ‫יש‬ ‫ז‪.‬‬

‫בקבר‪,‬‬ ‫המת‬ ‫את‬ ‫שהגיתו‬ ‫ולאחר‬ ‫גומלו‪,‬‬ ‫אלא זה מגיחו וזה‬ ‫הקבורה‪,‬‬
‫מהפבין א ת ה מ ט ה נ״פ‪ ,‬וביום שא״א תחגון‪ ,‬א״צ לעשות זאת‪.‬‬

‫הולשין עשבימ ומשליכין אחר גום‬ ‫כשחוזרין משדה הקברות‪,‬‬ ‫ח‪.‬‬

‫ואומרים ״זכור כי עפר אנחנו״‪ ,‬וגם היא רמז ל ת ח י ת המתים‪ ,‬שגאמר ״ויציצו‬
‫מעיר כעשב הארץ״‪ ,‬ויכולים לעשות כן אף בחוה״מ‪ ,‬ורוחצים ידיהם‪ ,‬ודוקא‬
‫אלא זה מעמידו וזה נוטלו‪,‬‬ ‫מיד מי שרחץ‪,‬‬ ‫ליטול א ת הכלי‬ ‫בכלי‪ .‬ואין‬
‫ונם‬ ‫ויהי נועט כוי‪,‬‬ ‫ואוסרים‬ ‫ג״פ )לפי הטנהנ(‬ ‫או‬ ‫ז'‬ ‫יושבים‬ ‫ואח״כ‬
‫להקפיד שלא יבגוס‬ ‫כשגקבר ה מ ת ביוט טוב ישב כ ך כטו בחול‪ .‬וגוהגין‬
‫אדם לבית קודם שרחץ ידיו וישב‪.‬‬

‫אין מוליכין א ת ה מ ת מעיר שיש בה קכרות לעיר אחרת‪ ,‬אלא‬ ‫ט‪.‬‬

‫מחו״ל לאריי‪ ,‬או שמוליבין אותו למקום קברות אבותיו‪ .‬וכן אם הוא צוה‬
‫להוליכו ממקים למקימ‪ ,‬מותר‪.‬‬

‫דהיינו שכבר נתנו‬ ‫שנסתם הגולל‪,‬‬ ‫לאחר‬ ‫קבר‬ ‫לפתוח‬ ‫אסור‬ ‫י‪.‬‬
‫מותר לפתוח א ת‬ ‫נתנו עפר‪,‬‬ ‫שלא‬ ‫א ב ל כ ל זמן‬ ‫ע פ ר על כסוי הארון‪,‬‬
‫הארון משום איזה דבר‪ .‬ואם מ ח מ ת איזה הכרח צריכין לפתות א ת הקבר‪,‬‬
‫או לפנות א ת ה מ ת מקברו ישאלו ל ר ב מובהק‪.‬‬

‫כי יש מכנה בדבר‪,‬‬ ‫אם הפרו קבר‪ ,‬לא יניחהו פתוח בלילה‪,‬‬ ‫יא‪.‬‬
‫ואם אין יבולים לקבור א ת ה מ ת ע ד ל מ ח ר ימלאו א ת ה ק כ ר בעפר‪.‬‬

‫ומ״ט אם צריך לאיזה דבר ואין‬ ‫אסור לדרוך ע ל נכי קברים‪,‬‬ ‫יב‪.‬‬
‫לו דרך אא״כ ידרוך על נכי קברים‪ ,‬מותר‪,‬‬

‫ובן בבל החרד‬ ‫בבה״ק או בתוך ד׳ אמות של מת‪,‬‬ ‫לא ילך‬ ‫יג‪.‬‬
‫ואם הם מבוכים‬ ‫בבנדו‪,‬‬ ‫בראשו או ציצית‬ ‫כשתפילין‬ ‫שם‪,‬‬ ‫הוא‬ ‫שהמת‬
‫מותר‪ .‬וכן לא י ת פ ל ל שם‪ ,‬א ב ל מותר ל א ם ר מזמורי תהלים לכבוד ה מ ת ‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISItAEL

of average piety be buried next to a man who was esteemed tor his
piety. Two who were enemies, should not be buried next to one
another.
7. One should be careful not to take a hoe or pick-axe from the
hand of one's neighbour at a burial, but one should lay i t down and
the other should take i t up. After the deceased had been placed in
the grave, the bier should be turned over three times, but this need
not be done on a day when Tachanun is not said.
8. When about to return from the cemetery they should pluck
up some grass and throw i t behind their back saying, "Heremem-
bereth that we are dust" (ibid. ciii. 14). This custom is symbolical of
the resurrection of the dead, as i t is said, " And they of the city shall
flourish like grass of the earth " (ibid. Ixxii. 16). This is also per-
mitted during the Intermediate days of a Festival. They should then
wash their hands, for this ablution the use of a vessel is required. One
should not take the vessel from one who had washed his hands, but
the latter should put i t down and then the former should take it. They
should then sit down seven or three times (according to the custom)
1
and say .‫ויהי נועם וכו׳‬ Likewise if the burial took place on a Holyday
they should sit down i n the same manner as on a week day. I t is
usual to insist on the observance of the customs of washing the hands
and sitting down i n the case of a person (who had been with the dead)
prior to entering the house.
9. The dead should not be removed (for burial) from a city
where there is a cemetery to another city, unless i t be from any
country to Palestine, or if he had to be removed to the burial ground
of his fathers, likewise if he had commanded that his remains should
be conveyed from one place to another, i t is permitted.
10. I t is forbidden to open a grave after i t had been closed, that
is after the earth had been heaped upon the lid of the coffin, but as
long as the earth had not been piled thereon, i t is permitted to open
the coffin, if there were occasion for i t . If, because of a very urgent
reason, a grave be required to be opened or the body of the dead to be
removed therefrom, an eminent Rabbi should be consulted.
11. A grave that was dug should not be left open over night, as
it is a dangerous practice, and if the dead could not be buried until
the following day, the grave should be filled up w ith earth.
12. I t is forbidden to tread upon the graves, nevertheless i f one
have occasion to visit a certain grave, and he had no other way of
reaching i t except by treading upon the graves, he is permitted to do
80.
13. One should neither visit a cemetery nor go within four
cubits of the dead, nor in a room where the dead is lying, when
wearing ‫לין‬£‫ ת‬upon his head or having the ‫ ציצת‬on his garment. If,
however, they were covered, he may wear them. One should not
pray there, but he may say the Psalms i n honour of the dead.
1
See Authorised Daily Prayer Book, pp. 120, 23f.

210
 ‫דיני הקבורה ביויפ‬
‫ממנו‬ ‫ילקוט‬ ‫ולא‬ ‫ישתה‪,‬‬ ‫ולא‬ ‫יאבל‬ ‫לא‬ ‫הקברות‬ ‫בשדה‬ ‫יד‪.‬‬
‫על הקברים‪ ,‬מותר‬ ‫בשדה הקברות ואינן‬ ‫הנטועים‬ ‫אבל אילנות‬ ‫עשבים‪,‬‬
‫ל ל ק ט פירותיהן‪,‬‬

‫יש טקיטות נוהניט שאין טעטידין ט צ ב ה עד לאחר י״ב חדש‪,‬‬ ‫טו‪.‬‬

‫ויש מקיטות שאין טדקדקין בזה‪.‬‬

‫דיני הקבורה ביום טוב‪.‬‬

‫ואם‬ ‫יום טוב לא יתעסקו בו ישראל‪,‬‬ ‫של‬ ‫הראשון‬ ‫ט ת ביום‬ ‫א‪.‬‬

‫אפשר שהאינו יהודי יעשה א ת הקבר ויחתכו א ת הדפין של עץ‪ ,‬או יעשו‬
‫להלבישו‬ ‫ארון ונם יתפרו א ת התבריכין אם צריכים‪ ,‬אז טוהר לישראל‬
‫ולשוטו בקבר‪ ,‬והבסוי בעפר יעשו נ״כ ע״י‬ ‫ולחמט טיס ולטהרו ולהוציאו‬
‫שלא יביאו לידי‬ ‫בנר‪,‬‬ ‫אפשר‪ ,‬יש להזהר לטהרו בלא‬ ‫אינו יהודי‪ ,‬ואם‬
‫טוב ראשון ויכולין להשהותו עד ל ט ח ר‬ ‫ביום‬ ‫סחיטה‪ .‬אכן אם הוא מ ת‬
‫ולא יסריח‪ ,‬יותר טוב להשהותו עד יום השני של יו״ט‪.‬‬

‫אם א‪5‬שר לעשות‬ ‫ר״ה‬ ‫ואפילו של‬ ‫טוב‬ ‫של יום‬ ‫ביום שני‬ ‫ב‪.‬‬
‫בלי שיהיו ע״י א״י‪ ,‬דברים הנזכרים לעיל יעשו ע׳׳י א״י ושאר הדברים‬
‫יעשו ישראלים‪ ,‬כטו שכתוב לעיל‪ ,‬ויכולים לטהרו נם ע״י בנדים וסדינים‪,‬‬
‫א״א ע ל ידי א״י יתעסקו בו‬ ‫בידים‪ ,‬ואם‬ ‫רק שיזהרו שלא יעשו סחיטה‬
‫כחול‬ ‫לנבי ט ת‬ ‫כי יו״ט שני‬ ‫בחול‪,‬‬ ‫כדרכם‬ ‫ישראל ל כ ל ט ה שצריך‪,‬‬
‫שוינהו רבנן‪ .‬ואם אפשר לטצוא תכריבין תפורים‪ ,‬יותר טוב שלא יצטרכו‬
‫ל ה ת ע ס ק בו‪ ,‬דוקא כשרוצין לקברו בו ביום‪ ,‬א ב ל‬ ‫לתפור‪ .‬והא דטותרים‬
‫ואפילו‬ ‫דבר‪,‬‬ ‫שום‬ ‫לו‬ ‫עושים‬ ‫אין‬ ‫ביום‪,‬‬ ‫בו‬ ‫לקברו‬ ‫רוצים‬ ‫אין‬ ‫אם‬
‫בטלט־ל אסור‪.‬‬

‫לא‬ ‫אם‬ ‫ה ט ק ח של התבריכין‪,‬‬ ‫דטי‬ ‫טוב‬ ‫ביום‬ ‫אסור לקצוב‬ ‫ג‪.‬‬

‫כשא״א כאופן אחר‪ ,‬והקברנים אסורים ליקת שכר קברנות ביוט טוב‪ ,‬ואם‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

14. One should neither eat nor drink i n a cemetery nor should
one gather the vegetation that grows there. I t is permitted, however,
to pick the fruits from trees, which, although planted in the cemetery,
do not grow over the graves.
15. I t is the custom i n some places not to erect a tombstone until
twelve months after death, hut there are other places where the
people are not particular in this matter.

L A W S CONCERNING B U R I A L ON A F E S T I V A L .
1
1. On the first day of a Festival an Israelite should not be
engaged in the burial of the dead, but if i t be possible for a non-Jew
to dig the grave and cut the boards, or make a coffin, and also sew the
shrouds if necessary, then an Israelite is permitted to dress the body,
also pa warm water and cleanse the body, also to carry i t out and place
i t in the grave, but filling in the grave with earth should be done by a
non-Jew. I f possible care should be taken to cleanse the dead
without the use of a garment, i n order that they should not violate
the law by wringing the water out of the garment. If, however, one
died on the first day of a Festival and i t is possible to keep the body
until the following day without injury to health, i t is far preferable to
let i t remain unburied until the second day of the Festival.
2. On the second day of a Festival or even of Rosh Hashanah
if i t be possible to have all the aforementioned duties performed by a
non-Jew without causing any delay, a non-Jew should carry out the
same, while all the other preparations aforementioned can be performed
by Israelites. I t is also permitted to use garments and sheets i n per-
forming the purification, care should, however, be taken not to wring
out the water with the hands. I f i t be impossible to have the
aforementioned duties done by a non-Jew, an Israelite is permitted to
make all the preparations for the burial, as though i t were a week-day,
inasmuch as the Rabbis have compared the second day of a Festival
with a week-day in the matter of preparing the dead for burial. If,
however, i t be possible to obtain ready-made shrouds, i t is preferable
(to use them) in order to avoid the necessity of sewing the same. I t is
permissible to attend to all matters relating to the dead only if the
burial take place that day, but if not, i t is forbidden to make the
slightest preparation for the burial. I t is even forbidden to handle
the body.
3. On a Festival i t is forbidden to fix the price of the shrouds,
unless i t be impossible to obtain them otherwise. Grave-diggers are
forbidden to take any remuneration for their work on a Festival, but
if they refuse to work without pay, they should be paid, but they will
1
The text might be rendered: " An Israelite •hould not be engaged with one who died on the
Dnt day cf a Festival."
211
 ‫דיני הקבורה ביו״ט‬
‫אינם רוצים לעשות בחנם‪ ,‬יתנו ל ה ם שנדם‪ ,‬והם עתידין ליתן א ת הדין‪.‬‬
‫והחברה קדושה לא יקהו מעות‪ ,‬ר ק משכנות בלי קציצת דמים‪.‬‬

‫במקום שאין שם ק ב ר ו ת ישראל‪ ,‬אף שיכולים לקבור שם וה‬ ‫ד‪.‬‬

‫ה מ ת ‪ ,‬מ״מ מותר להוליכו ביום מוב ראשון עיי אינו יהודי‪ ,‬וביו״מ שני‬
‫היום‪,‬‬ ‫יקברוהו‬ ‫לא‬ ‫אבל אם‬ ‫ישראל‪,‬‬ ‫בקברות‬ ‫ישראל‪ ,‬לקברו‬ ‫נ ם ע״י‬
‫אסור לישראל להוליכו ביו״ט לקברו לאחר יו״ט‪.‬‬

‫לילך חוץ לתחום‪ ,‬א כ ל‬ ‫מלוי ה מ ת ביום טוב ראשין אסורים‬ ‫ה‪.‬‬
‫ומותרים נ״כ לחזור לביתם בו‬ ‫ל ל ו ת חוץ לתחום‪,‬‬ ‫ביום טוב שני מותר‬
‫‪.‬ביום‪ ,‬אבל אסור לרכוב ע ל נכי בהמה‪ ,‬כדי ל ל ו ת ה מ ת ביום טוב‪ ,‬אפילו‬
‫א ב ל הקברנים אס אי אפשר להם לילך‬ ‫האבלים‪.‬‬ ‫ביום מוב שני ואפילו‬
‫ברנליהס‪ ,‬מותרים לרכוב ביום טיב ב'‪ ,‬ומ״מ לא ירכבו בתוך העיר‪.‬‬

‫וקוברים‬ ‫עשרה בני אדם‬ ‫משכימים‬ ‫ביו״ט‪,‬‬ ‫מת‬ ‫מקברים‬ ‫אם‬ ‫ה‬
‫שרבים צריכין‬ ‫הוא אדם חשוב‪,‬‬ ‫ואם‬ ‫אוטר פיוטים‪,‬‬ ‫שהחזן‬ ‫איתו בשעה‬
‫ה ת פ ל ה קודם האכילה‪ ,‬ואם אי אפשר להכין‬ ‫לליתי‪ ,‬קוברים אותו לאחר‬
‫כ ל צרכי הקבורה עד הזמן ההיא‪ ,‬קוברין אותו לאהד האכילה‪.‬‬

‫דינו כשאר מת‪ ,‬אך אם הוא זכר ו מ ח מ ת‬ ‫ילד בן שלשים יום‪,‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫אין קיברין אותו ביום טוב‬ ‫איזה ס ב ה לא נטול עדיין‪ ,‬אז אע״ג דאשתהי‪,‬‬
‫ע ל ידי אינו‬ ‫זאת‬ ‫ואין לעשות‬ ‫ערלתו‪,‬‬ ‫להסיר‬ ‫משוס שצריכים‬ ‫ראשון‪,‬‬
‫ערלתו‬ ‫בי‪ ,‬וביו״צ ב׳ מסירין‬ ‫טוב‬ ‫עד יום‬ ‫ליה‬ ‫משהינן‬ ‫אלא‬ ‫יהודי‪,‬‬
‫וקוברים אותי‪.‬‬

‫ילד קודם שלשים יום שמת‪ ,‬אי לא אשתהי אין קוברים אותו‬ ‫‪4‬‬ ‫ח‬
‫ליה עד יו״ט ב׳ וקוברים אותו‬ ‫ומשהינן‬ ‫ביו״ט א' אפילו ע״י אינו יהודי‪,‬‬
‫ע״י א״י ולא עיי ישראל‪ ,‬ואי אשתהי‪ ,‬קוברים אותו ביום טוב ראשון ע״י‬
‫א״י‪ ,‬ואם מ ת כיו״ט בי‪ ,‬קוברים אותו עיי א״י בו ביום‪ ,‬ולא ע״י ישראל‪.‬‬
‫אם הוא זכר ועדיין לא נמול אפילו אשתהי אין קוברים אותו אפילו ביו״ט‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

have to render an account of their conduct in the future. The Holy

Brotherhood should not take any money, hut they can accept pledges
without stipulating any amount.
4. Where there is no Jewish cemetery, although there is a place
where that dead person may be buried, i t is nevertheless permitted to
convey him on the first day of a Festival, through a non-Jew, and on
the second day of a Festival even through a Jew, to a place where he
can be buried in a Jewish cemetery, but i f i t were not intended to
bury him that day, an Israelite is forbidden to convey the body on a
Festival in order to have i t buried after tho Festival.
5. On the first day of a Festival all who attend the funeral are
1
forbidden to go beyond the Techum but on the second day of a
Festival they are permitted to go even beyond the Techum, they may
also return to their homes on the same day. But i t is forbidden to
ride on an animal in order to accompany the dead on a Festival, even
on the second day of a Festival. This rule also applies to the mourn-
ers. The gravediggers, however, are permitted to ride on the second
day of a Festival, if i t be impossible for them to walk, nevertheless
they should not ride in the city.
6. I f one is to be buried on a Festival, ten men should rise at an
early hour and bury him whilst the Reader is reciting the (‫)פיוטים‬
hymns, but if the deceased were a distinguished man 80 that a
multitude would follow his funeral, he should be buried after the ser-
vice is concluded but before the meal is eaten. I f i t be impossible to
make all the necessary preparations for the burial by that time, he
should be buried after the meal had been taken.
7. W i t h regard to a dead child of thirty days old the same laws
apply as to any other dead person, but if i t be a male child whose
circumcision had for some reason been postponed, he should not be
buried on the first day of a Festival, even in spite of the decay, for i t
is necessary to remove his foreskin, which should not be done by a
non-Jew, the body should therefore be kept until the second day of a
Festival, when his foreskin should be removed and he should be buried.
8. A child who died before i t was thirty days old should not
be buried on the first day of a Festival even by a non-Jew, but
should be kept until the second day of the Festival when i t should bo
buried by a non-Jew but not by an Israelite, the foregoing applies if
the body were not decaying, but otherwise i t should be buried by a
non-Jew on the first day of the Festival. I f the child died on the
second day of the Festival, i t should be buried that very day by a
non-Jew but not by an Israelite, but if i t were a male child not yet
circumcised, in spite of decay setting in he should not be buried even
1
!,e. Two thousand cublu beyond the xnarked-off area around the town or place.
212
 ‫דיני המאבד עצמו לדעת‬
‫ערלתו‬ ‫וםסירין‬ ‫ליה עד ל א ח ר יום טוב‪,‬‬ ‫אלא משהינן‬ ‫ב׳ ע ל ידי א״י‪,‬‬
‫וקוברים אותו‪.‬‬

‫ב ש ב ת וביוהכ״פ לא יתעסקו ב מ ת כ ל ל אפילו ע״י א״י‪.‬‬ ‫ט‪.‬‬

‫שהקבר‬ ‫עד‬ ‫לבית הקברות‪,‬‬ ‫המת‬ ‫להוציא א ת‬ ‫אין‬ ‫בחוה״מ‬ ‫י‪.‬‬

‫מתוקן‪ ,‬שלא יצמרכו להעמיד א ת המטה‪,‬‬

‫דיני המאבד עצמו לדעת‪ ,‬ושאר רשע שמת‪.‬‬

‫שנאמר‬ ‫ל מ ע ל ה הימנו‪,‬‬ ‫הוא רשע שאין‬ ‫המאבד עצמו לדעת‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫א‬
‫ובשביל יחיד נברא העולם‪ ,‬וכל‬ ‫לנפשותיכם אדרוש״‪,‬‬ ‫דמכם‬ ‫את‬ ‫‪,‬ואך‬
‫ולכן לא קירעין ולא מתאבלין עליו‪,‬‬ ‫ה מ א ב ד נפש אחח מ א ב ד עולם מ ל א‬
‫אותו תכריכין וקוברין‬ ‫אותו ומלבישין‬ ‫א ב ל טטהרין‬ ‫ואין מספירים אותי‪,‬‬
‫אותו‪ .‬ולענין אמירת קריש עליו‪ ,‬ישאלו לחכם‪.‬‬

‫אם נמצא אחד הרונ‪ ,‬כ ל שאפשר ל ת ל ו ת שאחר עשה לו זאת‪,‬‬ ‫ב‪,‬‬
‫לא תלינן ביה‪.‬‬

‫אם נראה‬ ‫וכן נדול‪,‬‬ ‫לדעת‪,‬‬ ‫שלא‬ ‫חשוב‬ ‫עצמו‪,‬‬ ‫קטן המאבד‬ ‫ג‪,‬‬
‫הרי הוא‬ ‫מתירא מעניים קשים‪,‬‬ ‫או שהיה‬ ‫שנעון‪,‬‬ ‫הדבר מ ח מ ת‬ ‫שעשה‬
‫כשאר מ ת ‪.‬‬

‫מעליהם והם ככני הורים לעצמי‪,‬‬ ‫האנשים שפרקו עול המצות‬ ‫ד‪,‬‬
‫מתאבלין‬ ‫כ ל אלו אין אוננים ואין‬ ‫והאפיקורםים‪,‬‬ ‫וכן המומרים והמוסרים‬
‫עליתם‪.‬‬

‫אפילו היה‬ ‫אחר‪,‬‬ ‫בענין‬ ‫בין‬ ‫דםלכוהא‪,‬‬ ‫בין בדיני‬ ‫אם נהרג‬ ‫ה‪,‬‬
‫כדרך כל הארץ‪ ,‬הוי‬ ‫מת‬ ‫שלא‬ ‫דכיון‬ ‫עליו‪,‬‬ ‫ומתאבלין‬ ‫אוננין‬ ‫מומר‪,‬‬
‫ליה כפרה‪.‬‬

‫מי שהיה רגיל לעשות עבירה‪ ,‬אפילו ר ק לתיאבון ימת‪ ,‬אם לא‬ ‫ך‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

on the second day of the Festival by a non-Jew, but he should be kept

until after the Festival when his foreskin should be removed and he
should then be buried.
9. On Sabbaths and the Day of Atonement no one should be
occupied in attending to the dead even through the agency of a non-
Jew.
10. On Intermediate days of Festivals the dead should not be
conveyed to the cemetery before the grave was prepared, so that i t
should not be necessary to let the bier remain standing.

L A W S CONCERNING A S U I C I D E A N D A W I C K E D PERSON'S DEATH.

1. There is none mors wicked than one who has committed

suicide, as i t is said: " A n d surely your blood of your lives will I
require " (Gen. ix. 5). Also for the sake of an individual was the
world created, thus he who destroys one soul is as though he had
destroyed the whole world, therefore one should neither rend the
garment nor mourn for him who had destroyed himself, nor should a
funeral oration be pronounced on his behalf. He should, however be
cleansed, dressed in shrouds and buried, and with regard to the saying
of Kaddish the ecclesiastical authorities should be consulted.
2. When one who had been killed was discovered, as far as pos-
sible the act of killing should be regarded as the deed of another
person and not as his own deed.
3. I f a child committed suicide, i t is considered that he had done
the deed unwittingly. Likewise if an adult had killed himself and it
is evident that the act was prompted by madness or through fear of
terrible torture, he should be treated as an ordinary deceased person.
4. People who had cast off the yoke of the precepts and had led
a life of libertinage also apostates, informers and heretics should
not be mourned for (Onan) immediately after their demise before
burial, nor should a period of mourning thereafter be observed for
them.
5. One who had been executed, whether by the sentence of the
Government or otherwise, even if he had been an apostate, should be
mourned for as Onan and a period of mourning should be kept for
him, inasmuch as he had suffered an unusual death, i t is an atone-
ment for his sins.
6. One who was an inveterate sinner, even if his transgressions
were the result of his passions, still if he died without confession, he
213
 ‫דיני טומאת כהן‬
‫אין םתאבלין עליו‪ ,‬א ב ל אם התודה‪ ,‬םתאבלין עליו‪/‬‬ ‫התורה קודם מותו‪,‬‬
‫אפילו היה גגב או גזלן‪.‬‬

‫ומת‪,‬‬ ‫או עם אמו‪,‬‬ ‫בן שגה או שגתים‪ ,‬שהמיר עם אביו‬ ‫קטן‬ ‫ז‪,‬‬
‫אין םתאבלין עליו‪.‬‬

‫דיני טומאת כהן‪.‬‬

‫ואפילו שעדיין לא נתקשרו‬ ‫למת‪,‬‬ ‫שלא ליטמא‬ ‫הכהן מוזהר‬ ‫א‪.‬‬

‫אלא‬ ‫לא חשיב‬ ‫)אך אם הפילה תוך מ׳ יום‪,‬‬ ‫השיב מ ת ‪,‬‬ ‫בגידין‬ ‫אבריו‬
‫ממגי‪ ,‬במו‬ ‫אלא אפילו לדברים שגפרשים‬ ‫כביא( ולאו דוקא ל מ ת שלם‪,‬‬
‫ליטמא ל א ב ר שגפרש מן הה׳‪ ,‬אם יש עליו בשר‬ ‫רם וכדומה ובן אסור‬
‫לאבר של‬ ‫ואפילו‬ ‫ארובה‪,‬‬ ‫להעלות‬ ‫היה ראוי‬ ‫מחובר‪,‬‬ ‫ביכ‪ ,‬שאס היה‬
‫לו ליממא‪ .‬ואמיר לכהן לכגום לאהל שיש שם גוסס‪ ,‬ואעפ״י‬ ‫עצמו‪ ,‬אסיר‬
‫שהגוסס איגי מטמא‪ ,‬מ״מ עובר הכהן על ״לא יחלל״‪ ,‬שהוא מוזהר לשמיר‬
‫כהונתו שלא יתחלל‪ ,‬ושמא ימות זה תיכף‪.‬‬

‫הוא‬ ‫אפילו‬ ‫ש־ש מ ת תחתיי‪.‬‬ ‫ת ח ת אהל‬ ‫לכהן לכנוס‬ ‫אסור‬ ‫ב‪.‬‬

‫אחד יש מ ת ‪ ,‬ויש‬ ‫בהדר‬ ‫הדרים אשר‬ ‫אהל גדול הרבה‪ ,‬ואפילו יש שני‬
‫בכיתל המפסיק ח ל ל שיש בו מ פ ח ע ל טפח‪ ,‬אסור לכהן לכגוס גס להדר‬
‫שביגירם‬ ‫ובכותל‬ ‫השני‪ ,‬וכן אם אצל החדר השגי יש עוד חדר שלישי‪,‬‬
‫השלישי‪ ,‬וכן‬ ‫אסור לכהן לכגום גם להחדר‬ ‫יש ג״כ הלל ט פ ח ע ל מפח‪,‬‬
‫את‬ ‫מביא‬ ‫מאד‪,‬‬ ‫קטן‬ ‫הוא‬ ‫לאורה‪ ,‬אפילו‬ ‫עשוי‬ ‫ההלל‬ ‫ואם‬ ‫לעולם‪,‬‬
‫הטומאה‪.‬‬

‫סמוכים‬ ‫והבתים‬ ‫טפח‬ ‫גגית הבתים בולטים לחוץ ברוחב‬ ‫אם‬ ‫ג‪.‬‬
‫הלון‪,‬‬ ‫דרך פ ת ח או‬ ‫באחר מהם‪ ,‬הולכת הטומאה‬ ‫זה לזה‪ ,‬אס יש מ ת‬
‫האחרים‬ ‫הבתים‬ ‫וגכנסת גם לתוך‬ ‫ת ח ת האהל מן הגגין שבולטין לחו׳;‪,‬‬
‫האחרים‪,‬‬ ‫ואסור לכהן לכגוס גם לתוך הבתים‬ ‫דרך חלון או פ ת ח פתוה‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

should not be mourned for, but if he had confessed he should be

mourned for, even if he had been a thief or a robber.

7. One should not mourn for a child of one or two years who
had been converted with his father or mother, and had died.

L A W S CONCERNING T H E D E F I L E M E N T OF A PRIEST.

1. The priest is warned •gainst defiling himself by (coming into)

contact with the dead. This includes an abortive whose limbs are
undeveloped, if, however, the abortion occurred within forty days from
conception, i t is considered as only a fluid. The contact that defiles
need not necessarily be with the dead body in its entirety, for there is
pollution even i n the touch of that which is separated therefrom, such
as its blood and the like. He is likewise forbidden to defile himself by
contact with the severed limb of a living person if there be much flesh
thereon, so that i t would be proper to have i t healed i f i t were still
connected with the body, even if that be his own limb he is forbidden
to defile himself therewith. He is forbidden to enter the house of a
dying person, although one in that state does not defile him, neverthe-
less he violates the precept " Neither shall he profane " (Lev. xxi. 12),
for he is warned to preserve his priesthood so as not to profane it, and
here he exposes i t to profanation as death may occur at any moment.
2. A priest is forbidden to enter a house if a dead body be
therein, even if the house be large, and even if there be two rooms i n
one of which the body is lying, and there is a wall that separates them
but there is an aperture in that wall the size of a square hand-breadth,
he is forbidden to enter the adjoining room, and even i f there be a
third room adjoining, but the wall separating i t contains also an
aperture as large as a square hand-breadth, he is forbidden to enter the
third room also and thus ad infinitum. I f the aperture were made to
idmit light even if i t be very small, i t still transmits the impurity.
3. House3 which are close together, with roofs projecting with the
space of a hand-breadth, are conductors of the pollution of the corpse,
which may be in any of them by means of the window or door of that
house, which transmits i t to the other houses through their open win-
dows or doors, all counting as one on account of the roofs which
project over them all, the priest is therefore forbidden to enter into
any of the other houses, even if the roofs be not level, but one is higher
214
 ‫דיני טומאה כהן‬
‫אלא זה ל מ ע ל ה מזה‪ ,‬ואפילו הגג שהטימאוז‬ ‫שוים‪,‬‬ ‫אינם‬ ‫הגגים‬ ‫ואפילו‬
‫או בהיפך‪ ,‬אס אין הפסק‬ ‫השג‪/‬‬ ‫מן הגג‬ ‫הרבה‬ ‫גבוה‬ ‫הוא‬ ‫בבית‪,‬‬ ‫שם‬
‫אפילו‬ ‫אבל אם יש ה פ ס ק ביגיהם‪,‬‬ ‫ביגיהם‪ ,‬הולכת הטומאה מ ב י ת לבית‪,‬‬
‫הטומאה‪ .‬ובן כשיש קורה טוגחת ע ל רוחב‬ ‫שוב אינה הולכת‬ ‫כ ל שהוא‪,‬‬
‫טאהילין עליה‬ ‫טפח‪ ,‬והגגין‬ ‫רחבה‬ ‫והיא‬ ‫לעירוב‪,‬‬ ‫שעושים‬ ‫כמו‬ ‫המבוי‪,‬‬
‫תחת‬ ‫אל‬ ‫הגג‬ ‫מן ת ח ת‬ ‫באה הטומאה‬ ‫א״כ‬ ‫מכאן‪,‬‬ ‫וטפח‬ ‫מכאן‬ ‫טפח‬
‫הקורה והיא מביאה א ת הטומאה אל ת ח ת הבית‪ ,‬שמצד השגי‪ ,‬ו מ ת פ ש ט ת‬
‫ב ב ל מקום שיש אהל טפח‪ ,‬עד המקום שיש הפסק‪.‬‬

‫אשר עתידים להוציא דרך‬ ‫שיפתח‬ ‫מסיגי היא‪,‬‬ ‫הלכה למשה‬ ‫ד‪,‬‬
‫שע״י הוצאה זאת ת ט ה ר האהל‪,‬‬ ‫האהל אשר הוא שם‪,‬‬ ‫שם את ה מ ת מן‬
‫ולבן אסור‬ ‫מ״מ נירון כאייו היה פתוח‪,‬‬ ‫שהפתח הזה הוא סתום‪,‬‬ ‫אע״פ‬
‫נעולה מבפנים‪ ,‬וכן אס‬ ‫אע״פ שהדלת‬ ‫לכהן שיעמוד שם ת ח ת המשקיף‬
‫יש שם גנ בולט טפח‪ ,‬ננד ה פ ת ח ‪ ,‬מביא א ת הטומאה ל כ ל מקים שאפשר‪,‬‬
‫פ ת ח או הלון שהוא‬ ‫גפתח טצד אחר‪,‬‬ ‫אם‬ ‫אך‬ ‫כאלו היה ה פ ת ח פתוח‪.‬‬
‫היה פתיח‪ ,‬וטיהר‬ ‫ד׳ טפחים על ד״ט‪ ,‬אז לא גחשב ה פ ת ח הסתום כאלו‬
‫ה פ ת ח או‬ ‫אליו דרך‬ ‫להגיע‬ ‫יכולה‬ ‫אם אין הטומאה‬ ‫לעמוד שם‪,‬‬ ‫לכהן‬
‫החלון הפתיח‪.‬‬

‫שאין‬ ‫באופן‬ ‫כגידין‪,‬‬ ‫והחלוגות‬ ‫שהדלתות‬ ‫בחדר‬ ‫שהוא‬ ‫בהן‬ ‫ה‪.‬‬

‫ובחלון אין בו אפילו נקב קטן‪ ,‬ושמע שיש מ ת בהדר‬ ‫ב פ ת ח פתוח טפח‪,‬‬
‫שתבוא‬ ‫ת ה א מקים לטומאה‬ ‫או החלון‪,‬‬ ‫השני‪ ,‬באופן שאם יפתח ה פ ת ח ‪,‬‬
‫עליו‪ ,‬אסיר לפתוח‪ ,‬אלא ישאר שם כ מ ו שהוא‪ ,‬עד שיוציאו א ת המת‪.‬‬

‫אפילו כשאין ה ס ת או הקבר ת ח ת שום אהל‪ ,‬גם כן אסור לכהן‬ ‫ך‪.‬‬

‫במקום‬ ‫מוגח‬ ‫כשהמת‬ ‫ודוקא‬ ‫או של קבר‪,‬‬ ‫של מ ת‬ ‫דיא‬ ‫בתוך‬ ‫לק־ב‬
‫אין זה קביעות ואין‬ ‫המעמדות‪,‬‬ ‫בעת‬ ‫ואף‬ ‫בשעת הלויה‬ ‫אבל‬ ‫קביעתו‪,‬‬
‫צריכין להרחיק כי אם ארבעה טפחים‪,‬‬

‫כהן שהוא ישן באהל שיש בו ט ת ‪ ,‬או באהל שהטומאה גכגםח‬ ‫ז‪.‬‬
‫שילך‬ ‫להקיצו‬ ‫צריכין‬ ‫למגיע א ת הטימאה‪,‬‬ ‫בעדו‬ ‫ואי אפשר לסגור‬ ‫בו‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

than the other, even if the roof of the house containing the corpse be
much higher than the other roofs, or vice-versa, so long as there is no
atervention between them, be i t ever so slight, the impurity spreads
from one house to another, but if there be a barrier between them, bo
i t ever so slight, the impurity is not transmitted. Likewise if a
beam lie across a court entrance, which is (sometimes) done for an
, 1
Erub , which is a handbreadth wide, and is covered by the roofs
which project above i t a hand-breadth from each side, the impurity is
transmitted from beneath the roof to the space beneath the beam,
and penetrates to the house on the opposite side, i t also spreads in
every direction where there is a portion of a house of the size of a
hand-breadth until i t is stopped by some barrier.
4. I t is a Sinaitic tradition from Moses that the door through
which the dead is to be carried from the house (inasmuch as the re-
moral of the corpse makes that house clean again) should be con•
sidered (with regard to ritual impurity) as open even when closed, and
a priest is forbidden to stand there under the lintel even if the door
be locked from within. Likewise i f there were a roof above which
projected a hand-breadth over the door, i t communicates the impurity
to every place possible as though the door were open, but if there were
another open door or window of four square hand-breadths on another
side, the closed door is considered as open and a priest is permitted to
stand there provided the impurity cannot reach him through the opeu
door or window.
5. A priest who is i n a room where the door and windows are
closed in such a manner that there is neither an opening in the door of
even a band-breadth's space nor even a small aperture in the window,
if he hear that there is a corpse lying in another room which is situated
BO that the opening of a door or window will cause the impurity to
reach him i t is forbidden to open either, but he should remain where
he is until the corpse has been removed.
6. The priest is forbidden to approach within four cubits of a
corpse, even though i t be neither in a house nor in a grave, provided
the body lie in a permanent place, if, however, i t lie in a temporary
place during the funeral procession or during the halts that are made
at the cemetery, then he need not keep aloof more than four hand-
breadths.
7. A priest who is asleep in a house containing a corpse, or in a
bouse to which the impurity of the dead penetrates, and i t is impos-
sible to shut i t in order to prevent the access of the impurity, must be
awakened so that he should go out, but if he be undressed, he should
,
On tbt " 'Xrub" •ee Jewish Encyclopedia v. pp. 203 S.
215
 ‫דיני טומאת בהן‬
‫שיצא‪,‬‬ ‫אלא יקראו לו ס ת ם‬ ‫ואם הוא שיכב ערום‪ ,‬אין להגיד לו‪,‬‬ ‫משם‪,‬‬
‫בכדי שילביש א ת עצמו ת ח ל ה ‪ ,‬דגדול כבוד ה ב ר י ו ת ‪ .‬ומ״ם לאחר שגורע‬
‫אלא צריך‬ ‫שילביש א ת עצמו‪,‬‬ ‫עד‬ ‫אסור לשהות שמד‪.‬‬ ‫לו מן הטומאה‪,‬‬
‫לצאת מיד‪.‬‬

‫ומצור‪ .‬לו ל ט מ א להם‪ .‬ואלו הן‬ ‫לקרובים‪,‬‬ ‫מותר הכהן ליטמא‬ ‫ה‪.‬‬
‫הקרובים‪ :‬אשתו הראוי לו )שאיגה פסילת לו( אביו ואמי‪ ,‬ב ג ו ו ב ת ו ‪ ,‬ואחיו‬
‫אבל ל ס פ ק גפליט איגו טטמא‪ .‬ואיגו‬ ‫ואחותו טאביו‪ ,‬אם חיו שלשים יום‪,‬‬
‫מ ט מ א לאחותו שגתקדשה לאיש‪ ,‬י״א הא דמותר וטצוה ליטטא לקרובים‪,‬‬
‫ולכן ב ש ב ת‬ ‫וכדומה‪,‬‬ ‫ותכריכין‬ ‫להביא לו ארון‬ ‫או‬ ‫דוקא לצורך קבורה‪,‬‬
‫שא״א לקברו בו ביום‪ ,‬אסור ל ט מ א ו ת לו אפילו כדי לשמרו‪ ,‬וגבון להחמיר‬
‫ת״ק‬ ‫ואפילו יש‬ ‫להם‪,‬‬ ‫ליטמא‬ ‫מצוה‬ ‫קבורה‪ ,‬ודאי‬ ‫לצרכי‬ ‫מיהו‬ ‫כן‪.‬‬
‫לו להיות שם בבית‪ ,‬שמא‬ ‫מותר‬ ‫מ ת ע ס ק כלל‪,‬‬ ‫והוא איגו‬ ‫המתעסקים‪,‬‬
‫יצטרכו איזה דבר‪ .‬ואיגו מ ט מ א לקרובים‪ ,‬אלא עד שיסתום הגולל‪.‬‬

‫ולכן איגו‬ ‫כ ל מי שאין טתאבלין עליו‪ ,‬אין הכהן טיטטא לו‪,‬‬ ‫ט‪.‬‬
‫מיטמא למי שהאביר עצמו לדעת‪ ,‬או למי שפירש מדרכי ישראל‪ ,‬וכן אין‬
‫הכהן מיטמא לקרוב‪ ,‬אלא כשהוא שלס‪ ,‬ולא כשהוא חםר‪ ,‬ויש מחמירים‪,‬‬
‫שלא יטמא הכהן למי שגהרג‪.‬‬

‫הבחנים הגדולים מוזהרים שלא ליטטא א ת הקטגים בידימ לשום‬ ‫י‪.‬‬

‫מיטמא מעצמו אין צריכין להפרישו‪ ,‬בד״א‬ ‫אבל אם הקטן‬ ‫טומאת מת‪,‬‬
‫ואשת כהן‬ ‫לחגוך‪ ,‬יש להפרישו‪,‬‬ ‫בקטן שלא הגיע לחגוך‪ ,‬א ב ל אם הגיע‬
‫ט ע ו ב ד ת מ י ת ר ת ליכגס באהל המת‪.‬‬

‫החובה על‬ ‫יכול ל צ א ת מביתו‪,‬‬ ‫שאיגו‬ ‫חולה‬ ‫הוא‬ ‫כשהכהן‬ ‫יא‪.‬‬

‫נךובי ה מ ת להוציא א ת ה מ ת ‪ ,‬כדי שלא יבא החולה לידי איסור דאורייתא‪,‬‬
‫אבל אם הוא בריא לא‪ ,‬ואם ה מ ת הוא גפל‪ ,‬חובה על הקרובים להוציאו‪,‬‬
‫ע ל ידי‬ ‫להוציאו‬ ‫חובה עליהם‬ ‫בשבת‬ ‫ואפילו‬ ‫בריא‪,‬‬ ‫אפילו הכהן הוא‬
‫איגו יהודי‪.‬‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

not be told of the impurity, but merely told to go out, so that he may
first dress himself, for " great is the honour of humanity " ; neveithe-
less, having become aware of the impurity, he is forbidden to stay
there until he has dressed himself, but he must go out immediately.
8. A priest is permitted to become defiled in the case of the
following relatives and to do so is a religious duty, namely: his wife
whom he rightfully married (not one whom he is forbidden to
marry), his father and mother, son and daughter, brother and sister
from the father's side, if they had lived thirty days, but he should not
defile himself for an abortion nor should he defile himself for his
married sister. There are some authorities who say that the priest being
allowed to defile himself by contact with relatives refers only to tho
needs of burial, or to the bringing of a coffin, shrouds, and the like,
and that consequently on the Sabbath when burial is impossible on
that day, he is forbidden to defile himself for the sake of guarding the
corpse. It is right to be scrupulous in accordance with that opinion.
But concerning all things necessary for burial he is in duty bound to
defile himself for their sake. Even if all the burial preparations were
made by the Holy Brotherhood and he does not attend to it at all, he
is permitted to be in the room, for perchance he may be wanted to
obtain something that they may need. He can defile himself by con•
tact with these relatives only until the grave is closed.
9. The priest is not permitted to defile himself for any relative,
for whom it is forbidden to mourn, such as one who had committed
suicide, or one who had separated bimself from the ways of Israel, nor
should he defile himself by contact with a dead relative who lacked
any of his limbs, and there are some authorities who are stringent and
do not allow a priest to defile himself by coming into contact with one
who was killed.

10. The elder priests are warned against deliberately defiling

the young priests by putting them in contact with a dead body, but if
one of the latter defiled himself, it is not obligatory upon them to
remove him from being in contact with the corpse, this, however, is
only applicable to a child who had not yet arrived at the proper age
for practising the precepts, but if he had arrived at that age he should
be removed from defilement. The wife of a priest, even though she
be in pregnancy, is permitted to enter the house of the dead.

11. If the priest were sick and unable to leave the house, it ia
incumbent upon the relatives of the dead to remove the corpse in order
that they should not cause the invalid to transgress a prohibition of
the Law, but if he be well, it is not incumbent upon them to do so.
If, however, the dead were an abortion, it is obligatory upon the
relatives to remove it, even if the priest were well, and even on the
Sabbath, through a non-Jew.
216
 ‫דיני על מי חייב להתאבל‬

‫דיני על מי חייב להתאבל‪.‬‬

‫אלה המה הקרובים שחייבים ל ה ת א ב ל עליהם‪ :‬אביו ואמו‪ ,‬כנו‬ ‫א‪.‬‬
‫ובתו‪ ,‬אחיו ואחותו‪ ,‬בין שהאחוה היא מן האב‪ ,‬בין מן האם‪ ,‬ואפילו היתה‬
‫ב כ ל אלו חייב‬ ‫והאשה ע ל בעלה‪,‬‬ ‫האיש ע ל אשתו‬ ‫אחותו נשואה לאיש‪.‬‬
‫בעצמן‬ ‫נוהנין ק צ ת אבילות‬ ‫א ב ל שאר קרובים‬ ‫לנהינ אבילות כ ל שבעה‬
‫בחמין ואין משנין ק צ ת‬ ‫שאין רוחצין‬ ‫השבת‪,‬‬ ‫אחר‬ ‫שבוע הראשונה עד‬
‫בנדיהם‪ ,‬כמו כשאר שבח‪ ,‬ואין כ ל הקרובים שוין בזה‪ ,‬אם היו שני בשני‪,‬‬
‫או בן בנו‪ ,‬או בן בתו לובש כ ל בנדי שבת‪ ,‬חוץ מ ב נ ד העליון‪ ,‬ועל חמיו‬
‫וחמותו‪ ,‬או אבי אביו ואבי אמו‪ ,‬וכן האשד‪ ,‬ע ל חמי׳ וחמותה‪ ,‬ואבי אביה‪,‬‬
‫או אבי אמה‪ ,‬איגן מחליפים ד ק הבגדים הסמיכים לגוף‪ .‬וכן המנהג אפילו‬
‫א ח הראש גם אין‬ ‫לחוף‬ ‫ולא‬ ‫המרחץ‬ ‫לבית‬ ‫לילך‬ ‫שלא‬ ‫אלו‬ ‫באבלים‬
‫אתר‬ ‫עד‬ ‫מרעים‬ ‫בסעודת‬ ‫ולא‬ ‫מצות‬ ‫בסעודת‬ ‫לביתו‪ ,‬לא‬ ‫לאכול חוץ‬
‫ש ב ת הראשוגה‪.‬‬

‫ואפילו גדלו‬ ‫ואפילו ביומ שלשימ‪,‬‬ ‫תיגוק ש מ ת בתוך ל׳ יום‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬

‫ואין מתאבלין עליו‪,‬‬ ‫ואין אוגגין עליו‪,‬‬ ‫עליו‪,‬‬ ‫קורעין‬ ‫אין‬ ‫וצפרגיו‬ ‫שערו‬
‫ואפילו ביום שלשים ואחד‪,‬‬ ‫משום דהוי ס פ ק גפל‪ ,‬ואם מ ת לאחר שלשים‪,‬‬
‫עליו ומתאבלין עליו אא״כ‬ ‫ואוגגין‬ ‫עליו‬ ‫קורעין‬ ‫קודם השעה שגולד בו‪,‬‬
‫גורע בבירור שהוא רק בן שמוגה חדשימ )דלאו בר קימא הוא( ואם ירוע‬
‫כגון שבעל ופירש וגולד חי לתשעה חדשים‬ ‫בבירור שהוא בן ט׳ חדשים‪,‬‬
‫גטוריט‪ ,‬אפילו ם ת ביום שגולד בו קורעין עליו ואוגגין עליו וטתאבלין עליו‪.‬‬

‫‪,‬‬
‫ישאל‬ ‫חי לאחר לי‪,‬‬ ‫ל׳ והשגי‬ ‫תוך‬ ‫מהם‬ ‫שמת א‬ ‫תאומים‬ ‫ג‪.‬‬
‫הראשון‪ .‬גר או גיורת שגתגיירו עמ‬ ‫על‬ ‫לגהוג א ב ל ו ת‬ ‫אם צריך‬ ‫לחכם‪,‬‬
‫בגיהם‪ ,‬אין טתאבלין זה ע ל זה‪ ,‬דגר שגתגייר כקטן שגולד‪ ,‬ואיגם גחשבים‬
‫עוד קרובים זה לזה‪.‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

L A W S CONCERNING THOSE FOR W H O M O N E M U S T M O U R N .

1. The following are the relatives for whom one must mourn :
one's father, mother, son, daughter, brother and sister, whether from
the father's or mother's side, even for a married sister. A husband must
mourn for his wife, a wife for her husband. For all the aforemen•
tioned mourning must be kept the entire seven days, for other rela-
tives, however, i t is the custom to keep only partial mourning, during
the first week of the death until after the Sabbath. Thus they do not
bathe in hot water nor do they change all their clothes for that Sab•
bath as on other Sabbaths. There are degress in mourning relative to
the closeness of relationship, thus for the demise of a relation in the
second degree, e.g., a grandson, whether descended from a son or a
daughter, one should manifest his grief by not wearing his outer gar-
ments for the Sabbath, (he is, however, permitted to change his under
garments.) For a father-in-law, or a mother-in law, whether from the
father's or mother'• side, one must manifest sorrow by not chang-
ing one's clothes, with the exception of the under garments. A l l who
mourn for the above should also observe the custom of neither bathing,
nor combing their hair, nor eating out of their house, neither at a
religious feast, nor at any festive gathering, until after the first Sab-
bath following the death.
2. For a child who had died within thirty days from its birth,
even on the tbirtietli day, even if its hair and nails were grown, one
need neither rend one's garments, nor mourn as an Onan, nor
keep a period of mourning, for i t is regaided as an abortion.
If, however, i t died after the 30th day, (say) on the 31st day, even at
an earlier hour than that on which i t was bom, the garment should be
rent, and one should mourn as an Onan, and also keep a period
of mourning, unless i t were clearly known, that the child was born
in the eighth month (as such a child cannot survive), but if i t were
clearly known that i t was born in the ninth month, as for instance, the
father had separated after cohabitation for nine full months when the
child was born, even if i t died on the day i t was born, the garment
should be rent, and one should mourn as an Onan, and a period
of mourning should be kept.
3. I f one of twin children had died within thirty days f 10m birth
whilst the other survived after thirty clays, the ecclesiastical authori-
ties should be consulted as to the necessity of observing mourning for
the former. Male and female proselytes who were converted together
with their children, should not mourn for one another, for every
proselyte when converted is considered as a newborn babe, and they
are no longer considered as being related to one another.
217
 ‫דיני אימתי מתחיל האבילות‬

‫דיני אימתי מתחיל האבילות‪.‬‬

‫מיד מ ת ח י ל האכילות‪ ,‬וחולץ‬ ‫ה ק ב ר בעפר‪,‬‬ ‫סתימת‬ ‫משננמר‬ ‫א‪.‬‬
‫ואי אפשר לו לילך‬ ‫המנעלים שם בבית הקברות‪ ,‬ואס צריך לילך לביתו‪,‬‬
‫בלא מנעלים‪ ,‬יחן בהם ק צ ת עפר‪.‬‬

‫לעיר והאבל לא ה ל ך שמה‪ ,‬אלא‬ ‫אם בית הקברות הוא קרוב‬ ‫ב‪.‬‬
‫ח‪1‬ר מהלויה לביתו‪ ,‬אינו מ ת ת י ל אבילותו‪ ,‬א ל א משעה שאומרים לו שנסתם‬
‫הקבר‪ ,‬ומ״מ אם הוא קרוב ללילה ורוצה שיחשב לו יום זה ב כ ל ל שבעת‬
‫שנםתם הקבר‪ ,‬יובל לנהונ אבילות‪,‬‬ ‫ימי אבילות‪ ,‬אזי משעה שהוא משער‬
‫ואם יאמרו לו אח״כ‪ ,‬שנסתם ה ק ב ר קודם הלילה‪ ,‬נחשב לו זה היום‪ ,‬ואס‬
‫הוא ע ר ב הרנל‪ ,‬מ ב ט ל ה ר נ ל א ת האבילות של שבעה‪.‬‬

‫ואינם יודעים‬ ‫במקומות ששולחץ א ת ה מ ת לקברו בעיר אחרת‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬

‫כשחזרו מן הלויה‪,‬‬ ‫מיר‬ ‫בעירם‪,‬‬ ‫הנשארים‬ ‫האבלים‬ ‫אזי‬ ‫יקברוהו‪,‬‬ ‫מתי‬
‫וההולכים עם ה מ ת עד‬ ‫םתחילין ל ה ת א ב ל ‪ ,‬ומונין מאז שבעה ונם שישים‪,‬‬
‫אזי ישאלו‬ ‫ואם נדול הבית הולך המת‪,‬‬ ‫משיקבר‪,‬‬ ‫מונים‬ ‫קבורתו‪,‬‬ ‫מקום‬
‫לחכם‪ ,‬איך ינהגו הנשארים בבית‪ ,‬ומתי יתחילו אבלותס‪.‬‬

‫מי שנטבע במים‪ ,‬או שנהרג‪ ,‬וחפשי אחריו ולא מצאו אותו‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫ד‬
‫אינו חל לא אנינות ולא אבילות‪ ,‬ומשעה‬ ‫כ ל זמן שלא נתיאשו מלבקשו‪,‬‬
‫מתחי לין ל ה ת א ב ל ‪ ,‬ואם לאחר ימי האבל נמצא‬ ‫מלבקשו עוד‪.‬‬ ‫שנתיאשו‬
‫אלא שאם הוא אביו או‬ ‫אינן צריבין לגהוג אבילות עוד‪,‬‬ ‫והובא לקבורה‪,‬‬
‫אמו צריך לקרוע‪ ,‬ואם יש לו אשד‪ .‬ומיתתו לא נ ת ב ר ר כ״כ בבירור נמוד‪,‬‬
‫שנוכל להתיר אשתו להנשא‪ ,‬אין נוהגין עליו אבילות‪ ,‬ואין אומרים אחריו‬
‫קריש‪ ,‬ומ״מ ישתדלו לעשות נ״ר לנשמתו‪ ,‬ל ה ת פ ל ל לפרקים לפני התיבה‪,‬‬
‫מי‬ ‫לשכור‬ ‫או‬ ‫וללמוד‪,‬‬ ‫צדקה‪,‬‬ ‫וליתן‬ ‫ו ל ב ר ך בזימון‪,‬‬ ‫הפטרה‪,‬‬ ‫ולקרות‬
‫שילמוד עבורו‪.‬‬

‫מתחילים למנות ימי אכלותם‪,‬‬ ‫ששמעו ש מ ת קרובמ‪,‬‬ ‫הקרובים‬ ‫ה‪.‬‬

 L A W S AND CUSTOMS OF ISRAEL

L A W S GOVERNING T H E T I M E W H E N M O U R N I N G SHOULD B E G I N .

1. Mourning begins as soon as the grave has been filled up with

earth when the mourner should remove his boots at the cemetery, but
if he be obliged to go home, and it is not possible for him to go with•
out boots, he should place a little earth in them.
2. I f the cemetery be near the city and the mourner did not go
there, but after having accompanied the dead, he returned to his home,
his period of mourning does not begin until he is told that the grave
has been filled up. Nevertheless if night were approaching and he
desired that day to count in the total of the seven days of mourning,
he may begin to mourn from the time when he assumes that the grave
had been filled up, and i f he be afterwards told that the grave had been
filled up before night-fall, he may count that day (as one of the days
of mourning.) I f the mourning began on the eve of a Festival, the
latter abrogrates the observance of the seven days of mourning.
3. I n places where the dead are conveyed to another city for
burial, and consequently such mourners who are left i n the city do
not know when the burial takes place, they should therefore begin
to mourn immediately when the people return from the funeral, and
from that time they may also count the period of seven days and
thirty days, but the people who accompany the dead to the place of
his interment, should count from the time when the burial took place.
I f the head of a family accompany the dead, the members of the family
who remain at home should consult the ecclesiastical authorities as to
how they should act, also as to the time when their mourning begins.
4. One who was drowned or killed, and they searched for
him but did not find him, as long as they did not abandon the search,
the relatives are neither amenable to the laws of mourning as Onan,
nor do they need to begin a period of mourning. As soon as they
have abandoned the search, they should begin to mourn, and if after
the days of mourning are over, the corpse were found and buried, they
do not need to mourn for him again, but if the deceased were a father
or mother, one is required to rend one's garments. I f the lost person
had a wife and the proof of his death is not so clearly established that
she can be permitted to marry again, no mourning should be kept for
him, nor should Kaddish be said for him, they should nevertheless give
pleasure to his soul by occasionally reading the prayers i n public, by
reading the Haphtorah, by uniting with others to say Grace, by giving
1
charity, and by learning or hiring somebody to study i n his memory.
5. I f relatives had learned of the death of a kinsman, each 6hou!d
begin to count the seven days of mourning from the day whereon each
218
 ‫דיני אימתי מתחיל האבילות‬
‫ביום השביעי‬ ‫אחד‬ ‫כל‬ ‫אבלותם‪,‬‬ ‫ומפסיקים ימי‬ ‫שמע‪/‬‬ ‫אחד מיום‬ ‫כל‬
‫)היינו אס יש‬ ‫הבית‪,‬‬ ‫נדול‬ ‫ה א ב ל אחר‬ ‫לפעמים נגרר‬ ‫אמנם‬ ‫לאבלתו‪.‬‬
‫המת‪ ,‬היו‬ ‫שאם היו עוסקים בעזבון‬ ‫שנוכל לאמר‪,‬‬ ‫ביניהם איש או אשה‬
‫ואפילו הוא‬ ‫הולכים אחר עצתו‪,‬‬ ‫הדברים נחתכין על פיו‪ ,‬והיו כולם‬ ‫כל‬
‫שהאלמנה בכאן‪,‬‬ ‫כנון‬ ‫יורש‬ ‫ואפילו אינו‬ ‫קטן בשנימ‪ ,‬נקרא נדול הבית‪.‬‬
‫והיא מ נ ה נ ת הבית‪ ,‬או מי שהוא דר אצל חמיו ו מ ת ה אשתו‪ ,‬המה נקראים‬
‫א( שהאבל לא היה‬ ‫האלו‪:‬‬ ‫אז כ ל תנאים‬ ‫היה‬ ‫נדול הבית(‪ ,‬ודוקא אם‬
‫עם נדול‬ ‫ב( שהאבלים‬ ‫פרסאות•‬ ‫מעשרה‬ ‫בשעת הקבורה יותר‬ ‫רחוק‬
‫ג( שלא נודע‬ ‫ש מ ת קרובם‪ ,‬או כמקים שגקברנ‬ ‫במקום‬ ‫הבית היו דוקא‬
‫אז אפילו בא‬ ‫האלו‪,‬‬ ‫אם היו כ ל הפרטים‬ ‫הבית‪.‬‬ ‫אל גדול‬ ‫לו עד שבא‬
‫אבילות‪,‬‬ ‫קצת‬ ‫עטהם‬ ‫םאבלותם‪ ,‬נוהג‬ ‫קודם שעטדו‬ ‫שביעי‬ ‫להם ביום‬
‫חזר לביתו אחר כן‪ ,‬ננרר אחריהם‬ ‫ואפילו‬ ‫עטהם שבעה ושלשים‪,‬‬ ‫וטונה‬
‫לעצמו‬ ‫טונה‬ ‫הטבוארים‪,‬‬ ‫טהתנאיס‬ ‫אחד‬ ‫חסר‬ ‫אם‬ ‫אכן‬ ‫וטונה עטהם‪,‬‬
‫שבעה‪ ,‬ושלשים‪.‬‬

‫אם שטע ש ט ת קרובו‪ ,‬וכבר ה ת פ ל ל ו הצבור ערבית‪ ,‬ועדיין הוא‬ ‫ן‪.‬‬

‫ואותו‬ ‫הצבור‪,‬‬ ‫אחר‬ ‫ננרר‬ ‫אינו‬ ‫עדיין לא ה ת פ ל ל ערבית‪,‬‬ ‫יום‪ ,‬אס הוא‬
‫היום‬ ‫ערבית‪ ,‬שוב אינו עולה לו אותו‬ ‫אבל אם ה ת פ ל ל‬ ‫היום עולה לו‪,‬‬
‫אטרינן הכי‪ ,‬ולא‬ ‫ו ת ק א לחומדא‬ ‫ושלשים‪ ,‬מיום ה מ ח ר ת ‪,‬‬ ‫שבעה‪,‬‬ ‫ומונה‬
‫לקולא‪ ,‬שאמ שמע ביום שלשים‪ ,‬לאחר ש ה ת פ ל ל ערבית‪ ,‬לא אמרינן שכבר‬
‫הוא לילה‪ ,‬וה״ל שמועה רחוקה ל ה ק ל עליו‪ ,‬אלא חשבינן ליה ליום‪ ,‬וה״ל‬
‫בשאר‬ ‫תפילין‬ ‫ולענין‬ ‫קרובה‪ ,‬ויום זה עולה לו במספר שבעה‪.‬‬ ‫שסועה‬
‫יניחם ל מ ח ר‬ ‫יום‪,‬‬ ‫הוא‬ ‫לאהד ש ה ת פ ל ל ערבית ועדיין‬ ‫שמע‬ ‫הימים‪ ,‬אם‬
‫בלא ברבה ויכסה אותם‪ ,‬ואם היי בן ביום ל'‪ ,‬מניח למחר ומברך עליהם‬
‫בממד‪ .‬נפשך‪ .‬ואשד‪ ,‬ששמעה ש מ ת ל ה מ ת ‪ ,‬וכבר ה ת פ ל ל ו הצבור ערבית‪,‬‬
‫אלא שעדיין הוא יום‪ ,‬אם אין דרכה ל ה ת פ ל ל ערבית‪ ,‬נ נ ר ר ת אחר הצבור‬
‫לחומרא‪ ,‬ואותו היום אינו עולה לה‪.‬‬

‫ואם‬ ‫שאין מתאבלין משום בעיתותא‪,‬‬ ‫בשעת הדבר ר״ל‪ ,‬גוהגין‬ ‫ז‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

had heard thereof, and they should cease mourning on the seventh day
from the day on which each one had begun. Still there are occasions
when the mourning may be uniformly observed by them all following
the lead of the head of the family, (that is to say if they have in their
midst a man or a woman, whom they respect in such a degree that
were i t a question of dividing the estate of the deceased, all matters
would be left to his or her decision, and they would all follow his
or her advice, even should such a one be young in yeais, that one is
called the head of the family, and even if the same one be not the heir,
e.g. if a widow be the manageress of the house, or one who lives with
his father-in-law, and his wife had died, all these are termed the head
of the family). This custom is only applicable under the following
conditions: (1) that when the burial took place the mourners were not
more than thirty miles therefrom; (2) that the relatives with the head
of the family were i n the place where their relative had died or had
been buried; (3) if they did not know of the death until they came
1
to the head of the family. I f all these conditions obtain, even if he
arrived on the seventh day before they arose from their mourning, he
should observe with them a partial mourning and he should count that
iu lieu of the seven days, and he keeps the thirty days with them, and
even if he afterwards returned to his home, he should follow their lead
and count with them. If, however, any of the above conditions be
lacking, he should observe for himself seven days and thirty days.
6. If, when one heard of the death of one's relative, the congre-
gation had already recited the evening prayers but i t was yet day,
and he had not yet prayed, he does not follow the congregation inas•
much as he can count that as one day, but if he had said the evening
prayers, he cannot reckon that as one day, and he should count the seven
days and the thirty days from the following day. This interpretation
of the law is for the rigid observance thereof, and not to exempt
thereby, thus if he had heard of the death on the thirtieth day after
having said the evening prayers, we do not say that i t is already night,
and that the news was received after the time (of the thirty days) had
passed, thereby exempting him in some measure, but wo consider i t as
day and consequently he heard of the death in due time, so that ho
can count that day i n the total of seven days. With regard to
Tephillin, if he had heard of the death of a relative on any day except
the thirtieth, after he had said the evening prayers but whilst i t was
yet day, he should lay them on the following day without saying a
benediction, and be should keep them covered, but if that had occurred
on the thirtieth day, he should put them on on the following day and
say a benediction over them. I f a woman had heard of the death of a
relative after the congregation had already said the evening prayers
though i t be still day, if she be not accustomed to say the evening
prayers, she is governed by the action of the congregation, and i t
enforces the law (requiring her to mourn), but that day she cannot
count as one of the days of mourning.
7. When a plague breaks out, i t is customary not to mourn, for
•« 4. The mourner.
219
 ‫דיני סעודת הבראה‬
‫א ב ל אם לא עבר עד לאחר ל ‪/‬‬ ‫ע ב ר הזעם בתוך לי‪ .‬צריך ל ה ת א ב ל אז‪,‬‬
‫או שהפסיק הרגל בגתיים‪ ,‬אינו צריך ל ה ת א ב ל אחרי כן‪.‬‬

‫דיני סעודת הבראה‪.‬‬

‫אסור לו להאבל לאכול‬ ‫הראשון‬ ‫ביום‬ ‫הבראה כיצד‪.‬‬ ‫סעודת‬ ‫א‪,‬‬

‫ומצור‪ ,‬ע ל שכגיו שישלחו לו לסעודה הראשוגה‪,‬‬ ‫סעודה הראשוגה משלו‪,‬‬
‫ואחר‬ ‫בביצים או עדשים‪,‬‬ ‫סעודת הבראה‪ .‬ו ת ח ל ת הסעודה ת ה א‬ ‫וגקראת‬
‫ואפילו בשר‪ ,‬ומותר לשתות ק צ ת יין בתוך‬ ‫זאת מותר לאכול כ ל מאכל‪,‬‬
‫הותר לו‬ ‫כיון שעבר היום‪,‬‬ ‫לאכול עד הלילה‪,‬‬ ‫ואס איגו רוצה‬ ‫הסעירה‪,‬‬
‫לאכול משלו‪ .‬ולכן מי שאין לו מי שישלת לו סעודת הבראה‪ ,‬גכון שיתעגה‬
‫לצער א ת עצמו‪,‬‬ ‫ומ״מ אם איגו יכול להתעגית‪ ,‬איגו מתויב‬ ‫עד הלילה‪,‬‬
‫ומותר לו לאכול משלו‪.‬‬

‫אלא גשים מכרות‬ ‫אותה‪,‬‬ ‫להכרות‬ ‫אשד‪ ,‬אכלה‪ ,‬אין לאנשים‬ ‫ב‪,‬‬
‫אותה‪ ,‬ואשד‪ ,‬גשואה אבלה אסור ל ה לאכול סעודה הדאשוגה משל בעלה‬
‫אם אוכל‬ ‫שלה היא‪ .‬וכן מי שיש לו שכיר‪,‬‬ ‫מחויב לזונה‪,‬‬ ‫שהוא‬ ‫דכיון‬
‫משל בעה״ב שלו‪ ,‬אבל‬ ‫סעודה הראשונה‬ ‫ואירעו אבל‪ ,‬ל א יאכל‬ ‫בשכרו‬
‫ואירעם‬ ‫מי שהוא זן יתום‪ ,‬או לבגו ובתו הגדולה‪ •,‬בלי חיוב מזונות עליו‪,‬‬
‫אבל‪ ,‬יכולים לאכול משלו‪.‬‬

‫אם גקבר ה מ ת בלילה‪ ,‬אם רוצה לאכול בלילה‪ ,‬אסור לו לאכול‬ ‫ג‪,‬‬
‫משלו‪ ,‬אלא מברין אותו‪ ,‬ואם איגו רוצה לאכול בלילה‪ ,‬אסור לאכול ביום‬
‫סעודה הראשוגה משלו דהיום הולך אחר הלילה‪ ,‬והוד‪ ,‬ליה יום ראשון‪.‬‬

‫ב ע ר ב ש ב ת מט׳ שעות ולמעלה‪ ,‬שאז אסור לקבוע סעודה‪ ,‬אין‬ ‫ד‪,‬‬

‫ואם שמע שמועה קרובה בשבת‪ ,‬אין‬ ‫כבדין א ת האכל מפגי כבוד שבת‪,‬‬
‫סכרין איתו ואובל משלו‪ ,‬וגם ביום שלאחריו אין מברין אותו‪ ,‬מפגי שכבר‬
‫שבעה ושלשים אחר הרגל‪,‬‬ ‫למגות‬ ‫השמועה וכן היכי שצריך‬ ‫גדחה יום‬
‫אין םברין איתו ביום שיתחיל לגהוג האבלות‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

all are in panic, but when the visitation has passed, and i t is yet
within thirty days from the demise of one's relative, he is required to
mourn, if, however, i t were not over until the thirty days had passed,
or i f a Festival had intervened in the meantime, one is not required to
mourn thereafter.

L A W S CONCERNING T H E M E A L or CONDOLENCE.

1. What is the rule concerning the meal of condolence ? On the

first day of mourning the mourner is forbidden to eat the first meal of
own food, therefore i t is a religious duty for his neighbours to send
him the first meal, this is called ‫( םעודת הבראה‬the meal of condolence),
which should begin with the eating of eggs or lentils, but these can be
followed by all manner of food even meat. The mourner is also per-
mitted to drink a little wine during that meal, if, however, he should
not desire to eat until nightfall inasmuch as the first day has passed,
he is permitted to eat of his own food. I t is therefore proper for one
who has no one who will send him the meal of condolence to fast until
nightfall, nevertheless if he cannot fast, since he is not obliged to distress
himself, he is permitted to eat of his own food.
2. To a woman in mourning the meal of condolence should not
be supplied by men but by women. I t is forbidden for a married
woman to take the first meal of her husband's food, for inasmuch as i t
devolves upon him to support her i t is her own food. Likewise a hired
man who has also board as part of his hire, who became a mourner,
should not eat the first meal of his employer's food. He who sup-
ports an orphan or his grown-up son or daughter whom he need not
support, if the latter become mourners they may eat the first meal of
his food.
3. I f the burial took place at night and the mourner desired to
eat at night, he is forbidden to eat of his own food, but he should be
provided with a meal of condolence, and i f he should not desire to eat
at night, he is forbidden to eat the first meal of his own food in the
day-time, for the day is counted with the preceding night, and i t is
therefore his first day of mourning.
4. On a Friday afternoon after 3 p.m. when i t is forbidden to
partake of a regular meal, the mourner should not be served with a
meal of condolence out of honour for the Sabbath, and if on the Sab-
bath he had heard of the death within thirty days of its occurrence,
the meal of condolence should not be served to him but he should eat
of his own food nor should he be provided with that meal on the day
following, inasmuch as the day when he heard the news had passed.
Likewise one who must count seven days and thirty days after a
Festival should not be provided with the meal of condolence on the
day when he begins to obsei ve mourning.
2‫י‬0
 ‫דיני ניחום אבלים‬
‫מפרין על שמועה קרובה‪ ,‬דהיינו ששמע תוך שלשים יום‪ ,‬ואין‬ ‫ה‪.‬‬
‫מגרין על שמועה רחוקה‪ ,‬היינו ששמע ל א ח ר ל׳ יום‪.‬‬

‫דיני ניחום אבלים‪.‬‬

‫תניא היה ר׳ מאיר אומר‪ ,‬טוב ל ל כ ת אל בית א כ ל מ ל כ ת אל‬ ‫א‪,‬‬
‫דברימ של‬ ‫יתן אל לבו‬ ‫והתי‬ ‫באשר הוא סוף כ ל האדם‪,‬‬ ‫בית משתה‪,‬‬
‫מיתה‪ .‬ומצור‪ ,‬נ מ ל ה לנחם אבלים‪ ,‬ובזה הוא עושה חםד עם החיימ‪ ,‬ונחת‬
‫רוח להמתים‪ .‬ומצור‪ ,‬להורות ל ה א ב ל דרכי ה ‪ /‬כי ישרים המה‪ ,‬ואין להרהר‬
‫אחר מ ט ת י ו ‪ ,‬כי צדיק משר הוא‪ ,‬ועליו ל ק ב ל דין שמים כאהבה‪.‬‬

‫אל ת ב כ ו ל מ ת יותר‬ ‫ת כ ב ו ל מ ת ואל תנודו לו״‪,‬‬ ‫״אל‬ ‫כתיב‬ ‫ב‪,‬‬

‫שבעה‬ ‫לבכי‪,‬‬ ‫שלשה ימים‬ ‫אלא‬ ‫יותר מכשיעור‪,‬‬ ‫לו‬ ‫ואל תנודו‬ ‫מדאי‪,‬‬
‫אמר הקכ״ה‪ ,‬אי אתם‬ ‫מכאן ואילך‪,‬‬ ‫ותספורת‪,‬‬ ‫לניהוץ‬ ‫שלשים‬ ‫להספד‪,‬‬
‫רחמנים בו יותר ממני‪.‬‬

‫מגזירת‬ ‫א״א לשנות‬ ‫מ ה לך לעשות‪,‬‬ ‫אדם להאבל‪,‬‬ ‫לא יאמר‬ ‫ג‪,‬‬

‫לשנות היד‪,‬‬ ‫אפשר‬ ‫היה‬ ‫שאם‬ ‫כי זה כעין נידוף‪ ,‬דמשםע‬ ‫הבורא י ת ‪/‬‬
‫לזה‪ ,‬כי‬ ‫וכדומה‬ ‫ולא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי הרעים‪,‬‬ ‫משנה‪.‬‬
‫ברית כרותה לשפהים ויוכל חלילה לפעמים להתקיים קללתו לעצמו‪.‬‬

‫עד שיפתח ה א ב ל תחלה‪,‬‬ ‫אין המנחמים דשאים לפתוח פיהם‪,‬‬ ‫ד‪,‬‬

‫וכשרואים המנחמים‪ ,‬שהאבל פוטר אותם‪ ,‬אינן רשאים לישב אצלו‪.‬‬

‫אבל או חולה‪ ,‬אינם צריכים לעמוד‪ ,‬אפילו מפני גדול שבישראל‪,‬‬ ‫ה‪,‬‬
‫ולקים מפניו‪ ,‬אומר לו‬ ‫להכירו‬ ‫לכבד‬ ‫שאם אחד רוצה‬ ‫דרך ארץ הוא‪,‬‬
‫דםשמע שב‬ ‫או שכב‪,‬‬ ‫א ב ל לאבל או לחולה ל א יאמר שב‪,‬‬ ‫שב‪,‬‬ ‫חבירו‬
‫באבילות‪ ,‬או שכב בחולי שלך‪,‬‬

‫נשמתו של קרובם‪.‬‬ ‫בםקים שיצאה‬ ‫להתאבל‬ ‫האבלים יש להם‬ ‫ך‪,‬‬

‫ואם אין שם אבל‪ ,‬מצוד‪,‬‬ ‫שחרית וערבית‪,‬‬ ‫בעשרה‬ ‫ל ה ת פ ל ל שם‬ ‫ומצור‪,‬‬
‫גדולה על שכניו ומיודעיו‪ ,‬ל ה ת פ ל ל שם שחרית וערבית בצבור וללמוד שם‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

5. The meal of condolence should be given to one who had

heard of the death (of a near relative) within thirty day• of itf
occurrence, but not to one who had heard of i t thereafter.

L A W S CONCERNING T H E COMFORTING OF MOURNERS.

1. I t is taught in a Baraitha that Rabbi Meir said: " I t is better

to go to the house of mourning, than to go to the house of feasting for
that is the end of all men; and the living will lay i t to his heart"
(Eccl. vii. 2). The text refers to death. I t is an important religious
duty to comfort the mourners, for by the fulfilment of this duty
we perform an act of love toward the living and also give joy of spirit
to the dead. I t is a religious duty to teach the mourner that the ways
of the Lord are upright, and that he should not question His dispen-
sation, for He is just and righteous, and that he should accept in love
Heaven's judgment.
2. I t is written: " Weep ye not for the dead, neither bemoan
him" (Jer. xxii. 10) this means " weep ye not for the dead " excessively,
" neither bemoan him " inordinately, but three days should be allowed
for weeping, seven days for bemoaning, and thirty days for wearing
unwashed garments and abstaining from cutting the hair, thereafter,
says the Holy One, blessed be He, " Ye do not feel more compassion
for him than I do."
3. One must not say to the mourner : " What canst thou do i t
is impossible to alter the decree of the Creator, blessed be He ?" for
that is akin to blasphemy, inferring that were i t possible for him to
change it, he would have done so. One must not say: " I was n ‫ ״‬t
punished as much as I deserve for my evil deeds," nor other words of a
similar kind, for " a covenant is made with the lips " and the curse he
has thus invoked upon himself might, Heaven forfend, be fulfilled !
4. The comforters are not permitted to say anything until the
mourner had first commenced to speak, and if the comforter! perceive
that the mourner wishes them to withdraw, i t is not permitted to sit
by him (any longer).
5. A mourner or a sick person is not required to rise even before
a man who is eminent in Israel. Although i t is polite to say to
one who desires to confer an honour upon the other by rising, " Keep
your seat" ; one should not say to a mourner : " S i t " or to a sick
person, " L i e down" for i t suggests " s i t and remain in your moum-
ing," or, " l i e down and continue in your sickness."
6. The mourners should mourn in the place where the relative
died. I t is a religious duty to pray there with ten male adults (Minyan)
both in the morning and in the evening, and if there be no mourner
])resent, i t is incumbent upon the neighbours and friends of the
deceased to constitute a Minyan who should hold morning and evening
service, and also study (the Torah) there.
221
 ‫דיני שמועה קרובה ושמועה רחוקה‬
‫אם יש שם א ב ל ת ו ך‬ ‫ה ל ל ב ב י ת ש מ ת שם איש‪,‬‬ ‫אין אוםריס‬ ‫ז‪.‬‬
‫שבעה‪ ,‬ואם יש שם חדר אחר‪ ,‬ילך ה א ב ל לחדר אחר והציבור יאמרו ה ל ל ‪,‬‬
‫יאמרו‬ ‫ובחנוכה‬ ‫חדר אחר‪ .‬אז בר״ח לא יאמרו ה ל ל כלל‪,‬‬ ‫ואם אין שם‬
‫שם איש‪,‬‬ ‫בבית שמת‬ ‫מתפללין‬ ‫ואם‬ ‫הלל‪ ,‬אף כשיש שם אבל‪,‬‬ ‫הצבור‬
‫אבל המת לא מ ת‬ ‫אבל‪,‬‬ ‫או שיש שם‬ ‫א כ ל א ב ל אין שם‪,‬‬ ‫תוך שבעה‪,‬‬
‫ב ב י ת זה‪ ,‬אז יאמרו נ ס בר״ת הלל‪ ,‬ר ק ה א ב ל ל א יאמר הלל‪ .‬ראש חרש‬
‫שתל בשבת‪ ,‬אומרים ה ל ל בצבור נם ב כ י ת האבל‪ ,‬דאין א ב ל ו ת ב ש ב ת‬

‫דיני שמועה קרובה ושמועה רחוקה‪.‬‬

‫אם שמע‬ ‫ל ה ת א ב ל עליו‪,‬‬ ‫שהוא חייב‬ ‫מי ששמע ש מ ת קרובו‪,‬‬ ‫א‪.‬‬

‫שלשים‬ ‫ואפילו ביום‬ ‫ואפילו מיום הקבורה‪,‬‬ ‫בתוך שלשים מיום הקבורה‪,‬‬
‫מיום‬ ‫ש ב ע ת ימי א ב ל ת ו‬ ‫וחייב לנהינ‬ ‫עצמו‪ ,‬ה״ז שמועה קרובה‪ ,‬וקורע‪.‬‬
‫ויום השמועה‬ ‫מונה מיום השמועה‪,‬‬ ‫ונם א ב ל ו ת שנוהג בשלשים‬ ‫ששמע‪,‬‬
‫דינו כיום הקבורה‪ ,‬ל כ ל דבר‪.‬‬

‫ואם שמע ל א ח ד שלשים מם מיום הקבורה‪ ,‬זהו שמועה רחוקה‬ ‫ב‪.‬‬

‫שמע ביום‪ ,‬ולא שנא שמע‬ ‫לא שגא‬ ‫אבלות ר ק שעה אי‪.‬‬ ‫לנהונ‬ ‫וא״צ‬
‫אך דברים שנוהנים‬ ‫בלילה‪ ,‬וגהג שעה א' דיו‪ ,‬ואפילו על אביו ועל אמו‪,‬‬
‫גוהג גם בשמועה רחוקה‪ ,‬ומוגה‬ ‫ע ל אביו ועל אמו בל שגים עשר חדש‪,‬‬
‫י״ב‬ ‫ואמו ל א ח ר‬ ‫מאביו‬ ‫המיתה‪ ,‬ואם באה לו השסועה‬ ‫י״ב חדש מיום‬
‫כ ל שגים‬ ‫שגוהגין‬ ‫שעה א' גם בדברים‬ ‫אלא‬ ‫אבלות‬ ‫נוהג‬ ‫אינו‬ ‫תדש‪,‬‬
‫עשר חרש‪,‬‬

‫אלא‬ ‫אינו צריך לנהונ כ ל דין אבלות‪,‬‬ ‫השומע שמועה רחוקה‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫ותשמיש ה מ ט ה‬ ‫ורחיצה וסיכה‬ ‫מ נ ע ל לבד‪ ,‬ומותר ב מ ל א כ ה‬ ‫דיו בחליצת‬
‫שמועה‪ ,‬צריך לעשות‬ ‫ברנליו בשעת‬ ‫מנעלים‬ ‫אין‬ ‫ואם‬ ‫תורה‪,‬‬ ‫ותלמוד‬
‫שישב על‬ ‫כגון‬ ‫אבלות‪,‬‬ ‫משום‬ ‫עושת‬ ‫אחרת‪ ,‬שיהא גיבו־ שתוא‬ ‫מעשה‬
‫הקרקע שעה אחת‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

7. Hallel should not he said in a house where one had died during
the seven days i f a mourner be there. I f , however, there be another
room, the mourner may go to that room while the worshippers say
Hallel, but if there be no other room the worshippers should not say
Hallel on a New Moon, but on Chanucah they should say i t , even i f
the mourner be there. I f they pray within the seven days in a house
where one had died, but i f the mourner be not there, or i f he
be there but the death did not occur i n that house, then they should
say Hallel even on a New Moon, but the mourner should not say Hallel.
On a New Moon, which fell on the Sabbath, Hallel should be said by
the congregation even i n the mourner's house, for mourning is not
observed on the Sabbath.

L A W S CONCERNING T H E " T I M E L Y " A N D " D E L A T E D " N E W S

OF A RELATIVE'S D E A T H .

1. I f one had heard of the death of his relative, for whom he is

required to mourn, within thirty days of his burial, even on the
thirtieth day the tidings are "timely " and he should rend his garments,
and he is obliged to observe the seven days of mourning, counting them
from the day on which he heard the news, he should also observe the
thirty days of mourning counting them from the same day. The day
when the news reached him is governed by the same laws as obtain on
the day of burial.
2. I f the news reached him after thirty days had elapsed from
the day of burial, the tidings are " delayed " and he need not observe
mourning for more than one hour, and i t makes no difference whether
he received the tidings by day or by night, one hour's mourning is
sufficient even for one's parents, with the exception that i t is his duty
to observe the usual mourning of twelve months for one's parents, even
if the tidings of the death were "delayed." The twelve months of
mourning should be counted from the day of the death, and i f the
tidings reached him after the twelve months had passed, he should not
observe mourning for more than one hour, even with reference to the
observance relating to the entire twelve months.
3. One who receives " delayed " tidings need not observe the
entire laws of mourning, i t being sufficient for him to take off his boots,
and he is permitted to work, to bathe, to anoint himself, to cohabit,
and to study the Torah, if, however, he did not wear boots when the
news reached him, he must do something else whereby it will be
recognized that he mourns, e.g, to sit on the ground for one hour.
222
 ‫דיני אסור מלאבד‪ .‬בימי אבלות‬
‫יום ה ש ב ת עולה לו ליום אחד‬ ‫בשבת‪,‬‬ ‫קרובה‬ ‫שמועה‬ ‫שמע‬ ‫ד‪.‬‬
‫ולמוצאי ש ב ת קורע‪ ,‬ומונה לו עוד ששה ימים‪,‬‬

‫שמע שמועה קרובה ב ש ב ת או ברנל‪ ,‬ולמוצאי ש ב ת או מוצא‬ ‫ה‪.‬‬

‫שבצנעה‬ ‫אסיר ביום ה ש ב ת או בימי הרנל‪ ..,‬דברים‬ ‫ה ר נ ל נעשה רחוקה‪,‬‬
‫ולמוצאי ש ב ת והרנל נוהג שעה א ח ת אבלות‪ ,‬כמו בשמועה רחוקה‪.‬‬

‫כיון שדברים‬ ‫והוא ע ר ב יומ טוב‪,‬‬ ‫שמע שמועה קרובה בשבת‪,‬‬ ‫ן‪.‬‬
‫שבצנעא נוהנ בו‪ ,‬ט ב ט ל ה ד נ ל א ת השבעה‪,‬‬

‫השומע שמועה רחוקה ב ש ב ת או ברנל‪ ,‬אינו נוהנ אבלות‪ ,‬ואפילו‬ ‫‪J‬‬

‫ברבדים שבצגעא מותר‪ ,‬ולמוצאי ש ב ת ורגל גוהג שעה א ח ת ודיו‪.‬‬

‫מי ששמע לאחר הרגל ש מ ת לו מ ת קורם הדגל‪ ,‬אע״ג דלאותן‬ ‫ה‪.‬‬

‫מ״מ לדידו'‪ ,‬כיון שלא גהג‬ ‫שנהגו אבלות קודם הרגל‪ ,‬בא הרגל והפסיק‪,‬‬
‫אצלו‬ ‫הקבורה‪ ,‬הוי‬ ‫ביום ל' מיום‬ ‫אפילו‬ ‫כ ל ששמע‬ ‫הרגל‪,‬‬ ‫כ ל ל קודם‬
‫שמועה קרובה‪ ,‬וצריך לגהוג שבעה ושלשים‪,‬‬

‫מי ש מ ת לו מ ת ‪ ,‬ולא גורע לו‪ ,‬אין להגיד לו‪ ,‬ועל המגיד גאמר‬ ‫ט‪,‬‬
‫״מוציא ד כ ה הוא כסיל״‪ .‬ומותרין להזמינו ל ב ל שמחה‪ ,‬כי ביון שאינו יודע‪,‬‬
‫אינו ח ל עליו אבלות‪.‬‬

‫אין לו‬ ‫אס הוא חי‪,‬‬ ‫אותו ע ל קרובו )שמת(‬ ‫שואל‬ ‫מי שאחר‬ ‫י‪.‬‬
‫לשקר ולאמר חי‪ ,‬שנאמר ״מדבר שקר תרחק״‪ ,‬אלא יאמר בלשון ד מ ש ת מ ע‬
‫בתרי אנפין‪.‬‬

‫אביהם או אמם‪ ,‬כדי‬ ‫כשמת‬ ‫זכרים‪,‬‬ ‫לבנים‬ ‫לד^יע‬ ‫נוהנין‬ ‫יא‪.‬‬

‫שיאמרו קדיש‪.‬‬

‫דיני אפור מלאכה או מםחר בשבעת ימי אבלות‪.‬‬

‫בנעילת‬ ‫כסיכה‪,‬‬ ‫ברחיצה‪,‬‬ ‫במלאכה‪,‬‬ ‫אסור‬ ‫ה א ב ל כ ל שבעה‬ ‫א‪.‬‬
‫ואסור בשאילת שלום‪,‬‬ ‫בתורה‪,‬‬ ‫לקרות‬ ‫ובתשמיש המטה‪ ,‬ואסור‬ ‫הסנדל‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

4. One who heard " timely " tidings on Sabbath, should count
the Sabbath as one day, and at the termination of Sabbath he
should rend his garments and count six more days of mourning there-
after.
5. I f one had heard " tim ely " tidings on a Sabbath or Festival, but
which at the termination of the Sabbath or Festival become "delayed,"
tidings, he is forbidden to transact thereon the private matters (from
which a mourner must abstain) but at the termination of the Sabbath
or the Festival, he should observe one hour's mourning as though the
tidings were " delayed."
6. I f one heard " timely " tidings on a Sabbath which is the eve of
a Festival, inasmuch as he must then abstain from those private mat-
ters that are forbidden, the Festival annuls the seven days of mourning
7. One who receives " delayed " tidings on a Sabbath or Festival
should not observe mourning even with regard to private matters) but
at the termination of the Sabbath or Festival he should observe one
hour's mourning and that is sufficient.
8. I f after a Festival one heard that his relative had died before
the Festival, although the intervention of the Festival served to annul
the mourning for those who had observed mourning prior thereto,
nevertheless i t does not affect his case, inasmuch as he did not observe
any mourning at all before the Festival. Therefore if i t were on the
thirtieth day after the burial when the tidings reached him, they are
" timely " and he is required to observe the seven days and also the
thirty days of mourning.
9. One whose relative had died and he is not aware of it, should
not be informed thereof, and concerning him who informs him
thereof i t is said: " He that uttereth a report is a fool " (Prov. x. 18).
I t is allowed to invite him to any joyful gathering, for so long as he is
ignorant of his loss, he is not subject to the laws of mourning.
10. I f a person be asked by a relative of one who had died i f the
latter be alive, he should not lie and tell him that he is alive, for i t is
said : " Keep thee far from a false matter " (Ex. xxiii. 7) but he should
answer him ambiguously.
11. I t is customary to inform sons of the death of their parents
in order that they should say Kaddish.

L A W S P R O H I B I T I N G W O R K OR BUSINESS D U R I N G T H E S E V E N

D A Y S OF M O U R N I N G .

1. DuriDg the seven days of mourning the mourner is forbidden

to do any work, to bathe or anoint himself, to wear boots, to cohabit,
to read the Torah, to greet friends, to wear freshly washed garments,
223
 ‫דיני אסור מלאכה בימי אבלות‬
‫תפילין‬ ‫להניח‬ ‫ואסור‬ ‫שטחה‪,‬‬ ‫מיני‬ ‫ובכל‬ ‫ובתספורת‬ ‫בגיהוץ‬ ‫ואסור‬
‫ביום הראשון‪.‬‬

‫אפי׳ הוא עני‬ ‫מ ל א כ ה כיצד‪ ,‬כ ל שלשה ימים אסור במלאכה‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫עני ואין לו מ ה‬ ‫הוא‬ ‫אם‬ ‫ואילך‪,‬‬ ‫הרביעי‬ ‫מיום‬ ‫ה מ ת פ ר נ ס מן הצדקה‪.‬‬
‫שיאכל‪ ,‬עושה בצינעא בתוך ביתו‪ .‬וכן האשה עושה מ ל א כ ת ה בתוך ביתה‬
‫בצינעא‪ ,‬כדי פ ר נ ס ת ה ‪ ,‬א ב ל אמרו חכמים‪ ,‬ת ב א מ א ר ה לשכניו שהצריכוהו‬
‫לכך‪ ,‬כי עליהמ טוטל להשגיח ע ל העני‪ ,‬ומכ״ש בימי אבלו‪.‬‬

‫אפילו לעשות מ ל א כ ת ו ע״י אחרים אסור ואפילו ע״י איגו יהודי‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫ואם ה מ ל א כ ה דבר גחוץ מאד‪ ,‬ויכול לבא לידי הפסד‪ ,‬ישאל לחכם‪.‬‬

‫ואם יש לו סחורה‪ ,‬שאם‬ ‫בסחורה‪,‬‬ ‫לישא וליתן‬ ‫אםור ל ה א ב ל‬ ‫ד‪,‬‬

‫לא ימכרגה עכשיו‪ ,‬יהי׳ לו ה פ ס ד מן הקרן‪ ,‬ישאל לחכם‪ .‬ואם באו שיירות‬
‫ביריד‬ ‫וכן אם הוא‬ ‫ימצא‪.‬‬ ‫לא‬ ‫ע ת ה בזול‪ ,‬ואח״כ‬ ‫שמוכרים‬ ‫או ספיגות‬
‫וכן אם יש לו‬ ‫ושמע שמועה קרובה‪ ,‬יכול למכור ולקגות ע ל ידי אחרים‪.‬‬
‫אצל אחרים‪ ,‬יש להתיר לי‪,‬‬ ‫עצמם‬ ‫ירגילו‬ ‫ומתירא שלא‬ ‫קוגים קבועים‪,‬‬
‫חובותיו שיש להם‬ ‫לו לשלות לגבות‬ ‫מותר‬ ‫על ידי אחרים‪ .‬וכן‬ ‫למכור‬
‫חשש שמא יתקלקלו‪.‬‬

‫כ ת י ב ה ה מ ו ת ר ת בחול המועד‪ ,‬מ ו ת ר ת גם לאבל‪ ,‬אם אי אפשר‬ ‫ה‪,‬‬

‫לו ע״י אחר‪.‬‬

‫)דהייגו לשליש או לרביע(‪,‬‬ ‫באריסות‬ ‫אבל ששדהו ביד אחרים‬ ‫ן‪.‬‬

‫או בחכירות )שגותן ה מ ק ב ל ל ב ע ל השדה םכומ קצוב מפירות השדה(‪ ,‬או‬
‫בקבלגות‪) ,‬שגותן לו מעות בשכירות(‪ ,‬הרי אלו עובדין כדרבן‪ ,‬בימי ה א ב ל‬
‫היא ל ת ו ע ל ת שלהם‪ ,‬אין להם להפסיד‬ ‫שהעבודה‬ ‫דכיון‬ ‫של ב ע ל השדה‪,‬‬
‫בשדהו‪ ,‬אסיר‪ ,‬אפילו‬ ‫בשביל אבלו‪ ,‬אבל אם יש ל א ב ל שכיר יום‪ ,‬לעשות‬
‫אם השדה בעיר אחרת‪ ,‬כיון שהעבודת זאת ל ת ו ע ל ת האבל והיא בפרהסיא‪.‬‬

‫אסור לו לעביר בו‬ ‫אחר‪,‬‬ ‫של‬ ‫בשדה‬ ‫אריס‬ ‫הוא‬ ‫האבל‬ ‫אס‬ ‫ז‪.‬‬
‫מלאכת‬ ‫גקראת‬ ‫זאת‬ ‫דאין‬ ‫משום‬ ‫מותר‪,‬‬ ‫אחרים‬ ‫א ב ל על ידי‬ ‫בעצמו‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISJRAEL

to cut his hair, or to be present at any festivity. On the first day he

is also forbidden to lay Tephillin.
2. What is the law concerning work I During the first three days
he is forbidden to work, even i f he be so poor as to live through charity,
but on and after the fourth day, if he be poor and have nothing to eat,
he may work privately in his home, a woman also may work privately
in her own home to earn enough for her sustenance. The Sages say:
"May poverty overtake his neighbours, who force him to work," for
it is their duty to provide for the poor, especially in his days of
mourning.
3. He is even forbidden to have his work done by others, even
through a non-Jew. If, however, the work be very urgent, and he
might sustain a loss (by not doing i t ) he should consult the ecclesi-
astical authorities.
4. The mourner is fot bidden to buy and sell, if, however, he
possess merchandise, which will cause him to sustain a loss in his
capital if not sold now, he should consult the ecclesiastical authorities
in regaid thereto. Likewise if merchandise had arrived by road or
water, which is now to be sold cheaply, but ‫ וו‬hich he will not be able
to obtain later, likewise if he be at a market• place (or exchange) when
ho received timely tidings of the death of a relative he may buy and
sell through others. I f he have regular customers, and he is afraid
they will accustom themselves to trade elsewheie, he may be permitted
to sell to them through others. He is likewise permitted to send to
collect money due to him, when he has cause to fear that the delay may
spoil the recovery of the same.
5. Such writing that is allowed during the Intermediate days of
a Festival is also permitted to a mourner, if i t be impossible for him to
have i t done through another.
6. A mourner whose field is in other hands, either through a
tenant (whereby the latter obtains a third or fourth of the produce) or
through a holder (so that the latter pays the owner of the field a fixed
amount of the produce), or on a lease (for which he is paid a certain sum
of money), these tenants can attend to their work in the field as usual,
when the owner is in mourning, for inasmuch as they derive the profit of
their labour, they need not suffer a loss on account of his mourning.
Dut if the mourner hire a day labourer to work in his field, he is for-
bidden to let him work, even if the field be in another city, since the
work is done for the benefit of the mourner and is done publicly.
7. I f the mourner be a tenant of the field of another peison, he
is forbidden to work in i t himself but he is permitted to employ others
to work therein, for i t is net called the woik of the mourner, but the
224
 ‫דיני אסור מלאכה בימי אבלות‬
‫האבל‪ ,‬אלא מ ל א כ ת ב ע ל השדה‪ ,‬ואם יש שאר ד ב ר של אחרים ביד ה א ב ל‬
‫אך כשהוא דבר האבוד יעשח‬ ‫לא יעשה אפילו ע ל ידי אחרים‪,‬‬ ‫לעשותו‪,‬‬
‫ע ל ידי אחרים‪.‬‬

‫בהמות של ה א ב ל המושכרים לאחר‪ ,‬מ ו ת ר השוכר לעשות בהם‬ ‫ח‪.‬‬

‫מלאכה‪ ,‬כיון ששכרם קודם שנעשה אבל‪ ,‬ושכירות קניא‪ ,‬והדין של השוכר‪,‬‬
‫ולאחר כ ל ו ת ימי השכירות אסור‪.‬‬

‫לעשותה אחר ימי אבלו‪ ,‬ו ב ל ב ד‬ ‫ל ק ב ל מלאכה‪,‬‬ ‫לאבל‬ ‫מותר‬ ‫ט‪.‬‬

‫שלא ישקול ולא ימדוד‪ ,‬בדרך שהוא עושה בשאר פעמים‪.‬‬

‫היה להאבל איזה מלאכה ביד אחר‪ ,‬כיץ שהוא בקבלנות‪ ,‬וקבל‬ ‫י‪.‬‬
‫הוא בצינעא בביתו של ה ב ע ל‬ ‫ונם‬ ‫אבל‪,‬‬ ‫שנעשה‬ ‫קידם‬ ‫המלאכה‬ ‫את‬
‫מלאכה‪ ,‬לכן מותר לו לעשותה‪.‬‬

‫אפיי ע״י עכו״ם ו ב ק כ ל נ ו ת ובמקום‬ ‫האבל‬ ‫בנין של‬ ‫מלאכת‬ ‫יא‪.‬‬

‫רתוק שאין ישראלים דרים שם אסור‪ ,‬ו מ ל א כ ת שדהו ביד אחדים בקבלנות‪,‬‬
‫בעד כ ל עבודת השדה‪ ,‬חרישה‬ ‫קצוב‬ ‫שכר‬ ‫נותן להפועל‬ ‫דהיינו שהוא‬
‫וזריעה וקצירה וכדומה‪ ,‬אם אפשר יש להחסיר‪.‬‬

‫ומותר לאשה‬ ‫מ ל א כ ה לאבל‪,‬‬ ‫ה ב י ת אין בהם משום‬ ‫מלאכת‬ ‫יב‪.‬‬

‫אבל‬ ‫ולעשות כל צרכי הבית מה שצריך לה‪,‬‬ ‫בימי אבלה לאפות ולבשל‬
‫אעפ״י שהיא‬ ‫מ ש ר ת ת שאירע לה אבל‪,‬‬ ‫צריך לה אסור‪ .‬ובן‬ ‫מ ה שאינו‬
‫אבל לא ת ע ש ה מ ה‬ ‫הבית‪,‬‬ ‫ל ה לעשות כל צרכי‬ ‫בשכר‪ ,‬מותר‬ ‫משרתת‬
‫שאינו צרכי הכית אלא להרויח‪ ,‬וב״ש שלא ת צ א מן הבית כמו שאר אבל‪.‬‬

‫נועלים חנותם‪,‬‬ ‫שאירע א ב ל לאחד מהם‪,‬‬ ‫שני שותפים חנונים‬ ‫ע‪.‬‬

‫בצינעא בתוך ביתו‪,‬‬ ‫לעשות‬ ‫יכול‬ ‫בפרהסיא‪ ,‬אבל‬ ‫השותף‬ ‫יעשה‬ ‫שלא‬
‫נקרא על‬ ‫ה א ב ל הוא אדם חשוב והשותפות‬ ‫אפילו בעסק השותפות‪ ,‬ואם‬
‫שיש ל ה א ב ל ח ל ק בו‪ ,‬אסיר לשני לעשות א‪5‬ילו בתוך ביתו‪ .‬ובמקום‬ ‫שמו‬
‫ה פ ס ד נ ת ל ישאלו לחכם‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

work of the owner of the field. If, however, there he different work
for others which he has to do, he should not do i t even by employing
other people to do same, unless i t be something that must be done or
there will be a loss, this he may do through others.
8. I f a mourner had let out animals on hire to another, the latter
is permitted to do work therewith, inasmuch as he hired them before
the former became a mourner, for he who hires anything acquires (for
the time being) a proprietary right therein, but at the end of the time
for which they were hired he is forbidden to use them.
9. I t is permissible for a mourner to accept work to do after his
period of mourning will expire, provided he neither weigh nor measure
the same (then) as he would do at other times.
10. I f a mourner had given out work to another on a contract
and the latter had received i t before the former became a mourner, and
the work is done privataly at the house of the worker, i t is permitted
to be done by him.
11. A mourner is forbidden to carry on the construction of his
building on a contract, even through heathens, and i n a distant
locality where no Israelites reside. I f he had contracted with others
to work on his farm and he pays them a stipulated amount for all the
field-work, such as ploughing, sowing and reaping and the like, i f
possible he should be strict and prevent them working thereon.
12. Domestic occupations are not included i n the work which a
mourner is forbidden to do, thus i t is permissible for a woman in
mourning to bake and cook, and to attend to all her domestic duties,
she is, however, forbidden to do work that is not necessary. A domes•
tic servant in mourning is also permitted to do all the necessary house-
work, although she gets paid for it, but she should not do unnecessary
‫־‬work merely for the sake of gain; moreover she should not leave the
house, as she is like other mourners in this respect.
13. I f two kept a store i n partnership and one of them became a
mourner, the shop should be closed in order that the other should not
do business publicly. He is permitted, however, to do business pri-
vately in his house, even to engage in such matters in which both
partners are involved, this is, however, forbidden where the mourner is
an eminent man, and the business is carried on in his name, except
where a great loss may be entailed, in which case the ecclesiastical
authorities should be consulted.
225
 ‫דעי איסור רחיצה להאבל‬

‫דיני איסור רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל‬

‫ותשמיש המטה‪.‬‬

‫האבל אסור לרחוץ ב ל נופי אפילו בצונן‪ ,‬אבל פניו ידיו ו ר ג ל י ‪/‬‬ ‫א‪.‬‬
‫ונס רחיצת‬ ‫אסיר כ ל שלשים‪,‬‬ ‫ורחיצה בחמץ‬ ‫בחמין אסיר ובצונן מותר‪,‬‬
‫לצורך חפיפה‬ ‫אסור כ ל שלשימ‪ .‬ואשה‬ ‫ב ל הנוף בצונן‪ ,‬אס הוא לתענונ‪,‬‬
‫שקידם טבילה מ ו ת ר ת לרחוץ בחמין ל א ח ר שבעה‪.‬‬

‫מ ו ת ר ת נם בתוך‬ ‫יולדת שאירע ל ה א ב ל והיא צריכה לרתוץ‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬

‫כ ל כך‪ .‬וכן מי‬ ‫אמ אין ל ה צורך‬ ‫יש להחמיר‪,‬‬ ‫שבעה‪ ,‬אך ביום ראשון‬
‫מ ו ת ר לו‬ ‫שהוא אסטניס‪ ,‬שאם לא ירחוץ יצטער ה ר ב ה ויבא לידי מיחוש‪,‬‬
‫ומי‬ ‫בחטין‪.‬‬ ‫נופו מ ו ת ר לו לחוף ראשו ואפילו‬ ‫וכן משומ נקיות‬ ‫לרחוץ‪.‬‬
‫לסוך‬ ‫ואםור‬ ‫מ ו ת ר לו לרחוץ בצונן‪,‬‬ ‫א ב ל ו ת זו אתר זו‪,‬‬ ‫שאירע לו שתי‬
‫להעביר הזוהמא‬ ‫לתענונ‪ ,‬א ב ל אם הוא מכוין‬ ‫אפילו כ ל שהוא אם מכוין‬
‫מ ו ת ר ‪ ,‬ו מ כ ל שכן משוס רפואה שמותר‪.‬‬

‫אבל של בנד‪ ,‬או‬ ‫היא דוקא בשל עור‪,‬‬ ‫הםנדל‬ ‫נעילת‬ ‫איםיר‬ ‫ג‪.‬‬
‫ש ל נמי‪ ,‬או של שער‪ ,‬או של עץ מותר‪ ,‬דלא מקרי מ נ ע ל אלא של עור‪,‬‬
‫מ נ ע ל של עץ ומחופה עור אסור‪ ,‬ואף שהאבל אסור בנעילת הסנדל‪ ,‬מ כ ל‬
‫מקום מ ב ר ך בבוקר ‪ ,‬ש ע ש ה לי כ ל צרכי״‪.‬‬

‫וכן חולה שיש לו מ כ ה ברנלו‪ ,‬וכן‬ ‫יולדת כ ל ל' יום ללידתה‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫עפר‬ ‫קצת‬ ‫ישימו‬ ‫אכן‬ ‫הסנדל‪,‬‬ ‫בנעילת‬ ‫מותרים‬ ‫בדרך‪,‬‬ ‫ההולך‬ ‫אבל‬
‫תוך הסנדל‪.‬‬

‫אבל שאר דבר‬ ‫ונישוק‪,‬‬ ‫ונם בחיבוק‬ ‫המטה‪,‬‬ ‫אסור בתשמיש‬ ‫ה‪.‬‬
‫קורבה‪ ,‬בנון מזינת הכוס והצעת ה מ ט ה וכדומה‪ ,‬מ ו ת ר בין באבילות דידית‬
‫‪.‬בין באבילות דירה‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

L A W S CONCERNING T H E P R O H I B I T I O N TO B A T H E , TO A N O I N T ,
TO W E A R BOOTS A N D TO COHABIT.

1. The mourner is forbidden to bathe his entire bod y, even in eold

water, moreover washing the face, hands and feet with warm water is
prohibited, but with cold water it is permitted. Bathing in warm water
is forbidden the entire thirty days. Bathing the entire body even in
cold water is forbidden in the thirty days, if done (only) for the sake
of pleasure. A woman who must bathe before immersion (‫ )טבי^ה‬is per-
mitted to bathe in warm water after her seven days of mourning.
2. If a woman who gave birth to a child became a mourner, if i t
be necessary for her to bathe, i t is permissible for her to do 80 even
during the seven days of mourning, but on the first day (of mourning)
she should not bathe unless i t be absolutely necessary. A person of
delicate constitution who would be very distressed and indisposed by
abstaining from bathing, is permitted to bathe. To preserve bodily
cleanliness one is also permitted to cleanse one's hair even with warm
water. One who went into mourning immediately after he had
finished a period of mourning, is permitted to bathe in cold water. One
is forbidden to anoint oneself in the •lightest degree for the sake of
pleasure, to do so, however, for hygienic purposes is permitted and it
is certainly permitted to use ointment as a remedy.
3. The prohibition concerning the wearing of boots is applicable
only to boots made of leather, as it is permissible to wear shoes made
of cloth, rubber, hair, or wood, the terms " boots " refers only to those
made of leather. A wooden shoe covered with leather is also for-
bidden to be worn. Although the mourner is forbidden to wear boots,
he should nevertheless say the benediction ‫ צרכי‬bs ‫ לי‬nvyv in the morn-
ing service.
4. A woman within thirty days of giving birth to a child, also
one who is suffering with sore feet, and a mourner who walks out of
doors, are permitted to wear boots, they should, however, sprinkle a
litle earth therein.
5. Cohabitation and kissing are forbidden, but other act• of
attention, such as offering drink or making the bed and the like, are
permitted to the husband and wife when either is in mourning.
226
 ‫דיני איסור ת״ת ושאלת שלום להאבל‬

‫דיני איסור תלמוד תורה ושאלת שלוס להאבל‪.‬‬

‫האבל אסור בתנ״ך‪ ,‬משנה‪ ,‬תלמוד‪ ,‬ה ל כ ו ת ואגדות‪ ,‬א ב ל מותר‬ ‫א‪.‬‬
‫ובקינות ובדברים הרעימ שבספר ירמיה‪ ,‬ו ב כ ל מקום שנזכר‬ ‫לקרות באיוב‬
‫ללמוד‬ ‫מותר‬ ‫פוסקימ‬ ‫ובספרי‬ ‫ל ב האדם‪.‬‬ ‫את‬ ‫ענינים המעציבים‬ ‫שסה‬
‫אסור לעיין קושיא‬ ‫מ ו ת ר ללמוד‪,‬‬ ‫שהוא‬ ‫ברבדים‬ ‫אבלות‪ — ,‬וגס‬ ‫•הלכות‬
‫או תירוץ‪.‬‬

‫מ ל מ ד שהוא אבל‪ ,‬לאחר נ׳ ימים‪ ,‬מותר לו ללמוד עם התינוקות‬ ‫ב‪.‬‬

‫כ ל הדברים שצריכין‪ ,‬ולא יתבטלו מלימודם‪ .‬וכן א ב ל שיש לו בנים קטנים‪,‬‬
‫לא יתבטלו סליטודם‪ ,‬שהרי אינם חייבים באבילות‪.‬‬

‫אסור לו‬ ‫ה כ נ ס ת כהן אחר‪,‬‬ ‫ואין בבית‬ ‫כהן‪,‬‬ ‫ה א ב ל הוא‬ ‫אס‬ ‫ג‪.‬‬
‫ל ע ל ו ת לתורה‪.‬‬

‫נם לא יאטר‬ ‫הקטרת‪,‬‬ ‫לא יאמר פיטוט‬ ‫כ ל שבעה‪,‬‬ ‫בתפלתו‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬

‫ובפרק איזהו מקימן לא יאמר ״יה״ר כאלו הקרבתי״ וכוי‪,‬‬ ‫סדר מעמדות‪,‬‬
‫וכשעושה הבדלה במוצאי ש ב ת ע ל הכוס‪ ,‬לא יאמר פסוקי שמחה‪ ,‬שקודם‬
‫לה‪ ,‬אלא יתחיל מן הברכות‪,‬‬

‫אלא אם אין‬ ‫לא יהיה שליח צבור ב ת פ ל ה ‪,‬‬ ‫א ב ל תוך שבעה‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫נוהנין‬ ‫א ב ל ע ל אביו או אמו‪,‬‬ ‫להיות ש״ץ‪ ,‬אך אם הוא‬ ‫שם אחר שיוכל‬
‫אעפיי שיש שם אחר‪ .‬ובשבתות וימים הטובים‬ ‫לפני התיבה‬ ‫שטתפללין‬
‫בדליכא אחר‪ .‬ואם‬ ‫התיבה כ ל השנה‪ ,‬אלא‬ ‫לפני‬ ‫מתפלל‬ ‫שאינו‬ ‫נוהנין‬
‫להתיר‬ ‫יש‬ ‫קודם שנעשה אבל‪,‬‬ ‫התיבה‪ ,‬נם‬ ‫לפני‬ ‫להתפלל‬ ‫דרכו‬ ‫היה‬
‫ב כ ל ענין‪.‬‬

‫בשלום ב ל‬ ‫ג׳ ימים הראשונים אינו שואל‬ ‫שאילת שלום כיצד‪:‬‬ ‫ך‪.‬‬
‫שהוא‬ ‫אלא יודיעם‬ ‫בשלומו‪ ,‬לא ישיבם שלום‪,‬‬ ‫ואם אחרים שאלו‬ ‫אדם‪,‬‬
‫אבל‪ ,‬ולאחר נ׳ עד ז׳ אינו שואל‪ .‬ואם אחרים שאלו בשלומו‪ ,‬משיב להם‪.‬‬
‫בשלום‪ ,‬ואין‬ ‫אחרים‪ ,‬שהרי האחרים שרוין‬ ‫מז׳ עד ל׳ הוא שואל בשלום‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

L A W S P R O H I B I T I N G T H B S T U D Y OF T H B T O R A H A N D GREETING.

1. The mourner is forbidden to study the Bible, the Mishnah,

the Talmud, the Halakhoth and Haggadoth, but he is permitted to
read Job, Lamentations, the mournful parts of Jeremiah, and all the
distressing themes found in the Bible. One is permitted to study the
laws of mourning in the Jewish codes. One is forbidden to consider
too critically the aforementioned subjects which are permitted to be read.
2. A teacher who is in mourning is allowed after three days to
teach his pupils all their lessons, their studies should not be discon•
tinued. Likewise the young children of a mourner should not ceas•
their studies, as mourning is not incumbent upon them.
3. Even if the mourner be the only priest in the Synagogue, he
is forbidden to go to the reading of the Law.

4. During the seven days of mourning, the mourner should not

say ‫ פטופ הקטדח‬nor the ‫סדר טעטדוח‬, nor ‫ יהי רצון כאלו הקרבתי‬in ‫איזהו מקומן‬
and when saying the Habdallah benediction, he should omit the verses
of joy that precede it, and begin only with the benedictions.
5. A mourner within the seven days of mourning should not
officiate as Reader of the prayers for the Congregation unless there he
no other person present capable of acting as such, if he, however, be a
mourner for his parents, we are aocustomed to permit him to act as
Reader, even though another person, who is capable, is present. It is
customary that a mourner should not act as Reader on Sabbaths and
Festivals during the entire year, unless there be no other Reader or if
he were accustomed to act as Reader before he became a mourner, in
which event it is permissible for him to continue to do so under all
circumstances.

6. What is the rule concerning greetings J During the first

three days of mourning, he should neither salute any one, nor respond
to another's salutation; but, he should inform them that he is a
mourner j after three days until the seventh day he should not
salute, but he may respond to another's salutation. From the seventh
until the thirtieth day, he may salute another, inasmuch as the other
may receive greetings of peaoe but others should not salute him, as he
227
 ‫דיני הדברים שהאבל אםור בהם‬
‫ואם לא ידעו‬ ‫שדד בשלום‪,‬‬ ‫אינו‬ ‫הוא‬ ‫שהרי‬ ‫בשלומו‪,‬‬ ‫ש־אלים‬ ‫אחרים‬
‫בד״א בחול‪,‬‬ ‫ושאלו‪ ,‬משיב להם‪ .‬לאחר שלשים הרי הוא כשאר כ ל אדם‪,‬‬
‫בשבעה‬ ‫שלום‪ ,‬אף‬ ‫ולהשיב‬ ‫בשלום‪,‬‬ ‫לשאול‬ ‫מותר ה א ב ל‬ ‫בשבת‬ ‫אבל‬
‫ימי האבילות‪.‬‬

‫ה א ב ל כ ל ז׳ לא יאחוז תינוק בידו‪ ,‬כדי שלא יביאנו לירי שחוק‪,‬‬ ‫ז‪,‬‬

‫אך אם עושה לכבוד רבים‪,‬‬ ‫הבריות‪,‬‬ ‫עם‬ ‫בדברים‬ ‫וכן אסור לו ל ה ר ב ו ת‬
‫כנון שרבים באים לנחמו‪ ,‬מותר לומר להם‪ ,‬לכו לבתיכם לשלום‪ ,‬דלכבוד‬
‫רבים שרי‪.‬‬

‫מותר ל ב ר ך ״שהחיינו״ אפילו תוך ז׳ כשהוא צריך‪ ,‬בנון בחנוכה‪,‬‬ ‫ח‪.‬‬

‫או ע ל פרי חדש וכדומה‪.‬‬

‫דיני הדברים שהאבל אפור בהם‪.‬‬

‫אסור לישב ב ל שבעה ע ל נבי ספסל‪ ,‬או ע ל נבי כרים וכסתות‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫בישיבה ע״נ קרקע‪,‬‬ ‫שיש להם צער‪,‬‬ ‫כ״א ע ל נבי קרקע‪ ,‬אך חולה וזקן‪,‬‬
‫ואינו צריך‬ ‫ולעמוד‪,‬‬ ‫לילך‬ ‫מיהו יבול‬ ‫מותרין לחשים כר קטן תחתיהם‪,‬‬
‫לישב כלל‪ ,‬ר ק כשהמנתמין אצלו צריך לישב‪.‬‬

‫אסיר להניח תפילין‪ ,‬בין שהוא יומ מיתה‬ ‫אבל ביום הראשון‬ ‫ב‪.‬‬
‫להניח‬ ‫לחוד‪ ,‬ואם נקבר בלילה‪ ,‬אסור‬ ‫קבורה‬ ‫שהוא יום‬ ‫בין‬ ‫וקבורה‪,‬‬
‫וביום השני מניחן לאחר הנץ החמה‪ ,‬ויום שמועה‬ ‫תפילין ביום שלאחריו‪,‬‬
‫קרובה כיום מיתה וקבורה דמי‪ .‬א ב ל מי ש מ ת לו מ ת כרנל‪ ,‬או שבאה לו‬
‫שמועה קרובה ברנל‪ ,‬אזי ביום הראשון שלאחר הרנל‪ ,‬מניח תפילין‪.‬‬

‫ואפילו‬ ‫בתוך שבעה‪,‬‬ ‫ואפילו כ ת ו נ ת‬ ‫אסור ללבוש בנד מכובס‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫נ‬
‫אסור להציע‬ ‫ידים‪,‬‬ ‫סדינים ומצעות ה מ ט ה מ ט פ ח ו ת‬ ‫לכבוד שבת‪ ,‬ואפילו‬
‫מכובסות‬ ‫טטפתות‬ ‫המכובסין‪ ,‬אך לכבוד ש ב ת מותר להציע ע ל השולחן‬
‫מכבר‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

is not in a state of contentment, if, however, they saluted him, he should

respond to their greeting. After thirty days (of mourning) he is like
other people in regard to salutation. All the foregoing is applicable
only to week-days, on the Sabbath, however, the mourner is permitted
to salute others, and to respond to the salutations of others even
during the (first) seven days of mourning.
7. I n the seven days a mourner should not take a child in his
arms, in order that it may not lead him to levity. He is likewise
forbidden to hold much conversation with people, unless he should do
so to honour them, e.g., he is permitted to say on the departure of
many yeople who came to comfort him, " Go to your homes and fare
ye well," this being permissible in honour of the majority.
8. I t is permissible for him to say ‫ שרתינו‬even during the seven
days, when the occasion requires it, e.g., on Chanucah or on partaking
of a new fruit and the like.

L A W S CONCERNING T H I N G S W H I C H ARE FORBIDDEN TO A MOURNER.

1. He is forbidden to sit upon cushions and pillows during the
seven days, he should sit only on the ground; in the case, however, of
an invalid or of an old man, to whom sitting on the ground is painful,
it is permissible for them to sit on a small cushion. The mourner may
walk and stand, and he is not required te sit, except in the presence of
comforters, when it is obligatory to sit.
2. On the first day of mourning, the mourner is forbidden to
wear Tephillin, it matters not whether it be the day of death and
burial, or of burial only. If the burial took place at night, it is for-
bidden to wear Tephillin the following day, and it is only permitted to
wear them the day thereafter, after day-break. The day one receives
" timely " tidings of a death of a relative is counted as the day of death
and burial in regard to wearing Tephillin. But if the death occurred
on a Festival, or if he heard " timely ‫ יי‬tidings on that day, he may
wear Tephillin on the first day after the Festival.
3. One is forbidden to wear a washed garment, even a shirt,
during the seven days of mourning even in honour of the Sabbath. It
is even prohibited to use freshly washed sheets or bed-spreads or
(freshly washed) towels. In honour of the Sabbbth, however, it is
permissible to use the table-cloths that had been washed prior to
the period of mourning.
228
 ‫דיני הדברים שהאבל אםור בהם‬
‫שנעה‪ ,‬אהוד‬ ‫להגיהו עד לאחר‬ ‫אפילו‬ ‫בעצמו‪,‬‬ ‫כסיתו‬ ‫לכבס‬ ‫ד‪.‬‬
‫כמו שאר‬ ‫לכבסן‪,‬‬ ‫םותרין‬ ‫אהרים‪,‬‬ ‫מלאכה‪ ,‬ואם היו כסותו בידי‬ ‫משוס‬
‫בקכלגות ומי שתכפותו אבלות זה אחר זה‪ ,‬מותר ל כ ב ס כסותו ב מ י ם‬ ‫מלאכה‬
‫ל ב ד )אבל לא באפר ובורית וכדומה( וללבשו‪.‬‬

‫בגד מבובס‪ ,‬אפילו בלא‬ ‫לאחר שבעה‪ ,‬עד שלשים‪ ,‬לא ילביש‬ ‫ה‪,‬‬
‫אך אם איגו מכובס אלא‬ ‫אא״כ לובשו אדם אחר ת ח ל ה זמן מה‪,‬‬ ‫גיהוץ‪,‬‬
‫במים לבד‪ ,‬אין צריך שילבישו אחר החלה‪.‬‬

‫כגון שהכתוגת שעליו‬ ‫לצורך‪,‬‬ ‫אלא‬ ‫לתעגונ‪,‬‬ ‫אס איגו מתליף‬ ‫‪4‬‬ ‫ן‬
‫לבש‬ ‫אם‬ ‫ובחול‪,‬‬ ‫שבעה‬ ‫תוך‬ ‫אפילו‬ ‫מותר‬ ‫מלוכלך‪ ,‬או משום גקיות‪,‬‬
‫אחר ת ח ל ה ‪.‬‬

‫שלשים‪ ,‬או‬ ‫לאחר‬ ‫ללבשם‬ ‫לאחר שבעה‪,‬‬ ‫מותר ל כ ב ס ולגהץ‬ ‫ז‪.‬‬

‫ללבשם אפילו חוך שלשים‪ ,‬ל א ח ר שילבשם אחר‪.‬‬

‫ומכ״ש‬ ‫ש ב ת אפילו בשבת‪,‬‬ ‫בגדי‬ ‫ללבוש ת ו ך שלשים‪,‬‬ ‫אסור‬ ‫‪4‬‬ ‫ח‬

‫בגדים חדשים‬ ‫ללבוש‬ ‫ועל אביו ואמו גהגו איסור‬ ‫בגדים חרשימ‪.‬‬ ‫ללבוש‬
‫שגים או‬ ‫ל א ח ר ללבשם ת ה ל ה ‪,‬‬ ‫יתגס‬ ‫כ ל י״ב חדש‪ ,‬אך אם צריך להם‪,‬‬
‫שלשה ימים‪.‬‬

‫שהגיע זמנה‬ ‫אשד‪ .‬ב ת ו ך שלשימ‪ ,‬ואפילו בתוך שבעה לאבלה‪,‬‬ ‫ט‪.‬‬
‫ל ל כ ת לביהכג״ס ב ש ב ת שלאחר לידתה‪ ,‬וגוהגת שאותו שבת הוא לה כמו‬
‫ב ש ב ת זה בגדי שבת‪,‬‬ ‫ללבוש‬ ‫מותרת‬ ‫בגדי יקר ועדי זהב‪,‬‬ ‫יו״ט‪ ,‬ללבוש‬
‫א ב ל לא בגדי יו״ט‪ ,‬אינה צריבה לשנות מקומה‪.‬‬

‫בין שער שעל‬ ‫אסור לגלת שערו כ ל שלשים‪ ,‬בין שער ראשי‪,‬‬ ‫י‪.‬‬
‫אס לא לצורך‪ ,‬כגון‬ ‫כ ל מקום‪ ,‬ועל אביו ואמו אין מגלחין כ ל י״ב חדש‪,‬‬
‫בשערותיו‪,‬‬ ‫ומתנוול ביגיהס‬ ‫או שהילך בין האומות‬ ‫שהכביד עליו שערו‪,‬‬
‫אז‬ ‫כ מ ה משונה זה‪,‬‬ ‫לומר עליו‪,‬‬ ‫משאר בני אדמ שראוי‬ ‫משונה‬ ‫שהוא‬
‫מ ו ת ר לנלח‪ ,‬ובלבד שיהא לאחר שלשים‪.‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF I S R A E L

*. One is forbidden to wash his garments, or even to put them

aside, until after the seven days because i t is work. I f , however, his
garments were i n the hands of others, they are permitted to wash them,
just as though i t were any other work which they had contracted to
do for him. One who became a mourner immediately after having
finished a period of mourning, is permitted to wash his garment (but
with water only, not with soap or the like) and to wear i t .
5. After the first sev&n days until the thirtieth day, he should
not wear a washed garment even if i t be unbleached, unless another
person had previously worn i t for a short time, if, however, i t were
merely washed with water, i t is unnecessary for another person to have
worn i t first.
6. I f he did not change his garments for pleasure, but out of
necessity, e.g., if the garments which he wears be soiled, or i f i t be
necessary for the sake of cleanliness, he is permitted to do so even
during the first seven days and on a week-day, provided the clean
garments were first worn by another.
7. One is permitted to wash and bleach a garment after seven
days, and to wear the same after thirty days and even within the
thirty days, i f another had worn i t first.
8. During the thirty days of mourning one is forbidden to wear
his Sabbath garments even on the Sabbath. I t is forbidden likewise
to wear new garments. One who mourns for a parent is forbidden to
wear new garments the entire twelve months. If, however, he be
in need of them, he should let another person wear them first, for two
or three days.
9. A woman who had given birth to a child, and who wished to
go to the Synagogue on a Sabbath during the thirty days of mourning,
or even during the first seven days of her mourning, as i t is customary
for her to consider that Sabbath as a day of rejoicing and to wear her
best garments and jewels, she is permitted on the Sabbath also to wear
her Sabbath-garments, but not the best ones reserved for a Festival.
I t is not necessary for her to change her place (in the Synagogue).
10. One is forbidden to cut his hair during the thirty days of
mourning this refers not only to the hair on the head. I f he mourn
for a parent he is forbidden to cut his hair the entire twelve months,
unless i t be necessary, e.g., if his hair were a burden to him, or if he go
amongst people of different beliefs, and he would be looked upon with
disdain on account of his hair, which alters his appearance so that he is
unlike other people to such an extent as to arouse comment, under
such circumstances he is allowed to cut his hair, but only after the
thirty days of mourning.
229
 ‫דיני דברים האסורים להאבל‬
‫אםור לקצרן• צפרניו בכלי‪ ,‬א ב ל בידיו או בשיניו מותר‪ ,‬אפילו‬ ‫יא‪.‬‬
‫תוך שבעה‪ ,‬ואמ הוא מוהל‪ ,‬אסור לו לתקן א ת הצפרנים לצורך הפריעה‪,‬‬
‫ואשת שאירע‬ ‫שאין כאן מוהל אתר‪ ,‬ואז מ ו ת ר אפילו תוך שבעה‪.‬‬ ‫אא״כ‬
‫צפרניה‪,‬‬ ‫שתקוץ‬ ‫לאחרת‬ ‫תאמר‬ ‫שלשימ‪,‬‬ ‫תוך‬ ‫שבעה‪,‬‬ ‫לאחר‬ ‫טבילתה‬
‫ומותר לסרוק ראשו במסרק‪ ,‬אפילו תוך שבעה‪.‬‬

‫ולאחר‬ ‫בביהכנ״ס כ ל שלשים‪,‬‬ ‫מקומי‬ ‫משנה‬ ‫שהאבל‬ ‫נוהנין‬ ‫יב‪.‬‬

‫לכה״פ רחוק ד״א ממקומו‪.,‬‬ ‫היינו‬ ‫ואמו כ ל י״ב חדש‪ ,‬ושינוי מקים‬ ‫אביו‬
‫ולמקום שהוא יותר דחוק מארון הקדש‪.‬‬

‫דיני דברים האפורים‪ ,‬משום שנזהה‪ ,‬גם לאחר שבעה‪.‬‬

‫אסור לאכול בסעודת ברית מילה‪ ,‬או פדיון הבן‪ ,‬וסיום מ ס כ ת ‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫וכל י״ב חדש ע ל‬ ‫ע ל שאר קרוביו‪,‬‬ ‫כ ל שלשים‬ ‫נשואין‪,‬‬ ‫וכ״ש בסעודת‬
‫אם יש‬ ‫ובתוך ביתו‪,‬‬ ‫מ ע ו ב ר ת פני י״ב תדש(‪,‬‬ ‫בשנה‬ ‫)ואפי׳‬ ‫אביו ואמו‬
‫אפילו‬ ‫נשואין יש להחמיר‪,‬‬ ‫אך בסעודת‬ ‫מותר לו לאבול‬ ‫מצוה‪,‬‬ ‫סעודת‬
‫שאם לא יאבל שם‪,‬‬ ‫יתום או יתומה‪,‬‬ ‫בתוך ביתו‪ ,‬אם לא כשהוא משיא‬
‫י ת ב ט ל המעשה‪ ,‬אז מותר לו לאבול‪ .‬אפיי אינה בביתו‪ ,‬וגם ללבוש בנדי‬
‫אפילו‬ ‫קרובים‬ ‫ולשאר‬ ‫אביו ו א מ ו ‪,‬‬ ‫על‬ ‫ואפי׳‬ ‫שלשים‪,‬‬ ‫לאחר‬ ‫שבת‬
‫תוך שלשים‪.‬‬

‫לא ישלח‬ ‫או להזמין עם אחרים‪.‬‬ ‫אינו רשאי להזמין לאחרים‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫כ ל י״ב חדש‬ ‫וה״ה‬ ‫שלשים‬ ‫לו כ ל‬ ‫ואחרים לא ישלחו‬ ‫לאחרים‪,‬‬ ‫מנות‬
‫ע ל אביו ואמו‪.‬‬

‫אבל שהוא סנדק או מיהל לאחר שלשים‪ ,‬אפילו על אביו ואמי‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫ילבוש בנדי ש ב ת עד לאחר המילה‪ ,‬ויכול לאכול נם בסעודה‪.‬‬

‫קרובים‪ ,‬וי״ב‬ ‫נשואין כ ל שלשים על שאר‬ ‫אסור לכנים לבית‬ ‫ד‪.‬‬

‫חדש על אביו ואמו‪ ,‬אפיי לשמוע א ת הברכות שמברכין שם‪ .‬אבל בשעת‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

11. One is forbidden to pare his nails with an instrument, i t is,

however, permissible to do so with one's hands or teeth even during
the first seven days of mourning. Even a Mohel is forbidden to shape
his nails as is required for uncovering the foreskin, unless there be no
other Mohel available to perform the circumcision, he is then permitted
to do so even during the first seven days of his mourning. A woman
who requires a ritual bath after the first seven days of mourning and
during the thirty days of mourning, should ask another person to pare
her nails. Combing the hair is allowed even during the first seven
days of mourning.
12. I t is customary for a mourner to change his place in the
Synagogue during the entire thirty days. I f he mourn for his parents
he should change his place during the entire year. The changed place
should be at least four cubits from his accustomed seat, and further
removed from the Holy A r k .

L A W CONCERNING REJOICING F O R D I D D E N TO A M O U R N E R

E V E N A F T E R T H E F I R S T S E V E N D A Y S OF M O U R N I N G .

1. A mourner is forbidden to join i n the circumcision feast or i n

the feast to celebrate the redemption of the first-born, or on the occa-
sion of the conclusion of the reading of a tractate of Mishnah or
Talmud, and more especially a wedding feast, during the thirty days of
his mourning for one's relatives, and during the year for one's parents
(even i n a leap-year twelve months are sufficient). I f a religious
feast take place at his house, he is permitted to partake thereof, he
should abstain from joining in a wedding feast, even i f i t take place
at his house, unless one of the couple be an orphan whom he has given
in marriage, and his abstaining from eating might cause the match to
break off, he is then permitted to eat even i f the feast be in another
house; he is also permitted to wear the Sabbath garments (if i t
occurred) after thirty days even i f he were in mourning for his parents,
and for other relatives even during the thirty days.
2. He is not permitted to join with others to say Grace, or to say
Grace with those who have united to do so. He should neither send
gifts to others, nor should others send gifts to him during the thirty
days of mourning, nor during the twelve months of mourning for
one s parents.
3. I f after thirty days a mourner (even for one's parents) officiate
as Godfather or circumciser he is permitted to wear his Sabbath gar-
ments until after the circumcision and he may also join i n the feast.
I. During the thirty days of mourning for other relatives, or
during the twelve months of mourning for one's parents, the mourner is
forbidden to enter a house where a wedding feast is being celebrated,
even to hear only the benedictions that are recited on that occasion.
230
 ‫דיני מתי האבל יבול לצאת מביתו‬
‫לעמוד ולשמוע א ת‬ ‫מותר‬ ‫ונשואין‪,‬‬ ‫שמברכין שם ב ר ב ת אירוסין‬ ‫ההופה‬
‫וגם הוא בעצמו יכול ל ב ר ך‬ ‫שלשים אפיי ע ל אביו ואמו‪,‬‬ ‫ה ב ר כ ו ת לאחר‬
‫החופה‪,‬‬ ‫תחת‬ ‫להכגים א ת החתן‬ ‫שושבין‬ ‫וגס יכול להיות‬ ‫א ת הברכות‪,‬‬
‫ויכול ללבוש בגדי שבת‪ ,‬ו ב ל ב ד שיהא לאחר שלשים‪ .‬ומותר לאבל ל ל כ ת‬
‫אל המשתה לשמש‪ ,‬ואוכל בביתו מ ה ששולתין לו מן הפעורה‪,‬‬

‫דיני שהאבל אסור לישא אשה‪.‬‬

‫אבל‪ ,‬עד שלשים יום אסור לישא אשה‪ ,‬ובן אשה שהיא א ב ל ה‬ ‫א‪.‬‬
‫מ ו ת ר ת אפילו ע ל א ב‬ ‫ולאחר שלשימ‬ ‫אסורה להנשא‪ ,‬עד לאחר שלשים‪,‬‬
‫ואם‪ ,‬אבל להתקשר בשידוכין ובלא סעודה מותר אפיי תוך שבעה‪.‬‬

‫וריד‪.‬‬ ‫רגלים‪,‬‬ ‫שלשה‬ ‫א ח ר ת עד לאחר‬ ‫אשתו לא ישא‬ ‫מתה‬ ‫ב‪.‬‬

‫ואם עדיין לא קיים מצית‬ ‫אינם חשובים כרגלים לעגין זה‪.‬‬ ‫ויהכ״פ וש״ע‬
‫צריך‬ ‫אינו‬ ‫שישםשנו‪,‬‬ ‫קטנים‪ ,‬או שאין לו מי‬ ‫או שיש לו בנים‬ ‫פו׳׳ד‪,‬‬
‫להמתין ג׳ רנלים‪ ,‬ומ״מ מהראוי להמתין עד ל א ח ר ל׳‪ ,‬ואשד‪ .‬שמת כ ע ל ה‬
‫צריכה להמתין צ׳ יום‪.‬‬

‫דיני מתי האבל יכול לצאת מביתו‪.‬‬

‫כ ל שבעה איגו יוצא מביתו‪ ,‬אך אם מ ת לו מת‪ ,‬או אפיי אצל‬ ‫א‪.‬‬
‫ואם‬ ‫הראשון‪,‬‬ ‫אלא שאין שם כדי מ ט ה וקיבדיה‪ ,‬יוצא אפילו ביום‬ ‫אהד‪,‬‬
‫מותר לו לצאת‪ ,‬ויתן‬ ‫יש לו איזה ענין‪ ,‬שאם לא ילך‪ ,‬יהיה דבר האבוד‪,‬‬
‫עפר במנעליו‪.‬‬

‫אפילו לביהכנ״ם ל ה ת פ ל ל אינו יוצא בתוך שבעה‪ ,‬רק בשבת‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬

‫ביחידות‪,‬‬ ‫להתפלל‬ ‫מוכרח‬ ‫ויהא‬ ‫עשרה‪,‬‬ ‫אפשר לו לאסוף‬ ‫אי‬ ‫אם‬ ‫אך‬
‫להתבטל‬ ‫שלא‬ ‫שם‪,‬‬ ‫להתפלל‬ ‫ללבת‬ ‫לצאת‬ ‫יכול‬ ‫מנין‪,‬‬ ‫יש‬ ‫ובשכונתי‬
‫מ ת פ ל ה בציבור‪.‬‬
 LAWS A N D CUSTOMS OF ISRAEL

During the ceremony of marriage, however, when the benedictions of

the marriage service are being said, he is allowed to stay and to listen
to the benedictions, i f i t be after the thirty days of mourning even for
a parent. He is even permitted to say the benedictions, and to act as
best man escorting the bridegroom under the nuptial canopy, he is then
also permitted to wear his Sabbath garments, but only i f i t be after the
thirty days. A mourner is permitted to attend a wedding feast if he
act as waiter, and he may eat i n his own home what is 6ent to him
from the feast.

L A W S P R O H I B I T I N G A M O U R N E R TO M A R R T D U R I N G T H E

T H I R T Y D A Y S OF M O U R N I N G .

1. A mourner is forbidden to marry during the thirty days of

mourning. A woman i n mourning is likewise forbidden to be married
until after the thirty days, thereafter, however, i t is permissible,
even if one mourn for a parent. I t is, however, permitted to arrange
a betrothal without a feast, even during the seven days of mourning.
2. I f one's wife died he should not marry again until three
Festivals have elapsed. Rosh-Hashanah, Yom-Kippur, and Shemini
'Azereth are not reckoned as Festivals in that respect. If, however, he
had not yet fulfilled the precept " be fruitful and multiply " (Gen.i. 28)
or if he had young children, or if he bad no one to look after him,
he need not wait until the three Festivals have passed. Neverthe•
less i t is proper to wait until after thirty days. A woman whose hus-
band died must wait ninety days before being married again.

L A W S CONCERNING T H E T I M E W H E N A M O U R N E R

M A Y LEAVE H I S HoubE.

1. A mourner is forbidden to leave his house during the entire

seven days of mourning, unless a death that required his attention had
occurred in the meantime, or even if i t occurred somewhere else where
the people are destitute of the means wherewith to provide what is
required for burial, he is then permitted to leave his house even on
the first day, also if there be a matter, which, if he should not go out
to attend to, will entail a great loss, he is permitted to go out, but he
should put earth in his boots.
2. He is forbidd n to leave the house even to go to the Syna-
gogue to pray during the first seven days except on the Sabbath, if i t
be not possible for him to gather ten adults at his house, and he would
be compelled to pray privately, while there is a Min‫׳‬3an in his neigh-
bourhood, he may go there to pray rather than be prevented from
participation in public worship.
231
 ‫דיני מקצת יום שביעי ומקצת יום שלשים‬
‫אפילו‬ ‫הולך לבית שמלין בו‪,‬‬ ‫אם ה א ב ל צריך למול א ת בנו‪,‬‬ ‫ג‪,‬‬
‫לא יצא תוך שלשה‪,‬‬ ‫סנדק או מוהל‪,‬‬ ‫ואס ה א ב ל הוא‬ ‫תוך שלשה ימים‪.‬‬
‫לילך לבית שמלין בו‬ ‫י ת פ ל ל בביתו‪ ,‬ובשעת המילה יוכל‬ ‫ולאחר שלשה‬
‫למול ואם אין מוהל אחר בעיר‪ ,‬הולך אפילו ביום ראשון‪.‬‬

‫דיני שלא להתקשות על המת יותר מראי‪.‬‬

‫אין מתקשין ע ל ה מ ת יותר מדאי‪ ,‬אלא נ׳ ימים לבכי‪ ,‬ז' ל ה ס פ ד‬ ‫א‪.‬‬

‫ושלשים לגיהוץ ותספורת‪ ,‬בד׳׳א בשאר העם‪ ,‬א ב ל ת״ח‪ ,‬הכל לפי חכמתו‪,‬‬
‫ומ׳׳מ אין בוכין עליו יותר משלשים יום‪.‬‬

‫אחד‬ ‫המשפחה‪ .‬וכן‬ ‫כל‬ ‫ידאגו‬ ‫שמת‪,‬‬ ‫המשפחה‬ ‫מבגי‬ ‫אהד‬ ‫ב‪.‬‬
‫מהחבורה שמת‪ ,‬ידאגו כ ל החבורה‪.‬‬

‫אלא יעור‬ ‫אכזר‪,‬‬ ‫ה״ז‬ ‫חכמים‪,‬‬ ‫מ ת א ב ל כמו שציוו‬ ‫כ ל שאיגו‬ ‫ג‪.‬‬

‫משנתו‪ ,‬ויפחד וידאג‪ ,‬ויפשפש במעשיו‪ ,‬ויחזור בתשובה‪ ,‬אולי יגצל מחרבו‬
‫של מלאך המות‪,‬‬

‫דיני מקצת יום שביעי ומקצת יום שלשים‪,‬‬

‫ודין י׳׳ב הדש‪.‬‬

‫ביום השביעי‪ ,‬לאחר הזמן‪ ,‬שרגילין המגחםים לבא‪ ,‬הייגו לאחר‬ ‫א‪,‬‬
‫שהיה אסיר תוך שבעה‪,‬‬ ‫הדברים‬ ‫בכל‬ ‫האבל‬ ‫מותר‬ ‫מביהכג״ם‪,‬‬ ‫יציאה‬
‫כ ל היום‬ ‫שאסור‬ ‫המטה‪,‬‬ ‫מתשמיש‬ ‫ככולו‪ ,‬חוץ‬ ‫היום‬ ‫מקצת‬ ‫דאמריגן‬
‫אזי לאחר יציאה מביהכג״ס‪,‬‬ ‫ואם ח ל יום ז׳ בשבת‪,‬‬ ‫)אפילו בבית אפל(‪,‬‬
‫מותר בת״ת‪.‬‬

‫היום ככולו‪ ,‬ותיבף כשתגץ‬ ‫אמריגן ג״כ מ ק צ ת‬ ‫שלשים‬ ‫ביום‬ ‫ב‪,‬‬

‫החמה‪ ,‬בטלו מכגו גזירת שלשים‪ .‬ח ל יום שלשים בשבת‪ ,‬מותר לו לרחוץ‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

3. I f the mourner have to circumcise his son he may go to the

house where the circumcision takes place, even during the first three
days (of mourning). I f a mourner he a Godfather or circumciser he
is forbidden on that account to leave his house during tbe first three
days (of mourning); and after these three days he should pray at home
although he is allowed to go and attend the circumcision wherever
i t takes place. If, however, there be no other operator i n the
city, he is allowed to leave his house to attend the circumcision even
on the first day of mourning.

L A W F O R B I D D I N G EXCESSIVE G R I E F .

1. One should not grieve over much. Three days suffice for
weeping, seven for lamenting and thirty for abstaining from wearing
fully washed garments, and cutting the hair. The foregoing, however,
apply only to an ordinary deceased person, but i n the case of a scholar,
his death should be deplored in proportion to his wisdom. Neverthe•
less he should not be mourned for more than thirty days.
2. I f one of a family had died the entire family should evince
sorrow, likewise when a member of a society dies the members of the
society should evince grief.
3. He who does not mourn in accordance with the regulations
laid down by our Sages is cruel, for i t is his duty to bestir himself,
and examine his deeds with fear and anxiety and to repent, per•
chance he may escape the sword of the Angel of Death.

L A W CONCERNING " PART " OF T H E SEVENTH D A Y A N D " PART "

OF T H E T H I R T I E T H D A Y , ALSO T H E L A W CONCERNING

T H E T W E L V E MONTHS.

1. On the seventh day, after the time when the comforters were
wont to come, that is after the departure of the worshippers from the
Synagogue, the mourner is permitted to do all those things, that were
forbidden during the seven days, for, the Rabbis say : "part of a day
is reckoned as the entire day." This applies to all things except to
cohabitation which is forbidden the entire day (even i n a dark room).
If the seventh day of mourning occurred on the Sabbath, i t is per-
raissible for the mourner to study the Torah, immediately after he
leaves the Synagogue.
2. W i t h reference to the thirtieth day, the Sages also say, "part
of the day is reckoned as an entire day," and immediately at daybreak,
the mourner is relieved from the observance of the laws pertaining to
the thirty days of mourning. I f the thirtieth day fall on the Sabbath,
he is permitted to bathe in warm water on Friday in honour of the
232
 ‫דיני עדות לאבלות‬
‫וחוזר לםקוםו ב כ י ת‬ ‫ב ע ר ב שבת‪ ,‬בחמין‪ ,‬לכבוד שבת‪ ,‬ולובש בגדי שבת‪,‬‬
‫הכגסת‪ ,‬א ב ל אסור כגילות‪.‬‬

‫אמרי׳ מ ק צ ת היום ככולו‪,‬‬ ‫לא‬ ‫ואמו‪,‬‬ ‫אביו‬ ‫שעל‬ ‫חדש‬ ‫בי״ב‬ ‫ג‪,‬‬
‫להוסיף יום היא״צ‪ ,‬לגהוג ט כ ל דין י״ב חדש‪ ,‬ואפי׳ ח ל‬ ‫ואדרבה גוהגין‬
‫שלכבוד אביו‬ ‫בשבת‪ ,‬אך אם היתה השגה מעובדת‪ ,‬אין גוהגין באבילות‪,‬‬
‫ואמו‪ ,‬כ״א י״ב חדש‪ ,‬ומאחר שככר כלו הי״ב חרש קידם היא״צ‪ ,‬אז ביום‬
‫היאהרצייט‪ ,‬איגו חוזר עוד לאבילות‪.‬‬

‫דיני מי שלא נהג אבלות‪.‬‬

‫בין במזיד‪,‬‬ ‫בשוגג‪,‬‬ ‫בין‬ ‫א ב ל ו ת תוך שבעה‪,‬‬ ‫גהג‬ ‫שלא‬ ‫אבל‬ ‫א‪.‬‬
‫משלים אותו כל שלשים‪ ,‬חוץ מן הקריעה‪ ,‬שאיגו קורע אלא בתוך שבעה‪,‬‬
‫ועל אביו ואמו קורע לעולם‪.‬‬

‫)שגעשה בן י״ג‬ ‫הגדיל תוך שבעה‬ ‫אפילו‬ ‫קטן ש מ ת לו מ ת ‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬

‫שגה ויום אחד( כיון שבשעת מ י ת ה הי׳ פטור‪ ,‬ב ט ל ממגו כ ל דין אבלות‪,‬‬
‫אך ב א ב ל ו ת די״ב חדש ע ל אביו ואמו‪ ,‬שהוא משום כבודם‪ ,‬יש לו לנהוג‪.‬‬

‫חולה ש מ ת לו מ ת ‪ ,‬שחייב ל ה ת א ב ל עליו‪ ,‬וגורע לו‪ ,‬אם הבריא‬ ‫ג‪.‬‬

‫תוך שבעה‪ ,‬גומר הימים הגשארים‪ ,‬וכן תוך שלשים‪ ,‬גימד הימים הגשארימ‪,‬‬
‫ג״כ איגה‬ ‫וכן היולדת‪,‬‬ ‫הימים •שעברו בחוליו‪,‬‬ ‫אבל איגו צריך להשלים‪,‬‬
‫צריבה להשלים הימים שעברו עליה בלידתה‪ ,‬ד ק ג ו ט י ת הימים הנשארים‪.‬‬

‫דיני עדות לאבלות‪.‬‬

‫ונכרי מסיח לפי תומו‪.‬‬ ‫מתאבלין עפ״י ע ד אחד‪ ,‬ועד מפי עד‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫ואין מבואר בו אס היא תוך שלשים‪ ,‬או‬ ‫קרובו‪,‬‬ ‫שמת‬ ‫אגרת‬ ‫ומי שקבל‬
‫אם ה כ ו ת ב איגו ב ע ל תורה‪ ,‬מוקמיגן להאדם בחזקת ח ‪/‬‬ ‫שלשים‪,‬‬ ‫לאתר‬
 L A W S A N D CUSTOMS O F I S R A E L

Sabbath, and to wear Sabbath garments, also to resume his original

seat in the Synagogue, he is, however, forbidden to cut his hair.
3. With reference to the twelve months of mourning for one's
father or mother, the rule stating, " part of a day is reckoned as an
entire day " doe? not hold good, on the contrary, it is customary to
add the Jahrzeit day (even if it occur on the Sabbath) to observe
thereon all the laws relating to the twelve months. During a leap-
year, however, it is not customary to be in mourning for one's
parent longer than twelve months, and inasmuch as the twelve
months had expired prior to the Jahrzeit day, he is not required
to resume mourning on the day of Jahrzeit.

L A W CONCERNING O N E W H O D I D N O T OBSERVE M O U R N I N G .

1. A mourner who did not keep mourning during the first seven
days, whether inadvertently or intentionally, may make amends for
this neglect during the entire thirty days, except with reference to
rending the garment, which only applies during the first seven days,
but for one's parents one should rend the garments at any time.
2. A child whose relative had died while he was yet a minor
need not observe any of the laws of mourning, even if he became an
adult, i.e., thirteen years and one day, during the seven days of mourn-
ing, inasmuch as he was exempt therefrom when death had occurred.
But with reference to the twelve months of mourning for his father or
mother, he should observe all the laws of mourning since it is in their
honour.
3. An invalid whose relative had died for whom he is required
to mourn, if he became aware of it and recovered during the first seven
days, he should keep mourning during the remainder of those days,
likewise during the thirty days he should keep mourning during the
remainder of the thirty days, but he need not make up for the days
that had passed while he was ill. This law is also applicable to a
woman who had given birth to a child, who is also not required to
make up for the days that had passed while she was in child-birth,
but she merely keeps mourning during the remaining days.

L A W S CONCERNING TESTIMONY T H A T M A K E S

M O U R N I N G OBLIGATORY.

1. One is obliged to mourn on being informed of a death by on•

witness, or by the disinterested statement of a non-Jew. One who
received a letter notifying him of the death of a relative, but it failed
to mention whether it be within thirty days or after thirty days of
mourning, (should be guided by the kind of man the writer is) if the
latter be not versed in the Torah, he may take it for granted that his
relative was alive shortly before the letter was written, and he is
233
 ‫דיני אבלות בשבת ויויט‬
‫אבל אם‬ ‫להתאבל‪,‬‬ ‫שלא מ ת עד סמוך ל כ ת י ב ת האגרת‪ ,‬וחייב‬ ‫ואטרינן‬
‫דאם איתא‬ ‫הוא לאחר שלשים‪,‬‬ ‫ב ע ל תורה‪ ,‬אמרינן מ ס ת מ א‬ ‫הכותב הוא‬
‫אך‬ ‫שהי׳ אפשר‪ ,‬שיגיע ה א ג ר ת לידו תוך שלשים‪ ,‬לא היה כ ו ת ב ב ס ת ם ‪,‬‬
‫אם הוא אביו או אמו‪ ,‬כיץ שהםגהג הוא להודיע מיד‪ ,‬חייב ל ה ת א ב ל ‪.‬‬

‫דיני אבלות בשבת וירט‪.‬‬

‫ש ב ת שבתוך השבעה‪ ,‬גוהג בו דברים שבציגעא‪ ,‬דהייגו שאסור‬ ‫א‪.‬‬

‫א ב ל דברים שבפרהםיא איגו גוהג‪ ,‬ולכן קודם‬ ‫ורחיצה‪,‬‬ ‫המטה‬ ‫בתשמיש‬
‫״מזמור שיר ליום השבת״‪ ,‬גועל א ת המגעלים‪ ,‬ויושב ע ל כסא‪ ,‬ומחליף א ת‬
‫שגים‬ ‫א ת הפרשה‬ ‫א ב ל לחזור‬ ‫דבר שבציגעא‪,‬‬ ‫הבגד הקרוע‪ ,‬ות״ת הוי‬
‫להשלים פרשיותיו‪ ,‬הו״ל‬ ‫שחייב אדם‬ ‫דכיון‬ ‫מותר‪,‬‬ ‫מקריו ואחד תרגום‪,‬‬
‫כקידא א ת שמע וכדומה מ ס ד ר היום‪.‬‬

‫כ״א היה‬ ‫צריך לעלות‪,‬‬ ‫ה א ב ל לעלות לתורה‪.‬‬ ‫את‬ ‫אם קראו‬ ‫ב‪.‬‬
‫ב כ ל שבת‪,‬‬ ‫לתורת‬ ‫לעלות‬ ‫שבפרהסיא‪ .‬וכן מי שדרכו‬ ‫הוי דבר‬ ‫גטגע‪,‬‬
‫יקראו לו גם ב ש ב ת זו‪ ,‬כי ביון שהורגל ל ע ל ו ת ל ת ו ר ה ב כ ל שבת‪ ,‬הרואה‬
‫שאיגו עולה היום‪ ,‬ידע שהוא מ ח מ ת א ב ל ו ת והוי בפרהסיא‪ .‬וכן אם הכהן‬
‫הוא אבל‪ ,‬ואין כהן אחר בביהבג״ס‪ ,‬צריכין לקרותו‪ ,‬א ב ל יותר ט ו ב שיצא‬
‫והמגהג הוא‬ ‫מביהכג״ם קידם הוצאת ם״ת‪ ,‬וכן אם יש ל ה א ב ל בן למול‪,‬‬
‫שהוא חייב ל ע ל ו ת לתורה‪ ,‬יקראוהו‪ ,‬דאם לא יקראוהו‪ ,‬הוי פרהםיא‪ ,‬ויותר‬
‫טוב שלא יהא בביהכג״ס ב ש ע ת קריאת התורה‪.‬‬

‫ואירע לו‬ ‫לתורה בביהכג״ס בשבת‪,‬‬ ‫לקרות‬ ‫מהקהל‬ ‫הממוגה‬ ‫ג‪,‬‬

‫כ״א יהי׳ שם‪ ,‬יש‬ ‫לביהכג״ס זאת‪,‬‬ ‫שבעה‪,‬‬ ‫אבל‪ ,‬לא ילך ב ש ב ת שבתוך‬
‫ל ה ס ת פ ק אם יקרא או לא‪.‬‬

‫<?בת עולה לו למגין ז׳‪ .‬ואפילו שמע שטועה קרובה ביום שבת‪,‬‬ ‫ד‪,‬‬
‫שלא התתיל עדיין כ ל ל ב א ב ל ו ת ‪ ,‬עולת לו ג״כ‪ ,‬ובמו״ש קירע‪.‬‬
 L A W S AND CUSTOMS OF ISRAEL

obliged to mourn. If, however, the writer were a man learned in the
Torah, i t may be assumed that i t is after the thirty days, for if there
were a possibility of the letter reaching (its destination) during thirty
days, the former would not have written to him regarding a relative,
except i n the case of a parent, of whose death i t is the custom to
inform the son immediately, and for whom he is bound to mourn.
LAW CONCERNING M O U R N I N G ON A SABBATH OR FESTIVAL.
1. The Sabbath that occurs in the first seven days of mourning
is subject to all the rules regulating the private life a mourner, thus,
he is forbidden to cohabit and bathe, he is, however, exempt from the
observance of mourning i n public, therefore before the recital of ‫מזמור‬
‫ שיר ליום השבת‬he is permitted to put on his boots, to sit on a chair, and
to put on another garment i n place of the one he had rent, but the
study of the Torah is accounted as a private matter and is not allowed,
but he is permitted to read the weekly portion of the Torah twice, and
the Targum (Aramaic translation) once, for inasmuch as i t is the duty
of every one to complete the Torah uniformly with the congregation,
he may regard i t as the obligation of reading the Shema', or like the
reading of another portion of the services of the day.
2. I f the mourner were called to the reading of the Torah
he must go, as his refusal would indicate public observance of mour-
ning. Likewise one who was accustomed to be called up to the
reading of the Torah every Sabbath, should also be called up on the
Sabbath during mourning, for inasmuch as he was accustomed to go
to tbe reading of the Torah every Sabbath, his failure to do so on
the Sabbath during mourning will arouse the attention of those present,
and they w i l l know that he is i n mourning, thereby will he infringe
the law forbidding the public observance of mourning on the Sabbath,
A priest who is i n mourning, i f there be no other priest in the Syna
gogue, should be called up to the reading of the Torah, but i t would
be better for him to leave the Synagogue before the Scroll is
taken out of the A r k . Likewise if a mourner have a son who is to be
circumcised and i t is customary for the former to be called up to the
reading of the Torah, as that is his duty, then he should be called up,
as the failure to do 80 will make people aware that he is i n mourning,
and i t will thus be a sign of mourning i n public. I t were best, how-
ever, for him to absent himself from the Synagogue during the reading
of the Torah.
3. I f the official reader of the Torah on Sabbaths became a
mourner, he should not go to that Synagogue on the Sabbath during
the first seven days of mourning, as his presence would raise a question
of law as to whether he should read or not.
4. The Sabbath day is included i n the total of the first seven
days, thus, even if he received timely tidings of the death of a relative
on Sabbath when he did not begin mourning, i t is yet counted as one
of the seven days, and he should rend his garment at the termination
of the Sabbath.
234
 ‫דיני שהד ול׳ בטלים עיי הרגל‬
‫בין ביו״ט‪,‬‬ ‫ביגל‪,‬‬ ‫קרובה‪,‬‬ ‫הקובר א ת מתו‪ ,‬או שמע שמועה‬ ‫ה‪.‬‬
‫בדברים‬ ‫א ב ל ו ת עד ל א ח ר הרגל‪ ,‬והגי מילי‬ ‫לא ח ל ה עליו‬ ‫בין בחוה״מ‬
‫בגדיו‪,‬‬ ‫יחליף‬ ‫ולא‬ ‫גוהג גם ברגל‪.‬‬ ‫דברים שבציגעא‬ ‫אבל‬ ‫של פרהסיא‪,‬‬
‫הראשון‬ ‫יגיח גם ביום‬ ‫בחוה״ט‪,‬‬ ‫תפילין‬ ‫שמגית‬ ‫ומי‬ ‫פרהסיא‪,‬‬ ‫דזה הוי‬
‫שלאחד הקבורה‪.‬‬

‫לאחר הרגל מ ת ת י ל למגות ז׳ ימי אבלות‪ ,‬ויום האחרון ש ל י ו ״ ט‬ ‫ן‪.‬‬

‫ימים‪ ,‬ואפילו יום שגי של‬ ‫ומוגה מאחריו ששה‬ ‫)בחו״ל( עולה לו למגין‪,‬‬
‫ר״ה ג״כ עולה לו למגין‪ .‬ואם מ ת בר״ה בראשון וגקבר בשגי‪ ,‬ישאל לחכם‪,‬‬

‫שלשים אין‬ ‫גזירת‬ ‫ואפילו‬ ‫ביויט וחוה״מ‪,‬‬ ‫אעפ״י שאין אבלות‬ ‫ז‪.‬‬
‫בגילות‪,‬‬ ‫בהם‬ ‫מ״מ ביון דאסור‬ ‫בגדים מגוהצים‪,‬‬ ‫בהם‪ ,‬ומותר לו ללבוש‬
‫שלשים מיום הקבורה‪,‬‬ ‫ומוגה‬ ‫למגין שלשים‪,‬‬ ‫המועד‪ ,‬לכן עולים‬ ‫מחמת‬
‫)ויום שמ״ע אעפ״י שהוא דגל בפ״ע‪ ,‬מ״מ כיון שלא התחיל עדיין באבלות‬
‫איגו ט ב ט ל ‪ ,‬וגם במגין השלשים איגו גמגה ר ק ליום אי(‪.‬‬

‫ש ב ע ת ימי‬ ‫תוך‬ ‫הרגל‬ ‫ובא‬ ‫הרגל‬ ‫קורט‬ ‫אשה‬ ‫שנשא‬ ‫התן‬ ‫ה‪.‬‬
‫משתה‪ ,‬ו מ ת לו מ ת בתוך הרגל‪ ,‬אזי כ ל ז׳ ימי מ ש ת ה שלו איגן עולין לי‬
‫לטנין שלשים‪.‬‬

‫הרגל‬ ‫ולאחד‬ ‫בו לגחמו‪,‬‬ ‫מתעסקין‬ ‫ברגל‪,‬‬ ‫אבלות‬ ‫אף שאין‬ ‫ט‪,‬‬
‫כשיכלו שבעה מיום הקבורה‪ ,‬אעפ״י שעדיין לא כלו ש ב ע ת ימי האבלות‪,‬‬
‫מלאכתו נעשית ע״י אחרים בבתיהם‪ ,‬ופועליו עושין לו בצגעא בתוך ביתו‪,‬‬
‫ואין צריכין לנחמו אחר ה ר נ ל מנין הימים שנחמוהו ברגל‪.‬‬

‫דיגי שהשבעה ושלשים בטלים ע״י הרגל‪.‬‬

‫אבלות‪ ,‬כיון שבא הרגל‪,‬‬ ‫וגהג‬ ‫הדגל‬ ‫קודם‬ ‫הקובר א ת מ ת ו‬ ‫א‪.‬‬

‫בעגין שחל עליו‬ ‫כעיו״ט ל ע ת ערב‪,‬‬ ‫גקבד‬ ‫האבלות‪ ,‬ואפילו‬ ‫את‬ ‫טפסיק‬
‫מפםיק א ת‬ ‫מגעליו רק שעה מ ו ע ט ת קורם יו״ט‪,‬‬ ‫אפילו שחלץ‬ ‫אבלות‪,‬‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

5. One who buried his dead relative or received " timely " tidings
of the death on a Festival itself, or during the Intermediate days of
the Festival is not subject to the laws of mourning until after tho
Festival. The foregoing refers only to the observance of mourning iu
public, i t is customary, however, to observe i t in private matters, but
one need not change his garments on the Festival, as that would con-
stitute a public observance of mourning, and if he be accustomed to
wear Tephillin during the Intermediate days of a Festival, he should
wear them on the first day after the funeral.
6. After the Festival is concluded, the mourner should begin to
count seven days of mourning, the last day of the Festival (in all
countries but Palestine) counting as one of the seven days, after which
he should count six days, even the second day of Rosh Hashanah
is included in the total of seven days, and if the death occurred on the
first day of Rosh Hashanah and the burial took place on the second
day, the ecclesiastical authorities should be consulted.
7. Although the period of mourning does not begin on a Festi-
val or during the Intermediate days thereof, nor do the laws pertain•
ing to the thirty days of mourning apply to them, and i t is allowed to
wear washed garments, they are, nevertheless, included in the total
of thirty days mourning, inasmuch as cutting the hair is then forbidden
because •of the Festival. One should count the thirty days from the day
of burial. W i t h reference to Shemini 'Azereth, although i t is a Festi-
val by itself, inasmuch as he did not yet begin to mourn thereon, i t
does not annul the period of mourning and counts but as one day in
the total of thirty days.
8. I f a bridegroom married before a Festival and celebrated his
seven days of rejoicing during the Festival, during which time one of
his relatives died, he cannot include these seven days of rejoicing in
the total of the thirty days of mourning.
9. Although mourning is not observed during a Festival, still i t
is right to give to the one who has suffered the loss the attention
usual in comforting a mourner, and after the Festival, at the expir-
ation of seven days from the burial, although the seven days of
mourning did not yet expire, he may employ others to do his work in
their homes, and his workpeople may do his work privately in his
home, and after the Festival i t is not necessary to comfort him for
as many days as he was comforted during the Festival.

L A W CONCERNING T H E SEVEN A N D T H E T H I R T Y D A Y S OF
M O U R N I N G THAT ARE A N N U L L E D B Y A FESTIVAL.

1. One who buried his dead• relative before a Festival and

mourned for him, should cease mourning immediately the Festival
begins, and even if the burial took place on the eve of the Festival
toward the close of the day, in a manner that makes mourning obli-
gatory upon him, even if he had taken off his boots only for a short
235
 ‫דיני שהז״ול׳ בטלים ע״י הרנל‬
‫האבלות‪ ,‬וגחשב לו כאלו כ ב ר נהג אבלות ב ל ז'‪ ,‬ויו״ט הראשון הוא יום‬
‫שמועה‬ ‫ושמע‬ ‫ביום שבת‬ ‫יאפי׳ אם הי׳ עיו״ט‬ ‫ח ‪ /‬ומשלים עד שלשים‪,‬‬
‫קרובה סמוך לערב‪ ,‬אף שבשבת אין גוהג א ל א דברים שבצגעא‪ ,‬כיון שגהג‬
‫אפיי רק בזה‪ ,‬גם כן הרגל מ ב ט ל א ת השבעה‪.‬‬

‫או שגקבר ה מ ת‬ ‫הרגל‪,‬‬ ‫ולא גהג א ב ל ו ת קודם‬ ‫שגג או הזיד‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬

‫םטוך לחשיבה‪ ,‬ולא היה יכול לגהוג אבלות‪ ,‬אין הרגל ט ב ט ל ‪ ,‬ודיגו כדין‬
‫קובר מ ת ו ברגל‪.‬‬

‫אז אחר‬ ‫ב ע ר ב הרגל‪,‬‬ ‫ח ל א׳ מימי ה א ב ל ו ת )חוץ מן השביעי(‬ ‫נ‪.‬‬

‫ולרחוץ מותר אחר‬ ‫חצות מותר לו ל כ ב ם כםותו‪ .‬ולא ילבשגו עד הלילה‪,‬‬
‫ת פ ל ת המגחה סמוך לחשיבה )אבל לגלח אסור(‪.‬‬

‫כיון דאמרי׳ מ ק צ ת היום ככולו‪,‬‬ ‫ב ע ר ב הרגל‪,‬‬ ‫חל יום השביעי‬ ‫ד‪,‬‬

‫ב ת ו ר ת לי‪,‬‬ ‫ושאר היום הוא‬ ‫הרי לאחר יציאה מביהכג״ס גשלםו השבעה‪,‬‬
‫סמוך‬ ‫הרגל‬ ‫בערב‬ ‫ולגלח‪,‬‬ ‫ולרחוץ‬ ‫לכבס‬ ‫ומותר‬ ‫הרגל ומפסיק‪,‬‬ ‫ובא‬
‫מ ב מ ל גזירת לי‪ ,‬ובערב‬ ‫והרגל‬ ‫לכבוד הרגל‪,‬‬ ‫לחשיבה‪ ,‬כיון שהוא עושה‬
‫פסח‪ ,‬ביק דלאחר חצות גחשב ק צ ת כטו יו״ט‪ ,‬מותר כרחיצה תיכף לאחר‬
‫חצות‪ ,‬ולגלח קודם חצות‪ ,‬כי ל א ח ד חצות אסור לאחר שיגלח אותו‪.‬‬

‫לכבס‬ ‫רום ה ש ב ת יהי׳ עיו״ט‪ ,‬מ ו ת ר‬ ‫שלו בע״ש‪,‬‬ ‫ח ל שביעי‬ ‫ה‪.‬‬

‫ולרחוץ ולגלח בעיש‪'.‬‬

‫בחוה״מ‪,‬‬ ‫אסור לו לגלח‬ ‫בע״ש או בעיו״ט‪,‬‬ ‫א״ע‬ ‫אם לא גלח‬ ‫ן‪.‬‬

‫לאחר יו״ט‪ ,‬ואם חל‬ ‫א ב ל מותר לו לגלח‬ ‫ל נ ל ח מקידם‪,‬‬ ‫כיון שהי׳ יבול‬
‫אלא‬ ‫לגלח‪,‬‬ ‫האבלות הי׳ יכול‬ ‫שמצד‬ ‫ב ש ב ת שהוא עיו״ט‪ ,‬כיון‬ ‫שביעי‬
‫שהשבת עכבו‪ ,‬א״כ הו״ל אגום‪ ,‬ו מ ו ת ר לגלח א ת עצמו בחוה״מ‪.‬‬

‫אבל על‬ ‫דוקא ע ל שאר מתים‪,‬‬ ‫מ ב ט ל דין שלשים‪,‬‬ ‫הא דרגל‬ ‫‪J‬‬
‫אביו ואמו שאסיר ל ג ל ח עד שיגערו בו חבריו‪ ,‬אין הרגל מ ב ט ל זאת‪.‬‬
‫גהג שעה א ח ת )לאו דוקא שעה אלא אפי׳ פתוה( לפגי פסח‪,‬‬ ‫ה‪,‬‬
‫אותה שעה השובה כמו שבעה‪ ,‬ושמגר‪ .‬ימי פסח‪ ,‬הרי לו ט״ו יום‪ .‬ומשלים‬
 L A W S AND CUSTOMS O F I S R A E L

time before the Festival, he should cease mourning, and i t is con-

sidered as i l he had kept the entire seven days of mourning, and the
first day of the Festival is counted as the eighth day of mourning, and
thus i t is reckoned in the sum of the thirty days. Even if the eve
of the Festival occurred on a Sabbath, and he received " timely "
tidings towards the evening, although only mourning in private mat-
tens is customary on that day, being Sabbath, inasmuch as he had
observed even that, the Festival annuls the seven days of mourning.
2. One who inadvertently or intentionally did not observe
mourning before the Festival, or who could not observe mourning
owing to the fact that the burial took place at the approach of night,
is not exempt from observing the first seven days of mourning, as the
Festival does not annul them, and he is subject to the same law as
applies to one who buries his dead on a Festival.
3. I f one of the days of mourning (except the seventh day)
occurred on the eve of a Festival, he is permitted to wash his garments
after noon, but he should not wear them before night, and he is per-
mitted to bathe after the afternoon service towards night-fall (but to
cut the hair is forbidden).
4. I f the seventh day of mourning fell on the eve of a Festival,
inasmuch as we hold that a portion of a day counts as an entire day,
the seven days of mourning expire as soon as he had left the Syna-
gogue, and the rest of the day is counted as belonging to the thirty
days of mourning, which are annulled owing to the intervention of
the Festival, and he is permitted to wash his garments, bathe himself
and cut his hair on the eve of the Festival towards night-fall, inasmuch
as he does so in honour of the Festival. On the eve of Passover, the
mourner is permitted to bathe immediately after noon, as i t is
partially regarded as a Festival, but he should cut his hair in the fore-
noon, as another person is forbidden to cut his hair for him in the
afternoon.
5. I f the seventh day of mourning occurred on the eve of a
Sabbath, and this Sabbath was the eve of a Festival, the mourner is

E
ermitted to wash, to bathe, and to cut his hair on the eve of the
abbath.
6. One who had neglected to cut his hair on the eve of the Sab-
bath or on the eve of a Festival, is forbidden to cut i t during the
Intermediate days of the Festival, inasmuch as he was able to cut i t
prior thereto, but he is permitted to cut i t after the Festival. If,
however, his seventh day of mourning occurred on a Sabbath that was
the eve of a Festival, inasmuch as he could have cut his hair as far as
the rules of mourning are concerned, but he was only prevented by
the intervention of the Sabbath, and was thus compelled to abstain
therefrom, he is therefore permitted to cut his hair during the
Intermediate days of the Festival.
7. A l l the foregoing laws referring to the annulment of the
thirty days of mourning by reason of the intervention of a Festival
236
 ‫דיני שהד ולי בטלים עיי הרגל‬
‫היא‬ ‫שעה‬ ‫אותה‬ ‫שבועות‪,‬‬ ‫עוד ט״ו לסנין שלשים‪ ,‬נהנ שעה א ח ת לפני‬
‫ויום שני של‬ ‫שבועות נחשב נ״כ ז׳ ימים‪,‬‬ ‫של‬ ‫כמו שבעה‪ ,‬ויום הראשון‬
‫שעה‬ ‫נהנ‬ ‫אח״כ נ״כ עוד ם״ו ימים‪.‬‬ ‫הוא לו יום ט״ו‪ ,‬ומשלים‬ ‫שבועות‬
‫הרי י״ד יום‪,‬‬ ‫ושבעה ימי סוכות‪,‬‬ ‫שבעה‪,‬‬ ‫הרי‬ ‫חנ הסוכות‪,‬‬ ‫לפני‬ ‫אחת‬
‫תורה יום‬ ‫שמחת‬ ‫ויום‬ ‫נחשב נ״ב לשבעה הרי כ״א יום‪,‬‬ ‫עצרת‬ ‫ושמיני‬
‫כ״ב‪ ,‬ומשלים עוד ח' ימים‪.‬‬

‫שבעה ושלשים‪,‬‬ ‫ר״ה ויו״ב נחשבים נ״כ כרנלים לענין ביטול‬ ‫ט‪,‬‬
‫נ ה נ שעה אתת לפני דייה‪ ,‬ביטל ד י ה נזירת שבעה‪ ,‬ויוהכ״פ ם ב ט ל נזירת‬
‫וחנ הסבות‬ ‫שבעה‪,‬‬ ‫יוהכ״פ‬ ‫ביטל‬ ‫שלשים‪ .‬נהג שעה א ת ת לפני יוהכ״פ‪,‬‬
‫מ ב ט ל שלשים‪.‬‬

‫אע״ג דרנל ט ב ט ל שבעה‪ ,‬מ״מ מ ה שנוהנין להדליק נר בטקום‬ ‫י‪,‬‬

‫להדליק‬ ‫טוב יותר‬ ‫מקום‬ ‫מכל‬ ‫שבת‪ ,‬לכבוד הנשמה‪ ,‬ידליקו גם כיו״ט‪,‬‬
‫בבית הכנסת‪.‬‬

‫בלע המות לנצח ומתר‪ .‬ד‪,‬׳ אלהיט דסעד‪ .‬מעל כל פניש‪ ,‬ונזכר‪ .‬לעלות לציון ברנד״‬
 L A W S A N D CUSTOMS OF ISRAEL

are applicable only in the case of the death of any relative except a
parent, as one who mourns for the latter is forbidden to cut his hair
until his friends reproach him for abstaining therefrom, such mourning
(in this case) is not annulled by a Festival.
8. I f one had observed one hour of mourning (not necessarily a
complete hour, as less also suffices) before tho Passover, that hour (or
part of the hour) is reckoned as though he had mourned for seven days,
which together with the eight days of Passover are reckoned as fifteen
days and he need only mourn for fifteen days thereafter to complete
the thirty days of mourning. I f one had observed mourning for one
hour before Pentecost, that hour ia reckoned as seven days, and the
first day of Pentecost is also reckoned as seven days, whilst the second
day of Pentecost constitutes the fifteenth day of mourning, and tho
observance of fifteen days more completes the thirty days. I f he had
observed one hour's mourning before the Feast of Tabernacles, i t is
counted as seven days, which together with the seven days of Taber-
nacles are reckoned as fourteen days, the Festival of Shemini 'Azereth
counts also as seven days making a total of twenty one days, the
Simchath Torah day completing twenty-two days, and by the obser-
vance of eight days more he completes the thirty days.
9. The New Year and the Day of Atonement are reckoned as
Festivals with regard to the annulment of the seven days and the
thirty days of mourning, thus if one had observed one hour's mourning
before the New Year i t annuls the seven days of mourning, whilst
the Day of Atonement annuls the thirty days of mourning. I f he had
observed one hour's mourning before the Day of Atonement, the latter
annuls the seven days of mourning, whilst the Feast of Tabernacles
annuls the thirty days of mourning.
10. Although the Festival annuls the period of seven days
mourning, nevertheless the custom of lighting a lamp (or candle) and
keeping i t in the place where the relative died in honour of his or her
soul, should be observed also on the Festival, although the most appro-
priate course is to do this in the Synagogue.

" He will dettroy death for ever: and the Lord God will wipe away tear! fro
off all facet" (It. xxo. 8). May we be found worthy to go up to Zion with
rejoicing.
 THE JEWISH RELIGION
pages. By MICHAEL FRIEDLANDER, Ph. D.
S30 American Edition raviaed a n d •nlargad w h h a
biography of the author
By DR. JOSHUA BLOCH
Foreword by
THEODORE H. G ASTER. A. M., Ph. D.
The Jewish Religion by Dr. Michael Friedlander serves
as an excellent guide-book of Jewish belief and practice. Not
only will rabbis and religious school teachers turn to its
pages for guidance but the average reader seeking an
authentic presentation of Jewish traditional teachings and
practices will likewise find help in them. It is a work which
presents the principles and practices of the Jewish religion
in a manner at once authoritative and attractive. It offers
a complete exposition of the principles and precepts of
Judaism as a religious system. It treats of the laws and cus-
toms, as well as the foundations of Jewish ethics and religious
practice as developed during the many centuries of Jewish
experience. It casts light upon most of the religious practices
of the Jewish home as well as on those ceremonies which
characterize worship in the synagogue. It is a work which
demonstrates that Judaism is a religion of daily life and not
merely a formal creed, or a scheme of salvation for the Jew
only. It is a practical religion not a theoretical sentimental-
ism. To be sure, it is a religion in which both conduct and
doctrine have their respective places; righteous conduct is
the aim and purpose of every ceremony and rite. Moreover,
it shows that Judaism is a religion, not for Sabbath and holi-
day merely, but for every day. It certainly shows that Juda-
ism is old but not antiquated. Though many handbooks on
the Jewish religion have been written in the English lan-
guage the presentation of traditional Judaism is introduced
best in the present volume.