‫קונטרס‬

‫תקנת בית יעקב‬

‫בו יבורר‬
‫פרטי רואה דם מחמת מכה‬
‫בנידונים שנתחדשו‬
‫***‬

‫תיקון הזבח‬
‫בדיני פגימת הסכין ובחינת הסירנות‬
‫המצויים בזמנינו‬

‫הועתק והוכנס לאינטרנט‬

‫‪www.hebrewbooks.org‬‬
‫ע״י חיים תשע״ז‬
 ‫כתובת המחבר‬
‫יעקב לנדר‬
‫רחוב מסילת יוסף ‪11‬‬
‫מודיעין עילית‬
 ‫קונטרס‬

‫תקנת בית יעקב‬

‫בו יבודד‬
‫דיני דואה דם מחמת מבה‬

‫יעקב לנדו‬

‫קרית פפר‬
‫אלול תש״ע‬
 ‫הקדמה‬
‫הנה האחרונים בתשובותיהם האריכו הרבה בשאלות על נשים שהיה קשה להם‬
‫ליטהר זמן רב מפני שהיה להם מכה או חבורה באותו מקום ומחמת כן ראו דם אף‬
‫שלא בשעת ווסת‪ .‬ובזמנינו מצויים עוד מיני מכות וחבורות שלא נתבארו היטב‬
‫בדברי האחרונים ואי אפשר לעמוד על דינם רק אחר שיתבררו כל יסודות הסוגיא‬
‫וחידושי הדינים שחידשו וביארו הפוסקים ־ נר׳ב השו״ע ובעלי התשובות‪ ,‬לפיכך‬
‫ערכתי בירור הדברים באשה שיש לה מכה‪ ,‬באיזה אופן טהורה‪ ,‬וכיצד יש לה לטהר‬
‫עצמה אחר שכלה ראיית ווסתה‪ ,‬כפי מה שעלה בלימוד הסוגיא והפוסקים וגם‬
‫נתבררו הרבה פרטים במציאות לפי מה שעלה בידי בעזה״י‪ .‬ושלמי תודה לידידי‬
‫הרה״ג רבי אליהו קלרמן שנתבררו עמו הענינים בצוותא‪.‬‬

‫פימן א׳‪ :‬דין תליה במכה שאינו ידוע אם מוציאה דם‬

‫בדיו ראתה שלא בשעת ווסתה‪ .‬ויש לה ווסת‬ ‫א‪.‬‬

‫תניא )נידה טז‪ (.‬הרואה דם מחמת מכה וכף טהורה‪ .‬וכתב הרשב״א בתורת הבית‬
‫)ב״ז ש״ד(‪ :‬פעמים שהאשה רואה מגופה ואינה חוששת וכף‪ ,‬כגון שיש לה מכה‬
‫במקור‪ .‬כיצד‪ ,‬תניא )נידה טז‪ (.‬הרואה דם מחמת מכה וכף טהורה‪ .‬מבואר מדברי‬
‫הרשב״א שמקור הדין לתלות הדם במכה הוא מהך ברייתא שבדף טז‪ “^.‬ובהך‬
‫ברייתא מיירי באופן שידוע לה שהמכה מוציאה דם וכדקתני ׳הרואה מחמת מכה׳‪.‬‬
‫ובאמת בספר התרומה וסמ״ג כתבו להדיא דאין תולים הדם במכה רק כשידוע‬
‫שהיא מוציאה דם‪ ,‬אולם בדברי הרשב״א ]שם[ נפל מחלוקת בין גדולי הפוסקים‬
‫]הב״י והש״ך וש״א[ בכוונת דבריו האם סבירא ליה שתולים גם במכה שאין ידוע‬
‫שמוציאה דם ]והטעם משום שסתם מכה דרכה שלפעמים מוציאה דם^[‪ ,‬או שגם‬

‫" ואף שבדף סו‪ .‬גם כן שנינו אם יש לה מכה תולה במכתה‪ ,‬התם מיירי ברואה מחמת תשמיש ויתכן דלגבי לאוסרה על‬
‫בעלה מקילינן טפי ]וכמש״כ הש״ך סק"כ[ או דכשהוחזקה לראות מ״ת יותר מסתבר לן לאסבורי במכה מאשר בדם נידות דלאו‬
‫אורח ארעא דדם נידות להיות תלוי במקרה התשמיש ]וכמש״כ החוו״ד סק״ו[‪ ,‬ואמנם הרשב״א בהמשך דבריו נסמך להוכיח‬
‫דין תליה במכה מברייתא דדף סו‪ .‬אך חזינן שלא זהו מקור הדין‪ .‬וכ"כ החכ״צ בשו״ת מעיל צדקה)סי' סז(‪ ,‬והבית מאיר השיגו‬
‫שבספר התרומה כתב שמקור הדין הוא מברייתא דדף סו‪ .‬וביאר שבאמת בבא זו דאם יש לה מכה לא איירי ברמיית‪ .‬אולם‬
‫ברשב״א מוכח שבבא זו גם מיירי ברמיית‪ ,‬ורק לדעת הסה״ת יתכנו דבריו‪ ,‬ולשיטתו בלאו הכי אין נפק״מ מהו המקור שהרי‬
‫כתב להדיא שבעינן מכה שידוע שמוציאה דם‪ ,‬ופירש כן גם בברייתא דדף סו‪ ,.‬וכל דברינו הם לשיטת הרשב״א‪.‬‬
‫^ לשון ספר התרומה סי' צב‪ .‬ועיי להלן אות ג הלכה ו‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫לשיטתו בעינן מכה שידוע שמוציאה דם ]ומודו כו״ע שדעת רוב הראשונים הוא‬
‫דבעינן מכה שידוע שמו״ד[‪.‬‬
‫עוד מצינו מקור להקל במכה שא״י שמוציאה דם‪ ,‬מדברי המרדכי שכתב בפירוש‬
‫הברייתא ]דדף סו‪ [.‬דקתני דאם יש לה ווסת תולה בווסתה שהכוונה שכה״ג תולה‬
‫במכה גם כשאין ידוע על מכה המוציאה דם‪ ,‬דמ״מ כיון שראתה שלא בעת ווסתה‬
‫תולה במכה ולא בדם נידות ]וכל הראשונים לא פירשו כן‪ ,‬כמש״כ הש״ך סק״כ[‪.‬‬
‫וכתבו האחרונים ]עי׳ כרו״פ וביאור הגר״א ועוד[ שיש ב׳ דרכים לפרש דברי‬
‫המרדכי‪ ,‬או שמדובר שלא נודע לה כלל על מכה‪ ,‬ולפי״ז בע״כ רק ברמ״ת אמרינן‬
‫שתולה במכה ]דאלת״ה מהו הא דאמרינן שרואה דם בבדיקה טמאה בודאי אף שלא‬
‫בשעת ווסתה‪ ,‬הלא שמא הוא דם מכה‪ ,‬וגם ברואה א״ת אמרינן שמביאה קרבן‪,‬‬
‫ואין תולים במכה רק בהוחזקה לראות מ״ת[ או שמדובר ביש לה מכה אך אין ידוע‬
‫שמוציאה דם‪ ,‬ולדרך זו יתכן שבכל בדיקה תולה במכה כה״ג שלא בשעת וסתה‪.‬‬
‫נמצינו למדים ב׳ מקורות להקל בנמצא דם בבדיקה לתלות במכה שאין ידוע‬
‫שמו״ד‪ .‬א׳ שיטת הרשב״א לדעת הרבה מהאחרונים ]ולשיטתו אפילו בשעת ווסתה‬
‫הדין כן‪ ,‬ורוב הראשונים חולקים עליו[ ב׳ שיטת המרדכי לדעת חלק מהאחרונים‬
‫]והיינו ביש לה וסת שלא בשעת ווסתה[’‪.‬‬
‫והרמ״א )סי׳ קפז ס״ה( כתב גבי רואה מחמת תשמיש להקל לתלות במכה שאין‬
‫ידוע שמו״ד שלא בשעת ווסתה ]ביש לה ווסת[ ויש אחרונים שפירשו דבריו גם בכל‬
‫בדיקה‪ ,‬והוא עפ״י שיטת המרדכי ]כדרך ב׳ הנ״ל[ ובצירוף שיטת הרשב״א‬
‫]דלשיטתו מותר אף בשעת ווסתה[‪ ,‬וזהו דעת הב״ח והחת״ס)סי׳ קמב(‪.‬‬

‫אולם כל מפרשי השו״ע והפוסקים חלקו על זה לדינא הלא המה‪ :‬הט״ז ]חלק‬
‫לדינא על הרמ״א דאפילו ברמ״ת אין להקל אף של״ב ווסתה לתלות במה שא״י‬
‫שמו״ד‪ ,‬וחיליה מדברי תה״ד ומהרי״ל ומהרי״ו‪ ,‬יעוי״ש[ הש״ך ]כתב שכוונת‬
‫הרמ״א להקל רק בהוחזקה להיות רמ״ת וכלפי שלא לאוסרה על בעלה‪ ,‬דמשום‬
‫עיגונא הקל הרמ״א לסמוך על שיטת המרדכי לתלות במכה שבצדדים‪ ,‬ומשום דאף‬
‫שכל הראשונים חולקים עליו יש לומר דמודו ליה כשיש עכ״פ מכה אלא שא״י‬
‫שמוצ״ד דמקילינן לתלות כלפי שלא לאוסרה אבעלה[ הגר״א ]שכתב שהרמ״א סמך‬
‫על המרדכי בצירוף שי׳ הרשב״א‪ ,‬וכתב )במסקנתו( שפירוש ד׳ המרדכי הוא שאין‬
‫ידוע כלל על מכה‪ ,‬ומ״מ תולים דמחמת מיעוך התשמיש יצא דם מהצדדים‪ ,‬וא״כ‬
‫בודאי דאין להקל בזה רק ברמ״ת ולא בבדיקה‪ ,‬וכמשכ״ל בשם הכו״פ והאחרונים‪,‬‬

‫’ ובדרכי משה כתב עוד להקל באין יודע שמו״ד עפי״ד מהרי״ל תשובה קעג שכתב שם בשם מהר״ם שהקל שלא בשעת ווסתה‬
‫אפילו אינה מרגשת שמחמת מכה קאתי‪ ,‬דמ"מ תלינן בדם מכה‪ .‬אכן כבר העירו האחרונים שלב' כונתו למכה שידועה שמוצ״ד‬
‫ורק אין ידוע שדם זה מהמכה‪ ,‬וכן מבואר בגוף דברי מהר״ם)ד״א סי' ע(‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫ואף שהרמ״א הקל רק ביש עכ״פ מכה‪ ,‬אבל כיון שסמיכתו על המרדכי בודאי מקל‬
‫רק ברמ״ת שתלינן במיעוך התשמיש‪ ,‬וכמשנ״ת[ החוו״ד ]פסק כהש״ך[ הסד״ט‬
‫]פסק כהש״ך‪ ,‬אלא שכתב שאפשר שבמקום עיגון‪ ,‬דהיינו שיש לה מכה שאינה יכולה‬
‫ליטהר‪ ,‬ותאסר על בעלה עולמית יש להקל אף בבדיקה כהרמ״א‪ ,‬וסיים ע״ז דצ״ע‬
‫למעשה[ הפתחי תשובה הביא דעות האחרונים דפסקו כהש״ך ולא הביא חולק‪ ,‬ורק‬
‫ציין ]במהדר׳ת[ לעיין בשו״ת חת״ס ולא הביא דעתו‪ .‬ואכן הביא דעת הנודע ביהודה‬
‫בלשון זו‪ :‬ועיין בנו״ב שהוכיח דדעת הרמ״א לטהר לגמרי דלא כש״ך ומ״מ לא‬
‫החליט למעשה כיון שהש״ך פליג‪ .‬עכ״ל וכוונתו דאף שלדעתו הרמ״א מקל אף‬
‫בבדיקה מ״מ להלכה אין לזוז מדעת הש״ך דמתיר רק ברמ״ת לענין לאוסרה לבעלה‬
‫]ואין כוונתו דחושש למעשה לפסוק דלא כהש״ך‪ ,‬אלא כוונתו הוא שכל מחלוקתו על‬
‫הש״ך הוא בביאור דעת הרמ״א ולא לדינא‪ ,‬כמבואר למעיין בדבריו שם‪ ,‬וכ״כ‬
‫להדיא בתשובה נח וז״ל ״וכבר נודע שכל האחרונים חלקו על הרמ״א והחמירו‪,‬‬
‫והש״ך כתב שגם רמ״א לא הקיל רק משום רמ״ת אבל שבעה נקיים צריכה״‪ .‬וכ״כ‬
‫בתשובה נ״ה להב״מ וז״ל ״מה שרצה רום מעלתו להשען ע״ד הרמ״א שהתיר אף‬
‫שא״י אם מכתה מו״ד הנה על זה כתב הש״ך שרמ״א לא התירה רק לבעלה אבל‬
‫נקיים צריכה‪ ,‬הגם שאני פרשתי דברי הרמ״א כפשטן מ״מ קשה מאד לסמוך על‬
‫זה״‪ .‬ואף הב״מ לא כיון לפסוק דלא כהש״ך כמבואר בתשובתו שבצלעות הבית‬
‫עיי״ש[ וכן פסקו רבותינו הפוסקים האחרונים החכמת אדם והגר״ז ]זה לשון הגר״ז‬
‫״ומ״מ למעשה אין לסמוך על רמ״א וסייעתו להקל באיסור כרת נגד הש״ך וסייעתו‬
‫אם לא שיש עוד צדדים אחרים להקל והוא שעת הדחק גדול שלא להוציא אשה‬
‫מבעלה וכר״ ויעויש״ה בהמש״ד‪ .‬ולשון החכמ״א הוא ״ובמקום שאין האשה יכולה‬
‫לטהר ויש חשש עגון אפשר דיש לסמוך על הרשב״א וכר דאפילו אינה יודעת שמכתה‬
‫מו״ד מותרת‪ ,‬דכיון שיש לה ווסת מותרת בין ווסת לווסת״‪ .‬ואין לומר שמה שנקטו‬
‫מקום עיגון אינו בדוקא וכוונתם לשעת הדחק‪ ,‬וכל מקום יש לדון לפי ענין הדחק‪,‬‬
‫דז״א כמבואר בתשובת הב״מ )צלעות הבית סי׳ יג( שג״כ כתב להקל במקום עיגון‬
‫וביאר שזה דומה לדברי הש״ך שהקל ברמ״ת משום עיגונא‪ ,‬וכמו התם שהוחזקה‬
‫ברמ״ת אם לא נקל תאסר עולמית כמו״כ יש להקל כה״ג דיש לה מכה כזו אשר אם‬
‫לא נתירנה תיאסר עולמית‪ ,‬ומסתבר א״כ שעד״ז ג״כ כוונת האחרונים הנ״ל דנקטו‬
‫בהך לישנא‪ ,‬ואין לנו שום מקור לפרש בלשונם דלאו בדוקא נקטו לה[‪ .‬וכן פסקו‬
‫רבותינו הגרעק׳׳א ]תשו׳ עח[ והחזו״א ]סי׳ פב[‪.‬‬

‫והנה לענין מעשה עלה בידינו לענין אשה שיודעת שיש לה מכה‪ ,‬ואין יודעת אם‬
‫מכתה מוציאה דם‪ ,‬שאמנם יש שהקלו אם יש לה ווסת קבוע ומצאה שלא שעת‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫ווסתהי‪ ,‬וכן במעוברת ומניקה‪ ,‬אבל לענין הלכתא‪ ,‬אם מצאה דם בבדיקה‪ ,‬אין‬
‫יכולה לתלות במכה^‪.‬‬
‫ומעשים בכל יום שבא לפני המורה עד עם טיפת דם וכיון דלא מקילינן במכה שא״י‬
‫שמוצ״ד הרי אין להקל אם יש רק גירוי או שיפשוף באר׳מ‪.‬‬
‫ובנו״ב )סי׳ נה( וב״מ )צלעות הבית סי׳ יג( מבואר שבזקנה יש מקום להקל אף‬
‫כשאין ידוע שמו״ד‪ ,‬ומשום שזקנה שחדל מקור דמיה אמרינן שהצד של מכה אינו‬
‫שכיח פחות מהצד שמקורה נתחדש‪ ,‬וכיון שעכ״פ ידוע שיש לה מכה א״כ נוטה יותר‬
‫שהדם הגיע מהמכה ומה״ט יש להקל‪ ,‬ומשמע שם דרק בזקנה יש מקום להקל‬
‫משא״כ שאר מסו״ד ]כגון מעוברת ומניקה[ שלא נסתם מקורה א״כ חשיב המקור‬
‫כמכה שמוציא דם ותלינן במקור ולא במכה שא״י שמוצ״די‪.‬‬

‫ב‪ .‬במסום שיש ספס אם הדם מהמסור או מהצדדים‬

‫עוד כתב הרמ״א שכשיש ספק שמא הדם בא מהצדדין יש להקל לתלות במכה‬
‫שא״י שמוצ״ד‪ ,‬משום ספק ספיקא‪ ,‬ספק מכה‪ ,‬ספק מהצדדין‪ .‬והאחרונים הקשו ב׳‬
‫קושיות ע״ד הרמ״א‪ ,‬א׳ דמהכ״ת לתלות בצדדים הרי חזקת דמים מן המקור‬
‫וכדחזינן דאשה שמוצאת דם אחר מעשה או בבדיקה טמאה ודאי ומביאה חטאת‬
‫ולא מסתפקינן בצדדים‪ .‬ב׳ דהוי ס״ס משם אחד‪ .‬והש״ך חולק על הרמ״א מכה‬
‫הקושיא הב׳‪ ,‬ובנוב״י מיישב ]והובא בפ״ת[ דכ״ד הרמ״א הם רק בספק מכה במקור‬
‫דחשיב ב׳ שמות משום דמכה במקור דמה טמא לענין טהרות משא״כ צדדין‪ ,‬ועפי״ז‬
‫כתב שבספק מכה בצדדין אין להקל כיון דהוי שם אחד‪ .‬ועדיין לא נתיישב בדבריו‬
‫הקו׳ הא׳‪ .‬והחוו״ד כתב ליישב כל הקושיות דהרמ״א מיירי בראתה שלא בהרגשה‬
‫והיינו שלא בבדיקת עד‪ ,‬וכה״ג דהוי דרבנן מקילינן‪ .‬ובמנחת יעקב יישב הקו׳‬
‫הראשונה שהרמ״א מיירי דוקא ברמ״ת דכה״ג תלינן בצדדין מכה מיעוך התשמיש‬
‫]וכמש״כ הש״ך[ ‪ ,‬אבל בסתם בדיקה באמת אין להקל‪ ,‬והביאוהו הגרב״פ )בהג׳‬
‫לחוו״ד[ וכן צידדו בסד״ט ולחו״ש למעשה‪.‬‬

‫י יש שלמדו מהחוו״ד חיי ס״ק י״ג‪ ,‬דוסת תה״ד ‪-‬שהיא מוחזקת שלא לראות עד יום מסויים‪ ,‬נמי חשיב כוסת קבוע לענין זה‪.‬‬
‫אולם זה אינו‪ ,‬שהרי החוו״ד נקט כהש״ך שכל דברי הרמ״א הוא רק לענין רמ״ת ולענין זה כתב שדי לן בווסת תה״ד‪.‬‬
‫^ ואף שהחת״ס בתשובתו הקל‪ ,‬וכן מצינו לעוד גדולי האחרונים בתשובתם‪ ,‬מ"מ קבלנו דאף חכמי הדור המובהקים‬
‫שקבעו הלכה בתשובתם נגד הפוסקים המפורסמים‪ ,‬במעשים שבכל יום לא נטו מספרי הפסק הידועים שנתפשטו ]אלא רק‬
‫בתורת הוראת שעה[‪ ,‬ועוד שאפילו אם היה ספק שקול היאך להכריע היה לנו להחמיר באיסור תורה ]כשגם אין לנו מקור‬
‫מתלמודין להקל במכה שא״י שמוצ״ד וכמשנ״ת‪] ,‬וגם החת״ס עמד ע״ז בתשובתו השניה בסי' קמד[ קל וחומר שכבר הוכרע‬
‫ההלכה בנו״ב השו״ע ובחיבורי האחרונים‪.‬‬
‫י אולם מצינו להגרב״פ בשו״ת עט״ח)סי' יח( שהקל במקום עיגון גם במעוברת אחר ג״ח ומניקה‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫ונתבאר שלדעת רוב האחרונים אין להקל משום ס״ס אם נמצא דם בבדיקה ויש לה‬
‫מכה שאין ידוע אם מוציאה דם‪ ,‬הלא המה‪ :‬הש״ך החוו״ד המנח״י הסד״ט‬
‫הלחו״ש‪ ,‬וכ״פ הגרעק״א ]תשר עח[ והחזו״א‪ .‬ויתכן שבשעה״ד גדול יש לסמוך על‬
‫הנוב״י שמקל גם בבדיקה משום ס״ס אך דוקא בספק מכה במקור ולא בצדדין‪,‬‬
‫וכמש״כ הנוב״י‪.‬‬

‫ג♦ פדטי דיני מכה‬

‫מתי חשוב ידוע שמוציא דם‬

‫א[ כתבו האחרונים‪ :‬כיצד תדע האשה שיש לה מכה המוציאה דם‪ ,‬הרי שהרגישה‬
‫בהילוכה ובישיבתה שיש לה מכה הרי נודע שיש לה מכה'‪ ,‬ואם כמה פעמים שכאב‬
‫לה במכה מצאה דם באופן שניכר שמציאת הדם שייכת להרגשת הכאב‪ ,‬כגון‬
‫הסובלת מטחורים ובשעת הבדיקה נגעה שם וכאב לה אז‪ ,‬ומצאה דם בבדיקתה‪.‬‬
‫אזי מסתמא המכה מוציאה דם^‪ .‬והיינו שרק אם יש לה ידיעה ברורה ממכה ]וידיעה‬
‫זו אינה מחמת הכאב[‪ ,‬וגם שתה ליבה שכשכואב לה במכה ]הידועה לה מכבר[ יוצא‬
‫ממנה דם אז חשוב מכה שידועה שמוציא דם‪.‬‬
‫ואמנם דעת השב יעקב סי׳ מב שכל שמרגשת כאב יש לזה דין מכה שאין ידוע‬
‫שמו״ד‪ ,‬אך הסד״ט הוכיח מדברי האחרונים דלא חשבינן ליה אפילו כמכה שא״י‬
‫שמוצ״ד‪ ,‬ואי אפשר להוכיח מכה הרגשת כאב שיש לה מכה‪.‬‬
‫ב[ אשה זו שנודע מכתה על ידי שהרגישה בהילוכה‪ ,‬כנ״ל‪ ,‬יכולה לתלות כל דם‬
‫שמוצאת במכה כל שעדיין ממשיכה להרגיש במכתה כנ״ל‪ .‬ובאופן שנודע שיש לה‬
‫מכה שמוציאה דם על ידי הסתכלות במראה‪ ,‬אין צריכה בכל פעם לילך לרופאה‬
‫שתראה אם עדיין מכתה מו״ד אלא אם עדיין כואב לה במקום שכאב לה בשעה‬
‫שמצאו לה מכה אות הוא שעדיין לא נתרפאה המכה״‪.‬‬
‫ג[ כתב החזו״א סי׳ פב שאם מצאה דם בבדיקה אין צריך שיהא המכה שותתת דם‪,‬‬
‫אלא כל שרואים שהמקום פצוע באופן שבגירוי קל הוא מוציא דם‪ ,‬דינו כמכה‬
‫המוציאה דם‪ ,‬כיון שבדרך בדיקה היא מוציאה דם‪ ,‬וגם הדם נמצא בדרך בדיקה‪.‬‬

‫י אמונת שמואל סי' כג‪.‬‬

‫״ כן כתב הסד״ט)ס״ק יד( וזה לשונו‪ :‬ודע אע״ג שכתבתי לעיל דכאב אינו כמכה מ"מ לענין זה מהני הכאב היכא דידעה בודאי‬
‫שיש לה מכה והיינו שהרגישה בהילוכה וכוי רק שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם‪ ,‬אם בכל פעם שכואב לה במכה מוציאה‬
‫דם אזי מסתמא המכה מוציאה דם‪ .‬והועתק בכיית)שם ס״ק כז( ובחכמ״א‪ .‬והנה לשון הסד״ט הוא "בכל פעם" שכואב לה מצאה‬
‫דם‪ ,‬אבל בלשון הגרע״א)תשובה עח( איתא שאם כמה פעמים כאב לה ומצאה דם די בזה‪.‬‬
‫” נו״ב סי' מח‪.‬‬
‫’ וכן מבואר בדברי הר״ר יוחנן שבשו״ת מהרי״ל החדשות‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫מצאה כתם‬
‫ד[ כל מה שכתבנו שצריך שיהא מכה שידוע לן שמוציאה דם הוא רק אם מצאה דם‬
‫בבדיקה או בהרגשה ]‪ -‬היינו כגון שקינחה חוץ למקור אחר תשמיש‪ ,‬או אחר הטלת‬
‫מ״ר ־ לדעת החור׳ד[‪ ,‬אבל מצאה כתם‪ ,‬והיינו בין שמצאה בבגד הסמוך לגופה‪,‬‬
‫שהוא כתם בלא הרגשה בין שמצאה על שאר בגדים אפילו אחר תשמיש‪ ,‬שהוא‬
‫כתם שיש לספקו במעלמא‪ ,‬תולה אף אם נודע שיש לה מכה ולא נודע שמכתה‬
‫מוציאה דם ואפילו אם יש לה מכה שיכולה ליגלע דהיינו שהעלתה גלד אלא‬
‫שיכולה בחיכוך ליפצע ולהוציא דם’ ‪/‬‬
‫ה[ עוד יש להקל במצאה כתם שאפילו אם אינה יודעת שיש לה מכה‪ ,‬אלא שמרגשת‬
‫כאב באו״מ ‪-‬שיש מקום לומר שכאב זה מורה על היות לה מכה המו״ד‪ ,‬הרי אם יש‬
‫לה ווסת קבוע ומצאה כתם שלא ביום הווסת יכולה לתלות שגם זה הוא ממכה’י‪.‬‬
‫ו[ באופן שמקילים שדי במכה שאין ידוע שמוציאה דם כגון בכתם״י ‪ ,‬יש לברר איזה‬
‫מכה היא בכלל מכה שאין ידוע שמו״ד‪ ,‬והחזו״א סי׳ פא כתב שזהו רק מכה שידוע‬
‫שיש בפיה דם אלא שאין ידוע אם שופע ממנה דם‪ .‬אולם סתמות דברי הפוסקים‬
‫נראה שאין צריך שיהא ידוע שיש בפיה דם‪ ,‬אכן צריך שנדע שיש לה מכה העלולה‬
‫לדמם‪ ,‬ולשון הסה״ת הוא שסתם מכה דרכה להוציא דם לפרקים״'‪.‬‬

‫ביום הווסת‬
‫ז[אם מצאה דם ביום הווסת אינה תולה אף אם ידוע לה שמכתה מוציאה דם‪ ,‬אלא‬
‫אם כן מרגשת שהדם יוצא כעת ממכתה‪ ,‬והטעם לפי שאם נטהרנה לעולם לא תהא‬
‫טמאה שכן כל דם שתמצא תתלה במכה‪ .‬אולם כתב הנודע ביהודה שאם מצאה דם‬
‫ולא הרגישה שהדם יוצא מהמקור‪ ,‬כגון שמצאה בבדיקה‪ ,‬שיש בזה צד שבא מן‬
‫הצדדים‪ ,‬יכולה לתלות אף ביום הווסת‪ .‬שהרי כל מה שמחמירים ביום הווסת שלא‬
‫לתלות הוא משום שאם כן לעולם לא תהא טמאה‪ ,‬וכה״ג אף אם נטהר לא תהא‬
‫טהורה בכל אופן שהרי אם תרגיש שיוצא דם מן המקור תהא טמאה כיון ששם אין‬
‫ספק צדדים‪.‬‬
‫והחוו״ד ס״ק ט חולק על זה וסובר שאף אם לא הרגישה שיצא הדם ממקורה גם כן‬
‫טמאה ביום הווסת‪ ,‬משום שבאמת יכולים לתלות גם מה שמצאה בהרגשה ואעפ״כ‬
‫כלומר שאם מצאה דם גמור בבגד הסמוך לגופה לב' הוא וודאי מגופה‪ ,‬אלא שהוא בלא הרגשה ]ואף אם נחוש שנשי דידן‬
‫אינם שמות לב שמרגישות מכל מקום בקצת דם וודאי אינם מרגישות כל שלא הבחינו בהרגשה[‪ ,‬אולם אם אינו דם גמור אלא‬
‫שמחמירים לאוסרו יש מקום לתלות מעלמא גם בבגד הסמוך לגופה‪.‬‬
‫רמ״א סו״ס ה‪.‬‬
‫כן הוא במשנה נח‪.:‬‬
‫’י פ״ת ס״ק לד בשם נו״ב תנינא סי' ק‪ .‬ולכי נראה שדי בזה בוסת תה״ד‪ ,‬דהיינו שלעולם אינה רואה בימים מסוימים אלו‪,‬‬
‫]ובפרט שבהעתקת הפ״ת ליתא כלל פרט זה שיש לה וסת קבוע[‪,‬‬
‫™ או בשעת הדחק גדול במכה במקור שמקילים משום ס״ס‪.‬‬
‫ולשון המעיל צדקה סי' לד‪ :‬שבעינן מכה כזו שמוציאה דם לפעמים או אפשרות לכך‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫טמאה ואם כן אין לחלק ביניהם‪ .‬אך אם היה לה מכה בצוואר הרחם ומצאה דם‬
‫בבדיקה לכאורה יכולה לתלות אף ביום הווסת לכו״ע שכן אם תראה דם ווסת‬
‫תרגיש שיוצא מהמקור ואז אין זה דם מכתה שהרי אין לה מכה ברחם’'‪.‬‬
‫ולס בזמנינו שאין הנשים מרגישות אין להקל אף במצאה בבדיקה שהרי לא שייך‬
‫לומר שתטמא כאשר תרגיש‪ ,‬אכן עדיין אפשר לומר שתהא טמאה אם תראה דם‬
‫בשפע שאז אין לתלות במכה‪- ,‬באופן המצוי שאין מכתה שופעת דם‪ ,‬ואם כן יש‬
‫להקל כל שלא מצאה דם בשפע לתלות במכה אף ביום ווסתה‪ ,‬ויש מקום ללמוד‬
‫דבר זה מדברי הנו״ב סי׳ נז שכתב לענין מכה שמוציאה דם שחור ונראה כקרטין‬
‫שטהורה אף אם מצאה דם ביום הווסת שכן תהא טמאה אם תמצא דם אדום או‬
‫שאינו נראה כקרטין‪ .‬אולם מדברי מהר״ם מרוטנבורג ד״א סי׳ נג מבואר שאף‬
‫במצאה דם במכה שיש בה רק מעט דם לא הקל ביום הוסת‪ ,‬ולא אמרינן שתהא‬
‫טמאה אם תראה דם בשפע‪ ,‬וצ״ע‬
‫ח[ אשה שאין לה ווסת קבוע יכולה לתלות במכה שמוציאה דם‪ ,‬אולם ביום העונה‬
‫בינונית שלה דהיינו יום ל׳ מהראיה הקודמת אינה יכולה לתלות אלא אם כן מרגשת‬
‫שהדם בא מהמכה ]רמ״א קפז ס״ה[‪ .‬ואם עבר העונה ולא ראתה ושוב בדקה ומצאה‬
‫דם כתב החוו״ד ס״ק י דגם כן אין יכולה לתלות במכה אלא אם מרגשת שהדם בא‬
‫ממכתה‪ ,‬והעתיקו בפ״ת‪ .‬אולם אם יש לה ווסת קבוע ועבר הוסת אף אם לא בדקה‬
‫ושוב בדקה ומצאה דם יכולה לתלות במכה ]אם ידוע שהיא מוציאה דם[’״‪.‬‬
‫ט[ לכ׳ משמע מדברי הרמ״א שאם יש לה ווסת שאינו קבוע וראתה ביום ווסתה‬
‫יכולה לתלות במכה שידוע שמוציאה דם‪ ,‬ואין שייך כאן טענה דוכי לעולם לא תראה‬
‫שהרי תראה בעו״ב שלה‪ .‬וכן יש ללמוד מלשון הדרכי משה^‪ .‬ולכתחילה וודאי‬
‫שכה״ג שיש לה מכה לא תבדוק בווסת שאין קבוע‪.‬‬
‫־ מצאה כתם ]ראה לעיל ס״ד מה נכלל בהגדרה זו[ תולה אף ביום הווסת)ש״ך ס״ק‬
‫כז(‪.‬‬

‫מיני מכות שונים‬

‫י[ למדנו שלשה מיני מכה‪ ,‬א‪ .‬מכה שאין ידוע אם מוציאה דם‪ ,‬שאין תולים בה אלא‬
‫בכתם ]או בשעת הדחק גדול אם יש לה מכה במקור‪ ,‬ויש גם ספק שבא מהצדדים^א[‪.‬‬
‫’י כן יש ללמוד מחוו״ד סי' קצ ס״ק יח‪.‬‬
‫שכן מדברי מהר״ם שם גם יש ללמוד נגד דברי הנו״ב שהרי כתב שם שאף במצאה בבדיקה אינה תולה ביום הוסת ולא‬
‫אמרינן שנטמאנה אם תרגיש כדברי הנו״ב‪.‬‬
‫כן למד בפתחי תשובה ס״ק כו מדברי הסד״ט‪.‬‬
‫י שכתב בסי' קצו שהטעם שאין תולה ביום ווסת במכה הוא משום שאיכא למאן דאמר ווסתות דאורייתא ואם כן לא שייך טעם‬
‫זה בוסת שאין קבוע‪.‬‬
‫® כנ״ל שבשעת הדחק גדול יש לסמוך ע״ד הנו״ב‪ .‬והנה בנו״ב סי' נז דן להקל אף במכה בשפתי צוואר הרחם החיצוניים‪,‬‬
‫משום שגם דם הנמצא שם הוא בדין מקור מקומו טמא ולפיכך חשיב שיש כאן ספק ספיקא מבי שמות‪ .‬והוא דבר מצוי שיש פצע‬
‫בשפתי הרחם וצ״ע למעשה‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫ב‪ .‬מכה שידוע שמוציאה דם‪ ,‬שתולים בה אף אם נמצא בבדיקה‪ ,‬ואם המכה במקור‬
‫תולה בה אף אם הרגישה שיצא לה דם מהמקור‪ .‬ג‪ .‬מכה שמרגישה שהדם שנמצא‬
‫יצא ממנה‪ ,‬שבזה תולה אף בשעת ווסתה‪.‬‬
‫וראינו לפרט כמה מיני מכות שדנו האחרונים לאיזה סוג הם שייכות‪:‬‬
‫א‪ .‬בשו״ת דברי מלכיאל ח״ה סי׳ רפ״ד‪ ,‬כתב בלשון זו‪ :‬סרטה בציפורנה באותו‬
‫מקום והרגישה כאב ונמצא על העד טיפת דם אפשר לתלות הדם בשריטה‪ .‬דכה״ג‬
‫חשוב מכה המוציאה דם‪ .‬ואמנם משמע שרק אם הרגישה כאב אמרינן שהסריטה‬
‫בודאי מוציאה דם‪.‬‬
‫כ‪ .‬בשו״ת עטרת חכמים להגרב״פ סי׳ יח דן באשה שיש לה ״צניחת רחם״‪ ,‬ונמצא‬
‫לה מעט דם‪ ,‬האם אפשר לתלות שהדם בא מכתלי בית הרחם )‪-‬נרתיק( שמתחכך‬
‫ברחם עצמו עקב צניחת הרחם‪ ,‬וקחשיב לה שם מכה שאינה ידוע אם מוציאה דם‪,‬‬
‫ושוב צידד להקל במניקה דהויא מסולקת דמים שיכולה לתלות במכה זו ”‪ .‬ובאמת‬
‫יש לדון כל מקום לפי ענינו כגון כמה זמן נמשך הצניחה‪ ,‬ומה שיעור הצניחה‪.‬‬
‫ג‪ .‬הסובלת מגילדני אדע״ר )‪ -‬טחורים( כתב הט״ז סי׳ קצ ס״ק כג שאם רגיל לצאת‬
‫דם ממקום זה חשוב מכה שמוציאה דם ]אם נגעה גם שם[‪ .‬ולא נתפרש בדבריו מהו‬
‫שיעור רגילה הנחשב למכה המוציאה דם‪ .‬ונראה שהכל לפי הענין אם עדיין לא‬
‫נתרפאה יכולה לתלות בזה ”‪.‬‬
‫ועל כל פנים חשוב מכה שא״י שמו״ד ותולה בה כתמיה‪.‬‬
‫ל‪ .‬מי שיש לה התקן בתוך הרחם והוברר בבדיקה רפואית שיש לה דם ברחם‬
‫כתוצאה מההתקן עדיין אי אפשר לתלות כל דם שנמצא במכה זו ולטהרה‪ ,‬לפי‬
‫שההתקן יכול לגרום לשני מיני מכות ברחם א‪ .‬לפציעה כעין סריטה‪ .‬ב‪ .‬לגירוי של‬
‫רירית הרחם‪ .‬ואופן ב הוא דם נידה כיון שהתקן רק גורם לקרומי הדם שברחם‬
‫להפריש דם‪ ,‬וכמו שנתבאר בפרק ב‪ .‬ואם כן יוצא שלא הוברר שיש לה מכה ברחם‬
‫שמוציאה דם טהור ולפיכך אינה יכולה לתלות את הדם הנמצא בדם מכה טהור ויש‬
‫לה לחוש לדם נידה‪.‬‬
‫ה‪ .‬מי שהוברר לה בבדיקה רפואית שיש לה דלקת בדרכי השתן‪ ,‬ומצאה דם בספל‬
‫שמטילה בו מי רגליים טהורה‪] ,‬כן משמע במהרי״ל סי׳ קעג שבחולי בדרכי השתן‬
‫הקורין האר״ן ווינד הצריך לברר שהדם בא מהמי רגליים ולא מהמקור רק‬
‫כשמצאה בבדיקה‪ ,‬אבל בנמצא במי רגליים לחוד הקל גם בלי בירור ובדיקה‪ .‬וה״ט‬
‫שכיון שדם הנמצא במי רגליים אינו אלא כתם שוב אין צריך לברר שיש לה מכה‬
‫הנה בכל האחרונים שהובאו בפתחי תשובה סי' קפח בנידון צניחת רחם לא הוזכר מענין זה שהצוואר מתחכך בנרתיק‪,‬‬
‫ונידונם הוא באשה ששופעת דמים מחמת צניחת הרחם או מחמת רפיון הרחם או מחמת שניתקו בידים מחוץ לרחם וכיו״ב‬
‫והאריכו א' מדין דם מכה ב' מדין ראיה שלא כדרך ולא הוזכר בדבריהם כלל מציאות זו שיש דם מחיכוך הצוואר בנרתיק‪,‬‬
‫ואמנם אין להוכיח איפכא שהרי נידון זה הוא רק במעט דם‪ ,‬שהרי מחמת החיכוך אין הרבה דם‪ ,‬ובזה לא דנו שם‪.‬‬
‫” ועי' שו״ת הגרע״א סי' עח שגם כן דן אם גילנדי אדער חשוב מכה המוציאה דם ואיתא שם בלשונו שאם הוא על אופן‬
‫שהרגילות ]אצל נשים אחרות[ שיצא מזה דם חשוב מכה שמו״ד‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫המוציאה דם ודי בנודע שיש לה מכה‪ ,‬וכל שכואב לה בשעת ההשתנה חשוב שנודע‬
‫שיש לה מכה‪ ,‬והכ״נ בהוברר שיש דלקת^י[ אולם אם מצאה דם בבדיקה אין להקל‪.‬‬
‫ובקינוח יש להקל הואיל ומעיקר הדין חשוב כה״ג רק כתם^^‪.‬‬
‫בשבעה נסיים‬
‫יא[ דין זה שיכולה אשה לתלות דם ראייתה במכה הידועה שמוציאה דם הוא גם אם‬
‫מצאה דם בשבעת ימי ליבונה^י‪ .‬אולם אם מצאה בג׳ ימים הראשונים של ספירתה‬
‫כתב בספר התרומה שאין להקל^'‪ .‬ונחלקו הפוסקים על איזה מכה כוונתו שאין‬
‫לתלות בג׳ ימים ראשונים‪.‬‬
‫דעת הש״ך שאף מכה שידוע שמוציאה דם אין תולים בג׳ ימים ראשונים והביא כן‬
‫מדברי רבינו פרץ בהגהת תשב״ץ‪.‬‬
‫דעת הרמ״א שרק במכה שאין ידוע שמוציאה דם‪ ,‬שבעלמא יכולה לתלות בה כתם‪,‬‬
‫בזה אין יכולה לתלות בג׳ ימים ראשונים‪ .‬ונחלקו האחרונים האם לדעת הרמ״א‬
‫יכולה לתלות במכה שמוציאה דם רק בכתם או גם במצאה דם בבדיקה‪ ,‬שהגרע״א‬
‫תשובה עח כתב שרק כתם יכולה לתלות‪ ,‬וכן מבואר מדברי הדרכי משה‪ .‬אמנם‬
‫בפ״ת סי׳ קצ ס״ק לט מבואר שנקט שלהרמ״א יכולה לתלות במכה הידוע שמו״ד‬
‫אף בבדיקה‪.‬‬
‫והנה בעיקר ההכרעה במחלוקת הש״ך והרמ״א כתב בתורת השלמים שבכתמים יש‬
‫להקל כדברי הרמ״א ולתלות במכה שידוע שמו״ד‪ .‬ויוצא אם כן שבבדיקה יש‬
‫להחמיר משני טעמים חדא שכיון שהיא דאורייתא יש לחוש לשיטת הש״ך ועוד שגם‬
‫לפי הרמ״א לא ברירא שיש להקל בבדיקה‪.‬‬
‫ולמעשה בכל מקום שיש לחוש שתמצא דם יש למעט בבדיקות וכדהלן פ״ג‪ ,‬ואם‬
‫בדקה ומצאה בג׳ ימים ראשונים המנהג להקל לתלות במכה שידוע שמו״ד ויש‬
‫למנהג זה סימוכין קצת מתשובת מהר״ם מרוטנברג כי״א סי׳ נג^^‪.‬‬
‫ואמנם בג׳ ימים ראשונים של שבעת ימים נקיים של אחרי לידה יש מקום להחמיר‬
‫יותר הואיל ומעיינה פתוח זמן רב ויש לחוש שעדיין לא נסתם “‪.‬‬

‫יי עיין חוו״ד ס״ק ז שבתב שהמהרי״ל הצריך בדיקה לברר שהדם בא ממי רגליים אף במצאה דם רק במי רגליים‪ .‬אולם לשון‬
‫מהרי״ל גופיה אין נראה כן‪ ,‬שהרי כתב שם בתחילת התשובה שבל נידונו הוא רק משום שנמצא בבדיקה והוי דאורייתא‪ .‬אמנם‬
‫יש לומר שבגוונא דידן אף החוו״ד מודה שיש להקל בנמצא במי רגליים אף בלא בדיקת המהרי״ל‪ ,‬משום שחולי של האר״ן‬
‫ווינד אינו ברור כל כך וכל ההוכחה שלו הוא מכח הכאב‪ ,‬אבל דלקת שהובררה על ידי בדיקה רפואית היא חשובה מכה עכ״ם‬
‫לענין כתמים‪.‬‬
‫ויש שמקילים ]‪ -‬בשם הגרש״ו[ במצאה במי רגליים שיכולה לתלות גם דם שמצאה בבדיקה בחולי זה‪ ,‬אף דהוי דאורייתא‪,‬‬
‫ומשום שסברי שהוברר שיש לה מכה המוציאה דם‪ ,‬ולטעמייהו גוונא דא עדיפא מגוונא דמהרי״ל ולפיכך מותרת אף בלא‬
‫בדיקת מהרי״ל‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫״ עי' בית מאיר סי' קפז שהאריך להוכיח דין זה ]נגד מקצת האחרונים שהחמירו בזה[‪.‬‬
‫” הובא בדרכי משה סי' קצו‪.‬‬
‫י" שמבואר שם להקל אף בג״י במכה שידוע שמו״ד‪ .‬אכן אין לנו שום מקור שמהר״ם פסק להאי חומרא דסה״ת שאין תולין‬
‫בג״י ראשונים‪.‬‬
‫” עי' במקנה שהובא בפ״ת אהע״ז סי' סג‪ ,‬שכתב על דרך זה‪ .‬ונראה שהכל לפי הענין‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫סימן כ׳‪ :‬איזהו מכות כרחם אינם חשוכים כדם נידות‬

‫שנינו בברייתא )סו‪ (.‬ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה‪ .‬ואותו מקום‬
‫היינו פרוזדור ]־הנרתיק[ כמבואר בסוגי׳ דף י״ד‪ .‬ושוב שנינו שם נאמנת אשה לומר‬
‫מכה יש לי במקור וכו׳‪ .‬והיינו הרחם כמבואר במתני׳)יז‪ .(:‬ומבואר דמכה ברחם‬
‫דמה טהור‪ .‬וכן הוא מפורש בספר התרומה ]המובא בב״י סי׳ קפז[‪ .‬וכ״כ הב״ח‬
‫והד״מ )סי׳ קפח(‪ ,‬ובשו״ת מהר״ם לובלין)סי׳ קיא( האריך להוכיח כן וכתב דכו״ע‬
‫מודים בזה‪.‬‬

‫וצריך להגדיר איזה דם מהרחם נחשב לדם נידות ואיזה לדם מכה‪ ,‬שהרי כל מיני‬
‫חוליים וסיבות הגורמות לדם נידות שיזוב נחשבים דם נידות וכמש״כ הדבר שמואל‬
‫)סי׳ קע( ועוד אחרונים שמצינו ראיה מחמת פחד או קפיצה וכל מיני חליים וכ״ז‬
‫נחשב דם נידות‪ ,‬וא״כ צריך לידע מהו גדר החילוק‪ ,‬האם הוא ב׳ מיני דמים‪ ,‬דם‬
‫מכה לחוד ודם נידות או שהוא ב׳ סוגי יציאה וזיבה מהמקור‪ ,‬ועוד צדדים רבים יש‬
‫בזה ויבואר לפנינו אי״ה‪.‬‬

‫ונקדים קצת מציאות הדם נידות מספר נו״ב)מהדו״ת סי׳ קיד‪ ,‬מבן המחבר ז״ל(‪,‬‬
‫וזה לשונו‪ :‬חכמי הטבע אומרים שמקרה הוסת הוא חק הטבע מהבורא יתברך‪,‬‬
‫שמזמן שהאשה מגעת לעונתה להיות לאיש וראויה להתעבר מתרבים הדמים‬
‫בקרבה ליצירת הוולד ולפרנסתו ]והדמים האלו שבצנורות ועורקים של הרחם הם‬
‫באים ממותרות הדם שבגוף ע״י נימי דם שמגיעים משאר איברים לרחם ־ נו״ב קמא‬
‫סי׳ נח‪ ,‬וחת״ס סי׳ קנד‪ ,‬ורע״א סי׳ סא[ לכן כל ימי הריון והנקה היא מסולקת וסת‬
‫]שאז אינה יכולה להתעבר‪ ,‬וביותר שאז הדם הולך לעובר לחיותו או לחלבו[‪ ,‬וכל‬
‫זמן שאינה מתעברת אז יוצא מותרות הדם בזה ע״י וסת‪ ,‬ובמלאת ריבוי הדם שאין‬
‫הגוף צריך לו יוצא דרך המקור ]וכהיום מגדירים שאם לא נעשה הריון באותו עונה‬
‫מתפרקים הנימים ונוזלים לחוץ‪ ,‬ושוב מיד מתחילים להווצר מחדש בשביל ההריון‬
‫הבא‪ ,‬ואופי בנייתם והיווצרותם הוא ע״י שנוצר רירית לרחם מלאה בנימי דם‪ ,‬ושוב‬
‫כשלא נעשה הריון נושר הרירית ומתפרקים הנימים המלאים דם‪ ,‬וכך חוזר חלילה‪,‬‬
‫עד שיש הריון ומשמשים כלי הדם לחיות העובר[‪ ,‬ולפעמים נתהווה מקרה אחר‬
‫להוציא הדם קודם זמנו‪ ,‬והוא התשמיש‪ ,‬או תנועה אחרת‪ ,‬או רפיון המקור שאין‬
‫בם כוח להחזיק הדם עד עת הווסת אבל מ״מ דם הבא מן המקור הוא והוא דם‬
‫נידה‪ .‬עכ״ל‪ .‬ויש להוסיף שמסוגיית הגמרא )יד‪ (.‬מוכח שסתם טיפת דם הנמצאת‬
‫באותו מקום אף בין ווסת לווסת היא מהמקור‪ ,‬והיינו שמצוי התפרקות מועטת של‬
‫הנימים להוציא מעט דם‪ ,‬ודבר זה שייך באשה בכל זמן‪ .‬והנה הדבר שמואל)סי׳ קע(‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫והחכ״צ )סי׳ מו( והמעיל צדקה )סי׳ לד( והנו״ב )מהדו״ת סי׳ קיב( מציירים כמה‬
‫אופני מכות שגורמות לנימי הדם שברחם להוזיל דם שלא כדרך ווסת‪ ,‬ולדם נידות‬
‫יחשב‪) ,‬א(‪ .‬פארפאל‪ ,‬שהרחם נופל ממקומו‪ ,‬ומחמת הרפיון שמתפשט בגידים‬
‫ובורידים אין בכוחם להחזיק הליחות והמותרות עד עת בישולם ולכן היא מוציאתן‬
‫קודם זמנו ובלתי מבושלין כראוי‪ ,‬ואף שדם זה הוא משונה במראיתו מ״מ דם נידות‬
‫יחשב‪ ,‬שהרי גם דם הבא מחמת חימוד או חולי אחר משונה הוא משאר דמי‬
‫הווסתות הטבעיים )עכ״ל הדב״ש והחכ״צ(‪) .‬ב(‪ .‬שבר במעיים הלוחץ על המקור‬
‫ומכה דחק השבירה נעצרו השבילים שבהם הדם יוצא החוצה ויוצא הדם אף שלא‬
‫בשעת ווסת ומשתנה לגוונים שונים )מע״צ(‪) .‬ג(‪ .‬פארפאל שהמקור נמצא בין‬
‫הירכיים וע״י כך מתחמם המקור וגם ע״י תנועות ההילוך ומוציא דם אף שלא‬
‫בשעת ווסת )נו״ב(‪] .‬ואמנם באופנים מסויימים יש גדולי אחרונים שהתירו מגזה״כ‬
‫דהוי כמו רואה דם בשפופרת דל״ה דרך ראיה‪ ,‬אך לכו״ע הוא נחשב דם נידות‪ ,‬וגם‬
‫עיקר הדבר הוא מחלוקת גדולה בין האחרונים אם יש להתיר פארפאל משום ראיה‬
‫שלא כדרך[‪.‬‬

‫והנה מדברי האחרונים הנ״ל אין לפשוט חקירתינו בגדר החילוק בין דם נידה‬
‫לדם מכה האם הוא חילוק במיני הדמים או שהוא חילוק באופי יציאתם‪ ,‬דיתכן‬
‫דמודו האחרונים שאף הדם הנמצא בעורקי הרחם שהוא דם הווסת אינו מטמא רק‬
‫כשיוצא כדרך טבע הרחם^ דהיינו התפרקות הנימים‪ ,‬ומ״מ בכל הך גווני הנ״ל‬
‫סבירא להו דחשיב נידות משום שיציאתם ע״י התפרקות כטבע הרחם אלא שמאורע‬
‫זה נגרם לא מסיבת הווסת אלא מסיבות חיצוניות‪ ,‬וזה לא אכפ״ל‪ ,‬משום דסו״ס‬
‫אופי היציאה ככל יציאת דם נידות שהוא ע״י התפרקות הנימים שברחם‪ .‬אולם‬
‫הברוך טעם )בהגהות על שו״ת פני יהושע סי׳ א׳‪ ,‬ובשו״ת עט״ח סי׳ יח( למד מדברי‬
‫הדבר שמואל שהטעם שבגווני הנ״ל לא חשיב נידות הוא משום דכל הדם הנמצא‬
‫בעורקי הרחם שהוא הזב בעת הווסת טמא בכל גוונא ואין נפק״מ בצורת יציאתו‪,‬‬
‫ואין נחשב דם מכה אלא כשיש בועה או חבורה בבשר הרחם שאז יוצא מין דם אחר‬
‫]יעוש״ה[‪ .‬והיינו דהחילוק בין מכה לנידות הוא במין הדם ולא בצורת היציאה ]וכן‬
‫משמע קצת שהבין בשב יעקב סי׳ לז בדעת המהר״ם לובלין[‪ .‬אמנם החזו״א)סי׳ פא(‬
‫כתב דאם יש אבעבועות בפיות העורקים של הדם ומחמתם זב כל הזמן דם‬
‫מהעורקים לא חשיב דם נידות דכל שסיבת הגרת הדם הוא פציעת העורקים אין זה‬
‫דם נידות‪ ,‬דאינו כדרך ראיה^^‪.‬‬

‫י גדר זה מבואר בדברי החזו״א במכתב דלהלן‪.‬‬

‫יש שלמדו מדברי החת״ס תשובה קמה שסובר שמכה בגידי דם המקור חשיב דם נידה ]והיינו כדעת הגרב״פ הנ״ל[‪ ,‬ולכי‬
‫זה אינו ובודאי יתכן שמודה החת״ס לדברי החזו״א בספרו‪ ,‬שנידון החת״ם הוא עפ״י מה שמבאר שם שמקור הדם בעורקי‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫ואיכא דשדו ביה נרגא ממכתב החזו״א )הנדפס בזכרון שאול עמוד רכז( שכתב‬
‫שם שאין דם מכה אלא בצבוץ הדם הבא באופן שגם בשאר מקומות שבגוף היה זב‬
‫דם וכגון פצע בעור הרחם‪ .‬וא״כ הלא כשיש אבעבועות על פני העורקים מה שזב דם‬
‫הוא רק מחמת שיש שם כל הזמן דם‪ ,‬ואילו היה כן בשאר בשר שבגוף לא היה זב‬
‫דם‪ ,‬אך האמת שגם באופן זה הלא היה זב דם משאר עורקים ונימים שבגוף אילו‬
‫היה בהם אבעבועות ולכן אינו דם נידות‪ ,‬וכוונת החזר׳א שם שרק באופן שזיבת‬
‫הדם היא ע״י מאורע מיוחד שיש בטבע הרחם שהוא התפרקות הנימים מכה תהליך‬
‫המצוי בהם‪ ,‬זהו נחשב לנידותי^‪.‬‬
‫אולם כפי שמקובל הדר ביה החזו״א ממש״כ בספרו‪ ,‬והורה בלשון זו‪ :‬דאין‬
‫למהר להורות היתר במכה כי פעמים שהמכה במקור וגורמת לדם נידות לבוא)עכ״ל‬
‫הקיצור הלכות פי״א ה״ג‪ ,‬והוא משמיה דהחזר׳א‪ ,‬כפי ששמענו מהמחבר(‪ ,‬והיינו‬
‫דכל שיזוב דם עורקי הנידות דרך המכה טמא‪ ,‬אף שצורת נזילתו הוא מכה המכה‬
‫ולא מטבע התפרקות הרירית והנימים‪ .‬ואין דם מכה אלא דם שהמכה מייצרת מצד‬
‫עצמה וכגון מכה בבשר ]־בדופן[ הרחם‪ .‬אכן גם למסקנת החזו״א מודה דאם נשרטו‬
‫או נחבלו עורקי הנידות מדבר חיצוני נ‪-‬ע״י מכשירים רפואיים וכיו״ב[ נחשב דם‬
‫מכה‪ ,‬דאף שמין הדם הנוזל הוא הדם שבעורקי הנידות מ״מ כל שצורת יציאתו מכה‬

‫הרחם הוא ממותרות הדם שבגוף‪ ,‬ונסתפק שם בכה״ג שיודעים שמקור הדמים שם הוא מכח שהאשה סובלת מגילדני אדע״ר ) ‪-‬‬
‫טחורים(‪ ,‬האם נאמר דכיון שמקור הדם שונה מסתם דם נידות טהור או דבל שהדם עבר דרך העורקים שמזלפים את דם הווסת‬
‫טמא‪ ,‬ואין נפק״מ מהיכן מקורות הדם‪ ,‬ומסיק כצד ב'‪ ,‬ולפיכך כתב דכיון שאין מסתבר שבסיבת החולי הזה יהא גיד מיוחד‬
‫ברחם להגרת הדם של הטחורים אלא שהדם עובר בצינורות דם הווסת לפיכך טמא‪ .‬ועדיין לא שמענו מדבריו מה יהא הדין‬
‫באבעבועות על פני עורקי הרחם שגורמים לדם לצאת‪ ,‬האם כיון שיוצא הדם מעורקי הווסת טמא או דכיון שצורת יציאתו אינו‬
‫כדרך טבע הרחם שהוא ע״י התפרקות הנימים‪ ,‬אלא מכח המכה שבעורקים‪ ,‬זה הוי כסיבה חיצונית ואינו בדין דם נידה‪ .‬וביותר‬
‫שהחזו״א אסברא הטעם‪ ,‬שאינו כדרך ראיה ]והוא על דרך מתירי הפארפאל‪ ,‬דס״ל שדם שאינו כדרך ראיה טהור מגזה״ב[ ואף‬
‫החת״ס האריך לפרש בהיתר הפארפאל כסברא זו‪ ,‬וזה לשונו)סי' קמה(‪ :‬בעיקר דם נידה הוא מה שהדם מתקבץ בעורקי‬
‫המקור ויוצא בזמנו ובו' ואף אם יוצא ע״י אכילת שום וכיו״ב וכל מה שגורם יציאת הדם בטבעו היינו דם נידה דקרא אבל אם‬
‫יוציא המקור שפיר ואז יצא הדם או שתושיט שפופרת לשם ותוציא דם שאפילו אם תרגיש לא היה ההרגש ע״י שנתעורר הדם‬
‫לצאת בשעתו וכוי טהור‪ ,‬וכן אם המקור נשתרבב לבין רגליה וע״י דחיקתו יוצא הדם אי״ז מחמת דם המתעורר לצאת מעצמו‬
‫שהגיע זמנו לצאת וכוי טהור‪ .‬והנה אף שמוגלה בפיות העורקים אינו דומה לסיבות שהזכיר החת״ס‪ ,‬דאינו סיבה חיצונית‬
‫לגמרי‪ ,‬מ"מ כיון שסובר החת״ס דבעינן כדרך ראיה שפיר י״ל דמודה גם באופן זה דאינו נחשב כדרך ראיה‪ ,‬ועכ״פ לא שמענו‬
‫מדבריו לאסור בזה‪,‬‬

‫וכמו שכתב שם‪ :‬שאלתי אם הדם הוא מן הסוג השלישי שאין כאן ענין מיוחד של טבע הרחם וצנורותיה ולחץ זה אילו פגע‬
‫בבשר שאר הגוף ג״ב היה מגרה דם או דם זה מסוג השני המיוחד בטבע הרחם‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫חבלה וחיתוך חיצוני בודאי אינו נידות‪ ,‬שאין נידות אלא בזב מעצמו‪] ,‬ואף לפי מה‬
‫שאנו מחמירים שגם בזב שלא ע״י טבעים המיוחדים לאופי הרחם[‪] .‬והראיה לזה‬
‫ממה שהיה החזר׳א מורה היתר באופנים מסוימים בניפוח חצוצרות‪ ,‬וכההיא מעשה‬
‫המובא בזכרון שאול הנ״ל‪ ,‬וביאר שם דמה שיוצא הדם ע״י שרט בעור אינו דם‬
‫נידה‪ ,‬ושרט בעור הכוונה גם לשרט ברירית^’‪ ,‬והוראה זו היה מורה בסוף ימיו ־ כך‬
‫שמעתי[ והיינו דאף למסקנת החזו״א לית ליה הא דהגרב״פ שהחילוק הוא רק במין‬
‫הדם אלא דסבירא ליה שעורקי דם הווסת נחשבים לדם נידות כל שיצאו מעצמם‬
‫ולא כשיוצאים ע״י חיתוך חיצוני‪ ,‬ברם מוגלה וכיר׳ב חשיב יוצא מעצמו אף שאינו‬
‫מטבע הרחם ]ויתכן עוד דכוונת החזו״א שיש לחוש שמשתתף בכל יציאת הדם‬
‫באופן זה גם התפרקות טבעית של העורקים ולכך אוסרם‪ ,‬ודו״ק[‪.‬‬

‫פרטי מיני מכות המצויות ברחם‪:‬‬

‫א‪ .‬דלקות ומורסות בצוואר הרחם שנתברר שהם מוציאות דם הרי זה דם טהור‪,‬‬
‫ויכולה לתלות בזה שלא בשעת וסתה כל דם הנמצא‪ ,‬אבל אם הם ברחם עצמו אף‬
‫שהחזו״א בסי׳ פא הקל מכל מקום חזר בו כנ״ל‪ ,‬וכן יש אחרונים ]־ הגרב״פ והשב‬
‫יעקב בדעת המהר״ם לובלין[ שנקטו שכל מכה שאינה בבשר הרחם אלא על גבי‬
‫רירית הרחם הדם היוצא ממנה חשוב דם נידות הואיל ועורקי הדם נידות המה‬
‫שמזלפים ]וכשנת״ל דסברי שדם מכה הוא דם שאינו מעורקי הנידות[‪.‬‬
‫ב‪ .‬״מיומה״ ברחם‪ ,‬הוא גידול של שריר הרחם הגורם לו להתעבות יותר מצורתו‬
‫הרגילה‪ ,‬וסיבת הגרת הדם הוא משום דהשינוי ברחם והלחץ ]על הרירית[ שמתהווה‬
‫מהמיומה גורם לעורקים שברחם להתפרק מעט‪ ,‬כדרך התפרקות המיוחדת לטבע‬
‫הרחם וזה דומה לכל הנך גווני שהזכירו האחרונים הנ״ל שפעמים מגירים עורקי‬
‫הרחם דם נידות מכה סיבות חיצוניות הגורמות לרחם להזיל דמו אף שלא בשעת‬
‫ווסת‪ ,‬דכה״ג הוי נידות^י‪.‬‬
‫ג‪ .‬פוליפ הוא מעין יבלת עם כלי דם רבים‪ ,‬אם מקורו בצוואר הרחם הדם היוצא‬
‫ממנו טהור ואם מקורו או שורשו ברחם יש לחוש שהדם היוצא ממנו הוא דם‬
‫מרירית הרחם והוא דם נידה כיון שיציאתו היא באופן טבעי ]וראה הערה^^[‪.‬‬

‫* כן אמר הגרד״ל‪.‬‬
‫׳יי וזה דומה קצת לנידון הפאר פאל שמחמת שאין הרחם במקומה הרירית מתפרקת גם שלא בשעת ווסת ועל זה כתב הדבר‬
‫שמואל הנ״ל שחשוב דם נידות ומשום שהדם יוצא כטבע הרחם‪ .‬ואף המתירים בפאר פאל כל סברתם משום שאינו דרך ראיה‬
‫כיון שאין הרחם במקומו וכה״ג יש גזה״כ שאין הדם טמא‪ ,‬וכמו שכתבו המעיל צדקה סי' לד‪ ,‬והכו״פ‪ ,‬והחזו״א סי' פא אבל עצם‬
‫הדם חשוב דם נידות ואם כן בגוונא דידן שהרחם במקומו ואין מקום לטהרה מחמת הגזה״כ של שלא דרך ראיה טמאה‪ .‬אמנם‬
‫לדעת השב יעקב סי' לז שהתיר פאר פאל מחמת שחשוב דם מכה הואיל ומכה שבגוף גורמת לה לראות לב' גם באופן זה שרי‪.‬‬
‫אכן כבר חלקו עליו גדולי האחרונים שמכה הכוונה מכה שהיא עצמה גורמת לדם ולא שגורמת לדם נידות לצאת ]עי' סד״ט‬
‫וב"מ סי' קפח ובשו״ת עטרת חכמים להגרב״פ‪ ,‬ואף השב יעקב גופיה אייתי דעת גדולי האחרונים שלא נקטו כוותיה[‪,‬‬
‫כן כתב בשער הבית ]כת״י[‪ .‬ועדיין הדברים צריכים בירור‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫הכנסת מכשירים לרחם‬

‫א‪ .‬מכשירים שנכנסו לתוך חלל הרחם לצורך צילום וכיו״ב‪ ,‬יש בזה שני נידונים‪ ,‬א‪.‬‬
‫משום פתיחת הקבר ב‪ .‬משום פגיעה ברירית הרחם‪.‬‬
‫והנה האחרונים נחלקו האם מה שאמרו בגמרא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם‬
‫הוא גם בפתיחה חיצונית‪ ,‬או רק כשהרחם נפתח מעצמו‪ .‬ובחזו״א סי׳ פג מצדד‬
‫להקל‪ ,‬אמנם שוב הוסיף שם שמדברי הגר״א משמע להחמיר וסיים בצ״ע למעשה ‪.‬‬
‫ולמעשה ידוע שהקל בשעת הדחק בצירוף שומרת יום וטבילה ]כדלהלן אות ב[‪ ,‬וכן‬
‫יש לצרף אם היו המכשירים דקים בשיעור שלא מסתבר שגרמו לפתיחה^י‪ ,‬וזה תלוי‬
‫באיזה מצב האשה‪ ,‬שיש שפיה פתוח עד כ‪ 2‬מ״מ ]־ וולדנית[ ויש רק עד מ״מ‪ ,‬ובאשה‬
‫מעוברת קרוב לזמן הלידה פתוח כאצבע ואף יותר מכך‪ .‬וכן יש עביים שונים‬
‫במכשירים אף שכמעט כולם יותר מ‪ 2‬מ״מ ואם כן יש לחוש בהם לפתיחת הקבר אך‬
‫ישנם מכשירים שדקים פחות מ‪ 2‬מ״מ ואז יש מצבים שאפשר להקל על כל פנים‬
‫בשעת הדחק‪.‬‬
‫ועוד יש בהם נידון מצד פגיעה ברירית הרחם‪ ,‬והנה במכשירים של צילום החומר‬
‫המוזרק לצורך הצילום גורם לזעזוע של רירית הרחם ומחמת כן יוצא דם ואם כן‬
‫אם נמצא דם יש לאסור שפעולה זו היא פעולה יחודית של הרחם ומחמת כן דם זה‬
‫נחשב דם נידות ולא דם מכה‪.‬‬
‫ולמעשה דעת הגר״ש וואזנר שיש לאסור אף אם לא נמצא דם הן מחמת פתיחת‬
‫הקבר הן מחמת הסברא הנ״ל‪.‬‬
‫ב‪ .‬במכשיר שנכנס לצורך ניפוח חצוצרות ]כאשר חוששים שיש איזה סתימה שם[‬
‫ידוע שהקל החזו״א בצירוף שומרת יום וטבילה עי׳ במכתבים הנ״ל‪ .‬והטעם משום‬
‫שלפתיחת הקבר הקל בצירוף הנ״ל כמשנ״ת‪ .‬ומצד הרירית הרי אין בהם שום‬
‫השפעה עליה ומה שנמצא דם הוא מחמת הפציעה שאירעה וזה מותר אף אם‬
‫הרירית עצמה נפצעה כנ״ל‪.‬‬
‫ג‪ .‬מכשיר לצורך לקיחת דגימה או ניתוח‪ ,‬אם נכנס לתוך חלל הרחם יש לאסור‬
‫משום פתיחת הקבר ואם נכנס רק לצוואר הרחם ]כגון בדיקת משטח הנקראת פאפ‪,‬‬
‫וכיו״ב[‪ ,‬הרי אם הפתיחה של הצוואר היא באופן של דחיקה קלה יש להתיר ואם זה‬
‫באופן של הרחבה או מתיחה יש לאסו^' ‪.‬‬

‫יי' עיין בית יוסף סי' קפח שבשיעור דק מאד אין לחוש לפתיחת הקבר‪.‬‬
‫שהרי באמת פתיחת הצוואר ללא הרחם אינו סיבה שיהיה דם‪ ,‬וביותר שכל מקור הדין של פתיחת הקבר הוא מפתיחה טבעית‬
‫אלא שיש אחרונים שלמדו מזה גם לפתיחה מדבר חוציי‪ ,‬והלא בפתיחה טבעית לעולם ענינה שהרחם עצמו נפתח ואם כן מהיכי‬
‫תיתי לאסור פתיחת הצוואר גרידא‪ .‬אבל אם הצוואר נפתח באופן של מתיחה בזה יתכן שזה משפיע גם על הרחם עצמו‬
‫להתכווץ או כיו״ב‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫טימן ג׳‪ :‬טדר טהרת אשה שיש לה מכה‬

‫אשה שיש לה מכה ונטמאת‪ ,‬כגון שהגיע עת ווסתה וראתה דם בשפע שאין יכולה‬
‫לתלותו במכתה‪ ,‬או שאין לה מכה כזו שאפשר לתלות בה הדם הנמצא‪ ,‬וכל כיו״ב‪.‬‬
‫וחוששת שכשתבוא לבדוק בדיקת ההפסק או בדיקות שבעה נקיים תמצא דם‬
‫בבדיקות משום המכה שיש לה‪ .‬הרי הדין בזה מתחלק לשני אופנים ‪ ,‬אם יש לה מכה‬
‫במקור^^ וחוששת שיפול דם ממכתה ולא תוכל ליטהר‪ ,‬יש לה למעט בבדיקות ולא‬
‫תעשה אלא בדיקת הפסק טהרה ובדיקה אחת בכל השבעה נקיים או ראשון או‬
‫שביע^״‪ .‬ואם יש לה מכה בנרתיק יש לבחון האם יכולה לעשות הבדיקות באופן‬
‫שלא יגיע עד הבדיקה למכה‪ .‬וזה תלוי היכן מכתה ]ודבר זה תדע על ידי שתלך‬
‫לרופאה שתבחון במראה היכן מכתה[‪ .‬ונפרט האופנים‪:‬‬
‫א‪ .‬אם יש לה פצע בשפתי צוואר הרחם תקפיד שלא ליגע שם שהרי מקום זה‬
‫הוא למעלה ממקום טומאת הדם ואין צריך לבדוק שם‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם יש לה פצע בצדדי הנרתיק והוא במקום מסוים ויודעת לכוון היכן הוא‪,‬‬
‫תבדוק באופן שלא תיגע בו‪ ,‬והיינו שתסובב את העד בכל היקף בצדדים‬
‫בחו״ס אך לא בכל גובה ההיקף‪ ,‬כך שלא תיגע במקום הפצע‪ .‬שמן הדין אין‬
‫צריך להגיע לכל גובה ההיקף‪ ,‬אלא די שבודקת סיבוב של היקף שלם‪ .‬ואמנם‬
‫צריך שהעד יגיע עד העומק אלא שאין צריך לסובבו בכל ההיקף עד העומק‪.°‬‬
‫ג‪ .‬אם אינה יודעת לכוון המקום בדיוק רק יודעת שהוא בעומק הצדדים‪ ,‬לא‬
‫יועיל לה שתבדוק בתחילת הנרתיק שהרי צריך להכניס העד בעומק‪,^°‬‬
‫ולפיכך אם חוששת שכאשר תכניס העד בעומק הוא יפגע בפצע תבדוק על ידי‬
‫אחות‪ ,‬ואם גם האחות אינה יכולה לבדוק בלא לגעת בפצע יכולה האחות‬
‫לבדוק על ידי שתשים מוך בפתח הרחם ממש‪ ,‬ואז אינה צריכה לבדוק בחו״ס‪,‬‬
‫כיון שכל הטעם שבודקים בחו״ס הוא שמא זב דם מהרחם בשעת בדיקה אבל‬
‫כאן שבודקת את פי הרחם אין צריכה לבדוק בחר׳ס ]כ»כ הגרע״א תשובה ס[‪.‬‬
‫אכן דעת החזו״א סי׳ צב ס״ק כא וסי׳ צג ס״ק ג וד׳‪ ^°‬שמעיקר ענין הבדיקה‬
‫אין די לברר שבשעת הבדיקה אין זב דם מפי הרחם‪ ,‬כיון שלעולם אין דרך‬

‫י'” היינו מכה שדמה טהור‪ ,‬וכבר נתבאר שרוב מכות שברחם דמם דם נידות‪.‬‬
‫יי“ כן כתב חוות דעת הו״ד בפ״ת סי' קצו ס״ק ה‪ .‬ובבית מאיר כתב לענין אשה שיש לה מכה שאם תעשה כל הבדיקות לא תוכל‬
‫ליטהר שדי לה בבדיקת ההפסק‪ ,‬לפי שנקט שם שבדיקות שבעה נקיים הם רק מדרבנן ולא תקנו במקום שאי אפשר וכמו שכתב‬
‫הרשב״א לענין בדיקת יום הווסת באשה שיש לה מכה‪ ,‬שאינה צריכה לעשות‪ .‬אכן משמע שם שמדבר באשה שיש לה מכה‬
‫שאינה יכולה לטהר לבעלה לעולם או על כל פנים זמן רב מאוד‪] .‬וכהיום שיש רפואה לכל דבר כמעט לא משכח״ל[‪ ,‬וגם‬
‫הסד״ט מצדד שלעיקר ההלכה הם רק מדרבנן‪ ,‬אכן בסה״ת כתב שלמ״ד שדי בבדיקה אחת הוא מדאורייתא והלא עיקר ההלכה‬
‫שדי בבדיקה אחת‪.‬‬
‫‪ °‬הכי מטו משמיה דבעלי הוראה‪.‬‬
‫^ כן כתב בנודע ביהודה סי' מג וז״ל כאשר הבנתי המקום הזה שיש בו פצע הוא בעומק הרחם ומתחילה לא הורגלה רק בקינוח‬
‫מעט לתוך הרחם ואם כן אין לה שום קולא שהרי דין הבדיקה הוא בעומק הרחם עד מקום שהשמש דש‪.‬‬
‫^ וריש סי' פא‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫האורח לשפוע בכל רגע “‪ ,‬ואם כן זה שבירר שבשעת בדיקה אין זב דם עדיין‬
‫אין זה מברר על הפסקת האורח‪ ,‬ולפיכך צריכה להשהות קצת זמן בפה‬
‫הרחם שיבורר שכבר פסק האורח‪ .‬ושיעור השהיה לכל הפחות קרוב לדקה‪.‬‬
‫ד‪ .‬והנה גם אשה היודעת היכן מקום הפצע אלא שלבה נוקפה שאם תבדוק תפגע‬
‫בפצע יכולה לעשות הבדיקה על ידי האחות כנ״ל‪.‬‬
‫ה‪ .‬בכל הנך גווני צריכה לבדוק שלש בדיקות היינו הפסק וראשון ושביעי‪ ,‬אבל‬
‫שאר הבדיקות לא תעשה על דרך זה שהרי אין יכולה לילך בכל יום לאחות‬
‫וכן אם בודקת בעצמה אין כדאי ליכנס לחשש שתפסיד הבדיקות‪ ,‬ולפיכך יש‬
‫לה לסמוך על מה דמעיקר ההלכה די בראשון ושביעי ושאר ימים אינם אלא‬
‫מצוה לכתחילה “‪ ,‬אולם יש לה לקיים גם בדיקות שאר ימים באופן זה‪:‬‬
‫שתניח מוך בשפתי אותו מקום ותשהה אותו “ שם שיעור זמן מה שבשיעור‬
‫זה כבר אין כתלי בית הרחם מעמידים ]עיקר הדברים מבואר בנו״ב סו״ס‬
‫מו “[‪ .‬ולדעת החזר׳א יש לשהות זמן יותר שהוא שיעור זמן שאם היה אורח‬
‫היה נופל דם על העד‪ ,‬שגם בזמן שיש לה אורח דרכו להפסיק מעט מזילופו‪.‬‬
‫” אלא שלבי כל זה שייך בבדיקת ההפסק אבל בבדיקת ז' נקיים שכבר פסק האורח אין מקום לברר את הפסקת האורח‪ ,‬ובאמת‬
‫בלשון החזו״א שם קצת משמע שיש חילוק בין בדיקת ההפסק שמינה מיירי בס״ק ד לבדיקת שבעה נקיים שמינה מיירי בס״ק‬
‫ג‪ .‬אך משמע שבתרוייהו יש לברר הפסקת האורח אלא שבשבעה נקיים ענין בירור הפסקת האורח הוא משום שבעי בירור‬
‫מושלם כל מה שבידה ואילו בהפסק הוא מעיקר ענין הבדיקה ]והגרד״ל בגי' כתב שיתכן שיש נפק״מ בינייהו לענין רחצה ומיד‬
‫בדקה שלענין בדיקת ההפסק לא מהני שהרי אין זה ראיה על הפסקת האורח כה״ג שהרי באמת יתכן שראתה מקודם אלא‬
‫שרחצה ומיד בדקה אבל לענין שבעה נקיים די שמבררת מה שיש בידה לברר כעת‪ .‬אך כבר נודע מה שאמר החזו״א להגרח״ג‬
‫לענין המבואר בדבריו ריש סי' פא שאם רחצה ומיד בדקה דלא מהני שהוא רק אם מצאה דם ותולה במכתה אך צריכה בדיקה‬
‫שוב ושוב רחצה ומיד בדקה‪ ,‬שכה״ג ידעינן שהבדיקה ביררה רק רגע מסוים ולכך לא מהני ויש לעיין אי כה״ג גם יש לחלק בין‬
‫הפסק לז' נקיים[‪,‬‬
‫™ כמבואר בבעלי הנפש‪ ,‬וש״ר‪ .‬והנה האחרונים הקלו לאשה שיש לה מכה וקשה לה ליטהר שדי בהפסק ובדיקת יום אחד של‬
‫שבעה נקיים‪ ,‬עי' בהערה לעיל בשם החוו״ד והב״מ‪ .‬ועוד מצינו באחרונים שכתבו להקל שדי בבדיקה אחת כדין ושאר בדיקות‬
‫תעשה בדיקה קלה עי' בהערה הבאה‪ ,‬ושם נתבאר שבמקום שאפשר אין להקל בלא ראשון ושביעי‪ .‬ובסה״ת כתב שלמ״ד‬
‫שצריך ראשון ושביעי הוא רק מדרבנן‪.‬‬
‫™ בפ״ת סי' קצו ס״ק ח כתב בשם הנו״ב שאם כואב לה לעשות הבדיקות די שתעשה בדיקת ראשון ושביעי בחו״ס ושאר‬
‫בדיקות בקינוח חוציי‪ .‬והנה השמיט שצריך שיהוי מעט וכמש״כ לקמן שגם הנו״ב לא ביאר זאת היטב‪ ,‬אך כן מבואר ממהלך‬
‫דבריו‪ ,‬ובאמת אין זה זמן רב כל כך‪ .‬וגם יש ללמוד מדברי הפ״ת שנקטינן להקל כדברי הנו״ב ואין צריך דווקא שעת הדחק‬
‫גדול‪ ,‬אלא שזהו רק כשעשה ראשון ושביעי כדין‪.‬‬
‫‪ '°‬הנה הנו״ב כתב בשני פרטים בשונה ממה שכתבנו א‪ .‬שכתב שדי בבדיקה אחת בשבעה נקיים‪ .‬ב‪ .‬שלא כתב להשהות זמן מה‬
‫בבדיקה החוצית הזאת‪ .‬ואמנם איהו כתב שם להכריע כדעת הראב״ד שלעולם אין צריך בדיקות חו״ס‪ .‬וזה נגד הכרעת בעלי‬
‫השו״ע‪ .‬ובדברי רע״א תשו' ס והזכרון יוסף סי' י מצינו שכתבו שבדיקה אחת תעשה בחו״ס ושאר בדיקות אין צריך חו״ס‪ .‬ודי‬
‫בבדיקה קלה ]כ"כ בזכרון יוסף‪ ,‬ובדברי רע״א אין הכרח אלא שדי בבדיקה בעומק בלא חו״ס[‪ ,‬ובסדרי טהרה סי' קצו ס״ק כג‬
‫השיג על זה ודעתו שעל כל פנים אין להקל בלא ראשון ושביעי‪ .‬ואם כן באשה שמכתה אנושה באמת יש להקל בראשון לחוד‬
‫אבל באשה שאם תמתין זמן ניכר יחלוף לה מכתה לב' אין להקל אלא אם תעשה בדיקה בראשון ושביעי ]שהלא נראה מתוך‬
‫דברי האחרונים שהקלו שכל קולתם היא רק מתוך הדחק הגדול[‪ ,‬ואז יש לסמוך להקל על זה שמעיקר הדין נקטינן שדי בזה‪,‬‬
‫וגם על סברת האחרונים ]בית מאיר[ שכיון שכל בדיקות ז' נקיים ] ועל כל פנים שאר בדיקות דז' ימים[ הוי רק דרבנן‪ ,‬ולא‬
‫תקון אלא היכא דאפשר ]וגם על מה שיתבאר להלן בענין חו״ס[‪ ,‬ולענין מה שהנו״ב לא כתב להשהות העד‪ ,‬הנה מכל דבריו‬
‫שם מבואר שיסודו הוא משום שאין כתלי בית הרחם מעמידים דם‪ ,‬ולפיכך כתב שאין צריך חו״ס ואם כן אף שאין צריך חו״ס‬
‫אבל צריך לשהות על כל פנים שיעור זמן אשם תלוי שבשיעור זה מוכח בגמרא שהדם שוהה‪ ,‬ושיעור זה הוא בכדי שתטול עד‬
‫מתחת הכר ותבדוק בו‪ .‬והנה גם הסד״ט סי' קצו ס״ק כג כתב שמן התורה די שתעשה קינוח מבחוץ ותשהה שיעור אשם תלוי‪,‬‬
‫ומשום שכתלי בית הרחם לא מוקמי דם‪ ,‬אלא שכתב שחכמים החמירו שלא לסמוך על זה ותקנו שצריך דווקא חו״ס‪ .‬ולפי זה‬
‫כתב שם שבמקום שלא אפשר כגון בתולה שאינה יכולה לבדוק לעומק לא תקנו חכמים ודי לה בקינוח חוציי בשיעור א״ת‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫גם בדיקה שניה שעושים בכל יום‪ '°‬של שבעה נקיים תעשה על דרך הנ״ל‬
‫שתשים מוך מבחוץ‪.‬‬
‫יש מקום להקל באשה שקשה לה ליטהר משום מכות שיש לה בכתלי הצדדים‬ ‫ו‪.‬‬
‫שדי בבדיקה אחת ]מלבד ההפסק[ בחו״ס והשאר בקינוח חוציי ]ראה בהערות‬
‫דלעיל‪ ,‬ויש לשקול בפלס כל מקום לפי ענינו[‪.‬‬
‫אשה שנתברר לה שיש לה מכה בצדדי הכתלים ובבדיקה של שבעה נקיים‬ ‫ז‪.‬‬
‫מצאה טיפת דם בצד העד באופן שמתאים למקום המכה יש מקילים לתלות‬
‫כה״ג ולומר שהבדיקה נתקיימה בחלק העד המרכזי שנכנס לפרוזדור‪ .‬וכל זה‬
‫רק בבדיקה דז׳ נקיים שכבר יש לה חזקה כמש״כ האחרונים ]החוו״ד‬
‫והב״מ[‪ ,‬ולכך יש מקום להקל בזה‪ ,‬אבל בהפסק טהרה אין להקל שהרי‬
‫צריכים אנו להוציאה מחזקתה וכל שמצאנו דם אין בירור להוציאה‬
‫מחזקתה‪.‬‬
‫מצאה בראשון לנקיים דם בבדיקה ותולה במכתה‪ ,‬וחוששת שבגין כך בכל‬ ‫ח‪.‬‬
‫בדיקה שתעשה ביום זה תמצא דם‪ ,‬יש מקום לסמוך להקל בשעה״ד על דברי‬
‫הדגול מרבבה סי׳ קצו שבדיקת יום שני ושביעי חשובה כמו ראשון ושביעי‬
‫]בצירוף ההפס״ט[‪ ,‬ותבדוק למחר™‪..‬‬
‫מצאה דם בבדיקה ותולה במכתה ורוצה לבדוק שנית‪ ,‬וכמובן שקודם יש לה‬ ‫ט‪.‬‬
‫לרחוץ אותו מקום מדם מכתה‪ ,‬יש להסתפק האם היא צריכה להמתין אחר‬
‫הדחת המקום זמן מה עד שתעשה בדיקה שנית‪ .‬ומקום הספק הוא על פי‬
‫דברי החזו״א ריש סי׳ פא שכתב גבי בדיקת הפסק שאשה שיש לה מכה אף‬
‫אם תרחוץ ויהי נקי לפי שעה ומיד תבדוק אין זה הפסק שכיון שבתחילה‬
‫מצאה טמאה אלא ששטפה המקום ומיד בדקה אין זה אות שנסתם המעין‬
‫שהרי לעולם אינו מזלף תדיר‪ .‬והיינו שלא סגי בזה שבודקת שרגע אחד אין‬
‫דם במקור אלא צריכה לברר על משך זמן מסוים וכל ששטפה אין כאן בירור‬
‫אלא על רגע הבדיקה‪ .‬ויש להסתפק אם דברי החזו״א אמורים רק בהפסק או‬
‫גם בבדיקה של שבעה נקיים™‪.‬‬

‫ועוד כתב )ד״ה ומ״ש( שם שיתכן שגם בשעת הדחק אפשר להקל שאין צריך חו״ס אלא קינוח חוציי ועל כל פנים בשאר‬
‫בדיקות דשבעה נקיים אפשר להקל כן‪.‬‬
‫ולפי זה מובן שאפשר להקל לענין שאר בדיקות דשבעה נקיים גם באשה שאם תמתין זמן רב תרפא מכתה ]שבה לא מצינו‬
‫להאחרונים שהקלו[ שדי בקינוח חוציי בשיהוי א״ת‪ .‬וגם החזו״א הסכים לדברי הסד״ט שכל דין חו״ס הוא רק מתקנת חכמים‬
‫]ולפיכך הקלו בבתולה[ ומן התורה די בקינוח חוציי בשיהוי‪ ,‬אלא שכתב ששיעור השיהוי הוא יותר מא״ת‪ .‬והיינו זמן שמורה‬
‫על הפסקת האורח‪.‬‬
‫‪ '°‬לחוש לדעת הסמ״ג ]ועי׳ סד״ט סי' קצו ס״ק טז שבדיעבד אין חוששין לשיטתו הואיל וגם לפ״ד הוא רק מדרבנן[‪,‬‬
‫™ עיי פתחי תשובה ס״ק ו שמדברי הנו״ב עצמו מוכח שלית ליה שמועיל שני ושביעי‪ ,‬ולכן אין להקל אלא בשעת הדחק‪ ,‬שאז‬
‫יש לסמוך על מה שהובא לעיל מסה״ת שמן התורה לכו״ע די בראשון או שביעי‪.‬‬
‫סברת החילוק הוא עפי״ד החזו״א סי' צג סק״ג שכתב שם לענין בדיקת ז"נ דטעמא שצריך חו״ס הוא משום שבדיקה ענינה‬
‫לחפש את כל הבירורים המבררים ראייתה ולא תשאיר דבר שיכול להורות על ראי' מבלי בדוק אותה‪ ,‬ולפי גדר זה כל החסרון‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫םימןד‪ :‬הכרת דם מכה‬

‫שנינו בברייתא )סו‪ :(.‬אם יש לה מכה באותו מקום תולין אותה בדם מכתה‪ ,‬ואם‬
‫היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אין תולים‪ .‬וכתב הרמב״ן)בהלכות פ״ג ה״ז(‬
‫דכיון שכן אי אפשר לטהר בזמן הזה מחמת תליה במכה דכיון שפעמים שיש לבדוק‬
‫ולהשוות את מראה הדמים‪ ,‬וכגון שנראה לה שדם מכתה משונה ממה שראתה‪ ,‬ואזי‬
‫נצטרך להקיף המראות זו ליד זו ולבחון אם הם שווים‪ ,‬ובזמן הזה אין בקיאים‬
‫בהבחנה במראה הדמים‪ ,‬לפיכך אין להקל בכל גוונא לתלות במכה‪ .‬והביאוהו‬
‫הראשונים‪ ,‬וחלקו עליו מב׳ טעמים‪ .‬הרשב״א )בתוה״ב( כתב שכיון שבסתם אין דין‬
‫לבדוק אם הדמים שווים ורק אי נודע שהם אינם שווים אין לתלות אם כן מה‬
‫איכפת לן שאין בקיאים להבחין הלא כל שלא ידוע שהם חלוקים יש לתלות‪.‬‬
‫והרא״ש השיג על זה עוד דכשב׳ מיני הדמים לפנינו יש בקיאות להבחין אם הם‬
‫שווים‪ ,‬ומה שאין אנו בקיאים הוא רק להבחין על מראה דם יחיד שאין הוא דם‬
‫נידה‪ .‬והטור)סי׳ קפז( פסק כהרא״ש‪.‬‬
‫והנה יסוד דברי הרמב״ן הוא עפ״י המבואר בדבריו )בחי׳ לדף כ‪ (.‬שבזמן הזה‬
‫בטל ראיית דמים ואי אפשר להבחין חילוק בין דם נידה לדם מאכולת ולצבע קילור‪,‬‬
‫ומטעם זה דן שם הרמב״ן האם תולים בכתמים בזמן הזה או דכיון שאין בקיאים‬
‫אי אפשר לתלות‪ ,‬דשמא אין זה כדם מאכולת וכיו״ב‪ ,‬ומסיק שבכתמים הקלו חז״ל‬
‫לתלות כל שלא נודע לנו שאין דמיון‪ .‬והכי קיימא לן)סי׳ קצ סכ״ג וסל״א(‪ .‬ושורש‬
‫הדבר הוא עפ״י מה שמבואר בגמ׳ שבזמן הזה אין יודעין להבחין בין ד׳ מראות‬
‫האסורות לשאר מראות‪ ,‬ונקטו הראשונים דכל הבחנה בדם אינו בידינו‪ ,‬ואף אם‬
‫יבוא חכם שידע להבחין אסור לו להורות מגזירת החכמים שגזרו שלא לסמוך על‬
‫הבחנתינו משום שהטעות מצויה‪ ,‬ולפיכך סבירא ליה לרמב״ן דמכח גזירה זו שלא‬
‫יבואו לסמוך על ההבחנה אין לתלות כלל במכה שמא יראה להם שהוא משונה‬
‫ויצטרכו לבדוק ולהבחין‪ ,‬ושאר ראשונים חולקים מהטעמים הנ״ל‪ ,‬אבל מודו כו״ע‬
‫לעיקר הדבר שאין לסמוך על ההבחנה אף למי שיודע ]וכדחזי׳ גבי ד׳ דמים שכתבו‬
‫כל הפוסקים שאין להורות בזה שום היתר‪ ,‬והראשונים לא חלקו על הרמב״ן במה‬
‫שהשוה הבחנת דם מכה להבחנת מראה טהור[‪ .‬ומושג זה מצינו הרבה בדיני טריפות‬
‫דאין אנו בקיאים להבחין‪ ,‬ואף בדברים שבודאי יש בקיאים בהם ]עי׳ למשל ביו״ד‬

‫הוא רק אם הניחה מקום בלי בדיקה אבל אם רחצה או"מ ובשעת בדיקה בדקה כל מה דאפשר אין כאן איזהו מקום שהניחה‬
‫מלבדוק‪ ,‬ולפיכך לא אכפ״ל‪.‬‬
‫ובסק״ד לאחר שכתב גדר זה)בסק״ג( לענין ז"נ כתב שלענין הפס״ט ל״ש ביאור זה‪ ,‬ואולי כוונת החזו״א דכל מושג זה‬
‫שצריכה שלא להניח מקום בלתי מבורר שייך רק בז"נ שהבדיקה בהם הוי דין בספירת הנקיים ושייך לומר שחסר בספירת‬
‫הנקיים אם אינה מבררת דבר שבידה לברר אבל לענין הפס״ט ל״ש לומר כן דממנ״פ אם יש ספק שמא מה שברגע זה אין דם‬
‫אינו הוכחה על הפסקת המעיין א"כ חסר בעצם הבירור ולא משום שהניחה מקום מבלי בדוק אותו‪ .‬א"כ יתכן שרק בהפס״ט‬
‫שצריך לברר שהמעיין נסתם כה״ג שידוע לן שרק ברגע זה אין דם לא חשיב בירור אבל בז"נ מהני שהרי לא השאירה מקום‬
‫מבלתי בדוק אותו‪ .‬ועיי לעיל הערה מג בשם הגרד״ל קרוב לזה‪.‬‬
 ‫תקנת בית יעקב‬

‫סי׳ מח ס״ח דאין בקיאין בקורט דם[ מ״מ גזרו חכמים האחרונים שלא לסמוך על‬
‫בקיאותינו‪ ,‬וכלשון התבואות שור )סי׳ לו ס״ק כה( ״שאנו יתמי דיתמי אין לנו‬
‫לסמוך בשום דבר אהכרתינו״‪ .‬וכן כתבו הב״מ ]סי׳ קפח בתשובה לווילנא[ והשאלת‬
‫יעב״ץ גבי הא דאין בקיאים בה׳ מיני דמים שהוא גזירה והוי איסור ודאי‪.‬‬
‫ויש עוד להוסיף ע״ז מה שכתב בדבר שמואל )תשו׳ קע‪ ,‬והובא באחרונים( גבי מכת‬
‫הפארפאל דאין להקל משום שדמה משונה מדם הווסת‪ ,‬חדא דלדידן דכל מראה דם‬
‫טמא אין מקום להקל ועוד שבודאי דם הבא מחמת חימוד או חולי אחר‬
‫משונה הוא משאר דמי הווסתות הטבעים ומ״מ נחשב דם נידה‪ ,‬ואם כן מה שהוא‬
‫משונה אינו הכרח שהוא ממכה שדמה טהור‪ .‬האמנם שבספר סדרי טהרה )סי׳ קפז‬
‫ס״ק יד( לאחר שהאריך דאין לקבוע שיש מכה מכח שינוי הדם כתב דבאופן שהדם‬
‫נראה כמו מוגלא ]היינו שמעורב בו מוגלא‪ ,‬יעוי״ש[ אז יש להוכיח מכח זה שמכתה‬
‫מוציאה דם‪ ,‬ועיין בבית מאיר כאן ונראה שג״כ כוונתו לזה‪.‬‬
 ‫קונפזרם תיקון‬
‫סימן א‪ :‬ידבר בענין האם יש להקל בבדיקת הסכין של שחיטה ‪ ,‬בפגימות קלות‪ .‬ויבואר בו שיטות‬
‫הראשונים והפוסקים בשיעור הפגימה הפוסלת ואופן בדיקת הסכין‪ ,‬ומבחן המציאות בזה‪.‬‬
‫סימן ב‪ :‬יבורר בו ׳משפט הסירכות של הריאה׳ ]‪-‬הסרכות והתדבקות של בשר הריאה )על ידי ריר(‬
‫לדופן הבהמה או לחלק אחר בריאה[‪ .‬ויבוארו בו סוגי ההבחנות שמסרו לנו החכמים‬
‫האחרונים להבחין בין סירכא לריר‪ ,‬ונבאר כל סוגי הקולות על מה הוטבעו‪ ,‬ואלו הן‪ :‬ניתוק בהגבהת‬
‫היד‪ ,‬ניתוק בהכנסת היד בנחת‪ ,‬מיעוך ומשמוש‪ ,‬קילוף‪ ,‬קילוף קל‪.‬‬

‫סימן א‬
‫בשיעור פגימת הסכץ והנהוג בזה‬
‫דאף פגימה קטנה שבקטנות אסורה‪ ,‬ורב חיסדא מיקל שרק‬ ‫ידוע מקדמת דנא שעניץ השחיטה ובדיקת הסכין הוא ענין חמור‬
‫פגימה בשיעור חגירת ציפורן אסורה‪ ,‬ולא קיי״ל כוותי׳ אלא‬ ‫המסור לירא שמים מרבים וכבר כתב רבינו יונה בשע״ת‬
‫כהנך אמוראי דאסרי אפילו כל שהוא‪.‬‬ ‫ש״ג אות צו )והובאו דבריו בב״י סי׳ יח ובשו״ע שם סי״ז( וז״ל ״ואשר‬
‫איננו ירא לבו לא יבין לדקדק לבדיקת הסכין כי צריך לכויץ את‬
‫אמנם הוסיף הרמב״ן דאף להמחמירים דווקא כשתחגור או‬ ‫לבו במאד מאד בבדיקתו הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים‬
‫ציפורן או בשר או אפי׳ חוט השערה אבל אם אינה‬ ‫ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה ולאחר מכן ימצאנה כי הכין לבו‬
‫)חוגרת( ]אוגרת[ כלום ה״ז דומה לסאסאה והיינו דגם למאי‬ ‫באחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב״‪.‬‬
‫דקי״ל כהנך אמוראי דאסרי אבל באינה אוגרת שום דבר כשירה‪.‬‬
‫ונציע בס״ד את סוגית הגמ׳ והפוסקים‪.‬‬
‫וכן דעת הרשב״א בחי׳ שם כהרמב״ן דאמוראי נינהו וקי״ל דכל‬
‫פגימה אוסרת ובלבד שתאגור איזה דבר שיהיה והוכיח לזה‬ ‫סוגיית הגמרא בחולין‬
‫מדתני בברייתא אוגרת אלמא אינה פסולה אלא באוגרת איזה‬ ‫גרסיק בחולין יז‪ :‬במערבא בדקי לה בשימשא בנהרדעא בדקו‬
‫דבר שיהי׳‪.‬‬ ‫לה במיא רב ששת בדק לה בריש לישניה רב אחא בר‬
‫יעקב בדק לה בחוט השערה בסורא אמרי בישרא אכלה בישרא‬
‫אך אכתי ק ״ק דלא נתיישב אכתי בדברי הרמב״ן הנך אמוראי‬ ‫לבדקה‪.‬‬
‫דבדקי בשימשא ומיא ואמאי הוצרכו לזה כיון שאינה אוגרת‬
‫שום דבר וזה לכו״ע שרי וכבר הרגיש בזה הרשב״א במשמרת‬ ‫רב פפא צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ובו׳‪.‬‬ ‫אמר‬
‫הבית )בית א׳ שער ב׳ דף יב‪ (:‬וב׳ דבאמת אין פגימה הנראית‬ ‫שם איתא אמר רשב״ל ג׳ פגימות הן וכו׳ ורב חיסדא‬ ‫ובסמוך‬
‫בשימשא פוסלת אלא כשראו פגימה בשימשא היו בודקים אותה‬ ‫אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קמיירי וכולן‬
‫לאחר מכן אם )תחגור( ]תאגור[ שום דבר ואפי׳ חוט השערה‬ ‫פגימתן כדי פגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה‬
‫ובכך היו פוסלין אותה אילו נמצאת פגומה אפי׳ רק לאחר‬ ‫ציפורן‪.‬‬
‫שחיטה‪.‬‬
‫דעת הרמב״ן והרשב״א‬
‫ונתברר לנו דעת הרמב״ן והרשב״א‬ ‫והקשה הרמב״ן וכל הראשונים דאי שיעור פגימה בחגירת‬
‫קיי״ל שכל פגימה אפי׳ קטנה שבקטנות אוסרת‪.‬‬ ‫א( דלהלכה‬ ‫ציפורן א״כ אמאי בדקו כולי׳ האי אחרי פגימות‬
‫קטנות בשימשא ומיא וחוט השערה‪ ,‬ואף אם נדחוק שבדקו בזה‬
‫שהפגימה תאגור איזה דבר שיהי׳ ואפי׳ חוט השערה‪.‬‬ ‫ב( צריך‬ ‫אם יש פגימה ואח״כ בדקו שיעורה‪ ,‬א״א לפרש כן לגבי בישרא‬
‫דקאמרינן צריכה‪ .‬וכיון דשיעורא בציפורן אין בדיקת בשר לה‬
‫ג( אם מצינו פגימה בשימשא צריך לבודקה אם אוגרת איזה‬
‫כלום‪.‬‬
‫דבר שיהי׳‪) ,‬ולכאו׳ משמע קצת שאם לא בדקו כן‬
‫ונאבד הסכין אסורה דבל ספק בשחיטה אסור דבהמה בחייה‬ ‫הרמב״ן דבאמת הוא פלוגתא דאמוראי ומאן דבדיק‬ ‫ותירץ‬
‫בחזקת איסור עומדת ועיין(‪.‬‬ ‫אבישרא ואטופראא( וחוט השערה ושימשא ומיא ס״ל‬

‫וכתב הפר״ח שלפי זה בדיקת טופרא אינה חגירת הציפורן‪ ,‬אלא שבדק בציפרנו אם יש איזה פגימה כל שהיא‪ ,‬שהציפורן מרגיש אפילו‬ ‫א(‬
‫פגימה כל שהוא‪.‬‬
 ‫הזבח‬
‫נמצא לדינא להרא״ה א‪ .‬קיי״ל כרב חסדא דשיעור פגימה‬
‫כחגירת הציפורן ב‪ .‬י״א רכל הרגשה פוסלת ואפי׳ פחות‬
‫מאוגרת חוה״ש )גר״א‪ ,‬פמ״ג( וי״א דשיעור הרגשת ציפורן הוא‬
‫שוה לאוגרת חוה״ש )דרישה פר״ח( וי״א דרק פגימה המעכבת‬
‫הילוך הציפורן )כ״מ בריטב״א(‪.‬‬
‫דעת הרא״ש‬
‫הרא״ש כתב די״מ דהא דהרי״ף לא הביא מימרא דרב חיסדא‬
‫דס״ל דהנך אמוראי דבדקי בשימשא ומיא ס״ל‬
‫דבפגימה כל דהוא טרפינן ואפי׳ אין הציפורן חוגרת בו וכ׳ ע״ז‬
‫ולי נראה כיון דפסק דבעינן לבדוק אטופרא ואבישרא היינו כדי‬
‫שתחגור בה ציפורן וכל פגימה שהוא מרגיש בציפורן היינו‬
‫שתחגור בה הציפורן הלכך לא הוצרך להזכיר הא דר״ח‪.‬‬
‫ובביאור דבריו נחלקו הפוסקים‪ ,‬דעת היש״ש והב״י בסי׳ יח‬
‫ןוכ״מ בטור[ דהרא״ש מיקל יותר מהרשב״א‪ ,‬ולדעתו‬
‫קיי״ל כרב חיסדא דס״ל דשיעור הפגימה בחגירת ציפורן‪.‬‬
‫ולשיטתם כוונת הרא״ש במה שכתב ׳וכל פגימה שהוא מרגיש‬
‫בציפורן היינו שתחגור בה הציפורן׳ לומר שבדיקת טופרא אינה‬
‫הרגשת הציפורן‪ ,‬כדעת הרמב״ן ]כמשנ״ת לעיל בהערה בשם‬
‫הפר״ח[‪ ,‬אלא שבודק אם הציפורן נאגרת בה‪ ,‬ונמצא שלשיטה‬
‫זו השיעור הוא בכדי חגירת הציפורן‪ .‬ואמנם כתבו היש״ש והב״י‬
‫דנקטינן להחמיר כהרמב״ן והרשב״א רכל פגימה אוסרת‪.‬‬
‫אבל הדרישה )סק״א( והפרי חדש )סק״ה( כ׳ דהרא״ש ס״ל בפי׳‬
‫חגירת ציפורן כפי׳ קמא הנ״ל ברא״ה דחגירת ציפורן‬
‫היינו ׳הרגשת ציפורן׳‪ .‬וכן נקטו הרבה אחרונים‪ ,‬אכן יש בזה ג׳‬
‫דעות באחרונים מהו שיעורא של פגימה לפי שיטת הרא״ש‪.‬‬
‫]וכאשר נתבאר לעיל בדברי הרא״ה[‪.‬‬
‫הפרישה והפר״ח כתבו שלפ״ז אין מחלוקת בין הרא״ש‬
‫והרשב״א לדינא‪ ,‬שהרי ציפורן מרגיש כל דהו‪ ,‬ואין‬
‫כאן רק מחלוקת בפי׳ הסוגיא דלהרמב״ן יש בזה פלוגתא‬
‫דאמוראי וקי״ל רכל פגימה קטנה אוסרת ולהרא״ש כו״ע סברי‬
‫‪•P‬‬
‫כתב )משב״ז סק״^ ה דאדרבה הרא״ש והרא״ה מחמירים‬ ‫הפמ״ג‬
‫יותר דלדבריהם שהכל תלוי בהרגשת הציפורן לא מצינו‬
‫דפגימה קטנה שאינה אוגרת כלום כשירה‪.‬‬
‫התבו״ש )סק״ה( מפרש ג״כ בד׳ הרא״ש דחגירה היינו הרגשה‬
‫אך חולק על הפר״ח וס״ל דהרא״ש מיקל יותר‬
‫מהרשב״א ]וכמו שכתבו הבית יוסף והטור בדעת הרא״שג([‬
‫וכתב דלדידיה י״ל דאוגרת חוה״ש אינה אסורה ובעי דווקא‬
‫שיהא מורגש בציפורן‪ ,‬וכתב דלכו״ע הבדיקה היא בטופרא והיינו‬
‫ע״י הרגשת הציפורן רק דהרשב״א סובר דציפורן בודאי מרגשת‬
‫אפי׳ אוגרת כ״ש ואם בדק ולא הרגיש בציפורן ושוב בדק‬
‫בחוה״ש ונמצא שאוגר חוה״ש אסור משום דאמרי׳ שלא בדק‬
‫ב( וכשיטתו דלעיל בשיטת הרא״ה‪ .‬וראה שם שאף הגר״א הסכים לפירושו בדעת הרא״ה‪ ,‬אבל בדעת הרא״ש לא מצינו כן להגר״א‪ ,‬ואם כן להלכה‬
‫ג( אלא שלשיטתם הרא״ש מפרש שבריקת טופרא הוא חגירת הציפורן‪ ,‬וכמו שנתבאר לעיל‪ ,‬אבל‬
‫לשיטת התבו״ש הכוונה הרגשת הציפורן‪ ,‬אלא שהציפורן מרגשת רק בשיעור גדול מאד ‪.‬‬
‫סימן א‬ ‫תיקון‬
‫דעת הרא״ה‬
‫הרא״ה בבדק הבית פליג על הרמב״ץ והרשב״א וס״ל דאין כאן‬
‫מחלוקת אמוראים וכל הנך בדיקות אינן אלא לחזר‬
‫אחר סכין יפה אבל לעכב אין לנו אלא שתחגור בה צפורן‪.‬‬
‫עוד הוסיף וב׳ דהך שתחגור בה ציפורן אינו מלשון חגורה כמו‬
‫שסבור החכם אלא מלשון חגירה כמו ויחגרו ממסגרותם‪.‬‬
‫כלומר שתרגיש בה הציפורן‪.‬‬
‫והיינו דס״ל דבאמת הלכה כר״ח דשיעור הפגימה בחגירת‬
‫ציפורן אבל אין הכוונה לפגימה גדולה שתיכנס הציפורן‬
‫לעובי הפגימה ותהי׳ הפגימה כחגורה לציפורן אלא לפגימה‬
‫קטנה שתרגיש בה הציפורן‪.‬‬
‫ובמ שמרת הבית נתקשה בדעת הרא״ה דמשמע דבא להקל‬
‫רכל מה דבדקו הנך אמוראי הוא רק לחזר אחר‬
‫סכין יפה אבל לעכב אין לנו אלא כר״ח שתחגור בה הציפורן‬
‫ומאידך לפי מה דפירש דתחגור היינו שתרגיש א״כ חזר לומר‬
‫שפגימת סכין בכל שהוא שהרי הציפורן מרגשת בכ״ש‪.‬‬
‫ובאמת הדרישה והפר״ח ]סק״הן לומדים דאין מחלוקת לדינא‬
‫בין הרא״ה לרשב״א ותרוויהו מודו דאפי׳ פגימה‬
‫שאינה חוגרת ציפורן רק אוגרת כל שהוא ]ואפי׳ חוט השערה[‬
‫אוסרת ומחלוקתם רק בפירוש הסוגיא‪ ,‬דלהרשב״א יש בזה‬
‫מחלוקת אמוראים ולרב חסדא אין פגימה אוסרת רק בחגירת‬
‫הציפורן אלא דלא קיי״ל כר״ח אלא כהנך אמוראי דאפי׳ אוגרת‬
‫כל שהוא ]ואפי׳ חוה״ש[ אסור‪ ,‬ולהרא״ה שחגירה לשון הרגשה‬
‫א״כ כו״ע מורו ששיעור פגימה הוא בשיעור שהציפורן מרגיש‬
‫והציפורן מרגיש אפי׳ אוגרת כל שהוא ונמצא דאוגרת חוה״ש‬
‫וחגירת ציפורן חרא הוא‪.‬‬
‫והגר״א ]בסק״גן הוסיף דהרא״ה מחמיר יותר מהרשב״א‪.‬‬
‫וכוונתו לכא׳ דלהרא״ה לא מצינו שהקל בפגימה‬
‫שאינה אוגרת חוה״ש אלא כל פגימה שנרגשת בציפורן אוסרת‬
‫)והא דסאסאה שרי יש להרא״ה פירוש אחר(‪ ,‬וכן הפמ״ג )מש״ז‬
‫סק״ב( הביא דברי הפר״ח שהרא״ה כהרשב״א ושוב כתב ולא עוד‬
‫אלא שאני רואה להפך דהרא״ה מחמיר יותר רכל פגימה הנרגשת‬
‫בציפורן אפי׳ אינה אוגרת כל שהוא אוסרת‪.‬‬
‫אמנם דעת התבו״ש )סק״ה( דד׳ הרא״ה להקל והרגשת ציפורן‬
‫דהרא״ה הוא פגימה גדולה יותר מאוגר חוט השערה‬
‫]ועי׳ בריטב״א יח‪ .‬דמבואר בדבריו דהרא״ה לא נתכוון דפי׳‬
‫המילה חגירה היינו הרגשה אלא חוגר מלשון חיגר )כפי׳ דונש‬
‫המובא ברש״י תהלים( ונראה דהכוונה דכמו שחגר הוא אחד שאינו‬
‫יכול לילך ה״נ הפגימה מעכבת הילוך הציפורן ולפי״ז אין כוונת‬
‫הרא״ה רכל הרגש אסור אלא רק הרגשת עיכוב דהיינו שהפגימה‬
‫מעכבת הציפורן מלילך ולפי״ז ג״כ יוצא דהרא״ה באמת בא‬
‫להקל מד׳ הרשב״א דלא אסרינן באוגרת חוה״ש אלא דווקא אם‬
‫מעכבת הילוך הציפורן[‪.‬‬
‫אין שום ראיה שנקט להחמיר כן‪.‬‬
 ‫הזבח‬
‫כיון שהרשב״א יסד שלשון אוגרת משמע שצריך שהפגימה‬
‫תאגור משהו‪ ,‬ואם אינה אוגרת אינה פוסלת ולא מצינו‬
‫שהראשונים ישיבו על ראייתו זו ]אמנם יתכן שהרא״ה שחלוק‬
‫בדבר אך לא הובא בפוסקים[ אם כן אין לנו לבדות בזה פלוגתא‬
‫בין הראשונים כמו שיסד לן הגרע״א בתשובה סי׳ קיח‪ ,‬דכה״ג‬
‫לא משוינן פלוגתא גם בין הראשונים‪ .‬ומה שבספרי המלקטים‬
‫]מנחת יוסף ס״ג‪ ,‬מנחת הזבח כלל י דין ג‪ ,‬בית דוד ‪ -‬לענין‬
‫קודם שחיטה[ הובאו דברי הפרי מגדים‪ ,‬אין זה עוד דעה‪ ,‬מיהו‬
‫י״ל שזה מורה על מנהג לחוש לדבריו על כל פנים קודם‬
‫שחיטה‪.‬‬
‫ב( הנה כפי שנתברר יש פגימות קלות שמקילים בהם על סמך‬
‫שטוענים שהם בודאי אינם אוגרים חוט השערה‪ ,‬והלא‬
‫נפסק בשו״ע ס״ב שצריך שתאגור חוט השערה ואם לאו אינו‬
‫פסול‪ .‬וראשונה יש להעיר שמהכ״ת להכשיר על סמך שמשערים‬
‫שאינו אוגר חוט השערה הרי חזינן הנך אמוראי דבדקי בשימשא‬
‫ומיא ושוב בדקי בחוט השערה ולא סמכו על השערתם בראיה‬
‫אם אוגר חוה״ש‪ ,‬ואיך נבוא אנן ונאמר שאנו מחליטים עפ״י‬
‫אובנתא דליבא הך שיעורא דאגירת חוה״ש‪ .‬אך יש עוד לדון‬
‫האם אוגרת חוה״ש זהו שיעור בפגימה או שזה רק נמסר לן‬
‫ע״י חז״ל כאופן וצורה לפעולת הבדיקה‪ ,‬אבל לא נתכוונו לומר‬
‫שיש שיעור מסוים לפגימה‪ .‬ולכאורה כיון שמצינו שאמרו‬
‫ששיעור הפגימה אוגרת ׳כל שהוא׳ אם כן אין לזה שיעור אלא‬
‫כל שאוגר ׳משהו׳ פוסל‪ ,‬וחוט השערה הוא רק אופן בדיקה‪,‬‬
‫ואם כן אם מרגיש פגימה אין לו להקל על סמך שאין בה שיעור‬
‫של הוט השערה שהרי יודע שיש כאן חסרון של כל שהוא‪,‬‬
‫ואמנם כן נראה מדברי היש״ש סי׳ לח שאף אם אינו אוגר חוט‬
‫השערה פסולי(‪ ,‬אכן הוא לא העתיק בדיקת חוט השערה וזהו‬
‫נגד פשטות דברי השו״ע וש״פ שנמשכו אחריו יי(‪ ,‬ומצינו בכמה‬
‫דוכתי שמסרו חז״ל ששיעור כל שהוא הוא חוט השערה ]עי׳‬
‫הערה״([ ושפיר יש לומר ש׳כל שהוא׳ הוא לאו דווקא אלא‬
‫שיעורו חוט השערה‪.‬‬
‫הנה נתבאר לן שיש מקום להליץ בעד המקילים‪ ,‬שאין חוששים‬
‫להלכה לדברי הפרי מגדים‪ ,‬וכן יתכן שאין פסול אלא‬
‫אוגרת בשיעור חוט השערה‪ .‬אולם כל זה מה שנוגע לעיקר סוגיית‬
‫ההלכה‪ ,‬אכל לענין מעשה יש פקפוק גדול להקל‪ ,‬שהרי למעשה‬
‫סימן א‬ ‫תיקון‬
‫יפה אבל להרא״ש אין שיעורו באיגרת חוה״ש רק הכל תלוי‬
‫בהרגשת הציפורן ואם לא הרגיש כשר אף שאוגר חוה״ש‪.‬‬
‫והנה התבו״ש פסק כהרשב״א ראוגרת כ״ש פסול‪ ,‬וגם לר׳‬
‫הרא״ש דלשיטתו הוא מיקל יותר אך היינו דווקא בלא‬
‫נרגש בציפורן אבל כל פגימה הנרגשת בציפורן אין מקום להקל‬
‫בזה רכזה גם הרא״ש מחמיר וכמשנ״תי(‪.‬‬
‫נמצא לשיטת הרא״ש קיי״ל כר״ח דשיעור פגימה שתחגור בה‬
‫הציפורן‪ ,‬ונחלקו בזה האחרונים י״א דהכוונה שחוגר בה‬
‫הציפורן מלשון חגורה ולפי״ז הרא״ש מיקל‪] .‬יש״ש‪ ,‬ב״י‪ ,‬וכ״ד‬
‫הגר״ז בקו״א ועוד אחרונים עי׳ אחיעזר ח״ב סוס״ב[ י״א‬
‫שהכוונה הרגשת הציפורן ושיעורו שוה לאוגרת חוה״ש ]דרישה‬
‫פר״חן י״א שהרא״ש מחמיר יותר וכל שנרגש בציפורן פסול אף‬
‫שאין אוגר מידי ]פמ״ג[ וי״א שאע״פ שהכוונה הרגשה אך‬
‫הרא״ש יותר מיקל מהרשב״א דלדידיה אין מוכרח לפסול באוגר‬
‫כ״ש אלא בעי דווקא שיורגש בציפורן‪] ,‬תבו״שן‪.‬‬
‫ולדינא כתב ב״י סי׳ יח דהמנהג לפסול אוגרת כ״ש כהרמב״ן‬
‫והרשב״א וכן בדין להחמיר באיסורי תורה‪ ,‬וכן סתם‬
‫בשו״ע סי׳ יח ס״ב שיעור הפגימה כל שהוא ובלבד שתאגור בה‬
‫כ״ש ואפי׳ חוט השערה‪ ,‬והיינו כיון דסובר דהרא״ש מיקל פסק‬
‫להחמיר כהרשב״א‪ .‬אבל הפמ״ג דסובר שהרא״ש מחמיר פסק‬
‫כוותיה ולפיכך כתב דיש להחמיר בכל פגימה אפי׳ אין אוגרת‬
‫חוה״ש כדעת הרא״ה והרא״ש ]לדעתו[‪.‬‬
‫בירור המציאות‬
‫יש לדון במה שיש שמקילים בפגימות קלות הנרגשות‬ ‫והנה‬
‫בציפורן‪ ,‬ומהם על סמך שאומרים שיודעים לשער שאינו‬
‫אוגר חוה״ש‪ ,‬ויל״ד בזה מכמה אנפי‪.‬‬
‫א( ד ע ת הפמ״ג רכל פגימה אסורה אפי׳ אינה אוגרת מידיה<‪.‬‬
‫אכן צריך עיון האם באמת צריכים אנו לחוש להלכה‬
‫לדבריו‪ ,‬שהרי מה שנקט שהרא״ש מחמיר יותר מהרשב״א הוא‬
‫נגד דברי הטור ובית יוסף ]והתבואות שור והדרישה והפר״ח‪,‬‬
‫ועוד גדולי האחרונים[‪ ,‬ומה שתמך שם דבריו בדברי היש״ש‬
‫אינו מחוור‪ ,‬ובפרט שהיש״ש כתב שדבריו הם כדברי הרמב״ן‬
‫ולהפמ״ג הרי הוא מחמיר יותר מהרמב״ן‪ .‬וכן מה שנתלו כמה‬
‫מהמחברים שדעת הכרו״פ כהפרי מגדים אינו נראה כלליי‪ .‬והנה‬

‫כפגימה הנרגשתבציפורן‪ ,‬וכל הנידון בשיעורא הוא‬ ‫דל״מ בדבריו שום קולא‬ ‫ד( יש שנתלו בדעתו להקל שאף שחוגר כל שהוא כשר‪ ,‬ואינו מובן‬
‫בלא הרגיש כלום בציפורן‪ ,‬אבל כל שהרגיש פסול‪.‬‬
‫ה( וכן הביא מדמשק אליעזר דחכמי הדור הסכימו להחמיר בדיעבד אפי׳ בפגימה שרק נראית בשמשואינה אוספתשום דבר‪ ,‬אמנם יתכן דמעשה‬
‫דהדמש״א לא היה מדינא‪ .‬אך הא מיהת למדנו דחששו שאם נקל בפגימה כ״ש יבואו להקל יותר‪.‬‬
‫ו( שאמנם הכו״פ כתב שכל פגימה הנרגשת בציפורן פסולה‪ ,‬אכן בלשונו שם משמע שהפגימה היותר קטנה היא בשיעור חוט השערה‪ ,‬והיינו‬
‫שפגימה שאינה אוגרת לא קרי ליה פגימה‪ ,‬ואף שיכול להיות שירגישו גם פחות מזה כמו שכתב הפמ״ג וא״ב הלא זה בכלל פגימה הנרגשת בציפורן‪,‬‬
‫אך הלא כתב שם הכו״פ שיש הרבה דרגות ומיני הרגשות וא״כ יש לומר שהמרגיש פגימה שאינה אוגרתאינו מרגיש נכון‪ ,‬ולעולם לא בא הכו״פ לומר‬
‫שגם פגימה שאינה אוגרת חוה״ש פסולה‪.‬‬
‫ז( אך אין דבר זה ברור אצלי‪.‬‬
‫ח( ומה שהש״ך ס״ק ד הביא מדברי היש״ש הוא רק לענין שלא נאמר שהשיעור הוא חגירת הציפורן‪ ,‬אבל לא נשמע מדבריו שבא לחלוק על‬
‫פשטות דברי השו״ע שבודקים בחוט השערה‪.‬‬
‫‪ -‬עי׳ רש״י חולין‬ ‫ט( עי׳ קמאי חולין כט‪ .‬דאייתו תוספתא ׳כמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה‪ - ,‬עי׳ רש״י חולין קכה כלשהוא‪,‬כחוט השערה‪.‬‬
‫מה‪ :‬ד״ה ולא‪ ,‬ותוספות מז‪ .‬ד״ה דאי‪ ,‬ורשב״א מו‪) :‬ועי״ע רש״י שמות כז ה ‪ -‬מספר זכות המאכלת(‪.‬‬
 ‫הזבח‬
‫שחלק מחומר של הסכין הצטופף יותר ועל ידי זה נפגם חליקותו‬
‫הלא גם כעת חסר‪ ,‬ואם כן כל פגימה היא אוגרת משהו‪ ,‬ובמה‬
‫נחלקו הפרי מגדים והאחרונים? והנה אם נאמר שיש שיעור לכל‬
‫שהוא אתי שפיר‪ ,‬אך מדברי הפרי מגדים מוכח שאין מחלוקתו‬
‫אם אוגרת בשיעור פחות אלא שאין צריך כלל אוגרת‪ ,‬ומהו דבר‬
‫זה? והנה תשובת דבר זה קשה‪ ,‬אלא שאנו יודעים שיש דרגות‬
‫שונות בצפיפות של חומר אף שאין שם איזה בור ואם חוד‬
‫הסכין בחלקו נעשה פחות חלק ירגיש זאת בציפרנו אף שאינו‬
‫אוגר משהו יי(‪ .‬אבל כל פגימה שאינה על דרך זה אלא ניכר שם‬
‫חסרון הכי קל ודאי יש לפסול‪ ,‬אלא אם נאמר שיש שיעור חוט‬
‫השערה‪ ,‬ואזי צריכים אנו לידע מהו שעור זה ואיך לבדוק זאת‪,‬‬
‫וכיון שאין עושין כן ואין בודקין בחוט השערה אם כן אי אפשי‬
‫להכשיר שום פגימה שרואין בה חסרון הכי קל ומזערי שיש‪.‬‬
‫וכשלמא אם כל פגימה נרגשת היו אוסרים שפיר דמי דג״ז‬
‫נמסר לנו לבדוק בהרגשת הציפורן‪ ,‬אבל אנו אין אנו‬
‫בודקין לא ע״י הרגש ציפורן ולא ע״י חוט השערה רק עפ״י‬
‫אובנתא דליבא ומבטלים כל הך סוגי׳ שעוסקת בדיני בדיקת‬
‫הסכין ולא רק בשיעורא דפגימה‪.‬‬
‫]ויש שטענו שיש מסורת על אותם פגימות שאין אוגרות חוה״ש‬
‫אבל ידוע בין השוחטים שאין בזה דבר מוגדר ומוחלט‪,‬‬
‫ופשוט לכל שאין כאן שום מסורת מתוקנת‪ ,‬ואילו היה הדבר‬
‫מוגדר ומסווג היה מקום לומר שזה נקרא שהבדיקה היא ע״י‬
‫הרגש הציפורן ולא ע״י אובנתא דליבא‪ ,‬אבל כיון שאין הדבר‬
‫מוגדר הרי בסוף הרגשת הלב מכרעת ולא הרגשת הציפורן‬
‫ודו״ק[‪.‬‬
‫ג( הנה מפורש בגמ׳ ובפוסקים דצריכא בדיקה אטופרא ובישרא‬
‫וידוע שבדורות האחרונים אין בודקים בבישרא וכבר‬
‫עמד ע״ז בפרי תואר וב׳ שהאידנא אין מרגישין בבשר ואעפ״ב‬
‫מסיק לבדוק בבשר וכ״כ בפמ״ג ]וכוונתם צ״ב דהא סו״ס אין‬
‫מרגישין וכמו שתמה במנח״י[ והגר״ז )קו״א סק״ג( יישב הדבר‬
‫בדרך מחוורת והוא דבדיקת טופרא היינו חגירת הציפורן ]ודלא‬
‫כמשכ״ל[ ומה״ט בעי נמי בדיקת בשרא שחגירת הבשר הוא‬
‫שיעור יותר קטן אבל כיון דאנן מחמירים לבדוק בהרגשת‬
‫הציפורן והציפורן מרגיש כ״ש א״כ תו אי״צ בשרא‪ ,‬וסיים הגר״ז‬
‫וז״ל והשתא אתי שפיר לדידן שמחמירים שלא לשחוט בדמיא‬
‫לסאסאה וצריך להיות הסכין חלקה לגמרי שאין הציפורן מרגיש‬
‫בה כלום אפי׳ הרגשה בעלמא הלכך אין בדיקת בשרא מעכבת‪,‬‬
‫עכ״ד וא״כ לפי״ד אם מקילים בפגימות הנרגשות בציפורן שוב‬
‫חסר בדיקת בשרא המעכבת מדינא דגמ׳‪.‬‬
‫ברמ״א סי׳ י״ח ס״ו דאין אנו בקיאין בדומה‬ ‫ד( מבואר‬
‫לסאסאה ואין לשחוט בו‪ ,‬ומפורש ברמב״ן‬
‫י( וקשה לומר שיש כאן מחלוקת במציאות ולרעת הררישה מי שמרגיש כהפמ״ג טועה ובאמת לא הרגיש כלום‪.‬‬
‫יא( היינו שיתכן באמת שיש להקל בהרגשת עצירה אם אינה הרגשת תקיעה‪ ,‬שזו לא בכלל הרגשה להדרישה ותבו״ש‬
‫יב( ובזה לא הלכתי אחר הטוענים ששיעור הפגימה הוא הרגשת הצפורן‪ ,‬ורייקי לה מלשון הרא״ש שכתב מרגיש בציפורן‪ ,‬אלא אף אם נאמר שאין‬
‫ראיה מלשון הרא״ש‪ ,‬משום שהוא עוסק באופן הבריקה ולא בשיעור הפגימה ולכך נקט מרגיש‪ ,‬אך סו״ס אם הכשיר אף שהרגיש לא עשה כלום‪ ,‬שלא‬
‫יג( ועוד יתכן שהפמ״ג יפסול אם הנקב עגול ולכך אינו תוקע את הציפורן‪ ,‬אך לבא׳ צ״ע לפסול בזה ]הגרש״צ שליט״א[‪.‬‬
‫סימן א‬ ‫תיקון‬
‫הלא נקטינן שבודקים בטופרא כמבואר בשו״ע ס״ט‪ ,‬ולדעת‬
‫הרבה אחרונים ]ה״ה הדרישה הפר״ח‪ ,‬התבו״ש‪ ,‬החכמ״א‪ ,‬ועוד[‬
‫הכוונה לא בחגירת הציפורן‪ ,‬כיון שאפילו כל שהוא פוסל‪ ,‬אלא‬
‫בהרגשת הציפורן‪ ,‬ואם כן כל שהרגיש פגימה בציפרנו פסול‪,‬‬
‫וכיון שהדבר ידוע שמקילים גם בפגימות שניתן להרגישם‬
‫בציפורן‪ ,‬אלא שנתרגלו שלא להדגישם וכמו שנתברר היטב מפי‬
‫השובי״ם המומחים שיש הרגשות שנתרגלו שלא להדגישם אבל‬
‫הם באמת מורגשים‪ ,‬אם כן לכו״ע אי אפשי לנו להקל‪ ,‬שהרי‬
‫זו צורת הבדיקה שנמסרה לנו מחז״ל שכל שמרגיש פסול‪,‬‬
‫ובטרם נבוא אל המחקר בשיעור הפגימה הלא יש לנו לקיים‬
‫הוראת חכמינו שכל שמרגיש פסול‪ .‬אלא שבזה יש לנו לעמוד‬
‫על העיון‪ ,‬שהלא חזינן שיש לנו ג׳ דעות באחרונים מהו שיעור‬
‫הפגימה הנרגשת בציפורן‪ ,‬להתבו״ש הוא יכול להיות יותר‬
‫משיעור שאוגרת חוט השערה‪ ,‬להדרישה הוא מכוון לאוגר חוט‬
‫השערה‪ ,‬ולהפמ״ג הוא אפילו אינו אוגר כלל‪ ,‬ואם כן ניחזי אנן‬
‫אותו שהרגיש כהפמ״ג ובא לרבינו התבואות שור ואומר לו‬
‫הרגשתי פגימה ואמרו חכמים כל שנרגש בציפורן פסול‪ ,‬והרי‬
‫לדעת התבואות שור ודרישה כל שהוא אינו אוגר זה כשר‪ ,‬ומהו‬
‫אם כן בדיקה זו של הרגשת הציפורן?’< ובעל כרחך צריכים אנו‬
‫לומר שיש דרגות בהרגשה‪ ,‬ומי שמרגיש כהפרי מגדים לא נחשב‬
‫הרגשה לפי הדרישה‪ ,‬ויאמר לו הדרישה מה שאתה אומר‬
‫שהרגשת אינו נכון ואינך יודע הרגשה מהי‪ ,‬ומי שהרגיש‬
‫כהדרישה יכול להיות שלא חשוב הרגשה להתבו״ש‪ ,‬והטעם או‬
‫משום שאינו מהבינונים או שהרגשתו דקה יותר מדאי‪ ,‬או שרק‬
‫הרגשה שהציפורן נתקעת או נופלת מעט פוסלת ולא מה‬
‫שמרגיש שאין החוד חלק‪ .‬ואם כן שפיר יש לומר שאכן יש‬
‫הרגשות שהם כשרות לפי מה דנקטינן דלא כהפמ״ג‪.‬‬
‫הטענות מבחינה מעשית‬
‫א( אלא שכל זה שייך אילו היה הגדרה שונה אילו הרגשות‬
‫אינם פוסלים ואילו הרגשות פוסלים‪ ,‬אבל לא זהו‬
‫המציאות ואין חלוקה אצל אותם המקילים בסוגי ההרגשות אלא‬
‫ברמתם‪ ,‬ובזה לא יתכן להקל שהרי מסרו לנו חכמים לבדוק‬
‫בהרגשת הציפורן‪ ,‬ואיך נקל אף בדבר המורגש בציפורן? והיינו‬
‫אף אם נאמר שמצד שיעור הפגימה אין לנו ראיה לפסול ויתכן‬
‫שאמנם אין זה אוגר חוט השערה אכן עלינו לבדוק זאת על ידי‬
‫הרגשת הציפורן ולא שייך להקל ברמה מסוימת של הרגשה אלא‬
‫רק בסוג מסוים של הרגשה יא( אפשר להקל יה‪.‬‬
‫ב( ון‪ J‬וד יש להבין מהו זה שאנו אומרים שלא חיישינן להלכה‬
‫לדעת הפרי מגדים הפוסל פגימה שאינה אוגרת‪ ,‬ולכך‬
‫אנו מכשירים הרגשות מסוימות‪ .‬הלא פגימה ענינה שנחסר מעט‬
‫מהסכין שאם לא כן מדוע אינה חלקה‪ ,‬ואף אם לא נחסר אלא‬
‫קיים מה שאמרו חכמים‪.‬‬
‫ה‬ ‫הזבח‬
‫מטעם ס״ס דילמא ל״ח פגימה ואת״ל הוי פגימה דילמא‬
‫הפמ״ג ) ס״ ס‬
‫במפרקת נפגם לאחר השחיטה והסכימו עמו להלכה‬
‫יח בשפ״ד( והגר״ז והעתיקו גם בפ״ת‪ .‬והכא נמי בנד״ד שמוצאים‬
‫פגימות קטנות אחר שחיטה נתלה שנפגם במפרקת האחרונה והוי‬
‫ספק ספיקא‪.‬‬
‫אמנם השוחטים עונים פה אחד שמשתדלים ונזהרים שלא לגעת‬
‫במפרקת דבסכינים דידן שהם רכים ומלוטשים הסכין‬
‫מאבד חזקתו מחמת נגיעה במפרקת‪ .‬ויל״ד אם באופן כזה ג״כ‬
‫דיבר השבו״י‪.‬‬
‫ובאחרונים שהביאו דברי השבו״י ) עי׳ פמ״ג ופ״ת( מפורש דנקטו‬
‫בדבריו דמיקל רק באופן שנמצא חתך במפרקת‬
‫דיש כאן תלי׳ ברורה והגר״ז חולק ע״ז ומיקל גם באופן שיש‬
‫רק ספק שמא נגע במפרקת ולפ״ד יש לדון בכה״ג שנזהרים‬
‫שלא ליגע אך עלול ליגע אם גם יש להקל‪ ,‬אך אפילו נימא‬
‫שלשיטתו יש להקל בזה אך המנח״י והמנחת הזבח ושאר‬
‫חיבורים פסקו דאין להקל רק בודאי נגע‪ ,‬וכן הפמ״ג והפת״ש‬
‫העתיקו דבריו רק בודאי נגע‪ ,‬ועי׳ באחיעזר ח״ב סוס״ב רב׳‬
‫דהוחלט באסיפת רבני וילנא להקל בשעת הדחק בכה״ג שיש‬
‫חתך במפרקת )וע״ש עוד הגבלות בזה(‪.‬‬
‫]ונם שהמציאות מוכיחה דפגימות קטנות אלו בסכין הן מצויות‬
‫טובא וכמעט הוא דבר שאינו בנמצא שאחרי שחיטת ה׳‬
‫מאות עופות שלא ימצא בו אחר החיפוש פגם קל דק מן הדק‬
‫הנרגש בציפורן‪ ,‬ואם כן הלא האחרונים הקשו על דברי השבו״י‬
‫שמיקל מכת ס״ס שהוי נגד חזקה והגר״ז יישב שנגד חזקת‬
‫הבשר יש חזקת סכין ואם כן הלא ידוע מש״כ מרן החזו״א‬
‫זלה״ה )נדפס בס׳ תשו׳ וכתבים סי׳ פה( לענין עירוב וז״ל ״הנידון שלא‬
‫נזדמן אף פעם אחת כשבודקין את העירובין בע״ש שימצאו‬
‫שהצו״ה כולן קיימות באופן שאי אפשר להתיר בשבת שלא נבדק‬
‫על סמך שבדקו לפני שבת העבר שהדבר ברור בלב שכבר אין‬
‫מחיצות העיר קיימות וזה יותר מרוב תינוקות מטפחין ואין הדבר‬
‫ידוע אימתי מתקלקל ובכל פעם שמוצאים מקולקל הספק אם‬
‫נתקלקל אחר השבת או קודם השבת דהסיבות שמתקלקלות בהן‬
‫הן מצויות בכל יום‪ ,‬זהו הנידון‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ולדברי* החזו״א לכאו׳ ה״נ בענינינו ל״ש חזקת סכין לענין‬
‫פגימות קטנות דרובא וחזקה רובא עדיף )וכמש״כ שם‬
‫דהסיבות מצויות מיד אחר התיקון ואין ידוע מתי נתקלקל( וא״כ‬
‫הנידון שלפנינו בבדיקת הסכין אחר השחיטה הוא בדאורייתא‬
‫ממש דל״ש בזה חזקת סכין כמשנ״ת‪.‬‬
‫כן צריך עיון אם אפשר להקל אחר שחיטה בפגימה שאינה‬
‫חוגרת את הציפורן‪.‬‬
‫סימן א‬ ‫תיקון‬
‫ורשב״א ]שהם המתירים פגם שאינו אוגר חוה״ש[ דפגם שאינו‬
‫אוגר חוה״ש היינו רמיא לסאסאה נמצא דאסור לשחוט בו‪,‬‬
‫ובדיעבד בחכ״א )כלל ג׳ דין יא( משמע להחמיר אבל בתבו״ש כ׳‬
‫דבדיעבד שפיר דמי‪ ,‬ויעוי׳ דרכי תשובה )סקמ״ג( שעוד אחרונים‬
‫החמירו בזה‪ ,‬וז״ל הפרי תואר ודבר פשוט אצלי כי בזה״ז אין‬
‫בקי בדבר זה ויבא להתיר נבילה ח ״ו ישתקע הדבר אפי׳ אם‬
‫יהי׳ בקי בדבר אצל עצמו והמורה בזה להקל ה״ז גס רוח‬
‫בהוראה אם הוא חכם ואם אינו חכם ה״ז שוטה רשע שמאכיל‬
‫נבילות לישראל עכ״ל‪ .‬ולכאו׳ נראה דבשחיטה של מאות עופות‬
‫בסכין אחד שהוא דבר המצוי תדיר פגימות כאלו אם כן לשחוט‬
‫לכתחילה הרבה עופות באופן שאנו יודעים שנצטרך אח ״כ להקל‬
‫בסאסאה זה הוי לכתחילה‪ ,‬וכיו״ב כתב בדע״ת )הובא בדככ״ת שם(‬
‫דלא הקיל התבו״ש רק דרך מקרה אבל ברגיל לעשות כן הוי‬
‫כלכתחילה ואסור‪.‬‬
‫ה( ועוד שנודע בבירור שיש פגימות שמכשירים אותם אע״פ‬
‫שאילו יעבירו חוט השערה‪ ,‬השערה קופצת ומאן יימא‬
‫לן דהך קפיצה לאו אוגרת הרי הקפיצה נובעת מעיכוב‪ ,‬ובכלל‬
‫אין לנו מסורת ובקיאות באופן בדיקת חוט השערה האם‬
‫להעבירו במתון או במהירות‪ ,‬בלחץ ]ואז בסכינים דידן‬
‫המלוטשים יקרע השערה[ או בקלילות‪ ,‬וגם מסתבר שאין עובי‬
‫לחוה״ש שהרי שיעורו כ״ש‪ ,‬וקשה להקל על סמך בדיקת‬
‫חוה״ש‪.‬‬
‫ססס‬
‫והנה חילוק גדול יש בין העמדת סכין קודם שחיטה למציאותו‬
‫אחר שחיטה‪ ,‬והיינו הן מבחינת הדין והן מבחנת‬
‫המציאות‪ .‬מבחינת המציאות נקל הדבר להעמיד הסכין קודם‬
‫שחיטה שלא יהא בו שום הרגש‪ .‬ובודאי לא שייך לומר שפסו‬
‫אותם המעמידים קודם שחיטה הסכין באופן שאין בו שום‬
‫הרגש‪ .‬והן מבחינת הדין שאחר שחיטה יש מקום יותר להקל‪,‬‬
‫וכדלהלן‪ .‬אכן כיון שבודקים בין כל כמה עופות אם כן לענין‬
‫הדין יש להקל רק לענין מה שכבר נשחט ולא לענין מה‬
‫שהולכים לשחוט‪ ,‬אבל במציאות בדיקה הנעשית בין השחיטות‬
‫היא פחותה עקב שידוע שכל שהוא באמצע העסק של השחיטות‬
‫אין הלב פנוי ונמצא שמקילים גם לענין העופות הנשחטים אחר‬
‫כך•‬
‫אמנם באמת מקילים יותר לענין מה שנשחט כבר מלגבי מה‬
‫שהולכים לשחוט אחר כך‪ .‬ויסוד הדבר הוא ע״פ דברי‬
‫השבו״י )ח״ב סי׳ נג( שכתב להקל בעובדא שידעו שנגע הסכין‬
‫ואם‬ ‫במפרקת ומצאו חתך במפרקת ]כן כתב הפת״ש ועוד אחרונים‬
‫בהבנת דבריו[ ונמצא פגם בסכין פחות מחגירת ציפורן‪ ,‬והקל‬
 ‫הזבח‬ ‫הקדמה לסימן ב‬ ‫תיקון‬
‫הקדמה לסימז ג‬

‫כידוע שחיטת בהמה מתייחדת בזה שמלבד הכשר השחיטה עוד יש לפקח על טרפות הבהמה‪ ,‬באשר‬
‫בשונה מעוף שאין שכיחים בו כל כך טרפות הרי בבהמה מצוי סירכות ולכך יש לבדוק כל בהמה‬
‫אם אין בה טרפות של סירכות‪ ,‬וזו אכן אחד מההלכות המפורסמות והשכיחות ביותר בדיני הטרפות‬
‫׳משפט הסירכות של הריאה׳ ]הסרכות והידבקות של בשר הריאה )על ידי ריר( לדופן הבהמה או לחלק‬
‫אחר בריאה[‪.‬‬
‫חיוב בדיקת הריאה הוא תקנת חכמים‪ ,‬כמו שכתב הש״ך סי׳ לט ס״ק ח והתבואות שור סי׳ לט ס״א‪,‬‬
‫והטעם‪ ,‬שחששו חכמים למיעוט המצוי‪ ,‬וסירכות הריאה ]ושאר מיני טרפות שבה[ הם מיעוט‬
‫המצוי‪ ,‬כמו שכתב הרשב״א חולין טיח‪ .‬ואפילו נאבדה הריאה באונס בטרם שנבדקה אסור לאכול בהמה‬
‫זו כמו שפסק התבואות שור סי׳ לט ס״ד‪.‬‬
‫בטעם הטרפות בסירכות הריאה יש מחלוקת הראשונים‪ ,‬שיטת רש״י שאין סירכא בלא נקב‪ ,‬שמתוך‬
‫שהריאה שואבת כל מיני משקין ונעשים עב בתוכה הם יוצאים מעט מעט דרך הנקב ונתקשים‬
‫ונסרכים ]ונדבקים[ למקום אחר‪ ,‬ולכך כל שיש סירכא הוא ראיה לנקב‪ .‬שיטת תוספות שחוששים‬
‫שעל ידי הסירכא שנעשית יווצר נקב‪ ,‬על ידי הנדנוד של הבהמה שיגרם לניתוק הסיכרות ועל ידי‬
‫כך יווצר נקב‪ ,‬וכל שסופו לינקב חשוב כבר מהיום טריפה‪].‬והובאו שתי השיטות בתבואות שור סי׳‬
‫לט ס״ז[‪.‬‬
‫במשך הדורות נתקבלו כמה מנהגים להקל בסירכות באופנים שונים‪ ,‬וזאת מפאת שכיחות הדבר היה‬
‫צורך להקל משום הפסד ממונם של ישראל‪ ,‬כפי שיובא להלן‪ .‬וכבר כתבו האחרונים שמי שהוא‬
‫בעל תורה ומעשיו כשרים יזהר שלא יאכל מן שום סירכא כי אם כסדרן למטה מחציין‪ ,‬וגם זה רק‬
‫לצורך שבת ויום טוב )שפתי דעת ס״ק לז לבושי שרד סעיף לח(‪ .‬והנה זאת כתבו על מנהג המיעוך‪.‬‬
‫אמנם בזמן הרבי ר׳ יהונתן איבשיץ ז״ל החלו השוחטים במנהג רע לקלף את הסירכות מעל גבי‬
‫הריאה וע״י זה הם מתנתקים והכשירום וזה נעשה בעיר פראג ורעשו ע״ז חכמי העיר ולבסוף‬
‫התגברה יד השוחטים ע״י אלימות וע״י השלטון והוכרחו החכמים לשתוק‪-] ,‬לשון הכרתי ופלתי סימן‬
‫לט ס״ק י״ג[‪ .‬וכן יסופר בשם רבי חיים מוואלזיןטי( ‪ .‬וחכמי קדמונינו צווחו ע״ז בחיבוריהם הלא‬
‫הם רבי רפאל מהמבורג בספרו תורת יקותיאל והפרי מגדים וכתבו שהשובי״ם העושים כן מאכילים‬
‫טרפות בישראל‪.‬‬
‫רבנו בראש אפריםטי( כותב שראה שכך כולם נוהגים ועמד משתומם היאך לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם‬
‫לעקור את המנהג הרע הזה אולם שמעתי מכבוד דודי מורי ורבי הגאון ר׳ סענדר מרגליות שנתן‬
‫טעם נכון למנהג שאם הסירכא מתקלפת אות הוא שאי״ז מגוף הריאה כי אם לחות שהתחילה להתקרם‬
‫על גבי הריאה‪.‬‬
‫החתם טופר כותביי( כי מתחילה לא הבין מנהג השוחטים לקלוף את הסירכא עד שהגיע לידו ספרו של‬
‫רבנו וראה מה שכתב בשם דודו ואמרתי ברוך שבחר במנהגים ישרים‪ ,‬ומ״מ שומר נפשו‬
‫ירחק מזה‪ ,‬ע״כ‪ .‬וגם הראש אפרים כותב שרק במקום הפסד מרובה יש לסמוך ע״ז‪.‬‬
‫בספר מנחת יוסף להשו״ב מבריסק כותביח( שנהגו במדינותיו להקל כמש״כ בראש אפרים בקילוף‬
‫הסירכא‪ ,‬והביא שם שהרבה חלקו על יסוד ההתר הזה‪ .‬ובסוף כתבי״( שמי שהוא בעל תורה‬
‫ומעשיו כשרים ימנע מלאכול מבהמה שהיה בה סירכא שעברה ע״י קילוף‪ .‬וזה פשוט למעיין שכל מה‬
‫שהזהירו האחרונים הנ״ל על מנהג המיעוך עוד יותר יש להחמיר על מנהג הקילוף‪.‬‬

‫יד( ועיי״ש שכתב עוד טעמים לזה‪.‬‬

‫טו( אדדת אליהו על הלכות שחיטה וטדיפות סי׳ לט׳ ס״ק מ״ד‪.‬‬
‫טז( סי׳ לט ס״ק קנ״ג‪.‬‬
‫יז( מובא בפתחי תשובה סי׳ לט׳ ס״ק יד‪.‬‬
‫יח( סי׳ לט ענף יב׳ אות ו׳‪.‬‬
‫יט( שם‪ ,‬אות טו‬
 ‫הזבח‬ ‫סימן ב‬ ‫תיקון‬
‫בארץ ישראל כידוע תחילת התייסדות השחיטה בירושלים הייתה מסורה בידי קהלות הספרדים י<‪ ,‬והמה‬
‫לא נהגו במיעוך ומשמוש‪ ,‬כדעת השו״ע‪ .‬הכף החיים סי׳ לט אות רכד כותב שכך נמשך‬
‫מנהגם עד מלחמת העולם הראשונה יא( ולאחר המלחמה התרופפה שליטתם הבלעדית על וועד השחיטה‬
‫והתחילו לנהוג במעוך ומשמוש בבית המטבחיים שלהם אלא שהיו כותבים על בשר שהקלו בו במיעוך‬
‫ומשמוש שהוא כשר ועל בשר שלא הקלו בו כתוב עליו חלק‪ ,‬ורוב הספרדים היו אוכלים רק בשר חלק‪.‬‬
‫אכן אחר כך נשתנה המנהג וכהיום אין עושים אלא קילוף‪.‬‬
‫אכן אחר כך נשתנו הדברים והחלו לנהוג כדברי הבית דוד ] ששמש שו״ב בליטא וספרו משמש יסוד‬
‫לשובי״ם[ שסירכא שבקילוף קל יורדת הרי זה נקרא חלק‪ ,‬והרבה דימו בדבריו שכוונתו שבאופן זה‬
‫ההיתר מוסכם גם לאותם שאינם נסמכים על קולת הקילוף של הגאון רבי סנדר שבספר ראש אפרים ולפנינו‬
‫יבוארו הדברים ועיניך יחזו מישרים שאין כוונתו אלא שכה״ג שפיר דמי לסמוך על מוהר״ס‪ ,‬אבל לפי‬
‫החולקים על היתר זה של קילוף אין להקל כי אם בקורי עכביש שאז אינו סירכא כלל כמו שיבואר להלן‪.‬‬
‫במאמר שלפנינו נעמוד על כל סוגי ההבחנות שמסרו לנו החכמים האחרונים ונבאר כל סוגי הקולות על‬
‫מה הוטבעו‪ ,‬ואלו הן‪ :‬ניתוק בהגבהת היד‪ ,‬ניתוק בהכנסת היד בנחת‪ ,‬מיעוך ומשמוש‪ ,‬קילוף‪,‬‬
‫קילוף קל‪.‬‬

‫סימן ב‬
‫גדר הבחינה בין סירכא לריר‬
‫ב( והנה פירוש המשפט ״ריר בעלמא״ כתב הרא״ש גבי קולא‬ ‫א( המחבר בסי׳ לט ]סי״א וסי״ג[ כתב ב׳ אופנים להתיר‬
‫דניתוק ]היינו אופן ב׳[ דאמרי׳ דהוא ריר בעלמא‬ ‫סירכות‪ ,‬בהפסד מרובה ]בשו״ע הלשון אין להתיר‬
‫שנתפשט מלחות הריאה‪ ,‬וז״ל מהרי״ל כתב מהר״ט משם הרא״ש‬ ‫אלא בבהמת ישראל‪ ,‬והסכימו הפר״ח והתבו״ש דהיינו דבעי‬
‫דמטעם דנוהגין להתיר רירין נהגינן נמי להתיר סירכא תלויה‬ ‫דווקא הפסד מרובה ]והפר״ח אייתי מהרדב״ז דסגי בהפסד‬
‫דאי״ז אלא התפשטות ליחה‪ ,‬פי׳ הבא מזיעתה ולא מחמת נקב‬ ‫מועט[‪ ,‬ויעוי׳ במש״ז סקט״ו‪ ,‬ויעוי׳ בראש אפרים ס״ק קס״ב‬
‫כמו סירכא גמורה״ עכ״ל‪] .‬וכ״כ הט״ז סקי״ב[ ]ולד׳ מהרש״ל‬ ‫דאפשר דאף הרדב״ז מודה בנד״ד‪ ,‬ועוד האריך שם בפרטי‬
‫שלומד מיעוך ג״ב מד׳ הרא״ש הנ״ל הרי מבואר בד׳ הרא״ש‬ ‫האופנים דהפ״מ וכ׳ שם בפרי תבואה דדחק הציבור לבשר‬
‫להדיא גם כלפי מיעוך דאם נתמעך אמרי׳ שהוא התפשטות לחות‬ ‫והפסד מועט של בעל הבהמה חשוב כהפ״מן‪ ,‬אופן אחד‬
‫הריאה‪ ,‬וכ״כ להדיא בט״ז הנ״ל ג״כ לגבי מיעוך ומשמוש[‪.‬‬ ‫בהגבהת היד דאם ניתק הסירכא כשמגביה ידו תחת הסירכא כל‬
‫וענץ הפשטת הליחה פי׳ בספר מאירת עינים ]להגאונים בעלי‬ ‫שהוא ]והריאה לא הוגבהה כלל )תבו״ש‪ ,‬פ״ת([ אמרינן דסירכא בת‬
‫מפרשי הים[ שהוא כמש״ב תוס׳ שהריאה שואבת כל מיני‬ ‫יומא היא וכשירה‪ .‬אופן שני שהבודק יכניס ידו בתוך הבהמה‬
‫משקה‪ ,‬ובספר ראש אפרים ]שפת אמת סי׳ ל״ו סקכ״ז[ אסברה‬ ‫בנחת ואם נתפרק הסירכא ולא נשאר ממנה שום חלק לא בריאה‬
‫דהריאה שואבת משקה מבחוץ‪ ,‬ונמצא לפי״ז דריר הוא משקה‬ ‫ולא בדופן רירא היא וכשרה‪] ,‬והשמלה חדשה כתב גם באופן‬
‫הנדבק לריאה מבחוץ וכ״כ במקדש מעט‪ ,‬ואמנם לשון מהרי״ל‬ ‫א׳ דהוי רירא‪ ,‬ובראש אפרים ס״ק קמב עמד בזה דשינה מלשון‬
‫הנ״ל שהוא בא מזיעת הריאה משמע שע״י שהריאה מזיעה‬ ‫השו״ע שכתב סירכא בת יומא‪ ,‬וכתב ליישב דלשון סירכא ב״י‬
‫פולטת ליחה מבפנים‪ ,‬ואע״ג דכל סירכא פרש״י שמגיע ממשקה‬ ‫לאו דווקא‪ ,‬ואפשר דנקטו כן לשי׳ תוס׳ דכל הסירכות מחמת‬
‫שנעשה ליחה בפנים הריאה‪ ,‬החילוק הוא שכל סירכא נעשה‬ ‫רירין הם ]היינו שלא מחמת נקב[ וטריפה משום שסוף הריאה‬
‫הליחה עבה מבפנים ואינה יוצאה בלא נקב אבל ריר יוצא בצורת‬ ‫להתפרק וע״כ הא דכה״ג כשר משום דהוה בת יומא עכ״ד‪,‬‬
‫זיעא מנקבוביות דקות שבקרומים ורק מבחוץ הוא מתקשה וע״ב‬ ‫ודו״ק בזה למשי״ת לקמן[‪.‬‬
‫יוצא בלא נקב ]ולתוס׳ אינו אדוק כ״כ שיתפרק הריאה בגללו[‬
‫ןוהנ״מ שיש בנידון אם ריר הוא משקה שמגיע מבחוץ או מתוך‬ ‫והרמ״א הוסיף אופן שלישי שנהגו בני מדינות אלו למשמש‬
‫הריאה הוא‪ ,‬שאם זה מגיע מבפנים זה יכול להיות יותר אדוק‬ ‫בסירכות ולמעך אותם ואם נתמעך אומרים שהוא ריר‬
‫ואחוז בקרומי הריאה‪ ,‬ועי״ע לקמן[‪.‬‬ ‫בעלמא‪ ,‬וכתב ע״ז הרמ״א שנכון לחוש שלא למעך בהך סירכות‬
‫דמדינא דגמ׳ הם טריפות אם לא בהפסד מרובה‪ .‬והש״ך הביא‬
‫ג( ונמצא שיש בידינו ג׳ בחינות אם הוא סירכא או ריר‪ ,‬הגבהת‬ ‫מהב״ח דנהגו להתיר אף שלא במקום הפ״מ והנח להם לישראל‬
‫היד‪ ,‬ניתוק‪ ,‬מיעוך ומשמוש‪ .‬ובתשו׳ ראש אפרים‬ ‫מוטב שיהיו שוגגים וכו׳‪ ,‬וכ׳ בשמ״ח דבמקום שאין מנהג אין‬
‫]תשו׳ ט׳[ כתב דאיכא גוונא שנראה לעין שהוא ריר בעלמא ואין‬ ‫להורות להקל אלא בהפ״מ‪,‬‬

‫כ( ראה שאלו שלום ירושלים‪.‬‬

‫כא( אמנם השחיטה האשכנזית נתייסרה שנים רכות קורם המלחמה‪ ,‬ונתחזקה כיתר שאת עם כואו של הגרי״ל דיסקין לירושלים כשנת תרלח‪.‬‬
 ‫הזבח‬ ‫סימן ב‬
‫ואינם אדוקים בקרום או שבא ללמוד על פעולת הקילוף שהיא‬
‫הוכחה שלא היה אחוז בגוף הריאה‪ .‬ובמנחת יוסף ]בקו״א‬
‫לתר״ל אות לז[ הביא מהגאון מוהריל״ד מבריסק להחמיר‬
‫בסירכא היוצאת מקרום התחתון ]באופן שהעליון נקלף[ דלא‬
‫יהני בזה קילוף וז״ל שם דענין הקליפה דבר חדש הוא ונתחדש‬
‫זה מקרוב דהוא מורה רק על הפשטת ליחות הריאה כקרום‬
‫ריינוס ואולי אין טבע התחתון להתפשט עליו קרום מליחות‬
‫הריאה עכ״ל‪ ,‬ומשמע לכא׳ כצד א׳ שכתבנו‪ ,‬ונמצא דסירכא‬
‫היורדת ע״י קילוף הוי רירא כמו היורדת ע״י מיעוך ובפרט להך‬
‫צד שכתבנו לעיל שהוא משקה הנמצא מחוץ לריאה‪ ,‬והחילוק‬
‫הוא רק בצורת מבחן הדברים דמיעוך מורה על קלישות גוף‬
‫הסירכא ומכת זה אמרי׳ דריר בעלמא הוא ובקילוף אין לנו‬
‫הוכחה על חוזק גוף הסירכא אלא על קלישות דביקותה ואחיזתה‬
‫בקרום הריאה‪ ,‬ובהא פליגי ש״פ על מוהר״ס וס״ל דרק מיעוך‬
‫וכיו״ב המורים על גוף הסירכא דקלישתה מהני לאוכוחי דריר‬
‫בעלמא הוא אבל לא מצינו דיהני מה שמתקלף מהקדום לקבוע‬
‫מכת זה דהוי ריר‪ ,‬ןוא״נ דריר היינו היוצא מזיעת הריאה י״ל‬
‫דכלל לא סבירא לן לתלות בדברים חיצוניים מן הריאה והרי‬
‫יסוד הקילוף הוא דמורה דנתלבש מבחוץ ואנן לא ס״ל כלל‬
‫דמצוי ד״ז‪ ,‬אך לב׳ נראה דאפי׳ א״נ דרירא הוי היוצא מזיעת‬
‫הריאה אך י״ל דהזיעה יצאה כבר לחוץ ושוב נאחזה בקרום‬
‫וא״כ ליכא נ״מ בזה[‪.‬‬
‫הגאון ר׳ סנדר ז״ל ליישב המנהג שכיון שהוא נקלף‬
‫ו( והנה במש״כ דמיעוך מורה על קלישות גוף הסירכא וקילוף‬
‫על קלישות חיבורה לריאה יש בזה נ״מ‪ ,‬והיא‬
‫דהתבו״ש ]סקנ״ז[ דן אי סגי שימעך באמצע הסירכא לאוכוחי‬
‫דהוי ריר ומשום דסירכא אלימא היא ואינה מתמעכת או רבעי‬
‫שלא ישאר כלום מהסירכא בריאה‪ ,‬ובקילוף דיסודו מצד אחיזתה‬
‫בקרום הריאה וודאי הכל תלוי בחיבורה לריאה ורק במיעוך‬
‫דהיסוד מצד קלישות גוף הסירכא י״ל דסגי באמצע‪ ,‬ולמעשה‬
‫פסק בתבו״ש ובראש אפרים ]פרי תבואה סעי׳ קיז[ רבעי שע״י‬
‫המיעוך יסור כל הסירכא מהריאה‪ ,‬ופי׳ בר״א שם ]ס״ק קמן‬
‫דכיון שאנו תולין שהפשטת ליחת הריאה היא ואינה מושרשת‬
‫כלל בבשר הריאה א״כ ראוי לה להיות נפסק אצל קרומי הריאה‬
‫ולהפרד משם ע״י המיעוך ולכך הדעת נותנת שאם נשאר בריאה‬
‫היא מושרשת היטב בקרומי הריאה והוי סירכא עכ״ד‪ ,‬ובס״ק‬
‫קמ״ג ביאר שמש״כ הרא״ש שהסירכא דרכה להתחזק היינו‬
‫במקום חיבורה ויציאתה מן הריאה משא״ב באמצע אפשר שגם‬
‫סירכא אחר יציאתה ממקום שורשה עדיין היא רכה ומתנקת‬
‫עכ״ד‪ ,‬והנה בלשונו בס״ק ק״מ משמע דהמיעוך דומה לקילוף‬
‫דבתרוויהו יש לנו להוכיח דאינו אחוז בקרומי הריאה ודלא‬
‫כמשכ״ל דהמיעוך רק מורה על קלישות גוף הסירכא אבל‬
‫בלשונו בס״ק קמ״ג מבואר דהנידון על גוף הסירכא רק דעיקר‬
‫הבחינה הוא במקום יציאתה דשם דרכה להיות חזקה אם היא‬
‫סירכא וצ״ת‪] ,‬והנה בהגבהת היד כ׳ בתבו״ש דסגי שינותק‬
‫באמצע )דכיון דבפעולה קלושה ניתק ע״כ דגופה קליש והוי‬
‫ריר( ובניתוק כ׳ התבו״ש דאפי׳ בסרוך מריאה לשומן או לדופן‬
‫בעי שינותק מכל הצדדים‪ ,‬ובמיעוך כ׳ בר״א )ס״ק קלט( דנהגו‬
‫דסגי שנתמעך בחיבורו לריאה אף שנשאר מחובר לדופן‪] ,‬וב׳‬
‫בר״א דלמאי דנהגו במיעוך א״כ אף אם עשה ניתוק סגי בניתק‬
‫תיקון‬
‫מי שיחמיר בזה והיינו שהוא מעשה אורג בעלמא שאין להם‬
‫אחיזה בקרום הריאה ומתפרקת מאליה במשמוש היר‪] ,‬ובלשון‬
‫השואל שם שהיא גרוע מקורי עכביש ובמשמוש היד עליה היא‬
‫מתפרקת[‪ ,‬והעתיק דבריו במנחת יוסף ]דיני תר״ל אות ר[ וז״ל‬
‫אבל אם הוא כקורי עכביש דהיינו שרואין שאין לו אחיזה כלל‬
‫בקרום הריאה ובמשמוש היד כ״ש הם מתפרקים ונופלים מעל‬
‫הריאה אין להם דין סירכא כלל‪] ,‬ויעוי״ש בביאורים דל״ח‬
‫ריעותא לדיני תר״ל מפני שאין שום דעה שמחמרת בזה‪ ,‬עוד כ׳‬
‫שם שיש להקל בזה רק באומדנא והבחנה היטב ובאכנופי טבחי‬
‫יר״שן‪.‬‬
‫ד( והנה בזמן הרבי ר׳ יהונתן איבשיץ ז״ל החלו השוחטים‬
‫במנהג רע לקלף את הסירכות מעל גבי הריאה וע״י‬
‫זה הם מתנתקים והכשירום‪ .‬וזה נעשה בעיר פראג ורעשו ע״ז‬
‫חכמי העיר ולבסוף התגברה יד השוחטים ע״י אלימות וע״י‬
‫השלטון והוכרחו החכמים לשתוק‪ -] ,‬לשון הכרתי ופלתי סימן‬
‫לט ס״ק י״גן‪ .‬וצווחו ע״ז הכרו״פ והפמ״ג והתורת יקותיאל‬
‫וכתבו שהם מאכילים טרפות בישראל‪ ,‬ובשחיטות אהל יצחק‬
‫כתב ]בז״ת שם[ וכן רבנים וחכמים בכל דור ודור שואגים‬
‫וצוותים ומזהירים שיעשו כדינא אבל אינם משגיחים ונוטלים‬
‫בצפרנים וקולפים בנחת וכר‪.‬‬
‫ואולם בראש אפרים ]פרי תבואה סעי׳ קכ״ו[ הביא מדודו‬
‫זה האות כי לא קלטה הסירכא בקרום הריאה רק מחמת הליחות‬
‫שמבחוץ התחיל להתקדם על הריאה כמו מלבוש וכמעשה‬
‫דרינוס שנתפשט קרום ונעשה כמין מלבוש לריאה וקלפוה בנחת‬
‫ונמצאת הריאה שלמה והכשירוה ובוודאי הלבוש הזה לא נתקרם‬
‫בפ״א כ״א מעט מעט‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ואמנם הרבה חלקו על הגאון‬
‫מוהר״ס שא״א לתלות כל סירכא בתחילת קרום דריינוס דהן‬
‫קרום אינו שכיח וגם אין צורתו דומה לסירכא‪ .‬יעוי׳ במאירת‬
‫עינים ובישועות יעקב ועוד אחרונים שכתבו כן והביאם במנח״י‬
‫]סי׳ לט׳ ענף יב[‪] ,‬ובשחיטות אהל יצחק שם כתב שגם הגאון‬
‫מוהר״ס לא כיון להכשיר בהחלט אלא עפ״י הכרח גדול כתב‬
‫זאת וכמש״כ בעצמו שראה שנוהגים כן ואינם שומעים בקול‬
‫חכמים שמונעים אותם כי המה מוכרחים לזה וכו׳ ופן יענשו‬
‫ממרומים טרח ויגע למצוא כופר שיהא להם ע״מ שיסמוכו‪,‬‬
‫ובכ״ז לא התיר רק במקום הפסד‪ ,‬ויעוי״ע בראש אפרים שם‪,‬‬
‫ובפ״ת סקי״ד בשם החת״ס[‪.‬‬
‫ה( ובאמת צריך להבין דברי מוהר״ס שהרי במעשה דריינוס‬
‫היה כמין שומן על הריאה ]כמבו״ש בט״ז סי׳ ל״ה‬
‫סקי״ד[ וכאן אמרינן דהליחות מתקרמים והיאך שייך לומר שהוא‬
‫תחילת קרום דריינוס‪ .‬ובאמת בגוף דברי מוהר״ס ]הביאם הר״א‬
‫בסוף קוה״ת[ מבואר דמעשה דריינוס היה הקרום מליחות וזה‬
‫צ״ב‪ .‬אבל מדברי הראש אפרים ]ס״ק קנג[ נראה באמת דאין‬
‫הכוונה שהוא ממש קרום דריינוס אלא כמו ששם נתלבש קרום‬
‫מבחוץ והכשירוה כיון שנקלף ולא נאחז בקרומי הריאה הכ״נ‬
‫כה״ג דנתהוה קרום מליחה כיון שמתקלף אי״ז סירכא‪ .‬ועדיין‬
‫יל״ע מה בא מוהר״ס ללמוד ממעשה דריינוס‪ ,‬האם בא ללמוד‬
‫שיש דברים שמתקדמים ומתלבשים על הריאה באופן חיצוני‬
‫פז‬ ‫הזבח‬
‫שאינם סירכות כלל‪ ,‬לכן מי שרוצה להחמיר יחמיר רק כשיש‬
‫צד חומרא דהיינו במיעוך שמא לא עשה כדינא או שמא מיעך‬
‫בה הרבה‪ ,‬ובאזלא ע״י קליפה שמא פעל ועשה בהאומנות הרבה‬
‫או שמא לא נפח בה כדינא ובאזלא ע״י קליפה וודאי הבדיקה‬
‫ונפיחה מעכב‪ ,‬אבל סירכא דקה מאוד ונראה כמעט שאין לה‬
‫אחיזה בקרומי הריאה והולכת ע״י קליפה מעט כלאח״י בלי שום‬
‫אומנות ואמצעיות כלל למה יחמיר ובפרט שרוב כשירות הכי‬
‫אית להו עכ״ל‪ .‬הרי שנסמך ע״ד הח״ס שנסתמך על התירו‬
‫דמוהר״ס רק שכתב שבעצם מיעוך וקליפה יש להם יסוד בגמ׳‬
‫וכל הטעם שיש מקום להחמיר בהם הוא שמא מיעכו וקילפו‬
‫מדי בחזקה ]והרי מוהר״ס כתב קליפה בנחתן אבל בגווני‬
‫שבוודאי עשו קליפה קלה מאוד אין מה לחוש‪ ,‬ודבר זה מוכח‬
‫עוד‪ ,‬שהרי במיעוך אפי׳ אם מיעכו כדין דהיינו רק מעט ג״כ‬
‫רק בהפ״מ מותר ומשום דהרשב״א פליג אמיעוך‪ ,‬אלא שהדעת‬
‫הזבח כתב דמוכח בגמ׳ שיש סירכות שאינם סירכות וא״כ יש‬
‫לנו מקור למיעוך וקליפה אכל לא כוון לחדש גחינה חדשה‬
‫שמוסכמת גם לחולקים אמוהר״ם‪.‬‬
‫ח( והנה עוד יש נסמכים להתיר כל סוג קילוף שלדעתם הוא‬
‫דומה לניתוק או הגבהת היד‪ .‬ומלבד שאי״ז דומה‬
‫דהכא אין מתנתק מאומה בגוף הסירכא אלא שכולה מתקלפת‬
‫]וצורת קילופה היא בשטח רחב יותר מהחלק הסרוך ממקום‬
‫חיבורו‪ ,‬ובניתוק מתנתק רק החלק הסרוך ממקום למקום ודו״קן‬
‫אך למשנת״ל סק״ה הלא בניתוק יש להקפיד שאם סרוך לשומן‬
‫ינותק גם משם ןועכ״פ כן הדין למי שאינו סומך על המיעוך‬
‫וכמשכ״לן ובכה״ג של קילוף הלא נהגו רק לקלוף את מקום‬
‫חיבורו לריאה‪ ,‬ובעל כרחך שאין מקום להקל בקילוף מכח‬
‫הבחינה של ניתוק‪.‬‬
‫ט( והנה ממוצא הדברים למדנו‪:‬‬
‫א‪ .‬שענין ׳קילוף קל׳ הוא היתר רק לדעת הגאון רבי סנדר‪,‬‬
‫אלא שלשיטתו באופן זה הוא היתר מרווח‪ ,‬אבל לדעת שאר‬
‫האחרונים שחלקו על גוף מבחן הקילוף אין שום מקור‬
‫לקולא זו‪.‬‬
‫ב‪ .‬שענין הקילוף חלוק ביסודו מהמיעוך ואם כן אין מקום‬
‫לומר שהספרדים הנמשכים אחר הוראת המחבר אינם יכולים‬
‫לסמוך על הקילוף‪ ,‬שהרי אם הקילוף מועיל משום שהוא‬
‫מבחוץ יתכן שגם להשו״ע זה מועיל‪ .‬וכל מה שהורגלו‬
‫הספרדים שלא לאכול משחיטת האשכנזים הוא רק כאשר‬
‫היו נוהגים במיעוך‪ ,‬וכמו שהובא לעיל ]בהקדמהן מדברי‬
‫הכף החיים‪] .‬אלא שעדיין יתכן שאין להספרדים להקל‪,‬‬
‫משום שלא קיבלו עליהם קולא זו שנתחדשה בדורות‬
‫האחרונים על ידי חכמי האשכנזים‪ ,‬וכן מטו משמיה דמקצת‬
‫בעלי הוראה[‪.‬וזאת למודעי‪ :‬שכל מה שנתברר כאן הוא רק‬
‫בגדר תן לחכם ויחכם‪ ,‬כי על אמיתת הדברים למרחבם כבר‬
‫נאמר רחבה מיני ים וארוכה מארץ מידה‪.‬‬
‫סימן ב‬ ‫תיקון‬
‫חיבורו לריאה דל״ג ממיעוך‪ ,‬אך במנח״י הביא דבשו״ת ]ב״א‬
‫סי׳ יח[ הרר ביה וסובר רבעובר ע״י הכנסת יר הבורק בעי‬
‫שינותק מב׳ הצררים אף למנהגינו רבמיעוך סגי בצר אחר ועי׳[‬
‫והיכא דהסירכא מאונא לאונא בעי בב׳ שרשי החיבורים הן‬
‫מיעוך הן קילוף‪ ,‬ואי״ל רע״י שמתנתק במק״א שוב הוי סירכא‬
‫תלויה‪ ,‬דז״א וכמש״ב במשבצות זהב ]סקט״זן דווראי אין סירכא‬
‫בלא נקב בראש הא׳ ובראש הב׳ היא מסתרכת למקום שלם ושם‬
‫באמת ל״ה כי אם ריר במקום שמרובק לריאה א״ב אין ראיה‬
‫מה שניתקה בראש הא׳ עכ״ל‪ ,‬ומש״ב בלשונו שבראש האחר‬
‫הוא ״ריר״ צ״ב‪ ,‬רעיקר הכוונה רשם אינו אחוז היטב כיון ראינו‬
‫נקוב ]ואולי ס״ל דאין שום הבדל מהותי בין ריר לסירכא וכל‬
‫סירכא שאינו מנקב קרויה ריר ודו״ק במשנת״ל[ והנה יש להאריך‬
‫בביאור הך חילוקי דינים למשנת״ל דהיסוד מצד מבחן קלישות‬
‫הסירכא ואכמ״ל[‪.‬‬
‫ז( והנה בספר בית דוד העתיק משו״ת דעת הזבח ]סי׳ כב[‬
‫רכל סירכא שעוברת ע״י קליפה מעט כלאחר יד בלי‬
‫שום אומנות אין להחמיר ונקרא גלאט כשר‪ .‬ורבים נסמכים על‬
‫דבריו ומפרשים כוונתו דקליפה מעט מוסכם התירו אף לחולקים‬
‫על מהר״ס‪ ,‬ומשום דכה״ג ודאי מורה שלא נאחז בקרום‪ .‬ואמנם‬
‫יש מקום לדברים אלו רק אם נפרש דהחולקים על מהר״ס כל‬
‫סברתם הוא דקאמרי דאף אם נתקלף אי״ז מראה שלא היה אחוז‬
‫דיו בריאה‪ ,‬וע״ז אמרינן דבקליפה קלה מוכיח שפיר דלא היה‬
‫אחוז היטב‪ ,‬אך למה שנת״ל הרי דלא מיבעיא א״נ דרירא דמיעוך‬
‫היינו היוצא מזיעת הריאה ורירא דקילוף היינו משקים שמבחוץ‬
‫א״כ לדידן לא מצינו כלל לתלות בהאי רירא אלא אפי׳ א״נ‬
‫דתרוויהו ממשקים שמבחוץ אבל מיעוך וקילוף חלוקים ביסודם‬
‫דמיעוך מורה על קלישות גופה ]וכן שאר הבחינות דהגבהה‬
‫וניתוק וכדמוכח מנידון התבו״ש דסגי באמצע וכנ״ל[ והקילוף‬
‫מורה על קלישות אדיקותה והיינו דקאמרי החולקים על מוהר״ס‬
‫דלא מצינו הוכחה דהוי ריר אלא בפעולות המוכיחות על קלישות‬
‫גופה‪ ,‬ומה יושיענו א״כ הך קליפה קלה דיסודה מצד מבחן‬
‫אדיקות הסירכא בריאה ולדידן לי״ל הוכחה זו‪ .‬ורק בגוונא‬
‫דתשו׳ ראש אפרים דאינו אחוז כלל בקרומי הריאה אלא כקורי‬
‫עכביש גרידא זה אין שמו סירכא דאינו סרוך ואחוז אבל כל‬
‫רבעי לקלוף ]אף דאינו קולף בציפורן כמוהר״ס אלא אוחז בידו‬
‫גוף הסירכא ונקלפת בלי שום אומנותן מנ״ל דאי״ז סירכא אלא‬
‫רירא‪] ,‬הא יתכן דדרגת אדיקות כזו היורדת בהך קליפה נמי‬
‫חשיב סירכאן‪.‬‬
‫ומתוך העיון בגוף ספר דעת הזבח יה נראה דלא כיון לחדש‬
‫מבחן חדש המוסכם בפי כל‪ ,‬אלא סמך על מוהר״ס‪,‬‬
‫אלא דס״ל דכה״ג שפיר דמי לסמוך על מוהר״ס‪ ,‬דהנה אייתי‬
‫שם מגמ׳ ביצה דיש סירכות דלא חשיבי סירכות כלל‪ ,‬וכתב‬
‫דמכאן יש סמך למיעוך או הקליפה דידן מה דאזלא ע״י מיעוך‬
‫אי״ז סירכא ומה דאזלא ע״י קליפה דידן אינה מן הריאה‪ ,‬ועי׳‬
‫בשו״ת ח ״ס שמהלל המנהג הזה ועאכו״ב שיש מיני סירכות‬
‫כב( הודפסה תשובתו ]זו[ כעת בסוף ספר ראש אפרים הנדמ״ח‪.‬‬