‫במדבר‬

‫מוטיבים דומים‬ ‫ניבים וביטויים‬ ‫דיאלוג\ מקומות\ מדרשי שם\‬ ‫ציטוט‬ ‫שם הסיפור‪ +‬פרק‬
‫לסיפור אחר‬ ‫קשרי משפחה\ משפטי מפתח‬
‫י"ב‪ ,‬ב "ויאמרו הרק אך‬ ‫תיאור דמות משה‪-‬‬ ‫לא רק עם כובד המשא של הנהגת העם מוטל על משה להתמודד‪.‬‬ ‫עונש מריים‪-‬‬
‫במשה דבר ה' הלא גם בנו‬ ‫ֹד‪--‬מּכֹל‪,‬‬
‫ִ‬ ‫וְ הָ ִאיׁש מ ֶֹׁשה‪ ,‬עָ נָו ְמא‬ ‫כאן יעמוד מול דברים אישיים שליליים שאמרו עליו אחיו‬ ‫פרק יב'‬
‫דבר"‬ ‫ל‪ּ-‬פנֵי הָ אֲ דָ מָ ה‪.‬‬
‫הָ ָאדָ ם‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪ ,‬עַ ְ‬ ‫המבוגרים ממנו‪ ,‬מרים ואהרן‪ .‬דווקא נוכח הביקורת המשפחתית‬
‫משה לא היה תובע מעמד מיוחד או‬ ‫ה' אומר על משה את דברי השבח הנעלים והישירים ביותר‪ ,‬ומציין‬
‫י"ב‪ ,‬ג "והאיש משה ענו מאד‬ ‫זכויות יתר‪ ,‬אלא תמיד ראה עצמו‬ ‫את ייחודה של מעלתו באנושות‪ .‬בגלל ענוותנותו אין משה רגיש‬
‫מכל האדם אשר על פני‬ ‫כעבד ה' ושליחו‪ ,‬כמוסר דבר ה'‬ ‫לכבוד עצמו‪ ,‬אך ה' הוא המקנא כאן לכבודו‪ .‬בעניין זה מסופר גם‬
‫האדמה"‬ ‫ותורתו‪.‬‬ ‫על העונש שבו לקתה מרים‪ ,‬שפתחה בלשון הרע‪ .‬העם יידרש‬
‫מאוחר יותר לזכור את האירוע הזה גם בדורות הבאים כדי להפנים‬
‫י"ב‪ ,‬ז "לא כן עבדי משה בכל‬ ‫עונש מרים‪-‬‬ ‫את חומרתו של דיבור לשון הרע‪ ,‬שגם אם אין בית דין מעניש עליו‪,‬‬
‫ביתי נאמן הוא"‬ ‫וְ ָאבִ יהָ ָירֹק י ַָרק ּבְ פָ נֶיהָ ‪--‬הֲ ֹלא‬ ‫הנזק והפגיעה הכרוכים בו קשים ביותר‪.‬‬
‫ִתּכָ לֵם‪ִׁ ,‬שבְ עַ ת י ִָמים; ִּת ָּסגֵר ִׁשבְ עַ ת‬ ‫ו ְַּתדַ ּבֵ ר ִמ ְריָם וְ ַאהֲ רֹן ּבְ מ ֶֹׁשה‪ ,‬עַ ל‪-‬אֹדוֹת הָ ִא ָּׁשה הַ ּכ ִֻׁשית אֲ ֶׁשר ל ָָקח‪:‬‬
‫י"ב‪ ,‬ח "פה אל פה אדבר בו‬ ‫י ִָמים‪ִ ,‬מחּוץ לַּמַ חֲ נֶה‪ ,‬וְ ַאחַ ר‪ֵּ ,‬תָאסֵ ף‪.‬‬ ‫י‪-‬א ָּׁשה כ ִֻׁשית‪ ,‬ל ָָקח‬ ‫ּכִ ִ‬
‫ומראה ולא בחידות ובתמונת‬ ‫טו ו ִַּת ָּסגֵר ִמ ְריָם ִמחּוץ לַּמַ חֲ נֶה‪,‬‬ ‫אהרון ומריים ריכלו על משה ועל האישה אשר לקח (ציפורה‬
‫ה' יביט"‬ ‫ִׁשבְ עַ ת י ִָמים; וְ הָ עָ ם ֹלא נ ַָסע‪,‬‬ ‫המדינית) לא מסופר מה דיברו אך ה' שמע את דבריהם וכעס על כך‬
‫עַ ד‪-‬הֵ ָאסֵ ף ִמ ְריָם‪ -.‬אביה ירק בפניה‬ ‫מאוד‪ .‬אף על פי שמשה נשאּה לאשה‪ ,‬הוא פרש ממנה ולא קיים‬
‫י"ב‪ ,‬יג "אל נא רפא נא לה"‬ ‫שזה עלבון חמור ביותר‪ .‬בבושתה‬ ‫אתה יחסי אישות‪ ,‬אלא התייחד עם ה' באוהל מועד‪.‬‬
‫לא הייתה מוכנה לצאת מהבית‬ ‫ֹאמרּו‪ ,‬הֲ ַרק אַ ְך‪ּ-‬בְ מ ֶֹׁשה ִּדּבֶ ר יְ הוָה‪--‬הֲ ֹלא‪ּ ,‬גַם‪ּ-‬בָ נּו ִדּבֵ ר; וַּיִ ְׁשמַ ע‪,‬‬ ‫ַוּי ְ‬
‫שבוע‪ .‬ה' שלח את הצרעת שיהיה‬ ‫יְ הוָה‪.‬‬
‫כעלבון פומבי‬ ‫כיוון שאף אנו נביאי ה'‪ ,‬איננו רואים מה זכותו של משה לנהוג כך‬
‫באשתו‪ .‬הרי משה נשא את צפורה‪ ,‬ואביה הביא אותה אל המחנה‬
‫מיקום‪-‬‬ ‫ממדין‪ ,‬והנה משה מתעלם ממנה‪.‬‬
‫טז וְ ַאחַ ר נ ְָסעּו הָ עָ ם‪ ,‬מֵ חֲ צֵ רוֹת;‬ ‫צְ אּו ְׁשל ְָׁש ְּתכֶ ם‪ ,‬אֶ ל‪-‬אֹהֶ ל מוֹעֵ ד; וַּיֵ צְ אּו‪ְׁ ,‬של ְָׁש ָּתם‪ .‬ה וַּיֵ ֶרד יְ הוָה‬
‫ארן‪.‬‬
‫וַּיַ חֲ נּו‪ּ ,‬בְ ִמ ְדּבַ ר ּפָ ָ‬ ‫ּומ ְריָם‪ ,‬וַּיֵ צְ אּו ְׁשנֵיהֶ ם‪.‬‬‫ּבְ עַ ּמּוד עָ נָן‪ ,‬וַּיַ ֲעמֹד ּפֶ תַ ח הָ אֹהֶ ל; וַּיִ ְק ָרא ַאהֲ רֹן ִ‬
‫אלוהים מבקש לדבר עם שלושת האחים והם יוצאים לקראתו‪.‬‬

‫נְ בִ יאֲ כֶ ם‪--‬יְ הוָה ּבַ ּמַ ְרָאה אֵ לָיו אֶ ְתוַּדָ ע‪ּ ,‬בַ חֲ לוֹם אֲ דַ ּבֶ ר‪ּ-‬בוֹ‪ .‬ז ֹלא‪-‬כֵן‪,‬‬
‫יתי‪ ,‬נֶאֱ מָ ן הּוא‪ .‬ח ּפֶ ה אֶ ל‪ּ-‬פֶ ה אֲ דַ ּבֶ ר‪ּ-‬בוֹ‪ּ ,‬ומַ ְראֶ ה‬
‫עַ בְ ִּדי מ ֶֹׁשה‪ּ :‬בְ כָ ל‪ּ-‬בֵ ִ‬
‫ּותמֻ נַת יְ הוָה‪ ,‬יַּבִ יט; ה' אומר להם שמשה שונה מהם‬ ‫וְ ֹלא בְ ִחידֹת‪ְ ,‬‬
‫ומשאר נביאיו‪ ,‬הוא מדבר אליו פה אל פה‪ ,‬כלומר באופן ישיר‪.‬‬
 ‫כיצד אתם מעיזים להשוות עצמכם אליו?‬

‫וְ הֶ עָ נָן‪ָ ,‬סר מֵ עַ ל הָ אֹהֶ ל‪ ,‬וְ ִהּנֵה ִמ ְריָם‪ְ ,‬מצ ַֹרעַ ת ּכַ ָּׁשלֶג;‬

‫ּבִ י אֲ דֹנִ י‪ַ--‬אל‪-‬נָא תָ ֵׁשת עָ לֵינּו חַ ָּטאת‪ ,‬אֲ ֶׁשר נוַֹאלְ נּו וַאֲ ֶׁשר חָ ָטאנּו‪ .‬יב‬
‫ַאל‪-‬נָא ְת ִהי‪ּ ,‬כַ ּמֵ ת‪ ,‬אֲ ֶׁשר ּבְ צֵ אתוֹ מֵ ֶרחֶ ם ִאּמוֹ‪ ,‬וַּיֵ ָאכֵל חֲ צִ י בְ ָׂשרוֹ‪ .‬יג‬
‫וַּיִ צְ עַ ק מ ֶֹׁשה‪ ,‬אֶ ל‪-‬יְ הוָה לֵאמֹר‪ :‬אֵ ל‪ ,‬נָא ְרפָ א נָא לָּה‪.‬‬
‫אתה בשר מבשרנו‪ ,‬שכן אחים נחשבים כבשר אחד‪ ,‬ועתה‬
‫כשאחותנו הצטרעה עד כדי כך שהיא כמעט בדרגתו של מת‪ ,‬שכן יש‬
‫להוציאה אל מחוץ למחנה עד שתירפא מצרעתה‪ ,‬חצי בשרך נשחת‪.‬‬
‫גם אם לא תרצה לעשות למעננו; עשה למען בשרך שלך‪.‬‬
‫וְ הָ עָ ם ֹלא נ ַָסע עַ ד הֵ ָאסֵ ף‪ ,‬שובה של ִמ ְריָם‪ ,‬שכן למרות חטאּה היא‬
‫אדם גדול שיש לכבדו ולהמתין לו‪.‬‬
‫י"ג‪ ,‬לג "ונהי בעינינו כחגבים‬ ‫שמות המרגלים‪ -‬אחד מכל שבט‬ ‫ְׁשלַח‪-‬לְ ָך אֲ נ ִָׁשים‪ ,‬וְ יָתֻ רּו אֶ ת‪-‬אֶ ֶרץ ּכְ נַעַ ן‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪-‬אֲ נִ י נֹתֵ ן‪ ,‬לִ בְ נֵי יִ ְׂש ָראֵ ל‪:‬‬ ‫שליחת המרגלים‪-‬‬
‫וכן היינו בעיניהם"‬ ‫לְ מַ ּטֵ ה ְראּובֵ ן‪ַׁ ,‬שּמּועַ ּבֶ ן‪-‬זַּכּור‪ .‬ה‬ ‫ִאיׁש אֶ חָ ד ִאיׁש אֶ חָ ד לְ מַ ּטֵ ה אֲ בֹתָ יו‪ִּ ,‬ת ְׁשלָחּו‪ּ--‬כֹל‪ ,‬נ ִָׂשיא בָ הֶ ם‬ ‫פרק יג‬
‫‪-‬‬ ‫לְ מַ ּטֵ ה ִׁש ְמעוֹן‪ָׁ ,‬שפָ ט ּבֶ ן‪-‬חו ִֹרי‪ .‬ו‬ ‫אלוהים מבקש ממשה שישלח מרגלים לארץ שייבחנו אותה‪ ,‬הוא‬
‫לְ מַ ּטֵ ה יְ הּודָ ה‪ּ ,‬כָ לֵב ּבֶ ן‪-‬יְ ֻפּנֶה‪ .‬ז‬ ‫מבקש נציג מכל שבט‪ .‬בעלי מעמד והנהגה שדבריהם יתקבלו באמון‬
‫לְ מַ ּטֵ ה יִ ָּׂששכָ ר‪ ,‬יִ גְ ָאל ּבֶ ן‪-‬יוֹסֵ ף‪ .‬ח‬ ‫בשבטיהם‪ .‬אין אלו ראשי השבטים ממש‪.‬‬
‫לְ מַ ּטֵ ה אֶ ְפ ָריִ ם‪ ,‬הו ֵֹׁשעַ ּבִ ן‪-‬נּון‪ .‬ט‬ ‫וַּיִ ְק ָרא מ ֶֹׁשה לְ הו ֵֹׁשעַ ּבִ ן נּון יְ הוֹׁשֻ עַ ‪ .‬בתוספת האות י' משה הפך את‬
‫ן‪-‬רפּוא‪ .‬י‬ ‫לְ מַ ּטֵ ה בִ נְ י ִָמן‪ּ ,‬פַ לְ ִטי ּבֶ ָ‬ ‫שמו משם שעניינו ישועה‪ ,‬כמו 'מישע' – לשם שמשמעותו היא ה'‬
‫לְ מַ ּטֵ ה זְ בּולֻן‪ּ ,‬ג ִַּדיאֵ ל ּבֶ ן‪-‬סו ִֹדי‪ .‬יא‬ ‫יושיע‪ ,‬כמו 'ישעיהו'‪.‬‬
‫לְ מַ ּטֵ ה יוֹסֵ ף‪ ,‬לְ מַ ּטֵ ה ְמנ ֶַּׁשה‪ּ--‬ג ִַּדי‪,‬‬ ‫ה‪-‬הוא;‬‫ִ‬ ‫ָארץ‪ ,‬מַ‬ ‫עֲלּו זֶה ּבַ ֶּנגֶב‪ַ ,‬ועֲלִ יתֶ ם‪ ,‬אֶ ת‪-‬הָ הָ ר‪ .‬יח ְּור ִאיתֶ ם אֶ ת‪-‬הָ ֶ‬
‫ן‪-‬סּוסי‪ .‬יב לְ מַ ּטֵ ה דָ ן‪ ,‬עַ ִּמיאֵ ל‬‫ִ‬ ‫ּבֶ‬ ‫ם‪-‬רב‪.‬יט‬ ‫וְ אֶ ת‪-‬הָ עָ ם‪ ,‬הַ ּי ֵֹׁשב עָ לֶיהָ ‪--‬הֶ חָ זָק הּוא הֲ ָרפֶ ה‪ ,‬הַ ְמעַ ט הּוא ִא ָ‬
‫ּבֶ ן‪ּ-‬גְ מַ ּלִ י‪ .‬יג לְ מַ ּטֵ ה אָ ֵׁשר‪ְ ,‬סתּור‬ ‫ם‪-‬רעָ ה; ּומָ ה‬ ‫ֹׁשב ּבָ ּה‪--‬הֲ טוֹבָ ה ִהוא‪ִ ,‬א ָ‬ ‫ָארץ‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪-‬הּוא י ֵ‬ ‫ּומָ ה הָ ֶ‬
‫ן‪-‬מיכָ אֵ ל‪ .‬יד לְ מַ ּטֵ ה נ ְַפ ָּתלִ י‪ ,‬נ ְַחּבִ י‬ ‫ּבֶ ִ‬ ‫הֶ עָ ִרים‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪-‬הּוא יו ֵֹׁשב ּבָ הֵ ּנָה‪--‬הַ ּבְ מַ חֲ נִ ים‪ִ ,‬אם ּבְ ִמבְ צָ ִרים‪ .‬כ ּומָ ה‬
‫ּבֶ ן‪-‬ו ְָפ ִסי‪ .‬טו לְ מַ ּטֵ ה גָד‪ּ ,‬גְ אּואֵ ל‬ ‫ם‪-‬רזָה‪ ,‬הֲ יֵׁש‪ּ-‬בָ ּה עֵ ץ ִאם‪ַ-‬איִ ן‪ ,‬וְ ִה ְתחַ ּז ְַק ֶּתם‪,‬‬ ‫ָארץ הַ ְּׁשמֵ נָה ִהוא ִא ָ‬ ‫הָ ֶ‬
‫ּבֶ ן‪-‬מָ כִ י‪.‬‬ ‫ּכּורי ֲענָבִ ים‪.‬‬
‫ָארץ; וְ הַ ּיָ ִמים‪--‬יְ מֵ י‪ּ ,‬בִ ֵ‬ ‫ּולְ ַק ְח ֶּתם ִמ ְּפ ִרי הָ ֶ‬
‫לכו בדקו אם הארץ טובה לנו‪ ,‬ויותר מזה תקחו מפרי הארץ והביאו‬
‫מספר טיפולוגי‪ -‬חברון נבנתה‬ ‫עמכם‪.‬‬
‫בשבע שנים‪.‬‬ ‫י יתכן שהמרגלים לא הלכו כולם כיחידה אחת בכל הדרך‪ ,‬ושמא רק‬
‫ישבו בארץ ‪ 40‬יום‬ ‫אחד מהם הגיע לחברון‪ .‬נראה שחברון הייתה זכורה בתודעת העם‬
‫כעירם של האבות‪ .‬וְ ָׁשם פגשו את אֲ ִחימַ ן‪ֵׁ ,‬ש ַׁשי וְ תַ לְ מַ י‪ ,‬יְ לִ ידֵ י‪ ,‬בני‬
‫מדרש שם מקום‪-‬‬ ‫הָ ֲענָק‪ ,‬אנשים גדולים מאוד‪ ,‬ענקים‬
‫ּמָ קוֹם הַ הּוא‪ָ ,‬ק ָרא נַחַ ל אֶ ְׁשּכוֹל‪ ,‬עַ ל‬
‫אֹדוֹת הָ אֶ ְׁשּכוֹל‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪ּ-‬כָ ְרתּו ִמ ָּׁשם‬ ‫וַּיָ בֹאּו עַ ד‪-‬נַחַ ל אֶ ְׁשּכֹל‪ ,‬וַּיִ כְ ְרתּו ִמ ָּׁשם זְ מו ָֹרה וְ אֶ ְׁשּכוֹל ֲענָבִ ים אֶ חָ ד‪,‬‬
‫ּבְ נֵי יִ ְׂש ָראֵ ל‪.‬‬ ‫ּומן‪-‬הַ ְּתאֵ נִ ים‪ .‬כפי שביקש‬ ‫ּומן‪-‬הָ ִרּמֹנִ ים‪ִ ,‬‬ ‫וַּיִ ָּׂשאֻ הּו בַ ּמוֹט‪ּ ,‬בִ ְׁשנָיִ ם; ִ‬
‫משה הם אוספים מפרות הארץ‪.‬‬
‫ָארץ אֲ ֶׁשר ְׁשל ְַח ָּתנּו; וְ גַם זָבַ ת‬ ‫ֹאמרּו‪ּ ,‬בָ אנּו‪ ,‬אֶ ל‪-‬הָ ֶ‬ ‫כז וַיְ ַס ְּפרּו‪-‬לוֹ‪ַ ,‬וּי ְ‬
‫ָארץ;‬ ‫ֶה‪ּ-‬פ ְריָּה‪ .‬כח אֶ פֶ ס ּכִ י‪-‬עַ ז הָ עָ ם‪ ,‬הַ ּי ֵֹׁשב ּבָ ֶ‬ ‫חָ לָב ְּודבַ ׁש‪ִ ,‬הוא‪--‬וְ ז ִ‬
‫וְ הֶ עָ ִרים‪ּ ,‬בְ צֻרוֹת ּגְ דֹֹלת ְמאֹד‪ ,‬וְ גַם‪-‬יְ לִ דֵ י הָ ֲענָק‪ָ ,‬ר ִאינּו ָׁשם‪ .‬כט עֲמָ לֵק‬
‫בּוסי וְ הָ אֱ מ ִֹרי‪ ,‬יו ֵֹׁשב ּבָ הָ ר‪ ,‬וְ הַ ּכְ ַנעֲנִ י‬
‫יו ֵֹׁשב‪ּ ,‬בְ אֶ ֶרץ הַ ֶּנגֶב; וְ הַ ִח ִּתי וְ הַ יְ ִ‬
‫יו ֵֹׁשב עַ ל‪-‬הַ ּיָ ם‪ ,‬וְ עַ ל יַד הַ ּיַ ְרּדֵ ן‬
‫המרגלים חוזרים ומספרים את אשר ראו‪ .‬הם אומרים שהארץ‬
‫פוריה מאוד אך האויבים לא שאננים ויהיה קשה להכניעם במהרה‪,‬‬
‫הם מספרים שראו שם את אנשי הענק‪ .‬אף על פי שדבריהם הופנו‬
‫למשה‪ ,‬הם היו נאמנים על העם‪ ,‬ודבריהם עוררו פחדים בלבו‪ .‬עקב‬
‫הדיווח הזה החלו אנשי העדה להתלחש ביניהם ולהביע את‬
‫דאגותיהם‪.‬‬
‫וַּיַ הַ ס ּכָ לֵב אֶ ת‪-‬הָ עָ ם‪ ,‬אֶ ל‪-‬מ ֶֹׁשה; ַוּיֹאמֶ ר‪ ,‬עָ ֹלה ַנ ֲעלֶה וְ י ַָר ְׁשנּו אֹתָ ּה‪--‬‬
‫ָאמרּו‪ֹ ,‬לא נּוכַ ל‪,‬‬ ‫ּכִ י‪-‬יָכוֹל נּוכַ ל‪ ,‬לָּה‪ .‬לא וְ הָ אֲ נ ִָׁשים אֲ ֶׁשר‪-‬עָ לּו עִ ּמוֹ‪ְ ,‬‬
‫ָארץ‪ ,‬אֲ ֶׁשר‬ ‫ַלעֲלוֹת אֶ ל‪-‬הָ עָ ם‪ּ :‬כִ י‪-‬חָ זָק הּוא‪ִ ,‬מּמֶ ּנּו‪ .‬לב ַוּיֹצִ יאּו ִּדּבַ ת הָ ֶ‬
‫ָּתרּו‬
‫ָארץ אֲ ֶׁשר עָ בַ ְרנּו בָ ּה לָתּור אֹתָ ּה‪,‬‬ ‫אֹתָ ּה‪ ,‬אֶ ל‪ּ-‬בְ נֵי יִ ְׂש ָראֵ ל‪ ,‬לֵאמֹר‪ :‬הָ ֶ‬
‫ר‪-‬ר ִאינּו בְ תוֹכָ ּה‪ַ ,‬אנְ ֵׁשי ִמּדוֹת‪.‬‬ ‫אֶ ֶרץ אֹכֶ לֶת יו ְֹׁשבֶ יהָ ִהוא‪ ,‬וְ כָ ל‪-‬הָ עָ ם אֲ ֶׁש ָ‬
‫ָק‪--‬מן‪-‬הַ ּנְ ִפלִ ים; וַּנְ ִהי בְ עֵ ינֵינּו‬‫ִ‬ ‫לג וְ ָׁשם ָר ִאינּו‪ ,‬אֶ ת‪-‬הַ ּנְ ִפילִ ים ּבְ נֵי ֲענ‬
‫ּכַ חֲ גָבִ ים‪ ,‬וְ כֵן הָ יִ ינּו ּבְ עֵ ינֵיהֶ ם‪.‬‬
‫כלב הפנה את תשומת לבם לנוכחותו של משה‪ .‬הרי אם יש מי‬
‫שצריך להשיב על דברי המרגלים – משה הוא האיש‪ ,‬ולא תגובות‬
‫ראשוניות של אנשי העדה‪ .‬כלב אינו מסתפק בהשתקתם‪ ,‬אלא‬
‫מוסיף קריאת עידוד‪ .‬נציגי שאר השבטים לא הסכימו עם דבריו של‬
‫יהושוע ואמרו שהאויבים חזקים מאיתנו‪ .‬המרגלים עברו‬
‫לתיאורים‪ ,‬שגם אם לא כולם היו דברי שקר‪ ,‬הרי היו מּוטים‪,‬‬
‫ובאמצעותם ניסו ליצור תדמית שלילית לארץ‪ .‬אמרו שבארץ שהיו‬
‫בה יש מחלות ומקרי מוות רבים‪ .‬אנשים גדולים‪ .‬אמנם התמותה‬
‫בה רבה‪ ,‬אך אנשים גדולי גוף וחזקים מצליחים לחיות בה‪ .‬גם הם‬
‫התייחסו אלינו כיצורים פחותי ערך וזעירים‪ .‬הּפֵ רות העצומים‬
‫שנשאו עמם המחישו לשומעיהם גם את ממדי יושבי הארץ‪.‬‬
 ‫מוטיב חוזר‬ ‫לּו‪-‬מַ ְתנּו ּבְ אֶ ֶרץ ִמצְ ַריִ ם‪ ,‬אוֹ‬ ‫מיקום‪-‬‬ ‫ו ִַּת ָּׂשא‪ּ ,‬כָ ל‪-‬הָ עֵ דָ ה‪ ,‬וַּיִ ְּתנּו‪ ,‬אֶ ת‪-‬קוֹלָם; וַּיִ בְ ּכּו הָ עָ ם‪ּ ,‬בַ ּלַיְ לָה הַ הּוא‪ .‬ב‬ ‫עונש עם ישראל‬
‫מסיפור העגל‪-‬‬ ‫ּבַ ִּמ ְדּבָ ר הַ ּזֶה‪ ,‬לּו‪-‬מָ ְתנּו‪ .‬היה‬ ‫ּוסעּו לָכֶ ם הַ ִּמ ְדּבָ ר‪ּ--‬דֶ ֶרְך‬
‫מָ חָ ר‪ְּ ,‬פנּו ְ‬ ‫וַּיִ ֹּלנּו עַ ל‪-‬מ ֶֹׁשה וְ עַ ל‪ַ-‬אהֲ רֹן‪ּ ,‬כֹל ּבְ נֵי יִ ְׂש ָראֵ ל‬ ‫והמרגלים‪-‬‬
‫אלוהים מואס‬ ‫עדיך שהיינו מתים במצריים‬ ‫יַם‪-‬סּוף‪.‬‬ ‫היינו מתים בשלום ובשקט‪ .‬במקום למות בשלום באופן טבעי‪,‬‬ ‫פרק יד‬
‫בעמו ורוצה‬ ‫בשיבה טובה ולא מוות‬ ‫נמות קודם זמננו במלחמה‬
‫למחות אותו‬ ‫במלחמה שנפסיד בה‪.‬‬ ‫ָׁשינּו וְ ַטּפֵ נּו‪,‬‬ ‫ָארץ הַ ּזֹאת‪ ,‬לִ נְ ּפֹל ּבַ חֶ ֶרב‪--‬נ ֵ‬ ‫וְ לָמָ ה יְ הוָה מֵ בִ יא אֹתָ נּו אֶ ל‪-‬הָ ֶ‬
‫ומשה משכנע‬ ‫יִ ְהיּו לָבַ ז; הֲ לוֹא טוֹב לָנּו‪ׁ ,‬שּוב ִמצְ ָריְ מָ ה‪ .‬בהמשך תלונותיהם‬
‫אותו שלא כך‬ ‫ּכִ י ל ְַחמֵ נּו ֵהם‪ .‬ננצח אותם‬ ‫מבקשים ללמנות להם מנהיג כלשהו על מנת שיחזיר אותם‬
‫עליו לפעול‪ ,‬ה'‬ ‫בקלות כאכילת לחם‪.‬‬ ‫למצריים‪.‬‬
‫משתכנע‬ ‫ץ‪--‬ק ְרעּו‪,‬‬‫ָ‬ ‫ָאר‬
‫וִ יהוֹׁשֻ עַ ּבִ ן‪-‬נּון‪ ,‬וְ כָ לֵב ּבֶ ן‪-‬יְ פֻ ּנֶה‪ִ ,‬מן‪-‬הַ ָּת ִרים‪ ,‬אֶ ת‪-‬הָ ֶ‬
‫עַ ד‪ָ-‬אנָה יְ נַאֲ צֻנִ י הָ עָ ם הַ ּזֶה;‬ ‫ָארץ‪ ,‬אֲ ֶׁשר‬ ‫ֹאמרּו‪ ,‬אֶ ל‪ּ-‬כָ ל‪-‬עֲדַ ת ּבְ נֵי‪-‬יִ ְׂש ָראֵ ל לֵאמֹר‪ :‬הָ ֶ‬ ‫ּבִ גְ דֵ יהֶ ם‪ .‬ז ַוּי ְ‬
‫וְ עַ ד‪ָ-‬אנָה‪ֹ ,‬לא‪-‬יַאֲ ִמינּו בִ י‪ּ ,‬בְ כֹל‬ ‫ָארץ‪ְ ,‬מאֹד ְמאֹד‪ .‬ח ִאם‪-‬חָ פֵ ץ ּבָ נּו‪,‬‬ ‫עָ בַ ְרנּו בָ ּה לָתּור אֹתָ ּה‪--‬טוֹבָ ה הָ ֶ‬
‫יתי ּבְ ִק ְרּבוֹ‪.‬‬
‫הָ אֹתוֹת‪ ,‬אֲ ֶׁשר עָ ִׂש ִ‬ ‫ר‪-‬הוא‬ ‫ָארץ הַ ּזֹאת‪ּ ,‬ונְ תָ נָּה לָנּו‪ :‬אֶ ֶרץ‪ ,‬אֲ ֶׁש ִ‬ ‫יְ הוָה‪--‬וְ הֵ בִ יא אֹתָ נּו אֶ ל‪-‬הָ ֶ‬
‫עד מתי העם הזה יבזה אותי‬ ‫זָבַ ת חָ לָב ְּודבָ ׁש‪.‬‬
‫ויחלל את חוקיי? אכה אותם‬ ‫יהושוע בן נון וכלב בן יפונה התאבלו על דברי העם וקרעו את‬
‫בדבר ואקים גוי גדול מזרעך‬ ‫בגדיהם ואמרו שהארץ מדהימה ומצוינת והכל תלוי ברצון האל‪.‬‬
‫משה‪.‬‬ ‫ר‪ׁ-‬ש ְמעּו‬
‫ָאמרּו‪ ,‬הַ ּגוֹיִ ם‪ ,‬אֲ ֶׁש ָ‬ ‫וְ הֵ מַ ָּתה אֶ ת‪-‬הָ עָ ם הַ ּזֶה‪ּ ,‬כְ ִאיׁש אֶ חָ ד; וְ ְ‬
‫חַ י‪ָ-‬אנִ י‪:‬‬ ‫ת‪ׁ-‬ש ְמעֲָך‪ ,‬לֵאמֹר‬ ‫ִ‬ ‫אֶ‬
‫שוב ה' רוצה למחות את זכרם של העם היהודי ושוב משה מפציר בו‬
‫חַ י‪ָ-‬אנִ י נְ אֻ ם‪-‬יְ הוָה‪ִ ,‬אם‪ֹ-‬לא‪,‬‬ ‫לא לעשות כך‬
‫ּכַ אֲ ֶׁשר ִּדּבַ ְר ֶּתם ּבְ ָאזְ נָי‪ּ :‬כֵן‪,‬‬ ‫וְ עַ ָּתה‪ ,‬יִ גְ ּדַ ל‪-‬נָא ּכֹחַ אֲ ֹדנָי‪ּ ,‬כַ אֲ ֶׁשר ִּדּבַ ְר ָּת‪ ,‬לֵאמֹר‪ .‬יח יְ הוָה‪ ,‬אֶ ֶרְך אַ ּפַ יִ ם‬
‫ֱׂשה לָכֶ ם‪.‬‬ ‫אֶ ע ֶ‬ ‫ֹׂשא עָוֺ ן‪ ,‬וָפָ ַׁשע; וְ נ ֵַּקה‪ֹ ,‬לא יְ נ ֶַּקה‪ּ--‬פ ֵֹקד ֲעוֺן ָאבוֹת‬ ‫וְ ַרב‪-‬חֶ ֶסד‪ ,‬נ ֵ‬
‫כפי מה שאמרתם‪ ,‬שלא‬ ‫ל‪-‬רּבֵ עִ ים‪ .‬יט ְסלַח‪-‬נָא‪ַ ,‬ל ֲעוֺן הָ עָ ם הַ ּזֶה‪--‬‬ ‫ל‪ׁ-‬שּל ִֵׁשים וְ עַ ִ‬
‫עַ ל‪ּ-‬בָ נִ ים‪ ,‬עַ ִ‬
‫תצליחו לכבוש את הארץ‬ ‫ּכְ גֹדֶ ל חַ ְסּדֶ ָך; וְ כַ אֲ ֶׁשר נ ָָׂשאתָ ה לָעָ ם הַ ּזֶה‪ִ ,‬מ ִּמצְ ַריִ ם וְ עַ ד‪-‬הֵ ּנָה‪.‬‬
‫ותמותו לפני שיעלה בידכם‬ ‫בהיותו רב חסד‪ ,‬אין הוא מעניש על עוונותיו של אב את כל צאצאיו‬
‫לכבשה‬ ‫לדורותיהם‪ ,‬ומאידך גיסא‪ ,‬גם אינו מעניש כאחת בכיליון‪ ,‬אלא‬
‫פוקד את העוון על הצאצאים ארבעה דורות‪ ,‬ואם אלו אינם‬
‫מזכירים את העוון על ידי חטאים נוספים‪ ,‬הוא נמחק ונעלם‬
‫לחלוטין‪.‬‬
‫ָארץ‪ .‬כב ּכִ י כָ ל‪-‬הָ אֲ נ ִָׁשים‪ ,‬הָ ר ִֹאים‬ ‫וְ יִ ּמָ לֵא כְ בוֹד‪-‬יְ הוָה‪ ,‬אֶ ת‪ּ-‬כָ ל‪-‬הָ ֶ‬
‫יתי בְ ִמצְ ַריִ ם‪ּ ,‬ובַ ִּמ ְדּבָ ר; וַיְ נַּסּו א ִֹתי‪,‬‬ ‫אתֹתַ י‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪-‬עָ ִׂש ִ‬ ‫אֶ ת‪ּ-‬כְ ב ִֹדי וְ אֶ ת‪ֹ -‬‬
‫ָארץ‪ ,‬אֲ ֶׁשר‬ ‫זֶה עֶ ֶׂשר ְּפעָ ִמים‪ ,‬וְ ֹלא ָׁש ְמעּו‪ּ ,‬בְ קוֹלִ י‪ .‬כג ִאם‪-‬יִ ְראּו‪ ,‬אֶ ת‪-‬הָ ֶ‬
‫נִ ְׁשּבַ עְ ִּתי‪ ,‬לַאֲ בֹתָ ם כמו שאתה אומר‪ ,‬שהרי נימוקיך טובים‪ .‬אמנם‬
‫תפילתו של משה הועילה לבטל את הגזרה הראשונית להכות את‬
‫העם כולו בבת אחת‪ ,‬ולהעמיד ממשה עם חדש‪ ,‬בין שהם המסיתים‬
‫למרד‪ ,‬ובין שהם המוסתים‪ ,‬בין מי שהיו אחוזי אימה מדיבת הארץ‬
‫ששמעו מן המרגלים‪ ,‬ובין המתנגדים להנהגתו של משה על בסיס‬
‫אישי – ֹלא יִ ְראּוהָ ‪.‬‬

‫ולעומתם עַ בְ ִּדי כָ לֵב‪ ,‬עֵ ֶקב הָ יְ תָ ה רּוחַ ַאחֶ ֶרת עִ ּמוֹ‪ ,‬אף שהיה אחד‬
‫המרגלים‪ ,‬וַ יְ מַ ּלֵא ַאחֲ ָרי‪ ,‬נשאר נאמן באופן מלא לרצוני ולפקודותי‬
‫ָארץ אֲ ֶׁשר ּבָ א ָׁשּמָ ה‬ ‫– וַהֲ בִ יא ִֹתיו בעוד שנים כאחד הכובשים אֶ ל הָ ֶ‬
‫עתה לתור אותה‪ .‬וְ ז ְַרעוֹ יו ִֹר ֶׁשּנָה‪.‬‬
‫ל‪ּ-‬פקֻ דֵ יכֶ ם‪,‬‬
‫ֱׂשה לָכֶ ם‪ .‬כט ּבַ ִּמ ְדּבָ ר הַ ּזֶה יִ ְּפלּו ִפגְ ֵריכֶ ם וְ כָ ְ‬ ‫ּכֵן‪ ,‬אֶ ע ֶ‬
‫ל‪-‬מ ְסּפַ ְרכֶ ם‪ִ ,‬מּבֶ ן עֶ ְׂש ִרים ָׁשנָה‪ ,‬וָמָ עְ לָה‪ :‬אֲ ֶׁשר הֲ לִ ינֹתֶ ם‪ ,‬עָ לָי‪ .‬ל‬ ‫לְ כָ ִ‬
‫אתי אֶ ת‪-‬י ִָדי‪ ,‬לְ ַׁשּכֵן אֶ ְתכֶ ם‬ ‫ָארץ‪ ,‬אֲ ֶׁשר נ ָָׂש ִ‬ ‫ִאם‪-‬אַ ֶּתם‪ָּ ,‬תבֹאּו אֶ ל‪-‬הָ ֶ‬
‫ּבָ ּה‪ּ--‬כִ י ִאם‪ּ-‬כָ לֵב ּבֶ ן‪-‬יְ פֻ ּנֶה‪ ,‬וִ יהוֹׁשֻ עַ ּבִ ן‪-‬נּון‪ .‬כפי שאמרתם‪ -‬לא‬
‫תצליחו לכבוש את הארץ ותמותו לפני שיעלה בידכם לכבשה‪ ,‬וכך‬
‫יהיה‪ .‬אמירתכם תתממש אלא שלא תמותו במלחמה‪ ,‬אלא במדבר‪.‬‬
‫לא תזכו להגיע אל הארץ המובטחת‪ -‬רק כלב בן יפונה ויהושוע בן‬
‫נון יהיו המבוגרים היחידים שייכנסו לתוכה (כל השאר בני ‪ 20‬גג)‬
‫ָארץ‪ ,‬וַּיָ ׁשֻ בּו וַּיַ ּלִ ינּו עָ לָיו אֶ ת‬
‫וְ הָ אֲ נ ִָׁשים אֲ ֶׁשר ָׁשלַח מ ֶֹׁשה לָתּור אֶ ת הָ ֶ‬
‫ָארץ‪ ,‬המשיכו בדברי תעמולה כנגד‬ ‫ּכָ ל הָ עֵ דָ ה לְ הוֹצִ יא ִדּבָ ה עַ ל הָ ֶ‬
‫ָארץ ָרעָ ה‪,‬‬ ‫הכניסה לארץ – (לז) וַּיָ מֻ תּו הָ אֲ נ ִָׁשים מוֹצִ אֵ י ִדּבַ ת הָ ֶ‬
‫ּבַ ּמַ ּגֵפָ ה לִ ְפנֵי ה'‪ .‬הם הראשונים שמתו‪ ,‬ובמיתה לא טבעית‪( .‬לח)‬
‫וִ יהוֹׁשֻ עַ ּבִ ן נּון וְ כָ לֵב ּבֶ ן יְ פֻ ּנֶה חָ יּו ִמן הָ אֲ נ ִָׁשים הָ הֵ ם הַ הֹלְ כִ ים לָתּור‬
‫ָארץ‪ .‬ברור אפוא שלא הייתה זו מחלה מדבקת שלקו בה‬ ‫אֶ ת הָ ֶ‬
‫המרגלים‪ ,‬אלא עונש מדויק שפגע רק במוציאי דיבת הארץ רעה‪.‬‬
‫(לט) וַיְ דַ ּבֵ ר מ ֶֹׁשה אֶ ת הַ ְּדבָ ִרים הָ אֵ ּלֶה אֶ ל ּכָ ל ּבְ נֵי יִ ְׂש ָראֵ ל‪ .‬משה הודיע‬
‫לכל בוגרי העם שכיוון שבארץ מאסו‪ ,‬ולמצרים אין טעם לחזור‪,‬‬
‫נגזר עליהם להישאר במדבר עד מותם‪ .‬וַּיִ ְתאַ ּבְ לּו הָ עָ ם ְמאֹד‪ ,‬שהרי‬
‫האמינו בה' ובמשה‪.‬‬
‫קבוצה מהעם מבקשת לעלות אל ראש ההר‪ ,‬לכיוון ארץ כנען לאור‬
‫ההבנה כי הם חטאו‪ .‬משה מבקש מהם לא לעשות זאת ואכן‬
‫אויבים הדפו את המעפילים‬
‫וַּיֵ ֶרד הָ עֲמָ ל ִֵקי וְ הַ ּכְ ַנעֲנִ י הַ ּי ֵֹׁשב ּבָ הָ ר הַ הּוא וַּיַ ּכּום וַּיַ ּכְ תּום כיתתו‪,‬‬
‫כתשו אותם עַ ד הַ מקום שלבסוף נקרא חָ ְרמָ ה מפני שבו היה‬
‫חורבנם‪ .‬הם הובסו במלחמה‪ ,‬ונסוגו בבושה‪ .‬לאחר שהסתיים עניין‬

‫ט"ז‪ ,‬ג "רב לכם כי כל העדה‬
‫כולם קדושים ובתוכם ה'‬
‫ומדוע תתנשאו על קהל ה'"‬
‫יש לכם תפקידים רבים מדיי‪,‬‬
‫אין זה הוגן‪ .‬הרי כולנו‬
‫קדושים אז למה אתם במעמד‬
‫גבוהה מאיתנו?‬
‫פניו של משה נפלו בזעזוע‪ ,‬שכן‬
‫אין אלו צעקות של אספסוף‪,‬‬
‫אלא התקפה המגיעה מאנשים‬
‫קרובים אליו‪ ,‬מוכרים לו‬
‫ובעלי מעמד בעם‪.‬‬
‫ִת ְׂש ָּת ֵרר עָ לֵינּו ּגַם ִה ְׂש ָּת ֵרר‪.‬‬
‫הוצאתנו מארצנו; הובלת‬
‫אותנו למדבר הגדול שממנו‬
‫אינך יכול להוציאנו; ולא זו‬
‫בלבד אלא שאתה רוצה‬
‫להשתלט עלינו?!‬
‫ט"ז‪ ,‬כב "האיש האחד יחטא‬
‫ועל כל העדה תקצוף" אחד‬
‫יחטא וכולם יסבלו מזה?‬
‫זה חלפו שנים שאין עליהן כמעט שום סיפור דברים‪ .‬בשנים אלה נע‬
‫העם בעקבות הענן‪ ,‬שציין את רצון ה'‪ ,‬בלי שום יעד ברור‪ .‬מטרת‬
‫נדודים אלו הייתה מותו של אותו דור במדבר ותקומתו של דור‬
‫חדש‪ .‬לחיים טרגיים אלו נידון הדור שסירב לעלות‪ ,‬כאשר‬
‫ההזדמנות לעשות זאת הייתה פתוחה בפניו‪.‬‬
‫קרח מנהיג מרד פנימי כנגד הנהגת העם שבה בחר ה'‪ :‬כנגד שררתו של משה רבנו וכנגד כהונת אהרן ובניו‪.‬‬ ‫אלוהים ‪ VS‬קורח‪-‬‬
‫התגובה המידית והנסית למחלוקת זו הייתה נחוצה‪ ,‬שכן קרח‪ ,‬דתן ואבירם ומאתיים וחמישים מקריבי‬ ‫פרק טז'‬
‫הקטורת לא רק השמיצו את משה האיש‪ ,‬אלא אף ערערו על נבואתו ואמינות דבריו‪ ,‬שהם הבסיס לכל‬
‫האמונה בתורה‪.‬‬
‫ירם ּבְ נֵי אֱ לִ יָאב‪ ,‬וְ אוֹן ּבֶ ן‪ּ-‬פֶ לֶת‪ּ--‬בְ נֵי ְראּובֵ ן‪ .‬ב וַּיָ קֻ מּו לִ ְפנֵי‬‫ן‪-‬קהָ ת ּבֶ ן‪-‬לֵוִ י; וְ דָ תָ ן וַאֲ בִ ָ‬
‫וַּיִ ַּקח ק ַֹרח‪ּ ,‬בֶ ן‪-‬יִ צְ הָ ר ּבֶ ְ‬
‫י‪ׁ-‬שם‪.‬‬‫מ ֶֹׁשה‪ ,‬וַאֲ נ ִָׁשים ִמּבְ נֵי‪-‬יִ ְׂש ָראֵ ל חֲ ִמ ִּׁשים ּומָ אתָ יִ ם‪ ,‬נְ ִׂשיאֵ י עֵ דָ ה ְק ִראֵ י מוֹעֵ ד‪ַ ,‬אנְ ֵׁש ֵ‬
‫מרד של האליטה‪ ,‬כל הדמויות המוצגות חוו סוג כלשהו של קיפוח אל מול דמויות אחרות ולכן רוצים‬
‫למחות ולשנות את השלטון‪.‬‬
‫ּב ֶֹקר וְ יֹדַ ע יְ הוָה אֶ ת‪-‬אֲ ֶׁשר‪-‬לוֹ וְ אֶ ת‪-‬הַ ָּקדוֹׁש‪ ,‬וְ ִה ְק ִריב אֵ לָיו; וְ אֵ ת אֲ ֶׁשר יִ בְ חַ ר‪ּ-‬בוֹ‪ ,‬י ְַק ִריב אֵ לָיו‪ .‬ו זֹאת‪ ,‬עֲׂשּו‪:‬‬
‫ּותנּו בָ הֵ ן אֵ ׁש וְ ִׂשימּו ֲעלֵיהֶ ן ְקט ֶֹרת לִ ְפנֵי יְ הוָה‪ ,‬מָ חָ ר‪ ,‬וְ הָ יָה הָ ִאיׁש‬ ‫ְקחּו‪-‬לָכֶ ם מַ ְחּתוֹת‪ ,‬ק ַֹרח וְ כָ ל‪-‬עֲדָ תוֹ‪ .‬ז ְ‬
‫אֲ ֶׁשר‪-‬יִ בְ חַ ר יְ הוָה‪ ,‬הּוא הַ ָּקדוֹׁש; ַרב‪-‬לָכֶ ם‪ּ ,‬בְ נֵי לֵוִ י‪.‬‬
‫משה דיבר את דבר ה' ואמר שמחר בוקר יודיע ה' מי שייך לו ומי ישרת לפניו לדורות ואז תראו שלא אני‬
‫קובע את התפקידים‪.‬‬
‫וַּיַ ְק ֵרב‪ ,‬א ְֹתָך‪ ,‬וְ אֶ ת‪ּ-‬כָ ל‪ַ-‬אחֶ יָך בְ נֵי‪-‬לֵוִ י‪ִ ,‬א ָּתְך; ּובִ ַּק ְׁש ֶּתם‪ּ ,‬גַם‪ּ-‬כְ הֻ ּנָה‪ .‬יא ָלכֵן‪ ,‬אַ ָּתה וְ כָ ל‪-‬עֲדָ ְתָך‪--‬הַ ּנֹעָ ִדים‪,‬‬
‫עַ ל‪-‬יְ הוָה; וְ ַאהֲ רֹן מַ ה‪-‬הּוא‪ּ ,‬כִ י תלונו (תַ ּלִ ינּו) עָ לָיו‪ .‬הוא פונה באופן אישי לבני לוי ואומר להם להסתפק‬
‫בתפקיד המכובד שקיבלו‪ ,‬כלום לא די לכם? מדוע אינכם מסתפקים במעמדכם הייחודי במקדש כלויים?!‬
‫מעבר לכך‪ ,‬דרישתכם לשוויון מעמדי‪ ,‬אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שאתם עצמכם בני מעמד מכובד‪.‬‬
‫בתוככם מסתתרת אפוא שאיפה אישית למעמד הכהונה‪.‬‬
‫ֹאמרּו‪ֹ :‬לא ַנ ֲעלֶה שכן אנו‬ ‫ירם ּבְ נֵי אֱ לִ יָאב על מנת לשוחח אתם באופן אישי‪ַ .‬וּי ְ‬ ‫וַּיִ ְׁשלַח מ ֶֹׁשה לִ ְקרֹא לְ דָ תָ ן וְ לַאֲ בִ ָ‬
‫כופרים בסמכותך‪.‬‬
‫הַ ְמעַ ט ּכִ י הֶ עֱלִ יתָ נּו מֵ אֶ ֶרץ זָבַ ת חָ לָב ְּודבַ ׁש לַהֲ ִמיתֵ נּו ּבַ ִּמ ְדּבָ ר‪ .‬הם משתמשים באופן מהופך בביטוי שבו תיאר‬
‫משה את ארץ כנען; בדבריהם אֶ ֶרץ זָ בַ ת חָ לָב ְּודבַ ׁש היא מצרים‪ ,‬כביכול בה שררו שפע ורווחה כלכליים‪.‬‬
‫אתי‪ ,‬וְ ֹלא הֲ ֵרע ִֹתי‪,‬‬ ‫ל‪-‬מנְ חָ תָ ם; ֹלא חֲ מוֹר אֶ חָ ד מֵ הֶ ם‪ ,‬נ ָָׂש ִ‬ ‫ַאל‪ּ-‬תפֶ ן אֶ ִ‬ ‫ֵ‬ ‫ּיִ חַ ר לְ מ ֶֹׁשה‪ְ ,‬מאֹד‪ַ ,‬וּיֹאמֶ ר אֶ ל‪-‬יְ הוָה‪,‬‬
‫אֶ ת‪ַ-‬אחַ ד מֵ הֶ ם‪.‬‬
‫משה טוען שלא לקח אף לא חמור אחד בתור מס ולא גרם רע לאיש ולכן אין הצדקה להתנהגותם‬
‫ותלונותיהם‬
‫ּוקחּו ִאיׁש מַ ְח ָּתתוֹ‪ּ ,‬ונְ תַ ֶּתם ֲעלֵיהֶ ם ְקט ֶֹרת‪ ,‬וְ ִה ְק ַרבְ ֶּתם לִ ְפנֵי יְ הוָה ִאיׁש מַ ְח ָּתתוֹ‪ ,‬חֲ ִמ ִּׁשים ּומָ אתַ יִ ם מַ ְחּתֹת;‬ ‫ְ‬
‫וְ אַ ָּתה וְ ַאהֲ רֹן‪ִ ,‬איׁש מַ ְח ָּתתוֹ‪ .‬יח וַּיִ ְקחּו ִאיׁש מַ ְח ָּתתוֹ‪ ,‬וַּיִ ְּתנּו ֲעלֵיהֶ ם אֵ ׁש‪ ,‬וַּיָ ִׂשימּו ֲעלֵיהֶ ם‪ְ ,‬קט ֶֹרת; וַּיַ עַ ְמדּו‪,‬‬
‫ּפֶ תַ ח אֹהֶ ל מוֹעֵ ד‪ּ--‬ומ ֶֹׁשה וְ ַאהֲ רֹן‪.‬‬
 ‫כיוון שאתה טוען שאהרן מונה רק מפני שרציתי למנותו‪ ,‬ולא בשל סגולתו האישית ובחירת ה' בו‪ ,‬עמוֹד‬
‫מולו מחר למבחן‪ .‬הפעם הכתוב לא מרחיב על המבחן אלא רק מזכיר את המשתתפים בו‪ :‬מאתים‬
‫וחמישים האנשים‪ ,‬קרח ואהרן‪ .‬המבחן מתחיל‪ ,‬אך לפתע "וַּיֵ ָרא כְ בוֹד ה' אֶ ל ּכָ ל הָ עֵ דָ ה"‬

‫וַיְ דַ ּבֵ ר יְ הוָה‪ ,‬אֶ ל‪-‬מ ֶֹׁשה וְ אֶ ל‪ַ-‬אהֲ רֹן לֵאמֹר‪ .‬כא ִהּבָ ְדלּו‪ִ ,‬מּתוְֹך הָ עֵ דָ ה הַ ּזֹאת; וַאֲ כַ ּלֶה אֹתָ ם‪ּ ,‬כְ ָרגַע‪ .‬כב וַּיִ ְּפלּו‬
‫ֹאמרּו‪ ,‬אֵ ל‪ ,‬אֱ ֹלהֵ י הָ רּוחֹת לְ כָ ל‪ּ-‬בָ ָׂשר‪ :‬הָ ִאיׁש אֶ חָ ד יֶחֱ ָטא‪ ,‬וְ עַ ל ּכָ ל‪-‬הָ עֵ דָ ה ִּת ְקצֹף‪.‬‬ ‫ל‪ּ-‬פנֵיהֶ ם‪ַ ,‬וּי ְ‬ ‫עַ ְ‬
‫ה' נגלה למשה ואהרון ואומר להם לצאת מהאיזור כי רוצה לכלות אותם ברגע‪ ,‬משה ואהרון נפלו‬
‫בתפילה‪ -‬אתה האלוקים היודע ברוחו של כל אדם‪ ,‬הרי זהו חטא של אנשים בודדים ולא העם כולו‪.‬‬
‫אלוהים אומר להם להתרחק‬
‫ירם; וַּיֵ לְ כּו ַאחֲ ָריו‪ ,‬זִ ְקנֵי יִ ְׂש ָראֵ ל‪ .‬כו וַיְ דַ ּבֵ ר אֶ ל‪-‬הָ עֵ דָ ה לֵאמֹר‪ ,‬סּורּו נָא מֵ עַ ל‬ ‫וַּיָ ָקם מ ֶֹׁשה‪ ,‬וַּיֵ לְֶך אֶ ל‪ּ-‬דָ תָ ן וַאֲ בִ ָ‬
‫ן‪ּ-‬ת ָּספּו‪ּ ,‬בְ כָ ל‪-‬חַ ּטֹאתָ ם‪.‬‬
‫ַאל‪ּ-‬תּגְ עּו‪ּ ,‬בְ כָ ל‪-‬אֲ ֶׁשר לָהֶ ם‪ּ :‬פֶ ִ‬ ‫ִ‬ ‫ָאהֳ לֵי הָ אֲ נ ִָׁשים הָ ְר ָׁשעִ ים הָ אֵ ּלֶה‪ ,‬וְ‬
‫משה מוסר לכל המתקהלים שכדאי להם לעזוב ולא לגעת בדבר של הרשעים שלא יספו איתם כל‬
‫המשפחה יצאה במפגן של ביטחון עצמי ומרד במרותו של משה לעיני הקהל‪ ,‬שאמנם התרחק אך עדיין‬
‫המשיך לצפות בנעשה‪.‬‬
‫ת‪ּ-‬פיהָ ‪ ,‬ו ִַּתבְ לַע אֹתָ ם וְ אֶ ת‪ּ-‬בָ ֵּתיהֶ ם‪ ,‬וְ אֵ ת ּכָ ל‪-‬הָ ָאדָ ם‬ ‫ָארץ אֶ ִ‬ ‫ו ִַּתּבָ ַקע הָ אֲ דָ מָ ה‪ ,‬אֲ ֶׁשר ַּת ְח ֵּתיהֶ ם‪ .‬לב ו ִַּת ְפ ַּתח הָ ֶ‬
‫ָארץ‪ַ ,‬וּיֹאבְ דּו‬ ‫אלָה; ו ְַּתכַ ס ֲעלֵיהֶ ם הָ ֶ‬ ‫ים‪ׁ--‬ש ֹ‬
‫ְ‬ ‫אֲ ֶׁשר לְ ק ַֹרח‪ ,‬וְ אֵ ת ּכָ ל‪-‬הָ ְרכּוׁש‪ .‬לג וַּיֵ ְרדּו הֵ ם וְ כָ ל‪-‬אֲ ֶׁשר לָהֶ ם‪ ,‬חַ ּיִ‬
‫ִמּתוְֹך הַ ָּקהָ ל‪ .‬האדמה נפתחה ובלעה את משפחה והרכוש של קורח‬
‫וְ אֵ ׁש יָצְ ָאה‪ ,‬מֵ אֵ ת יְ הוָה; ַוּתֹאכַ ל‪ ,‬אֵ ת הַ חֲ ִמ ִּׁשים ּומָ אתַ יִ ם ִאיׁש‪ ,‬מַ ְק ִריבֵ י‪ ,‬הַ ְּקט ֶֹרת‪.‬‬
‫דרך המלך‬ ‫מיקום‪-‬‬ ‫ת‪-‬קהַ ל יְ הוָה‪,‬‬ ‫וְ לּו ָגוַעְ נּו ּבִ גְ וַע ַאחֵ ינּו לִ ְפנֵי יְ הוָה‪ .‬ד וְ לָמָ ה הֲ בֵ אתֶ ם אֶ ְ‬ ‫הכאת הסלע ומות‬
‫וַּיָ בֹאּו בְ נֵי‪-‬יִ ְׂש ָראֵ ל ּכָ ל‪-‬הָ עֵ דָ ה‬ ‫ירנּו‪.‬‬‫אֶ ל‪-‬הַ ִּמ ְדּבָ ר הַ ּזֶה‪ ,‬לָמּות ָׁשם‪ ,‬אֲ נ ְַחנּו ּובְ עִ ֵ‬ ‫אהרון‪-‬‬
‫ִמ ְדּבַ ר‪-‬צִ ן‪ָ ְּ,‬קדֵ ׁש עיר הגובלת עם‬ ‫אין מים ובני ישראל מתלוננים על זה‪ .‬עדיף בעוון המרגלים‬ ‫פרק כ'‬
‫ארץ אדום‬ ‫ובעוונות אחרים מפני שמתו מוות מהיר‪ ,‬ולא כמו אצלנו שנשלחנו‬
‫זמן‪-‬‬ ‫ל"ארץ המובטחת" שאפילו מים לשתייה אין בה‪.‬‬
‫ּבַ חֹדֶ ׁש הָ ִראׁשוֹן‪ ,‬וַּיֵ ֶׁשב הָ עָ ם‬ ‫ו וַּיָ בֹא מ ֶֹׁשה וְ ַאהֲ רֹן ִמ ְּפנֵי הַ ָּקהָ ל‪ ,‬אֶ ל‪ּ-‬פֶ תַ ח אֹהֶ ל מוֹעֵ ד‪ ,‬וַּיִ ְּפלּו‪,‬‬
‫מות מריים‪-‬‬ ‫ל‪ּ-‬פנֵיהֶ ם; וַּיֵ ָרא כְ בוֹד‪-‬יְ הוָה‪ ,‬אֲ לֵיהֶ ם‬ ‫עַ ְ‬
‫ו ַָּתמָ ת ָׁשם ִמ ְריָם‪ ,‬ו ִַּת ָּקבֵ ר ָׁשם‬ ‫משה ואהרון מתעצבים ומתפללים לה' עבור עם ישראל ואלוהים‬
‫עונה ונותן ציווי חדש‬
‫מיקום מות אהרון‪ -‬הֹר ההר‬ ‫ָאחיָך‪ ,‬וְ ִדּבַ ְר ֶּתם‬ ‫ַקח אֶ ת‪-‬הַ ּמַ ֶּטה‪ ,‬וְ הַ ְקהֵ ל אֶ ת‪-‬הָ עֵ דָ ה אַ ָּתה וְ ַאהֲ רֹן ִ‬
‫מות אהרון‬ ‫אֶ ל‪-‬הַ ֶּסלַע לְ עֵ ינֵיהֶ ם‪ ,‬וְ נָתַ ן מֵ ימָ יו; וְ הוֹצֵ אתָ לָהֶ ם מַ יִ ם ִמן‪-‬הַ ֶּסלַע‪,‬‬
‫וַּיַ עַ ׂש מ ֶֹׁשה‪ּ ,‬כַ אֲ ֶׁשר צִ ּוָה יְ הוָה; וַּיַ עֲלּו‬ ‫ירם‪.‬‬ ‫וְ ִה ְׁש ִקיתָ אֶ ת‪-‬הָ עֵ דָ ה וְ אֶ ת‪ּ-‬בְ עִ ָ‬
‫אֶ ל‪-‬הֹר הָ הָ ר‪ ,‬לְ עֵ ינֵי ּכָ ל‪-‬הָ עֵ דָ ה‪ .‬כח‬ ‫אלוהים מבקש ממשה לקחת את המטה שלו וללכת לדבר אל סלע‬
‫וַּיַ ְפ ֵׁשט מ ֶֹׁשה אֶ ת‪ַ-‬אהֲ רֹן אֶ ת‪-‬‬ ‫שייתן להם מים בפני כל העם‪.‬‬
‫ּבְ גָדָ יו‪ ,‬וַּיַ לְ ּבֵ ׁש אֹתָ ם אֶ ת‪-‬אֶ לְ עָ זָר ּבְ נוֹ‪,‬‬ ‫וַּיָ ֶרם מ ֶֹׁשה אֶ ת‪-‬יָדוֹ‪ ,‬וַּיַ ְך אֶ ת‪-‬הַ ֶּסלַע ּבְ מַ ּטֵ הּו‪ּ--‬פַ עֲמָ יִ ם; וַּיֵ צְ אּו מַ יִ ם‬
‫וַּיָ מָ ת ַאהֲ רֹן ָׁשם‪ּ ,‬בְ רֹאׁש הָ הָ ר; וַּיֵ ֶרד‬ ‫ירם‪.‬‬ ‫ַרּבִ ים‪ ,‬ו ֵַּת ְׁש ְּת הָ עֵ דָ ה ּובְ עִ ָ‬
 ‫מ ֶֹׁשה וְ אֶ לְ עָ זָר‪ִ ,‬מן‪-‬הָ הָ ר‪ .‬כט וַּיִ ְראּו‪,‬‬
‫ּכָ ל‪-‬הָ עֵ דָ ה‪ּ ,‬כִ י ָגוַע‪ַ ,‬אהֲ רֹן; וַּיִ בְ ּכּו‬
‫ֹלׁשים יוֹם‪ּ ,‬כֹל ּבֵ ית‬
‫עַ ָּתה יְ לַחֲ כּו הַ ָּקהָ ל‬
‫ל‪-‬סבִ יבֹתֵ ינּו‪ּ ,‬כִ לְ חְֹך‬ ‫אֶ ת‪ּ-‬כָ ְ‬
‫הַ ּׁשוֹר‪ ,‬אֵ ת י ֶֶרק הַ ָּׂש ֶד‬
‫משה לא הלך לפי דברי ה' ובמקום לדבר אל הסלע הכה בו פעמיים‬
‫והסלע הוציא המון מים‪.‬‬
‫אֶ ת‪ַ-‬אהֲ רֹן ְׁש ִ‬ ‫יׁשנִ י לְ עֵ ינֵי ּבְ נֵי יִ ְׂש ָראֵ ל‪ָ --‬לכֵן‪ֹ ,‬לא תָ בִ יאּו‬
‫יַעַ ן ֹלא‪-‬הֶ אֱ מַ נְ ֶּתם ּבִ י‪ ,‬לְ הַ ְק ִּד ֵ‬
‫יִ ְׂש ָראֵ ל‬ ‫ָארץ‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪-‬נָתַ ִּתי לָהֶ ם‪.‬‬ ‫אֶ ת‪-‬הַ ָּקהָ ל הַ ּזֶה‪ ,‬אֶ ל‪-‬הָ ֶ‬
‫ה' לוקח את זה באופן אישי ואומר למשה ואהרון שלא האמינו בו‬
‫במבחן האמת מול העם כולו ועל כן לא יעלו לכנען ולא ינהיגו שם‬
‫את העם‪.‬‬
‫ָאחיָך‬
‫וַּיִ ְׁשלַח מ ֶֹׁשה מַ לְ ָאכִ ים ִמ ָּקדֵ ׁש‪ ,‬אֶ ל‪-‬מֶ לְֶך אֱ דוֹם‪ּ :‬כֹה ָאמַ ר‪ִ ,‬‬
‫ָאתנּו‪.‬‬
‫יִ ְׂש ָראֵ ל‪ ,‬אַ ָּתה יָדַ עְ ָּת‪ ,‬אֵ ת ּכָ ל‪-‬הַ ְּתלָָאה אֲ ֶׁשר ְמצָ ְ‬
‫משה שולח שליחים לאדום ומבקש לדבר עם מלך אדום‪ -‬אדום הם‬
‫צאצאי עשו ולכן פונה אליהם כאחיהם‪ .‬הוא מתחיל בתיאור הסבל‬
‫שחוו בני ישראל במצריים וממשיך בבקשה‪ -‬לעבור לצד השני דרך‬
‫שטחם‪ .‬הוא מבטיח שלא יגעו בדבר בדרך ולא יפריעו‬
‫ַארצֶ ָך‪ֹ ,‬לא ַנ ֲעבֹר ּבְ ָׂשדֶ ה ּובְ כֶ ֶרם‪ ,‬וְ ֹלא נִ ְׁש ֶּתה‪ ,‬מֵ י בְ אֵ ר‪:‬‬ ‫נַעְ ּבְ ָרה‪ּ-‬נָא בְ ְ‬
‫ּוׂשמֹאול‪ ,‬עַ ד אֲ ֶׁשר‪ַ -‬נ ֲעבֹר‪ּ ,‬גְ ֻבלֶָך‬ ‫ּדֶ ֶרְך הַ ּמֶ לְֶך ֵנלְֵך‪ֹ ,‬לא נִ ֶּטה י ִָמין ְ‬
‫ַוּיֹאמֶ ר אֵ לָיו אֱ דוֹם‪ֹ ,‬לא תַ ֲעבֹר ּבִ י‪ּ--‬פֶ ן‪ּ-‬בַ חֶ ֶרב‪ ,‬אֵ צֵ א לִ ְק ָראתֶ ָך‪.‬‬
‫מלך אדום מסרב לבקשה ואומר שאם ינסו לעבור יילחם בהם‪.‬‬
‫משה מנסה בשנית ואומר שישלמו על מה שייקחו ולא יינזק דבר‬
‫מהגעתם‪ ,‬אך בשנית מלך אדום מסרב ובני ישראל פנו מזרחה על‬
‫מנת להמנע ממפגש עם מלך אדום‬
‫וַיְ מָ אֵ ן אֱ דוֹם‪ ,‬נְ תֹן אֶ ת‪-‬יִ ְׂש ָראֵ ל‪ֲ ,‬עבֹר‪ּ ,‬בִ גְ בֻלוֹ; וַּיֵ ט יִ ְׂש ָראֵ ל‪ ,‬מֵ עָ לָיו‪.‬‬
‫ָארץ‪ ,‬אֲ ֶׁשר נָתַ ִּתי לִ בְ נֵי‬
‫יֵָאסֵ ף ַאהֲ רֹן‪ ,‬אֶ ל‪-‬עַ ּמָ יו‪ּ ,‬כִ י ֹלא ָיבֹא אֶ ל‪-‬הָ ֶ‬
‫ת‪ּ-‬פי‪ ,‬לְ מֵ י ְמ ִריבָ ה‪ .‬כה ַקח‪ ,‬אֶ ת‪ַ-‬אהֲ רֹן‪,‬‬ ‫ר‪-‬מ ִריתֶ ם אֶ ִ‬ ‫יִ ְׂש ָראֵ ל‪--‬עַ ל אֲ ֶׁש ְ‬
‫וְ אֶ ת‪-‬אֶ לְ עָ זָר‪ּ ,‬בְ נוֹ; וְ הַ עַ ל אֹתָ ם‪ ,‬הֹר הָ הָ ר‪ .‬כו וְ הַ ְפ ֵׁשט אֶ ת‪ַ-‬אהֲ רֹן‬
‫אֶ ת‪ּ-‬בְ גָדָ יו‪ ,‬וְ ִהלְ ּבַ ְׁש ָּתם אֶ ת‪-‬אֶ לְ עָ זָר ּבְ נוֹ; וְ ַאהֲ רֹן יֵָאסֵ ף‪ּ ,‬ומֵ ת ָׁשם‪.‬‬
‫אלוהים אומר למשה שנגיע זמנו של אהרון למות כי לא שמע בקולו‬
‫בסיפור הקודם‪ .‬הוא מבקש להעלות את אהרון להר ואת בנו‬
‫ולהפשיט את אהרון‪ ,‬לתת את בגדיו לבנו כך שיראו שהוא זה‬
‫שממשיך את כהונתו (אלעזר)‬
‫מיקום‪-‬‬ ‫כיוון שמלך מואב הנוכחי ראה שהממלכה שניצחה את ארצו נחלה‬ ‫בלעם והאתון‪-‬‬
‫וַּיִ ְסעּו‪ּ ,‬בְ נֵי יִ ְׂש ָראֵ ל; וַּיַ חֲ נּו ּבְ עַ ְרבוֹת‬ ‫תבוסה דרמטית בידי ישראל‪ ,‬נוכחותם של ישראל באזור איימה‬ ‫פרק כב‬
‫מוָֹאב‪ ,‬מֵ עֵ בֶ ר לְ י ְַרּדֵ ן יְ ֵרחוֹ נסעו‬ ‫עליו‪ .‬על כן הוא נרתם לגייס כלי נשק שטרם נוסה – כוח אל – טבעי‬
‫גם אם יימנעו מלהתקיף אותנו‬ ‫דרומה‬ ‫של קוסם שיקלל את עם ישראל‪ .‬פרשת בלק ובלעם – חשיבותה‬
‫עדיין בשביל לשרוד ייאלצו‬ ‫כפולה‪ ,‬שכן סיפור המסגרת שלה מבטא את השגחתו הקרובה של‬
‫לאוכל את כל מה שסביבם‬ ‫מקום מפגש בלעם ובלק‪-‬‬ ‫ה' על ישראל‪ ,‬ודבריו של בלעם חשובים כשלעצמם‪ ,‬משום‬
‫ובכך יכלו את כל מה שסביבם‪.‬‬ ‫ַארנֹן‪,‬‬
‫אֶ ל‪-‬עִ יר מוָֹאב‪ ,‬אֲ ֶׁשר עַ ל‪ּ-‬גְ בּול ְ‬ ‫שהנאומים שהוא נושא אינם קשורים למניעיו ולאישיותו‪ ,‬אלא‬
‫ִהּנֵה כִ ָּסה אֶ ת עֵ ין‪ ,‬מראה‬ ‫אֲ ֶׁשר‪ּ ,‬בִ ְקצֵ ה הַ ּגְ בּול‬ ‫הושמו בפיו בעל כורחו כנבואה נשגבה המחזיקה אמתות יסוד על‬
‫ָארץ‪ .‬בהפלגה‪ :‬כיוון שהעם‬ ‫הָ ֶ‬ ‫אודות עם ישראל ועתידותיו‪.‬‬
‫מכסה את כל העולם‪ ,‬מראה‬ ‫וַּיַ ְרא ּבָ לָק‪ּ ,‬בֶ ן‪-‬צִ ּפוֹר‪ ,‬אֵ ת ּכָ ל‪-‬אֲ ֶׁשר‪-‬עָ ָׂשה יִ ְׂש ָראֵ ל‪ ,‬לָאֱ מ ִֹרי‪ .‬ג וַּיָ גָר‬
‫האדמה נעלם‪.‬‬ ‫מוָֹאב ִמ ְּפנֵי הָ עָ ם‪ְ ,‬מאֹד‪ּ--‬כִ י ַרב‪-‬הּוא; וַּיָ ָקץ מוָֹאב‪ִ ,‬מ ְּפנֵי ּבְ נֵי‬
‫ר‪ּ-‬תבָ ֵרְך ְמב ָֹרְך‪ ,‬וַאֲ ֶׁשר‬
‫אֲ ֶׁש ְ‬ ‫יִ ְׂש ָראֵ ל‪-.‬בלק בן ציפור זה מלך מואב‪ .‬ישראל נצטוו לא להציק‬
‫ָּתאֹר‪ ,‬יּוָאר‪.‬‬ ‫למואב‪ ,‬וישראל לא התגרו במואבים‪ ,‬אך נוכחותם סמוך לארצם‬
‫מה שאתה מברך עליו מתברך‬ ‫הטרידה את מנוחתם‪.‬‬
‫ומה שאתה מקלל נחרב כי‬ ‫וַּיִ ְׁשלַח מַ לְ ָאכִ ים אֶ ל‪ּ-‬בִ לְ עָ ם ּבֶ ן‪ּ-‬בְ עֹר‪ְּ ,‬פתו ָֹרה אֲ ֶׁשר עַ ל‪-‬הַ ּנָהָ ר אֶ ֶרץ‬
‫אתה נביא וקוסם מוצלח‬ ‫ּבְ נֵי‪-‬עַ ּמוֹ‪--‬לִ ְקרֹא‪-‬לוֹ בלק שלח שליחים שיקראו לבלעם שנמצא‬
‫בנהר פרת‬
‫וַּיִ ְתיַּצֵ ב מַ לְ אַ ְך ה' ּבַ ֶּד ֶרְך לְ ָׂש ָטן‪,‬‬
‫למכשול ל ֹו‬ ‫ָארה‪ּ-‬לִ י אֶ ת‪-‬הָ עָ ם הַ ּזֶה‪ּ ,‬כִ י‪-‬עָ צּום הּוא ִמּמֶ ּנִ י‪--‬אּולַי‬ ‫וְ עַ ָּתה לְ כָ ה‪ּ-‬נָא ָ‬
‫ר‪ּ-‬תבָ ֵרְך‬
‫ָארץ‪ּ :‬כִ י יָדַ עְ ִּתי‪ ,‬אֵ ת אֲ ֶׁש ְ‬
‫אּוכַ ל נַּכֶ ה‪ּ-‬בוֹ‪ ,‬וַאֲ ג ְָר ֶׁשּנּו ִמן‪-‬הָ ֶ‬
‫ְמב ָֹרְך‪ ,‬וַאֲ ֶׁשר ָּתאֹר‪ ,‬יּוָאר‪.‬‬
‫הוא מבקש מבלעם שילך לקלל את העם ובכך לגרשו מהאדמה‬
‫שנמצא בה‪.‬‬
‫לִ ינּו פֹה הַ ּלַיְ לָה‪ ,‬וַהֲ ִׁשב ִֹתי אֶ ְתכֶ ם ּדָ בָ ר‪ּ ,‬כַ אֲ ֶׁשר יְ דַ ּבֵ ר יְ הוָה אֵ לָי בלעם‬
‫יודע שכנראה יקבל התגלות אלוהית בשינתו ולכן מציע לשליחי‬
‫בלק ללון בביתו לפני שהולכים לאדונם‪.‬‬
‫ֹלהים אֶ ל‪ּ-‬בִ לְ עָ ם‪ֹ ,‬לא תֵ לְֵך עִ ּמָ הֶ ם; ֹלא תָ אֹר אֶ ת‪-‬הָ עָ ם‪ּ ,‬כִ י‬ ‫ַוּיֹאמֶ ר אֱ ִ‬
‫בָ רּוְך הּוא‬
‫אלוהים נגלה לבלעם בלילה ושואל אותו מי האנשים שאיתו‪,‬‬
‫ואלוהים אומר לו שלא יקלל את העם כי הוא מבורך‬
‫ל‪ַ-‬ארצְ כֶ ם‪ּ :‬כִ י מֵ אֵ ן‬
‫ְ‬ ‫ל‪ׂ-‬ש ֵרי בָ לָק‪ ,‬לְ כּו אֶ‬
‫ָ‬ ‫וַּיָ ָקם ּבִ לְ עָ ם‪ּ ,‬בַ ּב ֶֹקר‪ַ ,‬וּיֹאמֶ ר אֶ‬
‫יְ הוָה‪ ,‬לְ ִת ִּתי לַהֲ ֹלְך עִ ּמָ כֶ ם‪ .‬י‬
‫בלעם קם ומסרב לרצונם של שרי בלק‪ -‬שכן קיבלתי מסר חד –‬
‫משמעי מה'‪ ,‬ואני סר לפקודותיו‪ .‬בלעם רואה עצמו כעבד ה' ולא‬
‫כעובד לפולחן זר‪.‬‬
‫נראה שבלעם לא ציטט את דברי ה' במדויק‪ ,‬אלא אמר באוזניהם‬
‫דברים שמתוכם הבינו שיש מה שמעכב את בלעם‪ .‬מן ההמשך עולה‬
 ‫שהשרים לא הבינו את תשובתו כלאו גמור ומוחלט‪ .‬בלק חשב‬
‫שהמשלחת הראשונה לא הצליחה במשימה‪ ,‬משום שלא הייתה‬
‫מרשימה דיה‪.‬‬
‫ת‪ּ-‬פי‬
‫ִאם‪-‬יִ ֶּתן‪-‬לִ י בָ לָק ְמֹלא בֵ יתוֹ‪ּ ,‬כֶ ֶסף וְ זָהָ ב‪ֹ--‬לא אּוכַ ל‪ַ ,‬ל ֲעבֹר אֶ ִ‬
‫יְ הוָה אֱ ֹלהָ י‪ַ ,‬לעֲׂשוֹת ְק ַטּנָה‪ ,‬אוֹ גְ דוֹלָה‪.‬‬
‫השליחים מגיעים שוב ומציעים כסף וזהב ובלעם עונה‪-‬אני חוזר‬
‫ואומר שאינני ברשות עצמי‪ .‬אני שליח או כלי ביד ה'‪ ,‬ואוכל לפעול‬
‫רק לפי הוראותיו‪.‬‬
‫מסר שונה ‪ִ :‬אם לִ ְקרֹא לְ ָך ּבָ אּו הָ אֲ נ ִָׁשים – קּום לְֵך ִא ָּתם‪ .‬מותר לך‬
‫ֲׂשה‪.‬‬
‫ללכת אתם לשם כך ‪ ,‬אַ ְך אֶ ת הַ ּדָ בָ ר אֲ ֶׁשר אֲ דַ ּבֵ ר אֵ לֶיָך – אֹתוֹ תַ ע ֶ‬
‫הותר לך רק ללכת למואב‪ ,‬אך עליך לזכור שאתה עדיין נתון בידי‬
‫לעשות כרצוני‪ ,‬ואינך יודע מה תעשה שם‪.‬‬
‫ֹלהים‪ּ ,‬כִ י‪-‬הוֹלְֵך הּוא‬
‫וַּיִ חַ ר‪ַ-‬אף אֱ ִ‬
‫דבריו הראשונים של אלוקים היו ברורים‪ :‬אל תלך ואל תקלל את‬
‫העם‪ .‬שאלתו השנייה הייתה בגדר הפצרה‪ .‬לכן קיבל היתר דחוק‬
‫ללכת עם האנשים בלבד‪ .‬בהליכתו עמם ניכר שהיה מעוניין בכך‬
‫מצד עצמו‪ ,‬אלא שכעבד ה' נאלץ למצוא פשרה‪ .‬על כן ה' כעס עליו‪.‬‬

‫ו ֵַּת ֶרא הָ ָאתוֹן אֶ ת‪-‬מַ לְ אַ ְך יְ הוָה נִ ּצָ ב ּבַ ּדֶ ֶרְך‪ ,‬וְ חַ ְרּבוֹ ְׁשלּופָ ה ּבְ יָדוֹ‪ ,‬ו ֵַּתט‬
‫הָ ָאתוֹן ִמן‪-‬הַ ּדֶ ֶרְך‪ ,‬ו ֵַּתלְֶך ּבַ ָּׂשדֶ ה; וַּיַ ְך ּבִ לְ עָ ם אֶ ת‪-‬הָ ָאתוֹן‪ ,‬לְ הַ ּטֹתָ ּה‬
‫הַ ּדָ ֶרְך‪.‬‬
‫לא ברור מה ראתה האתון אך היא חשה באיום ונטתה מהשביל‪,‬‬
‫והתחילה ללכת בשדה‬
‫ת‪-‬רגֶל‬‫ו ֵַּת ֶרא הָ ָאתוֹן אֶ ת‪-‬מַ לְ אַ ְך יְ הוָה‪ ,‬ו ִַּתּלָחֵ ץ אֶ ל‪-‬הַ ִּקיר‪ ,‬ו ִַּתלְ חַ ץ אֶ ֶ‬
‫ּבִ לְ עָ ם‪ ,‬אֶ ל‪-‬הַ ִּקיר; ַוּי ֶֹסף‪ ,‬לְ הַ ּכֹתָ ּה‪.‬‬
‫כדי לעקוף את המלאך‪ ,‬שנוכחותו לא מילאה את כל רוחב המשעול‪.‬‬
‫מצד אחד‪ ,‬האתון הוכתה כדי שתמשיך ללכת; מצד שני‪ ,‬מולה עמד‬
‫דבר נורא‪ .‬לכן נטתה הצדה‪ .‬וַ ִּתלְ חַ ץ אֶ ת ֶרגֶל ּבִ לְ עָ ם‪ ,‬שבלטה מגוף‬
‫האתון‪ ,‬אֶ ל הַ ִּקיר‪ .‬וַ ּיֹסֶ ף לְ הַ ּכֹתָ ּה בשל התנהגותה התמוהה בעיניו‪.‬‬
‫ו ֵַּת ֶרא הָ ָאתוֹן אֶ ת‪-‬מַ לְ אַ ְך יְ הוָה‪ ,‬ו ִַּת ְרּבַ ץ ַּתחַ ת ּבִ לְ עָ ם; וַּיִ חַ ר‪ַ-‬אף ּבִ לְ עָ ם‪,‬‬
‫וַּיַ ְך אֶ ת‪-‬הָ ָאתוֹן ּבַ ּמַ ֵּקל‪.‬‬
‫פעם שלישית שמכה בלעם את החמור‬
‫יתי לְ ָך‪ּ ,‬כִ י‬ ‫ת‪ּ-‬פי הָ ָאתוֹן; ַוּתֹאמֶ ר לְ בִ לְ עָ ם‪ ,‬מֶ ה‪-‬עָ ִׂש ִ‬ ‫כח וַּיִ ְפ ַּתח יְ הוָה‪ ,‬אֶ ִ‬
‫ִהּכִ יתַ נִ י‪ ,‬זֶה ָׁשֹלׁש ְרגָלִ ים‬

‫ּות ִהי‬
‫ָּתמֹת נ ְַפ ִׁשי מוֹת יְ ָׁש ִרים‪ְ ,‬‬
‫יתי ּכָ מֹהּו‪ -‬ולוואי שיהיה‬ ‫ַאחֲ ִר ִ‬
‫סופי ָּכמֹהּו‪ ,‬כמו אחד מישראל‪.‬‬
‫מֶ ה עָ ִׂשיתָ לִ י‪ָ :‬לקֹב אֹיְ בַ י‬
‫לְ ַק ְח ִּתיָך‪ ,‬וְ ִהּנֵה ּבֵ ַרכְ ָּת בָ ֵרְך‪.‬‬
‫מה עשיתי שהכת אותי ‪ 3‬פעמים ? אדם אחר היה אולי מתעלף‬
‫לשמע מלותיה של האתון‪ ,‬אך בלעם היה רגיל בדברים החורגים מן‬
‫הרגיל‪ ,‬ולכן ענה לה בפשטות שהתעללה בו ואם היה חרב בידו‬
‫כנראה היה הורג אותה‪.‬‬
‫וַיְ גַל יְ הוָה‪ ,‬אֶ ת‪-‬עֵ ינֵי בִ לְ עָ ם‪ ,‬וַּיַ ְרא אֶ ת‪-‬מַ לְ אַ ְך יְ הוָה נִ ּצָ ב ּבַ ּדֶ ֶרְך‪ ,‬וְ חַ ְרּבוֹ‬
‫ְׁשלֻפָ ה ּבְ יָדוֹ; וַּיִ ּקֹד וַּיִ ְׁש ַּתחּו‪ ,‬לְ אַ ּפָ יו‪.‬‬
‫עכשיו מלאך ה' נגלה גם מול בלעם עצמו ובלעם משתחווה לו‪.‬‬
‫המלאך שואל מדוע הכה את חמורו שלוש פעמים‪ ,‬הרי אני הוא‬
‫המכשול שעצר אותך‪ .‬אם לא הייתה זזה מהדרך הייתי הורג אותך‬
‫ואתה מחייה כך שהיא בעצם הצילה אותך‪ .‬מלאך ה' אומר לו‬
‫שימשיך ללכת בדרכו אך שיכול לדבר רק את שנאמר לו‬
‫אתי‪ּ--‬כִ י ֹלא יָדַ עְ ִּתי‪ּ ,‬כִ י אַ ָּתה נִ ּצָ ב‬ ‫ַוּיֹאמֶ ר ּבִ לְ עָ ם אֶ ל‪-‬מַ לְ אַ ְך יְ הוָה‪ ,‬חָ ָט ִ‬
‫ם‪-‬רע ּבְ עֵ ינֶיָך‪ ,‬אָ ׁשּובָ ה ּלִ י‪.‬‬
‫אתי ּבַ ּדָ ֶרְך; וְ עַ ָּתה ִא ַ‬ ‫לִ ְק ָר ִ‬
‫ָׁשל ְַח ִּתי אֵ לֶיָך לִ ְקרֹא‪-‬לְָך‪--‬לָּמָ ה ֹלא‪-‬הָ לַכְ ָּת‪ ,‬אֵ לָי; הַ אֻ ְמנָם‪ֹ ,‬לא אּוכַ ל‬
‫אתי אֵ לֶיָך‪--‬עַ ָּתה‪ ,‬הֲ ָיכֹל‬ ‫ּכַ ּבְ דֶ ָך‪ .‬לח ַוּיֹאמֶ ר ּבִ לְ עָ ם אֶ ל‪ּ-‬בָ לָק‪ִ ,‬הּנֵה‪-‬בָ ִ‬
‫ֹלהים ּבְ ִפי‪--‬אֹתוֹ אֲ דַ ּבֵ ר‪.‬‬ ‫אּוכַ ל ּדַ ּבֵ ר ְמאּומָ ה‪ :‬הַ ּדָ בָ ר‪ ,‬אֲ ֶׁשר י ִָׂשים אֱ ִ‬
‫לט וַּיֵ לְֶך ּבִ לְ עָ ם‪ ,‬עִ ם‪ּ-‬בָ לָק; וַּיָ בֹאּו‪ִ ,‬ק ְריַת חֻ צוֹת‪ .‬מ וַּיִ זְ ּבַ ח ּבָ לָק‪ּ ,‬בָ ָקר‬
‫ָוצֹאן; וַיְ ַׁשּלַח לְ בִ לְ עָ ם‪ ,‬וְ ל ַָּׂש ִרים אֲ ֶׁשר ִאּתוֹ‪ .‬מא וַיְ ִהי בַ ּב ֶֹקר‪--‬וַּיִ ַּקח‬
‫ּבָ לָק אֶ ת‪ּ-‬בִ לְ עָ ם‪ ,‬וַּיַ ֲעלֵהּו ּבָ מוֹת ּבָ עַ ל; וַּיַ ְרא ִמ ָּׁשם‪ְ ,‬קצֵ ה הָ עָ ם‪.‬‬
‫בלק שואל את בלעם מדוע לא הגיע הפעם הראשונה שקרה אליו‪,‬‬
‫הרי הוא מלך ויש לו איך לשלם‪ .‬בלעם אמר שאומנם סירב אבל‬
‫עכשיו הגיע‪ ,‬והוא יכול לדבר רק את דברי ה'‪ .‬מחנה ישראל היה‬
‫גדול מאוד‪ ,‬ולפי המסורת השתרע על כ –‪ 12‬קמ‪ .‬מרחב כה גדול‬
‫קשה לראות אם אין עומדים במקום סמוך וגבוה‪ .‬לאחר שבלק‬
‫הוביל את בלעם אל המקום שממנו יוכל לראות את קצה העם‪ ,‬הוא‬
‫הזמין אותו להפעיל את כוחותיו‪.‬‬
‫מזבח ‪1‬‬ ‫אתי‪ְּ ,‬ודבַ ר‬ ‫ִה ְתיַּצֵ ב עַ ל‪ֹ -‬עלָתֶ ָך‪ ,‬וְ אֵ לְ כָ ה אּולַי יִ ָּק ֵרה יְ הוָה לִ ְק ָר ִ‬ ‫בלעם "מקלל" את‬
‫ּבְ נֵה‪-‬לִ י בָ זֶה ִׁשבְ עָ ה ִמזְ ּבְ חֹת; וְ הָ כֵן לִ י‬ ‫מַ ה‪ּ-‬יַ ְראֵ נִ י וְ ִהּג ְַד ִּתי לְָך; וַּיֵ לְֶך‪ֶׁ ,‬ש ִפי‬ ‫העם‪-‬‬
‫ּבָ זֶה‪ִׁ ,‬שבְ עָ ה פָ ִרים וְ ִׁשבְ עָ ה אֵ ילִ ים‪.‬‬ ‫אינני יכול להזמין את החזון או לבקש שיבוא‪ .‬עשיתי את שלי‬ ‫פרק כג‬
‫מיקום‪-‬‬ ‫בהקרבת הקרבן‪ ,‬ואם אלך לבדי – אולי ה' יתגלה אלי‪ .‬וַ ֵּילְֶך ֶׁשפִ י‪,‬‬
‫לבד‪ ,‬בשקט ללא הפרעה‪ ,‬או‪ :‬שפוף‪ .‬ובלק נשאר ליד המזבח‪.‬‬
‫מזבח ‪-2‬‬ ‫אלוהים נגלה אל בלעם‬
 ‫וַּיִ ָּקחֵ הּו ְׂשדֵ ה צ ִֹפים‪ ,‬אֶ ל‪-‬רֹאׁש‬
‫הֶ ן עָ ם ּכְ לָבִ יא‪ ,‬כמו אריה‬
‫יָקּום‪ ,‬וְ כַ אֲ ִרי יִ ְתנ ַָּׂשא‪ .‬הצופה‬
‫בהתרוממות האריה מרבצו‬
‫מבחין בכוח ובעצמה הרבה‬
‫שבעצם התנועה; ומעבר לכך‪,‬‬
‫הוא יודע כי האריה יצליח‬
‫לבצע את זממו‬
‫ּכַ אֲ ָרזִ ים ֲעלֵי מָ יִ ם‪ .‬לרוב הארז‬
‫נטוע בהרים ולא על גבי המים‪.‬‬
‫זהו אפוא דימוי מפליג לגודלם‬
‫ועצמתם של ישראל‪ :‬הארז‬
‫גדול ושגיא גם כך; ואילו היו‬
‫גדל ליד המים – על אחת כמה‬
‫וכמה‪.‬‬
‫ּכָ ַרע ָׁשכַ ב ּכַ אֲ ִרי‪ .‬כשהעם יושב‬
‫על מקומו ואינו עורך מלחמה‪,‬‬
‫הוא דומה לרביצתו המפוארת‬
‫והעצומה של אריה‪ּ ,‬וכְ לָבִ יא –‬
‫ִמי יְ ִקימֶ ּנּו‪ .‬אף אחד לא יעז‬
‫וַּיָ ֶׂשם יְ הוָה ּדָ בָ ר‪ּ ,‬בְ ִפי בִ לְ עָ ם; ַוּיֹאמֶ ר ׁשּוב אֶ ל‪ּ-‬בָ לָק‪ ,‬וְ כֹה ְתדַ ּבֵ ר‪.‬‬
‫הַ ִּפ ְסּגָה;‬ ‫ההקשר מלמד שבלעם קיבל מסר שעליו לנסח באוזני בלק‪ ,‬ולא‬
‫מלים מדויקות שיצטרך לצטט‪.‬‬
‫ׁשּורּנּו הֶ ן עָ ם לְ בָ דָ ד יִ ְׁשּכֹן ּובַ ּגוֹיִ ם‬
‫ּומּגְ בָ עוֹת אֲ ֶ‬
‫"ּכִ י מֵ רֹאׁש צ ִֻרים אֶ ְראֶ ּנּו ִ‬
‫מזבח ‪-3‬‬ ‫ֹלא יִ ְתחַ ָּׁשב" (ט) וממשיך לומר שעם ישראל יפרה וירבה‪ .‬בלק‬
‫ל‪ּ-‬פנֵי‬
‫רֹאׁש הַ ְּפעוֹר‪ ,‬הַ ּנִ ְׁש ָקף עַ ְ‬ ‫משתומם על דברי בלעם ואומר לו "מֶ ה עָ ִׂשיתָ לִ י ָלקֹב אֹיְ בַ י‬
‫הַ יְ ִׁשימֹן‪.‬‬ ‫לְ ַק ְח ִּתיָך וְ ִהּנֵה ּבֵ ַרכְ ָּת בָ ֵרְך?!" (יא) ובלעם עונה‪ ,‬כפי שאמר גם‬
‫בהתחלה‪ ,‬שהוא יכול לומר רק דברים שה' שם בפיו ‪.‬לא אוכל למלא‬
‫את בקשתו של בלק לקלל ולזעום‪ ,‬אם ה' אינו מעוניין בכך‪ .‬ה' אינו‬
‫רוצה בקללתו של העם הזה משום ייחודו‪ .‬ובסגולתו המיוחדת‬
‫בלעם ממשיך לִ צפות‬
‫ּותרּועַ ת‬
‫"ֹלא ִהּבִ יט ָאוֶן ּבְ ַי ֲעקֹב וְ ֹלא ָרָאה עָ מָ ל ּבְ יִ ְׂש ָראֵ ל ה' אֱ ֹלהָ יו עִ ּמוֹ ְ‬
‫מֶ לְֶך ּבוֹ" (כא) ובסוף הוא אומר שעם ישראל החזק יצליח להכניע‬
‫את אויביו שוב בלק תוהה מדוע בלעם ברך את ישראל ולא קילל‪,‬‬
‫ושוב בלעם עונה את אותה התשובה "הֲ ֹלא ִּדּבַ ְר ִּתי אֵ לֶיָך לֵאמֹר ּכֹל‬
‫ֱׂשה" (כו)‪.‬‬
‫אֲ ֶׁשר יְ דַ ּבֵ ר ה' אֹתוֹ אֶ ע ֶ‬
‫ֹלהים‪ ,‬וְ ַקּבֹתוֹ‬
‫יׁשר ּבְ עֵ ינֵי הָ אֱ ִ‬
‫לְ כָ ה‪ּ-‬נָא אֶ ָּקחֲ ָך‪ ,‬אֶ ל‪-‬מָ קוֹם ַאחֵ ר; אּולַי יִ ַ‬
‫לִ י ִמ ָּׁשם‪.‬‬
‫וַּיַ ְרא ּבִ לְ עָ ם‪ּ ,‬כִ י טוֹב ּבְ עֵ ינֵי יְ הוָה לְ בָ ֵרְך אֶ ת‪-‬יִ ְׂש ָראֵ ל‪ ,‬וְ ֹלא‪-‬הָ לְַך‬ ‫ניסיון אחרון‪ -‬בלק‬
‫ּכְ פַ עַ ם‪ּ-‬בְ פַ עַ ם‪ ,‬לִ ְק ַראת נְ חָ ִׁשים; וַּיָ ֶׁשת אֶ ל‪-‬הַ ִּמ ְדּבָ ר‪ּ ,‬פָ נָיו‪ .‬ב וַּיִ ָּׂשא‬ ‫ובלעם‪.‬‬
‫בִ לְ עָ ם אֶ ת‪-‬עֵ ינָיו‪ ,‬וַּיַ ְרא אֶ ת‪-‬יִ ְׂש ָראֵ ל‪ׁ ,‬שֹכֵן‪ ,‬לִ ְׁשבָ ָטיו; ו ְַּת ִהי עָ לָיו‪ ,‬רּוחַ‬ ‫פרק כד‬
‫ֹלהים‪.‬‬ ‫אֱ ִ‬
‫בלעם רואה שאין טעם לחפש דרך נוספת לקללם‪ ,‬שהרי הדרכים‬
‫הקודמות לא הוכיחו את עצמם‪ .‬לכן פנה אל המדבר ולא ניסה דבר‪.‬‬
‫בזמן ההתגלות‪ ,‬כדרכם של נביאים שאינם עומדים בעצמת‬
‫הנבואה‪ ,‬ולמרות שבנפילתו נראה שהוא חסר כל תודעה‪ ,‬הוא גְ לּוי‬
‫עֵ ינָיִ ם‪ ,‬הדברים גלויים לעיניו‪ .‬לאחר הכותרת שבה תיאר את עצמו‪,‬‬
‫בלעם פותח את הנבואה בדברי ברכה פשוטים‪:‬‬
‫מַ ה‪ּ-‬טֹבּו אֹהָ לֶיָך‪ַ ,‬י ֲעקֹב; ִמ ְׁשּכְ נֹתֶ יָך‪ ,‬יִ ְׂש ָראֵ ל‪ .‬ו ּכִ נְ חָ לִ ים נִ ָּטיּו‪ּ ,‬כְ ַגּנֹת‬
‫ֲעלֵי נָהָ ר; ּכַ אֲ הָ לִ ים נ ַָטע יְ הוָה‪ּ ,‬כַ אֲ ָרזִ ים ֲעלֵי‪-‬מָ יִ ם‪ .‬ז יִ ּזַל‪-‬מַ יִ ם ִמּדָ לְ יָו‪,‬‬
‫ַּׂשא מַ לְ כֻתוֹ‪ .‬ח אֵ ל מוֹצִ יאוֹ‬ ‫וְ ז ְַרעוֹ ּבְ מַ יִ ם ַרּבִ ים; וְ ָירֹם מֵ אֲ גַג מַ לְ ּכוֹ‪ ,‬וְ ִתּנ ֵ‬
‫להתגרות בו‪ְ .‬מבָ רֲ כֶ יָך – בָ רּוְך‪,‬‬ ‫ִמ ִּמצְ ַריִ ם‪ּ ,‬כְ תוֹ ֲעפֹת ְראֵ ם לוֹ; יֹאכַ ל ּגוֹיִ ם צָ ָריו‪ ,‬וְ עַ צְ מֹתֵ יהֶ ם יְ ג ֵָרם‪--‬‬
‫וְ אֹרֲ ֶריָך‪ ,‬מקלליך – ָארּור‪.( .‬‬ ‫וְ ִחּצָ יו יִ ְמחָ ץ‪ .‬ט ּכָ ַרע ָׁשכַ ב ּכַ אֲ ִרי ּוכְ לָבִ יא‪ִ ,‬מי יְ ִקימֶ ּנּו;‬
‫בלעם מתפאר ביופיו של העם וגדולתו‬
‫אתיָך‪ ,‬וְ ִהּנֵה ּבֵ ַרכְ ָּת בָ ֵרְך‪ ,‬זֶה‬ ‫ַוּיֹאמֶ ר ּבָ לָק אֶ ל‪ּ-‬בִ לְ עָ ם‪ָ ,‬לקֹב אֹיְ בַ י ְק ָר ִ‬
‫ל‪-‬מקוֹמֶ ָך; ָאמַ ְר ִּתי ּכַ ּבֵ ד אֲ כַ ּבֶ ְדָך‪,‬‬‫ָׁשֹלׁש ְּפעָ ִמים‪ .‬יא וְ עַ ָּתה‪ּ ,‬בְ ַרח‪-‬לְ ָך אֶ ְ‬
‫וְ ִהּנֵה ְמ ָנעֲָך יְ הוָה ִמּכָ בוֹד‪.‬‬
‫בלק כעס מאוד על בלעם שכן נבואתו מתארת רק את הצלחתם של‬
‫בני ישראל בעתיד ובהווה‬
‫ֹלא אּוכַ ל ַל ֲעבֹר אֶ ת ִּפי ה' ַלעֲׂשוֹת טוֹבָ ה אוֹ ָרעָ ה ִמּלִ ּבִ י‪ .‬אֲ ֶׁשר יְ דַ ּבֵ ר ה'‬
‫– אֹתוֹ אֲ דַ ּבֵ ר ‪ .‬אני מבין שלא תשלם לי מפני שלא עשיתי כרצונך; אני‬
‫מקבל גם שלא תכבד אותי מפני שלא הצלחתי להגשים את‬
‫חלומותיך; אולם אכזבתך ממני אינה מוצדקת‪ .‬לא הטעיתי אותך‪,‬‬
‫שהרי הודעתי לך מראש שכוחי מוגבל‪.‬‬
‫ֲׂשה הָ עָ ם הַ ּזֶה לְ עַ ְּמָך ּבְ ַאחֲ ִרית הַ ּיָ ִמים‪ .‬בלעם מציע לתת עצה‬ ‫אֲ ֶׁשר ַיע ֶ‬
‫לבלק שהיא בעצם נבואה‪ .‬לעומת הנבואות הקודמות‪ ,‬שבעיקרן‬
‫התייחסו להווה‪ ,‬נבואה זו תחול בעתיד‪ ,‬אך קשה לדעת לאיזו‬
‫תקופה בדיוק היא מתייחסת‪( .‬‬
‫ֵי‪ׁ-‬שת‪ .‬יח‬ ‫וְ ָקם ֵׁשבֶ ט ִמּיִ ְׂש ָראֵ ל‪ּ ,‬ומָ חַ ץ ּפַ אֲ תֵ י מוָֹאב‪ ,‬וְ ַק ְר ַקר ּכָ ל‪ּ-‬בְ נ ֵ‬
‫וְ הָ יָה אֱ דוֹם יְ ֵר ָׁשה‪ ,‬וְ הָ יָה יְ ֵר ָׁשה ֵׂשעִ יר‪--‬אֹיְ בָ יו; וְ יִ ְׂש ָראֵ ל‪ ,‬ע ֶֹׂשה חָ יִ ל‪.‬‬
‫בלעם אומר שרואה בחזונו שלא יודע מתי הדברים יקרו אך שבא‬
‫מתוך עם ישראל יקום ויכבוש את כולם וישראל יירשו את אדום‪.‬‬
‫בלעם מתאר תבנית גולמית של ההיסטוריה הרחוקה‪ :‬עמים‬
‫גדולים ישברו את העמים שקדמו להם‪ ,‬ולבסוף גם הם עצמם‬
‫יישברו‪ .‬רק ישראל והקרובים אליהם‪ ,‬כמו הקיני‪ ,‬ישרדו‪ .‬נבואה‬
‫זו רלוונטית גם למואב‪ ,‬שהרי עולה ממנה שגם אם המואבים‬
‫יחזיקו מעמד לפי שעה‪ ,‬בסופו של דבר הם ייכבשו ויישברו‪( .‬כה)‬
‫וַּיָ ָקם ּבִ לְ עָ ם וַּיֵ לְֶך וַּיָ ָׁשב לִ ְמקֹמוֹ בלא שקיבל דבר‪ .‬לאחר חזרתו לביתו‬
‫כנראה חדל מלהתנבא נבואות גדולות‪ .‬מן ההמשך לומדים כי‬
‫בדרכו חזרה יעץ עצות נבזיות כנגד ישראל – והפעם לא כנביא אלא‬
‫כאדם פרטי ואולי כקוסם‪ .‬וְ גַם ּבָ לָק הָ לְַך לְ דַ ְרּכוֹ מאוכזב ומתוסכל‪,‬‬
‫לאחר ששמע כי לא נשקף עתיד לעמו בטווח הרחוק‪ ,‬ואילו קיומם‬
‫של ישראל יתמיד‪.‬‬
‫בעניין הקודם התנהלה מלחמתו של בלק כנגד ישראל רק באמצעות מיקום‪-‬‬ ‫חטא בני ישראל‪-‬‬
‫כוחות שמימיים‪ .‬במלחמה על – טבעית זו נחל מפלה‪ .‬פיו של בלעם‪ ,‬וַּיֵ ֶׁשב יִ ְׂש ָראֵ ל‪ּ ,‬בַ ִּׁש ִּטים; מקום סמוך‬ ‫פרק כה‬
‫למואב שכנראה צמחו בו עצי שיטה‬ ‫שהיה אמור לשמש כלי נשק במלחמת המואבים בישראל‪ ,‬היה‬
‫לאמצעי שדרכו הודיע ה' את אהבתו לעמו‪ .‬בנבואותיו – ברכותיו‬
‫של בלעם שמע בלק כי גם אם בפרקים שונים בתולדות מואב ידם‬
‫תגבר על ישראל‪ ,‬בסופו של דבר שונאיהם של ישראל יכלו‪ ,‬ואילו‬
‫ישראל ישרדו‪ .‬בינתיים פועלים המואבים כנגד ישראל בכלים‬
‫אחרים‪ :‬הם מכשילים אותם בחטא‪ ,‬ובכך מבקשים להטות את‬
‫לבם מאביהם שבשמים‪ .‬ממרומי הדיבור בסגולותיהם הנעלות של‬
‫ישראל‪ ,‬נופל העם לתהומות החטא בהיכשלו בזנות ובעבודה זרה‪.‬‬

‫וַּיָ חֶ ל הָ עָ ם‪ ,‬לִ זְ נוֹת אֶ ל‪ּ-‬בְ נוֹת מוָֹאב‪ .‬ב ו ִַּת ְק ֶראן ָ לָעָ ם‪ ,‬לְ זִ בְ חֵ י אֱ ֹלהֵ יהֶ ן;‬
‫ַוּיֹאכַ ל הָ עָ ם‪ ,‬וַּיִ ְׁש ַּתחֲ וּו לֵאֹלהֵ יהֶ ן‪ .‬ג וַּיִ ּצָ מֶ ד יִ ְׂש ָראֵ ל‪ ,‬לְ בַ עַ ל ְּפעוֹר;‬
‫וַּיִ חַ ר‪ַ-‬אף יְ הוָה‪ּ ,‬בְ יִ ְׂש ָראֵ ל‪.‬‬
‫ישראל לא הגיעו לחטאי עבודה זרה מראש‪ ,‬אלא מתוך עניינן‬
‫בנשות הארץ הם הצטרפו גם לפולחניהן‪ ,‬והם נצמדו לבעל פעור‬
‫השהיה האל השולט במקום הזה לפי התרבויות האחרות‪ .‬ואלוהים‬
‫כעס עליהם מאוד‬
‫ַוּיֹאמֶ ר מ ֶֹׁשה‪ ,‬אֶ ל‪ׁ-‬ש ְֹפטֵ י יִ ְׂש ָראֵ ל‪ִ :‬ה ְרגּו ִאיׁש אֲ נ ָָׁשיו‪ ,‬הַ ּנִ צְ מָ ִדים לְ בַ עַ ל‬
‫ְּפעוֹר‪.‬‬
‫משה קורא להביא את כל שופטי העם שאחראים על הריגת‬
‫החוטאים ומבקש להרוג את כל מי שהשתתף בפולחן הזר וכך יירגע‬
‫ה'‪.‬‬
‫וְ ִהּנֵה ִאיׁש ִמּבְ נֵי יִ ְׂש ָראֵ ל ּבָ א‪ ,‬וַּיַ ְק ֵרב אֶ ל‪-‬אֶ חָ יו אֶ ת‪-‬הַ ִּמ ְדיָנִ ית‪ ,‬לְ עֵ ינֵי‬
‫מ ֶֹׁשה‪ּ ,‬ולְ עֵ ינֵי ּכָ ל‪-‬עֲדַ ת ּבְ נֵי‪-‬יִ ְׂש ָראֵ ל; והגיע איש חשוב כנראה‪ ,‬שלפני‬
‫משה וכל העם הלך עם אישה מדינית לאוהלו‪ .‬הוא עשה זאת‬
‫בפומבי כמעין תצהיר שאין הדבר פסול‪.‬‬
‫בֹכִ ים ּפֶ תַ ח אֹהֶ ל מוֹעֵ ד משום שחשו עד כמה המעשה מגונה‪ ,‬אך היו‬
‫חסרי ישע כי לא ידעו מה עליהם לעשות‪.‬‬
‫וַּיַ ְרא‪ִּ ,‬פינְ חָ ס ּבֶ ן‪-‬אֶ לְ עָ זָר‪ּ ,‬בֶ ן‪ַ-‬אהֲ רֹן‪ ,‬הַ ּכֹהֵ ן; וַּיָ ָקם ִמּתוְֹך הָ עֵ דָ ה‪ ,‬וַּיִ ַּקח‬
‫רֹמַ ח ּבְ יָדוֹ‪ .‬ח וַּיָ בֹא ַאחַ ר ִאיׁש‪-‬יִ ְׂש ָראֵ ל אֶ ל‪-‬הַ ּקֻ ּבָ ה‪ ,‬וַּיִ ְדקֹר‬
‫ל‪-‬קבָ תָ ּה; ו ֵַּתעָ צַ ר‪,‬‬‫ת‪ׁ-‬שנֵיהֶ ם‪--‬אֵ ת ִאיׁש יִ ְׂש ָראֵ ל‪ ,‬וְ אֶ ת‪-‬הָ ִא ָּׁשה אֶ ֳ‬ ‫ְ‬ ‫אֶ‬
‫ה‪ַ--‬ארּבָ עָ ה‬
‫ְ‬ ‫הַ ּמַ ּגֵפָ ה‪ ,‬מֵ עַ ל‪ּ ,‬בְ נֵי יִ ְׂש ָראֵ ל‪ .‬ט וַּיִ ְהיּו‪ ,‬הַ ּמֵ ִתים ּבַ ּמַ ּגֵפָ‬
‫וְ עֶ ְׂש ִרים‪ָ ,‬אלֶף‪ .‬פינחס שהוא נכדו של אהרון הכהן הגדול ראה גם כן‬
‫את המתרחש‪ .‬נכנס לאוהל ודקר את שניהם למוות בעת מעשה‪,‬‬
‫ובזכות כך נעצרה מגפה שהייתה על עם ישראל‬
‫אלוהים נגלה אל משה ואומר לו ‪ -‬פינחס חש שעליו לשמור בקנאות‬
‫את נוכחותי המוחלטת בקרב ישראל‪ ,‬ולכן עשה מעשה קיצוני שלא‬
‫ָאתי‪ .‬לולא עשה מה‬ ‫יתי אֶ ת ּבְ נֵי יִ ְׂש ָראֵ ל ּבְ ִקנְ ִ‬ ‫צֻווה עליו‪ .‬וְ ֹלא כִ ּלִ ִ‬
‫שעשה‪ ,‬הייתה המגפה מתפשטת על כל העם‪.‬‬
‫יתי‪ָׁ ,‬שלוֹם‪ .‬יג וְ הָ יְ תָ ה ּלוֹ ּולְ ז ְַרעוֹ ַאחֲ ָריו‪ּ ,‬בְ ִרית‬ ‫ִהנְ נִ י נֹתֵ ן לוֹ אֶ ת‪ּ-‬בְ ִר ִ‬
‫ָם‪ּ--‬תחַ ת‪ ,‬אֲ ֶׁשר ִקּנֵא לֵאֹלהָ יו‪ ,‬וַיְ כַ ּפֵ ר‪ ,‬עַ ל‪ּ-‬בְ נֵי יִ ְׂש ָראֵ ל‪.‬‬‫ַ‬ ‫ּכְ הֻ ּנַת עוֹל‬
‫ברית השלום המיוחדת לא ניתנה לו משום שהוא איש שלום‪ ,‬אלא‬
‫מפני שהשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים‪ .‬במעשה זה‬
‫הכריז פינחס על בעלותו הבלעדית של ה' על ישראל‪ .‬עמדה קנאית‬
‫זו אינה משלימה עם התערבותו של כל גורם זר בקשר הקרוב בין‬
‫ישראל לאלוקים‪.‬‬
‫לָכֶ ם עַ ל ְּדבַ ר ְּפעוֹר וְ עַ ל ְּדבַ ר ּכָ זְ ּבִ י בַ ת נְ ִׂשיא ִמ ְדיָן אֲ חֹתָ ם הַ ּמֻ ּכָ ה בְ יוֹם‬
‫הַ ּמַ ּגֵפָ ה עַ ל ְּדבַ ר ְּפעוֹר‪ .‬המדינים היו קשורים למואב‪ ,‬שהרי זקני‬
‫מדין הלכו עם זקני מואב לשכנע את בלעם לקלל את ישראל‪ ,‬אך‬
‫נראה ששנאו את ישראל יותר מהמואבים‪ .‬מהמשך הכתובים‬
‫מתברר שהרעיון לפתות את ישראל באמצעות הבנות הייתה מזימה‬
‫מתוכננת של בלעם ושל המדינים ‪ ,‬שהבינו שקיומו של העם הזה‬
‫נעוץ בקדושתו ובייחודו‪ .‬על כן מסרו את בנותיהם‪ ,‬ואפילו את בתו‬
‫של נשיאם‪ ,‬להחטיא את ישראל כדי לגרום להם למפלה גדולה‪.‬‬