‫שאנון מסנג'ר‬

‫שומרת‬
‫הערים‬
‫האבודות‬
‫גָלוּת‬
‫‪ ‬‬
‫מאנגלית‪ :‬גליה אלוני־דגן‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫‪ ‬‬

‫‪KEEPER OF THE LOST CITIES‬‬

‫‪EXILE‬‬
‫‪Shannon Messenger‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬עורכת ראשית‪ :‬רונית רוקאס‬
‫‪ ‬‬
‫עריכת תרגום‪ :‬ריבי רונן‬
‫עימוד וגרפיקה‪ :‬יעל מיכלסון‬
‫‪ ‬‬
‫כל הזכויות בשפה העברית שמורות‪2019 ,‬‬
‫לכנפיים הוצאה לאור‬
‫‪knafayimblog.wordpress.com‬‬
‫ולכתר ספרים )‪ (2005‬בע״מ‬
‫משק ‪ ,33‬מושב בן־שמן‪7311500 ,‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪Copyright © 2013 by Shannon Messenger‬‬
‫‪ ‬‬
‫אין להעתיק‪ ,‬לשכפל‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע או להפיץ ספר זה או קטעים ממנו‬
‫בשום צורה ובשום אמצעי‪ ,‬אלקטרוני‪ ,‬אופטי או מכאני )לרבות צילום‪ ,‬הקלטה‪ ,‬אינטרנט ודואר‬
‫אלקטרוני(‪ ,‬ללא אישור בכתב מהמוציא לאור‬
‫‪ ‬‬
‫‪Knafayim Publishing House‬‬
‫‪knafayim.books@gmail.com‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪www.keter-books.co.il‬‬
‫‪e-mail: info@keter-books.co.il‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪Printed in Israel‬‬
 ‫לליסה אברמס מיניונה‪,‬‬
‫עורכת יוצאת מן הכלל‬
‫)וכנראה בּאטגירל האמיתית(‬
‫‪ ‬‬
 ‫הקדמה‬
‫ידיה של סופי רעדו כשהרימה את הבקבוק הירוק הזעיר‪.‬‬
‫לגימה אחת פירושה חיים או מוות — ולא רק עבורה‪.‬‬
‫עבור ְפּ נְטִיס‪.‬‬
‫עבור אוֹלְ ן‪.‬‬
‫עיניה התמקדו בנוזל הצלול‪ ,‬הדביק‪ ,‬כשחלצה את פקק הבדולח והצמידה את הבקבוק אל שפתיה‪.‬‬
‫לא נותר לה אלא לְ ַה ֲערוֹת את הרעל אל גרונה‪.‬‬
‫אבל האם היא מסוגלת?‬
‫האם תוכל לוותר על הכול כדי לתקן את המצב?‬
‫ואם לא‪ ,‬האם תוכל לחיות עם האשמה?‬
‫הבחירה הייתה שלה הפעם‪.‬‬
‫אין עוד פתקים‪.‬‬
‫אין עוד רמזים‪.‬‬
‫היא הלכה בעקבותיהם עד כאן‪ ,‬וכעת — הכול תלוי בה‪.‬‬
‫היא כבר לא הבובה של הברבור השחור‪.‬‬
‫היא הייתה שבורה‪.‬‬
‫נותר לה רק אֵמוּן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪1‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אני עדיין לא מאמינה שאנחנו עוקבים אחרי בִּיגְפוּט‪ ",‬לחשה סופי ובהתה בטביעת הרגל הענקית‬
‫שבאדמה הבוצית‪ .‬כל אחת מהבהונות העצומות הייתה ברוחב זרועהּ‪ ,‬ויצרה שלולית עמוקה ומטונפת‪.‬‬
‫ס צחק ועמד על קצות אצבעותיו כדי לבחון שריטה בקליפת עץ סמוך‪" .‬האם בני האדם באמת‬
‫מאמינים שיש איש־קוף ענק ושעיר שמתרוצץ ומנסה לאכול אותם?"‬
‫סופי הפנתה את גבה ופיזרה את שערה הבלונדיני על פניה כדי להסתיר את הסומק בלחייה‪.‬‬
‫"מטורף‪ ,‬נכון?"‬
‫כמעט שנה חלפה מאז גילתה שהיא אֶלפית ועברה לערים האבודות‪ ,‬אבל היא עדיין טעתה לפעמים‬
‫ונשמעה כמו בת אדם‪ .‬היא ידעה שסַא ְס ווֹצִ'ים הם רק יצורים ירוקים‪ ,‬גבוהים ושעירים עם עיניים‬
‫קטנטנות ואפים מעוקלים — היא אפילו עבדה איתם במרעה בהֵייבֵנפִילְד‪ ,‬האחוזה העצומה ושמורת‬
‫בעלי החיים שכעת הייתה ביתה‪.‬‬
‫אבל קשה לשכוח חיים שלמים של לימוד כבת אנוש‪ .‬במיוחד כשיש לך זיכרון צילומי‪.‬‬
‫רעם התנפץ מעליהם וסופי קפצה‪.‬‬
‫"המקום הזה לא מוצא חן בעיניי‪ ",‬מלמל דקס‪ .‬הוא התקרב אל סופי ועיניו הכחולות־סגלגלות סרקו‬
‫את שורת העצים שבפאתי היער‪ .‬האוויר הלח והטחוב גרם לטוניקה הכחולה הבהירה שלו להיצמד‬
‫לזרועותיו הדקות‪ ,‬ומכנסיו האפורים היו מכוסים בוץ‪.‬‬
‫"בואי נמצא את הדבר הזה ונסתלק מכאן‪".‬‬
‫סופי הסכימה‪ .‬היער האפלולי היה צפוף ופראי כל כך‪ .‬זה נראה כמו מקום שהזמן שכח‪.‬‬
‫השְׂרכים הסבוכים שלפניהם רשרשו‪ ,‬וזרוע אפורה ושרירית לפתה את סופי מאחור‪ .‬כפות רגליה‬
‫השתלשלו מעל הקרקע‪ ,‬והיא נתקלה בפנים מכוסות בזיעת גוֹבּלִינ ִים בניחוח מוּשְׁק‪ .‬שומר ראשה‬
‫חשוף החזה דחף את דקס מאחוריו‪ ,‬שלף את חרבו המעוקלת מן הנדן שלמותניו והצביע בעזרתה על‬
‫האֶלף הגבוה והבלונדיני בטוניקה ירוקה כהה‪ ,‬שהגיח מתוך קיר העלים‪.‬‬
‫"הירגע‪ַ ,‬סנ ְדוֹר‪ ",‬אמר ג יי י ונסוג מפני החוד המבריק של הלהב השחור‪" .‬זה רק אני‪".‬‬
‫"סליחה‪ ".‬קולו הצווחני של סנדור תמיד הזכיר לסופי סנאי‪ .‬הוא קד קידה קלה והוריד את נשקו‪.‬‬
‫"לא זיהיתי את הריח שלך‪".‬‬
‫"זה כנראה בגלל שזחלתי עכשיו במשך עשרים דקות סביב מאורה של סַא ְס ווֹץ'‪ ".‬גריידי רחרח‬
‫את שרוולו והשתעל‪" .‬וואו — ֵא לֵיין לא תהיה מרוצה כשאגיע הביתה‪".‬‬
‫דקס צחק‪ ,‬אבל סופי הייתה עסוקה מדי בניסיון להשתחרר מאחיזת הצבת של סנדור‪.‬‬
‫"אתה יכול להוריד אותי עכשיו!" ברגע שרגליה נגעו באדמה היא התרחקה‪ ,‬נעצה מבט כעוס‬
 ‫בסנדור והתאמצה ליישר את בגדיה שהתקמטו‪" .‬יש איזה סימן לַסאסקווץ' הזה?"‪ ‬‬
‫"המאורה ריקה כבר זמן מה‪ .‬ואני מנחש שלא ממש הצלחתם לשחזר את המסלול שלו‪ ,‬נכון?"‬
‫דקס בחן מקרוב שריטה בקליפת העץ‪" .‬נראה שהוא טיפס על העץ וקיפץ על הענפים דרך כאן‪",‬‬
‫הצביע לעבר השריטה‪" .‬אי אפשר לדעת לאיזה כיוון הוא פנה‪".‬‬
‫סנדור רחרח באוויר באפו הרחב והשטוח‪" .‬אני אקח את מיס פוסטר הביתה‪ .‬היא הייתה בחוץ יותר‬
‫מדי זמן‪".‬‬
‫"אני בסדר גמור! אנחנו באמצע היער ואף אחד חוץ מחברי המועצה לא יודע שאנחנו כאן‪ .‬לא היית‬
‫צריך לבוא‪".‬‬
‫"אני הולך לאן שאת הולכת‪ ",‬אמר סנדור בתקיפות‪ ,‬הניף את חרבו ופשפש בכיסי מכנסיו‬
‫השחורים‪ ,‬שנראו צבאיים‪ ,‬כדי לבדוק את שאר כלי הנשק שלו‪" .‬אני מתייחס לתפקיד שלי ברצינות‬
‫רבה‪".‬‬
‫"ברור‪ ",‬רטנה סופי‪ .‬היא ידעה שסנדור רק מנסה להגן עליה‪ ,‬אבל שנאה את נוכחותו‪ .‬הוא היה‬
‫תזכורת מתמדת בגובה שני מטרים לכך שהחוטפים שמהם נמלטה בקושי עם דקס עדיין נמצאים שם‪,‬‬
‫איפשהו‪ ,‬מחכים לזמן הנכון כדי לעשות את הצעד הבא‪...‬‬
‫בנוסף‪ ,‬זה היה משפיל להיות במעקב מתמיד של גובלין פרנואידי בטירוף‪ .‬היא קיוותה ששומר‬
‫הראש ייעלם כשהלימודים יתחילו שוב‪ .‬אבל עכשיו‪ ,‬משנותרו פחות משבועיים לחופשה וכל הרמזים‬
‫שהיו למועצה העלו חרס‪ ,‬נראה היה שהצל המגושם שלה‪ ,‬עם המראה החייזרי משהו‪ ,‬יגיע איתה‬
‫לפוֹ ְס ָפי ֵיר‪.‬‬
‫היא ניסתה לשכנע את אולדן שהוא יכול פשוט לעקוב אחריה באמצעות ִתליון הרישום הגבישי‬
‫שהיה כרוך סביב צווארה‪ ,‬אבל הוא הזכיר לה שהחוטפים לא התקשו לקרוע אותו מעליה בפעם‬
‫הקודמת‪ .‬ואף על פי שלתליון הזה היו מיתרים נוספים‪ ,‬שנארגו אל תוך הרצועה שלו‪ ,‬ועוד כמה‬
‫אמצעי ביטחון נוספים‪ ,‬הוא סירב להפקיד את חייה בידי חפץ דומם‪.‬‬
‫היא החניקה אנחה‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים את סופי כאן‪ ,‬איתנו‪ ",‬אמר גריידי לסנדור ומשך אותה אליו לחיבוק חטוף ומרגיע‪.‬‬
‫"את מרגישה משהו?" שאל אותה‪.‬‬
‫"לא קרוב לכאן‪ .‬אבל אני יכולה לנסות להרחיב את הטווח שלי‪ ".‬היא התרחקה ממנו‪ ,‬עצמה עיניים‬
‫והניחה את כפות ידיה על רקותיה כדי להתרכז‪.‬‬
‫סופי הייתה הטלפתית היחידה שיכלה לעקוב אחר מחשבות עד למיקומן המדויק‪ ,‬והיחידה שהצליחה‬
‫לקרוא מחשבות של בעלי חיים‪ .‬אם תצליח לחוש את מחשבותיו של הסאסקווץ'‪ ,‬היא תוכל לעקוב‬
‫אחריהן לכל מקום שבו הוא מסתתר‪ .‬היא רק צריכה להקשיב‪.‬‬
‫הריכוז שלה התפשט כמו צעיף בלתי נראה על פני הנוף‪ ,‬וקולות הצרצור והחריקה של היער נמוגו‬
‫והפכו לזמזום שקט כשה"קולות" מילאו את ראשה‪ .‬המחשבות המתנגנות של הציפורים‪ .‬המחשבות‬
‫המהוסות של המכרסמים בתוך האדמה‪ .‬קצת יותר רחוק משם‪ ,‬באחו קטן‪ ,‬היו מחשבותיהם השלוות‬
‫של איילה ושל העופר שלה‪ .‬ורחוק עוד יותר‪ ,‬במעבה סבך הצמחייה‪ ,‬היו מחשבותיה החשאיות של‬
‫פּוּמה גדולה‪ ,‬שארבה לטרף‪.‬‬
‫אבל לא היה כל זכר למחשבות הכבדות‪ ,‬הרועמות‪ ,‬של סאסקווץ'‪.‬‬
‫היא דחקה את יכולת המיקוד שלה לעבר ההרים המושלגים‪ ,‬יותר ממה שרוב הטלפתים יכלו‬
‫לעשות‪ .‬אבל היא הגיעה הרבה יותר רחוק כשקראה לעזרה להיחלץ משוביה — ואז הייתה מסוממת‬
‫למחצה — לכן הופתעה כשגופה התחיל לרעוד כעת מרוב מאמץ‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ,‬סופי‪ ",‬אמר לה גריידי ונגע בכתפה‪" .‬נמצא אותו בדרך אחרת‪".‬‬
‫לא‪.‬‬
‫זו הסיבה שגריידי צירף אותה למשימת החילוץ הזאת‪ ,‬למרות חששותיו הרבים של סנדור‬
‫לביטחונה‪ .‬הוא כבר ניסה ללכוד את החיה שלוש פעמים‪ ,‬וחזר הביתה בידיים ריקות‪ .‬הוא סומך עליה‪.‬‬
‫היא מרטה ריס רופף — ההרגל העצבני שלה — כשדחקה את מחשבותיה רחוק ככל שיכלה‪ .‬כתמים‬
‫של אור הבזיקו בשדה הראייה שלה‪ ,‬כל אחד מהם מלווה בדקירת כאב שהעתיקה את נשימתה‪ .‬אבל‬
‫הסבל הצדיק את זה כשקלטה רשרוש עמום מאוד של מחשבה‪ .‬תמונה מטושטשת של נהר עם סלעים‬
‫מכוסים טחב ירוק ומים לבנים‪ ,‬מפכפכים‪ .‬היא הייתה רכה יותר מהמחשבות של הסאסקווץ' שנגעה‬
‫בהן כשהתאמנה בהייבנפילד‪ ,‬אבל המחשבה הייתה ללא ספק מורכבת מכדי שתשתייך לאחת מחיות‬
‫היער הרגילות‪.‬‬
‫"בכיוון הזה‪ ",‬אמרה סופי‪ .‬היא הצביעה צפונה וזינקה אל בין העצים‪ .‬היא שמחה שנעלה מגפיים‬
‫קלים במקום הנעליים החגיגיות‪ ,‬השטוחות‪ ,‬שהייתה אמורה לנעול בדרך כלל‪ ,‬אפילו עם הטוניקה‬
‫והמכנסיים החומים הפשוטים שלה‪.‬‬
‫דקס רץ כדי להשיג אותה‪ ,‬ושערו הבלונדיני הפרוע קיפץ כשהדביק את הקצב שלה‪" .‬אני עדיין לא‬
‫מבין איך את עושה את זה‪".‬‬
‫"אתה לא טלפת‪ .‬לי אין מושג איך אתה עושה את כל הדברים שעושים ֶטכְנוֹפָּתים‪".‬‬
‫"ששש‪ ,‬הם ישמעו אותך!"‬
‫דקס התעקש שתבטיח לא לספר לאיש על יכולתו החדשה‪ .‬ליידי ָאלִינ ָה‪ ,‬המנהלת של פוקספייר‪ ,‬לא‬
‫תיתן לו להשתתף בשיעור גילוי יכולות אם תדע שהוא כבר מימש יכולת כזאת‪ ,‬ודקס המשיך לקוות‬
‫שיצליח להפעיל יכולת "טובה יותר"‪ ,‬אם כי רק לעיתים נדירות הייתה למישהו יותר מיכולת אחת‪.‬‬
‫"אל תהיה טמבל‪ ",‬אמרה לו סופי‪" .‬טכנופתיה זה מגניב!"‬
‫"קל לך להגיד‪ .‬לא פייר שאת יכולה להיות גם טלפתית וגם גורמת‪".‬‬
‫סופי התכווצה לשמע המילה האחרונה‪.‬‬
‫אילו זה היה תלוי בה‪ ,‬היא הייתה מוותרת על היכולת המסוכנת בלי למצמץ‪ .‬אבל לא ניתן לכבות‬
‫יכולות מרגע שעוררו אותן‪ .‬היא בדקה את זה‪ .‬הרבה פעמים‪.‬‬
‫שריריה של סופי צרבו ככל שהקרקע נעשתה תלולה יותר‪ ,‬והאוויר הקר והלח דקר את ריאותיה‪,‬‬
‫אבל היה לה נעים לרוץ‪ .‬מאז החטיפה כולם סגרו אותה‪ ,‬וניסו להרחיק אותה מכל סכנה‪ .‬אבל לאמיתו‬
 ‫של דבר‪ ,‬היא הייתה היחידה שנכלאה בזמן שהרעים היו חופשיים‪.‬‬
‫המחשבה דרבנה את רגליה לרוץ מהר יותר‪ ,‬כאילו אם רק תדחף את עצמה יותר‪ ,‬תוכל להתרחק‬
‫מבעיותיה עד שייעלמו‪ .‬או לפחות תתרחק מספיק מסנדור — אם כי הגובלין היה במפתיע קל תנועה‬
‫ביחס לגודלו‪ .‬היא מעולם לא הצליחה להיפטר ממנו‪ ,‬והיא ניסתה פעמים רבות במהלך השבועות‬
‫האחרונים‪.‬‬
‫השביל הלך ונעשה צר ככל שהם התקדמו לעבר ההרים‪ ,‬ואחרי עוד כמה דקות של טיפוס הוא‬
‫התעקל מערבה והסתיים בנחל מפכה‪ .‬ענני ערפל לבנים ריחפו מעל הסלעים‪ ,‬ושיוו למים מראה של‬
‫רוח רפאים כשהתנחשלו במעלה הגבעות הסלעיות‪.‬‬
‫סופי עצרה לרגע כדי להסדיר את נשימתה ודקס התכופף כדי למתוח את רגליו‪ .‬גריידי וסנדור‬
‫השיגו אותם בזמן שבדקה את מיקומו של הסאסקווץ'‪.‬‬
‫"את אמורה להישאר לצידי‪ ",‬התלונן סנדור‪.‬‬
‫סופי התעלמה ממנו והצביעה לעבר הפסגות המושלגות‪" .‬הוא שם‪ ,‬למעלה‪".‬‬
‫למחשבות הייתה עכשיו תחושה חדה יותר‪ ,‬והן מילאו את ראשה בסצנה חיה להדהים‪ .‬כל עלה זעיר‬
‫על שרכי התחרה היה ברור וצלול כבדולח‪ ,‬והיא כמעט יכלה לחוש את המים הקרירים מתנפצים על‬
‫עורה ואת הרוח הקלה מדגדגת את לחייה‪ .‬אבל דבר אחד היה מוזר באמת — השלווה החמימה שעטפה‬
‫את תודעתה‪ .‬היא מעולם לא חוותה מחשבה כרגש טהור כל כך בעבר‪ ,‬בייחוד מיצור כה מרוחק‪.‬‬
‫"לא נפרדים יותר‪ ",‬הורה גריידי כשהחלו ללכת בעקבות הזרם במעלה ההר‪" .‬אני לא מכיר את‬
‫החלק הזה של היער‪".‬‬
‫סופי לא הייתה מופתעת‪ .‬העצים והשרכים היו כה סבוכים עד שהייתה בטוחה שכף רגלו של אף‬
‫אחד — אדם או אֶלף — לא דרכה שם זה זמן רב‪.‬‬
‫טחב ירוק ודביק כיסה את האדמה ובלע את צעדיהם‪ .‬הוא היה חלקלק‪ ,‬ובפעם השלישית שסופי‬
‫החליקה‪ ,‬תפס דקס בזרועה ולא הרפה‪ .‬חמימות ידו חלחלה מבעד לאריג שרוולה‪ ,‬והיא הרגישה שהיא‬
‫צריכה להתרחק‪ .‬אבל הוא איזן את שיווי המשקל שלה‪ ,‬וזה הקל עליה להתרכז במחשבות של‬
‫הסאסקווץ'‪.‬‬
‫נראה שהחיה אכלה‪ ,‬כי תחושת שביעות רצון התפשטה בתחתית בטנה של סופי‪ ,‬כאילו אכלה עכשיו‬
‫מנה נוספת של עוּג ַשׁמֶלוֹ‪.‬‬
‫היא מיהרה קדימה בחשש שמא ימשיך בדרכו אחרי ששבע‪ ,‬ודרכה בטעות על ענף שנפל‪.‬‬
‫קראאאאאאאאאאאאאאאק!‬
‫צמרמורת התפשטה בכל גופה‪ ,‬ואף שידעה שהרגש אינו שלה‪ ,‬לא הצליחה להתעלם מהאימה‬
‫המרטיטה‪ .‬לא היה לה מושג מה משמעות הדבר‪ ,‬אבל לא היה לה זמן לחשוב על כך‪ .‬התמונות‬
‫שהבזיקו בראשה הבהירו לה שהסאסקווץ' מתחיל להימלט‪.‬‬
‫היא שחררה את זרועה מאחיזתו של דקס ושעטה בעקבותיו‪.‬‬
‫החיה רצה כל כך מהר עד שמחשבותיה נעשו מטושטשות‪ .‬סופי התמקדה בהעברת אנרגיית הליבּה‬
‫שלה אל רגליה‪ ,‬אבל אפילו עם הכוח הנוסף עדיין יכלה לחוש את הסאסקווץ' ממשיך להתקדם‪ .‬הוא‬
‫עומד לחמוק מהם‪ ,‬אלא אם כן תמצא דרך להגביר את מהירותה‪.‬‬
‫דחיפת מוח‪.‬‬
‫היא לא התרגשה כשנודע לה שיש לה מיומנות טלפתית נדירה ביותר‪ .‬אבל כשדחפה את האנרגיה‬
‫החמה והמהמהמת ממעמקי מוחה אל רגליה‪ ,‬והרגישה שהשרירים שלה גועשים בפרץ כוח עצום‪,‬‬
‫הייתה פתאום אסירת תודה על דרכי הפעולה המוזרות של המוח שלה — גם אם הן גרמו לכאב הראש‬
‫שלה להחמיר‪ .‬כפות רגליה בקושי נגעו בקרקע כששעטה על פני האדמה הרטובה והותירה הרחק‬
‫מאחוריה את דקס‪ ,‬סנדור וגריידי‪.‬‬
‫מחשבותיו של הסאסקווץ' החלו להתבהר שוב‪.‬‬
‫היא התקרבה אליו‪.‬‬
‫אבל האנרגיה הנוספת לא נותרה בה זמן רב כפי שציפתה‪ .‬כוחה הלך ואזל‪ ,‬והיא הרגישה שהיא‬
‫בקושי מסוגלת להתקדם בצעדים כושלים‪.‬‬
‫זה בסדר‪ ,‬שידרה‪ .‬היא דחקה נואשות את המילים אל תוך ראשו של היצור‪ .‬אני לא אפגע בך‪.‬‬
‫הסאסקווץ' קפא על מקומו‪.‬‬
‫מחשבותיו היו ערבוביה של רגשות‪ ,‬וסופי לא יכלה לפענח אף אחת מהן‪ .‬אבל היא ניצלה את‬
‫הרגיעה הזמנית שלו‪ ,‬וגייסה את שארית כוחה כדי לגשש אל עבר פתח צר בתוך קיר העלווה הסבוך‪.‬‬
‫היא יכלה לחוש את הסאסקווץ' מעברם השני של העצים‪.‬‬
‫יהיה בטוח יותר להמתין לאחרים‪ ,‬אבל מי יודע כמה זמן היצור יישאר כאן? וכרגע היצור הרגיש‬
‫רגוע‪ ,‬מסוקרן‪.‬‬
‫שלוש נשימות עמוקות עוררו בה את האומץ‪ .‬ואז צעדה סופי אל תוך קרחת היער‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪2‬‬
‫‪ ‬‬
‫קולות התנשפותה של סופי הדהדו ממעגל העצים‪ ,‬והיא מצמצה כדי לוודא שעיניה ְמ ַתפְקדות‪.‬‬
‫כמה מטרים לפניה עמד סוס חיוור ובוהק עם כנפיים פרושות ומכוסות נוצות‪ .‬זה לא היה ֶפּג ָסוּס‪.‬‬
‫היא ידעה מספרי הלימוד בהייבנפילד ש ֵאלֶה היו קטנים וחסונים יותר‪ ,‬עם כתמים כחולים ורעמות‬
‫כחולות כהות‪ .‬לסוס הזה היה שיער גלי כסוף‪ ,‬שגלש על צווארו והתפצל סביב קרן כסופה־לבנה‬
‫שבלטה ממצחו כמו חד־קרן‪ .‬אבל לחדי־הקרן שראתה לא היו כנפיים‪.‬‬
‫"מה אתה?" לחשה סופי והביטה אל תוך עיניו החומות והכהות של הסוס‪ .‬בדרך כלל חשבה‬
‫שעיניים חומות הן שטוחות ומשעממות — בייחוד שלה — אבל בעיניים האלה היו זהרורי זהב נוצצים‪,‬‬
‫ומַבטן היה כה חודר עד שלא הייתה מסוגלת להסיט מהן את עיניה שלה‪.‬‬
‫הסוס צהל‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ .‬אני לא אפגע בך‪ ".‬היא שידרה אליו תמונות של עצמה מטפלת בבעלי חיים אחרים‪.‬‬
‫הסוס רקע בפרסותיו ונשף‪ ,‬אבל נשאר במקומו והתבונן בסופי בחשש‪.‬‬
‫סופי התמקדה במחשבותיו‪ ,‬וחיפשה כל דבר שתוכל להשתמש בו כדי לגרום לו לבטוח בה‪.‬‬
‫מורכבות מחשבותיו הייתה מהממת‪ .‬היא יכלה לחוש באבחנות מהירות ובחישובים מהירים‪ ,‬ממש כמו‬
‫כשקראה את מחשבותיו של ֶאלְוִוין‪ .‬והרגשות היו עוצמתיים כל כך‪ .‬עכשיו הבינה איך אמפתים‬
‫מרגישים‪ ,‬והיא שמחה שהיא לא אחת מהם‪ .‬קשה היה לדעת אֵילו רגשות הם שלה‪.‬‬
‫"הנה את!" אמר דקס וצעד אל תוך קרחת היער‪ .‬לסתו נשמטה כשהסוס צהל והמריא לשמיים‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬קראה סופי‪" .‬הוא חבר‪".‬‬
‫חבר‪.‬‬
‫ברגע ששידרה את המילה‪ ,‬קפא הסוס וריחף מעליהם‪ .‬עשרות תמונות הבזיקו בראשה של סופי‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬רגש חדש כמעט חנק את גרונה‪ .‬עיניה צרבו וליבה כאב‪ ,‬ונדרשה לה שנייה כדי לתרגם את‬
‫ההרגשה‪.‬‬
‫"אתה בודד?" לחשה סופי‪.‬‬
‫"זה לא סאסקווץ'‪ ",‬מלמל דקס‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬קלטתי את זה‪ ",‬אמרה לו סופי‪" .‬אתה יודע מה זה?"‬
‫"אליקוֹ ן‪ ",‬מלמל גריידי מאחוריה‪ ,‬וגרם לגל חדש של בהלה אצל הסוס המעופף‪.‬‬
‫עוד חבר‪ ,‬שידרה סופי כשהמריא גבוה יותר אל תוך העננים‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬גריידי היה יותר מחבר‪ .‬הוא היה אביה המאמץ‪ .‬אבל מסיבה כלשהי היא התקשתה לקרוא‬
‫לו כך‪ ,‬גם עכשיו‪ ,‬משהושלם הליך האימוץ‪.‬‬
 ‫זה בסדר‪ ,‬הבטיחה לאליקורן‪ .‬איש לא יפגע בך‪.‬‬
‫האליקורן צהל ומחשבותיו התמקדו בסנדור‪ ,‬ובנשק שלצידו‪.‬‬
‫"סנדור‪ ,‬אתה מפחיד אותו‪ .‬אתה צריך לחזור‪".‬‬
‫סנדור לא זז‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ",‬אמר לו גריידי‪" .‬אנחנו לא יכולים לאבד את היצור הזה‪ .‬אתה יודע עד כמה הוא חיוני‬
‫לעולם שלנו‪".‬‬
‫סנדור נאנח ויצא מקרחת היער‪ .‬הוא רטן על שלא מאפשרים לו לעשות את עבודתו‪.‬‬
‫"הסוס הזה באמת חשוב כל כך?" שאלה סופי ומצמצה אל השמיים‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬כן‪ ".‬דקס נשמע מרוצה מעצמו באופן מעצבן‪" .‬מצאו בינתיים רק אחד‪ .‬המועצה מחפשת עוד‬
‫אחד כבר עשרות שנים‪".‬‬
‫"אלף שנה‪ ",‬תיקן אותו גריידי‪" .‬לאורך כל שנותינו על כוכב הלכת הזה התאמצנו לגלות את כל‬
‫סודותיו‪ .‬ואז לגמרי במקרה‪ ,‬באמת‪ ,‬נכנס לחיינו אליקורן‪ ,‬והוכיח לנו שלכוכב הזה יש עוד כמה סודות‬
‫שלא גילינו‪ .‬מאז ניסינו למצוא עוד אחד‪ .‬אסור לנו לתת לו לחמוק‪ .‬את יכולה לקרוא לו לרדת‪ ,‬סופי?"‬
‫היא הבטיחה לנסות‪ ,‬והלחץ שיצרה הבקשה שלו הכביד על כתפיה‪.‬‬
‫בטוח‪ ,‬שידרה ליצור המבוהל‪ ,‬והוסיפה תמונות שלה כשהיא מטפלת בבעלי חיים אחרים כדי לנסות‬
‫ולחזק את המילה‪ .‬ואז שלחה תמונה של האליקורן עומד לידה בקרחת היער‪ .‬רד לכאן‪.‬‬
‫האליקורן לא הגיב‪ ,‬ולכן הוסיפה תמונה שהדגימה איך תיראה אם תלטף את רעמתו הבוהקת‪.‬‬
‫פרץ של בדידות שטף אותה שוב‪ ,‬והפעם חזק יותר‪ .‬כאב עתיק‪ .‬ואז חג האליקורן מעליהם פעם‬
‫נוספת ונחת לא רחוק מסופי‪.‬‬
‫"לא ייאמן‪ ",‬התנשם גריידי‪.‬‬
‫"ילדה טובה‪ ",‬לחשה סופי‪.‬‬
‫"ילדה?" שאל דקס‪.‬‬
‫סופי הנהנה‪ ,‬ותהתה כיצד ידעה זאת‪ .‬כמעט הייתה לה תחושה שהאליקורן אמרה לה‪...‬‬
‫"האליקורן בחוות המקלט הוא זכר!" אמר גריידי ושלף אותה מהרהוריה‪" .‬זאת תגלית של פעם‬
‫בחיים‪ ,‬סופי!"‬
‫סופי חייכה וראתה בעיני רוחה את המבט על פניו של חבר המועצה בּרוֹנְטֶה‪ ,‬כשישמע את החדשות‪.‬‬
‫הוא תיעב את החינוך האנושי שקיבלה ואת הקשר שלה ל"ברבור השחור" — קבוצת מורדים סודית‬
‫שעמדה כנראה מאחורי כל התעלומות בעברה של סופי — ותמיד ניסה להוכיח שהיא לא השתייכה‬
‫לעולם שלהם‪.‬‬
‫"אה‪ ...‬אני לא רוצה לקלקל את ההתרגשות הכללית‪ ",‬קטע דקס את דבריו‪" ,‬אבל איך נביא אותה‬
‫הביתה?"‬
‫חיוכו של גריידי נמוג‪" .‬שאלה טובה‪ .‬ה תמה של הסאסקווץ' לא תתאים — וגם אם אני ארוץ‬
‫הביתה‪ ,‬זה לא שיש לנו כאן אליקורן מרוסן‪".‬‬
‫"אולי אנחנו לא זקוקים לזה‪ ",‬אמרה סופי‪ .‬היא שלחה מבט חודר אל עיניה של האליקורן‪ ,‬שעמדה‬
‫שם בלי למצמץ‪ ,‬ושידרה שוב‪ :‬חבֵרה‪ .‬ואז הושיטה את ידה וצעדה באיטיות קדימה‪.‬‬
‫"זהירות‪ ",‬הזהיר אותה גריידי כשהאליקורן צהלה‪.‬‬
‫"לאט‪ ,‬ילדה‪ ",‬לחשה סופי‪ .‬היא המשיכה לשמור על קשר עין וצעדה צעד נוסף‪.‬‬
‫הירגעי‪.‬‬
‫היא שלחה שטף תמונות שלה מלטפת חיות שונות‪ ,‬וניסתה לשדר מה היא עומדת לעשות‪.‬‬
‫האליקורן עיבדה כל תמונה והתמקדה בסופי‪ .‬היא השמיעה שוב קול צהלה‪.‬‬
‫סופי קיוותה שזה אומר "המשיכי‪ ".‬היא עצרה את נשימתה וצמצמה את הפער האחרון ביניהן‪.‬‬
‫אצבעותיה הברישו את הפרווה החלקלקה והצוננת על אפה של האליקורן‪ .‬הסוסה הבוהקת השמיעה‬
‫נחרה‪ ,‬אבל לא נסוגה‪.‬‬
‫"ילדה טובה‪ ",‬אמרה סופי וגיששה באצבעותיה לעבר הקרן‪ .‬היא מיששה את קווצות הרעמה‬
‫הכסופה‪ ,‬והופתעה לחוש עד כמה הן קרות‪ ,‬כמו חוטים של קרח‪.‬‬
‫האליקורן השמיעה מעין אנחה רכה‪ .‬ואז התרפקה על כתפה של סופי‪ .‬סופי צחקקה כשהנחיריים‬
‫הרטובים דגדגו את צווארה‪.‬‬
‫"היא מחבבת אותך‪ ",‬לחש גריידי‪.‬‬
‫"זה נכון‪ ,‬ילדה? את מחבבת אותי?"‬
‫צמרמורת חלפה בגווה של סופי כשמשהו דגדג בראשה‪ .‬הוא הלך וקיבל צורה ככל שקיפץ‬
‫בתודעתה‪ ,‬עד שהתגבש לכדי מילה אחת‪.‬‬
‫חבֵרה‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל גריידי כשסופי פסעה לאחור ונענעה בראשה‪.‬‬
‫"סליחה‪ .‬אני פשוט לא רגילה לעוצמה של המוח שלה‪ ".‬היא ליטפה את לחייה הסמוקה של הסוסה‬
‫וניסתה להבין מה קרה הרגע‪.‬‬
‫האם האליקורן למדה ממנה מילה? האם זה אפשרי?‬
‫"את חושבת שהיא תיתן לי לגעת בה?" שאל גריידי וצעד צעד זהיר קדימה‪.‬‬
‫האליקורן התרוממה וטפחה בכנפיה‪.‬‬
‫גריידי נסוג לאחור‪" .‬זה יהיה בעייתי‪".‬‬
‫כדי לבצע זינוק אור יחד עם האליקורן‪ ,‬מישהו יצטרך לגעת בה כדי ליצור קשר ביניהם‪.‬‬
‫"אני יכולה להזניק אותה‪ ",‬הציעה סופי‪.‬‬
‫"בשום פנים ואופן לא!" הצעקה של גריידי גרמה לאליקורן לצהול‪ ,‬והוא הנמיך את קולו ללחישה‬
‫לפני שהוסיף‪" ,‬זה מסוכן מדי‪".‬‬
‫"אני יכולה לעשות עם זה‪ ",‬התעקשה סופי‪ .‬ההתרגשות העלימה את כאב הראש ואת התשישות‬
‫שגרמה לה דחיפת המוח‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬זוכרת מה קרה בפעם שעברה?" התערב דקס‪.‬‬
 ‫סופי בהתה בו‪ ,‬המומה מכך שהוא מצדד בגריידי‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬אל תסתכלי עליי ככה‪ .‬כמעט התפוגגת אז‪".‬‬
‫קולו של דקס נשבר כשאמר את המילים האלה‪ ,‬וסופי לא יכלה שלא לתהות כמה ראה באותו יום‪.‬‬
‫היא חשבה שהוא היה מחוסר הכרה כשביצעה את הזינוק הכמעט קטלני כדי להימלט מהחוטפים‪ .‬אבל‬
‫נראה שהוא הבחין באור שמשך אותה משם — זה‪ ,‬לפחות‪ ,‬מה שאלווין סיפר לה‪ .‬היא ודקס מעולם לא‬
‫דיברו על מה שקרה‪ .‬סופי זכרה רק את החמימות והצבעים המהבהבים ואת כוח המשיכה שהיה כה‬
‫חזק עד שהייתה מוכנה להמשיך בעקבותיו לכל מקום‪ ,‬וכמעט עשתה זאת‪.‬‬
‫היא לעולם לא תשכח את הייסורים שעברה עד שחזרה לעצמה‪ .‬ועכשיו‪ ,‬בכל פעם שזינקה‪ ,‬הרגישה‬
‫סחרחורת קלה‪ .‬אבל הסחרחורת נמשכה רק כמה שניות‪ ,‬ובכל הפעמים שאלווין בדק אותה מאז‬
‫החלמתה‪ ,‬הוא מעולם לא מצא שום ליקוי‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬כל זה קרה לפני שידעה איך להשתמש בכושר‬
‫הריכוז המשופר שלה‪ .‬לפני שידעה אפילו שהריכוז שלה השתפר‪ .‬שלא לדבר על כך שהחוטפים לקחו‬
‫את הנ ֶקסוּס שלה‪.‬‬
‫היא חפנה את הצמיד השחור והמבריק שעל פרק ידה‪ ,‬ומיששה באצבעה את אבן הטורקיז‬
‫שהתנוססה במרכזו‪ ,‬מוקפת בשורות מפותלות של יהלומים‪ .‬הנקסוס הציב סביבה שדה כוח שלא‬
‫אִפשר לה לאבד אפילו חלקיק אחד מעצמה תוך כדי זינוק‪ .‬משמע שתוכל להשתמש בכושר הריכוז‬
‫שלה כדי להגן על האליקורן ולהזניק את שתיהן הביתה בבטחה‪.‬‬
‫ראשה אמר לה שזה הגיוני‪ ,‬אבל היא לא יכלה לגרש את הרעש הקל שיצרה אצלה המחשבה על‬
‫זינוק מסוכן נוסף‪.‬‬
‫"אין לנו שום אפשרות אחרת‪ ",‬אמרה סופי בניסיון לשכנע את גריידי‪ ,‬את דקס וגם את עצמה‪.‬‬
‫"אלא אם יש משהו שפספסתי‪".‬‬
‫איש לא העלה כל הצעה אחרת‪ ,‬ולכן נשמה נשימה עמוקה ודמיינה את כושר הריכוז שלה מכסה את‬
‫הסוסה המבהיקה כמו חותם מגן‪ .‬שוב כאב לה הראש‪ ,‬והיא נאלצה לנתב את שארית אנרגיית הליבה‬
‫שלה כדי לכסות יצור גדול כל כך‪ ,‬אבל הצליחה לגייס מספיק כוח כדי לחוש שזו אחיזה איתנה‪.‬‬
‫היא יכולה לעשות את זה‪.‬‬
‫לפני שתשנה את דעתה‪ ,‬הניחה יד אחת על לחייה של האליקורן ובידה האחרת תפסה את התליון‪,‬‬
‫שהיה תלוי על שרשרת ארוכה סביב צווארה‪ .‬היא הניפה את הגביש‪ ,‬וקרן אור פגעה בצד ה ָחלָק‬
‫שנחצב באבן והשתברה אל הקרקע‪.‬‬
‫"סופי‪ ,‬אל‪ "...‬התחיל גריידי לומר‪ ,‬אבל זה היה מאוחר מדי‪.‬‬
‫היא צעדה אל תוך האור‪ ,‬הניחה לחמימות להתפשט מתחת לעורה כמו אלפי נוצות מדגדגות‪ ,‬והסחף‬
‫הבוהק משך משם אותה ואת האליקורן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪3‬‬
‫‪ ‬‬
‫האחו השופע של הייבנפילד נצץ ונגלה לעיניה של סופי כשגופה התגבש מחדש על השביל הרחב‪,‬‬
‫עטור הפרחים‪ ,‬שחצה את שטחו המרכזי‪ .‬רגליה התייצבו תחתיה‪ ,‬אבל הסחרחורת כמעט הכריעה‬
‫אותה‪ ,‬וכתמי אור בכל צבעי הקשת טשטשו את ראייתה כאילו ראתה את העולם מבעד לקליידוסקופ‪.‬‬
‫היא התנודדה וייחלה למשהו להיאחז בו כשהאליקורן צווחה באימה והמריאה אל השמיים בדמדומי‬
‫השקיעה‪.‬‬
‫סופי כשלה אחריה‪ ,‬אבל הספיקה ללכת רק כמה צעדים לפני שידיים חזקות אחזו בכתפיה וסובבו‬
‫אותה לאחור‪.‬‬
‫"מה חשבת לעצמך?" זרועותיו של גריידי רעדו כשאחז בה בחוזקה‪ ,‬אבל סופי הייתה מודאגת יותר‬
‫מהכתם האפור המטושטש שהתנשא מאחוריו‪.‬‬
‫אפילו מבעד לצבעים המתערבלים הצליחה להבחין במבטו הזועם של סנדור‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ ,‬באמת‪ ",‬אמרה‪ ,‬גומעת אוויר ומייחלת שכך יהיה‪.‬‬
‫הסוסה המכונפת צהלה‪ ,‬וגל הבהלה עזר לסופי להתמקד‪" .‬אני חייבת להרגיע אותה לפני שתעוף‬
‫רחוק מכאן‪".‬‬
‫אחיזתו של גריידי בכתפיה התהדקה לרגע‪ .‬ואז נענע בראשו ושחרר אותה‪" .‬נמשיך את השיחה‬
‫הזאת אחר כך‪".‬‬
‫היא הייתה בטוחה שעוד ידברו‪ ,‬אך לא היה לה זמן לדאוג בשל כך‪ .‬מחשבתה הלכה והצטללה‬
‫סוף־סוף‪ ,‬בדיוק בזמן‪ .‬ו ֶ י‪ ,‬הטי־רקס שחייתה אצלם ועדיין לא התרגלה לתזונה הצמחונית שלה‪,‬‬
‫שאגה כאילו היא משתוקקת לחטיף סוּסִי נוצץ‪.‬‬
‫האליקורן התרחקה מהדינוזאורית בעלת הנוצות שצבען ירוק ניאון‪ ,‬ופנתה לעבר המטעים — בוסתן‬
‫שופע של עצים מעוקלים‪ ,‬שגזעיהם עבים ועגולים‪ .‬כמה גְנוֹמִים גוצים וחומים יצאו מבעד לדלתות‬
‫הירוקות המקושתות שבגזעים‪ .‬עיניהם האפורות הענקיות בהו באליקורן שחגה מעל לראשיהם‪.‬‬
‫"הצילו! אני צריכה משהו שיפתה אותה לרדת‪ ",‬קראה סופי כשחלפה בריצה על פניהם של‬
‫הגנומים‪ ,‬שכבר החלו לצעוד לעבר שורת הממגורות המוזהבות שניצבו על הצוקים המרוחקים‪.‬‬
‫הגנומים לא היו משרתים‪ .‬הם חיו עם האֶלפים מתוך בחירה‪ ,‬והיו מומחים בכל הקשור לצמחים‬
‫ולבעלי חיים‪ .‬הלוואי שהם מכירים חטיף כלשהו שאליקורן לא יכול לעמוד בפניו‪.‬‬
‫"בחיי‪ ,‬את מה־זה־בצרות‪ ",‬אמר דקס כשהדביק את צעדיה של סופי‪" .‬יהיה לך מזל אם גריידי‬
‫ואדליין ייתנו לך לצאת מהבית לפני שתהיי בת מאתיים וחמישים‪".‬‬
‫"זה לא עוזר עכשיו‪ ,‬דקס‪".‬‬
 ‫חזרי בבקשה‪ ,‬שידרה כשהסוסה התרוממה גבוה עוד יותר‪.‬‬
‫חבֵרה‪.‬‬
‫"נסי את אלה‪ ",‬אמר גריידי מאחוריה והושיט לה חופן של גבעולים מפותלים בצבע תכלת‪.‬‬
‫ניחוח מתובל‪ ,‬דמוי־קינמון‪ ,‬דגדג באפה של סופי כשלקחה את הגבעולים והרימה אותם לכיוון‬
‫השמיים‪" .‬רדי‪ ,‬ילדה‪ ",‬קראה ושלחה תמונות של האליקורן מתענגת על הזרדים הדקים‪ .‬יש לי חטיפים‪.‬‬
‫סקרנות נשזרה ברגשותיה של סופי‪.‬‬
‫חטיפים! סופי חזרה‪.‬‬
‫האליקורן צהלה וחגה נמוך יותר‪ ,‬אבל לא נחתה‪ .‬סופי המשיכה לחזור על הבטחתה לתת לה חטיפים‬
‫ולנופף בהם באוויר עד שלבסוף‪ ,‬אחרי שלוש הקפות נוספות‪ ,‬נחתה האליקורן באיטיות במרחק כמה‬
‫מטרים משם‪ ,‬ונעצה באדמה את פרסותיה הבוהקות‪.‬‬
‫סופי חייכה והושיטה לה את הגבעולים‪" .‬קחי‪ ,‬ילדה‪".‬‬
‫הסוסה המכונפת בחנה את סופי בעיניה החומות הענקיות‪ .‬ואז זינקה קדימה‪ ,‬ובחרטומה הלח‪ ,‬מרובע‬
‫השיניים‪ ,‬כרסמה את קצות החטיפים היישר מידה של סופי‪ .‬היא בקושי הספיקה להרחיק את‬
‫אצבעותיה משם‪ ,‬והאליקורן בלעה את כל השאר‪.‬‬
‫"איכס‪ ",‬רטן דקס וסתם את אפו‪" .‬מי ידע שלסוסים נוצצים יש ריח פה מסריח כל כך?"‬
‫"זה כלום בהשוואה לאִיגִי‪ ",‬הזכירה לו סופי‪ .‬שדון המחמד היה אולי כדור פרווה בגודל כף יד‪ ,‬אבל‬
‫בכל פעם שפתח את פיו‪ ,‬זה היה כמו לעמוד ליד הר של ביצים סרוחות וחיתולים מלוכלכים‪" .‬אני‬
‫חושבת שנצטרך עוד כאלה‪ ",‬הוסיפה כשלשונה הסגולה והמחוספסת של האליקורן החלה ללקק את‬
‫כף ידה‪.‬‬
‫"כבר מביאים‪ ".‬גריידי הצביע על גנום שהתקרב אליהם בצעדים כושלים‪ ,‬בידיו צרור גבעולים‬
‫כחולים‪ ,‬כמעט בגובה שלו‪.‬‬
‫גנומים נראו יותר כמו צמחים מאשר כמו בעלי חיים‪ ,‬והיה להם עור אדמדם מחוספס ואגודלים‬
‫ירוקים בהירים‪ .‬סופי עדיין נרתעה מעט למראה המאפיינים המוזרים שלהם‪ ,‬ולכן לא הופתעה‬
‫כשהאליקורן צהלה ונסוגה לאחור‪ .‬אבל הגנום לא התרגש‪ .‬חיוך ירוק שיניים הבזיק על פניו כשפיזר‬
‫את החטיפים לאורך שביל צר שהוביל אל הכלוב ששימש בדרך כלל ל ְפּטֶרוֹ טילים‪ .‬הסוסה‬
‫העצבנית הביטה בגבעולים בחשדנות‪ ,‬אבל אחרי רגע הרכינה את ראשה והחלה לטרוף את דרכה‬
‫לעבר המתחם המגודר‪ .‬היא עדיין התענגה על אחרון החטיפים כשגריידי סגר את השער ונעל אותה‬
‫בתוך המבנה הכיפתי הקטן‪ ,‬שהיה עשוי נצרי במבוק קלועים בשתי וערב‪.‬‬
‫בהלה פשטה בראשה של סופי כשהאליקורן ניסתה לפרוש את כנפיה במכלאה‪ ,‬ולא הצליחה‪.‬‬
‫"זה רק לכמה שעות‪ ",‬הסביר גריידי כשהבחין במבטה הזועף של סופי‪" .‬הגנומים כבר מכינים‬
‫מכלאה באחו שלמרגלות הצוק‪".‬‬
‫"וואו‪ ,‬באמת?" גריידי ואדליין פינו את האחו שלמרגלות הצוק מבעלי חיים זמן קצר אחרי שסופי‬
‫נעלמה‪ ,‬כי לא רצו להתקרב אל אזור המערות‪ ,‬שבו חשבו שטבעה‪ .‬אחרי הצלתה‪ ,‬הם הוסיפו גדר‬
‫ברזל גבוהה לאורך המצוק כדי לחסום את הדרך שהובילה אל החוף שמתחתיו‪ .‬סופי לא ידעה אם‬
‫הסגירה נועדה להרחיק אותה או את האחרים‪ .‬כך או כך‪ ,‬לא היה לה אכפת לשמור מרחק מהמערות‬
‫הללו‪ .‬היא לא רצתה לראות אותן שוב לעולם‪.‬‬
‫כר המרעה‪ ,‬המלא בתלוליות דשא רכות‪ ,‬היה מרחב מושלם לשכן בו סוסה מכונפת‪ ,‬כך שסופי‬
‫הבינה מדוע גריידי מוכן להשתמש בו‪ .‬אבל זו תהיה משימה אדירה לתחום אותו‪ .‬טוב שהגנומים היו‬
‫יצורים חרוצים להפליא‪ .‬הם ספגו אנרגיה מהשמש ולא נזקקו כמעט לשינה‪ ,‬ולכן תמיד חיפשו דרכים‬
‫להיות עסוקים‪ .‬אם מישהו יכול לחולל נס שכזה‪ ,‬אלה רק הגמדים‪.‬‬
‫"אנחנו יכולים לפחות לתת לה עוד חטיפים כדי לעודד אותה?" הסוסה בהתה בה בעיניים עצובות‬
‫ולחות‪.‬‬
‫"הגְנומים הלכו ממש עכשיו להביא לה עוד‪ .‬טוב שהם קצרו היום ערימת תַבלינוֹנים‪".‬‬
‫יהיה בסדר‪ ,‬אמרה לה סופי‪ .‬אני מבטיחה‪.‬‬
‫הסוסה הסבה את מבטה ממנה‪.‬‬
‫"היא שונאת אותי עכשיו‪".‬‬
‫"היא תסלח לך‪ ".‬גריידי הניח את ידו על כתפה‪ ,‬וזה נתן לסופי אומץ להסתובב ולהביט בו‪.‬‬
‫"ומה איתך?" שאלה בשקט‪" .‬עדיין שונא אותי על שהזנקתי אותה לכאן?"‬
‫גריידי עצם את עיניו‪" .‬סופי‪ ,‬שום דבר שתעשי לא יגרום לי לשנוא אותך‪ .‬אבל מה שעשית היה‬
‫מסוכן מאוד‪ .‬אילו היה קורה לך משהו‪ ,‬הייתי‪"...‬‬
‫סופי בהתה בכפות רגליה‪" .‬אני מצטערת‪ .‬אני באמת מנסה להיות זהירה‪".‬‬
‫"אני יודע‪ .‬אבל אף פעם אי אפשר להיות זהירים מדי‪ ,‬בסדר?"‬
‫היא הנהנה והוא עטף אותה בחיבוק‪.‬‬
‫היא קלטה את ניחוח אֵימת הסאסקווץ' מהטוניקה שלו והתרחקה ממנו‪ ,‬משתעלת‪" .‬אז מה העונש‬
‫שלי?"‬
‫"אני רוצה שאֶלווין יבדוק אותך בבוקר ויוודא שאת באמת בסדר‪".‬‬
‫למרבה הצער‪ ,‬זו לא הייתה הפתעה‪ .‬היא שברה את שיא כל הזמנים בביקורי רופא — אירוני‪ ,‬אם‬
‫מביאים בחשבון עד כמה היא שונאת רופאים‪.‬‬
‫"ואת גם אחראית לרחוץ את הוֶו מיניוֹן בחודש הקרוב‪ ",‬הוסיף גריידי‪.‬‬
‫סופי גנחה‪ .‬היא יכלה להישבע שהיצור הענק‪ ,‬מוטציה דמוית מכרסם‪ ,‬זומם לחסל אותה מאז עזרה‬
‫ללכוד אותו כשהגיע להייבנפילד‪" .‬זה פשוט נבזי‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬זה מדהים‪ ",‬תיקן אותה דקס‪.‬‬
‫"אני שמח שאתה חושב כך‪ ,‬דקס‪ ",‬אמר לו גריידי‪" ,‬כי אתה תהיה זה שיעזור לה‪".‬‬
‫"היי‪ ,‬אני לא עשיתי שום דבר רע!"‬
‫"לא אמרתי שעשית‪ .‬אבל האם אתה באמת חושב שסופי תיתן לך לעמוד כך סתם מהצד כשהיא‬
‫עובדת?"‬
‫הוא צדק‪ .‬היא לגמרי עמדה לרתום את דקס לעזרתה‪ ,‬והוא בא אליהם כמעט כל יום‪ .‬אחרי הכול‪,‬‬
‫הם היו חברים טובים‪.‬‬
‫אבל משהו באופן שבו גריידי חייך אליהם גרם ללחייה של סופי ללהוט‪ .‬גם דקס הבחין בכך‪ ,‬מפני‬
‫שפניו היו סמוקות כשמלמל איזה תירוץ בנוגע להורים שלו‪ ,‬שידאגו אם לא יגיע הביתה בקרוב‪ ,‬וזינק‬
‫משם בזריזות‪.‬‬
‫גריידי אחז בידה של סופי וחיוכו נמוג‪" .‬אני לא חושב שכדאי שנספר לאדליין על ההרפתקה הקטנה‬
‫שלך‪ ,‬מה גם שמחר‪"...‬‬
‫"סליחה שהפחדתי אותך‪".‬‬
‫הוא חייך אליה חיוך עצוב‪" .‬רק אל תעשי את זה שוב‪ .‬עכשיו בואי‪ ,‬נלך לשטוף מעלינו את הטינופת‬
‫של הסאסקווץ'‪ ,‬ונספר לאדליין מה מצאנו‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫עד שסופי סיימה להתקלח‪ ,‬להחליף בגדים ולתת לאיגי את ארוחת הערב שלו כדי שלא יהרוס לה את‬
‫החדר — שדונים יכולים להיות יצורים בעייתיים מאוד כשהם לא מרוצים — השמש כבר שקעה‬
‫והגנומים סיימו להכין את המרעה‪ .‬עורה של סופי הצטמרר כשעשתה את דרכה אל המתחם החדש‪,‬‬
‫ואף שניסתה לא להסתכל לשם‪ ,‬עיניה עדיין נדדו אל הצוקים‪ ,‬שם הבהיק אור הירח מעבר לשער‬
‫הברזל‪.‬‬
‫היא הכריחה את עצמה להסיט את מבטה ולמקד אותו בקנים העבים שנראו כמו קני במבוק סגולים‪.‬‬
‫הם כוּפפוּ לכדי קשתות רחבות‪ ,‬ויצרו כיפה דמוית רשת מעל שטח ברוחב של קילומטר וחצי בערך‪.‬‬
‫קנים מקושתים נוספים נערכו בשורה כמו אבני דומינו‪ ,‬ויצרו שביל מקורה שדרכו ניתן היה להעביר‬
‫את האליקורן ממתחם סגור אחד לאחר‪ .‬אבל הסוסה לא נראתה בשום מקום‪.‬‬
‫"היא מבוהלת מדי‪ ",‬הסביר גריידי כשסופי מצאה אותו במכלאת הפטרודקטיל‪" .‬הגנומים מפחדים‬
‫להזיז אותה כעת‪ .‬היא עלולה לפגוע בעצמה בניסיון להימלט‪".‬‬
‫"את לא צריכה לפחד‪ ,‬ילדה יפה‪ ",‬לחשה אדליין כשהתקרבה אל הסורגים ובידה גבעולי תבלינונים‪.‬‬
‫"אנחנו מנסים לעזור לך‪".‬‬
‫האליקורן צהלה והשתוללה‪.‬‬
‫אדליין נסוגה לאחור והסיטה מפניה את שערה הגלי‪ ,‬הענברי‪" .‬אני לא יודעת מה עוד לנסות‪".‬‬
‫"את חושבת שתוכלי להרגיע אותה‪ ,‬סופי?" שאל גריידי‪.‬‬
‫"אולי‪ ".‬סופי התקרבה‪ ,‬וברגע שהאליקורן הבחינה בה‪ ,‬היא הפסיקה להשתולל‪ .‬אור הירח הפך את‬
‫פרוותה הזוהרת לכסופה ובוהקת‪ ,‬ועיניה הכהות נצצו כמו כוכבים‪.‬‬
‫חבֵרה? שידרה לה סופי‪.‬‬
‫חבֵרה! שידרה האליקורן בחזרה‪ ,‬והנמיכה את חרטומה כדי שסופי תוכל לגרד את לחייה מבעד‬
‫לסורגים‪.‬‬
‫"מדהים‪ ",‬התנשמה אדליין וחייכה לראשונה זה שבוע לפחות‪ .‬הצללים הכהים שמתחת לעיני‬
 ‫הטורקיז שלה דהו גם הם‪" .‬תוכלי לגרום לה ללכת אל המכלאה החדשה שלה?"‬
‫"אני אנסה‪ ".‬סופי שידרה תמונות של המתחם הסמוך לצוקים‪ ,‬וחזרה שוב ושוב על הבית החדש‬
‫שלך‪ .‬משלא נראה שזה עוזר‪ ,‬הוסיפה תמונה של האליקורן מלחכת עשב בתוכו‪.‬‬
‫האליקורן עיבדה את התמונה‪ ,‬ואז השיבה בתמונה משלה‪ :‬שמיים כהים‪ ,‬זרועי כוכבים‪ ,‬וסוס כסוף‬
‫ובוהק מתעופף בהם בחופשיות‪.‬‬
‫"אני לא חושבת שהיא רוצה להישאר כאן‪ ",‬לחשה סופי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬היא חייבת‪ .‬היא חשובה לנו מדי‪ ",‬הזכיר לה גריידי‪" .‬וחוץ מזה‪ ,‬זו הדרך היחידה לשמור על‬
‫ביטחונה‪ .‬חשבי מה יקרה אם בני האדם ישימו עליה את ידם‪".‬‬
‫תמונה של האליקורן קשורה למיליון מכשירים רפואיים מפחידים הבזיקה בראשה של סופי‪ ,‬והיא‬
‫נרעדה כששידרה‪ ,‬את בטוחה כאן‪.‬‬
‫בטוחה‪ ,‬חזרה אחריה האליקורן‪ ,‬אבל לא נראה שהיא באמת מבינה את המילה‪ .‬ואולי לא היה לה‬
‫אכפת‪.‬‬
‫סופי ניסתה טקטיקה אחרת‪ .‬את כבר לא תהיי בודדה‪.‬‬
‫האליקורן עיבדה את המסר‪ ,‬ואחרי כמה שניות שידרה בחזרה בהיסוס‪ ,‬חברה?‬
‫חברה‪ ,‬אמרה לה סופי‪ ,‬ושלחה שוב את תמונת המתחם‪ .‬את בטוחה‪ .‬בואי נעביר אותך אל הבית החדש‬
‫שלך‪.‬‬
‫הפעם האליקורן לא התווכחה‪ ,‬וסופי הנהנה לעבר גריידי‪ .‬הוא נתן לגנומים את האות לפתוח את‬
‫השערים שבין כרי המרעה‪.‬‬
‫הירגעי‪ ,‬שידרה סופי כשגופה של האליקורן התקשח‪ ,‬אבל היא בכל זאת הרגישה פרץ של בהלה‬
‫כשהשערים נעו הצידה ונפתחו והאליקורן דהרה קדימה וחצתה את המעבר המקושת במהירות‪ .‬סופי‬
‫רצה בעקבותיה‪ ,‬גריידי ואדליין ממש מאחוריה‪ ,‬וכולם נשמו נשימה עמוקה כשהסוסה המבהיקה‬
‫הגיעה למרעה החדש שלה‪ ,‬פרשה את כנפיה והתעופפה אל החלק הגבוה ביותר של הכיפה‪.‬‬
‫"כל הכבוד‪ ,‬סופי‪ ",‬אמר גריידי ולחץ את כתפיה‪" .‬מה היינו עושים בלעדייך?"‬
‫היא הסמיקה לשמע המחמאה‪" .‬סיפרת למישהו שמצאנו אותה?"‬
‫"ניסיתי להשיג את אולדן‪ ,‬אבל הוא היה מחוץ לטווח קליטה‪ .‬אני אנסה אותו שוב בבוקר‪".‬‬
‫סופי נרעדה אף על פי שלא היה לה קר‪ .‬היו רק כמה מקומות שבהם המ שֵר — ריבוע כסוף קטן‬
‫שפעל קצת כמו וידאופון — יכול לצאת מטווח קליטה‪ ,‬וכולם היו מקומות אסורים ואפלים‪ .‬היא שנאה‬
‫את המחשבה שאולדן נמצא שם‪ ,‬מסכן את חייו בניסיון למצוא את החוטפים שלה‪.‬‬
‫האליקורן צהלה ונחתה אל הקרקע‪ ,‬וסופי חזרה בבת אחת אל המציאות‪.‬‬
‫היא הושיטה יד מבעד לסורגים הסגולים‪ ,‬והסוסה רצה מיד והתקרבה עד שסופי יכלה ללטף את‬
‫צווארה הבוהק‪ .‬הלוואי שידעתי איך לקרוא לך‪.‬‬
‫לא סביר לקרוא ליצור עוצר נשימה כזה בשם משעמם כמו "האליקורן"‪ .‬האם יש לך שם‪ ,‬ילדה‬
‫יפה?‬
‫היא לא באמת ציפתה לתשובה‪ ,‬אבל מחשבה חלפה בראשה בכל זאת‪ .‬המחשבה הייתה חמימה‬
‫ורכה‪ ,‬וכשסופי התרכזה‪ ,‬היא התפתלה והתהפכה עד שהתגבשה למילה‪.‬‬
‫"סִילְ ֵבנ ִי?" לחשה סופי‪.‬‬
‫האליקורן התנשפה‪.‬‬
‫"מה אמרת?" שאלה אדליין‪.‬‬
‫סופי נענעה בראשה כדי שיצטלל‪" .‬אני חושבת שקוראים לה סילבני‪".‬‬
‫סילבני נשפה שוב‪.‬‬
‫"רגע אחד‪ ,‬את יכולה לדבר איתה במילים?" שאל גריידי‪.‬‬
‫"לפעמים היא חוזרת על מילים שאני משדרת לה‪ ,‬אבל הפעם התחושה הייתה אחרת‪ .‬כאילו היא‬
‫דיברה אליי בשפה שלה‪ ,‬ואני תרגמתי את זה‪".‬‬
‫לרגע אחד שניהם רק בהו בה‪ .‬ואז גריידי צחק‪" .‬הכישורים הפלאיים שלך לא מפסיקים להפתיע‪".‬‬
‫סופי ניסתה לחייך‪ ,‬אבל תחושת חמיצות פשטה בבטנה‪.‬‬
‫יכולת של פּולִיגְלוֹט — מי שמסוגל להבין את כל השפות — הייתה כישרון נוסף שהופעל במהלך‬
‫חטיפתה‪ .‬יכולת מיוחדת שלישית‪.‬‬
‫היא בוודאי צריכה להיות גאה שיש לה כל כך הרבה כישורים‪ ,‬אבל היא לא יכלה שלא לדאוג בנוגע‬
‫למשמעות היכולות שלה ולמה שיצפו ממנה לעשות איתן‪.‬‬
‫קול עיקש לחש מתוך זיכרונותיה‪ :‬אַת הבובה הקטנה שלהם‪.‬‬
‫"את בסדר‪ ,‬סופי?" שאלה אדליין‪ ,‬וקו דאגה דק נמתח בין גבותיה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬סתם עייפה‪ ".‬כשהמילים בקעו מפיה‪ ,‬הבינה שהן נכונות‪.‬‬
‫כל איברי גופה כאבו‪ ,‬ושאריות כאב הראש עדיין פעמו מאחורי עיניה‪" .‬אני חושבת שאלך לישון‪".‬‬
‫ניכר היה שגריידי ואדליין לא השתכנעו‪ ,‬אבל הם לא לחצו עליה‪ .‬היא ליטפה את אפה המשיי של‬
‫סילבני‪ ,‬הבטיחה שתראה אותה בבוקר‪ ,‬ופנתה אל חדר השינה שלה‪ ,‬שהשתרע על פני כל הקומה‬
‫השלישית של הייבנפילד‪.‬‬
‫חדרה היה חשוך‪ ,‬והוּאר רק על ידי אור הירח שחדר מבעד לחלונות‪ .‬היא השתהתה בפתח הדלת‪,‬‬
‫נקשה באצבעותיה וחיכתה שכוכבי הבדולח שהשתלשלו מן התקרה יציפו את החדר באור לפני‬
‫שנכנסה פנימה‪.‬‬
‫סנדור כבר ביצע בחדר את סריקת הלילה בחיפוש אחר פולשים‪ ,‬אבל היא בכל זאת סרקה כל פינה‬
‫וכל צל‪ ,‬חיפשה סימן לפולשים‪ .‬פרט לנעל לעוסה להחריד‪ ,‬יצירה של איגי‪ ,‬הכול היה במקומו‪ .‬לא‬
‫נגעו ולו בעלה כותרת אחד מתוך הפרחים הרקומים בשטיח‪.‬‬
‫היא סגרה את הדלת בשביעות רצון‪ ,‬לבשה פיג'מה‪ ,‬שקעה במיטת האפיריון הענקית שלה ומתחה‬
‫את שריריה הדוויים‪ .‬את פניה טמנה בּ ֵאלָה‪ ,‬פילת הפרווה הכחולה שלא יכלה לישון בלעדיה‪ ,‬ונקשה‬
‫שוב באצבעותיה כדי לכבות את האור‪ .‬איגי תפס את מקומו על הכרית שלה‪ ,‬כִּדרר את גופו האפור‬
‫הזעיר‪ ,‬ובתוך שניות נחר כמו מסור‪ .‬סופי גירדה את בטנו הפרוותית‪ ,‬חשבה שהלוואי שהייתה יכולה‬
 ‫להירדם בקלות כזאת‪ ,‬ומחאה כף כדי להגיף את הצלונים הכבדים שמעל לחלונות‪.‬‬
‫היא קיוותה שתעצום את עיניה ותחלום על סוסים מכונפים נוצצים שמעופפים בשמיים כחולים‬
‫ובהירים‪ .‬במקום זאת‪ ,‬דמויות בגלימות שחורות רדפו את מחשבותיה‪ ,‬חטפו אותה מבעד לצללים‬
‫וגררו אותה בתוך ערפל של סמים מטשטשים‪.‬‬
‫קשירות הדוקות חתכו את פרקי ידיה ואת קרסוליה‪ ,‬ומישהו צעק שאלות שלא ידעה לענות עליהן‪.‬‬
‫ואז צרבו ידיים לוהטות את עורה ולחישות רפאים התערבלו בתוך האפלה‪.‬‬
‫הם ימצאו אותה‪.‬‬
‫היא לעולם לא תימלט מהם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫פרק ‪4‬‬
‫‪ ‬‬
‫זה היה רק חלום‪ ,‬ניסתה סופי לומר לעצמה כשמחתה את הזיעה הקרה ממצחה‪ .‬אבל עורה פעם‬
‫מזיכרון הכאב‪ ,‬והיא עדיין יכלה להריח את סמי הטשטוש המתוקים שצרבו באפה‪ .‬והקול הזה‪...‬‬
‫היא לעולם לא תשכח את הקול הזה‪.‬‬
‫היא רעדה שעה שזחלה מהמיטה‪ ,‬הלכה על קצות אצבעותיה על השטיח והצמידה את אוזנה אל דלת‬
‫העץ החלקה‪ .‬ליבה‪ ,‬שהלם בחוזקה‪ ,‬האט את פעימותיו כששמעה את נשימתו הקצובה של סנדור‬
‫מצידה השני‪ .‬עמוק בִּפנים היא הייתה אסירת תודה על ההגנה שלו‪ .‬היא פשוט הצטערה שהיא זקוקה‬
‫לה‪.‬‬
‫דקס לא נזקק לשומר ראש‪ .‬הוא פשוט היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון‪ ,‬וסופי עדיין הרגישה‬
‫נורא ואיום בגלל זה‪ .‬הם חיפשו רק אותה כי רצו לראות מה היא יכולה לעשות‪.‬‬
‫אבל‪ ...‬מה הם חושבים שהיא יכולה לעשות?‬
‫השאלה רדפה אותה יותר מאשר הסיוטים‪ ,‬והיא ניגשה אל שולחנה כדי לשלוף את הדבר היחיד‬
‫שידעה שירגיע אותה‪.‬‬
‫הצרור העטוף בבד משי הוטמן היטב במעמקי המגירה התחתונה‪ ,‬והיא לא הסירה את מעטה הבד עד‬
‫שהסתתרה שוב מתחת לשמיכות‪ .‬כדור הכסף הצונן התחמם למגעה‪ ,‬והמילה כּדוּריגוּל זהרה באותיות‬
‫זהב‪ ,‬והפיצה אור עמום במערת הסדינים הקטנה שלה‪.‬‬
‫סופי עצמה את עיניה‪ ,‬ורק אחרי רגע של הפוגה הגתה את השמות ששיננה בקפידה — השמות‬
‫שהמועצה אסרה עליה לדעת‪" .‬הראה לי את קוֹנוֹר‪ ,‬את ייט ואת נטלי פְרימן‪ ",‬לחשה‪ .‬היא פקחה את‬
‫עיניה כשהכדוריגול הבזיק ושלוש דמויות הופיעו במרכזו‪.‬‬
‫אמהּ נראתה רזה יותר‪ ,‬אחותה נראתה גבוהה יותר‪ ,‬ובשערו של אביה נשזרו שערות אפורות‪ .‬סופי‬
‫לא זכרה אותם כך‪ ,‬אבל אלה היו הם‪ .‬ישובים סביב שולחן ארוחת הערב בחלק מרוחק של העולם‪,‬‬
‫אוכלים פטוצ'יני כמו משפחה מאושרת‪ ,‬מושלמת‪ .‬בלי שום מושג שהיא אפילו קיימת‪.‬‬
‫זה מה שרצתה בשבילם‪ ,‬לזה התחננה‪ .‬להימחות‪ ,‬כדי שלא יצטרכו להתגעגע אליה בחייהם החדשים‪.‬‬
‫אבל לא היה קל להיות נשכחת‪ .‬בייחוד משום שהיא לא הייתה מסוגלת לשכוח אותם‪.‬‬
‫היא התבוננה בהם עד שהדמעות טשטשו את ראייתה‪ .‬ואז העלימה אותם ולחשה‪" ,‬הראה לי את מר‬
‫פוֹ ל‪".‬‬
‫הכדוריגול השחיר והבזיק את המילה שהתחילה להימאס עליה מאוד‪:‬‬
‫לא ידוע‪.‬‬
‫אחיזתה בכדור התהדקה‪ ,‬כמו ניסתה לסחוט אותו כדי שייכנע לה‪ .‬היא ידעה שזה לא שמו האמיתי‪,‬‬
‫אבל משהו בה המשיך לקוות שהכדוריגול יגלה איכשהו את זהותו האמיתית‪ .‬הוא היה הקשר היחיד‬
‫שלה לברבור השחור‪.‬‬
‫הוא שהציל אותה ואת דקס כשנחטפו‪ .‬הוא שהפעיל את כל היכולות החדשות שלה‪ .‬הוא אפילו‬
‫התחזה לשכן שלה כשחייתה עם משפחתה האנושית‪ ,‬וכנראה גם שתל את הסודות בראשה‪.‬‬
‫היו לו כל התשובות שהיא צריכה‪.‬‬
‫אבל הוא לא רצה להתגלות‪.‬‬
‫היא שבה ועטפה את הכדוריגול בפיסת הבד והחזירה אותו למחבוא‪ .‬במגירה מעל המחבוא היה‬
‫מונח ספר עבה בצבע טורקיז‪ ,‬והיא שלפה אותו כעת‪ ,‬יחד עם עוד צרור משי‪ .‬היא צנחה על הרצפה‪,‬‬
‫נשענה על צידו של שולחן הכתיבה והסירה את העטיפה מעל בקבוק של אור הירח‪ .‬הזוהר החיוור‬
‫הספיק לה בדיוק כדי לראות‪ ,‬בלי שסנדור י ֵדע שהיא ערה‪.‬‬
‫אצבעותיה עקבו אחר קווי המתאר של ציפור הכסף החרוטה על הכריכה‪ .‬מוּנְלַארק‪.‬‬
‫בכל פעם שראתה אותה‪ ,‬צמרמורת חלפה בגופה‪.‬‬
‫אולדן נתן לה את יומן הזיכרונות כדי שתוכל לתעד את חלומותיה ולעקוב אחר זיכרונות שלא היו‬
‫שלה‪ .‬אבל מאז החטיפה היא השתמשה בו כדי לנהל חקירה משלה בנוגע לברבור השחור‪ .‬היא קיוותה‬
‫כל הזמן שהם הותירו בזיכרונותיה רמזים שיגלו לה איך למצוא אותם‪.‬‬
‫הבעיה היא שלא היה לה מושג איך להשיג גישה למידע הסודי שהם שתלו‪ .‬בכל פעם שהיו לה‬
‫"הבזקים"‪ ,‬היה משהו שהצית את הזיכרון הנסתר — בדרך כלל פתק או מתנה שהברבור השחור נתן‬
‫לה‪ .‬ללא גורם כזה‪ ,‬לא נותר לה אלא לדלג בין שלוש־עשרה שנים של זיכרונות — והודות לזיכרון‬
‫הצילומי שלה‪ ,‬היו לה זיכרונות רבים לְ ַמי ֵין‪ .‬אבל היא התמקדה בשני מקרים שהיו חייבים להיות‬
‫המפתח לתעלומה‪ ,‬כך הרגישה‪.‬‬
‫הראשון אירע כשהייתה בת חמש‪ .‬היא התעוררה בחדר המיון‪ ,‬והרופאים אמרו לה שנפלה ונחבלה‬
‫בראשה ושהשכן שלה התקשר והזמין אמבולנס‪ .‬מאותו רגע הצליחה לקרוא מחשבות‪ .‬עכשיו ידעה‬
‫שמר פורקל הפעיל את יכולות הטלפתיה שלה באותו יום‪ .‬אבל לא היה לה מושג מדוע‪ .‬גיל חמש הוא‬
‫גיל צעיר להפליא להפגין יכולת מיוחדת‪ ,‬והכישרון הזה הקשה עליה מאוד להשתלב בין בני אדם‪ .‬אז‬
‫למה להפעיל אותו בזמן ההוא? ולמה היא לא מצליחה לזכור מה קרה?‬
‫התקרית השנייה התרחשה כשהייתה בת תשע‪ .‬שוב מצאה את עצמה בבית החולים‪ ,‬הפעם בגלל‬
‫תגובה אלרגית חריפה‪ .‬הרופאים בני האנוש מעולם לא הבינו מה גרם לכך‪ ,‬אבל לפני כמה חודשים‬
‫גילתה בדרך הקשה שיש לה אלרגיה מסכנת חיים ללימבּיוּם‪ ,‬מינרל מיוחד שמשפיע על אזורים‬
‫מסוימים במוח‪ .‬היא אפילו צריכה לענוד שרשרת עם בקבוקון של נוגדן שאלווין יצר‪ ,‬למקרה שתבלע‬
‫לימביום בטעות‪ .‬רק אֶלפים ידעו כיצד לייצר לימביום‪ ,‬והיום היא מבינה שהיה לה בילדותה קשר עם‬
‫אֶלף אחד לפחות‪ ,‬ללא ידיעתה‪ .‬התסמינים של שתי התגובות היו זהים‪ .‬לכן מישהו בוודאי נתן לה אז‬
‫לימביום‪ .‬אבל מי? ולמה?‬
‫שני כתמים מטושטשים בעברה‪ .‬בשני המקרים שבהם האלפים התערבו בבירור בחייה‪ .‬זה לא יכול‬
‫להיות צירוף מקרים‪.‬‬
‫החוטפים לא הצליחו למחוק את זיכרונותיה‪ ,‬אבל אנשי הברבור השחור הם שיצרו אותה‪ .‬ואם הם‬
‫יכלו לשתול מידע סודי בראשה‪ ,‬אולי הם גם יכולים לקחת ממנה חלק מהמידע הזה?‬
‫היא הייתה זקוקה לזיכרונות האלה בחזרה‪ .‬עמוק בתת־ההכרה שלה חייב היה להישאר משהו‪ ,‬רמז‬
‫כלשהו שיוכל להפעיל פיסה זעירה כלשהי שהם החמיצו‪ .‬היא רק צריכה למצוא אותה‪.‬‬
‫איגי התהפך על רגלה והתכרבל על ברכה כשהתבוננה בדף הראשון‪ ,‬הריק‪ ,‬של יומן הזיכרונות‬
‫שלה‪.‬‬
‫קדימה‪ ,‬מוח‪ .‬תן לי משהו מועיל הפעם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"עדיין מתקשה לישון?" שאל אלווין ומצמץ מבעד למשקפיים עבים וססגוניים בעודו כורע לפניה‪.‬‬
‫שמש הבוקר חדרה מבעד לקירות הזכוכית של הסלון‪ ,‬שם ישבה סופי על הספה הלבנה המעוצבת‪.‬‬
‫"העיגולים הכהים האלה מתחילים להיראות כמו פנס בעין‪".‬‬
‫"יש לי הרבה על הראש‪".‬‬
‫הוא הנמיך את משקפיו כדי להתבונן בה מקרוב‪" .‬משהו שאת רוצה לדבר עליו?"‬
‫התקף הסחרחורת שלה אתמול הבזיק בראשה‪ ,‬אבל היא הסבה ממנו את מבטה ומשכה בכתפיה‪.‬‬
‫נמאס לה שבוחנים אותה וצופים בה ועושים ממנה עניין‪.‬‬
‫חוץ מזה‪ ,‬אם משהו היה לא בסדר אצלה‪ ,‬אלווין כבר היה מגלה את זה‪.‬‬
‫המשקפיים שלו ראו אותה עד אחרון התאים בגופה‪.‬‬
‫אלווין פלט אנחה כשנעמד‪ ,‬ונראה לגמרי לא במקום עם הטוניקה הירוקה שלו‪ ,‬המעוטרת‬
‫בגרמלינים‪ ,‬בחדר האלגנטי והמצוחצח‪ .‬בדרך כלל היו פזורים בהייבנפילד כמה ספרים וגאדג'טים‬
‫שהותירו כתמי צבע‪ .‬אבל אדליין הייתה בהתקף ניקיון שנועד להסיח את דעתה‪.‬‬
‫"הסתכלי למעלה‪ ",‬הורה לה אלווין והתקין שוב את משקפיו על חוטמו‪.‬‬
‫סופי צייתה‪ ,‬ועיניה קלטו את האור מן הגבישים שהשתלשלו מהנברשת שבמרכז החדר‪ .‬היא‬
‫הרגישה כאילו ההבזק הצבעוני מחלחל לתוך ראשה‪ ,‬וגורם לו להלום‪.‬‬
‫"את בסדר?" שאל אלווין כשנרתעה‪.‬‬
‫"למה? אתה רואה משהו?"‬
 ‫אלווין קימט את מצחו ורכן קרוב יותר כדי לבחון את מצחה‪" .‬לא‪ ,‬הכול נראה נורמלי‪".‬‬
‫היא שחררה נשיפה שלא ידעה שעצרה בתוכה‪.‬‬
‫הכול נראה רגיל‪.‬‬
‫הכול באמת רגיל‪.‬‬
‫היא פשוט עייפה אחרי לילה ללא שינה‪.‬‬
‫"את באמת צריכה לנוח‪ ",‬אמר אלווין‪ ,‬חוזר כהד על מחשבותיה‪" .‬אולי כדאי שתנסי לשתות קצת‬
‫תה תותי נמנום לפני השינה‪".‬‬
‫"בלי תרופות הרגעה‪".‬‬
‫"זה רק תה‪"...‬‬
‫"בלי תרופות הרגעה‪ ".‬היא החמיצה שבועות שלמים מחייה‪ ,‬מעורפלת מסמים‪ ,‬כשהוחזקה כבת‬
‫ערובה‪ .‬היא לא רצתה להרגיש כך שוב לעולם‪.‬‬
‫אלווין צנח לצידה על ספת הקטיפה‪" .‬בסדר גמור‪ .‬נעזוב את נדודי השינה עכשיו‪ .‬אבל אם לא‬
‫תתחילי לישון‪ ,‬נצטרך לגבש תוכנית‪ .‬מובן?"‬
‫הוא חיכה שתהנהן‪.‬‬
‫"טוב‪ .‬ואני רוצה לבדוק אותך בעוד שבועיים‪ .‬הלימודים כבר יתחילו‪ ,‬אז פשוט בואי למשרד שלי‪.‬‬
‫אני אכין את המיטה הרגילה שלך‪".‬‬
‫סופי נעצה מבט ברצפה‪ .‬ברור שהיא תצטרך לבקר במרכז הריפוי בשבוע הראשון ללימודים‪.‬‬
‫החברים שלה י ֵרדו עליה בלי סוף בגלל זה — במיוחד יף‪.‬‬
‫"אני שמח שאת מתרגשת לפגוש אותי שוב‪ ".‬אלווין קרץ לה כשנעמד ושלף את ה ְמ ַא ֵתר שלו‪.‬‬
‫היא פתחה את פיה כדי להתנצל‪ ,‬אבל גל של בהלה שטף אותה והעלים את מילותיה בבת אחת‪.‬‬
‫"קרה משהו?"‬
‫"אני‪ ...‬אני לא יודעת‪ .‬אני חושבת שמשהו לא בסדר עם סילבני‪ ".‬היא קמה ורצה לעבר הדלת‬
‫הקמורה והמוזהבת של הכניסה הראשית של הייבנפילד‪.‬‬
‫סנדור קפץ לפניה‪" .‬את צריכה להישאר בפנים אם יש בעיה‪".‬‬
‫גל חדש של אימה הציף אותה‪ ,‬קר וחד‪" .‬אבל סילבני זקוקה לי‪".‬‬
‫משלא זז‪ ,‬זינקה אל הדלת האחורית‪ .‬סנדור נהם‪ ,‬ונשמע דומה כל כך לארנב זועם‪ ,‬שסופי לא יכלה‬
‫שלא לחייך כשחמקה החוצה בדרכה אל המרעה‪.‬‬
‫סנדור רדף אחריה וצעק שתחזור‪ ,‬אבל היא כבר חלפה על פני דירים מלאים ְט י ֶצ טוֹ ְפּסִים‬
‫וממותות צמריריות‪ ,‬וכלוב אחד שהיה בו יצור ענק דמוי חיפושית‪ ,‬שהגיע כנראה בלילה‪ .‬עוצמת‬
‫הפאניקה של סילבני גברה עם כל צעד‪ ,‬וכשסופי הגיעה לראש הגבעה האחרונה‪ ,‬הרגישה שלבה צונח‬
‫למעמקי בטנה‪.‬‬
‫רתמה שחורה עבה הייתה כרוכה סביב כנפיה של הסוסה המבהיקה‪ ,‬ושלוש דמויות בגלימות ברדס‬
‫כהות עמדו בתוך המתחם שלה וגררו את סילבני משם‪.‬‬
 
 
 ‫פרק ‪5‬‬
‫‪ ‬‬
‫"עצרו!" צרחה סופי וכל גופה החל לרעוד‪ .‬ראייתה התערפלה וחשיכה ירדה עליה‪ ,‬אבל סנדור אחז‬
‫בזרועה ומשך אותה מאחוריו‪ ,‬והתנועה החדה שלו הפסיקה את הבהלה שאחזה בה‪.‬‬
‫"מי זה שם?" שאל סנדור בתקיפות‪.‬‬
‫"אני לא עונה לך‪ ,‬גובלין‪ ",‬קראה הדמות הגבוהה בקול יהיר ומנוכר‪.‬‬
‫סנדור שלף מכיסו חופן של להבי כוכב שנראו קצת כמו כוכבי נינג'ה‪ ,‬אבל עם חודים ארוכים יותר‬
‫וקצוות ספיראליים‪" .‬יש לכם שלוש שניות להזדהות‪ ,‬או שאשתמש בהם — ואני מבטיח לכם שאני‬
‫פוגע ישר במטרה‪".‬‬
‫"מה קורה כאן?" גריידי רץ מאחוריהם וצעק‪ .‬הוא הניח יד מגוננת על כתפה של סופי וצמצם את‬
‫עיניו לעבר הדמויות‪" .‬וִי ה? טִי ְמ ין? אלה אתם?"‬
‫אחת הדמויות הניפה את הברדס שלה לאחור והסיטה את שערה החום והגלי מעיניה‪" .‬אלא מי?"‬
‫שארית הערפל האפל התפוגגה מראשה של סופי והותירה שרידים של כאב‪.‬‬
‫אלה לא הם‪.‬‬
‫אם כי בני משפחת הֵקס היו גרועים כמעט באותה מידה‪ .‬בייחוד משום שסופי ידעה מי הדמות‬
‫השלישית עוד לפני שזו הסיטה לאחור את הברדס שלה וחשפה פנים זועפות ושפע תלתלים חומים‪,‬‬
‫מקורזלים‪.‬‬
‫" ְסטִינ ָה‪ ",‬רטנה סופי ונעצה מבט בנערה שיצאה מגדרה כדי למרר את חייה בבית הספר‪" .‬מה את‬
‫עושה כאן?"‬
‫סטינה משכה את רתמתה של סילבני‪" .‬באנו לקחת את האליקורן כדי שנוכל לשקם אותה כמו‬
‫שצריך‪".‬‬
‫הירגעי‪ ,‬שידרה סופי כשהבהלה של סילבני הציפה אותה‪ .‬אני לא אניח לה לקחת אותך‪.‬‬
‫היא נדהמה שסילבני אפילו הניחה להם להתקרב כדי לרתום אותה למושכות‪ .‬אין ספק שהיא צריכה‬
‫ללמד את הסוסה המבהיקה איך לזהות רוע טהור‪.‬‬
‫"לא הייתי מודע להחלטה הזאת‪ ",‬אמר גריידי והידק את אחיזתו בכתפה של סופי‪ ,‬שניסתה לצעוד‬
‫קדימה‪.‬‬
‫"הרי לא חשבת שהם יתנו לך לשקם את האליקורן‪ ,‬נכון?" שאל טימקין וטלטל את המושכות של‬
‫סילבני לכיוונו‪" .‬יצור אצילי ראוי למאמן אצילי‪".‬‬
‫"ככל הידוע לי‪ ,‬אשתך היא היחידה שהצטרפה למעמד האצולה‪ ",‬תיקן גריידי‪.‬‬
‫"סבלנות‪ ",‬נהם טימקין‪ ,‬ומשך את סילבני במושכות חזק כל כך עד שעיקם את צווארה של הסוסה‬
 ‫המבוהלת‪.‬‬
‫אצילים או לא — לסופי לא היה אכפת‪" .‬אתה מכאיב לה!" צרחה וזינקה לעבר המתחם‪.‬‬
‫סנדור עמד בדרכה‪.‬‬
‫"אנחנו לא עושים לה שום דבר‪ ",‬הטיחה בה ויקה‪.‬‬
‫"אני יכולה להרגיש את הכאב שלה‪ ",‬התעקשה סופי‪.‬‬
‫סטינה השמיעה את הצחקוק הגבוה והצורמני האופייני לה‪" .‬בפעם האחרונה שבדקתי‪ ,‬אמפתיה לא‬
‫הייתה אחת היכולות שהיוצרים שלך העניקו לך‪".‬‬
‫"בפעם האחרונה שאני בדקתי‪ ,‬לא הפגנת שום יכולת משום סוג‪ ",‬התיזה סופי בשיניים חשוקות‪.‬‬
‫"ואני לא צריכה להיות אמפתית‪ .‬אני יכולה לחוש את הרגשות שלה בראש שלי‪".‬‬
‫טימקין נחר בבוז‪" .‬זה בלתי אפשרי‪".‬‬
‫"אם היה מדובר במישהו אחר‪ ,‬הייתי מסכים איתך‪ ",‬הכריז קול במבטא חד שלא ניתן לטעות בו‪.‬‬
‫"אבל אתה שוכח כמה סופי יוצאת דופן‪".‬‬
‫סופי הסתובבה לאחור ונשמה לרווחה כשראתה ארבע דמויות‪ ,‬עדיין נוצצות מהזינוק אל המרעה‪.‬‬
‫אולדן‪ ,‬גבוה ומלכותי למראה בשכמייתו הכחולה הכהה‪ ,‬עמד ליד נערה יפהפייה בגילה של סופי‪,‬‬
‫בעלת שיער ארוך כהה‪ .‬מצידו השני עמדו שני נערים‪ ,‬אחד בשיער כהה ועיני טורקיז מדהימות‪,‬‬
‫והאחר בשיער בלונדיני פרוע בקפידה וחיוך זחוח שהפך לסמלו המסחרי‪.‬‬
‫בִּי ָאנ ָה ופיץ הביטו בפליאה בסילבני‪ .‬קיף חייך אל סופי‪" .‬כן‪ ,‬פוסטר תמיד עושה דברים מטורפים‬
‫שאף אחד לא מבין‪ .‬ככה היא שומרת על מסתורין סביבה‪".‬‬
‫"לורד אולדן‪ ",‬אמר טימקין‪ ,‬הסיר את הברדס וניער את שערו השחור תוך כדי קידה מוגזמת‪.‬‬
‫"לכבוד הוא לי‪ ,‬כמו תמיד‪".‬‬
‫"אין צורך בכללי הטקס‪ ,‬טימקין‪ ".‬אולדן פנה אל גריידי‪" .‬אני מתנצל שאיחרתי‪ .‬קיוויתי שנגיע‬
‫לכאן לפני משפחת הקס‪ .‬אבל פיץ‪ ,‬קיף וביאנה התעקשו לראות את האליקורן האבודה‪ ,‬ולמישהו לקח‬
‫זמן לסדר את השיער‪".‬‬
‫"היי‪ ,‬בחור צריך להיראות במיטבו לכבוד הגברות‪ ".‬קיף טפח לעצמו באחורי ראשו‪" .‬נכון‪,‬‬
‫פוסטר?"‬
‫סופי התעלמה ממנו‪ ,‬אם כי יכלה לחוש את לחייה מסמיקות‪ .‬היא פנתה אל אולדן‪" .‬בבקשה‪ ,‬אתה‬
‫לא יכול לתת להם לקחת את סילבני‪".‬‬
‫"הוא לא חייב לך דין וחשבון‪ ",‬הודיעה סטינה‪" .‬הוא מדווח למועצה‪ ,‬ואני בטוחה שהם אמרו לו‬
‫לתת לנו אותה‪".‬‬
‫"זאת הייתה התוכנית שלהם‪ ",‬הודה אולדן‪" .‬למשפחת הקס הייתה הצלחה עצומה בשיקום חדי־קרן‬
‫באמצעות יכולות האמפתיה שלהם‪ ,‬וסבתה של ויקה היא ששיקמה את האליקורן שבחוות המקלט‪ .‬אז‬
‫זה נראה הגיוני לתת להם להכשיר את סילבני‪".‬‬
‫"אבל היא שונאת אותם!"‬
 ‫סילבני צהלה כאילו היא מסכימה‪.‬‬
‫"האם את באמת יכולה להרגיש מה שהיא מרגישה?" שאל אולדן‪.‬‬
‫"כן‪ .‬כרגע היא פוחדת וכועסת ורוצה לברוח מהם‪".‬‬
‫"היא ממציאה את זה‪ ".‬ויקה גררה את סילבני קרוב אליה כך שתוכל להניח יד על צווארה הבוהק‪.‬‬
‫"אני לא מרגישה שום דבר כזה — ואני דווקא כן אמפתית‪".‬‬
‫תמונה הבזיקה בראשה של סופי‪ ,‬והיא לא יכלה שלא לחייך‪.‬‬
‫"סילבני רוצה לנשוך את היד שלך‪".‬‬
‫"אין סיכוי שאת יודעת את זה‪ ".‬אבל ויקה משכה את ידה במהירות רבה יחסית למישהי שלא‬
‫מאמינה שזה נכון‪.‬‬
‫סילבני ניצלה את הסחת הדעת שחוללה‪ ,‬וטלטלה את הרתמה בכוח כה רב עד שהפילה את ויקה‬
‫ואת טימקין אל הקרקע הבוצית של המתחם‪ .‬הם שמטו את המושכות‪ ,‬וסילבני דהרה לעבר הקצה‬
‫השני של המרעה תוך שהיא גוררת את סטינה בבוץ עד שלבסוף הרפתה ממנה‪.‬‬
‫סופי רצה אל הסורגים הסגולים והגיעה בדיוק בזמן כדי להספיק לשחרר את אבזם הרתמה של‬
‫סילבני מבעד להם‪ ,‬לפני שהאחרים הגיעו גם הם‪ .‬הסוסה אסירת התודה פרשה את כנפיה והתעופפה‬
‫אל החלק הגבוה ביותר של הכיפה המסורגת‪.‬‬
‫בידה המוכתמת בבוץ תפסה ויקה בחוזקה את פרק ידה של סופי‪" .‬דפוקה אחת! תגידי לה לרדת‬
‫תכף ומיד‪".‬‬
‫"למה את זקוקה לעזרתי? את לא המומחית?"‬
‫קיף גיחך‪" .‬אוה‪ ,‬יפה‪ ,‬פוסטר!"‬
‫"שתוק‪ ",‬סיננה ויקה והידקה את אחיזתה‪.‬‬
‫"שחררי אותה‪ ",‬נהם סנדור‪ ,‬וסופי שמעה חריקת מתכת כאילו שלף את חרבו‪.‬‬
‫ויקה נעצה בו מבט לרגע‪ ,‬ואז דחפה את סופי לאחור והיא נפלה היישר לזרועותיו של פיץ‪.‬‬
‫"את בסדר?" שאל‪ ,‬ושלח אליה חיוך‪.‬‬
‫היא הייתה די בטוחה שהפנים שלה עולות באש כשהתרחקה ממנו ומלמלה‪" ,‬כן‪ ,‬תודה‪".‬‬
‫"איך בדיוק את מתַקשרת עם האליקורן?" שאל אותה אולדן‪.‬‬
‫"אני לא בטוחה שאני יודעת‪ .‬לפעמים אלה רק כמה תמונות שמבזיקות לי בראש‪ .‬לפעמים אני‬
‫מרגישה כאילו היא ממלאת את הראש שלי ברגשות שלה‪ ,‬וגורמת גם לי להרגיש אותם‪ .‬לפעמים זאת‬
‫מילה‪ .‬אבל זה‪"...‬‬
‫"מילה?" קטע אותה אולדן‪.‬‬
‫צחוקו של טימקין נשמע כמו נביחה חדה ומכוערת‪" .‬את מצפה שנאמין לך?"‬
‫"אחרת איך הייתי יודעת שקוראים לה סילבני?"‬
‫סילבני נשפה‪.‬‬
‫"זה יכול להיות סתם צירוף מקרים‪ ",‬טענה סטינה‪" .‬אני מתערבת איתכם שהיא תגיב לכל שם‪.‬‬
 ‫סילברי‪ .‬פילבני‪ .‬זילבני‪".‬‬
‫סילבני אפילו לא הפנתה אליה מבט‪.‬‬
‫"סילבני‪ ",‬לחש טימקין‪.‬‬
‫סילבני לא רק נשפה‪ ,‬אלא צללה לעבר שלושתם בחדות‪ ,‬וגרמה להם ליפול אל האדמה הבוצית‬
‫מחשש שתפגע בהם‪.‬‬
‫אולדן חייך‪" .‬אני חושב שקיבלנו הוכחה‪".‬‬
‫ויקה ניסתה למחות את הלכלוך מעל פניה‪ ,‬אבל רק מרחה אותו עוד יותר כשניסתה לקום‪" .‬אני לא‬
‫מבינה למה זה חשוב‪ .‬אני בטוחה שהמועצה כבר הורתה שניקח אותה מכאן‪ ,‬אולדן‪".‬‬
‫"ולסילבני אין זכות דיבור?" שאלה אותו סופי‪.‬‬
‫"מובן שלא!" צעק טימקין‪" .‬חיות מתגוררות במקום שבו אנחנו אומרים להן לחיות‪ .‬הן לא יצורים‬
‫אינטליגנטיים‪".‬‬
‫"בוודאי לא שמעתי אותך היטב‪ ,‬טימקין‪ ",‬אמר אולדן בשקט‪" .‬איש מאיתנו לא היה מבטא‪ ,‬ולו‬
‫ברמז‪ ,‬חוסר כבוד כלפי יצור חי‪ .‬בייחוד מי שיש לו שאיפות אציליות‪".‬‬
‫פניו של טימקין התעקמו לכדי קמטים דקים וזועמים‪ ,‬אבל הוא לא אמר דבר מלבד "אכן‪".‬‬
‫אולדן הנהן‪" .‬אם כך‪ ,‬אני בטוח שתסכימו גם שאם סילבני יכולה לתקשר את רצונותיה‪ ,‬עלינו לכבד‬
‫אותם‪ .‬השאלה היא‪ :‬מה היא רוצה?"‬
‫"היא רוצה להישאר כאן‪ ",‬הודיעה סופי‪.‬‬
‫סטינה גלגלה את עיניה‪" .‬בחייך‪ .‬היא סתם ממציאה את זה כדי שתוכל לשמור את האליקורן‬
‫לעצמה‪".‬‬
‫"אני חושב שכתמי הבוץ על הבגדים שלך מבהירים היטב מה סילבני מרגישה כלפייך‪ ",‬העיר‬
‫גריידי‪.‬‬
‫"אבל אנחנו שיקמנו את האליקורן השני‪ ",‬טענה ויקה‪.‬‬
‫"לא אתם באופן אישי‪ .‬וזה היה לפני שהייתה לנו סופי‪ ",‬הזכיר לה אולדן‪" .‬הכישורים הייחודיים‬
‫שלה הופכים אותה למתאימה יותר‪".‬‬
‫"לא יכול להיות שאתה רציני‪"...‬‬
‫"אני חושש שכן‪ .‬המועצה רוצה שסילבני תקבל את הטיפול הטוב ביותר‪ ,‬ומאחר שלסופי יש דרכי‬
‫תקשורת איתה שהן הרבה מעבר ליכולות שלכם‪ ,‬הייבנפילד היא הבחירה הטובה ביותר‪".‬‬
‫עיניה של ויקה הצטמצמו והיא התקרבה אל אולדן ככל שסורגי המתחם אפשרו לה‪" .‬תהיה בטוח‬
‫שחברי המועצה ישמעו על זה‪".‬‬
‫"ודאי שישמעו‪ .‬אשלח להם דו"ח מפורט ברגע שאגיע הביתה‪ .‬זה חלק מתפקידי כשליח‪ .‬זה‪ ,‬וגם‬
‫קבלת החלטות סופיות בעניינים כאלה‪".‬‬
‫"לא ייאמן‪ ",‬מִלמל טימקין כשהוציא ְמ ַא ֵתר משכמייתו הבוצית והניף את שרביט הכסף הדק אל אור‬
‫השמש‪" .‬לסמוך על הילדה ההזויה הזאת‪ .‬אין פלא שאני שומע לחשושים על חוסר היעילות של‬
 ‫המועצה‪".‬‬
‫בני הקס זינקו לדרכם לפני שמישהו יכול היה להגיב‪.‬‬
‫אולדן שחרר אנחה כבדה וארוכה‪.‬‬
‫סופי בהתה באדמה וחשבה שהלוואי שהיה בה חור שהייתה יכולה לזחול לתוכו ולהסתתר‪ .‬במקום‬
‫זאת‪ ,‬היא קראה לסילבני לרדת וליטפה את רעמתה הבוהקת‪.‬‬
‫הירגעי‪ .‬הם הלכו‪.‬‬
‫"האם התסיסה הולכת ומחריפה?" שאל גריידי את אולדן‪.‬‬
‫סופי תלשה ריס כשאולדן שתק לרגע בהיסוס לפני שענה‪.‬‬
‫פשעים כמו חטיפה היו אמורים להיות בלתי מתקבלים על הדעת בעולם האֶלפים — וכך גם‬
‫התמרדויות וקבוצות מחתרת וקנוניות שזוממות לשרוף את העולם האנושי‪ .‬הבריחה הדרמטית של‬
‫דקס ושלה הייתה קריאת ההשכמה האכזרית שאיש לא רצה‪ ,‬וככל שחלפו השבועות ללא כל זכר‬
‫לפושעים‪ ,‬החלו יותר ויותר אנשים להטיל ספק במנהיגותם של חברי המועצה‪.‬‬
‫"אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לשמור על המצב בשליטה‪ ",‬השיב אולדן לבסוף‪.‬‬
‫"אבל אם היה לנו עוד שליח‪"...‬‬
‫"אתה יודע שאני לא יכול‪".‬‬
‫"אני יודע‪ .‬והאליקורן תעזור מאוד‪ .‬היא תוכל לפתור הכול‪".‬‬
‫סילבני השמיעה נחרה‪ ,‬וסופי לא יכלה שלא לתהות איך יצור כה מסריח יכול להיות חשוב כל כך‪.‬‬
‫"יש לי קצת מידע בשבילך בנוגע לעניין השני‪ ",‬הוסיף אולדן‪ ,‬והוביל את גריידי אל מחוץ לטווח‬
‫שמיעה — לא שסופי לא יכלה לנחש על מה הם מדברים‪ .‬זה תמיד היה קשור אליה‪.‬‬
‫"את בסדר?" שאלה ביאנה ובאה לעמוד לצידה‪" .‬את לא הזוּ — את לא מה שהם אמרו שאת‪ .‬את‬
‫יודעת את זה‪ ,‬נכון?"‬
‫סופי משכה בכתפיה ולא הביטה בה‪ .‬כל חייה קראו לה "הזויה"‪ .‬ומה שסטינה אמרה לא הזיז לה‪.‬‬
‫אבל מאז החטיפה היא שמעה את זה גם מאנשים אחרים‪ .‬כולם ידעו על כישוריה המוזרים — ועל‬
‫הקשר המסתורי שלה לברבור השחור — ונראה שאיש לא ידע מה לעשות עם המידע הזה‪.‬‬
‫"ביאנה צודקת‪ ",‬אמר פיץ ושלף אותה מתוך מחשבותיה הקודרות‪" .‬אל תיתני למה שהם אמרו‬
‫להשפיע עלייך‪".‬‬
‫כולנו חושבים שהכישרונות שלך מדהימים‪.‬‬
‫סופי הייתה גאה בעצמה על שלא קפצה ממקומה כשקולו העמוק של פיץ מילא את ראשה‪.‬‬
‫פיץ עזר לה לחלץ את עצמה מן האור כשנמוגה‪ ,‬ומאז הוא הפך לטלפת היחיד שיכול לשדר‬
‫מחשבות לתוך ראשה‪ .‬הוא עדיין לא הצליח לשמוע מה היא חושבת — ועל כך הייתה אסירת תודה‬
‫לנצח נצחים — והיא יכלה לחסום אותו אם רצתה‪ .‬אבל היא לא רצתה‪.‬‬
‫למרות‪ ...‬שהייתה למחשבות שלו תחושה שלילית מוזרה‪ .‬הן היו חזקות מדי וחמות מדי‪ ,‬כאילו‬
‫השדרים שלו מתערבבים עם מייבש שיער שמסתחרר בראשה‪ .‬אבל הוא בטח היה צריך להעצים את‬
‫המחשבות שלו כדי לפרוץ את החסימה שלה‪ ,‬והיא תסבול בשמחה את כאב הראש הקל כדי לשמור‬
‫על השיחות הסודיות שלהם‪.‬‬
‫תודה‪ ,‬שידרה לו בחזרה‪ .‬אתה באמת לא חושב שזה מוזר שאני יכולה לדבר עם סילבני?‬
‫את צוחקת? הלוואי שיכולת ללמד אותי איך עושים את זה‪.‬‬
‫סופי חייכה‪ .‬אני יכולה לנסות‪.‬‬
‫"היי — מה אמרתי לכם על שיחות סודיות של טלפתים?" שאל קיף כשפילס את דרכו ביניהם‪.‬‬
‫"דברו בקול‪ ,‬אלא אם כן אתם מדברים עליי‪".‬‬
‫פיץ צחק‪" .‬קיף היה מת להחליף איתך מסרים סודיים‪".‬‬
‫"בחייך‪ ,‬אני לא צריך את תכסיסי המוח הקטנים שלך‪ .‬אני יכול להרגיש את הסודות של פוסטר — "‬
‫הוא נופף באוויר שסביבה — "ואני מרגיש עכשיו רגשות עזים למדי‪".‬‬
‫"כנראה משום שאני שואלת את עצמי אם לחנוק אותך או להרביץ לך עם הנעל שלי!"‬
‫"עם הנעל זה יהיה יותר מצחיק‪ ",‬התערב פיץ‪.‬‬
‫סופי חייכה‪" .‬יכול להיות שזה רעיון גרוע לעשות את זה בפני בן אצולה‪".‬‬
‫"לאאא‪ ...‬אבא שלי יבין‪ .‬אני די בטוח שהוא חולם לעשות אותו הדבר‪".‬‬
‫קיף גיחך אל שניהם‪" .‬נו‪ ,‬נראה אותך‪".‬‬
‫"במקומך הייתי נזהרת‪ ,‬קיף‪ ",‬הזהירה אותו ביאנה‪" .‬אל תשכח‪ ,‬סופי היא גורמת‪".‬‬
‫ביאנה אמרה את זה בחיוך‪ ,‬אבל זה עדיין גרם לסופי לרצות להסתתר‪ .‬אם תצא מהכלים‪ ,‬היא‬
‫עלולה לפגוע במישהו בצורה חמורה — ולא היה לה מושג איך לשלוט בזה‪ .‬היא כמעט עשתה את זה‬
‫לבני הקס כשניסו לקחת את סילבני‪ .‬והיא נטרלה את סנדור בטעות בפעם הראשונה שראתה אותו‪.‬‬
‫היא לעולם לא תשכח איך גופו השרירי קרס על הרצפה מתפתל מכאב‪.‬‬
‫אסור שתהיה לאף אחד היכולת לעשות את זה למישהו‪...‬‬
‫חמימות מרגיעה להפליא מילאה את ראשה של סופי‪ ,‬כמעט כאילו סילבני מנסה לנחם אותה‪ .‬אבל‬
‫סוסה לא יכולה לעשות את זה‪ ,‬נכון?‬
‫סופי התקרבה אל הסורגים וליטפה את אפה הקטיפתי של סילבני‪.‬‬
‫הירגעי‪ ,‬שידרה סילבני‪.‬‬
‫עיניה של סופי נפערו‪.‬‬
‫"אה‪ ...‬כמעט שכחתי להראות לך‪ ",‬אמרה ביאנה‪ ,‬הושיטה את ידה וניתקה את הקשר שבין סופי‬
‫לסילבני‪" .‬את שמה לב למשהו שונה?"‬
‫"הורדת את הנקסוס שלך?"‬
‫ביאנה הנהנה בגאווה‪" .‬הוא השתחרר אתמול‪ ,‬אחרי שזינקתי הביתה מקניות עם אימא שלי‪ .‬זה‬
‫חמישה שבועות לפני פיץ‪".‬‬
‫"והיא תדאג שאני לא אשכח את זה‪".‬‬
‫פיץ שבר שיא כשהנקסוס שלו השתחרר כשהיה בן שלוש־עשרה‪ .‬רוב הילדים היו בני חמש־עשרה‬
‫או שש־עשרה לפני שרמות הריכוז שלהם היו חזקות דיין כדי לאפשר להם לבצע זינוק אור עצמאי‬
‫בבטחה‪.‬‬
‫"לפחות אני עדיין עוקף את קיף‪ ",‬אמר פיץ וחייך אל חברו‪" .‬הוא בטח יהיה היחיד בשכבה שלנו‬
‫שעדיין יענוד את זה‪".‬‬
‫"היי‪ ,‬רק בגלל שקפצתי כיתה!" התרעם קיף‪.‬‬
‫"ובכל זאת‪ ,‬אתה לא אמור להיות בן חמש־עשרה בקרוב?" שאל פיץ‪.‬‬
‫קיף גלגל עיניים‪" .‬לא כל כך בקרוב‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬בואו לא נשכח שפוסטר ניצחה את כולנו‪ .‬הרמה‬
‫שלה התמלאה מאז שענדנו את הנקסוסים החדשים שלנו‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל היא לא נחשבת כי אלווין מכריח אותה לענוד אותו בכל מקרה‪ ",‬השיבה ביאנה‪" .‬בלי‬
‫להעליב‪ ",‬הוסיפה והביטה בסופי‪.‬‬
‫סופי משכה בכתפיה ובהתה במד המלא בצדו התחתון של הנקסוס שלה‪.‬‬
‫היא שנאה להודות בכך‪ ,‬אך ביאנה צדקה‪ .‬אחרי שנמוגה‪ ,‬אלווין הידק את הסוגר של הנקסוס שלה‬
‫כך שישתחרר רק כשהוא יחליט שהיא מוכנה‪ ,‬ולא שנייה אחת קודם‪.‬‬
‫קיף תחב מרפק בצלעותיה‪" .‬אז מה‪ ,‬את תטיסי אותנו על חיית המחמד החדשה שלך?"‬
‫"אתה חושב שהיא תיתן לי לעשות את זה?"‬
‫ראשה של סופי התמלא בתמונה שבה היא עצמה דוהרת בשמיים על גבה של סילבני‪ .‬לעוף?‬
‫שידרה‪ ,‬ושלחה לסילבני את התמונה‪.‬‬
‫לעוף! שידרה סילבני בחזרה‪ .‬לעוף! לעוף! לעוף!‬
‫"יש רק דרך אחת לגלות‪ ",‬הוסיף קיף‪.‬‬
‫"אין מצב‪ ",‬אמר גריידי כאשר הוא ואולדן הצטרפו שוב אליהם‪" .‬אנחנו לא צריכים להוסיף 'נפילה‬
‫מהשמיים' לרשימת הפציעות של סופי‪".‬‬
‫כולם צחקו וסופי נעצה בהם מבט חודר‪.‬‬
‫"את באמת בת מזל‪ ,‬סופי‪ ",‬הוסיפה ביאנה ועיניה נפערו כשסילבני טפחה בכנפיה‪" .‬היא הדבר היפה‬
‫ביותר שראיתי בחיים שלי‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬נכון?"‬
‫קיף נאנק‪" .‬מה הקטע הזה שיש לבנות עם נצנצים?"‬
‫"נצנצים הופכים כל דבר ליותר טוב‪ ",‬הודיעה לו ביאנה‪ ,‬וסופי נאלצה להסכים‪.‬‬
‫"אתה לא חושב שהיא מדהימה?" שאלה אותו סופי‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אני מעדיף משהו שיו ה‪".‬‬
‫"או גז מסריח‪ ",‬הוסיף פיץ ותקע בו מרפק‪" .‬אולי גוּלוֹן?"‬
‫"אני בהחלט מעריץ של גוּלוֹנ ִים‪".‬‬
‫לפי האגדה‪ ,‬קיף היה המוח מאחורי משהו שכּונה "תקרית הגולון הגדולה"‪ ,‬אבל לסופי עדיין לא‬
‫היה מושג מה בעצם קרה שם‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬טוב‪ ,‬אנחנו יכולים לדבר על העבריינות שלך בפעם אחרת‪ ,‬קיף‪ ",‬אמר אולדן‪ ,‬הושיט יד לכיס‬
‫שכמייתו והוציא משם את המְאתר שלו‪" .‬לסופי ולגריידי יש יום חשוב היום‪".‬‬
‫"אוווּ‪ ,‬אתם נוסעים לאטלנטיס למרוץ היוּ י ְפּ ֵט י ים? שמעתי שלפעמים הם דוהרים אל היציעים‬
‫ו‪ "...‬קולו של קיף נחלש כשהבחין במבט האזהרה ששלח בו אולדן‪" .‬אה‪ ,‬נכון‪".‬‬
‫פתאום כולם התעניינו מאוד בכפות רגליהם‪.‬‬
‫לפני שש־עשרה שנה‪ ,‬בדיוק ביום הזה‪ ,‬איבדו גריידי ואדליין את בתם היחידה בשריפה טראגית‪.‬‬
‫ובכל שנה‪ ,‬ביום השנה לאובדן‪ ,‬הם עלו לקברה‪.‬‬
‫"אני כל כך מצטער‪ ,‬ידידי‪ ",‬אמר אולדן והתקרב כדי לאחוז בכתפו של גריידי‪.‬‬
‫"גם אני‪ ",‬הוסיף פיץ בשקט‪ ,‬וביאנה וקיף חזרו אחריו כהד‪.‬‬
‫גריידי הסב את מבטו‪ ,‬ואילו סופי סקרה את חבריה והופתעה לגלות עד כמה נראו עצובים‪ .‬המוות‬
‫היה אירוע נדיר כל כך בקרב האֶלפים‪ ,‬עד שרובם כלל לא הבינו אותו‪ ,‬או לא הרגישו את מידת‬
‫האהדה הנכונה‪ .‬היא עמדה לשאול את עצמה מה גרם לשינוי‪ ,‬ולפתע הבזיק בראשה זיכרון מטושטש‪:‬‬
‫פיץ‪ ,‬הלום צער‪ ,‬אוחז באַלבֶּרטוֹז ָאוּר שנתנה לו אחרי בחינות המחצית ומספר לה שהיה בהלוויה‬
‫שלה‪.‬‬
‫החוטפים סיממו אותה עד כדי כך‪ ,‬שלא היה לה מושג מה מכל זה קרה באמת‪ ,‬ומה היה הזיה שיצרה‬
‫כשניסתה נואשות לקרוא לעזרה‪ .‬אבל היא ידעה שבמשך שבועיים כולם חשבו שהיא ודקס מתים‪.‬‬
‫היה מוזר לדמיין את חבריה מתאבלים עליה‪.‬‬
‫היא קברה את המחשבה המורבידית כשביאנה שאלה‪" :‬את רוצה לבוא אלינו מחר?"‬
‫"אני‪ ...‬לא יודעת‪ .‬אני אודיע לך‪ ,‬בסדר?"‬
‫ביאנה הנהנה‪.‬‬
‫פיץ נופף בידו‪ ,‬קיף איחל לה שתשתעשע עם הסוסה הנוצצת שלה‪ ,‬ואולדן הניף את המאתר שלו‬
‫לכיוון האור‪" .‬אחשוב עליך‪ ,‬ידידי‪ ",‬אמר אולדן לגריידי‪" .‬ו‪ ...‬סופי? נדבר בקרוב‪".‬‬
‫האור משך אותם משם לפני שהספיקה לשאול מדוע‪.‬‬
‫גריידי המשיך לעמוד ולבהות בחלל‪ ,‬כאילו לא היה בטוח לאן ללכת עכשיו‪.‬‬
‫ואולי לא היה מוכן עדיין ללכת‪.‬‬
‫"את לא צריכה לבוא היום‪ ",‬אמר לסופי כעבור שנייה‪" .‬זה לא דבר קל‪"...‬‬
‫"אני יודעת‪ ".‬היא כרכה את זרועותיה סביבו‪ ,‬וחשבה שהלוואי שיכלה לסחוט החוצה את העצב‬
‫מקולו‪" .‬אבל אני רוצה לבוא‪".‬‬
‫גריידי שקע בתוך החיבוק‪ ,‬אך מיד נסוג ומצמץ בעיניו בניסיון לעצור את הדמעות‪ .‬הוא כחכח‬
‫בגרונו ולקח את שתי ידיה‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז מוטב שנתכונן‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪6‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי שיחקה בעצבנות באבנט הסאטן של שמלת האזמרגד הירוקה שלה ותהתה בפעם העשירית אם‬
‫עליה להחליף בגדים‪ .‬היא הרגישה שלא מתאים לבקר בבית קברות בבגד שאינו שחור‪ ,‬אבל אדליין‬
‫אמרה לה שלפי המסורת לובשים ירוק‪ ,‬צבע החיים‪.‬‬
‫"את נראית יפהפייה‪ ",‬אמר גריידי כשהציץ מבעד לדלת חדרה‪.‬‬
‫היא חייכה‪" .‬גם אתה נראה לא רע‪".‬‬
‫"תודה‪ .‬אבל אני באמת שונא את הדברים האלה‪ ".‬הוא משך בגלימת הקטיפה הירוקה שלו כשנכנס‬
‫לחדרה‪" .‬מי שהחליט שאנחנו צריכים ללבוש שכמיות הוא אידיוט‪".‬‬
‫הוא לא היה צריך לספר לה‪ .‬היא שנאה את השכמיות מרגע שראתה את מדי בית הספר המגוחכים‬
‫שלה‪ ,‬עם הזוועה הטיפשית הזאת באורך המרפק‪.‬‬
‫אבל שכמיות היו סמל האצולה‪ ,‬ואף על פי שגריידי ואדליין ניסו לנטוש את אורח החיים הזה‪,‬‬
‫המועצה לא אישרה לגריידי להתפטר‪ .‬יכולתו כ ֶמ ְסמֶר* הייתה נדירה וחשובה מדי‪.‬‬
‫* ֶמ ְסמֶר יכול להפנט‪ ,‬להכניס אדם לטראנס ולגרום לו לעשות כרצונו‪ .‬זו יכולת נדירה גם בעולם האלפים‪.‬‬

‫"צריכה עזרה עם השכמייה שלך?" שאל גריידי‪.‬‬

‫סופי הנהנה והוא לקח את שכמיית המשי הירוקה מהמקום שבו השאירה אותה על מיטתה‪ .‬גריידי‬
‫עטף את כתפיה בשכמייה וקשר את הקצוות בבסיס צווארה‪ .‬היא הושיטה את ידה אל אבזם השלדג‬
‫הכחול ששימש אותה כשהלכה לבית הספר‪ ,‬אבל גריידי עצר בעדה והושיט לה אבזם בצורת נשר‬
‫דואה‪ ,‬משובץ ביהלום צהוב עם ורד מאבן רוּבִּי בטפריו — זהה לסיכת השכמייה שלו‪.‬‬
‫"סמל משפחת רוּ ָאוֶון‪ ",‬לחשה סופי כשנעץ את הסיכה באריג הדק‪.‬‬
‫אותו סמל התנוסס מעל ליבה בתלבושת האחידה שלה בפוקספייר‪ ,‬ושייך אותה למשפחתם של‬
‫גריידי ואדליין — אבל העובדה שנתן לה את האבזם‪ ,‬בעיקר בנסיבות היום המיוחד‪ ,‬גרמה לה‬
‫להשתנק‪.‬‬
‫גריידי כחכח בגרונו‪" .‬את בטוחה שאת רוצה ל‪"...‬‬
‫"אני בטוחה‪ ".‬הם עשו זאת במשך שש־עשרה שנה‪ .‬היא לא התכוונה לתת להם לעשות את זה‬
‫לבדם יותר‪.‬‬
‫אלא אם כן‪...‬‬
‫"אתה לא רוצה שאבוא?"‬
‫"אנחנו תמיד רוצים אותך איתנו‪ ,‬סופי‪ .‬אני פשוט חושש שאת לא מבינה כמה קשה זה יהיה‪".‬‬
‫היא גיששה אחר ידו וכרכה את אצבעותיהם אלו באלו‪" .‬אני יודעת‪ .‬אבל אנחנו משפחה עכשיו‪,‬‬
 ‫נכון?"‬
‫"בהחלט‪ ".‬הוא משך אותה אליו לחיבוק‪ ,‬ליטף את שערה ולחש‪" ,‬אני אוהב אותך‪".‬‬
‫"גם אני אוהבת אותך‪ ".‬היא חשבה להוסיף "אבא"‪ ,‬אבל המילה נדבקה ללשונה‪.‬‬
‫"אני חושב שכדאי שנלך‪ .‬כבר הודעתי לסנדור שהוא לא בא איתנו — "‬
‫"הוא לא?"‬
‫"רק אֶלפים מורשים להתקרב ליער הווֹנ רלינגים‪ .‬אפילו חברי המועצה משאירים את שומרי הראש‬
‫שלהם מאחור‪ .‬אז הוא הסכים להפקיד אותך בידינו למשך השעות הקרובות‪".‬‬
‫"וואו‪ ...‬אני לא מאמינה שגרמת לו להסכים לזה‪".‬‬
‫"הוא מחה‪ .‬בתוקף‪ .‬אבל הזכרתי לו מה אני יכול לעשות‪ ".‬הרצינות שבקולו צמררה את סופי‪.‬‬
‫רק לעיתים נדירות תהתה מה גריידי מרגיש ביחס להיותו ֶמ ְסמֶר‪ .‬אבל שליטה מוחית מוחלטת הייתה‬
‫בהחלט דבר רב עוצמה‪.‬‬
‫"ואני הסכמתי לשאת את זה איתי למקרה שאאבד את המיקוד שלי‪ ",‬הוסיף בשקט והוציא כלי נשק‬
‫כסוף מכיס הגלימה הפנימי שלו‪.‬‬
‫סופי חשה שכל הדם אוזל מפניה‪" .‬מאיפה השגת מערפּל?"‬
‫היא לעולם לא תשכח איך דקס התמוטט על האדמה‪ ,‬משותק ומפרכס אחרי שהחוטפים ירו בו בנשק‬
‫כזה‪ .‬עכשיו‪ ,‬כשהביטה בחפץ שגודלו כגודל כף יד‪ ,‬היה לה קשה לדמיין איך כל כך הרבה רוע נובע‬
‫מכלי בעל ידית מעוקלת ומלוטשת‪ ,‬מחוברת למשולש כסף שכפתור יחיד במרכזו‪ .‬היא שנאה את‬
‫המראֶה שלו בכף ידו של גריידי‪.‬‬
‫גריידי תחב אותו בחזרה לגלימתו‪" .‬המועצה התעקשה שאחזיק אחד כזה בבית‪ ,‬כמוצָא אחרון‪ .‬אל‬
‫תדאגי‪ ,‬אין לי שום כוונה להשתמש בו‪".‬‬
‫היא קיוותה שלא‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬אף אחד לא מתכנן שיתקפו אותו‪.‬‬
‫"איפה אדליין?" שאלה כדי לשנות נושא לפני שתיזכר בסיוטים נוספים‪.‬‬
‫צללים העיבו על פניו‪ ,‬והוא עצם את עיניו לרגע ארוך‪.‬‬
‫"אה‪ .‬אני אלך לקרוא לה‪ ",‬הציעה סופי‪.‬‬
‫גריידי לא מחה כשחלפה על פניו ופנתה אל גרם המדרגות המעוקל‪ ,‬שהוביל אל הקומה השנייה‪.‬‬
‫למרות אור השמש שחדר מבעד לקירות הקריסטל‪ ,‬המסדרון שהוביל שמאלה נראה אפוף קדרות‪.‬‬
‫סופי מיהרה אל קצהו‪ ,‬שם היו שלוש דלתות צרות‪ .‬דלתות שהיו סגורות תמיד‪.‬‬
‫הדלת האמצעית הייתה פתוחה מעט‪.‬‬
‫"אדליין?" לחשה סופי‪ .‬היא לא רצתה להבהיל אותה כשנכנסה על קצות אצבעותיה לחדר השינה‬
‫השקט‪.‬‬
‫סופי ביקרה בחדר הזה רק פעם אחת במשך כל החודשים שחיה שם — וזה קרה בטעות‪ .‬אבל הוא‬
‫נראה בדיוק אותו הדבר‪ .‬היא חשדה שהוא נשאר כך במשך שש־עשרה השנים האחרונות‪ ,‬אם כי‬
‫החדר היה מאובק ומראהו עמום — כאילו מישהו צריך להדליק בדחיפות את נברשות הבדולח או‬
‫להסיט את וילונות התחרה הדהויים ולהכניס קצת אור‪.‬‬
‫אדליין לא אמרה מילה כשסופי חצתה את השטיח הרך והתיישבה לידה על קצה מיטת האפיריון‪.‬‬
‫"גריידי ואני מוכנים‪ ,‬אם את מוכנה‪ ".‬קולה של סופי הדהד בחדר הדומם‪.‬‬
‫אדליין בלעה את רוקה כשהנהנה‪ ,‬ואז פנתה אל סופי‪ .‬היא נשמה עמוק כשהבחינה בסיכה‪.‬‬
‫"אני לא חייבת לענוד אותה אם‪"...‬‬
‫"לא‪ ".‬אדליין עצרה בעדה מלהסיר אותה‪" .‬את צריכה לענוד את זה‪ .‬אני מצטערת‪ .‬זה פשוט הפתיע‬
‫אותי‪ ,‬כי זה גורם לך להיראות עוד יותר כמוה‪ ".‬המילים היו מוזרות‪ ,‬דוקרניות‪ ,‬וסופי מעולם לא ידעה‬
‫מה לעשות כשאדליין אמרה אותן‪ .‬היא ידעה שאדליין התכוונה אליהן כמחמאה‪ ,‬אבל לא יכלה שלא‬
‫לחשוב שהלוואי שלא הייתה צריכה להיות צילה של מישהי אחרת‪ .‬או לדאוג שהדמיון קשור איכשהו‬
‫לסיבה שבגללה אימצו אותה‪.‬‬
‫היא עקבה אחר מבטה של אדליין עד לתמונה הממוסגרת שעל השולחן בצידו השני של החדר‪.‬‬
‫גריידי ואדליין עמדו שם חסרי דאגה‪ ,‬זרועותיהם כרוכות סביב נערה בלונדינית דקת גזרה — ג'וֹלי‪,‬‬
‫כשהייתה בערך בגילה של סופי‪.‬‬
‫שערה של ג'ולי היה בהיר כשערו של גריידי ועיניה היו בצבע טורקיז בהיר כעיניה של אדליין‪ .‬היא‬
‫הייתה מרשימה וחיננית וחייכנית‪ ,‬עם לחיים ורדרדות ושיניים לבנות בוהקות‪.‬‬
‫סופי ניגשה אל המראה הארוכה שבפינה וניסתה לעמוד על הדמיון בין שתיהן‪.‬‬
‫"שככה יהיה לי טוב‪ ,‬יש לך עיניים משונות‪ ",‬הכריז קול רם וגבוה‪.‬‬
‫סופי הסתובבה בבת אחת‪" .‬מי זה?"‬
‫"וֶרטינ ָה‪ ".‬אדליין חייכה בעצב וניגשה אל סופי‪" .‬אני מניחה שמעולם לא ראית מראת רפאים?"‬
‫סופי הסתובבה שוב אל המראה והתנשפה בבהלה כשהבחינה בפנים זעירות בצידה השמאלי העליון‪.‬‬
‫נערה עם שיער שחור מבריק‪ ,‬עור חיוור ועיני ספיר כחולות‪ .‬היא נראתה כבת חמש־עשרה‪ ,‬והיה לה‬
‫מבט יהיר של אני יותר גדולה ויותר מגניבה ממך‪ ,‬שסופי ראתה פעמים רבות בעולם האנושי‪ ,‬כשהייתה‬
‫תקועה במעמד של תלמידת י"ב בת שתים־עשרה‪.‬‬
‫"מה זה?" לחשה סופי‪.‬‬
‫"זה?" התרגזה הנערה הקטנטונת‪ ,‬פניה היפות מתעוותות בזעם‪" .‬למי את קוראת 'זה'? את זאת שיש‬
‫לה עיניים משונות‪".‬‬
‫"הֵיי!" סופי עדיין לא הרגישה בנוח עם עובדת היותה האֶלפית־היחידה־עם־עיניים־חומות‪ ,‬אבל לא‬
‫הייתה לה כל כוונה לתת לאיזו ילדת־מראָה להעליב אותה‪.‬‬
‫"די‪ ,‬די‪ ,‬ורטינה‪ ",‬אמרה אדליין והניחה יד על כתפה של סופי‪" .‬זה לא היה במקום‪".‬‬
‫"סליחה‪ ".‬היא לא נשמעה כאילו התכוונה לזה‪.‬‬
‫סופי הושיטה יד ונגעה בפניה של ורטינה‪ ,‬בציפייה מסוימת לחוש עור חמים‪ ,‬אבל נתקלה רק‬
‫בזכוכית קרה וחלקה‪.‬‬
‫"תעיפי ממני את האצבעות המטונפות שלך!" התרגזה ורטינה והתכופפה תחת ידה של סופי‪.‬‬
‫"מספיק גרוע להיות כאן לבד כל הזמן ולצבור אבק כמו איזה רהיט‪ ".‬היא הסבה את פניה הזעירות‪,‬‬
‫עיניה הזגוגיות בהו אי־שם מעבר להן‪ ,‬ולחשה‪" ,‬אני מתגעגעת לג'ולי‪".‬‬
‫"גם אני‪ ",‬אמרה אדליין‪ ,‬ודמעות זלגו על לחייה‪.‬‬
‫סופי משכה את אדליין משם‪ ,‬וכשהתרחקו מהמראה עד שבבואתן נעלמה‪ ,‬גם ורטינה נמוגה‪.‬‬
‫"מה זה היה‪ ,‬הדבר הזה?"‬
‫נדרשה לאדליין שנייה כדי לענות‪" .‬מראות רפאים עוזרות לך להתלבש או לסדר את השיער‪".‬‬
‫"זה חי?"‬
‫"זו בסך הכול תוכנה חכמה‪ .‬חידוש שמעולם לא תפס‪ ,‬משום שאנשים הבינו שהם לא רוצים‬
‫שהמראה שלהם תגיד להם שהם נראים עייפים או לא אופנתיים‪ .‬אבל ג'ולי אהבה את המראָה שלה‪.‬‬
‫הן הפכו לחברות‪ .‬היא אפילו נהגה לחזור לבקר את ורטינה ממגדלי העילית בחופשות סוף השבוע‬
‫שלה‪ .‬הן היו קרובות כל כך‪ ".‬קולה נשבר שוב‪.‬‬
‫"בואי‪ ",‬אמרה סופי והובילה אותה לעבר הדלת‪" .‬גריידי מחכה לנו‪".‬‬
‫אדליין ניגבה את עיניה‪ ,‬שלחה מבט אחרון מאחורי כתפה לעבר המראה‪ ,‬שהייתה שקטה כעת‪,‬‬
‫ויצאה בעקבות סופי אל המסדרון‪.‬‬
‫הן עלו באיטיות במדרגות אל הקומה הרביעית‪ .‬נראה שאדליין לא ממהרת להגיע לשום מקום‪ ,‬וגרם‬
‫המדרגות היה תמיד אתגר מבחינתה של סופי‪ ,‬בייחוד בנעליים נמוכות העקבים שהחליטה לנסות‪ .‬היא‬
‫הייתה בת שלוש־עשרה עכשיו‪ ,‬ונראה לה שהגיע הזמן לעבור לנעליים בוגרות יותר‪.‬‬
‫אילו רק היה לה שיווי המשקל הנדרש כדי לצעוד בהן‪ .‬היא מעדה בחדות כזאת במדרגה האחרונה‬
‫עד שהייתה נופלת אלמלא הרפלקסים המהירים של גריידי‪.‬‬
‫"עדיין מִתרגלת להליכה‪ ,‬מה?" הקניט אותה בעודו תופס אותה בזרועו הפנויה‪ .‬בידו השנייה אחז‬
‫בתרמיל אדום והושיט אותו לאדליין‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬אני לא יכולה להיות מושלמת בכל דבר‪ ",‬השיבה סופי בחיוך‪.‬‬
‫"נכון מאוד‪ ".‬גריידי אחז בידה כשעלתה אל המשטח המוגבה שמתחת לנברשת הבוהקת שבמרכז‬
‫הכיפה‪ .‬חמש מאות גבישים בצורות מורכבות השתלשלו בנפרד ממיתרים כסופים‪ ,‬ויצרו יחד כדור‬
‫נוצץ‪ .‬ה ב ַמזְנ ִיק ‪.500‬‬
‫אדליין התעסקה בעצבנות בתרמיל שהיה תלוי על כתפה וגריידי בהה בתקרה‪ ,‬ואיש מהם לא נראה‬
‫מוכן להכריז על יציאה‪.‬‬
‫סופי כחכחה בגרונה‪" .‬לאן בדיוק אנחנו מזנקים?"‬
‫כמה שניות חלפו עד שגריידי לחש‪" ,‬ליער הוונדרלינגים‪".‬‬
‫ה במזניק התעורר לחיים והסתובב עד שגביש בודד הנמיך מספיק כדי לתפוס את אור השמש‬
‫שחדר מבעד לחלונות‪.‬‬
‫איש לא זז לעבר הקרן שהשתברה על הרצפה‪.‬‬
‫סופי יכלה לדמיין אותם עומדים כך מדי שנה‪ ,‬עצובים מכדי לצעוד קדימה‪ .‬אבל השנה היא הייתה‬
‫שם כדי לעזור להם‪.‬‬
‫לאט‪ ,‬בעדינות‪ ,‬היא משכה אותם אל האור‪ .‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪7‬‬
‫סופי הייתה במקומות שקטים בעבר‪ ,‬אבל מעולם לא חוותה דממה כמו זו ששררה ביער‬
‫הוונדרלינגים‪ .‬לא נשמע כל ציוץ או צרצור‪ .‬שום ענף לא רשרש או חרק‪ .‬כאילו כל צליל שהוא — כל‬
‫החיים — נשאבו אל מחוץ לנוף‪ ,‬ולא הותירו דבר מלבד ריקנות סמיכה‪ ,‬שכמעט אפשר לגעת בה‪.‬‬
‫אפילו אבני החצץ הכסופות לא חרקו מתחת לרגליה כשפסעה בעקבות גריידי ואדליין לאורך שביל‬
‫מתפתל‪ ,‬שנדמה שזרח עם כל תזוזה שלה והאיר את הדרך אל השער הצר שלפניו‪ .‬גפן עם פרחים‬
‫לבנים בצורת כוכבים השתרגה במעלה שני עמודים מוזהבים ובסופה שלט זהב שעליו נכתב באותיות‬
‫מעוגלות ומסולסלות‪:‬‬
‫‪ ‬‬
‫אלה אשר נודדים לא הלכו לאיבוד‬
‫‪ ‬‬
‫"שמעתי את זה קודם‪ ",‬אמרה סופי‪ ,‬בעיקר לעצמה‪.‬‬
‫היא אימצה את מחשבתה וניסתה לוודא שזהו הזיכרון שלה‪ ,‬ולא משהו שמישהו אחר שתל בה‪.‬‬
‫תמונה של שיר קצרצר הבזיקה בראשה והיא עצרה במקומה‪" .‬זה מ'שַׂר הטַבעות'‪ .‬טוב — לא בדיוק‪.‬‬
‫אבל קרוב‪".‬‬
‫"'שר הטבעות'?" חזרה אחריה אדליין‪.‬‬
‫"זו סדרה של ספרים אנושיים‪ .‬ויש בה אֶלפים‪ ".‬אֶלפים שיש להם קווי דמיון משותפים עם אֶלפים‬
‫אמיתיים‪ ,‬עכשיו כשהיא חושבת על זה‪.‬‬
‫"האם הספרים עתיקים?" שאל גריידי‪.‬‬
‫"אני חושבת שטוֹלְ ין כתב אותם במהלך שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים‪".‬‬
‫"זה עוד לפני שהתוכנית לסיוע אנושי נאסרה‪ ".‬גריידי חייך כשגבותיה התרוממו‪" .‬נהגנו לשלוח‬
‫חברי אצולה במסווה לנסות ללמד את בני האדם את המנהגים שלנו‪ .‬הבריתות הופרו‪ ,‬אבל בכל זאת‬
‫קיווינו להדריך אותם‪ ,‬להוציא אותם מהחשיכה אל עידן חדש של אור‪ .‬למעשה‪ ,‬רוב החידושים‬
‫האנושיים הגדולים של המאות האחרונות התרחשו תחת הדרכת אֶלפים‪ .‬חשמל‪ .‬פניצילין‪ .‬עוגת‬
‫שוקולד‪ .‬אבל תשורות רבות מדי פעלו לרעתנו‪ ,‬ולפני כמה עשרות שנים הבעיות הסלימו עד לנקודה‬
‫שבה למועצה לא הייתה ברירה אלא להפסיק את התוכנית ולאסור על כל מגע עם האנושות‪".‬‬
‫"איך זה קשור ל'שר הטבעות'?"‬
‫"בואי נאמר רק שהיו כאלה שלא עמדו בפיתוי ושינו במקצת את האגדות על האלפים‪".‬‬
‫"אז‪ ...‬אתה אומר שג'‪.‬ר‪.‬ר‪ .‬טולקין פגש אלף‪ ,‬וכך צץ לו הרעיון לחלק מהסיפור?"‬
‫"לא אתפלא‪ .‬אם כי אני משוכנע שסיפרו לו רק קטעים ופרטים קטנים‪ .‬האם הספרים מזכירים בכלל‬
 ‫את יער הוונדרלינגים?"‬
‫"אני לא חושבת‪".‬‬
‫"אז הוא לא ידע מה פירוש המשפט הזה‪ ".‬גריידי סימן לה ללכת בעקבותיו‪ .‬אדליין נגררה בדממה‬
‫מאחור כשעברו מתחת לשער המקושת ונכנסו אל היער‪" .‬זה יער הוונדרלינגים‪ ",‬לחש גריידי‪.‬‬
‫זה היה שונה מכל יער שסופי ראתה מעודה‪ .‬השביל הזוהר התפתל דרך ים של עצים נטועים‬
‫בקפידה‪ ,‬כל אחד מהם מוקף שיחים מטופחים‪ .‬לא היו שני עצים דומים זה לזה‪ .‬חלקם היו קצרים‬
‫ורחבים‪ .‬אחרים גבוהים ודקים‪ .‬לחלקם היו ענפים חינניים שהתנודדו ברוח הדוממת‪ .‬אחרים נראו‬
‫חסונים וחזקים‪ .‬היו עלים בכל צורה‪ ,‬גודל וצבע‪ .‬לכמה מהעצים היו פרחים‪ .‬לאחד אפילו היו קוצים‪.‬‬
‫ובבסיסו של כל עץ הייתה אבן לבנה ועגולה‪ ,‬עם שם חקוק באותיות דפוס שחורות‪.‬‬
‫גריידי הוביל את סופי אל העץ הקרוב ביותר‪ ,‬שהזכיר לה ערבה בוכייה — אם לערבות בוכיות היו‬
‫עלים אדומים ולבלוב של אלפי פרחים סגולים‪ ,‬קטנטנים‪.‬‬
‫"כל זרע של עץ וונדרלינג כרוך בשערה אחת של האדם שאיננו‪ ",‬הסביר‪" .‬כשהוא נובט‪ ,‬הוא סופג‬
‫את ה י־אֵן־אֵי שלו‪ ,‬ולוקח לעצמו כמה תכונות מהחיים שהם חולקים עכשיו‪ .‬זה מאפשר לחיים‬
‫שאבדו להמשיך להתקיים‪".‬‬
‫אלה אשר נודדים לא הלכו לאיבוד‪.‬‬
‫"לסִי ה היה שיער ערמוני חלק‪ ",‬לחשה אדליין והעבירה את ידה בין העלים האדומים המתנודדים‪.‬‬
‫"ובעיניה היו נקודות סגולות‪".‬‬
‫עלי כותרת סגולים רכים הומטרו עליהם וסופי תפסה רבים ככל שיכלה‪ ,‬כי לא יכלה לשאת את‬
‫המחשבה שי ִיבְּלוּ על האדמה‪" .‬הכרתם אותה?"‬
‫גריידי הבריש את הפרחים מעל גלימתו‪" .‬לא היטב‪ .‬היא הייתה אשתו של פרנטיס‪".‬‬
‫עלי הכותרת נשרו מבין אצבעותיה של סופי‪.‬‬
‫פרנטיס היה שומר שעבד עבור הברבור השחור‪ ,‬לפני שכולם ידעו שהם פועלים נגד המורדים‬
‫האמיתיים‪ .‬עכשיו הוא חי בגלות‪ ,‬מוחו הרוס בעקבות פיצוח הזיכרון שהמועצה הורתה עליו‪ ,‬כדי‬
‫שתוכל לגלות מה הוא מסתיר‪ .‬והסוד שהוא סירב לספר להם היה היא‪.‬‬
‫היכן הם הסתירו אותה‪.‬‬
‫מדוע הם יצרו אותה‪.‬‬
‫מי היא‪.‬‬
‫אשתו מתה זמן קצר אחרי שזיכרונו פוצח‪ .‬היא איבדה את יכולת הריכוז שלה במהלך זינוק אור‬
‫ונמוגה לפני שמישהו הצליח להציל אותה‪ .‬היא הותירה את ויילי‪ ,‬בנם היחיד‪ ,‬יתום‪ .‬סופי מעולם לא‬
‫פגשה אותו — הוא למד ברמות העילית של פוקספייר וחי במגדלי העילית המבודדים — אבל תהתה‬
‫לפעמים אם הוא יודע על קיומה‪ .‬ואיך הוא מרגיש כלפיה‪ ,‬אם הוא יודע‪.‬‬
‫היא הביטה למעלה וקרן שמש לכדה את מבטה‪ ,‬שקעה אל תוך ראשה ופעמה באותו כאב שתקף‬
‫אותה כל הזמן‪.‬‬
 ‫"את בסדר?" שאל גריידי כששפשפה את רקותיה‪.‬‬
‫"בטח‪ ".‬היא התמקדה ביער‪ ,‬והופתעה לגלות כמה עצים היו בו‪ .‬היו שם לפחות מאה‪ ,‬פרושים בין‬
‫הגבעות המתפתלות והשיחים הגזומים בקפידה‪ .‬זה נראה הרבה‪ ,‬אבל‪ ...‬יער הוונדרלינגים היה בית‬
‫הקברות היחיד של האֶלפים‪ .‬האם באמת ייתכן שהם איבדו רק מאה אֶלפים בכל מאות שנות חייהם?‬
‫היא גיששה אחר ידיהם של גריידי ואדליין‪.‬‬
‫הם אחזו זה בזה בחוזקה ונעו לאיטם במורד השביל‪ ,‬עיניהם המזוגגות בוהות קדימה‪ .‬השביל‬
‫התפתל דרך היער השקט והוביל אותם דרך כתמים של צל ואור‪ ,‬עד שהקיפו עיקול גדול ונכנסו‬
‫לקרחת יער קטנה ומוארת באור השמש‪.‬‬
‫גוש הלך והתגבש בגרונה של סופי‪.‬‬
‫במעלה גבעה קטנה‪ ,‬משורטט על רקע השמיים‪ ,‬ניצב עץ שברירי למראה שגזעו חיוור‪ ,‬עליו ירוקים‬
‫כהים וענפיו הדקים התנועעו לעבר השמש‪ .‬עלים צהובים רכים נתלו בקצה כל ענף כמו צמח טחב‬
‫ספרדי‪ ,‬והעניקו לעץ מראה אלגנטי ונוצתי‪ .‬תפרחות גדולות‪ ,‬בדיוק באותו גוון כחול כמו עיניה של‬
‫אדליין‪ ,‬כיסו את הענפים ומילאו את האוויר בניחוח של דבש ופירות יער וסוכר‪.‬‬
‫כשהתקרבו אליו‪ ,‬חסם העץ האצילי את קרני השמש של שעות אחר הצהריים המוקדמות‪ .‬סופי לא‬
‫יכלה להסיר את עיניה מן הכתובת על האבן הלבנה שסימנה את מקום הקבר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ג'וֹלי לוּסין רואוון‬
‫‪ ‬‬
‫בלי לומר מילה פתחה אדליין את התרמיל שנשאה והוציאה בקבוק מחורץ‪ ,‬מלא בנוזל שצבעו סגול‬
‫כהה‪.‬‬
‫"אלה מי טוניק מיוחדים שהגְנומים מכינים‪ ",‬הסביר גריידי‪.‬‬
‫אדליין חלצה את פקק השעם וטפטפה מהנוזל הסמיך לאורך בסיסו של העץ‪ .‬כשהבקבוק התרוקן‪,‬‬
‫היא הטיחה אותו בגזע העץ‪ .‬הזכוכית התנפצה למיליון רסיסים קטנטנים שהתפזרו על הדשא הלח‪.‬‬
‫כשהסירופ המנצנץ חלחל לקרקע‪ ,‬צצה גפן ירוקה בוהקת מתוך האדמה הכהה והתפתלה במעלה העץ‬
‫של ג'ולי‪ .‬פרחים סגולים ומסולסלים הנצו לאורך הגבעול‪ ,‬והגפן כולה זהרה כאילו כוסתה בלכּה‬
‫נוצצת‪.‬‬
‫גריידי ניגב את עיניו ונטל את ידה של אדליין‪" .‬הגפן שורדת רק כמה שבועות‪ ,‬אבל זאת המתנה‬
‫הטובה ביותר שאנחנו יכולים לתת לה‪".‬‬
‫"וגם את זה‪ ".‬קולה של אדליין נשמע בקושי כשמשכה בעדינות את אחד הענפים וחשפה‬
‫צמיד־ ִתליונים כסוף שהסתתר בין הפרחים‪ .‬היא הוציאה מהכיס כוכב קריסטל והוסיפה אותו לצמיד‪.‬‬
‫"נתַנו לה את הצמיד הזה כשהתחילה ללמוד בפוקספייר‪ ,‬וקנינו לה תליון חדש מדי שנה‪ ,‬ביום הראשון‬
‫ללימודים‪ .‬היא נהגה לענוד אותו כל יום‪ ,‬אבל מצאנו אותו כשמסרו לנו את חפציה ממגדלי העילית‪ .‬אז‬
 ‫הבאנו אותו לכאן‪ ,‬ואנחנו נותנים לה תליון חדש בכל פעם שאנחנו באים‪".‬‬
‫סופי נשכה את שפתיה ותהתה אם עליה לומר משהו‪.‬‬
‫אבל מה?‬
‫"אני כל כך מצטערת‪ ",‬היה כל מה שעלה בדעתה לומר‪.‬‬
‫"זאת לא אשמתך‪ ",‬אמר גריידי ואחז בחוזקה בכתפה‪ .‬אבל משהו בנימת קולו נשמע אפל‪.‬‬
‫אדליין החלה לרעוד מרוב בכי וגריידי אסף אותה אליו והניח לה לבכות על כתפו‪.‬‬
‫"אני אשאיר אתכם לבד לרגע‪ ",‬לחשה סופי והתרחקה מעט‪ .‬היא חשבה שתוכל לעזור בכך שתהיה‬
‫שם — אבל דבר לעולם לא יוכל להקל עליהם את הכאב‪.‬‬
‫היא לא הרגישה שייכת‪.‬‬
‫בשקט חמקה במורד השביל וניסתה להיזכר איזה מהשבילים יוביל אותה אל הכניסה‪ .‬היא שוטטה‬
‫בין העצים במשך כמה דקות‪ ,‬ואז הבינה שאיננה מזהה אף אחד מהם‪ .‬פנ ִייה לאחור לא הועילה‪,‬‬
‫וכשהסתובבה שוב ועדיין לא זיהתה דבר‪ ,‬נאלצה להודות שהלכה לאיבוד‪.‬‬
‫והיא לבד‪.‬‬
‫היא ייחלה להתבודד מאז החטיפה — אבל כשעמדה שם לבדה‪ ,‬בדממה המפחידה‪ ,‬הרגישה שזה לא‬
‫בסדר‪ .‬כאילו עצי היער עוצרים את נשימתם ומחכים שמשהו יקרה‪.‬‬
‫היא לא התכוונה להישאר שם ולגלות מה יקרה‪.‬‬
‫עכשיו כבר רצה‪ ,‬מקללת את עצמה על נעלי העקב המטופשות שנעלה‪ ,‬שועטת במעלה הגבעה‬
‫הקרובה ביותר‪ ,‬בתקווה להגיע למקום גבוה שיאפשר לה להתמצא‪ .‬אבל שני עצים קטנטנים שניטעו‬
‫זה לצד זה על ראש הגבעה הסיחו את דעתה‪.‬‬
‫שתילים‪.‬‬
‫דמה קפא בעורקיה כשקראה את השמות החקוקים בסלעי המצבה הלבנים‪.‬‬
‫סופי אליזבת פוסטר‬
‫ודקסטר אלווין דיזני‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪8‬‬
‫‪ ‬‬
‫כאב פילח את זרועה כשצבטה לעצמה את פרק היד ונשפה את האוויר שאצרה בריאותיה‪.‬‬
‫היא לא מתה‪.‬‬
‫היא גם לא חולמת — אף על פי שכל זה נראה כמו סיוט‪.‬‬
‫עיניה בחנו את שני העצים והתמקדו בעץ שהיה גבוה במעט מהשני‪ .‬הגזע החיוור היה דקיק וחלש‪,‬‬
‫אבל העץ עדיין עמד יציב‪ .‬עלי זהב בצורת כוכב כיסו את הענפים הדקים‪ ,‬ותרמילי זרעים חומים כהים‬
‫היו פזורים ביניהם‪ .‬ללא פרחים‪ .‬ללא צבע‪ .‬סתם עץ פשוט‪ ,‬בסיסי‪.‬‬
‫העץ שלה‪.‬‬
‫היא לא יכלה שלא לחוש קצת מאוכזבת ממנו — במיוחד בהשוואה לעץ של קס‪ ,‬שהיה בעל גזע‬
‫מפותל‪ ,‬קוצני‪ ,‬עם עלים אדומים כתוּת ופירות סגלגלים‪ .‬היה בו משהו כל כך דקסי‪ .‬אפילו בלי אבן‬
‫המצבה‪ ,‬היא הייתה יכולה לנחש שזה הקבר שלו‪.‬‬
‫יש לה קבר‪.‬‬
‫נצנוץ של כסף בבסיס הענף העבה ביותר לכד את עינה‪ ,‬והיא הושיטה את ידיה הרועדות כדי להתיר‬
‫צמיד כסוף עם שני תליונים‪ :‬פיל מצופה ביהלומים כחולים‪ ,‬ומין תליון משכית סגור‪ ,‬שנחרטה עליו‬
‫דוגמת מערבולות מסובכת‪.‬‬
‫העולם החל להסתחרר במהירות‪ ,‬הנוף היטשטש והיא צנחה ארצה וקברה את פניה בין ברכיה‪ .‬היא‬
‫ספרה כל נשימה‪ ,‬וניסתה לא להקיא את ארוחת הבוקר שלה על הדשא‪ .‬שישים ושלוש נשימות חלפו‬
‫לפני שקולו החרישי של גריידי ניפץ את הדממה‪.‬‬
‫"הם השאירו את העצים‪".‬‬
‫ראשה הזדקף בבת אחת‪ ,‬אבל עיניה לא הצליחו להתמקד בשתי הדמויות שעמדו מעליה‪ .‬היא חשבה‬
‫שזה האור הבוהק הפתאומי‪ ,‬אבל אז הרטיב משהו את לחייה‪.‬‬
‫גריידי ואדליין קרסו ארצה לצידה‪ ,‬עוטפים אותה בחיבוק‪ .‬דמעותיה של סופי הרטיבו את גלימתו‬
‫של גריידי ואדליין ליטפה את גבה‪.‬‬
‫"היינו צריכים להזהיר אותך‪ ",‬אמר גריידי ונאנח‪" .‬אבל לא ידעתי אם הם עדיין כאן ולא רציתי‬
‫סתם לצער אותך‪".‬‬
‫סופי ניסתה לגרום לעצמה לשאול כל אחת מהשאלות שהלכו ותפחו במחשבתה‪ ,‬אבל כל מה שבקע‬
‫מגרונה החנוק היה‪" ,‬איך הם‪"?...‬‬
‫אדליין בוודאי הבינה לְמה היא מתכוונת משום שלחשה‪" ,‬נתַנו להם שערה ממברשת השיער‬
‫הכסופה שבחדר שלך‪ ".‬היא סילקה קווצת שיער מלחייה של סופי‪" .‬ואנחנו שתלנו את הזרע בלוויה‬
 ‫שלך‪".‬‬
‫סופי עצמה את עיניה‪ ,‬אבל זה לא מנע ממנה לדמיין אותם עומדים על הגבעה הזאת ובוכים בעודם‬
‫טומנים את הזרע שלה באדמה‪ .‬נאחזים זה בזה‪ ,‬מהדקים את צמיד התליונים שלה סביב לענף‬
‫ומתכננים להוסיף לו תליון מדי שנה‪.‬‬
‫האם גם משפחתו של דקס הייתה שם?‬
‫מי עוד בא?‬
‫בזיכרונה רפרפה על פני רשימת שמות ואז התנערה מהמחשבה המטרידה‪ .‬היא הכריחה את עצמה‬
‫להתיישב ומחטה בכף ידה את אפה הנוטף‪" .‬אבל עכשיו אתם יודעים שאנחנו בחיים‪ .‬למה הם עדיין‬
‫כאן?"‬
‫גריידי נגע בגזע הדק של העץ שלה‪" .‬כנראה משום שהוונדרלינגים הם יצורים חיים‪ .‬האם זה יהיה‬
‫נכון להרוג אותם רק משום ששתלנו אותם בטעות?"‬
‫"אני מניחה שלא‪ ",‬מלמלה‪.‬‬
‫לא הייתה זו אשמת העץ שהחוטפים השליכו את תליון הרישום שלה למעמקי האוקיינוס והוליכו‬
‫שולל את כולם‪ ,‬שהאמינו שהיא טבעה‪ .‬אבל הידיעה שיש לה קבר עדיין צמררה אותה‪ .‬ולא סתם קבר‬
‫— עץ שמכיל את הדי־אן־אֵי שלה‪ ,‬שסופג חלקיקים זעירים ממנה ככל שהוא גדל ומשתנה‪ .‬כמעט‬
‫כאילו חלק ממנה נגנב איכשהו‪.‬‬
‫אדליין חיבקה את סופי הרועדת חזק יותר ולחשה‪" ,‬אני כל כך מצטערת‪".‬‬
‫אלה היו אותן המילים שסופי אמרה להם על קברה של ג'ולי‪ .‬והן עזרו בערך באותה מידה‪ .‬אבל אם‬
‫גריידי ואדליין יכלו להיות חזקים‪ ,‬גם היא יכולה‪.‬‬
‫ידיה התכדררו לאגרופים ומשהו מתכתי חתך בבשרה‪" .‬הו‪ ,‬מצאתי את זה‪ ".‬היא הראתה להם את‬
‫הצמיד‪" .‬אני יכולה לשמור אותו?"‬
‫אדליין כיסתה את פיה והסיטה את מבטה‪.‬‬
‫גריידי כחכח בגרונו‪" .‬כמובן‪ .‬רצינו שהוא יהיה שלך‪ .‬למעשה‪ ,‬זה טוב‪ .‬זה בדיוק בזמן‪ ,‬לקראת‬
‫תחילת שנת הלימודים המלאה הראשונה שלך בפוקספייר‪ .‬נצטרך לקנות לך תליון חדש‪".‬‬
‫סופי בחנה את התליונים שהם בחרו‪ ,‬וחייכה למראה פיל היהלומים הכחול הזעיר‪ ,‬שנבחר כנראה‬
‫בהשראת אלה‪ .‬התברר שבתוך תליון המשכּית היה מצפן קטן שבשוליו יהלומים זעירים‪ .‬אותיות‬
‫מסולסלות נחרטו בחלקו הפנימי‪.‬‬
‫"תני לעבָר להדריך אותך‪ ",‬קראה סופי בקול‪.‬‬
‫"מה זה?" שאלה אדליין‪.‬‬
‫"הכיתוב שעל המצפן‪".‬‬
‫"מצפן?" אדליין החווירה כשסופי הושיטה לה את התליון‪" .‬אנחנו לא הוספנו את התליון הזה‪".‬‬
‫סופי חשה שלסתה נשמטת כשגריידי חטף ממנה את הצמיד ובחן מקרוב את הכיתוב‪" .‬אני רואה רק‬
‫גיבוב של רוּנים עתיקים‪ .‬את בטוחה שאת רואה כאן משפט?"‬
‫הוא השיב לה את הצמיד‪ ,‬וסופי נאלצה להזכיר לעצמה לנשום כשבחנה את הכיתוב‪ .‬עדיין הופיע בו‬
‫המשפט הזה‪ .‬כשסגרה את התליון והביטה מקרוב בחריטה‪ ,‬הבינה מדוע‪.‬‬
‫בין הסלסולים הופיע מעין תלתל שחור עם קצה מחודד כמו צוואר מעוקל של ציפור‪ ,‬ובסופו מקור‪.‬‬
‫סמל הברבור‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪9‬‬
‫‪ ‬‬
‫"הגיע הזמן‪ ",‬לחשה סופי‪ ,‬אף על פי שידיה רעדו‪.‬‬
‫היא חיכתה שהברבור השחור ייצור איתה קשר מאז חשפו אנשיו את זהותם עם הצלתה‪ .‬אולי הם‬
‫יסבירו סוף־סוף מדוע יצרו אותה ומה רצו שתעשה‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬זו באמת הייתה תחושה מוזרה‪ ,‬לדעת שהם עדיין מתבוננים בה — עדיין שותלים מסרים‬
‫ורמזים בין הצללים‪ ,‬ומחכים שתמצא אותם‪.‬‬
‫היא הציצה אל מעבר לכתפה‪ ,‬כמעט מצפה לראות פנים מציצות מבעד לעצים‪ .‬אבל היער היה שקט‬
‫וריק כמקודם‪.‬‬
‫סופי בחנה שוב את המשפט‪ ,‬שכנראה נכתב בצופן הרוּנים המיוחד שלהם — הרונים היחידים‬
‫שהצליחה לקרוא‪ ,‬הודות לאופן שבו הברבור השחור אימנו את זיכרונה‪.‬‬
‫"חשבתי שאתה מכיר את הצופן של הברבור השחור‪ ".‬היא הבחינה בגריידי קורא מגילות שצפנים‬
‫רוניים הופיעו בשוליהן‪.‬‬
‫"רק כמה משפטים‪ ,‬פה ושם‪ ".‬קולו הפך אפל‪ .‬כעוס כמעט‪.‬‬
‫"מה אמרת שכתוב שם?"‬
‫"תני לעבר להדריך אותך‪ ".‬היא הזיזה את המצפן לכל הכיוונים‪ ,‬והחץ תמיד הצביע צפונה‪ ,‬בדיוק‬
‫כפי שהיה אמור לעשות‪ .‬כך שהרמז חייב להיות הכיתוב עצמו‪.‬‬
‫הם לא יכלו פשוט לומר‪ ,‬בואי לפגוש אותנו כאן ונסביר הכול? באמת מוגזם לבקש דבר כזה?‬
‫"הניחי את התליון‪ ,‬סופי‪ ",‬הורה לה גריידי בקול רם כל כך עד שזינקה ממקומה‪.‬‬
‫"מה? למה?"‬
‫"אל תיקחי מהם כלום‪ .‬אם הם רוצים את עזרתך‪ ,‬עליהם להסגיר את עצמם למועצה‪ ,‬להתמודד עם‬
‫מעשיהם‪"...‬‬
‫"איזה מעשים?" גריידי התנהג מוזר בקשר לברבור השחור — תמיד התרגז או שינה נושא כשדיברה‬
‫עליהם‪ ,‬או שאלה על החיפוש של המועצה אחריהם‪" .‬אתה מתנהג כאילו הם הרעים‪".‬‬
‫"גריידי‪ ",‬אדליין עצרה בעדו לפני שהספיק לענות‪" .‬זה לא מתאים היום‪".‬‬
‫גריידי נאנח‪ ,‬והכאב בעיניו הכאיב לסופי‪.‬‬
‫אדליין צדקה‪ .‬הם היו שם כדי להתאבל על בתם‪ ,‬לא כדי לדבר על המצוד אחר הברבור השחור‪.‬‬
‫אבל‪...‬‬
‫"אני לוקחת את התליון‪ ",‬מלמלה בלי להביט בגריידי‪.‬‬
‫"זה לא בטיחותי‪"...‬‬
‫"זה בסך הכול תליון‪ ,‬גריידי‪ ",‬קטעה אותו אדליין‪" .‬מה הם יעשו‪ ,‬יאתרו אותה בעזרתו? הם כבר‬
‫יודעים איפה אנחנו גרים‪".‬‬
‫סופי הסתכנה במבט חטוף לעבר גריידי‪ ,‬שנראה כאילו הוא רוצה להתווכח‪.‬‬
‫אבל במקום זאת הוא הושיט את ידו‪" .‬תני לי לראות את זה שוב‪".‬‬
‫סופי היססה ותהתה אם יחזיר לה אותו‪ .‬היא לא יכלה לדמיין את גריידי מתנהג בצורה לא הוגנת‬
‫כזאת‪ ,‬ולכן מסרה את הצמיד לידיו וגריידי החזיק בו כנגד האור‪ ,‬בוחן אותו מקרוב מכל זווית‬
‫אפשרית‪.‬‬
‫"אני מניח שאדליין צודקת‪ ",‬אמר ונאנח‪" .‬התליון לא מסוכן‪ ,‬אבל המסר שמופיע עליו — כן‪ .‬את‬
‫יכולה לעשות במצפן מה שתרצי‪ ,‬אבל שלא תעזי לתת להם להתל בך עם הרמז הזה‪ .‬את לא הבובה‬
‫שלהם‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ .‬אבל הם גם הצילו אותי‪ ",‬הזכירה לו בפעם המאה‪ ,‬או לפחות כך הרגישה‪" .‬הם מנסים‬
‫לעזור‪ .‬אז אני חושבת שאנחנו צריכים לפענח את המסר הזה‪".‬‬
‫גריידי צבט את גשר אפו‪ ,‬כאילו השיחה גורמת לו כאב ראש‪ .‬חלפו כמה שניות של שקט לפני‬
‫שאדליין דיברה בשמו‪.‬‬
‫"אני חושבת שאנחנו צריכים להראות את זה לאולדן‪ .‬נראה מה הוא חושב שכדאי לעשות‪".‬‬
‫"בסדר גמור מבחינתי‪ ".‬סופי עמדה‪ ,‬ניערה את העשב משמלתה המקומטת והוציאה את המקשר‬
‫שלה‪" .‬שאצור איתו קשר ואגיד לו שאנחנו באים ל ֶאוֶו גְלֶן?"‬
‫"אנחנו לא יכולים לגשת לשם עכשיו‪ ",‬אמרה אדליין בשקט‪" .‬אנחנו עדיין צריכים לבקר אצל‬
‫בראנט‪ .‬אבל אולי עדיף שאת לא‪"...‬‬
‫"לא‪ .‬אני באה איתכם‪ ".‬עומס המידע גרם לה לשכוח שיש חלק נוסף למסורת האֵבל השנתית של‬
‫גריידי ואדליין‪.‬‬
‫הביקור אצל ארוסה של ג'ולי‪.‬‬
‫גריידי ואדליין החליפו מבטים ולבסוף הושיטה אדליין יד אל סופי‪.‬‬
‫"את בטוחה? הביקור אצל בראנט הוא החלק הקשה ביותר בכל התהליך‪".‬‬
‫קשה יותר מאשר לעלות לקבר בתם?‬
‫"בראנט הוא כבר לא מי שהיה‪ ",‬אמר גריידי‪ ,‬כאילו ידע מה היא חושבת‪" .‬לא קל לראות אותו כל‬
‫כך‪ ...‬שבור‪".‬‬
‫פניו נראו מפחידות כמו נימת קולו‪ ,‬ואדליין הייתה חיוורת כמוהו‪.‬‬
‫"אני הולכת לאן שאתם הולכים‪ ",‬אמרה להם‪ ,‬ונשמעה כמו סנדור — ללא קולו הצייצני‪ .‬היא לא‬
‫עזרה להם הרבה ליד הקבר של ג'ולי‪ ,‬אבל היא לא תיתן להם לעשות את זה לבדם‪ .‬לא עוד‪.‬‬
‫לעולם לא‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אֶלף חי כאן?" סופי לא התאפקה מלשאול כשהמקום נגלה לעיניה‪.‬‬
‫כל מה שראתה בעולם האלפים היה עצום ועשוי אבנים יקרות או גבישים או זכוכית‪ ,‬עם אדריכלות‬
‫מורכבת וגוֹני זהב או כסף‪.‬‬
‫מבנה האבן המרובע‪ ,‬נטול החלונות‪ ,‬שניצב לפניהם נראה כאילו הוא שייך לבן אנוש‪ .‬אדם מסכן‪,‬‬
‫מתבודד‪ ,‬עם טעם נורא בבתים‪.‬‬
‫אדליין מיששה בעצבנות את תיק הקטיפה שאחזה בידיה בחוזקה‪" .‬היינו מוכרחים להעביר את‬
‫בראנט למקום שירגיש בו בטוח‪".‬‬
‫הבית לא נראה בטוח‪ .‬הוא נראה קר וקודר‪ .‬אפילו החלקה שסביבו לא הייתה אלא סלעים משוננים‬
‫ואדמה כהה ומאובקת‪.‬‬
‫"בראנט פוחד עכשיו מאש‪ ,‬כפי שאת בוודאי יכולה להבין‪ ",‬אמר גריידי בשקט‪" .‬הוא לא הצליח‬
‫להירדם עד שמצאנו לו מקום שלא יכול להישרף‪ .‬כל הריהוט שלו חסין אש — אפילו הבגדים שלו‬
‫נתפרו במיוחד‪".‬‬
‫"מה עם המשפחה שלו? הם לא עוזרים לכם לטפל בו?"‬
‫גריידי נע באי־נוחות‪ ,‬ואדליין השפילה עיניה לאדמה‪.‬‬
‫"זה‪ ...‬מסוכן עבורם — לא שבראנט מסוכן‪ .‬הוא בקושי זז‪ .‬רק בוהה בקיר וממלמל לעצמו‪ .‬אבל‬
‫ה ַאשְמה‪"...‬‬
‫קולה של אדליין נשבר‪ ,‬והיא כחכחה בגרונה ולחשה‪" ,‬ה ַאשְמה יכולה להרוס אותם‪".‬‬
‫גריידי אחז בידה של אדליין‪" .‬יש סיבה לכך שאלימות ואכזריות אינן מוכרות בעולם שלנו‪ ,‬סופי‪.‬‬
‫אנחנו לא מסוגלים לעבד את האשמה הנלווית לזוועות האלה‪ .‬לכן איש לא חשד שהתרחשה חטיפה‬
‫כאשר את ודקס נעלמתם‪ .‬לכן איש לא רצה להאמין שלהבת הנצח בוערת‪ .‬כי אם מישהו מאיתנו היה‬
‫עושה דבר כזה‪ ,‬ה ַאשְמה הייתה מנפצת אותנו ומאפשרת לאפלה לחדור מבעד לסדקים‪".‬‬
‫"אבל למה הוריו של בראנט צריכים לחוש אשמים?" אולדן הרי סיפר לה שהשריפה הייתה תאונה‪.‬‬
‫"הם לא צריכים‪ .‬אבל האשמה היא ערמומית — במיוחד כשהיא מעורבת באבל קשה‪ .‬היא מחליקה‬
‫פנימה‪ ,‬מטילה ספק‪ ,‬גורמת לך לתהות אם היה משהו שיכולת לעשות‪ ,‬משהו שיכול היה לשנות‪"...‬‬
‫גריידי בהה במרחקים‪ ,‬וסופי שאלה את עצמה אם ייתכן שהוריו של בראנט לא היו היחידים שנאבקו‬
‫ברגשי אשמה‪.‬‬
‫"זאת לא הייתה אשמתכם‪ ",‬אמרה בשקט‪.‬‬
‫"אני יודע‪ ".‬לא ניתן לטעות בכעס שבקולו‪ ,‬והוא לא הביט בה כשהלך משם‪ .‬אבל הוא צעד רק כמה‬
‫צעדים‪ ,‬ואז הסתובב אליה‪" .‬לפני שניכנס‪ ,‬עלייך להבטיח לי שלא תנסי — בשום פנים ואופן — לקרוא‬
‫את מחשבותיו של בראנט‪".‬‬
‫"אני מכירה את חוקי הטלפתיה‪ ".‬לטלפתים היה קוד אתי משלהם‪ ,‬והחוק הראשון שהופיע בו היה‬
‫לעולם לא לקרוא מחשבות בלי רשות‪.‬‬
‫"זה מעבר לחוקים‪ .‬שפיותו של בראנט נסדקה בזמן השריפה‪ .‬לראות את הבית נשרף‪ ,‬לדעת שג'ולי‬
‫בפנים‪ ,‬לדעת שהוא לא יכול להציל אותה — זה היה יותר מדי‪ ".‬קולו של גריידי נעלם לרגע והוא היה‬
‫צריך לבלוע רוק כדי להשיב אותו אליו‪" .‬הטראומה והאשמה שברו חלק ממנו‪ .‬הוא לא לגמרי טָטוֹני‪,‬‬
‫כמו מישהו שאיבד את שפיותו‪ .‬אבל קריאת המחשבות של בראנט מסוכנת מאוד‪ .‬הבטיחי לי שלא‬
‫תפתחי את הראש שלך למחשבות שלו‪".‬‬
‫"אני מבטיחה‪".‬‬
‫הוא אמד אותה במבטו‪ ,‬כאילו חיפש את האמת‪ .‬אחר כך הנהן‪ ,‬פנה לעבר בית האבן האפור וטיפס‬
‫במדרגות אל דלת המתכת העבה‪ .‬רוח מקפיאה צרבה בלחייה של סופי כשהיא ואדליין הלכו‬
‫בעקבותיו‪ .‬משנעמדו לצידו משך גריידי בשרשרת שהייתה תלויה מעליהם‪ ,‬וצלצול פעמונים נמוך‬
‫הדהד ברחבי הבית‪ .‬לאחריו השתררה דממה אינסופית‪.‬‬
‫הם עמדו שם זמן כה רב עד שסופי החלה לתהות אם בראנט נמצא בכלל בבית‪.‬‬
‫ואז קרא קול עמוק‪" ,‬יבוא‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪10‬‬
‫‪ ‬‬
‫אל תנעצי מבטים בצלקות שלו‪.‬‬
‫סופי חזרה על הפקודה שוב ושוב‪ ,‬מורה לעצמה לציית‪ .‬היא ניסתה להתמקד בקירות האפורים‪,‬‬
‫בגבישים הכחולים הזוהרים שהוטמנו בין האבנים‪ ,‬או בארבעת כיסאות המתכת — הרהיטים היחידים‬
‫בחדר — שקובעו אל הרצפה בעזרת קפיצי כסף גדולים‪ .‬אבל עיניה חזרו כל הזמן אל השקעים‬
‫המעוותים והקמוטים על סנטרו של בראנט‪ ,‬או אל הכתמים האדומים והקווים הלבנים הדקים‬
‫שהתפתלו במעלה לחיו‪.‬‬
‫הוא השתעל שיעול צורמני וכיסה את פיו החבול ביד אדומה וגסה‪" .‬הבאתם מישהו חדש‪ ",‬אמר‬
‫בגרון ניחר כשקולו שב אליו‪.‬‬
‫גריידי כרך את זרועו סביב כתפיה וסופי הופתעה לגלות שהוא רועד‪" .‬כן‪ ,‬זאת סופי‪ .‬היא גרה‬
‫איתנו בהייבנפילד עכשיו‪".‬‬
‫בראנט חייך וקיפל את שפתו אל גושי הבשר שסביבה‪ .‬סופי השפילה את עיניה אל החולצה‬
‫הצהובה־כתומה שלבש‪ ,‬ששרווליה ארוכים ושמוטים וקשר במרכזה‪ .‬היא נראתה קצת כמו חלוק‬
‫רחצה‪.‬‬
‫בראנט השתעל שוב‪" .‬זה מאוד‪ ...‬לא צפוי‪ ".‬לפני שמישהו הספיק להשיב‪ ,‬הצביע על התרמיל‬
‫שאדליין הצמידה לבטנה‪" .‬זה בשבילי?"‬
‫אדליין חצתה את החדר אל המקום שבו ישב והניחה את התרמיל בחיקו‪" .‬אתה יודע שאני אף פעם‬
‫לא שוכחת‪".‬‬
‫הבד נקרע כשנבר בתרמיל כמו ילד קטן שפותח אריזת מתנה‪ ,‬וחשף קופסה כסופה ועגולה‪" .‬פיצוצי‬
‫פודינג!"‬
‫אדליין חייכה‪" .‬שוקולד‪ ,‬טופי ולַאשבֵּרי‪ .‬הכנתי אותם הבוקר‪".‬‬
‫בראנט פתח את המכסה‪ ,‬הוציא ממתק סגול מרובע ותפוח שנראה קצת כמו מרשמלו צבעוני‪ ,‬ונגס‬
‫בו‪ .‬מיץ ורוד טפטף על הצלקת שעל סנטרו כשמצמץ בשפתיו ותחב את השאר לפיו‪" .‬נכון שפיצוצי‬
‫פודינג הם הדבר הטוב ביותר שטעמת אי פעם?" שאל את סופי וירק פירורים‪.‬‬
‫סופי מעולם לא שמעה עליהם‪ ,‬אבל לא רצתה להודות בכך ולכן אמרה רק‪" ,‬כן‪".‬‬
‫חיוכו נמוג ונהפך למבט זועף‪" .‬אף פעם לא טעמת את זה‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא‪ ,‬אני‪ "...‬התחילה לומר‪ ,‬אבל אדליין קטעה אותה‪.‬‬
‫"אני מכינה אותם רק פעם בשנה‪".‬‬
‫בראנט לא אמר דבר — וודאי שלא הציע לה להתכבד — כשסגר את קופסת הפח‪ .‬סופי בהתה בכפות‬
‫רגליה‪ ,‬ספרה את השלפוחיות שבצבצו סביב שולי נעליה‪ .‬שבע מהן כבר נראו לעין‪ ,‬והיא הייתה‬
‫בטוחה שיהיו עוד‪ .‬אבל הן הכאיבו לה פחות מהידיעה שלאדליין היה ממתק מיוחד שהיא מעולם לא‬
‫חלקה איתה‪.‬‬
‫בראנט פרץ בשיעול קולני נוסף וניפץ את השתיקה‪.‬‬
‫"אתה חולה?" שאלה אדליין‪.‬‬
‫"לא!" צעק כשהושיטה יד לעבר מצחו‪ ,‬כאילו רצתה לבדוק אם יש לו חום‪ .‬הוא כופף את ברכיו אל‬
‫חזהו‪ ,‬כרך את זרועותיו סביב רגליו‪ ,‬ונראה כמו כדור בלתי חדיר‪" .‬אני בסדר‪".‬‬
‫אבל קולו נשמע צרוד‪.‬‬
‫"שבו‪ ",‬הורה להם‪ ,‬מחווה בידו לעבר שלושת הכיסאות הריקים‪" .‬ספרו לי מה קרה בשנה‬
‫האחרונה‪ .‬ברור שחלו כמה שינויים‪".‬‬
‫סופי צנחה לתוך כיסא קפיצי‪ ,‬מופתעת לגלות שהוא ממש נוח‪ .‬איכשהו‪ ,‬המתכת הייתה רכה‪,‬‬
‫והתאימה לגופה כמו כרית — אבל היא הייתה קרה‪ .‬ואולי הצמרמורת הייתה קשורה יותר לאופן שבו‬
‫עיניו החיוורות של בראנט התמקדו בה שוב‪ .‬הן היו אפורות יותר משהיו כחולות‪ ,‬ממוסגרות בריסים‬
‫עבים ושחורים כזפת‪ ,‬כמו שערו‪ .‬באותו רגע הבינה שבראנט בוודאי היה נאה מאוד‪ .‬אבל השריפה‬
‫הרסה אותו‪.‬‬
‫אל תנעצי מבטים בצלקות שלו‪.‬‬
‫"כבר ראיתי אותך קודם‪ ",‬מלמל והמשיך לבחון את סופי‪.‬‬
‫"באמת?"‬
‫הוא הנהן‪ .‬עיניו בחנו כל סנטימטר בפניה‪ ,‬ולבסוף התמקד בצווארה‪.‬‬
‫קופסת המתכת של פיצוצי הפודינג נחבטה ברצפה כשזינק לעברה‪.‬‬
‫סופי צרחה וניסתה לעצור בעדו‪ ,‬אבל הוא הצמיד את כתפיה לכיסא ביד אחת‪ ,‬ובידו השנייה קרע‬
‫את שכמייתה‪.‬‬
‫"זה שלי!" צעק‪ .‬גריידי גרר והעיף אותו אל צידו המרוחק של החדר‪.‬‬
‫"מה קרה לך?" צעק גריידי‪ .‬בראנט הצטנף בפינה ומלמל "שלי" לתוך ידו המאוגרפת‪.‬‬
‫אדליין מיהרה אל סופי ובדקה אם נפצעה‪" .‬את בסדר?"‬
‫סופי הנהנה‪ ,‬עדיין לא הייתה מסוגלת לדבר‪ .‬היא המשיכה לפקוח עין על בראנט תוך שהיא מסדרת‬
‫את בגדיה‪ ,‬וקימטה את מצחה כשראתה שמשהו חסר‪" .‬הוא גנב את סמל המשפחה שלי‪".‬‬
‫בראנט נישק את ידו הקפוצה‪ ,‬וסופי הבחינה בנקודה צהובה זעירה ומנצנצת שהציצה מבין‬
‫אצבעותיו‪" .‬שלי‪ ",‬אמר‪ ,‬והפעם צחק‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬מניחה שהוא זיהה את הסיכה של ג'ולי‪ ",‬מלמלה אדליין ועיניה התמלאו דמעות‪.‬‬
‫"בראנט‪ ,‬תחזיר את זה‪ ",‬הורה לו גריידי והתקרב אליו בשקט‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ,‬הוא יכול להשאיר אותה אצלו‪ ",‬אמרה סופי‪ .‬גריידי תפס את ידו של בראנט‪ ,‬ובראנט‬
‫צרח וניסה להדוף אותו מעליו‪ .‬נראה שהיא מחמירה את המצב בעצם נוכחותה — והיא לא רצתה שזה‬
‫יקרה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬בראנט הכיר ואהב את ג'ולי‪ .‬הסיכה של ג'ולי שייכת לו הרבה יותר משתהיה שייכת‬
‫לה אי פעם‪.‬‬
‫"שלי!" צעק בראנט‪ ,‬צחק ונישק את הציפור המשובצת יהלומים לפני שהחליק אותה לכיס גלימתו‬
‫הארוכה‪ .‬כל גופו נרגע כשהאוצר שלו היה טמון בבטחה‪ ,‬ופניו התעוותו בחיוך מכוער‪.‬‬
‫אדליין הזדקפה‪" .‬אולי כדאי שנלך‪"...‬‬
‫"לא!" צעק בראנט‪ ,‬השתעל ונענע בראשו‪ .‬כשעיניו נתקלו במבטה של סופי‪ ,‬הוא נראה שוב רגוע‪.‬‬
‫"תישארו‪".‬‬
‫"אני בסדר‪ ,‬באמת‪ ",‬אמרה סופי‪ ,‬ואחרי שהיסס לרגע‪ ,‬סייע גריידי לבראנט להתיישב שוב בכיסאו‬
‫והושיט לו את קופסת הממתקים שלו‪.‬‬
‫אדליין נשארה לצידה של סופי‪ ,‬בתפקיד שומרת הראש‪.‬‬
‫בראנט השתעל שוב‪ ,‬שיעול יבש וצרוד‪.‬‬
‫"רוצה שאממש לך כוס תה?" שאלה אדליין‪.‬‬
‫"שום דבר חם!" המילה האחרונה נמתחה והפכה ליבבה נואשת‪ ,‬ואז הפכה לצחוק מחרחר והוא‬
‫התנדנד קדימה ואחורה ושפשף את סנטרו הפגוע‪.‬‬
‫גריידי פתח בעדכון ארוך על כל מה שקרה בשנה האחרונה‪ ,‬אבל סופי לא הצליחה להחליט אם‬
‫בראנט באמת מקשיב‪ .‬הוא בעיקר בהה בה בפניו המצולקות‪ ,‬וזה גרם לה לרצות להביט הצידה‪ ,‬רק‬
‫לא אליו‪ ,‬ובכל זאת הוא אחז במבטה כמו קרן גרירה‪.‬‬
‫אדליין הפסיקה סוף־סוף את תחרות המבטים המביכה ביניהם‪ ,‬כשהזכירה את סילבני‪.‬‬
‫קופסת הממתקים של בראנט נפלה שוב לרצפה בקול חבטה‪ .‬סופי התכוננה למתקפה נוספת‪ ,‬אדליין‬
‫קפצה ונעמדה לפניה‪ ,‬אבל בראנט פשוט עמד ועיניו התרוצצו בין שלושתם‪" .‬מצאתם עוד אליקורן?‬
‫נקבה?"‬
‫גריידי נעמד לצידה של סופי ונטל את ידה‪" .‬סופי קלטה את המחשבות של סילבֶני בַּיער ועזרה לנו‬
‫להביא אותה הביתה‪ .‬היא גם זו שתשקם אותה‪".‬‬
‫בראנט פסע לעבר הקיר והביט באבנים החלקות כמו מבעד לחלון‪" .‬אז ציר הזמן יתאפס‪ ".‬הוא‬
‫הסתובב אליהם‪ ,‬ועיניו האפורות נצצו מול סופי‪" .‬זו נקודת מפנה בעולם שלנו שמשתנה תמיד‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬בטח‪".‬‬
‫דממה נפלה בחדר‪ .‬סופי התחילה להתפתל ותהתה כמה זמן עוד ייאלצו לשבת שם בחדר הקר‬
‫והמטריד עם האֶלף הקר והמטריד‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬בראנט הקל עליהם‪.‬‬
‫"אני עייף עכשיו‪ ",‬מלמל ואז צנח אל הרצפה הקשה והתכרבל כמו תינוק‪" .‬אני צריך לנוח‪".‬‬
‫סופי ציפתה שגריידי ואדליין יעזרו לו ללכת למיטה‪ .‬במקום זאת הם קמו וכרעו לצידו‪ ,‬נגעו בכתפו‬
‫ואמרו לו לילה טוב‪.‬‬
‫"נתראה בשנה הבאה‪ ",‬מלמל בראנט ופיהק‪ .‬הוא ליטף את הסיכה של ג'ולי בכיסו‪ ,‬כאילו היה צריך‬
‫לוודא שהיא שם לפני שעצם את עיניו‪.‬‬
 ‫עד שהגיעו לדלת‪ ,‬בראנט כבר נחר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"את בטוחה שאת בסדר?" שאל גריידי בפעם השלישית כשעלו במדרגות אל חדרי השינה שלהם‬
‫בהייבנפילד‪.‬‬
‫סופי חייכה חיוך מאולץ‪ .‬היא שנאה את המחשבה שהלכה לשם כדי לתמוך בהם‪ ,‬ובסופו של דבר‬
‫הדאיגה אותם יותר‪" .‬זה היה קשה כמו שאמרתם שיהיה‪ .‬אבל אני בסדר‪ ,‬אני מבטיחה‪ .‬אני רק רוצה‬
‫ללכת לישון‪".‬‬
‫"את לא עולה לחדר כדי לנסות להבין את הרמז של הברבור השחור‪ ,‬נכון?" גריידי שילב את‬
‫זרועותיו על חזהו‪.‬‬
‫השמש רק החלה לשקוע‪ ,‬ואיש מהם לא אכל ארוחת ערב‪ ,‬אבל סופי רצתה שהיום הזה‪ ,‬שהיה עמוס‬
‫רגשית‪ ,‬כבר יסתיים‪" .‬הם חיכו יותר משלושה שבועות כדי ליצור איתי קשר — הם יכולים לחכות עוד‬
‫לילה‪".‬‬
‫היא רכנה כדי לתת להם חיבוק לילה טוב‪ ,‬אבל אדליין נסוגה‪ .‬היא עצמה את עיניה ונקשה‬
‫באצבעותיה וצלחת קטנה‪ ,‬ובה ארבעה ריבועים ורודים ותפוחים‪ ,‬הופיעה בידה‪ .‬סופי זינקה לאחור‬
‫כשאדליין הושיטה לה את הצלחת‪ .‬היא לא הייתה בטוחה שתתרגל אי פעם ליכולתה של אדליין לגרום‬
‫לדברים להופיע משום מקום‪.‬‬
‫"הכנתי בשבילך את פיצוצי השוקולד־דובדבן האלה‪ .‬אני מניחה שהייתי צריכה לתת לך אותם‬
‫קודם‪"...‬‬
‫"תודה רבה‪ ",‬אמרה סופי‪ ,‬ומילאה את השתיקה שהשתררה כשקולה של אדליין הלך ודעך‪ .‬היא‬
‫הרימה חתיכה אחת‪ ,‬מופתעת לגלות שהיא חלקה כמו סוכרייה קשה‪ .‬אבל זה היה כמו לנגוס בענן‬
‫מתוק ודביק‪ ,‬ממולא בקרם שוקולד פאדג'י עם ממרח דובדבנים‪ .‬היא הייתה צריכה ללקק את המילוי‬
‫כדי שלא יִזּ ַל על סנטרה‪.‬‬
‫היא חשבה שאין שום דבר טעים יותר מעוּג ַ ְשׁמֶלוֹ — אבל עכשיו כבר לא הייתה בטוחה‪.‬‬
‫גריידי ואדליין צחקו כשדחפה את כל השאר בבת אחת לפיה‪ ,‬ולחייה התנפחו‪.‬‬
‫"גם ג'ולי הכי אהבה אותם‪ ",‬לחשה אדליין‪" .‬אני מניחה שזאת הסיבה שאני לא אוהבת להכין אותם‬
‫— אבל אם הם מוצאים חן בעינייך‪ ,‬אני יכולה להכין אותם לעיתים קרובות יותר‪".‬‬
‫סופי יכלה לאכול אלף חתיכות‪ ,‬והיא הייתה בטוחה שיתחשק לה לאכול כאלה כל יום‪ .‬אבל‪...‬‬
‫היא הרימה את הצלחת כדי להראות את שלוש החתיכות שהשאירה‪" .‬אלה יספיקו לי‪".‬‬
‫אדליין כרכה את זרועותיה סביבה‪" .‬נראה‪".‬‬
‫הם נתנו לה נשיקת לילה טוב וסופי טיפסה במעלה גרם המדרגות האחרון‪ .‬כשהגיעה לדלת חדר‬
‫השינה שלה הנהנה לעבר סנדור‪.‬‬
‫"הכול בסדר‪ ",‬הרגיע אותה ועיניו השתהו על כתפה‪ ,‬כאילו יכול היה להבחין בחבורה שנוצרה‬
‫במקום שבו בראנט תפס אותה‪ .‬היא יכלה להישבע שלגובלינים יש חוש שישי שמזהה פציעות‪ .‬אבל‬
 ‫הוא לא שאל‪ .‬רק זז הצידה כדי לתת לה להיכנס‪.‬‬
‫ברגע שכף רגלה דרכה בחדר‪ ,‬מוזיקה חרישית החלה להתנגן‪ .‬מוזיקה אנושית‪ .‬שיר ישן שהקשיבה‬
‫לו מאות פעמים בילדותה‪.‬‬
‫"דקס עבר כאן‪ ",‬הסביר סנדור שעמד מאחוריה‪" .‬הוא השאיר כאן משהו כדי לעודד אותך‪".‬‬
‫"אה‪".‬‬
‫משהו בה קיווה שהברבור השחור ייצרו קשר שוב‪ .‬אבל כשהבחינה בכלוב של איגי שהועבר‬
‫מהשולחן הקטן שלו שלצד קיר הזכוכית אל מרכז מיטתה‪ ,‬שכחה את אכזבתה‪.‬‬
‫איגי — או מי שהניחה שהוא איגי — היה עכשיו גוש תלתלים ורוד ותפוח‪.‬‬
‫דקס בוודאי השקה את השדון הזעיר באחד משיקויי הצמחת השיער שלו‪ ,‬ונראה שזה לא הפריע לו‬
‫כלל‪ .‬הוא נהנה מאוד לרדוף אחרי התלתלים הוורודים שלו במעגלים‪ .‬האייפוד שלה היה שעון על‬
‫הכלוב‪ ,‬וכשהשיר נגמר הופיעו פניו של דקס על המסך‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬סופי‪ ",‬אמר‪ ,‬וחיוך עם גומות חן הבזיק על פניו‪" .‬חשבתי שאולי תצטרכי לצחוק קצת אחרי‬
‫היום‪ ,‬כי אני בטוח שזה לא היה קל‪ ".‬הוא השפיל את מבטו ונשך שפתיים לפני שהוסיף‪" ,‬אימא שלי‬
‫סיפרה לי הבוקר שייתכן שיש לנו עצים שם‪ .‬ראית אותם? זה‪ ...‬די מוזר‪ ,‬את לא חושבת? אני מתכוון‬
‫— טוב‪ ,‬לא חשוב‪ .‬אני מניח שתספרי לי אם ראית אותם‪ .‬אני מקווה שהעץ שלי נראה מהמם כמוני‪".‬‬
‫הוא חייך שוב‪ ,‬אך החיוך שלו נראה מעט עצוב‪" .‬בכל מקרה‪ ,‬מאחר שהלימודים מתחילים בקרוב‪,‬‬
‫אימא שלי רוצה שאני אשאר בבית קצת יותר‪ ,‬ואבא שלי זקוק לי כדי שאעזור לו בחנות — אז אני‬
‫מניח שתצטרכי להתמודד לבד עם הוורמיניון בימים הקרובים‪ .‬נסי לא לתת לו לאכול אותך!"‬
‫הוא נופף בידו לפני שהמסך השחיר‪ ,‬וסופי לקחה לידיה את האייפוד בניסיון להבין איך עשה את‬
‫הטריק‪ .‬דקס מטורף אם הוא חושב שטכנופתיה היא לא דבר מגניב‪.‬‬
‫היא הניחה את פיצוצי הפודינג שלה על שולחן הכתיבה כדי לסיים לאכול אותם מאוחר יותר‪ ,‬לבשה‬
‫פיג'מה‪ ,‬הוציאה את השדון הוורוד והתפוח מהכלוב‪ ,‬הניחה אותו על הכרית שלה ונשכבה במיטה‪.‬‬
‫פרוותו הייתה רכה מהרגיל‪ ,‬וכשליטפה אותה הוא התחיל להשמיע את קולו הצייצני שהזכיר לה‬
‫גרגור‪.‬‬
‫איגי התכדרר לכדור כשהגיפה את הצלונים‪ ,‬ובתוך שניות אחדות נרדם‪ .‬אבל נחירות סירת המנוע‬
‫שלו לא הטרידו אותה כשעצמה את עיניה‪.‬‬
‫זה היה קולו הצרוד של בראנט‪ ,‬שניקר בראשה שוב ושוב‪.‬‬
‫כבר ראיתי אותך קודם‪.‬‬
‫הוא לא סיפר לה היכן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪11‬‬
‫‪ ‬‬
‫בואי‪ .‬חבֵרה‪.‬‬
‫הלחישה המוזרה השיבה את סופי להכרה‪ ,‬והיא הייתה אסירת תודה על כך‪ .‬פניו המצולקות‬
‫והמעוותות של בראנט הצטרפו אל סיוטי הלילה שלה‪ ,‬והיא יכלה ממש לחוש אותו מצמיד אותה‬
‫לכיסא — אבל במקום לקחת ממנה את הסיכה הוא אחז בידה כשצחק וצרח‪" ,‬שלי!"‬
‫לפחות הצליחה להבין למה הוא אמר שכבר ראה אותה בעבר‪ .‬היא בטח הזכירה לו את ג'ולי‪ ,‬וזה‬
‫גרם לה להרגיש‪ ...‬מוזר‪.‬‬
‫בואי‪ .‬חברה‪.‬‬
‫סופי נענעה בראשה והבינה מאין מגיעות הלחישות‪.‬‬
‫סילבני?‬
‫חברה! השיבה האליקורן‪ ,‬הפעם בקול רם יותר ומלא התרגשות‪.‬‬
‫סופי קמה מהמיטה והפילה לרצפה את איגי‪ .‬הוא הגיב בצווחה מבוהלת‪.‬‬
‫"סליחה‪ ",‬לחשה כשני ֵער את כפותיו לעברה וגרם לתלתליו הוורודים לקפץ‪ .‬סופי חטפה את‬
‫המכנסיים והטוניקה הראשונים שמצאה ולבשה אותם בחיפזון‪ ,‬אבל לא הצליחה לרכוס את האבנט של‬
‫החולצה‪ .‬ידיה רעדו מדי‪.‬‬
‫איך הצליחה לשמוע את סילבני אם לא הקשיבה לה?‬
‫יום קודם לכן הניחה שרגשותיה של סילבני היו כה חזקים עד שהם יצרו אצל סופי פתיחות‬
‫מחשבתית באופן בלתי מודע‪ .‬אבל עכשיו‪ ,‬כל מילה שבה והלמה בראשה כמו אבן‪ ,‬וכשניסתה למגן‬
‫את עצמה‪ ,‬הצליחה רק לעמעם את הרעש‪.‬‬
‫בואי! חברה! בואי! חברה! בואי! חברה! בואי! חברה! בואי!‬
‫חברה!‬
‫"מה קרה‪ ,‬מיס פוסטר?" שאל סנדור כשזינקה מבעד לדלת חדר השינה‪ ,‬תוך שהיא נועלת את המגף‬
‫השני שלה‪.‬‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬הודתה‪ ,‬ופנתה ישר אל המדרגות‪.‬‬
‫אדליין ישבה ליד השולחן במטבח המואר באור עמום‪ ,‬ועיניה הכהות נראו כאילו לא ישנה כלל‪ .‬היא‬
‫קפצה כשסופי מיהרה לעבר הדלת‪ ,‬וכמעט שפכה את התה שלה‪" .‬את בסדר?"‬
‫"אני חושבת שכן‪ ".‬סופי חמקה החוצה ורצה לעבר המרעה של סילבני‪.‬‬
‫סנדור הדביק את צעדיה ותפס בזרועה כדי לעצור בעדה‪" .‬את באמת אוהבת להקשות עליי את‬
‫העבודה‪ ,‬נכון?" שאל כשסקר את הסביבה‪.‬‬
 ‫"מצטערת‪ ,‬אני רק מנסה לבדוק מה קורה עם סילבני‪".‬‬
‫סנדור נאנח ושלף את נשקו‪" .‬הישארי מאחוריי‪".‬‬
‫הוא נע לאט‪ ,‬כמו חייל‪ ,‬כשהוביל אותה קדימה וניסה להשגיח על הכול בו זמנית‪ .‬אבל כשהמתחם‬
‫של סילבני נגלה לעיניהם‪ ,‬הסוסה הנוצצת הייתה לבדה‪ ,‬חגה במעגלים בחלק הגבוה ביותר של כיפת‬
‫המבנה‪ ,‬ועדיין שידרה שוב ושוב בואי! חברה! ברגע שראתה את סופי‪ ,‬התעופפה מטה במהירות אל‬
‫הסורגים‪ ,‬תחבה את אפה ביניהם ורחרחה‪.‬‬
‫סופי השתנקה‪ .‬הבל הפה של אליקורן בבוקר כמעט התחרה בזה של איגי‪.‬‬
‫"מה קרה‪ ,‬ילדה?" שאלה סופי כשסנדור הניח את נשקו‪.‬‬
‫ריקנות קרה חלפה בראשה במהירות ושקעה בתוך ליבה‪ .‬את בודדה? שאלה‪.‬‬
‫בודדה‪ ,‬חזרה אחריה סילבני‪ .‬חברה‪.‬‬
‫"הכול בסדר?" קרא גריידי‪ ,‬שהגיע בריצה מאחוריהם‪ .‬שערו היה פרוע והוא לבש משהו שנראה‬
‫כמו חלוק רחצה משולב במעיל גשם‪ ,‬מה שגרם לסופי להבין עד כמה השעה מוקדמת‪ .‬השמש רק‬
‫החלה לצבוע את השמיים הסגולים ברמזים של כתום וורוד‪" .‬קרה משהו?" שאל‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬הכול בסדר‪ .‬פשוט‪ ,‬סילבני קראה לי‪ .‬איכשהו‪ ,‬היא יכולה לשדר ישר אלי — ואני לא יכולה‬
‫לחסום אותה‪ .‬איך זה ייתכן?"‬
‫"אין לי מושג‪ ".‬הוא פיהק ומחה את קורי השינה מעיניו‪" .‬אני מניח שתצטרכי לשאול את טירג ָן על‬
‫כך כשיתחילו הלימודים בפוקספייר‪".‬‬
‫סופי הנהנה וניסתה להישאר רגועה כמו גריידי‪ .‬אבל היא לא אהבה להרגיש קולות אחרים בראשה‪.‬‬
‫זה היה מדאיג מספיק שפיץ יכול לעשות את זה‪ .‬ועכשיו גם סילבני יכולה?‬
‫האם מוחה לא תוכנן להיות בלתי חדיר?‬
‫איך את עושה את זה? שידרה וליטפה את אפה הקטיפתי של סילבני‪.‬‬
‫חברה! בודדה! הייתה התשובה היחידה‪.‬‬
‫סופי נאנחה‪" .‬אתה חושב שאנחנו צריכים להעביר אותה אל חוות המקלט כדי שתוכל להיות עם‬
‫האליקורן השני? היא כבר מקבלת תזונה צמחונית‪".‬‬
‫"הכנה של יצורים למעבר דורשת הרבה יותר מאשר שינוי התזונה שלהם‪ .‬הם צריכים להסתגל‬
‫היטב לתנאי שֶבי‪ ,‬עד שלא יהיה להם עוד כל רצון לעזוב‪ .‬בנוסף‪ ,‬חוות המקלט היא מערכת אקולוגית‬
‫פגיעה מאוד‪ .‬הכנסה מוקדמת מדי של בעל חיים עלולה להרוס את האיזון העדין שאנחנו מתאמצים כל‬
‫כך לשמר‪ .‬אנחנו צריכים לבדוק אותה כדי לוודא שהיא לא נושאת מחלות‪ ,‬ואנחנו צריכים לוודא‬
‫שהיא לא תוקפנית כלפי בעלי חיים אחרים‪ .‬וחשוב מכול‪ ,‬היא צריכה להיות מוכנה לבטוח באנשים‬
‫אחרים פרט לך‪".‬‬
‫גריידי התקרב‪ ,‬וסילבני נעמדה על רגליה האחוריות‪.‬‬
‫סופי קימטה את מצחה‪ .‬סילבני הניחה לבני משפחת הקס להתקרב אליה — אם כי זה כנראה החמיר‬
‫את המצב‪ ,‬כי הם ריסנו אותה ברתמה הנוראה ההיא‪.‬‬
 ‫"מצטערת‪ ,‬ילדה‪ ",‬אמרה סופי ושפשפה את לחייה של סילבני‪" .‬תצטרכי להישאר איתי עוד קצת‪".‬‬
‫תחושה חדשה זרמה אל סופי וגרמה לכפות רגליה לרצות לרוץ‪.‬‬
‫"אני חושבת שהיא חסרת מנוחה‪ .‬אולי אנחנו צריכים לתת לה לצאת מהמתחם שלה‪".‬‬
‫סילבני צהלה‪ ,‬כאילו הסכימה‪.‬‬
‫גריידי נענע בראשו‪" .‬אנחנו לא יכולים להסתכן בכך שהיא תעוף ותברח‪".‬‬
‫"אני לא חושבת שהיא תעשה את זה‪".‬‬
‫"אנחנו עדיין לא יכולים להסתכן‪ .‬המועצה סמכה עלייך — סמכה עלינו — והעניקה לנו אחריות‬
‫עצומה כשהשאירה את סילבני לטיפולנו‪ .‬יש לה חשיבות בלתי רגילה לעולם שלנו‪".‬‬
‫סופי ליטפה את סנטרה של סילבני‪" .‬אני פשוט שונאת לראות אותה כלואה‪".‬‬
‫כמעט באותה מידה ששנאה את השדרים הבלתי פוסקים של סילבני‪.‬‬
‫סילבני‪ ,‬בבקשה‪ .‬שקט‪ .‬היא ניסתה לחשוב על דימוי שיסביר שקט — אבל איך תוכל תמונה להעביר‬
‫היעדר קול?‬
‫זה לא משנה‪ .‬סילבני התעקשה‪ ,‬בטשה בפרסותיה והמשיכה לשדר דרישות‪.‬‬
‫"אנחנו מוכרחים לעשות משהו כדי להרגיע אותה‪ .‬היא עושה לי מיגרנה‪".‬‬
‫"למה שלא תיכנסי איתה לתוך המתחם?"‬
‫סופי הטילה ספק באפשרות שזה יספיק‪ ,‬אבל זה היה יותר טוב מכלום‪.‬‬
‫חטיף? שאלה את סילבני כשנטלה חופן של תבלינונים מן הערימה הסמוכה‪.‬‬
‫היא השליכה את הגבעולים רחוק ככל שיכלה‪ ,‬וכשסילבני רצה אחריהם‪ ,‬פתח גריידי את השער‬
‫והיא מיהרה פנימה‪ .‬עד שהסוסה‪ ,‬שדעתה הוסחה‪ ,‬הבינה מה קרה‪ ,‬השער כבר היה שוב נעול בבטחה‪.‬‬
‫"ומה עכשיו?" לחשה סופי כשסילבני הביטה בה ורחרחה את האוויר בחיפוש אחר חטיפים נוספים‪.‬‬
‫"אַת זאת שיש לה קשר מיוחד איתה‪".‬‬
‫כן‪ ,‬אבל העובדה שיש ביניהן קשר עדיין אינה מעידה שהיא יודעת איך להעסיק סוסה גדולה‬
‫ונוצצת‪ .‬היא לא בדיוק יכולה לשחק איתה ב'תפסי את זה!'‪.‬‬
‫היא הסתפקה בכך שקראה לסילבני לעמוד לצידה ושפשפה את פרוותה הבוהקת עד שמצב רוחה‬
‫השתפר‪.‬‬
‫"כל כך מוזר שאת יכולה לתקשר איתה בעזרת היכולת הטלפתית שלך‪ ",‬מלמל גריידי‪" .‬בדיוק‬
‫ניסיתי להפנט אותה‪ ,‬ולא הייתה לזה שום השפעה‪ .‬אני תוהה מה הם עשו למוח שלך כדי שזה יעבוד‬
‫כך‪".‬‬
‫סופי התכווצה‪.‬‬
‫"מצטער‪ .‬לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע‪".‬‬
‫"זה בסדר‪ .‬אני יודעת שאני מוזרה‪".‬‬
‫"את לא מוזרה‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫"בחייך‪ ,‬כולם חושבים ככה‪".‬‬
 ‫"אני לא חושב ככה‪".‬‬
‫"נכון‪ .‬בטח‪ ".‬היא משכה את שערה וכיסתה בו את פניה בניסיון להסתתר‪.‬‬
‫"אני יודע שזה קשה‪"...‬‬
‫"באמת?"‬
‫סילבני צהלה למשמע השאלה‪ ,‬שנשאלה בצעקה‪ ,‬וסופי הושיטה אליה את ידה‪.‬‬
‫סליחה‪ .‬הירגעי‪.‬‬
‫הירגעי‪ ,‬חזרה סילבני‪ ,‬ומילאה שוב את ראשה של סופי בחמימות‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני יודע‪ ",‬אמר גריידי בשקט‪ ,‬והעצב בקולו גרם לסופי להסתובב ולהביט בו‪" .‬לא בדיוק קל‬
‫להיות מֶסמֶר‪".‬‬
‫עכשיו הוא משך את תשומת ליבה‪ .‬כשפגשה לראשונה את גריידי‪ ,‬הוא יצא מגדרו כדי לא לספר לה‬
‫מהי היכולת המיוחדת שלו‪ .‬אבל היא חשבה שעשה זאת מפני שהמועצה תמיד לחצה עליו בנוגע לכך‬
‫— ולא מפני שלא אהב את זה‪.‬‬
‫"ילדים בבית הספר לא סמכו עליי אחרי שהיכולת שלי התגלתה‪ .‬אמרו לי שהם לא רוצים שאתעסק‬
‫עם המוח שלהם‪ .‬אחרים שיקרו כדי להתחמק מריתוק‪ ,‬ואמרו שאני גרמתי להם לעשות את מה שעשו‪.‬‬
‫וכשקיבלתי פרסים או שבחים‪ ,‬הם טענו שהשתמשתי ביכולת שלי כדי לרמות‪ .‬אפילו ההורים של‬
‫אדליין הקניטו אותי כשהתארסנו‪ .‬הם אמרו שהם צריכים למצוא דרך לוודא שלא הפנטתי אותה כדי‬
‫שתתחתן איתי‪ .‬הם אמרו את זה כבדיחה‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫גם סופי הרגישה כך כשאנשים הקניטו אותה על היותה גורמת — גם כשעשו זאת סתם כדי‬
‫להשתעשע‪.‬‬
‫"עוצמה רבה מדאיגה אנשים‪ ,‬סופי‪ .‬זה לא הוגן וזה כואב‪ ,‬אבל האם את לא יכולה להבין למה זה‬
‫קורה?"‬
‫היא בעטה באדמה‪ .‬היא יכולה‪ ,‬אבל זה לא אומר שזה מוצא חן בעיניה‪.‬‬
‫"הוטל עלייך משא כבד‪ .‬האמיני לי — אף אחד לא מבין את זה טוב ממני‪ .‬הלוואי שיכולתי להקל‬
‫עלייך‪ ,‬אבל אני לא יכול לעשות שום דבר‪ .‬חוץ מאשר לומר לך את מה שהוריי נהגו לומר לי‬
‫כשהייתי מתרגז כל כך עד שרציתי לזרוק חפצים‪ .‬הם היו אומרים‪' ,‬יום אחד‪ ,‬היכולת שלך תחולל‬
‫דברים גדולים‪ ,‬והעולם יהיה אסיר תודה על כך שיש לנו אותך'‪".‬‬
‫המילים שאמר היו אמורות לנחם — והן ניחמו‪ .‬אלא ש‪...‬‬
‫מה אם היא באמת בובה של מישהו? האם אפשר לתכנת אותה לעשות דברים מסוימים?‬
‫דברים רעים?‬
‫"אז מה‪ ,‬את חושבת שסילבני תיתן לך לשבת לה על הגב?"‬
‫"מה?"‬
‫"אם את מתכוונת לעבוד איתה‪ ,‬תצטרכי ללמוד איך לרכוב עליה‪".‬‬
‫לסופי הייתה הרגשה שהוא רק מנסה להסיח את דעתה ולעודד אותה — אבל יהיה כיף לרכוב על‬
 ‫אליקורן‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬היא הבינה פתאום עד כמה סילבני גדולה‪ ,‬ועד כמה הגב שלה גבוה מעל לאדמה‪" .‬איך‬
‫אוכל בכלל לעלות לשם?"‬
‫"את יכולה לגרום לה לכרוע ברך?"‬
‫"אולי‪".‬‬
‫כרעי ברך‪ ,‬שידרה‪ ,‬ושלחה לסילבני תמונה של התנוחה שהתכוונה אליה‪ .‬היא נאלצה לחזור עליה‬
‫שלוש פעמים עד שסילבני הרכינה את ראשה וכופפה את רגליה הקדמיות‪.‬‬
‫"מדהים! עכשיו רק תוודאי שהיא רגועה‪ ,‬ותעלי עליה‪".‬‬
‫סופי הביטה בסוסה הכורעת‪" .‬ומה אם אני אפול?"‬
‫"אלווין נמצא בכוננות‪".‬‬
‫"מצחיק מאוד‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬בחייך‪ .‬את כל הזמן אומרת שאנחנו דואגים יותר מדי ולא נותנים לך לקחת סיכונים‪ ,‬לא? ובכן‪,‬‬
‫את מוזמנת עכשיו להסתכן‪".‬‬
‫מוזר שגריידי היה רגוע כל כך בנוגע לביטחונה‪ .‬אם כי הוא נהג לרכוב בקביעות על ממותות‬
‫ודינוזאורים‪ ,‬כך שזה לא היה בדיוק יוצא דופן‪ .‬אבל הוא מעולם לא גרם לה לעשות דברים כאלה‪.‬‬
‫כמובן‪ ,‬סילבני הייתה סוסה מכונפת נוצצת‪ ,‬לא טירנוזאורוס רקס‪.‬‬
‫אז היא נשמה עמוק‪ ,‬כדי לגייס תוספת אומץ‪ ,‬שלחה לסילבני תמונות של מה שהיא עומדת לעשות‪,‬‬
‫ומתחה רגל אחת באיטיות מעל צווארה של הסוסה‪ .‬סילבני הרימה את ראשה כשהזדקפה‪ ,‬והחליקה‬
‫את סופי אל השקערורית שבגבה‪ ,‬ממש מאחורי הכנפיים‪.‬‬
‫לעוף? שאלה סילבני — ולפני שסופי יכלה להגיב‪ ,‬טפחה הסוסה הנרגשת בכנפיה העצומות ונסקה‬
‫לשמיים‪.‬‬
‫סופי צרחה כשהרוח המצליפה גרמה לעיניה לדמוע‪.‬‬
‫גריידי צעק דברים כמו "תלחצי עם הרגליים" ו"חבקי את הצוואר של סילבני" — אבל כל אלה‬
‫דרשו ממנה לזוז‪.‬‬
‫תזוזה לא הייתה אפשרית בשום אופן‪.‬‬
‫אחרי כמה שניות‪ ,‬כנראה — היא הרגישה שחלפה שעה — הצליחה סופי לאחוז בחוזקה ברעמתה של‬
‫סילבני‪ ,‬עד שפרקי אצבעותיה הלבינו‪ ,‬וכרכה את הקצוות סביב מפרקי ידיה‪ ,‬לשם תמיכה נוספת‪.‬‬
‫עכשיו הבינה שהן חגות במעגלים במרומי המתחם המקורה בכיפה‪ ,‬והפאניקה שלה הייתה קצת יותר‬
‫בשליטה‪ .‬סילבני התעופפה בגובה נמוך כדי לחמוק מהסורגים הסגולים העבים‪ ,‬אבל סופי נאלצה‬
‫להתכופף בכל זאת‪.‬‬
‫"לכאן‪ ,‬סילבני‪ ",‬קרא גריידי‪ ,‬רץ אל תוך המתחם והושיט לה חופן של תבלינונים‪" .‬רדי לקחת‬
‫חטיף‪".‬‬
‫סילבני התעלמה ממנו‪ .‬מתברר שלהפחיד את החברה היחידה שלה מצא חן בעיניה יותר מחטיפים‪.‬‬
 ‫"פקדי עליה לנחות‪ ",‬קרא סנדור‪.‬‬
‫"אני מנסה!" השיבה סופי בצעקה‪.‬‬
‫היא נשמה נשימה עמוקה והכריחה את עצמה להירגע כששידרה תמונות שלהן עומדות על האדמה‪.‬‬
‫למטה‪.‬‬
‫סילבני נרתעה לאחור‪ .‬לעוף‪.‬‬
‫למטה‪.‬‬
‫לעוף‪.‬‬
‫למטה!‬
‫לעוף!‬
‫למטה!‬
‫לעוף!‪ ‬‬
‫סילבני התמלאה עליצות מהמשחק החדש הזה‪ ,‬וסופי תהתה עד כמה תסתבך אם תחנוק את הסוסה‬
‫המעצבנת ברגע שיעמדו שוב על קרקע מוצקה‪.‬‬
‫סילבני סטתה שמאלה וגרמה לסופי להתנודד ימינה‪ .‬גריידי וסנדור השתנקו‪ ,‬אבל לפני שסופי‬
‫איבדה את שיווי משקלה‪ ,‬הכנף של סילבני השיבה אותה למקומה‪ .‬כשהדבר חזר על עצמו עוד שלוש‬
‫פעמים‪ ,‬הבינה סופי מה סילבני מנסה להגיד לה‪.‬‬
‫את רוצה שאני אתן בך אמון?‬
‫אמון‪ ,‬חזרה סילבני‪ .‬סופי תהתה אם היא באמת מבינה את הרעיון‪ ,‬בעיקר משום שהחלה לעוף מהר‬
‫יותר‪ ,‬עם עוד יותר סיבובים ופניות מכפי שכל רכבת הרים הייתה עושה — או יכולה לעשות — אי‬
‫פעם‪.‬‬
‫הירגעי! ציוותה ושלחה תמונות של טיסה ישרה ואיטית‪.‬‬
‫"אל תיכנסי לפאניקה‪ ,‬סופי‪ ",‬קרא גריידי‪" .‬אני אוריד אותך!"‬
‫סופי העיפה מבט למטה‪ ,‬וראתה קבוצת גנומים נכנסת למתחם ועוזרת לו לשחרר חבל לאסו עבה‬
‫וכסוף‪.‬‬
‫"לא!" צרחה ודמיינה את סילבני הופכת לסוסת פרא משתוללת באוויר‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ,‬אני יודע מה אני עושה‪".‬‬
‫משום מה‪ ,‬היא הטילה ספק בכך‪" .‬אני יכולה לגרום לה לרדת בעצמי‪".‬‬
‫"יש לך עוד דקה אחת!" הוא צעק בחזרה‪" .‬ואז אני גורר אותך למטה‪".‬‬
‫להיות רתומה לאליקורן מבוהלת ולהיגרר כך בשמיים — זה בהחלט לא הופיע ברשימת "הדברים‬
‫שאני רוצה לעשות" של סופי‪.‬‬
‫סילבני‪ ,‬בבקשה‪ .‬תורידי‪ .‬אותי‪ .‬למטה!‬
‫היא שידרה עוד תמונות שלה עומדת על הקרקע‪ ,‬וסילבני התעלמה מכולן‪.‬‬
‫מפחדת‪ ,‬ניסתה סופי טקטיקה אחרת‪ .‬אבל לא נראה שסילבני הבינה את הרעיון‪ ,‬והיא הפכה את‬
 ‫שתיהן בסדרת תמרוני לולאה באוויר‪.‬‬
‫"החזיקי מעמד‪ ",‬קרא גריידי‪ ,‬וסופי שמעה את הצליל החד־משמעי של חבל המפלח את האוויר‪.‬‬
‫תורידי אותנו! שידרה בתערובת עצומה של פחד וחרדה עד שהדבר עורר תחושה של פיצוץ קר‪.‬‬
‫סילבני צווחה‪ ,‬הידקה את כנפיה‪ ,‬וצללה מן השמיים כמו טיל‪.‬‬
‫סופי צרחה והתכוננה לפגיעה‪ .‬אבל בשנייה האחרונה‪ ,‬סילבני התאזנה ונגעה בקרקע‪ .‬היא בלמה‬
‫בפתאומיות כה רבה עד שסופי נפלה קדימה‪.‬‬
‫בדרך נס הצליחה לנחות על רגליה‪ ,‬אבל הן רעדו וראשה הסתחרר במהירות עצומה‪ ,‬והיא מעדה‬
‫וקרסה‪.‬‬
‫ישר לתוך ערימה של גללי אליקורן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪12‬‬
‫‪ ‬‬
‫"זאת מי שאנחנו סומכים עליה שתטפל ביצור החשוב ביותר על פני כוכב הלכת שלנו?" נבח קול‬
‫חד כשסופי חבטה בידיה בפסולת המסריחה‪ ,‬שהייתה נוצצת להפליא‪ .‬עושה רושם שהיא מצאה את‬
‫הדבר היחיד שנצנצים לא גרמו לו להיראות יפה יותר‪.‬‬
‫ואם הבחילה מהטיסה הפראית וצחנת הגללים המבחילה לא הספיקו כדי שתרצה להקיא‪ ,‬הרי די היה‬
‫בקול הזה כדי לגרום לכך‪.‬‬
‫סופי ניגבה את הצואה המנצנצת מעל לחייה כשנעמדה לא רק מול ברונטה — אֶלף קטן קומה בעל‬
‫שיער חום קצוץ ותווי פנים חדים כמו קולו — אלא מול מועצת האלפים כולה‪ ,‬לבושה בכל הדרת‬
‫המלכות‪ ,‬שעמדה ממש מחוץ למתחם‪.‬‬
‫סופי קדה קידה נטולת חן ובהתה בנזרים שחבשו‪ ,‬כל אחד מהם משובץ בתכשיטים בצבע שונה‪,‬‬
‫שתאם את גלימותיהם האלגנטיות‪ .‬היא ניסתה להיזכר בשמותיהם‪ ,‬אבל התקשתה בכך כשלא ניצבו‬
‫מול כיסאותיהם המסומנים באולם המשפט‪ .‬היא הצליחה לזהות רק חמישה מהם‪.‬‬
‫שני שומרי ראש גובלינים איגפו את הקבוצה משני הצדדים‪ ,‬וליד הקרוב מביניהם עמד אולדן‪,‬‬
‫שפתיו מתעקלות בחיוך שנאבק להסתיר‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬ברונטה‪ ",‬אמר אולדן‪ ,‬והושיט לסופי ממחטה מכיס גלימתו הכחולה‪" .‬וסופי היא יותר מראויה‬
‫למשימה‪ .‬אם כי ללא ספק תפסנו אותה בעיצומה של התרחשות מרגשת‪".‬‬
‫פניה של סופי להטו כשהתקרבה והושיטה יד מבעד לסורגים הסגולים כדי לקחת את הממחטה‪.‬‬
‫הסירחון דבק בה בכל צעד‪ ,‬והבד המשיי רק מרח את הלכלוך עוד יותר‪.‬‬
‫"אז מה‪ ,‬את יכולה לעוף עם סילבני?" שאל אולדן‪ ,‬ורמז של יראת כבוד בקולו‪.‬‬
‫"נראה כך‪ ",‬ענה גריידי במקומה כשיצא מהמתחם והתקרב אל חברי המועצה‪ .‬הוא הרכין את ראשו‬
‫בקידה קלה‪" .‬במה זכינו לכבוד הזה?"‬
‫"אני יודע שבאנו בלי הודעה מוקדמת‪ ",‬אמר ֶאמֶא י — חבר המועצה והדובר שלה — בקולו העמוק‬
‫והרועם‪ .‬עיניו היו באותו הגוון של אבני הספיר שכיסו את הנזר שלו‪ ,‬ושערו‪ ,‬שירד עד לכתפיו‪ ,‬היה‬
‫כהה כמעט כמו עורו‪" .‬היינו להוטים לראות את התגלית המדהימה הזאת במו עינינו‪".‬‬
‫האחרים מלמלו בהסכמה‪ ,‬עיניהם מרותקות לסילבני‪ ,‬שהחליקה בחוטמה את הנוצות שעל כנפיה‬
‫הנוצצות ונראתה מבריקה ומלכותית‪ ,‬ללא כל כתם של צואה‪ .‬סופי החלה לתכנן נקמה‪.‬‬
‫"את באמת יכולה לתקשר איתה?" שאל נריק‪ .‬הודות לשערו האדמוני ולכתפיו הרחבות הוא היה‬
‫הקל מכולם לזיהוי‪ ,‬ואחד מחברי המועצה החביבים על סופי בזכות חיוכו החם‪.‬‬
‫"לא רק שהן יכולות לתקשר‪ ",‬ענה גריידי במקומה‪" ,‬אלא סופי גם גילתה הבוקר שסילבני יכולה‬
 ‫לשדר אליה מסרים‪ ,‬אפילו כשהיא מנסה לחסום אותה‪".‬‬
‫כמה מחברי המועצה התנשמו בהפתעה‪.‬‬
‫אולדן קימט את מצחו‪" .‬מסקרן ביותר‪".‬‬
‫"אכן‪ ",‬אמר החבר טֶריק והסיט לאחור את שערו החום הגלי‪.‬‬
‫סופי זכרה אותו מהייעוץ הפרטי שלהם לפני כמה חודשים‪ .‬הוא היה מבחין — מסוגל לחוש ולפרש‬
‫פוטנציאל — והמועצה הזמינה אותו לקרוא את יכולותיה‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬כל מה שחש היה "משהו חזק"‬
‫שלא הצליח לתרגם את משמעותו‪.‬‬
‫"איך מצאת אותה?" שאל‪ ,‬ועיניו הכחולות התמקדו בסופי בדריכות כזאת עד שחשה שהוא מנסה‬
‫שוב לבחון את מוחה‪.‬‬
‫"זאת הייתה מין תאונה‪ ",‬הודתה‪ .‬היא הסבירה כיצד הלכה בעקבות מחשבותיה של סילבני‪ ,‬והניחה‬
‫שהן שייכות לסאסקווץ'‪.‬‬
‫סילבני זינקה ונעמדה לצידה כשדיברה‪ ,‬וסופי העמידה פנים שאינה רואה אותה‪ .‬היא עדיין לא‬
‫הייתה מוכנה לסלוח לה על ערימת הגללים‪.‬‬
‫"לא ייאמן‪ ",‬התנשף חבר המועצה טריק כשסילבני דחפה באפה את סופי‪ ,‬מסרבת לתת לה להתעלם‬
‫ממנה‪" .‬האֶלפית האבודה שלנו‪ ,‬והחיה המבוקשת ביותר בעולם‪ ,‬נתקלות זו בזו באמצע יער בערים‬
‫האסורות‪ .‬כמעט בלתי אפשרי להאמין שלא היו מעורבים כאן כוחות אחרים‪ .‬בעיקר כשמביאים‬
‫בחשבון את הקשר הייחודי שיש כנראה בין השתיים‪ .‬נראה לי לא סביר שזה קרה לגמרי במקרה‪".‬‬
‫חבר המועצה ֶאמֶא י כחכח בגרונו‪" .‬האם אתה רומז שמישהו התכוון שסופי תמצא את האליקורן?"‬
‫המילים שאמר כמו הלכו ותפחו בראשה של סופי‪.‬‬
‫היא בהתה בעיניה החומות המימיות של סילבני‪ .‬עיניים שהיו כמעט באותו הצבע של עיניה שלה‪.‬‬
‫עיניים שהביטו בה בעוצמה ובחוכמה‪ ,‬באופן שלא דמה לשום חיה אחרת שאי פעם נתקלה בה‪ .‬עיניים‬
‫שהיו שייכות לחיה שמסוגלת לפרוץ את החסימה המנטלית שלה בדרכים שאפילו אֶלפים לא הצליחו‪.‬‬
‫האם היא הוּבלה במתכוון על ידי הברבור השחור כדי שתמצא אותה?‬
‫"זה בלתי אפשרי‪ ",‬הכריז קולה השברירי של או הלי‪ ,‬וניפץ את הדממה שנפלה על כולם‪.‬‬
‫היפהפייה הבלונדינית‪ ,‬בגלימה ובנזר שהיו באותו גוון ורוד בהיר כמו לחייה הוורדרדות‪ ,‬נענעה‬
‫בראשה כשצעדה קדימה והוסיפה‪" ,‬אף אחד לא מסוגל לתזמר הישג כזה‪ .‬אפילו לא הברבור השחור‪".‬‬
‫"אורהלי צודקת‪ ",‬הסכים קנריק‪" .‬כבר עשרות שנים שאנחנו מחפשים אליקורן נוסף‪".‬‬
‫"מאות שנים‪ ",‬תיקן אולדן‪" .‬בלי רמז קל שבקלים שהוא בכלל קיים‪ .‬האם אתה טוען שהברבור‬
‫השחור הסתירו את סילבני כל הזמן הזה‪ ,‬בידיעה שקיימת סכנה שהאליקורן השני ייכחד לפני שיוכלו‬
‫להתרבות?"‬
‫"כשאתה מציג את זה כך‪ ,‬זה באמת נשמע קצת מגוחך‪ ",‬הודה חבר המועצה טריק‪" .‬אבל אתה‬
‫בוודאי מסכים איתי שזה צירוף מקרים מדהים‪ .‬במיוחד בהתחשב בכך שזה ְמ ַאפֵּס לחלוטין את ציר‬
‫הזמן‪".‬‬
 ‫"למה הכוונה?" שאלה סופי‪ ,‬והתפתלה במבוכה כשכל העיניים שבו והופנו אליה‪.‬‬
‫"האם אף אחד לא חינך את הילדה הזאת והקנה לה את עקרונות היסוד של עולמנו?" ברונטה נד‬
‫בראשו בצורה כה דרמטית עד שאוזניו הקדמוניות התנודדו‪.‬‬
‫אוזניים של אלפים נעשו מחודדות ככל שהזדקנו‪ ,‬כך שקצוות מחודדים כמו אלה של ברונטה היו‬
‫סימן לחוכמה ולניסיון‪ .‬אבל בעיניה של סופי הם דמו יותר לאוזניים בתחפושות הזולות שנהגה לראות‬
‫אצל בני אדם‪ .‬בדרך כלל נוספו להן גרבונים ונעליים עם פעמונים בקצות הבהונות‪.‬‬
‫"חבר המועצה טריק מתייחס ל'ציר הזמן עד להכחדה'‪ ",‬אמר אולדן‪ ,‬והזכיר לסופי שיש דברים‬
‫חשובים יותר לחשוב עליהם מאשר אוזניים מחודדות‪" .‬עם אליקורן אחד בלבד תחת חסותנו‪ ,‬וללא כל‬
‫ערובה שנמצא אליקורן נוסף‪ ,‬עמדנו בפני האפשרות הממשית מאוד שהזן המלכותי הזה ייכחד יום‬
‫אחד‪".‬‬
‫הוא לחש את המילים האחרונות כאילו היה זה דבר נורא מכדי שייאמר בקול רם‪ .‬האלפים האמינו‬
‫שכל יצור עלי אדמות קיים מסיבה כלשהי‪ ,‬ואם מאפשרים לאחד מהם למות‪ ,‬עלול להיגרם נזק בלתי‬
‫הפיך לאיזון העדין של העולם‪ .‬משום כך בנו את חוות המקלט והתאמצו מאוד לספק הגנה ולשמר את‬
‫היצורים שבני האדם חשבו שהם מיתוסים או זנים נכחדים‪.‬‬
‫"אבל עכשיו כל זה השתנה‪ ",‬הוסיף חבר המועצה טריק בשקט‪" .‬הכול השתנה‪".‬‬
‫"אכן כך‪ ",‬הסכים חבר המועצה ֶאמֶא י‪" .‬וזה לא יכול היה לקרות בזמן טוב יותר‪ .‬תגלית כזאת היא‬
‫בדיוק מה שישיב את הסדר והשלווה לעולמנו‪ .‬סמל התקווה והיציבות שחיכינו לו‪".‬‬
‫סילבני שוב חיככה את אפה בסופי ומילאה את האוויר בנשימתה המצחינה‪ .‬סופי התקשתה להאמין‬
‫שיצור מסריח ועקשן כזה הוא חשוב כל כך‪.‬‬
‫"אדרבה‪ ,‬לכן חשוב כל כך שהטיפול באליקורן יופקד בידי מומחים‪ .‬הסתכלו עליה!"‬
‫לחייה של סופי להטו כשברונטה הצביע באצבע גרמית לעבר בגדיה המכוסים בצואת נצנצים‪.‬‬
‫"אנחנו מסתכלים‪ ",‬השיב חבר המועצה ֶאמֶא י‪" .‬האליקורן בוטחת בה לחלוטין‪".‬‬
‫"ואדליין ואני נמצאים כאן כדי לעזור לה‪ ",‬הוסיף גריידי‪" .‬יש לנו ניסיון רב־שנים‪".‬‬
‫ברונטה נחר בבוז‪" .‬שתיים מהטעויות השערורייתיות ביותר שלנו — הו‪ ,‬כן‪ ,‬אני מרגיש הרבה יותר‬
‫טוב‪ .‬האם אני צריך להזכיר לכם שרק לפני כמה חודשים השם רואוון נאמר רק בבוז ובלעג? כמה‬
‫שנים אתה כבר מתבודד באחוזה הזאת ומניח לשמועות בדבר הטירוף שלך להתפשט‪ ,‬בלי שתטרח‬
‫להכחיש אותן?" הוא פנה אל חברי המועצה‪" .‬ואיך נוכל לשכוח את היום שבו הוא עמד לפנינו והעז‬
‫להאשים אותנו בשלטון רשלני‪ ,‬ואז נטש את כהונתו כשליח המועצה? איזו זכות יש לו לדרוש מאיתנו‬
‫לתת בו אמון — בייחוד עכשיו‪ ,‬כאשר כל החלטה שלנו נבחנת בקפידה על ידי ציבור מודאג?"‬
‫סופי נעה בעצבנות כששתיקה מחרישת אוזניים השתררה‪.‬‬
‫היא ידעה שרוב האלפים חשבו שגריידי ואדליין מוזרים — היא שמעה המון רכילות כשנשלחה‬
‫בפעם הראשונה לגור אצלם‪ .‬אבל הם התרחקו מכולם משום שאיבדו את בתם היחידה — והיו צריכים‬
‫לטפל בבראנט — בעולם שבו כמעט אף אחד לא ידע כיצד להתייחס לאבלם‪.‬‬
 ‫האם המועצה לא יכולה להבין זאת?‬
‫"הדברים השתנו‪ ,‬ברונטה‪ ",‬אמר אולדן בשקט‪" .‬כולנו ראינו את השינוי שחל בגריידי ובאדליין מאז‬
‫שסופי באה לגור איתם‪ .‬ועם‪"...‬‬
‫"הו‪ ,‬ראינו‪ ,‬נכון?" התפרץ ברונטה‪" .‬נכון‪ ,‬הם יוצאים מהבית קצת יותר‪ ,‬אם כי כמה מהמקרים‬
‫האלה היו רק כדי להשתתף בדיונים של מיס פוסטר בבית המשפט‪".‬‬
‫סופי התכווצה‪.‬‬
‫"אבל הם עדיין נמנעים מלהיות חלק מהקהילה‪ .‬והאם גריידי לא דחה שוב ושוב את בקשתנו לחזור‬
‫לתפקידו כשליח — תפקיד שיסייע רבות במאמצינו לעצור את הארגון המבקש לפגוע בבת משפחתו?"‬
‫חלף רגע נוסף של שתיקה מביכה‪ ,‬והפעם חבר המועצה אמארי שפשף את רקותיו‪ ,‬כנראה משום‬
‫שניהל דיונים טלפתיים בין חברי המועצה‪ .‬לסופי הייתה הרגשה שהיא יודעת אילו שאלות הם ודאי‬
‫שואלים‪ .‬אותן שאלות שהיא ניסתה שלא לשאול את עצמה בשבועות האחרונים‪.‬‬
‫מדוע גריידי מסרב להפוך שוב לשליח?‬
‫האם הוא לא רוצה לעזור להם לתפוס את החוטפים שלה?‬
‫"ברונטה אכן מעלה נקודה מעניינת‪ ,‬גריידי‪ ",‬אמר לבסוף חבר המועצה אמארי‪" .‬זה יחזק מאוד את‬
‫תמיכת הציבור בהחלטתנו לאפשר לסופי לשקם את האליקורן אם תשיב לעצמך את תואר השליח‪.‬‬
‫האם תסכים לקבל את המינוי?"‬
‫תגיד כן‪ ,‬חשבה סופי‪ .‬הלוואי שיכלה לשדר אליו את המילים‪ ,‬אבל היא לא העזה להתערב‪ .‬בבקשה‬
‫תגיד כן‪.‬‬
‫אולי אם גריידי יביט בעיניה הוא יראה את הציפייה שהיא מסתירה‪ .‬אבל הוא לא הביט בה‪ ,‬או באף‬
‫אחד אחר‪ ,‬כששילב את זרועותיו ואמר את המילה שהייתה כמו מהלומה על ליבה של סופי‪.‬‬
‫"לא‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪13‬‬
‫‪ ‬‬
‫"למה לא?"‬
‫עברה שנייה עד שסופי הבינה שהשאלה בקעה מפיה‪ ,‬ועוד שנייה כדי להחליט שהיא לא מצטערת‬
‫על ששאלה‪.‬‬
‫גריידי נענע בראשו‪ ,‬ועיניו התחננו אליה שתניח לזה‪ .‬אבל היא לא התכוונה להרפות‪.‬‬
‫"למה אתה לא רוצה לעזור למועצה?"‬
‫"זה לא שאני לא רוצה לעזור להם‪ ,‬סופי‪ .‬זה פשוט‪ ...‬מסובך‪".‬‬
‫"לי זה לא נראה מסובך‪ ",‬רטנה‪.‬‬
‫ברונטה צחק — צחוק קשה‪ ,‬חורקני‪" .‬לשם שינוי‪ ,‬מיס פוסטר ואני בדעה אחת‪ .‬הייתי מאוד רוצה‬
‫להבין למה מסובך כל כך להשתמש בכישרונות שלך כדי לשרת את העולם שלנו‪ .‬האין זו מחויבותם‬
‫של אלה שניחנו ביכולות מיוחדות? להשתמש ביכולות שלהם לטובת הכלל?"‬
‫"גריידי עושה לנו שירות אדיר כאן בהייבנפילד‪ ",‬אמר אולדן כשגריידי לא הגיב‪" .‬האם עליי‬
‫להזכיר לך כמה יצורים הוא ואדליין הצליחו לשקם?"‬
‫ברונטה גלגל את עיניו‪" .‬אנא ממך‪ ,‬זאת עבודה שאפילו מישהו חסר כישרון היה יכול לעשות‪".‬‬
‫"לפני פחות מחמש דקות טענת שמורכבוּת הטיפול בסילבני דורשת מומחיות מיוחדת‪ .‬אז איזו מבין‬
‫שתי האפשרויות נכונה?"‬
‫קולו של אולדן היה רגוע‪ ,‬אבל קמטוטים הזדחלו על פניו‪ ,‬והסגירו את תסכולו‪.‬‬
‫או שמא הייתה זו דאגה?‬
‫"שיקום מוצלח של היצור הנדיר ביותר בעולמנו הוא שונה למדי מאשר לאמן טי־רקס לאכול סלט‪.‬‬
‫מה גם שכבוד וזכות להעניק זאת למישהו הראוי לכך‪ .‬אני בטוח שטימקין הֵקס לא יהסס להתגייס‬
‫כשליח אם נקרא לו לעשות כן‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אני דווקא חושד שזה כל מה שהניע אותו להציע את שירותיו מלכתחילה‪ ",‬אמר אולדן בחיוך‬
‫עגמומי‪" .‬הרצון שלו להתבלט איננו סוד‪".‬‬
‫"המוטיבציה שלו להתנדבות אינה אנוכית יותר מהסירוב של גריידי לחזור לתפקיד‪ ",‬השיב ברונטה‬
‫בחדות‪.‬‬
‫"אנוכי? אתה מעז לטעון שהנימוקים שלי אנוכיים?"‬
‫סילבני צהלה לשמע ההתפרצות של גריידי‪ ,‬וסופי מיהרה לצידה כדי להרגיע אותה‪.‬‬
‫גריידי צעד אל ברונטה ונעמד קרוב כל כך עד שאפיהם כמעט נגעו‪" .‬אתה יודע היטב למה‬
‫התפטרתי — ובהתחשב באירועים האחרונים‪ ,‬אתה צריך להבין את ההתנגדויות שלי אפילו עוד יותר‪.‬‬
‫הייבנפילד היא המקום הטוב ביותר לשכן בו את סילבני‪ ,‬וסופי היא האדם המתאים ביותר לתפקיד‪.‬‬
‫אם דעת הקהל מדאיגה אותך ומונעת ממך לקבל את ההחלטה‪ ,‬הרי הביקורת שאתה מקבל בהחלט‬
‫מגיעה לך‪ .‬אם אתה רוצה‪ ,‬העבֵר את האליקורן לבני הקס — אבל אני לא אתן לך לפעול כלפיי‬
‫בבריונות כדי שאֶכּנע‪".‬‬
‫"גריידי‪ ,‬בבקשה‪ ",‬קרא אולדן כשגריידי הסתלק בכעס‪ ,‬והשאיר מאחוריו את סופי עם שנים־עשר‬
‫חברי המועצה ההמומים‪.‬‬
‫"טיפש חצוף‪ ",‬רטן ברונטה‪" .‬אני מצביע בעד העברת האליקורן באופן מיידי‪".‬‬
‫כמה מחברי המועצה מלמלו בהסכמה‪ ,‬וליבה של סופי שקע בקרבה‪ .‬סילבני אולי משגעת אותה‪,‬‬
‫אבל לא מגיע לסוסה העקשנית להיות נתונה לחסדיהם של בני הקס‪ .‬היא עדיין זכרה היטב את תחושת‬
‫האימה של סילבני כשטלטלו אותה כה וכה ברתמה העלובה ההיא‪.‬‬
‫היא הושיטה יד ושפשפה את אפה של סילבני בדיוק במקום שבו הרצועות פצעו אותו‪.‬‬
‫"בואו לא נהיה פזיזים‪ ",‬אמר חבר המועצה אמארי‪ ,‬וחיכה שכולם ישתתקו לפני שהמשיך‪" .‬האם‬
‫אנחנו באמת יכולים להתעלם מהקשר שיש בין מיס פוסטר לבין היצור הזה?"‬
‫סופי ניסתה לעמוד זקופה כששנים־עשר זוגות עיניים פנו לבחון אותה‪ .‬נכון‪ ,‬היא צעירה‪ ,‬וחדשה‬
‫בעולמם‪ ,‬ועדיין לומדת כיצד לשלוט ביכולות שלה‪ ,‬וזה עתה כוסתה בצואה נוצצת‪ .‬אבל גריידי ואולדן‬
‫צודקים — היא יכולה לעשות את זה‪ .‬והרבה יותר טוב מבני הקס‪.‬‬
‫קולה השקט של או הלי הפר את הדממה‪" .‬אני חושבת שאנחנו צריכים לתת לסופי לנסות‪ .‬אני‬
‫יכולה לחוש את הנחישות שלה מכאן — כמו גם את הקשר בינה לבין סילבני‪ .‬יתרונות אלה עדיפים‬
‫בהרבה על הניסיון המועט של בני משפחת הקס‪".‬‬
‫"אני מסכים עם אורהלי‪ ",‬אמר נריק‪.‬‬
‫ברונטה נחר בבוז‪" .‬מובן שאתה מסכים‪".‬‬
‫למען האמת‪ ,‬אכן נראה שקנריק מעדיף את חברת המועצה הבלונדינית היפה על פני כל היתר‪.‬‬
‫"גם אני נוטה להסכים‪ ",‬הכריז חבר המועצה אמארי‪ ,‬וגרם לשלושה מחברי המועצה שסופי לא‬
‫הכירה להצביע לטובתה‪ .‬ההצבעה עמדה על שישה נגד שישה‪ .‬אלא אם כן מישהו ישנה את דעתו‪.‬‬
‫סופי שלחה מבט אל חבר המועצה טֶריק‪ .‬הוא בחן אותה במבט עז‪ ,‬כמעט חוקר‪ ,‬ואחרי מה שנדמה‬
‫כנצח אמר‪" ,‬אני מצביע בעד שנראה מה סופי יכולה לעשות עם היצור הזה‪ .‬אם ההתקדמות שלה לא‬
‫תשביע רצון‪ ,‬תמיד נוכל להעריך את המצב מחדש‪".‬‬
‫"אם כך‪ ,‬יש לנו רוב!" אמר אולדן‪ ,‬ובקולו נשמעה הקלה יותר מאשר שביעות רצון‪.‬‬
‫"לעת עתה‪ ".‬ברונטה הסתובב ונעץ מבט בסופי‪" .‬עלינו להעביר את האליקורן לחוות המקלט‬
‫בהקדם האפשרי‪ .‬אם לא תתקדמי במהירות‪ ,‬לא תהיה לנו ברירה אלא להעביר אותה לידי בני הקס‪".‬‬
‫"אני יכולה להתמודד עם זה‪ ",‬הבטיחה סופי‪.‬‬
‫"נראה‪ .‬ואל תשכחי להגיד לאבא שלך שאנחנו נעקוב מקרוב אחרי ההתקדמות שלך‪".‬‬
‫"הוא לא אבא שלי‪".‬‬
‫אבא לא היה מסרב לעזור למצוא את החוטפים שלה‪ .‬והיא לא רצתה להיות בתו של מי שמוכן לתת‬
‫לסילבני לסבול בידיהם של בני הקס רק כדי להימנע מלעבוד למען המועצה‪.‬‬
‫אבל‪ ...‬גריידי לא היה חסר לב — במיוחד כשמדובר בבעלי חיים‪ .‬חייב להיות משהו שהוא לא מספר‬
‫לה‪ .‬משהו גדול‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬טוב‪ ,‬אני שמח שהעניין סודר‪ ",‬אמר אולדן בחיוך מאולץ‪" .‬חברי המועצה קיוו שתדגימי להם‬
‫כיצד את מתקשרת עם סילבני‪ ,‬סופי‪ ,‬אבל אני חושב שמוטב לעשות זאת בפעם אחרת‪ .‬אולי כשתהיה‬
‫כאן פחות צואה‪".‬‬
‫סופי הזעיפה פנים‪ ,‬אבל כמה מחברי המועצה חייכו כשהוציאו את המאתרים שלהם‪ ,‬ונראה היה‬
‫שהמתיחות סביבם פחתה‪ .‬אפילו סנדור גיחך‪.‬‬
‫אני צריכה לדבר איתך‪ ,‬היא שידרה לאולדן‪ ,‬כי לא רצתה לספר לכל חברי המועצה על התליון‪ .‬זה‬
‫קשור לברבור השחור‪.‬‬
‫אולדן לא הגיב על המסרים שלה‪ ,‬אבל אמר לחברי המועצה‪" ,‬אני יוצא כעת למשימה הבאה שלי‪,‬‬
‫ולא אהיה כאן בימים הקרובים‪ .‬אולי נוכל להתכנס כשאשוב?" קריצה קטנה בסוף המשפט רמזה לה‬
‫שהחלק האחרון היה מכוון אליה‪.‬‬
‫סופי חשה הקלה מסוימת‪ .‬היא לא ידעה אם אולדן יכריח אותה למסור את התליון‪ ,‬והיא צריכה‬
‫לפענח קודם את הרמז‪.‬‬
‫היא קדה עוד קידה נטולת חן וצפתה באולדן ובחברי המועצה נמוגים לדרכם‪ .‬אחר כך רצה לחדרה‪,‬‬
‫פשטה את בגדיה המלוכלכים וזינקה למקלחת רותחת‪ .‬אחרי שקרצפה כל שריד של צואה ונצנצים‬
‫לבשה בגדי עבודה נקיים ומיהרה לרדת למטה‪ .‬היא נשבעה להבהיר לסילבני שלא יהיו עוד דרישות‬
‫שגורמות לכאב ראש‪ ,‬ולא יהיו עוד טיסות בלתי צפויות או נחיתות מחורבנות‪.‬‬
‫סופי קפאה על מקומה כשגילתה את גריידי יושב עם אדליין ליד שולחן המטבח‪.‬‬
‫"קרה משהו‪ ,‬מיס פוסטר?" שאל סנדור בעודו סוטה הצידה כדי לא להתנגש בה‪.‬‬
‫היא ניסתה להחליט אם היא רוצה לדבר עם גריידי‪ .‬אבל כל מה שאמרה היה‪" ,‬רק בדקתי את‬
‫סילבני‪ .‬סוף־סוף היא נרגעה‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אלו חדשות טובות‪ ".‬אדליין רמזה לסופי שתתיישב במושב הקבוע שלה‪.‬‬
‫גריידי הסתתר מאחורי המגילה בעלת המראה הרשמי שקרא כשסופי התיישבה בכיסא‪ ,‬מולו‪.‬‬
‫אדליין נקשה באצבעותיה‪ ,‬ועל השולחן הופיע מאפין זהוב עם כתמים סגולים‪" .‬הכנתי מאפינס‬
‫קופצניות‪ .‬גם אותם ג'ולי אהבה במיוחד‪".‬‬
‫סופי לחצה את ידה של אדליין‪ ,‬הושיטה את ידה השנייה אל המאפין ונגסה ממנו‪ .‬פירות היער‬
‫החמוצים קיפצצו ותססו על לשונה‪ ,‬והעוגה הייתה חלקה כמו חמאה מותכת‪" .‬הם מדהימים‪ .‬תודה‬
‫לך‪".‬‬
‫"אין בעד מה‪ ".‬אדליין פנתה הצידה וניגבה את עיניה‪.‬‬
‫גריידי עדיין לא אמר מילה‪ ,‬וסופי החליטה שנמאס לה לתת לו להתחמק‪" .‬למה אתה לא מוכן לעזור‬
 ‫למועצה?"‬
‫הוא השמיע קול שנשמע רוטן יותר מאשר נאנח‪ ,‬והניח את המגילה על השולחן‪" .‬אני לא אעזור‬
‫להם‪ ",‬אמר ושפשף את רקותיו‪" ,‬משום שהם לא רוצים למצוא את החוטפים‪ ,‬סופי‪ .‬הם רוצים‬
‫שאעזור להם למצוא את הברבור השחור‪".‬‬
‫"ואתה לא רוצה למצוא אותם‪".‬‬
‫היא קבעה‪ ,‬לא שאלה‪ ,‬אבל גם לא הבינה‪.‬‬
‫"לא כמו שהמועצה רוצה‪ ,‬לא‪ .‬הם רוצים להושיט להם יד כבעלי ברית‪ .‬אבל אם הברבור השחור‬
‫היו בעלי בריתנו‪ ,‬לא היינו צריכים למצוא אותם‪ .‬אם הם היו בצד שלנו‪ ,‬הם לא היו מסתתרים‪ .‬הם לא‬
‫היו משאירים מסרים סודיים על צמידי תליונים באמצע יער הוונדרלינגים‪ ,‬ומשתמשים בנערה צעירה‬
‫ותמימה כאילו הייתה הבּוּ — "‬
‫"גריידי!" הזהירה אדליין‪.‬‬
‫"אני בטוחה שיש להם סיבה טובה לרצות להישאר חשאיים‪ ",‬טענה סופי כשגריידי השתתק‪ .‬היא‬
‫הביטה באדליין כדי לקבל ממנה גיבוי‪ ,‬אבל אדליין בהתה בכוס התה שלה כאילו הייתה הדבר המרתק‬
‫ביותר ביקום כולו‪.‬‬
‫גריידי קימט את קצה המגילה בידו המאוגרפת‪" .‬הו‪ ,‬אני בטוח שיש להם סיבה‪ ,‬סופי‪ ,‬והיא הכול‬
‫חוץ מטובה‪ .‬אי אפשר לבטוח בהם‪".‬‬
‫"אתה ממשיך להגיד את זה‪ ,‬אבל אני לא מבינה‪ .‬הם אלה ש‪"...‬‬
‫"הצילו אותך‪ .‬כן‪ ,‬אני יודע‪ .‬את כל הזמן אומרת את זה‪ .‬ואת שוכחת לגמרי שהם השאירו אותך‬
‫מחוסרת הכרה ברחובות העיר האסורה‪ ,‬עם קומץ רמזים שיעזרו לך למצוא את הדרך חזרה‪ .‬למה הם‬
‫לא החזירו אותך ואת דקס בבטחה אל העולם שלנו?"‬
‫"הוא אמר שהוא לא יכול להסתכן בכך שיגלו אותו‪".‬‬
‫"מה יש להם להסתיר? ואיך הם י ָדעו איפה את?"‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬מלמלה בעודה מועכת חתיכה מהמאפין שלה והופכת אותה לגוש דביק‪ .‬הפירות‬
‫הקטנטנים הכתימו את אצבעותיה בסגול‪" .‬אני לא יודעת עליהם שום דבר‪ .‬אף אחד לא מספר לי שום‬
‫דבר‪".‬‬
‫"את יודעת כל מה שאת צריכה לדעת‪".‬‬
‫"ברור שלא! חייבת להיות סיבה שבגללה אתה כל כך משוכנע שהברבור השחור הוא רע‪ .‬אם אתה‬
‫רוצה שאאמין לך‪ ,‬אתה צריך לספר לי‪".‬‬
‫"את לא רוצה לדעת‪ ",‬אמר וקם כדי לצאת‪.‬‬
‫סופי תפסה את זרועו‪" .‬האמת היא שאני כן רוצה‪".‬‬
‫החדר נראה כאילו עצר את נשימתו כשגריידי הביט באצבעותיה על עורו‪ ,‬ופיו החל להגות שלוש‬
‫מילים שונות לפני שאמר‪" ,‬בסדר‪".‬‬
‫"גריידי!" אדליין הפילה את ספל התה שלה כשנעמדה‪ ,‬והוא התנפץ לרסיסים על הרצפה‪.‬‬
 ‫"מגיע לה לדעת‪".‬‬
‫אדליין נענעה בראשה‪ ,‬אבל לא התווכחה איתו כשדילגה מעל לשברים ופנתה אל קיר החלונות‬
‫השקוף‪.‬‬
‫גריידי התכופף‪ ,‬הרים את אחד משברי הזכוכית הגדולים ובחן את קצותיו החדים‪.‬‬
‫"אני יודע שאנחנו לא יכולים לבטוח בברבור השחור‪ ",‬לחש‪" ,‬משום שהברבור השחור רצחו את‬
‫ג'ולי‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪14‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אבל‪ ...‬זו הייתה תאונה‪ ",‬מלמלה סופי והופתעה לגלות שנעמדה פתאום על רגליה‪ ,‬בלי שהבחינה‬
‫בכך‪.‬‬
‫תאונה איומה — כך אולדן כינה אותה‪ .‬היא עדיין זכרה את העצב שבקולו‪ ,‬ואת האופן שבו לָה‬
‫פנתה משם וניסתה לא לבכות‪ .‬איש מהם לא הראה כל סימן לכך שהם חושדים ברצח‪.‬‬
‫"זאת לא הייתה תאונה‪ ".‬קולו של גריידי היה אפל וקשה‪.‬‬
‫"איך אתה — מה הם — האם אתם — " יותר מדי מילים ושאלות התנפצו בתוך ראשה‪ .‬היא לא ידעה‬
‫עם איזו מהן להמשיך‪.‬‬
‫ואולי כּן‪.‬‬
‫"לָמה?"‬
‫"למה מה?"‬
‫"למה שיעשו את זה?"‬
‫אנשי הברבור השחור היו חמקמקים וחשאיים‪ ,‬אבל הם גם הציבו מישהו שישמור עליה ללא הרף‬
‫כשחיה בקרב בני האדם‪.‬‬
‫הם עשו מעל ומעבר כדי לוודא שיש לה כל מה שנדרש כדי למנוע מלהבת הנצח להרוג עוד אנשים‬
‫חפים מפשע‪ .‬והם היו היחידים שלא האמינו שהיא ודקס מתים‪ ,‬ובאו להציל אותם בדקה התשעים‪.‬‬
‫רוצחים לא עושים דברים כאלה‪.‬‬
‫אדליין התבוננה במרעה בעיניים ריקות ולחשה‪" ,‬אני יודעת שקשה לך לשמוע את זה‪ ,‬סופי‪ .‬קשה‬
‫גם לנו‪".‬‬
‫"זה פשוט‪ ...‬לא הגיוני‪".‬‬
‫"את חושבת שאני משקר?" התפרץ גריידי‪.‬‬
‫"ברור שלא‪ .‬אבל אולי זו הייתה אי־הבנה?"‬
‫"סמכי עליי — לא הייתה שום טעות‪".‬‬
‫"אז למה? למה שהם יהרגו‪"...‬‬
‫היא אפילו לא יכלה לומר את זה‪.‬‬
‫"כדי להעניש אותי‪ .‬או להפחיד אותי כדי שאֶכנע‪ .‬אני עדיין לא בטוח מה משניהם‪".‬‬
‫גריידי צעד אל החלונות‪ ,‬אבל הוא לא עמד ליד אדליין‪ ,‬והיא לא התקרבה אליו‪" .‬הם ניסו לגייס‬
‫אותי במשך חודשים‪ .‬העבירו לי פתקים כדי לשכנע אותי להצטרף לכוחות שלהם‪".‬‬
‫"למה שהם‪"...‬‬
‫"כי אני מֶסמֶר‪ ,‬סופי‪ .‬חשבי כמה זה היה מקל עליהם אילו העוצמה שלי הייתה חלק מהתחמושת‬
‫שלהם‪ .‬אני יכול לגרום לכל אחד לעשות כל דבר שהם צריכים‪ .‬אני יכול להפנט את כל המועצה אם‬
‫אני רוצה‪ ,‬לגרום להם לחתום ולהחיל כל חוק‪ .‬אני יכול לגרום לכולם לקפוץ מראש צוק אם מתחשק‬
‫לי‪".‬‬
‫סופי לא הצליחה להסתיר את הצמרמורת שחלפה בה‪.‬‬
‫היא חשבה שגרימה היא יכולת מפחידה‪ ,‬אבל הדברים שגריידי יכול לעשות היו אימה של ממש‪.‬‬
‫היא נדהמה שהמועצה לא אסרה עליו להשתמש בכוחו‪ .‬אבל הם נהגו להתערב רק אחרי שמשהו‬
‫השתבש‪ ,‬כמו כשאסרו על פִּירוֹ ינֶטִי ה אחרי שכמה אלפים מתו תוך ניסיון להצית את להבת הנצח‪.‬‬
‫"הברבור השחור היו עושים כל דבר כדי לגייס אותי לצד שלהם‪ .‬וכשהבהרתי היטב שאין שום דבר‬
‫שיוכלו לומר כדי לשכנע אותי‪ ,‬הם שלחו לי הודעה אחרונה‪ .‬הגניבו אותה לכיס השכמייה שלי —‬
‫כאילו רצו שאדע שהם יכולים למצוא אותי בכל מקום‪' .‬אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק'‪ .‬אילו‬
‫ידעתי לְמה הם התכוונו‪ ,‬הייתי‪"...‬‬
‫קולו של גריידי נשבר ואדליין התקרבה ונעמדה לצידו‪.‬‬
‫"זאת לא הייתה אשמתך‪ ",‬לחשה וכרכה את זרועותיה סביב כתפיו‪.‬‬
‫גריידי נרתע‪" .‬אני יודע‪ .‬זו הייתה אשמתם‪ .‬שלושה ימים אחרי שקיבלתי את הפתק הזה‪ ,‬ג'ולי מתה‬
‫בשריפה‪ .‬שריפה שאיש מעולם לא מצא את הגורם לה‪ .‬המועצה פסקה שזו הייתה תאונה‪ ,‬אבל אני‬
‫ידעתי‪ .‬הברבור השחור הראו לי עם מי אני מתעסק‪ .‬עד לאן הם מוכנים להרחיק לכת‪".‬‬
‫הוא הכה באגרופו על החלון בחוזקה רבה כל כך‪ ,‬עד שהזכוכית נסדקה‪.‬‬
‫סופי קפצה ממקומה וסנדור אחז בכתפיה‪ ,‬כאילו חשש שגריידי הפך לאיום‪ .‬אבל גריידי רק עמד‬
‫שם והביט בסדקים שנחרצו בזכוכית‪.‬‬
‫גם סופי התבוננה בהם‪ ,‬וניסתה לחבר את פיסות המידע שגריידי נתן לה הרגע עם מה שכבר ידעה‪.‬‬
‫איך ייתכן שאותם האנשים שיצרו אותה‪ ,‬הגנו עליה — אפילו במחיר שפיותם — יכלו להרוג נערה‬
‫תמימה רק כדי להעניש את גריידי או להפחיד אותו כדי שישנה את דעתו? אבל איך היא יכולה‬
‫להסביר אחרת את מה שגריידי סיפר לה? האם כל הדברים האלה באמת יכולים להיות צירוף מקרים?‬
‫"האם המועצה יודעת על כך?" שאלה‪.‬‬
‫"כמובן‪ .‬סיפרתי להם הכול‪ ,‬אבל זה היה כשהם עדיין הִשלו את עצמם והאמינו שהברבור השחור‬
‫לא קיים‪ .‬ורצח לא היה דבר שהתרחש בעולמנו‪ .‬אולדן עשה ככל יכולתו כדי לעזור לי לחקור‪ ,‬אבל‬
‫הברבור השחור טשטשו היטב את עקבותיהם — הם יודעים היטב לארוב בין הצללים כמו פחדנים!‬
‫וללא הוכחה‪ ,‬המועצה התייחסה אליי כאילו הייתי איזה מטורף שמשתולל‪ ,‬שבור עקב האובדן של‬
‫בתי‪ .‬הם אמרו לי 'להניח להולכים'‪' .‬להתבונן קדימה‪ ,‬ולא לאחור'‪' .‬להתמקד במה שחשוב'‪ .‬הבת שלי‬
‫חשובה!"‬
‫הוא הניף את ידו כדי להכות שוב בחלון‪ ,‬אבל אדליין אחזה בזרועו‪" .‬בבקשה‪ ,‬גריידי‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫"מספיק‪".‬‬
 ‫זרועותיו רעדו כשנאבק לשלוט בעצמו‪ .‬ואז הרפה את אגרופיו וכל גופו השתופף‪.‬‬
‫"אז זו הסיבה שהפסקת לעבוד במועצה‪ ",‬אמרה סופי כשאדליין הובילה אותו בחזרה אל השולחן‪.‬‬
‫גריידי שקע בכיסא ואדליין כרעה לצידו‪ ,‬בוחנת את מפרקי אצבעותיו‪" .‬אם הם לא מוכנים לעזור‬
‫לי‪ ,‬למה שאעזור להם? חוץ מזה‪ ,‬לא רציתי להיות חלק מארגון עיוור וחסר יכולת כזה — ועכשיו אני‬
‫רוצה בזה עוד פחות‪ .‬אני לא רוצה שום קשר עם כל מי שקשור לברבור השחור‪".‬‬
‫"גריידי‪ ",‬התריעה אדליין כשסופי לפתה את בטנה כאילו חטפה אגרוף‪.‬‬
‫היא תמיד תהיה קשורה לברבור השחור‪.‬‬
‫תמיד‪.‬‬
‫"סופי‪ ",‬קרא אליה גריידי כשהסתובבה ורצה‪ .‬אבל היא לא יכלה לעצור‪ ,‬לא יכלה לדבר‪ ,‬לא יכלה‬
‫לעשות דבר מלבד לעלות בריצה למעלה‪ ,‬להסתגר בחדרה ולקרוס על המיטה‪.‬‬
‫אם גריידי צודק — אם הברבור השחור עשה את מה שהוא אמר‪...‬‬
‫היא שמעה את הנקישה החרישית של אדליין‪ ,‬אבל לא הצליחה לגרום לעצמה לענות‪.‬‬
‫אדליין נכנסה בכל זאת ועטפה אותה בחיבוק‪" .‬גריידי לא התכוון אלייך‪ ,‬סופי‪ ".‬היא ליטפה את גבה‬
‫של סופי וציירה עליו עיגולים איטיים ועדינים‪" .‬הוא מאבד את זה לפעמים‪ .‬נותן לכעס להשתלט‪.‬‬
‫בעבר ניסיתי לגרום לו להניח לרגשות האלה‪ ,‬בדיוק כמו שהוא ניסה לעזור לי להפסיק להיאחז בחלק‬
‫ממנה‪ ,‬כאילו זה יוכל להחזיר אותה‪ .‬אבל זה שונה‪ .‬הוא חייב לכעוס‪ .‬אם הוא לא יאשים אותם‪ ,‬הוא‬
‫עלול להתחיל להאשים את עצמו‪ ,‬ואם זה יקרה‪"...‬‬
‫היא לא סיימה את המשפט‪ ,‬אבל סופי ידעה‪ .‬היא זכרה את מה שסיפר לה גריידי על הוריו של‬
‫בראנט‪.‬‬
‫על אשמה‪.‬‬
‫"אז את לא חושבת שגריידי צודק?" לחשה סופי‪.‬‬
‫היא לא הצליחה לנשום כשהמתינה לתשובתה של אדליין‪ ,‬וריאותיה צרבו עד שאדליין לחצה את‬
‫ידה ואמרה‪" ,‬אני לא יודעת במה להאמין‪ .‬אבל אני כּן יודעת שאין לזה שום קשר אלייך‪".‬‬
‫"אבל הברבור השחור יצר אותי‪".‬‬
‫"מי שהם לא קשור בכלל למי שאת‪ .‬גריידי ואני ידענו את זה מהרגע שאולדן ביקש מאיתנו לקחת‬
‫אותך אלינו‪ .‬לעולם אל תיתני לשום דבר לגרום לך לחשוב אחרת‪".‬‬
‫סופי רצתה להאמין בזה יותר מכול‪ .‬ואולי זה היה נכון אם היא הייתה נורמלית‪.‬‬
‫אבל היא לא נורמלית‪.‬‬
‫היא "היצירה" של הברבור השחור‪ .‬הם עיוותו ופיתלו את הדי־אן־אֵיי שלה ועיצבו אותה לצורך‬
‫מסוים‪.‬‬
‫ואם הברבור השחור הם רוצחים‪...‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬נסי להניח לזה‪ ,‬סופי‪ .‬עובר על גריידי יום קשה‪ ,‬זה הכול‪ .‬בעצם‪ ,‬למה שלא תעשי משהו‬
‫כיפי שיסיח את דעתך? איפה דקס היום?"‬
 ‫"הוא צריך לעזור לאבא שלו בחנות‪".‬‬
‫"אז למה שלא תלכי לבקר אותו שם? אני בטוחה ש סלֶר ייתן לו לצאת להפסקה‪ .‬או שתוכלי‬
‫להישאר שם ולהביא תועלת בזכות כישורי האלכימיה הנהדרים שלך‪ .‬אולי את תהיי זאת שתשרוף‬
‫סוף־סוף את החנות המכוערת הזאת‪".‬‬
‫סופי לא יכלה שלא לחייך — אם כי למרבה הצער‪ ,‬בהתחשב בפתטיות הכללית שלה בכל הנוגע‬
‫לאלכימיה‪ ,‬היה סיכוי טוב מאוד שהיא באמת תגרום לשריפה‪ .‬הרי היא כמעט שרפה את פוקספייר‬
‫כמה פעמים‪.‬‬
‫והרעיון של אדליין לבקר את דקס היה מוצלח — אבל לא בגלל הסיבה שציינה‪ .‬סופי לא יכלה‬
‫להניח לזה‪ .‬היא צריכה לדעת את האמת על הברבור השחור‪ .‬ודקס הוא האדם הנוסף היחיד שפגש‬
‫מישהו מהם‪.‬‬
‫הגיע הזמן שהיא ודקס ינהלו את השיחה שהתחמקו ממנה; אם הם מוכנים לקראתה‪ ,‬ואם לאו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪15‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אפשר לחשוב שהם לא ראו אף פעם גובלין‪ ",‬מלמלה סופי אל סנדור כשהולכי הרגל הרבים נעצו‬
‫בהם מבטים‪.‬‬
‫מיסטֶריוּם הייתה עיר של מעמד הפועלים‪ ,‬עמוסה באֶלפים בטוניקות ובמכנסיים פשוטים שעשו את‬
‫דרכם במורד המדרכות הצרות אל עגלות הממכר או אל הבניינים הפשוטים‪ ,‬הזהים זה לזה‪ .‬סנדור‪,‬‬
‫בגופו הענקי‪ ,‬שריריו הענקיים וחרבו הענקית‪ ,‬בלט כאילו הוא עטוף באורות ניאון‪.‬‬
‫"אני שונא להיות הראשון שמגלה לך את זה‪ ,‬מיס פוסטר‪ ,‬אבל הם לא נועצים את העיניים בי‪".‬‬
‫סופי פתחה את פיה כדי להתווכח איתו‪ ,‬אבל עצרה כשהבינה שסנדור צודק‪.‬‬
‫היא הייתה רגילה למבטים ולהתלחשויות‪ .‬למעשה‪ ,‬בפעם הראשונה שביקרה במיסטריום‪ ,‬היא‬
‫ואדליין היו ממש אטרקציה בגלל השמלות האציליות שלהן והמוניטין האנטי־חברתי של אדליין‪.‬‬
‫אבל הפעם היה פחד בעיני התושבים‪.‬‬
‫"זאת הנערה שנחטפה‪ ",‬לחש מישהו‪.‬‬
‫מילים כמו "צָרוֹת" ו"אִיוּם" לא איחרו לבוא‪.‬‬
‫אם אחת אפילו תפסה את ילדיה בזרועותיהם כאילו היא חוששת שה רבה לסופי עלולה לגרום‬
‫למישהו‪ ,‬איכשהו‪ ,‬לחטוף גם אותם‪.‬‬
‫סופי רצתה להתרגז‪ ,‬אבל‪ ...‬זה הרי מה שקרה לדקס‪.‬‬
‫סנדור עקף אותה וצעד לפניה וסופי הרכינה את ראשה והחישה את צעדיה‪ .‬הם לא עצרו עד שהגיעו‬
‫ל"גיהוקים ושיהוקים"‪ ,‬המבנה היחיד בעיר שהיה שונה מכל היתר ונבנה מקירות מעוקלים בכל צבעי‬
‫הקשת‪ .‬הדלת גיהקה כשנכנסו‪ ,‬ועשן סגול בריח מצחין של כרוב כבוש שהתקלקל קידם את פניהם‪.‬‬
‫"אמרתי לך לא להוסיף את הסָבוֹיוֹלָה עד שהלהבה תהפוך לכחולה!"‬
‫"לא‪ ,‬אמרת אדומה!"‬
‫"להבה אדומה גורמת לה לְ ַה ישׁ ולתסוס!"‬
‫"אני יודע‪".‬‬
‫"אז למה הוספת אותה?"‬
‫"כי אתה אמרת לי להוסיף!"‬
‫על אף הצחנה המחליאה‪ ,‬סופי חייכה והיא וסנדור חלפו במבוך המדפים העמוסים בקבוקים‬
‫ובקבוקונים זעירים‪ .‬כשהגיעו לבסוף למעבדה האחורית‪ ,‬נגלה לעיניהם תוהו ובוהו גדול עוד יותר‬
‫מכפי שדמיינה‪.‬‬
‫ְסלַיים ורוד סמיך כיסה את הכול — את שולחן המעבדה‪ ,‬את התקרה ובמיוחד את הגבר הגבוה‬
 ‫והרזה שנראה דומה אפילו עוד יותר לבנו כשהחומר הדביק והצבעוני כיסה את פני שניהם‪.‬‬
‫"אתה נראה כמו אז‪ ,‬כשיריתי עליך בתותח הצבע‪ ",‬אמרה סופי לדקס‪ ,‬וחייכה כשניסה להסיר את‬
‫הבוץ הוורוד מלחייו‪ .‬תחרות ההכתמה הייתה מין דו־קרב של טלקינטיקה‪ ,‬והיא הביסה אותו בקלות‬
‫והשאירה אותו מצופה בשכבת סליים ורודה כהה‪.‬‬
‫קסלר טפח על הלהבות הזעירות שאחזו בשולי חלוק המעבדה הלבן שלו‪" .‬סליחה‪ ,‬לא שמענו‬
‫שנכנסתם‪ .‬איך אוכל לעזור לך‪ ,‬סופי?"‬
‫"רציתי לדבר עם דקס‪ ,‬אבל אולי כדאי שאחזור מאוחר יותר‪"...‬‬
‫"לא‪ ,‬אל תלכי‪ ",‬פלט דקס‪" .‬כלומר‪ ,‬אה‪ ,‬מתאים לי לצאת להפסקה‪ .‬תני לי רק להתנקות ממש‬
‫מהר‪".‬‬
‫הוא רץ אל המחסן וכמעט החליק לתוך שלולית ורודה‪.‬‬
‫קסלר נד בראשו‪" .‬אני חושב שהוא נדבק בכישורי האלכימיה שלך‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫"זאת לא הייתה אשמתי!" צעק דקס מצדו השני של הקיר‪.‬‬
‫"זאת כן הייתה אשמתך‪ ",‬אמר קסלר בתנועות שפתיים‪ ,‬ואז אמר‪" ,‬טוב‪ ,‬כדאי שאסדר את הבלגן‬
‫הזה‪ .‬אתם מוזמנים להסתובב לכם‪ .‬אני בטוח שיש לנו לפחות כמה שיקויים שאין לאדליין‪ ,‬למקרה‬
‫שתקרה לך עוד אחת מהתקריות שלך‪".‬‬
‫סופי לא הייתה בטוחה‪ .‬היא ראתה את אוסף התרופות של אדליין‪ .‬הוא בהחלט התחיל לצאת מכלל‬
‫שליטה‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬בני משפחת יזְנ ִי הכינו שיקויים רבים‪ ,‬ולרובם נתנו שמות כמו מַברי לי ותַלתלון‬
‫וקירזוּלית‪ .‬קסלר אהב שהדברים נשמעו מגוחכים ככל האפשר — זו הייתה דרכו הצנועה למרוד‬
‫באצילים הנפוחים שפקדו את חנותו‪ .‬אבל אין פירוש הדבר שהתרכובות שלו היו נטולות עוצמה‪.‬‬
‫ב"גיהוקים ושיהוקים" היו שיקוי ומשחה כמעט לכל בעיה או מחלה שאפשר ללקות בהן‪ .‬לכן החנות‬
‫הייתה דחוסה כל כך במדפים‪ .‬סנדור‪ ,‬בגופו המגושם‪ ,‬נאבק לתמרן בין המעברים מבלי להפיל דברים‪.‬‬
‫בקבוק כחול לכד את מבטה של סופי כשחיטטה ביניהם‪.‬‬
‫"מה זה ' ִתידלוּקית'?" שאלה והרימה את הבקבוק העדין‪ .‬בתוכו היה נוזל צלול‪ ,‬והזכוכית הייתה‬
‫חמה למגע‪.‬‬
‫"זה עוזר לח ש כוחות מהר יותר‪ ,‬במקרה שאת נמוגה במהלך זינוק‪ ",‬קרא קסלר‪ .‬אחיזתה‬
‫בבקבוקון התהדקה‪ .‬אולי זה יוכל להפחית את הסחרחורות וכאבי הראש המוזרים שתוקפים אותה כל‬
‫הזמן‪.‬‬
‫"כדאי שתניחי את זה‪ ",‬אמר קסלר‪ ,‬שהגיח מאחוריה והבהיל אותה עד שכמעט שמטה מידיה את‬
‫הבקבוק‪ .‬הוא לקח אותו ממנה והחזיק אותו כנגד האור עד שהבקבוק זרח‪" .‬זה הקל מאוד על אלווין‬
‫כשניסה להחזיר אותך‪ .‬אבל יש בזה לימבּיוּם‪".‬‬
‫עצם המילה גרמה לעורה לגרד ולגל של בחילה לגאות בבטנה‪.‬‬
‫קסלר קימט את מצחו כשהניח את הבקבוק על המדף‪" .‬עזרתי לו לרקוח גרסה בלי לימביום‪ ,‬אבל‬
 ‫זה לא היה אותו הדבר‪ .‬טוב שאת כזאת לוחמת‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬מלמלה סופי‪ ,‬לא בטוחה מה עליה לומר‪" .‬מה בדיוק עושה הלימביום?"‬
‫"הרבה דברים‪ ,‬תלוי במה מערבבים אותו‪ .‬הוא בעיקר משפיע על המערכת הלימבּית‪".‬‬
‫תרשים מאחד מספרי המדעים הישנים שלה מילא את זיכרונה של סופי‪" .‬זה המרכז הרגשי של‬
‫המוח‪ ,‬לא?"‬
‫"ומרכז ההתנהגות‪ ,‬הזיכרון לטווח ארוך והמוטיבציה‪ .‬זו גם נקודת המוצא של כל יכולת מיוחדת‪.‬‬
‫לא משהו שאפשר להתעסק בו בקלות ראש‪ .‬לכן אנחנו מכניסים אותו לתרופות מעטות מאוד — ורק‬
‫טיפה ממנו‪ .‬אם כי במקרה שלך זה עדיין מינון קטלני‪"...‬‬
‫היא שפשפה את זרועה ונזכרה בשלפוחיות הצורבות שצצו על עורה דקות ספורות מרגע ששתתה‬
‫את השיקוי שדקס נתן לה‪ .‬האם באמת הייתה בו רק טיפה אחת?‬
‫"מדוע את שואלת?" שאל קסלר‪" .‬יש לך עדיין תופעות לוואי מהזינוק ההוא?"‬
‫סופי קיוותה שהוא לא הבחין בהיסוס הקל שלה לפני שאמרה‪" ,‬איך יוכלו להיות לי? גריידי ואדליין‬
‫גורמים לאלווין לבדוק אותי איזה פעם בשבוע‪ ,‬כאילו‪".‬‬
‫"זאת לא ממש תשובה‪ ",‬ציין‪.‬‬
‫היא נאלצה להיאבק בדחף לתלוש לעצמה ריס‪" .‬אני בסדר‪".‬‬
‫והיא הייתה בסדר‪.‬‬
‫שוב הזכירה לעצמה כמה פעמים בדק אותה אלווין‪ ,‬וחזר ובדק‪ .‬היא בטח רק צריכה לישון יותר‪.‬‬
‫קסלר לא נראה משוכנע‪ ,‬ולכן הוסיפה‪" ,‬יש לי רק המון סיוטים‪ .‬אבל אין שיקוי מתאים לזה‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אלא אם את רוצה סם הרגעה‪ ",‬הסכים קסלר‪.‬‬
‫"תודה‪ ,‬אני מוותרת‪".‬‬
‫"את צודקת‪ ",‬אמר דקס והצטרף אליהם‪ .‬הוא לבש עכשיו טוניקה כחולה ורחץ מעליו את רוב‬
‫הסלַיים הוורוד‪ ,‬אבל עדיין היה כתם קטן ליד אוזנו השמאלית‪" .‬קיבלתי תרופות מטשטשות בכמות‬
‫שתספיק לי לחמישה מחזורי חיים‪".‬‬
‫קסלר השתעל‪ ,‬אבל זה נשמע יותר כמו חנק‪ .‬הוא כחכח בגרונו לאחר שנייה ולחש‪" ,‬כדאי שאחזור‬
‫לניקיונות‪ .‬דקס‪ ,‬למה שלא תעלה עם סופי למעבדה שלך?"‬
‫"יש לך מעבדה?"‬
‫"כן‪ ,‬והוא משתמש בה כדי לרקוח כל מיני שיקויים שאסור לו להכין‪".‬‬
‫סופי חייכה‪ .‬היא ראתה את אחד השיקויים של דקס בפעולה בשנה שעברה‪ ,‬כשהפך את סטינה‬
‫לקירחת‪ .‬היא פשוט מעולם לא דמיינה אותו במעבדה‪ .‬והיא עדיין לא ראתה את חדרו‪ .‬הוא תמיד בא‬
‫אליה להייבנפילד‪.‬‬
‫"זה בכיוון הזה‪ ",‬אמר דקס והוביל אותה לדלת שעליה תלוי השלט "אספקה"‪ .‬סנדור ניסה להיכנס‬
‫פנימה בעקבותיהם‪ ,‬אבל המעברים הצפופים בין מדפי הזכוכית במחסן בפירוש לא התאימו לגובלין‬
‫מגושם‪ .‬אחרי כמה צעדים הוא נאנח וסרק את החדר‪" .‬אני מניח שאני יכול לשמור מכאן‪".‬‬
‫חיוכה של סופי התרחב‪ .‬היא ניסתה למצוא דרך להיות קצת לבד עם דקס‪ .‬עכשיו היא רק צריכה‬
‫להחליט איך להעלות את הנושא ששניהם ניסו כל כך להימנע ממנו במשך השבועות האחרונים‪...‬‬
‫דקס הוליך אותה במעלה גרם מדרגות מברזל ומחא כפיים כשהגיעו למעלה‪ .‬שורה של כדורים‬
‫מתנדנדים נדלקה‪ ,‬והאירה חדר קטן מתחת לפינה בעליית הגג המעוקמת של החנות‪ .‬הרהיטים היחידים‬
‫היו שולחן מעבדה וכיסא מוקפים בקיר מעוקל של מדפים‪ ,‬כולם מאורגנים להפתיע‪ .‬סופי ציפתה‬
‫לראות כל מיני מבחנות וכלי מעבדה מטורפים ומבעבעים‪ ,‬אבל כל ציוד האלכימיה של דקס נדחק אל‬
‫פינת השולחן‪ ,‬והוחלף במעגלים חשמליים זעירים‪ ,‬חוטי חשמל וחלקי גאדג'טים‪.‬‬
‫"אתה מתאמן על היכולת שלך?" שאלה‪ .‬היא שמחה לראות שהוא לא מניח לכישרונו להתבזבז‪.‬‬
‫"רק עד שאוכיח שיש לי יכולת אחרת‪".‬‬
‫"אתה כזה מוזר‪".‬‬
‫"בגלל זה את מחבבת אותי‪ ".‬הוא חייך וסימן לה לקחת לעצמה את הכיסא היחיד בחדר‪ .‬אחר כך‬
‫נשען על השולחן‪ ,‬תפס פיסת גאדג'ט‪ ,‬התעסק בחוטים ושאל‪" ,‬אז מה קורה — ואל תגידי 'שום דבר'‪.‬‬
‫אני מכיר אותך‪".‬‬
‫נראה שכל המילים השימושיות נעלמו מראשה‪" .‬אני‪ ,‬אמ‪ ...‬שאלתי את עצמי — היי‪ ,‬זה לא כרטיס‬
‫הברכה שנתתי לך?" היא הצביעה לעבר כרטיס כחול שניצב במרכז השולחן‪.‬‬
‫דקס הסמיק כשחטף את הכרטיס והניח אותו על המדף הגבוה ביותר שהצליח להגיע אליו‪" .‬תפסיקי‬
‫למשוך זמן‪".‬‬
‫סופי מתחה את שרוולי טוניקת הפסים האפורה שלה‪" .‬טוב‪ .‬בסדר‪ .‬אני‪ ...‬צריכה לדעת מה אתה‬
‫זוכר‪".‬‬
‫היא לא אמרה יותר מזה‪ ,‬אבל גם לא הייתה צריכה‪ .‬דקס נסוג לאחור ושילב את זרועותיו על חזהו‪.‬‬
‫שניות נפרשו והפכו לדקות — אם כי היא הרגישה שחלפו שעות — לפני שמלמל לבסוף‪" ,‬למה? קרה‬
‫משהו?"‬
‫"בערך‪ .‬גריידי סיפר לי משהו ואני מנסה לברר אם זה נכון‪ .‬הייתי מספרת לך יותר מזה‪ ,‬אבל זה לא‬
‫הסוד שלי‪ ",‬הוסיפה כשעיניו של דקס הצטמצמו‪" .‬גריידי בקושי הסכים לספר לי‪".‬‬
‫היא קצת הצטערה שהוא סיפר‪.‬‬
‫דקס פיתל בחוזקה רבה יותר את החוטים על הגאדג'ט‪" .‬את יכולה לבטוח בי‪ ,‬את יודעת‪".‬‬
‫"אני בוטחת בך‪ ,‬דקס‪ .‬בגלל זה אני צריכה לדעת מה אתה זוכר — אם אתה בכלל זוכר משהו‪".‬‬
‫"הו‪ ,‬אני זוכר‪".‬‬
‫הרעד בקולו גרם לה לחוש חמיצות בפיה‪.‬‬
‫"את באמת רוצה לדעת?" שאל‪.‬‬
‫לא‪.‬‬
‫לא ממש‪.‬‬
‫אבל היא הנהנה בראשה בכל זאת‪.‬‬
‫גם דקס הנהן‪ .‬אחר כך צנח על הרצפה וגרם לכל הבקבוקים להתנדנד כשנשען על המדפים‪" .‬אני‬
‫זוכר רק כמה חלקים‪ .‬איך שמעתי אותך צורחת כשהיינו במערה‪ .‬הסמים‪ ,‬שהיה להם ריח של סוכרייה‬
‫רקובה‪ .‬הפנים שלך‪ ,‬כשהסתכלת איך הם לוקחים אותי‪ .‬אני זוכר את החלק הזה בבירור מפני שאת לא‬
‫נראית מפוחדת‪".‬‬
‫"לא?"‬
‫"לא‪ .‬נראית כועסת — ואני ידעתי שזה אומר שאת מתכוונת להילחם‪ .‬אז אמרתי לעצמי שגם אני‬
‫צריך להילחם‪ .‬בכל כוחותיי‪ .‬ואז הכול היה שחור ולא יכולתי לדעת אם אני ישן או ער‪ .‬אבל הכאב‬
‫היה אמיתי‪ ,‬אז אני מנחש שהלחישות היו אמיתיות‪".‬‬
‫סופי חיבקה את עצמה וניסתה לא לרעוד בזמן שזיכרונותיה חזרו אליה‪" .‬לחישות?"‬
‫"בְּליל של קולות‪ ,‬בעיקר‪ .‬אבל לפעמים זה נשמע כאילו הם אומרים 'הוא חסר תועלת'‪".‬‬
‫הוא פיתל את הגאדג'ט חזק כל כך עד שהחוטים נקרעו‪.‬‬
‫סופי קמה והתיישבה לצידו‪" .‬אתה לא חסר תועלת‪ ,‬דקס‪".‬‬
‫"מבחינתם הייתי‪".‬‬
‫"זה טוב‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אני מניח‪ ".‬הוא משך את החוטים הקרועים‪" .‬הקטעים הקשים ביותר היו כשפגה השפעת‬
‫הסמים‪ .‬לשכב שם‪ ,‬בלי לדעת איפה את‪ .‬ניסיתי להתרומם פעם אחת‪ ,‬אבל הם קשרו לי את הרגליים‪.‬‬
‫ואז הם עשו את זה‪"...‬‬
‫הוא רכן לפנים‪ ,‬הרים את שולי הטוניקה שלו וחשף צלקת עגולה‪ ,‬אדומה וחיוורת‪ ,‬בערך בגודל של‬
‫טביעת אצבע‪ ,‬ממש מתחת לצלעותיו‪.‬‬
‫"זה‪ "...‬סופי התכופפה אליו ובחנה את הסימן‪" .‬הם שרפו אותך?"‬
‫היא חשבה שהם עשו את זה רק לה‪ ,‬אבל ההוכחה הייתה מול עיניה‪ ,‬ממש על עורו של דקס‪ .‬היא‬
‫לא שמה לב שהושיטה יד ונגעה בה עד שדקס זינק ממקומו‪.‬‬
‫"מצטערת‪ ",‬מלמלה וסילקה את אצבעה‪ .‬היא הספיקה להרגיש את הקמטים הנוקשים של הצלקת‪.‬‬
‫הוא כחכח בגרונו‪" .‬הם אמרו לי שהם יעשו את זה לך‪ ,‬אם אנסה שוב לזוז‪ .‬אז לא זזתי‪ .‬בקושי‬
‫נשמתי‪".‬‬
‫המילים שאמר הכבידו עליה‪.‬‬
‫ואולי היו אלה רגשי האשְמה שלה‪.‬‬
‫"דקס‪ ,‬אני‪"...‬‬
‫"תפסיקי‪ .‬זאת לא הייתה אשמתך‪ ,‬טוב?"‬
‫הוא נעץ בה מבט חודר עד שהנהנה‪ ,‬אבל עיניה עדיין צרבו מהדמעות שניסתה בכל כוחה לעצור‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ,‬סופי‪ .‬הם עשו את זה — לא את‪ .‬ואת סבלת הרבה יותר ממני‪".‬‬
‫היא שפשפה את פרקי ידיה‪ ,‬ותהתה עד כמה אדומים וחבולים היו אחרי החקירה‪ .‬עיניה היו מכוסות‪,‬‬
‫ואחרי שהצילו אותה לא היה כל זכר לכוויות‪ .‬אילולא זכרה את הכאב‪ ,‬היה אפשר לחשוב שזה לא‬
 ‫קרה מעולם‪ .‬אבל דקס‪...‬‬
‫"אלווין לא הצליח לרפא את הפצע?" לחשה‪.‬‬
‫"הוא אמר שהכווייה הייתה שם יותר מדי זמן‪ .‬הוא הציע לנסות שתן של י ֵטי כדי לראות אם זה‬
‫יעזור‪ ,‬אבל אמרתי לו 'לא‪ ,‬תודה' ושישמור את זה לפעם הבאה שסופי תנסה לפוצץ את בית הספר‪".‬‬
‫סופי אילצה את עצמה לחייך לשמע הבדיחה‪ ,‬אבל בתוך תוכה הרגישה שהיא נשברת‪.‬‬
‫לדקס הייתה כווייה לתמיד‪.‬‬
‫בדיוק כמו לבראנט‪.‬‬
‫פניו המעונות של בראנט מילאו את ראשה והיא נזכרה באזהרה של אדליין בנוגע ל ַא ְשמָה‪.‬‬
‫היא קברה את רגשותיה עמוק ככל האפשר‪ .‬היא לא יכולה להרשות לעצמה לגמור כמוהו‪.‬‬
‫"בכל אופן‪ ,‬זה כל מה שאני זוכר‪ ",‬אמר דקס בשקט‪" .‬כלומר‪ ,‬עד שהצילו אותנו‪ ,‬ומאותו רגע אני‬
‫זוכר שהבנתי שסוחבים אותי ופחדתי לזוז‪ ,‬למקרה שאלה החוטפים‪ .‬אבל התברר שאלה היו הטובים‪".‬‬
‫"הטובים‪ ",‬סופי חזרה אחריו‪ .‬היא יכלה לחוש בטעם המילים על לשונה‪ ,‬אבל לא ידעה אם הן‬
‫נכונות‪" .‬אתה באמת חושב שהברבור השחור הם טובים?"‬
‫"הם הצילו אותנו‪ ,‬לא?"‬
‫"כן‪ ,‬והשאירו אותנו ברחוב בלי נקסוס‪ ,‬בלי הגנה‪ ,‬ובלי הסבר איך להגיע הביתה‪ ,‬חוץ מפתק עם‬
‫רמז מעורפל‪ ".‬המרירות בקולה הפתיעה אותה‪ .‬אולי היא מסכימה עם גריידי יותר מכפי שהיא מוכנה‬
‫להודות‪.‬‬
‫דקס משך בכתפיו‪" .‬הוא ידע שתצליחי לפענח את זה‪".‬‬
‫"אולי את הרמז‪ .‬אבל איך הוא יכול היה לדעת שאבין איך להשתמש ביכולות החדשות שלי כדי‬
‫להגיע הביתה בבטחה? בקושי הצלחתי‪".‬‬
‫"אני משער שהוא האמין בך‪".‬‬
‫סופי נחרה בבוז‪.‬‬
‫"מה? אני רציני‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬הכול מטושטש לי‪ ,‬אבל אני זוכר שאחרי שהוא הכריח אותי להיחנק‬
‫בתוך הבוץ הנורא ההוא‪ ,‬הוא החזיר את הראש שלי לאחור‪ ,‬לאדמה‪ ,‬ואז שמעתי אותו ממלמל‪' ,‬את‬
‫יכולה לעשות את זה‪ ,‬סופי'‪ .‬הוא אמר את זה שוב ושוב‪".‬‬
‫"אני לא זוכרת את זה‪".‬‬
‫"אולי כבר לא היית בהכרה‪ .‬אני לא יודע‪ .‬אבל אני יודע שהוא אמר את זה‪ .‬זה מה שעזר לי להירגע‬
‫כשהסמים ערפלו אותי‪ .‬כי ידעתי שהוא צודק‪".‬‬
‫דקס הסמיק כשאמר את החלק האחרון של המשפט‪ ,‬אבל סופי הייתה ממוקדת יותר בתמונה‬
‫שמילאה את ראשה‪.‬‬
‫מר פורקל — מר פורקל הנרגז‪ ,‬הנפוח — לוחש‪" ,‬את יכולה לעשות את זה‪ ,‬סופי‪ ",‬שוב ושוב‪.‬‬
‫זה היה דבר קטנטן‪ ,‬באמת‪ .‬רק טיפ־טיפונת עידוד‪.‬‬
‫אבל זה אמר משהו‪.‬‬
‫זה אמר הכול‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪16‬‬
‫‪ ‬‬
‫למר פורקל היה אכפת‪.‬‬
‫אולי הוא השאיר אותם לבדם‪ ,‬חסרי הכרה‪ ,‬ברחובות העיר האסורה‪ ,‬אבל הוא האמין בכל ליבו‬
‫שסופי תצליח להחזיר אותם הביתה בבטחה‪ .‬וזה בדיוק מה שהיא עשתה — גם אם הדברים לא‬
‫הסתדרו בדיוק לפי התוכנית‪.‬‬
‫"זה עונה על השאלה שלך?" שאל דקס ופוגג את השתיקה‪.‬‬
‫"כן‪ .‬האמת היא שכּן‪".‬‬
‫גריידי טעה בקשר לברבור השחור‪.‬‬
‫יהיו הסיבות לחשאיות שלהם אשר יהיו‪ ,‬לא ייתכן שהם רוצחים‪ .‬לְרוצחים לא היה אכפת‪.‬‬
‫אבל היא חשבה שגריידי יזדקק להוכחה נוספת כדי להאמין לה‪ .‬משהו שהוא יכול לראות במו עיניו‪.‬‬
‫חבל שאין לה מושג איפה למצוא דבר כזה‪.‬‬
‫אלא אם כן‪...‬‬
‫האם לזה מיועד הרמז שהיה במצפן? לגרום לה לטהר את שמו של הברבור השחור?‬
‫האם משום כך הם עדיין מסתתרים?‬
‫תני לעבר להדריך אותך‪.‬‬
‫אבל איזה עבר ידריך אותה? של מי?‬
‫של גריידי?‬
‫"את עושה את זה שוב‪ ",‬אמר דקס ותחב מרפק בצלעותיה‪" .‬את בוהה בחלל ומתעלמת מכל‬
‫מהעולם‪ .‬במצב כזה את בדרך כלל מתכננת משהו סודי שיסתיים בביקור חירום אצל אלווין‪".‬‬
‫"אני לא מתכננת שום דבר‪".‬‬
‫תכנון פירושו שיש לה מושג כלשהו מה עליה לעשות‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬טוב‪ ,‬אז בקשר למה שאת 'לא מתכננת' — רק‪ ...‬אם את זקוקה לי‪ ,‬אני כאן‪ .‬בסדר?"‬
‫"אני יודעת‪ ,‬דקס‪ ".‬אבל היא כבר גרמה לו די סבל‪ .‬יותר ממה שחשבה‪.‬‬
‫היא הרימה את הגאדג'ט השבור שאיתו הוא שיחק‪" .‬אז מה זה‪ ,‬הדבר הזה?"‬
‫"כרגע זאת ערימת גרוטאות‪ ,‬אבל אני מקווה שאוכל להפוך אותה לגאדג'ט שישדר את המחשבות‬
‫שלי בצורת אותות טלפתיים‪".‬‬
‫סופי חייכה‪" .‬יש דברים הרבה יותר מגניבים שאתה יכול לעשות עם הכישרון שלך‪".‬‬
‫דקס משך בכתפיו וחטף ממנה את החפץ‪ .‬הוא פיתל והידק את חוטי התיל הקרועים‪ ,‬וחיבר אותם‬
‫מחדש לחתיכות מתכת אחרות‪.‬‬
 ‫"אתה יודע‪ ,‬אם היית הולך לאימוני טכנופתיה‪ ,‬היית‪"...‬‬
‫"זה לא יקרה‪ .‬בעוד קצת יותר משבוע אני מתחיל שוב 'גילוי יכולות'‪ ,‬ואני מתכוון להתאמץ ככל‬
‫יכולתי כדי לוודא שהם יפעילו אצלי משהו‪".‬‬
‫"הלימודים מתחילים בעוד קצת יותר משבוע?"‬
‫היא ידעה שזה יגיע‪ ,‬אבל פתאום הרגישה שזה קרוב‪ ,‬קרוב מאוד‪.‬‬
‫"כן‪ .‬טקסי הפתיחה יתקיימו ביום שישי הבא והלימודים יתחילו ביום שני שלאחר מכן‪ .‬לא קיבלת‬
‫את התלבושת האחידה של פוקספייר אתמול?"‬
‫"לא שידוע לי‪".‬‬
‫היא אמרה לעצמה להישאר רגועה‪ ,‬שהכול כבר סודר בבית המשפט‪ .‬לא ייתכן שחברי המועצה שינו‬
‫את דעתם לגבי האישור שנתנו לה‪ ,‬לחזור לפוקספייר‪ .‬נכון?‬
‫"כדאי שאלך הביתה ואחפש אותה‪ ",‬אמרה‪ ,‬קמה ממקומה והוציאה את הגביש שלה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬כדאי שתוודאי שהתחפושת שלך מתאימה לך‪".‬‬
‫היא הייתה טרודה כל כך בדאגותיה שלא קלטה מה דקס אמר‪ ,‬עד שהאור החמים כבר משך אותה‬
‫משם‪.‬‬
‫תחפושת?‬
‫‪ ‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬תגידי לי שזאת בדיחה‪ ",‬התחננה סופי שעה שירדה במדרגות אל חדר המגורים של‬
‫הייבנפילד‪ ,‬לבושה בבגד גוף צמוד מכוסה פרווה חומה ושעירה‪.‬‬
‫היו לו כפות רגליים תפורות‪.‬‬
‫כפות רגליים!‬
‫מתברר שהתלבושת האחידה של פוקספייר‪ ,‬יחד עם התפלצת שנקראה "תחפושת טקסי הפתיחה"‪,‬‬
‫הגיעו ביום הקודם‪ .‬אבל סנדור — שנשא באוזניה הרצאה בת עשרים דקות על כמה שהסתכנה‬
‫כשעזבה את "גיהוקים ושיהוקים" בלי לומר לו — התעקש לבדוק את החבילה לפני שהעביר לה אותה‪.‬‬
‫מה עוד יקרה? האם הוא יתחיל לפשפש בכביסה שלה לפני שהגנומים יביאו אותה לחדרה? מחשש‬
‫שהחוטפים עלולים לתקוף אותה בעזרת גרביים קטלניים?‬
‫"שכחת את כיסוי הראש שלך‪ ",‬אמרה אדליין‪ ,‬והרימה פיסת בד חומה מקופלת מן הערימה שעל‬
‫הספה‪ .‬היא כרכה את רצועת הפרווה סביב מצחה של סופי‪ ,‬וסידרה אותה כך שהשתלשלה ממרכז‬
‫פניה עד מתחת למותניה‪" .‬זהו‪ .‬עכשיו את ַמסְטוֹדוֹן‪".‬‬
‫שאלות רבות חלפו בראשה של סופי כשגירדה את צווארה בַּמקום שבו דגדג אותה הצווארון‬
‫הפרוותי‪ .‬אבל החשובה מביניהן הייתה כנראה‪" ,‬למה אני לבושה כמו פיל עם פרווה?"‬
‫"מַסטודונים הם הקמיע של רמה שלוש‪".‬‬
‫נכון‪ ,‬אבל‪...‬‬
‫אדליין שחררה את פיסות הבד בצורת חצי ירח‪ ,‬שהשתלשלו מצידי כיסוי הראש כמו אוזניים‬
 ‫שמוטות‪" .‬זה חלק מטקס הפתיחה‪".‬‬
‫"את תאהבי את הטקסים‪ ",‬הוסיף גריידי כשנכנס מן המרעה הקדמי‪ .‬נוצות ניאון בצבצו משערו‪,‬‬
‫וגרמו לו להיראות שוב כרגיל‪" .‬הכול בסדר?"‬
‫קמטי הדאגה שחרשו את פניו רמזו לה שלא התכוון לתחפושת הפיל מהגיהינום‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬הכול טוב‪ ".‬היא תמצא דרך להוכיח לו שהוא טועה בקשר לברבור השחור‪ .‬ובינתיים‪ ,‬שמחה‬
‫להסכים על הפסקת אש‪.‬‬
‫לו רק יכלה למצוא פתרון כה קל לבעיית בגד הגוף הפרוותי שלה‪" .‬אני באמת חייבת ללבוש את‬
‫זה?"‬
‫"אל תדאגי‪ ,‬כל שאר תלמידי השכבה יהיו מחופשים‪ ",‬הבטיחה אדליין‪" .‬ואת ִתראי כמה כיף זה‬
‫כשתשתתפי בחזרות ביום שני‪".‬‬
‫איכשהו‪ ,‬היא הטילה ספק בכך‪.‬‬
‫"רגע‪ ...‬חזרות? על מה אני עושה חזרות?"‬
‫גריידי חייך‪" .‬על הכוריאוגרפיה‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫התרגשות ועצבנות התערבלו בבטנה של סופי כשהגיעה עם דקס לפוקספייר ביום שני בבוקר‪ .‬השטח‬
‫רחש פעלתנות מוזרה‪ ,‬אבל זה עדיין היה אותו קמפוס מוכר‪ ,‬וההליכה בשבילים בבטחה‪ ,‬כשדקס‬
‫לצידה‪ ,‬עוררה אצלה איכשהו תחושה של ריפוי‪ .‬כאילו החזירה לעצמה חלק נוסף מחייה‪ ,‬גם אם כרגע‬
‫נגרר אחריה גובלין בגובה שני מטרים וכולם לטשו בה עיניים בגללו‪.‬‬
‫לפחות הם לא התלחשו על "הנערה שנחטפה"‪.‬‬
‫חוץ מזה‪ ,‬היה נחמד לקבל בוקר חופשי מרחיצת הוורמיניון — במיוחד מכיוון שהיו לה על הראש גם‬
‫אליקורן חסרת מנוחה ושדון קנאי‪ .‬סילבני שנאה להיות לבד‪ ,‬אבל היא עדיין לא הרשתה לאף אחד‬
‫חוץ מסופי להימצא בקרבתה‪ .‬ואיגי התחיל להסתיר בּוֹצבּוֹצִיוֹת — התולעים הענקיות והדביקות שאכל‬
‫— בנעליה של סופי ובין הכריות שלה‪ ,‬כדי להעניש אותה על ששהתה זמן כה רב בחוץ‪ .‬גריידי‬
‫ואדליין חשבו שזה מצחיק‪ ,‬אבל סופי דאגה ללא הרף בגלל ההתקדמות האיטית של סילבני‪ .‬אם היא‬
‫לא תמצא דרך לגרום לאליקורן העקשנית להתחיל לבטוח בבני אדם‪ ,‬ברונטה ידאג ללא ספק להעביר‬
‫את סילבני לבני הקס‪.‬‬
‫דקס הכיר קיצור דרך במרחבי הדשא הסגולים‪ ,‬אבל הם היו צריכים לפלס לעצמם נתיב בין גנומים‬
‫שחיטטו באדמה בעזרת מוטות מתכת דקים‪ .‬גנומים אחרים היו שרועים על גג הבניין הראשי‪ ,‬שהיה‬
‫בצורת פרסה‪ ,‬וקישטו את קירות הבדולח בשרשראות של עלים ירוקים כהים‪ .‬על כל אחד מששת‬
‫המגדלים הצבעוניים התנוסס עכשיו דגל עם פסיפס אבני חן בצורת הקמיע של כל שכבה‪ :‬גרמלין‬
‫מאבן שוהם לתלמידי רמה אחת‪ ,‬שלדג מאבן ספיר לרמה שתיים‪ ,‬מסטודון ענברי לרמה שלוש‪ ,‬דרקון‬
‫אזמרגד לרמה ארבע‪ ,‬טיגריס ֶשׁנ ְ ַח בִּי מאבן אודם לרמה חמש‪ ,‬וי ֵטי מיהלום לרמה שש‪.‬‬
‫סופי לא הצליחה להחליט איזו תחפושת מביכה יותר‪.‬‬
 ‫מצד שני‪ ,‬מסטודונים היו היחידים בעלי חדק‪.‬‬
‫"מה הם עושים?" שאלה סופי והצביעה על קבוצה נוספת של גנומים שהתאמצו להבריש את החלק‬
‫החיצוני של פירמידת הזכוכית בת חמש הקומות במרכז הקמפוס‪ ,‬עם מוטות נחושת מתנודדים‪.‬‬
‫"מקשטים לקראת הטקסים‪".‬‬
‫כשהתקרבו‪ ,‬ראתה סופי שהגנומים למעשה צבעו את קירות הפירמידה בסלַיים שדמה לנזלת‪ .‬היא‬
‫השתנקה כשהריחה את הצחנה‪.‬‬
‫האם האֶלפים לא שמעו על בלונים ושרשראות לקישוט?‬
‫טקסי הפתיחה עמדו להתקיים באודיטוריום המרכזי של פוקספייר‪ ,‬והחזרה גם היא התקיימה שם‪.‬‬
‫האצטדיון הענק היה מקורה בכיפה מוזהבת ומבהיקה ובתוכו היו אלפי מושבים ריקים‪ .‬מנטורים‬
‫בשכמיות כתומות בוהקות הפרידו בין ילדי הפלא לפי שכבות‪ ,‬וסופי הרגישה קצת מרוצה מעצמה‬
‫כשחלפה על פני תלמידי רמה שתיים והצטרפה לתלמידי רמה שלוש‪.‬‬
‫סר הַא ינג — אֶלף רחב כתפיים ושחום עור עם שיער שחור באורך הכתפיים שנקלע לצמה פשוטה‬
‫— הציג את עצמו כּמוֹרה שלהם לחינוך גופני וקרא לכולם להתכנס סביבו כדי שיוכל להדגים להם את‬
‫הכוריאוגרפיה‪ .‬סופי הורתה לסנדור לנסות להתחבא כשנעמדה בשורה עם בני כיתתה‪.‬‬
‫כאשר סר הארדינג זכה סוף־סוף בתשומת ליבם‪ ,‬הוא השליך את שכמייתו הצידה‪ ,‬הושיט את ידיו‪,‬‬
‫ופצח במחול המסובך ביותר שסופי ראתה מעודה‪ ,‬כשהוא רוקע‪ ,‬מסתובב וקופץ‪ .‬הוא חזר על כל‬
‫הריקוד שלוש פעמים — אף אחת מהן לא נראתה לסופי הגיונית — ואז אמר לכולם להתפצל לקבוצות‬
‫תרגול קטנות‪ ,‬כדי שיוכלו לחוש איך הכוריאוגרפיה באה לידי ביטוי בקבוצה‪.‬‬
‫"אני עדיין לא מבינה מה זה קשור לבית הספר‪ ",‬רטנה סופי כשהלכה בעקבות דקס וביאנה אל אחת‬
‫הפינות הפנויות‪ .‬גֶ'נְסִי מיהר ונעמד לצד ביאנה‪ ,‬ולרגע סופי לא זיהתה אותו‪ .‬שערו החום‪ ,‬הפרוע‬
‫בדרך כלל‪ ,‬הוחלק בכמות מוגזמת של ג'ל‪ ,‬וזה גרם לפניו המעוגלות להיראות עגולות עוד יותר‪.‬‬
‫"לא הכול בפוקספייר קשור ללימודים‪ ",‬הודיעה להם ביאנה‪" .‬טקסי הפתיחה נועדו לחגוג הבטחה‪.‬‬
‫זו ההזדמנות שלנו להראות לדורות המבוגרים מה אנחנו יכולים לעשות‪".‬‬
‫"על ידי כך שנרקוד כמו פילים?"‬
‫דקס צחק‪" .‬זה מוזר‪ ,‬אבל זה כיף‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬ובסוף זורקים עלינו סוכריות — מהסוג המגניב שנופל מהתקרה כמו שלג — ואם את לוקחת‬
‫מהן הביתה‪ ,‬הן מחזיקות מעמד חודשים על גבי חודשים‪ ",‬אמר ג'נסי בסגנון "אכלתי יותר מדי סוכר‬
‫הבוקר" הקבוע שלו‪.‬‬
‫"זה לא מה שחשוב בטקסים‪ ",‬תיקנה אותו ביאנה וגרמה לו להסמיק ואז חזרה באופן מושלם על‬
‫צעדי הרקיעה־רקיעה־סיבוב־צעד־סיבוב שסר הארדינג הראה להם‪" .‬ריקוד הקמע מסמל את‬
‫הכישורים שנפתח השנה‪ .‬מסטודונים לומדים מהר וסומכים על חברי הצוות שלהם‪ .‬הכוריאוגרפיה‬
‫נועדה להציג את זה‪".‬‬
‫"אה־הא‪ ",‬מלמלה סופי כשביאנה קדה את הקידה האחרונה בחן טבעי שגרם לסופי לרצות שהיא‬
‫תחליק ותיפול‪ .‬בייחוד משום שרגליה שלה סירבו לשתף פעולה‪ .‬והעובדה שמישהו המשיך לבדוק‬
‫זרקורים בצבעים שונים ועמעם את האור בחלקים שונים הקשתה על הראייה‪.‬‬
‫"את שוכחת את אמצע הריקוד‪ ",‬אמר לה ג'נסי‪ .‬הוא התכופף עד שידיו נגעו ברצפה והסתובב‬
‫בסדרת סיבובים קטנים‪" .‬רואה?"‬
‫סופי ניסתה לחקות אותו‪ ,‬אבל הסיבובים גרמו לה סחרחורת‪ ,‬וכשהביטה למעלה כדי שתיפסק‪ ,‬אחד‬
‫הזרקורים הבזיק בעיניה‪ .‬כאב הראש התלקח מיד‪ ,‬והכאב עיוור אותה‪ .‬היא התחילה ליפול‪ ,‬אבל זוג‬
‫ידיים תפסו אותה לפני שפגעה באדמה‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬את בסדר?" שאל דקס ונשמע רחוק מאוד‪ .‬היא שמעה צלצולים באוזניים והעולם נראה לה‬
‫מטושטש ובצבעים בוהקים מדי‪ .‬אבל כשנשמה נשימות איטיות וקצובות תמונת החדר שבה והתמקדה‪,‬‬
‫והיא הבינה שדקס מחזיק אותה ומצפה שתענה על שאלתו‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרה‪ ,‬ושנאה את הרעד שבקולה‪" .‬מצטערת‪ .‬נראה שהסתובבתי מהר מדי‪".‬‬
‫דקס עזר לה להזדקף‪ ,‬והיא התנודדה כשהדם עלה לה לראש במהירות‪.‬‬
‫"את בטוחה שזה רק זה?" שאל‪" .‬אולי כדאי שנבדוק אם אלווין נמצא כאן‪".‬‬
‫"את לא יכולה לעשות שום דבר בלי שתזדקקי לרופא?"‬
‫סופי נאנחה כשהסתובבה‪ ,‬וכמעט התנגשה בגופה הגבעולי של ְסטִינ ָה‪" .‬מה זה עניינך?"‬
‫"זה לא ענייני‪ .‬אבל ברור שאבא שלי צודק לגבי המועצה‪ .‬לבחור בך‪ ,‬במקום בנו? אני מניחה שזה‬
‫היתרון בכך שבני ו ָא ר מגינים עלייך כל הזמן‪".‬‬
‫ביאנה גלגלה את עיניה‪" .‬המשפחה שלי לא מגינה עליה‪ ,‬סאסקווצ'ית שכמוך‪".‬‬
‫"את עדיין מעמידה פנים שאת החברה הכי טובה של סופי‪ ,‬הא?" שאלה אותה סטינה‪.‬‬
‫"אני לא מעמידה פנים‪"...‬‬
‫סופי אחזה בזרועה של ביאנה‪" .‬אל תשימי לב אליה‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫ביאנה אולי התיידדה איתה בתחילה כי אבא שלה אמר לה לעשות זאת‪ ,‬אבל הן עברו מספיק יחד‪,‬‬
‫וסופי ידעה שהחברות ביניהן אמיתית עכשיו‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬אתן כאלה חמודות!" לגלגה סטינה‪" .‬כדאי שתיזהרי‪ ,‬ביאנה‪ .‬זה רק עניין של זמן עד שהיא‬
‫תדרדר את כל המשפחה שלך לרמה שלה‪".‬‬
‫"זו עדיין רמה גבוהה הרבה יותר מזו של המשפחה שלך‪ ",‬הטיחה בה סופי‪.‬‬
‫סטינה תפסה את הטוניקה של סופי‪" .‬אני לא יודעת מה נדמה לך שאת יודעת על המשפחה שלי‪"...‬‬
‫"שחררי אותה!" נהם סנדור‪ ,‬אם כי הנהמה נשמעה יותר כמו ציוץ כשהגיעה מגרונו‪ .‬הוא הגיח מבין‬
‫הצללים ומשך משם את סטינה‪.‬‬
‫סופי צחקה כשסטינה פלטה צווחה‪ .‬אולי שומר ראש הוא לא רעיון כל כך גרוע‪ ,‬אחרי הכול‪.‬‬
‫"את בסדר‪ ,‬מיס פוסטר?" שאל סנדור‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ ,‬תודה‪".‬‬
‫"טוב‪ ".‬הוא פנה שוב אל סטינה וטפח על הנשק שלמותניו‪" .‬אני שם עלייך עין‪".‬‬
‫"את נראית מבוהלת‪ ",‬אמר דקס לסטינה כשהביטה בסנדור ששב אל בין הצללים‪" .‬עשית פיפי‬
‫במכנסיים?"‬
‫"אני לא מדברת עם זבל‪".‬‬
‫סטינה התרחקה משם‪ ,‬אבל דקס קרא אחריה‪" .‬כדאי לך להיות נחמדה אליי‪ .‬יהיה לי עצוב מאוד‬
‫לראות אותך תוקעת פלוצים רועמים בטקסי הפתיחה‪".‬‬
‫"אם תחשוב אפילו להגניב לי את אחד השיקויים המטומטמים שלך‪ ,‬אני אדאג שתעוף לאֶקסיליוּם‬
‫כל כך מהר‪ ,‬שלא תדע מה פגע בך‪".‬‬
‫"כמו מה שקרה לאבא שלך?" שאלה מָא לָה שהצטרפה לקבוצה בדיוק בזמן ונעמדה בדרכה של‬
‫סטינה‪ .‬היא הניפה את שערה הבלונדיני ועמדה על קצות אצבעותיה כדי להגיע לפניה של סטינה‪.‬‬
‫"נכון מאוד‪ .‬אני מכירה את כל הסודות של משפחת הקס‪".‬‬
‫"היית מתה‪ ,‬ק‪ ",‬רטנה סטינה‪ .‬אבל היא נראתה עצבנית כשדחפה את הילדה הקטנטונת הצידה‬
‫ועשתה את דרכה חזרה אל שתי החנפניות המצחקקות שלה‪.‬‬
‫מארלה חייכה‪" .‬אני מאחרת רק בכמה דקות וכבר מפסידה את כל הכיף‪".‬‬
‫"אל תדאגי‪ ,‬אני בטוחה שסטינה תנסה לריב איתי עוד הרבה פעמים לפני שתסתיים שנת‬
‫הלימודים‪ ",‬אמרה לה סופי‪.‬‬
‫"מחכה לזה בכיליון עיניים‪".‬‬
‫לא היה לסופי ספק בכך‪ .‬הדבר היחיד שמארלה אהבה יותר מאשר לגרום לצרות היה רכילות — וזו‬
‫הסיבה שהיא ידעה הכול‪.‬‬
‫ביאנה וג'נסי הראו למארלה את הכוריאוגרפיה‪ ,‬והיא ביצעה אותה באופן מושלם כבר בניסיון‬
‫הראשון‪ .‬סופי ניסתה לא להיראות מעוצבנת כשאמרה‪" ,‬אז לְמָה התכוונת בקשר לאבא של סטינה?"‬
‫מארלה העיפה מבט מעבר לכתפה וסימנה לכולם להתקרב‪" .‬אבא של סטינה מעולם לא ביטא יכולת‬
‫מיוחדת‪ ,‬אבל הוא מנסה להסתיר את זה‪ .‬הוא אפילו ניסה לזייף יכולת כשהיה צעיר יותר‪ ,‬כדי שיוכל‬
‫בכל זאת ללמוד ברמות העילית ולהצטרף לאצולה‪ .‬אבל ברור שהוא נתפס‪ ,‬כי הרי אי אפשר לזייף‬
‫יכולת מיוחדת‪ .‬הם השעו אותו והוא היה צריך לסיים את לימודיו באקסיליום‪".‬‬
‫השם הזה תמיד גרם לסופי בחילה‪ .‬היא לא ידעה עליו הרבה‪ ,‬מלבד העובדה שלשם נשלחו ילדי‬
‫פלא שנקבע שהם "מקרים אבודים"‪.‬‬
‫"שמעתי גם שההורים של סטינה לא הוכרזו 'התאמה גרועה' רק משום שאחותו של אביה נשואה‬
‫למישהו שעובד במשרד השידוכים והם זייפו את התוצאות‪ ",‬הוסיפה מארלה בשקט‪" .‬מובן שאין שום‬
‫דרך להוכיח את זה‪ ,‬אבל בחייכם‪ .‬אחרת איך ייתכן שמישהו בלי יכולת מיוחדת ישודך לאמפתית?"‬
‫ידיו של דקס התכדררו לאגרופים‪" .‬אם זה נכון‪"...‬‬
‫"בטח שזה נכון‪ ",‬קטעה אותו מארלה‪" .‬למה לדעתך אבא שלה לקח את שם המשפחה של אימא‬
‫שלה? והוא ממשיך לנצל את היכולת של בני הקס עם חדי־קרן כדי לרומם את מעמדו‪ .‬אימא שלי‬
‫חושבת שזה רק עניין של זמן עד שהמועצה תהפוך אותו לשליח‪ .‬הוא יהיה חסר היכולות הראשון‬
 ‫שיקבל מינוי כזה‪".‬‬
‫זה הסביר מדוע טימקין היה כל כך נחוש לקחת את סילבני; אין שום סיכוי שסופי תיתן לו להתקרב‬
‫אליה שוב‪.‬‬
‫"מה קרה לו?" שאלה מארלה כשדקס התרחק מן הקבוצה‪.‬‬
‫הוריו של דקס הוכרזו "התאמה גרועה" כשהתחתנו‪ ,‬מפני שגם אביו מעולם לא הפגין יכולת‬
‫כלשהי‪ .‬דקס סבל כל חייו מהקנטות בשל כך‪.‬‬
‫סופי התקרבה אליו‪" .‬היי‪ ",‬אמרה ודחקה בו במרפקה עד שהביט בה‪" .‬אתה חושב שתוכל לעזור לי‬
‫להשתלט על צעדי הריקוד האלה לפני הטקסים בשבוע הבא?"‬
‫חיוך קטן התפשט על שפתיו‪" .‬אני לא יודע‪ .‬אני לא בדיוק יכול לחולל ניסים‪".‬‬
‫"היי‪ ,‬אני לא עד כדי כך גרועה‪".‬‬
‫הוא תפס את ידיה כשניסתה לדחוף אותו‪ ,‬ופניו הרצינו‪" .‬את בכלל לא גרועה‪ .‬את מדהימה‪".‬‬
‫הוא הסמיק אחרי שאמר זאת‪ ,‬וסופי השפילה את עיניה אל הקרקע‪.‬‬
‫סר הארדינג הציל אותם מהמבוכה המוחצת כשמחא כפיים והודיע‪" ,‬עשיתם מספיק חזרות‪ .‬ניפגש‬
‫בטקסים‪ .‬ואל תשכחו לקחת את מערכת השעות מהארונית שלכם לפני שתלכו‪".‬‬
‫שאר ילדי הפלא הריעו‪ ,‬אבל סופי הייתה צריכה לאלץ את עצמה לחייך‪ .‬היא פחדה ממערכת‬
‫השעות שלה מאז אישרה לה המועצה שנת לימודים נוספת בפוקספייר‪ .‬להרשמה שלה הוסיפו תנאי‪...‬‬
‫היא דשדשה כמה צעדים מאחורי חבריה שעשו את דרכם אל בניין הקמפוס הראשי‪ .‬ביאנה הראתה‬
‫להם איך הורידה את הנקסוס שלה לפני הזמן‪ ,‬והם היו שקועים כל כך בלהגיד לה כמה זה מגניב —‬
‫במיוחד ג'נסי‪ ,‬שנראה דבוק לביאנה — כך שהם אפילו לא הבחינו בה‪ .‬לא שהיה לסופי אכפת‪ .‬ביאנה‬
‫ראויה לכמה רגעים של תהילה אחרי שנים כה רבות בצילו של פיץ‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬זה גרם לסופי לחשוב שהלוואי שידעה מתי ירשו לה להסיר את הנקסוס הטיפשי שלה‪.‬‬
‫המסדרונות שינו את צבעם משחור לכחול ואז לצבע החום המוזר‪ ,‬הענברי‪ ,‬של אגף רמה שלוש‪ .‬הם‬
‫הלכו היישר אל האַטריוּם‪ ,‬החצר המרכזית הענקית שהיו בה המון עצי קריסטל ופסל מסטודון ענקי‪,‬‬
‫שהיה חלקלק כאילו גולף מאבן ענבר עצומה בגודלה‪.‬‬
‫מנטור שסופי לא הכירה הושיט לה ריבוע נייר זעיר‪ ,‬שעליו הופיע שמה ולצידו רוּן‪ ,‬והיא פילסה‬
‫את דרכה אל הקירות שנקבעה בהם שורת דלתות צרות‪ ,‬וחיפשה את הדלת שעליה השלט עם הרוּן‬
‫שלה‪ .‬היא מצאה אותה בפינה החשוכה ביותר — או אולי סתם הרגישה שהיא כזאת כשליקקה את פס‬
‫הכסף הדק‪ ,‬שלמרבה השמחה היה בטעם לימוני‪ ,‬ופתחה לרווחה את דלת הארונית שלה‪.‬‬
‫בפנים מצאה ערימה מסודרת של ספרי לימוד‪ ,‬כמה מגרפות ואיתים‪ ,‬ומגילה קטנה על המדף העליון‪.‬‬
‫היא נזקקה לכמה נשימות עמוקות לפני שהושיטה ידה אל המגילה ופרשה אותה‪.‬‬
‫תולדות האֶלפים‪ ,‬חינוך גופני‪ ,‬אלמֶנטָליזְם ולימודים רב־זניים — שום דבר מדאיג‪ .‬היא למדה את כל‬
‫המקצועות האלה גם ברמה שתיים‪ ,‬ואף על פי שהיו לה עכשיו מנטורים חדשים‪ ,‬ידעה שתוכל‬
‫להתמודד איתם‪ .‬גם בּלשָנוּת וחקלאות לא נשמעו רע מדי — זה גם הבהיר מדוע נתנו לה ציוד לגינון‪.‬‬
 ‫השיעור הלפני אחרון היה זה שגרם לכפות ידיה להזיע‪.‬‬
‫גרימה‪.‬‬
‫עם חבר המועצה ברונטה‪.‬‬
‫זה שכבר נשבע שיכשיל אותה‪.‬‬
‫אולדן אמר לה לא לדאוג‪ ,‬אבל זה היה מדאיג מאוד‪.‬‬
‫ואז ליבה החל להלום במהירות — לא בשל שיבוצו של השיעור במערכת באופן רשמי‪ ,‬אלא בשל‬
‫הערה בלתי צפויה מתחת לשיעור טלפתיה‪.‬‬
‫פיץ ו ָא ר ישתתף גם הוא בשיעור זה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪17‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אז מה קיבלת?" שאל דקס וחטף את מערכת השעות של סופי מידיה‪.‬‬
‫הוא קימט את מצחו כשקרא את הרשימה‪ ,‬והיא ידעה שהוא בוודאי חושב בדיוק על מה שהיא‬
‫חושבת‪.‬‬
‫למה פיץ רשום לשיעור הטלפתיה שלה?‬
‫מלבד שיעור חינוך גופני — שבו היה צורך בחלוקה לצוותים — כל השיעורים בפוקספייר היו‬
‫יחידניים והתקיימו בין המנטור לילד הפלא‪ ,‬כך שתוכנית הלימודים הייתה מותאמת אישית‪.‬‬
‫"אויש‪ ,‬אתם עצובים כי הארוניות שלכם לא צמודות זו לזו?" שאלה מארלה‪ ,‬ונדחפה כדי לפלס לה‬
‫דרך ביניהם‪" .‬כי יכול להיות שאסכים להתחלף תמורת כמה סיכות ְפּ א ְטלְס נדירות‪ ".‬היא הצביעה על‬
‫ארונית במרחק כמה דלתות מזו של סופי‪.‬‬
‫"אולי אחר כך‪ ",‬מלמל דקס והמשיך לבהות במערכת השעות של סופי‪.‬‬
‫מארלה הציצה וקראה אותה מעבר לכתפו‪" .‬וואו‪ ,‬יש לך שיעור עם פיץ ואקר?"‬
‫"נראה לי‪".‬‬
‫"פיץ ואקר‪ ",‬חזרה מארלה‪" .‬יש לך ארבע שעות בשבוע לבד עם פיץ‪ .‬ואקר?"‬
‫"לא לבד‪ ",‬לחשה סופי‪ ,‬וקיוותה שמארלה תנמיך את קולה‪ .‬כמה ראשים הסתובבו לעברם‪ ,‬ודקס‬
‫נעשה אדום יותר משנייה לשנייה‪" .‬גם סר טירגן יהיה שם‪".‬‬
‫"ובכל זאת‪ ".‬עיניה של מארלה הפכו חולמניות‪" .‬את הילדה הכי בת־מזל בעולם‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬עשי לי טובה‪ ",‬מלמל דקס‪.‬‬
‫"בחיי‪ ,‬למה אני לא יכולה להיות טלפתית?" אמרה מארלה והתעלמה ממנו‪" .‬כדאי מאוד שאפגין‬
‫יכולת מיוחדת השנה — וכדאי מאוד שזה יהיה משהו טוב‪ ,‬כמו התפוגגות‪ .‬אם כי אני בטח אהיה‬
‫ַמשִּׁיבת רוח כמו אבא שלי‪ .‬לשלוט ברוח — מגניב שאין לתאר‪ ".‬היא פלטה אנחה דרמטית‪" .‬ובינתיים‪,‬‬
‫סופי תקבל שלושה שיעורי אימון ביכולות‪".‬‬
‫"רק שניים‪ ",‬תיקנה סופי‪.‬‬
‫"לא נכון‪ .‬בלשנות היא מקצוע עילית‪ .‬את פּוֹלִיגְלוֹטִית — זו הסיבה היחידה שאת רשומה לשיעור‬
‫הזה‪".‬‬
‫"רגע‪ ,‬מקצוע עילית? כאילו‪ ,‬ברמות העילית?" שאלה סופי‪.‬‬
‫מארלה הנהנה‪" .‬רמה שמונה‪ ,‬אני חושבת‪ .‬אין טעם ללמוד לדבר את שפת הענקים אם לא עומדים‬
‫להיות חלק ממעמד האצולה‪ ,‬כאילו?"‬
‫היא תלמד לדבר ענקית?‬
‫"וואו‪ ,‬כתוב כאן שהשיעור שלך יתקיים במגדל הכסף‪ ",‬אמר דקס והושיט לה את מערכת השעות‬
‫כדי שתראה‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬ייתנו לך להיכנס למגדל הכסף?" שאל ג'נסי‪ ,‬כשהוא וביאנה הצטרפו לקבוצה‪" .‬את קולטת‬
‫שזה מגניב בטירוף? אף אחד לא מורשה להיכנס למגדלי העילית מלבד ילדי העילית — את חייבת‬
‫לספר לנו איך זה שם!"‬
‫"אני אשתדל‪ ",‬אמרה סופי וניסתה לעכל את המידע החדש והכביר הזה‪.‬‬
‫איך קרה שהיא חוזרת להיות ילדת־הפלא־הצעירה־להפליא־עם־כל־הילדים־הגדולים? היא כבר‬
‫עשתה את זה כתלמידת כיתה י"ב בגיל שתים־עשרה — וזה לא בדיוק הלך כמו שצריך‪ .‬שלא לדבר על‬
‫כך שהיא תהיה אבודה לגמרי בבניין החדש‪ ,‬ולא שהיא מכירה שם מישהו שיוכל לעזור לה להתמצא‪.‬‬
‫טוב‪ ...‬היא מכירה אדם אחד‪ ,‬או לפחות יודעת על קיומו — אבל זה עוד יותר גרוע‪.‬‬
‫היא תמיד חשה הקלה מעצם הידיעה שאינה צריכה לחשוש שמא תיתקל בבנו של פרנטיס‪ ,‬ויילי‪.‬‬
‫הוא היה בחלק אחד של בית הספר‪ ,‬והיא הייתה בחלק אחר‪ ,‬והם מעולם לא היו צריכים להיפגש‪.‬‬
‫מה אם ייפגשו עכשיו?‬
‫מה היא תגיד?‬
‫מה הוא יגיד?‬
‫"את עדיין באה אליי היום‪ ,‬נכון?" שאלה ביאנה וקטעה את התקף החרדה המתגבר‪.‬‬
‫סופי טלטלה את ראשה כדי להפיג את המתח‪" .‬סליחה‪ .‬כן‪ .‬אני רק צריכה לרוץ קודם הביתה כדי‬
‫להחליף בגדים‪ ,‬ואז אצא אלייך‪ ".‬אולדן חזר מנסיעה כלשהי בשליחות המועצה והיא תכננה להראות‬
‫לו סוף־סוף את הרמז‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬יופי‪ ,‬את מבלה עוד זמן עם נער הזהב‪ ",‬רטן דקס בשקט וזכה למבטה הנוקב של סופי‪.‬‬
‫מארלה צחקה‪.‬‬
‫"מה?" התפרץ דקס‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬שום דבר‪ ".‬היא הניפה את שערה וחייכה אל סופי‪" .‬פשוט יש לי הרגשה שזו תהיה שנה‬
‫מעניינת מאוד‪".‬‬
‫ככל שסופי שנאה להודות בכך‪ ,‬הייתה לה תחושה שמארלה צודקת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫הגדר הגבוהה סביב אוורגלן בהקה כל כך‪ ,‬עד שסופי הייתה צריכה לסוכך על עיניה כשהשערים‬
‫נפתחו בפניה‪ .‬המתכת הנוצצת ספגה את האור‪ ,‬וכך חסמה את האפשרות לזנק ישירות אל השטח ללא‬
‫רשות — אמצעי אבטחה נדיר שאולדן התקין‪ .‬סופי תהתה לפעמים מדוע חשב שזה נחוץ‪ ,‬מאחר שפשע‬
‫היה כביכול בלתי מתקבל על הדעת‪.‬‬
‫סנדור התעקש ללוות אותה אל השער‪ ,‬אבל לא נכנס איתה‪ .‬אוורגלן היה אחד המקומות המעטים‬
‫שסופי הורשתה ללכת אליהם בלעדיו‪.‬‬
‫ביאנה לחצה על הכפתור כדי לנעול את שתיהן בבטחה בתוך השטח‪" .‬חשבתי שהתכוונת להחליף‬
 ‫בגדים‪".‬‬
‫"החלפתי‪ ".‬סופי החליקה את השוליים הרקומים של הטוניקה המוזהבת הרחבה שלה‪ ,‬שהייתה — יש‬
‫להודות — דומה מאוד לטוניקה המוזהבת שלבשה במהלך החזרות‪ .‬אבל לזאת היו שרוולים ארוכים‬
‫יותר ואבנט שחור במקום האבנט החום‪.‬‬
‫ביאנה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬נראתה כאילו היא מוכנה להצטלם‪ .‬טוניקת הטורקיז ההדוקה שלה — בדיוק‬
‫בגוון של עיניה — הייתה מקושטת ברקמה ורודה מסובכת שתאמה את שפתיה‪ ,‬המשוחות להפליא‬
‫בשפתון שקוף ומבריק‪ .‬היא גם סירקה לאחור את שערה הגלי הכהה ונעצה בו מסרקות משובצות‬
‫אבני חן‪ ,‬שנצצו בכל צעד שלה כשהובילה את סופי בשביל המתפתל בין עצים בצבעי הקשת לעבר‬
‫בית המגורים הראשי‪.‬‬
‫שטחו הנרחב של אוורגלן גרם לשטחי המרעה של הייבנפילד להיראות כמו קופסת נעליים —‬
‫והאחוזה עצמה הייתה טירה יותר מאשר בית‪ ,‬עם מגדלי בדולח ועיטורי זהב וחדרי ענק נוצצים‪ .‬כל‬
‫האלפים קיבלו קרן לֵי ה‪ ,‬שהיה בה יותר כסף מכפי שיוכלו לבזבז כל ימי חייהם‪ .‬אבל איכשהו‪ ,‬נדמה‬
‫היה כי לבני משפחת ואקר יש יותר‪ .‬אולי משום שדורות רבים כל כך של בני המשפחה הזאת‬
‫השתייכו למעמד האצולה‪.‬‬
‫"הגיע הזמן באמת‪ ,‬טוב שהגעת‪ ",‬קרא קיף כשעלו על גבעה ונכנסו אל אחו ירוק משובץ פרחים‬
‫כחולים זעירים‪" .‬התעייפתי מלקרוע את פיץ לחתיכות ב ְבּ אמְבּל‪".‬‬
‫"רק בגלל שאתה מרמה!" צעק פיץ וזרק כדור אדום משולש לעבר קיף‪.‬‬
‫קיף תפס את הכדור והעיף אותו בחזרה במהירות כה רבה‪ ,‬שפיץ נאלץ להתכופף כדי לא לחטוף‬
‫מכה בפנים‪ .‬ואז הכדור המוזר חזר כמו בומרנג וקיף תפס אותו ביד אחת‪" .‬רק לוּזרים משחקים משחק‬
‫הוגן‪ .‬לכן אני בוחר בפוסטר לקבוצה שלי היום‪".‬‬
‫"היי‪ ,‬למה שאתה תקבל אותה?" שאל פיץ‪ ,‬וניער את הדשא ממכנסיו הכהים בעת שהתרומם‬
‫מהקרקע‪" .‬אני חושב שהטלפתים צריכים להיות ביחד‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬כי זה ממש הוגן‪ ",‬טענה ביאנה‪" .‬סופי איתי‪ ,‬ואנחנו משחקים בנים נגד בנות‪".‬‬
‫"רגע‪ ,‬מה אנחנו משחקים?" שאלה סופי‪.‬‬
‫"תופסת בסיס‪ .‬ואת איתי‪ .‬ביחד‪ ,‬לא יוכלו לעצור אותנו!"‬
‫קיף הניף את אגרופו לעבר השמיים‪.‬‬
‫עכשיו הבינה למה כולם רוצים אותה בצוות שלהם‪ .‬תופסת בסיס הייתה משחק אסטרטגיה‪ ,‬מין‬
‫שילוב בין "תפוס את הדגל" למחבואים‪ .‬והודות ליכולת שלה לעקוב אחרי מחשבות בטלפתיה‪ ,‬סופי‬
‫הייתה בלתי מנוצחת‪.‬‬
‫"מה דעתכם לשחק בלי יכולות מיוחדות?" הציעה‪" .‬זה יהיה הוגן כלפי כולם‪".‬‬
‫פיץ משך בכתפיו‪" .‬אני מוכן לאתגר‪ ,‬אם אתם מוכנים‪".‬‬
‫"דבילי‪ .‬אני בעד צוות קיף הבלתי ניתן לעצירה! או צוות פוסטר־קיף‪ ,‬אם את אחת ממטורפי האגו‬
‫שחייבים שהשם שלהם יופיע‪ .‬אני יכול לחלוק קצת בקרדיט‪".‬‬
‫"מה שתרצו‪ ",‬אמרה ביאנה ונאנחה‪ .‬אומנם היא הסירה את הנקסוס שלה לפני הזמן‪ ,‬אבל היא לא‬
‫הפגינה עד כה יכולת מיוחדת‪ .‬והיא הייתה מבוגרת בכמה חודשים מגילו של פיץ כשהפך לטלפת‪.‬‬
‫אבל סופי חשדה שהתסכול של ביאנה קשור יותר לעובדה שקיף לא רצה להיות בקבוצה שלה‪.‬‬
‫"נראה ש'בלי יכולות' לוקח‪ .‬אז למה שלא תהיה עם ביאנה בצוות‪ ,‬קיף?" ניסתה‪.‬‬
‫"אין מצב‪ ",‬אמר קיף‪" .‬אם אסור להשתמש ביכולות‪ ,‬אז אני עם פיץ‪ .‬הוא ייתן לי לרמות‪".‬‬
‫"לא כדאי לך לרמות‪ .‬ואתם מתחבאים ראשונים‪ ".‬ביאנה הצביעה על עץ סמוך עם עלי לבנדר‬
‫שהתפתלו סביב הגזע כמו פסים על מקל סבא‪" .‬זה הבסיס שלנו‪ .‬יש לכם חמש דקות להתחבא ואז נצא‬
‫לחפש אתכם‪".‬‬
‫"נשמע טוב‪ ",‬הסכים פיץ‪.‬‬
‫ואַת עוד תתחרטי על חוק ה"בלי יכולות מיוחדות"‪ ,‬שידר אל סופי‪.‬‬
‫היא קפצה הפעם‪ ,‬מופתעת מכך שקולו המנטלי נשמע חזק מקולו הרגיל‪ .‬דבריו עדיין הדהדו‬
‫כששידרה לו בחזרה‪ ,‬היי‪ ,‬הייתי חייבת לתת לכם הזדמנות להילחם‪ ,‬לשם שינוי‪.‬‬
‫הוא חייך‪.‬‬
‫קיף הביט בשניהם וגלגל את עיניו‪ .‬ואז תפס את זרועו של פיץ ומשך אותו אל היער‪.‬‬
‫כשחלפו חמש הדקות‪ ,‬ביאנה יצאה לחפש אחריהם‪ .‬סופי הלכה בכיוון ההפוך‪ ,‬למקרה שהם יתפצלו‬
‫או יחזרו בריצה‪ .‬בדרך כלל נהגה לעמוד על המשמר בבסיס ולשדר לביאנה את המיקום של פיץ וקיף‪.‬‬
‫אבל אם היא לא יכולה לעקוב אחר המחשבות שלהם‪ ,‬שתיהן צריכות לצאת ולחפש‪.‬‬
‫היא רצה במעלה הגבעה הקרובה ביותר‪ ,‬בתקווה להצליח לראות את הבנים מלמעלה‪ .‬אבל לא היה‬
‫להם זכר בשום מקום‪ .‬היא עצרה כדי להסדיר את נשימתה‪ ,‬וניסתה להחליט לאיזה כיוון לרוץ עכשיו‪.‬‬
‫ציפור מבוהלת פרחה מתוך שיח במורד הגבעה‪.‬‬
‫פיץ וקיף הגיחו מבעד לעלים והתחילו לרוץ‪.‬‬
‫סופי רדפה אחריהם וניתבה את כל האנרגיה שלה אל רגליה כדי להאיץ‪ .‬איכשהו הבנים הצליחו‬
‫להקדים אותה‪ ,‬וכשהתקרבו בצורה מסוכנת לבסיס‪ ,‬היא התמקדה בזמזום החם שבראשה‪ ,‬וניסתה‬
‫דחיפה מוחית‪ .‬מבחינה טכנית‪ ,‬היכולת הנדירה הזאת לא נחשבה רמאות‪ ,‬שכן היא רק תיעלה אנרגיה‬
‫שונה ששאר האנשים לא יכלו להרגיש‪ .‬אבל כשהאנרגיה הנפשית שלה התערבבה בשריריה הבוערים‪,‬‬
‫היא חשה מין משיכה מוזרה‪.‬‬
‫ראייתה הצטמצמה לנקודה יחידה — כתם אור מרוחק — וכשמיהרה לעברה‪ ,‬הרגישה את כפות‬
‫רגליה עוזבות את הקרקע מבלי שהבינה שהחליטה לקפוץ‪.‬‬
‫הרוח הצליפה בלחייה בשעה שהמריאה גבוה ומהר כל כך עד שהרגישה כאילו היא עפה‪ .‬ואז החלה‬
‫לרדת מטה‪ ,‬ראייתה התבהרה והיא הבינה שהענפים הסגולים של עץ הבסיס קרובים‪ ,‬קרובים מדי‪.‬‬
‫זה יהיה כואב‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪18‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי התפתלה ונחבטה ובקושי הצליחה לתפוס ענף שהיה קצת יותר ארוך מהאחרים‪ .‬כאב פשט‬
‫בזרועותיה בזמן שהתאמצה להיאחז בו‪ ,‬אבל היא חרקה שיניים ו‪...‬‬
‫מצאה את עצמה תקועה בגובה שישה מטרים מעל הקרקע‪ .‬קליפת עץ חדה שרטה את כפות ידיה‬
‫וכוחה הלך ואזל במהירות‪.‬‬
‫אבל היא הייתה בחיים!‬
‫"מה זה לעזא‪ "?...‬צעק קיף ופיץ שידר לה‪ ,‬את בסדר?‬
‫אני בסדר‪ ,‬אמרה לו וחיפשה דרך לרדת‪ .‬היא באמת לא רצתה להודות שהיא תקועה על העץ כמו‬
‫חתול חסר אונים‪ .‬פשוט הגזמתי בהערכת הכוח שלי‪ ,‬אני מניחה‪.‬‬
‫יש מצב‪.‬‬
‫היא בעטה ברגליה בתקווה שתצליח לרדת אם תוכל למצוא תנוחה יציבה יותר‪.‬‬
‫קראאאאאאאאאאאאק!‬
‫לפני שהספיקה לצרוח‪ ,‬צעק פיץ‪" ,‬תפסתי אותה!" ושתי זרועות נכרכו סביב מותניה‪ .‬תנופת‬
‫הקפיצה שלו הדפה את שניהם לצדדים‪ ,‬והוא הצליח איכשהו להעיף אותם זה מזה לפני שהתנגשו‪ ,‬כך‬
‫ששניהם נחתו יחד על הדשא הרך‪.‬‬
‫"אתם בסדר?" שאל קיף ומיהר אליהם‪.‬‬
‫"אני חושבת שכן‪ ".‬סופי לא הייתה בטוחה מי נפגע יותר‪ ,‬גופה או הגאווה שלה‪.‬‬
‫היא מחתה כתם בוץ ענקי מלְ ָחי ֶיהָ‪ ,‬וניסתה לא לחשוב על כמה החולצה שלה רטובה ומלוכלכת בזמן‬
‫ששלפה פיסות עלים משערה‪ .‬לפחות המכנסיים שלה נראו די נורמליים‪ .‬הבד השחור הסתיר את כתמי‬
‫הדשא‪.‬‬
‫"בואנ'ה‪ ,‬פיץ‪ ,‬היית צריך לראות כמה גבוה זינקת כדי לתפוס אותה‪ ,‬ואיך שניכם התפתלתם באוויר‬
‫והתהפכתם על האדמה! מדהים‪".‬‬
‫פיץ צחק‪ ,‬התיישב ושפשף את כתפו‪.‬‬
‫"אתה באמת בסדר?" שאלה אותו סופי‪.‬‬
‫"כן‪ .‬אני פשוט שמח שתפסתי אותך‪".‬‬
‫הוא חייך כשאמר את זה‪ ,‬וסופי חשבה שלבה עלול להתפוצץ מרוב פרפורים‪" .‬גם אני‪".‬‬
‫"ואת‪ ",‬אמר קיף ונדחק ביניהם‪" .‬מה זה היה‪ ,‬הקטע הזה של פוסטר המעופפת בשחקים"?‬
‫היא נשכה את שפתיה ותהתה אם עליה להתוודות על דחיפת המוח‪ .‬הפעם היחידה שהם ראו אותה‬
‫עושה דחיפה כזאת הייתה במהלך אליפות ההכתמה‪ ,‬כשהתחרתה בפיץ ב ֶטלֶ ינֶזִיס‪ ,‬וכולם היו די‬
 ‫מוטרדים מזה‪" .‬אני מניחה שאני עדיין לומדת איך לנתב‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬זה היה קצת יותר מזה‪ .‬מתי למדת איך להבהב?"‬
‫"להבהב?"‬
‫"כשאת מאפשרת לאור לעבור דרכך ולהיעלם‪ .‬זה דומה למה שמתפוגגים עושים‪ ,‬אבל נמשך רק‬
‫שנייה‪ ",‬הסביר פיץ‪" .‬את זוכרת? עשיתי את זה ביום שמצאתי אותך‪ ,‬כשלא האמנת שאת אֶלפית‪".‬‬
‫"נכון‪ ,‬שכחתי מזה‪ .‬כמעט עשית לי התקף לב‪".‬‬
‫פיץ צחק‪" .‬גם אני הרגשתי כך כשהבנתי שאת אחת מאיתנו‪".‬‬
‫"בסדר‪ ,‬אתם ממש מעצבנים אותי עם כל הזיכרונות המתישים האלה‪ .‬שלא לדבר על זה שכאילו‪,‬‬
‫הלו — פוסטר עפה הרגע‪ .‬והבהבה תוך כדי כך‪ .‬את לא מפתחת יכולת מיוחדת נוספת‪ ,‬נכון? כי‪,‬‬
‫ברצינות‪ ,‬תשאירי משהו גם לנו‪".‬‬
‫"האמת היא‪ ,‬בנים‪ ,‬אני חושבת שהיא רק רצתה להסיח את דעתכם כדי שנוכל לנצח‪ ",‬אמרה ביאנה‪,‬‬
‫שהגיחה מאחורי פיץ וקיף‪.‬‬
‫קיף גנח‪" .‬אם זאת באמת הייתה התוכנית שלכם‪ ,‬אתן שתיכן גאונות מרושעות‪".‬‬
‫"זאת לא הייתה התוכנית שלנו‪ ",‬הודתה סופי‪.‬‬
‫"אבל הניצחון עדיין נחשב‪ ",‬הוסיפה ביאנה‪.‬‬
‫"אין מצב‪ .‬אני אומר שזאת רמאות‪ .‬אסור לעשות‪"...‬‬
‫"את מדממת‪ ",‬קטע אותו פיץ‪ ,‬הרים את ידה של סופי ובחן את כף ידה‪ .‬קילוחים אדומים דקים‬
‫טפטפו על עורה‪" .‬זה נראה רע‪ ,‬סופי‪ .‬את צריכה שיטפלו בזה‪".‬‬
‫"אני בסדר‪ ",‬אמרה וניסתה לא לחשוב על הדם‪ ,‬או על העובדה שפיץ אוחז בידה‪ ,‬משום ששני‬
‫הדברים גרמו לראשה להסתחרר מהר מדי‪" .‬באמת‪ .‬זה לא סיפור‪ .‬אנחנו לא צריכים להתקשר‬
‫לאלווין‪".‬‬
‫פיץ חייך‪" .‬בעצם‪ ,‬חשבתי שאנחנו יכולים פשוט לשאול את אימא שלי‪ .‬תמיד יש לה ערכת עזרה‬
‫ראשונה בסיסית בבית‪ ,‬רק ליתר ביטחון‪".‬‬
‫"אה‪ ",‬מלמלה והרגישה את פניה בוערות‪.‬‬
‫קיף נחר בבוז‪" .‬רק לפוסטר יש רופא בסטנד־ביי‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫"זה עלול לעקצץ מעט‪ ",‬אמרה לָה לסופי בזמן שמרחה משחה כתומה על שתי כפות ידיה‪.‬‬
‫סופי ניסתה לא לזוז בעצבנות כשהמשחה נספגה בעורה ועקצצה כמו מכות חשמל זעירות‪ .‬פיץ‪ ,‬קיף‬
‫וביאנה התבוננו בה‪ ,‬והיא לא רצתה שיראו כמה היא עדיין רגישה כשמדובר בעניינים רפואיים‪.‬‬
‫במיוחד לנוכח העובדה שרפואת האֶלפים לא עשתה שימוש במחטים ובטכנולוגיה רפואית אנושית‪.‬‬
‫"זה אמור לעבוד‪ ".‬דלה ניקתה את החומר הכתום הדביק‪ ,‬ותחתיו התגלה עור רך ונטול פגמים‪.‬‬
‫"ויש לי משהו שיעזור גם למכות היבשות‪".‬‬
‫היא הניפה את שערה החום‪ ,‬השוקולדי‪ ,‬ונעמדה‪ .‬שמלת הטורקיז שלה נצצה עם כל תנועה שעשתה‪.‬‬
‫סופי לא יכלה שלא לבהות בדלה‪ ,‬ולא חשוב כמה פעמים ראתה אותה‪ .‬היה משהו בלתי־מציאותי‬
‫ביופיין של עיניה הכחולות‪ ,‬הרחבות‪ ,‬ובשפתיה‪ ,‬שהיו בצורת לב‪ .‬אם כי אולי זה היה קשור גם לאופן‬
‫שבו דלה נעלמה והופיעה שוב עם כל צעד שעשתה‪ .‬היא לא ידעה שהיא עושה את זה — לעיתים‬
‫נדירות מתפוגגים עשו זאת במודע — אבל אפילו אחרי שנה בקירוב‪ ,‬סופי עדיין תהתה אם עיניה אינן‬
‫מתעתעות בה‪.‬‬
‫האם כך היא נראתה כשהבהבה?‬
‫קירות הבדולח של אוורגלן היו בנויים כמו מנסרות‪ ,‬ופסי צבע הבזיקו לכל עבר כשדלה חצתה את‬
‫החדר‪ .‬היא הוציאה שתי צלוחיות עגולות וירוקות מארון תרופות קטן‪ ,‬וכשחזרה הושיטה אחת לסופי‬
‫ואחת לפיץ‪" .‬זה ישכך כל כאב שנגרם מהנפילה‪".‬‬
‫על התווית נכתב אַלכְּאֵב והופיע עליה הלוגו של "גיהוקים ושיהוקים"‪.‬‬
‫סופי בלעה את החומר המר‪ ,‬והוא התפשט בגופה כמו בועות חמימות שצפו אל כל המקומות שכאבו‬
‫לה‪.‬‬
‫"שְתי גם את זה‪ ",‬אמרה דלה והושיטה לה בקבוק שקוף שעליו תווית עם הכיתוב "נעורים"‪ .‬בתוך‬
‫המים היה אנזים מיוחד שעזר לשמור על הבריאות‪" .‬ולמה שלא תחליפי בגדים ותלבשי משהו של‬
‫ביאנה? אני יכולה לבקש מהגנומים לנקות את הטוניקה שלך לפני שנשלח אותך הביתה‪ .‬ככה גריידי‬
‫ואדליין לא י ֵדעו על התאונה הקטנה שלך‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬אני בטוח שהם כבר התרגלו לאסונות של פוסטר‪ ",‬אמר קיף וטפח על גבה‪" .‬זה קורה לה אחת‬
‫לשבועיים‪".‬‬
‫סופי נאנחה כשכולם צחקו‪ִ .‬עצבן אותה שהוא צודק‪.‬‬
‫"את נשארת לארוחת ערב?" שאלה דלה‪.‬‬
‫"את חייבת‪ ",‬אמרה לה ביאנה‪" .‬אנחנו עושים קוּ ְמזִיק כדי לחגוג את תחילת הלימודים‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬מעולה‪ ".‬היא עדיין צריכה לדבר עם אולדן‪.‬‬
‫קיף גיחך‪" .‬אין לך מושג מה זה‪ ,‬נכון?"‬
‫"זה‪"...‬‬
‫זאת מדורה מיוחדת‪ ,‬שידר לה פיץ‪.‬‬
‫היה קשה שלא לחייך — וסופי נזהרה שלא להביט בפיץ כששילבה את זרועותיה ואמרה לקיף‪" ,‬זאת‬
‫מדורה‪".‬‬
‫קיף העיף מבט בפיץ‪ ,‬ואז בה‪" .‬טלפתים‪ ",‬רטן‪.‬‬
‫פיץ חייך אליה‪ ,‬והפעם כל גופה רטט מבפנים‪.‬‬
‫תודה‪.‬‬
‫אין בעד מה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ביאנה נתנה לה טוניקה אדומה עם אבנט משי לבן וורדים לבנים זעירים רקומים על צווארון וי‪ .‬היא‬
‫הייתה בוהקת מדי‪ ,‬אלגנטית מדי והדוקה מדי — אבל ביאנה התעקשה ואמרה לה להתנקות ולפגוש‬
‫אותה למטה‪.‬‬
‫חדר האמבטיה של ביאנה נראה כמו מקדש לכל מה שקשור בבנות‪ ,‬עם שיקויים לסלסול שיער‬
‫ואבקת סומק ורדרדה‪ .‬במשך כחצי שנייה חשבה סופי לנסות קצת‪ .‬אחר כך שטפה את פניה‪ ,‬הברישה‬
‫ככל יכולתה את הבוץ מתוך שערה‪ ,‬אספה לאחור את הקווצות שעדיין היו נוקשות בעזרת אחת‬
‫מסִיכּות השיער של ביאנה‪ ,‬המשובצות באבני חן‪ ,‬אספה את הטוניקה המלוכלכת שלה ופנתה לרדת‬
‫למטה כדי להצטרף אל כולם‪.‬‬
‫"תראו־תראו‪ ,‬מי זאת אם לא סופי פוסטר‪".‬‬
‫סופי נסוגה לאחור וראתה את אולדן יושב ליד שולחן הכתיבה הענק והשחור בחדר העבודה העגול‪.‬‬
‫חצי מהקיר היה חלון מעוגל שהשקיף על האגם שמאחורי האחוזה‪ .‬חציו השני היה אקווריום‪ ,‬מהרצפה‬
‫ועד לתקרה‪ ,‬מלא בכל מיני יצורים משונים‪.‬‬
‫הוא סימן לה להיכנס פנימה‪" .‬כמעט לא זיהיתי אותך‪ .‬אני מנחש שדלה וביאנה שיחקו בתחפושות‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬לא הייתה להן ברירה‪ ".‬היא הראתה לו את הטוניקה המוכתמת בבוץ והסבירה מה קרה‪ .‬היא‬
‫אפילו הודתה שהשתמשה בדחיפת מוח‪.‬‬
‫"לאיזה מרחק עפת?" שאל‪ .‬הוא עמד והביט מבעד לחלון‪.‬‬
‫היא ניגשה‪ ,‬נעמדה לצידו‪ ,‬הצביעה לעבר הגבעה שעליה טיפסה והסבירה שקפצה בערך באמצע‬
‫הדרך למטה והתעופפה אל העץ עם עלי הלבנדר‪.‬‬
‫"זה מרחק מדהים‪ ",‬אמר אולדן כעבור שנייה‪" .‬מרחק בלתי אפשרי‪ .‬והבהבת בזמן שעשית את זה?"‬
‫"אני מניחה שכן‪ .‬אבל לא התכוונתי לעשות את זה‪".‬‬
‫"מרתק‪ ",‬לחש אולדן‪.‬‬
‫"אז‪ ...‬כמה מוזר זה‪ ,‬בהשוואה לאנשים נורמליים?"‬
‫"את נורמלית‪ ,‬סופי‪ .‬זה לא אומר שאת לא יכולה להיות גם יוצאת דופן‪".‬‬
‫"אתה מבין ששני הדברים האלה הם ניגודים‪ ,‬כן?"‬
‫"למעשה‪ ,‬יום אחד תגלי שאם מפסיקים לְז ַהוֹת נורמליוּת עם קבלה חברתית‪ ,‬שני המושגים דומים‬
‫זה לזה הרבה יותר מאשר את חושבת‪".‬‬
‫"אין לי מושג מה זה אומר‪".‬‬
‫אולדן צחק‪" .‬תני לעצמך זמן‪".‬‬
‫סופי הביטה מבעד לחלון‪ .‬היא שנאה כשמבוגרים אמרו דברים כאלה‪.‬‬
‫הבזקים כסופים לכדו את תשומת ליבה‪ ,‬והיא התמקדה בשני בעלי כנף חינניים שצפו על האגם‪.‬‬
‫צוואריהם היו מעוקלים‪ ,‬כמו אצל ברבורים‪ ,‬וראשיהם היו מכוסים נוצות‪ .‬זנבות כסף ארוכים‪ ,‬דומים‬
‫לזנבות טווסים‪ ,‬נשרכו מאחוריהם כשגלשו לאורך ענפי הקנים‪.‬‬
‫"האם אלה‪"...‬‬
‫"מוּנלַא קים‪ ",‬סיים אולדן במקומה‪" .‬לקחתי אותם בהשאלה מחוות המקלט‪ .‬חשבתי שכדאי לחקור‬
 ‫את ההתנהגות שלהם — ולראות אם היא תעניק לי תובנות כלשהן‪".‬‬
‫הברבור השחור כינו את יצירתה של סופי בשם "פרויקט מונלארק"‪ ,‬משום שמונלארקים הטילו את‬
‫ביציהם באוקיינוס והניחו לגאות לשאת אותן‪ ,‬וכך אילצו את הגוזלים לשרוד בכוחות עצמם‪ .‬במקרה‬
‫של סופי‪ ,‬הם החביאו אותה בתוך ים של בני אדם‪ ,‬אם כי לפחות נתנו לה עזרה — גם אם מר פוֹ ל‬
‫היה זועף ובעל ריח מוזר ונהג להוציא אותה מדעתה‪.‬‬
‫למר פורקל היה אכפת‪.‬‬
‫"למד ָתּ משהו מעניין?" שאלה בשקט‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬הם יצורים מרתקים‪ .‬מה שמזכיר לי‪ .‬נדמה לי שאני זוכר שהיית צריכה לספר לי משהו‬
‫בביקורי האחרון בהייבנפילד‪ .‬אני מצטער שלא חזרתי אלייך‪ .‬הייתי קצת‪ ...‬מוצף‪".‬‬
‫הוא שקע שוב בכיסאו המלכותי־למראה‪ ,‬וסופי שמה לב שהוא נראה עייף מאוד‪ .‬צללים חיוורים‬
‫גרמו לעיניו הבהירות להיראות שקועות‪ ,‬וקמט עמוק הופיע בין גבותיו‪.‬‬
‫"משהו שאני צריכה לדעת עליו?" שאלה וציפתה שיגיד‪ ,‬כרגיל‪ ,‬אין סיבה לדאגה‪.‬‬
‫במקום זאת קימט את מצחו ומלמל‪" ,‬העולם שלנו משתנה‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫הוא בהה בחלל זמן כה רב עד שחשבה שסיים לדבר‪ .‬אבל אז הוסיף‪" ,‬מה שקרה לך ולדקס הפחיד‬
‫אנשים‪ .‬ניפץ את תחושת הביטחון ואת האמון שלהם במועצה — לא שמישהו מאשים אותך‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫נראה שכמה מהאנשים במיסטֶריוּם דווקא כן‪...‬‬
‫"אבל בקרוב הכול יחזור להיות בשליטה‪ ",‬הבטיח‪" .‬סילבני היא סמל נפלא של תקווה‪ ,‬והמועצה‬
‫מתכננת חגיגה ענקית כשנעביר אותה לחוות המקלט‪ .‬ככל שתכיני אותה מוקדם יותר‪ ,‬כן ייטב‪".‬‬
‫נהדר‪ ,‬כאילו חסר לה לחץ‪.‬‬
‫והאם לכידת החוטפים שלה לא תהיה דרך טובה יותר לשקם את תחושת הביטחון של האנשים?‬
‫"אז מה היית צריכה לספר לי?"‬
‫היא התכופפה והושיטה יד לכיס הקרסול שלה‪" .‬מצאתי את זה על העץ שלי ביער הוונדרלינגים‪.‬‬
‫אתה שם לב למשהו מוזר על תליון המשכית של הצמיד?"‬
‫היא הושיטה לו את הצמיד‪.‬‬
‫"סמל הברבור‪ ",‬לחש כשפתח את המצפן הקטן שבתוך התליון‪" .‬אני מניח שהכיתוב מוצפן‪".‬‬
‫היא הופתעה שהוא לא יכול לקרוא אותו‪" .‬כתוב כאן‪' ,‬תני לעבר להדריך אותך'‪".‬‬
‫הקמט בין גבותיו העמיק‪" .‬כתוב כאן במפורש 'להדריך'?"‬
‫"כן‪ .‬זה חשוב?"‬
‫היא חיכתה שיענה‪ ,‬אבל הוא רק צפה ביצורים המוזרים שצפו באקווריום שלו‪ ,‬בעוד השקיעה‬
‫הופכת את השמיים לכתומים וורודים‪" .‬זה בהחלט נותן לנו הרבה חומר למחשבה‪ ",‬אמר לבסוף‬
‫והושיט לה את הצמיד‪.‬‬
‫"זה הכול? בחייך‪ ,‬אני לא טיפשה‪ .‬אני יודעת שיש משהו שאתה לא אומר לי‪".‬‬
‫"לעולם לא אחשוב שאת טיפשה‪ ,‬סופי‪ .‬אני פשוט צריך זמן לחשוב על זה מכל זווית‪ .‬תני לי כמה‬
‫ימים לעבור על התיקים שלי ולראות אם למצפן יש משמעות מסוימת אצל הברבור השחור לפני‬
‫שנדון במשהו‪ .‬ואת צריכה לפשפש בזיכרונות שלך‪ ,‬ולראות אם את יכולה להפעיל משהו‪ .‬אבל לא‬
‫הלילה‪ .‬הלילה" — הוא קם‪ ,‬והושיט לה את ידו — "יש לנו קוּמזיק!"‬
‫באמת לא היה לה מצב רוח למדורה מפוארת‪ ,‬אבל היא תחבה את צמיד הכסף לכיסה ושמחה שהוא‬
‫לפחות לא לקח לה את התליון‪ .‬לפני שאחזה בידו המושטת‪ ,‬היה עוד דבר אחד שהייתה צריכה לשאול‪.‬‬
‫המילים נתקעו בגרונה והיא כמעט איבדה את האומץ לשאול‪ .‬אבל אם היא מתכוונת לברר את זה אי‬
‫פעם‪ ,‬היא צריכה לדעת מה הוא חושב‪.‬‬
‫"אתה חושב שהברבור השחור רצחו את ג'ולי?"‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪19‬‬
‫‪ ‬‬
‫אולדן קפא על מקומו‪ ,‬והפאניקה בעיניו גרמה לסופי לחשוש שמא הרחיקה לכת‪ .‬אבל הוא מצמץ‬
‫ולחש‪" ,‬אני מקווה שלא‪".‬‬
‫זאת‪ ...‬לא הייתה התשובה שהיא רצתה לשמוע‪ ,‬אבל היא הייתה טובה יותר מאשר "כן"‪.‬‬
‫"למה את שואלת?"‬
‫"כי אני לא חושבת שהם עשו את זה‪ ".‬זאת הייתה הרגשה טובה‪ ,‬להגיד את זה בקול רם‪ .‬זה גרם לה‬
‫להרגיש שזה אמיתי‪" .‬ואני חושבת שהרמז קשור לזה‪ .‬משהו מהעבר‪ ,‬שהם רוצים שאמצא אותו‪,‬‬
‫ושיעזור לטהר את שמם‪".‬‬
‫"אני מניח שזאת אפשרות‪ ",‬אמר אולדן לאט‪" .‬אבל העבר של מי? שלך?"‬
‫סופי נענעה בראשה‪ .‬היא לא הכירה את עברה — לא את עברה האמיתי‪ ,‬בכל מקרה‪ .‬היא אפילו לא‬
‫ידעה מי ההורים האמיתיים שלה‪ .‬אולדן קיבל מפרנטיס רק את הדי־אן־אֵיי שלה‪.‬‬
‫היא התנשמה‪" .‬מה אם זה פרנטיס?"‬
‫"פרנטיס?" חזר אחריה אולדן‪ ,‬והחוויר‪.‬‬
‫"כן‪ .‬הוא זה שהוביל אותך אליי‪ ,‬נכון? אז הוא בטח יודע הכול עליי‪ .‬אולי אם תביא אותו אליי‪,‬‬
‫אוכל‪"...‬‬
‫הוא אחז בכתפיה‪" .‬עד כאן‪ ,‬סופי‪ .‬אני יודע מה את עומדת להגיד ואת לא מבינה את הסכנה‪ .‬מוח‬
‫שבור לא יכול להיחקר‪ .‬הברבור השחור יודעים זאת‪ .‬כולם יודעים את זה‪ .‬פרנטיס הוא לא התשובה‪.‬‬
‫פרנטיס הוא שום דבר‪ .‬האמיני לי‪ ,‬אני לא יכול להסביר לך עד כמה הייתי רוצה שזה לא יהיה כך‪".‬‬
‫קולו נסדק בסוף המשפט והוא הסב את מבטו‪ .‬כשפנה אליה שוב‪ ,‬נראה שהזדקן בחמישים שנה‪.‬‬
‫"יוֹ‪ ,‬פוסטר!" צעק קיף ממורד המסדרון‪" ,‬מה לוקח לך כל כך הרבה זמן? עוד מקרה חירום‬
‫רפואי?"‬
‫"התעלמי ממנו‪ ,‬סופי‪ ",‬קראה דלה‪ .‬דבר מה חלף על פניו של אולדן‪ ,‬האיר מעט מהצללים ומחק את‬
‫התווים הקשים‪ .‬הוא שחרר את כתפיה‪" .‬אנחנו צריכים ללכת‪ .‬אנשים מחכים לנו‪ .‬אנשים שזקוקים‬
‫לנו‪".‬‬
‫סופי הנהנה‪ .‬היא עדיין לא הייתה מוכנה לזנוח את הרעיון בנוגע לפרנטיס‪ ,‬אבל היה ברור‬
‫שמבחינתו של אולדן השיחה הסתיימה‪ .‬אולי הוא ישנה את דעתו אחרי שיערוך מחקר נוסף‪ .‬אחרת‪,‬‬
‫אין לה מושג איך תוכל להגיע אי פעם בכוחות עצמה אל פרנטיס‪ .‬הגלות לא הייתה מקום שתוכל‬
‫פשוט לקפוץ לבקר בו — לא שהיא אי פעם תהיה משוגעת מספיק כדי לנסות להגיע לשם‪.‬‬
‫היא הלכה בעקבות אולדן אל אחורי הבית‪ ,‬והתנגדה לדחף להתכופף כשזרמים צבעוניים של מים‬
‫נורו מעל ראשיהם בקשתות חינניות לאורך המסדרון‪ .‬דלת זהובה מקושתת הובילה החוצה‪ ,‬אל חצר‬
‫פנימית רחבה‪ ,‬מרוצפת אבן‪ ,‬שהשקיפה על האגם הזגוגי‪ ,‬ובה התכנסו כולם‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬סופי‪ ",‬התנשפה דלה כשראתה אותה‪" .‬את צריכה ללבוש את הצבע הזה לעיתים קרובות‬
‫יותר‪ .‬הוא מבליט לך את העיניים‪ .‬בייחוד כשהשיער שלך אסוף כך‪".‬‬
‫"אימא‪ ,‬את מביכה אותה‪ ",‬אמרה ביאנה‪ .‬היא הדפה בדרכה את דלה ואולדן וגררה את סופי אל‬
‫ספסל כסף מקושט‪" .‬אבל היא צודקת‪ ",‬לחשה‪" .‬אדום הוא ללא ספק הצבע שלך‪".‬‬
‫"תודה‪ ",‬מלמלה סופי‪.‬‬
‫היא השתרעה על הספסל והרגישה כאילו היא שוב ביומה הראשון בפוקספייר‪ ,‬אז ליידי ָאלִינ ָה‬
‫האירה עליה בזרקור ענקי‪.‬‬
‫"מה?" שאלה כשתפסה את פיץ וקיף נועצים בה מבטים‪.‬‬
‫"שום דבר‪ ",‬מלמלו שניהם‪.‬‬
‫שלושה גנומים הפרו את השתיקה המעיקה כשגררו צרור של עלים ענקיים ושחורים‪ ,‬דמויי מניפה‪,‬‬
‫אל אגן הכסף שניצב על רגליות במרכז‪ ,‬מוקף בספסלים‪ .‬הם סידרו בזהירות את העלים בצורת מגדל‪,‬‬
‫ואולדן הדליק את חלקו העליון בגפרור נחושת ארוך‪ .‬להבות בכל צבעי הקשת התפשטו במהירות‬
‫לאורך הגבעולים והפכו למדורה ענקית בצורת דמעה‪ ,‬שמילאה את האוויר בניחוח מתוק ודביק‪ ,‬כמו‬
‫סוכר מומס‪.‬‬
‫דלה חילקה שיפודים שזְנ ַבפִּרחָחים ירוקים ננעצו בהם‪ ,‬והם צלו אותם בלהבות‪ .‬כשהפקעות בטעם‬
‫נקניקיות הפכו חומות‪ ,‬עטפו אותן בלחם צהוב ורך בטעם גבינה מומסת‪ .‬סופי הרגישה שהיא עומדת‬
‫להתפוצץ אחרי שאכלה שלוש חתיכות‪ ,‬אבל דלה התעקשה שתטעם בכל זאת גַּלְאֱגוֹז‪ ,‬והושיטה לה‬
‫שיפוד שעליו ננעצה שורת אגוזים עגולים וצהובים‪.‬‬
‫הקליפות הפכו כתומות כשנקלו באש‪ ,‬וביאנה הראתה לה איך לפצח את האגוזים ולמצוץ את המיץ‬
‫שבפנים‪ .‬עיניה של סופי נמלאו דמעות כשהנוזל החם והדביק ציפּה את לשונה‪ ,‬אבל זה היה שווה את‬
‫החוֹם‪ .‬היה להם טעם של חמאה‪ ,‬וניל ודבש שהומסו יחד‪ ,‬עם מעט קינמון וקרמל‪.‬‬
‫קיף סיים לאכול את האגוז שלו‪ ,‬ואז נעזר בשיפוד כדי להתעסק בלהבות‪ ,‬והמטיר על סופי וביאנה‬
‫גיצים בכל צבעי הקשת‪ ,‬שהיו קרירים למגע כמו טיפות מים‪ .‬ביאנה צחקקה‪ ,‬אבל סופי הייתה צריכה‬
‫להכריח את עצמה לא להתכווץ בזמן שהגיצים התעופפו‪ ,‬ועורה ִעקצץ כשנזכרה בכוויות‪.‬‬
‫אני מניח שמדורה לא כל כך מתאימה לך‪ ,‬הא? שידר אליה פיץ כששפשפה את פרקי ידיה‪.‬‬
‫היא התכווצה בכאב‪.‬‬
‫מה קרה?‬
‫סליחה‪ ,‬אתה פשוט משדר ממש חזק לפעמים‪.‬‬
‫באמת?‬
‫כן‪ ,‬זה כאילו אתה צועק לי בתוך הראש‪.‬‬
‫לחייו הסמיקו‪ .‬או אולי זה היה האור מהקומזיק‪ .‬למה לא אמרת לי? עכשיו זה יותר טוב?‬
 ‫לא ממש‪.‬‬
‫ועכשיו?‬
‫קצת‪.‬‬
‫את סתם אומרת‪ ,‬נכון?‬
‫זה לא רע‪ ,‬באמת‪ .‬רק לוקח שנייה להתרגל לזה‪.‬‬
‫הוא קימט את מצחו‪ .‬את רוצה שאני אפסיק?‬
‫ברור שלא! זה לא כזה סיפור‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬אולי סר טירגן יוכל לעזור לי להבין מה אני עושה לא בסדר‪ .‬את יודעת על זה‪ ,‬נכון?‬
‫היום ראיתי במערכת שלי‪.‬‬
‫אני מניח שזה היה רעיון של אבא שלי‪ .‬הוא רוצה לראות אם סר טירגן יוכל להבין למה אני יכול‬
‫לעשות את זה‪ .‬אני כל הזמן אומר לו שזה בגלל שאני סוּפּר מוכשר — הוא חייך — אבל אבא שלי רוצה‬
‫לדעת בוודאות‪.‬‬
‫לדעת מה בוודאות?‬
‫"אחי‪ ,‬אולי תפסיקו?" קטע אותו קיף‪" .‬אנשים רגילים מדברים בקול רם‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל זאת סופי‪ ",‬הזכירה לו ביאנה‪" .‬היא אף פעם לא עושה שום דבר בדרך הרגילה‪".‬‬
‫כולם צחקו — ולא מתוך רשעות — וסופי עשתה כמיטב יכולתה לחייך‪ .‬אבל אחרי מה שפיץ אמר לה‬
‫זה עתה‪ ,‬הייתה לה סיבה חדשה לדאגה‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬זה הקטע הכי טוב‪ ",‬אמרה ביאנה כשהאש השמיעה "פּוֹפּ!" קטן‪ .‬מגדל הענפים השרופים קרס‬
‫וסדרת להבות בכל צבעי הקשת פרצה אל השמיים‪.‬‬
‫האש הפכה לניצוצות של אור‪ ,‬והם התפשטו כמו זיקוקים‪ .‬אבל הם לא התפוגגו — הם השתהו‬
‫מעליהם‪ ,‬והפכו בהירים משנייה לשנייה עד שהתפוצצו לבסוף באור לבן שצרב בעיניה של סופי וגרם‬
‫לה כאב ראש חד כל כך‪ ,‬עד שבקושי הצליחה לנשום‪.‬‬
‫את בסדר? שאל פיץ‪ ,‬והיא נאבקה בעצמה כדי לא להתכווץ‪.‬‬
‫זה רק כאב ראש‪ .‬זה תכף יעבור‪.‬‬
‫זה קורה לך הרבה?‬
‫לפעמים‪ ,‬הודתה‪.‬‬
‫סיפרת לאלווין?‬
‫עדיין לא‪ ,‬אבל אני בטוחה שזה לא רציני‪.‬‬
‫אני חושב שאת צריכה לספר לו‪ .‬מה אם משהו לא בסדר?‬
‫אני בסדר‪ ,‬הבטיחה‪ .‬וניסתה להאמין בכך‪.‬‬
‫אבל כשזחלה למיטתה באותו לילה ועצמה את עיניה‪ ,‬הבהיקה הילה דקה בשדה הראייה שלה‪,‬‬
‫כאילו האור מהקומזיק בוער בתוך עפעפיה‪ .‬וברגעים האחרונים שבין ערות לשינה‪ ,‬כשראשה עדיין‬
‫הולם והיא שחזרה שוב ושוב את כל האירועים המוזרים של אותו היום‪ ,‬מצאה את עצמה שואלת את‬
 ‫השאלה ששאל פיץ‪.‬‬
‫מה אם משהו לא בסדר?‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪20‬‬
‫‪ ‬‬
‫פרץ אימה קר וחד קרע את סופי מסיוטי הלילה שלה‪ ,‬כאילו מישהו דקר זה עתה את ראשה בנטיף‬
‫קרח‪ .‬היא קפצה ברגליים כושלות מהמיטה ורצה אל דלת חדרה בעקבות התמונה המעיקה עד כדי חנק‬
‫שסילבני שידרה אליה‪.‬‬
‫דמויות בגלימות שחורות עומדות מחוץ למתחם ומנסות להיכנס פנימה‪.‬‬
‫הפעם סופי לא התווכחה כשסנדור התעקש שתחכה בפנים בזמן שהוא יסרוק את המרעה בחיפוש‬
‫אחר סימן לפולשים‪ .‬גריידי ואדליין ישבו איתה בזמן שהתבוננה בדלת‪ ,‬מרטה ריסים רופפים וניסתה‬
‫לא לדמיין את החוטפים מסתערים על הבית‪.‬‬
‫היא קפצה כשהדלת נפתחה בחבטה‪ ,‬אבל רק סנדור חזר‪ .‬כלי הנשק שלו היה נתון בנרתיקו והוא‬
‫נראה הרבה יותר רגוע מכפי שסופי ציפתה כשהופיע בפתח‪.‬‬
‫"מה קורה?" שאל אותו גריידי‪.‬‬
‫"האליקורן מבוהלת וצורחת בכל פעם שמישהו מתקרב למתחם שלה‪ ,‬אבל לא הצלחתי לזהות שום‬
‫ניחוח או סימן לפולשים כלשהם‪ .‬החצר נקייה‪ .‬שער המצוק נעול‪ .‬הכול נראה כרגיל‪".‬‬
‫"אבל סילבני ראתה אותם!" סופי שמעה את ההיסטריה בקולה‪ ,‬אבל לא הצליחה לעצור אותה‪" .‬היא‬
‫שלחה לי תמונה של דמויות בגלימות שחורות‪".‬‬
‫אדליין עיסתה את גבה של סופי‪" .‬אולי לסילבני היה סיוט‪ .‬האם בני הקס לא לבשו בגדים כהים‬
‫כשבאו לקחת אותה?"‬
‫"כן‪ ",‬הודתה סופי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז אולי היא חוותה את זה שוב בחלום‪ ,‬וזה הפחיד אותה‪".‬‬
‫זה אומנם נשמע הגיוני‪ ,‬אבל‪" ...‬זה נראה כל כך אמיתי‪".‬‬
‫"ככה זה תמיד עם סיוטים‪".‬‬
‫"אמר ָת שלא הצלחת לזהות שום ניחוחות לא מוכרים‪ ",‬אמר גריידי לסנדור‪.‬‬
‫"אתה עדיין יכול להריח את בני הקס?"‬
‫סנדור הפנה את ראשו ורחרח את האוויר שבחוץ‪" .‬עקבות של הריח שלהם‪ ,‬כן‪".‬‬
‫סופי קפצה על רגליה‪" .‬אתה חושב שהם ניסו לקחת שוב את סילבני?"‬
‫"למה שהם יעשו את זה?" שאל גריידי‪.‬‬
‫"טימקין רוצה להיות במעמד האצולה‪ .‬האם האילוף של סילבני לא יעזור לזה?"‬
‫"אם המועצה תאשר זאת‪ ,‬כן‪ .‬אבל לגנוב אותה באמצע הלילה זאת עילה למשפט — ואיך הם יוכלו‬
‫להסביר מדוע היא אצלם? אלא אם כן‪ "...‬גריידי התחיל לצעוד בחדר‪ ,‬וחלף על פני סופי שלוש פעמים‬
‫לפני שהוסיף‪" ,‬אני מניח שהם יכולים לנסות לעזור לסילבני להימלט כדי שיוכלו להציל אותה‪,‬‬
‫ולהשתמש בזה כדי להוכיח שאנחנו לא מתאימים לתפקיד‪".‬‬
‫סופי יכלה בהחלט לראות אותם עושים דבר כזה‪" .‬יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעצור‬
‫אותם?" שאלה‪.‬‬
‫"אני אדבר עם הגנומים מחר ואבקש שיוסיפו אמצעי אבטחה נוספים סביב המתחם שלה‪ ",‬החליט‬
‫גריידי‪.‬‬
‫"אני צריכה לבדוק מה שלום סילבני‪".‬‬
‫"בשום פנים ואופן לא‪ ",‬אמר סנדור ונעמד בדרכה‪" .‬לא עד שאבצע סריקה מקיפה יותר‪ .‬אני‬
‫אפטרל בשטח הלילה‪ .‬אף אחד לא יכול לעבור אותי‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי ניסתה לחזור לישון‪ ,‬אבל סילבני המשיכה למלא את ראשה בגלים של בהלה ובתחינות שתשחרר‬
‫אותה — בתוספת כמה מילים שסופי לא הצליחה לתרגם‪ .‬ולא משנה כמה פעמים ניסתה לשכנע את‬
‫סילבני שהיא בטוחה יותר במתחם שלה‪ ,‬הסוסה העקשנית לא האמינה לה‪.‬‬
‫היא שרדה את השעות הארוכות תוך מעיכת תלתליו הוורודים של איגי‪ ,‬וכאשר קרני השמש‬
‫הראשונות מחו לבסוף את שרידי הלילה‪ ,‬יצאה מהמיטה‪ ,‬זרקה על עצמה בגדי עבודה וירדה למטה כדי‬
‫לנסות להרגיע את סילבני‪.‬‬
‫גריידי כבר היה ער‪ ,‬ושתה תה ליד שולחן המטבח‪.‬‬
‫"יופי‪ ,‬התעוררת‪ ",‬אמר והושיט לה את פרוסת הפרי האחרונה שלו — פרי חום וסיבי שהזכיר לסופי‬
‫בוץ‪" .‬הגנומים ואני ניסינו להתחיל לעבוד במרעה של סילבני‪ ,‬אבל בכל פעם שאנחנו מתקרבים‬
‫לסורגים היא צוהלת ומתעופפת‪ .‬את חושבת שאחרי ארוחת הבוקר תוכלי להרגיע אותה‪ ,‬בזמן שאנחנו‬
‫נעבוד?"‬
‫סופי הרחיקה ממנה את הפרי הדוחה‪ .‬הריח שלו היה נורא עוד יותר מהמראֶה‪.‬‬
‫"האמת היא שאני יכולה ללכת עכשיו‪".‬‬
‫גריידי צחק‪" .‬את מפסידה‪ .‬פּיתוּליוֹת זה טעים‪".‬‬
‫איכשהו היא הטילה ספק בכך‪.‬‬
‫היא רצתה להקיא כשגריידי דחף את שאר הפרי לפיו וסימן לה לצאת אחריו‪.‬‬
‫"נראה שהיא עדיין עושה את הדבר המוזר הזה עם הצלילוֹת‪ ",‬אמר כשהתקרבו למתחם של סילבני‪.‬‬
‫"מוזר" הייתה המילה המתאימה‪.‬‬
‫הסוסה הנוצצת הצמידה את כנפיה וצללה‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬צלילת חרטום מהנקודה הגבוהה ביותר‬
‫במתחם‪ .‬ממש בשנייה האחרונה התרוממה וחגה בחזרה למעלה כדי לצלול שוב‪ .‬ושוב‪ .‬ושוב‪ .‬ושוב‪.‬‬
‫הירגעי‪ ,‬שידרה אליה סופי‪ ,‬וחזרה על הפקודה עד שהאליקורן הפסיקה את שרשרת הצלילות‬
‫ונחתה‪ .‬היא רקעה בפרסותיה כשסופי התקרבה אל הסורגים‪.‬‬
‫סופי הושיטה לה חופן תבלינונים‪ .‬חבֵרה‪.‬‬
‫לעוף! השיבה סילבני‪ ,‬ושלחה לסופי תמונה נוספת של עצמה מתעופפת בחופשיות בשמיים מלאי‬
‫כוכבים‪.‬‬
‫כאן בטוח יותר‪ ,‬הבטיחה לה סופי‪ .‬אבל כשהביטה בעיניה העצובות והמתחננות של סילבני‪ ,‬לא יכלה‬
‫שלא לתהות אם זה באמת נכון‪ .‬סילבני שרדה בכוחות עצמה במשך מי־יודע־כמה־זמן‪ ,‬בלי שהאלפים‬
‫יתערבו‪.‬‬
‫האם היא לא יכולה לדאוג לעצמה?‬
‫"אתה בטוח שאנחנו לא צריכים לשחרר אותה?" שאלה סופי כשהתקרבה והושיטה יד מבעד‬
‫לסורגים כדי לקרוא לסילבני‪ .‬סילבני נשארה מחוץ לטווח נגיעה‪.‬‬
‫"למה שנעשה את זה?"‬
‫"היא נראית כל כך עצובה בכלוב שלה‪".‬‬
‫"היה לה לילה קשה‪ .‬ברגע שהיא תירגע‪ ,‬היא תהיה בסדר‪".‬‬
‫"אבל אני לא חושבת שהיא רוצה להיות כאן‪".‬‬
‫גריידי נאנח‪" .‬אף אחת מהחיות לא רוצה להיות כאן בהתחלה‪ ,‬סופי‪ .‬זה חלק מהשיקום שלהן‪".‬‬
‫"אז למה אנחנו עושים להן את זה?"‬
‫"אַת‪ ,‬מכל האנשים‪ ,‬צריכה לדעת עד כמה מסוכן לבעלי החיים להיות בטבע‪ .‬חיות טרף‪ .‬זיהום‪ .‬שלא‬
‫לדבר על מה שיקרה ליצור כמו סילבני אם בני אדם יגלו אותה אי פעם‪ .‬ויש גם סכנות אחרות‪ .‬ענקים‬
‫לא מעריכים כמונו את חיי בעלי החיים‪ .‬גם הטרולים לא נהדרים כל כך‪ .‬הדרך היחידה שבה אנחנו‬
‫יכולים להבטיח את הגנתו של יצור כלשהו היא להעביר אותו אל חוות המקלט שלנו — ומרגע שהם‬
‫מגיעים אליה‪ ,‬הם אוהבים להיות שם‪ .‬אבל אנחנו לא יכולים להביא אותם לשם עד שאנחנו יודעים‬
‫שהם מוכנים‪ .‬לכן הוטל עלייך לעזור לסילבני להסתגל‪".‬‬
‫"אבל איך?" חלף כמעט שבוע והיא לא התקדמה כלל‪.‬‬
‫"סבלנות‪ ,‬קודם כול‪ .‬והמון חטיפים‪ .‬גם זה עוזר‪ ",‬הוסיף גריידי כשסילבני נכנעה סוף־סוף‬
‫והתקרבה מספיק כדי לכרסם את התבלינונים שסופי הציעה לה‪" .‬אבל בסופו של דבר‪ ,‬צריך להבין‬
‫מה היא צריכה‪".‬‬
‫"היא כבר אמרה לי‪ .‬היא צריכה להיות חופשייה‪".‬‬
‫"לא — זה מה שהיא רוצה‪ .‬מה שהיא צריכה הוא לא אותו הדבר‪ .‬אני בספק אם סילבני עצמה‬
‫יודעת‪".‬‬
‫סופי נאנחה‪ .‬למה שום דבר‪ ,‬אף פעם‪ ,‬לא יכול להיות קל?‬
‫"את חושבת שהיא רגועה מספיק כדי שנעבוד עכשיו על המתחם שלה? אני צריך להוסיף מנעול‬
‫לשער‪ ,‬והגנומים יוסיפו עוד כמה מוטות כדי לצמצם את הרווחים בין הסורגים‪".‬‬
‫"זה כל מה שאתם עושים?"‬
‫"מה עוד אנחנו צריכים לעשות?"‬
‫סופי לא הייתה בטוחה שהיא יודעת‪ .‬אבל למנוע ממישהו להגיע לסילבני ולמנוע מפולשים להניח‬
‫את כף רגלם בהייבנפילד מלכתחילה היו שני דברים שונים לחלוטין‪ .‬במידה מסוימת‪ ,‬הצטערה שהבית‬
‫שלהם לא דומה יותר לאוורגלן‪ ,‬עם השערים הענקיים שקלטו את כל האור‪ .‬זה בטח עצבן אותם שהם‬
‫אף פעם לא יכלו לזנק ישר הביתה‪ ,‬אבל ללא ספק נחמד לדעת שאיש אינו יכול להגיע אליהם ללא‬
‫התראה‪.‬‬
‫אבל היא לא יכלה לספר את זה לגריידי ולאדליין‪.‬‬
‫אולדן ודלה הציעו לתת לה לחיות איתם כשגריידי ואדליין ביטלו את האימוץ שלה‪ ,‬ואם תגיד להם‬
‫עכשיו שהייתה רוצה שהבית שלהם יהיה כמו אוורגלן‪ ,‬הם עלולים לחשוב שהיא מצטערת על‬
‫הבחירה שלה — והיא לא‪.‬‬
‫אבל היה נחמד להרגיש בטוחה יותר‪.‬‬
‫סילבני הסכימה איתה‪ ,‬כנראה‪ ,‬כי היא התעוותה או צהלה בכל פעם שגריידי או הגנומים השמיעו‬
‫קול‪ ,‬והמשיכה למלא את ראשה של סופי בתמונות של הדמויות בגלימות השחורות‪.‬‬
‫בטוחה‪ ,‬חזרה סופי שוב ושוב על דבריה‪ .‬אני מבטיחה לך שתהיי בטוחה כאן‪.‬‬
‫היא התכוונה לקיים את ההבטחה הזאת‪.‬‬
‫סילבני נלכדה שם בגללה — מפני שהיא שמעה את מחשבותיה של סילבני והלכה בעקבותיהן‬
‫והזניקה אותה להייבנפילד ושידלה אותה להיכנס לתוך המתחם‪ .‬והסיבה היחידה שלא החזירה את‬
‫הגלגל לאחור והניחה לסילבני לעוף משם הייתה מפני שהאמינה לגריידי‪ .‬זה היה עולם מסוכן לסוסה‬
‫מעופפת נוצצת‪.‬‬
‫אבל אם היא מתכוונת לקחת מסילבני את חירותה‪ ,‬היא מתכוונת לוודא שלאליקורן באמת יהיה טוב‬
‫יותר‪ .‬לכן‪ ,‬כשגריידי והגנומים סיימו לעבוד במתחם של סילבני‪ ,‬שוטטה סופי בשטח וחיפשה אחר‬
‫רמז כלשהו‪ ,‬שאולי חמק מעיניו של סנדור‪ ,‬ושיג ַלה לה אם סילבני צדקה לגבי הפולשים‪.‬‬
‫אחרי כמה שעות של שוטטות ללא תוצאות‪ ,‬סופי הייתה מוכנה להודות שזה אכן היה חלום רע‪.‬‬
‫אבל אז מצאה זוג עקבות ליד העצים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪21‬‬
‫‪ ‬‬
‫"לעקבות האלה אין ריח‪ ",‬חזר ואמר סנדור‪ ,‬אולי בפעם העשרים‪ .‬הוא כרע על ברכיו‪ ,‬אפו סמוך אל‬
‫הבוץ‪ ,‬ושאף כל סנטימטר‪" .‬אם לא הייתה להן צורה של רגליים‪ ,‬הייתי חושב שהן נוצרו על ידי‬
‫סלעים‪".‬‬
‫הם כבר השוו את עקבותיהם של כולם — כולל אלו של הגנומים — ולא מצאו כל התאמה‪ .‬העקבות‬
‫היו חייבות להיות של פולש — אף על פי שכולם המשיכו להשתמש במילה "מבקר"‪ ,‬כאילו זה נשמע‬
‫מפחיד פחות‪.‬‬
‫גריידי צעד הלוך וחזור והבריש בידיו את שערו‪" .‬אלו לא יכולות להיות עקבות ישנות? אולי הריח‬
‫התפוגג במשך הזמן?"‬
‫"העקבות האלו טריות מדי‪".‬‬
‫"אני לא מבינה‪ ",‬לחשה אדליין ואחזה חזק יותר בידה של סופי‪ .‬היא תפסה אותה בשנייה שראתה‬
‫את שתי העקבות בבוץ‪ ,‬ונראה שאין לה כל כוונה להרפות‪" .‬איך ייתכן שלעקבות אין ריח?"‬
‫כולם התבוננו בסנדור‪ ,‬שנראה שהתווכח עם עצמו לפני שענה‪.‬‬
‫"יש‪ ...‬דרך להערים על החושים שלנו‪".‬‬
‫"מה?" שאלו גריידי ואדליין בו־זמנית‪.‬‬
‫"זהו י ֶ ע שאנחנו שומרים עליו היטב‪ ,‬כדי שלא יסכן את כוחנו כשומרי ראש — וזה הישג מורכב‬
‫ביותר‪ .‬אבל אם מישהו יודע מה הוא עושה‪ ,‬הוא יכול להסתתר מפניי‪ .‬זה אפשרי‪".‬‬
‫"חשבתי שאמרת שאף אחד לא יכול לעבור אותך‪ ",‬הטיחה בו סופי‪" .‬בטחתי בך!"‬
‫"ואת עדיין יכולה לבטוח בי‪ ",‬ענה סנדור בשלווה‪" .‬רק אצל ְמ ֵתי מעט קיים הידע הזה‪ .‬אבל זו‬
‫הסיבה שאני תמיד אומר לך להישאר לצידי‪ ,‬למקרה שמשהו יחמוק איכשהו‪ ,‬כך שאוכל להיות מוכן‪".‬‬
‫"מי יודע על זה?" שאל גריידי כעבור שנייה‪ ,‬והמתח בקולו העיד על כך שהרגיש נבגד בדיוק כמו‬
‫סופי‪.‬‬
‫"חברי המועצה‪ ,‬וכמה חברים נבחרים ממעמד האצולה‪ .‬לא יותר‪".‬‬
‫גריידי מלמל לעצמו ומנה שמות שסופי לא הכירה‪ ,‬כאילו ניסה לנחש מי עשוי לדעת‪.‬‬
‫הוא הפסיק לצעוד‪" .‬לוויקה הקס יש בני משפחה רבים באצולה‪ .‬האם מישהו מהם יודע?"‬
‫"זה אפשרי‪ .‬אני לא יודע את הפרטים המלאים‪".‬‬
‫גריידי הנהן‪ ,‬ונראה שהקמטים שעל מצחו הלכו ונמוגו‪" .‬אלה חייבים להיות הם‪ .‬הם האפשרות‬
‫הסבירה היחידה‪".‬‬
‫"הם לא היחידים‪ ",‬אמרה אדליין‪ ,‬ולחצה את ידה של סופי חזק כל כך עד שעצרה בה את זרימת‬
 ‫הדם‪.‬‬
‫גריידי חזר לצעוד ויצר ברגלו תלם זעיר בבוץ לפני שאמר‪" ,‬אני יודע מה מדאיג אותך‪ ,‬אדליין‪ .‬זה‬
‫מדאיג גם אותי‪ .‬אבל שנינו צריכים לזכור‪ :‬הם לא הגיעו לכאן בגלל סופי‪ .‬תסתכלי היכן טביעות‬
‫הרגליים — הן לא קרובות לבית‪ .‬סילבני היא שמעניינת אותם‪".‬‬
‫אחיזת המוות של אדליין התרופפה‪" .‬אני מניחה שאתה צודק‪".‬‬
‫סופי הצטערה שהיא לא יכולה להירגע בקלות כזאת‪ .‬היא התקשתה לדמיין את בני הקס רוכשים‬
‫מיומנות מספקת כדי לתעתע בחושיו של סנדור‪ .‬היא הטילה ספק ביכולתה של סטינה ללכת וללעוס‬
‫מסטיק בעת ובעונה אחת‪.‬‬
‫אולי זה הברבור השחור — אבל למה שיהיה להם אכפת מסוסה מכונפת נוצצת יותר מאשר ממנה?‬
‫אם כי‪ ,‬לשם מה החוטפים רוצים את סילבני?‬
‫ראשה של סופי כאב מהניסיונות למצוא תשובה‪ ,‬והיא הבינה שרק דבר אחד באמת משנה‪ :‬אם‬
‫סילבני היא מי שהם רוצים‪ ,‬היא צריכה להתאמץ עוד יותר כדי להכין אותה לחוות המקלט‪ ,‬כדי‬
‫שתוכל סוף־סוף להיות במקום בטוח‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"יש כאן המון שומרי ראש‪ ",‬אמר דקס כשעמד ליד סופי במרעה של סילבני‪ .‬הוא התבונן בגובלין‪,‬‬
‫שלעומתו היה סנדור קטן וחלוש‪ .‬הגובלין חילק פקודות לארבעה גובלינים אחרים‪ ,‬ומיד לאחר מכן הם‬
‫החלו לרוץ לכיוונים מנוגדים כדי להמשיך את הסריקה שלהם‪" .‬קורה משהו שאני צריך לדעת עליו?"‬
‫"הם לא כאן בשבילי‪ ,‬ואסור לי לומר יותר מזה‪".‬‬
‫המועצה הורתה על שתיקה מוחלטת בקשר למה שכינו "התקרית החשודה"‪ .‬אסור היה לאיש לדעת‬
‫על האיום האפשרי על סילבני‪ .‬הדבר האחרון שרצו היה התפשטות נוספת של חרדה‪.‬‬
‫דקס נאנח‪.‬‬
‫לסופי התחשק לעשות אותו הדבר‪.‬‬
‫היא הגישה לסילבני חופן תבלינונים מבעד לסורגים‪ ,‬אבל זו רק רחרחה את האוויר והביטה בדקס‪.‬‬
‫מפחדת‪.‬‬
‫"מפחדת" הייתה המילה החדשה החביבה על סילבני‪ .‬היא שידרה אותה ללא הרף בימים האחרונים‬
‫— כשסופי השאירה אותה לבדה‪ ,‬כשמישהו אפילו נשם קרוב מדי למכלאה שלה‪ ,‬ובכלל כשרצתה‬
‫משהו‪ .‬ולמרות מאמציה המחודשים של סופי לגרום לה להגיב למישהו מלבדה‪ ,‬הסוסה למודת‬
‫הטראומה סירבה להתקרב לכל מי שסופי הביאה לשם‪.‬‬
‫סילבני נתקפה בהלה אפילו בסביבת בעלי חיים אחרים‪ .‬בייחוד איגי — מן הסתם לא הועילה‬
‫ההחלטה של השדון לנפוח את אחת הנפיחות המצחינות שלו בפרצופה כשסופי ערכה ביניהם היכרות‪.‬‬
‫סילבני השתנקה במשך כעשר דקות‪ ,‬וסופי לא יכלה להאשים אותה‪.‬‬
‫לפחות היה שקט בחזית האליקורן מאז הגיעו הגובלינים הנוספים‪ .‬אפילו גבעול דשא מכופף אחד‬
‫לא נמצא בשטח בשלושת הימים האחרונים‪.‬‬
‫"מצטער שלא הייתי כאן השבוע‪ ",‬מלמל דקס ושיחק בעצבנות ברצועת הכסף על פרק ידו‪ .‬זה היה‬
‫שעון היד מדיסנילנד שסופי נתנה לו בתום בחינות המחצית בשנה שעברה‪" .‬ההורים שלי היו זקוקים‬
‫לי בחנות‪".‬‬
‫"אתה לא צריך להתנצל‪ ",‬אמרה סופי‪ ,‬והרגישה רע משום שלא שמה לב לכך‪ .‬הודות לסילבני‬
‫ולסיוטי הלילה שלה סופי בקושי ישנה‪ ,‬והתשישות החלה לתת בה את אותותיה‪ .‬היא אפילו התחילה‬
‫לשקול לבקש מאלווין שייתן לה תרופת הרגעה קלה מאוד‪ ,‬אבל פחדה שהוא עלול לִרצות לבדוק‬
‫אותה‪ .‬ואחרי שיחתה עם פיץ‪ ,‬היא חששה ממה שהוא עלול למצוא‪.‬‬
‫היה קל יותר לא לדעת — לפחות כרגע‪ ,‬כשהיא עסוקה וטרודה כל כך‪ .‬לא היה לה כאב ראש מאז‬
‫הקוּמזיק‪ ,‬כך שגם אם יש בעיה‪ ,‬זה בטח לא סיפור רציני‪ .‬היא תבדוק את זה מאוחר יותר‪.‬‬
‫"אבל אני אוהב לבוא לכאן‪ ",‬אמר דקס וקטע את מחשבותיה‪ .‬אוזניו האדימו והוא הוסיף במהירות‪,‬‬
‫"נחמד לקחת פסק זמן מההורים שלי‪ .‬הם הרבה יותר מעצבנים מאז ש‪"...‬‬
‫הוא הציץ לעבר שער הצוק‪ .‬סופי הרגישה גוש מתהווה בגרונה‪.‬‬
‫"ידעתי שאמצא אותך שקועה במשימה שלך‪ ",‬אמר אולדן‪ ,‬כשהגיח מאחוריהם‪" .‬סליחה‪ ,‬אני יודע‬
‫שבאתי בלי הודעה מוקדמת‪ .‬צצה לי ברגע האחרון‪"...‬‬
‫קולו נאלם כשסילבני טפחה בכנפיה והמריאה כדי להקיף את המתחם‪" .‬יצור כל כך מדהים‪",‬‬
‫התנשם אולדן‪.‬‬
‫מעצבנת להפליא‪ ,‬יהיה תיאור מדויק יותר‪.‬‬
‫"צצה לך‪ "?...‬אמרה סופי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬נכון‪ .‬סליחה‪ .‬משימה של הרגע האחרון‪ ".‬הוא הציץ בדקס‪" .‬אני מצטער‪ ,‬דקס‪ ,‬אני צריך לדבר‬
‫עם סופי על משהו מסווג‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬הוא פנה אל סופי‪" .‬שאלך?"‬
‫היא הנהנה‪ ,‬ודקס הושיט את ידו אל גביש הבית התלוי על צווארו‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬זה קשור לחוטפים? כי אני חושב שגם לי מגיע לדעת מה קורה עם זה‪".‬‬
‫אולדן חייך‪ ,‬אם כי חיוך עצוב‪" .‬בהחלט מגיע לך‪ ,‬דקס‪ ,‬ואני מקווה שיהיה לי מידע חדש עבור‬
‫שניכם בקרוב‪ .‬אבל במקרה הזה אני זקוק לעזרתה של סופי במשימה מיוחדת מהמועצה‪".‬‬
‫הייתה נימה של מתח בקולו‪ ,‬שגרמה לסופי לתלוש ריס‪.‬‬
‫גם דקס הבחין בכך‪" .‬זה מסוכן?" שאל‪.‬‬
‫"'מסוכן' היא לא המילה הנכונה‪".‬‬
‫"מה המילה הנכונה?" שאלה סופי‪.‬‬
‫אולדן לא הביט באף אחד מהם כשאמר‪ " ,‬שֶה‪".‬‬
‫המילה עוררה תחושה של קרח‪ .‬אבל כשדקס שאל את סופי אם היא תהיה בסדר‪ ,‬היא הנהנה‪ .‬אולדן‬
‫לעולם לא יאפשר שיקרה לה משהו רע‪.‬‬
‫"אז נתראה מחר‪ ,‬בטקסי הפתיחה?" שאל דקס‪.‬‬
‫"מובן שתתראו‪ ",‬ענה אולדן במקומה‪" .‬ותודה לך‪ ,‬דקס‪ .‬אני בטוח שתשמור לעצמך את הביקור‬
‫שלי כאן‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬בטח‪ ".‬הוא היסס כשהניף את הגביש שלו‪ ,‬אבל סופי חייכה ואמרה לו שהיא תהיה בסדר‪ .‬הוא‬
‫הנהן‪ ,‬צעד אל האור והשאיר אותה לבדה עם אולדן‪.‬‬
‫"אז‪ ...‬מה המשימה?"‬
‫אולדן בעט באבן חצץ והיא קיפצה על הדשא‪ .‬כמה שניות אין־סופיות חלפו לפני שלחש‪" ,‬את עדיין‬
‫צעירה כל כך‪ ,‬וכבר עברת כל כך הרבה‪ .‬הלוואי שלא הייתי צריך לבקש את זה ממך‪".‬‬
‫היא חיכתה שימשיך‪ ,‬אבל הוא רק בהה בדשא כאילו שכח שהיא שם‪.‬‬
‫"לבקש ממני מה?"‬
‫הוא העיף מבט מעבר לכתפו‪ ,‬שם עמד סנדור בצילו של עץ‪.‬‬
‫"אני לא יכול להגיד את זה כאן‪ .‬אסור לאיש לדעת לאן אנחנו הולכים‪".‬‬
‫"סנדור לא יאהב את זה‪".‬‬
‫"אני אטפל בו‪ .‬לכי לנעול את נעלי ההליכה הכי טובות שלך‪ .‬דרך ארוכה לפנינו‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫לאן שזה לא יהיה — הם השתמשו בגביש שחור כדי לזנק לשם‪.‬‬
‫גבישים שקופים הזניקו אל עולם האֶלפים‪ .‬גבישים כחולים הזניקו אל הערים האסורות — והוגבלו‬
‫רק לחברי אצולה מסוימים‪.‬‬
‫סופי מעולם לא ראתה גביש שחור‪.‬‬
‫האבן השחורה והמבריקה הייתה ארוכה ודקה‪ ,‬והיתה לה רק פאה אחת‪ .‬היא הייתה תלויה על‬
‫שרשרת כסף עבה שאולדן ענד סביב צווארו‪ ,‬וכשהניף אותה אל מול השמש‪ ,‬אלומת האור שהטילה‬
‫נראתה יותר כמו צל‪ .‬האור היה קר כשנכנסו לתוכו‪ ,‬כאילו מיליארדי פתיתי שלג התעופפו מתחת‬
‫לעורה של סופי‪ ,‬עד שרוח קפואה העיפה אותם משם בפיצוץ‪ ,‬ופיזרה רסיסים למיליון כיוונים‪ .‬היא‬
‫נבהלה במיוחד‪ ,‬אבל הפיצוץ הצונן נמוג מיד והתמונה שבה והתמקדה‪.‬‬
‫מדבר צחיח‪ ,‬שומם‪.‬‬
‫דיונות שחונות נמתחו לכל עבר‪ .‬בלי צמחים‪ ,‬בלי סלעים‪ ,‬בלי שום סימן לכך שמישהו דרך אי פעם‬
‫במקום שבו עמדו‪ .‬החול המסמא פלט גלי חום שגרמו לסופי למצמץ‪.‬‬
‫"איפה אנחנו?" היא הייתה צריכה לצעוק כדי לגבור על הרוח המדברית היבשה‪.‬‬
‫"על פי ההנחיות שלי‪ ,‬זהו השער לגלוּת‪".‬‬
‫סופי רעדה למרות השמש הצורבת‪ .‬הגלות הייתה המקום היחיד שהבטיחה לעצמה שלעולם לא תגיע‬
‫אליו‪.‬‬
‫אם כי אולי זאת הייתה ההזדמנות שחיכתה לה‪.‬‬
‫פרנטיס היה בגלות‪.‬‬
‫אולדן סוכך על עיניו כשנטל את ידה והוביל אותה דרך הדיונות‪.‬‬
 ‫"אני חושב שזאת הדרך הנכונה‪ .‬ההוראות שלהם היו די מעורפלות‪".‬‬
‫"לא היית כאן?"‬
‫"בדרך כלל מותר רק לחברי המועצה לבוא‪ .‬אבל הם חרגו מהכלל בשבילנו‪".‬‬
‫"למה?"‬
‫"תכף אסביר‪ .‬קודם אנחנו חייבים להגיע למקום פרטי יותר‪".‬‬
‫סופי התבוננה סביבה‪ ,‬באדמה הריקה והצחיחה שסבבה אותם‪ .‬איפה יש מקום פרטי יותר מזה?‬
‫"אני מצטער‪ ,‬אני יודע שאני מסתורי‪ .‬אבל המשימה הזאת היא ברמת הסודיות הגבוהה ביותר‪ .‬אני‬
‫לא יכול לגלות שום דבר נוסף עד שאהיה בטוח שהגענו למקום שבו איש לא יוכל לשמוע אותנו‪".‬‬
‫הוא הציץ מעבר לכתפו‪ ,‬כאילו ציפה שמישהו יגיח פתאום מתוך תלוליות החול הלוהט‪ .‬אבל המדבר‬
‫נותר ריק כתמיד‪.‬‬
‫אולדן ספר את צעדיו כשהלכו ומלמל משהו על "בעקבות נהרות החול"‪ .‬סופי ניסתה להגן על פניה‬
‫מפני השמש‪ ,‬והצטערה שלא לבשה שכמיית ברדס‪ .‬כאן היא הייתה יכולה להועיל‪ ,‬לשם שינוי‪.‬‬
‫"זה חייב להיות זה‪ ",‬אמר אולדן ונעצר ליד מעגל של חול מוקף בדיונות נמוכות‪" .‬נאמר לי שהחלק‬
‫הבא של המסע שלנו עומד להיות לא נעים‪ .‬אני רק יודע שעלינו להתעלם מהאינסטינקטים שלנו‬
‫ולסמוך על המלכודת‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת?"‬
‫"רק אל תילחמי במשיכה — ותוודאי שאת עוצרת את הנשימה ועוצמת עיניים‪ .‬את מוכנה?"‬
‫"לא ממש‪".‬‬
‫הוא חייך‪" .‬אני מבין אותך‪".‬‬
‫הוא נשם נשימה ענקית והיא חיקתה אותו‪ ,‬ומילאה את ריאותיה באוויר ככל יכולתה‪.‬‬
‫רגליה רעדו כשהוביל אותה לתוך המעגל‪ .‬האדמה שקעה בכל צעד‪ ,‬ובתוך שניות הגיעה עד‬
‫לברכיה‪.‬‬
‫חול טובעני‪.‬‬
‫היא ניסתה להשתחרר‪ ,‬אבל זה רק גרם לה לשקוע מהר יותר‪ ,‬והחול החם הגיע עכשיו עד למותניה‪.‬‬
‫הוראותיו של אולדן הדהדו מבעד למחשבותיה כשאחיזתו בידה התהדקה ועיניו פגשו בעיניה‪ .‬הוא‬
‫הנהן‪ ,‬כאילו אמר לה שזה בסדר כששקעו עד לגובה הכתפיים‪.‬‬
‫המחשבה האחרונה שלה הייתה‪ ,‬לסמוך על המלכודת‪.‬‬
‫ואז החול בלע אותם בשלמותם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪22‬‬
‫‪ ‬‬
‫ריאותיה של סופי שיוועו לאוויר‪ ,‬כל גופה זעק לעזרה‪ .‬נדרשו לה כל כוחותיה כדי לא לצרוח באמת‬
‫כשהחשיכה משכה אותם למטה‪.‬‬
‫לסמוך על המלכודת‪ .‬לסמוךעלהמלכודת‪ .‬לסמוךעלהמלכודת!‬
‫היא נצמדה אל ידו של אולדן‪ ,‬הקשר היחיד שלה למציאות מכל סוג שהוא‪ ,‬שעה שהם שקעו עמוק‬
‫יותר אל תוך החשיכה‪.‬‬
‫במוקדם או במאוחר היא תצטרך לנשום‪.‬‬
‫הם שקעו עוד יותר‪ ,‬והבהלה הכריעה אותה‪ .‬אבל כשהחלה להשתולל ולבעוט‪ ,‬החשיכה הפכה‬
‫דלילה וגופה נעשה קל יותר והאוויר הפך רך יותר‪.‬‬
‫אוויר?‬
‫היא התאמצה לנשום‪ ,‬ורצתה לבכות כשהצריבה בריאותיה נמוגה‪ .‬כשפקחה את עיניה גילתה שהם‬
‫בעיצומה של נפילה חופשית בחשיכה‪ .‬הם נפלו מהר כל כך עד שלא היה לה זמן לצרוח לפני‬
‫שהתנגשו באדמה‪.‬‬
‫דיונה חולית בלמה את נפילתם‪ .‬היא ידעה שעליה להיות אסירת תודה על הנחיתה הרכה‪ ,‬אבל ברגע‬
‫זה לא רצתה לחוש שוב מגע של חול לעולם‪.‬‬
‫היא השתעלה וחשה חריקת גרגרים בשיניה‪ .‬אולדן טפח על גבה בעודו מתנשם וגונח‪.‬‬
‫"מאוד לא נעים‪ ",‬אמר בקול צרוד‪.‬‬
‫אור כחול בהיר בקע בחשיכה‪ .‬כשעיניה של סופי הסתגלו‪ ,‬הבינה שהם נמצאים בתוך מערה קטנה‬
‫ועגולה‪ .‬הקירות היו חלקים והתקרה הייתה חולית‪ ,‬והיא תהתה אם כך מרגישים כשכלואים בתוך‬
‫שעון חול‪ .‬היא ציפתה שהגרגירים ייפלו עליהם ויקברו אותם חיים בכל רגע‪.‬‬
‫האור הבהב בעוד אולדן מנער את החול מבגדיו‪ ,‬והיא הבחינה בזוהַר בוקע מגביש כחול קטן‬
‫שהשתלשל על צווארו‪ .‬היא קמה וניסתה לנער את החול משערה‪ ,‬אבל תיארה לעצמה שעוד תמצא‬
‫אותו במקומות לא נעימים במשך שבועות‪.‬‬
‫"קצת מים?" שאל קול עמוק וחצצי מבין הצללים‪.‬‬
‫סופי התכופפה מאחורי אולדן כשכיוון את האור לעבר הקיר המרוחק‪ .‬יצור חום‪ ,‬שעיר‪ ,‬בעל חרטום‬
‫מחודד‪ ,‬אף בולבוסי ועיניים פוזלות‪ ,‬חילץ את עצמו מן האדמה והחזיק בקבוק שנראה עשוי מאותו‬
‫גביש שחור שהזניק אותם לשם‪.‬‬
‫אולדן השתחווה‪" .‬תודה לך‪ ".‬הוא לקח את הבקבוק והושיט אותו לסופי‪ .‬היצור חזר בצלילת חרטום‬
‫אל האדמה וידיו השעירות התחפרו בחול הרך ללא מאמץ‪.‬‬
‫"מה זה היה?" שאלה תוך כדי לגימה מהוססת מהבקבוק‪ .‬המים היו קרים כקרח ואפילו מתוקים‬
‫יותר מבקבוקי ה"נעורים" ששתו מדי יום‪ .‬היא הייתה צריכה להתאפק מלגמוע את כל הבקבוק‪.‬‬
‫"גמד‪".‬‬
‫"כמו בשלגיה ושבעת ה‪"?...‬‬
‫אולדן חייך כשהושיטה לו בחזרה את הבקבוק‪ ,‬והוא לגם לגימה ארוכה לפני שענה‪" .‬סביר להניח‬
‫שלא‪ .‬גמדים נמנים עם חמשת היצורים האינטליגנטיים שכרתנו איתם בריתות‪ .‬הם נראים לעיתים‬
‫נדירות מעל פני הקרקע — האור בוהק מדי בשבילם‪ .‬אבל אי אפשר להתחרות במיומנות חפירת‬
‫המנהרות שלהם‪ .‬נעזרנו בהם פעמים רבות לאורך מאות שנים‪ ,‬כשהיינו צריכים לבנות משהו סודי —‬
‫או בלתי נגיש‪ .‬כמו המקום הזה‪".‬‬
‫בלתי נגיש היה לשון המעטה‪.‬‬
‫"וזאת‪ ...‬הגלוּת?" איכשהו ציפתה שזה יהיה מקום גדול יותר‪ .‬עם צינוק ושלשלאות ואסירים‬
‫צורחים או משהו כזה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬זאת הכניסה לגלות‪".‬‬
‫"חשבתי שהיינו שם כשנמצאנו מעל פני האדמה‪".‬‬
‫"זה היה השער לגלות‪ .‬זה מבלבל‪ ,‬אני יודע — וזה בכוונה‪ .‬הגלות עוצבה כך שצריך לדעת בדיוק‬
‫לאן ללכת ומה לחפש — ולהיות מוכנים לסבול קצת אי־נוחות אם רוצים להגיע אליה‪ .‬אנחנו נמנים‬
‫עכשיו עם כעשרים אנשים שיודעים איפה היא נמצאת‪ ,‬חוץ מהגולים כמובן‪ .‬האם זה עורר בך‬
‫זיכרונות כלשהם?"‬
‫"לא‪ ,‬אני לא מכירה שום דבר מכל זה‪".‬‬
‫אולדן קימט את מצחו‪.‬‬
‫"חשבת שזה המקום שהתליון רמז לנו ללכת אליו?"‬
‫"אני עדיין מאמין שכן‪ ".‬אולדן הושיט לה את הבקבוק בשנית וסופי הופתעה לגלות שהוא שוב‬
‫מלא‪.‬‬
‫"הוא אוסף לחות באוויר‪ ",‬הסביר‪.‬‬
‫"בדולח יכול לעשות את זה?"‬
‫"לא בדולח‪ַ .‬מגְסִי יאָן‪ .‬מינרל נדיר ביותר שהגמדים כורים ממעמקי כדור הארץ‪ .‬יש לו שדה מובנה‬
‫שמושך אליו דברים‪ ,‬ואפשר לשנות את מה שנמשך בהתאם לאופן שבו מגלפים אותו‪ ".‬הוא הצביע‬
‫על הצורה הבלתי רגילה של פִּיית הבקבוק‪" .‬החתכים הקפדניים האלה גורמים לבקבוק למשוך מים מן‬
‫האוויר‪ .‬ואילו זה" — הוא הושיט יד מתחת לגלימתו‪ ,‬שלף משם את תליון הגביש השחור ואחז בו גבוה‬
‫כדי שתוכל לראות אותו טוב יותר — "גוּלַף כך שימשוך סוגי אור מסוימים‪ ,‬שתהיה להם חשיבות‬
‫כשיגיע הזמן לעזוב‪".‬‬
‫במבט מקרוב‪ ,‬הייתה לאבן צורה הרבה יותר מורכבת ממה שסופי חשבה‪ ,‬עם שבעה צדדים בשבעה‬
‫אורכים שונים‪ ,‬וכולם מגולפים בקצוות‪.‬‬
‫"זה אמצעי בטיחות נוסף‪ ",‬הסביר אולדן‪" .‬אור רגיל אינו חזק מספיק כדי לדחוף מישהו למעלה‬
‫והחוצה מהתהום העמוקה הזאת‪ .‬ייתכן שמשום כך הברבור השחור לא הצליחו לשתול במוחך‬
‫זיכרונות מהמקום הזה‪ .‬אולי הם מעולם לא היו כאן‪ .‬אם מישהו היה מגיע לכאן ללא הזמנה‪ ,‬הוא היה‬
‫נלכד‪".‬‬
‫הקירות כמו הלכו והתקרבו פנימה‪ ,‬וסופי נשמה עמוק והזכירה לעצמה שהם לא לכודים‪ .‬לפחות‬
‫קיוותה שזה אכן כך‪.‬‬
‫"מגסידיאן הוא גם הסיבה לכך שהגמדים יודעים שאנחנו כאן‪ ",‬הוסיף אולדן‪" ,‬וגם הסיבה לכך‬
‫שהם ידעו שאנחנו לא מאיימים עליהם‪ .‬הם יכולים לחוש בנוכחות איום‪ .‬יש ברשותנו רק‬
‫שתים־עשרה אבני מגסידיאן‪ ,‬אחת לכל חבר מועצה‪ .‬קיבלנו אותן במתנה מהגמדים כשכרתנו את‬
‫הברית וחתמנו על האמנה‪ .‬אם מישהו היה מציב כאן את כף רגלו בלי לשאת אבן כזאת‪ ,‬הגמדים היו‬
‫מסיקים שהוא נמצא כאן ללא רשות ועוצרים אותו‪ .‬במקרה שלנו‪ ,‬הם הרגישו את המגסידיאן שבתליון‬
‫של חבר המועצה טריק‪ ,‬ולכן שלחו מישהו שידאג שנתרענן לקראת הקטע הבא במסע שלנו‪ .‬כדאי‬
‫באמת שנצא אליו‪ .‬את מוכנה?"‬
‫היא לא הייתה מוכנה‪ .‬אפילו לא קצת‪ .‬אבל היא כבר הגיעה עד כאן‪.‬‬
‫אולדן ניגש אל הקיר ומישש באצבעותיו את המשטח החלק עד שמצא סדק צר שנחבא באפלה‪ .‬הוא‬
‫החליק לתוכו את התליון המגסידיאני וסובב אותו כאילו היה מפתח‪ .‬נשמעו פליטת אוויר וחריקת אבן‪,‬‬
‫והאדמה רעדה כשהקיר הכבד הסתובב בכיוון השעון‪ ,‬ופיזר ענני אבק‪ ,‬בעודו חושף אט־אט פתח צר‪,‬‬
‫המוביל אל החשיכה שמעבר לו‪.‬‬
‫אולדן הושיט לה גביש שקוף על שרשרת זהב דקה‪" .‬נשפי על זה‪ ",‬אמר ותלה אותו על צווארה‪.‬‬
‫"החום מצית מחדש את הבֵּייל ַפי ֵיר‪".‬‬
‫היא נשפה‪ ,‬וניצוצות כחולים זעירים ניעורו לחיים בתוך הגביש‪" .‬האם פִינְטָאן עשה את זה?"‬
‫שמו התגלגל על לשונה כמו חטא‪.‬‬
‫פינטאן‪ .‬האֶלף שהיא האשימה בהצתת להבת הנצח‪.‬‬
‫האֶלף שטען שהוא חף מפשע אף על פי שהיה ברור שהוא מסתיר משהו‪.‬‬
‫בֵּייל ַפי ֵיר הייתה הסימן המסחרי שלו‪ ,‬לפני שנאסר העיסוק בפּירוקינ ֶטיקה‪ .‬זו הייתה להבה מיוחדת‬
‫שלא נזקקה לדלק ויכלה להתקיים בתוך גביש‪.‬‬
‫אולדן בחן מקרוב את התליון שלו‪" .‬אלה נעשו כנראה על ידי שוליה שלו‪ .‬אבל זה עדיין די אירוני‪,‬‬
‫אני מניח‪ ,‬שאנחנו משתמשים בהם כדי להאיר את הדרך‪ ,‬בהתחשב בכך שאנחנו מגיעים כדי לראות‬
‫אותו‪".‬‬
‫"אז‪ ...‬הוא הוגלה?" למיטב ידיעתה‪ ,‬חברי המועצה נתנו לו הזדמנות להודות בטרם נקטו צעד דרסטי‬
‫כזה‪.‬‬
‫"הם העבירו אותו לכאן מוקדם יותר השבוע‪ .‬אני מודה‪ ,‬הופתעתי‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬הם מחכים עד אחרי‬
‫ש‪"...‬‬
 ‫"אחרי מה?"‬
‫הוא נענע בראשו והחווה לעבר הפתח‪ ,‬מסמן לה ללכת ראשונה‪" .‬אגיד לך בעוד רגע‪".‬‬
‫רגליה היו כבדות כשהתקדמה‪ ,‬בייחוד כשהבחינה בגרם המדרגות הצר והמפותל שהוביל למטה‪ ,‬אל‬
‫תוך החשיכה‪ .‬למרות האור הכחול שהפיץ התליון‪ ,‬לא יכלה לראות היכן הוא מסתיים‪.‬‬
‫מילים לא יכלו להסביר עד כמה לא רצתה לרדת במורד מדרגות הגיהינום המפחידות האלה — אבל‬
‫בעודה משתהה בפתח הזכירה לעצמה שזאת ההזדמנות שהיא חיכתה לה‪.‬‬
‫אי שם בתחתית‪ ,‬מאחורי מי יודע כמה דלתות נעולות‪ ,‬חיכה פרנטיס‪.‬‬
‫העבר שלה‪.‬‬
‫אולי התשובה לרמז של הברבור השחור‪.‬‬
‫כל צעד קדימה קירב אותה אל האמת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪23‬‬
‫‪ ‬‬
‫למטה‪.‬‬
‫למטה‪.‬‬
‫הם ירדו למטה‪.‬‬
‫צעד אחר צעד‪.‬‬
‫רגל לפני רגל‪ .‬בלי אור‪ ,‬פרט לגבישי הביילפייר שסביב צווארם‪ .‬ללא שום קול‪ ,‬פרט לכפות‬
‫רגליהם המוטחות באבן‪.‬‬
‫טאח‪.‬‬
‫טאח‪.‬‬
‫טאח‪.‬‬
‫במשך זמן מה ניסתה סופי לספור את המדרגות‪ ,‬אבל היא ויתרה אחרי שעברו את ה ֶאלֶף‪ .‬רגליה‬
‫שרפו וכפות רגליה כאבו והאוויר נעשה חם ומחניק ככל שהוסיפו לרדת‪ ,‬עד ששערה נדבק לראשה‬
‫מרוב זיעה‪.‬‬
‫"איפה המקום הזה?" שאלה‪" .‬מרכז כדור הארץ?"‬
‫"בדיוק‪".‬‬
‫"אתה רציני?"‬
‫"אני מניח שבני האדם לימדו אותך שהגרעין של כדור הארץ הוא מאגר גדול של מַאגְמָה או כדור‬
‫מוצק וחם כמו השמש‪".‬‬
‫זה באמת מה שלימדו אותה — אבל היא לא התכוונה להודות בכך‪.‬‬
‫"אבל‪ ...‬איך זה אפשרי?"‬
‫"הגמדים יכולים לחפור מנהרות בכל מקום‪ ,‬ואנחנו יכולים להפוך כל מקום לראוי למגורים‪ .‬אם‬
‫מוסיפים לכך את העובדה שגלוּת צריכה להיות מקום שבלתי אפשרי להגיע אליו‪ ,‬מבינים שזאת באמת‬
‫הייתה האפשרות ההגיונית היחידה‪".‬‬
‫"רק אלפים יכולים לקרוא למנהרה שנחפרת עד למרכז כדור הארץ 'אפשרות הגיונית'‪".‬‬
‫"ורק ילדה שגידלו אותה בני אדם תחשוב אחרת‪".‬‬
‫היא לא הצליחה להחליט אם הוא מתכוון לזה כדבר טוב או רע‪.‬‬
‫"אז אתה כבר יכול לומר לי מה אנחנו עושים כאן? או שאתה עדיין מודאג ממצותתים?"‬
‫"לא‪ ,‬אני חושב שכאן מספיק מבוּדד‪".‬‬
‫היא צעדה לפחות עשרה צעדים נוספים לפני שהוסיף‪" ,‬המועצה הורתה לי לבצע את פיצוח הזיכרון‬
 ‫על פינטאן‪".‬‬
‫"אה‪".‬‬
‫היא ניסתה לומר יותר‪ ,‬אבל המילים נתקעו בגרונה והקשו עליה לנשום‪.‬‬
‫"הוא עדיין מסרב לגלות מה הוא מסתיר‪ ,‬ואנחנו בטוחים שהוא יודע משהו חשוב על להבת הנצח‪".‬‬
‫קולו של אולדן היה מהוסה‪ ,‬אבל הוא הדהד בדממה המחניקה של גרם המדרגות החשוך‪" .‬קיבלתי‬
‫הוראה לתת לו הזדמנות אחרונה להודות‪ .‬אם הוא ימשיך לשתוק‪ ,‬עליי לחקור את המחשבות שלו —‬
‫בכל האמצעים הדרושים‪".‬‬
‫"האם ביצעת אי פעם פיצוח זיכרון?" לחשה סופי‪ .‬היא לא ידעה על זה הרבה — מלבד העובדה‬
‫שהדבר הורס את שפיותו של האדם‪.‬‬
‫"לא באופן אישי‪ .‬זה די נדיר‪ .‬קווינלין ביצע את הפיצוח האחרון‪ ,‬כי הוא חוקר חזק ממני‪"...‬‬
‫"אתה מתכוון לפיצוח הזיכרון שבוצע על פרנטיס?" קטעה אותו סופי‪.‬‬
‫"למרבה הצער‪ ,‬כן‪".‬‬
‫העצב בקולו גרם לשאלה שחששה לשאול להיפלט מפיה‪ ,‬לפני שהצליחה לעצור אותה‪" .‬אתה חושב‬
‫שפיצוח המוח של פרנטיס היה‪"...‬‬
‫"טעות?" השלים אולדן‪ ,‬משום שהיא לא סיימה‪.‬‬
‫היא הנהנה‪.‬‬
‫אם הברבור השחור באמת היו הטובים‪ ,‬אז פרנטיס היה חף מפשע מבחינה טכנית‪ .‬הוא אכן הסתיר‬
‫משהו מהמועצה — אבל הוא גם הסתיר אותה‪ .‬כנראה בניסיון להגן עליה מפני הרעים האמיתיים‪.‬‬
‫"אני מנסה בכל כוחי לא לחשוב על זה‪ ",‬אמר אולדן בשקט‪.‬‬
‫סופי ניסתה לעשות אותו הדבר‪.‬‬
‫"אז למה הבאת אותי לכאן?" שאלה אחרי כמה צעדים בדממה‪.‬‬
‫היא קיוותה שלא היה זקוק לה כדי שתאשים את פינטאן באופן רשמי‪ .‬היא האמינה בכל ליבה‬
‫שלפינטאן היה קשר כלשהו ללהבת הנצח‪ .‬אבל היא לא הייתה בטוחה שתוכל להסתכל לו בעיניים‬
‫ולדון אותו לשיגעון‪.‬‬
‫אולדן כחכח בגרונו‪" .‬אסור לעולם לבצע פיצוח זיכרון לבד‪ .‬אתה צריך לשלוח את המודעוּת שלך‬
‫עמוק כל כך לתוך הקורבן‪ ,‬עד שאתה עלול ללכת לאיבוד בתוהו ובוהו הנפשי‪ ,‬ולא לחזור משם‪.‬‬
‫הדרך היחידה להגן על עצמך היא לוודא שיש איתך מישהו שידריך אותך בדרך חזרה‪".‬‬
‫היא עצרה בפתאומיות כזאת שאולדן התנגש בגבה‪" .‬בבקשה תגיד לי שאתה לא מצפה ממני להיות‬
‫המדריכה שלך‪".‬‬
‫"אני מבין את ההיסוס שלך‪ ,‬סופי‪ .‬נאבקתי עם הרעיון בעצמי‪ ,‬מאז שהראית לי את התליון ההוא‪".‬‬
‫היא הסתובבה לעברו בחדות‪" .‬זאת המשמעות של הרמז‪ ,‬לדעתך?"‬
‫"כן‪ .‬הברבור השחור לעולם לא ישתמש במלה 'להדריך' במקרה‪ ,‬ובמיוחד ימים ספורים לפני‬
‫שהמועצה מורה על פיצוח זיכרון — הפיצוח הראשון של מוח קדמון שאי פעם הורו עליו‪ .‬אז אני יכול‬
‫רק להניח שהם אומרים לנו שאת צריכה להדריך אותי‪ ,‬כנראה כדי לוודא שאנחנו מסוגלים לחשוף‬
‫את כל מה שהוא מסתיר לפני שהוא מתנפץ‪ .‬זה יהיה הרבה יותר קשה עם זיכרונות של אלפי שנים‬
‫שצריך לנבור בהם‪".‬‬
‫"אבל‪ ...‬זה לא הגיוני‪ .‬אם אני ה'מדריכה'‪ ,‬אז למה הם מתכוונים ב'עבר'?"‬
‫"אני מניח שהם מתייחסים לעובדה שפינטאן הוא אחד הקדמונים‪ ,‬ולכן הוא המהות של עברנו‪ .‬או‬
‫שאולי הם רומזים שהזיכרון שאנחנו זקוקים לו נמצא עמוק בעברו של פינטאן‪".‬‬
‫"אבל‪"...‬‬
‫"אני יודע שזה לא מתאים בצורה מושלמת‪ ,‬סופי‪ ,‬והאמיני לי‪ ,‬עשיתי כל שביכולתי כדי לדחות את‬
‫התיאוריה הזאת‪ .‬חקרתי את נושא ה'מדריך' ואת המצפנים‪ ,‬וביליתי כל שעת ערות בניסיון למצוא‬
‫משמעות אחרת‪ .‬זה הרעיון היחיד שנשמע הגיוני‪".‬‬
‫"מה עם פרנטיס?"‬
‫אולדן הסב את מבטו ונענע בראשו בעודו מעביר את ידו בשערו‪" .‬כמה פעמים אני צריך לומר לך‪,‬‬
‫סופי — פרנטיס חסר תועלת‪".‬‬
‫הרגש בקולו הסיג אותה צעד אחד לאחור‪ ,‬אבל היא לא הצליחה להבין מה הוא‪ .‬צער? כעס?‬
‫"אני מצטער‪ ",‬אמר אחרי שנייה ושפשף את רקותיו‪" .‬אני רק‪ ...‬הלוואי שיכולתי לשנות‪ ...‬אבל אני‬
‫לא יכול‪".‬‬
‫הוא נשמע תשוש כל כך‪.‬‬
‫לפני שסופי הצליחה לחשוב על משהו לומר‪ ,‬הוא נשם נשימה חטופה והוסיף‪" ,‬אני לא מתכוון‬
‫לכפות עלייך לעשות את זה‪ ,‬סופי‪ .‬הייתי צריך להביא אותך לכאן כי לא יכולתי לספר לך על התוכנית‬
‫עד שנהיה לגמרי לבדנו‪ .‬אבל אם את לא רוצה לעשות את זה‪ ,‬נצא מיד‪ .‬בלי שאלות‪ .‬בלי בעיות‪.‬‬
‫ובוודאי ללא רגשות טינה‪ .‬אני אחזור לכאן עם מישהו אחר שידריך אותי‪ .‬הבחירה לחלוטין בידייך‪".‬‬
‫הוא הוציא את גביש המגסידיאן‪" .‬רק תגידי‪ ,‬ואני אקח אותך הביתה‪".‬‬
‫השתקפותה בצלעות הגביש הכהות נראתה שבורה‪ .‬סופי הרגישה בדיוק כך‪ .‬קרועה‪.‬‬
‫"מה אם יקרה לך משהו?" לחשה‪ ,‬והצטערה שהיא לא יכולה לחסום את המחשבות המחרידות‬
‫שהסתובבו בראשה‪.‬‬
‫אולדן בוהה בה בעיניים פרועות כמו בראנט‪ .‬מכורבל על רצפת הבית הקר והריק‪ ,‬מתנדנד קדימה‬
‫ואחורה‪.‬‬
‫"שום דבר לא ישתבש‪ ",‬הבטיח אולדן‪.‬‬
‫"איך אתה יכול לדעת את זה? אתה זקוק למדריך רק משום שמשהו באמת עלול להשתבש במהלך‬
‫הפיצוח‪ ,‬נכון? ומה אם אני לא חזקה מספיק כדי לעזור לך?"‬
‫אולדן התקרב אליה ואחז בחוזקה בכתפיה‪" .‬אין לי ספק שאת חזקה מספיק‪ ,‬סופי‪ .‬חשבי על כל‬
‫הדברים המדהימים שהמוח שלך מסוגל לעשות‪ .‬את בלתי חדירה למחשבות ולשדרים אחרים‪"...‬‬
‫"לא של פיץ‪".‬‬
 ‫"בסדר‪ ,‬אדם אחד‪"...‬‬
‫"גם סילבני‪".‬‬
‫חיוך בצבץ בזוויות שפתיו‪" .‬בסדר גמור‪ .‬אדם אחד ואליקורן — זה עדיין עדיף בהרבה על השומר‬
‫החזק ביותר שלנו‪ ,‬שעשרות טלפתים הצליחו להסתנן אל מחשבותיו‪ .‬וכשמוסיפים לזה את רמות‬
‫הריכוז המדהימות שלך ומביאים בחשבון את העובדה שאיש לא יכול לחסום אותך‪ ,‬זה כמעט כאילו‬
‫הברבור השחור יצר אותך למשימה הזאת‪".‬‬
‫סופי התכווצה‪ .‬היא לא רצתה להיווצר לשום דבר‪.‬‬
‫"אני יודע כמה זה מפחיד‪ .‬והאמיני לי‪ ,‬זה הדבר האחרון שאבקש ממך אי פעם — לא מפני שאני‬
‫דואג לעצמי‪ .‬אני יודע שאני אהיה בסדר‪ .‬אבל אני רוצה שאת תהיי בסדר‪ .‬אם את לא רוצה‪ ,‬אמרי לי‪".‬‬
‫"זה לא שאני לא רוצה‪ .‬רק ש‪ ...‬אם משהו יקרה וזאת תהיה אשמתי‪"...‬‬
‫"שום דבר לא יקרה‪ ,‬אני מבטיח‪ .‬אבל גם אם כן‪ ,‬זאת לא תהיה אשמתך‪ .‬לא‪ ...‬אל תנענעי את‬
‫הראש‪ .‬הקשיבי לי‪ .‬את — ללא כל ספק — הטלפתית החזקה ביותר בעולם שלנו‪ .‬אם את לא יכולה‬
‫להדריך אותי בדרך חזרה‪ ,‬אף אחד לא יכול‪ .‬אף אחד‪".‬‬
‫עיניו הבהירו לה שהוא מתכוון לכל מילה‪.‬‬
‫ואם הוא מאמין בה כל כך‪...‬‬
‫היא בלעה את רוקה‪ ,‬ובקושי הצליחה למצוא בתוכה קול שילחש‪" ,‬בסדר‪".‬‬
‫חיוכו היה עצוב כשמשך אותה לחיבוק‪" .‬תודה לך‪ ,‬סופי‪ .‬אני כל כך מצטער שאת צריכה לעבור את‬
‫זה‪ .‬אני אנסה להקל עלייך ככל האפשר‪".‬‬
‫היא הייתה המומה ממה שהסכימה לעשות הרגע מכדי שתוכל לחשוב על תשובה כלשהי‪ ,‬ולכן‬
‫הסתובבה והמשיכה לרדת‪.‬‬
‫שאר הדרך הייתה מעורפלת‪ ,‬משום שניסתה להיזכר בכל מה שטירגן לימד אותה בשיעורי‬
‫הטלפתיה שלהם‪ .‬כל זה נראה כה נדוש וחסר תועלת עכשיו‪ .‬איזו חשיבות יש ליכולת שלה להקרין את‬
‫מחשבותיה על הנייר או לקרוא את מחשבותיהם של בעלי חיים או להעביר שדרים למרחק של‬
‫קילומטרים? איך כל זה יעזור לה למשוך את אולדן בחזרה אם הוא יתחיל לאבד את עצמו?‬
‫היא הייתה שקועה בדאגותיה ולא שמה לב שהגיעו אל הקרקעית‪ .‬וכך מעדה כשרגלה ציפתה למצוא‬
‫מדרגה נוספת ובמקומה דרכה על רצפה חולית‪.‬‬
‫החדר שאליו נכנסו היה קטן‪ ,‬מרובע וריק‪ .‬דלת מתכת ענקית הייתה הדבר הבולט היחיד בו‪,‬‬
‫ובמרכזה חריץ שחור קטן‪.‬‬
‫"הם מכנים את המקום הזה 'החדר שבו אפסו כל הסיכויים'‪ ",‬לחש אולדן‪.‬‬
‫רחש קל נשמע מהחול שלפניהם‪ ,‬וסופי הצליחה בקושי שלא לזעוק כשגמד נוסף התפתל והגיח‬
‫מתוך האדמה‪.‬‬
‫"ניתנה לכם רשות להיכנס‪ ",‬מלמל היצור המוזר בקול יבש וסדוק בעודו מנער את הגרגרים‬
‫מפרוותו הפרועה ובוחן אותם בעיניו הכהות‪ ,‬הקטנות‪" .‬אני יקוֹר‪ .‬אני אהיה המלווה שלכם‪".‬‬
 ‫אולדן קד קידה קלה וסופי חיקתה אותו בקידה מגושמת‪.‬‬
‫"אתם מוכנים?" שאל קריקור ונע לעבר דלת המתכת‪.‬‬
‫אולדן הושיט את ידו אל ידה של סופי‪ ,‬כנראה כדי להרגיע אותה‪ ,‬אבל הוא רעד כל כך עד שקשה‬
‫היה למצוא בכך נחמה‪.‬‬
‫"לא נהיה מוכנים יותר אף פעם‪ ",‬לחש אולדן‪ .‬ואז הוא משך את סופי קדימה והכניס את התליון‬
‫המגסידיאני שלו אל חור המנעול שבמרכז הדלת‪.‬‬
‫בריחי מתכת נקשו‪ ,‬אבל דבר לא קרה עד שקריקור החליק דיסק עגול של מגסידיאן לתוך חריץ דק‬
‫שהסתתר בין הצללים בקצה הדלת‪ ,‬כמו שמכניסים מטבע לתוך מכונת משקאות‪.‬‬
‫בום רועם הדהד בחלל החדר וחותם נשבר לאורך הקצוות ואִפשר לאור כתום בוהק לחדור מבעד‬
‫לחרכים‪.‬‬
‫"התמקדו ברצפה תוך כדי הליכה‪ ",‬יעץ קריקור כשדחף ופתח את הדלת‪" .‬זה יחסוך מכם את‬
‫מראות הטירוף‪".‬‬
‫הדבר הראשון שסופי הבחינה בו היה הריח‪.‬‬
‫זה לא היה ריח של ריקבון‪ ,‬ריח של אשפה או ריח מעופש‪ ,‬כפי שהייתה מצפה מכלא‪ .‬וגם לא ריח‬
‫של גופרית או מאגמה‪ ,‬כמו שאמור להריח מרכז כדור הארץ‪ .‬המילה היחידה שהצליחה לחשוב עליה‬
‫כדי לתאר אותו הייתה "עגום"‪ .‬אם לייאוש היה ריח‪ ,‬הוא היה זהה לריח הגלות‪ .‬חד ומעופש ומריר‪.‬‬
‫והיה גם הקול‪ .‬הוא לא היה רועם או כועס‪ .‬לא היו צרחות או קולות זועמים‪ .‬רק גניחות עמומות‪,‬‬
‫תמידיות‪ .‬זעקות של סבל‪ .‬או טירוף‪.‬‬
‫"מה הגודל של המקום הזה?" שאלה סופי וקולה הדהד מהקירות העמוקים‪ .‬לאורך מסדרון המתכת‬
‫היו חלונות בגודל אשנבים ודלתות חלקות‪ ,‬והוא התעקל קדימה‪ ,‬הולך ונעלם באור הקודר‪.‬‬
‫"לא גדול כמו שאת חושבת‪ ",‬אמר לה אולדן כשהמשיכו ללכת במורד המסדרון‪" .‬המבנה ספירלי‪,‬‬
‫מתפתל סביב עצמו‪ ".‬ובכל זאת‪ ,‬היו שם הרבה דלתות‪" .‬חשבתי שפשע אמור להיות דבר נדיר‪".‬‬
‫"הגלות היא בית הכלא של כל העולמות‪ .‬לכן עלינו לשמור על מיקומו בסוד‪ .‬לא כל המינים שלֵווים‬
‫כמונו‪".‬‬
‫כמעט על פי אות‪ ,‬יצור כלשהו צווח והתנגש בקירות התא שלו‪ .‬סופי התקרבה אל אולדן‪.‬‬
‫למרות חששותיה התעלמה מאזהרתו של קריקור‪ ,‬סרקה את הדלתות וקיוותה לזהות את שמו של‬
‫פרנטיס בין התוויות הזוהרות שמעליהן‪ .‬אבל אז הופיעו פנים באחד החלונות — עור בגוון טחב ירוק‪,‬‬
‫חריצים בִּמקום אף וניבים חומים שהציצו מבעד לשפתיים שטוחות‪ .‬סופי הסבה את מבטה‪ ,‬אבל יכלה‬
‫לחוש איך הוא צופה בה בעיניו הבולטות‪ ,‬החלביות‪ ,‬כשעברו שם‪.‬‬
‫אחרי זה התמקדה ברצפה החלקלקה והסטרילית‪ ,‬התבוננה בהשתקפותה מתעקמת ומתעוותת וניסתה‬
‫שלא לדמיין אילו מפלצות אחרות מתחבאות מאחורי קירות המתכת‪ .‬הם המשיכו ללכת עד שסופי‬
‫חשה סחרחורת מהתנועה סביב‪ ,‬סביב‪ ,‬סביב‪ .‬ובכל זאת הרגישה שזה מוקדם מדי כשנעצרו‪ ,‬וקריקור‬
‫הודיע‪" ,‬האסיר שאתם מחפשים נמצא כאן‪".‬‬
 
 
 ‫פרק ‪24‬‬
‫‪ ‬‬
‫"זה בטוח?" שאלה סופי כשאולדן החליק את המפתח המגסידיאני אל תוך דלת הכסף הפשוטה‬
‫שעליה נכתב השם פינטאן‪.‬‬
‫היא הרגישה שזה לא בסדר להיכנס לתא מאסר כשרק גמד נמוך ושעיר מגן עליהם — איפה סנדור‬
‫עם שריריו הבולטים וכלי הנשק הענק שלו כשהיא באמת זקוקה לו?‬
‫"האסיר נמצא בבידוד מבוקר‪ ,‬ואנחנו ריסַנו אותו‪ ",‬ענה קריקור‪.‬‬
‫"אבל עמדי מאחוריי‪ ,‬רק ליתר ביטחון‪ ",‬הזהיר אולדן‪.‬‬
‫הוא התחיל לסובב את המפתח‪ ,‬אבל קריקור חסם אותו‪" .‬התליונים שלכם‪ ",‬אמר והושיט את ידיו‬
‫הפרוותיות‪.‬‬
‫"אני לא מאמין ששכחתי מזה‪ ".‬אולדן הסיר את גביש הביילפייר שלו והושיט לו אותו‪.‬‬
‫סופי עשתה כמוהו‪ .‬פרקי ידיה עקצצו כשנזכרה בכוויות שלה‪ .‬אולדן הסביר שפינטאן מסוגל להפוך‬
‫ניצוצות בחזרה ללהבה‪ ,‬והיא קיוותה שזה יהיה הפירוקינטיקאי האחרון שתפגוש אי פעם‪.‬‬
‫קריקור פינה להם את הדרך‪ ,‬וסופי הסתתרה מאחורי אולדן כשסובב את המפתח‪.‬‬
‫פרץ אוויר קר ולח קידם את פניהם כשהוא דחף ופתח את הדלת‪ ,‬וקול צרוד אמר‪" ,‬אני מניח שזה‬
‫אומר שהמועצה החליטה לממש את האיומים שלה‪".‬‬
‫"אלא אם כן תרצה להקל על כולם‪ ",‬אמר לו אולדן‪" .‬עדיין לא מאוחר מדי‪".‬‬
‫"הו‪ ,‬מאוחר מדי‪ .‬הרבה יותר מדי‪".‬‬
‫התבוסה בקולו של פינטאן דקרה בליבה של סופי‪ .‬גם אם הוא הביא זאת על עצמו‪ ,‬איך אפשר‬
‫להפנים שאתה עומד להפוך לאחד מאותם חסרי דעת הממלאים את המסדרון ביללות חסרות חיים?‬
‫"אני מודה‪ ,‬לא חשבתי שהם ישלחו אותך‪ ",‬הוסיף פינטאן בשקט‪" .‬אני מניח שעליי לראות בזה‬
‫מחמאה‪ .‬הם שלחו את הכוכב שלהם‪".‬‬
‫אולדן נאנח וצעד כמה צעדים קדימה‪" .‬פינטאן‪ .‬אני מפציר בך לנהוג בהיגיון‪"...‬‬
‫"אה‪ ,‬אתה לא לבד‪ .‬תהיתי‪ ",‬קטע אותו פינטאן‪" .‬אַת — זאת שמסתתרת שם מאחור‪ .‬אין מה לפחד‪.‬‬
‫הם השתדלו מאוד לוודא שאני לחלוטין לא מזיק‪".‬‬
‫סופי הציצה מעבר לכתפו של אולדן‪.‬‬
‫פינטאן היה רזה מכפי שציפתה‪ .‬כמעט שברירי למראה‪ ,‬עם עיניים כחולות כשמיים ותווי פנים‬
‫שדופים‪ .‬לא מישהו שהייתה חושדת אי פעם שיהיה מעורב בקונספירציה לטבוח במין האנושי‪ .‬הוא‬
‫לבש בגדים אדומים והיה קשור לכיסא מתכת פשוט במרכז החדר הריק‪ ,‬הקפוא‪.‬‬
‫"מדהים‪ ",‬לחש ובהה בעיניה‪" .‬את הנערה שלכדה בבקבוק את להבת הנצח‪ ,‬נכון?"‬
‫סופי הנהנה והתמקדה באוזניו‪ .‬קצותיהן התעקלו והיו מחודדים יותר מאלה של ברונטה‪ ,‬והם בלטו‬
‫משערו הבלונדיני‪.‬‬
‫שפתיו היבשות נמתחו לחיוך‪" .‬זה לא היה נהדר? להבת הנצח‪ ",‬הבהיר כשקימטה את מצחה‪" .‬עברו‬
‫שנים מאז ראיתי אותה‪ .‬אבל זה היה דבר מרשים למראֶה‪ ".‬הוא בהה בחלל‪ ,‬כאילו חי מחדש את‬
‫הזיכרון‪" .‬נכון שפשוט הרגשת איך האש נושמת בעוצמה ובאנרגיה ובחיוּת?"‬
‫להבות צהובות פְלוּאוֹ סנטיות ריקדו בראשה של סופי‪ ,‬והיא כמעט יכלה לחוש את החום הצורב‬
‫ואת העשן המחניק כשהלהבות הלכו וסגרו עליה‪" .‬אני בעיקר רציתי לצאת משם בחיים ולמנוע‬
‫מהלהבה להרוג עוד אנשים חפים מפשע‪".‬‬
‫חיוכו הפך למבט זועף‪" .‬אני מניח שרק פירוקינטיקאי מסוגל להעריך באמת את הדרת המלכות של‬
‫להבה שאי אפשר לכבות‪ .‬אש השמש על פני האדמה‪ .‬הייתי שמח לראות אותה שוב‪ ,‬לפני ש‪"...‬‬
‫הוא עצם את עיניו‪.‬‬
‫"אם תספר לנו מה אתה יודע‪ ,‬לא יהיה 'לפני'‪ ",‬הזכיר לו אולדן‪.‬‬
‫"שנינו יודעים שאני לעולם לא אעזוב את החדר הקר והריק הזה שאין בו שום חמימות‪ ,‬שום‬
‫תבערה — שום דבר מלבד מתכת מוצקה ובגדים חסיני אש‪ .‬אין טעם לחיים ללא חוֹם‪ ,‬ללא אש‪".‬‬
‫הוא רעד‪.‬‬
‫"חוץ מזה‪ ",‬הוסיף והתנועע ככל שהקשירות התירו לו‪" .‬יש סודות שראוי להגן עליהם‪".‬‬
‫"אז אתה מודה‪ ,‬אתה אכן מסתיר משהו‪ ",‬אמר אולדן‪.‬‬
‫ידיו של פינטאן לפתו את זרועות המתכת של כיסאו‪ ,‬ופִרקי אצבעותיו הלבינו‪" .‬העולם שלנו שבור‪,‬‬
‫אולדן‪ ,‬וכל מה שהמועצה עושה הוא לגנות את כל מי שיש לו די אומץ להכיר בכך שיש לנו בעיה‪ .‬הם‬
‫מרסקים את מוחותינו‪ ,‬נועלים אותנו עמוק באדמה‪ ,‬משכנעים את עצמם שאנחנו הפושעים‪ .‬אבל מי‬
‫הם אלה שהורסים חיים? מחריבים משפחות? אוסרים על אנשים להשתמש ביכולות שלהם‪ ,‬מורידים‬
‫אותם למעמד הפועלים‪"...‬‬
‫"פירוקינטיקה נאסרה‪ ,‬כי הכמיהה שלך לכוח‪ ,‬שאינה יודעת שובע‪ ,‬הרגה חמישה אנשים‪ .‬אתה‬
‫תמכת בהחלטה כשהתפטרת מהמועצה‪".‬‬
‫"זאת הייתה טעות מצערת‪ ",‬לחש פינטאן‪" .‬והבנתי את הצורך בשינוי‪ .‬אני חייתי את החיים במעמד‬
‫שאליו הורדתי‪ .‬נהגו בי כבחסרי היכולות — בלי שום דרך לספק את תשוקתי ללהבה‪ .‬זהו מאבק‬
‫יום־יומי לא לאפשר לשפיות שלי לחמוק ממני‪".‬‬
‫"אני לא בטוח כל כך שהצלחת‪".‬‬
‫קולו של אולדן היה קר‪ ,‬אבל סופי לא יכלה שלא להרגיש דקירה קטנה של אהדה כלפי פינטאן‪.‬‬
‫יכולת מיוחדת היא הכול בעולם שלהם‪ .‬היא הייתה מסוגלת לדמיין כמה זה מתסכל כשיש לך יכולת‬
‫כזאת ואתה חייב להתכחש לה‪" .‬וזאת רק בעיה קטנה‪ ",‬הוסיף פינטאן‪ ,‬קולו הלך ונמלא חימה‪" .‬אם‬
‫רק יתנו להם‪ ,‬חברי המועצה יניחו לכל מה שבנינו להפוך לאבק‪ .‬מישהו היה חייב לקום ולהילחם על‬
‫מה שחשוב — ואומנם לא אני הטלתי את הניצוצות הראשונים‪ ,‬אבל אני מוכן לעזור לשמר את‬
 ‫הלהבות‪".‬‬
‫"הלהבות כובו!" צעק אולדן‪.‬‬
‫פינטאן פלט צחוק‪" .‬זה מה שמצחיק במרידות‪ .‬אי אפשר לעצור אותן עד שמכלים את כל מה‬
‫שמתדלק אותן‪ .‬וממקום מושבי אני רואה הרבה חומרי תבערה‪ ".‬עיניו ננעצו בעיניה של סופי‪" .‬היא‬
‫חלק מזה בדיוק כמוני — לעולם אל תשכח‪".‬‬
‫"היא לא חלק משום דבר‪".‬‬
‫"אם זה נכון‪ ,‬אז מדוע היא כאן?" הוא בהה בסופי שוב‪ ,‬במבט שגרם לה לרצות להתפתל או‬
‫להסתתר‪ ,‬מפני שנראה היה כאילו הוא מביט דרכה‪ ,‬בִּמקום בה‪" .‬אתה בוחר בצד הלא נכון‪ ,‬אולדן‪ .‬אם‬
‫צריך לפצח את מוחו של מישהו‪ ,‬זה צריך להיות המוח שלה‪ .‬היא מסתירה יותר סודות מכל אחד‬
‫אחר‪".‬‬
‫אולדן אחז בכתפיו בחוזקה‪" .‬מספיק!"‬
‫סופי הכריחה את האוויר להיכנס לריאותיה וניסתה להדוף את המילים האיומות שלו אל מחוץ‬
‫לראשה‪ ,‬אבל הן כבר נטעו את עצמן עמוק בתוך פחדיה‪.‬‬
‫"מספיק‪ ",‬חזר אולדן‪ .‬הוא נשם נשימה עמוקה ופנה אל סופי‪" .‬את מוכנה?"‬
‫היא הנהנה ברעד‪.‬‬
‫"זה לא גורם לי שום שמחה‪ ,‬פינטאן‪ ",‬אמר לו אולדן בשקט‪" .‬אבל הקבוצה הזאת — קבוצת‬
‫המורדים שאתה מגונן עליה — תיעצר‪ .‬אעשה כל מה שדרוש כדי להגן על מה שחשוב‪".‬‬
‫מבטו של פינטאן זעק מיליון עלבונות‪ .‬אבל כל מה שאמר היה‪" ,‬טוב‪ ,‬אז אני מניח שכדאי שתתחיל‪,‬‬
‫לא?"‬
‫"כן‪ ,‬אני מאמין שכדאי‪ ".‬אולדן פסע לאחור‪ ,‬החליק את שערו ושפשף את רקותיו‪" .‬הזדמנות‬
‫אחרונה‪".‬‬
‫כל הצבע אזל מפניו של פינטאן‪ ,‬אבל הוא עדיין חרק בשיניו ואמר‪" ,‬אני לא הראשון שמקריב את‬
‫עצמו לטובת העניין — ולא אהיה האחרון‪".‬‬
‫"וקורבנך יהיה לשווא‪ .‬אני אמצא את מה שאתה מסתיר בעת הפיצוח‪".‬‬
‫"לעולם לא תמצא את זה בזמן‪ .‬אני יודע איך להגן על הסודות שלי‪ .‬ואם אוכל‪ ,‬אגרור אותך איתי‪".‬‬
‫"אתה רק תפגע בעצמך אם תנסה‪ ".‬אולדן פנה אל סופי‪" .‬אני אצטרך שתשמרי על קשר פיזי איתי‪".‬‬
‫סופי התקרבה אליו ברגליים כושלות‪ ,‬כף ידה חלקלקה מרוב זיעה‪ ,‬וכרכה את אצבעותיה סביב פרק‬
‫ידו‪" .‬מה אני — איך אני — אני לא יודעת‪"...‬‬
‫"הירגעי‪ ,‬סופי‪ .‬התפקיד שלך קל מאוד לביצוע‪ .‬כל שעלייך לעשות הוא להתחבר אל המחשבות שלי‬
‫ולהישאר איתי בקשר‪ .‬אם תרגישי שהמחשבות שלי מתחילות להחליק‪ ,‬פשוט קראי לי כדי להדריך‬
‫אותי בדרך חזרה‪ .‬חושבת שתוכלי להתמודד עם זה?"‬
‫"אבל הוא אמר שהוא יכול לגרור אותך למטה‪".‬‬
‫"הוא רק מנסה להפחיד אותך‪ .‬הדבר הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות הוא לחסום אותי כדי שלא‬
‫אמצא את מה שהוא מסתיר‪ ,‬לפני שהמוח שלו יתנפץ‪ .‬רק הקפידי לעצום עיניים ונסי לא לשים לב‬
‫לשום דבר שאת רואה‪ .‬אני אעבוד מהר ככל יכולתי‪".‬‬
‫"כמה זמן זה יימשך?" לחשה‪.‬‬
‫"לא יותר מכמה דקות‪".‬‬
‫פינטאן צחק צחוק קר וחד‪" .‬זה מה שאתה חושב‪".‬‬
‫אולדן התעלם ממנו והניח את ידיו על רקותיו של פינטאן‪" .‬קדימה‪ ,‬התחברי אל המחשבות שלי‪,‬‬
‫סופי‪ .‬הודיעי לי כשאת מוכנה‪".‬‬
‫היא חשה המומה מכדי לחשוב‪ .‬אבל היא עצמה את עיניה‪ ,‬ניסתה להקשיב ו‪...‬‬
‫‪...‬חשבה שהיא עלולה להקיא‪.‬‬
‫היא נשמה נשימה עמוקה וניסתה לומר לעצמה שזה לא שונה מהִתנסוּת במיומנות חדשה בשיעור‬
‫טלפתיה‪ .‬זה לא עזר כפי שרצתה‪ ,‬אבל כשניסתה שוב‪ ,‬הייתה מסוגלת למתוח את תודעתה מספיק כדי‬
‫להגיע אל אולדן‪.‬‬
‫מחשבותיו מילאו את ראשה‪ ,‬מתנודדות כמו משב רוח קל‪.‬‬
‫אין סיבה לדאגה‪ ,‬סופי‪ .‬אני סומך עלייך‪.‬‬
‫להגיד לה לא לדאוג היה כמו לומר לה לא לנשום‪ .‬אבל כל מה שאמרה לו היה‪ ,‬תיזהר‪.‬‬
‫גם את‪.‬‬
‫היא ספרה כל נשימה שחלפה‪ ,‬ותהתה איך תדע מתי יתחיל פיצוח הזיכרון‪ .‬האם משהו ישתנה? האם‬
‫פתאום תהיה לה תחושה שונה?‬
‫ואז תודעתו של אולדן התעמעמה — ופינטאן התחיל לצרוח‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪25‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי הידקה את אחיזתה בפרק ידו של אולדן‪ ,‬ואילצה את עצמה להישאר מחוברת אליו כששטף‬
‫דימויים פרץ אליה‪ .‬היא ניסתה לא להתמקד בהם‪ ,‬להניח להם להישטף בתודעתה ולהתפוגג‪.‬‬
‫אבל להבת הנצח בערה חזק מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה‪.‬‬
‫היא התבוננה מבעד לעיניו של פינטאן בעוד הוא וחמישה אֶלפים אחרים בגלימות כתומות כהות‬
‫מתחו את זרועותיהם לעבר שמי הלילה‪ .‬היא הרגישה את ראשו פועם כשהתרכז בגיצי החום הזעירים‬
‫שקרנו מהכוכבים המנצנצים‪ .‬הוא התמקד מבעד לכאב וספר עד שלוש‪.‬‬
‫השישה‪ ,‬כולם פה אחד‪ ,‬קראו לחוֹם לרדת אל כדור הארץ‪.‬‬
‫לרגע אחד החום התעלם מהם‪ .‬ואז הבזיקו שישה פסים של להבה צהובה־ניאונית לעבר האֶלפים‪,‬‬
‫צוברים תאוצה בכל שנייה‪ .‬כל האחרים התנשמו ונסוגו לאחור‪ ,‬אבל פינטאן נשאר במקום‪ ,‬פתח את‬
‫כפות ידיו והורה לאש להישמע לו‪ .‬הלהבות התעוותו והתפתלו והפכו לכדור אש בגודל של פיל‬
‫שריחף מעליו‪.‬‬
‫דמעות נקוו בעיניו שעה שספג את כוחה של האש הטהורה‪ ,‬העשירה והמפוארת ביותר שנראתה אי‬
‫פעם על פני האדמה‪ .‬אבל הלהבה סירבה להישאר במקומה וכדור האש התפרץ והמטיר גשם של‬
‫שברי להבות‪.‬‬
‫פינטאן הגן על פניו בגלימתו‪ ,‬אבל הניצוצות הנופלים נצמדו לאריג חסין האש וניצתו‪ .‬הוא השליך‬
‫את הבגד אל הלהבות הרעבות‪ ,‬זינק מבעד לקו האש ונפל על חלקת עשב צוננת שעדיין לא נכנעה‬
‫ללהבה‪.‬‬
‫שיעולים טלטלו את חזהו‪ ,‬ועורו היה אדום‪ ,‬חשוף‪ ,‬פועם בכאב שלא הבין‪ ,‬כאילו נדקר על ידי מאות‬
‫מחטים מלובנות‪.‬‬
‫הכוויות הראשונות שלו‪.‬‬
‫אבל הוא היה בחיים‪.‬‬
‫והוא היה לבדו‪.‬‬
‫הבזקים כתומים התנפצו בין הלהבות הצהובות‪ ,‬ופינטאן כשל ונעמד על רגליו‪ ,‬מֵבין שאֵלה הן‬
‫דמויות חבריו‪ .‬הוא צעק על החום שישכך‪ ,‬אבל הלהבה גאתה גבוה יותר והתנפצה כאילו היא צוחקת‬
‫לו‪ .‬כל שיכול היה לעשות הוא להתבונן בפניהם המיוסרות כשהאש תקפה‪.‬‬
‫אחר כך כרע על ברכיו והקיא‪.‬‬
‫סופי רצתה לעשות כמוהו‪.‬‬
‫היא ניסתה לדחוק את האימה מתוך ראשה‪ ,‬אבל הזיכרון כמו נצרב מאחורי עיניה‪ .‬היא יכלה רק‬
‫להתבונן‪ ,‬חסרת אונים‪ ,‬כשפינטאן גישש אחר המאתר שלו‪ ,‬ושנא את עצמו על כך שהוא מתעלם‬
‫מהצרחות המקפיאות של חבריו בעודו מניף אותו אל האור‪.‬‬
‫לפני שנצנץ ונעלם משם‪ ,‬הזיכרון התנפץ‪.‬‬
‫סופי משכה את תודעתה לאחור כשהתמונה התפצלה למיליון שברים נוצצים שנבלעו על ידי חשיכת‬
‫תודעתו של פינטאן‪.‬‬
‫אולדן גנח‪.‬‬
‫אתה בסדר? שאלה ולחצה את פרק ידו‪.‬‬
‫הוא הורס את הדברים שהוא לא רוצה שאראה‪ .‬אני חייב לעבוד מהר יותר‪ .‬התכונני‪.‬‬
‫מטר הדימויים הפך למבול קרח‪ .‬ואז לשיטפון סוער‪ .‬אבל הזיכרונות המשיכו להתעקם ולהתפתל‪,‬‬
‫וכשאולדן ניסה למקד אותם הם התאדו לערפל סמיך שהעיב על הכול‪.‬‬
‫מוחו הקדמון חזק מדי‪ ,‬אמר לה אולדן‪ .‬כדי להציל כל זיכרון שהוא‪ ,‬אני צריך שתדחפי אותי בעזרת‬
‫כוח הריכוז שלך‪.‬‬
‫איך אני עושה את זה?‬
‫שלחי את האנרגיה שלך אל תוך תודעתו‪ .‬זה כמו לשדר‪ ,‬אבל עם כוח במקום מילים‪ .‬את יכולה לעשות‬
‫את זה?‬
‫אני אנסה‪.‬‬
‫סופי דחפה כל מחשבה אחרת מתוך ראשה ודחקה לשם את כל האנרגיה שאוחסנה בַּליבּה הפנימית‬
‫שלה‪ .‬האנרגיה דגדגה וזמזמה כשהיא עטפה סביבה את תודעתה‪ ,‬וכשהרגישה שהאחיזה חזקה דייה‪,‬‬
‫דחפה אותה לתוך ראשו של פינטאן ומילאה אותו בחמימות‪.‬‬
‫הערפל הסמיך נעשה דליל יותר‪ ,‬אך לא נמוג‪.‬‬
‫אצטרך למצוא דרך אחרת‪ ,‬אמר לה אולדן‪ ,‬אבל קולו הנפשי נשמע תשוש‪.‬‬
‫חכה‪ ...‬תן לי לנסות משהו‪.‬‬
‫נראה שאנרגיית הנפש חזקה יותר מאנרגיית הליבה — אולי מה שהם צריכים זו דחיפת מוח‪
 .‬היא‬
‫התמקדה באנרגיה המזמזמת על קצה תודעתה‪ ,‬והניחה לה לגעוש ולהתנפח עד שראשה כמעט התפוצץ‬
‫מרוב לחץ‪.‬‬
‫מוכן? שידרה‪ ,‬כי לא רצתה לתפוס את אולדן לא דרוך‪.‬‬
‫בספירה של שלוש‪ ,‬הוא ענה‪.‬‬
‫אחת‪.‬‬
‫שתיים‪.‬‬
‫שלוש!‬
‫היא דחפה את האנרגיה הנפשית מראשה במכת חום‪.‬‬
‫רק כשהכוח התנגש באנרגיה האחרת‪ ,‬נזכרה בהתנגשות הצבע ההרסנית שלה בקרב ההכתמה נגד‬
‫פיץ — הפעם הראשונה שביצעה דחיפה מוחית‪ .‬אנרגיה נפשית ואנרגיית ליבה לא יכלו להתערבב זו‬
‫בזו‪ ,‬וכששתיהן נלכדו בתוך מוח אחד הן התפתלו והסתחררו זו סביב זו‪ ,‬ויצרו ציקלון של חום שגרם‬
‫לפינטאן לצרוח‪.‬‬
‫סופי נתקפה בהלה‪ ,‬וניסתה למשוך את האנרגיה בחזרה‪ ,‬אבל אולדן הורה לה לחכות‪ .‬היא עצרה את‬
‫נשימתה כשמערבולת האנרגיה התהדקה עוד ועוד‪ .‬לבסוף היה הלחץ חזק מדי והמערבולת קרסה‬
‫והתרסקה‪ ,‬הֵמסה את הערפל הנפשי וחשפה זיכרון שהיה חבוי מתחתיו‪.‬‬
‫אֵלף לבוש גלימה ארוכה‪ ,‬אדומה‪ .‬תווי פניו היו טשטוש מעורפל של צל וצבע‪ ,‬אבל סופי התבוננה‬
‫מבעד לעיניו של פינטאן שעה שסייע לאלף להושיט את זרועו ולפתל את אצבעותיו לכדי אגרוף‪,‬‬
‫שאיתו הצביע על השמיים‪ .‬ואז קפץ פינטאן לאחור‪ ,‬האלף הצליף בפרק ידו וכדור קטן של להבה‬
‫בגוון צהוב ניאון התעורר לחיים וריחף מעל כף ידו‪.‬‬
‫להבת הנצח‪.‬‬
‫אולדן ניסה לאלץ את הזיכרון להתחדד‪ ,‬אבל לפני שהצליח לעשות זאת‪ ,‬פינטאן צעק וגל של חום‬
‫נורה אל זרועו של אולדן וצרב את ידה של סופי‪.‬‬
‫התמונה התנפצה‪.‬‬
‫זרם הזיכרונות כולו נסדק והתפורר לרסיסים זעירים ובלתי ניתנים לזיהוי‪ .‬סופי משכה את הריכוז‬
‫שלה לאחור לפני שתישאב לתוך התוהו ובוהו‪ ,‬אבל הרגישה שתודעתו של אולדן חומקת משם‬
‫ומותירה אותה לפתע בתוך קור‪.‬‬
‫עיניה היו קרועות לרווחה כשפרק ידו נשמט מאחיזתה וגופו נפל לרצפה בחבטה‪ .‬ראשה הלם וידה‬
‫כאבה‪ ,‬אבל היא התעלמה מן הכאב שעה שהחדר שב והופיע מול עיניה‪.‬‬
‫פינטאן ישב שמוט בכיסאו ומלמל דברים חסרי פשר‪.‬‬
‫אולדן שכב מחוסר הכרה‪ ,‬וחתך גדול על מצחו צבע את פניו באדום‪.‬‬
‫בטנה התהפכה בקרבה למראה הדם‪ .‬היא ניסתה שלא להביט בו אלא צנחה על ברכיה ותפסה אותו‬
‫בכתפיו‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל קריקור‪ .‬הוא נחפז אל תוך החדר כשסופי צעקה את שמו של אולדן וניסתה‬
‫לטלטל אותו‪.‬‬
‫"אני לא יודעת — הוא בטח קיבל מכה בראש כשנפל‪".‬‬
‫היא ניערה שוב את אולדן‪ ,‬אבל דבר לא הועיל‪ .‬גם לא הסטירות שקריקור סטר ללחייו של אולדן‪.‬‬
‫קריקור ניגב את הדם בפרווה שעל זרועו ובחן את הפצע‪ .‬אחר כך פתח את עפעפיו של אולדן‪,‬‬
‫וקימט את מצחו לנוכח העיניים הלבנות‪ ,‬הריקות‪" .‬אני לא חושב שהבעיה היא גופנית‪  ".‬‬
‫סופי הביטה בפינטאן שהתנדנד קדימה ואחורה‪ .‬שפתיו הסדוקות היו מעוקלות בקצותיהן כלפי‬
‫מעלה במעין חיוך מעוות‪.‬‬
‫האם ייתכן שהוא גרר את אולדן איתו?‬
‫דמעות טשטשו את הכול‪ ,‬אבל סופי מצמצה ועצרה בעדן‪ .‬זה לא הזמן לבכות‪ .‬עכשיו הזמן להיות‬
‫מדריכה‪.‬‬
‫היא הניחה את אצבעותיה הרועדות על רקותיו של אולדן‪ ,‬שידרה את שמו שוב ושוב‪ ,‬ודחפה את‬
‫תודעתה אל תוכו‪ .‬ראשו היה קר ואפל ושקט להפליא‪ .‬שום רחש של מחשבות‪ .‬שום זכר לזיכרונות‪.‬‬
‫כאילו אולדן נעלם והיא נוברת בקליפה ריקה‪.‬‬
‫הבטח ָתּ ששום דבר לא ישתבש‪ ,‬צרחה במחשבתה וניסתה לחוש את כל הכיוונים בעת ובעונה אחת‪.‬‬
‫הקור הלם בראשה‪ ,‬והיא הרגישה כאילו טפטוף קטנטן מחלחל פנימה‪ .‬אבל כשנברה באפלה‪ ,‬מצאה‬
‫משהו חם יותר‪ .‬ברור יותר‪ ,‬איכשהו‪.‬‬
‫היא הלכה בעקבות התחושה עד שהגיעה אל מה שנראה כמו חלל קטן‪ .‬גומחה חמימה‪.‬‬
‫אבל גם היא הייתה ריקה‪.‬‬
‫חזור‪ ,‬הורתה לו‪ .‬אנחנו זקוקים לך‪.‬‬
‫היא מילאה את החלל בזיכרונות מפיץ ודלה וביאנה‪ ,‬האנשים שאהבו את אולדן ונזקקו לו‪ ,‬ושחייהם‬
‫לעולם לא יהיו אותו הדבר אם יעזוב אותם‪.‬‬
‫אתה צריך לחזור‪ ,‬למענם‪.‬‬
‫כתם אור זעיר הבזיק בחשיכה‪ .‬סופי עטפה את תודעתה סביבו‪ ,‬כמו חפנה את ידיה סביב להבה שזה‬
‫עתה ניצתה‪ ,‬מגינה עליה כדי שהצללים לא יצליחו לכבות אותה‪ .‬היא הזינה את כתם האור בתמונות‬
‫נוספות של בני משפחתו של אולדן וחבריו ומשכה אותו אל הגומחה‪ .‬מקום בטוח שיאפשר לו לגדול‪  .‬‬
‫בהירות וחמימות שטפו אותה והציפו את החלל בזיכרונות — סצינות מאושרות של בני משפחה‬
‫וחברים‪ .‬היא בהתה בפניה שלה והופתעה למצוא את עצמה בתוך הערבוביה‪.‬‬
‫ואז לחש אולדן במחשבתה‪ ,‬אני כאן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪26‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי לא הייתה בטוחה אם היא רוצה להתמוטט או לבכות כשכרכה את זרועותיה סביב אולדן‬
‫וחיבקה אותו חזק ככל שיכלה‪ .‬פעימות ליבו צלצלו באוזניה‪ ,‬וחזהו התרומם וצנח בנשימות איטיות‬
‫וקצובות‪ ,‬מבטיח לה שהוא חי‪.‬‬
‫"אני כל כך מצטער‪ ",‬לחש‪ ,‬קולו חלוש ורועד‪.‬‬
‫היא נשענה לאחור כדי להתבונן בו טוב יותר‪ .‬עיני הטורקיז היפות שלו נראו עייפות וקהות‪ ,‬ושערו‬
‫היה דבוק למצחו בגלל הדם שעדיין זב מפניו‪.‬‬
‫היא השתנקה‪.‬‬
‫אולדן ניגב את לחיו וקימט את מצחו כשראה את הדם על ידו‪" .‬זה רק חתך‪ ",‬אמר לה כשלחץ בכף‬
‫ידו על הפצע‪" .‬אין סיבה לדאגה‪".‬‬
‫"קח‪ ",‬אמר קריקור והושיט לו בקבוק מגסידיאן בצורת כוכב‪ .‬בתוכו הייתה עיסה אפורה וסמיכה‪,‬‬
‫ואולדן מרח ממנה על מצחו‪ .‬היא התקשתה כמו מלט‪ ,‬ועצרה את הדימום‪.‬‬
‫"תודה לך‪ ,‬ידידי‪ ",‬אמר כשהחזיר לו את הבקבוק‪.‬‬
‫קריקור הנהן‪.‬‬
‫"אתה באמת בסדר?" שאלה סופי‪.‬‬
‫"אני בסדר גמור‪ .‬ובכן‪ ,‬חוץ מהכווייה הזאת‪".‬‬
‫הוא הראה לה את ידו הפצועה‪.‬‬
‫כף ידה של סופי נראתה דומה לשלו‪ ,‬וקריקור לא הציע שום תרופה‪ .‬היא לחצה את העור הרך על‬
‫רצפת המתכת‪ ,‬והניחה לצינה להרגיע את הכווייה‪" .‬מה קרה?" שאלה‪.‬‬
‫"פינטאן משך את החום מהגוף שלי והשתמש בו כדי לשרוף אותי — אותנו‪ ",‬תיקן את עצמו‪,‬‬
‫והצביע על ידה‪" .‬את בסדר?"‬
‫"כבר הייתי במצבים גרועים יותר‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אני מניח שהיית‪".‬‬
‫הוא פנה אל המקום שבו ישב פינטאן שמוט על כיסאו‪ ,‬ממלמל ובוהה בחלל‪" .‬טיפש אחד! זה באמת‬
‫היה שווה את זה?"‬
‫פינטאן לא ענה‪.‬‬
‫"קיבלת ממנו מידע כלשהו?" שאלה סופי בשקט‪.‬‬
‫"למרבה הצער‪ ,‬לא‪ .‬הוא בהחלט הצליח לקבור כל מה שלא רצה שנראה‪ .‬האנרגיה הנוספת ששלחת‬
‫הצליחה לסלק את ההגנות שלו‪ ,‬אבל הכווייה קטעה את יכולת הריכוז שלי לפני שהספקתי להתמקד‬
‫בתמונות‪ ,‬וכשנאבקתי כדי להיכנס שוב פנימה‪ ,‬מוחו התנפץ וגרר אותי איתו למטה‪ .‬עכשיו הוא רחוק‬
‫מכדי שנוכל להסתכן בחיפוש נוסף‪".‬‬
‫אולדן חבט בקרקע בידו הבריאה ואמר מילה שסופי מעולם לא שמעה קודם לכן‪ .‬היא הניחה שזאת‬
‫לא מילה טובה‪.‬‬
‫"אתה חושב שאנחנו צריכים לנסות ולחקור שוב את המוח שלו?" שאלה בשקט‪" .‬אולי יש משהו ש‬
‫—"‬
‫"זה מסוכן מדי‪ ,‬סופי‪ .‬מוח שבור הוא כמו חול טובעני‪ .‬הוא מושך את התודעה שלך כלפי מטה‪,‬‬
‫ולוכד אותך בִּפנים‪ ".‬מבטו נפל על ידיו והוא כופף בעדינות את אצבעותיו החרוכות‪" .‬אם לא היית‬
‫מושכת אותי בחזרה‪ ,‬הייתי אבוד שם לנצח‪ .‬איך מצאת אותי?"‬
‫"אין לי מושג‪ .‬פשוט ניסיתי כל מה שיכולתי לחשוב עליו‪ .‬לא רציתי לאבד אותך‪".‬‬
‫אולדן משך אותה אליו לחיבוק נוסף וסופי שקעה בתוכו‪ ,‬מניחה להלמות ליבו הקצובות להרגיע‬
‫אותה ולהבטיח לה שהוא בסדר‪.‬‬
‫הוא שאל אותה לפרטים‪ ,‬והיא סיפרה לו על הנבירה באפלה הקפואה ועל ההליכה בעקבות‬
‫החמימוּת אל הגומחה הקטנה שבתודעתו‪.‬‬
‫"גומחה?"‬
‫"כן‪ .‬איכשהו הרגשתי שזה מקום בטוח‪ .‬היה קל יותר להתרכז שם‪ ,‬בפנים‪ ,‬אז ניסיתי לקרוא לך‬
‫אליי‪ .‬בהתחלה לא הגבת‪ ,‬אבל אז מילאתי את הגומחה בתמונות של המשפחה שלך‪ ,‬ואחרי כמה דקות‪,‬‬
‫מצאת אותי‪".‬‬
‫"אני זוכר את זה‪ .‬בערך‪ ".‬הוא שחרר אותה מאחיזתו וניגב את עיניו‪ .‬‬
‫"מה עוד אתה זוכר?" לחשה‪ ,‬וקיוותה שזה בסדר לשאול‪.‬‬
‫"לא הרבה‪ .‬לא היה לי מושג מי אני יותר — אבל כן הרגשתי שמשהו חסר‪ .‬משהו שהייתי צריך‬
‫לדעת‪ ,‬ושהיה מחוץ להישג ידי‪ .‬המשכתי להיאבק ולנסות להגיע אליו‪ ,‬אבל לא הגעתי לשום מקום עד‬
‫שהרגשתי זרזיף של חום והלכתי בעקבותיו‪ .‬פתאום היו סביבי תמונות‪ ,‬אנשים שהרגשתי שהם‬
‫מוּכָּרים למרות שלא זכרתי מי הם‪ .‬עד שראיתי את הפנים שלך בתוך בליל התמונות ושמעתי את קולך‬
‫— ואז הכול חזר בבת אחת למקומו‪ ,‬והבנתי שאני צריך להילחם למען האנשים שאכפת לי מהם‪ .‬זה‬
‫נתן לי את הכוח למשוך ולשחרר את עצמי‪".‬‬
‫דמעות חדשות זלגו על לחייו‪ .‬סופי נאלצה למחות את דמעותיה שלה‪.‬‬
‫"אני כל כך מצטער על מה שהיה עלייך לסבול היום‪ ,‬סופי‪ .‬אבל אני מודה‪ ...‬אני שמח שהיית כאן‪.‬‬
‫לעולם לא הייתי מצליח לעבור את זה אם לא היית המדריכה שלי‪".‬‬
‫"אבל איבדתי אותך‪"...‬‬
‫"לא — אני איבדתי את עצמי‪ .‬והאמיני לי‪ ,‬אף אחד לא היה יכול להציל אותי כמוך‪ .‬בכל שנותיי‪,‬‬
‫מעולם לא שמעתי על משהו כמו ה'גומחה' שמצאת‪ .‬אני חושד שהייחודיות של המוח שלך הופכת‬
‫אותך ליחידה שיכולה להגיע אליה‪".‬‬
 ‫היא הזדקפה‪" .‬אתה חושב שזה אומר שאני יכולה להציל את פינט — "‬
‫"פינטאן שבור‪ ,‬סופי‪ ,‬לא אבוד‪ .‬אלה שני דברים שונים מאוד זה מזה‪".‬‬
‫הוא פנה אל פינטאן‪ ,‬שעכשיו חוט דק של ריר נזל על סנטרו‪" .‬אין לנו עוד מה לעשות כאן‪ .‬אנחנו‬
‫צריכים לחזור הביתה‪".‬‬
‫אולדן נעמד והתנודד כל כך עד שקריקור נאלץ לייצב אותו‪" .‬אני בסדר‪ ",‬אמר כשהבחין בפניה‬
‫המודאגות של סופי‪" .‬רק חלש‪ ,‬בגלל כאב הראש‪".‬‬
‫הוא הצביע על הפצע שלו‪ ,‬שהתנפח והפך לתלולית אדומה ענקית סביב המלט הקרוש‪.‬‬
‫"האם אלווין יוכל לרפא את זה?" שאלה כשהלכה אחריו אל מחוץ לתא‪.‬‬
‫"עוד לא נתקלתי במחלה שאלווין לא יכול לרפא‪ ,‬אם כי אַת נראית די נחושה להכשיל אותו‬
‫בחודשים האחרונים‪".‬‬
‫סופי חייכה חיוך מאולץ‪ .‬היא הייתה שמחה לוותר על התזכורת לבעיה הרפואית האחרונה שלה‪.‬‬
‫היא עדיין קיוותה שהיא תיעלם מעצמה‪.‬‬
‫קריקור סגר את הדלת‪ ,‬וגניחותיו של פינטאן התעמעמו‪ .‬הוא הושיט להם את תליוני הביילפייר‬
‫שלהם והצביע לשמאלו‪" .‬אני מאמין שתוכלו למצוא את היציאה‪ .‬אני צריך להשגיח על האסיר‪".‬‬
‫"כמובן‪ ".‬אולדן החזיר לו את בקבוק המים המגסידיאני‪ ,‬הרכין את ראשו והתכווץ מעט בכאב‪" .‬לא‬
‫נוכל להודות לך מספיק על עזרתך‪".‬‬
‫קריקור הנהן‪ ,‬דחף את הבקבוק איפשהו בתוך פרוותו הפרועה וחזר לחדרו של פינטאן‪ .‬צחוקו‬
‫הקלוש והשבור של פינטאן מילא את המסדרון לפני שהדלת נסגרה‪ ,‬ולסופי הייתה תחושה איומה‬
‫שהצליל הזה ירדוף אותה בסיוטי הלילה במשך חודשים ארוכים‪.‬‬
‫ראשה עדיין היה מורכן כשפנתה ללכת בעקבות אולדן במסדרון המפותל‪ ,‬ומחשבה חזרה והטרידה‬
‫אותה שוב ושוב‪ ,‬על כל צעד ושעל‪.‬‬
‫הם עוזבים בלי כלום‪.‬‬
‫הם עשו את כל המאמץ הזה‪ .‬סיכנו את שפיותו של אולדן‪ .‬ניפצו את מוחו של פינטאן‪ .‬בשביל מה?‬
‫כלום‪ .‬כלום‪ .‬כלום‪.‬‬
‫לא ייתכן שפיסות המידע הקטנות שהשיגו הן מה שהברבור השחור רצה‪ .‬הרמזים שלהם תמיד‬
‫הובילו לאן שהוא‪ ,‬נתנו לה משהו חדש שתוכל להתקדם ממנו‪.‬‬
‫אולדן בוודאי טעה‪ .‬פירוש הרמז היה חייב להיות —‬
‫ראשה של סופי הזדקף‪ ,‬ועיניה סרקו את האותיות האדומות הזוהרות מעל הדלתות‪ ,‬בתקווה שלא‬
‫חלפה כבר על פני השם החשוב מכולם‪ .‬היא קראה שם אחר שם‪ ,‬רובם ארוכים וזרים כל כך עד שלא‬
‫הייתה מסוגלת להגות אותם‪ ,‬ובדיוק כשהתחילה לוותר‪ ,‬הבחינה בשם שהייתה זקוקה לו‪.‬‬
‫פרנטיס אֶנ ל‪.‬‬
‫היא ידעה שמוחו של פרנטיס אמור להיות חסר תועלת — אבל פרנטיס היה שומר‪ .‬הוא ידע איך‬
‫להטמין סודות במקומות בלתי נגישים‪ .‬אולי הברבור השחור אפילו אימנו אותו לעשות זאת‪ ,‬ולכן הם‬
 ‫שלחו לה את הרמז‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל אולדן כשהפסיקה ללכת‪" .‬אַת‪"...‬‬
‫הוא השתתק כשהבחין בשם מעל הדלת‪.‬‬
‫סופי התכוננה להרצאה נוספת‪ .‬אבל אולדן רק בהה באותיות הזוהרות‪ ,‬והחוויר מרגע לרגע‪.‬‬
‫הם פסעו לעבר הצוהר בלי לומר מילה‪ ,‬כמעט כאילו הוא משך אותם אליו‪ .‬סופי הייתה צריכה‬
‫לאזור אומץ כדי להציץ פנימה‪.‬‬
‫החדר היה קטן ואפלולי והקירות היו מרופדים‪ .‬דמות כפופה‪ ,‬לבושה מין כתונת משוגעים בעלת‬
‫סבך של קשרים‪ ,‬ישבה על מיטה צרה והתנודדה קלות מצד אל צד‪ .‬עורו הכהה של האיש היה ָחלָק‬
‫מזיעה ועיניו המזוגגות התעוותו בזמן שמלמל לעצמו‪ .‬‬
‫"זה לא הגיע לו‪ ",‬לחש אולדן אחרי רגע‪" .‬לא הייתי צריך להרשות ש‪"...‬‬
‫קולו נסדק‪.‬‬
‫סופי חשבה שהוא עומד לבכות‪ ,‬אבל במקום זאת צעק‪" ,‬למה לא אמרת לי את האמת? הייתי מבין!"‬
‫פרנטיס לא הגיב‪ .‬הוא אפילו לא מצמץ‪ .‬רק המשיך להתנדנד ולמלמל ולהתעוות‪ ,‬כאילו הוא באמת‬
‫חסר תועלת כמו שאולדן טען‪.‬‬
‫אבל הוא חייב להיות התשובה‪.‬‬
‫הוא‪ .‬חייב‪ .‬להיות‪.‬‬
‫שום דבר אחר לא התאים לרמז — ומתי תהיה לה עוד הזדמנות לחקור את מוחו של מישהו‬
‫מהברבור השחור?‬
‫סופי הייתה עייפה כל כך‪ ,‬אבל היא גייסה אנרגיה נוספת ככל יכולתה‪ ,‬הידקה את כפות ידיה אל‬
‫הזכוכית‪ ,‬לחצה ודמיינה שהיא נוגעת בעור שסביב רקותיו של פרנטיס‪.‬‬
‫"מה את עושה?" שאל אולדן כשעצמה את עיניה‪.‬‬
‫סופי לא ענתה‪.‬‬
‫הדבר האחרון ששמעה היה את אולדן צועק‪" ,‬לא!" ואז שאר העולם התפוגג והיא דחפה את‬
‫מחשבותיה אל תוך תודעתו של פרנטיס‪ .‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪27‬‬
‫‪ ‬‬
‫בתחילה‪ ,‬כל מה שסופי הרגישה היה צל שחור סמיך ומגושם‪ ,‬שמחטט‪ ,‬דוחף ודוחק את המחסומים‬
‫הנפשיים שלה‪ .‬היא ניסתה להשיב מלחמה‪ ,‬אבל הצללים היו חסרי רחמים‪ ,‬והקרים מביניהם מצאו‬
‫דרך לחלחל פנימה‪.‬‬
‫התמונות שהגיעו בעקבותיהם היו חדות וברורות כמו זיכרונות רגילים‪ .‬אבל הן היו מעוותות‪ .‬כל‬
‫אחד מהצבעים נראה כבוי‪ .‬כל צליל נשמע צורם‪ .‬כאילו המציאות הופשטה ונופצה והורכבה מחדש‬
‫לכדי משהו אחר‪ .‬משהו מפחיד‪.‬‬
‫עצים זלגו מעננים אפורים־ירוקים‪ ,‬ענפיהם הכהים נופלים ונעים לעברה כמו כפות ידיים גרומות‪.‬‬
‫חיות פרא צצו מתוך אדמה מוארת באור כוכבים‪ ,‬והן חשפו ניבים חדים ורדפו אחריה על פני הגבעות‬
‫המכוסות בשמיים‪ .‬עיניים זוהרות הציצו מבעד לשיחים‪ ,‬ומעליהן אוזניים כחולות‪ ,‬ופרפרים עם‬
‫שפתיים אדומות בוהקות השמיעו לחשים דייסתיים‪ .‬סופי חיפשה רמז כלשהו‪ ,‬מַפתח שיתרגם עבורה‬
‫את מה שראתה‪ ,‬אבל נראה שאין שום הסבר הגיוני לשום דבר‪ .‬‬
‫רק מחשבות מעוותות של מוח מעוות‪.‬‬
‫הדימויים הלכו והסתבכו‪ ,‬התפתלו סביבה‪ ,‬משכו אותה עמוק יותר‪ .‬היא חצתה עוד חשיכה ונפלה אל‬
‫רחובות של עיר הרוסה‪ .‬בנייני הבדולח המעוננים והסדוקים היו ערב־רב של מבנים שסופי ראתה‬
‫ברחבי הערים האבודות‪ :‬הטירות המסולסלות מאִיטֶרנ ַלי ָה דחוסות בין הצריחים הכסופים מאטלַנטיס‪,‬‬
‫יחד עם אחוזות נוצצות שסבבו ועטפו את הפירמידה מפוקספייר‪ .‬במרכז כל זה עמדה מזרקה — שתי‬
‫דמויות מוזהבות שניצבו בתוך בריכה עגולה ואחזו ידיים כשזרמי מים צבעוניים שוטפים אותן מכל‬
‫עבר‪ .‬צל של נערה הופיע ביניהם והמריא אל בין הבניינים‪ .‬הנערה ניפצה כל מה שנגעה בו לפני‬
‫שצללה אל תוך ים של רסיסים‪.‬‬
‫סופי זינקה למים אחריה‪.‬‬
‫היא שקעה מטה‪ ,‬מטה‪ ,‬מטה והרגישה איך מוחו של פרנטיס מתקרר ומתעבה‪ ,‬עד שנחתה בחלל‬
‫ריק‪ ,‬חסר כל צליל או צבע‪ .‬בועה של כלום‪ .‬היא לחצה על הדפנות‪ ,‬אבל כוח כלשהו הדף אותה‬
‫בחבטה‪ .‬ואז הופיעו לפניה פַּנים‪ ,‬חיוורות ונטולות תווים מלבד שתי אבני חן בצבע טורקיז‪ ,‬ששימשו‬
‫כעיניים‪ .‬ככל שהביטה בהן יותר‪ ,‬כך ראשה הסתחרר עד שלא יכלה עוד לדעת איזה כיוון הוא למעלה‬
‫ואיזה למטה‪ ,‬מהיכן באה וכיצד לשוב‪.‬‬
‫"אין סיבה לדאגה‪ ",‬לחשו הפנים וצחוק פרץ סביבה‪.‬‬
‫הקול היה צעיר וילדותי בהתחלה‪ .‬ואז הוא נהפך לעמוק ואפל כשהפנים התנפצו למיליון רסיסים‬
‫זעירים והקיפו אותה‪ ,‬דוקרים כמו מחטים‪.‬‬
‫במקום כלשהו בתודעתה ידעה שהם אינם נוגעים בה באמת‪ ,‬אבל זה לא גרם לכאב להיות פחות‬
‫ממשי‪ .‬היא רצתה לצרוח או לבכות או לקרוא לעזרה‪ ,‬אבל לא היה לה פֶּה‪ .‬שום קול‪ .‬היא הייתה רק‬
‫הבהוב של תודעה‪.‬‬
‫תודעה חסרת גוף‪.‬‬
‫מחטי האור הפכו חשמליות ונעו בזעזועים זעירים שוב ושוב עד שהדקירות והכאב היו למציאות‬
‫היחידה שסבבה אותה‪ .‬היא הייתה לכודה‪ .‬תקועה בעולם המסויט הזה‪ ,‬שבו הצללים תעתעו והאור‬
‫תקף והיא הייתה לא כלום‪ .‬אף אחד‪.‬‬
‫לא‪.‬‬
‫היא הייתה מישהי‪.‬‬
‫אבל מי היא?‬
‫זו הייתה שאלה שידעה לענות עליה פעם‪ ,‬אבל התשובה כמו נמחקה על ידי הבהלה והכאב‪ ,‬ונדחפה‬
‫אל מחוץ להישג ידה‪ ,‬מעבר לאורות הבוערים‪.‬‬
‫היא חייבת למצוא אותה‪ .‬גם אם זה קשה‪ .‬גם אם זה כואב‪.‬‬
‫היא נדחקה בין שברי האור והניחה להם לגרד ולחרוך ולהפשיט עוד יותר את תודעתה‪ .‬ואז החלה‬
‫שוב ליפול‪ .‬מטה מטה מטה‪ ,‬בלי סוף נראה לעין‪ .‬היא נפלה הרחק כל כך‪ ,‬עד שידעה שלעולם לא‬
‫תצליח למשוך את עצמה למעלה‪.‬‬
‫אבל בלעדי הדקירות המייסרות הצליחה למצוא את התשובה לשאלתה‪.‬‬
‫אני סופי פוסטר‪.‬‬
‫היא שידרה את המילים כדי להפוך אותן למציאותיות יותר‪ ,‬וחוט דקיק של אור לבן חתך את‬
‫האפלה‪ .‬היא כרכה את מחשבתה סביבו‪ ,‬נצמדה אל חבל ההצלה וריחפה בחשיכה בלי לדעת לאן ללכת‬
‫או מה לעשות‪.‬‬
‫חוט האור הבהב‪ .‬ואז זלגה סביבה לחישה של חמימות‪ ,‬שהפכה להמהום כשהצללים התעקמו‬
‫והתעוותו לכדי צורה‪ .‬ציפור כהה‪.‬‬
‫ברבור שחור‪.‬‬
‫הוא פרש את כנפיו וצלל‪ .‬סופי התבוננה בו נופל‪ ,‬ותהתה אם תוכל לבטוח בו‪.‬‬
‫תני לעבר להדריך אותך‪.‬‬
‫היא שחררה את אחיזתה בחוט האור‪ ,‬ונפלה נפלה נפלה במהירות כה רבה עד שהגיעה אל הברבור‪.‬‬
‫היא תפסה בכנפיו ואחזה בהן בחוזקה בעוד הוא עף ונסחף ופנה‪ ,‬ולבסוף התנגש בעולם של אור שמש‬
‫ושמיים כחולים וגבעות דשא ירוקות‪ .‬אבל העולם היה בוהק מדי‪ ,‬מבריק מדי‪ .‬כמעט מסנוור‪ .‬‬
‫הברבור — עכשיו ציפור אמיתית — התגלגל עם סופי על פני קרקע רכה עד שהתנגשו ברגליים של‬
‫אישה והפילו אותה ארצה‪ .‬צחוקה המתנגן צלצל באוויר כשנפלה אל תוך הערימה הסבוכה‪ .‬ואז‬
‫שחררה את עצמה‪ ,‬ערסלה בזרועותיה את הברבור המפרפר ולחשה לו שיירגע‪.‬‬
‫היא נראתה כבת עשרים‪ ,‬שערה בלונדיני ארוך‪ ,‬גלי ורך ושמלתה סגולה‪ .‬סופי מעולם לא ראתה‬
‫אותה קודם‪ ,‬אבל הרגישה שמשהו בה מוּכּר לה‪ ,‬בייחוד כשחייכה‪ .‬החיוך גרם לעיני הטורקיז שלה‬
‫לנצוץ בדיוק כמו שנצצו עיניה של אדליין ברגעים הנדירים שבהם הצליחה להשתחרר מצערה‪.‬‬
‫ג'ולי‪.‬‬
‫אַת יכולה לראות אותי? שידרה סופי‪ ,‬וידעה שזה מטורף‪.‬‬
‫ג'ולי לא הגיבה‪ .‬במקום זאת חזרה והביטה אל הברבור שהתנודד לרגליה והושיטה יד כדי ללטף את‬
‫נוצותיו השחורות‪.‬‬
‫אני לא מבינה‪ ,‬שידרה סופי‪ ,‬והצטערה שאינה יכולה לצרוח‪ .‬מה כל זה אומר?‬
‫ג'ולי צחקה‪" .‬יהיה בסדר‪".‬‬
‫קולה היה כה דומה לזה של אדליין עד שסופי הצטמררה‪ .‬ואז ג'ולי פנתה אליה‪ ,‬והבהירות במבטה‬
‫הייתה שונה מזו של החזיונות האחרים — כאילו הפעם זהו לא חלום‪ ,‬או זיכרון‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים לתת אמון‪ ",‬אמרה לסופי‪ ,‬וחיוכה הלך ונמוג‪.‬‬
‫לתת אמון במה? לתת אמון במי?‬
‫ג'ולי לא אמרה‪ .‬היא רק הציצה בשמיים ואמרה‪" ,‬את צריכה ללכת‪".‬‬
‫איך? ומה את עושה כאן? מה כל זה אומר?‬
‫ג'ולי המריאה על גב הברבור‪ ,‬אחזה בו בזרועותיה הארוכות והחינניות‪ ,‬ונסקה כשהיא מכוונת אותו‬
‫אל העננים הלבנים הבהירים‪" .‬עופי בעקבות הציפור היפה ברחבי השמיים‪".‬‬
‫הברבור פרש את כנפיו השחורות והרחבות‪ ,‬נופף בהן והמראֶה התפוגג לאבק‪ .‬אבל הצללים שזינקו‬
‫פנימה דחפו את סופי למעלה‪ ,‬במקום למטה‪.‬‬
‫שברי זיכרונות ניסו לתפוס אותה כשהתרוממה‪ ,‬אבל היא נעה מהר מדי‪ ,‬גיששה מטושטשת‬
‫בחשיכה‪ ,‬עד שזו האפירה ואז הלבינה‪ ,‬ואז היא חזרה שוב אל תוך גופה‪ ,‬מתנשמת ומתנשפת‬
‫ומפרפרת בתוך שתי זרועות חזקות שאחזו בה כמלחציים‪.‬‬
‫"אל תעשי את זה שוב לעולם!" צעק אולדן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪28‬‬
‫‪ ‬‬
‫כאבי ראש לא היו זרים לסופי‪ ,‬אבל היא מעולם לא חוותה שום דבר שהיה דומה לרעם שהתנפץ אל‬
‫תוכה כשפקחה את עיניה — כאב הולם וקורע ומרסק וצורב‪.‬‬
‫"פשוט תנשמי‪ ",‬לחש אולדן ולחץ את ידה‪" .‬זה יעבור‪".‬‬
‫היא עשתה כדבריו וניסתה לספור את נשימותיה כדי להסיח את דעתה מהכאב‪ .‬אבל לא הצליחה‬
‫להתרכז והיה עליה להתחיל מחדש‪ .‬בפעם השלישית או הרביעית שעברה את המאה‪ ,‬כאב הראש שלה‬
‫נסוג וזחל בחזרה אל המקום האפל שממנו בא‪.‬‬
‫היא פקחה את עיניה באיטיות והניחה לעצמה להסתגל‪.‬‬
‫הזוהר הכחול הקלוש של תליון הביילפייר של אולדן סיפק את האור היחיד בחדר‪ ,‬שנסגר בדלת‬
‫מתכת כבדה ורצפתו חולית‪ .‬אולדן כנראה נשא אותה בשלב מסוים אל החדר שבו אפסו כל הסיכויים‬
‫— אם כי לא היה לה מושג מתי עשה זאת‪ .‬האם היא התעלפה?‬
‫הוא עזר לה להתיישב והשעין אותה על כתפו‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬אמרה בקול צרוד ומצמצה כששמעה את קולה הסדוק‪" .‬אז‪ ,‬אני מניחה שזה היה רעיון די‬
‫גרוע‪ ,‬מה?"‬
‫אולדן לא ענה‪.‬‬
‫"אני יודעת שאתה כועס‪"...‬‬
‫"את חושבת שאני כועס?" צעקתו הדהדה מן הקירות והבהירה מעל לכל ספק את רגשותיו‪" .‬חשבתי‬
‫שאיבדתי אותך‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫"אבל אני כאן‪ .‬אני בסדר‪ ".‬היא הכריחה את עצמה להתיישב בכוחות עצמה וניסתה לא להתנדנד‬
‫יותר מדי כשהדם זינק אל ראשה והפך את הכול למטושטש‪" .‬אני רק‪ ...‬חשבתי שפרנטיס אולי מסתיר‬
‫משהו שחשוב שאמצא‪".‬‬
‫"המוח שלו הרוס!" אולדן ניגב את עיניו ונשם כמה נשימות עמוקות לפני שדיבר שוב‪" .‬נשארו רק‬
‫זיכרונות מנופצים שהתרסקו יחד — מבוך מסובך כל כך של טירוף‪ ,‬ששואב אותך פנימה ולעולם לא‬
‫מאפשר לך לברוח‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ .‬אבל חשבתי שמכיוון שהוא שומר‪ ,‬אולי יש שם זיכרון חבוי כלשהו‪ ,‬שממתין שאמצא‬
‫אותו‪".‬‬
‫אולדן נאנח‪ .‬זו הייתה אנחה שנשמעה עייפה ומתוסכלת וחסרת תקווה בעת ובעונה אחת‪" .‬והיה‬
‫כזה?"‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬הודתה‪.‬‬
‫היא עצמה את עיניה ודמיינה את הברבורים שראתה בתוך התוהו ובוהו‪ .‬ברבור הצללים נוצר רק‬
‫לאחר ששידרה את שמה‪ ,‬כמעט כאילו נשלח למענה‪ .‬והוא הוביל אותה היישר אל המקום החם‬
‫והבטוח ההוא‪ ,‬עם ג'ולי והברבור האמיתי‪ ,‬שלא חשה שהם זיכרון אלא‪...‬‬
‫"אתה חושב שיכול להיות שפרנטיס ִתקשר איתי?" שאלה בשקט‪.‬‬
‫"למה?" אולדן רכן קדימה ועיניו נפערו כשאחז בכתפיה‪" .‬ראית משהו?"‬
‫"ראיתי ברבור שחור עם‪ ...‬אישה‪".‬‬
‫היא חשבה לספר לו מי הייתה האישה‪ .‬אבל אם תגיד לאולדן שראתה את ג'ולי מתַקשרת עם ברבור‬
‫שחור‪ ,‬ידעה שהוא יחשוב בדיוק כמוה‪ .‬את מה שהרגישה שפרנטיס ניסה לומר לה‪.‬‬
‫האם יכול להיות שג'ולי שייכת לברבור השחור?‬
‫מה גריידי יחשוב אם י ֵדע על כך?‬
‫"ראית את פניה של האישה?" שאל אולדן‪  .‬‬
‫"מעולם לא ראיתי אותה קודם‪ ".‬זה לא היה שקר מוחלט‪ .‬היא מעולם לא ראתה את ג'ולי באופן‬
‫אישי — והיא מעולם לא ראתה תמונות שלה בגיל הזה‪" .‬אבל היא דיברה עם הברבור‪ .‬ואז‪ ...‬הרגשתי‬
‫שהיא מדברת איתי‪ .‬היא אמרה לי 'עופי בעקבות הציפור היפה ברחבי השמיים'‪ .‬זה אומר משהו?"‬
‫"אני‪ "...‬אולדן שחרר אותה וקבר את פניו בידיו‪.‬‬
‫"אתה בסדר?"‬
‫"הראש שלי‪ ...‬אני פשוט" — הוא הצמיד את כפות ידיו אל מצחו כאילו ניסה לסחוט משם את כאב‬
‫הראש — "אני מצטער‪ .‬זה היה יום ארוך‪ .‬ואני יודע שאת חושבת שזה מה שהברבור השחור התכוון‬
‫שתמצאי‪ ,‬אבל פרנטיס כבר לא מסוגל לחשוב מחשבות הגיוניות‪".‬‬
‫"לא יכול להיות שחלק ממנו עדיין נמצא שם איפשהו? נעול עמוק?"‬
‫"בואי נקווה שלא‪ ,‬סופי‪ .‬נקווה לטובתו של פרנטיס שהוא אפילו לא מודע לכך שהוא עדיין חי‪.‬‬
‫להיות לכוד לנ ֵצח בטירוף מתמיד זהו גורל גרוע יותר‪ .‬הרבה‪ ,‬הרבה יותר‪ ".‬הוא נרעד‪.‬‬
‫היא ידעה שאולדן צודק‪ .‬אבל לא יכלה להתנער מההרגשה שחלק זעיר כלשהו מפרנטיס ניסה לומר‬
‫לה משהו‪ .‬משהו חשוב כל כך עד שהוא נאחז בשריד האחרון של שפיותו במשך כל הזמן הזה‪.‬‬
‫אולדן שפשף את רקותיו והתכווץ בכאב עם כל לחיצה של אצבעותיו‪" .‬ראית עוד משהו?"‬
‫"שום דבר הגיוני‪ .‬הכול היה מין ערבוביה של דימויים‪ .‬הדבר היחיד הנוסף שזיהיתי באמת היית‬
‫אתה‪".‬‬
‫"אני?"‬
‫"טוב‪ ,‬אני די בטוחה שזה היית אתה‪ .‬ראיתי פנים עם אבני טורקיז במקום עיניים‪ .‬הן רכנו כדי‬
‫להביט בי מקרוב‪ ,‬ואז לחשו‪' ,‬אין סיבה לדאגה'‪".‬‬
‫אפילו לאורו העמום של תליון הבלפייר ראתה סופי את אולדן מחוויר‪" .‬זה‪ ...‬זה היה הדבר האחרון‬
‫שאמרתי לו‪ .‬לפני הניפוץ‪ .‬הוא התחנן בפניי שאשמור על משפחתו‪ ,‬והבטחתי לו שלא תהיה לו שום‪"...‬‬
‫קולו נחלש וכל גופו רעד‪" .‬הוא זוכר‪ .‬אני לא מאמין‪ ...‬מעולם לא חשבתי שהוא‪ ...‬אני‪"...‬‬
 ‫הוא לפת את ראשו בידיו וגנח‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאלה סופי כשנפל לְפָנים‪.‬‬
‫"הראש שלי‪ ",‬הצליח לגנוח‪ .‬ואז גופו צנח‪.‬‬
‫היא גלגלה אותו כשפניו אליה‪ ,‬קראה בשמו וטלטלה את כתפיו‪ .‬המלט האפור שמעל הפצע שלו‬
‫נסדק‪ ,‬וזרם דם חדש נבע ממנו‪.‬‬
‫"אולדן‪ ,‬בבקשה‪ ,‬אתה מפחיד אותי‪".‬‬
‫הוא לא הגיב‪.‬‬
‫סופי הביטה סביבה‪ ,‬תרה אחר קריקור וקיוותה שיגיח מתוך החול‪ .‬אבל רק היא ואולדן היו שם‪,‬‬
‫בחדר ריק במרכז כדור הארץ‪ .‬ולא היה לה מושג מה לעשות‪.‬‬
‫היא גיששה אחר התליון המגסידיאני ואחזה בו מול האור הכחול של הביילפייר — אבל האור היה‬
‫עמום מכדי להטיל קרן‪ .‬חייב להיות טריק שהיא לא מכירה‪ .‬אין שום סיכוי שתוכל לשאת אותו במעלה‬
‫כל המדרגות הללו‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬אולדן‪ ,‬תתעורר‪ ",‬התחננה לפני ששלפה את ה ְמ שר שלה וצעקה את שמו של אלווין‪.‬‬
‫ריבוע הכסף נותר ריק ודומם‪ ,‬ולא הגיב גם לשמם של גריידי או אדליין‪.‬‬
‫היא טלטלה את אולדן חזק יותר‪" .‬איך אני מחזירה אותנו הביתה?"‬
‫עדיין‪ ,‬אין כל תשובה‪.‬‬
‫פיץ‪ ,‬שידרה‪ ,‬והכריחה את עצמה להתרכז למרות הבהלה שאחזה בה‪ .‬היא דמיינה את אוורגלן‬
‫וניסתה להיזכר מה עשתה כשהייתה בת ערובה וקראה לפיץ מהקצה השני של העולם‪ .‬פיץ‪ ,‬בבקשה‪,‬‬
‫תגיד לי שאתה שומע אותי‪.‬‬
‫שתיקה‪.‬‬
‫דמעות נקוו בעיניה‪ ,‬והיא התאמצה לחשוב על כל דבר אחר שתוכל לנסות‪.‬‬
‫פיץ‪ ,‬בבקשה‪ .‬אני לא יודעת מה לעשות‪.‬‬
‫סופי? את שומעת אותי?‬
‫פיץ! עכשיו בכתה‪ .‬פיץ‪ ,‬אתה חייב לעזור לי‪ .‬הוא נפגע והוא לא מגיב ואני לא יכולה להזניק אותנו‬
‫מכאן —‬
‫וואו‪ ,‬וואו‪ ,‬יותר לאט‪ .‬מי נפגע? איפה את?‬
‫אני‪ ...‬אסור לי לספר לך‪...‬‬
‫סופי‪ ,‬בחייך‪ .‬אם את זקוקה לעזרה‪ ,‬את חייבת לומר לי איפה את‪.‬‬
‫היא העיפה מבט באולדן‪ .‬הפצע שלו נפתח עוד יותר‪ ,‬והספיג את החול באדום‪.‬‬
‫אני בגלות‪.‬‬
‫בגלות???‬
‫כן‪ ,‬עם אבא שלך‪ ...‬והוא נפצע בראש‪ .‬הוא מדמם‪ .‬הרבה‪.‬‬
‫תזניקי אותו לכאן‪ .‬אני אדאג שאלווין יפגוש אתכם בשער‪.‬‬
‫אני לא יכולה‪ .‬אנחנו חייבים להשתמש בתליון המגסידיאני הזה‪ ,‬ואני לא יודעת איך להפעיל אותו‪ .‬אתה‬
‫יודע משהו על זה?‬
‫מעולם לא שמעתי על מגסידיאן‪ .‬את לא יכולה לשאול מישהו?‬
‫אין כאן אף אחד‪ ,‬ואני לא מצליחה להעיר את אבא שלך‪.‬‬
‫אבל‪ ...‬אולי היא לא צריכה‪.‬‬
‫המידע נמצא איפשהו בזיכרונו של אולדן‪ .‬אם תחקור אותו‪ ,‬בוודאי תמצא את התשובה‪.‬‬
‫היא נשמה נשימה עמוקה וגייסה את כוח הריכוז שלה‪.‬‬
‫סופי‪ ,‬את שם? שידר פיץ‪ .‬מה קורה? מה אני צריך לעשות?‬
‫חכה רגע‪ ...‬אני מנסה משהו‪.‬‬
‫לפני שפיץ הספיק למחות‪ ,‬חסמה את שידוריו ודחפה את תודעתה אל תוך זיכרונותיו של אולדן‪.‬‬
‫התחושה הייתה שונה מכפי שציפתה‪ .‬צפופה ועמומה‪.‬‬
‫וחדה‪.‬‬
‫למחשבות שלו היו קצוות — חוֹדים מחוספסים שגירדו ושפשפו אותה כשעברה ביניהם ושידרה את‬
‫שמו של אולדן שוב ושוב‪ .‬לפחות ראשו לא היה ריק‪ .‬היו זיכרונות להיאחז בהם‪ ,‬אבל הם היו סבוכים‬
‫ומפותלים במערבולת קפואה‪ ,‬והיא לא ידעה איך לפענח אותם‪.‬‬
‫זרמים של קור זלגו לתוך תודעתה‪ ,‬אבל היא התעלמה מהצמרמורות והתמקדה בחוטי החמימות‬
‫הדקים שחשה בהם פזורים בראשו של אולדן‪ .‬היא אספה אותם יחד‪ ,‬התחננה אליו שיחזור וסיפרה לו‬
‫עד כמה היא ופיץ מפחדים‪ ,‬ועד כמה היא זקוקה לעזרתו‪.‬‬
‫למשך כמה שניות של אימה דבר לא קרה‪ .‬ואז אולדן התנשף ופקח את עיניו‪.‬‬
‫חזהו עלה וירד והוא אחז בראשו בשתי ידיו בעודו משתעל ומתנשף‪" .‬מה קרה?" שאל בין שיעול‬
‫לשיעול‪.‬‬
‫"אני לא יודעת — פשוט התמוטטת ולא התעוררת‪ ".‬יבבה קטנה חמקה ממנה כשאמרה זאת‪ ,‬ואולדן‬
‫הביט בה ועיניו התבהרו לפתע‪ .‬הוא ער‪ ,‬היא שידרה‪ ,‬בתקווה שפיץ יוכל לשמוע אותה‪ .‬נגיע בקרוב‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬סופי‪ ,‬אני כל כך מצטער‪ .‬חשבתי‪ ...‬אני אפילו לא יודע‪ ".‬ידיו הרועדות חיפשו אחר המגסידיאן‬
‫והוא החזיק אותו ליד תליון הביילפייר שלו‪.‬‬
‫"תני לי להוציא אותנו מכאן‪".‬‬
‫הוא סובב את גביש הביילפייר עד שמצא את הפאה שחיפש ונגע במגסידיאן בשוליו‪ .‬האבן השחורה‬
‫הפכה ססגונית‪ ,‬ושלחה הבזק אור כמעט מסנוור לעבר הקרקע‪.‬‬
‫אולדן נעמד בקושי‪ ,‬אחז בזרועה של סופי ואמר לה להתרכז‪ .‬ואז גלגל את שניהם אל תוך האור‬
‫הקפוא‪ ,‬והעיף אותם במפץ אל מחוץ לגלות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫אור השמש הפתאומי כמעט עיוור את סופי‪ ‬כשהתגלגלה על החול‪ ,‬אבל החום הלוהט היה הקלה אחרי‬
‫הצינה הארקטית של הזינוק‪ .‬היא הרגישה כאילו נבלעה במפולת שלגים ושוגרה דרך סופת קרח‪.‬‬
 ‫משב רוח מאובק שטף את המדבר וחסם את גרונה‪ .‬אולדן ירק והשתעל כשהתיישב לצידה לאט‪.‬‬
‫"אני מצטער‪ ",‬מלמל כשהצליח להסדיר את נשימתו‪" .‬אני כל כך מצטער על שהתמוטטתי שם‪,‬‬
‫למטה‪ .‬פציעת הראש הזאת כנראה חמורה משחשבתי‪".‬‬
‫סופי ניסתה שלא להביט בפצע‪" .‬אנחנו צריכים להביא אותך לאלווין‪ .‬האם אתה מוכן לזינוק נוסף?"‬
‫"אני חושב שכן‪ ".‬הוא מצמץ לעבר החול‪ ,‬שכתמים אדומים קטנטנים ניקדו בו את הלבן הבהיר‪.‬‬
‫"אבל אני רואה קצת מטושטש‪ ,‬אז אולי אזדקק לעזרתך עם המאתר‪".‬‬
‫הוא גישש ושלף את השרביט הדק מהכיס בשרוולו והסביר לה כיצד לסובב את הגביש לצידו‬
‫הימני‪ .‬סופי נעלה אותו במקומו והושיטה לו יד‪.‬‬
‫"אני יודע שהיום הזה היה הרפתקני למדי‪ ,‬אבל אין עכשיו כל סיבה לדאגה‪ ,‬סופי‪ .‬הכול יהיה‬
‫בסדר‪".‬‬
‫היא כרכה את רוב יכולת הריכוז שלה סביבו‪ ,‬ליתר ביטחון‪ .‬ראשה כאב מהמתח הנוסף‪ ,‬אבל היא‬
‫לא נטלה סיכונים במהלך הזינוק‪.‬‬
‫היא תביא את אולדן הביתה בשלום‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"הגיע הזמן!"‪ ‬צעק פיץ כשהשערים הזוהרים של אוורגלן הופיעו מולם‪ .‬הוא רץ אליהם‪ ,‬ואלווין רץ‬
‫ממש מאחוריו‪.‬‬
‫"אני מצטערת‪ ".‬סופי ניסתה לעמוד‪ ,‬אבל גל של סחרחורת היכה בה‪" .‬הבאתי אותנו לכאן מהר ככל‬
‫שיכולתי‪".‬‬
‫היא שמה לב שאולדן מבולבל והסבירה לו ששידרה לפיץ וביקשה עזרה‪.‬‬
‫אלווין נגע במלט שעל פצעו של אולדן‪" .‬מה זה החומר הזה?"‬
‫"תרופה של גמדים‪ ".‬אולדן נטל את ידו של פיץ‪ ,‬פיץ משך והקים אותו על רגליו‪ ,‬אבל לא היה‬
‫מסוגל לעמוד ללא עזרה‪ .‬פיץ כרך את זרועו של אולדן סביב כתפיו וייצב את רוב משקלו של אביו‪.‬‬
‫אלווין שרק‪" .‬ובכן‪ ,‬אתה בבלגן רציני‪ ,‬אבל אנחנו נרפא אותך כמו שצריך בתוך זמן קצר‪ .‬ומה‬
‫איתך?" הוא כרע על ברכיו כדי לבדוק את סופי‪ ,‬נקש באצבעותיו ויצר סביבה כדור כחול‪.‬‬
‫האור הבזיק בעיניה של סופי וגרם לכאב ראש נוסף‪.‬‬
‫היא התכווצה מכאב‪" .‬גם את בבלגן‪ ",‬אמר לה אלווין‪" .‬אני מתחיל לחשוב שהנטייה שלך לתאונות‬
‫מידבקת‪".‬‬
‫אולדן פלט צחוק עייף‪" .‬הפעם זאת אשמתי‪ ,‬אלווין‪ .‬והיה לי מזל גדול שסופי הייתה איתי‪ ".‬היא‬
‫חיבק את בנו חזק יותר‪" .‬מזל גדול‪ ,‬גדול מאוד‪".‬‬
‫"למה הייתם בגלות?" שאל פיץ‪.‬‬
‫"זה מסווג‪ ,‬פיץ‪ .‬אפילו לא היית אמור לדעת שהיינו שם‪".‬‬
‫"מצטערת‪ ",‬מלמלה סופי‪.‬‬
‫"אין לך על מה להתנצל‪ ,‬סופי‪ .‬היית במצב בלתי אפשרי‪ .‬אני אשם‪ .‬כמו בהרבה דברים אחרים‪"...‬‬
‫הוא הידק שוב את אחיזתו בפיץ‪ ,‬אבל הפעם נראה שהוא נאחז בו‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬בואו‪ ",‬אמר אלווין ונשא את סופי על כתפו‪.‬‬
‫"אני יכולה ללכת בכוחות עצמי!"‬
‫"אולי‪ ,‬אבל אני לא לוקח שום סיכון‪".‬‬
‫"אולדן הוא זה שהתמוטט — לא אני‪".‬‬
‫"נכון מאוד‪ .‬אבל את זאת שנמוגה‪".‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪29‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אני לא מבינה‪ ",‬אמרה סופי כשאלווין הושיב אותה על מיטת אפיריון ענקית באחד מחדרי‬
‫האורחים הגדולים בקומה השנייה של אוורגלן‪ .‬זאת הייתה אותה מיטה שבה התעוררה כשכמעט‬
‫נמוגה‪" .‬איך אני יכולה להתפוגג? אני עונדת נקסוס‪".‬‬
‫"זה מה שאני מנסה להבין‪ ".‬הוא אחז בפרק ידה והתבונן בריכוז במונ ֶה שבצידו התחתון‪" .‬האם‬
‫עשית משהו באופן שונה‪ ,‬בזמן הקפיצה?"‬
‫"כרכתי חלק מהריכוז שלי סביב אולדן כדי לוודא שאביא אותו הביתה בשלום‪ .‬אבל הנקסוס שלי‬
‫אמור לשמור עליי מפני התפוגגות בלי קשר למידת הריכוז שלי‪ ,‬נכון?"‬
‫"לכך הוא מיועד‪".‬‬
‫היא הסבה את מבטה כשאלווין הבזיק אור כתום סביב פרק ידה‪ ,‬כי לא רצתה לעורר כאב ראש‬
‫נוסף‪.‬‬
‫"הנקסוס עובד‪ ",‬אמר אלווין לאחר שנייה‪.‬‬
‫"אז חייבת להיות איזו טעות‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬אין שום טעות‪ִ .‬תראי בעצמך‪ ".‬הוא הושיט לה מראת כסף משולחן האיפור‪.‬‬
‫עיניה של סופי נפערו בתימהון‪.‬‬
‫כל הצבעים שבה דהו‪ ,‬והותירו את שפתיה ואת לחייה באותו חיוורון לבן כמו עורה‪ .‬אפילו עיניה‬
‫נראו אפורות יותר מחומות‪" .‬אל תדאגי — זה נראה גרוע יותר מכפי שזה‪ .‬כשהמצב באמת רציני‪,‬‬
‫העור מתחיל להפוך שקוף‪ .‬וכשזה קטלני‪ ,‬את בעצם שקופה‪ .‬היו חלקים ממך שבקושי יכולתי לראות‬
‫כשפיץ מצא אותך בפעם הקודמת‪".‬‬
‫סופי נרעדה‪" .‬אתה יכול לתקן את זה‪ ,‬נכון?"‬
‫"כן‪ ,‬אני פשוט צריך להכין קצת מה' ִתדלוּקית' נטולת הלימביום שקסלר המציא‪ .‬ובינתיים‪ ,‬אני רוצה‬
‫שתשתי את זה" — הוא הושיט לה בקבוק של "נעורים" — "ותנסי לנוח‪".‬‬
‫הוא מרח משחה סגולה על הכווייה שלה ועטף את ידה בבד משי לח‪" .‬אני צריך לטפל באולדן‪ .‬את‬
‫תהיי בסדר?"‬
‫סופי הנהנה‪" .‬הוא יהיה בסדר?"‬
‫"כמובן‪ .‬הוא קצת חבול‪ ,‬אבל הוא לא סובל ממשהו שאני לא יכול להתמודד איתו‪ .‬רק תנסי להירגע‪.‬‬
‫עוד מעט אחזור‪".‬‬
‫היא שתתה את כל תכולתו של בקבוק ה"נעורים"‪ ,‬וכשהניחה אותו על שידת הלילה ניסתה שלא‬
‫לבהות בידה החיוורת‪.‬‬
 ‫היא תהיה בסדר‪.‬‬
‫היא אפילו לא הרגישה שונה מהרגיל‪ .‬רק עייפה וכואבת‪.‬‬
‫היא עצמה את עיניה ונשענה לאחור על הכרית‪ ,‬בתקווה לשקוע בשינה שהייתה נחוצה לה כל כך‪.‬‬
‫אבל הסיוטים סירבו לתת לה מנוח‪.‬‬
‫אש ותוהו ובוהו מזיכרונותיו של פינטאן‪ .‬טירוף ומהומה מפרנטיס‪ .‬כל הזוועות שראתה במהלך‬
‫החקירות שלה‪ ,‬מעורבות בפחדיה שלה ודחוסות יחד בראשה במופע אימים נורא‪.‬‬
‫אבל הגרוע מכול היה מראֶה שלא זכרה שראתה‪.‬‬
‫פרנטיס קשור לכיסא בחדר עגול שתמונות הוקרנו על קירותיו‪.‬‬
‫סופי הייתה שם פעם — אולדן הביא אותה למשרדו של קווינלין באטלנטיס‪ .‬אבל הפעם כל המסכים‬
‫הקרינו את אותה התמונה‪.‬‬
‫סמל הברבור‪.‬‬
‫פרנטיס בהה בשקט בירכיו וקווינלין סבב סביבו וצעק שאלות‪ .‬לבסוף הושיט קווינלין את ידיו אל‬
‫רקותיו של פרנטיס‪ .‬פרנטיס לא נאבק‪ ,‬לא התנגד‪ ,‬לא עשה דבר חוץ מאשר לבהות באדם שמבעד‬
‫לעיניו צפתה סופי בזיכרון‪.‬‬
‫אולדן‪.‬‬
‫סופי הרגישה את הכעס והעצב של אולדן כשפרנטיס התמוטט וצרח‪ .‬היא התעוררה בטלטלה‬
‫וקיוותה לקבור את הזיכרון ההרסני במעמקי תודעתה‪ ,‬כך שלא ישוב לעולם‪ .‬ועם זאת חשה שהזיכרון‬
‫ירדוף אותה כפי שהוא בוודאי רודף את אולדן‪.‬‬
‫"סליחה‪ ,‬לא התכוונתי להבהיל אותך‪ ",‬אמר פיץ אחרי שזינקה ממקומה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬זה לא בגללך‪ ",‬אמרה סופי כשהצליחה לנשום שוב כרגיל‪" .‬פשוט היה לי חלום רע‪".‬‬
‫הוא התיישב לצידה על המיטה‪" .‬מצטער‪".‬‬
‫סופי משכה בכתפיה‪" .‬מה שלום אבא שלך?"‬
‫"מורדם‪ .‬אלווין היה צריך לעשות איזה תיקון רקמות עמוק לפצע בראש שלו‪ ,‬אז הוא הרדים‬
‫אותו‪".‬‬
‫"אבל הוא יהיה בסדר?"‬
‫"אלווין אומר שכן‪ .‬וגם בּולְהוֹ ן לא מתחרפן‪ ,‬אז אני מניח שהוא צודק‪".‬‬
‫בַּאנְשִים צרחו רק כשמישהו היה בסכנת חיים‪ ,‬והמצב היה גרוע עוד יותר כשנשכבו ליד מישהו‪.‬‬
‫פירוש הדבר היה שהמוות קרוב מדי‪" .‬מה קרה שם למטה?" שאל פיץ בשקט‪.‬‬
‫"אסון אחרי אסון‪ ,‬פחות או יותר‪".‬‬
‫"לגמרי‪ ".‬הוא הרים בקבוקון כחול קטן עם משאף‪.‬‬
‫"אלווין הכין את זה בשבילך‪ .‬תשאפי‪".‬‬
‫הוא ריסס סמוך לאפה וסופי שאפה את התרופה והשתעלה כשהחומר הלח והמעקצץ היכה‬
‫בסינוסים שלה‪.‬‬
‫"בדיוק כמו בימים ההם‪ ",‬אמר פיץ בעצב‪" .‬ישבתי אז ממש כאן‪ ,‬נתתי לך מנה כל שעה‪ ,‬התבוננתי‬
‫בצבעים חוזרים לאט אל הפנים שלך וקיוויתי שתתעוררי‪".‬‬
‫"באמת?"‬
‫הוא הנהן‪.‬‬
‫אילו יכלה להסמיק הייתה עושה זאת‪.‬‬
‫"ואז התעוררת כמובן באחת הפעמים המעטות שאימא שלי הכריחה אותי לנוח קצת‪ ".‬הוא חייך‪,‬‬
‫אבל עדיין היה עצב בעיניו‪.‬‬
‫"אני כל כך מצטערת‪ ,‬פיץ‪".‬‬
‫"זאת לא אשמתך — אם כי את באמת יודעת איך לגרום לי התקף לב‪ .‬כשהתשדורת שלך נקטעה‬
‫היום‪ ,‬כמעט זינקתי לאיטֶרנ ַלי ָה כדי לדפוק על הדלתות של חברי המועצה עד שהם ייקחו אותי‬
‫אליכם‪".‬‬
‫"אני שמחה שלא עשית את זה‪".‬‬
‫"גם אני‪ .‬אני מניח‪ .‬אף על פי שנראה שקצת עזרה לא הייתה מזיקה לכם‪".‬‬
‫סופי בהתה בידיה וחשה הקלה כשראתה שמץ של ורוד חוזר לקצות אצבעותיה‪" .‬אלווין אמר שזה‬
‫לא רציני הפעם‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬זה מה שהוא אמר גם לי‪ .‬אבל הוא גם אמר שאני צריך לגרום לך לענוד את זה‪ ".‬לפני‬
‫שהספיקה להגיב הוא תפס את זרועה השמאלית והידק משהו נוצץ בגוון טורקיז סביב פרק ידה‪" .‬זה‬
‫הנקסוס הישן של ביאנה‪ .‬אלווין רוצה שנהיה זהירים במיוחד‪".‬‬
‫סופי הזעיפה פנים כשסובב את הצמיד המשובץ עד שנשמע קליק‪ ,‬והותיר את פרק ידה מכוסה‬
‫פרחים ורודים וסגולים‪.‬‬
‫נהדר‪ ,‬עכשיו יש לה שני נקסוסים‪.‬‬
‫"כמה זמן אצטרך לענוד את זה?"‬
‫"עד שיבינו למה דהית‪".‬‬
‫"זה בטח היה מרוב מתח‪".‬‬
‫"אולי‪".‬‬
‫הוא שיחק בעצבנות עם בקבוק התרופה‪ .‬את באמת לא יכולה לספר לי מה קרה? או מה עשיתם‬
‫בגלוּת?‬
‫התשדורת שלו הייתה כמו דוקרן לוהט שננעץ בראשה‪.‬‬
‫עדיין בקול רם מדי? שאל כשהיא נרתעה‪.‬‬
‫סופי הנהנה‪.‬‬
‫"סליחה‪ .‬אני מקווה שסֵר טירגן יוכל להבין מה לא בסדר‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרה לו סופי‪ ,‬וקיוותה לכך כמוהו‪.‬‬
‫אבל יותר מכך‪ ,‬היא קיוותה שהבעיה לא קשורה אליה‪.‬‬
 ‫‪ ‬‬
‫"אסור היה לי לתת לך ללכת עם אולדן‪ ",‬גריידי כמעט נהם כשהוא ואדליין עזרו לסופי לעלות‬
‫במדרגות בהייבנפילד‪ .‬סנדור נשרך מאחור ורטן ששום דבר לא היה קורה אילו רק הניחו לו לעשות‬
‫את עבודתו‪.‬‬
‫אדליין אחזה בידה של סופי‪" .‬אלווין אמר שהיא תהיה בסדר‪ .‬והוא יבדוק אותה שוב בבוקר‪ ,‬ליתר‬
‫ביטחון‪ .‬אולי אנחנו פשוט צריכים לתת לו לעבור לגור כאן‪".‬‬
‫אדליין חייכה לשמע הבדיחה שלה עצמה‪ ,‬אבל סופי הרגישה את הלסת שלה נשמטת קלות‪.‬‬
‫ממתי אדליין היא הרגועה מביניהם?‬
‫החדשות הטובות היו שאלווין לא מצא אצלה שום דבר חריג — והוא בדק אותה בכל דרך שאפשר‬
‫להעלות על הדעת‪ .‬החדשות הרעות היו שלא היה לו מושג מדוע היא דהתה‪ ,‬או מדוע היא סובלת כל‬
‫הזמן מכאבי ראש‪ ,‬או מה הסיבה לכל הדברים המוזרים שסיפרה לו עליהם סוף־סוף‪ .‬כל שנותר לו‬
‫לעשות היה להתעקש על בדיקות שבועיות עד שיבין מה קרה‪ ,‬או עד שהבעיות ייעלמו‪.‬‬
‫"חוץ מזה‪ ,‬אני לא חושבת שבאמת הייתה לנו ברירה‪ ",‬הוסיפה אדליין בשקט‪" .‬אולדן היה במשימה‬
‫מטעם המועצה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬ואני חושד שהיו מעורבים בכך גם כוחות נוספים‪ ".‬גריידי הביט לעברה של סופי והיא גילתה‬
‫עניין רב בכפות רגליה‪.‬‬
‫לא היה לה כוח לדיון נוסף על הברבור השחור‪ .‬בייחוד עכשיו‪ ,‬כשיש סיכוי שג'ולי קשורה אליהם‪.‬‬
‫האם מותה קשור בדרך כלשהי לברבור השחור‪ ,‬למרות הכול? גם אם זה לא היה רצח?‬
‫סופי תצטרך לגלות‪ ,‬אם כי לא היה לה מושג היכן להתחיל‪.‬‬
‫הם השאירו אותה לבדה כדי שתתקלח ותחליף בגדים‪ ,‬וסופי קיוותה שיניחו לנושא‪ .‬אבל כשגריידי‬
‫ואדליין חזרו לכסות אותה‪ ,‬גריידי נתן לה נשיקת לילה טוב ולחש‪" ,‬בבקשה היזהרי‪ ,‬סופי‪ .‬אני לא‬
‫חושב שאת מבינה עם מי יש לך עסק‪".‬‬
‫"אני‪"...‬‬
‫"אני לא מתכוון להמשיך לדבר על זה‪ .‬רק תנוחי‪".‬‬
‫הוא עזב בלי לומר עוד מילה‪.‬‬
‫אדליין הושיטה לה את אֵלה והסיטה כמה קווצות שיער ממצחה‪" .‬את באמת צריכה לישון‪ ,‬סופי‪ .‬את‬
‫בטוחה שאת לא רוצה שאכין לך תה תותי נמנום?"‬
‫הדבר האחרון שסופי רצתה היה לעצום את עיניה ולחיות מחדש עוד סיוטים — אבל ההתפוגגות‬
‫הנוספת חיזקה את נחישותה‪" .‬בלי תרופות הרגעה‪".‬‬
‫אדליין קימטה את מצחה‪ ,‬אבל לא התווכחה ונשקה על לחייה של סופי‪.‬‬
‫איגי התיישב על הכר של סופי‪ ,‬ואדליין כיבתה את האורות והשאירה אותם לבדם‪ .‬אבל כשקול‬
‫צעדיה נדם חמקה סופי מהמיטה ותיעדה ביומן הזיכרונות שלה את כל הדברים המטורפים שראתה‬
‫בזיכרונם של פינטאן ופרנטיס‪ .‬על הנייר היו התמונות מפחידות אפילו יותר‪ ,‬והיא דחפה את המחברת‬
 ‫אל מחוץ לטווח ראייה‪ ,‬שלפה את הכּדוריגוּל שלה והתחפרה שוב בין השמיכות‪.‬‬
‫"הראה לי את מר פורקל‪ ",‬לחשה ולא הופתעה כשהכדור הבהב "לא ידוע"‪ .‬ממילא לא היה לה מצב‬
‫רוח לראות אותו‪ .‬היא הייתה זקוקה למשהו שלא קשור למוחות מנופצים או לברבור השחור או‬
‫לאסירים גולים או לאש ואבדון‪.‬‬
‫"הראה לי את קונור‪ ,‬קייט ונטלי פרימן‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫כדור הכסף הבהב‪ ,‬ואביה‪ ,‬אמה ואחותה נגלו לעיניה‪ ,‬מכורבלים על הספה‪ ,‬אוכלים פופקורן ועוגיות‬
‫קנויות‪" .‬ערב סרט" היה מסורת משפחתית בבית פוסטר‪ ,‬וסופי שתתה בצמא את הסצינה השגרתית‪,‬‬
‫בתקווה שהיא תמלא את חלומותיה‪ .‬ואז משהו לכד את מבטה‪ .‬גור כלבים שמוט אוזניים‪ ,‬מסוג בּיגֶל‪,‬‬
‫התכרבל בחיקה של אחותה‪.‬‬
‫אחת הבקשות הספורות שסופי ביקשה מאולדן‪ ,‬כשטיפל בהעברת בני משפחתה למקום אחר‪ ,‬הייתה‬
‫שימצא להם בית עם חצר גדולה כדי שיהיה להם סוף־סוף כלב כמו שתמיד רצו‪.‬‬
‫היא שמחה לראות שהמשאלה התמלאה לבסוף‪.‬‬
‫אבל זה גם כאב — הרבה יותר מכפי שחשבה שאי פעם יכאב‪.‬‬
‫דמעות צרבו את עיניה והיא תפסה את איגי וחיככה את אפה באפו הפרוותי‪ .‬היא ניסתה לא להרגיש‬
‫בודדה ומפוחדת כל כך‪ ,‬וחשבה שהלוואי שהייתה יכולה לחזור לתקופה שבה לא הדאיגו אותה‬
‫חטופים וחוטפים‪ ,‬דמויות שדוהות וניפוץ זיכרון‪.‬‬
‫זה עזר מעט‪ ,‬אבל מה שבסופו של דבר עזר לה לשלוט שוב בעצמה היה קולה השקט של סילבני‪,‬‬
‫שמילא את ראשה‪.‬‬
‫הירגעי‪.‬‬
‫חבֵרה‪.‬‬
‫סילבני חזרה על המילים ששידרו חמימות רכה ומוזרה‪ ,‬וסופי שקעה בתוך התחושה והניחה לה‬
‫לעטוף את תודעתה כמו שמיכה‪.‬‬
‫בפעם הראשונה זה זמן רב שקעה בשינה נטולת חלומות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪30‬‬
‫‪ ‬‬
‫"את עדיין מתכוונת להכריח אותי לרקוד?" התלוננה סופי כשאדליין הושיטה לה את תחפושת טקסי‬
‫הפתיחה המטופשת‪ ,‬כדי שתתלבש‪.‬‬
‫למה‪ ,‬למה היא הרשתה לאלווין לספר לכולם שהתאוששה לגמרי כשבדק אותה הבוקר? היא הייתה‬
‫צריכה לבקש ממנו פתק שחרור מהתחפשות לפיל‪.‬‬
‫"זה כבוד גדול להשתתף בריקוד הקמע בטקסי הפתיחה של פוקספייר‪ ,‬סופי‪ ",‬אמרה לה אדליין‪" .‬זה‬
‫יהיה ערב שתזכרי עד סוף ימייך‪".‬‬
‫הו‪ ,‬לא היה לה ספק בכך‪ .‬אלא שהייתה לה תחושה שהערב הזה יירשם בהיסטוריה כערב שבו סופי‬
‫פוסטר מעדה על החדק שלה ונפלה על הפרצוף מול עולם האֶלפים כולו‪.‬‬
‫אבל אדליין נראתה כה גאה ונרגשת — ויהיה נחמד לעשות משהו כיפי עם המשפחה שלה‪ ,‬לשם‬
‫שינוי‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬תהיה לה הזדמנות לפגוש שוב את אולדן‪ .‬אלווין הבטיח לה שהוא נרפא לחלוטין‪,‬‬
‫ופיץ אמר לה אותו דבר כשניסתה להשיג אותו באמצעות המקשר באותו בוקר‪ .‬אבל היא הרגישה‬
‫צורך לראות אותו במו עיניה‪ ,‬בלי כל חתך על מצחו או כווייה על עורו‪ .‬ואז באמת תדע שהוא בסדר‪.‬‬
‫לכן לא התווכחה יותר מדי כשאדליין יצאה מהחדר והניחה לה להתכונן‪.‬‬
‫היא ניסתה לאסוף לאחור חלק משערה ואפילו משחה על שפתיה את אחד מהשפתונים המבריקים‬
‫שביאנה נתנה לה‪ ,‬אבל איגי עדיין השמיע קול צחקוק כשלבשה את התחפושת‪ .‬סופי שמחה שהמראָה‬
‫שלה אינה מראת רפאים‪ .‬לוורטינה היה די הרבה מה לומר אילו ראתה אותה במלוא תפארתה שמוטת‬
‫האוזניים‪.‬‬
‫רגלי הפרווה שלה הקשו עוד יותר על ההליכה‪ ,‬וכשעלתה במדרגות אל הר ְבמַזנ ִיק החליקה על‬
‫הרצפה החלקלקה ונחתה על ישבנה בקול חבטה‪ .‬לפחות הייתה לתחפושת תוספת ריפוד שריככה את‬
‫הנפילה‪.‬‬
‫"את תאהבי את זה מאוד‪ ",‬אמר לה גריידי ומיהר לעזור לה לקום‪ .‬איכשהו‪ ,‬היא פקפקה בכך‬
‫שהמילה "אהבה" תתאים אי פעם לתאר את התהליך‪ .‬אבל היה נחמד לראות שוב חיוך על פניו של‬
‫גריידי‪ .‬הוא נראה כמעט מלכותי עם שכמייתו החומה בגוון הענבר‪ ,‬שנרכסה מתחת לסנטרו בסיכת‬
‫משפחת רואוון‪ .‬אדליין עמדה לצידו ונראתה כמו נסיכה של דיסני בשמלת הענבר הארוכה ובשכמיית‬
‫המשי‪.‬‬
‫זה באמת לא הוגן שהם צריכים להיראות אלגנטיים והיא צריכה להיראות כמו פיל מדובלל‪ .‬אפילו‬
‫סנדור החליף בגדים ולבש מכנסיים חומים‪.‬‬
‫"הוא באמת צריך לבוא איתנו?" רטנה סופי‪" .‬יהיו שם אלפי אנשים‪ .‬אין שום סיכוי שהחוטפים ינסו‬
 ‫לעשות משהו‪".‬‬
‫"אף פעם אין לדעת בוודאות דברים כאלה‪ ",‬תיקן אותה סנדור‪" .‬באותה מידה הם יכולים להחליט‬
‫שהתוהו ובוהו בקהל הוא הזדמנות מושלמת עבורם לפעול‪ ,‬אז אני לא מתכוון לקחת סיכון‪ .‬את לא זזה‬
‫ממני הפעם‪ .‬אלא לצורך המופע‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫"אתה משוכנע שזה בטוח? אולי עדיף שאשב איתך בצד‪"...‬‬
‫גריידי צחק‪" .‬ניסיון יפה‪ ,‬ילדונת‪ .‬את רוקדת היום‪".‬‬
‫סופי השפילה מבט זועף‪.‬‬
‫סנדור הושיט לה דסקית זהב שטוחה‪ ,‬בגודל של מטבע אנושי‪" .‬אני מניח שיש לך כיס נסתר כלשהו‬
‫בתוך הפרווה הזאת‪ .‬שמרי את זה בתוכו‪".‬‬
‫היו עשרות כיסים לאורך שתי רגליה — והיא חשבה שזה מוזר — אבל היססה לפני שהחליקה את‬
‫הדסקית לתוך אחד מהם‪" .‬מה זה?"‬
‫"אמצעי איתור‪ .‬דאגתי לתפור כאלה בכל הבגדים שלך‪ ,‬אבל לא בתחפושת‪ ,‬כי אַת תצטרכי להחזיר‬
‫אותה‪".‬‬
‫הוא הטמין דסקיות מעקב בבגדים שלה?‬
‫בכמה דרכים עוקבים אחריה?‬
‫היא התפתתה להשליך עליו את דסקית המעקב — ולעמוד על כך שיסירו אותן מכל שאר החפצים‬
‫שלה — אבל לא היה טעם לנסות להיאבק‪.‬‬
‫לפחות לא בערב הזה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"וואו‪ ",‬לחשה סופי כשהבניינים הנוצצים של פוקספייר נגלו לעיניה‪.‬‬
‫האות פ'‪ ,‬בכתום תפוז‪ ,‬זרחה על פני פירמידת הזכוכית‪ ,‬וכיסתה בערפל כתום את כל הקמפוס‪ .‬חוטי‬
‫אור כחולים דקים נתלו על כל העצים‪ ,‬כמו נטיפי קרח מוארים‪ ,‬והשתלשלו משרשראות הדגלונים‬
‫שנפרשו לרוחב הבניין הראשי‪ .‬אבל את האפקט המרשים ביותר יצרו הפטריות הירוקות הזוהרות‪,‬‬
‫שכיסו כל סנטימטר ממרחבי הדשא‪.‬‬
‫סופי חייכה כשנזכרה איך נהגה להקניט את פיץ על כך שהוא הולך לבית ספר שנקרא על שם‬
‫פטרייה זוהרת‪ ,‬פוקספייר‪ .‬עכשיו הפטריות הללו שימשו לקישוט‪.‬‬
‫הן היו גדולות כמו כפות רגליה וסופי כרעה כדי להתבונן בהן מקרוב‪" .‬חשבתי שצמחים מאירים‬
‫צומחים רק במערות‪".‬‬
‫"בדרך כלל זה נכון‪ ",‬אמר גריידי וכרע לצידה‪" .‬אבל זהו סוג מיוחד של פטריות שהגנומים מטפחים‬
‫במיוחד לאירוע הזה‪".‬‬
‫סופי קמה על רגליה ובחנה את הפ' שעל הפירמידה‪ ,‬שנראתה כאילו הפכה מכתומה לצהובה‪" .‬גם‬
‫זאת פטרייה?"‬
‫"זה בעצם סוג של עובש‪ .‬והאורות הכחולים הם סוג נדיר של תולעים זוהרות‪".‬‬
 ‫"מה?"‬
‫"אל תדאגי‪ ,‬הן עסוקות מדי באכילת העלים שהן תלויות עליהם‪ ",‬הבטיחה אדליין‪" .‬וממילא הן לא‬
‫מזיקות‪".‬‬
‫"אבל‪ ...‬למה הן כאן?"‬
‫פטריות זוהרות היא עוד יכולה להבין — איכשהו‪ .‬אבל תולעים?‬
‫גריידי צחק‪" .‬תאורה ביולוגית היא מקור האור הטבעי היחיד במקומות העמוקים והאפלים ביותר‬
‫עלי אדמות‪ .‬ופוקספייר אמור לחנך את דור העתיד שלנו להאיר ולזרוח בדיוק כך‪ .‬האם יש דרך טובה‬
‫יותר לסַמל את תחילת שנת הלימודים‪ ,‬מאשר להאיר לנו את הדרך בזוהר המיוחד הזה?"‬
‫סופי התפתתה לומר שתולעים ופטריות לא נראו מיוחדות כל כך‪ .‬אבל אז התבוננה בהן שוב‪.‬‬
‫הקמפוס באמת היה עוצר נשימה‪ .‬גם אם הוא גרם לעורה להצטמרר‪.‬‬
‫היא צעדה במרכז השביל שעה שחלפו בדרכם על פני המבנים החיצוניים שהקיפו את האודיטוריום‬
‫הראשי‪ ,‬וסנדור הניח את ידו הבשרנית על כתפה תוך כדי הליכה‪ .‬הפעם‪ ,‬לשם שינוי‪ ,‬לא היה לה‬
‫אכפת‪ .‬למראה השכמיות השחורות שלבשו ההורים של תלמידי רמה אחת‪ ,‬אפשר היה בקלות לדמיין‬
‫את החוטפים מסתובבים ביניהם‪.‬‬
‫הקהל התקבץ בקצה החצר העגולה מול הכניסה לאודיטוריום‪ .‬כל השיחים שתחמו את המעגל עוצבו‬
‫ונגזמו בצורת הקמעות של שש רמות הלימוד והוארו בתולעים זוהרות נוספות‪ .‬ה ַמסְטוֹדוֹן היה הגדול‬
‫מכולם‪ ,‬וסופי לא יכלה שלא לחוש מעט גאווה על השתייכותה לרמה שלוש‪ .‬בייחוד כשראתה כמה‬
‫מגוחכות היו כל שאר התחפושות‪ .‬לגרמלינים היו אפים שחורים וכפפות פרווה‪ ,‬לשלדגים היו כנפיים‬
‫עם נוצות כחולות ומקורים אדומים‪ ,‬לדרקונים היו בגדי גוף ירוקים מעור עם קוצים לכל אורך הגב‪,‬‬
‫ולטיגריסים היו זנבות ארוכים‪ ,‬מפוספסים באדום־כתום‪ ,‬וניבים לבנים ומחודדים שהשתלשלו‬
‫מהברדסים שלהם‪ .‬אבל הגרועים מכולם היו היֵטִים‪ ,‬בפרווה הלבנה והשעירה שעטפה אותם מכף רגל‬
‫ועד ראש‪.‬‬
‫סופי ניסתה למצוא את חבריה‪ ,‬אבל בגלל הצללים והתחפושות לא ניתן לדעת מי הוא מי‪ .‬ואולי זה‬
‫היה הרעיון‪ .‬אף אחד לא היה מקובל או לא מקובל‪ ,‬חשוב או לא חשוב‪ .‬כולם היו רק ילדי פלא‬
‫בפוקספייר‪ ,‬שמצפים להתחיל את שנת הלימודים הבאה‪.‬‬
‫הפעמונים צלצלו בקול גדול‪ ,‬שהזכיר לסופי את תרועת החצוצרות ששמעה באיטרנליה‪ ,‬וכשכולם‬
‫השתתקו‪ ,‬הופיעו שנים־עשר חברי המועצה במלוא הדרם במרכז החצר‪ .‬הקהל פרץ במחיאות כפיים —‬
‫אם כי הבחינה שכמה מהמבוגרים בקרבתה נמנעו מכך‪ .‬וכל חבר מועצה היה מוקף בשני שומרי ראש‪.‬‬
‫"ברוכים הבאים לתחילת שנה נוספת בפוקספייר!" הכריז חבר המועצה אמארי והניף את זרועותיו‪.‬‬
‫"אנו צופים שהשנה תהיה הנפלאה ביותר בתולדות האקדמיה‪ ,‬ואנו מצפים לראות כיצד כל הפלאות‬
‫הללו יתגלו לעינינו‪".‬‬
‫"אולי הם צריכים להשקיע פחות זמן בהתבוננות ויותר זמן בעשייה כלשהי‪ ,‬לשם שינוי‪ ",‬לחש‬
‫מישהו לצידה של סופי‪ ,‬ומישהו אחר גיחך בהסכמה‪" .‬אולי אז לא נצטרך לדאוג שהילדים שלנו‬
 ‫ייחטפו‪".‬‬
‫"אנחנו מבינים שהמצב היה קצת‪ ...‬לא בטוח בשבועות האחרונים‪ ",‬המשיך חבר המועצה אמארי‪,‬‬
‫כמעט כאילו שמע את המלמולים‪" .‬ואנחנו רוצים להבטיח לכם שאנו פועלים ללא לאות להשיב את‬
‫השלום ואת הסדר שנהנינו מהם במשך אלפי שנים‪ .‬העולם שלנו השתנה‪ ,‬אבל שינוי הוא לא תמיד‬
‫דבר רע‪ .‬כשנפתור את הבעייתיות הנוכחית — והיא תיפתר — עולמנו יהיה חזק יותר‪ ,‬חכם יותר‪ ,‬מוכן‬
‫יותר לכל מה שעשוי להיקרות בדרכנו עם הזמן‪ .‬בַּל יהיה לכם ספק שאנו נעמוד בתסיסה הזאת ונביא‬
‫קץ למרידות הללו‪".‬‬
‫נשמע פרץ של מחיאות כפיים‪ ,‬אבל סופי חשדה שלא הייתה זו החגיגה הצוהלת שהמועצה קיוותה‬
‫לה‪ .‬אפילו באור העמום ראתה כיצד מבטו הזועף של ברונטה מקדיר‪.‬‬
‫"ויש לנו גם חדשות נוספות‪ ,‬שאנו מאמינים שתשאבו מהן עידוד רב‪ ",‬אמר חבר המועצה אמארי‪,‬‬
‫וקולו הרעים‪" .‬ייתכן שכמה מכם כבר שמעו את השמועות על איפוס ציר הזמן‪ ,‬ואנו שמחים לאשר‬
‫הלילה שאכן‪ ,‬יש אמת בשמועות‪ .‬התגלה אליקורן שני — נקבה בריאה ונהדרת!"‬
‫ההתנשפויות הקולקטיביות גרמו לסופי לחייך‪ .‬אילו רק ידעו כמה מסריחה ומעצבנת יכולה סילבני‬
‫להיות‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬היא הייתה אסירת תודה על ליל השינה הרגוע שסילבני העניקה לה‪.‬‬
‫"הבְּרייה המדהימה נמצאת כעת בתהליך שיקום‪ ,‬אבל אנו בטוחים שהיא תועבר בקרוב לחוות‬
‫המקלט‪ ",‬המשיך אמארי‪" .‬ואנחנו נכשיר אותה להביא לא רק חיים חדשים לבני מינה‪ ,‬אלא תקווה‬
‫חדשה לעולמנו‪ .‬הבטחה לשיקום‪ .‬הבטחה להישרדות‪".‬‬
‫הפעם התשואות ומחיאות הכפיים היו כה רמות עד שהכאיבו לאוזניה של סופי‪ .‬אולי ראתה זאת רק‬
‫בדמיונה‪ ,‬אבל על פניהם של חברי המועצה נראו חיוכים של הקלה כשחבר המועצה אמארי הבטיח‬
‫לעדכן בקרוב ובירך אותם שוב לרגל טקסי הפתיחה‪" .‬ועכשיו‪ ",‬הוסיף כשהוא פוסע לאחור ומצטרף‬
‫לשורת חברי המועצה‪" ,‬הבה נחגוג את עתידנו‪".‬‬
‫חברי המועצה הבהבו ונעלמו לקול מחיאות כפיים‪ .‬ואז נשמע קול פעמון נוסף ודלתות הזהב של‬
‫האודיטוריום הראשי נפרדו זו מזו לאיטן ושטפו את הקהל בזוהר הצהוב שבקע מבפנים‪.‬‬
‫ליידי אלינה נכנסה אל הרחבה‪ ,‬חייכה אל הקהל והחליקה בידה את אריג המשי של שכמייתה‬
‫ושמלתה הכתומות‪ .‬היא הניפה את שערה הגלי השחור והרימה את ידיה כדי להשקיט את כולם‪.‬‬
‫"אצילים ואצילות‪ .‬אדונים וגברות‪ .‬הורים וילדי פלא‪ .‬כמנהלת פוקספייר זהו כבוד גדול עבורי לקבל‬
‫את פניכם בברכת ברוכים הבאים לחגיגות הערב‪ .‬הבה נתחיל בטקסי הפתיחה של פוקספייר!"‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪31‬‬
‫‪ ‬‬
‫מנטור שעמד בפתח הִפנ ָה את גריידי ואדליין אל מושביהם באצטדיון ושלח את סופי לקומת הקרקע‬
‫עם שאר הרקדנים‪ .‬סנדור ניסה ללכת בעקבותיה‪ ,‬אבל המנטור עמד על כך שאזור החזרות נועד אך‬
‫ורק לילדי הפלא ולסגל המורים‪.‬‬
‫"אני אשגיח עליה‪ ",‬התנדב קול מוּכּר‪.‬‬
‫סופי חייכה כשהסתובבה אל מנטור גבוה שעורו בגוון זית ושערו בלונדיני בהיר‪" .‬סר טירגֶן!"‬
‫"רק טירגן‪ ",‬תיקן אותה‪ ,‬כרגיל‪" .‬את נראית מופתעת לראות אותי‪ .‬קיווי ְת שימצאו לך מנטור שיוכל‬
‫באמת להתאים ליכולות המדהימות שלך?"‬
‫"כבר יש לי מנטור כזה‪".‬‬
‫"נחמד מצידך‪ .‬אבל שנינו יודעים שאני לעולם לא אצליח להשתוות לך‪".‬‬
‫סנדור מחה כשטירגן הוביל את סופי משם‪ ,‬אבל טירגן הזכיר לו שרק מנטורים וילדי פלא מורשים‬
‫להיכנס למקום שאליו סופי הולכת‪ ,‬ושהוא יועיל לה הרבה יותר אם יפקח עין על הקהל‪ ,‬היכן שעלול‬
‫להסתתר איום ממשי‪ .‬סנדור לא נראה מרוצה‪ ,‬אבל עזב את המקום כדי להצטרף לגריידי ולאדליין‪.‬‬
‫"אני מבין שראית את השינוי בשיעור הטלפתיה שלך השנה‪ ",‬אמר טירגן כשהוביל את סופי במורד‬
‫המדרגות אל החדר הכסוף הקר ששימש כמתחם ההכנות‪ .‬ילדי פלא מחופשים צעקו זה לזה וקבוצות‬
‫של מנטורים ניסו נואשות לסדר אותם בטורים לפי רמות הלימוד‪" .‬אני מקווה שלא אכפת לך שפיץ‬
‫יהיה שם איתך‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אני אוהבת את פיץ — כלומר‪ ,‬אני לא אוהבת אותו — אנחנו חברים‪ ,‬לא שום דבר‪ ...‬זה בסדר‪",‬‬
‫סיימה את המשפט והרגישה את פניה מאדימות‪.‬‬
‫"ובכן‪ ,‬זו לא הייתה הבחירה הראשונה שלי‪ ",‬מלמל טירגן ושיחק בעצבנות בסיכת הטופז בצורת‬
‫האות פ'‪ ,‬שרכסה את גלימתו הכתומה‪" .‬אבל אם הוא מסוגל לפרוץ את החסימה שלך‪ ,‬אני מניח שזה‬
‫יצדיק בדיקה‪ .‬גם אם הוא‪"...‬‬
‫הוא לא סיים את המשפט‪ ,‬אבל לסופי הייתה הרגשה שהיא יודעת למה הוא מתכוון‪ .‬ייתכן שטירגן‬
‫היה האֶלף היחיד — פרט לדקס — שלא העריך את בני משפחת ואקר‪ .‬ובעיקר את אולדן‪ .‬טירגן היה‬
‫חבר טוב של פרנטיס והתחנן לרחמים על חברו אחרי שזה נעצר‪ .‬אבל אולדן המשיך בכל זאת לקיים‬
‫את המשפט ולאחר מכן את ניפוץ הזיכרון‪ ,‬וטירגן מעולם לא סלח לו‪.‬‬
‫ועכשיו‪ ,‬כשהמועצה פועלת לאחד כוחות עם הברבור השחור‪ ,‬זה בוודאי קשה לטירגן עוד יותר‪.‬‬
‫בעיקר לנוכח העובדה שאימץ את בנו של פרנטיס והתמודד בעצמו עם ההשלכות ההרסניות של‬
‫ההחלטה של אולדן והמועצה‪ .‬אבל כשחשבה על כך עכשיו‪ ,‬לא יכלה שלא לתהות מה גרם לו להיות‬
 ‫בטוח כל כך בחפותו של פרנטיס‪.‬‬
‫האם הוא יודע משהו על הברבור השחור?‬
‫השאלה עמדה על קצה לשונה כשטירגן אמר לה‪" ,‬אני צריך לגשת למקומי לקראת תחילת הטקסים‪.‬‬
‫את תהיי בסדר אם אשאיר אותך כאן?" הוא הצביע על הטור של תלמידי רמה שלוש‪.‬‬
‫"כמובן‪".‬‬
‫"אז נתראה ביום שלישי‪ ".‬הוא נעלם בקהל לפני שסופי נזכרה לספר לו על התשדורות של סילבני‪.‬‬
‫היא תצטרך לחכות לשיעור הראשון שלהם‪.‬‬
‫היא ניסתה לדמיין איך זה יהיה כשהיא‪ ,‬פיץ וטירגן יהיו לבדם בכיתת טלפתיה קטנה ופשוטה‬
‫ויעבדו יחד כה צמודים זה לזה‪ .‬רק המחשבה על כך גרמה לליבה לפרפר‪ .‬היא סקרה את הקהל כדי‬
‫להסיח את דעתה‪ ,‬וצעקה אל דקס כשהבחינה בו סוף־סוף בתוך כל הבלגן‪ .‬הוא נדחק‪ ,‬פילס את דרכו‬
‫אליה וגרר איתו שלושה תלמידים מרמה אחת‪ .‬שני בנים ובת‪ ,‬כולם בשיער בלונדיני פרוע שבצבץ‬
‫סביב אוזני הגרמלין שלהם‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬אמר דקס‪ ,‬משך בחדק המסטודון של סופי וחיקה צליל של חצרוץ‪" .‬חיפשתי אותך בכל‬
‫מקום‪".‬‬
‫"זה מטורף מה שהולך כאן‪ .‬חשבתי שלעולם לא אמצא אותך‪ .‬זאת השלישייה?"‬
‫"כן‪ .‬קס‪ ,‬בֶּקס ולֶקס‪ .‬אבא שלי חושב שהוא קורע מצחוק‪ ",‬הוסיף כשסופי צחקה‪.‬‬
‫"אוווּ‪ ,‬את סופי?" שאלה הנערה‪ .‬סופי הניחה שהיא בקס‪" .‬אחי מדבר עלייך כל הזמן‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אני לא — ובוא הנה‪ ,‬לקס!" דקס אחז בצווארון הפרווה של אחד הבנים והעמיד אותו לצידו‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬הוא כן‪ ",‬אמר הנער השני‪ ,‬שהיה בוודאי רקס‪ ,‬וחייך חיוך ענק שחשף רווח גדול ושחור‬
‫במקום שבו חסרה אחת משיניו הקדמיות‪.‬‬
‫"הוא אוהההההההב אותך‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אני לא!"‬
‫"אתה כן!"‬
‫סופי בהתה בכפות רגליה הפרוותיות כששלושת הילדים השמיעו מצמוצי נשיקות‪ .‬דקס איים להרוס‬
‫את כל רכושם וגרר אותם משם‪.‬‬
‫"מצטער‪ ",‬אמר כשחזר‪ ,‬נטול גרמלינים‪" .‬ההורים שלי הכריחו אותי להשגיח עליהם‪".‬‬
‫"לא ידעתי שהם עומדים ללמוד ברמה אחת השנה‪".‬‬
‫דקס מעולם לא דיבר על ֶאחָיו — הם היו נושא כאוב‪ .‬לידות מרובות עובּרים היו נדירות מאוד‬
‫בעולם האֶלפים‪ ,‬ולא מעט אנשים חשבו שהשלישייה קיימת משום שההורים של דקס היו "התאמה‬
‫גרועה"‪.‬‬
‫"כן‪ .‬אני לא מרוצה מזה‪ ".‬הוא שיחק בעצבנות באוזן המסטודון השמאלית שלו‪ ,‬ופרם חוט בקצה‪.‬‬
‫"אני מצטער שהם אמרו את זה‪ ,‬דרך אגב‪".‬‬
‫"הא?"‬
 ‫"כשהם אמרו את הדבר הזה‪ ,‬עליי‪"...‬‬
‫"זה בסדר! הם סתם יורדים עליך‪".‬‬
‫אחותה הייתה מציקנית גדולה בילדותן‪ ,‬אבל עכשיו ממש התגעגעה לזה‪ ,‬מטורף ככל שזה נשמע‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬מלמל‪ ,‬ושניהם בהו בכפות רגליהם עד שמארלה וג'נסי הצטרפו והסתדרו איתם בטור‪.‬‬
‫ה"אוזניים" של מארלה התעקמו על ראשה‪ ,‬והיא כבר הצליחה לקמט את בגד הגוף הפרוותי שלה‪.‬‬
‫"איפה ביאנה?" שאל ג'נסי וגירד את צווארון התחפושת שלו‪ ,‬שהיה רופף מדי על גופו הרזה‪.‬‬
‫מארלה נחרה בבוז‪" .‬אני מתערבת על עשרה בּוֹ ֲה ים שהיא מסתתרת בשירותים‪ ,‬כי היא לא רוצה‬
‫שאף אחד יראה אותה עם החדק‪".‬‬
‫ואכן‪ ,‬ביאנה הצטרפה אליהם בשנייה האחרונה‪ ,‬אבל עדיין נראתה טוב פי עשרה מכל האחרים‪ .‬היא‬
‫השתלבה בטור מאחורי סופי בדיוק כשהמנטורים הורו לכולם להשתתק‪ .‬הם נתנו הוראות שלא‬
‫הצליחה להבין כלל‪ ,‬אם כי כתלמידת רמה שלוש‪ ,‬כבר הייתה אמורה לדעת את כל זה‪ .‬היא שָמחה‬
‫שדקס עומד לפניה ושהיא תוכל לחקות אותו‪.‬‬
‫ליידי אלינה הכריזה על כל רמה והתלמידים צעדו על פי סדרן אל תוך האצטדיון‪ .‬כשכל שש הרמות‬
‫עמדו במקומותיהן‪ ,‬התמקדו הזרקורים בתלמידי רמה אחת‪ .‬ליידי אלינה נשאה נאום קצר על‬
‫המיומנויות שילדי הפלא ילמדו בשנה הקרובה‪ ,‬ואז החלה המוזיקה להתנגן — נעימה איומה שנשמעה‬
‫כאילו הולחנה מנהמות עמומות — ותלמידי רמה אחת החלו לנוע בתנועות מגושמות‪ ,‬ביצעו גלגלונים‬
‫והתנודדו כמו הגרמלינים שסופי ראתה בהייבנפילד‪ .‬הקהל הריע כשהם השתחוו‪ ,‬ואז הגיעה תורה של‬
‫רמה שתיים‪ .‬סופי ניסתה להתרכז כשהשלדגים רפרפו ונפנפו לצלילי ציוצים‪ ,‬אבל לא הצליחה‬
‫להפסיק לחשוב‪ ,‬אנחנו הבאים בתור‪.‬‬
‫"פשוט עשי כמוני‪ ",‬לחש דקס כשהשלדגים ירדו מהבמה וליידי אלינה פצחה בנאום על עבודת צוות‬
‫וחוכמה‪ .‬ואז התחילו להתנגן צלילי החצוצרה של השיר הרועם שלהם‪ ,‬וכל מה שעבר בראשה של‬
‫סופי‪ ,‬בזמן שהתקרבה למרכז הבמה‪ ,‬הסתכם במילים לא למעוד לא למעוד ולמה למה למה אנחנו‬
‫חייבים לעשות את זה? אורות הזרקורים סנוורו אותה והיא התכוננה למיגרנה‪ ,‬אבל חשה רק זמזום‬
‫עדין כשדקס לחץ את זרועה כדי להדריך אותה‪.‬‬
‫אולי אלווין תיקן את הבעיה?‬
‫היא לא יכלה לדעת בוודאות‪ ,‬אבל ראשה היה צלול בזמן שהתבוננה היטב בדקס וחיקתה את‬
‫תנועותיו‪ .‬כפות רגליה כשלו ושרירי הרגליים שרפו‪ ,‬אבל היא הופתעה לגלות שהיא מחייכת מאחורי‬
‫חדק הפילים הטיפשי שלה‪ .‬היא ביצעה את סדרת הסיבובים האחרונה‪ ,‬כמעט מעדה אבל הצליחה‬
‫להישאר זקופה‪ ,‬ואז השתחוותה בקידה מגושמת‪.‬‬
‫היא עשתה את זה!‬
‫היא לא עשתה את זה היטב‪ .‬אבל היא צלחה אירוע בית־ספרי גדול בלי ליפול על הפרצוף‪ ,‬בלי‬
‫להזדקק לטיפול רפואי‪ ,‬ובלי לשרוף כמעט את הבניין‪ .‬ואף שלא הצליחה לראות אותם בקהל‪ ,‬ידעה‬
‫שגריידי ואדליין מריעים לה כמו משוגעים‪.‬‬
‫יתר הריקודים עברו כהרף עין‪ ,‬ואז עלתה ליידי אלינה לבמה‪ ,‬לשאת את דברי הסיום‪ .‬סופי נשענה‬
‫על דקס ולא ממש הקשיבה לנאום‪ ,‬אבל משהו שהמנהלת אמרה לכד את תשומת ליבה‪.‬‬
‫"פוקספייר הוא לא רק מוסד שמעניק חינוך מעולה‪ .‬אנו עוזרים לבני הנוער למצוא את מקומם‬
‫בעולם הזה‪ .‬לגלות לאן הם שייכים‪ .‬ומטרתנו היא שכאשר יסיימו את לימודיהם‪ ,‬לא רק יהיו מוכנים‬
‫להתמודד עם מה שהחיים יניחו לפתחם‪ ,‬אלא גם י ֵדעו מי הם באמת‪".‬‬
‫סופי גמעה את המילים כאילו היו מים קרים במדבר הח ב‪.‬‬
‫זו בדיוק הייתה מטרתה‪.‬‬
‫ולראשונה זה כמה שבועות הרגישה שהעתיד בהיר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪32‬‬
‫‪ ‬‬
‫"תתכונני‪ ",‬אמר דקס כשליידי אלינה הודתה לקהל‪.‬‬
‫פעמון צלצל כשהיא קדה קידה מוגזמת‪ ,‬וכולם נשענו לאחור ופתחו את פיותיהם כדי לתפוס את‬
‫פתיתי הקונפטי הלבנים שהתחילו לרדת על האולם‪ .‬סופי נהגה כמותם והופתעה לגלות שהפתיתים‬
‫שעל לשונה חמימים ובטעם קוקוס‪ ,‬תות שדה ופירות מתוקים אחרים שלא ידעה לנקוב בשמם‪.‬‬
‫"תפסו ככל יכולתכם!" צעק דקס‪ ,‬ודחס את הממתקים בכל מקום שיוכל להכיל אותם‪ .‬עכשיו הבינה‬
‫סופי מדוע יש כיסים רבים כל כך בתחפושות‪.‬‬
‫היא מילאה את כולם‪ ,‬למעט הכיס עם דיסקית המעקב‪ ,‬וכשסיימה פסק מטר הקונפטי והמנטורים‬
‫הובילו את ילדי הפלא החוצה‪ ,‬אל רחבת הדשא עם השיחים שנגזמו לפי צורות הקמעות‪ .‬דקס עזב כדי‬
‫לאסוף את השלישייה‪ ,‬וסופי תהתה איך תצליח אי פעם למצוא את גריידי ואדליין בתוך התוהו ובוהו‪.‬‬
‫אבל אז הבחינה בפניו של סנדור‪ ,‬עם אפו הפחוס‪ ,‬נישאות מעל לקהל בקצה המרוחק של החצר‪.‬‬
‫היא ניסתה לפלס את דרכה דרך המון ההורים והילדים‪ ,‬אבל כולם דחפו ודחקו אותה לאחור‪ .‬היא‬
‫התכוונה להסתובב ולבחור בנתיב אחר ואז שמעה מאחוריה קול מוכר‪.‬‬
‫"בסך הכול כשכשתי בזנב במקום לנופף בו — מה כבר קרה?"‬
‫קיף‪.‬‬
‫והקול שהשיב לו היה קול שסופי קיוותה שלא תשמע שוב‪.‬‬
‫"מה ש'כבר קרה' הוא שזאת הייתה ההזדמנות שלך להרשים את הסגל — ובמקום זאת הראית להם‬
‫שאתה מגוחך כמו תמיד‪ .‬מתי תתחיל להתייחס ברצינות ללימודים שלך?"‬
‫לורד קסיוס‪ ,‬אביו המתנשא והשתלטן של קיף‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬עליתי כיתה — מה עוד אתה רוצה ממני?" שאל אותו קיף‪.‬‬
‫"אני רוצה שתממש אפילו חלקיק מהפוטנציאל שלך‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אתה רוצה שאני אהיה כמוך‪".‬‬
‫"ומה רע בזה?"‬
‫סופי ידעה שהיא לא אמורה להקשיב‪ ,‬אבל הייתה סקרנית בנוגע ליחסים בין קיף לאביו מאז‬
‫שנתקלה בהם אחרי בחינות המחצית וראתה כיצד קיף נראה נבול בנוכחות אביו‪ .‬לא שהיא יכולה‬
‫להאשים אותו‪ .‬היא בוודאי הייתה נראית כמוהו ברגע שהייתה מביטה בעיניו החודרות יתר על המידה‬
‫של לורד קסיוס‪.‬‬
‫"בדיוק משום כך לא רציתי לעזוב אותך‪ ",‬צייץ סנדור‪ ,‬פילס את דרכו ונעמד לצידה‪" .‬איך אוכל‬
‫להגן עלייך בכל המהומה הזאת?"‬
‫לפני שסופי הצליחה לענות‪ ,‬שמעה מישהו לידה לוחש‪" ,‬זאת הנערה שנחטפה‪ ".‬כמה אחרים מלמלו‬
‫משהו על כך ש"לא בטוח כאן‪ ",‬ופתאום הקהל שסביבם התפזר במהירות והשאיר אחריו חלל רחב‬
‫וריק‪.‬‬
‫פניה של סופי התלקחו‪.‬‬
‫"אין ספק שאת יודעת איך לפַנות דרך‪ ,‬פוסטר‪ ",‬אמר קיף מאחוריה וגרם ללחייה להסמיק עוד‬
‫יותר‪ .‬הוא גיחך כשהסתובבה אליו‪.‬‬
‫" ֵחדק נחמד‪".‬‬
‫"ניבים נחמדים‪ ".‬היה קשה לזהות אותו עם הברדס שכיסה את שערו הפרוע ופיסות הבד הלבנות‬
‫שהשתלשלו משני צידי פניו‪.‬‬
‫"נראה שיש לנו הרגל להתנגש זה בזה‪ .‬נכון‪ ,‬מיס פוסטר?" שאל אביו של קיף‪ ,‬ואילץ אותה להביט‬
‫בו סוף־סוף‪ .‬הוא החליק את שערו הבלונדיני המטופח והעניק לה את אחד מחיוכיו המאולצים‪ ,‬שלא‬
‫הגיע אפילו אל עיניו‪.‬‬
‫"רק פעמיים עד עכשיו‪ ,‬לורד קסיוס‪ ".‬והיא תעשה כל שביכולתה כדי לוודא שלא תהיה פעם‬
‫שלישית‪ .‬היא שנאה את האופן שבו הביט בה‪ .‬כאילו ציפה שבכל שנייה תצמיח ראש נוסף ותשתמש‬
‫בו כדי להשתלט על העולם‪.‬‬
‫"איך את מתקדמת עם האליקורן?" שאל‪" .‬שמעתי שהיו לך קצת בעיות‪".‬‬
‫האופן שבו הדגיש את המילה האחרונה גרם לה לתהות אם שמע על הפולש החשוד‪ .‬אבל היא לא‬
‫הייתה אמורה לדבר על זה‪ ,‬לכן רק משכה בכתפיה ואמרה‪" ,‬סילבני ממש עקשנית‪ ,‬וזה יוצר קצת‬
‫קשיים‪".‬‬
‫"ובכן‪ ,‬את זה אני בהחלט יכול להבין‪ ".‬הוא נעץ מבט זועף בבנו‪ .‬סופי חיכתה שקיף ישיב לו‬
‫בבדיחה‪ ,‬אבל הוא רק בהה בקרקע כאילו לא שמע‪.‬‬
‫היא קצת קיוותה שלא‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני צריכה לחזור לגריידי ולאדליין‪ ",‬אמרה וחמקה משם לפני שלורד קסיוס יוכל לעצור‬
‫אותה‪" .‬נתראה ביום שני‪ ,‬קיף‪".‬‬
‫"פוסטר‪ ,‬היכוני להרפתקאות!" קרא אחריה קיף‪.‬‬
‫סופי שמעה אותם חוזרים להתווכח כשסנדור הוביל אותה אל גריידי ואדליין‪ .‬אבל היא איבדה ריכוז‬
‫כשהבחינה באולדן ובדלה‪.‬‬
‫אולדן צחק כשסופי רצה אליו וחנקה אותו בחיבוק מוחץ‪" .‬גם אני שמח לראות אותך‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫היא מחתה את דמעותיה בשכמייתו הכתומה‪ .‬היה טוב כל כך להיווכח שהוא נשמע שוב כמו אולדן‪.‬‬
‫אומנם אלווין ופיץ הבטיחו לה שאולדן בסדר‪ ,‬אבל היא בכל זאת התרחקה ממנו מעט כדי לבחון אותו‬
‫בעצמה‪ .‬הוא נראה הרבה יותר טוב‪ ,‬אבל על מצחו‪ ,‬במקום שבו היה החתך‪ ,‬הופיע כעת סימן מוארך‪.‬‬
‫אולדן נגע בצלקת‪" .‬זה יעבור בעוד כמה ימים‪ .‬יש פצעים שלוקח להם מעט יותר זמן‪ .‬אבל אין‬
‫סיבה לדאגה‪ .‬ומה איתך? את נראית קצת שונה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך‪".‬‬
 ‫הוא משך באוזניה השמוטות‪.‬‬
‫סופי חייכה‪" .‬מותר לי כבר לפשוט את הדבר המטופש הזה?"‬
‫"הלוואי‪ ",‬רטנה ביאנה כשהיא ופיץ — שהצליח איכשהו להיראות טוב כטיגריס ֶשׁנ ְ ַח בִּי — הצטרפו‬
‫אליהם‪" .‬אנחנו עדיין צריכים להיות בטקס ההקדשה של ילדי העילית‪".‬‬
‫"זה החלק האהוב עליי‪ ",‬אמרה דלה והושיטה ידה אל ידו של אולדן‪.‬‬
‫סופי עקבה אחר מבטם לעבר שני המגדלים המפותלים שעמדו מבודדים במרחק‪ ,‬האחד עשוי כסף‬
‫טהור‪ ,‬והאחר — זהב‪.‬‬
‫"אני עדיין לא מאמינה שיש לך שיעור במגדל הכסף‪ ",‬אמרה ביאנה כשהאורות סביב המגדלים‬
‫התעמעמו‪.‬‬
‫"ברצינות?" שאל פיץ‪ .‬עיניו נפערו כשסופי הנהנה‪" .‬טוב‪ ...‬וואו‪ .‬זה מטורף‪".‬‬
‫הוא חייך כשאמר זאת‪ ,‬אבל סופי שמעה שמץ של קנאה בקולו‪ .‬אילו רק ידע כמה היא חוששת מזה‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬אחרי שראתה את פרנטיס‪ ,‬יהיה לה קשה אפילו יותר לעמוד מול ויילי‪ ,‬אם תיתקל בו‪.‬‬
‫"כמה ילדי פלא חיים במגדלים?" שאלה וקיוותה שהרבה‪.‬‬
‫תשובתו של פיץ נבלעה בצלצול רועם‪ ,‬והקהל השתתק כשהדלתות המקושתות של כל אחד‬
‫מהבניינים נפרדו זו מזו ונפתחו‪ .‬שני נחילים של ילדי פלא‪ ,‬בגלימות כסופות וזהובות‪ ,‬נהרו החוצה‬
‫ונאספו סביב המגדלים שלהם‪ ,‬פניהם אל הקהל‪.‬‬
‫סופי ניסתה לנחש מי מהם עשוי להיות ויילי‪ ,‬אבל קשה היה להבחין באור העמום‪ .‬לפני שהספיקה‬
‫לזהות אותו‪ ,‬הם הסתובבו והניפו את ידיהם לעבר הכוכבים‪.‬‬
‫הבזק של אור סגול הבהיק מן הגגות ושטף הכול בזוהר מסתורי‪.‬‬
‫"ה ִתּ ְפאָרוֹת פרחו הרגע‪ ",‬הסביר פיץ וכולם מחאו כפיים‪" .‬זהו צמח נדיר שפורח רק פעם בשנה‪,‬‬
‫וכל ילד פלא משכבת העילית צריך לטפח שתיל כזה כדי שיפרח בטקסי הפתיחה‪ .‬זו המתנה שלהם‬
‫לדורות הבאים‪".‬‬
‫"למה יש להם ריח של כפות רגליים?" שאלה והשתנקה‪.‬‬
‫ביאנה סתמה את האף‪" .‬זה די דוחה‪ .‬אבל זה מושך את ההִבהוּבִיוֹת‪".‬‬
‫היא הצביעה לעבר השמיים‪ ,‬שנשטפו באלפי ניצוצות מהבהבים שהתעופפו מכל הכיוונים‪ .‬סופי‬
‫חשבה בתחילה שאלו גחליליות‪ ,‬אבל כשהן התקרבו‪ ,‬הבינה שזה מין עש או פרפר זוהר‪ .‬הניצוצות‬
‫נחתו על המגדלים וכיסו את המבנים המבהיקים בפתיתים ססגוניים‪ .‬מנגינה עליזה החלה להתנגן וילדי‬
‫העילית החלו להסתובב ולהסתחרר‪.‬‬
‫הריקוד היה אמור להיות שלו ורגוע‪ ,‬אבל סופי הרגישה בדיוק ההפך כשהבחינה באֶלף כהה עור‬
‫שנראה כמו אביו‪.‬‬
‫"זהו ויילי‪ ,‬לא?" לחשה סופי לאולדן‪.‬‬
‫אולדן נדרך לשמע השם‪ .‬קולו נסדק כשהביט לאן שהצביעה ואמר‪" ,‬כן‪ ,‬אני חושב שכן‪".‬‬
‫היא התבוננה בוויילי מזנק ומתנועע לצלילי המוזיקה ותהתה אם הוא רוצה אותו הדבר כמוה‪.‬‬
 ‫שאבא שלו יוכל להיות שם ולראות אותו‪.‬‬
‫"אתה חושב שהוא מאשים אותי במה שקרה לאבא שלו?" סופי בקושי הצליחה להשמיע קול‪.‬‬
‫עברו כמה שניות והיא תהתה אם אולדן שמע אותה‪ .‬אבל אז הוא מלמל‪" ,‬לא‪ ,‬סופי‪ .‬הוא מאשים‬
‫אותי‪".‬‬
‫הצער בקולו גרם לה לרצות לומר לו שזה לא נכון‪ .‬אבל אם טירגן האשים את אולדן‪ ,‬סביר להניח‬
‫שגם ויילי עשה זאת‪.‬‬
‫זה כנראה לא משנה‪ .‬איש לא יכול לשנות את מה שקרה‪ .‬אם ויילי אכן מאשים אותה‪ ,‬כל שתוכל‬
‫לעשות הוא להתחמק ממנו ולקוות שלא יגרום לתקרית כלשהי אם ייתקלו איכשהו זה בזה‪.‬‬
‫המוזיקה נמוגה‪ ,‬דממה השתררה והקהל פרץ במחיאות כפיים כשהבנים השתחוו והבנות קדו‪,‬‬
‫וצלצול פעמון המגדל נשמע שוב וגרם להבהוביות להתעופף‪ .‬כשכולן התעופפו משם הסתדרו ילדי‬
‫הפלא בשני טורים מושלמים וחזרו אל המגדלים הנוצצים‪ .‬האור הסגול דעך וקולה של ליידי אלינה‬
‫בקע מתוך החשיכה‪ .‬היא הודתה לכולם על שבאו לתמוך בדורות הבאים‪ .‬ואז החלו כל הפעמונים בכל‬
‫המגדלים לצלצל במנגינה מורכבת‪ ,‬בעוד הקהל מוחא כפיים ומתכונן להתפזר‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאלה דלה ונשמעה מודאגת פתאום‪.‬‬
‫סופי העיפה מבט באולדן והופתעה לראות כמה חיוור ורועד הוא‪.‬‬
‫הוא הושיט את ידו ולחץ על מצחו‪ ,‬בַּמקום שבו נפצע‪" .‬הראש שלי‪"...‬‬
‫מילותיו הפכו לאנקה‪.‬‬
‫"מה קרה‪ ,‬אבא?" שאל פיץ‪ .‬הוא דחף את סופי כדי לעבור ולתמוך באולדן‪ ,‬שהחל להתנדנד‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬אני לא יכול‪ "...‬אולדן ניסה לדבר‪ ,‬אבל אנקה בלעה את דבריו והוא התמוטט בזרועותיו של‬
‫פיץ‪.‬‬
‫לרגע כולם פשוט עמדו שם‪.‬‬
‫ואז גריידי תפס פיקוד‪" .‬אנחנו צריכים להחזיר אותו הביתה‪ .‬אזעיק את אלווין ואגיד לו שיפגוש‬
‫אותנו שם‪".‬‬
‫הוא הניף מא ֵתר ועזר לתמוך באולדן ואז זינק משם עם פיץ‪ .‬אדליין לקחה איתה את דלה וביאנה‬
‫והורתה לסנדור לקחת את סופי בחזרה להייבנפילד‪ .‬הם נעלמו אל תוך האור לפני שסופי יכלה‬
‫למחות‪.‬‬
‫היא בהתה בחלל הריק שבו היו כולם‪.‬‬
‫איש מסביבה לא הבחין בהיעלמותם הפתאומית של בני משפחת ואקר‪ .‬כולם היו עסוקים מאוד‪,‬‬
‫צחקו‪ ,‬אכלו סוכריות ואספו את הילדים לפני שיצאו לבתיהם‪.‬‬
‫"הייתי צריכה ללכת איתם‪ ",‬אמרה סופי‪ ,‬קרעה את כיסוי הראש המטופש שלה והשליכה אותו על‬
‫הדשא‪.‬‬
‫"ליידי רואוון הורתה לי לקחת אותך להייבנפילד‪ ",‬אמר סנדור ושלף משם את פיסת התחפושת‬
‫הטיפשית‪" .‬אני בטוח שהם יצטרפו אלינו ברגע שאלווין יגיע אל לורד ואקר‪".‬‬
 ‫"אבל אני צריכה להיות שם!"‬
‫למה הם לא לקחו אותה איתם?‬
‫סנדור הניח יד על כתפה‪" .‬את צריכה להיות היכן שהמשפחה שלך הורתה שתהיי‪".‬‬
‫היא התרחקה משם וחיפשה מישהו — מי שלא יהיה — שיוכל לקחת אותה לאוורגלן‪ .‬אבל כולם‬
‫התעלמו מ"הנערה שנחטפה"‪ ,‬כאילו הם מעדיפים להעמיד פנים שהיא לא קיימת‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬מה קורה‪ ,‬פוסטר?" שאל קיף שמיהר אליה מבין הצללים‪" .‬אני יכול להרגיש את הבהלה‬
‫שלך‪ ,‬כאילו‪ ,‬כבר מאמצע החצר‪".‬‬
‫"אני‪ ...‬אני לא יודעת‪ ".‬היא ניסתה לא לבכות כשהסבירה‪ ,‬אבל כמה דמעות בכל זאת זלגו על‬
‫לחייה‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬זה בסדר‪ ",‬אמר קיף‪ ,‬הרים את זרועותיו כאילו הוא עומד לחבק אותה ואז שמט אותן שוב‬
‫לצידי גופו‪ .‬הוא הסיר את הברדס שלו‪ ,‬פרע את שערו המבולגן ואמר‪" ,‬אולדן יהיה בסדר‪ .‬אלווין הוא‬
‫גאון‪ .‬תראי כמה פעמים הוא החזיר אותך מן המתים‪".‬‬
‫הוא התכוון לזה כבדיחה‪ ,‬אבל סופי לא הצליחה להתעלם מהמילה "מתים"‪.‬‬
‫"אם היית רואה כמה אולדן נראה חיוור‪ "...‬לחשה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני בטוח שזה היה די מפחיד‪ .‬אבל האמיני לי‪ ,‬סופי‪ ,‬שום דבר לא היה מפחיד יותר מאיך‬
‫שנראית כשהלכת והתפוגגת‪ .‬באמת לא חשבתי‪ "...‬הוא כחכח בגרונו‪" .‬בכל מקרה‪ ,‬אלווין החזיר אותך‬
‫למצב רגיל‪ .‬אם הוא הצליח לעשות את זה‪ ,‬הוא יכול לעשות הכול‪".‬‬
‫סופי ניסתה להנהן‪ ,‬אבל היא הייתה טרודה מדי בזיכרונות של זרמי הדם המבריקים שזרמו על פניו‬
‫של אולדן בגלוּת‪.‬‬
‫האם יכול להיות שנגרם לאולדן נזק מוחי בלתי הפיך?‬
‫לא — קיף צודק‪ .‬לאלווין תמיד יש תרופה‪ .‬הוא בוודאי החמיץ משהו בפעם הראשונה‪.‬‬
‫אבל איך ייתכן שהוא החמיץ משהו?‬
‫"היי‪ ",‬אמר קיף והתקרב אליה‪" .‬אל תדאגי‪ ,‬בסדר? טעיתי פעם?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"זה כואב‪ ,‬פוסטר‪ .‬ובמקרה הזה אני צודק‪ .‬אלווין יסדר הכול‪ ,‬אני מבטיח‪".‬‬
‫"בואי‪ ,‬מיס פוסטר‪ ",‬אמר סנדור בשקט‪" .‬אני צריך להחזיר אותך להייבנפילד‪ .‬ייתכן שההורים שלך‬
‫כבר מחכים לך‪".‬‬
‫"הוא צודק‪ ",‬אמר לה קיף‪" .‬לכי הביתה‪ .‬ותהיי מוכנה ל'אמרתי לך' ממני מחר‪".‬‬
‫היא רצתה להתנגד‪ ,‬אבל איזו ברירה הייתה לה?‬
‫היא שלפה את גביש הבית והניפה אותו אל האור‪.‬‬
‫קיף הושיט אליה יד כאילו עמד לאחוז בידה‪ ,‬אבל בשנייה האחרונה נסוג ובמקום זאת הצדיע לה‬
‫הצדעה קטנה‪ ,‬והבטיח שמחר יבדוק מה שלומם של בני ואקר‪.‬‬
‫סופי חשבה שהלוואי שהייתה יכולה להרגיש בטוחה כמוהו‪ .‬אבל כשהחמימות משכה אותה משם‬
‫בזריזות‪ ,‬התעוררה אצלה תחושה איומה שהכול עומד להתפרק‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪33‬‬
‫‪ ‬‬
‫ללא חיוך פתחה ביאנה את השערים הבוהקים כדי שסופי תיכנס לאוורגלן בבוקר שלמחרת‪ .‬הטוניקה‬
‫הירוקה הבְּהירה שלה הייתה מקומטת וקשורה בקשר מרושל‪ ,‬ושערה היה אסוף לאחור בזנב סוס לא‬
‫מסודר‪.‬‬
‫"זה עד כדי כך נורא?" שאלה סופי וחשה את בטנה מתהפכת אפילו עוד יותר‪.‬‬
‫כשגריידי ואדליין חזרו הביתה בלילה הקודם‪ ,‬הם רק אמרו לה שאלווין מטפל באולדן ושהם‬
‫בטוחים שהוא יהיה בסדר‪ .‬וכשסופי ניסתה ליצור קשר עם אולדן מוקדם בבוקר‪ ,‬באמצעות המקשר‬
‫שלה‪ ,‬דלה פשוט אמרה לה לבוא מיד‪.‬‬
‫"אימא שלי כל הזמן אומרת שהוא יהיה בסדר‪ ",‬אמרה ביאנה‪ ,‬שפתיה רועדות קלות‪" .‬אבל אני לא‬
‫יודעת‪"...‬‬
‫הן מיהרו במורד השביל המתפתל‪ ,‬וביאנה סיפרה איך אלווין שהה שם כל הלילה וניסה משחות‬
‫ותרופות מסוגים שונים‪ ,‬אבל עד כה רק תרופות ההרגעה הועילו — ואפילו הן לא פועלות בדרך‬
‫המקובלת‪.‬‬
‫כשהגיעו לאחוזה הרגישה סופי שהיא לא מסוגלת לנשום‪.‬‬
‫אולדן חייב להיות בסדר‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬סופי‪ ",‬אמרה דלה וצצה מתוך האוויר במסדרון‪" .‬תודה שבאת‪".‬‬
‫דלה לבשה שמלת סטרפלס ורודה בהירה‪ ,‬עם חצאית שכבות ארוכה מבד טוּל שרשרשה בזמן‬
‫שזזה‪ ,‬ושפתיה היו צבועות בשפתון ורוד נוצץ‪ .‬נראה מוזר שהיא לבושה בבגדים אלגנטיים כל כך‪,‬‬
‫אבל סופי תהתה אם דלה מנסה להוכיח שהכול בסדר‪ .‬אִמה האנושית נהגה לעשות זאת לפעמים‪,‬‬
‫כשלא רצתה שהיא או אחותה ידאגו‪.‬‬
‫זה רק הדאיג אותה יותר‪.‬‬
‫"אני יכולה לראות אותו?" לחשה סופי‪ .‬לה חיבקה אותה ואימצה אותה אל ליבה קצת חזק מדי‪.‬‬
‫"כמובן‪ ".‬ידיה רעדו כששחררה את אחיזתה‪ .‬היא נשמה עמוק‪ ,‬החליקה את שכבות החצאית שלה‬
‫ורמזה בידה לסופי לבוא בעקבותיה‪.‬‬
‫רק אחרי שנכנסה פנימה וצעדה כמה צעדים הבינה סופי שביאנה איננה איתה‪ .‬היא הסתובבה לאחור‬
‫וביאנה נענעה בראשה‪ ,‬שקעה בכורסה הקרובה וחיבקה את עצמה בזרועותיה‪.‬‬
‫"קשה לה‪ ",‬לחשה דלה‪" .‬צריך לתת לה קצת מרחב‪".‬‬
‫"האם אולדן‪"...‬‬
‫"הוא יהיה בסדר‪".‬‬
‫דלה הוליכה אותה במעלה המדרגות הכסופות המתפתלות אל הקומה השלישית‪ ,‬והיא הרגישה שכל‬
‫צעד מצעדיהן מרעיד את קירות הקריסטל‪ .‬דלה הבהבה — הופיעה ונעלמה חליפות — במסדרון שהיה‬
‫בצורת מנסרה‪ ,‬ולבסוף נעצרה ליד שתי דלתות מקושתות שהובילו לאחד ממגדלי הקריסטל הרבים‬
‫שבאחוזה‪ .‬פסיפס אבני חן שובץ בקפידה לרוחב המתכת הבוהקת‪ :‬ציפורים צהובות שמקוריהן אדומים‬
‫מתעופפות בשמיים נטולי עננים‪ .‬דלה נקשה על הדלת בשקט וחיכתה שאלווין יענה "יבוא" לפני‬
‫שפתחה את הדלת‪.‬‬
‫פיה של סופי התייבש כשנכנסה לחדר העגול ורחב הידיים‪ .‬גדילים דקיקים של משי לבן השתלשלו‬
‫מתקרת הבדולח וסבבו מיטה כסופה‪ .‬גפן עם פרחים בצורת פעמון טיפסה על כל גדיל והצמידה את‬
‫הבד העדין לרצפה שכוסתה בעלי כותרת לבנים‪ .‬החדר היה אמור להיות בהיר ועוצר נשימה‪ ,‬אבל מין‬
‫קדרות מוזרה הייתה שרויה על הכול‪ .‬אפילו דוגמת י ֵטי שעל הטוניקה של אלווין נראתה דהויה‬
‫ומשעממת‪.‬‬
‫מסדרונות נוצצים הסתעפו משני צדי החדר והובילו לחללים פרטיים אחרים‪ .‬סופי אילצה את עצמה‬
‫להתבונן סוף־סוף בדמות החיוורת ששכבה במיטה בעיניים עצומות‪.‬‬
‫"איך הוא?" שאלה וחשה הקלה כשהבחינה בחזהו העולה ויורד‪.‬‬
‫נשימה היא סימן טוב‪.‬‬
‫אלווין הבזיק כדור סגול סביב ראשו של אולדן והרכיב את משקפיו הססגוניים‪" .‬אין לי מושג‪.‬‬
‫הפצע שלו נרפא לגמרי‪ .‬התאים שלו נקיים‪ ,‬ואין כל סימן לרעלנים כלשהם‪ .‬בדקתי את העצבים שלו‪,‬‬
‫את הוורידים והשרירים‪ ,‬שלא לדבר על כך שסרקתי אותו מכף רגל ועד ראש בחיפוש אחר פציעה‬
‫אחרת שאולי החמצתי‪ .‬אין שום דבר לא בסדר אצלו — ובוּלהוֹרן מסכים איתי‪ ".‬הוא הצביע על היצור‬
‫האפור שהתכרבל בפינת החדר והתבונן בהם בעיניו הסגולות הקטנטנות‪.‬‬
‫"אבל הוא ישֵן — זה טוב‪ ,‬לא?"‬
‫"זה רק בגלל תרופות ההרגעה‪ .‬והשפּעתן פגה במהירות לא טבעית‪ .‬הוא יזדקק למנה נוספת בעוד‬
‫כמה דקות‪".‬‬
‫דלה פנתה אל החלונות המעוקלים שהיו מכוסים בווילונות משי לבנים‪ ,‬ודמותה נמוגה אט־אט עד‬
‫שהייתה בלתי נראית לחלוטין‪ .‬סופי ראתה אותה מתפוגגת פעמים רבות‪ ,‬אבל הפעם נראה כאילו אור‬
‫השמש בלע אותה — כאילו לה הייתה חלשה מכדי להילחם בו — וסופי שמעה קולות התייפחות‬
‫חלושים שהגיעו מהמקום שבו דלה הסתתרה‪.‬‬
‫"הנה זה מתחיל שוב‪ ",‬אמר אלווין כשעיניו של אולדן נפקחו לרווחה בבת אחת והוא צרח ואחז‬
‫בראשו בחוזקה‪.‬‬
‫דלה מיהרה לצידו כשכל גופו החל לרעוד‪.‬‬
‫"זה קורה בכל פעם שהשפעת התרופות פגה‪ ",‬מלמל אלווין‪ .‬הוא חיטט בתיק החום שהיה תלוי על‬
‫חזהו ושלף ממנו בקבוקונים בצורות ובצבעים שונים‪.‬‬
‫"מה אתה נותן לו?" שאלה סופי‪.‬‬
 ‫"אני עדיין לא בטוח‪ .‬אנחנו בשלב הניסוי וה ְט ִעייה‪".‬‬
‫אולדן התנשף ודלה מחתה את אגלי הזיעה מעל מצחו‪ .‬ההתבוננות בהם גרמה לגוש שבגרונה של‬
‫סופי לגדול עד שחשבה שהוא עלול לחנוק אותה‪ .‬לבסוף בחר אלווין בבקבוקון קטן מלא בנוזל דלוח‪,‬‬
‫כסוף וסמיך‪ ,‬ודלה פישקה את שפתיו של אולדן כדי שאלווין יוכל לטפטף את השיקוי לגרונו‪.‬‬
‫"עד שאגלה מה הבעיה‪ ,‬אני רק יכול לנחש ולהמשיך לטשטש אותו כדי שלא יסבול מכאבים‪ .‬אבל‬
‫אני אגלה מה זה‪ ",‬הבטיח אלווין ואחז בידה של דלה‪.‬‬
‫נשימתו של אולדן נרגעה והפכה לרעד חלוש כשהתרופה החלה להשפיע עליו‪ .‬דלה ליטפה את לחיו‪,‬‬
‫טמנה את פניה בצווארו ולחשה לו משהו שרק הוא יכול היה לשמוע — אם כי סופי לא הייתה בטוחה‬
‫שהוא מקשיב‪.‬‬
‫"אולי תיתני לנו כמה דקות לבד?" הציע אלווין כשראה את הדמעות זולגות על לחייה של סופי‪.‬‬
‫"נבוא לקרוא לך כשהוא יהיה שוב רגוע‪".‬‬
‫סופי יצאה ברגליים כושלות מן החדר וקרסה על הרצפה ברגע שהדלתות נסגרו‪ .‬היא השעינה את‬
‫מצחה על ברכיה‪.‬‬
‫"קשה לראות את זה‪ ,‬נכון?"‬
‫סופי קפצה ממקומה‪ .‬היא לא הבחינה בפיץ שעמד מולה וכמעט לא זיהתה אותו‪ ,‬בשערו הפרוע‬
‫ועיניו האדומות‪ ,‬הנפוחות‪.‬‬
‫הוא ישב לצידה‪ ,‬קרוב כל כך עד שזרועותיהם נגעו זו בזו‪ .‬ליבה הלם חזק כל כך עד שבקושי‬
‫שמעה אותו כשלחש‪" ,‬זה נראה הרבה יותר גרוע הפעם‪".‬‬
‫"אני יודעת‪".‬‬
‫"מה קרה במשימה הזאת‪ ,‬סופי? ואל תגידי לי שזה מסווג‪".‬‬
‫"אבל זה באמת מסווג‪".‬‬
‫"למי אכפת? אבא שלי חולה‪".‬‬
‫"פיץ צודק‪".‬‬
‫סופי נשמה נשימה עמוקה כשאלוואר הגיח משום מקום‪ .‬הוא הבהב‪ ,‬הופיע ונעלם לסירוגין‪ ,‬תוך‬
‫כדי שהתקרב‪ ,‬כרע לפניהם והחליק את שערו המטופח‪ ,‬הכהה‪" .‬אנחנו צריכים לדעת מה קרה בגלות‪".‬‬
‫פיץ נעץ מבט נוקב באחיו הבכור‪" .‬אימא אמרה שאתה לא מגיע‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אימא אמרה לי שאני לא צריך לבוא‪ ,‬כי היא מנסה להעמיד פנים שזה לא חמור‪ .‬אבל כולנו‬
‫יודעים שזה כן‪ .‬אז אם את יודעת משהו שיוכל לעזור‪ ",‬הוסיף ופנה אל סופי‪" ,‬אנא ספרי לנו‪".‬‬
‫סופי נשכה את שפתיה‪.‬‬
‫"פשוט ספרי לנו מה שאת יודעת!" צעק פיץ‪" .‬את לא רוצה לעזור לו?"‬
‫"ודאי שאני רוצה! איך אתה יכול אפילו‪"...‬‬
‫היא נשמה עמוק כדי להירגע‪ .‬היא ידעה שפיץ פשוט מפוחד וכועס — היא הרגישה כמוהו‪ ,‬ואולדן‬
‫לא היה אביה‪.‬‬
 ‫ואולי מה שהיא יודעת יוכל לעזור‪.‬‬
‫מה אתה רוצה לדעת? שידרה וגרמה לפיץ להירתע כשקולה מילא את ראשו‪.‬‬
‫הכול‪ .‬כל דבר‪ .‬השדרים שלו היו חזקים מתמיד‪ .‬מה עשיתם שם למטה?‬
‫סופי נאנחה וקיוותה שהיא לא מפרה חוק חשוב‪ .‬הגענו לשם כדי לבצע את פיצוח הזיכרון על פינטאן‪.‬‬
‫מה? הוא העביר את ידיו על פניו כשעיבד את מה ששידרה לו‪ .‬בבקשה‪ ,‬אל תגידי לי שהיית‬
‫המדריכה שלו‪.‬‬
‫ניסיתי לשכנע אותו שיוותר על זה‪ .‬אבל אולדן אמר שאני חייבת להיות‪.‬‬
‫פיץ נד בראשו‪ .‬את תמיד חייבת להיות‪.‬‬
‫מה זה אמור להביע?‬
‫שום דבר‪.‬‬
‫היא שקלה לספר לו על התליון ועל הרמז‪ ,‬אבל האמינה שזה רק יחמיר את המצב‪.‬‬
‫משהו קרה במהלך הפיצוח‪ ,‬נכון? הוא שאל‪.‬‬
‫היא שפשפה את ידה ונזכרה בשלפוחיות‪.‬‬
‫פינטאן שרף אותנו כשהתקרבנו לזיכרון ש ֵהגן עליו‪ .‬זה הרס את הריכוז שלנו וכמעט לא יכולתי‬
‫להשתחרר‪ .‬אבל אולדן הלך לאיבוד —‬
‫"הוא מה?" פיץ צעק‪ ,‬קפץ ונעמד על רגליו‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬יופי‪ ,‬אז אתם כן מתכוונים לכלול אותי בשיחה הסודית שלכם‪ ",‬אמר אלוואר כשסופי נעמדה‬
‫גם היא‪" .‬אכפת לכם לעדכן אותי במה שפספסתי?"‬
‫"סופי איבדה את ההכרה של אבא במהלך פיצוח זיכרון‪ ",‬אמר פיץ‪ ,‬קולו קר כמו מבטו‪" .‬איך יכולת‬
‫לא לספר לנו את זה?"‬
‫"כי החזרתי אותו!"‬
‫"אי אפשר להחזיר מישהו אם מאבדים אותו!"‬
‫"אז איך זה שאתמול הוא היה בסדר?"‬
‫"אני לא יודע‪ ,‬אבל הוא כבר לא בסדר!"‬
‫"זאת לא אשמתי!"‬
‫היא אמרה את המילים בכל יכולת השכנוע שלה‪ .‬אבל היא התלבטה בחשאי אם הן אכן נכונות‪.‬‬
‫"טוב — וואו‪ ,‬רגע‪ ,‬רגע‪ ",‬אמר אלוואר ונעמד ביניהם‪" .‬אני לא טלפת‪ ,‬כך שאני לא יודע הרבה‬
‫כמוכם על הדברים האלה‪ .‬אבל חשבתי שאבוד פירושו אבוד‪".‬‬
‫"זה נכון‪ ",‬התפרץ פיץ‪.‬‬
‫"אז איך אבא הצליח לחזור הביתה אחרי כן? דיברתי איתו אתמול והוא היה נורמלי לגמרי‪".‬‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬הודה פיץ וצבט את גשר אפו‪" .‬אבל אתה לא יכול לומר לי שאתה לא חושב שזה‬
‫קשור למצב של אבא ששוכב עכשיו מחוּסר הכרה‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אני לא יכול‪ ".‬אלוואר העיף מבט בסופי‪" .‬אנחנו צריכים לספר לאלווין‪ ,‬אולי זה ישנה את‬
 ‫הטיפול שלו‪".‬‬
‫"אני מיד דואג לזה‪ ",‬אמר פיץ ומיהר להיכנס לחדר השינה בלי להקיש בדלת‪.‬‬
‫סופי ואלוואר היו ממש מאחוריו‪ ,‬ושלושתם קפאו כשראו את אולדן מתנשף במיטתו בעיצומו של‬
‫התקף‪.‬‬
‫"אין ספק שהשיקוי האחרון שנתתי לו לא היה השיקוי המתאים‪ ",‬הסביר אלווין‪ .‬הוא הצמיד את‬
‫כתפיו של אולדן למיטה והחזיק בו בעוד דלה אוחזת ברגליו‪.‬‬
‫אולדן התחיל לגנוח וסופי כיסתה את אוזניה‪ ,‬אבל זה לא עצר בעד הקולות שזחלו מתחת לעורה‪.‬‬
‫הוא נשמע בדיוק כמו האסירים ב‪...‬‬
‫היא הדחיקה את המחשבה כשפיץ דחף את אלווין והושיט יד אל פניו של אולדן‪.‬‬
‫"מה אתה עושה?" שאלו יחדיו דלה ואלווין‪.‬‬
‫"מחפש בזיכרונות שלו‪".‬‬
‫"בשביל מה?" שאל אלווין‪.‬‬
‫"משהו השתבש במהלך פיצוח הזיכרון שסופי עשתה איתו לפני כמה ימים‪ ,‬אז אני בודק אם הבעיה‬
‫נמצאת בראש שלו‪".‬‬
‫"אני חושב שסופי צריכה לעשות את זה‪ ",‬אמר אלוואר כשפיץ הניח את ידיו על רקותיו של אולדן‪.‬‬
‫"היא עשתה מספיק‪".‬‬
‫הזעם בקולו של פיץ הדף את סופי‪ ,‬אבל אלוואר משך אותה איתו‪ ,‬קדימה‪.‬‬
‫"אני רציני‪ ".‬אלוואר תפס את כתפו של פיץ ומשך אותו אחורה‪" .‬אני יודע שאתה רוצה לעזור‪ ,‬אבל‬
‫המוח של סופי חזק משלך‪".‬‬
‫פיץ דחף אותו‪" .‬עשה לי טובה‪ ,‬היא בסך הכול ילדה‪".‬‬
‫סופי בהתה ברצפה וקיוותה שאיש אינו יכול להבחין בדמעות שזלגו מעיניה מבלי שהצליחה לעצור‬
‫בעדן‪.‬‬
‫"פיץ‪ ",‬אמר אלווין אחרי שנייה של שתיקה כואבת‪" .‬אני יודע שאתה כועס בגלל אבא שלך‪"...‬‬
‫"אז תן לי לעזור לו!"‬
‫"אולי כדאי שאלך‪ ",‬לחשה סופי‪.‬‬
‫אלוואר חסם את דרכה כשפנתה לצאת‪" .‬אולי נזדקק לך‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אנחנו לא!" הטיח פיץ‪.‬‬
‫"אני לא חושב שזה רעיון טוב‪ ",‬התחיל אלווין לומר‪ ,‬אבל פיץ כבר לחץ בשתי אצבעותיו על‬
‫רקותיו של אולדן ועצם את עיניו‪.‬‬
‫ראשו של אולדן התנודד וגניחה זעירה נבעה מחזהו‪.‬‬
‫ואז התחיל פיץ לצרוח‪.‬‬
‫אלווין משך אותו משם ופיץ התמוטט על הרצפה‪ ,‬חסר הכרה‪.‬‬
‫אולדן לא זז‪.‬‬
 ‫"אידיוט‪ ",‬מלמל אלוואר בעוד אלווין צונח לצידו של פיץ‪ ,‬מנער את כתפיו וסוטר על פניו‪.‬‬
‫אין תגובה‪.‬‬
‫"אני חושב שנזדקק לעזרה שלך עכשיו‪ ,‬סופי‪ ",‬אמר אלוואר‪ ,‬שלף אותה מקיפאונה ודחף אותה‬
‫קדימה‪.‬‬
‫סופי ניסתה לסלק את הבהלה שאחזה בה כשצנחה על ברכיה‪ .‬היא הניחה את ידיה הרועדות על‬
‫מצחו של פיץ ושידרה את שמו שוב ושוב‪ .‬משלא הגיב נדחפה לתוך תודעתו‪.‬‬
‫ראשו היה קר‪.‬‬
‫וריק‪.‬‬
‫היא סירבה לחשוב על משמעות הדבר כששידרה את שמו של פיץ וצרחה לו שיחזור‪ .‬קור מקפיא‬
‫זלג לתוך תודעתה בזמן שנברה וחיפשה‪ ,‬אבל היא התעלמה מהרעידות‪ ,‬נדחקה עמוק יותר אל תוך‬
‫ראשו עד שלבסוף מצאה חוט של חום‪ .‬היא המשיכה בעקבותיו אל הגומחה‪ ,‬קראה לפיץ שוב ושוב‬
‫ומילאה את החלל בתמונות של חבריו ובני משפחתו‪ ,‬עד שהחום סביבה גבר וקולו הנפשי של פיץ‬
‫לחש‪ ,‬סופי‪.‬‬
‫היא שחררה ועיניו של פיץ נפקחו לרווחה‪ ,‬פרועות ופעורות ומתרוצצות על פני החדר כולו‪ .‬הוא‬
‫רעד חזק כל כך עד ששיניו נקשו‪.‬‬
‫אלווין פשפש בין בקבוקי התרופות שלו ודלה התיישבה על הרצפה לצד פיץ‪ ,‬חצאיתה הענקית‬
‫מרפרפת במשב חטוף של אוויר‪ .‬היא ערסלה אותו בזרועותיה וסרקה את שערו המיוזע ממצחו‬
‫באצבעות עדינות‪" .‬מה קרה?" שאלה את סופי‪" .‬אני לא מבינה‪".‬‬
‫סופי לא ענתה‪ .‬היא התרחקה משם בצעדים כושלים‪ ,‬זקוקה למרחב כדי לנשום‪.‬‬
‫היא הייתה יכולה לחשוב רק על הסבר אפשרי אחד — אבל לא ייתכן שהוא נכון‪.‬‬
‫בבקשה‪ ,‬רק שזה לא יהיה נכון‪.‬‬
‫פיץ כרך את זרועותיו סביב אמו ועדיין רעד‪" .‬המוח של אבא היה קר וחשוך ובכולו הייתה תחושה‬
‫של‪ ...‬משהו לא בסדר‪ .‬לא הצלחתי לחזור‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬לחשה סופי‪ ,‬ונאחזה בדבר הקרוב ביותר כדי לייצב את עצמה‪ .‬התברר שזו זרועו של‬
‫אלוואר‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת?" שאל אלוואר כשנשענה עליו בכל כובד משקלה‪.‬‬
‫סופי עצמה את עיניה‪ ,‬ולא הייתה מסוגלת להביט באיש בזמן שאילצה את המילים לצאת מפיה —‬
‫המילים שישנו הכול‪.‬‬
‫"אני חושבת שזה אומר שהמוח של אולדן נשבר‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪34‬‬
‫‪ ‬‬
‫"לא!" צרחה דלה‪ ,‬רצה לעברו של אולדן וניערה אותו‪.‬‬
‫"הוא עדיין כאן‪ .‬הוא לא איזה מוח ריק‪ ,‬שבור‪"...‬‬
‫אולדן התחיל להתפתל ולגנוח והשתיק את צעקותיה‪.‬‬
‫"אולי כדאי שאנסה לחקור‪"...‬‬
‫"לא‪ ",‬התפרץ אלווין וחסם את דרכה של סופי שניסתה להגיע אל אולדן‪.‬‬
‫"אבל מה אם אוכל לעזור לו? עזרתי לפיץ‪".‬‬
‫"לא עזרת לי‪ ",‬אמר פיץ‪ .‬הוא ניסה להתיישב והצליח רק להתנודד‪.‬‬
‫"היית אבוד בלעדיה‪ ,‬פיץ‪ ",‬אמר אלוואר בשקט‪" .‬אבל אבוד זה לא שבור‪ ,‬סופי‪ .‬את בטוחה שאבא‬
‫שלי‪"...‬‬
‫"זאת הסיבה היחידה לכך שפיץ נמשך למטה‪ .‬ולכך שמוחו של אולדן נראה לא בסדר‪ .‬אבל אולי‬
‫כדאי שאבדוק‪".‬‬
‫"לא! אף אחד לא ינסה שום דבר‪ ",‬צעק אלווין‪ .‬הוא נענע בראשו ונתן לאולדן עוד מנה של תרופת‬
‫הרגעה‪" .‬אני לא צריך עוד גופות שייערמו כאן‪".‬‬
‫"גופות?" לחשה דלה‪ .‬היא הביטה אל בעלה הגונח‪ ,‬ואז אל בנה הרועד ו‪...‬‬
‫התמוטטה‪.‬‬
‫אלווין נאנח כשרכן לבדוק אותה והבזיק כדור כתום סביב פניה‪" .‬אני חושב שהגיע הזמן שדלה‬
‫תנוח‪".‬‬
‫הוא הביט באלוואר‪ .‬אלוואר מצמץ וניסה להתאושש מההלם‪" .‬כן‪ ,‬מה שאתה ממליץ‪".‬‬
‫אלווין הפנה את סנטרה של דלה לעברו וטפטף תרופת הרגעה לגרונה‪.‬‬
‫"צריך להזיז אותה‪ ",‬אמר כשהרים את גופה הרפוי והעביר אותה לאלוואר‪.‬‬
‫אלוואר הביט באמו חסרת ההכרה ועיניו נעשו מזוגגות‪" .‬אני‪ ...‬אני מניח שאשכיב אותה באחד‬
‫מחדרי האורחים הערב כדי שלא תתעורר ותראה‪"...‬‬
‫"רעיון טוב‪ ",‬אמר לו אלווין ולחץ את זרועו‪.‬‬
‫אלוואר עמד שם עוד כמה שניות‪ ,‬כאילו לא ידע בדיוק איך לגרום לרגליו לנוע‪ .‬ואז עשה את דרכו‬
‫אל הדלת‪ ,‬והפעם לא הבהב ונעלם לסירוגין כשנשא את דלה משם‪.‬‬
‫אלווין הגיש לפיץ בקבוקון של תרופת הרגעה‪" .‬תורך‪".‬‬
‫"אני בסדר‪ ".‬פיץ ניסה שוב להתיישב‪ ,‬אבל עדיין היה חלש מדי‪" .‬אני צריך לדבר עם ביאנה‪".‬‬
‫סופי פסעה קדימה‪" .‬אני יכולה לדבר עם‪"...‬‬
 ‫"עשית מספיק!" צעק פיץ‪.‬‬
‫סופי הייתה המומה מכדי לזוז — ואפילו לחשוב‪ .‬היא בקושי זכרה לנשום כשהביטה בדמעות‬
‫הזולגות על פניו של פיץ‪.‬‬
‫"זאת לא אשמתה של סופי‪ ",‬אמר אלווין והעיף בה מבט כשכרע לצידו של פיץ‪" .‬היא לא אשמה‪".‬‬
‫פיץ נחר בבוז‪.‬‬
‫אלווין נאנח‪" .‬תראה‪ ,‬אני מבין שאתה כועס ומזועזע‪ ,‬פיץ‪ ,‬אבל לא כדאי שתגיד דברים שאתה עלול‬
‫להתחרט עליהם אחר כך‪".‬‬
‫"אני לא אתחרט עליהם‪".‬‬
‫"אז מה דעתך על זה?" אלווין תפס את זרועותיו של פיץ‪" .‬אם לא תיקח את תרופת ההרגעה הזאת‬
‫עכשיו‪ ,‬אני אמזוג אותה לתוך הגרון שלך‪".‬‬
‫פיץ נעץ בו מבט נוקב‪ ,‬אבל בוודאי הבין שאלווין רציני‪ ,‬כי הוא פתח את הבקבוקון‪ ,‬בלע את תוכנו‬
‫בידיים רועדות ומעט מהנוזל נשפך על הרצפה‪.‬‬
‫סופי הסבה את מבטה כשראשו נשמט לאחור והזכירה לעצמה שפיץ יתעורר‪.‬‬
‫הוא בטח ימשיך לשנוא אותה‪ ,‬אבל הוא יהיה ער‪.‬‬
‫שלא כמו אולדן‪...‬‬
‫היא הציצה אל המיטה וחשה הקלה כשראתה שאולדן נרגע‪ .‬אילולא ידעה מה קרה‪ ,‬הייתה חושבת‬
‫שהוא פשוט ישֵן‪.‬‬
‫"אסור לנו לוותר‪ ",‬החליטה ושלפה את המקשר מכיסה בידיים רועדות‪ .‬עלה בדעתה אדם אחד‬
‫שאולי י ֵדע איך להחזיר את אולדן‪.‬‬
‫אנשים חשבו שהיא מתה כשהייתה עדיין בחיים‪.‬‬
‫אולי יש עדיין סיכוי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫אלוואר החליט שהוא זה שצריך לספר לביאנה — ושאלווין אמור להישאר בקרבת מקום‪ ,‬למקרה‬
‫שתזדקק להרגעה‪ .‬כך שהיה על סופי ללכת ולפתוח את שערי אוורגלן‪ .‬לבדה‪.‬‬
‫שמש הצהריים חיממה את כתפיה כשפסעה בשביל המוכּר‪ ,‬אבל לא הצליחה לגבור על הצינה‬
‫ששררה בליבה‪ .‬השטח נראה חשוך וריק יותר ללא הידיעה שחיוכו של אולדן וקולו העמוק‪ ,‬עם‬
‫המבטא הייחודי‪ ,‬יקדמו אותה בברכה כשתחזור‪ .‬היא לא הייתה מסוגלת לדמיין חיים שלמים בלעדיו‪.‬‬
‫חייב להיות משהו שמישהו יכול לעשות‪.‬‬
‫חייב‪.‬‬
‫עבר רגע עד שמצאה את הכפתור הקטן שהוסתר על שעון שמש ליד עץ כחול עלים‪ .‬כשלחצה עליו‬
‫נפתחו השערים לרווחה וחשפו דמות בטוניקה ובמכנסיים שחורים שדשדשה ברגליה בעצבנות‪.‬‬
‫"טירגן!" היא רצה אליו וכרכה את זרועותיה סביבו‪ .‬הוא נדרך כשחיבקה אותו‪ ,‬אבל היא הייתה‬
‫זקוקה למישהו שתוכל להיאחז בו‪" .‬תודה שבאת‪".‬‬
 ‫"כמובן‪ ".‬טירגן טפח על גבה במבוכה‪" .‬מה קורה? אמרת שאולדן חולה?"‬
‫היא הנהנה כנגד חזהו ואז הכריחה את עצמה להרפות‪ ,‬ניגבה את עיניה וכחכחה בגרונה כדי שתוכל‬
‫להסביר את המצב‪ ,‬על כל פרטיו האיומים‪.‬‬
‫"זה‪ ...‬בלתי אפשרי‪ ",‬אמר טירגן וצמצם את מבטו לעבר השמיים‪" .‬אני‪ ...‬אני חייב לראות אותו‪  ".‬‬
‫הוא מיהר במורד השביל‪ .‬סופי נאלצה לרוץ כדי להדביק את קצב צעדיו‪ ,‬והם לא עצרו עד שהגיעו‬
‫לחדרו של אולדן‪ .‬סופי הייתה בטוחה שטירגן שומע את ליבה הולם כשהסיט את הדלתות הכבדות‪.‬‬
‫הוא נשם נשימה עמוקה‪ .‬סופי עשתה כמוהו‪.‬‬
‫עורו של אולדן איבד מצבעיו עוד יותר‪ ,‬והדהייה הותירה אותו חיוור‪.‬‬
‫חסר חיים‪.‬‬
‫טירגן נעמד לצידו של אולדן‪ ,‬הרים את זרועו והניח לה ליפול ברפיון‪" .‬הוא מסומם?" שאל את‬
‫אלווין‪.‬‬
‫"לעת עתה‪ .‬כשהוא ֵער הוא מתחיל לפרכס ולמלמל לעצמו‪ .‬אבל התרופה לא משפיעה לאורך זמן‪".‬‬
‫אלווין ניגב את עיניו וקולו היה מוזר כששאל‪" ,‬יש משהו שתוכל לעשות?"‬
‫"זה תלוי‪".‬‬
‫אצבעותיו של טירגן נגעו קלות במצחו של אולדן ונחו על רקותיו‪ .‬הוא נשם נשימה עמוקה‪ ,‬עצם את‬
‫עיניו ו‪...‬‬
‫זינק לאחור‪ ,‬נענע את ראשו בזעם ונאחז באחד מעמודי המיטה הכסופים‪.‬‬
‫"אני לא יכול‪ ",‬לחש ובלע את רוקו כמה פעמים בעודו משפשף את מצחו‪" .‬אני מצטער‪ .‬המוח שלו‬
‫נמצאת בתוהו ובוהו מוחלט‪".‬‬
‫כל בדל תקווה שסופי נאחזה בו החל להיפרם אט־אט‪" .‬אז הוא באמת שבור?"‬
‫עיניו של טירגן פגשו במבטה כשהנהן‪.‬‬
‫רק פעם אחת‪ ,‬אבל זה הספיק‪.‬‬
‫ברכיה של סופי כּשלו והחדר נעשה מטושטש‪ ,‬אבל משהו מנע ממנה להתמוטט על הרצפה‪ .‬זרועות‬
‫של מישהו‪ ,‬אולי? היא לא הצליחה לחשוב מבעד לבהלה ולצער שהלכו והצטברו בתוכה‪ ,‬אחזו בגרונה‬
‫וחנקו אותה‪ .‬מישהו צעק משהו שלא הצליחה להבין‪ ,‬ואז נלחץ דבר־מה קר אל שפתותיה‪.‬‬
‫"לא!" צרחה והתפתלה‪.‬‬
‫"זאת לא תרופת הרגעה‪ ",‬הבטיח לה אלווין והצמיד שוב את הבקבוקון לשפתיה‪" .‬זה רק יעזור‬
‫לנקות לך את הראש‪ .‬בבקשה‪ ,‬סופי‪ ,‬סמכי עליי‪".‬‬
‫היא הפסיקה להיאבק והניחה לו למזוג את התרופה הקרירה והמלוחה לגרונה‪ .‬היא השתנקה‪ ,‬אבל‬
‫הנוזל נשאר בגרונה‪ ,‬ובעוד הוא מתפשט במהירות בגופה‪ ,‬הסחרור החל להאט והכתמים המטושטשים‬
‫חזרו להיות פָּנים שהצליחה לזהות‪ .‬החדר לא רק נעשה ברור יותר — הוא נעשה בהיר יותר‪ .‬קל יותר‪.‬‬
‫המצב לא היה גרוע כל כך‪ ,‬באמת‪ .‬איך הוא יכול להיות גרוע כשהתחושה הקרירה הזאת פשטה בגופה‬
‫במהירות‪ ,‬מילאה אותה בחיים ובאנרגיה ונשאה אותה מעלה‪...‬‬
‫"וואו‪ ,‬מה נתת לי?" שאלה ונאבקה להחניק צחקוק שעמד לפרוץ מפיה כשהתרחקה ממנו‪ ,‬מוכנה‬
‫לעמוד שוב על רגליה בכוחות עצמה‪.‬‬
‫"משהו שישפר לך את מצב הרוח‪".‬‬
‫זו הייתה תחושת סחרור מוזרה‪ ,‬לא טבעית‪ .‬ליבה עדיין היה שבור‪ ,‬אבל ראשה צף ועף‪ ,‬ולכן לא‬
‫הייתה מסוגלת להיות עצובה‪.‬‬
‫"זה חזק‪ ",‬אמרה וכיסתה את פיה בידה כדי להסתיר את החיוך שעמד לעלות על שפתיה‪.‬‬
‫אלווין העביר את ידיו על פניו כשנשען על המיטה ובהה בעצב באולדן‪" .‬לפחות משהו עובד כמו‬
‫שצריך‪ .‬הוא באמת לא ניתן לריפוי?"‬
‫"גם אני לא מאמין שזה המצב‪ ".‬טירגן פכר את אצבעותיו בחוזקה כה רבה עד שנראה שהוא מכאיב‬
‫לעצמו‪" .‬המוח שלו היה אחד החזקים שראיתי מימיי‪".‬‬
‫"היה‪".‬‬
‫"ואתה בטוח שאתה לא יכול‪ "...‬סופי התכוונה ללחוש‪ ,‬אבל קולה נשמע חזק וברור‪.‬‬
‫"חיובי‪".‬‬
‫"אולי אנחנו צריכים להתקשר לקווינלין‪ .‬לבדוק אם הוא יכול‪" ...‬‬
‫"אין שום דבר שאפשר לעשות למען מוח שבור‪ ,‬סופי‪ ",‬קטע אותה טירגן‪" .‬האמיני לי‪ .‬אני מנסה‬
‫כבר שלוש־עשרה שנה‪".‬‬
‫הוא הסתובב‪ ,‬ניגש אל החלונות ובהה החוצה‪ ,‬אל השמיים‪ .‬סופי ידעה שהוא חושב על פרנטיס‪.‬‬
‫פרנטיס השבור‪ ,‬ההרוס‪.‬‬
‫האם זה מה שצופן העתיד לאולדן? כתונת משוגעים ותא בגלות?‬
‫"אז זהו זה?" היא תיעבה את הנימה העליזה שבקולה‪" .‬פשוט נוותר?"‬
‫טירגן הנהן בעצב‪" .‬אין עוד מה לעשות מלבד לסייע למשפחה‪".‬‬
‫יבבה בעבעה בחזהּ של סופי כשניסתה לדמיין את בני ואקר ללא אולדן‪ ,‬אבל כשבקעה מבין שפתיה‬
‫נשמעה כמו גיהוק צייצני‪ .‬היא בעטה בשטיח ופיזרה עלי כותרת לכל עבר‪ .‬חלק ממנה רצה לבעוט‬
‫במשהו בעוצמה רבה יותר‪ ,‬בקול רועם יותר‪ ,‬משהו שיישבר לרסיסים‪ .‬החלק האחר שבה ביקש‬
‫לצחקק ולהתגלגל בין פרחי המשי‪.‬‬
‫שיקוי מבלבל וטיפשי‪.‬‬
‫"זה פשוט‪ ...‬זה פשוט לא הגיוני‪ ",‬החליטה‪" .‬הוא היה בסדר לפני שכאב לו הראש‪ .‬איך מישהו הופך‬
‫מ'בסדר' ל'שבור' בתוך חמש דקות?"‬
‫היא עדיין יכלה לשמוע אותו צוחק כשהפתיעה אותו בחיבוק‪.‬‬
‫"ככל הנראה קרה משהו שגרם לזה‪ ",‬אמר טירגן בשקט‪.‬‬
‫"אבל לא קרה כלום‪ .‬הוא פשוט עמד שם‪ ,‬התבונן בילדי העילית שהציגו את הפרחים המסריחים‬
‫שלהם ורקדו ו‪"...‬‬
‫קולה נמוג כשהזיכרון חזר והופיע לנגד עיניה‪.‬‬
 ‫ויילי מסתובב בחן בגלימתו הכסופה‪.‬‬
‫היא דאגה כל כך שמא תראה אותו בבית הספר עד שרכנה אל אולדן ושאלה אותו אם הוא חושב‬
‫ש‪...‬‬
‫והוא אמר‪...‬‬
‫"לא‪ ",‬לחשה וידיה זינקו אל פיה‪" .‬לא‪ .‬לא‪ .‬לא‪ .‬לא‪ .‬לא‪ .‬לא‪ .‬לא‪".‬‬
‫"מה 'לא'‪ ,‬סופי? מה קרה?"‬
‫היא טלטלה את ראשה והרגישה שעיניה שורפות‪ .‬או ששיקוי השמחה של אלווין הלך והתפוגג‪ ,‬או‬
‫שהאמת הייתה אמיתית וכואבת כל כך עד שקרעה את הערפל המזויף‪.‬‬
‫"פיץ צודק‪ ",‬לחשה‪" .‬זו אשמתי‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪35‬‬
‫‪ ‬‬
‫"זאת לא אשמתך‪ ",‬אמרו אלווין וטירגן פה אחד‪.‬‬
‫"זאת אשמתי‪".‬‬
‫סופי הביטה באולדן‪.‬‬
‫אולדן האדיב‪ ,‬הנפלא‪ ,‬השבור‪" .‬זו הייתה ַא ְשמָה‪".‬‬
‫" ַא ְשמָה‪ ",‬חזר אחריה טירגן‪.‬‬
‫"אבל במה אולדן יכול להיות אשם?" שאל אלווין‪.‬‬
‫טירגן ידע עוד לפני שסופי אמרה את השם‪.‬‬
‫"פרנטיס‪".‬‬
‫"זה מטורף‪ ",‬התקומם אלווין‪" .‬המועצה היא שהורתה על הניפוץ — לא הוא‪".‬‬
‫"אבל אולדן היה המאשים‪ ",‬אמר טירגן וחצה באיטיות את החדר אל המקום שבו שכב אולדן‪.‬‬
‫"והוא טעה‪".‬‬
‫הוא מחה דמעה מלחיו ואחז בכתפיו של אולדן‪" .‬למה לא הקשבת לי כשאמרתי לך שהוא חף‬
‫מפשע? האם זה היה שווה את זה?"‬
‫סופי החניקה יבבה‪ .‬היא ראתה את העצב בעיניו של אולדן שעה שראה את פרנטיס בגלות‪ ,‬ואת‬
‫הכאב שניכר בפניו כשסיפרה לו שפרנטיס זכר אותו‪ ,‬ואת הצער והחרטה שלו כשראה את ויילי רוקד‬
‫— אבל היא הייתה שקועה כל כך בתוכניות ובדאגות שלה‪ ,‬שלא חשבה ש‪...‬‬
‫"אם הייתי מקדישה תשומת לב רבה יותר‪ ,‬הייתי יכולה לעזור לו או — אני לא יודעת‪ .‬אולי הוא לא‬
‫היה‪ "...‬החדר התעמעם ורגליה כשלו‪.‬‬
‫"שלא תעזי!" צעק טירגן‪ ,‬תפס בזרועותיה והרים אותה‪.‬‬
‫"זאת לא הייתה אשמתך‪ .‬זו הייתה אשמתו שגרמה לכך‪ ,‬וזה היה קורה לו בכל מקרה‪ ,‬במוקדם או‬
‫במאוחר‪ .‬אי אפשר לברוח מהאמת‪".‬‬
‫"אבל אולי הוא‪"...‬‬
‫"די‪ .‬אל תיתני לשום אשמה להעכיר את רוחך — אני מתכוון לזה‪ ,‬סופי‪ .‬אלא אם כן את רוצה לגמור‬
‫כמוהו‪".‬‬
‫הפחד בעיניו הספיק כדי לנקות בבת אחת את ראשה‪.‬‬
‫"ילדה טובה‪ ",‬אמר ושחרר אותה‪" .‬אם עוד מחשבות כאלו יתחילו לעלות בראשך‪ ,‬את חייבת להדוף‬
‫אותן — מיד‪ .‬את שומעת אותי? אשמה היא דבר בוגדני‪ .‬היא מתגנבת אלייך לאט ושוברת אותך‬
‫בהדרגה‪ .‬אני מוכן להתערב שאולדן היה על סף שבירה מאז נודע לו שהברבור השחור עומדים‬
 ‫לצידנו‪".‬‬
‫"גם זה היה באשמתי‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫מבחינה טכנית‪ ,‬כל העניין קרה באשמתה‪ .‬פרנטיס הסתיר אותה‪.‬‬
‫"אם אנחנו עוסקים בהאשמות‪ ,‬זו אשמתי לא פחות משזו אשמתך‪ ",‬מלמל אלווין‪" .‬הייתי צריך‬
‫לשים לב למה שקורה ולעצור את זה‪".‬‬
‫טירגן נענע בראשו‪" .‬פיצוחים מוחיים הם לא דברים פיזיים‪ .‬לא ניתן לעשות שום דבר בעניין‪ .‬ואני‬
‫צריך ששניכם תקשיבו לי‪ .‬רק אולדן יכול היה לעצור את זה‪ .‬הוא זה שאִפשר למצב להחמיר‪ .‬ולכן‪,‬‬
‫שניכם חייבים להדוף כל תחושת אשמה‪ .‬אתם מבינים אותי?"‬
‫שניהם הנהנו‪ ,‬אבל סופי הקשיבה לו רק בחצי אוזן‪ ,‬כי הייתה עסוקה מדי בשחזור זיכרונותיה‬
‫מהחדר שבו אפסו כל הסיכויים‪.‬‬
‫כאב הראש שתקף את אולדן כשהיו שם למטה — האם גם זאת הייתה שבירה?‬
‫הם דיברו על פרנטיס בזמן שזה קרה‪ ,‬בדיוק כמו שדיברו על ויילי במהלך הטקס‪ .‬ובכל זאת הוא‬
‫הצליח להיחלץ מזה וחזר לעצמו‪.‬‬
‫מדוע העובדה שראה את בנו של פרנטיס השפיעה עליו הרבה יותר?‬
‫והאם זה באמת מה שקרה?‬
‫האם הוא הצליח להיחלץ אז משום שהיא עזרה לו איכשהו?‬
‫ואם כן‪ ,‬האם היא יכולה לעשות זאת שוב?‬
‫היא התרחקה מטירגן‪ ,‬ניגשה לצידו של אולדן והעמידה פנים שהיא רק נפרדת ממנו לשלום בעודה‬
‫מתמקדת ביכולת הריכוז שלה‪ .‬היא ידעה מה טירגן יגיד‪ ,‬אבל היא הייתה חייבת לדעת‪ ,‬חייבת‬
‫להסתכן‪ ,‬חייבת לנסות‪ .‬היא חייבת את זה לאולדן אחרי כל מה שעשה למענה‪.‬‬
‫כשראשה היה צלול ככל האפשר‪ ,‬היא לחצה באצבעותיה על רקותיו של אולדן ונדחקה אל תודעתו‪.‬‬
‫שברי הזיכרונות היו חדים אפילו יותר הפעם‪ .‬פגיונות ומחטים ונטיפי קרח התערבלו במערבולת‬
‫כהה — רסיסים זעירים של פרצופים ומקומות שכבר התנפצו יחד לכדי עולם מסויט כמו בזיכרונותיו‬
‫של פרנטיס‪.‬‬
‫היא ניסתה להידחף ולפלס לעצמה דרך‪ ,‬אבל ככל שלחצה כך הרגישה שהחשיכה נצמדת סביבה‬
‫יותר‪ ,‬כמו ידיים קרות‪ ,‬לוחצת ומתאמצת וגוררת אותה למטה‪.‬‬
‫היא השיבה מלחמה‪ ,‬שידרה את שמו של אולדן שוב ושוב בזמן שנברה וחיפשה בתוך התוהו ובוהו‬
‫משהו — כל דבר‪ .‬חוט של חום‪ .‬ניצוץ של אור‪ .‬משהו שתוכל להיאחז בו ולמשוך את אולדן בחזרה‪.‬‬
‫אבל לא היה שם דבר פרט לשברים מקפיאים‪ ,‬וכשהתחילה לשקוע עמוק יותר הבינה שאם לא‬
‫תשתחרר‪ ,‬תיבלע בתוך הטירוף כמו שקרה לה עם פרנטיס‪ ,‬ומי יודע אם תוכל אי פעם להימלט‪.‬‬
‫היא גייסה את כל כוחה‪ ,‬שחררה את מוחה והתמוטטה לאחור בזרועותיו של מישהו‪.‬‬
‫"זה היה‪ ,‬בלי שום ספק‪ ,‬הדבר הטיפשי ביותר שעשית אי פעם!" צעק טירגן‪ ,‬וסופי הופתעה לגלות‬
‫שהוא זה שמחבק אותה‪" .‬מה חשבת לעצמך?"‬
‫"אני מצטערת‪ ".‬בד הטוניקה שלו עמעם את דבריה‪" .‬הייתי חייבת לוודא שאני לא יכולה לעזור לו‪.‬‬
‫אם היה סיכוי כלשהו שאני יכולה ל‪"...‬‬
‫טירגן נאנח ושחרר אותה‪ ,‬ואלווין תפס אותה מיד‪ .‬הוא סובב אותה לאחור והבזיק כדור כחול ליד‬
‫פניה‪.‬‬
‫סופי התכווצה כשהאור היכה בעיניה וראשה החל לכאוב‪.‬‬
‫"את נראית בסדר‪ ",‬אמר אלווין והבזיק כדורים בצבעים אחרים‪" .‬אבל כבר ברור שאני לא מסוגל‬
‫להבחין בנזק נפשי או במצוקה‪ ,‬אז מי יודע?"‬
‫"רק סופי‪ ",‬אמר טירגן בשקט‪" .‬איך את מרגישה?"‬
‫הרוסה‪ ,‬מותשת‪ ,‬כועסת‪ ,‬מפוחדת‪ .‬כל רגש קיים היה בתוכה‪.‬‬
‫אבל היא רק אמרה‪" ,‬בסדר‪".‬‬
‫"אם כך‪ ,‬את בת מזל‪ .‬אני בקושי הצלחתי להשתחרר‪ ,‬והייתי בתוך מוחו רק לשנייה‪".‬‬
‫"כמה זמן הייתי שם?"‬
‫"לפחות דקה‪ .‬באמת לא הייתי בטוח שתחזרי‪".‬‬
‫"טוב‪ ...‬חזרתי‪".‬‬
‫"ואת לא תנסי לעשות את זה שוב‪ ,‬מובן? את צריכה להבטיח לי‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫"זה ממילא לא עבד‪".‬‬
‫"אני עדיין צריך שתבטיחי לי‪".‬‬
‫"באמת חשבתי שזה יעבוד‪".‬‬
‫"סופי!"‬
‫"בסדר! אני מבטיחה‪ .‬אני פשוט‪ ...‬אני לא מבינה‪ .‬איך זה שאני יכולה להחזיר מישהו שהלך לאיבוד‪,‬‬
‫אבל לא מישהו שבור?"‬
‫"כי אבוד ושבור אלה שני דברים שונים מאוד‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אני יודעת‪ ".‬אם תשמע את זה עוד פעם אחת‪ ,‬היא תאבד את עשתונותיה‪" .‬אני פשוט‪ ...‬פשוט‬
‫חשבתי שאולי זה יהיה אפשרי‪ .‬אני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים בלתי אפשריים‪ .‬למה לא את‬
‫זה?"‬
‫הדבר היחיד שהיה חשוב באמת‪.‬‬
‫דמעות צרבו את עיניה‪ .‬היא נאבקה ברגשי האשמה וזכרה את אזהרתו של טירגן‪.‬‬
‫וזה גרם לה לתהות‪...‬‬
‫"האם אשְמה היא דבר שניתן לבטל? כלומר‪ ,‬אם נוכל לגרום לאולדן לא להרגיש אשם בגלל מה‬
‫שקרה לפרנטיס — לשכנע אותו שזו לא הייתה אשמתו‪ ,‬או משהו כזה — האם זה ירפא אותו?"‬
‫טירגן נאנח‪" .‬הוא כבר לא מסוגל לחשוב באופן הגיוני‪".‬‬
‫"אבל מה אם נצליח להגיע אליו איכשהו?"‬
‫"ראי ְת בעצמך עד כמה המוח שלו הרוס‪".‬‬
‫אבל הוא לא היה ריק‪ .‬עדיין היה שם משהו‪ .‬והיא ראתה אפילו יותר בתוך מוחו של פרנטיס‪ .‬הוא‬
‫עדיין היה מסוגל לחשוב ולתקשר‪.‬‬
‫אם פרנטיס עדיין מסוגל לתפקד — אחרי כל הזמן שחלף — אולי אולדן יוכל‪...‬‬
‫זיק חדש של תקווה ניצת בה‪ ,‬הבהב בליבה ופעם בעורקיה‪.‬‬
‫אולי אולדן עדיין יכול לרפא את עצמו‪.‬‬
‫אם תוכל למצוא דרך להראות לו שאין לו סיבה להרגיש אשם‪ ,‬אולי חלק קטנטן שנשאר בו ימצא‬
‫את הכוח להיאבק ולהשיב אותו בחזרה‪ .‬היא לא ידעה אם זה אפשרי‪ ,‬אבל הייתה חייבת לנסות‪.‬‬
‫והיא חשבה על דבר אחד שללא ספק יוכל למחוק את רגש האשמה של אולדן‪.‬‬
‫אם גריידי צודק בקשר לברבור השחור‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪36‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי מעולם לא חשבה שתרצה להיווצר על ידי קבוצת רוצחים — אבל כעת קיוותה שזה נכון‪ ,‬יותר‬
‫מכל דבר אחר שקיוותה אי פעם‪.‬‬
‫אז מה אם למר פורקל היה אכפת?‬
‫אין פירוש הדבר שלשאר חברי הברבור השחור היה אכפת‪ .‬גריידי היה משוכנע שהם רעים‪ ,‬והיא‬
‫רצתה שזה יהיה נכון‪ .‬ולגבי ההשלכות שיש לזה על החיים שלה — זה כבר ידאיג אותה אחר כך‪.‬‬
‫כל מה שחשוב עכשיו הוא להחזיר את אולדן‪.‬‬
‫ובשביל זה היא זקוקה להוכחה‪ .‬משהו שתוכל להראות לאולדן כדי לקרוא לו לצאת מתוך החשיכה‪,‬‬
‫למלא את הסדקים שבמוחו‪ ,‬להחזיר אותו להיות שוב הוא עצמו‪.‬‬
‫"מישהו יצטרך להודיע למועצה‪ ",‬הודיע אלוואר שהופיע משומקום‪.‬‬
‫סופי לפתה את חזהּ ותהתה כמה זמן הוא עומד שם‪.‬‬
‫"אני יכול ללכת‪ ",‬הציע‪ ,‬וניכר היה שלא הביט באביו‪" .‬אני מאמין שחברי המועצה נמצאים עכשיו‬
‫במשרדים שלהם‪".‬‬
‫טירגן הרים את ידו‪" .‬אני חושב שעלינו לחכות‪ .‬אנחנו צריכים להכין בבית מקום שבו אולדן יוכל‬
‫להישאר ויהיה לו נוח‪ .‬אחרת הם ירצו להעביר אותו לגלוּת‪".‬‬
‫סופי ניסתה לחסום את התמונה של אולדן נעול באחד מאותם חדרים קטנטנים וקרים‪ ,‬אבל היא‬
‫הזדחלה לתודעתה בכל זאת‪.‬‬
‫"אבל אם הם יגלו שהסתרנו מהם את זה — " טען אלוואר‪.‬‬
‫"הם לא יגלו‪ .‬וגם אם הם יגלו‪ ,‬נוכל להסביר שחיכינו כדי לוודא ששום דבר לא משתנה‪ .‬אני בטוח‬
‫שהם יהיו גמישים במיוחד במקרה של אבא שלך‪ .‬הוא היה אחד השליחים הטובים ביותר שלהם‪".‬‬
‫"אבל‪"...‬‬
‫"אנחנו נמתין יום אחד!" התעקש טירגן‪" .‬אני אקח אחריות מלאה אם הם יביעו אי־שביעות רצון‪".‬‬
‫אלוואר התקרב מאוד אל טירגן‪" .‬ממתי יש לך אפילו דאגה קלה שבקלות בנוגע למישהו מבני‬
‫המשפחה שלי? למעשה‪ ,‬אתה לא אמור לצהול משמחה כרגע?"‬
‫"אולי חלקתי על דעתו של אביך בנושאים מסוימים‪ ,‬אבל מעולם לא איחלתי לו לחלות‪ ,‬גם לא לאף‬
‫אחד אחר מבני משפחתך‪ .‬אני פשוט מנסה לעזור כמיטב יכולתי‪ ,‬וכנושא המשרה הבכיר ביותר בחדר‬
‫הזה‪ ,‬מה שאחליט הוא שיקרה‪".‬‬
‫עיניו של אלוואר הצטמצמו‪ ,‬אבל הוא לא התווכח‪" .‬אם כך‪ ,‬אני מניח שאלך לבדוק מה שלום‬
‫אחותי‪ ",‬אמר ויצא מן החדר‪.‬‬
 ‫טירגן שפשף את רקותיו‪" .‬אני כנראה לא האדם המתאים ביותר לעזור במצב הזה‪".‬‬
‫"הם יזדקקו לכל העזרה שיוכלו לקבל‪ ",‬אמר אלווין בעצב‪ .‬אולדן התחיל לפרכס שוב‪ ,‬ואלווין‬
‫טפטף עוד תרופת הרגעה לגרונו‪" .‬ההשפעה פגה מהר יותר ויותר‪".‬‬
‫"בקרוב התרופה תפסיק להשפיע‪ .‬אי אפשר לשנות מצב הכרתי‪ ,‬כשאין הכּרה‪".‬‬
‫"אז עדיין נשארה מידה מסוימת של הכרה?" שאלה סופי‪ ,‬ולא הצליחה להסתיר את התקווה‬
‫שבקולה‪.‬‬
‫"זה לא מה שאת חושבת‪ ,‬סופי‪ .‬כשהשפיות מתנפצת‪ ,‬היא ממשיכה להישבר‪ ,‬ומתפצלת לחתיכות‬
‫קטנות יותר ויותר‪ .‬בהתחלה‪ ,‬השברים גדולים מספיק כדי להגיב לדברים מסוימים‪ .‬אבל ככל שהם‬
‫ממשיכים להתנפץ‪ ,‬הם מפסיקים לחלוטין להגיב‪".‬‬
‫"כמה זמן זה נמשך?"‬
‫"זה משתנה מאדם לאדם‪ .‬אצל פרנטיס זה היה איטי‪ ,‬כי מוחו היה חזק מאוד‪".‬‬
‫גם מוחו של אולדן היה חזק‪ ,‬אולי אחד החזקים בעולם שלהם‪ .‬הלוואי שהמשמעות היא שיש לה‬
‫עוד זמן‪.‬‬
‫"אתה באמת חושב שהם צריכים להמשיך ולהחזיק אותו כאן?" שאל אלווין בעודו מוחה את הזיעה‬
‫ממצחו של אולדן‪" .‬זה לא יהיה קשה מדי?"‬
‫"זה עדיף מאשר לנעול אותו בגלות‪ .‬הייתי שם‪ ,‬זה‪ "...‬טירגן הסב את מבטו‪.‬‬
‫"הוא צודק‪ ",‬הסכימה סופי — אם כי הייתה סיבה נוספת שבגללה לא רצתה שאולדן יעבור משם‪.‬‬
‫ברגע שהבינה איך אפשר יהיה לרפא אותו‪ ,‬הדבר האחרון שרצתה היה ביקור נוסף במקום הנורא‬
‫ההוא‪.‬‬
‫אלווין נאנח‪" .‬אני מניח שכדאי שאשוחח עם הגנומים‪ .‬נצטרך לשכן אותו בְּמקום שבו הוא לא יוכל‬
‫לפגוע בעצמו אם יסבול מפרכוסים‪".‬‬
‫"וגם מקום שבו הם לא יוכלו לשמוע את היללות שלו‪ ".‬קולו של טירגן רעד כשאמר זאת‪.‬‬
‫"אני צריכה ללכת הביתה‪ ",‬מלמלה סופי‪ .‬היא פחדה לספר לגריידי ולאדליין את החדשות העצובות‪,‬‬
‫אבל הייתה צריכה להתחיל לחפש את ההוכחה שתציל אותו‪.‬‬
‫"אני אלך איתך‪ ",‬הציע טירגן‪" .‬אני ממילא צריך לדבר עם גריידי‪".‬‬
‫הוא לא אמר באיזה נושא‪ ,‬וסופי החליטה שלא לשאול‪ .‬יש לה מספיק דאגות‪.‬‬
‫היא סירבה להביט בגופו החיוור וחסר ההכרה של אולדן כשחיפשה אחר גביש הבית שלה והושיטה‬
‫יד לאולדן‪.‬‬
‫זה רק מצב זמני‪ .‬בפעם הבאה שתראה את אולדן היא תביא אליו את החדשות שי ְמשְכוּ ויוציאו אותו‬
‫מתוך החשיכה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ֲחברה? קראה סילבני כשהבחינה בסופי מגיעה למרעה‪ .‬חברה! בואי! לעוף! אמון! לעוף! לעוף! לעוף!‬
‫סילבני‪ ,‬לא עכשיו בבקשה‪ ,‬שידרה סופי ושפשפה את רקותיה‪.‬‬
 ‫"מה קרה? אין לך כאב ראש‪ ,‬נכון?" שאל טירגן‪.‬‬
‫"לא‪ .‬סילבני פשוט קוראת לי‪ ,‬וקשה לי להתרכז כי אני לא יכולה לחסום אותה‪".‬‬
‫עיניו נפערו לרווחה והיא הבינה שמעולם לא סיפרה לו על הקשר הבלתי רגיל שלה עם האליקורן‪.‬‬
‫"מה אתה חושב שזה אומר?" שאלה כשסיימה להסביר‪.‬‬
‫"אני אפילו לא יכול להתחיל לנחש‪ .‬זמן רב חשדתי שלאליקורן שחי אצלנו בחוות המקלט יש מוח‬
‫נעלה הרבה יותר מלכל יצור שפגשנו אי פעם‪ .‬אבל מעולם לא חשבתי ש‪"...‬‬
‫"טירגן? זה אתה?" קרא גריידי מהדלת האחורית‪" .‬וסופי‪ ,‬חזרת מאוורגלן? מה שלום אולדן? לא‬
‫הצלחתי לתפוס את דלה‪".‬‬
‫סופי ניסתה להחליט איך להגיב‪ ,‬אבל לא מצאה את המילים המתאימות‪.‬‬
‫"למה שלא תחכי כאן בזמן שאני אענה על השאלות שלהם?" שאל טירגן בשקט‪.‬‬
‫סופי לא הייתה מסוגלת להסביר לו עד כמה היא רוצה להיענות להצעתו‪ .‬אבל היא ידעה שגריידי‬
‫ואדליין יזדקקו לה‪" .‬לא‪ ,‬זה בסדר‪ .‬אני אספר להם‪".‬‬
‫טירגן חייך בעצב והושיט לה את ידו‪ .‬הם צעדו כמה צעדים לפני שסופי הבינה עד כמה טבעית‬
‫הייתה המחווה‪ .‬נדמה היה כי המבוכה השגרתית של טירגן במחיצתה כמעט נשכחה‪ .‬כאילו קיבל עליו‬
‫את תפקידו של אולדן מבלי שאפילו הבין זאת‪.‬‬
‫היא הייתה אסירת תודה על כך‪ .‬אבל זה גם העציב אותה‪.‬‬
‫"מה קורה?" שאל גריידי כשהסתכל מקרוב על הבעות פניהם‪" .‬האם הפציעה של אולדן רצינית?"‬
‫"יש לנו הרבה על מה לדבר‪ ",‬אמר לו טירגן‪" .‬אבל אני חושב שכדאי שנשב‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫גריידי לא היה עצוב‪ .‬הוא זעם — וצעק דברי שנאה על המועצה‪ ,‬על הברבור השחור‪ ,‬על פיצוחי‬
‫זיכרון‪ ,‬אפילו על אולדן‪ .‬אדליין גם היא לא הייתה עצובה‪ .‬היא הייתה מודאגת — וניסתה להכריח את‬
‫סופי לשתות תריסר שיקויים‪ ,‬ולא משנה כמה פעמים הבטיחה לה סופי שהיא בסדר‪ .‬טירגן הורה‬
‫לשניהם לשתות תרופת הרגעה קלה‪ ,‬והם נרגעו לבסוף ושקעו בכיסאותיהם‪.‬‬
‫"אצטרך לדבר עם גריידי על הנושאים האחרים מחר‪ ",‬אמר טירגן‪" .‬אני מקווה שהוא ישמע את‬
‫החדשות עד אז‪ ".‬גם סופי קיוותה‪.‬‬
‫"אולי כדאי שאשאר‪ .‬אני ממש לא רוצה להשאיר אותך כאן לבד‪".‬‬
‫"אני אהיה בסדר‪ .‬סנדור איתי‪".‬‬
‫טירגן הנהן‪" .‬אני חייב לומר שאת מתמודדת עם זה באומץ רב מאוד‪ .‬אולדן יהיה גאה בך‪".‬‬
‫האומנם?‬
‫או שמא הוא יחשוב שהיה לה אכפת פחות מלאחרים‪ ,‬שהתפרקו לגמרי?‬
‫"אני מניח שהחינוך שקיבלת עוזר לך לעבד את ה ֵאבֶל טוב יותר מכולנו‪ ",‬הוסיף‪ ,‬כאילו ידע מה‬
‫היא חושבת‪" .‬מוות ואובדן נפוצים הרבה יותר אצל בני אדם‪".‬‬
‫"אז איך זה שעליך זה לא משפיע יותר?"‬
‫טירגן מולל את שולי שרווליו‪" .‬חוויתי יותר אובדן מכל אחד אחר‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬אם אַת באמת תהיי‬
‫בסדר‪ ,‬אז כדאי שאלך‪ .‬יש הרבה מה לעשות לפני הפגישה שלי במועצה מחר‪ .‬אחזור לכאן בבוקר‪".‬‬
‫סופי הנהנה‪.‬‬
‫טירגן עמד על כך שתבטיח להזעיק אותו אם תזדקק למשהו‪ .‬ואז נבלע בתוך האור‪ ,‬והותיר מאחוריו‬
‫דממה כבדה כל כך עד שסופי תהתה שמא היא עלולה לחנוק אותה‪.‬‬
‫סנדור עזר לה להוביל את גריידי ואדליין למעלה‪ ,‬ועד ששניהם שכבו במיטת האפיריון הענקית‬
‫שלהם‪ ,‬סופי בקושי עמדה על רגליה‪.‬‬
‫היא פנתה ללכת לחדרה‪ ,‬אבל גופה כמעט קרס‪ .‬ואולי היא באמת התמוטטה‪ ,‬כי הדבר הבא‬
‫שהרגישה היה כיצד סנדור מניח אותה בעדינות במיטתה‪.‬‬
‫"אני חושש שאירועי היום יגרמו לך סיוטים‪ ,‬מיס פוסטר‪ .‬אולי כדאי לך לנסות לשתות את התה‬
‫שאלווין הציע‪ .‬תה תותי נמנום?"‬
‫"בלי תרופות הרגעה‪".‬‬
‫סנדור נאנח — בקול צווחני‪ ,‬צייצני‪ ,‬שהיה גורם לה לצחקק בכל הזדמנות אחרת — אבל לא דחק‬
‫בה‪ .‬במקום זאת הסיר את השמיכות מעל ֵאלָה והושיט לה את הפילה הכחולה האהובה‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬מלמלה וקברה את פניה בין אוזניה של אֵלה‪.‬‬
‫"אם תזדקקי לי‪ ,‬אני כאן‪ ,‬בחוץ‪ ".‬הוא מחא כפיים כדי להגיף את הצלונים שבחדרה והשאיר אותה‬
‫בחושך‪.‬‬
‫סופי עצמה את עיניה וחיכתה שהעייפות תמשוך אותה אל מחוזות חוסר ההכרה‪ .‬אבל השינה סירבה‬
‫ליפול עליה‪.‬‬
‫נחירות המסור של איגי הדהדו בחדר השקט‪ ,‬שהיה קר וריק‪ .‬סופי כמעט התפתתה לבקש מסנדור‬
‫להיכנס פנימה למשך הלילה‪ ,‬אבל היא משכה את השמיכות מעל ראשה‪ ,‬עצמה את עיניה בחוזקה‬
‫והתכדררה‪.‬‬
‫אבל הקור היה בתוכה‪ .‬שברי קרח שחותכים אותה לגזרים‪.‬‬
‫הצמרמורת הפכה ליבבות הולכות וגוברות שטלטלו אותה חזק כל כך‪ ,‬עד שתהתה אם תסבול‬
‫מחבּלות למחרת‪ ,‬ודמעות קרות‪ ,‬מעורבות ברוק ובנזלת‪ ,‬נספגו בכרית שלה‪.‬‬
‫חברה?‬
‫קריאתה הרכה של סילבני הדהדה בראשה‪ ,‬אבל סופי הייתה שקועה בצערה מכדי שתוכל להגיב‪.‬‬
‫חברה! קראה סילבני שוב‪ ,‬והפעם הייתה נימת דחיפוּת בקולה‪.‬‬
‫משלא השיבה‪ ,‬מילא זמזום חמים את ראשה של סופי‪ ,‬רך ומתוק‪ ,‬כמו הפריכוּת של דשא טרי בין‬
‫שיניה או הרוח בכנפיה העטורות נוצות או המגע העדין של הנערה הבלונדינית הרזה‪ ,‬המברישה‬
‫באצבעותיה את רעמתה‪.‬‬
‫עיניה של סופי נפקחו בבת אחת‪.‬‬
‫נראה שסילבני פתחה ערוץ כלשהו בין שתיהן‪ ,‬ומילאה את ראשה של סופי בתחושות ובזיכרונות‬
‫שלא היו שלה‪ .‬הבהלה והאינסטינקט הורו לסופי להדוף את המחשבות הזרות ולהרחיק אותן ממנה —‬
‫אבל היה משהו כה מרגיע בפשטות הטהורה של התחושות‪ .‬בלי צער‪ .‬בלי דאגות‪ .‬רק העונג הפשוט‬
‫שבריצה המהירה במרעה המכוסה בטל‪ ,‬או הדאייה בשמיים הבהירים כשהרוח הקלה נושבת בפניה‪.‬‬
‫אבל התמונות החזקות יותר מכול היו התמונות שלה‪.‬‬
‫סילבני ָחלְ ה איתה זיכרונות של חיוכים וצחוק‪ ,‬שסופי הרגישה ולא רק ראתה‪ ,‬והיא יכלה לחוש‬
‫כיצד אצבעות רכות מדגדגות את הפרווה הרכה שעל אפה‪ .‬הליטופים העדינים שלחו דגדוגים עד‬
‫לקצות פרסותיה — ומילאו את ליבה בפרץ חמים של שמחה‪ .‬היא האירה חשיכה וריקנות עמוקות כל‬
‫כך‪ ,‬שסופי מעולם לא שמה לב שהרגישה אותן — אבל אז הבינה שזה משום שאלוּ לא התחושות שלה‪.‬‬
‫אלא של סילבני‪.‬‬
‫מאות שנים של ריצה‪ ,‬מעוף‪ ,‬הסתתרות בכל עת שמישהו התקרב‪ .‬עד שיום אחד‪ ,‬קול רך נכנס לתוך‬
‫ראשה בזמן שברחה‪ ,‬ושכנע אותה להישאר‪.‬‬
‫חברה? שידרה סופי‪ ,‬והרגישה איך המילה מסתובבת ומזמזמת בתודעתה של סילבני‪ ,‬ממשיכה לסלק‬
‫ממנה את תחושת הבדידות‪.‬‬
‫חברה‪ ,‬חזרה אחריה סילבני‪ .‬הירגעי‪.‬‬
‫למילה התלוותה נימה סמכותית‪ ,‬כאילו סילבני מורה לה להירגע‪ ,‬וסופי לא הצליחה שלא לחייך‬
‫כשחשבה שסוסה מכונפת נוצצת נוהגת בה באופן אימהי‪.‬‬
‫אבל סילבני התייחסה לתפקיד ברצינות‪ .‬היא מילאה את ראשה של סופי בזיכרונות של שקיעות‬
‫מדבריות בצבעים חיים וחופי ים כּסוּפֵי גלים לאור הירח‪ ,‬וכרי דשא מוריקים עם פרחים בכל צבעי‬
‫הקשת‪ .‬עָרים ויערות ואיים וקרחונים‪ .‬מקומות ריקים‪ ,‬מבודדים‪ ,‬שהעולם כאילו שכח‪ ,‬ומקומות‬
‫צפופים והומים שבהם נשמעו קולות מחויכים וצוחקים כשסילבני התחבאה בין הצללים והקשיבה‬
‫להם‪.‬‬
‫היו אלה זיכרונות שהספיקו לשניים או שלושה מחזורי חיים‪ ,‬והמחשבה האחרונה שחלפה בראשה‬
‫של סופי הייתה‪ ,‬כיצד ייתכן שסוסת אליקורן אחת הייתה וראתה והכירה מקומות רבים כל כך‪ .‬ואז‪,‬‬
‫סוף־סוף נדדו מחשבותיה והיא נסחפה איתן ונרדמה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪37‬‬
‫‪ ‬‬
‫"סליחה‪ ,‬לא התכוונתי להעיר אות ‪ ",‬אמר גריידי‪ .‬דלת חדר השינה חרקה וטלטלה את סופי בבת‬
‫אחת מתוך חלומותיה המוזרים‪ ,‬האליקורניים‪" .‬רק רציתי לבדוק שאת בסדר‪".‬‬
‫סופי התיישבה‪ ,‬שפשפה את עיניה ומחתה מהן את קורי השינה כשגריידי חצה את החדר והתיישב‬
‫על קצה מיטתה‪" .‬רציתי גם שתדעי כמה אדליין ואני מצטערים שהיינו כל כך מדוכדכים אתמול‪ .‬אנחנו‬
‫היינו צריכים לנחם אותך — ולא להפך‪".‬‬
‫"זה בסדר‪ .‬אלה היו חדשות קשות‪".‬‬
‫הוא כחכח קלות בגרונו‪" .‬אני עדיין לא מאמין‪ .‬אבל ניגשתי הבוקר לאוורגלן וראיתי במו עיניי‬
‫איך‪"...‬‬
‫הוא לא סיים את דבריו‪ ,‬וסופי הייתה אסירת תודה על כך‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬מה השעה?" היא מחאה כפיים כדי להרים את הצלונים‪ .‬השמש זרחה גבוה בשמיים‪ ,‬כאילו‬
‫הייתה זו כמעט שעת צהריים‪" .‬כמה זמן ישנתי?"‬
‫"לא רצינו להעיר אותך‪ .‬דקס עבר כאן‪ ,‬אבל אמרנו לו שאנחנו נותנים לך לנוח ושאת ִתפגשי אותו‬
‫מחר‪ .‬עברת כל כך הרבה‪".‬‬
‫זה היה נכון‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬כמה שעות הלכו לה לאיבוד?‬
‫"אדליין נמצאת כעת באוורגלן‪ ,‬מנסה לעזור לדלה לעכל את מה שקורה‪ .‬את תהיי בסדר אם אשאיר‬
‫אותך לבד כאן?"‬
‫"כמובן‪ .‬לאן אתה הולך?"‬
‫ידו גיששה אחר סיכת משפחת רואוון‪ ,‬שהוצמדה לשכמייתו המשובצת אבנים טובות‪ ,‬וסופי הבחינה‬
‫שהוא לובש טוניקה רקומה ומכנסי פשתן אלגנטיים ושערו מסורק ללא רבב‪ .‬הוא נראה כמעט מלכותי‬
‫כשנאנח ואמר‪" ,‬אני הולך עם טירגן לדבר עם המועצה‪ .‬מישהו יצטרך לקבל עליו את התפקידים של‬
‫אולדן‪".‬‬
‫סופי קימטה את מצחה‪" .‬אתה תסכים להיות שליח?" היא שמחה שהוא התרצה סוף־סוף‪ ,‬אבל‪...‬‬
‫מדוע הוא מסכים לעשות זאת למען אולדן‪ ,‬ולא הסכים לעשות זאת למענה?‬
‫"אולדן עשה כל כך הרבה בשבילנו‪ ",‬אמר והושיט את ידו כדי ללטף את לחייה של סופי‪" .‬זה המעט‬
‫שאני יכול לעשות‪".‬‬
‫עיניו היו מלאות דמעות‪ ,‬וסופי חשה שגם עיניה דומעות‪ .‬היא מצמצה כדי להיאבק בעצב‪ .‬היא לא‬
‫מתכוונת לבכות על אולדן — היא מתכוונת לרפא אותו‪ .‬ואם גריידי ואדליין עומדים להיעדר מהבית‪,‬‬
‫היא יודעת בדיוק היכן להתחיל‪.‬‬
‫היא נפרדה מגריידי בחיבוק וחיכתה עד שדממה השתררה בבית‪ .‬ואז השליכה מעליה את השמיכות‪,‬‬
‫רצה לעבר דלת חדרה ו‪...‬‬
‫נתקלה בקיר שהיה למעשה גובּלין שרירי וחזק כמו סלע‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬סנדור!" היא שפשפה את מצחה‪" .‬מה אתה עושה?"‬
‫"אני יכול לשאול אותך אותה שאלה‪".‬‬
‫היא ניסתה לחלוף על פניו‪ ,‬אבל הוא חסם אותה בזרועותיו הבשרניות‪.‬‬
‫"אתה מוכן להירגע?" שאלה‪" .‬אני לא הולכת לשום מקום‪".‬‬
‫"אם את לא הולכת לשום מקום‪ ,‬למה שלא תספרי לי מה את עושה?"‬
‫"אסור שיהיו לי סודות?"‬
‫"סודות מ שים עליי להגן עלייך‪".‬‬
‫"אני לא זקוקה להגנה שלך במקרה הזה‪".‬‬
‫"את זקוקה להגנה שלי תמיד‪".‬‬
‫עקשנותו גרמה לה לרצות לתלוש לעצמה את השיער‪ .‬היא הסתפקה בתלישת ריס‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרה אחרי כמה נשימות עמוקות‪" .‬אני צריכה לחפש משהו בחדר שגריידי ואדליין לא‬
‫אוהבים שאני נכנסת אליו‪ ,‬ומאחר שמתפקידך לדווח על כל מה שאני עושה‪"...‬‬
‫"זה לא התפקיד שלי‪ ",‬קטע אותה סנדור‪" .‬אילו זה היה תפקידי‪ ,‬הייתי מספר להם איך את מתגנבת‬
‫ויוצאת מהמיטה כדי לקרוא לאור צנצנות הירח שאת שומרת בשולחן הכתיבה שלך‪".‬‬
‫לסתה נשמטה קלות‪.‬‬
‫שפתיו הדקות התעוותו במה שהניחה שהוא חיוך‪" .‬לא חשב ְת באמת שאני לא שומע אותך‪ ,‬נכון?‬
‫החושים שלי מזהים הכול‪".‬‬
‫הכול‪ ,‬חוץ מאותו "מבקר" מסתורי שניסה לחטוף את סילבני‪.‬‬
‫"התפקיד שלי הוא להגן עלייך‪ ,‬מיס פוסטר‪ ",‬המשיך‪" .‬אם את ערה‪ ,‬גם אני ער‪ .‬אבל אני לא כאן‬
‫כדי להיות בן לוויה שלך‪ .‬אם מה שאת עושה אינו מסוכן‪ ,‬אין לי כל סיבה לדווח על ההתנהגות שלך‪.‬‬
‫כך שיהיה לשנינו קל יותר אם תפסיקי לנסות להסתיר ממני דברים‪".‬‬
‫סופי בחנה את פניו וניסתה להחליט אם היא יכולה לבטוח בו — אף שלא הייתה לה באמת ברירה‪,‬‬
‫הודות לחוש השמיעה הגובּליני המעולה שלו‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אם אתה מוכרח לדעת‪ ,‬אני צריכה לחפש משהו בחדר של ג'ולי‪".‬‬
‫"את מנסה לברר אם היא נרצחה‪ ".‬זאת לא הייתה שאלה‪ ,‬ולכן סופי לא ענתה‪ ,‬אבל זה הוכיח לה‬
‫שוב עד כמה סנדור שם לב לפרטים‪.‬‬
‫"אז אתה מוכן להניח לי או לא?"‬
‫"בתנאי אחד‪ .‬אם החיפוש הזה יוביל אותך אל מחוץ לקירות הללו‪ ,‬אני כן אבוא איתך‪ ,‬ואת לא תנסי‬
‫לעצור אותי‪".‬‬
‫סופי נאנחה‪ .‬העובדה ששומר ראש ענק וחמוש צמוד אליה תהפוך את כל החלק ה"חמקני" של‬
 ‫החקירה שלה לבלתי אפשרי‪.‬‬
‫אבל היא הטילה ספק ביכולתה לחמוק משם‪" .‬בתנאי שלא תגיד לְאיש מה אנחנו עושים‪ ,‬עד שאהיה‬
‫מוכנה‪".‬‬
‫עיניו הצטמצמו כששקל את דבריה‪ .‬ואז הושיט לה את ידו והם לחצו ידיים וחתמו את העסקה‪.‬‬
‫הוא זז הצידה כדי לאפשר לה לעבור‪ ,‬אבל ליווה אותה כצל במורד המדרגות ולאורך המסדרון‬
‫השקט בקומה השנייה‪ ,‬ואז נעמד מחוץ לחדרה של ג'ולי‪.‬‬
‫"אני אעמוד על המשמר למקרה שבני המשפחה שלך יגיעו הביתה‪ ",‬הסביר‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬תודה‪".‬‬
‫אולי זה לא כל כך נורא שיש לה את סנדור לצידה‪ ,‬חשבה‪.‬‬
‫סופי ניסתה לא לחשוב כשפשפשה בחפציה של ג'ולי‪ .‬כך לא תצטרך להרגיש רע משום שהיא‬
‫מפרה את שלוות ח רה של נערה מתה‪ .‬היא הייתה רק כוח נטול מחשבה עם מטרה אחת‪ :‬למצוא‬
‫משהו‪.‬‬
‫משהו שיגיד לה‪ ...‬ובכן‪ ...‬משהו‪.‬‬
‫זה לא היה הרבה‪ ,‬אבל זה כל מה שיכלה לעשות‪.‬‬
‫היא בדקה תחילה את כל המקומות הברורים מאליהם‪ :‬מתחת למיטה‪ ,‬בין המזרנים‪ ,‬בשולחן‬
‫הכתיבה‪ .‬שום דבר לא נראה יוצא דופן — אם כי היה מוזר לראות עד כמה גריידי ואדליין שמרו על‬
‫הכול במקומו‪ .‬הספרים היו עדיין מסומנים בסימנייה בדף שג'ולי קראה‪ ,‬מכלים קטנים של שפתונים —‬
‫שהתייבשו מזמן — היו עדיין ערוכים בקפידה על שולחן האיפור‪ ,‬ואפילו בקבוק "נעורים" מלא‬
‫למחצה עדיין חיכה על השולחן הקטן ליד המיטה‪.‬‬
‫סופי עברה לחפש בארון‪ ,‬שהיה מלא בשמלות מהודרות‪ ,‬מעוטרות סלסולים ותחרוֹת‪ .‬רובן היו בגוני‬
‫סגול — פרט נוסף מהחיזיון שפרנטיס הראה לה‪ ,‬שנראה מדויק מכדי שיהיה מקרי‪ .‬אבל זה עדיין לא‬
‫נתן לה שום רמז על משמעותו של החיזיון‪.‬‬
‫על המדף הגבוה ביותר הבחינה סופי בשתי תיבות קטנות וכסופות שעמדו זו על גבי זו‪ .‬היא הורידה‬
‫אותן והשתעלה כשנשטפה במטר של אבק‪ .‬התיבה הגדולה יותר הייתה מלאה בתכשיטים קטנים‪ ,‬שאת‬
‫רובם לא הצליחה סופי לזהות — מעין אסימונים שג'ולי שמרה‪ ,‬כנראה משום שהייתה להם משמעות‬
‫מבחינתה‪ ,‬ואילו לסופי הם לא אמרו דבר‪ .‬אבל התיבה השנייה הייתה מלאה בפתקי נייר ורודים‪,‬‬
‫מקופלים‪ ,‬כרוכים בסרט סאטן אדום‪ .‬סופי התרחקה מהארון והסיטה את וילונות התחרה שעל החלון‬
‫הקרוב ביותר‪ ,‬כדי שהאור יאפשר לה להבחין במילים שנכתבו בדיו שחורה‪ ,‬דהויה‪.‬‬
‫הדפים הסתיימו כולם במילים‪ ,‬שלך תמיד‪ ,‬בראנט‪.‬‬
‫"מה את חושבת שאת עושה?" נשמע קול רם וגבוה שהבהיל את סופי כל כך עד שהפילה מידיה את‬
‫ערימת המכתבים‪.‬‬
‫ניירות מרפרפים התפזרו לכל עבר‪ ,‬וסופי נעצה מבט חודר בפניה של ורטינה שהופיעו במראה‪.‬‬
‫"הכול בסדר‪ ,‬אל תדאגי‪".‬‬
‫עיניה של ורטינה הצטמצמו‪" .‬שמעי‪ ,‬ילדונת‪ ,‬חייתי כאן הרבה יותר זמן ממך — אז אם את חושבת‬
‫שאני הולכת לשבת כאן ולהניח לך לערוך פשיטה על החפצים של ג'ולי‪ ,‬את — "‬
‫"ליידי רואוון זינקה הרגע בחזרה הביתה‪ ",‬קרא סנדור מן המסדרון‪.‬‬
‫" — לגמרי הוזה‪ ".‬סיימה ורטינה‪" .‬את לא יכולה סתם ככה ל — "‬
‫סופי השתופפה על הרצפה‪ ,‬התעלמה מן הנאום המתמשך של ורטינה וניסתה לאסוף את כל‬
‫המכתבים המפוזרים‪.‬‬
‫היא ידעה שלא יהיה לה מספיק זמן להחזיר את המכתבים לארון — וממילא לא הייתה לה עדיין‬
‫הזדמנות לקרוא אותם — אבל לא ידעה איך להגניב אותם משם‪ .‬היא הצטערה שהברבור השחור לא‬
‫הפכו אותה ל ְמ ַמ ֶמשֶת כשתחבה אותם מאחורי גבה‪ ,‬בתוך חגורת המכנסיים‪ ,‬וקיוותה שתצליח לחמוק‬
‫לחדרה בלי שאדליין תבחין בבליטה המלבנית שמתחת לטוניקה שלה‪.‬‬
‫היא רצה לעבר הדלת ונכנסה למסדרון בדיוק כשאדליין עלתה במדרגות‪" .‬סופי?" שאלה וקימטה‬
‫את מצחה‪ .‬אחר הפנתה את מבטה ממנה אל סנדור ואל חדרה של ג'ולי‪" .‬מה את עושה?"‬
‫"סליחה‪ ",‬מלמלה סופי וניסתה לחשוב על הסבר שלא יישמע חשוד‪" .‬אני יודעת שאני לא אמורה‬
‫להיכנס לשם‪ .‬אני רק‪ ...‬דאגתי לוורטינה‪ .‬היא נראתה כל כך בודדה בפעם האחרונה שהייתי כאן‪ ,‬אז‬
‫חשבתי שאולי אבוא לבקר אותה מדי פעם‪".‬‬
‫היא עצרה את נשימתה וניסתה לא לזוז כשהרגישה את סנדור מושיט יד מאחוריה ושולף את‬
‫המכתבים ממקום המחבוא הגרוע שלהם‪ .‬אם הוא ילשין עליה‪ ,‬חשבה‪ ,‬היא תחנוק אותו — אבל הוא‬
‫החליק אותם מאחורי גבו כשאדליין נאנחה ונענעה בראשה‪.‬‬
‫"אין לך סיבה להתנצל‪ ,‬סופי‪ .‬זה הבית שלך‪ .‬אני מצטערת אם הרגשת שיש מקומות שאסור לך‬
‫להיות בהם‪".‬‬
‫"את לא צריכה לומר את זה‪ .‬אני יודעת שהחדר הזה מיוחד‪".‬‬
‫אדליין חייכה‪ .‬אבל זה לא היה חיוך של שמחה‪" .‬לא‪ ,‬החדר הזה היה מיוחד‪ .‬עכשיו זה רק חדר‪ .‬ואני‬
‫חושבת‪ "...‬היא היססה לרגע ואז פסעה קדימה‪ ,‬פתחה לרווחה את דלת חדרה של ג'ולי‪ ,‬סקרה במבטה‬
‫את החדר ואמרה‪" ,‬אני חושבת שהגיע הזמן להניח לזה‪".‬‬
‫"אני — וואו — באמת?"‬
‫"אני לא יודעת‪ ...‬התבוננתי ב לה היום‪ ,‬ראיתי איך היא נאחזת בכל דבר זעיר שאולדן נגע בו אי‬
‫פעם‪ ,‬כאילו הוא יוכל להחזיר אותו איכשהו‪ ,‬והבנתי עד כמה זה מחמיר את המצב‪ .‬החפצים האלה לא‬
‫ישַנו דבר‪ .‬אז אולי‪ "...‬קולה הלך ונאלם‪.‬‬
‫סופי לא ידעה מה לומר‪.‬‬
‫"אנחנו לא יכולים לחיות בעבר‪ ",‬הוסיפה אדליין בקול רם יותר‪ .‬נחרץ‪" .‬אנחנו צריכים להניח‬
‫לדברים הקשים — מה שקרה לאולדן מוכיח זאת‪ .‬אני עומדת לבקש מהגנומים לארוז את כל מה שיש‬
‫כאן‪ ,‬ונוכל להפוך את החדר הזה למה שתרצי‪".‬‬
‫"אולי כדאי — אה‪ ...‬שתבדקי קודם עם גריידי‪ ".‬סופי ידעה שאדליין צודקת לגבי הצורך להמשיך‬
 ‫הלאה‪ ,‬אבל היה נחוץ לה עוד זמן כדי לחפש בין חפציה של ג'ולי לפני שיארזו ויוציאו אותם מהבית‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬כנראה‪ ",‬הסכימה אדליין והניחה לסופי להוביל אותה לעבר הדלת‪" .‬אבל את צודקת לגבי‬
‫ורטינה‪ .‬אסור לנו להשאיר אותה לבדה בחדר האפלולי הזה‪ .‬את רוצה שאבקש מהגנומים שיעבירו‬
‫אותה לחדר שלך?"‬
‫היה קשה שלא להיאנח‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬הנערה הגועלית הזאת הכירה את ג'ולי‪ .‬אולי היא יודעת משהו שיוכל לעזור‪" .‬בטח‪ ...‬אבל‬
‫בַּקשי מהם לשים אותה בפינה‪".‬‬
‫אדליין חייכה‪" .‬אני לא יכולה להאשים אותך‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות משהו‬
‫כּיפי היום‪ .‬מחר את מתחילה את שנת הלימודים המלאה הראשונה שלך בפוקספייר — אנחנו צריכים‬
‫לחגוג‪ .‬להתחיל כמה מסורות משפחתיות חדשות‪ .‬לא לחיות עוד בעבר‪".‬‬
‫סופי ניסתה לחייך בחזרה‪ ,‬אבל הרגישה שזה לא בסדר לחגוג ולהתחיל שנה חדשה בפוקספייר‬
‫כשאולדן עדיין לא נרפא‪.‬‬
‫אבל גם אדליין צדקה‪ .‬החיים באמת צריכים להימשך‪ .‬אז היא עלתה למעלה‪ ,‬הטמינה את המכתבים‬
‫של בראנט בתחתית מגירת השולחן שלה‪ ,‬החליפה את הפיג'מה המאובקת שלה ובילתה את שארית‬
‫אחר הצהריים עם אדליין‪ ,‬התענגה על עוּג ַ ְשׁמֶלוֹ ופיצוצי פודינג טריים ושיחקה עם איגי‪ ,‬שנהנה מאוד‬
‫מתשומת הלב‪ .‬גריידי חזר הביתה לארוחת הערב‪ ,‬ואף שנראה עייף‪ ,‬הצטרף בשמחה לתוכנית יצירת‬
‫המסורות החדשות‪ .‬הוא אפילו הבטיח שייקחו אותה לאטלנטיס מתי שתרצה‪ ,‬כדי שתוכל לבחור תליון‬
‫חדש לצמיד שלה‪ .‬זה היה אחד הערבים הטובים ביותר שהיו לה זה זמן רב‪.‬‬
‫אבל אחרי שאמרו לה לילה טוב‪ ,‬סופי זינקה מהמיטה והוציאה את מכתביו של בראנט ואת יומן‬
‫הזיכרונות שלה‪ .‬היא הושיטה את ידה לעבר צנצנת ירח‪ ,‬אבל אז הבינה שאין טעם להסתתר‪ .‬היא‬
‫נקשה באצבעותיה והציפה את החדר באור שעה שזחלה אל מתחת לשמיכות‪ .‬איגי התכרבל לצידה‪,‬‬
‫והיא ליטפה את פרוותו‪ ,‬שהייתה עדיין ורודה‪ ,‬בזמן שפרשה לפניה את המכתב הראשון‪.‬‬
‫ג'ולי היקרה שלי‪ ,‬אמרה הכותרת‪ ,‬ואחריה הופיע מכתב האהבה המטורלל ביותר שנכתב אי פעם‪.‬‬
‫סופי בעיקר רפרפה על הכתוב — זו הייתה הרגשה מוזרה‪ ,‬לקרוא משהו אישי כל כך — ועברה למכתב‬
‫הבא‪ ,‬שהיה אפילו מטורלל יותר‪ .‬וכך גם הבא אחריו‪ .‬נראה שבראנט באמת התגעגע לחברה שלו בזמן‬
‫שהייתה מבודדת במגדלי העילית‪ .‬מוזר שהוא לא היה איתה שם‪ .‬האם הוא היה מבוגר מג'ולי?‬
‫המכתב הבא היה מעין שיר אהבה דביק‪ ,‬וסופי עמדה לוותר על כל הערימה‪ .‬אבל המכתב שאחריו‬
‫היה כבד יותר מהאחרים‪ ,‬וכשהיא פרשה אותו‪ ,‬החליקה ממנו תמונה קטנה‪.‬‬
‫היא נשמה עמוק כשהתבוננה בזוג המאושר לפני שהשריפה הרסה את חייהם‪ .‬ג'ולי נראתה בדיוק‬
‫כמו בחיזיון שפרנטיס הראה לה‪ ,‬כך שהוא בוודאי הכיר אותה במציאות‪ .‬וללא הצלקת‪ ,‬בראנט נראה‬
‫כמו כוכב רוק‪ ,‬כולל השיער הפרוע והחיוך המעוקם‪.‬‬
‫ג'ולי לבשה שכמייה כסופה עם סיכת חד־קרן שהצמידה אותה על כתפיה‪ ,‬כך שהתמונה צולמה‬
‫כשהייתה תלמידה ברמה שמונה‪ ,‬שנת הלימודים האחרונה ברמות העילית‪ .‬חד־קרן היה הקמע האחרון‪.‬‬
 ‫מכאן שהתמונה צולמה חודשים ספורים לפני מותה‪ .‬אולי אפילו שבועות‪.‬‬
‫בראנט לבש טוניקה ירוקה עם פס שחור לרוחב החזה וסמל משפחתי מעל ליבו‪ :‬משולש אדום‬
‫שנחצה על ידי שני קווים אפורים על רקע כחול‪ .‬הסמל הזה נראה לה מוכר‪ ,‬אבל סופי לא הצליחה‬
‫להיזכר מהו‪.‬‬
‫היא עצמה את עיניה והתמקדה בתמונה המטושטשת שעלתה בראשה‪ .‬שרוול כחול עם סמל דומה —‬
‫אם כי הצבעים היו שונים‪ .‬היא לא זכרה שום דבר אחר‪ ,‬וזה היה רק הבזק מהיר‪ .‬כאילו שאר הזיכרון‬
‫אבד‪.‬‬
‫או נלקח ממנה‪.‬‬
‫היא שמטה את התמונה‪ ,‬חטפה את יומן הזיכרונות שלה והקרינה אליו את התמונה המטושטשת לפני‬
‫שתחמוק ממנה‪ .‬כשהתבוננה בה‪ ,‬צף ועלה בראשה עוד זיכרון מעורפל‪.‬‬
‫קווים דקים‪ ,‬מסולסלים‪ ,‬בשוליו של דף בצבע ורוד בוהק‪.‬‬
‫היא זיהתה את הנייר מתוך יומן ישן שכתבה בו כשהייתה קטנה — עד שנמאס לה ממנו‪ .‬היא רק‬
‫זכרה שהשתמשה בו כדי להתלונן על הדברים המעצבנים שאחותה עשתה‪ .‬אבל האם כתבה בו עוד‬
‫משהו?‬
‫היא נברה בזיכרון‪ ,‬וניסתה לאלץ אותו להתמקד לפני שהקרינה אותו על דף חדש‪ .‬התמונה הייתה‬
‫עמומה ומטושטשת‪ ,‬אבל היא הצליחה לראות את קצהו הבוהק של הספר הוורוד ואת השרבוטים‬
‫החיוורים והמסולסלים שהופיעו בשוליו‪ .‬היא לא זכרה שכתבה אותם‪ ,‬והם היו מטושטשים מכדי‬
‫שתוכל לקרוא מה נכתב בהם‪ .‬אבל היה פרט חשוב אחד שהצליחה להבין‪.‬‬
‫אלה היו רוּנים של אֶלפים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪38‬‬
‫‪ ‬‬
‫יומן הזיכרונות שלה נפל בחבטה לרצפה כשסופי מיהרה אל כוננית הספרים שלה ולחשה "בבקשה‪,‬‬
‫בבקשה‪ ,‬בבקשה‪ ".‬היא סקרה את שורות הספרים‪ ,‬אבל לא מצאה שום סימן ליומן ורוד בוהק‪.‬‬
‫היא רצה אל שולחן הכתיבה שלה‪ ,‬ופתחה בבהילות את המגירות‪.‬‬
‫"מה קורה?" שאל סנדור שפרץ לחדרה‪ ,‬אבל היא הייתה עסוקה מדי בריצה אל הארון שלה ולא‬
‫ענתה‪.‬‬
‫היא השליכה משם את הנעליים וחשפה ערימה קטנה של חולצות טי ומכנסי ג'ינס מקומטים ששכחה‬
‫מהם מזמן‪ .‬אבל מה שחיפשה היה תרמיל בד סגול שהיה מתחתיהם‪ .‬הוא נראה ריק כשהרימה אותו‪,‬‬
‫אבל היא בדקה בכל זאת כל אחד מתאיו הסגורים ברוכסן ומצאה בהם כמה עטיפות ממתקים‬
‫מקומטות ועיפרון שבור‪.‬‬
‫היא התיישבה על הרצפה‪ ,‬שפשפה את רקותיה וניסתה לחשוב‪ .‬היא זכרה את עצמה רצה במעלה‬
‫המדרגות בביתם הקטן של הוריה‪ ,‬הולכת במסדרון ברגליים כושלות ומסתגרת בחדרה כדי לארוז‪.‬‬
‫היא לקחה רק תרמיל אחד כי הרגישה שרוב החפצים שלה לא שייכים לחיים החדשים שעמדה‬
‫להתחיל‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ",‬לחשה סופי שוב כשעברה על רשימת הפריטים שהשליכה לתוך התיק‪ .‬חולצות‪,‬‬
‫מכנסיים‪ ,‬גרביים ותחתונים שיספיקו לכמה ימים‪ .‬אלבום שיצרה יחד עם אימא‪ ,‬מלא בתמונות‬
‫משפחתיות ישנות‪ .‬האייפוד שלה‪ .‬ו‪...‬‬
‫זהו‪.‬‬
‫פיץ חזר לשם אחרי כמה דקות ולקח עבורה את אֵלה‪ .‬אבל היא השאירה את היומן הנשכח באותו‬
‫המקום שאליו תחבה אותו לפני שנים — בתחתית מגירת שולחן הכתיבה הישן שלה‪ ,‬מתחת לערימת‬
‫ספרי לימוד‪.‬‬
‫"מיס פוסטר‪ ",‬אמר סנדור ושלף אותה מתוך המחשבות שהתרוצצו בראשה‪" .‬את בסדר?"‬
‫"כן‪ ",‬מלמלה בתקווה שקולה לא יסגיר את תחושת התסכול‪" .‬אני בסדר גמור‪".‬‬
‫אבל היא לא הייתה בסדר‪ .‬אפילו לא קרובה לזה‪.‬‬
‫היא השאירה מאחור את מה שהיה כנראה הרמז החשוב ביותר לפענוח הברבור השחור — הרמז‬
‫החשוב ביותר שיגלה לה מי היא‪.‬‬
‫היא חייבת למצוא דרך להשיב אותו אליה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"הצבע הזה דווקא די מתאים לך‪ ",‬אמרה ורטינה לסופי כשהצמידה את סיכת המסטודון לשכמייה‬
 ‫הקצרה והטיפשית שהייתה חלק מהתלבושת האחידה של פוקספייר‪.‬‬
‫היא קימטה את מצחה מול השתקפותה במראה‪" .‬באמת? את לא חושבת שאני נראית כמו תפוז‬
‫רקוב?"‬
‫"לא‪ ,‬את כּן‪ .‬אבל לפחות זה כמעט מתאים לעיניים המוזרות שלך‪".‬‬
‫סופי יצאה מטווח הראייה של ורטינה והצטערה שהיא לא יכולה להשליך שמיכה על המראה‬
‫הגועלית‪ .‬חבל שניסתה להיות נחמדה ולגרום לוורטינה לבטוח בה‪ .‬עד כה‪ ,‬כל שאלותיה על ג'ולי נענו‬
‫על ידי ורטינה בנענוע של ראשה הזעיר וב"זה לא עניינך"‪ ,‬ולסופי לא היה מושג איך משחדים מראָה‬
‫כדי שתדבר‪.‬‬
‫היא חטפה את הילקוט שלה‪ ,‬התעלמה מדרישותיה של סילבני לבוא ולשחק איתה וטיפסה במדרגות‬
‫אל הרבמזניק‪ .‬המאפין שאכלה לארוחת הבוקר התערבל בבטנה‪ ,‬אבל אלה לא היו פרפורי ההתרגשות‬
‫הרגילים של יום הלימודים הראשון‪ .‬דאגות כמו עם מי אשב בארוחת הצהריים‪ ,‬מה אם המנטורים‬
‫שלי לא יחבבו אותי‪ ,‬ואפילו האם ילעגו לי בגלל שומר הראש שלי‪ ,‬הגובלין המפלצתי — כל אלו נראו‬
‫חסרות טעם עכשיו‪ ,‬עם אובדנו של אולדן‪.‬‬
‫גריידי ואדליין המתינו לה מתחת לגבישים‪.‬‬
‫"את נראית כל כך בוגרת‪ ",‬לחשה אדליין וניגבה את עיניה‪.‬‬
‫גם גריידי נראה חנוק‪ ,‬אבל מה שבלט יותר לעיניה של סופי היה שכמייתו הכחולה הכהה‪ .‬היא‬
‫נראתה בדיוק כמו זו שאולדן לבש בדרך כלל‪.‬‬
‫"נסי לא להיות לחוצה בגלל היום הזה‪ ",‬אמר גריידי וחיבק אותה‪" .‬מה שעשוי להקל עלייך הוא‬
‫שהמועצה החליטה לשמור בסוד את מה שקרה לאולדן‪ ,‬עד שיוחלט איך נכון להתקדם מכאן‪ .‬החדשות‬
‫יכּו רבים בהלם‪ ,‬והם רוצים לוודא שהם יודעים מהי הדרך הטובה ביותר לפרסם אותן‪".‬‬
‫"הם באמת יכולים לשמור את זה בסוד?"‬
‫"הם יכולים‪ ,‬למשך כמה ימים‪".‬‬
‫נראה מוזר להסתיר דבר כזה מכולם‪ ,‬אבל‪ ...‬אם להיות כנה‪ ,‬בתוך תוכה הוקל לסופי‪ .‬דאגה אחת‬
‫פחות — לכמה ימים לפחות‪.‬‬
‫אם כי זה לא פתר את הבעיות הגדולות ביותר שהתרוצצו בראשה‪.‬‬
‫מה היא תגיד לפיץ ולביאנה?‬
‫או‪ ,‬גרוע מזה —‬
‫מה אם הם בכל זאת יאשימו אותה במה שקרה?‬
‫‪ ‬‬
‫"הנה את!" אמר דקס‪ ,‬ומיהר אל הפינה שבה הסתתרה סופי‪ ,‬בקומה התחתונה של פירמידת הזכוכית‪.‬‬
‫"חיפשתי אותך בכל מקום‪".‬‬
‫"מצטערת‪ ,‬לא רציתי שסנדור יבהיל מישהו‪".‬‬
‫היא הכריחה אותו לעמוד כנגד הקיר ולהשתופף כדי להיות יותר דיסקרטי‪ .‬אבל למעשה הסתתרה‬
 ‫מפני פיץ וביאנה‪ .‬עד כה לא ראתה איש מהם‪ ,‬והיא קיוותה שכך זה יימשך‪.‬‬
‫חוץ מזה‪ ,‬היה מוזר להיות מוקפת בכל כך הרבה התרגשות וצחוק‪ .‬כל ילדי הפלא שסביבה דיברו‪,‬‬
‫שיתפו זה את זה במערכת השעות שלהם‪ ,‬החליפו סיכות פראטלס‪ ,‬כאילו אין שום דבר רע בעולם‪.‬‬
‫היא תהתה איך פיץ וביאנה מתמודדים עם המצב‪ .‬בוודאי קשה להעמיד פנים שהכול בסדר‪ ,‬כשאבא‬
‫שלהם‪...‬‬
‫סופי סירבה להגיע לסוף המחשבה‪ .‬מבחינתה‪ ,‬אולדן פשוט ישן‪ .‬היא תמצא דרך להעיר אותו‬
‫בקרוב‪.‬‬
‫"האם הקשבת בכלל למשהו מכל מה שאמרתי?" שאל דקס וגרר אותה בחזרה למציאות‪.‬‬
‫"אממ‪"...‬‬
‫"אוי‪ ,‬נו‪ .‬לא משנה‪ .‬הדרמה של התארגנות השלישייה לבית הספר הבוקר לא הייתה מעניינת‬
‫ממילא‪".‬‬
‫"אני מצטערת‪ .‬עברנו כמה ימים מטורפים‪".‬‬
‫"כן‪ .‬איך הייתה המטלה ההיא שאני לא אמור לדעת עליה?"‬
‫"אני‪ ...‬אסור לי להגיד‪".‬‬
‫דקס פלט אנחה בזמן שמארלה הצטרפה אליהם ושאלה‪" ,‬מה אסור לך להגיד?"‬
‫סופי ניצלה מחקירה צולבת על ידי דמותה של ליידי אלינה‪ ,‬שהבזיקה על הקיר המרוחק מהם‪ .‬היא‬
‫חייכה את חיוכה המסנוור ביותר‪ ,‬בירכה אותם לרגל השנה החדשה בפוקספייר‪ ,‬ופצחה בסדרת‬
‫הודעות שסופי לא הצליחה לשים לב אליהן כי הייתה עסוקה מדי בשאלה כיצד תגיב ליידי אלינה‬
‫לחדשות בנוגע לאולדן‪ .‬היה ידוע לכול שהיא רצתה באולדן במשך שנים — ואפילו ניסתה לגנוב אותו‬
‫מדלה ביום חתונתו‪.‬‬
‫"היא שוב מתעלמת מאיתנו‪ ",‬אמר דקס‪ ,‬וסופי השתהתה עד שהבינה שהוא מתכוון אליה‪.‬‬
‫"סליחה‪".‬‬
‫מארלה משכה בכתפיה‪ ,‬אבל סופי ראתה שדקס התעצבן‪ ,‬ולכן עשתה כמיטב יכולתה להקשיב‬
‫לשיחה‪ ,‬כשהלכו אל האטריום‪ ,‬ודקס ומארלה התווכחו מה תהיה תמורה הולמת לארונית של מארלה‪,‬‬
‫ולבסוף התפשרו על שתיים מסיכּות הפראטלס הנדירות ביותר של דקס‪ .‬היא גם הכריחה את עצמה‬
‫להקשיב כשג'נסי ליווה אותה לשיעור הראשון שלה‪ ,‬אף על פי שתהה בעיקר מדוע לא ראה את‬
‫ביאנה‪ ,‬ובכל פעם שהזכיר את שמה גרם לסופי כאב בטן עצבני‪ .‬היא אפילו ניסתה להקשיב לסר בקט‬
‫— המנטור האֶלפי החדש שלה להיסטוריה — כשפתח בהרצאה מרדימה על כינון אמנת הגמדים‪ .‬אבל‬
‫קולו היבש והמונוטוני היה כמעט מהפנט‪ ,‬והדבר היחיד שמנע ממנה לנמנם היה הנחירות הקולניות‬
‫של סנדור‪.‬‬
‫סופי לעולם לא תשכח איך יצאו עיניו מחוריהן כאשר סר בקט טלטל והעיר אותו והיא התפתתה‬
‫לבקש הקלטות של הרצאותיו‪ .‬סוף־סוף מצאה את נקודת התורפה של סנדור‪.‬‬
‫חיוכה נמוג כשעשתה את דרכה לקפטריה לארוחת הצהריים‪ .‬פיץ וביאנה ישבו בדרך כלל ליד‬
 ‫השולחן שלה‪ ,‬ולא היה לה מושג מה תגיד להם אם יגיעו‪.‬‬
‫ועם זאת‪ ,‬לא היה לה מושג מה תגיד גם אם הם לא י ֵשבו איתה‪.‬‬
‫אבל בסופו של דבר זה לא היה חשוב‪.‬‬
‫הוואקרים לא היו שם‪.‬‬
‫מארלה וג'נסי העלו השערות היכן הם‪ ,‬אבל סופי‪ ,‬שהתיישבה לידם‪ ,‬הצליחה להסיח את דעתם‬
‫כשציינה שגם קיף לא יושב איתם‪ .‬ג'נסי סיפר להם ששמע שקיף כבר קיבל עונש ריתוק‪ ,‬ולמארלה‬
‫היו כל מיני תיאוריות פרועות על מה שעשה‪ .‬סופי שיחקה לכל אורך השעה עם עיסת הפטריות‬
‫החומה שבצלחתה ושמחה שהיא לא ממש רעבה‪.‬‬
‫מתברר שמסורת נוספת בפוקספייר הייתה לבשל את הפטריות שהם גידלו לצורך הטקסים‪ ,‬ולהכין‬
‫מעין תבשיל שאמור להפוך את כולם לחכמים יותר‪ .‬היה לו טעם של מים מלוכלכים ששטפו בהם‬
‫כלים‪ ,‬וסופי פחדה לאכול יותר מכף אחת‪ ,‬כי חששה שמא גם התולעים הזוהרות הן חלק מהמתכון‪.‬‬
‫היא קיוותה שהאוכל יחזור לקדמותו למחרת‪.‬‬
‫"את לחוצה בגלל השיעור הבא שלך?" שאל דקס‪ .‬נדרשה לסופי שנייה כדי להיזכר מהו בכלל‬
‫השיעור הבא שלה‪.‬‬
‫"נכון‪ ,‬את הולכת למגדל הכסף!" אמר ג'נסי והתקרב אליהם‪" .‬את חייבת לספר לנו הכול עליו‪.‬‬
‫מותר לך‪ ,‬נכון?"‬
‫"אני חושבת שכן‪ ".‬סופי באמת לא ידעה‪ .‬היא עדיין ניסתה להבין למה עליה ללמוד בלשנות‬
‫מלכתחילה‪ .‬האם זה לא מקצוע מיותר כשאת פוליגלוטית?‬
‫היא העמידה פנים שהיא נרגשת כשהפעמונים צלצלו‪ ,‬ונפרדה מחבריה כדי ללכת אל מגדלי העילית‪.‬‬
‫אבל בעודה הולכת לבדה בדרך הארוכה על פני השדות הסגולים אל מגדלי הזהב והכסף המפותלים‪,‬‬
‫התפתתה לרוץ בחזרה למשרדה של ליידי אלינה ולבקש שיעור אחר‪ .‬או לפחות הסבר‪.‬‬
‫הדבר היחיד שהניע אותה להתקדם היה הידיעה שחברי המועצה היו אלה שקבעו את מערכת‬
‫השעות שלה‪ .‬היא פקפקה אם אפילו לליידי אלינה ישנה הסמכות לבצע בה שינויים‪.‬‬
‫מגדלי העילית הבוהקים היו גבוהים כל כך עד שחסמו את אור השמש‪ ,‬וכשסופי עלתה במדרגות‬
‫האפלוליות אל דלת מגדל הכסף‪ ,‬לא יכלה שלא להרגיש כמו אחת מבני אומפה לומפה** בתלבושת‬
‫הכתומה־לבנה המכוערת שלה‪.‬‬
‫** גמדים שעבדו במפעל השוקולד של מר וונקה בספר "צ'רלי בממלכת השוקולד" מאת רואלד‬
‫דאל‪.‬‬
‫הדלת המקושתת לא נפתחה‪ ,‬ולכן היא דפקה עליה והמתכת העבה כמו בלעה את הצליל‪ .‬שניות‬
‫לאחר מכן‪ ,‬שדון גבוה‪ ,‬עם הרבה יותר מדי ג'ל מבריק בשערו השחור‪ ,‬פתח את הדלת כדי פתח צר‪,‬‬
‫וממנו הגיח החוצה כדי להגיד לה‪" ,‬אתם‪ ,‬הילדים‪ ,‬כנראה לא מבינים שהפרעה בזמן הלימודים של‬
‫ילדי העילית תעלה לכם בריתוק לשבוע‪".‬‬
‫"אני מצטערת‪ .‬הדלת הייתה נעולה‪ ,‬ויש לי שיעור כאן‪".‬‬
‫הספקנות שלו בלטה לעין גם כשהושיטה לו את מערכת השעות שלה‪ ,‬אבל שפתיו התעגלו בחיוך‬
‫כשקרא את המגילה הזעירה‪" .‬את ילדת הפלא שליידי א נ ְס אולצה לחזור בשבילה?"‬
‫אולצה?‬
‫לא נשמע כמו סימן טוב‪.‬‬
‫גם לא האנחה שהשמיע כשפתח את בריחי המתכת של הדלת בקול נקישה ואמר‪" ,‬טוב‪ ,‬זה יהיה‬
‫מעניין‪ .‬אני מאסטר לִיטוֹ — המָאוֹר של מגדל הכסף‪ .‬ברוכה הבאה לעילית‪ ,‬מיס פוסטר‪ .‬חיכינו לך‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪39‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אני אחראי לאכיפת הכללים‪ ",‬הסביר מאסטר לִיטוֹ‪ ,‬והצביע על תג רשמי למראה שהוצמד‬
‫לשכמייתו הכסופה‪" .‬אני שמח לאשר את כניסתך היום‪ ,‬אבל בעתיד תצטרכי להיכנס למגדל על ידי‬
‫הצגת הדי־אן־אֵיי שלך כאן‪ ".‬הוא הצביע על פס כסף שהיה קבוע בדלת בגובה של כמטר מעל‬
‫לראשה‪" .‬הו‪ ,‬את נמוכה מכדי שתוכלי ללקק אותו‪ .‬הממ‪ ...‬אני מניח שזה אומר שאני אצטרך לפתוח‬
‫לך את הדלת פעמיים בשבוע‪".‬‬
‫נהדר — זה ממש לא יהיה מביך‪.‬‬
‫הרעיון של רצועת גישה באמצעות שיתוף די־אן־אֵיי גרם לסופי לרצות להקיא‪ .‬היא עדיין נגעלה‬
‫מליקוק הפס שעל הארונית שלה‪ ,‬והיא הייתה היחידה שהשתמשה בו‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬פעמיים בשבוע?" שאלה ובדקה שוב את מערכת השעות שלה‪ .‬ואכן‪ ,‬שיעור הגרימה שלה עם‬
‫ברונטה היה אמור גם הוא להתקיים במגדל הכסף‪.‬‬
‫מעולה‪.‬‬
‫מאסטר ליטו הזמין אותה להיכנס‪ ,‬אבל חסם את דרכם כשסנדור החל ללכת בעקבותיו‪" .‬הכניסה‬
‫מותרת רק לילדי פלא שקיבלו אישור‪".‬‬
‫"המועצה מינתה אותי להגן על העלמה פוסטר בכל אשר תלך‪".‬‬
‫"ואני מוניתי על ידי ליידי אלינה להכניס רק ילדי פלא שקיבלו אישור‪".‬‬
‫סנדור הושיט את ידו לעבר הנשק שלו‪ ,‬אבל סופי תפסה בזרועו‪ .‬הדבר האחרון שהיא צריכה הוא‬
‫להיות הנערה ששומר הראש שלה איים על המאור‪ .‬גם אם לא היה לה מושג מהו מאור — חוץ מזה‬
‫שחשבה שזה טיפשי שהיא צריכה לקרוא לו "מאסטר"‪.‬‬
‫"האם זו הדרך היחידה להיכנס אל המגדלים או לצאת מהם?" שאלה את מאסטר ליטו‪.‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫"אז אם תישאר כאן‪ ,‬בחוץ‪ ",‬אמרה לסנדור‪" ,‬עדיין תוכל להגן עליי מפני כל דבר‪ .‬נכון?"‬
‫סנדור נראה כאילו הוא עומד להתווכח‪ ,‬אבל סופי שלחה אליו מבט מתחנן עד שהנהן וצעד לאחור‪.‬‬
‫מאסטר ליטו זז הצידה כדי לאפשר לה לעבור‪.‬‬
‫"ליווי של גובלין‪ ",‬מלמל כשנכנסו לחדר דחוס‪ ,‬נמוך תקרה‪ .‬פמוטים כחולי להבה סיפקו תאורה‬
‫עמומה‪ ,‬והקישוט היחיד היה פסל של הקמע של רמה שמונה‪ ,‬חד־קרן כסוף שבהה בהם בעיניים‬
‫שחורות נוצצות‪ .‬מאסטר ליטו הניח את כף ידו כנגד הקיר הסמוך לדלת‪ ,‬וזה יצר "קליק" רועם‪ ,‬כאילו‬
‫הדלת ננעלה‪" .‬האם זהו אביזר אופנתי חדש בימינו?"‬
‫הוא צחק כאילו הבדיחה שלו היא הדבר המצחיק ביותר ששמע אי פעם‪ ,‬וזה הבהיר לסופי‬
 ‫חד־משמעית שהיא לא עומדת לחבב את מאסטר ליטו‪.‬‬
‫"למעשה‪ ,‬הוא נמצא שם כדי לוודא שאף אחד לא ינסה להרוג אותי שוב‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אני מבין‪ .‬וטוב שהשארת את הבעיות שלך מחוץ לדלת‪ .‬מגדלי העילית הם מקום שמיועד‬
‫ללימודים ולהתבוננות אישית‪ .‬את כל השאר יש להניח בצד‪ .‬זו הסיבה שאנחנו מבוּדדים מכל הסחות‬
‫הדעת והדאגות‪ .‬כדי לנקות את הראש לשם הארה אמיתית‪ ".‬הוא הלך אל הקיר המרוחק‪ ,‬הצמיד את‬
‫התג שלו לחיישן שחור קטן ופתח תא מלא בגלימות כסופות‪ .‬הוא הושיט אחת מהן לסופי‪" .‬אסור‬
‫לאיש להמשיך מכאן מבלי ללבוש את הצבע האצילי‪".‬‬
‫סופי עטתה את השכמייה על כתפיה והזעיפה פנים כשהבחינה שלפחות חצי מטר של בד נשרך על‬
‫הרצפה‪.‬‬
‫"אני מניח שאנחנו לא ערוכים כראוי ל‪ "...‬הוא השמיע סדרת קולות מוזרים‪ ,‬וסופי הבינה באיחור‬
‫שהוא קרא לה "ילדת קסם"‪.‬‬
‫היא הסמיקה‪ .‬‬
‫"אז את יכולה להבין את שפת הגמדים שלי‪ ",‬הוא מלמל‪ ,‬בעיקר לעצמו‪" .‬אם כך‪ ,‬ברור שזאת לא‬
‫הבעיה‪".‬‬
‫"בעיה?"‬
‫"כן‪ .‬כולנו ניסינו לנחש מדוע הכריחו את ליידי קאדנס לחזור כדי להיות המנטורית שלך‪ .‬רובנו‬
‫שיערנו שיש איזו בעיה בחינוך שלך שדורשת תיקון‪ .‬את אכן גדלת אצל בני אדם‪ ,‬נכון?"‬
‫הוא התרחק לפני שהספיקה לענות — לא שהיה לה מה לומר לו בתשובה לכך‪.‬‬
‫בחדר לא היו דלתות פרט לדלת שדרכה נכנסו‪ .‬אבל כאשר מאסטר ליטו הצמיד את כף ידו אל הקיר‬
‫השמאלי‪ ,‬נפתח אחד הלוחות הקבועים בו‪.‬‬
‫הוא סימן לה ללכת ראשונה‪" .‬השיעור שלך מתקיים שם‪".‬‬
‫היא כפתה על רגליה הרועדות ללכת‪ ,‬ונכנסה לחדר ישיבות עגול בגודל אצטדיון‪ .‬נברשות כסף‬
‫השתלשלו מהתקרה‪ ,‬ומדפי ספרים בגוון כרוֹם‪ ,‬עמוסים בספרים שהיו עבים יותר מראשה של סופי‪,‬‬
‫כיסו את הקירות המעוגלים‪ .‬החלל העצום חולק באמצעות כורסאות כסופות שהיו ערוכות סביב‬
‫שולחנות קריסטל שהיו מלאים בבּיילפייר‪ ,‬והלהבות השתקפו ברצפת הכסף וצבעו את הקירות באור‬
‫כחול ורך‪ .‬הכול נראה אלגנטי ומודרני וללא רבב‪ .‬מקום שבו הטובים שבטובים התרועעו זה עם זה‪.‬‬
‫אבל ברגע זה החדר היה ריק‪ ,‬למעט כמה ילדי פלא בגלימות כסופות שמיהרו לדרכם מבלי להעיף‬
‫מבט בסופי‪.‬‬
‫"איחור הוא עבירה חמורה‪ ",‬אמר מאסטר ליטו‪ ,‬והוביל אותה לגרם מדרגות לולייני שעלה ממרכז‬
‫החדר‪ .‬הוא הסביר לה שכל מה שיש במגדל מוצב אנכית‪ ,‬ולא אופקית‪ ,‬וכשעלו קומה אחר קומה אחר‬
‫קומה‪ ,‬סופי הצטערה שאין במגדל מעלית‪ .‬בייחוד משום שהמדרגות התעקלו לצדדים‪ ,‬באלכסון‬
‫ולכיוון ההפוך — אֶלפים י ָדעו איך להתגבר על כוח הכבידה — בעוד המגדל עצמו התפתל סביב מגדל‬
‫הזהב‪.‬‬
 ‫אחרי שעברו את הקומה השביעית מאסטר ליטו נעצר‪ .‬הוא הסתובב וסימן לה לעשות כמוהו‪.‬‬
‫"זהו אולם ההארה‪ ",‬הכריז והוביל אותה אל חדר עגול מצופה מראות‪ .‬לפחות עשרים סוֹפִיוֹת בהו‬
‫בה — אבל כל השתקפות הייתה שונה במקצת‪ ,‬קצת כמו במתקן המַראות המעוותות בלונה פארק‪ ,‬אם‬
‫כי במקום לגרום לה להיראות מתוחה או מעוותת‪ ,‬השינויים היו הרבה יותר מעודנים‪ .‬לחלק‬
‫מההשתקפויות היו צללים שונים‪ ,‬או שחלקים ממנה טושטשו או הופגזו באור‪.‬‬
‫"כל השתקפות נועדה ללמד אותנו משהו על עצמנו‪ ",‬הסביר מאסטר ליטו‪" ,‬ואחת הדרישות‬
‫הראשונות היא ללמוד מהי המשמעות של כל אחת מהן‪ ".‬הוא הצביע על המראָה שניצבה בדיוק מולם‪.‬‬
‫"זאת המראה הראשונה שכולם פותרים תמיד‪ .‬יש לך ניחוש?"‬
‫סופי התקרבה‪ ,‬ושנאה להודות שהיא לא רואה שום דבר אחר שונה בה‪ .‬אבל אולי זהו השיעור‬
‫שעליה ללמוד‪" .‬להיות נאמנה לעצמך?"‬
‫הוא קימט את מצחו והתקרב אליה‪" .‬זו מראה אנושית‪ .‬המראות של בני האדם הופכות כל דבר‬
‫כשהן משקפות אותו‪ .‬הביטי באות פ' שעל התג שלי‪".‬‬
‫היא רצתה לגלגל עיניים ולהגיד לו שהיא יודעת איך מראות אנושיות פועלות‪ .‬אבל‪ ...‬איך ייתכן‬
‫שלא שמה לב לכך שהמראות האֶלפיות היו שונות?‬
‫"אז מהו הלקח האמיתי?" שאלה‪.‬‬
‫"את זה אַת תצטרכי לגלות‪ .‬פתרי את כולן‪ ,‬ותרכשי חוכמה אמיתית‪ .‬בינתיים כדאי שנמשיך הלאה‪".‬‬
‫היא פנתה ללכת בעקבותיו אל המדרגות‪ ,‬אבל אור שהשתקף מאחת המראות הבזיק היישר בעיניה‪.‬‬
‫היא התכווצה‪ ,‬התכוננה לכאב הראש‪ ,‬אבל במקום זאת הרגישה משיכה מוזרה וזמזום של אנרגיה החל‬
‫לרחוש מתחת לעורה — מעין בעבוע חמים שהלך והתחמם משנייה לשנייה עד שהרגישה כאילו היא‬
‫בוערת מבפנים‪.‬‬
‫"את בסדר?"‬
‫סופי מצמצה‪ ,‬ונדרש לה מאמץ עצום כדי לצעוד לאחור‪ .‬ברגע שעשתה זאת ראשה התנקה‪ .‬אבל‬
‫הזמזום החמים עדיין היה שם‪ ,‬רוחש בראשה כמו נחיל דבורים — אם כי לא רצתה שמאסטר ליטו י ֵדע‬
‫זאת‪.‬‬
‫היא זייפה את חיוכה המוצלח ביותר ואמרה‪" ,‬כמובן‪".‬‬
‫מאסטר ליטו פתח את פיו כדי לומר משהו‪ ,‬אבל צלצול פעמונים‪ ,‬שנשמע כמו השקה של מאות‬
‫כוסות מים‪ ,‬הדהד ברחבי המגדל‪.‬‬
‫"זהו פעמון האזהרה‪ .‬פירושו שיש לך שתי דקות להגיע לשיעור או שתאחרי‪ .‬ליידי קאדנס תהיה‬
‫מאוד לא מרוצה‪".‬‬
‫"איך היא?" שאלה סופי כשעלתה בעקבותיו במדרגות‪.‬‬
‫"מוכשרת להפליא‪".‬‬
‫זה לא היה בדיוק המידע שקיוותה לשמוע‪ ,‬אבל זה כל מה שאמר בזמן שטיפסו וחלפו על פני כמה‬
‫קומות נוספות‪ .‬בגלל הזמזום בראשה וג ֶ ם המדרגות המשוגע‪ ,‬סופי הייתה מסוחררת מאוד כשנעצרו‬
‫לבסוף על מעין משטח מוגבה וצר שהשתפל בזווית מוזרה‪ .‬שני חדי־קרן כסופים בהו בה בעיניהם‬
‫השחורות ממרכזו של חדר מוקף דלתות‪.‬‬
‫מאסטר ליטו הצביע על אחת מהדלתות‪ ,‬שהייתה מסומנת ברוּן שלא הצליחה לקרוא‪" .‬זה החדר‬
‫שלך‪".‬‬
‫סופי לא זזה‪ ,‬ולכן הוא דחף אותה קדימה‪ .‬היא מעדה על השכמייה הארוכה מדי‪ ,‬נחבטה בדלת‪ ,‬וזו‬
‫נפתחה לרווחה וגרמה לה ליפול אל תוך החדר‪.‬‬
‫היא שמעה את מאסטר ליטו מגחך שעה שמנטורית בעלת שיער שחור כעורב ועיניים כחולות רכנה‬
‫מעליה ואמרה‪" ,‬זה עומד להיות הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫"איך היה היום הראשון שלך?" שאל גריידי אחרי שסופי זינקה אל שדות המרעה של הייבנפילד‪ .‬הוא‬
‫היה שקוע כמעט עד צוואר בפלומת דינוזאורים‪ ,‬ובדיוק עסק ברחצה השבועית של וֶרדי‪.‬‬
‫"נשארתי בחיים‪".‬‬
‫גריידי חייך‪" .‬עד כדי כך גרוע‪ ,‬מה?"‬
‫סופי משכה בכתפיה‪ .‬הנפילה שלה מבעד לדלת התבררה כנקודת השיא של שיעור הבלשנות‪,‬‬
‫שהסתכם בכך שליידי קאדנס הפגיזה אותה במשפטים בשפות זרות ומלמלה "כל כך חסר טעם"‬
‫כשסופי תרגמה אותם במדויק‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה שהסתבכה בצרות כי הייתה טובה במשהו‪.‬‬
‫גם הזמזום המוזר שבראשה‪ ,‬שהמשיך לאורך השיעור כולו‪ ,‬לא הועיל למצב‪ .‬היא כמעט שקלה‬
‫לבקש שאלווין יבדוק אותה — אבל ידעה שקיף יקניט אותה ללא רחמים אם תיגש למרכז הריפוי ביום‬
‫הראשון שלה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬הצליל הלך ודעך‪ .‬עכשיו‪ ,‬כשהייתה בבית‪ ,‬נותרו רק שרידים ממנו‪ ,‬והיא‬
‫הייתה בטוחה שייעלמו עד הבוקר‪.‬‬
‫ורדי התפרעה וריססה את שניהם בנוצות רטובות שהדיפו ריח של לטאה מלוכלכת‪ .‬אבל לסופי לא‬
‫היה אכפת‪ .‬למען האמת‪ ,‬היא שמחה לראות את גריידי עוסק שוב בעבודה הרגילה שלו‪ .‬זה גרם לה‬
‫להרגיש שהשגרה עדיין נשמרת‪.‬‬
‫"חברי המועצה מקלים עליי את הכניסה לתפקיד החדש‪ ",‬אמר גריידי‪ ,‬כאילו ידע מה היא חושבת‪.‬‬
‫"זה גרוע כמו שחשבת שיהיה?"‬
‫"זה שונה‪ .‬אבל כולם עדיין מזועזעים ממה שקרה‪ ,‬כך שכולנו קצת מבולבלים‪ ".‬הוא העיף מבט‬
‫מעבר לכתפו‪ ,‬למקום שבו סילבני צעדה הלוך ושוב לאורך הגדר‪" .‬וזה בעצם משהו שאני צריך‬
‫לשוחח איתך עליו‪ .‬חברי המועצה רוצים להקדים את החגיגה שהם מתכננים לקראת כניסתה של‬
‫סילבני לחוות המקלט‪ .‬להקדים מאוד‪".‬‬
‫"למתי?"‬
‫"ממש בקרוב‪ .‬אני מבין שזה יהיה מאתגר מבחינתך‪ ,‬אבל אני תומך בנימוקים שלהם‪ .‬העולם שלנו‬
‫יזדקק נואשות למשהו משמח ברגע שייוודעו החדשות על הטרגדיה של אולדן‪".‬‬
‫"הם החליטו מתי יספרו לכולם על אולדן?"‬
 ‫"בשבת הקרובה‪".‬‬
‫אם לבבות יכלו לשקוע‪ ,‬זה מה שהיה קורה לליבה‪.‬‬
‫"ההודעה תישלח בבוקר לכל התושבים‪ ",‬אמר גריידי בשקט‪" .‬ואחר הצהריים תתקיים הנטיעה‬
‫ביער הוונדרלינגים‪".‬‬
‫"אבל אולדן לא מת!"‬
‫גריידי ניער את הנוצות מעל הטוניקה שלו וכרך סביבה את זרועו‪" .‬אני יודע שקשה להניח לו‬
‫ללכת‪ ,‬אבל אנחנו מוכרחים לעשות את זה‪ .‬לכן המועצה החליטה להתייחס אליו כאילו הלך לעולמו‪.‬‬
‫כולנו צריכים להתאבל‪ ,‬ואז להמשיך הלאה‪".‬‬
‫האחרים יכולים להמשיך הלאה אם הם רוצים‪ .‬היא לא תוותר עליו‪.‬‬
‫"אבל זו הסיבה שבגללה הם רוצים להעביר את סילבני אל חוות המקלט בליקוי הירח המלא‬
‫הקרוב‪".‬‬
‫"הליקוי שיתרחש בעוד שלושה שבועות?" היא לא הצליחה להעלות על דעתה איך תצליח להכין‬
‫את סילבני כה מהר‪" .‬הם לא יכולים לתת לי לפחות חודש?"‬
‫"לא‪ ,‬זה חייב להיות באותו הלילה‪ .‬בכל פעם שמתרחש ליקוי ירח מלא‪ ,‬אוֹ ם ואקר — אחד‬
‫הקדמונים מבני משפחת ואקר — משתמש בכישרונו המדהים כמבזיקן כדי להציג מופע אור מרהיב‬
‫שנקרא 'הפסטיבל השמימי'‪ .‬זו אחת המסורות החשובות בעולמנו‪ ,‬אבל אובדנו של אולדן ללא ספק‬
‫יעיב על האירוע — וזה הדבר האחרון שהמועצה צריכה‪ .‬הם רוצים שכולם ירגישו שלווים ומאושרים‪,‬‬
‫ויהיו בטוחים שהעולם שלנו מוגן ויציב — "‬
‫"אבל הוא לא‪ ",‬קטעה אותו סופי‪" .‬והוא לא יהיה כזה עד שהם יתפסו את החוטפים‪ ".‬היא הטילה‬
‫ספק ביכולתם לתפוס את החוטפים בשלושת השבועות הקרובים‪.‬‬
‫"חברי המועצה מבינים את זה‪ ,‬סופי‪ .‬והם עובדים על זה‪ .‬אבל בינתיים הם צריכים לנסות משהו‬
‫אחר כדי להרגיע את התסיסה‪ .‬תסיסה מובילה למרד‪ ,‬ומרד מוביל לטרגדיה‪ ".‬הוא בעט באדמה‪ ,‬והיא‬
‫ידעה שהוא חושב על הברבור השחור‪ .‬אבל כל מה שאמר היה‪" ,‬אנחנו צריכים לגרום לאנשים‬
‫להרגיש שוב בנוח‪ .‬ואיזו דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לחגוג לכבוד היצור שיאפס את ציר הזמן‬
‫— והנערה שגילתה אותו? הנערה שכולם תהו לגביה‪".‬‬
‫סופי נחרה בבוז‪ .‬גריידי היה צריך לומר‪ ,‬הנערה שכולם מפחדים ממנה‪.‬‬
‫"העולם שלנו זקוק לזה‪ ,‬סופי‪ .‬יותר ממה שאת מבינה‪ .‬אני אעשה כל שביכולתי כדי לעזור‪ ,‬אבל‬
‫אנחנו צריכים לגרום לזה לקרות‪ .‬אם את לא חושבת שתוכלי להתמודד עם זה‪ ,‬המועצה תהיה מוכנה‬
‫להעביר את סילבני לבני הק — "‬
‫"לא‪ ",‬קטעה אותו סופי שוב‪ .‬אין סיכוי שהיא תיתן לזה לקרות‪.‬‬
‫"מה אני צריכה לעשות?"‬
‫"כדאי שתיכנסי הביתה ותחליפי בגדים‪ .‬אַת וסילבני צריכות להתאמן בתעופה‪".‬‬
‫‪ ‬‬
 
 ‫פרק ‪40‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי קיוותה שיכולת הריכוז המוגברת שלה תעזור לה‪ ,‬כדי שהשנה‪ ,‬סוף־סוף‪ ,‬אולי לא תהיה גרועה‬
‫כל כך בשיעורי חינוך גופני‪ .‬אבל אחרי שעות של ריחוף עם סילבני ושימוש בשרירים שלא ידעה על‬
‫קיומם‪ ,‬אפילו הליכה הייתה עבורה מאמץ אדיר‪.‬‬
‫לפחות הבינה איך לגרום לסילבני לבצע פניות — היא לימדה אותה פקודות פשוטות כמו שמאלה‬
‫וימינה ואם תעיפי אותי שוב לתוך ערימת גללים נוצצים‪ ,‬אני אדאג לטפל בך‪ .‬אבל המועצה ציפתה ממנה‬
‫לדהור לתוך חוות המקלט על גבה של סילבני‪ ,‬להקיף את הקהל כמה פעמים ואז לנחות במרכז‪ ,‬בין כל‬
‫חברי המועצה‪ .‬ואילו סילבני עדיין השתוללה בכל פעם שמישהו חוץ מסופי התקרב אליה יותר מדי‪.‬‬
‫אחרי החבּורות שנגרמו לה כשהושלכה מגבה של אליקורן מבועתת‪ ,‬ובוקר שלם של מעידות‬
‫ונפילות משום ששריריה הדואבים לא הצליחו לעמוד בקצב של שאר ילדי הפלא — סופי בלעה‬
‫סוף־סוף את גאוותה‪ .‬היא ויתרה על הישיבה בקפטריה וניצלה את הפסקת הצהריים לביקור במרכז‬
‫הריפוי‪.‬‬
‫"מה זה?" שאלה והצביעה על תמונתה שהייתה תלויה מעל המיטה שישבה עליה‪ .‬או‪ ,‬ליתר דיוק‪,‬‬
‫התמונה שלה בתחפושת המסטודון המשפילה באמצע צעד ריקוד מביך בטקסי הפתיחה‪.‬‬
‫אלווין צחק‪" .‬חשבתי שהשנה אני צריך לעשות לך מחווה ראויה‪ .‬את צריכה לשמוח שלא בחרתי‬
‫בהצעה של קיף‪ ,‬ושיניתי את שם המקום ל'מרכז פוסטר'‪".‬‬
‫סנדור צחק ממקום מושבו בפינה וסופי נעצה מבט נוקב בשניהם‪ .‬אבל היה לה קשה להישאר כעוסה‬
‫אחרי שאלווין הושיט לה בקבוקון של אַלכְּאֵב‪ ,‬והנוזל הצונן פשט בשריריה וגרם לכאב להיעלם‪.‬‬
‫היא פשוט תצטרך לגנוב את התמונה מאוחר יותר‪.‬‬
‫"את נראית כאילו את ישנה טוב יותר‪ ",‬אמר אלווין ובחן את פניה‪" .‬אני שמח לראות את זה‪.‬‬
‫חששתי שזה עלול להחמיר‪ ,‬עם מה ש‪"...‬‬
‫סופי בהתה בידיה‪.‬‬
‫היא לא צריכה לישון — היא צריכה לעבוד מסביב לשעון ולנסות למצוא רמז נוסף שיוביל אותה אל‬
‫האמת על הברבור השחור‪ .‬אבל היא לא הצליחה לחסום את התשדורות של סילבני‪ ,‬וה גשות של‬
‫האליקורן היו מרגיעים כל כך‪ .‬לא משנה כמה נאבקה כדי להישאר ערה‪ ,‬השינה תמיד נפלה עליה‪ .‬וזו‬
‫הייתה הקלה לחלום חלומות שמחים ומתוקים אחרי כל כך הרבה שבועות של סיוטים‪.‬‬
‫אבל היא מאכזבת את אולדן‪.‬‬
‫כל שנייה שהיא מבזבזת היא עוד שנייה שהיא משאירה אותו לכוד בחשיכה‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬אמר אלווין וניער את כתפה‪" .‬את לא נכנעת לשום רגש של אשמה‪ ,‬נכון?"‬
 ‫היא נענעה את ראשה וניסתה לא להצטמרר לשמע התזכורת‪.‬‬
‫"טוב מאוד‪ .‬המשיכי כך‪ .‬ובכל זאת‪ ".‬הוא נקש באצבעותיו‪ ,‬והבזיק כדור צהוב בהיר סביב פניה‪.‬‬
‫האור הבהיר היכה בעיניה וגל של כאב התפוצץ בראשה‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל אלווין‪ ,‬אבל היא רק התכרבלה לתנוחת כדור והתמקדה בנשימה‪ .‬משהו רטוב נגע‬
‫בשפתיה והיא בלעה במהירות את הנוזל המתוק — אפילו מבלי שיהיה לה אכפת אם זו תרופת הרגעה‪.‬‬
‫היא רק רצתה שהכאב ייפסק‪.‬‬
‫למרבה המזל‪ ,‬הוא נפסק‪.‬‬
‫היא נשמה עוד כמה נשימות ופקחה את עיניה‪.‬‬
‫"תודה לאל‪ ",‬אמר אלווין וניגב את הזיעה מעל מצחה‪" .‬יש לך מושג מה עשית לי עכשיו?"‬
‫"מצטערת‪ .‬המיגרנה הזאת הגיעה משום מקום‪".‬‬
‫"זה היה יותר ממיגרנה‪ ",‬אמר טירגן‪ .‬סופי הפנתה את ראשה והופתעה לראות אותו שם‪" .‬אלווין‬
‫שלח את סנדור לקרוא לי כשלא התעוררת‪ .‬האם את זוכרת משהו מהשעה האחרונה?"‬
‫"שעה?" היא לא ידעה שהכאב נמשך כל כך הרבה זמן‪.‬‬
‫"אַת באמת לא זוכרת שקראתי בשמך או שטלטלתי את הכתפיים שלך‪ ,‬או שניסיתי לגרום לך‬
‫לבלוע כל מיני שיקויים?"‬
‫"אני מניחה שהתעלפתי‪ ".‬אבל היא לא זכרה שהתעלפה‪ .‬היא חשבה שהיא הייתה ערה‪.‬‬
‫אלווין העביר את ידיו בשערו‪ ,‬שהיה פרוע מלכתחילה‪" .‬אתה רואה בעיות כלשהן‪ ,‬טירגן? כי אני‬
‫לא מצליח למצוא שום דבר לקוי מבחינה גופנית‪".‬‬
‫טירגן צמצם את עיניו‪ ,‬בחן את סופי והניע את ראשו מצד לצד‪" .‬אני לא מצליח לעבור את החסימה‬
‫שלה — אבל אני מניח שזה סימן טוב‪".‬‬
‫"סימן טוב לְמה?" שאלה סופי‪ ,‬לא בטוחה שהיא רוצה לדעת את התשובה‪.‬‬
‫"אם המוח שלך היה — " טירגן נענע בראשו כאילו אינו מסוגל לומר זאת — "הייתי מסוגל לחמוק‬
‫מבעד לסדקים‪ .‬אבל המחשבות שלך שקטות כתמיד‪".‬‬
‫סופי התרוממה והניעה את ראשה לכיוונים שונים‪ ,‬מחפשת שרידים של כאב‪" .‬אני מרגישה בסדר‬
‫עכשיו‪ .‬אני חושבת שזה רק כל הלחץ — היו לנו כמה ימים קשים‪".‬‬
‫איש לא התווכח עם זה‪ ,‬והיא חשה הקלה‪ ,‬אם כי בטנה עדיין התהפכה‪ ,‬ליבה הלם בפראות וראשה‬
‫זכר את כל אותן פעמים שבהן האור השפיע עליה בצורה מוזרה‪ .‬מצבה השתפר למשך כמה ימים‪,‬‬
‫אבל עכשיו הרגישה גרוע מתמיד‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬אם אלווין וטירגן לא מבחינים בשום דבר רע‪ ,‬היא צריכה להאמין שהיא בסדר‪ .‬היא לא‬
‫יכולה להוסיף לעצמה עוד דאגה‪.‬‬
‫"אני חושב שאת צריכה ללכת הביתה ולנוח‪ ",‬הציע סנדור‪.‬‬
‫"אם אלך הביתה מוקדם‪ ,‬גריידי ואדליין ידאגו — ויש להם מספיק דאגות עכשיו‪ .‬אני בסדר‪ ,‬באמת‪".‬‬
‫סופי נעמדה כדי להוכיח זאת‪" .‬כמה קשה זה יכול להיות‪ ,‬לשבת במשך שעה באולם הלמידה?"‬
‫מבטו של סנדור היה תקיף‪ ,‬אבל אלווין הנהן‪" .‬אני מניח שאת יכולה לנוח כאן עד סוף השיעור —‬
‫אבל את תנוחי‪ .‬ואני אבדוק עוד כמה דברים תוך כדי כך‪".‬‬
‫"עשינו עסק‪".‬‬
‫"זה לא מוצא חן בעיניי‪ ",‬רטן סנדור‪ .‬כולם התעלמו ממנו‪.‬‬
‫טירגן התנצל‪ ,‬הבטיח לראות את סופי ביום חמישי והורה לה להזעיק אותו אם תזדקק למשהו‪ .‬היא‬
‫הנהנה‪ ,‬נשכבה על המיטה‪ ,‬עצמה את עיניה והתעלמה מקול נקישות אצבעותיו של אלווין‪ .‬היא ניצלה‬
‫את הזמן כדי לנסות לחשוב על תוכנית סיוע לאולדן‪ .‬הרמז היחיד היה היומן הישן שלה — אבל לא‬
‫היה לה מושג מה קרה לו‪ .‬האֶלפים לא היו משאירים אצל בני האדם כל זכר לקיומה‪ .‬האם השמידו את‬
‫החפצים שהיא השאירה? או שהעבירו אותם אל הערים האבודות?‬
‫היא באמת קיוותה שהאפשרות השנייה היא הנכונה‪ ,‬אבל לא היה לה מושג איך תגלה זאת‪ .‬בדרך‬
‫כלל נהגה לפנות לאולדן עם שאלות כאלה‪ .‬מי עוד י ֵדע?‬
‫חברי המועצה בוודאי י ֵדעו‪ ,‬אבל היא לא ממש יכולה להזעיק אותם במקשר שלה ולבקש מהם‬
‫טובה‪ ,‬נכון?‬
‫צלצול הפעמונים נשמע בסוף השיעור‪ ,‬והיא עדיין לא מצאה תשובה‪ .‬סנדור ניסה בפעם האחרונה‬
‫לשכנע אותה לחזור הביתה‪ ,‬אבל סופי הודתה לאלווין‪ ,‬הבטיחה שתתקשר אליו אם תחוש אפילו כאב‬
‫ראש קל שבקלים — ופנתה אל אולם הלמידה בפירמידת הזכוכית‪ .‬דקס נופף לה לגשת אל השולחן‬
‫ששמר להם‪.‬‬
‫סופי חייכה כשהתיישבה בכיסא שמולו והתבוננה מקרוב בשערו‪ .‬הוא נראה כאילו הוציא את הראש‬
‫מחלון מכונית שנסעה במהירות של מאה וחמישים קמ"ש בכביש המהיר‪" .‬איך היה בגילוי יכולות?"‬
‫"כל כך מעצבן‪ .‬הם בדקו אם אנחנו משיבי רוח‪ ,‬אז היינו צריכים לבלות שעתיים בתוך מנהרת‬
‫רוח‪".‬‬
‫זה הסביר את מצב השיער‪ .‬היא העיפה מבט מעבר לכתפה‪ ,‬ואז רכנה קדימה ולחשה‪" ,‬יכול ָת ללמוד‬
‫טכנופתיה במקום זה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬ללמוד את היכולת המטופשת ביותר שקיימת‪ ",‬לחש בחזרה‪.‬‬
‫"זה לא טיפשי — זה מדהים‪ .‬לפחות סיפרת להורים שלך?"‬
‫"לא‪ .‬אבא שלי היה מספר לכולם כדי לנסות להוכיח שהבן שלו לא חסר כישרון כמוהו‪".‬‬
‫"או אולי משום שהוא היה גאה בך‪ .‬זו יכולת מדהימה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬בסדר‪ .‬אני יכול לשחק עם גאדג'טים — למי אכפת?"‬
‫"לי‪ .‬הטריק הזה שעשית עם האייפוד היה כל כך מגניב‪ .‬דרך אגב‪ ,‬לא הודיתי לך על זה‪".‬‬
‫לחייו של דקס הפכו ורודות בוהקות‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬אנחנו גורמים לדקס להסמיק?" שאלה מארלה ותפסה את הכיסא שלידו‪" .‬זה אחד המשחקים‬
‫האהובים עליי‪".‬‬
‫"גם עליי‪ ",‬אמר קיף וחטף את הכיסא לצידה של סופי‪" .‬למרות שזה כיף לגרום גם לפוסטר‬
 ‫להסמיק‪".‬‬
‫סופי הרגישה את פניה מתלהטים והוא גיחך אליה‪.‬‬
‫"את רואה?"‬
‫"מר סֶנסֶן!" קרא סר רוֹזִינְגְס — המנטור האחראי לאולם הלמידה — והטיח את זרועו הצנומה על‬
‫שולחנו‪" .‬אתה רוצה שאאריך את הריתוק שלך?"‬
‫"מפ ֶתה‪ .‬אבל אני חושב שאוותר‪".‬‬
‫החדר פרץ בצחקוקים כשסר רוזינגס נעץ מבט נוקב בקיף — כלומר‪ ,‬סופי הניחה שהוא נועץ בו‬
‫מבט‪ .‬היה קשה לדעת‪ .‬היה לו פרצוף שנראה כאילו הרגע ליקק לימון‪.‬‬
‫"אתה לא אמור לשבת עם תלמידי רמה חמש?" שאל דקס כשג'נסי גרר כיסא והצטרף אליהם‪.‬‬
‫"לאאא‪ ,‬מישהו היה צריך לארח חברה לפוסטר‪ ".‬קיף קירב את כיסאו לזה של סופי — מה שגרם‬
‫לדקס לגלגל עיניים — הוציא את אחד מספרי הלימוד שלו ו פדף בו במהירות כה רבה עד שסופי‬
‫פקפקה בכך שהוא קורא‪ .‬אולי היה לו זיכרון צילומי‪ ,‬אבל אפילו היא לא יכולה ללמוד מהר כל כך‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬לחש קיף‪ ,‬דחף את סופי בזרועו‪ ,‬אך לא הסיר את עיניו מספר הלימוד‪" .‬את יודעת מה קורה‬
‫עם אולדן?"‬
‫"אני‪ ...‬אממ‪ ...‬דיברת עם פיץ?"‬
‫"הוא לא עונה למקשר שלו‪".‬‬
‫"אה‪ .‬כן‪ .‬הוא‪ ...‬יש לו הרבה על הראש‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬בחייך‪ ,‬פוסטר‪ .‬אל תסתירי ממני‪ .‬בכל פעם שמשהו מוזר קורה‪ ,‬את תמיד מעורבת‪".‬‬
‫סופי ידעה שהוא מתלוצץ‪ ,‬אבל היה שמץ של אמת בדבריו‪ .‬קיף בוודאי הרגיש את השינוי במצב‬
‫רוחה‪ ,‬כי הוא פנה אליה ואמר‪" ,‬הכול בסדר‪ ,‬נכון?"‬
‫סופי נשכה את שפתה‪" .‬אני חושבת שפיץ צריך להיות זה שיספר לך‪".‬‬
‫"תרשום לעצמך עוד יום אחד של ריתוק‪ ,‬מר סנסן‪ ",‬צעק סר רוזינגס‪" .‬וגם אחד בשבילך‪ ,‬מיס‬
‫פוסטר!"‬
‫"אוווו‪ ,‬נוכל להיות שוב חברים לריתוק!" אמר קיף כשסופי שלחה בו מבט רצחני וחזרה להכין את‬
‫שיעורי הבית שלה‪.‬‬
‫אבל היא לא יכלה להפסיק לחשוב על פיץ‪.‬‬
‫הוא היה בבית והתאבל על אביו‪ .‬והיא אפילו לא שאלה לשלומו — או לשלומה של ביאנה‪.‬‬
‫היא חשה בחילה רק מעצם המחשבה על כך‪ .‬אבל היא חברה שלהם‪ ,‬והיא לא יכולה להמשיך‬
‫להתעלם מהם רק משום שהיא מפחדת ממה שהם עלולים לומר‪.‬‬
‫הם זקוקים לה עכשיו יותר מתמיד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪41‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי סוככה על עיניה כשהתקרבה לשערים הזוהרים‪ .‬היא חששה ממה שעלול לקרות אם תתמקד‬
‫יותר מדי באור‪ .‬זינוק האור שלה מבית הספר הביתה גרם לראשה להסתחרר מעט‪ ,‬והזינוק לאוורגלן‬
‫גרם לסחרחורת להחריף עוד יותר‪.‬‬
‫או אולי זו הייתה העצבנות‪.‬‬
‫כל השערות על זרועותיה סמרו וברכיה נקשו זו בזו כשהשערים נפתחו לרווחה‪ .‬אדליין — ששהתה‬
‫שם רוב הימים — חייכה אליה חיוך עצוב והושיטה את ידה‪ .‬סופי נטלה אותה ונשענה עליה שעה‬
‫שעשו את המסע הארוך אל הבית‪.‬‬
‫"סופי פוסטר חוזרת‪ ",‬אמר אלוואר והגיח משום מקום על המדרגות שמחוץ לאחוזה‪" .‬ברוכה הבאה‬
‫למקום האומלל ביותר בעולם‪".‬‬
‫היא לא יכלה להתווכח עם זה‪ .‬בייחוד לשמע השיר הצרוד‪ ,‬המוזר‪ ,‬שמישהו שר ברקע‪" .‬מה זה‬
‫הקול הזה?"‬
‫"זאת אימא שלי‪ .‬היום היא שרה‪".‬‬
‫"שרה?"‬
‫אלוואר נאנח‪" .‬אימא שלי למדה מוזיקה עם הגמדים‪ .‬היא חושבת שזה יחזיר את אבא שלי‪ .‬גם‬
‫להכין את המאכלים האהובים עליו אתמול‪ ,‬ולהציג לו כל תמונה שאי פעם צילמנו שלשום‪".‬‬
‫"קשה להרפות‪ ",‬לחשה אדליין ומחתה דמעה‪" .‬כדאי שאלך לראות מה איתה‪ .‬את תהיי בסדר?"‬
‫שאלה את סופי‪ ,‬וסופי הנהנה‪ ,‬אף על פי שהרגישה כל דבר חוץ מ"בסדר"‪.‬‬
‫"באת לראות את פיץ ואת ביאנה?" שאל אלוואר וסימן לה להתיישב לידו‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אם הם מוכנים לראות אותי‪".‬‬
‫הוא משך בכתפיו‪" .‬כל אחד מתמודד אחרת עם המצב‪ .‬אימא שלי מנסה לתקן את זה‪ .‬ביאנה‬
‫מסתתרת ולא מדברת עם אף אחד‪ .‬ופיץ מנסה להבין מי האשם‪".‬‬
‫"אני‪ ",‬היא לחשה וחשה את הדמעות צורבות בעיניה כשאלוואר הנהן‪.‬‬
‫"ופרנטיס‪ .‬והמועצה‪ .‬הוא כועס על כל העולם‪".‬‬
‫סופי התבוננה באלוואר מרחיק זבוב שזמזם סביב פניו‪.‬‬
‫היא הרגישה קטנה ולא רצויה בדיוק כמוהו‪.‬‬
‫"אז לא כדאי שאֶכנס?"‬
‫"לא‪ ,‬את כאן‪ .‬את צריכה לראות אותם‪ .‬אולי זה יעזור‪ .‬משהו חייב לעזור‪".‬‬
‫זה לא הותיר לה ברירה אלא לקום ולהיכנס פנימה‪ .‬אבל לפני שפתחה את הדלת‪ ,‬פנתה שוב אל‬
 ‫אלוואר‪" .‬ומה שלומך?"‬
‫הוא החליק את שערו וחייך אליה חיוך רפה‪" .‬מתמודד עם זה כל יום מחדש‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי קיוותה שפיץ וביאנה יהיו במקומות שונים כדי שתוכל לדבר עם כל אחד מהם בנפרד‪ ,‬אבל‬
‫שמעה את שניהם במטבח הענקי של אוורגלן‪ ,‬ולא הייתה לה ברירה אלא לגשת לשם ולהתייצב מול‬
‫כיתת היורים‪.‬‬
‫ביאנה קפאה כשראתה אותה‪ ,‬והפכה לפסל של ביאנה שלא זז‪ ,‬לא מצמץ ובקושי נשם‪ .‬אבל זה היה‬
‫הרבה יותר טוב מפיץ‪ .‬הוא חבט את בקבוק מיץ הלַאשבֵּרי שלו על השולחן‪ ,‬נעמד ופלט בחדות‪" ,‬מה‬
‫את עושה כאן?"‬
‫"אני‪ ...‬רק רציתי לבדוק מה שלומכם ולראות אם יש משהו שאני יכולה לעשות‪".‬‬
‫"לא‪ .‬עשית מספיק‪ ,‬תודה‪".‬‬
‫המילים צרבו‪ ,‬אבל היא כבר שמעה אותן קודם‪ ,‬והיא ציפתה להן‪ .‬היא שקלה לספר להם שאולי‬
‫מצאה דרך לרפא את אולדן‪ ,‬אבל זה לא היה בסדר לעורר אצלם תקוות לפני שתדע בוודאות‪ .‬אז היא‬
‫בחרה בתשובה שהתאמנה עליה‪ ,‬והזכירה לעצמה שהיא נמצאת שם כדי לעזור להם‪" .‬אם אתה רוצה‬
‫להאשים אותי‪ ,‬זה בסדר — "‬
‫"וואו‪ ,‬לא ידעתי שאני צריך לקבל ממך רשות‪ ",‬קטע אותה פיץ‪.‬‬
‫סופי התעלמה ממנו ונצמדה לתסריט ששיננה לעצמה‪.‬‬
‫"אני רק רוצה שתדעו שאני יודעת שעוברים עליכם ימים קשים ו‪ ...‬אם זה מקל עליכם להאשים‬
‫אותי — זה בסדר‪ .‬אתם לא צריכים להרגיש רע אחר כך או להתנצל‪ .‬אני מבינה‪".‬‬
‫"הו‪ ,‬את מבינה?" הוא צחק והביט בביאנה‪ ,‬אבל היא הייתה עדיין בתנוחת הפסל המאובן‪" .‬אז את‬
‫באמת קולטת למה אני כועס‪ ,‬מה?"‬
‫היא לא קלטה‪ ,‬אבל ניסתה לנחש‪" ,‬כי הלכתי איתו לגלוּת במקומך‪ ,‬ואתה חושב שזה היה משנה‬
‫משהו‪".‬‬
‫"לא‪ .‬כי הלכת איתו למרות שהסתרת את העובדה שהמוח שלך בעייתי!"‬
‫"מה?"‬
‫הוא התקרב אליה‪" .‬אמרת לי באותו יום — כשעשית את הדבר המוזר הזה עם המצמוץ‪ .‬אמרת לי‬
‫שיש לך כאבי ראש‪ .‬ואמרת לי שאת מתכוונת לדבר עם אלווין‪ .‬אבל שאלתי את אלווין‪ .‬הוא לא ידע‬
‫על זה שום דבר‪ .‬לא עד שחזרת דהויה‪ .‬ואני מנחש שגם אבא שלי לא ידע‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא‪ ",‬מלמלה סופי וניסתה לברור בין השאלות‪ ,‬הזיכרונות והאפשרויות המחרידות שהתנפצו בתוך‬
‫ראשה‪.‬‬
‫האם הוא צודק? האם זה החמיר את המצב?‬
‫"זה מה שחשבתי‪ ",‬נהם פיץ‪" .‬אז נתת לו להביא אותך‪ ,‬נתת לו לבטוח בך ולהפקיד בידייך את חייו‪,‬‬
‫ולא הזהרת אותו שמשהו עלול להיות לא בסדר‪".‬‬
 ‫"אמרתי לו שאני לא רוצה לעשות את זה‪ ,‬אבל הוא אמר שזו חייבת להיות אני!"‬
‫"כן‪ ,‬טוב‪ ,‬אולי הוא לא היה אומר את זה אילו ידע שאת פגומה!"‬
‫המילה הכתה בה כמו סטירת לחי‪.‬‬
‫פגומה‪.‬‬
‫האם זה מה שהיא?‬
‫"אני חושב שזה מספיק‪ ,‬אחי‪ ",‬אמר אלוואר שהופיע בחדר‪ .‬ראשה של סופי הסתובב מהר מכדי‬
‫שתתהה כמה זמן הוא נמצא שם‪ .‬זה לא היה חשוב‪ .‬שום דבר לא חשוב אם היא פגומה‪.‬‬
‫פיץ גלגל את עיניו ומלמל משהו על אחיו שלא מבין שום דבר‪ ,‬תפס בידה של ביאנה וגרר אותה אל‬
‫מחוץ לחדר‪.‬‬
‫"את בסדר?" שאל אלוואר כשסופי נאבקה בדמעותיה‪ .‬היא ניסתה להנהן‪ ,‬אבל פחדה שאם תזוז‪,‬‬
‫היא עלולה לצנוח על הרצפה‪.‬‬
‫אלוואר התקרב אליה ואחז בכתפיה‪" .‬היי‪ ,‬אל תיתני למה שהוא אמר להשפיע עלייך‪ .‬גם אם הוא‬
‫צודק — ואני בספק — האשְמה היא ששברה את אבא שלי‪ .‬אשְמה לגבי משהו שקרה לפני הרבה הרבה‬
‫זמן — עוד לפני שנולדת‪".‬‬
‫אבל היא הסיבה גם לכך‪.‬‬
‫אלוואר נאנח‪" .‬תראי‪ ,‬אני לא יודע איך לגרום לך להאמין לי‪ ,‬אבל פשוט‪ ...‬תזכרי‪ ,‬אם תתפרקי‪,‬‬
‫הכול היה לשווא‪ .‬השבירה של פרנטיס הביאה אותנו אלייך — ואבא שלי תמיד האמין שאַת המפתח‬
‫לכול‪ .‬לכן הוא התאמץ כל כך למצוא אותך‪ .‬אז אם תיתני לאשמה לשבור אותך‪ ,‬כל מה שהוא עשה‬
‫יהיה לשווא‪ .‬את רוצה שזה יקרה?"‬
‫"לא‪ ",‬לחשה סופי וחזרה על דבריו עד שהם פיזרו את הערפל‪ ‬מראשה‪" .‬אתה צודק — אני לא אתן‬
‫לזה לשבור אותי‪".‬‬
‫"טוב‪ ",‬לחש לה בחזרה‪.‬‬
‫נראה שהבין שהוא עדיין אוחז בכתפיה ולכן שיחרר אותה ושמט את זרועותיו לצידי גופו‪" .‬נראה לי‬
‫שכדאי שתחזרי הביתה‪ .‬לפני שאחי האידיוט יחולל כאן עוד דרמה‪".‬‬
‫היא הנהנה‪ ,‬אבל לא מפני שחששה לראות את פיץ‪ .‬היא הייתה צריכה לחזור הביתה ולהמציא‬
‫תוכנית — והפעם תוכנית אמיתית‪.‬‬
‫אולדן ויתר על הכול כדי להציל אותה‪ .‬הגיע הזמן שהיא תעשה אותו הדבר למענו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪42‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אני מפריע?" שאל גריידי והציץ מבעד לדלת‪.‬‬
‫סופי מיהרה לסגור את המחברת כשהוא נכנס אל חדרה‪.‬‬
‫"לא‪ .‬סתם‪ ...‬מכינה שיעורים‪".‬‬
‫היא בדיוק הכינה רשימת יתרונות וחסרונות של כל אחד מחברי המועצה‪ ,‬בניסיון להבין ממי מהם‬
‫כדאי לה לבקש עזרה כדי למצוא את היומן שלה‪.‬‬
‫משהו שהברבור השחור לא רצו שתדע‪ ,‬נמצא בפנים‪ .‬אולי זה יבהיר לה מה ומי הם באמת‪.‬‬
‫גריידי התיישב על קצה מיטתה‪" .‬אדליין אמרה שהיה קצת מתוח היום באוורגלן — זה לפחות מה‬
‫שאלוואר סיפר לה‪".‬‬
‫סופי הסבה את מבטה‪" .‬זה בסדר‪ .‬ציפיתי לזה‪".‬‬
‫היא הניחה שהוא עומד להרצות לה באריכות על סבלנות ומחילה‪ ,‬אבל הוא רק אמר‪" ,‬אני מצטער‪".‬‬
‫"גם אני‪".‬‬
‫הוא משך בצווארון השכמייה שלו‪" .‬אני ממש שונא ללבוש את הבגדים המגוחכים האלה‪".‬‬
‫הוא התיר את הסיכה שכרכה את שולי השכמייה סביב צווארו והניח לה להחליק מכתפיו אל‬
‫הרצפה‪ .‬אחר כך פרם את שרוכי המקטורן שלו‪ ,‬ואת הכפתור העליון של חולצת הצווארון שמתחתיו‪.‬‬
‫"כולנו צריכים לעשות דברים לא נעימים לפעמים‪ .‬וזה מה שרציתי לדבר איתך עליו‪ ".‬הוא השפיל את‬
‫מבטו‪" .‬ברונטה מתכנן משהו קשה מאוד לקראת השיעור שלך מחר‪ .‬משהו שחברי המועצה ואני‪...‬‬
‫ובכן‪ ...‬הוא אומר שזה חיוני‪ .‬ויש סיכוי שזה אפילו לא יעבוד‪ ,‬אבל אני רוצה שתיקחי את זה איתך‬
‫מחר‪ ,‬למקרה שתזדקקי לזה‪ ".‬הוא הושיט לה בקבוקון קטן‪ ,‬מלא בנוזל לבן וחלבי‪.‬‬
‫"דקס וקסלר הכינו את זה במיוחד בשבילך‪ .‬הם אמרו שהיה קשה במיוחד ליצור את זה בלי‬
‫הלימביום‪ ,‬אבל הם מצאו דרך‪ .‬זה לא יהיה יעיל באותה מידה‪ ,‬אבל זה יעזור לך להבהיר כל חשיכה‪".‬‬
‫"חשיכה?" סופי שמעה את הרעד בקולה‪.‬‬
‫הוא לא הסביר‪ .‬רק אחז בכתפה ואמר לה שאלווין יהיה שם‪ ,‬למקרה שתזדקק לו‪ .‬זה גרם לה להיות‬
‫עצבנית עוד יותר‪ .‬מה ברונטה עומד לעשות לה?‬
‫"כדאי שתישני‪ ",‬אמר לה‪ ,‬הרים את שכמייתו והשאיר אותה לבדה בחדרה‪.‬‬
‫היא בהתה בבקבוקון הלבן הזעיר שבידיה‪.‬‬
‫כן‪ ,‬בטח‪ ,‬כאילו היא תהיה מסוגלת לישון עכשיו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫שיעור הגרימה שלה התקיים בקומה העליונה של מגדל הכסף — גבוה כל כך עד שסופי התבלבלה‬
‫בספירה כשהלכה בעקבות מאסטר ליטו‪ .‬החדר היה חשוף‪ ,‬פרט לכֵס כסוף ובוהק‪ ,‬שברונטה אפילו לא‬
‫טרח לקום ממנו כשנכנסה‪.‬‬
‫"האין זה מקובל לקוד קידה כשניגשים לחבר מועצה?" שאל כשסופי ניסתה להבין היכן עליה‬
‫לעמוד‪.‬‬
‫"מצטערת‪ ,‬אדוני — חבר המועצה ברונטה‪ ".‬סופי קדה קידה מגושמת‪ ,‬וברונטה טלטל את ראשו בעל‬
‫האוזניים המחודדות‪.‬‬
‫ברונטה פנה אל מאסטר ליטו‪" .‬לא משנה מה תשמע‪ ,‬יהיה נבון מצידך לא לשאול שאלות‪ ,‬אלא אם‬
‫כן אבקש ממך‪ .‬אחרת‪ ,‬אינני אחראי לכאב שייגרם לך‪".‬‬
‫"מובן‪ ".‬מאסטר ליטו קד קידה זריזה לפני שפנה ללכת‪ ,‬וסופי ניסתה לשכנע את עצמה שהיא‬
‫מדמיינת את הרחמים שראתה בעיניו‪.‬‬
‫היא שמטה את התרמיל שלה בפינה ונשענה על קיר המתכת הקר מול ברונטה‪ ,‬שילבה את זרועותיה‬
‫והביטה בו במבט אתה לא מפחיד אותי הטוב ביותר שלה‪ .‬הייתה לה הרגשה שזה לא משכנע‪ .‬במיוחד‬
‫כשחייך‪.‬‬
‫הוא שילב את ידיו בחיקו ונשען לאחור בכיסאו‪" .‬בואי נהיה כנים‪ ,‬גברת פוסטר‪ .‬את כאן משום‬
‫שהיוצרים שלך — באבסורד האין־סופי שלהם — החליטו לתת לנערה חצופה‪ ,‬חסרת השכלה‪ ,‬את‬
‫היכולת לגרום כאב‪ .‬ואני כאן כדי לוודא שלא תנצלי לרעה את כוחך‪".‬‬
‫תריסר תגובות זועמות עמדו על קצה לשונה‪ ,‬אבל סופי נצרה אותה‪ .‬היא ידעה שברונטה מתגרה בה‬
‫ומנסה לגרום לה למעוד כדי שתהיה לו סיבה להשעות אותה‪.‬‬
‫הוא הזעיף פנים‪ ,‬כנראה מרוגז מכך שלא נפלה בפח שטמן לה‪" .‬שמעתי שאת לא מעריצה גדולה‬
‫של היכולת הזאת‪ .‬זה נכון?"‬
‫"כן‪ ",‬הודתה‪.‬‬
‫"ומדוע?"‬
‫כי היא מפחידה‪ .‬ואכזרית‪ .‬אבל כל מה שאמרה היה‪" ,‬כי אני לא אוהבת לפגוע באנשים‪".‬‬
‫"ואני מניח שאת מעדיפה שכולם ירגישו מאושרים ואהובים‪".‬‬
‫"זה אפשרי?"‬
‫"שוב הבורות שלך מדהימה אותי‪ .‬רק רגשות שליליים יכולים להיגרם‪ ,‬סופי‪ .‬פחד וכאב וחוסר‬
‫תקווה פועלים בצורה הטובה ביותר‪ .‬אם כי גם כעס עובד‪ ".‬הוא שילב את זרועותיו‪" .‬אם כך‪ ,‬קדימה‪".‬‬
‫"קדימה‪ ,‬מה?"‬
‫"מה את חושבת?"‬
‫"אתה רוצה שאני אנסה לגרום‪ ...‬לך?"‬
‫"את רואה כאן מישהו אחר?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫עיניו הצטמצמו‪" .‬אני לא אבקש ממך שוב‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫היא לא ידעה מה עוד לעשות‪ ,‬ולכן עצמה את עיניה וניסתה לגייס את כמות הזעם הנכונה‪ .‬זה היה‬
‫קשה כשלא היה לה מניע לכך‪.‬‬
‫אנחתו של ברונטה הייתה כה חזקה עד שסופי הופתעה שהיא לא טלטלה את הקירות‪.‬‬
‫"זה מה שחשבתי‪".‬‬
‫"אני לא יודעת — "‬
‫"הו‪ ,‬אין צורך בהסבר‪ .‬לא ציפיתי למשהו אחר‪ .‬אין לך כל ידע או הערכה של הכישרון שלך‪ ,‬כי זה‬
‫לא קורה באופן טבעי‪ .‬הם רק עיוותו את הגֶנים שלך‪ ,‬והעניקו לך את הכוחות שהם רצו בלי שום‬
‫התאמה‪ ,‬או סיבה‪ .‬ועכשיו המועצה רוצה שתרתמי כוח שהשכל שלך לא מבין‪ .‬לכן נאלצתי למצוא‬
‫דרך לעזור לך ללמוד איך לפרש את זה‪".‬‬
‫אולי היא דמיינה את זה‪ ,‬אבל היא נשבעה שהייתה שִמחה בעיניו כשהוא זינק אליה והצמיד אותה‬
‫לקיר‪.‬‬
‫"מה אתה עושה?" שאלה וניסתה להתחמק ללא הצלחה‪.‬‬
‫"משהו שכמה מחברי המועצה חושבים שלא אוכל לעשות‪".‬‬
‫הוא עצם את עיניו וידיו החלו לרעוד‪.‬‬
‫"אתה מתכוון לגרום לי?"‬
‫הוא לא ענה‪ ,‬אבל האפלה הקפואה שחלחלה לתוך ראשה הוכיחה לה שהיא צודקת‪ .‬היא רעדה‬
‫כשהקור חרק בראשה בשיניים חדות‪ ,‬לחץ וגירד וחבט‪ .‬אבל הכאב לא היה בלתי נסבל‪ .‬הוא לא‬
‫הותיר אותה מקופלת על הרצפה‪ ,‬מתנודדת ומתפתלת‪ ,‬כמו האנשים שהיא גרמה להם‪.‬‬
‫ברונטה התנשף בכבדות‪ ,‬והכוח השתנה ונעשה בהיר וחם‪ .‬הוא המס את החושך‪ ,‬ואיכּל את כל מה‬
‫שנגע בו‪ ,‬כמו אש‪ .‬ככל שסופי התאמצה יותר להיאבק בחום‪ ,‬כך הוא להט ושרף יותר‪ .‬ובדיוק‬
‫כשחשבה שהחום לא יכול להיות יותר גרוע‪ָ ,‬פּ ץ נחשול של אש ודחף עמוק יותר‪.‬‬
‫סופי צרחה וחשה את גופה מתמוטט כשהחום הלוהט התפרץ בראשה כמו תופת‪ .‬היא חשבה‬
‫להתנגד‪ ,‬אבל איבדה את כוח הרצון‪ .‬מה היא יכולה לעשות? היא בסך הכול ילדה שבורה‪ ,‬חסרת ערך‪,‬‬
‫ללא כוח ממשי‪ .‬היא צריכה להתכרבל‪ ,‬להתכדרר כמו כדור ולהיכנע‪.‬‬
‫"ידעתי שאת לא חזקה כמו שכולם חשבו!"‬
‫היא חרקה את שיניה‪ .‬היא לא תיתן לו לנצח‪.‬‬
‫בשארית כוחותיה גררה את גופה הרועד אל התרמיל שלה‪ ,‬אילצה את עיניה להתמקד וגיששה אחר‬
‫הבקבוקון שגריידי נתן לה‪.‬‬
‫היא שפכה כמה טיפות כשחלצה בכוח את הפקק‪ ,‬אבל הצליחה לשתות את שאר הנוזל הקרמי‪.‬‬
‫קרח טס בוורידיה‪ ,‬ועננים לבנים מילאו את ראשה‪ ,‬ונשאו אותה גבוה והרחק מהכול‪ .‬היא לא הייתה‬
‫מסוגלת להרגיש או לחשוב‪ ,‬סתם שכבה שם והתענגה על החירות שבַּיכולת להיות קלה כל כך‪ ,‬רגועה‬
‫כל כך ונטולת משקל ודאגה‪.‬‬
‫לא הייתה לה כל דרך לדעת כמה זמן עבר עד שהעננים נמסו כמו ערפל באור השמש‪ ,‬אבל בסופו‬
‫של דבר ראשה התבהר והיא התגלגלה על צידה‪ .‬לראשונה הבחינה בדמות הרוכנת מעליה‪ ,‬והצליחה‬
‫להתמקד רק בשיניה הלבנות הבוהקות‪ .‬ברונטה התכופף ואמר‪" ,‬צדקתי לגבייך‪ .‬ועכשיו כולם י ֵדעו‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫***‬
‫‪ ‬‬
‫"אמרתי לך שצריך לקרוא למקום הזה 'מרכז פוסטר'‪ ",‬הכריז קיף כשאלווין הושיט לסופי בקבוק‬
‫"נעורים"‪ .‬מאסטר ליטו התעקש לעזור לסופי לרדת במדרגות המגדל — אף שאמרה לו שהיא מרגישה‬
‫בטוב אחרי ששתתה את השיקוי‪ .‬הוא לא חדל למלמל שמצבה גרוע הרבה יותר מכפי שהיא מבינה‪,‬‬
‫וכשהביא אותה אל סנדור דרש שיבהיל אותה אל מרכז הריפוי‪ .‬לא שסנדור נזקק לפקודה כדי‬
‫להשתגע מדאגה ולהגן באופן מוגזם על ביטחונה‪.‬‬
‫לפחות זה שחרר אותה מריתוק הצהריים — אם כי היא תצטרך ל צות אותו למחרת‪.‬‬
‫וזה ִִאפשר לה לחשוב על עוד משהו מלבד על מילותיו של ברונטה‪ ,‬שעדיין צפו בראשה ועוררו בה‬
‫בחילה בכל פעם שניסתה להפנים אותן‪.‬‬
‫מה הוא עומד לומר לחברי המועצה?‬
‫"אני חושב שאני צריך להכריז על התערבות כדי לראות מי יכול לנחש כמה פעמים תגיעי לכאן‬
‫השנה‪ ",‬אמר קיף ונשען לאחור במיטתו‪" .‬אני יכול להרוויח הון‪".‬‬
‫"היי‪ ,‬גם אתה מטופל כאן‪ ",‬הזכירה לו סופי והצביעה על ידו המכוסה בבד‪.‬‬
‫קיף משך בכתפיו‪" .‬זה היה קל יותר מאשר להבריז‪".‬‬
‫אלווין הושיט לסופי בקבוקון קטן מלא בשיקוי בגוון טורקיז‪" .‬נראה שהנוזל ששתית עשה את‬
‫העבודה‪ ,‬אבל אני רוצה להיות זהיר במיוחד‪ ,‬בהתחשב במה שקרה אתמול‪ .‬לגרימה יש מחיר כבד‬
‫מאוד‪".‬‬
‫הוא לא היה צריך לספר לה‪ .‬היא לעולם לא תשכח את הכאב — אם כי חוסר הישע החובק־כול‬
‫שבלע אותה בתוכו היה גרוע יותר‪.‬‬
‫"אז מה עשיתָ?" שאלה את קיף‪ ,‬כדי להפסיק לחשוב על כך‪.‬‬
‫קיף גיחך‪" .‬את לא היחידה שיכולה להיות מסתורית‪".‬‬
‫"הוא ניפץ את הבקבוק שהשתמש בו כדי ללכוד טורנדו והזכוכית חתכה את ידו‪ ",‬ענה אלווין‬
‫במקומו‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬הרסת את כל הכיף‪ ",‬התלונן קיף כשהסיר את התחבושת מעל ידו וכופף את אצבעותיו‪.‬‬
‫"וזאת הייתה שריטה‪ ,‬לא חתך‪".‬‬
‫"שריטה שנזקקה לשלוש שכבות של פֵּאפֵּצע‪".‬‬
‫"ואתה יורד עליי כי אני גרועה באלמנטליזם‪ ",‬הקניטה אותו סופי‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬מיס כמעט־פוצצתי־את־בית־הספר — אני מעולה באלמנטליזם‪ ,‬אני פשוט‪ ...‬לא הצלחתי‬
‫להתרכז היום‪".‬‬
 ‫אלווין פנה כדי להביט בו‪" .‬הכול בסדר?"‬
‫קיף העיף מבט בסופי‪" .‬תגידי לי את‪ .‬ניסיתי לקפוץ לאוורגלן אתמול‪ ,‬אחרי ארוחת הערב‪ ,‬והגנומים‬
‫לא נתנו לי להיכנס‪ .‬אמרו שהמשפחה 'לא מקבלת אורחים'‪ .‬ופיץ עדיין לא עונה לשיחות שלי‪".‬‬
‫סופי החלה פתאום להתעניין עמוקות בשולי השכמייה שלה‪.‬‬
‫"בחייך‪ ,‬פיץ הוא החבר הכי טוב שלי‪ ".‬משלא אמרה דבר‪ ,‬הוסיף בשקט‪" ,‬בבקשה‪".‬‬
‫היא בחנה אותו והבחינה בשקע דק בין גבותיו‪ .‬זה היה הכי קרוב למראה מודאג שקיף שידר אי‬
‫פעם‪.‬‬
‫כנראה גם אלווין הבחין בכך‪ ,‬כי הוא אמר‪" ,‬אולי כדאי שנספר לו‪ .‬החדשות ייוודעו בציבור בעוד‬
‫כמה ימים בכל מקרה‪".‬‬
‫"באמת מותר לנו לספר לאנשים?" סופי קיוותה בסתר ליבה שלא‪.‬‬
‫היא לא רצתה לחוות שוב מחדש את כל העצב‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬מה אם קיף יאשים אותה‪ ,‬בדיוק כמו‬
‫פיץ?‬
‫"קדימה‪ ,‬פוסטר — איך היית מרגישה אם לחבר הכי טוב שלך היה קורה משהו רציני ואף אחד לא‬
‫היה מספר לך?"‬
‫הוא צדק‪ .‬הגיע לו לדעת‪ ,‬ללא ספק‪" .‬אבל‪ ...‬אלה לא חדשות טובות‪".‬‬
‫"בגלל זה אני רוצה לדעת‪".‬‬
‫היא נאנחה‪ .‬ואז פתחה את פיה וניסתה לאלץ את המילים לצאת‪ .‬אבל קולה לא נשמע לה‪.‬‬
‫"המוח של אולדן שבור‪ ",‬אמר אלווין כשלא הצליחה‪.‬‬
‫קיף מצמץ‪" .‬אתה מתכוון ש‪ ...‬יש לו פצע בגלל הסדק בגולגולת‪ ,‬נכון?" הוא פנה שוב אל סופי‪.‬‬
‫"לזה הוא מתכוון‪ ,‬נכון?"‬
‫סופי נענעה את ראשה‪ ,‬ונאבקה בדמעות כשאלווין הסביר את המעט שהיה יכול על המשימה של‬
‫המועצה ועל תחושת האשמה של אולדן בנוגע לפרנטיס‪ .‬כל מילה שהוסיף גרמה לקיף להחוויר עוד‬
‫יותר‪.‬‬
‫"אתה בסדר?" שאל אלווין‪ ,‬ותפס בכתפו של קיף שהחל להתנדנד‪ .‬הוא עזר לו להתכופף ולהניח את‬
‫ראשו בין ברכיו‪.‬‬
‫לאחר סדרת נשימות עמוקות‪ ,‬קיף התיישב שוב ומחה זיעה מעל מצחו‪" .‬אני פשוט‪ ...‬אני לא יכול‪...‬‬
‫זאת אומרת‪ ,‬זה אולדן‪ .‬הוא תמיד היה כזה‪"...‬‬
‫הוא לא סיים‪ ,‬אבל סופי הבינה למה הוא מתכוון‪.‬‬
‫גם היא הרגישה שאולדן הוא כמו אבא‪.‬‬
‫קיף משך באפו ומחה דמעה‪" .‬מצטער‪ ",‬מלמל‪" .‬אני פשוט‪ ...‬אף פעם לא חשבתי ש‪ "...‬קולו נסדק‬
‫והוא כחכח בגרונו‪" .‬ואין שום דבר שאפשר לעשות?"‬
‫אלווין התיישב לצידו על קצה המיטה‪" .‬נראה שלא‪ .‬כל הטלפתים שבדקו אותו אמרו שאי אפשר‬
‫להשיב את מה שנעשה‪".‬‬
 ‫"זה נכון?" שאל קיף את סופי‪.‬‬
‫נדרשה לה שנייה כדי להיזכר להנהן‪.‬‬
‫אולי היא נאחזת באגרופים קמוצים בתקווה קלושה‪ ,‬אבל זהו הסוד שלה‪ .‬עיניו של קיף הצטמצמו‪,‬‬
‫אבל הוא לא אמר דבר נוסף בזמן שאלווין בדק את ידו ונתן לו לשתות נוזל כחול‪ .‬כשהפעמונים‬
‫הודיעו על סיום ארוחת הצהריים‪ ,‬חמקה סופי לפני שיוכל לשאול אותה עוד שאלות קשות‪ .‬או יחליט‬
‫שזו הייתה אשמתה‪.‬‬
‫היא ניסתה להתרכז בשיעור בלימודים רב־זניים — ליידי ֵאוֵו ה אפילו הרצתה על גובלינים‪ ,‬ולא‬
‫היה לה אכפת ללמוד עוד כמה עובדות על סנדור‪ .‬אבל ראשה לא חדל לשגר אליה פלאשבקים של‬
‫קיף‪ ,‬חיוור ומצונף‪ ,‬בעודו מנסה לעכל את החדשות‪.‬‬
‫אם הוא הגיב לזה קשה כל כך‪ ,‬כמה גרוע זה יהיה כאשר כל בית הספר י ֵדע?‬
‫"היי‪ ,‬כדור הארץ לפוסטר‪ ",‬אמר קיף ותפס בזרועה כשעשתה את דרכה אל אולם הלמידה‪" .‬וואו‪,‬‬
‫תירגע‪ ,‬גיגאנטור‪ ***",‬הוסיף כשסנדור זז לעברו כדי לדחוף אותו משם‪" .‬אני רק צריך לדבר איתה‬
‫לשנייה‪".‬‬
‫*** גיגאנטים — ענקים מהמיתולוגיה היוונית‪.‬‬
‫"אני עוקב אחריך‪ ",‬הזהיר אותו סנדור‪.‬‬
‫סופי ניסתה להישאר רגועה כשקיף משך אותה הצידה‪ ,‬אבל הרגישה שהוא עומד להתנפל עליה‬
‫בדיוק כמו פיץ‪" .‬מה קורה?"‬
‫"עמדתי לשאול אותך אותה שאלה‪ .‬אני מכיר אותך‪ ,‬פוסטר — ברור שאת יודעת משהו על אולדן‬
‫שאת לא מגלה לי‪ ,‬משהו שעוזר לך להישאר כל כך רגועה‪".‬‬
‫"אני לא‪"...‬‬
‫"אני לא אספר לאף אחד‪ ,‬אם זה מה שמדאיג אותך‪ .‬אני לא יודע מה את מתכננת‪ ,‬אבל אני רוצה‬
‫להשתתף בזה‪ .‬אני רוצה לרפא את אולדן בדיוק כמוך‪ ,‬ואם נעבוד יחד‪ ,‬זה יקרה מהר כפליים‪ .‬בעצם‪,‬‬
‫פי שלושה‪ ,‬כי אני ללא ספק נחשב כפול‪".‬‬
‫"קיף‪ ,‬אף אחד לא יכול לתקן מוח שבור‪".‬‬
‫"אני לא מדבר על אף אחד‪ .‬אני מדבר עלייך‪ .‬ואני יודע שאת מתכננת משהו‪ .‬אני מרגיש את זה‪".‬‬
‫הוא אחז בידה ונשם נשימה איטית כשהקמט בין גבותיו התיישר‪" .‬אני מרגיש את התקווה שלך‪ .‬היא‬
‫לא גדולה — אבל היא נמצאת שם‪ .‬וחייבת להיות לכך סיבה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬את תזדקקי לעזרתי‪ .‬מי מכיר‬
‫את בני ואקר טוב ממני?"‬
‫זה באמת היה טיעון חשוב‪ .‬אבל‪ ...‬לבטוח בקיף?‬
‫"בבקשה‪ ,‬סופי‪ ",‬הוא לחש‪" .‬אני חייב לעשות משהו‪ ,‬אחרת אשתגע‪".‬‬
‫סופי נאנחה והביטה בכל ילדי הפלא שסביבם‪ .‬נראה היה בבירור שרבים מהם צותתו לשיחה‪.‬‬
‫"אנחנו לא יכולים לדבר על זה כאן‪".‬‬
‫"תסתכלי עלייך‪ ,‬רוצה להבריז מאולם הלמידה‪ .‬יש אנשים שיגידו שאני משפיע עלייך לרעה —‬
 ‫מחמאה מדהימה‪ ,‬דרך אגב‪".‬‬
‫"לא התכוונתי עכשיו‪ .‬אבל‪ ...‬בוא להייבנפילד אחרי הלימודים‪".‬‬
‫היא הלכה משם לפני שתשנה את דעתה‪.‬‬
‫"קבענו‪ ,‬פוסטר!" צעק קיף‪ ,‬וגרם לכל הראשים במסדרון להסתובב‪ ,‬ולה — לחרוק שיניים עד כדי‬
‫כך שהלסת כאבה לה‪" .‬אני ממש מצפֶּה לזה‪".‬‬
‫טוב‪ ,‬לפחות אחד מהם ציפה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪43‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אז כאן גרה סופי פוסטר הדגולה‪ ",‬אמר קיף כשצנח על מיטתה ושלף את אֵלה מבין הכריות‪" .‬וואו‪,‬‬
‫את באמת ישנה עם הדבר הזה? חשבתי שפיץ צוחק כשהוא נתן לך את זה כשהתאוששת‪".‬‬
‫סופי חטפה ממנו את אלה‪ ,‬הניחה אותה על הכיסא ותהתה מדוע חשבה שכדאי להזמין את קיף‬
‫לחדרה‪ .‬הפעם הראשונה שדקס ביקר בו הייתה מספיק מביכה‪.‬‬
‫לפחות איגי היה מאושר‪ .‬הוא התכרבל בחיקו של קיף וצווח כמו משוגע כשקיף דגדג את בטנו‪.‬‬
‫"רק את יכולה לגדל שדון מחמד ולצבוע אותו בוורוד לוהט‪".‬‬
‫"האמת היא שהוורוד הוא באשמתו של דקס‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬כן‪ ,‬שכחתי מדקס‪ .‬הוא בא לכאן הרבה‪ ,‬מה?"‬
‫"אנחנו באמת חברים טובים‪ .‬ואני חשבתי‪"...‬‬
‫"טוב‪ ,‬לפחות אחד מאיתנו צריך לחשוב‪".‬‬
‫"אני רצינית‪ ,‬קיף‪ .‬לפני שאספר לך משהו‪ ,‬אני צריכה לוודא שאתה מסכים לשלושה תנאים‪".‬‬
‫"והתנאים הם‪"?...‬‬
‫"טוב‪ ,‬אחת‪ ,‬אסור לך לחזור על שום דבר ממה שאגיד לך‪ ,‬לעולם‪ ,‬באוזני אף אחד‪ .‬אפילו לא פיץ‪".‬‬
‫"הו‪ ,‬אני מתחיל לפתור את כל תעלומות פוסטר‪ .‬מדהים!"‬
‫היא נאנחה‪" .‬שתיים‪ ,‬אני זו שמחליטה — ואתה לא מטיל ספק בהחלטות שלי‪".‬‬
‫"זה לא נראה לי הוגן‪".‬‬
‫"לא אמרתי שזה הוגן‪ .‬או שאתה מסכים או שאתה בחוץ‪".‬‬
‫הוא חייך‪" .‬טוב‪ ,‬פוסטר היא מלכת היקום — סוכּם‪ .‬מה התנאי האחרון?"‬
‫היא בהתה בידיה וניסתה לא לחשוב על הזעם שראתה בעיניו של פיץ ביום הקודם‪" .‬שלא משנה מה‬
‫ייוודע לך‪ ...‬אתה לא תשנא אותי‪".‬‬
‫"למה שאשנא אותך?"‬
‫"רק תבטיח לי‪ ,‬בסדר?"‬
‫"אה‪ ,‬זה קלי קלות‪ .‬אני עדיין לא כל כך בטוח לגבי הקטע הזה‬
‫שאת־הבוסית־שאומרת־לי־מה־לעשות‪ ,‬אבל התנאי האחרון קל‪".‬‬
‫היא הנהנה ועדיין לא הביטה בו‪.‬‬
‫"אז‪ ...‬זהו זה‪ ,‬נכון? עשינו עסק?"‬
‫"רגע‪ ,‬יש עוד דבר אחד‪ ",‬הכריז סנדור וצעד אל תוך החדר‪" .‬לא משנה מה אתם מתכננים‪ ,‬גם אני‬
‫בִּפנים‪".‬‬
 ‫"יכול להיות שזה לא יהיה תמיד‪"...‬‬
‫"אני הולך לאן שאת הולכת‪ ",‬התעקש סנדור וקטע את דבריה של סופי‪" .‬או שאני יורד למטה‬
‫ומספר לאדליין את כל מה ששמעתי — ויותר מזה‪".‬‬
‫סופי נעצה בו מבט נוקב‪ ,‬אבל לא היה לה ספק שהוא יממש את האיום שלו‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬אז גם גיגאנטור בצוות‪ ",‬החליט קיף‪.‬‬
‫"ובוא נבהיר דבר אחד‪ ,‬מר סנסן‪ ",‬אמר סנדור ורכן קרוב לפניו של קיף‪" .‬אני נמצא כאן כדי‬
‫לשמור על ביטחונה של מיס פוסטר‪ ,‬כך שאתה תעשה מה שאני אגיד לך לעשות‪ ,‬או שאשאיר אותך‬
‫מאחור‪ .‬זה ברור?"‬
‫"הוא תמיד כזה חמודי?"‬
‫סופי לא יכלה שלא לחייך‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז אני חושב שהכול מסודר‪ ",‬הכריז קיף‪" .‬צוות פוסטר־קיף — וקמע הגובלין שלנו — הוקם‬
‫רשמית‪ .‬מאיפה מתחילים?"‬
‫זאת הייתה שאלה טובה מאוד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"זה בכלל לא מרגש כמו שחשבתי שיהיה‪ ",‬התלונן קיף כשסופי סיימה להסביר לו את התיאוריה שלה‬
‫בנוגע להסרת האשמה מעל אולדן וסיפרה לו כיצד ניסתה לא ֵתר את היומן שלה‪" .‬איפה הקטע‬
‫שאנחנו‪ ,‬כאילו‪ ,‬עפים אל תוך האש או מתגנבים אל הערים האסורות?"‬
‫"אני מקווה שלא נצטרך לעשות את זה‪ ".‬היא סקרה את רשימת חברי המועצה שהכינה‪ .‬היא‬
‫צמצמה אותה לאמארי או קנריק — לשניהם תהיה מסוגלת לִפנות כנראה‪ .‬אבל הבעיה הייתה כיצד‬
‫לשאול אותם‪ .‬היא לא חשבה שהיא יכולה פשוט לזנק אל איטרנליה ולדפוק על דלתותיהם‪ ,‬והיא‬
‫ניסתה את המקשר שלה ונאמר לה שהשמות הללו "מוגבלים"‪.‬‬
‫"אוף‪ ,‬זה כל כך משעממממממממממם‪ ",‬התלונן קיף וקם להסתובב בחדר‪ .‬הוא הקיף אותו כמה‬
‫פעמים לפני שאמר‪" ,‬את יודעת‪ ,‬יש לך ממש מעט דברים של בנות בהשוואה לבנות אחרות‪ .‬בעצם‪,‬‬
‫יש לך פשוט מעט דברים‪ .‬אני רואה כאן אולי עשרה חפצים בכל החדר הזה שאומרים 'סופי גרה כאן'‪.‬‬
‫מה הקטע?"‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬אמרה והופתעה לגלות שהוא צודק‪" .‬אני מניחה שלא קניתי הרבה מאז שעברתי‬
‫לכאן‪ .‬הייתי קצת עסוקה בענייני בית הספר וחברים ו — "‬
‫"ובכמעט־למות שלוש פעמים? או ארבע? אני כבר לא מצליח לספור‪".‬‬
‫"כן‪ .‬גם זה‪".‬‬
‫"ובכל זאת‪ ,‬ציפיתי למצוא כאן כל מיני דברים אנושיים מגניבים‪".‬‬
‫"לא לקחתי הרבה כשעזבתי‪".‬‬
‫אילו לקחה‪ ,‬אולי היה לה עכשיו היומן שלה — אם כי היא פקפקה בכך‪ .‬היא שכחה ממנו לגמרי‪.‬‬
‫"את חושבת עליהם בכלל?" שאל קיף בשקט‪.‬‬
 ‫"על מי?"‬
‫"על המשפחה הישנה שלך‪ .‬זה בטח די מוזר לדעת שהם עדיין שם‪ ,‬איפה שהוא‪"...‬‬
‫"נכון‪ ",‬הודתה‪" .‬אבל עדיף ככה‪".‬‬
‫"ברור‪ .‬את שייכת לנו‪ .‬ואת גם גרה עם אפוטרופסים די מגניבים‪ .‬תשמחי שהמועצה לא תקעה אותך‬
‫עם המשפחה שלי — אני בטוח שאבא שלי היה מתנדב‪ .‬הוא חושב שאת 'מרתקת'‪".‬‬
‫סופי ניסתה לא להתכווץ‪" .‬אבא שלך נראה‪ ...‬איש חזק‪".‬‬
‫"זה בלשון המעטה‪ .‬את יודעת שיש לנו חדר שלם בבית שמוקדש לפלא הזה‪ ,‬שהוא אבא שלי? הוא‬
‫כיסה את הקירות בדיוקנאות ובפרסים‪ ,‬ויש לו פסל של עצמו בגודל טבעי במרכז החדר — מגולף‬
‫מלוּמינ ַייט‪ ,‬כך שהוא זוהר בחשיכה‪ .‬פעם היו לי סיוטים שהפסל מתעורר לחיים ומנסה לאכול אותי‪.‬‬
‫וכשהתחלתי ללמוד בפוקספייר הוא פינה את החדר הסמוך‪ ,‬ואמר שאנחנו נמלא אותו בכל אותות‬
‫ההצטיינות שלי‪ .‬בינתיים כל מה שיש בו הוא ערימה של פתקי ריתוק‪".‬‬
‫הוא צחק כשאמר זאת‪ ,‬אבל נשמע מריר במקצת‪.‬‬
‫סופי ניסתה לדמיין חיים עם ציפיות כאלה‪ .‬אפילו כשחיה עם משפחתה האנושית‪ ,‬מעולם לא לחצו‬
‫עליה להצליח‪ .‬להפך‪ :‬הם תמיד ניסו לגרום לה להאט את הקצב‪ ,‬ליהנות מהילדות‪ .‬זה שיגע אותה אז‪,‬‬
‫אבל אולי לא הבינה עד כמה היא בת מזל‪.‬‬
‫"מה עם אימא שלך?" שאלה ופתאום הבינה שלאורך כל חודשי ההיכרות שלה עם קיף מעולם לא‬
‫שמעה אותו מזכיר אותה‪.‬‬
‫"היא מתאימה לגמרי לאבא שלי‪".‬‬
‫"אני מצטערת‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬זה בסדר‪ .‬זה דווקא די כיף לאכזב אותם‪ .‬והם נתנו לי את המראֶה המהמם שלי‪ ,‬כך שהוא‬
‫מפצה על זה‪ ".‬הוא העביר את ידיו בשערו ופרע אותו עוד יותר — מה שגרם לו‪ ,‬איכשהו‪ ,‬להיראות‬
‫טוב יותר‪.‬‬
‫סופי הסבה את מבטה לפני שקיף יקלוט שהיא שמה לב‪.‬‬
‫גריידי נקש על הדלת‪ ,‬וראשו בצבץ מהפתח‪ .‬גבותיו הזדקפו כשהבחין בקיף‪" .‬הו‪ ,‬חשבתי שאת כאן‬
‫עם דקס‪".‬‬
‫"לא‪ .‬קיף עוזר לי ב‪ ...‬משהו‪".‬‬
‫"אני מלמד את סופי כמה טריקים לשימוש בזיכרון הצילומי שלה‪ ",‬התערב קיף בשיחה‪" .‬חשבתי‬
‫שזה לא מוקדם לעזור לה להתכונן לבחינות המחצית‪ ,‬בהתחשב במה שקרה בשנה שעברה‪".‬‬
‫"היי‪ ,‬עברתי את כל הבחינות שלי!"‬
‫"בקושי‪".‬‬
‫גריידי חייך‪ ,‬אבל לא נראה משוכנע מסיפורו של קיף‪" .‬טוב‪ ,‬בכל מקרה‪ ,‬אני צריך שתרדי למטה‪".‬‬
‫"קרה משהו?"‬
‫"לא בהכרח‪ ".‬הוא נאנח‪" .‬ברונטה היה קצת מודאג אחרי מה שקרה בשיעור שלך היום‪ ,‬והוא דרש‬
‫הדגמה כדי לראות איך סילבני מתקדמת‪ .‬ניסיתי לעכב אותם עד סוף השבוע‪ ,‬אבל בקשתי נדחתה‪ .‬כל‬
‫חברי המועצה מחכים לך בחוץ‪".‬‬
‫גריידי נראה עצבני‪ ,‬אבל קיף התפקע מצחוק‪" .‬רק פוסטר יכולה לגרום לחברי המועצה לעשות‬
‫ביקורי בית‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪44‬‬
‫‪ ‬‬
‫גריידי לקח את סופי הצידה בזמן שהיא וקיף ירדו אחריו ואחרי סנדור למטה‪.‬‬
‫"את בסדר‪ ,‬נכון? השיעור — ברונטה לא‪"? ...‬‬
‫"אני בסדר גמור‪ ",‬הבטיחה לו‪ ,‬והצטערה שהרעד ניכר בקולה כשאמרה זאת‪" .‬השיקוי סידר את‬
‫הכול‪ ,‬וסנדור הביא אותי לאלווין רק ליתר ביטחון‪".‬‬
‫ידיו של גריידי התאגרפו‪" .‬אני כל כך מצטער שהיית צריכה לעבור את זה‪".‬‬
‫סופי בהתה ברצפה‪" .‬למה המועצה מודאגת ממה שקרה? למה זה משנה אם ברונטה יכול לגרום‬
‫לי?"‬
‫"הם קצת מודאגים מהראש שלך‪ ...‬הוא לא חזק כפי שחשבו שהוא‪".‬‬
‫היא בלעה את רוקה כשעיכלה את מה שאמר‪" .‬למה שזה ישפיע על סילבני?"‬
‫גריידי נאנח‪" .‬אם התיאוריה של ברונטה נכונה‪ ,‬זה ישפיע על הכול — אבל היא לא נכונה‪ .‬וזה מה‬
‫שאת עומדת להראות להם עכשיו‪".‬‬
‫"מהי התיאוריה של ברונטה?"‬
‫"זה לא חשוב‪".‬‬
‫"דווקא נשמע שזה כן‪ ",‬התערב קיף וחייך כשגריידי הסתובב כדי להביט בו‪" .‬שכח ָתּ שאני עומד‬
‫כאן‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא‪ ...‬אני‪ ...‬מה אתה באמת עושה כאן‪ ,‬קיף?"‬
‫"פוסטר הזמינה אותי‪ ".‬הוא הושיט את ידו ונגע בזרועו של גריידי‪" .‬וואו‪ ,‬קורן ממך מתח רציני‪.‬‬
‫המצב גרוע עד כדי כך?"‬
‫"המצב גרוע?" שאלה סופי‪ ,‬והדופק שלה הואץ‪.‬‬
‫"אמפתים‪ ",‬רטן גריידי כשפנה שוב אל סופי‪" .‬יש סיכוי קטן מאוד שברונטה צודק‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫סיכוי קטן מאוד‪.‬‬
‫זה שונה מאוד מאין סיכוי‪.‬‬
‫"אני צריכה לדעת‪ ",‬לחשה‪" .‬מה הוא אומר עליי?"‬
‫"זה לא שווה לחזור על זה‪ ,‬סופי — זה רק יעצבן אותך‪".‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬אני חייבת לדעת‪".‬‬
‫היא לא ויתרה‪ ,‬והוא נד בראשו‪" .‬טוב‪ ,‬אם את באמת רוצה שאספר לך‪ ,‬אעשה זאת — אבל אני‬
‫לגמרי לא מסכים איתו‪ ".‬הוא העביר יד על פניו ועצם את עיניו כשאמר‪" ,‬ברונטה חושב שאת‪...‬‬
‫מקולקלת‪".‬‬
 ‫מקולקלת‪.‬‬
‫"הוא חושב שהיכולות החדשות שהברבור השחור הפעיל לא עובדות כמו שצריך — וזה משפיע על‬
‫היכולות האחרות שלך‪ .‬לכן פיץ יכול לשדר אלייך עכשיו‪ ,‬ולכן את לא מצליחה לחסום את השדרים‬
‫של סילבני‪ ,‬ולכן הוא הצליח לגרום לך היום‪".‬‬
‫"בגלל שאני‪ ...‬מקולקלת‪ ".‬סופי לא ידעה אם היא צריכה לכעוס או להיות נבוכה או ממש לפחד‪.‬‬
‫פיץ אמר שהיא פגומה‪ ,‬אבל "מקולקלת" נשמע גרוע יותר‪ ,‬איכשהו‪.‬‬
‫יותר קיצוני‪.‬‬
‫"הוא טועה‪ ,‬סופי‪ .‬ברונטה טעה בדברים רבים — וזו עוד דוגמה‪".‬‬
‫"מובן שהוא טועה‪ ",‬הסכים קיף‪" .‬הוא בעצמו מקולקל — שמעתי אותו מנסה לצחוק פעם‪ ,‬והוא‬
‫נשמע כמו בַּאנְשִי שהשתגע‪".‬‬
‫"בדיוק‪ .‬זה לא אומר שום דבר‪ ",‬הבטיח לה גריידי‪.‬‬
‫סופי ידעה שהם לא יפסיקו לנסות לנחם אותה עד שתשתכנע‪ ,‬ולכן חייכה אליהם את חיוך האין‬
‫סיבה לדאגה הטוב ביותר שלה‪ ,‬ואמרה‪" ,‬אני מניחה שאני צריכה להוכיח לו שהוא טועה‪ ",‬ופנתה‬
‫לעבר הדלת‪.‬‬
‫היא ניסתה להישאר רגועה כשהם צעדו לעבר המתחם של סילבני‪ .‬אבל המלה "מקולקלת"‬
‫השתרשה בראשה‪ ,‬הסתעפה בראשה וטוותה קשרים שלא חשבה עליהם מעולם‪.‬‬
‫היא כבר ידעה שהיא חריגה‪ .‬האופן שבו הברבור השחור כִּוְונ ֵן את הגנים שלה היה משהו שאיש לא‬
‫ראה ולא עשה קודם לכן‪.‬‬
‫מה אם הברבור השחור טעה בחישוב כלשהו?‬
‫זה עשוי להיות ההסבר לכך שיש לה עיניים חומות — ואלרגיה‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬תירגעי עם התקף הפאניקה המהלך שלך‪ ,‬פוסטר‪ ",‬לחש קיף‪.‬‬
‫"זכרי‪ ,‬ברונטה רק מנסה להיכנס לראש שלך‪ .‬אם תיתני לו‪ ,‬הוא ינצח‪".‬‬
‫הוא צדק — ברונטה ניסה לערער אותה מרגע שפגש אותה‪ .‬אבל אילו קיף היה יודע את כל מה‬
‫שהיא יודעת‪...‬‬
‫היא העיפה מבט בשמש וחשה את הכאב המוכּר מדי בראשה כשהאור חדר פנימה‪ .‬האם זהו‬
‫סימפטום נוסף?‬
‫חבֵרה! שידרה סילבני כשהבחינה בסופי המתקרבת‪ .‬חבֵרה!‬
‫חבֵרה! חבֵרה!‬
‫התשדורות הלהוטות של סילבני רק גרמו לפאניקה שלה להחמיר‪ .‬האם הן הוכחה נוספת לכך‬
‫שהיכולות שלה נפרמות לאיטן?‬
‫"אה‪ ,‬מיס פוסטר‪ ,‬תודה שהסכמת לערוך את ההדגמה הזאת‪ ",‬אמר חבר המועצה אמארי כשהיא‬
‫קדה קידה נרעדת במיוחד‪" .‬אנחנו נרגשים מאוד לראות מה את מסוגלת לעשות‪".‬‬
‫שנים־עשר האֶלפים המלכותיים עמדו במרחק ביטחון מהמרעה של סילבני והעניקו לאליקורן‬
‫העצבנית את המרחב שלה‪ .‬סופי לא יכלה שלא לנסות לנחש מי מהם מצדד בברונטה‪ .‬היא קיוותה‬
‫שאלה חברי המועצה שמעולם לא דיברו איתה‪.‬‬
‫"מה אתם רוצים שהיא תעשה?" שאל גריידי ואחז בכתפה של סופי‪.‬‬
‫"אולי הדגמת מעוף?" הציע אמארי‪.‬‬
‫"לא כולל גללי צואה‪ ",‬הוסיף ברונטה‪.‬‬
‫"בייחוד לא גללים נוצצים‪ ",‬התבדח קנריק ושלח חיוך רחב אל סופי‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬מה הסיפור של הגללים עם הנצנצים?" שאל קיף‪.‬‬
‫"מה הילד של סנסן עושה כאן?" הטיח ברונטה‪.‬‬
‫"אני שומר הראש האישי של פוסטר עכשיו‪ .‬גיגאנטור לא התאים למשימה‪".‬‬
‫"קיף עזר לסופי להתחיל להתכונן לבחינות המחצית שלה‪ ",‬התערב גריידי‪" .‬יש לה כמה שיעורים‬
‫קשים השנה" — הוא נעץ מבט בברונטה — "אבל בואו נחזור לסיבה שבגללה אנחנו כאן‪ .‬סופי‪ ,‬האם‬
‫את חושבת שתוכלי לשלוט בסילבני ולהטיס אותה מחוץ למרעה שלה?"‬
‫התחינה בעיניו הבהירה לה היטב מה תהיה התשובה שלה‪.‬‬
‫הוא באמת נואש אם הוא מבקש ממנה לקחת סיכון כזה‪.‬‬
‫"רק תן לי רגע כדי להסביר לה מה אנחנו עומדות לעשות‪".‬‬
‫"כמובן‪ ",‬הסכים חבר המועצה אמארי‪.‬‬
‫סופי עשתה את דרכה אל הסורגים הסגולים של המתחם של סילבני כדי ללטף את חוטמה הססגוני‬
‫של הסוסה‪ .‬לעוף?‬
‫לעוף! לעוף! לעוף! סילבני חזרה אחריה‪ ,‬צווחה והתחככה בזרועה של סופי‪.‬‬
‫הפעם זה יהיה שונה‪ .‬אנחנו נעוף חופשיוֹת‪ .‬היא יכלה להרגיש שסילבני לא הבינה את ההבדל‪ ,‬ולכן‬
‫שלחה לה תמונה של סילבני חולפת במהירות בשמיים בהירים‪ ,‬מעוננים‪ .‬לעוף חופשי!‬
‫התלהבותה של הסוסה המכונפת גדלה פי ארבעה והיא רקעה בפרסותיה‪.‬‬
‫לעוף חופשי! לעוף חופשי! לעוף חופשי!‬
‫"אני חושבת שהיא מוכנה‪ ",‬אמרה להם סופי‪ ,‬ניגשה אל השער וקיוותה שתצליח להסביר לסילבני‬
‫שעליהן לחזור בחזרה‪.‬‬
‫אַרצָה‪ ,‬היא שידרה כשגריידי פתח את המנעול והכניס את סופי פנימה‪ .‬היא ראתה שסילבני נעה‪,‬‬
‫חסרת מנוחה‪ ,‬כאילו רצתה להמריא‪ ,‬אבל נשארה במקומה והרכינה את ראשה כדי לאפשר לסופי‬
‫לטפס‪.‬‬
‫"אל תעופו רחוק מדי‪ ",‬הורה גריידי כשסילבני רצה לאיטה אל השער‪" .‬וזכרי‪ ,‬את מנהלת את‬
‫העניינים‪".‬‬
‫מוכנה? שאלה סופי את סילבני‪.‬‬
‫לעוף חופשי!‬
‫סופי בקושי הספיקה להדק את אחיזתה‪ ,‬וסילבני פרשה את כנפיה והטיסה אותן לשמיים‪ .‬משב הרוח‬
‫הצונן מן האוקיינוס העביר צמרמורת בגופה‪ ,‬וסופי התנשמה כשהעיפה מבט למטה וראתה עד כמה הן‬
‫כבר הגביהו עוף‪.‬‬
‫לאט‪ ,‬היא שידרה‪ .‬אנחנו צריכות להישאר קרוב‪.‬‬
‫הסוסה המסוחררת התעלמה ממנה‪ ,‬חלפה ביעף על פני הצוקים והטיסה את שתיהן מעל האוקיינוס‬
‫הנוצץ‪ .‬סופי לא רצתה לחשוב עד כמה המים שמתחתיהן רחוקים מהן‪.‬‬
‫סילבני פנתה והתרחקה עוד יותר מהייבנפילד‪.‬‬
‫לא רחוק מדי‪.‬‬
‫חופשייה! הגיבה סילבני‪.‬‬
‫אני יודעת‪ .‬אבל אנחנו חייבות להישאר בטוחות‪.‬‬
‫היא ניסתה לשדר תמונות כדי לעזור לסילבני להבין‪ ,‬אבל סילבני רק חזרה ואמרה חופשייה! ועפה‬
‫רחוק עוד יותר‪.‬‬
‫סופי העיפה מבט לאחור וראתה את גריידי — או את הנקודה הזערורית שהניחה שהיא גריידי —‬
‫מנופף בזרועותיו כאילו הוא מנסה לקרוא להן לחזור‪.‬‬
‫שמאלה‪ ,‬אמרה לסילבני וחזרה על הפקודה שוב ושוב עד שהאליקורן העקשנית צייתה באי־רצון‪,‬‬
‫עשתה תמרון רחב בין העננים הלבנים התפוחים ועפה כשפניה לכיוון הבית‪ .‬אבל היא מילאה את‬
‫ראשה של סופי בתמונות של יערות וכרי דשא ומרחבים פתוחים‪.‬‬
‫חופשייה‪ ,‬שידרה סילבני שוב‪ .‬בואי‪ ,‬חברה!‬
‫סופי שנאה להודות עד כמה מפתה ההזמנה‪ .‬אולי היו אלה רגשותיה של סילבני שפעמו בעורקיה‪ ,‬או‬
‫הפחד האיום והנורא שהתרוצץ בראשה‪ ,‬אבל משהו בה רצה לתת לסוסה הנוצצת לבחור כיוון‬
‫ולהמשיך לעוף עד שיהיו רחוקות מכולם‪ ,‬ומכל מי שידע מה היא‪.‬‬
‫הייבנפילד הלכה והתקרבה‪ ,‬וככל שסופי התבוננה בצלליותיהן של הדמויות העטויות שכמיות באור‬
‫השמש‪ ,‬בטנה התהפכה עד שלא הייתה בטוחה אם היא רוצה לגנוח מרוב כאב או להקיא‪.‬‬
‫הירגעי‪ ,‬שידרה סילבני‪ ,‬ושלחה לה פרץ של חמימות‪ .‬אבל סופי לא יכלה להירגע‪.‬‬
‫היא לא יכלה לעמוד בפני המועצה — לא יכלה לעמוד בפני המבטים החוקרים‪ ,‬המרשיעים שלהם‪.‬‬
‫לא יכלה לעמוד מול מה שחשבו שהיא‪ .‬או מול האפשרות שזה נכון‪.‬‬
‫היא לא רצתה לחזור‪.‬‬
‫עדיין לא‪ .‬היא לא הייתה מוכנה להתמודד עם המציאות הזאת‪.‬‬
‫חופשייה? שידרה סילבני‪.‬‬
‫כן‪.‬‬
‫סופי לא שידרה את המחשבה‪ ,‬אבל נראה שסילבני שמעה אותה בכל זאת‪ .‬גופה הנוצץ זינק בפרץ‬
‫חדש של אנרגיה‪ ,‬והיא הצמידה את כנפיה וצללה‪ .‬חופשייה!‬
‫הן ירדו עוד ועוד ועוד‪ ,‬עפות מהר יותר ויותר ככל שהאדמה התקרבה אליהן במהירות‪.‬‬
‫לעוף! שידרה סופי‪ ,‬אבל לא הייתה בטוחה שהאליקורן מסוגלת לשמוע אותה‪ .‬מוחה של סילבני‬
‫זמזם באנרגיה חדשה ומוזרה‪ ,‬שנראה שהלכה והתנפחה והתפשטה בתוך שתיהן ככל שחלפו השניות‪,‬‬
‫עד שראשה של סופי היה מלא בכל כך הרבה עקצוצים שחשבה שהיא עלולה להתפוצץ‪.‬‬
‫אמון‪ ,‬אמרה לה סילבני כשהאנרגיה התפוצצה בקול חבטה רועמת וסדק נפתח בחלל‪.‬‬
‫צווחתה של סופי הדהדה באוזניה שעה שהן המריאו אל מחוזות השכחה שמעבר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪45‬‬
‫‪ ‬‬
‫כוחו של ה יק היה כה חזק עד שסופי הרגישה כאילו משהו מושך ומותח ומעוות את גופה‪ .‬זה לא‬
‫כאב‪ .‬היא באמת לא יכלה להרגיש שום דבר חוץ ממשיכה וסחרור כשגופה הצליף בַּריקנות הקרה‪.‬‬
‫סילבני מילאה את ראשה בתמונה רעננה‪ :‬אחו מוריק מוקף הרים מושלגים‪ .‬ואז הבריק אור לבן‬
‫ורעם התנפץ והכול נסוג לאחור‪ ,‬משאיר אותה באמצע עמק‪ ,‬בוהָה באותם ההרים שראתה‬
‫במחשבותיה של סילבני‪.‬‬
‫"וואו‪ ",‬היא התנשמה כשסילבני נחתה על הדשא‪ ,‬ממש בסמוך לנהר הערפילי‪ .‬אילולא הרגישה‬
‫נתזים זעירים של מים קרים על עורה‪ ,‬הייתה חושבת שהיא הוזה‪.‬‬
‫היא נצמדה לצווארה של סילבני בכל הכוח שהצליחה לגייס‪ ,‬חששה שאם תשחרר‪ ,‬סילבני תעוף‬
‫ותשאיר אותה לבד שם — איפה שזה לא יהיה‪" .‬מה זה היה?" היא צרחה ושמעה את קולה מהדהד‬
‫אליה מגבולות העמק‪" .‬אנחנו פשוט‪"...‬‬
‫היא אפילו לא הכירה מילה שתתאים לתאר את מה שקרה‪ .‬רגע אחד הן היו בהייבנפילד‪ ,‬ואז‬
‫השמיים נפתחו ועכשיו הן נמצאות במקום אחר — וזה בפירוש לא היה זינוק אור‪.‬‬
‫חופשייה! אמרה לה סילבני וגחנה כדי לשתות מים‪ .‬סופי נפלה קדימה‪ ,‬ורק אחיזתה בצווארה של‬
‫האליקורן הצילה אותה מנפילה בקפיצת ראש ישר אל תוך הנהר‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬רגליה נרטבו לחלוטין‬
‫כשנחתה בעמידה בתוך המים הרדודים‪.‬‬
‫מה עשית? שידרה בזמן שדשדשה בחזרה אל הקרקע היבשה‪ .‬נעליה הספוגות במים השמיעו‬
‫"סקוויש" בכל צעד‪.‬‬
‫קול הדהד בראשה‪ ,‬ונדרשה לה שנייה כדי להבין‪.‬‬
‫האם שוּגַרנוּ?****‬

‫**** שיגור‪ִ ,‬ה ְת ַע ְתּקוּת — ֶטלֶפּוֹ ַט ְצי ָה‪ ,‬העברה של אנשים או חפצים ממקום למקום בכוח‬
‫המחשבה‪ ,‬מבלי לעבור דרך המרחב שביניהם‪.‬‬
‫סילבני צהלה‪.‬‬
‫סופי אפילו לא ידעה שזה אפשרי‪ ,‬אם כי הניחה שזה מסביר כיצד ביקרה סילבני במקומות רבים כל‬
‫כך‪ .‬ומדוע אליקורנים היו כה חמקמקים‪ .‬קשה לתפוס משהו שיכול לקרוע פתח בשמיים ולהיעלם‬
‫בתוכו‪.‬‬
‫גל של בהלה היכה בה כשתיארה לעצמה איך כל זה נראה לחברי המועצה‪ ,‬ומה הם חושבים עכשיו‪,‬‬
‫אחרי שנעלמה‪.‬‬
‫את חייבת לקחת אותי בחזרה!‬
 ‫סילבני ליחכה גבעולי עשב ארוכים‪ .‬חופשייה‪.‬‬
‫סופי הביטה סביבה בחיפוש אחר רמז כלשהו שיאמר לה היכן הן נמצאות‪ ,‬אבל רק הצליחה לראות‬
‫שהן נמצאות באמצע שום מקום — ושהוא יפה באופן עוצר נשימה‪ .‬היא הבינה מדוע סילבני לא רצתה‬
‫לחזור להייבנפילד ולהיות שוב כלואה‪ .‬משהו במתחם שלה בוודאי גורם לה לחוש לכודה — אולי לא‬
‫הספיק לה המקום לצבור מהירות ולבצע שיגור‪ .‬זה מסביר מדוע ראתה את סילבני מרכינה את ראשה‬
‫וצוללת מטה לפעמים‪ .‬מנסה לברוח‪.‬‬
‫אבל הן חייבות לחזור הביתה‪.‬‬
‫גריידי בטח כבר קיבל התקף לב‪.‬‬
‫איך תוכל לשכנע את הסוסה העקשנית לקחת אותה הביתה? היא לא יכולה לשגר את עצמה משם‬
‫בחזרה לבדה‪.‬‬
‫ואולי היא לא צריכה‪ .‬יש יותר מדרך אחת לזנק ברחבי העולם‪.‬‬
‫היא תפסה את גביש הבית שלה‪ ,‬הרימה אותו אל אור השמש ודמיינה כיצד התודעה שלה עוטפת‬
‫את גופה הנוצץ של סילבני‪ .‬לפני שסילבני הבינה מה היא עושה‪ ,‬הידקה את כף ידה על צווארה של‬
‫הסוסה‪ ,‬צעדה אל תוך האור והניחה לפרץ החמימות לסחוף משם את שתיהן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי הגיעה בחזרה להייבנפילד ונקלעה למהומת אלוהים‪ .‬וזו לשון המעטה ממש‪.‬‬
‫ברונטה צרח על גריידי‪ ,‬גריידי צרח על סנדור‪ ,‬חברי המועצה צרחו זה על זה‪ .‬היחיד שלא איבד את‬
‫העשתונות היה קיף‪ ,‬שהיה גם הראשון שהבחין בה‪ .‬הוא הניף לעברה אגודל מורם והיא ניסתה לחייך‪,‬‬
‫אבל הכול היה מסוחרר ומטושטש ואוזניה צלצלו וראשה פּעם וגופה היה כבד מכדי שתוכל לעמוד על‬
‫רגליה המותשות‪.‬‬
‫סילבני צהלה והצרחות שלה גברו פי ארבעה כשכולם הבחינו בהן וצעקו משהו כמו‬
‫"איפההייתןאתמטורפתמהקרהלכן?"‬
‫אבל סופי לא יכלה לענות‪ .‬היא לא זכרה שנפלה‪ ,‬אבל חשה את הכאב כשנחבטה באדמה הבוצית‪.‬‬
‫"שמישהו יקרא לאלווין‪ ",‬הורה גריידי‪ .‬להפתעתה‪ ,‬הבינה שהוא נושא אותה בזרועותיו‪" .‬אני לוקח‬
‫אותה למעלה‪ ,‬לחדר שלה‪".‬‬
‫"אני בסדר‪ ",‬התעקשה‪ ,‬אבל לא הרגישה כך‪ .‬והיא ידעה מה גריידי עומד להגיד עוד לפני שאמר‬
‫זאת‪ .‬היא ידעה זאת בגלל המבטים המודאגים של כל מי שסביבה‪ .‬במיוחד קיף‪.‬‬
‫"את לא בסדר‪ ,‬סופי‪ .‬את שוב דהית‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫***‬
‫‪ ‬‬
‫"נראה שיש לך אביזר חדש‪ ",‬אמר לה אלווין והושיט לה את הבקבוקון הכחול של שיקוי‬
‫ה" ִתדלוּקית" נטול הלימביום‪ ,‬כשהוא קשור לחוט‪ .‬הוא לחץ על פקק התרסיס‪ ,‬והיא שאפה את‬
‫התרופה לפני שקשר את החוט לצווארה‪" .‬אין לי מושג איך את יכולה לדהות כשיש לך שני נקסוסים‪.‬‬
‫אבל לפחות הצבע חזר אלייך במהירות הפעם‪ .‬אני רוצה שתשאפי מנה כזאת בכל פעם שאת מזנקת‪,‬‬
‫רק ליתר ביטחון‪".‬‬
‫"אני בטוחה שהדהייה קרתה רק בגלל השיגור‪ ",‬אמרה בניסיון לשכנע גם את עצמה‪.‬‬
‫"אולי‪ ",‬הסכים אלווין‪" .‬למרות שאני מוכרח לומר‪ ,‬שיגור? את לא מפסיקה להפתיע‪ ,‬מה?"‬
‫"זאת סילבני‪ ,‬לא אני‪ ".‬היא קמה מהמיטה ובחנה את השתקפותה במראה‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬מה קרה לך?" שאלה ורטינה‪ ,‬וסופי קפצה לאחור כדי לצאת מטווח הראייה שלה‪ .‬כנראה‬
‫הצבע שלה עדיין לא חזר במלואו‪.‬‬
‫גריידי פתח מעט את הדלת והציץ פנימה‪" .‬התעוררת‪".‬‬
‫"אי אפשר לעצור את הילדה הזאת‪ ",‬אמר אלווין‪ .‬גריידי רץ מקצה החדר וחיבק את סופי בחוזקה‪.‬‬
‫"את לא יכולה להיעלם לי ככה‪ ",‬אמר לה‪" .‬לעולם‪".‬‬
‫"אני לא איעלם‪ ",‬הבטיחה‪.‬‬
‫גריידי כחכח בגרונו‪ ,‬שחרר אותה מבין זרועותיו ומחה את עיניו בשכמייתו‪" .‬את מסוגלת לעמוד‬
‫מול חברי המועצה? אין ספק שיש להם כמה שאלות‪".‬‬
‫היא הנהנה‪ ,‬אף שלא היה לה מושג מה היא עומדת לומר‪" .‬זה החמיר את המצב?" לחשה‪.‬‬
‫"זה בהחלט לא עזר‪ .‬אבל ברגע שתדברי איתם‪ ,‬אני מקווה ש‪"...‬‬
‫הוא לא השלים את המשפט‪ ,‬ולסופי לא הייתה ברירה אלא לרדת בעקבותיו במדרגות ולצאת שוב‬
‫החוצה‪ ,‬שם המתינו לה שנים־עשר חברי מועצה חמורי סבר — וקיף מגחך אחד‪.‬‬
‫"את בסדר‪ ,‬מיס פוסטר?" שאל חבר המועצה אמארי‪ ,‬והקמט בין גבותיו גרם לסופי לתהות אם עבר‬
‫למחנה סופי־בטוח־מקולקלת‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרה ושמחה שקולה נשמע יציב‪" .‬שיגור דורש פשוט מאמץ רב‪".‬‬
‫המלה גרמה למבול של שאלות‪ ,‬שעל רובן לא ידעה לענות‪ .‬היא נתנה להם את מעט המידע שבידיה‪,‬‬
‫והם עברו שוב להתווכח בינם לבין עצמם‪.‬‬
‫חבֵרה? שידרה סילבני וסופי נדרכה‪ .‬היא שכחה לחלוטין מהסוסה המפונקת‪ .‬היא הסתובבה‪ ,‬והוקל‬
‫לה כשראתה את סילבני משוטטת בבטחה במתחם שלה‪.‬‬
‫"איך אתם‪"...‬‬
‫"קיף הרגיע אותה ופיתה אותה לחזור אל המתחם‪ ",‬ענה גריידי‪" .‬אין ספק שהיא מגיבה היטב‬
‫לאמפתים‪".‬‬
‫"או שפשוט יש לסילבני טעם טוב‪ ",‬אמר קיף‪ ,‬והתקרב די הצורך כדי להתכופף וללחוש‪" ,‬רק‬
‫שתדעי‪ ,‬אני די מעריץ אותך עכשיו‪ .‬צריך כישרון רציני כדי להבהיל את כל המועצה‪ .‬יכול להיות‬
‫שאצטרך לקבל ממך כמה עצות!"‬
‫סופי גלגלה את עיניה‪.‬‬
‫"אם כי‪ ,‬אני חייב לומר‪ ,‬את נראית הרבה יותר טוב בצבע‪ ,‬פוסטר‪ .‬המראה הדהוי‪ ,‬הוא פשוט‪"...‬‬
 ‫חיוכו נעלם‪" .‬טוב‪ ,‬אל תעשי את זה שוב‪ ,‬זה כל מה שאני אומר‪".‬‬
‫סופי לחצה את הבקבוקון התלוי על צווארה‪" .‬אני לא אעשה את זה‪".‬‬
‫"זה די מדהים‪ ,‬לא?" קטע אותו חבר המועצה ֵט יק‪ ,‬וגרם לכולם להסתובב אליו‪" .‬במשך מאות‬
‫שנים היה ברשותנו אליקורן ולא ידענו את סודותיו‪ .‬אבל עכשיו‪ ,‬הודות לילדה מוכשרת בת‬
‫שלוש־עשרה גילינו שיש לו יכולת מיוחדת שאיש מאיתנו לא פיתח מעולם‪ .‬העולם שלנו לעולם לא‬
‫יהיה עוד כשהיה‪".‬‬
‫כולם מלמלו בהסכמה‪.‬‬
‫"איך מרגישים בזמן שיגור?" שאל קנריק לפני שסופי החליטה איך להגיב‪" .‬זה כאב?"‬
‫"לא ממש‪ .‬זה היה כאילו הייתי רצועת גומי שנמתחה ונמתחה ככל יכולתה עד שחזרתי בבת אחת‬
‫למצב המקורי ברגע שהגענו לשם — ואם אתה מתכוון לשאול‪ ,‬אני לא יודעת איפה היינו‪ .‬בעמק‬
‫כלשהו באמצע שום מקום‪".‬‬
‫הם הפגיזו אותה בשאלות נוספות עד שגריידי התערב והזכיר להם שעבר עליה יום מתיש מאוד‬
‫ושהם יוכלו להמשיך את השיחה מאוחר יותר‪.‬‬
‫סופי ידעה שהיא אמורה לחוש הקלה‪ ,‬אבל המבט הנוקב שברונטה נתן לה כשזינק משם הבהיר לה‬
‫שהיא לא הפריכה את הספקות שלו בנוגע ליכולותיה‪ .‬והיא אפילו לא יכלה להאשים אותו‪ .‬היא‬
‫התחילה לפקפק בהן בעצמה‪.‬‬
‫שאר חברי המועצה הבהבו משם אט־אט‪ ,‬וקיף תחב מרפק בצלעותיה של סופי‪" .‬אני מניח שגם אני‬
‫צריך ללכת עכשיו‪ ".‬הוא קד קידה מוגזמת‪ ,‬הניף את הגביש שלו אל האור‪ ,‬אמר "נתראה מחר‪,‬‬
‫פוסטר" וזינק הביתה‪.‬‬
‫גריידי שפשף את רקותיו‪" .‬אז‪ ...‬קיף סנסן?"‬
‫"מה איתו?"‬
‫"מה עם דקס?"‬
‫"מה עם דקס?"‬
‫גריידי הושיט את ידיו‪" .‬לא משנה‪ .‬אנחנו צריכים לחזור פנימה‪ .‬אלווין אמר שהוא רוצה לבדוק‬
‫אותך שוב לפני שהוא עוזב‪".‬‬
‫מישהו כחכח בגרונו מאחוריהם וגרם לסופי וגריידי להסתובב‪.‬‬
‫"חבר המועצה טריק?" גריידי נשמע מופתע בדיוק כמו שסופי הרגישה‪" .‬חשבתי שעזבת‪".‬‬
‫"עזבתי‪ .‬אבל נזכרתי ששכחתי להגיד משהו לסופי‪".‬‬
‫משלא המשיך לדבר אמר גריידי‪" ,‬אני מניח שאחכה בבית‪".‬‬
‫סופי התבוננה בו מתרחק וניסתה לנחש מה יכול חבר המועצה טריק לרצות‪ .‬היא קיוותה שלא‬
‫מדובר בעוד שיעור שכולל אבחון‪.‬‬
‫"אני יכול לראות את המקשר שלך?" שאל כשגריידי סגר את הדלת‪.‬‬
‫סופי הוציאה אותו מכיסה והושיטה לו את הריבוע הכסוף‪.‬‬
‫הוא סובב אותו אל הצד העמום‪ ,‬לחץ באצבעו במרכז הריבוע והשאיר אותה שם עד שהמקשר‬
‫הבזיק באור ירוק‪ ,‬עמוק‪.‬‬
‫"הרשות ניתנה‪ ",‬אמר והאור התחלף לכחול‪" .‬הנה‪ ,‬עכשיו תוכלי להשיג אותי באמצעות המקשר‪.‬‬
‫רק אמרי את השם שלי‪ ,‬ואם אֶמצא בטווח הקליטה‪ ,‬אקבל קריאה‪".‬‬
‫"אממ‪ ...‬תודה לך‪".‬‬
‫"אני יודע שסמכת על אולדן כשהיית זקוקה לעצה‪ ,‬ואני רוצה שתדעי שאת מוזמנת לפנות אליי בכל‬
‫עת‪ .‬אל תיתני לעובדה שאני חבר מועצה לגרום לך להרגיש שאסור לך להטריד אותי‪ .‬אני תמיד כאן‬
‫בשבילך‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫היא הנהנה‪ ,‬המומה‪ ,‬כששלף את המאתר שלו וזינק משם‪.‬‬
‫"מה הוא רצה?" שאל גריידי ברגע שכף רגלה דרכה בסלון‪.‬‬
‫"אני לא בטוחה‪ .‬אני חושבת שהוא רק רצה לעזור לי‪".‬‬
‫"לעזור לך?"‬
‫"הוא אמר שהוא רוצה שאפנה אליו בעניינים שנהגתי לפנות בגללם לאולדן‪ .‬הוא אפילו התאים את‬
‫המקשר שלי כך שאוכל להתקשר אליו מתי שאצטרך‪".‬‬
‫"את יכולה לפנות גם אליי‪ ,‬את יודעת‪ ",‬אמר גריידי בשקט‪" .‬אני יודע שלך ולאולדן הייתה מערכת‬
‫יחסים שונה מזו שיש בינך וביני‪ .‬אבל‪ ...‬אני כאן אם את זקוקה לי‪ .‬בכל דבר‪".‬‬
‫"גם אם זה בקשר לברבור השחור?"‬
‫היא נשכה את שפתה כשעיניו הצטמצמו ותהתה אם הרחיקה לכת מדי‪ .‬אבל הוא ענה לה‪" ,‬כן‪ ,‬סופי‪.‬‬
‫אני עדיין לא בוטח בהם — אבל זה לא אומר שאת לא יכולה לפנות אליי‪ .‬אני מבטיח שאנסה להיות‬
‫אובייקטיבי‪ .‬בסדר?"‬
‫"בסדר‪".‬‬
‫היא הייתה כבר באמצע הדרך במעלה המדרגות כשהוסיף‪" ,‬במקומך הייתי נזהר‪ ,‬סופי‪ .‬אני בטוח‬
‫שכוונותיו של חבר המועצה טריק טובות‪ ,‬אבל זה לא ישנה את העובדה שכחבר מועצה הוא מחויב‬
‫לחוקים שלנו בכל עת‪ .‬אם תשאלי אותו אי פעם על משהו שיתברר כבלתי חוקי‪ ,‬את עלולה להסתבך‬
‫בצרות צרורות‪".‬‬
‫גוש נוצר בגרונה בשעה שדמיינה לעצמה עוד משפט בבית הדין‪...‬‬
‫"אני אֶזהר‪ ",‬הבטיחה — והתכוונה לכך‪.‬‬
‫אבל כשעשתה את דרכה לחדרה‪ ,‬הבינה שסוף־סוף יש לה דרך לעלות על עקבותיו של היומן הישן‬
‫שלה‪ .‬ולכן‪ ,‬ברגע שאלווין עזב שלפה את המקשר שלה‪ ,‬ונזקקה לשנייה אחת כדי לאזור אומץ לפני‬
‫שנתנה את הפקודה‪.‬‬
‫"הראה לי את חבר המועצה טריק‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪46‬‬
‫‪ ‬‬
‫חבר המועצה טריק נראה מופתע לשמוע ממנה כל כך מהר‪ ,‬והיה מופתע עוד יותר מבקשתה‪ .‬מתברר‬
‫שהאֶלפים כן ארזו את כל החפצים האנושיים הישנים שהשאירה מאחוריה והביאו אותם לאיטרנליה‬
‫כדי לבדוק אותם‪ .‬אבל הם לא מצאו שום דבר בעל משמעות‪ ,‬ולא היה לו כל מושג אם הושמדו מאז‪.‬‬
‫"אני יכול לשאול מה את מחפשת?"‬
‫"אני מעדיפה לא להגיד‪ ".‬סופי עצרה את נשימתה‪ ,‬וקיוותה שלא ביצעה הרגע מעשה בגידה כלשהו‪,‬‬
‫או מתן עדות שקר‪ ,‬או כל פשע אחר שדינו ַהגְלָי ָה‪.‬‬
‫חבר המועצה טריק צחק‪" .‬תמיד הערצתי את התושייה שלך‪ ,‬מיס פוסטר‪ .‬אעשה כמיטב יכולתי‬
‫לגלות מה שאפשר‪ ,‬ואהיה איתך בקשר מחר‪".‬‬
‫דמותו נעלמה בקליק‪.‬‬
‫סופי בהתה במסך הריק של המקשר שלה‪.‬‬
‫היא הייתה רגילה לראות בו את פניו של אולדן — את עיני הטורקיז הבהירות שלו‪ ,‬שקמטים קטנים‬
‫הופיעו בצידיהן כשחייך‪.‬‬
‫מה אם היא לעולם לא תראה אותו מחייך שוב?‬
‫היא עצרה בכוח את הדמעות וכפתה על הפחד להידחק לאותה הפינה בראשה שאליה דחקה את כל‬
‫שאר הדאגות שלא יכלה להרשות לעצמה לחשוב עליהן‪ .‬הייתה לה אנרגיה רק לדברים שהיו‬
‫בשליטתה‪ .‬למצוא את היומן שלה‪ .‬להבין איזה זיכרון נגנב‪ .‬לגלות את האמת על הברבור השחור‪.‬‬
‫טריק הבטיח לה תשובות "מחר"‪ .‬בינתיים היא פשוט צריכה לחכות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"מה קורה בינך לבין קיף?"‬
‫סופי כמעט שמטה את התרמיל שלה בזמן שהסתובבה אל דקס הזועף‪ .‬פירמידת הזכוכית הייתה‬
‫הומה במיוחד באותו בוקר במהלך ההתכנסות‪ ,‬אם כי אולי היה לזה קשר למבט חמור הסבר שדקס‬
‫שיגר אליה‪.‬‬
‫"כלום‪ .‬למה?"‬
‫"שמעתי שהוא היה אצלך אתמול‪ ,‬אחרי הלימודים‪".‬‬
‫"גם אני שמעתי את זה‪ ",‬אמרה מארלה כשהצטופפה לצידם‪ " .‬ד ה סיפרה לי‪ .‬היא שמעה את זה‬
‫ממָרוּ ה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬ואני שמעתי את זה מהַא סלִי ששמע את זה מאוֹ יק‪ ",‬הוסיף דקס‪.‬‬
‫"בסדר‪ ...‬מי האנשים האלה? מעולם לא שמעתי על רובם‪".‬‬
 ‫"אז הוא לא בא אלייך?" שאלה מארלה‪.‬‬
‫"טוב‪ ...‬הוא כן בא‪ ,‬אבל זה לא היה כזה סיפור‪ .‬הוא רק עזר לי במשהו‪ ".‬היא לא האמינה שהם‬
‫דיברו על זה בכלל‪ ,‬בייחוד כשהיו כל כך הרבה בעיות גדולות וחשובות יותר להתמודד איתן‪.‬‬
‫אבל דקס ללא ספק התעצבן בגלל זה‪ ,‬ולכן היא הקפידה להיות השותפה שלו במהלך תרגול‬
‫התקשור בשיעור חינוך גופני‪ ,‬וזה עזר לו להתגבר על זה‪ .‬לפחות עד שקיף שילב את זרועו בזרועה‬
‫בדרך לארוחת הצהריים‪.‬‬
‫"כדאי שנזוז‪ ,‬פוסטר‪ .‬לך ולי יש דייט בריתוק‪ ,‬זוכרת?"‬
‫סופי גנחה‪ .‬היא שכחה מזה לגמרי‪.‬‬
‫היא סימנה לדקס "מצטערת" בלי קול כשקיף הוביל אותה לעבר פירמידת הזכוכית‪ ,‬אל הקומה‬
‫הצפופה ממש מתחת לפסגה‪ .‬סופי לא נשלחה לשם מאז שגנבה את המידע לבחינת המחצית מליידי‬
‫ג ַאלְווין — טעות ששילמה עליה בכמעט שבוע של ייסורים — והיא קיוותה שלעולם לא תשוב לשם‪.‬‬
‫בפרט כשהעונש השתנה מדי יום‪ ,‬בהתאם למנטור המשגיח‪.‬‬
‫היא קיוותה בכל ליבה שהפעם לא יהיו צופרים צורמים או ריקודים משפילים‪.‬‬
‫"מי משגיח עלינו היום?" שאלה סופי את קיף כשהבחינה בשולחנו הריק של המנטור‪.‬‬
‫"אין לי מושג‪ ,‬אבל נקווה שזה לא סֶר דוֹנְוֵול‪ .‬ביום שני הוא הכריח אותנו להקשיב לו מקריא שירת‬
‫גמדים קלאסית‪ .‬אני די בטוח שתהיה לי טראומה מכל מה שכתוב בחרוזים‪ ,‬מהיום והלאה‪".‬‬
‫הדלת נפתחה וסופי הביעה משאלה אילמת שזה יהיה כל אחד — רק לא ברונטה‪ .‬אבל זה היה כמעט‬
‫יותר גרוע‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬יופי‪ ,‬מלכת האליקורנים נמצאת כאן‪ ",‬רטנה סטינה בעודה מהלכת בחדר‪" .‬אני מופתעת שאת‬
‫לא מכוסה בגללים נוצצים‪ ,‬סופי‪ .‬שמעתי שזהו הבושם המועדף עלייך בימים אלה‪".‬‬
‫"היא עדיין מריחה יותר טוב ממך‪ ",‬קרא אליה קיף‪ ,‬ואז נשען קדימה ולחש‪" ,‬אחותי‪ ,‬את חייבת‬
‫לתת לי קצת מהחומר הקסום הזה‪ .‬אני יכול לחשוב על כמה שימושים‪ .‬אני מתערב איתך שליידי‬
‫אלינה — "‬
‫הדלת נפתחה שוב וקיף השתתק כשהמנטורית המשגיחה נכנסה לחדר‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬חשבתי שאני מכיר את כל המנטורים‪ ",‬מלמל קיף שעה שבהה באישה כהת השיער בשכמיית‬
‫הכסף הנוצצת‪.‬‬
‫סופי השתופפה‪ ,‬בתקווה להסתתר מהמנטורית האיומה שלה לבלשנות‪ .‬אבל ליידי א נ ְס הבחינה‬
‫בה מיד‪.‬‬
‫"מיס פוסטר‪ .‬כמה בלתי מעודד לראות את התלמידה הלכאורה מצטיינת שלי מרותקת כבר בשבוע‬
‫הראשון ללימודים‪ ".‬המילים שאמרה ננעצו כמו סכינים מושחזות‪" .‬אם כי אני מניחה שאני לא צריכה‬
‫להיות מופתעת לנוכח מה שקראתי עלייך בתיק האישי‪".‬‬
‫סטינה צחקקה‪ ,‬וקיף הרים את ידו כאילו רצה שתיתן לו כִּיף‪ .‬סופי התעלמה משניהם‪ ,‬בהתה בסיבי‬
‫העץ של שולחן הכתיבה שלה וייחלה לזחול מתחתיו‪.‬‬
‫"בכל מקרה‪ ,‬אני מאוד מתעכבת עם המחקר שלי‪ ,‬הודות לכך שנשלחתי ללמד כאן‪ ,‬ולכן התנדבתי‬
‫להשגיח על ריתוקים רבים ככל האפשר‪ .‬אלה מכם שמרותקים שוב ושוב יבלו איתי הרבה זמן‪ .‬אבל‬
‫אחרי היום אתם עשויים להחליט ששום תעלול לא מצדיק את המחיר‪".‬‬
‫היא נקשה באצבעותיה וערימות של ירקות חומים‪ ,‬עגולים‪ ,‬הופיעו במרכז השולחנות של כולם‪ .‬הם‬
‫נראו קצת כמו תפוחי אדמה‪ ,‬אבל בהחלט לא היו תפוחי אדמה‪ .‬אילו מיליוני בואשים היו מותירים‬
‫אחריהם הר של גללים‪ ,‬סופי הייתה בוחרת להתגלגל בערימה שלהם‪ .‬אף שחיה במחיצת הבל הפה של‬
‫סילבני והנפיחוֹת של איגי‪ ,‬מעולם לא הריחה דבר נורא כל כך‪.‬‬
‫"אלה שורשי חבצנית‪ ",‬הסבירה ליידי קאדנס‪" .‬הענקים משתמשים בהם כדי ליצור רעל חזק‬
‫ביותר‪ ,‬שאני מנסה למצוא לו תרופת נגד‪ .‬כולם צריכים להיות מקולפים וסחוטים למיץ לפני שארוחת‬
‫הצהריים תסתיים‪ ,‬כך שאני מציעה לכם להתחיל לעבוד‪ .‬ולמקרה שתהיתם‪ ,‬אז כן‪ .‬הריח יתפוגג‪ .‬בעוד‬
‫כמה ימים‪".‬‬
‫היא חייכה בזמן שכולם ייבבו והתלוננו‪.‬‬
‫סופי הושיטה יד לעבר שורש חבצנית‪ ,‬וניסתה שלא להשתנק כשגילתה שהוא רך ומעוך כמו‬
‫עגבנייה רקובה‪.‬‬
‫ורטוב‪.‬‬
‫הקליפה העבה הזכירה לה תפוז‪ ,‬והיא קרעה אותה באצבעותיה והסירה אותה ברצועות ארוכות‬
‫ודקות‪.‬‬
‫"אז זו המנטורית שלך‪ ,‬מה?" שאל קיף והשתעל בזמן שקילף את השורש שלו‪" .‬ברכותיי‪ ,‬אני‬
‫חושב שמצאת מישהי גרועה יותר מליידי גאלווין‪".‬‬
‫"אתה צריך לנסות שיעורי גרימה עם חבר המועצה ברונטה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬היה ברור שליידי אלינה רוצה ברעתך כשהיא נתנה לך את מערכת השעות שלך‪".‬‬
‫לא רק היא‪ .‬המועצה כולה‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬אז התקדמת בפרויקט הקטן שלנו אחרי שהלכתי?"‬
‫"האמת היא שכן‪ ".‬סופי העיפה מבט מעבר לכתפה אל המקום שממנו סטינה נעצה בהם מבט נוקב‪.‬‬
‫"אספר לך אחר כך‪".‬‬
‫"לא אמרתי שמותר לכם לדבר‪ ,‬מיס פוסטר‪ ",‬זינקה ליידי קאדנס משולחנה‪ ,‬שם הקיפה את עצמה‬
‫בנרות זעירים‪ ,‬כנראה כדי לחסום את הריח‪.‬‬
‫"גם לא אמרת שאסור לנו‪ ",‬הזכיר לה קיף‪.‬‬
‫"ההתחצפות הזאת תעלה לך בריתוק נוסף‪ ",‬השיבה ליידי קאדנס‪" .‬וגם לך‪ ,‬סופי‪ .‬ואם אתם‬
‫חושבים שהעונש של היום לא נעים‪ ,‬חכו ותראו מה יהיה העונש מחר‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫"וואו‪ ,‬איזה ניחוח‪ ",‬אמר טירגן והשתעל כשסופי צנחה על הכיסא שמולו‪.‬‬
‫הכיסא הנוסף שנשמר לפיץ היה ריק‪ ,‬וסופי ניסתה שלא להביט בו כשאמרה‪" ,‬כן‪ ,‬ליידי קאדנס היא‬
 ‫מרשעת‪".‬‬
‫"אני לא יודע אם 'מרשעת' היא המילה הנכונה‪".‬‬
‫"פגשת אותה?"‬
‫"כמה פעמים‪ ,‬אבל זה היה די מזמן‪ .‬היא חיה עם הענקים כבר עשרות שנים‪ .‬למעשה‪ ,‬הופתעתי‬
‫למדי כשהמועצה החזירה אותה כדי ללמד אותך‪".‬‬
‫"גם היא‪ ",‬רטנה סופי‪" .‬אתה יודע למה באמת?"‬
‫"אני חושד בכמה סיבות‪ .‬אבל רציתי לדבר איתך על משהו אחר‪ ".‬הוא נאנח ושיחק בעצבנות בשולי‬
‫השכמייה שלו‪" .‬אני יודע ששמעת את התיאוריה של ברונטה‪".‬‬
‫היא קרסה בתוך הכיסא והצטערה שאינה יכולה להתחמק מהשיחה הזאת‪" .‬אתה מתכוון לתיאוריה‬
‫שאומרת שאני דפוקה?"‬
‫"אני מאמין ש'מקולקלת' הייתה המילה שהוא השתמש בה‪ ,‬אבל‪ ...‬כן‪ .‬את בסדר?"‬
‫היא בעטה בגב נעלה‪" .‬אני לא יודעת‪ ,‬האם אתה חושב שאני מקולקלת?"‬
‫הוא שתק זמן רב וסובב את קצה שכמייתו בחוזקה רבה כל כך‪ ,‬עד שסופי הופתעה שהיא לא‬
‫נקרעה‪" .‬אני‪ ...‬אני חושב שלפעמים אנחנו שוכחים שגם לך‪ ,‬כמו לכולנו‪ ,‬יש מגבלות‪ .‬רק מפני‬
‫שהברבור השחור יצר שינויים בגֶנים שלך כדי לחדד את היכולות שלך‪ ,‬זה עדיין לא אומר שאת‬
‫מושלמת‪".‬‬
‫"אבל מה אם הייתי אמורה להיות?"‬
‫"אז לברבור השחור היו ציפיות בלתי אפשריות‪".‬‬
‫"אולי‪ ",‬מלמלה‪" .‬כמה אתה יודע עליהם?"‬
‫"פחות ממה שהייתי רוצה‪".‬‬
‫"אתה שם לב שאתה אף פעם לא ממש עונה על אף אחת מהשאלות שלי?"‬
‫רמז של חיוך הציץ מזוויות פיו‪" .‬אני מצטער‪ .‬הלוואי שיכולתי לספר לך את מה שאת רוצה לשמוע‪.‬‬
‫הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שהם שולטים במה שהם רוצים שתדעי‪ .‬אין לי ספק שיום אחד‬
‫הברבור השחור ייתנו לך את התשובות שאת מחפשת‪ .‬אבל זה יהיה כשהם יחליטו שזה הזמן הנכון‪.‬‬
‫ולא שנייה אחת קודם‪".‬‬
‫סופי הזעיפה פנים‪ .‬התחיל להימאס לה לשבת ולחכות להם‪ .‬בייחוד משום שלא עשו דבר מאז שנתנו‬
‫לה את התליון ההוא‪.‬‬
‫שום פתקים‪ .‬שום רמזים‪.‬‬
‫אלא אם כן פרנטיס ניסה לרמוז לה משהו‪.‬‬
‫"האם המשפט 'עופי בעקבות הציפור היפה ברחבי השמיים' מזכיר לך משהו?"‬
‫מצחו התקמט כשהנהן‪" .‬אני חושב שזה לקוּח משיר גמדים ישן‪ .‬עברו שנים מאז ששמעתי אותו‪,‬‬
‫אבל אני חושב שזה הולך ככה‪:‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫"שיר‪ ,‬ברבור‪ ,‬ברבור האביב‪,‬‬
‫ואחרי כן בוא ונעוף‪.‬‬
‫נעוף בעקבות הציפור היפה ברחבי השמיים‪.‬‬
‫קרא‪ ,‬ברבור‪ ,‬ברבור הסתיו‪,‬‬
‫ואחר כך‪ ,‬בוא וננוח‪.‬‬
‫נתכרבל בין ענפי הקן השקט שלך‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫"זה שיר על ברבורים?"‬
‫"כן‪ ",‬אמר בזהירות‪ ,‬כאילו ידע על מה היא כבר חושבת‪" ,‬אבל זה שיר גמדים ישן‪ .‬בן מאות על גבי‬
‫מאות שנים‪ .‬הרבה לפני שהברבור השחור היה אפילו קצה קצהו של רעיון‪ .‬שלא לדבר על כך‬
‫שמעטים מאיתנו שמים לב לשירי גמדים‪ .‬אימא שלי אהבה אותם‪ ,‬וזו הסיבה היחידה שאני מכיר‬
‫אותו‪".‬‬
‫בגלל זה אולדן לא שמע עליו‪" .‬אבל אולי הם החליטו להשתמש בו למשהו‪ .‬כמילת קוד או כסיסמה‬
‫או‪ ...‬אני לא יודעת‪".‬‬
‫"אני מניח שהכול אפשרי‪ ,‬סופי‪ .‬אבל זה כמו להחזיק מפתח בלי מנעול‪ .‬אם את לא יודעת היכן‬
‫להשתמש בו‪ ,‬המפתח חסר משמעות‪".‬‬
‫היא נאנחה‪ .‬הוא צדק‪ ,‬והיא לא אהבה את זה‪.‬‬
‫אבל גם היא צודקת —היא הרגישה את זה‪ .‬העובדה שהשיר הזה הוא שיר על ברבורים לא יכולה‬
‫להיות צירוף מקרים‪ .‬פירוש הדבר שפרנטיס ציטט לה את השורה הזאת מסיבה מסוימת‪ .‬ואם היא‬
‫תגלה מהי‪ ,‬אולי זה יוביל אותה אל הברבור השחור — או לפחות אל רמז נוסף‪.‬‬
‫***‬
‫‪ ‬‬
‫רוב ילדי הפלא התרחקו מסופי — ומשאר הילדים המושעים שהסריחו — בזמן ששהו באולם הלמידה‪.‬‬
‫אבל דקס עדיין ישב בכיסא לידה‪.‬‬
‫"אני מתעסק כל הזמן עם חומרים שמריחים מוזר‪ ,‬בחנות‪".‬‬
‫"באמת תודה רבה‪".‬‬
‫הוא חייך‪ .‬אבל חיוכו נמוג כשקיף צנח על כיסא מצידו השני של השולחן ולחש‪" ,‬פוסטר‪ ,‬באיזו‬
‫שעה לבוא אלייך? ואני מקווה שזה יהיה אחרי שתתקלחי‪ ".‬היא ניסתה לסלק בידה את משב הצחנה‬
‫שלו‪" .‬אה‪ ,‬אני מקווה שגם אתה מתכנן להתקלח‪".‬‬
‫"הוא בא אלייך שוב?" רטן דקס וסובב אליו כמה ראשים‪.‬‬
‫"אנחנו עובדים על משהו‪ ",‬לחשה סופי‪.‬‬
‫"אני יכול לעזור?"‬
‫"העלמה פוסטר‪ ,‬מר דיזני ומר סנסן — עוד ציוץ אחד ואני מעניש את שלושתכם בריתוק!" קרא סר‬
 ‫רוזינגס‪.‬‬
‫קיף גלגל את עיניו‪" .‬מישהו כאן ממש מתחנן לשולחן מלא גללים נוצצים‪".‬‬
‫"זהו זה — יום אחד של ריתוק לכל אחד מכם‪".‬‬
‫סופי נעצה מבט בקיף והוציאה את המחברת שלה‪ .‬היא החלה לעבור על הסיכומים שלה‬
‫בהיסטוריה‪ ,‬אבל דקס משך את המחברת אליו וכתב משהו בשוליה‪ .‬ואז מחק‪ ,‬וכתב משהו אחר‪ .‬ושוב‬
‫מחק וכתב משהו אחר‪ ,‬הביט בכתוב במשך כמה שניות ואז דחף סוף־סוף את המחברת לכיוונה‪ ,‬בלי‬
‫להביט בה‪.‬‬
‫"אני כבר לא רואה אותך בכלל‪".‬‬
‫סופי הרגישה ששפתיה נמתחות לחיוך‪.‬‬
‫"גם אני מתגעגעת אליך‪ ",‬כתבה‪ ,‬והחליקה אליו את המחברת בדיוק כשהמקשר שלה צפצף בכיסה‪.‬‬
‫היא שלפה אותו והופתעה לקרוא הודעה קצרה באותיות כתומות זוהרות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫מצאתי את מה שחיפשת‪ .‬גשי למשרדי‪ .‬ח"מ ט'‬
‫‪ ‬‬
‫ליבה של סופי האיץ בבת אחת‪.‬‬
‫"אני מבין שאלה חדשות טובות‪ ",‬לחש קיף והרים גבה אחת‪.‬‬
‫"אני אספר לך אחר כך — אני צריכה לעשות סידורים אחרי הלימודים‪".‬‬
‫"אני יכול להצטרף?"‬
‫"גם אני!" הוסיף דקס‪ ,‬אבל סופי נענעה בראשה לעבר שניהם‪.‬‬
‫זה היה משהו שהיא רצתה לעשות לבד‪.‬‬
‫קיף הקניט אותה על היותה מסתורית ודקס רטן משהו על "זה יותר גרוע מנער הזהב‪ ",‬אבל סופי‬
‫הייתה נרגשת מכדי שיהיה לה אכפת‪.‬‬
‫סוף־סוף החלקים התחילו להתחבר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪47‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי מצמצה כשבנייניה הנוצצים של איטרנליה נגלו לעיניה‪ .‬המבנים המשובצים אבני חן זהרו‬
‫מרחוק באור השמש‪ ,‬וחברי האצולה טיילו ברחובות במלוא הדרם‪ .‬אבל סופי שאפה שאיפה אחת של‬
‫"תדלוקית" ופנתה לכיוון השני‪ ,‬חצתה את הנהר השקוף כּמראה שלאורכו עמדו עצי טוהר — עצים‬
‫מיוחדים בעלי עלים דמויי מניפה‪ ,‬שסיננו את האוויר — וצעדה לעבר שורה של שתים־עשרה טירות‬
‫בדולח זהות עם צריחים מפותלים‪.‬‬
‫משרדי חברי המועצה‪.‬‬
‫הנעליים נמוכות העקבים שנעלה שפשפו את צדי בהונותיה‪ ,‬אבל סופי חשה הקלה גדולה לא להיות‬
‫לבושה בבגדים שהסריחו משורשי חבצנית‪ ,‬עד שלא היה לה אכפת להתלבש בסגנון אצילי‪ .‬היא‬
‫התקלחה שלוש פעמים עד שהצליחה לסלק את הצחנה משערה‪.‬‬
‫"לא הסברת לי מה אנחנו עושים כאן‪ ",‬אמר סנדור‪ .‬ידו הייתה מונחת על נשקו שעה שסקר את‬
‫השביל שלפניהם‪.‬‬
‫"בעיקרון‪ ,‬מעולם לא אמר ָתּ שאני צריכה לספר לך הכול‪ .‬רק שאני צריכה לתת לך לבוא‪".‬‬
‫סנדור הזעיף פנים‪ ,‬אבל לא התווכח‪.‬‬
‫היא פילסה את דרכה אל הטירה המרוחקת ביותר‪ ,‬והדלת הקדמית נפתחה עוד לפני שהגיעו למדרגה‬
‫העליונה‪.‬‬
‫חבר המועצה טריק עלה על ה ָחבָה המנצנצת ועל פניו נמתח חיוך רחב כשאמר‪" ,‬תמיד תענוג‬
‫לראות אותך‪ ,‬מיס פוסטר‪ .‬ושכחתי שיש לך שומר ראש‪".‬‬
‫"זאת בעיה?"‬
‫"כלל וכלל לא‪ .‬אם כי אני חייב להודות שעבר זמן רב מאז שביצעתי מטלה עם כל כך מעט מידע‬
‫מקדים‪".‬‬
‫"הו‪ ,‬אני‪ ,‬אה‪"...‬‬
‫"זה בסדר‪ ,‬סופי‪ .‬אני מבין שאת לא מכירה אותי מספיק כדי לבטוח בי כמו שבטחת באולדן — עדיין‬
‫לא‪ .‬אני שמח לעבוד כדי לזכות באמון הזה‪ ,‬לעת עתה‪ ".‬הוא הניף את המאתר שלו אל אור השמש‬
‫והושיט לסופי את ידו‪.‬‬
‫"מוכנה?"‬
‫היא קיוותה שכפות ידיה לא יהיו דביקות כשסנדור נטל את ידה האחרת והיא שאלה‪" ,‬לאן אנחנו‬
‫הולכים?"‬
‫חבר המועצה טריק חייך‪" .‬חכי ותראי‪".‬‬
 ‫‪ ‬‬
‫"מיסטֶריוּם? "שאלה סופי כשהם שבו והופיעו ברחובות הצרים והמוכרים‪ ,‬שלאורכם בניינים זהים‪.‬‬
‫"היש מקום מתאים מזה למחסנים שלנו?"‬
‫נימת קולו של חבר המועצה טריק לא התכוונה להישמע מעליבה‪ ,‬אבל הניסוח היהיר בכל זאת גרם‬
‫לסופי להתכווץ‪.‬‬
‫לפחות היא לא הייתה היחידה שהתקבלה במבטים ובלחשושים כשצעדו במורד הרחוב‪ ,‬אבל הפעם‬
‫התגובה נראתה מבוהלת‪.‬‬
‫למה חבר המועצה נמצא כאן?‬
‫האם קרה משהו שלא סיפרו לנו עליו?‬
‫האם בטוח כאן?‬
‫חבר המועצה טריק הזעיף פנים כאשר רוב ההמון נסוג מפניהם ומיהר להיכנס פנימה‪ .‬רק מעטים‬
‫נשארו והתבוננו בהם בעיניים חשדניות‪.‬‬
‫"לא תיארתי לעצמי שהפחד התפשט עד כאן‪ ",‬מלמל‪" .‬לעיתים נדירות אני מטייל בין ההמונים כמו‬
‫שנוהגים ברונטה וקנריק‪ .‬זאת בוודאי הסיבה שבגללה הם לוחצים כל כך חזק להעביר את האליקורן‬
‫לחוות המקלט‪".‬‬
‫סופי התבוננה באם שגררה את שני ילדיה אל הבניין הקרוב ביותר‪.‬‬
‫"אתה באמת חושב שסוסה מעופפת נוצצת תעזור?"‬
‫"תופתעי לגלות כמה כוח יש לתקווה‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫למעשה‪ ,‬היא ידעה זאת ממקור ראשון‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬עשֵה שזה יהיה שם‪ ",‬לחשה כשפנו לסמטה צרה ונעצרו לפני בניין שלא היה שונה‬
‫מהאחרים‪ ,‬עם סמל רוּני על דלת אפורה‪ ,‬פשוטה‪ ,‬שסופי לא הצליחה לקרוא‪.‬‬
‫חבר המועצה טריק הניח את כף ידו על משטח שחור קטן ליד הרוּן‪ ,‬והדלת נפתחה בנקישה‪" .‬לא‬
‫בדקתי את זה בעצמי‪ .‬אבל הבטיחו לי שכל מה שהוצא מהערים האסורות הועבר לכאן‪".‬‬
‫סופי הנהנה ופיה יבש לפתע כשנכנסה את תוך החדר המואר באור עמום‪ .‬היא הרגישה כאילו הלכה‬
‫לאחור בזמן‪.‬‬
‫היא פסעה כמה צעדים קדימה‪ ,‬חלפה על פני הספה הישנה שלה ושולחן הקפה‪ ,‬והטלוויזיה הישנה‬
‫שלא קלטה הרבה ערוצים אבל אביה סירב לזרוק כל עוד היא פועלת‪ .‬מולה היה המסדרון שהוליך אל‬
‫המטבח‪ ,‬ומימין — המדרגות שהובילו אל חדרי השינה‪ .‬נראה כאילו האֶלפים גילפו את פנים הבית‬
‫הישן שלה מתוך קליפתו והעבירו אותו לשם‪ ,‬כולל השטיח וצבע הקירות‪ .‬אבל לא ייתכן שהם עשו‬
‫זאת‪ .‬נכון?‬
‫"לא ידעתי שהם לקחו הכול‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫"ודאי שהם לקחו‪ .‬לא הייתה לנו שום דרך לדעת אם משהו מכל זה חשוב‪ .‬אם כי‪ ,‬למיטב ידיעתנו‪,‬‬
‫אין כאן שום דבר משמעותי‪".‬‬
‫סופי קיוותה שזה איננו המצב כשעלתה במדרגות ופסעה במסדרון אל חדר השינה הישן שלה‪ .‬משהו‬
‫בתוכה ציפה לראות את מַארטי — החתול האפור הפרוותי של הוריה — מכורבל מחוץ לדלת חדרה‪.‬‬
‫אבל המקום היה ריק ומאובק‪ ,‬וניכר היה שלא ביקרו בו זמן רב‪ .‬זה העציב אותה יותר מכפי שרצתה‬
‫להודות‪.‬‬
‫היא הושיטה ידה אל ידית הדלת והיססה לפני שסובבה אותה‪.‬‬
‫"הכול בסדר?" שאל חבר המועצה טריק‪.‬‬
‫"כן‪ ...‬זה רק‪ ...‬תוכלו לתת לי כמה דקות לבד?"‬
‫ברגע שהמילים יצאו מפיה‪ ,‬הבינה שהרגע ביקשה מחבר מועצה להסתלק‪.‬‬
‫"מצטערת‪ ,‬לא התכוונתי‪"...‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬אמר לה חבר המועצה טריק בחיוך‪" .‬קחי לך את כל הזמן שאת צריכה‪".‬‬
‫סנדור נראה כאילו הוא רוצה להישאר‪ ,‬אבל חבר המועצה הניח יד על כתפו‪ ,‬וסנדור נאנח ואמר‪,‬‬
‫"אני אחכה למטה‪".‬‬
‫"תודה‪ ",‬לחשה כששניהם הלכו משם‪.‬‬
‫צעדיהם הכבדים הדהדו בחלל השקט‪ ,‬וסופי לא יכלה שלא לחייך כששמעה את קפיצי הספה‬
‫חורקים‪ ,‬וניסתה לדמיין לעצמה גובלין ואֶלף ממעמד האצולה מתרווחים להם בסלון הישן שלה‪ .‬אחר‬
‫כך אזרה אומץ‪ ,‬סובבה את ידית הדלת וכשלה פנימה‪ .‬היא לא העזה להסתכל עד שהדלת הייתה סגורה‬
‫מאחוריה‪.‬‬
‫לסתה נשמטה מעט‪.‬‬
‫כל פרט קטנטן בחדרה היה משוחזר במדויק‪ ,‬עד לאופן שבו נהגה לסדר את בובות הפרווה שלה‬
‫לפי הגובה — אם כי נותר רווח במקום שבו אֵלה הייתה צריכה להיות‪ .‬היא צנחה על המיטה והעבירה‬
‫את ידיה על השמיכה הכחולה־צהובה המרופטת שאִמהּ תפרה עבורה‪ .‬הבד היה גס יותר מהבדים‬
‫האֶלפיים שאליהם התרגלה‪ ,‬והיא הבחינה בכתם שנותר מאז ששפכה עליה מיץ תפוזים כשהייתה‬
‫ילדה‪ ,‬אבל היא בכל זאת רצתה להתכרבל ולטמון בתוכה את פניה‪.‬‬
‫לא היה לה מושג כמה הותירה מאחוריה‪.‬‬
‫ספרי לימוד ומחברות וגביעים וסרטים מהימים שלמדה בבתי ספר של בני אדם‪ .‬מזכרות קיטשיות‬
‫ובובות קטנות שהוריה נתנו לה במשך השנים‪ .‬עבודות יד מטופשות שיצרה עם אִמהּ ואחותה‪ .‬ספרים‬
‫שקראה כל כך הרבה פעמים עד שכריכותיהם היו מקומטות ובלויות — עכשיו הכריכות נראו מגוחכות‬
‫במקצת‪ ,‬עם כל המכשפים והדרקונים והאלים למחצה שהופיעו עליהן‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬הכול נראה מגוחך‪ .‬דהוי ומאובק וחסר תועלת לחלוטין — לפחות בעולמה החדש‪ ,‬המשופע‬
‫בכוח ובאור‪.‬‬
‫היה קשה שלא לחוש חסרת תועלת בעצמה‪.‬‬
‫היא לפתה את תליון הרישום שלה — ההוכחה לכך שלמרות השוֹנוּת שלה‪ ,‬זה העולם שאליו היא‬
‫שייכת‪ .‬אחר כך נעמדה‪ ,‬החליקה את הקמטים שהשאירה על המיטה והתמקדה בסיבה שלשמה היא‬
 ‫שם‪.‬‬
‫היא פתחה את המגירה התחתונה של שולחן הכתיבה שלה והשתעלה כשעננת אבק ושיער חתולים‬
‫פרצה מתוכה‪ .‬המגירה הייתה גדושה במחברות‪ ,‬בעבודות ישנות מבית הספר ובמט ֵענים של טלפונים‬
‫סלולריים‪ ,‬ובדיוק כשהתחילה לחשוש שזה לא נמצא שם‪ ,‬נגעו אצבעותיה בקצותיו המחודדים של‬
‫משהו מכוסה נצנצים‪.‬‬
‫היא לא יכלה שלא לחייך כשראתה את הכריכה הוורודה עם חדי־הקרן הנוצצים שבהו בה‪ .‬עיניהם‬
‫הסגולות ורעמות הקשת שלהם היו מגוחכות כמעט כמו הקשתות בענן שעליהן עמדו או הלבבות‬
‫שריחפו בשמיים‪ .‬היא רצתה לדפדף ביומן‪ ,‬עמוד אחר עמוד‪ ,‬אבל לא ידעה כמה זמן תוכל לתת לחבר‬
‫המועצה טריק להמתין‪.‬‬
‫כשפנתה לצאת‪ ,‬משהו בתוכה רצה לקחת עוד דברים‪ ,‬לשמור לעצמה עוד כמה זיכרונות וחפצים‬
‫שהיו היא‪.‬‬
‫אבל האם זו היא?‬
‫או שזהו רק העבר שלה?‬
‫היא התבוננה שוב בחדר‪ .‬ואז השאירה הכול מאחוריה‪.‬‬
‫"זה מה שחיפשת?" שאל חבר המועצה טריק כשירדה במדרגות‪ .‬הוא הצביע על היומן שחיבקה‬
‫קרוב לחזה‪ ,‬והיא הנהנה‪.‬‬
‫"אפשר לראות אותו?"‬
‫סופי קפאה‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬הבטיח‪" .‬אני רק רוצה לספק את סקרנותי‪ ,‬לא יותר‪ .‬למעשה — " הוא הושיט את ידו‪,‬‬
‫הסיר את הנזר שלו והגיש לה אותו — "בואי נתחלף‪ .‬למשך הדקות הקרובות ראי בי אזרח מן‬
‫השורה‪".‬‬
‫אחיזתה ביומן התהדקה וקול בתוכה צרח שתשמור על הסודות שבו‪ .‬אבל הוא בטח בה מספיק כדי‬
‫להביא אותה לשם בלי לשאול שאלות‪ .‬האם היא לא יכולה לעשות אותו הדבר? וחוץ מזה‪ ,‬אם כתבה‬
‫ביומן רוּנים — זה יהיה צופן של הברבור השחור‪ .‬היא הטילה ספק ביכולתו לתרגם זאת‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬ידיה רעדו כשנטלה את הנזר שלו ונתנה לו את היומן‪ .‬היא התבוננה בהשתקפותה‬
‫המעוותת באבני הברקת העצומות בזמן שהוא עלעל בדפים‪.‬‬
‫ואז עלעל בהם שוב‪.‬‬
‫ושוב‪.‬‬
‫לבסוף פרץ בצחוק‪" .‬ובכן‪ ,‬למיטב הבנתי‪ ,‬מלבד הצצה הומוריסטית למדי לאופן שבו אחותך‬
‫הצעירה שיגעה אותך‪ ,‬אין כאן שום דבר משמעותי‪ .‬אם כי כמה דפים חסרים‪ ,‬לקראת הסוף‪".‬‬
‫הוא הושיט לה את היומן והצביע על פיסות נייר קרועות לאורך השדרה הפנימית‪ .‬היא לא זכרה‬
‫שקרעה אותן‪.‬‬
‫דמעות צרבו את עיניה‪ ,‬אבל לא דמעות של עצב‪.‬‬
 ‫דמעות זעם‪.‬‬
‫"אני מניח שאת לא רוצה לספר לי מה קיווית למצוא‪ ",‬אמר חבר המועצה טריק בשקט‪" .‬זכרי‪ ,‬אני‬
‫עדיין ללא הנזר‪".‬‬
‫"זה לא משנה‪ .‬זה לא נמצא שם‪".‬‬
‫היא ניסתה שלא לדמיין את גופו השמנמן‪ ,‬הקמוט‪ ,‬של מר פורקל‪ ,‬מתגנב ומסתובב בביתה כשלא‬
‫הייתה שם‪ ,‬וקורע את הדפים מהיומן‪.‬‬
‫ואולי היא כן הייתה בבית‪.‬‬
‫תמונה שלו‪ ,‬רוכן מעליה בזמן שישנה‪ ,‬מילאה את ראשה‪ .‬איזו עוד הזדמנות הייתה לו למחוק את‬
‫זיכרונותיה?‬
‫"את בסדר‪ ,‬מיס פוסטר?" שאל סנדור כשהתחילה להתנודד‪.‬‬
‫מר פורקל אולי דאג לה באותו היום בפריז‪ ,‬אבל גם התערב בחייה בדרכים כה רבות‪ ,‬מצמררות‪,‬‬
‫בלתי ניתנות לתיאור‪.‬‬
‫היא חייבת לצאת משם‪.‬‬
‫"תודה שהבאת אותי לכאן‪ ",‬אמרה כשהושיטה לחבר המועצה טריק את הנזר שלו וגיששה אחר‬
‫גביש הבית שלה‪.‬‬
‫"בכל עת‪ ,‬סופי‪ .‬ואל תשכחי את זה‪ ".‬הוא הושיט לה את היומן הישן שלה‪.‬‬
‫סופי לא הצליחה להושיט את ידה ולקחת אותו‪.‬‬
‫סנדור חטף אותו מידיו למענה‪ ,‬וסופי ניסתה להתנהג כרגיל כשהניפה את הגביש אל האור‪ .‬אבל‬
‫בתוך תוכה היא הייתה אחוזת בהלה‪.‬‬
‫הברבור השחור לא גנבו רק את זיכרונותיה כשהם קרעו את הדפים‪.‬‬
‫הם גנבו את הרמז היחיד שיכול היה לעזור לה להציל את אולדן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪48‬‬
‫‪ ‬‬
‫"הנה את!" קרא קיף שעמד מחוץ למכלאה של הפטרודקטיל‪.‬‬
‫גריידי צחצח את שיניו של זָכָר כתום בהיר וקיף נשען על הסורגים והתבונן‪ .‬הטוניקה האפורה שלו‬
‫הייתה מוכתמת בבוץ‪ ,‬ודבלולי פרווה סגולים היו נעוצים בשערו הפרוע במיוחד‪.‬‬
‫"גריידי העסיק אותי בזמן שלא היית כאן‪ ",‬הסביר קיף‪.‬‬
‫"אני רואה‪ .‬מצטערת‪ .‬אמרתי לך שאחזור הביתה מאוחר יותר‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬טוב‪ ,‬אבא שלי פתח באחת ההרצאות שלו על חשיבות מיצוי הפוטנציאל שלי‪ .‬כל דבר יותר‬
‫טוב מזה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬זה ִִאפשר לי לשחק עם תחת נוצץ‪".‬‬
‫"תחת נוצץ?"‬
‫"זה שם הרבה יותר טוב מסילבני‪ ,‬נכון?"‬
‫"רגע‪ ,‬אתה שיחקת עם סילבני?"‬
‫"זה מוזר‪ ",‬ענה גריידי במקומו‪" .‬הוא עזר לי להאכיל אותה‪ ,‬משום שהיא הגיבה אליו בפעם‬
‫הקודמת‪ .‬ופתאום ראיתי שהיא מתחככת בצוואר שלו‪ ,‬בדיוק כמו שהיא עושה איתך‪".‬‬
‫"מה אני יכול להגיד? תחת נוצץ אוהבת אותי‪".‬‬
‫"לא קוראים לה תחת נוצץ‪".‬‬
‫"צריך לקרוא לה כך‪ .‬היא מעדיפה את זה‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬היא לא‪".‬‬
‫"רוצה להתערב?"‬
‫"לא הייתי עושה את זה‪ ,‬סופי‪ ",‬הזהיר אותה גריידי‪" .‬היא באמת אוהבת את קיף‪ .‬וזה נהדר‬
‫מבחינתנו‪ .‬סוף־סוף היא מסכימה לקבל אדם אחר‪".‬‬
‫אבל‪ ...‬האם זה חייב להיות קיף?‬
‫סופי מיהרה אל המתחם של סילבני‪ ,‬וברגע שהסוסה הבוהקת הבחינה בה‪ ,‬היא החלה להעביר‬
‫שדרים‪ .‬חברות! לעוף! אמון! לעוף!‬
‫אבל הייתה מילה חדשה בתוך בליל המילים‪.‬‬
‫קיף!‬
‫"את רואה? אמרתי לך שהיא אוהבת אותי‪".‬‬
‫"אתה לא יכול לדעת את זה‪".‬‬
‫"האמת היא שאני כן יכול‪ .‬אני יכול להרגיש את הרגשות שלה בלי לגעת בה — בדיוק כמו שאני‬
‫יכול להרגיש את שלך‪ .‬לא שמתי לב לזה בפעם הקודמת שהייתי לידה‪ ,‬כי הנחתי שמה שהרגשתי‬
 ‫מגיע ממך‪ .‬אבל עכשיו אני יכול להבחין בהבדל‪".‬‬
‫קיף!‬
‫"היי‪ ,‬תחת נוצץ‪ ,‬התגעגעת אליי?"‬
‫קיף! קיף! קיף!‬
‫את מבינה שהוא קורא לך תחת נוצץ? שידרה סופי‪ .‬היא שלחה תמונה של אחוריים גדולים ונוצצים‬
‫של סוס‪ ,‬להמחשה‪.‬‬
‫תחת נוצץ‪ ,‬השיבה סילבני‪ .‬קיף!‬
‫סופי גלגלה את עיניה‪.‬‬
‫"אם את מקנאה כי אין לך שם חיבה מגניב‪ ,‬אנחנו יכולים להתחיל לקרוא לך ישבן מבריק‪ ",‬הציע‬
‫קיף‪.‬‬
‫"תודה‪ ,‬אני מוותרת‪".‬‬
‫"מה שתחליטי‪ .‬אישית‪ ,‬אני עומד על כך שתקראי לי עכוז זורח מעתה והלאה‪".‬‬
‫קיף! הוסיפה סילבני‪ .‬קיף! לעוף! קיף! תחת נוצץ!‬
‫סופי שפשפה את רקותיה‪ .‬בדיוק כשחשבה שהתשדורות הגיעו לרמה המעצבנת ביותר שלהן‪...‬‬
‫"אז איפה הייתם בכלל?" שאל קיף‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני שואל את עצמי בדיוק אותו הדבר‪ ",‬אמר גריידי מאחוריהם‪ .‬כשסופי לא ענתה‪ ,‬כולם‬
‫הביטו בסנדור‪.‬‬
‫"היא הייתה בטוחה לחלוטין‪ ",‬הבטיח להם‪.‬‬
‫"הלכתי לראות את חבר המועצה טריק‪ ",‬אמרה סופי לפני שגריידי יוכל להמשיך ולחקור את‬
‫סנדור‪" .‬ביקשתי ממנו לעזור לי למצוא את החפצים האנושיים הישנים שלי‪ ,‬כדי שאוכל לקחת משם‬
‫משהו‪".‬‬
‫"מה זה‪ ,‬יומן?" שאל קיף כשסנדור הושיט לה את היומן הנוצץ‪.‬‬
‫הוא ניסה לחטוף אותו‪ ,‬אבל סופי משכה אותו מידיו בדיוק בזמן‪" .‬כתבתי בו כשהייתי בת חמש‪ .‬כל‬
‫קטע הוא באורך של שלושה משפטים בערך‪ ,‬ותכננתי בהם איך לעצבן את אחותי‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬מי לא רוצה להכיר עוד דרכים לעצבן אנשים?"‬
‫"תאמין לי‪ ,‬אתה כבר מכיר את כולן‪".‬‬
‫היא הבחינה בגריידי מזעיף פנים‪" .‬זה היה בסדר‪ ",‬הבטיחה‪" .‬אין שום דבר ביומן שיכול לגרום‬
‫לכך שי ַגלו אותי — וממילא חבר המועצה טריק הוא לא כזה‪ .‬הוא אפילו הסיר את הנזר לפני שעבר על‬
‫היומן‪".‬‬
‫"הנזר הוא רק סמל שמייצג את הכוח שלו‪ .‬איתו או בלעדיו — "‬
‫"אני יודעת‪ .‬אהיה זהירה‪".‬‬
‫"אל תדאג‪ ,‬אני אפקח עין עליה עד סוף היום‪ ",‬אמר קיף‪ ,‬הצדיע בגנדרנות ושילב את זרועו בזרועה‬
‫של סופי‪.‬‬
 ‫משום מה‪ ,‬גריידי לא נראה נינוח כשקיף הוביל אותה משם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫***‬
‫‪ ‬‬
‫"שלא תעז‪ ",‬אמרה סופי ועצרה בעד קיף כשניסה לצנוח על מיטתה‪" .‬יש לך ריח של עכברוש רטוב‪.‬‬
‫אתה יכול לשבת על הרצפה‪".‬‬
‫הוא צחק‪ ,‬הרים את איגי וגירד את ראשו הפרוע‪" .‬היא בטח מתייחסת גם אליך ככה‪ ,‬הא? כאילו זו‬
‫אשמתך שהבל הפה שלך מסריח כאילו משהו מת בתוכך‪".‬‬
‫איגי צייץ והתחכך בידו של קיף‪ .‬סופי הייתה חייבת לפרגן לו — הייתה לו גישה לבעלי חיים‪.‬‬
‫"עכשיו‪ ,‬כשאנחנו לבד‪ ,‬את מתכוונת לספר לי מה באמת כתוב ביומן החד־קרן והקשת בענן הזה?‬
‫ודרך אגב‪ ,‬אלה הדברים האנושיים המגניבים שחיכיתי להם‪ .‬אנא‪ ,‬אל תהססי להשיג עוד כאלה כדי‬
‫שאוכל לצחוק עליהם‪".‬‬
‫סופי צנחה על מיטתה באנחה‪" .‬קיוויתי שיהיה בפנים רמז‪ .‬אני זוכרת שכתבתי משהו בשוליים —‬
‫אבל‪ ,‬כמובן‪ ,‬הדפים שהייתי זקוקה להם נתלשו‪ ".‬היא דפדפה אל הקטע עם פיסות הנייר הקרועות‪.‬‬
‫"מי קרע את זה? ואת לא אמורה להיות בעלת זיכרון צילומי?"‬
‫סופי הסבירה לו על מר פורקל ועל הפערים המוזרים בזיכרונה‪.‬‬
‫"ברור לי שיש משהו שהם לא רוצים שאגלה‪".‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬זה פשוט‪ ...‬וואו‪ .‬כלומר‪ ,‬איך את מתמודדת עם זה והולכת‪ ,‬כאילו‪ ,‬לבית הספר ומסתובבת‬
‫עם החברים שלך ומתנהגת בשלווה כזאת? אני הייתי רץ לאלווין וצורח 'מישהו גנב לי את הזיכרונות‬
‫— תחזיר לי אותם!'"‬
‫"אלווין לא יכול לעזור‪ ",‬אמרה‪ ,‬השליכה את היומן חסר התועלת על הרצפה ובעטה בו‪" .‬אף אחד‬
‫לא יכול לעזור‪".‬‬
‫"האמת היא שכאן את טועה‪ .‬ידעתי שתזדקקי לי‪ .‬יש לך עיפרון?"‬
‫היא הצביעה על תיק בית הספר שלה‪ ,‬והוא פשפש בו והוציא את עפרונות הכסף שלה‪ .‬ואז חטף את‬
‫היומן והתכוון להשתרע לצידה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬בנים מסריחים יושבים על הרצפה‪".‬‬
‫"מי כפוית טובה?" שאל והתמקם על השטיח הפרחוני‪.‬‬
‫הוא היטה את הספר לכמה כיוונים‪ ,‬ואז לקח עיפרון והתחיל להצליל את השוליים בקצה החוד‪" .‬אם‬
‫לחצת מספיק חזק על העיפרון בזמן שכתבת‪ ,‬נוכל לראות את ההטבעה בעמוד הבא‪ .‬סמכי עליי‪,‬‬
‫הטְריק הזה עזר לי הרבה פעמים‪".‬‬
‫לסופי לא היה ספק בכך‪ ,‬והיא צמצמה את עיניה והתבוננה בקימורים ובסלסולים הלבנים החיוורים‬
‫שצייר קיף‪ .‬ליבה פרפר כשהסימנים התעוותו והפכו למילים‪.‬‬
‫"אני מניח שזה סימן טוב‪ ",‬אמר קיף כשהושיטה ידה וחיפשה מחברת כדי לכתוב בה את המסר‪.‬‬
 ‫‪ ‬‬
‫נער שנעלם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"הייתי צריך לנחש שזה יהיה משהו שקשור לנער‪".‬‬
‫"הייתי בת חמש‪ ,‬קיף‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬ולא היו בנים חמודים כשהיית בת חמש? טוב‪ ,‬נכון שעדיין לא פגשת אותי‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫סופי היסתה אותו כשתמונה צפה ועלתה בראשה‪ .‬אותו סמל מעורפל שראתה בעבר‪ ,‬דומה לזה שעל‬
‫חולצתו של בראנט — אבל עכשיו הצליחה לראות יותר‪ .‬כאילו תודעתה התרחקה מהתמונה והיא יכלה‬
‫להבחין שזהו הסמל שמופיע על כתפו של מישהו שנשען על עץ‪.‬‬
‫היא רצה אל שולחן הכתיבה שלה‪ ,‬שלפה את יומן הזיכרונות והקרינה את הסצינה המטושטשת לפני‬
‫שחמקה ממנה‪.‬‬
‫"זאת חולצת ְבּ אמְבּל?" שאל קיף שהציץ מעבר לכתפה‪.‬‬
‫"מה? חכה‪ ,‬זה המשחק שאתה ופיץ שיחקתם?"‬
‫"בערך‪ .‬אנחנו שיחקנו בגרסת אחד־על־אחד‪ .‬יש גם גרסה קבוצתית‪ ,‬ואחת לשלוש שנים מתקיים‬
‫טורניר אליפות‪ .‬מדפיסים לקראתו חולצות מיוחדות‪ ,‬וכל מי שמתעניין במשחק קונה משהו כמו עשר‬
‫חולצות ולובש אותן כל הזמן‪ .‬החולצה הזאת היא מ‪"...‬‬
‫"מלפני שמונה שנים?" ניחשה סופי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני חושב שכן‪ .‬אבל רגע‪ ,‬זה הזיכרון שלך?"‬
‫"אני חושבת שכן‪ ".‬היא צנחה על הרצפה כשהחדר התחיל להסתובב סביבה‪.‬‬
‫"אבל לפני שמונה שנים עדיין חיית עם בני אדם‪".‬‬
‫"אני יודעת‪".‬‬
‫היא חיה עם בני אדם ולא היה לה מושג שהאֶלפים קיימים‪ .‬אפילו היכולת הטלפתית שלה עדיין לא‬
‫באה לידי ביטוי‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬אם הזיכרונות המטושטשים שלה היו נכונים‪ ,‬היא ראתה איכשהו נער בחולצת בראמבל‪.‬‬
‫נער שנעלם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪49‬‬
‫‪ ‬‬
‫"את בסדר?" שאל דקס כשנשענה עליו בזמן התכנסות הבוקר‪.‬‬
‫סופי פיהקה והזדקפה‪" .‬מצטערת‪ .‬אני פשוט עייפה‪".‬‬
‫היא נשארה ערה עד שעה מאוחרת וניסתה לאלץ את הזיכרון שלה לחזור אליה‪ ,‬וכשסוף־סוף ויתרה‬
‫והלכה לישון היו לה חלומות מוזרים על נערים מסתוריים שמזנקים פתאום מאחורי עצים‪ .‬מה גם‬
‫שסילבני הוסיפה את קיף להבזקים המסויטים שלה‪ .‬הוא הופיע שוב ושוב בין הסיוטים‪ ,‬קרא לה "תחת‬
‫נוצץ"‪ ,‬וזה גרם לה לרצות לצהול ולרוץ במעגלים‪.‬‬
‫אם זה יקרה שוב‪ ,‬סופי ללא ספק תשנה את המדיניות שלה בנוגע לתרופות הרגעה‪.‬‬
‫היא ניסתה להתרכז בשיעור אלמנטליזם‪ ,‬אבל סדקה שלושה בקבוקים בניסיון ללכוד ענן סערה‬
‫קטן‪ .‬ליידי ו ֵ ה‪ ,‬אישה צנומה שצמתה השחורה הגיעה עד למותניה‪ ,‬לא התרשמה‪.‬‬
‫שיעור אחר הצהריים שלה היה גרוע עוד יותר‪ .‬שיעור חקלאות התקיים יחד עם כל תלמידי רמה‬
‫שלוש בגן שנמצא מאחורי הבניין הראשי‪ ,‬והיה מלא עצים‪ ,‬גפנים ושיחים שצמחו למעלה‪ ,‬למטה‪,‬‬
‫לצדדים ובאלכסון‪ .‬קבוצת גנומים הסבירה שעליהם ללמוד כיצד לגדל את המזון המוגש בקפטריה‬
‫בשעת ארוחת הצהריים כדי שיעריכו את העבודה והאנרגיה המושקעות בכך‪ .‬אבל סופי גילתה שזה‬
‫מקצוע נוסף שבו החינוך האנושי שלה יפריע לה‪ .‬לאורך השיעור קיבלה הערות בנוגע לאופן שבו‬
‫חפרה‪ ,‬שתלה וגירפה‪ ,‬שכנראה גרם להרס האדמה‪ ,‬השתילים‪ ,‬הזרעים‪ ,‬היקום כולו‪ ,‬או לפחות עלול‬
‫היה לגרום לכך‪ ,‬בהתחשב בפאניקה של בַּארת' — הגנום הנמוך במיוחד וירוק השיער שעבד לצידה‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬היא בילתה ריתוק נוסף בהפסקת צהריים מצחינה עם ליידי קאדנס‪ ,‬וחשבה שהיום הזה לא‬
‫יוכל להיות גרוע יותר‪ .‬אלא שאז הופיעה דמותה של ליידי אלינה על קירות אולם הלמידה‪.‬‬
‫"שימו לב‪ ,‬ילדי פלא‪ .‬הרגע קיבלתי הודעה מהמועצה שמחר בבוקר תימסר הודעה מיוחדת‪ .‬אנחנו‬
‫יוצרים קשר עם הוריכם ממש ברגעים אלה‪ ,‬אבל עליכם לוודא שהם יחפשו את המגילה הרשמית‬
‫שתישלח לבתיכם מחר בבוקר‪ ,‬עם הוראות מפורטות מתי יש לקרוא בה‪".‬‬
‫היא הבהבה ונעלמה בלי שום הסברים נוספים‪ ,‬והותירה את ילדי הפלא להתלחש ולהעלות השערות‬
‫בנוגע למה שעלול להתרחש‪.‬‬
‫סופי כבר ידעה‪.‬‬
‫היא ניסתה לא לבכות‪ ,‬ניסתה להזכיר לעצמה שזה לא משנה שום דבר‪ .‬אבל כל מה שיכלה לחשוב‬
‫עליו היה‪ ,‬מחר זה יהיה אמיתי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫המכתב מהמועצה נמסר למחרת בבוקר על ידי שליח בשכמייה ירוקה בהירה‪ ,‬וצורפה אליו הוראה‬
‫לפתוח אותו בדיוק בשעה עשר בבוקר‪ .‬ההמתנה במשך שעה ושבע־עשרה דקות הייתה מייסרת‪ ,‬ואף‬
‫שסופי ידעה מה נאמר בהודעה‪ ,‬עדיין פרצה בבכי כשקראה את הכיתוב השחור המדויק‪.‬‬
‫"בצער רב אנו מודיעים שאיבדנו את אולדן ואקר‪ .‬זרע יישתל ביער הוונדרלינגים בשעה‬
‫שתים־עשרה בצהריים‪ .‬הציבור מוזמן לחלוק לו כבוד אחרון‪".‬‬
‫"את לא חייבת ללכת‪ ",‬אמר גריידי לסופי כשמחתה את הדמעות מעיניה‪.‬‬
‫היא נענעה בראשה‪ .‬היא לא רצתה ללכת — והיא לא התכוונה להיפרד‪ .‬אבל ברור שהיא תהיה שם‪.‬‬
‫גריידי ואדליין לא התווכחו‪ ,‬וסופי ביקשה סליחה והלכה לחדרה‪ .‬היא ניסתה להבין מה היא מרגישה‬
‫בזמן שפשפשה בין בגדיה — בגדים ש לה בחרה עבורה באופן אישי אחרי שפיץ הביא אותה אל‬
‫הערים האבודות — אבל זאת הייתה ערבוביה של יותר מדי רגשות‪.‬‬
‫הירגעי! אמרה לה סילבני ומילאה את ראשה בפרץ של חמימות‪ .‬סופי השתמשה בזה כדי להמריץ‬
‫את עצמה בזמן שהתקלחה ולבשה את השמלה שבחרה‪ ,‬בגוון ירוק אזמרגד‪ .‬חלקה העליון של השמלה‬
‫שובץ ביהלומים זעירים‪ ,‬ולחצאית התפוחה היו שכבות רבות‪ ,‬שניבאו שהיא תמעד לפחות תריסר‬
‫פעמים‪ .‬היא הרגישה מגוחכת לחלוטין כשהידקה לכתפיה את שכמיית הקטיפה המשובצת אבנים‬
‫טובות‪ ,‬קשרה חלק משערה בסרט סאטן ירוק ומרחה שפתון שקוף ומבריק על שפתיה‪ .‬אבל היא ידעה‬
‫שדלה הייתה רוצה שכולם יתלבשו במיטב בגדיהם‪.‬‬
‫"את נראית‪ ...‬וואו‪ ",‬אמרה וֶרטינה כשסופי בדקה את השתקפותה במראה הארוכה‪" .‬לכבוד מה‬
‫התלבשת?"‬
‫"את לא רוצה לדעת‪".‬‬
‫משהו בנימת קולה שכנע את ורטינה‪ ,‬כי היא לא התעקשה לדעת‪ .‬נקישה שקטה קטעה את השתיקה‬
‫המביכה שהשתררה לאחר מכן‪.‬‬
‫גריידי כחכח בגרונו כשנכנס‪ ,‬ונראה מלכותי יותר משראתה אותו אי פעם‪" .‬נראה כאילו אנחנו לא‬
‫מפסיקים לעשות את זה‪ ,‬נכון?" הוא חייך בעצב והכניס יד לכיסו‪" .‬מצטער שאני ממשיך לתת לך את‬
‫זה באירועים קודרים כל כך‪ ,‬אבל חשבתי שאולי תרצי לענוד אותה‪".‬‬
‫הוא הושיט לה סיכת סמל של משפחת רואוון‪ ,‬שהייתה זהה לזו שבראנט גנב לה‪.‬‬
‫"איפה אתה‪"...‬‬
‫"הייתי באטלנטיס הרבה בזמן האחרון‪ ,‬אז הצורף הכין אותה בשבילך‪".‬‬
‫"תודה רבה‪ ",‬לחשה כשעזר לה לרכוס בעזרתה את השכמייה‪.‬‬
‫נראה כאילו הוא רוצה לומר עוד משהו‪ ,‬אבל במקום זאת נטל את ידה והם הלכו אל הרבמזניק‪ ,‬שם‬
‫חיכו להם אדליין וסנדור‪ .‬שמלתה של אדליין הייתה מכוסה תחרה ותכשיטים‪ ,‬ואפילו סנדור החליף‬
‫בגדים ולבש מכנסי משי ירוקים‪ .‬אף אחד מהם לא אמר דבר כשנעמדו מתחת לגבישים‪ ,‬וגריידי נתן‬
‫את הפקודה להזנקה ליער הוונדרלינגים‪ .‬אבל סופי הייתה יכולה להישבע ששמעה את אדליין לוחשת‪,‬‬
‫"הנה זה מתחיל שוב‪ ",‬שעה שהאור סחף אותם משם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 
 ‫פרק ‪50‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי הייתה בטוחה שכל העולם האֶלפי התכנס ביער הוונדרלינגים‪ ,‬אבל אפילו ההמון לא הצליח‬
‫להפר את הדממה הלא טבעית של העצים המכובדים למראה‪ .‬עין יבשה אחת לא נותרה בקהל‪ ,‬והצער‬
‫היה כבד כל כך עד שהיה מוחשי כמעט‪ ,‬כאילו אם סופי תנשום עמוק מדי‪ ,‬היא עלולה להיחנק‪.‬‬
‫גריידי ואדליין נדרשו לעמוד מלפנים‪ ,‬עם הוואקרים‪ ,‬אבל סופי נשארה מאחור עם סנדור‪ ,‬הסתתרה‬
‫בשולי הקהל וקיוותה שאיש לא יבחין בה‪ .‬הדבר האחרון שהייתה צריכה הוא שאנשים יתחילו‬
‫להתלחש על "הנערה שנחטפה"‪ ,‬ובפרט לנוכח העובדה שגובלינים לא היו אמורים להיות ביער‬
‫הוונדרלינגים‪ .‬אבל סנדור התעקש‪.‬‬
‫לא נשמעה תרועת חצוצרות כשחברי המועצה הופיעו על פסגת אחת הגבעות הגבוהות‪ ,‬וסופי‬
‫הופתעה לראות שגם הם הביאו איתם את שומרי הראש שלהם‪ .‬היא הקשיבה לרטינות סביבה‪ ,‬על כך‬
‫שהמועצה מאפשרת לגובלינים להתקרב ליער הוונדרלינגים‪ ,‬אבל ראתה רק מבטים המומים‪ ,‬ואיש לא‬
‫אמר מילה כשחבר המועצה אמארי קרא לדלה לצעוד קדימה‪.‬‬
‫סופי הייתה רחוקה מכדי לראות מה קורה עכשיו‪ ,‬אבל מוטב היה לה כך‪ .‬היא לא רצתה לראות את‬
‫זריעת הזרע‪ ,‬והיא הזכירה לעצמה שוב שאין זה אומר שאולדן איננו‪ .‬ה"קבר" שלה עצמה היה הוכחה‬
‫מספקת לכך‪.‬‬
‫נשמע צלצול‪ ,‬והקהל הדומם הצליח איכשהו להשתתק עוד יותר‪.‬‬
‫סופי עצמה את עיניה וניסתה לחשוב על משהו שמח‪ ,‬אבל עדיין יכלה לשמוע את צלצול הזכוכית‬
‫המתנפצת שהדהד באוויר‪ ,‬והרגישה כאילו כל מה שיש בתוכה מתבקע לשניים‪.‬‬
‫ואז התחילו משיכות באף‪ .‬ואחריהן יבבות שקטות‪.‬‬
‫סופי פקחה את עיניה‪ ,‬וחשה שהן צורבות מרוב דמעות כשראתה את הפנים האדומות והמתייפחות‬
‫שסביבה‪ .‬היא מעולם לא הייתה מוקפת בכל כך הרבה עצב‪ ,‬וזה גרם לחזה שלה לכאוב כל כך‪ ,‬עד‬
‫שלא יכלה לנשום‪ .‬היא נסוגה לאחור ונדחקה בתוך הקהל‪ .‬אחר כך מצאה פינה פנויה ליד עץ‬
‫וונדרלינג‪ ,‬צנחה ארצה‪ ,‬הניחה את ראשה על ברכיה ונשמה נשימות עמוקות‪.‬‬
‫"אני צריך לקחת אותך הביתה‪ ,‬מיס פוסטר‪ ",‬אמר סנדור וקולו הגבוה נשמע עליז מדי בין כל‬
‫אנחות האבל מסביב‪.‬‬
‫"לא‪ ".‬היא לא יכלה לעזוב בלי לחלוק כבוד למשפחה‪" .‬אני אהיה בסדר בעוד רגע‪".‬‬
‫"סופי?"‬
‫סופי הרימה את עיניה וראתה את טירגן מביט בה במבט נוקב‪.‬‬
‫"את בסדר?"‬
 ‫"כן‪ .‬זה פשוט‪ ...‬עצוב‪ ",‬אמרה והכריחה את עצמה לקום על רגליה‪.‬‬
‫"זה תמיד כך‪ ".‬הוא פנה להביט אל היער‪" .‬קשה להאמין שרק לפני כמה שבועות הייתי כאן בטקס‬
‫שלך‪".‬‬
‫האם באמת חלפו רק כמה שבועות?‬
‫"רגע‪ ,‬היית בהלוויה שלי?"‬
‫"מובן שהייתי‪ .‬חשבת שלא אהיה?"‬
‫"אני לא יודעת‪ .‬האמת היא שאני מנסה לא לחשוב על זה‪ .‬זה די מוזר‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אני מניח שזה מוזר‪ ".‬הוא השתתק לרגע‪" .‬היית מרוצה אילו ראית כמה אנשים באו‪ .‬רבים כל‬
‫כך‪ .‬כמעט כמו היום‪".‬‬
‫היא לא יכלה שלא לפנות ולהסתכל על הקהל העצום‪ ,‬שהלך והפך באיטיות לשורה של מנחמים‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬באמת?"‬
‫"בוודאי‪ ,‬סופי‪ .‬האובדן שלך היה מורגש‪ .‬על ידי כולנו‪".‬‬
‫"אם כך‪ ,‬אני‪ ...‬אני מניחה שטוב שאני עדיין בחיים‪".‬‬
‫הוא חייך‪ .‬אבל כשדיבר שוב‪ ,‬קולו היה מעט מוזר‪" .‬כן‪ ,‬בהחלט‪".‬‬
‫וכך זה יהיה גם עם אולדן‪ ,‬אמרה לעצמה‪ .‬זאת הייתה טעות‪ .‬היא תחזיר אותו‪.‬‬
‫"אני צריך ללכת‪ ",‬אמר טירגן והוציא את המאתר מכיסו‪.‬‬
‫"אתה הולך? אבל אתה עדיין לא‪"...‬‬
‫"הוואקרים לא רוצים לראות אותי‪ ,‬סופי — והיום הזה מספיק קשה עבורם‪ .‬אני לא רוצה לעשות‬
‫שום דבר שיקשה עליהם עוד יותר‪".‬‬
‫סופי בהתה בכפות ידיה‪ .‬הוואקרים לא רצו לראות גם אותה‪ .‬האם היא תקשה עליהם עוד יותר אם‬
‫תישאר?‬
‫טירגן שלח יד והרים את סנטרה‪" .‬את צריכה להישאר‪ ,‬סופי‪ .‬סמכי עליי בעניין הזה‪ ,‬בסדר?"‬
‫היא הנהנה‪.‬‬
‫הוא אמר לה שיראה אותה בשיעור ביום שלישי‪ ,‬ואז צעד אל האור‪.‬‬
‫סופי עמדה שם ובהתה בחלל שהותיר אחריו‪.‬‬
‫"גריידי ואדליין מתקרבים לראש התור‪ ",‬אמר סנדור והכריח אותה להתעשת‪.‬‬
‫היא פנתה ללכת אל משפחתה‪ ,‬אבל כשהתערבבה בקהל מצאה את עצמה נדחקת בין בני משפחת‬
‫הקס‪.‬‬
‫סופי הצליבה מבטים עם סטינה והתכוננה לסוג של דרמה או עלבון כלשהם‪ .‬אבל סטינה רק מחתה‬
‫את לחייה שטופת הדמעות וזזה הצידה כדי לתת לסופי לעבור‪ .‬סופי עדיין שמעה אותה בוכה‬
‫כשהצטרפה לגריידי ולאדליין‪.‬‬
‫"סליחה‪ ,‬מישהו נתן לך רשות לעקוף את התור?" שאל קיף‪ .‬הוא ניסה להתבדח בחיוך רפה‪ ,‬אבל‬
‫עיניו היו אדומות ונפוחות מדי‪.‬‬
‫"אני מצטערת‪ ",‬אמרה אישה אלגנטית בעלת צמה בלונדינית מתוחכמת‪" .‬פשוט התעלמי מהבן שלי‬
‫אם הוא מטריד אותך‪".‬‬
‫"הוא לא מטריד אותי‪ ".‬סופי הביטה באמו של קיף ורכנה קרוב יותר אליו כדי לשאול‪" ,‬אתה‬
‫בסדר?"‬
‫הוא כחכח בגרונו והסב את מבטו‪" .‬יכול היה להיות יותר טוב‪".‬‬
‫גריידי כרך את זרועו סביב סופי‪" .‬מה איתך? מחזיקה מעמד?"‬
‫"אני בסדר‪ ,‬אני חושבת‪ .‬ואתה?"‬
‫"זה מוזר הפעם‪ .‬הייתי רק בשני טקסים כאלה בעבר — ובשתי הפעמים אני הייתי זה שעמד בראש‬
‫השורה‪ ,‬וכולם אמרו לי מילות ניחומים‪".‬‬
‫קולו של גריידי נמוג וסופי חיבקה אותו חזק יותר‪ ,‬כאילו ניסתה לסחוט ממנו את העצב‪" .‬אני עדיין‬
‫כאן‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫"אני יודע‪ ",‬לחש בחזרה‪" .‬נדאג שכך זה ימשיך להיות‪".‬‬
‫סופי הנהנה כשהטור הלך והתקדם‪ ,‬עד שהייתה קרובה מספיק כדי לראות לבסוף את השתיל הזעיר‪.‬‬
‫היא לא רצתה להביט בו‪ ,‬אבל גם לא הצליחה להסיט ממנו את מבטה‪ .‬לא ניתן לטעות למראה פרחי‬
‫הטורקיז שעל ענפיו‪ ,‬אבל העץ נראה שברירי ודקיק וכלל לא דמה לאולדן האמיתי‪ .‬סופי רצתה‬
‫לתלוש אותו מתוך האדמה ולהשליך אותו משם‪.‬‬
‫הם המשיכו להתקדם‪ ,‬וסופי הבחינה לראשונה בבני המשפחה‪ .‬אלוואר נראה ללא רבב‪ ,‬כהרגלו‪,‬‬
‫במקטורן ירוק רקום ובשכמייה — אם כי עיניו היו אדומות והוא נראה חיוור במיוחד כשאחז בידה של‬
‫אמו‪ .‬דלה הייתה מדהימה כתמיד‪ ,‬אבל שמלתה הירוקה הייתה תלויה על כתפיה שנראו פתאום‬
‫גרומות‪ ,‬ושמלתה של ביאנה נראתה גם היא תלויה על גופה‪ .‬ופיץ‪...‬‬
‫סופי לא יכלה להסתכל על פיץ‪.‬‬
‫חברי המועצה עמדו בשורה מאחוריהם — כל שנים־עשר החברים בגלימות ירוקות פשוטות ונזרים‬
‫פשוטים מכסף ואזמרגד‪ .‬פניהם היו חתומות‪ ,‬ונראה שהם בהו בחלל כשאֶלף אחרי אֶלף עברו וניחמו‬
‫את המשפחה‪.‬‬
‫"אנחנו נרפא אותו‪ ,‬נכון?" רכן אליה קיף ולחש באוזנה‪" .‬אני ממש חייב להאמין בזה היום‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ ",‬ענתה בלחישה‪" .‬אני מקווה שנוכל‪".‬‬
‫"תקווה זה לא מספיק טוב‪ ,‬סופי‪ .‬תני לי לפחות מטלה כלשהי‪ .‬משהו‪ .‬כל דבר‪".‬‬
‫"אני עדיין מנסה להחליט מה לעשות‪".‬‬
‫"למה שלא תיתני לי להסתכל ביומן שלך? אולי אני אמצא בו עוד משהו‪".‬‬
‫"נדבר על זה אחר כך‪ ",‬אמרה לו‪ ,‬והתעצבנה מהאופן שבו אביו של קיף צותת להם‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הם‬
‫שוב התקדמו בתור‪.‬‬
‫היא חשה לחץ בחזה כשהבינה שהיא הבאה בתור לפגוש את הוואקרים‪ ,‬והיא בקושי הצליחה‬
‫לנשום כשעשתה את הצעדים האחרונים‪.‬‬
‫ביאנה ופיץ היו בְּאמצע "תודה שבאתם" כשהבינו אל מי הם מדברים‪ .‬קולה של ביאנה נמוג‪ ,‬ופיץ‬
‫קפץ את לסתותיו חזק כל כך עד שנראה שהוא עלול לשבור לעצמו שן‪.‬‬
‫"אני כל כך מצטערת‪ ",‬לחשה סופי והכריחה את עצמה לפגוש במבטו של פיץ‪.‬‬
‫הוא לא הנהן‪ .‬לא אמר דבר‪ .‬רק בהה בה‪.‬‬
‫סופי הרכינה את ראשה‪ .‬היא חשבה ללכת משם‪ ,‬אבל לא יכלה‪.‬‬
‫לא לפני שתגיד את הדבר היחיד שהיה צריך להיאמר‪.‬‬
‫אני מתגעגעת אליו‪.‬‬
‫"לא!" התפרץ פיץ‪" .‬לא מגיע לך ל‪"...‬‬
‫"וואו‪ ,‬תירגע‪ ,‬בנאדם‪ ",‬אמר קיף ונעמד ביניהם‪" .‬זאת סופי‪".‬‬
‫"קיף‪ ,‬זה בסדר‪ ".‬סופי הביטה בדלה‪ ,‬שיצאה מתוך הערפל שהייתה שרויה בו והבחינה במה שקורה‬
‫לצידה‪" .‬כנראה לא הייתי צריכה לבוא‪".‬‬
‫"נכון‪ ,‬לא היית צריכה‪ ",‬אמר פיץ‪.‬‬
‫ביאנה רק נעצה בה מבט זועם‪.‬‬
‫היו עשרות דברים שסופי רצתה לומר‪ ,‬אבל היא ידעה שאף אחד מהם לא יעזור‪ .‬אז היא נתנה לדלה‬
‫את החיבוק החזק ביותר שהייתה יכולה לתת‪ ,‬קדה בפני חברי המועצה ומיהרה ללכת משם‪ ,‬כשסנדור‬
‫ממש מאחוריה‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬חכי‪ ",‬קרא קיף ורץ אחריה‪.‬‬
‫"אני לא רוצה לדבר‪ ,‬קיף‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ...‬אני בהחלט יכול להרגיש את זה‪ .‬אבל חשבתי שכדאי שתדעי שיכולתי להרגיש מה פיץ‬
‫מרגיש‪ ,‬והוא לא כועס עלייך‪".‬‬
‫היא העיפה בו מבט‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬הוא קצת כועס עלייך‪ .‬אבל בעיקר על אבא שלו‪ .‬ועל העולם‪ .‬הוא משתגע לגמרי — ואני‬
‫יכול להבין את זה‪ ,‬אבל‪ ...‬אין לו שום זכות להוציא את זה עלייך‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬יש לו‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אין לו‪".‬‬
‫סופי שפשפה את רקותיה‪ .‬היא ידעה שכוונותיו של קיף טובות‪ ,‬ובמובנים מסוימים מה שהוא אמר‬
‫אכן עזר לה‪ .‬אבל לא מספיק‪.‬‬
‫"אני מצטערת‪ ,‬אני רק רוצה להיות לבד‪ ",‬אמרה לו ורצה משם‪.‬‬
‫"אז נתראה ביום שני‪ ",‬קרא אחריה‪.‬‬
‫היא לא הביטה לאחור עד שהגיעה לראש הגבעה הראשונה‪ .‬קיף היה בדרכו אל בני משפחת ואקר‪.‬‬
‫"את מוכנה לחזור הביתה עכשיו?" שאל סנדור‪.‬‬
‫"עדיין לא‪".‬‬
‫בפעם האחרונה שבה הייתה ביער הוונדרלינגים‪ ,‬הברבור השחור השאירו עבורה הודעה על קברה‪.‬‬
‫וכששוטטה כעת ביער‪ ,‬בחיפוש אחר העץ שלה‪ ,‬לא יכלה שלא לקוות שאולי הם יעשו זאת שוב‪ .‬היא‬
‫התחילה לחשוב שהיא הולכת בכיוון הלא נכון‪ ,‬אבל אז פנתה בעיקול הדרך ושני שתילים הופיעו על‬
‫הגבעה שלפניה‪.‬‬
‫דמות בודדה עמדה ביניהם‪.‬‬
‫"דקס?" שאלה סופי כשהתקרבה‪.‬‬
‫הוא משך באפו ושפשף את עיניו‪" .‬מצטער‪ ",‬מלמל‪ ,‬והסתיר את פניו הסמוקות‪" .‬טיפשי להיות‬
‫עצוב‪ ,‬נכון? כלומר‪ ,‬זה בסך הכול עץ‪".‬‬
‫"גם אני בכיתי כשראיתי אותם‪".‬‬
‫"באמת?"‬
‫"כן‪ ".‬לעץ שלה עדיין לא היו פירות‪ ,‬וגם לא צבע‪ ,‬ונראה שהוא לא גדל בכלל‪ .‬העץ של דקס היה‬
‫גבוה כפליים ומכוסה בפרחי וִינ ְ ה סגלגלים זעירים‪ .‬היא ניסתה לא לייחס לכך משמעות כלשהי‪ ,‬אבל‬
‫בכל זאת חששה שמא הדי־אן־אֵיי המקולקל שלה קשור לזה איכשהו‪.‬‬
‫היא דחתה את הדאגה למועד מאוחר יותר‪ ,‬סקרה את השתיל הצנום שלה וחיפשה בו סימן לרמז‬
‫כלשהו‪ .‬אבל זה היה עץ‪ ,‬וזה הכול‪.‬‬
‫דקס הושיט יד‪ ,‬קטף פרח מהעץ שלו ורחרח אותו‪" .‬וואו‪ ,‬זה באמת אני‪ .‬זה מריח בדיוק כמו שאני‬
‫מריח כשאני לא מתקלח כמה ימים‪".‬‬
‫רק לדקס יכול להיות עץ עם פרחים מסריחים‪.‬‬
‫"מעצבן אותי שהם עדיין מסתובבים חופשי‪ ",‬לחש‪.‬‬
‫"מי?"‬
‫"אלה שניסו ל‪"...‬‬
‫"אה‪ ,‬הם‪".‬‬
‫"לפעמים אני חושב שאולי אראה או אשמע אותם‪ ",‬הוסיף בשקט והציץ מעבר לכתפו‪.‬‬
‫"אנחנו מוגנים‪ ,‬דקס‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬את מוגנת‪ .‬המועצה וכל העולם מנסים להגן עלייך‪".‬‬
‫"העולם לא רוצה להגן עליי‪ ,‬דקס‪ .‬הם רואים אותי עם סנדור ומשתגעים‪ ,‬כאילו אם רק יעמדו לידי‪,‬‬
‫יחטפו גם אותם‪ .‬בדיוק כמו שקרה לך‪".‬‬
‫היא לא התכוונה לומר את החלק האחרון‪ ,‬אבל הוא נפלט מפיה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬טוב‪ ,‬הם מטומטמים‪ .‬אני מרגיש בטוח רק כשאני נמצא לידך‪ ".‬לחייו להטו והוא הוסיף‬
‫במהירות‪" ,‬אחרי הכול‪ ,‬יש לך שומר ראש‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬מלמלה סופי ובהתה בסנדור‪ .‬היא מעולם לא העלתה בדעתה שדקס היה רוצה שיהיה לו‬
‫גובלין משלו‪.‬‬
‫דקס השפיל את עיניו אל כפות רגליו‪" .‬אבל אני מניח שאני יודע למה את מתכוונת‪ .‬ההורים שלי‬
‫מודאגים עכשיו‪ .‬מאוד‪ .‬אני צריך להיאבק בהם כדי ללכת לכל מיני מקומות — אפילו אלייך‪ .‬לא‬
‫שהייתי צריך לעשות את זה הרבה בזמן האחרון‪ ".‬הוא בעט באדמה‪ ,‬אבל אז ראשו נזקף במהירות‪.‬‬
‫"אה! אז זה מה שהיית עסוקה בו‪ ,‬הא?"‬
‫סופי הנהנה‪.‬‬
‫"יכולת להגיד לי‪".‬‬
‫"לא הייתי אמורה לדבר על זה‪".‬‬
‫"אבל סיפרת לקיף?"‬
‫"פיץ הוא החבר הכי טוב שלו‪ ,‬והוואקרים הם כמו המשפחה שלו‪ .‬הוא היה צריך לדעת‪".‬‬
‫"אז עכשיו‪ ,‬כשהחדשות פורסמו‪ ,‬לא תסתובבו הרבה ביחד‪ ,‬נכון?"‬
‫"אולי כן‪ .‬אנחנו עדיין עובדים על משהו‪".‬‬
‫היא שקלה לספר לו על מה‪ ,‬אבל דקס בחר תמיד להתרחק מבני ואקר‪ .‬הוא מעולם לא רצה להכיר‬
‫אותם — אף אחד מהם‪.‬‬
‫דקס נאנח‪ ,‬שמט את הפרח שקטף ומעך אותו בנעלו‪.‬‬
‫"חשבתי שהכול יהיה אחרת אחרי שחזרנו הביתה‪ ",‬מלמל‪.‬‬
‫"אחרת באיזו צורה?"‬
‫"אני לא יודע‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬עברנו את הדבר הענק הזה‪ .‬ואז חזרתי וכולם פשוט ציפו ממני לחזור‬
‫לחיים הרגילים ולהתנהג כאילו זה לא קרה‪ .‬אבל זה קרה‪ ".‬הוא הצביע על העץ שלו‪" .‬גם אני הייתי‬
‫שם‪ .‬גם אני כמעט מתּי‪ .‬נראה שלאף אחד לא אכפת‪ ,‬חוץ מאשר למשפחה שלי‪".‬‬
‫"להרבה אנשים אכפת‪ ,‬דקס‪ ".‬היא היססה לרגע ואז לקחה את ידו וחיכתה שיביט בה‪" .‬לי אכפת‪".‬‬
‫"באמת? אז איך זה שמאז תחילת שנת הלימודים כאילו אני לא קיים? עוד קודם‪ ,‬בעצם — מאז אותו‬
‫יום‪ ,‬כשאולדן‪"...‬‬
‫כשהוא דיבר שוב‪ ,‬זו הייתה כמעט לחישה‪" .‬אז זה קרה אז? לאולדן?"‬
‫היא בקושי הצליחה להנהן‪" .‬זה נעשה ממש גרוע למחרת‪".‬‬
‫הוא הידק את אחיזתו בידה‪" .‬זאת לא הייתה אשמתך‪ ,‬אם זה מה שאת חושבת‪".‬‬
‫"אתה לא יכול להגיד את זה‪ .‬אתה אפילו לא יודע מה קרה‪ ".‬היא ניסתה להתרחק‪ ,‬אבל הוא אחז‬
‫בידה בחוזקה‪.‬‬
‫"אני מכיר אותך‪ .‬ואני יודע שלעולם לא תיתני לשום דבר רע לקרות למישהו‪ ,‬כל עוד זה תלוי בך‪".‬‬
‫דמעות צרבו את עיניה‪" .‬תודה‪ ,‬דקס‪ .‬אני מקווה שאתה צודק‪".‬‬
‫"אני צודק‪ .‬ואת רואה? כשאת מספרת לי דברים‪ ,‬אני יכול לעזור‪ .‬אני בטוח שאם תגידי לי על מה‬
‫את וקיף עובדים‪ ,‬אני אוכל לעזור גם בזה‪".‬‬
‫"אולי‪".‬‬
‫"אולי אני צודק‪ ,‬או אולי תספרי לי?"‬
‫"אולי אני לא יודעת‪ ".‬היא פנתה שוב אל העצים שלהם‪ ,‬העצים הקטנים והחלשים שלהם‪ ,‬שהתחזקו‬
‫מיום ליום‪" .‬בוא‪ ,‬אנחנו בטח צריכים לחזור למשפחות שלנו‪".‬‬
‫דקס המשיך לאחוז בידה בזמן שהלכו משם‪ ,‬וסופי לא הצליחה להחליט איך היא מרגישה לגבי זה‪.‬‬
‫אבל לא ניסתה לעזוב את ידו גם כשחזרו לקברו של אולדן‪ .‬רוב הקהל כבר עזב — כמו גם חברי‬
‫המועצה — אבל בני משפחת ואקר נשארו‪ .‬נראה שגריידי ואדליין ניסו לשכנע אותם לחזור הביתה‪,‬‬
‫אבל דלה לא הסכימה לעזוב את העץ‪.‬‬
‫דקס ניגש אל ההורים שלו וגריידי תפס את מבטה של סופי‪.‬‬
‫אני אחכה בכניסה‪ ,‬שידרה‪ ,‬והלכה משם מהר ככל שיכלה בלי לצאת בריצה‪ .‬היא לא הייתה מסוגלת‬
‫לעמוד שוב מול פיץ וביאנה‪ ,‬והם לא ירצו שהיא תעשה זאת‪ .‬לפחות הם י ָדעו שהיא באה לטקס‪ .‬היא‬
‫תיאלץ להסתפק בזה‪.‬‬
‫הכניסה אל היער הייתה ריקה כפי שהייתה ביום הראשון שבו סופי ביקרה שם‪ ,‬והיא נשענה על‬
‫אחד מעמודי הכניסה המקושתת וניסתה לארגן את מחשבותיה‪ .‬אבל אז קלטה תנועה קלה בשדה‬
‫הראייה שלה‪.‬‬
‫במעלה השביל פסעה דמות כהת עור בצילו של עץ סמוך‪ .‬עץ אדום עם פרחים סגולים זעירים —‬
‫אותו עץ שגריידי ואדליין הראו לה‪.‬‬
‫הוא ניגב את עיניו כשרכן וליטף בידיו את אבן המצבה שעל הקבר‪.‬‬
‫קברה של אמו‪.‬‬
‫"ויילי‪".‬‬
‫סופי לא הבחינה שאמרה את שמו בקול רם עד שהסתובב לשמע קולה‪ .‬הוא מצמץ לעברה‪ .‬ואז‬
‫נפערו עיניו והוא נסוג צעד אחד לאחור‪ ,‬כאילו ידע בדיוק מי היא‪.‬‬
‫"סופי?" שאל דקס ורץ אליה‪" .‬את בסדר?"‬
‫"כן‪ ,‬אני‪ "...‬סופי פסעה צעד אחד לעבר ויילי‪ .‬רק אחד — רק כדי לראות כיצד יגיב‪.‬‬
‫הוא לא זז‪.‬‬
‫"תן לי רגע אחד‪ ",‬אמרה לדקס‪ .‬נראה שהוא רוצה לומר משהו‪ ,‬אבל עצר בעצמו‪ .‬גם סנדור לא הלך‬
‫בעקבותיה‪.‬‬
‫עורו של ויילי היה בהיר יותר משל אביו ותווי פניו חדים יותר‪ .‬אבל העיניים שלו‪.‬‬
‫עיניו היו העיניים של פרנטיס — אלא שהן היו מלאות חיים ומיליון רגשות סותרים‪ .‬הוא נראה‬
‫בערך בן עשרים‪ ,‬כך הייתה אמורה להבין‪ ,‬אבל היה קל יותר לחשוב שהוא קרוב יותר לגילה ולדמיין‬
‫אותו גדל מבלי שהכיר את אביו האמיתי‪ .‬אם הוא בן עשרים‪ ,‬הרי הוא הכיר ואהב אותו במשך שבע‬
‫או שמונה שנים עד שמת‪ .‬הוא בוודאי הרגיש בחסרונו שובר הלב בכל רגע ורגע‪.‬‬
‫בגללה‪.‬‬
‫"זו את‪ ,‬נכון?" שאל ויילי כשהתקרבה‪.‬‬
‫סופי הכריחה את עצמה להנהן‪.‬‬
‫גם ויילי הנהן‪.‬‬
‫היא חיכתה שיצעק‪ ,‬יצרח‪ ,‬יעיף דברים אקראיים‪ ,‬משהו — כל דבר‪ .‬במקום זאת בהה בה זמן רב עד‬
 ‫שגרם לה להתפתל ואז לחש‪" ,‬לְמה את מחכה?"‬
‫"לְמה אתה מתכוון?"‬
‫"את אמורה לתקן את זה‪ .‬הוא אמר שאת תתקני את זה‪".‬‬
‫"מי אמר? אבא שלך?"‬
‫"אלא מי?"‬
‫"אני לא יודעת‪ .‬אני לא יודעת על מה אתה מדבר!"‬
‫ידיו של ויילי נקפצו לאגרופים וסנדור זינק מיד לצידה של סופי‪.‬‬
‫ויילי נסוג לאחור‪" .‬הוא אמר לי לפני שזה קרה — אם זה קרה בכלל — שאני לא צריך לדאוג‪ .‬שאת‬
‫תתקני את זה‪ .‬אז לְמה את מחכה?"‬
‫"אני‪ ...‬לא מבינה‪".‬‬
‫האם הוא חשב שהיא יכולה לתקן את אביו? היא אפילו לא ידעה אם תוכל לתקן את אולדן —‬
‫והסיבה היחידה שעדיין הייתה לה תקווה היא שהמוח שלו נהרס בגלל אשמה‪ ,‬ולא בגלל פיצוח זיכרון‪.‬‬
‫היא ראתה את מוחו של פרנטיס‪ .‬חלק זעיר ממנו עדיין היה שם‪ ,‬אולי‪ .‬אבל כל השאר נבלע בבירור‬
‫לתוך טירוף‪ .‬איך היא אמורה לתקן את זה?‬
‫אלא אם כן זה מה שהוא ניסה להגיד לה‪ .‬הרמז מהשיר — האם ייתכן שגילה לה איך לתקן אותו?‬
‫אבל איך מעוף בעקבות ציפור יכול לתקן מוח שבור?‬
‫"היית אמורה לתקן את זה‪ ",‬חזר ויילי‪.‬‬
‫היא לא ידעה אם זה נכון‪ ,‬אבל הניחה שזה לא משנה משום שהייתה אמת אחת שגברה על כך‪" .‬אני‬
‫מצטערת‪ .‬אני לא יודעת איך‪".‬‬
‫ויילי נאנח‪ .‬אנחה כבדה שכללה נחרה‪ ,‬גיחוך של לעג והרבה מאוד סלידה‪ .‬ואז הסתובב והלך משם‬
‫בלי לומר מילה נוספת‪.‬‬
‫סנדור הניח יד בשרנית על כתפה של סופי‪" .‬אל תניחי לדבריו של הנער הסובל להשפיע עלייך‪".‬‬
‫היא רצתה להסכים איתו‪ ,‬אבל‪...‬‬
‫מה אם בגלל זה הברבור השחור שלחו אותה לַגלוּת? לא בגלל פינטאן‪ ,‬כמו שחשב אולדן‪ .‬בגלל‬
‫פרנטיס‪.‬‬
‫אבל לא כדי לחקור את מוחו‪.‬‬
‫כדי לתקן אותו‪.‬‬
‫זה יכול להסביר מדוע פרנטיס נכנע לפיצוח‪ .‬מדוע הסכים להקריב את עצמו ולעזוב את משפחתו‬
‫ולוותר על הכול‪.‬‬
‫מה אם הוא חשב שיקבל את כל זה בחזרה — שהיא "תסדר את זה" — וחיכה כל הזמן הזה שתבוא‬
‫ותתקן את מה שהשתבש?‬
‫זה הוביל לשאלה גדולה יותר ומפחידה יותר‪.‬‬
‫אם זאת הייתה התוכנית של הברבור השחור‪ ,‬מדוע היא לא פעלה כשנברה במוחו של פרנטיס?‬
 ‫"מה אם אני באמת מקולקלת?" לחשה סופי‪.‬‬
‫היא קיוותה שאם תגיד את זה בקול רם‪ ,‬זה יישמע לא נכון ובלתי אפשרי ויבטל את האפשרות‬
‫הזאת‪.‬‬
‫אבל במקום זאת‪ ,‬זה נשמע‪ ...‬נכון‪.‬‬
‫"מיס פוסטר?" שאל סנדור כשדמעה זלגה על לחייה‪" .‬האם את צריכה שאמצא את אלווין?"‬
‫היא נענעה בראשה‪ .‬זה משהו שאלווין לא יוכל לעזור לה בו‪.‬‬
‫אם ויילי צדק‪ ,‬הבעיה לא הייתה טמונה בעור או בתאים שלה אלא עמוק יותר‪.‬‬
‫היא הייתה טמונה בגֶנים שלה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪51‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אַת התבוננת בהשתקפות שלך כל כך הרבה זמן עד שהספקתי לספור את כל הריסים שלך‪ ",‬הכריזה‬
‫ורטינה וגרמה לסופי למצמץ‪" .‬ידעת שיש לך מאה עשרים ושבעה ריסים בעין השמאלית שלך‪ ,‬ורק‬
‫מאה ותשעה־עשר בימנית?"‬
‫"לא‪ ",‬מלמלה סופי ותלשה ריס רופף אחד מצד שמאל‪.‬‬
‫"לא אמרתי שאת צריכה להשוות ביניהן!"‬
‫סופי ניערה מעליה את הריס וחזרה לחפש סימן כלשהו לכך שוויילי טועה — הוכחה כלשהי לכך‬
‫שהיא בריאה ונורמלית לחלוטין ושכל היכולות שלה פועלות בדיוק כפי שהן אמורות לפעול‪.‬‬
‫אבל היא הצליחה לראות במראה רק את עיניה‪.‬‬
‫עיניים מוזרות‪ ,‬חומות‪ ,‬עיניים שהפכו אותה לשונה מכל האחרים‪ .‬הברבור השחור לא העניק לה‬
‫אותן בכוונה‪ ,‬נכון? למה שיעשו את זה? ומה בנוגע לאלרגיה שלה? הם בוודאי לא בחרו שתהיה לה‬
‫אלרגיה כזאת‪ .‬ואם הדברים האלה לא היו מתוכננים‪ ,‬אילו הפתעות כיפיות אחרות טמונות במניפולציה‬
‫הגנטית שלה?‬
‫היא בהתה בבקבוקון ה"תדלוקית" שהשתלשל סביב צווארה‪ ,‬וחזרה על דבריו של ויילי בפעם‬
‫המיליארד‪ ,‬או כך לפחות הרגישה‪ .‬הם עדיין גרמו לה רעד וחלחלה‪ ,‬אבל היה בהם גם שמץ קלוש של‬
‫תקווה‪ .‬אם הוא צודק — ואם היא באמת מקולקלת — אז יש בהחלט דרך לתקן את אולדן‪ .‬ואת פרנטיס‪.‬‬
‫ומי יודע את מי עוד‪.‬‬
‫היא פשוט צריכה להבין איך לתקן את עצמה קודם‪.‬‬
‫אבל איך? מאוחר מדי לשנות את הקוד הגנטי שלה‪ .‬והיא אפילו לא יודעת איפה התחילה הבעיה‪ ,‬או‬
‫עד כמה היא עמוקה‪.‬‬
‫ואולי היא כן יודעת‪...‬‬
‫היא נעה לעבר קיר החלונות שלה ובהתה היישר בשמש‪.‬‬
‫האור התעצם בראשה וגרם לו לפעום‪ .‬החדר נטה על צידו ולפתע מצאה את עצמה על הרצפה‪ ,‬אף‬
‫שלא זכרה שנפלה‪.‬‬
‫היא מצמצה‪ ,‬שפשפה את רקותיה ונשמה נשימות עמוקות עד שהכאב שכך והיא הצליחה להתיישב‬
‫שוב‪.‬‬
‫אולי ברונטה וויילי צדקו‪.‬‬
‫אולי האור לא הטריד אותה משום שכמעט דהתה ונמוגה‪.‬‬
‫אולי היא כמעט נמוגה משום שיכולת הריכוז ה"משופרת" החדשה שלה לא פעלה כראוי‪ .‬זה יכול‬
 ‫להסביר מדוע המשיכה לדהות — למרות שני הנקסוסים שהיו ברשותה‪.‬‬
‫מה אם המוח שלה אינו פועל כשורה?‬
‫לא היה לה מושג אם זה משהו שאלווין יכול לתקן‪ ,‬אבל הוא יצטרך לדעת מה המוח שלה עושה‪,‬‬
‫כדי לנסות‪ .‬וברור שזה לא משהו שהוא מסוגל לראות בעזרת המשקפיים המיוחדים שלו‪.‬‬
‫פירוש הדבר שהיא תצטרך למצוא דרך בטוחה לבדוק את התסמינים שלה בעצמה‪ .‬משהו שלא יהיה‬
‫כרוך בזינוק או בדהייה או בכל דבר שעלול לגרום לה לשהות במרכז הריפוי למשך זמן רב יותר‬
‫משהיא יכולה להרשות לעצמה — או גרוע מזה‪.‬‬
‫היא עברה בראשה על כל ה"תקריות" האחרונות שלה וניסתה למצוא דפוס כלשהו שמאפיין אותן‪,‬‬
‫וככל שחשבה על כך יותר‪ ,‬כך התבלטה אחת מהן‪ .‬המראה באולם ההארה והחום המוזר שהתפתח‬
‫בראשה‪ .‬כל שאר התקריות היו כרוכות בכאב ראש‪ .‬אבל התקרית הזאת הייתה כמו שריפה בתוך‬
‫ראשה‪.‬‬
‫אולי‪ ,‬אם היא תבין מה המַראה ההיא גרמה‪ ,‬היא תוכל להבין מה לא בסדר איתה‪ .‬‬
‫‪ ‬‬
‫"שמעת את החדשות?" מלמל דקס‪ .‬סופי ליקקה את דלת הארונית שלה‪ ,‬שהייתה בטעם לַאשבֵּרי‪.‬‬
‫"איזה חדשות?" היא התאמצה לא להקשיב להספד שובר הלב של ליידי אלינה על אולדן במהלך‬
‫התכנסות הבוקר‪ ,‬אבל קלטה את החלק שבו הודיעה שהמועצה העבירה את הפסטיבל השמימי אל‬
‫מחוץ לחוות המקלט‪ ,‬ושיתקיים ערב סיום מיוחד בהשתתפות האליקורן המהוללת‪ .‬כאילו חסר לה עוד‬
‫לחץ‪.‬‬
‫"פיץ וביאנה חזרו היום לבית הספר‪".‬‬
‫שתי הנגיסות שהספיקה לנגוס מארוחת הבוקר שלה הפכו לסלע בבטנה‪" .‬אוי‪".‬‬
‫"זה לא דבר טוב?"‬
‫"זה כן‪ .‬אבל זה גם יהיה מוזר‪ ,‬נראה לי‪ ,‬כי‪ ...‬אני חושבת שאנחנו כבר לא חברים‪".‬‬
‫היא ציפתה שהוא יצהל וישמח שנפטר סוף־סוף מהוואקרים‪ .‬במקום זאת דקס נאנח ואמר‪" ,‬אני‬
‫בטוח שהם ישַנו את דעתם‪ .‬זאת אומרת‪ ...‬אני עדיין לא חבר במועדון המעריצים של נער הזהב‪ .‬אבל‬
‫אני בטוח שהוא בבלגן כרגע‪ .‬השלישייה אמרה שהמשפחה שלי הייתה בכאוס רציני אחרי שאת ואני‬
‫נחטפנו‪".‬‬
‫סופי נשכה את שפתה‪" .‬אני כל כך מצטערת שהם היו צריכים ל‪"...‬‬
‫"תפסיקי להתנצל‪ .‬זאת לא הייתה אשמתך‪ .‬שום דבר מכל זה לא קרה בגללך‪".‬‬
‫היא הצטערה שהיא לא מסוגלת להאמין לו‪ ,‬אבל אם ויילי צדק‪...‬‬
‫היא תדע בעוד כמה שעות‪ .‬לפני כן היא צריכה לעבור שיעור משעמם אחד‪.‬‬
‫היא הושיטה יד לספר ההיסטוריה שלה‪ ,‬אבל כששלפה אותו מן המדף‪ ,‬נשמט אל הרצפה גליל נייר‬
‫קטן‪.‬‬
‫ליבה הלם באוזניה כשהתכופפה לאחוז במגילה‪ ,‬ודילג על כמה פעימות כשראתה את החותם‬
 ‫השחור‪.‬‬
‫סימן הברבור‪.‬‬
‫"זה מה שאני חושב שזה?" לחש דקס כשפרשה את המגילה בידיים רועדות‪.‬‬
‫ההודעה כללה רק שתי מילים‪ ,‬שנכתבו באותיות עבות בדיו שחורה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סבלנות‬
‫אֵמוּן‬
‫‪ ‬‬
‫אבל כשהפכה את המגילה‪ ,‬גילתה פיסת נייר ורודה כהה שהוצמדה להודעה נוספת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫הפסיקי לחפש דברים שאת לא מוכנה להבין‬
‫חכי עד שניתן לך את הפקודה הבאה‬
‫‪ ‬‬
‫היא קראה שוב את הפתק — ואז שוב — ובכל פעם התעצבנה יותר ויותר‪.‬‬
‫האם הם מזהירים אותה?‬
‫על פיסת הנייר הוורודה הופיע חד־קרן זעיר‪ ,‬והיא זיהתה אותו מהיומן הישן שלה‪ .‬מה שאומר‬
‫שהברבור השחור עדיין החזיקו ברשותם את הדפים שלקחו מתוכו — ובמקום להחזיר אותם‪ ,‬שלחו לה‬
‫אזהרה אשר מוֹ ה לה לסגת ולחכות להם‪.‬‬
‫מה הם חושבים שהיא?‬
‫הבובה הקטנה שלהם‪.‬‬
‫היא קימטה את הפתק והשתוקקה להשליך אותו אל הקצה השני של החדר‪ ,‬אבל חששה שאולי יש‬
‫בו רמז חיוני כלשהו‪ ,‬שהיא החמיצה‪.‬‬
‫"זה רע?" שאל דקס בשקט‪.‬‬
‫הו‪ ,‬זה היה רע‪ ,‬אבל לא באופן שהוא חשב‪.‬‬
‫הברבור השחור חושבים שהם יכולים לשלוט בה‪ ,‬ואולי זה מה שהיא הניחה להם לעשות בעבר‪.‬‬
‫לא עוד‪.‬‬
‫אם הם לא רוצים שהיא תקבל בחזרה את הזיכרון הזה‪ ,‬היא תתאמץ אפילו עוד יותר עד שזה יקרה‪.‬‬
‫היא גמרה עם המשחקים והחידות והרמזים שלהם‪ .‬היא עומדת לגלות בעצמה את האמת עליהם‪ ,‬והם‬
‫לא יוכלו לעצור אותה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"הקדמת‪ ",‬אמר מאסטר ליטו ופתח את הדלת כדי להכניס אותה אל מגדל הכסף‪.‬‬
‫"כן‪ ".‬סופי שמה לב שהוא ממתין להסבר‪ ,‬ולכן נדחקה מתחת לזרועו ונכנסה לפני שיוכל להשאיר‬
 ‫אותה בחוץ‪.‬‬
‫הוא מלמל משהו בלחש‪ ,‬חצה את החדר אל הקיר עם חיישן הגלימות והושיט לה גלימה כסופה‪.‬‬
‫סופי רכסה אותה מעל לתלבושת האחידה שלה‪ ,‬ושמחה לגלות שהיא נתפרה והותאמה למידותיה‪.‬‬
‫מאסטר ליטו פתח את הדלת אל המגדל‪ ,‬וסופי הרגישה שפיה מתייבש כשראתה שהחדר הגדול מלא‬
‫מפה לפה‪ .‬ילדי פלא בגלימות כסופות נוצצות התקבצו סביב כל שולחן‪ ,‬אם כי השיחות ביניהם‬
‫התנהלו בלחישות מהוסות‪ ,‬ואף אחד מהם לא נטה לחייך‪ .‬סופי לא ידעה אם זה תמיד כך‪ ,‬או שזה‬
‫בגלל אולדן‪ ,‬אבל היא לא נשארה שם כדי לגלות‪ .‬היא ניסתה להישאר בראש מורכן כשחמקה בתוך‬
‫הקהל‪ ,‬אבל הספיקה להבחין בחטף בוויילי בזמן שהתחילה לעלות במדרגות‪ .‬הוא ישב לבדו בפינה‪,‬‬
‫וכשמבטיהם הצטלבו אסף את חפציו והסתלק משם‪.‬‬
‫בסתר ליבה רצתה לרוץ אחריו ולשאול שאלות נוספות — לבדוק אם אבא שלו אמר לו עוד משהו‬
‫שאולי יעזור לה להבין מה לא בסדר‪.‬‬
‫אבל לא היה לה זמן לעוד סצינה רגשית‪ .‬והיו בחדר הרבה יותר מדי ילדי פלא סקרנים‪ ,‬כך שהיא‬
‫עלתה במדרגות בשקט‪ ,‬ולא שמה לב שמאסטר ליטו הולך בעקבותיה עד שהגיעה לעיקול הראשון‬
‫בגרם המדרגות‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬אני יודעת לאן אני הולכת‪ ",‬אמרה לו‪.‬‬
‫"אין לי ספק שאת יודעת‪ ".‬הוא לא אמר שום דבר נוסף‪ ,‬אבל המשיך ללכת אחריה כצל‪.‬‬
‫סופי עשתה כמיטב יכולתה להתעלם ממנו‪ ,‬ספרה את הקומות ונעצרה בקומה השביעית‪.‬‬
‫"אולם ההארה?" שאל מאסטר ליטו‪" .‬את מבינה שמשימת ה ַמ אה אינה חלה עלייך‪".‬‬
‫"אני סתם סקרנית‪ ".‬היא הפנתה אליו את גבה‪ ,‬בתקווה שיבין את הרמז‪.‬‬
‫הוא לא‪.‬‬
‫זה לא הותיר לה ברירה אלא להביט במראה הראשונה שלפניה‪ ,‬ולחכות שישתעמם ויניח לה‪.‬‬
‫ההשתקפות הייתה חדה וברורה בכל מקום פרט ל ָָפּניה‪ ,‬שם נעשתה קצת מטושטשת‪.‬‬
‫"יש לך ניחוש כלשהו?" שאל מאסטר ליטו‪.‬‬
‫הוא נשמע סקרן באמת‪ ,‬ולכן החליטה לענות‪" .‬הפנים מטושטשות‪ ,‬אז אולי‪' ,‬זה לא משנה איך שאת‬
‫נראית'?"‬
‫הוא התקרב אל המראה‪" .‬הפנים שלך מטושטשות?"‬
‫"כן‪ ".‬היא צמצמה את מבטה כדי לבדוק שוב‪" .‬זה לא אמור להיות כך?"‬
‫הוא לא ענה‪ .‬רק בהה בריכוז רב בהשתקפות שלה עד שנעה באי־נוחות‪.‬‬
‫היא הסתובבה והבינה שהיא מבזבזת זמן יקר‪ .‬רק מַראה אחת הייתה חשובה‪ .‬היא לא ידעה בדיוק‬
‫איזו מהן‪ ,‬אבל ידעה באיזה אזור היא נמצאת‪ ,‬וכשהתקרבה אליה — האור המסנוור השתקף בעיניה‪.‬‬
‫תחושת ַהמְשיכה הייתה כה חזקה הפעם — כאילו צימחה המראה מאות ידיים זעירות‪ ,‬שמשכו וגררו‬
‫אותה וגרמו לה להתקרב‪ .‬היא ניסתה לסגת‪ ,‬אבל הידיים גידלו טפרים‪ ,‬שחפרו עמוק בעורה בדקירות‬
‫זעירות של חום ששקעו עמוק מתחת לפני השטח‪ .‬הכאב הלך וגדל עם כל ניצוץ‪ ,‬עד שלא יכלה עוד‬
 ‫לחשוב מעבר לו — לא יכלה לזוז‪ ,‬לא יכלה לעשות דבר חוץ מלעמוד שם ולתת לתופת לבלוע אותה‪.‬‬
‫היא שמעה קול עמוק אומר משהו‪ ,‬אבל לא הצליחה להתרכז כדי להבין את המילים‪ .‬זה היה רק‬
‫רעש לבן‪ ,‬מעורב בחום צורב‪ .‬והאור —‬
‫"סופי!" צעק הקול העמוק ושתי ידיים חזקות משכו אותה לאחור‪ .‬היא התנשמה כשהמחטים‬
‫הזעירות נקרעו ממנה‪ ,‬וקור וחשיכה מיהרו להיכנס לתוך המקומות הריקים שהותירו אחריהן‪.‬‬
‫ברכיה נכנעו ועיניה התמקדו‪ ,‬והיא בהתה בפניו של מאסטר ליטו‪ ,‬שהתאמץ לשמור עליה זקופה‪.‬‬
‫"מה קורה?" שאל וניער אותה כשהרגישה שראשה מתחיל להתערפל‪" .‬מה את מרגישה?"‬
‫קולה לא בקע ממנה‪ ,‬אבל איכשהו הצליחה לומר בקול צרוד‪" ,‬האור‪ ".‬ואז הכול החשיך‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫האפלה הפכה ירוקה‪ .‬ואז כחולה‪ .‬ואז סגולה‪ .‬ואז אדומה‪.‬‬
‫עיניה של סופי נפקחו בבת אחת‪ ,‬והיא זינקה והזדקפה ובתוך כך הדפה את כדורי הצבע שאלווין‬
‫יצר סביבה‪ .‬היא נופפה בזרועותיה וניסתה לסלק את שאריות הזוהר האחרונות‪ ,‬בעוד אלווין נאבק‬
‫לרסן אותה‪" .‬די עם האור‪".‬‬
‫"הירגעי‪ ,‬סופי‪ .‬זה בסדר‪ .‬את בסדר‪".‬‬
‫סופי נענעה את ראשה‪ ,‬והרגישה את דמעותיה מתערבבות בזיעה ַה ביקה על פניה כשקלטה את‬
‫המילים שאמר‪ .‬היא לא יכלה להאמין להן עוד‪.‬‬
‫היא נשענה לאחור‪ ,‬אספה את ברכיה אל חזה‪ ,‬והניחה ליבבות הענקיות‪ ,‬המכוערות‪ ,‬החונקות‬
‫שנאבקה בהן זמן רב כל כך‪ ,‬להשתחרר מתוכה סוף־סוף‪ .‬היא חיכתה שאלווין יטפטף לגרונה תרופת‬
‫הרגעה‪ ,‬אבל הוא רק ישב לידה‪ ,‬עיסה את גבה‪ ,‬ועם כל ליטוף של ידו הרגישה את נשימתה מאיטה עד‬
‫שההתקף חלף והיבבות הפכו לשיהוקים‪.‬‬
‫"את צריכה לשתות אחד מאלה‪ ",‬אמר אלווין והושיט לה בקבוק "נעורים"‪ .‬הוא עזר לה להתיישב‬
‫כדי שתוכל לבלוע כמה לגימות מהמים המתוקים‪ ,‬אבל בטנה הייתה מכווצת מכדי שתוכל להכיל יותר‬
‫מזה‪.‬‬
‫הוא הרים את ידו והתכוון לנקוש באצבעותיו‪ ,‬אבל היא תפסה את פרק ידו‪" .‬די עם האור‪".‬‬
‫"לאיזה אור את מתכוונת?" שאל קול אחר‪ ,‬ולקח לסופי שנייה להבין שזהו קולו של מאסטר ליטו‪.‬‬
‫היא הלכה בעקבות הצליל עד לַמקום שבו עמד בפינה חשוכה והתבונן בה בעיניים מצומצמות‪.‬‬
‫"הוא נשא אותך לכאן אחרי שהתעלפת‪ ",‬הסביר אלווין‪.‬‬
‫"אני הייתי מסוגל לשאת אותה בעצמי בלי שום בעיה‪ ",‬סינן סנדור ממקום כלשהו מאחוריה‪.‬‬
‫"כשילד פלא מתמוטט במגדל שלי‪ ,‬אני מרגיש אחראי לברר מה קורה‪ .‬אמרת משהו על אור‪ ,‬סופי?"‬
‫סופי הנהנה אף שהרעד שטלטל את גופה בוודאי הִקשה להבחין בכך‪" .‬אני כל הזמן מנסה להגיד‬
‫לעצמי שהגוף שלי זקוק לעוד זמן כדי להחלים מהדהייה שלי‪ .‬אבל זה יותר מזה‪".‬‬
‫היא העיפה מבט אל מאסטר ליטו וקיוותה שיֵצֵא‪ ,‬אבל ידעה שהוא לא יעזוב‪ .‬היא הניחה שזה לא‬
‫משנה‪ .‬אם היא צודקת‪ ,‬סביר להניח שתסולק משיעורי העילית שלה‪ .‬אולי אפילו תישלח לאקסיליום‪.‬‬
 ‫פוקספייר הוא לא מקום ל"ניסוי מקולקל"‪.‬‬
‫היא עצמה את עיניה ואילצה את עצמה להתוודות לפני שתשנה את דעתה‪ :‬כל האירועים‪,‬‬
‫התיאוריות של ברונטה ושל ויילי‪ ,‬כיצד נראה שהמראה מעצימה הכול‪.‬‬
‫אלווין פנה אל מאסטר ליטו‪" .‬איזו מראה?"‬
‫"הַלוֹ ְסטָאר‪".‬‬
‫העור על מצחו של אלווין נחרש קמטים‪.‬‬
‫"מה זה הלודסטאר?" שאלה סופי‪.‬‬
‫"זו מראת האור הטהור‪ ".‬מאסטר ליטו התקרב והביט בה‪.‬‬
‫"אבל בדקתי אותה הרבה פעמים‪ ",‬טען אלווין‪" .‬הייתי רואה אם משהו היה לא בסדר‪".‬‬
‫"רק אם הבעיה היא גופנית‪ ",‬תיקן אותו מאסטר ליטו‪ ,‬כאילו הפך פתאום למומחה יודע־כול‪" .‬אם‬
‫זה נפשי — "‬
‫"זה גם לא זה‪ ",‬התערבה סופי‪" .‬יש משהו בגֶנים שלי או בתכנוּת שלי או במה שלא יהיה‪ .‬משהו‬
‫שהברבור השחור התעסק בו‪".‬‬
‫אלווין נד בראשו‪" .‬אני לא חושב שאת מבינה באיזו קפדנות בדקתי אותך‪ .‬בזמן שדהית‪ ,‬אני באופן‬
‫אישי בדקתי כל תא בודד כדי לוודא שלא פספסתי משהו‪ .‬אני אשמח לבדוק שוב אם זה יגרום לך‬
‫להרגיש טוב יותר‪ ".‬הוא נקש באצבעותיו וכדור אור סגול התפשט סביב גופה‪.‬‬
‫היא חיכתה לכאב‪ ,‬אבל שום דבר לא קרה‪.‬‬
‫אלווין החליק את משקפיו על אפו‪" .‬רו ָָאה?"‬
‫"נסה להבזיק את האור ישר לתוך עיניה‪ ",‬הציע מאסטר ליטו‪.‬‬
‫"למה אתה עדיין כאן?" צעקה סופי‪" .‬אתה לא צריך לחזור למגדל ולעשות — מה שזה לא יהיה‬
‫שמַאורים עושים?"‬
‫שפתיו התעוותו — כמעט כאילו רצה לחייך‪" .‬זו רק הצעה‪ .‬כך פועלת המראה‪".‬‬
‫היא נעצה בו מבט נוקב בעוד אלווין מחזיק את אגרופו מול פניה‪ ,‬אבל אז הוא נקש באצבעותיו‪,‬‬
‫והיא לא יכלה עוד לחשוב‪ ,‬מפני שהאור משך והתעקם והתפתל בתוך ראשה‪ .‬היא העיפה ממנה את‬
‫כדור האור‪ ,‬אבל גם אחרי שסילקה אותו הצלצול באוזניה סירב להיעלם‪.‬‬
‫"מה הרגשת?" שאל מאסטר ליטו‪.‬‬
‫"הרגשתי כאילו זה קודח לי במוח‪".‬‬
‫"אני לא מבין‪ ",‬לחש אלווין‪.‬‬
‫"זה באמת האור‪ ",‬אמר מאסטר ליטו ובהה בסופי בדריכות כה רבה עד שהרגישה שעיניו מציצות‬
‫אל תוך ראשה‪.‬‬
‫היא הסיטה את מבטה כשאלווין החל להסתובב בחדר ומלמל בשקט דברים שלא הצליחה לשמוע‪.‬‬
‫היא רק קלטה שברי משפטים כמו "בלתי אפשרי מבחינה פיזיולוגית" ו"מחמיר" ו"לודסטאר"‪ .‬כל‬
‫מילה גרמה לַשאלה‪ ,‬שפחדה מדי לשאול‪ ,‬להתנפח על קצה לשונה עד שגדלה לממדים כאלה‪ ,‬שלא‬
 ‫יכלה עוד לעצור אותה‪.‬‬
‫"אתה יכול לתקן את זה?" לחשה‪.‬‬
‫אלווין העביר את ידיו בשערו ופרע אותו יותר מהרגיל‪" .‬אני לא יודע‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪52‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אז‪ ...‬יש לי חדשות טובות וחדשות רעות‪ ",‬אמר קיף בזמן שסילבני התחככה בכתפו מבעד‬
‫לסורגים‪ .‬קיף לא בא ביום הקודם‪ ,‬וניכר שהאליקורן התובענית התגעגעה אליו‪" .‬מה את רוצה לשמוע‬
‫קודם?"‬
‫"כדאי שתתחיל עם החדשות הרעות ותגמור עם זה‪".‬‬
‫סופי לא חשבה שזה יכול להיות יותר גרוע ממה שהיא מתמודדת איתו בלאו הכי‪ .‬אלווין בילה‬
‫שעות בניסיונות לגרום לה לשתות שיקויים שונים‪ ,‬ואחר כך הבזיק אור בעיניה כדי לראות אם הם‬
‫עזרו‪ .‬כשהרגישה שכאבי הראש עומדים לשבור אותה‪ ,‬הוא נאלץ לבסוף להודות בתבוסה‪ .‬ואף על פי‬
‫שהבטיח שיצליח לפתור את הבעיה‪ ,‬היא לא באמת האמינה שזה יקרה‪.‬‬
‫הדבר היחיד שהקל עליה היה הסכמתו שלא תספר לגריידי ולאדליין עד שיהיה לו מידע נוסף‪ .‬אין‬
‫סיבה לספר לאף אחד‪ .‬עדיין‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬אז?" שאלה משום שקיף עדיין לא אמר דבר‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬כאילו‪ ,‬הייתי צריך לספר לאבא שלי מה אנחנו עושים — "‬
‫"מה?"‬
‫"אבל לפני שאת משתגעת‪ ,‬אל תדאגי‪ ,‬לא סיפרתי לו שום דבר חשוב‪".‬‬
‫"למה היית צריך לספר לו משהו בכלל? חשבתי שאתה מלך השקרים למבוגרים‪".‬‬
‫"זה נכון‪ .‬אבל יש גבול לְמה שאפשר להסתיר כשעומד מולך אמפת — האמיני לי‪ ,‬אני הרי יודע —‬
‫אז הייתי חייב לומר לו מעט מהאמת כדי להסתיר את השקרים‪ .‬מתברר שהוא שמע אותנו מדברים‬
‫כשעמדנו בתור לנחם את הוואקרים‪ ,‬והוא עימת אותי עם זה ורצה לדעת מה אנחנו מתכננים‪".‬‬
‫סופי הייתה עייפה ומתוסכלת מכדי לעשות משהו חוץ מלהיאנח‪.‬‬
‫"שיואו‪ ,‬אולי תירגעי? כל מה שסיפרתי לו הוא שאני עוזר לך עם סילבני כי קשה לך ואת זקוקה‬
‫לכישורים של אמפת‪ .‬ואז קשקשתי לו כל מיני דברים על כמה שתחת נוצץ אוהבת אותי‪ ,‬ועל כמה‬
‫שאת אוהבת שאני נמצא בסביבה‪ ,‬והאמת הזאת שכנעה אותו‪".‬‬
‫"האמת‪ ",‬רטנה וגלגלה את עיניה‪" .‬אז אם זה לא כזה עניין גדול‪ ,‬למה אתה מספר לי?"‬
‫"טוב‪ ,‬קודם כול‪ ,‬את חמודה כשאת בפאניקה‪ ,‬אבל חוץ מזה‪ ,‬הוא ממש התרגש‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬אני‬
‫בטוח שזה בגלל סילבני שהיא כזאת חשובה והוא מדמיין אותי מקבל ציון לשבח מהמועצה ברגע‬
‫שסילבני תהיה מוכנה לעבור‪ ,‬או משהו כזה‪ .‬אבל מאוחר יותר באותו לילה הוא נתן לי את זה‪".‬‬
‫הוא הצביע על הסיכה שרכסה את שכמייתו סביב כתפיו — עיגול שעליו שתי ידיים אוחזת בנר עם‬
‫להבת אזמרגד‪ .‬היא ראתה את הסמל הזה בעבר על התלבושת האחידה שלו בפוקספייר‪.‬‬
 ‫"וואו‪ ",‬אמרה‪ ,‬וקיוותה שלא ירגיש שהיא מופתעת‪.‬‬
‫"מה?"‬
‫"כלום‪".‬‬
‫"רואים שאין לך מושג איך לשקר לאמפת‪ .‬מה?"‬
‫סופי נשכה את שפתה‪" .‬זה שום דבר‪ .‬אני מניחה שפשוט לא הבנתי שאין לך סיכה של משפחת‬
‫סנסן‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬פגשת את אבא שלי‪ .‬ראית איך הוא‪ .‬הוא תמיד אמר לי שאני צריך להרוויח את מקומי‬
‫במשפחה‪ .‬כנראה עכשיו עשיתי את זה‪".‬‬
‫סופי חייכה‪ .‬היא תהתה מדוע הוא לובש שכמייה במקום את הטוניקה והמכנסיים הרגילים שלו‪,‬‬
‫והיא לא יכלה להאשים אותו‪ .‬היא ידעה כמה זה היה חשוב לה‪ ,‬כשגריידי נתן לה את סיכת משפחת‬
‫רואוון — והיא הרי לא הייתה צריכה להרוויח אותה במשך חיים שלמים‪" .‬אז אלה היו החדשות‬
‫הטובות?"‬
‫"חלק מהן‪ .‬אבל החדשות הטובות האמיתיות הן שהוא אמר לי שאני יכול לבלות כאן כמה זמן‬
‫שארצה‪ ,‬כך שנוכל להיפגש אפילו יותר!"‬
‫"אה‪ ,‬מעולה‪".‬‬
‫"וואו‪ ,‬נסי לא להתלהב יותר מדי‪ ,‬פוסטר‪ ".‬הוא פרע את רעמתה של סילבני‪" .‬לפחות את נרגשת‬
‫מזה‪ .‬נכון‪ ,‬תחת נוצץ?"‬
‫קיף!‬
‫"אני‪ ...‬אני פשוט לא יודעת לאן אנחנו אמורים להמשיך מכאן‪ .‬קצות החוט היחידים שיש לנו הם‬
‫שורה משיר גמדים ישן על ברבורים‪ ,‬וחתיכה קטנטונת של זיכרון מחוּק שהברבור השחור הזהירו‬
‫אותי באופן מיוחד שלא לחקור‪".‬‬
‫"וואו‪ ,‬קחי צעד דינוזאורי אחורה‪ .‬הברבור השחור שוב יצרו איתך קשר ולא סיפרת לי?"‬
‫"מצטערת‪ .‬כנראה שכחתי‪ ".‬היא סיפרה לו על פתק האזהרה ועל הדף הקרוע מהיומן שלה‪ ,‬שהיה‬
‫מצורף אליו‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬קודם כול‪ ,‬אני בהחלט רוצה ללמוד את הטריק שלהם לפריצת ארוניות‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬אה‪ ...‬זאת‬
‫לא אזהרה‪ .‬זה אתגר‪ .‬עכשיו אנחנו יודעים שהדפים עדיין ברשותם‪ .‬אז אנחנו פשוט צריכים למצוא‬
‫דרך לגנוב אותם בחזרה‪".‬‬
‫"זה לא כל כך פשוט‪ ,‬קיף‪".‬‬
‫"בטח שכן‪ .‬אנחנו פשוט צריכים לחשוב צעד אחד לפניהם‪".‬‬
‫"יותר כמו חמישה צעדים‪ .‬או עשרה‪ .‬תחשוב על זה‪ ,‬קיף — איך הם אפילו יודעים שהיומן בידיי?‬
‫אין ספק שהם רואים אותי‪ .‬הם בטח עוקבים אחרינו ברגע זה‪ ,‬ורושמים לעצמם כל תוכנית שאנחנו‬
‫נמציא כדי שיוכלו לסכל אותה‪".‬‬
‫קיף העיף מבט מעבר לכתפו‪" .‬את באמת חושבת שהם עוקבים אחרינו?"‬
 ‫"אחרת‪ ,‬איך ייתכן שהם יודעים?"‬
‫"את צודקת‪ .‬אבל הרי יש איזה מיליון גובלינים ששומרים אצלכם‪ ,‬לא? אני נשבע שראיתי‬
‫שניים־שלושה חומקים בין הצללים‪".‬‬
‫"חושים של גובלין ניתנים להטעיה‪".‬‬
‫"באמת?" שאל קיף‪ ,‬וסנדור שלח בה מבט רצחני‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל זה סוד‪ ".‬לא סוד שמור כל כך‪ ,‬לדעתה של סופי‪" .‬בכל מקרה‪ ,‬מה שאני מנ ָָסה להגיד הוא‪,‬‬
‫איך אנחנו אמורים לחמוק ממישהו שיודע כל מה שאנחנו מתכננים לעשות?"‬
‫"תעשי לי טובה‪ ,‬את מדברת עם יצרן תעלולים מומחה‪ .‬אני אמצא דרך‪".‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬תמצא‪ .‬בינתיים‪ ,‬אני צריכה להתאמן בתעופה עם סילבני‪".‬‬
‫היא הורשתה עכשיו לעוף רק בתחומי המרעה‪ ,‬והמועצה עסקה בתכנון מחדש של הופעתה של‬
‫סילבני בפסטיבל‪ ,‬כדי לוודא שלא יהיו עוד כישלונות שיגור‪ .‬סילבני לא הייתה מרוצה מכך‪ ,‬והעניקה‬
‫לסופי את המבט העצוב והמעורר רחמים ביותר בעולם בזמן שעשתה את דרכה אל השער והושיטה יד‬
‫אל המנעול בצורת הקובייה‪ ,‬כדי ללחוץ את אגודלה כנגד החיישן‪.‬‬
‫צידי הקובייה נפרדו כדי לשחרר את המנעול ושקיק קטיפה זעיר נשמט לרגליה‪.‬‬
‫שקיק קטיפה שחור‪ ,‬מסומן בסמל מוכר מדי‪.‬‬
‫"מה זה?" שאל קיף כשהיא רכנה להרים אותו‪.‬‬
‫"הוכחה שאנחנו לא לבד‪".‬‬
‫סנדור שלף את נשקו וסרק את סביבתם כשסופי התירה את חוטי החרוזים שקשרו את השקיק‬
‫והטילה שני פריטים אל תוך כף ידה‪ .‬סיכה כסופה וזעירה בצוּ ת אליקורן עם עיני טופז כתומות‬
‫וכנפיים פרושות‪ ,‬ופתק‪ .‬הברבור השחור נתנו לה סיכות כרמזים בעבר‪ ,‬וגם זו — כמו האחרות —‬
‫נראתה כמו סיכת ְפּ אטְלס‪ .‬כשהפכה אותה לצידה השני מצאה כתובת דיגיטלית זעירה‪ 1 :‬מתוך ‪.2‬‬
‫לא זו בלבד שהם התגנבו להייבנפילד‪ ,‬הערימו על חושי הגובלינים כדי לא להיתפס ופתחו את‬
‫המנעול שדורש את הדי־אן־אֵיי שלה‪ ,‬אלא גם הצליחו לשים את ידם על סיכת הפראטלס הנדירה‬
‫מכולן‪.‬‬
‫וכל זה כדי שיוכלו לשחק בה כמו בבובה הקטנה המושלמת‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬הם יכולים לשכוח מזה‪.‬‬
‫היא לא תיתן עוד שישלטו בה‪ .‬בייחוד כשראתה את ההודעה הכתובה בפתק‪:‬‬
‫‪ ‬‬
‫התמודדי עם הפחדים שלך‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫היא התחילה לקמט את הנייר‪ ,‬אבל קיף תפס את פרק ידה והוציא את הפתק מבין אצבעותיה לפני‬
‫שתשמיד אותו‪.‬‬
‫הוא חייך כשקרא את הפתק‪" .‬נראה אותך‪".‬‬
 ‫"בשום אופן לא‪ ,‬קיף‪ .‬אני לא משחקת יותר את המשחק שלהם‪".‬‬
‫נמאס לה להתבקש לסמוך בעיניים עצומות על קבוצה שתמרנה את חייה במשך שנים‪ .‬קבוצה שככל‬
‫הנראה קלקלה משהו בדי־אן־אֵיי שלה והפכה אותה לפגומה‪ .‬קבוצה שאולי רצחה את ג'ולי‪.‬‬
‫"אתם שומעים את זה?" צעקה‪ ,‬מחפשת רמז כלשהו למקום שבו הם מסתתרים‪ .‬לא היה לה ספק‬
‫שהם שם‪" .‬אני גמרתי עם הסודות! אם אתם רוצים להמשיך להגיד לי מה לעשות‪ ,‬צאו החוצה ותעשו‬
‫את זה פנים־מול־פנים‪".‬‬
‫היא עצרה את נשימתה‪ ,‬מחכה לראות אם יגיבו‪.‬‬
‫אבל כל מה ששמעה היה קול הגריסה של סילבני שליחכה כמה תבלינוֹנים‪ ,‬וצרצור של כמה‬
‫צרצרים‪.‬‬
‫ידיה נקמצו לאגרופים וגופה החל לרעוד כשהכעס גאה בתוכה וטשטש את ראייתה‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬לאט־לאט‪ ",‬אמר קיף וטלטל את כתפה‪.‬‬
‫הירגעי! הוסיפה סילבני ושלחה פרץ של חמימות שהמס את הערפל‪.‬‬
‫"סליחה‪ ",‬מלמלה ובהתה בכפות רגליה‪ .‬היא באמת צריכה לשלוט יותר בכעס שלה‪.‬‬
‫"תשגיח עליה‪ ",‬אמר סנדור לקיף‪" ,‬אני עומד להורות לאחרים לעשות סריקה מלאה של האזור‪".‬‬
‫הוא רץ אל העצים‪ ,‬וסופי רצתה לומר לו לא לטרוח — הברבור השחור היו חכמים מכדי לתת‬
‫לעצמם להיתפס‪ .‬והיי‪ ,‬אולי אלה היו חדשות טובות‪ .‬זה כנראה אומר שה"אורח" המסתורי שלהם היה‬
‫מהברבור השחור‪ ,‬ולא החוטפים‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬נדנ ֵ ת מצב רוח‪ ",‬אמר קיף ותפס בעדינות את זרועה‪ .‬הוא נאנח כשלא חייכה‪" .‬תראי‪ ,‬אני‬
‫מבין מה את מרגישה‪ .‬אני מרגיש את מה שאת מרגישה‪ ,‬ואני לא מאשים אותך‪ .‬בכלל‪ .‬אבל זכרי מה‬
‫אנחנו מנסים לעשות כאן‪ .‬אנחנו רוצים לתקן את אולדן‪ ,‬נכון?"‬
‫שאריות הכעס שלה הצטננו והיא הנהנה‪ .‬בִּמקום כעס‪ ,‬חשה אשמה‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬ואל תרגישי אשמה‪ .‬זכותך להרגיש מוטרדת מאוד‪ .‬וברגע שזה ייגמר‪ ,‬את ואני נחשוב יחד‬
‫ונמצא דרך לשלוח לברבור השחור כמה הודעות סודיות משלנו — מכוסות בגללים נוצצים‪ ,‬אם אפשר‪.‬‬
‫אבל בינתיים‪ ,‬אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את מה שהם אומרים‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬מלמלה‪ ,‬הרפתה את אגרופיה ונעצה מבט בשקע האדום שיצרה סיכת האליקורן שמעכה בכף‬
‫ידה‪.‬‬
‫"אז‪ ...‬את המומחית בהבנת הרמזים שלהם‪ .‬יש לך תיאוריה כלשהי?" שאל קיף‪.‬‬
‫"אני משערת שזה קשור לסילבני‪ ",‬אמרה והרימה את הסיכה‪" .‬במיוחד משום שהם השאירו את‬
‫הרמז במתחם שלה‪".‬‬
‫"והפתק?"‬
‫היא נאנחה‪" .‬אין לי מושג‪".‬‬
‫הם בוודאי התכוונו לפחד שלה‪ ,‬מכיוון שבהודעה נכתב‪" ,‬התמודדי עם הפחדים שלך‪ ".‬אבל ממה הם‬
‫חושבים שהיא פוחדת‪ ,‬חוץ מחיים שלמים כיצירה מקולקלת וחסרת תועלת? עם זה היא כבר‬
 ‫מתמודדת‪.‬‬
‫היא לא אהבה רופאים‪ ,‬אבל גם עם הפחד הזה התמודדה כל הזמן‪.‬‬
‫ממה עוד היא פוחדת?‬
‫בטנה התהפכה כשהתשובה הכתה בה‪.‬‬
‫"הצלחת לפצח את זה‪ ,‬נכון?"‬
‫היא הנהנה בייאוש והוציאה את המקשר שלה‪.‬‬
‫"למי את מתקשרת?"‬
‫"אנחנו נזדקק לעזרה נוספת בחלק הזה‪ ",‬אמרה‪ .‬חרה לה שהיא צריכה לבקש טובה‪ .‬אבל לא הייתה‬
‫לה ברירה אחרת‪ ,‬אז היא אזרה אומץ ופקדה‪" ,‬הראה לי את דקס‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪53‬‬
‫‪ ‬‬
‫"הוא באמת חייב להיות כאן?" שאל דקס ונעץ מבט נוקב בקיף‪ .‬קיף גיחך‪" .‬בדיוק חשבתי אותו‬
‫הדבר לגביך‪".‬‬
‫סופי שפשפה את רקותיה‪ .‬היו לה בעיות גדולות יותר משני בנים עקשנים‪ .‬בעיקר בעיה אחת גדולה‪,‬‬
‫אפורה ושרירית‪.‬‬
‫"אנחנו יכולים לטפל בזה‪ ,‬סנדור‪ ",‬אמרה לו בפעם העשירית‪.‬‬
‫"את מנסה לפרוץ לְמקום שהורייך לא רק אסרו עלייך להיות בו‪ ,‬אלא גם בנו שער נעול‪ ,‬במיוחד‬
‫כדי להרחיק אותך ממנו‪ .‬תשמחי שלא נעלתי אותך בחדר שלך‪".‬‬
‫"וואו‪ ,‬גיגאנטוֹר קשוח‪ .‬ולמה גריידי ואדליין כל כך‪ "...‬קולו של קיף נחלש‪ ,‬וחיוכו נמוג‪" .‬כאן זה‬
‫קרה‪ ,‬לא? זה המקום שבו אתם‪"...‬‬
‫סופי כחכחה בגרונה‪" .‬כן‪".‬‬
‫מיקומו של הרמז ששתל הברבור השחור השקיף אל שער המצוק — הם החביאו אותו בתוך מנעול‪.‬‬
‫פירוש הדבר שהם רצו שסופי תפתח את המנעול שעל שער המצוק ותחזור אל המקום היחיד שאליו‬
‫נשבעה לא להגיע שוב‪ .‬אל המערה שבה הכול השתבש‪.‬‬
‫התמודדי עם הפחדים שלך‪.‬‬
‫"בגלל זה היית צריכה את דקס כאן?" שאל קיף בשקט‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬העובדה שדקס היה שם רק החמירה את המצב‪ .‬הוא היה מבוהל בדיוק כמוה‪ ,‬והיא הרגישה‬
‫נורא על שהיא גורמת לו לעבור את זה שוב‪" .‬הוא היחיד שיכול לפתוח את המנעול‪ .‬הוא — "‬
‫היא שלחה מבט אל דקס‪.‬‬
‫דקס נאנח‪" .‬את יכולה לספר לו‪ ,‬נראה שהוא יודע את כל השאר‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬עוד סודות‪ .‬אני אוהב סודות!" אמר קיף‪.‬‬
‫"דקס הוא טכנופת‪".‬‬
‫דקס התכווץ לשמע המילה‪ ,‬אבל עיניו של קיף נפערו לרווחה‪" .‬ברצינות? זה מגניב! למה זה סוד?"‬
‫דקס נעץ מבט במנעול — גלגל כסף קטן שהשתלשל משרשרת בין שני השערים — ובעודו מושך‬
‫בכתפיו לחייו הסמיקו‪.‬‬
‫"אז אתה יכול פשוט‪ ,‬כאילו‪ ,‬לגרום לגאדג'ט כלשהו לעשות מה שאתה רוצה?"‬
‫"בערך‪ ".‬דקס העביר את אצבעו על המתכת וגרם לה להבזיק בפרץ של רוּנים‪" .‬זה כאילו שאני‬
‫מבין אותם‪ .‬אני שואל אותם איך לעשות את מה שאני רוצה‪ ,‬והם אומרים לי‪".‬‬
‫"זה הדבר הכי מגניב ששמעתי אי פעם ו‪ ...‬אחי‪ ,‬אנחנו צריכים להיות צוות‪ .‬תחשוב על כל הבלגן‬
 ‫שנוכל לעשות ביחד!"‬
‫בשלב הזה פניו של דקס היו אדומות כמו עגבנייה‪ ,‬אבל הוא גם חייך מאוזן לאוזן‪ .‬זה גרם לסופי‬
‫לרצות לחבק את שניהם‪ ,‬אבל אז המנעול הכסוף הבזיק אור ירוק בידיו של דקס‪ ,‬נפתח בקליק‪,‬‬
‫והשרשרת החליקה ממנו‪.‬‬
‫"זוזו הצידה‪ ",‬הורה להם סנדור‪ ,‬שלף את חרבו השחורה‪ ,‬המעוקלת‪ ,‬ונדחף קדימה‪" .‬הישארו‬
‫מאחוריי‪ ,‬כולכם‪".‬‬
‫הוא פתח את השער והתחיל לרדת במדרגות המזוגזגות הצרות שפילסו דרך במורד הצוק התלול אל‬
‫המפרצון החולי שמתחתיו‪ .‬זה היה שביל שסופי הלכה בו עשרות פעמים — ובכל זאת‪ ,‬רגליה סירבו‬
‫לשתף פעולה‪.‬‬
‫נראה שגם רגליו של דקס לא הצליחו לנוע‪.‬‬
‫"בחייכם‪ ,‬חבר'ה‪ ",‬אמר קיף‪ ,‬נדחק ביניהם ושילב איתם זרועות‪" .‬גיגאנטור מחפה עלינו‪".‬‬
‫סופי ניסתה להאמין לו בזמן שצעדו בירידה הארוכה‪ ,‬האיטית‪ ,‬אבל הבטן עדיין התהפכה לה שוב‬
‫ושוב‪ ,‬ועד שהגיעו אל החוף החולי הלבן הייתה בטוחה למדי שהיא עומדת להקיא‪ .‬במיוחד כשפנתה‬
‫להביט במערה הגדולה‪.‬‬
‫החלל הגדול שנפער בין הסלעים טמן בחובו זיכרונות טובים וזיכרונות רעים ואת הזיכרון הגרוע‬
‫מכולם‪ ,‬אותו רגע שבו הכול התהפך ונקרע לגזרים‪ ,‬כששלוש דמויות בגלימות כהות זינקו מבין‬
‫הצללים ולקחו משם אותה ואת דקס‪.‬‬
‫סנדור בחן ביסודיות כל אחת מהמערות לפני שאישר שהשטח נקי‪.‬‬
‫"אז מה? נכנסים?" שאל קיף כשכולם היססו‪.‬‬
‫דקס שמט את זרועו של קיף ונסוג לאחור‪" .‬אני מצטער‪ ...‬אני לא יכול‪ .‬אני‪"...‬‬
‫"היי‪ ",‬אמרה סופי וחיכתה שיביט בה‪" .‬זה בסדר‪ .‬אתה לא חייב‪ .‬פשוט חכה כאן‪".‬‬
‫היא ידעה בדיוק איך הוא מרגיש‪ .‬אבל היא הייתה חייבת להתמודד עם הפחדים שלה‪.‬‬
‫"זה למען אולדן‪ ",‬לחשה כשצעדה צעד אחד קדימה‪ .‬ואז עוד אחד‪ .‬סנדור וקיף התחילו ללכת‬
‫בעקבותיה‪ ,‬אבל היא פשטה מולם את זרועותיה‪" .‬אני מעדיפה לעשות את זה לבד‪ ,‬אם זה בסדר‬
‫מבחינתכם‪ .‬אני אקרא לכם אם אזדקק לכם‪".‬‬
‫היא לא ידעה מה מחכה לה שם‪ ,‬אבל היא רצתה להתמודד עם זה בעצמה‪ .‬נמאס לה לפחד‪.‬‬
‫ליבה הלם בקול רם כל כך עד שהטביע את שאגת האוקיינוס‪ ,‬והיא עשתה את צעדיה האחרונים‬
‫ונכנסה למערה המוארת באור עמום‪ .‬צללים ריקדו על הקירות ועל רצפת החול הקשה‪ ,‬ועיניה נמשכו‬
‫אל המקום שבו התמוטטה בבכי‪ .‬ממש לפני שהזרועות הושטו אליה ו —‬
‫תלולית קטנה על הרצפה בחלקה האחורי של המערה תפסה את תשומת ליבה‪ ,‬וכשניגשה אליה‬
‫נשימתה נעתקה‪.‬‬
‫חול גרוס‪ ,‬טרי‪.‬‬
‫היא הסתובבה וחיפשה כל סימן לכך שהיא לא לבדה‪ .‬אבל מי שערם את ערימת החול נעלם‪ .‬ובכל‬
 ‫זאת‪ ,‬הם השאירו משהו‪ .‬גוש קטן של זרדים וענפים בתוך גומחה בסלע‪.‬‬
‫ן‪.‬‬
‫במרכזו הייתה תחובה קופסת תכשיטים קטנה‪ ,‬מצופה מראות‪ ,‬עם חריטה שחורה מוּכּרת על הסוגר‪.‬‬
‫היא עצמה את עיניה וביקשה בליבה שזו תהיה התשובה שהיא זקוקה לה‪ ,‬ואז שלפה את הקובייה‬
‫הקטנה מבין הזרדים‪.‬‬
‫בִּפנים מצאה עוד פיסת נייר וברבור שחור זעיר‪ .‬לא סיכה הפעם — אלא תליון קמע‪ .‬מגולף בגסות‪,‬‬
‫עם חתכים משוננים ומעט מאוד פרטים‪ ,‬וזה נראה לה מוזר‪ .‬אבל היא הייתה בטוחה שיש לכך סיבה‪.‬‬
‫היא קיוותה שהרמז יבהיר זאת‪.‬‬
‫על הפתק היו שתי שורות של טקסט כשפרשה אותו‪ ,‬אבל עיניה הבחינו רק בשורה הראשונה‪ .‬יבבה‬
‫קטנה נפלטה מבין שפתיה כשקראה את ארבע המילים ששינו הכול‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫אנחנו יכולים לתקן אותך‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪54‬‬
‫"את בסדר שם?" קרא קיף והבהיל את סופי כל כך עד שכמעט שמטה את הפתק‪.‬‬
‫"כן‪ .‬אני בסדר‪ .‬אצא בעוד רגע‪".‬‬
‫היא צנחה אל הסלע הקרוב ביותר ונשמה נשימות עמוקות כדי לעצור את הרעד‪.‬‬
‫הם יכולים לתקן אותה‪.‬‬
‫הם לא אמרו איך — אחרי הכול‪ ,‬הם הברבור השחור‪ .‬אבל היא הייתה מוכנה לסלוח להם על‬
‫השקרים והסודות ועל ההתעסקות שלהם בחייה‪ .‬אפילו אם הם הרעים‪ ,‬היא תבטח בהם אם יצליחו‬
‫לתקן אותה‪.‬‬
‫כל מה שהיא צריכה הוא לפענח את הרמז‪.‬‬
‫בפתק הופיע משפט נוסף‪ .‬משפט שהיה מעורפל וחסר משמעות בדיוק כמו בפעמים הקודמות‬
‫ששמעה אותו‪:‬‬
‫‪ ‬‬
‫עופי בעקבות הציפור היפה ברחבי השמיים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫היא בחנה שוב מקרוב את תליון הברבור השחור‪ .‬הוא לא התאים לתיאור "ציפור יפה"‪.‬‬
‫אף על פי ש‪...‬‬
‫היא הציצה לאחור‪ ,‬אל הקן‪ ,‬ואל המקום שבו החול נחפר לא מזמן‪ .‬לא היו שם טביעות רגליים‬
‫אחרות‪ ,‬כמעט כאילו מישהו הגיח מתוך האדמה ואז נכנס בחזרה למחילה‪.‬‬
‫גמדים‪.‬‬
‫אולי כך הברבור השחור פקחו עליה עין‪ .‬ואם היו להם גמדים לצידם‪ ,‬אולי —‬
‫"עוד דקה אחת ואני נכנס‪ ",‬קרא סנדור‪.‬‬
‫"אני כבר יוצאת‪ ".‬סופי החזירה את התליון אל הקופסה‪ ,‬יחד עם הפתק‪ ,‬ותחבה את שניהם לתוך‬
‫נעלה‪ .‬כן‪ ,‬היא הבטיחה לקיף ולסנדור שתעדכן אותם‪ ,‬אבל זה קשור אליה‪ .‬היא אפילו לא סיפרה לקיף‬
‫שצריך לתקן אותה‪ ,‬והיא התכוונה להשאיר את זה כך‪.‬‬
‫אבל הם לעולם לא יאמינו שהיא לא מצאה שום דבר‪ ,‬ולכן תלשה כמה זרדים מהקן והצמידה את‬
‫קצותיהם עד שנוצרה מעין קופסה‪.‬‬
‫היא בדקה בכיסיה‪ ,‬והצטערה שהיא לא דומה לדקס‪ ,‬שתמיד יש לו דברים מעניינים בכיסים‪ .‬ואז‬
‫נזכרה באמצעי האיתור‪.‬‬
‫היא מיששה את קצה השכמייה שלה וחשה הקלה כשאצבעותיה נגעו בדסקית בגודל מטבע‪ ,‬ליד‬
‫הפינה הקדמית‪ .‬לא היו לה מספריים — וגם לא זמן — ולכן קרעה את הבד בשיניה‪ ,‬תפסה את עיגול‬
 ‫הנחושת והחליקה אותו אל תוך הקופסה בדיוק כששתי צלליות הופיעו בפתח המערה‪.‬‬
‫"אמרתי שאני תכף יוצאת‪ ",‬צעקה כשרצה לפגוש אותם ומעדה כמה פעמים על הסלעים‪.‬‬
‫קיף גיחך‪" .‬אל תנסי להעמיד פנים שלא מצאת שום דבר‪".‬‬
‫"לא התכוונתי לעשות את זה‪ ".‬היא הושיטה לו את הקופסה‪ ,‬והוא רוקן את תכולתה אל תוך כף ידו‪.‬‬
‫"זרדים וחתיכת מתכת? הם לא יכולים פשוט להגיד‪' ,‬לכי לפה‪ ,‬עשי כך וכך‪ ,‬ושיהיו לך חיים‬
‫נהדרים'? נראה לי שזה יחסוך המון זמן‪".‬‬
‫"זאת לא סתם חתיכת מתכת‪ ",‬תיקן אותו סנדור‪" .‬זאת דיסקית מעקב‪ ".‬הוא העיף מבט בסופי והיא‬
‫הסבה את מבטה‪.‬‬
‫"דיסקית מעקב? כאילו‪ ,‬כדי להוביל אותנו אליהם?" שאל קיף‪.‬‬
‫"אני חושבת שהיא רק יכולה לספר להם איפה אנחנו נמצאים‪ ",‬מלמלה סופי ויצאה מן המערה‪.‬‬
‫קיף השיג אותה‪" .‬אז מה התוכנית? ואל תשקרי לי‪ ,‬פוסטר‪ ,‬אני מרגיש שאת מסתירה משהו‪".‬‬
‫"זו רק תיאוריה כרגע‪ ,‬אני צריכה לחשוב על זה‪".‬‬
‫"את מתכוונת אנחנו‪ ",‬אמר קיף ושילב את זרועו בזרועה‪" .‬אנחנו צריכים לחשוב על זה‪ .‬צוות‬
‫פוסטר־קיף!"‬
‫"אה‪ ,‬עכשיו זה צוות פוסטר־דקס־וקיף‪ ",‬אמר דקס‪ ,‬צעד קדימה ונטל את זרועה האחרת‪.‬‬
‫קיף נענע בראשו‪" .‬אין לזה צליל נכון‪ .‬אבל זה יכול להיות שימושי‪ ,‬להחזיק טכנופת בסביבה‪".‬‬
‫"תראו‪ ,‬חבר'ה‪ ,‬אני באמת מעריכה את העזרה‪ ,‬אבל‪ ...‬אני די עייפה‪ ,‬והמון דברים מתרוצצים לי‬
‫בראש‪ .‬נוכל לדבר על זה מחר?"‬
‫"תלוי‪ ",‬אמר קיף וצמצם את עיניו‪" .‬את מנסה להיפטר מאיתנו כדי שתוכלי לצאת לבדך‬
‫להרפתקאות סודיות?"‬
‫סופי התאמצה להישאר רגועה כשאמרה‪" ,‬אני רק רוצה קצת זמן לחשוב‪".‬‬
‫"א־הא‪ .‬בסדר‪ ,‬קחי לך את הלילה כדי לחשוב‪ ,‬אבל אנחנו כן נשקול את זה שוב מחר‪ .‬בוא‪ ,‬דקס‪,‬‬
‫בוא נלך להתעסק עם כמה גאדג'טים לפני ארוחת הערב‪ .‬אני מכיר מקום מושלם!"‬
‫סופי הפסיקה להקשיב‪ .‬קיף זמם ורקם תוכניות בזמן שעלו במדרגות‪ ,‬ודקס נעל את השער ושאל‬
‫אותה אם היא באמת תהיה בסדר‪.‬‬
‫היא הבטיחה לו שכן‪ ,‬והבנים זינקו משם כדי לעולל מי־יודע־איזה־תעלולים‪.‬‬
‫סנדור שתק כשבירכה לשלום את סילבני‪ .‬היא הבטיחה לה שתקדיש לה זמן מאוחר יותר ונכנסה‬
‫פנימה‪ .‬אבל כשעמדה לסגור את דלת חדרה‪ ,‬הוא שלח את ידו קדימה‪" .‬אני אצטרך לבקש מהגנומים‬
‫לתפור מחדש את אמצעי האיתור אל תוך השכמייה שלך לפני שתלכי לבית הספר מחר‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬תפסת אותי‪ ,‬מה?" למה הוא צריך להיות כל כך טוב בתפקיד שלו‪ ,‬המעצבן הזה?‬
‫"מה באמת היה בקופסה?"‬
‫היא השפילה מבט‪" .‬עוד תליון‪ .‬ופתק‪".‬‬
‫"חשבתי שאת לא מתכוונת להסתיר ממני דברים‪".‬‬
‫"הפעם הייתי חייבת‪ .‬אתה לא תיתן לי ללכת‪ ,‬ואני חייבת‪ .‬הם אומרים שהם יכולים לתקן אותי‪,‬‬
‫סנדור‪ .‬רק הם יכולים לעשות את זה‪".‬‬
‫"חשבתי שאת לא בוטחת בהם?"‬
‫"אני לא יודעת מה לחשוב עליהם‪ .‬אני רק יודעת שאני חייבת לנסות‪ .‬ייתכן שזאת הדרך היחידה‪".‬‬
‫פניו הזדעפו כל כך עד שנדמה היה שהן נסדקות‪" .‬אני בא איתך‪".‬‬
‫"אתה לא יכול — "‬
‫"עשינו עסקה‪ .‬אני בא איתך או שאני הולך להורים שלך‪".‬‬
‫"אתה לא יכול לבוא איתי‪ ,‬סנדור‪ .‬לא אם אני צודקת בקשר לרמז‪ ".‬היא ניגשה אל השולחן שלה‬
‫ונטלה את שאר הדברים שהם נתנו לה‪.‬‬
‫סיכה אחת‪ ,‬שני תליונים ושני פתקים מעורפלים‪ .‬אין כאן הרבה‪ ,‬אבל אם היא תחבר את הכול יחד‪...‬‬
‫"אתה רואה את זה?" אמרה והרימה את הפתק החדש‪" .‬כתוב כאן בדיוק את מה שפרנטיס אמר לי‪.‬‬
‫'עופי בעקבות הציפור היפה ברחבי השמיים'‪ .‬ואני חושבת שזה מה שזה אומר‪".‬‬
‫היא הראתה לו את תליון הברבור השחור‪.‬‬
‫אם גמד העביר את התליון‪ ,‬ייתכן שהוא עשוי ממגסידיאן — ואולי החיתוכים הגסים‪ ,‬הגולמיים‪,‬‬
‫השפיעו על כוח המשיכה של האבן‪ ,‬בדיוק כמו הבקבוקון שמשך אליו מים והתליון שמשך אליו אור‪.‬‬
‫היא עצרה את נשימתה כשהרימה את צמיד התליונים ותלתה עליו את הברבור הזעיר‪ ,‬ליד המצפן‪.‬‬
‫ואז פתחה את תליון המשכית‪ ,‬החזיקה את המצפן בכף ידה והתבוננה במחט מסתובבת ונעצרת ב‪...‬‬
‫אי שם בין צפון למערב‪.‬‬
‫"ידעתי! המגסידיאן משנה את הכיוון שאליו מצביע המצפן‪ .‬אז אם אלך בכיוון הזה‪ ,‬זה אמור‬
‫להוביל אותי ישר למקום שאליו הברבור השחור רוצים שאלך‪".‬‬
‫"לא ייתכן שזה נכון‪ .‬זה אמור להיות מסע ארוך ובלתי אפשרי‪".‬‬
‫"ברגל‪ ,‬אולי‪ .‬אבל הפתק אומר‪' ,‬ברחבי השמיים'‪ ,‬והם נתנו לי סיכת אליקורן‪".‬‬
‫עיניו של סנדור התרחבו‪" .‬בפירוש לא‪ .‬את יודעת שהחיה הלא־יציבה הזאת לא תיתן לי להתקרב‬
‫אליה‪ ,‬ואני לא יכול להרשות לך לעוף לבד‪ ,‬במיוחד כשאת לא יודעת אפילו לאן את מתכוונת להגיע‪".‬‬
‫"אבל אני חייבת‪ .‬אם הם יכולים לתקן אותי‪ ,‬אולי אני אוכל לתקן את אולדן‪ ,‬ואולי אפילו את‬
‫פרנטיס‪".‬‬
‫"זאת לא סיבה לסכן את חייך‪ .‬את עלולה לעוף ישר לתוך מלכודת‪".‬‬
‫"אני בכל מקרה מסכנת את חיי‪ .‬ראית מה האור עושה לי כל הזמן‪ .‬אם לא אקח את הסיכון הזה‪ ,‬מי‬
‫יודע‪"...‬‬
‫"אני לא יכול‪ ,‬סופי‪ .‬אולי אם ההורים שלך יסכימו — "‬
‫"אני לא יכולה לספר להם על זה‪".‬‬
‫"למה לא?" שאל גריידי ופילס את דרכו מבעד לדלת‪ .‬אדליין הייתה ממש מאחוריו‪ .‬הוא העיף מבט‬
‫בפתקים‪ ,‬ופניו האדימו כל כך עד שנראו כמעט סגולות‪.‬‬
 ‫"יש לך הרבה הסברים לתת לנו‪ ,‬סופי‪ .‬החל מרגע זה‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫***‬
‫‪ ‬‬
‫לסופי לא נותרה ברירה אלא להתוודות על הכול‪ :‬על הרמזים‪ ,‬על התוכנית שלה לתקן את אולדן‪ ,‬על‬
‫היומן שלה‪ ,‬על האופן שבו האור השפיע עליה ועל התיאוריה של ויילי‪ .‬על אלווין‪ ,‬שלא יודע איך‬
‫לעזור‪...‬‬
‫"איך יכולת לא לספר לנו על זה?" שאלה אדליין וקראה שוב את הפתקים מהברבור השחור‪.‬‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬מלמלה סופי‪.‬‬
‫גריידי העביר את ידיו בשערו ופרע אותו‪" .‬סופי‪ ,‬אם הבריאות שלך בסכנה‪ ,‬את חייבת לספר לנו‪.‬‬
‫אנחנו יכולים למצוא עבורך עזרה וטיפול ו — "‬
‫"אלווין כבר ניסה הכול‪ .‬אם זה באמת בגֶנים שלי‪ ,‬אז היחידים שיכולים לתקן אותי הם אלה שיצרו‬
‫אותי‪".‬‬
‫אדליין נאנחה‪" .‬אני לא מאמינה שסיפרת לאלווין לפני שסיפרת לנו‪".‬‬
‫"אני לא‪ .‬התעלפתי בבית הספר‪ .‬ואלווין הסכים איתי שאנחנו צריכים לחכות ולספר לכם רק כשנדע‬
‫יותר‪ .‬יש לכם כבר מספיק דאגות‪".‬‬
‫"נכון שיש לנו הרבה דאגות‪ ",‬אמר גריידי‪ ,‬והביט מבעד לחלונות בשקיעה שצבעה את השמיים‬
‫בפסים אדומים‪" .‬אבל אנחנו בכל זאת רוצים תמיד לדעת מה קורה איתך‪ .‬באמת‪ ,‬סופי‪ ,‬אני יודע‬
‫שנאלצת לשמור הרבה סודות בחייך‪ ,‬אבל את חייבת להפסיק להסתיר דברים‪ .‬אנחנו כאן כדי לעזור‬
‫לך‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ ".‬סופי ישבה על קצה מיטתה ומוללה את קצה השכמייה שלה‪" .‬אני פשוט‪...‬‬
‫התביישתי‪".‬‬
‫אדליין ישבה לצידה ונטלה את ידה‪" .‬אין לך במה להתבייש‪".‬‬
‫"בטח שכן‪ .‬אני 'המוזרה של העיר'‪ .‬שמתם לב איך אנשים מגיבים כשהם רואים אותי? ואיך הייתם‬
‫מרגישים אם היו אומרים לכם שאתם מקולקלים — במיוחד אם זה נכון?"‬
‫גריידי לקח את הפתקים מידה של אדליין ובחן אותם כשישב לצידה של סופי‪ .‬חלפו כמה שניות‬
‫לפני ששאל‪" ,‬אז בגלל זה את דוהה כל הזמן?"‬
‫"זאת חייבת להיות הסיבה‪ .‬אחרת‪ ,‬איך ייתכן שאני דוהה עם שני נקסוסים?"‬
‫היא הושיטה קדימה את שני פרקי ידיה‪ ,‬ולבה כאב כשקלטה ששני המכשירים היו מתנה‬
‫מהוואקרים‪.‬‬
‫גריידי הידק את סיכת משפחת רואוון אל שכמייתו‪" .‬ואת באמת מאמינה שהם יכולים לתקן אותך?"‬
‫"אני מאמינה שהם הסיכוי הטוב ביותר שיש לי‪ .‬הסיכוי היחיד שלי‪".‬‬
‫גריידי קם והחל לצעוד בחדר‪ .‬רגליו הספיקו ליצור שקע קטן בשטיח המכוסה עלי כותרת לפני‬
‫שאדליין קמה ואמרה‪" ,‬אני לא מאמינה שאני אומרת את זה‪ ,‬אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לתת‬
‫לסופי ללכת‪".‬‬
‫"מה?" שאלו סופי‪ ,‬סנדור וגריידי פה אחד‪.‬‬
‫"הם יצרו אותה‪ .‬אז אם משהו לא בסדר — ואלווין לא יודע מהו — אני חושבת שאנחנו צריכים‬
‫לאפשר להם לנסות לתקן את זה‪ .‬אחרת מה נעשה? ניתן לה להמשיך להתעלף ולדהות? כמה פעמים‬
‫זה יוכל להמשיך ולקרות לפני שהיא לא תצליח להתאושש?"‬
‫"אז נשלח אותה בעיניים עצומות למאורה של רוצחים?" התפרץ גריידי‪.‬‬
‫"אנחנו לא יודעים את זה בוודאות‪ ",‬אמרה אדליין בשקט‪" .‬אבל אנחנו כן יודעים בבירור שהברבור‬
‫השחור יכולים להגיע אל סופי מתי שהם רק רוצים" — היא הצביעה על הפתקים שבידו של גריידי —‬
‫"כך שאם הם היו רוצים לפגוע בה‪ ,‬הם יכלו לעשות זאת בקלות עד עכשיו‪ .‬והם לא עשו את זה‪ .‬אולי‬
‫סופי מיוחדת משום שהם יצרו אותה‪ .‬ואולי אנחנו טועים לגביהם‪ .‬כך או כך‪ ,‬אני פשוט לא מאמינה‬
‫שהם רוצים להזיק לה‪ .‬ואם הם יכולים לתקן אותה‪"...‬‬
‫גריידי נענע בראשו‪" .‬אני לא בוטח בהם‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ ",‬לחשה אדליין וכרכה סביבו את זרועותיה‪" .‬אבל אני חושבת שהפעם אנחנו חייבים‬
‫לנסות‪ .‬למען סופי‪".‬‬
‫"זה לא רק למעני‪ ",‬הזכירה להם סופי כשגריידי לא אמר דבר‪" .‬אם הם יתקנו אותי‪ ,‬אולי אצליח‬
‫לתקן גם את אולדן‪ .‬לא הייתם רוצים שזה יקרה?"‬
‫"כמובן‪ ".‬גריידי התרחק מאדליין‪" .‬אני מתגעגע מאוד לחבר שלי‪ .‬אבל‪ ...‬את יודעת למה הסכמתי‬
‫להיות שליח שוב‪ ,‬סופי?"‬
‫"אמרת שזה בגלל שאולדן עשה כל כך הרבה בשבילך‪".‬‬
‫"נכון‪ ".‬גריידי מחה דמעה‪" .‬ומה שרציתי להודות עליו לאולדן היית את‪ .‬העובדה שהוא הביא אותך‬
‫אל חיינו‪".‬‬
‫סופי הרגישה שעיניה צורבות‪" .‬גם אני שמחה שהוא הביא אותי אליכם‪".‬‬
‫גריידי חיבק אותה חזק‪" .‬הייתי נותן כמעט הכול כדי להחזיר אותו‪ ",‬לחש‪" .‬אבל לא אותך‪ .‬עלייך‬
‫אני לא אוותר‪".‬‬
‫"אתה לא תצטרך‪ ",‬הבטיחה סופי‪" .‬הם רוצים לתקן אותי‪ ,‬גריידי‪ .‬אני צריכה להאמין בזה‪ .‬אני לא‬
‫רוצה להיות מקולקלת יותר‪".‬‬
‫גריידי נאנח כששחרר אותה וקרא שוב את הפתקים של הברבור השחור לפני שהתיישב לצידה על‬
‫המיטה‪.‬‬
‫הוא נעצר בפתק שהכעיס את סופי יותר מכולם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סבלנות‬
‫אמון‬
 ‫‪ ‬‬
‫גריידי בהה בו במשך זמן כה רב עד שסופי החלה לספור את השניות‪ .‬שמונים ואחת שניות חלפו לפני‬
‫שמלמל‪" ,‬בסדר‪".‬‬
‫עבר עוד רגע עד שהמילה חלחלה ושקעה‪" .‬אז‪ ...‬אתם תיתנו לי לקחת את סילבני ולעוף לאן‬
‫שהמצפן יוביל אותנו?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫היא הציצה בסנדור‪ .‬הוא הזעיף פנים וידיו נקפצו לאגרופים‪ ,‬אבל הוא לא התווכח‪.‬‬
‫"אתם יודעים שאצטרך ללכת לבד? סילבני לא תיתן לאף אחד אחר להצטרף‪".‬‬
‫"למען האמת‪ ,‬כאן את טועה‪ ",‬אמר גריידי‪" .‬יש אדם אחד נוסף שסילבני בוטחת בו‪ ,‬ואומנם הוא לא‬
‫הבחירה המועדפת עליי כמלווה עבורך‪ ,‬אבל הוא יותר טוב מכלום‪".‬‬
‫סופי לא יכלה להחניק את האנקה שבקעה מפיה‪" .‬אתה מבין שאתה שם את חיי בידי קיף סנסן‪,‬‬
‫נכון?"‬
‫‪ ‬‬
‫"אז רגע‪ ,‬תני לי להבין‪ ",‬אמר קיף כשסופי סיימה להסביר את התוכנית החדשה‪" .‬אנחנו לא יודעים‬
‫לאן אנחנו הולכים‪ ,‬או כמה זמן ייקח לנו להגיע לשם‪ ,‬ואנחנו עפים לפגוש את הברבור השחור —‬
‫שהם אולי רוצחים אכזריים‪ ,‬ואולי לא — וכל הדבר הזה עלול להיות מלכודת?"‬
‫"זה פחות או יותר ככה‪ ",‬אמרה סופי ומרטה את גלימת הקטיפה הכבדה שלבשה‪ .‬אדליין התעקשה‬
‫שתלבש בגד מחמם‪ ,‬ונראה שקיף חשב על אותו הדבר‪ .‬הוא לבש גלימה אפורה עבה‪ ,‬עם סמל משפחת‬
‫סנסן‪ ,‬נעל מגפיים כהים ועטה כפפות‪ .‬הוא כמעט נראה אחראי‪.‬‬
‫"מגניב! הגיע הזמן שהפרויקט הזה יהיה קצת יותר מרגש‪ ".‬הוא העיף מבט אל סנדור‪" .‬אל תדאג‪,‬‬
‫גיגאנטור‪ .‬אני אשמור עליה‪".‬‬
‫סנדור פוקק את מפרקי אצבעותיו‪" .‬כדאי לך‪".‬‬
‫נדרשו שכנועים רבים כדי לגרום לגובלינים הדאגניים מדי להסיר את אמצעי האיתור מהבגדים‬
‫שלה‪ .‬סופי חששה שהברבור השחור יגלו שמישהו מפקח עליהם ויסתתרו‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬היא הזכירה‬
‫לסנדור שהוא ממילא לא יוכל לבוא איתה‪.‬‬
‫"ולהורים של אין שום התנגדות שתצא למסע?" שאל גריידי את קיף‪" .‬אתה סיפרת להם‪ ,‬נכון?"‬
‫"ודאי שסיפרתי להם‪ .‬אויש‪ ,‬אתה מתנהג כאילו אני איזה עושה צרות מקצועי‪ ".‬הוא קרץ‪" .‬אבל‬
‫עכשיו ברצינות‪ :‬הם אמרו שזה בסדר מבחינתם‪ .‬טוב‪ ,‬אחרי שאבא שלי שאל אותי עשרת אלפים‬
‫שאלות כדי לוודא שאני לא מתכוון לגרום לאיזו תקרית גוּלוֹן גדולה או משהו‪".‬‬
‫בטנה של סופי התכווצה‪" .‬סיפרת לאבא שלך על‪"...‬‬
‫"תירגעי‪ .‬רק אמרתי לו שאת צריכה לעוף עם סילבני לאן שהוא‪ ,‬ושההורים שלך לא רוצים שתצאי‬
‫לשם לבדך‪ .‬אני מחפה עלייך‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫"תודה לך‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫"אז אנחנו מוכנים לצאת לדרך? מה דע ֵתך‪ ,‬תחת נוצץ?" הוא ניגש אל המתחם של סילבני והניח לה‬
‫להתחכך בידיו מבעד לסורגים‪.‬‬
‫"מוכנה להרפתקת פוסטר־קיף?"‬
‫סילבני צהלה‪ .‬קיף! קיף! קיף!‬
‫היא חזרה על כך בעליצות מאז שסופי סיפרה לה מה עומד לקרות‪.‬‬
‫"את בטוחה שלא כדאי שתחכי עד הבוקר?" שאל גריידי‪ .‬שאריות הדמדומים הסגלגלות נמוגו אל‬
‫תוך שמי הלילה זרועי הכוכבים‪.‬‬
‫"ככל שנצא מוקדם יותר‪ ,‬כך נקדים לחזור‪ ",‬הזכירה לו סופי ובדקה בפעם החמישים שצמיד‬
‫התליונים נמצא על פרק ידה‪ ,‬וששני התליונים מחוברים אליו‪.‬‬
‫גריידי לא הנהן‪ ,‬והיא הבחינה בספק שבעיניו‪.‬‬
‫"זו הדרך היחידה לשפר את מצבי‪ ",‬לחשה‪" .‬ואם הם יצליחו‪ ,‬אולי אוכל לרפא את אולדן ואת‬
‫פרנטיס ו‪"...‬‬
‫"הם לא חשובים‪ ,‬סופי‪ ",‬אמר גריידי וכרך את זרועותיו סביבה‪" .‬הסכמתי רק למענך‪ .‬את חייבת‬
‫לחזור‪ .‬חזקה ובריאה יותר מתמיד‪".‬‬
‫"אני אחזור‪ ",‬הבטיחה‪ ,‬מנסה לשכנע גם את עצמה‪.‬‬
‫"אל תיתני להם לעשות שום דבר חוץ מלתקן אותך‪ .‬ואם יקרה משהו מוזר או מפחיד — ברחי‪ .‬אם‬
‫תצטרכי‪ ,‬דאגי שסילבני תשגר אותך משם‪ .‬רק חזרי הביתה בשלום‪ .‬אם לא‪ ,‬אני‪"...‬‬
‫"אחזור הביתה בקרוב‪".‬‬
‫היא נסוגה לאחור כדי להביט בו‪ ,‬אבל הוא חיבק אותה חזק יותר ולחש‪" ,‬אני אוהב אותך כל כך‪",‬‬
‫ורק אז הניח לה ללכת‪.‬‬
‫"גם אני אוהבת אותך‪ ".‬היא כמעט קראה לו "אבא"‪ ,‬אבל הרגישה שזה עדיין מוקדם מדי‪ .‬ועדיין‪,‬‬
‫זה היה הרבה יותר קרוב משהיה לפני כמה שבועות‪ .‬אולי זה היה עניין של אמון‪.‬‬
‫גריידי נתן בה הרבה אמון כרגע‪.‬‬
‫וכך גם אדליין‪ ,‬שהושיטה לסופי תרמיל עמוס‪" .‬חטיפים ומשקאות‪ ,‬למקרה שהטיסה תהיה ארוכה‪.‬‬
‫ויש לך את המקשר שלך?"‬
‫סופי הנהנה‪.‬‬
‫"צרי איתנו קשר בשנייה הראשונה שתוכלי‪".‬‬
‫"כמובן‪".‬‬
‫סנטרה של אדליין רעד כשמשכה את סופי לחיבוק‪ ,‬נשקה על לחייה ולחשה לה שהיא חייבת לשמור‬
‫על עצמה‪ .‬ואז שחררה אותה לאט‪ ,‬תחבה קווצת שיער מאחורי אוזנה של סופי ולחשה‪" ,‬אני אתגעגע‬
‫אלייך בכל שנייה שלא תהיי כאן‪".‬‬
‫"גם אני אתגעגע אליכם‪".‬‬
‫"וואו‪ ,‬אתם כאלה כבדים עם הפרידות שלכם‪ ",‬אמר קיף ושינה את האווירה‪" .‬אימא שלי רק אמרה‬
‫לי 'להתראות‪ ,‬בן' ואבא שלי שאל רק אם וידאתי שהסיכה צמודה היטב לשכמייה שלי‪ ,‬כדי שלא‬
‫אאבד את נכסי הירושה המשפחתית‪".‬‬
‫גריידי קימט את מצחו ואדליין הושיטה ידה אל ידו של קיף ולחצה אותה בזריזות‪.‬‬
‫מעט סומק ורוד פשט בלחייו‪ .‬ואז הוא כחכח בגרונו והושיט לסופי את זרועו‪" .‬נו‪ ,‬מוכנה?"‬
‫"יותר מוכנה מזה לא אהיה‪ ,‬כנראה‪".‬‬
‫גריידי פתח את השער וסילבני זינקה החוצה‪ ,‬פרשה את כנפיה לצדדים וכרעה ברך כדי שיוכלו‬
‫לטפס על גבה‪.‬‬
‫כפות ידיה של סופי נעשו לחות‪ ,‬והיא כרכה את זרועותיה סביב צווארה של סילבני‪ .‬וכשקיף כרך‬
‫את זרועותיו סביב מותניה‪ ,‬כמעט התפתתה לקפוץ למטה ולשכוח מכל התוכנית‪ .‬אבל אז זכרה מה‬
‫אמר לה החיזיון של ג'ולי‪.‬‬
‫אנחנו חייבים לתת אמון‪.‬‬
‫זה היה למען פרנטיס‪.‬‬
‫למען אולדן‪.‬‬
‫למענה‪.‬‬
‫"כדאי שתחזיק חזק‪ ",‬הזהירה את קיף כשפקדה על סילבני לעוף‪ .‬סילבני נעמדה‪ ,‬נופפה בכנפיה‬
‫המנצנצות בזמן שדהרה קדימה והמריאה‪ ,‬חותכת את אוויר הלילה הצונן בעודם מתרוממים‬
‫מעלה־מעלה‪.‬‬
‫דמעות עלו בעיניה של סופי כשהביטה למטה וראתה את גריידי ואת אדליין מנופפים‪ ,‬אבל היא‬
‫מצמצה והעלימה אותן‪ .‬היא תראה אותם שוב — והפעם הכול יהיה בסדר‪ .‬בסדר באמת‪ .‬מתוקן‪.‬‬
‫היא הוציאה את המצפן וחיכתה שהמחט תסתובב‪.‬‬
‫הגיע הזמן לעוף בעקבות הציפור היפה ברחבי השמיים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪55‬‬
‫‪ ‬‬
‫"הגענו?"‬
‫קיף כבר צעק את השאלה הזאת מעל הרוח הצולפת לפחות ארבע־עשרה פעמים‪ .‬אם הוא יחזור על‬
‫זה בפעם החמש־עשרה‪ ,‬חשבה סופי‪ ,‬היא תדחוף אותו אל הגלים הכהים שמתחת‪.‬‬
‫"בפעם המיליון — לא‪ .‬אתה תדע כשנגיע‪ ,‬כי נפסיק לעוף‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬ככה אני אדע שהגענו‪ .‬אבל איך את תדעי? כי זה המון כוכבים‪ .‬ואוקיינוס‪ .‬ו — היי‪ ,‬תראי!‬
‫הנה המון כוכבים! ואוקיינוס! ואני‪ ,‬כאילו‪ ,‬כבר לא יודע אם זה כל מה שאנחנו עומדים לראות‪".‬‬
‫סופי החזיקה את המצפן לאור הירח ואמרה לסילבני לעוף קצת יותר שמאלה‪" .‬אני אדע כשאראה‬
‫את זה‪".‬‬
‫היא ממש קיוותה שזה נכון‪.‬‬
‫קיף נע בעצבנות מאחוריה וכמעט הפר את שיווי המשקל של שניהם‪.‬‬
‫"זהירות!" צעקה סופי כשסילבני הטתה כנף אחת כלפי מעלה כדי לתפוס אותם‪.‬‬
‫"סליחה‪ .‬אני רק מנסה לחמם את עצמי‪ ".‬הוא זז שוב‪" .‬אולי נשחק משחק או משהו? היי‪ ,‬מה עם‬
‫אמת או חובה? יש לי כמה רעיונות מגניבים ל'חובה'‪".‬‬
‫"אני קצת צריכה להתרכז כאן‪".‬‬
‫הוא נאנח בצורה כה דרמטית‪ ,‬שסופי יכלה לשמוע אותו גובר על שאגת הרוח‪.‬‬
‫"אני מנחש שמלחמת דגדוגים לא באה בחשבון‪ ",‬אמר‪" .‬כי את במצב די רגיש כרגע‪".‬‬
‫"נסה ותראה מה יקרה‪".‬‬
‫"את מבינה שזה רק גורם לי יותר לרצות לעשות את זה‪ ,‬נכון?"‬
‫"אני רצינית‪ ,‬קיף‪".‬‬
‫"אני יודע — זאת הבעיה‪ ".‬הוא העביר את משקלו מצד לצד‪" .‬מה איתך‪ ,‬תחת נוצץ‪ ,‬את משועממת‬
‫כמוני?"‬
‫קיף! קיף! קיף!‬
‫"מה היא אומרת?"‬
‫"שאתה מעצבן והיא רוצה לזרוק אותך לים‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני יודע שזה לא נכון‪ .‬תחת נוצץ אוהבת אותי‪ .‬נכון‪ ,‬תחת נוצץ?"‬
‫סילבני צהלה‪ .‬סופי גלגלה את עיניה‪.‬‬
‫קיף שוב זז‪" .‬אני חייב לומר‪ ,‬תחת נוצץ‪ ,‬שאת לא נוחה כמו שהייתי רוצה שתהיי‪ .‬אנחנו צריכים‬
‫לפטם אותך בפעם הבאה‪".‬‬
 ‫"אני מקווה שלא תהיה הפעם הבאה‪".‬‬
‫"אאוץ'‪ ,‬מה‪ ,‬את לא רוצה להפוך את זה להרגל?"‬
‫סופי נענעה את ראשה‪" .‬זה קצת שונה מבחינתי‪ ,‬קיף‪ .‬הרבה דברים תלויים בזה‪".‬‬
‫"כמו הבריאות של והעתיד של והבריאות של אולדן וכאלה?"‬
‫"חשבתי שאכפת ל מהם — לפחות מאולדן‪".‬‬
‫הוא שתק למשך כמה שניות‪ ,‬וסופי חשבה שהוא מתכוון להתעלם ממנה‪ .‬אבל אז גחן קרוב יותר —‬
‫קרוב מספיק כדי שתוכל לחוש בנשימתו על לחייה‪ ,‬ואמר‪" ,‬אני יודע שאני זורק הרבה בדיחות‪ ,‬סופי‪,‬‬
‫אבל‪ ...‬זה רק בגלל שזה קל יותר‪ ,‬את יודעת? ככה אני מתמודד‪ .‬אבל זה לא אומר שלא אכפת לי‪ .‬כן‬
‫אכפת לי‪ .‬מאוד‪".‬‬
‫פתאום הייתה מודעת מאוד לקרבה שלו‪ ,‬ולאופן שבו היו זרועותיו כרוכות סביבה‪ .‬היא הרגישה את‬
‫לחייה מתלהטות וקיוותה שהוא לא מרגיש בשינוי במצב רוחה‪.‬‬
‫"את פוחדת?" שאל בשקט‪.‬‬
‫היא משכה בכתפיה כי לא בטחה בקולה‪.‬‬
‫"את לא צריכה לפחד‪ .‬התכוונתי למה שאמרתי לסנדור‪ .‬אני לא אתן שיקרה לך משהו‪".‬‬
‫היא רצתה לומר לו שאין לו כוח כזה‪ ,‬אבל רק אמרה‪" ,‬תודה לך‪".‬‬
‫הוא נשען לאחור ולקח איתו את חמימותו‪ .‬אבל לפחות הרגישה שהיא יכולה שוב לנשום‪.‬‬
‫"אז ספרי לי על הברבור השחור‪ ",‬אמר‪" .‬עם מה אנחנו מתמודדים כאן?"‬
‫"הלוואי שידעתי‪ .‬הם לא בדיוק מספרים לי דברים‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬באמת נראה שהם אוהבים לשמור על תחושת מסתורין‪ .‬זה מזכיר לי עוד מישהי שאני מכיר‪".‬‬
‫הוא נעץ מרפק במותנה‪.‬‬
‫היא חייכה‪ ,‬אבל הבדיחה שלו נגעה בנקודה רגישה‪" .‬אתה חושב שאני מסתירה יותר מדי?"‬
‫קולה נשמע אך בקושי על רקע הרוח העזה‪ ,‬אבל קיף בכל זאת שאל‪" ,‬למה את מתכוונת?"‬
‫"גריידי ואדליין חושבים שיש לי יותר מדי סודות‪".‬‬
‫"זה נכון‪ ",‬הסכים‪" .‬אבל אני מנחש שלא הייתה לך ברירה‪ ,‬נכון? זאת אומרת‪ִ ,‬תראי עם איזה‬
‫דברים את מתמודדת‪ .‬אני לא ממש יודע איך את עושה את זה‪".‬‬
‫לפעמים גם היא לא‪.‬‬
‫היא בדקה שוב את המצפן והחזירה את סילבני ימינה‪.‬‬
‫"אבל את יכולה לבטוח בגריידי ובאדליין‪ ",‬הוסיף כעבור רגע‪" .‬יש לך הורים טובים‪".‬‬
‫הורים‪.‬‬
‫לא אפוטרופסים‪.‬‬
‫לאט־לאט התחילה להרגיש שזה מה שהם‪.‬‬
‫"גם עם ההורים שלך המצב קצת השתפר‪ ,‬לא?" שאלה וקיוותה שאינה פולשת לפרטיותו‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬נראה לי‪ .‬אני לא יודע‪ .‬הם מחבבים אותי רק כשאני עושה דברים שהם רוצים שאעשה‪ .‬כמו‬
‫הדבר הזה‪ .‬אבא שלי מת על זה שאני עוזר לך — כנראה מפני שכל מה שאת עושה נראה כאילו הוא‬
‫עומד לשנות את פני ההיסטוריה וכל זה‪ .‬אבל היה נחמד אם היו מתגאים במשהו שאני אוהב לעשות‪".‬‬
‫"אולי זה יעזור אם הדברים שאתה אוהב לעשות לא יכללו גוּלוֹנים או גללים נוצצים‪".‬‬
‫"סביר להניח‪ .‬אבל זה הרבה פחות כיף‪".‬‬
‫"אולי פשוט תנסה‪"...‬‬
‫היא השתתקה כשצורה כהה הופיעה באופק‪ ,‬מוסתרת בצל הירח‪ .‬צוקים גבוהים‪ ,‬סלעיים‪ ,‬מתפתלים‬
‫מעל האוקיינוס‪ .‬וכשבדקה את המצפן‪ ,‬המחט הצביעה היישר אליהם‪.‬‬
‫"האם זה‪ "...‬שאל קיף‪.‬‬
‫"אני חושבת שזה יכול להיות‪".‬‬
‫היא דחקה בסילבני כדי שתעוף מהר יותר‪ ,‬ולא הסיטה את מבטה מהמצפן כשהמצוקים הלכו‬
‫והתקרבו‪ .‬המדרונות הלבנים־כסופים של הצוקים המסולעים התגלו לעיניהם בהירים ומבהיקים באור‬
‫הירח החיוור‪ ,‬וסופי חשה שעורה מצטמרר כשהבחינה בכתם כהה בסמוך לפסגת אחד מהם‪.‬‬
‫מערה‪.‬‬
‫"זה המקום‪ ",‬לחשה סופי כשזיכרון עקצץ בראשה‪.‬‬
‫לַמערה האפלה הייתה צורה מעוגלת ברורה‪ ,‬והיא יכלה לראות תמונה מושלמת שלה בזיכרונה‪.‬‬
‫נראה שהם תמיד התכוונו שהיא תמצא אותם יום אחד‪.‬‬
‫היא הורתה לסילבני לנחות על מדף הסלע שמחוץ לכניסה‪ .‬קיף הידק את אחיזתו במותניה כשגלשו‬
‫ונעצרו‪ ,‬ועזר לסופי להחליק מגבה של סילבני אל האדמה הסלעית‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬הרגליים לא מאושרות מזה‪ ",‬התלונן קיף כשצעד כמה צעדים מתנודדים‪" .‬תזכירי לי לעולם‬
‫לא ללמוד רכיבה על סוסים‪".‬‬
‫גם רגליה של סופי רעדו‪ ,‬אבל היא הייתה טרודה מדי בכניסה האפלה אל המערה‪.‬‬
‫"אז‪ ...‬אני מנחש שאנחנו צריכים להיכנס אל תוך מערת האבדון השחורה והמפחידה‪ ",‬אמר קיף‬
‫ונאנח כשסופי הנהנה‪" .‬כן‪ ,‬פחדתי מזה‪ .‬ואני גם מת על זה שאף אחד מאיתנו לא חשב להביא פנס‪".‬‬
‫"את לא צריכה פנס‪ ",‬אמר קול עמוק מבין הצללים וגרם לקיף ולסופי לצרוח‪.‬‬
‫"אחי‪ ,‬זה ממש לא מגניב‪ ",‬אמר קיף כשגמד חום שעיר הופיע לאור הירח‪.‬‬
‫הגמד צחק בקול עמום שנשמע כמו כפית שנלכדה בטוחן אשפה‪" .‬אנחנו צריכים להיעלם מכאן‪.‬‬
‫תוכלי להוביל את הסוסה שלך פנימה?"‬
‫"אני‪ ...‬אני חושבת שכן‪ ",‬גמגמה סופי וחשבה שהלוואי שסילבני הייתה יכולה לשלוח לה קצת‬
‫מהרוגע שלה‪ .‬אבל האליקורן העצבנית הייתה מבוהלת יותר ממנה‪.‬‬
‫אמוּן‪ ,‬אמרה לה סופי‪ .‬בואי‪.‬‬
‫היא הלכה בעקבות הגמד לעבר המערה‪ ,‬ואחרי כמה צעדים קיף וסילבני באו בעקבותיה‪ .‬ברגע‬
‫שנכנסו פנימה לחץ הגמד על מתג‪ ,‬ולפידים כחולי להבה התעוררו לחיים לאורך הקירות הסלעיים‬
‫שהתעקלו סביבם‪ .‬המערה לא הייתה עמוקה כפי שציפתה‪.‬‬
 ‫"אף אחד לא יראה את האור?" שאלה סופי‪.‬‬
‫"ההסוואה שוב פועלת‪ .‬הסרתי אותה כשהרגשתי שאתם מתקרבים‪ ,‬כדי שתוכלו למצוא אותנו‪".‬‬
‫"הרגשת אותנו?" לחש קיף‪.‬‬
‫סופי הצביעה על ברבור המגסידיאן שעל הצמיד שלה‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬גמדים הם מוזרים‪".‬‬
‫"לא אמרו לי שיהיו שניים‪ ",‬רטן הגמד‪" .‬רק נערה וסוסה‪".‬‬
‫"ההורים שלי לא הרשו לי לבוא לבד‪".‬‬
‫הגמד השמיע מין קול‪ ,‬קצת כמו נהמה‪.‬‬
‫"אני חושב שהוא מחבב אותי‪ ",‬לחש קיף והרוויח נהמה נוספת‪.‬‬
‫סופי הביטה סביבה‪ .‬עד כמה שיכלה לראות‪ ,‬זו הייתה סתם מערה רגילה — אפילו קטנה יותר מזו‬
‫שבהייבנפילד‪" .‬האם זה‪ ...‬הכול?"‬
‫"עד שתאכלי את זה‪ ".‬הגמד הושיט לה צלחת עם מה שנראה כמו עוגייה‪ .‬ברבור שחור‪ .‬עליו‪,‬‬
‫באותיות שזולפו בזיגוג כלשהו‪ ,‬הופיעו המילים "ואחר כך‪ ,‬בוא וננוח"‪.‬‬
‫"נתכרבל בין ענפי הקן השקט שלך‪ ",‬השלימה סופי‪ ,‬כשנזכרה בשורה האחרונה של השיר‪" .‬אז‪...‬‬
‫זה סם הרגעה?"‬
‫"אסור לך לראות לאן אני לוקח אותך‪".‬‬
‫"בחייך‪ ,‬כל המסתורין הזה‪ ,‬זה לא קצת מוגזם?" שאל קיף‪.‬‬
‫"אל תדאג‪ .‬אין עוגייה בשבילך‪ .‬אתה יכול להישאר עם הסוסה‪".‬‬
‫"מה?"‬
‫"אבל הוא בא אי‪"...‬‬
‫הגמד הרים את ידו‪ ,‬והשתיק את שניהם‪" .‬רק את‪".‬‬
‫קיף העיף מבט בסופי‪" .‬הוא משהו כמו מטר גובה וכולו פרווה‪ .‬אני חושב שאנחנו יכולים לגבור‬
‫עליו‪".‬‬
‫"זה לא יהיה חכם‪ ".‬הגמד רקע ברגלו‪ .‬סדק נבקע באדמה ונעצר ממש לפני בהונותיו של קיף‪ .‬עוד‬
‫סנטימטר‪ ,‬והאדמה הייתה בולעת אותו‪.‬‬
‫סופי כחכחה בגרונה ונשמה נשימה עמוקה כדי לאזור אומץ‪" .‬יהיה בסדר‪ ,‬קיף‪ .‬למעשה‪ ,‬אולי מוטב‬
‫שזה יהיה כך‪ .‬אני לא חושבת שסילבני תסתדר כאן לבד‪ .‬תישאר איתה‪ ,‬לארח לה חברה‪".‬‬
‫"אבל — "‬
‫"יש רק עוגייה אחת‪ ",‬אמרה‪ ,‬והראתה לו את הברבור הזעיר‪.‬‬
‫קיף בהה בסדק שנפער באדמה ואז הביט בה שוב‪" .‬את בטוחה?"‬
‫היא לא הייתה בטוחה‪ ,‬אבל כבר הגיעה עד כאן‪...‬‬
‫ראשה צרח עליה שתזרוק את סם ההרגעה האיום‪ ,‬המבחיל‪ ,‬אבל היא דחפה את העוגייה לפיה לפני‬
‫שתוכל לשנות את דעתה‪ .‬ברגע שהטעם המתוק והפירותי היכה בלשונה‪ ,‬ראשה התערפל והיא בקושי‬
 ‫הצליחה לבלוע את הנגיסה‪.‬‬
‫"אני אהיה כאן כשאת — " קרא קיף‪ ,‬אבל החשיכה העלימה את שארית דבריו והותירה אותה לבדה‬
‫באפלה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪56‬‬
‫‪ ‬‬
‫"התעוררי‪ ,‬סופי‪ ",‬קרא קול עמוק וצרוד ותחושת דז'ה וו קרעה את סופי מתוך ערפל נפשי וסמיך‬
‫שבו הייתה שרויה‪.‬‬
‫"הירגעי‪ ",‬הורה הקול כשהיא החלה להשתולל על הכרית הרכה שהייתה שרועה עליה‪ ,‬ומשהו בה‬
‫ציפה לחוש כבלים הכופתים אותה‪ .‬אבל איבריה נעו בחופשיות‪.‬‬
‫"אנחנו לצידך‪ .‬זכרי‪".‬‬
‫לצידי‪ ,‬אמרה לעצמה והכריחה את עיניה להיפקח‪ ,‬אם כי לא היה לה שום מושג מהו הצד שלה‪.‬‬
‫האור שהטיל גביש קריסטל בודד שהיה תלוי מעל ראשה צרב בעיניה‪ ,‬ונדרשו לה כמה שניות כדי‬
‫להסתגל‪.‬‬
‫כמה זמן הייתה חסרת הכרה?‬
‫היא התיישבה לאט והניחה לראשה להתבהר לפני שפנתה לבדוק את סביבתה‪ .‬לא היה הרבה מה‬
‫לראות‪ .‬היא הייתה מוטלת על מיטה קטנה מרופדת‪ ,‬כמעט זהה לזו שבמרכז הריפוי‪ .‬כל השאר היה‬
‫חלל ריק שכולו אפלה‪.‬‬
‫"איפה אתה?" קראה והופתעה לשמוע את קולה מהדהד מהקירות שהיו רחוקים הרבה יותר‬
‫משניחשה‪.‬‬
‫דמות כבדת גוף התגלתה לעיניה‪" .‬אתם הילדים והצרחות שלכם‪".‬‬
‫סופי הרגישה את הלסת שלה נשמטת‪" .‬מר פורקל?"‬
‫"זה רק אחד השמות שלי‪ ,‬כן‪".‬‬
‫"אז מה השם האמיתי שלך?"‬
‫חיוך זעיר הסתמן על הקמטים של פניו הנפוחות‪" .‬תדעי כשיגיע הזמן‪".‬‬
‫זה לא היה מספיק‪ .‬היא עפה‪ ,‬מי יודע לאיזה מרחק‪ ,‬וסוממה ונגררה‪ ,‬מי יודע לאן — היא לא עברה‬
‫את כל זה כדי לא לקבל תשובות‪ .‬היא עצמה את עיניה ודחפה את תודעתה אל תוך תודעתו ו‪...‬‬
‫נתקלה בחומה של שתיקה‪.‬‬
‫מר פורקל צחק‪ ,‬וזה נשמע כמו נשימה שורקנית‪" .‬את לא היחידה שיש לה מוח בלתי חדיר‪ .‬בגלל‬
‫זה אנחנו לבד עכשיו‪ .‬אי אפשר לתת לך לחפש דברים שאת עדיין לא מוכנה להבין‪".‬‬
‫סופי נעצה בו מבט זועם‪" .‬מגיע לי לדעת מה אתה מסתיר ממני‪ .‬ואני רוצה את הזיכרונות שלי‬
‫בחזרה‪ ,‬ואת דפי היומן שלי!"‬
‫"זה לא עניין של מגיע‪ ,‬סופי‪ .‬ידע הוא דבר מסוכן‪ .‬האמיני לי כשאני אומר שמוטב לך לא לדעת‪".‬‬
‫"כל מה שאני עושה הוא לסמוך עליכם!"‬
 ‫"אני יודע‪ ,‬סופי‪ .‬ואנחנו מעריכים את זה‪".‬‬
‫"אז תבטחו בי‪ .‬תנו לי כמה תשובות!"‬
‫הוא השתתק‪ ,‬וסופי תהתה אם הרחיקה לכת‪ .‬אבל אז הוא אמר‪" ,‬בסדר‪".‬‬
‫"בסדר מה?"‬
‫"אתן לך תשובה אחת‪ .‬אחת‪".‬‬
‫"אני‪ ...‬טוב‪"...‬‬
‫"בחרי בחוכמה את השאלה שלך‪ ,‬סופי‪ .‬לא אתן לך עוד אחת‪".‬‬
‫היא הנהנה‪ ,‬וניסתה להבין את סופת הטורנדו של שאלות שסערה בתוך ראשה‪ .‬היו דברים רבים כל‬
‫כך שרצתה לדעת‪ .‬אבל מה היא צריכה לדעת? איזו פיסת מידע אחת תשנה את הכול?‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרה והזדקפה‪" .‬יש לי שאלה אחת‪ ,‬ואתה חייב להבטיח שתענה עליה בכנות‪".‬‬
‫"אני מתחייב‪".‬‬
‫היא הנהנה‪ ,‬נשמה נשימה עמוקה לפני שהביטה בעיניו ושאלה‪" ,‬האם הברבור השחור רצחו את‬
‫ג'ולי?"‬
‫השאלה גרמה לו לסגת צעד אחד לאחור‪" .‬זה מה שגריידי חושב?"‬
‫"כן‪ .‬השריפה התלקחה מיד אחרי שמישהו הגניב לו פתק שעליו נכתב‪' ,‬אתה לא יודע עם מי יש לך‬
‫עסק'‪".‬‬
‫"זה‪ ...‬לא הפירוש הנכון של ההודעה‪ ",‬אמר בשקט‪.‬‬
‫"אז התשובה היא לא?" שאלה אחרי כמה שניות של שתיקה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬סופי‪ ,‬זה בהחלט לא‪ .‬למרות שזה מסביר הרבה דברים‪".‬‬
‫תחושת הקלה שטפה אותה בגלים חמימים אף כי התפתתה לציין שאִילו ההודעות שלהם היו‬
‫ברורות יותר‪ ,‬הבעיות הללו היו נחסכות‪ .‬והיא לא יכלה שלא לתהות‪" ,‬מה זה מסביר?"‬
‫שפתיו החלו לנוע‪ ,‬ואז הסתמן בהן חיוך‪" .‬אמרתי שאלה אחת‪ .‬וכבר בזבזנו די זמן‪ .‬יש לנו בעיה‬
‫גדולה יותר לטפל בה‪ .‬אַת‪".‬‬
‫החום נמוג באותה המהירות שבה הופיע‪.‬‬
‫מר פורקל התקרב וריח הרגליים המלוכלכות גרם לסופי להשתנק‪ .‬אלה היו ה מטוּטיוֹת שאכל כדי‬
‫להסוות את זהותו‪ .‬הם גרמו לעור להתנפח ולהתקמט‪ ,‬כמו אדם זקן בעל עודף משקל‪" .‬אני חושש‬
‫שהמוח שלך שבור‪".‬‬
‫החדר נטה לצדדים — או לפחות כך היא הרגישה‪" .‬שבורה כמו אולדן‪"?...‬‬
‫הוא נענע בראשו והעביר יד שמנמנה על פניו‪" .‬לא‪ ,‬לא כמו אולדן‪ .‬ואם היינו יודעים שזה יקרה‪ ,‬לא‬
‫היינו שולחים אתכם לשם‪ .‬זו הייתה טעות בחישוב שלנו‪ .‬הייתי צריך לחשוד שמשהו קרה כש ָהית —‬
‫בייחוד מאחר שחשבתי שזה מוזר שהבן של הוואקרים הצליח לשדר לך אחרי זה‪ .‬אבל הנחתי בטעות‬
‫שהוא מצא דרך להגיע אלייך‪".‬‬
‫"חכה רגע‪ ".‬ראשה עדיין היה מעורפל והיא שפשפה את רקותיה‪" .‬יש דרך לפרוץ את החסימה‬
 ‫שלי?"‬
‫אחרת‪ ,‬איך את חושבת שנתתי לך את הזיכרונות שלך? שידר לה‪.‬‬
‫קולו הנפשי לא נשמע צרחני כמו זה של פיץ‪ ,‬אבל הנוכחות שלו בראשה גרמה לה לרצות להקיא‬
‫את המילים החוצה‪.‬‬
‫"זאת דרך סודית שרק אני אמור להכיר‪ ",‬אמר בקול רם‪" ,‬אבל הוא נער מוכשר וחשבתי שאולי‬
‫הבין את זה כשהתודעה שלך נחלשה בגלל הזינוק‪ .‬אבל זאת הייתה הטעות שלי‪ .‬אילו בדקתי‪ ,‬הייתי‬
‫מבין שיש עכשיו שני חורים בחסימות שלך‪ .‬ולחור החדש אין שום הגנות‪ .‬הוא כמו סדק בשריון שלך‪.‬‬
‫נקודת תורפה שבה דברים שאת אמורה להיות מסוגלת לחסום‪ ,‬מצליחים להידחף פנימה — חלקם‬
‫בקלות רבה יותר מאחרים‪ .‬כמו התשדורות של פיץ‪ .‬או הגרימה של ברונטה‪ .‬או השברים האפלים של‬
‫המוחות השבורים שהיית אמורה לרפא‪".‬‬
‫היא נרעדה כשנזכרה בכך‪" .‬אז כן רצית שאתקן את פרנטיס‪ .‬זה היה הפירוש של הרמז הראשון?"‬
‫"חלק ממנו‪ .‬היינו צריכים שאולדן ייקח אותך לשם כדי שתהיה לך גישה לפרנטיס‪ ,‬כך שהמסר נועד‬
‫גם לשכנע אותו שאת צריכה להיות המדריכה שלו‪ .‬אבל כן‪ .‬כשהתחלנו את פרויקט מונלארק ידענו‬
‫שייתכן שיהיו לנו כמה נפגעים — במיוחד מקרב השומרים שלנו — ולכן נתַנו לך את היכולת לרפא‬
‫מוחות שבורים‪ .‬כך יכולת לרפא את כל מי שנפגע‪".‬‬
‫"אבל כולם אמרו לי שריפוי מוחות הוא בלתי אפשרי‪".‬‬
‫"כמו רוב הדברים שאפשרתי לך לעשות‪ ,‬סופי‪ .‬ערכתי מחקר מקיף וגיליתי מקום בטוח בתוך המוח‪.‬‬
‫מעין גומחה שבה ניתן להסתיר דברים‪ .‬אימַנו את השומרים שלנו להסתיר חלק מתודעתם בגומחה‬
‫הזאת במהלך פיצוח זיכרון‪ ,‬כדי שנוכל להציל אותם מאוחר יותר‪".‬‬
‫המילים עוררו תערובת כזאת של הקלה ואימה שסופי לא ידעה מה לעשות בהן‪.‬‬
‫היא יכולה לתקן את פרנטיס — סוף־סוף!‬
‫אבל מה אם היא לא תוכל לתקן את אולדן?‬
‫הוא לא התאמן על הסתרה בגומחה — והיא לא הרגישה בנוכחות שלו באותו האופן שהרגישה‬
‫בנוכחותו של פרנטיס כשניסתה את החקירה‪.‬‬
‫מה אם לא נותר עוד מה להציל?‬
‫"איך זה עובד?" שאלה וקיוותה שיש עדיין סיכוי‪" .‬איך אני מצילה אותם?"‬
‫"ההצלה היא החלק הקל‪ .‬החלק הקשה הוא להגיע לשם‪ .‬בגלל זה עיצַבנו אותך כך‪ .‬נזקקנו לטלפת‬
‫רב־עוצמה בעל מוח בלתי חדיר שיוכל להעמיק ולחקור מבעד לשיגעון בלי ללכת לאיבוד‪ .‬ואז‪ ,‬ברגע‬
‫שאת נמצאת שם‪ ,‬כל מה שעלייך לעשות הוא לגרום לרגשות חזקים וחיוביים לבנות את כוחם‬
‫מחדש‪".‬‬
‫"אבל אני לא יכולה לגרום לרגשות חיוביים‪".‬‬
‫הוא הביט בה במבט ידעני‪.‬‬
‫"אני יכולה?"‬
‫"רק בתיאוריה — אם כי עכשיו‪ ,‬אחרי שראיתי את הקשר בינך ובין סילבני‪ ,‬זה נראה הרבה יותר‬
‫סביר‪ .‬בדקתי הרבה מהמניפולציות הגנטיות שלך על די־אן־אֵיי של אליקורן‪".‬‬
‫"מה?" היא מצאה את עצמה על רגליה מבלי שהחליטה לעמוד‪" .‬אתה אומר שאני‪ ,‬באופן חלקי‪,‬‬
‫סוסה?"‬
‫תמונה מחרידה שלה כסוג של מוטציה — חצי־סופי‪ ,‬חצי־סוס — הבזיקה בראשה והיא רצתה לקרוע‬
‫אותה‪.‬‬
‫"ודאי שלא‪ ,‬סופי‪ .‬רק נזקקתי למשהו שאוכל לבסס עליו את המחקר שלי‪ ,‬וסילה הֵקס ציינה כל‬
‫מיני אבחנות מעניינות על האופן שבו האליקורן שלה השפיע על רגשותיה‪ .‬שיערתי שזה אומר‬
‫שלסוסי אליקורן יש דרך להשפיע על רגשות שליליים וחיוביים ולהעביר אותם לאחרים‪ ,‬ולכן‬
‫החלטתי לבדוק כמה מהשינויים שלי על הדי־אן־אֵיי שלהם‪ .‬אבל את עדיין מאה אחוז אֶלפית‪".‬‬
‫סופי צנחה שוב‪ ,‬המומה מכדי להתחיל אפילו לעבד את המידע הזה‪ .‬בפרט כאשר הוסיף‪" ,‬לעיתים‬
‫קרובות תהיתי אם בגלל זה קיבלת עיניים חומות בסופו של דבר‪".‬‬
‫סופי קברה את ראשה בין ידיה‪ .‬איך תוכל אי פעם להתבונן במראה ולראות משהו מלבד פרצוף‬
‫סוס?‬
‫"אל תהיי כל כך דרמטית‪ ",‬רטן מר פורקל‪" .‬את סתם עושה מזה טרגדיה‪"...‬‬
‫"באמת? אז לא היה אכפת לך אם מישהו היה משחק את ד"ר פרנקנשטיין ומתעסק עם הג ֶֶנים‬
‫שלך?"‬
‫"האם את שונה עכשיו ממי שהיית לפני חמש דקות‪ ,‬לפני שידעת?"‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬מלמלה באומללות‪" .‬אני מרגישה שכן‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬את לא‪".‬‬
‫היא גלגלה את עיניה‪ .‬עיני הסוס הטיפשיות‪ ,‬המוזרות שלה‪.‬‬
‫מר פורקל התחיל להלך כה וכה‪ ,‬ונכנס ויצא מבין הצללים בזמן שזז‪" .‬סטינו מהנושא‪ .‬מה שחשוב‬
‫הוא שכל התוכניות הקפדניות שלי נשענו על העובדה שהמוח שלך בלתי חדיר‪ .‬והוא אכן היה כזה‪ ,‬עד‬
‫שכמעט דהית ונמוגת‪ .‬כשזה קרה‪ ,‬ההגנה שלך נסדקה והותירה פתח שדרכו האור — או החשיכה —‬
‫יכולים להידחף פנימה‪ .‬זה לא מסביר את המקרה של פיץ‪ ,‬אבל אולי משכת אותו בזמן שמשכת את‬
‫עצמך בחזרה‪ ,‬והתודעה שלו למדה את הדרך‪ .‬בכל אופן‪ ,‬יצרת מסלול מיוחד ישר אל תוך המוח שלך‪,‬‬
‫ודברים נדחקו לתוכו או החליקו ממנו בגלל זה‪".‬‬
‫"אתה יכול לתקן את זה‪ ,‬נכון?"‬
‫"ב‪ ...‬אופן תיאורטי‪".‬‬
‫"לא — זה לא מה שאמרת‪ ".‬היא פשפשה בכיסה‪ ,‬הוציאה את הפתק והדפה אותו בפרצופו‪" .‬רואה?‬
‫הנה‪ ,‬כאן‪ .‬אנחנו‪ .‬יכולים‪ .‬לתקן‪ .‬אותך‪".‬‬
‫"אנחנו יכולים לתקן אותך‪ ,‬סופי‪ ".‬הוא הרים בקבוק זעיר עשוי קריסטל ירוק נוצץ‪" .‬שתיית החומר‬
‫הזה תאפס את כל מה שהתקלקל‪ .‬אבל קודם תצטרכי להבין באיזה סיכון זה כרוך‪ ".‬הוא בהה בבקבוק‬
 ‫בִּמקום בה ואמר‪" ,‬הדבר היחיד שיתקן אותך הוא לימביום‪".‬‬
‫היא גירדה את זרועותיה וחשבה על הפריחה‪" .‬אתה יודע שאני אלרגית‪".‬‬
‫"אני יודע‪ .‬והאמיני לי‪ ,‬ניסיתי למצוא דרך אחרת‪ .‬אבל אלטרנטיבות כמו זו" — הוא הושיט את ידו‬
‫אל בקבוקון ה"תדלוקית" שהשתלשל מצווארה — "פשוט לא מספיק חזקות‪ .‬הן עזרו לטפל בתסמינים‪,‬‬
‫וזה מוכיח לי שאני צודק לגבי התרופה‪ .‬אבל התרופה האמיתית היחידה היא לימביום אמיתי‪ .‬במינון‬
‫עוצמתי מאוד‪".‬‬
‫צחוק היסטרי מעט בקע מבין שפתיה‪" .‬אז הדרך היחידה לתקן אותי היא לתת לי משהו שיהרוג‬
‫אותי‪".‬‬
‫"לא‪ .‬הדרך היחידה לתקן אותך היא לתת לך משהו שכמעט יהרוג אותך — ואז לתת לך את תרופת‬
‫הנגד שרקחתי בקפדנות רבה‪ ,‬ולקוות שהיא תעצור את התגובה‪ ".‬מר פורקל נאנח והתיישב לצידה‪.‬‬
‫גופו המגושם צנח אל בין הכריות‪ ,‬וגרם לה לרכון לעברו יותר מכפי שרצתה‪" .‬הריפוי יעבוד‪.‬‬
‫לימביום משפיע על מרכז היכולות המיוחדות שלנו‪ ,‬והמינון החזק ישמש כמאפּס‪ ,‬ויבטל כל שינוי‬
‫שהתרחש מאז שהיכולות שלך התפתחו‪ .‬אבל‪ ...‬עדיין יש כאן סיכון עצום‪ .‬האלרגיה שלך היא תעלומה‬
‫מוחלטת עבורנו‪ .‬מעולם לא נתקלנו בדבר כזה — וזה כבר כמעט הרג אותך פעמיים‪".‬‬
‫"אז זה כן היה לימביום שגרם לאלרגיה הראשונה שלי? זו שמחקת מהזיכרון שלי כי אתה לא רוצה‬
‫שאדע מה קרה?"‬
‫הוא נע באי־נוחות וגרם למיטה לחרוק‪" .‬יום אחד תביני מדוע הזיכרון הזה נלקח ממך‪ .‬אבל כן‪,‬‬
‫נתתי לך לימביום במינון נמוך — בלי לדעת שזה עלול לגרום לתגובה חריפה כל כך‪ .‬אילו הרופאים‬
‫האנושיים לא היו מתערבים‪ ,‬אני לא בטוח שאני יודע מה היה קורה‪ .‬ולכן יצרתי את זה‪".‬‬
‫הוא הכניס יד לכיסו והוציא את המזרק הגדול ביותר‪ ,‬עם המחט הגדולה ביותר שסופי ראתה אי‬
‫פעם‪.‬‬
‫כתמים ריצדו מול עיניה והיא קפצה על רגליה‪ ,‬מתרחקת ממנו אל הצללים‪ ,‬שם לא היה יכול לראות‬
‫אותה‪" .‬לא‪ ,‬לא‪ .‬בלי מחטים‪".‬‬
‫"זו הדרך היחידה‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬יש לי את זה עכשיו‪ ".‬היא פסעה שוב אל האור והחזיקה את הבקבוקון השחור שאלווין נתן‬
‫לה לענוד על צווארה‪.‬‬
‫"זה לא יהיה חזק מספיק‪".‬‬
‫"זה עבד בפעם הקודמת‪".‬‬
‫"כמות הלימביום בשיקוי שדקס נתן לך הייתה פחות מִטיפּה‪ ".‬הוא הרים שוב את הבקבוק הירוק‪.‬‬
‫"כאן יש שלושים גרם של לימביום טהור‪ ,‬ועלייך לבלוע כל טיפה‪ .‬יהיה קשה מאוד לאפס את המוח‬
‫שלך — ובקבוק קטנטן של התרופה של אלווין לא יוכל לסתור את זה‪ .‬זו הדרך היחידה‪ ".‬הוא הביט‬
‫במחט ואפילו הידיים שלו רעדו‪" .‬אני לא יכול להבטיח שזה יצליח לעצור את התגובה‪ .‬זו תרופה‬
‫אנושית שאני שיפרתי וחיזקתי‪ .‬היא לחלוטין לא נבדקה‪ .‬והלימביום יצטרך להישאר בגופך למשך‬
‫כמה דקות כדי לתת לו זמן להשפיע‪ ,‬כך שהתגובה תהיה בשיאה כשאני אטפל בך‪ .‬לכן‪ ,‬זו צריכה‬
‫להיות הבחירה שלך‪".‬‬
‫היא נחרה בבוז‪" .‬בטח‪".‬‬
‫"אני מתכוון לזה‪ ,‬סופי‪ .‬למרות מה שאת אולי חושבת‪ ,‬את לא הבובה שלנו‪ .‬אנחנו יכולים לתת לך‬
‫הצעות והכְוונה‪ ,‬אבל בסופו של דבר‪ ,‬ההחלטה המכרעת היא תמיד שלך‪ .‬את יכולה לעזוב ברגע זה‬
‫ולהישאר בדיוק כמו שאת‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬אתה מתכוון‪ ,‬להישאר שבורה‪ ".‬היא לא עשתה כל מאמץ להסתיר את המרירות בקולה‪" .‬כמה‬
‫נחמד מצידך לאפשר לי להישאר פגומה ומקולקלת‪".‬‬
‫"את רק קצת שבורה‪ .‬את עדיין יכולה לחיות חיים נורמליים לגמרי כל עוד תיקחי את התרופה‬
‫שלך‪ ,‬שתעזור לך עם ה הייה‪".‬‬
‫"אבל אני לא אוכל לתקן את פרנטיס או את אולדן‪ ,‬נכון?"‬
‫"נכון‪ .‬המוח שלך לעולם לא יהיה שוב בלתי חדיר‪ .‬לא בלי התרופה שלי‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז זאת לא באמת בחירה‪ ,‬נכון?"‬
‫"זאת כן בחירה‪ ,‬סופי‪ .‬את יכולה לבחור להגן על עצמך‪".‬‬
‫היא התבוננה ארוכות בבקבוק שבידו‪ ,‬וניסתה לא לחשוב על הפריחות הצורבות או על גלי הכאב‬
‫של התקף האלרגיה האחרון שלה‪ .‬והמחט‪...‬‬
‫היא לא הייתה מסוגלת להביט בה‪.‬‬
‫ומה עם המשפחה שלה? האם גריידי ואדליין ירצו שהיא תסכן את חייה בשביל זה?‬
‫אבל‪ ...‬האם היא תוכל לחיות עם עצמה אם תשאיר את אולדן לכוד בשיגעון המסויט שלו‪ ,‬ואת‬
‫פרנטיס מזיל ריר בתאו האפל בגלוּת?‬
‫"תן לי את הבקבוקון‪".‬‬
‫חיוך עצוב קימט את שפתיו הנפוחות של מר פורקל‪" .‬האומץ שלך לא מפסיק להפתיע אותי‪".‬‬
‫הוא קם‪ ,‬סימן לה לשכב על המיטה והיא לא טרחה להתווכח‪ .‬הוא הושיט לה את הבקבוקון‬
‫כשנשכבה‪.‬‬
‫"אני אעשה כל שביכולתי כדי להדריך אותך ולעזור לך‪ .‬אבל את תצטרכי להילחם בכל הכוח‪".‬‬
‫"אני תמיד עושה את זה‪".‬‬
‫היא נעצה מבט בבקבוקון הקריסטל ובנוזל המרקד בידיה הרועדות‪ .‬עדיין לא מאוחר מדי לשנות את‬
‫דעתה‪.‬‬
‫או אולי כן‪.‬‬
‫היא חלצה את פקק הבדולח ויצקה את הנוזל המלוח והמתכתי אל גרונה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪57‬‬
‫‪ ‬‬
‫בַּרגע שהלימביום נגע בלשונה‪ ,‬הלשון התחילה להתנפח וסופי בקושי הצליחה לבלוע את הנוזל לפני‬
‫שהתחילה להשתנק‪ .‬הנשימה נעשתה בלתי אפשרית‪ ,‬וככל שחלפו השניות כך שיוועו ריאותיה לאוויר‪.‬‬
‫החדר התעמעם והקולות הצטמצמו לכדי זמזום‪ ,‬אבל התודעה שלה לא נמוגה‪ .‬היא הרגישה כל‬
‫שנייה בעוד הנוזל צורב אותה מבִּפנים כאילו בלעה משהו חם מאש‪ .‬כאילו בלעה את השמש‪ .‬בטנה‬
‫עלתה וירדה ואיבריה נשמטו והיא ניסתה לחשוב מבעד לכאב‪ ,‬לספור את הרגעים החולפים‪ ,‬לחפש‬
‫סימן כלשהו להקלה צפויה‪ .‬אבל הסבל היה גדול מדי‪.‬‬
‫היא כבר לא פחדה מהמחט‪ .‬היא רצתה בה — הזדקקה לה‪ .‬איפה היא? היא לא תחזיק מעמד זמן רב‪.‬‬
‫האש המשיכה לשרוף‪ ,‬פרצה אל תוך ראשה וצרבה כל כך‪ ,‬עד שהייתה בטוחה שמוחה יימס בתופת‬
‫הזאת‪ .‬ואולי זה מה שקרה‪ .‬אור לבן פרץ מאחורי עפעפיה‪ ,‬ולרגע אחד חשה הקלה בלחץ‪.‬‬
‫האם זה קרה? האם היא תוקנה?‬
‫היא לא הייתה בטוחה‪ .‬ההקלה הייתה רגעית‪ .‬והחשיכה שבאה במקומה הייתה גרועה הרבה יותר‪.‬‬
‫קרה וסמיכה וריקה‪ ,‬והיא הרגישה שהיא שוקעת בתוכה‪ ,‬ממשיכה בעקבותיה למקום עמוק וחשוך‬
‫יותר מהתת־מודע‪ ,‬וידעה בכל ישותה שלעולם לא תחזור‪ .‬היא הלכה וכבתה‪ .‬נשמטה‪.‬‬
‫ואז משהו דקר את ידה והכאב החדש שחרר אותה‪ .‬גופה פרכס וקרביה כמעט התפוצצו מרוב לחץ‬
‫כשערפל רך ואפור התפשט בתוך ראשה‪ .‬היא נצמדה אליו‪ ,‬נעזרה בו כדי לצוף מעל לצללים‬
‫כשאיבריה הפנימיים געשו שוב‪ ,‬והלחץ בחזהּ הפך בלתי נסבל עד שרצתה לצרוח‪ .‬אבל כשפתחה את‬
‫פיה‪ ,‬אוויר מילא את גופה‪.‬‬
‫הנשימה הראשונה שלה‪.‬‬
‫ואחריה עוד אחת‪.‬‬
‫ועוד‪.‬‬
‫היא רצתה לספור אותן — להיאחז בהן — לחגוג כל אחת ואחת מהן‪ .‬אבל הערפל בראשה נעשה‬
‫סמיך יותר‪ ,‬והיא לא הצליחה להיאבק עוד בעננים‪ .‬היא תלתה בהם את תקוותיה ונתנה בהם את‬
‫אמונה והרגישה שהם נושאים אותה משם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אני נותן לך לצאת מטווח הראייה שלי לכמה דקות‪ ,‬ואת שוב כמעט מתה‪ ",‬אמר קיף‪ ,‬והמילים היו‬
‫כמו פטיש שהלם בראשה‪.‬‬
‫סופי הכריחה את עיניה להיפקח ועצמה אותן מיד‪ ,‬כשהאור הבוהק צרב בהן‪ .‬היא ניסתה לדבר‪ ,‬אבל‬
‫כל מה שהצליחה לעשות היה להשתעל ולחרחר‪ .‬כך הבינה שגופה כואב במיליון מקומות‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬לאט־לאט‪ .‬אני לא צוחק לגבי הכמעט־מוות‪ .‬איזה בחור מקומט הביא אותך לכאן ואמר‬
‫שכמעט איבד אותך — פעמיים — אבל הוא חושב שאת בסדר עכשיו‪ .‬טוב‪ ,‬חוץ מטונות של כאב‪ ,‬שהוא‬
‫אמר שאין לו איך להקל עליו כי התודעה שלך חייבת להישאר 'ללא השפעה' של שום תרופה למשך‬
‫עשרים וארבע שעות לפחות‪ .‬משהו מכל זה נשמע לך מוכר?"‬
‫"קצת‪ ",‬הצליחה לומר בקול צרוד‪ ,‬בין השיעולים‪.‬‬
‫"טוב‪ .‬אז אולי את יכולה לתרגם לי‪ ,‬כי הפסקתי להבין אחרי שהוא אמר 'היא כמעט מתה'‪ .‬אני די‬
‫בטוח שגריידי יהרוג אותי כשאביא אותך הביתה ככה‪".‬‬
‫"אני בסדר‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬את לא רואה מה שאני רואה‪ .‬אני רואה משהו מלא זיעה‪ ,‬קצת ירוק — שלא לדבר על הכתם‬
‫הכחול־סגול המטורף שיש לך על היד‪".‬‬
‫סופי פקחה שוב את עיניה בכוח‪ ,‬וכשהצליחה למקד את מבטה הבחינה בשטף הדם הגדול שהותירה‬
‫המחט‪ .‬עוד סיבה לכך שלא תרצה לראות שוב מזרק לעולם‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ .‬הם היו צריכים לתת לי לימביום כדי לתקן אותי‪ ,‬ואז זריקה של איזו תרופה אנושית‬
‫כדי לעצור את התקף האלרגיה‪".‬‬
‫"נשמע‪ ...‬כיף‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬זה ממש מגניב להיות אני‪".‬‬
‫היא ניסתה לא לחשוב על שאר הדברים שמר פורקל סיפר לה על הגנטיקה שלה‪ ,‬אבל זה היה קשה‬
‫כשסילבני שידרה לה‪ ,‬חבֵרה! סופי! חבֵרה!‬
‫"אבל את באמת מתוקנת? כאילו‪ ,‬את חושבת שתוכלי לעזור‪"?...‬‬
‫הוא לא אמר את השם‪ ,‬וסופי לא רצתה שיגיד‪ .‬עד שתדע בוודאות‪" .‬אני לא חושבת שאדע עד‬
‫שאנסה ואראה מה קורה‪ .‬האם מר פורקל נתן לך הוראות נוספות כשהביא אותי לכאן?"‬
‫"הוא נתן לי מגילה קטנה וחתומה — אמר שזה בשביל גריידי או אלווין‪ .‬דרך אגב‪ ,‬מי זה היה‪,‬‬
‫הבחור הזה?"‬
‫"האיש שהתחזה לשכן שלי כדי לעקוב אחריי בסביבת בני אדם‪ .‬ומתברר שהוא האיש שיצר אותי‪".‬‬
‫"יצר אותך? אז‪ ,‬כאילו‪ ...‬הוא אבא שלך?"‬
‫"אני — אני לא חושבת‪ ".‬היא מעולם לא חשבה על זה כך‪.‬‬
‫האם זה ייתכן?‬
‫הוא היה טלפת‪ .‬טלפת בלתי חדיר‪.‬‬
‫והוא יצר אותה‪.‬‬
‫והיה לו אכפת‪.‬‬
‫היא רעדה כל כך עד ששיניה נקשו‪.‬‬
‫היא סירבה להאמין בכך‪ .‬אבא לעולם לא היה משחק בג ֶֶנים של בתו כפי שמר פורקל עשה‪ .‬ואבא‬
‫לעולם לא היה מסוגל להשאיר אותה מסוממת למחצה‪ ,‬לבדה‪ ,‬ברחובות פריז — אפילו אם האמין‬
‫שהיא תהיה בסדר‪ .‬הוא גם לא היה משאיר אותה על הרצפה הקשה של מערה קרה ולצידה רק החבר‬
‫שלה‪ ,‬סוסה מעופפת ומגילה‪ ,‬אחרי שכמעט מתה — שוב‪.‬‬
‫אלא אם כן הוא היה האב הגרוע ביותר בעולם‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬גריידי ואדליין הרשו לה לסכן הכול כדי למצוא את הברבור השחור‪...‬‬
‫"היי‪ ,‬את בסדר?" שאל קיף כשהיא התכרבלה לתנוחה כדורית‪.‬‬
‫היא לא רצתה לדעת עוד דברים איומים על עברה או על מי שהיא‪ .‬זה רק הלך והחמיר‪.‬‬
‫יבבה נפלטה מפיה‪ ,‬וברגע שנפרץ הסכר לא הייתה דרך לעצור‪ .‬היא חיכתה שקיף יקנטר אותה‪,‬‬
‫אבל הוא רק התקרב אליה והרים את ראשה כדי שינוח על ברכו במקום על האדמה הסלעית‪.‬‬
‫"מצטערת‪ ",‬מלמלה כשהתקף הבכי חלף‪.‬‬
‫"על מה?"‬
‫"אני צריכה להיות יותר אמיצה‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬אני לא יודע אם את מבינה את זה‪ ,‬אבל את האדם האמיץ ביותר שאני מכיר — ובגדול‪.‬‬
‫תשתגעי ותשתוללי כמה שאת רוצה‪ .‬אם למישהו מגיע לעשות את זה‪ ,‬זו את‪".‬‬
‫"תודה‪ ".‬היא התרכזה בנשימותיה האיטיות והעמוקות כדי להירגע‪ ,‬אבל כל נשימה רק גרמה לה‬
‫להבין יותר עד כמה כואב לה‪ .‬היא בפירוש הרגישה שהם כמעט הרגו אותה הפעם‪ .‬כל גופה כאב‪ .‬כאב‬
‫עמוק‪ ,‬כמו סיכה חדה שננעצה בכל תא ותא‪.‬‬
‫"אני רוצה הביתה‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫"אני יודע‪ .‬אבל את באמת חושבת שאת מוכנה לזה? זאת טיסה ארוכה‪ .‬והבחור הזקן ההוא אמר‬
‫שאסור לנו לעשות זינוק אור‪ .‬הוא לא חושב שיכולת הריכוז שלך תעמוד בזה‪".‬‬
‫"אני מקווה שסילבני תוכל לשגר אותנו בחזרה להייבנפילד‪ .‬הפעם אנחנו יודעים לאן אנחנו צריכים‬
‫להגיע‪ ,‬כך שנוכל לבחור בדרך קיצור‪".‬‬
‫"הוווווווֹ‪ ,‬שיגור נשמע כיף‪ .‬אבל אולי את צריכה לנוח עוד קצת?"‬
‫היא נענעה את ראשה והתיישבה לאט‪ .‬התנועה הפשוטה הסבה לה כאב כזה‪ ,‬שנשימתה נעתקה והיא‬
‫לפתה את חזה‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬זה רציני‪ ",‬אמר קיף‪ ,‬קולו מתוח‪.‬‬
‫"אתה יכול להרגיש את הכאב שלי? אני מצטערת‪ .‬אני לא‪"...‬‬
‫"זה בסדר‪ ".‬הוא לא נתן לה לזוז שוב‪" .‬אני מרגיש רק ניצוץ קטן‪ .‬לא את מה שאת מרגישה‪ ,‬וזה‬
‫בטח בלתי נסבל‪ .‬ברצינות‪ ,‬איך את מתמודדת עם זה?"‬
‫"אין לי ברירה‪ ".‬הוא עזר לה לקום על רגליה‪ ,‬והיא חשה הקלה כשהרגישה שרגליה יציבות‪ ,‬גם אם‬
‫נדמה היה ששריריה נקרעים‪ .‬הוא כרך את זרועה סביב כתפיו והם דידו אל סילבני‪ ,‬שכּרעה‬
‫כשהתקרבו אליה‪.‬‬
‫קיף הרים אותה אל גבה של סילבני‪ ,‬והיא תפסה בצווארה הבוהק של האליקורן‪ ,‬מקווה מאוד‬
‫שתוכל להורות לסילבני לבצע שיגור‪ .‬אחרת לא היה לה מושג איך תתגבר על הטיסה חזרה‪ .‬רגליה‬
 ‫היגעות עלולות פשוט להתנתק מגופה‪.‬‬
‫"סליחה‪ ,‬אני מחזיק חזק מדי?" שאל קיף כשכרך את זרועותיו סביבה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬זה בסדר‪ .‬פשוט כואב לי‪ .‬איך נצא מכאן?" היא הביטה סביבה והבינה שפתח המערה נעלם‪.‬‬
‫"את מבקשת מאיתנו להסיר את ההסוואה‪ ",‬אמר גמד שהגיח מן האדמה‪.‬‬
‫"תקשיבי‪ ,‬זה ממש מרושע שהם פשוט קופצים ככה משום מקום‪".‬‬
‫הגמד נעץ מבט זועף בקיף כשלחץ על מתג וההסוואה נעלמה וחשפה את פתח המערה ואת השמיים‬
‫זרועי הכוכבים שמאחוריה‪.‬‬
‫סופי האיצה בסילבני לצאת אל המשטח המסולע‪ ,‬והאוויר הצח הֵקל על שריריה התשושים‪ .‬מוכנה‬
‫לעוף הביתה‪ ,‬ילדה?‬
‫רעמתה של סילבני סמרה וסופי כמעט נחנקה מהבּהלה של הסוסה‪.‬‬
‫הירגעי‪ ,‬אמרה לה סופי‪ .‬אין ממה לפחד‪.‬‬
‫המחשבה בקושי עזבה אותה כאשר סדרת רעשים עזים ניפצה את דממת הלילה ומין רשת שחורה‬
‫ומוזרה צנחה מהצוק שמעליהם וכיסתה אותם‪.‬‬
‫סילבני התרוממה על רגליה האחוריות‪ ,‬אבל כדורי מתכת נוצצים בשוליה של הרשת מתחו אותה‬
‫למטה כמו משקולות‪ ,‬והצמידו אותם אל הקרקע בעוד חמש דמויות בגלימות שחורות הגיחו מלמעלה‬
‫והקיפו אותם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪58‬‬
‫‪ ‬‬
‫רק לא עוד פעם‪.‬‬
‫זאת הייתה המחשבה היחידה של סופי כשהדמויות השחורות עטפו את הרשת והידקו אותה סביבם‪.‬‬
‫קיף צעק משהו שלא שמעה כשעצמה את עיניה וחיכתה לחוש את הפחד והזעם מתעצמים בתוכה‪.‬‬
‫אבל היא חשה רק צמרמורת‪.‬‬
‫היא בטח חלשה מכדי להיות מסוגלת לגרוֹם‪.‬‬
‫הֶבזק אור חלף על פניה‪ ,‬היכה באחת הדמויות וגרם לה להתמוטט תוך רעידות‪.‬‬
‫"יש להם ְמ ַמזֵג!" צעקה דמות נוספת כשסילבני התרוממה על רגליה האחוריות בתוך הרשת הרפויה‪.‬‬
‫"מאיפה יש ל ָ את זה?" צעקה סופי כשקיף הניף את הנשק הכסוף וירה עוד כדור‪.‬‬
‫"גריידי התעקש שאקח את זה‪ ,‬אבל הוא לא רצה שאספר לך כדי שזה לא ילחיץ אותך‪ ".‬הוא ירה‬
‫שוב‪ ,‬אבל החטיא בגלל ההשתוללות של סילבני‪.‬‬
‫ארבע הדמויות הנותרות סגרו עליהם במעגל‪ ,‬ואחת מהן הושיטה יד אל הממזֵג שלה‪.‬‬
‫"אל תפגע באליקורן!" צעקה אחת מהן לעברה‪.‬‬
‫"זה לא הרגע שבו את מפתחת איזו יכולת חדשה ובלתי אפשרית שתוציא אותנו מכאן?!" צרח קיף‬
‫כשחמקו מכדור ְמ ַמזֵג שכוון אליהם‪.‬‬
‫"הלוואי‪ ".‬סופי עצמה את עיניה בחוזקה וניסתה לגייס את יכולת הריכוז שלה‪" .‬שום דבר לא עובד‬
‫כרגע‪".‬‬
‫אפילו זרועותיה ורגליה היו חלשות ואיטיות מדי‪ .‬כל מה שהצליחה לעשות היה להיצמד לצווארה‬
‫של סילבני בַּכוח המועט שנותר לה ולקוות שקיף יוכל לחסל את התוקפים או שהברבור השחור ישלח‬
‫להם עזרה‪.‬‬
‫קיף כיוון אל הדמות החמושה‪ ,‬אבל לפני שירה‪ ,‬השליכה אחת הדמויות אבן ופגעה בראשו‪ .‬הממזג‬
‫החליק ונשמט מידו‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬ככה?!" צעק קיף והשליך לעברה את אחד מהכוכבים המוזרים של סנדור‪ .‬להבי הכסף פגעו‬
‫בכתפה של הדמות‪ ,‬קרעו את גלימתה וגרמו לה לשמוט את קצה הרשת שאחזה בידה‪.‬‬
‫"אל תיתנו לאליקורן להימלט!" צעק התוקף והתנודד בניסיון לתפוס מחדש את החבלים‪.‬‬
‫קיף השליך עוד כוכב משונן‪ ,‬אבל החטיא‪" .‬קשה לכוון את הדברים האלה!"‬
‫"כמה כלי נשק יש לך?" שאלה אותו סופי‪.‬‬
‫"אני מקווה שמספיק‪ ".‬קיף השליך כוכב שלישי‪ ,‬ושוב החטיא‪.‬‬
‫"נסה לחתוך את החבלים!" צעקה סופי‪.‬‬
‫לפני שקיף הספיק לנסות‪ ,‬סילבני התרוממה שוב‪ ,‬והפעם בעוצמה שגרמה לה להשתחרר חלקית‬
‫מהרשת — מספיק כדי לפרוש את כנפיה‪.‬‬
‫משק כנפיים חזק הניף אותם לאוויר‪ ,‬אבל הם נסקו רק כמה מטרים מעל לאדמה כשחבל לאסוֹ‬
‫שחור הסתחרר סביב צווארה של סילבני ומשך אותה למטה בכוח כזה שרגליה קרסו‪.‬‬
‫כנפה הימנית התעקמה לאחור כשהיא נפלה על צידה‪ .‬הסוסה המלכותית צווחה בכאב‪ ,‬וסופי וקיף‬
‫נפלו מִגבּה והתגלגלו על האדמה הסלעית עד שנעצרו בחבטה בצד המערה‪.‬‬
‫"מה עשי ָָת?" צעקה אחת הדמויות בעוד ארבע הנותרות ממהרות אל סילבני‪.‬‬
‫סופי נאבקה להשתחרר מהחבל הסבוך והופתעה לגלות שאיש מהם לא ניסה לתפוס אותה‪ .‬לפני‬
‫שהספיקה להחליט מה משמעות הדבר‪ ,‬הופיע הבזק אור מסנוור והאדמה רעדה‪ ,‬נסדקה סביב‬
‫התוקפים והפילה אותם ארצה‪ .‬מבעד לאבק הסמיך הבחינה סופי במר פורקל ובקבוצת גמדים שרצו‬
‫לקראתם‪.‬‬
‫"תברחו מכאן‪ ",‬צרח מר פורקל כשהדמויות בגלימות התקדמו לעברו ולעבר הגמדים‪" .‬קיף‪ ,‬תזניק‬
‫את סופי הביתה!"‬
‫אבל סופי לא התכוונה לעזוב את סילבני‪ .‬נראה שקיף חשב כמוה‪ ,‬כי הוא הקים את עצמו וקפץ מעל‬
‫לסדק באדמה‪ ,‬אל המקום שבו שכבה סילבני על צידה‪ ,‬מפרכסת‪.‬‬
‫"קדימה‪ ,‬פוסטר!" צעק והושיט את זרועותיו כדי לתפוס אותה‪ .‬סופי התאמצה להזדקף‪ ,‬גייסה את‬
‫כל כוחותיה וקפצה בשנייה האחרונה‪ .‬רק רגל אחת הגיעה לקרקע בצד השני‪ ,‬אבל קיף תפס‬
‫בזרועותיה ומשך אותה אליו‪ .‬הוא ניגב את לחייה‪ ,‬וכשהסיר ממנה את ידו היא הייתה מרוחה באדום‪.‬‬
‫סופי לא הופתעה‪ .‬היה לו חתך ענקי מעל הגבה‪ .‬היא הייתה בטוחה שנשרטה כמוהו‪.‬‬
‫קומי‪ ,‬סילבני‪ ,‬שידרה לה‪ ,‬והסוסה הפצועה התנודדה וקמה על רגליה‪.‬‬
‫קיף הרים את סופי אל גבה של סילבני‪ ,‬זחל והתיישב מאחוריה‪ .‬ברגע שידיו אחזו במותניה שידרה‬
‫סופי‪ ,‬עופי!‬
‫סילבני רצה אל קצה המצוק וקפצה‪ .‬היא טפחה בכנפיה המנצנצות‪ ,‬אבל הכנף הימנית הייתה כפופה‬
‫ומדממת‪ ,‬וכשהרוח הכתה בנוצות היא התעקמה לאחור וגרמה להם לצלול כמו אבן לעבר האוקיינוס‬
‫שמתחת‪.‬‬
‫עופי! צרחה סופי בתוכה‪ ,‬אך למרות מאמציה של סילבני לחבוט ולנופף בכל כוחה‪ ,‬הכנף שלה לא‬
‫הצליחה לנוע‪.‬‬
‫"מה עכשיו?" צעק קיף‪.‬‬
‫שַׁגרי!‬
‫סופי חזרה על הפקודה שוב ושוב‪ ,‬אבל תודעתה של סילבני היתה מעורפלת מרוב פחד וכאב והיא‬
‫לא הגיבה‪.‬‬
‫שַׁ גרי עכשיו‪ ,‬או שאנחנו נמות!‬
‫"אה‪ ...‬סופי?" צרח קיף כשחלפו כמה שניות יקרות‪.‬‬
 ‫סילבני‪ ,‬את חייבת להוציא אותנו מכאן!‬
‫הצילו! שידרה הסוסה המבועתת‪.‬‬
‫אני לא יודעת איך!‬
‫אבל סילבני רק המשיכה לחזור שוב ושוב על עזרה! ובעוד סופי מדמיינת אותם מתנפצים על החוף‬
‫הסלעי‪ ,‬משהו בתוכה קרה‪ .‬היא לא הייתה בטוחה אם אלה אינסטינקטים או ייאוש טהור‪ ,‬אבל פתאום‬
‫הרגישה כאילו מוחה עובר למצב של טייס אוטומטי‪ ,‬מנצל את האדרנלין שלה כדי לייצר חום ואנרגיה‬
‫ומערבל את שני הכוחות יחד עד שהרגישה מעין פיצוץ שנורה מתוכו‪ .‬הפיצוץ קרע פתח בחלל‪,‬‬
‫ושבריר שנייה לאחר מכן הם התרסקו דרכו אל תוך ה יק‪.‬‬
‫החלל האפור היה שונה עכשיו‪ ,‬וסופי הייתה זו ששלטה במצב‪ .‬היא הבינה שהם יכולים לעוף לכל‬
‫מקום — כל שעליה לעשות הוא לחשוב על זה‪ ,‬וזה יקרה‪.‬‬
‫היה רק מקום אחד שרצתה להגיע אליו‪.‬‬
‫לפני שהספיקה לחשוב על המילה במלואה‪ ,‬התפצל האפור בהבזק של אור והם צנחו דרכו ונפלו‬
‫כגוש סבוך אחד אל תוך העשב הרך של הייבנפילד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪59‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אני חושב שאין לי עוד עניין בהרפתקאות בזמן הקרוב‪ ",‬אמר קיף כשאלווין הבזיק כדור אדום‬
‫סביב חזהו‪ .‬שריטות עבות כיסו את זרועותיו של קיף‪ ,‬ועל סנטרו היה חתך עמוק כמעט כמו זה שמעל‬
‫הגבּה‪" .‬עכשיו אני יודע למה את צריכה כל הזמן רופא‪ ,‬פוסטר‪".‬‬
‫"אתה באמת בסדר?" שאלה סופי והרגישה קצת סחרחורת בכל פעם שהסתכלה בפסים האדומים‬
‫שעל עורו‪ .‬היא קיוותה שהשריטות שלו לא כואבות כמו החתך העמוק שבלחייה הימנית‪.‬‬
‫גריידי ואדליין מיהרו החוצה ברגע ששמעו את הצווחה המיוסרת של סילבני‪ .‬הם עזרו לקיף ולסופי‬
‫לרדת מגבה של הסוס הפצועה‪ ,‬המשתוללת‪ ,‬הזעיקו את אלווין והרדימו את סילבני לפני שתפגע‬
‫בעצמה עוד יותר‪ .‬אבל סופי וקיף התעקשו שיטפלו בהם בחוץ‪ ,‬למקרה שסילבני תתעורר‪.‬‬
‫סופי התכווצה מכאב כשניסתה למצוא תנוחה נוחה יותר על העשב‪ .‬ההוראות שמר פורקל נתן לה‬
‫אסרו במפורש על שיקויים‪ ,‬משחות או סמי הרגעה מכל סוג שהוא‪ .‬כל מה שאלווין יכול היה לעשות‬
‫הוא לחטא את פצעיה — פעולה שלא גרמה לו נחת‪ .‬גם היא לא השתגעה על זה‪ .‬יכול היה להיות נחמד‬
‫להשתמש לפחות במשחה מאלחשת‪ ,‬אבל היא לא יכלה להסתכן‪.‬‬
‫"ידעתי שהייתי צריך לבוא איתכם‪ ",‬רטן סנדור וחתך את האוויר בחרבו כאילו הוא קוטל את‬
‫התוקפים הדמיוניים‪.‬‬
‫גריידי הנהן ופסע הלוך וחזור על פני המרעה‪ ,‬רגליו מטביעות סימנים באדמה הרכה‪ .‬אחת לכמה‬
‫שניות הפגיז אותם בשאלות נוספות על מה שקרה‪ ,‬ועל רובּן סופי לא ידעה לענות‪ .‬או לא רצתה‬
‫לענות‪...‬‬
‫היא לא ידעה אם ביצעה שיגור — או איך עשתה זאת‪ ,‬אם עשתה‪ .‬כך או כך‪ ,‬היא לא רצתה שאף‬
‫אחד י ֵדע‪ .‬היא תצטרך לספר על הדי־אן־אֵיי המטורף שלה‪ ,‬שנוצר בהשראת האליקורן‪ ,‬וכולם בוודאי‬
‫יברחו בצרחות מ"הנערה שחלק ממנה הוא סוס"‪.‬‬
‫עוד סוד‪.‬‬
‫אבל יש דברים שהיא לא מסוגלת לשתף‪.‬‬
‫"אני כל כך שמח שאת בסדר‪ ",‬אמר גריידי‪ .‬הוא כרע לידה וכרך סביבה את זרועותיו‪ .‬החיבוק היה‬
‫עדין‪ ,‬אבל גם חם — כאילו הוא לא רוצה להרפות ממנה לעולם‪.‬‬
‫סופי לא רצתה שי ַרפה‪" .‬תודה שבטחת בי‪ ",‬אמרה לו‪.‬‬
‫"תודה שחזרת‪".‬‬
‫היא שמעה את אדליין מושכת באפה והביטה אל המקום שבו טיפלה בסילבני‪ .‬כשמבטיהן נפגשו‬
‫לחשה אדליין‪" ,‬אני אוהבת אותך‪".‬‬
 ‫"גם אני אוהבת אותך‪ ",‬לחשה לה סופי‪.‬‬
‫"לא הצלחתי ליצור קשר עם הורי ָ‪ ",‬אמר גריידי לקיף‪" .‬ניסיתי לצלצל לאביך‪ ,‬אבל הוא עדיין לא‬
‫עונה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬לא שחשבתי שהוא יישאר ער כל הלילה ויחכה שאחזור הביתה בשלום‪ ,‬או משהו‪".‬‬
‫סופי ניסתה לחשוב על משהו לומר‪ ,‬אבל גריידי שינה את הנושא‪" .‬אני מניח שזה אומר שצדק ְת‬
‫בקשר לברבור השחור‪ ,‬סופי‪ .‬אני‪ ...‬צריך להיפטר מהחשדות שלי‪".‬‬
‫"זה נכון‪ ".‬היא אחזה בו חזק יותר והוסיפה‪" ,‬שאלתי אותם על ג'ולי‪".‬‬
‫גבו התקשח‪" .‬אַת מה?"‬
‫"הוא הרשה לי לשאול שאלה אחת‪ ,‬ושאלתי על ג'ולי‪ .‬הוא אמר שזו לא הייתה המשמעות של‬
‫ההודעה‪ ,‬ושאין להם כל קשר לשריפה‪".‬‬
‫גריידי התנודד‪ ,‬נשען לאחור וטמן את פניו בכפות ידיו‪ .‬כשהרים את מבטו‪ ,‬דמעות נקוו בעיניו‬
‫וזרועותיו רעדו‪" .‬אז זאת לא הייתה אשמתי?" לחש‪.‬‬
‫השאלה גרמה לליבה של סופי לפרפר‪ .‬עכשיו הוא יוכל להשתחרר מהכעס וגם מרגשי האשמה שלו‬
‫— מכל העול שהוטל על כתפיו ושנלחם בו זמן רב כל כך‪.‬‬
‫עכשיו הוא פשוט יוכל לחזור ולהיות שוב גריידי‪.‬‬
‫"האם הוא ידע משהו על השריפה?" שאל גריידי ומחה את עיניו בשרוולו‪.‬‬
‫סופי קימטה את מצחה‪" .‬כמעט נשמע כאילו הוא מעולם לא ראה בזה רצח‪ ,‬כי הוא אמר‪' ,‬זה מסביר‬
‫הרבה דברים'‪ .‬אבל כששאלתי אותו מה זה אומר‪ ,‬הוא טען שכבר ניצַלתי את השאלה האחת שלי‪".‬‬
‫גריידי נאנח אנחה עמוקה‪ ,‬וסופי לא יכלה להאשים אותו‪ .‬ואז חיבק אותה שוב‪" .‬תודה ששאלת‪,‬‬
‫סופי‪ .‬אני בטוח שהיו הרבה דברים אחרים שרצית לדעת‪".‬‬
‫"היו‪ ",‬הודתה‪" .‬אבל זה היה החשוב מכולם‪ ".‬‬
‫ולא רק בשביל גריידי‪ .‬אולי היא חריגה ופריקית מוזרה‪ ,‬ואולי היא נוצרה למען דברים שלא הבינה‪,‬‬
‫ואולי אביה האמיתי הוא ֶֶאלף מסתורי שנטש אותה בכל פעם שנזקקה לו יותר מכול — ואולי הוא לא‪.‬‬
‫אבל היא לא נוצרה על ידי רוצחים‪ .‬היא לא הייתה רעה‪.‬‬
‫"הסבירי לי יותר על התוקפים האלה‪ ",‬התערב סנדור‪" .‬הייתי רוצה להבין טוב יותר את האויבים‬
‫שלי‪".‬‬
‫סופי נרעדה כשחמש הדמויות בגלימות השחורות מילאו את ראשה‪" .‬הפעם היו יותר דמויות‪ ,‬אבל‬
‫לא זיהיתי אף אחד מהקולות שלהן‪".‬‬
‫"היה להם טלאי על השרוול‪ ",‬הוסיף קיף כשאלווין הבזיק עוד אור סביב פניו‪" .‬עיגול לבן ובמרכזו‬
‫עין שנראית כאילו היא בוהָה בך‪ .‬קריפי לגמרי‪".‬‬
‫"תוכלי להקרין את הסמל?" שאל גריידי את סופי‪ ,‬אבל היא נענעה בראשה‪.‬‬
‫"לא ראיתי אותו‪ .‬הלוואי שהייתי רואה‪".‬‬
‫"אני אנסה לצייר אותו‪ ",‬הציע קיף‪" .‬ראיתי אותו היטב כשכיוונתי את הכוכבים המשוננים ההם‪.‬‬
 ‫וחתכתי לאחד מהם את הכתף‪ ,‬די עמוק‪ .‬אולי זה יותיר צלקת שנוכל לזהות‪".‬‬
‫"ילד טוב‪ ",‬אמר לו סנדור‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬טוב‪ ,‬מי יודע מה היה קורה אילו הברבור השחור לא היה מופיע עם הגמדים‪ .‬המצב נעשה די‬
‫עגום‪".‬‬
‫"אני תוהה אם הם באמת היו חוטפים אותנו‪ ",‬מלמלה סופי‪ ,‬כמעט לעצמה‪" .‬אני חושבת שהם היו‬
‫מעוניינים בסילבני‪ .‬היא הייתה היחידה שהם דיברו עליה ביניהם‪ ,‬בצעקות‪ .‬נראה כאילו קיף ואני היינו‬
‫ברירת מחדל‪".‬‬
‫גריידי החוויר כשהבין מה היא אומרת‪" .‬כדאי שנזהיר את השומרים‪ ,‬שיהיו בכוננות גבוהה‪".‬‬
‫סנדור הנהן‪.‬‬
‫"אני לא מבינה למה שהם ירצו בה‪ ",‬הודתה סופי‪.‬‬
‫"כוח‪ ".‬גריידי חזר לצעוד ולהטביע את עקבותיו באדמה‪" .‬סילבני היא היחידה שיכולה לאפס את‬
‫ציר הזמן‪ .‬מי ששולט בה — המועצה נתונה לחסדיו‪ ,‬במידה מסוימת‪ .‬כך שכדאי שאזהיר אותם מיד‪".‬‬
‫הוא הוציא את המקשר שלו והתרחק מהם כדי שלא יוכלו להקשיב למה שאמר‪ .‬וטוב שכך‪ .‬סופי לא‬
‫רצתה לשמוע כיצד ברונטה יגיב כשייוודע לו שסילבני נפצעה‪.‬‬
‫"היא תהיה בסדר?" שאלה כשאדליין מרחה משחה שחורה‪ ,‬סמיכה‪ ,‬על הכנף של סילבני‪ ,‬בַּמקום‬
‫שבו פיסות עצם בצבצו מתוך העור‪.‬‬
‫"קשה לדעת‪ .‬היא ִתחיה‪ ,‬אין ספק‪ .‬אבל‪ ...‬ייתכן שלעולם לא תעוף שוב‪ .‬זה שבר די רציני‪".‬‬
‫סופי הסבה את מבטה כשאדליין קיבעה את השבר‪ .‬קול הפיצוח גרם לבטנה להתהפך‪ ,‬אבל לא כמו‬
‫הרעיון שסילבני תהיה מקורקעת לכל החיים‪ .‬היא ידעה‪ ,‬טוב יותר מכל אחד אחר‪ ,‬כמה קשה זה יהיה‬
‫לאליקורן שהמעוף גרם לה אושר‪.‬‬
‫"אם כבר מדברים על שברים‪ ",‬התערב אלווין‪" ,‬ברכותיי‪ ,‬קיף‪ .‬סדקת ארבע צלעות‪ .‬זאת הפעם‬
‫הראשונה שאני נתקל בזה כאן‪".‬‬
‫קיף חייך חיוך רפה‪" .‬אני בטוח שארגיש גאווה בימים הקרובים‪ ,‬אבל כרגע הכאב של הדקירות‬
‫בחזה שלי הורג לי לגמרי את שמחת הניצחון‪".‬‬
‫אלווין הושיט לו ארבעה בקבוקונים קטנים בצבעים שונים‪" .‬שתה את אלה‪ ,‬ותוך כמה שעות תחזור‬
‫לעשות צרות‪".‬‬
‫"וואו‪ ,‬באמת?" קיף שתה את כולם בבת אחת‪" .‬זה כמעט קל מדי‪ ".‬הוא העיף בסופי מבט אשם‪.‬‬
‫"את באמת לא יכולה לקחת שום תרופה?"‬
‫"עדיין לא‪ ".‬היא אילצה את עצמה לחייך‪ ,‬אבל הוא לא השתכנע‪ .‬וגם לא אלווין‪ ,‬שניגש אליה כדי‬
‫להחליף לה את התחבושות‪.‬‬
‫"אני עדיין לא מאמין שלקחת לימביום מרצונך‪ .‬ולא רק טיפה‪ .‬שלושים גרם‪ .‬לפעמים אני חושב‬
‫שבאמת יש לך משאלת מוות‪ ,‬סופי‪ .‬וזה" — הוא הרים את ידה ולחץ בעדינות על שטף הדם שהמחט‬
‫גרמה — "זה לגמרי בּרבּרי‪ .‬אני לא יודע מה מר פורקל נתן לך‪ ,‬אבל הוא צריך להתבייש בעצמו‪".‬‬
‫הלוואי שהייתה יכולה להסכים איתו‪ .‬אבל למען האמת‪" ,‬לא הייתה לו ברירה‪ .‬זו הייתה הדרך‬
‫היחידה לתקן אותי‪".‬‬
‫"וזה תיקן אותך?" שאל גריידי‪ ,‬שהצטרף אליהם‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬לא יודעת‪ .‬הרגשתי שמשהו משתנה תוך כדי התגובה שלי‪ ,‬אבל קשה לדעת‪ ,‬עד שאנסה‬
‫להשתמש ביכולות שלי‪".‬‬
‫"ואת לא תעשי את זה בעשרים וארבע השעות הקרובות — אל תחשבי אפילו להתווכח‪ ",‬התערב‬
‫אלווין שוב‪" .‬אם עליי להשאיר אותך חבולה ללא תרופות לשיכוך כאבים‪ ,‬את לא תעשי שום דבר‪.‬‬
‫וכשמגבלת הזמן שלך תסתיים‪ ,‬אני אטפל בכל הפציעות שלך — ואערוך בדיקה יסודית — לפני‬
‫שתוכלי לבחון את היכולות שלך‪ .‬עשינו עסק?"‬
‫"אני אסכים רק אם תעשה דבר אחד‪ ",‬ענתה סופי‪" .‬רק אם תבזיק את האור על פניי כמו שעשית‬
‫בפעם הקודמת שמשהו השתבש אצלי‪".‬‬
‫אלווין נראה מודאג‪ ,‬ולכן הוסיפה‪" ,‬זה בסך הכול אור‪ .‬אני רק‪ ...‬צריכה לדעת‪".‬‬
‫הוא נאנח והרים את ידו‪" .‬אני מקווה מאוד שלא אתחרט על כך‪ ",‬לחש כשנ ָקש באצבעותיו וכדור‬
‫אור כחול הבזיק סביב פניה‪.‬‬
‫סופי עצרה את נשימתה‪ ,‬מחכה למשיכה ולכאב‪ .‬אבל דבר לא השתנה‪ .‬דמעות עלו בעיניה כשצחקה‬
‫ונופפה ממנה את האור‪" .‬זה לא כאב!"‬
‫אומנם ידעה שלא כדאי לה לעשות זאת‪ ,‬אך הניחה לתקווה להתפשט בתוכה עד שנמלאה חמימות‬
‫כמעט מסחררת‪ ,‬ששיככה את כאביה ומחקה את הפחדים והדאגות‪ .‬אם החלק הזה של הבעיה תוקן‪,‬‬
‫אולי הכול תוקן‪ .‬ואם הכול תוקן‪ ,‬אולי תוכל לתקן עוד כמה דברים שנשברו‪.‬‬
‫"תוכל לקחת אותי לאוורגלן מחר?" שאלה‪ ,‬בקושי מסוגלת להאמין שבתוך פחות מיום אחד תוכל‬
‫להתבונן בעיני הטורקיז הבהירות של אולדן והוא יוכל ממש לראות אותה‪ .‬לחייך אליה‪ .‬לדבר איתה‪.‬‬
‫"תלוי‪ ",‬נהם קול חד מאחוריה‪ ,‬וכל התקווה החמימה הפכה באחת לרעד מקפיא‪.‬‬
‫חברי המועצה עמדו שם‪ ,‬וברונטה בראשם‪ ,‬זרועותיו שלובות על חזהו וניצוץ קר בעיניו האפורות‪.‬‬
‫"ייתכן שכולכם תי ָָשלחו לגלוּת‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪60‬‬
‫‪ ‬‬
‫"למה שנישלח לגלות?" שאלה סופי‪ .‬היא התעלמה מן הכאב ונעמדה מול חברי המועצה‪.‬‬
‫ברונטה הצביע על גופה השחוח של סילבני‪" .‬תראי מה עשיתם לאליקורן — האם עליי להזכיר לך‬
‫עד כמה היא חשובה?"‬
‫"הבחורים בגלימות עשו את זה — לא אנחנו!" צעק קיף‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬והייתה להם הזדמנות לעשות את זה רק משום שהוצאתם את האליקורן מהמתחם המוגן שלה‪,‬‬
‫הרחקתם אותה מאמצעי ההגנה שהתקנו במקום‪ ,‬ולקחתם אותה למקום מסוכן מאוד‪ ",‬הטיח בו‬
‫ברונטה‪.‬‬
‫"יש לכם מושג איזה כאוס ייגרם אם נצטרך להודיע לתושבים שהמורדים היכו שנית‪ ,‬והפעם פצעו‬
‫את היצור היחיד שיכול לאפס את ציר הזמן?"‬
‫"אז אל תגלו להם‪ ",‬הציע קיף וזכה במבט מקפיא מברונטה‪.‬‬
‫"ואיך‪ ,‬מר סנסן‪ ,‬אנחנו אמורים להסתיר את החדשות הללו אחרי שהודענו שהאליקורן תסתובב לה‬
‫בחוות המקלט בתוך קצת יותר משבוע? ברור שהיא לא תהיה מסוגלת לעוף‪ .‬יהיה לנו מזל אם היא‬
‫עדיין תהיה בחיים‪".‬‬
‫המילים שאמר היו חדות כמו סכינים‪ ,‬וסופי שלחה מבט אל סילבני‪ .‬כתם אדום ומכוער התפשט‬
‫מבעד לתחבושת שעל כנפה השבורה‪ ,‬וסופי נשאה תחינה אילמת שהסוסה הנוצצת תהיה בסדר‪.‬‬
‫גריידי העביר יד בשערו‪" .‬אם מישהו צריך לשאת באחריות‪ ,‬זה אני‪ .‬אני נתתי לסופי רשות לצאת‪".‬‬
‫"כדי שיוכלו לתקן אותי! לא עשיתי את זה בשביל הכיף‪ ".‬סופי הושיטה את ידה החבולה‪" .‬זה נראה‬
‫כיפי?"‬
‫"לא‪ ",‬הודה חבר המועצה אמארי והסב את מבטו מן הפצע‪ .‬הוא פנה אל גופה חסר ההכרה של‬
‫סילבני‪" .‬אבל את חייבת להבין עד כמה רציני המצב הזה‪".‬‬
‫קנריק צעד קדימה‪" .‬אני חושב שאולי אנחנו מתמקדים בדאגה הלא נכונה‪ .‬סופי‪ ,‬עדיין נמצא‬
‫ברשותך המצפן שהוביל אותך אל הברבור השחור?"‬
‫סופי החלה להנהן‪ ,‬אבל כשהושיטה ידה אל התליונים‪ ,‬הבינה שהצמיד נעלם‪ .‬היא בדקה בכיסים‪ ,‬על‬
‫האדמה‪ ,‬בכל מקום‪" .‬הוא נעלם‪".‬‬
‫"ודאי שהוא נעלם‪ ",‬רטן ברונטה‪.‬‬
‫"האם הוא היה עליי כשהחזירו אותי?" שאלה סופי את קיף‪ ,‬שבדק גם הוא בכיסיו‪.‬‬
‫"לא שמתי לב‪ .‬הייתי די עסוק בכך שהיית חיוורת וחסרת הכרה‪".‬‬
‫אדליין כיסתה את פיה בכף ידה והסיטה את מבטה‪.‬‬
‫גריידי כחכח בגרונו‪" .‬אני בטוח שהברבור השחור לא רוצים שנחזור לשם‪ .‬ואני מתערב שהם‬
‫ממילא נטשו את המקום עכשיו‪ ,‬אחרי שהקבוצה השנייה מצאה אותו‪ .‬דרך אגב‪ ,‬איך הם מצאו אותך?‬
‫את חושבת שהם עקבו אחרייך?"‬
‫"איך?" שאלה סופי‪" .‬הרי עפנו‪".‬‬
‫"ויכולתם להגיע לשם בדרכים אחרות‪ ",‬התערב ברונטה‪" .‬דרכים בטוחות יותר שיכולתם לבחור‬
‫בהן‪ ,‬במקום לסכן את האליקורן ואולי אפילו לפגוע בה לצמיתות!"‬
‫סופי בהתה בכפות רגליה‪ .‬אילו ידעה זאת‪ ,‬אולי הייתה בוחרת בדרך אחרת‪ .‬אבל‪ ...‬הברבור השחור‬
‫הורה לה לקחת את סילבני‪ .‬זה היה הרעיון שלהם — לא שלה‪.‬‬
‫אולי הם רצו שזה יקרה‪ ,‬ניקר בה הספק בשקט‪ ,‬אבל סופי השתיקה אותו‪ .‬היא לא תטיל עוד ספק‬
‫בברבור השחור‪ .‬הם תיקנו אותה‪ .‬הם לא הרגו את ג'ולי‪ .‬הם אפילו באו לעזרתם כשהמורדים תקפו‪.‬‬
‫גם אם רבות מהשיטות שלהם היו מבלבלות‪ ,‬הם היו הטובים‪.‬‬
‫חבר המועצה אמארי שפשף את רקותיו‪ ,‬וסופי יכלה רק לדמיין את כאב הראש שלו בזמן ששאר‬
‫חברי המועצה התווכחו זה עם זה‪.‬‬
‫"אני חושב שאולי מוקדם מדי לקבל החלטות‪ ",‬הכריז לבסוף והרים את ידיו‪" .‬זה יהיה טיפשי‬
‫להחליט אם נחוץ כאן עונש לפני שנדע במלואן את היקף הפציעות של האליקורן‪ .‬ההמלצה שלי היא‬
‫שנשוב ונתכנס מחר‪ ,‬אחרי שמיס פוסטר תטופל וסילבני תתעורר‪".‬‬
‫חברי המועצה האחרים מלמלו בהסכמה‪.‬‬
‫ברונטה גלגל את עיניו‪" .‬באיזו שעה תוכל מיס פוסטר לקחת סוף־סוף את התרופות שלה?"‬
‫אלווין צעד קדימה‪" .‬רק מחר‪ ,‬אחרי שעת השקיעה‪".‬‬
‫"אם כך‪ ,‬נחזור בשעת השקיעה‪ ".‬ברונטה הניף את המאתר שלו כאילו העניין סגור‪.‬‬
‫"חכו!" קראה סופי ופנתה אל חבר המועצה אמארי‪" .‬אני צריכה הארכה של עוד כמה שעות‪".‬‬
‫"בשביל מה?" דרש ברונטה לדעת‪.‬‬
‫"אני צריכה ללכת לאוורגלן‪ ".‬היא לא יכלה להסתכן בכך שיגרשו אותה לגלות בלי שתינתן לה‬
‫ההזדמנות לתקן את אולדן‪ .‬לא היה לה מושג אם היא יכולה להציל משהו ממנו‪ ,‬אבל לא בא בחשבון‬
‫שהיא לא תנסה‪.‬‬
‫"את באמת מאמינה שתוכלי לרפא את מוחו?" שאל קנריק בשקט‪.‬‬
‫"לפי הברבור השחור‪ ,‬כך תכננו אותי‪".‬‬
‫"לא ייאמן‪ ",‬התנשם חבר המועצה טריק‪.‬‬
‫"לא ייאמן כמה זה מסובך‪ ,‬אם כבר‪ ",‬הרעים קולו של ברונטה‪ ,‬וסופי הצטערה שאין לה מה‬
‫להשליך עליו‪ .‬הוא יודע איך למצוא בעיה בכל דבר‪.‬‬
‫"למה אתה מתכוון‪ ,‬ברונטה?" שאל קנריק‪.‬‬
‫"אני מתכוון לכך שתפקדנו זמן רב כל כך בידיעה שאנחנו לא יכולים לתקן מוחות שבורים‪ ,‬מעולם‬
‫לא היינו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו צריכים לעשות את זה‪".‬‬
 ‫"אתה תשאיר את אולדן לכוד בתוך השיגעון?"‬
‫"לא‪ ",‬הודה ברונטה בשקט‪" .‬החלמתו תהיה רווח אדיר‪ .‬אבל לאן נתקדם משם? איך נחליט את מי‬
‫לרפא ואת מי לא לרפא?"‬
‫"אולי את אלה שהיו חפים מפשע — כמו פרנטיס?" הציעה סופי‪.‬‬
‫"פרנטיס היה חף מפשע?" אמר ברונטה‪" .‬לא משנה אם הוא פעל למען מטרה טובה או לא‪ ,‬הוא‬
‫הפר את חוקי היסוד שלנו‪ .‬האם זהו מעשה הראוי לגאולה?"‬
‫"כן‪ ",‬ענתה סופי וציפתה שהאחרים יענו כמוה‪ .‬אבל חברי המועצה נותרו דוממים‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬מה עם מישהו כמו בראנט?" ניסתה סופי‪ .‬גריידי ואדליין התנשמו בכבדות‪ ,‬כאילו לא חשבו‬
‫על הרעיון‪" .‬המוח שלו נשבר בטעות‪".‬‬
‫"אני עדיין הייתי חושש ממדרון חלקלק שהתקדים הזה עלול ליצור‪ ",‬ענה ברונטה‪.‬‬
‫"אז מה אנחנו מחליטים?" שאל אותו חבר המועצה אמארי‪.‬‬
‫"שאִם היכולת הזאת קיימת‪ ,‬היא תהיה חייבת להיות מוסדרת ומאושרת — בדיוק כמו הפיצוחים‬
‫עצמם‪ .‬נצטרך להקדיש מחשבה ולשקול בזהירות לפני כל שימוש בה‪ ,‬ותידרש החלטה פה אחד‪".‬‬
‫"פה אחד?" שאל טריק‪" .‬אתה מבין עד כמה זה נדיר בינינו?"‬
‫"זו בדיוק הסיבה שיש לדרוש זאת‪".‬‬
‫הם הוסיפו להתווכח‪ ,‬והאחרים התערבו‪ .‬אחדים העלו נקודות חדשות‪ ,‬אחרים בחרו צד‪ .‬סופי ניסתה‬
‫לעקוב אחרי הדיון‪ ,‬אבל זה נעשה מסובך כל כך‪ ,‬וגופה היה תשוש וכואב כל כך‪ ,‬עד שלבסוף הרימה‬
‫את ידה וקראה‪" ,‬סלחו לי!"‬
‫פיה יבש כשכל העיניים הופנו אליה שוב‪ .‬היא כחכחה בגרונה‪" .‬מצטערת‪ .‬זה פשוט‪ ...‬אתם לא‬
‫חושבים שעלינו לחכות עד שנגלה אם אני יכולה לעשות את זה לפני שנתחיל עם בלגן שלם של‬
‫כללים? וכמי שאולי יש לה יכולת — אין לי זכות לומר מתי אשתמש בה ומתי לא?"‬
‫"התשובה לשאלה הראשונה שלך היא כן‪ ",‬הודה ברונטה‪" .‬ולשאלה השנייה — לא‪".‬‬
‫סופי פתחה את פיה כדי להתווכח‪ ,‬אבל קלטה שחבר המועצה טריק מנענע בראשו והחליטה להימנע‬
‫מכך‪.‬‬
‫חבר המועצה אמארי שפשף שוב את רקותיו‪" .‬ברור שאנחנו צריכים לבחון את כל האפשרויות‬
‫לפני שנדון במורכבויות של המציאות‪ .‬מה דעתכם שנתכנס באוורגלן שעה אחרי השקיעה ונראה מה‬
‫קורה? נוכל להמשיך ולהתווכח שם‪".‬‬
‫האחרים הסכימו‪ ,‬וגריידי הבטיח לתאם ולסדר הכול עם הוואקרים‪ .‬כולם הבזיקו משם‪ ,‬ורק אז‬
‫הבינה סופי שהיא הסכימה לנסות את ריפוי המוח הראשון שלה בנוכחות קהל‪.‬‬
‫"גם אני בא‪ ,‬נכון?" שאל קיף‪.‬‬
‫"כמובן‪ ",‬הבטיח גריידי‪ ,‬וסופי חשה הקלה‪.‬‬
‫מגיע לקיף להיות שם אף שלא היה לה מושג אם היא באמת תוכל לתקן משהו‪.‬‬
‫"טוב‪ ".‬מבטו של קיף פגש במבטה ופניו הרצינו‪" .‬זה יעבוד‪ ,‬סופי‪".‬‬
 ‫"אני מקווה‪".‬‬
‫"אני יודע‪ .‬וזה אומר שאת צריכה לישון קצת‪ .‬את חייבת לנוח לקראת החגיגות האדירות של מחר‪.‬‬
‫ואני מניח שגם אני צריך ללכת הביתה‪".‬‬
‫"אתה תהיה בסדר?"‬
‫"כן‪ ,‬אני אשאר בחיים‪ ".‬הוא נעמד וניער מעליו את האבק‪" .‬נסי לא למות כשאני לא אהיה כאן‪,‬‬
‫טוב? גם לא 'כמעט למות'‪".‬‬
‫"אעשה כמיטב יכולתי‪".‬‬
‫הוא קרץ כשהניף את גביש הבית שלו לעבר אור השמש שלפני עלות השחר והבהב משם באיטיות‪.‬‬
‫"אני לא מאמין שאני אומר את זה‪ ,‬אבל אני חושב שאני מתחיל לחבב את קיף‪ ",‬מלמל גריידי‪.‬‬
‫"גם אני‪ ",‬אמר סנדור‪" .‬אם כי אני מעדיף שהוא יפסיק לקרוא לי גיגאנטור‪".‬‬
‫כולם צחקו‪ .‬אבל אז חיוכו של גריידי נמוג‪" .‬כדאי שאעזור לגנומים להעביר את סילבני למקום‬
‫בטוח‪ ,‬ואתה צריך לחבור לשאר הגובלינים‪ ,‬סנדור‪ ".‬הוא שלח מבט אל סופי‪" .‬את חושבת שתוכלי‬
‫לישון קצת‪ ,‬למרות הכאבים?"‬
‫"כבר הייתי במצבים גרועים יותר‪ ",‬הבטיחה והצטערה שזו האמת‪.‬‬
‫גריידי נאנח ופנה ללכת‪.‬‬
‫"אתה מתכוון לספר לוואקרים מה אני מנסה לעשות?" קראה אחריו‪.‬‬
‫"אני חושב שאני חייב‪ .‬אני מרגיש נורא ואיום ליצור אצלם ציפיות‪ ,‬אבל הם ישאלו את עצמם מה‬
‫קורה כשכל חברי המועצה יופיעו שם‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אני מניחה שאתה צודק‪".‬‬
‫היא נתנה לו ללכת עוד כמה צעדים ואז שאלה‪" ,‬ומה אם לא אצליח לעשות את זה?"‬
‫גריידי חזר לאחור ונטל את ידיה‪" .‬אז הם יעריכו את המאמץ שעשית‪ ,‬ואת תדעי שעשית כל מה‬
‫שיכולת לעשות‪ ,‬וכולנו נמצא דרך לשחרר אותו לתמיד‪ .‬טוב?"‬
‫סופי הנהנה‪.‬‬
‫הוא חיבק אותה שוב וניגב את הדמעות שזלגו מעיניה אפילו מבלי שהבחינה בהן‪.‬‬
‫"קדימה‪ ,‬סופי‪ ",‬אמרה אדליין והניחה בעדינות את זרועה על כתפה‪" .‬בואי ננקה אותך עד כמה‬
‫שנוכל‪ ,‬ואז תצטרכי לנוח‪ .‬יום גדול לפנייך‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪61‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי התבוננה באחוזה הנוצצת של אוורגלן‪ ,‬וניסתה לאלץ את רגליה לזוז‪ .‬היא התקשתה להאמין‬
‫שחלפו רק שבועיים מאז היום שבו הכול התמוטט‪.‬‬
‫היא חייבת לתקן את זה עכשיו‪.‬‬
‫עם שקיעת השמש גרם לה אלווין לשתות כמות גדולה כל כך של שיקויים ותרכיבים עד שעדיין‬
‫חשה סחרחורת כשעלתה במדרגות המנצנצות‪ .‬ואולי זה נבע מעצבנות‪ .‬כך או כך‪ ,‬היא שמחה שלא‬
‫אכלה שום דבר‪ ,‬כי לא היה שום סיכוי שהייתה מצליחה להחזיק משהו בבטן‪.‬‬
‫גריידי ואדליין הלכו משני צידיה ואחזו בחוזקה בידיה כשהתקדמה ברגליים כושלות‪.‬‬
‫"זכרי‪ ",‬אמר גריידי בשקט‪" ,‬כל מה שאת יכולה לעשות הוא לנסות כמיטב יכולתך‪".‬‬
‫היא חזרה על דבריו כש לה פתחה את הדלת לברך אותם לשלום‪.‬‬
‫היא נראתה שוב כמו דלה‪ .‬מבטה הנוקב היה חד וברור והצבע חזר ללחייה‪ .‬היא עמדה בין פיץ‬
‫לביאנה‪ ,‬אבל סופי לא הרשתה לעצמה להביט בהם‪ .‬היא התמקדה בריצודי האור בכל צבעי הקשת‬
‫שעל הרצפה‪ ,‬והוקל לה כשלא הרגישה כל תגובה כלפיהם‪.‬‬
‫"תודה לך‪ ,‬סופי‪ ",‬אמרה דלה וכרכה סביבה את זרועותיה בחיבוק חזק‪ .‬סופי ניסתה שלא לחשוב על‬
‫חולשתה של דלה‪ ,‬או על כמה כולם סומכים עליה‪ ,‬אבל הלחץ הלך והצטבר בכל זאת‪ .‬במיוחד‬
‫כשביאנה הצטרפה לחיבוק‪.‬‬
‫"אני מצטערת‪ ,‬סופי‪ ",‬לחשה ביאנה והתחילה לבכות‪" .‬אני יודעת שהייתי איומה ואני לא מאשימה‬
‫אותך אם את שונאת אותי‪ .‬זה היה כל כך קשה‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ ",‬אמרה סופי‪" .‬זה בסדר‪".‬‬
‫בסתר לבה תהתה אם גם פיץ יצטרף‪ ,‬אבל הוא שתק ונשאר לעמוד בצד‪ .‬כך שהיא הופתעה לחלוטין‬
‫כשאמר‪" ,‬את כבר לא מצליחה לשמוע אותי‪ ,‬נכון?"‬
‫סופי פנתה אליו והביטה בסנטרו במקום בעיניו‪" .‬ניסית לשדר אליי?"‬
‫הוא הנהן או שהיא הניחה שעשה זאת‪ ,‬משום שסנטרו התנודד מעלה ומטה‪.‬‬
‫"אני מניחה שזה אומר שהוא תיקן אותי‪ ".‬איזו הקלה‪ .‬אבל זה גם העציב אותה — גם אם לא ציפתה‬
‫שלפיץ ולה יהיו עוד שיחות סודיות‪.‬‬
‫"אה‪ ...‬אני יכול לדבר איתך לרגע?" שאל בשקט‪.‬‬
‫"אה‪ ...‬כן‪ .‬בטח‪ .‬אה‪ "...‬היא הביטה סביבה‪ ,‬וניסתה להבין לאן ללכת‪.‬‬
‫"בואי נצא החוצה‪ ".‬הוא הושיט לה את ידו‪ ,‬וכמה שניות חלפו עד שסופי אזרה אומץ ונטלה אותה‪.‬‬
‫היא התחננה בליבה שכף ידה לא תזיע כשהוא הוביל אותה לעמוֹד בצילו של עץ סמוך‪.‬‬
‫"יש לך עדיין שטף דם כאן‪ ",‬הצביע פיץ על הכתם הסגול כהה שעל גב ידה‪ ,‬ממש במרכז — זה כל‬
‫מה שנותר אחרי שאלווין סיים לטפל בה‪ .‬אלווין הבטיח שיכין משחה שתעלים את הכתם‪ ,‬אבל לסופי‬
‫הייתה הרגשה שזו צלקת שתישאר תמיד‪.‬‬
‫"זה לא כואב‪ ".‬היא לחצה על הכתם כמה פעמים עד שפיץ אחז בידה השנייה כדי שתפסיק‪.‬‬
‫הוא חיכה שתביט אליו ואז אמר‪" ,‬קיף סיפר לי מה עברתם אתמול — ומה עברת מאז ש‪ ...‬טוב‪ ,‬את‬
‫יודעת‪ .‬ואני רק‪ ...‬אני‪ "...‬הוא שמט את ידיה והביט באדמה‪" .‬אוף‪ ,‬איך אני מתנצל על זה שהייתי‬
‫האידיוט הכי גדול בעולם?"‬
‫סופי חייכה בעצב‪" .‬לא היית כזה אידיוט‪".‬‬
‫"כן הייתי‪ ".‬הוא צעד כמה צעדים ובעט בעשב‪" .‬פשוט כל כך כעסתי‪ .‬כל מה שיכולתי לעשות היה‬
‫לצרוח ולשבור דברים‪ .‬חצי מהחפצים שלי שבורים עכשיו‪ ".‬הוא פנה אליה שוב‪ ,‬אבל עדיין השפיל‬
‫את מבטו‪" .‬אבל‪ ...‬אני כל כך מצטער‪ ,‬סופי — על הכול‪ .‬ורציתי שתדעי שאני מרגיש ככה לפני שאת‬
‫מנסה לתקן את אבא שלי‪ ,‬כי אם זה יצליח‪ ,‬אני לא רוצה שתחשבי שזו הסיבה היחידה שאני אומר את‬
‫זה‪".‬‬
‫המילים שאמר היו חמימות יותר מאור השמש שהציצה מבעד לענפים‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ,‬פיץ‪ .‬אני לא כועסת עליך‪ .‬אני לא חושבת שאי פעם כעסתי‪".‬‬
‫הוא הביט בה‪ ,‬גבותיו מכווצות‪" .‬למה לא?"‬
‫סופי משכה בכתפיה‪" .‬חשב ָָת שאיבדת את אבא שלך‪ .‬הייתה לך הזכות להשתולל‪ .‬אבל‪ "...‬הפעם‬
‫היה זה תורה להסב את מבטה‪" .‬אתה באמת לא מאשים אותי יותר?"‬
‫פיץ התקרב אליה‪" .‬אף פעם לא האשמתי אותך באמת‪ .‬פשוט הייתי‪ ...‬אני לא יודע‪ .‬התנהגתי כמו‬
‫טיפש‪".‬‬
‫"אם זאת לא לשון המעטה‪ ,‬אז מה כן?" אמר אלוואר וגרם לשניהם לזנק ממקומם כשהגיח משום‬
‫מקום‪" .‬ואני חייב לומר‪ ,‬סופי‪ ,‬שאני חושב שאת נותנת לו לצאת מזה בקלות רבה מדי‪ .‬לפחות תכריחי‬
‫אותו לקנות לך מתנה או משהו‪".‬‬
‫סופי צחקה כשפיץ נעץ מבט באחיו‪" .‬אולי בפעם הבאה‪".‬‬
‫"לא תהיה הפעם הבאה‪ ",‬אמר פיץ‪ ,‬והמבט בעיניו גרם לליבה של סופי לפרפר‪ .‬היא כמעט שכחה‬
‫את התחושה הזאת‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬טוב‪ ,‬בואו נקווה שלא‪ ",‬אמר אלוואר וטפח על שכמו של פיץ‪" .‬בכל מקרה‪ ,‬מצטער על‬
‫ההפרעה‪ ,‬אבל המועצה בהחלט משתוקקת להתחיל‪".‬‬
‫סופי נאנחה וחשבה שהלוואי שגם היא הייתה יכולה להרגיש כך‪ .‬אבל כל כך הרבה היה תלוי בזה‪,‬‬
‫וזה היה מלחיץ‪.‬‬
‫הם צעדו בדממה חזרה אל הדלת הקדמית‪ ,‬אבל לפני שפיץ נכנס בעקבות אלוואר הוא לחש‪,‬‬
‫"מעצבן שאנחנו לא יכולים עוד להחליף תשדורות‪ .‬אני מקווה שטירגן עדיין ירשה לי להשתתף‬
‫בשיעורי הטלפתיה שלך‪".‬‬
 ‫היא הרגישה את לחייה בוערות‪" .‬גם אני‪".‬‬
‫"וזכרי‪ ",‬אמר כשהתחילו לעלות במדרגות‪" .‬לא משנה מה יקרה עכשיו‪ ,‬אנחנו עדיין חברים‪ .‬נכון?"‬
‫סופי חייכה‪" .‬עדיין חברים‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫"ברגע שתרגישי שאת מוכנה‪ ",‬אמר גריידי לסופי כשהתקרבה לאט אל מיטתו של אולדן‪.‬‬
‫הם העבירו אותו בחזרה לחדר השינה שלו‪ ,‬וכל שנים־עשר חברי המועצה עמדו בשורה לאורך‬
‫הקירות‪ ,‬יחד עם קיף‪ ,‬דלה‪ ,‬פיץ‪ ,‬ביאנה ואלוואר‪ .‬גם טירגן ואלווין היו שם‪ ,‬למקרה שמשהו ישתבש‬
‫והם יזדקקו לעזרתם של טלפת או רופא‪ .‬סופי באמת קיוותה שזה לא יקרה‪.‬‬
‫היא הרגישה שזה נכון הפעם‪.‬‬
‫אולי זו הייתה רק ההתלהבות שלה מִיישור ההדורים עם פיץ וביאנה‪ ,‬אבל היא לא יכלה שלא‬
‫להרגיש שמשהו ממש טוב עומד לקרות‪ .‬היא רק צריכה להאמין ולנסות‪.‬‬
‫דממה נפלה בחדר כשהניחה את ידיה על רקותיו של אולדן ועצמה את עיניה‪ .‬היא חיכתה עד‬
‫שהרגישה רגועה ובשליטה‪ .‬ואז נשמה נשימה אחרונה ופתחה את תודעתה אל תודעתו של אולדן‪.‬‬
‫ראשו היה קר וסמיך וחד‪ ,‬כמו ְשׂ ִחייה בנהר שוצף מלא סלעים משוננים‪ .‬ולמרות עוצמת הכוחות‬
‫שחבטו בה‪ ,‬דבר לא פרץ את המחסומים הנפשיים שלה הפעם‪ .‬לא זיכרונות מטורפים ולא שיגעון‪ .‬אף‬
‫תמונה‪ .‬רק חשיכה קרה ושקטה‪ .‬היא שקעה עמוק‪ ,‬ואז עמוק יותר‪ ,‬וניסתה לחוש בחמימות שתנחה‬
‫אותה אל הגומחה‪ ,‬כפי שעשתה בפעם הקודמת‪.‬‬
‫אולדן? שידרה ומילאה את ראשו בקולה‪ .‬זו סופי‪ .‬אני כאן כדי לעזור לך‪.‬‬
‫בבקשה‪ ,‬תהיה כאן‪ .‬בבקשה‪ ,‬תן לי משהו כדי שאוכל להציל אותך‪.‬‬
‫היא חזרה על הקריאה שוב ושוב עד שמוחו לא היה אלא סדרה של הדים‪ .‬לא נראה שזה עזר‪ ,‬אבל‬
‫היא לא ויתרה‪ .‬היא מילאה את ראשו בזיכרונות‪ ,‬פנים‪ ,‬מקומות וקולות שמחים — כל מה שעלה‬
‫בדעתה‪.‬‬
‫בתחילה הם נבלעו בחשיכה‪ ,‬אבל ככל שהמשיכה לשדר כך הם השתהו שם ונאספו סביבה לאט‪,‬‬
‫כמו רשת ביטחון של דברים יקרים‪ .‬וכשהתרכזה בהם הרגישה ניצוץ זעיר של חמימות‪.‬‬
‫הוא היה מרוחק‪ ,‬כמעט מחוץ להישג ידה‪ ,‬אבל היא הלכה בעקבותיו בעלטה והוא הוביל אותה אל‬
‫הגומחה‪.‬‬
‫היא הייתה ריקה‪.‬‬
‫אולדן! היא שידרה שוב ושוב והתחננה שיגיב‪ .‬לא ייתכן שהוא איננו‪ .‬היא לא תוותר‪ .‬חייב להיות‬
‫משהו אחר שתוכל לומר‪ ,‬לעשות‪ ,‬לנסות‪.‬‬
‫היא נוצרה לשם כך‪.‬‬
‫מחשבותיה נדדו וחזרו על הדברים שמר פורקל סיפר לה בנוגע לאופן שבו עיצב אותה‪ ,‬וכשחזרה‬
‫בראשה על שיחתם הבינה שהחמיצה צעד חיוני אחד‪.‬‬
‫הגרימה‪.‬‬
‫היא לא למדה דבר באותו שיעור בודד בגרימה‪ ,‬פרט ליכולת לשאת כאב — אבל סילבני שלחה לה‬
‫פרצי רגשות כל הזמן‪ .‬הבעיה היחידה היא שלא היה לה מושג איך סילבני עושה את מה שהיא עושה‪.‬‬
‫אבל אולי האינסטינקטים שלה י ֵדעו מה לעשות — בדיוק כמו שקרה עם השיגור‪.‬‬
‫היא התמקדה באהבה‪ ,‬הרגש החזק מכולם‪ ,‬וחשבה על כל האנשים שאכפת לה מהם‪ .‬המשפחה שלה‪.‬‬
‫חבריה‪ .‬איגי וסילבני‪ .‬אפילו סנדור במלוא הדרו הגובליני‪ .‬היא הופתעה מכמה מהפרצופים שמילאו‬
‫את ראשה‪ ,‬אבל היא אהבה אנשים רבים כל כך בדרכים שונות כל כך‪ .‬וכשחשבה על כל הדברים‬
‫שהם עשו למענה‪ ,‬ראשה התמלא בזמזום של חמימות ואושר ואנרגיה‪ .‬בהתחלה זה היה רק זרזיף קל‪,‬‬
‫אבל ככל שהזינה אותו כך הלך והפך לגל גועש‪.‬‬
‫היא התמקדה בגעש הזה ודמיינה כיצד יכולת הריכוז שלה עוטפת את הזרימה ויורה אותה אל תוך‬
‫ראשו של אולדן‪.‬‬
‫דבר לא קרה‪.‬‬
‫היא התרכזה עוד יותר‪ ,‬שידרה תמונות של משפחתו וחבריו של אולדן‪ ,‬ושלחה אותן יחד עם‬
‫הזרימה‪ ,‬ותוך כדי כך אמרה לו‪ ,‬אנשים אוהבים אותך‪ ,‬אולדן‪ .‬אנשים זקוקים לך‪.‬‬
‫תחזור‪ .‬למענם‪.‬‬
‫היא חזרה על הקריאה שוב ושוב ושוב‪ ,‬ובכל פעם שחזרה עליה‪ ,‬גברה החמימות‪.‬‬
‫מזינה אותה‪.‬‬
‫מתדלקת אותה‪.‬‬
‫היא הייתה קרובה‪.‬‬
‫הוא היה קרוב‪.‬‬
‫אבל היא הייתה זקוקה למשהו אחר כדי לדחוף אותו עוד קצת‪ ,‬משהו שישכנע אותו שהוא חייב‬
‫לחזור‪ .‬ובאותו הרגע הבינה מה חסר‪.‬‬
‫אני יכולה לתקן את פרנטיס‪.‬‬
‫המילים בקושי נכנסו למוחו של אולדן כשהחמימות התפוצצה סביבה במעיין מתפרץ של חום‬
‫וניצוצות‪ ,‬ששילח את תודעתה מעלה מעלה‪ ,‬פוצץ את החשיכה והקור וחשף שברי זיכרונות שהחלו‬
‫אט־אט מרכיבים את עצמם מחדש‪.‬‬
‫אולדן? קראה סופי וניסתה שלא להיכנס לפאניקה בַּשנייה האין־סופית שלאחר מכן‪.‬‬
‫ואז שידר אליה קולו החלוש של אולדן‪ ,‬חזרתי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫פרק ‪62‬‬
‫‪ ‬‬
‫הדקות שבאו לאחר שאולדן פקח את עיניו היו סערה מהממת של צחוק ודמעות‪ .‬סופי השתדלה‬
‫להחזיק מעמד ולספוג את התחושות בזמן שכולם הריעו והתייפחו ומעכו את שניהם בחיבוקים‬
‫ובנשיקות‪.‬‬
‫ואז נכנס אלווין‪ ,‬וי א שסופי בסדר והוציא את כולם החוצה‪ ,‬פרט לבני המשפחה‪ ,‬כדי שיוכל לבדוק‬
‫את אולדן‪.‬‬
‫ברגע שירדו למטה החלו חברי המועצה להתווכח בשאלה מה עליהם לעשות כעת‪ ,‬ועד מהרה‬
‫הצטרפו אליהם גריידי‪ ,‬אדליין וטירגן‪ .‬אבל סופי לא הצליחה לחשוב בבהירות כדי להשתתף בוויכוח‪.‬‬
‫היא עדיין הייתה המומה מהעובדה שאולדן חזר‪.‬‬
‫הוא הביט בה וחייך כשיצאה מהחדר‪.‬‬
‫חיוך אמיתי‪ .‬חיוך של אולדן‪.‬‬
‫"עשינו את זה‪ ",‬אמר קיף‪ ,‬כרך את זרועו סביבה והניף את אגרופו באוויר‪" .‬צוות פוסטר־קיף ניצח!‬
‫זאת ההוכחה לכך שאנחנו צריכים לעבוד יחד לעיתים קרובות יותר‪ .‬אני בטוח שתחת נוצץ תסכים‪".‬‬
‫חיוכו נמוג‪" .‬מה שלומה‪ ,‬דרך אגב?"‬
‫"העצמות שלה לא הגיבו לאף אחד משיקויי הריפוי שלנו‪ .‬נצטרך לחכות עד שתחלים בכוחות‬
‫עצמה‪ .‬והיא לא יכולה להזיז את הכנף שלה כרגע‪ ,‬בגלל הקיבוע‪ ,‬כך שלא נוכל לדעת אם היא יכולה‬
‫לעוף עד שנסיר אותו‪ .‬אבל הבוקר היא הצליחה לדבר‪ ,‬לאכול ולשתות — והיא עדיין משדרת אליי כמו‬
‫משוגעת‪".‬‬
‫"וואו‪ ,‬באמת? חשבתי שזה ייפסק‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬גם אני‪".‬‬
‫היא ניסתה לשמור על רגשות מאוזנים כדי שלא ינחש שיש לה מה להסתיר‪ ,‬אבל בכל זאת הרגישה‬
‫שהוא נועץ בה מבט כששלחה יד לתלוש ריס מגרד‪.‬‬
‫למרבה המזל‪ ,‬אלווין בא לעזרתה‪.‬‬
‫"מצטער להפריע‪ ",‬אמר כשכולם השתתקו‪" .‬אולדן רוצה לדבר עם סופי‪ ".‬‬
‫‪ ‬‬
‫"מוזר כמה הרבה השתנה בשבועיים האלה‪ ",‬לחש אולדן אחרי ששאל אותה מיליון שאלות על מה‬
‫שהתרחש בזמן שהיה חסר הכרה‪" .‬אני מרגיש שהחמצתי הכול‪".‬‬
‫"אל תדאג‪ .‬בנסיבות הקיימות אני בטוחה שיש עוד הרבה התרגשויות לפנינו‪".‬‬
‫"אני חושש שאת צודקת‪".‬‬
‫גם היא הייתה בטוחה אף על פי שאחרי שהתמודדה עם כל זה‪ ,‬הרגישה שהיא יכולה להתמודד עם‬
‫כל דבר‪.‬‬
‫"אני פשוט שמחה שזה עבד‪ ",‬אמרה בשקט‪" .‬לא הייתי בטוח שזה יעבוד‪ ,‬כי לא אימְנו אותך לפרוש‬
‫אל הגומחה או להסתיר בה חלק מעצמך‪ .‬איך ידעת?"‬
‫"אני לא חושב שידעתי‪ ".‬אולדן הביט מבעד לחלון‪" .‬נלחמתי לא להישבר יום אחר יום‪ .‬דקה אחרי‬
‫דקה‪ .‬הדבר היחיד שגרם לי להמשיך היה המשפחה שלי‪ .‬ידעתי שאם אֶשבר‪ ,‬זה יהרוס אותם‪ ,‬וניסיתי‬
‫להחזיק מעמד למענם‪ .‬אבל כשראיתי את פרנטיס בגלות‪ ,‬חשבתי שאני אבוד‪ .‬הרגשתי את הסדקים‬
‫הולכים ומתהווים‪ ,‬הרגשתי שאני נופל דרכם‪ ,‬וחשבתי לעצמי‪ ,‬נכשלתי‪".‬‬
‫"זה היה פיצוח?"‬
‫אולדן הנהן‪" .‬לא סיפרתי לאף אחד מכיוון שחזרתי וחשבתי שזה אומר שנלחמתי כדי להישאר עם‬
‫המשפחה שלי‪ .‬שאני חזק מספיק כדי להמשיך להילחם‪ .‬שאני בטוח‪ .‬אבל אז ראיתי את ויילי וחשבתי‬
‫עליו ג ל ללא משפחה — בגללי‪ ,‬ו‪"...‬‬
‫קולו נשבר והוא מחה דמעה‪" .‬אני חושב שאת משכת אותי בחזרה בפעם הראשונה ההיא בגלות —‬
‫אולי הסדק במוח שלי היה טרי כך שהיכולת שלך פעלה‪ ,‬אני לא יודע‪ .‬אבל לא היה לזה כל קשר‬
‫אליי‪ .‬הייתי חלש‪ .‬ובפעם השנייה‪ ,‬הסדקים היו גדולים מדי‪ ,‬עמוקים מדי‪ .‬שקעתי לתוכם והכול‬
‫התמוטט‪".‬‬
‫"היית חייב להיאחז במשהו‪ .‬אחרת לא היית כאן‪".‬‬
‫"אולי‪ .‬אני כן זוכר שחשבתי על המשפחה שלי בזמן שהתנפצתי‪ ,‬כך שייתכן שחלק קטן ממני‬
‫המשיך להיאחז‪ .‬אבל בלעדייך‪ "...‬הוא נטל את ידה והתבונן בשטף הדם בצורת כוכב‪" .‬אני לא יודע‬
‫איך להודות לך על כל מה שעשית למעני‪ ,‬סופי — ולמען המשפחה שלי‪".‬‬
‫"חזר ָָת‪ .‬זאת כל התודה שאני צריכה‪ .‬רק תטפל בעצמך‪ ,‬תתחזק‪ ,‬ואם תתחיל להרגיש אשמה כלשהי‪,‬‬
‫תזכור שאני אתקן את פרנטיס‪ .‬ברגע שהמועצה תרשה לי‪".‬‬
‫ואם הם לא ירשו לה‪ ,‬היא תמצא דרך לעשות זאת‪ .‬היא יודעת לבצע שיגור עכשיו‪ .‬היא לא זקוקה‬
‫לאישור מהם כדי להגיע לגלוּת‪.‬‬
‫"השאירי את זה לי‪ ",‬אמר אולדן וקטע את המזימה שלה‪" .‬חברי המועצה ואני נקיים שיחה ארוכה‬
‫על‪ ...‬ובכן‪ ,‬על הרבה דברים‪".‬‬
‫"אתה מוכן לזה?"‬
‫"בקרוב אהיה‪ .‬אין סיבה לדאגה‪".‬‬
‫היא חייכה לשמע המילים המוכרות‪ ,‬וחשה הקלה כשגם אולדן חייך‪ .‬ולראשונה זה זמן רב היא‬
‫באמת האמינה להן‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫"אנחנו עדיין צריכים לדון בעניין האליקורן‪ ",‬הודיע ברונטה כשסופי הצטרפה אל חברי המועצה‬
‫שעמדו בחוץ‪ .‬אלווין וטירגן נשארו בפנים ועזרו לוואקרים‪ ,‬אבל קיף נשאר עם גריידי ואדליין‪.‬‬
 ‫סופי נאלצה להחניק אנחה‪" .‬לא ייתכן שאתה רציני‪ ,‬ברונטה‪".‬‬
‫"הו‪ ,‬בהחלט כּן‪ .‬בגידה היא עניין רציני מאוד‪".‬‬
‫"בגידה?" חזרה אחריו‪.‬‬
‫"ברונטה‪ ,‬אנחנו לא מתכוונים לדון בהגליית המשפחה הזאת אחרי כל מה שעשו היום‪ ",‬אמר חבר‬
‫המועצה אמארי בתקיפות‪.‬‬
‫"כל מה שסופי עשתה היום‪ ",‬תיקן אותו ברונטה‪" .‬ולמרות שבאופן אישי אינני שותף לדעה‬
‫שמעשה טוב יכול למחוק מעשה רע‪ ,‬אני לא טיפש‪ .‬אני יודע שהצעתי תידחה בגלל זה‪".‬‬
‫קנריק‪ ,‬אורהלי‪ ,‬אמארי‪ ,‬טריק ושני חברי מועצה שסופי לא הכירה הנהנו כולם‪ .‬היא ציינה לעצמה‬
‫בראשה מיהם התומכים שלה‪.‬‬
‫"אבל אני זוכר שגריידי הודה במתן אישור לפעולה הבוגדנית הזאת — ולפני שתטענו שהוא ניסה‬
‫לעזור 'לתקן' את הבת שלו‪ ,‬האם עליי להזכיר לכם שכאשר הוא מונה מחדש לשליח‪ ,‬הוא נשבע‬
‫לשים את טובת העולם שלנו בראש מעייניו‪ ,‬ולפני חייו האישיים? זו אותה השבועה שכולנו נשבענו‬
‫וכולנו הקרבנו קורבנות עצומים כדי לקיים אותה‪ .‬האם בכוונתנו לאפשר לגריידי להפר אותה מבלי‬
‫שיהיו לכך השלכות‪ ,‬בייחוד בהתחשב בכך שפעולותיו גרמו לפגיעה קשה בַּיצור החשוב ביותר‬
‫בעולמנו?"‬
‫"היי‪ ,‬זו בסך הכול כנף שבורה‪ ",‬טען קיף ונסוג לאחור כשברונטה עט עליו‪.‬‬
‫"בסך הכול כנף שבורה? הכנף הזאת היא אמצעי התחבורה העיקרי של היצור הזה — שלא לדבר‬
‫על כך שבוודאי יהיו גם השפעות פסיכולוגיות‪ .‬בעלי חיים מאבדים את האינסטינקט שלהם להתרבות‪,‬‬
‫ולפעמים אפילו את הרצון לחיות‪ ,‬כשהם סובלים מפציעה חמורה כל כך‪ .‬ואני בספק אם עליי להזכיר‬
‫למישהו מכם עד כמה חשוב לכולנו שסילבני תתפתח ותתרבּה‪".‬‬
‫"אם אתה רוצה להאשים מישהו‪ ,‬נסה לאתר את התוקפים שלנו‪ ",‬הטיחה בו סופי‪" .‬הם אלה שפגעו‬
‫בה‪".‬‬
‫"הו‪ ,‬אנחנו מתכוונים לעשות את זה‪ ",‬אמר לה ברונטה‪" .‬אבל גריידי הוא עדיין זה שבגללו היא‬
‫הייתה בסכנה‪".‬‬
‫סופי גלגלה את עיניה‪" .‬סליחה‪ ,‬היא הייתה בסכנה גם בשדות המרעה שלנו! ברור שהתוקפים עקבו‬
‫אחריה ותכננו‪ .‬במוקדם או במאוחר הם היו מוצאים הזדמנות‪".‬‬
‫"אבל הם לא נזקקו לה‪ ,‬משום שגריידי הושיט להם אותה על מגש של כסף‪".‬‬
‫אדליין אחזה בידו של גריידי בזמן שכמה מחברי המועצה מלמלו דברים בינם לבין עצמם‪.‬‬
‫"גם אם נסכים על הנקודה שהעלית — מה שטרם הוחלט‪ ",‬אמר חבר המועצה אמארי אחרי שנייה‪,‬‬
‫"אני בהחלט לא חושב שעבירה כזאת ראויה לעונש של גלות‪ .‬במיוחד בהתחשב בכך שהאליקורן‬
‫עשויה בהחלט להתאושש‪".‬‬
‫"'עשויה בהחלט להתאושש' ו'תתאושש' זה לא אותו הדבר‪ .‬ויש להביא בחשבון גם את העיתוי‪".‬‬
‫לברונטה הייתה החוצפה לחייך כששילב את זרועותיו ואמר‪" ,‬גריידי התחייב שהאליקורן תהיה מוכנה‬
‫להופיע בחוות המקלט במהלך הפסטיבל השמימי‪ ,‬בתרועת חצוצרות וברוב טקס‪ .‬לאור הבטחתו‪,‬‬
‫הודענו על חגיגה אדירה‪ .‬היא נועדה‪ ,‬לפחות חלקית‪ ,‬לתקן את השסע שנוצר בעקבות אובדנו של‬
‫אולדן — דבר שכבר אינו נחוץ‪ ,‬כמובן‪ .‬אבל רצינו גם להוכיח לעַמנו שעליו לקוות ולבטוח ולהאמין‬
‫במועצה שלו‪ .‬איזה מסר נעביר להם כעת‪ ,‬כשלא זו בלבד שאיננו יכולים לקיים את הבטחתנו‪ ,‬אלא גם‬
‫מציגים בפניהם אליקורן פצועה שייתכן מאוד שלא תחלים לעולם?"‬
‫לאיש לא הייתה תשובה‪ ,‬וכל שנייה של שתיקה הייתה כבדה יותר ויותר‪.‬‬
‫"ייתכן שסילבני עדיין תהיה מסוגלת לעוף‪ ",‬מלמלה סופי‪ ,‬וידעה — אפילו תוך כדי שאמרה זאת —‬
‫שהסיכויים לכך קלושים‪ .‬הפסטיבל השמימי עומד להתקיים בעוד ארבעה ימים‪.‬‬
‫"ייתכן‪ ,‬מיס פוסטר? את מצפה שנתלה את תקוותנו ב'ייתכן'?"‬
‫"הוא צודק‪ ",‬אמר חבר המועצה אמארי — אם כי לא נראה שזה שימח אותו‪" .‬נצטרך לארגן אירוע‬
‫מרהיב חלופי‪ ,‬וגם למצוא דרך להבהיר לאנשים שהשינוי הוא לא סימן לחוסר היכולת שלנו‪".‬‬
‫"והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להודיע להם שהאדם האחראי לכך נענש במלוא החומרה‪,‬‬
‫על פי החוקים שלנו‪ .‬זה גם יעביר מסר לחוטפים‪ ,‬בתקווה שיירתעו מכל ניסיון נוסף‪".‬‬
‫קנריק צעד קדימה‪ ,‬והיה היחיד שעשה זאת‪" .‬אני לא אסכים למשפט בבית הדין‪ ,‬ברונטה‪ .‬לא משנה‬
‫איך תנסה לסובב את זה‪ ,‬אין שום דבר במה שקרה שיש בו הצדקה לכך שננעל את גריידי בגלות‪ ,‬כמו‬
‫רוצח‪ ".‬הוא פנה אל שאר חברי המועצה‪" .‬זה לא צֶדק‪ .‬זה גורם לנו להיות אכזריים ופזיזים בדיוק כמו‬
‫המורדים שאנחנו מנסים לעצור‪ .‬ואם זה סוג הפעולה שאנחנו מוכנים לשקול כדי לנסות ולהוכיח את‬
‫כשירותנו‪ ,‬הרי שמגיעה לנו כל ביקורת שתוטח בנו‪".‬‬
‫השתררה דממה המומה‪ ,‬עד שאורהלי עברה לעמוד לצידו‪" .‬אני מסכימה‪".‬‬
‫"גם אני‪ ",‬אמר חבר המועצה אמארי ועצם את עיניו‪" .‬ונראה שכל האחרים מסכימים גם הם‪".‬‬
‫הבעת פניו הזעופה של ברונטה נראתה יותר כמו נהמה‪" .‬אז אנחנו פשוט מתכוונים לפטור אותו‬
‫מעונש? זה התקדים שאנחנו עומדים לקבוע?"‬
‫חבר המועצה טריק נאנח‪" .‬אולי נמצא עונש חלופי‪".‬‬
‫זה עורר ויכוח עצום‪ ,‬שבו הציעו חברי המועצה שלל עונשים‪ ,‬מנזיפה פומבית ועד להעברתו של‬
‫גריידי לתפקיד קבוע בחוות המקלט‪ ,‬וכל האפשרויות שביניהם‪.‬‬
‫"אפשר לומר משהו?" שאלה סופי כשלא יכלה לשאת זאת עוד‪.‬‬
‫היא נשמה נשימה עמוקה כשכולם השתתקו‪ ,‬ונתנה לרעיון לחלחל ולשקוע כדי שהיא עצמה תוכל‬
‫לקבל אותו‪.‬‬
‫"אנחנו מחכים‪ ,‬מיס פוסטר‪ ",‬התיז ברונטה‪.‬‬
‫היא שלחה מבט אל גריידי‪ ,‬מזכירה לעצמה מדוע היא עושה זאת‪ ,‬ואמרה‪" ,‬אני יכולה לוודא‬
‫שסילבני עדיין תיתן הופעה דרמטית בזמן הפסטיבל‪".‬‬
‫"איך?" תבע ברונטה לדעת‪" .‬זינוק אור אינו נחשב‪ ,‬ובפעם האחרונה שבדקתי‪ ,‬תעופה הייתה מרכיב‬
‫חיוני ביכולת השיגור שלה‪".‬‬
‫גם סופי חשבה כך‪ .‬אבל היא הבינה מדוע התחושה הייתה מוכרת לה כשהרחיקה אותם מהתוקפים‬
‫באמצעות שיגור‪ .‬היא עשתה זאת בעבר — כשביצעה את הקפיצה הבלתי אפשרית במהלך תופסת‬
‫בסיס‪.‬‬
‫פירוש הדבר שהיא לא הייתה צריכה לעוף‪.‬‬
‫היא פשוט הייתה צריכה ליפול‪.‬‬
‫"אני יכולה לתת לכם 'מופע' גדול הרבה יותר מכפי שדמיינתם‪ ",‬אמרה וקיוותה שהיא נשמעת‬
‫בטוחה בעצמה יותר משהרגישה‪" .‬ואם אעשה זאת‪ ,‬הכול יהיה בדיוק כפי שהבטחנו לכם שיהיה‪ ,‬כך‬
‫שלא יידרש שום עונש‪".‬‬
‫"ומהו המופע הזה כביכול?" שאל ברונטה‪.‬‬
‫"זאת‪ ...‬הפתעה‪ ",‬סופי השתהתה‪ ,‬לא מוכנה עדיין לגלות את סודה‪ .‬עכשיו היא תהיה חייבת לעשות‬
‫זאת — וזה יקרה‪ .‬אבל היא תשתמש בכל תוספת זמן שתוכל להשיג‪.‬‬
‫ברונטה נחר בבוז‪" .‬את מצפה מאיתנו לבטוח בך בעיניים עצומות שתפתיעי אותנו במשהו פנומנלי‬
‫—"‬
‫"כן‪ .‬בדיוק כך‪ .‬אני חושבת שמה שעשיתי היום מוכיח בהחלט שאני מסוגלת לעשות דברים שכולם‬
‫חושבים שהם בלתי אפשריים‪".‬‬
‫כמה מחברי המועצה מלמלו בהסכמה‪ .‬ברונטה גלגל את עיניו‪.‬‬
‫סופי פנתה אל חבר המועצה אמארי‪" .‬אבל עליכם להתחייב בפניי שלא יתנהל עוד שום דיון על‬
‫עונש — לאף אחד מאיתנו‪ .‬גריידי‪ .‬אדליין‪ .‬קיף‪ .‬סנדור‪ .‬אני‪ .‬כולנו נהיה בטוחים‪ ,‬או שהעסקה‬
‫מבוטלת‪".‬‬
‫"ולמה אנחנו צריכים את המופע שלך?" הטיח ברונטה‪" .‬אנחנו בהחלט מסוגלים ליצור מופע‬
‫בכוחות עצמנו‪".‬‬
‫"אולי‪ .‬אבל המופע שלי יקיים את ההבטחות שנתתם ויגרום לכך שלא תיראו רע בעיניי הציבור‪,‬‬
‫ונדמה לי שזה היה כל העניין‪".‬‬
‫"זה נכון‪ ",‬הסכים קנריק‪" .‬אני אומר — עשינו עסק‪".‬‬
‫"עשינו עסק‪ ",‬הסכים גם חבר המועצה טריק ואיתו כמה חברים נוספים‪.‬‬
‫הבעת פניו של ברונטה הייתה כה זעופה עד שנראה היה שפניו שקעו‪ .‬אבל הוא ידע שהוא לכוד‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬אני אסכים לעסקה הזאת — לעת עתה‪ .‬אבל אם משהו ישתבש‪"...‬‬
‫הוא לא סיים את האיום‪ ,‬אבל זה לא שינה דבר‪.‬‬
‫סופי פחדה מדברים רבים‪ .‬רבים מאוד‪.‬‬
‫אבל היא כבר לא פחדה מעצמה‪.‬‬
‫היא יכולה לעשות את זה‪.‬‬
‫היא רק צריכה לתת אמון‪ .‬ולהיות מוכנה לבצע את הזינוק הראשון‪.‬‬
‫‪ ‬‬
 
 ‫פרק ‪63‬‬
‫‪ ‬‬
‫האם את מוכנה לזה? שידרה סופי בשעה שליטפה את אפה הבוהק של סילבני‪.‬‬
‫צילו של כדור הארץ בדיוק התחיל לחלוף באיטיות על פני הירח ויצר ליקוי אדום־כתום בשמיים‬
‫זרועי הכוכבים‪ .‬הפסטיבל השמימי היה בעיצומו; הרגע שלה ושל סילבני הגיע‪.‬‬
‫הן יציגו את מופע הסיום‪.‬‬
‫מוכנה‪ ,‬שידרה סילבני‪ ,‬אבל ללא ההתלהבות הרגילה שלה‪.‬‬
‫במהלך שלושת הימים שחלפו בילתה סופי כל רגע שאינו קשור ללימודים בהכנתה של סילבני‬
‫למופע הגדול של הלילה‪ .‬הטיפול הרפואי העדין עזר לסילבני להפסיק להיבהל בסביבת ֶֶאלפים ובעלי‬
‫חיים אחרים‪ ,‬וסופי הסבירה לה במשך שעות כל פרט על מה שיקרה ומדוע‪ ,‬ועל מה שעליהן לעשות‪.‬‬
‫סילבני הייתה מוכנה מתמיד‪.‬‬
‫אבל כעת‪ ,‬כשהגיע הרגע‪ ,‬סופי לא הייתה מוכנה להיפרד‪.‬‬
‫חברה‪ ,‬אמרה סילבני‪ ,‬התחככה בצווארה של סופי ומילאה את ראשה בכאב הבדידות‪ .‬בואי‪.‬‬
‫"אני לא יכולה‪ ",‬לחשה סופי‪ .‬את יודעת שאני לא יכולה‪.‬‬
‫להישאר‪ ,‬ניסתה סילבני‪.‬‬
‫גם את זה את לא יכולה לעשות‪.‬‬
‫סילבני הרכינה את ראשה‪ ,‬וסופי חשה שעיניה מתמלאות דמעות‪.‬‬
‫היא בילתה רק חמישה שבועות עם האליקורן העקשנית — שרובם היו מלאים ביותר מדי כאבי ראש‬
‫וגללים נוצצים‪ .‬אבל סופי לא הצליחה לדמיין את עצמה מביטה על המרעה ולא רואה שם את דמותה‬
‫המרפרפת בכנפיה‪ .‬או ישֵנה מבלי שהרוגע החמים של סילבני ימלא את ראשה‪.‬‬
‫גם סילבני לא רצתה ללכת‪ .‬חבֵרה‪ .‬להישאר‪ .‬בית‪.‬‬
‫"כבר לא בטוח כאן‪ ",‬אמרה לה סופי‪" .‬תראי מה קרה לכנף היפהפייה שלך‪".‬‬
‫היא הסירה את התחבושת כמה דקות קודם לכן — המועצה לא רצתה שהציבור יבחין בה — וצלקת‬
‫כהה הופיעה בין הנוצות‪.‬‬
‫סופי בהתה בחבורה דמוית הכוכב על כף ידה ועקבה באצבעה אחר הקו האדום הדק על עורה של‬
‫סילבני‪.‬‬
‫עוד דבר שמשותף לשתיהן‪.‬‬
‫עוד סיבה שבגללה צריך לעשות את זה‪.‬‬
‫חוות המקלט הייתה חבויה בין הרי ההימלאיה‪ .‬הגמדים חפרו בתוך ההרים העצומים מאות שנים‬
‫קודם לכן‪ ,‬והגנומים והאלפים הסבו את המקום לגן עדן שופע עם כל תנאי האקלים‪ ,‬הנוחות‬
‫והטיפולים שניתן להעלות על הדעת‪ .‬הגישה הייתה מוגבלת ומוסדרת‪ ,‬והמועצה העלתה את רמת‬
‫האבטחה עוד יותר לקראת הגעתה של סילבני‪ ,‬כדי לוודא שאיש לא יוכל לפגוע בה שם‪ .‬וסילבני תוכל‬
‫סוף־סוף לפגוש את האליקורן השני‪ ,‬ויש לקוות שעם הזמן הם יתרבו‪ .‬יבטיחו את קיומו של הזן‬
‫שלהם‪.‬‬
‫אני אבוא לבקר‪ ,‬הבטיחה סופי‪ .‬סילבני התלהבה ומילאה את ראשה של סופי בלבקר! לבקר! לבקר!‬
‫מעורב מדי פעם עם קיף!‬
‫כן‪ ,‬אני בטוחה שגם קיף יבוא‪    .‬‬
‫היא הושיטה את ידה‪ ,‬העבירה את אצבעותיה ברעמתה הקפואה של סילבני והביטה בעיניה החומות‬
‫העמוקות‪ .‬אבל אני אתגעגע אלייך‪.‬‬
‫אתגעגע‪ ,‬חזרה אחריה סילבני ושידרה את הכאב העתיק ששלחה לסופי בעבר‪ .‬חבֵרה‪.‬‬
‫דמעות זלגו על לחייה של סופי‪ ,‬והיא כרכה את זרועותיה סביב צווארה של סילבני‪ .‬מה שחשוב הוא‬
‫לשמור על בטיחותך‪ ,‬אמרה לה‪ ,‬וחזרה על המילים עד שסילבני התרצתה וקיבלה אותן‪.‬‬
‫גם סופי ניסתה לקבל אותן בזמן שסילבני הרכינה את ראשה המנצנץ והניחה לה לטפס על גבה‪.‬‬
‫"את לא חייבת לעשות את זה‪ ,‬סופי‪ ",‬אמר גריידי והבהיל את שתיהן‪.‬‬
‫סופי הסתובבה וראתה את גריידי ואדליין מתבוננים בה‪ .‬היה מוזר לראות אותם בגלימות הכסופות‬
‫הארוכות שלהם‪ ,‬שסמלי המועצה רקומים עליהן‪ .‬אבל שניהם נמנו שוב עם מעמד האצולה‪ ,‬באופן‬
‫רשמי‪ ,‬והוטל עליהם לסייע בחיפוש אחר החוטפים והברבור השחור‪.‬‬
‫בהנחה שסופי תצליח לבצע את המשימה ללא תקלות‪...‬‬
‫"חשבתי שאתם כבר בפסטיבל‪ ",‬אמרה והידקה לגופה את השכמייה הכבדה‪ .‬הפסטיבל השמימי‬
‫התקיים למרגלות הר האוורסט‪ ,‬כך שכולם נאלצו ללבוש בגדים עבים ולנעול מגפיים מגושמים כדי‬
‫להתחמם‪.‬‬
‫"היינו שם‪ ",‬אמרה אדליין והתקרבה כדי לבחון מקרוב את כנפה של סילבני‪" .‬אבל רציתי לבדוק‬
‫את הפצע של סילבני‪ ".‬היא קימטה את מצחה כשהבחינה בצלקת האדומה‪.‬‬
‫"ואני רציתי להגיד לך עוד פעם שאת לא חייבת לעשות את זה‪ ",‬הוסיף גריידי‪.‬‬
‫שניהם התעקשו לדעת מה סופי מתכננת‪ ,‬והיא סוף־סוף נעתרה וסיפרה להם הכול‪ :‬איך מר פורקל‬
‫ָגם את הדי־אן־אֵיי שלה על אליקורנים‪ ,‬איך היא הבינה איך לבצע שיגור — לפחות באופן תיאורטי‬
‫— ואיך היא מתכננת לבחון את התיאוריה הזאת במופע שלה‪ .‬מאז‪ ,‬הם ניסו להניא אותה מכך‪ .‬ברגע‬
‫שתעשה זאת‪ ,‬המועצה תדע שהיא מסוגלת לבצע שיגור‪ ,‬והם לא רצו שסופי תרגיש שהיא חייבת‬
‫לחשוף את סודותיה‪ .‬במיוחד לאור העובדה שהם משוכנעים שהמועצה תטיל על גריידי עונש קל‬
‫בלבד‪.‬‬
‫סופי ענתה להם את אותה התשובה שחזרה עליה בכל פעם‪" .‬אני יודעת שאני לא חייבת‪ .‬אני רוצה‪".‬‬
‫אדליין חיבקה אותה‪.‬‬
‫גריידי נאנח‪" .‬זה לא נעשה יותר קל לשחרר אותך‪ .‬למרות שזה היה יכול להיות קל יותר אם לא‬
 ‫היית עושה תמיד דברים מסוכנים כאלה‪".‬‬
‫סופי חייכה‪" .‬יהיה בסדר‪ .‬והֵיי‪ ,‬הצלחנו לתקן את כל השאר‪ .‬אנחנו רק צריכים לפתור את הדבר‬
‫האחרון הזה‪".‬‬
‫גריידי הנהן‪" .‬אני סומך עלייך‪".‬‬
‫"גם אני‪ ",‬אמרה אדליין‪.‬‬
‫"אני מניח שזה אומר שגם אני צריך לסמוך עלייך‪ ",‬רטן סנדור שהגיח מתוך הצללים‪" .‬אבל אני‬
‫עדיין מרגיש טוב יותר כשאת נשארת לצידי‪ ,‬מיס פוסטר‪".‬‬
‫סופי חייכה‪" .‬אני יודעת‪ .‬ואני מבטיחה שאשתדל להשתפר בעניין הזה‪".‬‬
‫החוטפים עדיין היו שם‪ ,‬איפה שהוא — והם היו רבּים מכפי שחשבה — כך שתצטרך להשאיר את‬
‫שומר הראש החסון שלה בסביבה לזמן מה‪" .‬אבל אני צריכה לעשות את זה קודם‪".‬‬
‫סנדור הנהן באי־רצון‪" .‬אני אחכה לך כשתחזרי‪".‬‬
‫אדליין ניגבה את עיניה ונטלה את ידו של גריידי שהניף את המאתר שלו‪.‬‬
‫"אני מניחה שנתראה בקרוב‪ ",‬לחשה אדליין‪.‬‬
‫"אהיה שם בעוד רגע‪".‬‬
‫סופי התבוננה בשלושתם מנצנצים לדרכם והידקה את אחיזתה בצווארה של סילבני‪.‬‬
‫סילבני הרימה את כנפיה הנוצצות‪.‬‬
‫לא‪ .‬אנחנו לא עפות‪ .‬זוכרת?‬
‫היא שמחה שסילבני יכולה לנוע בלי שום כאב‪ .‬אבל לא היה לה מושג אם הכנף תוכל באמת לתמוך‬
‫במשקל כלשהו‪ ,‬והיא לא התכוונה לתת לסילבני לעכב את החלמתה ולנסות לעוף מוקדם מדי‪.‬‬
‫סילבני התקשחה כשזינקו לעבר קצה המצוק‪ ,‬וגם סופי הייתה עצבנית‪ .‬אבל אם למדה משהו‬
‫בשבועות האחרונים‪ ,‬הרי זו העובדה שלפעמים אין שום ערובה‪ .‬לפעמים היא פשוט צריכה לבטוח‬
‫בעצמה ולהאמין שאם היא מחליטה משהו‪ ,‬היא תהיה חזקה מספיק כדי לבצע אותו‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬זה תמיד הסתכם במתן אמון‪.‬‬
‫לא לעוף‪ .‬סופי חזרה על הפקודה עד שסילבני תחבה את כנפיה‪.‬‬
‫אֵמון?‬
‫אֵמון‪.‬‬
‫סופי עצמה את עיניה‪ ,‬נשמה נשימה עמוקה‪ ,‬גייסה את כל יכולת הריכוז שלה ושידרה‪ ,‬רוצי!‬
‫סילבני צהלה ודהרה קדימה‪ ,‬חצתה את קטע הדשא האחרון ואז זינקה אל מעבר לצוק‪.‬‬
‫הירגעי! שידרה סופי כשהן צנחו מטה‪ ,‬מטה‪ ,‬מטה‪ ,‬ומילאה את ראשה של סילבני בחמימות כשחזרה‬
‫ושידרה‪ ,‬שלא תעזי לעוף‪.‬‬
‫באורח פלא‪ ,‬סילבני צייתה וסופי פערה את עיניה והתמקדה בסלעים הכהים ובגלים הרדודים‬
‫שלעברם הן נעו‪.‬‬
‫הן לא יכלו להתאמן בביצוע הקטע הזה — היה מסוכן מדי לנסות זאת יותר מפעם אחת — אבל היא‬
‫ידעה שהיא יכולה לעשות אותו‪ .‬היא חיבקה את הפחד ואת האדרנלין שפעם בעורקיה‪ ,‬וכינסה אותם‬
‫יחד עד שהפכו לכדור ענק של כוח‪ ,‬ואז דחפה אותו מחוץ לתודעתה‪.‬‬
‫סדק רועם פילח את המרחב שלפניהן‪ ,‬והן החליקו אל תוך ה יק‪.‬‬
‫סופי התרכזה בתמונה נפשית של חוות המקלט‪ ,‬וכשעשתה זאת הנחו אותה האינסטינקטים שלה‬
‫כיצד לחדור מבעד לערפל האפור‪ .‬רעם נוסף התנפץ כשהחלל נבקע לשניים והן דהרו בתווך‪ ,‬אל‬
‫הקרקע הקפואה שלמרגלות ההר המתנשא‪ ,‬בתוך מטר מנצנץ ומאות קרניים מתפתלות של אור‬
‫צבעוני‪.‬‬
‫הבזק של אור כחול צבע את השמיים והאיר את אלפי הצופים פעורי העיניים שהביטו לעברן‬
‫בשתיקה המומה כשסילבני האטה ונעצרה‪.‬‬
‫ילדה טובה‪ ,‬אמרה סופי כשסילבני הרכינה את ראשה בַּקידה שעליה התאמנו‪.‬‬
‫הקהל יצא מגדרו‪.‬‬
‫סילבני צהלה וגופה הכסוף רעד מהתרגשות‪ .‬סופי ניסתה להרגיע אותה‪ ,‬אבל סילבני הייתה בעיצומו‬
‫של הטירוף‪ ,‬ולפני שסופי יכלה לעצור אותה‪ ,‬הרימה הסוסה את כנפיה המנצנצות ו‪...‬‬
‫נסקה אל השמיים‪.‬‬
‫"את יכולה לעוף!" צרחה סופי‪ ,‬אף על פי שהן התרוממו רק כמה מטרים מעל הקרקע לפני שסילבני‬
‫החזירה אותן למטה‪.‬‬
‫לעוף! שידרה האליקורן המסוחררת כשסופי חיבקה אותה בחוזקה‪ .‬בטוחה!‬
‫כן‪ ,‬אמרה לה סופי‪ ,‬בעיניים דומעות‪ .‬את בטוחה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫כמה מחברי המועצה — יחד עם צי של גובלינים — החישו את סילבני אל חוות המקלט ברגע שסופי‬
‫ירדה מעל גבה‪ .‬היא בקושי הספיקה לשדר אליה‪ ,‬אני אראה אותך בקרוב‪ ,‬וסילבני רצה משם‪ .‬אבל‬
‫לפני שהאליקורן חלפה בשערי החווה ונעלמה‪ ,‬היא מילאה את ראשה של סופי בחמימות ואמרה לה‪,‬‬
‫חבֵרה! לבקר!‬
‫סופי ניגבה את עיניה והבטיחה‪ ,‬אני אבוא‪.‬‬
‫"לא התבדחת בנוגע למופע‪ ",‬אמר חבר המועצה טריק והפתיע אותה מאחור‪" .‬אֶלף שמבצע שיגור?‬
‫זה בהחלט אירוע שייכנס לספרי ההיסטוריה‪".‬‬
‫"נהדר‪ ",‬מלמלה סופי‪.‬‬
‫הוא צחק‪" .‬בסופו של דבר את תתרגלי לתהילה‪ ,‬סופי‪".‬‬
‫איכשהו היא הטילה ספק בכך‪ .‬אבל לפחות היא לא שמעה לחישות על "הנערה שנחטפה" מן הקהל‪.‬‬
‫עדיין‪...‬‬
‫"ובינתיים‪ ",‬אמר חבר המועצה טריק וקטע את הרהוריה המודאגים‪" ,‬חשבתי שתרצי לדעת שחברי‬
‫המועצה שבעי רצון ביותר ממה שעשית כאן הערב‪ .‬אנחנו כבר יכולים לחוש שהתסיסה פחתה‪".‬‬
‫היא הביטה במשפחות האלפים צוחקות ומחייכות בזמן שהאורות ריצדו בשמיים‪" .‬אני מקווה שזה‬
 ‫יישאר כך‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫"גם אני‪".‬‬
‫הדאגה שנשמעה בנימת קולו גרמה לסופי לתהות אם הוא חושב על מה שהיא חושבת‪.‬‬
‫המורדים יכו שנית‪.‬‬
‫אבל סופי התכוונה להיות מוכנה הפעם‪.‬‬
‫חבר המועצה טריק כחכח בגרונו‪" .‬עכשיו‪ ,‬כשאולדן חזר‪ ,‬אני יודע שאת בוודאי לא תזדקקי‬
‫לעזרתי‪ .‬אבל המקשר עדיין ברשותך‪ .‬צרי איתי קשר בכל עת‪".‬‬
‫"תודה‪".‬‬
‫היא קיוותה שלא תצטרך להיענות להצעה שלו‪ ,‬אבל לפי האופן שחייה מתנהלים‪ ,‬היה טוב לדעת‬
‫שיש לה לפחות חבר מועצה אחד לצידה‪.‬‬
‫"הנה את‪ ,‬מיס פוסטר‪ ",‬אמר ברונטה והגיח מבין הצללים‪ .‬הוא הביט בחבר המועצה טריק ואמר‪,‬‬
‫"האם אני מפריע?"‬
‫"כן‪ ,‬סופי ואני ניהלנו שיחה נעימה‪ .‬אני בטוח שתמהר לקלקל זאת‪".‬‬
‫ברונטה הזעיף פנים ושילב את זרועותיו‪" .‬האמת היא שאני צריך לשוחח עם מיס פוסטר‪ .‬ביחידות‪".‬‬
‫סופי נאנחה‪ .‬ודאי שהוא צריך‪.‬‬
‫חבר המועצה טריק חייך אליה חיוך מתנצל כשעזב אותה עם אויבה המושבע‪ ,‬בעל האוזניים‬
‫המחודדות‪ .‬אבל סופי לא השפילה את עיניה מול מבטו הקפוא של ברונטה‪ ,‬והופתעה לגלות כמה קל‬
‫לה לעמוד מולו‪.‬‬
‫"את באמת לא יכולה להרגיש את זה?" שאל אחרי דקה‪.‬‬
‫"להרגיש את מה?"‬
‫"כנראה המוח שלך בלתי ניתן לגרימה כעת‪".‬‬
‫"ניסית לגרום לי משהו?"‬
‫"אוי‪ ,‬הירגעי‪ .‬זה לא עבד‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא‪ ",‬רטנה סופי והשתוקקה להשליך משהו על ראשו‪.‬‬
‫"זה כל מה שהיית צריך ממני?"‬
‫הוא פלט אנחה ארוכה להפליא‪" .‬לא‪ .‬תהיתי גם‪ ...‬האם זה נכון שאת יכולה לגרום לרגשות‬
‫חיוביים?"‬
‫"אני חושבת שכן‪ .‬למה?"‬
‫הוא השפיל את מבטו‪" .‬טוב‪ ,‬ובכן‪ ...‬אולי יהיה לנו מה ללמד זה את זה‪".‬‬
‫הוא כמעט לחש‪ ,‬וסופי תהתה אם שמעה אותו נכון‪.‬‬
‫האם ברונטה הודה הרגע שיש משהו שהוא יכול ללמוד ממנה?‬
‫"מכל מקום‪ ",‬אמר והבעת פניו התקיפה חזרה לקדמותה‪" .‬אני מציע לך להתכונן לשיעור הבא שלך‪.‬‬
‫אני לא אעשה לך הנחות‪".‬‬
‫סופי הייתה בספק אם הוא עשה זאת בפעם הקודמת‪ .‬אבל היא כבר התמודדה עם פחדיה העמוקים‬
‫ביותר‪ .‬כמה גרוע זה יכול להיות?‬
‫היא שלחה אליו חיוך מלא ביטחון‪ ,‬שנראה יותר כמו גיחוך‪ ,‬ואמרה לו‪" ,‬נראה אותך‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫סופי ישבה לבדה על האדמה הקרה בפינה מוצלת בעמק והתבוננה בקרני האור מתפתלות ומסתחררות‬
‫מעל פסגות ההרים המושלגות‪ .‬היא בהחלט יכלה להבין מדוע האלפים הפכו את המבזיקנוּת של או ם‬
‫ואקר לחגיגה כזאת‪ .‬נראה כאילו זיקוקי דינור וקרני לייזר והזוהר הצפוני חברו כולם יחד‬
‫בכוריאוגרפיה של ריקוד סביב הירח האדום‪ ,‬המוזר‪.‬‬
‫אבל לא התחשק לה להצטרף לחגיגות‪.‬‬
‫"אז אני מניח שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר‪ ,‬את יכולה לבצע שיגור?"‬
‫סופי הסתובבה והופתעה לראות את דקס עומד עם פיץ‪ ,‬קיף וביאנה — במיוחד משום שאפילו לא‬
‫נראה שזה מעצבן אותו‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬גיליתם את זה‪ ,‬מה?" היא קיוותה שזה ייקח להם כמה ימים‪.‬‬
‫"קיף סיפר לנו‪".‬‬
‫"כן‪ .‬ידעתי ברגע שהבאת אותנו הביתה‪ .‬ברצינות‪ ,‬פוסטר‪ ,‬מתי כבר תביני שאי אפשר לשקר‬
‫לאמפת?"‬
‫"אני חושבת שאני סוף־סוף מבינה את זה‪ .‬לא שזה משנה‪ .‬אתם כבר יודעים את כל הסודות האפלים‬
‫ביותר שלי עכשיו‪ ,‬נכון?"‬
‫"אם את מתכוונת לכך שאת מאוהבת בי בסתר‪ ",‬אמר קיף והתיישב לצידה‪" ,‬אז כן‪ ,‬כולם מודעים‬
‫לכך היטב‪ .‬ואם את מתכוונת לסיפור עם הדי־אן־אֵיי שלך‪ ,‬אז‪ ...‬שמענו את גריידי מסביר את זה‬
‫לאולדן‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬לא היה לה הרבה מה לומר מעבר לזה‪ .‬חוץ מ"טוב‪ ,‬אז עכשיו אתם יודעים כמה מוזרה אני‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬תמיד ידעתי את זה‪ ",‬אמר דקס והתיישב מצידה השני‪" .‬אבל אני אוהב מוזרויות‪ .‬זוכרת?"‬
‫"גם אני‪ ",‬הצטרפה ביאנה‪.‬‬
‫"תוסיפו גם אותי‪ ",‬הוסיף פיץ וחייך חיוך רחב כל כך כשמבטיהם נפגשו עד שליבה פרפר‪" .‬לכולנו‬
‫לא תזיק קצת יותר מוזרוּת בחיים‪".‬‬
‫סופי לא הייתה בטוחה שהיא מסכימה איתו‪ .‬הכול היה כל כך מטורף‪ ,‬והיו לה עוד כל כך הרבה‬
‫דברים לברר ולהבין‪ ,‬שלא היה לה אכפת אם החיים יהיו קצת יותר נורמליים לזמן מה‪.‬‬
‫אבל אולי גם מוזר זה בסדר‪.‬‬
‫במיוחד אם החברים שלה מוכנים לקבל את זה‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬את בוכה?" שאל קיף‪ ,‬והיא הסמיקה כשניסתה להעלים את הדמעות‪" .‬את אמורה לבכות‬
‫כשדברים רעים קורים‪ ,‬פוסטר‪ .‬לא דברים טובים‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ .‬אני מצטערת‪ .‬אני לא יודעת מה לא בסדר אצלי‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ",‬אמר קיף ואחז בידה‪ .‬דקס נטל את ידה האחרת ופיץ וביאנה הניחו יד על כתפיה‪" .‬שום‬
‫דבר‪".‬‬
‫סופי חייכה כשהציצה אל האורות המהבהבים בשמיים‪ ,‬ולא הרגישה דבר מלבד שלווה ואושר‬
‫כשהם הבזיקו לעיניה‪" .‬אני שונאת לומר את זה‪ ,‬קיף‪ ,‬אבל אני חושבת שיכול להיות שאתה צודק‪".‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
 ‫תודות‬
‫‪ ‬‬
‫כתיבת הספר הזה פיצחה את מוחי למיליון חתיכות זעירות‪ ,‬ולעולם לא הייתי מסוגלת להרכיב אותו‬
‫בחזרה ללא עזרתם של כל כך הרבה אנשים נפלאים‪.‬‬
‫לבעלי המדהים‪ ,‬מיילס‪ :‬תודה על שהתמודדת עם לילות קצרים וימים מלאים בנסיעות‪ ,‬על כך‬
‫שתמיד וידאת שיש לי אספקה שוטפת של פפסי‪ ,‬ועל כך שהרשית לי לגנוב את חולצות באטמן‬
‫האהובות שלך ולהפוך אותן לתלבושת הסופרת הזוהרת שלי‪.‬‬
‫לאימא ולאבא‪ :‬תודה על מאמציכם הבלתי נלאים להביא את "שומרת הערים האבודות" לידיהם של‬
‫ילדים‪ ,‬ועל שלא נבהלתם יותר מדי כשגיליתם לאילו מקומות אפלים הדמיון שלי מסוגל להגיע‪.‬‬
‫ללורה רנרט‪ :‬תודה על שאת הגורם היציב והקבוע שאליו אני יכולה לפנות בעסק המשתנה־תמידית‬
‫הזה‪ .‬זה בטח לא חלק מהגדרת התפקיד שלך‪ ,‬להיות שומרת השפיות שלי‪ ,‬אבל מילאת את המשימה‬
‫באופן מושלם‪.‬‬
‫עליי להודות גם ללארה פרקינס על ששלחה הודעות דוא"ל משמחות‪ ,‬לשאר חברי הצוות של‬
‫הסוכנות הספרותית "אנדריאה בראון" על תמיכתם הנצחית‪ ,‬לטארין פייגרנס על מאמציה הבלתי‬
‫נלאים לחלוק את הסיפורים שלי עם העולם‪ ,‬ולשון דיילי על הניווט בתוהו ובוהו של הוליווד‪.‬‬
‫לליסה אברמס‪ :‬תודה על העצות שעזרו לי להבין אילו סיפורים עליי לספר‪ ,‬על שבטחת בי‬
‫כשנטשתי את התקציר שנתתי לך‪ ,‬ועל ההערות שעזרו לי להתמודד עם הבלגן של הטיוטה הראשונה‬
‫ההיא‪.‬‬
‫אני רוצה להודות גם לכולם — ואני באמת מתכוונת לכולם — בהוצאת הספרים המדהימה שלי‪,‬‬
‫"סיימון ושוסטר"‪ ,‬ובמיוחד לבת'אני באק‪ ,‬מארה אנסטאס‪ ,‬לורן פורטה‪ ,‬אליסון הלר‪ ,‬פיונה סימפסון‪,‬‬
‫אנה מק'קין‪ ,‬סיינה קונסול‪ ,‬קרוליין סוורדלוף‪ ,‬ג'ולי כריסטופר‪ ,‬אמה סקטור‪ ,‬לוסיל רטינו‪ ,‬פול‬
‫קרישטון‪ ,‬מישל פדלאללה‪ ,‬ונסה קארסון‪ ,‬אנתוני פאריסי‪ ,‬אבוני להדל‪ ,‬מאט פנטוליאנו‪ ,‬מייקל‬
‫סטרוטר‪ ,‬איימי ברטראם‪ ,‬ג'נין הנדרסון‪ ,‬מייק רוזמיליה ומרי מארוטה‪ ,‬וכל צוות המכירות‪.‬‬
‫כמו כן‪ ,‬תודה מיוחדת לקארין פאפרוקי שעיצבה שוב עטיפה יפה להפליא‪ ,‬ולג'ייסון צ'אן שמצא‬
‫דרך להתעלות על העיצוב של הספר הראשון — משהו שלא חשבתי שהוא אפשרי‪.‬‬
‫לשרה מק'קלאנג‪ :‬תודה על שעות על גבי שעות על גבי שעות של סיעורי מוחות )אני די בטוחה‬
‫שהמוח שלי עדיין מחלים מהם(‪ ,‬ועל כך שאת תמיד שואלת את השאלות שמובילות אותי לרגעי‬
‫ה"יאיי — אני יודעת איך לתקן את הבעיה!!!"‬
‫לשרה ויילי‪ :‬תודה על שאת תמיד יודעת איך להוציא אותי מתוך הפחדים והספקות העמוקים ביותר‬
‫שלי‪ .‬אני גם די בטוחה שלא היה ספר של "השומרת" עם קיף על העטיפה אילולא ה‪ ...‬המממ‪...‬‬
 ‫ההערצה הנלהבת שלך‪.‬‬
‫עליי להודות גם לסי־ג'יי רדוויין שתמיד מעודד אותי לגלות אומץ בכתיבה שלי‪ ,‬לקירסטן וייט‬
‫שמספקת לי תירוץ להימלט ממערת הדד־ליין שלי )בעיקר כשבדרך כלל מעורבת פיצה בעניין(‬
‫ולפיית' הוכהלטר שתמיד מוצאת דרכים חדשות להוכיח לי שאני צריכה "לסמוך על נערת הקריאה"‪.‬‬
‫תודות ענקיות גם לנשים הנפלאות של "יום שישי השלושה־עשר"‪ ,‬שתמיד נכונות לעודד ולתמוך‪,‬‬
‫ולכל הכותבים המקומיים הנפלאים של ‪ SoCal‬שפוקדים בנאמנות את מפגשי החתימה על ספריי‪,‬‬
‫כדי שלא אדאג שאני עלולה להיות שם לבדי‪.‬‬
‫הלוואי שהיה לי מקום להזכיר בשמם את כל המורים‪ ,‬מוכרי הספרים והספרנים המדהימים‪ ,‬שעשו‬
‫מעל ומעבר כדי לחלוק את "שומרת" עם הקוראים שלהם — אבל הספר הזה ארוך להפליא גם ככה‪.‬‬
‫אז רק הרשו לי לומר לכולכם‪ :‬אני יודעת שיש ספרים רבים שיכולתם לתמוך ולהשקיע בהם את‬
‫האנרגיה שלכם‪ ,‬ולעולם לא אצליח לבטא את רגשי התודה שלי על כך שבחרתם לעשות זאת לספר‬
‫שלי‪ .‬תודה על כל מה שאתם עושים‪ .‬אתם אנשים ממש ממש נפלאים‪.‬‬
‫תודה לך‪ ,‬קייטי בארטו‪ ,‬על סיורי הבלוג הנהדרים ועל הדרכים הרבות האחרות שבהן עזרת לי‪ .‬וגם‬
‫לאנשים המדהימים ב‪ ,SCIBA-‬תודה על שנים של תמיכה ועל כך שאתם תמיד מקיימים את‬
‫האירועים החביבים עליי‪.‬‬
‫עליי להודות גם לאליסון ביצ'ר‪ ,‬מ"ג' ביורלן‪ ,‬שאנון או'דונל‪ ,‬קארי אולסון‪ ,‬מת'יו ראש‪ ,‬וקורטני‬
‫סטולינגס־באר על התמיכה המדהימה שלהם‪ ,‬הן באינטרנט והן מחוצה לו‪ .‬ולכל העוקבים שלי‬
‫בבלוג‪/‬טוויטר‪/‬פייסבוק‪/‬טאמבלר‪/‬אינסטגרם‪/‬פינטרסט )בחיי‪ ,‬אני חושבת שאני מבלה יותר מדי זמן‬
‫באינטרנט(‪ ,‬תודה על שאתם מתחברים אליי באמצעות הרשתות החברתיות המטורפות האלו‬
‫ומתמודדים באומץ עם השיגעונות שלי‪.‬‬
‫ואחרון — ובהחלט חביב — אני רוצה להודות לכם )כן‪ ,‬אתם(‪ ,‬הקוראים הנאמנים והמדהימים שלי!‬
‫)עליי להניח שאתם מדהימים אם קראתם עד כאן‪ ,‬נכון?(‪ .‬סופר יכול לכתוב ספר‪ ,‬ומו"ל יכול להדפיס‬
‫אותו‪ ,‬וחנות ספרים או ספרייה יכולות להניח אותו על המדפים — אבל הוא לא יהיה שווה דבר אם‬
‫איש לא יושיט אליו יד ויקרא בו‪ .‬תודה על שאתם נותנים הזדמנות לסיפורים שלי‪ ,‬על שאתם אומרים‬
‫לחברים ולבני המשפחה שלכם לקרוא אותם‪ ,‬על ההודעות הנפלאות שאתם שולחים לי בדוא"ל‬
‫)למרות שלוקח לי שנים לענות(‪ ,‬על התמונות ויצירות האמנות בהשראת הספר‪ ,‬ועל הוויכוחים‬
‫החמודים שאני רואה שאתם מנהלים ברשת על דקס‪ ,‬פיץ או קיף‪ .‬אני באמת כתבתי את הסיפורים‬
‫האלה בשבילכם‪ .‬תודה על הקריאה‪ ,‬ואני מקווה שתיהנו מכל ההרפתקאות העתידות לבוא!‬
‫שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של ‪) USC‬אוניברסיטת דרום קליפורניה(‪,‬‬
‫שם למדה‪ ,‬בין השאר‪ ,‬שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם‪ .‬היא גם אוכלת‬
‫בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר‪ ,‬ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה‪ ,‬ומדי פעם נתפסת‬
‫כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער‪.‬‬
‫שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה‪ .‬היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם‬
‫מספר מביך של חתולים‪ .‬חפשו אותה באינטרנט בכתובת‪:‬‬
‫‪.http://shannonmessenger.com‬‬