‫והאלים של אוסגרד‬

‫להב הקיץ‬

‫ריק ריירדן‬
‫מאנגלית‪ :‬יעל אכמון‬
 ‫‪Rick Riordan‬‬

‫‪MAGNUS CHASE AND THE GODS OF ASGARD‬‬

‫‪The Sword of Summer‬‬

‫‪Copyright © 2015 by Rick Riordan‬‬

‫‪Originally published in English by Disney Hyperion‬‬
‫‪Permission for this edition was arranged through the Nancy Gallt Literary Agency‬‬
‫‪All Rights Reserved‬‬
‫‪Hebrew Language Copyright‬‬
‫‪© 2015 Kinneret, Zmora-Bitan, Dvir – Publishing House Ltd.‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫זכויות בעברית‬
‫© תשע"ה ‪ 2015‬כנרת‪ ,‬זמורה־ביתן‪ ,‬דביר — מוציאים לאור בע"מ‬
‫עורכת מרגנית‪ :‬יעל מולצ'דסקי‬
‫עורכת הספר‪ :‬מיכל פז־קלפ‬
‫התעתיקים לשמות ולמונחים נורדיים המופיעים בספר לקוחים מהספר "המיתולוגיה הסקנדינבית" מאת יעקב שריג‪ ,‬הוצאת‬
‫מפה‪.2005 :‬‬
‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי‬
‫או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪.‬‬
‫שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬
‫סידור‪ ,‬עימוד והפקה במפעלי כנרת‪ ,‬זמורה־ביתן‪ ,‬דביר — מוציאים לאור בע"מ‬
‫רח' ההגנה ‪ ,10‬אור יהודה ‪6022410‬‬
‫‪Kinneret, Zmora-Bitan, Dvir – Publishing House Ltd.‬‬
‫‪10 Hahagana St., Or Yehuda 6022410, Israel‬‬
‫מסת"ב ‪ISBN 978-965-566-109-5‬‬
‫‪www.kinbooks.co.il‬‬
 ‫***‬
‫לקסנדרה קלייר‬
‫תודה שהרשית גם לי להשתמש בשם הנפלא מגנס‪.‬‬
 ‫‪1‬‬

‫בוקר טוב! אתה עומד למות‬

‫כן‪ ,‬אני יודע‪ .‬אתם עומדים לקרוא איך מַ תי בייסורים ולהגיד‪" ,‬שיואו! זה נשמע ממש מגניב‪,‬‬
‫מַ גְ נַס! גם אנחנו יכולים למות בייסורים?"‬
‫אז לא‪ .‬פשוט לא‪.‬‬
‫אל תתחילו לקפוץ מגגות בתים‪ .‬אל תרוצו לכביש ואל תציתו את עצמכם‪ .‬זה לא עובד‬
‫ככה‪ .‬אתם לא תגיעו לאן שאני הגעתי‪.‬‬
‫וחוץ מזה‪ ,‬תאמינו לי שלא תרצו לעבור את הדברים שעברו עלי‪ .‬אם אין לכם חשק לא‬
‫מוסבר לראות לוחמים אל־מתים קוצצים זה את זה לחתיכות‪ ,‬חרבות מכסחות אפים של‬
‫ענקים ואלפים אפלים בתלבושות אופנתיות — אם אתם לא בקטע הזה‪ ,‬אפילו אל תשקלו‬
‫למצוא את דלתות ראשי הזאבים‪.‬‬
‫קוראים לי מגנס צֵ 'ייס‪ .‬אני בן שש־עשרה‪ .‬זה הסיפור על איך שהחיים שלי התחילו‬
‫להידרדר אחרי שנהרגתי‪.‬‬
‫היום שלי התחיל די רגיל‪ .‬ישנתי על המדרכה מתחת לגשר בגן הציבורי‪ ,‬ובחור אחד העיר‬
‫אותי בבעיטה ואמר‪" ,‬הם רודפים אחריך‪".‬‬
‫דרך אגב‪ ,‬בשנתיים האחרונות הייתי חסר בית‪.‬‬
‫כמה מכם אולי חושבים‪ ,‬אוי‪ ,‬זה נורא עצוב‪ .‬אחרים אולי חושבים‪ ,‬הא‪ ,‬איזה אפס! אבל‬
‫אם הייתם רואים אותי ברחוב‪ ,‬תשעים ותשעה אחוז מכם היו עוברים על פני כאילו אני בלתי‬
‫נראה‪ .‬הייתם מתפללים‪ ,‬רק שהוא לא יבקש ממני כסף‪ .‬הייתם תוהים אם אני מבוגר מכפי‬
‫שאני נראה‪ ,‬כי הרי לא יכול להיות שנער ישכב בתוך שק שינה ישן ומצחין‪ ,‬בחוץ‪ ,‬באמצע‬
‫החורף בבוסטון‪ .‬מישהו צריך לעזור לנער המסכן הזה!‬
‫ואז הייתם ממשיכים ללכת‪.‬‬
‫אין בעיה‪ .‬אני לא צריך את הרחמים שלכם‪ .‬אני רגיל שצוחקים עלי‪ .‬ובטח שאני רגיל‬
‫שמתעלמים ממני‪ .‬זזנו‪.‬‬
‫חסר הבית שהעיר אותי היה בחור ששמו בליץ‪ .‬כמו תמיד‪ ,‬הוא נראה כאילו חצה בריצה‬
‫הוריקן מטונף‪ .‬השיער השחור המתולתל שלו היה מלא חתיכות נייר וזרדים‪ .‬לפנים שלו היה‬
‫צבע של אוכף עור‪ ,‬והן היו מכוסות שבבי קרח‪ .‬הזקן שלו הסתלסל בכל הכיוונים‪ .‬שלג ציפה‬
‫את שולי המעיל הארוך שלו שנגרר לו סביב הרגליים — הגובה של בליץ בערך מטר שישים‬
‫וחמש — והאישונים שלו היו כל כך מורחבים‪ ,‬שהם מילאו את כל קשתיות העיניים‪ .‬ההבעה‬
‫שלו‪ ,‬המבוהלת תמיד‪ ,‬יצרה רושם שהוא עומד להתחיל לצרוח בכל שנייה‪.‬‬
‫מיצמצתי כדי לסלק את קורי השינה מהעיניים‪ .‬בפה שלי היה טעם של המבורגר בן יום‪.‬‬
‫היה חמים בתוך שק השינה שלי‪ ,‬וממש לא רציתי לצאת ממנו‪.‬‬
‫"מי רודף אחרי?"‬
‫"אני לא בטוח‪ ".‬בליץ שיפשף את אפו‪ ,‬שמרוב הפעמים שנשבר נהייתה לו צורת זיגזג‪ ,‬כמו‬
‫ברק‪" .‬הם מחלקים עלונים עם השם והתמונה שלך‪".‬‬
‫קיללתי‪ .‬עם שוטרים ופקחים אקראיים יכולתי להתמודד‪ .‬פקידי סעד‪ ,‬מתנדבי שירות‬
‫קהילתי‪ ,‬סטודנטים שיכורים‪ ,‬מסוממים שמחפשים מישהו קטן וחלש לשדוד — בכל אלה‬
‫הייתי מטפל בקלילות‪ ,‬כאילו התעוררתי לערמת פנקייקים וכוס מיץ תפוזים‪.‬‬
‫אבל כשמישהו הכיר את השם שלי וידע איך אני נראה — זה היה גרוע מאוד‪ .‬זה אמר‬
‫שמחפשים אותי באופן אישי‪ .‬אולי האנשים מהמחסה כעסו עלי כי שברתי את המערכת‬
‫שלהם )שירי חג המולד שלהם הטריפו לי את השכל(‪ .‬אולי מצלמות האבטחה תפסו אותי‬
‫בכיוס האחרון שלי ברובע התיאטראות )הייתי חייב להשיג כסף בשביל פיצה(‪ .‬ואולי‪ ,‬עד‬
‫כמה שזה נשמע לא סביר‪ ,‬המשטרה עדיין חיפשה אותי‪ ,‬רצתה לשאול שאלות בנוגע לרצח‬
‫של אמא שלי‪...‬‬
‫ארזתי את הדברים שלי‪ ,‬מה שלקח שלוש שניות בערך‪ .‬גילגלתי את השק שינה לגליל‬
‫דחוס ודחפתי אותו לתרמיל עם המברשת שיניים שלי והגרביים והתחתונים להחלפה‪ .‬מלבד‬
‫הבגדים שלבשתי‪ ,‬זה היה כל הרכוש שלי‪ .‬עם התרמיל על הגב וכובע המעיל משוך למטה עד‬
‫העיניים יכולתי להתמזג לא רע בין הולכי הרגל‪ .‬בוסטון היתה מלאה סטודנטים‪ .‬כמה מהם‬
‫נראו עוד יותר מבולגנים וצעירים ממני‪.‬‬
‫פניתי אל בליץ‪" .‬איפה ראית את האנשים האלה עם העלונים?"‬
‫"רחוב בִּ יקון‪ .‬הם בדרך לכאן‪ .‬גבר לבן בגיל העמידה ונערה‪ ,‬כנראה הבת שלו‪".‬‬
‫המצח שלי התקמט‪" .‬זה לא הגיוני‪ .‬מי‪"...‬‬
‫"אני לא יודע‪ ,‬ילד‪ ,‬אבל אני חייב לזוז‪ ".‬בליץ הסתכל בעיניים מצומצמות על השמש‬
‫הזורחת‪ ,‬שצבעה את חלונות גורדי השחקים בכתום‪ .‬מסיבות שמעולם לא הבנתי‪ ,‬בליץ שנא‬
‫את אור היום‪ .‬הוא היה אולי הערפד חסר הבית הכי נמוך ומוצק בעולם‪" .‬לך תדבר עם‬
‫הארת'‪ .‬הוא מסתובב באזור כיכר קופְּ לי‪".‬‬
‫ְ‬
‫ניסיתי לא להתעצבן‪ .‬דרי הרחוב קראו להארת' ולבליץ בצחוק אמא ואבא שלי כי נדמה‬
‫שאחד מהם תמיד נמצא בסביבה שלי‪.‬‬
‫"אני מעריך את זה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני אהיה בסדר‪".‬‬
‫בליץ כסס את ציפורן האגודל שלו‪" .‬אני לא יודע‪ ,‬ילד‪ .‬לא היום‪ .‬אתה חייב להיזהר‬
‫במיוחד‪".‬‬
‫"למה?"‬
‫הוא העיף מבט מעבר לכתף‪" .‬הם באים‪".‬‬
‫לא ראיתי אף אחד‪ .‬כשהסתובבתי בחזרה‪ ,‬בליץ לא היה שם‪.‬‬
‫שנאתי כשהוא עשה את זה‪ .‬פשוט‪ ...‬פוף‪ .‬הבחור היה כמו נינג'ה‪ .‬ערפד נינג'ה חסר בית‪.‬‬
‫עכשיו עמדתי בפני החלטה‪ :‬ללכת לכיכר קופלי ולדבר עם הארת'‪ ,‬או ללכת בכיוון רחוב‬
‫ביקון ולנסות לאתר את האנשים שמחפשים אחרי‪.‬‬
‫התיאור של בליץ סיקרן אותי‪ .‬גבר לבן בגיל העמידה ונערה מחפשים אחרי בבוקר קפוא‬
‫עם הזריחה‪ .‬למה? מי הם?‬
‫התגנבתי לאורך שפת האגם‪ .‬מעט מאוד אנשים בחרו ללכת בשביל התחתון שמתחת לגשר‪.‬‬
‫יכולתי לעקוף את הגבעה ולאתר כל מי שמתקרב בשביל העליון בלי שיראו אותי‪.‬‬
‫שלג כיסה את הקרקע‪ .‬השמים העלו דמעות בעיניים מרוב שהיו כחולים‪ .‬ענפי העצים‬
‫החשופים נראו כאילו טבלו אותם בזכוכית‪ .‬הרוח חדרה את שכבות הבגדים שלי‪ ,‬אבל הקור‬
‫לא הפריע לי‪ .‬אמא שלי תמיד צחקה ואמרה שאני חצי דוב קוטב‪.‬‬
‫בחייך‪ ,‬מגנס‪ ,‬נזפתי בעצמי‪.‬‬
‫אחרי שנתיים הזיכרונות שלי ממנה היו שדה מוקשים‪ .‬ברגע שנתקלתי באחד מהם‪ ,‬כל‬
‫שלוות הנפש שלי התנפצה לרסיסים‪.‬‬
‫ניסיתי להתרכז‪.‬‬
‫הגבר והנערה התקרבו בכיווני‪ .‬השיער הבהיר של הגבר הגיע עד מתחת לצווארון — לא‬
‫נראה שזה עיצוב מכוּון‪ ,‬אלא שהוא פשוט לא טורח להסתפר‪ .‬הפנים המבולבלות שלו הזכירו‬
‫לי הבעה של מורה מחליף‪ :‬אני יודע שפגע בי כדור נייר‪ ,‬אבל אין לי מושג מי זרק אותו‪.‬‬
‫הנעליים היפות שלו ממש לא התאימו לבוסטון בחורף‪ .‬היו לו גרביים בשני גוונים שונים של‬
‫חום‪ .‬נראה כאילו הוא קשר את העניבה שלו כשהוא מסתובב סביב עצמו בחושך מוחלט‪.‬‬
‫הנערה בהחלט היתה הבת שלו‪ .‬השיער שלה היה סמיך וגלי כמו שלו‪ ,‬אם כי בגוון בלונדיני‬
‫בהיר יותר‪ .‬היא היתה לבושה בצורה יותר הגיונית ממנו‪ :‬מגפי שלג‪ ,‬מכנסי ג'ינס ומעיל‬
‫מרופד‪ ,‬עם חולצת טריקו כתומה מציצה מהצווארון‪ .‬ההבעה שלה היתה נחושה‪ ,‬כועסת‪ .‬היא‬
‫החזיקה את ערמת העלונים כאילו הם חיבור שקיבלה עליו ציון לא הוגן‪.‬‬
‫אם היא חיפשה אותי‪ ,‬אני לא רציתי שתמצא אותי‪ .‬היא היתה מפחידה‪.‬‬
‫לא זיהיתי אותה וגם לא את אבא שלה‪ ,‬אבל משהו הציק לי בין המחשבות‪ ...‬כמו מגנט‬
‫שמנסה לשלוף זיכרון ישן מאוד‪.‬‬
‫האבא והבת עצרו בנקודת ההתפצלות של השביל‪ .‬הם הסתכלו סביב כאילו רק עכשיו קלטו‬
‫שהם נמצאים בלב פארק נטוש‪ ,‬באמצע החורף‪ ,‬בשעה שאנשים שפויים לא קמים‪.‬‬
‫"לא ייאמן‪ ",‬אמרה הנערה‪" .‬בא לי לחנוק אותו‪".‬‬
 ‫הנחתי שהיא מתכוונת אלי והשתופפתי קצת יותר‪.‬‬
‫אבא שלה נאנח‪" .‬אולי בכל זאת עדיף שלא נהרוג אותו‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬הוא בכל זאת הדוד‬
‫שלך‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל שנתיים?" דרשה הנערה לדעת‪" .‬אבא‪ ,‬איך הוא היה יכול לא לספר לנו במשך‬
‫שנתיים?"‬
‫"אני לא יכול להסביר את המעשים של ַרנְ דוֹלְ ף‪ .‬מעולם לא יכולתי‪ ,‬אָ נַבֶּ ת'‪".‬‬
‫שאפתי אוויר בחדות כזאת‪ ,‬שפחדתי שהם ישמעו אותי‪ .‬גלד נתלש לי מהמוח וחשף‬
‫זיכרונות מגיל שש‪.‬‬
‫אנבת'‪ .‬אז האיש עם השיער הבהיר הוא‪ ...‬דוד פרדריק?‬
‫נזכרתי בארוחת חג ההודיה המשפחתית האחרונה שלנו יחד‪ :‬אנבת' ואני הסתתרנו בספרייה‬
‫בבית של דוד רנדולף ושיחקנו באבני דומינו‪ ,‬בזמן שהמבוגרים צרחו זה על זה בקומת‬
‫הקרקע‪.‬‬
‫יש לך מזל שאתה גר עם אמא שלך‪ .‬אנבת' הוסיפה אבן דומינו לבניין הקטן שבנתה‪ .‬הוא‬
‫היה מדהים‪ ,‬עם עמודים בחזית‪ ,‬כמו מקדש‪ .‬אני הולכת לברוח מהבית‪.‬‬
‫לא היה לי ספק שהיא מתכוונת לזה‪ .‬הביטחון העצמי שלה הדהים אותי‪.‬‬
‫ואז דוד פרדריק הופיע בפתח‪ .‬הידיים שלו היו קפוצות לאגרופים‪ .‬ההבעה הקודרת שלו לא‬
‫תאמה את האייל המחייך על הסוודר שלו‪ .‬אנבת'‪ ,‬אנחנו הולכים‪.‬‬
‫אנבת' הסתכלה עלי‪ .‬ההבעה בעיניים האפורות שלה היתה קצת יותר מדי פראית לתלמידת‬
‫כיתה א'‪ .‬תשמור על עצמך‪ ,‬מגנס‪.‬‬
‫בתנועה קלה של האצבע היא הפילה את מקדש הדומינו שלה‪.‬‬
‫זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה‪.‬‬
‫מאותו יום אמא שלי היתה נחושה בדעתה‪ :‬אנחנו לא מתקרבים לדודים שלך‪ .‬בעיקר לא‬
‫לרנדולף‪ .‬אני לא אתן לו את מה שהוא רוצה‪ .‬בחיים לא‪.‬‬
‫היא לא הסכימה להסביר מה רנדולף רוצה‪ ,‬או על מה היא ופרדריק ורנדולף רבו‪.‬‬
‫אתה חייב לסמוך עלי‪ ,‬מגנס‪ .‬להיות בסביבה שלהם‪ ...‬זה מסוכן מדי‪.‬‬
‫סמכתי על אמא שלי‪ .‬אפילו אחרי המוות שלה לא יצרתי שום קשר עם קרובי המשפחה‬
‫שלי‪.‬‬
‫אבל עכשיו‪ ,‬פתאום‪ ,‬הם חיפשו אותי‪.‬‬
‫רנדולף גר גם הוא בבוסטון‪ ,‬אבל למיטב ידיעתי‪ ,‬פרדריק ואנבת' עדיין גרו בווירג'יניה‪.‬‬
‫והנה הם כאן‪ ,‬מחלקים עלונים עם השם והתמונה שלי‪ .‬מאיפה הם השיגו בכלל תמונה שלי?‬
‫הראש שלי זימזם כל כך‪ ,‬שפיספסתי חלק מהשיחה שלהם‪.‬‬
‫"— למצוא את מגנס‪ ",‬אמר דוד פרדריק‪ .‬הוא בדק בטלפון שלו‪" .‬רנדולף נמצא במחסה‬
‫העירוני בסאות' אנד‪ .‬הוא אומר שכלום‪ .‬כדאי שנבדוק במחסה לנוער מעבר לפארק‪".‬‬
‫"איך אנחנו יודעים שמגנס בחיים בכלל?" שאלה אנבת' באומללות‪" .‬נעדר שנתיים? יכול‬
 ‫להיות שהוא שוכב קפוא באיזו תעלה!"‬
‫חלק ממני התפתה לצאת בקפיצה ממקום המחבוא שלי ולצעוק‪ ,‬טה־דה!‬
‫עברו עשר שנים מאז שראיתי את אנבת'‪ ,‬ובכל זאת לא רציתי לצער אותה‪ .‬אבל אחרי כל‬
‫כך הרבה זמן ברחוב כבר הצלחתי ללמוד בדרך הקשה‪ :‬לעולם אל תיכנס למשהו עד שאתה‬
‫מבין מה קורה‪.‬‬
‫"רנדולף בטוח שמגנס בחיים‪ ",‬אמר דוד פרדריק‪" .‬הוא איפשהו בבוסטון‪ .‬אם החיים שלו‬
‫באמת בסכנה‪"...‬‬
‫הם התחילו ללכת בכיוון רחוב צ'רלס‪ ,‬והרוח נשאה משם את הקולות שלהם‪.‬‬
‫רעדתי עכשיו‪ ,‬אבל לא מקור‪ .‬רציתי לרוץ אחרי פרדריק‪ ,‬לתקל אותו ולדרוש שיגיד לי מה‬
‫קורה‪ .‬איך רנדולף יודע שאני עדיין בעיר? למה הם מחפשים אותי? למה החיים שלי בסכנה‬
‫יותר מאשר בכל יום אחר?‬
‫אבל לא הלכתי אחריהם‪.‬‬
‫זכרתי את הדבר האחרון שאמא שלי אמרה‪ .‬לא רציתי לצאת אל מדרגות החירום‪ ,‬לא‬
‫רציתי לעזוב אותה‪ ,‬אבל היא תפסה בזרועותי בכוח והכריחה אותי להסתכל עליה‪ .‬מגנס‪,‬‬
‫תברח‪ .‬תסתתר‪ .‬אל תבטח באף אחד‪ .‬אני אמצא אותך‪ .‬ומה שלא תעשה‪ ,‬אל תבקש עזרה‬
‫מרנדולף‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬לפני שהספקתי לצאת מהחלון‪ ,‬דלת הדירה שלנו נשברה לחתיכות‪ .‬שני זוגות עיניים‬
‫כחולות זוהרות הגיחו מהחשכה‪...‬‬
‫התנערתי מהזיכרון וצפיתי בדוד פרדריק ובאנבת' הולכים משם‪ ,‬פונים מזרחה לעבר פארק‬
‫"בוסטון קומון"‪.‬‬
‫דוד רנדולף‪ ...‬מסיבה כלשהי הוא יצר קשר עם פרדריק ואנבת'‪ .‬הוא קרא להם לבוסטון‪.‬‬
‫כל הזמן הזה פרדריק ואנבת' לא ידעו שאמא שלי מתה ושאני נעדר‪ .‬זה נשמע בלתי אפשרי‪,‬‬
‫אבל אם זה נכון‪ ,‬למה שרנדולף יספר להם עכשיו?‬
‫מלבד עימות ישיר איתו יכולתי להעלות על דעתי רק דרך אחת למצוא תשובות‪ .‬הבית שלו‬
‫נמצא בבאק ביי‪ ,‬מרחק הליכה קצר מכאן‪ .‬לדברי פרדריק‪ ,‬רנדולף לא נמצא בבית‪ .‬הוא חיפש‬
‫אחרי איפשהו בסאות' אנד‪.‬‬
‫ַ‬
‫כיוון שאין התחלה מוצלחת יותר ליום מאשר פריצה קטנה‪ ,‬החלטתי לקפוץ אליו הביתה‬
‫לביקור‪.‬‬
 ‫‪2‬‬

‫האיש בחזיית המתכת‬

‫האחוזה המשפחתית היתה ממש דפוקה‪.‬‬

‫כן‪ ,‬בטח‪ ,‬אתם לא הייתם חושבים ככה‪ .‬הייתם רואים את בניין האבן הענקי עם שש‬
‫הקומות‪ ,‬עם ג ְַרגוֹיְ לים בפינות הגג‪ ,‬חלונות זכוכית צבעונית‪ ,‬מדרגות כניסה משיש וכל שאר‬
‫הבלה בלה‪ ,‬בלה‪ ,‬כאן־גרים־אנשים־עשירים‪ ,‬ולא הייתם מבינים למה אני ישן ברחוב‪.‬‬
‫בשתי מילים‪ :‬דוד רנדולף‪.‬‬
‫זה היה הבית שלו‪ .‬כבן הבכור‪ ,‬הוא קיבל אותו בירושה מסבא וסבתא שלי‪ ,‬שמתו לפני‬
‫שנולדתי‪ .‬לא הכרתי את כל פרטי אופרת הסבון המשפחתית‪ ,‬אבל ידעתי שהיה סכסוך רציני‬
‫בין שלושת הילדים‪ :‬רנדולף‪ ,‬פרדריק ואמא שלי‪ .‬אחרי "יום ההודיה של הפילוג הגדול"‬
‫מעולם לא ביקרנו שוב באחוזה המשפחתית‪ .‬הדירה שלנו נמצאה קילומטר משם‪ ,‬אבל באותה‬
‫מידה רנדולף היה יכול לגור במאדים‪.‬‬
‫אמא שלי הזכירה אותו רק אם עברנו במקרה במכונית על פני הבית‪ .‬היא היתה מצביעה‬
‫עליו כמו שמצביעים על צוק מסוכן‪ .‬אתה רואה? שם? אל תתקרב‪.‬‬
‫כשהתחלתי לגור ברחוב‪ ,‬לפעמים הייתי עובר שם בלילה‪ .‬הייתי מציץ בחלונות ורואה‬
‫ארונות תצוגה מוארים מלאים חרבות וגרזנים עתיקים‪ ,‬קסדות משונות עם מגיני פנים‬
‫לוטשות בי מבטים מהקירות‪ ,‬צלליות פסלים בחלונות העליונים כמו רוחות רפאים מאובנות‪.‬‬
‫כמה פעמים שקלתי לפרוץ לבית כדי להעיף מבט‪ ,‬אבל מעולם לא התפתיתי לדפוק על‬
‫הדלת‪ .‬בבקשה‪ ,‬דוד רנדולף‪ ,‬אני יודע ששנאת את אמא שלי ושלא פגשת אותי עשר‬
‫שנים; אני יודע שאכפת לך מהענתיקות החלודות שלך יותר מהמשפחה שלך; אבל אני‬
‫יכול לגור בבית היפה שלך ולאכול את שאריות הלחם שלך?‬
‫לא‪ ,‬תודה‪ .‬העדפתי לגור ברחוב ולאכול פלאפל בן יום מקומת המסעדות בקניון‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ...‬תיארתי לעצמי שלא יהיה קשה לפרוץ לבית‪ ,‬להעיף מבט ואולי למצוא‬
‫הסברים למה שקורה‪ .‬ואם כבר אעבור שם‪ ,‬לסחוב כמה דברים ולמשכן אותם‪.‬‬
‫מצטער אם זה נשמע לכם לא מוסרי‪.‬‬
‫אה‪ ,‬רגע‪ .‬לא‪ ,‬אני לא מצטער‪.‬‬
‫אני לא גונב מכל אחד‪ .‬אני בוחר שמוקים מגעילים שממילא יש להם יותר מדי‪ .‬אם אתם‬
‫נוהגים בב־מ־וו חדשה וחונים בחניית נכים בלי תו‪ ,‬אז כן‪ ,‬אין לי בעיה לפרוץ לכם את החלון‬
‫ולקחת קצת כסף קטן ממחזיק הכוסות שלכם‪ .‬אם אתם יוצאים מ"בארניז" עם שקית מלאה‬
‫ממחטות משי‪ ,‬וכל כך עסוקים בדיבורים בטלפון ובדחיפת אנשים שעומדים בדרככם‪ ,‬שאין‬
‫לכם זמן לשים לב מה קורה סביבכם‪ ,‬אז כן‪ ,‬אני שם בשבילכם‪ ,‬ואני אגנוב לכם את הארנק‪.‬‬
‫אם אתם יכולים להרשות לעצמכם להוציא חמשת אלפים דולר על קינוח האף‪ ,‬אתם יכולים‬
‫להרשות לעצמכם לקנות לי ארוחת ערב‪.‬‬
‫אני שופט‪ ,‬חבר מושבעים וגנב‪ .‬ואם כבר שמוקים מגעילים‪ ,‬נראה לי שאף אחד לא משתווה‬
‫לדוד רנדולף‪.‬‬
‫זה היה בית חזיתי בשדרת קוֹמוֹנוֵולת'‪ .‬עקפתי אותו כדי להגיע אליו מאחור‪ ,‬דרך הרחוב עם‬
‫השם הפיוטי "סמטה ציבורית ‪ ."429‬החניה של רנדולף היתה ריקה‪ .‬מדרגות הובילו מטה אל‬
‫כניסת המרתף‪ .‬אם היתה לבית מערכת אבטחה‪ ,‬אני לא הצלחתי לאתר אותה‪ .‬הדלת היתה‬
‫נעולה במנעול לשונית פשוט‪ ,‬אפילו בלי בריח‪ .‬בחייך‪ ,‬רנדולף‪ .‬לפחות שיהיה בזה איזשהו‬
‫אתגר‪.‬‬
‫כעבור שתי דקות כבר הייתי בפנים‪.‬‬
‫במטבח לקחתי לעצמי כמה פרוסות פסטרמה הודו וקרקרים ושתיתי חלב ישר מהקרטון‪.‬‬
‫לא היה לו פלאפל‪ .‬אוף‪ .‬ממש התחשק לי‪ .‬אבל מצאתי חטיף שוקולד והכנסתי אותו לכיס‬
‫המעיל לאחר כך )עם שוקולד צריך להתענג‪ ,‬לא למהר(‪ .‬ואז עליתי למוזוליאום של רהיטי‬
‫מהגוני‪ ,‬שטיחים מהמזרח‪ ,‬ציורי שמן‪ ,‬רצפות שיש ונברשות בדולח‪ ...‬זה היה פשוט מביך‪ .‬מי‬
‫חי ככה?‬
‫בגיל שש לא הערכתי כמה כל הדברים כאן יקרים‪ ,‬אבל הרושם הכללי שלי מהאחוזה לא‬
‫השתנה‪ :‬חשוכה‪ ,‬מדכאת‪ ,‬מצמררת‪ .‬היה קשה לדמיין את אמא שלי גדלה כאן‪ .‬היה קל להבין‬
‫למה היא הפכה מעריצה של טיולים בטבע‪.‬‬
‫הדירה שלנו מעל המסעדה הקוריאנית באולסטון היתה נעימה‪ ,‬אבל אמא לא אהבה להישאר‬
‫בתוך הבית‪ .‬היא תמיד אמרה שהבית האמיתי שלה הוא שמורת "בלו הילז"‪ .‬נהגנו לצאת‬
‫לשם לטיולים ולקמפינג בכל מזג אוויר — אוויר צח‪ ,‬בלי קירות או תקרה‪ ,‬כשהיחידים‬
‫שמארחים לנו לחברה הם ברווזים‪ ,‬אווזים וסנאים‪.‬‬
‫בהשוואה לחופש ההוא‪ ,‬הבניין הזה דמה לבית כלא‪ .‬כשעמדתי לבדי במבואה‪ ,‬העור שלי‬
‫הצטמרר כאילו רוחשות עליו חיפושיות בלתי נראות‪.‬‬
‫עליתי לקומה השנייה‪ .‬בספרייה היה ריח של עור ושל חומר הברקה בניחוח לימון‪ ,‬בדיוק‬
‫כמו שזכרתי‪ .‬לאורך קיר אחד היה ארון תצוגה מואר‪ ,‬מלא בקסדות הוויקינגיות החלודות של‬
‫רנדולף ובלהבי הגרזנים האכולים שלו‪ .‬אמא סיפרה לי פעם שרנדולף לימד היסטוריה‬
‫באוניברסיטת "הרווארד"‪ ,‬עד שפוטר בעקבות איזו שערורייה גדולה‪ .‬היא לא הסכימה לפרט‪,‬‬
‫אבל היה ברור שהבחור עדיין מת על חפצים עתיקים‪.‬‬
‫אתה חכם יותר מהדודים שלך‪ ,‬מגנס‪ ,‬אמא שלי אמרה לי פעם‪ .‬עם הציונים שלך תוכל‬
‫להתקבל ל"הרווארד" בקלות‪.‬‬
‫באותה תקופה היא עדיין היתה בחיים‪ ,‬אני עדיין למדתי בבית ספר‪ ,‬והעתיד שלי התמשך‬
‫מעבר למציאת הארוחה הבאה‪.‬‬
‫בפינה אחת של חדר העבודה של רנדולף היה גוש אבן גדול שהזכיר מצבה‪ ,‬ובחזית שלו‬
‫סותת וצויר דפוס מורכב של דרקונים אדומים משולבים‪ .‬במרכז האבן היה רישום בקווים‬
‫גסים של חיה נוהמת — אריה‪ ,‬או זאב‪.‬‬
‫צמרמורת עברה בי‪ .‬בוא לא נחשוב על זאבים‪.‬‬
‫התקרבתי לשולחן העבודה של רנדולף‪ .‬קיוויתי למצוא שם מחשב או פנקס עם מידע מועיל‬
‫— כל דבר שיסביר למה הם מחפשים אותי‪ .‬במקום זה היו פרושות על השולחן חתיכות קלף‬
‫דק צהבהב‪ .‬הן נראו כמו מפות שילד מימי הביניים הכין כשיעורי בית‪ :‬רישומים דהויים של‬
‫קו חוף‪ ,‬עם כל מיני נקודות מתויגות באלפבית שלא הכרתי‪ .‬מעליהן‪ ,‬כמו משקולת ניירות‪,‬‬
‫היה שקיק עור‪.‬‬
‫הנשימה שלי נעתקה‪ .‬זיהיתי את השקיק הזה‪ .‬פתחתי את הפתיל שקשר אותו והוצאתי את‬
‫אחת מאבני הדומינו‪ ...‬רק שזאת לא היתה אבן דומינו‪ .‬בגיל שש הנחתי שבזה אנבת' ואני‬
‫משחקים‪ .‬עם השנים הזיכרון חיזק את האמונה הזאת‪ .‬אבל במקום נקודות היו מצוירים על‬
‫האבנים סמלים אדומים‪.‬‬
‫לסמל שביד שלי היתה צורה של ענף עץ‪:‬‬

‫הלב שלי דפק בחוזקה‪ .‬לא ידעתי למה בדיוק‪ .‬תהיתי אם זה באמת היה כזה רעיון טוב לבוא‬
‫לכאן‪ .‬נדמה שהקירות סוגרים עלי‪ .‬נדמה שמגוּש האבן הגדול שבמרכז החדר רישום החיה‬
‫חושף כלפַּי שיניים‪ ,‬קווי המתאר האדומים שלו מבריקים כמו דם טרי‪.‬‬
‫הלכתי לחלון‪ .‬חשבתי שאולי ארגיש קצת יותר טוב אם אסתכל החוצה‪ .‬לאורך מרכז‬
‫השדרה התמשך "קומונוולת' מוֹל" — רצועת פארק מכוסה שלג‪ .‬על העצים החשופים נתלו‬
‫שרשרות של נורות חג המולד לבנות‪ .‬בקצה הרחוב‪ ,‬מאחורי גדר ברזל‪ ,‬ניצב פסל הארד של‬
‫לֵייף אֵ יריקסון על הכן שלו‪ ,‬וידו מגוננת על עיניו‪ .‬לייף השקיף לעבר מחלף צ'רלסגייט כאילו‬
‫אומר‪ ,‬תראו‪ ,‬גיליתי כביש מהיר!‬
‫אמא ואני נהגנו לצחוק על לייף‪ .‬השריון שלו קצת חושפני‪ :‬חצאית קצרה ומגן חזה שנראה‬
‫כמו חזייה ויקינגית‪.‬‬
‫לא היה לי מושג למה הפסל הזה נמצא במרכז בוסטון‪ ,‬אבל תיארתי לעצמי שזה לא צירוף‬
‫מקרים שדוד רנדולף התמחה בוויקינגים‪ .‬הוא גר כאן כל החיים שלו‪ .‬הוא בטח הסתכל על‬
‫לייף כל יום מהחלון‪ .‬אולי כילד רנדולף חשב לעצמו‪ ,‬יום אחד אני רוצה ללמוד על‬
 ‫הוויקינגים‪ .‬גברים שלובשים חזיות מתכת הם ממש מגניבים!‬
‫העיניים שלי נדדו אל בסיס הפסל‪ .‬מישהו עמד שם‪ ...‬והסתכל למעלה היישר אלי‪.‬‬
‫מכירים את זה שאתם רואים מישהו מחוץ להקשר ולוקח לכם רגע לזהות אותו? בצלו של‬
‫לייף איריקסון עמד גבר גבוה וחיוור לבוש מעיל עור שחור ומכנסי אופנוענים שחורים‬
‫ולרגליו מגפיים עם שפיצים‪ְ .‬שׂער הקוצים הקצר שלו היה כל כך בלונדיני‪ ,‬שהוא נראה‬
‫כמעט לבן‪ .‬כתם הצבע היחיד בהופעה שלו היה צעיף פסים אדומים ולבנים‪ ,‬שהיה כרוך סביב‬
‫הצוואר שלו ונשפך מהכתפיים כמו מקל סבא שנמס‪.‬‬
‫אם לא הייתי מכיר אותו‪ ,‬אולי הייתי חושב שהוא סתם מישהו שהתחפש לדמות אנימֶ ה‪.‬‬
‫אבל כן הכרתי אותו‪ .‬זה היה הארת'‪ ,‬חסר הבית ששימש "אמא" חלופית שלי‪.‬‬
‫קצת נלחצתי‪ ,‬וקצת נעלבתי‪ .‬הוא ראה אותי ברחוב ועקב אחרי? מספיק אנשים חיפשו אותי‬
‫בלי ידיעתי‪.‬‬
‫פרשתי ידיים‪ :‬מה אתה עושה כאן?‬
‫הארת' עשה תנועה כאילו הוא תולש משהו מהיד המקוערת שלו וזורק אותו‪ .‬אחרי שנתיים‬
‫בחברתו הכרתי לא רע את שפת הסימנים‪.‬‬
‫הוא אמר לי‪ ,‬צא משם‪.‬‬
‫הוא לא נראה מודאג‪ ,‬אבל קשה לדעת אצל הארת'‪ .‬הוא לא הפגין כמעט שום רגש‪.‬‬
‫כשהסתובבנו יחד‪ ,‬הוא בעיקר בהה בי בעיניים האפורות הבהירות שלו‪ ,‬כאילו מחכה שאני‬
‫אתפוצץ או משהו‪.‬‬
‫ביזבזתי שניות יקרות ערך בניסיון להבין לְ מה הוא התכוון‪ ,‬לָמה הוא שם כשהוא אמור‬
‫להיות בכיכר קופלי‪.‬‬
‫הוא סימן לי שוב‪ :‬שתי כפות הידיים פונות קדימה עם שתי אצבעות‪ ,‬ועולות ויורדות‬
‫פעמיים‪ .‬מהר‪.‬‬
‫"למה?" שאלתי בקול‪.‬‬
‫מאחורי אמר קול עמוק‪" ,‬שלום‪ ,‬מגנס‪".‬‬
‫כמעט קפצתי מתוך הנעליים שלי מרוב בהלה‪ .‬בפתח הספרייה עמד גבר רחב־חזה עם זקן‬
‫לבן מטופח וכיפת שיער אפור‪ .‬הוא לבש מעיל קשמיר בצבע בז' מעל חליפת צמר כהה‪ .‬ידיו‬
‫שבכפפות אחזו בכוח בידית של מקל הליכה מעץ ממורק בעל חוד ברזל‪ .‬בפעם האחרונה‬
‫שראיתי אותו השיער שלו היה שחור‪ ,‬אבל זיהיתי את הקול הזה‪.‬‬
‫"רנדולף‪".‬‬
‫הוא הטה את ראשו כמילימטר‪" .‬איזו הפתעה נעימה‪ .‬אני שמח שאתה כאן‪ ".‬הוא לא נשמע‬
‫מופתע או שמח‪" .‬אין לנו הרבה זמן‪".‬‬
‫המזון והחלב התחילו להתערבל לי בבטן‪" .‬ה־הרבה זמן‪ ...‬לְ מה?"‬
‫המצח שלו התקמט‪ .‬הוא עיקם את האף כאילו הבחין בריח לא נעים‪" .‬אתה בן שש־עשרה‬
‫היום‪ ,‬נכון? הם באים להרוג אותך‪".‬‬
 ‫‪3‬‬

‫אל תסכימו לטרמפ מקרובי משפחה מוזרים‬

‫טוב‪ ,‬יום הולדת שמח לי!‬

‫התאריך היה ‪ 13‬בינואר? באמת שלא היה לי מושג‪ .‬הזמן טס כשישנים מתחת לגשרים‬
‫ואוכלים שאריות מפחי אשפה‪.‬‬
‫אז הייתי רשמית בן שש־עשרה‪ .‬כמתנת יום הולדת‪ ,‬דוד תימהוני תפס אותי בפינה והכריז‬
‫שעומדים להתנקש בחיי‪.‬‬
‫"מי‪ "...‬התחלתי לשאול‪" .‬אתה יודע מה? לא משנה‪ .‬היה נחמד לפגוש אותך‪ ,‬רנדולף‪ .‬אני‬
‫הולך עכשיו‪".‬‬
‫רנדולף נשאר בפתח‪ ,‬חוסם את היציאה‪ .‬הוא הצביע עלי בחוד הברזל של מקל ההליכה‬
‫שלו‪ .‬אני נשבע שיכולתי להרגיש בו לוחץ על החזה שלי מהצד השני של החדר‪.‬‬
‫"מגנס‪ ,‬אנחנו צריכים לדבר‪ .‬אני לא רוצה שהם יתפסו אותך‪ .‬לא אחרי מה שקרה לאמא‬
‫שלך‪"...‬‬
‫אגרוף בפרצוף היה מכאיב פחות‪.‬‬
‫זיכרונות מאותו לילה התפרצו לראשי כמו קלידוסקופ מעורר בחילה‪ :‬בניין הדירות שלנו‬
‫רועד‪ ,‬צרחה מהקומה שמתחת‪ ,‬אמא שלי — שהיתה לחוצה ופרנואידית כל היום — גוררת‬
‫אותי אל מדרגות החירום‪ ,‬אומרת לי שאברח‪ .‬הדלת התבקעה ונפרצה‪ .‬מהמסדרון הגיחו שני‬
‫יצורים בעלי פרווה בצבע שלג מלוכלך ועיניים זוהרות בכחול‪ .‬האצבעות שלי החליקו‬
‫ממעקה מדרגות החירום‪ ,‬ואני נפלתי למטה וצנחתי על ערמה של שקי זבל בסמטה‪ .‬כעבור‬
‫כמה רגעים חלונות הדירה שלנו התפוצצו בענן של אש‪.‬‬
‫אמא שלי אמרה לי לברוח‪ .‬אז זה מה שעשיתי‪ .‬היא הבטיחה שתמצא אותי‪ .‬זה לא קרה‪.‬‬
‫אחר כך‪ ,‬בחדשות‪ ,‬שמעתי שהגופה שלה נמצאה לאחר השרפה‪ .‬המשטרה חיפשה אותי‪.‬‬
‫התעוררו שאלות‪ :‬סימנים להצתה; בעיות המשמעת שלי בבית הספר; דיווחי השכנים על‬
‫צעקות וקול התרסקות גדול מהדירה רגע לפני הפיצוץ; העובדה שברחתי מהזירה‪ .‬אף אחד‬
‫מהדיווחים לא הזכיר זאבים עם עיניים זוהרות‪.‬‬
‫מאז אותו לילה הסתתרתי וחייתי מתחת למכ"ם‪ .‬הייתי עסוק בהישרדות מכדי להתאבל כמו‬
 ‫שצריך על אמא שלי‪ ,‬ותהיתי אם היצורים ההם היו הזיה‪ ...‬אבל ידעתי שלא‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬אחרי כל הזמן הזה‪ ,‬הדוד רנדולף רצה לעזור לי‪.‬‬
‫החזקתי באבן הדומינו הקטנה בכוח כזה שהיא הותירה חריץ בכף היד שלי‪" .‬אתה לא יודע‬
‫מה קרה לאמא שלי‪ .‬אף פעם לא היה אכפת לך מאיתנו‪".‬‬
‫רנדולף הוריד את המקל שלו‪ .‬הוא נשען עליו בכבדות ובהה בשטיח‪ .‬כמעט יכולתי להאמין‬
‫שפגעתי ברגשות שלו‪.‬‬
‫"אני התחננתי לפני אמא שלך‪ ",‬הוא אמר‪" .‬רציתי שהיא תביא אותך לכאן — לחיות‬
‫בהגנתי‪ .‬היא סירבה‪ .‬אחרי שהיא מתה‪ "...‬הוא טילטל את ראשו‪" .‬מגנס‪ ,‬אין לך מושג כמה‬
‫זמן חיפשתי אחריך‪ ,‬או באיזו סכנה אתה נמצא‪".‬‬
‫"אני בסדר גמור‪ ",‬אמרתי ברוגז‪ ,‬למרות שהלב שלי פעם בכוח בחזה‪" .‬הסתדרתי בעצמי‬
‫לא רע‪".‬‬
‫"אולי‪ ,‬אבל הימים ההם עברו‪ ".‬הוודאות בקולו של רנדולף היתה מצמררת‪" .‬אתה בן‬
‫שש־עשרה עכשיו‪ ,‬הגעת לבגרות‪ .‬הצלחת לחמוק מהם פעם אחת‪ ,‬בלילה שאמא שלך מתה‪.‬‬
‫הם לא יניחו לך לברוח שוב‪ .‬זאת ההזדמנות האחרונה שלנו‪ .‬תן לי לעזור לך‪ ,‬אחרת לא‬
‫תשרוד את היום הזה‪".‬‬
‫אור החורף המעומעם נע על פני חלונות הזכוכית הצבעונית‪ ,‬שוטף את הפנים של רנדולף‬
‫בצבעים מתחלפים כמו זיקית‪.‬‬
‫היה אסור לי לבוא לכאן‪ .‬אידיוט‪ ,‬אידיוט‪ ,‬אידיוט‪ .‬שוב ושוב אמא שלי העבירה לי מסר‬
‫אחד ברור‪ :‬אל תלך לרנדולף‪ .‬והנה אני כאן‪.‬‬
‫ככל שהמשכתי להקשיב לו‪ ,‬כך גברה הבהלה שלי‪ ,‬ויותר רציתי לשמוע את מה שיש לו‬
‫לומר‪.‬‬
‫"אני לא צריך את עזרתך‪ ".‬הנחתי את אבן הדומינו הקטנה והמשונה על השולחן‪" .‬אני לא‬
‫רוצה‪"...‬‬
‫"אני יודע על הזאבים‪".‬‬
‫זה עצר אותי‪.‬‬
‫"אני יודע מה ראית‪ ",‬הוא המשיך‪" .‬אני יודע מי שלח את היצורים‪ .‬לא חשוב מה המשטרה‬
‫חושבת‪ ,‬אני יודע איך אמא שלך מתה באמת‪".‬‬
‫"איך‪"...‬‬
‫"מגנס‪ ,‬יש כל כך הרבה דברים שאני צריך לספר לך על ההורים שלך‪ ,‬על המורשת שלך‪...‬‬
‫על אבא שלך‪".‬‬
‫תיל של קרח השתחל לאורך עמוד השדרה שלי‪" .‬אתה הכרת את אבא שלי?"‬
‫לא רציתי לתת לרנדולף שום אמצעי השפעה עלי‪ .‬החיים ברחוב לימדו אותי כמה זה‬
‫מסוכן‪ .‬אבל הוא תפס אותי‪ .‬הייתי מוכרח לשמוע את המידע הזה‪ .‬ועל פי הניצוץ האומד‬
‫בעיניים שלו‪ ,‬הוא ידע את זה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬מגנס‪ .‬הזהות של אבא שלך‪ ,‬הרצח של אמא שלך‪ ,‬הסיבה לכך שהיא סירבה שאעזור‪...‬‬
‫הכול קשור‪ ".‬הוא החווה בידו לעבר ארון התצוגה המלא בפריטים ויקינגיים‪" .‬כל החיים שלי‬
‫פעלתי למען מטרה אחת‪ .‬ניסיתי לפתור תעלומה היסטורית‪ .‬עד לאחרונה לא ראיתי את‬
‫התמונה השלמה‪ .‬עכשיו אני רואה‪ .‬הכול הוביל ליום הזה‪ ,‬יום ההולדת השישה־עשר שלך‪".‬‬
‫התחלתי לסגת אל החלון‪ ,‬הכי רחוק שיכולתי מדוד רנדולף‪" .‬תשמע‪ ,‬אני לא מבין תשעים‬
‫אחוז ממה שאתה אומר‪ ,‬אבל אם אתה יכול לספר לי על אבא שלי‪"...‬‬
‫הבניין רעד‪ ,‬כאילו מישהו ירה מטחי פגזים במרחק — קול רעם כה נמוך‪ ,‬שהרגשתי אותו‬
‫בשיניים‪.‬‬
‫"בקרוב הם יגיעו לכאן‪ ",‬רנדולף הזהיר אותי‪" .‬זמננו אוזל‪".‬‬
‫"מי זה הם?"‬
‫רנדולף צלע קדימה‪ ,‬שעון על המקל שלו‪ .‬נראה שהברך הימנית שלו לא מתפקדת‪" .‬אני‬
‫מבקש הרבה‪ ,‬מגנס‪ .‬אין לך סיבה לבטוח בי‪ .‬אבל אתה חייב לבוא איתי ברגע זה‪ .‬אני יודע‬
‫היכן נמצאת זכות האבות שלך‪ ".‬הוא הצביע על המפות העתיקות שעל השולחן‪" .‬יחד נוכל‬
‫לאתר את השייך לך‪ .‬זה הדבר היחיד שעשוי להגן עליך‪".‬‬
‫העפתי מבט מעבר לכתף‪ ,‬אל מחוץ לחלון‪ .‬למטה‪ ,‬ב"קומונוולת' מול"‪ ,‬הארת' נעלם‪ .‬הייתי‬
‫צריך לעשות כמוהו‪ .‬הסתכלתי על דוד רנדולף וניסיתי למצוא דמיון כלשהו לאמא שלי‪ ,‬משהו‬
‫שאולי יעורר בי תחושת אמון‪ .‬לא מצאתי שום דבר‪ .‬הממדים המאיימים שלו‪ ,‬העיניים הכהות‬
‫העזות‪ ,‬הפנים חסרות ההומור והגינונים הנוקשים‪ ...‬הוא היה ההפך הגמור מאמא שלי‪.‬‬
‫"המכונית שלי מאחור‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬
‫"א־אולי כדאי שנחכה לאנבת' ולדוד פרדריק‪".‬‬
‫רנדולף עשה פרצוף‪" .‬הם לא מאמינים לי‪ .‬הם מעולם לא האמינו לי‪ .‬מתוך ייאוש‪ ,‬כמוצא‬
‫אחרון‪ ,‬הבאתי אותם לבוסטון כדי שיעזרו לי לחפש אחריך‪ ,‬אבל עכשיו כשאתה כאן‪"...‬‬
‫הבניין היטלטל שוב‪ .‬הפעם נדמה שקול הבום קרוב וחזק יותר‪ .‬רציתי להאמין שזה מגיע‬
‫מעבודות באתר בנייה סמוך‪ ,‬או לכל הסבר פשוט אחר‪ .‬אבל תחושת בטן אמרה לי אחרת‪.‬‬
‫הרעש נשמע כמו צעדים של רגליים ענקיות — כמו הקול שהרעיד את הדירה שלנו לפני‬
‫שנתיים‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬מגנס‪ ".‬הקול של רנדולף נרעד‪" .‬אני איבדתי את המשפחה שלי למפלצות האלה‪.‬‬
‫איבדתי את אשתי‪ ,‬את הבנות שלי‪".‬‬
‫"היתה — היתה לך משפחה? אמא שלי לא אמרה שום דבר‪"...‬‬
‫"לא‪ ,‬היא לא היתה אומרת‪ .‬אבל אמא שלך‪ ...‬נטלי היתה אחותי היחידה‪ .‬אהבתי אותה‪ .‬היה‬
‫לי קשה לאבד אותה‪ .‬אני לא יכול לאבד גם אותך‪ .‬בוא איתי‪ .‬אבא שלך השאיר בשבילך‬
‫משהו — משהו שישנה את העולמות אם תמצא אותו‪".‬‬
‫יותר מדי שאלות התרוצצו לי בראש‪ .‬לא מצא חן בעיני האור המטורף בעיניים של רנדולף‪.‬‬
‫לא מצא חן בעיני שהוא אמר עולמות‪ ,‬ברבים‪ .‬ולא האמנתי שהוא ניסה לאתר אותי מאז‬
‫שאמא שלי מתה‪ .‬האנטנות שלי תמיד פעלו‪ .‬אם רנדולף היה רק מציין את השם שלי‪ ,‬אחד‬
‫החברים שלי מהרחוב כבר היה מדווח לי‪ ,‬כמו שבליץ עשה הבוקר עם אנבת' ופרדריק‪.‬‬
‫משהו השתנה — משהו שגרם לרנדולף להחליט ששווה לחפש אותי‪.‬‬
‫"מה אם אני פשוט אברח?" שאלתי‪" .‬אתה תנסה לעצור אותי?"‬
‫"אם תברח‪ ,‬הם ימצאו אותך‪ .‬הם יהרגו אותך‪".‬‬
‫הרגשתי כאילו הגרון שלי מלא צמר גפן‪ .‬לא בטחתי ברנדולף‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬האמנתי לו‬
‫כשאמר שמנסים להרוג אותי‪ .‬היה בקול שלו צלצול של אמת‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ",‬אמרתי‪" ,‬בוא ניסע‪".‬‬
 ‫‪4‬‬

‫ברצינות‪ ,‬האיש לא יודע לנהוג‬

‫שמעתם על הנהגים הנוראים של בוסטון? הדוד רנדולף היה דוגמה מצוינת לנהג כזה‪.‬‬
‫הבחור לחץ פול גז בב־מ־וו ‪ 528i‬שלו )ברור שהיתה לו ב־מ־וו( וזינק לאורך שדרת‬
‫קומונוולת' בהתעלמות מוחלטת מרמזורים ומצפירות נהגים אחרים‪ ,‬כשהוא עובר אקראית‬
‫מנתיב לנתיב‪.‬‬
‫"פיספסת הולכת רגל‪ ",‬אמרתי‪" .‬רוצה לחזור ולדרוס אותה?"‬
‫דעתו של רנדולף היתה מוסחת והוא לא ענה‪ .‬הוא לא הפסיק להעיף מבטים בשמים כאילו‬
‫הוא מחפש ענני סערה‪ .‬הב־מ־וו חצתה במהירות את צומת אקסטר‪.‬‬
‫"אז תגיד‪ ",‬אמרתי‪" ,‬לאן אנחנו נוסעים?"‬
‫"לגשר‪".‬‬
‫זה הסביר הכול‪ .‬יש בבוסטון‪ ,‬כאילו‪ ,‬עשרים גשרים‪.‬‬
‫העברתי יד על מושב העור המחומם‪ .‬עברו בערך שישה חודשים מאז שנסעתי בפעם‬
‫האחרונה במכונית‪ .‬בפעם הקודמת זאת היתה מכונית טויוטה של עובדת סוציאלית‪ .‬בפעם‬
‫לפני זה‪ ,‬ניידת משטרה‪ .‬בשתי הפעמים מסרתי שם בדוי‪ .‬בשתי הפעמים הצלחתי לברוח‪ ,‬אבל‬
‫בשנתיים האחרונות התחלתי לראות במכוניות תאי מעצר‪ .‬לא הייתי משוכנע שהמזל שלי‬
‫השתנה היום‪.‬‬
‫חיכיתי שרנדולף יענה על כל אחת מהשאלות הקטנות המציקות שלי‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬סתם בשלוף‪:‬‬
‫מי אבא שלי? מי רצח את אמא שלי? איך איבדת את אשתך והילדות? אתה הוזה כרגע?‬
‫באמת היית חייב להשתמש באפטרשייב בריח ציפורן?‬
‫אבל הוא היה עסוק מדי ביצירת בלגן בכביש‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬רק לשם השיחה‪ ,‬שאלתי‪" ,‬אז מי מנסה להרוג אותי?"‬
‫הוא פנה ימינה בארלינגטון‪ .‬חלפנו על פני הגן הציבורי‪ ,‬על פני פסל ג'ורג' וושינגטון על גב‬
‫סוס‪ ,‬על פני שורות פנסי הרחוב עם מנורות הגז והגדרות החיות המכוסות שלג‪ .‬התפתיתי‬
‫לקפוץ מהמכונית‪ ,‬לרוץ בחזרה אל אגם הברבורים ולהסתתר בשק השינה שלי‪.‬‬
‫"מגנס‪ ",‬אמר רנדולף‪" ,‬אני הקדשתי את חיי ללימוד מסעות החקר הנורדיים בצפון‬
 ‫אמריקה‪".‬‬
‫"שיואו‪ ,‬המון תודה‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה ממש ענה על השאלה שלי‪".‬‬
‫פתאום רנדולף באמת הזכיר לי את אמא שלי‪ .‬הוא הסתכל עלי באותה הבעת פנים זועפת‪,‬‬
‫באותו מבט מעל שולי המשקפיים שלו‪ ,‬כאילו אומר‪ ,‬בבקשה‪ ,‬ילד‪ ,‬מספיק עם הציניות‪.‬‬
‫הדמיון ביניהם הכאיב לי בחזה‪.‬‬
‫"אין בעיה‪ ",‬אמרתי‪" .‬מה שתגיד‪ .‬מסעות החקר הנורדיים‪ .‬אתה מתכוון לוויקינגים‪".‬‬
‫רנדולף עשה פרצוף‪" .‬ובכן‪ ...‬ויקינג משמעותו פושט‪ .‬זה יותר תיאור עיסוק‪ .‬לא כל‬
‫הנורדים היו ויקינגים‪ .‬אבל‪ ,‬כן‪ ,‬אלה‪".‬‬
‫"הפסל של לייף איריקסון‪ ...‬זה אומר שהוויקינגים — אממ‪ ,‬הנורדים — גילו את בוסטון?‬
‫חשבתי שהצליינים עשו את זה‪".‬‬
‫"הייתי יכול להרצות לך במשך שלוש שעות על הנושא הזה לבדו‪".‬‬
‫"בבקשה אל תעשה את זה‪".‬‬
‫"די לומר שהנורדים חקרו את צפון אמריקה‪ ,‬ואפילו הקימו כאן יישובים בסביבות שנת‬
‫אלף לספירה‪ ,‬כמעט חמש מאות שנה לפני כריסטופר קולומבוס‪ .‬קיימת הסכמה בנושא בעולם‬
‫האקדמי‪".‬‬
‫"איזו הקלה‪ .‬אני שונא שאין הסכמה בעולם האקדמי‪".‬‬
‫"אבל איש אינו יודע בוודאות עד כמה הם הרחיקו דרומה‪ .‬האם הגיעו עד האזור שהוא כיום‬
‫ארצות הברית? הפסל ההוא של לייף איריקסון‪ ...‬זה היה פרויקט מהרהורי לבו של איש בן‬
‫המאה התשע־עשרה ששמו אֶ בֶּ ן הורספורד‪ .‬הוא היה משוכנע שבוסטון היתה יישוב נורדי‬
‫בנוֹרוּמבֵּ גָה‪ ,‬הנקודה הרחוקה ביותר שהגיעו אליה במסעות החקר שלהם‪ .‬הוא הסתמך‬ ‫ְ‬ ‫אבוד‬
‫על תחושת בטן‪ ,‬אבל לא היו לו הוכחות ממשיות‪ .‬מרבית ההיסטוריונים ראו בו משוגע‪".‬‬
‫הוא הסתכל עלי במבט רב־משמעות‪.‬‬
‫"תן לי לנחש‪ ...‬אתה לא חושב שהוא היה משוגע‪ ".‬התאפקתי מלהוסיף‪ ,‬רק משוגע יאמין‬
‫למשוגע‪.‬‬
‫"המפות ההן על שולחן העבודה שלי‪ ",‬אמר רנדולף‪" .‬הן ההוכחה‪ .‬העמיתים שלי טוענים‬
‫שהן מזויפות‪ ,‬אבל הן לא‪ .‬אני הימרתי על כך בכל המוניטין שלי!"‬
‫ובגלל זה פיטרו אותך מ"הרווארד"‪ ,‬חשבתי לעצמי‪.‬‬
‫"מגלי הארצות הנורדים אכן הגיעו עד כאן‪ ",‬הוא המשיך‪" .‬הם חיפשו משהו‪ ...‬ומצאו אותו‬
‫כאן‪ .‬אחת הספינות שלהם טבעה בסמוך לכאן‪ .‬במשך שנים חשבתי ששרידי הספינה נמצאים‬
‫במפרץ מסצ'וסטס‪ .‬הקרבתי הכול כדי למצוא אותה‪ .‬קניתי סירה משלי‪ ,‬לקחתי את אשתי‬
‫והבנות למסעות חקר‪ .‬בפעם האחרונה‪ "...‬הקול שלו נשבר‪" .‬הסערה הגיחה כמו משום מקום‪,‬‬
‫האש‪"...‬‬
‫לא נראה שהוא להוט לחלוק פרטים נוספים‪ ,‬אבל הבנתי את הרעיון הכללי‪ :‬הוא איבד את‬
‫משפחתו בים‪ .‬הוא באמת סיכן את כל מה שהיה לו בשביל התיאוריה המטורפת שלו לגבי‬
 ‫ויקינגים בבוסטון‪.‬‬
‫ריחמתי על הבחור‪ ,‬בטח‪ .‬אבל לא רציתי להיות הקורבן הבא שלו‪.‬‬
‫עצרנו בפינת בוֹילסטון וצ'רלס‪.‬‬
‫"אולי אני ארד כאן‪ ".‬ניסיתי את הידית‪ .‬הדלת היתה נעולה מצד הנהג‪.‬‬
‫"מגנס‪ ,‬תקשיב‪ .‬אתה לא נולדת בבוסטון במקרה‪ .‬אבא שלך רצה שתמצא את מה שהוא‬
‫איבד לפני אלפיים שנה‪".‬‬
‫הרגליים שלי נעשו חסרות מנוח‪" .‬אמרת‪ ...‬אלפיים שנה?"‬
‫"פחות או יותר‪".‬‬
‫שקלתי לצרוח ולהכות בחלון באגרופים‪ .‬האם מישהו יעזור לי? אם אני אצליח לצאת‬
‫מהמכונית‪ ,‬אולי אוכל למצוא את דוד פרדריק ואנבת'‪ ,‬בהנחה שהם פחות מטורפים מרנדולף‪.‬‬
‫פנינו לרחוב צ'רלס ונסענו צפונה בין הגן הציבורי לפארק "בוסטון קומון"‪ .‬לא היה לי‬
‫מושג לאן רנדולף לוקח אותי — קיימברידג'‪ ,‬נורת' אנד או אתר סודי להשלכת גופות‪.‬‬
‫ניסיתי להישאר רגוע‪" .‬אלפיים שנה‪ ...‬אבא ממוצע לא חי כל כך הרבה שנים‪".‬‬
‫הפנים של רנדולף הזכירו לי את האיש בירח מסרטים מצוירים ישנים בשחור־לבן‪ :‬חיוורות‬
‫ועגולות‪ ,‬מלאות צלקות וחטטים‪ ,‬עם חיוך מסתורי ולא ידידותי במיוחד‪" .‬מגנס‪ ,‬מה אתה יודע‬
‫על המיתולוגיה הנורדית?"‬
‫המצב הולך ומשתפר‪ ,‬חשבתי‪.‬‬
‫"אממ‪ ,‬לא הרבה‪ .‬לאמא שלי היה ספר מאויר שהיא הקריאה לי ממנו כשהייתי קטן‪ .‬והיו‬
‫כמה סרטים על ת'וּר‪ ,‬לא?"‬
‫רנדולף הניד בראשו בגועל‪" .‬הסרטים האלה‪ ...‬בלתי מדויקים במידה מגוחכת‪ .‬אלֵי אוסגרד‬
‫האמיתיים — ת'ור‪ ,‬לוֹקי‪ ,‬אוֹדין והשאר — רבי־עוצמה בהרבה‪ ,‬מבעיתים יותר מכל דבר‬
‫שהיו יכולים לרקוח בהוליווד‪".‬‬
‫"אבל‪ ...‬הם מיתוסים‪ .‬הם לא אמיתיים‪".‬‬
‫רנדולף הסתכל עלי במין מבט מרחם‪" .‬מיתוסים אינם אלא סיפורים על אמיתות ששכחנו‪".‬‬
‫"אז תשמע‪ ,‬בדיוק נזכרתי שאני צריך לפגוש מישהו בהמשך הרחוב הזה‪"...‬‬
‫"לפני אלף שנה חוקרי הארצות הנורדים הגיעו לארץ הזאת‪ "...‬המכונית חלפה על פני הבר‬
‫מהסדרה "חופשי על הבר" ברחוב ביקון‪ .‬תיירים עטופים שכבות של בגדים הצטלמו ליד‬
‫השלט שבחזית שלו‪ .‬ראיתי עלון מקומט נגרר ברוח על פני המדרכה‪ :‬היתה כתובה בו המילה‬
‫"נעדר" עם תצלום ישן שלי‪ .‬אחד התיירים דרך עליו‪.‬‬
‫קירניר‪".‬‬
‫"רב החובל של מגלי הארצות האלה‪ ",‬המשיך רנדולף‪" ,‬היה בנו של האל ְס ְ‬
‫"בן של אל‪ .‬אבל ברצינות‪ ,‬אתה יכול לעצור לי איפה שתרצה‪ .‬אני אמשיך ברגל‪".‬‬
‫"האיש הזה הביא איתו פריט מיוחד מאוד‪ ",‬אמר רנדולף‪" ,‬שהיה שייך פעם לאבא שלך‪.‬‬
‫כשהספינה הנורדית טבעה בסערה‪ ,‬הפריט הזה אבד‪ .‬אבל אתה — אתה מסוגל למצוא אותו‪".‬‬
‫שוב ניסיתי את הדלת‪ .‬עדיין נעולה‪.‬‬
‫והחלק הכי גרוע? ככל שרנדולף המשיך לדבר‪ ,‬פחות ופחות הצלחתי לשכנע את עצמי‬
‫שהוא משוגע‪ .‬הסיפור חילחל לראשי — סערות‪ ,‬זאבים‪ ,‬אלים‪ ,‬אוסגרד‪ .‬המילים התחברו‬
‫כמו חלקים בפאזל שמעולם לא היה לי האומץ לסיים‪ .‬התחלתי להאמין לו‪ ,‬וזה הבהיל לי את‬
‫הצורה‪.‬‬
‫רנדולף דהר לאורך שביל הגישה של דרך סטורו‪ .‬הוא חנה ליד מדחן ברחוב קיימברידג'‪.‬‬
‫מצפון‪ ,‬מעבר למסילה העילית של תחנת "מאס ג'נרל"‪ ,‬היתמרו מגדלי האבן של גשר‬
‫לונגפלו‪.‬‬
‫"לשם אנחנו הולכים?" שאלתי‪.‬‬
‫רנדולף חיטט במחזיק הכוסות שלו בחיפוש אחר מטבעות‪" .‬כל השנים הללו זה היה קרוב‬
‫בהרבה משחשבתי‪ .‬רק הייתי צריך אותך!"‬
‫"זה ממש מחמם את הלב‪".‬‬
‫"אתה בן שש־עשרה היום‪ ".‬העיניים של רנדולף נצצו מהתרגשות‪" .‬זה היום המושלם‬
‫עבורך לתבוע את זכות האבות שלך‪ .‬אבל גם האויבים שלך חיכו ליום הזה‪ .‬אנחנו חייבים‬
‫למצוא את זה לפניהם‪".‬‬
‫"אבל‪"...‬‬
‫"בְּ טח בי רק עוד קצת‪ ,‬מגנס‪ .‬ברגע שכלי הנשק יהיה בידינו‪"...‬‬
‫"כלי נשק? זכות האבות שלי היא כלי נשק?"‬
‫"ברגע שהוא יימצא ברשותך‪ ,‬תהיה בטוח בהרבה‪ .‬אני יכול להסביר לך הכול‪ .‬אני יכול‬
‫לעזור לך להתאמן לקראת העתיד לבוא‪".‬‬
‫הוא פתח את דלת המכונית‪ .‬לפני שהספיק לצאת‪ ,‬תפסתי במפרק היד שלו‪.‬‬
‫בדרך כלל אני נמנע מלגעת באנשים‪ .‬מגע פיזי מלחיץ אותי‪ .‬אבל הייתי זקוק לתשומת לבו‬
‫המלאה‪.‬‬
‫"תענה לי על דבר אחד‪ ",‬אמרתי‪" .‬תשובה ברורה‪ ,‬בלי כל הקשקושים וההרצאות‬
‫בהיסטוריה‪ .‬אתה אמרת שהכרת את אבא שלי‪ .‬מי הוא?"‬
‫רנדולף הניח את ידו על שלי‪ ,‬ואני התפתלתי‪ .‬כף היד שלו היתה גסה ומחוספסת יחסית ליד‬
‫של פרופסור‪" .‬אני נשבע בחיי‪ ,‬מגנס‪ ,‬שזאת האמת‪ :‬אביך הוא אל נורדי‪ .‬עכשיו‪ ,‬מהר‪ .‬זה‬
‫אזור חניה של עשרים דקות‪".‬‬
 ‫‪5‬‬

‫תמיד רציתי להרוס גשר‬

‫"אתה לא יכול לזרוק פצצה כזאת ופשוט ללכת!" צעקתי על רנדולף שהתחיל ללכת‪.‬‬
‫למרות מקל ההליכה והרגל הנוקשה‪ ,‬הבחור היה זריז‪ .‬כאילו יש לו מדליית זהב אולימפית‬
‫בצליעה למרחקים ארוכים‪ .‬הוא צעד קדימה לאורך המדרכה של גשר לונגפלו‪ ,‬בזמן שאני‬
‫רצתי אחריו והרוח צורחת לי באוזניים‪.‬‬
‫התנועה של הבוקר הגיעה מכיוון קיימברידג'‪ .‬טור יחיד של מכוניות עמד בפקק לאורך כל‬
‫הגשר וכמעט לא זז‪ .‬היה אפשר לצפות שהדוד שלי ואני נהיה המטומטמים היחידים שיחצו‬
‫בהליכה גשר כשהטמפרטורה היא מתחת לאפס‪ ,‬אבל כיוון שהיה מדובר בבוסטון‪,‬‬
‫חמישה־שישה אנשים עשו ג'וגינג לאורך הגשר ונראו כמו כלבי ים כחושים בבגדי הלייקרה‬
‫שלהם‪ .‬אמא עם שני ילדים ארוזים בעגלה צעדה על המדרכה הנגדית‪ .‬הילדים נראו מאושרים‬
‫מהעניין בערך כמוני‪.‬‬
‫הדוד שלי עדיין נמצא כחמישה מטרים לפני‪.‬‬
‫"רנדולף!" קראתי‪" .‬אני מדבר אליך!"‬
‫"סחף הנהר‪ ",‬הוא מילמל לעצמו‪" .‬הגדות שמולאו‪ ...‬אלף שנה של דפוסי גאות משתנים‪"...‬‬
‫"הי!" תפסתי בשרוול של מעיל הקשמיר שלו‪" .‬תחזור לחלק שמספר שאבא שלי הוא אל‬
‫נורדי‪".‬‬
‫רנדולף סרק את הסביבה‪ .‬עצרנו מול אחד המגדלים של הגשר — חרוט אבן שהיתמר‬
‫לגובה חמישה־עשר מטרים מעלינו‪ .‬אנשים אומרים שהמגדלים נראים כמו מלחיות ופלפליות‬
‫ענקיות‪ ,‬אבל לי הם תמיד נראו כמו דאלֵקים מדוקטור הוּ )אז אני חנון‪ .‬תקפצו לי‪ .‬וכן‪ ,‬אפילו‬
‫ילדים חסרי בית צופים לפעמים בטלוויזיה — בחדרי טלוויזיה בבתי מחסה‪ ,‬במחשבים‬
‫בספריות ציבוריות‪ ...‬יש לנו דרכים(‪.‬‬
‫שלושים מטרים מתחתינו נצץ נהר צ'רלס אפור כמו פלדה‪ ,‬פני המים מנומרים בטלאים של‬
‫שלג וקרח כמו עור של פיתון ענקי‪.‬‬
‫רנדולף רכן רחוק כל כך מעבר למעקה‪ ,‬שהמראה היה מלחיץ‪.‬‬
‫"איזו אירוניה‪ ",‬הוא מילמל‪" .‬כאן מכל המקומות‪"...‬‬
 ‫"אז תקשיב‪ ",‬אמרתי‪" ,‬בקשר לאבא שלי‪"...‬‬
‫רנדולף תפס בכתף שלי‪" .‬תסתכל למטה‪ ,‬מגנס‪ .‬מה אתה רואה?"‬
‫הצצתי בזהירות מעבר לקצה‪" .‬מים‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬העיטור המגולף ממש מתחתינו‪".‬‬
‫הסתכלתי שוב‪ .‬בערך באמצע הגובה של צד הרציף הזדקר מדף אבן מעל המים כמו יציע‬
‫תיאטרון עם חוד בקצה‪" .‬זה נראה כמו אף‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬זה‪ ...‬טוב‪ ,‬האמת שמהזווית הזאת זה באמת מזכיר קצת אף‪ .‬אבל זה החרטום של‬
‫ספינת קרב ויקינגית‪ .‬אתה רואה? גם במזח השני יש כזה‪ .‬המשורר לונגפלו‪ ,‬שעל שמו נקרא‬
‫הגשר‪ ,‬היה מוקסם מהנורדים‪ .‬הוא כתב שירים על האלים שלהם‪ .‬בדומה לאבּן הורספורד‪,‬‬
‫לונגפלו האמין שהוויקינגים הגיעו לבוסטון‪ .‬ומכאן עיצוב הגשר‪".‬‬
‫"אתה צריך לעשות כאן סיורים מודרכים‪ ",‬אמרתי‪" .‬כל המעריצים השרופים של לונגפלו‬
‫ישלמו טונות כסף‪".‬‬
‫"אתה לא מבין?" היד של רנדולף עדיין נחה על הכתף שלי‪ ,‬וקשה לומר שזה היה מרגיע‪.‬‬
‫"כל כך הרבה אנשים במהלך הדורות ידעו את זה‪ .‬הם הרגישו את זה בתחושת בטן‪ ,‬גם אם‬
‫לא היו להם הוכחות‪ .‬הוויקינגים לא סתם ביקרו באזור הזה‪ .‬הוא היה מקודש להם! היישר‬
‫מתחתינו — במקום כלשהו בקרבת העיטורים של ספינות הקרב — נמצאים השרידים של‬
‫ספינת קרב אמיתית‪ ,‬שנשאה מטען יקר ערך להדהים‪".‬‬
‫"אני עדיין רואה מים‪ .‬ואני עדיין רוצה לשמוע על אבא שלי‪".‬‬
‫"מגנס‪ ,‬חוקרי הארצות הנורדים הגיעו לכאן בחיפוש אחר ציר העולמות‪ ,‬גזע העץ עצמו‪.‬‬
‫הם מצאו אותו‪"...‬‬
‫קול בום רם הידהד על פני הנהר‪ .‬הגשר היטלטל‪ .‬ממרחק קילומטר וחצי בערך‪ ,‬בין סבך‬
‫הארובות והגגות של באק בֵ י‪ ,‬היתמר לשמים עמוד עשן שחור ושמנוני‪.‬‬
‫נאחזתי במעקה כדי להתייצב‪" .‬אממ‪ ,‬זה לא קרוב לבית שלך?"‬
‫ההבעה של רנדולף התקשחה‪ .‬זיפי הזקן שלו בהקו כסופים באור השמש‪.‬‬
‫"זמננו אזל‪ ,‬מגנס‪ .‬הושט את היד מעל המים‪ .‬הלהב נמצא למטה‪ .‬זַמֵ ן אותו‪ .‬התמקד בו‬
‫כאילו הוא הדבר החשוב ביותר בעולם — הדבר שאתה רוצה יותר מכול‪".‬‬
‫"להב? ת־תקשיב‪ ,‬רנדולף‪ ,‬ברור לי שעובר עליך יום רע‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫"תעשה את זה!"‬
‫נרתעתי מקולו החמור‪ .‬רנדולף בטוח היה משוגע עם כל הדיבורים האלה על אלים ולהבים‬
‫ושרידי ספינות עתיקות‪ .‬אבל עמוד העשן מעל באק ביי היה ממשי‪ .‬סירנות ייללו במרחק‪ .‬על‬
‫הגשר שירבבו נהגים ראשים מחלונות כדי להסתכל‪ ,‬הרימו טלפונים כדי לצלם‪.‬‬
‫ועד כמה שרציתי להכחיש את זה‪ ,‬הדברים של רנדולף מצאו הד בתוכי‪ .‬בפעם הראשונה‬
‫בחיי הרגשתי כאילו הגוף שלי מזמזם בתדר הנכון‪ ,‬כאילו סוף־סוף כיוונו אותי לפסקול‬
‫המחורבן של החיים שלי‪.‬‬
 ‫הושטתי יד מעל הנהר‪.‬‬
‫שום דבר לא קרה‪.‬‬
‫ברור ששום דבר לא קרה‪ ,‬נזפתי בעצמי‪ .‬מה ציפית שיקרה?‬
‫מאחורי נשמע קול‬
‫ַ‬ ‫הגשר היטלטל בכוח רב יותר‪ .‬בהמשך המדרכה מעד אחד הרצים‪.‬‬
‫חבטה של מכונית שנכנסה במכונית אחרת‪ .‬צופרים צפרו בקול‪.‬‬
‫מעל גגות באק ביי היתמר עמוד עשן נוסף‪ .‬אפר ורמץ כתום ניתזו מעלה כאילו מדובר‬
‫בהתפרצות געשית מתוך האדמה‪.‬‬
‫"זה — זה היה הרבה יותר קרוב‪ ",‬ציינתי‪" .‬כאילו מישהו סוגר עלינו‪".‬‬
‫באמת קיוויתי שרנדולף יאמר‪ ,‬לא‪ ,‬מה פתאום‪ .‬אל תהיה מצחיק!‬
‫נראה שהוא מזדקן לנגד עיני‪ .‬הקמטים שלו העמיקו‪ .‬הכתפיים שלו שׁחו‪ .‬הוא נשען בכבדות‬
‫על המקל שלו‪" .‬בבקשה‪ ,‬לא שוב‪ ",‬הוא מילמל לעצמו‪" .‬לא כמו בפעם הקודמת‪".‬‬
‫"בפעם הקודמת?" ואז נזכרתי במה שאמר על היום שאיבד את אשתו והבנות — סערה‬
‫שהגיחה כמו משום מקום‪ ,‬אש‪.‬‬
‫רנדולף הסתכל לי בעיניים‪" .‬נסה שוב‪ ,‬מגנס‪ .‬בבקשה‪".‬‬
‫השלכתי את היד קדימה מעל הנהר‪ .‬דמיינתי שאני מחפש את אמא שלי‪ ,‬מנסה לשלוף אותה‬
‫מהעבר — מנסה להציל אותה מהזאבים ומהדירה הבוערת‪ .‬גיששתי אחר תשובות שיסבירו‬
‫למה איבדתי אותה‪ ,‬למה כל החיים שלי מאז היו מערבולת דפוקה אחת גדולה‪.‬‬
‫היישר מתחתי התחילו פני המים להעלות אדים‪ .‬קרח נמס‪ .‬שלג התאדה והשאיר חור‬
‫בצורת יד — היד שלי‪ ,‬רק גדולה פי עשרים‪.‬‬
‫לא ידעתי מה אני עושה‪ .‬זאת היתה אותה הרגשה שהרגשתי כשאמא שלי התחילה ללמד‬
‫אותי לרכוב על אופניים‪ .‬אל תחשוב על מה שאתה עושה‪ ,‬מגנס‪ .‬אל תהסס‪ ,‬אחרת תיפול‪.‬‬
‫פשוט תמשיך‪.‬‬
‫הזזתי את היד הלוך ושוב‪ .‬שלושים מטרים מתחתי שיקפה צורת היד המעלה אדים את‬
‫התנועות שלי ופינתה את פני המים של נהר צ'רלס‪ .‬פתאום עצרתי‪ .‬נקודה חמימה פגעה‬
‫במרכז כף היד שלי כאילו תקעתי אותה באמצע קרן שמש‪.‬‬
‫היה משהו למטה‪ ...‬מקור חום שנקבר עמוק בתוך הבוץ הקפוא שעל קרקעית הנהר‪ .‬סגרתי‬
‫את האצבעות ומשכתי‪.‬‬
‫כיפת מים גאתה והתפקעה כמו בועה של קרח יבש‪ .‬חפץ דומה לצינור עופרת ניתז מעלה‬
‫ונחת ביד שלי‪.‬‬
‫זה לא נראה כמו להב בכלל‪ .‬החזקתי בקצה אחד שלו‪ ,‬אבל לא היתה לו קת‪ .‬אם אי־פעם‬
‫היו לו חוד או שפה חדה‪ ,‬עכשיו כבר לא היו‪ .‬הגודל התאים‪ ,‬אבל הוא היה כל כך חלוד‬
‫ומכורסם‪ ,‬מכוסה בכל כך הרבה שבלולים ונוטף בוץ ורפש‪ ,‬שאפילו לא הייתי בטוח שהוא‬
‫עשוי מתכת‪ .‬בקיצור‪ ,‬זאת היתה חתיכת הפסולת הכי עלובה‪ ,‬שבירה ודוחה ששלפתי אי־פעם‬
‫מנהר באמצעות קסם‪.‬‬
‫"סוף־סוף!" רנדולף נשא עיניים לשמים‪ .‬היתה לי הרגשה שאלמלא הברך הדפוקה שלו‪,‬‬
‫הוא היה כורע על המדרכה ונושא תפילה לאלים הנורדיים הלא קיימים‪.‬‬
‫"אהה‪ ",‬הנפתי את המציאה‪" .‬אני כבר מרגיש הרבה יותר מוגן‪".‬‬
‫"אתה מסוגל לחדש אותו!" אמר רנדולף‪" .‬פשוט נסה!"‬
‫הפכתי את הלהב‪ .‬הייתי מופתע שהוא לא התפורר לי בידיים‪.‬‬
‫"אני לא יודע‪ ,‬רנדולף‪ .‬ממש לא נראה שיש סיכוי לחדש את הדבר הזה‪ .‬אני אפילו לא‬
‫בטוח שאפשר למחזר אותו‪".‬‬
‫אם אני נשמע אדיש או כפוי טובה‪ ,‬שלא תבינו אותי לא נכון‪ .‬הדרך שבה שלפתי את הלהב‬
‫מהנהר היתה מגניבה במידה מלחיצה‪ .‬תמיד רציתי כוחות־על‪ .‬פשוט לא ציפיתי שכוח־העל‬
‫שלי יהיה שליפת זבל מקרקעית נהרות‪ .‬מתנדבי השירות הקהילתי בטח ימותו עלי‪.‬‬
‫"תתרכז‪ ,‬מגנס!" אמר רנדולף‪" .‬מהר‪ ,‬לפני‪"...‬‬
‫במרחק חמישה־עשר מטרים מאיתנו עלה מרכז הגשר בלהבות‪ .‬גל ההדף דחף אותי אל‬
‫המעקה‪ .‬הרגשתי כאילו הצד הימני של הפנים שלי חטף כוויית שמש‪ .‬הולכי רגל צרחו‪.‬‬
‫מכוניות סטו והתנגשו אלה באלה‪.‬‬
‫מסיבה לא ברורה כלשהי אני רצתי לעבר הפיצוץ‪ .‬כאילו לא יכולתי לעצור בעצמי‪ .‬רנדולף‬
‫דישדש בעקבותי וקרא בשמי‪ ,‬אבל הקול שלו נדמה רחוק‪ ,‬חסר חשיבות‪.‬‬
‫אש ריקדה על גגות מכוניות‪ .‬חלונות התנפצו מחום‪ ,‬מרססים שברי זכוכית על הכביש‪.‬‬
‫נהגים מיהרו לצאת מהרכבים ולהימלט‪.‬‬
‫נדמה שמטאור פגע בגשר‪ .‬עיגול בקוטר שלושה מטרים של אספלט חרוך העלה אדים‪.‬‬
‫במרכז אזור הפגיעה עמדה דמות בגודל אנושי‪ :‬איש כהה בחליפה כהה‪.‬‬
‫כשאני אומר כהֶ ה‪ ,‬אני מתכוון שהיה לעור שלו הגוון הטהור והיפה ביותר של שחור‬
‫שראיתי בחיי‪ .‬דיו של דיונון בחצות הלילה היתה פחות שחורה מזה‪ .‬גם הבגדים שלו היו‬
‫כאלה‪ :‬ז'קט ומכנסיים מחויטים‪ ,‬חולצת כפתורים מעומלנת ועניבה — והכול ממארג של‬
‫כוכב נויטרונים‪ .‬הפנים שלו היו נאות במידה לא אנושית‪ ,‬כמו חצובות מזכוכית געשית‪ .‬שערו‬
‫ברכות לבה קטנות‪.‬‬ ‫הארוך שומן וסורק לאחור בצורה מושלמת‪ .‬האישונים שלו זרחו כמו ֵ‬
‫חשבתי לעצמי‪ :‬אם השטן היה אמיתי‪ ,‬הוא היה נראה כמו הטיפוס הזה‪.‬‬
‫ואז חשבתי לעצמי‪ :‬לא‪ ,‬השטן היה שלומפר לעומת הטיפוס הזה‪ .‬הטיפוס הזה נראה כמו‬
‫יועץ האופנה של השטן‪.‬‬
‫העיניים האדומות ננעצו בי‪.‬‬
‫"מגנס צ'ייס‪ ".‬הקול שלו היה עמוק ומהדהד‪ ,‬והמבטא שלו נשמע גרמני או סקנדינבי‪.‬‬
‫"הבאת לי מתנה‪".‬‬
‫מכונית טויוטה קורולה נטושה עמדה בינינו‪ .‬יועץ האופנה של השטן הלך היישר דרכה‪,‬‬
‫ממֵ ס שביל באמצע הרכב כמו להביור שחותך שעווה‪.‬‬
‫החצאים הרוחשים של המכונית קרסו מאחוריו‪ ,‬הגלגלים נמסים לשלוליות‪.‬‬
‫"גם אני אעניק לך שי‪ ".‬האיש הכהה הושיט יד‪ .‬עשן הסתלסל מהשרוול שלו ומהאצבעות‬
‫האפלות‪" .‬תן לי את הלהב ואני אחוס על חייך‪".‬‬
 ‫‪6‬‬

‫פנו דרך לברווזונים‪ ,‬אחרת הם יחטיפו לכם‬

‫מכות‬

‫יצא לי לראות דברים די מוזרים בחיים‪.‬‬

‫פעם צפיתי בקבוצת אנשים שרצו לאורך בוילסטון באמצע החורף בבגדי ים וכובעי סנטה‬
‫קלאוס‪ .‬פגשתי בחור שניגן בו־זמנית במפוחית באף‪ ,‬בתופים ברגליים‪ ,‬בגיטרה בידיים‬
‫ובקסילופון בישבן‪ .‬הכרתי אישה שאימצה עגלת קניות וקראה לה קלרנס‪ .‬והיה הבחור שטען‬
‫שהוא מאלפא קֶ נטאורי וניהל שיחות פילוסופיות עם אווזים‪.‬‬
‫אז דוגמן שטני לבוש בהידור שמסוגל להמס מכוניות‪ ...‬למה לא? המוח שלי פשוט התרחב‬
‫קצת להכיל את המוזרות‪.‬‬
‫האיש הכהה חיכה ביד מושטת‪ .‬האוויר סביבו הבליח מחום‪.‬‬
‫בערך במרחק שלושים מטרים מאיתנו לאורך הגשר עצרה בחריקה רכבת של הקו האדום‪.‬‬
‫הנהגת הסתכלה בפה פעור על הבלגן מולה‪ .‬שני רצים ניסו לגרור מישהו מתוך מכונית פְּ ִריוס‬
‫חצי מעוכה‪ .‬האישה עם העגלה הכפולה התחילה לחלץ ממנה את ילדיה הצורחים‪ ,‬אחרי‬
‫שגלגלי העגלה נמסו לאליפסות‪ .‬אידיוט אחד שעמד לידה‪ ,‬במקום לעזור הרים את הטלפון‬
‫שלו וניסה לצלם את החורבן‪ .‬היד שלו כל כך רעדה‪ ,‬שהתקשיתי להאמין שהתמונות יצאו‬
‫סבירות‪.‬‬
‫רנדולף‪ ,‬שהגיע אלי בינתיים‪ ,‬אמר מאחורי‪" ,‬הלהב‪ ,‬מגנס‪ .‬השתמש בו!"‬
‫היתה לי הרגשה לא נעימה שהדוד הגדול והחסון שלי מסתתר מאחורי‪.‬‬
‫האיש הכהה צחק‪" .‬פרופסור צ'ייס‪ ...‬אני מתפעל מעקשנותך‪ .‬חשבתי שהמפגש האחרון‬
‫שלנו שבר את רוחך‪ .‬והנה אתה‪ ,‬נכון להקריב בן משפחה נוסף!"‬
‫סוּרט!" הקול של רנדולף היה צווחני‪" .‬הלהב בידי מגנס! סוּר ל אל הלהבות‬ ‫"שקט‪ְ ,‬‬
‫שבאת מהן‪".‬‬
‫סוּרט לא נראה מתרשם‪ ,‬אם כי באופן אישי‪ ,‬אני חייב לומר שה"סור לך" היה מאוד‬ ‫ְ‬
‫מרשים‪.‬‬
‫מר מדורה הסתכל עלי כאילו אני מצופה שבלולים בדיוק כמו הלהב‪" .‬תן אותו‪ ,‬ילד‪ ,‬או‬
‫מוּספֶּל‪ .‬אני אשרוף את הגשר הזה על כל הנמצאים עליו‪".‬‬
‫שאלמד אותך את כוח ְ‬
‫סוּרט הרים את ידיו‪ .‬להבות הבליחו בין אצבעותיו‪ .‬לרגליו המדרכה ביעבעה‪ .‬חלונות‬ ‫ְ‬
‫מכוניות נוספים התנפצו‪ .‬מסילת הרכבת חרקה‪ .‬הנהגת של הקו האדום צעקה כמו משוגעת‬
‫בווקי־טוקי שלה‪ .‬הולך הרגל עם הטלפון התעלף‪ .‬האמא קרסה מעל העגלה שהילדים עדיין‬
‫בכו בתוכה‪ .‬רנדולף נאנק וכשל לאחור‪.‬‬
‫סוּרט לא גרם לי להתעלף‪ .‬הוא גרם לי להתעצבן‪ .‬לא ידעתי מי הדפוק הבוער‬ ‫החום של ְ‬
‫הזה‪ ,‬אבל אני מזהה בריון כשאני נתקל בכזה‪ .‬והכלל הראשון כשחיים ברחוב‪ :‬אל תיתן‬
‫לבריון לקחת לך את הדברים‪.‬‬
‫הצבעתי לעבר סורט במה שפעם אולי היה להב‪" .‬תרגיע‪ ,‬בן אדם‪ .‬יש לי חתיכת מתכת‬
‫חלודה‪ ,‬ואני לא מפחד להשתמש בה‪".‬‬
‫סורט נשף בבוז‪" .‬בדיוק כמו אביך‪ ,‬אתה אינך לוחם‪".‬‬
‫חרקתי שיניים‪ .‬טוב‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ ,‬הגיע הזמן להרוס לבחור הזה את הלוּק‪.‬‬
‫אבל לפני שהספקתי לפעול‪ ,‬משהו חלף בשריקה על פני האוזן שלי ונתקע לסורט במצח‪.‬‬
‫אם זה היה חץ אמיתי‪ ,‬סורט היה בבעיה‪ .‬למזלו‪ ,‬זה היה חץ מפלסטיק עם לב ורוד במקום‬
‫חוד — צעצוע של יום האהבה‪ ,‬תיארתי לעצמי‪ .‬הוא פגע לסורט בין העיניים בקול צפצוף‬
‫עליז‪ ,‬צנח לרגליו ונמס מיד‪.‬‬
‫סורט מיצמץ‪ .‬הוא נראה מבולבל בדיוק כמוני‪.‬‬
‫מאחורי קול מוכר צעק‪" ,‬ילד‪ ,‬תברח!"‬
‫לאורך הגשר הסתערו החבר'ה שלי בליץ והארת'‪ .‬טוב‪ ...‬אני אומר "הסתערו"‪ .‬זה מרמז על‬
‫משהו מרשים‪ .‬זה באמת לא היה מרשים‪ .‬מסיבה כלשהי בליץ חבש כובע רחב שוליים‬
‫והרכיב משקפי שמש‪ ,‬נוסף על המעיל השחור הארוך שלו‪ ,‬אז הוא נראה כמו כומר איטלקי‬
‫מטונף ונמוך מאוד‪ .‬בידיים שלו המכוסות כפפות הוא נופף במוט עץ מרשים‪ ,‬ועליו תמרור‬
‫צהוב‪ :‬זהירות‪ ,‬ברווזונים חוצים‪.‬‬
‫צעיף הפסים האדומים של הארת' השתרך מאחוריו כמו כנפיים רפויות‪ .‬הוא מתח חץ‬
‫פלסטיק נוסף בקשת קופידון הוורודה שלו וירה בסורט‪.‬‬
‫אח‪ ,‬שני מטורפים מקסימים‪ ,‬עכשיו הבנתי מאיפה הם השיגו את כלי הנשק המגוחכים‬
‫שלהם‪ :‬חנות הצעצועים ברחוב צ'רלס‪ .‬לפעמים קיבצתי נדבות בחזית החנות הזאת‪ ,‬והיו להם‬
‫דברים כאלה בחלון הראווה‪ .‬איכשהו בליץ והארת' הצליחו לעקוב אחרי לכאן‪ .‬הם מיהרו‪,‬‬
‫ולכן חטפו את החפצים הקטלניים הקרובים ביותר‪ .‬כיוון שהיו חסרי בית משוגעים‪ ,‬הם לא‬
‫בחרו בחוכמה‪.‬‬
‫מטופש וחסר טעם? לגמרי‪ .‬אבל היה מחמם לב לראות שהם מנסים להגן עלי‪.‬‬
‫"אנחנו נחפה עליך!" בליץ עבר על פני בריצה‪" .‬תברח!"‬
‫סורט לא ציפה להתקפה מצד קבצנים עם בחירות גרועות בכלי נשק‪ .‬הוא לא זז כשבליץ‬
‫חבט בראשו בתמרור "זהירות‪ ,‬ברווזונים חוצים"‪ .‬החץ המצפצף הבא של הארת' פיספס ופגע‬
‫לי בישבן‪.‬‬
‫"הי!" התלוננתי‪.‬‬
‫הארת' היה חירש ולא שמע אותי‪ .‬הוא עבר על פני בריצה והסתער לקרב‪ ,‬הולם בחזה של‬
‫סורט בקשת הפלסטיק שלו‪.‬‬
‫דוד רנדולף תפס בזרועי‪ .‬הוא התנשף בכבדות‪" .‬מגנס‪ ,‬אנחנו חייבים לזוז‪ .‬עכשיו!"‬
‫אולי הייתי צריך לברוח‪ ,‬אבל עמדתי שם קפוא וצפיתי בשני החברים היחידים שלי תוקפים‬
‫את אדון האש האפל בצעצועי פלסטיק זולים‪.‬‬
‫לסורט נמאס לבסוף מהמשחק‪ .‬הוא הלם בהארת' במכה של גב כף היד והעיף אותו על פני‬
‫המדרכה‪ .‬הוא בעט לבליץ בחזה בכוח כזה‪ ,‬שהבחור הקטן כשל לאחור ונחת על הישבן ממש‬
‫מולי‪.‬‬
‫"מספיק‪ ".‬סורט פשט את ידו‪ .‬מכף היד הפתוחה הסתלסלה אש והתארכה עד שהחזיק בידו‬
‫חרב מעוקלת עשויה כולה להבה לבנה‪" .‬איבדתי את הסבלנות‪ .‬כולכם תמותו עכשיו‪".‬‬
‫"גלגלי האלים!" גימגם בליץ‪" .‬זה לא סתם ענק אש‪ .‬זה הענק השחור!"‬
‫בניגוד לצהוב? רציתי לשאול‪ ,‬אבל מראה חרב האש די חיסל לי את החשק לבדיחות‪.‬‬
‫להבות התחילו להתערבל סביב סורט‪ .‬סופת האש התפשטה כלפי חוץ‪ .‬מכוניות נמסו לגושי‬
‫מתכת‪ ,‬המדרכה התחילה לנזול‪ ,‬וברגים ניתזו מהגשר כמו פקקי שמפניה‪.‬‬
‫רק חשבתי שהיה חם עד עכשיו‪ .‬סורט ממש הגביר את עוצמת החום‪.‬‬
‫הארת' קרס על המעקה במרחק עשרה מטרים בערך‪ .‬גם הולכי הרגל חסרי ההכרה והנהגים‬
‫שנלכדו ברכבים לא ישרדו לאורך זמן‪ .‬גם אם הלהבות לא ייגעו בהם‪ ,‬הם ימותו מחנק או‬
‫ממכת חום‪ .‬אבל מסיבה כלשהי החום לא הפריע לי בכלל‪.‬‬
‫רנדולף כשל ונתלה על הזרוע שלי במלוא כובד משקלו‪" .‬אני — אני‪ ...‬הממ‪ ,‬אממ‪"...‬‬
‫"בליץ‪ ",‬אמרתי‪" ,‬קח את הדוד שלי מפה‪ .‬תגרור אותו מכאן אם אין בררה‪".‬‬
‫משקפי השמש של בליץ העלו אדים‪ .‬שולי הכובע שלו התחילו לעשן‪" .‬ילד‪ ,‬אתה לא יכול‬
‫להילחם בטיפוס הזה‪ .‬זה סורט‪ ,‬הענק השחור בכבודו ובעצמו!"‬
‫"כבר אמרת את זה‪".‬‬
‫"אבל הארת' ואני — אנחנו אמורים להגן עליך!"‬
‫רציתי לענות בחוסר סבלנות‪ ,‬ועשית עבודה מעולה עם השלט זהירות‪ ,‬ברווזונים חוצים‬
‫שלך! אבל למה יכולתי לצפות משני חסרי בית? הם לא היו לוחמי קומנדו בדיוק‪ .‬הם סתם‬
‫היו חברים שלי‪ .‬אין מצב שאתן להם להיהרג בניסיון להגן עלי‪ .‬ודוד רנדולף‪ ...‬בקושי הכרתי‬
‫את האיש‪ .‬לא חיבבתי אותו במיוחד‪ .‬אבל הוא היה משפחה‪ .‬הוא אמר שהוא לא מסוגל לאבד‬
‫עוד בן משפחה‪ .‬כן‪ ,‬טוב‪ ,‬אז גם אני לא‪ .‬לא היתה לי שום כוונה לברוח‪.‬‬
‫"לך‪ ",‬אמרתי לבליץ‪" .‬אני אסתדר עם הארת'‪".‬‬
‫איכשהו בליץ הצליח להקים את הדוד שלי‪ .‬יחד הם הסתלקו משם כושלים‪.‬‬
‫סורט צחק‪" .‬הלהב יהיה שלי‪ ,‬ילד‪ .‬אינך יכול לשנות את הגורל‪ .‬אני אהפוך את עולמך‬
‫לאפר ולגחלים!"‬
‫הסתובבתי אליו‪" .‬אתה מתחיל לעצבן אותי‪ .‬עכשיו אני חייב להרוג אותך‪".‬‬
‫צעדתי היישר אל תוך חומת הלהבות‪.‬‬
 ‫‪7‬‬

‫אתה נראה מעולה בלי אף‪ ,‬באמת‬

‫שיואו‪ ,‬מגנס‪ ,‬אתם בטח חושבים‪ .‬זה היה‪ ...‬ממש מטומטם!‬

‫המון תודה‪ .‬הצ'ק בדואר‪.‬‬
‫בדרך כלל אני לא נכנס בחומות אש‪ .‬אבל היתה לי הרגשה שהאש הזאת לא תזיק לי‪ .‬אני‬
‫יודע שזה נשמע מוזר‪ ,‬אבל עד כה לא התעלפתי‪ .‬החום לא היה כזה נורא עבורי‪ ,‬גם אם‬
‫המדרכה נזלה לי סביב הרגליים‪.‬‬
‫טמפרטורות קיצוניות מעולם לא הפריעו לי‪ .‬אני לא יודע למה‪ .‬אנשים מסוימים מסוגלים‬
‫לכופף את הרגליים בכיוונים משונים‪ .‬אנשים מסוימים מסוגלים להזיז את האוזניים‪ .‬אני‬
‫מסוגל לישון בחוץ בחורף בלי לקפוא למוות‪ ,‬או להחזיק גפרור בוער מתחת ליד בלי‬
‫להיכוות‪ .‬ניצחתי בזכות זה בכמה התערבויות במחסה לדרי רחוב‪ ,‬אבל מעולם לא ראיתי‬
‫בסבולת שלי משהו מיוחד או‪ ...‬קסום‪ .‬ובהחלט לא בדקתי כמה רחוק אני יכול להגיע‪.‬‬
‫חציתי את מסך האש והחטפתי לסורט בראש עם הלהב החלוד שלי‪ .‬כי‪ ,‬אתם יודעים‪ ,‬אני‬
‫תמיד משתדל לקיים הבטחות‪.‬‬
‫לא נראה שהלהב מזיק לו‪ ,‬אבל הלהבות המתערבלות גוועו‪ .‬סורט בהה בי לשבריר שנייה‪,‬‬
‫המום לגמרי‪ .‬ואז הוא הכניס לי אגרוף בבטן‪.‬‬
‫אנשים כבר הכניסו לי אגרופים בעבר‪ ,‬אבל אף אחד מהם לא היה מתאגרף בוער במשקל‬
‫כבד שהשם המקצועי שלו הוא "הענק השחור"‪.‬‬
‫התקפלתי כמו כיסא גן‪ .‬הראייה שלי התערפלה‪ ,‬וראיתי הכול משולש‪ .‬כשהתאוששתי‪,‬‬
‫מצאתי את עצמי על הברכיים‪ ,‬בוהה בשלולית של חלב‪ ,‬הודו וקרקרים מעוכלים למחצה‪,‬‬
‫שהעלתה אדים על האספלט‪.‬‬
‫סורט היה יכול לכרות לי את הראש בחרב האש שלו‪ ,‬אבל כנראה לא נראיתי לו שווה את‬
‫הטרחה‪ .‬הוא צעד הלוך ושוב מולי וציקצק בלשונו‪.‬‬
‫"כמה עלוב‪ ",‬הוא אמר‪" .‬ילד קטן וחלוש‪ .‬תן לי את הלהב מרצונך החופשי‪ ,‬שרץ־ואניר‪.‬‬
‫אני מבטיח לך מוות מהיר‪".‬‬
‫שרץ־וָאניר?‬
 ‫הכרתי הרבה עלבונות מוצלחים‪ ,‬אבל את זה מעולם לא שמעתי‪.‬‬
‫עדיין החזקתי בידי את הלהב האכול‪ .‬הרגשתי בפעימות הלב שלי כנגד המתכת‪ ,‬כאילו‬
‫הלהב עצמו פיתח דופק‪ .‬לכל אורך הלהב ועד האוזניים שלי הידהד זמזום קלוש כמו של מנוע‬
‫מכונית‪.‬‬
‫אתה מסוגל לחדש אותו‪ ,‬רנדולף אמר לי‪.‬‬
‫כמעט יכולתי להאמין שכלי הנשק העתיק מתעורר לחיים‪ .‬אבל לא מספיק מהר‪ .‬סורט בעט‬
‫בצלעות שלי והעיף אותי לאחור‪.‬‬
‫שכבתי על הגב‪ ,‬בוהה בעשן הממלא את שמי החורף‪ .‬הבעיטה של סורט כנראה היתה חזקה‬
‫מספיק לגרום לי הזיות‪ .‬שלושים מטרים מעלי ראיתי נערה לבושה שריון על גב סוס עשוי‬
‫ערפל‪ ,‬חגה כמו נשר מעל הקרב‪ .‬בידה היא החזיקה חנית עשויה אור טהור‪ .‬שריון השרשרות‬
‫שלה קרן כמו זכוכית מוכספת‪ .‬היא חבשה קסדת פלדה חרוטית מעל כיסוי ראש ירוק‪ ,‬קצת‬
‫כמו האבירים מימי הביניים‪ .‬הפנים שלה היו יפהפיות אבל חמורות סבר‪ .‬המבטים שלנו‬
‫הצטלבו לשבריר שנייה‪.‬‬
‫אם את אמיתית‪ ,‬חשבתי‪ ,‬הצילו‪.‬‬
‫היא התפוגגה לעשן‪.‬‬
‫"הלהב‪ ",‬דרש סורט‪ ,‬ופני הזכוכית הגעשית שלו רכנו מעלי‪" .‬הוא שווה לי יותר אם יימסר‬
‫מרצון‪ ,‬אבל בלית בררה אחלץ אותו מבין אצבעותיך המתות‪".‬‬
‫במרחק ייללו סירנות‪ .‬תהיתי למה צוותי החירום עדיין לא הגיעו‪ .‬ואז נזכרתי בשני‬
‫הפיצוצים הענקיים האחרים בבוסטון‪ .‬האם גם אותם גרם סורט? או שהוא הביא איתו עוד‬
‫כמה חברים בוערים?‬
‫בקצה הגשר קם הארת' מתנודד על רגליו‪ .‬כמה הולכי רגל חסרי הכרה התחילו לזוז‪ .‬לא‬
‫ראיתי את רנדולף ובליץ בשום מקום‪ .‬קיוויתי שהם יצאו מכלל סכנה‪.‬‬
‫אם אצליח להעסיק את האיש הבוער‪ ,‬אולי שאר הצופים החפים מפשע יספיקו להסתלק גם‬
‫הם‪.‬‬
‫איכשהו הצלחתי לקום‪.‬‬
‫הסתכלתי על החרב ו‪ ...‬כן‪ ,‬בהחלט התחלתי להזות‪.‬‬
‫במקום חתיכת אשפה אכולה‪ ,‬החזקתי בידי כלי נשק אמיתי‪ .‬הניצב העטוף בעור היה חמים‬
‫ונוח בידי‪ .‬גולת הניצב‪ ,‬אליפסת פלדה ממורקת פשוטה‪ ,‬עזרה לאזן את הלהב שאורכו שבעים‬
‫וחמישה סנטימטרים‪ ,‬להב כפול עם קצה מעוגל שנועד להכות יותר מאשר לדקור‪ .‬לאורך‬
‫מרכז הלהב היה חריץ רחב מעוטר רונות ויקינגיות — כמו אלה שראיתי בחדר העבודה של‬
‫רנדולף‪ .‬הן בהקו בגוון בהיר יותר של כסף‪ ,‬כאילו שובצו בלהב בזמן שחושל‪.‬‬
‫הלהב בהחלט זימזם עכשיו‪ ,‬כמעט כמו קול אנושי שמנסה למצוא את גובה הצליל הנכון‪.‬‬
‫סורט נסוג צעד לאחור‪ .‬עיניו האדומות כמו לבה הבזיקו לצדדים‪ ,‬לחוצות‪" .‬אינך יודע מה‬
‫יש בידיך‪ ,‬ילד‪ .‬ולא תשרוד די זמן לגלות‪".‬‬
 ‫הוא הניף את חרב הסימיטר שלו‪.‬‬
‫לא היתה לי שום היכרות עם חרבות‪ ,‬אלא אם כן סופרים את עשרים ושש הפעמים שצפיתי‬
‫ב"הנסיכה הקסומה" כשהייתי ילד‪ .‬סורט עמד לחתוך אותי לשניים — אבל לכלי הנשק שלי‬
‫היו תוכניות אחרות‪.‬‬
‫החזקתם פעם סביבון מסתובב על קצה האצבע? אפשר להרגיש בו זז מעצמו ונוטה לכל‬
‫הכיוונים‪ .‬ככה זה היה עם הלהב‪ .‬הוא הניף את עצמו וחסם את להב האש של סורט‪ .‬ואז הוא‬
‫הצליף בְּ קשת‪ ,‬גורר את הזרוע שלי אחריו‪ ,‬והכה ברגל הימנית של סורט‪.‬‬
‫הענק השחור צרח‪ .‬הפצע בירך שלו העלה עשן‪ ,‬והמכנסיים שלו עלו באש‪ .‬הדם שלו רחש‬
‫וזהר כמו לבה שפורצת מהר געש‪ .‬חרב האש שלו דעכה‪.‬‬
‫לפני שהוא הספיק להתאושש‪ ,‬הלהב שלי זינק קדימה ושיסף לו את הפנים‪ .‬סורט כשל‬
‫לאחור ביללה וכיסה בידיו על אפו‪.‬‬
‫משמאלי מישהי צרחה — האמא עם שני הילדים‪.‬‬
‫הארת' ניסה לעזור לה לחלץ את שני הפעוטות מהעגלה‪ ,‬שהעלתה עשן ועמדה לעלות באש‪.‬‬
‫"הארת'!" צעקתי‪ ,‬לפני שנזכרתי שזה לא יעזור‪.‬‬
‫דעתו של סורט עדיין היתה מוסחת‪ ,‬ואני צלעתי אל הארת' והצבעתי לעבר המשך הגשר‪.‬‬
‫"לך! תוציא את הילדים מכאן!"‬
‫הוא קרא שפתיים מצוין‪ ,‬אבל לא מצא חן בעיניו מה שאמרתי‪ .‬הוא ניענע בראשו בתקיפות‬
‫והרים בידיו את אחד הפעוטות‪.‬‬
‫האמא החזיקה בשני‪.‬‬
‫"כדאי שתלכי‪ ",‬אמרתי לה‪" .‬החבר שלי יעזור לך‪".‬‬
‫האמא לא היססה‪ .‬הארת' העיף לעברי מבט אחד אחרון‪ :‬זה לא רעיון טוב‪ .‬ואז הוא הלך‬
‫בעקבותיה‪ ,‬כשהילד מקפץ בזרועותיו וצועק‪" :‬אה! אה! אה!"‬
‫חפים מפשע אחרים עדיין היו תקועים על הגשר‪ :‬נהגים שנלכדו במכוניות‪ ,‬הולכי רגל‬
‫ששוטטו המומים בבגדים מעלים עשן ובעור אדום כמו לובסטר‪ .‬הסירנות של רכבי החירום‬
‫נשמעו קרובות יותר‪ ,‬אבל לא נראה לי ששוטרים או פרמדיקים יוכלו לעזור במשהו אם סורט‬
‫עדיין משתולל עם האש שלו‪.‬‬
‫"ילד!" הענק השחור נשמע כאילו הוא מגרגר סירופ‪.‬‬
‫הוא הוריד את הידיים מהפנים‪ ,‬ואז הבנתי למה‪ .‬הלהב שלי הוריד לו את האף על דעת‬
‫עצמו‪ .‬דם לבה נטף על הלחיים שלו וניתז על המדרכה בטיפות רוחשות‪ .‬המכנסיים שלו‬
‫נשרפו לגמרי‪ ,‬והוא נשאר בתחתוני בוקסר אדומים בדוגמת להבות‪ .‬עם האף המגולח שלו‬
‫הוא נראה כמו גרסה שטנית של דמות מצוירת‪.‬‬
‫"סבלתי אותך די והותר‪ ",‬הוא גירגר‪.‬‬
‫"בדיוק חשבתי את זה עליך‪ ".‬הנפתי את הלהב שלי‪" .‬אתה רוצה אותו? נראה אותך לוקח‬
‫אותו‪".‬‬
 ‫בדיעבד‪ ,‬זה לא היה הדבר הכי חכם לומר‪.‬‬
‫מעלי הבחנתי לרגע בדמות האפורה המשונה — הנערה על גב הסוס‪ ,‬שחגה בשמים כמו‬
‫נשר וחיכתה‪.‬‬
‫במקום להסתער‪ ,‬סורט התכופף ואסף חופן אספלט נמס בידיים חשופות‪ .‬הוא עיצב אותו‬
‫לכדור מלובן של פסולת לוהטת והשליך אותי עלי בכוח‪.‬‬
‫עוד משחק שאני לא משהו בו‪ :‬בייסבול‪ .‬הנפתי את הלהב בתקווה שאצליח להסיט מעלי את‬
‫הכדור‪ .‬אבל החטאתי‪ .‬כדור האספלט הוטח בבטן שלי וננעץ שם‪ ,‬חורך‪ ,‬צורב‪ ,‬משמיד‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬שלווה משונה אפפה אותי‪ :‬ידעתי שאני גוסס‪ .‬שאני לא אתאושש מזה‪ .‬חלק ממני‬
‫חשב‪ ,‬בסדר‪ .‬לפחות אנצל את הזמן שנשאר לי‪.‬‬
‫הראייה שלי התערפלה‪ .‬הלהב זימזם ומשך בידי‪ ,‬אבל הזרועות שלי היו כמעט חסרות‬
‫תחושה‪.‬‬
‫סורט בחן אותי וחיוך על פניו המושחתות‪.‬‬
‫הוא רוצה את הלהב‪ ,‬אמרתי לעצמי‪ .‬והוא לא יקבל אותו‪ .‬אם אני גמור‪ ,‬הוא בא איתי‪.‬‬
‫הרמתי בקושי את ידי החופשייה‪ .‬עשיתי לעברו תנועה שהוא לא היה צריך להכיר שפת‬
‫סימנים כדי להבינה‪.‬‬
‫הוא שאג והסתער עלי‪.‬‬
‫בדיוק כשהגיע אלי‪ ,‬זינק הלהב שלי מעלה וננעץ בו‪ .‬בשארית כוחותי נאחזתי בו בזמן‬
‫שמהתנופה הושלכנו שנינו מעבר למעקה‪.‬‬
‫"לא!" הוא נאבק להשתחרר‪ ,‬עלה בלהבות‪ ,‬בעט ושרט‪ ,‬אבל אני לא הרפיתי בזמן שצנחנו‬
‫אל נהר צ'רלס‪ ,‬הלהב שלי עדיין נעוץ בבטן שלו‪ ,‬בעוד האיברים שלי נשרפים מהאספלט‬
‫הנמס בבטן שלי‪ .‬השמים נכנסו לשדה הראייה שלי ויצאו ממנו‪ .‬ראיתי לרגע את הדמות‬
‫הערטילאית — הנערה על גב הסוס שדהרה לעברי בשיא המהירות ביד מושטת‪.‬‬
‫טראח! פגעתי במים‪.‬‬
‫ואז מַ ִתי‪ .‬הסוף‪.‬‬
 ‫‪8‬‬

‫זהירות‪ ,‬איש שעיר עם גרזן לפניך‬

‫כשעוד למדתי בבית ספר‪ ,‬אהבתי לגמור סיפורים ככה‪.‬‬

‫זה הסיום המושלם‪ ,‬לא? בילי הלך לבית הספר‪ .‬היה לו יום נהדר‪ .‬ואז הוא מת‪ .‬הסוף‪.‬‬
‫זה לא משאיר אותך באוויר‪ .‬זה סוגר הכול יפה־יפה‪.‬‬
‫רק שבמקרה שלי זה לא קרה‪.‬‬
‫אולי אתם חושבים‪ ,‬אוי נו‪ ,‬מגנס‪ ,‬אתה לא באמת מַ תָ ‪ .‬אחרת לא היית יכול לספר את‬
‫הסיפור הזה‪ .‬אתה רק היית קרוב למות‪ .‬ואז הצילו אותך בנס‪ ,‬בלה בלה בלה‪.‬‬
‫אז זהו‪ ,‬שלא‪ .‬אני באמת מַ ִתי‪ .‬במאה אחוז‪ :‬הבטן שלי שופדה‪ ,‬האיברים החיוניים שלי‬
‫בערו‪ ,‬הראש שלי נחבט בנהר קפוא אחרי נפילה מגובה שלושים מטרים‪ ,‬כל עצם בגוף שלי‬
‫נשברה‪ ,‬והריאות שלי נמלאו מי קרח‪.‬‬
‫המונח הרפואי לזה הוא "מת"‪.‬‬
‫שיואו‪ ,‬מגנס‪ ,‬מה היתה ההרגשה?‬
‫זה כאב‪ .‬מאוד‪ .‬תודה ששאלתם‪.‬‬
‫התחלתי לחלום‪ ,‬וזה היה מוזר — לא רק כי מַ תי‪ ,‬אלא כי אני אף פעם לא חולם‪ .‬אנשים‬
‫ניסו להתווכח איתי על זה‪ .‬הם אמרו שכולם חולמים ושאני פשוט לא זוכר את החלומות שלי‪.‬‬
‫אבל אני אומר לכם‪ ,‬אני תמיד ישנתי כמו מת‪ .‬עד שבאמת הייתי מת‪ .‬ואז חלמתי כמו אדם‬
‫נורמלי‪.‬‬
‫בחלום טיילתי עם אמא שלי בשמורת "בלו הילז"‪ .‬הייתי אולי בן עשר‪ .‬זה היה יום קיץ‬
‫חמים‪ ,‬ורוח קרירה נשבה בין האורנים‪ .‬עצרנו ליד "ברכת האוּטון" כדי להקפיץ אבנים על‬
‫המים‪ .‬אני הצלחתי להקפיץ את האבן שלי שלוש פעמים‪ .‬אמא שלי הצליחה ארבע‪ .‬היא תמיד‬
‫ניצחה‪ .‬לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת‪ .‬היא צחקה וחיבקה אותי וזה הספיק לי‪.‬‬
‫קשה לתאר אותה‪ .‬כדי להבין באמת את נטלי צ'ייס‪ ,‬הייתם צריכים לפגוש אותה‪ .‬היא נהגה‬
‫לצחוק ולומר שחיית הטוטם שלה היא טינקרבל מ"פיטר פאן"‪ .‬אם אתם מסוגלים לדמיין את‬
‫טינקרבל בגיל שלושים ומשהו‪ ,‬בלי כנפיים‪ ,‬לובשת פלנל‪ ,‬ג'ינס ונעלי ד"ר מרטינס‪ ,‬אתם‬
‫יכולים פחות או יותר לדעת איך אמא שלי נראתה‪ .‬היא היתה אישה קטנה עם תווי פנים‬
‫עדינים‪ ,‬שיער בלונדיני קצר ועיניים ירוקות כמו עלים‪ ,‬שנצצו מהומור‪ .‬בכל פעם שהיא‬
‫הקריאה לי סיפור‪ ,‬הייתי בוהה בנמשים על האף שלה ומנסה לספור אותם‪.‬‬
‫היא הקרינה שמחה‪ .‬זאת הדרך היחידה לנסח את זה‪ .‬היא אהבה את החיים‪ .‬ההתלהבות‬
‫שלה היתה מידבקת‪ .‬היא היתה הבן אדם הכי נדיב‪ ,‬הכי קליל שהכרתי‪ ...‬עד השבועות שלפני‬
‫המוות שלה‪.‬‬
‫הברכה‪ .‬היא נשמה‬‫ֵ‬ ‫בחלום שלי אמא ואני עדיין נמצאנו שנים לפני זה‪ .‬עמדנו יחד מול‬
‫נשימה עמוקה‪ ,‬שאפה את ניחוח מחטי האורן החמימות‪.‬‬
‫"כאן פגשתי את אבא שלך‪ ",‬היא אמרה לי‪" .‬יום קיץ אחד‪ ,‬בדיוק כמו זה‪".‬‬
‫ההערה הפתיעה אותי‪ .‬רק לעתים נדירות היא דיברה על אבא שלי‪ .‬מעולם לא פגשתי אותו‪,‬‬
‫אפילו לא ראיתי תמונות שלו‪ .‬זה אולי נשמע לכם משונה‪ ,‬אבל אמא שלי לא עשתה ממערכת‬
‫היחסים הזאת סיפור גדול‪ ,‬אז גם אני לא‪.‬‬
‫היא הבהירה לי שאבא שלי לא נטש אותנו‪ .‬הוא פשוט המשיך הלאה‪ .‬היא לא היתה מרירה‪.‬‬
‫היו לה זיכרונות טובים מהתקופה הקצרה שלהם יחד‪ .‬אחרי שזה נגמר‪ ,‬היא גילתה שהיא‬
‫בהיריון והיתה מאושרת‪ .‬ומאז היינו רק שנינו‪ .‬לא היינו זקוקים לאף אחד אחר‪.‬‬
‫"פגשת אותו ליד הברכה?" שאלתי‪" .‬הוא היה טוב בהקפצת אבנים?"‬
‫היא צחקה‪" .‬הו‪ ,‬כן‪ .‬הוא הביס אותי בהקפצת אבנים‪ .‬היום הראשון ההוא‪ ...‬היה מושלם‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬מלבד דבר אחד‪ ".‬היא משכה אותי אליה ונישקה אותי על המצח‪" .‬עדיין לא היה לי‬
‫אותך‪ ,‬עוגייה‪".‬‬
‫טוב‪ ,‬כן‪ .‬אמא שלי קראה לי "עוגייה"‪ .‬תצחקו אם אתם רוצים‪ .‬כשהתבגרתי זה הביך אותי‪,‬‬
‫אבל זה היה אז‪ .‬היום הייתי נותן הכול כדי לשמוע אותה קוראת לי "עוגייה" שוב‪.‬‬
‫"איך היה אבא שלי?" שאלתי‪ .‬היה מוזר לומר אבא שלי‪ .‬איך מישהו יכול להיות שלך אם‬
‫מעולם לא פגשת אותו? "מה קרה לו?"‬
‫אמא שלי הושיטה זרועות אל השמש‪" .‬בגלל זה אני מביאה אותך לכאן‪ ,‬מגנס‪ .‬אתה לא‬
‫מרגיש בזה? הוא נמצא מכל עברינו‪".‬‬
‫לא ידעתי למה היא מתכוונת‪ .‬בדרך כלל היא לא דיברה במטאפורות‪ .‬אמא שלי היתה הכי‬
‫מילולית וברורה שאפשר‪.‬‬
‫היא פרעה את שערי‪" .‬בוא‪ ,‬נתחרה בריצה עד החוף‪".‬‬
‫החלום השתנה‪ .‬מצאתי את עצמי עומד בספרייה של דוד רנדולף‪ .‬מולי התפרקד לו על הצד‬
‫לרוחב השולחן גבר שלא ראיתי בחיים‪ .‬האצבעות שלו שוטטו על אוסף המפות העתיקות‪.‬‬
‫"המוות היה בחירה מעניינת‪ ,‬מגנס‪".‬‬
‫האיש חייך חיוך רחב‪ .‬הבגדים שלו נראו חדשים מהאריזה‪ :‬נעלי ספורט לבנות מסנוורות‪,‬‬
‫מכנסי ג'ינס חדשים־דנדשים וחולצת בייסבול של ה"רד סוקס"‪ .‬השיער שלו‪ ,‬שנראה שיובש‬
‫בפן‪ ,‬היה תערובת של אדום‪ ,‬חום ובלונד‪ ,‬ונפרע בתסרוקת אופנתית בסגנון‬
‫בדיוק־התעוררתי־ובכל־זאת־אני־נראה־מעולה‪ .‬הפנים שלו היו נאות להדהים‪ .‬הוא היה יכול‬
‫לדגמן אפטרשייב במגזינים לגבר‪ ,‬אלמלא הצלקות שהרסו הכול‪ .‬צלקות מכוויות היו מפוזרות‬
‫לרוחב גשר האף שלו והלחיים‪ ,‬כמו מכתשים על פני הירח‪ .‬סביב כל הפה שלו היתה שורת‬
‫צלקות שפגעה ביופי השפתיים — אולי חורי פירסינג שנסגרו‪.‬‬
‫לא ידעתי מה לומר להזיה המצולקת הזאת‪ ,‬אך כיוון שהדברים של אמא שלי עדיין היו‬
‫תקועים לי בראש‪ ,‬שאלתי‪" ,‬אתה אבא שלי?"‬
‫ההזיה הרים גבות‪ .‬הוא הטה את הראש לאחור וצחק‪.‬‬
‫"אח‪ ,‬אתה מוצא חן בעיני! אנחנו נעשה חיים משוגעים‪ .‬לא‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ ,‬אני לא אבא שלך‪,‬‬
‫אבל בהחלט בצד שלך‪ ".‬הוא ריפרף באצבע מתחת ללוגו של ה"רד סוקס" על החולצה שלו‪.‬‬
‫"בקרוב תפגוש בבן שלי‪ .‬עד אז עצה קטנה‪ :‬אל תבטח במראית הדברים‪ .‬אל תבטח במניעי‬
‫עמיתיך‪ .‬אה‪ ,‬כן" — הוא רכן קדימה במהירות ותפס במפרק היד שלי — "מסור לאבי־הכול‬
‫דרישת שלום ממני‪".‬‬
‫ניסיתי להשתחרר‪ .‬היתה לו אחיזת פלדה‪ .‬החלום השתנה‪ .‬פתאום מצאתי את עצמי טס‬
‫בערפל אפור וקר‪.‬‬
‫"תפסיק להיאבק!" אמר קול נשי‪.‬‬
‫במפרק היד שלי אחזה הנערה שראיתי חגה מעל הגשר‪ .‬היא עופפה באוויר על הסוס‬
‫הערטילאי שלה וגררה אותי לצדה כמו שק כביסה‪ .‬החנית הזוהרת שלה היתה חגורה על גבה‪.‬‬
‫שריון השרשרות שלה הבהיק באור האפור‪.‬‬
‫האחיזה שלה התהדקה‪" .‬אתה רוצה ליפול לתהום?"‬
‫היתה לי הרגשה שהיא לא מדברת על תהום מטאפורית‪ .‬הסתכלתי למטה‪ ,‬ולא ראיתי דבר‬
‫— רק אפור אינסופי‪ .‬החלטתי שאני אכן לא רוצה ליפול אליו‪.‬‬
‫ניסיתי לדבר‪ .‬לא הייתי מסוגל‪ .‬ניענעתי בראשי בחולשה‪.‬‬
‫"אז תפסיק להיאבק‪ ",‬היא פקדה עלי‪.‬‬
‫מתחת לקסדה שלה נמלטו כמה קווצות שיער כהה מכיסוי הראש הירוק‪ .‬לעיניים שלה היה‬
‫צבע חום־אדמדם של קליפת עץ סקויה‪.‬‬
‫"אל תגרום לי להצטער על כך‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫איבדתי את ההכרה‪.‬‬
‫התעוררתי מתנשף‪ ,‬וכל שריר בגוף שלי עיקצץ כמו אזעקה‪.‬‬
‫התיישבתי ותפסתי את הבטן בציפייה למצוא חור בוער במקום שהיו פעם המעיים שלי‪.‬‬
‫שום גוש אספלט מעלה עשן לא היה תקוע שם‪ .‬לא הרגשתי כאב‪ .‬הלהב המשונה נעלם‪.‬‬
‫הבגדים שלי נראו לגמרי בסדר — לא רטובים או שרופים או קרועים‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬הבגדים שלי נראו יותר מדי בסדר‪ .‬הבגדים שלבשתי כבר שבועות ברצף —‬
‫מכנסי הג'ינס היחידים שלי‪ ,‬שכבות של חולצות טריקו‪ ,‬הז'קט שלי — לא הסריחו‪ .‬נראה‬
‫כאילו כיבסו אותם‪ ,‬ייבשו אותם והלבישו אותי מחדש בזמן שהייתי חסר הכרה‪ ,‬וזאת היתה‬
‫מחשבה מטרידה‪ .‬אפילו היה להם ניחוח לימוני חמים שהזכיר לי את הימים הטובים כשאמא‬
‫כיבסה לי את הבגדים‪ .‬הנעליים שלי נראו חדשות‪ ,‬מבריקות כמו ביום שנברתי והוצאתי אותן‬
‫מפח האשפה מאחורי חנות ציוד הספורט‪.‬‬
‫ועוד יותר מוזר‪ :‬אני הייתי נקי‪ .‬הידיים שלי לא היו מכוסות טינופת‪ .‬הרגשתי כאילו קירצפו‬
‫לי את העור במים וסבון‪ .‬העברתי אצבעות בשיער‪ ,‬ולא מצאתי קשרים‪ ,‬או זרדים‪ ,‬או חתיכות‬
‫פסולת‪.‬‬
‫קמתי באיטיות‪ .‬לא היתה עלי שריטה אחת‪ .‬עליתי וירדתי כמה פעמים על אצבעות רגלי‪.‬‬
‫הרגשתי שאני מסוגל לרוץ קילומטר‪ .‬נשמתי נשימה עמוקה והרחתי ריח עשן ארובות וסערת‬
‫שלג מתקרבת‪ .‬כמעט צחקתי מרוב הקלה‪ .‬איכשהו שרדתי!‬
‫רק ש‪ ...‬זה לא היה אפשרי‪.‬‬
‫איפה אני?‬
‫בהדרגה החושים שלי התחדדו‪ .‬גיליתי שאני עומד בחצר הכניסה לבית מפואר בעיר‪ ,‬מסוג‬
‫הבתים שיש בביקון היל — שמונה קומות מרשימות של אבן גיר לבנה ושיש אפור שהיתמרו‬
‫אל שמי החורף‪ .‬דלתות הכניסה הכפולות היו עשויות עץ כבד וכהה עם פיתוחי ברזל‪ .‬במרכז‬
‫כל דלת היה מקוש בצורת ראש זאב בגודל טבעי‪.‬‬
‫זאבים‪ ...‬זה לבדו הספיק כדי לגרום לי לשנוא את המקום‪.‬‬
‫הסתובבתי לחפש יציאה לרחוב‪ .‬לא היתה כזאת‪ ,‬רק חומת אבן גיר לבנה בגובה חמישה‬
‫מטרים שהקיפה את כל החצר‪ .‬איך ייתכן שאין כאן שער?‬
‫לא הצלחתי לראות הרבה מעבר לחומה‪ ,‬אבל היה לי ברור שעדיין נמצאתי בבוסטון‪ .‬זיהיתי‬
‫כמה מהבניינים הסמוכים‪ .‬במרחק היתמרו הבניינים הגבוהים של אזור דאונטאון קרוסינג‪.‬‬
‫סביר להניח שנמצאתי ברחוב ביקון‪ ,‬ממש מול פארק "בוסטון קומון"‪ .‬אבל איך הגעתי לכאן?‬
‫בפינה אחת של החצר היה עץ תרזה גבוה עם קליפה לבנה לגמרי‪ .‬חשבתי לטפס עליו כדי‬
‫לעבור את החומה‪ ,‬אבל הענפים התחתונים היו מחוץ להישג יד‪ .‬ואז קלטתי שהעץ מכוסה‬
‫עלים‪ ,‬מה שלא היה אפשרי בחורף‪ .‬ולא רק זה‪ :‬העלים נצצו בצבע זהוב‪ ,‬כאילו מישהו ציפה‬
‫אותם בזהב עשרים וארבעה קראט‪.‬‬
‫לוחית ארד נקבעה בחומה לצד העץ‪ .‬באמת שלא הבחנתי בה קודם לכן‪ ,‬כי חצי מהבניינים‬
‫בבוסטון הם נקודות ציון היסטוריות‪ ,‬אבל עכשיו בחנתי אותה יותר מקרוב‪ .‬הכיתוב היה‬
‫בשתי שפות‪ .‬אחת היתה האלפבית הנורדי שראיתי קודם לכן‪ .‬השנייה היתה אנגלית‪:‬‬
‫ברוכים הבאים אל חורשת גְ לָסיר‪.‬‬
‫השידול אסור‪ .‬השיטוט אסור‪.‬‬
‫למשלוחים לבית המלון — אנא השתמשו בכניסת ניפְ לְ הַ יים‪.‬‬
‫טוב‪ ...‬ובזה עברתי את מכסת המוזרות שלי לאותו היום‪ .‬הייתי חייב לצאת משם‪ .‬הייתי חייב‬
‫לטפס על החומה איכשהו‪ ,‬לברר מה קרה לבליץ ולהארת' — יכול להיות שגם לדוד רנדולף‬
‫אם הייתי במצב רוח נדיב — ואז אולי לתפוס טרמפים לגואטמלה‪ .‬אני עם העיר הזאת‬
‫גמרתי‪.‬‬
 ‫ואז הדלתות הכפולות נפתחו כלפי פנים בקול אנקה‪ .‬אור זהוב מסנוור נשפך החוצה‪.‬‬
‫גבר חסון הופיע בפתח‪ .‬הוא לבש בגדי שוער‪ :‬כובע צילינדר‪ ,‬כפפות לבנות וז'קט ירוק כהה‬
‫עם זנבות‪ ,‬שעל הדש שלו היו רקומות האותיות מ"ו בדוגמה משולבת‪ .‬אבל לא היה שום מצב‬
‫שהאיש הזה היה באמת שוער‪ .‬הפנים המיובלות שלו היו מרוחות באפר‪ .‬הזקן שלו לא נגזז‬
‫עשורים‪ .‬העיניים שלו היו שטופות דם ורצחניות‪ ,‬ועל החגורה שלו היה תלוי גרזן בעל להב‬
‫כפול‪ .‬על תגית השם שלו היה כתוב‪ :‬הוּנְ דינְג‪ ,‬סקסוניה‪ ,‬עובד מוערך מאז ‪ 749‬לספירתם‪.‬‬
‫"ס־ס־סליחה‪ ",‬גימגמתי‪" .‬נראה לי ש‪ ...‬אממ‪ ,‬טעיתי בבית‪".‬‬
‫האיש הזעיף פנים‪ .‬הוא גרר רגליים קרוב יותר אלי וריחרח‪ .‬נדף ממנו ריח טרפנטין ובשר‬
‫חרוך‪" .‬טעית בבית? אני סבור שלא‪ .‬אתה אמור להירשם‪".‬‬
‫"אה‪ ...‬מה?"‬
‫"אתה מת‪ ,‬לא?" אמר האיש‪" .‬בוא איתי‪ .‬אני אקח אותך לקבלה‪".‬‬
 ‫‪9‬‬

‫ילד‪ ,‬אתה רוצה את המפתח למיני־בר?‬

‫יפתיע אתכם לשמוע שהמקום היה גדול יותר מבפנים?‬

‫אולם הכניסה לבדו היה יכול לשמש בקתת הציד הגדולה בעולם — חלל גדול פי שניים‬
‫מכפי שהאחוזה נראתה מבחוץ‪ .‬ארבעה דונמים של רצפות עץ כוסו בפרוות בעלי חיים‬
‫אקזוטיים‪ :‬זברות‪ ,‬אריות וזוחל באורך שנים־עשר מטרים‪ ,‬שממש לא הייתי רוצה לפגוש‬
‫כשעוד היה בחיים‪ .‬בקיר הימני בערה אש באח בגודל חדר שינה‪ .‬מולה ישבו להם בסתלבט‬
‫על ספות עור רכות כמה חבר'ה בגיל תיכון בחלוקי רחצה ירוקים צמריריים‪ ,‬צחקו ושתו‬
‫מגביעי כסף‪ .‬מעל מדף האח היה תלוי ראש מפוחלץ של זאב‪.‬‬
‫אה‪ ,‬נהדר‪ ,‬חשבתי לעצמי והצטמררתי‪ .‬עוד זאבים‪.‬‬
‫עמודים עשויים גזעי עץ לא מעובדים תמכו בתקרה עם חניתות במקום קורות גג‪ .‬מגינים‬
‫ממורקים בהקו על הקירות‪ .‬נדמה שאור קורן מכל הכיוונים — בוהַ ק זהוב וחמים שהכאיב לי‬
‫בעיניים כמו אחר צהריים בקיץ כשיוצאים מבית קולנוע חשוך‪.‬‬
‫במרכז אולם הכניסה היה לוח עומד שהכריז‪:‬‬

‫הפעילויות להיום‬
‫קרב יחידים לחיים ולמוות! — חדר אוסלו‪10:00 ,‬‬
‫קרב קבוצות לחיים ולמוות! — חדר שטוקהולם‪11:00 ,‬‬
‫בופה צהריים לחיים ולמוות! — חדר האוכל‪12:00 ,‬‬
‫קרב צבאות לחיים ולמוות! — החצר המרכזית‪13:00 ,‬‬
‫ביקראם יוגה לחיים ולמוות! — חדר קופנהגן‪ 16:00 ,‬נא להביא מזרנים‪.‬‬
‫השוער הונדינג אמר משהו‪ ,‬אבל הראש שלי כל כך הצטלצל‪ ,‬שלא שמעתי‪.‬‬
‫"סליחה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬מה?"‬
‫"כבוּדה‪ ",‬הוא אמר שוב‪" .‬הבאת איתך?"‬
 ‫"אממ‪ "...‬הושטתי יד לרצועת הכתף‪ .‬מתברר שהתרמיל שלי לא הוחזר לחיים איתי‪" .‬לא‪".‬‬
‫הונדינג נאנק‪" .‬אנשים כבר לא מביאים איתם כבודה‪ .‬לא הניחו שום דבר על מדורת‬
‫הקבורה שלך?"‬
‫"המה שלי?"‬
‫"לא חשוב‪ ".‬הוא הסתכל בפנים זועפות אל פינת החדר‪ ,‬שבה שימשה סירה הפוכה דלפק‬
‫קבלה‪" .‬אין טעם להתעכב‪ .‬בוא‪".‬‬
‫האיש מאחורי הסירה הלך כנראה לאותו סַ פּר כמו הונדינג‪ .‬הזקן שלו היה כל כך גדול‪,‬‬
‫שהוא היה ראוי לת"ד משלו‪ .‬השיער שלו נראה כמו עוף דורס שנמרח על שמשת מכונית‪.‬‬
‫הוא לבש חליפת פסים בצבע ירוק־יער‪ .‬על תגית השם שלו היה כתוב‪ :‬הֶ לְ גי‪ ,‬מנהל‪ ,‬מזרח‬
‫יטאלנד‪ ,‬עובד מוערך מאז ‪ 749‬לספירתם‪.‬‬
‫"ברוך הבא!" הלגי הרים מבט מצג המחשב שלו‪" .‬באת להירשם?"‬
‫"אה‪"...‬‬
‫"אתה יודע שההרשמה לא נפתחת לפני שלוש אחר הצהריים‪ ",‬הוא אמר‪" .‬למתים בשעה‬
‫מוקדמת יותר לא מובטח שהחדר יהיה מוכן‪".‬‬
‫"אני יכול לחזור להיות חי‪ ",‬הצעתי‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ".‬הוא תיקתק במקלדת שלו‪" .‬אה‪ ,‬הנה‪ ".‬הוא חייך חיוך רחב שחשף בדיוק שלוש‬
‫שיניים‪" .‬שידרגנו אותך לסוויטה‪".‬‬
‫הונדינג שעמד לצדי רטן בשקט‪" ,‬כולם משודרגים לסוויטות‪ .‬יש לנו רק סוויטות‪".‬‬
‫"הונדינג‪ "...‬הזהיר אותו המנהל‪.‬‬
‫"מצטער‪ ,‬אדוני‪".‬‬
‫"אתה לא רוצה שאשתמש במקל‪".‬‬
‫הונדינג התכווץ‪" .‬לא‪ ,‬אדוני‪".‬‬
‫המבט שלי עבר הלוך ושוב ביניהם‪ ,‬מתגית שם לתגית שם‪.‬‬
‫"שניכם התחלתם לעבוד כאן באותה שנה‪ ",‬ציינתי‪ ...749" .‬כתוב כאן לספירתם?"‬
‫"לספירת הנוצרים‪ ",‬אמר המנהל‪" .‬מה שאתה היית מכנה 'לספירה'‪".‬‬
‫"אז למה לא כתוב כאן 'לספירה'?"‬
‫"כי 'לספירה' אולי מתאים לנוצרים‪ ,‬אבל זה מעצבן את ת'ור‪ .‬הוא עדיין נוטר טינה לישו על‬
‫כך שלא הגיע לדו־קרב‪".‬‬
‫"מה אמרת?"‬
‫"לא חשוב‪ ",‬אמר הלגי‪" .‬כמה מפתחות תרצה? אחד יספיק?"‬
‫"אני עדיין לא מבין איפה אני‪ .‬אם אתם כאן מאז ‪ ,749‬זה יותר מאלף שנה‪".‬‬
‫"אל תזכיר לי‪ ",‬רטן הונדינג‪.‬‬
‫"אבל זה לא יכול להיות‪ .‬ו‪ ...‬ואמרת שאני מת? אני לא מרגיש מת‪ .‬אני מרגיש בסדר‬
‫גמור‪".‬‬
‫"אדוני‪ ",‬אמר הלגי‪" ,‬כל זה יוסבר בארוחת הערב‪ .‬במועד זה מקדמים רשמית את פני‬
‫האורחים החדשים‪".‬‬
‫"וַלְ הָ לָה‪ ".‬המילה צפה ועלתה ממעמקי התודעה שלי — סיפור שרק חצי ממנו זכרתי‪,‬‬
‫שאמא שלי הקריאה לי כשהייתי קטן‪" .‬האותיות מ"ו על הדש שלכם‪ .‬וי"ו זה ולהלה?"‬
‫המבט של הלגי הבהיר לי שסבלנותו עומדת לפקוע‪" .‬כן‪ ,‬אדוני‪' .‬מלון ולהלה'‪ .‬ברכותי‪.‬‬
‫נבחרת להצטרף לצבאות אודין‪ .‬אני מצפה בקוצר רוח לשמוע על עלילות הגבורה שלך‬
‫בארוחת הערב‪".‬‬
‫הברכיים שלי התקפלו‪ .‬נשענתי לתמיכה על הדלפק‪ .‬ניסיתי לשכנע את עצמי שכל זה טעות‬
‫— מלון אווירה שממש השקיע בעיצוב‪ ,‬ושבטעות הם חושבים שאני אחד האורחים‪ .‬אבל‬
‫ממש לא הייתי כל כך בטוח בזה‪.‬‬
‫"מת‪ ",‬מילמלתי‪" .‬אתם מתכוונים שאני באמת‪ ...‬אני באמת‪"...‬‬
‫"הנה המפתח לחדר שלך‪ ".‬הלגי הושיט לי אבן שנחרתה בה רונה ויקינגית יחידה‪ ,‬כמו‬
‫האבנים בספרייה של דוד רנדולף‪" .‬תרצה את המפתח למיני־בר?"‬
‫"אה‪"...‬‬
‫"הוא רוצה את המפתח למיני־בר‪ ",‬ענה הונדינג במקומי‪" .‬ילד‪ ,‬אתה רוצה את המפתח‬
‫למיני־בר‪ .‬אתה עומד להתארח כאן זמן ממושך‪".‬‬
‫הפה שלי התמלא טעם נחושתי‪" .‬כמה זמן?"‬
‫"לנצח‪ ",‬אמר הלגי‪" ,‬או לפחות עד ַריינ ֶָרק‪ .‬הונדינג ייקח אותך לחדר שלך‪ .‬תיהנה מהחיים‬
‫שלאחר המוות‪ .‬הבא בתור!"‬
 ‫‪10‬‬

‫החדר שלי לא רע בכלל‬

‫לא שמתי לב לדרך כשהונדינג הוביל אותי במסדרונות בית המלון‪ .‬הרגשתי כאילו סובבו‬
‫אותי חמישים פעמים סביב עצמי‪ ,‬ואז הפילו אותי בתוך קרקס ואמרו לי שאעשה חיים‪.‬‬
‫נדמה שכל אולם שעברנו גדול יותר מהקודם‪ .‬רוב האורחים בבית המלון נראו בגיל תיכון‪,‬‬
‫אם כי כמה אולי קצת יותר מבוגרים‪ .‬בנים ובנות ישבו יחד בקבוצות קטנות‪ ,‬שכבו מול האח‪,‬‬
‫פיטפטו בשפות שונות‪ ,‬אכלו חטיפים או שיחקו במשחקי לוח‪ ,‬כמו שחמט ושבץ־נא ומשהו‬
‫שנעשה בו שימוש בפגיונות אמיתיים ובלהביור‪ .‬כשהצצתי לחדרים צדדיים‪ ,‬ראיתי שולחנות‬
‫ביליארד‪ ,‬מכונות פינבול‪ ,‬אולם משחקי וידיאו מהדור הישן ומשהו שנראה כמו בתולת הברזל‬
‫ממרתף עינויים‪.‬‬
‫עובדות בחולצות ירוקות כהות הסתובבו בין האורחים וחילקו מגשי מזון וקנקני משקה‪ .‬עד‬
‫כמה שיכולתי לראות‪ ,‬כל המגישות היו לוחמות שריריות עם מגינים על הגב וחרבות או‬
‫גרזנים בחגורה‪ ,‬לא משהו שרואים הרבה במגזר נותני השירות‪.‬‬
‫מלצרית אחת חמושה היטב חלפה על פני עם צלחת מהבילה של אגרולים‪ .‬הבטן שלי‬
‫קירקרה‪.‬‬
‫"איך זה שאני רעב אם אני מת?" שאלתי את הונדינג‪" .‬אף אחד מהאנשים האלה לא נראה‬
‫מת‪".‬‬
‫הונדינג משך בכתפיים‪.‬‬
‫"יש מת ויש מת‪ .‬חשוב על ולהלה כעל‪ ...‬שדרוג‪ .‬אתה אחד האיינהריאר עכשיו‪".‬‬
‫הוא ביטא את המילה אַ יין־הֶ ר־יאר‪.‬‬
‫"איינהריאר‪ ",‬חזרתי אחריו‪" .‬ממש מתגלגל על הלשון‪".‬‬
‫"כן‪ .‬ביחיד‪ :‬אַ יינְ הֶ ריִ י‪ .‬אנחנו נבחרי אודין‪ ,‬חיילי צבאו הנצחי‪ .‬המילה איינהריאר מתורגמת‬
‫בדרך כלל 'הלוחמים הבודדים'‪ ,‬אבל זה לא באמת מעביר את המשמעות‪ .‬זה קרוב יותר ל‪...‬‬
‫'הלוחמים לשעבר' — הלוחמים שנלחמו באומץ בחייהם האחרונים ויילחמו שוב באומץ ביום‬
‫הדין‪ .‬למטה‪".‬‬
‫"ביום הדין למטה?"‬
 ‫"לא‪ ,‬תתכופף למטה!"‬
‫הונדינג דחף אותי למטה בזמן שחנית חלפה על פנינו‪ .‬היא שיפדה בחור שישב על הספה‬
‫הקרובה ביותר והרגה אותו על המקום‪ .‬משקאות‪ ,‬קוביות ושטרות מונופול הושלכו לכל עבר‪.‬‬
‫האנשים שאיתם שיחק קמו בהבעות מעוצבנות קלות ונעצו מבט בכיוון שממנו הגיעה החנית‪.‬‬
‫"אני ראיתי את זה‪ ,‬יוהן יד אדומה!" צעק הונדינג‪" .‬הטרקלין הוא אזור ללא שיפוד!"‬
‫מתוך חדר הביליארד מישהו צחק וענה ב‪ ...‬שוודית? הוא לא נשמע מלא חרטה‪.‬‬
‫"בכל אופן‪ ",‬הונדינג חזר ללכת כאילו דבר לא קרה‪" ,‬המעליות נמצאות שם‪".‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬הבחור הזה נרצח בחנית‪ .‬לא תעשה כלום?"‬
‫"אה‪ ,‬הזאבים יטפלו בזה‪".‬‬
‫הדופק שלי עשה קפיצת מדרגה‪" .‬זאבים?"‬
‫ואכן‪ ,‬בזמן ששחקני המונופול האחרים סידרו את הכלים שלהם‪ ,‬שני זאבים אפורים זינקו‬
‫אל הטרקלין‪ ,‬תפסו ברגליים של הבחור המת וגררו אותו משם כשהחנית עדיין נעוצה בחזה‬
‫שלו‪ .‬שביל הדם התאדה מיד‪ .‬הספה המחוררת תוקנה מעצמה‪.‬‬
‫אני צללתי אל מאחורי העציץ הקרוב ביותר‪ .‬לא אכפת לי איך זה נשמע‪ .‬הפחד פשוט תפס‬
‫פיקוד‪ .‬לזאבים האלה לא היו עיניים כחולות זוהרות כמו ליצורים שהסתערו על הדירה שלי‪,‬‬
‫ובכל זאת הצטערתי שלא הגעתי לעולם הבא שהקמע שלו הוא גרביל‪.‬‬
‫"אין פה כללים נגד רצח?" שאלתי בקול חלוש‪.‬‬
‫הונדינג הרים גבות סבוכות‪" .‬זה סתם היה שעשוע לא מזיק‪ ,‬ילד‪ .‬הקורבן יהיה בסדר גמור‬
‫עד ארוחת הערב‪ ".‬הוא משך אותי ממקום המחבוא שלי‪" .‬בוא‪".‬‬
‫לפני שהספקתי לשאול עוד קצת על אותו "שעשוע לא מזיק"‪ ,‬הגענו למעלית‪ .‬דלת הסורג‬
‫היתה עשויה חניתות‪ .‬מגיני זהב חופפים חיפו את הקירות‪ .‬בלוח הבקרה היו כל כך הרבה‬
‫כפתורים‪ ,‬שהוא התמשך מהרצפה עד התקרה‪ .‬המספר הגבוה ביותר היה ‪ .540‬הונדינג לחץ‬
‫על ‪.19‬‬
‫"איך יכול להיות שיש במקום הזה חמש מאות ארבעים קומות?" שאלתי‪" .‬זה אמור להיות‬
‫הבניין הכי גבוה בעולם‪".‬‬
‫"אם הוא היה מתקיים בעולם אחד בלבד‪ ,‬זה נכון‪ .‬אבל הוא מתחבר עם כל תשעת‬
‫מידג ְַרד‪ .‬רוב בני התמותה מגיעים משם‪".‬‬
‫העולמות‪ .‬אתה הגעת דרך כניסת ְ‬
‫"מידג ְַרד‪ "...‬זכרתי במעורפל משהו לגבי הוויקינגים שהאמינו בתשעה עולמות שונים‪ .‬גם‬ ‫ְ‬
‫רנדולף אמר עולמות ברבים‪ .‬אבל עבר הרבה מאוד זמן מאז שאמא שלי הקריאה לי את‬
‫הסיפורים הנורדיים ההם לפני השינה‪" .‬אתה מתכוון‪ ,‬כאילו‪ ,‬לעולם בני האדם‪".‬‬
‫"אכן‪ ".‬הונדינג נשם נשימה עמוקה וציטט‪" :‬חמש מאות קומות וארבעים יש בוולהלה;‬
‫חמש מאות שערים וארבעים מובילים אל תשעת העולמות‪ ".‬הוא חייך‪" .‬אי אפשר לדעת‬
‫מתי נצטרך לצאת למלחמה או היכן‪".‬‬
‫"באיזו תדירות זה קרה?"‬
‫"מעולם לא‪ .‬ובכל זאת‪ ...‬זה עשוי לקרות בכל רגע‪ .‬אני מחכה לזה בקוצר רוח! סוף־סוף‬
‫הלגי ייאלץ להפסיק להעניש אותי‪".‬‬
‫"המנהל? על מה הוא מעניש אותך?"‬
‫ההבעה של הונדינג החמיצה‪" .‬סיפור ארוך‪ .‬הוא ואני‪"...‬‬
‫דלת החניתות של המעלית נפתחה‪.‬‬
‫"לא חשוב‪ ".‬הונדינג טפח לי על השכם‪" .‬הקומה התשע־עשרה תמצא חן בעיניך‪ .‬שכנים‬
‫מוצלחים!"‬
‫תמיד חשבתי שמסדרונות בבתי מלון הם מקומות חשוכים‪ ,‬מדכאים ומעוררי‬
‫קלאוסטרופוביה‪ .‬קומה תשע־עשרה? ממש לא‪ .‬גובה התקרה המקומרת היה שישה מטרים‪,‬‬
‫וכולה היתה עשויה — ניחשתם נכון — חניתות במקום קורות גג‪ .‬נראה שמלון ולהלה עשה‬
‫עסקה מוצלחת עם "המחסן הסיטונאי לחניתות"‪ .‬לפידים בערו במעמדים מברזל‪ ,‬אבל לא‬
‫נראה שהם מעלים עשן‪ .‬הם פשוט הטילו אור כתום חמים על תצוגות של חרבות‪ ,‬מגינים‬
‫ושטיחי קיר‪ .‬המסדרון היה כה רחב‪ ,‬שהיה אפשר לתקוע שם מגרש כדורגל תקני בלי שום‬
‫בעיה‪ .‬לשטיח בצבע אדום־דם היו דוגמאות שזזו כאילו הן נדות ברוח‪.‬‬
‫הדלתות של חדרי האורחים‪ ,‬שנקבעו במרחק חמישה־עשר מטרים זו מזו‪ ,‬היו עשויות עץ‬
‫אלון מחוספס עם פיתוחי ברזל‪ .‬לא ראיתי ידיות או מנעולים‪ .‬במרכז כל דלת היה עיגול ברזל‬
‫בגודל צלחת ששם חרות בו‪ ,‬מוקף טבעת של רונות ויקינגיות‪.‬‬
‫השם הראשון היה חצי־נולַד גוּנְ דֶ ְרסוֹן‪ .‬מאחורי הדלת שמעתי צעקות וצלצול מתכות‪,‬‬
‫כאילו מתחולל שם קרב חרבות‪.‬‬
‫על הדלת הבאה בתור היה כתוב מֵ לוֹרי קִ ין‪ .‬מאחורי הדלת הזאת‪ ,‬דממה‪.‬‬
‫על הבאה‪ :‬תומס ג'פרסון ג'וניור‪ .‬קולות ירי בקעו משם‪ ,‬למרות שזה הזכיר יריות במשחק‬
‫מחשב יותר מאשר את הדבר האמיתי )כן‪ ,‬הכרתי את שני הסוגים(‪.‬‬
‫על הדלת הרביעית היה פשוט איקס‪ .‬מול הדלת עמדה עגלת שירות חדרים עם ראש חזיר‬
‫כרות על מגש כסף‪ .‬האוזניים והאף של החזיר נראו מכורסמים‪.‬‬
‫תראו‪ ,‬אני לא מבקר מסעדות‪ .‬אני גר ברחוב ולא יכול להרשות לעצמי להיות בררן בענייני‬
‫אוכל‪ .‬אבל ראשי חזירים הם קו אדום מבחינתי‪.‬‬
‫כמעט הגענו להתפצלות שבקצה המסדרון‪ ,‬כשציפור גדולה ושחורה עופפה מעבר לפינה‪,‬‬
‫חלפה במהירות על פני‪ ,‬וכמעט הורידה לי חתיכת אוזן‪ .‬הסתכלתי על הציפור נעלמת לאורך‬
‫המסדרון — עורב שחור שהחזיק בציפורניו פנקס ועט‪.‬‬
‫"מה זה היה?" שאלתי‪.‬‬
‫"עורב שחור‪ ",‬אמר הונדינג‪ .‬מה אתה אומר‪.‬‬
‫בסופו של דבר עצרנו מול דלת שהיה כתוב עליה מגנס צ'ייס‪.‬‬
‫כשראיתי את השם שלי חרות בברזל ומעוטר ברונות‪ ,‬התחלתי לרעוד‪ .‬התקווה האחרונה‬
‫שלי שאולי מדובר בטעות‪ ,‬שאולי מישהו עבד עלי לרגל יום ההולדת שלי או שאירע איזה‬
 ‫בלבול קוסמי‪ ,‬התפוגגה עכשיו‪ .‬בית המלון ציפה לי‪ .‬הם אייתו את השם שלי נכון והכול‪.‬‬
‫רק כדי להבהיר‪ ,‬המשמעות של מגנס היא "אדיר"‪ .‬אמא שלי קראה לי ככה כי המשפחה‬
‫שלנו היא צאצאים של מלכים שוודים או משהו כזה מלפני מיליארד שנה‪ .‬היא גם אמרה שזה‬
‫היה הדבר הכי אדיר שקרה לה בחיים‪ .‬אני יודע‪' .‬חת‪ ,‬שתיים‪ ,‬שלוש‪ :‬אווווו‪ .‬זה שם מעצבן‪.‬‬
‫ילדים תמיד צחקו עלי וקראו לי אגנס‪ .‬ולמבוגרים הייתי צריך להסביר איך מבטאים את זה‪:‬‬
‫כמו אגנס‪ ,‬אבל מגניב בהתחלה‪ .‬הם תמיד בהו בי בלי להבין‪.‬‬
‫בכל מקרה‪ ,‬השם שלי הופיע על הדלת‪ .‬ברגע שאכנס‪ ,‬ההרשמה שלי למלון תהיה סופית‪.‬‬
‫לפי דברי המנהל‪ ,‬זה יהיה הבית שלי עד יום הדין‪.‬‬
‫"קדימה‪ ".‬הונדינג הצביע על המפתח מאבן רונות שביד שלי‪ .‬הסמל עליו הזכיר קצת את‬
‫סימן האינסוף או שעון חול ששוכב על הצד‪:‬‬

‫"זאת הרונה דָ גָז‪ ",‬אמר הונדינג‪" .‬אין ממה לחשוש‪ .‬היא מסמלת התחלות חדשות ושינויי‬
‫צורה‪ .‬היא גם פותחת את הדלת שלך‪ .‬רק לך יש גישה‪".‬‬
‫בלעתי רוק‪" .‬מה אם‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬צוות העובדים רוצה להיכנס?"‬
‫"אה‪ ,‬אנחנו משתמשים במפתח הצוות‪ ".‬הונדינג טפח על הגרזן שעל חגורתו‪ .‬לא ידעתי אם‬
‫הוא צוחק‪.‬‬
‫הרמתי את אבן הרונה‪ .‬לא רציתי לנסות אותה‪ ,‬אבל גם לא רציתי להישאר במסדרון עד‬
‫שחנית אקראית תשפד אותי או שעורב ידרוס אותי‪ .‬תחושת בטן גרמה לי להצמיד את האבן‬
‫לסימן התואם בדלת‪ .‬טבעת הרונות קרנה באור ירוק‪ .‬הדלת נפתחה‪.‬‬
‫נכנסתי פנימה‪ ,‬והפה שלי נפער לגודל מנהרה‪.‬‬
‫הסוויטה היתה יפה יותר מכל מקום שגרתי בו אי־פעם‪ ,‬יפה יותר מכל מקום שביקרתי בו‬
‫אי־פעם‪ ,‬כולל האחוזה של דוד רנדולף‪.‬‬
‫כמו מתוך טרנס הלכתי למרכז הסוויטה‪ .‬היתה שם חצר פנימית פתוחה לשמים‪ .‬הנעליים‬
‫שלי שקעו בדשא ירוק עבה‪ .‬ארבעה עצי אלון גדולים הקיפו את הגן כמו עמודים‪ .‬הענפים‬
‫הנמוכים נשלחו אל תוך החדר‪ ,‬לאורך התקרה‪ ,‬משתלבים בקורות הגג‪ .‬הענפים העליונים‬
‫צמחו מעלה מבעד לפתח בתקרה ויצרו חופת תחרה‪ .‬אור שמש חימם את הפנים שלי‪ .‬רוח‬
‫נעימה נשבה קלות בחדר‪ ,‬נושאת ריח יסמין‪.‬‬
‫"איך זה יכול להיות?" בהיתי בהונדינג‪" .‬יש מאות קומות מעלינו‪ ,‬אבל אלה שמים פתוחים‪.‬‬
‫ואמצע החורף עכשיו‪ .‬איך זה שיש כאן שמש וחמים?"‬
‫הונדינג משך בכתפיו‪" .‬אני לא יודע — בקסם‪ .‬אבל זה העולם הבא שלך‪ ,‬ילד‪ .‬הרווחת‬
‫ביושר קצת פינוקים‪ ,‬לא?"‬
‫באמת? לא הרגשתי ראוי במיוחד לפינוקים‪.‬‬
‫הסתובבתי באיטיות סביב עצמי‪ .‬הסוויטה היתה מעוצבת בצורת צלב‪ ,‬עם ארבעה אגפים‬
‫שהתמשכו מהחצר הפתוחה‪ .‬כל אגף היה גדול כמו הדירה הישנה שלי‪ .‬אחד היה המבואה‬
‫שדרכה הגענו‪ .‬השני היה חדר שינה עם מיטה ענקית‪ .‬למרות הגודל שלו‪ ,‬החדר היה מעוצב‬
‫במראה פשוט ונקי‪ :‬שמיכה בצבע בז' וכריות תפוחות על המיטה‪ ,‬קירות בז' ללא יצירות‬
‫אמנות או מראות או כל קישוט אחר‪ .‬היו שם וילונות חומים כבדים שהיה אפשר לסגור כדי‬
‫להפריד את חדר השינה משאר הסוויטה‪.‬‬
‫נזכרתי איך כשהייתי ילד‪ ,‬אמא שלי הקפידה שהחדר שלי יהיה כמה שפחות מצועצע‪ .‬תמיד‬
‫התקשיתי להירדם בתוך הבית‪ ,‬אלא אם כן שרר חושך מוחלט ולא היה שום דבר שיסיח את‬
‫דעתי‪ .‬כשהסתכלתי על חדר השינה הזה‪ ,‬הרגשתי כאילו מישהו הכניס יד לתוך הראש שלי‬
‫ושלף בדיוק את מה שהייתי צריך כדי להרגיש בנוח‪.‬‬
‫האגף משמאל היה אזור ההלבשה וחדר האמבטיה‪ ,‬עם אריחים בצבעי שחור ובז'‪ ,‬הצבעים‬
‫האהובים עלי‪ .‬הפינוקים כללו סאונה‪ ,‬ג'קוזי‪ ,‬חדר ארונות גדול‪ ,‬תא מקלחת גדול ואסלה‬
‫גדולה )טוב‪ ,‬האסלה לא היתה כזאת גדולה‪ ,‬אבל כן מפוארת‪ ,‬אסלה שהולמת מת מכובד(‪.‬‬
‫האגף הרביעי בסוויטה כלל מטבח מאובזר וסלון‪ .‬בקצה אחד של הסלון הוצבה ספת עור‬
‫גדולה מול טלוויזיית פלזמה‪ ,‬וכשש מאות קונסולות משחקים שונות היו מסודרות בארון‬
‫שמתחתיה‪ .‬בצד האחר היו שני כיסאות נוח‪ ,‬שניצבו מול אח מבוערת‪ ,‬וקיר שלם של מדפי‬
‫ספרים‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אני אוהב לקרוא‪ .‬עוף מוזר‪ .‬אפילו אחרי שנשרתי מבית הספר‪ ,‬ביליתי הרבה זמן‬
‫בספרייה הציבורית של בוסטון בקריאת ספרים אקראיים כדי להעביר את הזמן במקום חמים‬
‫ומוגן‪ .‬כל השנתיים התגעגעתי לאוסף הספרים הישן שלי; לא חשבתי ברצינות שיהיה לי‬
‫אוסף כזה שוב‪.‬‬
‫ניגשתי לבדוק את הספרים על המדפים‪ .‬ואז הבחנתי בתמונה במסגרת כסף על מדף האח‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו בועת הליום מטפסת לי בוושט‪" .‬אין מצב‪"...‬‬
‫לקחתי את התמונה‪ .‬נראיתי בה בגיל שמונה‪ ,‬עם אמא שלי‪ ,‬על פסגת הר וושינגטון‬
‫בניו־המפשייר‪ .‬זה היה אחד הטיולים הכי שווים בחיים שלי‪ .‬ביקשנו משומר יערות שיצלם‬
‫אותנו‪ .‬בתצלום אני מחייך חיוך רחב )מה שאני כבר כמעט לא עושה בימינו( ומציג לראווה‬
‫שתי שיניים קדמיות חסרות‪ .‬אמא שלי כורעת מאחורי‪ ,‬מחבקת את החזה שלי‪ ,‬עם קמטים‬
‫בזוויות העיניים הירוקות שלה‪ ,‬הנמשים שלה כהים מהשמש‪ ,‬והשיער הבלונדיני שלה מתבדר‬
‫ברוח‪.‬‬
‫"לא יכול להיות‪ ",‬מילמלתי‪" .‬היה רק עותק אחד של התמונה הזאת‪ .‬הוא נשרף כש‪"...‬‬
‫פניתי אל הונדינג‪ ,‬שניגב את העיניים‪" .‬אתה בסדר?"‬
‫הוא כיחכח בגרונו‪" .‬בסדר גמור! מובן שאני בסדר‪ .‬בית המלון נוהג לספק לך מזכרות‪,‬‬
‫תזכורות מהחיים הקודמים שלך‪ .‬תצלומים‪ "...‬מתחת לזקן שלו יכול מאוד להיות שהשפתיים‬
‫שלו רעדו‪" .‬כשאני מַ תי‪ ,‬עדיין לא היו תצלומים‪ .‬פשוט‪ ...‬יש לך מזל‪".‬‬
‫אף אחד לא אמר לי שיש לי מזל כבר הרבה מאוד זמן‪ .‬הרעיון פיזר את הערפל שמילא את‬
‫הראש שלי‪ .‬חייתי בלי אמא שלי שנתיים‪ .‬הייתי מת‪ ,‬או משודרג‪ ,‬רק כמה שעות‪ .‬איש‬
‫המעלית הזה מסקסוניה נמצא כאן מאז ‪ 749‬לספירה‪ .‬תהיתי איך הוא מת‪ ,‬ואיזו משפחה‬
‫השאיר מאחור‪ .‬כעבור אלף מאתיים שנה העיניים שלו עדיין נמלאו דמעות כשחשב עליהם‪,‬‬
‫וזאת נראתה לי דרך אכזרית מאוד להעביר את החיים שלאחר המוות‪.‬‬
‫הונדינג הזדקף וניגב את האף‪" .‬זה יספיק! אם יש לך שאלות‪ ,‬תתקשר לדלפק הקבלה‪ .‬אני‬
‫מצפה בקוצר רוח לשמוע על עלילות הגבורה שלך בארוחת הערב‪".‬‬
‫"עלילות‪ ...‬הגבורה שלי?"‬
‫"אין צורך להצטנע‪ .‬לא היית נבחר לולא עשית מעשה גבורה כלשהו‪".‬‬
‫"אבל‪"...‬‬
‫"לעונג היה לי לסייע לך‪ ,‬אדוני‪ ,‬וברוך הבא למלון ולהלה‪".‬‬
‫הוא הושיט את כף ידו‪ .‬נדרש לי רגע להבין שהוא רוצה טיפ‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אממ‪ "...‬חיטטתי בכיסי הז'קט שלי בלי לצפות שאמצא משהו‪ .‬באורח נס חטיף‬
‫השוקולד שסחבתי מהבית של דוד רנדולף עדיין היה שם‪ ,‬ולא נפגע במסע אל החיים שאחרי‪.‬‬
‫נתתי אותו להונדינג‪" .‬מצטער‪ ,‬זה כל מה שיש לי‪".‬‬
‫העיניים שלו נפערו לגודל תחתיות כוסות‪" .‬אלי אוסגרד! תודה לך‪ ,‬ילד!" הוא ריחרח את‬
‫השוקולד והרים אותו כמו גביע קדוש‪" .‬שיואו! בסדר‪ ,‬אם תצטרך כל דבר שהוא‪ ,‬תודיע לי‪.‬‬
‫הוַולְ קיריָה שלך תבוא לאסוף אותך לפני ארוחת הערב‪ .‬שיואו!"‬
‫"הוולקיריה שלי? רגע‪ .‬אין לי ולקיריה‪".‬‬
‫הונדינג צחק‪ ,‬והעיניים שלו עדיין נעוצות בחטיף השוקולד‪" .‬כן‪ ,‬אם היתה לי הוולקיריה‬
‫שלך‪ ,‬גם אני הייתי אומר את אותו הדבר‪ .‬היא גרמה לא מעט צרות‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת?"‬
‫"נתראה הערב‪ ,‬ילד!" הונדינג פנה לעבר הדלת‪" .‬יש לי דברים לאכול — זאת אומרת‬
‫לעשות‪ .‬נסה לא להיהרג לפני ארוחת הערב!"‬
 ‫‪11‬‬

‫נעים מאוד לפגוש אותך‪ .‬עכשיו אמחץ לך את‬

‫קנה הנשימה‬

‫קרסתי על הדשא‪.‬‬
‫הבטתי מעלה אל השמים הכחולים דרך ענפי העצים וגיליתי שאני מתקשה לנשום‪ .‬לא‬
‫חטפתי התקף אסתמה כבר שנים‪ ,‬אבל נזכרתי בכל הלילות שאמא שלי חיבקה אותי בזמן‬
‫שציפצפתי‪ ,‬והרגשתי כאילו מישהו מהדק חגורה בלתי נראית סביב החזה שלי‪ .‬אולי אתם‬
‫שואלים את עצמכם למה אמא שלי לקחה אותי לטיולי מחנאות ולטפס על הרים אם היתה לי‬
‫אסתמה‪ ,‬אבל תמיד הרגשתי יותר טוב בחוץ‪.‬‬
‫שכבתי במרכז החצר הפתוחה ונשמתי את האוויר הצח בתקווה שהריאות שלי יירגעו‪.‬‬
‫לרוע המזל‪ ,‬הייתי משוכנע למדי שזה לא התקף אסתמה‪ .‬זאת היתה התמוטטות עצבים‬
‫מוחלטת‪ .‬הייתי נסער לא רק בגלל העובדה שמַ תי והייתי תקוע בעולם הבא ויקינגי מוזר‪,‬‬
‫שאנשים מזמינים בו ראשי חזירים בשירות חדרים ומשפדים זה את זה בלובי‪.‬‬
‫עם איך שהחיים שלי התנהלו עד כה‪ ,‬הייתי מצליח לקבל את זה‪ .‬ברור שהגעתי לוולהלה‬
‫ביום הולדתי השישה־עשר‪ .‬מתאים לי‪.‬‬
‫מה שבאמת הכה בי‪ :‬בפעם הראשונה מאז שאמא שלי מתה נמצאתי במקום נוח‪ ,‬לבדי ומוגן‬
‫)ככל שזה נראה כרגע(‪ .‬בתי מחסה לדרי רחוב לא נחשבו‪ .‬מטבחי צדקה וגגות ושינה בשקי‬
‫שינה מתחת לגשרים לא נחשבו‪ .‬תמיד ישנתי עם עין אחת פקוחה‪ .‬לא יכולתי להירגע לעולם‪.‬‬
‫עכשיו הייתי פנוי לחשוב‪.‬‬
‫ולחשוב לא היה דבר טוב‪.‬‬
‫מעולם לא היו לי המותרות להתאבל על אמא שלי כמו שצריך‪ .‬מעולם לא היה לי זמן‬
‫לשבת ולרחם על עצמי‪ .‬מבחינה מסוימת‪ ,‬זה הועיל לי לא פחות ממיומנויות ההישרדות‬
‫שאמא לימדה אותי — איך לנווט‪ ,‬איך להקים מחנה‪ ,‬איך להקים מדורה‪.‬‬
‫כל הטיולים האלה לפארקים‪ ,‬להרים‪ ,‬לאגמים‪ .‬כל עוד הסובארו הישנה והחבוטה שלה‬
‫היתה תקינה‪ ,‬יצאנו בכל סוף שבוע אל מחוץ לעיר‪ ,‬לחקור את השממה‪.‬‬
‫ממה אנחנו בורחים? שאלתי אותה יום שישי אחד‪ ,‬כמה חודשים לפני שהיא מתה‪ .‬הייתי‬
‫מעוצבן‪ .‬רציתי לרבוץ בבית לשם שינוי‪ .‬לא הבנתי את החיפזון המטורף שלה לארוז וללכת‪.‬‬
‫היא חייכה‪ ,‬אבל נראתה שקועה במחשבות יותר מהרגיל‪ .‬אנחנו צריכים לנצל את הזמן‬
‫שלנו עד הסוף‪ ,‬מגנס‪.‬‬
‫יכול להיות שאמא שלי הכינה אותי להישרדות לבדי? כאילו ידעה מה יקרה לה‪ ...‬אבל לא‬
‫יכול להיות‪ .‬במחשבה שנייה‪ ,‬גם אל נורדי בתור אבא לא בדיוק אפשרי‪.‬‬
‫הנשימה שלי עדיין היתה כבדה‪ ,‬אבל קמתי והסתובבתי בחדר החדש שלי‪ .‬בתצלום שעל‬
‫מדף האח חייך אלי מגנס בן השמונה עם השיער הפרוע שלו והשיניים החסרות‪ .‬הילד הזה לא‬
‫ידע מה מחכה לו‪ ,‬ולא העריך את מה שהיה לו‪.‬‬
‫סרקתי את מדפי הספרים‪ :‬סופרי הפנטזיה והאימה שהיו אהובים עלי כשהייתי צעיר יותר‬
‫— סטיבן קינג‪ ,‬דארן שאן‪ ,‬ניל שוסטרמן‪ ,‬מייקל גראנט‪ ,‬ג'ו היל; סדרות הרומנים הגרפיים‬
‫האהובות עלי‪ :‬סקוט פילגרים‪ ,‬סנדמן‪ ,‬ווטצ'מן‪ ,‬סאגה; והמון ספרים שהתכוונתי לקרוא‬
‫בספרייה )טיפ לילדים חסרי בית‪ :‬ספריות ציבוריות הן מקומות בטוחים‪ .‬יש בהן חדרי‬
‫שירותים‪ .‬רק לעתים נדירות מעיפים משם ילדים שיושבים וקוראים‪ ,‬כל עוד אתה לא מצחין‬
‫מדי ולא עושה בעיות(‪.‬‬
‫הורדתי מהמדף את ספר המיתולוגיה הנורדית המאויר לילדים שאמא שלי הקריאה לי‬
‫כשהייתי קטן‪ .‬היו בו ציורים פשטניים של אלים ויקינגיים מחייכים‪ ,‬קשתות‪ ,‬פרחים וילדות‬
‫יפות עם שיער בלונדיני‪ .‬ומשפטים כמו‪ :‬האלים שכנו בממלכה יפה ונפלאה! לא היה כתוב‬
‫שם שום דבר על סורט הענק השחור ששורף עגלות ילדים ומשליך כדורי אספלט בוער‪ ,‬או‬
‫על זאבים שרוצחים אימהות של אנשים ומפוצצים דירות‪ .‬זה עיצבן אותי‪.‬‬
‫על שולחן הסלון היתה מונחת חוברת כרוכה בעור עם הכותרת "שירותים לאורחים"‪.‬‬
‫דיפדפתי בה‪ .‬תפריט שירות החדרים התמשך על פני עשרה עמודים‪ .‬רשימת ערוצי הטלוויזיה‬
‫היתה ארוכה כמעט באותה מידה‪ ,‬ומפת בית המלון היתה כל כך מסובכת‪ ,‬עם כל כך הרבה‬
‫אזורי משנה‪ ,‬שלא הצלחתי להבין ממנה שום דבר‪ .‬לא צוינו בבירור שום דלתות חירום עם‬
‫הכיתוב‪ :‬יציאה אל חייך הקודמים!‬
‫זרקתי את החוברת לאח‪.‬‬
‫בעודה נשרפת‪ ,‬הופיע עותק חדש על שולחן הסלון‪ .‬המלון הקסום המטופש לא איפשר לי‬
‫אפילו קצת ונדליזם בריא‪.‬‬
‫מרוב כעס הפכתי את הספה‪ .‬לא ציפיתי שהיא תושלך רחוק‪ ,‬אבל היא התגלגלה על פני‬
‫החדר והתנפצה על הקיר‪.‬‬
‫בהיתי בשביל הכריות המושלכות‪ ,‬בספה ההפוכה‪ ,‬בטיח הסדוק ובסימנים שהעור השאיר‬
‫על הקיר‪ .‬איך עשיתי את כל זה?‬
‫הספה לא התיישרה מעצמה‪ .‬היא נשארה במקום שאליו זרקתי אותה‪ .‬הכעס התפוגג‪ .‬סביר‬
‫להניח שרק יצרתי עבודה מיותרת לחבר צוות מסכן כלשהו כמו הונדינג‪ .‬זה לא נראה לי‬
 ‫הוגן‪.‬‬
‫הסתובבתי עוד קצת הלוך ושוב וחשבתי על איש האש הכהה על הגשר ולמה הוא רצה את‬
‫הלהב‪ .‬קיוויתי שסורט מת איתי — באופן יותר קבוע ממני — אבל לא היו לי תקוות גדולות‬
‫בעניין‪ .‬העיקר שבליץ והארת' הצליחו לברוח בשלום )אה‪ ,‬כן‪ .‬וגם רנדולף‪ ,‬אני מניח(‪.‬‬
‫והלהב עצמו‪ ...‬איפה הוא? חזר לקרקעית הנהר? ולהלה הצליח להחיות אותי עם חטיף‬
‫שוקולד בכיס‪ ,‬אבל לא עם להב ביד‪ .‬ממש דפוק‪.‬‬
‫בסיפורים העתיקים ולהלה נועד לגיבורים שמתו בקרב‪ .‬את זה זכרתי‪ .‬בהחלט לא הרגשתי‬
‫כמו גיבור‪ .‬סורט כיסח לי את הצורה והכניס לי כדור אספלט בבטן‪ .‬דקרתי את סורט ונפלתי‬
‫איתו מהגשר‪ ,‬וזה היה כישלון שפשוט במקרה היתה בו תועלת‪ .‬מוות בגבורה? לא ממש‪.‬‬
‫קפאתי‪.‬‬
‫רעיון הכה בי כמו פטיש‪.‬‬
‫אמא שלי‪ ...‬אם מישהו מת בגבורה‪ ,‬זאת היא‪ .‬בניסיון להגן עלי מפני‪...‬‬
‫בדיוק אז מישהו דפק על הדלת‪.‬‬
‫היא נפתחה‪ ,‬ונערה נכנסה לחדר‪ ...‬אותה נערה שחגה מעל הקרב על הגשר וגררה אותי‬
‫מבעד לריק האפור‪.‬‬
‫היא נפרדה מהקסדה שלה‪ ,‬משריון השרשרות ומהחנית הזוהרת‪ .‬כיסוי הראש הירוק נח‬
‫עכשיו סביב הצוואר שלה‪ ,‬והשיער החום הארוך שלה גלש בחופשיות על כתפיה‪ .‬בשמלה‬
‫הלבנה שלה היו רקומות רונות ויקינגיות סביב הצווארון והחפתים‪ .‬על חגורת הזהב היו‬
‫תלויים צרור מפתחות בעיצוב מיושן וגרזן בעל להב יחיד‪ .‬היא נראתה כמו שושבינה בחתונה‬
‫בעיצוב "מורטל קומבט"‪.‬‬
‫היא העיפה מבט בספה ההפוכה‪" .‬הרהיט התחצף?"‬
‫"את אמיתית‪ ",‬ציינתי‪.‬‬
‫היא טפחה על הזרועות שלה‪" .‬כן‪ ,‬ככה נראה‪".‬‬
‫"אמא שלי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬אני לא אמא שלך‪".‬‬
‫"התכוונתי‪ ,‬היא כאן בוולהלה?"‬
‫הפה של הנערה הביע אה בלי קול‪ .‬היא בהתה מעבר לכתף שלי‪ ,‬כאילו שוקלת את‬
‫התשובה‪" .‬מצטערת‪ .‬נטלי צ'ייס לא נמנית עם הנבחרים‪".‬‬
‫"אבל היא היתה אמיצה‪ .‬היא הקריבה את עצמה למעני‪".‬‬
‫"אני מאמינה לך‪ ".‬הנערה היתה שקועה בצרור המפתחות שלה‪" .‬אבל הייתי יודעת אם היא‬
‫היתה כאן‪ .‬אנחנו הוַולְ קיריות לא רשאיות לבחור כל מי שמת באומץ לב‪ .‬יש‪ ...‬הרבה גורמים‪,‬‬
‫חיים רבים שלאחר המוות‪".‬‬
‫"אז איפה היא? גם אני רוצה להיות שם‪ .‬אני לא גיבור!"‬
‫היא הסתערה עלי והדפה אותי אל הקיר באותה קלילות שאני הפכתי את הספה‪ .‬היא הידקה‬
 ‫את האמה שלה כנגד הגרון שלי‪.‬‬
‫"שלא תגיד את זה‪ ",‬היא סיננה‪" .‬שלא — תגיד — את — זה! בעיקר לא בארוחת הערב‬
‫היום‪".‬‬
‫לנשימה שלה היה ריח מנתה‪ .‬העיניים שלה היו איכשהו כהות ובהירות בו־זמנית‪ .‬הן‬
‫הזכירו לי מאובן שהיה פעם לאמא שלי — חתך רוחב של יצור ימי דמוי חילזון ששמו‬
‫אָ מוֹניט‪ .‬היה נדמה שהוא זורח מבפנים‪ ,‬כאילו ספג מיליוני שנות זיכרונות בזמן שהיה קבור‬
‫באדמה‪ .‬לעיניים של הנערה היה זוהר דומה‪.‬‬
‫"את לא מבינה‪ ",‬קירקרתי‪" .‬אני חייב‪"...‬‬
‫היא לחצה בכוח רב יותר על קנה הנשימה שלי‪" .‬מה נראה לך שאני לא מבינה? להתאבל‬
‫על אמא? להישפט בצורה לא הוגנת? להימצא במקום שלא רוצים להיות‪ ,‬ולהיאלץ להתמודד‬
‫עם אנשים שלא רוצים להתמודד איתם?"‬
‫לא ידעתי איך להגיב על זה‪ ,‬בעיקר כיוון שלא יכולתי לנשום‪.‬‬
‫היא נסוגה‪ .‬בזמן שאני השתנקתי והשתעלתי‪ ,‬היא צעדה הלוך ושוב במבואה במבט זועף‬
‫כלפי העולם בכללותו‪ .‬הגרזן והמפתחות שלה התנדנדו על החגורה‪.‬‬
‫שיפשפתי את הצוואר החבול שלי‪.‬‬
‫אל תהיה טיפש‪ ,‬מגנס‪ ,‬אמרתי לעצמי‪ .‬מקום חדש‪ :‬תלמד את הכללים‪.‬‬
‫לא יכולתי לבוא לכאן וישר להתחיל לקטר ולדרוש דברים‪ .‬הייתי מוכרח לשים בצד את‬
‫עניין אמא שלי‪ .‬אם היא נמצאת במקום כלשהו‪ ,‬אני אברר את זה אחר כך‪ .‬כרגע השהות‬
‫בבית המלון הזה לא היתה שונה מהכניסה למחסה נוער לא מוכר‪ ,‬להתנחלות דרי רחוב‬
‫בסמטה או למטבח צדקה במרתף כנסייה‪ .‬בכל מקום יש כללים‪ .‬הייתי חייב ללמוד את מערך‬
‫הכוחות‪ ,‬מי חזק ממני‪ ,‬מה אסור לעשות אחרת ידקרו אותי או יכניסו לי מכות‪ .‬הייתי חייב‬
‫לשרוד‪ ...‬גם אם כבר הייתי מת‪.‬‬
‫"מצטער‪ ",‬אמרתי‪ .‬הרגשתי כאילו בלעתי מכרסם חי עם טפרים ארוכים‪" .‬אבל למה אכפת‬
‫לך אם אני גיבור או לא?"‬
‫היא חבטה במצח שלה‪" .‬ואוו‪ ,‬טוב‪ .‬אולי כי אני הבאתי אותך לכאן? אולי כי הקריירה שלי‬
‫תלויה בזה? פשלה אחת נוספת ו‪ "...‬היא עצרה בעצמה‪" .‬לא חשוב‪ .‬כשיציגו אותך‪ ,‬תיישר קו‬
‫עם מה שאני אומַ ר‪ .‬תסתום את הפה‪ ,‬תהנהן ותנסה להיראות אמיץ‪ .‬אל תגרום לי להתחרט‬
‫שהבאתי אותך לכאן‪".‬‬
‫"טוב‪ .‬אבל אני מזכיר לך שלא ביקשתי את עזרתך‪".‬‬
‫"עינו של אודין! אתה עמדת למות! האפשרויות האחרות שעמדו בפניך היו הֶ לְ הַ יים או‬
‫יִ ינוּנְ ָגגָפּ או‪ "...‬צמרמורת עברה בה‪" .‬בוא נאמר שיש מקומות גרועים יותר מוולהלה לבלות‬
‫בהם את החיים שלאחר המוות‪ .‬אני ראיתי מה עשית על הגשר‪ .‬גם אם אתה לא מכיר בזה‪,‬‬
‫אתה פעלת בגבורה‪ .‬הקרבת את עצמך כדי להציל הרבה אנשים‪".‬‬
‫המילים שלה נשמעו כמו מחמאה‪ .‬נימת הקול שלה נשמעה כאילו היא קוראת לי אידיוט‪.‬‬
‫היא התקרבה אלי ודקרה עם האצבע בחזה שלי‪" .‬יש לך פוטנציאל‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ .‬אל תוכיח‬
‫שטעיתי‪ ,‬אחרת‪"...‬‬
‫מהרמקולים התלויים על הקירות נשמעה תקיעת קרן כה רמה‪ ,‬שהתמונה על מדף האח‬
‫רעדה‪.‬‬
‫"מה זה?" שאלתי‪" .‬פשיטה אווירית?"‬
‫"ארוחת ערב‪ ".‬הנערה הזדקפה‪" .‬בוא נתחיל מהתחלה‪ .‬הַ י‪ ,‬אני סאמירה אל־עבאס‪".‬‬
‫מיצמצתי‪" .‬אל תביני אותי לא נכון‪ ,‬אבל זה לא נשמע כמו שם של ולקיריה‪".‬‬
‫היא חייכה חיוך קפוץ‪" .‬אתה יכול לקרוא לי סאם‪ .‬כולם קוראים לי ככה‪ .‬אני אהיה‬
‫הוולקיריה שלך להערב‪ .‬נעים מאוד לפגוש אותך רשמית‪".‬‬
‫היא לחצה את היד שלי באחיזה כה הדוקה‪ ,‬שהעצמות שלי התפוקקו‪" .‬ועכשיו בוא נלך‬
‫לארוחת הערב‪ ".‬היא חייכה חיוך מאולץ‪" .‬אם תבייש אותי‪ ,‬אני אהיה הראשונה שתהרוג‬
‫אותך‪".‬‬
 ‫‪12‬‬

‫לפחות לא שלחו אותי לרדוף אחרי ﬠִ זים‬

‫סאם ואני יצאנו למסדרון וראינו שגם השכנים שלי התחילו לצאת מהחדרים‪ .‬תומס ג'פרסון‬
‫ג'וניור נראה בערך בגילי‪ .‬היו לו שיער קצר מתולתל‪ ,‬גוף גבוה ורזה ורובה תלוי על כתף‬
‫אחת‪ .‬על מעיל הצמר הכחול שלו היו כפתורי פליז‪ ,‬ועל השרוול סרטי דרגה — מדים של‬
‫צבא ארצות הברית ממלחמת האזרחים‪ ,‬ניחשתי‪ .‬הוא הינהן אלי וחייך‪" ,‬מה המצב?"‬
‫"אממ‪ ,‬מת‪ ,‬מתברר‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הוא צחק‪" .‬כן‪ .‬אתה תתרגל‪ .‬תקרא לי טי־ג'יי‪".‬‬
‫"מגנס‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"בוא‪ ",‬סאם גררה אותי אחריה‪.‬‬
‫חלפנו על פני נערה שהיתה כנראה מֵ לוֹרי קִ ין‪ .‬היו לה שיער אדום מסולסל‪ ,‬עיניים ירוקות‬
‫וסכין משוננת‪ ,‬שנופפה בפניו של בחור בגובה מטר שמונים מול הדלת עם הכיתוב איקס‪.‬‬
‫"עוד פעם ראש חזיר?" מלורי קין דיברה במבטא אירי קל‪" .‬איקס‪ ,‬אתה חושב שאני רוצה‬
‫לראות ראש חזיר כרות בכל פעם שאני יוצאת מהחדר?"‬
‫"לא יכולתי לאכול יותר‪ ",‬רטן איקס‪" .‬ראש החזיר לא נכנס לי למקרר‪".‬‬
‫אני באופן אישי לא הייתי מעצבן את הבחור‪ .‬הוא היה בנוי כמו רכב לנטרול פצצות‪ .‬היתה‬
‫לי הרגשה שאם מישהו היה נתקל ברימון חי‪ ,‬הוא היה יכול להיפטר ממנו אם היה מבקש‬
‫מאיקס שיבלע אותו‪ .‬לעור שלו היה צבע של בטן כריש‪ ,‬והוא היה מכוסה שרירים ויבלות‪.‬‬
‫היו כל כך הרבה יבלות על הפנים שלו‪ ,‬שהיה קשה לזהות מה מהן האף שלו‪.‬‬
‫עברנו על פני איקס ומלורי‪ ,‬שהיו עסוקים בוויכוח ולא שמו לב אלינו‪.‬‬
‫כשיצאנו מחוץ לטווח שמיעה‪ ,‬שאלתי את סאם‪" ,‬מה הקטע של הבחור האפור הגדול?"‬
‫סאם הצמידה אצבע לשפתיים‪" .‬איקס הוא חצי טרול‪ .‬הוא קצת רגיש לגבי זה‪".‬‬
‫"חצי טרול‪ .‬יש דבר כזה?"‬
‫"ברור‪ ",‬היא אמרה‪" .‬והוא ראוי להימצא כאן לא פחות ממך‪".‬‬
‫"הי‪ ,‬לא אמרתי שלא‪ .‬סתם שאלה‪".‬‬
‫נימת הקול המתגוננת שלה גרמה לי לתהות מה הסיפור כאן‪.‬‬
‫בזמן שעברנו על פני הדלת של חצי־נולד גונדרסון‪ ,‬ביקע להב גרזן את העץ מבפנים‪ .‬קול‬
‫צחוק מעומעם בקע מהחדר‪.‬‬
‫סאם זירזה אותי להיכנס למעלית‪ .‬היא הדפה כמה איינהריאר נוספים שניסו להיכנס‪.‬‬
‫"במעלית הבאה‪ ,‬אנשים‪".‬‬
‫דלת החניתות נטרקה‪ .‬סאם הכניסה את אחד המפתחות שלה לחריץ הפעלה ידנית בלוח‬
‫הכפתורים‪ .‬היא לחצה על רונה אדומה והמעלית התחילה לרדת‪" .‬אני אקח אותך לאולם‬
‫האוכל לפני שהדלתות הראשיות ייפתחו‪ .‬ככה תוכל לבדוק קצת את המקום‪".‬‬
‫"אממ‪ ...‬בטח‪ .‬תודה‪".‬‬
‫מוזיקת מעליות נורדית התחילה להתנגן מהתקרה‪.‬‬
‫ברכותי‪ ,‬מגנס! חשבתי לעצמי‪ .‬ברוך הבא לגן העדן של הלוחמים‪ ,‬שבו תוכל להאזין‬
‫לפרנק סינטרה בנורווגית לנצח!‬
‫ניסיתי לחשוב על משהו לומר‪ ,‬רצוי משהו שלא יגרום לסאם לרסק לי את קנה הנשימה‪.‬‬
‫"אז‪ ...‬כולם בקומה תשע־עשרה נראים בערך בגילי‪ ",‬ציינתי‪" .‬או — בגילנו‪ .‬רק בני נוער‬
‫מגיעים לוולהלה?"‬
‫סאמירה ניענעה בראשה‪" .‬האיינהריאר מחולקים לפי הגיל שבו מתו‪ .‬אתה בקבוצה הצעירה‬
‫ביותר‪ ,‬עד גיל תשע־עשרה‪ .‬רוב הזמן לא יצא לך לראות את שתי הקבוצות האחרות —‬
‫המבוגרים והוותיקים‪ .‬יותר טוב ככה‪ .‬המבוגרים‪ ...‬טוב‪ ,‬הם לא מתייחסים לצעירים ברצינות‪,‬‬
‫גם כאלה שנמצאים כאן מאות שנים יותר מהם‪".‬‬
‫"כמה טיפוסי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"הלוחמים הוותיקים לא תמיד משתלבים טוב‪ .‬תדמיין לעצמך בית אבות ממש אלים‪".‬‬
‫"נשמע כמו כמה מבתי המחסה שגרתי בהם‪".‬‬
‫"בתי מחסה?"‬
‫"לא חשוב‪ .‬אז את ולקיריה‪ .‬את בוחרת את האנשים במלון?"‬
‫"כן‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אני אישית בחרתי את כל האנשים במלון הזה‪".‬‬
‫"מצחיק מאוד‪ .‬את יודעת למה התכוונתי‪ .‬את ו‪ ...‬אחוות האחיות שלך או מה שזה לא‬
‫יהיה‪".‬‬
‫"נכון מאוד‪ .‬הוולקיריות אחראיות לבחירת האיינהריאר‪ .‬כל אחד מהלוחמים כאן מת מוות‬
‫אצילי‪ .‬כל אחד מהם מאמין במושג הכבוד‪ ,‬או שיש לו קשר כלשהו לאלים הנורדיים שהפך‬
‫אותו ראוי להתקבל לוולהלה‪".‬‬
‫חשבתי על מה שדוד רנדולף אמר לי‪ ,‬שהלהב היה זכות אבות שלי דרך אבא שלי‪" .‬קשר‬
‫כלשהו‪ ...‬למשל‪ ,‬להיות בן של אל?"‬
‫חששתי שסאם תצחק עלי‪ ,‬אבל היא הינהנה ברצינות‪" .‬רבים מהאיינהריאר הם חצויים‪.‬‬
‫רבים הם בני תמותה רגילים‪ .‬אדם נבחר לוולהלה בזכות אומץ הלב והכבוד שלו‪ ,‬לא בזכות‬
‫השושלת‪ .‬לפחות ככה זה אמור להיות‪"...‬‬
 ‫לא הצלחתי להחליט אם נימת הקול שלה מלאת כיסופים או מלאת טינה‪.‬‬
‫"ואת?" שאלתי‪" .‬איך נעשית ולקיריה? גם את מַ ְת מוות אצילי?"‬
‫היא צחקה‪" .‬עדיין לא‪ .‬אני עדיין בחיים‪".‬‬
‫"איך זה עובד בדיוק?"‬
‫"ובכן‪ ,‬אני חיה חיים כפולים‪ .‬הלילה אני אלווה אותך לארוחת הערב‪ .‬ואז אצטרך לרוץ‬
‫הביתה ולגמור שיעורי בית במתמטיקה‪".‬‬
‫"את לא צוחקת‪ ,‬מה?"‬
‫"אני בחיים לא צוחקת על שיעורי בית במתמטיקה‪".‬‬
‫דלתות המעלית נפתחו‪ .‬יצאנו אל חדר בגודל אצטדיון‪.‬‬
‫הפה שלי נפער‪" .‬בשם ה‪"...‬‬
‫"ברוך הבא‪ ",‬אמרה סאמירה‪" ,‬אל היכל המשתאות של הנקטלים‪".‬‬
‫טבעות של שולחנות ארוכים‪ ,‬כמו מושבים באצטדיון‪ ,‬התמשכו מטה מהנקודה הגבוהה‬
‫שעמדנו בה‪ .‬במרכז החדר‪ ,‬במקום מגרש כדורסל‪ ,‬היתמר עץ גבוה יותר מפסל החירות‪.‬‬
‫הענפים הנמוכים ביותר נמצאו בערך בגובה שלושים מטרים‪ .‬הצמרת חיפתה על כל האולם‪,‬‬
‫מתחככת בתקרה המקומרת ומבצבצת מבעד לפתח ענקי‪ .‬מעליה נצצו כוכבים בשמי הערב‪.‬‬
‫השאלה הראשונה שלי לא היתה כנראה החשובה ביותר‪" .‬למה יש עז על העץ?"‬
‫למעשה‪ ,‬הרבה מאוד בעלי חיים התרוצצו בין הענפים‪ .‬את רובם לא זיהיתי‪ ,‬אבל בין‬
‫הענפים הנמוכים יותר הסתובבה בחוסר יציבות עז גדולה מאוד ומדובללת מאוד‪ .‬העטינים‬
‫המלאים שלה המטירו חלב כמו ראשי מקלחת דולפים‪ .‬למטה‪ ,‬על רצפת אולם האוכל‪ ,‬צוות‬
‫של ארבעה לוחמים חסונים סחב דלי זהוב‪ ,‬גדול כמו חבית‪ ,‬על מוטות שהונחו על הכתפיים‬
‫שלהם‪ .‬הם גררו רגליים קדימה ואחורה בניסיון להישאר מתחת לעז כדי לאגור את זרמי‬
‫החלב‪ .‬על פי הבגדים הרטובים שלהם‪ ,‬הם פיספסו לעתים קרובות‪.‬‬
‫יידרוּן‪ ",‬אמרה לי סאם‪" .‬מהחלב שלה מכינים את הַ ְתמָ ד של ולהלה‪ .‬זה חומר‬ ‫"העז היא הֵ ְ‬
‫טוב‪ .‬חכה ותראה‪".‬‬
‫"והחבר'ה שרודפים אחריה?"‬
‫"כן‪ ,‬זאת עבודה כפוית טובה‪ .‬תתנהג יפה‪ ,‬אחרת יקצו לך משמרות סחיבת דלי‪".‬‬
‫"אממ‪ ...‬אי אפשר פשוט‪ ,‬לא יודע‪ ,‬להוריד את העז למטה?"‬
‫"זאת עז חופש‪ .‬הַ ְתמָ ד שלה יותר טעים ככה‪".‬‬
‫"ברור‪ ",‬אמרתי‪" .‬ו‪ ...‬כל החיות האחרות? אני רואה סנאים ואופוסומים ו‪"...‬‬
‫"כיסנאים דואים ועצלנים‪ ",‬הציעה סאם‪" .‬הם ממש חמודים‪".‬‬
‫"בסדר‪ .‬אבל אתם אוכלים כאן ארוחת ערב? זה לא נשמע לי היגייני עם כל גללי החיות‪".‬‬
‫"בעלי החיים שעל העץ ל ֵָרד מתנהגים יפה‪".‬‬
‫"העץ‪ ...‬ל ֵָרד‪ .‬קראתם לעץ שלכם בשם‪".‬‬
‫"למרבית הדברים החשובים יש שמות‪ ".‬היא הסתכלה עלי בקימוט מצח‪" .‬תזכיר לי מי‬
 ‫אתה?"‬
‫"מצחיק מאוד‪".‬‬
‫"כמה מהחיות בנות אלמוות‪ ,‬ויש להן תפקידים מסוימים‪ .‬אני לא רואה אותו כרגע‪ ,‬אבל‬
‫במקום כלשהו למעלה נמצא הצבי ששמו אֵ ייקְ ת'וּרנִ יר‪ .‬אנחנו קוראים לו אייק בקיצור‪ .‬אתה‬
‫רואה את המפל הזה?"‬
‫היה קשה לפספס אותו‪ .‬ממקום כלשהו במרומי העץ שטפו מים מטה לאורך חריצים‬
‫בקליפה והתמזגו לשטף רב־עוצמה ששָ צַ ף מאחד הענפים בקול שאגה כמו מסך לבן‪ .‬הוא‬
‫נשפך אל מקווה מים בגודל ברכה אולימפית בין שניים משורשי העץ‪.‬‬
‫"הקרניים של הצבי מתיזות מים ללא הפסקה‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬הם שוטפים במורד הענפים‬
‫אל האגם‪ .‬משם הם מחלחלים אל מתחת לקרקע ומזינים כל נהר בכל עולם‪".‬‬
‫"אז‪ ...‬כל המים מגיעים מקרניים של צבי? אני די בטוח שזה לא מה שלימדו אותי במדעי‬
‫כדור הארץ‪".‬‬
‫"לא הכול מגיע מהקרניים של אייק‪ .‬יש גם מי שלגים‪ ,‬מי גשם‪ ,‬חומרים מזהמים וכמויות‬
‫זעירות של פלואוריד ושל רוק יֵטוּן‪".‬‬
‫"יֵטוּן?"‬
‫"אתה יודע‪ ,‬ענקים‪".‬‬
‫לא נראה שהיא צוחקת‪ ,‬אבל היה קשה לדעת‪ .‬היה בפנים שלה הרבה שעשוע מתוח —‬
‫העיניים שלה היו דרוכות וערניות‪ ,‬השפתיים שלה קפוצות כאילו היא מתאמצת לא לצחוק או‬
‫מצפה להתקפה‪ .‬יכולתי לדמיין אותה כאמנית סטנד־אפ‪ ,‬אולי בלי הגרזן‪ .‬גם בתווי הפנים‬
‫שלה היה משהו מוכר משום־מה — צורת האף שלה‪ ,‬עיקול הלסת‪ ,‬הגוונים הקלים של אדום‬
‫ונחושת בשיער הכהה שלה‪.‬‬
‫"תגידי‪ ,‬נפגשנו פעם?" שאלתי‪" .‬אני מתכוון‪ ...‬לפני שבחרת בנשמה שלי לוולהלה?"‬
‫"קשה לי להאמין‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫"אבל את בת תמותה? את גרה בבוסטון?"‬
‫"בשכונת דורצ'סטר‪ .‬אני שישיסטית ב'קינג אקדמי'‪ .‬אני גרה אצל סבא וסבתא שלי‪ ,‬ורוב‬
‫הזמן שלי מוקדש למצוא תירוצים לחפות על הפעילויות שלי כוולקירית‪ .‬הערב גָ'ד וביבי‬
‫חושבים שאני מלמדת קבוצה של תלמידי יסודי חשבון‪ .‬עוד שאלות?"‬
‫העיניים שלה שידרו מסר הפוך‪ :‬מספיק עם השאלות האישיות‪.‬‬
‫תהיתי למה היא גרה אצל סבא וסבתא שלה‪ .‬ואז נזכרתי במה שאמרה קודם לכן‪ ,‬שהיא‬
‫מבינה מה זה להתאבל על אמא‪.‬‬
‫"מספיק עם השאלות‪ ",‬החלטתי‪" .‬הראש שלי יתפוצץ‪".‬‬
‫"זה באמת יהיה מלכלך‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬בוא נמצא את המקום שלך לפני ש‪"...‬‬
‫סביב החדר נפתחו בבת אחת מאה דלתות‪ .‬צבאות ולהלה נהרו פנימה‪.‬‬
‫"ארוחת הערב מוכנה‪ ",‬אמרה סאם‪.‬‬
 ‫‪13‬‬

‫פיל תפוח האדמה מגיע אל סופו המר‬

‫נסחפנו בנהר של לוחמים רעבים‪ .‬איינהריאר הגיחו מכל כיוון‪ ,‬נדחקו‪ ,‬התבדחו וצחקו בדרכם‬
‫אל המושבים‪.‬‬
‫"תחזיק חזק‪ ",‬אמרה לי סאם‪.‬‬
‫היא תפסה במפרק היד שלי והתרוממה באוויר כמו פיטר פאן‪.‬‬
‫השמעתי צווחה‪" .‬אזהרה קטנה מראש?"‬
‫"אמרתי שתחזיק חזק‪".‬‬
‫חלפנו מעל ראשי הלוחמים‪ .‬אף אחד לא שם לב אלינו‪ ,‬מלבד בחור אחד שבעטתי לו בטעות‬
‫בפרצוף‪ .‬ולקיריות אחרות עופפו גם הן — אחדות ליוו לוחמים‪ ,‬אחרות נשאו צלחות מזון‬
‫וקנקני משקה‪.‬‬
‫פנינו לעבר מה שהיה בבירור השולחן הראשי — אם זה היה משחק של "בוסטון‬
‫סלטיקס"‪ ,‬הקבוצה המארחת היתה יושבת שם‪ .‬שנים־עשר גברים קודרים התיישבו מול‬
‫צלחות זהב וגביעים משובצים אבני חן‪ .‬במושב הכבוד ניצב כס עץ ריק עם משענת גבוהה‪,‬‬
‫ששני עורבים נחו עליו וסידרו את נוצותיהם‪.‬‬
‫סאם הנחיתה אותנו מול שולחן שעמד משמאל‪ .‬שנים־עשר אנשים נוספים בדיוק התחילו‬
‫להתיישב שם — שתי בנות וארבעה בנים בבגדים רגילים; שש ולקיריות לבושות פחות או‬
‫יותר כמו סאם‪.‬‬
‫"גם הם חדשים?" שאלתי‪.‬‬
‫סאם הינהנה בגבות מכווצות‪" .‬שבעה בלילה אחד זה הרבה‪".‬‬
‫"זה טוב או רע?"‬
‫"אם יותר גיבורים נהרגים‪ ,‬סימן שיותר דברים רעים מתעוררים בעולם‪ .‬וזה אומר‪ "...‬היא‬
‫קפצה שפתיים‪" .‬לא חשוב‪ .‬בוא נשב‪".‬‬
‫לפני שהספקנו להתיישב‪ ,‬ולקיריה גבוהה חסמה לנו את הדרך‪" .‬סאמירה אל־עבאס‪ ,‬מה‬
‫הבאת לנו הערב — עוד חצי טרול? אולי מרגל של אבא שלך?"‬
‫היא נראתה בת שמונה־עשרה בערך‪ .‬היא היתה גדולה מספיק לשחק פוטבול‪ ,‬עם שיער‬
‫בלונדיני לבן כמעט כמו שלג‪ ,‬קלוע בצמות שגלשו על שתי הכתפיים‪ .‬מעל השמלה הירוקה‬
‫שלה היא חגרה באלכסון חגורת תחמושת מלאה פטישים‪ ,‬מה שנראה לי כמו בחירה משונה‬
‫של כלי נשק‪ .‬אולי היו בוולהלה הרבה מסמרים רופפים‪ .‬סביב הצוואר שלה היתה שרשרת‬
‫ועליה קמע זהב בצורת פטיש‪ .‬העיניים שלה היו כחולות חיוורות וצוננות כמו השמים בחורף‪.‬‬
‫"גוּנילָה‪ "...‬הקול של סאם הפך עצור‪" ,‬זה מגנס צ'ייס‪".‬‬
‫הושטתי יד ללחיצה‪" .‬גורילה? נעים מאוד‪".‬‬
‫הנחיריים של הנערה התרחבו‪" .‬גוּנילָה‪ ,‬מפקדת הוולקיריות‪ .‬ואתה‪ ,‬בחור חדש‪"...‬‬
‫צופר הערפל ששמעתי קודם לכן הידהד ברחבי האולם‪ .‬הפעם ראיתי את המקור של‬
‫הצפירה‪ .‬למרגלות העץ נשאו שני בחורים קרן חיה שחורה־לבנה בגודל סירת קאנו‪ ,‬ובחור‬
‫שלישי תקע בה‪.‬‬
‫אלפי לוחמים התיישבו‪ .‬גורילה העיפה בי מבט חמוץ אחרון‪ ,‬ואז הסתובבה וצעדה אל‬
‫השולחן הראשי‪.‬‬
‫"תיזהר‪ ",‬הזהירה אותי סאם‪" .‬לגונילה יש הרבה השפעה כאן‪".‬‬
‫"והיא די שמוקית‪".‬‬
‫זווית הפה של סאם זעה‪" .‬כן‪ ,‬גם‪".‬‬
‫היא נראתה נסערת‪ ,‬ומפרקי האצבעות שלה הלבינו על ידית הגרזן שלה‪ .‬תהיתי למה‬
‫התכוונה גונילה כשאמרה‪ ,‬מרגל של אבא שלך‪ ,‬אך כיוון שקנה הנשימה שלי עדיין כאב‬
‫מהפעם האחרונה שעיצבנתי את סאם‪ ,‬החלטתי לא לשאול‪.‬‬
‫התיישבתי בקצה השולחן לצד סאם‪ ,‬אז לא יצא לי לדבר עם החדשים האחרים‪ .‬מאות‬
‫ולקיריות התעופפו ברחבי החדר וחילקו מזון ושתייה‪ .‬בכל פעם שקנקן של ולקיריה התרוקן‪,‬‬
‫היא עופפה אל חבית הזהב שביעבעה מעל מדורה גדולה‪ ,‬מילאה את הקנקן שלה בתמד טעים‬
‫מחלב עזים והמשיכה בהגשה‪ .‬המנה העיקרית הוכנה בבור צלייה בקצה האחר של החדר‪ .‬על‬
‫שיפוד באורך שלושים מטרים הסתובב פגר חיה‪ .‬לא הייתי בטוח מה היה היצור הזה בחייו‪,‬‬
‫אבל הוא היה גדול לפחות כמו לווייתן כחול‪.‬‬
‫ולקיריה עופפה על פנינו והניחה מולי צלחת מזון וגביע‪ .‬לא ידעתי איזה בשר זה‪ ,‬אבל‬
‫הריח היה מעולה‪ .‬נתחי הבשר טבלו ברוטב‪ ,‬עם תוספת תפוחי אדמה ופרוסות לחם בחמאה‪.‬‬
‫עבר הרבה זמן מאז שאכלתי בפעם האחרונה ארוחה חמה‪ ,‬ובכל זאת היססתי‪.‬‬
‫"איזה מין חיה אני אוכל?"‬
‫רימניר‪".‬‬
‫סאם ניגבה את הפה בגב כף ידה‪" .‬זה סֵ ְ‬
‫"טוב‪ ,‬קודם כול‪ ,‬מי קורא בשם לארוחת הערב שלו? אני לא רוצה לדעת איך קוראים‬
‫לארוחת הערב שלי‪ .‬תפוח האדמה הזה — לתפוח האדמה הזה קוראים סטיב?"‬
‫היא גילגלה עיניים‪" .‬לא‪ ,‬מפגר‪ .‬זה פיל‪ .‬הלחם הוא סטיב‪".‬‬
‫בהיתי בה‪.‬‬
‫"אני צוחקת‪ ",‬היא אמרה‪" .‬סרימניר הוא החיה הקסומה של ולהלה‪ .‬בכל יום אנחנו הורגים‬
 ‫אותו ומבשלים אותו לארוחת הערב‪ .‬בכל בוקר הוא קם לתחייה בריא ושלם‪".‬‬
‫"זה בטח לא להיט בשבילו‪ .‬אבל מה הוא בדיוק‪ ,‬הסרימניר הזה? פרה או חזיר או‪"...‬‬
‫"הוא הדבר שאתה רוצה שיהיה‪ .‬המנה שלי היא בשר בקר‪ .‬חלקים שונים בגוף החיה הם‬
‫עוף או חזיר‪ .‬אני לא אוהבת חזיר‪ ,‬אבל כמה מהחבר'ה מתים על זה‪".‬‬
‫"מה אם אני צמחוני? מה אם אני רוצה פלאפל?"‬
‫סאם קפאה‪" .‬זאת היתה בדיחה?"‬
‫"למה שזאת תהיה בדיחה? אני אוהב פלאפל‪".‬‬
‫הכתפיים שלה נרגעו‪" .‬ובכן‪ ,‬אם אתה רוצה פלאפל‪ ,‬בקש חתיכה מהכסל השמאלי‪ .‬החלק‬
‫הזה עשוי מטופו וממרח סויה‪ .‬אפשר לתבל את זה לכל טעם‪".‬‬
‫"יש לכם חיה קסומה שהכסל השמאלי שלה עשוי מטופו‪".‬‬
‫"זה ולהלה‪ ,‬גן העדן של הלוחמים בשירות אודין‪ .‬לאוכל שלך יהיה טעם מושלם עבורך‪,‬‬
‫ולא חשוב מה תבחר‪".‬‬
‫הבטן שלי איבדה סבלנות‪ ,‬אז הסתערתי על האוכל‪ .‬הברביקיו היה בדיוק התערובת‬
‫המושלמת של חריף ומתוק‪ .‬הלחם היה כמו ענן חמים מכוסה חמאה‪ .‬אפילו לפיל תפוח‬
‫האדמה היה טעם מעולה‪.‬‬
‫אני לא משתגע על חלב של עזי חופש‪ ,‬אז לא כל כך רציתי לנסות את התמד‪ ,‬אבל המשקה‬
‫בגביע שלי נראה כמו סיידר מוגז‪.‬‬
‫לגמתי לגימה‪ .‬מתוק‪ ,‬אבל לא יותר מדי מתוק‪ .‬קר וטוב‪ ,‬עם טעמי משנה שלא בדיוק‬
‫זיהיתי‪ .‬אוכמניות? דבש? וניל? רוקנתי את הכוס‪.‬‬
‫פתאום כל החושים שלי התלקחו‪ .‬זה לא היה כמו אלכוהול )וכן‪ ,‬ניסיתי אלכוהול‪ ,‬הקאתי‪,‬‬
‫ניסיתי אלכוהול שוב‪ ,‬הקאתי שוב(‪ .‬התמד לא גרם לי לצחקק או להתנהג בצורה מטופשת או‬
‫להקיא‪ .‬זה הזכיר יותר אספרסו קפוא בלי הטעם המר‪ .‬הוא עורר אותי‪ ,‬מילא אותי בתחושת‬
‫ביטחון חמימה‪ ,‬אבל בלי מתח או דופק דוהר‪.‬‬
‫"באמת חומר טוב‪ ",‬הודיתי‪.‬‬
‫ולקיריה הגיעה בתעופה‪ ,‬מילאה את הכוס שלי ועפה משם‪.‬‬
‫העפתי מבט בסאם‪ ,‬שניקתה פירורי לחם מהצעיף שלה‪" .‬את משתתפת לפעמים בתורנות‬
‫ההגשה?"‬
‫"כן‪ ,‬בטח‪ .‬אנחנו מתחלפות לפי תור‪ .‬זה כבוד לשרת את האיינהריאר‪ ".‬היא לא נשמעה‬
‫לועגת‪.‬‬
‫"כמה ולקיריות יש?"‬
‫"כמה אלפים?"‬
‫"וכמה איינהריאר?"‬
‫סאם ניפחה לחיים‪" .‬עשרות אלפים? כמו שאמרתי‪ ,‬זאת רק ארוחת הערב הראשונה‪ .‬יש‬
‫שתי משמרות נוספות ללוחמים המבוגרים יותר‪ .‬בוולהלה יש חמש מאות ארבעים דלתות‪ .‬כל‬
‫אחת אמורה לאפשר לשמונה מאות לוחמים לצאת לקרב בו־זמנית‪ .‬זה אומר ארבע מאות‬
‫שלושים ושניים אלף איינהריאר‪".‬‬
‫"זה הרבה טופו‪".‬‬
‫היא משכה בכתפיה‪" .‬באופן אישי‪ ,‬אני חושבת שהמספר מוגזם‪ ,‬אבל רק אודין יודע‬
‫כשריינ ֶָרק יגיע‪".‬‬
‫ַ‬ ‫בוודאות‪ .‬נצטרך צבא גדול‬
‫"ריינרק‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"יום הדין‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬כשתשעת העולמות יושמדו בבערה גדולה‪ ,‬וצבאות האלים‬
‫והענקים יילחמו אלה באלה בפעם האחרונה‪".‬‬
‫"אה‪ .‬ריינרק הזה‪".‬‬
‫סרקתי את ים הלוחמים בני הנוער‪ .‬זכרתי את היום הראשון שלי בבית ספר ציבורי‬
‫באולסטון‪ ,‬כמה חודשים לפני שאמא שלי מתה והחיים שלי הושלכו לפח הזבל‪ .‬בבית הספר‬
‫למדו בערך אלפיים ילדים‪ .‬בהפסקות שרר במסדרונות בלגן שלם‪ .‬הקפטריה היתה כמו מכל‬
‫פירנאות‪ .‬אבל זה היה כלום בהשוואה לוולהלה‪.‬‬
‫הצבעתי על השולחן הראשי‪" .‬מה לגבי החבר'ה המגונדרים האלה? רובם נראים יותר‬
‫מבוגרים‪".‬‬
‫"לא הייתי קוראת להם חבר'ה מגונדרים‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אלה הברונים‪ ,‬אדוני ולהלה‪.‬‬
‫אודין הזמין כל אחד מהם אישית להסב אל שולחנו‪".‬‬
‫"אז הכס הריק‪"...‬‬
‫"הוא של אודין‪ .‬כן‪ .‬הוא‪ ...‬טוב‪ ,‬עבר כמה זמן מאז שהוא הגיע לארוחת הערב‪ ,‬אבל‬
‫העורבים שלו רואים הכול ומדווחים לו‪".‬‬
‫העורבים האלה הלחיצו אותי עם העיניים הקטנות השחורות שלהם‪ .‬היתה לי הרגשה שהם‬
‫מגלים בי עניין מיוחד‪.‬‬
‫סאם הצביעה ימינה מהכס‪" .‬זה איריק גרזן־הדם‪ .‬וזה איריק האדום‪".‬‬
‫"הרבה איריקים‪".‬‬
‫"והנה לייף איריקסון‪".‬‬
‫"ואוו‪ ...‬אבל הוא לא לובש חזיית מתכת‪".‬‬
‫"אני אתעלם מההערה הזאת‪ .‬שם יושב ְסנוֹרי‪ .‬והנה חברתנו המקסימה גונילה‪ .‬ולידה לורד‬
‫נלסון ודיווי קרוקט‪".‬‬
‫"דיווי‪ ...‬רגע‪ ,‬ברצינות?"‬
‫"בקצה יושב הלגי‪ ,‬מנהל בית המלון‪ .‬אני מניחה שפגשת אותו‪".‬‬
‫נראה שהלגי נהנה מכל רגע‪ .‬הוא צחק עם דיווי קרוקט ושתה תמד‪ .‬מאחורי הכיסא שלו‬
‫עמד איש המעלית הונדינג בהבעה אומללה‪ .‬הוא קילף ענבים בדקדקנות והושיט אותם להלגי‬
‫אחד־אחד‪.‬‬
‫"מה הקטע של המנהל והונדינג?"‬
‫סאם עשתה פרצוף חמוץ‪" .‬סכסוך דמים בין המשפחות כשהיו בחיים‪ .‬אחרי שהם מתו‪,‬‬
‫שניהם הגיעו לוולהלה‪ ,‬אבל אודין כיבד את הלגי יותר‪ .‬הוא מינה אותו לאחראי בית המלון‪.‬‬
‫הפקודה הראשונה של הלגי היתה להפוך את האויב שלו הונדינג למשרת שישרת אותו עד‬
‫סוף הימים‪".‬‬
‫"זה לא נשמע כמו גן עדן להונדינג‪".‬‬
‫סאם היססה‪ .‬בקול שקט היא אמרה‪" ,‬אפילו בוולהלה יש הייררכיית כוחות‪ .‬אתה לא רוצה‬
‫להיות בתחתית שלה‪ .‬תזכור‪ ,‬כשהטקס יתחיל‪"...‬‬
‫בשולחן הראשי התחילו הברונים להלום בגביעים שלהם בשולחן בקצב אחיד‪ .‬מכל עברי‬
‫האולם הצטרפו אליהם האיינהריאר‪ ,‬עד שהיכל הנקטלים הידהד כמו דופק מתכתי‪.‬‬
‫הלגי קם והרים את הגביע שבידו‪ .‬הרעש שכך‪.‬‬
‫"לוחמים!" קולו של המנהל מילא את ההיכל‪ .‬הוא נראה כל כך מלכותי‪ ,‬שהיה קשה‬
‫להאמין שזה אותו טיפוס שרק לפני כמה שעות הציע לי שדרוג לסוויטה ומפתח למיני־בר‪.‬‬
‫"שבעה נקטלים הצטרפו אלינו היום! זוהי כשלעצמה סיבה לחגיגה‪ ,‬אך יש לנו גם הפתעה‬
‫מיוחדת עבורכם‪ .‬בזכות מפקדת הוולקיריות גונילה‪ ,‬היום‪ ,‬זו הפעם הראשונה‪ ,‬לא רק נשמע‬
‫על מעשיהם המפוארים של המצטרפים החדשים‪ ,‬אלא גם נוכל לראות אותם!"‬
‫לידי השמיעה סאם קול חנוק‪" .‬לא‪ ",‬היא מילמלה‪" .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪"...‬‬
‫"הבה נתחיל בהצגת המתים!" שאג הלגי‪.‬‬
‫עשרת אלפים לוחמים הסתובבו והסתכלו בציפייה בכיווני‪.‬‬
 ‫‪14‬‬

‫ארבעה מיליון ערוצים‪ ,‬וכולם צופים בערוץ‬

‫הוולקיריות‬

‫הידד‪ ,‬אני האחרון‪.‬‬

‫נמלאתי הקלה כשההצגות התחילו באיינהריאר בקצה האחר של השולחן‪ ...‬עד שראיתי מה‬
‫עשו החדשים האחרים כדי להיכנס לוולהלה‪.‬‬
‫הלגי הכריז‪" ,‬לארס אַ לְ ְס ְטרוֹם!"‬
‫בחור בלונדיני כבד גוף קם עם הוולקיריה שלו‪ .‬לארס היה כל כך לחוץ‪ ,‬שהוא הפיל בטעות‬
‫את הגביע שלו‪ ,‬ותמד קסום ניתז לו על כל המפשעה‪ .‬גל של צחוק עבר בהיכל‪.‬‬
‫הלגי חייך‪" .‬כפי שרבים מכם יודעים‪ ,‬במהלך החודשים האחרונים החלה המפקדת גונילה‬
‫להכניס לשימוש הדרגתי ציוד מסוג חדש‪ .‬היא התקינה בשריונות הוולקיריות שלה ציוד‬
‫צילום כדי שכולם ייתנו דין וחשבון — ויש לקוות שישעשעו אותנו!"‬
‫הלוחמים הריעו והלמו בגביעים בשולחנות‪ ,‬מבליעים את קולה של סאם המקללת לידי‪.‬‬
‫הלגי הרים את הגביע שלו‪" .‬אני מציג בפניכם‪ ,‬תצוגת ולקיריות!"‬
‫סביב גזע העץ התעוררה לחיים טבעת של מסכים הולוגרפיים ענקיים‪ ,‬מרחפים באוויר‪.‬‬
‫התמונה היתה מקוטעת‪ ,‬ובבירור צולמה ממצלמה על כתפה של ולקיריה‪ .‬נמצאנו גבוה‬
‫באוויר‪ ,‬חגים מעל מעבורת ששקעה בים אפור‪ .‬חצי מסירות ההצלה השתלשלו על הצד‬
‫מהחבלים‪ .‬נוסעים קפצו מהסיפון‪ ,‬אחדים ללא חגורות הצלה‪ .‬הוולקיריה צללה מטה‪ .‬התמונה‬
‫התחדדה‪.‬‬
‫לארס אלסטרום כשל לאורך הסיפון הנוטה‪ ,‬ובידיו מטפה כיבוי אש‪ .‬דלת הטרקלין הפנימי‬
‫היתה חסומה במכל מתכת גדול‪ .‬לארס נאבק להזיז אותו‪ ,‬אבל הוא היה כבד מדי‪ .‬בתוך‬
‫הטרקלין היו לכודים כעשרה אנשים‪ ,‬שדפקו בייאוש על החלונות‪.‬‬
‫לארס צעק אליהם משהו ב‪ ...‬שוודית? נורווגית? המשמעות היתה ברורה‪ :‬אחורה!‬
‫ברגע שהם התרחקו‪ ,‬הטיח לארס את המטפה בחלון‪ .‬בניסיון השלישי החלון התנפץ‪ .‬למרות‬
‫הקור לארס פשט את המעיל שלו ופרש אותו על הזגוגית השבורה‪.‬‬
‫הוא נשאר ליד החלון עד שאחרון הנוסעים יצא בבטחה‪ .‬הם רצו אל סירות ההצלה‪ .‬לארס‬
‫לקח את המטפה והתחיל ללכת בעקבותיהם‪ ,‬אבל הספינה נטתה בחדות‪ .‬הראש שלו הוטח‬
‫בקיר‪ ,‬והוא גלש לרצפה‪ ,‬חסר הכרה‪.‬‬
‫הגוף שלו התחיל לזהור‪ .‬זרוע הוולקיריה נכנסה לתמונה‪ ,‬מושטת אליו‪ .‬דמות רפאים זהובה‬
‫נוצצת התרוממה מהגופה של לארס — הנחתי שזאת הנשמה שלו‪ .‬לארס הזהוב אחז בידה‬
‫של הוולקיריה‪ ,‬ומסך הווידיאו החשיך‪.‬‬
‫בכל רחבי היכל המשתאות לוחמים הריעו‪.‬‬
‫בשולחן המרכזי הברונים התווכחו בינם לבין עצמם‪ .‬הייתי קרוב מספיק לשמוע חלק ממה‬
‫שאמרו‪ .‬מישהו — לורד נלסון? — הטיל ספק בכך שמטפה יכול להיחשב כלי נשק‪.‬‬
‫רכנתי אל סאם‪" .‬למה זה משנה?"‬
‫היא קרעה את הלחם שלה לחתיכות יותר ויותר קטנות‪" .‬כדי להיכנס לוולהלה‪ ,‬לוחם או‬
‫לוחמת חייבים למות בקרב עם נשק בידיים‪ .‬זאת הדרך היחידה‪".‬‬
‫"רגע‪ ",‬לחשתי‪" ,‬אז כל אחד יכול להיכנס לוולהלה אם הוא רק חוטף חרב ומת?"‬
‫היא נחרה בבוז‪" .‬ברור שלא‪ .‬אנחנו לא רוצים שילדים יתחילו לאחוז בכלי נשק ולמות‬
‫בכוונה‪ .‬אין שום דבר הרואי בהתאבדות‪ .‬ההקרבה העצמית‪ ,‬המעשה האמיץ‪ ,‬הם חייבים‬
‫להיות לא מתוכננים — תגובת גבורה אמיתית על משבר‪ .‬זה חייב לבוא מהלב‪ ,‬בלי מחשבה‬
‫על גמול‪".‬‬
‫"אז‪ ...‬מה אם הברונים יחליטו שמישהו חדש לא היה צריך להיבחר? הוא חוזר לחיים?"‬
‫ניסיתי לא להישמע יותר מדי מלא תקווה‪.‬‬
‫סאם סירבה להסתכל לי בעיניים‪" .‬ברגע שאתה איינהריי‪ ,‬אין דרך חזרה‪ .‬יכול להיות‬
‫שיוטלו עליך העבודות הכי גרועות‪ .‬יכול להיות שאנשים לא יכבדו אותך‪ .‬אבל אתה תישאר‬
‫בוולהלה‪ .‬אם הברונים מחליטים שהמוות לא היה ראוי‪ ...‬טוב‪ ,‬הוולקיריה היא שנענשת‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬פתאום הבנתי למה כל הוולקיריות בשולחן שלנו נראות קצת לחוצות‪.‬‬
‫הברונים ערכו הצבעה‪ .‬הם הסכימו פה אחד שהמטפה יכול להיחשב כלי נשק‪ ,‬ושניתן‬
‫לראות בזה מוות בזמן קרב‪.‬‬
‫"איזה אויב מר יותר לאדם מאשר הים?" אמר הלגי‪" .‬אנחנו מוצאים את לארס אלסטרום‬
‫ראוי לוולהלה!"‬
‫תשואות נוספות‪ .‬לארס כמעט התעלף‪ .‬הוולקיריה שלו תמכה בו בזמן שהוא חייך ונופף‬
‫לקהל‪.‬‬
‫כשהמהומה שככה‪ ,‬המשיך הלגי בדבריו‪" .‬לארס אלסטרום‪ ,‬האם אתה מכיר את השושלת‬
‫שלך?"‬
‫"אני‪ "...‬הקול של לארס נשבר‪" .‬אני לא הכרתי את אבא שלי‪".‬‬
‫הלגי הינהן‪" .‬זה לא נדיר‪ .‬אנחנו ניוועץ ברונות‪ ,‬אלא אם כן אבי־הכול מעוניין להתערב‪".‬‬
‫כולם פנו לעבר הכס הריק‪ .‬העורבים סמרו נוצות וקירקרו‪ .‬הכס נשאר ריק‪.‬‬
‫הלגי לא נראה מופתע‪ ,‬אבל הכתפיים שלו רפו מאכזבה‪ .‬הוא סימן לעבר בור האש‪ .‬מבין‬
‫המגישות והטבחים צעדה קדימה באיטיות אישה בגלימה ירוקה עם כובע‪ .‬פניה היו מוסתרות‬
‫בין צללי ברדס‪ ,‬אבל על פי הגב הכפוף שלה והידיים המסוקסות‪ ,‬היא היתה קשישה‪.‬‬
‫מילמלתי לסאם‪" ,‬מי המכשפה הרעה?"‬
‫"היא ואלָה‪ .‬חוזה‪ .‬היא יודעת להטיל לחשים‪ ,‬לחזות את העתיד ו‪ ...‬עוד דברים‪".‬‬
‫הוואלה ניגשה לשולחן שלנו‪ .‬היא עצרה מול לארס אלסטרום והוציאה שקיק עור מבין‬
‫קפלי הגלימה שלה‪ .‬היא שלפה מתוכו חופן אבני רונות כמו אלה שבחדר העבודה של דוד‬
‫רנדולף‪.‬‬
‫"והרונות?" לחשתי לסאם‪" .‬בשביל מה הן?"‬
‫"זה האלפבית הוויקינגי הקסום‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬אבל כל אות מייצגת גם דבר רב־עוצמה —‬
‫אל‪ ,‬סוג של קסם‪ ,‬כוח טבע‪ .‬זה כמו הקוד הגנטי של היקום‪ .‬הוואלה יכולה לקרוא באבנים את‬
‫הגורל שלך‪ .‬המכשפים הגדולים ביותר‪ ,‬כמו אודין‪ ,‬אפילו לא צריכים את האבנים‪ .‬הם‬
‫מסוגלים להשפיע על המציאות פשוט על ידי אמירת שם של רונה‪".‬‬
‫ציינתי לעצמי לא להיתקל באודין‪ .‬לא רציתי שמישהו ישפיע על המציאות שלי עוד יותר‪.‬‬
‫מול השולחן שלנו הוואלה מילמלה משהו‪ .‬היא השליכה את האבנים לרגליה‪ .‬הן נחתו על‬
‫רצפת העפר — כמה עם הפנים למעלה‪ ,‬כמה עם הפנים למטה‪ .‬היה נדמה שרונה אחת‬
‫מסוימת לוכדת את תשומת הלב של כולם‪ .‬המסכים ההולוגרפיים הקרינו את התמונה לעיני‬
‫כל הנוכחים‪.‬‬

‫לסמל לא היתה שום משמעות עבורי‪ ,‬אבל מאות לוחמים צעקו בהערכה‪.‬‬
‫"ת'ור!" הם אמרו‪ .‬ואז הם התחילו לקרוא יחד בקצב‪" ,‬ת'ור‪ ,‬ת'ור‪ ,‬ת'ור!"‬
‫סאם נאנקה‪" .‬כאילו היינו צריכים עוד ילד של ת'ור‪".‬‬
‫"למה? מה הבעיה איתם?"‬
‫"שום דבר‪ .‬הם נהדרים‪ .‬גונילה‪ ,‬למשל‪ ...‬היא בת ת'ור‪".‬‬
‫"אה‪".‬‬
‫מפקדת הוולקיריות חייכה‪ ,‬וזה היה עוד יותר מפחיד מההבעה הזועפת שלה‪.‬‬
‫הקריאות שככו‪ ,‬והוואלה הרימה את זרועותיה המצומקות‪" .‬לארס‪ ,‬בן ת'ור‪ ,‬שמח והתרונן!‬
‫הרונות קבעו כי תילחם היטב בריינרק‪ .‬ומחר‪ ,‬בקרב הראשון שלך‪ ,‬תוכיח את אומץ לבך‬
‫וראשך ייכרת!"‬
‫הקהל הריע וצחק‪ .‬לארס נראה חיוור מאוד פתאום‪ .‬זה רק הגביר את קול הצחוק של‬
‫הלוחמים‪ ,‬כאילו כריתת ראש היא זובור שאינו גרוע יותר ממשיכת התחתונים‪ .‬הוואלה אספה‬
‫את הרונות שלה ונסוגה‪ ,‬בזמן שהוולקיריה של לארס עזרה לו להתיישב‪.‬‬
‫הטקס נמשך‪ .‬הבאה בתור היתה מישהי ששמה דידי‪ .‬היא הצילה חבורה של ילדים בבית‬
‫הספר בכפר שלה‪ ,‬כשחיילים של ברון מלחמה ניסו לחטוף אותם‪ .‬היא פלירטטה עם אחד‬
‫החיילים‪ ,‬שיכנעה אותו לתת לה להחזיק את רובה הסער שלו וירתה בחיילים‪ .‬היא נהרגה‪,‬‬
‫אבל המעשה חסר האנוכיות שלה איפשר לילדים האחרים לברוח‪ .‬הסרטון היה די אלים‪.‬‬
‫הוויקינגים מתו עליו‪ .‬הם הריעו לדידי בעמידה‪.‬‬
‫הוואלה קראה ברונות‪ .‬היא אישרה שההורים של דידי היו בני תמותה רגילים‪ ,‬אבל לא‬
‫נראה שזה מפריע למישהו‪ .‬הגורל של דידי היה להילחם באומץ בריינרק‪ .‬בשבוע הקרוב היא‬
‫תאבד את זרועותיה כמה פעמים בקרב‪ .‬בתוך מאה שנה היא תשב אל שולחן הברונים‪.‬‬
‫"אוווו!" מילמל הקהל בהערכה‪.‬‬
‫ארבעת החדשים האחרים היו מרשימים באותה מידה‪ .‬כולם הצילו אנשים‪ .‬הם הקריבו את‬
‫חייהם בגבורה‪ .‬שניים היו בני תמותה‪ .‬אחד היה בן אודין‪ ,‬וזה עורר מהומה קטנה‪.‬‬
‫סאם רכנה אלי‪" .‬כמו שאמרתי‪ ,‬אודין לא נראה כבר די הרבה זמן‪ .‬אנחנו מקדמים בברכה‬
‫כל סימן לכך שהוא עדיין מסתובב בין בני התמותה‪".‬‬
‫יימדאל‪ .‬לא ידעתי מי זה‪ ,‬אבל נראה שהוויקינגים מתרשמים‪.‬‬‫החדשה האחרונה היתה בת הַ ְ‬
‫הראש שלי היה מסוחרר מרוב מידע‪ .‬החושים שלי בערו מרוב תמד‪ .‬אפילו לא קלטתי‬
‫שהגענו לסוף השולחן‪ ,‬עד שהלגי קרא בשמי‪.‬‬
‫"מגנס צ'ייס!" הוא שאג‪" .‬קום והרשם אותנו באומץ לבך!"‬
 ‫‪15‬‬

‫סרטון הפספוסים שלי נעשה ויראלי‬

‫אומץ הלב שלי לא הרשים אף אחד‪.‬‬

‫התפתלתי בכיסא בזמן שהסרטון שלי הוקרן‪ .‬האיינהריאר צפו במסכים בשתיקה המומה‪.‬‬
‫ואז התחילו המלמולים והרטינות‪ ,‬שנקטעו פה ושם בצחוק של חוסר אמון‪.‬‬
‫תצוגת הוולקיריות הראתה רק חלקים ממה שקרה‪ .‬ראיתי את עצמי על הגשר‪ ,‬עומד מול‬
‫סורט שזימן טורנדו של אש‪ .‬המצלמה התמקדה בי מאיים עליו בחתיכת המתכת האכולה שלי‪.‬‬
‫ואז הארת' ובליץ הופיעו‪ .‬בליץ חבט בענק השחור בשלט "זהירות‪ ,‬ברווזונים חוצים"‪ .‬החץ‬
‫המצפצף של הארת' פגע בישבן שלי‪ .‬סורט הכניס לי אגרוף‪ .‬סורט בעט לי בצלעות‪ .‬אני‬
‫הקאתי והתפתלתי בייסורים‪.‬‬
‫הסרטון רץ קדימה לתמונה שלי נסוג עד מעקה הגשר‪ .‬סורט השליך את כדור האספלט‬
‫הבוער שלו‪ .‬אני הנפתי את הלהב שלי והחטאתי‪ .‬בהיכל המשתאות אלפי לוחמים נאנקו‬
‫"אווו!" כשגוש המדרכה פגע בבטן שלי‪ .‬סורט הסתער‪ ,‬ושנינו נפלנו מעבר למעקה‪,‬‬
‫מתגוששים‪.‬‬
‫רגע לפני שפגענו במים‪ ,‬התמונה קפאה והתבהרה‪ .‬הלהב ביצבץ מהבטן של סורט‪ ,‬אבל‬
‫הידיים שלי לא אחזו בו‪ .‬הן סגרו על הצוואר הרחב של סורט‪.‬‬
‫מלמול של אי־שקט התפשט בחדר‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא‪ ,‬זה לא היה ככה — מישהו ערך את זה‪ .‬זה נראה כמו סרטון‬
‫פספוסים‪".‬‬
‫הפנים של סאם הפכו לאבן‪ .‬בשולחן הברונים המפקדת גונילה גיחכה‪ .‬המצלמות שלה‪,‬‬
‫קלטתי‪ ,‬העריכה שלה‪.‬‬
‫מסיבה כלשהי גונילה רצתה להשפיל את סאם בכך שתגרום לי להיראות כמו אידיוט‪ ...‬אם‬
‫כי אני מודה שזאת לא היתה משימה מאתגרת במיוחד‪.‬‬
‫הלגי הניח מידו את הגביע‪" .‬סאמירה אל־עבאס‪ ...‬הסבירי‪".‬‬
‫סאם נגעה בשולי הצעיף שלה‪ .‬היתה לי הרגשה שהיא רוצה לכסות את ראשה בתקווה‬
‫שהחדר ייעלם‪ .‬לא יכולתי להאשים אותה‪.‬‬
 ‫"מגנס צ'ייס מת מות גיבורים‪ ",‬היא אמרה‪" .‬הוא עמד לבדו כנגד סורט‪".‬‬
‫עוד מלמולים של אי־שקט‪.‬‬
‫אחד הברונים קם‪" .‬את אומרת שזה היה סורט‪ .‬יֵטוּן אש‪ ,‬בהחלט‪ ,‬אך אם את רומזת שזה‬
‫מוּספֶּלְ ְסהַ יים עצמו‪"...‬‬
‫היה אדון ְ‬
‫"אני יודעת מה ראיתי‪ ,‬איריק גרזן־הדם‪ .‬הוא‪ "...‬סאם החוותה עם היד אלי כמו אל מוצג‬
‫מספר אחת בתערוכה‪" ,‬הציל חיים רבים על הגשר הזה‪ .‬הסרטון לא מראה את כל הסיפור‪.‬‬
‫מגנס צ'ייס פעל בגבורה‪ .‬מגיע לו להימנות עם הנופלים‪".‬‬
‫עוד ברון קם‪" .‬הוא לא מת כשהלהב בידיו‪".‬‬
‫"לורד אוֹטָ ר‪ "...‬נשמע שסאם מתאמצת לשלוט בקולה‪" ,‬הברונים התעלמו מפרטים טכניים‬
‫כאלה בעבר‪ .‬בין שמגנס אחז בלהב ברגע המוות ובין שלא‪ ,‬הוא מת מות גיבורים בקרב‪ .‬זאת‬
‫רוח החוק של אודין‪".‬‬
‫לורד אוטר נשף בבוז‪" .‬תודה לך‪ ,‬סאמירה אל־עבאס‪ ,‬בת לוֹקי‪ ,‬שאת מלמדת אותנו את רוח‬
‫החוק של אודין‪".‬‬
‫רמת המתח בהיכל עלתה בערך בשלושים רמות‪ .‬היד של סאם נעה לעבר הגרזן שלה‪.‬‬
‫התקשיתי להאמין שמישהו מלבדי רואה איך האצבעות שלה מתעוותות‪.‬‬
‫לוקי‪ ...‬את השם הזה הכרתי — הנבל הראשי של המיתולוגיה הנורדית‪ ,‬בן הענקים‪ .‬הוא‬
‫היה אויב־העל של האלים‪ .‬אם סאם הבת שלו‪ ,‬למה היא כאן? איך היא הפכה לוולקיריה?‬
‫במקרה הסתכלתי בכיוון גונילה‪ .‬היה ברור שהמפקדת נהנית מהדרמה שיצרה‪ .‬היא בקושי‬
‫הצליחה לכבוש חיוך‪ .‬אם היא היתה הבת של ת'ור‪ ,‬זה הסביר למה היא שנאה את סאם‪.‬‬
‫בסיפורים העתיקים ת'ור ולוקי תמיד ניסו להמס זה לזה את הפרצוף‪.‬‬
‫הברונים התדיינו בינם לבין עצמם‪.‬‬
‫בסופו של דבר הלגי המנהל דיבר‪" .‬סאמירה‪ ,‬אנחנו לא רואים שום מעשה גבורה במוות‬
‫של הילד הזה‪ .‬אנחנו רואים גמד ואלף עם כלי נשק צעצוע‪"...‬‬
‫"גמד ואלף?" שאלתי‪ ,‬אבל הלגי התעלם ממני‪.‬‬
‫"אנחנו רואים יֵטוּן אש שנופל מגשר ולוקח את הילד איתו‪ .‬זה בהחלט מצב בלתי שגרתי‪,‬‬
‫למידג ְַרד‪ ,‬אבל יש לזה תקדימים‪".‬‬
‫ְ‬ ‫מוּספֶּל חוצה ועובר‬ ‫שבן ְ‬
‫"מה‪ ",‬רטן ברון עם פאות לחיים עבותות‪" .‬הייתם צריכים לראות איזה חתיכת יטון אש היה‬
‫לסנטה אנה איתו באלמו‪ .‬אני אומר לכם‪"...‬‬
‫"כן‪ ,‬תודה לך‪ ,‬לורד קרוקט‪ ",‬הלגי כיחכח בגרונו‪" .‬כפי שאמרתי‪ ,‬אנחנו רואים עדות מעטה‬
‫מאוד לכך שמגנס צ'ייס היה בחירה ראויה לוולהלה‪".‬‬
‫"הלורדים‪ "...‬סאם דיברה באיטיות ובדקדקנות‪ ,‬כאילו פונה לילדים‪" ,‬הסרטון לא מדויק‪".‬‬
‫הלגי צחק‪" .‬את מציעה שלא נסמוך על מראה עינינו?"‬
‫"אני מציעה שתשמעו את הסיפור מנקודת המבט שלי‪ .‬על פי המסורת‪ ,‬תמיד סיפרנו על‬
‫מעשי הגיבור‪".‬‬
‫גונילה קמה‪" .‬אני מבקשת את סליחתכם‪ ,‬הלורדים‪ ,‬אבל סאמירה צודקת‪ .‬אולי אנחנו‬
‫צריכים לתת לבת לוקי לדבר‪".‬‬
‫הקהל שרק וקרא קריאות בוז‪ .‬אחדים קראו‪" ,‬לא! לא!"‬
‫הלגי סימן לכולם להשתתק‪" .‬גונילה‪ ,‬את מכבדת את אחוות הוולקיריות בהגנה על אחת‬
‫מכן‪ ,‬אבל לוקי היה תמיד אומן הלשון החלקלקה‪ ,‬המתוקה מדבש‪ .‬באופן אישי אני מעדיף‬
‫לסמוך על מראה עיני מאשר על הסבר מתחכם שיסובב אותי סחור־סחור‪".‬‬
‫לוחמים הריעו‪.‬‬
‫גונילה משכה בכתפיה‪ ,‬כאילו אומרת‪ ,‬נו טוב‪ ,‬ניסיתי! והתיישבה בחזרה בכיסאה‪.‬‬
‫"מגנס צ'ייס!" קרא הלגי‪" .‬האם אתה מכיר את השושלת שלך?"‬
‫ספרתי עד חמש‪ .‬הדחף הראשון שלי היה לצעוק‪ ,‬לא‪ ,‬אבל נראה שאבא שלך היה חתיכת‬
‫דביל!‬
‫"אני לא מכיר את אבא שלי‪ ",‬הודיתי‪" .‬אבל תקשיבו‪ ,‬בקשר לסרטון‪"...‬‬
‫"אולי יש בך פוטנציאל שאיננו מזהים‪ ",‬אמר הלגי‪" .‬אולי אתה בן אודין או ת'ור או אל‬
‫מלחמה אצילי אחר‪ ,‬ונוכחותך מביאה לנו כבוד‪ .‬אנחנו ניוועץ ברונות‪ ,‬אלא אם כן אבי־הכול‬
‫מעוניין להתערב?"‬
‫הוא העיף מבט לעבר הכס‪ ,‬שנשאר ריק‪ .‬העורבים בחנו אותי בעיניים כהות ורעבות‪.‬‬
‫"טוב ויפה‪ ",‬אמר הלגי‪" .‬תעלה ותבוא הוואלה ו‪"...‬‬
‫בין שורשי העץ‪ ,‬במקום שהמפל פגע באגם הכהה‪ ,‬התפקעה בועה ענקית‪ .‬בלופ! על פני‬
‫המים עמדו שלוש נשים עטופות לבן‪.‬‬
‫מלבד התפצחות אש הבישול ושצף המפל‪ ,‬ההיכל היה דומם‪ .‬אלפי לוחמים צפו‪ ,‬קפואים‬
‫מתדהמה‪ ,‬בשלוש הנשים שגלשו על הרצפה בדרכן אלי‪.‬‬
‫"סאם?" לחשתי‪" .‬סאם‪ ,‬מה קורה כאן?"‬
‫היד שלה עזבה את הגרזן‪.‬‬
‫"הנוֹרן‪ ",‬היא אמרה‪" .‬הנורן עצמן באו לקרוא את הגורל שלך‪".‬‬ ‫ְ‬
 ‫‪16‬‬

‫נורן‪ .‬למה אלה היו חייבות להיות נורן?‬

‫ממש הצטערתי שאף אחד לא הזהיר אותי שאני עומד למות‪ .‬כאילו‪ ,‬תקשיב‪ ,‬מחר אתה עומד‬
‫ליפול מגשר ולהפוך ללוחם ויקינגי אל־מת‪ ,‬אז כדאי שתקרא קצת על ולהלה‪.‬‬
‫הרגשתי לגמרי לא מוכן‪.‬‬
‫זכרתי ששמעתי על הנורן‪ ,‬הגברות ששולטות בגורל בני התמותה‪ ,‬אבל לא ידעתי מה‬
‫השמות שלהן או מה המניעים שלהן או איך אמורים להתנהג כשפוגשים אותן‪ .‬הייתי אמור‬
‫להשתחוות? להציע להן מתנות? לברוח בצרחות?‬
‫סאם מילמלה לצדי‪" .‬זה לא טוב‪ .‬הנורן מופיעות רק במקרים קיצוניים‪".‬‬
‫לא רציתי להיות מקרה קיצוני‪ .‬רציתי להיות מקרה קל‪ :‬תקשיב‪ ,‬עבודה מעולה‪ .‬אתה‬
‫גיבור‪ .‬קח עוגייה‪.‬‬
‫או עוד יותר טוב‪ :‬אופס‪ .‬הכול היה טעות‪ .‬אתה יכול לחזור לחיים הרגילים שלך‪.‬‬
‫לא שהחיים הרגילים שלי היו כזה להיט‪ ,‬אבל הם היו טובים בהרבה משנים־עשר גברים‬
‫מזוקנים ששמם איריק שמחליטים שאני לא ראוי‪.‬‬
‫כשהנורן התקרבו‪ ,‬קלטתי כמה הן גדולות — הגובה של כל אחת היה שלושה מטרים‬
‫לפחות‪ .‬הפנים מתחת לברדסי הגלימות שלהן היו יפהפיות אבל טורדות מנוחה — הן היו‬
‫לבנות לגמרי‪ ,‬אפילו העיניים‪ .‬ערפל השתרך מאחוריהן כמו שובל שמלת כלה‪ .‬הן עצרו‬
‫שישה מטרים מהשולחן שלי והרימו כפות ידיים‪ .‬העור שלהן נראה כמו שלג מסותת‪.‬‬
‫מגנס צ'ייס‪ .‬לא ידעתי איזו נורן דיברה‪ .‬הקול הערטילאי השקט הידהד בכל רחבי האולם‪,‬‬
‫חילחל לראש שלי והפך את הגולגולת שלי לפריזר‪ .‬מבשֵׂ ר הזאב‪.‬‬
‫הקהל זע באי־שקט‪ .‬לא ידעתי מה זה אומר שאני המבשר‪ .‬אבל זה לא מצא חן בעיני‪ .‬ועניין‬
‫הזאב מצא חן בעיני עוד פחות‪.‬‬
‫כמעט החלטתי שלברוח בצרחות תהיה האפשרות הכי חכמה‪ .‬אבל אז הערפל נאסף‬
‫והתגבש בידי הנורן האמצעית לשתים־עשרה אבני רונות‪ .‬היא השליכה אותן באוויר‪ .‬הן‬
‫ריחפו מעליה‪ ,‬כל רונה מתרחבת לסמל לבן קורן שהיה גדול כמו כרזה‪.‬‬
‫לא ידעתי לקרוא רונות‪ ,‬אבל זיהיתי את זאת שבמרכז‪ .‬זה היה אותו סמל שהוצאתי‬
 ‫מהשקיק בחדר העבודה של דוד רנדולף‪:‬‬

‫פֵ הוּ‪ ,‬הכריז הקול הצונן‪ .‬רונת פְ ֵריי‪.‬‬

‫אלפי לוחמים זעו במקומותיהם‪ ,‬והשריונות שלהם חרקו באי־שקט‪.‬‬
‫פְ ֵריי‪ ...‬מי זה פְ ֵריי? הרגשתי כאילו המוח שלי מצופה כפור‪ .‬המחשבות שלי היו איטיות‪.‬‬
‫הנורן דיברו יחד‪ ,‬שלושה קולות רפאים שזימרו כאחד והשירו עלים מהעץ הענקי‪:‬‬
‫הנבחר בטעות‪ ,‬שבטעות נקטל‪,‬‬
‫גיבור שלהכילו ולהלה לא יוכל‪.‬‬
‫למזרח תצא השמש בתום ימים תשעה‪,‬‬
‫בטרם להב הקיץ יתיר את החיה‪.‬‬
‫הרונות הקורנות התפוגגו‪ .‬שלוש הנורן קדו לי‪ .‬הן נמסו לערפל ונעלמו‪.‬‬
‫העפתי מבט בסאם‪" .‬זה קורה לעתים קרובות?"‬
‫היא נראתה כאילו גונילה הכניסה לה פטיש בין העיניים‪" .‬לא‪ .‬הבחירה בך לא היתה יכולה‬
‫להיות טעות‪ .‬נאמר לי‪ ...‬הובטח לי‪"...‬‬
‫"מישהו אמר לך לבחור אותי?"‬
‫במקום לענות‪ ,‬היא מילמלה משהו בשקט — כאילו מחשבת חישובים אחרי שהרקטה שלה‬
‫סטתה מהמסלול‪.‬‬
‫סביב שולחן הברונים הלורדים התדיינו‪ .‬בכל רחבי ההיכל אלפי איינהריאר בחנו אותי‪.‬‬
‫הקיבה שלי התקפלה במגוון קיפולי אוריגמי‪.‬‬
‫בסופו של דבר הלגי פנה אלי‪" .‬מגנס צ'ייס‪ ,‬בן פְ ֵריי‪ ,‬גורלך טורד מנוחה‪ .‬חובה על אדונֵי‬
‫ולהלה להמשיך ולהרהר בכך‪ .‬לעת עתה נקדם את פניך כאחינו לנשק‪ .‬אתה אחד האיינהריאר‬
‫כעת‪ .‬לא ניתן להפוך את ההחלטה‪ ,‬גם אם מקורה בטעות‪".‬‬
‫הוא הזעיף פנים אל סאם‪" .‬סאמירה אל־עבאס‪ ,‬הנורן עצמן הכריזו שהשיקול שלך היה‬
‫לקוי‪ .‬האם יש לך דבר־מה לומר להגנתך?"‬
‫העיניים של סאם נפערו כאילו רק עכשיו קלטה משהו‪" .‬בן פְ ֵריי‪ "...‬היא הסתכלה סביב‬
‫החדר בייאוש‪" .‬איינהריאר‪ ,‬אתם לא מבינים? זה בן פריי! סורט עצמו היה על הגשר! כלומר‬
‫הלהב‪ "...‬היא פנתה אל שולחן הברונים‪" .‬גונילה‪ ,‬את בוודאי מבינה מה זה אומר‪ .‬חייבים‬
‫למצוא את הלהב הזה! מסע חיפושים מיידי‪"...‬‬
‫הלגי חבט באגרוף על השולחן‪" .‬מספיק! סאמירה‪ ,‬את עומדת לדין על טעות חמורה‪ .‬אין זה‬
‫מקומך לומר לנו מה לעשות‪ .‬ובהחלט לא בסמכותך להורות על מסע חיפושים!"‬
‫"אני לא טעיתי‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אני ציַיתי לפקודות! אני‪"...‬‬
 ‫"לפקודות?" העיניים של הלגי הצטמצמו‪" .‬מי פקד עלייך?"‬
‫הפה של סאם נסגר‪ .‬נדמה שכל האוויר יוצא ממנה‪.‬‬
‫הלגי הינהן בהבעה קודרת‪" .‬אני מבין‪ .‬המפקדת גונילה‪ ,‬לפני שאכריז על גזר הדין של‬
‫הברונים לגבי הוולקיריה הזאת‪ ,‬האם את רוצה לומר דבר־מה?"‬
‫גונילה זעה‪ .‬הניצוץ נעלם מעיניה‪ .‬היא נראתה כמו מישהי שעמדה בתור לקרוסלה ומצאה‬
‫את עצמה פתאום לכודה ברכבת הרים‪.‬‬
‫"אני‪ "...‬היא הנידה בראשה‪" .‬לא‪ ,‬הלורד‪ .‬אני — אין לי מה להוסיף‪".‬‬
‫"טוב ויפה‪ ",‬אמר הלגי‪" .‬סאמירה אל־עבאס‪ ,‬על השיפוט הלקוי שהפגנת בעניין האיינהריי‬
‫מגנס צ'ייס ועל שגיאות העבר‪ ,‬הברונים פוסקים שתסולקי מאחוות הוולקיריות‪ .‬בזאת‬
‫נלקחים ממך כל כוחותייך וזכויותייך‪ .‬חזרי למידגרד בבושת פנים!"‬
‫סאם תפסה בזרוע שלי‪" .‬מגנס‪ ,‬תקשיב לי‪ .‬אתה חייב למצוא את הלהב‪ .‬אתה חייב לעצור‬
‫אותם‪"...‬‬
‫כמו פלאש של מצלמה‪ :‬הבזק אור וסאם נעלמה‪ .‬שאריות הארוחה שלה ופירורי הלחם‬
‫סביב הכיסא היו הסימנים היחידים לכך שהתקיימה אי־פעם‪.‬‬
‫"וכעת יתחדש המשתה‪ ",‬הכריז הלגי‪" .‬נתראה מחר בשדה הקרב! נומו היטב וחלמו על‬
‫מוות מפואר!"‬
 ‫‪17‬‬

‫לא ביקשתי שרירים‬

‫כמעט לא ישנתי‪ .‬וּודאי שלא חלמתי על מוות מפואר‪ .‬הייתי שם‪ ,‬עשיתי את זה‪ ,‬הגעתי לחיים‬
‫שאחרי‪.‬‬
‫בזמן שנמצאתי בארוחת הערב‪ ,‬הספה שלי הוחזרה למקומה ותוקנה‪ .‬ישבתי עליה ודיפדפתי‬
‫בספר הילדות שלי על המיתולוגיה הנורדית‪ ,‬אבל לא היה שם הרבה חומר על פריי‪ .‬בתמונה‬
‫אחת נראה בחור בלונדיני בטוניקה מדלג ביערות‪ ,‬גברת בלונדינית לצדו ושני חתולים‬
‫משתעשעים לרגליהם‪.‬‬
‫פריי היה אל האביב והקיץ! היה כתוב מתחת לתמונה‪ .‬הוא היה אל העושר‪ ,‬השפע‬
‫והפריון‪ .‬אחותו התאומה פְ ֵרייָה‪ ,‬אלת האהבה‪ ,‬היתה יפה מאוד! היו לה חתולים!‬
‫זרקתי את הספר‪ .‬נהדר‪ .‬אבא היה אל סוג ג' שדילג ביערות‪ .‬בטח ניפו אותו בשלב מוקדם‬
‫בעונה האחרונה של "רוקדים עם אוסגרדים"‪.‬‬
‫האם היה נורא לגלות את זה? לא ממש‪ .‬אולי לא תאמינו‪ ,‬אבל מעולם לא הטריד אותי‬
‫במיוחד מי אבא שלי‪ .‬זה לא שהרגשתי לא שלם — כאילו אם רק אכיר את אבא שלי‪ ,‬תהיה‬
‫משמעות לחיים שלי‪ .‬ידעתי טוב מאוד מי אני‪ .‬הייתי הבן של נטלי צ'ייס‪ .‬ולגבי משמעות‬
‫לחיים‪ ...‬ראיתי יותר מדי דברים מוזרים מכדי שאצפה לזה‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬היו הרבה מאוד סעיפים ברשימת הדברים־שלא־הבנתי‪ .‬בראש הרשימה‪ :‬איך‬
‫יכול להיות שאבא של ילד חסר בית הוא אל השפע והעושר? חתיכת בדיחה אכזרית‪.‬‬
‫מוּספֶּלְ ְסהַ יים‪ ,‬מלך‬
‫וחוץ מזה‪ ,‬למה שרשע חשוב כמו סורט יראה בי מטרה? אם הוא אדון ְ‬
‫הברביקיו‪ ,‬הוא לא אמור להיטפל לגיבורים קצת יותר מעניינים‪ ,‬למשל‪ ,‬ילדי ת'ור? לפחות‬
‫על אבא שלהם עשו סרטים‪ .‬לפריי אפילו לא היו חתולים משלו‪ .‬הוא נאלץ לשאול את‬
‫החתולים של אחותו‪.‬‬
‫ולהב הקיץ‪ ...‬בהנחה שזה כלי הנשק ששלפתי מנהר צ'רלס‪ ,‬איך הוא הגיע לשם? למה הוא‬
‫כל כך חשוב? דוד רנדולף חיפש אותו שנים‪ .‬הדבר האחרון שסאם אמרה לי היה למצוא את‬
‫הלהב שוב‪ .‬אם הוא היה שייך לאבא שלי‪ ,‬ואבא שלי היה אל בן אלמוות‪ ,‬למה הוא הניח‬
‫ללהב שלו לשכב על קרקעית הנהר אלף שנה?‬
‫בהיתי באח הריקה‪ .‬שוב ושוב שמעתי בראשי את דברי הנורן‪ ,‬למרות שרציתי לשכוח‬
‫אותם‪.‬‬
‫מבשר הזאב‪ .‬מבשר הוא מישהו שמודיע על הגעה של כוח רב־עוצמה‪ ,‬כמו שוער שמכריז‬
‫שהנשיא הגיע‪ ,‬או התרעה בטלוויזיה לפני הוריקן‪ .‬לא רציתי להיות מבשר הזאב‪ .‬היו לי‬
‫מספיק היתקלויות עם זאבים לחיי נצח שלמים‪ .‬רציתי להיות מבשר הגלידה או הפלאפל‪.‬‬
‫הנבחר בטעות‪ ,‬שבטעות נקטל‪,‬‬
‫היה קצת מאוחר מדי להכריז על זה עכשיו‪ .‬כבר הייתי איינהריי דפוק‪ .‬השם שלי היה כתוב‬
‫על הדלת‪ .‬היה לי מפתח למיני־בר‪.‬‬
‫גיבור שלהכילו ולהלה לא יוכל‪.‬‬
‫השורה הזאת מצאה חן בעיני יותר‪ .‬אולי המשמעות שלה היא שאוכל לצאת מכאן‪ .‬אבל אולי‬
‫המשמעות שלה שהברונים יאיידו אותי בהבזק של אור או יזרקו אותי למאכל העז הקסומה‬
‫שלהם‪.‬‬
‫למזרח תצא השמש בתום ימים תשעה‪,‬‬
‫בטרם להב הקיץ יתיר את החיה‪.‬‬
‫השורות האלה היו המטרידות ביותר‪ .‬בפעם האחרונה שבדקתי‪ ,‬השמש יוצאת ממזרח למערב‪,‬‬
‫לא להפך‪ .‬ומי זאת החיה? הייתי מוכן להמר על כך שזה זאב‪ ,‬כי זה תמיד זאב מחורבן‪ .‬אם‬
‫הלהב אמור לשחרר זאב‪ ,‬אולי כדאי שהוא יישאר אבוד‪.‬‬
‫זיכרון כלשהו הציק לי‪ ...‬זאב כבול‪ .‬בהיתי בספר המיתולוגיה לילדים‪ ,‬וכמעט התפתיתי‬
‫להרים אותו שוב‪ .‬אבל כבר עכשיו הייתי לחוץ‪.‬‬
‫מגנס‪ ,‬תקשיב לי‪ ,‬אמרה סאם‪ .‬אתה חייב למצוא את הלהב‪ .‬אתה חייב לעצור אותם‪.‬‬
‫הצטערתי על סאמירה אל־עבאס‪ .‬עדיין הייתי מעוצבן עליה שהביאה אותי לכאן‪ ,‬בעיקר אם‬
‫זאת היתה טעות‪ ,‬אבל לא רציתי שיבעטו אותה מהוולקיריות בגלל סרטון מזויף שגרם לי‬
‫להיראות אידיוט )טוב‪ ,‬יותר אידיוט מהרגיל(‪.‬‬
‫החלטתי שכדאי שאישן‪ .‬לא הרגשתי עייף‪ ,‬אבל אם הייתי נשאר ער וממשיך לחשוב עוד‬
‫הרבה זמן‪ ,‬המוח שלי היה נמס‪.‬‬
‫ניסיתי את המיטה‪ .‬רכה מדי‪ .‬בסופו של דבר נשכבתי על הדשא בחצר הפתוחה והסתכלתי‬
‫על הכוכבים דרך ענפי העץ‪.‬‬
‫בשלב מסוים כנראה נרדמתי‪.‬‬
‫צליל חד העיר אותי בבת־אחת — קול ענף נשבר‪ .‬מישהו קילל‪.‬‬
‫מעלי השמים האפירו באור של טרום־השחר‪ .‬כמה עלים הסתחררו באוויר‪ .‬ענפים זעו‬
‫כאילו משהו כבד ממהר ביניהם‪.‬‬
‫שכבתי דומם‪ ,‬מאזין‪ ,‬צופה‪ .‬שום דבר‪ .‬האם דמיינתי את הקול?‬
 ‫מכיווּן המבואה החליקה פיסת נייר מתחת לדלת שלי‪.‬‬
‫התיישבתי מנומנם‪.‬‬
‫אולי ההנהלה הגישה לי את החשבון‪ ,‬ועכשיו ייתנו לי לעזוב‪ .‬כשלתי לעבר הדלת‪.‬‬
‫היד שלי רעדה כשהרמתי את הנייר‪ ,‬אבל זה לא היה חשבון‪ .‬זה היה פתק בכתב יד ממש‬
‫יפה‪:‬‬
‫הַ יי‪ ,‬שכן‪.‬‬
‫תצטרף אלינו בטרקלין ‪ 19‬לארוחת בוקר‪ .‬במסדרון שמאלה‪ .‬תביא את כלי‬
‫הנשק והשריון שלך‪.‬‬
‫טי־ג'יי‬
‫טי־ג'יי‪ ...‬תומס ג'פרסון ג'וניור‪ ,‬הבחור מהצד השני של המסדרון‪.‬‬
‫אחרי הבלגן של אתמול בלילה לא היה ברור לי למה הם מזמינים אותי לארוחת בוקר‪ .‬גם‬
‫לא הבנתי למה אני צריך כלי נשק ושריון‪ .‬אולי לחמניות ויקינגיות משיבות מלחמה‪.‬‬
‫התפתיתי לחסום את הדלת ולהסתתר בחדר שלי‪ .‬אולי כולם יעזבו אותי בשקט‪ .‬אולי ברגע‬
‫שכל הלוחמים יהיו עסוקים בביקראם יוגה לחיים ולמוות‪ ,‬אני אוכל להתגנב ולמצוא יציאה‬
‫לבוסטון‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬רציתי תשובות‪ .‬לא הצלחתי להתנער מהרעיון שאם זה מקום המתים האמיצים‪,‬‬
‫יכול להיות שאמא שלי נמצאת כאן איפשהו‪ .‬ואולי מישהו יֵדע לאילו חיים שלאחר המוות‬
‫היא כן הגיעה‪ .‬לפחות הבחור הזה טי־ג'יי עשה רושם ידידותי‪ .‬אני אסתובב איתו קצת ואראה‬
‫מה הוא יוכל לספר לי‪.‬‬
‫גררתי רגליים לחדר האמבטיה‪.‬‬
‫חששתי שהאסלה תהיה איזו מכונת מוות ויקינגית עם גרזנים ורובי קשת מופעלים בהדחת‬
‫המים‪ ,‬אבל היא פעלה כמו כל אסלה רגילה‪ .‬היא בהחלט לא היתה מפחידה יותר מהשירותים‬
‫הציבוריים בפארק‪.‬‬
‫ארון התרופות היה מלא בדברים הרגילים‪ ,‬כמו סבון ומשחת שיניים — או לפחות הדברים‬
‫שהיו רגילים כשעוד היה לי בית‪.‬‬
‫והמקלחת‪ ...‬ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה עשיתי מקלחת חמה וארוכה‪ .‬נכון‪ ,‬הגעתי‬
‫לוולהלה כמו אחרי ניקוי יבש קסום‪ ,‬אבל אחרי לילה של שינה טרופה בחצר הפתוחה‪ ,‬ממש‬
‫רציתי מקלחת מהסוג המסורתי‪.‬‬
‫קילפתי מעלי את שכבות החולצות שלי וכמעט צרחתי‪.‬‬
‫מה קרה לחזה שלי? למה הזרועות שלי נראות ככה? מה הדברים הבולטים המשונים‬
‫האלה?‬
‫בדרך כלל לא הסתכלתי על הבבואה שלי‪ .‬לא הייתי מישהו שרציתי לראות באופן קבוע‪.‬‬
‫אבל עכשיו עמדתי מול מראה‪.‬‬
‫השיער שלי נשאר אותו הדבר‪ ,‬קצת פחות מלוכלך וסבוך‪ ,‬אבל עדיין מסך של שיער‬
 ‫בלונדיני כהה עד הלסת‪ ,‬עם שביל באמצע‪.‬‬
‫אתה נראה כמו קורט קוביין‪ ,‬אמא שלי נהגה לצחוק עלי‪ .‬ממש אהבתי את קורט קוביין‪,‬‬
‫חוץ מהעניין הקטן שהוא מת‪.‬‬
‫אז תנחשי מה‪ ,‬אמא? חשבתי לעצמי‪ .‬עכשיו גם זה משותף לנו!‬
‫העיניים שלי היו אפורות — הן הזכירו את העיניים של בת דודתי אנבת' יותר מאשר את‬
‫אלה של אמא שלי‪ .‬היתה בהן ריקנות רדופה די מפחידה‪ ,‬אבל זה היה שגרתי‪ .‬ההבעה הזאת‬
‫שירתה אותי טוב מאוד ברחוב‪.‬‬
‫אבל את פלג הגוף העליון שלי בקושי זיהיתי‪ .‬מאז שהתחילה האסתמה שלי כשהייתי צעיר‬
‫יותר‪ ,‬תמיד הייתי די כחוש‪ .‬למרות כל המסעות ברגל והמחנאות‪ ,‬היו לי חזה שקוע‪ ,‬צלעות‬
‫בולטות ועור כל כך חיוור‪ ,‬שיכולתם לראות דרכו את הוורידים הכחולים‪.‬‬
‫עכשיו‪ ...‬הדברים הבולטים החדשים הזכירו מאוד שרירים‪.‬‬
‫שלא תבינו אותי לא נכון‪ .‬זה לא היה משהו דרמטי כמו המהפך של קפטן אמריקה‪ .‬עדיין‬
‫הייתי רזה וחיוור‪ ,‬אבל הזרועות שלי היו מוגדרות היטב‪ .‬החזה שלי לא נראה כמו משהו‬
‫שיקרוס ברוח חזקה‪ .‬העור שלי היה חלק יותר ושקוף פחות‪ .‬כל הפריחות והחתכים והעקיצות‬
‫שנגרמים מחיים ברחוב נעלמו‪ .‬אפילו הצלקת בכף היד השמאלית שלי‪ ,‬במקום שנחתכתי‬
‫מסכין ציידים בגיל עשר‪ ,‬נעלמה‪.‬‬
‫נזכרתי כמה חזק הרגשתי כשרק הגעתי לוולהלה‪ ,‬איך העפתי את הספה שלי על פני החדר‬
‫אתמול בלילה‪ .‬לא ממש חשבתי על זה עד כה‪.‬‬
‫איך הונדינג קרא לוולהלה‪ ...‬שדרוג?‬
‫עשיתי אגרוף‪.‬‬
‫אני לא בטוח מה עבר עלי‪ .‬כנראה ברגע שקלטתי שאפילו הגוף שלי כבר לא שלי‪ ,‬כל‬
‫הכעס‪ ,‬הפחד וחוסר הוודאות של עשרים וארבע השעות האחרונות עברו איזשהו קו אדום‪.‬‬
‫נלקחתי בבת אחת מהחיים שלי‪ .‬איימו עלי‪ ,‬השפילו אותי ושידרגו אותי בכוח‪ .‬אני לא‬
‫ביקשתי סוויטה‪ .‬אני לא ביקשתי שרירים‪.‬‬
‫הכנסתי אגרוף לקיר‪ .‬פשוט ככה‪.‬‬
‫האגרוף שלי חדר בלי בעיה את האריחים‪ ,‬את הטיח ואת קורת העץ העבה‪ .‬שלפתי את היד‪.‬‬
‫ניענעתי את האצבעות‪ .‬לא נראה שמשהו נשבר‪.‬‬
‫בחנתי את החור בצורת אגרוף שעשיתי בקיר מעל מתלה המגבות‪" .‬אהה‪ ",‬רטנתי לעצמי‪.‬‬
‫"מחלקת משק הבית תמות עלי‪".‬‬
‫המקלחת עזרה להרגיע אותי קצת‪ .‬לבשתי חלוק צמרירי עם סמל מ"ו רקום ודישדשתי‬
‫לארון לחפש בגדים‪ .‬בפנים היו שלושה מכנסי ג'ינס כחולים‪ ,‬שלוש חולצות טריקו ירוקות‬
‫)עם הכיתוב רכוש מלון ולהלה(‪ ,‬תחתונים‪ ,‬גרביים‪ ,‬נעלי ריצה טובות וחרב בתוך נדן‪ .‬על‬
‫קרש גיהוץ מקופל נשען מגן ירוק עגול ובמרכזו ציור של הרונה הזהובה של פריי‪.‬‬
‫טוב‪ .‬היה די ברור מה אני לובש היום‪.‬‬
‫במשך עשר דקות ניסיתי להבין איך למקם את נדן החרב על החגורה שלי‪ .‬אני שמאלי‪ .‬זה‬
‫אומר שהחרב אמורה להיתלות מימין? חרבות לשמאליים שונות מחרבות לימניים?‬
‫ניסיתי לשלוף את החרב וכמעט תלשתי לעצמי את המכנסיים‪ .‬הו כן‪ ,‬אני הולך להיות כוכב‬
‫בשדה הקרב‪.‬‬
‫התאמנתי בהנפת החרב‪ .‬תהיתי אם היא תתחיל לזמזם ולהוביל את היד שלי כמו שעשה‬
‫הלהב על הגשר כשנלחמתי בסורט‪ .‬אבל לא‪ .‬נראה שכאן מדובר בחתיכת מתכת רגילה ולא‬
‫מזמזמת‪ ,‬בלי בקרת שיוט‪ .‬הצלחתי להכניס אותה לנדן בלי לאבד אצבעות‪ .‬תליתי את המגן‬
‫על הגב כמו הלוחמים בארוחת הערב אתמול‪ .‬הרצועה לחצה לי על הצוואר ועוררה בי רצון‬
‫להקיא‪.‬‬
‫הסתכלתי במראה שוב‪.‬‬
‫"אתה‪ ,‬אדוני‪ ",‬רטנתי‪" ,‬נראה כמו החננה הגדול בעולם‪".‬‬
‫הבבואה שלי לא התווכחה‪.‬‬
‫יצאתי מהחדר לחפש לי ארוחת בוקר ולקטול אותה בחרב שלי‪.‬‬
 ‫‪18‬‬

‫אני נלחם בקרב אדיר נגד חביתה‬

‫"הנה הוא‪ ".‬טי־ג'יי קם ותפס ביד שלי‪" .‬שב‪ .‬תצטרף אלינו‪ .‬השארת חתיכת רושם ראשון‬
‫אתמול בערב!"‬
‫הוא היה לבוש כמו אתמול‪ :‬מעיל צבאי מצמר כחול מעל חולצת טריקו ירוקה של בית‬
‫המלון‪ ,‬מכנסי ג'ינס ומגפי עור‪.‬‬
‫איתו ישבו החצי־טרול איקס‪ ,‬מלורי קין הג'ינג'ית ובחור שניחשתי שהוא חצי־נולד‬
‫גונדרסון‪ ,‬שנראה כמו רובינזון קרוזו על סטרואידים‪ .‬החולצה שלו הורכבה מטלאי פרוות‬
‫חיה‪ .‬מכנסי העור שלו היו קרועים‪ .‬אפילו יחסית לוויקינגים הזקן שלו היה פרוע‪ ,‬מקושט‬
‫באומלט גבינה שלם כמעט‪.‬‬
‫חברי למסדרון פינו לי מקום בשולחן‪ ,‬וזאת היתה הרגשה טובה‪.‬‬ ‫ארבעת ַ‬
‫בהשוואה להיכל המשתאות הראשי‪ ,‬טרקלין תשע־עשרה היה ממש אינטימי‪ .‬בחדר היו‬
‫פזורים תריסר שולחנות‪ ,‬רובם פנויים‪ .‬בפינה אחת אש בערה באח מול ספה חבוטה‪ .‬לאורך‬
‫הקיר האחר היה שולחן מזנון‪ ,‬עמוס כל סוג מזון שאפשר לדמיין בארוחת בוקר )וכמה סוגים‬
‫שבחיים לא דמיינתי(‪.‬‬
‫טי־ג'יי וחבריו ישבו מול חלון גדול שהשקיף על שדה רחב ידיים של קרח ושלג מתערבל‪.‬‬
‫זה לא היה הגיוני בהתחשב בקיץ ששרר בחצר הפנימית שלי ממש בהמשך המסדרון‪ ,‬אבל‬
‫כבר למדתי שהגיאוגרפיה בבית המלון פשוט לא נורמלית‪.‬‬
‫"זה ניפְ לְ הַ יים‪ ",‬הסביר לי טי־ג'יי‪" ,‬עולם הקרח‪ .‬הנוף משתנה מיום ליום ועובר בין כל‬
‫תשעת העולמות‪".‬‬
‫"תשעת העולמות‪ "...‬בהיתי בחביתה שלי ותהיתי מאיזו מערכת שמש היא הגיעה‪" .‬אני כל‬
‫הזמן שומע על תשעה עולמות‪ .‬קשה להאמין‪".‬‬
‫מלורי קין נשפה אבקת סוכר מהדונאט שלה‪" .‬תאמין‪ ,‬תאמין‪ .‬אני ביקרתי עד היום בשישה‬
‫מהם‪".‬‬
‫"חמישה‪ ".‬חצי־נולד חייך‪ ,‬ואני גיליתי איפה הסתתר עד עכשיו שאר אומלט הגבינה שלו‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬מידגרד בקושי נחשב‪ .‬זה עולם בני האדם‪ .‬הייתי באַ לְ פְ הַ יים‪ ,‬נידָ וֵוליר‪ ,‬יֵטוּנְ הַ יים‪"...‬‬
 ‫"דיסניוורלד‪ ",‬אמר איקס‪.‬‬
‫מלורי נאנחה‪ .‬עם השיער האדום שלה‪ ,‬העיניים הירוקות ואבקת הסוכר סביב הפה‪ ,‬היא‬
‫הזכירה את הג'וקר‪ ,‬רק בצבעים הפוכים‪" .‬אחת ולתמיד‪ ,‬יא טמבל‪ ,‬דיסניוורלד הוא לא אחד‬
‫מהתשעה‪".‬‬
‫"אבל וורלד זה עולם!" איקס הינהן בשביעות רצון עצמית‪ .‬מבחינתו‪ ,‬הוא ניצח בוויכוח‪.‬‬
‫הוא חזר לארוחה שלו‪ ,‬לשאוב את התוך של סרטן גדול‪.‬‬
‫טי־ג'יי דחף מעליו את הצלחת שלו‪" .‬מגנס‪ ,‬אני לא יודע אם זה יעזור‪ ,‬אבל תשעת העולמות‬
‫הם לא כוכבי לכת נפרדים‪ .‬הם כמו‪ ...‬ממדים שונים‪ ,‬שכבות שונות של המציאות‪,‬‬
‫שמתחברות דרך עץ העולם‪".‬‬
‫"המון תודה‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה סתם עוד יותר מבלבל‪".‬‬
‫הוא צחק‪" .‬כן‪ ,‬טוב‪ ,‬אני מניח שכן‪".‬‬
‫"עץ העולם הוא העץ בהיכל המשתאות?"‬
‫"לא‪ ",‬אמרה מלורי‪" .‬עץ העולם הרבה יותר גדול‪ .‬אתה תראה במוקדם או במאוחר‪".‬‬
‫זה נשמע מבשר רעות‪ .‬ניסיתי להתרכז באוכל שלי‪ ,‬אבל זה היה קשה עם איקס שישב לידי‬
‫ופירק סרטן מוטנטי‪.‬‬
‫הצבעתי על המעיל של טי־ג'יי‪" .‬אלה מדים ממלחמת האזרחים?"‬
‫"טוראי בגדוד החמישים וארבעה של מסצ'וסטס‪ ,‬חבר‪ .‬אני מבוסטון‪ ,‬בדיוק כמוך‪ .‬רק‬
‫שהגעתי לכאן קצת לפניך‪".‬‬
‫חישבתי את השנים בראש‪" .‬נהרגת בקרב לפני מאה חמישים שנה?"‬
‫טי־ג'יי קרן כולו‪" .‬ההתקפה על פורט ואגנר‪ ,‬קרוליינה הדרומית‪ .‬אבא שלי הוא טיר‪ ,‬אל‬
‫האומץ‪ ,‬החוק והמשפט בקרב‪ .‬אמא שלי היתה שפחה נמלטת‪".‬‬
‫ניסיתי לשלב את זה בהבנה החדשה שלי את העולם‪ :‬נער משנות השישים של המאה‬
‫התשע־עשרה‪ ,‬בן שפחה־לשעבר ואל נורדי‪ ,‬שאוכל איתי ארוחת בוקר בבית מלון רב־ממדי‪.‬‬
‫איקס תקע גרעפס‪ ,‬וזה שם דברים בפרופורציה‪.‬‬
‫"אלי אוסגרד!" מלורי התלוננה‪" .‬הריח!"‬
‫"סליחה‪ ",‬נהם איקס‪.‬‬
‫"באמת קוראים לך איקס?" שאלתי‪.‬‬
‫"לא‪ .‬קוראים לי‪ "...‬החצי־טרול אמר משהו שהתחיל ב"קס" ונמשך בערך שלושים שניות‪.‬‬
‫חצי־נולד ניגב את הידיים שלו בחולצת הפרוות‪" .‬אתה מבין? אף אחד לא מסוגל לבטא את‬
‫זה‪ .‬אנחנו קוראים לו איקס‪".‬‬
‫"איקס‪ ",‬אישר איקס‪.‬‬
‫"גם הוא מגויס של סאם אל־עבאס‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" .‬איקס נתקל בקרב כלבים‪ ...‬מהקרבות‬
‫הלא חוקיים האלה‪ ,‬איפה זה היה‪ ,‬בשיקגו?"‬
‫"צ'י־צ'ה־גו‪ ",‬אישר איקס‪.‬‬
‫"הוא ראה מה קורה שם והתחיל להשתולל‪ .‬פירק את המקום‪ ,‬קרע את הצורה למהמרים‪,‬‬
‫שיחרר את החיות‪".‬‬
‫"כלבים צריכים להילחם בשביל עצמם‪ ",‬אמר איקס‪" .‬לא בשביל בני אדם שרוצים כסף‪.‬‬
‫הם צריכים להיות פראיים וחופשיים‪ .‬אסור להחזיק אותם בכלובים‪".‬‬
‫לא רציתי להתווכח עם הבחור הגדול‪ ,‬אבל לא הייתי בטוח שמוצא חן בעיני הרעיון של‬
‫כלבי פרא שנלחמים בשביל עצמם‪ .‬זה הזכיר מאוד זאבים — בעל חיים שסירבתי בתוקף‬
‫לבשר עליו‪.‬‬
‫"בכל מקרה‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" ,‬זה הפך לקרב שלם‪ :‬איקס נגד חבורה של מאפיונרים עם כלי‬
‫נשק אוטומטיים‪ .‬בסופו של דבר הם הרגו אותו‪ ,‬אבל איקס חיסל הרבה מהחלאות האלה‬
‫ושיחרר המון כלבים‪ .‬זה היה לפני‪ ...‬כמה זה‪ ,‬חודש?"‬
‫איקס נהם והמשיך לשאוב את הסרטן‪.‬‬
‫טי־ג'יי פרש ידיים‪" .‬סאמירה החליטה שהוא ראוי לבוא לכאן‪ .‬היא ספגה הרבה אש על‬
‫ההחלטה הזאת‪".‬‬
‫מלורי השמיעה נחרה‪" .‬בלשון המעטה‪ .‬טרול בוולהלה‪ .‬מי יתנגד לדבר כזה?"‬
‫"חצי־טרול‪ ",‬תיקן אותה איקס‪" .‬וזה החצי היותר טוב שלי‪ ,‬מלורי קין‪".‬‬
‫"היא לא התכוונה לפגוע‪ ,‬איקס‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" .‬פשוט קשה להיפטר מדעות קדומות‪ .‬גם‬
‫כשאני הגעתי לפה ב־‪ ,1863‬לא בדיוק קיבלו אותי בזרועות פתוחות‪".‬‬
‫מלורי גילגלה עיניים‪" .‬ואז כבשת אותם באישיות המלבבת שלך‪ .‬אני נשבעת‪ ,‬אתם‬
‫מוציאים לקומה תשע־עשרה שם רע‪ .‬ועכשיו קיבלנו את מגנס‪".‬‬
‫חצי־נולד רכן אלי‪" .‬אל תתייחס למלורי‪ .‬היא מותק‪ ,‬ברגע שמתגברים על הידיעה שהיא בן‬
‫אדם נוראי‪".‬‬
‫"תסתום‪ ,‬חצי־נולד‪".‬‬
‫הבחור הגדול צחק‪" .‬היא עצבנית כי היא מתה כשניסתה לנטרל מטען חבלה עם הפרצוף‬
‫שלה‪".‬‬
‫האוזניים של מלורי הסמיקו כמו מיץ פטל‪" .‬אני לא — זה לא היה — תסתום!"‬
‫"מגנס‪ ,‬אל תדאג בקשר לבלגן אתמול בלילה‪ ",‬המשיך חצי־נולד‪" .‬אנשים ישכחו מזה בעוד‬
‫כמה עשורים‪ .‬תאמין לי‪ ,‬יצא לי לראות הכול‪ .‬אני נהרגתי בזמן פשיטה ויקינגית על מזרח‬
‫אנגליה‪ ,‬נלחמתי תחת הדגל של איוואר חסר־העצמות‪ .‬חטפתי עשרים חצים בחזה בהגנה על‬
‫הברון שלי!"‬
‫"אאוץ'‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫חצי־נולד משך בכתפיו‪" .‬אני כאן כבר‪ ...‬אלף מאתיים שנה בערך‪".‬‬
‫בהיתי בו‪ .‬למרות השרירים והזקן‪ ,‬חצי־נולד נראה בן שמונה־עשרה לכל היותר‪" .‬איך אתה‬
‫מצליח לסבול את זה בלי להשתגע? ולמה קוראים לך חצי־נולד?"‬
‫החיוך שלו התפוגג‪" .‬נתחיל מהשאלה השנייה‪ ...‬כשנולדתי‪ ,‬הייתי כל כך גדול‪ ,‬חזק‬
 ‫ומכוער‪ ,‬שאמא שלי אמרה שאני נראה כאילו חצי נולדתי‪ ,‬חצי נחצבתי מסלע‪ .‬השם נדבק‪".‬‬
‫"ואתה עדיין מכוער‪ ",‬רטנה מלורי‪.‬‬
‫"בקשר ללא להשתגע כאן‪ ...‬יש כאלה שבאמת יוצאים מדעתם‪ ,‬מגנס‪ .‬קשה לחכות‬
‫לריינרק‪ .‬הרעיון הוא להישאר עסוק‪ .‬יש הרבה מה לעשות כאן‪ .‬יצא לי ללמוד שתים־עשרה‬
‫שפות‪ ,‬כולל אנגלית‪ .‬עשיתי דוקטורט בספרות גרמאנית ולמדתי לסרוג‪".‬‬
‫טי־ג'יי הינהן‪" .‬בגלל זה הזמנתי אותך לארוחת בוקר‪ ,‬מגנס‪".‬‬
‫"ללמוד לסרוג?"‬
‫"להישאר פעיל! יכול להיות מסוכן להישאר יותר מדי זמן לבד בחדר שלך‪ .‬אם תתבודד‪,‬‬
‫אתה תתחיל להיעלם‪ .‬כמה מהוותיקים‪ "...‬הוא השתעל שיעול קטן‪" .‬לא חשוב‪ .‬אתה כאן!‬
‫תמשיך להגיע כל בוקר עד יום הדין ותהיה בסדר‪".‬‬
‫בהיתי מהחלון בשלג המתערבל‪ .‬חשבתי על האזהרה של סאם שאני חייב למצוא את הלהב‪,‬‬
‫ועל הנורן שזימרו שמשהו רע הולך לקרות בעוד תשעה ימים‪" .‬אמרתם שביקרתם בעולמות‬
‫האחרים‪ .‬זאת אומרת שאתם יכולים לצאת מבית המלון‪".‬‬
‫הקבוצה החליפה מבטים של אי־שקט‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר חצי־נולד‪" .‬אבל התפקיד המרכזי שלנו הוא לחכות לריינרק‪ .‬להתאמן‪ ,‬להתאמן‪,‬‬
‫להתאמן‪".‬‬
‫"אני נסעתי ברכבת בדיסניוורלד‪ ",‬אמר איקס‪.‬‬
‫אולי הוא התכוון לזה כבדיחה‪ .‬נראה שיש לחצי־טרול שתי הבעות פנים בלבד‪ :‬בטון רטוב‬
‫ובטון יבש‪.‬‬
‫"מדי פעם‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" ,‬שולחים איינהריאר למשימות בתשעת העולמות‪".‬‬
‫"לאתר מפלצות‪ ",‬הסבירה מלורי‪" .‬להרוג ענקים שנכנסו למידגרד‪ .‬לעצור מכשפות‬
‫ורפאים‪ .‬וכמובן‪ ,‬לטפל בפורקי עול‪"...‬‬
‫"רפאים? פורקי עול?" שאלתי‪.‬‬
‫"העניין הוא‪ ",‬אמר חצי־נולד‪" ,‬שאנחנו יוצאים מוולהלה רק בפקודה של אודין או של‬
‫הברונים‪".‬‬
‫"אבל היפותטית‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אני יכול לחזור לכדור הארץ‪ ,‬למידגרד‪ ,‬איך שלא תקראו‬
‫לזה?"‬
‫"היפותטית‪ ,‬כן‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" .‬תקשיב‪ ,‬אני יודע שכל הקטע עם הנורן בטח משגע אותך‪,‬‬
‫אבל אנחנו לא יודעים מה המשמעות של הנבואה הזאת‪ .‬תן לברונים זמן להחליט מה לעשות‪.‬‬
‫אתה לא יכול להסתער קדימה ולעשות משהו מטופש‪".‬‬
‫"חס וחלילה‪ ",‬אמרה מלורי‪" .‬אנחנו לעולם לא עושים דברים מטופשים‪ .‬למשל‪ ,‬לקפוץ‬
‫באמצע הלילה לקנות פיצה ב'סַ נְ טַ ְרפּיוֹ'‪ .‬זה בחיים לא קרה‪".‬‬
‫"תסתמי‪ ,‬אישה‪ ",‬רטן חצי־נולד‪.‬‬
‫"אישה?" מלורי הושיטה יד לסכין התקוע בחגורה שלה‪" .‬תשמור על הפה שלך‪ ,‬חתיכת‬
 ‫אוגר שוודי מגודל‪".‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתם יודעים איך מתגנבים החוצה מ‪"...‬‬
‫טי־ג'יי השתעל בקול רם‪" .‬סליחה‪ ,‬לא שמעתי אותך‪ .‬אני בטוח שלא דיברת על לעשות‬
‫משהו נגד הכללים‪ .‬מגנס‪ ,‬קודם כול‪ :‬אם תחזור למידגרד מהר מדי‪ ,‬איך תסביר את זה‬
‫לאנשים שהכירו אותך? כולם חושבים שאתה מת‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬אם אנחנו חוזרים‪ ,‬אנחנו‬
‫מחכים עד שכל מי שהכרנו מת‪ .‬זה קל יותר לכולם‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬לוקח זמן‪ ,‬לפעמים שנים‪ ,‬עד‬
‫שכוח האיינהריי שלך מתפתח במלואו‪".‬‬
‫ניסיתי לדמיין את עצמי מחכה כאן שנים‪ .‬לא היו לי הרבה חברים או קרובי משפחה לחזור‬
‫אליהם‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬לא רציתי להיות תקוע כאן — ללמוד שפות חדשות‪ ,‬לסרוג סוודרים —‬
‫לנצח‪ .‬אחרי שראיתי את בת הדודה שלי אנבת'‪ ,‬די רציתי לחדש את הקשר איתה לפני שהיא‬
‫תמות‪ .‬ואם סאמירה צדקה ואמא שלי לא נמצאה בוולהלה‪ ...‬רציתי למצוא אותה‪ ,‬איפה שהיא‬
‫לא נמצאת‪.‬‬
‫"אבל אפשר לעזוב בלי רשות‪ ",‬התעקשתי‪" .‬אולי לא לתמיד‪ ,‬אבל לזמן מסוים‪".‬‬
‫טי־ג'יי זע באי־שקט‪" .‬בוולהלה יש דלתות לכל העולמות‪ .‬בית המלון מעוצב בצורה כזאת‪.‬‬
‫על רוב היציאות יש שמירה‪ ,‬אבל‪ ...‬טוב‪ ,‬יש הרבה דרכים לבוסטון‪ ,‬כי בוסטון היא מרכז‬
‫מידגרד‪".‬‬
‫העפתי מבט סביב השולחן‪ .‬אף אחד לא צחק‪" .‬באמת?"‬
‫"בטח‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" .‬היא נמצאת ממש ליד עץ העולם‪ ,‬הנקודה שהכי קל להגיע ממנה‬
‫לעולמות האחרים‪ .‬למה‪ ,‬לדעתך‪ ,‬קוראים לבוסטון 'מרכז היקום'?"‬
‫"שיגעון גדלות?"‬
‫"לא‪ .‬בני התמותה תמיד ידעו שיש משהו מיוחד במקום הזה‪ ,‬גם אם לא הצליחו לשים על‬
‫זה אצבע‪ .‬הוויקינגים חיפשו את מרכז העולם במשך שנים‪ .‬הם ידעו שהכניסה לאוסגרד‬
‫נמצאת במערב‪ .‬זאת אחת הסיבות לכך שהם המשיכו לערוך מסעות חקר בצפון אמריקה‪.‬‬
‫כשהם פגשו את האינדיאנים‪"...‬‬
‫"אנחנו קראנו להם ְסקְ ָראֵ לינְ ג‪ ",‬אמר חצי־נולד‪" .‬לוחמים אכזריים‪ .‬אהבתי אותם‪".‬‬
‫"לעמים הילידיים היו כל מיני סיפורים על כמה שעולם הרוחות חזק באזור הזה‪ .‬כעבור‬
‫זמן‪ ,‬כשהפוריטנים התיישבו כאן‪ ...‬החזון של ג'ון וינת'רופ על 'העיר הזוהרת על הגבעה'?‬
‫זאת לא היתה מטאפורה‪ .‬היה לו חזון של אוסגרד‪ ,‬הצצה אל העולמות האחרים‪ .‬ומשפטי‬
‫המכשפות בסֵ יילם? היסטריה שגרם קסם שחילחל אל מידגרד‪ .‬אדגר אלן פו נולד בבוסטון‪.‬‬
‫זה לא מקרי שהשיר הכי מפורסם שלו הוא על עורב‪ ,‬אחת החיות המקודשות לאודין‪".‬‬
‫"מספיק‪ ".‬מלורי העיפה אלי מבט מלא גועל‪" .‬ייקח לטי־ג'יי נצח לענות על שאלה של כן או‬
‫לא‪ .‬התשובה היא כן‪ ,‬מגנס‪ .‬אפשר לעזוב‪ ,‬עם רשות או בלעדיה‪".‬‬
‫איקס פיצח צבת סרטן‪" .‬אתה לא תהיה בן אלמוות‪".‬‬
‫"נכון‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" .‬זאת הבעיה הגדולה השנייה‪ .‬בוולהלה לא מתים — לא באופן קבוע‪.‬‬
 ‫פשוט נולדים מחדש‪ .‬זה חלק מהאימונים‪".‬‬
‫זכרתי את הבחור ששופד בלובי‪ ,‬והזאבים גררו את גופתו משם‪ .‬הונדינג אמר שהוא יהיה‬
‫בסדר עד ארוחת הערב‪.‬‬
‫"אבל מחוץ לוולהלה?"‬
‫"בחוץ‪ ,‬בתשעת העולמות‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" ,‬אתה עדיין איינהריי‪ .‬אתה מהיר וחזק וקשוח‬
‫יותר מבן תמותה רגיל‪ .‬אבל אם תמות שם בחוץ‪ ,‬אתה תישאר מת‪ .‬הנשמה שלך אולי תגיע‬
‫להֶ לְ הַ יים‪ .‬או שפשוט תתפוגג לריק הקדמוני — יִ ינוּנְ ָגגָפּ‪ .‬קשה לדעת‪ .‬זה לא שווה את‬
‫הסיכון‪".‬‬
‫"אלא אם כן‪ "...‬חצי־נולד פלה חתיכות ביצה מהזקן שלו‪" .‬אלא אם כן הוא באמת ימצא‬
‫את הלהב של פריי‪ ,‬ויתברר שהאגדות נכונות‪"...‬‬
‫"זה היום הראשון של מגנס כאן‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" ,‬בואו לא ניכנס לזה‪ .‬הוא כבר מספיק לחוץ‬
‫גם ככה‪".‬‬
‫"תלחיצו אותי עוד‪ ",‬אמרתי‪" .‬איזה אגדות בדיוק?"‬
‫מהמסדרון נשמעה תקיעת קרן‪ .‬בשולחנות האחרים התחילו איינהריאר לקום ולפנות את‬
‫הכלים‪.‬‬
‫חצי־נולד שיפשף את הידיים בלהיטות זו בזו‪" .‬הדיבורים יצטרכו לחכות‪ .‬הגיע הזמן‬
‫לקרב!"‬
‫"זמן לקרב‪ ",‬אישר איקס‪.‬‬
‫טי־ג'יי עשה פרצוף‪" .‬מגנס‪ ,‬כדאי שנזהיר אותך לגבי טבילת האש של היום הראשון‪ .‬אל‬
‫תיבהל אם‪"...‬‬
‫"אוי‪ ,‬שקט‪ ",‬אמרה מלורי‪" ,‬אל תקלקל את ההפתעה!" היא חייכה אלי חיוך מצופה אבקת‬
‫סוכר‪" .‬אני מחכה בקוצר רוח לראות את הבשר הטרי נקצץ לחתיכות!"‬
 ‫‪19‬‬

‫בחיים אל תקרא לי בוסטון‬

‫אמרתי לחברים החדשים שלי שאני אלרגי לקיצוץ‪ .‬הם רק צחקו והובילו אותי בכיוון זירת‬
‫הקרב‪ .‬זאת הסיבה שאני מעדיף לא להתחבר עם אנשים חדשים‪.‬‬
‫הזירה היתה כל כך גדולה‪ ,‬שלא הצלחתי לעכל את מה שהעיניים שלי רואות‪.‬‬
‫בימים הטובים‪ ,‬כשהייתי ילד רחוב‪ ,‬ישנתי על גגות בקיץ‪ .‬יכולתי לראות את כל בוסטון‬
‫מפֶנוויי פארק או בַּ נקר היל‪ .‬שדה הקרב של ולהלה היה יותר גדול‪ .‬היו שם בערך שמונה‬
‫קילומטרים רבועים של מקומות מעניינים למות בהם‪ ,‬וכולם בלב המלון‪ ,‬כמו חצר פנימית‪.‬‬
‫מכל ארבעת הצדדים היתמרו קירות הבניין — צוקים של שיש לבן ומרפסות עם מעקות‬
‫זהב‪ .‬על אחדות נתלו דגלים‪ ,‬אחדות היו מקושטות במגינים‪ ,‬ובכמה מהן הוצבו בליסטראות‪.‬‬
‫נדמה שהקומות העליונות נבלעות בזוהר הערפילי של השמים‪ ,‬לבן אחיד כמו אור‬
‫פלואורסצנטי‪.‬‬
‫במרכז השדה היו כמה גבעות סלעיות‪ .‬חורשות עצים נראו פה ושם‪ .‬השוליים החיצוניים‬
‫של הזירה היו ברובם כרי דשא‪ ,‬ונהר רחב כמו הצ'רלס התפתל באמצע‪ .‬על גדות הנהר היו‬
‫כמה כפרים‪ ,‬אולי עבור אלה שהעדיפו להילחם בשטח בנוי‪.‬‬
‫מתוך מאות דלתות בקירות המקיפים את שדה הקרב שטפו פנימה גדודים של לוחמים‪ ,‬וכלי‬
‫הנשק והשריונות שלהם נצצו באור העז‪ .‬היו איינהריאר שלבשו שריון לוחות מלא כמו‬
‫אבירים מימי הביניים‪ .‬אחרים לבשו חולצות משריון שרשרות‪ ,‬מכנסיים צמודים ונעליים‬
‫כבדות‪ .‬כמה היו לבושים במדי הסוואה ונשאו קלצ'ניקובים‪ .‬בחור אחד היה לבוש בבגד ים‪.‬‬
‫הוא צבע את עצמו בכחול והיה חמוש במחבט בייסבול בלבד‪ .‬על החזה שלו היו צבועות‬
‫המילים‪ ,‬נראה אותך‪ ,‬גבר‪.‬‬
‫"הייתי צריך להשקיע יותר בתלבושת שלי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫איקס פוקק אצבעות‪" .‬שריון לא מביא ניצחון‪ .‬גם לא כלי נשק‪".‬‬
‫היה קל לו לומר‪ .‬הוא היה גדול יותר מכמה מדינות שהכרתי‪.‬‬
‫חצי־נולד גונדרסון בחר גם הוא בגישה מינימליסטית‪ .‬הוא נשאר לבוש בטייץ בלבד‪ ,‬אבל‬
‫נשא שני גרזנים עם להב כפול שנראו קטלניים לגמרי‪ .‬ליד כל אחד אחר היה חצי־נולד נראה‬
 ‫ענקי‪ .‬לצד איקס הוא נראה כמו פעוט‪ ...‬פעוט עם זקן‪ ,‬קוביות בבטן וגרזנים‪.‬‬
‫טי־ג'יי חיבר את הכידון לקנה הרובה שלו‪" .‬מגנס‪ ,‬אם אתה רוצה משהו מעבר לציוד‬
‫הבסיסי‪ ,‬תצטרך לקחת אותו ממישהו אחר או להחליף משהו תמורתו‪ .‬בנשקיות של בית‬
‫המלון יסכימו לקבל זהב אדום או עסקת חליפין‪".‬‬
‫"משם הרובה שלך?"‬
‫"מה פתאום‪ ,‬זה הנשק שנהרגתי איתו‪ .‬אני כמעט לא יורה בו‪ .‬לכדורים אין הרבה השפעה‬
‫על איינהריאר‪ .‬החבר'ה האלה שם עם רובי הסער? זה סתם רעש וצלצולים‪ .‬הם האנשים הכי‬
‫פחות מסוכנים בשדה‪ .‬אבל הכידון הזה? זאת פלדת עצם‪ ,‬מתנה מאבא שלי‪ .‬פלדת עצם‬
‫עובדת מעולה‪".‬‬
‫"פלדת עצם‪".‬‬
‫"כן‪ .‬חכה ותראה‪".‬‬
‫יד שמאל שלי כבר התחילה להזיע‪ .‬הרגשתי שהמגן שלי ממש עלוב‪" .‬אז במי אנחנו‬
‫נלחמים?"‬
‫חצי־נולד טפח לי על השכם‪" .‬בכולם! ויקינגים נלחמים בקבוצות קטנות‪ ,‬חבר‪ .‬אנחנו אחי‬
‫המגן שלך‪".‬‬
‫"ואחות המגן‪ ",‬אמרה מלורי‪" .‬וכמה מאיתנו דבילי המגן‪".‬‬
‫חצי־נולד התעלם ממנה‪" .‬תיצמד אלינו‪ ,‬מגנס‪ ,‬ו‪ ...‬טוב‪ ,‬אתה לא תהיה בסדר‪ .‬אתה תיהרג‬
‫די מהר‪ .‬אבל בכל זאת תיצמד אלינו‪ .‬אנחנו נסתער לקרב ונטבח בכמה שיותר מהם!"‬
‫"זאת התוכנית שלך?"‬
‫חצי־נולד הטה את ראשו‪" .‬למה שתהיה לי תוכנית?"‬
‫"אה‪ ,‬לפעמים יש לנו‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" .‬בימי רביעי מתרגלים לוחמת מצור‪ .‬זה יותר מורכב‪.‬‬
‫בימי חמישי הם מוציאים את הדרקונים‪".‬‬
‫מלורי שלפה את החרב שלה ואת הפגיון המשונן‪" .‬היום זה קרב חופשי‪ .‬אני מתה על ימי‬
‫שלישי‪".‬‬
‫מאלף מרפסות נשמעה תקיעת קרנות‪ .‬האיינהריאר הסתערו לקרב‪.‬‬
‫עד אותו הבוקר מעולם לא הבנתי את המונח "מרחץ דמים"‪ .‬בתוך כמה דקות כולנו ממש‬
‫החלקנו מרוב דם‪.‬‬
‫רק נכנסנו לשדה הקרב‪ ,‬וכבר התעופף גרזן מאיפשהו וננעץ במגן שלי‪ .‬הלהב חדר את העץ‬
‫מעל הזרוע שלי‪.‬‬
‫מלורי השמיעה צעקה והשליכה את הפגיון‪ ,‬והוא ננעץ בחזה של משליך הגרזן‪ .‬הוא קרס‬
‫על הברכיים וצחק‪" .‬יפה!" הוא אמר וצנח מת‪.‬‬
‫חצי־נולד רמס אויבים על ימין ועל שמאל בגרזנים מסתחררים‪ ,‬כרת ראשים וגפיים‪ ,‬עד‬
‫שנראה כאילו הוא משחק פיינטבול עם צבע אדום בלבד‪ .‬זה היה דוחה לגמרי‪ .‬ומחריד‪.‬‬
‫והחלק הכי מזעזע? האיינהריאר התייחסו לזה כמו אל משחק‪ .‬הם הרגו בעליצות‪ .‬הם מתו‬
 ‫כאילו מישהו חיסל להם את הדמות ב"קול אוף דיוטי"‪ .‬אף פעם לא אהבתי את המשחק הזה‪.‬‬
‫"באסה‪ ",‬רטן בחור אחד ובחן ארבעה חצים שננעצו לו בחזה‪.‬‬
‫אחר צעק‪" ,‬אני אחסל אותך מחר‪ ,‬טריקסי!" וקרס על הצד עם חנית תקועה לו בבטן‪.‬‬
‫טי־ג'יי שר את "המנון הקרב של הרפובליקה" בזמן שדקר והדף בכידון שלו‪.‬‬
‫איקס ריסק קבוצה אחרי קבוצה‪ .‬כעשרה חצים היו תקועים עכשיו בגב שלו כמו קוצי‬
‫דורבן‪ ,‬אבל לא נראה שהם מטרידים אותו‪ .‬בכל פעם שהאגרוף שלו הלם‪ ,‬עוד איינהריי נעשה‬
‫דו־ממדי‪.‬‬
‫אני השתרכתי איתם באימה מוחלטת‪ ,‬במגן מורם ובחרב נגררת‪ .‬אמרו לי שהמוות כאן‬
‫זמני‪ ,‬אבל התקשיתי להאמין בזה‪ .‬חבורה ענקית של לוחמים עם חפצים מחודדים ניסתה‬
‫להרוג אותי‪ .‬לא רציתי להיהרג‪.‬‬
‫הצלחתי להדוף מכת חרב‪ .‬העפתי מעלי חנית בעזרת המגן שלי‪ .‬היתה לי הזדמנות מצוינת‬
‫לדקור מישהי שלא שמה לב‪ ,‬אבל לא הייתי מסוגל לעשות את זה‪.‬‬
‫זאת היתה טעות‪ .‬היא תקעה לי גרזן בירך‪ .‬הכאב הצליף עד הצוואר שלי‪.‬‬
‫מלורי חיסלה אותה‪" .‬קדימה‪ ,‬צ'ייס‪ ,‬תמשיך לזוז! מתרגלים לכאב אחרי כמה זמן‪".‬‬
‫"נהדר‪ ",‬עשיתי פרצוף‪" .‬יש לי למה לחכות‪".‬‬
‫טי־ג'יי דקר בכידון שלו את מגן הפנים של אביר מימי הביניים‪" .‬בואו נכבוש את הגבעה‬
‫הזאת!" הוא הצביע על רכס סמוך בקצה חורשת עצים‪.‬‬
‫"למה?" צעקתי‪.‬‬
‫"כי זאת גבעה!"‬
‫"הוא אוהב לכבוש גבעות‪ ",‬רטנה מלורי‪" .‬זה קטע כזה של מלחמת האזרחים‪".‬‬
‫פילסנו דרך בכיוון השטח הגבוה יותר‪ .‬הירך שלי עדיין כאבה‪ ,‬אבל כבר הפסיקה לדמם‪ .‬זה‬
‫נורמלי?‬
‫טי־ג'יי הניף את הרובה שלו‪ .‬הוא צעק‪" ,‬להסתער!" בדיוק כשחנית שיפדה אותו מאחור‪.‬‬
‫"טי־ג'יי!" צעקתי‪.‬‬
‫הוא הסתכל עלי‪ ,‬הצליח לחייך חיוך חלוש וקרס עם הפנים אל תוך הבוץ‪.‬‬
‫"בשם פְ ריג!" קיללה מלורי‪" .‬בוא‪ ,‬בשר טרי‪".‬‬
‫היא תפסה בזרוע שלי וגררה אותי אחריה‪ .‬חניתות נוספות עופפו מעל הראש שלי‪.‬‬
‫"אתם עושים את זה כל יום?" דרשתי לדעת‪.‬‬
‫"לא‪ .‬כמו שאמרנו לך — בימי חמישי יש דרקונים‪".‬‬
‫"אבל‪"...‬‬
‫"הי‪ ,‬בוסטון‪ ,‬כל הקטע הוא להתרגל לזוועות הקרב‪ .‬אתה חושב שזה גרוע? חכה עד‬
‫שנצטרך להילחם בריינרק ממש‪".‬‬
‫"למה אני בוסטון? גם טי־ג'יי מבוסטון‪ .‬למה הוא לא בוסטון?"‬
‫"כי טי־ג'יי קצת פחות מעצבן‪".‬‬
‫הגענו לקצה החורשה‪ .‬איקס וחצי־נולד שמרו על המאסף והאטו את ההמון שרדף אחרינו‪.‬‬
‫והאויב באמת היה המון עכשיו‪ .‬כל הקבוצות המפוזרות במרחק ראייה הפסיקו להילחם זו בזו‬
‫ורדפו אחרינו‪ .‬כמה הצביעו עלי‪ .‬כמה קראו בשם שלי‪ ,‬וקולם לא נשמע ידידותי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬הם איתרו אותך‪ ".‬נאנחה מלורי‪" .‬כשאמרתי שאני רוצה לראות איך קוצצים אותך‬
‫לחתיכות‪ ,‬לא התכוונתי שאני רוצה לעמוד לידך כשזה יקרה‪ .‬נו‪ ,‬טוב‪".‬‬
‫כמעט שאלתי למה כולם רודפים אחרי‪ .‬אבל אז קלטתי‪ .‬אני הבשר הטרי‪ .‬ברור‬
‫שהאיינהריאר האחרים יתאחדו נגדי ונגד שאר החדשים‪ .‬הראש של לארס אלסטרום בטח‬
‫כבר נערף‪ .‬דידי בטח מתרוצצת בזרועות כרותות‪ .‬האיינהריאר הוותיקים יעשו את זה הכי‬
‫מכאיב ומפחיד שאפשר כדי לראות איך אנחנו מתמודדים‪ .‬זה עיצבן אותי‪.‬‬
‫טיפסנו על הגבעה‪ ,‬רצים מעץ לעץ לתפוס מחסה‪ .‬חצי־נולד הסתער על קבוצה של כעשרים‬
‫איש שרדפו אחרינו‪ .‬הוא חיסל את כולם‪ .‬הוא יצא משם צוחק‪ ,‬עם אור מטורף בעיניים‪ .‬הוא‬
‫דימם מעשר פציעות שונות‪ .‬פגיון היה נעוץ בחזה שלו‪ ,‬ממש ליד הלב‪.‬‬
‫"איך הוא לא מת?" שאלתי‪.‬‬
‫"הוא בֶּ ְרסֶ ְרקֶ ר‪ ".‬מלורי העיפה מבט לאחור בהבעה מעורבת של בוז וכעס ומשהו נוסף‪...‬‬
‫התפעלות? "זה שיכרון קרב‪ .‬האידיוט ימשיך להילחם עד שממש יקצצו אותו לחתיכות‪".‬‬
‫פתאום קלטתי משהו‪ .‬מלורי מחבבת את חצי־נולד‪ .‬את לא קוראת למישהו אידיוט כל כך‬
‫הרבה פעמים אם הוא לא ממש מוצא חן בעינייך‪ .‬בנסיבות אחרות אולי הייתי מקנטר אותה‪,‬‬
‫אבל בזמן שדעתה היתה מוסחת‪ ,‬נשמע קול חבטה רטוב‪ .‬חץ ננעץ בצוואר שלה‪.‬‬
‫היא הסתכלה עלי בפנים זועפות כאילו אומרת‪ ,‬לגמרי באשמתך‪.‬‬
‫היא קרסה‪ .‬כרעתי לצדה והנחתי יד על הצוואר שלה‪ .‬הרגשתי בחיים אוזלים ממנה‪ .‬יכולתי‬
‫להרגיש בעורק הקרוע‪ ,‬בדופק הנחלש‪ ,‬בכל הנזק שצריך לתקן‪ .‬נדמה שהאצבעות שלי‬
‫מתחממות‪ .‬אם היה לי קצת יותר זמן‪...‬‬
‫"זהירות!" צעק איקס‪.‬‬
‫הנפתי את המגן שלי‪ .‬חרב התנגשה בו בקול צלצול‪ .‬דחפתי כנגדה והעפתי את התוקף‬
‫במורד הגבעה‪ .‬הזרועות שלי כאבו‪ .‬הראש שלי פעם כולו‪ ,‬אבל איכשהו הצלחתי לקום‪.‬‬
‫חצי־נולד נמצא כארבעים מטר ממני‪ ,‬מוקף המון לוחמים שדקר אותו בחניתות וירה בו‬
‫חצים‪ .‬איכשהו הוא המשיך להילחם‪ ,‬אבל אפילו הוא לא יישאר על הרגליים עוד הרבה זמן‪.‬‬
‫איקס תלש למישהו את הקלצ'ניקוב מהידיים והכניס לו אותו בראש‪.‬‬
‫"קדימה‪ ,‬מגנס בוסטון‪ ",‬אמר החצי־טרול‪" .‬תכבוש את הפסגה בשם קומה תשע־עשרה!"‬
‫"אתם לא הולכים לקרוא לי בוסטון‪ ",‬רטנתי‪" .‬אני מסרב‪".‬‬
‫כשלתי במעלה הגבעה עד שהגעתי לפסגה‪ .‬השענתי את הגב כנגד הגזע של עץ אלון גדול‬
‫בזמן שאיקס ריסק וכתש ונגח בוויקינגים כאילו אין מחר‪.‬‬
‫חץ פגע בכתף שלי וריתק אותי לעץ‪ .‬כמעט התעלפתי מרוב כאב‪ ,‬אבל שברתי את קצה‬
‫החץ וגררתי את עצמי לחופשי‪ .‬הדימום פסק מיד‪ .‬הרגשתי שהפצע נסגר כאילו מישהו מילא‬
 ‫אותו שעווה חמה‪.‬‬
‫צל חלף מעלי — משהו גדול וכהה שצנח מהשמים‪ .‬לקח לי שבריר שנייה לקלוט שזה‬
‫סלע‪ ,‬שכנראה נורה מאחת הבליסטראות שעל המרפסות‪ .‬לקח לי עוד שבריר שנייה לקלוט‬
‫איפה הוא עומד לנחות‪.‬‬
‫מאוחר מדי‪ .‬לפני שהספקתי לצעוק אזהרה לאיקס‪ ,‬החצי־טרול ועשרה איינהריאר אחרים‬
‫נעלמו מתחת לגוש אבן במשקל עשרים טונות‪ ,‬שעל הצד שלו נכתב בצבע‪ :‬באהבה מקומה‬
‫‪.63‬‬
‫מאה לוחמים בהו בסלע‪ .‬עלים וזרדים ריפרפו סביבם‪ .‬ואז כל האיינהריאר כאיש אחד‬
‫הסתובבו להסתכל עלי‪.‬‬
‫עוד חץ פגע לי בחזה‪ .‬צרחתי‪ ,‬יותר בכעס מאשר מכאב‪ ,‬ושלפתי אותו‪.‬‬
‫"ואוו‪ ",‬העיר אחד הוויקינגים‪" .‬הוא מחלים מהר‪".‬‬
‫"תנסו חנית‪ ",‬הציע מישהו‪" .‬תנסו שתי חניתות‪".‬‬
‫הם דיברו כאילו מתחת לכבודם לפנות אלי — כאילו אני חיה שלכדו בפינה‪ ,‬ועכשיו‬
‫יכולים לערוך בה ניסויים‪.‬‬
‫עשרים או שלושים איינהריאר הניפו כלי נשק‪ .‬הכעס בתוכי התפוצץ‪ .‬צרחתי‪ ,‬וגל אנרגיה‬
‫פרץ ממני כמו גל ההדף של פצצה‪ .‬מיתרי קשת פקעו‪ .‬חרבות נפלו מידי בעליהן‪ .‬חניתות‬
‫ורובים וגרזנים הושלכו אל העצים‪.‬‬
‫באותה מהירות שפרץ האנרגיה התחיל‪ ,‬ככה הוא דעך‪ .‬מסביבי מאה איינהריאר פורקו‬
‫מכלי הנשק שלהם‪.‬‬
‫הבחור הצבוע בכחול עמד בשורה הקדמית‪ ,‬עם מחבט הבייסבול שלו לרגליו‪ .‬הוא בהה בי‬
‫בהלם‪" .‬מה זה היה?"‬
‫ללוחם לצדו היו רטייה ומגן עור אדום מקושט עיטורי כסף‪ .‬הוא התכופף בזהירות והרים‬
‫את הגרזן שלו‪.‬‬
‫"אַ לְ ף סֵייד‪ ",‬אמר רטייה‪" .‬יפה מאוד‪ ,‬בן פריי‪ .‬לא ראיתי תכסיס כזה כבר מאות שנים‪.‬‬
‫אבל פלדת עצם טובה יותר‪".‬‬
‫העיניים שלי פזלו בניסיון לעקוב אחרי הגרזן שלו שהסתחרר לעבר הפרצוף שלי‪ .‬ואז‬
‫הכול החשיך‪.‬‬
 ‫‪20‬‬

‫הצטרף לצד האפל‪ .‬יש לנו ופלים‬

‫קול מוכר אמר‪" ,‬שוב נהרגת‪ ,‬מה?"‬

‫פקחתי עיניים‪ .‬מצאתי את עצמי עומד בביתן מוקף עמודי אבן אפורים‪ .‬בחוץ היו רק שמים‬
‫ריקים‪ .‬האוויר היה דליל‪ .‬רוח קרה הצליפה על פני רצפת השיש וליבתה את האש בבור‬
‫המרכזי‪ ,‬והלהבות במחתות משני צדי בימה גבוהה הבליחו‪ .‬שלוש מדרגות הובילו מעלה אל‬
‫כס כפול — מושב אהבה עשוי עץ לבן‪ ,‬מגולף בעיטורים מורכבים של בעלי חיים‪ ,‬ציפורים‬
‫וענפי עצים‪ .‬המושב עצמו היה מרופד בפרוות סמור‪ .‬על המושב התפרקד ואכל ופלים‬
‫מעטיפת כסף האיש בחולצה של ה"רד סוקס"‪.‬‬
‫לליד ְסשַ לְ ב‪ ",‬הוא גיחך והשפתיים המצולקות שלו נראו כמו רוכסן‪" .‬כס‬ ‫ְ‬ ‫"ברוך הבא‬
‫אודין‪".‬‬
‫"אתה לא אודין‪ ",‬אמרתי בתהליך הגיוני של פסילה‪" .‬אתה לוקי‪".‬‬
‫איש ה"סוקס" צחק‪" .‬דבר לא חומק מהמוח המושחז שלך‪".‬‬
‫"קודם כול‪ ,‬מה אנחנו עושים כאן? ודבר שני‪ ,‬למה לכס של אודין קוראים לִ ידס שַ ב‪".‬‬
‫"ליד ְסשַ לְ ב‪ .‬תוסיף למ"ד באמצע‪ .‬זה צריך להישמע כאילו אתה מתכונן לירוק‪".‬‬
‫ְ‬
‫"תראה מה זה‪ ,‬לא אכפת לי‪".‬‬
‫"צריך להיות אכפת לך‪ .‬כאן הכול החל‪ .‬זאת התשובה לשאלה שלך — למה אנחנו כאן‪".‬‬
‫הוא טפח על המושב לצדו‪" .‬בוא‪ ,‬הצטרף אלי‪ .‬קח ופל‪".‬‬
‫"אממ‪ ,‬לא תודה‪".‬‬
‫"ההפסד כולו שלך‪ ".‬הוא שבר חתיכה מהוופל והקפיץ אותה לפה‪" .‬המילוי הסגול הזה‪...‬‬
‫אני לא יודע איזה טעם זה אמור להיות‪ ,‬אבל הוא פשוט מעולה‪".‬‬
‫הדופק שלי פעם בכוח בצוואר‪ ,‬וזה היה מוזר כי הרי חלמתי‪ ,‬וככל הנראה גם הייתי מת‪.‬‬
‫העיניים של לוקי היו מלחיצות‪ .‬היה בהן אותו בוהק עז כמו אצל סאם‪ ,‬אבל סאם שלטה‬
‫בלהבות שלה‪ .‬המבט של לוקי ריפרף באי־שקט כמו הלהבות בבור האש‪ ,‬מלובה ברוח‪,‬‬
‫מחפש כל דבר שיוכל להבעיר‪.‬‬
‫"פריי ישב כאן פעם‪ ".‬הוא ליטף את פרוות הסמור‪" .‬אתה מכיר את הסיפור?"‬
 ‫"לא‪ ,‬אבל‪ ...‬זה חוקי שמישהו מלבד אודין ישב כאן?"‬
‫"הו‪ ,‬כן‪ .‬ובכן‪ ,‬אודין ופריג‪ ,‬המלך והמלכה‪ .‬הם יכולים לשבת כאן ולראות כל מקום‬
‫בתשעת העולמות‪ .‬מספיק שיתרכזו‪ ,‬וכוח רצונם יאתר את הדבר שהם מחפשים‪ .‬אבל אם‬
‫מישהו אחר יושב כאן‪ "...‬הוא ציקצק בלשונו‪" .‬קסמי הכס עלולים להיות קללה נוראה‪ .‬אני‬
‫בהחלט לא הייתי מסתכן בזה לולא היה מדובר באשליה‪ .‬אבל אביך ניסה‪ .‬זה היה רגע המרד‬
‫האחד שלו‪ ".‬לוקי אכל עוד חתיכה מהוופל עם המילוי הסגול‪" .‬תמיד הערצתי אותו על כך‪".‬‬
‫"ו‪"?...‬‬
‫"ובמקום לראות את הדבר שהוא חיפש‪ ,‬הוא ראה את הדבר שחשק בו יותר מכול‪ .‬זה הרס‬
‫את חייו‪ .‬זאת הסיבה שאיבד את הלהב שלו‪ .‬הוא‪ "...‬לוקי עיווה את פניו‪" .‬סלח לי לרגע‪".‬‬
‫הוא הפנה את הראש‪ ,‬והפנים שלו התכווצו כאילו הוא עומד להתעטש‪ .‬ואז הוא השמיע‬
‫צרחת ייסורים‪ .‬כשהוא פנה אלי שוב‪ ,‬אדים עלו מרקמת הצלקת שלרוחב גשר האף שלו‪.‬‬
‫"מצטער‪ ",‬הוא אמר‪" .‬מדי פעם הארס ניתז לי לעיניים‪".‬‬
‫"הארס‪ ".‬זכרתי משהו מאיזה מיתוס‪" .‬אתה הרגת מישהו‪ .‬האלים תפסו אותך וקשרו אותך‪.‬‬
‫היה משהו עם ארס‪ .‬איפה אתה נמצא באמת?"‬
‫הוא חייך אלי את חיוכו המעוקם‪" .‬היכן שאני נמצא תמיד‪ .‬האלים דאגו‪ ,‬אהמ‪ ,‬לרסן אותי‬
‫כהלכה‪ .‬אבל זה לא חשוב‪ .‬אני עדיין יכול לשלח רסיסים ממהותי מפעם לפעם — כפי שאני‬
‫עושה עכשיו‪ ,‬כדי לשוחח עם חברי האהובים!"‬
‫"זה שאתה לובש חולצה של ה'סוקס' לא אומר שאנחנו חברים‪".‬‬
‫"נפגעתי עמוקות!" העיניים שלו נצצו‪" .‬בתי סאמירה ראתה בך משהו‪ .‬אנחנו יכולים לעזור‬
‫זה לזה‪".‬‬
‫"אתה פקדת עליה לקחת אותי לוולהלה?"‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ .‬זה לא היה רעיון שלי‪ .‬מגנס צ'ייס‪ ,‬אתה מעניין גורמים רבים ושונים‪ .‬אחדים‬
‫אינם מקסימים ומועילים כמוני‪".‬‬
‫"מה דעתך להיות מקסים ומועיל לבת שלך? סילקו אותה מהוולקיריות בגלל הבחירה בי‪".‬‬
‫החיוך שלו התפוגג‪" .‬אתה רואה‪ ,‬כאלה הם האלים‪ .‬גם אותי גירשו‪ ,‬וכמה פעמים הצלתי‬
‫אותם? אל תדאג לסאמירה‪ .‬היא חזקה‪ .‬היא תהיה בסדר גמור‪ .‬אתה זה שמדאיג אותי‪".‬‬
‫רוח קרה נשבה בביתן‪ ,‬והיא היתה כל כך חזקה‪ ,‬שדחפה אותי כמה סנטימטרים על רצפת‬
‫האבן הממורקת‪.‬‬
‫לוקי מעך לכדור את עטיפת הוופלים‪" .‬אתה תתעורר בקרוב‪ .‬לפני כן‪ ,‬עצה קטנה‪".‬‬
‫"אני מניח שאני לא יכול לסרב‪".‬‬
‫"להב הקיץ‪ ",‬אמר לוקי‪" .‬כשאבא שלך ישב על הכס הזה‪ ,‬מה שראה חרץ את גורלו‪ .‬הוא‬
‫למשָ רתו ושליחו סקירניר‪".‬‬
‫ויתר על הלהב שלו‪ .‬הוא עבר ְ‬
‫לרגע חזרתי אל גשר לונגפלו‪ ,‬והלהב זימזם בידיים שלי כאילו מנסה לדבר‪.‬‬
‫"דוד רנדולף הזכיר את סקירניר‪ ",‬אמרתי‪" .‬צאצא שלו טבע עם הספינה ההיא‪".‬‬
‫לוקי עשה פנטומימה של מחיאות כפיים‪" .‬ושם נח הלהב במשך אלף שנה‪ ,‬מחכה למישהו‬
‫שיתבע עליו בעלות — מישהו שזכותו לשאת אותו‪".‬‬
‫"אני‪".‬‬
‫"אהה‪ ,‬אבל אתה אינך היחיד שיכול להשתמש בלהב‪ .‬אנחנו יודעים מה יקרה בריינרק‪.‬‬
‫הנורן חשפו בפנינו את גורלותינו‪ .‬פריי‪ ...‬פריי המסכן‪ ,‬בשל הבחירות שעשה‪ ,‬ימות בידי‬
‫סורט‪ .‬אדון ענקי האש יכה בו בלהב האבוד שלו‪".‬‬
‫פרץ כאב פגע בין העיניים שלי‪ ,‬בערך במקום שהרג אותי הגרזן של האיינהריי‪" .‬בגלל זה‬
‫סורט רוצה את הלהב‪ .‬כדי להיות מוכן לקראת ריינרק‪".‬‬
‫"לא רק מסיבה זאת‪ .‬הוא ישתמש בלהב להתחיל בשרשרת אירועים שתאיץ את בוא יום‬
‫הדין‪ .‬בעוד שמונה ימים‪ ,‬אם לא תעצור אותו‪ ,‬הוא ישחרר את בני‪ ,‬הזאב‪".‬‬
‫"הבן שלך‪ "?...‬זרועותי התחילו להתפוגג‪ .‬הראייה שלי היטשטשה‪ .‬יותר מדי שאלות מילאו‬
‫לי את הראש‪" .‬רגע‪ ...‬גם הגורל שלך הוא להילחם באלים בריינרק?"‬
‫"כן‪ ,‬אבל האלים הם שבחרו בזה‪ ,‬לא אני‪ .‬העניין לגבי הגורל הוא כזה‪ ,‬מגנס‪ :‬גם אם איננו‬
‫יכולים לשנות את התמונה הגדולה‪ ,‬הבחירות שלנו עשויות לשנות את הפרטים‪ .‬כך אנחנו‬
‫מורדים בגורל‪ ,‬מותירים חותם‪ .‬מה תבחר לעשות?"‬
‫הדמות שלו היבהבה‪ .‬לרגע ראיתי אותו שרוע ברגליים ובידיים פשוטות על גוש אבן‪,‬‬
‫ומפרקי הידיים והקרסוליים קשורים בחבלים חלקלקים‪ .‬הגוף שלו התעוות מכאב‪ .‬ואז ראיתי‬
‫אותו במיטת בית חולים ורופאה רוכנת מעליו‪ ,‬היד שלה נחה בעדינות על המצח שלו‪ .‬היא‬
‫נראתה כמו גרסה מבוגרת יותר של סאם — תלתלים כהים ביצבצו מצעיף ראש סגול‪ ,‬והפה‬
‫שלה היה קפוץ מדאגה‪.‬‬
‫לוקי נגלה על הכס שוב והבריש פירורי ופל מחולצת ה"רד סוקס" שלו‪" .‬אני לא אומר לך‬
‫מה לעשות‪ ,‬מגנס‪ .‬זה ההבדל ביני לאלים האחרים‪ .‬אני רק אשאל אותך שאלה אחת‪ :‬כשתינתן‬
‫לך ההזדמנות לשבת על כס אודין — והיום הזה הולך וקרב — האם תחפש אחר משאת לבך‪,‬‬
‫בידיעה שהדבר יחרוץ את גורלך כפי שחרץ את גורל אביך? חשוב על כך‪ ,‬בן פריי‪ .‬אולי‬
‫נשוחח שוב‪ ,‬אם תשרוד את שמונת הימים הבאים‪".‬‬
‫החלום השתנה‪ .‬לוקי נעלם‪ .‬המחתות התפוצצו והמטירו גחלים לוהטות על פני הבימה‪ ,‬וכס‬
‫אודין עלה בלהבות‪ .‬השמים נמלאו עננים של אפר וולקני‪ .‬מעל הכס הבוער נגלו בעשן שתי‬
‫עיניים אדומות זוהרות‪.‬‬
‫אתה‪ .‬הקול של סורט שטף אותי כמו להביור‪ .‬רק עיכבת אותי‪ .‬קנית לך מוות‬
‫מכאיב וקבוע יותר‪.‬‬
‫ניסיתי לדבר‪ .‬החום שאב לי את החמצן מהריאות‪ .‬השפתיים שלי התבקעו והעלו‬
‫שלפוחיות‪.‬‬
‫סורט צחק‪ .‬הזאב סבור שאולי עדיין תהיה בך תועלת‪ .‬אני סבור שלא‪.‬‬
‫כשניפגש שוב אתה תבער‪ ,‬בן פריי‪ .‬אתה וחבריך תהיו לי לעצי הסקה‪ .‬אתה‬
 ‫תבעיר את האש שתשרוף את תשעת העולמות‪.‬‬
‫העשן הפך סמיך‪ .‬לא יכולתי לנשום‪ ,‬לא יכולתי לראות שום דבר‪.‬‬
‫העיניים שלי נפקחו בכוח‪ .‬התיישבתי בבת אחת‪ ,‬מתנשף‪ .‬נמצאתי במיטה בחדר שלי בבית‬
‫המלון‪ .‬סורט נעלם‪ .‬נגעתי בפנים שלי‪ ,‬והן לא היו שרופות‪ .‬שום גרזן לא היה נעוץ שם‪ .‬כל‬
‫פציעות הקרב שלי נעלמו‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬כל הגוף שלי זימזם ממתח‪ .‬הרגשתי כאילו נרדמתי על מסילה של חשמלית‪,‬‬
‫והרכבת בדיוק חלפה לידי‪.‬‬
‫החלום כבר התחיל להימחק מהזיכרון שלי‪ .‬נאבקתי להיאחז בפרטים‪ :‬כס אודין; לוקי‬
‫והוופלים; בני‪ ,‬הזאב; סורט שהבטיח להבעיר את תשעת העולמות‪ .‬הניסיון להכניס בכל זה‬
‫היגיון היה מכאיב עוד יותר מהגרזן שחטפתי בפרצוף‪.‬‬
‫מישהו דפק על הדלת שלי‪.‬‬
‫חשבתי שאולי זה אחד החברים שלי למסדרון‪ ,‬ולכן זינקתי מהמיטה ורצתי לדלת‪ .‬פתחתי‬
‫אותה בכוח ומצאתי את עצמי מול הוולקיריה גונילה‪ ,‬ורק אז נזכרתי שאני בתחתונים‪.‬‬
‫הפנים שלה האדימו כמו סלק‪ .‬היא חשקה את הלסת‪" .‬אה‪".‬‬
‫"המפקדת גורילה‪ ",‬אמרתי‪" .‬לכבוד הוא לי‪".‬‬
‫היא התאוששה במהירות ונעצה בי מבט קר וזועם כאילו מנסה להקפיא אותי במבטה‪.‬‬
‫"מגנס צ'ייס‪ .‬אני‪ ,‬אממ‪ ...‬אתה חזרת לחיים במהירות מדהימה‪".‬‬
‫לפי נימת הקול שלה‪ ,‬ניחשתי שהיא לא ציפתה למצוא אותי כאן‪ .‬אז למה היא דפקה על‬
‫הדלת שלי?‬
‫"לא תיזמנתי את החזרה שלי לחיים‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה היה מהר?"‬
‫"מאוד‪ ".‬היא העיפה מבט מעבר לי‪ ,‬אולי בחיפוש אחרי משהו‪" .‬נשארו כמה שעות עד‬
‫ארוחת הערב‪ .‬אולי אוכל לעשות לך סיור במלון‪ ,‬כיוון שהוולקיריה שלך פוטרה‪".‬‬
‫"את מתכוונת‪ ,‬כיוון שהיא פוטרה בגללך‪".‬‬
‫גונילה הרימה את כפות ידיה‪" .‬אני לא שולטת בנורן‪ .‬הן גוזרות את גורל כולנו‪".‬‬
‫"כמה נוח‪ ".‬נזכרתי במה שלוקי אמר‪ :‬הבחירות שלנו עשויות לשנות את הפרטים‪ .‬כך‬
‫אנחנו מורדים בגורל‪" .‬אז מה לגבַּ י? את — זאת אומרת‪ ,‬הנורן גזרו את הגורל שלי?"‬
‫גונילה עשתה פרצוף‪ .‬היא עמדה נוקשה וחסרת שקט‪ .‬משהו הטריד אותה — אולי אפילו‬
‫הפחיד אותה‪.‬‬
‫"הברונים דנים בעניינך ברגעים אלה ממש‪ ".‬היא לקחה את צרור המפתחות שלה‬
‫מחגורתה‪" .‬בוא לסיור איתי‪ .‬נוכל לשוחח‪ .‬אם אבין אותך טוב יותר‪ ,‬אולי אוכל לדבר‬
‫לטובתך עם הברונים‪ .‬אלא אם כן‪ ,‬כמובן‪ ,‬אתה רוצה לנסות את מזלך בלי עזרתי‪ .‬אולי יתמזל‬
‫לך המזל‪ .‬אולי הברונים יגזרו עליך תורנות מעליות למשך כמה מאות שנים‪ .‬או שטיפת כלים‬
‫במטבח‪".‬‬
‫הדבר האחרון שרציתי היה זמן איכות עם גונילה‪ .‬אבל בסיור בבית המלון אולי אגלה‬
‫נקודות ציון חשובות — למשל‪ ,‬את היציאות‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬אחרי החלום שלי לא רציתי להיות‬
‫לבד‪.‬‬
‫ומלבד זה‪ ,‬יכולתי לדמיין לעצמי כמה כלים מלוכלכים נשארים אחרי שלושה סיבובים של‬
‫ארוחת ערב בהיכל המשתאות‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬אני אבוא לסיור‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל אולי כדאי שלפני זה אתלבש‪".‬‬
 ‫‪21‬‬

‫גונילה נשרפת וזה לא מצחיק‪ .‬טוב‪ ,‬אולי קצת‬

‫הדבר העיקרי שגיליתי‪ :‬כשמסתובבים בוולהלה צריך ג'י־פי־אס‪ .‬אפילו גונילה התבלבלה‬
‫באינסוף המסדרונות‪ ,‬אולמות המשתאות‪ ,‬הגנים והטרקלינים‪.‬‬
‫בנקודה מסוימת‪ ,‬בזמן שעלינו במעלית שירות‪ ,‬אמרה גונילה‪" ,‬כאן קומת המסעדות‪".‬‬
‫הדלתות נפתחו‪ ,‬וחומת אש אפפה את שנינו‪.‬‬
‫הלב שלי זינק לגרון‪ .‬חשבתי שסורט מצא אותי‪ .‬גונילה צרחה וכשלה לאחור‪ .‬חבטתי עם‬
‫היד בכפתורים אקראיים עד שהדלתות נסגרו‪ .‬ואז עשיתי כמיטב יכולתי לכבות את שולי‬
‫השמלה הבוערת של גונילה‪.‬‬
‫"את בסדר?" הדופק שלי עדיין דהר‪ .‬הזרועות של גונילה היו מכוסות טלאי עור אדום‬
‫מעלה אדים‪.‬‬
‫מוּספֶּלְ ְסהַ יים‪,‬‬
‫"העור שלי יתאושש‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬הגאווה שלי‪ ,‬אולי לא‪ .‬זה — זה היה ְ‬
‫לא קומת המסעדות‪".‬‬
‫תהיתי אם סורט אירגן איכשהו את הבלבול הקטן הזה‪ ,‬או שלעתים קרובות נפתחות דלתות‬
‫המעליות בוולהלה אל עולם האש‪.‬‬
‫לא הייתי בטוח איזו אפשרות מדאיגה יותר‪.‬‬
‫הקול הקפוץ של גונילה לימד אותי כמה כואב לה‪ .‬נזכרתי איך רכנתי אל מלורי קין אחרי‬
‫שנפלה בקרב — איך הרגשתי בנזק‪ ,‬והיתה לי הרגשה שהייתי יכול לתקן אותו אילו היה לי‬
‫יותר זמן‪.‬‬
‫כרעתי לצד הוולקיריה‪" .‬אפשר?"‬
‫"מה אתה‪"...‬‬
‫נגעתי בזרוע שלה‪.‬‬
‫האצבעות שלי התחילו להעלות אדים כששאבו את החום מהעור שלה‪ .‬האדמומיות‬
‫התפוגגה‪ .‬הכוויות שלה נעלמו‪ .‬אפילו קצה האף החרוך שלה החלים‪.‬‬
‫גונילה בהתה בי כאילו צמחו לי קרניים‪" .‬איך אתה‪ ?...‬וגם לא נכווית‪ .‬איך?"‬
‫"אני לא יודע‪ ".‬הראש שלי הסתובב מרוב תשישות‪" .‬מזל? חיים בריאים?"‬
 ‫ניסיתי לעמוד ומיד קרסתי‪.‬‬
‫"זהירות‪ ,‬בן פריי‪ ".‬גונילה תפסה בזרועי‪.‬‬
‫דלתות המעלית נפתחו שוב‪ .‬הפעם באמת הגענו לקומת המסעדות‪ .‬ריחות עוף בלימון ופיצה‬
‫הסתננו פנימה‪.‬‬
‫"בוא נמשיך ללכת‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬זה ינקה לך את הראש‪".‬‬
‫זכינו בכמה וכמה מבטים משונים כאשר כשלנו הלאה‪ ,‬אני נשען על מפקדת הוולקיריות‬
‫לשם תמיכה‪ ,‬והשמלה של גונילה עדיין קרועה ומעלה עשן‪.‬‬
‫פנינו למסדרון שלכל אורכו היו חדרי ישיבות‪ .‬בתוך אחד מהם העביר בחור בשריון עור‬
‫עם מסמרות לעשרה לוחמים מצגת פאוור־פוינט‪ ,‬שפירטה את נקודות החולשה של טרולים‬
‫הרריים‪.‬‬
‫כמה דלתות הלאה ולקיריות בכובעי מסיבה נוצצים עשו חיים עם עוגה וגלידה‪ .‬נר יום‬
‫ההולדת היה בצורת המספר ‪.500‬‬
‫"אני חושב שאני בסדר עכשיו‪ ",‬אמרתי לגונילה‪" .‬תודה‪".‬‬
‫התנודדתי כמה צעדים בכוחות עצמי‪ ,‬אבל הצלחתי להישאר זקוף‪.‬‬
‫"יכולות ההחלמה שלך יוצאות דופן‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬פריי הוא אל השפע והפריון‪ ,‬הצמיחה‬
‫והמרץ — אני מניחה שזה ההסבר‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬מעולם לא ראיתי איינהריי שמסוגל לרפא את‬
‫עצמו במהירות כזאת‪ ,‬בטח שלא לרפא אחרים‪".‬‬
‫"אני לא יודע יותר ממך‪ ",‬אמרתי‪" .‬בדרך כלל אני בקושי מצליח לפתוח עטיפות של‬
‫פלסטרים‪".‬‬
‫"והחסינות לאש?"‬
‫התמקדתי בדוגמת השטיח וניסיתי להניח רגל אחרי רגל‪ .‬עכשיו הייתי מסוגל ללכת בכוחות‬
‫עצמי‪ ,‬אבל בעקבות הריפוי של גונילה הרגשתי כאילו אני חולה בדלקת ריאות קשה‪.‬‬
‫"אני לא חושב שזאת חסינות לאש‪ ",‬אמרתי‪" .‬כבר יצא לי להיכוות‪ .‬אני פשוט‪ ...‬יש לי‬
‫עמידות גבוהה לטמפרטורה קיצונית‪ .‬לקור‪ .‬לחום‪ .‬אותו הדבר קרה על גשר לונגפלו‪,‬‬
‫כשהלכתי אל תוך הלהבות‪ "...‬השתתקתי‪ .‬נזכרתי שגונילה ערכה את הסרטון ההוא וגרמה לי‬
‫להיראות אידיוט‪" .‬אבל את יודעת את זה‪".‬‬
‫לא נראה שגונילה הבחינה בלעג בקולי‪ .‬היא ליטפה בהיסח הדעת את אחד הפטישים‬
‫בחגורה האלכסונית שלה כאילו הוא חתלתול‪" .‬אולי‪ ...‬בתחילת הבריאה היו קיימים רק שני‬
‫מוּספֶּלְ ְסהַ יים וניפְ לְ הַ יים‪ ,‬אש וקרח‪ .‬החיים צמחו בין שתי נקודות הקיצון הללו‪ .‬פריי‬
‫עולמות‪ְ :‬‬
‫הוא אל האקלים הממוזג ועונת הצמיחה‪ .‬הוא מייצג את דרך האמצע‪ .‬אולי בגלל זה אתה חסין‬
‫לחום ולקור‪ ".‬היא ניענעה בראשה‪" .‬אני לא יודעת‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ .‬עבר זמן רב מאז שפגשתי‬
‫בצאצא של פריי‪".‬‬
‫"למה? אסור לנו להיכנס לוולהלה?"‬
‫"אה‪ ,‬ישנם כאן כמה ילדי פריי מימי קדם‪ .‬מלכי שוודיה היו צאצאים שלו‪ ,‬לדוגמה‪ .‬אבל אף‬
 ‫צאצא חדש לא הגיע לוולהלה כבר מאות שנים‪ .‬פריי הוא ואניר‪ ,‬קודם כול‪".‬‬
‫"זה לא טוב? סורט קרא לי שרץ־ואניר‪".‬‬
‫"זה לא היה סורט‪".‬‬
‫חשבתי על החלום שלי‪ :‬העיניים הזוהרות בעשן‪" .‬זה כן היה סורט‪".‬‬
‫נראה שגונילה רוצה להתווכח‪ ,‬אבל היא עזבה את זה‪" .‬בכל אופן‪ ,‬האלים מחולקים לשני‬
‫שבטים‪ .‬האֵ זיר הם ברובם אלי מלחמה‪ :‬אודין‪ ,‬ת'ור‪ ,‬טיר והשאר‪ .‬הוואניר מזכירים יותר אלי‬
‫פרייה‪ ,‬אבא שלהם נְ י ְֵירד‪ .‬זאת הצגה פשטנית של הדברים‪ ,‬אבל בכל מקרה —‬ ‫טבע‪ :‬פריי‪ֵ ,‬‬
‫לפני זמן רב שני השבטים נמצאו במלחמה‪ .‬הם כמעט השמידו את תשעת העולמות‪ .‬בסופו של‬
‫דבר הם יישבו את חילוקי הדעות ביניהם‪ .‬נערכו נישואים בין השבטים‪ .‬הם שילבו כוחות‬
‫כנגד הענקים‪ .‬אבל הם עדיין שבטים נפרדים‪ .‬לכמה מהוואניר יש ארמונות באוסגרד‪ ,‬מושב‬
‫האזיר‪ ,‬אבל לוואניר יש גם עולם משלהם‪ ,‬ואנָהַ יים‪ .‬כשבן או בת של הוואניר מתים מות‬
‫גבורה‪ ,‬בדרך כלל הם לא מגיעים לוולהלה‪ .‬רוב הפעמים הם מגיעים לעולם שלאחר המוות‬
‫של הוואניר‪ ,‬בפיקוח האלה פרייה‪".‬‬
‫נדרשה לי דקה לעכל את כל זה‪ .‬שבטי אלים‪ .‬מלחמות‪ .‬שיהיה‪ .‬אבל החלק האחרון‪ ,‬העולם‬
‫שלאחר המוות של הוואניר‪" ...‬אז את אומרת שיש עוד מקום כמו ולהלה‪ ,‬רק בשביל ילדים‬
‫של ואניר‪ ,‬ואני לא שם? מה אם לשם אמא שלי הגיעה? מה אם הייתי אמור‪"...‬‬
‫גונילה תפסה בזרוע שלי‪ .‬העיניים שלה רשפו מכעס‪" .‬נכון מאוד‪ ,‬מגנס‪ .‬תחשוב על מה‬
‫שסאמירה אל־עבאס עשתה‪ .‬אני לא אומרת שכל ילדי הוואניר מגיעים לפוֹלְ קְ וַונְ ג‪"...‬‬
‫"אתם שמים אותם בפולקסווגן?"‬
‫"פוֹלְ קְ וַונְ ג‪ .‬זה שם היכל הנקטלים של פרייה‪".‬‬
‫"אה‪".‬‬
‫"העניין הוא שהיית יכול להגיע לשם‪ .‬זה היה סביר יותר‪ .‬מחצית מהמתים המכובדים‬
‫מגיעים אל אודין‪ .‬מחצית אל פרייה‪ .‬זה היה חלק מההסכם שהביא לסיום המלחמה לפני‬
‫עידנים‪ .‬אז למה סאמירה הביאה אותך לכאן? הנבחר בטעות‪ ,‬שבטעות נקטל‪ .‬היא בת לוקי‪,‬‬
‫אב הרשע‪ .‬אי אפשר לסמוך עליה‪".‬‬
‫לא ידעתי מה לומר‪ .‬לא הכרתי את סאמירה הרבה זמן‪ ,‬אבל היא עשתה עלי רושם של‬
‫בחורה די נחמדה‪ .‬כמובן‪ ,‬כך גם אבא שלה לוקי‪...‬‬
‫"אולי אתה לא תאמין לי‪ ",‬אמרה גונילה‪" ,‬אבל אני מוכנה לתת לך ליהנות מחמת הספק‪.‬‬
‫אני חושבת שאולי לא היית מודע לתוכניות של סאמירה‪".‬‬
‫"איזה תוכניות?"‬
‫גונילה צחקה במרירות‪" .‬לזרז את הגעת יום הדין‪ ,‬כמובן‪ .‬לגרום לפרוץ המלחמה לפני‬
‫שנהיה מוכנים‪ .‬זה מה שלוקי רוצה‪".‬‬
‫התפתיתי למחות ולומר שזה לא מה שלוקי אמר לי‪ .‬נראה שהוא דווקא רוצה לעצור את‬
‫סורט מלהשיג את הלהב של אבא שלי‪ ...‬אבל החלטתי שאולי לא כדאי לספר לגונילה‬
 ‫שקישקשתי עם אב הרשע‪.‬‬
‫"אם את כל כך שונאת את סאם‪ ",‬אמרתי‪" ,‬למה נתת לה להיות ולקיריה בכלל?"‬
‫"זאת לא היתה הבחירה שלי‪ .‬אני מפקחת על הוולקיריות‪ ,‬אבל אודין בוחר אותן‪ .‬סאמירה‬
‫אל־עבאס היתה הוולקיריה האחרונה שהוא בחר‪ ,‬לפני שנתיים‪ ,‬בנסיבות‪ ...‬יוצאות דופן‪.‬‬
‫אבי־הכול לא נגלה בוולהלה מאז‪".‬‬
‫"את חושבת שסאם הרגה אותו?"‬
‫התכוונתי לזה כבדיחה‪ ,‬אבל נראה שגונילה שוקלת את השאלה ברצינות‪" .‬אני חושבת‬
‫שסאמירה לא היתה צריכה להיבחר לוולקיריה‪ .‬אני חושבת שהיא מרגלת ומחבלת עבור אבא‬
‫שלה‪ .‬הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי היה לדאוג שיסלקו אותה מוולהלה‪".‬‬
‫"שיואו‪".‬‬
‫"מגנס‪ ,‬אתה לא מכיר אותה‪ .‬היה כאן עוד בן של לוקי פעם‪ .‬הוא — הוא היה שונה מאוד‬
‫מהרושם החיצוני שיצר‪ .‬הוא‪ "...‬היא השתתקה ונראתה כמו מישהי שדרכו על הלב שלה‪.‬‬
‫"לא משנה‪ .‬נשבעתי לעצמי שלא יעבדו עלי שוב‪ .‬אני אעכב את ריינרק כמה שאפשר‪".‬‬
‫נימת פחד שוב התגנבה לקולה‪ .‬היא לא כל כך נשמעה כמו בת של אל מלחמה‪.‬‬
‫"למה לעכב?" שאלתי‪" .‬ריינרק זה לא הדבר שבשבילו מתקיימים כל האימונים האלה? זה‬
‫כמו מסיבת הסיום הגדולה או משהו‪".‬‬
‫"אתה לא מבין‪ ",‬היא אמרה‪" .‬בוא‪ .‬אני צריכה להראות לך משהו‪ .‬נעבור בחנות המלון‪".‬‬
‫כשהיא אמרה "חנות המלון"‪ ,‬דמיינתי ארון עם שיגעון גדלות מלא במזכרות זולות‬
‫מוולהלה‪ .‬במקום זה הגענו לחנות כולבו של חמש קומות משולבת במרכז כנסים‪ .‬עברנו‬
‫סופרמרקט‪ ,‬בוטיק בגדים עם האופנה הוויקינגית העכשווית וסניף של "איקאה" )כמובן(‪.‬‬
‫רוב הקומות היו מבוך של דוכנים‪ ,‬קיוסקים וסדנאות אמנים‪ .‬גברים מזוקנים לבושים סינרי‬
‫עור עמדו מחוץ לנפחיות שלהם וחילקו דוגמיות חינם של ראשי חצים‪ .‬היו שם חנויות‬
‫ייעודיות של מגינים‪ ,‬חניתות‪ ,‬רובי קשת‪ ,‬קסדות וגביעי שתייה )המון־המון גביעי שתייה(‪.‬‬
‫בכמה מהדוכנים הגדולים יותר מכרו ספינות בגודל מלא‪.‬‬
‫טפחתי על הקורות של ספינת מלחמה באורך עשרים מטרים‪" .‬אני לא חושב שהיא היתה‬
‫נכנסת לי לאמבטיה‪".‬‬
‫"יש בוולהלה כמה אגמים ונהרות‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬וישנו גם מתקן 'רפטינג מפלים' בקומה‬
‫שתים־עשרה‪ .‬כל האיינהריאר אמורים לדעת להילחם גם בים‪ ,‬לא רק ביבשה‪".‬‬
‫הצבעתי על זירת רכיבה ובה עשרה סוסים קשורים‪" .‬ואלה? אפשר לרכוב על סוסים‬
‫במסדרונות?"‬
‫"ברור‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬אנחנו אוהבים בעלי חיים‪ .‬אבל שים לב‪ ,‬מגנס‪ ,‬למיעוט כלי הנשק‪.‬‬
‫כמעט שום שריונות‪".‬‬
‫"את צוחקת‪ ,‬נכון? יש במקום הזה אלפי כלי נשק למכירה‪".‬‬
‫"לא מספיק‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬לא לריינרק‪".‬‬
‫היא הובילה אותי במעבר עם כל מיני פיצ'פקס נורדיים למכירה‪ ,‬עד דלת ברזל גדולה עם‬
‫הכיתוב‪ :‬הכניסה למורשים בלבד‪.‬‬
‫היא הכניסה את אחד המפתחות שלה למנעול‪" .‬אני לא מראה את זה להרבה אנשים‪ .‬זה‬
‫מטריד מדי‪".‬‬
‫"זאת לא עוד חומת אש‪ ,‬נכון?"‬
‫"יותר גרוע‪".‬‬
‫מאחורי הדלת היו מדרגות‪ .‬ואז עוד מדרגות‪ .‬ואז עוד מדרגות‪ .‬עד שהגענו למעלה‪ ,‬כבר‬
‫הפסקתי לספור כמה קומות עברנו‪ .‬נדמה שרגלי האיינהריי המשודרגות שלי הפכו לאטריות‬
‫שבושלו יותר מדי זמן‪.‬‬
‫סוף־סוף יצאנו אל מרפסת צרה‪.‬‬
‫"זה‪ ",‬אמרה גונילה‪" ,‬הנוף האהוב עלי‪".‬‬
‫לא הייתי מסוגל לענות‪ .‬הייתי עסוק מדי בלא למות מפחד גבהים‪.‬‬
‫המרפסת הקיפה את הפתח בגג היכל הנקטלים‪ .‬הענפים העליונים של העץ ל ֵָרד נישאו‬
‫מעלה ויצרו כיפה ירוקה דמוית חללית‪ .‬בפנים‪ ,‬הרחק למטה‪ ,‬התרוצץ צוות המלון סביב‬
‫השולחנות כמו טרמיטים בהכנות לקראת ארוחת הערב‪.‬‬
‫מהשוליים החיצוניים של המרפסת התמשך הגג של ולהלה מטה בזווית — שמיכת טלאים‬
‫של מגיני זהב שבערו אדומים בשמש הערב‪ .‬הרגשתי כאילו אני עומד על פני השטח של כוכב‬
‫לכת עשוי מתכת‪.‬‬
‫"למה את לא מראה את זה לאנשים?" שאלתי‪" .‬זה‪ ...‬טוב‪ ,‬קצת מבהיל‪ ,‬אבל גם יפהפה‪".‬‬
‫"תראה‪ ".‬גונילה משכה אותי לנקודה שבה יכולתי להשקיף מטה בין שני מקטעים של הגג‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו העיניים שלי עומדות להתפוצץ‪ .‬נזכרתי במצגת על גודל היקום שהמורה‬
‫למדעים בכיתה ו' הציג לנו פעם‪ .‬הוא הסביר כמה גדול כדור הארץ‪ ,‬ואז תיאר איך הוא כלום‬
‫לעומת מערכת השמש‪ ,‬שבעצמה היא כלום לעומת הגלקסיה וכן הלאה‪ ,‬עד שהרגשתי חסר‬
‫חשיבות כמו נקודה בבית השחי של פרעוש‪.‬‬
‫סביב ולהלה‪ ,‬קורנת עד האופק‪ ,‬השתרעה עיר של ארמונות שכל אחד מהם גדול ומרשים‬
‫לא פחות מבית המלון‪.‬‬
‫"אוסגרד‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬ממלכת האלים‪".‬‬
‫ראיתי גגות עשויים גושי כסף‪ ,‬דלתות ארד מרוקעות רחבות עד כדי כך שמפציץ היה יכול‬
‫לטוס היישר דרכן‪ ,‬מגדלי אבן מוצקים שנישאו אל בין העננים‪ .‬רחובות מרוצפים זהב‪ .‬כל גן‬
‫היה רחב ידיים כמו נמל בוסטון‪ .‬את העיר הקיפה סוללת מגן לבנה‪ ,‬שגרמה לחומה הגדולה‬
‫של סין להיראות כמו גדר צעצוע‪.‬‬
‫ממש בקצה שדה הראייה שלי עברה השדרה הרחבה ביותר של העיר דרך שער בחומות‪.‬‬
‫מהצד האחר של השער התפוגגה המדרכה לאור ססגוני — דרך עשויה אש רבגונית‪.‬‬
‫"בּיפְ ֵר ְסט‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬גשר הקשת המוביל מאוסגרד למידגרד‪".‬‬
‫שמעתי על גשר ביפרסט‪ .‬בספר המיתוסים לילדים הוא היה קשת בשבעה צבעים‪,‬‬
‫שארנבונים עליזים מרקדים סביב הבסיס שלה‪ .‬בגשר הזה לא היו ארנבונים עליזים‪ .‬הוא היה‬
‫מבעית‪ .‬זאת היתה קשת באותו האופן שפיצוץ גרעיני הוא פטרייה‪.‬‬
‫"רק האלים רשאים לחצות אותו‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬כל אחד אחר יישרף ברגע שיניח עליו‬
‫רגל‪".‬‬
‫"אבל‪ ...‬אנחנו בתוך אוסגרד?"‬
‫"כמובן‪ .‬ולהלה הוא אחד מהיכלי אודין‪ .‬לכן בתוך גבולות המלון האיינהריאר בני אלמוות‪".‬‬
‫"אז את יכולה לרדת לשם ולפגוש את האלים‪ ,‬ולמכור להם עוגיות מדלת אל דלת או משהו‬
‫כזה?"‬
‫השפתיים של גונילה התעקלו‪" .‬אפילו לנוכח אוסגרד אין בך שום יראת כבוד‪".‬‬
‫"לא ממש‪ ,‬לא‪".‬‬
‫"ללא רשות מפורשת מאודין אסור לנו לבקר בעיר האלים‪ ,‬לפחות לא עד ריינרק‪ ,‬כשנגן‬
‫על השערים‪".‬‬
‫"אבל אתן יודעות לעוף‪".‬‬
‫"אסור לצאת לשם‪ .‬אילו הייתי מנסה‪ ,‬הייתי נופלת מהשמים‪ .‬אבל אתה מחמיץ את העניין‬
‫המרכזי‪ ,‬מגנס‪ .‬תסתכל שוב על העיר‪ .‬מה אתה רואה?"‬
‫סרקתי את השכונה וניסיתי להסתכל מעבר לכל הכסף והזהב והאדריכלות הגדולה‬
‫והמפחידה‪ .‬בחלון אחד וילונות מפוארים היו תלויים קרועים‪ .‬לאורך הרחובות מחתות ניצבו‬
‫ריקות וקרות‪ .‬הפסלים באחד הגנים כוסו לחלוטין בשיחים קוצניים‪ .‬הרחובות היו נטושים‪.‬‬
‫שום אש לא בערה באף אחד מהחלונות‪.‬‬
‫"איפה כולם?" שאלתי‪.‬‬
‫"בדיוק‪ .‬לא הייתי מצליחה למכור עוגיות רבות‪".‬‬
‫"את מתכוונת שהאלים אינם?"‬
‫גונילה פנתה אלי‪ ,‬ושרשרת הפטישים שלה בוהקת באור השקיעה הכתום‪" .‬יש האומרים‬
‫שהם ישנים‪ .‬יש האומרים שהם משוטטים בתשעת העולמות‪ .‬אחדים עדיין מופיעים מפעם‬
‫לפעם‪ .‬האמת היא שאנחנו לא יודעים מה קורה‪ .‬אני נמצאת בוולהלה כבר חמש מאות שנה‪,‬‬
‫ומעולם לא ראיתי את האלים שקטים כל כך‪ ,‬חסרי פעילות כל כך‪ .‬בשנתיים האחרונות‪"...‬‬
‫היא תלשה עלה מענף נמוך של ל ֵָרד‪" .‬לפני שנתיים משהו השתנה‪ .‬כל הוולקיריות‬
‫והברונים הרגישו בזה‪ .‬הגבולות בין תשעת העולמות התחילו להיחלש‪ .‬ענקי כפור וענקי אש‬
‫פשטו על מידגרד לעתים קרובות יותר‪ .‬מפלצות מהלהיים פרצו אל עולמות החיים‪ .‬האלים‬
‫הפכו מרוחקים ושתקנים‪ .‬זה קרה בסביבות הזמן שסאמירה נעשתה ולקיריה — הפעם‬
‫האחרונה שראינו את אודין‪ .‬זה גם בערך הזמן שאמא שלך מתה‪".‬‬
‫עורב חג מעלינו‪ .‬שניים נוספים הצטרפו אליו‪ .‬חשבתי על אמא שלי — איך היא נהגה‬
‫להתבדח שעופות דורסים עוקבים אחרינו כשיצאנו לטיולים בטבע‪ .‬הם חושבים שאנחנו‬
 ‫מתים‪ .‬מהר‪ ,‬תתחיל לרקוד!‬
‫נכון לעכשיו לא היה לי שום חשק לרקוד‪ .‬רציתי לשאול מגונילה את הפטישים שלה‬
‫ולהפיל את הציפורים מהשמים‪.‬‬
‫"את חושבת שיש קשר בין כל הדברים האלה?" שאלתי‪.‬‬
‫"אני יודעת רק‪ ...‬שאנחנו לא מוכנים לקראת ריינרק‪ .‬ואז אתה הגעת‪ .‬הנורן השמיעו‬
‫אזהרות קודרות‪ ,‬קראו לך 'מבשר הזאב'‪ .‬זה לא טוב‪ ,‬מגנס‪ .‬יכול להיות שסאמירה אל־עבאס‬
‫צפתה בך שנים וחיכתה לרגע הנכון להחדיר אותך לוולהלה‪".‬‬
‫"להחדיר אותי?"‬
‫"שני החברים שלך על הגשר‪ ,‬אלה שהשגיחו עליך מאז שנעשית חסר בית‪ ,‬אולי הם עבדו‬
‫בשיתוף פעולה איתה‪".‬‬
‫"את מתכוונת לבליץ ולהארת'? הם סתם חסרי בית כמוני‪".‬‬
‫"באמת? לא מוזר בעיניך שהם שמרו עליך ככה?"‬
‫רציתי לומר לה שתלך לעזאזלהיים‪ ,‬אבל בליץ והארת' באמת עשו תמיד רושם קצת‪ ...‬לא‬
‫שגרתי‪ .‬עם זאת‪ ,‬כשאתה גר ברחוב‪ ,‬ההגדרות של "שגרתי" קצת מיטשטשות‪.‬‬
‫גונילה תפסה בזרועי‪" .‬מגנס‪ ,‬גם אני לא האמנתי בזה בהתחלה‪ ,‬אבל אם זה באמת היה‬
‫סורט על הגשר‪ ,‬אם באמת מצאת את להב הקיץ‪ ...‬זה אומר שכוחות הרשע משתמשים בך‪.‬‬
‫אם סאמירה אל־עבאס רוצה שתמצא את הלהב‪ ,‬זה בדיוק מה שאסור לך לעשות‪ .‬תישאר‬
‫בוולהלה‪ .‬תן לברונים להתעסק בעניין הנבואה‪ .‬תישבע שתעשה את זה‪ ,‬ואני אדבר עם‬
‫הברונים למענך‪ .‬אני אשכנע אותם שאפשר לבטוח בך‪".‬‬
‫"אני מרגיש כאן ב'אחרת' שהולך להגיע?"‬
‫"רק זה‪ :‬עד מחר בבוקר הברונים יכריזו על ההחלטה שלהם לגביך‪ .‬אם אנחנו לא יכולים‬
‫לבטוח בך‪ ,‬נצטרך לנקוט אמצעי זהירות‪ .‬אנחנו חייבים לדעת באיזה צד אתה‪".‬‬
‫השקפתי למטה אל רחובות הזהב הריקים‪ .‬חשבתי על סאם אל־עבאס שגררה אותי בריק‬
‫הקר‪ ,‬סיכנה את הקריירה שלה כי חשבה שאני אמיץ‪ .‬יש לך פוטנציאל‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ .‬אל‬
‫תוכיח שטעיתי‪ .‬ואז היא התפוגגה מהיכל המשתאות בגלל סרטון הפספוסים הערוך של‬
‫גונילה‪.‬‬
‫משכתי את זרועי מהאחיזה שלה‪" .‬את אמרת שפריי הוא האל של דרך הביניים בין האש‬
‫לקרח‪ .‬אולי זה לא עניין של בחירת צדדים‪ .‬אולי אני לא רוצה לבחור באחת האפשרויות‬
‫הקיצוניות‪".‬‬
‫הבעתה של גונילה נאטמה כמו חלון סערה‪" .‬אני יכולה להיות אויבת רבת־עוצמה‪ ,‬מגנס‬
‫צ'ייס‪ .‬תקבל ממני רק אזהרה אחת‪ :‬אם אתה עושה דברו של לוקי‪ ,‬אם תנסה להאיץ את הגעת‬
‫ריינרק‪ ,‬אני אשמיד אותך‪".‬‬
‫ניסיתי להסתכל לה בעיניים ולהתעלם מהריאות שלי שמתחבטות לי בחזה‪" .‬אני אזכור את‬
‫זה‪".‬‬
 ‫מתחתינו קרן ארוחת הערב הידהדה בהיכל המשתאות‪.‬‬
‫"הסיור נגמר‪ ",‬הכריזה גונילה‪" .‬מכאן והלאה‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ ,‬לא אדריך אותך עוד‪".‬‬
‫היא זינקה מעבר לשפת המרפסת‪ ,‬עפה למטה דרך הענפים וזנחה אותי למצוא את דרכי‬
‫בחזרה‪ .‬בלי ג'י־פי־אס‪.‬‬
 ‫‪22‬‬

‫החברים שלי נופלים מעץ‬

‫למרבה המזל‪ ,‬בֶּ ְרסֶ ְרקֶ ר ידידותי מצא אותי משוטט בספא בקומה ‪ .112‬בדיוק גמרו לעשות לו‬
‫פדיקור־גברים )"להרוג אנשים אבל לא את הרגליים!"(‪ ,‬והוא שמח להוביל אותי בחזרה‬
‫למעליות‪.‬‬
‫עד שהגעתי להיכל המשתאות‪ ,‬ארוחת הערב כבר היתה בעיצומה‪ .‬איתרתי את איקס —‬
‫היה קשה לפספס אותו אפילו בקהל גדול — והצטרפתי אל חברי למסדרון מקומה‬
‫תשע־עשרה‪.‬‬
‫החלפנו סיפורים על הקרב הבוקר‪.‬‬
‫"שמעתי שהשתמשת באַ לְ ף סֵ ייד!" אמר חצי־נולד‪" .‬מרשים!"‬
‫כמעט שכחתי מפרץ האנרגיה שהפיל לכולם את כלי הנשק‪" .‬כן‪ ,‬אממ‪ ...‬מה זה בדיוק אלף‬
‫סייד?"‬
‫"קסם אלפים‪ ",‬אמרה מלורי‪" .‬כישוף ואנירי ערמומי שלא הולם לוחם אמיתי‪ ".‬היא‬
‫הכניסה לי אגרוף בזרוע‪" .‬אני כבר מחבבת אותך יותר‪".‬‬
‫ניסיתי לחייך‪ ,‬למרות שלא היה ברור לי איך בדיוק ביצעתי קסם אלפים פראי‪ .‬למיטב‬
‫ידיעתי‪ ,‬לא הייתי אלף‪ .‬חשבתי על העמידות שלי לטמפרטורות קיצוניות‪ ,‬ואיך ריפאתי את‬
‫גונילה במעלית‪ ...‬גם זה היה אלף סייד? אולי זה היה קשור לכך שאני הבן של פריי‪ ,‬למרות‬
‫שלא הבנתי איך הכוחות קשורים זה לזה‪.‬‬
‫טי־ג'יי החמיא לי על כך שהגעתי אל פסגת הגבעה‪ .‬איקס החמיא לי על כך שנשארתי‬
‫בחיים יותר מחמש דקות‪.‬‬
‫היה טוב להרגיש חלק מהקבוצה‪ ,‬אבל לא ממש הקשבתי לשיחה שלהם‪ .‬הראש שלי עדיין‬
‫הסתובב מהסיור עם גונילה ומהחלום על לוקי על כס אודין‪.‬‬
‫בשולחן הראשי גונילה מילמלה מדי פעם משהו באוזני הלגי‪ ,‬והמנהל הסתכל בזעף בכיווני‪.‬‬
‫ציפיתי שבכל רגע הוא יקרא לי ויורה לי להתחיל לקלף ענבים במקום הונדינג‪ ,‬אבל הוא‬
‫כנראה ניסה לחשוב על עונש יותר מוצלח‪.‬‬
‫מחר בבוקר‪ ,‬הזהירה אותי גונילה‪ ,‬נצטרך לנקוט אמצעי זהירות‪.‬‬
‫בסוף הארוחה קידמנו את פניהם של שני חדשים לוולהלה‪ .‬הסרטונים שלהם היו מלאי‬
‫גבורה כמתבקש‪ .‬שום נורן לא הופיעו‪ .‬שום ולקיריות לא גורשו בבושת פנים‪ .‬שום חצים‬
‫מצפצפים לא נורו אל ישבנים‪.‬‬
‫בזמן שהקהל התחיל לצאת מההיכל‪ ,‬טי־ג'יי טפח לי על השכם‪" .‬לך תנוח‪ .‬מחר מצפה לנו‬
‫עוד מוות מפואר!"‬
‫"יש‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫כשחזרתי לחדר שלי‪ ,‬לא הצלחתי להירדם‪ .‬במשך שעות הסתובבתי הלוך ושוב כמו חיה‬
‫בכלוב‪ .‬לא רציתי לחכות להחלטה של הברונים בבוקר‪ .‬ראיתי את הגרסה שלהם למשפט צדק‬
‫כשהם הגלו את סאם‪.‬‬
‫אבל איזו בררה כבר היתה לי? להתגנב ברחבי המלון ולפתוח דלתות אקראיות בתקווה‬
‫שאמצא אחת שמובילה בחזרה לבוסטון? גם אם אצליח‪ ,‬מי יודע אם ירשו לי לחזור לחיים‬
‫המפנקים שלי כילד חסר בית‪ .‬גונילה או סורט או איזו מפלצת נורדית כלשהי בטח יצליחו‬
‫לאתר אותי‪.‬‬
‫אנחנו חייבים לדעת באיזה צד אתה‪ ,‬גונילה אמרה‪.‬‬
‫הייתי בצד שלי‪ .‬לא רציתי להסתבך באיזה יום הדין ויקינגי‪ ,‬אבל היתה לי הרגשה שמאוחר‬
‫מדי‪ .‬אמא שלי מתה לפני שנתיים‪ ,‬בערך בתקופה שכמה דברים רעים אחרים התחילו לקרות‬
‫בתשעת העולמות‪ .‬עם המזל שלי הכול היה קשור‪ .‬אם רציתי צדק עבור אמא שלי — אם‬
‫רציתי לגלות מה קרה לה — לא יכולתי לחזור להסתתר מתחת לגשר‪.‬‬
‫גם לא יכולתי להישאר בוולהלה‪ ,‬ללמוד לדבר שוודית ולצפות במצגות פאוור־פוינט על‬
‫הריגת טרולים‪.‬‬
‫בסביבות חמש בבוקר ויתרתי סופית על האפשרות שאישן‪ .‬הלכתי לשירותים לשטוף את‬
‫הפנים‪ .‬מגבות נקיות היו תלויות על המתלה‪ .‬החור בקיר תוקן‪ .‬תהיתי אם זה נעשה באמצעות‬
‫קסם או שאיזה מסכן נאלץ לתקן את זה כעונש מהברונים‪ .‬אולי מחר אני זה שאטייח קירות‪.‬‬
‫הסתובבתי בחצר הפנימית ובהיתי בכוכבים דרך ענפי העצים‪ .‬תהיתי על אילו שמים אני‬
‫מסתכל — על איזה עולם‪ ,‬ואילו קבוצות כוכבים‪.‬‬
‫הענפים רישרשו‪ .‬משהו כהה בצורת אדם נפל מהעץ‪ .‬הוא נחת לרגלי בקול חבטה גדול‪.‬‬
‫"איי!" הוא יילל‪" .‬כוח משיכה מטופש!"‬
‫חברי הוותיק בליץ שכב על הגב לרגלי‪ ,‬נאנק ואוחז בזהירות בזרוע שלו‪.‬‬
‫דמות שנייה צנחה בקלילות אל הדשא — הארת'‪ ,‬שהיה לבוש כרגיל בבגדי העור‬
‫השחורים עם צעיף הפסים‪ .‬הוא אמר לי בשפת הסימנים‪ :‬היי‪.‬‬
‫בהיתי בהם‪" .‬מה אתם‪ ...‬איך אתם‪ "?...‬התחלתי לחייך‪ .‬בחיים שלי לא שמחתי כל כך‬
‫לראות מישהו‪.‬‬
‫"זרוע!" בליץ' צווח‪" .‬שבורה!"‬
‫"נכון‪ ".‬כרעתי וניסיתי להתמקד‪" .‬אולי אני אוכל לרפא אותה‪".‬‬
 ‫"יכול להיות?"‬
‫"רגע‪ ...‬עשו לך מייקאובר?"‬
‫"אתה שואל על המלתחה שלי?"‬
‫"טוב‪ .‬כן‪ ".‬בליץ בחיים לא נראה טוב כל כך‪.‬‬
‫השיער הפרוע שלו נחפף וסורק לאחור‪ .‬הזקן שלו היה גזוז‪ .‬החד־גבה שלו נמרטה ועוצבה‬
‫בשעווה‪ .‬רק אף הזיגזג שלו לא תוקן קוסמטית‪.‬‬
‫מבחינת הבגדים‪ ,‬נראה שהוא שדד כמה בוטיקים יוקרתיים ברחוב ניוברי‪ .‬המגפיים שלו‬
‫היו עשויים עור תנין‪ .‬חליפת הצמר השחורה המחויטת הותאמה בדיוק למטר שישים וחמש‬
‫המוצקים שלו ונראתה מעולה כנגד העור השחום‪ .‬מתחת לז'קט הוא לבש וסט מהודר בדוגמת‬
‫פייזלי בצבע פחם‪ ,‬עם שעון על שרשרת זהב‪ ,‬חולצת כפתורים בצבע טורקיז ועניבה דקה‪.‬‬
‫הוא נראה כמו קאובוי מתנקש שחור‪ ,‬נמוך ומטופח‪.‬‬
‫הארת' מחא כפיים כדי למשוך את תשומת הלב שלי‪ .‬הוא סימן לי‪ ,‬זרוע‪ .‬לתקן?‬
‫"כן‪ .‬סליחה‪ ".‬הנחתי את הידיים בעדינות על האמה של בליץ‪ .‬הרגשתי בשבר תחת העור‪.‬‬
‫הפעלתי עליו את כוח הרצון שלי שיתאחה‪ .‬קליק‪ .‬בליץ פלט צווחה קלה כשהעצם חזרה‬
‫למקומה‪.‬‬
‫"תנסה עכשיו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫בליץ הזיז את הזרוע‪ .‬ההבעה שלו התחלפה מכאב להפתעה‪" .‬הי‪ ,‬זה באמת עבד!"‬
‫הארת' נראה עוד יותר המום‪ .‬הוא סימן‪ ,‬קסם? איך?‬
‫"גם אני שאלתי את עצמי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנשים‪ ,‬שלא תבינו אותי לא נכון‪ ,‬כי אני ממש שמח‬
‫לראות אתכם‪ .‬אבל למה אתם נופלים מהעצים שלי?"‬
‫"ילד‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬בעשרים וארבע השעות האחרונות טיפסנו בכל רחבי עץ העולם לחפש‬
‫אחריך‪ .‬חשבנו שמצאנו אותך אתמול בלילה‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫"אני חושב שבאמת מצאתם‪ ",‬אמרתי‪" ,‬קצת לפני השחר שמעתי מישהו מסתובב על‬
‫הענפים‪".‬‬
‫בליץ פנה אל הארת'‪" .‬אמרתי לך שזה היה החדר הנכון!"‬
‫הארת' גילגל עיניים וסימן במהירות שלא הצלחתי לקרוא‪.‬‬
‫"אוי נו‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬הרעיון שלך‪ ,‬הרעיון שלי — מה זה משנה‪ .‬העניין הוא שאנחנו כאן‪,‬‬
‫ומגנס בחיים! טוב‪ ...‬טכנית הוא מת‪ .‬אבל הוא בחיים‪ .‬אז יכול להיות שהבוס לא יהרוג‬
‫אותנו!"‬
‫"הבוס?" שאלתי‪.‬‬
‫העין של בליץ התחילה להתעוות‪" .‬כן‪ .‬אנחנו צריכים להתוודות על משהו‪".‬‬
‫"אתם לא באמת חסרי בית‪ ",‬אמרתי‪" .‬אתמול בלילה אחד הברונים ראה אתכם בסרטון‬
‫ו‪"...‬‬
‫סרטון? סימן הארת'‪.‬‬
‫"כן‪ .‬תצוגת ולקיריות‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬הברון הזה אמר שאתם גמד ואלף‪ .‬אז אני מנחש‪"...‬‬
‫הצבעתי על בליץ‪" ,‬שאתה הגמד?"‬
‫"טיפוסי‪ ",‬רטן בליץ‪" .‬תניח שאני הגמד רק כי אני נמוך‪".‬‬
‫"אז אתה לא הגמד?"‬
‫הוא נאנח‪" .‬לא‪ .‬אני הגמד‪".‬‬
‫"ואתה‪ "...‬הסתכלתי על הארת'‪ ,‬אבל אפילו לא הייתי מסוגל לומר את זה‪ .‬אני הסתובבתי‬
‫עם הבחור הזה שנים‪ .‬הוא לימד אותי לקלל בשפת הסימנים‪ .‬אכלנו בוריטו מפח זבל יחד‪.‬‬
‫איזה מין אלף עושה דברים כאלה?‬
‫א־ל־ף‪ .‬הארת' איית כל אות‪ .‬בליץ הוסיף שאפשר לבטא את זה אֶ לף או אַ לף‪.‬‬
‫"אבל‪ ...‬אתם לא נראים כאלה שונים מבני אדם‪".‬‬
‫"למעשה‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬בני אדם לא נראים כאלה שונים מגמדים ומאלפים‪".‬‬
‫"אני לא מאמין שאני מנהל את השיחה הזאת‪ ,‬אבל אתה לא כזה נמוך‪ .‬יחסית לגמד‪ .‬אתה‬
‫יכול להעמיד פנים שאתה בן אדם נמוך רגיל‪".‬‬
‫"וזה מה שאני עושה‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬כבר שנתיים‪ .‬לא כל הגמדים באותו הגובה‪ ,‬בדיוק כמו‬
‫בני אדם‪ .‬אני ְסו ְַור ְטאַ לְ ף‪".‬‬
‫"סמארק לאף?"‬
‫"לא! תנקה את האוזניים‪ ,‬ילד‪ְ .‬סו ְַור ְטאַ לְ ף‪ .‬המשמעות של זה היא אלף אפל‪ .‬אני‬
‫מסו ְַור ְטאַ לְ פהַ יים‪".‬‬
‫ְ‬
‫"אממ‪ ,‬חשבתי שאמרת שאתה גמד‪".‬‬
‫"אלפים אפלים הם לא באמת אלפים‪ .‬זה‪ ...‬איך קוראים לזה? שיבוש של שם‪ .‬אנחנו סוג‬
‫של גמדים‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬טוב‪ ,‬עכשיו הכול ברור‪".‬‬
‫הארת' חייך חיוך קטנטן‪ ,‬ובמושגים שלו זאת היתה המקבילה של להתגלגל על הרצפה‬
‫מרוב צחוק‪ .‬הוא סימן‪ :‬סמארק לאף‪.‬‬
‫"סו ְַור ְטאַ לְ פים גבוהים בדרך כלל מהגמד הממוצע מנידָ וֵוליר‪.‬‬
‫בליץ התעלם ממנו במופגן‪ְ .‬‬
‫ואנחנו נאים להדהים‪ .‬אבל זה לא חשוב כרגע‪ .‬הארת'סטון ואני באנו לעזור לך‪".‬‬
‫"הארת'סטון?"‬
‫הארת' הינהן‪ .‬השם המלא שלי‪ .‬שלו הוא ב־ל־י־צ־ן‪.‬‬
‫"ילד‪ ,‬אין לנו הרבה זמן‪ .‬אנחנו השגחנו עליך בשנתיים האחרונות‪ ,‬ניסינו להגן עליך‪".‬‬
‫"מטעם הבוס שלכם‪".‬‬
‫"נכון מאוד‪".‬‬
‫"ומי הבוס שלכם?"‬
‫"זה‪ ...‬מסווג‪ .‬אבל הוא אחד החבר'ה הטובים‪ .‬הוא ראש הארגון שלנו‪ ,‬שמקדיש את כל זמנו‬
‫לדחיית ריינרק ככל האפשר‪ .‬ואתה‪ ,‬ידידי‪ ,‬היית הפרויקט הכי חשוב שלו‪".‬‬
 ‫"אז‪ ,‬רק ניחוש פראי‪ ...‬אתם לא עובדים בשביל לוקי?"‬
‫בליצֶ ן נראה זועם‪ .‬הארת' סימן את אחת הקללות שלימד אותי‪.‬‬
‫"זה לא היה במקום‪ ,‬ילד‪ ".‬בליצן נשמע ממש נעלב‪" .‬במשך שנתיים התלבשתי כמו חסר‬
‫בית בשבילך‪ .‬נתתי להיגיינה האישית שלי להידרדר לעזאזל‪ .‬אתה יודע כמה זמן שכבתי‬
‫באמבטיה בכל בוקר כדי לסלק את הריח?"‬
‫"מצטער‪ .‬אז‪ ...‬אתם עבדתם עם סאמירה‪ ,‬הוולקיריה?"‬
‫עוד סימן קללה מצד הארת'סטון‪ .‬זאת שלקחה אותך? לא‪ .‬היא רק הקשתה עלינו‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬הסימנים בפועל היו משהו כזה‪ :‬היא‪ .‬לקחה‪ .‬אתה‪ .‬עשתה‪ .‬קשה‪ .‬אנחנו‪ .‬אבל‬
‫נעשיתי די מיומן בפירוש שפת הסימנים שלו‪.‬‬
‫"לא היית אמור למות‪ ,‬ילד‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬התפקיד שלנו היה להגן עליך‪ .‬אבל עכשיו‪...‬‬
‫טוב‪ ,‬אתה איינהריי‪ .‬אולי זה יסתדר איכשהו‪ .‬אנחנו חייבים להוציא אותך מכאן‪ .‬אנחנו‬
‫חייבים למצוא את הלהב‪".‬‬
‫"קדימה‪ ,‬בואו נלך‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אל תתווכח‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬אני יודע שאתה נמצא בגן העדן של הלוחמים והכול חדש‬
‫ומסעיר‪"...‬‬
‫"בליץ‪ ,‬אמרתי שאשמח‪".‬‬
‫הגמד מיצמץ‪" .‬אבל הכנתי נאום שלם‪".‬‬
‫"אין צורך‪ .‬אני סומך עליכם‪".‬‬
‫והקטע המוזר? זה היה נכון‪.‬‬
‫אולי בליצֶ ן והארת'סטון היו עוקבים מקצועיים שפקחו עלי עין עבור ארגון אנטי־ריינרקי‬
‫חשאי‪ .‬אולי מבחינתם להגן עלי כלל לתקוף את אדון ענקי האש בצעצועי פלסטיק זולים‪ .‬אולי‬
‫הם בכלל לא היו בני אותו מין כמוני‪.‬‬
‫אבל הם עזרו לי כשהייתי חסר בית‪ .‬הם היו החברים הכי טובים שלי‪ .‬כן‪ ...‬כאלה דפוקים‬
‫היו החיים שלי‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬בליצֶ ן ניקה את הדשא מהווסט שלו‪" .‬נטפס בחזרה אל עץ העולם לפני ש‪"...‬‬
‫ממקום כלשהו למעלה הידהד קול יאפ! אדיר ברחבי החדר‪ .‬זה נשמע כמו בוסטון טרייר‬
‫מוטרף במשקל שלוש טונות שנחנק מעצם ענקית‪.‬‬
‫העיניים של הארת'סטון נפערו‪ .‬הקול היה כה רם‪ ,‬שהוא כנראה הרגיש אותו מהדהד דרך‬
‫הנעליים‪.‬‬
‫"אלי העולמות!" בליצֶ ן תפס בזרועי‪ .‬הוא והארת'סטון גררו אותי מהחצר הפנימית‪" .‬ילד‪,‬‬
‫בבקשה תגיד לי שאתה מכיר יציאה אחרת מבית המלון הזה‪ .‬כי אנחנו לא הולכים להשתמש‬
‫בעץ‪".‬‬
‫עוד קול יאפ הרעיד את החדר‪ .‬ענפים שבורים הומטרו על הרצפה‪.‬‬
‫"מ־מה זה הדבר הזה למעלה?" שאלתי בברכיים רועדות‪ .‬חשבתי על הנבואה של הנורן‪,‬‬
‫שאמרו שאני מבשר הרשע‪" .‬זה — זה הזאב?"‬
‫"לא‪ ,‬גרוע בהרבה‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬זה הסנאי‪".‬‬
 ‫‪23‬‬

‫אני ממחזר את עצמי‬

‫כשמישהו אומר "זה הסנאי"‪ ,‬לא שואלים שאלות‪ .‬בורחים‪ .‬קול הנביחה לבדו הספיק כדי‬
‫להקפיא לי את התמד בוורידים‪.‬‬
‫בדרך החוצה חטפתי את החרב שקיבלתי במלון‪ .‬כיוון שהייתי לבוש בפיג'מת משי ירוקה‪,‬‬
‫התקשיתי להאמין שאזדקק לה‪ .‬אם אני איאלץ להילחם במישהו‪ ,‬הוא ימות מרוב צחוק עוד‬
‫לפני שאשלוף את החרב‪.‬‬
‫פרצנו אל המסדרון ומצאנו את טי־ג'יי ומלורי כבר עומדים שם‪ ,‬מטושטשים‪ ,‬אחרי‬
‫שהתלבשו בחיפזון‪.‬‬
‫"מה היה הקול הזה?" מלורי הסתכלה עלי בפנים זועפות‪" .‬למה יש לך גמד ואלף בחדר?"‬
‫"סנאי!" צעק בליצֶ ן וסגר את דלת החדר שלי בטריקה‪.‬‬
‫הארת' אמר את אותו הדבר בשפת הסימנים — תנועה שהזכירה במידה מטרידה מלתעות‬
‫שקורעות בשר לגזרים‪.‬‬
‫טי־ג'יי נראה כאילו חטף סטירה‪" .‬מגנס‪ ,‬מה עשית?"‬
‫"אני חייב לצאת מבית המלון‪ .‬ברגע זה‪ .‬בבקשה אל תעצרו אותנו‪".‬‬
‫מלורי קיללה בשפה שאולי היתה גֵיילית‪ .‬הקבוצה הקטנה שלנו במסדרון היתה ממש‬
‫האומות המאוחדות של הקללות‪.‬‬
‫"אנחנו לא נעצור אתכם‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אנחנו נחטוף על זה תורנות כביסה למשך העשור‬
‫הקרוב‪ ,‬אבל נעזור לכם‪".‬‬
‫בהיתי בה‪" .‬למה? אתם מכירים אותי פחות מיום‪".‬‬
‫"מספיק זמן לדעת שאתה אידיוט‪ ",‬היא רטנה‪.‬‬
‫"מה שהיא מנסה לומר‪ ",‬הסביר טי־ג'יי‪" ,‬זה שאחים למסדרון תמיד שומרים אחד על השני‪.‬‬
‫אנחנו נחפה עליכם‪".‬‬
‫דלת החדר שלי הזדעזעה‪ .‬סדקים דקים התפשטו מלוחית השם שלי‪ .‬חנית קישוטית נפלה‬
‫מקיר המסדרון‪.‬‬
‫"איקס!" קרא טי־ג'יי‪" .‬בוא תעזור!"‬
‫הדלת של החצי־טרול הועפה מעל הצירים‪ .‬איקס דישדש למסדרון כאילו עמד מעבר לדלת‬
‫וחיכה שנקרא לו‪" .‬כן?"‬
‫טי־ג'יי הצביע‪" .‬הדלת של מגנס‪ .‬סנאי‪".‬‬
‫"בסדר‪".‬‬
‫איקס צעד לדלת ותמך בה עם הגב‪ .‬היא היטלטלה שוב‪ ,‬אבל איקס לא זז‪ .‬קולות נביחה‬
‫זועמים הידהדו מבפנים‪.‬‬
‫חצי־נולד גונדרסון יצא כושל מחדרו‪ ,‬כשהוא לבוש רק בתחתוני בוקסר עם ציורי סמיילי‪,‬‬
‫ובכל יד גרזן עם להב כפול‪.‬‬
‫"מה קורה?" הוא נעץ מבט זועם בבליץ ובהארת'‪" .‬להרוג את הגמד והאלף?"‬
‫"לא!" צווח בליצֶ ן‪" .‬אל תהרוג את הגמד והאלף!"‬
‫"הם איתי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו הולכים‪".‬‬
‫"סנאי‪ ",‬הסביר טי־ג'יי‪.‬‬
‫הגבות הסבוכות של חצי־נולד טיפסו לעננים‪" .‬סנאי‪ ,‬כאילו‪ ,‬הסנאי הסנאי?"‬
‫"הסנאי הסנאי‪ ",‬אישרה מלורי‪" .‬ואני מוקפת בסתומים סתומים‪".‬‬
‫עורב עופף לאורך המסדרון‪ .‬הוא נחת על המנורה הקרובה ביותר וקירקר עלי בקול‬
‫מאשים‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬נהדר‪ ",‬אמרה מלורי‪" .‬העורבים הרגישו בחדירה של החברים שלך‪ .‬מה שאומר‬
‫שהוולקיריות לא רחוקות‪".‬‬
‫מכיוון המעליות פילחו חצי תריסר יללות את חלל האוויר‪.‬‬
‫"ואלה הזאבים של אודין‪ ",‬אמר חצי־נולד‪" .‬יצורים ידידותיים‪ ,‬אלא אם כן אתם מסיגים‬
‫גבול או יוצאים מבית המלון בלי רשות‪ ,‬ובמקרה כזה הם יקרעו אתכם לגזרים‪".‬‬
‫יפחת בכי לא גברית התחילה להתגבש לי בגרון‪ .‬יכולתי לקבל את העובדה שסנאי יהרוג‬
‫אותי‪ ,‬או צבא של ולקיריות‪ ,‬או אפילו שאחטוף עוד גרזן בפרצוף‪ ,‬אבל לא זאבים‪ .‬הרגליים‬
‫שלי איימו לקרוס‪.‬‬
‫"בליץ והארת'‪ "...‬הקול שלי רעד‪" ,‬יש איזושהי אזעקה שלא הפעלתם?"‬
‫לא הוגן‪ ,‬סימן הארת'‪ .‬עקפנו את המוקשים על העץ‪.‬‬
‫"המוקשים על העץ?" לא הייתי בטוח שהבנתי אותו נכון‪.‬‬
‫חצי־נולד גונדרסון הניף את הגרזן שלו‪" .‬אני אעכב את הזאבים‪ .‬בהצלחה‪ ,‬מגנס!"‬
‫הוא הסתער לאורך המסדרון כשהוא צורח‪" ,‬מוווווות!" וציורי הסמיילים על תחתוני‬
‫הבוקסר שלו מתבדרים‪.‬‬
‫הפנים של מלורי האדימו — אם ממבוכה או מהתפעלות‪ ,‬לא ידעתי‪" .‬אני אשאר עם איקס‬
‫למקרה שהסנאי ישבור את הדלת‪ ",‬היא אמרה‪" .‬טי־ג'יי‪ ,‬קח אותם למחזוּר‪".‬‬
‫"מחזוּר?" שאל בליץ‪.‬‬
‫מלורי שלפה את החרב שלה‪" .‬מגנס‪ ,‬אני לא יכולה לומר שהיה תענוג להכיר אותך‪ .‬אתה‬
 ‫חתיכת קוץ בנארי‪ .‬עכשיו עוף מפה‪".‬‬
‫דלת החדר שלי הזדעזעה שוב‪ .‬טיח נשר מהתקרה‪.‬‬
‫"הסנאי חזק‪ ",‬רטן איקס‪" .‬מהר‪".‬‬
‫טי־ג'יי חיבר את הכידון לרובה שלו‪" .‬בואו נלך‪".‬‬
‫הוא הוביל אותנו במסדרון‪ .‬מעל הפיג'מה הוא לבש את מעיל המדים הכחול שלו‪ .‬היתה לי‬
‫הרגשה שהוא ישן במעיל הזה‪ .‬מאחורינו זאבים ייללו‪ ,‬וחצי־נולד גונדרסון שאג בנורדית‬
‫עתיקה‪.‬‬
‫בזמן שרצנו‪ ,‬כמה איינהריאר פתחו את דלתות החדרים שלהם לראות מה קורה‪ .‬כשהם ראו‬
‫את טי־ג'יי עם הכידון שלו‪ ,‬הם מיהרו לחזור פנימה‪.‬‬
‫שמאלה‪ ,‬ימינה‪ ,‬ימינה‪ ,‬שמאלה — איבדתי כל חוש כיוון‪ .‬עוד עורב חלף במהירות על פנינו‬
‫כשהוא קורא בכעס‪ .‬ניסיתי לחבוט בו‪.‬‬
‫"אל תעשה את זה‪ ",‬הזהיר אותי טי־ג'יי‪" .‬הם מקודשים לאודין‪".‬‬
‫בדיוק פנינו בצומת טי בקצה המסדרון‪ ,‬כשקול צעק‪" ,‬מגנס!"‬
‫עשיתי טעות והסתכלתי‪.‬‬
‫משמאלנו‪ ,‬במרחק חמישה־עשר מטרים מאיתנו‪ ,‬עמדה גונילה בשריון מלא ופטיש בכל יד‪.‬‬
‫"עוד צעד אחד‪ ",‬היא נהמה‪" ,‬ואני אשמיד אותך‪".‬‬
‫טי־ג'יי העיף בי מבט‪" .‬תמשיך לרוץ‪ .‬בפנייה הבאה ימינה תראה ארובה עם שלט 'מחזור'‪.‬‬
‫תקפוץ פנימה‪".‬‬
‫"אבל‪"...‬‬
‫"אין זמן‪ ".‬טי־ג'יי חייך‪" .‬לך תהרוג כמה חיילי קונפדרציה בשבילי — או מפלצות — מה‬
‫שלא יהיה‪".‬‬
‫הוא כיוון את הרובה שלו אל הוולקיריה‪ ,‬צעק‪" ,‬החמישים וארבעה של מסצ'וסטס!"‬
‫והסתער‪.‬‬
‫הארת' תפס בזרוע שלי וגרר אותי אחריו‪ .‬בליץ מצא את ארובת המחזור ופתח אותה‬
‫במשיכה‪" .‬קדימה! קדימה!"‬
‫הארת'סטון צלל פנימה עם הראש ראשון‪.‬‬
‫"עכשיו אתה‪ ,‬ילד‪ ",‬אמר הגמד‪.‬‬
‫היססתי‪ .‬הריח שעלה מהארובה הזכיר לי את ימי חיפוש האוכל בפחי זבל‪ .‬פתאום מנעמי‬
‫ולהלה לא נראו כאלה גרועים‪.‬‬
‫ואז זאבים נוספים ייללו‪ ,‬יותר קרובים הפעם‪ ,‬ואני מיחזרתי את עצמי‪.‬‬
 ‫‪24‬‬

‫היתה לכם משימה אחת‬

‫מתברר שוולהלה שלחה את חומר המחזור שלה לבסיס הבית באצטדיון "פנוויי פארק"‬
‫בבוסטון‪ ,‬מה שמסביר את הבעיות שהיו ל"רד סוקס" בהגנה שלהם‪.‬‬
‫הארת'סטון בדיוק התחיל לקום כשאני צנחתי עליו והפלתי אותו מחדש לאדמה‪ .‬לפני‬
‫שהספקתי לחלץ את עצמי‪ ,‬בליצֶ ן נחת על החזה שלי‪ .‬דחקתי אותו מעלי והתגלגלתי הצידה‬
‫רק למקרה שעוד מישהו יחליט לצנוח מהשמים‪.‬‬
‫נאבקתי לקום‪" .‬למה אנחנו ב'פנוויי פארק'?"‬
‫"אל תשאל אותי‪ ".‬בליצֶ ן נאנח באומללות‪ .‬חליפת הצמר היפה שלו נראתה כאילו עברה‬
‫במערכת העיכול של חילזון‪" .‬שערי ולהלה ידועים לשמצה בהפכפכותם‪ .‬לפחות אנחנו‬
‫במידגרד‪".‬‬
‫שורות של יציעים אדומים עמדו ריקות ודוממות‪ ,‬דומות במידה מטרידה להיכל המשתאות‬
‫של הנקטלים לפני שהאיינהריאר נכנסו לשם‪ .‬המגרש היה מכוסה ברזנטים קפואים שחרקו‬
‫תחת הרגליים שלי‪.‬‬
‫נראה שהשעה בסביבות שש בבוקר‪ .‬במזרח התחילו השמים להאפיר‪ .‬הנשימה שלי‬
‫התאבכה באוויר הקר‪.‬‬
‫"ממה ברחנו?" שאלתי‪" .‬איזה מין סנאי מוטנטי‪"...‬‬
‫טוֹסק‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬אימת עץ העולם‪ .‬כל מי שמעז לטפס על ענפי אוּגְ ְד ֵרסיל‪ ,‬במוקדם‬ ‫"רטָ ְ‬
‫ָ‬
‫או במאוחר ייאלץ להתמודד עם המפלץ הזה‪ .‬ראה את עצמך בר־מזל שהצלחנו להימלט‪".‬‬
‫הארת'סטון הצביע על הגמד‪ .‬הוא סימן‪ :‬אור יום‪ .‬לא טוב לבליצֶן‪.‬‬
‫בליץ צימצם עיניים‪" .‬אתה צודק‪ .‬אחרי הקטע ההוא על הגשר אני לא אוכל לעמוד בעוד‬
‫הרבה חשיפה ישירה‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת?" הסתכלתי על הפנים שלו טוב יותר‪" .‬אתה נעשה אפור?"‬
‫בליצֶ ן הסב את מבטו‪ ,‬אבל לא היה ספק בזה‪ .‬הלחיים שלו התבהרו לצבע חומר רטוב‪.‬‬
‫"ילד‪ ,‬אולי הבחנת שאני כמעט לא מסתובב איתך בשעות היום‪".‬‬
‫"אני‪ ...‬כן‪ .‬כאילו‪ ,‬הארת' היה במשמרת היום‪ .‬אתה במשמרת הלילה‪".‬‬
‫"בדיוק‪ .‬גמדים הם יצורים תת־קרקעיים‪ .‬אור השמש קטלני עבורנו‪ .‬אם כי לא קטלני כפי‬
‫שהוא עבור טרולים‪ .‬אני מסוגל לסבול את זה לזמן קצר‪ ,‬אבל אם אסתובב בחוץ יותר מדי‬
‫זמן‪ ,‬אני אתחיל‪ ...‬אממ‪ ,‬להתאבן‪".‬‬
‫זכרתי את הקרב על גשר לונגפלו‪ ,‬איך בליצֶ ן התעטף בכובע רחב שוליים‪ ,‬מעיל‪ ,‬כפפות‬
‫ומשקפי שמש — הצהרה אופנתית משונה‪ ,‬בעיקר עם שלט "זהירות‪ ,‬ברווזונים חוצים"‪.‬‬
‫"אתה תהיה בסדר אם תתכסה?"‬
‫"זה עוזר‪ .‬בגדים עבים‪ ,‬קרם הגנה וכו'‪ .‬אבל נכון לעכשיו‪ ",‬הוא החווה על הבגדים שלו‪,‬‬
‫"אני לא מוכן לזה‪ .‬תרמיל האספקה שלי נפל איפשהו בעץ העולם‪".‬‬
‫הארת'סטון סימן‪ :‬אחרי הגשר הרגליים שלו נעשו אבן‪ .‬לא הלך עד הלילה‪.‬‬
‫גוש חנק לי את הגרון‪ .‬הניסיון של בליץ והארת' להגן עלי בגשר לונגפלו היה מגוחך למדי‪,‬‬
‫אבל הם ניסו‪ .‬בעצם החשיפה לאור יום בליצֶ ן סיכן את חייו‪.‬‬
‫עד כמה שהיו לי המוני שאלות‪ ,‬עד כמה שהחיים )המוות?( שלי היו דפוקים כרגע‪ ,‬הידיעה‬
‫שבליצֶ ן שוב מסתכן למעני הביאה לשינוי בסדר העדיפויות שלי‪.‬‬
‫"בוא ניקח אותך למקום חשוך יותר‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫האפשרות הפשוטה ביותר היתה "המפלצת הירוקה" — החומה המפורסמת של ארבע‬
‫הקומות לאורך צדו השמאלי של השדה‪ .‬יצא לי לבקר מאחוריה פעם אחת בטיול של בית‬
‫הספר — בכיתה א'‪ ,‬אולי? זכרתי שיש דלתות שירות מתחת ללוח התוצאות‪.‬‬
‫מצאתי אחת שלא היתה נעולה‪ ,‬וחמקנו פנימה‪.‬‬
‫לא היה הרבה מה לראות שם — רק פיגומי מתכת‪ ,‬המוני לוחות מספרים ירוקים תלויים‬
‫על הקיר‪ ,‬ויסודות הבטון של האצטדיון שהיו מכוסים מאה שנות גרפיטי‪ .‬אבל החלל מילא‬
‫דרישה אחת חשובה‪ :‬הוא היה חשוך‪.‬‬
‫בליצֶ ן התיישב על ערמת מזרנים וחלץ מגפיים‪ .‬בלוטים נשפכו החוצה‪ .‬היו לו גרביים‬
‫בדוגמת פייזלי אפורה‪ ,‬שתאמו את הווסט שלו‪.‬‬
‫הגרביים הדהימו אותי לא פחות מכל דבר שראיתי בוולהלה‪" .‬בליץ‪ ,‬מה הקטע של‬
‫התלבושת שלך? אתה נראה כל כך‪ ...‬אלגנטי‪".‬‬
‫החזה שלו התרחב‪" .‬תודה רבה‪ ,‬מגנס‪ .‬לא היה קל להתלבש כמו חסר בית במשך השנתיים‬
‫האחרונות‪ .‬בלי להעליב‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫"כמובן‪".‬‬
‫"ככה אני מתלבש בדרך כלל‪ .‬אני מתייחס להופעה שלי ברצינות רבה‪ .‬אני מודה שיש לי‬
‫שיגעון קל לבגדים‪".‬‬
‫הארת' השמיע קול שבין עיטוש לנחרה‪ .‬הוא סימן‪ :‬קל?‬
‫"אוי‪ ,‬שקט‪ ",‬רטן בליץ‪" .‬מי קנה לך את הצעיף הזה‪ ,‬הא?" הוא פנה אלי שאתמוך בו‪.‬‬
‫"אמרתי להארת' שהוא חייב קצת צבע‪ .‬הבגדים שחורים‪ .‬השיער בבלונד־פלטינה‪ .‬הצעיף עם‬
‫הפסים האדומים הוא הצהרה נועזת‪ ,‬אתה לא חושב?"‬
‫"אממ‪ ...‬בטח‪ ",‬אמרתי‪" .‬כל עוד אני לא צריך ללבוש אותו‪ .‬או את הגרביים בדוגמת‬
‫פייזלי‪".‬‬
‫"אל תהיה מצחיק‪ .‬דפוסים מודפסים ייראו עליך נורא‪ ".‬בליץ הסתכל על המגפיים שלו‬
‫במצח מקומט‪" .‬על מה דיברנו?"‬
‫"אולי על הסיבה שהשגחתם עלי בשנתיים האחרונות?"‬
‫הארת' סימן‪ :‬אמרנו לך‪ .‬הבוס‪.‬‬
‫"לא לוקי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז מי‪ ,‬אודין?"‬
‫בליץ צחק‪" .‬לא‪ .‬הקודקוד חכם יותר אפילו מאודין‪ .‬הוא מעדיף לפעול מאחורי הקלעים‪,‬‬
‫להישאר אנונימי‪ .‬הוא שלח אותנו להשגיח עליך ו — אממ‪ "...‬הוא השתעל שיעול קטן‪...‬‬
‫"לדאוג שלא תיהרג‪".‬‬
‫"אה‪".‬‬
‫"כן‪ ".‬בליצֶ ן שפך את הבלוטים מהמגף השני שלו‪" .‬היתה לנו משימה אחת‪ .‬ונכשלנו‪.‬‬
‫'תדאגו שהוא לא ייהרג‪ ',‬הקודקוד אמר‪' .‬תשגיחו עליו‪ .‬תגנו עליו אם יהיה צורך‪ ,‬אבל אל‬
‫תתערבו בבחירות שלו‪ .‬זה חשוב לתוכנית‪"'.‬‬
‫"התוכנית‪".‬‬
‫"הקודקוד יודע דברים‪ .‬על העתיד‪ ,‬לדוגמה‪ .‬הוא עושה כמיטב יכולתו לדחוק את האירועים‬
‫בכיוון הנכון‪ ,‬למנוע מתשעת העולמות להסתחרר לתוהו ובוהו ולהתפוצץ‪".‬‬
‫"נשמע כמו תוכנית מוצלחת‪".‬‬
‫"הוא אמר לנו שאתה הבן של פריי‪ .‬הוא לא נכנס לפרטים‪ ,‬אבל על דבר אחד הוא התעקש‪:‬‬
‫שאתה חשוב‪ ,‬שחייבים להגן עליך‪ .‬כשנהרגת‪ ...‬טוב‪ ,‬אני שמח שמצאנו אותך בוולהלה‪ .‬אולי‬
‫לא הכול אבוד‪ .‬עכשיו אנחנו חייבים לדווח לקודקוד ולקבל פקודות חדשות‪".‬‬
‫הארת'סטון סימן‪ :‬ולקוות שהוא לא יהרוג אותנו‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬גם זה‪ ".‬בליצֶ ן לא נשמע אופטימי‪" .‬העניין הוא‪ ,‬מגנס‪ ,‬שעד שנדבר עם הבוס אנחנו‬
‫לא יכולים להיכנס ליותר מדי פרטים‪".‬‬
‫"למרות שאני חשוב לתוכנית‪".‬‬
‫בגלל זה אנחנו לא יכולים‪ ,‬סימן הארת'‪.‬‬
‫"מה לגבי מה שקרה אחרי שנפלתי מהגשר? על זה אתם יכולים לספר לי?"‬
‫בליץ פלה עלה מהזקן שלו‪" .‬טוב‪ ,‬סורט נעלם במים איתך‪".‬‬
‫"אז זה כן היה סורט‪".‬‬
‫"הו‪ ,‬כן‪ .‬ואני חייב לומר‪ ,‬יופי של עבודה‪ ,‬מגנס‪ .‬בן תמותה שהצליח להביס את אדון ענקי‬
‫האש? גם אם נהרגת תוך כדי‪ ,‬זה היה מרשים‪".‬‬
‫"אז‪ ...‬אני הרגתי אותו?"‬
‫למרבה הצער‪ ,‬לא‪ ,‬סימן הארת'‪.‬‬
‫"נכון‪ ",‬אישר בליץ‪" .‬אבל ענקי אש ממש לא אוהבים מי קרח‪ .‬אני מתאר לעצמי שמרוב‬
‫הלם הוא הושלך בחזרה למוספלסהיים‪ .‬ולגלח לו את האף‪ ...‬זה היה גאוני‪ .‬ייקח לו זמן לאזור‬
‫מספיק כוחות למסע בין העולמות‪".‬‬
‫כמה ימים‪ ,‬ניחש הארת'‪.‬‬
‫"אולי יותר‪ ",‬אמר בליץ‪.‬‬
‫המבט שלי עבר ביניהם‪ ,‬שני יצורים שאינם בני אנוש‪ ,‬שדנים במנגנון של המעבר בין‬
‫עולמות כפי שמישהו עשוי להתווכח על פרק הזמן שייקח לתקן קרבורטור‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אתם יצאתם בשלום‪ ,‬את זה אני רואה‪ ",‬אמרתי‪" .‬מה עם רנדולף?"‬
‫הארת'סטון עיקם את האף‪ .‬הדוד שלך‪ .‬מעצבן אבל בריא ושלם‪.‬‬
‫"ילד‪ ,‬אתה הצלת חיי אדם‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬רבים נפצעו והנזק היה גדול‪ ,‬אבל אף בן תמותה‬
‫לא נהרג — אממ‪ ,‬מלבדך‪ .‬בפעם האחרונה שסורט ביקר במידגרד‪ ,‬זה לא נגמר כל כך טוב‪".‬‬
‫השרפה הגדולה של שיקגו‪ ,‬סימן הארת'‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬בכל מקרה‪ ,‬הפיצוצים בבוסטון הגיעו לחדשות הארציות‪ .‬בני האדם‬
‫עדיין חוקרים את העניין‪ .‬הם חושבים שיכול להיות שהנזק נגרם מפגיעת מטאור‪".‬‬
‫נזכרתי שבעצמי חשבתי ככה בהתחלה‪ .‬ואחר כך תהיתי אם סורט היה אחראי לכל‬
‫הפגיעות‪" .‬אבל עשרות אנשים ראו את סורט על הגשר! לפחות טיפוס אחד צילם אותו‬
‫בווידיאו‪".‬‬
‫בליץ משך בכתפיו‪" .‬תתפלא לגלות מה בני התמותה לא רואים‪ .‬לא רק בני אדם‪ .‬הגמדים‬
‫והאלפים גרועים לא פחות‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הענקים מומחים בהקסמה‪".‬‬
‫"הקסמה‪ .‬אני מניח שאתה לא מדבר על אישיות כובשת‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬לענקים יש אישיות מזעזעת‪ .‬אני מתכוון לקסם במובן של אשליה‪ .‬הענקים הם‬
‫יצורים קסומים מטבעם‪ .‬הם יכולים להשפיע על החושים אפילו בלי להתכוון‪ .‬פעם אחת ענק‬
‫גרם להארת'סטון לחשוב שאני חזיר יבלות‪ ,‬והארת' כמעט הרג אותי‪".‬‬
‫די כבר עם חזיר היבלות! התחנן הארת'סטון‪.‬‬
‫"בכל מקרה‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬אתה נפלת לנהר ונהרגת‪ .‬שירותי החירום משו את הגופה שלך‪,‬‬
‫אבל‪"...‬‬
‫"הגופה שלי‪"...‬‬
‫הארת'סטון שלף גזיר עיתון מכיס הז'קט שלו והושיט לי אותו‪.‬‬
‫קראתי את מודעת הפטירה שלי‪ .‬היתה שם התמונה שלי מספר המחזור של כיתה ה' —‬
‫השיער שנכנס לעיניים‪ ,‬החיוך הנבוך של מה־אני־עושה־כאן‪ ,‬חולצת "דרופקיק מרפיז"‬
‫הבלויה שלי‪ .‬מודעת הפטירה שלי היתה קצרה‪ .‬לא כתבו שם על ההיעלמות שלי לשנתיים‪,‬‬
‫על כך שגרתי ברחוב‪ ,‬על המוות של אמא שלי‪ .‬רק זה‪ :‬מת בטרם עת‪ .‬הותיר אחריו שני‬
‫דודים ובת דודה‪ .‬טקס פרטי‪.‬‬
‫"אבל הגוף שלי כאן‪ ",‬אמרתי ונגעתי בחזה שלי‪" .‬יש לי גוף‪".‬‬
‫"גוף חדש ומשופר‪ ",‬אישר בליץ ולחץ על שרירי הזרוע שלי בהערכה‪" .‬הם משו את הגוף‬
‫הקודם שלך‪ .‬הארת' ואני סרקנו בעצמנו את הנהר‪ .‬לא היה סימן לסורט‪ .‬וגרוע מזה‪ ...‬לא היה‬
‫סימן ללהב‪ .‬אם הוא לא על קרקעית הנהר שוב‪"...‬‬
‫"יכול להיות שרנדולף מצא אותו?" שאלתי‪.‬‬
‫הארת'סטון ניענע בראשו‪ .‬עקבנו אחריו‪ .‬הוא לא אצלו‪.‬‬
‫"אז הלהב אצל סורט‪ ",‬שיערתי‪.‬‬
‫צמרמורת עברה בבליץ‪" .‬בוא לא נניח את זה‪ .‬עדיין יש סיכוי שהוא עם הגוף הישן שלך‪".‬‬
‫"למה שהוא יהיה?"‬
‫בליץ הצביע על הארת'‪" .‬תשאל אותו‪ .‬הוא המומחה בקסם‪".‬‬
‫קשה להסביר בסימנים‪ ,‬סימן הארת'‪ .‬להב קסם יישאר איתך‪ .‬אתה תבעת עליו בעלות‪.‬‬
‫"אבל‪ ...‬אני לא‪".‬‬
‫זימנת אותו‪ ,‬סימן הארת'‪ .‬החזקת אותו ראשון‪ ,‬לפני סורט‪ .‬נקווה שזה אומר שסורט לא‬
‫השיג אותו‪ .‬לא יודע למה הלהב לא עבר לוולהלה‪.‬‬
‫"לא החזקתי את הלהב כשפגעתי בנהר‪ .‬הוא נשמט לי מהיד‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬בליץ הינהן‪" .‬אולי בגלל זה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬על פי המסורת היו שמים את הלהב בקבר‬
‫שלך‪ ,‬או שורפים אותו במדורת הקבורה שלך‪ .‬אז יש סיכוי סביר שהוא התגשם לצד הגופה‬
‫שלך‪ .‬אנחנו צריכים לבדוק בארון הקבורה שלך‪".‬‬
‫העור שלי הצטמרר כולו‪" .‬אתם רוצים שאני אלך להלוויה של עצמי?"‬
‫הארת' סימן‪ :‬לא‪ .‬נלך לפני‪.‬‬
‫"על פי מודעת הפטירה שלך‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬הארון שלך יוצב למבקרים בבית ההלוויות‪.‬‬
‫הטקס ייערך הלילה‪ .‬אם תלך עכשיו‪ ,‬לא אמור להיות שם אף אחד‪ .‬הבניין עדיין לא נפתח‪,‬‬
‫וזה לא שהאבלים עליך עומדים בתור בחוץ בדיוק‪".‬‬
‫"המון תודה‪".‬‬
‫לסו ְַור ְטאַ לְ פהַ יים‬
‫בליץ נעל את המגפיים שלו‪" .‬אני אלך לדבר עם הבוס‪ .‬בדרך אני אקפוץ ְ‬
‫ואקח קצת אספקה אמיתית נגד השמש‪".‬‬
‫"אתה תקפוץ לעולם של האלפים האפלים?"‬
‫"כן‪ .‬זה פחות קשה מכפי שזה נשמע‪ .‬יש לי הרבה ניסיון בזה‪ ,‬ובוסטון נמצאת במרכז‬
‫אוּגְ ְד ֵרסיל‪ .‬פשוט יחסית לעבור כאן בין העולמות‪ .‬פעם אחת הארת' ואני ירדנו מהמדרכה‬
‫בכיכר קנדל ונפלנו בטעות לניפְ לְ הַ יים‪".‬‬
‫היה ממש קר‪ ,‬סימן הארת'‪.‬‬
‫"בזמן שלא אהיה פה‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬הארת'סטון ייקח אותך לבית ההלוויות‪ .‬ניפגש‪...‬‬
‫איפה?"‬
‫"ארלינגטון — תחנת הרכבת הכי קרובה‪ ,‬סימן הארת'‪.‬‬
‫"טוב מאוד‪ ".‬בליצֶ ן קם‪" .‬תמצא את הלהב‪ ,‬ילד‪ ...‬ותיזהר‪ .‬מחוץ לוולהלה אתה יכול למות‬
‫כמו כל אחד אחר‪ .‬הדבר האחרון שנרצה להסביר לבוס הוא שתי גופות של מגנס צ'ייס‪".‬‬
 ‫‪25‬‬

‫בית ההלוויות מלביש אותי מצחיק‬

‫יתרון אחד של להיות חסר בית‪ :‬ידעתי איפה להשיג בגדים חינם‪ .‬הארת' ואני פשטנו על‬
‫עמדת בגדי צדקה בצ'רלסגייט כדי שלא אסתובב ברחוב בפיג'מה‪ .‬מהר מאוד היו לי מכנסי‬
‫ג'ינס משופשפים‪ ,‬מעיל ציידים וחולצת טריקו מחוררת‪ .‬נראיתי דומה מתמיד לקורט קוביין‪,‬‬
‫רק שקשה לי להאמין שקוביין לבש אי־פעם חולצה עם הכיתוב‪" ,‬מופע הרוקנרול של גן‬
‫צ'יפמאנקס!" היה די מטריד שעשו חולצות כאלה במידה שלי בכלל‪.‬‬
‫הרמתי את החרב שקיבלתי בבית המלון‪" .‬הארת'‪ ,‬מה עם זה? לא נראה לי שהשוטרים‬
‫ימותו על זה שאני מסתובב עם חרב באורך מטר‪".‬‬
‫הקסמה‪ ,‬סימן הארת‪ .‬שים אותה בחגורה‪.‬‬
‫ברגע שעשיתי את זה‪ ,‬החרב התכווצה והפכה לשרשרת פשוטה‪ ,‬שהיתה רק קצת פחות‬
‫אופנתית מהחולצה‪.‬‬
‫"נהדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬ההשפלה שלי הושלמה‪".‬‬
‫עדיין חרב‪ ,‬אותת הארת'‪ .‬בני תמותה לא טובים בלראות דברים קסומים‪ .‬בין הקרח‬
‫לאש נמצא הערפל‪ ,‬י־י־נ־ו־נ־ג־ג־פ‪ .‬מטשטש מראה‪ .‬קשה להסביר בסימנים‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬זכרתי את מה שגונילה אמרה לי על העולמות שנוצרו בין קרח לאש‪ ,‬ואיך פריי‬
‫מייצג את האזור המתון ביניהם‪.‬‬
‫אבל מתברר שהילדים של פריי לא יורשים הבנה מולדת של המשמעות של זה‪.‬‬
‫קראתי את מודעת הפטירה שלי שוב כדי לבדוק את הכתובת של בית ההלוויות‪" .‬בוא נלך‬
‫לחלוק לי כבוד‪".‬‬
‫ההליכה היתה ארוכה וקפואה‪ .‬הטמפרטורה לא הפריעה לי‪ ,‬אבל הארת' רעד במעיל העור‬
‫שלו‪ .‬השפתיים שלו היו סדוקות ומתקלפות‪ .‬האף שלו נזל‪ .‬כל ספרי המעשיות וסרטי‬
‫הפנטזיה שבלעתי בתור ילד יצרו רושם שאלפים הם יצורים אציליים עם יופי שלא מהעולם‬
‫הזה‪ .‬הארת'סטון נראה כמו סטודנט אנמי שלא אכל כמה שבועות‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ...‬התחלתי להבחין אצלו בפרטים לא אנושיים‪ .‬האישונים שלו החזירו את האור‬
‫בצורה משונה‪ ,‬כמו אישוני חתול‪ .‬מתחת לעור השקוף שלו היו הוורידים שלו ירוקים יותר‬
‫מאשר כחולים‪ .‬ולמרות ההופעה המשלומפרת שלו‪ ,‬הוא לא הצחין כמו חסר בית רגיל —‬
‫ריח גוף‪ ,‬אלכוהול‪ ,‬שומן מעופש‪ .‬היה לו ריח מחטי אורן ועשן עצים‪ .‬איך לא שמתי לב לזה‬
‫עד עכשיו?‬
‫רציתי לשאול אותו על האלפים‪ ,‬אבל קשה לדבר בשפת סימנים תוך כדי הליכה‪ .‬הארת' גם‬
‫לא קרא שפתיים טוב בהליכה‪ .‬האמת שזה די מצא חן בעיני‪ .‬לא יכולת לעשות אלף דברים‬
‫בבת אחת כשדיברת איתו‪ .‬הדיאלוג הצריך ריכוז של מאה אחוז‪ .‬אם כל השיחות בעולם היו‬
‫מתנהלות ככה‪ ,‬נראה לי שאנשים היו אומרים הרבה פחות שטויות‪.‬‬
‫בזמן שעברנו על פני כיכר קופלי‪ ,‬הוא משך אותי לפתח בניין משרדים‪.‬‬
‫גומז‪ ,‬הוא סימן‪ .‬חכה‪.‬‬
‫גומז היה שוטר מקוף שהכיר אותנו‪ .‬הוא לא ידע את השם האמיתי שלי‪ ,‬אבל אם הוא ראה‬
‫תמונה עדכנית שלי בחדשות‪ ,‬הייתי מתקשה להסביר לו למה אני לא מת‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬גומז לא‬
‫היה טיפוס ידידותי‪.‬‬
‫טפחתי על הכתף של הארת' כדי למשוך את תשומת לבו‪" .‬איך זה לחיות‪ ...‬במקום שבאת‬
‫ממנו?"‬
‫ההבעה של הארת' הפכה זהירה‪ .‬אלפהיים לא כזאת שונה‪ .‬מוארת יותר‪ .‬אין לילה‪.‬‬
‫"אין לילה‪ ...‬כאילו בכלל?"‬
‫אין לילה‪ .‬בפעם הראשונה שראיתי שקיעה‪...‬‬
‫הוא היסס‪ ,‬ואז פרש את שתי כפות הידיים על החזה כאילו חטף התקף לב‪ :‬הסימן של פחד‪.‬‬
‫ניסיתי לדמיין את עצמי חי בעולם שתמיד שורר בו יום‪ ,‬ופתאום רואה את השמש נעלמת‬
‫בשטף אור בצבע דם באופק‪.‬‬
‫"הייתי נלחץ לגמרי‪ ",‬הודיתי‪" .‬אבל אין לאלפים דברים שבני אדם היו מפחדים מהם?‬
‫כמו‪ ...‬אַ לְ ף סֵ ייד?"‬
‫אור ניצת בעיניו של הארת'‪ .‬איך אתה מכיר את המונח הזה?‬
‫"אממ‪ ...‬מישהו אמר שהשתמשתי בזה אתמול בשדה הקרב‪ ".‬סיפרתי לו על פרץ האנרגיה‬
‫שהפיל לכולם את כלי הנשק מהידיים‪" .‬וכשריפאתי את הזרוע של בליץ‪ ,‬או נכנסתי אל חומת‬
‫האש על גשר לונגפלו‪ ...‬תהיתי אם הכול אותו סוג של קסם‪".‬‬
‫נראה שנדרש להארת' יותר זמן מהרגיל לפענח את מה שאמרתי‪.‬‬
‫לא בטוח‪ .‬התנועות שלו היו קטנות יותר‪ ,‬זהירות יותר‪ .‬אלף סייד יכול להיות הרבה‬
‫דברים — בדרך כלל קסם של שלום‪ .‬ריפוי‪ .‬צמיחה‪ .‬עצירת אלימות‪ .‬אי אפשר ללמוד‬
‫אותו‪ .‬לא כמו קסם רונות‪ .‬יש לך אלף סייד בדם או שאין לך‪ .‬אתה בן פריי‪ .‬אולי יש לך‬
‫כמה מהיכולות שלו‪.‬‬
‫"פריי הוא אלף?"‬
‫הארת' הניד בראשו‪ .‬פריי הוא אדון אלפהיים‪ ,‬האל הפטרון שלנו‪ .‬הוואניר קרובים‬
‫לאלפים‪ .‬הוואניר היו מקור כל האלף סייד שלנו‪.‬‬
 ‫"בזמן עבר? אלפים לא ממשיכים לדבר עם עצים ולשוחח עם ציפורים ודברים כאלה?"‬
‫הארת' נאנק ברוגז‪ .‬הוא הציץ מעבר לפינה לבדוק מה קורה עם השוטר השכונתי‪.‬‬
‫אלפהיים לא כזאת‪ ,‬הוא סימן‪ .‬כבר מאות שנים‪ .‬כמעט אף אחד לא נולד עם אלף סייד‪.‬‬
‫אף אחד לא משתמש בקסם‪ .‬רוב האלפים חושבים שמידגרד היא מיתוס‪ .‬שבני אדם‬
‫גרים בטירות ולובשים שריון לוחות וטייץ‪.‬‬
‫"אולי לפני אלף שנה‪".‬‬
‫הארת' הינהן‪ .‬בתקופה ההיא היה יותר קשר בין העולמות‪ .‬עכשיו שניהם השתנו‪ .‬רוב‬
‫הזמן האלפים בוהים במסכים וצופים בסרטוני פיות מצחיקים בזמן שהם אמורים לעבוד‪.‬‬
‫לא הייתי בטוח שפירשתי נכון את הסימנים שלו — סרטוני פיות? — אבל אלפהיים‬
‫נשמעה דומה במידה מדכאת למידגרד‪.‬‬
‫"אז אתה לא יודע על הקסם יותר ממני‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫אני לא יודע איך הוא נראה בימי קדם‪ .‬אבל אני מנסה ללמוד‪ .‬ויתרתי על הכול למען‬
‫הניסיון‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת?"‬
‫הוא הציץ שוב מעבר לפינה‪ .‬גומז הלך‪ .‬בוא‪.‬‬
‫לא ידעתי אם הוא לא ראה את השאלה שלי או שבחר להתעלם ממנה‪.‬‬
‫בית ההלוויות נמצא קרוב לפינת וושינגטון וצ'רלס‪ ,‬בשורת בתים צנועים של ביי וילג'‪,‬‬
‫שנראתה אבודה בין גורדי השחקים החדשים יותר העשויים בטון וזכוכית‪ .‬על הגגון היה‬
‫שלט‪" :‬שירותי אשכבה טווינינג ובניו"‪.‬‬
‫על הלוח שליד הדלת פורטו המועדים הקרובים של הצגת הארונות‪ .‬בשורה העליונה היה‬
‫כתוב‪ :‬מגנס צ'ייס‪ .‬התאריך היה היום החל מעשר בבוקר‪ .‬הדלת היתה נעולה‪ .‬האורות היו‬
‫כבויים‪.‬‬
‫"הקדמתי להלוויה של עצמי‪ ",‬אמרתי‪" .‬טיפוסי‪".‬‬
‫הידיים שלי רעדו‪ .‬הרעיון שאראה את הגופה של עצמי היה מלחיץ יותר מעצם המוות‪" .‬אז‬
‫נפרוץ פנימה?"‬
‫אני אנסה משהו‪ ,‬סימן הארת'‪.‬‬
‫הוא הוציא מהמעיל שלו שקיק עור‪ .‬התוכן שלו קירקש בצליל מוכר‪.‬‬
‫"אבני רונות‪ ",‬ניחשתי‪" .‬אתה יודע להשתמש בהן?"‬
‫הוא משך בכתפיו כאילו אומר‪ ,‬מיד נגלה‪ .‬הוא לקח אבן אחת ונקש בה על ידית הדלת‪.‬‬
‫המנעול השמיע קול נקישה‪ .‬הדלת נפתחה‪.‬‬
‫"מגניב‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה יעבוד על כל דלת?"‬
‫הארת' החזיר את השקיק למעילו‪ .‬לא הצלחתי לפרש את ההבעה שלו — תערובת של עצב‬
‫וזהירות‪.‬‬
‫אני לומד‪ ,‬הוא סימן‪ .‬ניסיתי את זה רק פעם אחת בעבר‪ ,‬כשפגשתי את בליץ‪.‬‬
 ‫"איך שניכם‪"...‬‬
‫הארת' השתיק אותי בתנועה של היד‪ .‬בליץ הציל את חיי‪ .‬סיפור ארוך‪ .‬תיכנס‪ .‬אני‬
‫אשמור כאן‪ .‬גופות אנושיות‪ ...‬צמרמורת עברה בו‪ ,‬והוא טילטל את הראש‪.‬‬
‫חסל סדר תגבורת אלפית‪.‬‬
‫בתוך בית ההלוויות שרר ריח של זרי פרחים נבולים‪ .‬השטיח האדום הבלוי וחיפוי העץ‬
‫הכהה יצרו רושם של ארון קבורה אחד ענקי‪ .‬התגנבתי לאורך המסדרון והצצתי אל החדר‬
‫הראשון‪.‬‬
‫הוא עוצב כמו קאפלה‪ :‬שלושה חלונות זכוכית צבעונית בצד הרחוק של החדר‪ ,‬שורות של‬
‫כיסאות מתקפלים פונים אל ארון קבורה פתוח על בימה‪ .‬כבר עכשיו שנאתי את זה‪ .‬גדלתי‬
‫בבית לא דתי‪ .‬תמיד ראיתי בעצמי אתאיסט‪.‬‬
‫אז העונש שלי היה‪ ,‬כמובן‪ ,‬לגלות שאני בן של אל נורדי‪ ,‬שאני מגיע לחיים־שאחרי־המוות‬
‫ויקינגיים‪ ,‬ושנערך לי טקס אשכבה נוצרי עם ארון פתוח בקאפלה קיטשית‪ .‬אם היה קיים אל‬
‫עליון כלשהו‪ ,‬הבוס הגדול של כל היקום‪ ,‬הוא התגלגל מצחוק עכשיו‪.‬‬
‫בכניסה לחדר היה דיוקן שלי בגודל כרזה‪ ,‬מעוטר בנייר קרפ שחור‪ .‬הם בחרו באותו‬
‫תצלום דבילי מספר המחזור של כיתה ה'‪ .‬ליד הכרזה‪ ,‬על שולחן קטן‪ ,‬היה מונח ספר אורחים‪.‬‬
‫התפתיתי לקחת את העט ולרשום ראשון בספר‪:‬‬
‫תודה שבאתם להלוויה שלי! מגנס‬
‫מי יבוא בכלל? דוד רנדולף? אולי פרדריק ואנבת'‪ ,‬אם הם עדיין בעיר‪ .‬החברים שלי‬
‫לכיתה מלפני שנתיים? כן‪ ,‬בטח‪ .‬אם הטקס היה כולל חטיפים חינם‪ ,‬יכול להיות שכמה‬
‫מהחבר'ה חסרי הבית היו מגיעים‪ ,‬אבל היחידים שהיה אכפת לי מהם היו בליצֶ ן והארת'סטון‪.‬‬
‫קלטתי שאני דוחה את הקץ‪ .‬לא ידעתי כמה זמן בדיוק עמדתי בפתח הקאפלה‪ .‬הכרחתי את‬
‫עצמי להתקדם במעבר‪.‬‬
‫כשראיתי את הפנים שלי בארון‪ ,‬כמעט הקאתי‪.‬‬
‫לא כי אני כזה מכוער‪ ,‬אלא כי‪ ...‬טוב‪ ,‬אתם יודעים כמה מוזר לשמוע את הקול של עצמך‬
‫בהקלטה? וכמה מעצבן כשאתה מסתכל על תמונה של עצמך ואתה לא נראה טוב? טוב‪ ,‬אז‬
‫תדמיינו שאתם רואים את הגוף שלכם שוכב מולכם‪ .‬זה היה כל כך אמיתי‪ ,‬אבל כל כך לא‬
‫אני‪.‬‬
‫השיער שלי הודבק לצדי הראש‪ .‬הפנים שלי היו מכוסות שכבה עבה של איפור‪ ,‬כנראה כדי‬
‫להסתיר חתכים וחבורות‪ .‬הפה שלי נקבע במין חיוך קטן ומוזר‪ ,‬שאין מצב שהייתי מחייך‬
‫בחיים האמיתיים‪ .‬הייתי לבוש בחליפה כחולה שנראתה זולה‪ ,‬עם עניבה כחולה‪ .‬אני שנאתי‬
‫כחול‪ .‬הידיים שלי היו שלובות על הבטן‪ ,‬מסתירות את המקום שבו שיפד אותי גוש אספלט‬
‫בוער‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ".‬תפסתי בצדי הארון‪.‬‬
‫זה היה כל כך לא בסדר‪ ,‬שהרגשתי כאילו המעיים שלי נמסים מחדש‪.‬‬
‫תמיד היתה לי תמונה בראש של מה שיקרה לגוף שלי אחרי המוות‪ .‬היא לא נראתה ככה‪.‬‬
‫אמא שלי ואני נשבענו זה לזה — זה נשמע קריפי‪ ,‬אבל זה לא היה‪ .‬היא הכריחה אותי‬
‫להבטיח שכשהיא תמות‪ ,‬אני אדאג שהגופה שלה תישרף‪ .‬אני אפזר את האפר שלה ביערות‬
‫של שמורת "בלו הילז"‪ .‬אם אני אמות ראשון‪ ,‬היא הבטיחה שהיא תעשה את אותו הדבר‬
‫למעני‪ .‬איש מאיתנו לא רצה שיחנטו אותו‪ ,‬ייצבו אותו כימית ויציגו אותו לראווה‪ ,‬ואז יקברו‬
‫אותו בארון‪ .‬רצינו להימצא בשמש ובאוויר הצח ולהתפוגג איכשהו‪.‬‬
‫לא הצלחתי לקיים את ההבטחה לאמא שלי‪ .‬ועכשיו קיבלתי בדיוק את סוג ההלוויה שלא‬
‫רציתי‪.‬‬
‫העיניים שלי דמעו‪" .‬מצטער‪ ,‬אמא‪".‬‬
‫רציתי להפוך את הארון‪ .‬רציתי להצית את המקום הזה‪ .‬אבל היתה לי משימה למלא‪.‬‬
‫הלהב‪.‬‬
‫אם הוא נמצא בארון‪ ,‬זה לא היה במקום גלוי לעין‪ .‬עצרתי את הנשימה וגיששתי עם היד‬
‫לאורך הריפוד הפנימי כאילו אני מחפש כסף קטן‪ .‬שום דבר‪.‬‬
‫חשבתי שאולי הלהב מוסתר בהקסמה‪ ,‬ומתחתי את היד מעל הארון בניסיון להרגיש‬
‫בנוכחות של הלהב כמו שעשיתי בגשר לונגפלו‪ .‬שום חום‪ .‬שום זמזום‪.‬‬
‫האפשרות היחידה הנוספת היתה לבדוק מתחת לגופה‪.‬‬
‫הסתכלתי על מגנס ‪" .1.0‬מצטער‪ ,‬אחי‪".‬‬
‫ניסיתי לומר לעצמי שהגופה היא חפץ דומם כמו דחליל‪ .‬לא בן אדם אמיתי‪ .‬ובטח לא אני‪.‬‬
‫גילגלתי אותו על הצד‪ .‬הוא היה יותר כבד מכפי שציפיתי‪.‬‬
‫לא היה מתחתיו שום דבר‪ ,‬מלבד סיכות ביטחון שחיזקו את הז'קט במקום‪ .‬על הריפוד הלבן‬
‫היתה תגית‪ 50% :‬סאטן‪ 50% ,‬פוליאסטר‪ ,‬תוצרת טאיוואן‪.‬‬
‫החזרתי את הגופה למקום‪ .‬השיער של מגנס המת היה מבולגן לגמרי עכשיו‪ .‬הצד השמאלי‬
‫הזדקר כמו פרח ציפור גן עדן‪ .‬הידיים שלי ניתקו זו מזו ונראיתי כאילו אני עושה לכולם‬
‫אצבע משולשת‪.‬‬
‫"הרבה יותר טוב ככה‪ ",‬החלטתי‪" .‬לפחות זה נראה כמוני‪".‬‬
‫מאחורי קול שבור שאל‪" ,‬מגנס?"‬
‫כמעט קפצתי בבהלה מתוך חולצת הצ'יפמאנקס שלי‪.‬‬
‫בפתח עמדה בת דודתי אנבת'‪.‬‬
 ‫‪26‬‬

‫בסדר‪ ,‬אתה מת‪ ,‬אבל תתקשר לפעמים‬

‫גם אם לא הייתי רואה אותה בפארק שלשום‪ ,‬הייתי מזהה אותה מקרוב‪ .‬השיער הבלונדיני‬
‫הגלי שלה לא השתנה מאז הילדות‪ .‬בעיניים האפורות שלה היה אותו מבט נחוש — כאילו‬
‫היא התבייתה על מטרה במרחק והולכת לצעוד לשם ולהשמיד אותה‪ .‬הבגדים שלה היו יותר‬
‫יפים משלי — מעיל סקי כתום של "נורת' פייס"‪ ,‬מכנסי ג'ינס שחורים‪ ,‬מגפי חורף עם‬
‫שרוכים — אבל אם אנשים היו רואים אותנו יחד‪ ,‬הם היו חושבים שאנחנו אח ואחות‪.‬‬
‫היא בהתה בי‪ ,‬ואז בארון‪ .‬בהדרגה ההבעה ההמומה שלה הפכה מחושבת‪.‬‬
‫"ידעתי‪ ",‬היא אמרה‪" .‬פשוט ידעתי שאתה לא מת‪".‬‬
‫היא תפסה אותי בחיבוק ענקי‪ .‬כבר הזכרתי שאני לא אוהב במיוחד מגע פיזי‪ ,‬אבל אחרי כל‬
‫מה שעברתי‪ ,‬חיבוק מאנבת' הספיק כדי שאתפרק‪.‬‬
‫"כן‪ ...‬אממ‪ "...‬הקול שלי הפך צרוד‪ .‬חילצתי את עצמי בעדינות רבה ככל האפשר‬
‫ומיצמצתי כדי לעצור את הדמעות‪" .‬אני ממש שמח לראות אותך‪".‬‬
‫היא הסתכלה על הגופה ועיקמה את האף‪" .‬אתה תכריח אותי לשאול? חשבתי שנהרגת‪,‬‬
‫חתיכת טמבל‪".‬‬
‫לא יכולתי אלא לחייך‪ .‬עברו עשר שנים מאז שהיא קראה לי טמבל‪ .‬הגיע הזמן שנדבר‪.‬‬
‫"קשה להסביר‪".‬‬
‫"אני מתארת לעצמי‪ .‬הגופה מזויפת? אתה מנסה לשכנע מישהו שאתה מת?"‬
‫"אממ‪ ...‬לא בדיוק‪ .‬אבל עדיף שאנשים יחשבו שאני מת‪ .‬כי‪ "...‬כי אני באמת מת‪ ,‬חשבתי‬
‫לעצמי‪ .‬כי הגעתי לוולהלה‪ ,‬ועכשיו חזרתי לכאן עם גמד ואלף! איך יכולתי לומר משהו‬
‫כזה?‬
‫העפתי מבט בדלת הקאפלה‪" .‬רגע‪ ...‬את עברת את האל‪ ...‬את האיש בכניסה? חבר שלי‬
‫היה אמור לשמור בחוץ‪".‬‬
‫"לא‪ .‬לא היה אף אחד בחוץ‪ .‬דלת הכניסה לא היתה נעולה‪".‬‬
‫שיווי המשקל שלי התערער‪" .‬אני צריך לבדוק‪"...‬‬
‫"אין מצב‪ .‬קודם אני אקבל כמה תשובות‪".‬‬
‫"אני‪ ...‬באמת‪ ,‬אני לא יודע מאיפה להתחיל‪ .‬אני נמצא במצב די מסוכן‪ .‬אני לא רוצה לסבך‬
‫אותך‪".‬‬
‫"מאוחר מדי‪ ",‬היא שילבה זרועות‪" .‬ואני יודעת הרבה על מצבים מסוכנים‪".‬‬
‫משום־מה האמנתי לה‪ .‬עמדתי שם‪ ,‬לוחם־על מוולהלה שנולד מחדש‪ ,‬ועדיין הרגשתי מאוים‬
‫מאנבת'‪ .‬תנוחת העמידה שלה‪ ,‬ביטחון הפלדה שלה — היה ברור שהיא התמודדה עם דברים‬
‫קשים‪ ,‬כמו שתמיד ידעתי בתחושת בטן מי הם החבר'ה הכי מסוכנים בבתי מחסה‪ .‬אני לא‬
‫אוכל לנפנף אותה‪ .‬אבל גם לא רציתי לגרור אותה לתסבוכת שלי‪.‬‬
‫"רנדולף כמעט נהרג על הגשר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני לא רוצה שיקרה לך משהו‪".‬‬
‫היא צחקה בלי שעשוע‪" .‬רנדולף — אני נשבעת לך‪ ,‬אני הולכת לדחוף את המקל הזה שלו‬
‫ל‪ ...‬לא משנה‪ .‬הוא סירב להסביר למה הוא לקח אותך לגשר‪ .‬הוא לא הפסיק לומר שאתה‬
‫נמצא בסכנה בגלל יום ההולדת שלך‪ .‬הוא אמר שהוא מנסה לעזור‪ .‬משהו על ההיסטוריה‬
‫המשפחתית שלנו‪"...‬‬
‫"הוא סיפר לי על אבא שלי‪".‬‬
‫העיניים של אנבת' קדרו‪" .‬אתה לא הכרת את אבא שלך‪".‬‬
‫"נכון‪ .‬אבל מתברר‪ "...‬ניענעתי בראשי‪" .‬תקשיבי‪ ,‬זה יישמע לך מטורף‪ .‬פשוט‪ ...‬יש קשר‬
‫בין מה שקרה על הגשר למה שקרה לאמא שלי לפני שנתיים‪ ,‬ו‪ ...‬ולזהות של אבא שלי‪".‬‬
‫ההבעה של אנבת' השתנתה‪ .‬היא נראתה כאילו פתחה חלון בציפייה לראות ברכת שחייה‪,‬‬
‫ובמקום זה מצאה את האוקיינוס השקט‪.‬‬
‫"מגנס‪ ...‬אוי‪ ,‬אלים‪".‬‬
‫אלים‪ ,‬הבחנתי‪ .‬ברבים‪.‬‬
‫היא התחילה לצעוד הלוך ושוב מול הארון שלי‪ ,‬וכפות הידיים שלה מוצמדות זו לזו כאילו‬
‫מתפללת‪" .‬הייתי צריכה לדעת‪ .‬רנדולף לא הפסיק לקשקש על איך שהמשפחה שלנו מיוחדת‪,‬‬
‫איך שמשכנו תשומת לב‪ .‬אבל לא היה לי מושג שאתה‪ "...‬היא קפאה במקום‪ ,‬ואז תפסה‬
‫בכתפיים שלי‪" .‬אני כל כך מצטערת שלא ידעתי קודם‪ .‬הייתי יכולה לעזור לך‪".‬‬
‫"אממ‪ ,‬אני לא בטוח‪"...‬‬
‫"אבא שלי טס בחזרה לקליפורניה הלילה‪ ,‬אחרי ההלוויה‪ ",‬היא המשיכה‪" .‬התכוונתי לנסוע‬
‫ברכבת לניו יורק‪ ,‬אבל הלימודים יכולים לחכות‪ .‬אני מבינה עכשיו‪ .‬אני יכולה לעזור לך‪ .‬אני‬
‫מכירה מקום שתהיה מוגן בו‪".‬‬
‫נחלצתי מהאחיזה שלה‪.‬‬
‫לא הייתי בטוח מה אנבת' יודעת‪ ,‬או מה היא חושבת שהיא יודעת‪ .‬אולי גם היא הסתבכה‬
‫איכשהו עם תשעת העולמות‪ .‬אולי היא דיברה על משהו אחר לגמרי‪ .‬אבל כל עצב בגוף שלי‬
‫שידר איתותי אזהרה כששקלתי לספר לה את האמת‪.‬‬
‫הערכתי את הצעת העזרה שלה‪ .‬יכולתי לראות שהיא יוצאת מהלב‪ .‬ובכל זאת‪ ...‬המילים‬
‫האלה‪ :‬אני מכירה מקום שתהיה מוגן בו‪ .‬אין דבר שדוחף ילד חסר בית לברוח מהר יותר‬
 ‫מהאמירה הזאת‪.‬‬
‫בזמן שניסיתי למצוא דרך להסביר לה‪ ,‬הארת'סטון כשל אל דלת הקאפלה‪ .‬העין השמאלית‬
‫שלו היתה נפוחה‪ .‬הוא סימן במהירות כזאת שבקושי הצלחתי לפענח את הסימנים‪ :‬מהר‪.‬‬
‫סכנה‪.‬‬
‫אנבת' הסתובבה בעקבות המבט שלי‪" .‬מי‪"...‬‬
‫"זה החבר שלי שאמרתי לך ששומר בחוץ‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני באמת חייב לזוז‪ .‬תקשיבי‪,‬‬
‫אנבת'‪ "...‬אחזתי בידיים שלה‪" .‬אני חייב לעשות את זה בעצמי‪ .‬זה‪ ...‬סוג של משהו אישי‪"...‬‬
‫"מסע חיפושים?"‬
‫"התכוונתי לומר קוץ ב‪ ...‬אבל כן‪' ,‬מסע חיפושים' מתאים‪ .‬אם את באמת רוצה לעזור לי‪,‬‬
‫בבקשה‪ ,‬פשוט תעמידי פנים שלא ראית אותי‪ .‬אחר כך‪ ,‬אחרי שאני אגמור עם זה‪ ,‬אני אמצא‬
‫אותך‪ .‬אני אסביר לך הכול‪ ,‬אני מבטיח‪ .‬כרגע אני חייב ללכת‪".‬‬
‫היא נשמה נשימה נרעדת‪" .‬מגנס‪ ,‬סביר להניח שאני באמת יכולה לעזור‪ .‬אבל‪ "...‬היא‬
‫הכניסה יד לכיס המעיל שלה והוציאה חתיכת נייר מקופלת‪" .‬לא מזמן למדתי בדרך הקשה‬
‫שלפעמים אני חייבת ללכת צעד אחורה ולתת לאנשים אחרים לסיים את מסעות החיפושים‬
‫שלהם בעצמם‪ ,‬אפילו אנשים שאכפת לי מהם‪ .‬לפחות קח את זה‪".‬‬
‫פרשתי את הנייר‪ .‬זה היה אחד מעלוני "נעדר" שהיא ודוד פרדריק חילקו‪.‬‬
‫"המספר השני הוא הטלפון שלי‪ .‬תתקשר אלי‪ .‬תודיע לי שאתה בסדר‪ ,‬או אם תשנה את‬
‫דעתך ו‪"...‬‬
‫"אני אתקשר‪ ".‬נישקתי אותה על הלחי‪" .‬את מדהימה‪".‬‬
‫היא נאנחה‪" .‬אתה עדיין טמבל‪".‬‬
‫"אני יודע‪ .‬תודה‪ .‬ביי‪".‬‬
‫רצתי אל הארת'סטון‪ ,‬שעלה וירד על קצות האצבעות בחוסר סבלנות‪" .‬מה קרה?" דרשתי‬
‫לדעת‪" .‬איפה היית?"‬
‫הוא כבר התחיל לרוץ‪ .‬רצתי אחריו אל מחוץ לבית ההלוויות וצפונה לאורך ארלינגטון‪.‬‬
‫למרות שרצתי בשיא המהירות שאיפשרו רגלי האיינהריי המשודרגות שלי‪ ,‬בקושי הצלחתי‬
‫לעמוד בקצב‪ .‬אלפים‪ ,‬ככה גיליתי‪ ,‬רצים ממש מהר כשהם רוצים‪.‬‬
‫הגענו למדרגות של תחנת הרכבת בדיוק כשבליצֶ ן עלה משם‪ .‬זיהיתי את הכובע רחב‬
‫השוליים והמעיל מגשר לונגפלו‪ .‬הוא הוסיף משקפי שמש גדולים‪ ,‬מסכת סקי‪ ,‬כפפות עור‬
‫וצעיף‪ .‬ביד אחת הוא נשא תיק קנווס שחור‪ .‬נראה שהוא הולך על מראה "האיש הבלתי נראה‬
‫בדרך לבאולינג"‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬רגע‪ ,‬רגע!" בליץ תפס את הארת' ועצר אותו מלמעוד לכביש‪" .‬מה קרה לעין שלך?‬
‫מצאתם את הלהב?"‬
‫"אין להב‪ ",‬התנשפתי‪" .‬העין של הארת' — לא יודע — איזו סכנה‪".‬‬
‫הארת' מחא כפיים כדי למשוך את תשומת הלב שלנו‪.‬‬
‫עילפו אותי‪ ,‬הוא סימן‪ .‬נערה קפצה מהקומה השנייה של בית ההלוויות‪ .‬נחתה עלי‪.‬‬
‫התעוררתי בסמטה‪.‬‬
‫"נערה בבית ההלוויות?" עשיתי פרצוף‪" .‬אתה לא מתכוון לאנבת'? היא בת דודה שלי‪".‬‬
‫הוא ניענע בראשו‪ .‬לא היא‪ .‬נערה אחרת‪ .‬היא‪ ...‬הידיים שלו קפאו כשהוא ראה את התיק‬
‫של בליץ‪.‬‬
‫הארת' נסוג צעד לאחור וטילטל את הראש כל ֹא מאמין‪ .‬אתה הבאת אותו? הוא איית את‬
‫זה‪ :‬א־ו־ת־ו‪ ,‬אז הייתי בטוח שלא התבלבלתי‪.‬‬
‫בליץ הניף את התיק‪ .‬לא יכולתי לקרוא את ההבעה שלו מאחורי כל ציוד ההגנה מהשמש‪,‬‬
‫אבל הקול שלו היה מודאג‪" .‬כן‪ .‬בפקודת הקודקוד‪ .‬אבל דבר־דבר‪ .‬מגנס‪ ,‬בת הדודה שלך‬
‫היתה בבית ההלוויות?"‬
‫"זה בסדר‪ ",‬התאפקתי לא לשאול מי נמצא בתיק הבאולינג‪" .‬אנבת' לא תגיד שום דבר‪".‬‬
‫"אבל‪ ...‬נערה אחרת היתה שם?"‬
‫"לא ראיתי אותה‪ .‬כנראה היא שמעה אותי מתקרב ועלתה למעלה‪".‬‬
‫הגמד פנה אל הארת'‪" .‬ובשלב הזה היא קפצה מחלון הקומה השנייה‪ ,‬עילפה אותך‬
‫וברחה?"‬
‫הארת' הינהן‪ .‬היא בטוח חיפשה את הלהב‪.‬‬
‫"אתה חושב שהיא מצאה אותו?" שאל בליץ‪.‬‬
‫הארת' ניענע בראשו‪.‬‬
‫"איך אתה יודע?" שאלתי‪.‬‬
‫כי הנה היא‪.‬‬
‫הארת' הצביע מעבר לרחוב בוילסטון‪ .‬במרחק חצי קילומטר מאיתנו ברחוב ארלינגטון‬
‫הלכה בצעד מהיר נערה במעיל צמר חום ובכיסוי ראש ירוק‪ .‬זיהיתי את כיסוי הראש הזה‪.‬‬
‫את הפנס בעין של הארת' נתנה לו במתנה סאמירה אל־עבאס‪ ,‬הוולקיריה־לשעבר שלי‪.‬‬
 ‫‪27‬‬

‫בואו נשחק מסירות בכלי נשק חדים!‬

‫בקצה הצפוני של הפארק חצתה סאם את רחוב ביקון בדרך לגשר הולכי הרגל שמעל דרך‬
‫סטורו‪.‬‬
‫"לאן היא הולכת?" שאלתי‪.‬‬
‫"לנהר‪ ,‬ברור‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬היא בדקה את הגופה שלך בבית ההלוויות‪"...‬‬
‫"אפשר בבקשה לא לנסח את זה ככה?"‬
‫"היא לא מצאה את הלהב‪ .‬עכשיו היא בודקת בנהר‪".‬‬
‫סאם עלתה ברמפה הספירלית של הגשר להולכי רגל‪ .‬היא העיפה מבט לאחור בכיווננו‪,‬‬
‫ונאלצנו להסתתר מאחורי ערמת שלג מלוכלך‪ .‬בקיץ‪ ,‬בשיא עונת התיירות‪ ,‬היה קל יותר‬
‫לעקוב אחריה בלי למשוך תשומת לב‪ .‬עכשיו הרחובות היו כמעט ריקים‪.‬‬
‫בליצֶ ן סידר את המשקפיים הכהים שלו‪" .‬זה לא מוצא חן בעיני‪ .‬במקרה הכי טוב‬
‫הוולקיריות שלחו אותה‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬סילקו אותה מהוולקיריות‪".‬‬
‫סיפרתי להם את הסיפור בזמן שהשתופפנו מאחורי ערמת השלג שלנו‪.‬‬
‫הארת' נראה מזועזע‪ .‬העין הנפוחה שלו קיבלה גון קרמיט‪ .‬בת לוקי? הוא סימן‪ .‬היא‬
‫עובדת בשביל אבא שלה‪.‬‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬אמרתי‪" .‬איכשהו אני לא מאמין בזה‪".‬‬
‫כי היא הצילה אותך?‬
‫לא הייתי בטוח‪ .‬אולי לא רציתי להאמין שהיא משחקת בקבוצת הרשע‪ .‬אולי המילים של‬
‫לוקי הצליחו להשתחל לי לראש‪ :‬אני בהחלט בצד שלך!‬
‫הצבעתי על העין של הארת' וסימנתי בקשת רשות‪ .‬נגעתי בעפעף‪ .‬ניצוץ חמים עבר דרך‬
‫קצה האצבע שלי‪ .‬החבּורה התפוגגה‪.‬‬
‫בליץ צחק‪" .‬אתה משתפר‪ ,‬מגנס‪".‬‬
‫הארת'סטון תפס ביד שלי‪ .‬הוא בחן את קצות האצבעות שלי כאילו מחפש שרידי קסם‪.‬‬
‫"מה שתגיד‪ ".‬משכתי את היד‪ ,‬קצת נבוך‪ .‬הדבר האחרון שרציתי היה להפוך למגנס צ'ייס‪,‬‬
 ‫הפרמדיק הוויקינגי‪" .‬סאם מתרחקת‪ .‬בואו נלך‪".‬‬
‫סאם צעדה כנגד כיוון זרימת הנהר בשביל הטיילת שנועד לג'וגינג‪ .‬חצינו את הגשר להולכי‬
‫רגל‪ .‬מתחתינו הזדחלו מכוניות פגוש אל פגוש‪ ,‬ולא הפסיקו לצפור‪ .‬על פי כל רכבי השיפוצים‬
‫והאורות המהבהבים על גשר לונגפלו‪ ,‬הפקקים היו כנראה באשמתי‪ .‬הקרב שלי עם סורט‬
‫חסם לגמרי את הנתיב הזה‪.‬‬
‫איבדנו את סאם כשעלינו ברמפה הספירלית לטיילת‪ .‬עברנו על פני מגרש המשחקים‪.‬‬
‫חשבנו שנראה אותה בהמשך השביל‪ ,‬אבל היא נעלמה‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬נהדר‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫בליץ צלע אל הצל שהטיל קיוסק סגור‪ .‬נראה שהוא מתקשה לשאת את תיק הבאולינג שלו‪.‬‬
‫"אתה בסדר?" שאלתי‪.‬‬
‫"הרגליים שלי התאבנו קצת‪ .‬אין סיבה לדאגה‪".‬‬
‫"זה נשמע כמו סיבה לדאגה‪".‬‬
‫הארת' צעד הלוך ושוב‪ .‬חבל שאין לי קשת‪ .‬הייתי יכול לירות בה‪.‬‬
‫בליצֶ ן ניענע בראשו‪" .‬תישאר עם הקסמים‪ ,‬ידידי‪".‬‬
‫הסימונים של הארת' היו חדים מרוב רוגז‪ .‬לא יכול לקרוא את השפתיים שלך‪ .‬הזקן‬
‫מספיק גרוע‪ .‬עם מסכת הסקי — בלתי אפשרי‪.‬‬
‫בליץ הניח את תיק הבאולינג וסימן בזמן שדיברנו‪" .‬הארת' מוכשר מאוד בשימוש ברונות‪.‬‬
‫הוא יודע יותר קסמי רונות מכל בן תמותה שחי כיום‪".‬‬
‫"בן תמותה‪ ,‬כאילו בן אדם?" שאלתי‪.‬‬
‫בליץ נחר בבוז‪" .‬ילד‪ ,‬בני האדם הם לא בני התמותה היחידים‪ .‬אני מתכוון לבני אדם‪,‬‬
‫גמדים או אלפים‪ .‬הענקים לא נחשבים — הם מוזרים מדי‪ .‬או האלים‪ ,‬כמובן‪ .‬או מגידות‬
‫העתידות בוולהלה‪ .‬מעולם לא הבנתי מה הן בדיוק‪ .‬אבל בקרב שלושת הגזעים בני התמותה‪,‬‬
‫הארת'סטון הוא הקוסם המוכשר ביותר! טוב‪ ,‬הוא גם הקוסם היחיד‪ ,‬למיטב ידיעתי‪ .‬הוא‬
‫הראשון זה מאות שנים שהקדיש את החיים שלו לקסם‪".‬‬
‫אני מסמיק‪ ,‬הארת'סטון סימן‪ ,‬ובבירור לא הסמיק‪.‬‬
‫"העניין הוא שיש לך כישרון אמיתי‪ ",‬אמר לו בליץ‪" .‬ובכל זאת אתה רוצה להיות קַ שת!"‬
‫האלפים היו קַ שתים מעולים! מחה הארת'‪.‬‬
‫"לפני אלף שנה!" בליצֶ ן חתך בידו פעמיים בין אגודל לאצבע היד השנייה‪ ,‬הסימן‬
‫למעוצבן‪" .‬הארת' רומנטיקן‪ .‬הוא נכסף לימי קדם‪ .‬הוא אלף מהסוג שהולך לפסטיבלי‬
‫רנסנס‪".‬‬
‫הארת' נאנק‪ .‬הלכתי פעם אחת‪.‬‬
‫"אנשים‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אנחנו חייבים למצוא את סאם‪".‬‬
‫אין טעם‪ ,‬סימן הארת'‪ .‬היא תחפש בנהר‪ .‬שתבזבז את זמנה‪ .‬כבר חיפשנו שם‪.‬‬
‫"מה אם פיספסנו את הלהב?" שאל בליץ‪" .‬מה אם יש לה דרך אחרת למצוא אותו?"‬
 ‫"הוא לא בנהר‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫בליץ והארת' בהו בי‪.‬‬
‫"אתה בטוח?" שאל בליץ‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬כן‪ .‬אל תשאלו אותי איך‪ ,‬אבל עכשיו כשאני קרוב למים‪ "...‬בהיתי בנהר צ'רלס‪,‬‬
‫בגלים האפורים המכוסים קרח‪" .‬אני מרגיש כמו שהרגשתי כשעמדתי מול הארון שלי‪ .‬מין‬
‫תחושה חלולה — כמו כשמשקשקים בפחית ויודעים שאין כלום בפנים‪ .‬אני פשוט יודע —‬
‫הלהב לא בסביבה‪".‬‬
‫"משקשקים בפחית‪ "...‬אמר בליצֶ ן בקול מהורהר‪" .‬טוב‪ .‬אני לא מניח שאתה יכול לכוון‬
‫אותנו אל הפחית שכדאי שנשקשק בה?"‬
‫"זה מאוד יעזור‪ ",‬אמרה סאמירה אל־עבאס‪.‬‬
‫היא הסתערה מאחורי הקיוסק ובעטה לי בחזה‪ ,‬מעיפה אותי אחורה אל תוך עץ‪ .‬הריאות‬
‫שלי קרסו כמו שקיות נייר‪ .‬עד שהייתי מסוגל לראות שוב משהו‪ ,‬בליצֶ ן כבר שכב שמוט‬
‫כנגד הקיר‪ .‬אבני הרונות של הארת' היו מפוזרות על המדרכה‪ ,‬וסאם נופפה לעברו בגרזן‬
‫שלה‪.‬‬
‫"די!" התכוונתי לצעוק‪ ,‬אבל זה יצא יותר כהתנשפות‪.‬‬
‫הארת' חמק מהגרזן וניסה לתקל אותה‪ .‬סאם גילגלה אותו מעל הרגל שלה בתמרון ג'ודו‪.‬‬
‫הארת' נחת על הגב‪.‬‬
‫בליצֶ ן ניסה לקום‪ .‬הכובע שלו נטה הצידה‪ .‬משקפי השמש שלו הועפו מהפנים‪ ,‬והעור סביב‬
‫העיניים שלו האפיר באור היום‪.‬‬
‫סאם הסתובבה להכניס לו מכת גרזן‪ .‬כעס הציף אותי‪ .‬הושטתי יד לשרשרת שעל החגורה‬
‫שלי‪ .‬בן רגע היא הפכה שוב לחרב‪ .‬שלפתי אותה והעפתי אותה כמו פריזבי‪ .‬היא התנגשה‬
‫בגרזן של סאם והעיפה אותו מהיד שלה‪ ,‬ותוך כדי כך כמעט הורידה לה חתיכה מהפרצוף‪.‬‬
‫סאם בהתה בי כלא מאמינה‪" .‬מה לעזאזל?"‬
‫"את התחלת!"‬
‫הארת' תפס בקרסול שלה‪ .‬סאם הרחיקה אותו בבעיטה‪.‬‬
‫"ותפסיקי לבעוט באלף שלי!" אמרתי‪.‬‬
‫סאם הסיטה את כיסוי הראש והניחה לשיער הכהה שלה לגלוש אל הכתפיים‪ .‬היא‬
‫השתופפה בתנוחת מתאבקים‪ ,‬נכונה להילחם בכולנו‪" .‬אני נשבעת לך‪ ,‬מגנס‪ ,‬אם היו לי‬
‫הכוחות המלאים שלי‪ ,‬הייתי תולשת לך את הנשמה מהגוף על כל הצרות שעשית לי‪".‬‬
‫"מקסים‪ ",‬אמרתי‪" .‬או שאת יכולה לומר לנו מה את עושה כאן‪ .‬אולי נוכל לעזור אחד‬
‫לשני‪".‬‬
‫בליצֶ ן חטף את משקפי השמש שלו‪" .‬לעזור לה? למה שנעזור לה? היא עילפה את הארת'‬
‫בבית ההלוויות! אני מרגיש שהעיניים שלי הפכו לחלוקי נחל!"‬
‫"טוב‪ ,‬אולי אם לא הייתם עוקבים אחרי‪ ",‬אמרה סאם‪.‬‬
‫"ממש!" בליצֶ ן סידר את הכובע שלו‪" .‬אף אחד לא עקב אחרייך‪ ,‬ולקיריה! אנחנו מחפשים‬
‫את אותו הדבר — את הלהב!"‬
‫הארת'‪ ,‬שעדיין שכב על הרצפה‪ ,‬סימן‪ ,‬שמישהו יהרוג אותה‪ ,‬בבקשה‪.‬‬
‫"מה הוא עושה?" דרשה סאם לדעת‪" .‬הוא עושה לי תנועות אלפיות גסות?"‬
‫"זאת שס"א‪ ",‬אמרתי‪" .‬שפת הסימנים האמריקנית‪".‬‬
‫"שפת הסימנים האלפית‪ ",‬תיקן אותי בליץ‪.‬‬
‫"בכל מקרה‪ ",‬הרמתי כפות ידיים‪" ,‬אפשר להכריז על הפסקת אש ולדבר? תמיד נוכל‬
‫להמשיך להרוג אחד את השני אחר כך‪".‬‬
‫סאם צעדה הלוך ושוב ורטנה לעצמה‪ .‬היא הרימה את הגרזן שלה ואת החרב שלי‪.‬‬
‫מעולה‪ ,‬מגנס‪ ,‬אמרתי לעצמי‪ .‬עכשיו כל כלי הנשק אצלה‪.‬‬
‫היא זרקה את החרב בחזרה אלי‪" .‬היה אסור לי לבחור אותך לוולהלה‪".‬‬
‫בליצֶ ן נחר בבוז‪" .‬לפחות על זה אנחנו מסכימים‪ .‬אם לא היית דוחפת את האף שלך‬
‫בגשר‪"...‬‬
‫"דוחפת את האף?" אמרה סאם ברוגז‪" .‬מגנס כבר מת כשבחרתי אותו! אתה והאלף לא‬
‫ממש הועלתם לו עם שלט הפלסטיק שלכם והחצים המצפצפים!"‬
‫בליץ הזדקף‪ ,‬למרות שזה לא עשה אותו גבוה בהרבה‪" .‬רק לידיעתך‪ ,‬החבר שלי כאן מצוין‬
‫בהטלת רונות‪".‬‬
‫"באמת?" שאלה סאמירה‪" .‬לא ראיתי אותו משתמש בקסם על הגשר נגד סורט‪".‬‬
‫הארת'סטון נראה נעלב‪ .‬הייתי עושה את זה‪ .‬הסיחו את דעתי‪.‬‬
‫"בדיוק‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬ולי יש הרבה כישרונות‪ ,‬ולקיריה‪".‬‬
‫"לדוגמה?"‬
‫"לדוגמה‪ ,‬הייתי יכול לשפר את התלבושת המזעזעת שלך‪ .‬אף אחד לא לובש מעיל צמר‬
‫חום עם כיסוי ראש ירוק‪".‬‬
‫"גמד במשקפי שמש ובמסכת סקי נותן לי טיפים באופנה‪".‬‬
‫"יש לי בעיות עם אור יום!"‬
‫"אנשים‪ ",‬אמרתי‪" .‬בבקשה תפסיקו‪ .‬תודה רבה‪".‬‬
‫עזרתי להארת'סטון לקום‪ .‬הוא הזעיף פנים אל סאם והתחיל לאסוף את אבני הרונות שלו‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬סאם‪ ,‬למה את מחפשת את הלהב?"‬
‫"כי זה הסיכוי היחיד שלי! כי‪ "...‬קולה נשבר‪ .‬נדמה שכל הזעם מתפוגג ממנה‪" .‬כי הערכתי‬
‫את מעשה הגבורה המטופש שלך‪ .‬גמלתי לך בוולהלה‪ .‬והפסדתי בגלל זה הכול‪ .‬אם אני‬
‫אצליח למצוא את הלהב‪ ,‬אולי הברונים יחזירו אותי לתפקיד‪ .‬אני אוכל לשכנע אותם שאני‪...‬‬
‫שאני לא‪"...‬‬
‫"בת לוקי?" שאל בליצֶ ן‪ ,‬אבל הקול שלו היה הרבה פחות חריף‪.‬‬
‫סאם הורידה את הגרזן שלה‪" .‬אני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה‪ .‬אבל אני לא‬
 ‫עובדת בשביל אבא שלי‪ .‬אני נאמנה לאודין‪".‬‬
‫הארת'סטון העיף בי מבט ספקן‪ ,‬כאילו שואל‪ ,‬אתה קונה את זה?‬
‫"אני בוטח בה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫בליץ נאנק‪" .‬עוד פעם תחושת הבטן הזאת של לשקשק בפחית?"‬
‫"אולי‪ ",‬אמרתי‪" .‬תקשיבו‪ ,‬כולנו רוצים למצוא את הלהב‪ ,‬נכון? אנחנו רוצים למנוע מסורט‬
‫לשים עליו יד‪".‬‬
‫"בהנחה שהוא כבר לא אצל סורט‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬בהנחה שנצליח להבין מה קורה‪ .‬בהנחה‬
‫שהנבואה של הנורן עליך לא גרועה כמו שהיא נשמעה‪"...‬‬
‫"יש רק דרך אחת לגלות‪ ",‬בליץ הרים את תיק הבאולינג‪.‬‬
‫סאם נסוגה צעד לאחור‪" .‬מה יש שם?"‬
‫הארת' קיפל אצבעות וטפח פעמיים על הכתף — הסימן של בוס‪.‬‬
‫"תשובות‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬גם אם הן לא ימצאו חן בעינינו‪ .‬בואו נדבר עם הקודקוד‪".‬‬
 ‫‪28‬‬

‫תסתכל לו בפרצוף כשאתה מדבר איתו‪ ,‬כי אין‬

‫לו הרבה יותר מזה‬

‫בליץ הוביל אותנו לאורך הטיילת‪ ,‬עד מזח שהתמשך אל תוך המפרץ הקפוא‪ .‬ברציף היה‬
‫קבוע עמוד צבוע בפסים אלכסוניים‪ ,‬שנטה קצת הצידה‪.‬‬
‫"מכאן יוצאים לשיט בגונדולות בקיץ‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני לא חושב שתמצא סירה כזאת‬
‫עכשיו‪".‬‬
‫"אנחנו צריכים רק מים‪ ".‬בליץ התיישב על הרציף ופתח את רוכסן תיק הבאולינג‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬אלים‪ ",‬סאם הציצה פנימה‪" .‬זה שיער אנושי?"‬
‫"שיער‪ ,‬כן‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬אנושי‪ ,‬לא‪".‬‬
‫"אתה מתכוון‪ "...‬היא הצמידה יד לבטן‪" .‬אתה לא רציני‪ .‬אתם עובדים בשבילו? הבאתם‬
‫אותו לכאן?"‬
‫"הוא התעקש‪ ".‬בליץ הסיט את צדי התיק וחשף‪ ...‬אהה‪ ,‬ראש כרות‪ .‬והדבר הכי דפוק בכל‬
‫העניין? אחרי יומיים בוולהלה אפילו לא הייתי מופתע‪.‬‬
‫פני הראש הכרות היו מצומקות כמו תפוח שנשאר חודש על השיש במטבח‪ .‬ציצות שיער‬
‫בצבע חלודה דבקו בקרקפת‪ .‬העיניים העצומות היו שקועות וכהות‪ .‬הלסת המכוסה זקן‬
‫התבלטה כמו לסת של בולדוג וחשפה שורה של שיניים תחתונות עקומות‪.‬‬
‫ללא הדרת טקס דחף בליץ את הראש למים עם התיק והכול‪.‬‬
‫"אחי‪ ",‬אמרתי‪" ,‬משטרת הנהרות לא תהיה מרוצה מזה‪".‬‬
‫הראש צף על מימי המפרץ‪ .‬המים סביבו ביעבעו והתערבלו‪ .‬פני האיש התמלאו‪ ,‬הקמטים‬
‫התרככו‪ ,‬העור הפך ורדרד‪ .‬הוא פקח עיניים‪.‬‬
‫סאם והארת' כרעו ברך‪ .‬סאם הכניסה לי מרפק שאעשה כמותם‪.‬‬
‫ימיר‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬לכבוד הוא לנו‪".‬‬ ‫"לורד ִמ ִ‬
‫הראש פתח את פיו וירק מים‪ .‬מים נבעו מהנחיריים‪ ,‬מהאוזניים‪ ,‬מתעלות הדמעות‪ .‬הוא‬
‫הזכיר לי שפמנון שנגרר מקרקעית אגם‪.‬‬
‫"אח‪ ,‬אני שונא‪ "...‬הראש ירק עוד מים‪ .‬העיניים שלו הפכו מלָבן־גיר לכחול‪" .‬אני שונא‬
‫את התיק הזה‪".‬‬
‫בליצֶ ן השתחווה‪" .‬מצטער‪ ,‬בוס‪ .‬הבררה האחרת היתה האקווריום‪ .‬והאקווריום נשבר‬
‫בקלות‪".‬‬
‫הראש גירגר מים‪ .‬הוא סרק את הפרצופים על הרציף עד שאיתר אותי‪" .‬בן פריי‪ ,‬עברתי‬
‫דרך ארוכה כדי לדבר איתך‪ .‬אני מקווה שאתה מעריך זאת‪".‬‬
‫"אתה הבוס המסווג המסתורי?" אמרתי‪" .‬הארת' ובליץ השגיחו עלי שנתיים‪ ...‬בגלל פקודה‬
‫מראש כרות?"‬
‫"קצת כבוד‪ ,‬צוציק‪ ".‬הקול של מימיר הזכיר לי את הסַ וורים ביוניון הול — עם ריאות שהן‬
‫חצי ניקוטין‪ ,‬חצי מי ים‪.‬‬
‫הארת' הסתכל עלי במצח מקומט‪ .‬אמרנו לך‪ .‬זה הקודקוד‪ .‬למה אתה מופתע?‬
‫"אני מימיר‪ ",‬אמר הראש‪" .‬פעם הייתי מבכירי האזיר‪ .‬ואז התחוללה המלחמה בוואניר‪.‬‬
‫עכשיו אני מנהל את ענייני בעצמי‪".‬‬
‫הפנים שלו היו כל כך מכוערות‪ ,‬שהיה קשה לדעת אם הוא מסתכל עלי בעין עקומה‪.‬‬
‫"פריי כרת לך את הראש?" שאלתי‪" .‬בגלל זה אתה כועס עלי?"‬
‫מימיר נשף בבוז‪" .‬אני לא כועס‪ .‬תאמין לי‪ ,‬כשאני אכעס‪ ,‬אתה תדע‪".‬‬
‫תהיתי מה זה אומר‪ .‬אולי הוא יגרגר בצורה מאיימת יותר‪.‬‬
‫"אבל אבא שלך היה חלק מהסיבה שאיבדתי את הראש‪ ",‬אמר מימיר‪" .‬אתה מבין‪ ,‬כחלק‬
‫משביתת הנשק בסוף המלחמה‪ ,‬שני שבטי האלים החליפו בני ערובה‪ .‬אבא שלך פריי ואביו‬
‫שלו נְ י ְֵירד באו לחיות באוסגרד‪ .‬האל הֵ ניר ואני — אנחנו נשלחנו לחיות בוואנהיים‪".‬‬
‫"אני מבין שזה לא הסתדר‪".‬‬
‫מים נוספים ניתזו מהאוזניים של מימיר‪" .‬אבא שלך גרם לי להיראות רע! הוא היה גנרל‬
‫דגול בין הוואניר — זהוב ונוצץ ונאה‪ .‬הוא וניירד זכו בכבוד רב באוסגרד‪ .‬באשר לי ולהניר‬
‫— הוואניר התרשמו פחות‪".‬‬
‫"מה אתה אומר‪".‬‬
‫"ובכן‪ ,‬הניר מעולם לא היה‪ ...‬איך לומר‪ ,‬כריזמטי במיוחד‪ .‬הוואניר שאלו לדעתו בעניינים‬
‫חשובים‪ .‬הוא היה ממלמל‪' ,‬כן‪ ,‬שיהיה‪ .‬הכול טוב‪ '.‬אני ניסיתי לעשות את חלקי‪ .‬אמרתי‬
‫לוואניר שהם צריכים להיכנס לעסקי הקזינו‪".‬‬
‫"קזינו‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬המוני פורשים מגיעים לוואנהיים‪ .‬כסף קל‪ .‬ולוואניר יש דרקונים‪ .‬אמרתי להם‪,‬‬
‫מסלולי מרוצים‪ .‬בשָׁ מַ ים‪ .‬עם דרקונים‪ .‬אנשים ימותו על זה‪".‬‬
‫הסתכלתי על בליץ ועל הארת'‪ .‬נראה שהם מקבלים עליהם את הדין‪ ,‬כאילו שמעו את‬
‫הסיפור הזה פעמים רבות בעבר‪.‬‬
‫"בכל אופן‪ ",‬אמר מימיר‪" ,‬ההצעות המעולות שלי לא מצאו חן בעיני הוואניר‪ .‬הם הרגישו‬
 ‫מרומים מחילופי בני הערובה‪ .‬לאות מחאה‪ ,‬הם כרתו את הראש שלי ושלחו אותו לאודין‪".‬‬
‫"מדהים‪ .‬במקום להקים בתי קזינו‪".‬‬
‫סאם השתעלה בקול רם‪" .‬כמובן‪ ,‬מימיר הדגול‪ ,‬האזיר והוואניר גם יחד מכבדים אותך‬
‫כיום‪ .‬מגנס לא התכוון להעליב אותך‪ .‬הוא לא כזה מטומטם‪".‬‬
‫היא נעצה בי מבט זועם שאמר‪ ,‬אתה כזה מטומטם‪.‬‬
‫סביב הראש של מימיר המים ביעבעו עוד יותר‪ .‬הם נטפו מהנקבוביות שלו וזלגו לו‬
‫מהעיניים‪" .‬אין בעיה‪ ,‬בן פריי‪ .‬אני לא נוטר טינה‪ .‬ומלבד זה‪ ,‬כשאודין קיבל את הראש‬
‫הכרות שלי‪ ,‬הוא לא נקם‪ .‬אתה מבין‪ ,‬אבי־הכול היה חכם‪ .‬הוא ידע שהוואניר והאזיר חייבים‬
‫להתאחד כנגד האויב המשותף‪ ,‬הכנופיות‪".‬‬
‫"אממ‪ "...‬בליץ סידר את הכובע שלו‪" .‬אני חושב שאתה מתכוון לענקים‪ ,‬בוס‪".‬‬
‫"נכון‪ .‬אלה‪ .‬אז אודין נשא אותי למערה נסתרת ביֵטוּנְ הַ יים‪ ,‬שמעיין קסום מזין בה את‬
‫שורשי אוּגְ ְד ֵרסיל‪ .‬הוא הניח את הראש שלי בבאר‪ .‬המים החזירו אותי לחיים‪ ,‬ואני ספגתי את‬
‫כל הידע של עץ העולם‪ .‬החוכמה שלי התעצמה פי אלף‪".‬‬
‫"אבל‪ ...‬אתה עדיין ראש כרות‪".‬‬
‫מימיר הצליח להנהן‪" .‬זה לא כל כך גרוע‪ .‬אני פועל בכל תשעת העולמות — הלוואות‪,‬‬
‫פרוטקשן‪ ,‬מכונות משחק‪"...‬‬
‫"מכונות משחק‪".‬‬
‫"הן עדיין הולכות חזק‪ .‬ואני תמיד פועל לעכב את ַריינ ֶָרק‪ .‬ריינרק יפגע בעסקים‪".‬‬
‫"בטח‪ ".‬החלטתי להתיישב‪ ,‬כי נראה שזה ייקח זמן‪ .‬ברגע שהתיישבתי‪ ,‬סאם והארת' עשו‬
‫כמוני‪ .‬שפנים‪.‬‬
‫"כמו כן‪ ",‬אמר מימיר‪" ,‬אודין מבקר אותי מפעם לפעם לבקש עצות‪ .‬אני היועץ שלו‪ .‬אני‬
‫שומר על באר הידע‪ .‬לפעמים אני מניח לנוודים לשתות ממימי הבאר‪ ,‬אבל למידע פנימי כזה‬
‫יש תמיד מחיר‪".‬‬
‫המילה מחיר כיסתה אותנו כמו שמיכה כבדה‪ .‬בליצֶ ן ישב דומם כל כך שחששתי שהוא‬
‫הפך לאבן‪ .‬הארת'סטון התעמק במרקם קורות העץ‪ .‬התחלתי להבין איך החברים שלי‬
‫הסתבכו עם מימיר‪ .‬הם שתו מהמים שלו )איכס(‪ ,‬והמחיר היה להשגיח עלי במשך שנתיים‪.‬‬
‫תהיתי אם מה שלמדו היה שווה את זה‪.‬‬
‫"אז מה‪ ,‬מימיר הדגול והמקושר־היטב‪ ",‬אמרתי‪" ,‬מה אתה רוצה ממני?"‬
‫מימיר ירק דגיג‪" .‬אני לא צריך לומר לך‪ ,‬צוציק‪ .‬אתה כבר יודע‪".‬‬
‫רציתי להתווכח‪ ,‬אבל ככל שהמשכתי להקשיב למימיר‪ ,‬ככה הרגשתי שאני נושם חמצן‬
‫טהור‪ .‬אני לא יודע למה‪ .‬הקודקוד לא היה בדיוק מעורר השראה‪ .‬אבל כשנמצאתי בסביבה‬
‫שלו‪ ,‬היה נדמה שהראש שלי עובד טוב יותר‪ ,‬מצרף חתיכות נפרדות של מוזרות שחוויתי‬
‫בימים האחרונים לתמונה אחת משונה אבל שלמה‪.‬‬
‫נזכרתי בציור מתוך ספר המיתולוגיה הנורדית לילדים — סיפור מבעית עד כדי כך‪,‬‬
 ‫שאפילו את הגרסה המרוככת שלו לילדים קברתי עמוק‪.‬‬
‫"הזאב‪ ",‬אמרתי‪" .‬סורט רוצה לשחרר את הזאב פֶנְ ריר‪".‬‬
‫קיוויתי שמישהו יגיד שאני טועה‪ .‬הארת' הרכין את הראש‪ .‬סאם עצמה עיניים כאילו היא‬
‫מתפללת‪.‬‬
‫"פֶנְ ריר‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬הנה שֵ ם שקיוויתי לא לשמוע עוד לעולם‪".‬‬
‫מימיר המשיך לבכות מי קרח‪ .‬השפתיים שלו התעקלו בחיוך קל‪" .‬בבקשה‪ ,‬בן פריי‪ .‬עכשיו‬
‫אמור לי‪ :‬מה אתה יודע על הזאב פנריר?"‬
‫כיפתרתי את מעיל הציידים שלי‪ .‬אפילו לי היה קר ברוח שנשבה מהנהר‪" .‬תתקן אותי אם‬
‫אני טועה‪ .‬אני אשמח מאוד לגלות שאני טועה‪ .‬לפני עידנים ללוקי היה רומן עם ענקית‪ .‬הם‬
‫הולידו שלושה ילדים מפלצתיים‪".‬‬
‫"אני לא הייתי אחד מהם‪ ",‬רטנה סאם‪" .‬שמעתי את כל הבדיחות‪".‬‬
‫הארת'סטון עשה פרצוף‪ ,‬כאילו באמת חשב לשאול‪.‬‬
‫"אחד‪ ",‬אמרתי‪" ,‬היה נחש ענקי‪".‬‬
‫"י ְֶרמוּנְ גַנְ ד‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬נחש העולם‪ ,‬שאודין השליך לים‪".‬‬
‫"השנייה היתה הֵ ל‪ ",‬המשכתי‪" .‬היא הפכה‪ ,‬כאילו‪ ,‬לאלת המתים חסרי הכבוד‪".‬‬
‫"והשלישי‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" ,‬היה הזאב פנריר‪".‬‬
‫נימת קולו היתה מרירה‪ ,‬מלאת כאב‪.‬‬
‫"בליץ‪ ",‬אמרתי‪" ,‬נשמע שאתה מכיר אותו‪".‬‬
‫"כל גמד שמע על פנריר‪ .‬זאת היתה הפעם הראשונה שהאזיר פנו אלינו בבקשת עזרה‪.‬‬
‫פנריר נעשה פראי כל כך‪ ,‬שהוא עמד לטרוף את האלים‪ .‬הם ניסו לכבול אותו‪ ,‬אבל הוא ניתק‬
‫כל שרשרת‪".‬‬
‫"אני זוכר‪ ",‬אמרתי‪" .‬בסופו של דבר הגמדים יצרו חבל שהיה חזק מספיק לכלוא אותו‪".‬‬
‫"ומאז‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" ,‬ילדי פנריר הם אויבים של הגמדים‪ ".‬הוא הרים מבט‪ ,‬והמשקפיים‬
‫הכהים שלו שיקפו את הפנים שלי‪" .‬אתה לא היחיד שאיבד בני משפחה לזאבים‪ ,‬ילד‪".‬‬
‫נתקפתי דחף משונה לחבק אותו‪ .‬פתאום כבר לא כל כך הפריע לי שהוא כל הזמן השגיח‬
‫עלי‪ .‬היינו אחים במשהו נוסף מעבר לחיים ברחוב‪ .‬ובכל זאת‪ ...‬התאפקתי ולא עשיתי את זה‪.‬‬
‫בכל פעם שאני מתפתה לחבק גמד‪ ,‬זה סימן שהגיע הזמן לזוז הלאה‪.‬‬
‫"בריינרק‪ ",‬אמרתי‪" ,‬ביום הדין אחד הדברים הראשונים שאמורים לקרות הוא שפנריר‬
‫ישוחרר‪".‬‬
‫סאם הינהנה‪" .‬הסיפורים העתיקים לא מציינים איך זה יקרה‪"...‬‬
‫"אבל דרך אחת‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬תהיה להתיר את הכבלים שלו‪ .‬אי אפשר לגדוע את החבל‬
‫גְ לֵייפְּ ניר‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫הלהב של פריי‪ ,‬סימן הארת'‪ ,‬הוא הלהב החד ביותר בתשעת העולמות‪.‬‬
‫"סורט רוצה לשחרר את הזאב בלהב של אבא שלי‪ ".‬הסתכלתי על מימיר‪" .‬מה מצבנו עד‬
 ‫כה?"‬
‫"לא רע‪ ",‬ביעבע הראש‪" .‬וזה מביא אותנו למשימה שלך‪".‬‬
‫"לעצור את סורט‪ ",‬אמרתי‪" .‬למצוא את הלהב לפניו‪ ...‬בהנחה שהוא עדיין לא מצא אותו‪".‬‬
‫"הוא לא‪ ",‬אמר מימיר‪" .‬האמן לי‪ ,‬במקרה כזה כל תשעת העולמות היו רועדים‪ .‬הייתי חש‬
‫את טעם הפחד במימי אוּגְ ְד ֵרסיל‪".‬‬
‫"איכס‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אין לך מושג‪ ",‬אמר מימיר‪" .‬אבל עליך למהר‪".‬‬
‫"נבואת הנורן‪ .‬בתום ימים תשעה‪ ,‬בלה בלה בלה‪".‬‬
‫מים נטפו מהאוזניים של מימיר‪" .‬אני די בטוח שהן לא אמרו בלה בלה בלה‪ .‬אבל אתה‬
‫צודק‪ .‬אל האי שבו כלאו האלים את פנריר יש גישה רק בירח המלא הראשון של כל שנה‪.‬‬
‫עוד שבעה ימים מעכשיו‪".‬‬
‫"מי ממציא את הכללים האלה?" שאלתי‪.‬‬
‫"אני המצאתי את הכלל הזה‪ ",‬אמר מימיר‪" .‬אז סתום‪ .‬מצא את הלהב‪ .‬תגיע לאי לפני‬
‫סורט‪".‬‬
‫סאם הצביעה‪" .‬אממ‪ ,‬לורד מימיר‪ ,‬אני מבינה‪ ,‬למצוא את הלהב‪ .‬אבל למה לקחת אותו‬
‫לאי? סורט לא רוצה שהלהב יגיע לשם?"‬
‫"את רואה‪ ,‬העלמה אל־עבאס‪ ...‬זאת הסיבה שאני הבוס ולא את‪ .‬כן‪ ,‬מסוכן להביא את‬
‫הלהב לאי‪ .‬כן‪ ,‬סורט עלול להשתמש בו כדי לשחרר את הזאב‪ .‬אבל סורט ימצא דרך לשחרר‬
‫את פנריר איתו או בלעדיו‪ .‬הזכרתי שאני מסוגל לחזות את העתיד‪ ,‬נכון? האדם היחיד שיש‬
‫לו סיכוי לעצור את סורט הוא מגנס צ'ייס — בהנחה שימצא את הלהב וילמד להשתמש בו‬
‫כהלכה‪".‬‬
‫סתמתי לפחות דקה‪ ,‬ואז נראה לי שבטוח להצביע‪" .‬מר מימי‪"...‬‬
‫"מימיר‪".‬‬
‫"אם הלהב כזה חשוב‪ ,‬למה כולם נתנו לו לשכב על קרקעית נהר צ'רלס במשך אלף שנה?"‬
‫דברי הרגילים לא שואלים כל כך הרבה שאלות‪".‬‬‫מימיר נאנח ופלט קצף‪" .‬עושי ַ‬
‫בליץ השתעל‪" .‬למען האמת‪ ,‬אנחנו כן שואלים‪ ,‬בוס‪ .‬אתה פשוט מתעלם מאיתנו‪".‬‬
‫"אם לענות על השאלה‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ ,‬רק צאצא של פריי יכול למצוא את הלהב עם הגיעו‬
‫לגיל בגרות‪ .‬אחרים ניסו‪ ,‬נכשלו ומתו‪ .‬נכון לעכשיו‪ ,‬אתה צאצא פריי החי היחיד‪".‬‬
‫"היחיד‪ ...‬בעולם?"‬
‫"בכל תשעת העולמות‪ .‬פריי ממעט לצאת בימינו‪ .‬אמא שלך — היא כנראה באמת היתה‬
‫משהו מיוחד אם היא משכה את תשומת הלב שלו‪ .‬בכל אופן‪ ,‬רבים בתשעת העולמות —‬
‫אלים‪ ,‬ענקים‪ ,‬סוכני הימורים‪ ,‬מה לא — חיכו שתגיע לגיל שש־עשרה‪ .‬אחדים רצו שתיהרג‬
‫כדי שהלהב לא יימצא‪ .‬אחרים רצו שתצליח‪".‬‬
‫הרגשתי כאילו מישהו תקע לי סיכות מלובנות בעורף‪ .‬המחשבה שחבורה של אלים הציצו‬
‫בטלסקופים שלהם מאוסגרד וצפו בי גדל היתה ממש מחרידה‪ .‬אמא שלי בטח ידעה‪ .‬היא‬
‫עשתה כמיטב יכולתה להגן עלי‪ ,‬ללמד אותי לשרוד‪ .‬בלילה שהזאבים תקפו את הדירה שלנו‪,‬‬
‫היא הקריבה את חייה כדי להציל אותי‪.‬‬
‫הסתכלתי לקודקוד בעיניו הנוזלות‪" .‬ואתה?" שאלתי‪" .‬מה אתה רוצה?"‬
‫"אתה חתיכת הימור מסוכן‪ ,‬מגנס‪ .‬הרבה גורלות אפשריים מצטלבים בחיים שלך‪ .‬אתה‬
‫יכול להנחית על כוחות הרשע מכה שתעכב את ריינרק למשך דורות‪ .‬אם תיכשל‪ ,‬אתה עלול‬
‫לזרז את הגעת יום הדין‪".‬‬
‫ניסיתי לבלוע רוק‪" .‬לזרז‪ ...‬בכמה בדיוק?"‬
‫"איך נשמע לך השבוע הבא?"‬
‫"אה‪".‬‬
‫"החלטתי להמר עליך‪ ",‬אמר מימיר‪" .‬אחרי שילדי פנריר הרגו את אמא שלך‪ ,‬שלחתי את‬
‫בליץ והארת' לשמור עליך‪ .‬אני מניח שאתה לא יודע כמה פעמים הם הצילו את חייך‪".‬‬
‫הארת' זקף שבע אצבעות‪.‬‬
‫צמרמורת עברה בי‪ ,‬אבל בעיקר מאזכור שני הילדים של פנריר‪ ,‬הזאבים עם העיניים‬
‫הכחולות‪...‬‬
‫"כדי להצליח‪ ",‬אמר מימיר‪" ,‬תזדקק לצוות הזה‪ .‬הארת'סטון שלנו — הוא הקדיש את חייו‬
‫לקסמי רונות‪ .‬בלעדיו אתה תיכשל‪ .‬תצטרך גם גמד מוכשר כמו בליצֶ ן שמבין במלאכת‬
‫הגמדים‪ .‬ייתכן שתצטרך לחזק את כבלי הזאב או אפילו להחליף אותם‪".‬‬
‫בליץ זע באי־שקט‪" .‬אממ‪ ,‬בוס‪ ...‬כישורי המלאכה שלי‪ ,‬טוב‪ ,‬אתה יודע‪"...‬‬
‫"אל תתחיל‪ ",‬אמר מימיר‪" .‬אין גמד בעל לב איתן ממך‪ .‬אין גמד שעבר מרחקים גדולים‬
‫יותר בתשעת העולמות או מעוניין יותר בכבילת פנריר‪ .‬ומלבד זאת‪ ,‬אתה משרת אותי‪ .‬אתה‬
‫תעשה מה שאומר‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬בליצֶ ן הינהן‪" .‬כשאתה מנסח את זה ככה‪"...‬‬
‫"מה לגבַּ י‪ ,‬לורד מימיר?" שאלה סאם‪" .‬מה החלק שלי בתוכנית שלך?"‬
‫המצח של מימיר התקמט‪ .‬סביב הזקן שלו געשו המים לגוון כהה יותר של ירוק‪" .‬את לא‬
‫היית חלק מהתוכנית‪ .‬ענן אופף את גורלך‪ ,‬העלמה אל־עבאס‪ .‬את לקחת את מגנס לוולהלה‬
‫— אני לא חזיתי את זה‪ .‬זה לא היה אמור לקרות‪".‬‬
‫סאם הסבה מבט בשפתיים קפוצות מכעס‪.‬‬
‫"יש לסאם תפקיד‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני בטוח בזה‪".‬‬
‫"אל תתנשא‪ ,‬מגנס‪ .‬אני בחרתי בך כי‪ "...‬היא עצרה בעצמה‪" .‬זה היה אמור לקרות‪".‬‬
‫זכרתי את מה שהיא אמרה בהיכל המשתאות‪ :‬נאמר לי‪ ...‬הובטח לי‪ .‬על ידי מי? החלטתי‬
‫לא לשאול את זה בנוכחות הקודקוד‪.‬‬
‫מימיר בחן אותה‪" .‬אני מקווה שאת צודקת‪ ,‬העלמה אל־עבאס‪ .‬כשמגנס הוציא בראשונה‬
‫את הלהב מהנהר‪ ,‬הוא לא היטיב לשלוט בו‪ .‬אולי עכשיו כשהוא איינהריי‪ ,‬יהיה לו הכוח‪,‬‬
 ‫ובמקרה כזה את הצלת הכול‪ .‬ואולי שיבשת לחלוטין את הגורל שלו‪".‬‬
‫"אנחנו נצליח‪ ",‬התעקשתי‪" .‬רק שתי שאלות‪ :‬איפה הלהב‪ ,‬ואיפה האי?"‬
‫מימיר הינהן‪ ,‬ולרגע קצר נראה כמו מצוף דיג גדול‪" .‬ובכן‪ ,‬זה העניין‪ ,‬נכון? כדי לאתר‬
‫מידע כזה‪ ,‬אני אצטרך לקרוע את המחיצות שבין העולמות‪ ,‬למלא הרבה מאוד כיסים‪,‬‬
‫להשקיף אל ממלכות האלים האחרים‪".‬‬
‫"אנחנו לא יכולים פשוט לשתות מהבאר הקסומה שלך?"‬
‫"תוכלו‪ ",‬הוא אישר‪" .‬אבל יהיה לזה מחיר‪ .‬האם אתה וסאמירה אל־עבאס מוכנים להתחייב‬
‫לשרת אותי?"‬
‫הפנים של הארת' קפאו מדאגה‪ .‬על פי המתח בכתפיים של בליץ‪ ,‬היתה לי הרגשה שהוא‬
‫מתאמץ לא לזנק על הרגליים ולצרוח‪" :‬אל תעשו את זה!"‬
‫"אתה לא יכול לחרוג מהכלל?" שאלתי את הקודקוד‪" .‬אם אתה רוצה שנצליח?"‬
‫"אין מצב‪ ,‬צוציק‪ .‬זאת לא חמדנות‪ .‬פשוט התוצאה תואמת תמיד את המחיר‪ .‬דבר שנקנה‬
‫בזול אינו שווה הרבה‪ .‬זה נכון במיוחד לגבי ידע‪ .‬אתה יכול לשלם על קיצור דרך‪ ,‬לקבל את‬
‫המידע כאן ועכשיו‪ ,‬או שתצטרך למצוא אותו לבדך בדרך הקשה‪".‬‬
‫סאם שילבה את זרועותיה‪" .‬אני מתנצלת‪ ,‬לורד מימיר‪ .‬אולי העיפו אותי מהוולקיריות‪,‬‬
‫אבל מבחינתי אני עדיין נמצאת בשירותו של אודין‪ .‬אני לא יכולה לקבל עלי אדון אחר‪ .‬מגנס‬
‫יכול לבחור כרצונו‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫"אנחנו נגלה בעצמנו‪ ",‬אישרתי‪.‬‬
‫מימיר השמיע קול שכשוך שקט‪ .‬הוא נראה כמעט מתרשם‪" .‬בחירה מעניינת‪ .‬בהצלחה‪ ,‬אם‬
‫כך‪ .‬אם תצליחו‪ ,‬תוכלו להשתמש ללא הגבלה בכל מכונות המשחק שלי‪ .‬אם תיכשלו‪...‬‬
‫נתראה בשבוע הבא ביום הדין‪".‬‬
‫ראש האל התערבל ונבלע במים הקפואים של המפרץ‪.‬‬
‫"הוא הוריד על עצמו את המים‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הארת' נראה חיוור עוד יותר מהרגיל‪ .‬מה עכשיו?‬
‫הבטן שלי קירקרה‪ .‬לא אכלתי שום דבר מאז אתמול בערב‪ ,‬ומתברר שמערכת העיכול שלי‬
‫נעשתה מפונקת אחרי שני מזנוני אכול־ככל־יכולתך ויקינגיים‪.‬‬
‫"עכשיו‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אני חושב על ארוחת צהריים‪".‬‬
 ‫‪29‬‬

‫ציפור גדולה סוחטת אותנו באיומי פלאפל‬

‫חזרנו דרך הפארק בשתיקה‪ .‬באוויר עמד ריח של לפני שלג‪ .‬הרוח התחזקה וייללה כמו זאב‪,‬‬
‫ואולי פשוט המחשבות על זאבים היו תקועות לי בראש‪.‬‬
‫בליץ התקדם בצליעה‪ ,‬מזגזג מצל אל צל כמיטב יכולתו‪ .‬צעיף הפסים העליז של הארת' לא‬
‫תאם את הבעתו הקודרת‪ .‬רציתי לשאול אותו עוד שאלות על קסם רונות‪ ,‬עכשיו‪ ,‬כשידעתי‬
‫שהוא הקוסם בן התמותה הכי טוב )והיחיד( בעולם‪ .‬אולי יש איזו רונה שיכולה לגרום‬
‫לזאבים להתפוצץ‪ ,‬רצוי ממרחק בטוח‪ .‬אבל הידיים של הארת' היו תקועות עמוק בכיסים —‬
‫המקבילה בשפת הסימנים של אני לא רוצה לדבר‪.‬‬
‫כשעברנו על פני המקום שנהגתי לישון בו‪ ,‬מתחת לגשר הולכי הרגל‪ ,‬סאם רטנה‪" :‬מימיר‪.‬‬
‫הייתי צריכה לדעת שהוא מעורב‪".‬‬
‫העפתי בה מבט‪" .‬לפני כמה דקות היית כולך‪ ,‬לכבוד הוא לנו‪ ,‬לורד מימיר‪ ,‬אנחנו לא‬
‫ראויים‪".‬‬
‫"ברור שהפגנתי כבוד בפניו! הוא אחד האלים הכי עתיקים‪ .‬אבל הוא בלתי צפוי‪ .‬אף פעם‬
‫לא היה ברור באיזה צד הוא‪".‬‬
‫בליצֶ ן קפץ אל צל עץ ערבה‪ ,‬מבהיל כמה ברווזים‪" .‬הקודקוד נמצא בצד של כל אלה שלא‬
‫רוצים למות‪ .‬זה לא מספיק?"‬
‫סאם צחקה‪" .‬ואני מניחה שאתם שניכם עובדים בשבילו מרצונכם החופשי? שלא שתיתם‬
‫מהמעיין שלו ושילמתם את המחיר?"‬
‫בליץ והארת' לא ענו‪.‬‬
‫"ככה חשבתי‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אני לא חלק מהתוכנית של מימיר כי בחיים לא הייתי משתפת‬
‫פעולה בצורה עיוורת ותופסת ראש עם מיץ הידע הקסום שלו‪".‬‬
‫"אין לזה טעם של מיץ בכלל‪ ",‬מחה בליץ‪" .‬זה מזכיר יותר בירה שחורה עם קמצוץ‬
‫ציפורן‪".‬‬
‫סאם פנתה אלי‪" .‬אני אומרת לך‪ ,‬זה לא הגיוני‪ .‬למצוא את להב הקיץ — את זה אני מבינה‪.‬‬
‫אבל לקחת אותו בדיוק למקום שסורט רוצה להשתמש בו? לא נשמע לי חכם‪".‬‬
 ‫"כן‪ ,‬אבל אם הלהב יהיה בידי‪"...‬‬
‫"מגנס‪ ,‬גורל הלהב ליפול לידי סורט במוקדם או במאוחר‪ .‬בריינרק אבא שלך ימות משום‬
‫שוויתר על הלהב שלו‪ .‬סורט ישתמש בו להרוג אותו‪ .‬ככה לפחות טוענים רוב הסיפורים‪".‬‬
‫הרגשתי לכוד מעצם המחשבה‪ .‬איך יכול מישהו‪ ,‬אפילו אל‪ ,‬לא להשתגע כשהוא יודע מאות‬
‫שנים מראש בדיוק איך הוא הולך למות?‬
‫"למה סורט כל כך שונא את פריי?" שאלתי‪" .‬הוא לא היה יכול להיטפל לאחד מאלי‬
‫המלחמה החזקים?"‬
‫בליצֶ ן עשה פרצוף‪" .‬ילד‪ ,‬סורט רוצה להמיט מוות וחורבן‪ .‬הוא רוצה שאש תשתולל בכל‬
‫תשעת העולמות‪ .‬אל מלחמה לא יכול לעצור דבר כזה‪ .‬פריי יכול‪ .‬הוא אל עונת הצמיחה —‬
‫אל הבריאות והחיים החדשים‪ .‬הוא מאזן את הקצוות הקיצוניים‪ ,‬גם את האש וגם את הקרח‪.‬‬
‫אין שום דבר שסורט שונא יותר ממגבלות‪ .‬פריי הוא האויב הטבעי שלו‪".‬‬
‫ולכן‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ ,‬סורט שונא גם אותי‪.‬‬
‫"אם פריי יָדע איזה גורל מחכה לו‪ ",‬אמרתי‪" ,‬למה הוא מסר בכלל את הלהב שלו?"‬
‫בליץ נאנק‪" .‬למען האהבה‪ .‬אלא מה?"‬
‫"האהבה?"‬
‫"אוי‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אני שונאת את הסיפור הזה‪ .‬איפה אנחנו הולכים לאכול‪ ,‬מגנס?"‬
‫חלק ממני רצה לשמוע את הסיפור‪ .‬חלק ממני זכר את השיחה עם לוקי‪ :‬האם תחפש אחר‬
‫משאת לבך‪ ,‬בידיעה שהדבר יחרוץ את גורלך כפי שחרץ את גורל אביך?‬
‫נראה שרבים מהסיפורים הנורדיים מעבירים את אותו המסר‪ :‬לדעת דברים לא תמיד שווה‬
‫את המחיר‪ .‬לרוע מזלי‪ ,‬תמיד הייתי טיפוס סקרן‪.‬‬
‫"זה‪ ...‬אנחנו כבר מגיעים‪ ",‬אמרתי‪" .‬בואו‪".‬‬
‫אזור המסעדות של משרד הרישוי לא היה ולהלה‪ ,‬אבל עבור חסר בית בבוסטון הוא לא‬
‫היה רחוק מזה‪ .‬היה חם בחצר הפנימית המקורה‪ ,‬היא היתה פתוחה לקהל הרחב‪ ,‬ואף פעם לא‬
‫היה צפוף שם‪ .‬אנשי האבטחה לא עשו יותר מדי בעיות‪ .‬כל עוד היו מולך כוס שתייה או‬
‫צלחת שלא גמרת לאכול ממנה‪ ,‬יכולת לשבת ליד שולחן הרבה מאוד זמן לפני שמישהו סילק‬
‫אותך‪.‬‬
‫בדרך פנימה פנו בליצֶ ן והארת'סטון לעבר פחי האשפה כדי לבדוק אם יש שם שאריות‬
‫מארוחת הצהריים‪ ,‬אבל עצרתי אותם‪.‬‬
‫"אנשים‪ ,‬לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬היום אנחנו אוכלים ארוחה אמיתית‪ .‬על חשבוני‪".‬‬
‫הארת' הרים גבה‪ .‬הוא סימן‪ ,‬יש לך כסף?‬
‫"יש לו חבר כאן‪ ",‬נזכר בליצֶ ן‪" .‬הבחור מהפלאפל‪".‬‬
‫סאם עצרה בבת אחת‪" .‬מה?"‬
‫היא הסתכלה מסביב כאילו רק עכשיו קלטה איפה אנחנו‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬הבטחתי לה‪" .‬אני מכיר מישהו ב'פלאפל פַדלאן'‪ .‬את עוד תודי לי‪ .‬האוכל‬
 ‫מדהים‪"...‬‬
‫"לא — אני — אוי‪ ,‬אלים‪ "...‬היא מיהרה לכסות את ראשה בצעיף‪" .‬אולי אני אחכה בחוץ‬
‫— אני לא יכולה‪"...‬‬
‫"שטויות‪ ".‬בליץ שילב את זרועו בזרועה‪" .‬אולי הם ייתנו לנו יותר אוכל אם תהיה איתנו‬
‫אישה יפה!"‬
‫סאם בבירור רצתה להתחפף‪ ,‬אבל היא הניחה להארת' ולבליץ להוביל אותה אל אזור‬
‫המסעדות‪ .‬כנראה הייתי צריך להתייחס לאי־שקט שלה‪ ,‬אבל מרגע שאני נמצא ברדיוס של‬
‫שלושים מטרים מ"פלאפל פדלאן"‪ ,‬זה הדבר היחיד שאני רואה‪.‬‬
‫במהלך השנתיים האחרונות התיידדתי עם המנהל ﬠַבֶּ ד‪ .‬אני חושב שהוא ראה בי פרויקט‬
‫קהילתי‪ .‬תמיד היו שאריות אוכל בדוכן — פיתות לא לגמרי טריות‪ ,‬שווארמה מאתמול‪ ,‬קבב‬
‫ששכב מתחת למנורות החימום קצת יותר מדי זמן‪ .‬היה אסור לעבּד למכור את האוכל הזה‪,‬‬
‫אבל בעיני הוא היה בסדר גמור‪ .‬במקום לזרוק אותו‪ ,‬עבּד נתן אותו לי‪ .‬בכל פעם שעברתי‬
‫שם‪ ,‬יכולתי לסמוך על כך שאקבל פלאפל בפיתה או משהו טעים אחר‪ .‬בתמורה וידאתי שכל‬
‫חסרי הבית האחרים במקום מתנהגים בנימוס ומנקים אחריהם כדי שהלקוחות המשלמים של‬
‫עבּד לא יברחו‪.‬‬
‫אי אפשר לעבור רחוב אחד בבוסטון בלי להיתקל בסמל חירות כלשהו — שביל או כנסייה‬
‫או פסל שקשורים בהיסטוריה של ארצות הברית — אבל עבורי‪ ,‬טעם החופש הוא "פלאפל‬
‫פדלאן"‪ .‬בזכותו נשארתי בחיים ונשארתי עצמאי מאז שאמא שלי מתה‪.‬‬
‫לא רציתי להצטופף סביב עבּד עם יותר מדי אנשים‪ ,‬אז שלחתי את בליץ והארת' לתפוס‬
‫שולחן‪ ,‬ואני וסאם הלכנו להביא את האוכל‪ .‬כל הדרך היא גררה רגליים‪ ,‬הסתובבה לצדדים‪,‬‬
‫התעסקה בכיסוי הראש שלה כאילו הוא רוצה להיעלם בתוכו‪.‬‬
‫"מה עובר עלייך?" שאלתי‪.‬‬
‫"אולי הוא לא שם‪ ",‬היא מילמלה‪" .‬אולי תוכל לומר שאני מעבירה לך שיעורים פרטיים‪".‬‬
‫לא היה לי מושג על מה היא מדברת‪ .‬ניגשתי לדוכן בזמן שסאם התעכבה מאחור ועשתה‬
‫כמיטב יכולתה להסתתר מאחורי עציץ פיקוס‪.‬‬
‫"עבּד נמצא?" שאלתי את הבחור בקופה‪.‬‬
‫הוא התחיל לומר משהו‪ ,‬אבל הבן של עבּד‪ ,‬אמיר‪ ,‬יצא באותו רגע מהחדר האחורי בחיוך‬
‫כשהוא מנגב ידיים בסינר שלו‪" .‬ג'ימי‪ ,‬מה העניינים?"‬
‫נרגעתי‪ .‬אם עבּד לא נמצא‪ ,‬אמיר היה חלופה לא רעה‪ .‬הוא היה בן שמונה־עשרה או‬
‫תשע־עשרה‪ ,‬מטופח ונאה‪ ,‬עם שיער כהה חלק‪ ,‬קעקוע בערבית על הזרוע וחיוך כל כך קורן‪,‬‬
‫שהוא היה יכול למכור ערמות של מלבין שיניים‪ .‬כמו כל העובדים ב"פלאפל פדלאן"‪ ,‬הוא‬
‫הכיר אותי בשם "ג'ימי"‪.‬‬
‫"הכול טוב‪ ",‬אמרתי‪" .‬מה שלום אבא שלך?"‬
‫"הוא בדוכן בסומרוויל היום‪ .‬רוצה משהו לאכול?"‬
 ‫"אחי‪ ,‬אתה עשר‪".‬‬
‫אמיר צחק‪" .‬בקטנה‪ ".‬הוא העיף מבט מעבר לכתפי ונראה מופתע‪" .‬והנה סאמירה! מה את‬
‫עושה כאן?"‬
‫היא גררה רגליים קדימה‪" .‬היי‪ ,‬אמיר‪ .‬אני‪ ...‬נותנת למג — לג'ימי שיעורים פרטיים‪ .‬אני‬
‫מלמדת את ג'ימי‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬כן?" אמיר נשען על הדלפק‪ ,‬והתנועה הדגישה את שרירי הידיים שלו‪ .‬הבחור עבד‬
‫במשרה מלאה בדוכנים השונים של אבא שלו‪ ,‬ואיכשהו לא היתה טיפונת שמן על חולצת‬
‫הטריקו הלבנה שלו‪" .‬את לא בבית ספר?"‬
‫"אממ‪ ,‬כן‪ ,‬אבל אני משתתפת בתוכנית הדרכה אקסטרנית‪ .‬אני מלמדת את ג'ימי ואת‪...‬‬
‫החברים שלו לכיתה‪ ".‬היא הצביעה על בליץ והארת'‪ ,‬שניהלו ויכוח סוער בשפת הסימנים‪,‬‬
‫מסמנים עיגולים באוויר‪" .‬גיאומטריה‪ ",‬אמרה סאמירה‪" .‬הם ממש גרועים בגיאומטריה‪".‬‬
‫"ממש גרועים‪ ",‬אישרתי‪" .‬אבל אוכל תמיד עוזר לנו ללמוד‪".‬‬
‫העיניים של אמיר נצצו‪" .‬בטח‪ ,‬עלי‪ .‬אני שמח לראות שאתה בסדר‪ ,‬ג'ימי‪ .‬התאונה ההיא‬
‫בגשר לפני כמה ימים — בעיתון היה תצלום של ילד שנהרג‪ .‬ממש דומה לך‪ .‬שם אחר‪ ,‬אבל‬
‫דאגנו‪".‬‬
‫הייתי כל כך מרוכז בפלאפל‪ ,‬ששכחתי לחשוש מכך שהם יעשו את הקישור‪" .‬אה‪ ,‬כן‪,‬‬
‫ראיתי את זה‪ .‬אני בסדר‪ .‬לומד גיאומטריה‪ .‬עם המורה שלי‪".‬‬
‫"בסדר!" אמיר חייך אל סאם‪ .‬היה אפשר לחתוך את המבוכה בחרב‪" .‬טוב‪ ,‬סאמירה‪,‬‬
‫תמסרי דרישת שלום ממני לג'ד ולביבי‪ .‬לכו‪ ,‬שבו‪ .‬אני אביא לכם אוכל עוד שנייה‪".‬‬
‫סאם מילמלה משהו שאולי היה המון תודה ואולי אני רוצה למות‪ .‬ואז הלכנו להתיישב‬
‫ליד השולחן של בליץ והארת'‪.‬‬
‫"מה זה היה?" שאלתי אותה‪" .‬מאיפה את מכירה את אמיר?"‬
‫היא הורידה את הצעיף שלה עוד יותר נמוך על המצח‪" .‬אל תשב קרוב אלי‪ .‬תנסה להראות‬
‫כאילו אנחנו מדברים על גיאומטריה‪".‬‬
‫"משולשים‪ ",‬אמרתי‪" .‬מקביליות‪ .‬וגם‪ ,‬למה את כל כך נבוכה? אמיר אדיר‪ .‬אם את מכירה‬
‫את משפחת פדלאן‪ ,‬אני מעריץ אותך‪".‬‬
‫"הוא בן דוד שלי‪ ",‬היא אמרה במהירות‪" .‬חצי בן דוד מדרגה שנייה‪ .‬משהו כזה‪".‬‬
‫הסתכלתי על הארת'‪ .‬הוא נעץ מבט זועף ברצפה‪ .‬בליץ הוריד את מסכת הסקי ומשקפי‬
‫השמש‪ ,‬כנראה כי האור בפְ נים פחות הציק לו‪ ,‬ועכשיו שיחק בחמיצות במזלג הפלסטיק שעל‬
‫השולחן‪ .‬נראה שפיספסתי ויכוח רציני בינו להארת'‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל למה את כל כך לחוצה?"‬
‫"אפשר לעזוב את זה?" היא שאלה‪.‬‬
‫הרמתי ידיים‪" .‬אין בעיה‪ .‬בואו נתחיל מהתחלה‪ .‬שלום‪ ,‬אנשים‪ .‬אני מגנס‪ ,‬ואני איינהריי‪.‬‬
‫אם אנחנו לא הולכים ללמוד גיאומטריה‪ ,‬אפשר לדבר על איך נמצא את להב הקיץ?"‬
 ‫אף אחד לא ענה‪.‬‬
‫יון דישדש על פנינו‪ ,‬מנקר פירורים‪.‬‬
‫העפתי מבט לאחור אל דוכן הפלאפל‪ .‬משום־מה אמיר הוריד את מסך המתכת‪ .‬בחיים לא‬
‫ראיתי אותו סוגר את הדוכן בצהריים‪ .‬תהיתי אם סאם העליבה אותו איכשהו‪ ,‬והוא לא ייתן‬
‫לי פלאפל יותר‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬בֶּ ְרסֶ ְרקֶ ר יהיה רגוע לעומתי‪.‬‬
‫"מה קרה לאוכל שלנו?" תהיתי‪.‬‬
‫לרגלי קול קטן קירקר‪" ,‬נראה לי שאני יכול לעזור עם שתי השאלות האלה‪".‬‬
‫הסתכלתי למטה‪ .‬עבר עלי כזה שבוע מטורף‪ ,‬שאפילו לא מיצמצתי כשקלטתי מי דיבר‪.‬‬
‫"אנשים‪ ",‬אמרתי‪" ,‬היון הזה רוצה לעזור‪".‬‬
‫היון עף אל השולחן שלנו‪ .‬הארת' כמעט נפל מהכיסא‪ .‬בליץ חטף מזלג‪.‬‬
‫"השירות כאן קצת איטי לפעמים‪ ",‬אמר היון‪" ,‬אבל אני יכול לזרז את ההזמנה שלכם‪ .‬אני‬
‫יכול גם לומר לכם איפה תמצאו את הלהב‪".‬‬
‫סאם הושיטה יד לגרזן שלה‪" .‬זה לא יון‪".‬‬
‫העוף בחן אותה בעין כתומה קטנה‪" .‬אולי לא‪ .‬אבל אם תהרגי אותי‪ ,‬בחיים לא תקבלו‬
‫ארוחת צהריים‪ .‬גם לא תמצאו את הלהב ואת לא תפגשי את המיועד שלך שוב‪".‬‬
‫נראה כאילו המבט של סאמירה נורה לצד השני של החצר‪.‬‬
‫"על מה הוא מדבר?" שאלתי‪" .‬מה זאת אומרת המיועד שלך?"‬
‫היון המה‪" .‬אם אתה רוצה ש'פלאפל פדלאן' ייפתח אי־פעם‪"...‬‬
‫"טוב‪ ,‬זאת הכרזת מלחמה‪ ".‬שקלתי לנסות לתפוס את הציפור‪ ,‬אבל אפילו עם רפלקסים‬
‫של איינהריי התקשיתי להאמין שאצליח‪" .‬מה עשית? מה קרה לאמיר?"‬
‫"בינתיים שום דבר!" אמר היון‪" .‬אני אביא לכם את ארוחת הצהריים שלכם‪ .‬אני רק רוצה‬
‫לבחור ראשון מהמזון‪".‬‬
‫"אהה‪ ",‬אמרתי‪" .‬בהנחה שאני מאמין לך‪ ,‬מה אתה רוצה בתמורה למידע על הלהב?"‬
‫"טובה‪ .‬זה פתוח למשא ומתן‪ .‬עכשיו‪ ,‬דוכן הפלאפל יישאר סגור לתמיד‪ ,‬או שעשינו עסק?"‬
‫בליצֶ ן ניענע בראש‪" .‬אל תסכים‪ ,‬מגנס‪".‬‬
‫הארת' סימן‪ :‬אי אפשר לסמוך על יונים‪.‬‬
‫סאם הסתכלה לי בעיניים‪ .‬הבעת פניה היתה מתחננת — כמעט מוטרפת‪ .‬או שהיא אהבה‬
‫פלאפל יותר ממני‪ ,‬או שמשהו אחר הדאיג אותה‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬תביא לנו את ארוחת הצהריים שלנו‪".‬‬
‫מסך המתכת של החנות התגלגל ונפתח מיד‪ .‬הקופאי עמד כמו פסל עם הטלפון צמוד לאוזן‪.‬‬
‫ואז הוא הפשיר‪ ,‬העיף מבט מעבר לכתף וצעק הזמנה לטבח כאילו שום דבר לא קרה‪ .‬היון עף‬
‫במהירות לעבר החנות ונעלם מאחורי הדוכן‪ .‬לא נראה שהקופאי הבחין בו‪.‬‬
‫כעבור רגע ציפור גדולה בהרבה עופפה מהמטבח — עיטם לבן ראש ענקי‪ ,‬הציפור‬
 ‫הלאומית של ארצות הברית‪ ,‬שנשא מגש בטפריו‪ .‬הוא נחת במרכז השולחן שלנו‪.‬‬
‫"אז עכשיו אתה עיטם?" שאלתי‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬הוא אמר באותו קול חורק‪" ,‬אני אוהב לגוון‪ .‬הנה האוכל שלכם‪".‬‬
‫היה שם כל פריט מזון שיכולתי לחלום עליו‪ :‬קובות בקר מתובלות לוהטות; ערמת קבב‬
‫כבש עם מטבל יוגורט ונענע; ארבע פיתות טריות מלאות פלאפלים שזה עתה טוגנו‪ ,‬בתוספת‬
‫טחינה וחמוצים‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬כן‪ ".‬הושטתי יד למגש‪ ,‬אבל העיטם ניקר לי את היד‪.‬‬
‫"רגע אחד‪ ",‬הוא נזף בי‪" .‬אמרנו שאני מקבל זכות בחירה ראשון‪".‬‬
‫ראיתם פעם עיטם אוכל פלאפל?‬
‫התמונה המזעזעת הזאת רודפת אותי מאז בסיוטים‪.‬‬
‫מהיר יותר מברק‪ ,‬העיטם הסתער ושאב את כל האוכל מלבד חתיכה אחת קטנה של מלפפון‬
‫חמוץ‪.‬‬
‫"הי!" צעקתי‪.‬‬
‫סאם קמה‪ ,‬אוחזת בגרזן שלה‪" .‬הוא ענק‪ .‬אני בטוחה בזה!"‬
‫"עשינו עסק‪ ".‬העיטם תקע גרעפס‪" .‬עכשיו לגבי הלהב‪"...‬‬
‫שיחררתי שאגה פראית — זעקתו של אדם שנגזלו ממנו הקובות שהיו שלו בדין‪ .‬שלפתי‬
‫את החרב שלי וחבטתי בעיטם בצד השטוח שלה‪.‬‬
‫זאת לא היתה הפעולה הכי הגיונית בעולם‪ ,‬אבל הייתי רעב‪ .‬כעסתי‪ .‬שנאתי שמנצלים אותי‪,‬‬
‫ולא ממש השתגעתי על עיטמים‪.‬‬
‫הלהב פגע בגב של העיטם ונדבק אליו כמו בסופר־גלו‪ .‬ניסיתי לחלץ אותו‪ ,‬אבל הוא לא זז‪.‬‬
‫גם הידיים שלי נדבקו לניצב החרב‪.‬‬
‫"אין בעיה‪ ",‬קירקר העיטם‪" ,‬נעשה את זה בדרך הזאת‪".‬‬
‫והוא זינק לאוויר במהירות מאה קמ"ש‪ ,‬גורר אותי אחריו‪.‬‬
 ‫‪30‬‬

‫תפוח ליום יהרוג אותך‬

‫אתם יכולים להוסיף לרשימת הפעילויות הכי פחות אהובות עלי גלישת עיטמים‪.‬‬
‫העיטם המטופש לא היה אמור להיות מסוגל להמריא עם מגנס כמעט־בוגר דבוק אליו‪ .‬אבל‬
‫הוא הצליח‪.‬‬
‫מאחורי בליץ וסאם צעקו דברים מועילים‪ ,‬כגון "הי!" או "תעצור!" בעוד העיטם גורר‬ ‫ַ‬
‫אותי דרך שולחנות‪ ,‬כיסאות ועציצים‪ ,‬ואז פורץ מבעד לדלתות הזכוכית ודואה מעל רחוב‬
‫צ'רלס‪.‬‬
‫בחור שאכל ארוחת צהריים בדירה בקומה העשירית מעבר לכביש ירק את האוכל מהפה‬
‫כשנגררתי על פניו‪ .‬השארתי טביעת רגל נחמדה על החלון שלו‪.‬‬
‫"תשחרר אותי!" צעקתי אל העיטם‪.‬‬
‫הוא השמיע צחוק מקרקר בזמן שגרר אותי לאורך אחד הגגות‪" .‬אתה בטוח בזה? זהירות!"‬
‫התפתלתי הצידה‪ ,‬ובקושי הספקתי להתחמק מהתנגשות חזיתית במדחס של מזגן‪ .‬בדרך‬
‫הורדתי ארובת לבנים‪ ,‬כשהחזה שלי משמש איל ניגוח‪ .‬העיטם צלל מטה בצד האחר של‬
‫הבניין‪.‬‬
‫"טוב!" הוא אמר‪" .‬מרגיש מוכן למשא ומתן על הטובה ההיא שהזכרתי?"‬
‫"עם יון מוטנטי שגונב פלאפל?" צעקתי‪" .‬לא‪ ,‬תודה!"‬
‫"איך שאתה רוצה‪ ".‬העיטם סטה הצידה והטיח אותי במדרגות חירום‪ .‬הרגשתי שהצלעות‬
‫שלי נסדקות‪ ,‬כמו בקבוקי חומצה שנשברים לי בחזה‪ .‬הקיבה הריקה שלי ניסתה להקיא‪,‬‬
‫בחוסר הצלחה‪.‬‬
‫טיפסנו מעל אחת הכנסיות בבוילסטון וחגנו מעל הצריח‪ .‬זכרתי במעורפל שבעבר אנשים‬
‫נהגו להדליק נרות בחלונות כנסיות כקוד סודי‪.‬‬
‫אם אתם רואים מישהו שעיטם לבן גורר אותו באוויר‪ ,‬אממ‪ ,‬אין לי מושג כמה נרות‬
‫צריך להדליק‪.‬‬
‫ניסיתי לרפא את הצלעות שלי בכוח הרצון‪ ,‬אבל לא הצלחתי להתרכז‪ .‬הכאב היה חזק מדי‪.‬‬
‫לא הפסקתי להיחבט בקירות ולהיתקל בחלונות‪.‬‬
‫"אני בסך הכול רוצה טובה תמורת טובה‪ ",‬אמר העיטם‪" .‬אני אסביר לך איך להשיג את‬
‫הלהב‪ ,‬אבל בדרך לשם תצטרך לעשות משהו למעני‪ .‬לא משהו מיוחד‪ .‬רק תפוח‪ .‬תפוח אחד‪".‬‬
‫"מה המלכודת?"‬
‫"המלכודת היא שאם לא תסכים‪ ...‬הי‪ ,‬תראה! דוקרנים נגד יונים!"‬
‫גג בית המלון שמולנו היה מכוסה בדוקרני פלדה‪ ,‬כמו תיל דוקרני מיניאטורי ממלחמת‬
‫העולם הראשונה‪ .‬הדוקרנים נועדו למנוע מציפורים לקנן שם‪ ,‬אבל יעשו עבודה נהדרת‬
‫בריטוש הבטן שלי‪.‬‬
‫הפחד היה חזק ממני‪ .‬אני לא אוהב חפצים חדים‪ .‬הבטן שלי עדיין היתה רגישה מכל עניין‬
‫המוות מכדור אספלט בוער‪.‬‬
‫"בסדר!" צעקתי‪" .‬רק בלי דוקרנים!"‬
‫"תגיד‪ :‬בהן צדקי אני מסכים לתנאיך‪".‬‬
‫"אני לא יודע אפילו מה זה אומר!"‬
‫"תגיד!"‬
‫"בהן צדקי אני מסכים לתנאיך! כן‪ ,‬תפוחים! לא‪ ,‬דוקרנים!"‬
‫העיטם דאה לשמים‪ ,‬ורק בקושי חמק מהגג‪ .‬קצות הנעליים שלי נחבטו בתיל‪ .‬חגנו מעל‬
‫כיכר קופלי ונחתנו על גג הספרייה הציבורית של בוסטון‪.‬‬
‫החרב ניתקה מגב העיטם‪ .‬הידיים שלי השתחררו‪ ,‬וזה היה נהדר‪ ,‬רק שעכשיו לא היה לי‬
‫במה להיאחז‪ .‬כמעט לא היה אפשרי לעמוד על רעפי החומר המעוגלים‪ .‬הגג התמשך בזווית‬
‫חדה‪ .‬מתחתי נפערה תהום מוות בגובה עשרים וחמישה מטרים‪ ,‬ובתחתיתה מדרכה‪.‬‬
‫השתופפתי כדי לא ליפול‪ .‬החזרתי את החרב בזהירות לנדן‪ ,‬והיא הפכה בחזרה לשרשרת‪.‬‬
‫"איי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הצלעות שלי כאבו‪ .‬הזרועות שלי כמעט נתלשו מהמקום‪ .‬הרגשתי כאילו קיעקעו לי בחזה‬
‫קיר לבנים‪.‬‬
‫משמאלי העיטם ישב על צריח‪ ,‬מתנשא מעל גריפוני הארד המקשטים את הבסיס‪.‬‬
‫מעולם לא חשבתי שיש לעיטמים הבעות פנים‪ ,‬אבל הוא בהחלט נראה מרוצה מעצמו‪.‬‬
‫"אני שמח שראית את האור!" הוא אמר‪" .‬אבל באמת נהניתי מהסיבוב הקצר שלנו בעיר‪.‬‬
‫היה נחמד לדבר איתך בפרטיות‪".‬‬
‫"אני מסמיק‪ ",‬רטנתי‪" .‬רגע‪ ,‬לא‪ .‬זה הדם שמכסה את הפנים שלי‪".‬‬
‫"הנה המידע שאתה צריך‪ ",‬המשיך העיטם בדבריו‪" .‬כשהלהב שלך נפל לנהר‪ ,‬הוא נסחף‬
‫במורד הזרם‪ .‬האלה ראן מצאה אותו‪ .‬דברי ערך רבים נלכדים ברשת שלה‪".‬‬
‫"ראן?"‬
‫העיטם ציקצק במקורו‪" .‬אלת ים‪ .‬יש לה רשת‪ .‬תנסה לעקוב‪".‬‬
‫"איפה אני מוצא אותה? ובבקשה אל תגיד לי 'בים'‪".‬‬
‫"היא עשויה להימצא בכל מקום‪ ,‬כך שתצטרך למשוך את תשומת לבה‪ .‬זאת הדרך לעשות‬
‫זאת‪ :‬אני מכיר בחור אחד ששמו הָ ראלד‪ .‬יש לו סירה במזח הדגים‪ ,‬הוא לוקח אנשים למסעות‬
‫דיג בעומק הים‪ .‬תגיד לו שג'מבו שלח אותך‪".‬‬
‫"ג'מבו‪".‬‬
‫"יש לי שמות רבים‪ .‬הראלד יֵדע למי אתה מתכוון‪ .‬תשכנע אותו לקחת אותך לדיג במפרץ‬
‫מסצ'וסטס‪ .‬אם תעשה שם מספיק בלגן‪ ,‬זה ימשוך את תשומת הלב של ראן‪ .‬ואז תוכל לנהל‬
‫איתה משא ומתן‪ .‬בקש ממנה את הלהב ואת אחד מתפוחי אידוּנָה‪".‬‬
‫"אידונה‪".‬‬
‫"אתה הולך לחזור על כל שם שאני אומר לך? אי־דו־נה‪ .‬היא מחלקת את תפוחי העלומים‪,‬‬
‫שבזכותם האלים נשארים צעירים ומלאי חיים‪ .‬בטוח שיש לראן תפוח אחד איפשהו‪ ,‬כי‬
‫ברצינות‪ ,‬ברגע שתראה אותה‪ ,‬אתה תבין שהיא לא מקפידה לאכול את התפוחים שלה‪.‬‬
‫כשהתפוח יהיה בידיך‪ ,‬הבא אותו לכאן‪ .‬תן לי אותו‪ ,‬ואני אשחרר אותך מהשבועה שלך‪".‬‬
‫"שתי שאלות‪ .‬אחת‪ ,‬אתה משוגע?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫"שתיים‪ :‬איך דיג במפרץ יעשה מספיק בלגן כדי למשוך את תשומת הלב של אלת ים?"‬
‫"תלוי מה תדוג‪ .‬תגיד להראלד שאתה צריך את הפיתיון המיוחד‪ .‬הוא יבין על מה אתה‬
‫מדבר‪ .‬אם הוא לא ירצה לשתף פעולה‪ ,‬תגיד לו שג'מבו מתעקש‪".‬‬
‫"אין לי מושג מה זה אומר‪ ",‬הודיתי‪" .‬בהנחה שאני אמצא את ראן‪ ,‬איך אני אמור להתמקח‬
‫איתה?"‬
‫"זה כבר שלוש שאלות‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬זאת הבעיה שלך‪".‬‬
‫"שאלה אחרונה‪".‬‬
‫"הגענו לארבע‪".‬‬
‫"מה מונע ממני להשיג את הלהב ולא להביא לך תפוח?"‬
‫"טוב‪ ,‬אתה נשבעת בהן צדקך‪ ",‬אמר העיטם‪" .‬הן צדקך הוא מילת הכבוד שלך‪ ,‬האמונה‬
‫שלך‪ ,‬הנשמה שלך‪ .‬זאת שבועה מחייבת‪ ,‬בעיקר עבור איינהריי‪ .‬אם אתה לא רוצה להתפוצץ‬
‫פתאום ולמצוא את עצמך לכוד לנצח באפלה הקפואה של הֶ לְ הַ יים‪"...‬‬
‫נשכתי שפתיים‪" .‬נראה לי שאני אקיים את ההבטחה שלי‪".‬‬
‫"מצוין!" העיטם טפח בכנפיו‪" .‬הנה מגיעים החברים שלך‪ ,‬וזה הרגע שלי לעזוב‪ .‬נתראה‬
‫כשתמצא את הסחורה שלי!"‬
‫העיטם המריא משם ונעלם מאחורי קירות הזכוכית של מגדל הנקוק‪ ,‬והשאיר אותי תקוע‬
‫לבדי על הגג‪ ,‬מחפש דרך לרדת ממנו‪.‬‬
‫למטה‪ ,‬בכיכר קופלי‪ ,‬בליצֶ ן‪ ,‬הארת'סטון וסאם הגיעו בריצה למדשאה הקפואה‪ .‬סאם ראתה‬
‫אותי ראשונה‪ .‬היא נעמדה והצביעה‪.‬‬
‫נופפתי להם‪.‬‬
‫מהגובה הזה לא יכולתי לראות את הבעת הפנים שלה‪ ,‬אבל היא פרשה זרועות כאומרת‪,‬‬
 ‫מה לעזאזל אתה עושה למעלה?‬
‫בקושי מסוים הצלחתי להיעמד‪ .‬הודות לכיסוי הבריאותי של ביטוח ולהלה‪ ,‬הפציעות שלי‬
‫כבר התחילו להחלים‪ ,‬אבל עדיין הרגשתי נוקשה ודואב‪ .‬התקדמתי בזהירות אל שפת הגג‬
‫והצצתי למטה‪ .‬מגנס ‪ 1.0‬בחיים לא היה שוקל לעשות דבר כזה‪ ,‬אבל עכשיו תיכננתי סדרת‬
‫קפיצות של שלושה מטרים — לאדן החלון הזה‪ ,‬לעמוד ההוא‪ ,‬משם לפנס ואז למדרגות‬
‫הכניסה — וחשבתי לעצמי‪ ,‬כן‪ ,‬שום בעיה‪.‬‬
‫בתוך שניות הגעתי לקרקע בבטחה‪ .‬החברים שלי פגשו אותי על המדרכה‪.‬‬
‫"מה זה היה?" תבע בליצֶ ן לדעת‪" .‬הוא היה ענק?"‬
‫"אין לי שמץ‪ ",‬אמרתי‪" .‬קוראים לו ג'מבו והוא אוהב תפוחים‪".‬‬
‫סיפרתי להם את הסיפור‪.‬‬
‫הארת'סטון חבט לעצמו במצח‪ .‬הוא סימן‪ :‬אתה נשבעת בהן צדק?‬
‫"טוב‪ ,‬זה היה או זה או שדוקרני יונים יעשו ממני מגנס מגורר‪ ,‬אז כן‪".‬‬
‫סאם בהתה בשמים‪ ,‬אולי בתקווה לאתר את העיטם ולפגוע בו בגרזן שלה‪" .‬זה ייגמר לא‬
‫טוב‪ .‬זה תמיד ככה בעסקאות עם ענקים‪".‬‬
‫"לפחות מגנס גילה איפה הלהב‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬וחוץ מזה‪ ,‬ראן היא אלה‪ .‬היא תהיה בצד‬
‫שלנו‪ ,‬לא?"‬
‫סאם נחרה בבוז‪" .‬כנראה לא שמעת את הסיפורים עליה שאני שמעתי‪ .‬אבל נכון לעכשיו‪,‬‬
‫אין לנו הרבה בררות‪ .‬בואו נמצא את הָ ראלד‪".‬‬
 ‫‪31‬‬

‫הדג מסריח מהראש‬

‫בחיים שלי לא פחדתי מסירות‪ ,‬עד שראיתי את הסירה של הראלד‪.‬‬

‫על החרטום היה כתוב "הראלד — דיג בעומק הים ומשאלות מוות"‪ ,‬הרבה מאוד אותיות‬
‫לדוגית באורך שישה מטרים‪ .‬הסיפון היה ערבוביה של חבלים‪ ,‬דליים וארגזי פיתיונות‪.‬‬
‫רשתות ומצופים קישטו את הדפנות כמו עיטורי חג המולד‪ .‬גוף הסירה היה פעם ירוק‪ ,‬אבל‬
‫דהה בינתיים לצבע מסטיק מנתה שלעסו יותר מדי‪.‬‬
‫על הסיפון ישב הראלד עצמו בסרבל צהוב מוכתם ובחולצת טריקו שהיתה כל כך מטונפת‪,‬‬
‫שחולצת הצ'יפמאנקס המחוררת שלי היתה שדרוג לעומתה‪ .‬הוא היה בחור בגודל מתאבק‬
‫סומו‪ ,‬עם זרועות עבות כמו עמודי השווארמה ב"פלאפל פדלאן" )כן‪ ,‬עדיין חשבתי על אוכל(‪.‬‬
‫הדבר הכי מוזר בו היה השיער שלו‪ .‬התלתלים המדובללים שלו‪ ,‬הזקן שלו‪ ,‬אפילו פלומת‬
‫הזרועות שלו — היו כולם לבנים־כחלחלים‪ ,‬כאילו נתקע כל הלילה בחוץ וכוסה בכפור‪.‬‬
‫כשהתקרבנו‪ ,‬הוא הרים מבט מהחבל שליפף‪" .‬תראו מה זה‪ .‬גמד‪ ,‬אלף ושני בני אדם‬
‫נכנסים למזח‪ ...‬זה נשמע כמו התחלה של בדיחה‪".‬‬
‫"אני מקווה שלא‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו רוצים לשכור את הסירה שלך למסע דיג‪ .‬נצטרך את‬
‫הפיתיון המיוחד‪".‬‬
‫הראלד נחר בבוז‪" .‬ארבעתכם באחד ממסעות הדיג שלי? לא נראה לי‪".‬‬
‫"ג'מבו שלח אותנו‪".‬‬
‫המצח של הראלד התכווץ והמטיר שלג קל על הלחיים שלו‪" .‬ג'מבו‪ ,‬מה? מה הקשר שלכם‬
‫אליו?"‬
‫סאם צעדה קדימה‪" .‬זה לא העסק שלך‪ ".‬מכיס המעיל שלה היא הוציאה מטבע גדול‬
‫והשליכה אותו אל הראלד‪" .‬זהב אדום אחד עכשיו; עוד חמישה כשנחזור‪ .‬אז אתה משכיר לנו‬
‫את הסירה או לא?"‬
‫רכנתי אליה‪" .‬מה זה זהב אדום?"‬
‫"המטבע של ולהלה ואוסגרד‪ ",‬היא אמרה‪" .‬מקבלים אותו כמעט בכל מקום‪ ,‬גם בממלכות‬
‫האחרות‪".‬‬
‫הראלד ריחרח את המטבע‪ .‬הוא בהק באור כה חמים‪ ,‬עד שנדמה שהוא עולה באש‪" .‬יש בך‬
‫דם ענקים‪ ,‬ילדה? אני רואה את זה בעיניים שלך‪".‬‬
‫"גם זה לא העסק שלך‪".‬‬
‫"המפף‪ .‬התשלום יספיק‪ ,‬אבל הסירה שלי קטנה‪ .‬מקסימום שני נוסעים‪ .‬אני אקח אותָ ך ואת‬
‫הילד האנושי‪ ,‬אבל הגמד והאלף — תשכחי מזה‪".‬‬
‫בליצֶ ן פוקק אצבעות בתוך כפפות העור‪" .‬תקשיב לי‪ ,‬קרטיב‪"...‬‬
‫"גררר! לעולם אל תקרא לענק כפור 'קרטיב'‪ .‬אנחנו שונאים את זה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬כבר עכשיו‬
‫אתה נראה חצי מאובן‪ ,‬גמד‪ .‬אני לא צריך עוד עוגן‪ .‬ואלפים הם יצורים של האוויר והאור‪.‬‬
‫אין להם מה לחפש בסירות‪ .‬שני נוסעים‪ .‬זאת העסקה‪ .‬להחלטתכם‪".‬‬
‫העפתי מבט בחברים שלי‪" .‬אנשים‪ ,‬התייעצות‪".‬‬
‫הובלתי אותם לאורך הרציף‪ ,‬מחוץ לטווח השמיעה של הראלד‪" .‬הטיפוס הזה הוא ענק‬
‫כפור?"‬
‫קרח‪ .‬מכוער‪ .‬גדול‪ .‬כן‪.‬‬‫הארת'סטון סימן‪ְ :‬שׂער ַ‬
‫"אבל‪ ...‬כלומר‪ ,‬הוא גדול‪ ,‬אבל הוא לא ענק‪".‬‬
‫ההבעה של סאם גרמה לי לחשוד שהיא לא המורה הכי סבלנית לגיאומטריה‪" .‬מגנס‪,‬‬
‫הענקים לא בהכרח עצומים‪ .‬יש כאלה שכן‪ .‬יש כאלה שיכולים לצמוח לגודל ענקי אם‬
‫מתחשק להם‪ .‬אבל הם מגוונים עוד יותר מבני אדם‪ .‬רבים מהם נראים כמו אנשים רגילים‪.‬‬
‫יש כאלה שמסוגלים להחליף צורה לעיטמים או ליונים או כמעט לכל דבר אחר‪".‬‬
‫"אבל מה ענק כפור עושה ברציפים של בוסטון? אנחנו יכולים לבטוח בו?"‬
‫"לשאלה הראשונה‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" ,‬ענקי כפור נמצאים בכל מקום‪ ,‬בעיקר בצפון מידגרד‪.‬‬
‫לבטוח בו — ממש לא‪ .‬הוא עלול לקחת את שניכם ישירות ליֵטוּנְ הַ יים ולזרוק אתכם לצינוק‪,‬‬
‫או להשתמש בכם כפיתיונות‪ .‬אתם חייבים להתעקש שהארת' ואני נבוא איתכם‪".‬‬
‫הארת' נגע בכתף של בליץ‪.‬‬
‫הענק צודק‪ ,‬סימן‪ .‬אמרתי לך — יותר מדי אור יום‪ .‬אתה הופך לאבן‪ .‬עקשן מדי‬
‫להודות‪.‬‬
‫"שטויות‪ ,‬אני בסדר גמור‪".‬‬
‫הארת' העיף מבט סביב הרציף‪ .‬הוא איתר דלי מתכת‪ ,‬הרים אותו והכניס אותו לבליץ‬
‫בראש‪ .‬בליץ לא הגיב‪ ,‬אבל הדלי התקמט לצורת הגולגולת שלו‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬הודה בליץ‪" ,‬אולי טיפה התאבנתי‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫"תתרחק מהאור לכמה זמן‪ ",‬אמרתי לו‪" .‬אנחנו נהיה בסדר גמור‪ .‬הארת'‪ ,‬אתה יכול למצוא‬
‫איזו מאורה תת־קרקעית או משהו?"‬
‫הארת' הינהן‪ .‬ננסה לגלות עוד פרטים על פנריר והכבלים שלו‪ .‬ניפגש הלילה‪.‬‬
‫בספרייה?‬
‫"נשמע טוב‪ ",‬אמרתי‪" .‬סאם‪ ,‬בואי נלך לדוג‪".‬‬
 ‫חזרנו אל הראלד‪ ,‬שהכין מהחבל שלו לולאת חנק מקסימה‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרתי לו‪" ,‬שני נוסעים‪ .‬אנחנו צריכים להגיע הכי רחוק שאפשר במפרץ‬
‫מסצ'וסטס‪ ,‬ואנחנו צריכים את הפיתיון המיוחד‪".‬‬
‫הראלד חייך אלי חיוך מעוקם‪ .‬השיניים שלו נראו כאילו נגזרו מאותו חבל חום ושעיר‬
‫שליפף‪" .‬כמובן‪ ,‬איש קטן‪ ".‬הוא הצביע על דלת הזזה בקיר המחסן‪" .‬אתה מוזמן לבחור את‬
‫הפיתיון בעצמך‪ ...‬אם תצליח לסחוב אותו‪".‬‬
‫כשסאם ואני פתחנו את הדלת‪ ,‬כמעט התעלפתי מהריח‪.‬‬
‫סאם נראתה על סף הקאה‪" .‬עינו של אודין‪ ,‬יצא לי להיות בשדות קרב פחות מצחינים‪".‬‬
‫בתוך המחסן‪ ,‬על אנקולי בשר‪ ,‬היה תלוי אוסף מרשים של פגרים מרקיבים‪ .‬הקטן שבהם‬
‫היה שרימפ באורך מטר וחצי‪ .‬הגדול שבהם היה ראש שור כרות בגודל פיאט‪.‬‬
‫כיסיתי את האף בשרוול המעיל שלי‪ .‬זה לא עזר‪ .‬הרגשתי כאילו מישהו מילא רימון חי‬
‫בביצים סרוחות‪ ,‬במתכת חלודה ובבצל חי‪ ,‬וזרק אותו לתוך הסינוסים שלי‪.‬‬
‫"כואב לנשום כאן‪ ",‬אמרתי‪" .‬מה נראה לך‪ ,‬איזה מהדברים הטעימים האלה הוא הפיתיון‬
‫המיוחד?"‬
‫סאם הצביעה על ראש השור‪" .‬פיתיון גדול מבית טוב?"‬
‫"היא אמרה לילד חסר הבית‪ "...‬הכרחתי את עצמי לבחון את ראש השור — הקרניים‬
‫השחורות המעוקלות‪ ,‬הלשון הוורודה המשתלשלת מהפה כמו מזרן אוויר שעיר‪ ,‬הפרווה‬
‫הלבנה המהבילה והמכתשים הרטובים של הנחיריים‪" .‬איך שור יכול להגיע לגודל כזה?"‬
‫"הוא בטח מיטונהיים‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬הבקר שלהם די גדול‪".‬‬
‫"מה את אומרת‪ .‬יש לך מושג מה אנחנו אמורים לדוג?"‬
‫"יש הרבה מפלצות ים במעמקים‪ .‬כל עוד זה לא‪ "...‬צל חלף על פניה‪" .‬לא משנה‪ .‬בטח‬
‫סתם מפלצת ים‪".‬‬
‫"סתם מפלצת ים‪ ",‬אמרתי‪" .‬איזו הקלה‪".‬‬
‫התפתיתי לקחת את השרימפ הענקי ולהתחפף משם‪ ,‬אבל היתה לי הרגשה שנצטרך פיתיון‬
‫גדול יותר אם אנחנו רוצים לעורר מהומה שתמשוך את תשומת הלב של אלת ים‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז ראש השור‪ ",‬החלטתי‪.‬‬
‫סאם הניפה את הגרזן שלה‪" .‬אני אפילו לא בטוחה שנוכל להכניס אותו לסירה של הראלד‪,‬‬
‫אבל‪"...‬‬
‫היא השליכה את הגרזן על השרשרת של אנקול הבשר וניתקה אותה‪ .‬ראש השור התרסק‬
‫על הרצפה כמו נברשת ענקית ודוחה‪ .‬הגרזן עף בחזרה ליד של סאם‪.‬‬
‫יחד תפסנו באנקול הבשר וגררנו את ראש השור מהמחסן‪ .‬לא היינו אמורים להצליח בזה‪,‬‬
‫אפילו יחד‪ ,‬אבל כוח האיינהריי שלי עמד במשימה בכבוד‪.‬‬
‫למות בייסורים‪ .‬להגיע לוולהלה‪ .‬לזכות בכוח לגרור ראשים כרותים רקובים ענקיים‪.‬‬
‫מעולה‪.‬‬
‫כשהגענו לסירה‪ ,‬משכתי בשרשרת בכל הכוח‪ .‬ראש השור התגלגל מהרציף ונחת על‬
‫הסיפון‪ .‬הסירה של הראלד כמעט התהפכה‪ ,‬אבל איכשהו המשיכה לצוף‪ .‬ראש השור תפס את‬
‫כל המחצית האחורית של הסירה‪ .‬הלשון הידלדלה מעבר לירכתיים‪ .‬העין השמאלית‬
‫התגלגלה למעלה ככה שנדמה שהוא סובל ממחלת ים‪.‬‬
‫הראלד קם מדלי הפיתיונות שלו‪ .‬אם הוא היה מופתע או מעוצבן שהפלנו על הסירה שלו‬
‫ראש שור במשקל מאתיים קילו‪ ,‬לא ראו את זה עליו‪.‬‬
‫"בחירה שאפתנית‪ ".‬הראלד השקיף על פני הנמל‪ .‬השמים התחילו להחשיך‪ .‬שלג קל ירד‬
‫על המים‪" .‬טוב‪ ,‬בואו נזוז‪ .‬אחר צהריים מקסים לדיג‪".‬‬
 ‫‪32‬‬

‫אני חושב שנצטרך סירה יותר גדולה‬

‫זה היה אחר צהריים מזעזע לדיג‪.‬‬

‫הים געש ואני הקאתי‪ ,‬כמה פעמים‪ ,‬מעבר לשפת הסירה‪ .‬הקור לא הפריע לי‪ ,‬אבל הגשם‬
‫המעורב בשלג דקר לי בפנים‪ .‬הסירה היטלטלה‪ ,‬ואני הרגשתי כאילו הרגליים שלי עשויות‬
‫מגומי‪ .‬הראלד ענק הכפור עמד מאחורי ההגה ושר בשפה גרונית שהנחתי שהיא יֵטוּנית‪.‬‬
‫לא נראה שהים הסוער מפריע לסאם‪ .‬היא נשענה על מעקה החרטום ובהתה באופק האפור‪,‬‬
‫והצעיף שלה מתבדר סביב צווארה כמו זימים‪.‬‬
‫"מה הקטע של הצעיף?" שאלתי‪" .‬לפעמים את מכסה את הראש‪ .‬לפעמים לא‪".‬‬
‫היא הניחה יד מגוננת על המשי הירוק‪" .‬זה חיג'אב‪ .‬אני מתכסה בו כשאני רוצה‪ ,‬או‬
‫כשנראה לי שאני צריכה‪ .‬למשל‪ ,‬כשאני לוקחת את סבתא שלי למסגד בימי שישי‪ ,‬או‪"...‬‬
‫"או כשאת רואה את אמיר?"‬
‫היא רטנה משהו בשקט‪" .‬כמעט האמנתי שתעזוב את זה‪".‬‬
‫"היון אמר שאמיר הוא המיועד שלך‪ .‬כאילו‪ ...‬הארוס שלך? בת כמה את‪ ,‬שש־עשרה?"‬
‫"מגנס‪"...‬‬
‫"אני רק אומר‪ ,‬אם זה מהשידוכים בכפייה האלה‪ ,‬זה ממש דפוק‪ .‬את ולקיריה‪ .‬את אמורה‬
‫להיות‪"...‬‬
‫"מגנס‪ ,‬תסתום‪ .‬בבקשה‪".‬‬
‫הסירה התרוממה על גל והתיזה עלינו דליים של מי מלח‪.‬‬
‫סאמירה אחזה בכוח במעקה‪" .‬סבא וסבתא שלי שמרנים‪ .‬הם גדלו בבגדד‪ ,‬אבל ברחו‬
‫לארצות הברית כשסדאם חוסיין עלה לשלטון‪".‬‬
‫"ו‪"?....‬‬
‫"הם מכירים את משפחת פדלאן שנים‪ .‬זאת משפחה טובה‪ .‬קרובי משפחה רחוקים שלנו‪.‬‬
‫מצליחים‪ ,‬טובי לב‪"...‬‬
‫"אני יודע‪ .‬עבּד אדיר‪ .‬אמיר תמיד נראה לי עשר‪ .‬אבל נישואים כפויים אם את לא אוהבת‬
‫את הבחור‪"...‬‬
 ‫"אוף! אתה לא מבין‪ .‬אני מאוהבת באמיר מגיל שתים־עשרה‪".‬‬
‫הסירה נאנקה בזמן שצללה בין הגלים‪ .‬הראלד המשיך לשיר את הגרסה היטונית של‬
‫"תשעים ותשעה בקבוקים על הקיר"‪.‬‬
‫"אה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"לא שזה העסק שלך‪ ",‬אמרה סאמירה‪.‬‬
‫"כן‪ .‬לא‪".‬‬
‫"אבל לפעמים כשמשפחה מנסה למצוא לבחורה שידוך טוב‪ ,‬דווקא אכפת להם מה הבחורה‬
‫חושבת‪".‬‬
‫"טוב‪".‬‬
‫"רק כשהתבגרתי קלטתי את זה‪ ...‬אחרי שאמא שלי מתה‪ ,‬סבא וסבתא שלי אימצו אותי‪,‬‬
‫אבל אמא שלי לא היתה נשואה כשהיא ילדה אותי‪ .‬זה עדיין עניין רציני מבחינת הדור של‬
‫סבא וסבתא שלי‪".‬‬
‫"כן‪ ".‬החלטתי לא להוסיף‪ :‬ויש גם את העניין הזה שאבא שלך היה לוקי‪ ,‬אבי הרשע‪,‬‬
‫וכל זה‪.‬‬
‫נראה שסאם קוראת את המחשבות שלי‪" .‬היא היתה רופאה‪ ,‬אמא שלי‪ .‬היא מצאה את לוקי‬
‫בחדר מיון‪ .‬הוא היה‪ ...‬לא יודעת‪ ...‬הוא השתמש ביותר מדי מהכוחות שלו בניסיון להתגשם‬
‫במידגרד בצורה פיזית‪ .‬הוא נלכד איכשהו‪ ,‬מפוצל בין העולמות‪ .‬ההתגלמות שלו בבוסטון‬
‫סבלה ייסורים קשים‪ ,‬היתה חלשה וחסרת אונים‪".‬‬
‫"היא ריפאה אותו?"‬
‫סאם ניגבה טיפת מי מלח ממפרק היד שלה‪" .‬מבחינה מסוימת‪ .‬היא דאגה לו‪ .‬היא נשארה‬
‫לצדו‪ .‬לוקי יכול להיות מאוד מקסים כשהוא רוצה‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ".‬מיצמצתי‪" .‬זאת אומרת‪ ...‬לפי הסיפורים‪ .‬פגשת אותו פנים אל פנים?"‬
‫היא העיפה בי מבט כעוס‪" .‬אני לא תומכת באבא שלי‪ .‬הוא יכול להיות כריזמטי‪ ,‬אבל הוא‬
‫שקרן‪ ,‬גנב ורוצח‪ .‬הוא ביקר אותי כמה פעמים‪ .‬סירבתי לדבר איתו‪ ,‬וזה מטריף אותו‪ .‬הוא‬
‫אוהב תשומת לב‪.‬‬
‫"אמא שלי גידלה אותי כמעט לבדה‪ .‬היא היתה עקשנית‪ ,‬לא שגרתית‪ .‬כשהיא מתה‪ ...‬טוב‪,‬‬
‫בקהילה המקומית נחשבתי סחורה פגומה‪ ,‬הממזרה הקטנה‪ .‬לסבא וסבתא שלי היה מזל‪,‬‬
‫הרבה מזל‪ ,‬שמשפחת פדלאן הסכימה שאני אתחתן עם אמיר‪ .‬אין לי שום דבר להציע‬
‫בנישואים האלה‪ .‬אני לא עשירה או מכובדת או‪"...‬‬
‫"בחייך‪ ",‬אמרתי‪" .‬את חכמה‪ .‬את קשוחה‪ .‬את ולקיריה‪ ,‬בשם האלים‪ .‬ואני לא מאמין שאני‬
‫מוצא סיבות לתמוך בשידוך שלך‪"...‬‬
‫השיער הכהה שלה הצליף סביבה‪ ,‬צובר שביבי קרח‪.‬‬
‫"עניין הוולקיריה הוא בעיה‪ ",‬היא אמרה‪" .‬המשפחה שלי‪ ...‬טוב‪ ,‬אנחנו קצת שונים‪ .‬יש לנו‬
‫היסטוריה ארוכה מאוד עם האלים הנורדיים‪".‬‬
 ‫"למה הכוונה?"‬
‫היא עשתה תנועה של‪ ,‬ייקח יותר מדי זמן להסביר‪.‬‬
‫"ובכל זאת‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬אם מישהו יגלה את האמת על החיים הכפולים שלי‪ ...‬אני לא‬
‫חושבת שמר פדלאן יסכים שהבן הבכור שלו יתחתן עם נערה שמחלטרת כאוספת נשמות‬
‫עבור אלים פגאניים‪".‬‬
‫"אה‪ .‬כשאת מנסחת את זה ככה‪"...‬‬
‫"אני ממציאה הסברים להיעדרויות שלי עד כמה שאפשר‪".‬‬
‫"שיעורים פרטיים‪".‬‬
‫"וקצת הקסמה ולקירית פשוטה‪ .‬אבל נערה מוסלמית טובה לא אמורה להסתובב לבדה עם‬
‫טיפוסים משונים‪".‬‬
‫"טיפוסים משונים‪ .‬המון תודה‪".‬‬
‫פתאום עלתה לי בראש תמונה של סאם יושבת בשיעור ספרות‪ ,‬ופתאום הטלפון שלה‬
‫מתחיל לזמזם‪ .‬על המסך מהבהב‪ :‬שיחה מאודין‪ .‬היא ממהרת לשירותים‪ ,‬מחליפה בגדים‬
‫לבגדי הסופר־ולקיריה שלה ועפה מהחלון הקרוב ביותר‪.‬‬
‫"כשסילקו אותך מוולהלה‪ ...‬אממ‪ ,‬כלומר‪ ,‬אני מצטער על זה‪ .‬אבל לא חשבת לעצמך‪ ,‬הי‪,‬‬
‫אולי זה לטובה‪ .‬אולי עכשיו יהיו לי חיים רגילים?"‬
‫"לא‪ .‬זאת הבעיה‪ .‬אני רוצה את שני הדברים‪ .‬אני רוצה להתחתן עם אמיר כשיגיע הזמן‪.‬‬
‫אבל כל החיים שלי גם רציתי להמריא ולעוף באוויר‪".‬‬
‫"להמריא ולעוף באוויר כמו במטוסים‪ ,‬או כמו לרכוב על הגב של סוס קסם מעופף?"‬
‫"גם וגם‪ .‬בגיל שש התחלתי לצייר מטוסים‪ .‬רציתי להיות טייסת‪ .‬כמה טייסות‬
‫ערביות־אמריקניות אתה מכיר?"‬
‫"את תהיי הראשונה‪ ",‬הודיתי‪.‬‬
‫"זה מוצא חן בעיני‪ .‬תשאל אותי כל שאלה על מטוסים‪ ,‬ואני אדע לענות לך‪".‬‬
‫"אז כשנעשית ולקיריה‪"...‬‬
‫"זה היה אדיר‪ .‬חלום שהתגשם‪ ,‬להיות מסוגלת להמריא באוויר מתי שארצה‪ .‬וחוץ מזה‪,‬‬
‫הרגשתי שאני עושה משהו טוב‪ .‬יכולתי למצוא אנשים הגונים ואמיצים שמתו בהגנה על‬
‫אחרים‪ ,‬ולהביא אותם לוולהלה‪ .‬אין לך מושג כמה זה חסר לי‪".‬‬
‫שמעתי את הכאב בקולה‪ .‬אנשים הגונים ואמיצים‪ ...‬היא כללה אותי בקבוצה הזאת‪ .‬אחרי‬
‫כל הצרות שהיא הסתבכה בהן למעני‪ ,‬רציתי לומר לה שהכול יהיה בסדר‪ .‬אנחנו נמצא דרך‬
‫לאפשר לה לחיות את החיים הכפולים שלה‪.‬‬
‫אבל אפילו לא יכולתי להבטיח שנשרוד את מסע הדיג הזה‪.‬‬
‫מכיווּן ההגה הראלד שאג‪" ,‬בני תמותה‪ ,‬הכינו את הפיתיון! אנחנו מתקרבים לאזור דיג‬
‫מוצלח!"‬
‫סאם הנידה בראשה‪" .‬לא‪ .‬יותר רחוק!"‬
 ‫הראלד עשה פרצוף‪" .‬זה לא בטוח! רחוק יותר‪"...‬‬
‫"אתה רוצה את הזהב או לא?"‬
‫הראלד רטן ביטונית משהו שכנראה היה גס מאוד‪ .‬המנוע טירטר‪.‬‬
‫הסתכלתי על סאם‪" .‬איך את יודעת שאנחנו צריכים להתרחק עוד?"‬
‫"אני מרגישה בזה‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אני חושבת שזה אחד מיתרונות הדם של אבא שלי‪ .‬בדרך‬
‫כלל אני מסוגלת להרגיש איפה מסתתרות המפלצות הכי גדולות‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬נהדר‪".‬‬
‫ניסיתי לפלח במבט את האוויר האפלולי‪ .‬חשבתי על יִ ינוּנְ ָגגָפּ‪ ,‬הערפל הקדמוני שבין הקרח‬
‫לאש‪ .‬נדמה שאנחנו מפליגים היישר לתוכו‪ .‬בכל רגע הים עלול להתפוגג‪ ,‬ואנחנו נצנח אל‬
‫האין‪ .‬קיוויתי שאני טועה‪ .‬סבא וסבתא של סאם בטוח יתעצבנו אם היא לא תחזור הביתה‬
‫בזמן לארוחת הערב‪.‬‬
‫רעד עבר בספינה‪ .‬הים החשיך‪.‬‬
‫"הנה‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אתה מרגיש בזה? עברנו ממידגרד למים הטריטוריאליים של‬
‫יטונהיים‪".‬‬
‫הצבעתי לשמאל הסירה‪ .‬במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו הזדקר צריח של אבן מתוך‬
‫הערפל‪" .‬אבל זה מגדלור גרייבס‪ .‬אנחנו לא כל כך רחוקים מהנמל‪".‬‬
‫סאם חטפה את אחת החכות של הענק‪ ,‬שנראתה מתאימה לפיתיון‪" .‬העולמות חופפים‪,‬‬
‫מגנס‪ ,‬בעיקר באזור בוסטון‪ .‬תביא את הפיתיון‪".‬‬
‫הראלד האט את הסירה כשראה שאני מתקרב לירכתיים‪.‬‬
‫"מסוכן מדי לדוג כאן‪ ",‬הוא הזהיר אותי‪" .‬וחוץ מזה‪ ,‬אני לא חושב שתצליחו להשליך את‬
‫הפיתיון הזה‪".‬‬
‫"תסתום‪ ,‬הראלד‪ ".‬תפסתי בשרשרת וגררתי את ראש השור קדימה‪ .‬אחת הקרניים כמעט‬
‫העיפה את רב החובל למים‪.‬‬
‫כשחזרתי אל סאם‪ ,‬בחנו את אנקול הבשר‪ ,‬שהיה תקוע עמוק בגולגולת של השור‪.‬‬
‫"זה יעבוד בתור קרס‪ ",‬החליטה סאם‪" .‬נקשור את השרשרת‪".‬‬
‫במשך כמה דקות חיברנו את השרשרת לחוט הדיג — כבל דק של פלדה קלועה‪ .‬משקל‬
‫החכה היה מאה קילו בערך‪.‬‬
‫יחדיו גילגלנו את ראש השור מחרטום הסירה‪ .‬הוא שקע באיטיות במים הקפואים‪ ,‬והעין‬
‫המתה של השור בהתה בי בעודה שוקעת‪ ,‬כאילו אומרת‪ ,‬לא יפה‪ ,‬גבר!‬
‫הראלד גרר אלינו כיסא גדול‪ .‬הוא נעץ את ארבע הרגליים בפתחי עיגון בסיפון‪ .‬ואז הצמיד‬
‫את המושב למקום בכבלי פלדה‪.‬‬
‫"במקומך‪ ,‬בן אנוש‪ ",‬אמר‪" ,‬הייתי נחגר‪".‬‬
‫המושב עם רתמות העור הזכיר לי קצת יותר מדי כיסא חשמלי‪ ,‬אבל סאם החזיקה את‬
‫החכה בזמן שאני נחגרתי בו‪.‬‬
 ‫"אז למה אני יושב בכיסא?" שאלתי‪.‬‬
‫"בגלל ההבטחה שלך‪ ",‬היא הזכירה לי‪" .‬אתה נשבעת בהן צדק‪".‬‬
‫"הן צדק הזה ממש דפוק‪ ".‬מארגז הציוד של הענק הוצאתי כפפות עור‪ ,‬שהיו גדולות עלי‬
‫בערך בארבע מידות‪ ,‬ולבשתי אותן‪.‬‬
‫סאם הושיטה לי את החכה ומצאה כפפות גם לעצמה‪.‬‬
‫היה לי זיכרון מעורפל מגיל עשר‪ ,‬כשצפיתי בסרט "מלתעות" עם אמא שלי כי היא‬
‫התעקשה‪ .‬היא הזהירה אותי שזה ממש מפחיד‪ ,‬אבל במשך כל הסרט או שהייתי משועמם‬
‫מהקצב האיטי או שצחקתי על כריש הגומי שנראה מזויף לגמרי‪.‬‬
‫"בבקשה שאני אתפוס כריש גומי‪ ",‬מילמלתי עכשיו‪.‬‬
‫הראלד כיבה את המנוע‪ .‬פתאום היה שקט להחריד‪ .‬הרוח גוועה‪ .‬הגשם המעורב בשלג פגע‬
‫בסיפון בצליל שהזכיר חול שניתך על זכוכית‪ .‬הגלים שקטו‪ ,‬כאילו הים עוצר את נשימתו‪.‬‬
‫סאם עמדה מול המעקה ושיחררה את הכבל‪ ,‬בעוד ראש השור צולל למעמקים‪ .‬בסופו של‬
‫דבר הכבל רפה‪.‬‬
‫"הגענו לקרקעית?" שאלתי‪.‬‬
‫סאם נשכה שפתיים‪" .‬אני לא יודעת‪ .‬נראה לי‪"...‬‬
‫הכבל נמתח בבת אחת בצליל שהזכיר פטיש מכה בלהב מסור‪ .‬סאם הרפתה ממנו כדי לא‬
‫להיזרק באוויר‪ .‬החכה כמעט נתלשה לי מהידיים ולקחה את האצבעות שלי איתה‪ ,‬אבל‬
‫איכשהו לא הרפיתי‪.‬‬
‫הכיסא חרק‪ .‬רצועות העור התחפרו בעצם הבריח שלי‪ .‬הסירה כולה נטתה קדימה בכיוון‬
‫המים‪ .‬קורות עץ חרקו וברגים השתחררו‪.‬‬
‫"דם יוּמיר!" צעק הראלד‪" .‬אנחנו מתפרקים!"‬
‫"תשחרר עוד כבל!" סאם חטפה דלי‪ .‬היא שפכה מים על הכבל‪ ,‬והוא העלה אדים בעודו‬
‫משתחרר במהירות‪.‬‬
‫חרקתי שיניים‪ .‬נדמה ששרירי הזרועות שלי הפכו לבצק חמים‪ .‬בדיוק כשהרגשתי שלא‬
‫אוכל להחזיק עוד‪ ,‬המשיכה פסקה‪ .‬הכבל זימזם‪ ,‬מתוח‪ ,‬חודר למים האפורים כמאה מטרים‬
‫מימין לסירה‪.‬‬
‫"מה קורה?" שאלתי‪" .‬הוא נח?"‬
‫הראלד קילל‪" .‬זה לא מוצא חן בעיני‪ .‬מפלצות ים לא מתנהגות ככה‪ .‬אפילו הגדולות‬
‫ביותר‪"...‬‬
‫"תגלגל את הכבל‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬עכשיו!"‬
‫התחלתי לסובב את הידית‪ .‬זה היה כמו להילחם בהורדות ידיים עם הרובוט מ"שליחות‬
‫קטלנית"‪ .‬החכה התכופפה‪ .‬הכבל חרק‪ .‬סאם משכה בו כדי להרחיק אותו מהמעקה‪ ,‬אבל‬
‫אפילו עם עזרתה בקושי התקדמתי‪.‬‬
‫הכתפיים שלי איבדו תחושה‪ .‬הגב התחתון שלי היה מכווץ כולו‪ .‬למרות הקור הייתי שטוף‬
 ‫זיעה ורעדתי מרוב תשישות‪ .‬הרגשתי כאילו אני מנסה למשות ספינה שטבעה‪.‬‬
‫מפעם לפעם סאם צעקה מילות עידוד‪ ,‬כמו‪" ,‬לא‪ ,‬חתיכת אידיוט! תמשוך!"‬
‫בסופו של דבר הופיעה במים מול הסירה אליפסה כהה באורך חמישה־עשר מטרים‪ .‬הגלים‬
‫הצליפו וביעבעו‪.‬‬
‫הראלד‪ ,‬שעמד למעלה בבית ההגה‪ ,‬ראה כנראה טוב מאיתנו מה עולה לפני המים‪ .‬הוא צרח‬
‫בקול מאוד לא ענקי‪" ,‬תחתכו את הכבל!"‬
‫"לא‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬מאוחר מדי‪".‬‬
‫הראלד חטף סכין‪ .‬הוא השליך אותה על הכבל‪ ,‬אבל סאם הדפה את הסכין בגרזן שלה‪.‬‬
‫"תעזוב‪ ,‬ענק!" היא צעקה‪.‬‬
‫"אתם לא יכולים למשות את הדבר הזה!" יילל הראלד‪" .‬זה ה‪"...‬‬
‫"כן‪ ,‬אני יודעת!"‬
‫החכה התחילה להחליק לי מהידיים‪" .‬הצילו!"‬
‫סאם הסתערה ותפסה בחכה‪ .‬היא נדחקה לצדי בכיסא כדי לעזור לי‪ ,‬אבל הייתי עייף‬
‫ומפוחד מכדי שארגיש מבוכה‪.‬‬
‫"יכול להיות שכולנו הולכים למות‪ ",‬היא רטנה‪" ,‬אבל זה בהחלט ימשוך את תשומת הלב‬
‫של ראן‪".‬‬
‫"למה?" שאלתי‪" .‬מה תפסנו?"‬
‫שלל הדיג שלנו פרץ את פני המים ופקח עיניים‪.‬‬
‫"תכיר את אחי הגדול‪ ",‬אמרה סאם‪" ,‬נחש העולם‪".‬‬
 ‫‪33‬‬

‫אחיה של סאם קם על צד שמאל‬

‫כשאני אומר שהנחש פקח עיניים‪ ,‬אני מתכוון שהוא הדליק זרקורים בגודל טרמפולינות‪.‬‬
‫האישונים שלו זהרו בעוצמה כזאת‪ ,‬שהייתי משוכנע שלמשך שארית חיי כל דבר שאראה‬
‫יהיה צבוע בגוון ירקרק‪.‬‬
‫החדשות הטובות‪ :‬לא נראה ששארית חיי תימשך הרבה זמן‪.‬‬
‫המצח הגבשושי של המפלץ והחרטום הצר שלו גרמו לו להיראות כמו צלופח יותר מאשר‬
‫נחש‪ .‬העור שלו נצץ בטלאים של צבעי הסוואה‪ :‬ירוק‪ ,‬חום וצהוב )אני מתאר אותו כאן‬
‫בשלווה מוחלטת‪ .‬אז המחשבה היחידה שעברה לי בראש היתה‪ :‬אהההה! נחש ענקי!(‪.‬‬
‫הוא פער את פיו וליחשש‪ ...‬צחנת ראש שור רקוב‪ ,‬וארס כה חזק שהבגדים שלי התחילו‬
‫להעלות עשן‪ .‬הוא אולי לא השתמש במי פה‪ ,‬אבל היה ברור שנחש העולם משקיע בחוט‬
‫דנטלי‪ .‬השיניים שלו נצצו בשורות של משולשים לבנים מושלמים‪ .‬הלוע הוורוד שלו היה‬
‫גדול מספיק לבלוע את הסירה של הראלד ואת הסירות של עשרה מחבריו הקרובים ביותר‪.‬‬
‫אנקול הבשר היה נעוץ באחורי הפה שלו‪ ,‬בדיוק היכן שנמצא הענבל בגרון של בן אדם‪.‬‬
‫הנחש נראה ממש לא מרוצה מזה‪.‬‬
‫הוא טילטל את ראשו הלוך ושוב‪ ,‬וכבל הפלדה נגרר על השיניים שלו‪ .‬החכה שלי הצליפה‬
‫לצדדים‪ .‬הסירה התנדנדה לימין ולשמאל‪ ,‬קורות חורקות ומתבקעות‪ ,‬אבל איכשהו נשארנו‬
‫על פני המים‪ .‬הכבל שלי לא ניתק‪.‬‬
‫"סאם?" שאלתי בשקט‪" .‬למה הוא עדיין לא הרג אותנו?"‬
‫היא נצמדה כל כך קרוב אלי‪ ,‬שהרגשתי אותה רועדת‪" .‬אני חושבת שהוא בוחן אותנו‪ ,‬אולי‬
‫אפילו מנסה לדבר איתנו‪".‬‬
‫"מה הוא אומר?"‬
‫סאם בלעה רוק‪" .‬ניחוש פראי? איך אתם מעיזים?"‬
‫הנחש ליחשש והתיז טיפות ארס שרחשו על הסיפון‪.‬‬
‫מאחורינו הראלד ייבב‪" .‬הרפו מהחכה‪ ,‬שוטים! כולנו ניהרג!"‬
‫ניסיתי להסתכל לנחש ישירות בעיניים‪" .‬תקשיב‪ ,‬מר י ְֶרמוּנְ גַנְ ד‪ .‬אני יכול לקרוא לך מר י'?‬
‫תשמע‪ ,‬מצטער להפריע‪ .‬זה לא אישי‪ .‬פשוט השתמשנו בך כדי למשוך את תשומת הלב של‬
‫מישהי‪".‬‬
‫זה ממש לא מצא חן בעיני מר י'‪ .‬הראש שלו התרומם באוויר‪ ,‬מיתמר מעלינו‪ ,‬ואז הצליף‬
‫במים מול חרטום הסירה‪ ,‬מעלה אדוות בגובה שנים־עשר מטרים‪.‬‬
‫סאם ואני ישבנו בדיוק באזור ההתזה‪ .‬בלעתי מי מלח לארוחת הצהריים‪ .‬הריאות שלי גילו‪,‬‬
‫להפתעתן‪ ,‬שהן לא מסוגלות לנשום‪ .‬העיניים שלי קיבלו שטיפה רצינית‪ .‬אבל איכשהו הסירה‬
‫לא התהפכה‪ .‬כשכל השכשוכים והנדנודים שככו‪ ,‬מצאתי את עצמי עדיין בחיים‪ ,‬עדיין מחזיק‬
‫בחכה‪ ,‬והכבל עדיין נעוץ בפה של נחש העולם‪ .‬המפלץ בהה בי כאומר‪ ,‬למה אתה לא מת?‬
‫מזווית העין ראיתי את הנחשול מתנפץ על האי של המגדלור ושוטף ממש עד הבסיס שלו‪.‬‬
‫תהיתי אם גרמתי להצפה של בוסטון‪.‬‬
‫נזכרתי למה י ְֶרמוּנְ גַנְ ד מכונה נחש העולם‪ .‬לכאורה הגוף שלו היה כל כך גדול‪ ,‬שהוא נכרך‬
‫סביב כדור הארץ כולו‪ ,‬מתמשך על קרקעית הים כמו כבל תקשורת מפלצתי‪ .‬רוב הזמן היה‬
‫הזנב שלו תקוע לו בפה — הי‪ ,‬אני מצצתי מוצץ כמעט עד גיל שנתיים‪ ,‬אז מי אני שאשפוט‬
‫— אבל מתברר שהוא החליט שראש השור שלנו שווה נגיסה‪.‬‬
‫אבל זה העניין‪ :‬אם נחש העולם היטלטל‪ ,‬ייתכן שכל העולם היטלטל איתו‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרתי לחלל האוויר‪" ,‬מה עכשיו?"‬
‫"מגנס‪ ",‬אמרה סאם בקול חנוק‪" ,‬תנסה לא להיכנס להיסטריה‪ .‬אבל תסתכל ימינה‪".‬‬
‫לא יכולתי להעלות על דעתי מה יכניס אותי להיסטריה יותר ממר י'‪ ,‬עד שראיתי את‬
‫האישה במערבולת‪.‬‬
‫לעומת הנחש היא היתה זעירה — הגובה שלה היה רק כשלושה מטרים‪ .‬מהמותניים ומעלה‬
‫היא לבשה שריון שרשרות מצופה שבלולים‪ .‬פעם היא אולי היתה יפה‪ ,‬אבל העור השקוף‬
‫שלה היה מצומק‪ ,‬העיניים הירוקות כאצות היו חלביות מקטרקט‪ ,‬ובשיער הבלונדיני‬
‫המתנחשל שלה היו קווצות אפורות‪ ,‬שנראו כמו שדה חיטה מוכה מחלות‪.‬‬
‫מהמותניים ומטה העסק התחיל להיראות מוזר‪ .‬כמו חצאית של רקדנית‪ ,‬הסתחררה סביבה‬
‫מערבולת מכוסה רשת דייגים כסופה בקוטר מאה מטרים‪ .‬ברשת נלכד קלידוסקופ של גושי‬
‫קרח‪ ,‬דגים מתים‪ ,‬שקיות זבל‪ ,‬צמיגי מכוניות‪ ,‬עגלות סופרמרקט ואשפה אחרת‪ .‬האישה צפה‬
‫לעברנו‪ ,‬ושולי הרשת שלה הצליפו בגוף הסירה והשתפשפו בצוואר של נחש העולם‪.‬‬
‫היא דיברה בקול בריטון נמוך‪" .‬מי מעז להפריע לי בחיפוש האוצרות שלי?"‬
‫הראלד ענק הקרח צרח‪ .‬הוא היה צרחן מצטיין‪ .‬הוא מיהר אל החרטום והשליך חופן‬
‫מטבעות זהב אל המים‪ .‬ואז הוא פנה אל סאם‪" .‬מהר‪ ,‬ילדה‪ ,‬התשלום שהבטחת לי! תני אותו‬
‫לראן!"‬
‫סאם קימטה את מצחה‪ ,‬אבל השליכה למים עוד חמישה מטבעות‪.‬‬
‫במקום לשקוע‪ ,‬הזהב האדום נסחף אל הרשת של ראן והצטרף לקרוסלת הפסולת‬
‫המתערבלת‪.‬‬
‫"ראן הדגולה!" יילל הראלד‪" .‬בבקשה אל תהרגי אותי! הנה‪ ,‬קחי את העוגן שלי! קחי את‬
‫בני האדם‪ ,‬ואפילו את קופסת האוכל שלי!"‬
‫"שקט!" השתיקה האלה את ענק הכפור‪ ,‬שעשה כמיטב יכולתו להשתופף‪ ,‬להתרפס ולסגת‬
‫בו־זמנית‪.‬‬
‫"תוכלו למצוא אותי מתחת לסיפון‪ ",‬הוא בכה‪" ,‬מתפלל‪".‬‬
‫ראן בחנה אותי‪ ,‬כאילו מנסה להחליט אם אני גדול מספיק לעשות ממני שניצל דג‪" .‬שחרר‬
‫את י ְֶרמוּנְ גַנְ ד‪ ,‬בן תמותה! הדבר האחרון שאני צריכה היום הוא הצפה עולמית‪".‬‬
‫נחש העולם ליחשש בהסכמה‪.‬‬
‫ראן פנתה אליו בכעס‪" .‬ואתה שתוק‪ ,‬צלופח מגודל‪ .‬כל ההתפתלויות האלה מעלות חול‪ .‬אני‬
‫לא רואה כלום למטה‪ .‬כמה פעמים אמרתי לך לא לנגוס בכל ראש שור מצחין שזורקים לך?‬
‫ראשי שור מצחינים אינם צומחים כאן באופן טבעי!"‬
‫נחש העולם נהם בהתמרמרות ומשך בכבל הפלדה שבפיו‪.‬‬
‫"ראן הדגולה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אני מגנס צ'ייס‪ .‬זאת סאם אל־עבאס‪ .‬באנו לעשות איתך סחר‬
‫חליפין‪ .‬והאמת‪ ,‬סתם תהיתי‪ ...‬למה את לא יכולה לנתק את הכבל בעצמך?"‬
‫ראן שיחררה סדרה של קללות נורדיות‪ ,‬שמילאו את האוויר אד רותח‪ .‬עכשיו‪ ,‬כשהיא‬
‫היתה קרובה‪ ,‬ראיתי דברים משונים מתערבלים ברשת שלה — פני רפאים מזוקנות‪,‬‬
‫מתנשפות ומבועתות‪ ,‬שניסו להגיע אל פני השטח; ידיים שרטו בחבלים‪.‬‬
‫"איינהריי עלוב‪ ",‬אמרה האלה‪" ,‬אתה יודע היטב מה עשית‪".‬‬
‫"באמת?" שאלתי‪.‬‬
‫"שרץ־ואניר! בן נְ י ְֵירד?" ראן ריחרחה את האוויר‪" .‬לא‪ ,‬הריח שלך קלוש יותר‪ .‬אולי‬
‫נכד‪".‬‬
‫העיניים של סאם נפערו‪" .‬נכון! מגנס‪ ,‬אתה בן פריי‪ ,‬בן נְ י ְֵירד — אל הספינות‪ ,‬המלחים‬
‫והדייגים‪ .‬בגלל זה הסירה שלנו לא התהפכה‪ .‬בגלל זה הצלחת לדוג את הנחש!" היא הסתכלה‬
‫על ראן‪" .‬אממ‪ ,‬ומובן שכבר ידענו את זה קודם‪".‬‬
‫ראן נהמה‪" .‬מרגע שהועלה אל פני המים‪ ,‬נחש העולם אינו כבול רק בחוט הדייגים שלך‪.‬‬
‫הוא מחובר אליך בכוח הגורל! עליך להחליט כעת‪ ,‬ובזריזות‪ ,‬אם לשחרר אותו ולהחזירו‬
‫לשנתו‪ ,‬או להניח לו להתעורר באופן מלא ולהשמיד את עולמכם!"‬
‫משהו פקע בעורף שלי כמו קפיץ חלוד — כנראה השארית האחרונה של אומץ הלב שלי‪.‬‬
‫הסתכלתי על נחש העולם‪ .‬רק עכשיו הבחנתי שהעיניים הירוקות הזוהרות שלו מכוסות קרום‬
‫שקוף ודק — זוג עפעפיים שני‪.‬‬
‫"את מתכוונת לומר שהוא רק חצי ער?"‬
‫"אילו היה ער לחלוטין‪ ",‬אמרה האלה‪" ,‬כל החוף המזרחי שלכם היה נמצא עכשיו מתחת‬
‫למים‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬נאלצתי להילחם בדחף להשליך מעלי את החכה‪ ,‬לפתוח את רתמת הבטיחות‬
 ‫ולהתרוצץ סביב הסירה כשאני צורח כמו הראלד קטן‪.‬‬
‫"אני אשחרר אותו‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל לפני זה‪ ,‬ראן הדגולה‪ ,‬את חייבת להבטיח לנו שתתמקחי‬
‫איתנו בתום לב‪ .‬אנחנו רוצים להציע סחר חליפין‪".‬‬
‫"סחר חליפין? איתכם?" החצאית של ראן התערבלה מהר יותר‪ .‬קרח ופלסטיק חרקו‪.‬‬
‫עגלות קניות התנגשו זו בזו‪" .‬מן הדין שתהיה שייך לי‪ ,‬מגנס צ'ייס! אתה מַ תָ בטביעה‪.‬‬
‫נשמות טבועות הן רכושי‪".‬‬
‫"למעשה‪ ",‬אמרה סאם‪" ,‬הוא מת בקרב‪ ,‬אז הוא שייך לאודין‪".‬‬
‫"פרט טכני!" אמרה ראן ברוגז‪.‬‬
‫הפרצופים ברשת של ראן פערו פה והתנשפו‪ ,‬מתחננים לעזרה‪ .‬סאם אמרה לי‪ ,‬יש מקומות‬
‫גרועים יותר מוולהלה לבלות בהם את החיים שלאחר המוות‪ .‬דמיינתי את עצמי לכוד‬
‫ברשת הכסף הזאת‪ ,‬ופתאום הייתי אסיר תודה לוולקיריה שלי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז כנראה אני פשוט אתן למר י' להתעורר לגמרי‪ .‬לא היו לי‬
‫תוכניות מיוחדות להערב‪".‬‬
‫"לא!" סיננה ראן‪" .‬יש לך מושג כמה קשה לחפש אוצרות על קרקעית הים כשי ְֶרמוּנְ גַנְ ד‬
‫חסר מנוח? שחרר אותו!"‬
‫"ואת מבטיחה משא ומתן בתום לב?" שאלתי‪.‬‬
‫"כן‪ .‬בסדר‪ .‬אין לי מצב רוח לריינרק היום‪".‬‬
‫"תגידי‪' ,‬בהן צדקי‪"'...‬‬
‫"אני אלה! אני יודעת טוב מאוד שלא להישבע בהן צדקי!"‬
‫העפתי מבט בסאם‪ ,‬שמשכה בכתפיה‪ .‬היא הושיטה לי את הגרזן שלה‪ ,‬ואני חתכתי את‬
‫הכבל‪.‬‬
‫י ְֶרמוּנְ גַנְ ד שקע מתחת לגלים‪ .‬בעודו צולל‪ ,‬הוא נעץ בי מבט זועם מבעד לענן מבעבע של‬
‫ארס ירוק‪ ,‬כאילו אומר‪ ,‬בפעם הבאה‪ ,‬בן תמותה קטן‪.‬‬
‫החצאית המתערבלת של ראן האטה למהירות סופה טרופית‪" .‬טוב ויפה‪ ,‬איינהריי‪ ,‬הבטחתי‬
‫לך משא ומתן בתום לב‪ .‬מה אתה רוצה?"‬
‫"את להב הקיץ‪ ",‬אמרתי‪" .‬הוא היה עלי כשפגעתי בנהר צ'רלס‪".‬‬
‫העיניים של ראן נצצו‪" .‬הו‪ ,‬כן‪ .‬אני יכולה לתת לך את הלהב‪ .‬אבל בתמורה אני רוצה דבר‬
‫רב־ערך‪ .‬אני חושבת על‪ ...‬נשמתך‪".‬‬
 ‫‪34‬‬

‫הלהב שלי כמעט מגיע לאי־בֵּ יי‬

‫"לא נראה לי‪ ",‬עניתי‪.‬‬

‫ראן השמיעה קול רטינה כמו לווייתן עם צרבת‪" .‬אתה — נכד התככן ההוא‪ ,‬נְ י ְֵירד — בא‬
‫לכאן לבקש סחר חליפין‪ ,‬מפר את מנוחתו של נחש העולם‪ ,‬מפריע לציד האוצרות שלי‪,‬‬
‫ואפילו לא מסכים להצעה סבירה ביותר? להב הקיץ הוא הפריט יקר הערך ביותר שנלכד‬
‫ברשת שלי זה עידנים‪ .‬הנשמה שלך היא מחיר פעוט לשלם תמורתו!"‬
‫"ליידי ראן‪ ",‬סאם לקחה ממני בחזרה את הגרזן שלה וגלשה מכיסא הדיג‪" .‬אודין כבר תבע‬
‫בעלות על מגנס‪ .‬הוא איינהריי‪ ,‬אי אפשר לשנות את זה‪".‬‬
‫"ומלבד זה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬את לא רוצה את הנשמה שלי‪ .‬היא ממש קטנה‪ .‬אני כמעט לא‬
‫משתמש בה‪ .‬קשה לי להאמין שהיא עדיין פועלת בכלל‪".‬‬
‫חצאיות המים של האלה התערבלו‪ .‬נשמות לכודות שרטו בפני המים‪ .‬שקיות אשפה‬
‫התפקעו כמו ניילון פצפצים‪ .‬ריח הדגים המתים כמעט גרם לי להתגעגע לראש השור‪.‬‬
‫"אם כך‪ ,‬מה אתה מציע לי?" דרשה ראן לדעת‪" .‬מה יכול להשתוות ללהב?"‬
‫שאלה טובה‪ ,‬חשבתי לעצמי‪.‬‬
‫בהיתי ברשת של האלה‪ ,‬ורעיון התחיל להתגבש בראשי‪.‬‬
‫"אמרת שאת מחפשת אוצרות‪ ",‬נזכרתי‪" .‬איזשהו אוצר מסוים?"‬
‫ההבעה של האלה התרככה‪ .‬העיניים שלה נצצו בגוון חמדני יותר של ירוק‪" .‬דברים רבים‪.‬‬
‫מטבעות‪ .‬נשמות‪ .‬דברי ערך אבודים מכל סוג ומין‪ .‬ממש לפני שהערתם את הנחש‪ ,‬שמתי עין‬
‫על גלגל שפיצים של 'שברולט מליבו' ששווה ארבעים דולר לפחות‪ .‬סתם שכב על קרקעית‬
‫הנמל‪ .‬אבל עכשיו‪ "...‬היא הרימה ידיים‪" ,‬נעלם‪".‬‬
‫"את אוספת דברים‪ ".‬תיקנתי את עצמי‪" ,‬זאת אומרת‪ ...‬אוצרות נפלאים‪".‬‬
‫סאם הסתכלה עלי בעיניים מצומצמות‪ .‬היא בבירור חשבה שיצאתי מדעתי‪ ,‬אבל אני‬
‫התחלתי להבין מה מניע את ראן — מה הכי חשוב לה‪.‬‬
‫האלה מתחה אצבעות אל האופק‪" .‬האם שמעתם על שטח הפסולת של האוקיינוס השקט?"‬
‫"אני שמעתי‪ ,‬ליידי ראן‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬זאת ערמת פסולת צפה בגודל טקסס‪ .‬זה נשמע‬
 ‫נורא‪".‬‬
‫"זה מדהים‪ ",‬אמרה האלה‪" .‬בפעם הראשונה שראיתי אותה‪ ,‬הייתי המומה! האוסף שלי‬
‫מחוויר לעומתה‪ .‬במשך מאות שנים תבעתי בעלות על כל הספינות שטבעו במימי הצפון‪ .‬כל‬
‫דבר שאבד במעמקים הגיע אלי‪ .‬אבל כשראיתי את נפלאותיו של שטח הפסולת‪ ,‬הבנתי כמה‬
‫עלובים היו מאמצי‪ .‬מאז אותו יום אני מקדישה את כל זמני לחיפוש תוספות לרשת שלי על‬
‫קרקעית הים‪ .‬לא הייתי מוצאת את הלהב שלך לולא הייתי כה זריזה!"‬
‫הינהנתי בהשתתפות‪ .‬הצלחתי לשבץ את האלה הנורדית הזאת בתיאור העולם של מגנס‬
‫צ'ייס‪ .‬ראן היתה כמו הקבצניות האלה שמסתובבות עם עגלת קניות ואוספות שקיות‪ .‬ידעתי‬
‫להתנהל עם קבצניות כאלה‪.‬‬
‫הצצתי מעבר לשפת הסירה אל הפסולת הצפה‪ .‬כפית כסף על אי של קלקר‪ .‬גלגל אופניים‬
‫חלף על פנינו ופירק ראש רפאים של נשמה אבודה‪.‬‬
‫"ליידי ראן‪ ",‬אמרתי‪" ,‬בעלך אֵ גיר הוא אדון הים‪ ,‬נכון? יש לכם ארמון זהב על קרקעית‬
‫האוקיינוס‪".‬‬
‫האלה עשתה פרצוף‪" .‬מה אתה מנסה לומר?"‬
‫"אז תגידי‪ ...‬מה בעלך חושב על האוסף שלך?"‬
‫"אֵ גיר‪ ",‬סיננה ראן‪" ,‬מחולל סערות הים! בימינו הדבר היחיד שמעניין אותו הוא הכנת‬
‫תמד‪ .‬הוא תמיד אהב לבשל שיכר‪ ,‬אבל בזמן האחרון זה פשוט מגוחך‪ .‬הוא מקדיש את כל‬
‫הזמן שלו לקניית מצרכים או לסיורים במבשלות בירה עם החברים שלו‪ .‬ושאני לא אתחיל‬
‫לדבר בכלל על חולצת הפלנל שלו‪ ,‬ג'ינס הסקיני המגולגל‪ ,‬המשקפיים‪ ,‬ואיך שהוא גוזז את‬
‫הזקן שלו‪ .‬הוא תמיד מדבר על מבשלות בוטיק קטנות‪ .‬יש לו קדרה ברוחב שני קילומטרים!‬
‫תגידו לי אתם — מה קטן בזה?"‬
‫"בדיוק‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה בטח מעצבן‪ .‬הוא לא מעריך את חשיבות האוצרות שלך‪".‬‬
‫"לו יש סגנון החיים שלו‪ ",‬אמרה ראן‪" .‬לי יש את שלי!"‬
‫סאם נראתה מבולבלת‪ ,‬אבל לי כל זה נשמע הגיוני לגמרי‪ .‬הכרתי קבצנית אחת‬
‫בצ'רלסטאון‪ ,‬שבעלה המנוח הוריש לה אחוזה ששווה שישה מיליון דולר בביקון היל‪ ,‬אבל‬
‫כשישבה לבד בבית היא הרגישה חנוקה‪ ,‬בודדה ואומללה‪ .‬אז במקום זה היא גרה ברחוב‪,‬‬
‫הסתובבה עם עגלת קניות ואספה קישוטי גן מפלסטיק ופחיות‪ .‬זה מילא אותה סיפוק‪.‬‬
‫המצח של ראן התקמט‪" .‬תזכיר לי על מה דיברנו?"‬
‫"על להב הקיץ‪ ",‬אמרתי‪" .‬ועל מה שאני אוכל להציע לך תמורתו‪".‬‬
‫"כן!"‬
‫"מה שאני מציע‪ ",‬אמרתי‪" ,‬זה שתוכלי להמשיך להחזיק באוסף שלך‪".‬‬
‫כפור התפשט לאורך חבלי הרשת‪ .‬נימת הקול של ראן הפכה מסוכנת‪" .‬אתה מאיים לקחת‬
‫ממני את הדברים שלי?"‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ .‬בחיים לא הייתי עושה דבר כזה‪ .‬אני מבין כמה יקרי ערך‪"...‬‬
‫"כי הקישוט הזה מפלסטיק בצורת חמנייה מסתובבת? כבר לא מייצרים כאלה! הוא שווה‬
‫לפחות עשרה דולר‪".‬‬
‫"בדיוק‪ .‬אבל אם לא תיתני לי את להב הקיץ‪ ,‬סורט וענקי האש שלו יבואו לחפש אותו‪ .‬והם‬
‫לא יתייחסו אלייך בכבוד כמוני‪".‬‬
‫מוּספֶּל לא יכולים לגעת בי‪ .‬הממלכה שלי קטלנית עבורם‪".‬‬ ‫ראן נשפה בבוז‪" .‬בני ְ‬
‫"אבל לסורט יש הרבה בעלי ברית‪ ",‬אמרה סאם‪ ,‬שהבינה לאן אני חותר‪" .‬הם יעצבנו‬
‫אותך‪ ,‬יטרידו אותך‪ ,‬ייקחו את‪ ...‬האוצרות שלך‪ .‬הם יעשו כל דבר שיוכלו כדי להשיג את‬
‫הלהב‪ .‬וברגע שהוא יהיה ברשותם‪ ,‬הם יביאו את ריינרק‪ .‬ואז לא יהיו עוד אוצרות‪.‬‬
‫האוקיינוסים ירתחו‪ .‬האוסף שלך יושמד‪".‬‬
‫"לא!" זעקה האלה‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל אם תיתני לי את הלהב‪ ,‬לסורט לא תהיה סיבה להטריד אותך‪ .‬אנחנו‬
‫נשמור עליו‪".‬‬
‫ראן הביטה ברשת שלה בפנים זועפות‪ ,‬בוחנת את דפוסי האשפה הנוצצת‪" .‬וכיצד יהיה‬
‫הלהב בטוח יותר בידיכם מאשר בידי‪ ,‬בן פריי? אינך יכול להחזיר אותו לאביך‪ .‬פריי ויתר על‬
‫קירניר‪".‬‬
‫לס ְ‬
‫זכותו להשתמש בלהב כאשר העניק אותו ְ‬
‫בפעם המיליון רציתי למצוא את אבא שלי‪ ,‬אל הקיץ המדלג ביערות‪ ,‬ולהחטיף לו‪ .‬למה הוא‬
‫ויתר על כלי הנשק שלו? למען האהבה? אלים לא אמורים להיות קצת יותר חכמים מזה?‬
‫אבל ראן אספה טסות‪ ,‬ואגיר התלהב ממבשלות בוטיק‪.‬‬
‫"אני אשא אותו‪ ",‬אמרתי‪" .‬או שאקח אותו לוולהלה ושם ישמרו עליו‪".‬‬
‫"במילים אחרות‪ ,‬אינך יודע‪ ".‬האלה הסתכלה על סאם בגבות אצות מורמות‪" .‬ואת‪ ,‬בת‬
‫לוקי‪ ,‬מדוע את תומכת באלי אוסגרד? אביך אינו ידיד להם — לא עוד‪".‬‬
‫"אני לא אבא שלי‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אני — הייתי ולקיריה‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬כן‪ .‬הילדה שחלמה לעוף‪ .‬אבל ברוני ולהלה סילקו אותך‪ .‬מדוע את עדיין מנסה לזכות‬
‫באמונם? את לא זקוקה להם כדי לעוף‪ .‬את יודעת היטב שעם דם אביך‪"...‬‬
‫"תני לנו את הלהב‪ ,‬ליידי ראן‪ ".‬הקול של סאם הפך קשוח‪" .‬זאת הדרך היחידה לעכב את‬
‫ריינרק‪".‬‬
‫האלה חייכה חיוך חמוץ‪" .‬את אפילו נשמעת כמו לוקי‪ .‬הוא היה משכנע כל כך — רגע‬
‫אחד מחמיא‪ ,‬רגע אחריו מאיים‪ .‬פעם אחת הוא הצליח לשכנע אותי להשאיל לו את הרשת‬
‫שלי! זה חולל צרות צרורות‪ .‬לוקי פיענח את סודות אריגת הרשתות‪ .‬האלים למדו זאת‪ ,‬ואז‬
‫בני האדם‪ .‬עד מהרה לכולם היו רשתות‪ .‬סימן ההיכר שלי! אני לא אשתכנע שוב בקלות‬
‫כזאת‪ .‬אני אשמור את הלהב לעצמי‪ ,‬ויעשה סורט מה שיעשה‪".‬‬
‫התרתי את עצמי מכיסא הדיג‪ .‬הלכתי לשפת הסירה והסתכלתי לאלה בעיניים‪ .‬בדרך כלל‬
‫אני לא מאיים על קבצניות‪ ,‬אבל הייתי חייב לגרום לראן להתייחס אלי ברצינות‪ .‬הרמתי את‬
‫השרשרת מהחגורה שלי‪ .‬חוליות הכסף נצצו באור העמום‪.‬‬
‫"גם השרשרת הזאת היא חרב‪ ",‬אמרתי‪" .‬להב מקורי של ולהלה‪ .‬כמה כאלה יש ברשת‬
‫שלך?"‬
‫ראן התחילה להושיט יד אל השרשרת‪ ,‬ואז עצרה בעצמה‪" .‬כן‪ ...‬אני יכולה לראות את‬
‫החרב מבעד להקסמה‪ .‬אבל למה שאחליף‪"...‬‬
‫"חרב חדשה תמורת ישנה‪ ",‬הצעתי‪" .‬היא נוצצת יותר ונעשה בה שימוש רק פעם אחת‪.‬‬
‫היית יכולה לקבל עליה עשרים דולר בלי בעיה‪ .‬ללהב הקיץ אין שום ערך כספי בשוק‪".‬‬
‫"הממ‪ ,‬זה נכון‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫"האפשרות האחרת‪ ",‬אמרתי‪" ,‬היא שאני אקח את להב הקיץ‪ .‬הוא שייך לי‪".‬‬
‫ראן נהמה‪ .‬הציפורניים שלה התארכו לחודים משוננים כמו שיני כריש‪" .‬אתה מעז לאיים‬
‫עלי‪ ,‬בן תמותה?"‬
‫"אני בסך הכול אומר את האמת‪ ",‬אמרתי וניסיתי להישאר רגוע‪" .‬אני יכול להרגיש בלהב‬
‫בתוך הרשת שלך‪) ".‬שקר מוחלט‪" (.‬כבר שלפתי אותו פעם אחת מהקרקעית‪ .‬אני יכול‬
‫לעשות זאת שוב‪ .‬הלהב הוא כלי הנשק החד ביותר בתשעת העולמות‪ .‬את באמת רוצה שהוא‬
‫יחתוך את הרשת שלך‪ ,‬יפזר את האוצרות שלך וישחרר את הנשמות הכלואות? אם הן‬
‫יצליחו לברוח‪ ,‬נראה לך שהן יילחמו איתך או נגדך?"‬
‫מבט של היסוס חלף בעיניה‪" .‬אתה לא תעז‪".‬‬
‫"תחליפי איתי חרב תמורת חרב‪ ",‬אמרתי‪" .‬ותוסיפי כבונוס את אחד התפוחים של אידונה‪".‬‬
‫ראן ליחששה‪" .‬לא אמרת שום דבר על תפוח!"‬
‫"זאת הבקשה הקלה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני יודע שיש לך איפשהו תפוח עלומים מיותר‪ .‬אנחנו‬
‫נסתלק בלי לעשות בעיות‪ .‬נמנע את ריינרק וניתן לך לחזור לציד האוצרות שלך‪ .‬אחרת‪",‬‬
‫משכתי בכתפי‪" ,‬את תגלי מה הבן של פריי יכול לעשות בלהב של אבא שלו‪".‬‬
‫הייתי די משוכנע שהאלה תצחק לי בפנים‪ ,‬תהפוך את הסירה ותוסיף את הנשמות הטבועות‬
‫שלנו לאוסף שלה‪ .‬אבל נעצתי בה מבט כאילו אין לי מה להפסיד‪.‬‬
‫אחרי עשרים פעימות לב — בזמן הזה הספיקה טיפת זיעה להתגלגל במורד הצוואר שלי‬
‫ולקפוא בצווארון — ראן נהמה‪" ,‬אני מסכימה‪".‬‬
‫היא עשתה תנועה קצרה עם היד‪ .‬להב הקיץ עופף מתוך המים ונחת ביד שלי‪ .‬מיד הוא‬
‫התחיל לזמזם‪ ,‬מעורר כל מולקולה בגוף שלי‪.‬‬
‫זרקתי את השרשרת שלי למים‪" .‬עכשיו התפוח‪".‬‬
‫פרי ניתז מתוך הרשת‪ .‬הוא היה פוגע לסאם בין העיניים אלמלא התגובות המהירות שלה‪.‬‬
‫התפוח לא נראה מרשים — פרי צהבהב ומקומט — אבל סאם החזיקה אותו בזהירות‪ ,‬כאילו‬
‫הוא רדיואקטיבי‪ .‬היא הכניסה אותו לכיס המעיל שלה‪.‬‬
‫"עכשיו לכו‪ ,‬כפי שהבטחתם‪ ",‬אמרה ראן‪" .‬אבל דע לך דבר אחד‪ ,‬בן פריי‪ :‬ההתמקחות‬
‫היהירה שלך תעלה לך ביוקר‪ .‬היום הזה עשית את ראן לאויבת‪ .‬בעלי אֵ גיר‪ ,‬אדון הגלים‪,‬‬
‫ישמע על זה גם הוא‪ ,‬אם אצליח להוציא את הראש שלו מהחביות‪ .‬לטובתך אני מקווה שאינך‬
‫מתכנן מסעות נוספים בים‪ .‬בפעם הבאה קרבת הדם שלך לנְ י ְֵירד לא תציל אותך‪ .‬אם תחצה‬
‫את מימי שוב‪ ,‬אני אישית אגרור את הנשמה שלך למעמקים‪".‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרתי‪" ,‬עכשיו יש לי למה לצפות‪".‬‬
‫ראן הסתחררה‪ .‬הדמות שלה היטשטשה למשפך ערפילי‪ ,‬והרשת שלה הצליפה סביבה כמו‬
‫סבך של ספגטי‪ .‬היא צללה ונעלמה‪.‬‬
‫צמרמורת עברה בסאם‪" .‬זה היה מעניין‪".‬‬
‫מאחורינו נשמעה חריקת סולם‪ .‬הראש של הראלד הציץ מלמטה‪.‬‬
‫"מעניין?" הוא תבע לדעת‪" .‬את אמרת שזה היה מעניין?"‬
‫הוא טיפס לסיפון בפנים זועמות ובאגרופים קפוצים‪ ,‬הזקן הכחול הקפוא שלו נוטף מים‪.‬‬
‫"לדוג את נחש העולם — זה דבר אחד‪ .‬אבל לעורר את זעמה של ראן? לא הייתי מעלה‬
‫אתכם על הסיפון לו ידעתי‪ ,‬ולא חשוב מה אמר ג'מבו! אני מוציא את הפרנסה שלי‬
‫מהאוקיינוס! אולי כדאי שאשליך אתכם למים‪"...‬‬
‫"תקבל תשלום כפול‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬עשרה מטבעות זהב אדום‪ .‬רק תחזיר אותנו לרציף‪".‬‬
‫הראלד מיצמץ‪" .‬בסדר‪ ".‬הוא פנה לעבר ההגה‪.‬‬
‫בחנתי את להב הקיץ‪ .‬עכשיו כשהוא היה בידי‪ ,‬לא הייתי בטוח מה לעשות בו‪ .‬הפלדה קרנה‬
‫באור פנימי‪ ,‬ורונות של כסף בערו לאורך הלהב‪ .‬הוא הקרין חמימות‪ ,‬מחמם את האוויר‬
‫סביבי‪ ,‬ממס את הכפור על המעקה‪ ,‬ממלא אותי באותה עוצמה שקטה שהרגשתי בזמן‬
‫שריפאתי מישהו‪ .‬יותר משזה היה להחזיק כלי נשק‪ ...‬זה היה להחזיק דלת פתוחה אל תקופה‬
‫אחרת‪ ,‬להסתובב עם אמא שלי בשמורת "בלו הילז" ולהרגיש באור השמש על פני‪.‬‬
‫סאם הושיטה יד‪ ,‬עדיין בכפפת העור הגדולה עליה‪ .‬היא ניגבה דמעה מהלחי שלי‪.‬‬
‫לא קלטתי שאני בוכה‪.‬‬
‫"מצטער‪ ",‬אמרתי בקול צרוד‪.‬‬
‫סאם בחנה אותי בדאגה‪" .‬באמת היית יכול לזמן את הלהב מראן?"‬
‫"אני לא יודע‪".‬‬
‫"אם ככה‪ ,‬אתה מטורף‪ .‬אבל התרשמתי‪".‬‬
‫הורדתי את הלהב‪ .‬הוא המשיך לזמזם כאילו מנסה לומר לי משהו‪.‬‬
‫"למה ראן התכוונה?" שאלתי‪" .‬היא אמרה שאת לא צריכה להיות ולקיריה כדי לעוף‪.‬‬
‫משהו על הדם של אבא שלך?"‬
‫ההבעה של סאם נאטמה מהר יותר מהרשתות של ראן‪" .‬זה לא חשוב‪".‬‬
‫"את בטוחה?"‬
‫היא תלתה את הגרזן על החגורה שלה והסתכלה לכל כיוון מלבד לעיניים שלי‪" .‬כמו שאתה‬
‫היית בטוח שאתה יכול לזמן את הלהב‪".‬‬
‫מנועי הסירה רעמו‪ .‬היא התחילה להסתובב‪.‬‬
‫"אני אעמוד ליד ההגה עם הראלד‪ ",‬אמרה סאם‪ .‬נראה שהיא להוטה להתרחק ממני‪" .‬אני‬
‫אוודא שהוא לוקח אותנו לבוסטון ולא ליטונהיים‪".‬‬
 ‫‪35‬‬

‫נא לא ללכלך את ראש האמנות‬

‫אחרי שנתנה לי את תפוח העלומים המצומק משהו‪ ,‬סאם השאירה אותי לבדי במזח‪ .‬היא‬
‫אמרה שהיא לא רוצה לעזוב‪ ,‬אבל סבא וסבתא שלה הולכים לרצוח אותה‪ ,‬והיא לא רוצה‬
‫לאחר עוד יותר‪ .‬קבענו להיפגש למחרת בבוקר בגן הציבורי‪.‬‬
‫עשיתי את דרכי אל כיכר קופלי‪ .‬הייתי מודע מאוד לכך שאני הולך ברחובות עם להב זוהר‪,‬‬
‫אז ניהלתי שיחה עם כלי הנשק שלי )כי זה לא היה מטורף בכלל(‪.‬‬
‫"אתה יכול להשתמש בהקסמה ולהפוך למשהו קטן יותר?" שאלתי‪" .‬ואם אפשר‪ ,‬לא‬
‫לשרשרת‪ ,‬כי אנחנו כבר לא בשנות התשעים?"‬
‫להב הקיץ לא ענה )דה(‪ ,‬אבל היתה לי הרגשה שהוא מזמזם בנימת שאלה‪ ,‬כאילו שואל‪,‬‬
‫כמו מה?‬
‫"לא יודע‪ .‬משהו שלא מושך תשומת לב ושאפשר להכניס לכיס‪ .‬עט‪ ,‬אולי?"‬
‫הלהב פעם‪ ,‬כאילו צוחק‪ .‬דמיינתי אותו אומר‪ ,‬חרב עט‪ .‬זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי‬
‫בחיים שלי‪.‬‬
‫"יש לך רעיון יותר טוב?" שאלתי‪.‬‬
‫הלהב התכווץ ביד שלי והפך לאבן רונה על שרשרת זהב‪ .‬באבן הלבנה הקטנה היה חקוק‬
‫סמל שחור‪:‬‬

‫"רונת פריי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני לא בדיוק טיפוס של תכשיטים‪ ,‬אבל בסדר‪".‬‬

‫ענדתי את השרשרת על הצוואר‪ .‬גיליתי שהאבן מחוברת לשרשרת באופן מגנטי‪ ,‬כך שאני‬
‫יכול לנתק אותה בקלות‪ .‬ברגע שעשיתי את זה‪ ,‬האבן צמחה ללהב‪ .‬כשרציתי אותו בצורת‬
‫תליון‪ ,‬הייתי צריך רק לדמיין את זה‪ .‬הלהב התכווץ בחזרה לצורת אבן‪ ,‬ויכולתי לחבר אותה‬
‫לשרשרת‪.‬‬
‫"מגניב‪ ",‬הודיתי‪.‬‬
‫אולי הלהב באמת שמע את הבקשה שלי‪ .‬אולי יצרתי איכשהו את ההקסמה בעצמי‪ .‬ואולי‬
‫הזיתי את כל זה‪ ,‬ובעצם ענדתי על הצוואר להב ענקי‪.‬‬
‫התקשיתי להאמין שמישהו יעיף מבט שני במדליון החדש שלי‪.‬‬
‫אולי הם יראו את סמל ויניחו שזה קיצור של וּזר‪.‬‬
‫עד שהגעתי לכיכר קופלי כבר היה חשוך לגמרי בחוץ‪ .‬לא היה סימן לבליץ או‬
‫להארת'סטון‪ ,‬וזה היה מלחיץ‪ .‬הספרייה נסגרה ללילה‪ .‬תהיתי אם ג'מבו מצפה שאפגוש אותו‬
‫על הגג‪ ,‬אבל לא היתה לי שום כוונה לטפס על קירות הספרייה‪.‬‬
‫עבר עלי יום ארוך‪ .‬למרות כוחות־העל של האיינהריי‪ ,‬הייתי מותש ורעדתי מרוב רעב‪ .‬אם‬
‫ג'מבו רוצה את התפוח‪ ,‬הוא יצטרך לבוא לקחת אותו‪ .‬אחרת אני אוכל אותו בעצמי‪.‬‬
‫התיישבתי על מדרגות הכניסה לספרייה‪ ,‬והאבנים התנדנדו מתחתי כאילו אני עדיין על‬
‫הסירה של הראלד‪ .‬מכל צד שלי היה פסל של גברת ארד יושבת על כס שיש‪ .‬זכרתי שאחת‬
‫מסמלת את האמנות ואחת את המדע‪ ,‬אבל שתיהן נראו לי בשלות לאיזו חופשה קטנה‪ .‬הן‬
‫נשענו על משענות הידיים‪ ,‬כשרדיד מתכת מכסה את ראשן‪ ,‬והסתכלו עלי כאילו אומרות‪,‬‬
‫שבוע קשה‪ ,‬מה?‬
‫זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי לבדי ולא בסכנה מיידית מאז‪ ...‬בית ההלוויות? זה‬
‫נחשב להיות לבד אם אתה מסתכל על הגופה של עצמך?‬
‫טקס ההלוויה שלי בוודאי כבר נערך‪ .‬דמיינתי את הארון שלי מוכנס לקבר קפוא; דוד‬
‫רנדולף נשען על המקל שלו בפנים זועפות; דוד פרדריק נראה מבולבל ונסער בבגדים הלא‬
‫תואמים שלו; ואנבת'‪ ...‬לא יכולתי לתאר לעצמי איך היא מרגישה‪.‬‬
‫היא מיהרה לבוסטון למצוא אותי‪ .‬היא גילתה שאני מת‪ .‬ואז היא גילתה שאני לא מת‪ ,‬אבל‬
‫עדיין צריכה להשתתף בהלוויה שלי‪ ,‬ולא לגלות לאף אחד שראתה אותי‪.‬‬
‫האמנתי שהיא קיימה את ההבטחה שלה‪ ,‬אבל הפגישה שלנו היתה מטרידה‪ .‬כמה מהדברים‬
‫שאמרה‪ :‬אני יכולה לעזור לך‪ .‬אני מכירה מקום שתהיה מוגן בו‪.‬‬
‫הוצאתי את העלון המקומט מכיס המעיל שלי‪ .‬נעדר! מגנס צ'ייס‪ ,‬בן ‪ .16‬נא להתקשר‪.‬‬
‫בחנתי את מספר הטלפון של אנבת' וחקקתי אותו בזיכרוני‪ .‬אני חייב לה הסבר‪ ,‬אבל עדיין‬
‫לא‪ .‬עד כה גרמתי לכך שהארת'סטון יעולף‪ ,‬בליצֶ ן חצי יתאבן‪ ,‬וסאם תסולק מהוולקיריות‪ .‬לא‬
‫יכולתי להסתכן בכך שאגרור עוד מישהו לסבך הצרות שלי‪.‬‬
‫לדברי הנורן‪ ,‬הזאב פנריר ישוחרר בעוד שבעה ימים אם לא אמנע זאת‪ .‬ריינרק יתחיל‪.‬‬
‫סורט יבעיר את תשעת העולמות‪ .‬אני לעולם לא אמצא את אמא שלי‪ ,‬ולא ייעשה צדק בעניין‬
‫הרצח שלה‪.‬‬
‫למרות כל זה‪ ,‬בכל פעם שחשבתי על התמודדות מול זאב — מול ה־זאב‪ ,‬פנריר בכבודו‬
‫ובעצמו — רציתי להתכווץ בשק השינה הישן שלי‪ ,‬לדחוף את האצבעות לאוזניים ולזמזם‪,‬‬
‫לה לה לה‪ ,‬זה לא קורה‪.‬‬
‫צל חלף מעל ראשי‪ .‬ג'מבו העיטם נחת על פסל הארד משמאלי‪ ,‬ומיד קישט את ראש הגברת‬
 ‫בלשלשת עיטמים‪.‬‬
‫"גבר‪ ",‬אמרתי‪" ,‬תראה מה עשית על הראש של האמנות‪".‬‬
‫"אני?" ג'מבו הרים את נוצות הזנב שלו‪" .‬אה‪ ,‬כן‪ .‬אני בטוח שהיא רגילה לזה‪ .‬אני רואה‬
‫ששרדת את מסע הדיג!"‬
‫"מופתע?" שאלתי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬האמת‪ .‬הבאת לי את התפוח?"‬
‫שלפתי אותו מהכיס וזרקתי אותו אל ג'מבו‪ .‬הוא תפס אותו בטפרים של הרגל השמאלית‬
‫והתחיל לאכול‪" .‬אח‪ ,‬לזה חיכיתי!"‬
‫יצא לי לראות דברים מוזרים בזמן האחרון‪ ,‬אבל עיטם שאוכל תפוח על הראש המלוכלך‬
‫של האמנות נמצא ברשימת עשרים הגדולים‪.‬‬
‫"אז עכשיו תגיד לי מי אתה?" שאלתי‪.‬‬
‫ג'מבו תקע גרעפס‪" .‬אני מניח שהרווחת את זה ביושר‪ .‬אז יש לי וידוי‪ :‬אני לא באמת‬
‫עיטם‪".‬‬
‫"ואוו‪ ,‬אני המום‪ .‬המום לגמרי‪".‬‬
‫הוא תלש עוד חתיכה מהתפוח‪" .‬וגם קשה לי להאמין שהאלים ישמחו לשמוע שעזרת לי‪".‬‬
‫"נהדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬כי אני כבר ברשימה השחורה של ראן ואגיר‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬נו‪ ,‬השניים האלה לא ממש אלים‪ .‬הם לא אזיר או ואניר‪ .‬אני חושב שהם יותר נוטים‬
‫לכיוון הענקים‪ ,‬למרות שכמובן‪ ,‬הגבול בין ענקים לאלים תמיד היה מטושטש‪ .‬נציגים‬
‫מהשבטים שלנו נישאו זה לזה פעמים רבות כל כך עם השנים‪".‬‬
‫"השבטים שלנו‪ .‬כלומר‪"...‬‬
‫העיטם גדל‪ .‬צללים התקפלו סביבו והוסיפו לגודלו כמו כדור שלג מתגלגל שהולך וצובר‬
‫נפח‪ .‬הוא הפך לזקן ענקי שישב בחיקה של האמנות‪ .‬הוא נעל מגפיים בעלי שפיצים מברזל‬
‫ולבש מכנסי עור וטוניקה עשויה נוצות עיטם‪ ,‬שלא נראה לי שעמדה בהגדרות החוק להגנה‬
‫על מינים בסכנת הכחדה‪ .‬השיער שלו היה אפור‪ ,‬הפנים שלו חרושות קמטים‪ .‬על זרוע אחת‬
‫היה לו צמיד־מגן מזהב משובץ אבני דם — כמו הצמידים של הברונים בוולהלה‪.‬‬
‫"אתה לורד?" שאלתי‪.‬‬
‫"מלך‪ ,‬למעשה‪ ".‬ג'מבו נגס נגיסה נוספת בתפוח‪ .‬השיער שלו הפך מיד כהה‪ ,‬וכמה‬
‫"אוּטג ְַרד־לוקי לשירותך!"‬
‫ְ‬ ‫מהקמטים שלו הוחלקו‪.‬‬
‫תפסתי ליתר ביטחון בתליון הלהב שלי‪" .‬מה‪ ,‬לוקי? כאילו לוקי לוקי?"‬
‫הענק עשה פרצוף חמוץ‪" .‬אין לך מושג כמה פעמים שואלים אותי את זה‪ .‬אתה לוקי‬
‫ה'מפורסם'?" הוא עשה מירכאות באוויר סביב המפורסם‪" .‬נו‪ ,‬באמת! קראו לי לוקי לפני‬
‫שהוא הגיע בכלל‪ .‬זה שם פופולרי בין הענקים! בכל אופן — לא‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ ,‬אין לי קשר‬
‫אוּטג ְַרד־לוקי‪ ,‬כלומר 'לוקי של העולם החיצון'‪ ,‬מלך ענקי ההרים‪ .‬אני‬
‫ללוקי המפורסם‪ .‬אני ְ‬
‫צופה בך שנים‪".‬‬
 ‫"אומרים לי את זה הרבה‪".‬‬
‫"אתה מעניין בהרבה מילדי ת'ור קהי־השכל שקוראים עלי תיגר בדרך כלל‪ .‬אתה תהיה‬
‫אויב נהדר!"‬
‫לחץ התחיל להיבנות לי באוזניים‪" .‬אז אנחנו אויבים עכשיו?"‬
‫"עדיין אין צורך לשלוף את הלהב שלך‪ .‬אבל אהבתי את התליון‪ .‬יום אחד נהיה משני עברי‬
‫המתרס‪ .‬זה בלתי נמנע‪ .‬אבל נכון לעכשיו‪ ,‬די לי בצפייה‪ .‬אני מקווה שתלמד להשתמש בלהב‬
‫בלי להיהרג‪ .‬זה יהיה משעשע‪ .‬מגיע לסורט‪ ,‬שק העשן הזקן‪ ,‬להיות מושפל קצת‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני תמיד שמח לשעשע אותך‪".‬‬
‫הענק הכניס את שארית התפוח לפיו ובלע אותה בשלמותה‪ .‬הוא נראה בערך בן עשרים‬
‫וחמש עכשיו‪ ,‬עם שיער שחור כפחם‪ ,‬והפנים המסותתות שלו היו נטולות קמטים‪.‬‬
‫"אם כבר מדברים על סורט‪ ",‬הוא אמר‪" ,‬אדון האש לעולם לא יניח לך להחזיק בלהב‪ .‬יש‬
‫לך‪ ...‬ככל הנראה עד הבוקר לפני שהוא יקלוט שמצאת אותו‪".‬‬
‫היד שלי נשמטה מהתליון‪ .‬הרגשתי כאילו הזרועות שלי הפכו לשקי חול רטובים‪" .‬אני‬
‫שיפדתי את סורט‪ ,‬כרתי את האף שלו וזרקתי אותו לנהר קפוא‪ .‬זה אפילו לא האט אותו?"‬
‫"כן‪ ,‬בטח! נכון לעכשיו הוא אינו אלא כדור אש זועם ונטול אף במוספלהיים‪ .‬הוא יצטרך‬
‫לשמר את כל כוחותיו כדי להתגלות שוב בליל הירח המלא‪".‬‬
‫"כשהוא ינסה לשחרר את הזאב‪ ".‬אולי לא היה חכם לפטפט על זה עם מישהו שהציג את‬
‫עצמו כאויב שלי‪ ,‬אבל היתה לי הרגשה שאוטגרד־לוקי יודע‪.‬‬
‫הענק הינהן‪" .‬סורט מעוניין יותר מכל אחד בהקדמת ריינרק‪ .‬הוא יודע שיזכה להבעיר את‬
‫תשעת העולמות‪ ,‬ומחכה לכך מאז ראשית הזמן‪ .‬אני אוהב את מצב העניינים בדיוק כפי שהוא‬
‫עכשיו! אני עושה חיים משוגעים‪ .‬אבל ענקי אש‪ ...‬לא‪ ,‬אי אפשר לדבר איתם בהיגיון‪ .‬רק‬
‫לשרוף לשרוף לשרוף‪ .‬בכל אופן‪ ,‬החדשות הטובות הן שסורט לא יוכל להרוג אותך אישית‬
‫עד הירח המלא‪ .‬הוא חלש מדי‪ .‬החדשות הרעות‪ :‬הרבה טיפוסים הם עושי דברו‪".‬‬
‫"אני שונא טיפוסים כאלה‪".‬‬
‫"סורט אינו היחיד שרודף אחריך‪ .‬חבריך לשעבר מוולהלה גם הם מחפשים אחריך‪ .‬הם‬
‫אינם מאושרים במיוחד מכך שעזבת ללא רשות‪".‬‬
‫חשבתי על המפקדת גונילה וחגורת הפטישים שלה‪ .‬דמיינתי אחד מהם עף בכיוון הפרצוף‬
‫שלי‪" .‬כן‪ ,‬פשוט מושלם‪".‬‬
‫"במקומך‪ ,‬מגנס‪ ,‬הייתי מסתלק ממידגרד לפני עלות השחר‪ .‬זה יקשה על הרודפים אחריך‬
‫לעלות על עקבותיך‪ ,‬לפחות באופן זמני‪".‬‬
‫"לעזוב את כדור הארץ‪ .‬זה הכול‪".‬‬
‫"ידעתי שאתה לומד מהר‪ ".‬אוטגרד־לוקי גלש מחיק הפסל‪ .‬בעמידה הוא התנשא לגובה של‬
‫ארבעה מטרים לפחות‪" .‬אנחנו ניפגש שוב‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ .‬יום אחד תזדקק לטובה שרק‬
‫אוטגרד־לוקי יוכל לספק לך‪ .‬אבל בינתיים‪ ...‬החברים שלך רוצים להחליף מילה‪ .‬להתראות!"‬
 ‫צללים התבדרו סביבו‪ .‬אוטגרד־לוקי נעלם‪ .‬במקומו עמדו בליצֶ ן והארת'סטון‪.‬‬
‫הארת' התרחק ממני בקפיצה כמו חתול מבוהל‪.‬‬
‫יימדאל‪ ,‬ילד! מאיפה צצת?"‬ ‫בליצֶ ן שמט את התרמיל שלו‪" .‬בשם שיני הזהב של הַ ְ‬
‫"מאיפה — אני כאן כבר כמעט שעה‪ .‬דיברתי עם הענק‪".‬‬
‫הארת' התגנב בכיווני‪ .‬הוא דקר בחזה שלי באצבע לוודא שאני אמיתי‪.‬‬
‫אנחנו כאן שעות‪ ,‬הוא סימן‪ .‬מחכים לך‪ .‬דיברנו עם הענק‪ .‬אתה הופעת פתאום‪.‬‬
‫תחושה לא נעימה גאתה בחזי‪" .‬אולי כדאי שנשווה רשמים‪".‬‬
‫סיפרתי להם מה קרה מאז שדרכינו נפרדו‪ :‬הסירה של הראלד‪ ,‬מר י' וראן הקבצנית )שם‬
‫מעולה לצמד ראפרים(‪ ,‬והשיחה שלי עם אוטגרד־לוקי‪.‬‬
‫"אה‪ .‬לא טוב‪ ".‬בליצֶ ן ליטף את הזקן שלו‪ .‬הוא נפטר מהציוד נגד השמש ולבש חליפת‬
‫שלושה חלקים בצבע חציל‪ ,‬עם חולצת כפתורים סגולה ופרח ציפורן ירוק בדש‪" .‬הענק אמר‬
‫לנו דברים דומים‪ ,‬אבל‪ ...‬הוא לא הזכיר את שמו‪".‬‬
‫הארת' סימן‪ ,‬הפתעה‪ ,‬ופתח אצבעות לצדי העיניים‪ ,‬בתנועה שבהקשר הנוכחי פירשתי‬
‫כאהההה!‬
‫אוטגרד־לוקי‪ .‬הוא איית את השם‪ .‬המכשף החזק ביותר ביטונהיים‪ .‬יכול ליצור כל‬
‫אשליה‪.‬‬
‫"היה לנו מזל‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬אוטגרד־לוקי היה יכול לגרום לנו לראות או לעשות כל דבר‪.‬‬
‫הוא היה יכול לגרום לנו לצעוד מעבר לשולי הגג‪ ,‬להרוג בטעות אחד את השני או אפילו‬
‫לאכול סטייק טרטר‪ .‬למעשה‪ ",‬העיניים של בליץ הצטמצמו‪" ,‬יכול להיות שזאת עדיין‬
‫אשליה‪ .‬כל אחד מאיתנו עלול להיות ענק‪".‬‬
‫בליצֶ ן הכניס להארת'סטון אגרוף בזרוע‪.‬‬
‫איי! סימן הארת'‪ .‬הוא דרך על הרגל של הגמד‪.‬‬
‫"ואולי לא‪ ",‬החליט בליצֶ ן‪" .‬ובכל זאת‪ ,‬זה רע מאוד‪ .‬מגנס‪ ,‬אתה נתת תפוח עלומים למלך‬
‫ענקים‪".‬‬
‫"ו‪...‬מה זה אומר בדיוק?"‬
‫בליץ התעסק בפרח הציפורן שלו‪" .‬בכנות‪ ,‬אני לא בטוח‪ .‬מעולם לא הבנתי איך התפוחים‬
‫האלה עובדים‪ .‬אני מתאר לעצמי שהוא יעשה את אוטגרד־לוקי חזק יותר‪ ,‬לא רק צעיר‪.‬‬
‫וכשריינרק יגיע‪ ,‬הוא לא יילחם בצד שלנו‪".‬‬
‫הארת'סטון סימן‪ :‬הלוואי שהייתי יודע שזה אוטגרד־לוקי‪ .‬הייתי יכול לשאול אותו על‬
‫הקסם‪.‬‬
‫"המפף‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬אתה יודע הרבה מאוד‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬אי אפשר לסמוך על ענק שייתן‬
‫תשובות פשוטות‪ .‬נכון לעכשיו‪ ,‬שניכם צריכים לישון‪ .‬אלפים לא יכולים להישאר ערים‬
‫לאורך זמן בלי אור שמש‪ .‬ומגנס נראה כאילו בכל רגע הוא קורס‪".‬‬
‫בליץ צדק‪ .‬התחלתי לראות בליצֵ נים והארת'סטונים כפולים‪ ,‬ולא נראה לי שזה קשור‬
 ‫לאשליות‪.‬‬
‫התמקמנו בפתח הספרייה‪ ,‬בדיוק כמו פעם‪ ,‬רק עם ציוד יותר מוצלח‪ .‬בליץ שלף מהתרמיל‬
‫שלו שלושה שקי שינה‪ ,‬בגדים להחלפה עבורי וכמה כריכים‪ ,‬שטרפתי כל כך מהר‪ ,‬שלא‬
‫הרגשתי בטעם שלהם‪ .‬הארת' קרס בשק השינה שלו ומיד התחיל לנחור‪.‬‬
‫"תנוח‪ ",‬אמר לי בליץ‪" .‬אני אעמוד על המשמר‪ .‬מחר אנחנו הולכים לבקר את קרובי‬
‫המשפחה שלי‪".‬‬
‫"בעולם הגמדים?" הראש שלי התחיל להיטשטש‪" .‬בבית שלך?"‬
‫"בבית שלי‪ ".‬בליצֶ ן נשמע מוטרד‪" .‬הארת' ואני עשינו קצת מחקר היום — נראה שנצטרך‬
‫עוד מידע על החבל שכובל את פנריר‪ .‬זה משהו שנוכל להשיג רק בנידָ וֵוליר‪ ".‬הוא הסתכל‬
‫על השרשרת שעל הצוואר שלי‪" .‬אני יכול לראות אותו? את להב הקיץ?"‬
‫ניתקתי את התליון והנחתי את הלהב בינינו‪ .‬לאורו הפנים של בליץ נצצו בחשכה כמו עורק‬
‫של נחושת‪.‬‬
‫"עוצר נשימה‪ ",‬הוא מילמל‪" .‬פלדת עצם‪ ...‬או משהו אפילו יותר אקזוטי‪".‬‬
‫"פלדת עצם‪ ...‬טי־ג'יי הזכיר את זה בוולהלה‪".‬‬
‫בליץ לא נגע בלהב‪ ,‬אבל העביר יד מעליו ביראת כבוד‪" .‬להכנת פלדה‪ ,‬ממיסים ברזל‬
‫ופחמן‪ .‬מרבית הנפחים ישתמשו בפחם‪ ,‬אבל אפשר להשתמש בעצמות — עצמות אויבים‪,‬‬
‫מפלצות או אבות‪".‬‬
‫"אה‪ "...‬בהיתי בלהב ותהיתי אם יכול להיות שסבא־רבא־רבא שלי נמצא בו איכשהו‪.‬‬
‫"אם מחשלים אותה כהלכה‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬פלדת עצם יכולה לשסף יצורים על־טבעיים‪,‬‬
‫אפילו ענקים ואלים‪ .‬כמובן‪ ,‬צריך לטבול את הלהב בדם כדי להקשיח אותו‪ ,‬רצוי בדם היצור‬
‫שהחרב אמורה לקטול‪".‬‬
‫הכריכים לא ישבו לי כל כך טוב בבטן‪" .‬ככה יצרו את הלהב הזה?"‬
‫"אני לא יודע‪ ",‬הודה בליץ‪" .‬להב פריי הוא מעשה ידי הוואניר‪ ,‬ותעלומה עבורי‪ .‬יכול‬
‫להיות שהוא קרוב יותר לקסמי האלפים של הארת'‪".‬‬
‫רוחי נפלה‪ .‬חשבתי שגמדים מוכשרים בחישול כלי נשק‪ .‬איכשהו קיוויתי שבליץ יוכל‬
‫לספר לי משהו על סודות הלהב‪.‬‬
‫העפתי מבט בהארת'‪ ,‬שהמשיך לנחור בשלווה‪" .‬אמרת שהארת' יודע הרבה על קסם‪ .‬זאת‬
‫לא ביקורת‪ .‬פשוט לא ראיתי אותו מטיל שום‪ ...‬טוב‪ ,‬אולי חוץ מלפתוח דלת אחת‪ .‬מה עוד‬
‫הוא יכול לעשות?"‬
‫בליץ הניח יד מגוננת ליד הרגליים של הארת'‪" .‬הקסם מרוקן אותו‪ .‬הוא נזהר בשימוש בו‪.‬‬
‫והמשפחה שלו‪"...‬‬
‫הוא נשם נשימה עמוקה‪" .‬האלפים של היום מתנגדים לקסם‪ .‬ההורים של הארת' גרמו לו‬
‫להרגיש שהוא צריך להתבייש בזה‪ .‬בגלל זה הוא מאוד מודע לעצמו כשהוא עושה קסמים‬
‫מול אחרים‪ .‬הארת'סטון לא היה הבן שההורים שלו רצו‪ ,‬עם הקסמים ו‪ ...‬אתה יודע‪ "...‬בליץ‬
 ‫נגע בתנוכי האוזניים של עצמו‪.‬‬
‫התחשק לי לומר משהו גס על ההורים של הארת'סטון בשפת הסימנים‪" .‬זאת לא אשמתו‬
‫שהוא חירש‪".‬‬
‫"אלפים‪ ".‬בליץ משך בכתפיו‪" .‬יש להם סף סובלנות נמוך מאוד לכל דבר שאינו מושלם‬
‫— מוזיקה‪ ,‬אמנות‪ ,‬הופעה חיצונית‪ .‬הילדים שלהם‪".‬‬
‫רציתי למחות שזה דפוק לגמרי‪ .‬ואז חשבתי על בני האדם‪ ,‬והחלטתי שאנחנו לא הרבה‬
‫יותר טובים‪.‬‬
‫"לך לישון‪ ,‬ילד‪ ",‬דחק בי בליץ‪" .‬מחר מחכה לנו יום ארוך‪ .‬כדי לוודא שהזאב פנריר‬
‫יישאר כבול‪ ,‬נזדקק לעזרתו של גמד מסוים‪ ...‬והעזרה הזאת לא תהיה זולה‪ .‬אנחנו נצטרך‬
‫אותך במלוא כוחותיך כשנקפוץ לנידָ וֵוליר‪".‬‬
‫"נקפוץ‪ "...‬אמרתי‪" .‬מה זאת אומרת נקפוץ?"‬
‫הוא הסתכל עלי במבט מודאג‪ ,‬כאילו בקרוב אני עלול לזכות בעוד הלוויה‪" .‬בבוקר אתה‬
‫הולך לנסות לטפס על עץ העולם‪".‬‬
 ‫‪36‬‬

‫הברווז השישי מהסוף‬

‫תקראו לי משוגע‪.‬‬
‫ציפיתי שעץ העולם יהיה‪ ...‬עץ‪ .‬לא שורה של ברווזי ארד‪.‬‬
‫"ראה!" אמר בליצֶ ן‪" .‬הנה מרכז היקום לפניך!"‬
‫הארת'סטון כרע ברך ביראת כבוד‪.‬‬
‫העפתי מבט בסאם‪ ,‬שהצטרפה אלינו לאחר הימלטות נועזת משיעור פיזיקה של השעה‬
‫הראשונה‪ .‬היא לא צחקה‪.‬‬
‫"אני רק רוצה לציין שזה פסל זהירות‪ ,‬ברווזונים חוצים‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אתה חושב שזה צירוף מקרים?" דרש בליצֶ ן לדעת‪" .‬תשעה עולמות? תשעה ברווזים?‬
‫הסמליות כאן פשוט זועקת פורטל! הנקודה הזאת היא צומת הבריאה‪ ,‬מרכז העץ‪ ,‬המקום‬
‫שהכי קל לקפוץ בו מברווז לברווז — זאת אומרת‪ ,‬מעולם לעולם‪".‬‬
‫"אם אתה אומר‪ ".‬עברתי על פני ברווזוני הארד האלה אלף פעמים‪ .‬מעולם לא ראיתי בהם‬
‫שום צומת‪ .‬לא קראתי את ספר הילדים שהם היו מבוססים עליו‪ ,‬אבל הבנתי שהוא מספר על‬
‫אמא ברווזה והאפרוחים שלה שחוצים רחוב בבוסטון‪ ,‬אז שמו פסל שלהם בגן הציבורי‪.‬‬
‫בקיץ ילדים מצטלמים בישיבה על גב הברווזה‪ .‬בחג המולד הברווזונים חובשים כובעי‬
‫סנטה קלאוס קטנים‪ .‬נכון לעכשיו הם היו נטולי קישוטים ועמדו לבדם‪ ,‬קבורים עד הצוואר‬
‫בשלג טרי‪.‬‬
‫הארת'סטון העביר ידיים מעל הפסלים כאילו בוחן את מידת החום של תנור‪.‬‬
‫הוא העיף מבט בבליץ וניענע בראשו‪.‬‬
‫"כמו שחששתי‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬הארת' ואני ערכנו יותר מדי מסעות‪ .‬אנחנו לא נוכל להפעיל‬
‫את הברווזים‪ .‬מגנס‪ ,‬נצטרך אותך‪".‬‬
‫חיכיתי להסבר‪ ,‬אבל בליץ רק בחן את הפסלים‪ .‬הוא ניסה כובע חדש הבוקר — כובע‬
‫ספארי עם רשת כהה שצנחה עד כתפיו‪ .‬לדברי בליץ‪ ,‬בד הרשת היה עיצוב שלו‪ .‬הוא חסם‬
‫תשעים ושמונה אחוזים מאור השמש‪ ,‬איפשר לנו לראות את הפנים שלו‪ ,‬ולא הסתיר את‬
‫התלבושת האופנתית שלו‪ .‬עם הכובע הוא נראה כמו כוורן באבל‪.‬‬
 ‫"טוב‪ ,‬אני אקפוץ למים‪ ",‬אמרתי‪" .‬איך אני מפעיל את הברווזים?"‬
‫סאם סרקה את סביבותינו‪ .‬לא נראה שהיא ישנה הרבה‪ .‬העיניים שלה היו נפוחות‪ .‬הידיים‬
‫שלה היו משופשפות והעלו שלפוחיות ממסע הדיג שלנו‪ .‬היא החליפה למעיל צמר שחור‬
‫ארוך‪ ,‬אבל מלבד זה היתה לבושה כמו אתמול‪ :‬חיג'אב ירוק‪ ,‬גרזן‪ ,‬מגן‪ ,‬מכנסי ג'ינס‪ ,‬מגפי‬
‫חורף — המראה הקלאסי של ולקיריה־לשעבר‪.‬‬
‫"איך שלא תעשה את זה‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬שזה יהיה זריז‪ .‬לא מוצא חן בעיני שאנחנו קרובים‬
‫כל כך לשערי ולהלה‪".‬‬
‫"אבל אני לא יודע איך‪ ",‬מחיתי‪" .‬אתם לא קופצים כל הזמן בין עולמות?"‬
‫הארת' סימן‪ ,‬יותר מדי‪.‬‬
‫"ילד‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬ככל שאתה עובר לעתים קרובות יותר בין העולמות‪ ,‬זה נעשה קשה‬
‫יותר‪ .‬כאילו המנוע מתחמם מדי‪ .‬בנקודה מסוימת אתה חייב לעצור ולתת למנוע להתקרר‪.‬‬
‫חוץ מזה‪ ,‬לקפוץ אקראית מעולם לעולם הוא דבר אחד‪ .‬לצאת למסע חיפושים — זה עניין‬
‫אחר‪ .‬כשאנחנו עוברים בין עולמות‪ ,‬אנחנו לעולם לא יודעים לאן בדיוק אנחנו צריכים‬
‫להגיע‪".‬‬
‫פניתי אל סאם‪" .‬מה לגבייך?"‬
‫"כשהייתי ולקיריה‪ ,‬לא היתה שום בעיה‪ .‬אבל עכשיו?" היא הנידה בראשה‪" .‬אתה בן פריי‪.‬‬
‫אבא שלך הוא אל הצמיחה והפריון‪ .‬אתה אמור להיות מסוגל לשדל את הענפים של‬
‫אוּגְ ְד ֵרסיל להתקרב לכאן כדי שנוכל לקפוץ עליהם‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אתה נמצא במסע חיפושים‪ .‬יש‬
‫לך הסיכוי הכי טוב להצליח לנווט‪ .‬תשתמש בפסל כדי להתמקד‪ .‬תמצא לנו את הנתיב הכי‬
‫מהיר‪".‬‬
‫היא היתה מצליחה יותר אם היתה מנסה להסביר לי בעיה במתמטיקה‪.‬‬
‫הרגשתי כמו אידיוט‪ ,‬אבל בכל זאת כרעתי ליד הפסל‪ .‬נגעתי בברווזון שבראש הטור‪ .‬קור‬
‫הזדחל במעלה זרועי‪ .‬הרגשתי במגע קרח‪ ,‬ערפל וחשכה — משהו קשוח ולא מסביר פנים‪.‬‬
‫"זאת הדרך הכי מהירה אל ניפלהיים‪ ",‬החלטתי‪.‬‬
‫"מעולה‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬בואו לא נלך לשם‪".‬‬
‫בדיוק כשהושטתי יד אל הברווזון הבא‪ ,‬מישהו צעק‪" ,‬מגנס צ'ייס!"‬
‫במרחק מאתיים מטרים מאיתנו‪ ,‬מהעבר האחר של רחוב צ'רלס‪ ,‬עמדה המפקדת גונילה עם‬
‫ולקיריה מכל צד‪ .‬מאחוריהן היה טור של איינהריאר‪ .‬לא הצלחתי לזהות את הפנים שלהם‪,‬‬
‫אבל לא היה אפשר לטעות בדמות הגדולה האפורה של איקס החצי־טרול‪ .‬גונילה גייסה את‬
‫החברים שלי להילחם בי‪.‬‬
‫האצבעות שלי התעוותו מכעס‪ .‬רציתי לקחת אנקול בשר ולהשתמש בגונילה כפיתיון דיג‪.‬‬
‫הושטתי יד לתליון שלי‪.‬‬
‫"מגנס‪ ,‬לא‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬תתרכז בברווזים‪ .‬אנחנו חייבים לעבור עולם עכשיו‪".‬‬
‫משני צדדיה של גונילה הורידו הוולקיריות מעל גבן חניתות זוהרות‪ .‬הן צעקו לאיינהריאר‬
 ‫שישלפו כלי נשק‪ .‬גונילה שלפה שניים מהפטישים שלה והשליכה אותם בכיווננו‪.‬‬
‫סאם הסיטה אחד במגן שלה‪ .‬את האחר היא העיפה מעלינו בגרזן‪ ,‬והפטיש הושלך אל עץ‬
‫ערבה סמוך ונתקע בו עד הידית‪ .‬מעבר לרחוב כל שלוש הוולקיריות התרוממו באוויר‪.‬‬
‫"אני לא יכולה להילחם בכולן‪ ",‬התריעה סאם‪" .‬אם לא נסתלק עכשיו‪ ,‬הן יתפסו אותנו‪".‬‬
‫הכעס שלי הפך לבהלה‪ .‬הסתכלתי על שורת ברווזי הארד‪ ,‬אבל הריכוז שלי התנפץ‬
‫לרסיסים‪" .‬אני — אני צריך יותר זמן‪".‬‬
‫"אין לנו זמן!" סאם בלמה פטיש נוסף‪ .‬מעוצמת המכה המגן שלה התבקע במרכזו‪.‬‬
‫"הארת'‪ ".‬בליצֶ ן דחק בזרוע של האלף‪" .‬עכשיו זה זמן טוב‪".‬‬
‫זוויות הפה של הארת'סטון נטו מטה‪ .‬הוא הכניס יד לשקיק ושלף אבן רונה‪ .‬הוא חפן אותה‬
‫בכף היד ומילמל אליה בדממה‪ ,‬כאילו מדבר אל ציפור שלכד‪ .‬הוא השליך את האבן באוויר‪.‬‬
‫היא התפוצצה מעלינו ויצרה רונה של אור זהוב בוער‪:‬‬

‫נדמה שהמרחק בין חבורת הציד של גונילה ובינינו גדֵ ל‪ .‬הוולקיריות עופפו לעברנו בשיא‬
‫המהירות; החברים האיינהריאר שלי שלפו כלי נשק והסתערו; אבל הם לא התקדמו‪.‬‬
‫זה הזכיר לי את הסרטים המצוירים הגרועים משנות השבעים‪ ,‬כשדמות רצה אבל הנוף‬
‫מאחוריה חוזר על עצמו שוב ושוב‪ .‬רחוב צ'רלס הסתחרר סביב הרודפים אחרינו כמו גלגל‬
‫אוגרים ענקי‪ .‬רק עכשיו הבנתי את מה שסאם אמרה לי על כך שרונות מסוגלות לשנות‬
‫מציאות‪.‬‬
‫"ריידוֹ‪ ",‬אמר בליצֶ ן בהערכה‪" .‬היא מסמלת את הגלגל‪ ,‬את המסע‪ .‬הארת'סטון קנה לך‬ ‫ַ‬
‫קצת זמן‪".‬‬
‫כמה שניות‪ ,‬סימן הארת'‪ .‬תזדרז‪.‬‬
‫והוא קרס בזרועותיה של סאם‪.‬‬
‫העברתי את היד במהירות מעל ברווזי הארד‪ .‬ברביעי עצרתי‪ .‬הרגשתי חמימות‪ ,‬ביטחון‪...‬‬
‫תחושה של משהו נכון‪.‬‬
‫"זה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז תפתח את הדרך!" צעק בליצֶ ן‪.‬‬
‫קמתי‪ .‬לא ידעתי מה אני עושה בדיוק‪ ,‬אבל ניתקתי את התליון שלי מהשרשרת‪ .‬להב הקיץ‬
‫הופיע בידי‪ .‬הוא גירגר כמו חתול מוטרף‪ .‬נקשתי בלהב כנגד ברווזון הארד וחתכתי כלפי‬
‫מעלה‪.‬‬
‫האוויר נחצה כמו וילון‪ .‬במקום מדרכה התמשכו מולי ענפי עץ‪ .‬הקרוב ביותר מביניהם‪,‬‬
‫שהיה רחב כמו רחוב ביקון‪ ,‬עבר ישירות מתחתינו‪ ,‬בערך מטר למטה‪ ,‬תלוי מעל ריק אפור‪.‬‬
‫לרוע המזל‪ ,‬החתך שעשיתי במארג מידגרד כבר החל להיסגר‪.‬‬
 ‫"מהר!" אמרתי‪" .‬תקפצו!"‬
‫בליצֶ ן לא היסס‪ .‬הוא זינק מבעד לפער‪.‬‬
‫ברחוב צ'רלס גונילה צרחה בזעם‪ .‬היא והוולקיריות שלה המשיכו לעופף בשיא המהירות‬
‫בגלגל האוגרים שלהן‪ ,‬האיינהריאר כושלים בעקבותיהן‪.‬‬
‫"גורלך נחרץ‪ ,‬מגנס צ'ייס!" צעקה גונילה‪" .‬אנחנו נרדוף אחריך עד קצות‪"...‬‬
‫הלחש של הארת' נשבר בקול התפוקקות רם‪ .‬האיינהריאר נפלו על הפרצוף ברחוב‪ .‬שלוש‬
‫הוולקיריות הושלכו קדימה מעלינו‪ .‬על פי קול הזכוכית הנשברת‪ ,‬כנראה הן פגעו בבניין‬
‫ברחוב ארלינגטון‪.‬‬
‫לא חיכיתי שחברי למסדרון יתאוששו‪.‬‬
‫תפסתי בזרוע השמאלית של הארת'‪ ,‬וסאם אחזה בימנית‪ .‬יחדיו זינקנו אל עץ העולם‪.‬‬
 ‫‪37‬‬

‫סנאי פותח עלי פה‬

‫תמיד אהבתי לטפס על עצים‪.‬‬

‫אמא שלי גילתה הבנה‪ .‬היא נלחצה רק כשטיפסתי לגובה של יותר משישה מטרים‪ .‬בשלב‬
‫הזה היה מתגנב לקול שלה קצת מתח‪" .‬עוגייה‪ ,‬יכול להיות שהענף הזה לא יחזיק אותך‪ .‬אתה‬
‫יכול לרדת קצת?"‬
‫בעץ העולם כל ענף היה מחזיק אותי‪ .‬הענפים הגדולים ביותר היו רחבים יותר מכביש ‪93‬‬
‫הבין־מדינתי‪ .‬הגזע של אוּגְ ְד ֵרסיל היה ענקי במידה בלתי נתפסת‪ .‬נדמה שכל חריץ בפני‬
‫השטח שלו מוביל אל עולם אחר‪ ,‬כאילו מישהו עטף בקליפת עץ עמוד של צגי טלוויזיה‬
‫שזוהרים במיליון סרטים שונים‪.‬‬
‫הרוח שאגה‪ ,‬מושכת במעיל הג'ינס החדש שלי‪ .‬מעבר לחופת העץ לא ראיתי דבר מלבד‬
‫בוהק לבן ערפילי‪ .‬מתחתי לא היתה קרקע — רק עוד ענפים מצטלבים עד אינסוף‪ .‬ברור‬
‫שהעץ היה נטוע איפשהו‪ ,‬אבל הרגשתי מסוחרר וחסר שיווי משקל — כאילו אוּגְ ְד ֵרסיל וכל‬
‫מה שהוא מכיל‪ ,‬כולל העולם שלי‪ ,‬צפים בחופשיות בערפל הקדמוני — יִ ינוּנְ ָגגָפּ‪.‬‬
‫אם אני אמעד ואפול כאן‪ ,‬במקרה הטוב אני אפגע בענף אחר ואשבור את המפרקת‪ .‬במקרה‬
‫הגרוע אני אמשיך ליפול לנצח בכלום הלבן הגדול‪.‬‬
‫כנראה נשענתי קדימה‪ ,‬כי בליצֶ ן תפס בזרוע שלי‪" .‬זהירות‪ ,‬ילד‪ .‬בפעם הראשונה על העץ‬
‫הראש נוטה להסתחרר‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬שמתי לב‪".‬‬
‫הארת'סטון עדיין היה תלוי רפוי בין סאם לביני‪ .‬הוא ניסה לעמוד‪ ,‬אבל שוב ושוב מפרקי‬
‫הקרסוליים שלו התקפלו בכיוונים משונים‪.‬‬
‫סאם מעדה‪ .‬המגן השבור שלה נשמט מאחיזתה והתגלגל אל התהום‪.‬‬
‫היא השתופפה‪ ,‬ובעיניה היתה בהלה שהיא בקושי הצליחה לשלוט בה‪" .‬אהבתי את‬
‫אוּגְ ְד ֵרסיל הרבה יותר כשיכולתי לעוף‪".‬‬
‫"מה לגבי גונילה והאחרים?" שאלתי‪" .‬הם יוכלו לעקוב אחרינו?"‬
‫"לא בקלות‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬גם הם יכולים לפתוח מעבר‪ ,‬אבל הוא לא יוביל בהכרח לאותו‬
‫ענף בעץ‪ .‬אבל כדאי שנמשיך להתקדם‪ .‬להישאר על אוּגְ ְד ֵרסיל יותר מדי זמן לא מועיל‬
‫לשפיות של אף אחד‪".‬‬
‫הארת'סטון הצליח לעמוד לבד‪ .‬הוא סימן‪ :‬אני בסדר‪ .‬בואו נלך‪ .‬אבל הידיים שלו רעדו כל‬
‫כך‪ ,‬שזה נראה כמו‪ :‬אתם מנהרה ארנבת‪.‬‬
‫התקדמנו לאורך הענף‪.‬‬
‫להב הקיץ זימזם ביד שלי‪ ,‬מושך אותי קדימה כאילו יודע לאן מועדות פנינו‪ .‬או לפחות‬
‫קיוויתי שהוא יודע‪.‬‬
‫רוחות עוינות הכו בנו מכל עבר‪ .‬ענפים התנודדו‪ ,‬מטילים בדרכנו ברכות עמוקות של צל‬
‫וטלאים מסנוורים של אור‪ .‬עלה בגודל דוגית ריפרף על פנינו‪.‬‬
‫"תישאר ממוקד‪ ",‬אמר לי בליצֶ ן‪" .‬זוכר את התחושה שהרגשת כשפתחת את השער?‬
‫תחפש אותה שוב‪ .‬תמצא לנו יציאה‪".‬‬
‫אחרי חצי קילומטר בערך מצאנו ענף קטן יותר שחצה את דרכנו היישר מתחתינו‪ .‬זמזום‬
‫הלהב שלי התחזק‪ ,‬והוא משך ימינה‪.‬‬
‫הסתכלתי על החברים שלי‪" .‬אני חושב שאנחנו צריכים לצאת ביציאה הזאת‪".‬‬
‫לעבור בין ענפים אולי נשמע פשוט‪ ,‬אבל זה דרש לגלוש שלושה מטרים ממשטח מעוקל‬
‫אחד לאחר‪ ,‬כשהרוח מייללת והענפים נדים ומתרחקים זה מזה‪ .‬מדהים‪ ,‬אבל הצלחנו לרדת‬
‫בלי שאף אחד מאיתנו יימחץ או ייפול אל האבדון‪.‬‬
‫היה קשה יותר לנווט על הענף הצר‪ .‬הוא עלה וירד תחת רגלינו בשיפועים חדים בהרבה‪.‬‬
‫בנקודה מסוימת עלה שיטח אותי — כמו ברזנט ירוק שצנח עלי משום מקום‪ .‬בנקודה אחרת‬
‫הסתכלתי למטה וקלטתי שאני עומד מעל סדק בקליפת הענף‪ .‬כמעט קילומטר מתחתי בתוך‬
‫הענף ראיתי רכס הרים מכוסה שלג‪ ,‬כאילו אני עומד במטוס עם רצפת זכוכית‪.‬‬
‫עשינו את דרכנו במבוך של טלאי חזזית‪ ,‬שנראו כמו גבעות של מרשמלו חרוך‪ .‬עשיתי‬
‫טעות ונגעתי באחד מהם‪ .‬היד שלי שקעה עד המפרק‪ ,‬וכמעט לא הצלחתי לשחרר אותה‪.‬‬
‫בסופו של דבר החזזית הצטמצמה לגושים קטנים יותר‪ ,‬כמו ספות מרשמלו שרופות‪ .‬צעדנו‬
‫לאורך הענף‪ ,‬עד שהוא התפצל לעשרה זרדים שלא היה ניתן לטפס עליהם‪ .‬נדמה שלהב‬
‫הקיץ נרדם לי בידיים‪.‬‬
‫"נו?" שאלה סאם‪.‬‬
‫הצצתי מעבר לקצה‪ .‬כעשרה מטרים מתחתינו התנודד ענף גדול יותר‪ .‬במרכז הענף היה‬
‫שקע בגודל ג'קוזי שקרן באור חמים ורך‪.‬‬
‫"זהו זה‪ ",‬אמרתי‪" .‬זאת היציאה שלנו‪".‬‬
‫בליצֶ ן הזעיף פנים‪" .‬בטוח? נידָ וֵוליר הוא לא עולם חמים וזוהר‪".‬‬
‫"אני בסך הכול אומר לכם שנראה שהלהב חושב שזה היעד שלנו‪".‬‬
‫סאם שרקה בשקט‪" .‬חתיכת קפיצה‪ .‬אם נפספס את החור‪"...‬‬
‫הארת'סטון איית‪ :‬ט־ר־א־ח‪.‬‬
‫משב רוח פגע בנו‪ ,‬והארת' מעד‪ .‬לפני שהספקתי לתפוס אותו‪ ,‬הוא נפל קדימה אל גוש של‬
‫חזזית‪ .‬הרגליים שלו נבלעו מיד במרשמלו הצמיגי‪.‬‬
‫"הארת'!" בליצֶ ן מיהר לצדו‪ .‬הוא משך בזרועות של הארת'‪ ,‬אבל החזזית הדביקה נאחזה‬
‫ברגליים שלו כמו פעוט מבוהל‪.‬‬
‫"אפשר לחלץ אותו‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬הלהב שלך‪ ,‬הגרזן שלי‪ .‬זה ייקח זמן‪ .‬נצטרך להיזהר‬
‫לא לפגוע לו ברגליים‪ .‬אבל זה היה יכול להיות גרוע יותר‪".‬‬
‫וכמובן‪ ,‬זה נהיה גרוע יותר‪ .‬ממקום כלשהו מעלינו נשמע קול יארק! עז‪.‬‬
‫טוֹסק! הסנאי הארור הזה תמיד מופיע בזמן‬ ‫"רטָ ְ‬‫בליצֶ ן התכווץ תחת כובע הספארי שלו‪ָ .‬‬
‫הכי גרוע‪ .‬תמהרו עם החפצים החדים!"‬
‫סאם חתכה בחזזית בגרזן שלה‪ ,‬אבל הלהב נדבק‪" .‬זה כמו לנסות לחתוך צמיג נמס! זה‬
‫ייקח זמן‪".‬‬
‫לכו! סימן הארת'‪ .‬תשאירו אותי כאן‪.‬‬
‫יאאאאאאארק! הקול היה רם בהרבה הפעם‪ .‬כעשרה ענפים מעלינו חלף צל גדול בין‬
‫העלים‪.‬‬
‫הנפתי את הלהב שלי‪" .‬אנחנו נילחם בסנאי‪ .‬אנחנו יכולים לעשות את זה‪ ,‬נכון?"‬
‫טוֹסק בלתי מנוצח‪ .‬אי אפשר להילחם בו‪.‬‬ ‫"רטָ ְ‬‫סאם הסתכלה עלי כאילו יצאתי מדעתי‪ָ .‬‬
‫אנחנו יכולים לברוח‪ ,‬להסתתר או למות‪".‬‬
‫"אנחנו לא יכולים לברוח‪ ",‬אמרתי‪" .‬וכבר מַ ִתי פעמיים השבוע‪".‬‬
‫"אז נסתתר‪ ".‬סאם פרשה את החיג'אב שלה‪" .‬או יותר נכון‪ ,‬הארת' ואני נסתתר‪ .‬אני יכולה‬
‫לכסות שני אנשים‪ ,‬לא יותר‪ .‬אתה ובליץ תברחו — תמצאו את הגמדים‪ .‬ניפגש אחר כך‪".‬‬
‫"מה?" תהיתי אם אוטגרד־לוקי עשה לה מקושקשת מהשכל‪" .‬סאם‪ ,‬את לא יכולה‬
‫להסתתר מתחת לחתיכת משי ירוקה! הסנאי לא כזה טיפש‪"...‬‬
‫היא ניערה את הבד‪ .‬הוא צמח לגודל סדין כפול וצבעים הבליחו עליו‪ ,‬עד שנצבע בדיוק‬
‫בדוגמת החום‪ ,‬הצהוב והלבן של החזזית‪.‬‬
‫היא צודקת‪ ,‬סימן הארת'‪ .‬לכו‪.‬‬
‫סאם השתופפה לצדו וכיסתה את שניהם בחיג'אב‪ ,‬והם נעלמו והתמזגו באופן מושלם‬
‫בחזזית שסביבם‪.‬‬
‫"מגנס‪ ".‬בליץ משך בזרועי‪" .‬זה חייב להיות עכשיו‪ ".‬הוא הצביע על הענף שלמטה‪ .‬נראה‬
‫שהשקע בקליפה מתחיל להיסגר‪.‬‬
‫באותו הרגע רטטוסק פרץ מבין העלים מעלינו‪ .‬אם אתם יכולים לדמיין לעצמכם טנק‬
‫מכוסה פרווה אדומה מסתער עליכם במורד גזע עץ‪ ...‬טוב‪ ,‬אז הסנאי היה הרבה יותר מפחיד‬
‫מזה‪ .‬השיניים הקדמיות שלו היו שני טריזים של אמייל לבן ומבעית‪ .‬הטפרים שלו נראו כמו‬
‫חרבות סימיטר‪ .‬העיניים שלו בערו מזעם‪ ,‬צהובות כמו גופרית‪.‬‬
‫יארק! קריאת הקרב של הסנאי פילחה את האוזניים שלי‪ .‬אלף עלבונות נישאו בצליל‬
 ‫האחד הזה‪ ,‬וכולם פלשו לראש שלי והטביעו כל מחשבה הגיונית‪.‬‬
‫נכשלת‪.‬‬
‫כולם שונאים אותך‪.‬‬
‫אתה מת‪.‬‬
‫כובע הספארי של הגמד שלך ממש מטופש‪.‬‬
‫לא הצלחת להציל את אמא שלך‪.‬‬
‫צנחתי על ברכי‪ .‬יפחת בכי טיפסה לי בגרון‪ .‬סביר להניח שהייתי נהרג שם‪ ,‬אם בליץ לא‬
‫היה גורר אותי בכל כוח הגמדים שלו ומכניס לי סטירה‪.‬‬
‫לא הצלחתי לשמוע אותו‪ ,‬אבל ידעתי לקרוא שפתיים‪" ,‬עכשיו‪ ,‬ילד!"‬
‫הוא תפס ביד שלי באצבעות גסות ומיובלות וקפץ מהענף‪ ,‬גורר אותי איתו אל לב הרוח‪.‬‬
 ‫‪38‬‬

‫אני נשבר בפולקסווגן‬

‫עמדתי באחו שטוף שמש‪ ,‬ולא זכרתי איך הגעתי לשם‪.‬‬

‫במרחק‪ ,‬פרחי בר כיסו את הגבעות הירוקות‪ .‬ברוח הקלה נישא ניחוח לוונדר‪ .‬האור היה‬
‫חמים ועשיר‪ ,‬כאילו האוויר הפך לחמאה‪.‬‬
‫המחשבות שלי נעו בעצלתיים‪ .‬אור‪ ...‬אור שמש מזיק לגמדים‪ .‬הייתי משוכנע למדי שהיה‬
‫בחברתי גמד — מישהו שהכניס לי סטירה והציל את החיים שלי‪.‬‬
‫"בליץ?"‬
‫הוא עמד משמאלי והחזיק לצדו את כובע הספארי שלו‪.‬‬
‫"בליץ‪ ,‬הכובע שלך!"‬
‫פחדתי שהוא כבר הפך לאבן‪.‬‬
‫ואז הוא הסתובב אלי‪ .‬העיניים שלו היו סוערות‪ ,‬והיה בהן מעין מבט מרוחק‪" .‬זה בסדר‪,‬‬
‫ילד‪ .‬זה לא אור שמש רגיל‪ .‬אנחנו כבר לא במידגרד‪".‬‬
‫נשמע כאילו הוא מדבר דרך נייר שעווה‪ .‬השאגה של הסנאי השאירה רשרוש באוזנַי וכמה‬
‫מחשבות ארסיות שהמשיכו לקשקש לי בראש‪.‬‬
‫"רטטוסק‪ "...‬לא הצלחתי לגמור את המשפט‪ .‬עצם השם שלו עורר בי רצון להתקפל‬
‫לתנוחה עוברית‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬הסנאי הזה גם נובח וגם נושך‪ .‬הוא‪ "...‬בליץ השפיל מבט ומיצמץ‬
‫במהירות‪" .‬הוא היצור ההרסני ביותר בעץ העולם‪ .‬הוא מבלה את זמנו בהתרוצצות‬
‫מעלה־מטה על הגזע‪ ,‬ומשמש כשליח שמעביר מסרים מעליבים בין העיט שחי למעלה‬
‫לנידהֶ ג‪ ,‬הדרקון שחי בין השורשים‪".‬‬
‫ְ‬
‫השקפתי אל הגבעות‪ .‬נדמה שבוקעים משם צלילי מוזיקה קלושים‪ ,‬ואולי זה היה רק‬
‫הזמזום שנשאר לי באוזניים‪" .‬למה שהסנאי יעשה את זה?"‬
‫"כדי לפגוע בעץ‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬רטטוסק מוודא שהעיט והדרקון לא יפסיקו להשתולל מרוב‬
‫כעס‪ .‬הוא מספר להם שקרים‪ ,‬שמועות‪ ,‬רכילות מרושעת זה על זה‪ .‬המילים שלו יכולות‪...‬‬
‫נידהֶ ג לא מפסיק לכרסם את שורשי‬
‫טוב‪ ,‬אתה יודע מה המילים שלו יכולות לעשות‪ .‬הדרקון ְ‬
‫עץ העולם בניסיון להרוג אותו‪ .‬העיט טופח בכנפיים שלו ויוצר סערות שתולשות ענפים‬
‫ומחוללות הרס בתשעת העולמות‪ .‬רטטוסק מוודא ששתי המפלצות ימשיכו לכעוס וימשיכו‬
‫להתחרות זו בזו‪ ,‬כדי לראות מי תשמיד ראשונה את הקצה שלה באוּגְ ְד ֵרסיל‪".‬‬
‫"אבל זה‪ ...‬מטורף‪ .‬הסנאי גר על העץ‪".‬‬
‫בליץ עשה פרצוף‪" .‬כולנו גרים עליו‪ ,‬ילד‪ .‬יש כאלה עם דחפים הרסניים‪ .‬יש כאלה‬
‫שרוצים שהעולם ייחרב בשביל הכיף‪ ...‬גם אם זה אומר שהם ייחרבו איתו‪".‬‬
‫הפטפוטים של רטטוסק הידהדו בראש שלי‪ :‬נכשלת‪ .‬לא הצלחת להציל את אמא שלך‪.‬‬
‫הסנאי מילא אותי ייאוש‪ ,‬אבל יכולתי לראות איך הנביחה שלו עשויה לעורר רגשות אחרים‬
‫— שנאה‪ ,‬מרירות‪ ,‬תיעוב עצמי‪.‬‬
‫"איך לא השתגעת?" שאלתי את בליץ‪" .‬כשהסנאי נבח‪ ,‬מה שמעת?"‬
‫בליץ העביר אצבעות על שולי קסדת הספארי שלו וצבט את קצות הרעלה השחורה‪" .‬לא‬
‫משהו שאני לא אומר לעצמי ממילא כל הזמן‪ ,‬ילד‪ .‬כדאי שנלך‪".‬‬
‫הוא התחיל לצעוד לעבר הגבעות‪ .‬למרות הצעדים הקצרים שלו‪ ,‬נאלצתי להתאמץ כדי‬
‫לעמוד בקצב שלו‪.‬‬
‫חצינו נחל עם צפרדע קטנה וציורית שישבה על עלה של שושנת מים‪ .‬יונים ובזים חגו‬
‫באוויר כאילו משחקים תופסת‪ .‬כמעט ציפיתי שמקהלה של יצורים צמריריים תקפוץ מבין‬
‫הפרחים ותפצח בשיר של דיסני‪.‬‬
‫"אני מנחש שזה לא נידָ וֵוליר‪ ",‬אמרתי בזמן שעלינו על הגבעה‪.‬‬
‫בליצֶ ן השמיע נחרה‪" .‬לא‪ .‬הרבה יותר גרוע‪".‬‬
‫"אלפהיים?"‬
‫"יותר גרוע‪ ".‬בליצֶ ן עצר ממש לפני פסגת הגבעה ונשם נשימה עמוקה‪" .‬קדימה‪ .‬בוא נגמור‬
‫עם זה‪".‬‬
‫בראש הגבעה עצרתי בבת אחת‪" .‬ואוו‪".‬‬
‫מהעבר האחר השתרעו שדות ירוקים עד האופק‪ .‬כרי דשא היו זרועים שמיכות פיקניק‪.‬‬
‫המוני אנשים עשו שם חיים — אכלו‪ ,‬צחקו‪ ,‬פיטפטו‪ ,‬ניגנו‪ ,‬הפריחו עפיפונים‪ ,‬שיחקו בכדורי‬
‫ים‪ .‬זאת היתה ההופעה הגדולה והנינוחה ביותר בעולם תחת כיפת השמים‪ ,‬בלי ההופעה‬
‫עצמה‪ .‬כמה מהאנשים היו לבושים בחלקי שריון שונים‪ .‬כמעט כולם נשאו כלי נשק‪ ,‬אבל לא‬
‫נראה שהם מעוניינים במיוחד להשתמש בהם‪.‬‬
‫בצל עץ אלון נלחמו שתי גברות צעירות בחרבות‪ ,‬אבל אחרי שהחרבות הכו זו בזו כמה‬
‫פעמים‪ ,‬הן השתעממו‪ ,‬שמטו את כלי הנשק שלהן והתחילו לפטפט‪ .‬בחור אחד התפרקד על‬
‫כיסא גן ופלירטט עם הבחורה שמשמאלו‪ ,‬בעודו בולם בהיסח הדעת התקפות של הבחור‬
‫שעמד מימינו‪.‬‬
‫בליץ הצביע על פסגת הגבעה הבאה‪ ,‬במרחק כקילומטר מאיתנו‪ .‬באור השמש בהק ארמון‬
‫משונה‪ .‬הוא נראה כמו תיבת נוח הפוכה עשויה זהב וכסף‪.‬‬
 ‫רוּמניר‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬היכל המושבים הרבים‪ .‬אם יש לנו מזל‪ ,‬אולי היא לא בבית‪".‬‬ ‫"סֶ ְס ְ‬
‫"מי?"‬
‫במקום לענות הוא התחיל לפלס דרך בהמון‪.‬‬
‫כעבור כמה מטרים קרא אלינו בחור על שמיכת פיקניק קרובה‪" ,‬היי‪ ,‬בליצֶ ן! מה המצב‪,‬‬
‫גבר?"‬
‫בליצֶ ן חרק שיניים בכוח כזה שיכולתי לשמוע אותן מתחככות בקול מחריד‪" .‬שלום‪,‬‬
‫מיילס‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אצלי הכול טוב!" מיילס הרים את החרב שלו בהיסח הדעת בזמן שבחור אחר בבגד ים‬
‫ובחולצה צמודה הסתער עליו עם גרזן קרב‪.‬‬
‫התוקף צרח‪" ,‬מוות! חה חה‪ ,‬סתם צחקתי‪ ".‬ואז הוא הסתלק משם‪ ,‬בעודו אוכל חטיף‬
‫שוקולד‪.‬‬
‫"אז תגיד‪ ,‬בליץ‪ ",‬אמר מיילס‪" ,‬מה מביא אותך לקאסה אוסום?"‬
‫"נחמד לפגוש אותך‪ ,‬מיילס‪ ".‬בליצֶ ן תפס בזרועי וגרר אותי הלאה משם‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬אחלה!" קרא אחריו מיילס‪" .‬תשמור על קשר‪".‬‬
‫"מי זה היה?" שאלתי‪.‬‬
‫"אף אחד‪".‬‬
‫"מאיפה אתה מכיר אותו?"‬
‫"אני לא‪".‬‬
‫בזמן שעשינו את דרכנו אל אחוזת התיבה ההפוכה‪ ,‬אנשים נוספים עצרו לומר שלום‬
‫לבליצֶ ן‪ .‬כמה בירכו אותי לשלום והחמיאו לי על החרב שלי‪ ,‬השיער שלי או הנעליים שלי‪.‬‬
‫בחורה אחת אמרה‪" ,‬שיואווו‪ ,‬יופי של אוזניים!" וזה אפילו לא היה הגיוני‪.‬‬
‫"כולם כל כך‪"...‬‬
‫"מטומטמים?" הציע בליצֶ ן‪.‬‬
‫"התכוונתי לומר רגועים‪".‬‬
‫הוא נאנק‪" .‬זה פוֹלְ קְ וַונְ ג‪' ,‬שדה הצבא'‪ ...‬או בתרגום אחר‪' ,‬שדה הקרב של האנשים'‪".‬‬
‫"אז זה פולקסווגן‪ ".‬סרקתי את ההמון ותהיתי אם אראה את אמא שלי‪ ,‬אבל לא הצלחתי‬
‫לדמיין אותה במקום כזה‪ .‬יותר מדי התבטלות ופחות מדי אקשן‪ .‬אמא שלי היתה מקפיצה את‬
‫הלוחמים האלה על הרגליים‪ ,‬מובילה אותם לצעדה של חמישה־עשר קילומטרים ומתעקשת‬
‫שיקימו מחנה בעצמם אם הם רוצים ארוחת ערב‪" .‬הם לא נראים לי כמו צבא‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬טוב‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬הנקטלים האלה רבי־עוצמה לא פחות מהאיינהריאר‪ ,‬אבל הגישה‬
‫שלהם שונה‪ .‬הממלכה הזאת היא אזור אחד קטן בוואנהיים — הגרסה ההופכית לוולהלה של‬
‫אלי הוואניר‪".‬‬
‫ניסיתי לדמיין את עצמי מבלה כאן נצח‪ .‬היו בוולהלה דברים טובים‪ ,‬אבל עד כמה‬
‫שהספקתי לראות‪ ,‬לא היו שם פיקניקים או כדורי חוף‪ ,‬ובהחלט לא הייתי מתאר אותו כמקום‬
 ‫רגוע‪ .‬ובכל זאת‪ ...‬לא הייתי בטוח שפוֹלְ קְ וַונְ ג מוצאת חן בעיני יותר‪.‬‬
‫"אז חצי מהמתים הראויים מגיעים לכאן‪ ",‬נזכרתי‪" ,‬וחצי לוולהלה‪ .‬איך בוחרים מי הולך‬
‫לאן? משליכים מטבע?"‬
‫"האמת שזה היה יכול להיות יותר הגיוני‪".‬‬
‫"אבל ניסיתי להביא אותנו לנידווליר‪ .‬למה הגענו לכאן?"‬
‫בליצֶ ן בהה באחוזה שבראש הגבעה‪" .‬אתה חיפשת את הדרך שנזקקנו לה במסע החיפושים‬
‫שלנו‪ .‬מתברר שהדרך הזאת עוברת בפולקוונג‪ .‬לצערי‪ ,‬אני חושב שאני יודע למה‪ .‬בוא נלך‬
‫לחלוק כבוד לפני שאני אאבד את האומץ‪".‬‬
‫רוּמניר לא סתם נבנה בצורת ספינה הפוכה‪ .‬הוא היה‬ ‫כשהתקרבנו לשערים‪ ,‬קלטתי שסֶ ְס ְ‬
‫ספינה הפוכה‪ .‬שורות החלונות הגבוהים היו למעשה פתחי משוטים‪ .‬הקירות המשופעים של‬
‫ההיכל היו עשויים קורות זהב חופפות שמוסמרו במסמרות כסף‪ .‬מעל הכניסה הראשית היה‬
‫גגון שהיה יכול לשמש קרש סיפון‪.‬‬
‫"למה זאת ספינה?" שאלתי‪.‬‬
‫"מה?" בליצֶ ן התעסק בעצבנות בפרח הציפורן שבדש שלו‪" .‬זה לא כזה יוצא דופן‪ .‬לעתים‬
‫קרובות אבותיך הנורדים הפכו את הספינות שלהם כדי ליצור מבנים‪ .‬במקרה של ססרומניר‪,‬‬
‫כשיגיע יום הדין יהפכו את הארמון בחזרה‪ ,‬והופ‪ ,‬הנה כלי שיט גדול מספיק שכל לוחמי‬
‫פולקוונג יוכלו להפליג בו באצילות אל מותם‪ .‬כמו שאנחנו עושים עכשיו‪".‬‬
‫הוא הוביל אותי פנימה‪.‬‬
‫ציפיתי שבפנים יהיה חשוך כמו בבטן ספינה‪ ,‬אבל היכל המושבים הרבים הזכיר קתדרלה‪.‬‬
‫התקרה היתמרה עד שדרית הספינה‪ .‬דרך פתחי המשוטים חדרו קרני אור מצטלבות‪ .‬המקום‬
‫כולו היה פתוח‪ ,‬בלי חדרים נפרדים או מחיצות — רק קבוצות של ספות‪ ,‬כיסאות נוחים‪,‬‬
‫פופים וערסלים‪ ,‬שעל רובם היו שרועים לוחמים נוחרים‪ .‬קיוויתי שחצי מיליון תושבי‬
‫פולקוונג נהנים מהחברה המשותפת‪ ,‬כי לא היתה כאן שום פרטיות‪ .‬אני‪ ,‬בהיותי אני‪ ,‬תהיתי‬
‫מיד לאן הולכים כשצריך לשירותים‪.‬‬
‫לאורך מרכז הספינה התמשך שביל של שטיחים פרסיים‪ ,‬ומשני עבריו מחתות שהפיצו‬
‫כדורי אור זהוב‪ .‬בקצה ניצב כס על בימה‪.‬‬
‫בליץ צעד בכיוון הכס‪ ,‬מתעלם מהלוחמים שבירכו אותו בקריאות "גבר!"‪" ,‬מה קורה‪,‬‬
‫גמד!" ו"ברוך הבא הביתה!"‬
‫ברוך הבא הביתה?‬
‫מול הבימה התפצחו להבות חמימות בבור האש‪ .‬ערמות תכשיטים ואבני חן נצצו פה ושם‪,‬‬
‫כאילו מישהו טיאטא אותם כדי שלא יכסו את כל הרצפה‪ .‬מסביב למדרגות היתה מכורבלת‬
‫חתולת בית טריקולורית בגודל טיגריס שנחרבי‪.‬‬
‫הכס גולף מעץ רך וחמאתי כמו האור — עץ תרזה‪ ,‬אולי‪ .‬על גב הכס היתה תלויה גלימה‬
‫עשויה נוצות פלומתיות כמו בטן של בז‪ .‬על הכס ישבה האישה היפה ביותר שראיתי בחיי‪.‬‬
‫היא נראתה בקושי בת עשרים‪ ,‬מוקפת הילה זהובה וקורנת‪ ,‬שהבהירה לי למה התכוון‬
‫בליצֶ ן כשאמר שהאור כאן לא שגרתי‪ .‬כל ממלכת פולקוונג היתה חמימה ומוארת‪ ,‬לא בגלל‬
‫השמש‪ ,‬אלא משום שטבלה בעוצמה הקורנת מהאישה הזאת‪.‬‬
‫השיער הבלונדיני שלה נח על כתפה בצמה יחידה‪ .‬חולצת הקולר הלבנה שלה הדגישה את‬
‫כתפיה השזופות ואת בטנה החלקה‪ .‬החצאית שלה‪ ,‬שהגיעה עד הברכיים‪ ,‬נחגרה בצַ מת זהב‬
‫ובה סכין בתוך נדן וצרור מפתחות‪ .‬על הצוואר שלה היה תכשיט מסנוור — קולר‬
‫מעשה־תחרה עשוי זהב ואבני חן‪ ,‬כמו מיניאטורה של הרשת של ראן‪ ,‬רק עם אבני אודם‬
‫ויהלומים במקום נשמות מלחים וצמיגים‪.‬‬
‫האישה נעצה בי את עיניה הכחולות כשמים‪ .‬כשחייכה‪ ,‬חמימות התפשטה מקצות אוזני ועד‬
‫הבהונות‪ .‬הייתי עושה כל דבר כדי לגרום לה להמשיך לחייך אלי‪ .‬אם היא היתה אומרת לי‬
‫לקפוץ מעץ העולם אל האין‪ ,‬לא הייתי מהסס שנייה‪.‬‬
‫זכרתי את התמונה שלה מספר המיתולוגיה לילדים שלי‪ ,‬וקלטתי עד כמה הוא לא העביר‬
‫אפילו שבריר מהיופי שלה‪.‬‬
‫אלת האהבה היתה יפה מאוד! היו לה חתולים!‬
‫כרעתי מול הדודה שלי‪ ,‬אחותו התאומה של אבי‪" .‬פְ ֵריָיה‪".‬‬
‫"מגנס היקר שלי‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬כמה נחמד לפגוש אותך פנים אל פנים!" היא פנתה אל‬
‫בליצֶ ן‪ ,‬שנעץ מבט זועף במגפיים שלו‪.‬‬
‫"ומה שלומך‪ ,‬בליצֶ ן?" שאלה האלה‪.‬‬
‫בליצֶ ן נאנח‪" .‬אני בסדר‪ ,‬אמא‪".‬‬
 ‫‪39‬‬

‫פרייה יפה! יש לה חתולים!‬

‫"אמא?" מרוב הלם לא הייתי בטוח אם אמרתי את זה בקול רם‪" .‬רגע‪ ...‬אתה‪ ,‬בליצֶ ן‪.‬‬
‫אמא?"‬
‫בליצֶ ן בעט לי בקרסול‪.‬‬
‫פרייה המשיכה לחייך‪" .‬אני מניחה שהבן שלי לא סיפר לך? הוא צנוע מאוד‪ .‬בליצֶ ן יקירי‪,‬‬
‫אתה נראה נחמד מאוד‪ ,‬אבל אתה יכול לסדר את הצווארון?"‬
‫בליצֶ ן סידר אותו כשהוא רוטן בשקט‪" ,‬הייתי קצת עסוק בהימלטות על חיי‪".‬‬
‫"חוץ מזה‪ ,‬יקירי‪ ",‬הוסיפה פרייה‪" ,‬אתה בטוח לגבי הווסט?"‬
‫"כן‪ ,‬אמא‪ ",‬רטן בליץ‪" ,‬אני בטוח לגבי הווסט‪ .‬הווסטים חזרו לאופנה‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני מניחה שאתה יודע‪ ".‬פרייה קרצה לי‪" .‬בליצֶ ן גאון בענייני בדים ואופנה‪ .‬הגמדים‬
‫האחרים לא מעריכים את המיומנות שלו‪ ,‬אבל אני חושבת שהיא נפלאה‪ .‬הוא רוצה לפתוח‪"...‬‬
‫"בכל מקרה‪ ",‬אמר בליצֶ ן בקול קצת יותר מדי רם‪" ,‬אנחנו במסע חיפושים‪"...‬‬
‫פרייה מחאה כפיים‪" .‬אני יודעת! זה כל כך מרגש‪ .‬אתם מנסים להגיע אל נידווליר כדי‬
‫לברר פרטים על החבל גְ לֵייפְּ ניר‪ .‬ולכן באופן טבעי עץ העולם הפנה אתכם תחילה אלי‪".‬‬
‫אחת החתולות שלה שרטה בשטיח פרסי‪ ,‬מרטשת פריט בשווי אלפי דולרים לערמת מוך‪.‬‬
‫ניסיתי לא לדמיין מה החתולה הזאת יכולה לעשות לי‪.‬‬
‫"אז מה‪ ,‬ליידי פרייה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬את יכולה לעזור לנו?"‬
‫"כמובן!" אמרה האלה‪" .‬וחשוב מזה‪ ,‬אתם יכולים לעזור לי‪".‬‬
‫"הנה התחלנו‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪.‬‬
‫"ילד שלי‪ ,‬קצת נימוס‪ .‬ראשית‪ ,‬מגנס‪ ,‬איך אתה מסתדר עם הלהב שלך?"‬
‫הלב שלי החסיר פעימה‪.‬‬
‫אני מניח שעדיין לא חשבתי על להב הקיץ כעל שלי‪ .‬ניתקתי את התליון מהשרשרת‪,‬‬
‫והלהב לבש צורה בידי‪ .‬בנוכחותה של פרייה הוא היה דומם וחסר תנועה כאילו מעמיד פני‬
‫מת‪ .‬אולי הוא פחד מחתולים‪.‬‬
‫"עדיין לא הספקתי להשתמש בו הרבה‪ ",‬אמרתי‪" .‬בדיוק השגתי אותו בחזרה מראן‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אני יודעת‪ ".‬האף של פרייה התעקם בשמץ של מורת רוח‪" .‬ובתמורה לכך הענקת‬
‫תפוח לאוטגרד־לוקי‪ .‬אולי לא הצעד הנבון ביותר‪ ,‬אבל אני לא אבקר את הבחירות שלך‪".‬‬
‫"זה בדיוק מה שעשית‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪.‬‬
‫האלה התעלמה מההערה שלו‪" .‬לפחות לא הבטחת אותי לאוטגרד־לוקי‪ .‬כשענקים דורשים‬
‫דברים‪ ,‬בדרך כלל הם רוצים גם תפוחים וגם להינשא לי‪ ".‬היא העיפה את הצמה שלה מעבר‬
‫לכתף‪" .‬זה מאוד מייגע‪".‬‬
‫התקשיתי להסתכל על פרייה בלי לבהות‪ .‬באמת לא היה דבר בטוח להתמקד בו — לא‬
‫העיניים שלה‪ ,‬לא השפתיים שלה‪ ,‬לא הטבור שלה‪ .‬נזפתי בעצמי בלבי‪ :‬תתאפס! זאת אמא‬
‫של בליצן! זאת הדודה שלך!‬
‫החלטתי להתמקד בגבה השמאלית שלה‪ .‬אין שום דבר קוסם בגבה שמאלית‪.‬‬
‫"בכל אופן‪ ",‬אמרתי‪" ,‬עדיין לא הרגתי אף אחד בגבה — זאת אומרת‪ ,‬בלהב‪".‬‬
‫המצח של פרייה התקמט‪" .‬לא הרגת בו אף אחד? אוי‪ ,‬יקירי‪ ,‬זה הפחוּת שבכוחותיו‪.‬‬
‫משימתך הראשונה היא להתיידד עם הלהב‪ .‬האם עשית זאת?"‬
‫דמיינתי את הלהב ואותי יושבים זה לצד זה באולם קולנוע עם דלי פופקורן בינינו‪ .‬דמיינתי‬
‫את עצמי גורר את הלהב ברצועה ומוציא אותו לטיולים בפארק‪" .‬איך מתיידדים עם להב?"‬
‫"אהה‪ ...‬ובכן‪ ,‬אם אתה צריך לשאול‪"...‬‬
‫"תקשיבי‪ ,‬דודה פרייה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אני לא יכול פשוט לתת לך את הלהב למשמורת? זה‬
‫נשק ואניר‪ .‬את אחותו של פריי‪ .‬יש לך כמה מאות אלפי לוחמים חמושים היטב ורגועים‬
‫שיכולים להגן על הלהב מפני סורט‪"...‬‬
‫"הו‪ ,‬לא‪ ",‬היא אמרה בעצב‪" .‬הלהב כבר נמצא בידיך‪ ,‬מגנס‪ .‬אתה זימנת אותו מהנהר‪ .‬אתה‬
‫תבעת עליו בעלות‪ .‬לכל היותר נוכל לקוות שסוּמַ ְרבְּ ַרנְ דֶ ר‪ ,‬להב הקיץ‪ ,‬יניח לך להשתמש בו‪.‬‬
‫הרחקתו מסורט היא התפקיד שלך עכשיו‪ ,‬כל עוד תצליח להישאר בחיים‪".‬‬
‫"אני שונא את התפקיד שלי‪".‬‬
‫בליץ הכניס לי מרפק‪" .‬אל תגיד את זה‪ .‬אתה תעליב את הלהב‪".‬‬
‫הסתכלתי על הרונות הזוהרות לאורך הלהב‪" .‬מצטער‪ ,‬גוש מתכת ארוך וחד‪ .‬העלבתי‬
‫אותך? ואם אנחנו כבר מדברים‪ ,‬אם אתה מניח לאנשים לשאת אותך‪ ,‬למה הנחת לענק אש‬
‫מרושע לעשות את זה? למה אתה לא רוצה לחזור אל פריי‪ ,‬או לפחות אל אחותו המקסימה?"‬
‫הלהב לא ענה‪.‬‬
‫"מגנס‪ ",‬אמרה האלה‪" ,‬אין זה עניין לבדיחות‪ .‬גורלו של הלהב להשתייך לסורט במוקדם‬
‫או במאוחר‪ .‬אתה יודע זאת‪ .‬הלהב אינו יכול להימלט מגורלו יותר משאתה יכול להימלט‬
‫מגורלך‪".‬‬
‫חשבתי על לוקי ששרוע מצחקק על כס אודין‪ .‬הבחירות שלנו עשויות לשנות את‬
‫הפרטים‪ .‬כך אנחנו מורדים בגורל‪.‬‬
‫"ומלבד זאת‪ ",‬אמרה פרייה‪" ,‬הלהב לעולם לא יניח לי להשתמש בו‪ .‬סוּמַ ְרבְּ ַרנְ דֶ ר רואה בי‬
 ‫אחראית חלקית לאובדנו‪ ...‬הוא נוטר לי טינה כמעט באותה מידה שהוא נוטר טינה לפריי‪".‬‬
‫אולי רק דמיינתי את זה‪ ,‬אבל הרגשתי שהלהב הופך קר וכבד יותר בידי‪.‬‬
‫"אבל זה הלהב של פריי‪ ",‬מחיתי‪.‬‬
‫בליצֶ ן נאנק‪" .‬הוא היה שלו‪ .‬אמרתי לך‪ ,‬ילד‪ ,‬הוא מסר אותו למען האהבה‪".‬‬
‫החתולה הטריקולורית מימין לפרייה התגלגלה והתמתחה‪ .‬הבטן המנומרת שלה היתה די‬
‫חמודה‪ ,‬מלבד העובדה שלא הפסקתי לחשב כמה לוחמים היא היתה מסוגלת לעכל בו־זמנית‪.‬‬
‫"כשפריי התיישב על כס אודין‪ ",‬המשיכה האלה בדבריה‪" ,‬הוא עשה את זה למעני‪ .‬זאת‬
‫היתה תקופה קשה עבורי‪ .‬אני שוטטתי בתשעת העולמות‪ ,‬אבלה ועשוקה‪ .‬פריי קיווה שאם‬
‫ישב על הכס‪ ,‬הוא יצליח למצוא אותי‪ .‬במקום זאת הכס הראה לו את משאת לבו — ענקית‬
‫כפור ששמה ג ְֵרד‪ .‬הוא התאהב בה נואשות‪".‬‬
‫המשכתי לנעוץ מבט בַּ גבה של פרייה‪ .‬הסיפור שלה לא שיפר את דעתי על אבא שלי‪.‬‬
‫"הוא התאהב ממבט ראשון — בענקית כפור‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬היא היתה יפהפייה‪ ",‬אמרה פרייה‪" .‬כסף לזהבו של פריי‪ ,‬קור לחומו‪ ,‬חורף לקֵ יצו‪.‬‬
‫שמעת שהפכים נמשכים זה לזה? היא היתה השידוך המושלם עבורו‪ .‬אבל היא היתה ענקית‪.‬‬
‫היא לעולם לא היתה מסכימה להינשא לוואניר‪ .‬המשפחה שלה היתה מתנגדת‪ .‬פריי ידע זאת‬
‫ונתקף ייאוש עמוק‪ .‬יבולים חדלו לצמוח‪ .‬הקיץ איבד מחומו‪ .‬בסופו של דבר משרתו של פריי‪,‬‬
‫שהיה חברו הטוב ביותר‪ ,‬בא לשאול אותו מה אירע‪".‬‬
‫קירניר‪ ",‬אמרתי‪" .‬הבחור שקיבל את הלהב‪".‬‬ ‫"ס ְ‬
‫ְ‬
‫הפנים של פרייה הזדעפו‪" .‬כן‪ .‬הוא‪".‬‬
‫בליצֶ ן נסוג צעד לאחור‪ ,‬כאילו חושש שאמא שלו עלולה להתפוצץ‪ .‬רק עכשיו קלטתי עד‬
‫כמה האלה הזאת עלולה להיראות מפחידה — יפהפייה‪ ,‬כן‪ ,‬אבל גם מבעיתה ורבת־עוצמה‪.‬‬
‫דמיינתי אותה חמושה במגן ובחנית‪ ,‬רוכבת עם הוולקיריות‪ .‬אם הייתי נתקל בה בשדה הקרב‪,‬‬
‫הייתי בורח בכיוון ההפוך‪.‬‬
‫"סקירניר הבטיח שיוכל למסור את גרד לידיו של פריי בתוך תשעה ימים‪ ",‬אמרה האלה‪.‬‬
‫"כל שדרש היה תשלום צנוע על שירותיו — להב הקיץ‪ .‬פריי היה מוכה אהבה ולא שאל‬
‫שאלות‪ .‬הלהב‪ ...‬אני יכולה רק לדמיין כיצד הרגיש לנוכח בגידתו של אדונו‪ .‬הוא הניח‬
‫לסקירניר לשאת אותו‪ ,‬אך לא בשמחה‪".‬‬
‫פרייה נאנחה‪" .‬ולכן הלהב לעולם לא יניח לפריי להשתמש בו שוב‪ .‬ולכן כשיגיע ריינרק‪,‬‬
‫גורלו של פריי למות כיוון שכלי הנשק שלו אינו ברשותו‪".‬‬
‫לא ידעתי מה לומר‪ .‬לא נראה שהמילים איזה באסה יבהירו את הכוונה שלי במדויק‪ .‬זכרתי‬
‫את האזהרה של לוקי לגבי הישיבה על כס אודין והחיפוש אחר משאת הלב שלי‪ .‬מה הייתי‬
‫מחפש? את אמא שלי‪ .‬האם הייתי מוותר על חרב כדי למצוא אותה? כמובן‪ .‬האם הייתי‬
‫מסתכן במוות או אפילו בזירוז יום הדין? כן‪ .‬אז אולי לא יכולתי לשפוט את אבא שלי‬
‫לחומרה‪.‬‬
 ‫בליץ תפס בזרועי‪" .‬אל תיראה כל כך עגמומי‪ ,‬ילד‪ .‬אני מאמין בך‪".‬‬
‫ההבעה של פרייה התרככה‪" .‬כן‪ ,‬מגנס‪ .‬אתה אכן תלמד להשתמש בלהב — ואיני מתכוונת‬
‫רק לחבוט בו כפרא‪ .‬כשתגלה את יכולותיו המלאות‪ ,‬אתה תהיה רב־עוצמה באמת‪".‬‬
‫"אני לא מניח שמגיע איתו מדריך למשתמש?"‬
‫פרייה צחקה צחוק עדין‪" .‬אני מצטערת שלא זכיתי בך בפוֹלְ קְ וַונְ ג‪ ,‬מגנס‪ .‬היית יכול להיות‬
‫תוספת מצוינת למאמינים שלי‪ .‬אבל ולהלה זימן אותך ראשון‪ .‬כך נועד להיות‪".‬‬
‫רציתי לטעון שנראה שהנורן‪ ,‬האיינהריאר ומפקדת הוולקיריות חושבים אחרת‪.‬‬
‫כשחשבתי על גונילה‪ ,‬נזכרתי בבריחה שלנו אל עץ העולם‪ ,‬ואיך שסאם והארת'סטון‬
‫הסתתרו מתחת ליריעת בד מפני סנאי רצחני‪" .‬החברים שלנו‪ ...‬הופרדנו מהם על אוּגְ ְד ֵרסיל‪.‬‬
‫פרייה‪ ,‬את יודעת אם הם הגיעו לכאן בשלום?"‬
‫פרייה השקיפה אל האופק‪" .‬הם אינם נמצאים בפולקוונג‪ .‬אני רואה אותם‪ ...‬כן‪ .‬רגע‪.‬‬
‫איבדתי אותם שוב‪ .‬אה!" היא נרתעה‪" .‬זה היה קרוב‪ ,‬אבל לעת עתה הם מוגנים‪ .‬זוג‬
‫רב־תושייה‪ .‬אני חשה שהם לא יגיעו לכאן‪ .‬עליכם להמשיך בדרככם ולפגוש אותם‬
‫בנידווליר‪ .‬וזה מביא אותי למסע החיפושים שלכם‪".‬‬
‫"ולעזרה שנוכל לתת לך‪ ",‬אמר בליץ‪.‬‬
‫"בדיוק‪ ,‬יקירי‪ .‬הצורך הוא שהביא אתכם לכאן‪ .‬הצורך מתבטא בעוצמה במסע על עץ‬
‫העולם‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬כך מצא את עצמו בני המסכן משועבד לשירותו של מימיר‪".‬‬
‫"אנחנו לא מנהלים את הדיון הזה שוב‪ ",‬אמר בליץ‪.‬‬
‫פרייה פרשה את כפות ידיה היפות‪" .‬בסדר‪ .‬נעבור הלאה‪ .‬כפי שאתם יודעים היטב‪ ,‬הגמדים‬
‫הם שיצרו את החבל גְ לֵייפְּ ניר‪ ,‬אשר כובל את הזאב פנריר‪"...‬‬
‫"כן‪ ,‬אמא‪ ",‬אמר בליץ וגילגל עיניים‪" .‬כולם לומדים את שיר הילדים הזה בגן‪".‬‬
‫הסתכלתי עליו בעיניים מצומצמות‪" .‬שיר ילדים?"‬
‫"גְ לֵייפְּ ניר‪ ,‬גְ לֵייפְּ ניר‪ ,‬חזק ומלופף‪ ,‬נכרך לזאב מסביב לאף‪ .‬בני האדם לא לומדים את‬
‫זה?"‬
‫"אממ‪ ...‬לא נראה לי‪".‬‬
‫"בכל אופן‪ ",‬אמרה האלה‪" ,‬הגמדים יוכלו לספר לכם פרטים נוספים על יצירת החבל‪,‬‬
‫וכיצד ניתן להחליף אותו‪".‬‬
‫"להחליף אותו?" החזרתי את הלהב לצורת תליון‪ .‬ועדיין‪ ,‬בעודו תלוי על צווארי‪ ,‬היה נדמה‬
‫שהוא שוקל ארבעים קילו‪" .‬חשבתי שהרעיון הוא למנוע מהחבל להינתק‪".‬‬
‫"אה‪ "...‬פרייה טפחה על שפתיה‪" .‬מגנס‪ ,‬אני לא רוצה לרפות את ידיך‪ ,‬אבל הייתי אומרת‬
‫שיש סיכוי לא רע‪ ,‬סיכוי של שבעים וחמישה אחוזים בערך‪ ,‬שגם אם תצליח למנוע מסורט‬
‫להניח את ידו על הלהב‪ ,‬ענק האש ימצא דרך לשחרר את הזאב פנריר‪ .‬במקרה כזה עליך‬
‫להיות מוכן עם חבל חלופי‪".‬‬
‫נדמה שהלשון שלי כבדה כמעט כמו תליון הלהב‪" .‬כן‪ ,‬זה בכלל לא מרפה ידיים‪ .‬בפעם‬
 ‫האחרונה שהזאב היה חופשי‪ ,‬לא היה צורך בשיתוף פעולה של כל האלים כדי לכבול אותו?"‬
‫פרייה הינהנה‪" .‬נדרשו לשם כך שלושה ניסיונות ותכסיסים רבים‪ .‬טיר המסכן איבד את‬
‫ידו‪ .‬אבל אל חשש‪ .‬הזאב ממילא לא ייפול שוב בתכסיס היד בפה‪ .‬אם יגיעו הדברים לכדי כך‪,‬‬
‫תצטרך למצוא דרך אחרת לכבול אותו‪".‬‬
‫הייתי מוכן להתערב שלמיילס‪ ,‬שנמצא אי־שם בשדה הקרב של האנשים‪ ,‬לא היו בעיות‬
‫כאלה‪ .‬תהיתי אם יתחשק לו להתחלף במקומות לכמה זמן‪ ,‬שהוא ילך לתפוס את הזאב פנריר‬
‫בזמן שאני אשחק כדורעף‪" .‬פרייה‪ ,‬תוכלי לומר לנו לפחות איפה הזאב נמצא?"‬
‫"בלוּנְ גְ ווי — אי האַ בְ ָרשׁ‪ ".‬האלה טפחה על סנטרה‪" .‬בואו נראה‪ ,‬היום הוא יום ת'ור‬
‫השישה־עשר‪".‬‬
‫"את מתכוונת יום חמישי?"‬
‫"כך אמרתי‪ .‬האי יעלה ויקום עם הירח המלא בעוד שישה ימים‪ ,‬בעשרים ושניים‪ ,‬שהוא‬
‫יום אודין‪".‬‬
‫"יום רביעי?" שאלתי‪.‬‬
‫"כך אמרתי‪ .‬יהיה לכם די והותר זמן להביא לי את העגילים שלי לפני שתצאו לחפש את‬
‫הזאב‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬מקומו של האי משתנה משנה לשנה‪ ,‬כאשר ענפי אוגדרסיל זעים ברוחות‬
‫הריק‪ .‬הגמדים אמורים להיות מסוגלים למצוא אותו‪ .‬אביו של בליצֶ ן הכיר את הדרך‪ .‬ייתכן‬
‫שאחרים מכירים אותה גם הם‪".‬‬
‫עם אזכור אבא שלו התעננו פניו של בליץ‪ .‬הוא הוציא את פרח הציפורן בזהירות רבה‬
‫מכיס הווסט שלו והשליך אותו לאש‪" .‬ומה את רוצה‪ ,‬אמא? מה החלק שלך בזה?"‬
‫"אה‪ ,‬הצרכים שלי פשוטים‪ ".‬אצבעותיה ריפרפו על קולר תחרת הזהב שלה‪" .‬אני רוצה‬
‫שתזמינו עבורי עגילים שיתאימו למחרוזת שלי בְּ ריסינְ גָמֶ ן‪ .‬משהו יפה‪ .‬לא יותר מדי מצועצע‪,‬‬
‫שלא ימשוך תשומת לב‪ .‬בליצֶ ן‪ ,‬יש לך טעם מעולה‪ .‬אני סומכת עליך‪".‬‬
‫בליצֶ ן נעץ מבט זועם בערמת האוצרות הקרובה ביותר‪ ,‬שהכילה עשרות‪ ,‬אולי מאות‪,‬‬
‫עגילים‪" .‬את יודעת עם מי אני צריך לדבר בנידווליר‪ .‬רק לגמד אחד יש המיומנות הדרושה‬
‫להחליף את החבל גלייפניר‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אישרה פרייה‪" .‬למרבה המזל‪ ,‬הוא גם צורף מעולה‪ ,‬אז הוא יוכל לסייע בשתי‬
‫הבקשות שלנו‪".‬‬
‫"לרוע המזל‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" ,‬הגמד המסוים הזה רוצה שאמות‪".‬‬
‫פרייה נופפה בידה בביטול‪" .‬לא‪ ,‬לא ייתכן‪ .‬לא אחרי כל הזמן שעבר‪".‬‬
‫"לגמדים יש זיכרון ארוך מאוד‪ ,‬אמא‪".‬‬
‫"ובכן‪ ,‬תשלום נדיב בוודאי ירכך אותו‪ .‬אני יכולה לעזור בזה‪ ".‬היא קראה אל חלל האולם‪,‬‬
‫"דמיטרי? אני זקוקה לכם!"‬
‫מאחד ממקבצי הספות זינקו שלושה בחורים‪ ,‬אחזו בכלי הנגינה שלהם ומיהרו בכִ ווננו‪ .‬הם‬
‫היו לבושים בתלבושות תואמות של חולצות הוואי‪ ,‬מכנסי ברמודה וסנדלים‪ .‬השיער שלהם‬
‫הוחלק לאחור בתסרוקות נפוחות‪ .‬לבחור הראשון היתה גיטרה‪ .‬לשני היו תופי בונגו‪.‬‬
‫לשלישי היה משולש‪.‬‬
‫הבחור עם הגיטרה השתחווה לפני פרייה‪" .‬לשירותך‪ ,‬הגבירה!"‬
‫פרייה חייכה אלי חיוך של קושרת קשר‪ ,‬כאילו חולקת איתי סוד נפלא‪" .‬מגנס‪ ,‬אני רוצה‬
‫להציג לפניך את דמיטרי והרצים‪ ,‬הלהקה הטובה ביותר שמעולם לא שמעת עליה‪ .‬הם מתו‬
‫ב־‪ ,1963‬רגע לפני הפריצה הגדולה שלהם‪ .‬כמה עצוב! הם הסיטו את המכונית שלהם‬
‫באצילות נפש מהכביש כדי למנוע התנגשות נוראה עם אוטובוס מלא ילדים‪ .‬כהכרה בקורבן‬
‫חסר האנוכיות שלהם‪ ,‬הבאתי אותם לכאן‪ ,‬לפולקוונג‪".‬‬
‫"ואנחנו אסירי תודה מאוד‪ ,‬הגבירה‪ ",‬אמר דמיטרי‪" .‬זה יופי של ג'וב‪ ,‬להיות להקת הבית‬
‫שלך!"‬
‫"דמיטרי‪ ,‬אני צריכה לבכות‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אתם יכולים בבקשה לנגן את השיר על בעלי‬
‫האבוד? אני אוהבת את השיר הזה‪".‬‬
‫"אני שונא את השיר הזה‪ ",‬רטן בליצֶ ן בשקט‪.‬‬
‫השלישייה התחילה לזמזם‪ .‬דמיטרי פרט אקורד‪.‬‬
‫"למה אמא שלך צריכה לבכות?" לחשתי לבליצֶ ן‪.‬‬
‫הוא פנה אלי וסימן בתנועת אצבע לרוחב הצוואר‪" .‬פשוט תסתכל‪ .‬אתה תראה‪".‬‬
‫דמיטרי התחיל לשיר‪.‬‬
‫"הו אוֹדוּר! אוֹד‪ ,‬אוֹד‪ ,‬אוֹדוּר‪,‬‬
‫היכן הוא אוֹדוּר; היכן אהובי?"‬
‫שני הנגנים האחרים שרו איתו בהרמוניה את הפזמון החוזר‪:‬‬
‫"אוד נעדר‪ ,‬משוטט הוא הרחק‪,‬‬
‫כמה משונה לא להתנשק‪.‬‬
‫אודור שלי! אהובי עוד הוא אודור!"‬
‫משולש‪.‬‬
‫סולו תופים‪.‬‬
‫בליצֶ ן לחש‪" ,‬בעלה היה אזיר ששמו אודור‪ ,‬או אוד בקיצור‪".‬‬
‫לא הייתי בטוח איזה שם גרוע יותר‪.‬‬
‫"הוא נעלם?" ניחשתי‪.‬‬
‫"לפני אלפיים שנה‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬פרייה יצאה לחפש אותו ונעלמה בעצמה כמעט למאה‬
‫שנה‪ .‬היא לא מצאה אותו‪ ,‬אבל זאת הסיבה שפריי התיישב על כס אודין — כדי לחפש את‬
‫אחותו‪".‬‬
‫האלה רכנה קדימה וטמנה את פניה בידיה‪ .‬היא נאנחה אנחה נרעדת‪ .‬כשנשאה מבט שוב‪,‬‬
‫היא בכתה — אבל הדמעות היו עיגולים קטנים של זהב אדום‪ .‬היא בכתה עד שכפות ידיה היו‬
 ‫מלאות טיפות נוצצות‪.‬‬
‫"אודור!" היא התייפחה‪" .‬למה עזבת אותי? אני עדיין מתגעגעת!"‬
‫היא משכה באפה והינהנה אל הנגנים‪" .‬תודה רבה‪ ,‬דמיטרי‪ .‬זה יספיק‪".‬‬
‫דמיטרי וחבריו השתחוו‪ .‬הלהקה הכי טובה שהייתי מעדיף לא לשמוע הסתלקה משם‪.‬‬
‫פרייה הרימה את כפות ידיה‪ .‬כמו משום מקום הופיע שקיק עור וריחף מעל חיקה‪ .‬פרייה‬
‫שפכה את הדמעות לתוך השקיק‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬ילד שלי‪ ".‬פרייה הושיטה את השקיק לבליצֶ ן‪" .‬זה אמור להספיק‪ ,‬אם יש‬
‫ייטרי ג'וניור אפילו שמץ היגיון בקודקודו‪".‬‬‫לאֵ ְ‬
‫בליצֶ ן בהה בעגמומיות בשקיק הדמעות‪" .‬הבעיה היא שאין לו‪".‬‬
‫"אתם תצליחו!" אמרה פרייה‪" .‬גורל העגילים שלי נתון בידיכם!"‬
‫גירדתי בעורף‪" .‬אממ‪ ,‬ליידי פרייה‪ ...‬תודה על הדמעות והכול‪ ,‬אבל את לא יכולה פשוט‬
‫ללכת לנידווליר ולבחור עגילים בעצמך? כלומר‪ ,‬הקניות הן לא חצי מהכיף?"‬
‫בליצֶ ן העיף בי מבט אזהרה‪.‬‬
‫העיניים הכחולות של פרייה הצטננו בכמה מעלות‪ .‬האצבעות שלה ריפרפו על מעשה‬
‫התחרה שעל צווארה‪" .‬לא‪ ,‬מגנס‪ ,‬אני איני יכולה לצאת לי לקניות בנידווליר‪ .‬אתה יודע מה‬
‫קרה כשקניתי את בְּ ריסינְ גָמֶ ן מהגמדים‪ .‬אתה רוצה שזה יקרה שוב?"‬
‫האמת שלא היה לי מושג על מה היא מדברת‪ ,‬אבל היא לא חיכתה לתשובה‪.‬‬
‫"בכל פעם שאני הולכת לנידווליר‪ ,‬אני מסתבכת בצרות‪ ",‬היא אמרה‪" .‬זאת לא אשמתי!‬
‫הגמדים מכירים את החולשה שלי לתכשיטים יפים‪ .‬האמן לי‪ ,‬מוטב בהרבה שאשלח אתכם‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬אם תסלחו לי‪ ,‬הגיע הזמן למסיבת הגן של הערב‪ ,‬אולי עם קרב בסוף‪ .‬היֵה שלום‪,‬‬
‫מגנס‪ .‬היה שלום‪ ,‬בליצֶ ן יקירי!"‬
‫הרצפה נפערה מתחת לרגלינו‪ ,‬ואנחנו נפלנו אל החשכה‪.‬‬
 ‫‪40‬‬

‫חבר שלי התפתח מ‪ ...‬טוב‪ ,‬לא משנה‬

‫אני לא זוכר שהגעתי לקרקע‪.‬‬

‫מצאתי את עצמי ברחוב חשוך בלילה קר ומעונן‪ .‬לאורך המדרכה היתה שרשרת של בתי‬
‫קרשים בעלי שלוש קומות‪ ,‬צמודים זה לזה‪ .‬בקצה הרחוב דלקו שלטי ניאון בחלונות פונדק‬
‫מטונפים‪.‬‬
‫"אנחנו בדרום בוסטון‪ ",‬אמרתי‪" .‬באזור רחוב די‪".‬‬
‫בליצֶ ן ניענע בראשו‪" .‬אנחנו בנידווליר‪ ,‬ילד‪ .‬זה נראה כמו דרום בוסטון‪ ...‬או ליתר דיוק‪,‬‬
‫דרום בוסטון נראית כמו זה‪ .‬אמרתי לך‪ ,‬בוסטון היא הצומת‪ .‬תשעת העולמות מתמזגים שם‬
‫ומשפיעים זה על זה‪ .‬בדרום בוסטון בהחלט יש תחושה גמדית‪".‬‬
‫"חשבתי שנידווליר תהיה מתחת לקרקע‪ .‬עם מנהרות מעוררות קלאוסטרופוביה ו‪"...‬‬
‫"ילד‪ ,‬יש תקרת מערה מעליך‪ .‬היא פשוט גבוהה מאוד וזיהום האוויר מסתיר אותה‪ .‬אין לנו‬
‫אור יום כאן‪ .‬חשוך כאן כל הזמן‪".‬‬
‫בהיתי בעננים הכהים‪ .‬אחרי הממלכה של פרייה עולם הגמדים היה מדכא‪ ,‬אבל הוא גם‬
‫נראה מוכר יותר‪ ,‬יותר‪ ...‬אמיתי‪ .‬שום בן בוסטון בדם לא היה סומך על מקום שתמיד שטוף‬
‫שמש ונעים‪ .‬אבל שכונה קשוחה‪ ,‬שתמיד קר וחשוך בה? תוסיפו דוכן דונאטס או שניים‪ ,‬ואני‬
‫ארגיש לגמרי בבית‪.‬‬
‫בליץ ארז את כובע הספארי שלו עם הרשת השחורה‪ .‬כל הסיפור התקפל לממחטה שחורה‬
‫קטנה‪ ,‬שהוא הכניס לכיס המעיל שלו‪" .‬כדאי שנזוז‪".‬‬
‫"אנחנו לא הולכים לדבר על מה שקרה למעלה בפולקסווגן?"‬
‫"מה יש לומר?"‬
‫"למשל‪ ,‬שאנחנו בני דודים‪".‬‬
‫בליץ משך בכתפיו‪" .‬אני שמח שאתה בן דוד שלי‪ ,‬ילד‪ ,‬אבל ילדי האלים לא מייחסים‬
‫חשיבות רבה לקשרים כאלה‪ .‬משפחות האלים כל כך סבוכות — אתה תשתגע אם תנסה‬
‫לחשוב על זה‪ .‬כולם קרובי משפחה של כולם‪".‬‬
‫"אבל אתה בן של אל‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה טוב‪ ,‬לא?"‬
 ‫"אני שונא את המונח בן של אל‪ .‬אני מעדיף נולד עם מטרה על הגב‪".‬‬
‫"בחייך‪ ,‬בליץ‪ .‬פרייה היא אמא שלך‪ .‬זה מידע חשוב שאיכשהו שכחת להזכיר‪".‬‬
‫מהסו ְַור ְטאַ לְ ף הם צאצאים של פרייה‪ .‬כאן למטה‬‫"פרייה היא אמא שלי‪ ",‬הוא אישר‪" .‬רבים ְ‬
‫לא עושים מזה עניין‪ .‬היא הזכירה איך היא השיגה את המחרוזת בְּ ריסינְ גָמֶ ן? לפני כמה אלפי‬
‫שנים היא טיילה לה בנידווליר — מי יודע למה — ונתקלה בארבעה גמדים שעבדו על‬
‫המחרוזת‪ .‬היא השתגעה עליה‪ .‬המחרוזת היתה חייבת להיות שלה‪ .‬הגמדים אמרו שאין בעיה‪,‬‬
‫תמורת המחיר הנכון‪ .‬פרייה היתה צריכה להתחתן עם כל אחד מהם למשך יום אחד בזה אחר‬
‫זה‪".‬‬
‫"היא‪ "...‬רציתי לומר‪ ,‬איכס‪ ,‬היא התחתנה עם ארבעה גמדים? ואז נזכרתי מי מספר את‬
‫הסיפור‪" .‬אה‪".‬‬
‫"כן‪ ".‬בליץ נשמע אומלל‪" .‬היא ילדה ארבעה גמדים‪ ,‬אחד מכל נישואים‪".‬‬
‫המצח שלי התקמט‪" .‬רגע‪ .‬אם היא היתה נשואה יום אחד לכל גמד‪ ,‬והיריון נמשך‪...‬‬
‫החישובים לא מסתדרים בכלל‪".‬‬
‫"אל תשאל אותי‪ .‬אלות חיות על פי הכללים שלהן‪ .‬בכל אופן‪ ,‬היא קיבלה את המחרוזת‪.‬‬
‫היא התביישה בכך שהתחתנה עם גמדים‪ .‬ניסתה לשמור על זה בסוד‪ .‬אבל העניין הוא שהיא‬
‫מתה על תכשיטי גמדים‪ .‬היא שוב ושוב חזרה לנידווליר להשיג תכשיטים חדשים‪ ,‬ובכל‬
‫פעם‪"...‬‬
‫"ואוו‪".‬‬
‫הכתפיים של בליצֶ ן השתוחחו‪" .‬זה ההבדל העיקרי בין אלפים אפלים לגמדים רגילים‪.‬‬
‫הסוורטאלף גבוהים יותר ובדרך כלל נאים יותר‪ ,‬כי יש לנו דם ואניר‪ .‬אנחנו צאצאים של‬
‫פרייה‪ .‬אתה אומר שאני בן של אל‪ .‬אני אומר שאני קבלה‪ .‬אבא שלי הכין לפרייה זוג עגילים‪.‬‬
‫היא נישאה לו למשך יום אחד‪ .‬היא לא היתה מסוגלת לעמוד בפני הכישרון שלו‪ .‬הוא לא היה‬
‫מסוגל לעמוד בפני היופי שלה‪ .‬עכשיו היא שולחת אותי לקנות זוג עגילים חדש כי נמאס לה‬
‫מהישנים‪ ,‬וחס וחלילה שהיא לא תיתקע עם עוד בליצֶ ן קטן‪".‬‬
‫המרירות בקולו היתה יכולה להמס ברזל‪ .‬רציתי לומר לו שאני מבין איך הוא מרגיש‪ ,‬אבל‬
‫לא הייתי בטוח שאני באמת מבין‪ .‬אני מעולם לא הכרתי את אבא שלי‪ ,‬אבל היתה לי אמא‬
‫שלי‪ .‬זה תמיד הספיק לי‪ .‬לבליצֶ ן‪ ...‬לא ממש‪ .‬לא ידעתי מה קרה לאבא שלו‪ ,‬אבל זכרתי את‬
‫מה שהוא אמר לי בטיילת‪ :‬אתה לא היחיד שאיבד בני משפחה לזאבים‪ ,‬ילד‪.‬‬
‫"בוא‪ ",‬הוא אמר לי‪" .‬אם נמשיך לעמוד ברחוב‪ ,‬ישדדו מאיתנו את שקיק הדמעות‪ .‬גמדים‬
‫מריחים זהב אדום מקילומטרים‪ ".‬הוא הצביע על הבר בפינה‪" .‬אני אקנה לך משהו לשתות‬
‫בפונדק של נאבּי‪".‬‬
‫הפונדק של נאבּי חידש את האמון שלי בגמדים‪ ,‬כי הוא באמת היה מנהרה מעוררת‬
‫קלאוסטרופוביה‪ .‬התקרה היתה סכנה של ממש לראשים גבוהים מדי‪ .‬הקירות היו מכוסים‬
‫כרזות ישנות של קרבות התאבקות בסגנון "שוֹמר המשמיד נגד מיני־רצח‪ ,‬לערב אחד בלבד!"‬
 ‫עם תמונות של גמדים שריריים חושפי שיניים במסכות מתאבקים‪.‬‬
‫על אוסף חסר אחידות של שולחנות וכיסאות ישב אוסף חסר אחידות של גמדים — אחדים‬
‫היו סוורטאלפים כמו בליצֶ ן‪ ,‬שבקלות היה אפשר לחשוב לבני אדם‪ ,‬אחרים בחורים נמוכים‬
‫בהרבה‪ ,‬שבקלות היה אפשר לחשוב לגמדי גינה‪ .‬כמה מהלקוחות העיפו בנו מבטים‪ ,‬אבל אף‬
‫אחד לא נראה המום מכך שאני בן אדם‪ ...‬אם הם קלטו את זה בכלל‪ .‬הרעיון שעשויים לחשוב‬
‫אותי לגמד היה די מוזר‪.‬‬
‫הדבר הכי משונה בבר היה צלילי "בלאנק ספייס" של טיילור סוויפט שרעמו מהרמקולים‪.‬‬
‫"גמדים אוהבים מוזיקה אנושית?" שאלתי את בליצֶ ן‪.‬‬
‫"אתה מתכוון שבני האדם אוהבים את המוזיקה שלנו‪".‬‬
‫"אבל‪ "...‬פתאום דמיינתי את אמא של טיילור סוויפט ופרייה יוצאות לערב בנות בנידווליר‪.‬‬
‫"לא משנה‪".‬‬
‫כשהתקרבנו לבר‪ ,‬קלטתי שהרהיטים לא סתם לא אחידים‪ .‬כל שולחן וכיסא במקום הזה היו‬
‫ייחודיים — נראה שהם נבנו ביד ממתכות שונות ועם ריפודים שונים‪ .‬שולחן אחד היה‬
‫מעוצב כמו גלגל עגלה מארד עם כיסוי זכוכית‪ .‬בפני השטח של אחר נטבע לוח שחמט מפח‬
‫ומפליז‪ .‬לכמה מהכיסאות היו גלגלים‪ .‬לאחרים היו מושבים מתכווננים‪ .‬לכמה היו מנגנוני‬
‫עיסוי או מדחפים מאחור‪.‬‬
‫מול הקיר השמאלי שלושה גמדים שיחקו בהטלת חצים‪ .‬הטבעות של המטרה הסתובבו‬
‫והעלו קיטור‪ .‬גמד אחד השליך חץ‪ ,‬שנורה לעבר המטרה בקול זמזום כמו מזל"ט‪ .‬כשהוא‬
‫עדיין היה בדרך‪ ,‬גמד אחר כיוון והשליך חץ‪ .‬החץ שלו עף לעבר המזל"ט והתפוצץ‪ ,‬מסלק‬
‫אותו מהמרחב האווירי‪.‬‬
‫הגמד הראשון רק השמיע נהמה‪" .‬פגיעה יפה‪".‬‬
‫בסופו של דבר הגענו אל הבר הממורק העשוי עץ אלון‪ ,‬ומאחוריו עמד נאבּי‪ .‬זיהיתי אותו‬
‫באמצעות החושים הבלשיים המושחזים שלי‪ ,‬והעובדה שעל הסינר הצהוב המוכתם שלו היה‬
‫כתוב‪" ,‬הי! אני נאבּי"‪.‬‬
‫חשבתי שהוא הגמד הגבוה ביותר שפגשתי עד כה‪ ,‬עד שקלטתי שהוא עומד על משטח‬
‫מוגבה מאחורי הבר‪ .‬הגובה של נאבּי היה למעשה שישים סנטימטרים בלבד‪ ,‬כולל ציצית‬
‫שיער שחורה שהזדקרה מהקרקפת שלו כמו קיפוד ים‪ .‬הפנים המגולחות שלו הבהירו לי למה‬
‫גמדים מגדלים זקנים‪ .‬נאבּי בלי הזקן היה מכוער בטירוף‪ .‬קשה לומר שהיה לו סנטר‪ .‬הפה‬
‫שלו היה מכווץ בהבעה חמוצה‪.‬‬
‫הוא הביט בנו בזעף כאילו ליכלכנו לו את הרצפה בבוץ‪.‬‬
‫"ברכות‪ ,‬בליצֶ ן‪ ,‬בן פרייה‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אני מקווה שהפעם לא יהיו פיצוצים בבר שלי‪".‬‬
‫בליצֶ ן קד‪" .‬ברכות‪ ,‬נאבּי‪ ,‬בן לורטה‪ .‬אם להיות הוגנים‪ ,‬לא אני הבאתי איתי רימונים‪ .‬וזה‬
‫חברי מגנס‪ ,‬בן‪"...‬‬
‫"אממ‪ .‬בן נטלי‪".‬‬
 ‫נאבּי הינהן אלי‪ .‬הגבות השעירות שלו היו מרתקות‪ .‬נדמה שהן זזות כמו זחלים חיים‪.‬‬
‫הושטתי יד אל כיסא בר‪ ,‬אבל בליצֶ ן עצר אותי‪.‬‬
‫"נאבּי‪ ",‬הוא אמר ברשמיות‪" ,‬האם יורשה לידידי להשתמש בשרפרף הזה? מה שמו‬
‫וההיסטוריה שלו?"‬
‫"השרפרף הזה הוא 'מנח־הישבן'‪ ",‬אמר נאבּי‪" .‬ובנה אותו גוֹנְ דָ ה‪ .‬פעם ישבו עליו אחוריו‬
‫של הנפח המומחה אַ לְ וויס‪ .‬השתמש בו בנוחות‪ ,‬מגנס‪ ,‬בן נטלי‪ .‬ובליצֶ ן‪ ,‬אתה רשאי לשבת על‬
‫'בית־העכוז'‪ ,‬אשר שמו יצא לתהילה בין השרפרפים‪ ,‬מעשה ידַ י להתפאר‪ .‬הוא שרד את תגרת‬
‫הבר הגדולה של ‪ 4109‬א"ר!"‬
‫"תודתי העמוקה‪ ".‬בליצֶ ן התיישב על השרפרף שלו‪ ,‬שהיה עשוי עץ אלון ממורק עם מושב‬
‫מרופד בקטיפה‪'" .‬בית־העכוז' מפואר באמת!"‬
‫נאבּי הסתכל עלי בציפייה‪ .‬ניסיתי את השרפרף שלי‪ ,‬שהיה עשוי פלדה נוקשה ללא ריפוד‪.‬‬
‫הוא לא היה להיט בתור מנח־ישבן‪ .‬השם "מרטש המגנס" התאים לו יותר‪ ,‬אבל התאמצתי‬
‫לחייך‪" .‬כן‪ ,‬באמת יופי של שרפרף!"‬
‫בליצֶ ן נקש על הבר‪" .‬תמד עבורי‪ ,‬נאבּי‪ .‬ולידידי‪"...‬‬
‫"אממ‪ ,‬משקה קל או משהו?" לא הייתי בטוח שאני רוצה להסתובב בדרום שיקגו של‬
‫הגמדים כשהראש מסתובב לי מתמד‪.‬‬
‫נאבּי מילא שני ספלים והניח אותם מולנו‪ .‬הגביע של בליצֶ ן היה עשוי זהב מבחוץ‪ ,‬כסף‬
‫מבפנים‪ ,‬ומעוטר בציורי גמדות רוקדות‪.‬‬
‫דארבּי‪ .‬וזה‪ ",‬הוא נגע בקנקן הפח שלי‪,‬‬ ‫"זהו 'הגביע המוזהב'‪ ",‬אמר נאבּי‪" .‬שיצר אבא שלי ְ‬
‫"זה 'בום טראח'‪ ,‬מעשה ידי להתפאר‪ .‬תמיד בקש מילוי מחדש לפני שתגיע לתחתית הכוס‪.‬‬
‫אחרת‪ "...‬הוא פרש אצבעות‪" ,‬בום טראח!"‬
‫באמת קיוויתי שהוא צוחק‪ ,‬אבל החלטתי לשתות בלגימות קטנות‪.‬‬
‫בליץ שתה את התמד שלו‪" .‬מממ‪ .‬גביע משובח לשתייה! ועכשיו כשסיימנו עם דברי‬
‫הנימוסים‪ ,‬נאבּי‪ ...‬אנחנו צריכים לדבר עם ג'וניור‪".‬‬
‫וריד פעם ברקה השמאלית של נאבּי‪" .‬יש לך משאלת מוות?"‬
‫בליץ הכניס יד לשקיק שלו‪ .‬הוא שלף דמעת זהב יחידה והחליק אותה על הבר‪" .‬זה‬
‫בשבילך‪ ",‬הוא אמר בקול שקט‪" .‬רק כדי שתקרא לו‪ .‬תגיד לג'וניור שיש לנו עוד‪ .‬אנחנו בסך‬
‫הכול רוצים הזדמנות לסחר חליפין‪".‬‬
‫אחרי מה שעברתי עם ראן‪ ,‬הביטוי "סחר חליפין" היה מטריד עוד יותר מ"מנח־הישבן"‪.‬‬
‫נאבּי הסתכל הלוך ושוב על בליצֶ ן ועל הדמעה‪ ,‬והבעת הפנים שלו השתנתה בין חשש‬
‫לחמדנות‪ .‬בסופו של דבר החמדנות ניצחה‪ .‬הברמן חטף את טיפת הזהב‪.‬‬
‫"אני אקרא לו‪ .‬תיהנו מהמשקאות שלכם‪ ".‬הוא ירד מהמשטח המוגבה ונעלם במטבח‪.‬‬
‫פניתי אל בליץ‪" .‬כמה שאלות‪".‬‬
‫הוא צחק‪" .‬רק כמה?"‬
 ‫"מה זה ‪ 4109‬א"ר? זה תאריך או‪"...‬‬
‫"הגמדים סופרים את השנים החל מבריאת השבט שלנו‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬א"ר זה קיצור של‬
‫הרימוֹת'‪".‬‬
‫'אחרי ִ‬
‫החלטתי שהאוזניים שלי נפגעו כנראה מהנביחות של רטטוסק‪" .‬מה אמרת?"‬
‫"בריאת העולם‪ ...‬בחייך‪ ,‬אתה מכיר את הסיפור‪ .‬האלים הרגו את הגדול בענקים‪ ,‬יוּמיר‪,‬‬
‫והשתמשו בבשרו ליצירת מידגרד‪ .‬נידווליר צמחה מתחת למידגרד‪ ,‬במקום שהרימות כירסמו‬
‫בבשר המת של הענק ויצרו מנהרות‪ .‬אחדות מהרימות הללו התפתחו‪ ,‬עם קצת עזרה‬
‫מהאלים‪ ,‬לגמדים‪".‬‬
‫בליצֶ ן נראה גאה בפיסת המידע ההיסטורית הזאת‪ .‬אני החלטתי לעשות כמיטב יכולתי‬
‫למחוק אותה מהזיכרון שלי‪.‬‬
‫"שאלה אחרת‪ ",‬אמרתי‪" .‬למה לגביע שלי יש שם?"‬
‫"הגמדים הם אומנים‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬אנחנו מתייחסים ברצינות רבה לדברים שאנחנו‬
‫יוצרים‪ .‬אתם‪ ,‬בני האדם — אתם יוצרים אלף כיסאות מחורבנים שנראים כולם אותו הדבר‬
‫ונשברים אחרי שנה‪ .‬כשאנחנו מכינים כיסא‪ ,‬אנחנו מכינים כיסא אחד שיחזיק חיים שלמים‪,‬‬
‫כיסא שאין כמותו בעולם כולו‪ .‬כוסות‪ ,‬רהיטים‪ ,‬כלי נשק‪ ...‬לכל פריט שהוכן ביד יש נשמה‬
‫ושם‪ .‬אי אפשר להעריך דבר שאינו טוב דיו להיקרא בשם‪".‬‬
‫בחנתי את הקנקן שלי‪ ,‬שכולו היה חרות בעמל רב בעיצוב גלים ורונות קטנטנות‪ .‬הייתי‬
‫מעדיף שיהיה לו שם אחר — למשל‪ ,‬אינו מתפוצץ לעולם — אבל הייתי חייב להודות שזה‬
‫כלי יפה‪.‬‬
‫"ולקרוא לנאבּי בן לורטה?" שאלתי‪" .‬או לי בן נטלי?"‬
‫"לגמדים יש חברה מטריארכלית‪ .‬השושלות שלנו מבוססות על האימהות‪ .‬גם זה הגיוני‬
‫בהרבה משושלות האבות שלכם‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬ניתן להיוולד רק מאם ביולוגית אחת‪ .‬אלא אם‬
‫יימדאל‪ .‬לו היו תשע אימהות ביולוגיות‪ .‬אבל זה סיפור אחר‪".‬‬
‫כן אתה האל הַ ְ‬
‫הרגשתי שנמסים לי חלקים מהמוח‪" .‬בוא נעבור הלאה‪ .‬הדמעות של פרייה‪ ...‬זהב אדום?‬
‫סאם אמרה לי שזה המטבע של אוסגרד‪".‬‬
‫"כן‪ .‬אבל הדמעות של פרייה טהורות במאה אחוז‪ .‬הזהב האדום המשובח ביותר בכל‬
‫הבריאה‪ .‬תמורת שקיק הדמעות שלנו רוב הגמדים היו נותנים את העין הימנית שלהם‪".‬‬
‫"אז הבחור הזה ג'וניור — הוא יתמקח איתנו?"‬
‫"כן‪ ",‬אמר בליץ‪" ,‬או שהוא יקצוץ אותנו לחתיכות‪ .‬רוצה לאכול קצת נאצ'וס בזמן שאנחנו‬
‫מחכים?"‬
 ‫‪41‬‬

‫בליץ עושה עסקה גרועה‬

‫ייאמר לזכותו של נאבּי שהוא הגיש נאצ'וס קטלניים ברמות‪.‬‬

‫הספקתי לחסל חצי מנה של גן עדן בתוספת רוטב חריף‪ ,‬כשג'וניור הופיע‪ .‬במבט ראשון‬
‫תהיתי אם לא עדיף כבר לרוקן את "בום טראח" ולסגור עניין‪ ,‬כי לא מצאו חן בעיני‬
‫הסיכויים שלנו אם ננסה לנהל משא ומתן עם הגמד הזקן‪.‬‬
‫ג'וניור נראה בערך בן מאתיים‪ .‬שרידי שיער אפור דבקו בקרקפת שלו המכוסה כתמי גיל‪.‬‬
‫הקביעה שהזקן שלו היה "מדובלל" תהיה מחמאה‪ .‬העיניים החומות הנבזיות שלו התרוצצו‬
‫סביב הבר כאילו הוא חושב‪ ,‬אני שונא את זה‪ .‬אני ממש שונא את זה‪ .‬הוא לא היה מאיים‬
‫פיזית‪ ,‬לא כשגרר רגליים עם ההליכון המצופה זהב שלו‪ ,‬אבל מכל צד שלו עמד גמד שומר‬
‫ראש‪ ,‬וכל אחד מהם היה מוצק כמו משאית‪.‬‬
‫הלקוחות האחרים קמו והסתלקו בחיפזון‪ ,‬כמו בסצנה מתוך מערבון‪ .‬בליצֶ ן ואני קמנו‪.‬‬
‫"ג'וניור‪ ".‬בליץ קד‪" .‬תודה שהסכמת להיפגש איתנו‪".‬‬
‫"חתיכת חוצפה‪ ",‬נהם ג'וניור‪.‬‬
‫"תרצה את הכיסא שלי?" הציע בליצֶ ן‪" .‬זה 'בית־העכוז'‪ ,‬שייצר‪"...‬‬
‫"לא‪ ,‬תודה‪ ",‬אמר ג'וניור‪" .‬אני אעמוד‪ ,‬בסיוע ההליכון שלי‪' ,‬מדשדש־הסבתות'‪ ,‬ששמו יצא‬
‫לתהילה בין המוצרים לגיל הזהב‪ ,‬ושייצרה האחות במבי‪ ,‬העוזרת הפרטית שלי‪".‬‬
‫נשכתי את פנים הלחי שלי‪ .‬התקשיתי להאמין שאם אפרוץ בצחוק זה יעזור למשא ומתן‪.‬‬
‫"זה מגנס‪ ,‬בן נטלי‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪.‬‬
‫הגמד הזקן נעץ בי מבט זועף‪" .‬אני יודע מי הוא‪ .‬מצא את להב הקיץ‪ .‬לא יכולת לחכות עד‬
‫אחרי שאמות? אני זקן מדי לשטות הזאת של ריינרק‪".‬‬
‫"טעות שלי‪ ",‬אמרתי‪" .‬הייתי צריך לתאם איתך לפני שסורט תקף אותי ושלח אותי‬
‫לוולהלה‪".‬‬
‫בליצֶ ן השתעל‪ .‬השומרים בחנו אותי כאילו עשיתי את היום שלהם הרבה יותר מעניין‪.‬‬
‫ג'וניור השמיע קרקור צחוק‪" .‬אתה מוצא חן בעיני‪ .‬אתה חצוף‪ .‬טוב‪ ,‬אז בוא נראה את‬
‫הלהב הזה‪".‬‬
‫הראיתי לו את טריק התליון הקסום שלי‪ .‬באור הניאון המעומעם של הבר קרנו הרונות‬
‫שעל הלהב באור כתום וירוק‪.‬‬
‫הגמד הזקן שאף אוויר בחדות‪" .‬כן‪ ,‬זה בהחלט הלהב של פריי‪ .‬רע מאוד‪".‬‬
‫"אז אולי‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" ,‬תסכים לעזור לנו?"‬
‫"לעזור לכם?" התנשף ג'וניור‪" .‬אבא שלך היה האויב המושבע שלי! אתה הכתמת את‬
‫שמי הטוב‪ .‬ואתה רוצה את עזרתי‪ .‬יש לך אומץ ברזל‪ ,‬בליצֶ ן‪ ,‬ייאמר לזכותך‪".‬‬
‫נדמה שהגידים בצוואר של בליץ עומדים להתפקע מתוך הצווארון המעומלן שלו‪" .‬אין לזה‬
‫קשר לסכסוך הדמים המשפחתי‪ ,‬ג'וניור‪ .‬זה קשור לחבל‪ .‬זה קשור לכבילת הזאב פנריר‪".‬‬
‫ייטרי‪,‬‬
‫"בטח‪ ,‬בטח‪ ".‬ג'וניור הסתכל ביהירות על השומרים שלו‪" .‬העובדה שאבא שלי‪ ,‬אֵ ְ‬
‫היה הגמד היחיד המוכשר מספיק ליצור את גְ לֵייפְּ ניר‪ ,‬ואבא שלך‪ ,‬בילי‪ ,‬הטיל כל חייו ספק‬
‫באיכות החבל — יש לזה הרבה מאוד קשר!"‬
‫בליצֶ ן אחז בכוח בשקיק דמעות הזהב האדום‪ .‬פחדתי שהוא יחטיף איתו לג'וניור‪" .‬להב‬
‫הקיץ כאן‪ .‬בעוד שישה לילות מידגרדיים בלבד סורט מתכנן לשחרר את הזאב‪ .‬אנחנו נעשה‬
‫כמיטב יכולתנו לעצור אותו‪ ,‬אבל אתה יודע שהחבל גלייפניר עבר את תאריך התפוגה שלו‪.‬‬
‫אנחנו צריכים מידע לגבי הכבלים של הזאב‪ .‬וחשוב מזה‪ ,‬אנחנו צריכים חבל חלופי ליתר‬
‫ביטחון‪ .‬רק אתה ניחנת בכישרון להכין אחד כזה‪".‬‬
‫ג'וניור הצמיד כף יד מקוערת לאוזן‪" .‬תחזור על החלק האחרון‪".‬‬
‫"אתה מוכשר‪ ,‬חתיכת‪ "...‬בליצֶ ן עצר בעצמו‪" .‬רק אתה ניחנת בכישרון להכין חבל חדש‪".‬‬
‫"אמת‪ ".‬ג'וניור גיחך בשביעות רצון עצמית‪" .‬ולמען האמת‪ ,‬כבר הכנתי חבל חלופי‪ .‬לא‬
‫בגלל בעיה כלשהי בגלייפניר‪ ,‬אני רוצה להדגיש‪ ,‬או בגלל האישומים השערורייתיים של‬
‫המשפחה שלך לגבי האיכות שלו — פשוט כי אני אוהב להיות מוכן‪ .‬בניגוד לאבא שלך‪,‬‬
‫הייתי מוסיף‪ ,‬שהסתלק לבדו כמו אידיוט לבדוק מה המצב עם הזאב פנריר ונהרג‪".‬‬
‫נאלצתי לחצוץ בין בליצֶ ן לג'וניור כדי שחברי לא יסתער על הזקן‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬בסדר!" אמרתי‪" .‬אנשים‪ ,‬זה לא הזמן‪ .‬ג'וניור‪ ,‬אם יש לך חבל חדש‪ ,‬מעולה‪ .‬בוא‬
‫נדבר על מחיר‪ .‬אה‪ ,‬אממ‪ ,‬ונצטרך גם זוג עגילים יפים‪".‬‬
‫"הא‪ ".‬ג'וניור ניגב את פיו‪" .‬מובן שתצטרכו‪ .‬עבור אמא של בליצֶ ן‪ ,‬מן הסתם‪ .‬מה אתם‬
‫מציעים בתמורה?"‬
‫"בליצֶ ן‪ ",‬אמרתי‪" ,‬תראה לו‪".‬‬
‫העיניים של בליצֶ ן עדיין יקדו מכעס‪ ,‬אבל הוא פתח את השקיק ושפך כמה מדמעות הזהב‬
‫האדום לכף ידו‪.‬‬
‫"הא‪ ",‬אמר ג'וניור‪" .‬מחיר סביר‪ ...‬או שהיה סביר אלמלא בליצֶ ן‪ .‬אני אמכור לך את‬
‫הדברים שאתה רוצה תמורת שקיק הדמעות הזה‪ ,‬אבל תחילה יש להשיב את כבוד משפחתי‪.‬‬
‫הגיע הזמן שניישב את סכסוך הדמים הזה‪ .‬מה אתה אומר‪ ,‬בן פרייה? תחרות — אתה ואני‪.‬‬
‫הכללים המסורתיים‪ ,‬ההתערבות המסורתית‪".‬‬
‫בליצֶ ן נסוג אל הבר‪ .‬הוא התפתל כל כך‪ ,‬שכמעט יכולתי להאמין שהוא התפתח מרימות‬
‫)לאאאא‪ .‬למחוק מהזיכרון‪ .‬למחוק מהזיכרון!(‪.‬‬
‫"ג'וניור‪ ",‬הוא אמר‪" ,‬אתה יודע‪ ...‬אתה יודע שאני לא‪ ...‬אני לא יכול‪"...‬‬
‫"שנקבע למחר עם אור הטחב?" שאל ג'וניור‪" .‬בראש חבר השופטים יכול לעמוד מישהו‬
‫ניטרלי — אולי נאבּי‪ ,‬שאני בטוח שלא מצותת מאחורי הבר ברגעים אלה ממש‪".‬‬
‫משהו נחבט במשטח המוגבה‪ .‬מתחת לדלפק אמר הקול המעומעם של נאבּי‪" ,‬לכבוד יהיה‬
‫לי‪".‬‬
‫"או‪ ,‬בבקשה‪ ",‬חייך ג'וניור‪" .‬ובכן‪ ,‬בליצֶ ן? הצבתי בפניך את האתגר על פי דרכי קדם‪.‬‬
‫האם תגן על כבוד משפחתך?"‬
‫"אני‪ "...‬בליצֶ ן הרכין את ראשו‪" .‬איפה ניפגש?"‬
‫"בכבשנים בכיכר קנינג‪ ",‬אמר ג'וניור‪" .‬אח‪ ,‬זה הולך להיות משעשע‪ .‬בואו‪ ,‬בחורים‪ ,‬אני‬
‫צריך לספר לאחות במבי!"‬
‫הגמד הזקן דישדש החוצה עם שומרי הראש‪ .‬ברגע שהם הסתלקו‪ ,‬בליצֶ ן קרס על‬
‫'בית־העכוז' ורוקן את הגביע המוזהב‪.‬‬
‫נאבּי הגיח מאחורי הבר‪ .‬גבות הזחלים שלו התפתלו בדאגה בזמן שמילא מחדש את הגביע‬
‫של בליץ‪" .‬על חשבון הבית‪ ,‬בליצֶ ן‪ .‬היה נחמד להכיר אותך‪".‬‬
‫הוא חזר למטבח והשאיר את בליץ ואותי לבדנו‪ ,‬כשברקע מתנגנת טיילור סוויפט‪ .‬היא‬
‫שרה שהיא מכירה מקומות‪ ,‬ולמילים היתה משמעות חדשה לגמרי כאן‪ ,‬בעולם הגמדים‬
‫התת־קרקעי‪.‬‬
‫"אתה מתכוון להסביר לי מה קרה כרגע?" שאלתי את בליץ‪" .‬מה זאת התחרות הזאת עם‬
‫אור הטחב? ומה זה אור הטחב?"‬
‫"אור הטחב‪ "...‬בליצֶ ן בהה בגביע שלו‪" .‬הגרסה הגמדית לאור השחר‪ ,‬כשהטחב מתחיל‬
‫להאיר‪ .‬לגבי התחרות‪ "...‬הוא כבש יפחת בכי‪" .‬זה שום דבר‪ .‬אני בטוח שתוכל להמשיך‬
‫במסע בלעדי‪".‬‬
‫בדיוק אז דלתות הבר נפתחו בבת אחת‪ .‬סאם והארת'סטון התגלגלו פנימה כאילו קפצו‬
‫ממכונית נוסעת‪.‬‬
‫"הם בחיים!" קפצתי מהמקום‪" .‬בליץ‪ ,‬תראה!"‬
‫מרוב התרגשות הארת'סטון לא היה מסוגל לסמן‪ .‬הוא מיהר אלינו‪ ,‬וכמעט הפיל את בליצֶ ן‬
‫מעל כיסא הבר שלו‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬חבר‪ ".‬בליץ טפח על הגב שלו בהיסח הדעת‪" .‬כן‪ ,‬גם אני שמח לראות אותך‪".‬‬
‫סאם לא חיבקה אותי‪ ,‬אבל הצליחה לחייך‪ .‬היא היתה שרוטה לגמרי ומכוסה עלים וזרדים‪,‬‬
‫אבל לא נראה שנפצעה קשה‪" .‬מגנס‪ ,‬אני שמחה שעדיין לא נהרגת‪ .‬אני רוצה להיות שם‬
‫כשזה יקרה‪".‬‬
‫"המון תודה‪ ,‬אל־עבאס‪ .‬מה קרה לכם?"‬
 ‫היא משכה בכתפיה‪" .‬הסתתרנו מתחת לחיג'אב כמה שיכולנו‪".‬‬
‫עם כל הדברים האחרים שקרו שכחתי לגמרי מהצעיף‪" .‬כן‪ ,‬מה היה הקטע הזה? יש לך‬
‫חיג'אב היעלמות?"‬
‫"הוא לא הופך אותי לבלתי נראית‪ .‬זאת הסוואה‪ .‬כל הוולקיריות מקבלות גלימות ברבור‬
‫שעוזרות לנו להסתתר בשעת הצורך‪ .‬אני עשיתי משלי חיג'אב‪".‬‬
‫"אבל אתם לא הפכתם לברבור‪ .‬אתם הפכתם לחזזית‪".‬‬
‫"הוא יכול לעשות כל מיני דברים‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬חיכינו עד שהסנאי הסתלק‪ .‬הנביחות‬
‫השפיעו עלי קשה‪ ,‬אבל למרבה המזל‪ ,‬הארת' לא הושפע‪ .‬טיפסנו כמה זמן על אוגדרסיל‪"...‬‬
‫מוס ניסה לאכול אותנו‪ ,‬סימן הארת'‪.‬‬
‫"סליחה?" אמרתי‪" .‬מוס?"‬
‫הארת' נאנק מתסכול‪ .‬הוא איית‪ :‬א־י־י־ל‪ .‬אותו סימן לשתי החיות‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬הרבה יותר טוב‪ ",‬אמרתי‪" .‬אייל ניסה לאכול אתכם‪".‬‬
‫"דוואלין או דוּנֵייר — אחד האיילים שמשוטטים על עץ העולם‪.‬‬ ‫"כן‪ ",‬אישרה סאם‪ְ .‬‬
‫הצלחנו לברוח‪ ,‬פנינו במקום הלא נכון לאלפהיים‪"...‬‬
‫צמרמורת עברה בהארת'סטון‪ ,‬והוא סימן בפשטות‪ ,‬שונא‪.‬‬
‫"והנה אנחנו כאן‪ ".‬סאם בחנה את בליצֶ ן‪ ,‬שהבעת הפנים שלו עדיין היתה קפואה והמומה‪.‬‬
‫"אז‪ ...‬מה קורה?"‬
‫סיפרתי להם על הביקור שלנו אצל פרייה ועל השיחה שלנו עם ג'וניור‪ .‬הארת'סטון נאחז‬
‫בבר כדי להתייצב‪ .‬הוא איית ביד אחת‪ :‬י־צ־י־ר־ה? וטילטל את ראשו בלהט‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת‪ ,‬יצירה?" שאלתי‪.‬‬
‫"יצירה‪ ",‬רטן בליץ אל הגביע שלו‪" ,‬היא תחרות הגמדים‪ .‬היא בוחנת את כישורי מלאכת‬
‫הכפיים שלנו‪".‬‬
‫סאם טפחה באצבע על הגרזן שלה‪" .‬לפי ההבעה שלך‪ ,‬אני מנחשת שאתה לא סומך על‬
‫הכישורים שלך‪".‬‬
‫"אני ממש גרוע ביצירה‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪.‬‬
‫לא נכון‪ ,‬מחה הארת'‪.‬‬
‫"הארת'סטון‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" ,‬גם אם הייתי אומן מחונן‪ ,‬ג'וניור הוא הגמד המוכשר ביותר‬
‫שחי כיום‪ .‬הוא ישמיד אותי‪".‬‬
‫"בחייך‪ ",‬אמרתי‪" .‬הכול יהיה בסדר‪ .‬ואם תפסיד‪ ,‬נמצא דרך אחרת להשיג את החבל הזה‪".‬‬
‫בליצֶ ן הסתכל עלי בעצב‪" .‬זה הרבה יותר גרוע‪ ,‬ילד‪ .‬אם אני אפסיד‪ ,‬אני אשלם את המחיר‬
‫המסורתי‪ :‬הראש שלי‪".‬‬
 ‫‪42‬‬

‫בליץ עומד לאבד את הראש‪ ,‬אבל קודם כול —‬

‫אגרולים‬

‫ההתארחות בדירה של בליצֶ ן היתה נקודת השיא של המסע שלנו‪ .‬לא שזה אומר הרבה‪.‬‬
‫בליץ שכר את הקומה השלישית באחד הבתים מול שוק סוורטאלף )כן‪ ,‬יש דבר כזה(‪.‬‬
‫בהתחשב בעובדה שהראש שלו היה אמור להיכרת למחרת‪ ,‬הוא היה מארח מצוין‪ .‬הוא‬
‫התנצל על הבלגן )למרות שבעיני המקום נראה מצוחצח(‪ ,‬חימם לנו אגרולים במיקרו והוציא‬
‫מהמקרר ליטר של דיאט לוקה לולה ושישיית תמד בהיר "פְ יאלָר"‪ ,‬כל בקבוק מנופח בַ יד‬
‫מזכוכית בצבע אחר‪.‬‬
‫הרהיטים שלו היו פשוטים ואלגנטיים‪ :‬ספה בצורת ר' ושתי כורסאות בסגנון עידן החלל‪.‬‬
‫אני בטוח שלכל רהיט היה שם‪ ,‬וששמו יצא לתהילה בין רהיטי הסלון‪ ,‬אבל בליצֶ ן לא הציג‬
‫אותם‪ .‬על שולחן הסלון היתה מסודרת תצוגה של ירחוני אופנת גמדים ועיצוב פנים‪.‬‬
‫סאם והארת' ישבו עם בליץ וניסו לנחם אותו‪ ,‬ואני הסתובבתי בחדר‪ .‬כעסתי והרגשתי‬
‫אשם על כך שסיבכתי ככה את בליצֶ ן‪ .‬הוא כבר סיכן מספיק למעני‪ .‬הוא גר שנתיים ברחוב‬
‫כדי לפקוח עלי עין‪ ,‬בזמן שהיה יכול להיות כאן‪ ,‬להסתלבט עם אגרולים ותמד בהיר‪ .‬בניסיון‬
‫להגן עלי הוא הסתער על ענק האש עם שלט צעצוע‪ .‬עכשיו הוא הולך לאבד את הראש‬
‫בתחרות יצירה נגד קשיש מרושע‪.‬‬
‫וגם‪ ...‬פילוסופיית היצירה הגמדית היתה טורדת מנוחה‪ .‬במידגרד רוב הדברים הם אשפה‬
‫שבירה שקל להחליפה‪ .‬אני חייתי מהאשפה של אנשים במהלך השנתיים האחרונות —‬
‫חיטטתי בדברים שאנשים אחרים זרקו ומצאתי כל מיני פריטים שיכולתי להשתמש בהם או‬
‫למכור או לפחות להדליק אש באמצעותם‪.‬‬
‫תהיתי לגבי החיים בנידווליר‪ ,‬כשכל פריט מעוצב כיצירת אמנות שנועדה לשרוד חיים‬
‫שלמים — אפילו הכוס או הכיסא שלך‪ .‬גם אם זה מעצבן לדקלם את הישגי הנעליים שלך‬
‫לפני שאתה נועל אותן בבוקר‪ ,‬לפחות אתה יודע שאלה נעליים מדהימות‪.‬‬
‫תהיתי לגבי להב הקיץ‪ .‬פרייה אמרה לי להתיידד עם כלי הנשק‪ .‬היא רמזה שיש לו‬
 ‫מחשבות ורגשות‪.‬‬
‫לכל פריט שהוכן ביד יש נשמה‪ ,‬בליץ אמר לי‪.‬‬
‫אולי לא הצגתי את עצמי בפני הלהב שלי כמו שצריך‪ .‬אולי הייתי צריך להתייחס אליו כמו‬
‫אל עוד חבר במסע שלנו‪...‬‬
‫"בליצֶ ן‪ ,‬אני בטוחה שיש לך תחום התמחות‪ ",‬אמרה סאמירה‪" .‬מה למדת בבית הספר‬
‫המקצועי?"‬
‫"אופנה‪ ".‬בליצֶ ן משך באף‪" .‬אני בניתי בעצמי את המסלול הזה‪ .‬אבל אופנה לא נחשבת‬
‫ליצירה אצל הגמדים‪ .‬הם מצפים שאני אחשל מתכות או אתעסק במנגנונים מכניים! ואני לא‬
‫טוב בזה!"‬
‫אתה כן‪ ,‬סימן הארת'‪.‬‬
‫"לא כשאני בלחץ‪ ",‬אמר בליץ‪.‬‬
‫"אני לא מבין‪ ",‬אמרתי‪" .‬למה המפסיד חייב למות? איך הם מחליטים מי המנצח?"‬
‫בליצֶ ן בהה בעטיפה של רבעון הגמדים — אופנת האביב הגיעה! ‪ 100‬שימושים‬
‫וּארג! "כל מתחרה מכין שלושה פריטים‪ .‬זה יכול להיות כל דבר‪ .‬בסוף היום‬ ‫לפרוות ְ‬
‫השופטים מדרגים כל פריט על פי השימושיות‪ ,‬היופי‪ ,‬האיכות‪ ,‬הכול‪ .‬הם מנקדים איך‬
‫שמתחשק להם‪ .‬המתחרה שזוכה ביותר נקודות בסך הכול — מנצח‪ .‬השני מת‪".‬‬
‫"כנראה אין לכם הרבה תחרויות‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אם תמיד כורתים למפסיד את הראש‪".‬‬
‫"זאת ההתערבות המסורתית‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬כיום רוב הגמדים לא מתעקשים על זה‪ .‬ג'וניור‬
‫גמד מהדור הישן‪ .‬והוא שונא אותי‪".‬‬
‫"משהו שקשור בזאב פנריר ובאבא שלך?"‬
‫הארת' הניד בראשו לסמן לי לסתום‪ ,‬אבל בליצֶ ן טפח על הברך שלו‪" .‬זה בסדר‪ ,‬חבר‪ .‬מגיע‬
‫להם לדעת‪".‬‬
‫בליץ נשען לאחור על הספה‪ .‬פתאום הוא נראה רגוע למרות הקץ הצפוי‪ ,‬וזה היה טורד‬
‫מנוחה‪ .‬רציתי שהוא יכניס אגרופים לקיר‪.‬‬
‫"סיפרתי לכם שהפריטים שהגמדים יוצרים נועדו לשרוד חיים שלמים‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אז‪...‬‬
‫חיים שלמים של גמד עשויים להימשך מאות שנים‪".‬‬
‫בחנתי את הזקן של בליץ ותהיתי אם הוא צובע את השיער האפור‪" .‬בן כמה אתה?"‬
‫"עשרים‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬אבל ג'וניור‪ ...‬הוא כמעט בן חמש מאות‪ .‬אבא שלו‪ ,‬אייטרי‪ ,‬היה‬
‫אחד האומנים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של הגמדים‪ .‬הוא חי יותר מאלף שנה ויצר כמה‬
‫מהפריטים החשובים ביותר בתולדות הגמדים‪".‬‬
‫סאמירה כירסמה אגרול‪" .‬אפילו אני שמעתי עליו‪ .‬הוא מופיע בסיפורים העתיקים‪ .‬הוא‬
‫יצר את הפטיש של ת'ור‪".‬‬
‫בליץ הינהן‪" .‬בכל אופן‪ ,‬החבל גלייפניר‪ ...‬אפשר לטעון שזאת היצירה החשובה ביותר‬
‫שלו‪ ,‬אפילו יותר מהפטיש של ת'ור‪ .‬החבל מונע מהזאב פנריר להשתחרר ולהביא את יום‬
 ‫הדין‪".‬‬
‫"עד עכשיו אני עוקב‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"העניין הוא‪ ...‬שהחבל נעשה בחיפזון‪ .‬האלים תבעו עזרה מהגמדים‪ .‬הם כבר ניסו לכבול‬
‫את פנריר בשתי שרשרות ענקיות‪ .‬הם ידעו שחלון ההזדמנויות שלהם הולך ונסגר‪ .‬הזאב הפך‬
‫פראי וחזק יותר מיום ליום‪ ,‬והם ידעו שבקרוב לא יוכלו לשלוט בו עוד‪ .‬אז אייטרי‪ ...‬טוב‪,‬‬
‫הוא עשה כמיטב יכולתו‪ .‬החבל החזיק עד היום‪ ,‬כמובן‪ .‬אבל אלף שנים הן זמן ארוך מאוד‪,‬‬
‫אפילו לחבל גמדים‪ ,‬בעיקר כשהזאב החזק ביקום מתאמץ לנתק אותו ללא הפסקה‪ .‬אבא שלי‪,‬‬
‫בילי‪ ,‬היה יצרן חבלים מעולה‪ .‬במשך שנים הוא ניסה לשכנע את ג'וניור שצריך להחליף את‬
‫גלייפניר‪ .‬ג'וניור סירב להקשיב‪ .‬ג'וניור אמר שהוא מבקר באי של הזאב מפעם לפעם כדי‬
‫לבדוק את החבל‪ ,‬ונשבע שגלייפניר בסדר גמור‪ .‬הוא חשב שאבא שלי סתם פוגע בכבוד‬
‫המשפחה שלו‪ .‬בסופו של דבר אבא שלי‪"...‬‬
‫הקול של בליץ נשבר‪.‬‬
‫הארת'סטון סימן‪ ,‬אתה לא חייב לספר‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ".‬בליצֶ ן השתעל שיעול קטן‪" .‬ג'וניור השתמש בכל ההשפעה שהיתה לו כדי‬
‫להסית אנשים נגד אבא שלי‪ .‬העסק המשפחתי הידרדר‪ .‬אף אחד לא רצה לקנות את מלאכת‬
‫ידיו של בילי‪ .‬בסופו של דבר אבא הלך בעצמו לאי לוּנְ גְ ווי‪ .‬הוא רצה לבדוק את מצב החבל‪,‬‬
‫להוכיח שצריך להחליף אותו‪ .‬הוא לא חזר‪ .‬כעבור כמה חודשים סיור של הגמדים מצא‪"...‬‬
‫הוא השפיל מבט וניענע בראשו‪.‬‬
‫הארת'סטון סימן‪ :‬בגדים‪ .‬קרועים‪ .‬נשטפו לחוף‪.‬‬
‫או שסאמירה התחילה לקלוט את שפת הסימנים‪ ,‬או שהיא הבינה את הרעיון‪ .‬האצבעות‬
‫שלה כיסו על פיה‪" .‬בליץ‪ ,‬אני כל כך מצטערת‪".‬‬
‫"טוב‪ ",‬הוא משך בכתפיו בעייפות‪" ,‬עכשיו אתם יודעים‪ .‬ג'וניור עדיין נוטר טינה‪ .‬המוות‬
‫של אבא לא הספיק לו‪ .‬הוא רוצה לבייש ולהרוג גם אותי‪".‬‬
‫הנחתי את המשקה שלי על שולחן הסלון‪" .‬בליץ‪ ,‬אני חושב שאני מדבר בשם כולנו כשאני‬
‫אומר שג'וניור יכול לדחוף את 'מדשדש־הסבתות' שלו‪"...‬‬
‫"מגנס‪ "...‬סאם הזהירה אותי‪.‬‬
‫"מה? הגמד הזקן הזה פשוט דורש כריתת ראש דחופה‪ .‬מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור‬
‫לבליץ לנצח בתחרות?"‬
‫"אני מעריך את זה‪ ,‬ילד‪ ",‬בליץ קם בכבדות‪" .‬אבל אין שום דבר‪ .‬אני‪ ...‬אם תסלחו לי‪"...‬‬
‫הוא כשל אל חדר השינה שלו וסגר את הדלת מאחוריו‪.‬‬
‫סאמירה קפצה שפתיים‪ .‬זרד מענפי אוגדרסיל עדיין ביצבץ מכיס המעיל שלה‪" .‬יש סיכוי‬
‫שג'וניור לא מוכשר עד כדי כך? הוא כבר זקן מאוד‪ ,‬לא?"‬
‫הארת'סטון התיר את הצעיף שלו וזרק אותו על הספה‪ .‬החשכה של נידווליר לא עשתה לו‬
‫טוב‪ .‬העורקים הירוקים בצוואר שלו בלטו יותר מהרגיל‪ .‬השיער שלו היה זקור מרוב חשמל‬
 ‫סטטי‪ ,‬כמו קנוקנות צמח שמחפשות את אור השמש‪.‬‬
‫ג'וניור מוכשר מאוד‪ .‬הוא עשה סימן שנראה כמו קריעת חתיכת נייר לשניים וזריקת‬
‫הקרעים‪ :‬אין תקווה‪.‬‬
‫התחשק לי להשליך מהחלון בקבוקי תמד בהיר "פְ יאלָר"‪" .‬אבל בליץ מסוגל ליצור‪ ,‬נכון?‬
‫או שרק ניסית לעודד אותו?"‬
‫הארת' קם‪ .‬הוא ניגש אל שולחן צדדי לאורך קיר פינת האוכל‪ .‬לא ממש שמתי לב לשולחן‬
‫הזה עד עכשיו‪ ,‬אבל הארת' לחץ על משהו — מתג סודי‪ ,‬כנראה — ופני השולחן נפתחו כמו‬
‫צדפה‪ .‬הפְּ נים של השולחן היה כולו לוח אור אחד גדול‪ .‬הוא נדלק וזהר באור זהוב חמים‪.‬‬
‫"מיטת שיזוף‪ ".‬ברגע שאמרתי את זה‪ ,‬קלטתי במה מדובר‪" .‬כשרק הגעת לנידווליר‪ ,‬בליצֶ ן‬
‫הציל את חייך‪ .‬עם הדבר הזה‪ .‬זה איפשר לך לספוג אור שמש‪".‬‬
‫הארת' הינהן‪ .‬בפעם הראשונה שהשתמשתי ברונות לקסם‪ .‬טעות‪ .‬נפלתי לנידווליר‪.‬‬
‫כמעט מַ ִתי‪ .‬בליצֶ ן — הוא מסוגל ליצור‪ .‬טוב לב וחכם‪ .‬אבל לא טוב בעבודה בלחץ‪.‬‬
‫תחרויות‪ ...‬לא‪.‬‬
‫סאם חיבקה את הברכיים שלה‪" .‬אז מה אנחנו יכולים לעשות? יש לך איזה קסם שיכול‬
‫לעזור?"‬
‫הארת' היסס‪ .‬קצת‪ .‬אשתמש לפני התחרות‪ .‬לא יספיק‪.‬‬
‫תירגמתי עבור סאם‪ ,‬ואז שאלתי‪" :‬מה אני יכול לעשות?"‬
‫להגן עליו‪ ,‬סימן הארת'‪ .‬ג'וניור ינסה לחבל‪.‬‬
‫"לחבל?" המצח שלי התקמט‪" .‬זה לא לרמות?"‬
‫"שמעתי על דברים כאלה‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬בתחרויות גמדים מותר לחבל בעבודה של היריב‬
‫כל עוד לא תופסים אותך‪ .‬החבלה צריכה להיראות כמו תאונה‪ ,‬או לפחות משהו שהשופטים‬
‫לא יכולים לקשר אליך‪ .‬אבל נשמע שג'וניור לא צריך לרמות כדי לנצח‪".‬‬
‫הוא ירמה‪ .‬הארת' עשה סימן כמו וו שאוחז בתפס‪ .‬להכעיס‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני אגן על בליץ‪".‬‬
‫עדיין לא מספיק‪ .‬הארת' הסתכל על סאם‪ .‬הדרך היחידה לנצח — להפריע לג'וניור‪.‬‬
‫כשהסברתי לסאם מה הוא סימן‪ ,‬היא האפירה כמו גמד באור השמש‪" .‬לא‪ ".‬היא נופפה‬
‫באצבע מול הארת'‪" .‬לא‪ ,‬בשום פנים ואופן לא‪ .‬אני אמרתי לך‪".‬‬
‫בליץ ימות‪ ,‬סימן הארת'‪ .‬וכבר עשית את זה פעם‪.‬‬
‫"על מה הוא מדבר?" שאלתי‪" .‬מה עשית פעם?"‬
‫סאם קמה‪ .‬המתח בחדר התגבר פתאום בעשר רמות‪" .‬הארת'סטון‪ ,‬אמרת שלא תזכיר את‬
‫זה‪ .‬הבטחת‪ ".‬היא פנתה אלי‪ ,‬וההבעה שלה הבהירה שהיא לא תסבול שאלות נוספות‪.‬‬
‫"סליחה‪ .‬אני צריכה קצת אוויר‪".‬‬
‫היא יצאה בכעס מהדירה‪.‬‬
‫בהיתי בהארת'סטון‪" .‬מה זה היה?"‬
‫הכתפיים שלו רפו‪ .‬הפנים שלו התרוקנו מכל תקווה‪ .‬הוא סימן‪ ,‬טעות‪ .‬ואז הוא נכנס אל‬
‫מיטת השיזוף שלו והסתובב לעבר האור‪ ,‬גופו מטיל צל בצורת זאב על פני הרצפה‪.‬‬
 ‫‪43‬‬

‫ועכשיו‪ ,‬עופות מים ממתכת‬

‫כיכר קנינג נראתה כמו מגרש כדורסל בלי הסלים‪ .‬גדר תיל הקיפה משטח אספלט סדוק‪.‬‬
‫לאורך צד אחד עמדה שורה של עמודי אבן שסותתו כמו עמודי טוטם בדמות ראשי דרקונים‪,‬‬
‫מרבי רגליים ופני טרולים‪ .‬לאורך הצד האחר היו ספסלים מדורגים‪ ,‬ועליהם ישבו בצפיפות‬
‫הגמדים הצופים‪ .‬במגרש‪ ,‬במקום שנמצאים בדרך כלל קווי העונשין‪ ,‬ניצבו מוכנות לפעולה‬
‫שתי סדנאות נפחים פתוחות‪ .‬בכל אחת היו כבשן עם מפוח לליבוי האש‪ ,‬אוסף של סדנים‪,‬‬
‫כמה שולחנות יציבים ומעמדים של כלי עבודה שנראו כמו ציוד עינויים‪.‬‬
‫נראה שהקהל מוכן לקראת תחרות ארוכה‪ .‬הגמדים הביאו איתם צידניות‪ ,‬שמיכות וסלי‬
‫פיקניק‪ .‬כמה גמדים בעלי יוזמה החנו משאיות מזון בקרבת מקום‪ .‬על השלט "מטעמים‬
‫בּוּמבּוּר"‬
‫בעבודת יד" היה גביע עם מגדל כדורי גלידה של שלוש קומות‪ .‬מול "הבוריטו של ְ‬
‫השתרך תור של עשרים גמדים‪ ,‬ועכשיו הצטערתי שאכלתי דונאטס יבשים בדירה של בליץ‪.‬‬
‫כשהתקרבנו למגרש‪ ,‬פה ושם מישהו מחא כפיים לבליץ‪ .‬לסאם לא היה סימן‪ .‬היא לא חזרה‬
‫לדירה בערב הקודם‪ .‬לא ידעתי אם לדאוג או לכעוס‪.‬‬
‫ג'וניור חיכה על המגרש‪ ,‬נשען על ההליכון שלו‪ .‬שני שומרי הראש עמדו מאחוריו‪ ,‬לבושים‬
‫כמו הבוס שלהם בסרבלים ובכפפות עור‪.‬‬
‫"תראו‪ ,‬תראו‪ ,‬הנה בליצֶ ן‪ ".‬הגמד הזקן התנשף בבוז‪" .‬אור הטחב עלה לפני עשר דקות‪ .‬לא‬
‫רצית לוותר על שנת היופי שלך?"‬
‫בליצֶ ן נראה כאילו לא ישן כלל‪ .‬העיניים שלו היו שקועות ואדומות‪ .‬במהלך השעה‬
‫האחרונה הוא ניסה להחליט מה ללבוש‪ ,‬ובסופו של דבר בחר מכנסיים אפורים מחויטים‪,‬‬
‫חולצת כפתורים לבנה עם כותפות שחורות‪ ,‬נעליים שחורות מחודדות ומגבעת עגולה‪ .‬הוא‬
‫אולי לא ינצח בתחום היצירה‪ ,‬אבל אין ספק שהיה זוכה ובגדול בתחרות הנפּח האלגנטי‪.‬‬
‫הוא העיף מבט סביב בהיסח הדעת‪" .‬שנתחיל?"‬
‫הקהל הריע‪ .‬הארת'סטון ליווה את בליצֶ ן אל הנפחייה‪ .‬אחרי לילה במיטת השיזוף של‬
‫בליצֶ ן היה לפנים של האלף סומק ורדרד‪ ,‬כאילו פיזרו עליהן פפריקה‪ .‬לפני שיצאנו מהדירה‪,‬‬
‫הוא הטיל על בליץ לחש רונה שיעזור לו להרגיש רענן וממוקד‪ ,‬והמאמץ הותיר אותו מותש‬
‫ולא ממוקד‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הארת' ליבה את האש בכבשן בזמן שבליץ הסתובב בעמדת העבודה‬
‫שלו ובהה מבולבל במעמדי הכלים ובסלים המלאים גושי מתכת‪.‬‬
‫ג'וניור התרוצץ בינתיים עם ההליכון שלו ונבח על אחד משומרי הראש שלו שיביא לו גוש‬
‫ברזל ושק שבבי עצם‪ .‬השומר האחר עמד על המשמר וסרק את השטח לוודא ששום דבר לא‬
‫יפריע לבוס שלו בעבודתו‪.‬‬
‫ניסיתי לעשות את אותו הדבר עבור בליץ‪ ,‬אבל התקשיתי להאמין שנראיתי מאיים כמו גמד‬
‫שרירי בסרבל )וכן‪ ,‬זאת היתה מחשבה ממש מדכאת(‪.‬‬
‫אחרי כשעה פֶרץ האדרנלין הראשוני שלי התפוגג‪ .‬התחלתי להבין למה הצופים הביאו‬
‫ארוחות פיקניק‪ .‬יצירה אינה ספורט זריז‪ .‬מדי פעם הקהל מחא כפיים או מילמל בהערכה‬
‫כשג'וניור הכה מכה נאה בפטיש שלו או השקיע חתיכת מתכת במכל הצינון בקול תסיסה‬
‫מרשים‪ .‬נאבּי ושני השופטים האחרים צעדו הלוך ושוב בין שתי עמדות העבודה ורשמו‬
‫הערות בלוחות שלהם‪ .‬מבחינתי‪ ,‬רוב הבוקר עבר בעמידה עם להב הקיץ ביד בניסיון לא‬
‫להיראות כמו אידיוט‪.‬‬
‫פעמיים התאפשר לי לעשות את העבודה שלי‪ .‬פעם אחת נורה חץ בכיוון בליצֶ ן כמו משום‬
‫מקום‪ .‬להב הקיץ זינק לפעולה‪ .‬לפני שידעתי מה קורה‪ ,‬הלהב פילח את החץ באוויר‪ .‬הקהל‬
‫הריע‪ ,‬וזה היה יכול להיות מספק אם הייתי באמת עושה משהו‪.‬‬
‫זמן קצר לאחר מכן גמד אקראי הסתער עלי מצד המגרש מנופף בגרזן וצורח‪" ,‬דם!"‬
‫חבטתי בראשו בקת הלהב‪ .‬הוא קרס‪ .‬עוד מחיאות כפיים מנומסות‪ .‬שני צופים גררו את הגמד‬
‫מהמגרש‪.‬‬
‫ג'וניור היה עסוק בחישול גליל ברזל מלובן בגודל קנה של רובה ציד‪ .‬הוא כבר יצר עשרה‬
‫מנגנונים קטנים יותר ששיערתי שייכנסו אל תוך הגליל‪ ,‬אבל לא הצלחתי לפענח מה יהיה‬
‫התוצר הסופי‪ .‬ההליכון של הגמד הזקן לא האט אותו בכלל‪ .‬הוא התקשה ללכת‪ ,‬אבל לא‬
‫היתה לו שום בעיה לעמוד במקום‪ .‬למרות גילו היו לו יופי של שרירי זרועות אחרי שנים של‬
‫הנפת פטישים על סדנים‪.‬‬
‫בליצֶ ן‪ ,‬בינתיים‪ ,‬היה רכון מעל שולחן העבודה שלו עם פלאייר דק וחיבר יריעות דקות של‬
‫מתכת מקומרת ליצירת פסלון כלשהו‪ .‬הארת'סטון עמד לידו‪ ,‬שטוף זיעה מהפעלת המפוח‪.‬‬
‫ניסיתי לא לדאוג לנוכח התשישות הניכרת של הארת'‪ ,‬או מההיעלמות של סאם‪ ,‬או מכל‬
‫הפעמים שבליץ שמט את כלי העבודה שלו והתייפח על הפרויקט שלו‪.‬‬
‫בסופו של דבר נאבּי הכריז‪" ,‬עשר דקות עד הפסקת הבוקר!"‬
‫בליצֶ ן בכה‪ .‬הוא חיבר עוד יריעת מתכת לפרויקט שלו‪ ,‬שהתחיל להזכיר ברווז‪.‬‬
‫רוב הצופים התמקדו בעמדת העבודה האחרת‪ ,‬שבה היה ג'וניור עסוק בחיבור מנגנונים‬
‫שונים לגליל המתכת‪ .‬הוא דישדש אל הכבשן וחימם מחדש את כל המתקן עד שהאדים‪.‬‬
‫הוא הניח את הגליל בזהירות על הסדן‪ ,‬מחזיק אותו ביציבות במקומו עם המלחציים‪.‬‬
‫הפטיש שלו התרומם‪.‬‬
‫בדיוק כשהוא הכה‪ ,‬משהו השתבש‪ .‬ג'וניור צרח‪ .‬הפטיש נחת במעוקם‪ ,‬שיטח את הגליל‬
‫והעיף חלקים לכל עבר‪ .‬ג'וניור כשל לאחור והידיים שלו מכסות על פניו‪.‬‬
‫שומרי הראש שלו מיהרו לעזרתו כשהם צועקים‪" :‬מה? מה קרה?"‬
‫לא הצלחתי לשמוע את כל השיחה‪ ,‬אבל נראה שחרק כלשהו עקץ את ג'וניור בין העיניים‪.‬‬
‫"תפסת אותו?" שאל אחד השומרים‪.‬‬
‫"לא! השרץ הקטן עף! מהר‪ ,‬לפני שהגליל יתקרר‪"...‬‬
‫"נגמר הזמן!" הכריז נאבּי‪.‬‬
‫ג'וניור רקע ברגלו וקילל‪ .‬הוא הביט בזעם בפרויקט ההרוס שלו וצעק על שומרי הראש‪.‬‬
‫הלכתי לבדוק מה שלום בליצֶ ן‪ ,‬שישב מרוח על הסדן שלו‪ .‬המגבעת העגולה נדחקה לאחור‬
‫על ראשו‪ .‬הכותפת השמאלית נקרעה‪.‬‬
‫"מה המצב‪ ,‬אלוף?" שאלתי‪.‬‬
‫"נורא‪ ".‬הוא החווה עם היד אל הפרויקט שלו‪" .‬עשיתי ברווז‪".‬‬
‫"כן‪ "...‬התאמצתי למצוא מחמאה הולמת‪" .‬זה ברווז ממש יפה‪ .‬זה המקור‪ ,‬נכון? ואלה‬
‫הכנפיים?"‬
‫הארת'סטון ישב לידנו על האספלט‪ .‬ברווזים‪ ,‬הוא סימן‪ .‬תמיד ברווזים‪.‬‬
‫"מצטער‪ ",‬נאנק בליץ‪" .‬כשאני לחוץ תמיד יוצאים לי עופות מים‪ .‬אני לא יודע למה‪".‬‬
‫"אל תדאג‪ ",‬אמרתי‪" .‬לג'וניור היתה בעיה קטנה‪ .‬הפרויקט הראשון שלו פחות או יותר‬
‫נהרס‪".‬‬
‫בליץ ניסה לנקות אפר מהחולצה הלבנה שלו‪" .‬זה לא משנה‪ .‬הפריט הראשון של ג'וניור‬
‫הוא תמיד רק לחימום‪ .‬יש לו שתי הזדמנויות נוספות להשמיד אותי‪".‬‬
‫"די‪ ,‬מספיק‪ ".‬חיטטתי בתיק האספקה שלנו וחילקתי בינינו בקבוקי שתייה וקצת קרקרים‬
‫עם חמאת בוטנים‪.‬‬
‫הארת'סטון אכל כמו אלף מורעב‪ .‬ואז הוא התיישב והאיר בפנס על הפנים שלו בניסיון‬
‫לספוג קצת אור‪ .‬בליצֶ ן בקושי שתה מהמים‪.‬‬
‫"מעולם לא רציתי בזה‪ ",‬הוא מילמל‪" .‬תחרויות יצירה‪ ,‬חפצי קסם‪ .‬כל מה שרציתי אי־פעם‬
‫היה לעצב פריטי לבוש איכותיים ולמכור אותם במחירים שווים לכל נפש בחנות משלי‪".‬‬
‫בהיתי בצווארון ספוג הזיעה שלו וחשבתי על מה שפרייה אמרה‪ :‬בליצֶ ן גאון בענייני‬
‫בדים ואופנה‪ .‬הגמדים האחרים לא מעריכים את המיומנות שלו‪ ,‬אבל אני חושבת שהיא‬
‫נפלאה‪.‬‬
‫"זה החלום שלך‪ ",‬קלטתי‪" .‬בגלל זה שתית מהבאר של מימיר — לגלות איך לפתוח חנות‬
‫בגדים?"‬
‫בליצֶ ן הזעיף פנים‪" .‬זה היה יותר מזה‪ .‬רציתי להגשים את החלום שלי‪ .‬רציתי שהגמדים‬
‫האחרים יפסיקו לצחוק עלי‪ .‬רציתי לנקום את מותו של אבא שלי ולשקם את כבוד המשפחה!‬
‫אבל הדברים האלה לא השתלבו יחד‪ .‬פניתי אל מימיר בבקשת עצה‪".‬‬
 ‫"ו‪ ...‬מה הוא אמר?"‬
‫בליצֶ ן משך בכתפיו בחוסר אונים‪" .‬ארבע שנות שירות — זה היה מחיר השתייה מהבאר‪.‬‬
‫הוא אמר שמחיר הידע הוא גם התשובה‪ .‬מעצם השירות אצלו אני אקבל את מה שרציתי‪.‬‬
‫אבל זה לא קרה‪ .‬ועכשיו אני הולך למות‪".‬‬
‫לא‪ ,‬סימן הארת'‪ .‬יום אחד אתה תגשים את החלום שלך‪.‬‬
‫"איך בדיוק?" שאל בליצֶ ן‪" .‬קצת קשה לגזור ולתפור בלי ראש‪".‬‬
‫"זה לא יקרה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫בתוך החזה שלי הותכו יחד כמה רעיונות והחלו ליצור משהו שהזכיר גוש מתכת שמיש‬
‫)אלא אם כן זאת היתה צרבת מהקרקרים(‪ .‬חשבתי על הלהב שלי שיכול להפוך לתליון‪ ,‬ועל‬
‫החיג'אב של סאם עם ההסוואה הקסומה המשוכללת‪" .‬בליץ‪ ,‬שני הפריטים הבאים שלך‬
‫הולכים להיות אדירים‪".‬‬
‫"איך אתה יודע? יש מצב שאני שוב אלָחץ ואצור עוד ברווזים!"‬
‫"אתה רוצה ליצור בגדים‪ ,‬נכון? אז תיצור בגדים‪".‬‬
‫"ילד‪ ,‬זאת נפחייה‪ ,‬לא חנות סדקית‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הגמדים לא מכירים באופנה כענף יצירה‪".‬‬
‫"מה לגבי שריון?"‬
‫בליץ היסס‪" .‬טוב‪ ,‬כן‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫"מה לגבי בגדים אופנתיים שמשמשים שריון?"‬
‫הפה של בליץ נפער‪" .‬בשם הבְּ לינג של בַּ לְ דֶ ר‪ ...‬ילד‪ ,‬יכול להיות שעלית על משהו!" הוא‬
‫זינק על רגליו והתחיל להתרוצץ סביב עמדת העבודה ולאסוף כלים‪.‬‬
‫הארת' הביט בי בפנים קורנות — מילולית‪ ,‬כי הפנס עדיין היה מכוון לו לפרצוף‪ .‬הוא נקש‬
‫בידו הפנויה על ראשו — הסימן של גאון‪.‬‬
‫כשנאבּי הורה למתחרים לחזור לעבודה‪ ,‬החלפתי את הארת' על המפוח כדי לאפשר לו לנוח‬
‫קצת‪ .‬הוא עמד על המשמר‪ .‬ללבות את האש היה כיף בערך כמו לרכוב על אופני כושר בתוך‬
‫תנור אפייה‪.‬‬
‫אחרי כמה זמן בליצֶ ן הורה לי לעזוב את המפוח ולעזור לו ביצירה‪ .‬הייתי ממש גרוע בזה‪,‬‬
‫אבל נראה שהצורך לחלק לי פקודות מחזק את הביטחון העצמי של בליץ‪" .‬לא‪ ,‬שים את זה‬
‫שם‪ .‬לא‪ ,‬המלקחיים הגדולים! ביציבות‪ ,‬ילד! זה לא ביציבות!"‬
‫איבדתי כל תחושת זמן‪ .‬לא שמתי לב מה בליץ יוצר — משהו קטן‪ ,‬שנארג משרשרת‪.‬‬
‫במקום זה הייתי שקוע במחשבות על להב הקיץ‪ ,‬שחזר להיות תליון על הצוואר שלי‪.‬‬
‫נזכרתי איך צעדתי מהמזח אל כיכר קופלי‪ ,‬חצי הוזה מרוב רעב ותשישות‪ ,‬ואת השיחה‬
‫הדמיונית שניהלתי עם הלהב‪ .‬חשבתי איך הלהב לפעמים זימזם ולפעמים שתק‪ ,‬לפעמים‬
‫הנחה את היד שלי‪ ,‬ולפעמים נשאר כבד וחסר תנועה‪ .‬אם היו ללהב נשמה ורגשות — אני‬
‫ממש לא כיבדתי אותם מספיק‪ .‬התייחסתי ללהב כמו אל חפץ מסוכן‪ .‬הייתי צריך להתייחס‬
‫אליו כמו אל בן אדם‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬אמרתי בשקט והתאמצתי לא להרגיש מגוחך‪" .‬כששיספת את החץ ההוא קודם‪,‬‬
‫הצלת את החיים של החבר שלי‪ .‬הייתי צריך להודות לך קודם‪".‬‬
‫נדמה שהתליון מתחמם‪ ,‬למרות שעמדתי ליד כבשן אז היה קשה לדעת בוודאות‪.‬‬
‫"סוּמַ ְרבְּ ַרנְ דֶ ר‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אם ככה אתה מעדיף שיקראו לך‪ .‬מצטער שהתעלמתי ממך‪".‬‬
‫המממ‪ ,‬זימזם התליון בספקנות‪.‬‬
‫"אתה הרבה יותר מלהב‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא נועדת רק לשסף‪ .‬אתה‪"...‬‬
‫מהצד האחר של המגרש נאבּי הכריז‪" ,‬עשר דקות עד הפסקת הצהריים!"‬
‫"אוי‪ ,‬אלים‪ ",‬רטן בליצֶ ן‪" .‬אני לא יכול — ילד‪ ,‬מהר! תן לי את פטיש הריקוע הזה‪".‬‬
‫הידיים שלו התעופפו ממש‪ ,‬חטפו כלים‪ ,‬עשו תיקונים אחרונים ביצירה שלו‪ .‬זה לא נראה‬
‫מרשים — סתם חתיכה שטוחה וצרה של שריון שרשרות — אבל בליץ עבד כאילו חייו‬
‫תלויים בזה‪ ,‬וזה היה נכון‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫הוא קיפל וקימט את השריון לצורתו הסופית‪ ,‬והלחים את התפר האחרון‪.‬‬
‫"זאת עניבה!" קלטתי‪" .‬בליצֶ ן‪ ,‬אני ממש מזהה מה יצרת!"‬
‫"תודה רבה‪ .‬תסתום‪ ".‬הוא הרים את המלחם שלו והכריז‪" ,‬סיימתי!" בדיוק כשנשמע קול‬
‫התרסקות מהדהד מכיוון עמדת העבודה של ג'וניור‪.‬‬
‫"אההההה!" צרח הגמד הזקן‪.‬‬
‫הקהל כולו קם על רגליו‪.‬‬
‫ג'וניור ישב על הרצפה ופניו בין ידיו‪ .‬על שולחן העבודה שלו התקרר גוש ברזל מעוך‬
‫ומעוקם‪.‬‬
‫שומרי הראש שלו מיהרו לעזרתו‪.‬‬
‫"חרק ארור!" יילל ג'וניור‪ .‬גשר האף שלו דימם‪ .‬הוא הסתכל על כפות הידיים שלו‪ ,‬אבל‬
‫מתברר שלא מצא שם שום חרק מעוך‪" .‬אני פגעתי בו הפעם‪ ,‬אני בטוח בזה! איפה הוא?"‬
‫נאבּי והשופטים האחרים הסתכלו בזעף בכיווננו‪ ,‬כאילו אנחנו אחראים איכשהו למתקפת‬
‫החרק המתאבד‪ .‬כנראה נראינו מספיק מבולבלים כדי לשכנע אותם שאנחנו חפים מפשע‪.‬‬
‫"הזמן נגמר‪ ",‬הכריז נאבּי‪" .‬פריט אחד נוסף יוכן אחר הצהריים‪".‬‬
‫אכלנו במהירות‪ ,‬כי בליץ ממש רצה לחזור כבר לעבודה‪.‬‬
‫"זהו‪ ,‬נכנסתי לעניינים‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אני שם‪ .‬ילד‪ ,‬אני חייב לך בענק‪".‬‬
‫העפתי מבט בעמדה של ג'וניור‪ .‬שומרי הראש שלו נעצו בי מבטים זועמים ופוקקו אצבעות‪.‬‬
‫"קודם כול בואו נעבור בשלום את התחרות‪ ",‬אמרתי‪" .‬הלוואי שסאם היתה כאן‪ .‬יש מצב‬
‫שנצטרך להילחם כדי לצאת מכאן‪".‬‬
‫הארת' הסתכל עלי במבט מוזר כשהזכרתי את סאם‪.‬‬
‫"מה?" שאלתי‪.‬‬
‫הוא ניענע בראשו וחזר לאכול את כריך עשבי התיבול שלו‪.‬‬
‫אחר הצהריים עבר במהירות‪ .‬הייתי כל כך עסוק בשמירה‪ ,‬שבקושי הספקתי לחשוב‪.‬‬
‫ג'וניור שכר כנראה כמה חבלנים נוספים‪ ,‬כי בערך כל חצי שעה נאלצתי להתמודד עם איום‬
‫חדש‪ :‬חנית שהושלכה מהקהל‪ ,‬תפוח רקוב שכוון לראש של בליצֶ ן‪ ,‬מזל"ט טורף מוּנע‬
‫בקיטור ושני גמדים בסרבלים ירוקים צמודים שנופפו באלות בייסבול )בואו לא נזכיר אותם‬
‫שוב(‪ .‬בכל פעם להב הקיץ הנחה את היד שלי וניטרל את האיום‪ .‬בכל פעם זכרתי להודות לו‪.‬‬
‫כמעט יכולתי להבין את הקול שלו עכשיו‪ :‬כן‪ ,‬טוב‪ .‬אה־הא‪ .‬בסדר‪ .‬כאילו הוא מתרכך‬
‫בהדרגה ומתאושש מהטינה שנטר לי על כך שהתעלמתי ממנו‪.‬‬
‫הארת'סטון התרוצץ מסביב והגיש לבליץ חומרים וכלים‪ .‬בליץ היה עסוק באריגת אריג‬
‫מתכת גדול ומורכב יותר‪ .‬לא זיהיתי מה זה‪ ,‬אבל הוא נראה מרוצה‪.‬‬
‫בסופו של דבר הוא הניח מהיד את להב החיתוך וצעק‪" ,‬הצלחתי!"‬
‫בדיוק באותו הרגע נחל ג'וניור את כישלונו המפואר ביותר עד כה‪ .‬שומרי הראש שלו עמדו‬
‫קרוב אליו בכוננות חרקים מתאבדים‪ ,‬אבל זה לא עזר‪ .‬כשג'וניור הנחית את הפטיש שלו‬
‫למכה אחרונה‪ ,‬נקודה כהה הבזיקה מהשמים‪ .‬זבוב הבקר עקץ את ג'וניור בפרצוף בכוח כזה‪,‬‬
‫שהוא הסתחרר הצידה מתנועת הפטיש‪ .‬ג'וניור המיילל והמועד חבט בטעות בשני שומרי‬
‫הראש שלו ועילף אותם‪ ,‬משמיד את כל הפריטים על שני שולחנות עבודה‪ .‬יצירתו השלישית‬
‫הועפה אל הכבשן‪ ,‬וג'וניור קרס על האספלט‪.‬‬
‫זה לא היה אמור להיות מצחיק — גמד זקן שמושפל ככה‪ .‬אבל זה כן היה מצחיק‪ ,‬סוג של‪.‬‬
‫כנראה כי הגמד הזקן היה כזה טיפוס נבזי ונקמני‪.‬‬
‫בלב כל המהומה נאבּי צילצל בפעמון‪" .‬התחרות הסתיימה!" הכריז‪" .‬הגיע הזמן לשפוט את‬
‫הפריטים‪ ...‬ולהרוג את המפסיד!"‬
 ‫‪44‬‬

‫ג'וניור זוכה בשקיק דמעות‬

‫בדיוק אז סאם בחרה להופיע‪.‬‬

‫היא נדחקה בין הגמדים בקהל‪ ,‬הצעיף שלה מושפל על פניה‪ .‬הז'קט שלה היה מלוכלך‬
‫באפר‪ ,‬כאילו בילתה את הלילה בארובה‪.‬‬
‫רציתי לצעוק עליה בגלל ההיעדרות שלה‪ ,‬אבל הכעס שלי התפוגג כשראיתי את הפנס בעין‬
‫שלה ואת השפה הפצועה‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאלתי‪" .‬את בסדר?"‬
‫"תגרה קטנה‪ ",‬היא אמרה‪" .‬זה בסדר‪ .‬בואו נקשיב להחלטת השופטים‪".‬‬
‫צופים נאספו סביב שני שולחנות בצדי המגרש‪ ,‬שבהם הוצגו לראווה היצירות של ג'וניור‬
‫ובליצֶ ן‪ .‬בליצֶ ן עמד עם הידיים שלובות מאחורי הגב ונראה מלא ביטחון למרות הכותפות‬
‫הקרועות‪ ,‬החולצה המוכתמת בגריז והמגבעת הספוגה זיעה‪.‬‬
‫הפנים המדממות של ג'וניור נראו נורא‪ .‬הוא בקושי הצליח לעמוד‪ ,‬גם כשנשען על ההליכון‬
‫שלו‪ .‬הניצוץ הרצחני בעיניו גרם לו להיראות כמו רוצח סדרתי מותש אחרי יום קשה של‬
‫הרג‪.‬‬
‫נאבּי והשופטים האחרים הסתובבו סביב השולחנות‪ ,‬בחנו את הפריטים ורשמו לעצמם‬
‫הערות‪.‬‬
‫לבסוף נאבּי נעמד מול הקהל‪ .‬הוא הרים את גבות הזחלים שלו וניסה לחייך‪.‬‬
‫"שמעו‪ ,‬שמעו!" אמר‪" .‬תודה על נוכחותכם בתחרות הזאת‪ ,‬בחסות הפונדק של נאבּי‪,‬‬
‫ששמו יצא לתהילה בין הפונדקים‪ ,‬הפונדק שנאבּי בנה במו ידיו ושרק בו מוגש הכהה של‬
‫נאבּי‪ ,‬התמד היחיד שלא מכביד‪ .‬ועכשיו המשתתפים יספרו לנו על הפריט הראשון שלהם‪.‬‬
‫בליצֶ ן‪ ,‬בן פרייה!"‬
‫בליץ החווה בידו אל פסל המתכת שלו‪" .‬זה ברווז‪".‬‬
‫נאבּי מיצמץ‪" .‬ו‪ ...‬מה הוא עושה?"‬
‫"כשאני לוחץ על הגב שלו‪ "...‬בליצֶ ן לחץ עליו‪ .‬הברווז צמח פי שלושה‪ ,‬כמו דג אבו נפחא‬
‫מפוחד‪" .‬הוא הופך לברווז גדול יותר‪".‬‬
 ‫השופט השני גירד בזקנו‪" .‬זהו?"‬
‫"טוב‪ ,‬כן‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬אני קורא לו המתנפחן‪ .‬הוא מושלם למי שצריך ברווז מתכת קטן‪.‬‬
‫או ברווז מתכת גדול‪".‬‬
‫השופט השלישי פנה אל עמיתיו‪" .‬קישוט גן‪ ,‬אולי? נושא שיחה במסיבות? פיתיון?"‬
‫נאבּי השתעל‪" .‬כן‪ ,‬תודה רבה‪ ,‬בליצֶ ן‪ .‬ועכשיו אליך‪ ,‬אייטרי ג'וניור‪ ,‬בן עדנה‪ .‬מה היצירה‬
‫הראשונה שלך?"‬
‫ג'וניור ניגב את הדם מעיניו‪ .‬הוא הושיט את גליל המתכת המשוטח שלו‪ ,‬שכמה קפיצים‬
‫ובריחים הידלדלו ממנו‪" .‬זה טיל מונחה טרולים! אם הוא לא היה נהרס‪ ,‬הוא היה יכול‬
‫להשמיד כל טרול במרחק קילומטר‪ .‬והוא ניתן לשימוש חוזר!"‬
‫הקהל מילמל בהערכה‪.‬‬
‫"אממ‪ ,‬אבל הוא פועל?" שאל השופט השני‪.‬‬
‫"לא!" אמר ג'וניור‪" .‬הוא נהרס במכת הפטיש האחרונה‪ .‬אבל אם הוא כן היה פועל‪"...‬‬
‫"אבל הוא לא פועל‪ ",‬ציין השופט השלישי‪" .‬אז מה הוא כרגע?"‬
‫"הוא גליל מתכת חסר תועלת!" נהם ג'וניור‪" .‬ולא באשמתי!"‬
‫השופטים התייעצו ורשמו הערות‪.‬‬
‫"בסיבוב הראשון‪ ",‬סיכם נאבי‪" ,‬יש לנו ברווז מתנפח לעומת גליל מתכת חסר תועלת‪.‬‬
‫התחרות צמודה מאוד‪ .‬בליצֶ ן‪ ,‬מה הפריט השני שלך?"‬
‫בליצן הרים בגאווה את עניבת השריון שלו‪" .‬עניבת השכפ"ץ!"‬
‫השופטים הורידו את לוחות הכתיבה שלהם כגמד אחד‪.‬‬
‫"מה?" שאל נאבּי‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬בחייכם!" בליץ פנה אל הקהל‪" .‬כמה פעמים מצאתם את עצמכם במצב המביך שאתם‬
‫לובשים שכפ"ץ בלי עניבה תואמת?"‬
‫באחורי הקהל גמד אחד הרים יד‪.‬‬
‫"בדיוק!" אמר בליצֶ ן‪" .‬לא זו בלבד שמדובר באביזר אופנתי‪ ,‬הוא גם יעצור כל כדור עד‬
‫שלושים אפס שש‪ .‬יכול לשמש גם כצעיף‪".‬‬
‫השופטים בחנו את העניבה בקימוט מצח ורשמו הערות בלוחות שלהם‪ ,‬אבל כמה מהצופים‬
‫נראו מתרשמים‪ .‬הם הסתכלו על החולצות של עצמם‪ ,‬אולי במחשבה שהם אינם מצוידים‬
‫מספיק ללא עניבת השכפ"ץ‪.‬‬
‫"ג'וניור?" שאל נאבּי‪" .‬מה היצירה השנייה שלך?"‬
‫"גביע האינסוף!" ג'וניור החווה בידו אל גוש ברזל מעוקם‪" .‬הוא מסוגל להכיל כמות בלתי‬
‫מוגבלת של נוזל — מצוין לטיולים בשממות צחיחות‪".‬‬
‫"אממ‪ "...‬נאבּי הצביע על הגביע בעט שלו‪" .‬הוא קצת מעוך‪".‬‬
‫"שוב זבוב הבקר הארור!" מחה ג'וניור‪" .‬הוא עקץ אותי בין העיניים! זאת לא אשמתי אם‬
‫חרק הפך את ההמצאה הגאונית שלי לערמת פסולת‪".‬‬
 ‫"ערמת פסולת‪ ",‬חזר אחריו נאבּי ורשם הערה בלוח שלו‪" .‬בליצֶ ן‪ ,‬הפריט האחרון שלך?"‬
‫בליצֶ ן הניף פיסה נוצצת של בד מתכתי ארוג‪" .‬וסט השריון! לשימוש עם חליפת שריון‬
‫בשלושה חלקים‪ .‬או למראה יומיומי יותר‪ ,‬עם מכנסי ג'ינס וחולצה יפה‪".‬‬
‫ומגן‪ ,‬הציע הארת'סטון‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬ומגן‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪.‬‬
‫השופט השלישי רכן קדימה בצמצום עיניים‪" .‬אני מניח שהוא מספק הגנה מסוימת‪ .‬אם‬
‫דוקרים אותך בגב במועדון‪ ,‬לדוגמה‪".‬‬
‫השופט השני רשם משהו בלוח שלו‪" .‬יש לו יכולות קסומות?"‬
‫"טוב‪ ,‬לא‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬אבל הוא דו־צדדי‪ :‬כסף מבחוץ‪ ,‬זהב מבפנים‪ .‬בהתאמה לתכשיטים‬
‫שעונדים או לצבע השריון‪"...‬‬
‫"אני מבין‪ ".‬נאבּי רשם לעצמו הערה ופנה אל ג'וניור‪" .‬והפריט האחרון שלך‪ ,‬אדוני?"‬
‫האגרופים של ג'וניור רעדו מזעם‪" .‬זה לא הוגן! אני מעולם לא הפסדתי בתחרות‪ .‬כולכם‬
‫יודעים כמה אני מוכשר‪ .‬התככן הזה‪ ,‬הפוזאי הזה בליצֶ ן‪ ,‬הצליח איכשהו להרוס לי‪"...‬‬
‫"אייטרי ג'וניור‪ ,‬בן עדנה‪ ",‬קטע אותו נאבּי‪" ,‬מה הפריט השלישי?"‬
‫ג'וניור נופף בידו בחוסר סבלנות בכיוון הכבשן‪" .‬הפריט השלישי שלי נמצא שם! לא‬
‫משנה מה הוא היה‪ ,‬כי עכשיו הוא רפש מבעבע!"‬
‫השופטים התכנסו להתייעצות‪ .‬הקהל זע באי־שקט‪.‬‬
‫נאבּי פנה אל הקהל‪" .‬עמדה בפנינו היום החלטה לא פשוטה‪ .‬שקלנו את יתרונות הפריטים‬
‫של ג'וניור — הרפש המבעבע‪ ,‬ערמת הפסולת וגליל המתכת חסר התועלת — כנגד וסט‬
‫השריון‪ ,‬עניבת השכפ"ץ והמתנפחן של בליצֶ ן‪ .‬התחרות היתה צמודה מאוד‪ .‬אולם אנו‬
‫מכריזים בזאת כי הזוכה בתחרות הוא בליצֶ ן‪ ,‬בן פרייה!"‬
‫צופים הריעו‪ .‬אחדים התנשפו בחוסר אמון‪ .‬גמדה בבגדי אחות‪ ,‬אולי במבי‪ ,‬אשר שמה יצא‬
‫לתהילה בין הגמדות האחיות‪ ,‬התעלפה בו במקום‪.‬‬
‫הארת'סטון קפץ במקומו ונופף בקצות הצעיף שלו כמו גל‪ .‬אני חיפשתי את סאם‪ ,‬אבל היא‬
‫נסוגה אל קצה הקהל‪.‬‬
‫ג'וניור הזעיף פנים אל אגרופיו‪ ,‬כאילו מנסה להחליט אם לחבוט בעצמו‪" .‬אין בעיה‪ ",‬נהם‪.‬‬
‫"קח את הראש שלי! אני לא רוצה לחיות בעולם שבו בליצֶ ן מנצח בתחרויות יצירה!"‬
‫"ג'וניור‪ ,‬אני לא רוצה להרוג אותך‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪ .‬למרות הניצחון הוא לא נראה גאה או‬
‫שמח לאיד‪ .‬הוא נראה עייף‪ ,‬אולי אפילו עצוב‪.‬‬
‫ג'וניור מיצמץ‪" .‬אתה — אתה לא?"‬
‫"לא‪ .‬רק תן לי את העגילים ואת החבל כפי שהבטחת‪ .‬אה‪ ,‬ואני רוצה שתודה פומבית‬
‫שאבא שלי צדק לגבי גלייפניר‪ .‬היה צריך להחליף אותו לפני מאות שנים‪".‬‬
‫"לעולם לא!" צווח ג'וניור‪" .‬אתה מכפיש את שם אבי! אני לא יכול‪"...‬‬
‫"בסדר‪ ,‬אני אביא את הגרזן שלי‪ ",‬אמר בליצֶ ן בהשלמה‪" .‬אני חושש שהלהב מעט קהה‪"...‬‬
‫ג'וניור בלע רוק‪ .‬הוא הסתכל בכמיהה על עניבת השכפ"ץ‪" .‬טוב ויפה‪ .‬אולי‪ ...‬אולי היה‬
‫משהו בדבריו של בילי‪ .‬היה צריך להחליף את החבל‪".‬‬
‫"ואתה טעית כשהכפשת את שמו‪".‬‬
‫שרירי הפנים של הגמד הזקן התעוותו‪ ,‬אבל הוא הצליח לפלוט את המילים‪" .‬ואני‪ ...‬טעיתי‪.‬‬
‫כן‪".‬‬
‫בליצֶ ן נשא מבט אל האפלולית ולחש משהו בשקט‪ .‬לא הצטיינתי בקריאת שפתיים‪ ,‬אבל‬
‫הייתי משוכנע למדי שהוא אמר‪ ,‬אני אוהב אותך‪ ,‬אבא‪ .‬להתראות‪.‬‬
‫הוא התמקד שוב בג'וניור‪" .‬עכשיו‪ ,‬לגבי הפריטים שהבטחת‪"...‬‬
‫ג'וניור נקש באצבעותיו‪ .‬אחד השומרים שלו דישדש אליו‪ .‬ראשו נחבש לאחר המפגש שלו‬
‫עם הפטיש‪ .‬הוא הושיט לבליצֶ ן קופסת קטיפה קטנה‪.‬‬
‫"העגילים עבור אמא שלך‪ ",‬אמר ג'וניור‪.‬‬
‫בליץ פתח את הקופסה‪ .‬בתוכה נחו שני חתולים זעירים עשויים פיתוחי זהב שהזכירו את‬
‫בריסינגמן‪ .‬בעודי מסתכל‪ ,‬התמתחו החתולים‪ ,‬מיצמצו בעיני האזמרגד שלהם והצליפו בזנבות‬
‫היהלומים‪.‬‬
‫בליץ סגר את הקופסה‪" .‬מספק‪ .‬והחבל?"‬
‫השומר השליך אליו כדור של חוט עפיפונים עשוי משי‪.‬‬
‫"אתה צוחק‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה אמור לכבול את הזאב פנריר?"‬
‫ג'וניור הסתכל עלי במבט זועם‪" .‬ילד‪ ,‬הבורות שלך עוצרת נשימה‪ .‬גלייפניר דק וקל לא‬
‫פחות‪ ,‬אך רכיבי הפרדוקס שבו מעניקים לו חוזק רב‪ .‬החבל הזה דומה לו‪ ,‬אך משופר!"‬
‫"רכיבי פרדוקס?"‬
‫בליץ הרים את קצה החבל ושרק בהערכה‪" .‬הוא מתכוון לדברים שלא אמורים להתקיים‪.‬‬
‫קשה מאוד ומסוכן לעבוד עם רכיבי פרדוקס‪ .‬גלייפניר הכיל פסיעות חתול‪ ,‬רוק ציפור‪,‬‬
‫נשימת דג‪ ,‬זקן אישה‪".‬‬
‫"אני לא בטוח שהאחרון הוא פרדוקס‪ ",‬אמרתי‪" .‬לאליס המשוגעת בצ'יינטאון יש חתיכת‬
‫זקן‪".‬‬
‫ג'וניור התנשף‪" .‬העניין הוא שהחבל הזה טוב ממנו! אני מכנה אותו 'אַ נְ ְד ְסקוֹטי'‪ ,‬היריב‪.‬‬
‫הוא נארג מהפרדוקסים רבי־העוצמה ביותר בתשעת העולמות — חיבור ויי־פיי ללא השהיה‪,‬‬
‫כנות של פוליטיקאי‪ ,‬מדפסת שמדפיסה‪ ,‬מזון מטוגן בריא והרצאה מעניינת בדקדוק!"‬
‫"טוב‪ ,‬כן‪ ",‬הודיתי‪" .‬הדברים האלה לא קיימים‪".‬‬
‫בליץ תחב את החבל לתרמיל‪ .‬הוא שלף את שקיק הדמעות והושיט אותו לגמד הזקן‪" .‬תודה‬
‫רבה‪ ,‬ג'וניור‪ .‬מבחינתי העסקה שלנו הושלמה‪ ,‬אבל נשאר עוד עניין אחד‪ .‬היכן נמצא האי של‬
‫הזאב פנריר?"‬
‫ג'וניור שקל בידו את השקיק‪" .‬אם הייתי יכול לומר לך‪ ,‬בליצֶ ן‪ ,‬הייתי אומר‪ .‬הייתי שמח‬
‫לראות את הזאב קורע אותך לגזרים כפי שעשה לאבא שלך! למרבה הצער‪ ,‬אני לא יודע‪".‬‬
 ‫"אבל‪"...‬‬
‫"כן‪ ,‬אמרתי שבדקתי את מצב החבל מפעם לפעם‪ .‬שיקרתי! האמת שמעטים מאוד האלים‬
‫או הגמדים שיודעים היכן מתגלה האי של הזאב‪ .‬רובם נשבעו לשמור על שתיקה‪ .‬איך אבא‬
‫שלך מצא את המקום‪ ,‬באמת איני יודע‪ ,‬אבל אם אתה רוצה למצוא אותו‪ ,‬כדאי שתשאל את‬
‫ת'ור‪ .‬הוא יודע‪ ,‬ויש לו פה גדול‪".‬‬
‫"ת'ור!" אמרתי‪" .‬איפה אנחנו מוצאים את ת'ור?"‬
‫"אין לי מושג‪ ",‬הודה ג'וניור‪.‬‬
‫הארת'סטון סימן‪ ,‬אולי סאם יודעת‪ .‬היא יודעת הרבה על האלים‪.‬‬
‫"כן‪ ".‬הסתובבתי‪" .‬סאם‪ ,‬בואי רגע! למה את מסתתרת?"‬
‫הקהל פינה דרך‪.‬‬
‫ברגע שג'וניור ראה אותה‪ ,‬הוא השמיע קול קרקור חנוק‪" .‬את! זאת היית את!"‬
‫סאם ניסתה לכסות על השפה הפצועה שלה‪" .‬סליחה? אני מכירה אותך?"‬
‫"הו‪ ,‬לא‪ ,‬את לא תעמידי פנים תמימות‪ ".‬ג'וניור רכן קדימה מעל ההליכון שלו‪ ,‬והקרקפת‬
‫הסמוקה שלו הפכה את שערו האפור ורוד‪" .‬כבר יצא לי לראות מחליפי צורה‪ .‬ולצעיף יש‬
‫אותו צבע כמו לכנפיים של הזבוב‪ .‬ואת הפנס בעין קיבלת כשהעפתי אותך מעלי! את משתפת‬
‫פעולה עם בליצֶ ן! ידידים‪ ,‬עמיתים‪ ,‬גמדים הגונים — הרגו את הרמאים!"‬
‫הייתי גאה בארבעתנו‪ ,‬שהגבנו כצוות מגובש‪ .‬כאיש אחד‪ ,‬כמו מכונת לחימה משומנת‬
‫היטב‪ ,‬הסתובבנו וברחנו על נפשנו‪.‬‬
 ‫‪45‬‬

‫נעים להכיר‪ ,‬ג'ק‬

‫אני די טוב בריבוי משימות‪ ,‬אז החלטתי שאני מסוגל לברוח באימה ולהתווכח בו־זמנית‪.‬‬
‫"זבוב בקר?" צעקתי על סאם‪" .‬את יודעת להפוך לזבוב בקר?"‬
‫היא התכופפה‪ ,‬וחץ מוּנע בקיטור חלף בזמזום מעל ראשה‪" .‬לא עכשיו!"‬
‫"אה‪ ,‬אני מתנצל‪ .‬בואי נפתח יומנים ונבדוק איפה קבענו שיחה על הפיכה לזבובי בקר‪".‬‬
‫הארת'סטון ובליצֶ ן רצו בראש‪ .‬מאחורינו סגר עלינו במהירות המון של כשלושים גמדים‪.‬‬
‫לא מצאו חן בעיני ההבעות הרצחניות שלהם או האוסף המרשים של כלי נשק בעבודת יד‪.‬‬
‫"מכאן!" בליצֶ ן צלל אל סמטה‪.‬‬
‫לרוע המזל‪ ,‬הארת'סטון לא הסתכל‪ .‬האלף הסתער היישר קדימה‪.‬‬
‫"אמא!" קילל בליץ — או לפחות חשבתי שזאת קללה‪ ,‬עד שסאם ואני הגענו לפינה‬
‫ועצרנו‪.‬‬
‫כמה צעדים הלאה בהמשך הסמטה היה בליץ לכוד ברשת של אור‪ .‬הוא התפתל וקילל‪,‬‬
‫בעוד הרשת הזוהרת מרימה אותו באוויר‪" .‬זאת אמא שלי!" הוא צעק‪" .‬היא רוצה את‬
‫העגילים הארורים שלה‪ .‬לכו! תשיגו את הארת'סטון! ניפגש‪"...‬‬
‫פוף! הגמד שלנו נעלם בהבזק של אור‪.‬‬
‫העפתי מבט בסאם‪" .‬מה קרה פה?"‬
‫"יש לנו בעיות יותר גדולות‪ ",‬היא שלפה את הגרזן שלה‪.‬‬
‫האספסוף השיג אותנו‪ .‬הוא התפרש בחצי מעגל זועם של זקנים‪ ,‬פנים זועפות‪ ,‬מחבטי‬
‫בייסבול וחרבות‪ .‬לא הייתי בטוח למה הם מחכים‪ .‬ואז שמעתי את הקול של ג'וניור ממקום‬
‫כלשהו מאחור‪" .‬חכו!" הוא התנשף‪" .‬אני‪ "...‬התנשפות‪" .‬הורג‪ "...‬התנשפות‪" .‬ראשון!"‬
‫האספסוף נחצה לשניים‪ .‬הגמד הזקן דחף את ההליכון שלו לעברנו עם שומר ראש מכל צד‪.‬‬
‫"איפה בליצֶ ן והאלף?" רטן ג'וניור‪" .‬טוב‪ ,‬לא חשוב‪ .‬אנחנו נמצא אותם‪ .‬אתה‪ ,‬ילד‪ ,‬לא‬
‫ממש אכפת לי ממך‪ .‬אתה יכול לברוח‪ ,‬ואולי אניח לך לחיות‪ .‬הנערה היא בבירור בת לוקי‪.‬‬
‫היא עקצה אותי והרסה את היצירה שלי! היא תמות‪".‬‬
‫ניתקתי את התליון מהצוואר‪ .‬להב הקיץ צמח לגודלו המלא‪ .‬המון הגמדים נסוג צעד‪.‬‬
 ‫שיערתי שהם יודעים לזהות להב מסוכן כשהם רואים כזה‪.‬‬
‫"אני לא הולך לשום מקום‪ ",‬אמרתי‪" .‬תצטרכו להביס את שנינו‪".‬‬
‫הלהב זימזם כדי למשוך את תשומת לבי‪.‬‬
‫"קבלו תיקון‪ ",‬אמרתי‪" .‬תצטרכו להביס את שלושתנו‪ .‬תכירו את סוּמַ ְרבְּ ַרנְ דֶ ר‪ ,‬להב הקיץ‪,‬‬
‫שחישל‪ ...‬האמת שאין לי מושג מי‪ ,‬אבל שמו בהחלט יצא לתהילה בין הלהבים‪ ,‬והוא יכסח‬
‫לכולכם את הצורה‪".‬‬
‫"תודה רבה‪ ",‬אמר הלהב‪.‬‬
‫סאם השמיעה קול צפצוף‪ .‬הבעות הפנים ההמומות של הגמדים לימדו אותי שלא דמיינתי‬
‫את זה‪.‬‬
‫הרמתי את הלהב גבוה יותר‪" .‬אתה מדבר? זאת אומרת‪ ...‬ברור שאתה מדבר‪ .‬יש לך‬
‫הרבה‪ ,‬אממ‪ ,‬יכולות מדהימות‪".‬‬
‫"זה גם מה שאני אמרתי‪ ".‬הקול של כלי הנשק בהחלט היה גברי‪ .‬הוא בקע מהרונות‬
‫שרטט והבזיק עם כל מילה כמו אורות התצוגה במערכת סטריאו‪.‬‬ ‫שלאורך הלהב‪ָ ,‬‬
‫הסתכלתי על הגמדים במבט יהיר‪ ,‬כאילו אומר‪ ,‬כן‪ ,‬נכון מאוד‪ .‬יש לי להב דיסקו מדבר‬
‫ולכם אין‪.‬‬
‫"סוּמַ ְרבְּ ַרנְ דֶ ר‪ ",‬אמרתי‪" ,‬מה דעתך ללמד את האספסוף הזה לקח?"‬
‫"בטח‪ ",‬אמר הלהב‪" .‬אתה רוצה אותם מתים או‪"?...‬‬
‫האספסוף נרתע אחורה בדאגה‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬החלטתי‪" .‬רק שיסתלקו‪".‬‬
‫"לא כיף איתך‪ ",‬אמר הלהב‪" .‬טוב‪ ,‬בסדר‪ ,‬תעזוב אותי‪".‬‬
‫היססתי‪ .‬לא ממש רציתי לנופף בלהב מדבר ומהבהב‪ ,‬אבל לשמוט את כלי הנשק שלי לא‬
‫נראה כמו צעד ראשון טבעי בדרך לניצחון‪.‬‬
‫ג'וניור הרגיש כנראה בהיסוס שלי‪.‬‬
‫"אנחנו ננצח!" צעק‪" .‬הוא ילד אחד‪ ,‬עם להב שהוא לא יודע להשתמש בו!"‬
‫סאם רטנה‪" .‬וגם ולקיריה־לשעבר עם גרזן שהיא ממש יודעת להשתמש בו‪".‬‬
‫"שטויות!" אמר ג'וניור‪" .‬קדימה‪ ,‬בחורים! מדשדש־הסבתות‪ ,‬לפעולה!"‬
‫שורות של להבי פגיון ביצבצו מחזית ההליכון‪ .‬שני מנועי רקטות מיניאטוריים התלקחו‬
‫מאחור ודחפו את ג'וניור לעברנו בקצב מטורף של קמ"ש וחצי‪ .‬חבריו שאגו והריעו‪.‬‬
‫הרפיתי מהלהב‪ .‬הוא ריחף באוויר למשך שבריר שנייה‪ .‬ואז זינק לפעולה‪ .‬מהר יותר‬
‫משהיה לוקח לומר שמו יצא לתהילה‪ ,‬כל גמד פוּרק מנשקו במקום‪ .‬כלי הנשק נחתכו‬
‫לשניים‪ ,‬נסדקו באמצע‪ ,‬הופלו לקרקע או נקצצו לקוביות קטנות‪ .‬הפגיונות והרקטות גולחו‬
‫מההליכון של ג'וניור‪ .‬הקצוות הקצוצים של שלושים זקָ נים נשרו לקרקע‪ ,‬מותירים שלושים‬
‫גמדים המומים עם חמישים אחוז פחות ְשׂער פנים‪.‬‬
‫להב הקיץ ריחף בין האספסוף לביני‪.‬‬
 ‫"למישהו זה לא הספיק?" שאל הלהב‪.‬‬
‫הגמדים הסתובבו ונמלטו‪.‬‬
‫ג'וניור צעק מעבר לכתפו בזמן שהתרחק בדשדוש בעקבות שומרי הראש שלו‪ ,‬שכבר פתחו‬
‫פער של רחוב שלם ממנו‪" .‬זה לא הסוף‪ ,‬ילד! אני אחזור עם תגבורת!"‬
‫סאם הורידה את הגרזן שלה‪" .‬זה היה‪ ...‬ואוו‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אישרתי‪" .‬תודה רבה‪ ,‬סוּמַ ְרבְּ ַרנְ דֶ ר‪".‬‬
‫"אין בעיה‪ ",‬אמר הלהב‪" .‬אבל אתה יודע‪ ,‬סוּמַ ְרבְּ ַרנְ דֶ ר הוא שם ממש ארוך‪ ,‬ואף פעם לא‬
‫אהבתי אותו‪".‬‬
‫"טוב‪ ".‬לא ידעתי לאן בדיוק להסתכל כשאני מדבר אל החרב — אל הרונות הזוהרות? אל‬
‫קצה הלהב? "איך אתה רוצה שנקרא לך?"‬
‫הלהב זימזם בהרהור‪" .‬איך קוראים לך?"‬
‫"מגנס‪".‬‬
‫"זה שם טוב‪ .‬תקרא לי מגנס‪".‬‬
‫"אתה לא יכול להיות מגנס‪ .‬אני מגנס‪".‬‬
‫"אז איך קוראים לה?"‬
‫"סאם‪ .‬אתה גם לא יכול להיות סאם‪ .‬זה יהיה מבלבל מדי‪".‬‬
‫הלהב הצליף מצד לצד‪" .‬טוב‪ ,‬אז איזה שם כן יהיה טוב? משהו שיתאים לאישיות שלי‬
‫ולכישרונות הרבים שלי‪".‬‬
‫"אבל אני עדיין לא מכיר אותך כמו שהייתי רוצה להכיר‪ ".‬הסתכלתי על סאמירה‪ ,‬שרק‬
‫ניענעה בראשה כאומרת‪ ,‬הי‪ ,‬זה להב הדיסקו שלך‪.‬‬
‫"האמת‪ ",‬אמרתי‪" ,‬שאני לא מבדיל בין ג'ק ל‪"...‬‬
‫"ג'ק!" קרא הלהב‪" .‬מושלם!"‬
‫הקטע עם להבים מדברים‪ ...‬הוא שקשה לדעת אם הם מתבדחים‪ .‬אין להם הבעות פנים‪ .‬או‬
‫פנים‪.‬‬
‫"אז‪ ...‬אתה רוצה שאקרא לך ג'ק‪".‬‬
‫"זה שם אצילי‪ ",‬אמר הלהב‪" .‬שם ראוי למלכים ולמכשירי שיסוף חדים!"‬
‫"בסדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬טוב‪ ,‬אז אם ככה‪ ,‬ג'ק‪ ,‬תודה על ההצלה‪ .‬אכפת לך אם אני‪ "?...‬הושטתי‬
‫יד לקת‪ ,‬אבל ג'ק ריחף והתרחק ממני‪.‬‬
‫"במקומך עדיין לא הייתי עושה את זה‪ ",‬הוא הזהיר אותי‪" .‬המחיר של היכולות המדהימות‬
‫שלי‪ :‬ברגע שתחזיר אותי לנדן‪ ,‬או תהפוך אותי לתליון או מה שזה לא יהיה‪ ,‬אתה תרגיש‬
‫מותש כאילו ביצעת את כל הפעולות שלי בעצמך‪".‬‬
‫שרירי הכתפיים שלי התכווצו‪ .‬חשבתי כמה עייף הייתי מרגיש עכשיו אם הייתי משמיד את‬
‫כל כלי הנשק הללו וקוצץ את כל הזקָ נים‪" .‬אה‪ .‬לא שמתי לב לזה קודם‪".‬‬
‫"כי עד עכשיו לא השתמשת בי לשום דבר מדהים‪".‬‬
 ‫"כן‪ ,‬נכון‪".‬‬
‫במרחק נשמע קול תקיעת קרן‪ ,‬כמו אזעקה בזמן תקיפה אווירית‪ .‬התקשיתי להאמין‬
‫שמתבצעות הרבה תקיפות אוויריות בעולם תת־קרקעי‪ ,‬אז כנראה האזעקה היתה קשורה בנו‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים לזוז‪ ",‬דחקה בי סאם‪" .‬אנחנו צריכים למצוא את הארת'סטון‪ .‬אני לא‬
‫חושבת שג'וניור צחק כשהוא דיבר על תגבורת‪".‬‬
‫למצוא את הארת'סטון היה החלק הקל‪ .‬במרחק שני רחובות משם נתקלנו בו כשחזר לחפש‬
‫אחרינו‪.‬‬
‫מה ל־ע־ז־א־ז־ל? הוא סימן‪ .‬איפה בליצֶן?‬
‫סיפרתי לו על רשת הזהב של פרייה‪" .‬אנחנו נמצא אותו‪ .‬נכון לעכשיו ג'וניור הזעיק את‬
‫המשמר הלאומי הגמדי‪".‬‬
‫הלהב שלך מרחף באוויר‪ ,‬ציין הארת'‪.‬‬
‫"האלף שלך חירש‪ ",‬ציין ג'ק‪.‬‬
‫פניתי אל הלהב‪" .‬אני יודע‪ .‬אה‪ ,‬סליחה‪ ,‬לא עשיתי ביניכם היכרות‪ .‬ג'ק‪ ,‬זה הארת'‪ .‬הארת'‪,‬‬
‫זה ג'ק‪".‬‬
‫הארת' סימן‪ ,‬הוא מדבר? אני לא קורא שפתיים של להבים‪.‬‬
‫"מה הוא אומר?" שאל ג'ק‪" .‬אני לא קורא ידיים של אלפים‪".‬‬
‫"חברים‪ ".‬סאם הצביעה לאחור‪ .‬במרחק כמה בתים ֶרכב מצופה לוחות ברזל עם זחלי‬
‫שרשרת וצריח פנה באיטיות לרחוב שלנו‪.‬‬
‫"זה טנק‪ ",‬אמרתי‪" .‬יש לג'וניור טנק?"‬
‫"כדאי שנלך‪ ",‬אמר ג'ק‪" .‬אני אדיר‪ ,‬אבל אם ננסה להשמיד טנק‪ ,‬המאמץ עלול להרוג‬
‫אותך‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אישרתי‪" .‬אז איך יוצאים מנידווליר?"‬
‫הארת'סטון מחא כפיים כדי למשוך את תשומת לבנו‪ .‬מכאן‪.‬‬
‫רצנו בעקבותיו‪ ,‬מזגזגים בין הסמטאות‪ ,‬ובדרכנו הפלנו פחי אשפה מלאכת יד עילאית‬
‫שוודאי היו להם שמות ונשמות‪.‬‬
‫ממקום כלשהו מאחורינו הרעיד קול בום! עמוק חלונות והמטיר אבנים מלמעלה‪.‬‬
‫"הטנק מטלטל את השמים?" צעקתי‪" .‬זה לא טוב‪".‬‬
‫הארת'סטון הוביל אותנו לאורך רחוב נוסף של בתי קרשים‪ .‬גמדים ישבו במרפסות‪ ,‬מחאו‬
‫כפיים והריעו כשחלפנו על פניהם בריצה‪ .‬כמה מהם צילמו סרטונים שלנו בטלפונים‬
‫הייחודיים שלהם‪ ,‬עבודת יד‪ .‬תיארתי לעצמי שניסיון הבריחה שלנו יהפוך ויראלי ברשת‬
‫האינטרנט של הגמדים‪ ,‬אשר שמה יצא לתהילה בין רשתות האינטרנט‪.‬‬
‫בסופו של דבר הגענו למה שבמידגרד הוא הקצה הדרומי של דרום בוסטון‪ .‬מהצד השני של‬
‫השדרה‪ ,‬במקום רצועת החוף של רחוב אֵ ם‪ ,‬צנחה הקרקע אל מעמקי תהום‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬מעולה‪ ",‬אמרה סאם‪.‬‬
 ‫מאחורינו‪ ,‬מתוך האפלולית‪ ,‬שמענו את ג'וניור צועק‪" ,‬בזוקות‪ ,‬טפלו באגף ימין!"‬
‫הארת'סטון הוביל אותנו אל שפת הקניון‪ .‬הרחק למטה שאג נהר‪.‬‬
‫הוא סימן‪ :‬עכשיו קופצים‪.‬‬
‫"אתה רציני?" שאלתי‪.‬‬
‫בליצֶ ן ואני עשינו את זה בעבר‪ .‬הנהר זורם אל מחוץ לנידווליר‪.‬‬
‫"לאן?"‬
‫תלוי‪ ,‬סימן הארת'סטון‪.‬‬
‫"זה לא מרגיע‪ ",‬אמרה סאם‪.‬‬
‫הארת'סטון הצביע לאחור אל עבר השדרה‪ .‬אספסוף הגמדים התחיל להתאסף שוב‪ ,‬הפעם‬
‫עם טנקים וג'יפים ומטולי אר־פי־ג'י‪ .‬והמוני גמדים קשישים וזועמים עם הליכונים‬
‫משוריינים‪.‬‬
‫"עכשיו קופצים‪ ",‬החלטתי‪.‬‬
‫ג'ק הלהב ריחף לצדי‪" .‬כדאי שתחזיק בי עכשיו‪ ,‬בוס‪ .‬אחרת אני עלול ללכת לאיבוד שוב‪".‬‬
‫"אבל אמרת שהתשישות‪"...‬‬
‫"יכול להיות שתתעלף‪ ",‬אישר הלהב‪" .‬אבל נראה שאתה הולך למות ממילא‪".‬‬
‫היה בזה משהו‪ .‬הסתכלתי על הלהב והוריתי לו בדממה לחזור לצורת תליון‪ .‬הספקתי לחבר‬
‫אותו לשרשרת לפני שהרגליים שלי התקפלו‪.‬‬
‫סאם תפסה אותי‪" .‬הארת'סטון! תפוס בזרוע השנייה!"‬
‫בעוד שדה הראייה שלי מחשיך‪ ,‬סאם והארת' עזרו לי לזנק משפת הצוק‪ .‬כי‪ ,‬אתם יודעים‪,‬‬
‫בשביל מה יש חברים?‬
 ‫‪46‬‬

‫על סיפון הספינה הטובה "ציפורניים"‬

‫ידעתי שהסתבכתי ברגע שהתעוררתי בתוך חלום‪.‬‬

‫מצאתי את עצמי עומד לצד לוקי על סיפון ספינה ענקית‪.‬‬
‫"הנה אתה!" אמר לוקי‪" .‬התחלתי לדאוג‪".‬‬
‫"איך‪ "...‬הבחנתי בבגדים שלו‪" .‬מה אתה לובש?"‬
‫"מוצא חן בעיניך?" השפתיים המצולקות שלו התעקלו בחיוך‪ .‬מעיל האדמירל הלבן שלו‬
‫היה מעוטר מדליות נוצצות‪ ,‬אבל המדים לא היו תקניים‪ .‬הוא לבש את המעיל פתוח מעל‬
‫חולצת טריקו שחורה‪ ,‬ועליה הפרצוף של ג'ק ניקולסון מתוך הניצוץ‪ .‬הכיתוב היה‪:‬‬
‫"הִ הההההנה לוקי!"‬
‫"איפה אנחנו?" שאלתי‪.‬‬
‫לוקי ציחצח את המדליות שלו בשרוול המעיל‪" .‬טוב‪ ,‬אף אחד מאיתנו לא ממש כאן‪,‬‬
‫כמובן‪ .‬אני עדיין קשור לגוש אבן‪ ,‬כשארס נחש מטפטף לי על הפנים‪ .‬אתה גוסס על גדת נהר‬
‫ביֵטונהיים‪".‬‬
‫"אני מה?"‬
‫"בין שתשרוד ובין שתמות‪ ,‬ייתכן שזאת ההזדמנות האחרונה שלנו לדבר‪ .‬רציתי שתראה‬
‫את זה — הספינה נַגְ לְ פאר! הבנייה שלה כמעט הושלמה‪".‬‬
‫הצלחתי להתמקד טוב יותר בספינה — ספינת מלחמה ויקינגית ארוכה יותר מנושאת‬
‫מטוסים‪ .‬על הסיפון הראשי היה אפשר לערוך את מרתון בוסטון‪ .‬מגינים ענקיים ניצבו לאורך‬
‫המעקה‪ .‬בחרטום ובירכתיים היתמרו פסלי עיטור בצורת זאבים חושפי שיניים‪ .‬זאבים‪ ,‬ברור‬
‫שזאבים‪.‬‬
‫הצצתי מעבר לשולי הספינה‪ ,‬בין שני מגינים‪ .‬שלושים מטרים מתחתי כבלי ברזל שזורים‬
‫קשרו את הספינה לרציף‪ .‬בים האפור הגועש התערבלו גושי קרח‪.‬‬
‫העברתי יד לאורך המעקה‪ .‬פני השטח היו גבשושיים ושורטים — ציפוי אמייל עם בליטות‬
‫לבנות ואפורות כמו קשקשי דג או שבבי פנינה‪ .‬במבט ראשון הנחתי שהסיפון עשוי פלדה‪,‬‬
‫אבל עכשיו קלטתי שהספינה כולה עשויה מהחומר השקוף המשונה הזה — לא מתכת‪ ,‬לא‬
 ‫עץ‪ ,‬אבל משהו שנראה מוכר איכשהו‪.‬‬
‫"מה זה?" שאלתי את לוקי‪" .‬ממה הספינה הזאת עשויה?"‬
‫לוקי צחק‪" .‬נַגְ ְלפאר עשויה מציפורני הידיים והרגליים של אנשים מתים‪".‬‬
‫הרגשתי שהסיפון נוטה תחתי‪ .‬לא ידעתי אם אפשר להקיא בחלום‪ ,‬אבל התפתיתי לבדוק‪.‬‬
‫הבחילה לא נבעה רק מהגועל המובן מכך שאני עומד בספינה שעשויה מחתיכות ציפורניים‬
‫— זה היה קשור גם בכמות העצומה של החומר‪ .‬כמה גופות היו צריכות לתרום את‬
‫הציפורניים שלהן כדי לבנות ספינה בגודל כזה?‬
‫ברגע שהצלחתי להסדיר את הנשימה‪ ,‬פניתי אל לוקי‪" .‬למה?"‬
‫אפילו עם השפתיים ההרוסות והפנים המצולקות‪ ,‬החיוך של לוקי היה כה מידבק‪ ,‬שכמעט‬
‫השבתי חיוך — כמעט‪.‬‬
‫"דוחה להדהים‪ ,‬נכון?" הוא אמר‪" .‬בימי קדם אבותיך ידעו שחתיכות ציפורניים נושאות‬
‫איתן חלק מהנשמה‪ ,‬מהמהות של האדם‪ ...‬הדנ"א‪ ,‬אתם קוראים לזה היום‪ .‬במהלך כל חייהם‬
‫הקפידו בני התמותה לשרוף את שרידי הציפורניים שגזזו‪ .‬עם מותם היו הציפורניים נגזזות‪,‬‬
‫והשאריות היו מושמדות כדי שהחומר לא יתווסף לספינה האדירה הזאת‪ .‬אבל לפעמים‪ ",‬לוקי‬
‫משך בכתפיו‪" ,‬כפי שאתה יכול לראות‪ ,‬לא ננקטים אמצעי הזהירות הנאותים‪".‬‬
‫"בנית לעצמך ספינת קרב מהציפורניים שלנו‪".‬‬
‫"הספינה בונה את עצמה‪ .‬וטכנית‪ ,‬נַגְ לְ פאר שייכת לסורט ולענקי האש‪ ,‬אבל כשריינרק‬
‫יפרוץ‪ ,‬אני אשיט את הספינה אל מחוץ לנמל‪ .‬יהיו לנו צבא של ענקים בפיקודו של רב החובל‬
‫רוּם‪ ,‬וכן מאות אלפי מתים חסרי כבוד מהלהיים — כל אלה שמתוך רשלנות או חוסר מזל‬
‫מתו ללא חרב בידיהם‪ ,‬קבורה נאותה ומניקור־פדיקור איכותי שלאחר המוות‪ .‬אנחנו נפליג‬
‫אל אוסגרד ונשמיד את האלים‪ .‬זה יהיה אדיר‪".‬‬
‫הסתכלתי אל הירכתיים בציפייה לראות צבא נאסף על החוף‪ ,‬אבל הערפל היה כה כבד‪,‬‬
‫שאפילו קצה הסיפון היה מוסתר‪ .‬למרות העמידות הרגילה שלי לקור‪ ,‬האוויר הלח נספג‬
‫בעצמות שלי וגרם לשיניים שלי לנקוש‪.‬‬
‫"למה אתה מראה לי את זה?" שאלתי‪.‬‬
‫"כי אני מחבב אותך‪ ,‬מגנס‪ .‬יש לך חוש הומור‪ .‬יש לך פלפל‪ .‬כל כך נדיר אצל חצוי! ועוד‬
‫יותר נדיר בקרב האיינהריאר‪ .‬אני שמח שהבת שלי מצאה אותך‪".‬‬
‫"סאמירה‪ ...‬אז ככה היא מסוגלת להפוך לזבוב בקר‪ .‬היא מחליפת צורה כמוך‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬היא בהחלט הילדה של אבא‪ .‬היא לא אוהבת להודות בזה‪ ,‬אבל היא ירשה ממני דברים‬
‫רבים‪ :‬את היכולות שלי‪ ,‬את הפנים היפות שלי‪ ,‬את השכל המושחז‪ .‬גם היא מסוגלת לזהות‬
‫כישרון כשהיא נתקלת בו‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬היא בחרה בך‪ ,‬ידידי‪".‬‬
‫תפסתי את הבטן‪" .‬אני לא מרגיש כל כך טוב‪".‬‬
‫"ברור! אתה על סף מוות‪ .‬באופן אישי אני באמת מקווה שתתעורר‪ ,‬כי אם תתפגר עכשיו‪,‬‬
‫המוות שלך יהיה חסר משמעות‪ ,‬ולא תהיה חשיבות לשום דבר שעשית‪".‬‬
 ‫"תודה רבה על שיחת העידוד‪".‬‬
‫"תקשיב — הבאתי אותך לכאן לשם הפרספקטיבה‪ .‬כשריינרק יפרוץ‪ ,‬כל הקישורים‬
‫ייגדעו‪ ,‬לא רק החבלים הכובלים את פנריר‪ .‬החבלים המעגנים את הספינה הזאת — טראח‪.‬‬
‫הכבלים שכולאים אותי — טראח‪ .‬בין שתצליח למנוע מסורט להניח את ידו על הלהב שלך‬
‫ובין שלא‪ ,‬זה רק עניין של זמן‪ .‬כבל אחד ייגדע‪ ,‬וכולם יתחילו להינתק — ייפרמו כמו מארג‬
‫אחד גדול‪".‬‬
‫"אתה מנסה לייאש אותי? חשבתי שאתה רוצה שריינרק יתעכב‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬בהחלט!" הוא הרים ידיים‪ .‬מפרקי הידיים שלו היו משופשפים ומדממים‪ ,‬כאילו נאזק‬
‫חזק מדי‪" .‬אני לגמרי בצד שלך‪ ,‬מגנס! תראה את פסלי הקישוט של הספינה‪ .‬חרטומי הזאבים‬
‫עדיין לא גמורים‪ .‬האם יש משהו מביך יותר מאשר להפליג לקרב עם פסלי קישוט לא‬
‫גמורים?"‬
‫"אז מה אתה רוצה?"‬
‫"את הדבר שתמיד רציתי‪ ",‬אמר לוקי‪" .‬לעזור לך להיאבק בגורלך‪ .‬איזה אל מלבדי טרח‬
‫לדבר איתך כידיד וכשווה ערך?"‬
‫היו לו אותן עיניים כמו לסאם — נוצצות ועזות‪ ,‬בצבע אש — אבל במבט של לוקי היה‬
‫משהו קשוח ומחושב יותר — משהו שעמד בסתירה לחיוך הידידותי שלו‪ .‬זכרתי איך סאם‬
‫תיארה אותו‪ :‬שקרן‪ ,‬גנב ורוצח‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אז אנחנו ידידים עכשיו?" שאלתי‪" ,‬שווי ערך?"‬
‫"אנחנו יכולים להיות‪ ",‬אמר לוקי‪" .‬למעשה‪ ,‬יש לי רעיון‪ .‬שכח מהאי של פנריר‪ .‬שכח‬
‫מסורט‪ .‬אני מכיר מקום שהלהב מוגן בו‪".‬‬
‫"אצלך?"‬
‫לוקי צחק‪" .‬אל תעמיד בפני את הפיתוי‪ ,‬ילד‪ .‬לא‪ ,‬לא‪ .‬חשבתי על הדוד שלך רנדולף‪ .‬הוא‬
‫מבין את ערך הלהב‪ .‬כל חייו הוא חיפש אחריו‪ ,‬התכונן ללמוד אותו‪ .‬אתה אולי לא מודע לכך‪,‬‬
‫אבל הבית שלו מבוצר בקסם‪ .‬אם תיקח את הלהב אליו‪ ...‬ובכן‪ ,‬הזקן לא יכול להשתמש בו‬
‫בעצמו‪ .‬אבל הוא יסתיר אותו‪ .‬סורט לא יוכל לשים עליו יד‪ .‬וזה הדבר החשוב‪ ,‬לא? זה יקנה‬
‫לכולנו קצת זמן‪".‬‬
‫רציתי לצחוק ללוקי בפנים ולסרב‪ .‬תיארתי לעצמי שהוא מנסה לעבוד עלי איכשהו‪ .‬אבל‬
‫לא הצלחתי להבין באיזו צורה‪.‬‬
‫"אתה חושב שזאת מלכודת‪ ",‬אמר לוקי‪" .‬אני מבין אותך‪ .‬אבל בוודאי תהית מדוע אמר לך‬
‫מימיר לקחת את הלהב אל אי הזאב — המקום שבו סורט רוצה להשתמש בו‪ .‬מה ההיגיון‬
‫בזה? מה אם מימיר הוא זה שמרמה אותך? כלומר‪ ,‬בחייך‪ .‬הראש הכרות עושה הון ממכונות‬
‫משחק! אם לא תביא את הלהב לאי‪ ,‬סורט לא יוכל לשים עליו יד‪ .‬למה להסתכן?"‬
‫התאמצתי להכניס צלילות במחשבותי‪" .‬יש — יש לך לשון חלקה‪ .‬היית יכול להיות סוחר‬
‫מעולה של מכוניות משומשות‪".‬‬
‫לוקי קרץ לי‪" .‬אני חושב שהמונח המדויק הוא 'יד־שנייה'‪ .‬אתה חייב להחליט בקרוב‪,‬‬
‫מגנס‪ .‬ייתכן שלא נוכל לשוחח שוב‪ .‬אבל אם אתה מעוניין במחווה של רצון טוב‪ ,‬אני יכול‬
‫להוסיף משהו לעסקה‪ .‬הבת שלי הֵ ל ואני‪ ...‬אנחנו דיברנו‪".‬‬
‫הלב שלי פעם בעוצמה‪" .‬דיברתם על‪"...‬‬
‫"אני אתן לה להסביר לך‪ .‬אבל בינתיים‪ "...‬הוא הטה את ראשו להאזין‪" .‬כן‪ ,‬אין לנו הרבה‬
‫זמן‪ .‬ייתכן שאתה מתעורר‪".‬‬
‫"למה כבלו אותך?" השאלה נפלטה לי מהפה לפני שקלטתי שאני חושב על זה‪" .‬אני זוכר‬
‫שהרגת מישהו‪"...‬‬
‫החיוך שלו התקשח‪ .‬קמטי הכעס סביב עיניו גרמו לו להיראות זקן בעשר שנים‪.‬‬
‫"אתה בהחלט יודע להרוס שיחה נעימה‪ ",‬אמר לוקי‪" .‬אני הרגתי את בַּ לְ דֶ ר‪ ,‬אל האור —‬
‫הבן הנאה‪ ,‬המושלם‪ ,‬המעצבן להחריד של אודין ופְ ריג‪ ".‬הוא התקרב אלי ודקר באצבע בחזה‬
‫שלי‪ ,‬מדגיש כל מילה‪" .‬והייתי — עושה — את — זה — שוב‪".‬‬
‫באחורי ראשי השכל הישר צעק עלי‪ ,‬תעזוב את זה! אבל כפי שאולי כבר הבנתם‪ ,‬אני‬
‫כמעט לא מקשיב לשכל הישר שלי‪.‬‬
‫"למה הרגת אותו?"‬
‫לוקי השמיע נביחת צחוק‪ .‬לנשימה שלו היה ריח שקדים‪ ,‬כמו ציאניד‪" .‬האם ציינתי שהוא‬
‫היה מעצבן? הוא כל כך הדאיג את פריג‪ .‬לתינוק המסכן היו סיוטים על הסוף המר המצפה לו‪.‬‬
‫ברוך הבא למציאות‪ ,‬בלדר! לכולנו יש סיוטים‪ .‬אבל פריג לא היתה מסוגלת לסבול את‬
‫המחשבה שהמלאך היקר שלה יקבל אפילו מכה ברגל‪ .‬היא סחטה הבטחות מכל הבריאה‬
‫שדבר לא יפגע בבן המתוק שלה — מאנשים‪ ,‬מאלים‪ ,‬מעצים‪ ,‬מאבנים‪ ...‬אתה יכול לתאר‬
‫לעצמך לסחוט הבטחה מאבן? פריג הצליחה‪ .‬אחר כך האלים ערכו מסיבה כדי לחגוג‪ .‬הם‬
‫התחילו לזרוק על בלדר דברים בשביל הצחוקים‪ .‬חצים‪ ,‬חרבות‪ ,‬סלעים‪ ,‬זה את זה‪ ...‬דבר לא‬
‫פגע בו‪ .‬כאילו האידיוט היה מוקף בשדה כוח‪ .‬טוב‪ ...‬אני מצטער‪ .‬המחשבה על מר מושלמי‪,‬‬
‫שהוא גם מר בלתי פגיע‪ ,‬עשתה לי בחילה‪".‬‬
‫מיצמצתי בניסיון לנקות את עיני הצורבות‪ .‬הקול של לוקי היה כה מלא שנאה‪ ,‬שנדמה‬
‫שהוא מבעיר את האוויר‪" .‬אתה מצאת דרך להרוג אותו?"‬
‫"דבְ קוֹן!" החיוך של לוקי התרחב‪" .‬אתה יכול לתאר לעצמך? פריג שכחה צמח קטן אחד‪.‬‬ ‫ִ‬
‫יצרתי חץ מהצמח הזה ונתתי אותו לאחיו העיוור של בלדר‪ ,‬אל ששמו הוֹדֶ ר‪ .‬לא רציתי שהוא‬
‫יחמיץ את כל הכיף של השלכת חפצים קטלניים על בלדר‪ ,‬אז הנחיתי את ידו של הודר ו‪...‬‬
‫ובכן‪ ,‬פחדיה הגרועים ביותר של פריג התממשו‪ .‬וזה הגיע לבלדר‪".‬‬
‫"כי הוא היה כזה חתיך ואהוד‪".‬‬
‫"כן!"‬
‫"כי אהבו אותו‪".‬‬
‫"בדיוק!" לוקי רכן קדימה עד שכמעט עמדנו אף אל אף‪" .‬אל תגיד לי שאתה לא עשית‬
‫דברים כאלה‪ .‬המכוניות שפרצת אליהן‪ ,‬האנשים שגנבת מהם‪ ...‬אתה בחרת אנשים שלא‬
‫מצאו חן בעיניך‪ ,‬נכון? אתה בחרת בסנובים היפים והעשירים שעיצבנו אותך‪".‬‬
‫נקישת השיניים שלי התחזקה‪" .‬אני מעולם לא הרגתי אף אחד‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬באמת‪ ".‬לוקי נסוג צעד לאחור ובחן אותי בהבעה מאוכזבת‪" .‬זה רק עניין של מידה‪.‬‬
‫אז אני הרגתי אל‪ .‬אפשר לחשוב! הוא הגיע להלהיים והפך לאורח כבוד בארמון של הבת‬
‫שלי‪ .‬והעונש שלי? אתה רוצה לדעת מה היה העונש שלי?"‬
‫"קשרו אותך לגוש אבן‪ ",‬אמרתי‪" .‬וארס של נחש טיפטף לך על הפנים‪ .‬אני יודע‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬כן?" לוקי הסיט את שרוולי החולצה שלו והראה לי את הצלקות המשופשפות על‬
‫מפרקי הידיים שלו‪" .‬האלים לא הסתפקו בעינויי הנצח שלי‪ .‬הם נקמו גם בשני הבנים‬
‫ונארווי‪ .‬הם הפכו את ואלי לזאב וצפו בשעשוע איך הוא טורף את‬ ‫ְ‬ ‫האהובים עלי — ואלי‬
‫אחיו נארווי‪ .‬ואז הם ירו בזאב והוציאו את המעיים שלו‪ .‬האלים לקחו את המעיים של הבנים‬
‫החפים מפשע שלי‪ "...‬הקול של לוקי נשבר מצער‪" .‬ובכן‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ ,‬די לומר שאני לא‬
‫כבול בחבלים‪".‬‬
‫משהו בחזה שלי התכווץ ומת — אולי התקווה שיש צדק כלשהו ביקום‪" .‬אלים אדירים‪".‬‬
‫לוקי הינהן‪" .‬כן‪ ,‬מגנס‪ .‬האלים‪ .‬זכור את זה כשתפגוש את ת'ור‪".‬‬
‫"אני הולך לפגוש את ת'ור?"‬
‫"אני חושש שכן‪ .‬האלים אפילו לא מעמידים פנים שיש להם עניין בטוב ורע‪ ,‬מגנס‪ .‬זו‬
‫אינה דרכם של האזיר‪ .‬הכול בכוח הזרוע‪ .‬אז אמור לי‪ ...‬אתה באמת רוצה להסתער בקרב‬
‫בשמם?"‬
‫הספינה רעדה תחת רגלי‪ .‬ערפל התגלגל על פני הסיפון‪.‬‬
‫"הגיע זמנך ללכת‪ ",‬אמר לוקי‪" .‬זכור את מה שאמרתי‪ .‬ותיהנה מההנשמה מפה לפה‬
‫מהתיש‪".‬‬
‫"רגע‪ ...‬מה?"‬
‫לוקי ניענע את אצבעותיו‪ ,‬ועיניו היו מלאות עליצות זדונית‪ .‬הספינה התפוגגה לאין‪.‬‬
 ‫‪47‬‬

‫אני מנהל שיחת נפש עם תיש‬

‫כפי שלוקי הבטיח‪ ,‬התעוררתי עם תיש על הפנים‪.‬‬

‫יש לי וידוי‪ :‬הניסיון היחיד שלי בנשיקות היה עם ג'קי מולוטוב בכיתה ז'‪ ,‬מאחורי יציע‬
‫הספסלים במסיבה של בית הספר‪ .‬כן‪ ,‬אני יודע שזה עלוב יחסית למישהו בן שש־עשרה‪ .‬אבל‬
‫בשנים האחרונות הייתי קצת עסוק עם החיים ברחוב וכל זה‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬התנצלותי לג'קי‪,‬‬
‫אבל ההנשמה מפה לפה מהתיש הזכירה לי אותה‪.‬‬
‫התגלגלתי על הצד והקאתי את נשמתי אל הנהר‪ ,‬שנמצא‪ ,‬למרבה המזל‪ ,‬ממש לידי‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו כל העצמות שלי נשברו ותוקנו בנייר דבק‪ .‬בפה שלי היה טעם של עשב לעוס‬
‫ומטבעות ישנים‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אתה בחיים‪ ",‬אמר התיש‪ .‬הוא נשמע קצת מאוכזב‪.‬‬
‫התיישבתי ונאנקתי‪ .‬הקרניים של התיש התעקלו כלפי חוץ כמו החלק העליון של שעון‬
‫חול‪ .‬קוצים הסתבכו בפרווה החומה המדובללת שלו‪.‬‬
‫שאלות רבות התרוצצו לי בראש‪ :‬איפה אני? למה אתה תיש מדבר? למה יש לפה שלך‬
‫כזה ריח נורא? אכלת כסף קטן או משהו?‬
‫אבל השאלה הראשונה שיצאה לי מהפה היתה‪" ,‬איפה החברים שלי?"‬
‫"האלף והנערה?" שאל התיש‪" .‬אה‪ ,‬הם מתים‪".‬‬
‫הלב שלי איים לפרוץ דרך הגרון‪" .‬מה? לא!"‬
‫התיש החווה עם הקרניים‪ .‬במרחק כמה מטרים מימיני הארת'סטון וסאם שכבו מקופלים על‬
‫החוף הסלעי‪.‬‬
‫מיהרתי אליהם‪ .‬הנחתי יד על הצוואר של כל אחד‪ ,‬וכמעט התעלפתי שוב‪ ,‬הפעם מרוב‬
‫הקלה‪.‬‬
‫"הם לא מתים‪ ",‬אמרתי לתיש‪" .‬לשניהם יש דופק‪".‬‬
‫"אה‪ ".‬התיש נאנח‪" .‬טוב‪ ,‬עוד כמה שעות והם ודאי ימותו‪".‬‬
‫"מה הבעיה שלך?"‬
‫"הכול‪ ",‬אמר התיש‪" .‬כל החיים שלי הם חתיכת‪"...‬‬
 ‫"לא חשוב‪ ",‬אמרתי‪" .‬פשוט תהיה בשקט‪".‬‬
‫התיש פעה‪" .‬בטח‪ ,‬אני מבין‪ .‬הבעיות שלי לא מעניינות אותך‪ .‬הן לא מעניינות אף אחד‪ .‬אני‬
‫אלך הצידה‪ ,‬אעמוד לי ואבכה או משהו‪ .‬אל תתייחס אלי‪".‬‬
‫השארתי את הידיים על עורקי הצוואר של סאם ושל הארת'סטון ושילחתי חמימות אל‬
‫מערכת הדם שלהם דרך קצות האצבעות‪.‬‬
‫את סאם היה קל לרפא‪ .‬הלב שלה היה חזק‪ .‬היא הגיבה כמעט מיד‪ :‬העפעפיים שלה ריפרפו‬
‫ונפקחו‪ ,‬הריאות שלה שאפו אוויר בכוח‪ .‬היא התקפלה על הצד והתחילה להקיא‪ .‬ראיתי בזה‬
‫סימן טוב‪.‬‬
‫הארת'סטון‪ ,‬לעומת זאת‪ ...‬משהו היה לא בסדר איתו‪ ,‬מֵ עבר למים בריאות שלו ולאיברים‬
‫הקרים‪ .‬עמוק בתוכי גוש דחוס של רגש אפל שאב ממנו את הרצון לחיות‪ .‬הכאב בתוכו היה‬
‫כה עז‪ ,‬שהוא העיף אותי היישר לליל המוות של אמא שלי‪ .‬זכרתי את הידיים שלי מחליקות‬
‫ממדרגות החירום‪ ,‬את חלונות הדירה שלנו מתפוצצים מעלי‪.‬‬
‫הצער של הארת'סטון היה עוד יותר עמוק מזה‪ .‬לא ידעתי מה בדיוק קרה לו‪ ,‬אבל הייאוש‬
‫שלו כמעט הכריע אותי‪ .‬נאחזתי בזיכרון מאושר — אמא שלי ואני קוטפים אוכמניות בגבעת‬
‫הנקוק‪ ,‬והאוויר כל כך צלול‪ ,‬שיכולתי לראות את מפרץ קווינסי נוצץ באופק‪ .‬שלחתי נחשול‬
‫של חמימות אל תוך החזה של הארת'סטון‪.‬‬
‫העיניים שלו נפקחו בבת אחת‪.‬‬
‫הוא בהה בי בלי להבין‪ .‬ואז הוא הצביע על הפנים שלי וסימן חלושות — את סימן האור‪.‬‬
‫"מה?" שאלתי‪.‬‬
‫סאם נאנקה‪ .‬היא התרוממה על זרוע אחת והביטה בי בעיניים מצומצמות‪" .‬מגנס‪ ...‬למה‬
‫אתה זוהר?"‬
‫הסתכלתי על הידיים שלי‪ .‬ואכן‪ ,‬נדמה שהן נטבלו באור פולקוונג‪ .‬ההילה החמאתית‬
‫החמימה התחילה להתפוגג‪ ,‬אבל הרגשתי שרידי כוח מדגדגים לי בשערות הידיים‪.‬‬
‫"מתברר שאם אני משקיע יותר מדי אנרגיה בריפוי‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אני זוהר‪".‬‬
‫סאם התכווצה‪" .‬טוב‪ ,‬תודה שריפאת אותנו‪ .‬אבל תנסה לא להתפוצץ‪ .‬מה שלום הארת'?"‬
‫עזרתי לו להתיישב‪" .‬איך אתה מרגיש‪ ,‬חבר?"‬
‫הוא עשה עיגול מאגודל ואצבע והזיז אותו כלפי מעלה‪ ,‬הסימן של נורא‪.‬‬
‫לא מפתיע‪ .‬לאור מעמקי הכאב שהרגשתי בתוכו‪ ,‬לא היה ברור לי איך הוא לא מסתובב‬
‫וצורח בלי הפסקה‪.‬‬
‫"הארת'‪ "...‬התחלתי לומר‪" ,‬כשריפאתי אותך‪ ,‬אני‪"...‬‬
‫הוא הניח את הידיים שלו על שלי — ששש בשפת הסימנים‪.‬‬
‫אולי נשאר בינינו חיבור מסוים עקב קסם הריפוי‪ ,‬אבל כשהסתכלתי להארת'סטון בעיניים‪,‬‬
‫ידעתי מה הוא חושב‪ .‬כמעט שמעתי אותו בבירור בתוך הראש שלי — כמו כשג'ק הלהב‬
‫התחיל לדבר‪.‬‬
 ‫אחר כך‪ ,‬אמר לי הארת'סטון‪ .‬תודה רבה‪ ...‬אחי‪.‬‬
‫הייתי המום מכדי לענות‪.‬‬
‫התיש דישדש אלינו‪" .‬אתה באמת צריך לטפל יותר טוב באלף שלך‪ .‬הם צריכים הרבה אור‬
‫שמש — לא האור החלש הזה של יטונהיים‪ .‬ואסור להטביע אותם בנהרות‪ ,‬השקאת־יתר‬
‫מזיקה להם‪".‬‬
‫המצח של הארת'סטון התקמט‪ .‬הוא סימן‪ ,‬התיש מדבר?‬
‫ניסיתי לחשוב בצלילות‪" .‬אממ‪ ,‬כן‪".‬‬
‫נוֹיס ְטר‪' ,‬החורק בשיניים'‪ ,‬כי‪...‬‬
‫"אני יודע גם לקרוא שפת סימנים‪ ",‬אמר התיש‪" .‬שמי טַ נְ גְ ְ‬
‫נוֹיס ְטר‪ .‬זה שם נורא‪ .‬תקראו לי‬
‫טוב‪ ,‬זה קורה לי כשאני לחוץ‪ .‬אבל אף אחד לא קורא לי טַ נְ גְ ְ‬
‫אוֹטיס‪".‬‬
‫סאם נאבקה לקום‪ .‬החיג'אב שלה נפל‪ ,‬ועכשיו נח סביב הצוואר שלה כמו בנדנה של שודד‬
‫דרכים‪" .‬אז מה‪ ,‬אוטיס‪ ,‬מה מביא אותך למקום הזה ש‪ ...‬איפה אנחנו בכלל?"‬
‫אוטיס נאנח‪" .‬הלכתי לאיבוד‪ .‬זה די טיפוסי לי‪ .‬ניסיתי למצוא את הדרך בחזרה למחנה‪,‬‬
‫ובמקום זה מצאתי אתכם‪ .‬אני מניח שעכשיו תהרגו אותי ותאכלו אותי לארוחת ערב‪".‬‬
‫הסתכלתי על סאם במצח מקומט‪" .‬התכוונת להרוג את התיש?"‬
‫"לא‪ .‬אתה?"‬
‫הסתכלתי על אוטיס‪" .‬לא תיכננו להרוג אותך‪".‬‬
‫"זה בסדר אם אתם רוצים‪ ",‬אמר אוטיס‪" .‬אני רגיל לזה‪ .‬האדון שלי הורג אותי כל הזמן‪".‬‬
‫"הוא‪ ...‬באמת?" שאלתי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬בטח‪ .‬בגדול אני ארוחה מדברת על ארבע פרסות‪ .‬הפסיכולוגית שלי אומרת שבגלל זה‬
‫אני מדוכא כל הזמן‪ ,‬אבל אני לא יודע‪ .‬אני חושב שהכול התחיל כשהייתי גדי‪"...‬‬
‫"סליחה‪ .‬רגע‪ .‬מי האדון שלך?"‬
‫הארת' איית‪ :‬ת'־ו־ר‪ .‬ד־ה‪.‬‬
‫"נכון מאוד‪ ",‬אמר התיש‪" .‬למרות ששם המשפחה שלו הוא לא דה‪ .‬לא נתקלתם בו‬
‫במקרה‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא‪ "...‬חשבתי על החלום שלי‪ .‬עדיין יכולתי להריח את ריח השקדים המרים בהבל פיו‬
‫של לוקי‪ .‬האלים אפילו לא מעמידים פנים שיש להם עניין בטוב ורע‪ ,‬מגנס‪ .‬זכור את זה‬
‫כשתפגוש את ת'ור‪.‬‬
‫ג'וניור אמר לנו לחפש את ת'ור‪ .‬הנהר הביא אותנו איכשהו למקום שאליו היינו צריכים‬
‫להגיע‪ .‬רק שעכשיו כבר לא הייתי בטוח שאני רוצה להיות כאן‪.‬‬
‫סאם סידרה את החיג'אב שלה‪" .‬אני לא מעריצה גדולה של ת'ור‪ ,‬אבל אם הוא יכול‬
‫להסביר לנו איך להגיע ללוּנְ גְ ווי‪ ,‬אנחנו חייבים לדבר איתו‪".‬‬
‫"רק שהתיש הלך לאיבוד‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז איך נמצא את ת'ור?"‬
‫הארת'סטון הצביע על התליון שלי‪ .‬תשאל את ג'ק‪.‬‬
‫במקום לאיית את השם הוא עשה את הסימן של צעצוע "ג'ק־בקופסה"‪ ,‬שנראה כמו ארנב‬
‫אצבע שקופץ מתוך היד שלו‪ .‬לפעמים שפת הסימנים טיפה מילולית מדי‪.‬‬
‫ניתקתי את התליון‪ .‬הלהב צמח למלוא אורכו והתחיל לזמזם‪.‬‬
‫"הֵ י‪ ",‬אמר ג'ק‪ ,‬והרונות קרנו לכל אורכו‪" ,‬אני שמח ששרדת! אה‪ ,‬מי זה‪ ,‬אוטיס? מגניב!‬
‫ת'ור כנראה איפשהו בסביבה‪".‬‬
‫אוטיס פעה‪" .‬יש לך להב מדבר? בחיים שלי לא הרג אותי להב מדבר‪ .‬זה בסדר‪ .‬אם אפשר‬
‫רק לבקש חתך נקי לרוחב הגרון‪"...‬‬
‫"אוטיס!" אמר ג'ק‪" .‬אתה לא מזהה אותי? אני הלהב של פריי‪ ,‬סוּמַ ְרבְּ ַרנְ דֶ ר‪ .‬נפגשנו‬
‫קירניר — אתה זוכר‪ ,‬כששיחקת במשיכות חבל עם לוקי?"‬ ‫במסיבה בבּילְ ְס ְ‬
‫"אה‪ "...‬אוטיס טילטל את קרניו‪" .‬כן‪ .‬זה היה ממש מביך‪".‬‬
‫"ג'ק‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אנחנו מחפשים את ת'ור‪ .‬יש מצב שתוכל להפנות אותנו בכיוון הנכון?"‬
‫"בקלי קלות‪ ".‬הלהב משך בזרועי‪" .‬אני מרגיש בריכוז גדול של אוויר חם ורעם בכיוון‬
‫ההוא!"‬
‫סאם ואני עזרנו להארת'סטון לקום‪ .‬הוא לא נראה טוב‪ .‬השפתיים שלו היו בגוון ירוק‬
‫חיוור‪ .‬הוא התנדנד כאילו בדיוק ירד ממתקן בפארק שעשועים‪.‬‬
‫"אוטיס‪ ",‬אמרה סאם‪" ,‬החבר שלנו יכול לרכוב עליך? יכול להיות שזה יהיה יותר מהיר‬
‫ככה‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬אמר התיש‪" .‬תרכבו עלי‪ ,‬תהרגו אותי‪ ,‬מה שתרצו‪ .‬אבל אני חייב להזהיר אתכם‪,‬‬
‫אנחנו נמצאים בֵ יטוּנהיים‪ .‬אם נטעה בדרך‪ ,‬אנחנו ניתקל בענקים‪ .‬ואז ישחטו את כולנו ויזרקו‬
‫אותנו לסיר‪".‬‬
‫"אנחנו לא נטעה בדרך‪ ",‬הבטחתי‪" .‬נכון‪ ,‬ג'ק?"‬
‫"הממ?" אמר הלהב‪" .‬אה‪ ,‬לא‪ .‬כנראה לא‪ .‬שישים אחוז שנשרוד‪".‬‬
‫"ג'ק‪"...‬‬
‫"צוחק‪ ,‬צוחק איתך‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אתה מה זה לחוץ‪".‬‬
‫הוא הצביע בכיוון מעלה הנהר והוביל אותנו בערפילי הבוקר‪ ,‬בציפייה לשלג קל ולארבעים‬
‫אחוזי מוות‪.‬‬
 ‫‪48‬‬

‫הארת'סטון מתעלף לעתים קרובות יותר‬

‫מג'ייסון גרייס )לא שאני יודע מי זה(‬

‫יוטנהיים הזכיר מאוד את ורמונט‪ ,‬רק עם פחות שלטי פרסומת לסירופ מייפל‪ .‬שלג קל כיסה‬
‫את ההרים השחורים‪ .‬מצבורי שלג בגובה של מותני אדם מילאו את העמקים‪ .‬עצי האורן היו‬
‫מכוסים גדילי קרח‪ .‬ג'ק ריחף מלפנים והנחה אותנו לאורך הנהר שזיגזג בין קניונים אפופי‬
‫צללים צוננים‪ .‬טיפסנו בשבילים לצד מפלים קפואים־למחצה‪ ,‬והזיעה שלי הצטננה מיד על‬
‫העור שלי‪.‬‬
‫במילים אחרות‪ ,‬זה היה כיף אדיר‪.‬‬
‫סאם ואני נשארנו קרובים להארת'סטון‪ .‬קיוויתי ששרידי זוהר־פריי יועילו לו‪ ,‬אבל הוא‬
‫עדיין נראה חלש למדי‪ .‬המרב שהצלחנו לעשות היה למנוע ממנו ליפול מהגב של התיש‪.‬‬
‫"תחזיק מעמד‪ ",‬אמרתי לו‪.‬‬
‫הוא סימן משהו — אולי מצטער — אבל התנועה היתה כה רפה שלא הייתי בטוח‪.‬‬
‫"פשוט תנוח‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫הארת' נאנק בתסכול‪ .‬הוא חיטט בשקיק הרונות שלו‪ ,‬שלף אחת והניח אותה בידי‪ .‬הוא‬
‫הצביע על האבן ואז על עצמו‪ ,‬כאילו אומר‪ ,‬זה אני‪.‬‬
‫לא הכרתי את הרונה הזאת‪:‬‬

‫המצח של סאם התקמט כשהיא ראתה את הרונה‪" .‬זאת פּ ְֶרת'וֹ‪".‬‬

‫"מה המשמעות שלה?" שאלתי‪.‬‬
‫היא העיפה מבט זהיר בהארת'‪" .‬אתה מנסה להסביר מה קרה לך? אתה רוצה שמגנס ידע?"‬
‫הארת'סטון נשם נשימה עמוקה‪ ,‬כאילו הוא מתכונן לקראת ריצה‪ .‬הוא סימן‪ :‬מגנס‪...‬‬
‫הרגיש‪ ...‬כאב‪.‬‬
 ‫האצבעות שלי סגרו על האבן‪" .‬כן‪ ...‬כשריפאתי אותך‪ ,‬היה משהו אפל‪"...‬‬
‫הארת' הצביע על האבן שוב‪ .‬הוא הסתכל על סאם‪.‬‬
‫"אתה רוצה שאני אספר לו?" היא שאלה‪" .‬אתה בטוח?"‬
‫הוא הינהן‪ ,‬ואז השעין את ראשו על צוואר התיש ועצם עיניים‪.‬‬
‫המשכנו ללכת בערך עשרים מטרים לפני שסאם הפרה את השתיקה‪.‬‬
‫"כשהארת' ואני היינו באלפהיים‪ ",‬היא פתחה ואמרה‪" ,‬הוא סיפר לי חלק מהסיפור שלו‪.‬‬
‫אני לא יודעת את כל הפרטים‪ ,‬אבל‪ ...‬ההורים שלו‪ "...‬היא נאבקה למצוא את המילים‪.‬‬
‫אוטיס התיש פעה‪" .‬תמשיכי‪ .‬אני אוהב סיפורים מדכאים‪".‬‬
‫"שקט‪ ",‬פקדה סאם‪.‬‬
‫"אני חושב שאני אהיה בשקט‪ ",‬אישר התיש‪.‬‬
‫בחנתי את הפנים של הארת'סטון‪ .‬הוא נראה כל כך שלֵו כשישן‪" .‬בליצֶ ן סיפר לי משהו‪",‬‬
‫אמרתי‪" .‬ההורים של הארת' לא קיבלו אותו כי הוא היה חירש‪".‬‬
‫"זה היה יותר גרוע מזה‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬הם‪ ...‬הם לא היו אנשים טובים‪".‬‬
‫משהו מהנימה הארסית של לוקי התגנב לקולה‪ ,‬כאילו היא מדמיינת את ההורים של הארת'‬
‫כמטרות לחִ צֵ י דבקון‪" .‬להארת' היה אח — אַ נְ דירוֹן — שמת בגיל צעיר מאוד‪ .‬זה לא קרה‬
‫באשמתו של הארת'סטון‪ ,‬אבל ההורים שלו הוציאו את כל המרירות שלהם עליו‪ .‬הם תמיד‬
‫אמרו לו שהאח הלא נכון מת‪ .‬מבחינתם‪ ,‬הארת' היה אכזבה‪ ,‬אלף נכה‪ ,‬עונש מהאלים‪ .‬שום‬
‫דבר שהוא עשה לא היה בסדר בעיניהם‪".‬‬
‫תפסתי בכוח באבן הרונה‪" .‬הוא עדיין נושא את כל הכאב הזה בפנים‪ .‬אלים‪"...‬‬
‫סאם הניחה יד על הקרסול של הארת'‪" .‬הוא לא היה מסוגל לספר לי את פרטי הפרטים על‬
‫חייו כילד‪ ,‬אבל‪ ...‬אבל קיבלתי רושם שזה היה גרוע יותר משאפשר להעלות על הדעת‪".‬‬
‫הסתכלתי על הרונה‪" .‬לא מפתיע שהוא חולם על שימוש בקסם‪ .‬אבל הסמל הזה‪"?...‬‬
‫"הרונה פּ ְֶרת'וֹ מסמלת גביע ריק שנח על הצד‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬זה יכול לסמל משקה‬
‫שנשפך‪ ,‬או גביע שמחכה להתמלא‪ ,‬או גביע להשלכת קוביות‪ ,‬כמו הגורל‪".‬‬
‫"אני לא מבין‪".‬‬
‫סאם הברישה שְֹ ער ﬠִ זים מקפל המכנסיים של הארת'סטון‪" .‬אני חושבת‪ ...‬אני חושבת‬
‫שפרת'ו היא הרונה שהארת'סטון מרגיש מחובר אליה‪ .‬כשהוא פנה אל מימיר ושתה מהבאר‪,‬‬
‫הוצעה לו בחירה בין שני עתידים אפשריים‪ .‬בנתיב אחד מימיר יעניק לו יכולת דיבור‬
‫ושמיעה וישלח אותו בחזרה לאלפהיים לחיות חיים רגילים‪ ,‬אבל הוא יצטרך לוותר על‬
‫החלום שלו לעסוק בקסם‪ .‬אם הוא יבחר בנתיב השני‪"...‬‬
‫"הוא ילמד קסם‪ ",‬ניחשתי‪" ,‬אבל יישאר כמו שהוא — חירש־אילם‪ ,‬ושנוא על ההורים‬
‫שלו‪ .‬איזה מין בחירה דפוקה זאת? הייתי צריך לדרוך למימיר על הראש כשהיתה לי‬
‫הזדמנות‪".‬‬
‫סאם ניענעה בראשה‪" .‬מימיר רק הציג את האפשרויות‪ .‬קסם וחיים נורמליים לא אפשריים‬
‫יחד‪ .‬רק אנשים שחוו כאב גדול מסוגלים ללמוד קסם‪ .‬הם חייבים להיות גביעים ריקים‪.‬‬
‫אפילו אודין‪ ...‬הוא ויתר על עין אחת כדי לשתות מהבאר של מימיר‪ ,‬אבל זאת היתה רק‬
‫ההתחלה‪ .‬כדי ללמוד להשתמש ברונות‪ ,‬אודין הכין עניבת חנק ותלה את עצמו מענף של עץ‬
‫העולם למשך תשעה ימים‪".‬‬
‫הקיבה שלי בדקה אם נשאר לה משהו להקיא‪ .‬כשגילתה שלא‪ ,‬היא הסתפקה בהתכווצויות‪.‬‬
‫"זה‪ ...‬לא בסדר‪".‬‬
‫"אבל זה היה הכרחי‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אודין פצע את עצמו בחנית שלו ונשאר תלוי שם‬
‫מתייסר‪ ,‬בלי מזון או מים‪ ,‬עד שהרונות התגלו לפניו‪ .‬הכאב עשה אותו חלול‪ ...‬כלי קיבול‬
‫לקסם‪".‬‬
‫הסתכלתי על הארת'סטון‪ .‬לא ידעתי אם לחבק אותו או להעיר אותו ולנזוף בו‪ .‬איך יכול‬
‫מישהו לבחור במכוון להיאחז בכל כך הרבה כאב? איזה קסם שווה מחיר כזה?‬
‫"אני עשיתי קסמים‪ ",‬אמרתי‪" .‬ריפוי‪ ,‬הליכה באש‪ ,‬הפלת כלי נשק מידיים של אנשים‪ .‬אבל‬
‫מעולם לא סבלתי כמו הארת'‪".‬‬
‫סאמירה קפצה שפתיים‪" .‬זה שונה‪ ,‬מגנס‪ .‬אתה נולדת עם הקסם שלך — ירושה מאבא‬
‫שלך‪ .‬אתה לא יכול לבחור את היכולות שלך או לשנות אותן‪ .‬אַ לְ ף סֵ ייד הוא יכולת מולדת‪.‬‬
‫וזה קסם פחוּת לעומת מה שהרונות מסוגלות לעשות‪".‬‬
‫"פחוּת?" לא רציתי להתווכח למי יש קסם מרשים יותר‪ ,‬אבל רוב הדברים שראיתי את‬
‫הארת'סטון עושה היו די‪ ...‬עדינים‪.‬‬
‫"אמרתי לך בוולהלה‪ ",‬אמרה סאם‪" ,‬שהרונות הן השפה הסודית של היקום‪ .‬מי שלומד‬
‫אותן מסוגל לקודד מחדש את המציאות‪ .‬המגבלות היחידות של הקסם הן הכוח שלך והדמיון‬
‫שלך‪".‬‬
‫"אז למה אין יותר אנשים שלומדים להשתמש ברונות?"‬
‫"על זה בדיוק דיברתי עכשיו‪ .‬זה דורש קורבן אדיר‪ .‬רוב האנשים ימותו לפני שיגיעו לאן‬
‫שהארת'סטון הגיע‪".‬‬
‫סידרתי את הצעיף של הארת'סטון סביב הצוואר שלו‪ .‬עכשיו הבנתי למה הוא היה מוכן‬
‫להסתכן בקסמי רונות‪ .‬בשביל בחור עם עבר קשה כמו שלו‪ ,‬לקודד מחדש את המציאות בטח‬
‫נשמע לא רע‪ .‬הוא קרא לי אחי‪ .‬אחרי כל מה שהארת'סטון עבר עם המוות של אח שלו‪ ...‬זה‬
‫בטוח לא היה קל‪.‬‬
‫"אז הארת' הפך את עצמו לגביע ריק‪ ",‬אמרתי‪" .‬כמו פרת'ו‪".‬‬
‫"והוא מנסה למלא את עצמו בכוח הקסם‪ ",‬אישרה סאם‪" .‬אני לא מכירה את כל‬
‫המשמעויות של הרונה פרת'ו‪ ,‬מגנס‪ .‬אבל דבר אחד אני יודעת — הארת'סטון השתמש בה‬
‫כשנפלנו מהצוק לנהר‪".‬‬
‫ניסיתי להיזכר‪ ,‬אבל התשישות הכריעה אותי בזמנו ברגע שאחזתי בלהב‪" .‬מה זה עשה?"‬
‫"זה הביא אותנו לכאן‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬והשאיר את הארת'סטון במצב הזה‪ ".‬היא החוותה‬
‫בראשה אל דמותו הנוחרת‪" .‬אני לא בטוחה‪ ,‬אבל אני חושבת‪ ...‬איך יהודים היו אומרים את‬
‫זה? 'הטיל פּוּר'‪ .‬הוא השליך את הרונה כמו שמשליכים קובייה מגביע‪ ,‬הפקיד את גורלנו בידי‬
‫האלים‪".‬‬
‫כף היד שלי נחבלה מהאחיזה ההדוקה באבן הרונה‪ .‬עדיין לא הייתי בטוח למה הארת'סטון‬
‫נתן לי אותה‪ ,‬אבל תחושת בטן חזקה הורתה לי לשמור אותה עבורו — ולוּ זמנית‪ .‬אף אחד‬
‫לא אמור לשאת גורל כזה לבדו‪ .‬הכנסתי את האבן לכיס שלי‪.‬‬
‫במשך כמה זמן צעדנו שותקים בשממה‪ .‬בנקודה מסוימת ג'ק הוביל אותנו מעל הנהר‪ ,‬על‬
‫פני גזע עץ שנפל‪ .‬לא הצלחתי להתאפק‪ :‬העפתי מבטים שמאלה וימינה וחיפשתי סנאים‬
‫ענקיים לפני שחציתי‪.‬‬
‫במקומות מסוימים השלג היה עמוק עד כדי כך שנאלצנו לקפוץ מסלע אל סלע‪ ,‬בעוד אוטיס‬
‫התיש מנסה לנחש מי מאיתנו יהיה הראשון שיחליק‪ ,‬ייפול וייהרג‪.‬‬
‫"הלוואי שהיית סותם כבר‪ ",‬רטנתי‪" .‬והלוואי גם שהיו לנו נעלי שלג‪".‬‬
‫"בשביל זה תצטרך את אוּלֶר‪ ",‬אמר התיש‪.‬‬
‫"מי?"‬
‫"אל נעלי השלג‪ ",‬אמר אוטיס‪" .‬הוא המציא אותן‪ .‬ואת הירי בחץ וקשת ו‪ ...‬לא יודע‪ ,‬עוד‬
‫דברים‪".‬‬
‫מעולם לא שמעתי על אל נעלי שלג‪ .‬אבל הייתי מוכן לשלם הרבה כסף אם אל רכבי השלג‬
‫היה יוצא בשאגה מהיער ולוקח אותנו טרמפ‪.‬‬
‫המשכנו להתקדם בכבדות‪.‬‬
‫בנקודה מסוימת ראינו בית אבן על פסגת גבעה‪ .‬האור האפרפר ורקע ההרים שיבשו לי את‬
‫תחושת הגודל‪ .‬לא הצלחתי להחליט אם הבית קטן וקרוב או ענקי ורחוק‪ .‬זכרתי את מה‬
‫שהחברים שלי סיפרו על ענקים — שהם חיים ונושמים אשליות‪.‬‬
‫"אתם רואים את הבית הזה?" אמר ג'ק‪" .‬בואו לא נלך לשם‪".‬‬
‫לא התווכחתי‪.‬‬
‫היה קשה להעריך כמה זמן חלף‪ ,‬אבל בשעות אחר הצהריים המאוחרות הפך זרם הנהר‬
‫גועש‪ .‬צוקים היתמרו לאורך הגדה שממול‪ .‬ממרחק‪ ,‬בין העצים‪ ,‬שמעתי שאגת מפל‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬זהו‪ ",‬אמר אוטיס‪" .‬עכשיו נזכרתי‪".‬‬
‫"נזכרת במה?" שאלתי‪.‬‬
‫"למה עזבתי‪ .‬הייתי אמור להזעיק עזרה עבור האדון שלי‪".‬‬
‫סאם הברישה גוש שלג מהכתף שלה‪" .‬למה שת'ור יצטרך עזרה?"‬
‫"האשדים‪ ",‬אמר אוטיס‪" .‬כנראה כדאי שנמהר‪ .‬הייתי אמור להזדרז‪ ,‬אבל עמדתי‬
‫והסתכלתי עליכם כמעט יום שלם‪".‬‬
‫נרתעתי‪" .‬רגע‪ ...‬היינו חסרי הכרה יום שלם?"‬
‫"לפחות‪ ",‬אמר אוטיס‪.‬‬
‫"הוא צודק‪ ",‬אמר ג'ק‪" .‬לפי השעון הפנימי שלי‪ ,‬היום יום ראשון‪ ,‬תשעה־עשר בחודש‪.‬‬
‫הזהרתי אותך שברגע שתחזיק בי‪ ...‬טוב‪ ,‬אנחנו נלחמנו בגמדים ההם ביום שישי‪ .‬ישנתם‬
‫ברצף עד שבת‪".‬‬
‫הפנים של סאם התעוותו‪" .‬איבדנו זמן יקר‪ .‬האי של הזאב יתגלה בעוד שלושה ימים‪,‬‬
‫ואנחנו אפילו לא יודעים איפה בליצֶ ן‪".‬‬
‫"זאת כנראה אשמתי‪ ",‬אמר אוטיס‪" .‬הייתי צריך להציל אתכם קודם‪ ,‬אבל לעשות הנשמה‬
‫מפה לפה לבן אדם‪ ...‬לקח לי זמן לאזור אומץ‪ .‬הפסיכולוגית שלי נתנה לי תרגילי נשימה‪"...‬‬
‫"אנשים‪ ",‬קטע אותנו ג'ק הלהב‪" ,‬אנחנו קרובים‪ .‬הפעם באמת‪ ".‬הוא ריחף הלאה בין‬
‫העצים‪.‬‬
‫עקבנו אחרי הלהב המרחף עד פרצה בין העצים‪ .‬מולנו השתרע חוף ובו סלעים שחורים‬
‫משוננים וגושי קרח‪ .‬על הגדה ממול היתמר צוק תלול לשמים‪ .‬הנהר הפך גועש באמת —‬
‫שדה קרב של מים לבנים וסלעים שקועים־למחצה‪ .‬במעלה הזרם נדחק הנהר בין שני עמודי‬
‫אבן בגובה גורדי שחקים — היה קשה לדעת אם מעשה ידי אדם הם או טבעיים‪ .‬ראשיהם‬
‫הסתתרו בין העננים‪ .‬מהבקע שביניהם שצף הנהר מטה ביריעה אנכית — זה פחות הזכיר‬
‫מפל ויותר הזכיר סכר שהתבקע במרכזו‪.‬‬
‫פתאום יטונהיים כבר לא נראה כמו ורמונט‪ .‬הוא נראה כמו ההימלאיה — מקום שלא נועד‬
‫לבני תמותה‪.‬‬
‫היה קשה להתמקד במשהו מלבד המפל השוצף‪ ,‬אבל בסופו של דבר הבחנתי במחנה קטן‬
‫על החוף — אוהל‪ ,‬בור אש ותיש נוסף עם פרווה כהה שצעד לחוץ הלוך ושוב‪ .‬כשהתיש‬
‫ראה אותנו‪ ,‬הוא דהר אלינו‪.‬‬
‫אוטיס פנה אלינו וצעק מעל שאגת הנהר‪" .‬זה מרווין! הוא אחי! השם הרשמי שלו‬
‫ריסנְ ר — 'הרוטן' — אבל‪"...‬‬
‫טַ נְ גְ ְ‬
‫"אוטיס!" קרא מרווין‪" .‬איפה היית?"‬
‫"שכחתי מה אני אמור לעשות‪ ",‬אמר אוטיס‪.‬‬
‫מרווין פעה בכעס‪ .‬השפתיים שלו היו משוכות לאחור ברטינה מתמדת‪ ,‬ואולי — ניחוש‬
‫פרוע — ככה הוא קיבל את השם "הרוטן"‪.‬‬
‫"זאת העזרה שמצאת?" מרווין נעץ בי את עיניו הצהובות‪" .‬שני בני אדם כחושים ואלף‬
‫מת?"‬
‫"הוא לא מת!" צעקתי‪" .‬איפה ת'ור?"‬
‫"בנהר!" מרווין הצביע עם הקרניים‪" .‬אל הרעם עומד לטבוע‪ ,‬ואם לא תמצאו דרך לעזור‬
‫לו‪ ,‬אני אהרוג אתכם‪ .‬דרך אגב‪ ,‬נעים להכיר‪".‬‬
 ‫‪49‬‬

‫הבעיה שלך היא זאת‪ :‬יש לך להב באף‬

‫לא היתה לי שליטה בזה‪.‬‬

‫כששמעתי את השם ת'ור‪ ,‬מיד חשבתי על הדמות מהסרטים ומהקומיקס — גיבור־על גדול‬
‫וחזק מהחלל החיצון‪ ,‬עם טייץ צבעוניים‪ ,‬גלימה אדומה‪ ,‬תלתלים בלונדיניים ואולי קסדה עם‬
‫כנפי יונה קטנות פלומתיות‪.‬‬
‫במציאות ת'ור היה מפחיד יותר‪ .‬ואדום יותר‪ .‬ומלוכלך יותר‪.‬‬
‫והוא קילל כמו מלח שיכור יצירתי במיוחד‪.‬‬
‫"דלי רפש בן יונה!" הוא צעק )או משהו כזה‪ .‬ייתכן שהמוח שלי סינן את הקללות‪ ,‬כי‬
‫אחרת האוזניים שלי היו מתחילות לדמם(‪" .‬איפה התגבורת שלי?"‬
‫הוא עמד בזרם בקרבת הגדה שממול‪ ,‬המים הגיעו לו עד החזה‪ ,‬ונאחז בשיח מצומק שצמח‬
‫מפני הצוק‪ .‬פני הסלע היו כה ישרים וחלקלקים‪ ,‬שלא היו שום מאחזים אחרים‪ .‬נראה שהשיח‬
‫עומד להיתלש מהצוק‪ .‬בכל רגע ת'ור יינשא במורד הזרם‪ ,‬אל שורות של סלעים משוננים‬
‫שקרעו את הזרם בסדרה של אשדים שוצפים‪ ,‬הדרך המושלמת להכין מילקשייק ת'ור‪.‬‬
‫מהמרחק הזה‪ ,‬דרך רסס המים והערפל‪ ,‬דמות האל עצמו לא היתה ברורה לגמרי‪ :‬ראיתי‬
‫שיער אדמוני עד הכתפיים‪ ,‬זקן אדמוני מתולתל וזרועות של מרים משקולות‪ ,‬שהתבלטו מתוך‬
‫חולצת עור נטולת שרוולים‪ .‬היו לו כפפות ברזל כהות שהזכירו לי ידי רובוט‪ ,‬ונוסף על כך‬
‫הוא לבש וסט שריון שבליצֶ ן היה חושב לאופנתי מאוד‪.‬‬
‫"שרץ מבעיר־זקן של חובב בוץ!" שאג האל‪" .‬אוטיס‪ ,‬זה אתה? איפה הארטילריה שלי?‬
‫הכיסוי האווירי? איפה לעזאזל חיל הפרשים?"‬
‫"אני כאן‪ ,‬בוס!" קרא אוטיס‪" .‬הבאתי‪ ...‬שני ילדים ואלף מת!"‬
‫"הוא לא מת‪ ",‬אמרתי שוב‪.‬‬
‫"אלף חצי־מת‪ ",‬תיקן אוטיס‪.‬‬
‫"במה זה עוזר לי?" שאג ת'ור‪" .‬אני צריך שהענקית הזאת תמות‪ ,‬ואני צריך שהיא תמות‬
‫עכשיו!"‬
‫"ענקית?" שאלתי‪.‬‬
 ‫מרווין נגח בי בראש שלי‪" .‬זאת‪ ,‬אידיוט‪".‬‬
‫הוא החווה בראשו לכיוון המפל‪ .‬הערפל התפזר לרגע מראש הצוקים‪ ,‬ואני ראיתי מה‬
‫הבעיה‪.‬‬
‫יימדאל‪".‬‬
‫לצדי סאם השמיעה קול חנוק‪" .‬חי הַ ְ‬
‫עמודי הסלע הללו בגודל גורדי שחקים היו למעשה רגליים — רגליים ענקיות‪ ,‬כל כך‬
‫אפורות ומחוספסות‪ ,‬שהן התמזגו לחלוטין בצוקים שמסביב‪ .‬שאר האישה היה כה גבוה‪,‬‬
‫שגודזילה היתה נראית לידה כמו פודל צעצוע‪ .‬היא היתה גורמת למגדל אייפל להיראות כמו‬
‫קונוס תנועה מפלסטיק‪ .‬שמלת המיני שלה נתפרה מכל כך הרבה עורות חיה‪ ,‬שסביר להניח‬
‫שהיתה אחראית להיכחדות של כמה עשרות מינים‪ .‬הפנים שלה‪ ,‬איפשהו למעלה‬
‫בסטרטוספרה‪ ,‬היו קודרות ונוקשות כאבן‪ ,‬מוקפות הוריקן של שיער כהה ארוך‪ .‬היא אחזה‬
‫בפסגות הצוק משני צדי הנהר‪ ,‬כאילו אפילו לה קשה לעמוד באמצע הזרם‪.‬‬
‫היא הסתכלה למטה וחייכה חיוך אכזרי אל הנקודה הקטנה של אל הרעם הלכוד בזרם‪ ,‬ואז‬
‫הצמידה את רגליה זו לזו‪ .‬המפל ניתז מבין השוקיים שלה בסילון של לחץ גבוה‪.‬‬
‫ת'ור ניסה לצעוק‪ ,‬אבל הפה שלו התמלא‪ .‬הראש שלו צלל מתחת לפני המים‪ .‬השיח שנאחז‬
‫בו נטה הצידה‪ ,‬והשורשים החלו להיתלש‪.‬‬
‫"היא הולכת לשטוף אותו לאבדון!" אמר מרווין‪" .‬תעשו משהו‪ ,‬בני אנוש!"‬
‫מה למשל? חשבתי‪.‬‬
‫"הוא אל‪ ",‬אמרתי‪" .‬הוא לא יכול לעוף? הוא לא יכול לירות ברקים או‪ ...‬מה לגבי הפטיש‬
‫שלו? אין לו פטיש?"‬
‫מרווין רטן‪ .‬הוא היה טוב מאוד ברטינות‪" .‬שיואו‪ ,‬למה אנחנו לא חשבנו על זה? אם ת'ור‬
‫היה מסוגל לעשות משהו מהדברים האלה בלי לאבד אחיזה ולהיהרג מיד‪ ,‬אתה חושב שהוא‬
‫לא היה עושה את זה?"‬
‫רציתי לשאול איך אל יכול להיהרג‪ ,‬הרי הם אמורים להיות בני אלמוות‪ .‬ואז חשבתי על‬
‫מימיר שמתקיים לנצח כראש כרות‪ ,‬ועל בַּ לְ דֶ ר שהוגלה לנצח למטה‪ ,‬לממלכה של הֵ ל‪ ,‬אחרי‬
‫שפגע בו חץ הדבקון‪.‬‬
‫הסתכלתי על סאם‪.‬‬
‫היא משכה בכתפיה בחוסר אונים‪" .‬נגד ענקית גדולה כזאת אין לי סיכוי‪".‬‬
‫הארת'סטון מילמל מתוך שינה‪ .‬העפעפיים שלו התחילו לזוז‪ ,‬אבל הוא לא יטיל שום קסם‬
‫בזמן הקרוב‪.‬‬
‫זה השאיר לי רק חבר אחד‪.‬‬
‫"ג'ק‪".‬‬
‫הלהב ריחף לצדי‪" .‬כן?"‬
‫"אתה רואה את הענקית האדירה הזאת שחוסמת את הנהר?"‬
‫"טכנית‪ ",‬אמר ג'ק‪" ,‬אני לא רואה שום דבר‪ ,‬כי אין לי עיניים‪ .‬אבל כן‪ ,‬אני רואה את‬
 ‫הענקית‪".‬‬
‫"אתה חושב שהיית יכול לעוף לשם ו‪ ...‬לא יודע‪ ,‬להרוג אותה?"‬
‫ג'ק זימזם בהתמרמרות‪" .‬להרוג ענקית בגובה קילומטר?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז ככה‪ .‬אתה תצטרך לתפוס אותי ולזרוק אותי כמו שלא זרקת שום דבר בחיים‬
‫שלך‪ .‬תצטרך ממש להאמין שלהרוג את הענקית הזאת הוא מעשה ראוי‪ .‬ותצטרך להיות מוכן‬
‫לקראת מה שיקרה כשתחזיק בי שוב‪ .‬כמה אנרגיה היית צריך‪ ,‬אישית‪ ,‬כדי לטפס על ענקית‬
‫בגובה קילומטר ולהרוג אותה?"‬
‫המאמץ כנראה ישמיד אותי‪ ,‬חשבתי‪ .‬אבל לא היו הרבה בררות‪.‬‬
‫נזקקנו למידע מת'ור‪ .‬סאם והארת'סטון ושני תיישים לא חברותיים סמכו עלי‪.‬‬
‫"בוא נעשה את זה‪ ".‬תפסתי את הלהב‪.‬‬
‫ניסיתי להתמקד‪ .‬לא היה חשוב לי במיוחד להציל את ת'ור‪ .‬אפילו לא הכרתי את הבחור‪ .‬גם‬
‫לא היה אכפת לי במיוחד למה ענקית בגובה קילומטר חושבת שמצחיק לעמוד בנהר ולהתיז‬
‫זרם שוצף בין השוקיים שלה‪.‬‬
‫אבל כן היה אכפת לי מסאם‪ ,‬מבליצֶ ן ומהארת'סטון‪ .‬הם סיכנו את חייהם כדי להביא אותי‬
‫עד כאן‪ .‬לא חשוב מה לוקי הבטיח‪ ,‬הייתי חייב למצוא דרך לעצור את סורט ולהשאיר את‬
‫הזאב פנריר כבול‪ .‬הזאב גרם למוות של אמא שלי‪ .‬מימיר אמר שפנריר שלח את שני הילדים‬
‫שלו‪ ...‬הם היו אמורים להרוג אותי‪ .‬אמא שלי הקריבה את חייה כדי להציל אותי‪ .‬חייבת‬
‫להיות משמעות לקורבן שלה‪.‬‬
‫הענקית האפורה ייצגה את כל הדברים שעמדו בדרכי‪ .‬את המכשול הזה הייתי חייב לסלק‪.‬‬
‫בכל טיפת כוח שהיתה בי השלכתי את הלהב‪.‬‬
‫ג'ק הושלך אל השמים כמו בומרנג על רקטות‪.‬‬
‫ומה שהתרחש אז‪ ...‬טוב‪ ,‬אני לא בטוח שראיתי בדיוק‪ .‬הכול קרה בגובה רב‪ .‬אבל נראה‬
‫שג'ק עף היישר אל הנחיר השמאלי של הענקית‪.‬‬
‫הגב של הענקית התקשת‪ .‬היא עשתה פרצוף כמו לפני התעטשות‪ .‬הידיים שלה החליקו‬
‫מראשי הצוקים‪ .‬ג'ק ניתז מהנחיר הימני שלה‪ .‬הברכיים של הענקית התקפלו‪ ,‬והיא התחילה‬
‫לקרוס לעברנו‪.‬‬
‫"זהירות!" צעק ג'ק‪ ,‬שהסתחרר בחזרה בכיווני‪.‬‬
‫"תברחו!" צרחתי‪.‬‬
‫מאוחר מדי‪ .‬הענקית נפלה על הפנים לנהר בשפריץ! אדיר‪.‬‬
‫אני לא זוכר את חומת המים שסחפה אותי לעבר אחד העצים עם סאם‪ ,‬הארת'סטון‬
‫החצי־ישן ושני התיישים המופתעים‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬כנראה זה מה שקרה‪ .‬במזל אף אחד מאיתנו‬
‫לא נהרג‪.‬‬
‫הגופה של הענקית שינתה לחלוטין את הנוף‪ .‬במקום שקודם זרם נהר‪ ,‬השתרעה עכשיו‬
‫ביצה קפואה רחבת ידיים‪ ,‬והמים פיכפכו וביעבעו סביב אי הגברת המתה‪ ,‬בעודם מנסים‬
‫למצוא דרכים חדשות במורד הזרם‪ .‬החוף נמצא חמישה־עשר סנטימטרים מתחת לפני המים‪.‬‬
‫המחנה של ת'ור נעלם‪ .‬לאל עצמו לא היה סימן‪.‬‬
‫"אתה הרגת את ת'ור!" פעה אוטיס‪" .‬אתה הפלת עליו ענקית!"‬
‫זרועה הימנית של הענקית זזה‪ .‬כמעט נפלתי מהעץ‪ .‬פחדתי שג'ק רק המם אותה‪ ,‬אבל אז‬
‫ת'ור התפתל לחופשי מתחת לבית השחי של הענקית בשפע קללות ואנקות‪.‬‬
‫סאם ואני עזרנו להארת'סטון לרדת מהעץ בזמן שאל הרעם עשה את המסע על פני גבה של‬
‫הענקית‪ ,‬קפץ אל הביצה ופילס דרך אלינו‪ .‬העיניים שלו היו כחולות‪ ,‬מוקפות אודם זועם‪.‬‬
‫הבעת הפנים שלו היתה כה פראית‪ ,‬שחזירי בר היו בורחים ממנו לאמא‪.‬‬
‫ג'ק הלהב הופיע לצדי‪ ,‬מכוסה כל מיני חומרים צמיגיים שממלאים בדרך כלל נחיריים של‬
‫ענקים‪.‬‬
‫"אז מה אתה חושב‪ ,‬סניור?" הרונות שלו קרנו‪" .‬גאה בי?"‬
‫"אני אענה על השאלה הזאת אם נשרוד את הדקות הבאות‪".‬‬
‫האל הכועס נעמד מולי‪ .‬מים נטפו מהזקן האדמוני שלו על חזה רחב מאוד בתוך שריון‬
‫שרשרות‪ .‬האגרופים שלו‪ ,‬הגדולים כמו סירים‪ ,‬היו קפוצים בתוך כפפות הברזל‪.‬‬
‫"זה‪ "...‬הוא חייך חיוך רחב "‪...‬היה מדהים!"‬
‫הוא טפח לי על השכם בכוח כזה‪ ,‬שנקעתי כמה עצמות‪" .‬הצטרפו אלי לארוחת ערב! נוכל‬
‫להרוג את אוטיס ומרווין!"‬
 ‫‪50‬‬

‫בלי ספוילרים‪ .‬ת'ור נמצא בפיגור ענקי בסדרות‬

‫שהוא אוהב‬

‫כן‪ ,‬כן‪ .‬הרגנו את התיישים‪.‬‬

‫ת'ור הבטיח שהם יחזרו לחיים כמו חדשים עד הבוקר‪ ,‬כל עוד לא נשבור אף עצם‪ .‬אוטיס‬
‫הרגיע אותי שמוות לעתים קרובות עוזר לו להתמודד עם החרדות שלו‪ .‬מרווין רטן שאעשה‬
‫את זה כבר ואפסיק להיות כזה חננה פחדן‪.‬‬
‫היה הרבה יותר קל להרוג את מרווין‪.‬‬
‫אחרי שנתיים ברחוב חשבתי שאני יודע כמה קשה להשיג אוכל‪ ,‬אבל אני חייב לומר לכם‪:‬‬
‫שחיטה של בעל חיים לארוחת ערב היתה חוויה חדשה עבורי‪ .‬אתם חושבים שמגעיל להוציא‬
‫כריך מכורסם מפח זבל? תנסו לפשוט עור של תיש‪ ,‬לחתוך אותו לחתיכות‪ ,‬להקים מדורה‬
‫ולבשל את הבשר על שיפוד בזמן שאתה מנסה להתעלם מראשי התיישים שבוהים בך מערמת‬
‫האשפה‪.‬‬
‫היה הגיוני להניח שחוויה כזאת תהפוך אותי לצמחוני‪ .‬אבל לא‪ .‬ברגע שהרחתי את הבשר‬
‫מתבשל‪ ,‬הרעב השתלט עלי‪ .‬שכחתי מזוועות השחיטה‪ .‬קבבי־אוטיס האלה היו הדבר הכי טוב‬
‫שאכלתי בחיים שלי‪.‬‬
‫בזמן שאכלנו‪ ,‬ת'ור פיטפט על ענקים‪ ,‬על יטונהיים ועל דעתו לגבי סדרות טלוויזיה שונות‬
‫ממידגרד‪ ,‬שמסיבה כלשהי עקב אחריהן באדיקות דתית )אפשר לומר על אל שהוא עשה‬
‫משהו באדיקות דתית?(‪.‬‬
‫"ענקים!" הוא טילטל את ראשו בגועל‪" .‬אחרי כל מאות השנים הללו הייתם חושבים שהם‬
‫ילמדו להפסיק לפלוש למידגרד‪ .‬אבל לא! הם כמו‪ ...‬מה זה היה? ליגת המתנקשים ב'החץ'!‬
‫הם פשוט לא מפסיקים! כאילו שהייתי מסכים שיקרה משהו לבני האדם! אתם המין האהוב‬
‫עלי!"‬
‫הוא טפח על הלחי שלי‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬הוא הוריד בינתיים את כפפות הברזל שלו‪ ,‬אחרת‬
‫הוא היה שובר לי את הלסת‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬הוא לא שטף את הידיים אחרי שניקה את המעיים‬
 ‫של התיישים‪.‬‬
‫הארת'סטון ישב ליד המדורה וכירסם חתיכת מרווין‪ .‬הכוחות שלו התחילו לחזור אליו‪ ,‬אבל‬
‫בכל פעם שהסתכלתי בכיוונו‪ ,‬הייתי מוכרח לעצור בעצמי מלבכות‪ .‬רציתי לחבק את הבחור‬
‫המסכן‪ ,‬לאפות לו עוגיות ולומר לו כמה אני מצטער על הילדות המחורבנת שלו‪ ,‬אבל ידעתי‬
‫שהוא לא יהיה מעוניין ברחמים‪ .‬הוא לא ירצה שאני אתחיל להתייחס אליו אחרת‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ...‬רונת הגביע הריק היתה כבדה מאוד בכיס המעיל שלי‪.‬‬
‫סאם נשארה בשולי מעגל האור של המדורה‪ ,‬כמה שיותר רחוק מת'ור‪ .‬היא אמרה מעט‬
‫ככל האפשר‪ ,‬ולא עשתה שום תנועות פתאומיות‪ ,‬כך שרוב תשומת הלב של ת'ור היתה‬
‫מרוכזת בי‪.‬‬
‫כל דבר שאל הרעם עשה‪ ,‬הוא עשה בגדול‪ .‬הוא ממש אהב לבשל את התיישים שלו‪ .‬הוא‬
‫ממש אהב לאכול ולשתות תמד‪ .‬הוא ממש אהב לספר סיפורים‪ .‬והוא ממש אהב להפליץ‪ .‬אבל‬
‫ממש‪ .‬כשהוא התלהב ממשהו‪ ,‬ניצוצות חשמליים ניתזו מהידיים שלו‪ ,‬מהאוזניים שלו ו‪...‬‬
‫טוב‪ ,‬תפעילו את הדמיון‪.‬‬
‫בניגוד לגרסה הקולנועית שלו‪ ,‬לא היה בת'ור שום דבר מלוטש‪ .‬הפנים שלו היו נאות‬
‫בדרכן החבוטה‪ ,‬כאילו כבר שנים שהוא מתאגרף מקצועי‪ .‬שריון השרשרות שלו היה מטונף‪.‬‬
‫החולצה והמכנסיים שלו העשויים עור נשחקו לצבע שלג מלוכלך‪ .‬קעקועים כיסו את‬
‫הזרועות השריריות שלו‪ .‬על זרוע שמאל היה מקועקע השם ִסיף בתוך לב‪ .‬סביב האמה‬
‫הימנית היה קעקוע מסוגנן של נחש העולם‪ .‬על מפרקי האצבעות בכל יד‪ ,‬באותיות דפוס‪ ,‬היו‬
‫השמות מַ גְ ני ומוֹדי‪ .‬בהתחלה קצת הלחיץ אותי השם "מגני" כי הוא היה כל כך דומה למגנס‬
‫— הדבר האחרון שרציתי היה שהשם שלי יהיה מקועקע על האגרוף של אל הרעם — אבל‬
‫סאם הרגיעה אותי בשקט שזה שם אחר לגמרי‪.‬‬
‫ת'ור הרעיף עלי את התיאוריות שלו על הקרב לחיים ולמוות התיאורטי בין דריל מ"המתים‬
‫המהלכים" למייק מ"שובר שורות"‪ .‬בתקופה שמדרכות בוסטון היו הבית שלי‪ ,‬הייתי שמח‬
‫לדבר שעות על טלוויזיה כדרך להעביר את הזמן‪ ,‬אבל עכשיו היה לי מסע חיפושים להשלים‪.‬‬
‫איבדנו יום שלם בחוסר הכרה‪ .‬להשערות על הסדרות החדשות שעומדות לצאת בסתיו לא‬
‫תהיה משמעות רבה אם העולם כולו יכלה באש בעוד שלושה ימים‪.‬‬
‫ועם זאת‪ ,‬ת'ור כל כך נהנה מזה‪ ,‬שהיה קשה להחליף נושא‪.‬‬
‫"אז מה אתה חושב?" הוא שאל‪" .‬מי הנבל הכי מוצלח בסדרות הטלוויזיה?"‬
‫"אממ‪ ...‬תשמע‪ ,‬התקלת אותי‪ ".‬הצבעתי על מפרקי האצבעות שלו‪" .‬מי אלה מַ גְ ני ומוֹדי?"‬
‫"הבנים שלי!" ת'ור קרן כולו‪ .‬עם שומן הﬠִ זים בזקן שלו והניצוצות החשמליים שניתזו‬
‫אקראית מהאצבעות שלו‪ ,‬חששתי שהוא עוד יצית את עצמו בטעות‪" .‬יש לי בנים רבים‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬אבל הם האהובים עלי‪".‬‬
‫"כן?" שאלתי‪" .‬בני כמה הם?"‬
‫המצח שלו התקמט‪" .‬הממ‪ ,‬זה קצת מביך‪ ,‬אבל אני לא ממש זוכר‪ .‬יכול להיות שהם עדיין‬
 ‫לא נולדו‪".‬‬
‫"איך‪"?...‬‬
‫"מגנס‪ ",‬קטעה אותי סאם‪" ,‬גורלם של מַ גְ ני ומוֹדי‪ ,‬הבנים של הלורד ת'ור‪ ,‬לשרוד בריינרק‪.‬‬
‫השמות שלהם מופיעים בנבואות הנורן‪".‬‬
‫"נכון מאוד!" ת'ור רכן לעבר סאם‪" .‬תזכירי לי מי את?"‬
‫"אממ‪ ...‬סאם‪ ,‬הלורד‪".‬‬
‫"יש משהו מוכר בהילה שלך‪ ,‬ילדה‪ ".‬הגבות האדמוניות שלו התכווצו‪" .‬למה זה?"‬
‫"כי הייתי ולקיריה‪ "?...‬סאם נסוגה כמה סנטימטרים‪.‬‬
‫"אה‪ .‬אולי בגלל זה‪ ",‬ת'ור משך בכתפיו‪" .‬תצטרכי לסלוח לי‪ .‬יצאתי לשלושת אלפים חמש‬
‫מאות ושש גיחות רצופות לחזית המזרחית‪ ,‬לדאוג שהענקים לא יעשו בעיות‪ .‬יש לי נטייה‬
‫לפרנויה לפעמים‪".‬‬
‫הארת'סטון סימן‪ ,‬ולגזים‪.‬‬
‫ת'ור תקע גרעפס‪" .‬מה האלף אמר? אני לא מדבר סימנית‪".‬‬
‫"אממ‪ ,‬הוא שאל איך אתה מצליח לעקוב אחרי מה שקורה בטלוויזיה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אם אתה‬
‫כל הזמן בשטח‪".‬‬
‫ת'ור צחק‪" .‬אני חייב לעשות משהו כדי לא להשתגע!"‬
‫הארת'סטון סימן‪ ,‬וזה עובד?‬
‫"האלף מסכים איתי!" ניחש ת'ור‪" .‬אני יכול לצפות בסדרות שלי בכל מקום‪ ,‬או לפחות‬
‫יכולתי‪ .‬בין שאר הכוחות הרבים שלו‪ ,‬לפטיש שלי ְמיֶילְ ניר היתה קליטה מלאה ב־‪ HD‬בכל‬
‫תשעת העולמות!"‬
‫"היתה‪ ,‬בלשון עבר?" שאלה סאם‪.‬‬
‫ת'ור כיחכח בקול‪" .‬אבל מספיק לדבר על טלוויזיה! איך בשר התיש? לא שברתם שום‬
‫עצמות‪ ,‬נכון?"‬
‫סאם ואני החלפנו מבטים‪ .‬כשהצגנו את עצמנו לפני האל‪ ,‬באמת נראה לנו מוזר שהפטיש‬
‫של ת'ור לא עליו‪ .‬כלי הנשק היה סימן ההיכר שלו‪ .‬תיארתי לעצמי שהוא מוסווה‪ ,‬כמו הלהב‬
‫שלי‪ .‬עכשיו התחלתי לתהות בעניין‪ .‬אבל המבט החודר בעיניים שטופות הדם שלו הבהיר‬
‫שאולי יהיה מסוכן לשאול‪.‬‬
‫"אממ‪ ,‬לא‪ ,‬אדוני‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא שברנו אף עצם‪ .‬אבל רק תיאורטית‪ ,‬מה היה קורה אם‬
‫כן?"‬
‫"התיישים היו חוזרים לחיים עם הנזק הזה‪ ",‬הוא אמר‪" .‬היה לוקח להם הרבה זמן להחלים‪,‬‬
‫וזה היה מעצבן‪ .‬ואז הייתי נאלץ להרוג אתכם או להפוך אתכם לעבדים שלי לנצח‪".‬‬
‫הארת'סטון סימן‪ ,‬האל הזה דפוק לגמרי‪.‬‬
‫"אתה צודק‪ ,‬מר אלף‪ ",‬אמר ת'ור‪" .‬זה היה עונש ראוי והוגן! ככה גייסתי את המשרת‬
‫הקבוע שלי ת'יאלְ פי‪ ".‬ת'ור הניד בראשו‪" .‬ילד מסכן‪ .‬הגיחות האלה התחילו לגבות ממנו‬
‫מחיר‪ .‬נאלצתי לאשר לו חופשה‪ .‬באמת היה מועיל לי עבד נוסף‪ "...‬הוא בחן אותי במבט‬
‫מודד‪.‬‬
‫"אז מה‪ "...‬הנחתי בצד את בשר התיש שלי‪" .‬איך הגעת לנהר הזה‪ ,‬ולמה הענקית ניסתה‬
‫להטביע אותך?"‬
‫ֵיירד‪,‬‬
‫"אה‪ ,‬היא‪ ".‬ת'ור העיף מבט זועף בגופה בגודל שכונה שבלב הביצה‪" .‬היא הבת של ג ֶ‬
‫אחד האויבים הוותיקים שלי‪ .‬אני שונא את הטיפוס הזה‪ .‬הוא תמיד שולח את הבנות שלו‬
‫להרוג אותי‪ ".‬הוא החווה בידו לעבר הצוקים‪" .‬הייתי בדרך למצודה שלו לבדוק אם — טוב‪,‬‬
‫לא משנה‪ .‬תודה על הסיוע‪ .‬זה היה הלהב של פריי‪ ,‬נכון?"‬
‫"כן‪ .‬ג'ק נמצא איפשהו בסביבה‪ ".‬שרקתי‪ .‬ג'ק ריחף אלינו‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬ת'ור‪ ",‬אמר הלהב‪" .‬הרבה זמן לא התראינו‪".‬‬
‫"הא!" האל מחא כפיים בהתלהבות‪" .‬חשבתי שאני מזהה אותך‪ .‬אבל לא קוראים לך‬
‫יוֹרוויק?"‬
‫סוּמַ ְרבְּ ַרנְ דֶ ר? למה בן האדם קרא לך ְ‬
‫"ג'ק‪ ",‬תיקן אותו הלהב‪.‬‬
‫"יאק‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר הלהב בסבלנות‪" .‬ג'ק‪ ,‬עם צליל ג' בהתחלה‪".‬‬
‫"בסדר‪ ,‬בסדר‪ .‬עבודה יפה עם הענקית‪".‬‬
‫"אתה יודע מה אומרים‪ ",‬ג'ק נשמע מרוצה מעצמו‪" .‬כמה שהם יותר גדולים‪ ,‬ככה קל יותר‬
‫להיכנס להם לאף‪".‬‬
‫"אמת‪ ",‬אמר ת'ור‪" .‬אבל חשבתי שהלכת לאיבוד‪ .‬איך הגעת לחבורה המוזרה הזאת?"‬
‫הוא קורא לנו מוזרים? סימן הארת'סטון‪.‬‬
‫"לורד ת'ור‪ ",‬אמרה סאם‪" ,‬למעשה‪ ,‬באנו לכאן לחפש אותך‪ .‬אנחנו זקוקים לעזרתך‪ ,‬כמו‬
‫שמגנס יסביר מיד‪ ".‬היא נעצה בי מבט כאומרת‪ ,‬אם הוא יודע מה טוב בשבילו‪.‬‬
‫סיפרתי לת'ור על נבואת הנורן — בעוד ימים תשעה‪ ,‬השמש שתצא למזרח‪ ,‬סורט שיפוצץ‬
‫הכול‪ ,‬הזאב פנריר‪ ,‬שיניים גדולות‪ ,‬יבלע את העולם וכו' וכו'‪.‬‬
‫תו'ר נמלא אי־שקט‪ .‬ניצוצות ניתזו מהמרפקים שלו‪ .‬הוא קם והתחיל לצעוד סביב המדורה‪,‬‬
‫פה ושם חובט בעץ קרוב‪.‬‬
‫"אתם רוצים שאני אומר לכם איפה האי‪ ",‬הסיק‪.‬‬
‫"זה יהיה מעולה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אבל אני לא יכול‪ ",‬רטן ת'ור לעצמו‪" .‬אני לא יכול לשלוח בני תמותה אקראיים לטיולים‬
‫בחיפוש אחר זאבים‪ .‬מסוכן מדי‪ .‬אבל ריינרק‪ .‬עדיין לא מוכן‪ .‬לא‪ .‬אלא אם כן‪ "...‬הוא קפא‪,‬‬
‫ואז הסתובב אלינו‪ ,‬ובעיניו ניצוץ להוט‪" .‬אולי בגלל זה אתם כאן‪".‬‬
‫זה לא מוצא חן בעיני‪ ,‬סימן הארת'סטון‪.‬‬
‫ת'ור הינהן‪" .‬האלף מסכים איתי! אתם באתם לעזור לי!"‬
‫"בדיוק!" אמר ג'ק‪ ,‬מזמזם כולו מרוב התרגשות‪" .‬בואו נעשה את זה‪ ,‬מה שזה לא יהיה!"‬
‫פתאום נמלאתי דחף עז להסתתר מאחורי פגרי התיישים‪ .‬לא רציתי לקחת חלק בשום דבר‬
‫שאל הרעם ולהב הקיץ מסכימים עליו‪.‬‬
‫סאם הניחה את הגרזן שלה לצדה‪ ,‬כאילו צופה שתזדקק לו בקרוב‪" .‬תן לי לנחש‪ ,‬הלורד‬
‫ת'ור‪ :‬שוב איבדת את הפטיש שלך‪".‬‬
‫"הי‪ ,‬אני לא אמרתי את זה!" ת'ור נופף לעברה באצבע‪" .‬אתם לא שמעתם את זה ממני‪ .‬כי‬
‫אם זה היה נכון‪ ,‬תיאורטית‪ ,‬והשמועה היתה מתפשטת‪ ,‬הענקים היו פולשים למידגרד מיד!‬
‫אתם‪ ,‬בני התמותה‪ ,‬לא קולטים באיזו תדירות אני מציל את החיים שלכם‪ .‬המוניטין שלי לבדו‬
‫מונע מרוב הענקים לתקוף את העולם שלכם מרוב פחד‪".‬‬
‫"רגע‪ ,‬תחזור אחורה שנייה‪ ",‬אמרתי‪" .‬מה זאת אומרת שוב? איבדת את הפטיש שלך‬
‫בעבר?"‬
‫"פעם אחת‪ ",‬אמר ת'ור‪" .‬טוב‪ ,‬פעמיים‪ .‬שלוש‪ ,‬אם סופרים את הפעם הזאת‪ ,‬ולא סופרים‪,‬‬
‫כי אני לא מודה שהפטיש אבד‪".‬‬
‫"ברור‪ "...‬אמרתי‪" .‬אז איך איבדת אותו?"‬
‫"אני לא יודע!" ת'ור התחיל לצעוד שוב‪ ,‬ושערו האדמוני הארוך העלה ניצוצות וקולות‬
‫נפץ‪" .‬זה היה‪ ,‬כאילו‪ ...‬פוף! ניסיתי להיזכר איפה הייתי‪ .‬ניסיתי להוריד את האפליקציה‬
‫איפה־הפטיש‪ ,‬אבל היא לא עובדת!"‬
‫"הפטיש שלך הוא לא כלי הנשק החזק ביותר ביקום?" שאלתי‪.‬‬
‫"כן!"‬
‫"וחשבתי שהוא כל כך כבד‪ ,‬שאף אחד מלבדך לא יכול להרים אותו‪".‬‬
‫"אמת‪ .‬אפילו אני צריך את כפפות העוצמה שלי כדי להרים אותו! אבל הענקים ערמומיים‪.‬‬
‫הם גדולים וחזקים ויש להם קסמים‪ .‬אצלם הרבה דברים בלתי אפשריים נעשים אפשריים‪".‬‬
‫חשבתי על העיטם ג'מבו ובאיזו קלות הוא עבד עלי‪" .‬כן‪ ,‬אני יודע על מה אתה מדבר‪ .‬בגלל‬
‫זה היית בדרך לבית של גֵרד?"‬
‫ֵיירד‪ ",‬תיקן אותי ת'ור‪" .‬וכן‪ .‬הוא חשוד סביר מאוד‪ .‬גם אם הפטיש לא אצלו‪ ,‬יכול להיות‬
‫"ג ֶ‬
‫שהוא יודע אצל מי הוא‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬בלי הפטיש שלי אני לא יכול לצפות בסדרות שאני אוהב‪.‬‬
‫לא ראיתי את העונה האחרונה של 'שרלוק'‪ ,‬והמתח הורג אותי! התכוונתי ללכת למצודה של‬
‫ֵיירד בעצמי‪ ,‬אבל אני ממש שמח שהתנדבתם ללכת במקומי!"‬ ‫ג ֶ‬
‫התנדבנו? שאל הארת'סטון‪.‬‬
‫"בדיוק‪ ,‬מר אלף! אני שמח שאתה מוכן למות למעני!"‬
‫אני ממש לא‪ ,‬סימן הארת'‪.‬‬
‫"פשוט תקפצו למצודה של גיירד ותבדקו אם הפטיש שלי שם‪ .‬כמובן‪ ,‬חשוב שלא תחשפו‬
‫שזאת משימה‪ .‬אם הפטיש לא אצל גיירד‪ ,‬אני לא רוצה שהוא ידע שהוא לא אצלי‪ .‬אבל‪,‬‬
‫אתם יודעים‪ ,‬אם הוא לא אצלו‪ ,‬ברור שתשאלו אותו אם הוא יודע אצל מי הוא‪ ,‬בלי להודות‬
‫שהוא נעלם‪".‬‬
‫סאמירה עיסתה את הרקות שלה‪" .‬מתחיל לכאוב לי הראש‪ .‬לורד ת'ור‪ ,‬איך אנחנו אמורים‬
‫למצוא את הפטיש שלך אם אנחנו לא יכולים להזכיר‪"...‬‬
‫"אתם תמצאו דרך!" אמר ת'ור‪" .‬אתם‪ ,‬בני האדם‪ ,‬יצורים נבונים‪ .‬ואז‪ ,‬אחרי שתבררו את‬
‫האמת‪ ,‬אני אדע שאתם ראויים להתמודד עם הזאב פנריר‪ .‬אני אגלה לכם את מקום האי שלו‬
‫ותוכלו לעכב את ריינרק‪ .‬אתם תעזרו לי‪ ,‬אני אעזור לכם‪".‬‬
‫לי זה נשמע כמו‪ ,‬אתם תעזרו לי‪ ,‬ואז תעזרו לי עוד‪ ,‬אבל התקשיתי להאמין שיש דרך‬
‫מנומסת לסרב בלי לחטוף כפפת ברזל בשיניים‪.‬‬
‫סאם חשבה כנראה כמוני‪ .‬הפנים שלה עטו בערך את אותו גוון ירוק כמו החיג'אב שלה‪.‬‬
‫"לורד ת'ור‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬חבורה של שלושה אנשים שפולשת למצודה של ענק‪ ,‬זה יהיה‪"...‬‬
‫התאבדותי‪ ,‬הציע הארת'סטון‪ .‬מטומטם לגמרי‪.‬‬
‫"מאתגר‪ ",‬אמרה סאם‪.‬‬
‫בדיוק אז היטלטל עץ אורן סמוך‪ .‬בליצֶ ן צנח מבין הענפים ונחת בערמת שלג שהגיעה לו‬
‫עד המותניים‪.‬‬
‫הארת'סטון מיהר אליו ועזר לו להיחלץ ממנה‪.‬‬
‫"תודה‪ ,‬חבר‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬אני שונא לערוך מסעות דרך העץ‪ .‬איפה‪"?...‬‬
‫"זה חבר שלכם?" ת'ור הרים אגרוף בכפפת ברזל‪" .‬או ש‪"...‬‬
‫"לא! זאת אומרת כן‪ ,‬הוא חבר‪ .‬בליצֶ ן‪ ,‬ת'ור‪ .‬ת'ור‪ ,‬בליצֶ ן‪".‬‬
‫"ת'ור ת'ור?" בליצֶ ן השתחווה נמוך כל כך‪ ,‬שנראה כאילו הוא מנסה להתחמק מתקיפה‬
‫אווירית‪" .‬לכבוד הוא לי‪ .‬ברצינות‪ .‬שיואו‪".‬‬
‫"תראו מה זה!" אל הרעם חייך חיוך רחב‪" .‬יש לכם ארבעה אנשים כדי להסתער על‬
‫המצודה של הענק! ידידי הגמד‪ ,‬אתה מוזמן ליהנות מבשר התיש שלי ומחום המדורה‪.‬‬
‫תשמעו‪ ,‬הייתי תקוע בנהר המון זמן‪ ,‬אז נראה לי שאלך לישון מוקדם‪ .‬בבוקר תוכלו למצוא‬
‫את הפטיש שלי‪ ,‬שרשמית לא נעלם‪ ,‬כמובן!"‬
‫ת'ור פנה אל מיטת הפרוות שלו‪ ,‬נשכב והתחיל לנחור באותה התלהבות שבה הפליץ קודם‬
‫לכן‪.‬‬
‫בליצֶ ן הסתכל עלי בזעף‪" .‬במה סיבכת אותנו?"‬
‫"סיפור ארוך‪ ",‬אמרתי‪" .‬קח‪ ,‬תאכל קצת מרווין‪".‬‬
 ‫‪51‬‬

‫אנחנו מנהלים שיחה על הפיכה לזבובי בקר‬

‫הארת'סטון הלך לישון ראשון‪ ,‬בעיקר כי היה היחיד שהיה מסוגל להירדם עם הנחירות של‬
‫ת'ור‪ .‬מכיוון שהאל תפס את הפרוות בחוץ‪ ,‬הארת'סטון השתלט על האוהל הזוגי‪ .‬הוא הזדחל‬
‫פנימה וקרס מיד‪.‬‬
‫אנחנו‪ ,‬כל השאר‪ ,‬נשארנו ערים‪ ,‬ישבנו סביב המדורה ודיברנו‪ .‬בהתחלה חששתי שנעיר‬
‫את ת'ור‪ ,‬אבל מהר מאוד קלטתי שהיינו יכולים לרקוד סטפס על הראש שלו‪ ,‬להכות בגונג‪,‬‬
‫לצעוק את השם שלו ולפוצץ דברים‪ ,‬והוא לא היה מתעורר אפילו לשנייה‪.‬‬
‫תהיתי אם ככה הוא איבד את הפטיש שלו‪ .‬הענקים יכלו לחכות עד שהוא נרדם‪ ,‬להגיע עם‬
‫כמה מנופים גדולים ולסגור עניין‪.‬‬
‫הלילה ירד‪ ,‬ואני הייתי אסיר תודה על המדורה‪ .‬החשכה כאן היתה עמוקה יותר מאשר‬
‫באזורי הפרא שאמא שלי ואני עשינו בהם קמפינג‪ .‬זאבים ייללו ביער והעבירו בי צמרמורת‪.‬‬
‫הרוח נאנקה בין הקניונים כמו מקהלת זומבים‪.‬‬
‫אמרתי את זה לבליצֶ ן‪ ,‬אבל הוא תיקן אותי‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬ילד‪ ",‬הוא אמר‪" .‬הזומבים הנורדיים נקראים ְדרוֹגָר‪ .‬הם לא משמיעים שום קול‪ .‬אתה‬
‫לא תשמע אותם מתקרבים‪".‬‬
‫"המון תודה‪ ",‬אמרתי‪" .‬עכשיו אני באמת חש הקלה עצומה‪".‬‬
‫בליצֶ ן עירבב את נזיד התיש שלו‪ ,‬אבל לא נראה מעוניין במיוחד לטעום ממנו‪ .‬הוא החליף‬
‫בגדים לחליפת צמר כחולה עם מעיל ארוך בצבע קרם‪ ,‬אולי כדי להתמזג בשלג של יטונהיים‬
‫בצורה האופנתית ביותר שאפשר‪ .‬הוא גם הביא לכל אחד מאיתנו תרמיל אספקה חדש מלא‬
‫בגדי חורף נקיים במידות מושלמות‪ ,‬כמובן‪ ,‬למרות שנאלץ לנחש‪ .‬לפעמים משתלם שיש לך‬
‫חבר שהוא חובב־אופנה מתחשב‪.‬‬
‫בליץ סיפר שהביא את העגילים לאמא שלו‪ ,‬ואז עוכב בפולקוונג למשימות שונות כנציג של‬
‫פרייה‪ :‬לשפוט בתחרות אפיית צדפות‪ ,‬לשמש שופט במשחק כדורעף‪ ,‬לבקר כאורח הכבוד‬
‫בפסטיבל היוקליילי השנתי ה־‪.678‬‬
‫"זה היה נורא‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אמא אהבה את העגילים‪ .‬לא שאלה איך השגתי אותם‪ .‬לא‬
‫רצתה לשמוע על התחרות עם ג'וניור‪ .‬היא אמרה רק‪' ,‬אוי‪ ,‬לא היית רוצה ליצור דברים‬
‫כאלה‪ ,‬בליצֶ ן?'" מכיס המעיל שלו הוא הוציא את החבל אַ נְ ְד ְסקוֹטי‪ .‬כדור המשי זהר באור‬
‫כסוף כמו ירח מיניאטורי‪" .‬אני מקווה שזה היה שווה את זה‪".‬‬
‫"הי‪ ",‬אמרתי לו‪" ,‬מה שעשית בתחרות? בחיים שלי לא ראיתי מישהו עובד כל כך קשה‪.‬‬
‫אתה השקעת את הלב והנשמה במתנפחן‪ .‬והעניבת שכפ"ץ ההיא? או וסט השריון? חכה‬
‫ותראה‪ .‬אנחנו נשיג לך חסוּת של ת'ור‪ ,‬וזאת תהיה ההתחלה של טרנד אופנה חדש‪".‬‬
‫"מגנס צודק‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬טוב‪ ,‬אולי לא לגבי החסות של ת'ור — אבל יש לך כישרון‬
‫אמיתי‪ ,‬בליצֶ ן‪ .‬אם פרייה והגמדים לא רואים את זה‪ ,‬זאת הבעיה שלהם‪ .‬בלעדיך אין סיכוי‬
‫שהיינו מגיעים עד כאן‪".‬‬
‫"את מתכוונת שלא היו מסלקים אותך מהוולקיריות‪ ,‬מגנס לא היה מת‪ ,‬חצי מהאלים לא היו‬
‫כועסים עלינו‪ ,‬ענקי אש ואיינהריאר לא היו מנסים להרוג אותנו‪ ,‬ולא היינו יושבים בשממות‬
‫יטונהיים בחברת אל נוחר?"‬
‫"בדיוק‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬החיים הטובים‪".‬‬
‫בליצֶ ן פלט נחרה‪ ,‬אבל שמחתי לראות ניצוץ של שעשוע בעיניים שלו‪" .‬טוב‪ ,‬בסדר‪ .‬אני‬
‫הולך לישון‪ .‬כדאי שאנוח אם אנחנו הולכים להסתער על מצודה של ענק מחר בבוקר‪".‬‬
‫הוא הזדחל אל תוך האוהל ורטן אל הארת'סטון‪" ,‬תעשה קצת מקום‪ ,‬חתיכת משתלט!" ואז‬
‫כיסה את האלף במעיל שלו‪ ,‬מה שנראה לי ממש מקסים מצדו‪.‬‬
‫סאם ישבה בשיכול רגליים במכנסי הג'ינס שלה ובמעיל השלג החדש‪ ,‬וכובע המעיל מכסה‬
‫על הצעיף שלה‪ .‬שלג התחיל לרדת — פתיתים גדולים ואווריריים שנמסו ורחשו בלהבות‪.‬‬
‫"אם כבר מדברים על התחרות בארץ הגמדים‪ ",‬אמרתי‪" ,‬לא יצא לנו לדבר על זבוב‬
‫הבקר‪".‬‬
‫"ששש‪ ".‬סאם העיפה מבט מודאג בכיוון ת'ור‪" .‬טיפוסים מסוימים לא מתים על אבא שלי‬
‫או על הילדים של אבא שלי‪".‬‬
‫"טיפוסים מסוימים נוחרים כמו מסור כרגע‪".‬‬
‫"ובכל זאת‪ "...‬היא בחנה בעיון את היד שלה‪ ,‬כאילו לוודא שלא השתנתה‪" .‬נשבעתי לעצמי‬
‫שלעולם לא אחליף צורה‪ ,‬אבל בשבוע האחרון עשיתי את זה פעמיים‪ .‬בפעם הראשונה‪...‬‬
‫טוב‪ ,‬האייל רדף אחרינו על עץ העולם‪ .‬הפכתי לאיילה כדי להסיח את דעתו בזמן‬
‫שהארת'סטון ברח‪ .‬הרגשתי שאין בררה‪".‬‬
‫הינהנתי‪" .‬ובפעם השנייה הפכת לזבוב בקר כדי לעזור לבליצֶ ן‪ .‬שתיהן סיבות מעולות‪ .‬וחוץ‬
‫מזה‪ ,‬הַ חלפת צורה היא כוח מעולה‪ .‬למה שלא תרצי להשתמש בזה?"‬
‫באור הלהבות נראו העיניים שלה אדומות כמעט כמו אלה של סורט‪" .‬מגנס‪ ,‬החלפת צורה‬
‫אמיתית שונה מההסוואה של החיג'אב שלי‪ .‬החלפת צורה משנה יותר מאשר את המראה‪ .‬היא‬
‫משנה אותך‪ .‬בכל פעם שאני עושה את זה‪ ,‬אני מרגישה‪ ...‬אני מרגישה בטבע של אבא שלי‬
‫מתחזק בניסיון להשתלט עלי‪ .‬הוא הפכפך‪ ,‬לא צפוי‪ ,‬לא מהימן‪ ...‬אני לא רוצה להיות כזאת‪".‬‬
‫סימנתי עם היד לעבר ת'ור‪" .‬תחשבי שהוא היה יכול להיות אבא שלך — ענק מפליץ עם‬
‫שומן תיש בַּ זקן וקעקועים על מפרקי האצבעות‪ .‬כל ולהלה היו מתים עלייך‪".‬‬
‫היה ברור לי שהיא מתאמצת לא לחייך‪" .‬אתה ממש גרוע‪ .‬ת'ור הוא אל חשוב‪".‬‬
‫"אין ספק‪ .‬גם פריי‪ ,‬ככה אומרים לי‪ ,‬אבל בחיים לא פגשתי אותו‪ .‬לפחות אבא שלך מקסים‬
‫למדי‪ ,‬ויש לו חוש הומור‪ .‬הוא אולי סוציופת‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫"רגע‪ ",‬משהו בקול של סאם נדרך‪" .‬אתה מדבר כאילו פגשת אותו‪".‬‬
‫"אני‪ ...‬די הכנסתי את עצמי לזה‪ ,‬מה? האמת שהוא ביקר בכמה מרגעי הכמעט־מוות שלי‪".‬‬
‫סיפרתי לסאם על החלומות‪ :‬האזהרות של לוקי‪ ,‬ההבטחות שלו‪ ,‬ההצעה שאקח את הלהב‬
‫אל דוד רנדולף ואשכח ממסע החיפושים‪.‬‬
‫סאם הקשיבה‪ .‬לא ידעתי אם היא כועסת או המומה או שניהם‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬ולא סיפרת לי עד עכשיו כי לא בטחת בי?"‬
‫"אולי בהתחלה‪ .‬אחר כך פשוט‪ ...‬לא ידעתי מה לעשות‪ .‬אבא שלך די מבלבל‪".‬‬
‫היא זרקה מקל לאש וצפתה בו בוער‪" .‬אסור לך לעשות את מה שאבא שלי מציע‪ ,‬ולא‬
‫חשוב מה הוא מבטיח‪ .‬אנחנו חייבים לצאת נגד סורט‪ .‬אנחנו נזדקק ללהב‪".‬‬
‫זכרתי את החלום שלי על הכס הבוער — את הפנים האפלות המרחפות בעשן‪ ,‬את הקול‬
‫הלוהט כמו להביור‪ .‬אתה וחבריך תהיו לי לעצי הסקה‪ .‬אתה תבעיר את האש‬
‫שתשרוף את תשעת העולמות‪.‬‬
‫חיפשתי מסביב את ג'ק‪ ,‬אבל לא ראיתי אותו‪ .‬הלהב התנדב לרחף בסביבה ב"שמירות"‪,‬‬
‫כמו שניסח את זה‪ .‬הוא הציע שאחכה כמה שיותר זמן עד שאוחז בו‪ ,‬כי ברגע שאעשה זאת‪,‬‬
‫אני אתעלף מהמאמץ של הריגת ענקית דרך הנחיר‪.‬‬
‫שלג המשיך לרדת‪ ,‬מעלה אדים מהאבנים שמסביב לבור האש‪ .‬חשבתי על‬
‫הכמעט־ארוחת־צהריים שלנו בחצר הפנימית של משרד הרישוי‪ ,‬על כמה שסאם היתה לחוצה‬
‫בקרבת אמיר‪ .‬נדמה שעברו אלף שנים מאז‪.‬‬
‫"כשהיינו בסירה של הראלד‪ ",‬נזכרתי‪" ,‬אמרת שיש למשפחה שלך היסטוריה ארוכה עם‬
‫האלים הנורדיים‪ .‬איך? הרי אמרת שסבא וסבתא שלך הגיעו מעיראק‪"?...‬‬
‫היא השליכה עוד מקל לאש‪" .‬הוויקינגים היו סוחרים‪ ,‬מגנס‪ .‬הם יצאו לאינספור מסעות‪.‬‬
‫הם הגיעו עד אמריקה‪ .‬לא מפתיע שגם למזרח התיכון‪ .‬מטבעות ערביים שונים התגלו‬
‫בנורווגיה‪ .‬החרבות הוויקינגיות המשובחות ביותר עוצבו על פי דגם הפלדה הדמשקאית‪".‬‬
‫"אבל המשפחה שלך‪ ...‬יש לכם קשר יותר אישי?"‬
‫היא הינהנה‪" .‬בימי הביניים היו ויקינגים שהתיישבו ברוסיה‪ .‬הם קראו לעצמם 'רוּס'‪ .‬זה‬
‫המקור של המילה 'רוסיה'‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬הח'ליף — המלך הגדול בבגדד — שלח שגריר‬
‫צפונה לברר פרטים נוספים על הוויקינגים‪ ,‬להקים נתיבי סחר איתם‪ ,‬דברים כאלה‪ .‬השם של‬
‫השגריר היה אחמד אבן פדלאן אבן אל־עבאס‪".‬‬
‫"פדלאן כמו פלאפל פדלאן‪ .‬אל־עבאס כמו‪"...‬‬
‫"בדיוק‪ .‬כמוני‪ .‬המשמעות של אל־עבאס היא 'בעל חזוּת האריה'‪ .‬זה הענף שלי במשפחה‪.‬‬
‫בכל מקרה‪ "...‬היא הוציאה שק שינה מהתרמיל שלה‪" ,‬הבחור הזה אבן פדלאן כתב יומן על‬
‫התקופה שבילה בחברת הוויקינגים‪ .‬זה אחד המקורות הכתובים היחידים על הנורדים‬
‫בתקופה ההיא‪ .‬מאז אותה תקופה תמיד התקיימו קשרים כלשהם בין המשפחה שלי‬
‫לוויקינגים‪ .‬עם השנים קרובי המשפחה שלי צברו הרבה מפגשים מוזרים עם‪ ...‬ישויות‬
‫על־טבעיות‪ .‬אולי בגלל זה אמא שלי לא ממש הופתעה כשהיא גילתה את הזהות האמיתית של‬
‫אבא שלי‪ ".‬היא פרשה את שק השינה שלה ליד המדורה‪" .‬ובגלל זה נגזר על סאמירה‬
‫אל־עבאס שלעולם לא יהיו לה חיים רגילים‪ .‬הסוף‪".‬‬
‫"חיים רגילים‪ ",‬אמרתי בקול מהורהר‪" .‬אני כבר לא יודע מה זה אומר בכלל‪".‬‬
‫נראה שהיא רוצה לומר עוד משהו‪ ,‬אבל אז היא שינתה את דעתה‪" .‬אני הולכת לישון‪".‬‬
‫דמיינתי חיזיון מוזר של אבותינו‪ ,‬צ'ייס ואל־עבאס של ימי הביניים‪ ,‬יושבים ליד מדורה‬
‫ברוסיה לפני אלף מאתיים שנה ומספרים איך האלים הנורדיים הרסו להם את החיים‪ ,‬אולי‬
‫בזמן שת'ור נוחר במיטת פרוות בקרבת מקום‪ .‬למשפחה של סאם היו אולי קשרים עם‬
‫האלים‪ ,‬אבל כוולקיריה היו לה עכשיו קשרים גם עם המשפחה שלי‪.‬‬
‫"אנחנו נמצא דרך להסתדר‪ ",‬הבטחתי לה‪" .‬אני לא יודע אם נצליח להגיע למצב רגיל‪ ,‬אבל‬
‫אני אעשה כל שביכולתי כדי לעזור לך להשיג את הדברים שאת רוצה — לחזור לוולקיריות‪,‬‬
‫להתחתן עם אמיר‪ ,‬להוציא רישיון טיס‪ .‬כל מה שיידרש‪".‬‬
‫היא בהתה בי כאילו מנסה לפענח מילים שנאמרו בשפה זרה‪.‬‬
‫"מה?" שאלתי‪" .‬התלכלך לי הפרצוף מאוכל?"‬
‫"לא‪ .‬טוב‪ ,‬כן‪ ,‬באמת יש לך דם תיש על הפנים‪ .‬אבל זה לא‪ ...‬פשוט ניסיתי להיזכר מתי‬
‫בפעם האחרונה מישהו אמר לי כזה דבר נחמד‪".‬‬
‫"אם את רוצה‪ ,‬אני אחזור להעליב אותך מחר‪ ",‬אמרתי‪" .‬בינתיים‪ ,‬לכי לישון‪ .‬חלומות פז‪".‬‬
‫סאם התכרבלה ליד המדורה‪ .‬שלג קל צנח על שרוול המעיל שלה‪" .‬תודה‪ ,‬מגנס‪ .‬אבל בלי‬
‫חלומות‪ ,‬בבקשה‪ .‬אני לא רוצה לחלום ביטונהיים‪".‬‬
 ‫‪52‬‬

‫הנה הסוס‪ .‬קוראים לו סטנלי‬

‫ת'ור עדיין נחר כמו טוחן אשפה מקולקל כשכולנו היינו מוכנים ליציאה למחרת בבוקר‪ .‬וזה‬
‫אומר הרבה‪ ,‬כי אני ישנתי נצח‪ .‬ג'ק הלהב לא הגזים לגבי ההשפעה של הריגת הענקית‪.‬‬
‫אחזתי בו אחרי שסאם נרדמה‪ ,‬והתעלפתי על המקום‪.‬‬
‫לפחות הפעם לא איבדתי עשרים וארבע שעות שלמות‪ .‬לאור העובדה שהזאב פנריר עמד‬
‫להופיע בעוד יומיים‪ ,‬לא יכולתי להרשות לעצמי עוד תנומות ארוכות כאלה‪ .‬תהיתי אם אולי‪,‬‬
‫רק אולי‪ ,‬אני מתחיל להתחזק מתוך הקשר שלי עם הלהב‪ .‬קיוויתי שכן‪ ,‬אבל עדיין הרגשתי‬
‫כאילו שיטחו אותי במערוך כל הלילה‪.‬‬
‫ארזנו את החפצים שלנו ואכלנו ארוחת בוקר קרה של חטיפי אנרגיה "רימות הבוקר"‬
‫מתרמילי האספקה של בליץ )יאמי(‪ .‬הארת'סטון סידר את הראשים הכרותים של שני‬
‫התיישים המתים בזרועותיו של ת'ור כמו דובונים‪ .‬לעולם אל תגידו שאין לאלפים חוש‬
‫הומור‪.‬‬
‫הסתכלתי על הרוק שהלך והתגבש לקרח בזקן של ת'ור‪" .‬ולחשוב ששלום תשעת העולמות‬
‫תלוי באל הזה‪".‬‬
‫"בואו נלך‪ ",‬רטן בליצֶ ן‪" .‬אני לא רוצה להיות בסביבה כשהוא יתעורר עם אוטיס ומרווין‪".‬‬
‫התברר שיש הרבה תועלת בענקית המתה‪ .‬טיפסנו מעליה כדי לחצות את הביצה הקפואה‪.‬‬
‫ואז גילינו שאנחנו יכולים לטפס על כף הרגל השמאלית שלה כדי להגיע למדף הסלע הראשון‬
‫של הצוק‪.‬‬
‫טיפסנו עד שם‪ ,‬ואני השקפתי מעלה אל חמש מאות המטרים הנותרים של צוק סלע אנכי‬
‫קפוא‪" .‬מעולה‪ .‬עכשיו מתחיל הכיף האמיתי‪".‬‬
‫"הלוואי שעדיין הייתי יכולה לעוף‪ ",‬מילמלה סאם‪.‬‬
‫תיארתי לעצמי שהיא יכולה לעוף עם החלפת צורה כלשהי‪ ,‬אבל אחרי השיחה שלנו‬
‫אתמול בלילה החלטתי לא להזכיר את זה‪.‬‬
‫בליץ נתן את התרמיל שלו להארת'סטון והגמיש את אצבעותיו השמנמנות‪" .‬אל דאגה‪,‬‬
‫ילדים‪ .‬אתם מטפסים עם גמד היום‪".‬‬
 ‫הסתכלתי עליו במצח מקומט‪" .‬אז עכשיו אתה מטפס הרים‪ ,‬ולא רק מעצב אופנה?"‬
‫"אמרתי לך‪ ,‬ילד‪ ,‬הגמדים נוצרו מהרימות שהתחפרו בבשר של יומיר‪".‬‬
‫"ונראה שאתה גאה בזה משום־מה‪".‬‬
‫"סלעים הם בשבילנו כמו‪ ...‬טוב‪ ,‬דברים שהם לא סלעים‪ ".‬הוא הכניס אגרוף לפני הצוק‪.‬‬
‫במקום שהאגרוף שלו יישבר‪ ,‬הוא יצר באבן שקע בגודל מאחז־יד‪" .‬אני לא אומר שזה יהיה‬
‫מהיר או קל‪ .‬נדרש ממני הרבה מאמץ לעצב סלע‪ .‬אבל אנחנו מסוגלים לעשות את זה‪".‬‬
‫העפתי מבט בסאם‪" .‬ידעת שגמדים מסוגלים להכניס אגרופים לסלע?"‬
‫"לא‪ .‬זה חדש לי‪".‬‬
‫הארת'סטון נאנח‪ .‬נשתמש בחבל הקסום? מעדיף לא ליפול למוות‪.‬‬
‫צמרמורת עברה בי‪ .‬לא יכולתי לחשוב על החבל אַ נְ ְד ְסקוֹטי בלי לחשוב על הזאב‪ ,‬ולא‬
‫אהבתי לחשוב על הזאב‪" .‬נזדקק לחבל כדי לכבול את פנריר‪ ,‬נכון? אני לא רוצה לעשות‬
‫שום דבר שעלול להחליש את החבל‪".‬‬
‫"אל תדאג‪ ,‬ילד‪ ".‬בליץ שלף את חבל המשי‪" .‬החבל הזה לא יכול להיחלש‪ .‬והארת'סטון‬
‫צודק‪ .‬כדאי שניקשר כולנו ליתר ביטחון‪".‬‬
‫"ככה אם ניפול‪ ",‬אמרה סאם‪" ,‬ניפול יחד‪".‬‬
‫"מקובל עלי‪ ",‬אמרתי והתאמצתי לכבוש את הפחד‪" .‬אני אוהב למות עם חברים‪".‬‬
‫נקשרנו זה לזה ויצאנו בעקבות המדריך שלנו‪ ,‬מעצב הסלעים והביגוד‪ ,‬במעלה הר‬
‫אתם־צוחקים־עלי‪.‬‬
‫שמעתי חסרי בית יוצאי צבא מתארים את המלחמה כתשעים וחמישה אחוזי שעמום עם‬
‫חמישה אחוזי אימה‪ .‬הטיפוס על הצוק היה קרוב יותר לחמישה אחוזי אימה עם תשעים‬
‫וחמישה אחוזי כאב נורא‪ .‬הזרועות שלי רעדו‪ .‬הרגליים שלי שיקשקו‪ .‬בכל פעם שהסתכלתי‬
‫למטה‪ ,‬רציתי לבכות או להקיא‪.‬‬
‫למרות מאחזי הידיים והרגליים שבליצֶ ן יצר‪ ,‬הרוח כמעט העיפה אותי למטה כמה פעמים‪.‬‬
‫לא היה מה לעשות מלבד להמשיך לטפס‪.‬‬
‫ידעתי בוודאות שאלמלא כוחות ולהלה שלי‪ ,‬לא הייתי שורד‪ .‬מגנס ‪ 1.0‬כבר היה נופל אל‬
‫מותו‪ .‬לא הבנתי איך הארת'סטון מסתדר בקצה החבל‪ ,‬אבל הוא הסתדר‪ .‬וסאם‪ ...‬בת של אל‬
‫או לא בת של אל‪ ,‬היא לא היתה איינהריי‪ .‬אבל היא לא התלוננה‪ ,‬לא היססה‪ ,‬לא החליקה —‬
‫וטוב שכך‪ ,‬כי היא טיפסה ישירות מעלי‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬כשהשמים התחילו להחשיך‪ ,‬הגענו לפסגה‪ .‬למטה‪ ,‬בקניון שממנו טיפסנו‪,‬‬
‫היתה הענקית קטנה כל כך‪ ,‬שנדמה שמדובר בגופה בגודל רגיל‪ .‬הנהר ניצנץ באור העמום‪.‬‬
‫אם המחנה של ת'ור עדיין היה שם‪ ,‬לא ראיתי זכר ממנו‪.‬‬
‫בכיוון ההפוך היה יטונהיים פרוש תחתינו כמו נוף במיקרוסקופ אלקטרוני — פסגות‬
‫משוננות במידה בלתי אפשרית‪ ,‬צוקי גביש‪ ,‬ערוצים מלאי עננים אובליים כמו חיידקים‬
‫מרחפים‪.‬‬
‫החדשות הטובות‪ :‬יכולתי לראות את המצודה של הענק‪ .‬מעבר לפער ברוחב קילומטר בהקו‬
‫חלונות באור אדמדם על צלע הר‪ .‬צריחים היתמרו מהפסגה כאילו עוצבו מהסלע בסגנון‬
‫הגמדי‪ ,‬ולא נבנו‪.‬‬
‫החדשות הרעות‪ :‬הזכרתי את הפער ברוחב קילומטר? פסגת הצוק שעליה עמדנו לא היתה‬
‫אלא מישור צר‪ .‬התהום מהעבר האחר היתה תלולה בדיוק כמו זאת שממנה טיפסנו‪.‬‬
‫לאור העובדה שנדרש לנו יום שלם להגיע לכאן‪ ,‬חישבתי שנגיע למצודה בעוד שישה‬
‫חודשים‪ ,‬זה הכול‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬היום היה שני בערב‪ ,‬והאי של הזאב היה אמור להתגלות ביום‬
‫רביעי‪.‬‬
‫"בואו נחנה כאן הלילה‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬אולי בבוקר נמצא דרך יותר מוצלחת לחצות‪".‬‬
‫למרות לחץ הזמן‪ ,‬איש לא התווכח‪ .‬כולנו היינו תשושים ופשוט קרסנו‪.‬‬
‫כפי שקורה לעתים קרובות‪ ,‬באור השחר הרענן מצבנו נראה גרוע בהרבה‪.‬‬
‫לא היו שם מדרגות‪ ,‬או חבלי אומגה נוחים‪ ,‬או טיסות ישירות למצודה של גיירד‪ .‬עמדתי‬
‫להסתכן בגרזן בפרצוף ולהציע שסאם תחליף צורה — אולי לכיסנאי דואה‪ ,‬ותישא אותנו על‬
‫גבה — אבל הארת'סטון סימן‪ :‬יש לי רעיון‪.‬‬
‫הוא שלף אבן רונה‪:‬‬

‫"זה כמו האות אם באנגלית‪ ",‬אמרתי‪.‬‬

‫הוא ניענע בראש ואיית את השם‪ :‬א־ה־ו־ו־ז‪.‬‬
‫"ברור‪ ",‬אמרתי‪" .‬לקרוא לזה 'אם' היה הרבה יותר מדי קל‪".‬‬
‫סאם לקחה את האבן מכף היד של הארת'‪" .‬אֶ הְ וָוז‪ .‬אני מכירה את הרונה הזאת‪ .‬היא‬
‫מסמלת סוס‪ ,‬נכון? הצורה שלה מזכירה אוכף‪".‬‬
‫הסתכלתי על הרונה בעיניים מצומצמות‪ .‬הרוח היתה כל כך קרה וחזקה‪ ,‬שהיה לי קשה‬
‫להפעיל את הדמיון‪ ,‬אבל הסמל עדיין נראה לי כמו האות "אם"‪" .‬במה זה עוזר לנו?"‬
‫הארת'סטון סימן‪ :‬המשמעות היא סוס‪ ,‬תחבורה‪ .‬אולי דרך להגיע — והוא הצביע על‬
‫המצודה‪.‬‬
‫בליצֶ ן ליטף את זקנו בהרהור‪" .‬נשמע כמו קסם חזק‪ .‬ניסית אותו בעבר?"‬
‫הארת'סטון הניד בראשו לשלילה‪ .‬אל תדאג‪ .‬אני מסוגל לזה‪.‬‬
‫"אני יודע שאתה מסוגל‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬אבל כבר הגעת עד קצה גבול היכולת שלך כמה‬
‫פעמים‪".‬‬
‫יהיה בסדר‪ ,‬התעקש הארת'‪.‬‬
‫"לא נראה לי שיש לנו בררה‪ ",‬אמרתי‪" .‬הרי זה לא שמישהי פה יכולה להצמיח כנפיים או‬
 ‫משהו‪".‬‬
‫"אני אדחף אותך למטה‪ ",‬הזהירה אותי סאם‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬החליט בליצֶ ן‪" ,‬בואו ננסה‪ .‬אני מתכוון לרונה‪ ,‬לא לדחוף את מגנס מההר‪ .‬אולי‬
‫הארת' יצליח לזמֵ ן מסוק‪".‬‬
‫"גיירד ישמע אותנו אם נתקרב במסוק‪ ",‬אמרתי‪" .‬ויזרוק עלינו סלעים‪ .‬ויהרוג אותנו‪".‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" ,‬אז אולי מסוק חמקן‪ .‬אליך‪ ,‬הארת'סטון!"‬
‫סאם החזירה לו את האבן‪ .‬הארת' העביר מעליה את כף היד‪ ,‬והשפתיים שלו נעו כאילו הוא‬
‫בודק איך זה עשוי להישמע‪.‬‬
‫אבן הרונה התפוצצה בעננת אבק‪ .‬הארת' בהה באבקה הלבנה שנשרה מבין אצבעותיו‪.‬‬
‫"אני מניח שזה לא היה אמור לקרות?" שאלתי‪.‬‬
‫"חברים‪ "...‬הקול של סאם היה כל כך שקט‪ ,‬שהוא כמעט נבלע ברוח‪.‬‬
‫היא הצביעה למעלה‪ ,‬אל צורה אפורה שהסתערה עלינו מתוך העננים‪ .‬הדמות נעה במהירות‬
‫כזאת והתמזגה טוב כל כך בשמים‪ ,‬שלא קלטתי מה היצור הזה עד שהוא כמעט דרס אותנו‬
‫— סוס בגודל כפול מהרגיל‪ ,‬עם פרווה מתנחשלת כמו פלדה נוזלית‪ ,‬רעמה לבנה מתבדרת‬
‫ועיניים שחורות נוצצות‪.‬‬
‫לסוס לא היו כנפיים‪ ,‬אבל הוא דהר באוויר בקלילות כמו במורד מדרון מתון‪ .‬רק כשהוא‬
‫נחת לצדנו‪ ,‬קלטתי שיש לו ארבע‪ ,‬חמש‪ ,‬שש‪ ...‬שמונה רגליים — שתיים במקום כל רגל‬
‫של סוס רגיל‪ ,‬כמו הגלגלים הכפולים בסמיטריילר‪.‬‬
‫פניתי אל הארת'סטון‪" .‬תקשיב‪ ,‬כשאתה מזמן סוס‪ ,‬זה חתיכת סוס‪".‬‬
‫הארת'סטון חייך חיוך רחב‪ .‬ואז העיניים שלו התגלגלו והראש שלו צנח קדימה‪ .‬הצלחתי‬
‫לתפוס אותו ולהוריד אותו בעדינות לקרקע בזמן שבליצֶ ן וסאם הלכו בזהירות סביב הסוס‪.‬‬
‫"זה — זה ל־לא יכול להיות‪ ",‬גימגם בליצֶ ן‪.‬‬
‫"צאצא של ְסלֵייפְּ ניר?" תהתה סאם‪" .‬אלים‪ ,‬איזו חיה יפהפייה‪".‬‬
‫הסוס טמן את אפו בכף ידה‪ ,‬בבירור מרוצה מהמחמאה‪.‬‬
‫התקדמתי לעברו‪ ,‬מרותק למראה העיניים הנבונות והעמידה המלכותית‪ .‬הוא הכניס במונח‬
‫"כוחות סוס" משמעות חדשה‪ .‬הוא הקרין עוצמה‪.‬‬
‫"מישהו מוכן לערוך בינינו היכרות?" שאלתי‪.‬‬
‫סאם התנערה מהבהייה מלאת ההערצה‪" .‬אני‪ ...‬אני לא יודעת מי הוא‪ .‬הוא נראה כמו‬
‫ְסלֵייפְּ ניר‪ ,‬הסוס של אודין‪ ,‬אבל לא יכול להיות שזה הוא‪ .‬רק אודין מסוגל לזמן אותו‪ .‬אני‬
‫מניחה שזה אחד הבנים של ְסלֵייפְּ ניר‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬הוא מדהים‪ ".‬הושטתי יד‪ .‬השפתיים של הסוס ריפרפו על אצבעותי‪" .‬הוא ידידותי‪.‬‬
‫והוא בהחלט גדול מספיק לשאת את כולנו מעבר לתהום‪ .‬זה יהיה בסדר מבחינתך‪ ,‬חבר?"‬
‫הסוס צהל‪ ,‬כאילו אומר‪ ,‬ברור‪ ,‬בשביל זה אני כאן‪.‬‬
‫"שמונה הרגליים‪ "...‬עמדתי לומר ממש מוזרות‪ ,‬אבל שיניתי את דעתי‪" .‬אדירות‪ .‬איך זה‬
 ‫קרה?"‬
‫"סלֵייפְּ ניר היה אחד הילדים של לוקי‪ .‬הם נוטים לצאת‪...‬‬ ‫בליצֶ ן העיף מבט בסאם‪ְ .‬‬
‫מעניינים‪".‬‬
‫חייכתי‪" .‬אז הסוס הזה הוא אחיין שלך‪ ,‬סאם?"‬
‫היא נעצה בי מבט זועם‪" .‬אנחנו לא הולכים להיכנס לזה‪".‬‬
‫"איך זה שאבא שלך הוא גם אבא של סוס?"‬
‫בליצֶ ן השתעל‪" .‬למעשה‪ ,‬לוקי היה אמא של ְסלֵייפְּ ניר‪".‬‬
‫"מה‪"?...‬‬
‫"אנחנו ממש לא הולכים להיכנס לזה‪ ",‬הזהירה אותי סאם‪.‬‬
‫תייקתי את זה ברשימת הדברים שאבדוק אחר כך‪" .‬בסדר‪ ,‬מר סוס‪ ,‬מכיוון שאנחנו לא‬
‫יודעים איך קוראים לך‪ ,‬אני אקרא לך סטנלי‪ ,‬כי אתה נראה לי כמו סטנלי‪ .‬זה בסדר‬
‫מבחינתך?"‬
‫נדמה שהסוס מושך בכתפיו‪ ,‬ומבחינתי זה הספיק‪.‬‬
‫השכבנו את הארת'סטון על הגב הארוך־במיוחד של סטנלי כמו שק תפוחי אדמה אלפיים‪.‬‬
‫כולנו עלינו בעקבותיו‪.‬‬
‫"אנחנו רוצים להגיע למצודה ההיא שם‪ ,‬סטנלי‪ ",‬אמרתי לסוס‪" .‬רצוי בצורה חמקנית‪.‬‬
‫הולך?"‬
‫הסוס צהל‪ .‬הייתי משוכנע למדי שהוא מזהיר אותי שאחזיק חזק‪.‬‬
‫תהיתי במה בדיוק אני אמור להחזיק‪ ,‬כי לא היו לו מושכות או אוכף‪ .‬הסוס בטש בסלעים‬
‫בארבע פרסותיו הקדמיות‪ .‬הוא זינק משפת הצוק וצלל היישר למטה‪.‬‬
‫וכולנו מתנו‪.‬‬
 ‫‪53‬‬

‫איך להרוג ענקים בנימוס‬

‫סתם‪ ,‬סתם‪ ,‬אני צוחק‪.‬‬

‫רק הרגשנו כאילו אנחנו הולכים למות‪.‬‬
‫הסוס נהנה כנראה מתחושת הנפילה החופשית‪ .‬אני לא‪ .‬תפסתי בכוח בצווארו וצרחתי‬
‫באימה צרופה )קשה לומר שזה היה חמקני במיוחד(‪ .‬בליצֶ ן תפס במותניים שלי‪ ,‬ומאחוריו‬
‫הצליחה סאם איכשהו להישאר על גב הסוס וגם למנוע מהארת'סטון לצנוח אל האבדון‪.‬‬
‫היה נדמה שאנחנו נופלים שעות‪ ,‬אם כי סביר להניח שעברו רק שנייה או שתיים‪ .‬בפרק‬
‫הזמן הזה עלו בדעתי כמה וכמה שמות ססגוניים יותר לסטנלי‪ .‬בסופו של דבר שמונה‬
‫הרגליים שלו נכנסו לפעולה כמו גלגלי רכבת‪ .‬התיישרנו והתחלנו לטפס‪.‬‬
‫סטנלי חצה ענן‪ ,‬זיגזג לאורך צלע ההר ונחת על אדן חלון קרוב לראש המצודה‪ .‬ירדתי ממנו‬
‫ברגליים רועדות ועזרתי לאחרים להוריד את הארת'סטון‪.‬‬
‫אדן החלון היה כה רחב‪ ,‬שארבעתנו והסוס‪ ,‬שעמדנו בפינה אחת שלו‪ ,‬נראינו קטנים כמו‬
‫עכברים‪ .‬לחלון לא היתה זגוגית )לא נראה לי שהיתה בעולם כולו די זכוכית בשביל חלון‬
‫בגודל כזה(‪ ,‬אבל סטנלי נחת מאחורי וילון‪ ,‬ככה שאיש לא היה מבחין בנו מבפנים גם אם היה‬
‫מסתכל במקרה בכיוון החלון בחיפוש אחר עכברים‪.‬‬
‫"תודה‪ ,‬חבר‪ ",‬אמרתי לסטנלי‪" .‬זה היה מבעית‪ .‬כאילו‪ ,‬מעולה‪".‬‬
‫סטנלי צנף‪ .‬הוא נשך אותי נשיכה קלה וידידותית ונעלם בעננת אבק‪ .‬במקום שעמד עד‬
‫לפני רגע נחה רונת אֶ הְ וָוז‪.‬‬
‫"אני חושב שהוא חיבב אותי‪ ",‬ציינתי‪.‬‬
‫בליצֶ ן קרס לצד הארת'סטון ואמר‪" :‬אה‪".‬‬
‫נראה שסאם היא היחידה שלא עברה התמוטטות עצבים‪ .‬למעשה‪ ,‬היא נראתה מאושרת‪.‬‬
‫העיניים שלה נצצו‪ ,‬והיא לא הצליחה להפסיק לחייך‪ .‬כנראה היא באמת אהבה לעוף‪ ,‬גם אם‬
‫בנפילה חופשית על סף מוות על גב סוס עם שמונה רגליים‪.‬‬
‫"ברור שסטנלי חיבב אותך‪ ",‬היא הרימה את אבן הרונה‪" .‬הסוס הוא אחד מבעלי החיים‬
‫המקודשים לפריי‪".‬‬
‫"הא‪ ".‬חשבתי על השוטרים הרכובים שפיטרלו בגן הציבורי של בוסטון‪ .‬הסוסים תמיד היו‬
‫ידידותיים כלפי‪ ,‬גם כשהרוכבים עליהם לא‪ .‬פעם אחת‪ ,‬כששוטר התחיל לתחקר אותי‪ ,‬הסוס‬
‫שלו פרץ פתאום בדהרה היישר אל ענף עץ נמוך‪.‬‬
‫"תמיד אהבתי סוסים‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"במקדשים של פריי גידלו עדרי סוסים‪ ",‬אמרה לי סאם‪" .‬שום בן תמותה לא הורשה‬
‫לרכוב עליהם ללא רשות מהאל‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬חבל שסטנלי לא ביקש את רשותי לפני שהוא הסתלק‪ ",‬אמרתי‪" .‬אין לנו אסטרטגיית‬
‫יציאה‪ ,‬ולא נראה שהארת'סטון יוכל להטיל לחשים נוספים בזמן הקרוב‪".‬‬
‫האלף חזר להכרה‪ ...‬פחות או יותר‪ .‬הוא נשען על בליץ‪ ,‬ציחקק ללא קול וסימן רנדומלית‪:‬‬
‫פרפר‪ .‬פלופ‪ .‬יאי‪ .‬בליצֶ ן החזיק בכוח בבטנו ובהה בחלל כאילו שוקל דרכים מעניינות למות‪.‬‬
‫סאם ואני התגנבנו אל קצה הווילון‪ .‬הצצנו מעבר לו וגילינו שאנחנו נמצאים בגובה התקרה‬
‫של חדר בגודל אצטדיון‪ .‬אש בערה באח‪ ,‬גדולה כמו שרפה שהצית המון משתולל‪ .‬היציאה‬
‫היחידה היתה דלת עץ סגורה בקצה השני של החדר‪ .‬במרכזו‪ ,‬על שולחן אבן‪ ,‬אכלו שתי‬
‫ענקיות ארוחת ערב‪ .‬הן תלשו חתיכות ממשהו שהזכיר לי את החיה הצלויה בהיכל המשתאות‬
‫בוולהלה‪.‬‬
‫הענקיות לא נראו גדולות כמו הענקית המתה בנהר‪ ,‬אבל היה קשה לדעת בוודאות‪.‬‬
‫ביטונהיים אי אפשר להסתמך על קנה מידה‪ .‬הרגשתי כאילו העיניים שלי מנסות שוב ושוב‬
‫להסתגל למראות מקטינות או מגדילות‪.‬‬
‫סאם דחקה בזרועי‪" .‬תראה‪".‬‬
‫היא הצביעה על כלוב ציפורים שהיה תלוי מהתקרה‪ ,‬בערך בגובה העיניים שלנו‪ .‬בתוך‬
‫הכלוב דישדשה על מצע של קש ברבורה לבנה ומדוכאת למראה‪.‬‬
‫"זאת ולקיריה‪ ",‬אמרה סאם‪.‬‬
‫"איך את יודעת?"‬
‫"אני פשוט יודעת‪ .‬ויותר מזה‪ ...‬אני די בטוחה שזאת גונילה‪".‬‬
‫צמרמורת עברה בי‪" .‬מה היא עושה כאן?"‬
‫"מחפשת אותנו‪ .‬הוולקיריות גששיות מעולות‪ .‬אני מתארת לעצמי שהיא הגיעה לכאן לפנינו‬
‫ו‪ "...‬סאם עשתה פנטומימה של יד חוטפת משהו מהאוויר‪.‬‬
‫"אז‪ ...‬אנחנו משאירים אותה כאן?"‬
‫"ושהענקיות יטרפו אותה? ברור שלא‪".‬‬
‫"היא הפלילה אותך‪ .‬בגללה סילקו אותך מהוולקיריות‪".‬‬
‫"היא עדיין המפקדת שלי‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬היא‪ ...‬טוב‪ ,‬היו לה סיבות לא לבטוח בי‪ .‬לפני‬
‫כמה מאות שנים היה בן לוקי שהצליח להיכנס לוולהלה‪".‬‬
‫"הוא וגונילה התאהבו‪ ",‬ניחשתי‪" .‬קיבלתי רושם כזה בסיור שהיא ערכה לי בבית המלון‪".‬‬
‫סאם הינהנה‪" .‬בן לוקי בגד בה‪ .‬התברר שהוא באמת מרגל של אבא שלנו‪ .‬הוא שבר לה‬
‫את הלב‪ .‬טוב‪ ...‬אני חושבת שהבנת את הרעיון‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬אין לי שום כוונה לנטוש אותה‬
‫כאן ולהניח לה למות‪".‬‬
‫נאנחתי‪" .‬טוב‪".‬‬
‫ניתקתי את התליון שלי‪.‬‬
‫ג'ק הלהב התעורר לחיים בקול זמזום‪.‬‬
‫"הגיע הזמן‪ ",‬אמר‪" .‬מה פיספסתי אתמול?"‬
‫"שעות ארוכות של טיפוס‪ ",‬אמרתי לו‪" .‬עכשיו יש כאן שתי ענקיות נוספות‪ .‬מה דעתך‬
‫לעוף להן לתוך האף?"‬
‫הלהב משך ביד שלי והציץ מעבר לקצה הווילון‪" .‬בן אדם‪ ,‬אנחנו נמצאים על אדן החלון‬
‫שלהן‪ .‬טכנית חצינו את הסף אל הבית שלהן‪".‬‬
‫"אז?"‬
‫"אז אתה חייב לציית לכללים! להרוג אותן בבית שלהן ללא התגרות מצדן יהיה ממש גס‬
‫רוח!"‬
‫"בטח‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא היינו רוצים להרוג אותן בגסות רוח‪".‬‬
‫"תקשיב‪ ,‬סניור‪ ,‬זכויות האורח וזכויות המארח הן פרוטוקולים חשובים בעולם הקסם‪ .‬הם‬
‫מונעים הידרדרות של מצבים‪".‬‬
‫בליצֶ ן נאנק בפינה‪" .‬הלהב צודק‪ ,‬ילד‪ .‬אנחנו צריכים פשוט להיכנס‪ ,‬לתבוע את זכויותינו‬
‫כאורחים ולהתמקח על הדברים שאנחנו מחפשים‪ .‬אם הענקיות ינסו להרוג אותנו‪ ,‬אז נוכל‬
‫לתקוף‪".‬‬
‫הארת'סטון שיהק‪ ,‬גיחך וסימן‪ :‬מכונת כביסה‪.‬‬
‫סאם הנידה בראשה‪" .‬אתם ממילא לא במצב ללכת לשום מקום‪ .‬בליץ‪ ,‬תישאר כאן ותשגיח‬
‫על הארת'סטון‪ .‬מגנס ואני ניכנס‪ ,‬נמצא את הפטיש של ת'ור ונשחרר את גונילה‪ .‬אם משהו‬
‫ישתבש‪ ,‬תצטרכו למצוא דרך להציל אותנו‪".‬‬
‫"אבל‪ "...‬בליצֶ ן כיסה על פיו באגרוף במאמץ לא להקיא‪" .‬טוב‪ ...‬בסדר‪ .‬איך תרדו לשם?"‬
‫סאם הציצה מעבר לאדן החלון‪" .‬נשתלשל לרצפה באמצעות החבל הקסום שלך‪ .‬ואז פשוט‬
‫ניגש אל הענקיות ונציג את עצמנו‪".‬‬
‫"אני שונא את התוכנית הזאת‪ ",‬אמרתי‪" .‬קדימה‪ ,‬בואי נעשה את זה‪".‬‬
 ‫‪54‬‬

‫מדוע לא רצוי להשתמש בסכין כקרש קפיצה‬

‫לעשות סנפלינג במורד הקיר היה החלק הקל‪.‬‬

‫כשהגענו למטה‪ ,‬התעוררו בי ספקות רציניים‪ .‬הענקיות בהחלט היו קטנות יותר מאחותן‬
‫המתה — הגובה שלהן היה חמישה־עשר מטרים בערך‪ .‬אם היו מבקשים ממני להתאבק עם‬
‫אחת הבהונות שלהן‪ ,‬הייתי מנצח בקלות‪ .‬אבל לא מצאו חן בעיני הסיכויים כנגד ענקית‬
‫שלמה‪.‬‬
‫"אני מרגיש כמו ג'ק והאפונים‪ ",‬רטנתי‪.‬‬
‫סאם צחקה בשקט‪" .‬מאיפה לדעתך הגיע הסיפור הזה? זה זיכרון תרבותי — תיאור שעבר‬
‫מפה לאוזן של מה שקורה כשבני אדם מגיעים ליטונהיים‪".‬‬
‫"יופי‪".‬‬
‫הלהב זימזם בידי‪" .‬חוץ מזה‪ ,‬אתה לא יכול להיות ג'ק‪ .‬אני ג'ק‪".‬‬
‫עם ההיגיון הזה לא יכולתי להתווכח‪.‬‬
‫ניווטנו על פני רצפת האבן‪ ,‬בשממה של תלתלי אבק‪ ,‬שאריות מזון ושלוליות שומן‪.‬‬
‫האש באח היתה חמה עד כדי כך שהבגדים שלי העלו אדים‪ .‬השיער שלי פיצפץ‪ .‬ריח הגוף‬
‫של הענקיות — תערובת של חומר רטוב ובשר חמוץ — היה קטלני כמעט כמו חרב באף‪.‬‬
‫הגענו למרחק צעקה משולחן האוכל‪ ,‬אבל שתי הענקיות עדיין לא הבחינו בנו‪ .‬הן נעלו‬
‫סנדלים‪ ,‬לבשו שמלות עור במידה ‪ 120‬וענדו מחרוזות בסגנון "משפחת קדמוני" עשויות‬
‫מסלעים מלוטשים‪ .‬השיער השחור השמנוני שלהן היה קלוע בצמות‪ .‬הפנים האפורות שלהן‬
‫נצבעו בסומק ובשפתון מכוערים מאוד‪ .‬יועץ האופנה שלי בליצֶ ן לא היה איתי‪ ,‬אבל ניחשתי‬
‫שהאחיות התייפייפו לקראת ערב בנות‪ ,‬גם אם בקושי הגיעה שעת ארוחת הצהריים‪.‬‬
‫"מוכן?" שאלה אותי סאם‪.‬‬
‫התשובה היתה לא‪ ,‬אבל נשמתי נשימה עמוקה וצעקתי‪" ,‬שלום!"‬
‫הענקיות המשיכו לפטפט‪ ,‬לחבוט עם הכוסות בשולחן וללעוס בשר‪.‬‬
‫ניסיתי שוב‪" .‬הֵ י!"‬
‫הגברות הענקיות קפאו‪ .‬הן סרקו את החדר‪ .‬בסופו של דבר הענקית השמאלית איתרה‬
 ‫אותנו‪ .‬היא פרצה בצחוק‪ ,‬מרססת תמד וחתיכות בשר‪" .‬עוד בני אדם! אני לא מאמינה!"‬
‫הענקית האחרת רכנה מעלינו‪" .‬עוד ולקיריה? ו‪ "...‬היא ריחרחה את האוויר‪" .‬ילד‬
‫איינהריי‪ .‬מעולה! בדיוק תהיתי מה נאכל לקינוח‪".‬‬
‫"אנחנו דורשים את זכויותינו כאורחים!" צעקתי‪.‬‬
‫הענקית השמאלית עשתה פרצוף חמוץ‪" .‬אוי‪ ,‬נו‪ ,‬היית חייב לעשות את זה?"‬
‫"אנחנו רוצים לעשות סחר חליפין‪ ".‬הצבעתי על כלוב הציפורים‪ ,‬שנמצא כה גבוה מעלינו‪,‬‬
‫שיכולתי לראות את התחתית החלודה שלו תלויה למעלה כמו ירח‪" .‬תמורת שחרור‬
‫הברבורה‪ .‬וגם‪ ...‬אתן יודעות‪ ,‬אם יש לכן במקרה כלי נשק גנובים או משהו כזה‪ .‬כאילו‪ ,‬לא‬
‫יודע‪ ,‬פטיש נניח‪".‬‬
‫"ערמומי‪ ",‬רטנה סאם‪.‬‬
‫הענקיות החליפו מבטים כאילו מתאמצות לא לצחקק‪ .‬הן ללא ספק שתו בנדיבות מהתמד‬
‫כבר די הרבה זמן‪.‬‬
‫"טוב ויפה‪ ",‬אמרה הענקית משמאל‪" .‬שמי יאלְ פ‪ .‬זאת אחותי גְ ֵרייפ‪ .‬אנחנו מסכימות לארח‬
‫אתכם בזמן סחר החליפין‪ .‬מה שמותיכם?"‬
‫"אני מגנס‪ ,‬בן נטלי‪ ",‬אמרתי‪" .‬וזאת‪"..‬‬
‫"סאמירה‪ ,‬בת עאישה‪ ",‬אמרה סאם‪.‬‬
‫"ברוכים הבאים לבית אבינו גיירד‪ ",‬אמרה יאלפ‪" .‬אבל אני בקושי שומעת אתכם משם‪.‬‬
‫אכפת לכם שאניח אתכם על כיסא?"‬
‫"אממ‪ ,‬טוב‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫האחות האחרת גרייפ חטפה אותנו כמו צעצועים‪ .‬היא הניחה אותנו על כיסא ריק עם מושב‬
‫בגודל סלון‪ .‬השולחן נמצא כמטר וחצי מעל הראש שלי‪.‬‬
‫"אוי‪ ",‬אמרה גרייפ‪" .‬זה עדיין נמוך מדי‪ .‬אני יכולה להרים את הכיסא עבורכם?"‬
‫סאם התחילה לומר‪" :‬מגנס‪"...‬‬
‫אני פלטתי‪" ,‬בטח‪".‬‬
‫בצווחת עליצות הניפה גרייפ את הכיסא שלנו בכוח מעל ראשה‪ .‬אלמלא גב הכיסא‪ ,‬היינו‬
‫סאם ואני נמחצים כנגד התקרה‪ .‬גם ככה נפל עלינו מטר של טיח‪.‬‬
‫גרייפ הניחה את הכיסא‪ .‬עבר רגע עד שהעיניים שלי הפסיקו להתגלגל‪ .‬ואז ראיתי את‬
‫הפנים הזועפות של הענקיות גוהרות מעלי‪.‬‬
‫"זה לא עבד‪ ",‬אמרה גרייפ באכזבה ברורה‪.‬‬
‫"ברור שזה לא עבד‪ ",‬רטנה יאלפ‪" .‬את אף פעם לא עושה את התכסיס כמו שצריך‪ .‬אמרתי‬
‫לך‪ ,‬זה צריך להיות מושב בלי גב‪ ,‬כמו שרפרף‪ .‬והיינו צריכות להתקין את הדוקרנים בתקרה‬
‫כמו שאמרנו‪".‬‬
‫"ניסיתן להרוג אותנו!" אמרתי‪" .‬זה מפר את כללי האירוח המנומס‪".‬‬
‫"להרוג אתכם?" יאלפ נראתה נעלבת‪" .‬איזו האשמה חסרת בסיס‪ .‬אחותי בסך הכול עשתה‬
 ‫כפי שביקשתם‪ .‬היא ביקשה את רשותכם להרים את הכיסא‪".‬‬
‫"בעצמך אמרת שזה היה תכסיס‪".‬‬
‫"באמת?" יאלפ מיצמצה‪ .‬הריסים שלה‪ ,‬המכוסים טונות מסקרה‪ ,‬נראו מקרוב כמו מסלול‬
‫מכשולים מכוסה בוץ‪" .‬אני די בטוחה שלא‪".‬‬
‫הסתכלתי על להב הקיץ‪ ,‬שעדיין נמצא ביד שלי‪" .‬ג'ק‪ ,‬הן הפרו את כללי האירוח? כי‬
‫לנסות להרוג אותנו נראה לי די גבולי‪".‬‬
‫"רק אם הן יודו בכוונות שלהן‪ ",‬אמר ג'ק‪" .‬והן טוענות שזאת היתה תאונה‪".‬‬
‫שתי הענקיות הזדקפו‪.‬‬
‫"להב מדבר?" אמרה יאלפ‪" .‬הממ‪ ,‬מעניין‪".‬‬
‫"אתם בטוחים שאתם לא רוצים שארים את הכיסא עבורכם שוב?" הציעה גרייפ‪" .‬אני‬
‫יכולה לרוץ למטבח להביא שרפרף‪ .‬אין בעיה‪".‬‬
‫"מארחות מכובדות‪ ",‬אמרה סאם בקול רועד‪" ,‬בבקשה הניחו אותנו בעדינות ובבטחה על‬
‫השולחן שלכן‪ ,‬כדי שנוכל להתמקח‪".‬‬
‫גרייפ רטנה לעצמה בהתמרמרות‪ ,‬אבל עשתה כפי שסאם ביקשה‪ .‬הענקית הניחה אותנו‬
‫לצד הסכין והמזלג שלה‪ ,‬שהיו בערך בגודל שלי‪ .‬הגביע שלה היה יכול לשמש מגדל מים‬
‫מצוין לעיירה קטנה‪ .‬קיוויתי שלא קוראים לו "בום טראח"‪.‬‬
‫"אז מה‪ "...‬גרייפ התיישבה בכבדות בכיסא שלה‪" .‬אתם רוצים לשחרר את הברבורה?‬
‫תצטרכו לחכות עד שאבא שלנו יחזור הביתה כדי לנהל משא ומתן על השחרור שלה‪ .‬היא‬
‫האסירה שלו‪ ,‬לא שלנו‪".‬‬
‫"היא ולקיריה‪ ,‬כמובן‪ ",‬הוסיפה יאלפ‪" .‬עפה דרך החלון שלנו אתמול בלילה‪ .‬היא סירבה‬
‫להתגלות בדמותה האמיתית‪ .‬חשבה שתוכל לעבוד עלינו אם תישאר בתחפושת הברבורה‬
‫המטופשת הזאת‪ ,‬אבל אבא היה חכם ממנה‪".‬‬
‫"באסה‪ ",‬אמרתי‪" .‬טוב‪ ,‬ניסינו‪".‬‬
‫"מגנס‪ "...‬נזפה בי סאם‪" .‬מארחות נכבדות‪ ,‬תסכימו לפחות לא להרוג את הברבורה עד‬
‫שתהיה לנו הזדמנות לדבר עם גיירד?"‬
‫יאלפ משכה בכתפיה‪" .‬כמו שאמרתי‪ ,‬אבא יכריע את גורלה‪ .‬יכול להיות שהוא יסכים‬
‫לשחרר אותה אם תמסרו את עצמכם במקומה‪ ,‬אבל אני לא יודעת‪ .‬אנחנו צריכים משהו‬
‫פיקנטי לנזיד הערב‪".‬‬
‫"בואו נשמור את זה על אש קטנה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"וזה רק ביטוי‪ ",‬נחפזה סאם להוסיף‪" .‬החבר שלי בשום פנים ואופן לא נתן לכן רשות‬
‫לשמור שום דבר על אש קטנה‪ ,‬בעיקר לא אותנו‪".‬‬
‫"יפה לך‪ ",‬אמרתי לה‪.‬‬
‫סאם הסתכלה עלי במבט של אתה כזה דביל‪ .‬התחלתי להתרגל למבט הזה‪.‬‬
‫יאלפ שילבה את זרועותיה‪ ,‬שיצרו מדף סלע כנגד החזה שלה‪" .‬אמרתם שאתם רוצים‬
 ‫להתמקח גם על כלי נשק גנוב?"‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬משהו אֵ ל־רעמי‪ ,‬אם יש לכן — לא שאל רעם כלשהו איבד כלי נשק‬
‫כלשהו‪"...‬‬
‫גרייפ ציחקקה‪" .‬הו‪ ,‬כן‪ ,‬יש לנו משהו כזה‪ ...‬משהו ששייך לת'ור עצמו‪".‬‬
‫כיוון שת'ור לא היה שם לקלל‪ ,‬סאם מילאה את מקומו ורטנה כמה הערות שאני לא חושב‬
‫שהיו מוצאות חן בעיני סבא וסבתא שלה‪.‬‬
‫"אלה רק ביטויים‪ ",‬מיהרתי להוסיף‪" .‬החברה שלי לא נתנה לכם רשות לעשות‪ ...‬משהו‬
‫מהדברים הגסים והססגוניים האלה‪ .‬האם תתמקחו איתנו על הפ‪ ...‬על כלי הנשק שהזכרתן?"‬
‫"כמובן!" יאלפ חייכה חיוך גדול‪" .‬למעשה‪ ,‬אני מעדיפה לגמור עם זה בזריזות כי לאחותי‬
‫ולי יש פגישה‪"...‬‬
‫"עם ענקי כפור‪ .‬תאומים לוהטים‪ ",‬אמרה גרייפ‪.‬‬
‫"‪...‬אז אנחנו מציעות לכם עסקה הוגנת‪ ",‬המשיכה יאלפ‪" .‬ניתן לכם את כלי הנשק של ת'ור‬
‫תמורת הלהב המדבר הנחמד שלכם‪ .‬ונשחרר את הברבורה — אני די בטוחה שלאבא לא‬
‫תהיה בעיה עם זה — אם תמסרו את עצמכם בתמורה‪ .‬בשום מקום אחר לא יציעו לכם כזאת‬
‫עסקה משתלמת‪".‬‬
‫"זאת ממש לא עסקה משתלמת‪ ",‬נהמה סאם‪.‬‬
‫"אז אתם יכולים לסרב‪ ",‬אמרה גרייפ‪" ,‬וללכת לשלום‪ .‬לנו זה לא משנה‪".‬‬
‫ג'ק רטט בעלבון‪ ,‬והרונות שלו זהרו‪" .‬מגנס‪ ,‬אתה בחיים לא תמסור אותי‪ ,‬נכון? אנחנו‬
‫חברים! אתה לא כמו אבא שלך‪ ,‬אתה לא תזרוק אותי ברגע שתראה משהו שמוצא חן בעיניך‬
‫יותר‪".‬‬
‫חשבתי על ההצעה של לוקי‪ ,‬שאתן את הלהב לדוד רנדולף‪ .‬בזמנו באמת התפתיתי לעשות‬
‫את זה‪ .‬עכשיו זה לא נשמע אפשרי בכלל — ולא רק כי הענקיות רצו להכניס אותנו לכלוב‬
‫ולאכול אותנו לארוחת ערב‪ .‬ג'ק כבר הציל את חיינו פעמיים‪ .‬חיבבתי אותו‪ ,‬גם אם מדי פעם‬
‫הוא קרא לי סניור‪.‬‬
‫אפשרות אחרת עלתה בדעתי‪ .‬רעיון גרוע‪ ,‬כן‪ ,‬אבל טוב יותר מההצעה של הענקיות‪.‬‬
‫"ג'ק‪ ",‬אמרתי‪" ,‬שאלה היפותטית‪ .‬אם הייתי מספר לענקיות האלה איך הרגנו את אחותן‪,‬‬
‫זה היה מפר את כללי האירוח?"‬
‫"מה?" צעקה יאלפ‪.‬‬
‫הרונות של ג'ק קרנו בגוון אדמדם עליז‪" .‬שום בעיה‪ ,‬חבריקו‪ ,‬כי זה קרה לפני שנעשינו‬
‫אורחים כאן‪".‬‬
‫"יופי‪ ".‬חייכתי אל הענקיות‪" .‬הרגנו את אחותכן — גדולה‪ ,‬מכוערת‪ ,‬ניסתה לחסום את‬
‫הנהר ולהטביע את ת'ור? כן‪ ,‬זהו‪ .‬אז היא מתה‪".‬‬
‫"שקרים!" יאלפ זינקה על רגליה‪" .‬בני אנוש עלובים! לא ייתכן שהייתם מסוגלים להרוג‬
‫את אחותנו!"‬
 ‫"האמת שהלהב שלי עף לה לתוך האף ועשה לה מקושקשת מהמוח‪".‬‬
‫גרייפ נהמה בזעם‪" .‬הייתי צריכה למעוך אתכם כמו חרקים! ארור היעדרם של השרפרף‬
‫ודוקרני התקרה הממוקמים היטב!"‬
‫אני חייב להודות‪ ,‬היה קצת מלחיץ ששתי ענקיות רוכנות מעלי ושואגות איומי מוות‪.‬‬
‫אבל סאם נשארה רגועה‪.‬‬
‫היא הצביעה על גרייפ בגרזן שלה במבט מאשים‪" .‬אז כן ניסית להרוג אותנו לפני רגע!"‬
‫"ברור‪ ,‬מטומטמת!"‬
‫"וזה מפר את כללי האירוח‪".‬‬
‫"למי אכפת?" צעקה גרייפ‪.‬‬
‫"ללהב של מגנס אכפת‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬ג'ק‪ ,‬שמעת מה היא אמרה?"‬
‫"בטח שמעתי‪ .‬אני רק רוצה לציין שהמאמץ בהריגת שתי הענקיות עלול להיות יותר‬
‫מדי‪"...‬‬
‫"תעשה את זה!" השלכתי את הלהב‪.‬‬
‫ג'ק הסתחרר מעלה‪ ,‬היישר אל תוך הנחיר הימני של גרייפ והחוצה מהשמאלי‪ .‬הענקית‬
‫קרסה והחדר רעד בעוצמה ‪ 6.8‬בסולם ריכטר‪.‬‬
‫יאלפ כבשה צרחה‪ .‬היא כיסתה את האף והפה שלה וכשלה סביב‪ ,‬בעוד ג'ק מנסה לשווא‬
‫לדקור את דרכו דרך האצבעות שלה‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬היא מתנגדת!" צעק ג'ק‪" .‬אפשר לקבל קצת עזרה כאן?"‬
‫"מגנס!" סאם דחפה את סכין הסטייקים של הענקיות עד שפת השולחן‪ .‬הלהב התמשך‬
‫מעבר לקצה כמו קרש קפיצה‪.‬‬
‫הבנתי מה היא רוצה שאעשה‪ .‬זה היה מטורף‪ ,‬אז פעלתי לפני שיהיה לי זמן לחשוב על זה‬
‫לעומק‪ .‬רצתי בשיא המהירות אל הסכין וקפצתי אל קצה הלהב‪.‬‬
‫סאם צעקה‪" ,‬רגע!"‬
‫אבל אני כבר הייתי באוויר‪ .‬נחַ תי על הסכין‪ ,‬והיא ניתזה מעלה בזמן שאני הושלכתי קדימה‪.‬‬
‫התוכנית פעלה פחות או יותר‪ .‬נחַ תי על המושב הריק של הכיסא‪ ,‬שלא נמצא נמוך מספיק‬
‫מתחתי כדי להרוג אותי‪ ,‬אבל הנפילה הספיקה כדי שאשבור רגל‪ .‬יש! הכאב ניתז כמו ברק‬
‫לאורך עמוד השדרה שלי‪.‬‬
‫ליאלפ היה פחות מזל‪ .‬סכין הסטייקים המסתחררת פגעה בחזה שלה‪ .‬היא לא שיפדה אותה‪.‬‬
‫היא אפילו לא חדרה את השמלה שלה‪ ,‬אבל הדקירה גרמה לה לפלוט צעקה‪ .‬היא הורידה את‬
‫הידיים מהפרצוף ותפסה אוטומטית בחזה שלה‪ ,‬ודרך המלך אל האף שלה נפתחה בפני ג'ק‪.‬‬
‫כעבור רגע יאלפ שכבה מתה על הרצפה לצד אחותה‪.‬‬
‫"מגנס!" סאם השתלשלה מהשולחן וקפצה לצדי אל הכיסא‪" .‬אידיוט! רציתי שתעזור לי‬
‫לזרוק מלחייה על הסכין! לא ציפיתי שתקפוץ עליה בעצמך!"‬
‫"על לא דבר‪ ",‬הפנים שלי התעוותו‪" .‬וחוץ מזה‪ ,‬איה‪".‬‬
 ‫"היא נשברה?"‬
‫"כן‪ .‬אל תדאגי‪ ,‬אני מחלים מהר‪ .‬תני לי שעה‪"...‬‬
‫"אני לא חושבת שיש לנו‪ "...‬התחילה סאם לומר‪.‬‬
‫מהחדר הסמוך רעם קול עמוק‪" ,‬בנות‪ ,‬חזרתי!"‬
 ‫‪55‬‬

‫הדיוויזיה המוטסת הראשונה של הגמדים‬

‫נושאת אותי לקרב‬

‫קשה לומר שקיים תזמון מוצלח לחזרתו של אבא ענק הביתה‪.‬‬

‫אבל כשאתה יושב בסלון שלו עם רגל שבורה‪ ,‬וגופות שתי הבנות שלו שרועות על הרצפה‬
‫לידך‪ ...‬זה תזמון גרוע במיוחד‪ .‬סאם ואני החלפנו מבטים‪ ,‬בעוד הצעדים המהדהדים של‬
‫הענק הולכים ומתקרבים מהחדר הסמוך‪.‬‬
‫הפנים של סאם הביעו‪ :‬אין לי כלום‪.‬‬
‫גם לי‪ ,‬יש לציין‪ ,‬לא היה כלום‪.‬‬
‫וזה בדיוק מסוג הרגעים שאתה שמח לראות בהם גמד‪ ,‬אלף וברבורה צונחים אל הכיסא‬
‫שלך‪ .‬בליצֶ ן והארת' היו קשורים למצנח ברתמה‪ ,‬והארת' נשא בזרועותיו את גונילה בצורתה‬
‫כברבורה‪ .‬בליצֶ ן משך בידיות ההיגוי ונחת נחיתה מושלמת‪ .‬המצנח נאסף מאחוריו — יריעת‬
‫משי בצבע טורקיז‪ ,‬שתאמה בצורה מושלמת את החליפה שלו‪ .‬זה היה החלק היחיד בכל‬
‫העניין שלא הפתיע אותי‪.‬‬
‫"איך?" שאלתי‪.‬‬
‫בליצֶ ן נשף בביטול‪" .‬למה אתה כל כך המום? אתם הסחתם את דעת הענקיות מספיק זמן‪.‬‬
‫רק גמד עלוב באמת לא היה מסוגל לאלתר וו אחיזה‪ ,‬לירות חבל מהחלון אל כלוב הציפורים‪,‬‬
‫לחצות את החדר‪ ,‬לשחרר את הברבורה ולהשתמש במצנח חירום כדי לרדת לכאן‪".‬‬
‫סאם צבטה את גשר האף שלה‪" .‬היה לך מצנח חירום כל הזמן הזה?"‬
‫"אל תהיי מצחיקה‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬גמדים תמיד לוקחים איתם מצנחי חירום‪ .‬אתם לא?"‬
‫"נדבר על זה אחר כך‪ ",‬אמרתי‪" .‬נכון לעכשיו‪"...‬‬
‫"בנות?" קרא הענק מהחדר הסמוך‪ .‬הוא קצת הבליע את המילה‪" .‬א־איפה אתן?"‬
‫נקשתי באצבעותי‪" .‬קדימה‪ ,‬חברים‪ ,‬תנו לי אופציות‪ .‬סאם‪ ,‬את וגונילה יכולות להסוות‬
‫אותנו?"‬
‫"החיג'אב שלי יכול לכסות שני אנשים‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬וגונילה‪ ...‬מכך שהיא עדיין בצורת‬
 ‫ברבור‪ ,‬אני מסיקה שהיא חלשה מדי לחזור לצורה הרגילה שלה‪".‬‬
‫הברבורה קירקרה‪.‬‬
‫"אני מפרשת את זה כאישור‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬זה עלול לקחת כמה שעות‪".‬‬
‫"שאין לנו כרגע‪ ".‬הסתכלתי על הארת'‪" .‬רונות?"‬
‫אין כוח‪ ,‬סימן הארת'‪ ,‬למרות שלא באמת היה צורך שיאמר לי את זה‪ .‬הוא עמד זקוף והיה‬
‫בהכרה‪ ,‬אבל עדיין נראה כאילו דרס אותו סוס עם שמונה רגליים‪.‬‬
‫"ג'ק!" קראתי‪" .‬איפה ג'ק?"‬
‫מהשולחן מעלינו הלהב קרא‪" ,‬אחי‪ ,‬מה? אני מתרחץ בגביע‪ .‬אין פרטיות בבית הזה?"‬
‫"מגנס‪ ",‬אמרה סאם‪" ,‬אתה לא יכול לבקש ממנו להרוג שלושה ענקים ברצף‪ .‬המאמץ‬
‫באמת יהרוג אותך הפעם‪".‬‬
‫הצעדים בחדר הסמוך התגברו‪ .‬נשמע שהענק כושל‪" .‬יאלפ? גרייפ? אני נשבע — היק!‬
‫— אם אתן שוב מסמסות לענקי הכפור האלה‪ ,‬אני אמלוק לכן את הצוואר!"‬
‫"הרצפה‪ ",‬החלטתי‪" .‬תורידו אותי לרצפה!"‬
‫בליצֶ ן הניף אותי‪ ,‬ואני כמעט התעלפתי מרוב כאב‪ .‬הוא צעק‪" ,‬תחזיק חזק!" וזינק מהכיסא‪.‬‬
‫איכשהו הוא הצליח לדאות איתי למטה בשלום‪ .‬עד שהתאוששתי‪ ,‬סאם‪ ,‬הארת' וברבורת‬
‫המחמד החדשה שלו כבר עמדו לצדנו‪ .‬נראה שהם גלשו במורד רגל הכיסא כמו על עמוד‬
‫כבאים‪.‬‬
‫רעדתי מרוב בחילה‪ .‬הפנים שלי היו חלקלקות מזיעה‪ ,‬ונדמה שהרגל השבורה שלי היא‬
‫פצע פעור אחד גדול‪ ,‬אבל לא היה לנו זמן לזוטות כגון הכאב הנורא שלי‪ .‬מתחת לדלת חדר‬
‫האוכל צל רגליו של הענק הלך והתקרב‪ ,‬הלך והחשיך‪ ,‬גם אם נראה שהוא מתקדם בזיגזגים‪.‬‬
‫"בליצֶ ן‪ ,‬קח אותי אל מתחת לדלת!" אמרתי‪" .‬אנחנו חייבים ליירט את גיירד‪".‬‬
‫"סליחה?" שאל הגמד‪.‬‬
‫"אתה חזק! ואתה ממילא סוחב אותי‪ .‬מהר!"‬
‫בליצֶ ן רץ ברטינות לעבר הדלת‪ ,‬וכל טלטול שילח מדקרת כאב אל העורף שלי‪ .‬המצנח‬
‫נגרר מאחורינו‪ .‬סאם והארת' באו בעקבותינו‪ ,‬והברבורה קירקרה במורת רוח בזרועותיו של‬
‫הארת'סטון‪.‬‬
‫ידית הדלת התחילה להסתובב‪ .‬צללנו מתחת לדלת והגחנו מהצד השני‪ ,‬בדיוק בין רגלי‬
‫הענק‪.‬‬
‫צעקתי‪" :‬הֵ י‪ ,‬מה העניינים!"‬
‫גיירד כשל לאחור‪ .‬אני לא חושב שהוא היה מוכן לגמד מוצנח נושא בן אדם‪ ,‬ואחריו עוד בן‬
‫אדם ואלף נושא ברבורה‪.‬‬
‫גם אני לא הייתי מוכן למה שראיתי‪.‬‬
‫קודם כול‪ ,‬גודל החדר שנכנסנו אליו היה בערך חצי מהקודם‪ .‬בקנה מידה רגיל הוא היה‬
‫נחשב מפואר‪ .‬רצפת השיש השחורה בהקה‪ .‬בין שורות עמודי אבן ניצבו מחתות ברזל מלאות‬
‫פחמים לוהטים‪ ,‬כמו עשרות עמדות ברביקיו‪ .‬אבל גובה התקרה היה רק כשמונה מטרים‪.‬‬
‫אפילו הדלת שמתחתיה עברנו היתה קטנה יותר מהצד הזה‪ ,‬למרות שלא היה בזה היגיון‪.‬‬
‫לא היה אפשר להידחק בחזרה מתחת לדלת‪ .‬למעשה‪ ,‬לא הבנתי איך יאלפ או גרייפ הצליחו‬
‫לעבור בכלל בפתח‪ ,‬אלא אם כן הגודל שלהן השתנה כשעברו מחדר לחדר‪.‬‬
‫אולי ככה הן עשו את זה‪ .‬הענקים הרי היו מחליפי צורה‪ .‬קסם ואשליה היו טבע שני‬
‫עבורם‪ .‬אם הייתי נשאר שם עוד הרבה זמן‪ ,‬הייתי צריך להשיג אספקה רצינית של כדורים‬
‫נגד בחילה ומשקפי תלת־ממד‪.‬‬
‫מולנו גיירד עדיין כשל סביב‪ ,‬ותמד ניתז מקרן השתייה שלו‪.‬‬
‫"מי'תם?" הוא שאל‪ ,‬מבליע את המילים‪.‬‬
‫"אורחים!" קראתי‪" .‬אנחנו דורשים את זכויותינו ככאלה!"‬
‫התקשיתי להאמין שהן עדיין בתוקף‪ ,‬בעיקר כיוון שהרגנו את המארחות שלנו‪ ,‬אבל הלהב‬
‫שלי עם השיגעון לנימוסים עדיין נמצא בחדר הסמוך‪ ,‬נשטף מהנזלת של הענקיות‪ ,‬אז אף‬
‫אחד לא התווכח איתי‪.‬‬
‫המצח של גיירד התקמט‪ .‬הוא נראה כאילו הגיע ממסיבה פרועה‪ ,‬וזה היה מוזר כי השעה‬
‫היתה מוקדמת‪ .‬מתברר שענקים חוגגים כל יום‪ ,‬כל היום‪.‬‬
‫הוא לבש ז'קט ארגמן מקומט‪ ,‬חולצת כפתורים שחורה מחוץ למכנסיים‪ ,‬מכנסי פסים‬
‫מחויטים ונעליים יפות שהרבה חיות עם עור לכה מתו כדי לייצר אותן‪ .‬השיער הכהה שלו‬
‫הוחלק לאחור‪ ,‬אבל פה ושם הזדקר באי־סדר‪ .‬היו לו זיפים בני שלושה ימים‪ .‬הוא הצחין ממי‬
‫דבש תוססים‪ .‬הרושם הכללי היה פחות "חיית מועדונים אופנתית" ויותר "שיכור מהודר"‪.‬‬
‫הקטע הכי מוזר היה הגודל שלו‪ .‬אני לא אומר שהוא היה נמוך‪ .‬שישה מטרים הם בהחלט‬
‫גובה נאה אם אתה מחפש שחקן לאן־בי־אֵ יי או צריך מישהו שיחליף נורה‪ .‬אבל הבחור היה‬
‫זעיר בהשוואה לבנות שלו‪ ,‬שכמובן היו מתות עכשיו‪.‬‬
‫גיירד גיהק‪ .‬על פי הבעת הפנים שלו‪ ,‬נדרש לו מאמץ אדיר כדי לנסח מחשבה הגיונית‪" .‬אם‬
‫אתם אורחים‪ ...‬למה הברבורה שלי אצלכם? ואיפה הבנות שלי?"‬
‫סאם צחקה צחוק מעושה‪" .‬מה‪ ,‬הבנות המצחיקות האלה? התמקחנו איתן על הברבורה‬
‫שלך‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬הן על הרצפה בחדר השני‪ .‬הן לא נראות כל כך טוב‪ ".‬עשיתי פנטומימה של‬
‫שתייה מבקבוק‪ ,‬מה שכנראה בילבל את הארת'סטון כי זה נראה כמו הסימן של אני אוהב‬
‫אותך‪.‬‬
‫נראה שגיירד הבין למה אני מתכוון‪ .‬הכתפיים שלו נרגעו מהמתח‪ ,‬כאילו המחשבה שהבנות‬
‫שלו מעולפות שיכורות על הרצפה לא מדאיגה אותו‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬הוא אמר‪" ,‬כל עוד הן לא — היק! — אירחו שוב את הבנים ההם‪ ,‬ענקי הכפור‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬רק אנחנו‪ ",‬הרגעתי אותו‪.‬‬
‫בליצֶ ן נאנק וזז מרגל לרגל‪ .‬הוא עדיין סחב אותי‪" .‬כבד‪".‬‬
 ‫הארת'סטון‪ ,‬שניסה לעקוב‪ ,‬סימן אני אוהב אותך לענק‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬גיירד האדיר!" אמרה סאם‪" .‬למעשה‪ ,‬באנו להתמקח על כלי הנשק של ת'ור‪ .‬הבנות‬
‫שלנו אמרו שהוא אצלך‪".‬‬
‫גיירד העיף מבט ימינה‪ .‬בקצה החדר‪ ,‬מוסתרת כמעט לגמרי מאחורי עמוד‪ ,‬היתה דלת ברזל‬
‫בגודל אנושי‪.‬‬
‫"וכלי הנשק נמצא מאחורי הדלת ההיא‪ ",‬ניחשתי‪.‬‬
‫העיניים של גיירד נפערו‪" .‬מה הכישוף הזה? איך ידעת?"‬
‫"אנחנו רוצים להתמקח על כלי הנשק‪ ",‬אמרתי שוב‪.‬‬
‫בזרועותיו של הארת'סטון גונילה קירקרה בכעס‪.‬‬
‫"וגם על שחרור הברבורה הזאת‪ ",‬הוסיפה סאם‪.‬‬
‫"הא!" גיירד התיז עוד קצת תמד מקרן השתייה שלו‪" .‬אני לא — היק! — צריך שום‬
‫דבר שיש לכם להציע‪ .‬אבל אולי תוכלו — גרעפס — לזכות בכלי הנשק ובאווזת הזהב‪".‬‬
‫"הברבורה‪ ",‬תיקנתי אותו‪.‬‬
‫"מה שהיא לא תהיה‪ ",‬אמר הענק‪.‬‬
‫בליצֶ ן ייבב‪" ,‬כבד‪ .‬ממש כבד‪".‬‬
‫הכאב ברגל שלי הקשה עלי לחשוב‪ .‬בכל פעם שבליצֶ ן זז רציתי לצרוח‪ ,‬אבל ניסיתי‬
‫לשמור על ראש צלול‪.‬‬
‫"אז על מה חשבת?" שאלתי את הענק‪.‬‬
‫"שעשעו אותי! הצטרפו אלי למשחק!"‬
‫"מה‪ ...‬סולמות ונחשים?"‬
‫"מה? לא! מסירות!" הוא סימן עם היד במורת רוח אל חדר האוכל‪" .‬יש לי רק בנות‪ .‬הן אף‬
‫פעם לא רוצות לשחק איתי מסירות‪ .‬אני אוהב לשחק במסירות! שחקו איתי מסירות‪".‬‬
‫העפתי מבט בסאם‪" .‬אני חושב שהוא רוצה לשחק מסירות‪".‬‬
‫"רעיון גרוע‪ ",‬היא מילמלה‪.‬‬
‫"נסו לשרוד עשר דקות!" אמר גיירד‪" .‬זה הכול! ואז אני אהיה — היק! — שמח‪".‬‬
‫"לשרוד?" שאלתי‪" .‬במשחק מסירות?"‬
‫"יפה‪ ,‬אתם מסכימים!" הוא כשל אל המחתה הקרובה ביותר ולקח גחלת לוהטת בגודל‬
‫כורסה‪" .‬תקפצו לגובה! ורחוק!"‬
 ‫‪56‬‬

‫אף פעם אל תגידו לגמד לקפוץ לגובה‬

‫"רוץ!" אמרתי לבליצֶ ן‪" .‬רוץ‪ ,‬רוץ‪ ,‬רוץ!"‬

‫בליצֶ ן‪ ,‬שעדיין גרר אחריו את המצנח‪ ,‬בקושי הצליח לא למעוד‪" .‬כבד‪ ,‬מאוד כבד‪ ",‬הוא‬
‫התנשף שוב‪.‬‬
‫עברנו בערך שישה מטרים לפני שגיירד צעק‪" ,‬תתפסו!"‬
‫ארבעתנו צללנו מאחורי העמוד הקרוב ביותר‪ ,‬בעוד קליע גחלת מוטח בו‪ .‬הגחלת פערה‬
‫חור בוער באבן ויצאה מהצד השני של העמוד‪ ,‬מרססת על הראשים שלנו אפר וניצוצות‪.‬‬
‫העמוד חרק‪ .‬סדקים התמשכו עד התקרה‪.‬‬
‫"רוצו יותר רחוק!" צעקה סאם‪.‬‬
‫כשלנו על פני החדר‪ ,‬בעוד גיירד אוסף גחלים ומשליך אותן בדייקנות מזעזעת‪ .‬אם הוא לא‬
‫היה שיכור‪ ,‬היינו בבעיה רצינית‪.‬‬
‫המטח הבא הבעיר את המצנח של בליצֶ ן‪ .‬סאם הצליחה לנתק אותו בגרזן שלה‪ ,‬אבל איבדנו‬
‫זמן יקר‪ .‬גוש נוסף של אפוקליפסה בוערת פער מכתש ברצפה ממש לידנו‪ ,‬חורך את הכנפיים‬
‫של גונילה ואת הצעיף של הארת'סטון‪ .‬ניצוצות ניתזו לעיניים של בליצֶ ן‪.‬‬
‫"התעוורתי!" הוא צווח‪.‬‬
‫"אני אכוון אותך!" צעקתי‪" .‬שמאלה! שמאלה! השמאלה האחר שלך!"‬
‫בינתיים‪ ,‬בצד האחר של החדר‪ ,‬גיירד עשה חיים משוגעים‪ .‬הוא שר בְּ יטונית‪ ,‬מעד ממחתה‬
‫למחתה‪ ,‬ופה ושם שפך על עצמו תמד‪" .‬נו באמת‪ ,‬אורחים קטנים! לא ככה משחקים מסירות‪.‬‬
‫אתם אמורים לתפוס את הגחלים ולזרוק אותן בחזרה!"‬
‫חיפשתי בייאוש אחר יציאות‪ .‬היתה שם דלת אחת נוספת‪ ,‬בקיר שמול חדר האוכל‪ ,‬אבל‬
‫היא היתה קטנה מכדי שנוכל לזחול מתחתיה וגדולה מכדי שנצליח לפתוח אותה בכוח‪ ,‬שלא‬
‫לציין את גזע העץ בקיבועי הברזל שחסם את הדלת‪.‬‬
‫בפעם הראשונה מאז שהפכתי לאיינהריי התעצבנתי שיכולת ההחלמה הסופר־מהירה שלי‬
‫לא מהירה מספיק‪ .‬אם אנחנו הולכים למות‪ ,‬רציתי לפחות לעמוד על הרגליים כשזה יקרה‪.‬‬
‫העפתי מבט בכיוון התקרה‪ ,‬שסדקים התפשטו בה מעל העמוד האחרון שגיירד פגע בו‪.‬‬
‫העמוד התעקם והיה על סף התרסקות‪ .‬זכרתי את הפעם הראשונה שאמא שלי הכריחה אותי‬
‫להקים את האוהל שלנו‪ .‬היה ממש סיוט להציב את המוטות‪ .‬כדי שיחזיקו את הגג‪ ,‬היה צריך‬
‫לאזן אותם בדיוק בצורה הנכונה‪ .‬להפיל אותם‪ ,‬לעומת זאת‪ ...‬היה ממש קל‪.‬‬
‫"יש לי רעיון‪ ",‬אמרתי‪" .‬בליצֶ ן‪ ,‬אתה תצטרך לסחוב אותי עוד קצת‪ ,‬אלא אם כן סאם‪"...‬‬
‫"אממ‪ ,‬לא‪ ",‬אמרה סאם‪.‬‬
‫"אין בעיה‪ ",‬ייבב בליצֶ ן‪" .‬הכול מעולה‪ .‬אני כמעט מסוגל לראות שוב‪".‬‬
‫"או־קיי‪ ,‬תקשיבו‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו הולכים לרוץ בכיוון הענק‪".‬‬
‫לא נזקקתי לשפת סימנים כדי לפענח את ההבעה של הארת'‪ :‬השתגעת? הברבורה‬
‫הסתכלה עלי באותה הבעה בדיוק‪.‬‬
‫"תסמכו עלי‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה הולך להיות כיף‪".‬‬
‫"בבקשה‪ ",‬התחננה סאם‪" ,‬שאלה לא יהיו המילים שיחרתו על המצבה שלי‪".‬‬
‫צעקתי אל הענק‪" ,‬הי‪ ,‬גיירד‪ ,‬אתה זורק כמו מישהו מפולקוונג!"‬
‫"מה? חוצפן!" גיירד התכופף לקחת עוד גחלת‪.‬‬
‫"ישר אליו‪ ",‬אמרתי לחברים שלי‪" .‬קדימה!"‬
‫הענק התכונן להשליך את הגחלת‪ ,‬ואני אמרתי לבליצֶ ן‪" ,‬ימינה‪ ,‬רוץ ימינה!"‬
‫כולנו צללנו מאחורי העמוד הקרוב ביותר‪ .‬הגחלת של גיירד חוררה אותו‪ .‬רמץ ניתז‪,‬‬
‫וסדקים נוספים התפשטו אל התקרה‪.‬‬
‫"שמאלה‪ ",‬אמרתי לחברים שלי‪" .‬בכיוונו‪ ,‬וקדימה עוד שורה‪".‬‬
‫"מה אתה‪ "?...‬העיניים של סאם נפערו כשהבינה‪" .‬אלים אדירים‪ ,‬אתה באמת מטורף‪".‬‬
‫"יש לך רעיון יותר טוב?"‬
‫"לצערי‪ ,‬לא‪".‬‬
‫חצינו בריצה את קו הראייה של גיירד‪.‬‬
‫"הבנות שלך לא שיכורות!" צעקתי‪" .‬הן מתות!"‬
‫"מה? לא!"‬
‫עוד גחלת ענקית הושלכה לעברנו‪ .‬היא פגעה בעמוד הקרוב ביותר בכוח כזה‪ ,‬שהוא‬
‫התמוטט לערמת לבני טטריס ענקית‪.‬‬
‫התקרה חרקה‪ .‬הסדקים התפשטו‪ .‬רצנו למעבר המרכזי‪ ,‬ואני צעקתי‪" ,‬שוב פיספסת!"‬
‫גיירד יילל בזעם‪ .‬הוא השליך מידו את קרן השתייה כדי לאסוף גחלים בשתי ידיים‪ .‬למרבה‬
‫המזל‪ ,‬הכעס והשימוש בשתי ידיים הקשו עליו לכוון‪ .‬הקפנו אותו בריצה‪ ,‬מזגזגים בין‬
‫העמודים‪ ,‬בזמן שהוא השליך גחלים לכל עבר‪ ,‬הפך מחתות ושבר עמודים‪.‬‬
‫צחקתי על החליפה של גיירד‪ ,‬על התסרוקת שלו‪ ,‬על נעלי הלכה שלו‪ .‬בסופו של דבר הענק‬
‫השליך עלינו עוד מחתה ומוטט את העמוד התומך האחרון בצד החדר שעמד בו‪.‬‬
‫"לסגת!" אמרתי לבליצֶ ן‪" .‬מהר! עכשיו!"‬
‫בליצֶ ן המסכן התנשף כולו‪ .‬רצנו לקצה החדר‪ ,‬בעוד גיירד צועק‪" ,‬פחדנים! אני אהרוג‬
 ‫אתכם!"‬
‫הענק לא היה מתקשה להשיג אותנו בריצה‪ ,‬אבל המוח השיכור שלו המשיך לחשוב במונחי‬
‫קליעה‪ .‬הוא חיפש מסביב גחלים נוספות‪ ,‬בעוד התקרה מתפוררת מעליו‪.‬‬
‫רק באיחור הוא הבין מה קורה‪ .‬הוא הסתכל למעלה וצרח‪ ,‬בעוד חצי מהחדר מתמוטט עליו‪.‬‬
‫גיירד הענק נקבר תחת אלף טונות של סלעים‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי על הרצפה מכוסה אבק ופסולת‪ ,‬עושה כמיטב יכולתי להשתעל‪.‬‬
‫האבק שקע בהדרגה‪ .‬במרחק כמה צעדים ממני סאם ישבה בשיכול רגליים‪ ,‬משתעלת כולה‬
‫גם היא‪ ,‬ונראתה כאילו התגלגלה בקמח‪.‬‬
‫"בליצֶ ן?" קראתי‪" .‬הארת'?"‬
‫מרוב דאגה שכחתי מהרגל השבורה שלי‪ .‬ניסיתי לקום והופתעתי לגלות שאני מסוגל לזה‪.‬‬
‫הרגל עדיין פעמה בכאב‪ ,‬אבל נשאה את משקלי‪.‬‬
‫בליצֶ ן כשל מתוך ענן אבק‪" .‬כאן‪ ".‬הקול שלו ציפצף‪ .‬החליפה שלו נהרסה‪ .‬השיער והזקן‬
‫שלו האפירו בטרם עת מאבק טיח‪.‬‬
‫כמעט הפלתי אותו בחיבוק‪" .‬אתה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬הגמד הכי חזק ומדהים בעולם‪".‬‬
‫"בסדר‪ ,‬ילד‪ ,‬בסדר‪ ".‬הוא טפח לי על הזרוע‪" .‬איפה הארת'סטון? הארת'!"‬
‫ברגעים כאלה שכחנו שלא ממש יעזור לקרוא להארת'סטון בצעקות‪.‬‬
‫"הנה הוא‪ ",‬קראה סאם וניקתה פסולת מעל האלף שנפל‪" .‬אני חושבת שהוא בסדר‪".‬‬
‫"השבח לאודין!" בליץ התחיל להתקדם לעברו‪ ,‬וכמעט נפל‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬רגע‪ ".‬עזרתי לו להישען על אחד העמודים שנותרו לעמוד‪" .‬תנוח קצת‪ .‬אני כבר‬
‫חוזר‪".‬‬
‫רצתי אל סאם ועזרתי לה לחלץ את הארת'סטון מההריסות‪.‬‬
‫השיער שלו העלה עשן‪ ,‬אבל מכל בחינה אחרת הוא נראה בסדר‪ .‬הקמנו אותו על הרגליים‪.‬‬
‫הוא מיד התחיל לנזוף בי בשפת הסימנים‪ :‬מטומטם! ניסית להרוג אותנו?‬
‫נדרש לי רגע לקלוט שהוא לא מחזיק את הברבורה‪.‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬איפה גונילה?"‬
‫מאחורי בליצֶ ן פלט צווחה‪ .‬הסתובבתי וגיליתי שהוא הפך לבן ערובה‪.‬‬
‫"אני כאן‪ ",‬נהמה גונילה‪ .‬היא חזרה לדמות אנושית ועמדה מאחורי בליצֶ ן עם חוד חנית‬
‫בוערת מוצמד לגרון שלו‪" .‬וארבעתכם חוזרים איתי לוולהלה כאסירים שלי‪".‬‬
 ‫‪57‬‬

‫סאם מפעילה את מנגנון החירום‬

‫גונילה דחקה את חוד החנית שלה כנגד עורק הצוואר של בליצֶ ן‪.‬‬
‫"אל תתקרבו‪ ",‬היא הזהירה אותי‪" .‬חבורה של נוכלים ושקרנים‪ ,‬כולכם‪ .‬אתם סיכנתם את‬
‫מידגרד ואת אוסגרד‪ ,‬התססתם את הענקים‪ ,‬חוללתם מהומה בכל העולמות‪"...‬‬
‫"גם הצלנו אותך מכלוב הציפורים‪ ",‬הוספתי‪.‬‬
‫"אחרי שפיתיתם אותי לכאן מלכתחילה!"‬
‫"אף אחד לא פיתה אותך‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא ביקשנו ממך לרדוף אחרינו‪".‬‬
‫"גונילה‪ ".‬סאמירה הניחה את הגרזן שלה על הרצפה‪" .‬תשחררי את הגמד‪ ,‬בבקשה‪".‬‬
‫"ארגג‪ ",‬אישר בליצֶ ן‪.‬‬
‫מפקדת הוולקיריות העיפה מבט בהארת'סטון‪" .‬אתה‪ ,‬אלף — אפילו אל תחשוב על זה‪.‬‬
‫שים את שקיק הרונות על הרצפה או שאני שורפת אותך כאן ועכשיו‪".‬‬
‫לא קלטתי שהארת'סטון מתכנן לפעול‪ .‬הוא ציית לפקודה של גונילה‪ ,‬אבל העיניים שלו‬
‫יקדו‪ .‬נראה שהוא רוצה לעשות לגונילה משהו הרבה יותר גרוע מאשר לתקוע אותה בגלגל‬
‫אוגרים ענקי‪.‬‬
‫סאם הרימה את כפות ידיה‪" .‬אנחנו לא נילחם בך‪ .‬בבקשה‪ ,‬תשחררי את הגמד‪ .‬כולנו‬
‫יודעים מה חנית ולקירית יכולה לעשות‪".‬‬
‫האמת שאני לא ידעתי‪ ,‬אבל ניסיתי להיראות כנוע וחסר אונים ככל האפשר‪ .‬כיוון שהייתי‬
‫מותש‪ ,‬זה לא היה קשה‪.‬‬
‫גונילה בחנה אותי‪" .‬איפה הלהב שלך‪ ,‬מגנס?"‬
‫סימנתי לעבר קצה החדר ההרוס‪" .‬בפעם האחרונה שבדקתי הוא עשה אמבטיה בגביע‪".‬‬
‫גונילה הירהרה בתשובה שלי‪ .‬זאת היתה הצהרה מהסוג שיש בו היגיון רק בעולם הפסיכי‬
‫של הוויקינגים‪" .‬טוב ויפה‪ ".‬היא דחפה את בליצֶ ן אלי‪.‬‬
‫היא הצליפה בחנית שלה בקשת כדי לדאוג שכולנו נישאר במרחק פגיעה‪ .‬האור שהחנית‬
‫הפיצה היה כה עז‪ ,‬שהרגשתי שאני מתבשל‪.‬‬
‫"אנחנו נחזור לאוסגרד ברגע שהכוחות שלי יתחדשו לגמרי‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬בינתיים‬
 ‫תסבירו לי למה שאלתם את הענקים על כלי הנשק של ת'ור‪".‬‬
‫"אה‪ "...‬נזכרתי שת'ור דרש במפורש שלא נגלה לאף אחד שהוא איבד את הפטיש שלו‪.‬‬
‫"טוב‪"...‬‬
‫"תכסיס‪ ",‬קטעה אותי סאם‪" ,‬כדי לבלבל את הענקים‪".‬‬
‫העיניים של גונילה הצטמצמו‪" .‬זה תכסיס מסוכן ביותר‪ .‬אם הענקים היו מאמינים שת'ור‬
‫איבד את הפטיש‪ ...‬ההשלכות לא יעלו על הדעת‪".‬‬
‫"אם כבר מדברים על דברים שלא יעלו על הדעת‪ ",‬אמרתי‪" ,‬סורט מתכוון לשחרר את‬
‫הזאב פנריר מחר בלילה‪".‬‬
‫"הלילה‪ ",‬תיקנה אותי סאם‪.‬‬
‫הקיבה שלי התהפכה‪" .‬רגע‪ ,‬היום לא יום שלישי? פרייה אמרה שהירח המלא יזרח ביום‬
‫רביעי‪"...‬‬
‫"שטכנית מתחיל עם שקיעת השמש ביום שלישי‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬הירח המלא יזרח הלילה‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬נהדר‪ ",‬אמרתי‪" .‬אז למה לא אמרת?"‬
‫"חשבתי שאתה יודע‪".‬‬
‫"שקט‪ ,‬שניכם!" פקדה גונילה‪" .‬מגנס צ'ייס‪ ,‬נפלת קורבן לשקרים של בת לוקי‪".‬‬
‫"את אומרת שהירח המלא לא יזרח הלילה?"‬
‫"לא‪ ,‬זה הלילה‪ .‬התכוונתי‪ "...‬גונילה הזעיפה פנים‪" .‬תפסיק לבלבל אותי!"‬
‫בליצֶ ן ייבב כשחנית האור שלה התקרבה אליו‪ .‬הארת'סטון התקדם באיטיות ונעמד לידי‬
‫באגרופים קפוצים‪.‬‬
‫הרמתי ידיים‪" .‬גונילה‪ ,‬אני בסך הכול אומר שאם לא תשחררי אותנו כדי שנוכל לעצור את‬
‫סורט‪"...‬‬
‫"אני הזהרתי אותך‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬אם תקשיב לסאמירה‪ ,‬רק תקרב את ריינרק‪ .‬ראה את‬
‫עצמך בר־מזל על כך שאני מצאתי אותך‪ ,‬ולא הוולקיריות האחרות שרודפות אחריכם‪ ,‬או‬
‫חבריך־לשעבר האיינהריאר‪ .‬כולם להוטים להוכיח את נאמנותם לוולהלה בכך שיהרגו אותך‪.‬‬
‫אני לפחות אדאג שתזכה למשפט צדק לפני שהברונים ישליכו את נשמתך אל יִ ינוּנְ ָגגָפּ!"‬
‫סאמירה ואני החלפנו מבטים‪ .‬לא היה לנו זמן להילכד ולהישלח לאוסגרד‪ .‬ובהחלט לא היה‬
‫לי זמן שישליכו את הנשמה שלי למקום שאפילו לא הייתי מסוגל לבטא את השם שלו‪.‬‬
‫הארת'סטון הציל אותנו‪ .‬הפנים שלו קפאו במבט של זוועה‪ .‬הוא הצביע אל מאחורי גונילה‬
‫כאילו גיירד קם מתוך ההריסות‪ .‬זה היה הטריק הכי ישן בתשעת העולמות‪ ,‬והוא פעל‪.‬‬
‫גונילה העיפה מבט לאחור‪ .‬סאם הסתערה עליה במהירות מסחררת‪ .‬במקום לנסות להפיל‬
‫את מפקדת הוולקיריות‪ ,‬היא פשוט נגעה במגן הזרוע המוזהב של גונילה‪.‬‬
‫האוויר רטט‪ ,‬כאילו מישהו הפעיל שואב אבק תעשייתי‪.‬‬
‫גונילה צרחה‪ .‬היא הסתכלה על סאם בזעם‪" .‬מה‪"...‬‬
‫הוולקיריה התכווצה‪ .‬היא קרסה אל תוך עצמה לנקודת אור ונעלמה‪.‬‬
 ‫"סאם?" לא האמנתי למראה עיני‪" .‬את‪ ...‬את הרגת אותה?"‬
‫"ברור שלא!" סאם החטיפה לזרוע שלי )למרבה המזל‪ ,‬אני לא נעלמתי(‪" .‬בסך הכול‬
‫החזרתי אותה לוולהלה‪".‬‬
‫"מגן הזרוע?" שאל בליצֶ ן‪.‬‬
‫סאם חייכה בצניעות‪" .‬לא ידעתי אם זה יפעל‪ .‬כנראה עדיין לא מחקו את טביעות האצבעות‬
‫שלי ממאגר הנתונים של ולהלה‪".‬‬
‫הארת'סטון גילגל את היד‪ .‬תסבירי‪.‬‬
‫"במגיני הזרוע של הוולקיריות יש מנגנון הצלה לשעת חירום‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אם ולקיריה‬
‫נפצעת בקרב וזקוקה לטיפול מיידי‪ ,‬ולקיריה אחרת יכולה לשלוח אותה אל היכלות הריפוי‬
‫באמצעות מגע במגן הזרוע שלה‪ .‬היא מחולצת מיידית‪ ,‬אבל זה קסם חזק מאוד‪ .‬שימוש אחד‬
‫ממס את מגן הזרוע‪".‬‬
‫מיצמצתי‪" .‬אז גונילה נשלחה לוולהלה‪".‬‬
‫"אהה‪ .‬אבל זה לא קנה לנו הרבה זמן‪ .‬היא תחזור ברגע שתתאושש‪ .‬ואני בטוחה שהיא‬
‫תביא איתה תגבורת‪".‬‬
‫"הפטיש של ת'ור‪ ",‬אמרתי‪" .‬במחסן‪".‬‬
‫רצנו אל דלת הברזל הקטנה‪ .‬הייתי רוצה לומר שתיכננתי בדקדקנות את דפוס הקריסה של‬
‫התקרה כדי לוודא שהדלת לא תיקבר תחת ההריסות‪ .‬האמת שפשוט היה לי מזל‪.‬‬
‫הגרזן של סאם פרץ את המנעול במכה אחת‪ .‬הארת'סטון פתח בכוח את הדלת‪ .‬בפנים היה‬
‫ארון‪ ,‬שהיה ריק מלבד מוט ברזל בגודל מקל מטאטא שהושען בפינה‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרתי‪" .‬זה קצת מאכזב‪".‬‬
‫בליצֶ ן בחן את מוט הברזל‪" .‬אני לא בטוח‪ ,‬ילד‪ .‬אתה רואה את הרונות? זה לא ְמיֶילְ ניר‪,‬‬
‫אבל המטה הזה חושל בקסם רב־עוצמה‪".‬‬
‫סאם נראתה מאוכזבת‪" .‬אה‪ ...‬זה כלי הנשק של ת'ור‪ .‬פשוט לא כלי הנשק הנכון‪".‬‬
‫"הממ‪ ".‬בליצֶ ן הינהן ברוב חוכמה‪.‬‬
‫"הממ‪ ",‬אישרתי‪" .‬מישהו מוכן להסביר לי על מה אתם מדברים?"‬
‫"ילד‪ ,‬זה נשק הגיבוי של ת'ור‪ ",‬הסביר בליצֶ ן‪" .‬המטה היה מתנה מידידה שלו — הענקית‬
‫גְ ריד‪".‬‬
‫"שלוש שאלות‪ ",‬אמרתי‪" .‬אחת‪ :‬לת'ור יש ידידה ענקית?"‬
‫"כן‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬לא כל הענקים רעים‪".‬‬
‫"שתיים‪ :‬לכל הענקים יש שמות שמתחילים ב'גררר'?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫"שאלה שלישית‪ :‬ת'ור אומן לחימה או משהו? יש לו גם כאילו נונצ'קו גיבוי?"‬
‫"הי‪ ,‬ילד‪ ,‬אל תזלזל במטה‪ .‬הוא אולי לא מעשה ידי גמדים כמו הפטיש‪ ,‬אבל ברזל שחישלו‬
‫ענקים הוא דבר חזק מאוד‪ .‬אני מקווה שנוכל להרים אותו ולקחת אותו אל ת'ור‪ .‬אני בטוח‬
 ‫שהוא כבד ומוגן בלחשים‪".‬‬
‫"אל דאגה!" שאג קול מעלינו‪.‬‬
‫מאחד החלונות הגבוהים דאה אל הרעם אל החדר במרכבה רתומה לאוטיס ולמרווין‪ .‬ג'ק‬
‫הלהב ריחף לצדם‪.‬‬
‫ת'ור נחת מולנו בכל הדרו המרושל‪" .‬עבודה יפה‪ ,‬בני תמותה!" הוא חייך חיוך רחב‪.‬‬
‫"מצאתם את המטה‪ .‬זה יותר טוב מכלום!"‬
‫"ותקשיב‪ ,‬אחי‪ ",‬אמר ג'ק‪" ,‬אני עושה אמבטיה קצרצרה‪ .‬אני מסתובב‪ ,‬ומה אני רואה? לא‬
‫רק שיצאת מהחדר‪ ,‬גם מוטטת את היציאה‪ .‬מה להב אמור לחשוב‪ ,‬הא?"‬
‫התאפקתי לא לענות בעוקצנות‪" .‬כן‪ ,‬אתה צודק‪ .‬מצטער‪ ,‬ג'ק‪".‬‬
‫ת'ור הושיט יד לעבר ארון הציוד‪ .‬מוט הברזל התעופף אל היד המושטת‪ .‬ת'ור ניסה כמה‬
‫דקירות‪ ,‬חבטות וסחרורים‪" .‬כן‪ ,‬זה בהחלט יספיק עד שאני אמצא את‪ ...‬אה‪ ,‬כלי הנשק‬
‫האחר שרשמית לא הלך לאיבוד‪ .‬תודה רבה!"‬
‫ניסיתי להתאפק ולא להחטיף לו‪" .‬יש לך מרכבה מעופפת?"‬
‫"כמובן!" הוא צחק‪" .‬ת'ור ללא המרכבה המעופפת שלו הוא כמו גמד ללא מצנח חירום!"‬
‫"אמרתי לכם‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪.‬‬
‫"היית יכול להטיס אותנו לכאן‪ ",‬ציינתי‪" .‬היית יכול לחסוך לנו יום וחצי וכמה חוויות של‬
‫כמעט־מוות‪ .‬אבל נתת לנו לטפס על הצוק‪ ,‬לעבור את התהום‪"...‬‬
‫"לא הייתי חולם לגזול מכם את האפשרות להוכיח את גבורתכם!" אמר אל הרעם‪.‬‬
‫בליצֶ ן ייבב‪.‬‬
‫הארת'סטון סימן‪ ,‬אני שונא את האל הזה‪.‬‬
‫"בדיוק‪ ,‬מר אלף!" אמר ת'ור‪" .‬נתתי לכם הזדמנות להוכיח את עצמכם‪ .‬על לא דבר!"‬
‫אוטיס פעה ובטש בפרסותיו‪" .‬וחוץ מזה‪ ,‬הבוס לא היה יכול להופיע פה בלי הפטיש שלו‪,‬‬
‫בעיקר כיוון שהבת שלו היתה תקועה בכלוב הציפורים ההוא‪".‬‬
‫סאם נרתעה‪" .‬אתה ידעת את זה?"‬
‫ת'ור הביט בתיש שלו בזעף‪" .‬אוטיס‪ ,‬אני רואה שהגיע הזמן לנהל עוד שיחה על תיישים‬
‫שצריכים לסתום את הלוע‪".‬‬
‫"סליחה‪ ".‬אוטיס השפיל קרניים‪" .‬אתה יכול להרוג אותי‪ .‬זה בסדר‪".‬‬
‫מרווין נשך אותו קלות‪" .‬אתה מוכן לסתום? כל פעם שאתה נהרג‪ ,‬אני נהרג!"‬
‫ת'ור גילגל עיניים לתקרה‪'" .‬אילו חיות היית רוצה לרתום למרכבה שלך‪ ,‬ת'ור?' אבא שלי‬
‫שאל אותי‪ .‬הייתי יכול לבחור דרקונים או אריות‪ ,‬אבל לאאאא‪ ".‬הוא פנה אל סאם‪" .‬אם‬
‫לענות על השאלה שלך‪ ,‬כן‪ ,‬הרגשתי שגונילה כאן‪ .‬בדרך כלל אני מרגיש כשאחד הילדים‬
‫שלי בסביבה‪ .‬חשבתי לעצמי שאם תוכלו להציל אותה‪ ,‬זאת תהיה תוספת נחמדה‪ .‬זה מידע‬
‫רגיש‪ .‬תעריכי את זה שסיפרתי לך על זה‪ ,‬בת לוקי‪".‬‬
‫סאם נסוגה כמה סנטימטרים‪" .‬אתה ידעת? תקשיב‪ ,‬לורד ת'ור‪"...‬‬
‫"ילדה‪ ,‬תפסיקי לקרוא לי לורד‪ .‬אני אל עממי‪ ,‬לא לורד! ואל תדאגי‪ ,‬אני לא אהרוג אותך‪.‬‬
‫לא כל הילדים של לוקי מרושעים‪ .‬אפילו לוקי עצמו‪ "...‬הוא נאנח‪" .‬אני קצת מתגעגע‬
‫לבחור‪".‬‬
‫סאם שלחה בו מבט אלכסוני‪" .‬באמת?"‬
‫"כן‪ ,‬בטח‪ ".‬הוא גירד בזקנו האדום‪" .‬רוב הזמן רציתי להרוג אותו‪ ,‬למשל כשהוא גזר‬
‫לאשתי את כל השיער‪ ,‬או שיכנע אותי ללבוש שמלת כלה‪".‬‬
‫"רגע‪ ,‬מה?" שאלתי‪.‬‬
‫"אבל החיים מעניינים כשלוקי בסביבה‪ ",‬המשיך ת'ור בדבריו‪" .‬אנשים חושבים שאנחנו‬
‫אחים‪ ,‬וזה לא נכון‪ .‬הוא אחיו בדם של אודין‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אני מבין מאיפה התחילה השמועה‬
‫הזאת‪ .‬אני שונא להודות בזה‪ ,‬אבל לוקי ואני היינו צוות מוצלח‪".‬‬
‫"כמו מרווין ואני‪ ",‬הציע אוטיס‪" .‬הפסיכולוגית שלי אומרת‪"...‬‬
‫"תשתוק כבר‪ ,‬אידיוט!" אמר מרווין‪.‬‬
‫ת'ור סיחרר את מטה הברזל שלו‪" .‬בכל אופן‪ ,‬תודה על הנשק הזה‪ .‬הוא יעזור עד שאני‬
‫אמצא את הפריט האחר‪ .‬ובבקשה‪ ,‬אל תגלו לאף אחד שהוא הלך לאיבוד‪ .‬אפילו לא לילדים‬
‫שלי‪ .‬בעיקר לא לילדים שלי‪ .‬אחרת אני איאלץ להרוג אתכם‪ ,‬ואני עלול להרגיש רע עם זה‪".‬‬
‫"אבל מה תעשה בלי ְמיֶילְ ניר?" שאלה סאם‪" .‬איך‪"...‬‬
‫"אצפה בטלוויזיה?" הציע ת'ור‪" .‬אני יודע‪ ...‬גודל המסך והרזולוציה של המטה הזה‬
‫מגוחכים‪ ,‬אבל אני איאלץ להסתפק בו‪ .‬באשר אליכם‪ ,‬האי לוּנְ גְ ווי יתרומם מבין הגלים‬
‫הלילה‪ .‬אתם חייבים להזדרז! להתראות‪ ,‬בני תמותה‪ ,‬ו‪"...‬‬
‫"רגע‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו צריכים לדעת את המקום של האי‪".‬‬
‫המצח של ת'ור התקמט‪" .‬אה‪ ,‬כן‪ .‬הייתי אמור לומר לכם‪ .‬טוב‪ ,‬אתם פשוט צריכים לחפש‬
‫את הגמדים האחים במזח לונג וורף בבוסטון‪ .‬הם ייקחו אתכם לאי‪ .‬הסירה שלהם יוצאת‬
‫בדרך כלל עם השקיעה‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬גמדים‪ ",‬בליץ הינהן בשביעות רצון‪" .‬אז אפשר לסמוך עליהם?"‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ",‬אמר ת'ור‪" .‬הם ינסו להרוג אתכם בהזדמנות הראשונה‪ ,‬אבל מה לעשות‪ ,‬הם‬
‫יודעים את הדרך לאי‪".‬‬
‫"לורד ת'ו‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬ת'ור‪ ",‬אמרה סאם‪" ,‬לא תבוא איתנו? זה קרב חשוב — אדון‬
‫האש סורט‪ ,‬הזאב פנריר‪ .‬קרב שכזה ודאי ראוי לתשומת לבך‪".‬‬
‫עווית חלפה בעין הימנית של ת'ור‪" .‬הצעה נאה‪ .‬באמת‪ .‬הייתי שמח לבוא‪ ,‬אבל יש לי‬
‫פגישה חשובה‪"...‬‬
‫"'משחקי הכס'‪ ",‬הסביר מרווין‪.‬‬
‫"שקט!" ת'ור הניף את המטה שלו מעל ראשינו‪" .‬נצלו את זמנכם היטב‪ ,‬גיבורים‪ .‬התכוננו‬
‫לקרב והגיעו ללונג וורף עד השקיעה!"‬
‫החדר התחיל להסתחרר‪ .‬ג'ק הלהב עופף אל תוך היד שלי‪ ,‬ואני הוצפתי תשישות‪.‬‬
‫נשענתי על עמוד סמוך‪" .‬ת'ור‪ ,‬לאן אתה שולח אותנו?"‬
‫אל הרעם צחק‪" .‬להיכן שכל אחד מכם צריך להיות‪".‬‬
‫יטונהיים קרס סביבי כמו אוהל שנופל לי על הראש‪.‬‬
 ‫‪58‬‬

‫אני פוגש אלה דו־פרצופית‬

‫עמדתי לבדי בלב סופת שלגים בבנקר היל‪.‬‬

‫התשישות שלי התפוגגה‪ .‬ג'ק חזר לצורת תליון על הצוואר שלי‪ .‬זה לא היה הגיוני‪ ,‬אבל לא‬
‫נראה שאני חולם‪.‬‬
‫הרגשתי שאני באמת בצ'רלסטון‪ ,‬מהעבר האחר של הנהר מול בוסטון‪ ,‬בדיוק במקום‬
‫שהורידה אותנו ההסעה בטיול בית הספר בכיתה ד'‪ .‬יריעות שלג דקיקות הצליפו בבנייני‬
‫הלבנים‪ .‬הפארק עצמו לא היה אלא שדה לבן‪ .‬פה ושם נראה בו עץ חשוף‪ .‬במרכזו היתמר‬
‫אובליסק אפור אל שמי החורף‪ .‬אחרי הביקור במצודה של גיירד האנדרטה נראתה קטנה‬
‫ועלובה‪.‬‬
‫ת'ור אמר שהוא שולח אותי להיכן שאני צריך להיות‪ .‬למה אני צריך להיות כאן‪ ,‬ואיפה‬
‫נמצאים החברים שלי?‬
‫קול אמר מאחורי‪" ,‬טרגי‪ ,‬נכון?"‬
‫בקושי נרתעתי‪ .‬כנראה התחלתי להתרגל לישויות נורדיות משונות שקופצות לביקור‬
‫במרחב האישי שלי‪.‬‬
‫לצדי עמדה אישה עם עור אלפים חיוור ושיער ארוך וכהה והסתכלה על האנדרטה‪ .‬מהצד‬
‫היא נראתה בת עשרים וחמש בערך‪ ,‬יפהפייה עד כאב לב‪ .‬גלימת הפרווה שלה הבליחה כמו‬
‫שלג שנסחף ברוח‪.‬‬
‫ואז היא הסתובבה לעברי‪ ,‬והריאות שלי ניסו לברוח דרך הגב‪.‬‬
‫הצד הימני של הפנים שלה היה סיוט‪ :‬עור כמוש‪ ,‬טלאֵ י קרח כחול מכסים בשר נרקב‪,‬‬
‫שפתיים דקיקות מעל שיניים רקובות‪ ,‬עין חלבית וציציות שיער דליל כמו קורי עכביש‬
‫שחורים‪.‬‬
‫ניסיתי לומר לעצמי‪ ,‬תקשיב‪ ,‬זה לא כזה נורא‪ .‬היא בדיוק כמו דו־פרצוף מבאטמן‪ .‬אבל‬
‫דו־פרצוף תמיד נראה לי קצת קומי‪ ,‬כאילו‪ ,‬בחייכם‪ ,‬אף אחד לא יכול להישאר בחיים עם נזק‬
‫כזה לפנים‪.‬‬
‫האישה מולי היתה מאוד ממשית‪ .‬היא נראתה כאילו נתקעה בפתח כשסופה נוראית‬
‫השתוללה בחוץ‪ .‬או גרוע מזה‪ ...‬כמו שדה מפלצתית שניסתה להפוך לבת אדם והפריעו לה‬
‫באמצע התהליך‪.‬‬
‫"את הֵ ל‪ ".‬נשמעתי כאילו חזרתי לגיל חמש‪.‬‬
‫היא הרימה את היד הגרומה שלה והסיטה ציצית שיער אל מאחורי האוזן‪ ...‬או ליתר דיוק‪,‬‬
‫אל מאחורי הבליטה הצרובה מכפור שאולי היתה פעם אוזן‪.‬‬
‫"אני הל‪ ",‬היא אישרה‪" .‬לפעמים אני מכונה הֵ לָה‪ ,‬אף שמרבית בני התמותה אינם מעיזים‬
‫לבטא את שמי כלל‪ .‬אף בדיחה‪ ,‬מגנס צ'ייס? מי לעזאזהל את? אני בהל־ם? הל הלוהים?‬
‫ציפיתי לקצת יותר רהב‪".‬‬
‫היה לי מחסור רציני ברהב כרגע‪ .‬הגיעה לי מדליה על עצם זה שלא ברחתי בצרחות‪ .‬הרוח‬
‫שצפה סביב הל קטפה כמה שבבי עור מפויח מזרוע הזומבי שלה ועירבלה אותם בשלג‪.‬‬
‫"מ־מה את רוצה?" שאלתי‪" .‬אני כבר מת‪ .‬אני איינהריי‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ ,‬גיבור צעיר‪ .‬אני לא מעוניינת בנשמה שלך‪ .‬יש לי שפע נשמות‪ .‬זימנתי אותך‬
‫לכאן כדי לשוחח איתך‪".‬‬
‫"את הבאת אותי לכאן? חשבתי שת'ור‪"...‬‬
‫"ת'ור‪ ".‬האלה נשפה בבוז‪" .‬אם אתה רוצה מישהו שמתמצא במאה שבעים ערוצי תוכן‬
‫‪ ,HD‬לך לת'ור‪ .‬אם אתה רוצה מישהו ששולח אנשים בדייקנות ברחבי תשעת העולמות‪ ,‬הוא‬
‫לא בדיוק הכתובת‪".‬‬
‫"אז‪"...‬‬
‫"אז חשבתי שהגיע הזמן שנדבר‪ .‬אבא שלי ציין שאני מחפשת אותך‪ ,‬כן? הוא נתן לך‬
‫הזדמנות לצאת‪ ,‬מגנס‪ :‬תן את הלהב לדוד שלך‪ .‬הוצא אותו מהמשחק‪ .‬זאת ההזדמנות‬
‫האחרונה שלך‪ .‬אולי תוכל ללמוד שיעור מהמקום הזה‪".‬‬
‫"בנקר היל?"‬
‫היא פנתה לעבר האנדרטה‪ ,‬כך שרק הצד החי שלה היה גלוי‪" .‬עצוב וחסר משמעות‪ .‬עוד‬
‫קרב חסר תוחלת‪ ,‬כמו זה שאתה עומד לפצוח בו‪"...‬‬
‫אני מודה שהידע שלי בהיסטוריה אמריקנית היה קצת חלוד‪ ,‬אבל הייתי משוכנע למדי שלא‬
‫בונים אנדרטאות באתרים של אירועים עצובים וחסרי משמעות‪.‬‬
‫"קרב בנקר היל לא היה ניצחון?" שאלתי‪" .‬האמריקנים שבלמו את הבריטים בראש‬
‫הגבעה? אל תירו עד שתראו להם‪ "...‬היא נעצה בי את עין הזומבי החלבית שלה‪ ,‬ולא‬
‫הצלחתי לומר את סוף המשפט‪" :‬את הלבן בעיניים‪".‬‬
‫"על כל גיבור‪ ,‬אלף פחדנים‪ ",‬אמרה הל‪" .‬על כל מוות בגבורה‪ ,‬אלף מיתות חסרות תוחלת‪.‬‬
‫על כל איינהריי‪ ...‬אלף נשמות שמגיעות אל הממלכה שלי‪".‬‬
‫היא הצביעה בידה הכמושה‪" .‬בנקודה הזאת ילד בריטי בן גילך מת מאחורי ערמת חציר‬
‫כשהוא בוכה לאמא‪ .‬הוא היה החייל הצעיר בגדוד שלו‪ .‬המפקד ירה בו באשמת פחדנות‪ .‬אתה‬
‫חושב שהוא מעריך את האנדרטה המקסימה הזאת? ושם‪ ,‬בראש הגבעה‪ ,‬כשהתחמושת אזלה‪,‬‬
‫יידו אבותיך אבנים על הבריטים‪ ,‬נלחמו כמו אנשי מערות‪ .‬אחדים נמלטו‪ .‬אחדים נשארו‬
‫ונטבחו ברובי כידון‪ .‬מי היו החכמים יותר?"‬
‫היא חייכה‪ .‬לא הייתי בטוח איזה צד של הפה שלה מזוויע יותר — זה של הזומבית החיה‪,‬‬
‫או זה של האישה היפהפייה שמעשי טבח משעשעים אותה‪.‬‬
‫"איש לא אמר מעולם‪ ,‬עד שתראו להם את הלבן בעיניים‪ ",‬היא המשיכה‪" .‬זה מיתוס‬
‫שהמציאו שנים אחר כך‪ .‬הנקודה הזאת היא אפילו לא בנקר היל‪ .‬זה בריד היל‪ .‬הקרב אכן‬
‫גבה מחיר יקר מהבריטים‪ ,‬אבל האמריקנים הפסידו בו‪ ,‬לא ניצחו‪ .‬כזה הוא הזיכרון האנושי‪...‬‬
‫אתם שוכחים את האמת ומאמינים במה שמשפר את הרגשתכם‪".‬‬
‫שלג נמס על הצוואר שלי‪ ,‬מרטיב את הצווארון‪" .‬מה את אומרת לי? לא להילחם? לתת‬
‫לסורט לשחרר את אחיך‪ ,‬הזאב הגדול והרע?"‬
‫"אני בסך הכול מציינת אפשרויות‪ ",‬אמרה הל‪" .‬האם באמת היתה לבנקר היל השפעה על‬
‫התוצאות של מלחמת העצמאות האמריקנית? אם תתמודד מול סורט הלילה‪ ,‬האם תעכב את‬
‫ריינרק או תאיץ את הגעתו? גיבור היה מסתער לקרב — אדם מהסוג שמגיע לוולהלה‪ .‬אבל‬
‫מה באשר למיליוני הנשמות שחיו חיים זהירים יותר ומתו מוות שלֵו במיטותיהם בגיל זקנה?‬
‫הם מגיעים לממלכה שלי‪ .‬האם אינם החכמים יותר? האם באמת מקומך בוולהלה‪ ,‬מגנס?"‬
‫נדמה שמילותיהן של הנורן מסתחררות סביבי בקור‪ .‬הנבחר בטעות‪ ,‬שבטעות נקטל‪,‬‬
‫גיבור שלהכילו ולהלה לא יוכל‪.‬‬
‫חשבתי על טי־ג'יי החבר שלי למסדרון‪ ,‬שעדיין נושא איתו את הרובה שלו ולובש את‬
‫המעיל שלו ממלחמת האזרחים‪ ,‬מסתער במעלה גבעות יום אחר יום בקרבות אינסופיים‪,‬‬
‫וממתין למוות הסופי שלו בריינרק‪ .‬חשבתי על חצי־נולד גונדרסון‪ ,‬שמנסה לשמור על שפיות‬
‫בלימוד תארים מתקדמים בספרות‪ ,‬כשהוא לא נכנס להתקפי אמוק ומנפץ גולגולות‪ .‬האם‬
‫המקום שלי הוא באמת עם החבר'ה האלה?‬
‫"קח את הלהב אל הדוד שלך‪ ",‬דחקה בי הל‪" .‬הנח לאירועים להתנהל בלעדיך‪ .‬זאת הדרך‬
‫הבטוחה יותר‪ .‬אם תעשה זאת‪ ...‬אבי לוקי ביקש ממני לגמול לך‪".‬‬
‫עור הפנים שלי צרב‪ .‬נמלאתי פחד לא הגיוני שאני מתחיל להירקב מכוויות קור‪ ,‬הופך‬
‫דומה להל‪" .‬לגמול לי?"‬
‫"הלהיים אינו מקום נורא‪ ",‬אמרה האלה‪" .‬בהיכל שלי יש חדרים נאים רבים עבור אורחי‬
‫המועדפים‪ .‬ללא ספק נוכל לארגן איחוד משפחות‪".‬‬
‫"איחוד משפחות‪ "...‬בקושי הצלחתי לבטא את המילים‪" .‬עם אמא שלי? היא אצלך?"‬
‫נדמה שהאלה שוקלת את השאלה‪ .‬הראש שלה נטה מהצד החי למת‪" .‬היא יכולה להיות‬
‫אצלי‪ .‬מצב נשמתה‪ ,‬של כל מה שהיתה‪ ,‬עדיין לא הוכרע‪".‬‬
‫"איך‪ ?...‬אני לא‪"...‬‬
‫"תפילות החיים ומשאלותיהם משפיעות לעתים קרובות על המתים‪ ,‬מגנס‪ .‬בני התמותה‬
‫ידעו זאת מאז ומעולם‪ ".‬היא חשפה שיניים — רקובות בצד אחד‪ ,‬צחורות בצד האחר‪" .‬איני‬
‫יכולה להחזיר לחיים את נטלי צ'ייס‪ ,‬אבל תוכלו להתאחד בהלהיים אם תרצה בכך‪ .‬אני יכולה‬
‫לקשור את נשמותיכם שם‪ ,‬כך שלעולם לא תיפרדו‪ .‬תוכלו להיות למשפחה שוב‪".‬‬
‫ניסיתי לדמיין את זה‪ .‬הלשון שלי קפאה בפי‪.‬‬
‫"אינך צריך לדבר‪ ",‬אמרה הל‪" .‬רק הבע את רצונך‪ .‬בכה על אמא שלך‪ .‬הנח לדמעות‬
‫לזלוג‪ ,‬ואני אדע שאתה מסכים‪ .‬אבל עליך להחליט עכשיו‪ .‬אם תדחה את הצעתי‪ ,‬אם תתעקש‬
‫להילחם בבנקר היל משלך הלילה‪ ,‬אני מבטיחה לך שלעולם לא תראה את אמא שלך שוב‪,‬‬
‫בחיים האלה או בכל חיים אחרים‪".‬‬
‫חשבתי על אמא שלי ועלי מקפיצים אבנים בברכת האוטון‪ ,‬והעיניים הירוקות שלה נוצצות‬
‫מצחוק‪ .‬היא פרשה זרועות באור השמש וניסתה לתאר לי את אבא שלי‪ .‬בגלל זה אני מביאה‬
‫אותך לכאן‪ ,‬מגנס‪ .‬אתה לא מרגיש בזה? הוא נמצא מכל עברינו‪.‬‬
‫ואז דמיינתי את אמא שלי במקום קר וחשוך‪ ,‬והנשמה שלה כבולה לנצח‪ .‬זכרתי את הגופה‬
‫של עצמי בבית ההלוויות — שריד חנוט‪ ,‬מולבש לראווה‪ .‬חשבתי על פני הנשמות הטבועות‬
‫המתערבלות ברשת של ראן‪.‬‬
‫"אתה בוכה‪ ",‬ציינה הל בסיפוק‪" .‬עשינו עסק‪ ,‬אם כך?"‬
‫"את לא מבינה‪ ".‬הסתכלתי על האלה‪" .‬אני בוכה כי אני יודע מה אמא שלי היתה רוצה‪.‬‬
‫היא היתה רוצה שאזכור אותה כמו שהיא היתה‪ .‬זאת האנדרטה היחידה שהיא צריכה‪ .‬היא לא‬
‫היתה רוצה להיות לכודה‪ ,‬משומרת‪ ,‬להיאלץ לחיות כרוח רפאים בארון אחסון קפוא מתחת‬
‫לאדמה‪".‬‬
‫הל הזעיפה פנים‪ ,‬וצדה הימני התקמט ורישרש‪" .‬אתה מעז?"‬
‫"רצית רהב?" ניתקתי את התליון שלי מהשרשרת‪ .‬ג'ק הלהב התמתח למלוא אורכו‪ ,‬נוצץ‬
‫באוויר הקר‪" .‬תעזבי אותי בשקט‪ .‬תגידי ללוקי שלא עשינו עסק‪ .‬אם אראה אותך עוד פעם‪,‬‬
‫אני אחתוך ואפריד בין שני החלקים שלך‪".‬‬
‫הנפתי את הלהב שלי‪.‬‬
‫האלה נמסה לשלג‪ .‬הכול סביבי היטשטש‪ .‬פתאום מצאתי את עצמי על שפת גג‪ ,‬בגובה חמש‬
‫קומות מעל רצועת אספלט‪.‬‬
 ‫‪59‬‬

‫אימה ושמה חטיבת ביניים‬

‫לפני שהספקתי ליפול אל מותי‪ ,‬מישהו תפס אותי מאחור וגרר אותי מהשוליים‪.‬‬
‫"הי‪ ,‬תיזהר‪ ",‬אמרה סאם‪.‬‬
‫היא לבשה מעיל צמר חדש — הפעם מעיל כחול כהה‪ ,‬עם ג'ינס כהים ומגפיים‪ .‬כחול לא‬
‫היה הצבע האהוב עלי‪ ,‬אבל הוא העניק לה מראה מכובד ורציני‪ ,‬כמו קצינת חיל אוויר‪ .‬על‬
‫הצעיף שלה היו נקודות שלג‪ .‬הגרזן שלה לא היה תלוי על צדה; שיערתי שהוא נמצא בתרמיל‬
‫שתלוי לה על הכתף‪.‬‬
‫היא לא נראתה מופתעת לראות אותי‪ .‬במחשבה שנייה‪ ,‬היא נראתה שקועה במחשבות‬
‫והמבט שלה בהה במרחק‪.‬‬
‫החושים שלי התחילו להסתגל‪ .‬ג'ק עדיין היה ביד שלי‪ .‬מסיבה כלשהי לא הרגשתי מותש‬
‫מקטילת הענקיות האחיות‪.‬‬
‫רצועת האספלט שמתחתינו לא היתה בדיוק מגרש משחקים — היא הזכירה יותר אזור‬
‫מעצר בין בנייני בית ספר‪ .‬בין הגדרות התאספו כמה עשרות תלמידים בחבורות‪ ,‬קישקשו‬
‫בפתחי בניינים או דחפו זה את זה על המדרכה המכוסה קרח‪ .‬הם נראו בכיתה ז'‪ ,‬למרות‬
‫שהיה קשה לדעת בוודאות כי כולם לבשו מעילי חורף כהים‪.‬‬
‫שיניתי את צורת הלהב שלי לתליון והחזרתי אותו לשרשרת‪ .‬לא נראה לי שכדאי‬
‫שאסתובב על גג בית הספר עם חרב ביד‪.‬‬
‫"איפה אנחנו?" שאלתי את סאם‪.‬‬
‫"בבית הספר הישן שלי‪ ".‬בקולה היתה נימה מרירה‪" .‬חטיבת הביניים על שם מלקולם‬
‫אקס‪".‬‬
‫ניסיתי לדמיין את סאם בחצר הזאת בין חבורות הבנות‪ ,‬והצעיף שלה כֶתם הצבע היחיד‬
‫בהמון‪.‬‬
‫"למה ת'ור שלח אותך בחזרה לחטיבת הביניים?" שאלתי‪" .‬זה נשמע לי אכזרי במיוחד‪".‬‬
‫היא גיחכה‪" .‬האמת שהוא הקפיץ אותי הביתה‪ .‬הופעתי בחדר שלי רגע לפני שג'ד וביבי‬
‫פרצו לחדר ודרשו לדעת איפה הייתי‪ .‬השיחה ההיא היתה גרועה יותר מלחזור לחטיבת‬
 ‫הביניים‪".‬‬
‫היה לי לא נעים‪ .‬הייתי כל כך מרוכז בבעיות של עצמי‪ ,‬ששכחתי שסאם מנסה לחיות חיים‬
‫רגילים נוסף על כל השאר‪" .‬מה אמרת להם?"‬
‫"שהסתובבתי עם חברים‪ .‬הם יניחו שהתכוונתי למריאן שואו‪".‬‬
‫"ולא לשלושה טיפוסים משונים‪".‬‬
‫היא חיבקה את גופה בכוח‪" .‬אמרתי לביבי שניסיתי לסמס לה‪ ,‬וזה נכון‪ .‬היא תניח‬
‫שההודעה לא הגיעה באשמתה‪ .‬ביבי ממש לא מסתדרת עם טלפונים‪ .‬האמת שפשוט לא היתה‬
‫קליטה ביטונהיים‪ .‬אני‪ ...‬אני מנסה לא לשקר ממש‪ ,‬אבל אני שונאת להטעות אותם‪ .‬אחרי כל‬
‫מה שהם עשו למעני‪ ,‬הם חוששים שאני אסתבך בצרות‪ ,‬שאצא כמו אמא שלי‪".‬‬
‫"את מתכוונת רופאה מצליחה שאוהבת לעזור לאנשים? שיואו‪ ,‬זה באמת יהיה נורא‪".‬‬
‫היא גילגלה עיניים‪" .‬אתה יודע למה אני מתכוונת — מורדת‪ ,‬מקור למבוכה‪ .‬הם נעלו אותי‬
‫בחדר שלי ואמרו לי שאני מקורקעת עד יום הדין‪ .‬לא רציתי לומר להם שיכול להיות שהוא‬
‫יגיע הלילה‪".‬‬
‫הרוח התחזקה‪ ,‬מסחררת את מאווררי המתכת הישנים על הגג כמו שבשבות‪.‬‬
‫"איך הצלחת להתגנב החוצה?" שאלתי‪.‬‬
‫"לא התגנבתי החוצה‪ .‬פשוט הופעתי כאן‪ ".‬היא השקיפה מטה אל החצר‪" .‬אולי הייתי‬
‫צריכה תזכורת לאיך שהכול התחיל‪".‬‬
‫הרגשתי שהמוח שלי חלוד בערך כמו המאווררים על הגג‪ ,‬אבל מחשבה אחת תפסה אחיזה‪.‬‬
‫"כאן הפכת לוולקיריה‪".‬‬
‫סאם הינהנה‪" .‬ענק כפור‪ ...‬חדר לבית הספר איכשהו‪ .‬אולי הוא חיפש אותי‪ ,‬אולי הוא ניסה‬
‫לצוד חצוי אחר‪ .‬הוא הרס כמה כיתות‪ ,‬עורר בהלה‪ .‬לא נראה שאכפת לו אם בני תמותה‬
‫נפגעים‪ .‬נעלו את בית הספר‪ .‬הם לא ידעו עם מה יש להם עסק‪ .‬הם חשבו שאיזה מטורף‬
‫משתולל שם‪ .‬הם הזמינו משטרה‪ ,‬אבל לא היה זמן‪"...‬‬
‫היא הכניסה ידיים למעיל הצמר‪" .‬אני עיצבנתי את הענק בכוונה — קיללתי את אמא שלו‪,‬‬
‫דברים כאלה‪ .‬משכתי אותו לכאן‪ ,‬לגג‪ ,‬ו‪ "...‬היא הסתכלה למטה‪" .‬הענק לא ידע לעוף‪ .‬הוא‬
‫נחת בדיוק שם‪ ,‬על האספלט‪ ,‬והפך למיליון רסיסי קרח‪".‬‬
‫היא נשמעה נבוכה משום־מה‪.‬‬
‫"חיסלת ענק לבדך‪ ",‬אמרתי‪" .‬הצלת את בית הספר שלך‪".‬‬
‫"אני מניחה‪ ",‬היא אמרה‪" .‬המורים‪ ,‬השוטרים‪ ...‬הם לא הבינו מה קרה‪ .‬הם חשבו שהבחור‬
‫כנראה נמלט מהזירה‪ .‬בכל הבלגן אף אחד לא ראה מה עשיתי‪ ...‬מלבד אודין‪ .‬אחרי שהענק‬
‫מת‪ ,‬אבי־הכול התגלה בפני בדיוק איפה שאתה עומד‪ .‬הוא הציע לי עבודה כוולקיריה‪.‬‬
‫הסכמתי‪".‬‬
‫אחרי השיחה שלי עם הל לא חשבתי שאוכל להרגיש גרוע יותר‪ .‬אובדן אמא שלי עדיין‬
‫הכאיב לי כמו בלילה שמתה‪ .‬אבל הסיפור של סאם גרם לי להרגיש רע באופן אחר‪ .‬היא‬
‫הביאה אותי לוולהלה‪ .‬היא איבדה את המקום שלה בין הוולקיריות כי האמינה שאני גיבור‬
‫— גיבור כמוה‪ .‬ולמרות כל מה שקרה מאז‪ ,‬לא נראה שהיא מאשימה אותי‪.‬‬
‫"את מתחרטת?" שאלתי‪" .‬על זה שלקחת את הנשמה שלי כשנפלתי?"‬
‫היא צחקה בשקט‪" .‬אתה לא מבין‪ ,‬מגנס‪ .‬נאמר לי להביא אותך לוולהלה‪ .‬וזה לא היה לוקי‪.‬‬
‫אודין בעצמו הוא זה שאמר לי‪".‬‬
‫התליון שלי התחמם כנגד עצם הבריח‪ .‬לרגע הרגשתי בריח חמים של ורדים ותותים‪ ,‬כאילו‬
‫עברתי בכיס של אוויר קיצי‪.‬‬
‫"אודין‪ ",‬אמרתי‪" .‬חשבתי שהוא נעדר‪ ...‬שלא ראו אותו מאז שהפכת לוולקיריה‪".‬‬
‫"הוא הורה לי לא לומר שום דבר‪ ".‬צמרמורת עברה בסאם‪" .‬אני מניחה שגם בזה נכשלתי‪.‬‬
‫בלילה לפני הקרב שלך עם סורט אודין פגש אותי מחוץ לבית של סבא וסבתא שלי‪ .‬הוא היה‬
‫מחופש לחסר בית — זקן מדובלל‪ ,‬מעיל כחול ישן‪ ,‬כובע רחב‪ .‬אבל אני זיהיתי אותו‪.‬‬
‫הרטייה‪ ,‬הקול‪ ...‬הוא אמר לי שאפקח עין עליך‪ ,‬ושאם תילחם באומץ‪ ,‬שאביא אותך‬
‫לוולהלה‪".‬‬
‫למטה‪ ,‬בחצר‪ ,‬נשמע הצלצול‪ .‬התלמידים התחילו להיכנס לבניינים כשהם דוחפים זה את זה‬
‫וצוחקים‪ .‬עבורם זה היה יום לימודים רגיל — יום מהסוג שבקושי זוכרים‪.‬‬
‫"אני נבחרתי בטעות‪ ",‬אמרתי‪" .‬הנורן אמרו שלא הייתי אמור להגיע לוולהלה‪".‬‬
‫"אבל כן היית אמור‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אודין חזה את זה‪ .‬אני לא יודעת מה המקור של‬
‫הסתירה‪ ,‬אבל אנחנו חייבים לסיים את מסע החיפושים הזה‪ .‬אנחנו חייבים להגיע לאי‬
‫הלילה‪".‬‬
‫צפיתי בשלג מוחק טביעות רגליים בחצר הריקה‪ .‬בקרוב לא יישאר שום סימן מהתלמידים‪,‬‬
‫כפי שלא נשאר סימן מענק הכפור לפני שנתיים‪.‬‬
‫לא ידעתי מה לחשוב על כך שאודין בחר בי לוולהלה‪ .‬אני מניח שהייתי אמור להרגיש שזה‬
‫כבוד‪ .‬אבי־הכול בעצמו החליט שאני חשוב‪ .‬הוא בחר בי‪ ,‬ולא חשוב מה יגידו הנורן‪ .‬אבל אם‬
‫זאת האמת‪ ,‬למה אודין לא טרח לפגוש אותי אישית? לוקי היה קשור לנצח לגוש אבן‪ ,‬אבל‬
‫הוא מצא דרך לדבר איתי‪ .‬מימיר היה ראש כרות‪ ,‬ובכל זאת הסתדר‪ .‬אבל אבי־הכול‪ ,‬המכשף‬
‫הגדול שלכאורה מסוגל לכפוף את המציאות לכוח רצונו באמירת שם רונה — הוא לא‬
‫הצליח למצוא זמן לפגישה קצרה?‬
‫הקול של הל הידהד בראשי‪ :‬האם באמת מקומך בוולהלה‪ ,‬מגנס?‬
‫"בדיוק הגעתי מבנקר היל‪ ",‬אמרתי לסאם‪" .‬הל הציעה לי להתאחד עם אמא שלי‪".‬‬
‫הצלחתי לספר לה את הסיפור‪.‬‬
‫סאמירה הושיטה יד כעומדת לגעת בזרוע שלי‪ ,‬ואז נראה ששינתה את דעתה‪" .‬אני כל כך‬
‫מצטערת‪ ,‬מגנס‪ .‬אבל הל משקרת‪ .‬אתה לא יכול לבטוח בה‪ .‬היא בדיוק כמו אבא שלי‪ ,‬רק‬
‫קרה יותר‪ .‬קיבלת את ההחלטה הנכונה‪".‬‬
‫"כן‪ ...‬ובכל זאת‪ .‬יצא לך פעם לעשות את הדבר הנכון‪ ,‬ולדעת שזה הדבר הנכון‪ ,‬ובכל זאת‬
 ‫להרגיש נורא?"‬
‫"זה תיאור די מדויק של כמעט כל יום בחיים שלי‪ ".‬סאם כיסתה את ראשה בכובע המעיל‪.‬‬
‫"כשנעשיתי ולקיריה‪ ...‬אני עדיין לא יודעת למה נלחמתי בענק הכפור ההוא‪ .‬הילדים בחטיבה‬
‫היו ממש מגעילים אלי‪ .‬הזבל הרגיל‪ :‬הם שאלו אותי אם אני טרוריסטית‪ .‬הם משכו לי‬
‫בחיג'אב‪ .‬הם הכניסו לי פתקים ותמונות מגעילים לארונית‪ .‬כשהענק תקף‪ ...‬הייתי יכולה‬
‫להעמיד פנים שאני סתם בת תמותה רגילה ולברוח למקום בטוח‪ .‬אבל אפילו לא חשבתי‬
‫לברוח‪ .‬למה סיכנתי את החיים שלי למען הילדים ההם?"‬
‫חייכתי‪.‬‬
‫"מה?" היא דרשה לדעת‪.‬‬
‫"מישהי אמרה לי פעם שמעשה גבורה צריך להיות לא מתוכנן — תגובה ספונטנית‬
‫למשבר‪ .‬מעשה גבורה חייב לבוא מהלב‪ ,‬בלי מחשבות על גמול‪".‬‬
‫סאם נשפה אוויר‪" .‬המישהי הזאת נשמעת די מרוצה מעצמה‪".‬‬
‫"אולי לא היית צריכה לבוא לכאן‪ ",‬החלטתי‪" .‬אולי אני הייתי צריך‪ ,‬כדי להבין למה אנחנו‬
‫צוות טוב‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬כן?" היא הרימה גבה‪" .‬אז עכשיו אנחנו צוות טוב?"‬
‫"בקרוב נגלה‪ ".‬השקפתי צפונה אל תוך סערת השלגים‪ .‬איפשהו בכיוון הזה נמצאים מרכז‬
‫בוסטון ורציף לונג וורף‪" .‬בואי נמצא את בליצֶ ן והארת'סטון‪ .‬יש לנו ענק אש לכבות‪".‬‬
 ‫‪60‬‬

‫שיט רצחני מקסים עם השקיעה‬

‫בליץ והארת' חיכו לנו ליד "אקווריום ניו אינגלנד"‪.‬‬

‫בליץ השיג איכשהו תלבושת חדשה‪ :‬מדי זית‪ ,‬עניבה צהובה ורחבה וכובע ספארי צהוב‬
‫תואם עם רשת צהובה נגד השמש‪" .‬התלבושת שלי לציד זאבים!" הוא אמר לנו בעליזות‪.‬‬
‫הוא הסביר שהקסם של ת'ור העביר אותו למקום שנדרש להגיע אליו בדחיפות‪ :‬חנות‬
‫הכולבו היוקרתית ביותר בנידווליר‪ .‬הוא חיֵיב את כרטיס "סוורטאלף אקספרס" שלו בקניית‬
‫ציוד הציד‪ ,‬כולל כמה תלבושות חלופיות וצלצָ ל מתקפל מפלדת עצם‪.‬‬
‫"ולא רק זה‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬שערוריית התחרות עם ג'וניור? בסופו של דבר הרימה הזקן‬
‫פגע רק בעצמו! השמועה על הכישלון המהדהד שלו התפשטה בכל נידווליר‪ .‬אף אחד כבר לא‬
‫מאשים אותי‪ ,‬או את זבוב הבקר‪ ,‬או כל דבר אחר! גמדים התחילו לדבר על עיצובי השריון‬
‫המסוגננים שלי‪ ,‬ופתאום כולם רוצים לקנות אותם‪ .‬אם אני אשרוד הלילה‪ ,‬יש מצב שבכל‬
‫זאת אוכל להקים קו אופנה משלי!"‬
‫סאם ואני בירכנו אותו‪ ,‬גם אם ממש לא היינו בטוחים שבאמת נשרוד הלילה‪ .‬אבל בליץ‬
‫היה כל כך מאושר‪ ,‬שלא רציתי להרוס לו‪ .‬הוא התחיל לעלות ולרדת בהתלהבות על קצות‬
‫האצבעות ולשיר בשקט שירי גמדים פופולריים‪.‬‬
‫הארת' השיג לעצמו ציוד מסוג אחר‪ .‬הוא נשא איתו מטה לבן מעץ אלון ממורק‪ .‬ראש‬
‫המטה היה מפוצל בצורת ‪ Y‬כמו קלע‪ .‬היתה לי הרגשה — אני לא יודע למה — שרכיב‬
‫כלשהו חסר בין הקצוות המפוצלים‪.‬‬
‫עם המטה ביד הארת' נראה כמו אלף קלאסי ממשחקי תפקידים — מלבד העובדה שעדיין‬
‫לבש מכנסי ג'ינס שחורים‪ ,‬ז'קט עור מעל חולצת טריקו "האוס אוף בלוז" וצעיף פסים‪.‬‬
‫הארת' הניח את המטה בקפל הזרוע והסביר בסימנים איך הגיע בסופו של דבר לבאר של‬
‫מימיר‪ .‬הקודקוד הכריז שהארת' הגיע לרמת מומחה באלף סייד‪ ,‬וכי הגיע הזמן שישתמש‬
‫במטה מכשפים‪.‬‬
‫"נכון שזה אדיר?" בליצֶ ן טפח על השכם שלו‪" .‬ידעתי שאתה מסוגל לזה!"‬
‫הארת'סטון קפץ שפתיים‪ .‬אני לא מרגיש מומחה‪.‬‬
‫"יש לי משהו שאולי יעזור‪ ".‬הכנסתי יד לכיס והוצאתי את אבן הרונה פרת'ו‪" .‬לפני‬
‫שעתיים היתה לי שיחה עם הל‪ .‬היא הזכירה לי את כל הדברים שאיבדתי‪".‬‬
‫סיפרתי להם על מה שהאלה החצי זומבית הציעה לי‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬ילד‪ "...‬בליצֶ ן ניענע בראשו‪" .‬ואני מקשקש על הבגדים שלי‪ ,‬כשאתה היית צריך‬
‫להתמודד עם זה‪".‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬הרגעתי אותו‪ .‬מוזר‪ ,‬אבל זה באמת היה בסדר‪" .‬הקטע הוא שהופעתי בבנקר‬
‫היל מיד אחרי שהשתמשתי בלהב שלי כדי להרוג שתי ענקיות‪ .‬הייתי אמור להתעלף או למות‬
‫מתשישות‪ .‬זה לא קרה‪ .‬אני חושב שאני יודע למה‪".‬‬
‫האצבעות שלי שיחקו באבן‪" .‬ככל שאני נמצא יותר בחברתכם‪ ,‬ככה קל לי יותר להשתמש‬
‫בלהב שלי‪ ,‬או להחלים‪ ,‬או לעשות כל דבר‪ ,‬למען האמת‪ .‬אני לא מומחה בקסם‪ ,‬אבל אני‬
‫חושב ש‪ ...‬איכשהו כולנו חולקים בעול‪".‬‬
‫הושטתי את הרונה להארת'סטון‪" .‬אני יודע מה זה להיות גביע ריק‪ ,‬כשהכול נלקח ממך‪.‬‬
‫אבל אתה לא לבד‪ .‬לא חשוב כמה קסם תצטרך‪ ,‬זה בסדר‪ .‬אנחנו איתך‪ .‬אנחנו המשפחה‬
‫שלך‪".‬‬
‫העיניים של הארת' נמלאו מים ירוקים‪ .‬הוא סימן לנו‪ ,‬ואני חושב שהפעם באמת התכוון‬
‫לומר‪ ,‬אני אוהב אתכם‪ ,‬ולא הענקיות שיכורות‪.‬‬
‫הוא לקח את הרונה והניח אותה בין קצות המטה החדש שלו‪ .‬האבן נכנסה למקום בנקישה‬
‫כמו התליון על השרשרת שלי‪ .‬הסמל פרת'ו קרן באור זהוב עדין‪.‬‬
‫הסמל שלי‪ ,‬הוא הכריז‪ .‬סמל המשפחה שלי‪.‬‬
‫בליצֶ ן משך באף‪" .‬זה מוצא חן בעיני‪ .‬משפחה של גביעים ריקים!"‬
‫סאם ניגבה את העיניים‪" .‬פתאום אני צמאה‪".‬‬
‫"אל־עבאס‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אני ממנה אותך בזאת לתפקיד האחות המעצבנת‪".‬‬
‫"תסתום‪ ,‬מגנס‪ ".‬היא יישרה את המעיל שלה‪ ,‬העמיסה את התרמיל על הגב ונשמה נשימה‬
‫עמוקה‪" .‬בסדר‪ .‬אם גמרנו עם כל האחווה המשפחתית‪ ,‬אני לא מניחה שמישהו מכם יודע‬
‫איפה אנחנו יכולים למצוא שני גמדים עם ספינה‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ".‬בליצֶ ן סידר את המעיל שלו‪" .‬הארת' ואני עשינו סיור בשטח לפני שהגעתם‪.‬‬
‫בואו!"‬
‫הוא הוביל אותנו לאורך המזח‪ .‬אני חושב שהוא פשוט רצה שנראה כמה טוב הוא נראה‬
‫בכובע הספארי הצהוב החדש שלו‪.‬‬
‫בקצה לונג וורף‪ ,‬מול העמדה למכירת כרטיסים לסיורי צפייה בלווייתנים‪ ,‬שהיתה סגורה‬
‫בעונה הזאת של השנה‪ ,‬אולתרה עמדה נוספת משאריות דיקטים ומקופסאות קרטון‪ .‬מעל‬
‫חלון השירות היה שלט שנכתב במרושל בצבעי אצבעות‪ :‬שֵ יט צפייה בזאב‪ .‬רק הלילה!‬
‫מטבע זהב אדום לאדם! ילדים מתחת לגיל חמש חינם!‬
‫בביתן ישב גמד שבהחלט היה פחות סוורטאלף ויותר רימה‪ .‬גובהו היה חצי מטר בערך‪,‬‬
‫והיה לו כל כך הרבה שיער על הפנים‪ ,‬שלא היה ברור אם יש לו עיניים או פה‪ .‬הוא לבש‬
‫מעיל גשם צהוב וכובע דייגים‪ ,‬שללא ספק גוננו עליו מאור היום העמום‪ ,‬וגם גרמו לו‬
‫להיראות כמו הסמל הגמדי של רשת מסעדות לפירות ים‪.‬‬
‫"שלום לכם!" אמר הגמד‪" .‬פְ יאלָר לשירותכם‪ .‬תרצו לצאת לשיט? מזג אוויר מקסים‬
‫לצפייה בזאב!"‬
‫"פְ יאלָר?" הפנים של בליצֶ ן קדרו‪" .‬אין לך במקרה אח ששמו גאלָר?"‬
‫"כן‪ ,‬הוא שם‪".‬‬
‫אני לא יודע איך פיספסתי את זה‪ ,‬אבל כמה מטרים מאיתנו עגנה ספינת מלחמה ויקינגית‬
‫עם מנוע‪ .‬בירכתיים ישב ולעס חתיכת בשר מיובש גמד נוסף‪ ,‬שנראה בדיוק כמו פיאלר‪ ,‬רק‬
‫בסרבל מוכתם מגריז ובכובע לבד רופס‪.‬‬
‫"אני רואה ששמעתם על השירות המעולה שלנו‪ ",‬המשיך פיאלר בדבריו‪" .‬אז אתם‬
‫מעוניינים בארבעה כרטיסים? הזדמנות של פעם בשנה!"‬
‫"תסלח לנו רגע‪ ".‬בליצֶ ן הוביל אותנו אל מחוץ לטווח שמיעה‪" .‬אלה פיאלר וגאלר‪ ",‬לחש‬
‫לנו‪" .‬הם ידועים לשמצה‪".‬‬
‫"ת'ור הזהיר אותנו‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אין לנו הרבה בררות‪".‬‬
‫"אני יודע‪ ,‬אבל‪ "...‬בליצֶ ן פכר אצבעות‪" ,‬פיאלר וגאלר? הם שודדים ורוצחים אנשים כבר‬
‫יותר מאלף שנים! הם ינסו להרוג אותנו בהזדמנות הראשונה‪".‬‬
‫"אז בגדול‪ ",‬סיכמתי‪" ,‬הם בערך כמו כל טיפוס אחר שפגשנו עד עכשיו‪".‬‬
‫"הם יתקעו לנו סכין בגב‪ ",‬אמר בליץ בקול מודאג‪" ,‬או ינטשו אותנו על אי בודד‪ ,‬או ידחפו‬
‫אותנו מעבר לסיפון ישר לפה של כריש‪".‬‬
‫הארת' הצביע על עצמו וטפח באצבע על כף ידו‪ .‬קניתי‪.‬‬
‫צעדנו בחזרה לדוכן‪.‬‬
‫חייכתי אל סמל המסעדה הרצחני‪" .‬נשמח לקנות ארבעה כרטיסים‪ ,‬בבקשה‪".‬‬
 ‫‪61‬‬

‫מיום זה והלאה אני שונא אברשים‬

‫חשבתי ששום דבר לא יוכל להיות גרוע יותר ממסע הדיג שלנו עם הראלד‪ .‬טעיתי‪.‬‬
‫ברגע שיצאנו מהנמל‪ ,‬השמים קדרו‪ .‬המים הפכו שחורים כמו דיו‪ .‬מבעד לערפל השלג‬
‫שינה חוף בוסטון צורה למשהו קדמוני — כפי שנראה כשהצאצא של סקירניר הפליג‬
‫לראשונה בספינת המלחמה שלו במעלה נהר צ'רלס‪.‬‬
‫מרכז העיר הפך למקבץ גבעות אפורות‪ .‬מסלולי ההמראה של נמל התעופה לוגן הפכו‬
‫ליריעות קרח שצפו במים הפתוחים‪ .‬איים שקעו והתרוממו סביבנו כמו סרטון וידיאו של‬
‫אלפיים השנים האחרונות שמורץ במהירות קדימה‪.‬‬
‫עלה בדעתי שייתכן שאני מסתכל על העתיד ולא על העבר — איך בוסטון תיראה אחרי‬
‫ריינרק‪ .‬החלטתי לשמור את המחשבה הזאת לעצמי‪.‬‬
‫בדממת המפרץ השמיע מנוע הספינה של גאלר רעש מחריד — הוא טירטר‪ ,‬נהם והשתעל‬
‫עשן‪ ,‬בעוד הספינה מפלחת את המים‪ .‬כל מפלצת ברדיוס עשרה קילומטרים ידעה איפה‬
‫למצוא אותנו‪.‬‬
‫בחרטום עמד גאלר על המשמר‪ ,‬ומדי פעם צעק אזהרות לאחיו‪" ,‬סלעים משמאל! קרחון‬
‫מימין! קראקֶ ן בשעה שתיים!"‬
‫דבר מכל זה לא עזר להשקיט את המתח שלי‪ .‬סורט הבטיח שניפגש הלילה‪ .‬הוא תיכנן‬
‫לשרוף את החברים שלי ואותי בעודנו בחיים ולהשמיד את תשעת העולמות‪ .‬אבל באחורי‬
‫המחשבה שלי הסתתר פחד עמוק יותר‪ .‬עמדתי לפגוש את הזאב‪ .‬ההבנה העלתה אל פני‬
‫השטח כל סיוט שהיה לי אי־פעם על עיניים כחולות זוהרות‪ ,‬ניבים לבנים‪ ,‬נהמות חיה‬
‫בחשכה‪.‬‬
‫סאם‪ ,‬שישבה לצדי‪ ,‬השאירה את הגרזן שלה על הברכיים‪ ,‬גלוי לעיני הגמדים‪ .‬בליצֶ ן‬
‫התעסק בעניבה הצהובה שלו כאילו יוכל להפחיד את המארחים שלנו במלתחה שלו‪ .‬הארת'‬
‫התאמן בהעלמת המטה שלו ובהופעתו מחדש‪ .‬כשעשה את זה כמו שצריך‪ ,‬נורה המטה אל‬
‫היד שלו משום מקום‪ ,‬כמו זר פרחים שמזנק מתוך שרוול של קוסם‪ .‬כשלא עשה את זה כמו‬
‫שצריך‪ ,‬החטיף המטה לבליצֶ ן בישבן או הכניס לי מכה בראש‪.‬‬
‫אחרי כמה שעות ועשרות זעזועי מוח עבר רעד בסירה כאילו נכנסנו לזרם נגדי‪ .‬מהחרטום‬
‫אוֹמ ְסו ְַור ְטניר — מפרץ החשכה המלאה‪".‬‬
‫פיאלר הכריז‪" ,‬בקרוב נגיע‪ .‬נכנסנו אל ְ‬
‫"כן‪ ",‬הסתכלתי במים השחורים‪" ,‬מעניין למה קוראים לו ככה‪".‬‬
‫פִּ רצה נפערה בעננים‪ .‬הירח המלא‪ ,‬חיוור וכסוף‪ ,‬הציץ בנו מתוך ריק נטול כוכבים‪ .‬מולנו‬
‫ערפל ואור ירח נארגו יחד ליצירת קו חוף‪ .‬מעולם לא שנאתי את הירח המלא כמו ברגע‬
‫ההוא‪.‬‬
‫"לונגווי‪ ",‬הכריז פיאלר‪" .‬אי האברשים‪ ,‬כלא הזאב‪".‬‬
‫האי נראה כמו לוע הר געש עתיק — חרוט משוטח‪ ,‬כחמישה־עשר מטרים מעל לפני הים‪.‬‬
‫תמיד חשבתי שאברשים סגולים‪ ,‬אבל המדרונות הסלעיים היו מכוסים פרחי רפאים לבנים‪.‬‬
‫"אם אלה אברשים‪ ",‬אמרתי‪" ,‬באמת יש כאן המון מהם‪".‬‬
‫פיאלר צחק‪" .‬זה צמח קסום‪ ,‬ידידי — הוא שימש להגנה מפני הרשע ולהרחקת רוחות‬
‫רפאים‪ .‬איזה בית כלא יתאים יותר לפנריר הזאב מאשר אי שמוקף כולו בצמח הזה?"‬
‫סאם קמה‪" .‬אם פנריר גדול כמו ששמעתי‪ ,‬לא היינו אמורים לראות אותו כבר?"‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ",‬אמר פיאלר‪" .‬לשם כך עליכם לעלות לחוף‪ .‬פנריר שוכב כבול במרכז האי כמו‬
‫אבן רונה בקערה‪".‬‬
‫העפתי מבט בהארת'סטון‪ .‬התקשיתי להאמין שהוא מסוגל לקרוא את השפתיים של פיאלר‬
‫מתחת לזקן העבות‪ ,‬אבל לא מצאה חן בעיני ההתייחסות לאבן רונה בקערה‪ .‬זכרתי את‬
‫המשמעות האחרת של פרת'ו‪ :‬גביע לגלגול קוביות‪ .‬לא רציתי לרוץ בעיוורון אל הר הגעש‬
‫הזה בתקווה שנגלגל שש־שש‪.‬‬
‫כשהגענו למרחק שלושה מטרים מהחוף‪ ,‬השתפשפה שדרית הספינה בשרטון חול‪ .‬הצליל‬
‫הזכיר במידה לא נעימה את הלילה שאמא שלי מתה — את החריקה שהשמיעה דלת הדירה‬
‫שלנו רגע לפני שנפרצה‪.‬‬
‫"קדימה‪ ,‬כולם החוצה!" אמר פיאלר בעליזות‪" .‬תיהנו מהסיבוב‪ .‬לכו בכיוון הרכס ההוא‪.‬‬
‫אני חושב שתגלו שהזאב בהחלט שווה את המסע!"‬
‫אולי רק דמיינתי את זה‪ ,‬אבל הנחיריים שלי נמלאו ריח עשן ופרוות חיה רטובה‪ .‬לב‬
‫האיינהריי החדש שלי בהחלט בחן את גבולות המהירות שבה היה מסוגל לפעום‪.‬‬
‫אלמלא החברים שלי‪ ,‬אני לא בטוח שהיה בי האומץ לרדת מהספינה‪ .‬הארת' קפץ החוצה‬
‫ראשון‪ .‬סאם ובליץ יצאו בעקבותיו‪ .‬לא רציתי להיתקע בספינה עם גמד הלובסטרים ואחיו‬
‫זולל הבשר המיובש‪ ,‬ולכן העברתי רגליים מעבר לשולי הסיפון‪ .‬המים‪ ,‬שהגיעו לי עד גובה‬
‫המותניים‪ ,‬היו כה קרים שתיארתי לעצמי שאשיר סופרנו למשך שארית השבוע‪.‬‬
‫פילסתי דרך לחוף‪ ,‬ויללת הזאב פילחה את עור התוף שלי‪.‬‬
‫אז כן‪ ...‬אני ציפיתי לזאב‪ .‬מאז ילדותי זאבים הבעיתו אותי‪ ,‬כך שעשיתי כמיטב יכולתי‬
‫לאזור אומץ‪ .‬אבל היללה של פנריר לא דמתה לשום דבר ששמעתי מעולם — צליל של זעם‬
‫טהור שהיה כה עמוק‪ ,‬שנדמה שהוא קורע אותי לגזרים‪ ,‬שובר את המולקולות בגוף שלי‬
 ‫לחומצות אמינו אקראיות ולמים קפואים שזורמים ישר ליִ ינוּנְ ָגגָפּ‪.‬‬
‫שני הגמדים‪ ,‬היושבים לבטח בספינה‪ ,‬ציחקקו בעליצות‪.‬‬
‫"הייתי צריך לציין‪ ",‬קרא אלינו פיאלר‪" ,‬שהשיט בחזרה מעט יותר יקר‪ .‬כל דברי הערך‬
‫שלכם‪ ,‬בבקשה‪ .‬אספו אותם באחד התיקים שלכם‪ .‬השליכו אותו אלי‪ .‬אחרת נשאיר אתכם‬
‫כאן‪".‬‬
‫בליצֶ ן קילל‪" .‬הם בכל מקרה ישאירו אותנו כאן‪ .‬זה מה שהם עושים‪".‬‬
‫באותו הרגע צעידה לעומק האי כדי להתעמת עם הזאב פנריר נמצאה במקום נמוך מאוד‬
‫ברשימת המשאלות שלי‪ .‬בראש הרשימה היה‪ :‬לבכות ולהתחנן לפני הגמדים הבוגדניים‬
‫שייקחו אותי בחזרה לבוסטון‪.‬‬
‫הקול שלי רעד‪ ,‬אבל ניסיתי להפגין יותר אומץ משהרגשתי‪.‬‬
‫"תתחפפו‪ ",‬אמרתי לגמדים‪" .‬אנחנו כבר לא צריכים אתכם‪".‬‬
‫פיאלר וגאלר החליפו מבטים‪ .‬הספינה שלהם כבר התחילה להיסחף הלאה‪.‬‬
‫"לא שמעתם את הזאב?" פיאלר דיבר באיטיות רבה‪ ,‬כאילו גילה שאני יותר טיפש‬
‫משחשב‪" .‬אתם תקועים באי הזה‪ .‬עם פנריר‪ .‬זה רע מאוד‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אנחנו יודעים‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"הזאב יטרוף אתכם!" צעק פיאלר‪" .‬כבול או לא כבול‪ ,‬הוא יטרוף אתכם‪ .‬עם שחר האי‬
‫ייעלם וייקח אתכם איתו!"‬
‫"תודה על הטרמפ‪ ",‬אמרתי‪" .‬שיהיה לכם מסע נעים בחזרה‪".‬‬
‫פיאלר הרים ידיים‪" .‬מטומטמים! איך שאתם רוצים‪ .‬אנחנו נאסוף את דברי הערך‬
‫מהשלדים שלכם בשנה הבאה! בוא‪ ,‬גאלר‪ ,‬חוזרים למזח‪ .‬אולי נספיק לאסוף עוד סבב‬
‫תיירים‪".‬‬
‫גאלר הגביר את עוצמת המנוע‪ .‬ספינת המלחמה הסתובבה ונעלמה בחשכה‪.‬‬
‫חברי‪ .‬היתה לי הרגשה שהם לא יתנגדו לעוד נאום משלהב כמו‪ :‬אנחנו משפחה‬ ‫פניתי אל ַ‬
‫של גביעים ריקים‪ ,‬ואנחנו שולטים!‬
‫"טוב‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אחרי שברחנו מצבא של גמדים‪ ,‬התמודדנו עם סנאי ענק‪ ,‬הרגנו שלוש‬
‫ענקיות אחיות וטבחנו שני תיישים מדברים‪ ...‬כמה גרוע כבר יכול הזאב להיות?"‬
‫"גרוע מאוד‪ ",‬אמרו סאם ובליץ יחד‪.‬‬
‫הארת'סטון עשה שני סימני בסדר‪ ,‬הצליב אותם במפרקי הידיים והרחיק אותם זה מזה —‬
‫הסימן של איום ונורא‪.‬‬
‫"בטח‪ ".‬שלפתי את הלהב שלי מצורתו כתליון‪ .‬לאור הלהב נראו האברשים עוד יותר‬
‫חיוורים וערטילאיים‪" .‬ג'ק‪ ,‬אתה מוכן?"‬
‫"אחי‪ ",‬אמר הלהב‪" ,‬אני חושלתי מוכן‪ .‬ועם זאת‪ ,‬יש לי הרגשה שאנחנו נכנסים‬
‫למלכודת‪".‬‬
‫"כל מי שמופתע‪ ,‬שירים יד‪ ",‬אמרתי לחברים שלי‪.‬‬
 ‫איש לא הרים יד‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬סבבה‪ ",‬אמר ג'ק‪" .‬כל עוד אתם מבינים שסביר להניח שכולנו נמות בייסורים ונגרום‬
‫לפריצתו של ריינרק‪ ,‬אני איתכם‪ .‬בואו נעשה את זה!"‬
 ‫‪62‬‬

‫הזאב הקטן והרע‬

‫אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את צוק פלימות'‪.‬‬

‫התגובה שלי היתה‪" :‬זה הכול?"‬
‫כנ"ל עם פעמון החירות בפילדלפיה ובניין האמפייר סטייט בניו יורק — מקרוב הם נראו‬
‫קטנים משדמיינתי‪ ,‬ולא שווים את כל הרעש‪.‬‬
‫ככה הרגשתי כשראיתי את הזאב פנריר‪.‬‬
‫שמעתי סיפורים נוראים עליו‪ :‬האלים פחדו להאכיל אותו; הוא היה מסוגל לשבור את‬
‫השרשרות החזקות ביותר; הוא נגס את היד של טיר; הוא יבלע את השמש ביום הדין; הוא‬
‫יטרוף את אודין בביס אחד‪ .‬ציפיתי לזאב גדול יותר מקינג קונג עם נשימת להביור‪ ,‬עיניים‬
‫שיורות קרני מוות ונחירי לייזרים‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬זה היה זאב בגודל זאב‪.‬‬
‫עמדנו בראש הרכס והשקפנו מטה אל העמק‪ ,‬שבו ישב פנריר בשלווה על אחוריו‪ .‬הוא היה‬
‫גדול מלברדור ממוצע‪ ,‬אבל בהחלט לא גדול יותר ממני‪ .‬הרגליים שלו היו ארוכות ושריריות‪,‬‬
‫רגליים שנועדו לריצה‪ .‬בפרווה האפורה המדובללת שלו היו ציצות שחורות‪ .‬איש לא היה‬
‫מכנה את הזאב הזה "חמוד" — לא עם הניבים הלבנים הנוצצים או העצמות הפזורות על‬
‫הקרקע לרגליו — אבל זה היה יצור נאה בהחלט‪.‬‬
‫קיוויתי למצוא את הזאב שוכב על צדו‪ ,‬כפות ואזוק לקרקע במסמרים‪ ,‬סיכות‪ ,‬נייר דבק‬
‫וסופר־גלו‪ .‬במקום זאת‪ ,‬החבל הזהוב גלייפניר‪ ,‬שכבל אותו‪ ,‬הזכיר את שרשרות הרגליים‬
‫שאוזקים בהן אסירים כשמעבירים אותם ברכב ממקום למקום‪ .‬החבל הנוצץ נקשר סביב כל‬
‫ארבעת קרסוליו ואיפשר לזאב להסתובב קצת‪ ,‬לא יותר מכך‪ .‬נראה שחלק מהחבל נקשר‬
‫פעם סביב חוטמו של הזאב כמחסום‪ .‬החלק הזה נשמט על החזה שלו בלולאה רפויה‪ .‬אפילו‬
‫לא נראה שהחבל מקובע לקרקע‪ .‬לא ידעתי מה מונע מפנריר לעזוב את האי‪ ,‬אלא אם כן‬
‫השטח היה מוקף בגדר חשמלית בלתי נראית‪.‬‬
‫בגדול‪ ,‬במקומו של האל טיר‪ ,‬שאיבד את ידו כשהכניס אותה לפה של הזאב כדי לתת לשאר‬
‫האלים זמן לכבול את פנריר‪ ,‬הייתי מתעצבן למדי על העבודה המרושלת הזאת‪ .‬לא היה‬
 ‫לאזיר אפילו אל קשרים סביר אחד?‬
‫העפתי מבט בחברים שלי‪" .‬איפה פנריר האמיתי? זה פיתיון להסחת דעת‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא‪ ".‬מפרקי האצבעות של סאם הלבינו סביב קת הגרזן שלה‪" .‬זה הוא‪ .‬אני מרגישה‬
‫בזה‪".‬‬
‫הזאב הסתובב אל הכיוון שהקולות שלנו בקעו ממנו‪ .‬העיניים שלו קרנו באור כחול מוכר‪,‬‬
‫שניגן לי על העצבים כאילו היו קסילופון‪.‬‬
‫"תראו‪ ,‬תראו‪ ".‬הקול שלו היה עמוק ועשיר‪ .‬השפתיים השחורות נמשכו לאחור בלגלוג‬
‫אנושי מאוד‪" .‬אז מי יש לנו כאן? האם האלים שלחו לי חטיף?"‬
‫דעתי על הזאב השתנתה‪ .‬אולי הגודל שלו היה רגיל‪ .‬אולי הוא לא ירה קרני לייזר‪ .‬אבל‬
‫העיניים שלו היו צוננות ונבונות יותר מעיני כל טורף שנתקלתי בו אי־פעם — בעל חיים או‬
‫אדם‪ .‬החוטם שלו רטט כאילו מריח את הפחד בנשימתי‪ .‬והקול שלו‪ ...‬הקול שלו שטף אותי‬
‫כמו דבש‪ ,‬חלק ומתוק ומסוכן‪ .‬זכרתי את המשתה הראשון שלי בוולהלה‪ ,‬כשהברונים לא רצו‬
‫שסאם תדבר להגנתה‪ ,‬כי הם פחדו מלשון החלקות של ילדי לוקי‪ .‬עכשיו הבנתי למה‪.‬‬
‫הדבר האחרון שרציתי היה להתקרב לזאב‪ .‬אבל נימת הקול שלו אמרה‪ ,‬בואו‪ ,‬רדו‪ .‬כולנו‬
‫חברים כאן‪.‬‬
‫קוטרו של לוע הר הגעש היה כמאה מטרים‪ ,‬כך שהזאב היה קרוב בהרבה משהייתי מעדיף‪.‬‬
‫המדרון היה מתון‪ ,‬אבל האברשים היו חלקלקים תחת רגלי‪ .‬מַ ִתי מפחד שאחליק ואגלוש‬
‫היישר אל בין כפות הזאב‪.‬‬
‫"אני מגנס צ'ייס‪ ".‬הקול שלי לא היה חלק כמו דבש‪ .‬הכרחתי את עצמי להסתכל לפנריר‬
‫בעיניים‪" .‬נקבעה לנו פגישה‪".‬‬
‫הזאב חשף שיניים‪" .‬בהחלט‪ ,‬בן פריי‪ .‬לשרצי־ואניר יש כזה ריח מעניין‪ .‬בדרך כלל אני‬
‫זוכה לטרוף רק את ילדי ת'ור‪ ,‬או אודין‪ ,‬או חברי הוותיק טיר‪".‬‬
‫"מצטער לאכזב אותך‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬כלל לא‪ ".‬הזאב התהלך הלוך ושוב והחבל נוצץ בין כפותיו‪ ,‬בקושי מאט אותו‪" .‬אני‬
‫מרוצה‪ .‬חיכיתי לזה זמן רב‪".‬‬
‫משמאלי הלם הארת'סטון במטה האלון הלבן שלו על הסלעים‪ .‬צמחי האברש בהקו באור עז‬
‫יותר‪ ,‬וערפל כסוף עדין עלה מהם כמו ממערכת השקיה‪ .‬בידו הפנויה סימן לי הארת'‪,‬‬
‫הפרחים הם הכלא‪ .‬לא לעבור‪.‬‬
‫הזאב פנריר צחק‪" .‬האלף נבון‪ .‬הוא לא חזק דיו — ממש לא חזק דיו להתמודד איתי —‬
‫אבל הוא צודק לגבי האברשים‪ .‬אני לא סובל אותם‪ .‬אבל מצחיק‪ ...‬כמה רבים בני התמותה‬
‫האמיצים שבוחרים לחצות את מבטחי האברשים ולהגיע לטווח שלי‪ .‬הם רוצים לבחון את‬
‫מיומנותם או פשוט לוודא שאני עדיין כבול‪ ".‬הזאב ליכסן מבט אל בליצֶ ן‪" .‬אבא שלך היה‬
‫אחד מהם‪ .‬גמד אצילי עם מיטב הכוונות‪ .‬הוא התקרב אלי‪ .‬הוא מת‪ .‬עצמותיו נמצאות במקום‬
‫כלשהו כאן‪".‬‬
‫בליצֶ ן שיחרר צרחה גרונית‪ .‬סאם ואני נאלצנו לרסן אותו כדי שלא יסתער על הזאב עם‬
‫הצלצל החדש שלו‪.‬‬
‫"עצוב מאוד‪ ,‬האמת‪ ",‬אמר הזאב בקול מהורהר‪" .‬בילי‪ ,‬כך קראו לו? הוא צדק‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫החבל המגוחך הזה הולך ומתרופף כבר עידנים‪ .‬היתה תקופה שלא יכולתי ללכת כלל‪ .‬לאחר‬
‫כמה מאות שנים הצלחתי לדדות‪ .‬עדיין איני יכול לחצות את האברשים‪ .‬ככל שאני מתרחק‬
‫ממרכז האי‪ ,‬כך החבל מתהדק ומכאיב לי‪ .‬אבל זאת התקדמות! פריצת הדרך האמיתית‬
‫התחוללה‪ ...‬לפני מעט יותר משנתיים‪ ,‬כשסוף־סוף הצלחתי לנער מעלי את מחסום הפה‬
‫הארור!"‬
‫סאם נרתעה‪" .‬לפני שנתיים‪"...‬‬
‫הזאב הטה את ראשו‪" .‬נכון מאוד‪ ,‬אחות קטנה‪ .‬ודאי שידעת‪ .‬התחלתי ללחוש בחלומותיו‬
‫של אודין — איזה רעיון נהדר יהיה לעשות אותך‪ ,‬בת לוקי‪ ,‬לוולקיריה! איזו דרך נפלאה‬
‫להפוך אויבת פוטנציאלית לידידה רבת־ערך‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אודין לא היה מקשיב לך‪".‬‬
‫"לא?" הזאב נהם בתענוג‪" .‬זה הדבר הנהדר בכם‪ ,‬אלה שמכונים הטובים‪ .‬אתם שומעים‬
‫את מה שאתם רוצים להאמין שנכון‪ .‬אתם חושבים שהמצפון הוא שלוחש לכם‪ ,‬כאשר‬
‫לפעמים זה אולי הזאב‪ .‬כן‪ ,‬יפה עשית‪ ,‬אחות קטנה‪ ,‬שהבאת את מגנס אלי‪"...‬‬
‫"אני לא הבאתי אותו אליך!" צעקה סאם‪" .‬ואני לא אחותך הקטנה‪".‬‬
‫"לא? אני מריח את דם מחליפי הצורה בעורקייך‪ .‬את יכולה להיות רבת־עוצמה‪ .‬את יכולה‬
‫להסב גאווה לאבא שלנו‪ .‬מדוע את נאבקת בזה?"‬
‫השיניים של הזאב היו חדות כתמיד‪ ,‬מבטו אכזרי לא פחות‪ ,‬אבל קולו היה מלא השתתפות‪,‬‬
‫אכזבה‪ ,‬עצב‪ .‬נימת קולו אמרה‪ ,‬אני יכול לעזור לך‪ .‬אני אחיך‪.‬‬
‫סאם צעדה צעד קדימה‪ .‬תפסתי בזרועה‪.‬‬
‫"פנריר‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אתה שלחת את הזאבים ההם‪ ...‬בלילה שאמא שלי מתה‪".‬‬
‫"כמובן‪".‬‬
‫"אתה רצית להרוג אותי‪"...‬‬
‫"למה שארצה בזה?" העיניים הכחולות שלו היו גרועות ממראות‪ .‬נדמה שהן משקפות לי‬
‫את כל הכישלונות שלי — הפחדים שלי‪ ,‬החולשה שלי‪ ,‬האנוכיות שלי‪ ,‬אני שברחתי כשאמא‬
‫שלי נזקקה לי יותר מתמיד‪" .‬אתה רב־ערך עבורי‪ ,‬מגנס‪ .‬אבל נזקקת‪ ...‬לעיבוד‪ .‬קשיים הם‬
‫כלי נפלא בטיפוח הכוח‪ .‬וראה! אכן הצלחת — בן פריי הראשון שהיה חזק דיו למצוא את‬
‫להב הקיץ‪ .‬אתה הבאת לי את האמצעי להימלט סוף־סוף מהכבלים הללו‪".‬‬
‫העולם הסתחרר תחתי‪ .‬הרגשתי כמו על גב סטנלי הסוס — צולל ללא מושכות‪ ,‬ללא אוכף‪,‬‬
‫ללא שליטה‪ .‬כל הזמן הזה הנחתי שפנריר רצה שאמות‪ .‬שזאת הסיבה שהזאבים שלו תקפו‬
‫את הדירה שלנו‪ .‬אבל היעד האמיתי שלו היה אמא שלי‪ .‬הוא הרג אותה כדי להשפיע עלי‪ .‬זה‬
‫היה גרוע יותר מהמחשבה שאמא שלי מתה בניסיון לגונן עלי‪ .‬היא מתה כדי שהמפלץ הזה‬
 ‫יוכל לחשל אותי למבשר — בן אל שמסוגל למצוא את להב הקיץ‪.‬‬
‫מרוב זעם לא הייתי מסוגל להתמקד‪.‬‬
‫הלהב התחיל לזמזם בידי‪ .‬קלטתי כמה זמן ג'ק כבר שותק‪ .‬הוא משך בזרועי קדימה‪.‬‬
‫"ג'ק‪ ",‬רטנתי‪" .‬ג'ק‪ ,‬מה אתה‪"?...‬‬
‫הזאב צחק‪" .‬אתה רואה? מגורלו של להב הקיץ לנתק את הכבלים הללו‪ .‬אתה אינך יכול‬
‫למנוע זאת‪ .‬ילדי פריי מעולם לא היו לוחמים‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ .‬אינך יכול לקוות שתשלוט בלהב‪,‬‬
‫ודאי לא שתשתמש בו כדי להילחם בי‪ .‬אין בך עוד צורך‪ .‬סורט יגיע בקרוב‪ .‬הלהב יעופף אל‬
‫ידיו‪".‬‬
‫"טעות‪ "...‬מילמל ג'ק ונאבק להיחלץ מאחיזתי‪" .‬טעות להביא אותי לכאן‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬המה הזאב‪" .‬כן‪ ,‬זאת אכן היתה טעות‪ ,‬להב נאה שלי‪ .‬סורט סבור שכל זה היה רעיון‬
‫שלו‪ ,‬אתם מבינים‪ .‬הוא כלי לא מושלם‪ .‬כמו רוב ענקי האש‪ ,‬הוא מלא אוויר חם‪ ,‬יותר רוח‬
‫וצלצולים משכל‪ ,‬אבל הוא ימלא את תפקידו‪ .‬הוא ישמח מאוד לאחוז בך‪".‬‬
‫"ג'ק‪ ,‬אתה הלהב שלי עכשיו‪ ",‬אמרתי‪ ,‬למרות שבקושי הצלחתי לעצור בו בשתי ידיים‪.‬‬
‫"לחתוך את החבל‪ "...‬זימזם ג'ק בעקשנות‪" .‬לחתוך את החבל‪".‬‬
‫"עשה זאת‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ ",‬אמר פנריר‪" .‬מדוע לחכות לסורט? שחרר אותי מרצונך החופשי‪,‬‬
‫ואני אהיה אסיר תודה‪ .‬אולי אפילו אחוס על חייך ועל חיי חבריך‪".‬‬
‫הנהמה של בליצֶ ן היתה עוד יותר מוצלחת מזו של הזאב‪ .‬מתוך התרמיל שלו הוא הוציא את‬
‫החבל החדש‪ ,‬אנדסקוטי‪" .‬באתי לכאן כדי לכבול את בן הכלאיים הזה‪ .‬עכשיו אני חושב‬
‫שאולי בעצם אני אחנוק אותו‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬אמרה סאמירה‪" .‬הזאב ימות‪".‬‬
‫לא היה דבר שרציתי יותר מאשר להצטרף אליהם‪ .‬רציתי להסתער על היצור ולדקור אותו‪.‬‬
‫להב הקיץ היה אמור להיות הלהב החד ביותר בתשעת העולמות‪ .‬הוא ודאי יחדור עור זאב‪.‬‬
‫אני חושב שהייתי עושה את זה‪ ,‬אלמלא הארת'סטון שהעביר את המטה שלו לפנינו‪ .‬הרונה‬
‫פרת'ו התלקחה באור זהוב‪.‬‬
‫תסתכלו‪ .‬הפקודה היתה רטט יותר מאשר צליל‪ .‬הסתובבתי ובהיתי בהארת'סטון בתדהמה‪.‬‬
‫העצמות‪ .‬הוא לא השתמש בשפת סימנים‪ .‬הוא לא דיבר‪ .‬המחשבות שלו פשוט היו שם‪,‬‬
‫מנקות את הראש שלי כמו רוח שמפזרת ערפל‪.‬‬
‫הסתכלתי שוב על השלדים הזרועים על הקרקע‪ .‬כולם היו גיבורים — ילדי אודין‪ ,‬ת'ור או‬
‫טיר‪ .‬גמדים‪ ,‬בני אדם‪ ,‬אלפים‪ .‬את כולם פנריר רימה‪ ,‬הכעיס‪ ,‬כישף‪ .‬כולם מתו‪.‬‬
‫הארת'סטון היה היחיד מבינינו שלא שמע את קולו של הזאב‪ .‬הוא היה היחיד שחשב‬
‫בבהירות‪.‬‬
‫פתאום היה קל יותר לשלוט בלהב‪ .‬הוא לא חדל להיאבק בי‪ ,‬אבל הרגשתי כיצד יחסי‬
‫הכוחות נוטים קלוֹת לטובתי‪.‬‬
‫"אני לא משחרר אותך‪ ",‬אמרתי לזאב‪" .‬ואני לא צריך להילחם בך‪ .‬אנחנו נחכה לסורט‪.‬‬
 ‫אנחנו נעצור אותו‪".‬‬
‫הזאב ריחרח את האוויר‪" .‬אח‪ ...‬מאוחר מדי לזה‪ .‬אתם אינכם צריכים להילחם בי? בני‬
‫תמותה אומללים‪ ...‬גם אני איני צריך להילחם בכם‪ .‬אחרים יעשו זאת במקומי‪ .‬כפי שאמרתי‪,‬‬
‫קל כל כך להשפיע על נשמות טובות‪ ,‬הן נכונות כל כך לעשות את עבודתי עבורי‪ .‬הנה כמה‬
‫מהן עכשיו!"‬
‫על פני האי התגלגל קול‪" ,‬עצרו!"‬
‫מהעבר האחר של הרכס עמדה חברתנו הוותיקה גונילה עם ולקיריה מכל צד‪ .‬משמאלה‬
‫חברי הוותיקים למסדרון‪ :‬טי־ג'יי‪ ,‬חצי־נולד‪ ,‬מלורי ואיקס החצי־טרול‪.‬‬
‫ומימינה ניצבו ַ‬
‫"תפסנו אתכם מסייעים לאויב‪ ",‬אמרה גונילה‪" .‬חתמתם במו ידיכם על גזר דין המוות‬
‫שלכם!"‬
 ‫‪63‬‬

‫אני שונא לחתום במו ידי על גזר דין המוות‬

‫שלי‬

‫"יפה‪ ,‬יפה‪ ",‬אמר הזאב‪" .‬לא זכיתי לכל כך הרבה חברה מאז מסיבת הכבילה שלי‪".‬‬
‫גונילה אחזה בכוח בחנית שלה‪ .‬היא לא הסתכלה על הזאב‪ ,‬כאילו אם תתעלם ממנו‪ ,‬הוא‬
‫ייעלם‪.‬‬
‫"תומס ג'פרסון ג'וניור‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬אתה וחבריך למסדרון‪ ,‬קחו את האסירים‪ .‬לכו‬
‫מסביב‪ ,‬כמובן‪ .‬לאט ובזהירות‪".‬‬
‫טי־ג'י לא נראה מאושר מהעניין‪ ,‬אבל הינהן‪ .‬המעיל הצבאי שלו היה מכופתר עד הצוואר‪.‬‬
‫כידון הרובה שלו נצץ באור הירח‪ .‬מלורי קין הסתכלה עלי בעין עקומה‪ ,‬אבל אצלה זאת‬
‫היתה יכולה להיות ברכת שלום ידידותית‪ .‬שניהם פנו שמאלה ועשו את דרכם לאורך שולי‬
‫המכתש‪ ,‬בזמן ששלוש הוולקיריות המשיכו לכוון חניתות לעבר פנריר‪.‬‬
‫איקס צעד בכבדות מימין‪ ,‬ובעקבותיו חצי־נולד‪ ,‬שסיחרר את גרזני הקרב שלו ושרק‬
‫בשקט‪ ,‬כאילו מדובר בטיול ערב נעים בשדה קרב מלא אויבים מתים‪.‬‬
‫"סאם‪ ",‬מילמלתי‪" ,‬אם הם יתפסו אותנו‪"...‬‬
‫"אני יודעת‪".‬‬
‫"לא יהיה כאן אף אחד לעצור את סורט‪".‬‬
‫"אני יודעת‪".‬‬
‫"אנחנו יכולים לנצח אותם‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬הם לא לובשים שריון‪ ,‬בטח לא אופנתי‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬אלה אחי המ‪ ...‬רעי המגן שלי‪ .‬תנו לי לדבר איתם‪".‬‬
‫הארת' סימן‪ ,‬מטורף‪ .‬אתה?‬
‫זה היופי בשפת הסימנים‪ :‬המשמעות של זה יכלה להיות‪ ,‬אתה מטורף? או אני מטורף‪.‬‬
‫בדיוק כמוך! החלטתי לפרש את זה כהבעת תמיכה‪.‬‬
‫פנריר הזאב ישב על אחוריו וניסה לגרד את האוזן‪ ,‬אבל לא הצליח בגלל החבל הקושר את‬
‫רגליו‪.‬‬
‫הוא ריחרח את האוויר וחייך אלי‪" .‬אתה מסתובב בחברה מעניינת‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ .‬מישהו‬
‫מסתתר‪ ,‬אבל אני מרגיש בריח שלו‪ .‬מי זה‪ ,‬הממ? אולי בכל זאת אזכה בסעודה היום!"‬
‫העפתי מבט בסאם‪ .‬היא נראתה תמהה בדיוק כפי שהרגשתי‪.‬‬
‫"מצטער‪ ,‬רקסי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אין לי מושג על מה אתה מדבר‪".‬‬
‫פנריר צחק‪" .‬עוד נראה‪ .‬אני תוהה אם הוא יעז לחשוף את פניו האמיתיות‪".‬‬
‫"צ'ייס!" גונילה שלפה פטיש מחגורת התחמושת שלה‪" .‬אם תדבר עם הזאב שוב‪ ,‬אני‬
‫ארסק לך את הגולגולת‪".‬‬
‫"גונילה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬נהדר לפגוש אותך שוב‪ .‬סורט נמצא בדרך לכאן‪ .‬אין לי זמן לזה‪".‬‬
‫כרתָ ברית עם אדון האש שהרג אותך? ואולי זה היה חלק מהתוכנית מלכתחילה‬ ‫"כן? אתה ַ‬
‫— להכניס אותך לוולהלה‪".‬‬
‫סאם נאנחה‪" .‬יחסית לבת ת'ור‪ ,‬את חושבת יותר מדי‪".‬‬
‫"ואת‪ ,‬בת לוקי‪ ,‬מקשיבה פחות מדי‪ .‬ג'פרסון‪ ,‬תזדרז!"‬
‫חברי למסדרון התקרבו משני צדדינו‪.‬‬ ‫ַ‬
‫מלורי ציקצקה בלשונה‪" .‬מתברר שאתה ממש טיפוס מנג'ס‪ ,‬מה‪ ,‬מגנס?"‬
‫"גאוני‪ ",‬אמרתי‪" .‬כמה זמן את מחכה לומר את המשפט הזה?"‬
‫מלורי גיחכה‪.‬‬
‫איקס‪ ,‬שעמד מהצד האחר‪ ,‬ניגב זיעה ירוקה ממצחו‪" .‬החבל של הזאב רופף‪ .‬זה לא טוב‪".‬‬
‫מעבר לעמק גונילה צעקה‪" ,‬בלי להתרועע! אני רוצה אותם בכבלים!"‬
‫טי־ג'יי סובב על אצבעו ארבעה זוגות אזיקים‪" .‬אז זה העניין‪ ,‬מגנס‪ :‬גונילה הבהירה לנו‬
‫שאם לא נתפוס אתכם ונוכיח בזה את הנאמנות שלנו לוולהלה‪ ,‬כולנו נעביר את מאה השנים‬
‫הבאות בגריפת פחם בחדר הדודים‪ .‬אז אתם במעצר‪ ,‬בלה בלה בלה‪".‬‬
‫חצי־נולד גיחך‪" .‬אבל גם זה העניין‪ :‬אנחנו ויקינגים‪ .‬אנחנו לא כל כך טובים בציות‬
‫לפקודות‪ .‬אז אתם חופשיים שוב‪".‬‬
‫טי־ג'יי הניח לאזיקים לגלוש מהאצבע שלו‪" .‬אופס‪".‬‬
‫רוחי התעודדה‪" .‬אתה מתכוון‪"...‬‬
‫"הוא מתכוון שבאנו לעזור‪ ,‬דביל‪ ",‬אמרה מלורי‪.‬‬
‫"אני חולה עליכם‪".‬‬
‫"מה אתה צריך שנעשה?" שאל טי־ג'יי‪.‬‬
‫סאם החוותה בראשה לעבר בליצֶ ן‪" .‬לגמד שלנו יש חבל כדי לכבול מחדש את הזאב‪ .‬אם‬
‫נוכל‪"...‬‬
‫"מספיק!" צעקה גונילה‪ .‬משני עבריה הניפו הוולקיריות שלה חניתות‪" .‬אני אגרור את‬
‫כולכם בשרשרות לוולהלה אם לא תהיה לי בררה!"‬
‫פנריר יילל בעליצות‪" .‬יהיה נפלא לצפות בזה‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬ולקיריה‪ ,‬לא היית זריזה‬
‫מספיק‪ .‬חברי האחרים הגיעו‪ ,‬והם לא מתכוונים לקחת שבויים‪".‬‬
 ‫איקס השקיף דרומה‪ ,‬ואדוות עברו בשרירי הצוואר שלו כמו במלט נשפך‪" .‬שם‪".‬‬
‫באותו הרגע כיוון הארת'סטון את מטה האלון הלבן שלו‪ ,‬וזה התלקח לכל אורכו באש‬
‫זהובה‪.‬‬
‫על הרכס מימין‪ ,‬בין הוולקיריות ובינינו‪ ,‬צעדו בכיווננו כעשרה ענקי אש‪ .‬גובהו של כל‬
‫אחד היה כשלושה מטרים‪ .‬הם לבשו שריון קשקשים מעור‪ ,‬נשאו חרבות בגודל מחרשות‪,‬‬
‫ומחגורותיהם היו תלויים גרזנים ופגיונות‪ .‬צבעי העור שלהם היו קשת של גוונים וולקניים‬
‫— אפר‪ ,‬לבה‪ ,‬בזלת‪ ,‬זכוכית געשית‪ .‬שדות האברשים היו אולי רעילים לזאב‪ ,‬אבל לא נראה‬
‫שהם מפריעים לענקי האש‪ .‬בכל מקום שדרכו‪ ,‬העלו הצמחים עשן ובערו‪.‬‬
‫במרכז הטור צעד יועץ האופנה של השטן בכבודו ובעצמו‪ ,‬אדון האש סורט‪ ,‬לבוש בחליפת‬
‫שלושה חלקים מחויטת עשויה שריון שרשרות‪ ,‬בעניבה ובחולצת כפתורים שנראתה ארוגה‬
‫מאש — בשילוב אביזר אלגנטי בדמות חרב סימיטר בוערת ביד‪ .‬הוא נראה לא רע‪ ,‬מלבד‬
‫העובדה שהאף שלו עדיין היה כרות‪ .‬לפחות זה שימח אותי‪.‬‬
‫בליצֶ ן חשק שיניים‪" .‬זה העיצוב שלי‪ .‬הוא גנב את העיצוב שלי‪".‬‬
‫"מגנס צ'ייס!" הרעים קולו של סורט‪" .‬אני רואה שהבאת את הלהב החדש שלי‪ .‬מצוין!"‬
‫ג'ק כמעט זינק מהידיים שלי‪ .‬אני בטוח שנראיתי מגוחך כשניסיתי להשתלט עליו‪ ,‬כמו‬
‫כבאי שנאבק בצינור מים בלחץ גבוה‪.‬‬
‫"האדון שלי‪ "...‬אמר ג'ק‪" .‬הוא יהיה האדון שלי‪".‬‬
‫סורט צחק‪" .‬תן לי את הלהב שלי מרצון‪ ,‬ואני אהרוג אותך מהר‪ ".‬הוא הביט בבוז בגונילה‬
‫ובשתי הסגניות שלה‪" .‬באשר לנקבות של אודין‪ ,‬איני מבטיח דבר‪".‬‬
‫הזאב פנריר קם והתמתח‪" .‬הלורד סורט‪ ,‬עד כמה שאני אוהב התרברבויות ואיומים‪ ,‬אפשר‬
‫להזדרז קצת? אין לנו את כל הלילה‪".‬‬
‫"טי־ג'יי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"כן?"‬
‫"שאלת איך אתם יכולים לעזור‪ .‬החברים שלי ואני צריכים לכבול מחדש את הזאב פנריר‪.‬‬
‫אתה חושב שתוכלו להעסיק את ענקי האש?"‬
‫טי־ג'יי חייך‪" .‬אני הסתערתי במעלה הגבעה אל מול אלף שבע מאות חיילי הדרום‪ .‬אני‬
‫חושב שאסתדר עם עשרה ענקי אש‪".‬‬
‫הוא קרא אל מעבר לעמק‪" :‬המפקדת גונילה‪ ,‬את איתנו? כי אני מעדיף לא להיכנס לעוד‬
‫מלחמת אזרחים‪".‬‬
‫גונילה סרקה את צבא ענקי האש‪ .‬הבעת הפנים שלה החמיצה‪ ,‬כאילו הם דוחים בעיניה‬
‫יותר ממני‪ .‬היא הניפה את החנית שלה‪" .‬המוות לסורט! המוות לאויבי אוסגרד!"‬
‫היא והסגניות שלה הסתערו על הענקים‪.‬‬
‫"אני חושב שהתחלנו‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" .‬לחבר כידונים!"‬
 ‫‪64‬‬

‫של מי היה הרעיון הגאוני לברוא זאב שאי‬

‫אפשר להרוג?‬

‫סוף־סוף הבנתי את ההיגיון שבאימוני הקרב היומיומיים בוולהלה‪ .‬אחרי אימת המלחמה‬
‫והמהומה בשטח האימונים‪ ,‬הייתי מוכן יותר להתמודדות עם הזאב פנריר וענקי האש‪ ,‬גם אם‬
‫לא היו להם קלצ'ניקובים ולא נכתב להם בצבע על החזה‪ ,‬נראה אותך‪ ,‬גבר!‬
‫הבעיה היתה שעדיין התקשיתי לשלוט בלהב‪ .‬רק דבר אחד עזר‪ :‬נראה שג'ק מתלבט בין‬
‫הרצון לעוף אל ידו של סורט לבין הרצון לעוף אל הזאב‪ .‬למזלי‪ ,‬הייתי צריך להתקרב אל‬
‫הזאב‪.‬‬
‫סאם הסיטה מנתיב מעופו גרזן שהשליך אחד הענקים‪" .‬לכבול מחדש את פנריר — יש לך‬
‫מושג איך נעשה את זה?"‬
‫"כן‪ ",‬אמרתי‪" .‬אולי‪ .‬לא ממש‪".‬‬
‫ענק אש הסתער בכיווננו‪ .‬מרוב כעס — עם הלעג של הזאב על מות אבא שלו וסורט שגנב‬
‫לו את העיצוב — יילל בליצֶ ן כמו משוגע ושיגר את הצלצל שלו היישר לבטן של הענק‪ .‬ענק‬
‫האש כשל משם כשהוא מגהק להבות‪ ,‬ולקח את הצלצל איתו‪.‬‬
‫הארת'סטון הצביע על הזאב‪ .‬רעיון‪ ,‬סימן‪ .‬בואו איתי‪.‬‬
‫"חשבתי שאנחנו צריכים להישאר בין האברשים‪ ",‬נזכרתי‪.‬‬
‫הארת'סטון הניף את המטה שלו‪ .‬על הקרקע לרגליו התפשטה רונה כמו צל‪:‬‬

‫אברשים פרחו סביבה‪ ,‬וגבעולים חדשים עלו וצמחו מהם‪.‬‬

‫"אַ לְ גיז‪ ",‬אמרה סאם בקול מלא פליאה‪" .‬רונת המגן‪ .‬מעולם לא ראיתי מישהו משתמש‬
‫בה‪".‬‬
‫היה נדמה שאני רואה את הארת'סטון בפעם הראשונה‪ .‬הוא לא מעד‪ .‬הוא לא התעלף‪ .‬הוא‬
‫צעד קדימה מלא ביטחון עצמי‪ ,‬ופרחים התפשטו לפניו כמו שטיח נפרש‪ .‬לא רק שהארת' היה‬
‫חסין לקולו של הזאב‪ ,‬רונת הקסם שלו קבעה מחדש את גבולות הכלא של פנריר‪.‬‬
‫התקדמנו באיטיות אל תוך העמק בעקבות הארת'סטון‪ .‬בחלקו הימני של האי נלחמו חברי‬
‫האיינהריאר בכוחותיו של סורט‪ .‬חצי־נולד גונדרסון הכניס גרזן במגן החזה של אחד הענקים‪.‬‬
‫איקס הניף ענק נושף אש והעיף אותו מקצה הרכס‪ .‬מלורי וטי־ג'יי נלחמו גב אל גב — הם‬
‫דקרו ושיספו וחמקו מפרצי אש‪.‬‬
‫גונילה ושתי הוולקיריות שלה נלחמו בסורט עצמו‪ .‬עם החניתות הלבנות הזוהרות וחרב‬
‫האש כמעט לא היה אפשר להסתכל על הקרב המסנוור שלהם‪.‬‬
‫החברים שלי לחמו באומץ‪ ,‬אבל נמצאו בנחיתות מספרית של שניים־לאחד‪ .‬ענקי האש‬
‫סירבו למות‪ .‬אפילו זה שבליצֶ ן תקע בו צלצל‪ ,‬עדיין כשל סביב וניסה להבעיר את‬
‫האיינהריאר בהבל הפה שלו‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים להזדרז‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"אני פתוח להצעות‪ ,‬ילד‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪.‬‬
‫פנריר התהלך הלוך ושוב בציפייה‪ .‬הוא לא נראה מודאג למראנו מתקדמים באיטיות לעברו‬
‫על שטיח של אברשים‪ ,‬חמושים בסיכום כולל בגרזן‪ ,‬במטה לבן זוהר‪ ,‬בלהב מרדני ובכדור‬
‫חבל‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬בואו‪ ",‬הוא אמר‪" .‬קרבו אלי את הלהב‪".‬‬
‫בליצֶ ן התנשף‪" .‬אני אקשור אותו‪ .‬הארת' ישמור עלי‪ .‬מגנס וסאם — תמנעו ממנו להוריד‬
‫לי את הראש בנשיכה למשך כמה דקות‪".‬‬
‫"רעיון גרוע‪ ",‬אמרה סאם‪.‬‬
‫"יש לך רעיון יותר טוב?" שאל בליץ‪.‬‬
‫"לי יש!" פנריר הסתער‪ .‬הוא היה יכול לרטש לי את הגרון‪ ,‬אבל זאת לא היתה המטרה‬
‫שלו‪ .‬הכפות הקדמיות שלו עברו משני צדי הלהב שלי‪ .‬ג'ק שיתף פעולה בשמחה וחתך את‬
‫החבל לשניים‪.‬‬
‫סאם הלמה בגרזן שלה בין אוזני הזאב‪ ,‬אבל פנריר זינק וחמק‪ .‬הרגליים האחוריות שלו‬
‫עדיין היו קשורות‪ ,‬אבל כפותיו הקדמיות היו חופשיות‪ .‬הפרווה של הזאב העלתה אדים‬
‫מהמגע באברשים‪ .‬שלפוחיות כיסו את רגליו‪ ,‬אבל הוא נשמע מרוצה מכדי שיבחין בכך‪.‬‬
‫"אח‪ ,‬נהדר‪ ",‬קרא‪" .‬עכשיו הרגליים האחוריות‪ ,‬בבקשה‪ .‬ואז נוכל להתחיל בריינרק!"‬
‫כל הזעם שהצטבר אצלי במשך שנתיים ביעבע לפני השטח‪.‬‬
‫"בליץ‪ ",‬אמרתי‪" ,‬תעשה את מה שאתה צריך לעשות‪ .‬אני הולך לבעוט לגוש הפרווה הזה‬
‫את השיניים מהפה‪".‬‬
‫רצתי אל הזאב — אולי הרעיון הגרוע בחיי‪ .‬סאם הסתערה לצדי‪.‬‬
‫פנריר אולי היה בגודל של זאב רגיל‪ ,‬אבל אפילו ברגליים אחוריות קשורות לא היה שני לו‬
‫מבחינת מהירות וכוח‪.‬‬
‫ברגע שחציתי את גבול האברשים‪ ,‬הוא הפך לכתם מטושטש של טפרים וניבים‪ .‬אני מעדתי‬
‫ונפלתי‪ ,‬ולרוחב החזה שלי נוצרה שורה של חתכים עמוקים‪ .‬פנריר היה קורע אותי לגזרים‬
‫אלמלא הגרזן של סאם שהעיף אותו הצידה‪.‬‬
‫הזאב נהם‪" .‬אתם אינכם יכולים לפגוע בי‪ .‬האלים לא יכלו לפגוע בי‪ .‬אינכם חושבים שהם‬
‫היו משספים את גרוני לו יכלו? הגורל שלי ידוע‪ .‬עד ריינרק אי אפשר להרוג אותי!"‬
‫"זה בטח נחמד‪ ".‬קמתי כושל על הרגליים‪" .‬אבל זה לא ימנע ממני לנסות‪".‬‬
‫לרוע המזל‪ ,‬ג'ק לא עזר‪ .‬בכל פעם שניסיתי לתקוף‪ ,‬הלהב סטה והסתובב ועשה כמיטב‬
‫יכולתו לחתוך את החבל שבין הרגליים האחוריות של הזאב‪ .‬הקרב שלי עם הזאב הוקדש‬
‫בעיקר לניסיון לבלום את ג'ק‪.‬‬
‫בליצֶ ן הסתער קדימה עם קצה אַ נְ ְדסקוֹטי קשור בלולאה‪ .‬הוא ניסה ללכוד את הרגליים‬
‫האחוריות של הזאב‪ ,‬אבל לעומת הזאב‪ ,‬נדמה שהוא נע בהילוך איטי‪ .‬פנריר קפץ הצידה‬
‫וחמק מעוד מהלומה מהגרזן של סאם‪ .‬כפת הזאב הצליפה לרוחב גרונו של בליצֶ ן‪ ,‬והגמד נפל‬
‫קדימה‪ .‬סליל החבל התגלגל מידו‪.‬‬
‫"לא! צעקתי‪.‬‬
‫התקדמתי לעבר בליצֶ ן‪ ,‬אבל הארת'סטון היה זריז ממני‪.‬‬
‫הוא הטיח את המטה שלו בראש של פנריר‪ .‬אש זהובה התלקחה‪ .‬הזאב נסוג‪ ,‬מיילל בכאב‪.‬‬
‫רונה העלתה עשן על המצח שלו — חץ פשוט שנצרב בפרווה האפורה‪:‬‬

‫"טיוואז?" נהם הזאב‪" .‬אתה מעז לתקוף אותי ברונת טיר?" הזאב הסתער על הארת'סטון‪,‬‬
‫אך נדמה שנתקל במחסום בלתי נראה‪ .‬הוא כשל ויילל‪.‬‬
‫סאם הופיעה לצדי‪ .‬הגרזן שלה נעלם‪ .‬העין השמאלית שלה התנפחה‪ ,‬והחיג'אב שלה שוסף‬
‫לגזרים‪" .‬הארת' השתמש ברונת הקורבן‪ ",‬היא אמרה בקול רועד‪" .‬כדי להציל את בליץ‪".‬‬
‫"מה זה אומר?" שאלתי‪.‬‬
‫הארת' קרס על הברכיים כשהוא שעון על המטה שלו‪ .‬ובכל זאת הוא הצליח להתמקם בין‬
‫הגמד לזאב‪.‬‬
‫"אתה הקרבת את כוחותיך כדי לגונן על חברך?" צחק הזאב‪" .‬אין בעיה‪ .‬תיהנה מהלחש‬
‫שלך‪ .‬הגמד כבר מת‪ .‬קסמי הרונות שלך גזרו את גורלך‪ .‬תוכל לצפות בעודי מטפל בטרף‬
‫הטעים האחר‪".‬‬
‫הוא חשף שיניים לעברנו‪.‬‬
‫מעבר לשדה המצב לא היה טוב‪.‬‬
‫אחת הוולקיריות של גונילה שכבה חסרת חיים על הסלעים‪ .‬האחרת נפלה‪ ,‬והמגן שלה‬
‫בוער מהחרב של סורט‪ .‬גונילה ניצבה לבדה מול אדון האש‪ ,‬מנופפת בחנית שלה כמו שוט‬
‫של אור‪ ,‬אבל היה ברור שהיא לא תחזיק מעמד לאורך זמן‪ .‬הבגדים שלה העלו עשן‪ .‬המגן‬
‫שלה היה חרוך וסדוק‪.‬‬
‫האיינהריאר היו מוקפים‪ .‬חצי־נולד איבד את אחד הגרזנים שלו‪ .‬הוא היה מכוסה כל כך‬
‫הרבה חתכים וכוויות‪ ,‬שלא הבנתי איך הוא עדיין בחיים‪ ,‬אבל הוא המשיך להילחם וצחק‪,‬‬
‫בעודו מסתער על הענקים‪ .‬מלורי כרעה על ברך אחת וקיללה‪ ,‬בעודה הודפת התקפות של‬
‫שלושה ענקים בו־זמנית‪ .‬טי־ג'יי נופף ברובה שלו בפראות‪ .‬אפילו איקס נראה זעיר בהשוואה‬
‫לאויבים המיתמרים מעליו‪.‬‬
‫הראש שלי פעם בעוצמה‪ .‬הרגשתי בכוחות האיינהריי שלי פועלים‪ ,‬מנסים לסגור את‬
‫החתכים בחזה שלי‪ ,‬אבל ידעתי שפנריר יהרוג אותי מהר יותר משאוכל להחלים‪.‬‬
‫הזאב ריחרח את האוויר‪ .‬אין ספק שהוא הרגיש בריח החולשה שלי‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬טוב‪ ",‬הוא צחק‪" .‬ניסיון יפה‪ ,‬מגנס‪ ,‬אבל בני פריי מעולם לא היו לוחמים‪ .‬כל שנשאר‬
‫לי לעשות כעת הוא לטרוף את אויבַ י‪ .‬אני אוהב את החלק הזה!"‬
 ‫‪65‬‬

‫אני שונא את החלק הזה‬

‫הדברים הכי מוזרים עשויים להציל את החיים שלך‪ .‬אריות‪ ,‬למשל‪ .‬או עניבות משוריינות‪.‬‬
‫פנריר הסתער על הפרצוף שלי‪ .‬הצלחתי לחמוק ממנו בתמרון מתוחכם של נפילה על‬
‫הישבן‪ .‬דמות מטושטשת זינקה על הזאב והעיפה אותו הצידה‪.‬‬
‫שני בעלי חיים התגוששו בחצר העצמות במערבולת של ניבים וטפרים‪ .‬כשהם נפרדו‪,‬‬
‫קלטתי שפנריר נלחם בלביאה עם פנס בעין‪.‬‬
‫"סאם?" ציפצפתי‪.‬‬
‫"תביא את החבל‪ ".‬היא לא הורידה את העיניים מהאויב‪" .‬אני צריכה לנהל שיחה עם אחי‪".‬‬
‫העובדה שהיא היתה מסוגלת לדבר בדמות לביאה הלחיצה אותי עוד יותר מהעובדה שהיא‬
‫בדמות לביאה‪ .‬השפתיים שלה נעו באופן אנושי מאוד‪ .‬לעיניים שלה היה אותו צבע‪ .‬הקול‬
‫עדיין היה הקול של סאם‪.‬‬
‫הפרווה על עורפו של פנריר סמרה‪" .‬אז את מקבלת עלייך את זכות האבות שלך בדיוק‬
‫כשאת עומדת למות‪ ,‬אחות קטנה?"‬
‫"אני מקבלת את מי שאני‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אבל לא באופן שהתכוונת‪ .‬אני סאמירה‬
‫אל־עבאס‪ .‬סאמירה בעלת חזות הלביאה‪ ".‬היא זינקה על הזאב‪ .‬הם שרטו זה את זה‪ ,‬נשכו‪,‬‬
‫בעטו וייללו‪ .‬לא ידעתי איזה דבר נורא הוא שתי חיות טרף נלחמות‪ .‬הם ממש ניסו לקרוע‬
‫לגזרים זה את זה‪ .‬ואחת מחיות הטרף הללו היתה חברה שלי‪.‬‬
‫הדחף הראשון שלי היה להסתער לקרב‪ .‬אבל זה לא היה פועל‪.‬‬
‫פרייה אמרה לי שהריגה היא הפחוּתה בכוחותיו של הלהב‪.‬‬
‫בני פריי מעולם לא היו לוחמים‪ ,‬הזאב אמר‪.‬‬
‫אז מה כן הייתי?‬
‫בליצֶ ן התגלגל אלי באנקה‪ .‬הארת'סטון בדק את הצוואר של הגמד כאחוז טירוף‪.‬‬
‫העניבה הבהיקה‪ .‬איכשהו‪ ,‬היא הפכה ממשי צהוב למתכת ארוגה והצילה את הגרון של‬
‫בליצֶ ן‪ .‬עניבה משוריינת אמיתית‪.‬‬
‫לא יכולתי אלא לחייך חיוך גדול‪ .‬בליץ היה בחיים‪ .‬הוא השתמש בנקודות החוזק שלו‪.‬‬
 ‫הוא לא היה לוחם‪ .‬גם אני לא‪ .‬אבל יש דרכים אחרות לנצח בקרב‪.‬‬
‫חטפתי את כדור החבל‪ .‬נדמה שמדובר בשלג ארוג — הוא היה רך וקר במידה מדהימה‪.‬‬
‫בידי האחרת הלהב דמם‪.‬‬
‫"מה אנחנו עושים?" שאל ג'ק‪.‬‬
‫"מנסים להבין דברים‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬מגניב‪ ".‬הלהב רטט‪ ,‬כאילו מתמתח אחרי שינה עמוקה‪" .‬ואיך זה הולך לנו?"‬
‫"יותר טוב‪ ".‬תקעתי את חוד הלהב באדמה‪ .‬ג'ק כבר לא ניסה לברוח‪" .‬סורט אולי ישים‬
‫עליך יד יום אחד‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אבל הוא לא מבין את הכוח שלך‪ .‬אני מבין עכשיו‪ .‬אנחנו צוות‪".‬‬
‫כרכתי את הלולאה שבקצה החבל סביב הקת של ג'ק והידקתי את הקשר בכוח‪ .‬היה נדמה‬
‫שהקרב מתעמעם סביבי‪ .‬הפסקתי לנסות למצוא דרך להילחם בזאב‪ .‬לא היה אפשר להרוג‬
‫אותו — לפחות לא עכשיו‪ ,‬לא אני‪.‬‬
‫במקום זאת התמקדתי בחמימות שהרגשתי בכל פעם שריפאתי מישהו‪ :‬כוח הצמיחה והחיים‬
‫— כוח פריי‪ .‬הנורן אמרו לי לפני תשעה ימים‪ :‬למזרח תצא השמש‪.‬‬
‫המקום הזה היה כולו מקום של לילה‪ ,‬חורף ואור ירח כסוף‪ .‬היה עלי להביא לכאן את שמש‬
‫הקיץ‪.‬‬
‫הזאב פנריר הבחין בשינוי באוויר‪ .‬כפתו הצליפה בסאם‪ ,‬והיא התגלגלה על פני שדה‬
‫העצמות‪ .‬החוטם שלו היו מרוטש מסימני ציפורניים‪ .‬רונת טיר שחורה ומכוערת העלתה עשן‬
‫על המצח שלו‪.‬‬
‫"מה אתה זומם‪ ,‬מגנס? אני לא אסכים לזה!" הוא זינק לעברי‪ ,‬אבל לפני שהספיק להגיע‬
‫אלי‪ ,‬הוא צנח לקרקע‪ ,‬מתפתל ומיילל מכאב‪.‬‬
‫אור אפף אותי — אותה הילה זהובה כמו זו שהקיפה אותי כשריפאתי את סאם ואת‬
‫הארת'סטון ביטונהיים‪ .‬האור לא היה לוהט כמו להבות מוספלהיים‪ .‬הוא לא היה עז במיוחד‪,‬‬
‫אבל בבירור הכאיב לזאב‪ .‬הזאב נהם וצעד הלוך ושוב‪ ,‬מביט בי בעיניים מצומצמות כאילו‬
‫הפכתי לזרקור‪.‬‬
‫"תפסיק עם זה!" הוא יילל‪" .‬אתה מנסה לעצבן אותי למוות?"‬
‫סאם הלביאה נאבקה לקום‪ .‬היה לה חתך עמוק בירך‪ .‬היא נראתה כאילו נכנסה בטרקטור‪.‬‬
‫"מגנס‪ ,‬מה אתה עושה?"‬
‫"מביא את הקיץ‪".‬‬
‫החתך בחזה שלי נרפא‪ .‬כוחותי שבו אלי‪ .‬אבא שלי היה אל האור והחמימות‪ .‬זאבים הם‬
‫יצורים של חושך‪ .‬כוחו של פריי ירסן את פנריר ממש כפי שריסן את האש והקרח‬
‫הקיצוניים‪.‬‬
‫ג'ק הנעוץ בקרקע זימזם בסיפוק‪" .‬קיץ‪ .‬כן‪ ,‬אני זוכר את הקיץ‪".‬‬
‫פרשתי את אנדסקוטי עד שהשתרך מג'ק כמו חוט עפיפון‪.‬‬
‫פניתי אל הזאב‪" .‬גמד זקן אמר לי פעם שחומרי היצירה החזקים ביותר הם פרדוקסים‪.‬‬
‫החבל הזה עשוי מהם‪ .‬אבל יש לי פרדוקס אחד נוסף — הפרדוקס הסופי שיכבול אותך‪ :‬להב‬
‫הקיץ‪ ,‬כלי הנשק שלא עוצב להיות כלי נשק‪ ,‬להב שהדרך הטובה ביותר להשתמש בו היא‬
‫להרפות ממנו‪".‬‬
‫דחקתי בג'ק בלבי לעוף‪ ,‬באמונה שיעשה את השאר בעצמו‪.‬‬
‫הוא היה יכול לגדוע את הכבלים האחרונים הכולאים את הזאב‪ .‬הוא היה יכול לחצות את‬
‫שדה הקרב ולעופף היישר אל ידיו של סורט‪ ,‬אבל הוא לא עשה את זה‪ .‬הוא מיהר אל מתחת‬
‫לבטן של הזאב וכרך את החבל אנדסקוטי סביב רגליו של הזאב במהירות כזאת‪ ,‬שהזאב לא‬
‫היה מסוגל להגיב כלל‪ .‬הזאב נכבל וכשל‪.‬‬
‫היללה של פנריר טילטלה את האי‪" .‬לא! אני לא‪"!...‬‬
‫הלהב הבזיק סביב חוטמו של הזאב‪ .‬ג'ק קשר את החבל ברפרוף באוויר‪ ,‬ואז צף בחזרה‬
‫אלי קורן מרוב גאווה‪" .‬אז איך הייתי‪ ,‬בוס?"‬
‫"ג'ק‪ ",‬אמרתי‪" ,‬אתה להב אדיר‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני יודע את זה‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אבל מה אתה אומר על עבודת החבל שלי‪ ,‬הא? זה היה‬
‫קשר מלחים מושלם‪ ,‬ואפילו אין לי ידיים‪".‬‬
‫סאם כשלה לעברנו‪" .‬הצלחתם! אתם‪ ...‬איי‪".‬‬
‫דמות הלביאה שלה נמסה והפכה לסאם הרגילה — סאם הפצועה קשה‪ ,‬פניה חבוטות‪ ,‬וצד‬
‫גופה ספוג דם‪ .‬לפני שהיא הספיקה ליפול‪ ,‬תפסתי אותה וגררתי אותה מהזאב‪ .‬אפילו עכשיו‪,‬‬
‫כשהוא היה קשור כולו‪ ,‬הוא התפתל וקצף עלה מפיו‪ .‬לא רציתי להתקרב אליו יותר מהדרוש‪.‬‬
‫הארת'סטון כשל בעקבותי כשהוא תומך בבליצֶ ן‪ .‬ארבעתנו צנחנו יחד על ערמת אברשים‪.‬‬
‫"אנחנו חיים‪ ",‬אמרתי‪" .‬לא ציפיתי לזה‪".‬‬
‫רגע הניצחון שלנו נמשך‪ ...‬טוב‪ ,‬רגע‪.‬‬
‫קולות המאבק התחזקו והפכו ברורים יותר סביבנו‪ ,‬כאילו מישהו תלש מסך שעמד בינינו‬
‫לבין הקרב‪ .‬קסם המגן של הארת'סטון אולי העניק לנו הגנה מסוימת מפני הזאב‪ ,‬אבל הוא‬
‫ניתק אותנו מהקרב עם ענקי האש‪ ...‬והמצב של חברי האיינהריאר לא היה להיט‪.‬‬
‫"אל הוולקיריה!" צעק טי־ג'יי‪" .‬מהר!"‬
‫הוא כשל על פני הרכס‪ ,‬שיפד ענק אש וניסה להגיע אל גונילה‪ .‬כל אותו הזמן שאנחנו‬
‫נלחמנו בזאב‪ ,‬בלמה מפקדת הוולקיריות את סורט‪ .‬עכשיו היא שכבה על הקרקע והרימה את‬
‫החנית שלה בחולשה‪ ,‬בעוד סורט מניף את חרב הסימיטר שלו‪.‬‬
‫מלורי כשלה סביב ללא כלי נשק‪ ,‬רחוקה ומדממת מכדי לעזור‪ .‬איקס ניסה לחפור את דרכו‬
‫החוצה מערמה של ענקים מתים‪ .‬חצי־נולד גונדרסון ישב מדמם ודומם‪ ,‬וגבו שעון על סלע‪.‬‬
‫עיכלתי את כל זה בשבריר שנייה‪ .‬באותה מהירות קלטתי שהארת'‪ ,‬בליץ‪ ,‬סאם ואני לא‬
‫נגיע לשם בזמן‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬אחזתי בלהב שלי וקמתי‪ .‬כשלתי לעבר גונילה‪ .‬המבטים שלנו הצטלבו משני‬
‫עברי השדה‪ ,‬וההבעה האחרונה שעלתה על פניה היתה הבעה של השלמה וכעס‪ :‬תדאג שזה‬
 ‫יהיה שווה את זה‪.‬‬
‫אדון האש הכה בחרב הסימיטר שלו‪.‬‬
 ‫‪66‬‬

‫קורבנות‬

‫אני לא יודע למה זה שבר אותי ככה‪.‬‬

‫אפילו לא חיבבתי את גונילה‪.‬‬
‫אבל כשראיתי את סורט עומד מעל הגופה חסרת החיים של גונילה והעיניים שלו בוערות‬
‫בניצחון‪ ,‬רציתי לקרוס על ערמת העצמות ולהישאר שם עד ריינרק‪.‬‬
‫גונילה מתה‪ .‬הסגניות שלה מתו‪ .‬אפילו לא ידעתי איך קראו להן‪ ,‬אבל הן הקריבו את חייהן‬
‫כדי שארוויח קצת זמן‪ .‬חצי־נולד מת או גסס‪ .‬מצבם של האיינהריאר האחרים לא היה טוב‬
‫בהרבה‪ .‬סאם ובליץ והארת' לא היו מסוגלים להילחם‪.‬‬
‫וסורט עדיין עמד על הרגליים חזק כתמיד‪ ,‬חרבו הבוערת מוכנה‪ .‬שלושה מענקי האש שלו‬
‫עדיין היו בחיים‪ ,‬וחמושים‪.‬‬
‫אחרי כל מה שעברנו‪ ,‬אדון האש יוכל להרוג אותי‪ ,‬לקחת את הלהב שלי ולשחרר את‬
‫הזאב‪.‬‬
‫על פי החיוך על פניו‪ ,‬סורט היה משוכנע שזה מה שעומד לקרות‪.‬‬
‫"התרשמתי‪ ",‬הוא הודה‪" .‬הזאב אמר לי שיש לך פוטנציאל‪ .‬אני חושב שאפילו פנריר לא‬
‫ציפה שתצליח כל כך‪".‬‬
‫הזאב התחבט בכבלי הקסם החדשים שלו‪.‬‬
‫כמה צעדים מאדון האש השתופף טי־ג'יי בכידון מוכן‪ .‬הוא העיף בי מבט בהמתנה לסימן‬
‫מצדי‪ .‬ידעתי שהוא מוכן להסתער לקרב פעם אחת אחרונה‪ ,‬להסיח את דעתם של ענקי האש‬
‫אם זה יעזור לי‪ ,‬אבל לא הייתי מוכן שעוד מישהו ימות‪.‬‬
‫"לך עכשיו‪ ",‬אמרתי לסורט‪" .‬תחזור למוספלהיים‪".‬‬
‫אדון האש הטה את ראשו לאחור וצחק‪" .‬אמיץ עד הסוף המר! אני סבור שלא‪ ,‬מגנס צ'ייס‪.‬‬
‫אני סבור שאתה תישרף‪".‬‬
‫הוא פשט את ידו‪ .‬עמוד של אש נורה לעברי‪.‬‬
‫אני לא זזתי‪.‬‬
‫דמיינתי שאני עם אמא שלי בשמורת "בלו הילז" ביום הראשון של האביב‪ .‬עור השמש‬
 ‫חימם את עורי‪ ,‬וגופי כולו הפשיר לאחר שלושה חודשים של קור וחושך‪.‬‬
‫אמא שלי פנתה אלי בחיוך קורן‪ :‬כאן אני נמצאת‪ ,‬מגנס‪ .‬ברגע הזה‪ .‬איתך‪.‬‬
‫תחושת שלווה שימשה לי כעוגן‪ .‬זכרתי שאמא סיפרה לי פעם שהבתים בבאק ביי‪ ,‬כמו בית‬
‫המשפחה שלנו‪ ,‬נבנו על קטע ים שמולא באדמה‪ .‬מדי פעם נאלצו המהנדסים להשקיע עמודים‬
‫נוספים מתחת ליסודות כדי שהבניינים לא יקרסו‪ .‬הרגשתי שחוזקתי בעמודים‪ .‬הייתי יציב‪.‬‬
‫הלהבות של סורט אפפו אותי‪ .‬אבל הן איבדו מעוצמתן‪ .‬הן לא היו אלא הבהובי רפאים של‬
‫חמימות כתומה‪ ,‬בלתי מזיקות כמו פרפרים‪.‬‬
‫לרגלי התחילו האברשים ללבלב — פרחים לבנים שהתפשטו על פני הנוף וכיסו מחדש את‬
‫האזורים הרמוסים והשרופים שבהם צעדו הלוחמים של סורט‪ .‬הם ספגו את הדם וכיסו על‬
‫גופות הענקים המתים‪.‬‬
‫"הקרב נגמר‪ ",‬הכרזתי‪" .‬אני מקדש את הקרקע הזאת בשמו של פריי‪".‬‬
‫המילים שילחו גל הלם שהתפשט ממני והלאה‪ .‬חרבות‪ ,‬פגיונות וגרזנים הושלכו מידי ענקי‬
‫האש‪ .‬הרובה של טי־ג'יי הועף מהיד שאחזה בו‪ .‬אפילו כלי הנשק שנחו על הקרקע סולקו‬
‫מהאי‪ ,‬ניתזו אל החשכה כמו רסיסים‪.‬‬
‫היחיד שנותר עם כלי נשק ביד היה אני‪.‬‬
‫ללא החרב הבוערת סורט נראה פחות בטוח בעצמו‪" .‬תכסיסים וקסמים ילדותיים‪ ",‬הוא‬
‫נהם‪" .‬אינך יכול להביס אותי‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ .‬הלהב הזה יהיה שלי!"‬
‫"לא היום‪".‬‬
‫השלכתי את הלהב‪ .‬הוא הסתחרר לעבר סורט וחלף מעל לראשו של הענק‪ .‬סורט ניסה‬
‫לתפוס אותו והחמיץ‪.‬‬
‫"מה זה היה?" צחק הענק‪" .‬אתה קורא לזה התקפה?"‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני קורא לזה היציאה שלך‪".‬‬
‫מאחורי סורט שיסף ג'ק את האוויר‪ ,‬קורע את האריג בין העולמות‪ .‬קו זיגזָג בער על הרכס‪.‬‬
‫האוזניים שלי התפוקקו‪ .‬כאילו מישהו שבר חלון במטוס‪ ,‬נשאבו סורט וענקי האש האחרים‬
‫בצרחות אל הקרע‪ ,‬והוא נסגר מאחוריהם‪.‬‬
‫"ביי!" קרא ג'ק‪" .‬נתראה אחר כך!"‬
‫מלבד הנהמות הזועמות של הזאב‪ ,‬היה האי דומם‪.‬‬
‫כשלתי על פני השדה‪ .‬צנחתי על ברכי מול גונילה‪ .‬מיד ראיתי שמפקדת הוולקיריות כבר‬
‫לא איתנו‪ .‬העיניים הכחולות שלה בהו בחשכה‪ .‬חגורת התחמושת שלה היתה ריקה מפטישים‪.‬‬
‫החנית הלבנה שלה נחה שבורה על החזה שלה‪.‬‬
‫העיניים שלי צרבו‪" .‬אני מצטער‪".‬‬
‫במשך חמש מאות שנה היא היתה בוולהלה‪ ,‬אספה את נשמות המתים והתכוננה לקרב‬
‫האחרון‪ .‬זכרתי כיצד היא נזפה בי‪ :‬אפילו לנוכח אוסגרד‪ ,‬אין בך שום יראת כבוד‪.‬‬
‫במותה נדמה שפניה מלאות פליאה ויראה‪ .‬קיוויתי שהיא משקיפה על אוסגרד כפי שרצתה‬
 ‫שתהיה — אזיר בכל מקום‪ ,‬וכל האורות דולקים באחוזה של אבא שלה‪.‬‬
‫"מגנס‪ ",‬קרא טי־ג'יי‪" ,‬אנחנו חייבים ללכת‪".‬‬
‫הוא ומלורי נאבקו לגרור את חצי־נולד גונדרסון‪ .‬איקס חפר את דרכו החוצה מערמת גופות‬
‫הענקים ונשא את שתי הוולקיריות האחרות שנפלו‪ .‬בליץ והארת'סטון כשלו יחד‪ ,‬סאם‬
‫מאחוריהם‪.‬‬
‫הרמתי את הגופה של מפקדת הוולקיריות‪ .‬היא לא היתה קלה‪ ,‬וכוחותי הלכו ואזלו‪.‬‬
‫"אנחנו חייבים למהר‪ ".‬טי־ג'יי דיבר בעדינות רבה ככל שיכול‪ ,‬אבל שמעתי את הדחיפות‬
‫בקולו‪.‬‬
‫הקרקע נעה תחת רגלי‪ .‬קלטתי שההילה הזוהרת שלי עשתה יותר מאשר לכבול את הזאב‪.‬‬
‫אור השמש השפיע על מבנה האי‪ .‬האי היה אמור להיעלם עם שחר‪ .‬הקסם שלי האיץ את‬
‫התהליך וגרם לקרקע להתפוגג לערפל ספוגי‪.‬‬
‫"שניות ספורות‪ ",‬התנשפה סאם‪" .‬קדימה‪".‬‬
‫קשה לומר שהרגשתי כשיר לריצה‪ ,‬אבל איכשהו נשאתי את גונילה בעקבות טי־ג'יי‪ ,‬בעודו‬
‫מוביל אותנו אל החוף‪.‬‬
 ‫‪67‬‬

‫פעם אחת נוספת‪ ,‬למען החברוּת‬

‫"יש לנו ספינת פריי!" צעק טי־ג'יי‪.‬‬

‫לא היה לי מושג מה זאת ספינת פריי‪ .‬לא ראיתי שום סירה על החוף‪ ,‬אבל הייתי המום‬
‫ומותש מכדי לשאול שאלות‪ .‬הרגשתי כאילו החום והקור הקיצוניים שעמדתי בהם בקלות כל‬
‫חיי מתנקמים בי עכשיו‪ .‬המצח שלי בער מחום‪ .‬הרגשתי כאילו העיניים שלי מתבשלות‪ .‬החזה‬
‫שלי היה כמו גוש קרח‪.‬‬
‫המשכתי להתקדם בכבדות‪ .‬הקרקע הפכה רכה תחת רגלי‪ .‬החוף שקע‪ .‬הגלים הכו בו‪.‬‬
‫שרירי הזרועות שלי צרחו תחת משקלה של מפקדת הוולקיריות‪.‬‬
‫התחלתי לסטות לצדדים‪ .‬סאם תפסה בזרועי‪" .‬רק עוד קצת‪ ,‬מגנס‪ .‬תישאר איתי‪".‬‬
‫הגענו לחוף‪ .‬טי־ג'יי שלף חתיכת בד שנראתה כמו ממחטה‪ ,‬והשליך אותה למים‪ .‬הבד‬
‫התרחב ונפרש מיד‪ .‬אחרי עשר שניות נדה על הגלים ספינת מלחמה ויקינגית בגודל מלא‪ ,‬עם‬
‫שני משוטים ענקיים‪ ,‬פסל קישוט בצורת חזיר בר ומפרש ירוק עם הסמל של מלון ולהלה‪ .‬על‬
‫צד הספינה נכתב באותיות לבנות‪ :‬בשירות מלון ולהלה‪.‬‬
‫"להיכנס!" טי־ג'יי קפץ אל הסיפון ראשון והושיט ידיים לקחת ממני את גונילה‪.‬‬
‫החול הרטוב ניסה לבלוע אותי‪ ,‬אבל איכשהו הצלחתי לעבור את המעקה‪ .‬סאם וידאה‬
‫שכולם עלו לספינה בשלום‪ .‬ואז עלתה על הסיפון בעצמה‪.‬‬
‫קול זמזום עמוק הידהד ברחבי האי‪ ,‬כמו בסים שהוגברו למקסימום‪ .‬אי האברשים שקע‬
‫מתחת לגלים השחורים‪ .‬מפרש הספינה נמתח מעצמו‪ .‬המשוטים התחילו לחתור‪ ,‬והספינה‬
‫פנתה מערבה‪.‬‬
‫בליצֶ ן והארת'סטון קרסו בחרטום‪ .‬הם התחילו להתווכח מי מהם לקח את הסיכונים הכי‬
‫מטופשים‪ ,‬אבל מרוב עייפות הוויכוח הידרדר לקרב אצבעות‪ ,‬כמו שני ילדים בכיתה ב'‪.‬‬
‫סאם כרעה לצד גונילה‪ .‬היא קיפלה את זרועותיה של מפקדת הוולקיריות על חזָה ועצמה‬
‫בעדינות את עיניה הכחולות של גונילה‪.‬‬
‫"האחרות?" שאלתי‪.‬‬
‫איקס הרכין את ראשו‪.‬‬
‫הוא השכיב את שתי הוולקיריות בירכתיים‪ ,‬אבל היה ברור שהן לא שרדו‪ .‬הוא קיפל את‬
‫זרועותיהן כמו אלה של גונילה‪" .‬לוחמות אמיצות‪ ".‬הוא נגע במצח של כל אחת בעדינות‪.‬‬
‫"לא הכרתי אותן‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"מרגרט ואיירין‪ ".‬הקול של סאם רעד‪" .‬הן‪ ...‬הן לא ממש חיבבו אותי‪ ,‬אבל‪ ...‬ולקיריות‬
‫טובות‪".‬‬
‫"מגנס‪ ",‬קרא טי־ג'יי ממרכז הספינה‪" ,‬אנחנו צריכים אותך‪".‬‬
‫הוא ומלורי כרעו לצד חצי־נולד גונדרסון‪ ,‬שכוחות הברסרקר שלו הכזיבו לבסוף‪ .‬החזה‬
‫שלו היה אוסף מזעזע של חתכים וכוויות‪ .‬הזרוע השמאלית שלו היתה תלויה בזווית לא‬
‫טבעית‪ .‬הזקן והשיער שלו היו מטונפים מרסיסי דם ומחתיכות אברשים‪.‬‬
‫"קרב‪ ...‬טוב‪ ",‬הוא התנשף‪.‬‬
‫"אל תדבר‪ ,‬חתיכת אידיוט!" התייפחה מלורי‪" .‬איך העזת להיפצע ככה?"‬
‫הוא חייך חיוך ישנוני‪" .‬סליחה‪ ...‬אמא‪".‬‬
‫"תחזיק מעמד‪ ",‬אמר טי־ג'יי‪" .‬אנחנו יכולים להחזיר אותך לוולהלה‪ .‬ואז אם‪ ...‬אם משהו‬
‫יקרה‪ ,‬תוכל להיוולד מחדש‪".‬‬
‫הנחתי יד על הכתף של חצי־נולד‪ .‬הנזק שהרגשתי היה כה חמור‪ ,‬שכמעט משכתי את היד‬
‫בחזרה‪ .‬זה היה כמו להכריח את עצמי לגשש בתוך קערה של שברי זכוכית‪.‬‬
‫"אין זמן‪ ",‬אמרתי‪" .‬אנחנו מאבדים אותו‪".‬‬
‫מלורי השתנקה מדמעות‪" .‬אין מצב‪ .‬לא‪ .‬חצי־נולד גונדרסון‪ ,‬אני שונאת אותך כל כך‪".‬‬
‫הוא השתעל‪ .‬רסיסי דם הכתימו את השפתיים שלו‪" .‬גם אני שונא אותך‪ ,‬מלורי קין‪".‬‬
‫"תחזיקו אותו שלא יזוז‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני אעשה מה שאוכל‪".‬‬
‫"ילד‪ ,‬תשקול את זה שוב‪ ",‬אמר בליץ‪" .‬כבר עכשיו אתה חלש‪".‬‬
‫"אני מוכרח‪ ".‬גיששתי עם החושים שלי וקלטתי את העצמות השבורות של חצי־נולד‪,‬‬
‫הדימום הפנימי שלו‪ ,‬האיברים החבולים‪ .‬פחד הציף אותי‪ .‬זה היה יותר מדי‪ ,‬הוא היה קרוב‬
‫מדי למוות‪ .‬נזקקתי לעזרה‪.‬‬
‫"ג'ק‪ ",‬קראתי‪.‬‬
‫הלהב ריחף אל צדי‪" .‬בוס?"‬
‫"חצי־נולד גוסס‪ .‬אני אצטרך את הכוח שלך כדי לרפא אותו‪ .‬אתה יכול לעשות את זה?"‬
‫הלהב זימזם במתח‪" .‬כן‪ .‬אבל‪ ,‬בוס‪ ,‬ברגע שתחזיק בי‪"...‬‬
‫"אני יודע‪ .‬אני אהיה עוד יותר מותש‪".‬‬
‫"זה לא רק הכבילה של הזאב‪ ",‬הזהיר אותי ג'ק‪" .‬גם עזרתי עם ההילה הזהובה‪ ,‬מה שהיה‬
‫ממש מגניב אם יורשה לי לומר‪ .‬והיה גם השלום של פריי‪".‬‬
‫"שלום‪ "...‬קלטתי שהוא מתכוון לגל ההדף שפרק את כולם מנשקם‪ ,‬אבל לא היה לי זמן‬
‫לדאוג בקשר לזה‪" .‬כן‪ .‬בסדר‪ .‬אנחנו חייבים לפעול ברגע זה‪".‬‬
‫תפסתי בלהב‪ .‬הראייה שלי התעמעמה‪ .‬אם לא הייתי יושב‪ ,‬אין ספק שהייתי נופל‪ .‬נאבקתי‬
 ‫בבחילה ובסחרחורת והנחתי את הלהב על החזה של חצי־נולד‪.‬‬
‫חמימות התפשטה דרכי‪ .‬זוהר קרן והפך את הזקן של חצי־נולד לזהב אדום‪ .‬שילחתי את‬
‫שאריות הכוח שלי לזרום בעורקיו ותיקנתי נזקים‪ ,‬סגרתי פצעים‪.‬‬
‫פתאום מצאתי את עצמי שוכב על הגב על הסיפון ובוהה במפרש ירוק שהתנחשל ברוח‪,‬‬
‫בזמן שהחברים שלי מנערים אותי וצועקים את שמי‪.‬‬
‫ואז עמדתי באחו שטוף שמש על שפת אגם‪ ,‬ומעלי שמים כחולים‪ .‬רוח חמימה פרעה את‬
‫שערי‪.‬‬
‫מאחורי קול גבר אמר‪" ,‬ברוך הבא‪".‬‬
‫ַ‬ ‫ממקום כלשהו‬
 ‫‪68‬‬

‫אין מצב‬

‫הוא נראה כמו ויקינג הוליוודי‪ .‬הוא היה דומה יותר לת'ור מהסרטים מאשר ת'ור עצמו‪.‬‬
‫שיער בלונדיני גלש עד הכתפיים שלו‪ .‬הפנים השזופות‪ ,‬העיניים הכחולות‪ ,‬האף הנשרי‬
‫וזיפי הזקן היו משתלבים באותה מידה על השטיח האדום או על חופי מליבו‪.‬‬
‫הוא ישב נינוח בכס עשוי ענפי עצים חיים‪ ,‬על מושב מכוסה בעור אייל‪ .‬לרוחב החיק שלו‬
‫היה מונח מעין שרביט — קרן אייל עם מאחז עור‪.‬‬
‫כשהוא חייך‪ ,‬ראיתי את הגיחוך שלי המודע לעצמו‪ ,‬את אותו סנטר מעוקם‪ .‬היתה לו אפילו‬
‫אותה קווצת שיער מזדקרת מעל אוזן ימין‪.‬‬
‫הבנתי למה אמא שלי התאהבה במישהו כזה‪ .‬לא רק כי הוא היה נאה‪ ,‬או בגלל הג'ינס‬
‫המשופשפים‪ ,‬חולצת הפלנל ונעלי ההליכה שהיו בדיוק בסגנון שהיא אהבה‪ .‬הוא קרן חמימות‬
‫ושלווה‪ .‬בכל פעם שריפאתי מישהו‪ ,‬בכל פעם שהסתמכתי על כוח פריי‪ ,‬לכדתי שבריר‬
‫מההילה של הבחור הזה‪.‬‬
‫"אבא‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"מגנס‪ ".‬פריי קם‪ .‬העיניים שלו נצצו‪ ,‬אבל נראה שהוא לא יודע מה לעשות עם הידיים‪.‬‬
‫"אני כל כך שמח לפגוש אותך סוף־סוף‪ .‬אני‪ ...‬אני הייתי מחבק אותך‪ ,‬אבל אני מתאר לעצמי‬
‫שלא תרצה‪ .‬אני מבין שאתה צריך עוד זמן‪"...‬‬
‫הסתערתי עליו וחיבקתי אותו בכוח‪.‬‬
‫זה לא היה טיפוסי לי‪ .‬אני לא חבקן גדול‪ ,‬בעיקר לא של זרים‪.‬‬
‫אבל הוא לא היה זר‪ .‬הכרתי אותו לא פחות מאשר את אמא שלי‪ .‬רק עכשיו הבנתי למה‬
‫אמא שלי כל כך התעקשה לקחת אותי לטיולים ולקמפינג‪ .‬בכל פעם שטיילנו ביער ביום קיץ‪,‬‬
‫בכל פעם שהשמש יצאה מבין העננים‪ ,‬פריי היה שם‪.‬‬
‫אולי הייתי צריך לנטור לו טינה‪ ,‬אבל לא נטרתי‪ .‬אחרי שאיבדתי את אמא שלי‪ ,‬לא היתה‬
‫לי סבלנות לטינה‪ .‬השנים ברחוב לימדו אותי שאין טעם לקטר ולהתלונן על מה שהיה יכול‬
‫להיות לך — על מה שמגיע לך‪ ,‬על מה שהוגן‪ .‬פשוט שמחתי על הרגע הזה‪.‬‬
‫הוא הניח יד עדינה על העורף שלי‪ .‬הוא הדיף ריח מדורה‪ ,‬מחטי אורן ומרשמלו צלוי‪ .‬יש‬
 ‫מרשמלו צלוי בוואנהיים?‬
‫עלתה בדעתי הסיבה לכך שאני שם‪ .‬אני מַ תי‪ .‬או לפחות גססתי שוב‪.‬‬
‫ניתקתי ממנו‪" .‬החברים שלי‪"...‬‬
‫"הם בסדר גמור‪ ",‬הוא הרגיע אותי‪" .‬אתה דחפת את עצמך עד סף מוות בריפוי הברסרקר‪,‬‬
‫אבל הוא ישרוד‪ .‬וגם אתה‪ .‬יפה עשית‪ ,‬מגנס‪".‬‬
‫השבח עורר בי אי־נוחות‪" .‬שלוש ולקיריות מתו‪ .‬כמעט איבדתי כל חבר שהיה לי‪ .‬בסך‬
‫הכול כבלתי את הזאב בחבל חדש ושלחתי את סורט בחזרה למוספלהיים — וג'ק עשה את‬
‫כל העבודה‪ .‬זה לא באמת משנה שום דבר‪".‬‬
‫פריי צחק‪" .‬מגנס‪ ,‬אתה שינית הכול‪ .‬אתה‪ ,‬נושא הלהב‪ ,‬מעצב את גורל תשעת העולמות‪.‬‬
‫באשר למות הוולקיריות — זה היה קורבן שהן הקריבו ברצון‪ .‬אל תפחית מערכם של‬
‫מעשיהן בתחושת אשמה‪ .‬אינך יכול למנוע כל מוות‪ ,‬בדיוק כפי שאני איני יכול למנוע מכל‬
‫קיץ להפוך לסתיו‪ ...‬או יותר משאוכל למנוע את גורלי שלי בריינרק‪".‬‬
‫"הגורל שלך‪ "...‬אצבעותי סגרו על אבן הרונה שעל השרשרת שלי‪" .‬הלהב שלך אצלי‪.‬‬
‫אתה לא יכול‪"?...‬‬
‫פריי הניד בראשו‪" .‬לא‪ ,‬בן שלי‪ .‬כפי שדודתך פרייה אמרה לך‪ ,‬אני לעולם לא אוכל לשאת‬
‫את להב הקיץ שוב‪ .‬שאל את הלהב‪ ,‬אם אתה רוצה להיות בטוח‪".‬‬
‫ניתקתי את התליון‪ .‬ג'ק התעורר לחיים בסדרת עלבונות שאני באמת לא יכול לחזור עליה‬
‫כאן‪.‬‬
‫"ועוד משהו!" הוא צעק‪" .‬למסור אותי כדי שתוכל להתחתן עם ענקית? גבר‪ ,‬מה הקטע?‬
‫להבים לפני אהבים‪ ,‬אתה יודע?"‬
‫פריי חייך בעצב‪" .‬שלום‪ ,‬חבר ותיק‪".‬‬
‫"אה‪ ,‬אנחנו חברים עכשיו?" תבע הלהב לדעת‪" .‬לא‪ .‬אין מצב‪ .‬אני איתך גמרתי‪ ".‬ג'ק‬
‫השתתק לרגע‪" .‬אבל הבן שלך בסדר‪ .‬הוא מוצא חן בעיני‪ .‬כל עוד הוא לא מתכוון לוותר עלי‬
‫תמורת נישואים לענקית‪".‬‬
‫"זה לא ברשימת המשימות שלי‪ ",‬הבטחתי‪.‬‬
‫"אז אנחנו עשר‪ .‬אבל לגבי האבא העלוב שלך‪ ,‬האפס הבוגדני‪"...‬‬
‫הוריתי ללהב לחזור לצורת תליון‪" .‬האפס?"‬
‫פריי משך בכתפיו‪" .‬קיבלתי החלטה לפני זמן רב מאוד‪ .‬ויתרתי על הלהב למען האהבה‪".‬‬
‫"אבל בריינרק אתה תמות כי הוא לא יהיה עליך‪".‬‬
‫הוא הרים את קרן האייל‪" .‬אני אלחם בעזרתה‪".‬‬
‫"קרן חיה?"‬
‫"לדעת את הגורל שנועד לך זה דבר אחד‪ .‬להשלים איתו זה דבר אחר לגמרי‪ .‬אני אעשה‬
‫את חובתי‪ .‬בקרן הזאת אקטול ענקים רבים‪ ,‬אפילו את בֵּ לי‪ ,‬אחד הגנרלים הגדולים שלהם‪.‬‬
‫אבל אתה צודק‪ .‬זה לא יספיק כדי להביס את סורט‪ .‬בסופו של דבר אני אמות‪".‬‬
 ‫"איך אתה יכול להתייחס לזה בשלווה כזאת?"‬
‫"מגנס‪ ...‬אפילו אלים אינם יכולים לחיות לנצח‪ .‬אני לא מבזבז אנרגיה בניסיון להילחם‬
‫בחילופי העונות‪ .‬אני משתדל להבטיח שהימים שיש לי‪ ,‬והעונה שאני מפקח עליה‪ ,‬יהיו‬
‫מלאים אושר‪ ,‬עשירים ושופעים ככל האפשר‪ ".‬הוא נגע בפנים שלי‪" .‬אבל אתה כבר מבין‬
‫זאת‪ .‬שום ילד מילדי ת'ור או אודין או אפילו טיר האצילי לא היה מסוגל לעמוד בפני‬
‫הבטחותיה של הל‪ ,‬או בפני לשון החלקות של לוקי‪ .‬אתה הצלחת‪ .‬רק בן פריי‪ ,‬הנושא את‬
‫להב הקיץ‪ ,‬היה יכול לבחור להרפות כפי שעשית‪".‬‬
‫"להרפות‪ ...‬מאמא שלי‪"...‬‬
‫"כן‪ ".‬פריי הרים משהו מהכס שלו — כד חומר חתום בגודל לב‪ .‬הוא שם אותו בידי‪" .‬אתה‬
‫יודע מה היא היתה רוצה?"‬
‫לא הייתי מסוגל לדבר‪ .‬הינהנתי וקיוויתי שהבעת הפנים שלי מבהירה לפריי כמה אני אסיר‬
‫תודה‪.‬‬
‫"אתה‪ ,‬בן שלי‪ ,‬תביא תקווה לתשעת העולמות‪ .‬אתה מכיר את המונח 'קיץ אינדיאני'? אתה‬
‫תהיה העונה האחרונה הזאת שנזכה לה — הזדמנות לחמימות‪ ,‬לאור ולצמיחה לפני החורף‬
‫הארוך של ריינרק‪".‬‬
‫"אבל‪ "...‬השתעלתי שיעול קטן‪" .‬בלי לחץ‪".‬‬
‫שיניו הצחורות של פריי הבזיקו‪" .‬בדיוק‪ .‬הרבה צריך להיעשות‪ .‬האזיר והוואניר התפזרו‪.‬‬
‫לוקי מתחזק‪ .‬אפילו מתוך כבליו הוא סיכסך בינינו‪ ,‬הסיח את דעתנו‪ ,‬גרם לנו לאבד מיקוד‪.‬‬
‫גם אני אשם בהיסח הדעת‪ .‬במשך זמן רב מדי התרחקתי מעולם בני האדם‪ .‬רק אמא שלך‬
‫הצליחה‪ "...‬הוא התמקד בכד שבידי‪" .‬ובכן‪ ,‬אחרי הנאום הגדול שלי על כך שלא כדאי‬
‫להיאחז בעבר‪ "...‬הוא חייך בעצב‪" .‬היא היתה נשמה קורנת‪ .‬היא היתה גאה בך‪".‬‬
‫"אבא‪ "...‬לא ידעתי מה לומר‪ .‬אולי פשוט רציתי לנסות את המילה שוב‪ .‬לא היה לי הרבה‬
‫ניסיון בשימוש בה‪" .‬אני לא יודע אם אני מסוגל לזה‪".‬‬
‫מכיס בחולצת הפלנל שלו הוא הוציא פיסת נייר מקומטת — עלון "נעדר" שאנבת' ואבא‬
‫שלה הפיצו ביום שמַ תי‪ .‬פריי הושיט לי אותו‪" .‬אתה לא תהיה לבד‪ .‬לעת עתה נוח‪ ,‬בן שלי‪.‬‬
‫אני מבטיח שלא יעברו שש־עשרה שנים נוספות עד שניפגש שוב‪ .‬בינתיים כדאי שתתקשר‬
‫לבת דודתך‪ .‬כדאי שתדברו‪ .‬אתה תזדקק לעזרתה לפני שכל זה ייגמר‪".‬‬
‫זה נשמע מלחיץ‪ ,‬אבל לא הספקתי לשאול אותו על זה‪ .‬מיצמצתי‪ ,‬ופריי נעלם‪ .‬מצאתי את‬
‫עצמי יושב בספינה שוב‪ ,‬ובידי העלון וכד החומר‪ .‬לצדי ישב חצי־נולד גונדרסון ושתה מכוס‬
‫של תמד‪.‬‬
‫"אז מה‪ ",‬הוא חייך אלי חיוך מדמם‪ .‬רוב הפצעים שלו דהו לצלקות‪" .‬אני חייב לך את‬
‫החיים שלי‪ .‬מה דעתך שאני אקנה לך ארוחת ערב?"‬
‫מיצמצתי והסתכלתי מסביב‪ .‬הספינה שלנו עגנה בוולהלה‪ ,‬באחד הנהרות החוצים את‬
‫הלובי‪ .‬איך הגענו לשם‪ ,‬לא היה לי מושג‪ .‬שאר החברים שלי עמדו על המזח ודיברו עם הלגי‪,‬‬
‫מנהל בית המלון — פני כולם היו קודרות‪ ,‬בעודם מסתכלים על גופות שלוש הוולקיריות‬
‫המתות שנישאו מהספינה‪.‬‬
‫"מה קורה?" שאלתי‪.‬‬
‫חצי־נולד רוקן את הכוס שלו‪" .‬זימנו אותנו להיכל המשתאות להסביר את עצמנו לפני‬
‫הברונים וכל האיינהריאר‪ .‬אני מקווה שייתנו לנו לאכול לפני שיהרגו אותנו שוב‪ .‬אני גווע‬
‫ברעב‪".‬‬
 ‫‪69‬‬

‫אה‪ ...‬אז זה מי שפנריר הריח בפרק שישים‬

‫ושלוש‬

‫כנראה נדרש לנו יום שלם לחזור לוולהלה‪ ,‬כי ארוחת הערב כבר היתה בעיצומה בהיכל‬
‫המשתאות של הנקטלים‪ .‬ולקיריות עופפו לכאן ולכאן‪ ,‬נושאות קנקני תמד‪ .‬איינהריאר זרקו‬
‫זה על זה לחם ומימירשמלו‪ .‬להקות נגנים ניגנו בכל רחבי החדר‪.‬‬
‫החגיגה השתתקה בהדרגה‪ ,‬כשהתהלוכה שלנו התקרבה אל שולחן הברונים‪ .‬משמר כבוד‬
‫של ולקיריות נשא את גופותיהן של גונילה‪ ,‬איירין ומרגרט על אלונקות‪ ,‬מכוסות סדינים‬
‫לבנים‪ .‬קיוויתי שהנופלות יחזרו לחיים כשיגיעו לוולהלה‪ .‬האם ולקיריות לא יכולות להפוך‬
‫לאיינהריאר? אבל זה לא קרה‪.‬‬
‫מלורי‪ ,‬איקס‪ ,‬טי־ג'יי וחצי־נולד צעדו בעקבות האלונקות‪ .‬סאם‪ ,‬בליצֶ ן‪ ,‬הארת' ואני הלכנו‬
‫במאסף‪.‬‬
‫לוחמים נעצו בנו מבטים זועמים כשעברנו‪ .‬ההבעות של הוולקיריות היו גרועות עוד יותר‪.‬‬
‫הופתעתי שלא רצחו אותנו לפני שהגענו לשולחן הברונים‪ .‬אני מניח שההמון קיווה שישפילו‬
‫אותנו בפומבי‪ .‬הם לא ידעו מה עשינו‪ .‬הם ידעו רק שהיינו פורקי עול נמלטים‪ ,‬שהוחזרו לשם‬
‫עשיית דין צדק‪ ,‬צועדים בעקבות גופותיהן של שלוש ולקיריות‪ .‬לא אזקו אותנו‪ ,‬אבל בכל‬
‫זאת גררתי רגליים כאילו החבל אנדסקוטי כרוך סביב הקרסוליים שלי‪ .‬החזקתי את כד‬
‫החומר בזווית הזרוע‪ .‬לא חשוב מה יקרה‪ ,‬אסור לי לאבד אותו‪.‬‬
‫עצרנו מול שולחן הברונים‪ .‬איריק‪ ,‬הלגי‪ ,‬לייף וכל שאר האיריקים נראו קודרים‪ .‬אפילו‬
‫החבר הוותיק שלי הונדינג‪ ,‬נער המעלית‪ ,‬נעץ בי מבט המום ומאוכזב‪ ,‬כאילו לקחתי לו את‬
‫השוקולד‪.‬‬
‫הלגי הוא זה שדיבר בסופו של דבר‪" .‬הסבירו‪".‬‬
‫לא נראה לי שיש סיבה להסתיר משהו‪ .‬לא דיברתי בקול רם במיוחד‪ ,‬אבל המילים הידהדו‬
‫ברחבי ההיכל‪ .‬כשהגעתי לקרב עם פנריר‪ ,‬הקול שלי בגד בי‪ .‬סאם המשיכה בסיפור‪.‬‬
‫כשהיא סיימה‪ ,‬הברונים ישבו שותקים‪ .‬לא הצלחתי לפענח את מצב הרוח שלהם‪ .‬אולי הם‬
‫היססו יותר מאשר כעסו‪ ,‬אבל זה לא שינה דבר‪ .‬למרות השיחה עם אבא שלי‪ ,‬לא הרגשתי‬
‫גאה בהישגים שלנו‪ .‬הייתי בחיים רק כי שלוש הוולקיריות שלפנינו בלמו את ענקי האש בזמן‬
‫שאנחנו כבלנו את הזאב‪ .‬שום עונש שנקבל מהברונים לא יגרום לי להרגיש יותר גרוע מזה‪.‬‬
‫בסופו של דבר הלגי קם‪" .‬עניין חמור שכזה לא הובא בפני השולחן הזה שנים רבות‪ .‬אם‬
‫אתה דובר אמת‪ ,‬פעלת כגיבור אמיתי‪ .‬עצרת את פנריר הזאב מלהשתחרר‪ .‬שלחת את סורט‬
‫בחזרה למוספלהיים‪ .‬אך פעלת כפורק עול — ללא רשות הברונים וב‪ ...‬חברה מפוקפקת‪".‬‬
‫הוא העיף מבט של מורת רוח בהארת'‪ ,‬בבליץ ובסאם‪" .‬נאמנות‪ ,‬מגנס צ'ייס‪ ...‬הנאמנות‬
‫לוולהלה היא חזות הכול‪ .‬הברונים חייבים לדון בכל זה בפרטיות לפני שיכריעו‪ ,‬אלא אם כן‬
‫אודין מעוניין להתערב‪".‬‬
‫הוא העיף מבט בכס העץ הריק‪ ,‬שכמובן נשאר ריק‪ .‬העורבים העומדים על גב הכיסא נעצו‬
‫בי את עיניהם השחורות המבריקות‪.‬‬
‫"טוב ויפה‪ ",‬נאנח הלגי‪" .‬אנחנו‪"...‬‬
‫משמאלי אמר קול רועם‪" ,‬אודין מעוניין להתערב‪".‬‬
‫מלמולים מתוחים התפשטו בהיכל המשתאות‪ .‬איקס נשא את פניו האפורות כאבן לעבר‬
‫הברונים‪.‬‬
‫"איקס‪ ",‬לחש טי־ג'יי‪" ,‬זה לא הזמן לבדיחות‪".‬‬
‫"אודין מעוניין להתערב‪ ",‬אמר החצי־טרול בעקשנות‪.‬‬
‫המראה שלו השתנה‪ .‬הדמות הטרולית הענקית צנחה ממנו כמו בד הסוואה‪ .‬במקומו של‬
‫איקס עמד גבר שנראה כמו סַ מל ִמסדרים במיל'‪ .‬היו לו חזה רחב וזרועות ענקיות דחוקות‬
‫בחולצת פולו קצרה של מלון ולהלה‪ .‬שערו האפור היה קצוץ‪ ,‬הזקן מסופר בצורה רבועה כדי‬
‫להדגיש את הפנים הקשוחות חרושות הקמטים‪ .‬רטייה שחורה כיסתה את עינו השמאלית‪.‬‬
‫עינו הימנית היתה כחולה כהה‪ ,‬כמו צבע הדם בוורידים‪ .‬על צדו היתה תלויה חרב כה ענקית‪,‬‬
‫שג'ק התליון רעד למראהָ על השרשרת שלו‪.‬‬
‫על תגית השם שלו היה כתוב‪ :‬אודין‪ ,‬אבי־הכול‪ ,‬בעלים ומייסד‪.‬‬
‫"אודין‪ ".‬סאם כרעה ברך‪.‬‬
‫האל חייך אליה‪ .‬ואז הוא שלח אלי את מה שפירשתי כקריצה של קושר קשר‪ ,‬למרות שהיה‬
‫קשה לדעת כי היתה לו רק עין אחת‪.‬‬
‫השם שלו התפשט ברחבי היכל המשתאות‪ .‬האיינהריאר קמו‪ .‬הברונים נעמדו והשתחוו‬
‫עמוקות‪.‬‬
‫אודין‪ ,‬לשעבר חצי־טרול ששמו איקס‪ ,‬עקף את השולחן והתיישב על הכס‪ .‬שני העורבים‬
‫נחתו על הכתפיים שלו וניקרו בחיבה באוזניו‪.‬‬
 ‫‪70‬‬

‫אנחנו נאלצים לצפות במצגת מהגיהינום‬

‫אודין קיבל את המשקה שלו‪ ,‬הרים את הכוס לכמה ברכות‪ ,‬ואז התחיל לצעוד הלוך ושוב מול‬
‫הכס שלו ולספר איפה היה ומה עשה בעשרות השנים האחרונות‪ .‬הייתי המום מכדי לקלוט‬
‫את רוב הנאום שלו‪ .‬אני חושב שזה נכון לגבי רוב האיינהריאר‪.‬‬
‫החדר התחיל לחזור לחיים רק כשאודין העלה את המסכים של תצוגת הוולקיריות‪.‬‬
‫איינהריאר מיצמצו וזזו כאילו התעוררו מהיפנוזה המונית‪.‬‬
‫"אני המחפש אחר הידע!" הכריז אודין‪" .‬זה היה נכון תמיד‪ .‬נתליתי מעץ העולם במשך‬
‫תשעה ימים ולילות‪ ,‬אחוז בייסורי כאב‪ ,‬כדי לגלות את סוד הרונות‪ .‬עמדתי בתור בסופה‬
‫משתוללת במשך שישה ימים כדי לגלות את כשפי הטלפון החכם‪".‬‬
‫"מה?" מילמלתי‪.‬‬
‫בליצן השתעל‪" .‬פשוט תזרום‪".‬‬
‫"ובאחרונה‪ ",‬הכריז אודין‪" ,‬סבלתי שבעה שבועות של הדרכת מנחי מוטיבציה בבית מלון‬
‫בפֵּאוֹריה כדי לגלות‪ ...‬את זה!"‬
‫בידו הופיע לחצן‪ .‬על כל מסכי הקסם זהרה מצגת פאוור־פוינט‪ ,‬ובה סמל מסתחרר‪ :‬תוכנית‬
‫אודין לחיים מוצלחים לאחר המוות!‬
‫"מה קורה כאן?" לחשתי לסאם‪.‬‬
‫"אודין אוהב לנסות דברים‪ ",‬היא אמרה‪" .‬לחפש ידע במקומות חדשים‪ .‬הוא חכם מאוד‪,‬‬
‫אבל‪"...‬‬
‫הארת'סטון סימן בדיסקרטיות רבה ככל האפשר‪ :‬בגלל זה אני עובד בשביל מימיר‪.‬‬
‫"אתם מבינים‪ ",‬המשיך אודין בדבריו כשהוא צועד הלוך ושוב‪ ,‬והעורבים נאלצו לנפנף‬
‫בכנפיהם כדי לשמור על שיווי משקל‪" ,‬כל דבר שהגיבורים הללו עשו‪ ,‬הם עשו בידיעתי‬
‫וברשותי‪ .‬הייתי איתם כל הזמן הזה — בגופי או ברוחי‪".‬‬
‫התמונה על המסך השתנתה‪ .‬אודין התחיל להרצות בסיוע רשימה ממוספרת‪ .‬העיניים שלי‬
‫התחילו להזדגג‪ ,‬אבל אני חושב שהוא דיבר על הסיבה לכך שהסתתר בוולהלה בדמות איקס‬
‫החצי־טרול‪:‬‬
‫"כדי לראות כיצד תקדמו את פניו של לוחם כזה‪ ,‬וכיצד תתנהלו במחשבה שאיני נמצא שם‪.‬‬
‫כולכם צריכים לעבוד על ההעצמה החיובית שלכם ועל ההגשמה האישית‪".‬‬
‫הוא הסביר מדוע בחר בסאמירה אל־עבאס כוולקיריה‪:‬‬
‫"אם בת לוקי יכולה להפגין אומץ לב כזה‪ ,‬מדוע לא כולנו? סאמירה הפגינה את שבע‬
‫תכונות הגבורה שבכוונתי להדגיש בספר שלי שבע תכונות הגבורה‪ ,‬שעומד לצאת לאור‬
‫בקרוב ויהיה זמין לרכישה בחנות המלון‪".‬‬
‫הוא הסביר למה המשמעות של נבואת הנורן היתה שונה מכפי שחשבנו‪:‬‬
‫"הנבחר בטעות‪ ,‬שבטעות נקטל‪ ",‬ציטט‪" .‬לוקי הוא זה שבחר במגנס צ'ייס בטעות —‬
‫הוא חשב שיהיה קל להשפיע על הילד‪ .‬אבל מגנס צ'ייס הוכיח את עצמו כגיבור אמיתי!"‬
‫למרות המחמאה‪ ,‬חיבבתי את אודין יותר כחצי־טרול שתקן מאשר כמדריך מוטיבציה‪.‬‬
‫נראה שהקהל לא בטוח איך להתייחס אליו‪ ,‬אם כי כמה מהברונים רשמו לעצמם הערות‬
‫בצייתנות‪.‬‬
‫"וזה מביא אותנו לחלק במצגת שמוקדש לסיפורים מעוררי השראה‪ ".‬אודין העביר שקופית‬
‫במצגת‪ .‬תמונה של בליצֶ ן הופיעה על המסכים‪ .‬היה ברור שהיא צולמה במהלך תחרות‬
‫היצירה עם ג'וניור‪ .‬זיעה נטפה על פניו של בליצֶ ן‪ .‬ההבעה שלו היתה מיוסרת‪ ,‬כאילו מישהו‬
‫הפיל לו פטיש על הרגל‪.‬‬
‫"בליצֶ ן‪ ,‬בן פרייה!" אמר אודין‪" .‬גמד אצילי זה זכה בחבל אנדסקוטי‪ ,‬שכבל מחדש את‬
‫הזאב פנריר‪ .‬הוא הלך אחר משאלות לבו‪ ,‬התגבר על פחדיו ושירת בנאמנות את ידידי הוותיק‬
‫מימיר‪ .‬כגמול על גבורתך‪ ,‬בליצֶ ן‪ ,‬אתה משוחרר בזאת משירותו של מימיר ותזכה במימון‬
‫לפתיחת החנות שתמיד רצית‪ .‬כי אני חייב לומר‪ "...‬אודין נופף בידו מעל חולצת הפולו של‬
‫המלון שלבש‪ .‬פתאום היה לגופו וסט שריון‪" .‬בדקתי את האב־טיפוס שלך אחרי התחרות‪,‬‬
‫וזאת הצהרה אופנתית נאה מאוד‪ .‬כל לוחם יעשה בחוכמה אם ירכוש פריט כזה!"‬
‫האיינהריאר מילמלו בהערכה‪ .‬אחדים השמיעו קריאות אווו ואההה‪.‬‬
‫בליצֶ ן השתחווה עמוקות‪" .‬תודה לך‪ ,‬לורד אודין‪ .‬אני‪ ...‬אני לא יכול להתחיל ל‪ ...‬אני אוכל‬
‫לצטט אותך בפרסומות שלי?"‬
‫אודין חייך בטוב לב‪" .‬כמובן‪ .‬וכעת‪ ,‬האלף הארת'סטון!"‬
‫תמונה של הארת' הופיעה על המסכים‪ .‬הוא ישב רפוי על אדן החלון במצודה של גיירד‪.‬‬
‫חיוך מטופש היה מרוח לו על הפנים‪ .‬הידיים שלו עשו את הסימן של מכונת כביסה‪.‬‬
‫"יצור אצילי זה סיכן הכול כדי לגלות מחדש את קסמי הרונות‪ .‬הוא המכשף האמיתי‬
‫הראשון שצמח בעולמות בני התמותה זה מאות שנים‪ .‬בלעדיו המסע לכבילת הזאב היה נכשל‬
‫פעמים רבות‪ ".‬אודין הביט באלף בפנים קורנות‪" .‬ידידי‪ ,‬גם אתה משוחרר בזאת משירותו‬
‫של מימיר‪ .‬אני אקח אותך לאוסגרד ואלמד אותך את הרונות בשיעור הדרכה אישי של‬
‫תשעים דקות‪ ,‬חינם‪ ,‬בצירוף התקליטור שלי ועותק חתום של ספרי קסמי הרונות עם‬
‫אבי־הכול‪".‬‬
 ‫מחיאות כפיים מנומסות‪.‬‬
‫הארת'סטון נראה המום‪ .‬הוא הצליח לסמן‪ ,‬תודה רבה‪.‬‬
‫התמונה על המסכים השתנתה‪ .‬בתמונה של סאם היא עמדה מתוחה ליד הדוכן של "פלאפל‬
‫פדלאן"‪ ,‬בפנים מוסבות הצידה וסמוקות נוראות‪ ,‬בעוד אמיר רוכן לעברה בחיוך‪.‬‬
‫"אוווו‪ ",‬אמר המון האיינהריאר בצירוף לא מעט גיחוכים‪.‬‬
‫"תהרגו אותי עכשיו‪ ",‬רטנה סאם‪" .‬בבקשה‪".‬‬
‫"סאמירה אל־עבאס!" אמר אודין‪" .‬בחרתי בך באופן אישי להיות לוולקיריה בזכות אומץ‬
‫לבך‪ ,‬גמישות מחשבתך והפוטנציאל שלך לגדולה‪ .‬רבים כאן לא בטחו בך‪ ,‬אך את עמדת‬
‫ַית לפקודות שלי‪ .‬מילאת את חובתך גם כשבזו לך והגלו אותך‪ .‬בפנייך‪ ,‬אני מציג‬ ‫באתגר‪ .‬צי ְ‬
‫בררה‪".‬‬
‫אודין בחן את הוולקיריות המתות אשר הונחו לפני שולחן הברונים‪ .‬הוא הניח לדממה של‬
‫כבוד למלא את החדר‪.‬‬
‫"גונילה‪ ,‬מרגרט‪ ,‬איירין — כולן ידעו מה הסיכונים בהיותן ולקיריות‪ .‬הן הקריבו את חייהן‬
‫כדי לאפשר את הניצחון של היום‪ .‬בסופו של דבר הן זיהו את ערכך האמיתי ונלחמו לצדך‪.‬‬
‫אני מאמין שהיו מסכימות שיש להחזירך אל שורות הוולקיריות‪".‬‬
‫הרגליים של סאם כמעט קרסו‪ .‬היא נאלצה להישען על מלורי קין‪.‬‬
‫"תוכלי לבחור מה יהיה תפקידך כעת‪ ",‬המשיך אודין בדבריו‪" .‬אני זקוק למפקדת‬
‫הוולקיריות‪ .‬איני יכול להעלות בדעתי מועמדת מוצלחת ממך‪ .‬זה יעניק לך זמן רב יותר‬
‫בעולם בני התמותה‪ ,‬אולי הזדמנות לנוח מעט לאחר מסע החיפושים הקשה‪ .‬או‪ "...‬עינו‬
‫הכחולה נצצה‪" ,‬או שתוכלי לבחור בתפקיד מסוכן בהרבה ולעבוד ישירות תחתי על פי‬
‫הצורך שיתעורר במסגרת משימות‪ ...‬איך נאמר‪ ,‬שהסיכון בהן שני רק לגמול האפשרי‪".‬‬
‫סאם השתחוותה‪" .‬אבי־הכול‪ ,‬לכבוד הוא לי‪ .‬לעולם לא הייתי יכולה להחליף את גונילה‪.‬‬
‫אני מבקשת רק הזדמנות להוכיח את עצמי כמה פעמים שיידרש‪ ,‬עד שלאיש כאן לא יהיה‬
‫ספק בנאמנותי לוולהלה‪ .‬אני אבחר במשימה המסוכנת יותר‪ .‬פקד עלי‪ ,‬ואני לא אאכזב‬
‫אותך‪".‬‬
‫הקהל מת על זה‪ .‬האיינהריאר הריעו‪ .‬כמה צעקו בהתלהבות‪ .‬אפילו הוולקיריות בחנו את‬
‫סאם בהבעות קצת פחות עוינות‪.‬‬
‫"טוב ויפה‪ ",‬אמר אודין‪" .‬ושוב‪ ,‬סאמירה‪ ,‬את מוכיחה את חוכמתך‪ .‬נדון בחובותייך אחר‬
‫כך‪ .‬ועכשיו‪ ...‬מגנס צ'ייס‪".‬‬
‫התמונה על המסכים השתנתה‪ ,‬ואני הופעתי שם‪ :‬קפוא באמצע צרחה בעודי נופל מגשר‬
‫לונגפלו‪" .‬בן פריי‪ ,‬אתה השבת את להב הקיץ‪ .‬מנעת מסורט להניח עליו את ידו‪ .‬הוכחת‬
‫שאתה‪ ...‬ובכן‪ ,‬אולי לא לוחם למופת‪"...‬‬
‫"המון תודה‪ ",‬רטנתי‪.‬‬
‫"אך בהחלט איינהריי למופת‪ .‬אני סבור שכולנו מסכימים — כאן‪ ,‬בשולחן הברונים —‬
 ‫שגם אתה ראוי לגמול‪".‬‬
‫אודין העיף מבטים לימין ולשמאל‪ .‬הברונים זעו ומיהרו למלמל‪" ,‬כן‪ .‬אממ‪ .‬לגמרי‪".‬‬
‫"איני מציע זאת בקלות ראש‪ ",‬אמר אודין‪" .‬אבל אם אתה עדיין מרגיש שוולהלה אינו‬
‫מקומך‪ ,‬אני אשלח אותך לפולקוונג‪ ,‬שם מולכת דודתך‪ .‬כבן־ואניר‪ ,‬אולי המקום יתאים לך‬
‫יותר‪ .‬או‪ "...‬נדמה שעינו הכחולה מפלחת אותי‪" ,‬אם תרצה‪ ,‬אפילו אאפשר לך לחזור אל‬
‫עולם בני התמותה ואשחרר אותך מחובותיך כאיינהריי‪".‬‬
‫החדר נמלא מלמולים מתוחים‪ .‬מההבעות על פני הנוכחים היה ברור שזאת הצעה יוצאת‬
‫דופן‪ .‬אודין לקח כאן סיכון‪ .‬אם יקבע תקדים ויאפשר לאיינהריי לחזור אל העולם‪ ,‬האם‬
‫אחרים לא ירצו לחזור גם הם?‬
‫הסתכלתי על סאם‪ ,‬בליצֶ ן והארת'סטון‪ .‬הסתכלתי על חברי למסדרון מקומה תשע־עשרה‬
‫— טי־ג'יי‪ ,‬חצי־נולד ומלורי‪ .‬בפעם הראשונה זה שנים לא הרגשתי חסר בית‪.‬‬
‫השתחוויתי בפני אודין‪" .‬תודה רבה‪ ,‬אבי־הכול‪ .‬אבל בכל מקום שנמצאים החברים האלה‪,‬‬
‫שם הבית שלי‪ .‬אני אחד האיינהריאר עכשיו‪ .‬אני אחד הלוחמים שלך‪ .‬זה מספיק לי כגמול‪".‬‬
‫היכל המשתאות כולו פרץ בתשואות‪ .‬גביעים נחבטו בשולחנות‪ .‬חרבות קירקשו על מגינים‪.‬‬
‫החברים שלי הקיפו אותי‪ ,‬חיבקו אותי וטפחו לי על השכם‪ .‬מלורי נתנה לי נשיקה על הלחי‬
‫ואמרה‪" ,‬אתה ממש אידיוט‪ ".‬ואז היא לחשה לי באוזן‪" ,‬תודה‪".‬‬
‫חצי־נולד פרע את השיער שלי‪" .‬עוד נעשה ממך לוחם אמיתי‪ ,‬בן־פריי‪".‬‬
‫כשהתשואות דעכו‪ ,‬אודין הרים את ידו‪ .‬הלחצן שלו התארך לחנית לבנה קורנת‪.‬‬
‫"בשם גוּנְ גְ ניר‪ ,‬הנשק המקודש של אבי־הכול‪ ,‬אני מעניק בזאת לשבעת הגיבורים הללו‬
‫בשמי ילכו‪ ,‬בשירות‬
‫ִ‬ ‫אישור מעבר מלא בין תשעת העולמות‪ ,‬ובהם ולהלה‪ .‬לכל אשר ילכו‪,‬‬
‫רצון אוסגרד‪ .‬זה אשר יפריע בדרכם‪ ,‬עונשו יהיה מוות!" הוא הנמיך את החנית‪" .‬הלילה‬
‫נסעד לכבודם‪ .‬מחר יישלחו אחיותינו הנופלות אל המים ואל האש!"‬
 ‫‪71‬‬

‫אנחנו מבעירים סירת ברבור‪ ,‬ואני די בטוח שזה‬

‫לא חוקי‬

‫ההלוויה נערכה באגם בגן הציבורי של בוסטון‪ .‬איכשהו הצליחו האיינהריאר להשיג סירת‬
‫ברבור — מהסוג שלא שט בדרך כלל בחורף‪ .‬הם ערכו בסירה שינויים והפכו אותה למדורת‬
‫קבורה צפה לשלוש הוולקיריות‪ .‬הגופות נעטפו בתכריכים לבנים והונחו על מצע של עצי‬
‫הסקה‪ ,‬וסביבן נערמו כלי נשק ושריון וזהב‪.‬‬
‫האגם היה קפוא‪ .‬לא נראה אפשרי להשיט את הסירה‪ ,‬אבל האיינהריאר הביאו איתם ידידה‬
‫— ענקית בגובה חמישה מטרים ששמה הוּרוֹקין‪.‬‬
‫למרות מזג האוויר היתה הורוקין לבושה במכנסיים קצרים גזורים ובחולצת טריקו במידה‬
‫‪ XXXXL‬של מועדון החתירה של בוסטון‪ .‬לפני הטקס היא הסתובבה יחפה בכל רחבי האגם‪,‬‬
‫שברה את הקרח והפחידה את הברווזים‪ .‬ואז היא חזרה וחיכתה ברחשי כבוד על החוף‪,‬‬
‫בקרסוליים מצופים מים שקפאו‪ ,‬בזמן שהאיינהריאר צעדו זה אחר זה להיפרד לשלום‬
‫מהנופלות‪ .‬רבים הניחו על מדורת הקבורה כלי נשק‪ ,‬מטבעות וכל מיני מזכרות אחרות‪.‬‬
‫אחדים סיפרו איך גונילה‪ ,‬מרגרט או איירין הביאו אותם לוולהלה‪.‬‬
‫בסופו של דבר הצית הלגי את האש‪ .‬הורוקין דחפה את הסירה לאגם‪.‬‬
‫אף בן אדם לא הסתובב בגן הציבורי‪ .‬אולי הם הורחקו בקסם‪ .‬אם מישהו נמצא בסביבה‪,‬‬
‫אולי הקסמה כלשהי מנעה ממנו לראות את המון הלוחמים האל־מתים צופה בסירה עולה‬
‫באש‪.‬‬
‫העיניים שלי נדדו אל הנקודה מתחת לגשר שבה רק לפני שבועיים הייתי בחיים‪ ,‬חסר בית‬
‫ואומלל‪ .‬רק עכשיו יכולתי להודות ביני לבין עצמי כמה מפוחד הייתי כל הזמן‪.‬‬
‫הסירה התלקחה בשאגה לעמוד של אש‪ ,‬שהסתיר את גופות הוולקיריות‪ .‬ואז נעלמו‬
‫הלהבות כאילו מישהו כיבה את הגז‪ .‬מהסירה לא נשאר שום שריד — רק מעגל מעלה אדים‬
‫באגם‪.‬‬
‫האבלים הסתובבו והתחילו לחצות את הגן בכיוון מלון ולהלה ברחוב ביקון‪.‬‬
 ‫טי־ג'יי תפס בכתפי‪" .‬אתה בא‪ ,‬מגנס?"‬
‫"עוד מעט‪".‬‬
‫בזמן שחברי למסדרון פנו בחזרה הביתה‪ ,‬שמחתי לראות את חצי־נולד גונדרסון מחבק‬
‫בזרועו את המותניים של מלורי קין‪ .‬היא אפילו לא כרתה לו את היד בתגובה‪.‬‬
‫בליצֶ ן‪ ,‬הארת'‪ ,‬סאם ואני התעכבנו מאחור וצפינו באדים מסתלסלים מפני האגם‪.‬‬
‫בסוף סימן הארת'‪ :‬אני הולך לאוסגרד‪ .‬תודה רבה‪ ,‬מגנס‪.‬‬
‫ראיתי את מבטי הקנאה שכמה מהאיינהריאר שלחו בו‪ .‬במשך עשרות שנים‪ ,‬אולי מאות‪,‬‬
‫שום בן תמותה לא הורשה לבקר בעיר האלים‪ .‬עכשיו הסכים אודין ללמד אלף‪.‬‬
‫"זה אדיר‪ ,‬אחי‪ ",‬אמרתי‪" .‬אבל תשמע‪ ,‬אל תשכח לבוא לבקר‪ ,‬כן? יש לך משפחה עכשיו‪".‬‬
‫הארת'סטון חייך‪ .‬הוא סימן‪ :‬אני שומע‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬הוא יבוא לבקר‪ ,‬אל תדאג‪ ",‬אמר בליצֶ ן‪" .‬הוא הבטיח לעזור לי במעבר לחנות‬
‫החדשה‪ .‬אני לא הולך לסחוב את כל הארגזים האלה בלי עזרת קסם!"‬
‫שמחתי בשביל בליץ‪ ,‬למרות שהיה קשה לחשוב על עוד חבר שמסתלק‪" .‬אני בטוח שתהיה‬
‫לך החנות הכי שווה בנידווליר‪".‬‬
‫בליצֶ ן נשף בבוז‪" .‬נידווליר? בחייך‪ .‬הגמדים לא ראויים לגאונות העיצובית שלי‪ .‬הזהב‬
‫האדום שקיבלתי מאודין יאפשר לי לקנות חנות יפה ברחוב ניוברי‪ .‬הבוטיק של בליצן ייפתח‬
‫באביב‪ ,‬אז לא יהיה לך שום תירוץ לא לבוא ולתת לי מידות בשביל אחד מאלה‪ ".‬הוא הסיט‬
‫את מעילו וחשף וסט שריון נוצץ אופנתי‪.‬‬
‫לא יכולתי להתאפק‪ .‬חיבקתי את בליצֶ ן‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬ילד‪ ,‬בסדר‪ ",‬הוא טפח לי על השכם‪" .‬בוא לא נקמט את הבד‪".‬‬
‫סאם חייכה חיוך רחב‪" .‬אולי תוכל להכין לי חיג'אב חדש‪ .‬הישן די נקרע לגזרים‪".‬‬
‫"אני אכין לך אותו במחיר עלות עם יותר תכונות קסם!" הבטיח בליצֶ ן‪" .‬ויש לי רעיונות‬
‫לצבעים‪".‬‬
‫"אתה המומחה‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬אני חייבת ללכת הביתה‪ .‬אסור לי לצאת מהחדר שלי‪ .‬ויש‬
‫לי ערמה של שיעורי בית להשלים‪".‬‬
‫"ואל תשכחי את החבר שלך‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫סאם הסמיקה‪ ,‬וזה היה די חמוד‪" .‬הוא לא‪ ...‬בסדר‪ ,‬בסדר‪ .‬כן‪ ,‬סביר להניח שאני צריכה‬
‫לדאוג גם לזה‪ ,‬מה שזה לא יהיה‪ ".‬היא דקרה בחזה שלי באצבע שלה‪" .‬בזכותך אני יכולה‬
‫לעוף שוב‪ .‬זה הדבר החשוב‪ .‬תנסה לא למות לעתים קרובות מדי עד שניפגש‪".‬‬
‫"מתי זה יקרה?"‬
‫"בקרוב‪ ",‬הבטיחה סאם‪" .‬אודין לא צחק לגבי המשימות המסוכנות‪ .‬החדשות הטובות‬
‫הן‪ "...‬היא הצמידה אצבע לשפתיה‪" ,‬שאני יכולה לבחור את הצוות שלי בעצמי‪ .‬אז כולכם‪...‬‬
‫תראו בזה אזהרה רשמית‪".‬‬
‫רציתי לחבק אותה‪ ,‬לומר לה כמה אני מעריך את כל מה שעשתה‪ ,‬אבל ידעתי שסאם לא‬
‫תרגיש בנוח‪ .‬הסתפקתי בחיוך‪" .‬מתי שתגידי‪ ,‬אל־עבאס‪ .‬עכשיו כשאודין הרשה לנו לעבור‬
‫בין העולמות‪ ,‬אולי אני אוכל לבקר אותך בדורצ'סטר‪".‬‬
‫"רעיון מזעזע‪ ",‬אמרה סאם‪" .‬סבא וסבתא שלי יהרגו אותי‪ .‬אמיר‪"...‬‬
‫"אוי‪ ,‬תרגיעי‪ ",‬אמרתי‪" .‬פשוט תזכרי‪ :‬את לא לבד‪".‬‬
‫"רשמתי לעצמי‪ ".‬היא דחפה אותי קלות עם המרפק‪" .‬ומה איתך‪ ,‬מגנס — אתה חוזר‬
‫למשתה בוולהלה? החברים שלך למסדרון לא מפסיקים להלל אותך‪ .‬אפילו שמעתי כמה‬
‫ולקיריות אומרות שיש מצב שבעוד מאה או שתיים תהיה ברון‪".‬‬
‫חייכתי‪ ,‬אבל עדיין לא הייתי מוכן לחשוב במונחים של "מאה או שתיים"‪ .‬השקפתי על פני‬
‫הגן הציבורי‪ .‬מונית עצרה מול הבר של "חופשי על הבר" בפינת ביקון וברימר‪ .‬כד החומר נח‬
‫כבד בתוך מעיל החורף שלי‪.‬‬
‫"לפני זה יש לי פגישה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני צריך לקיים הבטחה‪".‬‬
‫נפרדתי לשלום מהחברים שלי‪ .‬והלכתי לפגוש את בת דודתי‪.‬‬
 ‫‪72‬‬

‫אני מפסיד בהתערבות‬

‫"זה הרבה יותר מוצלח מההלוויה האחרונה שהייתי בה‪ ",‬אמרה אנבת'‪" .‬שלך‪".‬‬
‫עמדנו על רכס בשמורת "בלו הילז" וצפינו באפר של אמא שלי נישא על פני העצים‬
‫המכוסים שלג‪ .‬הרחק למטה השמש נצצה על ברכת האוטון‪ .‬היום היה קר‪ ,‬אבל מזג האוויר‬
‫לא הפריע לי‪ .‬הרגשתי חמים ושלֵו — כאילו אני במקום הנכון ביותר שהייתי בו שנים‪.‬‬
‫תחבתי את כד החומר הריק מתחת לזרועי‪.‬‬
‫"תודה שבאת איתי‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫העיניים האפורות של אנבת' בחנו אותי כפי שנדמה שהן בוחנות כל דבר — מעריכות לא‬
‫רק את המראה שלי‪ ,‬אלא גם את ההרכב שלי‪ ,‬נקודות הלחץ‪ ,‬הפוטנציאל לשיפוצים‪ .‬אחרי‬
‫הכול‪ ,‬היה מדובר בילדה שבגיל שש בנתה דגמים של הפרתנון מאבני רונות‪.‬‬
‫"בשמחה‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אמא שלך‪ ...‬ממה שאני זוכרת‪ ,‬היא היתה נהדרת‪".‬‬
‫"היא היתה שמחה שאת כאן‪".‬‬
‫אנבת' השקיפה על פני העצים‪ .‬הפנים שלה נראו צרובות מרוח‪" .‬גם אותך שרפו‪ ,‬אתה‬
‫יודע‪ .‬אני מתכוונת לגוף האחר‪ ...‬מה שזה לא היה‪ .‬טמנו את האפר שלך באחוזת הקבר‬
‫המשפחתית‪ .‬אפילו לא ידעתי שיש לנו אחוזת קבר משפחתית‪".‬‬
‫צמרמורת עברה בי כשדמיינתי את האפר בכד חרסינה באיזו גומחת אבן טחובה‪ .‬הרבה‬
‫יותר טוב להיות כאן‪ ,‬באוויר הצח ובאור השמש הקפוא‪.‬‬
‫"לא היה לך קל להעמיד פנים שאני מת‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫אנבת' הסיטה קווצת שיער מהפנים‪" .‬אני חושבת שהטקס היה קשה יותר לרנדולף‪ .‬הוא‬
‫נראה נסער באמת‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬בהתחשב בעובדה‪"...‬‬
‫"שמעולם לא היה אכפת לו ממני?"‬
‫"או ממישהו מאיתנו‪ .‬אבל אבא שלי‪ ...‬מגנס‪ ,‬זה היה קשה‪ .‬לו ולי יש היסטוריה בעייתית‪,‬‬
‫אבל אני מנסה לנהוג בו בכנות בימינו‪ .‬אני לא אוהבת להסתיר דברים‪".‬‬
‫"מצטער‪ ".‬פרשתי ידיים‪" .‬חשבתי שעדיף לא לסבך אתכם בבעיות שלי‪ .‬בימים האחרונים‬
‫אפילו לא הייתי בטוח שאני אשרוד‪ .‬קרו כל מיני דברים‪ ...‬מסוכנים‪ .‬זה קשור ב‪ ...‬אממ‪ ,‬בצד‬
 ‫של אבא שלי במשפחה‪".‬‬
‫"מגנס‪ ,‬יש מצב שאני מבינה יותר משאתה חושב‪".‬‬
‫חשבתי על זה‪ .‬אנבת' באמת עשתה רושם קשוב יותר‪ ,‬מקורקע יותר‪ ,‬מרוב האנשים‬
‫שדיברתי איתם — אפילו רוב האנשים בוולהלה‪ .‬אבל בכל זאת לא רציתי לסכן אותה או את‬
‫מערכת היחסים המהוססת שהתחילה להיבנות בינינו‪.‬‬
‫"אני בסדר עכשיו‪ ",‬הבטחתי לה‪" .‬אני גר אצל חברים‪ .‬זה מקום טוב‪ ,‬אבל רוב האנשים לא‬
‫יבינו סידור כזה‪ .‬אסור שדוד רנדולף ידע על זה‪ .‬אני אעריך את זה אם לא תספרי לאף אחד‪,‬‬
‫אפילו לא לאבא שלך‪".‬‬
‫"הממ‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אני מניחה שאני לא אקבל פרטים?"‬
‫חשבתי על מה שפריי אמר לי‪ :‬כדאי שתדברו‪ .‬אתה תזדקק לעזרתה לפני שכל זה ייגמר‪.‬‬
‫נזכרתי במה שסאם אמרה על המשפחה שלה — איך הם משכו את תשומת לב האלים במשך‬
‫דורות‪ .‬רנדולף רמז שגם המשפחה שלנו כזאת‪.‬‬
‫"אני פשוט לא רוצה להעמיד אותך בסכנה‪ ",‬אמרתי‪" .‬קיוויתי שאת תוכלי להיות הקשר‬
‫האחד שלי לעולם הרגיל‪".‬‬
‫אנבת' נעצה בי מבט‪ .‬היא פלטה נחרה ופרצה בצחוק‪" .‬ואוו‪ .‬אין לך מושג כמה שזה‬
‫מצחיק‪ ".‬היא נשמה נשימה עמוקה‪" .‬מגנס‪ ,‬אם היה לך שמץ של מושג כמה החיים שלי‬
‫מוזרים‪"...‬‬
‫"בסדר‪ ,‬אבל כשאני כאן איתך?" אמרתי‪" .‬לא הרגשתי כל כך רגיל כבר שנים‪ .‬אחרי כל‬
‫המריבות המטורפות בין ההורים שלנו‪ ,‬הטינות המטופשות ושנים שבהן אף אחד לא דיבר עם‬
‫אף אחד‪ ,‬קיוויתי שנוכל לוודא שהדור שלנו במשפחה יהיה קצת פחות שרוט‪".‬‬
‫ההבעה של אנבת' הרצינה‪" .‬רגיל כזה אני אוהבת‪ ".‬היא הושיטה את ידה‪" .‬לחיינו‪,‬‬
‫הדודנים צ'ייס‪ .‬והלוואי שנהיה קצת פחות שרוטים‪".‬‬
‫לחצנו ידיים‪.‬‬
‫"עכשיו תשפוך הכול‪ ",‬היא ציוותה‪" .‬ספר לי מה קורה‪ .‬אני מבטיחה שלא אגלה‪ .‬יכול‬
‫להיות שאוכל לעזור‪ .‬אני מבטיחה לך גם שלא חשוב מה קורה איתך‪ ,‬החיים שלי יותר‬
‫מוזרים‪ .‬הם יגרמו לחיים שלך להיראות כמו אחר צהריים בפרוורים‪".‬‬
‫חשבתי על כל הדברים שעברתי — המוות והחזרה לחיים‪ ,‬הדיג של נחש העולם‪ ,‬המלחמה‬
‫בענקים‪ ,‬הבריחה מסנאים מפלצתיים‪ ,‬הכבילה של הזאב באי הנעלם‪.‬‬
‫"על מה את רוצה להתערב?" שאלתי‪.‬‬
‫"על מה שאתה רוצה‪ ,‬בן דוד‪".‬‬
‫"על ארוחת צהריים?" הצעתי‪" .‬אני מכיר דוכן פלאפל מעולה‪".‬‬
‫"התערבנו‪ ",‬היא אמרה‪" .‬בוא נשמע מה קרה איתך‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אמרתי‪" .‬את אומרת שהסיפור שלך כזה מדהים? תתחילי את‪".‬‬
 ‫אחרית דבר‬
‫רנדולף לא עצם עין מאז ההלוויה של האחיין שלו‪.‬‬
‫הוא ביקר באחוזת הקבר בכל יום בתקווה לאות‪ ,‬לנס כלשהו‪ .‬הוא הזיל דמעות‪ ,‬אבל לא רק‬
‫על מגנס הצעיר‪ .‬הוא בכה על כל הדברים שאיבד — כל הדברים שאולי לא יהיה אפשר‬
‫להשיב לעולם‪.‬‬
‫הוא נכנס בדלת האחורית של הבית‪ ,‬וידיו רעדו כל כך‪ ,‬שהוא בקושי הצליח לפתוח את‬
‫המנעול‪ .‬הוא חלץ את מגפי השלג ופשט את המעיל הכבד‪ ,‬ואז עלה למעלה כשהוא עובר‬
‫בפעם המיליון על הדברים שאמר למגנס על הגשר‪ ,‬ותוהה מה היה יכול לעשות אחרת‪.‬‬
‫הוא קפא בפתח חדר העבודה שלו‪ .‬גבר בבגדי כומר ישב על השולחן שלו ונידנד את רגלו‪.‬‬
‫"שוב ביקרת בקבר?" לוקי חייך חיוך רחב‪" .‬באמת‪ ,‬חשבתי שההלוויה סיפקה לך הזדמנות‬
‫מצוינת לסגור עניינים‪".‬‬
‫"אתה היית הכומר?" רנדולף נאנח‪" .‬ברור שאתה היית הכומר‪".‬‬
‫באבּם‪ ,‬אך הבה נחגוג את כישרונותיו ואת ההשפעה‬ ‫לוקי צחק‪" .‬חיים צעירים שנקטפו ִ‬
‫שהיתה לו עלינו‪ ...‬אני אילתרתי‪ ,‬כמובן‪ .‬אבל אלה הרגעים הכי מוצלחים שלי‪".‬‬
‫רנדולף פגש באל השקרים עשר פעמים בעבר — כשלוקי בחר לשלוח ייצוג של עצמו‬
‫למידגרד — אבל זה תמיד היה הלם‪ :‬העיניים הקורנות‪ְ ,‬שׂער הלהבה‪ ,‬השפתיים ההרוסות‪,‬‬
‫הצלקות לרוחב גשר האף‪ .‬הוא היה נאה ומבעית בה־בעת במידה בלתי טבעית‪.‬‬
‫"באת להרוג אותי‪ ,‬אני מניח‪ ".‬רנדולף ניסה לשמור על שלווה‪ ,‬אבל הדופק הלם באוזניו‪.‬‬
‫"למה חיכית כל כך הרבה זמן?"‬
‫לוקי פרש ידיים ברוחב לב‪" .‬לא רציתי להיחפז‪ .‬הייתי מוכרח לראות איך העניינים‬
‫יתפתחו‪ .‬נכון שנכשלת‪ .‬הייתי יכול להרוג אותך‪ ,‬אבל אתה עדיין עשוי להיות שימושי‪ .‬אחרי‬
‫הכול‪ ,‬עדיין יש לי משהו שאתה רוצה‪".‬‬
‫האל קם מהשולחן ופתח את כף ידו‪ .‬מעל היד הבליחו להבות והתגבשו לדמויות זעירות של‬
‫אישה ושתי בנות‪ .‬הן התעוותו באש והושיטו ידיים אל רנדולף‪ ,‬מתחננות בדממה‪.‬‬
‫רק מקל ההליכה של רנדולף מנע ממנו לקרוס‪" .‬בבקשה‪ .‬אני ניסיתי‪ .‬אני לא‪ ...‬אני לא‬
‫צפיתי את הגמד והאלף‪ .‬או את הוולקיריה הארורה הזאת‪ .‬אתה לא אמרת לי‪"...‬‬
‫"רנדולף‪ ,‬ידידי היקר‪ "...‬לוקי סגר את כף היד‪ ,‬מכבה את הלהבה‪" .‬אני מקווה שאתה לא‬
‫ממציא תירוצים‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬אבל‪"...‬‬
‫"אני אדון התירוצים‪ .‬תצטרך להתאמץ מאוד כדי להרשים אותי‪ .‬פשוט אמור לי‪ ,‬אתה‬
‫עדיין רוצה שהמשפחה שלך תוחזר לך?"‬
‫"כן‪ ...‬כן‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫"יפה‪ .‬כמה נחמד‪ .‬כי לא סיימתי איתך‪ .‬וגם לא עם הילד מגנס‪".‬‬
‫"אבל הלהב אצלו‪ .‬הוא סיכל את התוכנית שלך‪".‬‬
‫"הוא סיכל היבט אחד של התוכנית שלי‪ .‬כן‪ ,‬זה היה שיעור טוב‪ ".‬לוקי צעד קדימה‪ .‬הוא‬
‫חפן בידו את הלחי של רנדולף — במחווה כמעט עדינה‪" .‬אני חייב לומר שהאחיין שלך‬
‫מרשים‪ .‬אני לא רואה שום דמיון משפחתי‪".‬‬
‫רנדולף הריח את הארס לפני שהרגיש בו‪ .‬אדי חומצה הסתלסלו אל נחיריו‪ .‬כאב מלובן‬
‫הציף את צד פניו‪ .‬הוא קרס על ברכיו‪ ,‬וגרונו משתנק מהלם‪ .‬הוא ניסה להיחלץ‪ ,‬אבל היד של‬
‫לוקי ננעלה במקומה‪.‬‬
‫"די‪ ,‬די‪ ",‬אמר לוקי בקול מרגיע‪" .‬זאת בסך הכול טעימה קטנה מהחיים שלי — ארס‬
‫הנחש שניתז על הפנים שלי בכל יום‪ .‬אולי תוכל להבין למה הוא עושה אותי מעט זועף‪".‬‬
‫רנדולף צרח עד שגרונו ניחר‪.‬‬
‫"זה לא יהרוג אותך‪ ,‬ידידי הוותיק‪ ",‬אמר לוקי‪" .‬אבל אני בהחלט מעניש על כישלון‪.‬‬
‫תמיד!"‬
‫הוא משך את ידו‪ .‬רנדולף התקפל‪ ,‬מתייפח‪ ,‬וריח הבשר הצרוב ממלא את נחיריו‪.‬‬
‫"למה‪ "...‬נשבר קולו‪" .‬למה‪"?...‬‬
‫לוקי הרים גבות בהפתעה מעושה‪" .‬למה מה‪ ...‬לענות אותך? להמשיך להשתמש בך?‬
‫להילחם באלים? זה מטבעי‪ ,‬רנדולף! עכשיו‪ ,‬מספיק ליילל‪ .‬אני בטוח שתמצא דרך להסביר‬
‫את הצלקת הנוראה בצורת כף יד על הפנים שלך‪ .‬אני חושב שהיא מקנה לך‪ ...‬מכובדות‬
‫מסוימת‪ .‬הוויקינגים יתרשמו מאוד‪".‬‬
‫לוקי צעד בקלילות אל ארונות התצוגה של רנדולף‪ .‬הוא ריפרף באצבע על אוסף הקמעות‬
‫והתכשיטים הקטנים‪" .‬דברים רבים עשויים לזרז את ריינרק‪ ,‬ידידי‪ .‬להב הקיץ אינו כלי‬
‫הנשק היחיד במשחק‪".‬‬
‫הוא קטף שרשרת מהתצוגה‪ .‬עיניו נצצו למראה התליון הקטן בצורת פטיש כסף שהתנדנד‬
‫בין אצבעותיו‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬כן‪ ,‬רנדולף‪ ",‬לוקי חייך חיוך רחב‪" .‬אתה ואני נעשה כיף אדיר‪".‬‬
 ‫מילון מונחים‬
‫אֵ גיר‪ :‬אדון הגלים‪.‬‬
‫אוּגְ ְד ֵרסיל‪ :‬עץ העולם‪.‬‬
‫אוֹדין‪" :‬אבי־הכול" ומלך האלים‪ .‬אל המלחמה והמוות‪ ,‬אך גם השירה והחוכמה‪ .‬אודין שילם‬
‫באחת מעיניו על לגימת מים מבאר החוכמה‪ ,‬ובכך צבר ידע שאין שני לו‪ .‬הוא מסוגל לראות‬
‫את כל תשעת העולמות מהכס שלו באוסגרד‪ .‬נוסף על היכלו הגדול‪ ,‬הוא שוכן גם בוַולְ הָ לָה‬
‫עם האמיצים מבין אלה שנקטלו בקרב‪.‬‬
‫אוּטג ְַרד־לוֹקי‪ :‬המכשף רב־העוצמה ביותר של יֵטוּנְ הַ יים; מלך ענקי ההרים‪.‬‬
‫ְ‬
‫אוּלֶר‪ :‬אל נעלי השלג והירי בחץ וקשת‪.‬‬
‫אֵ זיר‪ :‬אלי המלחמה‪ ,‬קרובים לבני האדם‪.‬‬
‫אידוּנָה‪ :‬מחלקת את תפוחי העלומים‪ ,‬שבזכותם נותרים האלים צעירים ומלאי חיים‪.‬‬
‫במידג ְַרד‪ .‬חיילים בצבאו‬
‫ְ‬ ‫אַ יינְ הֶ ְריאר )ביחיד‪ :‬אַ יינְ הֶ ריִ י(‪ :‬גיבורים דגולים שמתו באומץ‬
‫הנצחי של אוֹדין‪ .‬הם מתאמנים בוַולְ הָ לָה לקראת ַריינ ֶָרק‪ ,‬והאמיצים שבהם יצטרפו אל אוֹדין‬
‫כדי להילחם בלוֹקי ובענקים‪ ,‬בקרב עם קץ העולם‪.‬‬
‫אֵ ייקְ ת'וּרנִ יר‪ :‬אייל החי על ענפי העץ ל ֵָרד‪ ,‬וקרניו מתיזות מים ללא הפסקה להזנת כל‬
‫הנהרות בכל העולמות‪.‬‬
‫אַ לְף סֵ ייד‪ :‬קסמי אלפים‪.‬‬
‫אַ נְ ְד ְסקוֹטי‪ :‬ה"יריב"‪ ,‬החבל הקסום החדש הכובל את הזאב פֶנְ ריר‪.‬‬
‫מידג ְַרד‪.‬‬
‫בּיפְ ֶר ְסט‪ :‬גשר הקשת המוביל מאוסגרד אל ְ‬
‫בַּ לְ דֶ ר‪ :‬אל האור; בנם השני של אוֹדין ופְ ריג‪ ,‬אחיו התאום של הוֹדֶ ר‪ .‬פריג הכריחה את כל‬
‫הבריאה להישבע לא לפגוע בבנה‪ ,‬אבל שכחה את צמח הדבקון‪ .‬לוֹקי רימה את הודר וגרם לו‬
‫לירות בבלדר חץ עשוי דבקון‪.‬‬
 ‫ברון‪ :‬לורד בוַולְ הָ לָה‪.‬‬
‫גְ לֵייפְּ ניר‪ :‬חבל שהגמדים יצרו כדי לכבול את הזאב פֶנְ ריר‪.‬‬
‫ְדרוֹגָר‪ :‬זומבים נורדיים‪.‬‬
‫הוֹדֶר‪ :‬אחיו העיוור של בַּ לְ דֶ ר‪.‬‬
‫הֵ יידְרוּן‪ :‬הﬠֵז שבין ענפי העץ ל ֵָרד‪ ,‬אשר מחלבהּ מכינים את התמד הקסום של וַלְ הָ לָה‪.‬‬
‫יימדאל‪ :‬אל העמידה על המשמר ושומרו של בּיפְ ֶר ְסט‪ ,‬השער אל אוסגרד‪.‬‬
‫הַ ְ‬
‫הֵ ל‪ :‬אלת המתים חסרי הכבוד‪ .‬נולדה מרומן של לוֹקי עם ענקית‪.‬‬
‫הֶ לְ הַ יים‪ :‬השאול‪ ,‬שבו מושלת הֵ ל ושוכנים אלה שמתו בחולשה‪ ,‬מגיל מבוגר או ממחלה‪.‬‬
‫הֵ ניר‪ :‬אל אֵ זיר‪ .‬הוא ומימיר הוחלפו כבני ערובה עם אלי הוואניר פְ ֵריי ונְ י ְֵירד בסוף המלחמה‬
‫בין האזיר לוואניר‪.‬‬
‫ואלה‪ :‬חוזָה‪.‬‬
‫ואלי‪ :‬בנו של לוקי‪ ,‬שהאלים הפכו לזאב לאחר שלוקי הרג את בַּ לְ דֶ ר‪ .‬כזאב‪ ,‬הוא קרע לגזרים‬
‫נארווי‪ ,‬והאלים הרגו אותו והוציאו את מעיו‪.‬‬
‫את אחיו ְ‬
‫ואניר‪ :‬אלי הטבע‪ .‬קרובים לאלפים‪.‬‬
‫ולהלה‪ :‬גן עדן ללוחמים בשירותו של אודין‪.‬‬
‫קיריות‪ :‬משרתות של אודין‪ .‬תפקידן לבחור בגיבורים שנקטלו ולהביאם לוַולְ הָ לָה‪.‬‬
‫וַלְ ִ‬
‫זהב אדום‪ :‬המטבע של וַלְ הָ לָה ואוסגרד‪.‬‬
‫טיר‪ :‬אל האומץ‪ ,‬החוק והמשפט בקרב‪ .‬איבד את ידו בנשיכת פֶנְ ריר‪ ,‬כשהאלים כבלו את‬
‫הזאב‪.‬‬
‫יוּמיר‪ :‬הגדול מבין הענקים‪ .‬אבי הענקים והאלים‪ .‬אוֹדין הרג אותו ואת אחיו והשתמש‬
‫בבשרם ליצירת מידגרד‪ .‬מעשה זה היה מקור השנאה הנצחית בין האלים לענקים‪.‬‬
‫יֵטוּן‪ :‬ענק‪.‬‬
‫יִ ינוּנְ ָג ָגפּ‪ :‬הריק הקדמוני‪ .‬ערפל שמטשטש את החזות האמיתית‪.‬‬
‫י ְֶרמוּנְ גַנְ ד‪ :‬נחש העולם‪ ,‬נולד מרומן של לוֹקי עם ענקית‪ .‬גופו כה ארוך‪ ,‬שהוא כרוך סביב‬
‫העולם‪.‬‬
‫לוּנְ גְ ווי‪ :‬אי האברשים‪ ,‬שבו נכבל הזאב פֶנְ ריר‪ .‬מקומו של האי משתנה משנה לשנה בשל‬
‫תנודותיהם של ענפי העץ אוּגְ ְד ֵרסיל ברוחות הריק‪ .‬האי נגלה פעם בשנה‪ ,‬עם הירח המלא‬
‫הראשון לאותה שנה‪.‬‬
‫לוֹקי‪ :‬אל התעלולים‪ ,‬התחבולות והקסם‪ .‬בנם של שני ענקים‪ .‬מומחה בקסם ובהחלפת צורה‪.‬‬
‫לעתים מרושע ולעתים מלא גבורה ביחסו לאלי אוסגרד ולבני האדם‪ .‬בשל חלקו במות בַּ לְ דֶ ר‪,‬‬
‫כבל אוֹדין את לוקי לשלושה סלעי ענק‪ ,‬ונחש ארסי תלוי מעל ראשו‪ .‬ארס הנחש ניתז מפעם‬
‫לפעם על פניו של לוקי‪ ,‬והתפתלויותיו הן הסיבה לרעידות האדמה בעולם‪.‬‬
‫ליד ְסשַ לְ ב‪ :‬הכס העליון של אוֹדין‪.‬‬
‫ְ‬
‫ל ֵָרד‪ :‬עץ הניצב במרכז היכל המשתאות של הנקטלים בוַולְ הָ לָה‪ ,‬ועליו מגוון בעלי חיים בני‬
‫אלמוות בעלי תפקידים שונים‪.‬‬
‫מַ גְ ני ומוֹדי‪" :‬עוצמה" ו"אומץ"‪ ,‬הבנים האהובים ביותר על ת'ור‪ ,‬אשר גורלם לשרוד‬
‫בריינ ֶָרק‪.‬‬
‫ַ‬
‫מוּספֶּ ל‪ :‬אש‪.‬‬
‫ְ‬
‫ְמיֶילְ ניר‪ :‬הפטיש של ת'ור‪.‬‬
‫מימיר‪ :‬אל אֵ זיר‪ .‬הוא והֵ ניר הוחלפו כבני ערובה עם אלי הוואניר פְ ֵריי ונְ י ְֵירד בסוף המלחמה‬
‫בין האזיר לוואניר‪ .‬כאשר עצותיו לא מצאו חן בעיני הוואניר‪ ,‬הם כרתו את ראשו ושלחו‬
‫אותו אל אוֹדין‪ .‬אודין הניח את הראש בבאר קסומה‪ ,‬מימיה השיבו את מימיר לחיים‪ ,‬והוא‬
‫ספג את כל הידע שבעץ העולם‪.‬‬
‫נארווי‪ :‬אחד מבניו של לוֹקי‪ .‬אחיו ואלי הפך לזאב כנקמה על כך שאביהם רצח את בַּ לְ דֶ ר‪,‬‬
‫ְ‬
‫וקרע את נארווי לגזרים‪.‬‬
‫נַגְ לְ פאר‪ :‬ספינת הציפורניים‪.‬‬
‫נוֹרוּמבֵּ גָה‪ :‬יישוב נורדי אבוד בנקודה הרחוקה ביותר שאליה הגיעו הנורדים במסעותיהם‪.‬‬
‫ְ‬
‫נוֹרן‪ :‬שלוש אחיות השולטות בגורל האלים ובני האדם‪.‬‬
‫ְ‬
‫נידהֶ ג‪ :‬הדרקון שחי בתחתית עץ העולם ומכרסם את שורשיו‪.‬‬
‫ְ‬
 ‫נְ י ְֵירד‪ :‬אל הספינות‪ ,‬המלחים והדייגים‪ .‬אביהם של פְ ֵריי ופְ ֵריָיה‪.‬‬
‫ְסו ְַור ְטאַ לְ ף‪ :‬אלף אפל‪ ,‬אחד מעמי הגמדים‪.‬‬
‫סוּמַ ְר ְבּ ַרנְ דֶ ר‪ :‬להב הקיץ‪.‬‬
‫מוּספֶּלְ ְסהַ יים‪.‬‬
‫סוּרט‪ :‬אדון ְ‬
‫ְ‬
‫ְסלֵייפְּ ניר‪ :‬סוסו בעל שמונה הרגליים של אוֹדין‪ .‬רק אודין מסוגל לזמן אותו‪ .‬אחד מילדיו של‬
‫לוֹקי‪.‬‬
‫רוּמניר‪ :‬היכל המושבים הרבים‪ .‬אחוזתה של פְ ֵריָיה בפוֹלְ קְ וַונְ ג‪.‬‬
‫סֶ ְס ְ‬
‫קירניר‪ :‬אל‪ .‬משרתו של פריי ושליחו‪.‬‬
‫ְס ְ‬
‫רימניר‪ :‬חיית הבר הקסומה של וַלְ הַ לָה‪ .‬בכל יום נטבחת ומבושלת לארוחת הערב‪ ,‬ובכל‬
‫סֵ ְ‬
‫בוקר חוזרת לחיים‪ .‬טעמה כרצון הסועד‪.‬‬
‫פוֹלְ קְ וַונְ ג‪ :‬החיים שלאחר המוות של גיבורי הוואניר‪ ,‬בשלטון האלה פְ ֵריָיה‪.‬‬
‫פֶ נְ ריר‪ :‬זאב בלתי פגיע שנולד ללוֹקי מרומן עם ענקית‪ .‬כוחו האדיר מעורר פחד אפילו‬
‫בריינ ֶָרק‪.‬‬
‫בלבבות האלים‪ ,‬אשר מחזיקים אותו קשור לסלע באי‪ .‬גורלו להשתחרר ַ‬
‫פְ ריג‪ :‬אלת הנישואים והאימהוּת‪ ,‬אשתו של אוֹדין ומלכת אוסגרד‪ .‬אמם של בַּ לְ דֶ ר והוֹדֶ ר‪.‬‬
‫פְ ֵריי‪ :‬אל האביב והקיץ‪ ,‬השמש‪ ,‬הגשם והקציר‪ ,‬השפע והפריון‪ ,‬הצמיחה וכוח החיים‪ .‬פריי‬
‫הוא אחיה התאום של פְ ֵריָיה‪ ,‬ובדומה לאחותו‪ ,‬מיוחס לו יופי רב‪ .‬פריי הוא אדון אַ לְ פְ הַ יים‪.‬‬
‫פְ ֵריָיה‪ :‬אלת האהבה‪ ,‬אחותו התאומה של פְ ֵריי‪ ,‬שליטת פוֹלְ קְ וַונְ ג‪.‬‬
‫ראן‪ :‬אלת הים‪ .‬אשתו של אֵ גיר‪.‬‬
‫טוֹסק‪ :‬סנאי בלתי פגיע‪ ,‬המתרוצץ ללא הרף במעלה עץ העולם ובמורדו ומשמש כשליח‬ ‫ָרטָ ְ‬
‫לנידהֶ ג‪ ,‬הדרקון שחי בין שורשיו‪.‬‬
‫המעביר מסרי עלבונות בין העיט המתגורר בראש העץ‪ְ ,‬‬
‫ַריינ ֶָרק‪ :‬יום הדין‪ ,‬כשהאמיצים באַ יינְ הֶ ְריאר יצטרפו אל אוֹדין למלחמה בלוֹקי ובענקים‪,‬‬
‫בקרב עד קץ העולם‪.‬‬
‫ת'וּר‪ :‬אל הרעם‪ ,‬בנו של אוֹדין‪ .‬סערות רעמים הן התוצאה הארצית של כרכרתו האדירה של‬
‫ת'ור הדוהרת בשמים‪ ,‬והברקים נגרמים כשהוא משליך את פטישו האדיר ְמיֶילְ ניר‪.‬‬
 ‫תשעת העולמות‬
‫אַ לְ פְ הַ יים‪ :‬עולם האלפים הבהירים‬
‫אוסגרד‪ :‬עולם האֵ זיר‬
‫הֶ לְ הַ יים‪ :‬עולמם של הֵ ל והמתים חסרי הכבוד‬
‫ואנָהַ יים‪ :‬עולם הוואניר‬
‫יֵטוּנְהַ יים‪ :‬עולם הענקים‬
‫מוּספֶּ לְ ְסהַיים‪ :‬עולם ענקי האש והשדים‬
‫ְ‬
‫מידג ְַרד‪ :‬עולם בני האדם‬
‫ְ‬
‫נידָ וֵוליר‪ :‬עולם הגמדים‬
‫ניפְ לְ הַיים‪ :‬עולם הקרח‪ ,‬האד והערפל‬
‫רונות )על פי סדר הופעתן בספר(‬
‫פֵ הוּ — רונת פריי‬

‫דָ גָז — התחלות חדשות‪ ,‬שינויי צורה‬

‫ת'וּריסָ ז — רונת ת'ור‬

‫רַיידוֹ — הגלגל‪ ,‬המסע‬

‫פֶּ ְרת'וֹ — הגביע הריק‬

‫א ְֶהוָוז — סוס‪ ,‬תחבורה‬

‫אַ לְ גיז — מגן‬

‫טיוואז — רונת טיר‬