‫ללמוד להבין ולזכור‬

‫שבת א‬
 ‫מסכת שבת‬
‫דפים ב‪-‬לו‬

‫סוגיות המסכת מבוארות בלשון‬

‫שווה לכל נפש‪ ,‬כאשר המילים‬
‫המודגשות הן תמצית הסוגיות‪,‬‬
‫וניתן לקרוא אותן בפני עצמן‬
‫כהכנה מהירה לפני הלימוד וכחזרה‬
‫מהירה ובהירה לאחר הלימוד‪.‬‬

‫בנוסף‪ ,‬המילים המודגשות הן כלי‬

‫עזר שמיועד במיוחד למי שמבקש‬
‫להשקיע ולרכוש ידיעה אמתית‬
‫בתלמוד‪ ,‬דבר שכמעט אין דרך‬
‫להגיע אליו ללא חזרות מרובות‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬לאחר לימוד ראשוני של כל‬
‫סוגיה‪ ,‬ניתן לחזור עליה בזמן קצר‬
‫מאד‪ ,‬על ידי קריאה של המילים‬
‫המודגשות בפני עצמן‪ ,‬כך ניתן‬
‫לחזור בכל יום על עניינים רבים לפי‬
‫סדר התלמוד‪ ,‬דרך בדוקה לרכוש‬
‫ידיעה אמתית ולקנות קניין בתורה‪.‬‬

‫דברי התוספות באים באותיות קטנות‪.‬‬

‫©‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫יצחק אהרן הורביץ‪ ,‬רחוב פלדמן ‪ 8‬בני ברק‬
‫דוא"ל‪bekitsur1@gmail.com :‬‬
‫טל'‪050-6877088 / 03-6187895 :‬‬
‫פקס'‪153-506-877088:‬‬
 ‫מסכת שבת דף ב‬

‫ידע שהוא טמא‪ ,‬ושאלה קדשים או שזה מקדש‪.‬‬ ‫ִב ְשבֻעָ ה" בא ללמד על שתי שבועות אחרות‪ ,‬לעתיד‪,‬‬
‫פרק ראשון יציאות השבת‬
‫ולאחר מכן שכח ‪ ,‬ועל ידי זה שגג בדבר‪ ,‬ואכל‬ ‫כגון "שבועה שאזרוק דבר מה" או "שבועה שלא‬
‫קדשים כשהוא טמא או נכנס למקדש כשהוא‬ ‫אזרוק דבר מה"‪ .‬ששבועות אלה אינן בכלל הכתוב‬

‫טמא‪ .‬ולאחר מכן שוב נודע לו הדבר‪.‬‬

‫יטיב"‪ ,‬כי אין בזריקה רעה או טובה‬ ‫"ל ְָּׁה ַרע אֹו ְל ֵּה ִּ‬ ‫דף ב‬
‫לעצמו‪ ,‬כמו בשבועות "שאוכל" או "שלא אוכל"‪ ,‬אבל‬
‫אבל כשמעולם לא ידע שהוא טמא‪ ,‬או שאלה‬ ‫מהריבוי "לְכל אֲ ֶׁשר יְבַ ֵּטא ָּׁה ָּׁא ָּׁדם ִּב ְׁשבֻעָּׁ ה" למדנו‪ ,‬שגם‬
‫דיני המשנה מתבארים על סדר הגמרא‪ .‬ותחילה‬
‫קדשים ושזה מקדש‪ ,‬אינו מביא קרבן עולה‬ ‫שבועות אלה הן בכלל שבועת ביטוי‪ ,‬והעובר על‬
‫יתבארו בקצרה דיני שבועות‪ ,‬דיני טומאה ודיני נגעים‪,‬‬
‫ויורד‪.‬‬ ‫שבועתו חייב קרבן עולה ויורד‪.‬‬
‫שהובאו בגמרא דרך אגב‪ ,‬משום דיני שבת שנשנו‬
‫ואמנם‪ ,‬התנא היה יכול לשנות דין זה בלשון "העלמות‬ ‫ומכל מקום את המשנה "שבועות שתים שהן ארבע"‬ ‫עימהם במסכת שבועות‪ .‬ולאחר מכן נתחיל בעזה"י‬
‫הטומאה שתים שהן ארבע"‪ ,‬והכוונה שיש ארבעה‬ ‫אינה כדעת רבי ישמעאל‪ ,‬שכן מפורש בה ששתי‬ ‫לבאר את דיני הוצאה בשבת‪.‬‬
‫אופנים שבהם מתחייבים קרבן עולה ויורד על ידי‬ ‫השבועות הנוספות הן לשעבר‪ ,‬שאכלתי ושלא אכלתי‪.‬‬
‫שנשכחה ממנו טומאתו או שנשכח ממנו המקדש או‬
‫שבועות שתים שהן ארבע‬
‫הקדשים‪.‬‬
‫ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע‬
‫בעניין איסור שבועת ביטוי‪ ,‬שמתחייבים עליה‬
‫אבל התנא העדיף לשנות דין זה בלשון "ידיעות‬
‫בעניין טומאת מקדש וקדשיו שמתחייבים עליה‬ ‫קרבן עולה ויורד‪[ ,‬שעשיר מביא קרבן בהמה‪ ,‬ועני‬
‫הטומאה שתים שהן ארבע"‪ ,‬וכוונתו לידיעות‬
‫הראשונות שלפני השכחה‪ ,‬שבכל אחד מארבעת‬ ‫קרבן עולה ויורד‪[ ,‬שעשיר מביא קרבן בהמה‪ ,‬ועני‬ ‫מביא קרבן העוף‪ ,‬ועני ביותר מביא מנחת סולת]‪,‬‬
‫האופנים הללו הוא מתחייב רק אם היתה ידיעה‬ ‫מביא קרבן העוף‪ ,‬ועני ביותר מביא מנחת סולת]‪,‬‬ ‫נאמר‪" ,‬אֹו ֶנ ֶפׁש כִּ י ִּתשָּׁ בַ ע ְלבַ טֵּ א בִּ ְשפ ַָּׁת ִּים לְהָּׁ ַרע אֹו‬
‫בתחילה‪ .‬והטעם לכך‪ ,‬כי עניין זה שמתחייב רק אם‬ ‫נאמר‪" ,‬אֹו ֶנ ֶפׁש אֲ ׁשֶ ר ִּתגַע בְ ָּׁכל דָּׁ בָּׁ ר טָּׁ מֵּ א אֹו‬ ‫יטיב לְכ ל אֲ ׁשֶ ר ְיבַ טֵּ א ָּׁה ָּׁאדָּׁ ם בִּ ְׁשבֻעָּׁ ה וְ נֶעְ ַלם‬ ‫לְהֵּ ִּ‬
‫ידע מתחילה הוא חידוש שנאמר רק לעניין טומאת‬ ‫בְ נִּבְ לַת ַחיָּׁה ְטמֵּ ָּׁאה אֹו בְ נִּבְ לַ ת בְ ֵּהמָּׁ ה ְטמֵּ ָּׁאה אֹו‬ ‫ִּממֶ ּנּו וְ הּוא יָּׁדַ ע וְ ָּׁאׁשֵּ ם ל ְַא ַחת מֵּ ֵּאלֶ ה ‪ ...‬וְ הֵּ בִּ יא ֶאת‬
‫מקדש וקדשיו‪.‬‬ ‫בְ נִּבְ לַת ׁשֶ ֶרץ ָּׁטמֵּ א וְ נֶעְ ַלם ִּממֶ ּנּו וְ הּוא טָּׁ ֵּמא וְ ָּׁאׁשֵּ ם‪.‬‬ ‫אֲ ׁשָּׁ מֹו ‪( "...‬ויקרא ה' ד'‪-‬ו')‪.‬‬

‫ויש אומרים שכוונת התנא לידיעות האחרונות‬ ‫אֹו כִּ י ִּיגַע בְ טֻ ְמ ַאת ָּׁאדָּׁ ם לְכל טֻ ְמ ָּׁאתֹו אֲ ׁשֶ ר ִּי ְטמָּׁ א‬
‫שתי שבועות מפורשות בכתוב‪ ,‬שאם לא קיים‬
‫שלאחר השכחה‪ ,‬כי בכל אחד מארבעת האופנים הללו‬ ‫בָּׁ ּה וְ נֶעְ ַלם ִּמ ֶמּנּו וְ הּוא יָּׁדַ ע וְ ָּׁאׁשֵּ ם ‪ ...‬וְ הֵּ בִּ יא ֶאת‬
‫את מה שנשבע‪ ,‬והיה הדבר בשגגה‪ ,‬מביא קרבן‬
‫הוא מתחייב בקרבן עולה ויורד רק לאחר שנודע לו‬ ‫אֲ ׁשָּׁ מֹו ‪( "...‬ויקרא ה' ב'‪-‬ג'‪ ,‬ו')‪.‬‬
‫עולה ויורד‪ .‬והן שבועות שנשבע על העתיד‪,‬‬
‫הדבר לבסוף‪ ,‬ומנה התנא את הדבר שמביא אותו לידי‬
‫שני אופנים מפורשים בתורה‪ ,‬שמתחייבים‬ ‫יטיב"‪ .‬כגון‪:‬‬
‫"לְהָ ַרע אֹו לְהֵ ִ‬
‫חיוב קרבן‪.‬‬
‫עליהם קרבן עולה ויורד‪ ,‬שנאמר‪" ,‬וְ נֶׁעְ ַלם ִממֶׁ ּנּו‬
‫(א) נשבע שלא אוכל דבר מה [=להרע לעצמו]‪,‬‬
‫וְ הּוא טָ מֵ א" (ויקרא ה' ב')‪ ,‬כלומר שנשכחה ממנו‬
‫ועבר על השבועה ואכל אותו‪.‬‬
‫מראות נגעים שנים שהם ארבעה‬ ‫טומאתו‪ ,‬ומחמת זה‪( :‬א) או נכנס למקדש‬
‫בטומאה‪( .‬ב) או אכל קדשים בטומאה‪.‬‬ ‫(ב) שבועה שאוכל דבר מה [=להטיב לעצמו]‪,‬‬
‫שני מראות נגעים מפורשים במקרא‪ ,‬שהמצורע‬ ‫ועבר על השבועה ולא אכל אותו‪.‬‬
‫טמא בהם‪ ,‬ומביא קרבן כשנטהר‪:‬‬ ‫ומריבוי הכתובים שנאמר שתי פעמים "וְ נֶעְ ַלם‬
‫ִּממֶ ּנּו"‪ ,‬יש ללמוד עוד שני אופנים‪ ,‬שמתחייב‬ ‫ושתי שבועות נוספות יש ללמוד מריבוי הכתוב‪,‬‬
‫(א) שאת‪.‬‬ ‫"לְכל אֲ שֶׁ ר יְבַ טֵ א הָ ָאדָ ם ִב ְשבֻעָ ה"‪ ,‬שאם נשבע‬
‫עליהם קרבן עולה ויורד‪ ,‬והם‪( :‬ג) כשידע שהוא‬
‫(ב) בהרת‪.‬‬ ‫טמא ונכנס למקדש‪ ,‬כי שכח שמקום המקדש‬ ‫לשקר אף על לשעבר‪ ,‬מביא קרבן עולה ויורד‪.‬‬
‫הוא‪( .‬ד) כשידע שהוא טמא ואכל קדשים‪ ,‬כי‬ ‫והם חילוף שתי השבועות שאמורות בתחילת‬
‫שנאמר " ָּׁא ָּׁדם כִּ י י ְִּהיֶה בְ עֹור בְ שָּׁ רֹו ְש ֵּאת אֹו סַ פַחַ ת אֹו‬
‫שכח שקדשים הם‪.‬‬ ‫הכתוב‪ ,‬כגון‪:‬‬
‫בַ הֶ ֶרת וְ ָּׁהיָּׁה ְבעֹור ְב ָּׁשרֹו ְל ֶנגַע צָּׁ ָּׁרעַ ת וְ הּובָּׁ א ֶאל ַאהֲ רן‬
‫ַהכ ֵּהן אֹו ֶאל ַא ַחד ִּמבָּׁ נָּׁיו הַ כהֲ נִּים" (ויקרא י"ג ב')‪.‬‬ ‫והמשנה‪" ,‬ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע"‪,‬‬ ‫(ג) שבועה שאכלתי דבר מה‪ ,‬ושקר בפיו כי באמת‬
‫באה ללמד את הדינים הנ"ל‪ ,‬שיש שני אופנים‬ ‫לא אכל אותו‪.‬‬
‫ולכל אחד מנגעים אלו יש מראה שהוא תולדה‬
‫שחייבים עליהם מהכתוב "וְ נֶעְ לַ ם ִּממֶ ּנּו וְ הּוא‬ ‫(ד) שבועה שלא אכלתי דבר מה‪ ,‬ושקר בפיו כי‬
‫של אותו נגע‪ ,‬כלומר מראה הדומה לו‪ ,‬וגם מראה‬
‫טָּׁ מֵּ א"‪ ,‬והם כששכח שהוא טמא ונכנס למקדש‬ ‫באמת אכל אותו‪.‬‬
‫זה מטמא‪ ,‬שנאמר "אֹו סַ ַפ ַחת"‪ ,‬שמשמע דבר‬
‫או אכל טומאה‪ .‬ויש עוד שני אופנים שחייבים‬
‫טפל‪ ,‬כלומר תולדה‪ ,‬ואלו הם‪:‬‬ ‫והמשנה‪" ,‬שבועות שתים שהן ארבע"‪ ,‬באה‬
‫עליהם מריבוי הכתוב שנאמר שתי פעמים‬
‫(ג) תולדה של שאת‪.‬‬ ‫"וְ נֶעְ ַלם ִּממֶ ּנּו"‪ ,‬והם‪ ,‬כשידע שהוא טמא ונכנס‬ ‫ללמד את הדינים הנ"ל‪ ,‬שיש שתי שבועות‬
‫למקדש כי שכח שזה מקום המקדש או אכל‬ ‫יטיב"‪,‬‬
‫שחייבים עליהם מהכתוב "לְהָּׁ ַרע אֹו לְהֵּ ִּ‬
‫(ד) תולדה של בהרת‪.‬‬
‫קדשים כי שכח שהם קדשים‪.‬‬ ‫והן שבועות לעתיד‪" ,‬שלא אוכל" ו"שאוכל"‪ ,‬ויש‬
‫וביארו חכמים מה הם המראות הללו‪( :‬ב) בהרת‪,‬‬ ‫עוד שתי שבועות שחייבים עליהן מריבוי הכתוב‬
‫עזה כשלג‪( .‬ד) תולדתה‪ ,‬כסיד ההיכל‪( .‬א) שאת‪,‬‬ ‫וכל זה כדעת רבי ישמעאל‪ .‬אבל לדעת רבי עקיבא‪ ,‬יש‬
‫"לְכל אֲ ׁשֶ ר ְיבַ טֵּ א הָּׁ ָּׁאדָּׁ ם בִּ ְׁשבֻעָּׁ ה"‪ ,‬והן שבועות‬
‫חיוב קרבן עולה ויורד רק בשני האופנים הראשונים‪.‬‬
‫כצמר לבן‪( .‬ג) תולדתה‪ ,‬כקרום ביצה‪.‬‬ ‫לשעבר‪" ,‬שלא אכלתי" ו"שאכלתי"‪.‬‬
‫ומה ששנינו במסכת נגעים‪ ,‬שלדעת רבי דוסא בן‬ ‫וכל האמור עד עתה הוא כדעת רבי עקיבא‪ .‬אבל לדעת‬
‫הרכינס יש שלושים וששה מראות נגעים‪ ,‬ולדעת‬ ‫ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים‬ ‫רבי ישמעאל‪ ,‬אין חייבים קרבן עולה ויורד על שבועת‬
‫עקביא בן מהללאל יש שבעים ושנים מראות נגעים‪.‬‬ ‫שקר לשעבר‪.‬‬
‫מבואר במסכת שבועות‪ ,‬שחייבים קרבן עולה‬
‫כי הם מנו גם מראות מעורבים מכמה גוונים‪ ,‬ונגעי‬ ‫ויורד על טומאת מקדש וקדשיו‪ ,‬רק כשמתחילה‬ ‫ולדעת רבי ישמעאל‪ ,‬הריבוי "לְכל אֲ ֶׁשר יְבַ ֵטא ָה ָא ָדם‬
‫‪1‬‬
 ‫מסכת שבת דף ב‬

‫היא עקירת החפץ ממקומו ברשות היחיד‪,‬‬ ‫ללמוד ממנה הרבה דברים‪ .‬הוצאה והכנסה של עני‪,‬‬ ‫אדם‪ ,‬וראש‪ ,‬וזקן‪ ,‬ונגעי בתים‪ ,‬וכאן לא נמנו אלא‬
‫כלומר הגבהתו ממקום שהיה מונח בו ברשות‬ ‫והוצאה והכנסה של עשיר‪ ,‬ושאין חייבים אלא‬ ‫מראות לבנים‪.‬‬
‫היחיד‪ ,‬והנחתו ברשות הרבים‪ .‬וכלל בידינו‪,‬‬ ‫כשתהיה עקירה והנחה‪ ,‬ושנים שעשאוה פטורים‪ ,‬וידו‬
‫של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה‪ ,‬וידו של אדם‬
‫שאין אדם מתחייב [חטאת‪ ,‬או כרת‪ ,‬או סקילה] על‬
‫[הפשוטה לרשות אחרת] אינה לא כרשות היחיד ולא‬ ‫מַ ְר ֵאה הוא לשון זכר‬
‫עשיית מלאכה בשבת‪ ,‬עד שיעשה את כולה לבדו‬
‫כרשות הרבים‪[ .‬כל הדינים הללו יתבארו בעזה"י‬
‫[כפי שיתבאר בעזה"י בדף ג']‪ ,‬ולפיכך אין אדם‬ ‫כתב רש"י‪ ,‬שמראה לשון זכר הוא‪ ,‬ולכן שנו בו‬
‫בדפים הבאים]‪.‬‬
‫מתחייב על ההוצאה‪ ,‬עד שיעשה כולה לבדו‪,‬‬ ‫"שנים" ו"ארבעה" ולא "שתים" ו"ארבע"‪.‬‬
‫ב‪ .‬ורבינו תם מפרש‪ ,‬שהסיבה שהקדים התנא לשנות‬
‫כלומר יעקור את החפץ מרשות היחיד‪ ,‬ויניח‬
‫יציאות השבת‪ ,‬כי כן דרך התנא בכמה מקומות‪,‬‬ ‫והתוס' הביאו ראיה לכך שצריך לומר שנים‪ ,‬כי‬
‫אותו ברשות הרבים‪.‬‬ ‫"מראה" הוא על משקל "מחנה"‪ ,‬ולכן ברבים אומרים‬
‫להקדים דבר שהוא תדיר יותר‪.‬‬
‫"מראות" כמו שאומרים ברבים "מחנות"‪.‬‬
‫ג‪ .‬ועוד מפרש רבינו תם‪ ,‬שהוצרך התנא ללמד מלאכת‬
‫הוצאה‪ ,‬משום שרצה לשנות את הדין‪ ,‬שלא יצא‬ ‫ִּיתי ל ְִּׁשנֵּי‬
‫ומעתה‪ ,‬כשם שבמחנות נאמר "וְ עַ ָּׁתה ָּׁהי ִּ‬
‫הוצאה של בעל הבית והוצאה של עני‬
‫החייט במחטו סמוך לחשיכה‪ ,‬שהוא גזרה משום‬ ‫מַ חֲ נֹות" (בראשית ל"ב י"א)‪ ,‬כך במראות יש לומר‬
‫במשנתנו מבוארים שני אופנים‪ ,‬שהמוציא‬ ‫מלאכת הוצאה‪[ .‬אף על גב‪ ,‬דלא שנה המלבן משום אין‬ ‫"שנים" ולא "שתים"‪.1‬‬
‫מתחייב על ההוצאה‪ ,‬אף שהוא עצמו אינו זז‬ ‫נותנין כלים לכובס‪ ,‬ולא המבעיר משום במה טומנין‪,‬‬
‫ממקומו‪.‬‬ ‫הוצאה הוצרך לשנות טפי‪ ,‬משום דמלאכה גרועה היא‪,‬‬
‫כמו שיתבאר בהמשך]‪.‬‬ ‫סדר הדינים בכמה מסכתות‬
‫א‪ .‬הוצאה של בעל הבית‪.‬‬
‫דרך התנא לשנות את דיני המסכת‪ ,‬כפי הסדר שהם‬
‫כשבעל הבית העומד בתוך הבית‪ ,‬נוטל חפץ‬ ‫נוהגים‪.‬‬
‫מהבית‪ ,‬ומוציא את ידו עם החפץ‪ ,‬ומניח את‬ ‫עונש של מחלל שבת‬
‫כגון‪ ,‬במסכת פסחים מתחיל בדין ליל ארבעה עשר‬
‫החפץ ברשות הרבים‪ ,‬מאחר שעשה לבדו‬ ‫העושה בשבת‪ ,‬אחת מהמלאכות האסורות בשבת‪.‬‬ ‫בניסן‪ ,‬ולאחר מכן ביום ארבעה עשר בניסן בבוקר‪,‬‬
‫מלאכה שלמה של הוצאה‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬ ‫ולאחר מכן מבאר דיני שחיטת פסחים שהוא בין‬
‫אם עשה זאת בשוגג – חייב קרבן חטאת‪.‬‬
‫הערבים של ארבעה עשר בניסן‪ ,‬ולאחר מכן דיני‬
‫ב‪ .‬הוצאה של עני‪.‬‬
‫ואם עשה זאת במזיד – חייב כרת‪.‬‬ ‫אכילת פסחים וליל הסדר‪ ,‬שהם בליל חמישה עשר‬
‫כשהעני העומד מחוץ לבית‪ ,‬מכניס את ידו לתוך‬ ‫ואם היה הדבר במזיד בעדים והתראה – חייב סקילה‪.‬‬ ‫בניסן‪.‬‬
‫הבית‪ ,‬ונוטל חפץ מהבית‪ ,‬ומוציא את ידו עם‬
‫וכן במסכת יומא‪ ,‬מתחיל בשבעה ימים קודם יום‬
‫החפץ‪ ,‬ומניחו ברשות הרבים‪ ,‬מאחר שעשה לבדו‬ ‫הכפורים‪ ,‬ואחר כך בערב יום הכפורים‪ ,‬ולאחר מכן‬
‫מלאכה שלמה של הוצאה‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬ ‫מקור איסור מלאכת הוצאה‬ ‫בליל יום הכפורים‪ ,‬ולאחר מכן בעבודת יום הכיפורים‬
‫עד סוף היום‪.‬‬
‫אחת מהמלאכות האסורות בשבת‪ ,‬היא להוציא‬
‫איזה דבר [שיש לו חשיבות מסוימת]‪ ,‬מרשות‬
‫הוצאה מלאכה גרועה‬
‫היחיד לרשות הרבים‪.‬‬
‫ביאר ר"י‪ ,‬שהיה צורך לפרט‪ ,‬שבשני האופנים הנ"ל‬ ‫סדר הדינים במסכת שבת‬
‫ההוצאה אסורה‪ ,‬ולא די לומר‪ ,‬שכל שהוציא מרשות‬ ‫ובדף ו' יתבאר בעזה"י מה נחשב רשות היחיד ומה‬
‫מהטעם המבואר לעיל‪ ,‬שדרך התנא לשנות את דיני‬
‫היחיד לרשות הרבים הרי זו הוצאה‪.‬‬ ‫נחשב רשות הרבים‪.‬‬
‫המסכת כפי הסדר שהם נוהגים‪ ,‬בתחילת מסכת שבת‬
‫והסיבה היא משום שהוצאה מלאכה גרועה היא‪,‬‬ ‫ואיסור הוצאה למד מהכתוב בעניין הבאת‬ ‫מבוארים דיני ערב שבת מבעוד יום‪ ,‬כגון לא יצא‬
‫כלומר אינה מלאכה גמורה‪ ,‬שנעשה איזה תיקון בגוף‬ ‫התרומה למלאכת המשכן‪ַ " ,‬ויְצַ ו מ ֶׁשה ַו ַיעֲבִ ירּו‬ ‫החייט במחטו סמוך לחשיכה [להלן בדף י"א] אין‬
‫הנפעל‪ ,‬כקצירה וחרישה ושאר אבות מלאכה‪.‬‬ ‫שורין דיו וסמנין [להלן בדף י"ז] ואין צולין בשר [להלן‬
‫קֹול בַ מַ חֲ נֶׁה לֵאמר ִאיש וְ ִאשָ ה ַאל ַיעֲׂשּו עֹוד‬
‫בדף י"ט]‪.‬‬
‫ובכל זאת מאחר שלמדה תורה שהיא מלאכה‪ ,‬הרי‬ ‫רּומת הַ ק ֶׁדש ַו ִי ָכ ֵלא הָ עָ ם ֵמהָ בִ יא"‬
‫ְמלָאכָה לִ ְת ַ‬
‫היא אסורה כשאר מלאכות‪ ,‬ובלבד שתהא באופן‬ ‫(שמות ל"ו ו')‪ ,‬שכך ציוה משה את ישראל‪ ,‬שלא‬ ‫ואחר כך במה מדליקין [להלן בדף כ']‪ ,‬וכירה [להלן‬
‫שאסרה תורה‪.‬‬ ‫יוציאו את התרומות מרשותם‪ ,‬שהיא רשות‬ ‫בדף ל"ו]‪ ,‬ובמה טומנין [להלן בדף מ"ז]‪ ,‬שהם דברים‬
‫הנוהגים עם חשיכה‪.‬‬
‫היחיד‪ ,‬להביאם למחנה לויה‪ ,‬שהיא רשות‬
‫אבל באופן שלא אסרה תורה‪ ,‬אף על פי שהדבר נראה‬
‫כהוצאה‪ ,‬אין המלאכה אסורה‪ ,‬כגון להוציא מרשות‬ ‫הרבים‪ .‬וציוה כן משום שאותו יום שבת היה‪,‬‬ ‫ואחר כך במה בהמה [להלן בדף נ"א]‪ ,‬ובמה אשה‬
‫היחיד זו‪ ,‬לרשות היחיד הסמוכה לה‪ ,‬שהדבר מותר‪.‬‬ ‫[כמבואר בדף צ"ו]‪ ,‬ומכאן שאסור להוציא‬ ‫יוצאה [להלן בדף נ"ז]‪ ,‬דברים הנוהגים בשבת עצמו‪.‬‬
‫חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים‪.‬‬ ‫ושוב אבות מלאכות של שבת [להלן בדף ע"ג]‪.‬‬
‫ולפיכך יש לפרט את כל האופנים שבהם המלאכה‬
‫אסורה‪ ,‬ואין ללמוד מאופן אחד שגם אופן אחר יהיה‬ ‫אלא שבתחילת המסכת הקדימו לשנות דיני מלאכת‬
‫אסור‪.‬‬ ‫הוצאה‪ ,‬וכתבו התוס' שלושה טעמים לדבר‪:‬‬
‫חלקי מלאכת הוצאה‬
‫ומהטעם הזה‪ ,‬שההוצאה היא מלאכה גרועה‪ ,‬אין‬ ‫א‪ .‬ריב"א מפרש‪ ,‬שהסיבה שהקדים התנא לשנות‬
‫תולדותיה אסורים‪ ,‬אלא אם כן היו כמותם במשכן‪ ,‬או‬ ‫כלל בידינו‪ ,‬שמלאכת הוצאה האסורה מהתורה‪,‬‬ ‫יציאות השבת‪ ,‬כי משנה זו חביבה לו‪ ,‬משום שיש‬

‫מראה [בציר"י] הוא לשון זכר‪ ,‬כמו‪" ,‬כְ מַ ְר ֵּאה הַ ֶקׁשֶ ת אֲ ׁשֶ ר יִּ ְהיֶה בֶ עָּׁ נָּׁן בְ יֹום הַ גֶׁשֶ ם כֵּן מַ ְר ֵּאה הַ ּנגַּה סָּׁ בִּ יב הּוא מַ ְר ֵּאה ְדמּות כְ בֹוד ה'" (יחזקאל א' כ"ח)‪" ,‬וְ ֶא ְר ֶאה‬
‫ֵּ‬ ‫מראה [בסגו"ל] או‬
‫ֶ‬ ‫‪ 1‬לכאורה דווקא‬
‫"וָּׁא ְר ֶאה ֶאת הַ מַ ְר ָּׁאה הַ גְ דלָּׁה הַ זאת" (דניאל י' ח')‪.‬‬ ‫מראה בקמץ‪ ,‬לשון נקבה היא‪ ,‬כמו שנאמר‪ֶ ,‬‬ ‫ָּׁ‬ ‫ֶאת הַ מַ ְר ֶאה הַ גָּׁדל הַ זֶ ה" (שמות ג' ג')‪ ,‬אבל כשנקוד‬

‫‪2‬‬
 ‫מסכת שבת דף ב‬

‫‪ -‬ולכן פירש ריב"א‪ ,‬שלפי דברי רבא‪ ,‬המילה "שתים"‬ ‫הוצאות והכנסות של חיוב ושל פטור‬ ‫שיש סברא לדמותם להוצאה לגמרי‪ ,‬שלא כשאר‬
‫אינה נמשכת אחר "יציאות השבת"‪ ,‬וביאור המשנה‬ ‫מלאכות‪ ,‬שדי בכך שהיה אב מלאכה שלהם במשכן‪,‬‬
‫לעיל נתבאר‪ ,‬שמי שעשה לבדו עקירה והנחה של‬
‫הוא כך‪" ,‬יציאות השבת"‪ ,‬כלומר רשויות שבת‪ ,‬יש בהן‬ ‫ומעתה כל התולדות שלו אסורים כמותו אף שלא היו‬
‫"שתים שהן ארבע" חיובים "בחוץ"‪ ,‬ו"שתים שהן‬ ‫הוצאה‪ ,‬או עקירה והנחה של הכנסה‪ ,‬הרי זה‬ ‫במשכן ואינם דומים לו לגמרי‪.‬‬
‫ארבע" חיובים "בפנים"‪.‬‬ ‫חייב [חטאת‪ ,‬או כרת‪ ,‬או סקילה]‪.‬‬
‫ועניין זה‪ ,‬ששני האופנים הנ"ל‪[ ,‬הוצאה של בעל‬
‫ואמנם אף שאין אדם מתחייב על ההוצאה או על‬ ‫הבית והוצאה של עני]‪ ,‬אסורים‪ ,‬הוא רק משום‬
‫ההכנסה עד שיעשה את כל המלאכה לבדו‪,‬‬ ‫שמצינו שני כתובים המלמדים שההוצאה אסורה‪.‬‬
‫שתים שהן ארבע ‪ -‬במשנה במסכת שבועות‬
‫חכמים אסרו לעשות גם חצי מהמלאכה‪ ,‬כגון‬ ‫האחד הוא המבואר לעיל‪ַ " ,‬אל ַיעֲשּו עֹוד ְמלָּׁאכָּׁה‬
‫לשון המשנה במסכת שבועות הוא‪" ,‬יציאות‬ ‫עקירה לבד או הנחה לבד‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כל שיעשה‬ ‫ל ְִּתרּומַ ת הַ קדֶ ׁש ַו ִי ָכלֵא ָהעָ ם ֵמ ָה ִביא"‪.‬‬
‫השבת שתים שהן ארבע" ותו לא‪.‬‬ ‫עקירה לבד או הנחה לבד‪ ,‬אף שהוא פטור‬
‫ש ִביעִ י" (שמות‬
‫והשני הוא " ַאל יֵצֵ א ִאיש ִמ ְמקמֹו בַ יֹום ַה ְ‬
‫וכוונת המשנה הזו לומר‪ ,‬שיש ארבע אופנים‬ ‫[מחטאת‪ ,‬או כרת‪ ,‬או סקילה]‪ ,‬הרי זה עובר באיסור‬
‫ט"ז כ"ט)‪ ,‬שדרשו אותו חכמים במסכת עירובין‪ ,‬כמו‬
‫שבהם יש מלאכה גמורה‪ ,‬להתחייב עליה‬ ‫מדברי חכמים‪.‬‬ ‫"אל יוציא" כלומר שההוצאה אסורה‪.‬‬
‫חטאת‪ ,‬והן שתים שהן ארבע‪.‬‬

‫כלומר שתי הוצאות גמורות‪ ,‬הנעשות כולן על ידי‬ ‫יציאות השבת‬ ‫מלאכת הכנסה‬
‫אדם אחד‪[ ,‬אחת של עני‪ ,‬ואחת של בעל הבית]‪,‬‬
‫המשנה הראשונה במסכת שבת פותחת במילים‬ ‫כבר נתבאר‪ ,‬שההוצאה היא אחת מהמלאכות‬
‫ועוד שתי הכנסות גמורות‪ ,‬הנעשות כולן על ידי‬
‫"יציאות השבת"‪ .‬וכמו‪-‬כן‪ ,‬המשנה הראשונה‬ ‫האסורות בשבת‪.‬‬
‫אדם אחד‪[ ,‬אחת של עני‪ ,‬ואחת של בעל הבית]‪.‬‬
‫במסכת שבועות‪ ,‬שונה דין "יציאות השבת"‪.‬‬
‫ולא האריך התנא לבאר אופנים שבהן העושה‬ ‫וכשם שההוצאה אסורה‪ ,‬כך גם ההכנסה‬
‫לדברי רב אשי‪ ,‬כוונת התנא במילים‪" ,‬יציאות‬ ‫אסורה‪[ ,‬שהיא דומה להוצאה‪ ,‬ונחשבת כתולדה‬
‫פטור אבל אסור‪ ,‬כי בא למנות רק אופנים שיש‬
‫השבת"‪ ,‬לומר‪ ,‬שבא הוא לבאר את אופנים של‬ ‫של מלאכת הוצאה]‪.‬‬
‫בהן חיוב גמור‪ ,‬כשאר הדינים הנשנים באותה‬
‫איסורי "הוצאות בשבת"‪.‬‬
‫משנה‪ ,‬שיש בהם חיוב גמור‪.‬‬ ‫וכלל בידינו‪ ,‬שמלאכת הכנסה האסורה‬
‫וקרא התנא למלאכת הוצאה בשם יציאה‪ ,‬כלשון‬ ‫מהתורה‪ ,‬היא עקירת החפץ ממקומו ברשות‬
‫הכתוב שממנו היא למדה‪ַ " ,‬אל יֵּצֵּ א ִּאיׁש ִּמ ְמקמֹו בַ יֹום‬
‫הרבים‪ ,‬והנחתו ברשות היחיד‪ ,‬ומאחר שאין‬
‫שתים שהן ארבע בפנים‬ ‫ַה ְש ִּביעִּ י" (שמות ט"ז כ"ט)‪.‬‬
‫אדם מתחייב [חטאת‪ ,‬או כרת‪ ,‬או סקילה] על עשיית‬
‫ושתים שהן ארבע בחוץ‬ ‫ואף על פי שהתנא מבאר גם את האופנים של‬ ‫מלאכה בשבת‪ ,‬עד שיעשה את כולה לבדו [כפי‬
‫זה לשון המשנה במסכת שבת בפרק זה‪" ,‬שתים‬ ‫מלאכת "הכנסה"‪ ,‬כלל הכל בשם "הוצאה"‪ ,‬כי‬ ‫שיתבאר בעזה"י בדף ג']‪ ,‬לפיכך אין אדם מתחייב‬
‫שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ"‪.‬‬ ‫גם הכנסה נחשבת כהוצאה‪ ,‬שכל היוצא‬ ‫על ההכנסה‪ ,‬עד שיעשה כולה לבדו‪ ,‬כלומר‬
‫ממקומו‪ ,‬קורא לו התנא הוצאה‪.‬‬ ‫יעקור את החפץ מרשות הרבים‪ ,‬ויניח אותו‬
‫במשנה זו‪ ,‬התנא מונה גם את האופנים של‬
‫ולדברי רבא‪ ,‬כוונת התנא במילים "יציאות‬ ‫ברשות היחיד‪.‬‬
‫מלאכת הוצאה והכנסה שיש בהם איסור תורה‬
‫ולכן יש בהם חיוב חטאת‪ ,‬וגם את האופנים‬ ‫השבת"‪ ,‬לומר‪ ,‬שבא הוא לבאר את האופנים של‬
‫שאסורים מדברי חכמים בלבד ולכן העושה‬ ‫מלאכות שבת התלויות ב"רשויות האמורות‬
‫הכנסה של בעל הבית והכנסה של עני‬
‫פטור אבל אסור‪.‬‬ ‫בשבת"‪ ,‬שהן רשות היחיד ורשות הרבים‪.‬‬
‫במשנתנו מבוארים שני אופנים‪ ,‬שהמכניס‬
‫ומונה התנא ארבעה אופנים לבעל הבית עומד‬ ‫וקרא התנא לרשויות בשם יציאות‪ ,‬כמו שמצינו‬
‫מתחייב על ההכנסה‪ ,‬אף שהוא אינו זז ממקומו‪.‬‬
‫תֹוצא ָּׁתיו ַהי ָָּּׁׁמה" (במדבר ל"ד ה')‪,‬‬
‫ְ‬ ‫שבכתוב "וְ ָּׁהיּו‬
‫בפנים ברשות היחיד [=שתים שהן ארבע בפנים]‬
‫תֹוצא ָּׁתיו" הוא "רשוותיה"‪.1‬‬ ‫ותרגום " ְ‬ ‫א‪ .‬הכנסה של בעל הבית‪.‬‬
‫וארבעה אופנים לעני עומד בחוץ ברשות הרבים‬
‫[=שתים שהן ארבע בחוץ]‪.‬‬ ‫ומלאכות שבת התלויות ברשויות הללו‪ ,‬הם כל‬ ‫כשבעל הבית העומד בתוך הבית‪ ,‬מוציא את ידו‬
‫אופני הוצאה והכנסה שבאים על ידי הרשויות‬ ‫לרשות הרבים‪ ,‬ונוטל חפץ המונח שם‪ ,‬ומכניסו‬
‫שתים שהן ארבע בפנים – כלומר בעל הבית‬
‫הללו‪.‬‬ ‫לתוך הבית‪ ,‬ומניחו‪ ,‬מאחר שעשה לבדו מלאכה‬
‫העומד בפנים‪ ,‬שני אופנים יש שבהם הוא חייב‪,‬‬
‫והם הוצאה גמורה והכנסה גמורה‪ ,‬שעשה בהם‬ ‫‪ -‬מתוך פירוש רש"י משמע‪ ,‬שגם לדברי רבא‪ ,‬המילה‬ ‫שלמה של הכנסה‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬
‫גם עקירה וגם הנחה‪.‬‬ ‫"שתים"‪ ,‬נגררת אחר המילים "יציאות השבת"‪,‬‬
‫ב‪ .‬הכנסה של עני‪.‬‬
‫כלומר "רשויות שבת שתים הן‪ ,‬רשות היחיד ורשות‬
‫ויש עוד שני אופנים של הוצאה‪ ,‬שבהם הוא‬ ‫הרבים"‪.‬‬ ‫כשהעני העומד מחוץ לבית‪ ,‬נוטל חפץ המונח‬
‫פטור אבל אסור‪ ,‬והם כשעושה עקירה בלא‬ ‫ברשות הרבים‪ ,‬ומכניס את ידו עם החפץ לתוך‬
‫אולם לפי זה‪ ,‬לא צריך לומר רק פעם אחת "שתים"‪,‬‬
‫הנחה‪.‬‬ ‫הבית‪ ,‬ומניחו בבית‪ ,‬מאחר שעשה לבדו מלאכה‬
‫כלומר "יציאות שבת שתים‪ ,‬שהן ארבע בפנים וארבע‬
‫האחד הוא כשעוקר מרשותו‪ ,‬ונותן לתוך ידו של‬ ‫בחוץ"‪ ,‬ולמה נאמר פעמים שתים‪" ,‬יציאות השבת‬ ‫שלמה של הכנסה‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬
‫עני הפשוטה לתוך ביתו‪ ,‬והאחד הוא כשעוקר‬ ‫שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ"‪.‬‬

‫‪ 1‬לפנינו‪ ,‬הן בתרגום אונקלוס‪ ,‬והן בתרגום יונתן‪ ,‬והן בתרגום ירושלמי‪ ,‬כתוב "מפקנוהי"‪.‬‬

‫‪3‬‬
 ‫מסכת שבת דף ב‬

‫של בעל הבית הפשוטה לחוץ‪ ,‬והכניס בעל הבית והניח‬ ‫וכל שכן שלא מנה את האופנים שבהם העושה‬ ‫מרשותו‪ ,‬ומוציא לרשות הרבים‪ ,‬והעני בא ונוטל‬
‫ברשותו‪.‬‬ ‫פטור ומותר ‪ ,‬והם‪ ,‬כשחבירו עשה עקירה והנחה‪,‬‬ ‫מתוך ידו‪.‬‬
‫הוצאה ‪ -‬כשבעל הבית עקר חפץ מרשותו‪ ,‬והוציא את‬ ‫והוא לא עשה דבר‪.‬‬
‫ויש עוד שני אופנים של הכנסה‪ ,‬שבהם הוא‬
‫ידו לחוץ‪ ,‬והעני נטל ממנו את החפץ‪ ,‬והניחו ברשות‬ ‫עד כאן שיטת רש"י‪ ,‬שההוצאות וההכנסות שמנה‬ ‫פטור אבל אסור‪ ,‬כשהוא עושה הנחה בלא‬
‫הרבים‪.‬‬ ‫התנא לעניין שהעושה פטור אבל אסור‪ ,‬הן שתי‬ ‫עקירה‪.‬‬
‫אולם את שני האופנים הללו לא מנה התנא‪ ,‬כי מנה‬ ‫הוצאות לבעל הבית כשבעל הבית עשה עקירה בלבד‬
‫ושתי הכנסות לעני כשעני עשה עקירה בלבד‪.‬‬ ‫האחד כשנוטל מתוך ידו של עני הפשוטה לתוך‬
‫רק את האופנים שבהם העושה מעביר את החפץ‬
‫מרשות לרשות‪ ,‬שבהם אם עשה עקירה והנחה‪ ,‬הוא‬ ‫ביתו‪ ,‬ומניח בביתו‪ .‬והאחד‪ ,‬כשפושט ידו לחוץ‪,‬‬
‫‪-‬‬
‫חייב‪ ,‬ואם עשה רק אחד מהם‪ ,‬הוא פטור‪.‬‬ ‫והעני נותן לתוך ידו‪ ,‬והוא חוזר ומכניס ידו‪,‬‬
‫ושיטת רבותיו של רש"י וכן שיטת ריב"א (בדף ג')‬
‫ומניח בתוך ביתו‪.‬‬
‫וכל שכן שלא מנה את האופנים‪ ,‬שבהם העושה פטור‬ ‫שההוצאות וההכנסות שמנה התנא לעניין שהעושה‬
‫ומותר‪ ,‬והם‪ ,‬כשחבירו עשה עקירה והנחה‪ ,‬והוא לא‬ ‫פטור אבל אסור הן הוצאה והכנסה לבעל הבית‬ ‫אולם שני אופנים אלו לא נמנו במשנתנו‪ ,‬כי‬
‫עשה דבר‪.‬‬ ‫והוצאה והכנסה לעני בדומה להכנסות והוצאות‬ ‫התנא מנה בפטורים שיש בהם איסור‪ ,‬רק‬
‫שמנה התנא לעניין חיוב חטאת‪ ,‬והן ההוצאות‬ ‫עקירות‪ ,‬שיכולות לבוא לידי חיוב גמור‪ ,‬שהעוקר‬
‫‪-‬‬
‫וההכנסות של זה שהעביר את החפץ מרשות לרשות‪.‬‬
‫ובמסכת שבועות פירש רש"י בדרך אחרת‪" :‬שתים‬ ‫יבוא גם להניח‪ ,‬אבל הנחות בלבד‪ ,‬שלעולם לא‬
‫שהן ארבע בפנים"‪ ,‬הכוונה לארבע הכנסות שבהן‬ ‫השתים הנוספות לבעל הבית העומד בפנים שבהן הוא‬ ‫יבואו לידי חיוב גמור‪ ,‬לא מנה אותם התנא‪.‬‬
‫מכניסים לפנים‪ ,‬ו"שתים שהן ארבע בחוץ"‪ ,‬הכוונה‬ ‫פטור אבל אסור הן אלה‪:‬‬
‫וכל שכן שלא מנה את האופנים שבהם העושה‬
‫לארבע הוצאות שבהן מוציאים לחוץ‪.‬‬ ‫הוצאה ‪ -‬כשעקר בעל הבית חפץ מרשותו והוציאו‬ ‫פטור ומותר‪ ,‬והם כשחבירו עשה עקירה והנחה‪,‬‬
‫ובמשנה התנא מונה את האופנים של מלאכת הוצאה‬ ‫לחוץ‪ ,‬ובא העני ונטל אותו מידו‪ ,‬והניחו‪ ,‬שבעל הבית‬
‫והוא לא עשה דבר‪ .‬כגון שבעל הבית פשט ידו‬
‫והכנסה שיש בהם חיוב‪ ,‬ואת האופנים שהעושה פטור‬ ‫עשה את ההוצאה‪ ,‬אבל הוא פטור כי לא עשה הנחה‪.‬‬
‫בתוך הבית‪ ,‬והעני עקר חפץ מרשות הרבים והניח‬
‫אבל אסור‪ ,‬ומחלק זאת לארבע הכנסות [=שתים שהן‬ ‫הכנסה ‪ -‬כשהוציא בעל הבית את ידו לחוץ‪ ,‬ובא העני‬ ‫בתוך ידו של בעל הבית‪ ,‬שהעני עשה עקירה‬
‫ארבע בפנים]‪ ,‬ולארבע הוצאות [=שתים שהן ארבע‬ ‫ונתן לתוכה חפץ‪ ,‬והכניסו בעל הבית לתוך ביתו‪,‬‬ ‫והנחה ובעל הבית לא עשה דבר‪ .‬או שבעל הבית‬
‫בחוץ]‪.‬‬ ‫והניחו‪ ,‬שבעל הבית עשה את ההכנסה‪ ,‬אבל הוא פטור‪,‬‬
‫הגביה חפץ בתוך הבית ובא העני ונטל את החפץ‬
‫שתי הכנסות האסורות מהתורה‪[ ,‬אחת כשהעומד‬ ‫כי לא עשה עקירה‪.‬‬
‫מידו של בעל הבית והוציא לחוץ והניח בחוץ‪,‬‬
‫ברשות היחיד עקר והניח‪ ,‬ואחת כשהעומד ברשות‬ ‫ויש עוד שני אופנים‪ ,‬שבהם בעל הבית פטור אבל‬ ‫שהעני עשה עקירה והנחה‪ ,‬ובעל הבית לא עשה‬
‫הרבים עקר והניח]‪ .‬ושתי הכנסות האסורות מדברי‬ ‫אסור‪.‬‬ ‫דבר‪.‬‬
‫חכמים‪ ,‬כשזה עוקר וזה מניח‪.‬‬
‫הוצאה ‪ -‬כשאחז בעל הבית בידו חפץ‪ ,‬ונתן אותו לתוך‬
‫וכן לעניין ההוצאות‪ ,‬יש שתים שאסורות מהתורה‪,‬‬ ‫ושתים שהן ארבע בחוץ – כלומר העני העומד‬
‫ידו של עני הפשוטה לפנים‪ ,‬והעני הוציא‪ ,‬והניח‬
‫[אחת כשהעומד ברשות היחיד עקר והניח‪ ,‬ואחת‬ ‫בחוץ‪ ,‬שני אופנים יש שבהם הוא חייב‪ ,‬והם‬
‫ברשות הרבים‪.‬‬
‫כשהעומד ברשות הרבים עקר והניח]‪ .‬ושתים‬ ‫הוצאה גמורה והכנסה גמורה‪ ,‬שעשה בהם גם‬
‫האסורות מדברי חכמים‪ ,‬כשזה עוקר וזה מניח‪.‬‬ ‫הכנסה ‪ -‬כשהעני עקר חפץ מרשות הרבים‪ ,‬והכניס‬ ‫עקירה וגם הנחה‪.‬‬
‫ידו לתוך הבית‪ ,‬ובעל הבית נטל ממנו את החפץ‪,‬‬
‫והניחו ברשותו‪.‬‬ ‫ויש עוד שני אופנים של הכנסה‪ ,‬שבהם הוא‬
‫למה התנא לא מנה מושיט מעביר וזורק‬ ‫פטור אבל אסור‪ ,‬כשעושה עקירה בלא הנחה‪.‬‬
‫אולם את שני האופנים הללו לא מנה התנא‪ ,‬כי מנה‬
‫לכל הפירושים‪ ,‬מנה התנא רק הוצאות והכנסות‪ ,‬אבל‬ ‫רק את האופנים שבהם העושה מעביר את החפץ‬ ‫האחד הוא כשעוקר מרשות הרבים‪ ,‬ונותן לתוך‬
‫לא מנה מושיט ומעביר מרשות היחיד לרשות היחיד‬ ‫מרשות לרשות‪ ,‬שבהם אם עשה עקירה והנחה הוא‬ ‫ידו של בעל הבית הפשוטה לחוץ‪ .‬והאחד הוא‬
‫דרך רשות הרבים‪ ,‬שהוא חייב‪[ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י‬ ‫חייב‪ ,‬ואם עשה רק אחת מהן הוא פטור‪.‬‬ ‫כשעוקר מרשות הרבים‪ ,‬ומכניס לתוך הבית‪,‬‬
‫בדף צ"ו]‪ ,‬וכן לא מנה זורק מרשות היחיד לרשות‬ ‫וכל שכן שלא מנה את האופנים שבהם העושה פטור‬ ‫ובעל הבית בא ונוטל מתוך ידו‪.‬‬
‫הרבים‪ ,‬ומרשות הרבים לרשות היחיד‪.‬‬ ‫ומותר‪ ,‬והם כשחבירו עשה עקירה והנחה והוא לא‬
‫ויש עוד שני אופנים של הוצאה‪ ,‬שבהם הוא‬
‫כי התנא הזכיר רק הכנסות‪ ,‬הדומות להוצאות‪ ,‬שהן‬ ‫עשה דבר‪.‬‬
‫פטור אבל אסור‪ ,‬כשעושה הנחה בלא עקירה‪.‬‬
‫מרשות היחיד לרשות הרבים‪.‬‬ ‫והשתים הנוספות לעני העומד בחוץ שבהן הוא פטור‬
‫אבל אסור הן אלה‪:‬‬ ‫האחד כשנוטל מתוך ידו של בעל הבית הפשוטה‬
‫מה שאין כן מושיט ומעביר‪ ,‬שהוא מרשות היחיד‬
‫לרשות היחיד‪.‬‬ ‫לחוץ‪ ,‬ומניח ברשות הרבים‪ .‬והאחד‪ ,‬כשפושט ידו‬
‫הכנסה ‪ -‬כשעקר העני חפץ מרשות הרבים‪ ,‬והכניסו‬
‫לפנים‪ ,‬ובעל הבית נותן לתוך ידו‪ ,‬והוא חוזר‬
‫וזריקה גם כן אינה דומה להוצאה‪ ,‬שהוצאה היא‬ ‫לפנים‪ ,‬ובא בעל הבית ונטל אותו‪ ,‬והניחו‪ ,‬שהעני עשה‬
‫ומוציא ידו‪ ,‬ומניח ברשות הרבים‪.‬‬
‫בהולכה ביד וזריקה היא באויר‪.‬‬ ‫את ההכנסה‪ ,‬אבל הוא פטור‪ ,‬כי לא עשה הנחה‪.‬‬

‫הוצאה ‪ -‬כשהכניס העני ידו לפנים‪ ,‬ובא בעל הבית‬ ‫אולם שני אופנים אלו לא נמנו במשנתנו‪ ,‬כי לא‬
‫ונתן לתוכה חפץ‪ ,‬והוציאו העני לחוץ‪ ,‬והניחו‪ ,‬שהעני‬ ‫מנה התנא בפטורים שיש בהם איסור‪ ,‬אלא‬
‫פטור ומותר‬
‫עשה את ההוצאה‪ ,‬אבל הוא פטור‪ ,‬כי לא עשה עקירה‪.‬‬ ‫עקירות שיכולות לבוא לידי חיוב גמור‪ ,‬שהעוקר‬
‫נתבאר‪ ,‬שכשבעל הבית הגביה חפץ בתוך הבית‪ ,‬ובא‬ ‫יבוא גם להניח אבל‪ ,‬הנחות בלבד‪ ,‬שלעולם לא‬
‫העני ונטל את החפץ מידו של בעל הבית‪ ,‬והוציא לחוץ‬ ‫ויש עוד שני אופנים‪ ,‬שבהם העני פטור אבל אסור‪.‬‬
‫יבואו לידי חיוב גמור‪ ,‬לא מנה אותם התנא‪.‬‬
‫והניח בחוץ‪ ,‬העני שעשה עקירה והנחה חייב‪ ,‬ובעל‬ ‫הכנסה ‪ -‬כשאחז העני בידו חפץ‪ ,‬ונתן אותו לתוך ידו‬

‫‪4‬‬
 ‫מסכת שבת דף ג‬

‫פטור‪ ,‬כי אין לחייבו על שחבירו גומר את המלאכה‪.‬‬ ‫ובמקום צער כזה התירו אף לכתחילה‪.‬‬ ‫הבית שלא עשה לא עקירה ולא הנחה פטור ומותר‪.‬‬

‫וביארו רבי וכן בני חבורה‪ ,‬שהסיבה לכך‬ ‫ובאמת‪ ,‬אף ששמואל ביאר את המשנה הזו כדעת רבי‬ ‫ומבואר בתוס' שאם היה אותו עני ישראל‪ ,‬אף על פי‬
‫ששניהם פטורים‪ ,‬כי נאמר בעניין חיוב חטאת‪,‬‬ ‫שמעון‪ ,‬שמואל עצמו אינו סובר כרבי שמעון‪ ,‬ולדעתו‬ ‫שלא עשה בעל הבית לא עקירה ולא הנחה‪ ,‬מכל מקום‬
‫"וְ ִּאם ֶנפֶׁש ַא ַחת ֶתחֱ טָּׁ א בִּ ְׁש ָּׁגגָּׁה מֵ עַ ם הָ ָא ֶׁרץ בַ עֲׂש ָתּה‬ ‫העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב‪ ,‬אבל‬ ‫מאחר שהוא הגביה את החפץ‪ ,‬וקירב אותו לידו של‬
‫ַא ַחת ִּמ ִּמ ְצֹות ה' אֲ ֶׁשר לא ֵּתעָּׁ שֶ ינָּׁה וְ אָּׁ ׁשֵּ ם" (ויקרא ד'‬ ‫ההלכה כרבי שמעון‪ ,‬כי רבא פוסק כמותו‪.‬‬ ‫העני‪ ,‬שעוקר החפץ מתוכה‪ ,‬הדבר אסור משום "ולפני‬
‫עור לא תתן מכשול"‪.‬‬
‫כ"ז)‪ ,‬ללמד‪ ,‬שדווקא העושה את כל המלאכה‬ ‫ג‪ .‬מפיס מורסא‪.‬‬
‫לבדו‪ ,‬חייב‪ ,‬אבל כששנים עשו יחד מלאכה‬ ‫ואפילו אם היה החפץ במקום שהעני היה יכול ליטלו‬
‫משנה היא במסכת עדויות‪ ,‬ומובאת לקמן בדף ק"ז‪,‬‬
‫שלימה‪ ,‬על ידי שכל אחד עשה מקצתה‪ ,‬שניהם‬ ‫בעצמו‪ ,‬שהמקרבו אליו אינו עובר באיסור "ולפני עור‬
‫המפיס מורסא בשבת [=מבקע כויה] ‪ ...‬אם להוציא‬
‫פטורים‪.‬‬ ‫לא תתן מכשול"‪ ,‬מכל מקום איסור דרבנן יש בדבר‪,‬‬
‫ממנה לחה‪ ,‬פטור‪.‬‬
‫כי חייב אדם להפריש את חבירו מאיסור‪ ,‬וכל שכן‬
‫וכתבו התוס' שאמנם פשט הכתוב "בעשותה" הולך על‬ ‫ולדעת שמואל הוא פטור ומותר‪ .‬וביארו התוס'‪,‬‬ ‫שאסור לסייע לו במעשה עבירה שלו‪.‬‬
‫הנפש‪ ,‬כלומר נפש אחת שעשתה את הדבר ואפילו אינו‬ ‫שהדבר מותר אף כשאין חשש של פיקוח נפש‪ ,‬כי זו‬
‫דבר שלם‪ .‬אבל הש"ס דורש את הכתוב "בעשותה" על‬ ‫והאופן שבו בעל הבית פטור ומותר הוא כשהעני נוכרי‬
‫מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬ומשנה זו היא כדעת רבי‬
‫המלאכה‪ ,‬כלומר נפש שעשתה אותה‪ ,‬את כל המלאכה‪.‬‬ ‫וגם החפץ של נכרי‪.‬‬
‫שמעון‪ ,‬האומר‪ ,‬שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה‬
‫והקשו התוס'‪ ,‬הלא בפרק המצניע (בדף צ"ג) משמע‪,‬‬ ‫פטור‪ ,‬ובמקום צער כזה אף התירו לכתחילה‪.‬‬
‫שעניין זה למד מהכתוב "נפש"‪ ,‬או מהכתוב "אחת"‪.‬‬ ‫ובאמת‪ ,‬אף ששמואל ביאר את המשנה הזו כדעת רבי‬ ‫דף ג‬
‫שמעון‪ ,‬שמואל עצמו אינו סובר כרבי שמעון‪ ,‬ולדעתו‪,‬‬
‫העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬חייב‪ ,‬אבל‬
‫מה שהאדם נושא ברשות שנמצא‬
‫ההלכה כרבי שמעון‪ ,‬כי רבא פוסק כמותו‪.‬‬
‫בה נחשב כמונח באותה רשות‬ ‫כל מקום ששנו חכמים במסכת שבת "פטור"‬
‫וכל האמור עד עתה‪ ,‬הוא בדבר שבמעשה‪ ,‬כלומר‬
‫כבר נתבאר‪ ,‬שאין אדם מתחייב משום הוצאה או‬ ‫לדברי שמואל‪ ,‬כמעט בכל מקום ששנו חכמים‬
‫כשאמרו חכמים על העושה איזה מעשה שהוא‬
‫הכנסה‪ ,‬עד שיעקור את החפץ מרשות זו שהיה‬ ‫במסכת שבת‪ ,‬על העושה איזה מעשה‪ ,‬שהוא‬
‫פטור‪ ,‬הרי זה פטור אבל אסור‪.‬‬
‫מונח בה‪ ,‬ויניחנו ברשות זו‪.‬‬ ‫פטור‪ ,‬הכוונה לכך שהוא פטור מחטאת‪ ,‬כי אין‬
‫אולם בדברים שאין בהם מעשה‪ ,‬כשאמרו‬ ‫במעשה איסור תורה‪ ,‬אבל מדברי חכמים‬
‫וכשמתחילה היה החפץ מונח על גבי קרקע‬ ‫המעשה אסור [=כל פטורי דשבת פטור אבל אסור]‪.‬‬
‫חכמים "פטור"‪ ,‬פעמים הרבה הדבר מותר‬
‫הרשות הראשונה‪ ,‬והגביהו אותו‪ ,‬והוציאו אותו‬
‫לגמרי‪ ,‬כגון כשעני נטל חפץ מתוך ידו של בעל‬
‫משם‪ ,‬דין פשוט הוא שיש כאן עקירה מאותה‬ ‫ואין יוצאים מכלל זה‪ ,‬אלא שלושה מקומות‪,‬‬
‫הבית‪ ,‬והוציאו לחוץ והניחו ברשות הרבים‪ ,‬העני‬
‫רשות‪ ,‬כי מתחילה היה החפץ מונח בה‪ ,‬ועתה‬ ‫שאמרו חכמים על מעשה מסוים‪ ,‬שהעושה אותו‬
‫חייב‪ ,‬שעשה עקירה והנחה‪ ,‬ובעל הבית פטור‪,‬‬
‫אינו מונח בה‪.‬‬ ‫פטור‪ ,‬והכוונה שהוא פטור לגמרי ומותר לעשות‬
‫ומותר לגמרי‪ ,‬שלא עשה שום מעשה‪.‬‬
‫את המעשה‪ .‬ואלו הם‪:‬‬
‫ומבואר בגמרא‪ ,‬שלא רק דבר שמונח על גבי‬ ‫ואומר רבינו תם‪ ,‬שגם בדברים שבמעשה‪ ,‬יש עוד‬
‫קרקע ממש נחשב כמונח באותה רשות‪ ,‬אלא גם‬ ‫א‪ .‬צידת צבי‪.‬‬
‫דברים שנאמר בהם "פטור"‪ ,‬והם מותרים לכתחילה‪,‬‬
‫כל מה שאדם נושא עליו באותה רשות שהוא‬ ‫כגון מכבה את הנר לצורך חולה שיש בו סכנה‪.‬‬ ‫משנה היא בדף ק"ו‪ ,‬צבי שנכנס לבית ‪ ...‬ישב האחד על‬
‫עומד בה‪ ,‬נחשב כמונח באותה רשות‪.‬‬ ‫והסיבה לכך שהדבר מותר‪ ,‬כי אין לך דבר שאינו עומד‬ ‫הפתח‪ ,‬וסתם בגופו את הפתח‪ ,‬ובכך ניצוד הצבי בבית‪,‬‬
‫בפני פיקוח נפש‪ .‬ולא מנה שמואל עניין זה‪ ,‬כי פשוט‬ ‫ובא שני וישב לפני ראשון‪ ,‬וגם הוא סותם את הפתח‪,‬‬
‫ולדעת רוב החכמים‪ ,‬דין זה אמור בתנאי שהוא עצמו‬
‫הוא‪ ,‬כמו דברים שאין בהם מעשה‪ ,‬ולא הוצרך שמואל‬ ‫אף על פי שעמד הראשון והלך לו‪ ,‬ונמצא שעתה הצבי‬
‫עומד במקום אחד במנוחה‪ ,‬אבל כשהוא מהלך בתוך‬
‫למנות אלא דברים שלא היו פשוטים‪ ,‬שהם מותרים‬ ‫שמור רק על ידי השני‪ ,‬הראשון חייב‪ ,‬משום מלאכת‬
‫אותה רשות‪ ,‬אין מה שעליו נחשב כמונח‪ .‬ובדף ו'‬
‫לכתחילה‪.‬‬ ‫צידה‪ ,‬והשני פטור‪.‬‬
‫יתבאר בעזה"י שיש בזה מחלוקת תנאים‪ ,‬ולדעת בן‬
‫עזאי אף המהלך נחשב כעומד‪.‬‬ ‫ור"י אמר בשם רבינו אברהם‪ ,‬ששמואל מנה רק‬ ‫ולדעת שמואל‪ ,‬השני פטור ומותר‪ ,‬כי הוא לא צד צבי‪,‬‬
‫דברים השנויים במשנה‪ ,‬אבל בברייתא יש דברים‬ ‫אלא שמר על צבי שכבר היה נצוד‪ ,‬ואין איסור לשמור‬
‫ולכן כשהיו עליו חפצים מבעוד יום‪ ,‬שלא הגביה‬
‫נוספים‪ ,‬שנאמר בהם "פטור"‪ ,‬והם מותרים‬ ‫על צבי שלא יברח‪ ,‬ורק לצוד אותו אסור‪.‬‬
‫אותם מקרקע אותה רשות בשבת אלא מערב‬ ‫לכתחילה‪ ,‬כגון יציאת אשה בכובלת ובצלוחית של‬
‫שבת‪ ,‬וכן כשחבירו הניח עליו חפצים בשבת‪ ,‬ולא‬ ‫ב‪ .‬צידת נחש‪.‬‬
‫פלייטון‪ ,‬כדעת רבי אליעזר‪.‬‬
‫הוא הגביהם מאותה רשות‪ ,‬מאחר שהחפצים‬ ‫משנה היא במסכת עדויות‪ ,‬ומובאת לקמן בדף ק"ז‪,‬‬
‫עליו‪ ,‬הרי הם כמונחים באותה רשות‪ ,‬ומעתה‪,‬‬ ‫הצד נחש בשבת‪ ,‬אם מתעסק בו שלא ישכנו‪ ,‬הרי זה‬
‫אם יצא יחד איתם לרשות אחרת‪ ,‬הרי הוא‬ ‫מנין שזה עוקר וזה מניח שניהם פטורים‬ ‫פטור‪.‬‬
‫כעוקר אותם מרשות אחת‪ ,‬וכשנעמד ברשות‬ ‫נתבאר‪ ,‬שכששנים עשו מלאכת הוצאה או‬ ‫ולדעת שמואל הוא פטור ומותר‪ .‬וביארו התוס'‪,‬‬
‫האחרת‪ ,‬הרי הוא כמניח אותם ברשות השניה‪,‬‬ ‫הכנסה‪ ,‬על ידי שהאחד עקר מרשות זו והאחד‬ ‫שהדבר מותר אף כשאין חשש של פיקוח נפש‪ ,‬כגון‬
‫ויש כאן עקירה מרשות אחת והנחה ברשות שניה‬ ‫הניח ברשות זו‪ ,‬שניהם פטורים‪ ,‬אף על פי‬ ‫שיכול להציל עצמו באופן אחר‪ .‬והסיבה שבכל זאת‬
‫להתחייב עליה‪.‬‬ ‫מותר לצוד אותו‪ ,‬כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה‪,‬‬
‫שנעשית מלאכה שלמה‪.‬‬
‫שאינו צריך את הנחש לצוד אותו‪ ,‬אלא שלא יהיה‬
‫ומכל מקום‪ ,‬כל זה כשהחפצים מונחים עליו‬ ‫וכתבו התוס'‪ ,‬שמסברא היה מקום לחייב את השני‪,‬‬ ‫הנחש מזיק אותו‪ .‬ומשנה זו היא כדעת רבי שמעון‪,‬‬
‫באותה רשות שהוא עומד בה‪ ,‬אבל כשמוציא את‬ ‫שגמר את המלאכה‪ ,‬אבל הראשון דין פשוט שהוא‬ ‫האומר‪ ,‬שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור‪,‬‬

‫‪5‬‬
 ‫מסכת שבת דף ג‬

‫פירות‪ ,‬והוציאה לחוץ‪ ,‬אסור להחזירה‪.‬‬
‫ולדעת ברייתא אחת – מי שהיתה ידו מלאה‬
‫פירות‪ ,‬והוציאה לחוץ מותר להחזירה‪.‬‬
‫לטלטל ממנו לאחת מהרשויות‪ ,‬ועשו אותו‬
‫ונאמרו כמה אופנים לבאר דברי התנאים הללו‪.‬‬
‫ביאור א‪ .‬נחלקו אם ידו הפשוטה לחוץ נידונית‬
‫ויש מקום שלא גזרו עליו‪ ,‬ונקרא מקום פטור‪,‬‬
‫ככרמלית‪.‬‬
‫מתחילה אמרו‪ ,‬שבדבר זה נחלקו שתי‬
‫הברייתות‪.‬‬
‫לדעת הברייתא הראשונה‪ ,‬ידו של אדם‬
‫הפשוטה לחוץ‪ ,‬החשיבו אותה חכמים‬
‫ככרמלית‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כשיש בה איזה חפץ‪ ,‬אסור‬
‫להכניסה לרשותו‪ ,‬כי בכך נמצא מטלטל‬
‫מכרמלית לרשותו‪.‬‬
‫ולדעת הברייתא השניה‪ ,‬ידו של אדם הפשוטה‬
‫לחוץ‪ ,‬לא החשיבו אותה חכמים ככרמלית‪ ,‬אלא‬
‫כמקום פטור‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כשיש בה איזה חפץ‪ ,‬מותר‬
‫להכניסה לרשותו‪.‬‬
‫שהרי נתבאר‪ ,‬שכשבעל הבית הוציא ידו עם חפץ‬
‫ביאור ב‪ .‬לדברי הכל‪ ,‬ידו הפשוטה לחוץ נידונית‬
‫ככרמלית‪ ,‬ויש חילוק בין למטה מעשרה‬
‫ללמעלה מעשרה‪.‬‬
‫שוב אמרו שלדברי הכל‪ ,‬אדם העומד ברשות‬
‫היחיד וידו פשוטה לרשות הרבים‪ ,‬החשיבו‬
‫אותה חכמים ככרמלית‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כשיש בה איזה‬
‫הרבים‪ ,‬הרי שמה שבתוך היד של העני הפשוטה‬
‫חפץ‪ ,‬אסור להכניסה לרשותו‪ ,‬כי בכך נמצא‬
‫מטלטל מכרמלית לרשותו‪ .‬וזה הדין האמור‬
‫בברייתא הראשונה‪.‬‬
‫ונסתפק אביי‪ ,‬האם מאחר שהמונח בידו‬
‫אכן כל זה כשידו פשוטה לרשות הרבים למטה‬
‫מעשרה טפחים‪ .‬אבל כשידו פשוטה לרשות‬
‫הרבים למעלה מעשרה טפחים‪ ,‬מאחר שכל‬
‫למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים הוא מקום‬
‫פטור‪[ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י]‪ ,‬ידו הפשוטה לשם‬
‫אינה חמורה יותר‪ ,‬וגם היא נידונית כמקום‬
‫פטור‪ ,‬ומותר להחזירה לרשותו‪ ,‬עם כל מה‬
‫שבתוכה‪ .‬וזה הדין האמור בברייתא השניה‪.‬‬
‫מותר הוא להזיז את ידו עם מה שבתוכה כשהיא בחוץ‪,‬‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬שהחידוש הוא‪ ,‬שאפילו הוציא את ידו‬
‫למטה מעשרה טפחים‪ ,‬מותר להגביהה ברשות הרבים‬
‫למעלה מעשרה טפחים‪ ,‬ולהחזירה‪ ,‬ולא קנסו אותו‪,‬‬
‫על שמתחילה הוציא את ידו למטה מעשרה טפחים‪.‬‬
‫ביאור ג‪ .‬לדברי הכל‪ ,‬ידו הפשוטה לחוץ אינה‬
‫נידונית ככרמלית‪ ,‬ויש חילוק בין פשט ידו‬
‫מהרשויות הללו‪ ,‬וכן מהן לתוכו‪.‬‬ ‫ידו לרשות אחרת‪ ,‬ויש בידו חפצים‪ ,‬אינם‬
‫נחשבים כמונחים ברשות האחרת‪.‬‬
‫אבל חכמים גזרו על מקום הדומה קצת לרשות‬
‫היחיד וקצת לרשות הרבים‪ ,‬שיהיה אסור‬ ‫שכן מבואר במשנתנו‪ ,‬שבעל הבית העוקר חפץ‬
‫מהבית‪ ,‬ומוציאו בידו לחוץ‪ ,‬אינו חייב על‬
‫כרשות בפני עצמה‪ ,‬והיא קרויה כרמלית‪.‬‬ ‫ההוצאה הזו‪ ,‬אלא אם כן יתן את החפץ בתוך ידו‬
‫של העני בחוץ‪ ,‬אבל כל זמן שהחפץ ביד בעל הבית‬
‫בחוץ‪ ,‬אין כאן הנחה להתחייב עליה‪.‬‬
‫שמותר לטלטל ממנו לאחת מכל הרשויות‪.‬‬
‫‪ -‬לכאורה‪ ,‬לפי גרסת רש"י‪ ,‬החילוק בין חפץ המונח‬
‫ובעזה"י בדף ו' יתבארו עניינים אלו‪.‬‬
‫על גופו‪ ,‬לבין חפץ המונח על ידו‪ ,‬הוא‪ ,‬שגופו מונח על‬
‫גבי קרקע‪ ,‬ולכן גם מה שעל גופו נחשב כמונח על גבי‬
‫הנתון בידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת‬ ‫קרקע‪ ,‬אבל ידו אינה מונחת על גבי קרקע‪ ,‬ולכן גם מה‬
‫שעליה אינו נחשב כמונח על גבי קרקע‪.‬‬
‫כבר למדנו‪ ,‬שמה שנתון בידו של אדם הפשוטה‬
‫ולפי זה משמע‪ ,‬שאפילו כשידו באותה רשות שהוא‬
‫לרשות אחרת‪ ,‬אינו נחשב כמונח ברשות‬
‫נמצא בה‪ ,‬מה שנתון בה אינו נחשב כמונח באותה‬
‫האחרת‪.‬‬
‫רשות‪ ,‬כי היא אינה מונחת על גבי קרקע‪ ,‬וזה לא יתכן‪.‬‬
‫ואמר אביי‪ ,‬שכמו כן‪ ,‬מה שנתון בידו של אדם‬
‫‪ -‬ולפיכך גרס ר"י‪ ,‬שהחילוק הוא‪ ,‬בין חפץ המונח עליו‬
‫הפשוטה לרשות אחרת‪ ,‬אינו נחשב כמונח‬ ‫באותה רשות שהוא עומד‪ ,‬לבין חפץ המונח בידו‬
‫ברשות שהוא עצמו עומד בה‪.‬‬ ‫הפשוטה לרשות אחרת‪ ,‬שגופו מונח בקרקע אותה‬
‫רשות שהוא נמצא‪ ,‬ולכן גם מה שעל גופו נחשב כמונח‬
‫באותה רשות‪ ,‬אבל ידו אינה מונחת באותה רשות‬
‫בתוכה‪ ,‬ובא העני ונטל מתוכה‪ ,‬אינו נחשב כעוקר‬
‫שהיא נמצאת‪ ,‬שהרי היא נגררת אחר גופו שברשות‬
‫מרשות היחיד‪ ,‬הרי שמה שבתוך היד של בעל‬
‫אחרת‪ ,‬ולכן גם מה שבתוכה אינו נחשב כמונח באותה‬
‫הבית הפשוטה לחוץ‪ ,‬אינו נחשב כמונח בפנים‪,‬‬ ‫רשות שהיא נמצאת בה‪.‬‬
‫במקום עמידתו‪.‬‬
‫וכן כשהעני הכניס ידו עם חפץ בתוכה‪ ,‬ובא בעל‬
‫כי קאי רבי בהא מסכתא לא‬
‫הבית ונטל מתוכה‪ ,‬אינו נחשב כעוקר מרשות‬
‫תשייליה במסכתא אחריתי‬
‫לפנים‪ ,‬אינו נחשב כמונח בחוץ במקום עמידתו‪.‬‬ ‫רב שאל מרבי שאלה בהלכות שבת‪ ,‬וענה לו רבי‬
‫כהלכה‪.‬‬
‫הפשוטה לחוץ‪ ,‬נחשב כמי שנמצא מחוץ לרשות‬ ‫וכשרבי חייא שמע זאת‪ ,‬אמר לרב‪ ,‬בר פחתי [=בן‬
‫שעומד בה‪ ,‬מעתה אסרו‪ 2‬חכמים להחזיר את ידו‬ ‫גדולים]‪ ,‬וכי לא אמרתי לך‪ ,‬שכשרבי עומד‬
‫לרשותו ‪[ ,‬שגזרו על המונח בידו מחוץ לרשותו‪,‬‬ ‫במסכת אחת‪ ,‬אל תשאל אותו במסכת אחרת‪ ,‬כי‬
‫שיחשב כמונח בכרמלית]‪ ,‬ועליו להחזיק ידו‬ ‫יש לחוש‪ ,‬מאחר שאין לבו בה בשעה זו‪ ,‬שמא לא‬
‫פשוטה לחוץ עד שתחשך‪ ,‬או שלא אסרו את‬ ‫יכוון להלכה‪ ,‬ונמצא מתבייש‪.1‬‬
‫הדבר‪ ,‬והרי זה מותר להחזיר ידו לפנים‪.‬‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬שדווקא באופן הזה נסתפק אביי‪ ,‬אבל‬
‫כרמלית ומקום פטור‬
‫שמותר לאדם הנמצא ברשות היחיד‪ ,‬להוציא ידו‪,‬‬ ‫כבר נתבאר‪ ,‬ששתי רשויות נאמרו לעניין שבת‪,‬‬
‫ולטלטל חפצים שברשות הרבים [בתוך ארבע אמות]‪,‬‬ ‫שהמטלטל איזה דבר מזו לזו‪ ,‬חייב‪ ,‬והן רשות‬
‫וכל שכן שמותר להוציא ידו‪ ,‬ולטלטל חפצים שהם‬
‫היחיד ורשות הרבים‪.‬‬
‫בכרמלית‪.‬‬
‫ומן התורה‪ ,‬כל מקום שאינו לא רשות היחיד‬
‫ומצינו שתי ברייתות שנשנו בעניין זה‪.‬‬
‫[=אינו מוקף מחיצות] ולא רשות הרבים [=שאינו‬
‫לדעת ברייתא אחת – מי שהיתה ידו מלאה‬ ‫מקום הילוך לרבים]‪ ,‬מותר לטלטל ממנו לאחת‬

‫‪ 1‬ובדף קי"ד‪ ,‬אמר רבי יוחנן‪ ,‬איזהו תלמיד חכם‪ ,‬כל ששואלים אותו הלכה בכל מקום ואומרה‪ ,‬למאי נפקא מינה‪ ,‬למנוייה פרנס על הציבור‪ ,‬אי בחדא מסכתא‪ ,‬באתריה‪ ,‬אי בכוליה תנויה‪ ,‬בריש‬
‫מתיבתא‪ .‬ופירש רש"י‪ ,‬ואם בכולי תנויה‪ ,‬דקאי בהא מסכת‪ ,‬ומהדר במסכת אחריתי‪ .‬ע"כ‪ .‬הרי מבואר‪ ,‬שאין להיות ראש ישיבה‪ ,‬אלא מי שיש בו מידה זו ששואלים אותו הלכה בכל מסכת שהיא‬
‫ויודע להשיב‪ ,‬ומאחר שרבי היה ראש ישיבה‪ ,‬היתה צריכה להיות בו מידה זו‪ .‬ויל"ע אם רבי יוחנן נחלק על רבי חייא בדבר זה‪ .‬או שהכל מודים שצריך שתהא ברבי מידה זו‪ ,‬אבל אין ראוי לדקדק‬
‫אחריו‪ ,‬שמא יתבייש‪.‬‬
‫‪ 2‬נראה לר"י דגרס אסרו ולא גרס קנסו‪ ,‬דלקמן בסמוך‪ ,‬כי מוקמא דלאו ככרמלית דמיא‪ ,‬אמרינן דאסור להחזירה משום קנס‪ .‬ושמא הא דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא‪ ,‬ונפקא מינה דאסור‬
‫אף בשוגג מבעוד יום‪.‬‬

‫‪6‬‬
 ‫מסכת שבת דף ד‬

‫אפיה ורדיה‬ ‫בשבת מחוץ לרשותו‪ ,‬ובידו חפץ‪ ,‬מאחר שהדבר‬ ‫מבעוד יום‪ ,‬לבין פשט ידו משחשיכה‪.‬‬
‫דומה למוציא חפץ מרשות לרשות‪ ,‬קנסו אותו‬
‫האפיה היא מהמלאכות האסורות בשבת‬ ‫שוב אמרו‪ ,‬שלדברי הכל‪ ,‬אדם העומד ברשות‬
‫חכמים‪ ,‬שלא יחזיר את ידו לתוך רשותו עד‬
‫מהתורה‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬הנותן בצק בתנור‪ ,‬כשהבצק‬ ‫היחיד וידו פשוטה לרשות הרבים‪ ,‬לא החשיבו‬
‫מוצאי שבת‪.‬‬
‫יהיה אפוי מתחייב הנותן [חטאת‪ ,‬או כרת‪ ,‬או‬ ‫אותה חכמים ככרמלית‪.‬‬
‫סקילה] משום אופה [=מבשל]‪.‬‬ ‫לדעת הברייתא הראשונה‪ ,‬כן הדין‪ ,‬בין כשפשט‬
‫ואף על פי כן‪ ,‬מאחר שכשהיא פשוטה לחוץ היא‬
‫ידו במזיד‪ ,‬ובין כשפשט ידו בשוגג‪ ,‬כי קנסו גם‬
‫ורדיית הפת מן התנור אינה מלאכה האסורה‬ ‫נחשבת כמי שאינה ברשותו‪ ,‬אם הוציא ידו‬
‫את השוגג משום המזיד‪ .‬שאם היו קונסים רק‬
‫בשבת מן התורה‪ ,‬אבל חכמים אסרו את הדבר‪.‬‬ ‫בשבת מחוץ לרשותו‪ ,‬ובידו חפץ‪ ,‬מאחר שהדבר‬
‫את המזיד‪ ,‬הכל היו אומרים שוגגים אנו‪ ,‬ולא‬
‫דומה למוציא חפץ מרשות לרשות‪ ,‬קנסו אותו‬
‫היה הקנס מועיל‪.‬‬
‫חכמים‪ ,‬שלא יחזיר את ידו לתוך רשותו עד‬
‫הדביק פת בתנור בשוגג‬ ‫ולדעת הברייתא השניה‪ ,‬רק את הפושט ידו‬ ‫מוצאי שבת‪ .‬וזה הדין האמור בברייתא‬
‫ונזכר שאסור קודם שנאפית‬ ‫במזיד קנסו‪ ,‬שלא יחזיר אותה‪ ,‬אבל אם עשה‬ ‫הראשונה‪.‬‬
‫שכח שהיום שבת או שכח שהאפיה אסורה‪,‬‬ ‫זאת בשוגג‪ ,‬לא קנסו אותו ומותר להחזירה‪.‬‬
‫אבל כשקודם השבת כבר היתה ידו פשוטה‬
‫והדביק פת בתנור בשבת כדי שתאפה‪ ,‬וקודם‬ ‫ביאור ו‪ .‬לדברי הכל‪ ,‬ידו הפשוטה לחוץ אינה‬ ‫לחוץ עם חפץ בתוכה‪ ,‬מאחר שלא עשה בשבת‬
‫שנאפית נזכר שהיום שבת או שאפיה אסורה‬ ‫נידונית ככרמלית‪ ,‬ויש חילוק בין להחזיר לאותה‬ ‫מעשה הנראה כהוצאה‪ ,‬לא קנסו אותו חכמים‬
‫בשבת‪.‬‬ ‫חצר‪ ,‬ובין להחזיר לחצר אחרת‪.‬‬ ‫להחזיק ידו בחוץ‪ ,‬ומותר להחזירה‪ .‬וזה הדין‬
‫דין פשוט הוא‪ ,‬שלא יתירו לו לרדות את הפת‬ ‫האמור בברייתא השניה‪.‬‬
‫שוב אמרו‪ ,‬שלדברי הכל‪ ,‬אדם העומד ברשות‬
‫קודם שיגמר חטאו באפית הפת‪.‬‬ ‫היחיד וידו פשוטה לרשות הרבים‪ ,‬לא החשיבו‬ ‫ביאור ד‪ .‬לדברי הכל‪ ,‬ידו הפשוטה לחוץ אינה‬
‫כי כלל בידינו‪ ,‬שאין אדם מתחייב חטאת אלא‬ ‫אותה חכמים ככרמלית‪.‬‬ ‫נידונית ככרמלית‪ ,‬ויש חילוק בין פשט ידו‬
‫אם כן היתה כל המלאכה בשגגה‪ ,‬כלומר שלא‬ ‫בשוגג‪ ,‬לבין פשט ידו במזיד‪.‬‬
‫ולכן אם פשט ידו לחוץ ובידו חפץ‪ ,‬מותר להחזיר‬
‫נודע לו שהדבר אסור עד שנגמרה המלאכה‪ ,‬אבל‬ ‫את ידו לפנים‪ .‬וזה הדין האמור בברייתא השניה‪.‬‬ ‫שוב אמרו‪ ,‬שלדברי הכל‪ ,‬אדם העומד ברשות‬
‫באופן הזה‪ ,‬שנודע לו האיסור קודם גמר האפיה‪,‬‬ ‫היחיד וידו פשוטה לרשות הרבים‪ ,‬לא החשיבו‬
‫אין כאן שגגה עד גמר המלאכה‪ ,‬ופטור מלהביא‬ ‫דף ד‬ ‫אותה חכמים ככרמלית‪.‬‬
‫חטאת‪.‬‬
‫אבל להעביר את החפץ לרשות אחרת‪[ ,‬אפילו‬ ‫ואף על פי כן‪ ,‬מאחר שכשהיא פשוטה לחוץ היא‬
‫ואם כן אין צורך להתיר לו איסור דרבנן של‬ ‫היא רשות היחיד אחרת שכנגדה‪ ,‬או רשות היחיד‬ ‫נחשבת כמי שאינה ברשותו‪ ,‬אם הוציא ידו‬
‫רדיית הפת‪ ,‬כי לא ירויח בכך כלום‪ ,‬שכן גם אם‬ ‫שאצלה בלא הפסק רשות הרבים‪ ,‬שאין איסור‬ ‫בשבת מחוץ לרשותו‪ ,‬ובידו חפץ‪ ,‬מאחר שהדבר‬
‫לא ירדה את הפת והפת תאפה‪ ,‬הוא בכל מקרה‬ ‫תורה להעביר לה חפץ]‪ ,‬הדבר אסור מדברי‬ ‫דומה למוציא חפץ מרשות לרשות‪ ,‬קנסו אותו‬
‫אינו מתחייב חטאת‪.‬‬ ‫חכמים‪.‬‬ ‫חכמים‪ ,‬שלא יחזיר את ידו לתוך רשותו עד‬
‫ותוס' הקשו על כך‪ ,‬אף שבאמת מחטאת הוא פטור‪,‬‬ ‫והסיבה שאסרו חכמים את הדבר‪ ,‬כי אם היו‬ ‫מוצאי שבת‪ .‬וזה הדין האמור בברייתא‬
‫מכל מקום על ידי האפיה נמצא שעשה מעשה של‬ ‫מתירים לו לקיים רצונו‪ ,‬להוציא את החפץ‬ ‫הראשונה‪.‬‬
‫חילול שבת‪ ,‬ואם היו מתירים לו לרדות‪ ,‬היה ניצול‬ ‫מרשותו‪ ,‬יש לחוש שיבוא להוציאו אף לרשות‬ ‫וכל זה כשפשט ידו במזיד‪ ,‬אבל כשפשט ידו‬
‫מכך‪ ,‬ולמה דין פשוט הוא שלא יתירו לו את הדבר‪.‬‬
‫הרבים‪ ,‬ויעבור בכך על איסור של תורה‪ .‬וזה הדין‬ ‫בשוגג‪ ,‬אף על פי שעשה זאת בשבת‪ ,‬לא קנסו‬
‫האמור בברייתא הראשונה‪.‬‬ ‫אותו חכמים להחזיק ידו בחוץ‪ ,‬ומותר להחזירה‪.‬‬
‫הדביק פת בתנור בשוגג‬ ‫ואת הדינים הללו ביאר גם רב נחמן לרבא‪.‬‬ ‫וזה הדין האמור בברייתא השניה‪.‬‬

‫ולא נזכר שהדבר אסור‬
‫שכח שהיום שבת או שכח שהאפיה אסורה‪,‬‬
‫והדביק פת בתנור כדי שתאפה‪ ,‬ולא נזכר‬
‫שהדבר אסור‪ ,‬ועל ידי זה עומד הוא להתחייב‬
‫חטאת‪.‬‬
‫דין פשוט הוא‪ ,‬שאין היתר לאחרים לעבור על‬
‫איסור דרבנן של רדיית הפת‪ ,‬כדי להציל את‬
‫הנותן מחיוב חטאת‪.‬‬
‫לך טעמו של דבר‪ .‬ולא נתכוון לומר לו שבאמת יעשה‬
‫כי כלל בידינו‪ ,‬שאין אומרים לאדם‪ ,‬צא וחטא‬
‫אפילו איסור קל‪ ,‬כדי שלא יתחייב חברך עונש‬
‫חמור‪.‬‬
‫י"מ שגם במקום שחבירו לא פשע‪ ,‬אין לאחר לחטוא‬
‫כן נראה לכאורה‪ ,‬שאפילו הוציא ידו בשבת‪ ,‬אם עשה‬
‫זאת בשוגג‪ ,‬מותר להחזירה‪ .‬והתוס' פירשו‪ ,‬שכל זה‬
‫לכי תיכול עלה כורא דמילחא‬ ‫כשהוציא ידו מבעוד יום‪ ,‬כלומר כשהוציא ידו מבעוד‬
‫יום‪ ,‬אם עשה במזיד‪ ,‬אסור להחזיר‪ ,‬ואם שוגג‪ ,‬מותר‬
‫כשרבא שאל את רב נחמן‪ ,‬מה הסיבה‪ ,‬שהמוציא‬
‫להחזיר‪.‬‬
‫ידו מלאה בדברים‪ ,‬מותר להחזירה לרשותו‪,‬‬
‫ואסור להחזירה לרשות אחרת‪.‬‬ ‫ביאור ה‪ .‬לדברי הכל‪ ,‬ידו הפשוטה לחוץ אינה‬
‫נידונית ככרמלית‪ ,‬ונחלקו אם קנסו שוגג משום‬
‫ענה לו רב נחמן‪ ,‬לכי תיכול עלה כורא דמילחא‪.‬‬
‫מזיד‪.‬‬
‫‪ -‬י"מ שכך אמר לו‪ ,‬כשתמדוד לי כור של מלח‪ ,‬אומר‬
‫שוב אמרו‪ ,‬שלדברי הכל‪ ,‬אדם העומד ברשות‬
‫היחיד וידו פשוטה לרשות הרבים‪ ,‬לא החשיבו‬
‫כן‪ ,‬אלא בבדיחות אמר לו כך‪.‬‬
‫אותה חכמים ככרמלית‪.‬‬
‫‪ -‬וי"מ שכך אמר לו‪ ,‬כשתאכל כור של מלח‪ ,‬לא תוכל‬
‫להשוותם זו לזו‪.‬‬ ‫ואף על פי כן‪ ,‬מאחר שכשהיא פשוטה לחוץ היא‬
‫נחשבת כמי שאינה ברשותו‪ ,‬אם הוציא ידו‬

‫‪7‬‬
 ‫מסכת שבת דף ד‬

‫בין הערבים‪ ,‬מחוסר כפרה [=שצריך להביא קרבן‬ ‫במקום שבשעה שכשעובר על ההתראה עדיין לא נגמר‬ ‫להצילו מחטאו‪ .‬וי"מ שרק במקום זה שחבירו פשע‪,‬‬
‫לגמור טהרתו]‪ ,‬אם לא הספיק להביא קרבנו קודם‬ ‫המעשה שמחייב אותו‪ ,‬אבל כאן משעה שמדביק את‬ ‫שגרם לעצמו חטא‪ ,‬בכך ששגג והדביק פת בתנור‪ ,‬אין‬
‫תמיד של בין הערבים של ערב פסח‪ ,‬כהן מקריב עבורו‬ ‫הפת בתנור אינו צריך לעשות דבר נוסף בכדי לאפות‪.‬‬ ‫לאחר לחטוא להצילו מחטאו‪.‬‬
‫את כפרתו אחר התמיד‪ ,‬בשביל שיוכל לאכול פסח‬
‫וזו היא דעת רב ששת‪ ,‬שאין אומרים לאדם לחטוא כדי‬
‫לערב‪.‬‬
‫להציל את חבירו‪ .‬אמנם מתחילה רב שילא אמר‪,‬‬
‫הוכחה שאין להתיר איסור‬
‫וכן כהן שעלתה לו יבלת‪ ,‬הפוסלת אותו מעבודה‪,‬‬ ‫שבדבר זה נסתפק רב ביבי בר אביי‪ ,‬האם התירו‬
‫חבירו חותכה לו בשיניו בשבת‪ ,‬אף שעובר בכך‬ ‫קל כדי שלא יעבור איסור חמור‬ ‫לאחרים לרדות את הפת‪ ,‬כדי להציל את הנותן מחיוב‬
‫באיסור מדברי חכמים‪.‬‬ ‫לעיל בדף ג'‪ ,‬בעניין ידו של אדם הפשוטה לרשות‬ ‫חטאת‪ ,‬אולם נראה שדברי רב שילא נדחו מפני דברי‬
‫רב ששת‪.‬‬
‫אחרת‪ ,‬אמרו [באות ג']‪ ,‬שלדברי הכל‪ ,‬ידו של‬
‫אדם הפשוטה לחוץ אינה נידונית ככרמלית‪ ,‬ואף‬
‫הכל מודים חטא בשביל שיזכה חברך שלא פשע‬
‫על פי כן‪ ,‬מאחר שכשהיא פשוטה לחוץ היא‬
‫נתבאר‪ ,‬שיש מפרשים‪ ,‬שגם כשהחוטא לא פשע‬ ‫הדביק פת בתנור במזיד‬
‫נחשבת כמי שאינה ברשותו‪ ,‬אם הוציא ידו‬
‫בחטאו‪ ,‬אין אחרים צריכים לחטוא אפילו בחטא קל‬ ‫ידע שהיום שבת והאפיה אסורה בשבת ועבר‬
‫בשבת מחוץ לרשותו‪ ,‬ובידו חפץ‪ ,‬מאחר שהדבר‬
‫כדי להצילו‪.‬‬
‫דומה למוציא חפץ מרשות לרשות‪ ,‬קנסו אותו‬ ‫במזיד‪ ,‬והדביק פת בתנור‪ ,‬כדי שתאפה‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬יש אופנים‪ ,‬שגם לפירוש זה‪ ,‬אדם חוטא‬ ‫חכמים‪ ,‬שלא יחזיר את ידו לתוך רשותו עד‬ ‫‪ -‬לדברי רב אשי‪ ,‬בדבר זה הסתפק רב ביבי בר‬
‫באיסור קל‪ ,‬להציל את חבירו מאיסור חמור‪.‬‬
‫מוצאי שבת‪.‬‬ ‫אביי‪ ,‬האם התירו לחוטא הזה לרדות את הפת‬
‫א‪ .‬כשהחטא של חבירו בא על ידו‪.‬‬ ‫קודם שתאפה‪ ,‬כדי שבכך ינצל מאיסור סקילה‪.‬‬
‫ולכאורה מדברים אלו יש להביא ראיה‪ ,‬שאין‬
‫במסכת עירובין מבואר‪ ,‬שלדעת רבי‪ ,‬כשחבר אמר לעם‬ ‫להתיר לאדם איסור קל‪ ,‬אף שעלול לבוא בכך‬ ‫ואומר ריב"א‪ ,‬שאם לא התירו לו לרדותה‪ ,‬אינו‬
‫הארץ‪ ,‬שילקט לו תאנים משלו‪ ,‬ודאי עישר אותם אותו‬ ‫לידי איסור חמור‪ ,‬שהרי אסרו חכמים את האדם‬ ‫מתחייב סקילה‪ ,‬כי מניח מלרדות משום שהדבר‬
‫חבר‪ ,‬ואפילו ממקום אחר‪ ,‬כי אף שאסור לעשר שלא‬ ‫להחזיר את ידו לרשותו‪ ,‬ועליו להשאירה פשוטה‬ ‫אסור‪ .‬ואם כן‪ ,‬אם התירו לו לרדות‪ ,‬חייב לרדות‪ ,‬כדי‬
‫מן המוקף [=מן הסמוך]‪ ,‬נוח לו לחבר לעבור באיסור‬ ‫שלא יתחייב סקילה‪ .‬ואם לא התירו לו לרדות‪ ,‬הרי זה‬
‫לרשות הרבים עד מוצאי שבת‪ ,‬אף שיש לחוש‬
‫קל‪ ,‬לעשר שלא מן המוקף‪ ,‬ולא יחטא עם הארץ על ידו‬ ‫פטור מסקילה‪.‬‬
‫שלא יעמוד בכך‪ ,‬ועלול להפיל מידו לרשות‬
‫באיסור חמור של אכילת טבל‪.‬‬
‫הרבים‪ ,‬ונמצא עובר באיסור תורה‪.‬‬ ‫‪ -‬ולדברי רב אחא בריה דרבא [לפי גרסת הגמרא‬
‫ורבן שמעון בן גמליאל חולק על רבי ואומר שלעולם‬
‫‪ -‬לגרסת הגמרא לפנינו‪ ,‬למסקנה אין להביא‬ ‫לפנינו]‪ ,‬לא נסתפק בזה רב ביבי בר אביי‪ ,‬אלא‬
‫לא יחטא החבר אף באיסור קל גם אם על ידי זה יחטא‬
‫ראיה מדברים אלו לעניין נותן פת בתנור‪ ,‬לאסור‬ ‫היה פשוט לו‪ ,‬שהתירו לחוטא הזה לרדות את‬
‫חבירו באיסור חמור על ידו‪.‬‬
‫לו לרדות את הפת אף על פי שבכך יגיע לידי‬ ‫הפת קודם שתאפה‪ ,‬כדי שבכך ינצל מאיסור‬
‫ב‪ .‬לצורך מצווה רבה‪.‬‬
‫איסור חמור של אפיית הפת‪.‬‬ ‫סקילה‪[ .‬ויש גורסים שגם לדברי רב אחא בריה דרבא‬
‫במסכת גיטין מבואר‪ ,‬שמי שחציו עבד וחציו בן חורין‪,‬‬ ‫נסתפק בזה רב ביב בר אביי]‪.‬‬
‫שאינו יכול לשאת‪ ,‬לא שפחה ולא בת חורין‪ ,‬כופים את‬ ‫שהרי יש אופנים אחרים בביאור דין ידו של אדם‬
‫רבו לשחררו‪ ,‬אף שבכך עובר באיסור "לעולם בהם‬ ‫הפשוטה לרשות אחרת‪ ,‬ולפי שאר האופנים אין‬
‫תעבודו"‪ ,‬כדי שיזכה העבד‪ ,‬ויוכל לקיים מצווה רבה‬ ‫ראיה לדין נותן פת לתנור‪.‬‬ ‫חיוב סקילה על מלאכת אפיה‬
‫של פריה ורביה‪.‬‬ ‫נתבאר שמי שנתן פת בתנור בשבת כדי לאפות את‬
‫‪ -‬ור"י גורס‪ ,‬שניתן להביא ראיה מהדברים הללו‪ ,‬כי‬
‫ג‪ .‬לצורך מצווה של רבים‪.‬‬ ‫מאחר שראינו‪ ,‬שלסברת הלומדים‪ ,‬ניתן לגזור על‬ ‫הפת‪ ,‬יכול להינצל מחיוב סקילה‪ ,‬על ידי שירדה את‬
‫הפושט ידו לחוץ שלא יחזירנה‪ ,‬אף שיש לחוש שיפול‬ ‫הפת לפני שתאפה‪.‬‬
‫במסכת גיטין מבואר‪ ,‬שכשהיה חסר אחד להשלים‬
‫הדבר מידו‪ ,‬ונמצא בא לידי מלאכה גמורה‪ ,‬גם אם‬ ‫והנה‪ ,‬כלל בידינו שאין אדם מתחייב בשום עונש אלא‬
‫למניין תפילה בציבור רבי אליעזר שחרר את עבדו‪,‬‬
‫למעשה אין הדין כן‪ ,‬מכל מקום סברא זו לא נדחית‪,‬‬ ‫אם כן התרו בו תחילה לפני המעשה‪" ,‬דע לך שמעשה‬
‫שישלים לעשרה‪.‬‬
‫ואם כן אין להתיר דבר‪ ,‬מחשש שמא יבוא לאיסור‬ ‫זה אסור ואם תעשה אותו תתחייב בעונש האמור בו"‪.‬‬
‫וכן מבואר‪ ,‬שאותה חציה שפחה וחציה בת חורין‬ ‫גדול‪.‬‬ ‫וצריך שההתראה הזו תהיה התראת וודאי‪ ,‬כלומר‬
‫שנהגו בה מנהג הפקר‪ ,‬כפו את רבה לשחררה‪ ,‬כי היה‬
‫"דע לך שמעשה זה יגרום לך בוודאות את העונש‬
‫זה לצורך רבים‪ ,‬משום שהיתה מחזרת וממציאה‬
‫האמור בו"‪.‬‬
‫עצמה לזנות‪ ,‬ודומים לאנוסים‪.‬‬ ‫יש אומרים חטא בשביל שיזכה חברך שלא פשע‬
‫והקשו התוס'‪ ,‬אם כן‪ ,‬לעולם לא יתחייב אדם סקילה‬
‫נתבאר‪ ,‬שכשאחד שגג‪ ,‬והדביק פת בתנור‪ ,‬אין אומרים‬ ‫על אפייה‪ ,‬שכן מעשה של נתינת פת בתנור אינו מעשה‬
‫לאחרים לרדותה‪ ,‬ולעבור בכך על איסור דרבנן‪ ,‬כדי‬ ‫שבוודאי יחייב אותו את העונש האמור בו‪ ,‬שהרי‬
‫עקירה והנחה ממקום‬
‫להציל את הנותן מחיוב חטאת על איסור תורה של‬ ‫ייתכן שכוונתו היתה לרדות את הפת לפני שתאפה‪,‬‬
‫שיש בו ארבעה על ארבעה‬ ‫אפיה בשבת‪.‬‬ ‫ואם כן‪ ,‬אי אפשר שתקדם למעשה זו התראת וודאי‪,‬‬
‫נתבאר‪ ,‬שאין מלאכת הוצאה [ותולדותיה]‪ ,‬אלא‬ ‫וכבר נתבאר שיש מפרשים שכן הדין רק כשהחוטא‬ ‫וכיצד מתחייבים סקילה על מלאכת אפיה?‬
‫כשיעקר הדבר ממקומו הראשון‪ ,‬וינוח במקומו‬ ‫פשע‪ ,‬בזה אין לאחרים לחטוא כדי להצילו‪ ,‬אבל‬ ‫ותירץ ריב"א‪ ,‬כיון שהדביק את הפת בתנור תוך כדי‬
‫האחרון‪.‬‬ ‫כשהחוטא לא פשע‪ ,‬יש לאחרים לעבור באיסור קל‪,‬‬ ‫דבור של התראה‪ ,‬ובודאי תאפה אם לא ירדנה‪ ,‬אין זה‬
‫כדי להצילו מאיסור חמור‪.‬‬ ‫נחשב התראת ספק הוא‪ ,‬כי בוודאי לא היה בדעתו‬
‫ומבואר בסוגיה‪ ,‬שאין נחשבת עקירה‪ ,‬אלא‬
‫ולפירוש זה אף שאין להקריב קרבנות אחר תמיד של‬ ‫לרדות קודם אפייה‪ .‬ואין נחשב התראת ספק אלא‬
‫כשמתחילה היה מונח במקום חשוב‪ ,‬כלומר‬

‫‪8‬‬
 ‫מסכת שבת דף ד‬

‫דרך רשות הרבים‪ ,‬חייב [חטאת או כרת או סקילה]‪,‬‬ ‫לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו עבר בתוך‬ ‫מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים‪.‬‬
‫ואין חילוק בין למטה מעשרה לבין למעלה‬ ‫גובה עשרה טפחים‪ ,‬שעבר בתוך רשות הרבים‬
‫וכמו כן אין נחשבת הנחה‪ ,‬אלא על גבי מקום‬
‫מעשרה‪.‬‬ ‫ממש‪ ,‬מאחר שלא נח ברשות הרבים‪ ,‬אין כאן‬
‫חשוב‪ ,‬כלומר מקום שיש בו ארבעה טפחים על‬
‫הוצאה להתחייב בה‪ ,‬כי אין חיוב הוצאה אלא‬
‫והקשו התוס'‪ ,‬הרי על כרחך‪ ,‬זורק מרשות היחיד‬ ‫ארבעה טפחים‪.‬‬
‫לרשות היחיד דרך רשות הרבים לא היה במשכן‪ ,‬כי‬ ‫בעקירה מרשות זו והנחה ברשות זו‪ ,‬וכשדבר מה‬
‫עובר באויר רשות הרבים‪ ,‬בלא לנוח בה אינו‬ ‫‪ -‬וביאר רבינו תם‪ ,‬שהסיבה לכך‪ ,‬כי אין רגילות להניח‬
‫אם היה במשכן‪ ,‬לא צריך ללמוד זאת ממושיט‪ .‬וכיון‬
‫חפץ במקום שהוא פחות מארבעה טפחים‪ ,‬ואם כן‪ ,‬מן‬
‫שלא היה במשכן‪ ,‬איך אפשר ללמוד חיוב זורק מחיוב‬ ‫נחשב כאילו הונח בה [=קלוטה באויר הרשות לאו‬
‫הסתם כך היתה ההוצאה במשכן‪.‬‬
‫מושיט‪ ,‬הלא כבר נתבאר שבתולדה של מלאכת‬ ‫כמו שהונחה בה דמי]‪ .‬ולכן הזורק פטור‪.‬‬
‫הוצאה‪ ,‬שהיא מלאכה גרועה‪ ,‬אין לנו לחייב אלא‬ ‫‪ -‬ור"י ביאר‪ ,‬שהסיבה לכך‪ ,‬כי מלאכת הוצאה למדה‬
‫וכל זה כשהיתה הזריקה דרך רשות הרבים‬
‫דוקא אותם שהיו במשכן‪ .‬ותירצו התוס'‪ ,‬שרבי עקיבא‬ ‫מהכתוב‪ַ " ,‬אל יֵצֵ א ִאיש ִמ ְמקמֹו בַ יֹום ַה ְש ִּביעִּ י" (שמות‬
‫סבר‪ ,‬שזורק דומה יותר למושיט‪ ,‬מדמיון שאר תולדות‬ ‫בתוך גובה עשרה טפחים‪ ,‬אבל כשהיתה‬ ‫ט"ז כ"ט)‪ ,‬ואף שפשטות הכתוב היא על מקומו של‬
‫הוצאה להוצאה‪ ,‬ולכן ניתן ללמוד חיוב זורק מחיוב‬ ‫הזריקה דרך רשות הרבים למעלה מעשרה‬ ‫האדם‪ ,‬יש ללמוד ממנו גם על מקומו של חפץ‪ ,‬ואם כן‪,‬‬
‫מושיט‪.‬‬ ‫טפחים לדברי הכל הזורק פטור‪.‬‬ ‫אין הוצאה אלא כשהיה החפץ מתחילה במקום‬
‫חשוב‪ ,‬כלומר מקום שיש בו לפחות ארבעה טפחים על‬
‫ולדעת חכמים‪ ,‬אין ללמוד‪ ,‬שכשם שמושיט חייב‪,‬‬ ‫כי אפילו אם יש להחשיב את הדבר הזה כמו‬
‫ארבעה טפחים‪.‬‬
‫משום שנחשב כתולדה של מלאכת הוצאה‪ ,‬כך גם‬ ‫שהונח באויר שעבר בו‪ ,‬הרי למעלה מעשרה‬
‫זורק חייב‪ ,‬ויחשב כתולדה של מלאכת הוצאה‬ ‫טפחים ברשות הרבים אינו רשות הרבים אלא‬
‫[=לא ילפינן זורק ממושיט]‪ .‬ולעולם לא יתחייב‬ ‫מקום פטור‪ ,‬ואפילו היה החפץ נח בו ממש‪ ,‬אין‬ ‫הזורק מרשות היחיד לרשות‬
‫אדם על זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד‪.‬‬ ‫כאן לא חיוב הוצאה‪ ,‬ולא חיוב הכנסה‪ ,‬שכן‬ ‫היחיד ורשות הרבים באמצע‬
‫מותר להוציא מרשות היחיד למקום פטור‪,‬‬
‫ומכל מקום‪ ,‬כל זה בזריקה למעלה מעשרה‬ ‫נחלקו חכמים ורבי עקיבא‪ ,‬בדין זורק איזה דבר‬
‫ולהכניס ממקום פטור לרשות היחיד‪[ ,‬ורק‬
‫טפחים‪ ,‬שאנו באים לחייב את הזורק משום‬ ‫מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים‬
‫להחליף אסרו חכמים‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י בדף ח']‪.‬‬
‫זריקה‪ ,‬אבל זורק למטה מעשרה טפחים‪ ,‬מודים‬ ‫באמצע‪ ,‬האם נחשב הדבר כתולדה של מלאכת‬
‫חכמים‪ ,‬שהזורק חייב‪ .‬ולא משום זריקה‪ ,‬אלא‬ ‫ומאחר שלמעלה מעשרה טפחים אין לחייב את‬
‫הוצאה‪ ,‬והעושה כן חייב [חטאת או כרת או‬
‫משום הוצאה‪ ,‬כי הזורק איזה דבר מרשות‬ ‫הזורק משום מוציא‪ ,‬הרי זה פטור‪ .‬ואף שמצינו‬
‫סקילה]‪ ,‬או שאין זה נחשב כתולדה של מלאכת‬
‫היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים בתוך‬ ‫חיוב על הושטה למעלה מעשרה טפחים [כפי‬
‫הוצאה‪ ,‬והעושה כן פטור‪ ,‬שאין בדבר איסור‬
‫גובה עשרה טפחים‪ ,‬מאחר שעבר החפץ בתוך‬ ‫שיתבאר בסמוך]‪ ,‬לדברי הכל אין למדים חיובי‬
‫תורה‪ ,‬אלא איסור מדברי חכמים בלבד‪.‬‬
‫רשות הרבים עצמה‪[ ,‬שהיא בעשרה טפחים שעל‬ ‫זריקה מחיובי הושטה [=לא ילפינן זורק ממושיט]‪.‬‬
‫גבי הקרקע]‪ ,‬נחשב החפץ כאילו הונח בה‪,‬‬ ‫ורבה נסתפק באיזה אופן נחלקו‪ ,‬שכן ניתן‬
‫אופן ב‪ .‬מחלוקתם בזורק דרך רשות הרבים‬
‫[=קלוטה באויר הרשות כמו שהונחה בה דמי]‪ .‬ולכן‬ ‫להעמיד את מחלוקתם בכמה אופנים‪[ ,‬ומסקנת‬
‫למעלה מעשרה טפחים‪ ,‬האם ילפינן זורק‬
‫הזורק מתחייב על מלאכת הוצאה‪ ,‬שעקר חפץ‬ ‫הגמרא‪ ,‬שלדעת רבה‪ ,‬האופן הראשון הוא‬
‫ממושיט‪.‬‬
‫מרשות היחיד‪ ,‬והניחו ברשות הרבים‪.‬‬ ‫הנכון]‪:‬‬
‫לדברי הכל‪ ,‬המושיט איזה דבר מרשות היחיד‬
‫‪ -‬לכאורה‪ ,‬לדעת רבי עקיבא‪ ,‬גם לפי השיטה הזו‪,‬‬ ‫אופן א‪ .‬מחלוקתם בזורק דרך רשות הרבים‬
‫לרשות היחיד דרך רשות הרבים‪[ ,‬כלומר שנותן‬
‫קלוטה ברשות הרבים כמי שהונחה דמי‪ ,‬ואם כן‪ ,‬לא‬ ‫למטה מעשרה טפחים‪ ,‬האם קלוטה כמי‬
‫את הדבר לידי חבירו שברשות השניה]‪ ,‬בין‬
‫נצרך רבי עקיבא לטעם שילפינן זורק ממושיט‪ ,‬אלא‬ ‫שהונחה‪.‬‬
‫שמושיט למעלה מעשרה טפחים‪ ,‬ובין שמושיט‬
‫לעניין זורק למעלה מעשרה טפחים‪.‬‬
‫למטה מעשרה טפחים‪ ,‬חייב משום תולדה של‬ ‫לדעת רבי עקיבא‪ ,‬הזורק איזה דבר מרשות‬
‫אבל זורק למטה מעשרה טפחים‪ ,‬הכל מודים‪ ,‬שחיובו‬ ‫היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ועבר‬
‫הוצאה‪.‬‬
‫משום מוציא‪ ,‬שנחשב כמי שעקר מרשות היחיד‪ ,‬והניח‬ ‫בתוך גובה עשרה טפחים של רשות הרבים‪,‬‬
‫ברשות הרבים‪.‬‬ ‫שכן מצינו במשכן‪ ,‬שהיו הלויים מושיטים את‬
‫מאחר שעבר בתוך רשות הרבים עצמה‪[ ,‬שהיא‬
‫הקרשים מעגלה זו לעגלה זו‪ ,‬והעגלות נחשבות‬
‫‪ -‬וי"מ שלפי השיטה הזו‪ ,‬דעת רבי עקיבא‪ ,‬שקלוטה‬ ‫עד עשרה טפחים שעל גבי הקרקע]‪ ,‬נחשב כאילו‬
‫ברשות הרבים אינה נחשבת כמו שהונחה‪ ,‬ולדעתו‪ ,‬בין‬ ‫רשות היחיד‪ ,‬וביניהן רשות הרבים‪ ,‬ולא היו‬
‫הונח ברשות הרבים [=קלוטה באויר הרשות כמו‬
‫זורק למעלה מעשרה ובין זורק למטה מעשרה חיובו‬ ‫זורקים הקרשים‪ ,‬שלא יתקלקלו‪ ,‬אלא מושיטים‬
‫שהונחה בה דמי]‪ .‬ולכן הזורק מתחייב על מלאכת‬
‫משום זורק הלמד ממושיט‪ .‬שכן אם לדעת רבי עקיבא‬ ‫מזה לזה‪.‬‬
‫הוצאה‪ ,‬שעקר דבר מרשות היחיד והניחו‬
‫קלוטה כמי שהונחה‪ ,‬לא היה יכול ללמוד שזורק‬
‫ולדעת רבי עקיבא‪ ,‬כשם שהמושיט איזה דבר‬ ‫ברשות הרבים‪.‬‬
‫למעלה מעשרה טפחים חייב כמו מושיט‪ ,‬משום אינם‬
‫מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים‬
‫דומים כלל‪ ,‬שכן אם קלוטה כמי שהונחה‪ ,‬הזורק‬ ‫ומתחילה היה נראה‪ ,‬שכמו כן מתחייב גם על‬
‫למעלה מעשרה הרי הוא כזורק מרשות היחיד למקום‬ ‫חייב משום מושיט‪ ,‬כי מושיט נחשב כתולדה של‬
‫הכנסה‪ ,‬שכן אחרי שהיה הדבר הזה ברשות‬
‫פטור‪ ,‬וממקום פטור לרשות היחיד‪ ,‬שהרי הדבר נקלט‬ ‫מלאכת הוצאה‪ ,‬כך גם הזורק איזה דבר מרשות‬
‫הרבים‪ ,‬חזר ונכנס לרשות היחיד‪ ,‬ואם כן נעקר‬
‫באויר של רשות הרבים כאילו הונח שם‪ ,‬ואינו דומה‬ ‫היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים‪ ,‬חייב‬
‫מרשות הרבים וחזר והונח ברשות היחיד‪ .‬אולם‬
‫כלל למושיט‪ ,‬שהוא מרשות היחיד ישירות לרשות‬ ‫משום זורק‪ ,‬כי גם זורק נחשב כתולדה של‬
‫ניתן לדחות זאת‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י להלן‪.‬‬
‫היחיד אלא שרשות הרבים באמצע‪.‬‬ ‫מלאכת הוצאה [=דילפינן זורק ממושיט]‪ ,‬ולכן‬
‫הזורק איזה דבר מרשות היחיד לרשות היחיד‬ ‫ולדעת חכמים‪ ,‬הזורק איזה דבר מרשות היחיד‬
‫ולדעת חכמים‪ ,‬למעלה מעשרה הוא פטור כי אין‬

‫‪9‬‬
 ‫מסכת שבת דף ד‬

‫קלוט בה‪ .‬אבל מי שעומד בחוץ‪ ,‬וידו בפנים‪ ,‬אין מה‬ ‫מכן נעקר החפץ מרשות היחיד‪ ,‬והונח ברשות‬ ‫ללמוד חיוב זורק מחיוב מושיט‪ ,‬ולמטה מעשרה חייב‬
‫שבידו קלוט ברשות שבפנים‪ ,‬להיחשב כמונח בה‪ ,‬כי‬ ‫הרבים‪.‬‬ ‫משום מוציא‪ ,‬כי קלוטה כמי שהונחה דמי‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬כשבעל הבית נתן בידו של עני‪ ,‬והעני הוציא‪,‬‬
‫יתחייב העני‪ ,‬ובמשנתנו מבואר‪ ,‬שבאופן הזה שניהם‬ ‫ולדעת חכמים‪ ,‬אין הדין כן‪ ,‬וכל שלא נח החפץ‬
‫פטורים‪.‬‬ ‫בקרקע הבית‪ ,‬אינו נחשב כמי שהונח בו‪.‬‬ ‫אילן העומד ברשות היחיד‬
‫אולם דחו זאת‪ ,‬כי יתכן שאף לדברי רבי עקיבא‪,‬‬ ‫ולפיכך מי שזרק חפץ מרשות הרבים לרשות‬ ‫ונופו נוטה לרשות הרבים‬
‫אין להחשיב את החפץ שבאויר כמונח בקרקע‪,‬‬ ‫הרבים דרך רשות היחיד‪ ,‬פטור [מחטאת או כרת‬ ‫לדעת רבי‪ ,‬אילן העומד ברשות היחיד‪ ,‬ונופו‬
‫אלא לעניין הנחה‪ ,‬שכשעבר ברשות הרבים‪,‬‬ ‫או סקילה אבל אסור לעשות כן]‪.‬‬
‫[=ענפו] נוטה לרשות הרבים‪ ,‬אף על פי שאין הענף‬
‫נחשב כמו שהונח בה‪ ,‬להתחייב על כך משום‬ ‫רחב‪ ,‬ואין בו מקום ברוחב ארבעה טפחים על‬
‫הוצאה‪.‬‬ ‫הנחה ביד ועקירה מהיד‬ ‫ארבעה טפחים‪ ,‬מאחר שבעיקרו של אילן יש‬
‫אבל אינו נחשב כמונח גם לעניין זה‪ ,‬שלאחר מכן‬ ‫מקום רחב‪ ,‬גם הענף נחשב כמקום רחב [=שדי‬
‫נתבאר‪ ,‬שאין נחשבת עקירה לעניין מלאכת‬
‫הוא נעקר ממקומו‪ ,‬וכשנכנס לרשות היחיד‪,‬‬ ‫נופו בתר עיקרו]‪.‬‬
‫הוצאה‪ ,‬אלא כשמתחילה החפץ היה מונח‬
‫הזורק מתחייב גם משום הכנסה‪ ,‬שהרי לא חייב‬ ‫במקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה‬ ‫ולפיכך‪ ,‬הזורק איזה דבר ברשות הרבים ארבע‬
‫רבי עקיבא שתים‪ ,‬אלא אחת בלבד‪.‬‬ ‫טפחים‪ .‬וכמו כן אין נחשבת הנחה לעניין מלאכת‬ ‫אמות‪ ,‬ובסופם הוא נח על הענף של האילן הזה‪,‬‬
‫הוצאה‪ ,‬אלא כשנתן את החפץ על גבי מקום שיש‬ ‫הרי זה חייב‪[ ,‬כדין זורק ארבע אמות ברשות הרבים‪,‬‬
‫ואם כן אין להעמיד את משנתנו כסברת רבי‬
‫עקיבא‪ ,‬כי אם הסיבה שהחפץ שביד נחשב כמונח‬ ‫בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים‪.‬‬ ‫שהוא תולדה של הוצאה‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י]‪ ,‬כי‬
‫משום סברת רבי עקיבא‪ ,‬אין להחשיבו כמונח‬ ‫הדבר שזרק נעקר ממקומו הראשון‪ ,‬ונח על‬
‫ואולם במשנתנו מבואר‪ ,‬שכשהעני מכניס חפץ‬
‫אלא לעניין ההנחה‪ ,‬ולא לעניין העקירה‪.‬‬ ‫הענף‪ ,‬הנחשב כמקום שיש בו ארבעה טפחים על‬
‫לבית‪ ,‬הוא מתחייב‪ ,‬גם כשהוא מניח את החפץ‬
‫ארבעה טפחים‪ ,‬ויש כאן עקירה והנחה של חיוב‪.‬‬
‫ותוס' כתבו‪ ,‬שאין להביא ראיה‪ ,‬מכך שלא פירש רבי‬ ‫בתוך ידו של בעל הבית‪ ,‬וכמן כן‪ ,‬כשהוא מוציא‬
‫עקיבא שהזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך‬ ‫חפץ מהבית‪ ,‬הוא מתחייב‪ ,‬אף כשעוקר אותו‬ ‫ולדעת חכמים‪ ,‬הזורק הזה פטור‪ ,‬כי אין‬
‫רשות הרבים חייב שתים‪ ,‬כי יתכן שאף שלא פירש‪,‬‬ ‫מתוך ידו של בעל הבית‪[ ,‬וכן בעל הבית מתחייב‬ ‫להחשיב את הענף כמקום שיש בו ארבעה‬
‫באמת דעתו שהחפץ נחשב כמונח הן לעניין העקירה‬ ‫על ידי הנחה ועקירה מידו של העני]‪.‬‬ ‫טפחים על ארבעה טפחים‪ ,‬ואם כן לא נח הדבר‬
‫והן לעניין ההנחה‪ .‬ומה שאינו מחייב על שתיהם אף‬ ‫הזה במקום שיש בו ארבעה טפחים‪ ,‬ואין כאן‬
‫שלדעתו יש כאן גם הוצאה וגם הכנסה‪ ,‬כי שני‬ ‫ונאמרו בגמרא כמה ביאורים‪ ,‬מדוע מתחייבים‬
‫הנחה של חיוב‪.‬‬
‫החיובים הם מחמת מלאכת הוצאה‪ ,‬ואין מחייבים‬ ‫על הנחה ביד ועל עקירה מהיד‪ ,‬אף על פי שהיד‬
‫שתים על אב ותולדה שלו‪ .‬עוד אפשר שבאמת הוא‬ ‫אינה רחבה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים‪.‬‬ ‫וכתבו התוס'‪ ,‬שמחלוקת זו‪ ,‬מבוארת כן‪ ,‬לפי סוגיית‬
‫מחייב שתים אלא שלא פירש זאת‪.‬‬ ‫הגמרא בדף ח'‪ .‬שלדעת רב חסדא‪ ,‬ברשות היחיד אין‬
‫ביאור א‪ .‬משנתנו כדעת רבי עקיבא‪ ,‬האומר‪,‬‬ ‫צריך הנחה על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים‪ ,‬ולכן‬
‫ומכל מקום מצד הסברא‪ ,‬הלא יש לחלק בין עקירה‬ ‫קלוטה כמי שהונחה דמי‪.‬‬ ‫כל הנידון הוא לעניין הנחה של רשות הרבים‪ ,‬שצריך‬
‫להנחה‪ ,‬שכן עקירה ממקום שיש בו ארבעה מצינו‬ ‫בה מקום ארבעה טפחים‪.‬‬
‫במשכן‪ ,‬שהיו מוציאים את התרומות מתיבותיהם‪,‬‬ ‫לדברי רבה‪ ,‬הסיבה שלדעת משנתנו מועילה‬
‫אבל יתכן שההנחה לא היתה למקום שיש בו ארבעה‪.‬‬ ‫הנחה ביד ועקירה מהיד‪ ,‬כי משנתנו היא כדעת‬ ‫אולם לפי סוגיית הגמרא כאן‪ ,‬שגם ברשות היחיד‬
‫רבי עקיבא‪ ,‬האומר‪ ,‬קלוטה כמו שהונחה דמי‪,‬‬ ‫צריך הנחה על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים‪ ,‬ניתן‬
‫וגם מהפסוק שמלמד על מלאכת הוצאה‪ַ " ,‬אל יֵּצֵּ א‬ ‫לבאר מחלוקת זו גם באילן שעיקרו ונופו ברשות‬
‫ִּאיׁש ִּמ ְמקמֹו בַ יֹום ַה ְשבִּ יעִּ י" (שמות ט"ז כ"ט)‪ ,‬אפשר‬ ‫כלומר‪ ,‬כל חפץ שנכנס לרשות מסוימת‪ ,‬אפילו‬
‫היחיד‪ ,‬ובעיקרו יש ארבעה‪ ,‬ובנופו אין ארבעה‪ ,‬האם‬
‫ללמוד שהעקירה תהא ממקום חשוב‪.‬‬ ‫כשהוא באויר‪ ,‬הוא נחשב כאילו הוא מונח בה על‬
‫יש להחשיב את הנוף כמקום ארבעה מחמת העיקר או‬
‫הקרקע‪ ,‬ומהטעם הזה רבי עקיבא מחייב את‬
‫ומאחר שמסברא יש לחלק בין עקירה להנחה‪ ,‬כל שאין‬ ‫לא‪.‬‬
‫הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות‬
‫הכרח שרבי עקיבא מחשיב קלוטה כמו שהונחה לשני‬
‫הדברים‪ ,‬אפשר שאינו מחשיב זאת אלא לעניין ההנחה‬ ‫הרבים‪[ ,‬כפי שנתבאר לעיל באופן א']‪.‬‬
‫בלבד‪.‬‬ ‫ואף שלעיל נתבאר‪ ,‬שרבה נסתפק מה סברת רבי‬ ‫זרק מרשות הרבים לרשות‬
‫עקיבא‪ ,‬בעניין זורק מרשות היחיד לרשות היחיד‬ ‫הרבים ורשות היחיד באמצע‬
‫ביאור ב‪ .‬משנתנו כדעת רבי‪ ,‬האומר‪ ,‬שאין צריך‬
‫הנחה על גבי מקום שיש בו ארבעה‪.‬‬ ‫דרך רשות הרבים‪ ,‬האם חיובו משום מוציא‪ ,‬כי‬ ‫לדעת רבי [כפי שביארו רב ושמואל]‪ ,‬כל דבר‬
‫החפץ נחשב כמי שהונח בדרכו ברשות הרבים‪ ,‬או‬ ‫שהוא סתום מכל צד‪ ,‬כגון בית‪ ,‬שיש לו כתלים‬
‫מתחילה אמרו שלדברי רב יוסף‪ ,‬הסיבה שלדעת‬
‫שחיובו משום זורק‪ ,‬אף שהחפץ לא נחשב כמי‬ ‫וגג‪ ,‬אף על פי שבתוכו הוא חלול‪ ,‬נחשב הוא‬
‫משנתנו מועילה הנחה ביד ועקירה מהיד‪ ,‬כי‬
‫שהונח בדרכו ברשות הרבים‪ ,‬לבסוף הכריע רבה‪,‬‬ ‫כאילו כולו מלא‪ .‬וכל דבר שנמצא באוירו‪ ,‬נחשב‬
‫משנתנו היא כדעת רבי‪ ,‬האומר‪ ,‬שאדם מתחייב‬
‫שהביאור הנכון הוא כמו האופן הראשון‪.‬‬ ‫כמונח בו על גבי תוכו‪.‬‬
‫גם כשההנחה היא על גבי מקום שאין בו ארבעה‬
‫טפחים‪ ,‬כמבואר בברייתא‪ ,‬שלדעת רבי‪ ,‬מי‬ ‫ואם כן‪ ,‬אף על פי שאין ביד ארבעה טפחים על‬ ‫ולפיכך‪ ,‬מי שזרק חפץ מרשות הרבים לרשות‬
‫שזרק איזה דבר ארבע אמות ברשות הרבים‪ ,‬ונח‬ ‫ארבעה טפחים‪ ,‬החפץ שמונח בה נחשב כמונח‬ ‫הרבים דרך רשות היחיד זו‪ ,‬שהיא נחשבת‬
‫על גבי זיז כלשהו‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬ ‫בקרקע‪ ,‬ושם יש ארבעה טפחים‪.‬‬ ‫כמלאה‪ ,‬הרי זה חייב שתים‪ ,‬אחת משום‬
‫והקשו התוס'‪ ,‬שכן מדברי רבי אלו ניתן אמנם ללמוד‬ ‫וכתבו התוס'‪ ,‬שדווקא כשהחפץ מונח ביד של העומד‬ ‫הכנסה‪ ,‬שתחילה נעקר החפץ מרשות הרבים ונח‬
‫שלדעתו אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה‪ ,‬אבל‬ ‫באותה רשות‪ ,‬הוא נחשב כמונח בה‪ ,‬מחמת שהוא‬ ‫ברשות היחיד הזו‪ .‬ואחת משום הוצאה‪ ,‬שלאחר‬
‫‪10‬‬
 ‫מסכת שבת דף ה‬

‫בסל שבידו‪.‬‬ ‫וקשה לרשב"א‪ ,‬מדוע הוצרכו רבה ורב יוסף להעמיד‬ ‫מנין שלדעת רבי אין צריך עקירה ממקום שיש בו‬
‫את המשנה כדעת יחיד‪ ,‬כרבי עקיבא או כרבי‪ ,‬והלא‬ ‫ארבעה טפחים‪.‬‬
‫וכן כשאמרה משנתנו‪ ,‬שהעני חייב על ידי עקירה‬
‫רבה ורב יוסף עצמם אמרו במסכת עירובין‪ ,‬שמחשבה‬
‫והנחה בידו של בעל הבית‪ ,‬הכוונה לעקירה‬ ‫ותירצו‪ ,‬שאמנם מהטעם הזה היום יכולים לדחות את‬
‫מועילה להחשיב מקום קטן כמקום שיש בו ארבעה‬
‫דברי רב יוסף‪ ,‬בלאו הכי נדחו דבריו מטעם אחר‬
‫והנחה בסל שבידו שיש בו ארבעה טפחים על‬ ‫טפחים‪ ,‬ולכן מי שהשתין או ירק לרשות אחרת‪ ,‬חייב‬
‫כמבואר להלן‪ .‬ועוד תירצו שלדעת רב יוסף‪ ,‬רק‬
‫ארבעה טפחים‪ .‬ואין לשנות "ונתן לתוך ידו"‬ ‫חטאת‪ ,‬אף על פי שהעקירה אינה ממקום שיש בו‬
‫כשמצינו שיש חיוב על ידי קלוטה כמי שהונחה‪ ,‬יש‬
‫אלא "לתוך סל שבידו"‪.‬‬ ‫ארבעה טפחים‪ ,‬וכמו כן מי שזרק לפה של כלב או לפה‬
‫מקום לשאול אולי רק לעניין הנחה די בכך ולא לעניין‬
‫של כבשן מתחייב‪ ,‬אף על פי שההנחה אינה במקום‬
‫ואף שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה‪ ,‬סל ברשות‬ ‫עקירה‪ ,‬אבל לפי דברי רבי שצריך הנחה על גבי זיז כל‬
‫שיש בו ארבעה טפחים‪ .‬וכמו כן‪ ,‬יכולים להעמיד את‬
‫הרבים נחשב כרשות היחיד‪[ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י‬ ‫שהוא‪ ,‬הוא הדין שלעקירה מספיק עקירה ממקום‬
‫משנתנו כדברי הכל ומאחר שהחשיב את היד היא‬
‫כלשהן‪.‬‬
‫להלן]‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כשבעל הבית מוציא מהבית‪ ,‬ונותן‬ ‫נחשבת כמקום שיש בו ארבעה טפחים‪.‬‬
‫לתוכו‪ ,‬או עוקר מתוכו‪ ,‬ומכניס לבית‪ ,‬אין כאן‬ ‫אולם דחו זאת‪ ,‬כי באמת לא חייב רבי‪ ,‬אלא‬
‫ותירץ רבינו תם‪ ,‬שמחשבה מועילה להחשיב מקום‬
‫הוצאה או הכנסה‪ ,‬שהרי מוציא מרשות היחיד‬ ‫כשאותו זיז יש לו עיקר שיש בו ארבעה טפחים‪,‬‬
‫קטן כמקום שיש בו ארבעה טפחים רק כשאין דרך‬
‫לרשות היחיד‪[ ,‬ואפילו משום מושיט ובדיוטא אחת‬ ‫אחרת‪ ,‬כגון משתין ויורק‪ ,‬שאינו יכול לעשות זאת‬ ‫[כגון אילן העומד ברשות היחיד‪ ,‬וענפיו יוצאים לרשות‬
‫לא מחייב‪ ,‬לפי הירושלמי‪ ,‬דמצריך שיקבלנו שני מידו]‪.‬‬ ‫ממקום אחר‪ ,‬או זורק לפה של כלב או כבשן‪ ,‬שרצונו‬ ‫הרבים כפי שנתבאר לעיל]‪ ,‬ומשום שהחשיב את‬
‫שיאכלנו הכלב‪ ,‬או שישרוף העץ בכבשן‪ .‬אבל במשנה‬ ‫הזיז מחמת העיקר [=שדי נופו בתר עיקרו]‪ ,‬והרי זה‬
‫מכל מקום‪ ,‬אין זה אלא כשהסל למעלה מעשרה‬
‫לא אכפת לו שהחפץ יתקבל דווקא ביד ולא בכלי שיש‬ ‫כאילו יש באותו זיז ארבעה טפחים‪ ,‬אבל כשאין‬
‫טפחים‪ ,‬אבל כשהסל למטה מעשרה טפחים‪ ,‬הוא‬
‫בו ארבעה טפחים‪ ,‬ולכן היו צריכים להסביר מדוע היד‬ ‫להחשיב את מקום ההנחה כמי שיש בו ארבעה‬
‫נחשב רשות הרבים‪ ,‬ומשנתנו מדברת בעני‬
‫נחשבת כמקום שיש בו ארבעה טפחים‪.‬‬ ‫טפחים לא חייב רבי על ההנחה‪.‬‬
‫המחזיק סל למטה מעשרה טפחים‪.‬‬

‫והקשו התוס'‪ ,‬אף אם אין הסל נחשב רשות היחיד‪ ,‬כי‬

‫דף ה‬
‫אינו גבוה עשרה‪ ,‬מכל מקום יחשב ככרמלית‪ ,‬כמו‬
‫ביאור ד‪ .‬משנתנו כדעת אחרים‪ ,‬האומרים‪ ,‬שאין‬
‫עמוד גבוה שלושה ורחב ארבעה ברשות הרבים‪ ,‬ועדיין‬
‫צריך הנחה על גבי מקום שיש בו ארבעה‪.‬‬
‫אין כאן הוצאה לרשות הרבים או הכנסה מרשות‬
‫שלדעת משנתנו מועילה הנחה ביד ועקירה מהיד‪,‬‬
‫הרבים‪ .‬ותירצו‪ ,‬שכלל בידינו שאין כרמלית בכלים‪,‬‬ ‫לדברי רב זירא‪ ,‬הסיבה שלדעת משנתנו מועילה‬
‫ולכן הסל נחשב רשות הרבים‪.‬‬ ‫הנחה ביד ועקירה מהיד‪ ,‬כי משנתנו היא כדעת‬
‫אולם רבי אבהו הקשה על דברי רבי אבא‪ ,‬כי אנו‬ ‫אחרים‪ ,‬האומרים‪ ,‬שמי שזרק חפץ ארבע אמות‬
‫שונים "ונתן לתוך ידו"‪ ,‬ולא "ונתן לתוך סל‬ ‫ברשות הרבים‪ ,‬ונח החפץ על גבי אדם העומד‬
‫שבידו"‪.‬‬ ‫במקומו‪ ,‬נתחייב הזורק‪.‬‬
‫ביאור ו‪ .‬משנתנו כשהיתה ידו סמוכה לקרקע‪.‬‬ ‫הרי שלדעתם הנחה על גבי אדם נחשבת הנחה‪,‬‬
‫אף על פי שאינו רחב ארבעה טפחים‪ .‬וכמו כן‪,‬‬
‫לדברי רבי אבהו‪ ,‬כשאמרה משנתנו‪ ,‬שבעל הבית‬
‫ההנחה ביד האדם נחשבת הנחה אף על פי שאין‬
‫המוציא ומניח בידו של עני חייב‪ ,‬וכן כשבעל‬
‫היד רחבה ארבעה טפחים‪.‬‬
‫הבית העוקר מידו של עני ומכניס חייב‪ ,‬הכוונה‬
‫לעני שהיתה ידו בתוך שלושה טפחים סמוך‬ ‫אולם דחו גם את זאת‪ ,‬כי אף לדעת אחרים‪ ,‬יתכן‬
‫לקרקע‪ ,‬שבכך היא נחשבת כמונחת ממש על‬ ‫שרק הנחה נחשבת הנחה על גבי מקום שאין בו‬
‫הקרקע‪ ,‬ואם כן‪ ,‬מה שבידו הרי הוא מונח‬ ‫ארבעה טפחים‪ ,‬אבל מנין שגם עקירה נחשבת‬
‫בקרקע‪ ,‬ובקרקע יש ארבע טפחים על ארבעה‬ ‫עקירה כשלא היה הדבר ממקום שיש בו ארבעה‬
‫טפחים‪.‬‬ ‫טפחים‪.‬‬
‫ואף שבמשנה מדובר שהיה העני עומד‪ ,‬אין‬ ‫ועוד‪ ,‬הלא יתכן שגם ההנחה שדברו בה אחרים‪,‬‬
‫הכוונה לעומד ממש‪ ,‬אלא לשוחה‪ ,‬כלומר עומד‬ ‫היא על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים‪ ,‬שלא‬
‫כפוף‪ .‬א"נ הכוונה לעני העומד בגומה [שהיא רשות‬ ‫חייבו את הזורק‪ ,‬אלא כשהעומד פרס בגדו‪ ,‬ונח‬
‫הרבים]‪ ,‬וידו סמוכה לשפת הגומה ברשות הרבים‪.‬‬ ‫החפץ על הבגד הפרוס ברוחב ארבעה טפחים‪.‬‬
‫א"נ משנתנו מדברת בננס‪ ,‬שגם כשהוא עומד‪ ,‬ידו‬ ‫ביאור ה‪ .‬משנתנו כשהיה סל ביד בעל הבית או‬
‫בתוך שלושה טפחים סמוך לקרקע‪.‬‬ ‫ביד העני‪ ,‬ולא היתה העקירה וההנחה ביד‬
‫אולם רבא הקשה על דברי רבי אבהו‪ ,‬איכפל תנא‬ ‫ממש‪ ,‬אלא בסל שביד‪.‬‬
‫לאשמעינן כל הני‪[ ,‬כלומר טרח התנא בכל זאת‪ ,‬ולא‬
‫לדברי רבי אבא‪ ,‬כשאמרה משנתנו‪ ,‬שבעל הבית‬
‫היה לו להודיענו‪ ,‬שמוציא מרשות לרשות חייב‪ ,‬אלא‬
‫המוציא ומניח בידו של עני חייב‪ ,‬וכן כשבעל‬
‫על ידי דברים הללו‪ ,‬שאין דרכם בכך‪ ,‬ולמה לא שנה‬
‫הבית העוקר מידו של עני ומכניס חייב‪ ,‬הכוונה‬
‫באופן שניתן להעמידו אצל הכל‪ ,‬כגון פשט כנף בגדו‬
‫לעני שיש בידו סל‪ ,‬שהוא רחב ארבע טפחים‪ ,‬ולא‬
‫לפניו‪ ,‬שיש כאן מקום ארבעה]‪.‬‬
‫היתה ההנחה והעקירה בידו של העני ממש‪ ,‬אלא‬
‫‪11‬‬
‫ביאור ג‪ .‬משנתנו כדעת רבי‪ ,‬האומר‪ ,‬קלוטה כמי‬
‫שהונחה דמי‪.‬‬
‫לאחר מכן אמרו‪ ,‬שלדברי רב יוסף‪ ,‬הסיבה‬
‫כי משנתנו היא כדעת רבי‪ ,‬האומר‪ ,‬שמי שזורק‬
‫חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות‬
‫היחיד‪ ,‬חייב שתים‪ ,‬אחת משום הכנסה‪[ ,‬כי‬
‫נחשב שנח החפץ ברשות היחיד אחר שנעקר‬
‫מרשות הרבים]‪ ,‬ואחת משום הוצאה‪[ ,‬כי נחשב‬
‫שחזר החפץ ונעקר ממקום הנחתו ברשות היחיד‪,‬‬
‫קודם שחזר ונח ברשות הרבים]‪ ,‬ואף על פי‬
‫שבאמת לא נח החפץ בבית‪ ,‬אלא רק עבר באוירו‪.‬‬
‫והסיבה לכך‪ ,‬כי מאחר שעבר בבית‪ ,‬נחשב כאילו‬
‫נח בו‪ ,‬אף על פי שהיה רק באוירו‪ .‬וכמו כן‪,‬‬
‫כשהיה החפץ ביד בעל הבית או ביד העני‪ ,‬מאחר‬
‫שהוא באותה רשות‪ ,‬נחשב כמו שמונח בה‪ ,‬אף על‬
‫פי שלא נח על גבי מקום שיש בו ארבעה‪.‬‬
‫אולם דחו גם את זאת‪ ,‬כי באמת לא החשיב רבי‬
‫את הנכנס לאויר הרשות כאילו מונח בה‪ ,‬אלא‬
‫רק ברשות שיש לה תקרה‪ ,‬שהיא סתומה מכל‬
‫צדדיה‪ ,‬ולכן נחשבת כולה כמלאה‪[ ,‬כפי שנתבאר‬
‫לעיל]‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬אין ליישב כך אלא את מה שהחפץ שביד‬
‫בעל הבית נחשב כמונח‪ ,‬אבל החפץ שביד העני‪,‬‬
‫שהוא עומד ברשות הרבים‪ ,‬מאחר שאין לה גג‪,‬‬
‫אין להחשיבו כמונח בה מחמת שמונח באוירה‪.‬‬
‫ואין לומר שהיה העני ברשות הרבים מקורה‪ ,‬כי‬
‫רשות הרבים מקורה‪ ,‬אינה נידונית כלל כרשות‬
‫הרבים‪.‬‬
 ‫מסכת שבת דף ה‬

‫או מאחר שהוא עצמו קיבל‪ ,‬הרי זה כאדם שמעביר‬ ‫במעופו‪ ,‬נעשית ההנחה מכח השני‪ ,‬ולא מכח‬ ‫ביאור ז‪ .‬טעם משנתנו כי ידו של אדם חשובה‬
‫חפץ מיד ימין ליד שמאל‪ ,‬שאפילו מעביר יותר מארבע‬ ‫הראשון‪ ,‬ומאחר שהראשון עקר‪ ,‬והשני הניח‪,‬‬ ‫כמקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה‬
‫אמות הוא פטור‪.‬‬ ‫שניהם פטורים‪.‬‬ ‫טפחים‪.‬‬
‫ב‪ .‬אבל אם כשנעמד לקבל את החפץ‪ ,‬תפס את החפץ‬
‫לדברי רבא‪ ,‬משנתנו מדברת בעני‪ ,‬שבעל הבית‬
‫במעופו‪ ,‬ונעשית ההנחה מכח תפיסתו‪ ,‬ולא מכח‬
‫סל על גבי קנה ברשות הרבים‬ ‫נתן את החפץ בידו‪ ,‬או נטל מתוכה‪ ,‬ואינה בתוך‬
‫הזריקה‪ ,‬יתכן שדין פשוט הוא שפטור‪ ,‬כי ההנחה לא‬
‫שלושה טפחים סמוך לקרקע‪[ ,‬וכן היא ידו של‬
‫היתה מכח הזריקה‪ ,‬ולכן אינה מצטרפת עם העקירה‪.‬‬ ‫לדברי רבי יוסי ברבי יהודה‪ ,‬סל שבראש קנה‬
‫בעל הבית]‪ ,‬ואף על פי כן יש כאן הנחה גמורה‪,‬‬
‫ברשות הרבים‪ ,‬כשהוא גבוה עשרה טפחים‪,‬‬
‫ועקירה ממקום הנחה‪ ,‬כי ידו של אדם‪ ,‬אף על פי‬
‫דבר שמקצתו בידו ומקצתו ברשות אחרת‬ ‫מאחר שלמעלה הוא רחב ארבעה טפחים‪ ,‬אף על‬
‫שאינה רחבה ארבע טפחים‪ ,‬חשובה היא לו‬
‫פי שבקרקע הקנה דק מאוד‪ ,‬בתוך הסל רשות‬
‫א‪ .‬כשהוא ברשות היחיד ומקצת החפץ ברשות‬ ‫כמקום שיש בו ארבעה טפחים‪[ .‬שהרי בה משתמש‪,‬‬
‫היחיד הוא‪.‬‬
‫הרבים‪.‬‬ ‫ובה אוחז כל דבר‪ ,‬ושמור בידו יותר ממה שיהיה מונח‬
‫כי מכוח הלכות מחיצות‪ ,‬מחיצות הסל נחשבות‬ ‫במקום שיש בו ארבעה טפחים]‪.‬‬
‫מי שהיה ברשות היחיד‪ ,‬והיתה בידו מגילה‪,‬‬ ‫כיורדות עד למטה [=גוד אחית מחיצה]‪ ,‬והרי זה‬
‫ונתגלגל ראשה האחד מידו לרשות הרבים‪ ,‬באופן‬ ‫נידון כמקום המוקף מחיצות‪ ,‬כדין רשות היחיד‪.‬‬
‫שעכשיו ראשה האחד בידו ברשות היחיד וראשה‬ ‫מדיני רשות הרבים‬
‫השני מונח ברשות הרבים‪.‬‬
‫כבר נתבאר‪ ,‬שהמוציא איזה חפץ בשבת מרשות‬
‫שני כוחות באדם אחד‬
‫מדין תורה‪ ,‬אין איסור לגלול המגילה להחזירה‬ ‫היחיד לרשות הרבים‪ ,‬חייב משום הוצאה‪,‬‬
‫כולה אליו‪ ,‬כי מאחר שאין כולה ברשות הרבים‪,‬‬ ‫כבר נתבאר‪ ,‬שכשאחד זרק חפץ‪ ,‬ארבע אמות‪,‬‬ ‫והמכניס חייב משום הכנסה‪ ,‬וכמו כן המעביר או‬
‫אינו נחשב כמכניס חפץ מרשות הרבים לרשות‬ ‫ונח החפץ מכח זריקתו‪ ,‬אפילו על אדם אחר‪,‬‬ ‫זורק ארבע אמות ברשות הרבים חייב‪.‬‬
‫היחיד‪.‬‬ ‫מאחר שעשה הזורק עקירה והנחה‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬
‫ובדף ו' יתבאר בעזה"י מה נחשב רשות הרבים‪,‬‬
‫אבל כשאותו אדם שהחפץ נח על גביו‪ ,‬רץ לקראת‬
‫אולם מאחר שאם היתה כל המגילה ברשות‬ ‫וכאן בדף זה כבר התבאר פרט אחד‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫החפץ‪ ,‬ותפס את החפץ במעופו‪ ,‬מאחר שנעשית‬
‫הרבים‪ ,‬היה בדבר איסור תורה‪ ,‬חששו חכמים‪,‬‬ ‫שיהיה המקום בלא תקרה‪.‬‬
‫ההנחה מכח השני‪ ,‬ולא מכח הראשון‪ ,‬שניהם‬
‫שאם יתירו להחזיר את המגילה כשראשה‬
‫פטורים‪.‬‬ ‫אבל מקום שיתקיימו בו כל שאר התנאים‬
‫האחד בידו‪ ,‬יבואו להתיר זאת גם כשנפלה כולה‬
‫להיחשב רשות הרבים‪ ,‬אם יהיה מקורה בגג‪,‬‬
‫לרשות הרבים‪ ,‬ויבואו בכך לידי איסור תורה‪,‬‬ ‫ולהלן יתבאר בעזה"י‪ ,‬מה הדין‪ ,‬כשאותו אדם‬
‫שוב אינו נחשב כרשות הרבים מהתורה‪,‬‬
‫ולכן אמרו‪ ,‬שגם כשראשה האחד בידו‪ ,‬לא יחזיר‬ ‫שזרק את החפץ‪ ,‬נעקר ממקומו למקום נפילת‬
‫והמעביר בו חפץ ארבע אמות‪ ,‬או מוציא אליו‪ ,‬או‬
‫אותה אליו‪ ,‬אלא יניחנה כמו שהיא‪ ,‬מקצתה‬ ‫החפץ‪ ,‬וחזר וקיבל בעצמו את החפץ‪.‬‬
‫מכניס ממנו‪ ,‬הרי זה פטור [אבל אסור]‪.‬‬
‫ברשות היחיד‪ ,‬ומקצתה ברשות הרבים‪.‬‬ ‫לפירוש רש"י‪.‬‬
‫והטעם לכך‪ ,‬כי מתוך שנסמכה פרשת שבת‬
‫ודין זה נשנה במשנה‪ ,‬באופן שהיה אחד קורא‬ ‫א‪ .‬כשנעמד הזורק במקום נפילת החפץ‪ ,‬וקיבל‬ ‫לפרשת המשכן‪[ ,‬בויקהל]‪ ,‬למדו‪ ,‬שכל המלאכות‬
‫במגילה בראש הגג‪ ,‬ונתגלגל ראשה האחד של‬ ‫את החפץ בלא לעשות דבר‪ ,‬נמצא שגם העקירה‬ ‫שהיו במשכן‪ ,‬הן המלאכות שנאסרו בשבת‪,‬‬
‫המגילה מידו עד רשות הרבים‪ ,‬כלומר עד שהיה‬ ‫וגם ההנחה היו מכח ראשון של זריקה‪ ,‬ואם כן‪,‬‬ ‫ובמשכן לא היתה רשות הרבים מקורה‪.‬‬
‫בתוך עשרה טפחים מקרקע רשות הרבים‪ ,‬ואף‬ ‫מאחר שנעשית כל המלאכה מכח אחד‪ ,‬הרי זה‬
‫שלא הגיע לקרקע רשות הרבים‪ ,‬היה אותו חלק‬ ‫חייב‪.‬‬
‫נחשב כמונח ברשות הרבים‪ ,‬כי היה הכותל‬ ‫הזורק ונח על גבי חבירו‬
‫ב‪ .‬אבל אם כשנעמד לקבל את החפץ‪ ,‬תפס את‬
‫משופע ותשמיש לרבים [כגון שרבים מכתפים עליו‬
‫החפץ במעופו‪ ,‬ונעשית ההנחה מכח תפיסתו‪,‬‬ ‫כבר נתבאר‪ ,‬שמי שזרק איזה חפץ ארבע אמות‬
‫את משאם]‪ ,‬והמגילה נחה עליו‪ ,‬ומאחר שמקצתה‬
‫ולא מכח הזריקה‪ ,‬בזה נסתפק רבי יוחנן‪.‬‬ ‫ברשות הרבים‪ ,‬מאחר שתחילה נעקר החפץ‬
‫נח ברשות הרבים‪ ,‬אסור לגוללה להחזירה אליו‪.‬‬
‫ממקומו הראשון‪ ,‬ולבסוף נח במקומו האחרון‪,‬‬
‫האם מאחר שאדם אחד עשה מלאכה שלמה‪,‬‬
‫ומבואר במשנה‪ ,‬שכדי שהמגילה לא תהא מוטלת‬ ‫וכל זה מחמת הזורק‪ ,‬נעשית מלאכה שלמה על‬
‫עקירה והנחה‪ ,‬הוא חייב‪.‬‬
‫כל כך בבזיון‪ ,‬יהפכנה‪ ,‬שיהא הכתב לצד הכותל‪,‬‬ ‫ידו‪ ,‬והרי זה חייב‪.‬‬
‫והחלק כלפי רשות הרבים‪.‬‬ ‫או מאחר שלא עשה את כל המלאכה מכח אחד‪,‬‬
‫וכן הדין אם לא נח החפץ על קרקע רשות הרבים‪,‬‬
‫שהרי ההנחה לא היתה מכח הזריקה יתכן‬
‫ב‪ .‬כשהוא בכרמלית ומקצת החפץ ברשות‬ ‫אלא על גבי חבירו העומד ברשות הרבים‪[ ,‬וכגון‬
‫שההנחה אינה מצטרפת עם העקירה ואינו חייב‪.‬‬
‫הרבים‪.‬‬ ‫שנח על גבי בגדו הפרוס ברוחב ארבעה‪ ,‬או שנח בידו‪,‬‬
‫ולפירוש ר"ח‪.‬‬ ‫כי גם יד שלא נתכוון לתת הדבר בתוכה‪ ,‬נחשבת‬
‫מי שהיה יושב בכרמלית‪[ ,‬שאין אסור לטלטל ממנה‬
‫לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכה אלא מדברי‬ ‫א‪ .‬כשנעמד הזורק במקום נפילת החפץ‪ ,‬וקיבל את‬ ‫כארבעה טפחים]‪ ,‬ובתנאי שאותו אדם היה עומד‬
‫חכמים]‪ ,‬והיתה בידו מגילה‪ ,‬ונתגלגל ראשה‬ ‫החפץ בלא לעשות דבר‪ ,‬בזה נסתפק רבי יוחנן‪.‬‬ ‫במקומו‪ ,‬שכל ההנחה היתה מכח הזורק‪.‬‬
‫האחד מידו לרשות הרבים‪ ,‬באופן שהיה מונח‬ ‫האם מאחר שנח החפץ כמו שנתכוון‪ ,‬ונעשית עקירה‬ ‫אבל אם אותו אדם שהחפץ נח על גביו‪ ,‬רץ‬
‫ברשות הרבים‪.‬‬ ‫והנחה מכוחו הרי זה חייב‪.‬‬ ‫לקראת החפץ‪ ,‬ונמצא שהוא תפס את החפץ‬

‫‪12‬‬
 ‫מסכת שבת דף ה‬

‫נחשב כמונח‪ ,‬ולכן הנוטל את המשקה העליון‪,‬‬ ‫כבר נתבאר‪ ,‬שמים המונחים על מים‪ ,‬נחשבים‬ ‫מדין תורה‪ ,‬אפילו אם כל המגילה היתה ברשות‬
‫ומוציאו לרשות אחרת‪ ,‬פטור על כך‪.‬‬ ‫כמונחים‪ ,‬ולכן הנוטל את המים העליונים‪ ,‬נחשב‬ ‫הרבים‪ ,‬היה מותר להביאה אליו‪ ,‬כי לא אסרה‬
‫כעוקרם ממקום הנחתם‪ ,‬ואם אחר כך הוציאם‪,‬‬ ‫תורה להכניס מרשות הרבים לכרמלית‪ ,‬ורק‬
‫והוא הדין לעניין טומאה‪ ,‬אם היו השמן והיין של‬
‫והניחם ברשות אחרת‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬ ‫מדברי חכמים הדבר אסור‪.‬‬
‫תרומה‪ ,‬שהם נפסלים בטבול יום‪ ,‬ונגע טבול יום‬
‫במשקה העליון‪ ,‬רק העליון נפסל‪ .‬והוא אינו חוזר‬ ‫ב‪ .‬אגוז על גבי מים‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' שרבי שמעון במסכת עירובין חולק על‬
‫ופוסל את היין שתחתיו‪ ,‬כי אין שלישי עושה‬ ‫הדין הזה‪ ,‬ואומר‪ ,‬שכל דבר שהוא משום שבות‪ ,‬אינו‬
‫אגוז שצף על גבי מים‪ ,‬מאחר שאינו קבוע אלא נע‬
‫רביעי בתרומה‪.‬‬ ‫עומד בפני כתבי הקודש‪.‬‬
‫ונד‪ ,‬אינו נחשב כמונח‪ ,‬ולכן הנוטל אותו מעל‬
‫ולדעת רבי יוחנן בן נורי‪ ,‬כששני משקים מונחים‬ ‫המים ומוציאו לרשות אחרת‪ ,‬פטור על כך‪.‬‬ ‫ומאחר שאפילו אם היתה כל המגילה בחוץ‪ ,‬היה‬
‫זה על גב זה‪ ,‬כגון שמן על גבי יין‪ ,‬או שמן על גבי‬ ‫אסור להחזירה רק מדברי חכמים‪ ,‬עתה‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬שכשם שאגוז שצף על גבי מים אינו‬
‫מים‪ ,‬אף על פי שאין שני המשקים מתערבבים‬ ‫כשראשה האחד בידו‪ ,‬אף מדברי חכמים אינו‬
‫נחשב כמונח עליהם לעניין מלאכת הוצאה‪ ,‬כך כלי‬
‫יחד‪ ,‬וניכר שהשמן צף על גבי המשקה התחתון‪,‬‬ ‫אסור להחזירה אליו‪ ,‬ולכן רשאי לגלול את‬
‫שמונח על גבי אדם שמהלך אינו נחשב כמונח לעניין‬
‫שני המשקים נחשבים כדבר אחד‪[ ,‬כמו מים על‬ ‫הספר להחזירו אליו‪.‬‬
‫מלאכת הוצאה‪.‬‬
‫גבי מים]‪ ,‬ולכן הנוטל את המשקה העליון‪ ,‬נחשב‬
‫עוד כתבו התוס'‪ ,‬שאף שלעניין קניין חצר‪ ,‬שיש בו‬
‫כעוקרו ממקום הנחתו‪ ,‬ואם אחר כך הוציאו‪,‬‬ ‫חילוק בין חצר מהלכת שאינה קונה‪ ,‬לבין חצר קבועה‬ ‫הוצאת מים מרשות לרשות‬
‫והניחו ברשות אחרת‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬ ‫שקונה‪ .‬ספינה‪ ,‬אף על פי שהיא צפה על פני המים‪,‬‬
‫א‪ .‬היה עומד ברשות הרבים‪ ,‬והכניס ידו לרשות‬
‫נחשבת כחצר שאינה מהלכת‪ ,‬משום שאינה זזה‬
‫והוא הדין לעניין טומאה‪ ,‬אם היו השמן והיין של‬ ‫היחיד‪ ,‬וקיבל בה מי גשמים‪ ,‬והוציאם לרשות‬
‫מחמת עצמה‪ ,‬אלא המים מזיזים אותה‪ .‬לעניין שבת‬
‫תרומה‪ ,‬שהם נפסלים בטבול יום‪ ,‬ונגע טבול יום‬ ‫הרבים [והניחם שם]‪.‬‬
‫אין הדין כן‪.‬‬
‫במשקה העליון‪ ,‬נפסל גם התחתון‪.‬‬
‫כי לעניין קניין חצר‪ ,‬דיניה למדים מידו של אדם‪ ,‬וגם‬ ‫דין פשוט הוא‪ ,‬שהוא פטור על ההוצאה הזו‪ ,‬כי‬
‫היד הולכת על ידי האדם‪ ,‬ולכן חצר מהלכת על ידי דבר‬ ‫הוא לא עשה עקירה‪ ,‬שהרי מי גשמים נכנסו‬
‫עקירה שמתחילה לא היתה על דעת להוציא‬ ‫אחר‪ ,‬עדיין קונה לו כמו יד‪ .‬אבל לעניין שבת‪ ,‬הדין למד‬ ‫לתוך ידו מעצמם ‪ ,‬והרי זה כעני‪ ,‬המכניס ידו‬
‫ממלאכת המשכן‪ ,‬ושם מן הסתם לא היה אלא כדרך‬ ‫לבית‪ ,‬ובעל הבית נותן בתוכה איזה חפץ‪ ,‬והעני‬
‫כבר נתבאר‪ ,‬שאין אדם חייב על הוצאה או על‬
‫שבני אדם מצניעים חפצים‪ ,‬שאינם נעים כלל‪.‬‬ ‫מוציא‪ ,‬שהעני פטור‪ ,‬כי לא עשה עקירה‪.‬‬
‫הכנסה או על העברה ארבע אמות ברשות הרבים‪,‬‬
‫עד שתהא עקירה מכאן והנחה כאן‪.‬‬ ‫ג‪ .‬אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים‪.‬‬ ‫ב‪ .‬וכן הדין אף כשהוא קלט את מי הגשמים‪,‬‬
‫ולדעת רבי יוחנן‪ ,‬אין אדם מתחייב על ההוצאה‪,‬‬ ‫רבא נסתפק‪ ,‬מה הדין כשאגוז בכלי‪ ,‬והכלי צף על‬ ‫כלומר שלא נכנסו לידו מעצמם‪ ,‬אלא הוא הטה‬
‫אלא אם כן היתה דעתו בשעת העקירה להוציא‬ ‫גבי מים‪.‬‬ ‫אותם בידו האחת‪ ,‬לתוך ידו השניה‪ ,‬והוציאם‪.‬‬
‫את החפץ ממקומו‪.‬‬ ‫האם מאחר שהאגוז מונח בכלי‪ ,‬הוא נחשב‬ ‫כי אף שהוא נטל את מי הגשמים‪ ,‬הלא לא נטלם‬
‫אבל אם מתחילה הרים חפץ כדי להזיזו למקום‬ ‫כמונח‪ ,‬ומעתה‪ ,‬הנוטל אותו מהכלי‪ ,‬ומוציאו‬ ‫ממקום שהיו מונחים בו‪ ,‬שהרי היו יורדים‬
‫שמותר להזיזו‪[ ,‬כגון מפינה לפינה בבית]‪ ,‬ובתוך‬ ‫לרשות אחרת‪ ,‬חייב על כך‪.‬‬ ‫מלמעלה‪ ,‬ומאחר שלא עקרם ממקום הנחתם‪,‬‬
‫כך שהלך עמו‪ ,‬החליט להוציאו ממקומו‪ ,‬אין כאן‬ ‫הרי זה פטור על ההוצאה‪.‬‬
‫או מאחר שהכלי הצף על גבי מים‪ ,‬אינו נחשב‬
‫עקירה לחייבו על ההוצאה‪.‬‬ ‫כמונח‪ ,‬מעתה גם האגוז שבתוכו אינו נחשב‬ ‫ג‪ .‬וכן הדין אף כשלא נטל את מי הגשמים‬
‫כי כשהחליט להוציא את החפץ‪ ,‬כבר נעקר‬ ‫כמונח‪ ,‬ולפיכך הנוטל אותו‪ ,‬ומוציאו לרשות‬ ‫מהאויר‪ ,‬אלא מעל גבי כותל משופע שהיו‬
‫החפץ ממקומו‪ ,‬ובשעה ראשונה שעקרו‬ ‫אחרת‪ ,‬פטור על כך‪.‬‬ ‫נוטפים עליו‪.‬‬
‫ממקומו‪ ,‬עדיין לא נתכוון להוציאו‪ ,‬והתורה‬ ‫וכתבו התוס'‪ ,‬שהספק הוא‪ ,‬האם דרך להצניע חפצים‬ ‫כי כשיש מים על גבי כותל‪ ,‬אינם נחשבים‬
‫חייבה רק על מלאכת מחשבת‪ ,‬כלומר שבשעה‬ ‫כך‪ ,‬או לא‪ .‬אף שודאי אינו נחשב כמונח לעניין שאר‬ ‫כמונחים בו‪ ,‬כי דרכם לנטוף‪ ,‬ואינם עומדים שם‪.‬‬
‫שעושה את המלאכה יתכוין לעשותה‪ ,‬שכן יש‬ ‫דברים‪ ,‬שהרי הלכה היא שרכוב על גבי סוס נידון‬
‫ד‪ .‬אבל כשהיו מים בגומה ברשות היחיד‪ ,‬ונטלם‬
‫ללמוד ממלאכות שהיו במשכן‪.‬‬ ‫כמהלך‪.‬‬
‫בידו‪ ,‬והוציאם לרשות הרבים‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬
‫וכתב רשב"א‪ ,‬שזה שלא כדעת בן עזאי להלן‪ ,‬שכן‬ ‫ועמד ספיקו בתיקו‪.‬‬
‫ולא רק כשהוציא את המים המונחים בקרקעית‬
‫לדעתו גם מהלך נחשב כעומד‪ ,‬ואם כן בכל שעה הוא‬
‫ד‪ .‬שמן שצף על גבי יין או מים‪.‬‬ ‫הגומה‪ ,‬אלא אף כשהוציא את המים העליונים‪,‬‬
‫נחשב כמניח ועוקר‪ ,‬ונעשית עקירה אחרונה שלפני‬
‫ההוצאה לאחר שכבר החליט להוציא‪.‬‬ ‫לדעת חכמים‪ ,‬כששני משקים מונחים זה על גב‬ ‫שהם נעים ונדים בגומה על המים התחתונים‪ ,‬כי‬
‫זה‪ ,‬כגון שמן על גבי יין‪ ,‬או שמן על גבי מים‪ ,‬שאין‬ ‫מאחר שכל הגומה מלאה מים‪ ,‬וכולם יחד‬
‫שני המשקים מתערבבים יחד‪ ,‬אלא ניכר שהשמן‬ ‫מונחים בקרקע הגומה‪ ,‬כל המים נחשבים‬
‫עמד לפוש או עמד לכתף‬
‫צף על גבי המשקה התחתון‪ ,‬אין להחשיב את שני‬ ‫כמונחים בגומה‪ ,‬הן התחתונים והן העליונים‪.‬‬
‫[=הנחה שלא נתכוון לה]‬
‫המשקים כדבר אחד‪[ ,‬כמו מים על גבי מים]‪,‬‬
‫נתבאר‪ ,‬שאין אדם חייב על הוצאה או על הכנסה‬ ‫אלא המשקה התחתון מונח על הקרקע‪,‬‬
‫הנחה על גבי משקה‬
‫או על העברה ארבע אמות ברשות הרבים‪ ,‬עד‬ ‫והמשקה העליון הוא כדבר אחר‪ ,‬המונח על‬
‫שתהא עקירה מכאן והנחה כאן‪.‬‬ ‫המשקה התחתון‪[ ,‬כאגוז על גבי מים]‪ ,‬ואינו‬ ‫א‪ .‬מים על גבי מים‪.‬‬
‫‪13‬‬
 ‫מסכת שבת דף ו‬

‫אולם דחו זאת‪ ,‬כי אין הנידון דומה לראיה‪ ,‬שכן‬ ‫סטיו‪ ,‬הוא מקום שיש בו ספסלים‪ ,‬שיושבים בו‬ ‫וכמו כן נתבאר בדף ג'‪ ,‬שכשהאדם עומד‪ ,‬כל מה‬
‫מעביר ארבע אמות ברשות הרבים‪ ,‬אף שהוא‬ ‫סוחרים לפני החנויות‪ ,‬ואינו עשוי להילוך רבים‪ ,‬ודינו‬ ‫שעליו‪ ,‬נחשב כמונח באותה רשות שהוא עומד‬
‫עצמו אינו יכול להתחייב על ההנחה בדרכו‪ ,‬כי‬ ‫ככרמלית‪.‬‬ ‫בה‪ ,‬ולכן אם היה איזה חפץ על האדם כשהיה‬
‫עדיין לא עבר ארבע אמות‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬כל דרך‬ ‫כל שלא הניח בכרמלית‪ ,‬מאחר שהיתה העקירה‬ ‫עומד במקום אחד‪ ,‬והחל ללכת למקום אחר‪,‬‬
‫הילוכו הוא מקום חיוב‪ ,‬ואם היה מניח בו מי‬ ‫ברשות היחיד‪ ,‬וההנחה ברשות הרבים‪ ,‬אף על‬ ‫[מרשות לרשות‪ ,‬או ארבע אמות ברשות הרבים]‪,‬‬
‫שעקר ארבע אמות רחוק משם‪ ,‬היה מתחייב‪.‬‬ ‫פי שהעביר את החפץ דרך כרמלית‪ ,‬הרי זה‬ ‫כשהלך נחשב כמי שעקר את החפץ ממקומו‬
‫חייב‪[ .‬וכן הדין לעניין הכנסה]‪.‬‬ ‫הראשון‪ ,‬וכשעמד נחשב כמי שהניחו במקומו‬
‫מה שאין כן מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים‬
‫האחרון‪.‬‬
‫דרך כרמלית‪ ,‬שאין שום אופן להתחייב על‬ ‫ומבואר בגמרא‪ ,‬שלא היו יכולים לומר‪,‬‬
‫ההנחה בכרמלית‪ ,‬ואם כן‪ ,‬מנין לנו שכשלא‬ ‫שהמוציא יתחייב באופן הזה‪ ,‬שמעביר דרך‬ ‫ואמר רבה‪ ,‬שאין העמידה מחשיבה את מה‬
‫הניחו ורק עבר דרכה הוא מתחייב‪.‬‬ ‫מקום שאין בו חיוב‪ ,‬אלא משום שמצינו כעין זה‬ ‫שעליו כמונח‪ ,‬אלא כשעמד לפוש [=לנוח]‪ ,‬שבכך‬
‫במקום אחר‪.‬‬ ‫נתכוון להיות היכן שעמד‪ .‬אבל כשבאמת רצה‬
‫ג‪ .‬במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך‬
‫ללכת‪ ,‬אלא שנתעכב במקום אחד‪ ,‬כי רצה לסדר‬
‫צידי רשות הרבים‪.‬‬ ‫ולהלן יתבאר בעזה"י‪ ,‬היכן מצינו כעין זה‬
‫משאו שעליו [=עמד לכתף]‪ ,‬עמידה זו אינה‬
‫במסכת עירובין מבואר‪ ,‬שנחלקו חכמים ורבי‬ ‫במקום אחר‪.‬‬
‫מחשיבה את מה שעליו כמונח באותו מקום‪.‬‬
‫אליעזר בדין צידי רשות הרבים‪ ,‬כגון חצר‬
‫דף ו‬ ‫ולפיכך‪:‬‬
‫שנפרצה המחיצה שבינה לרשות הרבים‪ ,‬שמקום‬
‫א‪ .‬אם היה ברשות הרבים‪ ,‬ונעקר ממקומו‪,‬‬
‫המחיצה נחשב צידי רשות הרבים‪ .‬לדעת חכמים‪,‬‬ ‫א‪ .‬בהעברה של יותר מארבע אמות ברשות‬
‫ונעמד בתוך ארבע אמות‪ ,‬ולאחר מכן המשיך‬
‫מקום זה אינו נידון כרשות הרבים‪ ,‬ואם הוציא‬ ‫הרבים‪.‬‬
‫בהליכתו‪ ,‬וחזר ועמד חוץ לארבע אמות‪.‬‬
‫מרשות היחיד והניח בו פטור‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬אם‬
‫לדברי ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן‪ ,‬מצינו‬
‫לא הניח בו‪ ,‬אלא הוציא לרשות הרבים עצמה‬ ‫– אם עמידה ראשונה היתה לפוש‪ ,‬נחשב שהניח‬
‫עניין כזה‪ ,‬שאדם מתחייב משום מלאכת הוצאה‪,‬‬
‫הוא חייב‪.‬‬ ‫שם את החפץ‪ ,‬ולאחר מכן חזר ועקרו משם‪,‬‬
‫אף על פי שבדרכו אינו מתחייב‪ ,‬והוא‪ ,‬כשמעביר‬
‫ומאחר שבכל פעם לא העבירו ארבע אמות‬
‫ואם כן מצינו עניין כזה‪ ,‬שאדם מתחייב משום‬ ‫איזה חפץ יותר מארבע אמות ברשות הרבים‪[ ,‬וכן‬
‫שלמות‪ ,‬הרי זה פטור‪.‬‬
‫מלאכת הוצאה‪ ,‬אף על פי שבדרכו אינו מתחייב‪.‬‬ ‫כשמוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים]‪ ,‬שכל‬
‫זמן שהוא הולך עם החפץ ואינו מניחו‪ ,‬אינו חייב‬ ‫– ואם עמידה ראשונה היתה לכתף‪ ,‬אינו נחשב‬
‫ואם תאמר‪ ,‬מה פשוט לן יותר דרך צדי רשות הרבים‬
‫מדרך סטיו‪ .‬ויש לומר‪ ,‬דרגילות היא שיש לפני הבית‬ ‫על ההעברה‪[ ,‬או על ההוצאה]‪ ,‬ובשעה שהוא מניח‪,‬‬ ‫שהניח שם את החפץ‪ ,‬אלא רק במקום עמידתו‬
‫צדי רשות הרבים‪ ,‬וכן היה מסתמא במשכן‪[ .‬תוס']‪.‬‬ ‫הוא מתחייב‪.‬‬ ‫האחרון‪ ,‬ומאחר שממקום העקירה עד מקום‬
‫ההנחה יש ארבע אמות‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬
‫ואף שרבי אליעזר חולק על חכמים במסכת‬ ‫אולם דחו זאת‪ ,‬כי אין הנידון דומה לראיה‪ ,‬שכן‬
‫עירובין‪ ,‬ולדעתו‪ ,‬כשנפרצה חצר לרשות הרבים‪,‬‬ ‫מעביר זה‪ ,‬מאחר שעבר ארבע אמות‪ ,‬אם היה‬ ‫ב‪ .‬ואם היה ברשות הרבים‪ ,‬ונעקר ממקומו‪,‬‬
‫מקום המחיצה נידון כרשות הרבים‪ ,‬והמוציא‬ ‫מניח את החפץ היה מתחייב‪ ,‬ואם כן‪ ,‬אף שהניח‬ ‫ונעמד בסוף ארבע אמות‪.‬‬
‫מהחצר ומניח שם חייב‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬לדברי רב‬ ‫רק אחרי מאה אמה‪ ,‬באמת עובר הוא דרך מקום‬
‫– אם עמד לפוש‪ ,‬נחשב שהניח שם את החפץ‪,‬‬
‫אחא בנו של רב איקא‪ ,‬גם רבי אליעזר מודה‪,‬‬ ‫שיש בו חיוב‪ ,‬ואינו מתחייב כי לא עשה הנחה‪.‬‬
‫ומאחר שהעבירו ארבע אמות שלמות‪ ,‬הרי זה‬
‫שיש צידי רשות הרבים שאינם נידונים כרשות‬ ‫מה שאין כן מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים‬ ‫חייב‪.‬‬
‫הרבים‪ ,‬והם מקומות סמוך לכתלים‪ ,‬שנועצים‬ ‫דרך כרמלית‪ ,‬אם היה מניח את החפץ בכרמלית‪,‬‬
‫שם יתידות קטנות לפני הכותל‪ ,‬כדי שלא יתקרבו‬ ‫– ואם עמד לכתף‪ ,‬אינו נחשב שהניח שם את‬
‫היה פטור‪ ,‬ואם כן‪ ,‬מנין לנו שכשלא הניחו ורק‬
‫עגלות וקרונות לכתלים יותר מדאי‪ ,‬ויפילום‪,‬‬ ‫החפץ‪ ,‬ומעתה‪ ,‬אם אחר יטול ממנו את החפץ‪ ,‬לא‬
‫עבר דרכה הוא מתחייב‪.‬‬
‫שמחמת היתידות אין הרבים עוברים שם‪ ,‬ואין‬ ‫עשה שום הנחה‪[ ,‬ושני לא עשה שום עקירה]‪,‬‬
‫המקום נחשב רשות הרבים‪.‬‬ ‫ומוציא ומושיט ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים‬ ‫ושניהם פטורים‪.‬‬
‫דרך למעלה מעשרה שהוא חייב אף על פי שאם היה‬
‫ואם כן‪ ,‬כשמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים‬ ‫מניח למעלה מעשרה היה פטור‪ ,‬מכל מקום תחתיו‬
‫דרך מקומות אלו‪ ,‬לדברי הכל הוא מתחייב‪ ,‬אף‬ ‫במקום שמהלך מקום חיוב הוא‪ ,‬אבל סטיו הקרקע גם‬ ‫מוציא מרשות היחיד‬
‫על פי שאם היה מניח בדרכו באותם מקומות‪,‬‬ ‫כן מקום פטור הוא‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫לרשות הרבים דרך כרמלית‬
‫היה פטור‪.‬‬ ‫ב‪ .‬בהעברה של ארבע אמות מצומצמות ברשות‬
‫דעת חכמים‪.‬‬
‫דעת בן עזאי‪[ .‬בדף ה']‪.‬‬ ‫הרבים‪.‬‬
‫העוקר חפץ מרשות היחיד‪ ,‬ומניחו ברשות‬
‫שוב אמרו‪ ,‬שמצינו עניין כזה‪ ,‬שאדם מתחייב‬
‫כל המבואר עד עתה שהמוציא מרשות היחיד‬ ‫הרבים‪ ,‬חייב משום הוצאה‪ ,‬בין כשרשות הרבים‬
‫משום מלאכת הוצאה‪ ,‬אף על פי שבדרכו אינו‬
‫לרשות הרבים דרך כרמלית חייב הוא כדעת‬ ‫סמוכה לרשות היחיד‪ ,‬ובין כשיש ביניהם‬
‫מתחייב‪ ,‬והוא‪ ,‬כשמעביר איזה חפץ ארבע אמות‬
‫חכמים‪.‬‬ ‫כרמלית‬
‫מצומצמות ברשות הרבים‪ ,‬שכל דרך הילוכו עם‬
‫אולם לדעת בן עזאי‪ ,‬אף שאמת הוא‪ ,‬שאם היתה‬ ‫החפץ‪ ,‬אם היה מניחו‪ ,‬לא היה מתחייב‪,‬‬ ‫כגון שמוציא מחנות‪ ,‬שהיא רשות היחיד‪ ,‬לפלטיא‪,‬‬
‫עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים‪ ,‬אף‬ ‫וכשמניחו בסוף ארבע אמות‪ ,‬הוא מתחייב‪.‬‬ ‫היא ככר העיר‪ ,‬שהיא רשות הרבים‪ ,‬ועושה זאת דרך‬

‫‪14‬‬
 ‫מסכת שבת דף ו‬

‫רשות היחיד‬ ‫אלא שכשהיה הדבר בהוצאה [וכן בהכנסה]‬ ‫על פי שעבר דרך כרמלית‪ ,‬היה חייב‪.‬‬
‫בהילוך‪ ,‬דעת בן עזאי‪ ,‬שלמעשה היתה הנחה‬
‫כל מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה‬ ‫מכל מקום‪ ,‬לדעתו‪ ,‬לא יתכן דבר כזה לעולם‪ ,‬כי‬
‫ועקירה גם בכרמלית‪ ,‬ולכן פטור‪.‬‬
‫טפחים‪ ,‬והוא מוקף מחיצות בגובה עשרה‬ ‫לדעתו‪ ,‬כשיש חפץ ביד אדם‪[ ,‬או על גבי אדם]‪,‬‬
‫טפחים‪[ ,‬בין שהוא בתוך המחיצות‪ .‬ובין שהוא‬ ‫אבל כשהיה הדבר בזריקה או בהושטה‪ ,‬מאחר‬ ‫באותה רשות שהאדם נמצא‪ ,‬החפץ נחשב כמונח‬
‫על גבי המחיצות‪ ,‬שאנו אומרים גוד אסיק‬ ‫שלא הלך בכרמלית‪ ,‬לדברי הכל לא נח החפץ‬ ‫באותה רשות‪ ,‬לא רק כשהאדם עומד בה [כפי‬
‫מחיצה‪ ,‬כלומר כאילו המחיצות נמשכות גם‬ ‫בכרמלית‪ ,‬והיתה עקירה רק מרשות היחיד‪,‬‬ ‫שנתבאר בדף ה']‪ ,‬אלא אף כשהאדם מהלך‪[ ,‬כי‬
‫למעלה]‪ ,‬הרי זה רשות היחיד‪[ .‬שמותר לטלטל‬ ‫והנחה רק ברשות הרבים‪ ,‬ולכן לדברי הכל‪,‬‬ ‫לדעתו‪ ,‬מהלך כעומד דמי]‪.‬‬
‫חפצים בכולה‪ .‬אבל אסור מהתורה להוציא ממנה‬ ‫הזורק והמושיט חייבים‪.‬‬ ‫ואם כן‪ ,‬כשעבר דרך כרמלית‪ ,‬מאחר שהיה בה‬
‫לרשות הרבים‪ ,‬או להכניס אליה מרשות הרבים]‪.‬‬
‫עם מה שבידו‪ ,‬נחשב כמי שהניח בה‪ ,‬וכשהמשיך‬
‫לרשות הרבים‪ ,‬נחשב כמי שחזר ועקר‬
‫ארבע רשויות לשבת‬
‫מהכרמלית‪ ,‬ושוב הניח ברשות הרבים‪ ,‬ומאחר‬
‫ארבע רשויות נאמרו לעניין שבת‪ ,‬שהן חלוקות זו‬ ‫שלא הוציא בבת אחת מרשות היחיד לרשות‬
‫מזו בדיניהן‪.‬‬ ‫הרבים‪ ,‬אלא הניח בינתים בכרמלית‪ ,‬אין כאן‬
‫א‪ .‬רשות היחיד‪.‬‬ ‫הוצאה לחיוב‪.‬‬

‫ולבן עזאי‪ ,‬מעביר דרך צדי נמי פטור‪ ,‬אף על גב דהיה‬

‫מותר לטלטל חפצים בכולה‪ .‬אבל אסור מהתורה‬
‫במשכן‪ ,‬משום דמהלך כעומד דמי‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫ובכלל זה‪ ,‬חריץ‪ ,‬כלומר תעלה‪ ,‬שהיא עמוקה‬ ‫להוציא ממנה לרשות הרבים‪ ,‬או להכניס אליה‬
‫עשרה ורחבה ארבעה‪ ,‬וכן כותל‪ ,‬שהוא גבוה‬ ‫מרשות הרבים‪.‬‬

‫עשרה ורחב למעלה ארבעה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬רשות הרבים‪.‬‬ ‫מעביר ארבע אמות ברשות הרבים לדעת בן עזאי‬

‫ולדעת הברייתא‪ ,‬שבה פורטו ארבע רשויות של‬ ‫בירושלמי הקשו‪ ,‬מאחר שלדעת בן עזאי מהלך‬
‫מהתורה אסור לטלטל או לזרוק בה חפצים ארבע‬
‫כעומד‪ ,‬איך יתחייב אדם על העברת ארבע אמות‬
‫שבת‪ ,‬אין רשות היחיד נגמרת להיות רשות‬ ‫אמות‪ .‬וכן אסור להכניס ממנה לרשות היחיד‪ ,‬או‬
‫ברשות הרבים‪ ,‬הלא נחשב הוא כמניח בכל צעד וצעד‪,‬‬
‫היחיד מהתורה‪ ,‬אלא כשהיא מוקפת מחיצות‬ ‫להוציא אליה מרשות היחיד‪.‬‬
‫ואין כאן העברה אחת של ארבע אמות‪.‬‬
‫מכל ארבע רוחותיה‪ ,‬שרק בכך היא נגמרת להיות‬ ‫ג‪ .‬כרמלית‪.‬‬
‫רשות היחיד‪ ,‬אבל כשלא נגמרה להיות רשות‬ ‫ותירצו בירושלמי‪ ,‬שהדבר יתכן‪ ,‬כשהוא קופץ בבת‬
‫מהתורה מותר לטלטל בכולה‪ ,‬וכן להכניס ממנה‬ ‫אחת ארבע אמות‪.‬‬
‫היחיד המוציא ממנה לרשות הרבים או מכניס‬
‫לרשות היחיד‪ ,‬ולהוציא ממנה לרשות הרבים‪ ,‬אבל‬
‫אליה מרשות הרבים הרי זה פטור‪.‬‬ ‫אולם לפי הבבלי אין זו קושיה‪ ,‬כי לדעת הבבלי מעביר‬
‫חכמים אסרו את כל הדברים הללו‪.‬‬
‫ארבע אמות שחייב‪ ,‬הלכה למשה מסיני הוא‪.‬‬
‫ולדעת רבי יהודה‪ ,‬מדין תורה‪ ,‬כל שיש לה שתי‬ ‫ובירושלמי בריש שבת‪ ,‬ביארו למה נקראת כרמלית‪,‬‬
‫מחיצות‪ ,‬הרי זו רשות היחיד‪[ ,‬ולכן‪ ,‬המוציא ממנה‬ ‫ומשמע מדברי ריב"א‪ ,‬שיש להסתפק‪ ,‬האם ההלכה‬
‫תני רבי חייא‪ ,‬כרמל רך ומל‪ ,‬כלומר לא לח ולא יבש‪,‬‬
‫היא‪ ,‬שברשות הרבים מהלך אינו נחשב כעומד‪ .‬או‬
‫לרשות הרבים‪ ,‬או מכניס מרשות הרבים לתוכה‪,‬‬ ‫אלא בינוני‪ ,‬וכך היא כרמלית‪ ,‬שאינה לא כרשות‬
‫שההלכה היא‪ ,‬שאף על פי שנחשב כעומד‪ ,‬מאחר‬
‫חייב]‪ ,‬אלא שחכמים אסרו לטלטל בתוכה‪ ,‬עד‬ ‫היחיד ולא כרשות הרבים‪[ .‬תוס']‬
‫שהעביר ארבע אמות‪ ,‬הוא חייב‪.‬‬
‫שיעשה לה תיקון כפי שיתבאר‪.‬‬
‫ד‪ .‬מקום פטור‪.‬‬
‫ונפקא מינה מספק זה‪ ,‬אם עמד לפוש בתוך ארבע‬
‫שכך אמר רבי יהודה‪ ,‬מי שיש לו שני בתים‪ ,‬בשני‬
‫מותר להכניס ממנה לרשות היחיד‪ ,‬ולהוציא ממנה‬ ‫אמות‪ ,‬שאם ההלכה היא שברשות הרבים מהלך אינו‬
‫צדי רשות הרבים‪ ,‬זו כנגד זו‪ ,‬מאחר שיש כאן‬ ‫לרשות הרבים‪ .‬אבל אסור להחליף כפי שיתבאר‬ ‫כעומד‪ ,‬זה שעמד ממש‪ ,‬אינו מתחייב‪ ,‬כי לא העביר‬
‫באמצע שתי מחיצות על ידי הבתים שבשני‬ ‫בעזה"י בדף ח'‪.‬‬ ‫ארבע אמות בבת אחת‪ .‬ואם ההלכה היא שברשות‬
‫הצדדים‪ ,‬הרי זו רשות היחיד מהתורה‪ ,‬אלא‬ ‫הרבים חייב אף על פי שנחשב כעומד‪ ,‬הוא הדין שחייב‬
‫ובדפים הבאים יתבאר בעזה"י‪ ,‬מהי כל אחת‬
‫שחכמים אסרו לטלטל בה‪ ,‬עד שיעשה תיקון‪,‬‬ ‫אף על פי שעמד ממש‪.‬‬
‫מהרשויות הללו‪.‬‬
‫להיכר שזו רשות היחיד‪ ,‬והוא‪ :‬או שיעשה לחי‬ ‫וכן נפקא מינה‪ ,‬אם נטל ממנו אדם אחר לאחר ארבע‬
‫מכאן ולחי מכאן‪[ ,‬בשתי פאות של אחד מן‬ ‫והקשה רשב"א‪ ,‬למה לא אמרו חמש רשויות‪ ,‬הלא יש‬ ‫אמות‪ ,‬שאם ההלכה היא שברשות הרבים מהלך אינו‬
‫הבתים]‪ ,‬או שיעשה קורה מכאן וקורה מכאן‪,‬‬ ‫רשות נוספת החלוקה בדיניה מארבע הרשויות הללו‪,‬‬ ‫כעומד‪ ,‬מאחר שלא עמד כלל‪ ,‬יהיה פטור‪ .‬ואם ההלכה‬
‫כגון קרפף שהיקפו יותר מבית סאתים‪ ,‬ולא הוקף‬ ‫היא שברשות הרבים חייב‪ ,‬אף על פי שנחשב כעומד‪,‬‬
‫ובכך מוטל לטלטל באמצע‪.‬‬
‫לדירה‪ ,‬שהזורק מרשות הרבים לתוכו או מתוכו‬ ‫בסוף ארבע מתחייב‪ ,‬כי נחשב כמי שעמד‪ ,‬וכבר עבר‬
‫לרשות הרבים חייב‪ ,‬ואין מטלטלים בו אלא בארבע‬ ‫ארבע אמות‪.‬‬
‫אמות‪.‬‬

‫ויש לומר‪ ,‬שרשות זו היא באמת רשות היחיד לכל דבר‪,‬‬

‫אלא שלענין טלטול בתוכה עשאוה ככרמלית‪ ,‬שלא‬
‫לטלטל בה ארבע אמות‪ ,‬והרי כבר שנה רשות היחיד‬
‫וכרמלית‪.‬‬
‫ובמסכת עירובין מבואר‪ ,‬שאם רבים עוברים במקום‬ ‫ומהטעם הזה לא מנה חצר שלא עירבו כרשות נוספת‪.‬‬
‫זה‪ ,‬לא התירו לטלטל על ידי היכר זה‪ ,‬אלא כשאינו‬
‫‪15‬‬
‫מושיט או זורק מרשות היחיד‬
‫לרשות הרבים דרך כרמלית‬
‫נתבאר‪ ,‬שלדברי הכל‪ ,‬אם היתה עקירה ברשות‬
‫היחיד‪ ,‬והנחה ברשות הרבים‪ ,‬אף על פי שעבר‬
‫החפץ דרך כרמלית‪ ,‬היה חייב‪.‬‬
 ‫מסכת שבת דף ו‬

‫שנכתבו בה דברי איסי בן יהודה בעניין מלאכות‬ ‫ולדעת הברייתא‪ ,‬שבה פורטו ארבע רשויות של‬ ‫רחב יותר משלוש עשרה אמות ושליש‪.‬‬
‫שבת‪.‬‬ ‫שבת‪ ,‬כל זה כשאין המקום מוקף במחיצות‪ ,‬אבל‬
‫כשהמקום מוקף במחיצות‪ ,‬אפילו בוקעים בו‬
‫מתחילה אמרו‪ ,‬שלדברי איסי בן יהודה‪ ,‬העושה‬ ‫טלטול מרשות היחיד לרשות היחיד‬
‫רבים‪ ,‬אין הרבים מבטלים את המחיצות‪ ,‬ודינו‬
‫כמה מלאכות בשבת‪ ,‬ולא נודע לו חטאו עד‬
‫כרשות היחיד‪.‬‬ ‫מדין תורה‪ ,‬מותר לטלטל מרשות יחיד זו‪ ,‬לרשות‬
‫שעשה את כולן‪ ,‬מתחייב על כולן חטאת אחת‪.‬‬
‫היחיד זו‪.‬‬
‫ולכן כשהתירו לעולי רגלים לשתות מבור של מים‬
‫כי לדעת איסי בן יהודה‪ ,‬כל מלאכות שבת‬
‫על ידי פסים‪ ,‬התירו את הדבר אף כשהרבים‬ ‫ואפילו רשות היחיד זו של אדם אחד‪ ,‬ורשות‬
‫נחשבות כחטא אחד‪ ,‬והעושה חטא אחד כמה‬
‫בוקעים בדרך‪ ,‬כי מאחר שהמקום מוקף‬ ‫היחיד זו של כמה בני אדם‪ ,‬כגון חצר שיש בה‬
‫פעמים בהעלם אחד‪ ,‬חייב חטאת אחת‪.‬‬
‫מחיצות‪ ,‬רשות היחיד הוא‪ ,‬אף על פי שהרבים‬ ‫כמה בתים‪ ,‬מותר לטלטל מהבתים לחצר‬
‫כמו מי שאכל דם כמה פעמים‪ ,‬ולא נודע לו חטאו אלא‬ ‫עוברים בו‪.‬‬ ‫ומהחצר לבתים‪.‬‬
‫לבסוף‪ ,‬שהכל נחשב כשגגה אחת‪ ,‬ומביא חטאת אחת‪.‬‬
‫שהבור הוא רשות היחיד‪ ,‬ואין להוציא ממנו‬ ‫וכן כשרשות היחיד זו של כמה בני אדם‪ ,‬ורשות‬
‫אולם דחו זאת‪ ,‬כי בפרק שביעי‪ ,‬המשנה‬
‫לרשות הרבים‪ ,‬והתקנה‬ ‫היחיד זו של יותר בני אדם‪ ,‬כגון מבוי שיש בו‬
‫המפרטת את כל מלאכות שבת‪ ,‬פותחת במילים‪,‬‬
‫שתקנו לעולי רגלים שיהיה‬ ‫כמה חצירות‪ ,‬מותר לטלטל מהחצרות למבוי‪.‬‬
‫"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת"‪ ,‬ואמר רבי‬
‫להם מים‪ ,‬היא‪ ,‬שיעשו‬
‫יוחנן‪ ,‬שהסיבה שהמשנה מפרשת את מניין‬ ‫אולם מאחר שהדבר דומה לטלטול מרשות‬
‫סביב הבור ארבעה פסים‬
‫המלאכות‪ ,‬אף על פי שהיא מפרטת את כולן‪ ,‬כדי‬ ‫היחיד לרשות הרבים‪ ,‬חששו חכמים‪ ,‬שאם‬
‫בארבע הפינות‪ ,‬כל אחד‬
‫ללמד‪ ,‬שהעושה את כל המלאכות יחד‪ ,‬אפילו‬ ‫יטלטלו באופנים הללו‪ ,‬יבואו לטלטל גם מרשות‬
‫כמין "ר"‪ ,‬ובכך הוא נחשב כמוקף מחיצות‪ ,‬וכל‬
‫שלא נודע לו חטאו בין זו לזו‪ ,‬חייב חטאת על כל‬ ‫היחיד לרשות הרבים ממש‪ ,‬ולפיכך אסרו‬
‫ההיקף הוא רשות היחיד‪ ,‬שמותר להוציא אליו‬
‫מלאכה בפני עצמה‪[ ,‬כשהיה הדבר על ידי שגגת‬ ‫לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד עד שיערבו‪.‬‬
‫את המים לשתות‪.‬‬
‫מלאכות‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י בפרק שביעי]‪ ,‬ובאה‬ ‫ואם כן‪ ,‬אין לטלטל מהבית לחצר‪ ,‬עד שיערבו כל‬
‫המשנה ללמד שפעמין יתחייב אדם חטאות‬ ‫ולדעת רבי יהודה‪ ,‬כל מקום שהרבים בוקעים‪,‬‬
‫החצרות יחד‪ .‬ואין לטלטל מהחצרות למבוי‪ ,‬עד‬
‫ארבעים חסר אחת‪.‬‬ ‫אפילו אם הוא מוקף מחיצות‪ ,‬הרי זה רשות‬
‫שישתתפו כל החצרות יחד‪.‬‬
‫הרבים‪.‬‬
‫אבל יותר ממניין אינו מתחייב‪ ,‬אף אם עשה מלאכה‬
‫אחת בכמה אופנים‪ ,‬שעשה האב וכמה תולדותיו‪ ,‬כי‬ ‫ולכן כשהתירו לעולי רגלים לשתות מבור על ידי‬
‫כשעשה את האב אינו מביא חטאת על התולדה‪ ,‬כי‬ ‫פסים‪ ,‬יש לתקן שלא תהא דרך הרבים בין‬ ‫רשות הרבים‬
‫הוא נחשב כעושה פעמיים את אותו מעשה שהאב‬ ‫הפסים‪ ,‬כי אם תהיה דרך הרבים עוברת שם הם‬ ‫כל מקום שמצויים בו רבים‪ ,‬כמו שהיו ישראל‬
‫והתולדה הם מעשה עבירה אחד‪.‬‬ ‫מבטלים את רשות היחיד‪ ,‬ואסור לשתות שם‬ ‫במדבר‪ ,‬הרי זה רשות הרבים מהתורה‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬כל מלאכה נחשבת כחטא בפני עצמו‪,‬‬ ‫מהבור שהוא רשות היחיד‪.‬‬
‫שמהתורה אסור לטלטל או לזרוק בה חפצים ארבע‬
‫ומאחר שגם איסי אמר בלשון הזה‪" ,‬אבות‬ ‫אמות‪ .‬וכן אסור להכניס ממנה לרשות היחיד‪ ,‬או‬
‫מלאכות ארבעים חסר אחת"‪ ,‬ודאי גם לדבריו כל‬ ‫להוציא אליה מרשות היחיד‪.‬‬
‫מגילות סתרים‬
‫מלאכה נחשבת כחטא בפני עצמו‪.‬‬
‫במסכת גיטין (דף ס')‪ ,‬מבואר‪ ,‬שדברים שבכתב‪,‬‬ ‫ובכלל זה‪:‬‬
‫ולמסקנה אמרו‪ ,‬שלדברי איסי בן יהודה‪ ,‬אף‬
‫כלומר תורה שבכתב‪ ,‬אי אתה רשאי לאומרם על‬ ‫(א) סרטיא [=דרך סלולה שהולכים בה מעיר לעיר]‪.‬‬
‫שכל מלאכות שבת חלוקות זו מזו‪ ,‬וכשעשה את‬
‫פה‪ .‬ודברים שבעל פה‪ ,‬אי אתה רשאי לאומרם‬
‫כולן יחד‪ ,‬פעמים מביא חטאת בפני עצמה על כל‬ ‫(ב) ופלטיא גדולה [=ככר העיר שמתקבצים שם בני‬
‫בכתב‪.‬‬
‫מלאכה שעשה‪.‬‬ ‫אדם לסחורה]‪.‬‬
‫ואין היתר לכתוב דברים שבעל פה‪ ,‬אלא כדי‬
‫לעניין חיוב מיתה בבי"ד‪ ,‬אין כולן שוות‪ ,‬ויש‬ ‫(ג) ומבואות של עיר [שהם רחבים שש עשרה אמה‬
‫שלא ישתכחו‪ ,‬שעל העניין הזה נאמר‪" ,‬עֵּ ת‬
‫ביניהן אחת‪ ,‬שאין חייבים עליה מיתה‪.‬‬ ‫והם] מפולשים משני ראשיהם לפלטיא [וי"ג‬
‫תֹור ֶתָך" (תהילים קי"ט קכ"ו)‪,‬‬
‫ַלעֲשֹות ַלה' הֵּ פֵּרּו ָּׁ‬
‫לסרטיא]‪.‬‬
‫ומתוך הברייתא בעניין ארבע רשויות של שבת‬ ‫כלומר‪ ,‬כדי לעשות לה'‪ ,‬שלא תשתכח תורתו‪,‬‬
‫מבואר‪ ,‬שמלאכת הוצאה אינה המלאכה שאין‬ ‫מותר להפר תורה‪ ,‬ולכתוב דברים שבעל פה‪.‬‬ ‫(ד) וכן המדבר‪ ,‬בזמן שהיו בו ישראל‪[ ,‬אבל בזמן‬

‫בה חיוב מיתה‪ ,‬כי מפורש בברייתא‪ ,‬שהמוציא‬ ‫הזה‪ ,‬אינו מקום הילוך לרבים‪ ,‬שהרי הולכי מדברות‬
‫וכשהיו שומעים דברי יחיד חדשים‪ ,‬שאינם‬ ‫אינם תדירים]‪.‬‬
‫או מכניס במזיד‪ ,‬חייב כרת [בלא התראה]‪ ,‬ונסקל‬
‫נשנים בבית המדרש‪ ,‬וכותבים אותם שלא‬
‫[בהתראה]‪.‬‬ ‫ובדף ה' כבר נתבאר‪ ,‬שכל זה כשאין המקום מקורה‪,‬‬
‫ישתכחו‪ ,‬היו מסתירים את המגילה‪ ,‬ומגילות‬
‫אבל אם המקום מקורה‪ ,‬אינו רשות הרבים מהתורה‪.‬‬
‫אלו‪ ,‬שהיו כתובים בהם דברי תורה שבעל פה‪,‬‬
‫היו קרויות מגילות סתרים‪.‬‬ ‫וכן יתבאר בעזה"י‪ ,‬שכל זה כשהמקום רחב שש‬
‫כרמלית‬ ‫עשרה אמה‪.‬‬
‫מקום שיש בו לכל הפחות ארבעה טפחים על‬ ‫ותוס' כתבו‪ ,‬שכל זה כשמצויים שם ששים ריבוא בני‬
‫ארבעה טפחים‪ ,‬ואין הרבים בוקעים בו [כרשות‬ ‫חטאות ומיתות במלאכות שבת‬
‫אדם‪ ,‬אבל כשאין מצויים שם כל כך הרבה בני אדם‪,‬‬
‫הרבים]‪ ,‬ואינו מוקף מחיצות של עשרה טפחים‬ ‫רב מצא בביתו של רבי חייא מגילת סתרים‪,‬‬ ‫אין זו רשות הרבים מהתורה‪.‬‬

‫‪16‬‬
 ‫מסכת שבת דף ז‬

‫מאה אמה על חמישים אמה‪ ,‬לעניין הטלטול‬ ‫‪ -‬י"מ שהכוונה לקרן זוית שנכנס בו בית לתוכו‪,‬‬ ‫[כרשות היחיד]‪ ,‬הרי זה כרמלית‪.‬‬
‫בתוכו הוא נידון ככרמלית‪ ,‬והטלטול בתוכו‬ ‫והניח מקרקעו‬
‫מהתורה מותר לטלטל בכל הכרמלית‪ ,‬וכן‬
‫אסור‪.‬‬ ‫לרשות הרבים‪.‬‬
‫להכניס ממנה לרשות היחיד‪ ,‬ולהוציא מרשות‬
‫‪ -‬וי"מ שהכוונה‬ ‫היחיד אליה‪ .‬וכן להוציא ממנה לרשות הרבים‪,‬‬
‫שעומד‬ ‫לבית‬ ‫ולהכניס מרשות הרבים אליה‪ .‬אבל חכמים אסרו‬
‫העמודים והאצטבאות שלפניהם‬
‫באלכסון‪ ,‬שזויתו‬ ‫את כל הדברים הללו‪.‬‬
‫ברשות הרבים היו עמודים‪ ,‬שבהם הסוחרים היו‬ ‫סמוכה‬ ‫אחת‬
‫כי מאחר שהמקום הזה בלא מחיצות‪ ,‬הוא דומה‬
‫תולים את סחורתם‪ ,‬ולפני העמודים היו‬ ‫לרשות הרבים‪ ,‬והשניה משוכה מרשות הרבים‬
‫לרשות הרבים‪ ,‬ולכן החמירו עליו להיות כרשות‬
‫אצטבאות [=ספסלים]‪ ,‬שהסוחרים היו יושבים‬ ‫ולפנים‪ ,‬שהזוית הבולטת‪ ,‬מעכבת את הרבים‬
‫הרבים‪ ,‬שיהיה אסור לטלטל בו ארבע אמות‪,‬‬
‫עליהם‪.‬‬ ‫מליכנס בנקל בתוך כניסה של זוית האחרת‪.‬‬
‫ולהכניס ממנו לרשות היחיד‪ ,‬ולהוציא מרשות‬
‫היחיד אליו‪.‬‬
‫דין בין העמודים‬ ‫בקעה לעניין טומאה‬ ‫ומצד שני‪ ,‬מאחר שאין הרבים בוקעים בו‪ ,‬הוא‬
‫לדעת רבי זירא אמר רב יהודה‪ ,‬מאחר שהרבים‬ ‫דומה לרשות היחיד‪ ,‬ולכן החמירו עליו להיות‬
‫כלל בידינו‪ ,‬שספק טומאה ברשות הרבים‪,‬‬
‫מצויים בין העמודים שברשות הרבים‪ ,‬וניתן‬ ‫כרשות היחיד‪ ,‬ואסרו להוציא ממנו לרשות‬
‫טהור‪ ,‬כלומר‪ ,‬מי שנסתפק אם נטמא או לא‪,‬‬
‫לעבור שם‪ ,‬כל בין העמודים נידון כרשות הרבים‪.‬‬ ‫הרבים‪ ,‬ולהכניס מרשות הרבים אליו‪.‬‬
‫והמקום שבו ארע הספק הוא מקום שהרבים‬
‫אף על פי שאין בין עמוד לעמוד שש עשרה אמה‪ ,‬נחשב‬ ‫מצויים בו‪ ,‬הרי זה טהור‪ .‬וספק טומאה ברשות‬ ‫ומכל מקום‪ ,‬אם עבר‪ ,‬והוציא‪ ,‬או הכניס‪ ,‬או‬
‫המקום לרשות הרבים‪ ,‬כי הרבים בוקעים בו‪ ,‬וחוץ‬ ‫היחיד‪ ,‬טמא‪ ,‬כלומר‪ ,‬מי שנסתפק אם נטמא או‬ ‫העביר ארבע אמות‪ ,‬הוא פטור‪ ,‬כי אין בדבר‬
‫לבין העמודים יש רוחב שש עשרה אמה‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬והמקום שבו ארע הספק‪ ,‬הוא מקום שלא‬ ‫איסור תורה‪.‬‬
‫ולדעת רב דימי אמר רבי יוחנן‪ ,‬בין העמודים‬ ‫היו בו אלא אדם אחד או שנים‪ ,‬הרי זה טמא‪ ,‬ועל‬
‫וכל המקומות הבאים נחשבים כרמלית‪:‬‬
‫שברשות הרבים אינו נידון כרשות הרבים אלא‬ ‫פי זה נאמרו הדינים הבאים‪.‬‬
‫(א) ים‪.‬‬
‫ככרמלית‪ ,‬כי אף על פי שהרבים מסתובבים שם‪,‬‬ ‫א‪ .‬בקעה בימות הגשמים‪ ,‬אין בני אדם נכנסים‬
‫מאחר שאינם יכולים ללכת שם ביושר‪ ,‬אלא‬ ‫בה‪ ,‬מפני הזרעים והתבואה הגדלים בה‪,‬‬ ‫(ב) בקעה [=מישור רחב שיש בו שדות]‪.‬‬
‫לכאן ולכאן בין העמודים‪ ,‬שהיו פזורים שלא‬ ‫הניזוקים בדריסת הרגלים‪ ,‬ולכן דינה כרשות‬ ‫בקעה שהיא כרמלית גמורה‪ ,‬היא בקעה שאין לה‬
‫בסדר לאורך ולרוחב‪ ,‬המקום הזה נידון‬ ‫היחיד‪ ,‬וספק טומאה בה טמא‪.‬‬ ‫מחיצות‪.‬‬
‫ככרמלית‪.‬‬
‫ב‪ .‬בקעה בימות החמה‪ ,‬בני אדם נכנסים בה‪,‬‬ ‫‪ -‬ולדעת עולא‪ ,‬גם הברייתא שבה הבקעה נקראת‬
‫שאין בה זרעים‪ ,‬ולכן דינה כרשות הרבים‪ ,‬וספק‬ ‫רשות היחיד‪ ,‬מדברת בבקעה שהיא כרמלית‪,‬‬
‫דין אצטבא שלפני העמודים‬ ‫טומאה בה טהור‪ .‬וכן הדין גם כשהיא מוקפת‬ ‫והיא נקראת רשות היחיד ללמד שאינה רשות‬
‫מחיצות‪ ,‬אם יש פתחים במחיצות‪ ,‬ובני אדם‬ ‫הרבים‪.‬‬
‫לדברי הכל האצטבא שלפני העמודים נחשבת‬ ‫נכנסים בהם‪.‬‬
‫ככרמלית‪ ,‬שהרי אין הולכים דרכה‪.‬‬ ‫‪ -‬ולדעת רב אשי‪ ,‬הברייתא המחשיבה את‬
‫הבקעה רשות היחיד‪ ,‬מדברת בבקעה שיש לה‬
‫מחיצות‪ ,‬שמדין תורה היא רשות היחיד‪,‬‬
‫מקום גבוה שלושה טפחים‬
‫דף ז‬
‫והמטלטל ממנה לרשות הרבים ומרשות הרבים‬
‫או יותר ברשות הרבים‬ ‫אליה חייב‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י להלן‪[ .‬ורק‬
‫בתוכה הטלטול אסור‪ ,‬מטעם שיתבאר בעזה"י‬
‫כשיש ברשות הרבים מקום רחב ארבעה טפחים‬ ‫קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה‬
‫להלן בדף ז']‪.‬‬
‫על ארבעה טפחים או יותר‪ ,‬אם הוא גבוה‬
‫נתבאר‪ ,‬שכל מקום שהוקף מחיצות‪ ,‬הרי זה‬
‫משלושה טפחים עד תשעה‪ ,‬הרי זה כרמלית‪.‬‬ ‫(ג) ואיסטוונית [ספסלים שלפני החנויות‪ ,‬שיושבים‬
‫רשות היחיד‪.‬‬
‫ואם הוא גבוה מעשרה טפחים ומעלה‪ ,‬הרי זה‬ ‫שם סוחרים]‪.‬‬
‫רשות היחיד‪[ .‬ובדף ח' יתבאר בעזה"י מה דינו‬ ‫ומדין תורה אין חילוק בדבר‪ ,‬ואפילו המקום‬
‫(ד) והכרמלית‪ .‬כן הוא לשון הברייתא‪ ,‬וביאר רב‬
‫כשהוא גבוה תשעה]‪.‬‬ ‫גדול מאוד‪ ,‬מאחר שהוא מוקף מחיצות‪ ,‬הרי זה‬
‫דימי אמר רבי יוחנן‪[ ,‬בדף ז']‪ ,‬שכוונת הברייתא‬
‫רשות היחיד‪ ,‬ומותר לטלטל בכולו‪ ,‬והמטלטל‬
‫ואם אינו רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים‪,‬‬ ‫ללמד על דבר נוסף הנקרא כרמלית‪ ,‬והוא קרן‬
‫ממנו לרשות הרבים או מרשות הרבים אליו‪,‬‬
‫בין שהוא גבוה משלושה טפחים ועד תשעה‪ ,‬ובין‬ ‫זוית הסמוכה לרשות הרבים‪ ,‬שהרבים נכנסים‬
‫חייב‪.‬‬
‫שהוא גבוה הרבה יותר מעשרה טפחים‪ ,‬לעולם‬ ‫לשם מתוך דוחקם‪ ,‬אבל אינו מקום שנח ללכת‬
‫הוא מקום פטור‪[ .‬ובדף ח' יתבאר בעזה"י מה דינו‬ ‫אולם חכמים החמירו ואמרו‪ ,‬שכל מקום שיש בו‬ ‫בו‪ ,‬כי אי אפשר להמשיך בו ביושר‪.‬‬
‫כשהוא גבוה תשעה]‪.‬‬ ‫מחיצות שלא לדירה‪ ,‬כלומר שמתחילה כשהוקף‬
‫ולכן‪ ,‬מי שהוציא מרשות היחיד‪ ,‬והניח ברשות‬ ‫לא היה סמוך לדירתו‪ ,‬אם הוא גדול יותר‬
‫הרבים על גבי מקום גבוה שלושה טפחים‪ ,‬או‬ ‫משיעור של בית סאתים‪ ,‬כחצר המשכן‪ ,‬שהיתה‬

‫‪17‬‬
 ‫מסכת שבת דף ז‬

‫אבל למעלה מעשרה טפחים‪ ,‬אויר כרמלית אינו‬ ‫א‪ .‬היזמי [=שיח קוצני] והיגי [=ביכור האביב או עץ‬ ‫שהעביר ארבע אמות ברשות הרבים‪ ,‬והניח על‬
‫כרמלית ‪ ,‬כגון הדביק דבילה בצד כותל‬ ‫ורד הבר]‪.‬‬ ‫גבי מקום גבוה שלושה טפחים‪ ,‬הרי זה פטור‪ ,‬כי‬
‫שבכרמלית למעלה מעשרה טפלחים‪ ,‬ומותר‬ ‫לדעת אביי ורבא‪ ,‬היזמי והיגי אפילו אינם‬ ‫לא הניח ברשות הרבים‪.‬‬
‫לכתחילה להוציא משם לרשות היחיד ולרשות‬ ‫גבוהים שלושה טפחים‪ ,‬אין הרבים דורסים‬ ‫וכל זה כשהניח על גבי אותו מקום‪ ,‬אבל אם‬
‫הרבים‪.‬‬ ‫עליהם‪ ,‬כדי שלא ינזקו מהם‪ ,‬ולכן‪ ,‬כשהם ברשות‬ ‫הדביק בצידו של אותו מקום‪ ,‬אפילו בגובה‬
‫ודבר זה שהקלו בכרמלית‪ ,‬הוא מקולי רשות‬ ‫הרבים‪ ,‬הם מקום פטור‪ ,‬אף שאינם גבוהים‬ ‫שלושה טפחים או יותר עד עשרה‪ ,‬כגון שהדביק‬
‫הרבים‪ ,‬שכשם שאין רשות הרבים למעלה‬ ‫שלושה טפחים‪.‬‬ ‫בצדו דבלה [=גוש של תאנים מיובשות]‪ ,‬שהיא‬
‫מעשרה‪ ,‬כך אין כרמלית למעלה מעשרה‪.‬‬ ‫ולדעת חייא בר רב ורב אשי‪ ,‬כשהיזמי והיגי‬ ‫נדבקת בקיר‪ ,‬כל שהיא בתוך גובה עשרה‬
‫אינם גבוהים שלושה טפחים‪ ,‬הרבים דורסים‬ ‫טפחים‪ ,‬היא נחשבת כמונחת ברשות הרבים‪ ,‬כי‬
‫וכן אמר שמואל לרב יהודה תלמידו‪" ,‬שיננא לא‬
‫עליהם בסנדליהם‪ ,‬ולכן כשהם ברשות הרבים‪,‬‬ ‫רשות הרבים עולה עד עשרה טפחים‪ ,‬ומאחר‬
‫תיהוי במילי דשבתא למעלה מעשרה" [=שנון‪ ,‬לא‬
‫אינם מקום פטור אלא רשות הרבים‪.‬‬ ‫שהיא מונחת במקומה‪ ,‬הרי זה נחשב כמניח‬
‫תדון בהלכות שבת למעלה מעשרה טפחים]‪ .‬ואין‬
‫ברשות הרבים‪ ,‬וחייב‪.‬‬
‫כוונתו לומר לו שאין רשות היחיד למעלה‬ ‫ב‪ .‬צואה‪.‬‬
‫מעשרה‪ ,‬שהרי רשות היחיד עולה עד לרקיע‪ .‬וכמו‬ ‫‪ -‬רבינו תם מפרש‪ ,‬שכשהדביק את הדבלה בקיר‬
‫כן ודאי לא התכוון לומר לו שאין רשות הרבים‬ ‫לדעת אביי ורבא וחייא בר רב‪ ,‬צואה אפילו‬ ‫למעלה משלושה טפחים‪ ,‬הוא חייב רק אם היו פני‬
‫למעלה מעשרה‪ ,‬כי דין זה פשוט‪ ,‬שהוא מבואר‬ ‫כשאינה גבוהה שלושה טפחים‪ ,‬אין הרבים‬ ‫הקיר ארבעה טפחים על ארבעה טפחים‪ ,‬שהרי אין‬
‫דורסים עליה‪ ,‬שלא יתלכלכו בה‪ ,‬ולכן כשהיא‬ ‫לחייב על הנחה אלא במקום ארבעה טפחים‪ .‬ורק‬
‫כבר במשנה‪ .‬אלא כך אמר לו‪ ,‬אין כרמלית‬
‫ברשות הרבים‪ ,‬היא מקום פטור‪ ,‬אף שאינה‬ ‫כשהדביק למטה משלושה טפחים‪ ,‬חייב גם כשאינו‬
‫למעלה מעשרה‪.‬‬
‫גבוהה שלושה טפחים‪.‬‬ ‫רחב ארבעה‪ ,‬כי למטה משלושה נחשב כמונח בקרקע‬
‫עצמה‪.‬‬
‫ולדעת רב אשי‪ ,‬כשהצואה אינה גבוהה שלושה‬
‫בית שאין תוכו עשרה וקירויו משלימו לעשרה‬ ‫‪ -‬וריב"א פירש‪ ,‬שגם כשמודבק בקיר למעלה משלושה‬
‫טפחים‪ ,‬הרבים דורסים עליה בסנדליהם‪ ,‬ולכן‬
‫טפחים‪ ,‬אין צריך שיהיו פני הקיר ארבעה טפחים‪ ,‬כי‬
‫לדברי רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב‪,‬‬ ‫כשהיא ברשות הרבים‪ ,‬אינה מקום פטור‪ ,‬אלא‬ ‫מאחר שהדבילה רואה פני הקרקע‪ ,‬נחשבת כמונחת על‬
‫בית שבתוכו אינו גבוה עשרה טפחים‪ ,‬אבל‬ ‫רשות הרבים‪.‬‬ ‫גבי הקרקע‪.1‬‬
‫מבחוץ הוא גבוה עשרה טפחים‪ ,‬כגון שבחללו‬
‫וזהו שאמר רבה בר שילא אמר רב חסדא‪,‬‬
‫הוא גבוה תשעה טפחים‪ ,‬וגגו עבה טפח‪ ,‬נמצא‬
‫דברים שהקלו בכרמלית‬ ‫שכשהיתה לבנה זקופה ברשות הרבים‪ ,‬וזרק‬
‫מבחוץ הוא גבוה עשרה טפחים‪.‬‬
‫דבילה ארבע אמות ונדבקה בצדה של הלבנה‪,‬‬
‫א‪ .‬בתוך הבית‪ ,‬מאחר שאין שם מחיצות עשרה‬ ‫א‪ .‬פחות מארבעה טפחים‪.‬‬
‫חייב‪.‬‬
‫טפחים‪ ,‬אינו נידון כרשות היחיד‪ ,‬אלא ככרמלית‪,‬‬ ‫רבה אמר בבית רב שילא‪ ,‬שכשבא רב דימי‪ ,‬אמר‬
‫אבל אם נחה על גבה של הלבינה‪ ,‬פטור‪ ,‬שסתם‬
‫ואסור לטלטל בו ארבע אמות‪.‬‬ ‫משמו של רבי יוחנן‪ ,‬שאין כרמלית פחותה‬
‫לבינה אורכה ורוחבה שלושה טפחים‪ ,‬וכשהיא‬
‫ב‪ .‬ועל גגו‪ ,‬מאחר שגבוה עשרה טפחים‪ ,‬אם כן יש‬ ‫מארבעה טפחים‪ ,‬ואם אין בה כשיעור הזה‪ ,‬אינה‬
‫זקופה‪ ,‬הרי כאן גובה שלושה טפחים ברשות‬
‫סביבו תחתיו מחיצות עשרה טפחים‪[ ,‬וגוד אסיק‬ ‫כרמלית‪ ,‬אלא מקום פטור‪ ,‬ומותר לכתחלה‬
‫הרבים‪.‬‬
‫מחיצה]‪ ,‬והרי זה נחשב כמוקף מחיצות של עשרה‬ ‫להוציא משם לרשות הרבים ולרשות היחיד‪.‬‬
‫טפחים‪ ,‬ולכן הגג הוא רשות היחיד גמורה‪,‬‬ ‫ודבר זה שהקלו בכרמלית‪ ,‬הוא מקולי רשות‬
‫ומותר לטלטל בכולו‪.‬‬ ‫היחיד‪ ,‬שכשם שאין רשות היחיד בפחות‬ ‫מקום פטור ברשות הרבים‬
‫מארבעה‪ ,‬כך אין כרמלית בפחות מארבעה‪.‬‬ ‫פחות משלושה טפחים‬

‫חקק בבית הנ"ל ארבעה על‬
‫ארבעה להשלים גובה עשרה‬
‫אמר אביי‪ ,‬שכל המבואר לעיל‪ ,‬שבית שאין תוכו‬
‫עשרה‪ ,‬כל תוכו כרמלית‪ ,‬ואסור לטלטל בו‪ ,‬הוא‬
‫רק כשבכל הבית אין מקום אחד שהוא גבוה‬
‫עשרה טפחים‪.‬‬
‫את המקום לרשות היחיד וברוב במקרים דווקא‬
‫אבל אם יש בבית מקום אחד ברוחב ארבעה‬
‫טפחים על ארבעה טפחים‪ ,‬שהוא גבוה עשרה‬
‫טפחים‪ ,‬כגון שחפר במקום אחד בבית‪ ,‬בור‬
‫ברוחב הזה ובעומק המשלימו לגובה עשרה‬
‫ב‪ .‬תופסת בגובה עד עשרה‪.‬‬ ‫נתבאר‪ ,‬שכשיש ברשות הרבים‪ ,‬מקום גבוה‬
‫שלושה טפחים‪ ,‬ואינו רחב למעלה ארבעה‬
‫לדברי רב ששת‪ ,‬כרמלית תופסת בגובה עד עשרה‬
‫טפחים‪ ,‬הרי זה מקום פטור‪.‬‬
‫טפחים‪.‬‬
‫והסיבה לכך‪ ,‬כי מאחר שהוא גבוה שלושה‬
‫ואין הכוונה לכך‪ ,‬שכדי שמקום יחשב כרמלית‬
‫טפחים‪ ,‬אין הרבים עוברים על גביו‪ ,‬ונמצא‬
‫הוא צריך להיות מוקף במחיצה בגובה עשרה‬
‫שהמקום הזה יוצא מכלל רשות הרבים‪.‬‬
‫טפחים‪ .‬כי אדרבה מחיצה עשרה טפחים עושה‬
‫ויש דברים‪ ,‬שלדעת מקצת החכמים‪ ,‬אין עוברים‬
‫כשאין מחיצה עשרה טפחים‪ ,‬היא כרמלית‪.‬‬ ‫על גביהם גם כשאינם גבוהים שלושה טפחים‪,‬‬
‫ולכן גם כשאינם גבוהים שלושה טפחים‪ ,‬נידונים‬
‫אלא הכוונה היא‪ ,‬שכל מקום שהוא כרמלית‪,‬‬
‫כמקום פטור‪.‬‬
‫אינו כן אלא מהקרקע עד גובה עשרה טפחים‪,‬‬

‫‪ 1‬וקשה לר"י‪ ,‬דלעיל כי פריך אמתניתין דפשט ידו‪ ,‬והא בעי עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה‪ ,‬לוקי מתניתין במחזיק החפץ בעניין זה שרואה את פני הקרקע‪[ .‬תוס']‪.‬‬

‫‪18‬‬
 ‫מסכת שבת דף ז‬

‫בכותל‪ ,‬ולא יחזור לאחוריו [לתוך ארבע אמות‪,‬‬ ‫אם יש בחורים הללו ארבעה טפחים על ארבעה‬ ‫טפחים עד התקרה‪ ,‬אותו מקום הוא רשות‬
‫הלא בדרך כלל כשזורק איזה דבר בכותל הוא‬ ‫טפחים‪ ,‬לדברי הכל דינם כרשות היחיד‪.‬‬ ‫היחיד‪ ,‬שהרי הוא גבוה עשרה טפחים‪ ,‬ומוקף‬
‫חוזר לאחוריו]‪ ,‬ואמר‪ ,‬שמשנה זו מדברת‪ ,‬בזורק‬ ‫מחיצות‪.1‬‬
‫ואם אין בהם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים‪,‬‬
‫דבילה שמנה‪ ,‬שהיא נדבקת בכותל‪.‬‬
‫אבל הכותל עבה‪ ,‬וניתן לחקוק בו‪ ,‬להשלים את‬ ‫ומעתה כל הבית שסביבו נידון כחורי רשות‬
‫והנה לדעת רבא‪ ,‬חייבים להעמיד את המשנה‬ ‫החורים לארבעה טפחים‪ .‬לדעת רבי מאיר‪,‬‬ ‫היחיד‪ ,‬וחורי רשות היחיד דינם כרשות היחיד‪.‬‬
‫כן‪ ,‬שהרי כשחייבה המשנה את הזורק לכותל‪,‬‬ ‫חוקקים להשלים‪ ,‬כלומר‪ ,‬כל דבר שאין בו‬
‫ומאחר שהכל רשות היחיד אחת‪ ,‬מותר לטלטל‬
‫לא חייבה כשנח הדבר בחור שבכותל‪ ,‬שהרי‬ ‫שיעור‪ ,‬ויש שם עובי ורוחב לחקוק ולהשלים‬
‫בכל הבית‪.‬‬
‫לדעתו חורי רשות הרבים אינם נידונים כרשות‬ ‫לכשיעור‪ ,‬אנו מחשיבים את הדבר כאילו נחקק‬
‫הרבים‪ ,‬ואם כן‪ ,‬על כרחך המשנה מדברת בדבר‬ ‫והושלם שיעורו‪ ,‬ואם כן החורים הללו נידונים‬
‫שנדבק בכותל מבחוץ‪.‬‬ ‫כרשות היחיד‪ .‬ולדעת חכמים‪ ,‬אין לומר כן‪,‬‬ ‫חורי רשות היחיד‬
‫והחורים הללו הם מקום פטור‪.‬‬
‫אולם גם לדעת אביי‪ ,‬האומר‪ ,‬שחורי רשות‬ ‫לדברי הכל‪ ,‬חורים שיש בכתלים של רשות‬
‫הרבים דינם כרשות הרבים‪ ,‬משני טעמים אין‬ ‫ותוס' כתבו‪ ,‬שבחורים כאלו‪ ,‬שאין בהם משום צד‬ ‫היחיד‪ ,‬נידונים כרשות היחיד‪ ,‬ומותר לטלטל‬
‫להעמיד את המשנה בזורק כל דבר אף שאינו‬ ‫ארבעה טפחים‪ ,‬לדברי הכל אין מחשיבים אותם כיש‬
‫מהם לרשות היחיד‪ ,‬ומרשות היחיד אליהם‪.‬‬
‫נדבק‪ ,‬ובאופן שנח בחור שברשות הרבים‪.‬‬ ‫בהם ארבעה טפחים‪ ,‬ולכן לדברי הכל הם מקום פטור‪.‬‬
‫ואסור לטלטל מהם לרשות הרבים ומרשות‬
‫ומחלוקת רבי מאיר וחכמים היא בחורים המפולשים‬
‫א‪ .‬על כרחך מדובר בדבר הנדבק‪ ,‬כי דבר שאינו‬ ‫הרבים אליהם‪.‬‬
‫מרשות היחיד לרשות הרבים‪ ,‬שמצד רשות היחיד יש‬
‫נדבק חוזר לאחוריו אפילו אם היה מגיע לחור‬
‫בהם רוחב ארבעה‪ ,‬ומצד רשות הרבים אין בהם רוחב‬ ‫ומתוך פירוש רש"י משמע קצת‪ ,‬שכן הדין גם כשאין‬
‫שברשות הרבים‪ ,‬ולכן‪ ,‬אפילו אם המשנה מדברת‬
‫ארבעה‪.‬‬ ‫באותם חורים ארבעה טפחים‪ ,‬כי בכל אופן הם‬
‫בזורק לחור שבכותל‪ ,‬מכל מקום מדובר בזורק‬
‫ולדברי הכל נחשבים הם כחורי רשות היחיד‪,‬‬ ‫נחשבים כחלק מרשות היחיד‪ ,‬שיש בה ארבעה טפחים‬
‫דבר הנדבק‪.‬‬ ‫ולכן אסור לטלטל מהם לרשות הרבים‪.‬‬
‫ומחלוקתם היא‪ ,‬שלדעת רבי מאיר‪ ,‬מאחר שמצד אחד‬
‫ב‪ .‬על כרחך לא מדובר בזורק דבר לחור שבכותל‪,‬‬ ‫הם רחבים ארבעה‪ ,‬יש להחשיבם כחקוקים יותר‪,‬‬ ‫ותוס' כתבו‪ ,‬שלעולם לא יתחייב על טלטול מחורים‬
‫כי מבואר במשנה‪ ,‬שכשזרק למעלה מעשרה‬ ‫וכאילו יש בהם ארבעה על ארבעה‪ ,‬ואם זרק מרשות‬ ‫אלה לרשות הרבים אלא אם כן יש בחורים עצמם‬
‫טפחים דינו כזורק באויר‪ ,‬ואילו לדעת רבי מאיר‪,‬‬ ‫הרבים לשם‪ ,‬נחשב כמניח ברשות היחיד על גבי‬ ‫ארבעה טפחים על ארבע טפחים‪.‬‬
‫שמשנתנו כמותו‪ ,‬בזה יש לחייב את הזורק‪ ,‬כדין‬ ‫מקום שיש בו ארבעה על ארבעה‪ ,‬וחייב‪.‬‬

‫זורק לרשות היחיד‪ ,‬כי לדעתו חוקקים להשלים‬ ‫ולדעת חכמים‪ ,‬אין להחשיבם כחקוקים יותר‪ ,‬ומאחר‬
‫כמבואר לעיל‪.‬‬ ‫שאין בהם ארבעה על ארבעה‪ ,‬הזורק מרשות הרבים‬ ‫חורי רשות הרבים בתוך עשרה טפחים‬
‫לשם‪ ,‬נחשב כמניח ברשות היחיד על גבי מקום שאין‬ ‫לדעת אביי‪ ,‬חורים שיש בכתלים לצד רשות‬
‫רש"י פירש שמשנתנו כרבי מאיר‪ ,‬כי כלל הוא שסתם‬
‫בו ארבעה על ארבעה‪ ,‬ולכן פטור‪.‬‬
‫משנה רבי מאיר היא‪ .‬ותוס' פירשו‪ ,‬כי רק רבי מאיר‬ ‫הרבים‪ ,‬בתוך עשרה טפחים של גובה רשות‬
‫מחייב בזורק לחור שאין בו ארבעה טפחים‪ ,‬משום‬ ‫וכל זה בחורים הגבוהים עשרה טפחים‪ ,‬אבל החורים‬ ‫הרבים‪ ,‬דינם כרשות הרבים‪ ,‬ואינם כצידי רשות‬
‫שחוקקים להשלים‪.‬‬ ‫שבתוך עשרה טפחים‪ ,‬מאחר שבני רשות הרבים‬ ‫הרבים או כקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים‪,‬‬
‫משתמשים בהם‪ ,‬בני רשות היחיד אינם משתמשים‬ ‫[הנזכרים לעיל בדף ו']‪ ,‬שדינם ככרמלית‪ ,‬כי חורי‬
‫בהם‪ ,‬ולכן אינם נידונים כחורי רשות היחיד‪ ,‬ובהם‬
‫רשות הרבים ראויים לשימוש בני רשות הרבים‬
‫מקום שאין בו ארבעה על ארבעה ברשות היחיד‬ ‫נחלקו אביי ורבא‪.‬‬
‫יותר מאשר קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים‪,‬‬
‫לדעת רב חסדא‪ ,‬כל דבר המונח ברשות היחיד‪,‬‬ ‫ומצידי רשות הרבים‪.‬‬
‫אפילו אם הוא מונח על מקום שאין בו ארבעה‬
‫הזורק ארבע אמות ברשות הרבים עד הכותל‬ ‫ולדעת רבא‪ ,‬חורים שיש בכתלים לצד רשות‬
‫טפחים‪ ,‬נחשב הוא כמונח בו‪.‬‬
‫רשות הרבים עולה עד גובה עשרה טפחים‪,‬‬ ‫הרבים‪ ,‬אף בתוך עשרה טפחים של גובה רשות‬
‫ומבואר בדף ד'‪ ,‬שלפירוש התוס'‪ ,‬דווקא ברשות היחיד‬ ‫הרבים‪ ,‬אינם נידונים כרשות הרבים‪ ,‬אלא הם‬
‫ולפיכך מי שזרק איזה דבר ארבע אמות ברשות‬
‫רב חסדא אינו מצריך הנחה על גבי מקום של ארבעה‬
‫הרבים‪ ,‬ונדבק בכותל [שבגבול רשות הרבים]‪.‬‬ ‫רשות לעצמם‪ .‬אם יש בהם רוחב ארבעה טפחים‬
‫טפחים‪ .‬ואפשר שטעמו של רב חסדא‪ ,‬משום שיש‬
‫על ארבעה טפחים‪ ,‬הם כרמלית‪ .‬ואם אין בהם‬
‫להחשיב את כל הרשות כאילו היא מלאה‪ ,‬ונמצא מניח‬ ‫אם נדבק בכותל למעלה מעשרה טפחים‪ ,‬לא נח‬ ‫כשיעור הזה‪ ,‬הם מקום פטור‪.‬‬
‫על גבי המילוי‪ .‬אבל ברשות הרבים‪ ,‬גם לדעת רב חסדא‬ ‫הדבר ברשות הרבים‪ ,‬ולכן הוא פטור‪.‬‬
‫צריך הנחה על גבי מקום של ארבעה טפחים‪ .‬ולפירוש‬
‫רשב"א‪ ,‬אין חילוק בדבר‪ ,‬ובשום מקום רב חסדא אינו‬ ‫ואם נדבק בכותל למטה מעשרה טפחים‪ ,‬הרי נח‬
‫מצריך הנחה על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים‪.‬‬ ‫ברשות הרבים‪ ,‬ומאחר שזרק ארבע אמות‪ ,‬הרי‬ ‫חורי רשות הרבים גבוהים עשרה טפחים‬
‫זה חייב‪.‬‬ ‫חורים שיש בכתלים לצד רשות הרבים‪ ,‬והם‬
‫ולדעת רב חסדא מאחר שרשות היחיד עולה עד‬
‫לרקיע‪ ,‬אם זרק איזה דבר מרשות הרבים‬ ‫וביאר רבי יוחנן‪ ,‬כיצד יתכן הדבר‪ ,‬שינוח הדבר‬ ‫גבוהים עשרה טפחים‪.‬‬

‫‪ 1‬וקשה לריב"א‪ ,‬מאי שנא מסוכה‪ ,‬שאינה גבוהה עשרה דאמר בפרק קמא דסוכה‪ ,‬חקק בה להשלימה לעשרה‪ ,‬אם יש משפת חקק ולכותל שלושה טפחים‪ ,‬פסולה‪ ,‬פחות משלושה כשרה‪ ,‬והכא‬
‫מהני חקיקה‪ ,‬אפילו מופלגת מן הכותל הרבה‪ .‬ותירץ‪ ,‬דשאני התם גבי סוכה‪ ,‬דבעינן שיהיו מחיצות סמוכות לסכך‪ ... ,‬ולהכי בעינן שיהא פחות משלושה‪ ,‬דצריך לצרף הגידוד של חקק‪ ,‬למחיצות‪,‬‬
‫כדי שיהיו סמוכות לסכך שכנגד הנקב ‪[ ...‬תוס']‪.‬‬

‫‪19‬‬
 ‫מסכת שבת דף ח‬

‫אף על פי שהיא נידונית ככרמלית‪ ,‬כי כרמלית אינה‬ ‫המניח ברשות הרבים דבר‬ ‫לרשות היחיד‪ ,‬ונח ברשות היחיד על גבי קנה‬
‫נחשבת רשות מהתורה‪.‬‬ ‫גבוה יותר מעשרה טפחים‬ ‫הנעוץ בקרקע‪ ,‬אפילו היה הקנה גבוה מאה‬
‫‪ -‬ומתחילה פירשו התוס'‪ ,‬שהסיבה שהוא פטור‪ ,‬כי‬ ‫אמה‪ ,‬ואינו רחב ארבעה‪ ,‬הזורק הזה חייב‪.‬‬
‫נתבאר‪ ,‬שאין אדם מתחייב על מלאכת הוצאה‬
‫מאחר שהוא זורק רשות היחיד‪ ,‬כל מקום שהיא נחה‪,‬‬
‫ותולדותיה‪ ,‬עד שתהא עקירה והנחה של חיוב‪.‬‬ ‫ומתחילה רצו לומר‪ ,‬שרבי וחכמים נחלקו בדבר‬
‫הוא רשות היחיד‪ ,‬ונמצא זורק מרשות היחיד לרשות‬
‫זה‪ ,‬אם צריך הנחה ברשות היחיד על גבי מקום‬
‫היחיד‪ ,‬וכל זורק מרשות היחיד לרשות היחיד‪ ,‬מדין‬ ‫וכמו כן נתבאר‪ ,‬שרשות הרבים עולה רק עד‬
‫ארבעה‪ .‬ומסקנת הגמרא‪ ,‬שלא נחלקו בזה‪.‬‬
‫תורה הוא פטור‪.‬‬ ‫עשרה טפחים‪.‬‬
‫לדעת חכמים‪ ,‬האומרים‪ ,‬קלוטה אינה כמונחת‪ ,‬נחשב‬ ‫‪ -‬י"מ שלדברי שניהם‪ ,‬גם ברשות היחיד צריך‬
‫ולפיכך‪ ,‬מי שהוציא חפץ מרשות היחיד‪ ,‬והניחו‬
‫כזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים‪,‬‬ ‫הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה‪ ,‬ונדחו‬
‫ברשות הרבים‪ ,‬ומקצתו של החפץ עולה למעלה‬
‫שכן בדרכה אינה רשות היחיד‪ .‬ומכל מקום‪ ,‬לדעתם‪,‬‬ ‫דברי רב חסדא‪.‬‬
‫מגובה עשרה טפחים‪[ ,‬כגון מקל ארוך שנעצו‬
‫הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים‬
‫בקרקע והוא גבוה מעשרה טפחים]‪ ,‬מאחר שלא‬ ‫‪ -‬וי"מ שלדברי שניהם‪ ,‬ברשות היחיד אין צריך‬
‫פטור‪.‬‬
‫נכנס כולו לרשות הרבים‪ ,‬אין כאן הנחה של‬ ‫הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה‪ ,‬ונתקיימו‬
‫ולדעת רבי עקיבא‪ ,‬האומר‪ ,‬שהזורק מרשות היחיד‬ ‫דברי רב חסדא‪.‬‬
‫חיוב‪ ,‬והמוציא פטור‪.‬‬
‫לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב‪ ,‬כאן אינו זורק‬
‫דרך רשות הרבים‪ ,‬כי לדעתו קלוטה כמונחת‪ ,‬ואם כן‬ ‫וכן הדין כשזרק איזה דבר ברשות הרבים ארבע‬
‫בכל מקום שעוברת נחשבת כמונחת‪ ,‬ואם כן כל הזמן‬ ‫אמות‪ ,‬וכשהונח הדבר בסוף ארבע אמות‪ ,‬היה‬
‫היא ברשות היחיד‪.‬‬ ‫מקצתו עולה למעלה מעשרה טפחים‪ ,‬הרי זה‬
‫דף ח‬
‫‪ -‬אולם לפי מה שפירשו התוס' לבסוף‪ ,‬לדעת אביי‪,‬‬ ‫פטור‪.‬‬
‫מאחר שרק בשעת ההנחה של הרשות‪ ,‬נבנית שם‬
‫המחיצה של רשות היחיד‪ ,‬באמת אין להחשיבו כזורק‬
‫אילן העומד ברשות היחיד‬
‫לרשות היחיד‪.‬‬ ‫טלטול רשות היחיד‬ ‫ונופו נוטה לרשות הרבים‬

‫ומכל מקום‪ ,‬מאחר שבאותה שעה נבנית שם‬ ‫נתבאר‪ ,‬שכל דבר המוקף מחיצות בגובה עשרה‬ ‫לדעת רבי‪ ,‬אילן שעומד ברשות היחיד ונופו‬
‫המחיצה‪ ,‬אין להחשיבו גם כזורק לרשות הרבים‪ ,‬שכל‬ ‫טפחים‪ ,‬ויש בו מקום של ארבעה טפחים על‬ ‫[=ענפו] נוטה לרשות הרבים‪ ,‬אף על פי שאין הענף‬
‫שנעשית מחיצה‪[ ,‬או מתבטלת מחיצה]‪ ,‬בשעת ההנחה‪,‬‬ ‫ארבעה טפחים‪ ,‬הרי זה רשות היחיד‪.‬‬ ‫רחב‪ ,‬ואין בו מקום ברוחב ארבעה טפחים על‬
‫[או בשעת העקירה]‪ ,‬אי אפשר לחייב על ההנחה [או על‬ ‫ארבעה טפחים‪ ,‬מאחר שבעיקרו של אילן יש‬
‫העקירה] הזו‪ ,‬שאין לחייב על הנחה [ועקירה]‪ ,‬אלא‬ ‫י"מ שעובי הדפנות מצטרף לשיעור זה‪ .‬ורבינו חננאל‬
‫מקום רחב‪ ,‬אף הענף נחשב כמקום רחב [=שדי‬
‫כשמתחילת ההנחה ועוד סופה‪[ ,‬וכן מתחילה העקירה‬ ‫מפרש‪ ,‬שעובי הדפנות אינו מצטרף‪ ,‬וצריך שיהיו‬
‫בפנים ארבעה על ארבעה‪.‬‬ ‫נופו בתר עיקרו]‪.‬‬
‫ועד סופה]‪ ,‬היתה רשות אחת‪ ,‬רשות היחיד או רשות‬
‫הרבים‪.‬‬ ‫ובכלל זה דברים המטלטלים‪ ,‬כגון תיבה‪ ,‬שיש‬ ‫ולפיכך‪ ,‬הזורק איזה דבר ברשות הרבים ארבע‬
‫בה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים‪,‬‬ ‫אמות‪ ,‬ובסופם הוא נח על הענף של האילן הזה‪,‬‬
‫ומחיצותיה עשרה טפחים‪ ,‬אם היא מונחת‬ ‫הרי זה חייב‪ ,‬כדין זורק ארבע אמות ברשות‬
‫כוורת הנחשבת רשות היחיד‬ ‫הרבים‪ ,‬שהוא תולדה של מלאכת הוצאה‪ ,‬כי‬
‫ברשות הרבים‪ ,‬היא רשות היחיד‪ ,‬והמוציא‬
‫נתבאר‪ ,‬שכל דבר המוקף מחיצות בגובה עשרה‬ ‫ממנה או מכניס לה חייב‪.‬‬ ‫הדבר שזרק נעקר ממקומו הראשון‪ ,‬ונח על‬
‫טפחים‪ ,‬ויש בו מקום של ארבעה טפחים על‬ ‫הענף‪ ,‬הנחשב כמקום שיש ארבעה טפחים על‬
‫ומבואר בגמרא‪ ,‬שהזורק רשות היחיד כזו‪,‬‬ ‫ארבעה טפחים‪ ,‬ויש כאן עקירה והנחה של חיוב‪.‬‬
‫ארבעה טפחים‪ ,‬הרי זה רשות היחיד‪.‬‬
‫מרשות היחיד לרשות הרבים‪ ,‬כגון שזורק תיבה‬
‫ובכלל זה דברים המטלטלים‪ ,‬כגון תיבה‪ ,‬שיש‬ ‫ותוס' בדף ד' פירשו‪ ,‬שהסיבה שהוא חייב‪ ,‬כי אמרינן‬
‫כזו מרשות היחיד לרשות הרבים‪ ,‬או זורק אותה‬
‫שדי נופו בתר עיקרו‪ ,‬והנוף נחשב כרשות היחיד‪,‬‬
‫בתוכה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים‪,‬‬ ‫ארבע אמות ברשות הרבים‪ ,‬הרי זה פטור‪ ,‬ואינו‬
‫ונמצא שזרק מרשות הרבים לרשות היחיד‪ ,‬ואף שאין‬
‫ומחיצותיה עשרה טפחים‪.‬‬ ‫חייב כדין מוציא‪ ,‬אף באופן שנכנסה כל הרשות‬
‫בנוף ארבעה טפחים חייב כי ברשות היחיד יש הנחה‬
‫וכשאותו דבר הוא מרובע‪ ,‬די בכך שיהיו בתוכו‬ ‫המטלטלטת לרשות הרבים‪ ,‬כגון שהיו‬ ‫גם על גבי מקום שאין בו ארבעה טפחים‪.‬‬
‫ארבעה טפחים על ארבעה טפחים בדיוק‪.‬‬ ‫מחיצותיה עשרה טפחים מצומצמים‪ ,‬ואין יוצא‬
‫ולדעת חכמים‪ ,‬אילן העומד ברשות היחיד‪ ,‬ונופו‬
‫ממנה כלום למעלה מרשות הרבים‪.‬‬
‫אבל כשהוא עגול‪ ,‬כמו כוורת‪[ ,‬שהיא דבר העשוי‬ ‫[=ענפו] נוטה לרשות הרבים‪ ,‬אם אין הענף רחב‪,‬‬
‫ואף שאין בתוכה אויר גובה עשרה‪ ,‬השולים מצטרפים‬ ‫ואין בו מקום ברוחב ארבעה טפחים על ארבעה‬
‫מקנים‪ ,‬ומוקף בדופן עגולה]‪ ,‬צריך שיהיו בו יותר‬
‫עם תוכה‪ ,‬לענין הגובה‪ ,‬להיחשב רשות היחיד‪.‬‬ ‫טפחים‪ ,‬אף שבעיקרו של אילן יש מקום רחב‪,‬‬
‫מארבעה טפחים על ארבעה טפחים‪ ,‬באופן‬
‫שיוכל להיות בתוכו רבוע של ארבע על ארבעה‪.‬‬ ‫‪ -‬רש"י מפרש‪ ,‬שהסיבה‪ ,‬שהוא פטור‪ ,‬כי מלאכת‬ ‫אין הענף נחשב כמקום רחב‪=[ ,‬לא אמרינן שדי‬
‫הוצאה למדה מהמשכן‪ ,‬שהיו זורקים מחטיהם‬ ‫נופו בתר עיקרו]‪.‬‬
‫ודבר עגול‪ ,‬כשתעשה בתוכו רבוע‪ ,‬אם תרצה‬
‫במלאכתם זה לזה‪ ,‬ומאחר שבמשכן לא היו‬ ‫ולפיכך‪ ,‬הזורק איזה דבר ברשות הרבים ארבע‬
‫שיהיה הרבוע של ארבעה על ארבעה‪ ,‬יהיה‬
‫זורקים רשויות‪ ,‬אין הוצאת רשויות בכלל‬ ‫אמות‪ ,‬ובסופם הוא נח על הענף של האילן הזה‪,‬‬
‫אלכסון העיגול קרוב לששה‪ ,‬שהרי אלכסון‬
‫המלאכה‪.‬‬ ‫הרי זה פטור‪.‬‬
‫הריבוע הוא‪ ,‬אלכסון העיגול‪ ,‬ואלכסון ריבוע של‬
‫ארבעה על ארבעה‪ ,‬הוא חמישה טפחים ושלושה‬ ‫אבל כשאינה גבוהה עשרה אינה נחשבת רשות לעצמה‬

‫‪20‬‬
 ‫מסכת שבת דף ח‬

‫> וכשהכוורת רחבה ששה טפחים [כלומר כשיש‬ ‫להחשיב את הכוורת מחמתם‪ ,‬כמי שמקצתה‬ ‫חומשי טפח‪[ ,‬שכל טפח בריבוע טפח וחומש‬
‫בתוכה ארבעה על ארבעה]‪.‬‬ ‫למעלה מעשרה‪.‬‬ ‫באלכסון]‪.‬‬

‫לפירוש רש"י – אפילו היו מחיצותיה שבעה‬ ‫ב‪ .‬כוורת שאינה גבוהה עשרה טפחים‪.‬‬ ‫ואם כן‪ ,‬כוורת‬
‫טפחים ומשהו‪ ,‬הזורק פטור‪ ,‬כי בשעה שנחשבת‬ ‫שגובה‬
‫כוורת שאינה גבוהה עשרה טפחים‪ ,‬כשהיא‬
‫כמונחת‪ ,‬יש בה גובה עשרה‪ ,‬והרי היא נחשבת‬ ‫דפנותיה עשרה‬
‫מונחת על הקרקע‪ ,‬לעולם אינה נידונית כרשות‬
‫כרשות היחיד‪ ,‬וכבר נתבאר שהזורק רשות‬ ‫טפחים‪ ,‬ועוביה‬
‫היחיד‪ ,‬אפילו אם היא רחבה ששה טפחים‪ ,‬כי‬
‫היחיד פטור‪.‬‬ ‫כששה טפחים‪,‬‬
‫אין לה מחיצות עשרה טפחים‪.‬‬
‫כך שיש בתוכה‬
‫ולפירוש ריב"א – רק אם היו מחיצותיה שבעה‬
‫ומכל מקום‪[ ,‬לדעת אביי ורבא]‪ ,‬יש אופן‪,‬‬ ‫של‬ ‫רבוע‬
‫טפחים ומשהו מלבד השולים [=קרקע הכוורת] הדין‬
‫שהזורק אותה לרשות הרבים כשהיא כפויה על‬ ‫על‬ ‫ארבעה‬
‫כן‪ ,‬כי אז הסתימה שמחמת דין לבוד מצטרפת‬
‫להשלים את המחיצות לעשרה טפחים‪ .‬אבל כשהיתה‬ ‫פיה‪ ,‬יהיה פטור‪.‬‬ ‫ארבעה‪,‬‬
‫הכוורת שבעה טפחים ומשהו עם השוליים‪ ,‬נמצא‬ ‫שכן הלכה למשה מסיני‪ ,‬שכל פחות משלושה‬ ‫נחשבת רשות היחיד‪.‬‬
‫שבלי השוליים אין המחיצות אלא שבעה טפחים‬
‫טפחים נחשב כסתום [=לבוד]‪ ,‬ואם כן‪,‬‬
‫מצומצים‪ ,‬וכשנצרף לזה את הסתימה מחמת דין‬
‫כשהכוורת הפוכה‪ ,‬ומגיעים מחיצותיה לתוך‬
‫לבוד‪ ,‬יהיה מחיצה של עשרה פחות משהו‪ ,‬וכל שאין‬ ‫הזורק כוורת‬
‫שלושה טפחים סמוך לארץ‪ ,‬יש להחשיב את כל‬
‫עשרה טפחים על ידי מחיצות [ולא שוליים]‪ ,‬לא נאמר‬
‫דין לבוד‪.‬‬ ‫המקום הזה כסתום‪.‬‬ ‫א‪ .‬כוורת גבוהה עשרה טפחים‪.‬‬

‫ורב אשי חולק על כל זה‪ ,‬ואומר‪ ,‬שבמחיצות‬ ‫ואם כן‪ ,‬בשעה שיגיעו מחיצותיה לתוך שלושה‬ ‫לדעת אביי‪ ,‬הזורק כוורת לרשות הרבים‪ ,‬אפילו‬
‫כוורת לא נאמר דין לבוד כלל‪ ,‬כי לא נעשית‬ ‫טפחים סמוך לארץ‪ ,‬יתארכו המחיצות של‬ ‫אם היא גבוהה עשרה טפחים‪ ,‬כל זמן שאינה‬
‫הכוורת שיהיו מחיצותיה כפויות כלפי מטה‪,‬‬ ‫הכוורת בשלושה טפחים פחות משהו ממה‬ ‫רחבה ששה טפחים‪ ,‬אינה נחשבת כרשות‬
‫אלא לתת בתוכן דבש‪ ,‬ומאחר שלא לכך נעשו‪,‬‬ ‫שהיא באמת‪ ,‬והרי היא כמונחת‪ ,‬גבוהה בשלושה‬ ‫היחיד‪ ,‬אלא כשאר מטלטלים‪ ,‬והרי זה חייב‪.‬‬
‫אין בהן דין לבוד כלל‪ ,‬ולכן אפילו הכוורת גבוהה‬ ‫טפחים פחות משהו‪ ,‬ממה שהיא באמת‪.‬‬
‫אבל כשהיא רחבה ששה טפחים‪ ,‬היא נחשבת‬
‫עשרה טפחים‪ ,‬הזורק מתחייב על הנחתה‪.‬‬ ‫כרשות היחיד‪ ,‬והזורק אותה לרשות הרבים‪,‬‬
‫פטור‪ ,‬כפי שנתבאר לעיל‪[ ,‬בדין טלטול רשות‬
‫היחיד]‪.‬‬
‫מקום גבוה תשעה טפחים ברשות הרבים‬
‫‪ -‬רש"י פירש‪ ,‬שבאמת‪ ,‬מדין תורה גם כשהיא‬
‫בדף ז' כבר נתבאר‪ ,‬שכשיש ברשות הרבים‪ ,‬מקום‬
‫מעט פחות מששה טפחים‪ ,‬מאחר שהיא רחבה‬
‫הגבוה משלושה טפחים ועד תשעה‪ ,‬אינו נידון‬
‫חמישה טפחים ושלושה חומשים‪ ,‬וניתן לרבע‬
‫כרשות הרבים‪[ ,‬אלא‪ ,‬אם הוא רחב ארבעה‬
‫בתוכה ארבעה על ארבעה‪ ,‬הזורק פטור‪ ,‬אלא‬
‫טפחים‪ ,‬הרי זה כרמלית‪ ,‬ואם אינו רחב ארבעה‬
‫שחכמים החמירו‪ ,‬לחייבו אף כשהיא רחבה עד‬
‫טפחים‪ ,‬הרי זה מקום פטור]‪.‬‬
‫ששה טפחים‪ ,‬אבל קרבן חטאת אינו מביא‪ ,‬אלא‬
‫והסיבה לכך‪ ,‬כי מאחר שהוא גבוה שלושה‬ ‫כשאין ברוחבה חמישה טפחים ושלושה‬
‫טפחים‪ ,‬אין הרבים עוברים על גביו‪ ,‬ולכן יוצא‬ ‫חומשים‪.‬‬
‫מכלל רשות הרבים‪.‬‬ ‫> ומעתה‪ ,‬כשהכוורת אינה רחבה ששה טפחים‬
‫‪ -‬ורבינו חננאל מפרש‪ ,‬שבדווקא נקט אביי רוחב ששה‬
‫[כלומר כשאין בתוכה ארבעה על ארבעה]‪.‬‬
‫ואמר עולא‪ ,‬שכל זה כשאינו גבוה תשעה טפחים‪,‬‬ ‫טפחים‪ ,‬שהרי דפנות הכוורת עבות חומש טפח‪ ,‬ואם כן‬
‫אבל כשהוא גבוה תשעה טפחים‪ ,‬אף שאינו ראוי‬ ‫לפירוש רש"י – אם היו מחיצותיה עד שבעה‬ ‫בהיקף סביב‪ ,‬יש שני חומשים‪ ,‬ונמצא שכשרוחבה‬
‫טפחים ומשהו‪ ,‬נמצא שכשנארכו המחיצות על‬ ‫בחוץ ששה טפחים‪ ,‬יש בתוכה חלל חמישה טפחים‬
‫לתשמיש הליכה של רבים‪ ,‬מכל מקום ראוי הוא‬
‫ידי לבוד‪ ,‬כבר היתה כולה בתוך עשרה טפחים‬ ‫ושלושה חומשים‪.‬‬
‫לתשמיש כיתוף של רבים‪[ ,‬שמסתייעים בו‪ ,‬כדי‬
‫ליישב את משאם שעל כתפיהם]‪ ,‬ומאחר שהרבים‬ ‫לקרקע‪ ,‬ואם כן בשעה שנחשבת כמונחת‪ ,‬היתה‬ ‫ורבא מסכים עם הסברות הללו‪ ,‬אלא שלדעתו‪,‬‬
‫משתמשים בו‪ ,‬הרי זה רשות הרבים‪.‬‬ ‫כולה ברשות הרבים‪ ,‬והרי זה חייב‪ .‬אבל אם היו‬ ‫כל זה בדבר שגובהו עשרה טפחים מצומצמים‪,‬‬
‫מחיצותיה ארוכות מעט יותר‪ ,‬נמצא שכשנארכו‬ ‫אבל כוורת‪ ,‬לעולם אין בה עשרה טפחים‬
‫לפיכך‪ ,‬מי שזרק איזה דבר ארבע אמות ברשות‬ ‫המחיצות על ידי לבוד‪ ,‬עדיין היה מעט ממנה‬ ‫מצומצמים‪ ,‬כי לעולם יהיו בה קצוות של קנים‬
‫הרבים‪[ ,‬או מי שזרק איזה דבר מרשות היחיד]‪,‬‬ ‫מחוץ לעשרה טפחים‪ ,‬ואם כן‪ ,‬בשעה שנחשבת‬ ‫העולים למעלה מעשרה טפחים‪ ,‬ואם כן‪ ,‬גם‬
‫ונח אותו דבר על העמוד הזה‪ ,‬הרי זה חייב‪ ,‬בין‬ ‫כמונחת‪ ,‬לא היתה כולה ברשות הרבים‪ ,‬ואין‬ ‫כשאינה רחבה ששה טפחים‪ ,‬ואינה רשות‬
‫אם העמוד רחב ארבעה טפחים‪ ,‬ובין אם אינו‬ ‫לחייבו על ההנחה‪.‬‬ ‫לעצמה‪ ,‬הזורק פטור‪ ,‬כי לא נכנסה כולה לרשות‬
‫רחב ‪ ,‬כי בכל אופן הוא ראוי לתשמיש כיתוף של‬
‫ולפירוש ריב"א – באופן הזה‪ ,‬שאין בתוכה ארבעה‪,‬‬ ‫הרבים‪ ,‬ויש ממנה מעט למעלה מעשרה טפחים‪.‬‬
‫רבים‪.‬‬
‫ואינה נחשבת כרשות‪ ,‬אלא ככלי‪ ,‬אין אומרים בה דין‬
‫ולדעת אביי‪ ,‬אף שיש קצוות של קנים העולות‬
‫כן פירש רש"י בדף זה‪ .‬אולם בדף צ"א פירש שהמקום רחב‬ ‫לבוד‪ ,‬שאין לבוד אלא במחיצות‪ ,‬ולכן אפילו גבוהה‬
‫ארבעה טפחים‪ .‬ויל"ע בדבר‪[ .‬גה"ש והגהות הב"ח]‪.‬‬ ‫למעלה מעשרה‪ ,‬מאחר שאינן חשובות כלום‪ ,‬אין‬
‫עשרה טפחים‪ ,‬הזורק מתחייב על הנחתה‪.‬‬

‫‪21‬‬
 ‫מסכת שבת דף ח‬

‫תורה מותר להוציא ממנו חוץ לבור‪ ,‬אבל חכמים‬ ‫וצריך שיתכוון לשבות בסמוך לעירובו‪ ,‬במקום‬ ‫מקום נמוך תשעה טפחים ברשות הרבים‬
‫אסרו את הדבר‪ .‬אלא שלדעת רבי‪ ,‬כל דבר‬ ‫שיוכל לקחת לשם את העירוב בכניסת השבת‪,‬‬
‫לדעת רב יוסף‪ ,‬כשם שעמוד גבוה תשעה ברשות‬
‫שאסרו חכמים בשבת‪ ,‬לא אסרו אלא בזמן‬ ‫ולאוכלו במקום שנתכוון לשבות‪.‬‬
‫הרבים נידון כרשות הרבים‪ ,‬אף שאין הרבים‬
‫שהוא שבת ודאי‪ ,‬אבל בין השמשות לא גזרו על‬
‫כגון אם הניח עירובו ברשות הרבים‪ ,‬צריך שיתכוון‬ ‫מהלכים בו‪ ,‬משום שמכל מקום הרבים‬
‫הדבר [=כל דבר שהוא משום שבות‪ ,‬לא גזרו עליו בין‬ ‫לשבות בצדו ברשות הרבים‪ ,‬שיכול ליטול את העירוב‬ ‫משתמשים בו לכתף עליו‪ ,‬כך גומה עמוקה‬
‫השמשות]‪ .‬ואם כן‪ ,‬לדעת רבי‪ ,‬בכניסת שבת‪,‬‬ ‫בכניסת שבת ממקום שהוא מונח‪ ,‬למקום שנתכוון‬ ‫תשעה ברשות הרבים נידונית כרשות הרבים‪,‬‬
‫שהוא בין השמשות‪ ,‬מותר להוציא את העירוב‬ ‫לשבות בו‪ ,‬ולאכול שם את העירוב‪.‬‬
‫אף שאין הרבים מהלכים בה‪ ,‬כי מכל מקום‬
‫מהבור‪ ,‬שהוא כרמלית‪ ,‬אל חוץ לבור לרשות‬
‫אבל אם הניח את עירובו ברשות הרבים‪ ,‬ונתכוון‬ ‫הרבים משתמשים בה‪ ,‬להניח בה חפציהם עד‬
‫הרבים‪ ,‬ומאחר שבשעת כניסת השבת יכול‬ ‫לשבות סמוך לו ברשות היחיד‪ ,‬או ברשות הרבים‬ ‫שישובו‪.‬‬
‫להביא אליו את עירובו‪ ,‬העירוב קונה לו שביתה‬ ‫בריחוק ארבע אמות‪ ,‬מאחר שבכניסת שבת לא יוכל‬
‫שם‪.‬‬ ‫להביא את העירוב‪ ,‬ממקום שהוא מונח בו‪ ,‬למקום‬ ‫וכל שכן שגומה פחות מתשעה טפחים נחשבת רשות‬
‫שנתכוון לשבות בו‪ ,‬לא קנה לו העירוב שביתה באותו‬ ‫הרבים‪ ,‬שבה יותר נוח לרבים להשתמש‪.‬‬
‫וזה האופן שבו ניתן להעמיד את הברייתא כדעת‬
‫מקום‪.‬‬ ‫ולדעת רבא‪ ,‬גומה עמוקה תשעה ברשות הרבים‬
‫רבי‪" ,‬נתכוון לשבות ברשות הרבים‪ ,‬והניח‬
‫וכשהניח עירובי תחומין בבור‪ ,‬ודעתו לשבות‬ ‫אינה נידונית כרשות הרבים אלא ככרמלית‪ ,‬כי‬
‫עירובו בבור ‪ ...‬למטה מעשרה טפחים [=כלומר‬
‫מחוץ לבור בסמוך לו‪ ,‬הדין כך‪:‬‬ ‫היא נחשבת תשמיש על ידי הדחק‪ ,‬וכל תשמיש‬
‫שאין הבור עשרה טפחים] עירובו עירוב"‪.‬‬
‫על ידי הדחק אינו נחשב כתשמיש‪[ .‬ולהלן‬
‫אבל לדעת חכמים החולקים על רבי‪ ,‬מאחר‬ ‫א‪ .‬כשהיה הבור ברשות הרבים‪ ,‬והבור עמוק‬
‫יתבאר בעזה"י‪ ,‬שכן הוכיח רבא‪ ,‬מדברי המשנה‬
‫שבכניסת שבת אינו יכול להביא אליו את‬ ‫עשרה טפחים או יותר‪.‬‬
‫בעניין רקק מים]‪.‬‬
‫עירובו‪ ,‬העירוב אינו קונה לו שביתה שם‪.‬‬ ‫לדברי הכל‪ ,‬בין אם היה העירוב בקרקע הבור‪,‬‬
‫ג‪ .‬כשהיה הבור בכרמלית‪.‬‬ ‫ובין אם היה העירוב בבור גבוה וקרוב לשפת‬
‫הבור‪ ,‬לא קנה לו העירוב שביתה חוץ לבור‪.‬‬ ‫אין כרמלית בכלים‬
‫לדברי הכל‪ ,‬כשיש בכרמלית בור פחות מעשרה‬
‫כי מאחר שהבור עמוק עשרה טפחים‪ ,‬הבור הוא‬ ‫נתבאר‪ ,‬שכל דבר המוקף מחיצות בגובה עשרה‬
‫טפחים‪ ,‬הוא נחשב ככרמלית‪ ,‬ומותר להוציא‬
‫רשות היחיד‪ ,‬ואם כן העירוב שבתוכו מונח‬ ‫טפחים‪ ,‬ויש בו מקום של ארבעה טפחים על‬
‫ממנו לכרמלית שחוצה לו‪.‬‬
‫ברשות היחיד‪.‬‬ ‫ארבעה טפחים‪ ,‬הרי זה רשות היחיד‪ .‬ובכלל זה‬
‫ואם כן‪ ,‬אם הניח עירובו בבור כזה‪ ,‬ונתכוון‬ ‫דברים המטלטלים‪ ,‬כגון תיבה‪ ,‬שיש בתוכה‬
‫לשבות חוצה לו בכרמלית‪ ,‬מאחר שבכניסת‬ ‫ואפילו כשהבור עמוק הרבה‪ ,‬והעירוב מונח‬
‫ארבעה טפחים על ארבעה טפחים‪ ,‬ומחיצותיה‬
‫שבת יכול להביא אליו את עירובו‪ ,‬העירוב קונה‬ ‫למעלה מעשרה טפחים מקרקעיתו‪ ,‬העירוב‬
‫עשרה טפחים‪.‬‬
‫לו שביתה שם‪.‬‬ ‫נחשב כמונח ברשות היחיד‪ ,‬כי רשות היחיד עולה‬
‫עד לרקיע‪.‬‬ ‫ולכן אם היתה תיבתו מונחת ברשות הרבים‬
‫וכמו כן‪ ,‬לדברי הכל‪ ,‬כשיש בכרמלית בור יותר‬ ‫והיא גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה על‬
‫מעשרה טפחים‪ ,‬הוא נחשב רשות היחיד‪ ,‬ואסור‬ ‫ואם כן בכל אופן אסור להוציא מהבור‪ ,‬שהוא‬
‫ארבעה אין מטלטלים לא מתוכה לרשות הרבים‬
‫להוציא ממנו חוצה לו‪ .‬ואם כן‪ ,‬לדעת חכמים‬ ‫רשות היחיד‪ ,‬אל חוץ לבור שהוא רשות הרבים‪,‬‬
‫ולא מרשות הרבים לתוכה‪.‬‬
‫החולקים על רבי‪ ,‬אם הניח עירובו בבור כזה‪,‬‬ ‫ומאחר שבכניסת שבת אינו יכול להביא את‬
‫העירוב ממקומו‪ ,‬למקום שנתכוון לשבות בו‪ ,‬לא‬ ‫אכן כל זה כשהדבר המטלטל הוא רשות גמורה‬
‫ונתכוון לשבות חוצה לו‪ ,‬מאחר שבכניסת שבת‬
‫קנה לו העירוב שביתה שם‪.‬‬ ‫מהתורה‪ ,‬כרשות היחיד‪ ,‬אבל כשאין לו מחיצות‬
‫אינו יכול להביא אליו את עירובו‪ ,‬העירוב אינו‬
‫עשרה טפחים‪ ,‬אף שראוי לדונו ככרמלית‪ ,‬מאחר‬
‫קונה לו שביתה שם‪.‬‬ ‫ב‪ .‬כשהיה הבור ברשות הרבים‪ ,‬ואינו עמוק‬
‫שהוא כלי אינו נידון ככרמלית‪ ,‬אלא כרשות‬
‫ולדברי רבא ניתן להעמיד את הברייתא כדעת‬ ‫עשרה טפחים‪.‬‬
‫שהוא עומד בה‪ ,‬וכשהוא ברשות הרבים‪ ,‬הרי‬
‫חכמים כך‪" ,‬נתכוון לשבות ברשות הרבים [כלומר‬ ‫לדעת רב יוסף‪ ,‬בור ברשות הרבים שאינו עמוק‬ ‫הוא רשות הרבים‪ ,‬ומותר לטלטל ממנו לרשות‬
‫בכרמלית שאינה רשות היחיד]‪ ,‬והניח עירובו בבור‬ ‫עשרה טפחים דינו כרשות הרבים‪ ,‬ומותר‬ ‫הרבים ומרשות הרבים אליו‪.‬‬
‫למעלה מעשרה טפחים‪[ ,‬כלומר שהבור עמוק עשרה‬ ‫להוציא ממנו חוץ לבור‪ .‬ואם כן‪ ,‬אם הניח עירובו‬
‫טפחים]‪ ,‬אין עירובו עירוב‪ .‬למטה מעשרה טפחים‪,‬‬ ‫בבור כזה‪ ,‬ונתכוון לשבות חוצה לו‪ ,‬מאחר‬
‫[כלומר שאין הבור עשרה טפחים]‪ ,‬עירובו עירוב"‪.‬‬ ‫שבכניסת שבת יכול להביא אליו את עירובו‪,‬‬ ‫הניח עירובי תחומין בבור‬

‫אבל לדעת רבי‪ ,‬גם כשהבור יותר מעשרה טפחים‪,‬‬ ‫העירוב קונה לו שביתה שם‪.‬‬ ‫ודעתו לשבות חוץ לבור‬
‫מאחר שאין בהוצאת הדבר מהבור לכרמלית‬ ‫וזה האופן שבו ניתן להעמיד את הברייתא‪,‬‬ ‫כלל בידינו שאסור לאדם להתרחק בשבת‬
‫אלא איסור שבות מדברי חכמים‪ ,‬בכניסת שבת‬ ‫"נתכוון לשבות ברשות הרבים‪ ,‬והניח עירובו‬ ‫ממקום ששבת בו יותר מאלפים אמה לכל רוח‪.‬‬
‫יכול להביא אליו את עירובו‪ ,‬ואם כן העירוב‬ ‫בבור ‪ ...‬למטה מעשרה טפחים‪=[ ,‬כלומר שאין‬ ‫והמניח עירובי תחומין [מזון שיעור שתי סעודות]‪,‬‬
‫קונה לו שביתה שם‪.‬‬ ‫הבור עשרה טפחים] עירובו עירוב"‪.‬‬ ‫עירובו קונה לו את שביתתו במקום עירובו‪,‬‬
‫ולדעת רבא‪ ,‬בור ברשות הרבים שאינו עמוק‬ ‫שיוכל ללכת ממקום העירוב אלפים אמה לכל‬
‫עשרה טפחים דינו ככרמלית‪ ,‬ואם כן‪ ,‬מדין‬ ‫רוח‪.‬‬

‫‪22‬‬
 ‫מסכת שבת דף ח‬

‫א‪ .‬אסקופה רשות הרבים‪.‬‬ ‫השליכה על צידה‪ ,‬ועשה כן פעמים הרבה‪ ,‬ובכל‬ ‫רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו‬
‫פעם העבירה עוד ועוד‪ ,‬פטור‪ ,‬כי אין כאן עקירה‪.‬‬
‫כשאין תקרה על גבי האסקופה‪ ,‬ואינה גבוהה‬ ‫רקק מים הוא מקום שיש בו חול וחצץ מעורבים‬
‫שלושה טפחים מקרקע רשות הרבים‪ ,‬והלחי של‬ ‫‪ -‬מתוך פירוש רש"י משמע‪ ,‬שהסיבה שהוא‬ ‫במים [=בוץ]‪ .‬וכשהיו הרבים מהלכים דרך רקק‬
‫המבוי לפנים ממנה‪ ,‬האסקופה היא רשות‬ ‫פטור‪ ,‬כי לא הגביה את הקנים מעל הארץ‬ ‫מים שאינו עמוק עשרה טפחים‪ ,‬הרקק הזה‬
‫הרבים‪.‬‬ ‫לגמרי‪ ,‬שהרי בכל הזמן היה לפחות צד אחד של‬ ‫נידון כרשות הרבים לכל דבר‪ ,‬והזורק ארבע‬
‫הקנים על הארץ‪ ,‬ואין עקירה אלא כשיגביה‬ ‫אמות מרשות הרבים לרקק הזה חייב‪.‬‬
‫ואסור להכניס ממנה למבוי‪ ,‬או להוציא מהמבוי‬
‫לגמרי מעל הארץ‪.‬‬
‫אליה‪ ,‬והמכניס והמוציא חייב‪.‬‬ ‫ודין זה נשנה בפרק הזורק [דף ק' ע"ב] בלשון הזה‪,‬‬
‫‪ -‬ותוס' כתבו‪ ,‬שאין צריך להרים מעל הארץ‪ ,‬ומי‬ ‫"אם היה רקק מים‪ ,‬ורשות הרבים מהלכת בו‪,‬‬
‫ב‪ .‬אסקופה רשות היחיד‪.‬‬
‫שגורר חבילה של קנים ארבע אמות ברשות הרבים‪,‬‬ ‫הזורק לתוכה ארבע אמות חייב‪ ,‬וכמה הוא רקק‬
‫כשיש תקרה על גבי האיסקופה‪[ ,‬עובי התקרה‬ ‫או מוציאה מרשות היחיד לרשות הרבים‪ ,‬בלא לנוח‬ ‫מים‪ ,‬פחות מעשרה טפחים‪ .‬ורקק מים שרשות‬
‫החיצון קרוי פי תקרה‪ ,‬והוא נחשב כמחיצה‬ ‫באמצע‪ ,‬אף על פי שלא הגביהה‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬
‫הרבים מהלכת בו‪ ,‬הזורק לתוכו ארבע אמות‬
‫מבחוץ‪ ,‬והרי המבוי עם האיסקופה מוקפים‬ ‫והסיבה שרב יהודה פוטר את מי שהעביר חבילה של‬ ‫חייב"‪.‬‬
‫בארבע מחיצות]‪ ,‬או שהאסקופה לפנים מלחי‬ ‫קנים‪ ,‬על ידי שמשליכה בכל פעם על צידה‪ ,‬כי באופן‬
‫והסיבה שכפלה המשנה "רקק מים"‪ ,‬ללמד‪,‬‬
‫המבוי‪[ ,‬והלחי נחשב כמחיצה מבחוץ‪ ,‬ושוב‬ ‫הזה מעולם לא העביר ארבע אמות בבת אחת‪ ,‬שהרי‬
‫בכל פעם שהחבילה נופלת‪ ,‬היא נחה במקומה‪ ,‬קודם‬ ‫שהדין שווה בין בימות החמה ובין בימות‬
‫המבוי עם האיסקופה מוקפים בארבע מחיצות]‬
‫שעברה כולה ארבע אמות‪.‬‬ ‫הגשמים‪ ,‬אף שיש סברא לומר‪ ,‬שרק באחד מהם‬
‫או שהאסקופה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה‪,‬‬
‫יהיה הרקק רשות הרבים‪.‬‬
‫האסקופה רשות היחיד‪.‬‬ ‫והחידוש בדבריו הוא‪ ,‬שאף על פי שכן היא הדרך‬
‫להעביר חבילה של קנים‪ ,‬אין להחשיב כל הנחה‬ ‫שכן אם המשנה היתה אומרת‪ ,‬שבימות החמה‬
‫ואסור להוציא ממנה לרשות הרבים‪ ,‬או להכניס‬
‫כעמידה לכתף‪ ,‬שאינה נחשבת הנחה‪ ,‬ולחייב כשיעביר‬ ‫הרקק הוא רשות הרבים‪ ,‬היה מקום לומר‪,‬‬
‫מרשות הרבים אליה‪ ,‬והמכניס והמוציא חייב‪.‬‬
‫ארבע אמות‪ ,‬אלא הנחה גמורה היא‪ ,‬ואין כאן ארבע‬ ‫שדווקא בימות החמה דינו כן‪ ,‬כי פעמים בני‬
‫ג‪ .‬אסקופה כרמלית‪.‬‬ ‫אמות בבת אחת‪.‬‬
‫אדם נכנסים בו כדי לקרר את עצמם‪ .‬אבל בימות‬
‫כשאין תקרה על גבי האסקופה‪ ,‬ולחי המבוי‬ ‫ואומר ר"י‪ ,‬דאם מגלגל חבית ארבע אמות ברשות‬ ‫הגשמים אין נכנסים בו‪ ,‬ואינו רשות הרבים‪.‬‬
‫הרבים‪ ,‬או מרשות היחיד לרשות הרבים‪ ,‬חייב‪ ,‬דהוי‬
‫לפנים ממנה‪ ,‬אבל היא גבוהה שלושה טפחים‪,‬‬ ‫ואם המשנה היתה אומרת‪ ,‬שבימות הגשמים‬
‫כמו מגרר‪ ,‬דאינו נח כלל‪ .‬אבל מגלגל תיבה‪ ,‬שהיא‬
‫ורחבה ארבעה‪ ,‬האסקופה היא כרמלית‪.‬‬ ‫הרקק הוא רשות הרבים‪ ,‬היה מקום לומר‪,‬‬
‫מרובעת‪ ,‬פטור‪ ,‬דהוי כמו רמא וזקפיה‪ ,‬דאי אפשר‬
‫אסור להוציא ממנה למבוי ולרשות הרבים‪ ,‬וכן‬ ‫שלא תהא נחה קצת‪.‬‬ ‫שדווקא בימות הגשמים דינו כן‪ ,‬כי בימות‬
‫אסור להכניס אליה מהמבוי ומרשות הרבים‪.‬‬ ‫הגשמים בני אדם נכנסים בו‪ ,‬מאחר שהם כבר‬
‫אבל אם עבר והוציא והכניס פטור‪ ,‬כי אין בדבר‬ ‫מטונפים מהדרכים הבוציות‪ ,‬ואינם חוששים‬
‫איסקופה [=מפתן] שלפני פתח המבוי‬ ‫להתלכלך ממנו‪ .‬אבל בימות החמה אין נכנסים‬
‫אלא איסור מדברי חכמים‪.‬‬
‫הבתים פתוחים לחצר‪ ,‬בכל חצר כמה בתים‪.‬‬ ‫בו‪ ,‬כדי לא להתלכלך‪ ,‬ואינו רשות הרבים‪.‬‬
‫ד‪ .‬אסקופה מקום פטור‪.‬‬
‫והחצירות פתוחות למבוי‪ ,‬בכל מבוי כמה‬ ‫ולכן כפלה המשנה דין זה‪ ,‬ללמד‪ ,‬שבכל אופן‬
‫כשאין תקרה על גבי האסקופה‪ ,‬ולחי המבוי‬ ‫חצירות‪.‬‬ ‫רקק מים הוא רשות הרבים‪.‬‬
‫לפנים ממנה‪ ,‬והיא גבוהה שלושה טפחים‪ ,‬אבל‬
‫המבוי הוא רשות היחיד‪[ ,‬שהוא מוקף מחיצות‬ ‫ולדברי רבא‪ ,‬הסיבה שכפלה המשנה עניין זה‬
‫אינה רחבה ארבעה‪ ,‬האסקופה היא מקום פטור‪.‬‬
‫משלושה רוחות‪ ,‬ולחי במקום מחיצה מרוח‬ ‫שהרקק הוא רשות הרבים כשבני אדם מהלכים‬
‫מותר להוציא ממנה למבוי ולרשות הרבים‪ ,‬וכן‬ ‫רביעית]‪ ,‬והוא פתוח לרשות הרבים‪ ,‬ולפני המבוי‬ ‫בו‪ .‬ללמד‪ ,‬שרק הילוך של רבים‪ ,‬אף שהוא הילוך‬
‫מותר להכניס אליה מהמבוי ומרשות הרבים‪.‬‬ ‫יש אסקופה [=מפתן]‪ .‬ולהלן יתבאר בעזה"י מה‬ ‫דחוק‪ ,‬מחשיב את המקום לרשות הרבים‪ .‬אבל‬
‫אבל אסור ליטול מצד זה‪ ,‬ולתת בצד זה‪ ,‬אפילו‬ ‫דינה‪.‬‬ ‫שאר השתמשויות של רבים‪ ,‬כשהם בדוחק‪,‬‬
‫על ידי הנחה באמצע‪ ,‬שאין כאן הוצאה או‬ ‫אינם מחשיבים את המקום לרשות הרבים‪.‬‬
‫הכנסה האסורה מהתורה‪ .‬והסיבה שחכמים‬
‫ולכן גומה עמוקה תשעה טפחים ברשות הרבים‪,‬‬
‫אסרו את הדבר‪ ,‬שמא יבואו להקל‪ ,‬ולהוציא‬
‫אף שבני אדם משתמשים בה‪ ,‬להניח בה‬
‫מרשות היחיד לרשות הרבים‪ ,‬בלא הנחה בינתים‬
‫חפציהם‪ ,‬אינה נידונית כרשות הרבים אלא‬
‫במקום פטור‪.‬‬
‫ככרמלית‪ ,‬כי היא נחשבת תשמיש על ידי הדחק‪.‬‬

‫דבר האסור במקום פטור‬

‫עקירה בלא להגביה מהקרקע‬
‫נתבאר‪ ,‬שמותר לטלטל ממקום פטור לרשות‬
‫היחיד ולרשות הרבים‪ ,‬וכן מותר לטלטל מהם אל‬ ‫לדברי רב יהודה‪ ,‬מי שהעביר חבילה של קנים‬
‫מקום פטור‪.‬‬ ‫אמות הרבה ברשות הרבים‪ ,‬על ידי שהשליכה‬
‫על צידה‪ ,‬וחזר והעמידה על ראשה השני‪ ,‬ושוב‬
‫ודבר שנכנס למקום פטור מאחת הרשויות הללו‪,‬‬
‫‪23‬‬

‫שהאיסקופה שתחת הקורה היא רשות היחיד‬
‫כשאר המבוי‪.‬‬
‫אבל כשהמבוי סתום‪ ,‬והדלת היא בצד הפנימי‬
‫של האיסקופה‪ ,‬שוב אין הקורה מתירה אותו‪,‬‬
‫ואם כן המבוי מותר רק מהסתימה ופנימה‪ ,‬אבל‬
‫חוצה לה‪ ,‬אף על האיסקופה שתחת הקורה‪ ,‬אינו‬
‫רשות היחיד‪ ,‬אלא רשות הרבים‪.1‬‬
‫והקורה אינה מתירה תחתיה‪ ,‬כי אין מחודה החיצון‬
‫של הקורה עד הסתימה שלפנים ממנה ארבעה טפחים‪,‬‬
‫וכל שאין ארבעה טפחים בתוך חלל המחיצות‪ ,‬אין‬
‫לומר שפי התקרה יחשב כסתימה‪.‬‬
‫נתבאר‪ ,‬שמבוי נחשב רשות היחיד ומותר לטלטל‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬שלכן לא העמידו באופן הזה באיסקופת‬
‫בית‪ ,‬כי סתם בית פתח שלו יש לו משקוף מלמעלה‪,‬‬
‫ונמצא עובי הפתח כולו מקורה‪ ,‬ואפילו אם הפתח נעול‬
‫עובי המשקוף נחשב כמחיצה כאילו הוא יורד ונמשך‬
‫ויש מבוי שאין עושים בו לחי בפתח‪ ,‬ומכשירים‬
‫כלפי מטה‪ ,‬שהרי יש בחלל עביו של הפתח ארבעה‬
‫טפחים מן הדלת לסתימת פי התקרה‪.‬‬
‫אותו לטלטל בתוכו על ידי קורה רחבה טפח‪,‬‬
‫ב‪ .‬באיסקופת בית‪.‬‬
‫בדרך כלל עובי פתח הבית הוא ארבעה טפחים‪,‬‬
‫וכשיש לפתח הבית תקרה שלמה ברוחב ארבעה‬
‫טפחים‪ ,‬כל חלל הפתח נחשב רשות היחיד‪,‬‬
‫מחודה החיצון של התקרה‪ ,‬כי יש להחשיב את‬
‫חודה החיצון של התקרה כיורד וסותם‪ ,‬והרי‬
‫המקום מוקף מחיצות‪ .‬ואפילו כשיש דלת‬
‫באמצע החלל והיא סגורה‪.‬‬
‫וכשתקרת הפתח עשויה משתי קורות‪ ,‬שביניהן‬
‫חלל‪ ,‬כשהפתח פתוח‪ ,‬ואין דבר מפסיק בין שתי‬
‫הקורות‪ ,‬הן נחשבות כקורה אחת‪[ ,‬כי כל חלל של‬
‫פחות משלושה טפחים נחשב כסתום]‪ ,‬ואם כן‪ ,‬מאחר‬
‫שיש כאן תקרה של ארבעה טפחים‪ ,‬יש להחשיב‬
‫את חודה החיצון כיורד וסותם את הפתח‪,‬‬
‫וכאילו חלל הפתח מוקף מחיצות‪ ,‬והרי הוא‬
‫רשות היחיד‪.‬‬
‫אבל כשהפתח נעול‪ ,‬מאחר שהדלת מפסיקה בין‬
‫שתי הקורות‪ ,‬אין להחשיבן כקורה אחת‪ ,‬ומאחר‬
‫שכל קורה אינה ברוחב ארבעה טפחים‪ ,‬אין‬
‫להחשיב את חודה החיצון כיורד וסותם את‬
‫הפתח‪.‬‬
‫ולדברי רב אשי‪ ,‬זהו האופן שבו אסקופה פעמים‬
‫רשות היחיד ופעמים רשות הרבים‪.‬‬
‫תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו‬
‫נתבאר‪ ,‬שאין לטלטל במבוי עד שיעשו לו תיקון‬
‫ברוח רביעית‪ ,‬בלחי או בקורה‪.‬‬
‫מסכת שבת דף ט‬
‫דף ט‬ ‫מותר להחזירו אליה‪ ,‬אבל אסור לטלטלו‬
‫לחברתה‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬דבר שטלטלו מרשות היחיד למקום‬
‫אסקופה משמשת שתי רשויות‬ ‫פטור‪ ,‬מותר להחזירו לאותה רשות היחיד‪ ,‬אבל‬
‫מבואר בברייתא‪ ,‬שיש איסקופה של מקום‬ ‫אסור להוציאו לרשות הרבים‪.‬‬
‫כלשהו‪ ,‬שכשהפתח של המקום הזה פתוח‪ ,‬היא‬ ‫וכן דבר שטלטלו מרשות הרבים למקום פטור‪,‬‬
‫נחשבת רשות היחיד‪ ,‬וכשהפתח של המקום הזה‬ ‫מותר להחזירו לרשות הרבים‪ ,‬אבל אסור‬
‫נעול‪ ,‬היא נחשבת רשות הרבים‪ .‬ונאמרו בגמרא‬ ‫להכניסו לרשות היחיד‪.‬‬
‫שני אופנים שבהם הדבר מתקיים‪.‬‬
‫וזהו ששנינו‪ ,‬שהעומד על אסקופה‪ ,‬שהיא מקום‬
‫א‪ .‬באיסקופת מבוי‪.‬‬ ‫פטור‪ ,‬נוטל מבעל הבית שבפנים‪ ,‬ונותן לו‪ ,‬וכן‬
‫נוטל מעני שבחוץ‪ ,‬ונותן לו‪.‬‬
‫בו‪ ,‬משום שהוא מוקף שלוש מחיצות‪ ,‬ולחי‬ ‫אבל לא יטול מבעל הבית ויתן לעני‪ ,‬ולא יטול‬
‫במקום מחיצה בדופן רביעית‪.‬‬ ‫מעני ויתן לבעל הבית‪ ,‬ואם נטל ונתן‪ ,‬שלשתם‬
‫פטורים‪.‬‬
‫שמעמידים מעל פתחו של המבוי‪.‬‬
‫המעביר חפץ ארבע אמות דרך עליו‬
‫ובמסכת עירובין מאיזה טעם הלחי מועיל‪.‬‬
‫א‪ .‬שיטת רש"י‪.‬‬
‫‪ -‬י"א שהקורה נעשית להיכר‪ ,‬שמעיקר הדין די‬
‫לדברי רבא‪ ,‬המעביר חפץ ארבע אמות ברשות‬
‫בשלוש מחיצות כדי שיהיה מותר לטלטל בתוך‬
‫הרבים‪ ,‬אף על פי שכשהוליכו הגביהו למעלה‬
‫המבוי‪ ,‬אלא שחכמים אסרו לטלטל עד שיהיה‬
‫מעשרה טפחים‪ ,‬ואם כן לא העבירו דרך אויר‬
‫היכר‪ ,‬שנעשה במבוי תיקון לטלטל בו‪ ,‬והקורה‬
‫רשות הרבים‪ ,‬אלא דרך מקום פטור‪[ ,‬שכן רשות‬
‫היא היכר לכך‪.‬‬
‫הרבים אינה עולה אלא עשרה טפחים]‪ ,‬מכל מקום‬
‫‪ -‬וי"א שהקורה נחשבת כמחיצה רביעית‪ ,‬מדין‬ ‫הוא חייב‪.‬‬
‫גוד אסיק‪ ,‬שהלכה למשה מסיני‪ ,‬להחשיב את פי‬
‫והסיבה לכך‪ ,‬כי לא היתה הנחה במקום פטור‪,‬‬
‫הקורה‪ ,‬כלומר העובי שלה‪ ,‬כאילו הוא נמשך‬
‫ונמצא שהיתה עקירה מרשות הרבים בתחילת‬
‫כלפי מטה‪ ,‬ויש כאן מחיצה רביעית‪.‬‬
‫ארבע אמות‪ ,‬והנחה ברשות הרבים בסוף ארבע‬
‫ולדברי רב יהודה אמר רב‪ ,‬האופן שבו אסקופה‬ ‫אמות‪ ,‬בלא הפסק הנחה במקום אחר‪.‬‬
‫נחשבת פעמים רשות היחיד ופעמים רשות‬
‫ואין זה כמי שעומד באסקופה שהיא מקום פטור‪,‬‬
‫הרבים‪ ,‬הוא באסקופה של מבוי כזה‪ ,‬שהכשירו‬
‫ונוטל מבפנים ומוציא לחוץ‪ ,‬שהוא פטור‪ ,‬כי כשעשה‬
‫אותו בקורה‪ ,‬שהרוחב שלה טפח‪ ,‬וחודה החיצון‪,‬‬ ‫כן‪ ,‬היתה הנחה בינתים במקום פטור‪.‬‬
‫אינו מרוחק ארבעה טפחים מהצד פנימי של‬
‫ב‪ .‬שיטת רבינו חננאל‪.‬‬
‫אסקופה‪.‬‬
‫לדברי רבא‪ ,‬מי שהגביה חפץ מימינו ברשות הרבים‪,‬‬
‫והעבירו מיד ימין ליד שמאל‪ ,‬וחזר והניחו משמאלו‪,‬‬
‫בריחוק ארבע אמות ממקומו הראשון‪ ,‬חייב‪ ,‬כדין‬
‫מעביר ארבע אמות ברשות הרבים‪.‬‬
‫כי אף שהעבירו דרך גופו‪ ,‬אין להחשיב זאת כאילו‬
‫הניח על גופו בדרכו‪ ,‬לומר‪ ,‬שאין כאן העברה אחת של‬
‫ארבע אמות‪ ,‬אלא יש העברה אחת של ארבע אמות‪,‬‬
‫ואין כאן הנחה באמצע‪.‬‬
‫וכשהמבוי פתוח‪ ,‬הוא ניתר על ידי הקורה‪,‬‬
‫וההיתר הוא מחודה החיצון של הקורה‪ ,‬ונמצא‬
‫‪ 1‬ויל"ע בדבר‪ ,‬הלא אין רשות הרבים מקורה‪ .‬ושמא מאחר שאין הקורה אלא טפח‪ ,‬אינה נחשבת תקרה‪.‬‬
‫‪24‬‬
 ‫מסכת שבת דף ט‬

‫שהוא חצי שעה קודם זמן תפילת מנחה גדולה]‪,‬‬ ‫וזהו ששנינו‪ ,‬שאם היתה אסקופת מבוי גבוהה‬ ‫ולדעת רב חמא בר גוריא אמר רב‪ ,‬מבוי הניתר‬
‫כל זמן שלא התפלל מנחה‪ ,‬אסור לעשות דברים‪,‬‬ ‫עשרה ורחבה ארבעה‪ ,‬אין מטלטלים ממנה‬ ‫בלחי‪ ,‬מותר לטלטל בו רק מחודו הפנימי של‬
‫שנמשכים זמן רב‪ ,‬כי יש לחוש שמא יאריך בהם‪,‬‬ ‫למבוי אף על פי שהכל רשות היחיד של אותם בני‬ ‫הלחי ולפנים‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כשהלחי רחב‪ ,‬המבוי‬
‫וישכח שלא התפלל‪ ,‬ויעבור זמן התפילה‪ .‬ובכלל‬ ‫אדם‪.‬‬ ‫מתמעט מהיתר הטלטול‪.‬‬
‫זה‪:‬‬
‫ואומר ר"י‪ ,‬שמבית לעלייה לא אסר רבי מאיר‬
‫א‪ .‬לא יתחיל להסתפר תספורת כתספורתו של‬ ‫לטלטל‪ ,‬כי לא יבוא לטלטל בכך מרשות הרבים‬
‫בן אלעשה‪[ .‬חתנו של רבי‪ ,‬שפיזר מעות‪ ,‬ללמוד‬ ‫לעלייה‪ ,‬כי לא יטעה לומר שהדבר מותר‪ ,‬שהרי העליה‬
‫תספורת של כהן גדול‪ ,‬שהיה מספר כל ראשו‪ ,‬ולא‬ ‫יש לה מחיצות‪ ,‬ויודע שאסור לטלטל מרשות הרבים‬
‫לגמרי‪ ,‬אלא מניח כל השערות קצת‪ ,‬כדי שיהא ראשו‬ ‫לעליה‪ .‬ורק בתל ברשות היחיד‪ ,‬גזר משום תל ברשות‬
‫של זה בצד עיקרו של זה‪ ,‬כמו שנאמר " ָּׁכסֹום יִּכְ ְסמּו‬ ‫הרבים‪ ,‬שמא יבוא לטלטל‪ ,‬שאינו יודע שהתל חלוק‬
‫יהם" (יחזקאל מ"ד כ')‪ ,‬ותספורת כזו אורכת‬ ‫אׁש ֶ‬
‫ֶאת ָּׁר ֵּ‬ ‫מרשות הרבים‪ ,‬כי אין לו מחיצות‪.‬‬
‫זמן רב]‪.‬‬ ‫ואף בזה לא גזר רבי מאיר‪ ,‬אלא בדברים קבועים‪,‬‬
‫כעמוד ואמת המים‪ ,‬אבל בדברים המטלטלים לא גזר‪.‬‬ ‫ומבוי שיש לו פתח גמור‪ ,‬אינו צריך הכשר של לחי‬
‫ב‪ .‬לא יכנס למרחץ לכל דבריו‪ ,‬כלומר לחוף‬
‫כדי שיהיה מותר לטלטל בתוכו‪ ,‬שהרי יש לו‬
‫ראשו‪ ,‬ולהשתטף בחמין‪ ,‬ובצונן‪ ,‬ולהזיע‪[ ,‬שהיה‬ ‫ומכל מקום‪ ,‬לדינא אין נפקא מינה מכל זה‪ ,‬כי אף‬
‫שבשאר מקומות הלכה כרבי מאיר בגזרותיו‪ ,‬אפילו‬
‫מחיצה גמורה ברוח רביעית‪ ,‬אבל בתוך הפתח‬
‫הדבר נמשך זמן רב]‪.‬‬
‫כשרבים חולקים עליו‪ ,‬בזה מבואר במסכת עירובין‪,‬‬ ‫עצמו‪ ,‬אין לו מחיצה ברוח רביעית‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬כדי‬
‫ג‪ .‬לא יתחיל לעבד עורות מתחילת העיבוד‪,‬‬ ‫שאין הלכה כמותו‪ ,‬ומותר לטלטל ברשות היחיד גם‬ ‫שיהיה מותר לטלטל בתוך הפתח‪ ,‬צריך לעשות‬
‫במקום שמעבדים הרבה עורות יחד [=בורסקי‬ ‫למקום גבוה או נמוך שיש בו‪.‬‬ ‫לו לחי אחר‪.‬‬
‫גדולה]‪ ,‬שהדבר נמשך זמן רב‪.‬‬

‫ד‪ .‬לא יתחיל לאכול בסעודה גדולה‪[ ,‬כסעודת‬

‫מנחה גדולה ומנחה קטנה‬
‫אירוסין ונשואין וסעודת מילה]‪ ,‬שהדבר נמשך‬
‫תפילת מנחה תקנוה כנגד תמיד של בין הערביים‪,‬‬
‫זמן רב‪.‬‬
‫ולפיכך‪ ,‬הבא להקדים להתפלל תפילת מנחה בעוד‬
‫ה‪ .‬לא יתחיל לדון דין‪ ,‬כי עד שיגמרו את הדין‪,‬‬ ‫היום גדול‪ ,‬אינו יכול להקדים לפני שש שעות [זמניות]‬
‫הדבר נמשך זמן רב‪.‬‬ ‫ומחצה‪ ,‬שאז הוא תחילת זמן הקרבת תמיד של בין‬
‫הערביים‬
‫ואם כבר התחיל לעשות את אחד מהדברים‬
‫הללו‪[ ,‬בין שהתחיל בהיתר‪ ,‬קודם חצות היום‪,‬‬ ‫והמתפלל מנחה בתחילת זמן הקרבת התמיד‪ ,‬כלומר‬ ‫ואין לומר שעובי הפתח עצמו יחשב כלחי‪ ,‬כי‬
‫ובין שהתחיל באיסור‪ ,‬אחר חצות היום]‪ ,‬אינו‬
‫בשש שעות ומחצה‪ ,‬תפילתו קרויה מנחה גדולה‪.‬‬ ‫אפילו אם הוא נחשב כלחי‪ ,‬מכל מקום אין הלחי‬
‫צריך להפסיק בהם‪ ,‬כדי להתפלל‪ ,‬ורשאי לגמור‬ ‫אמנם ברוב ימות השנה‪ ,‬לא היו מקדימים להקריב את‬ ‫מועיל‪ ,‬אלא מחודו הפנימי‪ ,‬ואם כן רק מחודו‬
‫תחילה מה שהחל בו‪ ,‬ואחר כך יתפלל‪ .‬אלא אם‬ ‫התמיד בשש שעות ומחצה‪ ,‬כי אחריו לא היו מקריבים‬ ‫הפנימי של הפתח הוא מועיל לטלטל‪ ,‬ואינו מועיל‬
‫כן יעבור זמן התפילה שאז ודאי צריך להפסיק‬ ‫קרבנות אחרים [מלבד פסח]‪ ,‬ולא רצו להשבית את‬ ‫לטלטל בתוך הפתח‪.‬‬
‫המזבח בעוד היום גדול‪ ,‬ולכן לא היו מקריבים את‬
‫מה שעוסק בו‪ ,‬ולהתפלל‪.‬‬ ‫ואין חילוק בין פתח שהוא רחב ארבעה טפחים‪,‬‬
‫התמיד אלא בתשע שעות ומחצה‬
‫וכל זה בדברים הנמשכים זמן רב‪ ,‬אבל דברים‬ ‫שהוא חשוב לעצמו‪ ,‬ואינו בטל לשאר המבוי‪,‬‬
‫והמתפלל מנחה בשעת הקרבת התמיד ברוב ימות‬ ‫לבין פת ח שאינו רחב ארבעה טפחים‪ ,‬ובכל אופן‬
‫שאינם נמשכים זמן רב‪ ,‬מותר לכתחילה‬
‫השנה‪ ,‬כלומר בתשע שעות ומחצה‪ ,‬תפילתו קרויה‬ ‫אין לטלטל בתוך הפתח‪ ,‬עד שיעשו לחי חיצון‪.‬‬
‫להתחיל בהם אחר חצות היום‪ ,‬אף קודם‬ ‫מנחה קטנה‪.‬‬
‫שהתפלל מנחה‪ .‬ובכלל זה‪:‬‬

‫א‪ .‬תספורת שלנו‪.‬‬ ‫מקום גבוה עשרה ורחב ארבעה ברשות היחיד‬
‫הטעם ששנו את ההלכות הבאות במסכת שבת‬
‫ב‪ .‬להזיע במרחץ‪.‬‬ ‫לדברי רב יצחק בר אבדימי‪ ,‬דעת רבי מאיר‪ ,‬שכל‬
‫מדף י"א ואילך באו הלכות שבת שהם גדר שגדרו‬
‫ג‪ .‬להיכנס לבורסקי לראות את העורות‬ ‫חכמים שלא יבוא אדם לידי איסור גמור‪ ,‬כגון לא יצא‬ ‫מקום שיש חלוק רשויות ברשות היחיד‪ ,‬כגון‬
‫המעובדים‪.‬‬ ‫החייט במחטו ערב שבת עם חשיכה שמא ישכח ויצא‬ ‫שברשות היחיד נמצא מקום אחד גבוה משאר‬
‫גם משתחשך‪ .‬והסמיכו להם הלכות שהם גדר שגדרו‬ ‫הרשות עשרה טפחים ורחב ארבעה או מקום‬
‫ד‪ .‬לאכול סעודה קטנה‪.‬‬ ‫חכמים לאיסורים אחרים שאינם מדיני שבת‪ ,‬כגון‬ ‫נמוך משאר הרשות עשרה‪ ,‬ורחב ארבעה‪ ,‬אף על‬
‫ה‪ .‬לגמור דין שכבר עיין בו‪.‬‬ ‫מה שאסרו לעשות בכל יום סמוך למנחה מחשש שעל‬ ‫פי שהכל רשות היחיד אחת‪ ,‬ומן התורה מותר‬
‫ידי זה לא יתפללו תפילת מנחה‪.‬‬ ‫לטלטל מזה לזה‪ ,‬גזרת חכמים היא‪ ,‬שלא‬
‫ב‪ .‬דעת רב אחא בר יעקב‪.‬‬
‫יטלטלו מזה לזה‪ ,‬שמא יבואו לטלטל כן גם‬
‫מחצות היום ואילך‪[ ,‬כלומר מסוף שעה ששית‪,‬‬ ‫דברים שאסור לעשות סמוך למנחה גדולה‬ ‫ברשות הרבים‪ ,‬ובכך יבואו לידי איסור תורה‪,‬‬
‫שהוא חצי שעה קודם זמן תפילת מנחה גדולה]‪,‬‬ ‫שכן מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה ברשות‬
‫כל זמן שלא התפלל מנחה‪ ,‬לכתחילה‪ ,‬אסור‬ ‫א‪ .‬לשון ראשון‪.‬‬
‫הרבים‪ ,‬והוא רחב ארבעה‪ ,‬הוא רשות היחיד‪,‬‬
‫לעשות אפילו דברים שאינם נמשכים זמן רב‪ ,‬כי‬ ‫מחצות היום ואילך‪[ ,‬כלומר מסוף שעה ששית‪,‬‬ ‫והמטלטל ממנו לרשות הרבים חייב‪.‬‬
‫‪25‬‬
 ‫מסכת שבת דף ט‬

‫הדין‪ ,‬שכשהיו יושבים בדין‪ ,‬היו רגילים להתעטף‬ ‫שנדחו דברי רבי יהושע בן לוי‪ ,‬מתוך סוגייתנו יש‬ ‫יש לחוש שמא יארע בהם איזה קלקול‪ ,‬שיגרום‬
‫בטלית‪ ,‬מאימת השכינה‪ ,‬ושלא יפנו ראשם לכאן‬ ‫ללמוד שלא נדחו דבריו לגמרי‪ ,‬אלא לעניין זה שהוא‬ ‫להארכתם‪ ,‬ובתוך כך ישכח שלא התפלל‪ ,‬ויעבור‬
‫ולכאן ותהא דעתם מיושבת עליהם‪.‬‬ ‫אוסר אפילו טעימה של פירות‪ ,‬ובזה בלבד אין הדין‬ ‫זמן התפילה‪ .‬ובכלל זה‪:‬‬
‫כמותו ואין לאסור טעימה של פירות‪ ,‬אבל אכילת פת‬
‫וכשכבר היו יושבים בדין אחר‪ ,‬וסיימו אותו‪,‬‬ ‫אסורה‪ ,‬ואפילו אכילה מועטת ממנה‪ ,‬ואפילו התחיל‬ ‫א‪ .‬לא יתחיל להסתפר אפילו תספורת שלנו‪,‬‬
‫והם כבר מעוטפים בטלית‪ ,‬נחשבים הם‬ ‫מפסיק‪.‬‬ ‫שאינה אורכת זמן רב‪ ,‬שמא ישבר הזוג‬
‫כמתחילים בדין נוסף‪ ,‬בשעה שבעלי אותו דין‬ ‫[=מספרים]‪ ,‬ויהא צריך לחפש זוג אחר‪ ,‬ובתוך כך‬
‫פותחים בטענותיהם‪.‬‬ ‫יעבור הזמן‪.‬‬
‫אכילה בערבי שבתות וימים טובים‬
‫ב‪ .‬לא יכנס למרחץ‪ ,‬אפילו כדי להזיע בלבד‪ ,‬שמא‬
‫בערבי שבתות וימים טובים‪ ,‬אפילו כבר התפלל מנחה‪,‬‬
‫יחלש‪ ,‬ויתעלף‪ ,‬ובתוך כך יעבור הזמן‪.‬‬
‫התחיל לאכול קודם תפילת ערבית‬ ‫לא יאכל עד שתחשך‪ ,‬כדי שיכנס לשבת ויום טוב‬
‫כשהוא רעב‪ ,‬ויאכל סעודת מצווה לתיאבון‪.‬‬ ‫ג‪ .‬לא יכנס לבורסקי‪ ,‬אפילו כדי לראות את‬
‫נתבאר‪ ,‬שאף שאסור להתחיל לאכול קודם‬
‫העורות המעובדים‪ ,‬שמא יראה בהם איזה‬
‫תפילת מנחה‪ ,‬אם התחיל אינו מפסיק‪.‬‬
‫קלקול‪ ,‬ויגרום לו הדבר צער‪ ,‬ויטרד בצערו‪ ,‬ולא‬
‫ולעניין תפילת ערבית‪ ,‬לדעת האומרים שהיא‬ ‫התחלת כמה דברים‬ ‫יתפלל‪.‬‬
‫חובה כמו תפילת מנחה‪ ,‬בדבר זה חמורה תפילת‬
‫לעיל נתבאר‪ ,‬שאף שמחצות היום ואילך אסור‬ ‫ד‪ .‬לא יכנס לאכול אפילו סעודה קטנה‪ ,‬שמא‬
‫ערבית יותר מתפילת מנחה‪ ,‬שבערב‪ ,‬אם עדיין‬
‫לעשות כמה דברים קודם תפילת מנחה גדולה‪,‬‬ ‫יאריך על שלחנו עד שיעבור הזמן‪.‬‬
‫לא התפלל‪ ,‬אפילו כבר התחיל לאכול‪ ,‬יפסיק‬
‫אם התחיל לעשותם‪ ,‬מותר לסיים‪ ,‬ולהלן יתבאר‬
‫אכילתו‪ ,‬ויתפלל‪.‬‬ ‫ה‪ .‬לא ישב בדין אפילו לגומרו‪ ,‬שמא יראה טעם‬
‫בעזה"י‪ ,‬מה נחשב התחלת אותם דברים‪.‬‬
‫אחר מסברתו הראשונה‪ ,‬ויסתור מה שרצה‬
‫ושני טעמים לחילוק זה בין תפילת מנחה‬
‫א‪ .‬התחלת תספורת‪.‬‬ ‫לפסוק‪ ,‬ויהא הדבר כתחילת דין‪ ,‬שאורך זמן רב‬
‫לתפילת ערבית‪.‬‬
‫משיניח מעפורת [=סודר] של ספרים על ברכיו‬ ‫עד שנגמר‪.‬‬
‫א‪ .‬מבעוד יום אין רגילים להשתכר‪ ,1‬ואין לחוש‬
‫שנותנו על ברכיו שלא יפול השער על בגדיו‪.‬‬ ‫ומכל מקום‪ ,‬אם כבר התחיל לעשות את אחד‬
‫כל כך‪ ,‬שאם לא יפסיק אכילתו‪ ,‬ישתכר‪ ,‬ולא‬
‫ב‪ .‬התחלת מרחץ‪.‬‬ ‫מהדברים הללו‪[ ,‬בין שהתחיל בהיתר‪ ,‬קודם‬
‫יתפלל‪ .‬מה שאין כן בלילה‪ ,‬אם לא יפסיק‬
‫חצות היום‪ ,‬ובין שהתחיל באיסור‪ ,‬אחר חצות‬
‫סעודתו‪ ,‬יתכן שישתכר בסעודתו‪ ,‬ולא יתפלל‪.‬‬ ‫משיערה מעפרתו [=סודרו] הימנו [הוא הראשון‬
‫היום]‪ ,‬אינו צריך להפסיק בהם‪ ,‬כדי להתפלל‪,‬‬
‫ב‪ .‬תפילת מנחה‪ ,‬מאחר שזמנה קצוב‪ ,‬ירא שלא‬ ‫להפשטת בגדיו]‪.‬‬
‫ורשאי לגמור תחילה מה שהחל בו‪ ,‬ואחר כך‬
‫ישכח להתפלל‪ ,‬ולכן אף על פי שממשיך באכילתו‬ ‫ג‪ .‬התחלת בורסקי‪.‬‬ ‫יתפלל‪ .‬אלא אם כן יעבור זמן התפילה‪ ,‬שאז‬
‫זכור להתפלל אחר האכילה‪ .‬מה שאין כן‬ ‫ודאי צריך להפסיק מה שעוסק בו‪ ,‬ולהתפלל‪.‬‬
‫משיקשור את בתי זרועותיו בין כתיפיו‪ ,‬כלומר‬
‫בתפילת ערבית‪ ,‬שזמנה כל הלילה‪ ,‬ואינו עובר‬
‫משיפשיל שרוולים שלו‪.‬‬ ‫וכתבו התוס'‪ ,‬שהלכה כלשון ראשון‪ ,‬כי לשון ראשון‬
‫במהרה‪ ,‬כשהוא אוכל אינו ירא להיות זכור‬
‫הוא דעת מחבר הש"ס‪ ,‬שהוא רב אשי‪ ,‬שהיה אחר רב‬
‫להתפלל‪ ,‬ויש לחוש שיפשע‪ ,‬ולא יתפלל אחר‬ ‫ד‪ .‬התחלת אכילה‪.‬‬
‫אחא בר יעקב‪ ,‬ומאחר שרב אשי הוא בתראה‬
‫האכילה‪.‬‬ ‫[=מאוחר יותר]‪ ,‬הלכה כמותו‪ .‬ולפיכך מותר להתחיל‬
‫בבבל היו חוגרים עצמם בחוזק‪ ,‬וכשאוכלים היו‬
‫וכל זה לדעת האומרים שתפילת ערבית היא‬ ‫צריכים להתיר החגורה‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬משעה שהתירו‬ ‫לאכול סעודה קטנה בזמן מנחה גדולה‪.‬‬

‫חובה‪ ,‬אבל לדעת האומרים שאינה חובה אלא‬ ‫את החגורה‪ ,‬הדבר נחשב כתחילת האכילה‪.‬‬
‫רשות‪[ ,‬משום שנתקנה כנגד הקטרת אימורים‬ ‫דין זה אמר רבי חנינא‪ ,‬שהיה בארץ ישראל‪ ,‬לתלמידיו‬ ‫דברים שאסור לעשות סמוך למנחה קטנה‬
‫שאינה מעכבת את כפרת הקרבן]‪ ,‬אם התחיל‬ ‫שבאו מבבל‪ ,‬לפי שהיה דרכם להתרחק‪ ,‬שלא היו‬
‫לאכול‪ ,‬ובבבל אם התיר החגורה [שבכך נחשב‬ ‫יכולים לעסוק כל כך בבתיהם‪.‬‬ ‫לעיל נתבאר‪ ,‬אלו דברים אסור לעשות מחצות‬
‫כמי שהתחיל לאכול]‪ ,‬שוב לא הטריחו אותו‬ ‫היום‪ ,‬קודם שהתפלל מנחה‪ ,‬והדין המבואר‬
‫ובארץ ישראל ‪ ,‬שלא היו רגילים להתיר החגורה‬
‫להפסיק את אכילתו‪ ,‬ורשאי לסיים את‬ ‫לעיל‪ ,‬הוא הדין האמור במשנה‪.‬‬
‫קודם האוכל‪ ,‬תחילת האכילה היא כשנוטלים‬
‫האכילה‪ ,‬ולהתפלל אחר כך‪ .‬אבל לא יתפלל מיד‪,‬‬ ‫ורבי יהושע בן לוי בא ללמד‪ ,‬שכל זה‪ ,‬עד זמן‬
‫ידים‪.‬‬
‫כמו שהוא‪ ,‬בלא חגורה‪ ,‬כי נאמר‪ִ " ,‬הכֹון ל ְִק ַראת‬ ‫מנחה קטנה‪[ ,‬כלומר עד תשעה שעות ומחצה]‪,‬‬
‫ִׂש ָר ֵאל" (עמוס ד' י"ב)‪ ,‬ומכאן שיש להיות‬
‫אֱ ֹל ֶׁקיָך י ְ‬ ‫דין זה אמר רב‪ ,‬שהיה בבבל‪ ,‬לתלמידיו שבאו מארץ‬
‫אבל משהגיע זמן מנחה קטנה‪ ,‬כל זמן שלא‬
‫חגור בתפילה [כפי שיתבאר בעזה"י להלן]‪.‬‬ ‫ישראל‪.‬‬
‫התפלל מנחה‪ ,‬אסור להתחיל לאכול שום דבר‪,‬‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬שכל זה כשכבר קרא קריאת שמע‪ ,‬אבל‬ ‫ה‪ .‬התחלת דין‪[ .‬עניין זה מבואר בגמרא בדף י']‪.‬‬ ‫ואפילו אכילה מועטת‪ ,‬ואפילו כבר התחיל‪ ,‬עליו‬
‫אם עדיין לא קרא קריאת שמע‪ ,‬עליו להפסיק אכילתו‬ ‫דיינים שהחלו עתה לשבת לדון‪ ,‬משעה‬ ‫להפסיק כדי להתפלל‪.‬‬
‫משום קריאת שמע‪.‬‬
‫שהתעטפו בטליתם‪ ,‬הרי זה נחשב כהתחלת‬ ‫וכתבו התוס' בסוגיתנו‪ ,‬שאף שבמסכת ברכות אמרו‪,‬‬

‫‪ 1‬ואם תאמר‪ ,‬הלא במסכת תענית אמרו‪ ,‬שחרית ומוסף ‪ ...‬לא שכיח שכרות ‪ ...‬מנחה ונעילה שכיח שכרות ‪ ...‬ויש לומר‪ ,‬דהתם לענין נשיאת כפים שאני‪ ,‬דאפילו לא שתה אלא רביעית‪ ,‬אסור‬
‫לישא את כפיו‪[ .‬תוס']‪.‬‬

‫‪26‬‬
 ‫מסכת שבת דף י‬

‫יום בתורה‪.‬‬ ‫עמידת רבא ורב כהנא בתפילה‬ ‫דעת האומרים תפילת ערבית רשות‬

‫ובא רב חייא בר רב מדפתי להניח דעתם שלא‬ ‫רבא כשהיה עומד להתפלל‪ ,‬היה משליך אדרתו‬ ‫נראה לר"י‪ ,‬שאפילו לדעת האומרים תפלת ערבית‬
‫יצטערו‪ ,‬ולימד אותם שגדול שכר הדיינים‪ ,‬שכך‬ ‫ממנו‪ ,‬כדי שלא יראה חשוב‪ ,‬והיה חובק ידיו‬ ‫רשות‪ ,‬אין לבטלה בחנם‪ ,‬אלא בשביל איזה צורך‪ ,‬כמו‬
‫זה שהתיר חגורו‪ ,‬וטורח לחגור שוב קודם האכילה‪,‬‬
‫נאמר אצל משה‪ַ " ,‬וי ְִּהי ִּממָּׁ חֳ ָּׁרת ַויֵּׁשֶ ב מׁשֶ ה ל ְִּׁשפט ֶאת‬ ‫באצבעותיו [=משלב אצבעות ידיו זו בזו]‪ ,‬שהיה‬
‫[שיתפלל אחר האכילה]‪ ,‬או אם יש שום מצוה שאינה‬
‫ָּׁהעָּׁ ם ַו ַיעֲמד הָּׁ עָּׁ ם עַ ל מׁשֶ ה ִּמן ַהב ֶקר עַ ד הָּׁ עָּׁ ֶרב"‬ ‫אומר‪ ,‬ראוי למתפלל להיות כעבד בפני רבו‪.‬‬
‫עוברת‪ ,‬יעשה המצוה ולא יתפלל‪ ,‬אבל בחנם אין‬
‫(שמות י"ח י"ג)‪ ,‬ועל כרחך אין כוונת הכתוב‬
‫ורב אשי ראה‪ ,‬שכשהיה צער בעולם‪ ,‬רב כהנא‬ ‫לבטלה‪( .‬א) שהרי יעקב תקנה‪ ,‬ולמה יש לבטלה‬
‫כפשוטו‪ ,‬שמשה היה יושב כל היום בדין‪ ,‬כי אם‬ ‫בחנם‪( .‬ב) ועוד הלא אמרו בפרק תפלת השחר‪ ,‬שהיא‬
‫היה מתפלל באופן הנ"ל‪ ,‬בלא גלימתו‪ ,‬וחובק‬
‫כן תורתו מתי נעשית‪ ,‬אלא כוונת הכתוב לומר‪,‬‬ ‫כנגד הקטרת אברים‪ ,‬שהיא כל הלילה‪ ,‬והקטרה אינה‬
‫ידיו‪ ,‬שיהיה נראה כעבד בפני רבו‪ .‬אבל כשהיה‬
‫שבכל שעה שישב משה בדין‪ ,‬נעשה שותף לקב"ה‬ ‫מעכבת את הכפרה‪ ,‬אבל היא מצוה‪ ,‬ואם כן גם תפילת‬
‫שלום בעולם‪ ,‬היה רב כהנא מתלבש‪ ,‬ומתכסה‪,‬‬
‫במעשה בראשית‪ .‬שכן במעשה בראשית נאמר‬ ‫תפלת ערבית היא מצוה‪.‬‬
‫ומתעטף‪ ,‬ומתפלל‪ ,‬שכך הדבר נאה‪ ,‬ומקיים בכך‪,‬‬
‫בוקר וערב‪ַ " ,‬וי ְִּק ָּׁרא אֱ ֹל ִּקים לָּׁאֹור יֹום וְ לַחׁשֶ ְך ָּׁק ָּׁרא‬
‫" ִהכֹון ִל ְק ַראת אֱ ֹל ֶׁקיָך יִ ְׂש ָר ֵאל"‪.‬‬
‫ָּׁל ְילָּׁה ַוי ְִּהי עֶ ֶרב ַו ְי ִּהי ב ֶקר יֹום ֶאחָּׁ ד" (בראשית א' ה')‪,‬‬
‫וכן נאמר אצל משה‪ִּ " ,‬מן הַ ב ֶקר עַ ד הָּׁ עָּׁ ֶרב"‪ .‬והוא‬ ‫דף י‬
‫הדין לכל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה‬ ‫זמן תורה ותפילה‬
‫אחת‪ ,‬מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף‬
‫לדעת רבא‪ ,‬מי שמאריך בתפילתו‪ ,‬מפסיד בכך‬
‫להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית‪.‬‬ ‫" ִהכֹון ִל ְק ַראת אֱ ֹל ֶׁקיָך יִ ְׂש ָר ֵאל"‬
‫זמן של לימוד תורה‪ ,‬ואין ראוי לעשות כן‪ ,‬ולכן‪,‬‬
‫‪ -‬וי"מ שחלישות לבם של רב חסדא ורבה בר רב‬ ‫כשרבא ראה את רב המנונא מאריך בתפילתו‪,‬‬ ‫א‪ .‬להיות חגור בתפילה‪.‬‬
‫הונא היתה‪ ,‬שנחלשו בגופם‪ ,‬משום שלא אכלו‬ ‫אמר עליו‪ ,‬מניחים חיי עולם [=תורה] ועוסקים‬ ‫מתוך פירוש רש"י מבואר‪ ,‬שהכתוב‪ִּ " ,‬הכֹון‬
‫כל היום‪.‬‬ ‫בחיי שעה [=תפילה שהיא צורך חיי שעה לרפואה‬ ‫ל ְִּק ַראת אֱ ֹל ֶקיָך ִּי ְש ָּׁר ֵּאל"‪ ,‬מלמד‪ ,‬שיש להיות‬
‫ובא רב חייא בר רב מדפתי ללמדם‪ ,‬שאינם‬ ‫ולשלום ולמזונות]‪ ,‬שהוא מאריך בתפילה על‬ ‫נאים‪ ,‬כשבאים להתפלל לפני הקב"ה‪ ,‬ולכן יש‬
‫צריכים לשבת לדון כל היום‪ ,‬אלא מקצת היום‪,‬‬ ‫חשבון לימוד התורה‪.‬‬ ‫להיות חגורים‪ ,‬שכך הדבר נאה‪.‬‬
‫שכן מה שנאמר אצל משה‪ַ " ,‬ו ַיעֲמד הָּׁ עָּׁ ם עַ ל מׁשֶ ה‬ ‫ולדעת רב המנונא‪ ,‬הארכה בתפילה אינה הזנחת‬ ‫אולם במחזור ויטרי מבואר‪ ,‬שהסיבה שצריך להיות‬
‫ִּמן הַ ב ֶקר עַ ד הָּׁ עָּׁ ֶרב"‪ ,‬אין הכוונה שבאמת ישב‬ ‫חיי עולם‪ ,‬כי זמן תפילה לחוד‪ ,‬וזמן תורה לחוד‪,‬‬ ‫חגור בתפילה‪ ,‬היא‪ ,‬כדי שלא יהיה לבו רואה את‬
‫בדין כל היום‪ ,‬אלא בא ללמד‪ ,‬שהדיין נחשב‬ ‫ואין האחד על חשבון השני‪ ,‬ואם כן ניתן להאריך‬ ‫הערווה‪ .‬ודווקא בזמנם‪ ,‬שהיו הולכים בחלוק ארוך‬
‫כשותף לקב"ה במעשה בראשית‪.‬‬ ‫בתפילה‪.‬‬ ‫בלא מכנסים‪ ,‬כשלא היו חגורים‪ ,‬היה לבם רואה את‬
‫הערווה‪ ,‬ולכן היו צריכים לחגור עצמם בחגורה‪ ,‬אבל‬
‫ג‪ .‬רב ששת‪.‬‬ ‫ומעשה ברבי ירמיה שהיה יושב לפני רבי זירא‪,‬‬ ‫לנו‪ ,‬שאנו חגורים במכנסים‪ ,‬אבנט של מכנסים‬
‫לדעת רב ששת‪ ,‬יושבים בדין עד זמן סעודה‪[ ,‬ולא‬ ‫והיו עוסקים בתורה‪ ,‬ומתוך כך רבי זירא נתאחר‬ ‫מפסיק בין הלב לערווה‪ ,‬ואין צריך חגורה אחרת‪.‬‬
‫נתבאר אם עד זמן סעודה של כל אדם‪ ,‬שהוא‬ ‫מלהתפלל‪ ,‬אבל רבי ירמיה רצה לעמוד‬
‫ב‪ .‬להיות מנעל ברגליו בתפילה‪.‬‬
‫שעה רביעית‪ ,‬או עד זמן סעודה של תלמידי‬ ‫ולהתפלל‪.‬‬
‫חכמים שהוא שעה ששית]‪.‬‬ ‫רבא בר רב הונא‪ ,‬כשהיה מתפלל‪ ,‬היה נותן‬
‫ּתֹורה גַם‬
‫אמר עליו רבי זירא‪" ,‬מֵ ִסיר ָאזְ נֹו ִמ ְשמעַ ָ‬
‫ברגליו פוזמקי [=י"מ סוג גרביים קצרים‪ .‬וי"מ‬
‫ואמר רב חמא שיש ללמוד זאת מהכתוב‪ִּ " ,‬אי לְָּׁך‬ ‫ְּתפִ לָתֹו ּתֹועֵ בָ ה" (משלי כ"ח ט')‪.‬‬
‫נעלי בד]‪ ,‬ועשה זאת‪ ,‬משום שנאמר‪ִּ " ,‬הכֹון‬
‫ֶא ֶרץ ׁשֶ מַ ְל ֵּכְך [=דיינך] נָּׁעַ ר וְ שָּׁ ַר ִּיְך בַ ב ֶקר יא ֵּכלּו‪.‬‬ ‫ל ְִּק ַראת אֱ ֹל ֶקיָך ִּי ְש ָּׁר ֵּאל"‪.‬‬
‫חֹורים וְ שָּׁ ַריְִּך בָּׁ עֵּ ת יא ֵּכלּו‬
‫ַא ְׁש ֵּריְך ֶא ֶרץ ׁשֶ מַ ְל ֵּכְך בֶ ן ִּ‬
‫זמני ישיבת הדיינים‬ ‫מתוך פירוש רש"י משמע‪ ,‬שהכתוב הזה מלמד‪,‬‬
‫בּורה [של תורה] וְ לא בַ ְש ִּתי [של יין]" (קהלת י'‬ ‫בִּ גְ ָּׁ‬
‫ט"ז‪-‬י"ז)‬ ‫א‪ .‬רב אמי ורב אסי‪.‬‬ ‫שיש להיות נאים בתפילה‪ ,‬ולפיכך רבא בר רב‬
‫הונא היה נותן את הפוזמקי ברגליו‪ ,‬שהם סוג‬
‫רב אמי ורב אסי היו יושבים ולומדים בבית‬ ‫של מנעלים חשובים‪.‬‬
‫זמן סעודה‬ ‫המדרש‪ ,‬וכל שעה ושעה [כלומר מידי זמן מה]‪ ,‬היו‬
‫ומתוך פירוש התוס' משמע‪ ,‬שאין צריך שיהיו ברגליו‬
‫דופקים על הבריח של מפתן הבית‪ ,‬ואומרים‪,‬‬
‫א‪ .‬שעה ראשונה – מאכל לודים‪ .‬אומה של‬ ‫מנעלים חשובים‪ ,‬אלא צריך שלא יתפלל יחף‪ ,‬וכל‬
‫אם יש מישהו שיש לו דין‪ ,‬יכנס ויבוא‪.1‬‬
‫כנענים‪ ,‬ואוכלי אדם הם‪ ,‬ורעבתנים‪ ,‬ולכן‬ ‫שאינו יחף‪ ,‬דיו‪.‬‬

‫מקדימים לאכול מיד כשהם קמים‪.‬‬ ‫ב‪ .‬רב חסדא ורבה בר רב הונא‪.‬‬
‫ג‪ .‬להיות לבוש בגדים חשובים בתפילה‪.‬‬
‫ב‪ .‬שעה שניה – מאכל לסטים‪ .‬גם הם רעבתנים‪,‬‬ ‫רב חסדא ורבה בר רב הונא היו יושבים בדין כל‬
‫עניין זה יתבאר בעזה"י להלן‪ ,‬באופן עמידת רב‬
‫אלא שהיו ערים בלילה‪ ,‬וישנים שעה אחת‬ ‫היום ומחמת כן נחלש ליבם‪.‬‬
‫כהנא בתפילתו‪.‬‬
‫שחרית‪ ,‬וקמים בשעה שניה‪ ,‬ואוכלים‪.‬‬ ‫‪ -‬י"מ שחלישות ליבם של רב חסדא ורבה בר רב‬
‫ג‪ .‬שעה שלישית – מאכל יורשים‪ .‬שלא טרחו‬ ‫הונא היתה‪ ,‬שהיו מצטערים על שלא עסקו אותו‬

‫‪ 1‬משמע דעדיף דין מתלמוד תורה והא דאמרינן במועד קטן דחסידים עדיפים על דיינים מדבר בדיינים שאינם מומחים שפעמים נוטים אחר השוחד‪[ .‬מהתוס']‪.‬‬

‫‪27‬‬
 ‫מסכת שבת דף י‬

‫שמא אם לא יודיע לו תחילה‪ ,‬כשיבוא לתת לו‪,‬‬ ‫נשתמשו בו פעם אחת‪ ,‬ואז‪ ,‬אפילו אם בשעה זו‬ ‫בממונם‪ ,‬ואין עסוקים ודואגים לשוט אחרי‬
‫יתבייש בכך‪ ,‬אבל עכשיו שמודיע לו‪ ,‬והוא‬ ‫אין בו אדם ערום‪ ,‬אסור להתפלל בחדר הפנימי‪,‬‬ ‫מזונות‪ ,‬ולעסוק במלאכה‪ ,‬ויש להם זמן פנוי‬
‫מתרצה לקבל‪ ,‬שוב אינו בוש בדבר‪.‬‬ ‫ובחדר האמצעי‪.‬‬ ‫לאכול בשעה שלישית‪.‬‬

‫דין זה אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא‬ ‫אבל בית מרחץ שמעולם לא השתמשו בו‪ ,‬אף על‬ ‫ד‪ .‬שעה רביעית – מאכל כל אדם‪.‬‬
‫אמר רב‪.‬‬ ‫פי שהכינוהו לכך‪ ,‬עדיין אינו נידון כבית מרחץ‪,‬‬
‫ה‪ .‬שעה חמישית – מאכל פועלים‪.‬‬
‫ב‪ .‬וכשנותן את המתנה בבית המקבל שלא‬ ‫ומותר להתפלל בו אפילו בחדר הפנימי‪.‬‬
‫ו‪ .‬שעה ששית – מאכל תלמידי חכמים‪.‬‬
‫מידיעתו‪ ,‬אם יתכן שהמקבל לא ידע מעצמו‪ ,‬מי‬
‫נתן לו‪ ,‬צריך הנותן להודיע למקבל אחר כך‪,‬‬ ‫ומי שלא טעם כלום עד סוף שעה ששית‪ ,‬ומתחיל‬
‫בית הכסא שאמרו אפילו אין בו צואה‬
‫שמידו באה לו המתנה‪ ,‬שמתוך כך יהא אוהבו‪.‬‬ ‫לאכול בשעה שביעית‪ ,‬הרי זה כזורק אבן לחמת‪.‬‬
‫כל הדינים האמורים בבית הכסא‪ ,‬אמורים בו‪,‬‬ ‫י"מ שאכילתו קשה לגוף‪ .‬וי"מ שאינה קשה אבל‬
‫דין זה אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא‬
‫אמר רב‪.‬‬ ‫בין כשיש בו צואה‪ ,‬ובין כשפינו ממנו את הצואה‪.‬‬ ‫גם אינה יפה‪.‬‬

‫ג‪ .‬אבל אם המקבל ידע מעצמו מי נתן לו‪ ,‬אין‬ ‫וכל זה כשכבר היתה בו צואה פעם אחת‪ ,‬אבל‬
‫הנותן צריך להודיע לו‪ ,‬שהוא הנותן‪.‬‬ ‫בית כסא שמעולם לא היתה בו צואה‪ ,‬ורק‬
‫מדיני בית המרחץ‬
‫הכינוהו לכך‪ ,‬הסתפק בו רבינא‪ ,‬האם כבר נידון‬
‫דין זה אמר רב חמא ברבי חנינא‪.‬‬ ‫בתי מרחצאות שלהם‪ ,‬היו בהם שלושה חדרים‪,‬‬
‫כבית הכסא או לא‪.‬‬
‫ד‪ .‬וכשם שהמביא מתנה לבית המקבל שלא‬ ‫כל חדר תשמישו שונה‪ ,‬ודינו שונה‪.‬‬
‫והוא חמור ממרחץ‪ ,‬שבו הדין ברור‪ ,‬שאינו נידון‬
‫מידיעתו‪ ,‬שהמקבל יודע שקיבל‪ ,‬ואינו יודע ממי‪,‬‬ ‫א‪ .‬חדר פנימי‪.‬‬
‫כמרחץ עד שירחצו בו פעם אחת‪ ,‬משום שבית‬
‫צריך הנותן להודיעו שהוא נתן לו‪ ,‬כך הדין‬
‫הכסא שם מגונה עליו‪ ,‬ולכן אפשר שנאסר אף‬ ‫בחדר פנימי של בית המרחץ בני אדם עומדים‬
‫כשהמקבל אינו יודע כלל שקיבל‪ ,‬שצריך הנותן‬
‫קודם שהשתמשו בו‪.‬‬ ‫ערומים‪ ,‬ובו מזיעים ומשתטפים‪.‬‬
‫להודיעו שנתן‪.‬‬

‫כגון מי שנתן מתנה לתינוק [=ילד קטן]‪ ,‬שיתכן‬ ‫ובחדר זה אין לומר זה לזה "שלום" [כי "שלום"‬
‫שהתינוק לא יודיע הדבר לאמו‪ ,‬ולא תדע שהנותן‬ ‫"שלום" הוא שמו של הקב"ה‬ ‫הוא שמו של הקב"ה‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י‬
‫נתן‪ ,‬צריך הנותן להודיע הדבר לאמו‪ ,‬על ידי שיתן‬ ‫להלן]‪ .‬וכל שכן שאין לקרוא בו קריאת שמע‪.‬‬
‫נאמר " ַויִּבֶ ן ׁשָּׁ ם גִּ ְדעֹון ִּמזְ בֵּ ַח ַלה' ַוי ְִק ָרא לֹו [גדעון‬
‫שמן בין עיניו של התינוק‪ ,‬או שימלא את עינו‬ ‫ואין להתפלל בו‪ .‬ואסור להניח בו תפילין‪ ,‬ואם‬
‫להקב"ה] ה' שָ לֹום עַ ד ַהיֹום ַהזֶה ֶ‬
‫עֹודּנּו ְבעָּׁ פְ ָּׁרת אֲ ִּבי‬
‫כחול‪[ ,‬ובמקום שעשיית הדברים הללו גורמת‬ ‫היו על ראשו חולצן‪.‬‬
‫ָּׁהעֶ זְ ִּרי" (שופטים ו' כ"ד)‪.‬‬
‫לחשוד שכישפו את התינוק ימשחנו מאותו מין‬ ‫ב‪ .‬חדר אמצעי‪.‬‬
‫ואמר רב המנונא משמו של עולא‪ ,‬מכאן יש‬
‫שנתן לו מתנה]‪ ,‬ועל ידי זה אמו של התינוק‬
‫ללמוד ששלום הוא שמו של הקב"ה‪ ,‬ולכן אסור‬ ‫מחדר פנימי בני אדם יוצאים ערומים לחדר‬
‫תשאל אותו‪ ,‬מי עשה לך? ויאמר‪ ,‬פלוני עשה לי‪,‬‬
‫לאדם שיאמר לחבירו "שלום" בבית המרחץ‪.‬‬ ‫אמצעי ומתכסים בו בחלוקיהם ויוצאים לחדר‬
‫וגם נתן לי מתנה‪.‬‬
‫החיצון‪.‬‬
‫דין זה אמר רבן שמעון בן גמליאל‪.‬‬
‫ובחדר אמצעי מותר לומר זה לזה "שלום"‪ .‬אבל‬
‫וכל האמור בסוגיה‪ ,‬הוא במתנה שנותנים רעים זה‬ ‫"אמונה" או "נאמן" אינו שמו של הקב"ה‬
‫אין לקרוא בו קריאת שמע‪ .‬ואין להתפלל בו‪.‬‬
‫לזה דרך אהבה‪ ,‬אבל הנותן צדקה‪ ,‬שהמקבל מתבייש‪,‬‬ ‫אף על פי שהקב"ה מכונה "נאמן"‪ ,‬כמו שנאמר‪,‬‬ ‫ולעניין תפילין אם היו בראשו אינו צריך לחולצן‪,‬‬
‫" ַמ ָּתן בַ סֵ ֶׁתר יִכְ פֶׁה ָאף" (משלי כ"א י"ד)‪.‬‬
‫"וְ י ַָּׁדעְ ָּׁת כִּ י ה' אֱ ֹל ֶקיָך הּוא ָּׁהאֱ ֹל ִּקים הָּׁ ֵּאל הַ ּנֶאֱ מָּׁ ן ׁש ֵּמר‬ ‫אבל אם היה אוחז בהן‪ ,‬אסור להניחן בראשו‪.‬‬
‫ומתחילת הסוגיה היה נראה‪ ,‬שעניין זה‪[ ,‬המבואר‬ ‫ֹותו ל ְֶאלֶף דֹור"‬
‫ַה ְב ִּרית וְ ַה ֶח ֶסד לְאהֲ בָּׁ יו ּולְׁש ְמ ֵּרי ִּמ ְצ ָּׁ‬
‫ג‪ .‬חדר חיצון‪.‬‬
‫באות א']‪ ,‬שהבא לתת מתנה לחבירו‪ ,‬צריך תחילה‬ ‫(דברים ז' ט')‪ ,‬אין כוונת הכתוב ששמו של הקב"ה‬
‫להודיע לו‪ ,‬שכוונתו לתת לו אותה‪ ,‬יש ללומדו‬ ‫"נאמן"‪ ,‬אלא שנאמנות היא ממידותיו של‬ ‫בחדר החיצון בני אדם נכנסים אליו מלובשים‬
‫מהנהגת הקב"ה‪ ,‬שכשבא לתת את השבת‬ ‫הקב"ה‪.‬‬ ‫בחלוקיהם‪ ,‬ובו גומרים ללבוש כל בגדיהם‪ ,‬ונחים‬
‫לישראל‪ ,‬אמר לו למשה‪ ,‬מתנה טובה יש לי בבית‬ ‫מיגיעת המרחץ‪.‬‬
‫ומאחר ש"אמונה" אינה שמו של הקב"ה‪ ,‬מותר‬
‫גנזי‪ ,‬ושבת שמה‪ ,‬ואני מבקש ליתנה לישראל‪ ,‬לך‬ ‫לומר "אמונה" אפילו בבית הכסא‪.‬‬ ‫ובחדר זה מותר לקרוא קריאת שמע‪ .‬ומותר‬
‫והודיעם‪.‬‬
‫להתפלל‪ .‬וכל שכן שמותר לומר זה לזה "שלום"‪.‬‬
‫דין זה אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא‬
‫וזהו שנאמר "וְ ַא ָּׁתה דַ בֵּ ר ֶאל בְ נֵּי י ְִּש ָּׁר ֵּאל לֵּאמר ַאְך אֶ ת‬ ‫אמר רב‪.‬‬ ‫וכמו כן מותר להניח בחדר זה תפילין‪.‬‬
‫ַׁש ְבת ַתי ִּת ְׁשמרּו כִּ י אֹות ִּהוא בֵּ ינִּי ּובֵּ ינֵּיכֶם לְדר ֵּתיכֶם‬
‫חדר‬ ‫חדר אמצעי‬ ‫חדר‬
‫לָּׁדַ עַ ת כִּ י אֲ נִּ י ה' ְמ ַק ִּד ְׁש ֶכם" (שמות ל"א י"ג)‪ ,‬כלומר‬ ‫חיצון‬ ‫פנימי‬
‫מותר‬ ‫אסור‬ ‫אסור‬ ‫קריאת שמע‬
‫לך והודיעם שאני רוצה לקדשם‪.‬‬ ‫הודעת נתינת מתנה‬ ‫ותפילה‬
‫מותר‬ ‫לא חולץ‬ ‫אסור‬ ‫תפילין‬
‫אולם מסוף הסוגיה משמע‪ ,‬שמהנהגה זו של‬ ‫א‪ .‬הרוצה לתת לחבירו מתנה‪ ,‬וכוונתו לתת את‬ ‫ולא מניח‬
‫הקב"ה יש ללמוד‪[ ,‬את המבואר באות ד']‪ ,‬שהנותן‬ ‫אמירת‬
‫המתנה ישירות לנותן‪ ,‬עליו להודיע לו קודם לכן‪,‬‬ ‫מותר‬ ‫מותר‬ ‫אסור‬ ‫שלום‬
‫מתנה לחבירו‪ ,‬וחבירו אינו יודע שקיבלה‪ ,‬צריך‬ ‫מתן פלוני עתיד אני לתת לך‪ ,‬וזהו דרך כבוד‪.‬‬
‫וכל הדינים הללו אמורים בבית מרחץ שכבר‬
‫‪28‬‬
 ‫מסכת שבת דף י‬

‫ימיה של סדום‬ ‫כהונה אלה נוהגות בחוץ לארץ‪ ,‬שכן מבואר במסכת‬ ‫להודיעו שנתן לו את המתנה‪ ,‬שכשהקב"ה נתן‬
‫ברכות שכיום העולם נוהג כשלושה זקנים‪ :‬כרבי‬ ‫את השבת לישראל‪ ,‬היה כלול בזה מתן שכרה‪,‬‬
‫כל ימי ישובה של סדום היו חמישים ושתים‬
‫יאשיה בכלאים‪ ,‬שאינו חייב עד שיזרע חטה שעורה‬ ‫והוא לא היה נודע להם‪ ,‬עד שבא הקב"ה ואמר‬
‫שנה‪ ,‬שכן מתחילה אחר המבול היו כל בני האדם‬ ‫וחרצן בבת אחת‪ .‬כרבי יהודה‪ ,‬שביטלו טבילת בעלי‬
‫למשה להודיעם‪.‬‬
‫במקום אחד‪ ,‬כמו שנאמר‪ַ " ,‬ויְ ִּהי כָּׁל הָּׁ ָּׁא ֶרץ שָּׁ פָּׁה‬ ‫קריין לתלמוד תורה‪ .‬וכרבי אלעאי בראשית הגז‪,‬‬
‫ּודבָּׁ ִּרים אֲ חָּׁ ִּדים‪ .‬וַ י ְִּהי בְ נ ְָּׁסעָּׁ ם ִּמ ֶקדֶ ם ַויִּ ְמ ְצאּו‬
‫ֶאחָּׁ ת ְ‬ ‫שהיה אומר‪ ,‬אינו נוהג אלא בארץ‪ .‬וכמו כן מתנות‪.‬‬ ‫ועניין זה‪[ ,‬המבואר באות ג']‪ ,‬שהנותן מתנה‬
‫בִּ ְקעָּׁ ה בְ ֶא ֶרץ ִּׁשנְעָּׁ ר וַ י ְֵּׁשבּו ׁשָּׁ ם" (בראשית י"א א'‪-‬ב')‪,‬‬ ‫לחבירו‪ ,‬אם ידע המקבל מעצמו מי נתן לו‪ ,‬אין‬
‫אלא שבימי רב חסדא עדיין לא נהגו כרבי אלעאי כלל‪.‬‬
‫הרי שכל בני האדם היו במקום אחד‪ ,‬ורק לאחר‬ ‫ובימי רב נחמן בר יצחק נהגו כמותו בראשית הגז‪ ,‬ולא‬ ‫הנותן צריך להודיעו שהוא נתנה‪ ,‬יש ללומדו‬
‫שנתקיים בהם‪ַ " ,‬ו ָי ֶׁפץ ה' א ָתם ִמשָ ם עַ ל פְ נֵּי ָּׁכל‬ ‫במתנות‪ .‬וכיום אנו רואים שהמנהג כרבי אלעאי גם‬ ‫מהנהגת הקב"ה‪ ,‬כשנתן למשה קירון עור פנים‪,‬‬
‫הָּׁ ָּׁא ֶרץ ַוי ְַח ְדלּו לִּבְ נת הָּׁ עִּ יר" (בראשית י"א ח')‪ ,‬החלו‬ ‫במתנות‪.‬‬ ‫שלא הודיע לו הדבר‪ ,‬כמו שנאמר‪ַ " ,‬וי ְִּהי ְב ֶר ֶדת‬
‫לבנות מקומות אחרים‪.‬‬ ‫ּוׁשנֵּי לֻחת ָּׁהעֵּ דֻת ְביַד מ ֶׁשה ְב ִּר ְדתֹו ִּמן‬
‫מׁשֶ ה מֵּ הַ ר ִּסינַי ְ‬
‫וכשם שכשהחזיקו במנהג רבי אלעאי לעניין ראשית‬
‫הָּׁ הָּׁ ר ּומׁשֶ ה לא יָּׁדַ ע כִּ י ָּׁק ַרן עֹור ָּׁפנָּׁיו בְ דַ ְברֹו ִּאתֹו"‬
‫ואותה שנה שהפיצם ה' היתה שנת ארבעים‬ ‫הגז בימי רב נחמן‪ ,‬לא מחו חכמים הדור‪ ,‬ונהגו כן הכל‪.‬‬
‫(שמות ל"ד כ"ט)‪.‬‬
‫ושמונה לאברהם‪ .‬שכן עבר שהיה נביא‪ ,‬קרא‬ ‫כן עתה‪ ,‬שנוהגים הכל שלא לתת מתנות אלה בחוצה‬
‫לארץ‪ ,‬אין משנים מהמנהג‪.‬‬
‫לבנו בשם פלג‪ ,‬על שם שבסוף ימיו של בנו נפלגה‬
‫הארץ‪ ,‬ובשנה שמת פלג היה אברהם בן ארבעים‬ ‫רב חסדא חיבב שמועותיו של רב‬
‫ושמונה‪.‬‬
‫לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים‬ ‫רב חסדא החזיק בידו שתי מתנות כהונה של‬
‫וכשחרבה סדום היתה שנת תשעים ותשע‬ ‫שוורים‪ ,‬כלומר זוג של זרוע לחיים וקיבה‪ ,‬שהם‬
‫אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא‬
‫לאברהם‪ ,‬שהרי בו ביום נתבשרה שרה‪ ,‬ולשנה‬ ‫מתנות כהונה בכל בהמה כשרה של חולין‪ ,‬והוא‬
‫אמר רב‪ ,‬לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים‪,‬‬
‫אחרת ילדה‪ ,‬ואברהם בן מאת שנה בלידת יצחק‪.‬‬ ‫היה כהן‪ ,‬וקיבל אותם מישראל‪.‬‬
‫כלומר לא יעדיף בן אחד משאר בניו‪ ,‬להעניק לו‬
‫נמצא שמשנת בניינה של סדום [‪ 48‬לאברהם]‬ ‫יותר מהם‪ ,‬שבשביל משקל שני סלעים מילת‪,‬‬ ‫וכך אמר רב חסדא‪ ,‬כל מי שיבוא ויאמר לי משמו‬
‫ועד שנת חורבנה [‪ 99‬לאברהם] היה ישובה‬ ‫כלומר בשביל כתונת פסים‪ ,‬שנתן יעקב ליוסף‬ ‫של רב שמועה חדשה‪[ ,‬שלא שמעתיה עדיין]‪ ,‬אתן‬
‫חמישים ושתים שנה‪.‬‬ ‫יותר משאר בניו‪ ,‬נתקנאו בו אחיו‪ ,‬ונתגלגל‬ ‫לו את המתנות הללו‪[ ,‬שהם מותרות באכילה גם‬
‫הדבר‪ ,‬וירדו אבותינו למצרים‪.‬‬ ‫לזרים]‪.‬‬
‫ועשרים ושש שנים לא היתה סדום בשלווה‪,‬‬
‫שכן נאמר " ְש ֵּתים עֶׁ ְׂש ֵרה שָ נָה עָ בְ דּו ֶׁאת‬ ‫ואף על פי שגם בלא זה כבר נגזר עליהם " ַועֲבָּׁ דּום וְ עִּ ּנּו‬
‫אמר לו רבא בר מחסיא‪ ,‬כך אמר רב‪ ,‬הנותן‬
‫ּושֹלש עֶׁ ְׂש ֵרה שָ נָה מָ ָרדּו‬
‫כְ דָ ְרלָעמֶׁ ר [אין זו שלווה] ְ‬ ‫א ָּׁתם ַא ְרבַ ע ֵּמאֹות ׁשָּׁ נָּׁה" (בראשית ט"ו י"ג)‪ ,‬מכל מקום‬
‫מתנה לחבירו‪ ,‬צריך להודיעו‪ ,‬שנאמר‪" ,‬לָּׁדַ עַ ת כִּ י‬
‫[אין זו שלום]‪ּ .‬ובְ ַא ְרבַ ע עֶׁ ְׂש ֵרה שָ נָה בָ א כְ דָ ְרלָ עמֶׁ ר‬ ‫יתכן שלא היו מתענים כל כך‪ ,‬והיו יורדים למצרים‬
‫אֲ ִּני ה' ְמ ַק ִּד ְׁש ֶכם"‪.‬‬
‫וְ ַה ְמלָּׁכִּ ים אֲ ֶׁשר ִּאתֹו ַויַכּו אֶ ת ְרפ ִָּּׁאים בְ עַ ְׁש ְתרת ַק ְר ַניִּם‬ ‫בזמן מאוחר יותר‪ ,‬שהרי גזרת ארבע מאות שנה החלה‬
‫ימים בְ ׁשָּׁ וֵּה ִּק ְרי ָָּּׁׁתיִּם"‬
‫וְ ֶאת ַהזּוזִּ ים ְב ָּׁהם וְ אֵּ ת הָּׁ ֵּא ִּ‬ ‫מלידת יצחק‪ ,‬ובכל זאת מלידת יצחק עד שירדו‬ ‫קיים רב חסדא הבטחתו‪ ,‬ונתן את המתנות לרבא‬
‫למצרים נתקיימה הגזרה בלא עינוי מצרים‪ ,‬והיה‬ ‫בר מחסיא‪.‬‬
‫(בראשית י"ד ד'‪-‬ה')‪ ,‬הרי ששתים עשרה שנה היו‬
‫הדבר יכול להימשך כך עד סוף ארבע מאות שנה בלא‬
‫משועבדים וארבע עשרה שנה היו נלחמים סך‬ ‫שאל רבא בר מחסיא‪ ,‬האם חביבים עליך‬
‫ירידה למצרים‪.‬‬
‫הכל עשרים ושש שנה‪.‬‬ ‫שמועותיו של רב כל כך?‬
‫ואם כן‪ ,‬הימים שבהם היתה סדום בשלווה‪ ,‬כמו‬ ‫השיב רב חסדא‪ ,‬כן‪.‬‬
‫חֹותְך גָאֹון ִׂשבְ עַ ת‬ ‫שנאמר‪ִּ " ,‬הּנֵּה זֶה ָּׁהיָּׁה עֲֹון ְסדם אֲ ֵּ‬ ‫כתונת פסים של יוסף‬

‫נֹותיהָ וְ יַד עָּׁ נִּי‬

‫לֶׁחֶׁ ם וְ שַ ְל ַות ַה ְש ֵקט הָ יָה לָ ּה וְ ִל ְב ֶׁ‬
‫יקה" (יחזקאל ט"ז מ"ט)‪ ,‬וכן‪" ,‬נ ִָּּׁתיב‬
‫לא יְדָּׁ עֹו עָּׁ ִּיט וְ לא ְׁש ָּׁזפַתּו עֵּ ין ַאיָּׁה" (איוב כ"ח ז')‪,‬‬
‫כל השלווה הזו לא נמשכה אלא עשרים ושש‬
‫השנים הנותרות [מחמישים ושתים]‪.‬‬
‫‪ -‬אם היו כל ימי השעבוד והמלחמות בתחילת ישובה‬
‫של סדום‪ ,‬ולאחר מכן היו עשרים ושש שנים של‬
‫שלוה‪ ,‬נמצא שכשהיה אברהם בן שבעים ושלוש היתה‬
‫מלחמת המלכים‪ ,‬שכן ‪ 26‬שנים אחר שנת ‪ 48‬לאברהם‪,‬‬
‫היה בן ‪.73‬‬
‫‪ -‬אולם בסדר עולם מבואר‪ ,‬שבזמן מלחמת המלכים‬
‫היה אברהם בן שבעים וחמש שנים‪ ,‬ולפי זה צריך‬
‫לומר‪ ,‬שבתחילת ישובה היתה סדום בשלווה שתי‬
‫שנים‪ ,‬ולאחר מכן עשרים ושש שנים של שעבוד‬
‫ומלחמות‪ ,‬ולבסוף עוד עשרים וארבע שנים של‬
‫שלווה‪.‬‬
‫אמר לו רבא בר מחסיא‪ ,‬זהו שאמר רב‪ ,‬מילתא‬
‫מתוך דברי רב משמע‪ ,‬שכתונת פסים שעשה יעקב‬
‫וְ ֶא ְביֹון לא ֶהחֱ זִּ ָּׁ‬ ‫ליוסף‪ ,‬יותר משאר בניו‪ ,‬היתה ממילת [=מין צמר נקי]‬ ‫[=מעיל] אלבישייהו יקירא [=דמיו יקרים למי‬
‫במשקל שני סלעים [קרוב ל‪ 40-‬גרם]‪.‬‬ ‫שרגיל ללובשו]‪ .‬כלומר‪[ ,‬מי שמכיר בערכו של‬
‫דבר‪ ,‬הוא יקר בעיניו]‪ ,‬לפי שאתה תלמידו של רב‪,‬‬
‫‪ -‬י"מ שבאמת היא שקלה יותר משני סלעים‪ ,‬שהרי‬
‫מילת במשקל שני סלעים הוא דבר מועט מאוד‪,‬‬ ‫ורגיל בשמועותיו‪[ ,‬ויודע אתה את ערכן הרב]‪,‬‬
‫ומאחר שהיתה הכתונת כולה ממילת היא שקלה יותר‬ ‫אתה מחזר אחריהם‪.‬‬
‫משני סלעים‪ ,‬ולא דקדק רב בדבריו‪ ,‬כי לא נתכוון‬
‫שאל רב חסדא‪ ,‬האמנם כך אמר רב? הדברים‬
‫לומר אלא שבשביל דבר מועט שהוסיף יעקב ליוסף‪,‬‬
‫האחרונים עדיפים בעיני מהראשונים‪ ,‬ואם היו‬
‫יותר משאר בניו‪ ,‬נתגלגל הדבר שירדו למצרים‪.‬‬
‫בידי מתנות אחרות‪ ,‬הייתי נותן לך‪.‬‬
‫‪ -‬ותלמידי רבינו יצחק כתבו‪ ,‬שבאמת לא הוסיף יעקב‬
‫ליוסף אלא מילת במשקל שני סלעים‪ ,‬שכן לא עשה לו‬
‫כתונת שלמה של מילת‪ ,‬אלא סביב פס היד [=כף היד]‬ ‫לתת זרוע לחיים וקיבה לכהנים בחוצה לארץ‬
‫בלבד‪ ,‬הוסיף לו מילת בכותנתו‪ ,‬משקל שני סלעים‪,‬‬
‫למדנו שרב חסדא החזיק בידו זרוע לחיים וקיבה‬
‫ועל שם המילת שסביב פס היד‪ ,‬היא נקראת כתונת‬
‫שקיבל כמתנות כהונה מישראל‪ ,‬ורב חסדא היה בבבל‪.‬‬
‫פסים‪.‬‬
‫וכתב רש"י‪ ,‬שמכל מקום אין ללמוד מכאן שמתנות‬

‫‪29‬‬
 ‫מסכת שבת דף יא‬

‫אמר רב‪:‬‬ ‫ומנעם מלהגביה בתיהם יותר מבית הכנסת‪,‬‬ ‫" ִהּנֵה נָא הָ עִ יר הַ זאת ְקרבָ ה‬
‫אמר‪ ,‬אני עשיתי שמתא מחסיא לא חרבה‪.‬‬ ‫ָלנּוס שָ מָ ה וְ ִהוא ִמצְ עָ ר"‬
‫אם יהיו כל הימים דיו‪ ,‬ואגמים מלאים קנים‬
‫ועושים מהם קולמוסים‪ ,‬ושמים יריעות‪ ,‬וכל בני‬ ‫ואף שלבסוף חרבה‪ ,‬מכל מקום מאותו עוון לא‬ ‫כשהפכו המלאכים את סדום‪ ,‬וזירזו את לוט‬
‫אדם לבלרים [=סופרים]‪ ,‬אין מספיקים לכתוב‬ ‫חרבה‪.‬‬ ‫להימלט‪ ,‬ביקש מהם לוט להימלט לצוער‪ ,‬וכך‬
‫חללה של רשות [=עומק לבם] שהוא צריך להיות‬ ‫אמר להם‪ִּ " ,‬הּנֵּה נָּׁא הָּׁ עִּ יר הַ זאת ְקרבָּׁ ה לָּׁנּוס ׁשָּׁ ָּׁמה‬
‫לו לב לכמה מדינות‪ ,‬למס הקצוב‪ ,‬ולכמה‬ ‫וְ ִּהוא ִּמצְ עָּׁ ר ִּאמָּׁ ל ְָּׁטה ּנָּׁא ָּׁׁש ָּׁמה הֲ לא ִּמ ְצעָּׁ ר ִּהוא ְ‬
‫ּות ִּחי‬
‫מלחמות‪ ,‬ולכמה משפטים‪ ,‬והכל ביום אחד‪.‬‬ ‫את מי עדיף לשמש‬ ‫נַפְ ִּׁשי" (בראשית י"ט כ')‪.‬‬

‫ואמר רב משרשיא שעניין זה מבואר בכתוב‪,‬‬ ‫אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא‬
‫" ׁשָּׁ מַ ִּים ָּׁלרּום ו ָָּּׁׁא ֶרץ לָּׁע ֶמק וְ ֵּלב ְמלָּׁ כִּ ים ֵּאין ֵּח ֶקר"‬ ‫אמר רב‪:‬‬
‫(משלי כ"ה ג')‪.‬‬ ‫א‪ .‬עדיף להיות תחת ישמעאל לשמשו‪ ,‬ולא להיות‬
‫תחת נכרי אדומי‪ ,‬כי האדומים היו רשעים יותר‬
‫מהישמעאלים‪.‬‬
‫תענית חלום‬
‫ב‪ .‬עדיף להיות תחת נכרי אדומי לשמשו‪ ,‬ולא‬
‫מי שחלם חלום [רע]‪ ,‬תענית שיתענה בו ביום‪,‬‬
‫להיות תחת חבר‪.‬‬
‫יפה לבטלו כאש לנעורת‪ ,‬כלומר‪ ,‬כמו שהאש‬
‫שורפת בקלות את הנעורת של הפשתן‪ ,‬כך‬ ‫‪ -‬רש"י מפרש שחברים הם אומה מבני פרסיים שהיו‬
‫התענית מבטלת בקלות את הרעה שחלם כי‬ ‫בבבל מימות כורש‪.‬‬
‫ולא התכוון לומר‪ ,‬שהעיר קרובה לברוח אליה‬
‫[=" ְקרבָּׁ ה לָּׁנּוס ׁשָּׁ ָּׁמה"]‪ ,‬והיא קטנה [="וְ ִּהוא ִּמ ְצעָּׁ ר"]‪,‬‬
‫ולכן אין צריכים להקפיד על קיומה‪ ,‬שהרי רואים‬
‫אותה בעצמם‪ ,‬ולא יאמר להם דברים שרואים‬
‫בעצמם‪.‬‬
‫אלא כוונתו לומר להם שהעיר הזו קרובה‬
‫ישיבתה‪ ,‬כלומר שנתיישבה אחר סדום שנה‬
‫אחת‪ ,‬ולפיכך עוונותיה מועטים מעוון סדום‪,‬‬
‫ואינה ראויה להיענש כמו סדום‪.‬‬

‫תבוא עליו‪.‬‬ ‫ואמר רבי אבין שזהו שאמר לוט‪ִּ " ,‬אמָּׁ לְטָּׁ ה ּנָּׁא‬
‫‪ -‬ותוס' מפרשים שהם אומה אחרת שבאו לבבל בזמן‬
‫רבי יוחנן והיו רשעים‪ ,‬והרשיעו את הפרסיים להיות‬ ‫ׁשָּׁ מָּׁ ה"‪ ,‬נ"א בגימטריא חמישים ואחת‪ ,‬וזה שנה‬
‫ולפיכך‪ ,‬אפילו בשבת יתענה תענית חלום‪.‬‬ ‫אחת פחות משנותיה של סדום‪ ,‬שהיו חמישים‬
‫כמותם‪ ,‬ורק הפרסיים היו בבבל מימות כורש‪.‬‬
‫הדינים הנ"ל הם מדברי רבא בר מחסיא אמר רב חמא‬ ‫ושתים‪[ ,‬כמו שנתבאר]‪.‬‬
‫‪ -‬והר"ר יעקב מקורביל מפרש‪ ,‬שהם הכומרים של‬
‫בר גוריא אמר רב‪ ,‬ורב חסדא‪ ,‬ורב יוסף‪.‬‬
‫הפרסיים‪.‬‬ ‫ומתוך הדברים הללו‪ ,‬אמר רבא בר מחסיא אמר‬
‫רב יהושע בנו של רב אידי נזדמן לביתו של רב‬ ‫רב חמא בר גוריא אמר רב‪ ,‬לעולם יחזר אדם‬
‫ג‪ .‬עדיף להיות תחת חבר לשמשו‪ ,‬ולא להיות תחת‬
‫אשי ועשו לו עגלא תילתא [=עגל שלישי לבטן‬ ‫וישב בעיר שישיבתה קרובה‪ ,‬שמתוך שישיבתה‬
‫תלמיד חכם‪ ,‬שאם יקניטו יענישנו‪.‬‬
‫שהוא משובח‪ ,‬מפני שהבהמה בקטנותה אינה‬ ‫קרובה [שנתיישבו בה מקרוב‪ ,‬כלומר שהיא עיר‬
‫עדיין בכחה‪ ,‬והולד ראשון ושני אינו בריא]‪,‬‬ ‫ד‪ .‬עדיף להיות תחת תלמיד חכם לשמשו‪ ,‬ולא‬ ‫חדשה] עונותיה מועטים‪.‬‬
‫ובקשו ממנו שיאכל‪.‬‬ ‫להיות תחת יתום ואלמנה‪ ,‬שאם יקניטם‬
‫יענישוהו משמים‪ ,‬מפני שדמעתם מצויה‪.‬‬
‫אמר להם‪ ,‬בתענית אני יושב‪.‬‬
‫דף יא‬
‫אמרו לו‪ ,‬וכי אינו מודה לדברי רב יהודה‪ ,‬שרשאי‬
‫אדם ללוות תעניתו ולפרוע‪ ,‬ואם כן‪ ,‬יאכל היום‪,‬‬ ‫חולי‪-‬כאב‪-‬מיחוש‪-‬רעה‬
‫ויתענה למחר‪.‬‬ ‫אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא‬ ‫אין להגביה גגות העיר מבית הכנסת‬
‫אמר להם‪ ,‬תענית חלום הוא‪ ,‬ותענית זו יפה‬ ‫אמר רב‪:‬‬
‫אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא‬
‫לחלום כאש לנעורת‪ ,‬רק כשהיא בו ביום‪ ,‬ואפילו‬ ‫חולי‪ ,‬הוא מחלה ארוכה שמנוונת ומתישה את‬ ‫אמר רב‪ ,‬כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת‪,‬‬
‫בשבת‪.‬‬ ‫כוחו של האדם‪ .‬ועדיף לסבול כל חולי ולא לסבול‬ ‫לסוף חרבה‪.‬‬
‫חולי מעים‪.‬‬
‫שנאמר‪" ,‬כִּ י עֲבָּׁ ִּדים אֲ נ ְַחנּו ְ‬
‫ּובעַ ְבד ֵֻּתנּו לא ֲעזָּׁבָּׁ נּו אֱ ֹל ֵּקינּו‬
‫להפסיק תלמוד תורה לקריאת שמע ותפילה‬ ‫כאב קל מחולי‪ ,‬והוא דבר שאינו קבוע‪ ,‬כמו כאב‬ ‫ַויַט עָּׁ לֵּינּו חֶ סֶ ד לִּפְ נֵּי ַמ ְלכֵּי פ ַָּׁרס ל ֶָּׁתת לָּׁנּו ִּמ ְחיָּׁה לְרֹומֵּ ם‬
‫שינים או כאב מכה‪ .‬ועדיף לסבול כל כאב ולא‬ ‫ֶאת בֵּ ית אֱ ֹל ֵּקינּו ּולְהַ ע ֲִּמיד ֶאת ָּׁח ְרב ָּׁתיו וְ ל ֶָּׁתת לָּׁנּו‬
‫א‪ .‬העוסקים בעיבור השנה‪.‬‬
‫לסבול כאב לב‪.‬‬ ‫ירּוׁש ָּׁל ִּם" (עזרא ט' ט')‪ ,‬כלומר על ידי‬ ‫ָּׁ‬ ‫יהּודה ּובִּ‬
‫ָּׁ‬ ‫גָּׁדֵּ ר בִּ‬
‫קודם שהיו מעברים את השנה‪ ,‬היו עולים שבעה‬ ‫שרוממו והרימו בית אלקינו משאר בתים זכו‬
‫מיחוש קל מכאב והוא כאב קל וזמני‪ .‬ועדיף‬
‫חכמים לעליה‪ ,‬ונושאים ונותנים בדבר‪ ,‬אם‬ ‫לקומם את החורבות‪ .‬ומכאן‪ ,‬שאם לא היה בית‬
‫לסבול כל מיחוש ולא לסבול מיחוש ראש‪.‬‬
‫השנה ראויה וצריכה להתעבר‪.‬‬ ‫האלקים גבוה משאר בתים היתה העיר חרבה‪.‬‬
‫ועדיף לסבול כל רעה ולא לסבול סבל של אשה‬
‫ואמר רב אדא בר אהבה‪ ,‬וכן שנו זקני הגרוניא‪,‬‬ ‫ודווקא את גגות הבתים שמשתמשים בהם‬
‫רעה‪.‬‬
‫בשם רבי אלעזר בר צדוק‪ :‬כשהיינו עוסקים‬ ‫אסור להגביה יותר מבית הכנסת‪ .‬אבל בירניות‬
‫בעיבור השנה ביבנה‪ ,‬לא היינו מפסיקים בו‪ ,‬לא‬ ‫ומגדלים [=בנינים העשוים לנוי‪ ,‬ואין משתמשין‬
‫לקריאת שמע ולא לתפילה‪.‬‬ ‫חללה של רשות‬ ‫בתוכם כלל]‪ ,‬אין איסור להגביה מבית הכנסת‪.‬‬
‫ב‪ .‬רבי שמעון וחבריו‪.‬‬ ‫אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא‬ ‫ורב אשי שהיה ראש ישיבה במתא מחסיא‪,‬‬

‫‪30‬‬
 ‫מסכת שבת דף יא‬

‫ודאי לא יחזיר את מה שישאר לו‪ ,‬והרי זו שתיית‬ ‫לאותה רשות‪ ,‬כשהטלטול בין שתי הרשויות‬ ‫חברים [=תלמידי חכמים] כרבי שמעון בן יוחי‬
‫קבע‪ ,‬ולדברי הכל חייב לעשר מה ששותה‪.‬‬ ‫הללו אסור מהתורה‪ ,‬כך אסור לאדם לשתות‬ ‫וחבריו‪ ,‬שאין להם אומנות אחרת‪ ,‬אלא תורתם‬
‫מכלי שברשות אחרת על ידי הוצאת הראש בלבד‬ ‫אומנותם‪ ,‬ולומדים כל הזמן ללא הפסק‪,‬‬
‫ונחלקו חכמים מה הדין כשהוא נוטל יין מהגת‬
‫לאותה רשות‪ ,‬כשהטלטול בין שתי הרשויות‬ ‫מפסיקים תלמודם רק לקריאת שמע‪ ,‬שזמנה‬
‫ושותה את היין על הגת‪.‬‬
‫הללו אסור מדברי חכמים‪ ,‬כגון שרשות אחת‬ ‫ּובקּומֶ ָך"‬
‫מדאורייתא‪ ,‬שנאמר בה "ּובְ ׁשָּׁ כְ בְ ָך ְ‬
‫לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק‪ ,‬גם זה שנטל יין‬ ‫היא כרמלית‪ ,‬ורשות שניה היא רשות היחיד או‬ ‫(דברים ו' ז')‪ .‬אבל כדי להתפלל אינם מפסיקים‬
‫מהגת ושותה אותו על הגת מאחר שנטל את היין‬ ‫רשות הרבים‪.‬‬ ‫תלמודם‪.‬‬
‫כדי לשתות אותו אין דעתו להחזיר ממנו כלום‬
‫ולדעתו‪ ,‬דין זה מבואר במשנה במסכת עירובין‪ ,‬במה‬ ‫ג‪ .‬רבי יוחנן והדומים לו‪.‬‬
‫לגת‪ ,‬ולכן‪ ,‬בין אם מזג את היין בחמין ובין אם לא‬
‫שנאמר בה "וכן בגת"‪.‬‬
‫מזג אותו בחמין נחשבת שתייתו שתיית קבע‬ ‫תלמידי חכמים כרבי יוחנן והבאים אחריו‪ ,‬שיש‬
‫וחייב לעשר מה ששותה‪.‬‬ ‫וכתבו התוס'‪ ,‬שרק לעניין הוצאה אמר אביי שגוזרים‬ ‫להם אומנות‪ ,‬ואינם עוסקים בתורה ללא הפסק‬
‫גזרה על גזרה‪ ,‬ולכן אסור לשתות כשראשו ברשות‬
‫כלל‪ ,‬כי עוסקים גם באומנותם‪ ,‬ומפסיקים‬
‫ולדעת רבי מאיר‪ ,‬כששותה את היין על הגת‬ ‫האחרת [=גזרה]‪ ,‬שמא יביא הכלי אליו ויעבור באיסור‬
‫מתלמודם גם לצורך קריאת שמע‪ ,‬וגם לצורך‬
‫עצמו‪ ,‬ואינו זז משם‪ ,‬בין אם מזג את היין בחמין‬ ‫דרבנן של הוצאה מכרמלית [=לגזרה]‪ .‬אבל בשאר דיני‬
‫תפילה‪.‬‬
‫ובין אם לא מזג אותו בחמין‪ ,‬דעתו להחזיר מה‬ ‫תורה מודה אביי שאין גוזרים גזרה לגזרה ‪.‬‬
‫שישאר אצלו‪ ,‬ולכן זו שתיית עראי‪ ,‬ואינו צריך‬ ‫ולדעת רבא‪ ,‬מאחר שהאיסור לשתות מכלי‬
‫לעשר מה ששותה‪.‬‬ ‫שברשות אחרת על ידי הוצאת הראש בלבד‪ ,‬הוא‬ ‫לעמוד ברשות אחת ולשתות ברשות אחרת‬
‫ולדעת חכמים‪ ,‬אם מזג את היין בחמין‪ ,‬ודאי אין‬ ‫מפני החשש שמא יכניס את הכלי אליו‪ ,‬לא אסרו‬
‫א‪ .‬כשהטלטול בין הרשויות אסור מהתורה‪.‬‬
‫דעתו להחזיר מה שישאר אצלו‪ ,‬כי חושש שאם‬ ‫זאת חכמים אלא במקום שכשיכניס את הכלי‬
‫יחזיר את יין המזוג לגת‪ ,‬יגרום לקלקול היין‬ ‫אליו‪ ,‬יעבור באיסור תורה‪ .‬שכשבאו חכמים‬ ‫כשהאדם עומד ברשות היחיד‪ ,‬סמוך לרשות‬
‫שבגת‪ ,‬ולכן‪ ,‬צריך לעשר מה ששותה‪ .‬ואם לא מזג‬ ‫לאסור דבר‪ ,‬לא עשו זאת אלא כדי לגדור גדר‬ ‫הרבים‪ ,‬וברשות הרבים יש כלי ובו משקה‪ ,‬אם‬
‫את היין בחמין‪ ,‬הוא מחזיר את הנשאר לגת‪ ,‬ולכן‬ ‫לאיסור תורה‪ ,‬אבל במקום שהכנסת הכלי עצמו‬ ‫יכניס את הכלי לרשות היחיד‪ ,‬הרי זה מתחייב‬
‫נחשבת שתייתו שתיית עראי ופטור מלעשר‪.‬‬ ‫אינה אסורה מהתורה‪ ,‬לא אסרו חכמים איסור‬ ‫על כך‪ ,‬כי עבר על איסור הכנסה של תורה‪.‬‬
‫נוסף‪ ,‬שמא יבואו לידי איסור זה [=היא גופה גזרה‬
‫אמנם‪ ,‬אם יוציא את ראשו לרשות הרבים‪,‬‬
‫ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה?]‪.‬‬
‫וישתה מהכלי‪ ,‬כשראשו ופיו ברשות הרבים‪ ,‬אין‬
‫עומד חוץ לגת ומכניס ראשו לשתות‬
‫בדבר איסור תורה‪ ,‬אבל חכמים חששו‪ ,‬אם‬
‫וכשהיה עומד חוץ לגת‪ ,‬ובא להכניס ראשו לגת‪,‬‬ ‫יעשה כן שמא יכניס את הכלי אליו‪ ,‬ויבוא לידי‬
‫שתיית יין מהגת בלא לעשר‬
‫ולשתות‪.‬‬ ‫איסור תורה של הכנסה‪ ,‬ולכן אסרו גם את הדבר‬
‫מדין תורה אין התבואה נעשית טבל להיות‬ ‫הזה‪ ,‬כלומר לשתות ברשות הרבים‪ ,‬כשכל גופו‬
‫אם ראשו ורובו בגת‪ ,‬נידון כמי שלא הוציא את‬
‫אסורה באכילה עד שיעשרוה‪ ,‬אלא כשנגמרה‬ ‫ברשות היחיד‪ ,‬ורק ראשו ברשות הרבים‪.‬‬
‫היין מהגת‪ ,‬ולכן לדעת רבי מאיר בכל מקרה הוא‬
‫מלאכת אותה תבואה‪.‬‬
‫פטור מלעשר‪ ,‬ולדעת חכמים הוא פטור מלעשר‬ ‫ואם הוציא את ראשו ורובו לרשות הרבים‪ ,‬שוב‬
‫רק אם לא מזג את היין בחמין‪.‬‬ ‫וחכמים אסרו לאכול אכילת קבע מהתבואה‪ ,‬אף‬ ‫אין לחוש שיכניס את הכלי לרשות היחיד‪ ,‬ולכן‪,‬‬
‫קודם גמר מלאכתה‪ ,‬אבל אכילת עראי לא אסרו‪.‬‬ ‫אף על פי שמיעוט גופו ברשות היחיד‪ ,‬מאחר‬
‫ואם רק ראשו בגת‪ ,‬ורובו חוץ לגת‪ ,‬צריך לעשר‬
‫ולעניין יין‪ ,‬גמר מלאכתו הוא‪ ,‬כשירד היין מהגת‪,‬‬ ‫שראשו ורובו ברשות הרבים‪ ,‬מותר לשתות‬
‫מה ששותה‪ ,‬כי נחשב כמי שהוציא את היין חוץ‬
‫שבה דורכים את הענבים‪ ,‬לבור שלפני הגת‪.‬‬ ‫ברשות הרבים‪.‬‬
‫לגת‪.‬‬
‫ולפיכך‪ ,‬הבא לשתות מהיין שבגת‪ ,‬מאחר‬ ‫וכן הדין כשהאדם עומד ברשות הרבים סמוך‬
‫שעדיין לא נגמרה מלאכת היין בגת‪ ,‬מותר‬ ‫לרשות היחיד‪ ,‬ובא לשתות מכלי שברשות היחיד‪.‬‬
‫אומן המוציא דרך אומנותו‬ ‫על ידי הכנסת הראש בלבד הדבר אסור‪ .‬ועל ידי‬
‫לשתות ממנו שתיית עראי‪ ,‬אבל אסור לשתות‬
‫בדף צ"ב יתבאר בעזה"י‪ ,‬שאין אדם מתחייב על‬ ‫ממנו שתיית קבע‪.‬‬ ‫הכנסת ראשו ורובו הדבר מותר‪.‬‬
‫מלאכת הוצאה [ותולדותיה]‪ ,‬אלא אם כן הוציא‬ ‫והקשו התוס'‪ ,‬גם עכשיו שמכניס את ראשו ורובו‬
‫את החפץ כדרך שבני אדם רגילים להוציאו‪ ,‬כגון‬ ‫לרשות היחיד עדיין יש כאן איסור הוצאה מרשות‬
‫בידו‪ ,‬אבל אם הוציאו חפץ באופן שאין רגילים‬ ‫שתיית קבע ושתיית ארעי ביין מגתו‬ ‫היחיד לרשות הרבים‪ ,‬שהרי לוקח מים מרשות היחיד‬
‫לטלטלו‪ ,‬כגון במרפקו‪ ,‬או לאחר ידו‪ ,‬הרי זה‬ ‫ומניח אותם בבטנו ברשות הרבים‪ .‬ותירצו‪ ,‬שההנחה‬
‫כל שמוציא יין מהגת לשתות ממנו‪ ,‬ואין דעתו‬
‫פטור‪.‬‬ ‫היא במקום בליעת המים ולא בבטנו‪ ,‬ומאחר‬
‫להחזיר את הנשאר‪ ,‬הרי זו שתיית קבע‪ ,‬וצריך‬
‫שהבליעה ברשות היחיד‪ ,‬אין כאן הוצאה‪ ,‬ושוב אין‬
‫ונחלקו חכמים מה הדין כשהוציא חפץ באופן‬ ‫לעשר קודם שישתה‪.‬‬
‫לחוש במה שנכנסים המים לתוך מעיו‪.‬‬
‫שרוב בני אדם אינם רגילים להוציאו אבל מעט‬ ‫וכל ששותה יין מהגת‪ ,‬ודעתו להחזיר את מה‬ ‫ב‪ .‬כשהטלטול בין הרשויות אסור מדרבנן‪.‬‬
‫בני אדם שהם כמותו רגילים להוציאו‪.‬‬ ‫שישאר‪ ,‬הרי זו שתיית עראי‪ ,‬ואינו צריך לעשר‪.‬‬
‫לדעת אביי‪ ,‬כשם שאסור לאדם לשתות מכלי‬
‫כגון אומן שמוציא חפץ באופן שרק אומנים‬ ‫וכשנוטל יין מהגת‪ ,‬ומוציאו משם‪ ,‬והולך לו‪,‬‬ ‫שברשות אחרת‪ ,‬על ידי הוצאת הראש בלבד‬
‫‪31‬‬
 ‫מסכת שבת דף יא‬

‫שולחני [=חלפן כספים] יוצא בדינר שבאזנו‬ ‫ורוב בני אדם אינם יוצאים במשיכות אלא כשהן‬ ‫רגילים להוציא‪ ,‬ושאר בני אדם אינם רגילים‬
‫בידיהם‪ .‬אבל הסורקים פעמים יוצאים‬ ‫להוציא‪.‬‬
‫רוב בני אדם יוצאים בדינרים בידיהם או‬
‫כשמשיכה נתונה באוזניהם‪.‬‬
‫בכיסיהם‪ .‬והשולחנים פעמים יוצאים בדינרים‬ ‫לדעת רבי מאיר‪ ,‬מאחר שרוב בני אדם אינם‬
‫אף באוזניהם‪.‬‬ ‫‪ -‬י"מ שעושים כן כי כך תהיה המשיכה מזומנת להם‬ ‫מוציאים כן‪ ,‬גם האומנים שרגילים להוציא כן‬
‫למלאכתם‪.‬‬ ‫פטורים‪.‬‬
‫‪ -‬וי"מ שעושים כן לסימן שיכירו הכל שהם סורקים‬ ‫ולדעת רבי יהודה‪ ,‬אומן המוציא באופן שפעמים‬
‫איסור הוצאת מחט כשהיא בידו של חייט‬ ‫והצריך סורק ישכרם למלאכה‪.‬‬
‫בני אומנות זו מוציאים‪ ,‬חייב‪ ,‬אף על פי ששאר‬
‫אם יצא החייט בשבת‪ ,‬כשיש מחט בידו‪ ,‬לדברי‬ ‫בני אדם אינם רגילים להוציא כן‪.‬‬
‫הכל עבר בכך על איסור הוצאה של תורה‪ ,‬והרי‬
‫גרדי [=אורג] יוצא באירא שבאזנו‬ ‫ולהלן יתבאר בעזה"י‪ ,‬אופנים שרוב בני אדם‬
‫זה חייב [חטאת או כרת או סקילה]‪.‬‬
‫אינם רגילים להוציא‪ ,‬ובני אומנויות מוציאים‪.‬‬
‫הבגד ארוג הוא שתי וערב‪ .‬חוטי השתי המיועדים‬
‫ולפיכך‪ ,‬מאחר שבשבת עצמה יש בדבר איסור‬
‫להיות לאורך הבגד רבי ם הם‪ ,‬וחוט הערב עובר‬ ‫ובכל האופנים הללו‪ ,‬אם האומן הוציא כן‪ ,‬רבי‬
‫תורה‪ ,‬לדברי הכל גזרו עליו חכמים‪ ,‬שלא יצא בה‬
‫ביניהם מצד לצד הלוך וחזור‪ .‬בהליכתו‪ ,‬מחצית‬ ‫מאיר פוטר‪ ,‬ורבי יהודה מחייב‪ .‬ואם שאר בני‬
‫כשהיא בידו‪ ,‬אף קודם השבת סמוך לחשיכה‪,‬‬
‫מחוטי השתי למעלה‪ ,‬ומחציתם למטה‪,‬‬ ‫אדם הוציאו כן‪ ,‬לדברי הכל הם פטורים‪.‬‬
‫שמא ישכח‪ ,‬ויצא בה אף משתחשך‪ ,‬ויעבור בכך‬
‫ובחזרתו‪ ,‬אלו למטה ואלו למעלה‪.‬‬
‫על איסור תורה‪.‬‬
‫הדבר נעשה על ידי לולאות‪ ,‬שדרכם החוטים עוברים‪,‬‬
‫וכתבו התוס' שלפי דברי רבא שאין גוזרים גזרה‬ ‫חייט יוצא במחט התחובה לו בבגדו‬
‫ובכל פעם מגביהים חצי אחר של החוטים‪.‬‬
‫לגזרה‪ ,‬הטעם שאסרו לחייט לצאת במחט קודם‬
‫רוב בני אדם‪ ,‬כשמטלטלים מחט‪ ,‬נוטלים אותה‬
‫השבת אינו מחשש שמא ישכח את המחט ויצא עימה‬ ‫ובכל פעם‪ ,‬כדי להעביר את חוט הערב בין חוטי‬
‫בשבת‪ .‬שכן אם ישכח את המחט ויצא בה בשבת‬ ‫בידם‪ .‬והחייטים‪ ,‬פעמים יוצאים כשמחט תחובה‬
‫השתי‪ ,‬האורג זורק מצד לצד את הקנה‪ ,‬שממנו‬
‫כשהיא בידו‪ ,‬אין כאן איסור דאורייתא‪ ,‬שאין זו‬ ‫בבגדיהם‪.‬‬
‫יוצא חוט הערב‪.‬‬
‫מלאכת מחשבת‪ ,‬שהרי אינו יודע כלל שהוא מוציא‬
‫‪ -‬י"מ שעושים כן כי כך תהיה המחט מזומנת להם‬
‫מחט‪ ,‬ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת‪ ,‬כלומר‬ ‫וכדי שפקעת הערב לא תצא מהקנה‪ ,‬האורג‬
‫למלאכתם‪.‬‬
‫כשהוא יודע מה שהוא עושה‪ .‬והסיבה שאסרו לחייט‬ ‫סותם את פי הקנה בצמר או בצמר גפן‪ ,‬ומשייר‬
‫לצאת קודם השבת כשהמחט בידו‪ ,‬שמא ישכח את‬ ‫בו נקב מלא חוט‪ ,‬והפקיע מתגלגל בתוכו ולצאת‬ ‫‪ -‬וי"מ שעושים כן לסימן שיכירו הכל שהם חייטים ומי‬
‫להצניע את המחט עד שיהיה שבת‪ ,‬ולבסוף כשיזכור‬ ‫שצריך חייט ישכור אותם למלאכה‪.‬‬
‫אינו יכול‪.‬‬
‫את המחט‪ ,‬ישכח שהוא שבת‪ ,‬ויצא‪.‬‬

‫וכשם שאסרו לחייט לצאת במחטו סמוך‬ ‫נגר יוצא בקיסם באזנו‬
‫לחשיכה‪ ,‬שמא ישכח‪ ,‬ויצא בה אף משתחשך‪.‬‬
‫קיסם האמור כאן הוא קיסם ארוך כעין סרגל‬
‫כך אסרו ללבלר [=סופר] לצאת בקולמסו סמוך‬ ‫ובו הנגרים משתמשים כדי להשוות את מידת‬
‫לחשיכה‪ ,‬שמא ישכח‪ ,‬ויצא בה אף משתחשך‪.‬‬ ‫הנסרים‪.‬‬
‫ורוב בני אדם אינם יוצאים באירא [=צמר או צמר‬ ‫ורוב בני אדם אינם יוצאים בקיסם כזה אלא‬
‫איסור הוצאת מחט כשהיא‬ ‫גפן] אלא כשהוא בידיהם‪ .‬אבל האורגים פעמים‬ ‫כשהוא בידיהם‪ .‬אבל הנגרים פעמים יוצאים עמו‬
‫תחובה בבגדו של חייט‬ ‫יוצאים כשאירא נתונה באוזניהם‪.‬‬ ‫כשהוא נתון באוזניהם‪.‬‬
‫‪ -‬י"מ שעושים כן כי כך תהיה האירא מזומנת להם‬ ‫‪ -‬י"מ שעושים כן כי כך יהיה הקיסם מזומן להם‬
‫א‪ .‬דעת רבי יהודה‪.‬‬
‫למלאכתם‪.‬‬ ‫למלאכתם‪.‬‬
‫אם יצא החייט בשבת‪ ,‬כשמחט תחובה בבגדו‪,‬‬
‫‪ -‬וי"מ שעושים כן לסימן שיכירו הכל שהם אורגים‬ ‫‪ -‬וי"מ שעושים כן לסימן שיכירו הכל שהם נגרים‬
‫עבר בכך על איסור הוצאה של תורה‪ ,‬והרי זה‬
‫והצריך אורג ישכרם למלאכה‪.‬‬ ‫והצריך נגר ישכרם למלאכה‪.‬‬
‫חייב [חטאת או כרת או סקילה]‪ ,‬כי אומן המוציא‬
‫דרך אומנותו חייב‪.‬‬

‫ולפיכך‪ ,‬מאחר שבשבת עצמה יש בדבר איסור‬ ‫צבע יוצא בדוגמא שבצווארו‬ ‫סורק יוצא במשיחה באזנו‬
‫תורה‪ ,‬גזרו עליו חכמים‪ ,‬שלא יצא בה כשהיא‬ ‫הצבעים פעמים יוצאים כשדוגמאות של מיני‬ ‫כשהיו מכבסים את הבגדים‪ ,‬לאחר שהיו שורים‬
‫תחובה בבגדו‪ ,‬אף קודם השבת סמוך לחשיכה‪,‬‬ ‫צבע בצוארם‪[ ,‬מעט צמר צבוע אדום‪ ,‬ומעט צבע‬ ‫אותם במים‪ ,‬היו קושרים אותם ליתדות‪,‬‬
‫שמא ישכח‪ ,‬ויצא בה אף משתחשך‪ ,‬ויעבור בכך‬ ‫שחור‪ ,‬וכן בכל מיני צבע]‪.‬‬ ‫וחובטים אותם במקל‪ ,‬ומסרקים אותם בקוצים‬
‫על איסור תורה‪.‬‬ ‫קשורים יחד‪ ,‬שהם כמסרק‪.‬‬
‫‪ -‬י"מ שעושים כן כדי להראות לצריכים להם‪ ,‬כזה‬
‫ב‪ .‬דעת רבי מאיר‪.‬‬ ‫תרצו או כזה תרצו‪.‬‬ ‫והסורק היה צריך למלאכתו משיכות [=חוטים‬
‫אם יצא החייט בשבת‪ ,‬כשמחט תחובה בבגדו‪,‬‬ ‫‪ -‬וי"מ שעושים כן לסימן שיכירו הכל שהם צבעים‪,‬‬ ‫עבים]‪ ,‬כדי לקשור יחד את הקוצים‪ ,‬וכן לחבר את‬
‫לא עבר בכך על איסור הוצאה של תורה‪ ,‬כי אין‬ ‫והצריך צבע ישכרם למלאכה‪.‬‬ ‫הבגד ליתידות‪.‬‬

‫‪32‬‬
 ‫מסכת שבת דף יב‬

‫מה דינו‪ ,‬נמצא שקושר את הכיס לצורך עצמו‪,‬‬ ‫שרגילים להוציאו מעטים בלבד‪ ,‬אלא כשגם‬ ‫רגילים להוציא באופן הזה‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬כשהוא מוציאו‪ ,‬הרי הוא מוציא כדרך‬ ‫המוציא עצמו אינו רגיל להוציא כן תמיד‪ .‬כגון‬
‫אולם מאחר שאם היה יוצא בשבת כשהמחט‬
‫המוציאים‪ ,‬וחייב על ההוצאה הזו‪.‬‬ ‫חייט‪ ,‬שגם הוא רגיל להוציא מחט בידו‪ ,‬אלא‬
‫בידו‪ ,‬היה בכך איסור תורה‪ ,‬גזרו עליו חכמים‪,‬‬
‫שפעמים מוציא גם בבגדו‪ ,‬כשרוצה להכריז על‬
‫ו הקשו על הדברים הללו‪ ,‬שכן אם היינו באים‬ ‫שלא יצא בה בשבת גם כשהיא תחובה בבגדו‬
‫עצמו שהוא חייט‪ ,‬ולכן לדעת רבי מאיר‪ ,‬אינו‬
‫לחייבו על הוצאת הזיבה‪ ,‬היה מקום לחלק בין‬ ‫שמא יצא בה כשהיא בידו‪.‬‬
‫חייב כשמוציא מחט תחוב בבגדו‪.‬‬
‫זיבה שצריך לה‪ ,‬לזיבה שאינו צריך לה‪.‬‬
‫ולעניין היציאה בה כשהיא תחובה בבגדו קודם‬
‫מה שאין כן כיס של זב‪ ,‬שתמיד דרך הוצאתו‬
‫אבל זה אנו באים לחייבו על הוצאת הכיס‪ ,‬והוא‬ ‫השבת סמוך לחשיכה‪:‬‬
‫כשהוא קשור לפי האמה‪ ,‬הכל מודים שזו היא‬
‫צריך את הכיס בכל אופן‪ ,‬שהרי גם כשאינו צריך‬
‫דרך הוצאתו‪ ,‬והמוציאו כך חייב‪.‬‬ ‫לדברי אביי‪ ,‬גם את הדבר הזה אסרו חכמים‪,‬‬
‫את הזיבה‪ ,‬את הכיס הוא צריך‪ ,‬שלא יתלכלך‪,‬‬
‫שמא יצא בה כך בשבת עצמה‪.‬‬
‫ואם כן הוא מוציאו לצורכו‪ ,‬ויש לחייבו על‬ ‫דעה ב‪ .‬יש חילוק בין זב שראה שתים לזב שראה‬
‫ההוצאה‪.‬‬ ‫שלוש‪.‬‬ ‫ולדברי רבא‪ ,‬מאחר שבשבת עצמה אין בדבר‬
‫איסור תורה‪ ,‬אין גוזרים גזרה לגזרה‪ ,‬ולא אסרו‬
‫דף יב‬ ‫זב שראה שתי ראיות של זיבה‪[ ,‬ביום אחד או‬
‫לצאת בה כך קודם השבת סמוך לחשיכה‪.‬‬
‫בשני ימים]‪ ,‬כשיעברו עליו ברציפות שבעה ימים‬
‫דעה ג‪ .‬בדבר זה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון‪.‬‬ ‫נקיים בלא זיבה‪ ,‬טובל‪ ,‬וטהור‪.‬‬
‫לדברי אביי ורבא נחלקו תנאים בדין זה‪ .‬שכן‬ ‫וזב שראה שלוש ראיות של זיבה‪[ ,‬ביום אחד או‬ ‫חקיקת קב בבקעת‬
‫הוצאת כיס זיבה נחשבת כמלאכה שאינה צריכה‬ ‫בשני ימים או בשלושה ימים]‪ ,‬כשיעברו עליו‬ ‫הדיוט שחקק מידה של קב בתוך בקעת [=חתיכה]‬
‫לגופה‪ ,‬כי אם היה הדבר תלוי ברצונו‪ ,‬לא היתה‬ ‫ברציפות שבעה ימים נקיים בלא זיבה‪ ,‬טעון‬ ‫של עץ‪ ,‬אף על פי שאינו אומן‪ ,‬ואין רגילים לעשות‬
‫מלאכה זו נעשית כלל‪ ,‬שלא היה זב‪ ,‬ולא היה‬ ‫טבילה‪ ,‬וגם קרבן‪ ,‬כדי להיטהר‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬מאחר שכך הוא עושה‪ ,‬ויש בדבר מלאכה‬
‫מוציא כיס של זיבה‪.‬‬ ‫גמורה‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬מי שראה היום ראיה שלישית של זיבה‪,‬‬
‫ועניין זה‪ ,‬מה נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬עוד‬ ‫צריך את כיס הזיבה רק להצילו מלכלוך‪ ,‬אבל‬
‫יתבאר בעזה"י בדף צ"ד‪.‬‬ ‫אינו צריך אותו כדי לדעת אם יראה היום פעם‬
‫יציאה בשבת בכיס העשוי לזיבה‬
‫ולדעת רבי יהודה‪ ,‬כל מלאכה שאינה צריכה‬ ‫או לא‪ ,‬כי לא ישתנה דינו אם יראה פעם נוספת‪,‬‬
‫לגופה חייב עליה‪.‬‬ ‫שהרי בכל אופן הוא כבר טעון טבילה וקרבן‬ ‫היו עושים לזב כמין כיס‪ ,‬לקושרו לפי האמה‪,‬‬
‫בסוף שבעה נקיים‪.‬‬ ‫לקלוט את הזיבה‪ ,‬שלא תלכלך את בגדיו‪.‬‬
‫ולדעת רבי שמעון‪ ,‬כל מלאכה שאינה צריכה‬
‫לגופה פטור עליה‪.‬‬ ‫אבל מי שראה היום ראיה שניה של זיבה‪ ,‬מלבד‬ ‫ולדברי הכל‪ ,‬הזב אסור לצאת בשבת מרשות‬
‫מה שהוא צריך את כיס הזיבה להצילו מלכלוך‪,‬‬ ‫לרשות כשכיס זה קשור בו‪.‬‬
‫צריך הוא אותו גם כדי לדעת אם יראה היום‬
‫ולהלן יתבאר בעזה"י‪ ,‬אם הדבר אסור מהתורה‪,‬‬
‫תלוש ומחובר לעניין הכשר‬ ‫פעם נוספת או לא‪ .‬כי אם יראה היום פעם‬
‫ולפיכך אם יצא בו הזב בשבת חייב [חטאת או כרת‬
‫האוכל‪ ,‬אף אם נגעה בו טומאה‪ ,‬אינו נטמא‬ ‫נוספת‪ ,‬ישתנה דינו‪ ,‬שעד עתה היה דינו להיטהר‬
‫או סקילה]‪ ,‬או שהדבר אסור מדברי חכמים‪ ,‬ואין‬
‫ממנה‪ ,‬אלא אם כן הוכשר [=הוכן] תחילה לקבל‬ ‫בלא קרבן‪ ,‬ועתה כשיראה ראיה שלישית מתחייב‬
‫בדבר חיוב‪.‬‬
‫טומאה‪ .‬וההכשר של האוכל לקבל טומאה הוא‪,‬‬ ‫בקרבן‪.‬‬
‫דעה א‪ .‬בדבר זה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה‪.‬‬
‫על ידי שיגע בו אחד משבעת המשקים‬ ‫וכן מי שהוא בתוך שבעה נקיים‪ ,‬צריך הוא לדעת אם‬
‫המכשירים אוכל לקבל טומאה‪.‬‬ ‫ראה היום‪ ,‬שבכך הוא סותר את מניינו‪ ,‬ועליו להתחיל‬ ‫לדברי רב יוסף נחלקו תנאים בדין זה‪.‬‬
‫מחר שבעה נקיים חדשים‪.‬‬
‫יין‪ .‬דבש‪ .‬שמן‪ .‬חלב‪ .‬טל‪ .‬דם‪ .‬מים‪ .‬וסימנך‪ ,‬י"ד שח"ט ד"ם‪.‬‬ ‫לדעת רבי מאיר‪ ,‬אין בדבר איסור תורה‪ ,‬כי רוב‬
‫ולדברי רב המנונא‪ ,‬דעת הברייתא‪ ,‬שזב שראה‬ ‫בני אדם אינם רגילים להוציא כיס באופן הזה‪.‬‬
‫אכן גם אם נגעו משקים באוכל‪ ,‬אינם מכשירים‬
‫היום ראיה שלישית‪ ,‬שצריך את כיסו רק כדי‬ ‫וכל טלטול שאין רגילים לעשותו אלא מועטים‪,‬‬
‫אותו לקבל טומאה‪ ,‬אלא כשהיה בהם שימוש‬
‫שלא יתלכלך‪ ,‬אינו מתחייב על הוצאתו‪ ,‬כי‬ ‫אין חייבים עליו‪ ,‬שלא חייבה תורה אלא הוצאה‬
‫לצורך דבר תלוש‪ ,‬והיה השימוש הזה לרצון‬
‫לדעתו‪ ,‬מאחר שאינו צריך את הזיבה כלל‪ ,‬ואינו‬ ‫כדרך שהכל רגילים להוציא‪.‬‬
‫הבעלים‪.‬‬
‫קושר את הכיס בשביל לשמור את הזיבה‪ ,‬אלא‬
‫כגון שרצו הבעלים שיודחו אוכלים התלושים‬ ‫ולדעת רבי יהודה‪ ,‬מאחר שהזבים רגילים‬
‫כדי שלא תלכלך אותו‪ ,‬אינו מוציא כדרך‬
‫במשקה הזה‪ .‬או אף כשלא רצו הבעלים שיודחו‬ ‫להוציא כיס באופן הזה‪ ,‬זב המוציא כיס כשהוא‬
‫המוציאים‪ ,‬ולכן הוא פטור‪.‬‬
‫בו האוכלים‪ ,‬אבל קודם להדחת האוכלים‪,‬‬ ‫קשור בפי האמה‪ ,‬עובר בכך על איסור תורה‪ ,‬ולכן‬
‫והרי הוא דומה לכופה קערה על הכותל נגד מי גשמים‪,‬‬ ‫הוא חייב‪.‬‬
‫הודחו בו כלים תלושים לרצון הבעלים‪ .‬מעתה‬
‫שמאחר שאינו צריך את המים‪ ,‬לא הוכשרו‪ ,‬כפי‬
‫המשקה מכשיר אוכלים לקבל טומאה‪ ,‬אף אם‬ ‫שיתבאר בעזה"י בסמוך‪.‬‬ ‫וכמו שנתבאר לעיל‪ ,‬שלדעת רבי יהודה‪ ,‬אומן המוציא‬
‫לא רצו הבעלים שיודחו בו האוכלים‪.‬‬ ‫באופן שרק אומנים מוציאים‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬
‫אבל זב שראה שתי ראיות‪[ ,‬או זב בתוך שבעה‬
‫ואביי הקשה על דברי רב יוסף‪ ,‬כי לא מצינו‪,‬‬
‫נקיים]‪ ,‬שצריך את כיסו כדי לדעת אם ראה זיבה‬
‫שיפטור רבי מאיר את מי שמוציא דבר באופן‬
‫נוספת‪ ,‬מאחר שצריך הוא לשמירת הזיבה‪ ,‬לדעת‬
‫‪33‬‬
 ‫מסכת שבת דף יב‬

‫בשבת‪ ,‬עובר בכך על איסור תורה של מלאכת‬ ‫י ְִּהיֶה‪ .‬וְ הָּׁ יָּׁה עַ ל מֵּ צַ ח ַאהֲ רן וְ נ ָָּּׁׁשא ַאהֲ רן ֶאת עֲֹון‬ ‫הנותן קערה על הכותל כנגד מי גשמים‬
‫מבעיר‪.‬‬ ‫יהם‬
‫ַה ֳק ָּׁד ִּׁשים אֲ ֶׁשר י ְַק ִּדיׁשּו ְבנֵּי י ְִּש ָּׁר ֵּאל ְלכָּׁל ַמ ְתנת ָּׁק ְד ֵּׁש ֶ‬
‫נתבאר שיש חילוק בין מים שנתנו על התלוש‬
‫וְ הָּׁ יָּׁה עַ ל ִּמ ְצחֹו ָּׁת ִּמיד לְ ָּׁרצֹון ל ֶָּׁהם לִּפְ נֵּי ה'" (שמות כ"ח‬
‫וכל דבר שכדי לעשותו צריכים שיהיה אור‬ ‫לרצון הבעלים‪ ,‬שהם מכשירים‪ ,‬לבין מים שנתנו‬
‫ל"ו‪-‬ל"ח)‪.‬‬
‫כראוי‪ ,‬אסרו חכמים לעשותו בשבת לאור הנר‪,‬‬ ‫על התלוש שלא לרצון הבעלים‪ ,‬שאינם‬
‫שמא לא הנר יאיר היטב‪ ,‬וישכח ששבת היום‪,‬‬ ‫ומאחר שנאמר "וְ ָּׁהיָּׁה עַ ל ֵּמצַ ח ַאהֲ רן"‪ ,‬ללמד‬ ‫מכשירים‪.‬‬
‫ויטה את השמן שבנר כלפי הפתילה‪ ,‬כדי‬ ‫היכן יהיה הציץ מונח‪ ,‬כשחזרה תורה ואמרה‪,‬‬
‫ולהלן יתבאר בעזה"י חילוקים בעניין מי גשמים‬
‫שתאיר היטב‪ ,‬ונמצא מחלל את השבת‪.‬‬ ‫"וְ הָ יָה עַ ל ִמצְ חֹו ָּת ִמיד"‪ ,‬לא באה ללמד היכן יהיה‬
‫שירדו על כלי‪ ,‬שנתנו אותו על כותל כדי להציל‬
‫הציץ מונח‪ ,‬אלא ללמד‪ ,‬שהכהן צריך למשמש בו‬
‫ולהלן יתבארו בעזה"י כמה דברים שאסרו‬ ‫את הכותל ממי גשמים‪ ,‬מתי הם מכשירים‪ ,‬ומתי‬
‫תמיד‪ ,‬שלא יסיח דעתו ממנו‪.‬‬
‫חכמים לעשותם לאור הנר מהטעם הזה‪.‬‬ ‫אינם מכשירים‪.‬‬
‫ב‪ .‬תפילין‪.‬‬
‫א‪ .‬קריאה‪.‬‬ ‫א‪ .‬מי גשמים שירדו על גב כלי הפוך‪.‬‬
‫לדברי רבה בר רב הונא‪ ,‬יש ללמוד בקל וחומר‬
‫אין לקרוא בספר בשבת לאור הנר‪ ,‬כי הקורא‬ ‫הכופה כלי על גבי הכותל‪ ,‬כדי שלא ירדו הגשמים‬
‫שחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה‪ ,‬שכן‬
‫בספר צריך לאור טוב‪ ,‬ויש לחוש שמא יטה את‬ ‫על הכותל ויקלקלו אותו‪ ,‬אף על פי שכוונתו‬
‫אם הציץ‪ ,‬שאין בו אלא אזכרה אחת‪ ,‬אמרה‬
‫הנר‪ ,‬להביא את השמן לפי הפתילה‪ ,‬שתדלק יפה‪,‬‬ ‫שיפלו מי הגשמים על גב הכלי‪ ,‬שהוא תלוש‪ ,‬אין‬
‫תורה שלא יסיח דעתו ממנו‪ ,‬תפילין שיש בהן‬
‫ונמצא מבעיר בשבת‪.‬‬ ‫זה נחשב כמשקה שנשתמשו בו לצורך תלוש‬
‫אזכרות הרבה‪ ,‬על אחת כמה וכמה‪.‬‬
‫לרצון הבעלים‪ ,‬כי לא נפלו המים על כלי לצורך‬
‫ב‪ .‬פליה‪.‬‬
‫הכלי‪ ,‬אלא כדי שלא יגעו בכותל‪ ,‬ואין לבעלים‬
‫אין לפלות בגדים [=לבער כינים מהבגד] בשבת‬ ‫שום צורך במים‪ ,‬לא לתלוש ולא למחובר‪ ,‬ולכן‬
‫יציאה בתפילין קודם השבת סמוך לחשיכה‬
‫לאור הנר‪ ,‬כי צריכים לכך אור טוב‪ ,‬ויש לחוש‬ ‫המים האלה אינם מכשירים את האוכלים לקבל‬
‫שמא יטה את הנר‪ ,‬להביא את השמן לפי‬ ‫לעיל נתבאר‪ ,‬שדברים שאסור לצאת בהם בשבת‪,‬‬
‫טומאה‪.‬‬
‫הפתילה‪ ,‬שתדלק יפה‪ ,‬ונמצא מבעיר בשבת‪.‬‬ ‫אסרו חכמים לצאת בהם גם קודם השבת סמוך‬
‫לחשיכה‪ ,‬שמא ישכח ויצא בהם בשבת‪.‬‬ ‫ואם כוונתו בכפיית הכלי על הכותל‪ ,‬גם כדי‬
‫‪ -‬י"א שרק לאור הנר הדבר הזה אסור‪ ,‬אבל ביום‬ ‫שיודח הכלי‪ ,‬מאחר שכוונתו שיפלו מי הגשמים‬
‫השבת‪ ,‬מותר לפלות בגדים לאור היום‪.‬‬ ‫אכן בתפילין לא אסרו חכמים לצאת בהם קודם‬
‫על כלי‪ ,‬לצורך הדחת הכלי‪ ,‬שהוא תלוש‪ ,‬החשיב‬
‫השבת סמוך לחשיכה‪[ ,‬אף לדעת האומרים‪,‬‬
‫‪ -‬וי"א שעצם הפליה של הבגדים אסורה בשבת‪ ,‬כפי‬ ‫את המים הללו להיות משקה‪ ,‬ומעתה כל אוכל‬
‫שיתבאר בעזה"י להלן‪.‬‬ ‫שבשבת הדבר אסור מהתורה]‪ ,‬כי מאחר שחייב‬
‫שיגעו בו‪ ,‬הם מכשירים אותו לקבל טומאה‪,‬‬
‫אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה‪ ,‬אין לחוש‬
‫ג‪ .‬הבחנה בין בגדים דומים‪.‬‬ ‫אפילו אם לא ירצה שיגעו בו המים הללו‪.‬‬
‫שישכח‪ ,‬ויצא בהם גם בשבת עצמה‪.‬‬
‫כשיש כמה בגדים דומים יחד‪ ,‬ובא לקחת מהם‬ ‫ב‪ .‬מי גשמים שירדו לתוך כלי‪.‬‬
‫אחד הנצרך לו‪ ,‬אסור לו לעשות זאת בשבת לאור‬ ‫הנותן קערה תחת מי גשמים‪ ,‬אף על פי שעיקר‬
‫הנר‪ ,‬כי צריכים לכך אור טוב‪ ,‬כדי להבדיל בין‬ ‫למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה‬
‫כוונתו שלא ירדו מי גשמים על הכותל‪ ,‬מאחר‬
‫הבגדים‪ ,‬ויש לחוש שמא יטה את הנר‪ ,‬להביא את‬ ‫תניא‪ ,‬חנניא אומר‪ ,‬חייב אדם למשמש בבגדו ערב‬ ‫שלא כפה את הקערה על פיה‪ ,‬הראה שחפץ גם‬
‫השמן לפי הפתילה‪ ,‬שתדלק יפה‪ ,‬ונמצא מבעיר‬ ‫שבת עם חשכה‪ ,‬שלא יהא כרוך בשום דבר‪ ,‬פן‬ ‫במים הניתנים בתוכה‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬כל המים‬
‫בשבת‪.‬‬ ‫יוציאנו‪.‬‬ ‫שבתוכה מכשירים אוכל לקבל טומאה‪.‬‬
‫ולעניין הבחנה בין בגדי אנשים לבגדי נשים‪.‬‬ ‫אמר רב יוסף‪ ,‬הלכתא רבתי לשבת‪ ,‬כלומר‪ ,‬דבר‬ ‫ולדעת בית שמאי לא רק מים שבתוכה מכשירים‪,‬‬
‫‪ -‬בכפרים‪ ,‬בגדי האנשים צרים‪ ,‬כי הם עוסקים‬ ‫גדול יש כאן‪ ,‬להפרישו מאיסור שבת‪.‬‬ ‫אלא גם מים שנתזו ממנה לחוץ‪ ,‬וכן מים שצפים‬
‫במלאכה בשדה‪ ,‬וכך נוח לעשות מלאכה‪ .‬ובגדי‬ ‫על פי הקערה‪.‬‬
‫הנשים‪ ,‬רחבים בתי יד [=שרוולים] שלהם‪ ,‬ויש‬ ‫ולדעת בית הלל‪ ,‬אין מכשירים אלא המים‬
‫דברים שאסור לעשות בשבת לאור הנר‬
‫היכר גדול בין אלו ואלו‪ .‬ולפיכך מותר להבחין‬ ‫שבתוך הקערה‪.‬‬
‫ביניהם בשבת אף לאור הנר‪.‬‬ ‫הנר הוא כלי שנותנים בו שמן ופתילה‪,‬‬
‫וכשמדליקים את הפתילה‪ ,‬היא שואבת את‬
‫‪ -‬ואנשים בני מחוזא‪ 1‬שהם מפונקים‪ ,‬ואינם‬
‫השמן‪ ,‬ודולקת‪ ,‬ומאירה‪.‬‬ ‫דברים שחייבים למשמש בהם כל שעה‬
‫עושים מלאכה‪ ,‬בגדיהם רחבים יותר מבגדי בני‬
‫הכפרים‪ ,‬ודומים הם לבגדי נשים זקנות‪ ,‬שהם‬ ‫וכשהפתילה אינה מאירה היטב‪ ,‬מטים את הנר‬ ‫א‪ .‬ציץ‪.‬‬
‫צרים קצת מבגדי נשים צעירות‪ ,‬ולפיכך אסור‬ ‫כלפי הפתילה‪ ,‬כדי שירד השמן שבתוכו לצד‬
‫ית ִּציץ זָּׁהָּׁ ב‬
‫בעניין עשיית בגדי כהונה נאמר‪" ,‬וְ עָּׁ ִּש ָּׁ‬
‫להבחין ביניהם בשבת לאור הנר‪ .‬אבל בין בגדי‬ ‫הפתילה‪ ,‬ותדלוק היטב‪.‬‬
‫טָּׁ הֹור ּופִּ ַת ְח ָּׁת עָּׁ לָּׁיו פִּ ֵּ‬
‫תּוחי ח ָּׁתם ק ֶדׁש ַלה'‪ .‬וְ ַש ְמ ָּׁת אתֹו‬
‫אנשים בני מחוזא‪ ,‬לבין בגדי נשים צעירות‪ ,‬יש‬ ‫והמדליק נר בשבת‪ ,‬או מטה שמן כלפי פתילה‬ ‫עַ ל פְ ִּתיל ְת ֵּכלֶת וְ ָּׁהיָּׁה עַ ל ַה ִּמ ְצ ָּׁנפֶת ֶאל מּול פְ נֵּי ַה ִּמ ְצ ֶנפֶת‬

‫‪ 1‬יש מקומות שכשאמרו בני מחוזא נתכוונו לבני כרך‪[ ,‬עיין מסכת ברכות דף ל"ז ע"ב]‪ .‬ויש מקומות שבני מחוזא הם בני עירו של רבא‪ ,‬שנקראת בשם מחוזא‪[ ,‬עיין בבא מציעא דף נ"ט ע"א ועוד‬
‫מקומות]‪.‬‬

‫‪34‬‬
 ‫מסכת שבת דף יב‬

‫אפיקטויזין ברשות הרבים מפני הכבוד‪.‬‬ ‫רשאי למוללם בידו‪ ,‬להתיש כוחם‪ ,‬שלא יחזרו‬ ‫היכר יותר‪ ,‬כי נשים צעירות בגדיהן רחבים‬
‫אליו‪ ,‬וזורקם‪.‬‬ ‫הרבה‪ ,‬ואינם דומים לבגדי האנשים‪ ,‬ולפיכך‬
‫מותר להבחין ביניהם בשבת אף לאור הנר‪.‬‬
‫ורב הונא פוסק כדעה זו‪.‬‬
‫" ִמ ְמצֹוא חֶׁ פְ ְצָך"‬
‫ג‪ .‬דעת אבא שאול‪.‬‬
‫נאמר " ִּאם ָּׁת ִּׁשיב ִּמשַ בָּׁ ת ַרגְ לֶָך עֲשֹות חֲ פָּׁצֶ יָך בְ יֹום‬
‫כינים‬
‫ַשבָּׁ ת ענֶג ל ְִּקדֹוׁש ה' ְמכֻבָּׁ ד וְ כִּ בַ ְדתֹו‬
‫את ל ַ‬
‫ָּׁק ְד ִּׁשי וְ ָּׁק ָּׁר ָּׁ‬ ‫רש"י מפרש‪ ,‬שלדעת אבא שאול‪ ,‬מדין תורה‬
‫ֵּמעֲשֹות ְד ָּׁרכֶיָך ִּמ ְמצֹוא חֶ פְ צְ ָך וְ דַ בֵּ ר ָּׁדבָּׁ ר" (ישעיה נ"ח‬ ‫אסור להרוג כינים בשבת‪[ ,‬כדעת רבי אליעזר]‪,‬‬ ‫הרב יוסף מאורליינ"ש מפרש‪ ,‬שכינה היינו שחורה‬
‫י"ג)‪ ,‬ללמד‪ ,‬שאסור לדבר בשבת בדברים שהם‬ ‫ומאחר שההריגה עצמה אסורה מהתורה‪,‬‬ ‫הקופצת ‪ ,‬שנאמר "וְ ַהְך ֶאת ֲעפַר ָּׁה ָּׁא ֶרץ וְ ָּׁהיָּׁה לְכִּ ּנִּם"‬
‫חפציך‪ ,‬כלומר כל דבר שאסור לעשותו בשבת‪,‬‬ ‫(שמות ח' י"ב)‪ ,‬ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ‬
‫חכמים אסרו אף את המלילה‪ ,‬שמא יהרוג‪.‬‬
‫ופרעוש היא הכינה הרוחשת‪.‬‬
‫אסור לומר שיעשה אותו‪.‬‬ ‫ולפיכך הבא לבער כינים מבגדו אינו מותר אלא‬
‫לטלם כמו שהם‪ ,‬ולזורקם‪.‬‬ ‫ורבינו תם מפרש ששחורה הקופצת היא פרעוש‪ ,‬וכינה‬
‫ולדעת בית שמאי‪ ,‬בכלל האיסור הזה‪ ,‬לשדך‬
‫היא כינה הרוחשת‪.‬‬
‫בנים ובנות לאירוסין‪ ,‬או לומר לאדם שמבקש‬ ‫ותוס' מפרשים שלדעת אבא שאול‪ ,‬מדין תורה מותר‬
‫לשכור אותו כדי ללמד את בנו ספר או אומנות‪,‬‬ ‫להרוג כינה בשבת‪ ,‬וחכמים הם שאסרו את הדבר‪.‬‬
‫כי כל הדברים הללו‪ ,‬יש בהם דבר שאסור‬ ‫ומכל מקום‪ ,‬אף על פי שהריגת הכינה ממש אסורה רק‬
‫הריגת בעלי חיים‬
‫לעשותו בשבת [אירוסין או שכירות]‪.‬‬ ‫מדברי חכמים‪ ,‬גם את המלילה הם אסרו‪[ .‬והסיבה‬
‫לכך‪ ,‬כי הריגת פרעוש ודאי אסורה מהתורה‪ ,‬ומאחר‬ ‫כל בעלי חיים חוץ מהכינים‪ ,‬ההורג אותם‬
‫ולדעת בית הלל‪ ,‬מותר בשבת לשדך בנים ובנות‬ ‫שהריגת פרעוש אסורה מהתורה‪ ,‬אסרו חכמים בה גם‬ ‫בשבת‪ ,‬עובר באיסור תורה משום שדבר זה הוא‬
‫לאירוסין‪ ,‬או לומר לאדם שמבקש לשכור אותו‪,‬‬ ‫את המלילה‪ ,‬ומאחר שאסרו את המלילה‪ ,‬אסרוה‬ ‫בכלל מלאכת שחיטה [ותולדותיה]‪ ,‬וחייב על כך‬
‫ללמד את בנו ספר או אומנות‪ ,‬כי כל הדברים‬ ‫לגמרי אף בכינה]‪ .‬ולפיכך‪ ,‬הבא לבער כינים מבגדו‪,‬‬ ‫[חטאת או כרת או סקילה]‪ .‬ובכלל זה ההורג‬
‫הללו דברי מצווה הם‪ ,‬ולא נאסר הדיבור אלא‬ ‫אינו מותר אלא לטלם כמו שהם‪ ,‬ולזורקם‪.‬‬
‫פרעוש‪ .‬ורק לעניין הריגת כינים נחלקו‪.‬‬
‫בחפצי הדיוט‪ ,‬ולא בחפצי שמים‪.‬‬ ‫ד‪ .‬דעת בית הלל‪.‬‬
‫לדעת רבי אליעזר‪ ,‬ההורג כינה בשבת‪ ,‬דינו כדין‬
‫מדין תורה מותר להרוג כינים בשבת‪ ,‬וגם חכמים‬ ‫הורג שאר בעלי חיים‪.‬‬
‫ביקור חולים וניחום אבלים בשבת‬ ‫לא אסרו את הדבר‪ .‬ולפיכך‪ ,‬הבא לבער כינים‬
‫ולדעת חכמים‪ ,‬מאחר שאיסור שחיטה בשבת‪,‬‬
‫מבגדו‪ ,‬רשאי לבערם כמו שירצה‪ ,‬ואפילו‬
‫לדעת בית שמאי‪ ,‬מאחר שהמבקר חולים ומנחם‬ ‫למד ממה שהיו שוחטים במשכן אלים מאדמים‪,‬‬
‫להורגם‪.‬‬
‫אבלים מצטער עימהם‪ ,‬אסור לעשות זאת בשבת‪,‬‬ ‫[ככל מלאכות האסורות בשבת שלמדות ממלאכות‬

‫כדי שלא יהיה בצער בשבת‪.‬‬ ‫רש"י פירש‪ ,‬שרבה ורב ששת ורבא ורב נחמן‬ ‫המשכן]‪ ,‬לא אסרה תורה אלא שחיטת בעלי‬
‫פוסקים כדעה זו‪.‬‬ ‫חיים‪ ,‬הדומים לאלים‪ ,‬שהם פרים ורבים‪ .‬יוצאת‬
‫ולדעת בית הלל‪ ,‬מאחר שהדברים הללו מצוות‬ ‫מכלל זה היא כינה‪ ,‬שאינה פרה ורבה‪ ,‬אלא‬
‫הן‪ ,‬אין לאסור את הדבר בשבת‪ ,‬ולכן מותר לבקר‬ ‫וריב"א פירש‪ ,‬שלא פסקו האמוראים הללו הלכה‬
‫מבשר אדם היא שורצת‪[ .‬ולהלן יתבאר בעזה"י‬
‫בדבר זה‪.‬‬
‫חולים ולנחם אבלים‪.‬‬ ‫אם הדבר אסור מדרבנן‪ ,‬או שהוא מותר לגמרי]‪.‬‬
‫ואמר רבי חנינא‪ ,‬בקושי התירו לנחם אבלים‪,‬‬
‫ולבקר חולים‪ ,‬בשבת‪[ ,‬מפני שמצטער]‪.‬‬ ‫איך ראוי לבער כינים מהבגדים‬
‫לבער כינים מבגדו בשבת‬
‫א‪ .‬רב הונא אמר‪ ,‬בין בשבת ובין בחול‪ ,‬לא יהרוג‬
‫את הכינים‪ ,‬אלא מולל וזורק וזהו כבודו‪.‬‬ ‫א‪ .‬דעת רבי אליעזר‪.‬‬
‫דברים שאומר לחולה כשבא לבקרו‬
‫ב‪ .‬ורבה ורב ששת היו הורגים את הכינים‪.‬‬ ‫מתחילת הסוגיה משמע‪ ,‬שלדעת רבי אליעזר‪,‬‬
‫הנכנס לבקר את החולה‪ ,‬צריך להרחיב דעתו‬ ‫מאחר שהריגת הכינה אסורה מהתורה‪ ,‬החמירו‬
‫בתנחומים‪ ,‬שלא יצטער ‪ .‬ויש חילוק בין שבת‬ ‫ג‪ .‬רבא היה משליך אותם לספל של מים‪.‬‬ ‫חכמים‪ ,‬שלא יבער אדם כינים מבגדו בשבת‬
‫לחול‪.‬‬ ‫שמא יהרגם‪.‬‬
‫ד‪ .‬רב נחמן היה מבקש מבנותיו שיהרגום וישמע‬
‫א‪ .‬בשבת‪.‬‬ ‫הקול של מעיכתם‪.‬‬ ‫ולפירוש התוס' זו דעת רבי אליעזר בוודאי‪ .‬אולם‬
‫לדעת תנא קמא בברייתא‪ ,‬הנכנס לבקר את‬ ‫לפירוש רש"י יתכן‪ ,‬שלמסקנת הסוגיה‪ ,‬מודה רבי‬
‫אליעזר‪ ,‬שמותר לבער כינים‪ ,‬כדעת אבא שאול‪ ,‬ואינו‬
‫החולה בשבת‪ ,‬אומר לו כך‪ ,‬שבת היא מלזעוק‪,‬‬
‫דברים שאין לעשות ברשות הרבים‬ ‫אוסר אלא את המלילה‪.‬‬
‫ורפואה קרובה לבא‪.‬‬
‫א‪ .‬לפלות בגדים‪.‬‬ ‫ב‪ .‬דעת תנא קמא בברייתא‪,‬‬
‫ולדעת רבי מאיר‪ ,‬הנכנס לבקר את החולה בשבת‪,‬‬
‫אומר לו כך‪ ,‬שבת היא מלזעוק‪ ,‬ויכולה היא‬ ‫אין פולים בגדים ברשות הרבים [בחול]‪ ,‬מפני‬ ‫מדין תורה מותר להרוג כינה בשבת‪ ,‬אבל חכמים‬
‫שתרחם [אם תכבדוה מלהצטער בה]‪.‬‬ ‫הכבוד [של עוברים‪ ,‬שלא ימאסו]‪.‬‬ ‫אסרו את הדבר‪.‬‬

‫ולדעת רבי יהודה‪ ,‬כך אומרים לו‪ ,‬המקום ירחם‬ ‫ב‪ .‬אפיקטויזין [=הקאה בכוונה]‪.‬‬ ‫ולפיכך‪ ,‬הבא לבער כינים מבגדו‪ ,‬יזהר שלא‬
‫עליך ועל חולי ישראל‪.‬‬ ‫לדברי רבי יהודה או רבי נחמיה‪ ,‬אין עושים‬ ‫יהרגם‪ ,‬שלא יעבור על מה שאסרו חכמים‪ .‬אבל‬

‫‪35‬‬
 ‫מסכת שבת דף יב‬

‫כלפי הפתילה‪ ,‬להרבות בה שמן‪ ,‬ויעבור בכך על‬ ‫שהיה שבנא אחד רשע‪ ,‬היה גם שבנא צדיק‪ ,‬ואין‬ ‫ולדעת רבי יוסי‪ ,‬כך אומרים לו‪ ,‬המקום ירחם‬
‫איסור תורה של הבערה בשבת‪.‬‬ ‫להימנע מלקרוא בשם זה‪ ,‬משום שהיה אחד רשע‪.‬‬ ‫עליך בתוך חולי ישראל‪ ,‬שמתוך שכוללו עם‬
‫האחרים‪ ,‬תפלתו נשמעת בזכותם של רבים‪ .‬וזהו‪,‬‬
‫ולדברי רבה‪ ,‬אף שסיבת האיסור היא‪ ,‬שמא יטה‬
‫שאמר רבי חנינא‪ ,‬מי שיש לו חולה בתוך ביתו‪,‬‬
‫את הנר‪ ,‬מאחר שאסרו חכמים לקרוא לאור הנר‪,‬‬ ‫להתפלל בלשון ארמי‬
‫צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל‪.‬‬
‫מעתה הדבר אסור בכל אופן‪ ,‬אף כשאינו יכול‬
‫אמר רב יהודה‪ ,‬לעולם אל ישאל אדם צרכיו‬
‫להטות הנר מחמת גובהו‪ ,‬כגון שהנר גבוה שתי‬ ‫ולדעת שבנא איש ירושלים [אדם גדול שהיה‬
‫בלשון ארמי‪.‬‬
‫קומות‪ ,2‬ואפילו שתי מרדעות‪ ,‬ואפילו עשרה‬ ‫בירושלים]‪ ,‬בכניסתו אומר שלום‪ .‬וביציאתו אומר‬
‫בתים זה על גב זה‪ ,‬והנר למעלה והוא למטה‪.‬‬ ‫ואמר רבי יוחנן‪ ,‬כל השואל צרכיו בלשון ארמי‪,‬‬ ‫שבת היא מלזעוק‪ ,‬ורפואה קרובה לבא‪ ,‬ורחמיו‬
‫אין מלאכי השרת נזקקים לו‪ ,‬שאין מלאכי‬ ‫[של הקדוש ברוך הוא] מרובים ושבתו בשלום [נוחו‬
‫השרת מכירים בלשון ארמי‪[ ,1‬לבד מגבריאל‪,‬‬ ‫בשבתכם לשלום]‪.‬‬
‫שני בני אדם הקוראים בשבת לאור הנר‬ ‫שיודע כל שבעים לשונות]‪.‬‬
‫ב‪ .‬בשאר ימים‪.‬‬
‫כששני בני אדם קוראים יחד לאור הנר בשבת‪,‬‬ ‫וכל זה בדרך כלל‪ ,‬אבל המתפלל אצל החולה‪,‬‬
‫אמר רבה בר בר חנה‪ ,‬כשהיינו הולכים אחר רבי‬
‫אם שניהם קוראים באותו עניין‪ ,‬כשיבוא האחד‬ ‫יכול להתפלל גם בלשון ארמי‪ ,‬כי השכינה עם‬
‫אלעזר לשאול בשלומו של חולה‪,‬‬
‫להטות‪ ,‬חבירו יזכיר לו שהדבר אסור‪ ,‬ולכן אין‬ ‫החולה‪ ,‬ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי‬
‫לחוש שיטו את הנר‪ ,‬ומותרים הם לקרוא‪.‬‬ ‫השרת‪ ,‬להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד‪.‬‬ ‫פעמים היה אומר בלשון הקודש‪ ,‬המקום יפקדך‬
‫לשלום‪.‬‬
‫אבל כשכל אחד קורא עניין אחר [=פרשיה אחרת]‪,‬‬
‫מאחר שכל אחד מעיין לעצמו‪ ,‬ואינו משגיח על‬ ‫ופעמים היה אומר בלשון ארמי‪ ,‬רחמנא ידכרינך‬
‫"ה' ִי ְסעָ דֶׁ ּנּו עַ ל עֶׁ ֶׁרׂש ְד ָוי" (תהילים מ"א ד')‬
‫חבירו‪ ,‬אם יבוא האחד להטות אין מי שיזכיר לו‬ ‫לשלם‪.‬‬
‫שלא יטה‪ ,‬ולכן הדבר אסור‪.‬‬ ‫א‪ .‬דרשת רב ענן אמר רב‪.‬‬

‫לפי גרסת הגמרא שלפנינו‪ ,‬יש ללמוד מהכתוב‬

‫תפילה על החולה‬
‫הזה‪ ,‬שהקב"ה סועד [=סומך ועוזר] את החולה‪.‬‬
‫קריאה בשבת לאור מדורה‬ ‫במסכת ראש השנה נחלקו חכמים מתי אדם נידון‪,‬‬
‫ולפי גרסת רבינו יעקב [המובא בפירוש רש"י]‪,‬‬ ‫לדעת רבי מאיר ורבי יהודה אדם נידון בראש השנה‬
‫כשם שאסור לקרוא בשבת לאור הנר‪ ,‬שמא יטה‬
‫הכתוב הזה נדרש כך‪ ,‬אל תקרי "י ְִּסעָּׁ דֶ ּנּו"‪ ,‬אלא‬ ‫וגזר דינו נחתם ביום הכיפורים‪ .‬ולדעת רבי יוסי אדם‬
‫את השמן לפתילה‪ ,‬כך אסור לקרוא בשבת לאור‬
‫"יסערנו"‪ ,‬כלומר‪ ,‬יפקדנו‪[ ,‬שתסער הוא תרגום‬ ‫נידון בכל יום‪.‬‬
‫מדורה‪ ,‬שמא יבוא לחתות ולהבעיר‪.‬‬
‫של תפקוד]‪ ,‬ואם כן יש ללמוד מהכתוב הזה‪,‬‬ ‫ואמר שם רב יוסף שאנו שמתפללים על החולים כל‬
‫ובדבר זה‪ ,‬אפילו היו עשרה בני אדם עמו‪ ,‬כל אחד‬ ‫שהקב"ה פוקד כלומר מבקר את החולה‪.‬‬ ‫השנה עושים כן כדעת רבי יוסי‪ ,‬שאמר אדם נידון בכל‬
‫מהם אסור לקרוא לאור המדורה‪ ,‬הואיל‬ ‫יום‪ .‬אבל לדעת רבי מאיר ורבי יהודה‪ ,‬כבר נחתם גזר‬
‫ב‪ .‬דרשת רבא אמר רבין‪.‬‬
‫ויושבים רחוק זה מזה‪.‬‬ ‫הדין ביום הכיפורים ואין תועלת בתפילה‪ .‬ולפי זה‪,‬‬
‫יש ללמוד מהכתוב הזה‪ ,‬שהקב"ה זן את החולה‪.‬‬ ‫רבי מאיר ורבי יהודה שאמרו‪ ,‬הנכנס לבקר את‬
‫ועוד‪ ,‬מאחר שזנבות האודים סמוכים להם‪ ,‬אין‬
‫[שהכתוב "יסעדנו" נדרש מלשון סעודה ומזון]‪.‬‬ ‫החולה מתפלל עליו‪ ,‬דיברו במי שנכנס לבקרו בין‬
‫זה מכיר כשיבוא חבירו להבעיר ולחתות‪ ,‬ולכן‬
‫ראש השנה ליום הכפורים‪.‬‬
‫הדבר אסור‪.‬‬
‫ויש דעה נוספת במסכת ראש השנה‪ ,‬לפיה גם לדעת‬
‫אופן הביקור אצל החולה‬ ‫רבי מאיר ורבי יהודה מתפללים על החולים כל השנה‪,‬‬
‫מבואר שהקב"ה נמצא אצל החולה‪ ,‬ומהטעם‬ ‫למרות שכבר נחתם גזר דינם ביום הכיפורים‪ ,‬וזאת‬
‫אדם חשוב הרוצה לקרוא בשבת לאור הנר‬
‫כדברי רבי יצחק‪ ,‬שאמר יפה צעקה לאדם בין קודם‬
‫הזה שנינו בברייתא‪ ,‬שהנכנס לבקר את החולה‪,‬‬
‫לדברי רבא‪ ,‬כשאסרו חכמים לקרוא בשבת בספר‬ ‫גזר דין ובין לאחר גזר דין‪ .‬ולפי כשאמרו רבי מאיר‬
‫לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא שהם‬
‫לאור הנר‪ ,‬לא אסרו זאת‪ ,‬אלא לרוב בני אדם‪,‬‬ ‫ורבי יהודה שהנכנס לבקר את החולה מתפלל עליו‬
‫גבוהים מראשו של חולה‪ ,‬אלא מתעטף מאימת‬ ‫דבריהם נאמרו בכל השנה‪.‬‬
‫שבימות החול רגילים להטות את הנר כשרוצים‬
‫שכינה‪ ,‬כאדם היושב באימה ואין פונה לצדדים‪,‬‬
‫להטיב את אורו‪.‬‬
‫ויושב לפניו‪ ,‬מפני ששכינה למעלה מראשותיו‬
‫אבל לבני אדם חשובים‪ ,‬שאף פעם אינם מטים‬ ‫של חולה‪.‬‬ ‫קריאת אדם בשם שבנא‬
‫את הנר בעצמם‪ ,‬מותרים הם לקרוא לאור הנר‬
‫רבינו תם אומר‪ ,‬שאין לקרוא אדם בשם שבנא‪ ,‬כי‬
‫בשבת‪ ,‬ולא אסרו להם את הדבר‪.‬‬ ‫שבנא רשע היה‪ ,‬ואין נותנים לאדם שם של רשע‪,‬‬
‫קריאה בשבת לאור נר גבוה‬ ‫שנאמר‪" ,‬וְ שֵ ם ְר ָשעִ ים י ְִר ָקב" (משלי י' ז')‪ ,‬ולעיל אין‬
‫ורבי ישמעאל בן אלישע‪ ,‬אף שהיה אדם חשוב‬
‫נתבאר לעיל‪ ,‬שאסור לקרוא בשבת בספר לאור‬ ‫לגרוס שבנא איש ירושלים‪ ,‬אלא שכנא איש ירושלים‪.‬‬
‫מאד‪ ,‬היה בכלל האיסור‪ ,‬כי היה עושה עצמו‬
‫כהדיוט ללמוד תורה‪ ,‬שלצורך הלימוד היה רגיל‬ ‫הנר‪ .‬והסיבה לאיסור היא‪ ,‬שמא יטה את הנר‬ ‫ור"י אומר‪ ,‬שניתן לקרוא לאדם בשם שבנא‪ ,‬שכן אף‬

‫‪ 1‬ותימה‪ ,‬דאפילו מחשבה שבלב כל אדם יודעים‪ ,‬ולשון ארמי אין יודעים‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫‪ 2‬קומה האמורה כאן היא קומה של אדם‪ ,‬כלומר אורך גופו‪ ,‬ושתי קומות הם שתי פעמים אורך הגוף‪.‬‬

‫‪36‬‬
 ‫מסכת שבת דף יג‬

‫דף יג‬ ‫אסרו‪ ,‬הכא התירו משום נקיות‪[ .‬מ"ב בשם ר"ן‬ ‫להטות את הנר בימות החול‪.‬‬
‫והרמב"ן והריטב"א בחדושיהם]‬

‫דעה ב‪.‬‬
‫לא יקל אדם בתקנת חכמים‬
‫האופן שהתינוקות מותרים לקרוא לאור הנר‬ ‫שמש קבוע אסור לבדוק כוסות וקערות לאור נר‬ ‫שלא לקרוא בשבת לאור הנר‬
‫לדברי רבן שמעון בן גמליאל‪ ,‬תינוקות של בית‬ ‫של שמן ‪ ,‬כי יש לחוש שיבוא להטות כנ"ל‪ .‬אבל‬
‫לאור נר של נפט‪ ,‬מותר לו לבדוק כוסות וקערות‪,‬‬ ‫לדברי תנא קמא בברייתא‪ ,‬רבי ישמעאל בן‬
‫רבן היו מסדרין פרשיות בשבת וקורין לאור הנר‪.‬‬
‫ולא אסרו את הדבר שמא יטה‪ ,‬כי מאחר שהנפט‬ ‫אלישע אמר‪ ,‬אני אקרא ולא אטה‪ ,‬ופעם אחת‬
‫‪ -‬י"א שהדבר שהתירו לתינוקות לקרוא לאור‬ ‫קרא‪ ,‬ובקש להטות‪ .‬חזר בו ואמר‪ ,‬כמה גדולים‬
‫מסריח‪ ,‬לא יבוא להטות‪.‬‬
‫הנר‪ ,‬הוא ראשי פרשיות בלבד‪ ,‬כלומר לא יקראו‬ ‫דברי חכמים‪ ,‬שהיו אומרים‪ ,‬לא יקרא לאור הנר‪.‬‬
‫הכל מתוך הספר‪ ,‬אלא רק את תחילת העניין‪,‬‬ ‫ושמש שאינו קבוע‪ ,‬לאור נר של נפט‪ ,‬דין פשוט‬
‫אבל כל שאר העניין יאמרו על פה‪.‬‬ ‫הוא שמותר לו לבדוק כוסות וקערות‪ .‬ולאור נר‬
‫של שמן נסתפקו בדבר‪ ,‬ואמר רב הלכה שמותר‪,‬‬ ‫נתחייב חטאת בזמן הזה‬
‫‪ -‬וי"א שלתינוקות של בית רבן התירו לקרוא‬
‫אבל אין מורין כן‪ ,‬שלא יבואו לזלזל בדבר‪ .‬ורבי‬
‫הכל מתוך הספר‪ ,‬הואיל ואימת רבם עליהם‪,‬‬ ‫לדברי רבי נתן‪ ,‬רבי ישמעאל בן אלישע קרא לאור‬
‫ירמיה בר אבא אמר שהלכה שמותר ומורין כן‪.‬‬
‫ואין פושטים יד לשום דבר‪ ,‬ואפילו בחול‪ ,‬אלא על‬ ‫הנר‪ ,‬וארע ששכח‪ ,‬והיטה את הנר‪ .‬ולפיכך כתב‬
‫פי רבם‪ ,‬ולכן אין לחוש כלל שיבואו להטות את‬ ‫כל המבואר עד כאן הוא כשיטת רש"י‪ ,‬ששמש קבוע‬ ‫על פנקסו‪ ,‬אני ישמעאל בן אלישע‪ ,‬קריתי‬
‫הנר‪.‬‬ ‫בודק טוב יותר משמש שאינו קבוע‪ ,‬ולכן אצל שמש‬ ‫והטיתי נר בשבת‪ ,‬לכשיבנה בית המקדש‪ ,‬אביא‬
‫קבוע יש לחוש יותר להטיה‪.‬‬
‫חטאת שמנה‪.‬‬
‫ורבינו תם מפרש להיפך‪ ,‬ששמש שאינו קבוע בודק‬
‫דברים נוספים שגזרו חכמים‬ ‫טוב יותר‪ ,‬כדי שיתקבל להיות קבוע‪ ,‬ולא יעבירוהו‪,‬‬
‫כדי לעשות הרחקה לעבירה‬ ‫אבל שמש קבוע‪ ,‬אינו ירא כל כך לבדוק‪ ,‬כי כבר נקבע‪,‬‬ ‫דברים שהקב"ה משגיח על‬
‫ואצלו יש לחוש פחות להטיה‪.‬‬ ‫הצדיקים שלא תארע להם תקלה‬
‫א‪ .‬לא יאכל הזב עם הזבה‪.‬‬
‫הראשונים‪ ,‬כרבי פנחס בן יאיר ושאר תנאים‪ ,‬זכו‬
‫הבועל זבה חייב כרת‪ .‬וכדי שלא יבוא אדם לבעול‬ ‫להשגחה מיוחדת מהקב"ה‪ ,‬שלא תארע להם תקלה‬
‫את אשתו כשהיא זבה‪ ,‬הרחיקו חכמים את‬ ‫האופן שהחזן מותר לקרוא לאור הנר‬
‫של אכילת דבר אסור‪.‬‬
‫האדם מאשתו הזבה‪ ,‬ואסרו לו אף את האכילה‬ ‫לפי הפירוש הראשון של רש"י‪ ,‬משנתנו מדברת‬
‫אבל משאר דברים‪ ,‬אפילו הם לא היו מושגחים‬
‫עמה‪.‬‬ ‫בחזן הכנסת‪ ,‬שרגיל לסייע בלחש לשבעה‬ ‫בהשגחה מיוחדת כזו‪ ,‬והיו יכולים להיכשל באיזה‬
‫אכן‪ ,‬כשהבעל טהור‪ ,‬לא היו צריכים להזהירו על‬ ‫הקרואים בתורה לקרוא בניקוד וטעמים כראוי‪.‬‬ ‫דבר‪ .‬כמו יהודה בן טבאי שדן למיתה עד זומם שלא‬
‫כך‪ ,‬כי מעצמו לא היה אוכל עם אשתו הטמאה‪,‬‬ ‫[שבזמנם כל אחד מהקרואים היה קורא בעצמו‬ ‫כדין‪ ,‬וכמו רבי ישמעאל בן אלישע שהטה נר בשבת‪.‬‬

‫משום שהיו מקפידים לאכול אפילו חולין שלהם‬ ‫בקול והחזן היה מסייע לו]‪.‬‬
‫והאחרונים‪ ,‬כרבי זירא‪ ,‬שאינם כמו הראשונים‪ ,‬לא‬
‫בטהרה‪[ ,‬שכך פרצה טהרה בישראל]‪ ,‬ומאחר‬ ‫ופעמים שבלילה אינו יודע היכן צריכים לקרוא‬ ‫זכו להשגחה שלא יכשלו באיזה דבר‪ ,‬ופעמים ארעה‬
‫שאשתו טמאה והוא טהור‪ ,‬היה נזהר שלא‬ ‫למחר‪ ,‬וכדי לדעת היכן קוראים למחר‪ ,‬מותר לו‬ ‫להם תקלה אף לאכול דבר אסור‪.‬‬
‫לאכול עמה‪ ,‬שלא תטמא את מה שאוכל‪.‬‬ ‫לראות לאור הנר היכן קוראים תינוקות של בית‬ ‫ועל ההפרש בין מעלת הראשונים לאחרונים אמרו‪ ,‬אם‬
‫רבן בליל שבת‪ ,‬שהם קורין בסדר לאור הנר בבית‬ ‫הראשונים מלאכים‪ ,‬האחרונים בני אדם‪ .‬ואם‬
‫ורק כשגם הבעל עצמו טמא‪ ,‬כגון שהוא זב‪,‬‬
‫הכנסת‪[ ,‬ומותרים הם מטעם שיתבאר בעזה"י להלן]‪.‬‬ ‫הראשונים בני אדם‪ ,‬האחרונים כחמורים‪ ,‬ולא‬
‫מעצמו לא היה נזהר שלא לאכול עם אשתו‬
‫כחמורו של רבי פנחס בן יאיר‪.‬‬
‫הזבה‪ ,‬כי מאחר שהוא טמא‪ ,‬על כרחו אוכל‬ ‫ודווקא את תחילת הפרשה מותר הוא לקרוא‬
‫מאכלים טמאים‪ ,‬ואינו נמנע מלאכול עם אשתו‬ ‫לאור הנר‪ ,‬ויועיל לו הדבר‪ ,‬שמתוך שראש‬
‫הטמאה‪.‬‬ ‫הפרשה שגורה בפיו‪ ,‬הוא נזכר בכולה למחר‪ ,‬אבל‬ ‫שמש הרוצה לבדוק כוסות‬
‫ואת זה הוצרכו חכמים להזהיר‪ ,‬שגם הוא לא‬ ‫כל הפרשה יחזור על פה‪ ,‬ולא יקרא בספר לאור‬ ‫וקערות בשבת לאור הנר‬
‫יאכל עם אשתו כשהיא זבה‪ ,‬כדי שלא יבואו לידי‬ ‫הנר‪.‬‬
‫דעה א‪.‬‬
‫בעילה‪.‬‬ ‫ולפי הפירוש השני של רש"י‪ ,‬משנתנו מדברת‬
‫שמש קבוע אסור לבדוק כוסות וקערות לאור‬
‫ב‪ .‬לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ‪.‬‬ ‫במלמד תינוקות‪ ,‬ומותר לו לראות בליל שבת‬
‫הנר‪ ,‬מפני שאימת רבו עליו‪ ,‬אם לא יהיו נקיות‬
‫לאור הנר‪ ,‬היכן יתחיל ללמד מחר את התינוקות‪,‬‬
‫פרוש‪ ,‬הרגיל לאכול חולין שלו בטהרה‪ ,‬כל זמן‬ ‫ביותר‪ ,‬ולפיכך הוא בודקן יפה‪ ,‬ויש לחוש שיבוא‬
‫והיכן יסיים‪ .‬אבל אסור הוא לקרוא לאור הנר כל‬
‫שהוא טהור‪ ,‬אינו אוכל אצל עם הארץ‪ ,‬כי עם‬ ‫להטות‪.‬‬
‫מה שילמד את התינוקות מחר‪.‬‬
‫הארץ אינו מקפיד על הטהרות‪ ,‬ויש לחוש‬ ‫ושמש שאינו קבוע‪ ,‬אינו משתדל כל כך בבדיקה‪,‬‬
‫שהמאכלים שלו טמאים‪.‬‬ ‫ובוודאי לא יטרח להטות את הנר לצורך‬
‫וחכמים אסרו לפרוש לאכול אצל עם הארץ‪ ,‬גם‬ ‫הבדיקה‪ ,‬ולכן הוא מותר לבדוק לאור הנר‪.‬‬
‫כשהפרוש טמא‪ ,‬ואין כאן מניעה מחמת חשש‬ ‫ואף על גב דאפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו‬

‫‪37‬‬
 ‫מסכת שבת דף יג‬

‫להזכיר זה לזה את האיסור‪.‬‬ ‫יקח ממאכלו של זה‪ ,‬ולכן מותרים כל אחד‬ ‫אכילת דברים טמאים‪.‬‬
‫לאכול את שלו‪.‬‬
‫ודחו גם את הראיה הזו‪ ,‬כי יש לחלק בין זב וזבה‬ ‫לדעת אביי‪ ,‬הסיבה שאסרו לזב פרוש לאכול עם‬
‫האוכלים יחד בלא עשיית היכר לאיסור‪ ,‬לבין‬ ‫ב‪ .‬כשמכירים זה את זה‪.‬‬ ‫זב עם הארץ‪ ,‬כי יש לחוש‪ ,‬שעם הארץ לא עישר‬
‫איש ואשתו הישנים כל אחד בבגדו‪ ,‬שעושים‬ ‫את המאכלים‪ ,‬ונמצא הפרוש אוכל טבל‪.‬‬
‫שנים המכירים זה את זה‪ ,‬אסורים לאכול על‬
‫היכר לאיסור‪ ,‬ובכך יזהרו שלא יבואו לידי‬
‫שלחן אחד‪ ,‬זה בשר וזה גבינה‪ ,‬שמא יקח זה משל‬ ‫ולדעת רבא‪ ,‬לזאת אין לחוש‪ ,‬כי רוב עמי הארץ‬
‫האיסור עצמו‪.‬‬
‫חברו‪ ,‬ונמצא מערב בשר וחלב‪.‬‬ ‫מעשרים תבואותיהם‪ ,‬והסיבה שאסרו לזב פרוש‬
‫‪ -‬ולמסקנה הביא רב יוסף ראיה לדין זה‪,‬‬ ‫לאכול אצל זב עם הארץ‪ ,‬כי יש לחוש שמא‬
‫ואין חילוק בין אם הם אוהבים זה לזה‪ ,‬או שמקפידים‬
‫מהכתוב‪ " ,‬וְ ִּאיׁש כִּ י י ְִּהיֶה צַ ִּדיק וְ עָּׁ שָּׁ ה ִּמ ְׁשפָּׁט ּוצְ דָּׁ ָּׁקה‪.‬‬ ‫זה על זה שלא לאכול זה מזה‪ ,‬כי מאחר שבדרך כלל‬ ‫יתרגל בכך הפרוש‪ ,‬ויבוא הפרוש לאכול אצל עם‬
‫ֶאל ֶה ָּׁה ִּרים לא ָּׁאכָּׁל [שלא הוצרך לזכות אבות כי הוא‬ ‫המכירים זה את זה אינם מקפידים‪ ,‬אסרו על כל‬ ‫הארץ גם כשהפרוש טהור‪ ,‬ונמצא אוכל דברים‬
‫עצמו צדיק] וְ עֵּ ינָּׁיו לא נָּׁשָּׁ א ֶאל גִּ לּולֵּי בֵּ ית י ְִּש ָּׁר ֵּאל וְ ֶׁאת‬ ‫המכירים לאכול על שלחן אחד‪ ,‬זה בשר וזה גבינה‪.‬‬ ‫טמאים של עם הארץ‪ ,‬בזמן שהוא טהור‪.‬‬
‫ֵאשֶׁ ת ֵרעֵ הּו לא ִטמֵ א וְ ֶׁאל ִאשָ ה נִדָ ה לא ִי ְק ָרב"‬ ‫שלא יאמרו‪ ,‬הכיצד‪ ,‬אחים אלו אסורים‪ ,‬ואחים אלו‬
‫(יחזקאל י"ח ה'‪-‬ו')‪ ,‬שבא הכתוב להקיש אשה‬ ‫מותרים‪.‬‬
‫נידה לאשת רעהו‪ ,‬ללמד‪ ,‬שכשם שעם אשת‬ ‫דמאי‬
‫וכל זה כשאוכלים בלא הפסק‪ ,‬כמי שכרוכים יחד‪ ,‬אבל‬
‫רעהו‪ ,‬השינה במיטה אחת אסורה‪ ,‬אף כשהוא‬ ‫אם יעשו היכר להבדיל ביניהם‪ ,‬מותרים לאכול יחד‬ ‫נתבאר‪ ,‬שרבא לא חשש לכך שפרוש יאכל אצל עם‬
‫בבגדו והיא בבגדה‪[ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י בסמוך]‪,‬‬ ‫זה בשר וזה גבינה‪.‬‬ ‫הארץ תבואה שאינה מעושרת‪ ,‬כי לדעתו רוב עמי‬
‫כך גם עם אשתו נידה‪ ,‬השינה במיטה אחת‬ ‫הארץ מעשרים את תבואותיהם‪.‬‬
‫אסורה‪ ,‬אף כשהוא בבגדו והיא בבגדה‪.‬‬ ‫והקשו על כך התוס'‪ ,‬ממה שמבואר במסכת סוטה‪,‬‬
‫האופן שאסרו חכמים לנידה לישון עם בעלה‬
‫שרבי יוחנן כהן גדול שלח בכל גבולות ישראל‪ ,‬ומצא‬
‫ב‪ .‬דעת רבי פדת‪.‬‬
‫הבועל נידה חייב כרת‪ ,‬ונחלקו חכמים‪ ,‬איזו‬ ‫שהעם לא היו מפרישים מעשרות‪ ,‬אלא רק תרומה‬
‫לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות‬ ‫הרחקה הטילו עליהם‪ ,‬לעניין השינה יחד במיטה‬ ‫גדולה‪ ,‬ולפיכך גזר על תבואות עם הארץ שהן דמאי‪,‬‬
‫בלבד‪ ,‬שנאמר‪ִּ " ,‬איׁש ִּאיׁש ֶאל כָּׁל ְׁש ֵּאר בְ שָּׁ רֹו לא‬ ‫אחת‪ ,‬כדי שלא יבואו לידי בעילה אסורה‪.‬‬ ‫כלומר כל שלא נודע אם הופרשו מהן מעשרות צריך‬
‫ִּת ְק ְרבּו ְלגַלֹות עֶ ְרוָּׁה אֲ ִּני ה'" (ויקרא י"ח ו')‪ ,‬אבל‬ ‫להפריש מהן את כל המעשרות [חוץ מתרומה]‪.‬‬
‫א‪ .‬דעת רב יוסף‪.‬‬
‫שאר קורבה‪ ,‬אפילו קירוב בשר‪ ,‬אינה אסורה‬ ‫ותירצו‪ ,‬שרבי יוחנן כהן גדול מצא שהרבה לא היו‬
‫אלא מדברי חכמים‪ ,‬וכשכל אחד בבגד משלו‪,‬‬ ‫מאחר שהבועל נידה חייב כרת‪ ,‬אסרו חכמים‬ ‫מעשרים‪ ,‬אבל הם לא היו הרוב‪ ,‬אלא הרוב היו‬
‫אפילו מדברי חכמים אין הדבר אסור‪.‬‬ ‫לנידה ולבעלה לישון יחד במיטה אחת‪ ,‬כדי שלא‬ ‫מעשרים‪ ,‬ומכל מקום בגלל המיעוט שלא היו מעשרים‬
‫יבואו לידי בעילה‪ .‬והדבר אסור אפילו אם יעשו‬ ‫גזר על כל תבואות עם הארץ שהן דמאי‪.‬‬
‫ולפירוש רבינו תם‪ ,‬דעת רבי פדת‪ ,‬שלא אסרו חכמים‬
‫היכר לאיסור‪ ,‬כגון שכל אחד ישן בבגד בפני‬ ‫והסיבה לכך שגזר על הדמאי מחמת המיעוט כי הוא‬
‫בשום מקום כשיש היכר לדבר‪ ,‬ולכן אפילו עם אשת‬
‫רעהו מותר‪ ,‬כשהוא בבגדו והיא בבגדה‪.‬‬ ‫עצמו‪ ,‬ולא ישנו כדרכם כשהיא טהורה‪ ,‬שאז הם‬ ‫מיעוט שמצוי הרבה‪ ,‬שכן גם מיעוט עמי הארץ הם‬
‫רגילים לישון בקירוב בשר‪.‬‬ ‫רבים מאד‪ ,‬ואם לא היה גוזר‪ ,‬היו רבים נכשלים‬
‫באכילת טבל‪.‬‬
‫‪ -‬מתחילה רצה רב יוסף להביא ראיה לדין זה‪,‬‬
‫אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור‬
‫ממה שאסרו חכמים להעלות בשר וגבינה יחד‬
‫רש"י פירש‪ ,‬שעניין זה למד‪ ,‬ממה שאפילו את היחוד‬ ‫על השלחן‪ ,‬הרי שכל מה שאסור באכילה יחד‪,‬‬ ‫להניח על שלחן אחד בשר עוף וחלב‬
‫עמה אסרה תורה‪[ ,‬כמבואר במסכת קידושין]‪ ,‬וכל שכן‬ ‫אסור להעלות יחד‪.‬‬
‫שקרבת בשר אסורה‪.‬‬ ‫לדעת בית שמאי‪ ,‬אסרה תורה בשר בהמה בחלב‪,‬‬
‫ודחו זאת‪ ,‬כי יש לחלק בין מעלה בשר וגבינה על‬ ‫ובשר עוף בחלב אסור רק מדברי חכמים‪ ,‬ולא‬
‫ותוס' פירשו‪ ,‬שעניין זה שהוא אסור‪ ,‬יש ללמוד‬
‫ה שלחן‪ ,‬כשהוא לבדו‪ ,‬שאין מי שיזכיר לו שלא‬ ‫אסרו אלא אכילה ובישול‪ ,‬אבל מותר להניח בשר‬
‫מסברא‪ ,‬שכן בזה יצרו תוקפו ומתגבר עליו ביותר‪.‬‬
‫יאכלם יחד‪ ,‬לבין איש ואשתו‪ ,‬שאם יבואו לידי‬ ‫עוף וחלב על שלחן אחד‪.‬‬
‫בעילה‪ ,‬יזכירו זה לזה שהדבר אסור‪.‬‬
‫הנהגת עולא ודעתו בעניין‬ ‫ולדעת בית הלל‪ ,‬כשם שאסור לאכול בשר עוף‬
‫‪ -‬ושוב רצה רב יוסף להביא ראיה לדין זה‪ ,‬מכך‬ ‫בחלב‪ ,‬כך אסור להניח בשר עוף וחלב על שלחן‬
‫היתר קורבה עם אחותו‬
‫ששני בני אדם המכירים זה את זה‪ ,‬אסורים‬ ‫אחד‪.‬‬
‫עולא כשהיה בא מבית המדרש‪ ,‬היה מנשק את‬ ‫לאכול יחד זה בשר וזה גבינה‪ ,‬הרי שאף שיכולים‬
‫אחיותיו בחזה‪ ,‬וי"א בזרועותיהן‪.‬‬ ‫להזכיר זה לזה אסורים‪.‬‬
‫שנים הבאים לאכול על‬
‫ורק לו ולכמותו הדבר מותר‪ ,‬שהוא היה יודע בעצמו‬ ‫ודחו גם את הראיה הזו‪ ,‬כי יש לחלק בין שנים‬
‫שלחן אחד זה בשר וזה גבינה‬
‫שלא יבוא לידי הרהור‪ ,‬שצדיק גמור היה‪.‬‬ ‫האוכלים יחד‪ ,‬זה בשר וזה גבינה‪ ,‬בלא עשיית‬
‫ומכל מקום לדעת עולא [אצל שאר בני אדם]‪ ,‬כל‬ ‫היכר‪ ,‬שלא יבואו לידי איסור‪ ,‬לבין איש ואשתו‪,‬‬ ‫א‪ .‬כשאינם מכירים זה את זה‪.‬‬
‫קורבה עם הערווה אסורה משום‪" ,‬לך לך אמרי‬ ‫הישנים כל אחד בבגדו‪ ,‬שעושים היכר לאיסור‪,‬‬ ‫שנים שאינם מכירים זה את זה‪ ,‬מותרים לאכול‬
‫נזירא" [=לך הנזיר אנו אומרים]‪" ,‬סחור סחור‬ ‫ובכך יזהרו שלא יבואו לידי האיסור עצמו‪.‬‬ ‫על שלחן אחד‪ ,‬זה בשר וזה גבינה‪ ,‬שלא אסרו‬
‫לכרמא לא תקרב" [=אפילו סביב הכרם לא תקרב‪,‬‬ ‫‪ -‬ושוב רצה רב יוסף להביא ראיה לדין זה‪ ,‬מכך‬ ‫להעלות על השלחן בשר וגבינה‪ ,‬אלא כשיש לחוש‬
‫שלא תתקרב לאיסור]‪.‬‬ ‫שהזב אסור לאכול עם הזבה‪ ,‬אף שיכולים‬ ‫שיתערבו יחד‪ .‬אבל באופן הזה‪ ,‬אין לחוש שזה‬
‫‪38‬‬

‫או מחמת כויה‪ ,‬אינו מרגיש באיזמל‪ ,‬כשחותכים‬
‫אותו ‪ ,‬וכמו כן אין אנו מרגישים בצרות הבאות‬
‫עלינו]‪.‬‬
‫לסכום‪ :‬לפי הפירוש הראשון‪ ,‬אנו מרגישים בצרות‬
‫ובניסים‪ ,‬אבל אין אנו מספיקים לעשות יום טוב על‬
‫הכל‪ .‬לפי הפירוש השני‪ ,‬אין אנו מכירים בניסים‪ .‬ולפי‬
‫הפירוש השלישי‪ ,‬אין אנו מרגישים את הצרות‪.‬‬
‫חנניה בן חזקיה‬
‫אמר רב יהודה אמר רב‪ ,‬זכור אותו האיש לטוב‪,‬‬
‫וחנניה בן חזקיה שמו‪ ,‬שאלמלא הוא נגנז ספר‬
‫יחזקאל‪ ,‬שהיו דבריו סותרים דברי תורה‪ .‬מה‬
‫עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן [למאור‬
‫ולמזונות]‪ ,‬וישב בעלייה ודרשן‪[ ,‬כמבואר במסכת‬
‫מנחות דף מ"ה]‪.‬‬
‫קשה רימה למת כמחט בבשר החי‬
‫נתבאר שאין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל‪,‬‬
‫ודווקא בשר המת שבחי אינו מרגיש‪ ,‬אבל מת‬
‫ממש‪ ,‬מרגיש כשחותכים את בשרו‪ ,‬כמו שאמר‬
‫רב יצחק‪ ,‬קשה רימה למת‪[ ,‬כלומר כשתולעת‬
‫אוכלת את בשר המת הדבר מכאיב לו]‪ ,‬כמחט‬
‫[הדוקרת] בבשר החי‪ ,‬שנאמר‪ַ " ,‬אְך ְבׂשָ רֹו עָ ָליו‬
‫יִכְ ָאב וְ נַפְ שֹו עָ ָליו ֶּׁתאֱ בָ ל" (איוב י"ד כ"ב)‪.‬‬
‫הלכות שנאמרו בעליית חנניה‬
‫בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו‬
‫לעיל בדף י"ב נתבאר‪ ,‬שאסרו חכמים לפלות‬
‫בגדים ולקרוא בספר לאור הנר בשבת‪.‬‬
‫והלכות אלו‪ ,‬הם מההלכות שאמרו בעליית חנניה‬
‫בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו‪ ,‬שבאותו מעמד‬
‫נמנו העולים‪ ,‬ורבו בית שמאי על בית הלל‪ ,‬וגזרו‬
‫שמונה עשר דבר ‪[ .‬וכל השמונה עשר הללו‪,‬‬
‫יתבארו בעזה"י בדפים הקרובים]‪.‬‬
‫שמונה עשר דבר‬
‫א אין קורין בשבת לאור הנר‪.‬‬
‫ב אין פולין בשבת לאור הנר‪.‬‬
‫רש"י מפרש ששתי ג האוכל אוכל ראשון פוסל את‬
‫התרומה‪.‬‬ ‫גזרות הן‪.‬‬
‫ותוס' פירשו ששתי‬
‫אלו גזרה אחת [או ו' ד האוכל אוכל שני פוסל את‬
‫התרומה‪.‬‬ ‫ז' שלהלן]‪.‬‬
‫השותה משקים טמאים פוסל את‬
‫התרומה‪.‬‬ ‫ה‬
‫מי שטבל לטומאתו ובא בו ביום‬
‫ראשו ורובו במים שאובים פוסל‬ ‫רש"י מפרש ששתי ו‬
‫את התרומה‪.‬‬
‫ותוס' פירשו ששתי‬
‫כל שנפלו על ראשו ורובו שלושה‬ ‫אלו גזרה אחת [או ד'‬
‫לוגין מים שאובים פוסל את‬ ‫ז‬
‫ה' שלעיל]‪.‬‬
‫התרומה‪.‬‬
‫כל כתבי הקודש פוסלים את‬ ‫ח‬
‫התרומה‪.‬‬
‫סתם ידים פוסלות את התרומה‪.‬‬ ‫ט‬
‫מסכת שבת דף יג‬
‫מותר לישון עם אשתו נידה במיטה‪ ,‬ובאמת הדבר‬ ‫התלמיד שמת בחצי ימיו‬
‫אסור‪.‬‬
‫תני דבי אליהו‪ :‬מעשה בתלמיד אחד‪ ,‬שקרא‬
‫ופלטי בן ליש‪ ,‬שנעץ חרב בינו לבין מיכל‪ ,‬אפשר שהיה‬ ‫הרבה‪ ,‬ושנה הרבה‪ ,‬ושימש תלמידי חכמים‬
‫רחוק ממנה ביותר‪ ,‬והיה פתוח לרשות הרבים‪ ,‬שלא‬ ‫הרבה‪[ ,‬להסבירו סתומות המשנה וטעמיה‪ ,‬והוא‬
‫היה משום יחוד‪ .‬או שמא סבר כשאול‪ ,‬שלא היתה‬
‫הנקרא תלמוד]‪ ,‬ומת בחצי ימיו‪.‬‬
‫מקודשת לדוד‪ ,‬ומחמיר על עצמו היה מלבא עליה‪.‬‬
‫[תוס']‪.‬‬ ‫והיתה אשתו נוטלת תפיליו‪ ,‬ומחזרתם בבתי‬
‫כנסיות ובבתי מדרשות‪ ,‬ואמרה להם‪ ,‬כתוב‬
‫ובמערבא אמרו משמו של רב יצחק בר יוסף‪,‬‬
‫בתורה‪" ,‬כִּ י הּוא ַחיֶיָך וְ א ֶרְך יָּׁמֶ יָך" (דברים ל' כ')‪,‬‬
‫שלא ישן אותו תלמיד עמה בקירוב בשר לגמרי‪,‬‬
‫בעלי‪ ,‬שקרא הרבה‪ ,‬ושנה הרבה‪ ,‬ושימש תלמידי‬
‫כי היתה חוגרת סינר‪[ ,‬ממתנים ולמטה]‪ ,‬והיה‬
‫חכמים הרבה‪ ,‬מפני מה מת בחצי ימיו‪ .‬ולא היה‬
‫סבור‪ ,‬שבאופן הזה מותר לישון עם אשתו נידה‬
‫אדם מחזירה דבר‪.‬‬
‫במיטה‪.‬‬
‫[המשיך אליהו]‪ ,‬פעם אחת נתארחתי אצלה‪,‬‬
‫והיתה מסיחה כל אותו מאורע‪.‬‬
‫להעביר מיד ליד בימי נידות‬
‫ואמרתי לה‪ ,‬בתי‪ ,‬בימי נדותך‪[ ,‬כל שבעה ימים של‬
‫כתבו התוס'‪ ,‬שרש"י היה נוהג איסור‪ ,‬להושיט מפתח‬
‫ראייה ראשונה]‪ ,‬מה הוא אצלך?‬
‫מידו לידה בימי נדותה‪.‬‬
‫אמרה לי‪ ,‬חס ושלום‪ ,‬אפילו באצבע קטנה לא נגע‬
‫בי‪.‬‬
‫מגילת תענית‬
‫[שסופרת שבעה נקיים‪,‬‬ ‫שאלתי‪ ,‬בימי לבוניך‬
‫במגילת תענית נמנו ימים טובים‪ ,‬שקבעו‬ ‫וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה‪ ,‬שמא תראה‬
‫חכמים‪ ,‬על ידי נסים שאירעו בהם‪ ,‬ואסרום‬ ‫ותסתור ספירתה]‪ ,‬מהו אצלך?‬
‫בתענית‪ ,‬ויש מהם שאסורים גם בהספד‪.‬‬
‫אמרה‪ ,‬אכל עמי‪ ,‬ושתה עמי‪ ,‬וישן עמי בקירוב‬
‫ולפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובים‪,‬‬ ‫בשר‪ ,‬ולא עלתה דעתו על דבר אחר‪.‬‬
‫שהיה אסור לכתוב תורה שבעל פה‪ ,‬וזו נכתבה‬
‫ואמרתי לה‪ ,‬ברוך המקום שהרגו‪ ,‬שלא נשא פנים‬
‫לזכרון‪ ,‬לדעת ימים האסורים בתענית‪ ,‬לכך‬
‫לתורה‪ ,‬שהרי אמרה תורה‪" ,‬וְ ֶאל ִּאשָּׁ ה בְ ִּנ ַדת‬
‫נקראת מגילה‪ ,‬שכתובה במגילת ספר‪.‬‬
‫טֻ ְמ ָּׁא ָּׁתּה לא ִּת ְק ַרב ְלגַלֹות עֶ ְרו ָָּּׁׁתּה" (ויקרא י"ח י"ט)‪.‬‬
‫ומי כתבה? חנניה בן חזקיה [בן גרון] וסיעתו‪,‬‬
‫ועד שתבא במים לטבילה‪ ,‬היא בנדתה‪ ,‬שכן למדו‬
‫שהיו מחבבים את הניסים שעל ידם נגאלו‬
‫מהכתוב " ִּת ְהיֶה ְבנ ִָּּׁד ָּׁתּה" (ויקרא ט"ו י"ט)‪ ,‬בהוייתה‬
‫מהצרות‪ ,‬והסיבה שהיו מחבבים את הניסים‪,‬‬ ‫תהא עד שתבא במים‪.‬‬
‫כדי להזכירם‪ ,‬ולשבח את הקב"ה עליהם‪.‬‬
‫‪ -‬ומתוך פירוש רש"י מבואר‪ ,‬שימי ליבון האמורים‬
‫כאן‪ ,‬הם ימים שטעונה ספירת שבעה נקיים‬
‫מהתורה‪ ,‬כלומר‪ ,‬שהיתה זבה גדולה שאינה טהורה‬
‫אלא בספירת שבעה נקיים‪ ,‬ואותו תלמיד היה סבור‪,‬‬
‫חביבות הניסים‬ ‫שכשפסק הדם מותר להיות בקירוב בשר‪ ,‬וטעה‪ ,‬כי עד‬
‫הטבילה היא טמאה‪ ,‬כמו בימי הראיה עצמם‪.‬‬
‫נתבאר שמגילת תענית נכתבה משום שהיו‬
‫מחבבים את הניסים וכותבים אותם לזיכרון‪.‬‬ ‫‪ -‬ומתוך פירוש רבינו תם מבואר‪ ,‬שימי ליבון‬
‫האמורים כאן‪ ,‬הם מה שהחמירו בנות ישראל על‬
‫אמר רבן שמעון בן גמליאל‪ ,‬אף אנו מחבבים את‬ ‫עצמן‪ ,‬למנות שבעה נקיים אף אחר נידות‪ ,‬שמהתורה‬
‫הצרות שנגאלים מהם על ידי הנס‪ ,‬אבל מה‬ ‫בסוף שבעה ימים לתחילת הראיה‪ ,‬אם כבר פסק הדם‪,‬‬
‫נעשה‪ ,‬שאם באנו לכתוב‪ ,‬אין אנו מספיקים [לפי‬ ‫טובלת וטהורה‪ ,‬ובנות ישראל החמירו‪ ,‬למנות שבעה‬
‫שהם תדירים‪ ,‬א"נ‪ ,‬אין אנו מספיקים לעשות יום‬ ‫נקיים אחר שפסק הדם‪.‬‬
‫טוב בכל יום]‪.‬‬ ‫ולפירושו היו רגילות לטבול שתי טבילות‪ ,‬אחת לסוף‬
‫שבעה לתחילת הראיה‪ ,‬להיות טהורות מהתורה‪,‬‬
‫דבר אחר‪ ,‬אין שוטה נפגע‪[ ,‬כלומר‪ ,‬אינו מכיר‬
‫גזרות הן‪.‬‬
‫ואחת לסוף ימי ליבון‪ .‬ומאחר שבימי ליבון היא היתה‬
‫בפגעיו‪ ,‬כך כמה נסים באים לנו‪ ,‬ואין אנו מכירים‬
‫טהורה מהתורה‪ ,‬היקל אותו תלמיד‪.‬‬
‫בהם]‬
‫ולדברי רב דימי‪ ,‬לא ישן אותו תלמיד עמה‬
‫דבר אחר‪ ,‬אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל‪,‬‬
‫בקירוב בשר ממש‪ ,‬אלא היו ישנים על מיטה‬
‫[כלומר בשר המת הגדל באדם החי‪ ,‬מחמת מכה‬
‫רחבה‪ ,‬ולא נגעו זה בזה‪ ,‬והיה סבור‪ ,‬שבאופן הזה‬
‫‪39‬‬

‫לדעת רבי אליעזר‪ ,‬האוכל אוכל שהוא ראשון‬
‫לטומאה‪ ,‬נעשה גופו ראשון לטומאה‪ ,‬וכשיגע בתרומה‪,‬‬
‫אבל חמישי לטומאה אין בהם‪ ,‬ולכן אוכלים טהורים‬
‫תהא התרומה שני לטומאה‪ ,‬שחוזרת ופוסלת תרומה‬
‫של קדשים‪ ,‬שנגעו ברביעי לטומאה‪ ,‬טהורים הם‬
‫אחרת‪ ,‬להיות שלישי לטומאה‪.‬‬
‫ומבואר בספר ערוך‪ ,‬שמשונה טומאה זו מטומאה‬
‫דאורייתא‪ ,‬ודי לה בטבילה‪ ,‬ואין צריך הערב שמש‪,‬‬
‫שכן שנינו בספרי‪ ,‬אין האוכל אוכלים טמאים‪ ,‬ולא‬
‫השותה משקים טמאים‪ ,‬טמא טומאת ערב‪.‬‬
‫מדין תורה‪ ,‬תרומה טמאה נפסלה מאכילה‪,‬‬
‫והסיבה שגזרו טומאה על האוכל מאכלים‬
‫טמאים‪ ,‬כי אם לא היו גוזרים עליו טומאה‪,‬‬
‫פעמים אחר אכילתו מאכלים טמאים‪ ,‬היה‬
‫שותה משקה של תרומה‪ ,‬וכשהיה המשקה של‬
‫התרומה נוגע במאכלים הטמאים שאכל‪ ,‬היה‬
‫נפסל‪ ,‬ובכך היה עובר על הכתוב‪ֶ " ,‬את ִּמ ְׁשמֶ ֶרת‬
‫ְתרּומ ָּׁתי" (במדבר י"ח ח')‪ ,‬המלמד‪ ,‬שיש להיזהר‬
‫בטהרת התרומה‪ .‬ולפיכך גזרו עליו חכמים‬
‫טומאה‪ ,‬ולא ישתה משקים של תרומה אחר‬
‫אכילת מאכלים טמאים‪.‬‬
‫מתוך הגמרא משמע‪ ,‬שהנגיעה הזו היא בפיו‪ ,‬כלומר בעוד‬
‫האוכלים הטמאים בפיו‪ ,‬ישתה משקה של תרומה‪[ ,‬וכן‬
‫מבואר ברמב"ם פ"ח משאר אבות הטומאות סוף ה"י]‪ .‬אולם‬
‫אם זהו החשש‪ ,‬למה פירש רש"י שהקלקול שבדבר הוא‬
‫שפוסל אותם‪ ,‬ועובר על הכתוב "את משמרת תרומותי"‪ ,‬הלא‬
‫באופן הזה יש חשש גדול יותר‪ ,‬והוא‪ ,‬ששותה משקים טמאים‬
‫של תרומה‪ ,‬שיש בכך עונש מיתה‪ .‬ויל"ע בדבר‪.‬‬
‫ולהלן נמנה בעזה"י תשעה דברים‪ ,‬שמהתורה‬
‫והסיבה שגזרו טומאה על השותה משקים‬
‫אינם פוסלים את התרומה‪ ,‬וחכמים גזרו עליהם‬
‫טמאים‪ ,‬כי אם לא היו גוזרים עליו טומאה‪,‬‬
‫פעמים אחר שתיית משקים טמאים‪ ,‬היה אוכל‬
‫מאכלים של תרומה‪ ,‬וכשהיו המאכלים של‬
‫התרומה נוגעים במשקה הטמא שבפיו‪ ,‬היו‬
‫נפסלים‪ ,‬ובכך היה עובר על הכתוב‪ֶ " ,‬את ִּמ ְׁש ֶמ ֶרת‬
‫ְתרּומ ָּׁתי" (במדבר י"ח ח')‪ ,‬המלמד‪ ,‬שיש להיזהר‬
‫בטהרת התרומה‪ ,‬ולפיכך גזרו עליו חכמים‬
‫טומאה‪ ,‬ולא יאכל מאכלים של תרומה אחר‬
‫שתיית משקים טמאים‪.‬‬
‫טמא‪[ ,‬חוץ מעל ידי אכילת נבלת עוף טהור‪,‬‬
‫והוצרכו לגזור בפירוש‪ ,‬גם על האוכל אוכלים‬
‫טמאים‪ ,‬וגם על השותה משקים טמאים‪ ,‬כי אם‬
‫היו גוזרים על אחד מהם בלבד‪ ,‬היה מקום לומר‬
‫שעל זולתו לא גזרו‪.‬‬
‫שכן אם היו גוזרים טומאה על האוכל אוכלים‬
‫טמאים‪ ,‬מחשש שישתה אחר כך תרומה‪ ,‬היה‬
‫מקום לומר‪ ,‬שרק עליו גזרו‪ ,‬כי כן הדבר שכיח‪,‬‬
‫שאחר האכילה שותים‪ ,‬אבל אין לחוש שאחר‬
‫שתיית משקים טמאים‪ ,‬יאכל תרומה‪.‬‬
‫ואם היו גוזרים טומאה על השותה משקים טמאים‪,‬‬
‫מחשש שיאכל אחר כך תרומה‪ ,‬היה מקום לומר‪ ,‬שרק‬
‫עליו גזרו‪ ,‬כי בכל מקום טומאת משקים חמורה‬
‫מטומאת אוכלים‪.‬‬
‫‪ -‬לפירוש רש"י‪ ,‬העניין הזה המבואר בסוגייתנו‪,‬‬
‫מסכת שבת דף יד‬
‫ונעשים רביעי לטומאה‪.‬‬ ‫שמונה עשר דבר‬
‫כל הפוסל את התרומה מטמא‬ ‫לדעת רבי מאיר ‪-‬‬
‫שתי גזרות אלו י משקים להיות תחילה ולכן‬
‫אוכלים שנטמאו במשקים אלו‬ ‫כגזרה‬ ‫נחשבות‬
‫פוסלים את התרומה‪.‬‬ ‫אחת‬
‫ולדעת רבי טרפון‬
‫כבתחילה‪ ,‬ואינם נעשים חמישי לטומאה‪.‬‬ ‫ורבי יוסי ‪ -‬שתי יא כלי שנגע במשקה ראשון לטומאה‬
‫נעשה שני ופוסל את התרומה‪.‬‬ ‫גזרות אלו נחשבות‬
‫כשתי גזרות‬
‫המניח כלים תחת הצינור [בשעת‬ ‫על‬ ‫חולק‬ ‫רבי יוסי‬
‫יב קישור עבים ונתפזרו וחזרו‬ ‫הדין הזה‬
‫דברים הפוסלים את התרומה מהתורה‬ ‫ונתקשרו וירד לתוך הכלי] הוכשר‪.‬‬
‫כל המטלטלים מביאים את‬
‫הטומאה על האדם הנושא אותם‬ ‫טרפון חולק על יג‬ ‫רבי‬
‫ואפילו אין בהם רוחב טפח אלא‬ ‫הדין הזה‬
‫וטעונה שריפה‪ ,‬ובכלל זה‪:‬‬ ‫עובי מרדעת שיש בהיקפו טפח‪.‬‬
‫בנות כותים נידות מעריסתן‪.‬‬ ‫יד‬
‫הבוצר לגת משקה היוצא מהן‬
‫א‪ .‬אב הטומאה‪.‬‬ ‫מכשירן לקבל טומאה אף על פי‬ ‫טו‬
‫שהולך לאיבוד‪.‬‬
‫תרומה שנטמאה מאב הטומאה‪ ,‬נעשית ולד‬ ‫גידולי תרומה תרומה‪.‬‬ ‫טז‬
‫אסור לטלטל פחות פחות מארבע‬
‫ראשון לטומאה‪ ,‬ואף חוזרת ומטמאה אוכל‬ ‫אמות ברשות הרבים ולכן מי‬ ‫יז‬
‫שהחשיך בדרך יתן כיסו לנוכרי‪.‬‬
‫אחר‪.‬‬ ‫פת ושמן של נוכרים אסור‬
‫באכילה‪ .‬ויינם אסור בהנאה‪.‬‬ ‫יח‬
‫ובנותיהם אסורות‪[ ,‬י"א שאסורות‬
‫ב‪ .‬ראשון לטומאה‪.‬‬ ‫ביחוד‪ .‬וי"א שמטמאות כנידות]‪.‬‬
‫תינוק נוכרי מטמא בזיבה [ואפילו‬
‫אינו זב]‪.‬‬ ‫יט‬
‫תרומה שנטמאה מולד ראשון לטומאה‪ ,‬נעשית‬
‫לפירוש התוס' גם‬
‫ולד שני לטומאה‪ ,‬ואף חוזרת ומטמאה תרומה‬ ‫גזרה זו היא מי"ח כ לא יאכל הזב עם הזבה‪.‬‬
‫דבר‬
‫אחרת‪.‬‬ ‫עד כאן מניין י"ח דבר כשיטת רש"י ותוס'‪ .‬אבל הרמב"ם‬
‫מנה את שמנם‪ ,‬ופיתם‪ ,‬ויינם‪ ,‬ובנותיהם‪ ,‬כארבע גזירות‪,‬‬
‫וכנגד זה לא מנה‪ ,‬אין קורין‪ ,‬אין פולין‪ ,‬ובנות כותים נידות‬
‫ג‪ .‬שני לטומאה‪.‬‬ ‫מעריסותיהם‪ ,‬ולא יאכל הזב עם הזבה‪ .‬והרע"ב פירש‬
‫כרש"י‪ ,‬וכרבי יוסי החולק על מניח כלים תחת הצינור‪.‬‬
‫תרומה שנטמאה מולד שני לטומאה‪ ,‬נעשית‬
‫שלישי לטומאה‪ ,‬שהיא עצמה פסולה אבל אינה‬
‫חוזרת ומטמאה תרומה אחרת‪.‬‬
‫דף יד‬
‫שיפסלו את התרומה‪ ,‬להיות שלישי לטומאה‪.‬‬
‫סדר וולדות הטומאה‬
‫(א) בקדשים (ב) ובתרומה (ג) ובחולין‬
‫האוכל אוכל ראשון‬ ‫א‪.‬‬ ‫כל דבר‪[ ,‬אדם‪ ,‬כלים‪ ,‬אוכלים ומשקים]‪ ,‬הנוגע באב‬
‫האוכל אוכל שני‬ ‫ב‪.‬‬ ‫הטומאה כגון בשרץ‪ ,‬נעשה וולד ראשון לטומאה‪.‬‬
‫ג‪ .‬השותה משקים טמאים‬ ‫ואוכלים בלבד הנוגעים בוולד ראשון לטומאה‪ ,‬נעשים‬
‫פוסלים את התרומה מגזרת י"ח דבר‬ ‫וולד שני לטומאה‪.‬‬
‫מהתורה אין אדם נטמא על ידי אכילת דבר‬ ‫ומדין תורה‪ ,‬דין משקים כדין אוכלים‪ ,‬שאם נגעו בוולד‬
‫ראשון לטומאה הם נעשים וולד שני לטומאה‪ .‬אולם‬
‫שהיא דבר טמא]‪.‬‬ ‫חכמים גזרו על המשקים שבכל מקרה‪ ,‬גם אם נטמאו‬
‫בראשון לטומאה אינם נעשים שני לטומאה אלא הם‬
‫ואם כן‪ ,‬מדין תורה‪ ,‬אדם שאכל מאכל שהוא ולד‬ ‫ראשון לטומאה [כפי שיתבאר בעזה"י להלן]‪.‬‬
‫ראשון לטומאה‪ ,‬או שאכל מאכל שהוא ולד שני‬
‫ובחולין – יש רק ראשון ושני לטומאה‪ .‬אבל אוכלים‬
‫לטומאה‪ ,‬או ששתה משקים טמאים‪ ,‬הרי זה‬
‫טהורים של חולין‪ ,‬שיגעו בשני לטומאה‪ ,‬טהורים הם‬
‫טהור גמור‪.‬‬ ‫כבתחילה‪ ,‬ואינם נעשים שלישי לטומאה‪.‬‬
‫אבל חכמים גזרו עליו‪ ,‬שאם אכל מאכל שהוא‬ ‫ובתרומה – יש גם שלישי לטומאה‪ .‬ולכן אוכלים‬
‫ראשון לטומאה‪ ,‬או מאכל שהוא שני לטומאה‪,‬‬ ‫טהורים של תרומה‪ ,‬שנגעו בשני לטומאה‪ ,‬נפסלים‬
‫או ששתה משקה טמא‪ ,‬נפסל גופו לתרומה‪,‬‬ ‫ונעשים שלישי לטומאה‪.‬‬
‫ומעתה אם יגע בתרומה‪ ,‬הוא פוסל אותה‪.‬‬ ‫אבל רביעי לטומאה אין בה‪ ,‬ולכן אוכלים טהורים של‬
‫שנעשה גופו שני לטומאה‪ ,‬וכשנוגע בתרומה עושה‬ ‫תרומה‪ ,‬שנגעו בשלישי לטומאה‪ ,‬טהורים הם‬
‫אותה שלישי לטומאה‪ ,‬שהיא עצמה פסולה‪ ,‬אבל אינה‬ ‫כבתחילה‪ ,‬ואינם נעשים רביעי לטומאה‪.‬‬
‫חוזרת ומטמאה תרומה אחרת‪.‬‬ ‫ובקדשים – יש גם רביעי לטומאה‪ .‬ולכן אוכלים‬
‫ולהלן יתבאר בעזה"י‪ ,‬שזה כדעת רבי יהושע‪ .‬אבל‬ ‫טהורים של קדשים‪ ,‬שנגעו בשלישי לטומאה‪ ,‬נפסלים‬
‫‪40‬‬
 ‫מסכת שבת דף יד‬

‫משמירתן‪ ,‬אבל כשהסיח דעתו‪ ,‬שוב דינן כסתם ידים‪,‬‬ ‫שאין הטהרה על ידי הטבילה‪ ,‬אלא על ידי נתינת‬ ‫הוא הנקרא פסול גוויה בכל מקום‪ .‬ואם כן‬
‫וטעונות נטילה להיטהר‪.‬‬ ‫המים היפים‪ ,‬וחששו חכמים‪ ,‬שיבואו בני אדם‬ ‫האכילה שעל ידה נפסל האדם לטמא תרומה‬
‫ולדברי אילפא‪ ,‬כשגזרו עליהן‪ ,‬החשיבו אותן‬ ‫לבטל את הטבילה‪ ,‬ויסתפקו בנתינת המים‬ ‫במגעו‪ ,‬היא כשיאכל מאכלים טמאים כשיעור‬
‫כטמאות גמורות‪ ,‬שתרומה הנוגעת בהן פסולה‬ ‫היפים‪ ,‬לפיכך גזרו עליהם חכמים‪.‬‬ ‫חצי פרס [=י"א שתי ביצים וי"א ביצה ומחצה]‪.‬‬
‫לגמרי‪ ,‬וטעונה שריפה‪ ,‬כתרומה הנפסלת‬ ‫והשתיה שעל ידה נפסל גופו‪ ,‬היא כשישתה רביעית‬
‫כן ביאר רבא את דברי רב ביבי אמר רב אסי‪ ,‬שרק‬
‫מהתורה‪[ .‬ואינה כתרומה שהיא ספק טמאה‪,‬‬ ‫משקים טמאים‪ ,‬כפי שנתבאר לעניין פסול גוויה‬
‫משום שהיו אומרים שהמים השאובים לבדם‬
‫שאין אוכלים אותה‪ ,‬אבל גם לא שורפים]‪.‬‬ ‫מטהרים‪ ,‬הוצרכו לגזור עליהם‪ .‬אבל אם היו אומרים‬ ‫במקומות אחרים‪.‬‬
‫שהטהרה באה על ידי הטבילה במים הסרוחים יחד עם‬ ‫‪ -‬ולפירוש רבינו תם‪ ,‬פסול גוייה הנזכר בכל מקום‪,‬‬
‫והסיבה לגזרה זו כי הידים עסקניות הן‪.‬‬
‫נתינת המים השאובים‪ ,‬לא היו גוזרים עליהם‪ ,‬כי‬ ‫גזרה קדמונית היא‪ ,‬ובה לא גזרו על האוכל אוכלים‬
‫‪ -‬רש"י מפרש‪ ,‬שמחמת שהן עסקניות‪ ,‬הן נוגעות‬ ‫מאחר שהיו מקפידים לטבול‪ ,‬לא אכפת לנו שאחר כך‬ ‫טמאים‪ ,‬שיטמא תרומה במגעו‪ ,‬אלא רק שיהיה הוא‬
‫בבשרו‪ ,‬ובמקום טנופת‪ ,‬וגנאי לתרומה בכך‪ ,‬ונמאסת‬ ‫נותנים עליהם מים שאובים‪.‬‬ ‫אסור לאכול תרומה‪ .‬והסיבה לאותה גזרה היא‪ ,‬שלא‬
‫לאוכליה‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬כדי שלא יגע בה בידים מסואבות‪,‬‬ ‫יבואו לומר‪ ,‬כשם שמותר שיגעו מאכלים טמאים‬
‫גזרו עליהן טומאה‪.‬‬ ‫בתרומה בתוך המעיים‪ ,‬כך מותר שיגעו בה בחוץ‪.‬‬
‫ה‪ .‬טהור שנפלו על ראשו‬ ‫ובאותה גזרה‪ ,‬שהיא מחמת נגיעת פנים‪ ,‬לא גזרו אלא‬
‫‪ -‬ורבותיו של רש"י מפרשים‪ ,‬שמאחר שהידים‬
‫ורובו שלשה לוגין מים שאובים‬ ‫על אכילת כחצי פרס‪ ,‬שכן אין מאכל מטמא אלא‬
‫עסקניות‪ ,‬יש לחוש שמא נגעו בטומאה‪.‬‬
‫פוסל את התרומה מגזרת י"ח דבר‬ ‫כשהוא בשיעור כביצה‪ ,‬ומאחר שנשאר מעט בין‬
‫וקשיא לי‪ ,‬אם כן‪ ,‬ניחוש שמא נגע באב הטומאה‪ ,‬ונמצא‬ ‫השניים‪ ,‬לא יהיה במעיו כביצה‪ ,‬אלא כשיאכל יותר‬
‫ראשון ויטמאנה‪ .‬ועוד‪ ,‬מאי שנא ידים לחודייהו‪ ,‬בכל גופו‬ ‫אפילו טהור גמור‪ ,‬שנפלו על ראשו ורובו שלשה‬ ‫מכביצה‪[ ,‬וכיון דאפקי מכביצה העמידו על] כחצי פרס‪.‬‬
‫נגזור לפסול תרומה‪ ,‬שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו‪.‬‬ ‫לוגין מים שאובים‪ ,‬גזרו עליו חכמים‪ ,‬שהוא‬
‫ועוד‪ ,‬לא תסגי להו בנטילה‪ ,‬אלא בטבילה‪[ .‬רש"י]‪.‬‬ ‫וראיה לכך שגזירה קדמונית היתה‪ ,‬שכן במסכת יומא‬
‫פוסל את התרומה‪.‬‬
‫רצו לומר‪ ,‬שפסול גויה דאורייתא‪ ,‬ובשמונה עשר דבר‬
‫ומתחילה לא גזרו טומאה על כל ידים שלא נטלו‪,‬‬
‫והסיבה לגזרה זו שגזרו אף על הטהור שנפלו‬ ‫היו כולם בקיאים‪ ,‬ואיך היו טועים לומר שהיא‬
‫אלא רק על ידים שנגעו בספרים‪.‬‬
‫עליו מים‪ ,‬כי אם לא היו גוזרים אותה‪ ,‬לא היתה‬ ‫דאורייתא‪.‬‬
‫והסיבה לאותה גזרה‪ ,‬כי אסור לגעת בספר תורה‬ ‫מתקיימת הגזרה הקודמת על הטמאים שטבלו‬ ‫אבל גזרה זו‪ ,‬שהיא משמונה עשר דבר‪ ,‬היא מחשש‬
‫[ושאר כתבי הקדש] בלא מטפחת‪ ,‬כמאמר רבי‬ ‫ובאו במים שאובים‪.‬‬ ‫שיגעו האוכלים בתרומה בחוץ‪ ,‬ולזה יש לחוש אף‬
‫פרנך אמר רבי יוחנן‪ ,‬האוחז ספר תורה ערום‪,‬‬ ‫כשאוכל כשיעור כביצה בלבד‪ ,‬שהחשש הוא שמא‬
‫ואם תאמר‪ ,‬מאי שנא דבטהור לא גזרו כי אם בנפל‪,‬‬
‫נקבר ערום בלא אותה מצווה‪[ ,‬אם אוחזו ללמוד‬ ‫קודם אכילתו הם יטמאו משקה של תרומה שרוצה‬
‫ולא גזרו נמי בביאה במים כמו בטבול יום‪ .‬ונראה‬
‫בו‪ ,‬אין לו שכר של אותו לימוד‪ ,‬ואם בשביל לגוללו‪,‬‬ ‫לשתות אחריהם‪ ,‬ורק בגזרה זו החמירו שלא רק‬
‫לר"י‪ ,‬דבטהור לא רצו לגזור יותר‪ ,‬אלא דוקא בנפילה‪,‬‬
‫אינו מקבל שכר על הגלילה]‪ .‬וכדי שלא יגעו בספרים‬ ‫לאכול תרומה הוא אסור‪ ,‬אלא אף במגעו הוא פוסל‬
‫כמו שרגילים להפיל עליהם מים שאובים‪ ,‬אחר שטבלו‬
‫גזרו טומאה על הידים הנוגעות בהם‪.‬‬ ‫את התרומה‪.‬‬
‫במים סרוחים‪ ,‬כדאמר בסמוך‪ ,‬והיו נותנים עליהם‬
‫שלושה לוגים מים שאובים‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫ולאחר מכן‪ ,‬חזרו וגזרו טומאה על כל ידים שלא‬
‫נטלו [ונשמרו]‪ ,‬מהטעם המבואר לעיל‪ ,‬שהידים‬ ‫ד‪ .‬טמא שנטהר ובא ראשו ורובו במים שאובים‬
‫עסקניות הן‪.‬‬ ‫ו‪ .‬הספר‬ ‫פוסל את התרומה מגזרת י"ח דבר‬
‫ומכל מקום נפקא מינה מגזרה ראשונה‪ ,‬אם נגע בספר‬ ‫פוסל את התרומה מגזרת י"ח דבר‬
‫טמא שטבל מטומאתו‪ ,‬ולאחר מכן‪ ,‬בו ביום בא‬
‫מיד אחר נטילה‪ ,‬שאין כאן סתם ידים‪ ,‬שהרי נטל ידיו‪,‬‬
‫חכמים גזרו שכל כתבי הקודש אם נוגעים‬ ‫ראשו ורובו במים שאובים‪ ,‬גזרו עליו חכמים‪,‬‬
‫בכל זאת הן טמאות מחמת הנגיעה בספר‪.‬‬
‫בתרומה פוסלים אותה‪.‬‬ ‫שהוא פוסל את התרומה‪.‬‬
‫ואמר רב משרשיא‪ ,‬שהסיבה לגזרה זו‪ ,‬כי‬ ‫ואמנם‪ ,‬בו ביום הוא פוסל את התרומה אף בלא‬
‫ח‪ .‬האוכלים שנטמאו במשקים‬ ‫בתחלה היו מצניעים אוכלים של תרומה אצל‬ ‫הגזרה‪ ,‬כי עד הערב הוא טבול יום מחמת טומאתו‬
‫פוסלים את התרומה מגזרת י"ח דבר‬ ‫ספר תורה‪ ,‬שהיו אומרים‪ ,‬זה קודש וזה קודש‪,‬‬ ‫שטבל ממנה‪ ,‬וטבול יום פוסל את התרומה מהתורה‪.‬‬
‫יהיה זה אצל זה‪ ,‬והעכברים שהיו מצויים אצל‬ ‫אבל נפקא מינה מהגזרה הזו‪ ,‬שאם לא טבל שנית‪,‬‬
‫מדין תורה כך סדר טומאת משקים‪:‬‬ ‫בערב‪ ,‬כשכבר אינו טבול יום מהתורה‪ ,‬עדיין הוא פוסל‬
‫האוכלים‪ ,‬היו מפסידים את הספרים‪ .‬ולפיכך‬
‫א‪ .‬משקה שנגע באב הטומאה כגון בשרץ נעשה‬ ‫את התרומה‪ ,‬עד שיטבול שנית‪.‬‬
‫גזרו חכמים על הספרים‪ ,‬שיפסלו את התרומה‪,‬‬
‫וולד ראשון לטומאה והוא‪ ,‬חוזר ומטמא אוכל‪,‬‬ ‫ושוב לא יתנו עימהם תרומה‪ ,‬ולא יפסדו‪.‬‬ ‫והסיבה לגזרה זו‪ ,‬שבתחלה היו הטמאים‬
‫להיות שני לטומאה‪.‬‬ ‫טובלים במי מערות מכונסים‪[ ,‬שיש בהם ארבעים‬
‫סאה מי גשמים‪ ,‬שהם כשרים לטהר כל טמא‪ ,‬חוץ מזב‬
‫ב‪ .‬משקה שנגע בווולד ראשון לטומאה כגון‬
‫ז‪ .‬סתם ידים‬ ‫לבדו‪ ,‬שנאמר בו "מים חיים"]‪ .‬והיו אותם מים‬
‫באוכל שנטמא בשרץ נעשה וולד שני לטומאה‬
‫פוסלות את התרומה מגזרת י"ח דבר‬ ‫סרוחים‪ ,‬ולפיכך אחר הטבילה היו נותנים‬
‫ואינו חוזר ומטמא חולין‪ ,‬אבל הוא פוסל תרומה‬
‫עליהם מים שאובים יפים‪[ ,‬להעביר סרחון‬
‫וקדשים להיות שלישי לטומאה‪.‬‬ ‫חכמים גזרו שסתם ידים קודם נטילה‪ ,‬אם‬
‫המקוה]‪.‬‬
‫ג‪ .‬משקה של חולין שנגע בוולד שני לטומאה‪ ,‬לא‬ ‫נוגעות בתרומה פוסלות אותה‪.‬‬
‫ומאחר שנקבע הדבר‪ ,‬החלו הטובלים לומר‪,‬‬
‫נטמא כלל‪ .‬אבל משקה של תרומה או קדשים‬ ‫ואחר הנטילה הן טהורות כל זמן שלא הסיח דעתו‬

‫‪41‬‬
 ‫מסכת שבת דף יד‬

‫הנוגעים בו רביעי לטומאה‪.‬‬ ‫כגון משקים שנטמאו משרץ‪ ,‬שהם ראשון‬ ‫שנגע בוולד שני לטומאה נעשה שלישי לטומאה‬
‫לטומאה מהתורה‪ ,‬או משקים שנטמאו בדברים‬ ‫ואינו חוזר ופוסל תרומה שנוגעת בו אבל הוא‬
‫ומאכלים טמאים אלו שאכל‪ ,‬הם מאכלים של‬
‫הפוסלים תרומה‪ ,‬שגזרו עליהם להיות ראשון‬ ‫פוסל קדשים להיות רביעי לטומאה‪.‬‬
‫חולין‪ ,‬ואף שבסתם חולין אין שלישי לטומאה‪.‬‬
‫לטומאה מדרבנן‪ ,‬כל אלו יטמאו את הכלים‪ ,‬שיהיו‬
‫יש אופן שיש שלישי לטומאה אף בחולין‪ ,‬והוא‪,‬‬ ‫וחכמים גזרו על כל משקה שנטמא‪ ,‬אפילו אם‬
‫הכלים שני לטומאה‪ ,‬ויפסלו את התרומה‪.‬‬
‫כשנשמרו בעליו בטהרתו של האוכל‪ ,‬כאילו הוא‬ ‫נטמא בשני לטומאה מדברי חכמים‪ ,‬כגון‬
‫תרומה‪.‬‬ ‫שנטמא בסתם ידים‪ ,‬או בשאר הדברים הנזכרים‬
‫טבול יום פוסל את התרומה‬ ‫בסוגיה‪ ,‬שגזרו עליהם חכמים להיות שני‬
‫ב‪ .‬דעת רבי יהושע‪.‬‬
‫לטומאה לפסול תרומה‪ ,‬המשקה הזה הנטמא‬
‫‪ -‬האוכל מאכל שהוא ראשון לטומאה‪ ,‬הרי הוא‬ ‫כל תשעת הדברים המנוים לעיל‪ ,‬גזרו עליהם‬ ‫מהם‪ ,‬חוזר ונעשה ראשון לטומאה‪ ,‬ומטמא אוכל‬
‫כמי שנגע בראשון לטומאה‪ ,‬שהוא נעשה שני‬ ‫חכמים‪ ,‬שיפסלו את התרומה‪ ,‬והם משמונה‬ ‫שנוגע בו להיות שני לטומאה‪ ,‬כך שהאוכל הזה‪,‬‬
‫לטומאה‪ ,‬שתרומה הנוגעת בו נפסלת להיות‬ ‫עשר דבר שגזרו בעליית חנניה בן חזקיה כשעלו‬ ‫חוזר ופוסל גם הוא את התרומה‪.‬‬
‫שלישי לטומאה‪ .‬וקדשים הנוגעים בו נטמאים‬ ‫לבקרו‪ ,‬וכולם מנויים במשנה במסכת זבים‪.‬‬
‫וזהו שאמרו כל הפוסל את התרומה מטמא משקים‬
‫להיות שלישי לטומאה‪ ,‬העושה אף רביעי‬ ‫ויחד עם הדברים הללו‪ ,‬נזכר עימהם במשנה גם‬ ‫להיות תחילה‪.‬‬
‫לטומאה‪.‬‬ ‫טבול יום‪.‬‬
‫והסיבה לגזירה הזו‪ ,‬כי מצינו משקים שהם‬
‫והטעם לכך‪ ,‬כי אין ראוי שיהא האוכל חמור כמו‬ ‫כלומר מי שהיה טמא‪ ,‬וטבל לטומאתו‪ ,‬וטעון‬ ‫ראשון לטומאה‪ ,‬כגון משקים שנגעו בשרץ‪,‬‬
‫מה שאכל‪ ,‬ודיו שיהא כמי שנגע במה שאכל‪.‬‬ ‫הערב שמש לגמר טהרתו‪ ,‬כל זמן שלא שקעה‬ ‫ומאחר שיש משקה שהוא ראשון לטומאה‪,‬‬
‫‪ -‬והאוכל מאכל שהוא שני לטומאה‪ ,‬נעשה גופו‬ ‫השמש‪ ,‬הוא נקרא טבול יום‪ ,‬ופוסל את התרומה‪.‬‬ ‫החמירו על כל משקה שנטמא‪ ,‬אפילו בשני‬
‫שני לטומאה‪ ,‬שתרומה הנוגעת בו נפסלת להיות‬ ‫ואולם טבול יום שפוסל את התרומה‪ ,‬אינו‬ ‫לטומאה‪ ,‬שידון כראשון לטומאה‪.‬‬
‫שלישי לטומאה‪ .‬וקדשים הנוגעים בו נטמאים‬ ‫מגזרת חכמים‪ ,‬אלא דין תורה‪.‬‬ ‫והטעם לכך שרק על המשקים גזרו שיהיו תמיד ראשון‬
‫להיות שלישי לטומאה‪ ,‬העושה אף רביעי‬ ‫לטומאה‪ ,‬ועל האוכלים לא גזרו שיהיו תמיד ראשון‬
‫לטומאה‪.‬‬ ‫שנאמר " ֶנ ֶפׁש אֲ ׁשֶ ר ִּתגַע בֹו [בשרץ] וְ טָּׁ ְמ ָּׁאה עַ ד‬
‫לטומאה‪ .‬משום שמשקים ראויים יותר לקבל טומאה‪,‬‬
‫הָּׁ עָּׁ ֶרב [ואף אז] וְ לא יא ַכל ִּמן הַ ֳקדָּׁ ִּׁשים [=תרומה] כִּ י‬ ‫שאינם צריכים תיקון הכשר להביאם לידי טומאה‪ ,‬מה‬
‫ואף שנתבאר‪ ,‬שדיו לאדם האוכל‪ ,‬שיהא נידון‬ ‫ִּאם ָּׁרחַ ץ בְ שָּׁ רֹו בַ מָּׁ ִּים [קודם הערב]‪ּ .‬ובָּׁ א הַ שֶ מֶ ׁש‬ ‫שאין כן אוכלים שצריכים תיקום של נתינת משקה‬
‫כאילו נגע במאכל‪ ,‬ואין להחמיר עליו שיהא‬ ‫וְ טָּׁ הֵּ ר וְ ַאחַ ר יא ַכל ִּמן הַ ֳקדָּׁ ִּׁשים [=תרומה] כִּ י ל ְַחמֹו‬ ‫להכשיר אותם לקבל טומאה‪[ .‬רש"י]‪.‬‬
‫כמאכל עצמו‪.‬‬ ‫הּוא" (ויקרא כ"ב ו'‪-‬ז')‪ ,‬הרי שרק בערב הוא מותר‬
‫הטעם לכך שהאוכל שני לטומאה‪ ,‬נעשה גם הוא‬ ‫בתרומה‪ ,‬אבל קודם לכן הוא אסור בה‪ ,‬ואפילו‬
‫עצמו שני לטומאה‪ ,‬כי מצינו כן גם לעניין נגיעה‪,‬‬ ‫בנגיעה הוא פוסלה‪.‬‬ ‫משקים של זב הם אב הטומאה‬
‫שאוכל שני לטומאה עושה אוכל אחר שנוגע בו‪,‬‬ ‫א‪ .‬זיבת הזב היא אב הטומאה‪ ,‬שנאמר‪ַ " ,‬ד ְברּו ֶאל‬
‫שיהא גם הוא שני לטומאה‪.‬‬ ‫בְ נֵּי י ְִּש ָּׁר ֵּאל וַאֲ מַ ְר ֶתם אֲ ל ֵֶּהם ִּאיׁש ִּאיׁש כִּ י י ְִּהיֶה זָּׁב‬
‫האוכל אוכלים טמאים‬ ‫ִּמבְ שָּׁ רֹו זֹובֹו טָ מֵ א הּוא" (ויקרא ט"ו ח')‪.‬‬
‫וזה כשיש משקה טופח על האוכל‪ ,‬שאז המשקה‬
‫שנגע באוכל הטמא‪ ,‬נעשה ראשון לטומאה‪,‬‬ ‫נתבאר‪ ,‬שאדם אינו מקבל טומאה על ידי מגע‬ ‫ב‪ .‬רוק הזב הוא אב הטומא‪ ,‬שנאמר‪" ,‬וְ כִ י יָרק‬
‫שלעולם משקים נעשים ראשון לטומאה‪ ,‬אף‬ ‫באוכלים ומשקים טמאים‪ ,‬אבל כשהוא אוכל‬ ‫הַ ָזב בַ טָ הֹור וְ כִּ בֶ ס בְ גָּׁדָּׁ יו וְ ָּׁרחַ ץ בַ מַ ִּים וְ טָּׁ ֵּמא עַ ד‬
‫כשנטמאו משני לטומאה‪[ ,‬חוץ מאם נגעו בטבול‬ ‫אוכלים ומשקים טמאים‪ ,‬גזרו חכמים טומאה‬ ‫הָּׁ עָּׁ ֶרב" (ויקרא ט"ו ח')‪ ,‬הרי שהרוק מטמא בגדים‪.‬‬
‫יום]‪ .‬והמשקים הללו‪ ,‬חוזרים ועושים את האוכל‬ ‫על גופו‪ .‬וכבר נזכר לעיל‪ ,‬שנחלקו רבי אליעזר‬
‫ורבי יהושע‪ ,‬איזו טומאה גזרו עליו‪ .‬ולהלן‬ ‫ג‪ .‬מי רגלים של זב הם אב הטומאה ודבר זה למד‬
‫השני‪ ,‬שני לטומאה‪.‬‬
‫תתבאר מחלוקתם‪.‬‬ ‫בבנין אב מרוק הזב ‪ ,‬ששניהם שווים‪ ,‬בכך שהם‬
‫ומאחר שמצינו שיש מאכל שנעשה שני לטומאה‬ ‫מתעגלים ויוצאים‪.‬‬
‫מחמת מגע במאכל אחר שהוא שני לטומאה גזרו‬ ‫א‪ .‬דעת רבי אליעזר‪.‬‬
‫שגם אדם האוכל מאכל שני לטומאה יהיה שני‬ ‫זה הכלל‪ ,‬האדם האוכל‪ ,‬נעשה טמא‪ ,‬כמו‬
‫לטומאה‪.‬‬ ‫ט‪ .‬הכלים שנטמאו במשקים‬
‫המאכל שהוא אכל‪ ,‬ולפיכך‪:‬‬
‫פוסלים את התרומה מגזרת י"ח דבר‬
‫אבל לא החמירו על האדם להיות כמשקים שנגעו‬ ‫‪ -‬האוכל מאכל שהוא ראשון לטומאה‪ ,‬נעשה גופו‬
‫במאכל שני לטומאה‪ ,‬שהם נעשים ראשון לטומאה‪ ,‬כי‬ ‫ראשון לטומאה‪ ,‬לעשות אפילו את החולין‬ ‫מדין תורה‪ ,‬כלי יכול לקבל טומאה רק מאב‬
‫רק במשקים החמירו כן‪ ,‬משום שראויים ביותר לקבל‬
‫הנוגעים בו שני לטומאה‪.‬‬ ‫הטומאה‪.‬‬
‫טומאה‪.‬‬
‫‪ -‬והאוכל מאכל שהוא שני לטומאה‪ ,‬נעשה גופו‬ ‫ומדין תורה אין משקה נעשה אב הטומאה‪,‬‬
‫‪ -‬והאוכל מאכל שהוא שלישי לטומאה‪ ,‬לעניין‬ ‫לטמא כלים‪ ,‬אלא משקה של זב בלבד‪.‬‬
‫שני לטומאה‪ ,‬לעשות את התרומה הנוגעת בו‬
‫קדשים נעשה גופו שני לטומאה‪ ,‬שקדשים‬
‫שלישי לטומאה‪.‬‬ ‫ואם כן‪ ,‬מדין תורה‪ ,‬אין כלי מקבל טומאה‬
‫הנוגעים בו‪ ,‬נטמאים להיות שלישי לטומאה‬
‫‪ -‬והאוכל מאכל שהוא שלישי לטומאה‪ ,‬נעשה‬ ‫ממשקה‪ ,‬אלא ממשקה זב בלבד‪.‬‬
‫העושה רביעי‪ .‬ולעניין תרומה נעשה גופו שלישי‬
‫לטומאה‪ ,‬שאינו פוסל תרומה הנוגעת בו‪ ,‬אבל‬ ‫גופו שלישי לטומאה‪ ,‬לעשות את הקדשים‬ ‫וחכמים גזרו‪ ,‬שגם משקים שאינם אב הטומאה‪,‬‬

‫‪42‬‬
 ‫מסכת שבת דף טו‬
‫חכמים‪ ,‬מה שיעור העיסה החייבת בחלה‪.‬‬ ‫ועניין זה‪ ,‬ששלמה תיקן תקנות‪ ,‬וגזר גזרות‪,‬‬
‫מבואר בכתוב‪" ,‬וְ י ֵּתר ֶׁש ָּׁהיָּׁה ק ֶהלֶת ָּׁחכָּׁם עֹוד ל ִַּמד ַדעַ ת‬
‫לדעת שמאי‪ ,‬עיסה ששיעורה קב אחד [=‪ 4‬לוגין]‬
‫ֶאת ָּׁהעָּׁ ם וְ ִאזֵן וְ ִח ֵקר ִּת ֵּקן ְמ ָּׁׁשלִּים ַה ְרבֵּ ה" (קהלת י"ב‬
‫חייבת בחלה‪.‬‬
‫ט') שעשה אזנים לתורה כלומר סייג והרחקה‬
‫ולדעת הלל‪ ,‬עיסה ששיעורה שני קבין [=‪ 8‬לוגין]‬ ‫ככפיפה [=סל] זו שנוטלים אותה באזנים [=ידיות]‬
‫חייבת בחלה‪.‬‬
‫ולדעת חכמים‪ ,‬עיסה ששיעורה קב ומחצה [=‪6‬‬
‫לוגין] חייבת בחלה‪.‬‬
‫מי גזרו שמונה עשר דבר‬
‫ושיעור זה הוא במידה שהיתה נהוגה‬
‫לדברי רב יהודה‪ ,‬כל גזרות של שמונה עשר דבר‪,‬‬
‫בירושלים‪ ,‬שהיא גדולה בשישית מהמידה‬
‫שגזרו בעליית חנניה בן חזקיה‪ ,‬מתחילה‪ ,‬כל‬
‫שהיתה נהוגה במדבר‪.‬‬
‫היום הראשון‪ ,‬נחלקו בהם בית שמאי ובית הלל‪,‬‬
‫ששיעור עיסה החייבת בחלה‪ ,‬הוא עומר אחד‪,‬‬
‫שבית שמאי אמרו לגזור‪ ,‬ובית הלל אמרו לא‬
‫אׁשית ע ֲִּרס ֵּת ֶכם"‪ ,‬כלומר עיסה שהיתה‬
‫שנאמר " ֵּר ִּ‬ ‫לגזור‪[ ,‬ועמדו למניין‪ ,‬ונמצאו בית שמאי‬
‫נהוגה במדבר‪ ,‬ובמדבר היה מאכלם‪" ,‬עמֶ ר‬ ‫מרובים]‪ ,‬ולמחרת חזרו בהם בית הלל‪ ,‬והשוו‬
‫ַלגֻ ְלגלֶת" (שמות ט"ז ט"ז)‪.‬‬ ‫דבריהם לדברי בית שמאי‪.‬‬
‫ונאמר‪" ,‬וְ הָּׁ עמֶ ר ע ֲִּש ִּרית ָּׁה ֵּאי ָּׁפה הּוא" (שמות ט"ז‬ ‫ובאותו מעמד היו רק תלמידי שמאי והלל‪ ,‬אבל‬
‫ל"ו)‪ ,‬הרי שעיסה בשיעור עשירית האיפה חייבת‬ ‫שמאי והלל עצמם כבר לא היו אז‪ ,‬שכן לדברי רב‬
‫בחלה‪ ,‬ואיפה היא שלושה סאין‪ ,‬נמצא שעשירית‬ ‫הונא‪ ,‬הלל ושמאי לא נחלקו אלא בשלושה‬
‫האיפה הוא ‪ 1.8‬קב‪ ,‬שהם ‪ 7.2‬לוג‪.‬‬ ‫דברים‪ ,‬ואם היו באותו מעמד‪ ,‬הרי נחלקו גם‬
‫בשמונה עשר דבר‪.‬‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬שבירושלמי ביארו את טעמי שמאי‬
‫והלל‪.‬‬
‫שמאחר שהאיפה שמונה עשרה קבין‪ ,‬עשירית האיפה‬
‫מלבר [=מבחוץ‪ ,‬כלומר כשתוסיף עליה חלק שהוא‬ ‫דף טו‬
‫יהיה עשירית מהכל‪ ,‬תקבל] שני קבין‪ ,‬ולהלל זהו‬
‫השיעור של עיסת מדבר שממנו צריך להפריש חלה‪.‬‬
‫טבלת השוואת מידות‬
‫ולדעת שמאי‪ ,‬זהו שיעור של שתי אכילות שהיו‬
‫אוכלים‪ ,‬אכילה אחת בבוקר‪ ,‬ואכילה אחת בערב‪ ,‬ואם‬ ‫ביצה‬ ‫לוג‬ ‫קב‬ ‫סאה‬
‫‪432‬‬ ‫‪72‬‬ ‫‪18‬‬ ‫‪3‬‬
‫כן‪ ,‬שיעור אכילה אחת‪ ,‬הוא קב אחד‪ ,‬וממנו צריך‬ ‫‪144‬‬ ‫‪24‬‬ ‫‪6‬‬
‫להפריש חלה‪.‬‬ ‫‪24‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪6‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪432/10‬‬ ‫‪72/10‬‬ ‫‪18/10‬‬
‫וכשבאו לירושלים‪ ,‬הגדילו את המידות בששית‪,‬‬ ‫או‬ ‫או‬ ‫או‬ ‫‪3/10‬‬
‫כך שכל ‪ 6‬מידות ישנות נכנסות ב‪ 5-‬מידות‬ ‫‪43.2‬‬ ‫‪7.2‬‬ ‫‪1.8‬‬
‫גדולות‪ .‬ואם כן‪ 6 ,‬לוגין ישנים נעשים ‪ 5‬לוגין‪ ,‬ו‪-‬‬
‫‪ 1.2‬לוג הנותר נעשה ללוג אחד‪ ,‬סך הכל ששה‬ ‫דברים שנחלקו בהם שמאי והלל‬
‫לוגין שזה קב ומחצה‪.‬‬
‫לדברי רב הונא‪ ,‬בשלושה מקומות בלבד‪ ,‬נחלקו‬
‫וכשבאו לציפורי והגדילו שוב את המידות‬ ‫שמאי והלל‪.‬‬
‫בששית‪ ,‬כך שכל ‪ 6‬מידות ישנות‪ ,‬נכנסות ב‪5-‬‬
‫מידות גדולות‪ ,‬נעשו ששה לוגין ירושלמים‬ ‫א‪ .‬בעניין שיעור העיסה החייבת בחלה‪.‬‬
‫חמישה לוגין ‪ ,‬וזהו שאמרו‪ ,‬חמישה רבעים‬ ‫ב‪ .‬מידת מים הפוסלים את המקווה‪.‬‬
‫[=כלומר חמש לוג שכל לוג הוא רביעית הקב] חייבים‬
‫ג‪ .‬ממתי האשה שרואה דם טמאה למפרע‪.‬‬
‫בחלה‪.‬‬
‫ולהלן יתבארו מחלוקות אלה‪.‬‬
‫שיעור עיסה החייבת בחלה‬
‫אׁשית ע ֲִּרס ֵּת ֶכם חַ לָּׁה ָּׁת ִּרימּו ְתרּומָּׁ ה‬
‫נאמר‪ֵּ " ,‬ר ִּ‬
‫כִּ ְתרּומַ ת ג ֶרן כֵּ ן ָּׁת ִּרימּו א ָּׁתּה" (במדבר ט"ו כ')‪,‬‬
‫ללמד‪ ,‬שיש להפריש מהעיסה חלה לכהן‪ ,‬ונחלקו‬
‫‪43‬‬
‫הוא עצמו אסור לאכול תרומה‪.‬‬
‫והסיבה לחילוק הזה‪ ,‬משום שמאכל זה שאכל‪,‬‬
‫שהוא שלישי לטומאה‪ ,‬הוא חולין שנעשו על‬
‫טהרת תרומה‪[ ,‬כמבואר לעיל]‪ ,‬ומאחר שלא‬
‫נשמר מטומאת המאכלים הללו אלא כשמירת‬
‫ואין נוגעים בה‪.‬‬
‫תרומה‪ ,‬אין השמירה הזו מועילה לעניין‬
‫קדשים‪.‬‬
‫ולפיכך‪ ,‬אף שלעניין תרומה‪ ,‬המאכלים נחשבים‬
‫כשלישי לטומאה‪ ,‬לעניין קדשים‪ ,‬יש להחמיר‬
‫עליהם‪ ,‬להחשיבם כראשון לטומאה‪ ,‬ולדעת רבי‬
‫יהושע‪ ,‬האוכל מאכל שהוא ראשון לטומאה‪,‬‬
‫נעשה גופו שני לטומאה‪.‬‬
‫מי גזר טומאה על הידים‬
‫לעיל [באות ז'] נתבאר‪ ,‬שסתם ידים‪ ,‬גזרו עליהם‬
‫חכמים‪ ,‬שיפסלו את התרומה‪ .‬וגזרה זו היא‬
‫משמונה עשר דבר‪ ,‬שגזרו‪ ,‬במעמד בית שמאי‬
‫ובית הלל‪ ,‬כשעלו לבקר את חנניה בן חזקיה‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬גזרה זו היתה הגזרה האחרונה‪ ,‬אולם קדמו‬
‫לה שתי גזרות אחרות לטמא סתם ידים‪ ,‬שכן‬
‫שלוש פעמים גזרו טומאה על סתם ידים‪.‬‬
‫א‪ .‬בתחילה‪ ,‬בתחילת ימי בית ראשון‪ ,‬גזר שלמה‬
‫המלך טומאה על סתם ידים לעניין קדשים‪,‬‬
‫שאם הידים נוגעות בקדשים‪ ,‬הן פוסלות אותם‪.‬‬
‫ודווקא קדשים הן פוסלות‪ ,‬אבל את התרומה‬
‫איפה‬ ‫אינן פוסלות‪ .‬ודווקא בירושלים‪ ,‬אבל במקדש לא‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬ ‫גזרו על הידים כלל שאין שבות במקדש‪.‬‬
‫ב‪ .‬לאחר זמן ‪ ,‬כמאה שנה קודם חורבן בית שני‪,‬‬
‫‪1/10‬‬
‫מידת‬ ‫גזרו הלל ושמאי טומאה על סתם ידים אף לעניין‬
‫עומר‬
‫תרומה‪ ,‬שאם נוגעות בה‪ ,‬הן פוסלות אותה‪ .‬אולם‬
‫גזרה זו לא נתקבלה‪.‬‬
‫ג‪ .‬ולאחר זמן‪ ,‬חזרו תלמידי שמאי והלל וגזרו‬
‫בעליית חנניה בן חזקיה את הגזרה הזו‪ ,‬שסתם‬
‫ידים פוסלות תרומה‪ ,‬ואז נתקבלה הגזרה הזו‪,‬‬
‫עם שאר שמונה עשר דבר שגזרו באותו יום‪.‬‬
‫תקנות שתיקן שלמה‬
‫אמר רב יהודה אמר שמואל‪ ,‬בשעה שתיקן‬
‫שלמה עירובין ונטילת ידים‪ ,‬יצתה בת קול‬
‫ואמרה‪" ,‬בְ ִני ִאם חָ ַכם לִבֶׁ ָך ִי ְׂשמַ ח לִבִ י גַם ָא ִני"‬
‫(משלי כ"ג ט"ו)‪" ,‬חֲ ַכם בְ ִני וְ ׂשַ מַ ח לִבִ י וְ ָא ִשיבָ ה‬
‫ח ְרפִ י דָ בָ ר" (משלי כ"ז י"א)‪.‬‬
‫וכתבו התוס' במסכת עירובין‪ ,‬שלאחר שיצאה בת קול‬
‫זו‪ ,‬תיקן שלמה תקנה נוספת‪ ,‬היא מה שמבואר‬
‫במסכרת יבמות שגזר על שניות לעריות‪.‬‬
 ‫מסכת שבת דף טו‬

‫עליהם ידיו קודם ההקרבה כמו בחול‪.‬‬ ‫נטמאה‪ ,‬או שכבר קודם לכן יצא הדם מרחמה‪,‬‬ ‫ולדעת רבי יוסי‪ ,‬החשבון הוא כדברי חכמים‪,‬‬
‫ונתעכב הדם בתוכה על ידי שעיכבוהו כותלי בית‬ ‫אלא מאחר שביצים של מידה מדברית היו‬
‫ולדעת שמאי‪ ,‬המביא נדרים ונדבות ביום טוב‬
‫הרחם‪ ,‬ואם כן כבר נטמאה קודם לכן‪.‬‬ ‫גדולות משלנו [ב‪ ,]1/20-‬לפיכך השיעור של‬
‫אינו סומך עליהם ידיו קודם ההקרבה‪.‬‬
‫העיסה החייב בחלה גדול מחמישה רבעים קמח‬
‫ויש להסתפק בזה‪ ,‬בכל הזמן שמאז הפעם‬
‫ומחלוקת זו‪ ,‬לא מנה רב הונא עם שלוש‬ ‫ב‪ ,1/20-‬אבל חמישה רבעים קמח בצמצום‪,‬‬
‫האחרונה שבדקה עצמה ונמצאת טהורה‪ ,‬עד זמן‬
‫המחלוקות שנחלקו שמאי והלל‪ ,‬כי הוא מנה רק‬ ‫פטורים מחלה‪.‬‬
‫הראיה‪ ,‬ואפילו אם הפעם האחרונה שבדקה‬
‫את הדברים שהמחלוקת החלה ביניהם‪ .‬אבל‬
‫עצמה ונמצאת טהורה‪ ,‬היתה ימים הרבה קודם‬ ‫כן פירש רש"י את טעמו של רבי יוסי‪ .‬והתוס' פירשו‪,‬‬
‫בסמיכה‪ ,‬כבר נחלקו כל אבות בי"ד והנשיאים‬
‫הראיה הזו‪.‬‬ ‫שהסיבה שלדעת רבי יוסי עיסה שיש בה בדיוק חמישה‬
‫שלפניהם‪ ,‬מימות יוסי בן יועזר‪.‬‬
‫רבעים פטורה‪ ,‬כי לדעתו צריך שאחר הפרשת החלה‪,‬‬
‫ולדעת שמאי‪ ,‬כל הנשים דיין שעתן‪ ,‬כלומר בכל‬ ‫תשאר עיסה של חמישה רבעים קמח‪.‬‬
‫כמו ששנינו במסכת חגיגה (דף ט"ז)‪ ,‬יוסי בן יועזר‬
‫אומר שלא לסמוך‪ ,‬יוסף בן יוחנן אומר לסמוך‪ .‬יהושע‬ ‫הזמן הזה שיש לך להסתפק בו‪ ,‬העמד את האשה‬
‫בן פרחיה אומר שלא לסמוך‪ ,‬ניתאי הארבלי אומר‬ ‫על חזקתה‪ ,‬והרי היא טהורה‪ ,‬וטהרות שנגעה‬
‫לסמוך‪ .‬יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך‪ ,‬שמעון בן‬ ‫בהן נידונות כטהורות‪ ,‬ואין לדון אותה כטמאה‪,‬‬ ‫מידת מים הפוסלים מקווה‬
‫שטח אומר לסמוך‪ .‬שמעיה אומר לסמוך‪ ,‬אבטליון‬ ‫אלא משעה שראתה את הדם‪ ,‬שאז נטמאת‬ ‫מקווה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים‪ ,‬אפילו‬
‫אומר שלא לסמוך‪ .‬הלל ומנחם לא נחלקו‪ ,‬יצא מנחם‬ ‫בוודאי‪.‬‬ ‫אם יתנו בו אחר כך אלף סאה של מים שאובים‪,‬‬
‫נכנס שמאי‪ .‬שמאי אומר שלא לסמוך‪ ,‬הלל אומר‬
‫ולדעת הלל‪ ,‬כל הנשים טמאות מפקידה‬ ‫אינו נפסל‪ .‬אבל קודם שנשלם שיעורו‪ ,‬הוא נפסל‬
‫לסמוך‪.‬הראשונים היו נשיאים‪ ,‬ושניים להם אבות בית‬
‫דין‪.‬‬ ‫לפקידה‪ ,‬כלומר‪ ,‬מאז הבדיקה האחרונה‬ ‫בנתינת מים שאובים‪ .‬ונחלקו חכמים‪ ,‬כמה מים‬
‫שנמצאת בה טהורה ועד עתה‪ ,‬היא נידונית‬ ‫שאובים ינתנו במקווה שלא נשלם‪ ,‬ויפסל‪.‬‬
‫כטמאה למפרע‪ ,‬וטהרות שנגעה בהם כל אותו‬ ‫לדעת הלל‪ ,‬מלא הין [=‪ 12‬לוג] מים שאובים‬
‫מחלוקת שמאי והלל בעניין בוצר לגת‬ ‫זמן נידונות כטמאות‪.‬‬ ‫פוסלים את המקווה‪.‬‬
‫מחלוקת שמאי והלל בעניין בוצר לגת‪ ,‬תתבאר‬ ‫ולדעת חכמים‪ ,‬מעת לעת ממעטת על יד מפקידה‬ ‫ולדעת שמאי‪ ,‬תשעה קבין מים שאובים פוסלים‬
‫בעזה"י בדף י"ז‪.‬‬ ‫לפקידה‪ ,‬ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת‬ ‫את המקווה‪.‬‬
‫והסיבה שגם אותה לא מנה רב הונא עם שלוש‬ ‫לעת‪ ,‬כלומר‪ ,‬כשאשה רואה דם‪ ,‬אנו מטמאים‬
‫אותה כמי שנטמאה כבר קודם לכן‪ ,‬אבל לעולם‬ ‫ולדעת חכמים‪ ,‬שלושה לוגין מים שאובים‬
‫המחלוקות שנחלקו שמאי והלל‪ ,‬כי בדבר זה‬
‫לא נטמא אותה למפרע יותר מעת לעת‪.‬‬ ‫פוסלים את המקווה‪.‬‬
‫שתק הלל בו ביום‪ ,‬ולא עמד במחלוקתו‪.‬‬
‫שאם ראתה היום בשעה אחת‪ ,‬נוכל טמא אותה‬
‫למפרע משעה אחת של אתמול‪ ,‬אבל לא נטמא‬ ‫לעולם לא ימנע אדם עצמו מבית המדרש‬
‫חייב אדם לומר בלשון רבו‬ ‫אותה למפרע יותר מכך‪ ,‬ואפילו אם הפעם‬
‫עניין זה ששלושה לוגין מים שאובים פוסלים‬
‫נתבאר‪ ,‬שלדעת הלל‪ ,‬שיעור המים השאובים‬ ‫האחרונה שבדקה עצמה ונמצאת טהורה‪ ,‬היתה‬
‫את המקווה נודע לחכמים‪ ,‬על ידי שני גרדיים‬
‫שפוסלים את המקווה‪ ,‬הוא שנים עשר לוג‪.‬‬ ‫ימים הרבה קודם הראיה הזו‪.‬‬
‫[=אורגים] משער האשפות‪ ,‬שבאו והעידו כך‬
‫אולם כשאמר הלל דין זה‪ ,‬לא אמר "שנים עשר‬ ‫ואם הפעם האחרונה שבדקה עצמה ונמצאת‬ ‫משמם של שמעיה ואבטליון‪.‬‬
‫לוג"‪ ,‬שהיא המידה הרגילה בלשון המשנה‪ ,‬אלא‬ ‫טהורה היתה פחות מיום שלם קודם הראיה‪,‬‬
‫ובמסכת עדיות ביארו‪ ,‬למה הוזכר שם אומנותם‪ ,‬ושם‬
‫אמר "הין"‪ ,‬שהיא מידה הנזכרת בתורה‪.‬‬ ‫ודאי לא נטמאת אלא אחר אותה בדיקה‪ ,‬ואם כן‬
‫מקומם? לומר לך‪ ,‬שלא ימנע אדם עצמו מבית‬
‫רק מאותה בדיקה ועד הראיה היא נידונית‬ ‫המדרש‪ ,‬שאין לך אומנות פחותה מגרדי‪ ,‬שאין‬
‫והסיבה שאמר בלשון הזה‪ ,‬כי חייב אדם לומר‬
‫כטמאה למפרע‪.‬‬ ‫מעמידין ממנו לא כהן גדול ולא מלך‪ ,‬ואין שער‬
‫דבריו בלשון רבו‪.‬‬
‫בירושלים פחות משער האשפות‪ ,‬והכריעו בעדותם כל‬
‫ונמצא שיש כאן שני דברים שהולכים אחר הקל‬
‫‪ -‬י"מ שבלשון הזה שמע הלל דין זה מרבותיו‬ ‫חכמי ישראל‪.‬‬
‫שבהם לטמא אותה למפרע‪ ,‬והם‪( :‬א) מעת לעת‪.‬‬
‫שמעיה ואבטליון‪.‬‬
‫(ב) בדיקה אחרונה שנמצאת בה טהורה‪.‬‬
‫‪ -‬וי"מ שהכוונה למשה רבינו‪ ,‬שהוא היה מזכיר‬
‫אשה שראתה דם ממתי‬
‫מידת הין‪.‬‬
‫היא מטמאה טהרות למפרע‬
‫סמיכת קרבנות ביום טוב‬
‫אשה שיצא דם מרחמה‪ ,‬טמאה היא [נידה או‬
‫יש קרבנות שהמביא אותם צריך לסמוך ידיו על‬
‫דברים ששלח רבי ישמעאל ברבי יוסי כשחלה‬ ‫זיבה] מיד‪ ,‬ואפילו עוד לא יצא הדם חוץ לגוף‪,‬‬
‫ראש הבהמה הקרבה קודם ההקרבה‪ ,‬שנאמר‬
‫אלא עומד בתוכה חוץ לפתח הרחם‪[ ,‬במקום‬
‫אמר רב כהנא‪ ,‬כשחלה רבי ישמעאל ברבי יוסי‪,‬‬ ‫"וְ סָּׁ מַ ְך יָּׁדֹו עַ ל ראׁש הָּׁ ע ָּׁלה וְ נ ְִּרצָּׁ ה לֹו ְל ַכפֵּר עָּׁ לָּׁיו"‬
‫הנקרא בית החיצון]‪.‬‬
‫שלחו לו‪ ,‬רבי‪ ,‬אמור לנו שנים ושלשה דברים‬ ‫(ויקרא א' ד')‪ .‬ונחלקו חכמים מה הדין כשמביא‬
‫שאמרת משום אביך‪.‬‬ ‫קרבן המחויב סמיכה [נדר או נדבה] ביום טוב‪.‬‬ ‫ואם כן‪ ,‬כשאשה רואה דם‪[ ,‬כגון שיצא הדם חוצה‬
‫לה‪ ,‬או בדקה בבית החיצון ומצאה דם]‪ ,‬יש להסתפק‪,‬‬
‫שלח להם‪ ,‬כך אמר אבא‪:‬‬ ‫לדעת הלל‪ ,‬המביא נדרים ונדבות ביום טוב סומך‬
‫האם רק עתה יצא הדם מרחמה‪ ,‬ורק עתה‬

‫‪44‬‬
 ‫מסכת שבת דף טו‬

‫כשאינו מאהיל על הגוש‪ ,‬כגון על ידי שידה תיבה ומגדל‬ ‫טומאת ארץ העמים‬ ‫א‪ .‬מאה ושמונים שנה עד שלא חרב הבית‬
‫טהור‪.‬‬ ‫פשטה מלכות הרשעה [=רומי] על ישראל [כלומר‬
‫גוי מת‪ ,‬מטמא במגע ובמשא‪ ,‬ולדעת חכמים אף‬
‫ג‪ .‬גזרה שלישית‪[ .‬אגושא לשרוף]‪.‬‬ ‫אז התחילו לכבוש את ישראל]‪.‬‬
‫באוהל‪ .‬ומאחר שחששו בכל מקום שבחוץ לארץ‪,‬‬
‫את הגזרה השלישית גזרו חכמים אחר החורבן‬ ‫שמא נקבר בו מת‪ ,‬ויש בו טומאה‪ ,‬לפיכך גזרו‬ ‫ב‪ .‬שמונים שנה עד שלא חרב הבית‪ ,‬גזרו טומאה‬
‫טומאה על ארץ העמים‪ .‬ושלוש גזרות היו בדבר‪:‬‬ ‫על ארץ העמים‪ ,‬ועל כלי זכוכית‪[ .‬והכוונה לגזרה‬
‫כשגלתה סנהדרין לאושא‪.‬‬
‫שניה שגזרו עליהם כפי שיתבאר בעזה"י להלן]‪.‬‬
‫והגזרה היתה‪ ,‬שדבר הנוגע בעפר ארץ העמים‪,‬‬ ‫א‪ .‬גזרה ראשונה‪[ .‬אגושא לתלות ואאוירא ולא‬
‫כלום]‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ארבעים שנה עד שלא חרב הבית‪ ,‬גלתה לה‬
‫אף על פי שהוא רק ספק טמא‪ ,‬יהיה נידון כדבר‬
‫סנהדרין‪ ,‬וישבה לה בחנויות [=מקום בהר הבית‬
‫שהוא ודאי טמא‪ ,‬ולפיכך כשתגע בו תרומה‪ ,‬הרי‬ ‫את הגזרה הראשונה גזרו יוסי בן יועזר איש‬
‫וחנות שמו]‪ ,‬כדי שלא יוכלו לדון דיני נפשות‪.‬‬
‫זו נשרפת‪.‬‬ ‫צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים‪ ,‬שהיו שנים‬
‫שראו שמתרבים הרוצחים‪ ,‬ואי אפשר לדונם‪,‬‬
‫וזה אחד מששת הספיקות‪ ,‬שגזרו עליהם באושא‬ ‫רבות קודם הלל הזקן‪.‬‬
‫ואמרו מוטב שנגלה ממקומנו‪.‬‬
‫לדונם כטומאה ודאית‪ ,‬ששורפים עליה את‬ ‫והגזרה היתה‪ ,‬שדבר הנוגע בעפר ארץ העמים‪,‬‬
‫במסכת עבודה זרה פירש רש"י‪ ,‬שדין זה שאין דנים דיני‬
‫התרומה‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י להלן‪.‬‬ ‫יהיה נידון כדבר שהוא ספק טמא‪[ ,‬שמא באותו‬ ‫נפשות כשאינם במקומם‪ ,‬למד מהכתוב האמור בדיני נפשות‪,‬‬
‫עפר מעורבת טומאת מת]‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬כשתגע בו‬ ‫ית עַ ל פִּ י הַ דָּׁ בָּׁ ר אֲ ׁשֶ ר יַגִּ ידּו לְָך ִּמן הַ מָּׁ קֹום הַ הּוא אֲ ׁשֶ ר‬
‫"וְ עָּׁ ִּש ָּׁ‬
‫תרומה‪ ,‬לא תאכל‪ ,‬שמא היא טמאה‪ ,‬אבל גם לא‬ ‫יִּ בְ חַ ר ה'"‪ ,‬כלומר‪ ,‬שאין לדון דיני נפשות‪ ,‬אלא כשיהיו‬
‫על ששה ספקות שורפים את התרומה‬ ‫הסנהדרין בלשכת הגזית‪.‬‬
‫תישרף‪ ,‬שמא טהורה היא‪.‬‬
‫והתוס' הקשו על פירוש זה שתי קושיות‪:‬‬
‫באושא התקינו‪ ,‬שששת הדברים הבאים‪ ,‬אף על‬ ‫ורק על הנוגע בעפר עצמו גזרו‪ ,‬אבל הנכנס לארץ‬
‫פי שאינם טמאים אלא מחמת הספק‪ ,‬הם‬ ‫א‪ .‬הכתוב הזה מדבר בעניין זקן ממרא‪ ,‬ובא ללמד‪ ,‬שאין‬
‫העמים בלא לגעת בה‪ ,‬אף על פי שהוא מאהיל‬
‫הזקן נחשב זקן ממרא‪ ,‬אלא כשהמרה על הוראת הסנהדרין‪,‬‬
‫נידונים כטומאה ודאית‪ ,‬ותרומה הנטמאת בהם‬ ‫עליה בלא הפסק‪[ ,‬כגון שנכנס לארץ העמים בתיבה‬ ‫שהורו כשהיו בלשכת הגזית שהיא ה"מקום אשר יבחר ה'"‪,‬‬
‫נשרפת‪.‬‬ ‫פרוצה מתחתיה]‪ ,‬לא גזרו עליו טומאה כלל‪.‬‬ ‫ואיך נלמד מכאן שכל דיני נפשות תלויים בהיות הסנהדרין‬
‫ואומר ר"י‪ ,‬שיש דברים נוספים שהם טמאים מספק‬ ‫בלשכת הגזית‪.‬‬
‫ב‪ .‬גזרה שניה‪[ .‬אף אאוירא לתלות]‪.‬‬
‫ושורפים עליהם תרומה‪ ,‬כגון סככות ופרעות‪ ,‬וכאן מנו‬ ‫ב‪ .‬בכתוב הזה נאמר‪" ,‬הַ מָּׁ קֹום הַ הּוא אֲ ׁשֶ ר יִּ בְ חַ ר ה'"‪ ,‬ואיך‬
‫רק את הדברים שהתקינו באושא‪.‬‬ ‫את הגזרה השניה גזרו חכמים שהיו שמונים‬ ‫נלמד שהכוונה ללשכת הגזית‪ ,‬הלא לעניין אכילת קדשים‬
‫שנה קודם חורבן הבית‪.‬‬ ‫קלים ומעשר שני‪ ,‬גם כן נאמר‪" ,‬במקום אשר יבחר ה'"‪ ,‬ושם‬
‫א‪ .‬בית הפרס‪.‬‬ ‫הכוונה לכל העיר‪.‬‬
‫והגזרה היתה‪ ,‬שגם הנכנס לארץ העמים בלא‬
‫בית הפרס הוא שדה שהיה בה קבר ואבד‪ ,‬ויש‬ ‫ותירצו ששני עניינים אלו נלמדים מסמיכות הכתובים‬
‫לגעת בה‪ ,‬מאחר שהוא מאהיל עליה בלא הפסק‪,‬‬ ‫בפרשת שופטים‪ ,‬שנאמר שם‪ׁ" ,‬שפְ ִּטים וְ ׁש ְט ִּרים ִּת ֶתן לְָך בְ כָּׁל‬
‫להסתפק בכל מקום שבה‪ ,‬שמא כאן היה קבר‪,‬‬
‫[כגון שנכנס לארץ העמים בתיבה פרוצה מתחתיה]‪,‬‬ ‫ְׁשעָּׁ ֶריָך ‪ֵּ ...‬אצֶ ל ִּמזְ בַ ח ה' ﭏ ֶקיָך"‪ ,‬ללמד‪( :‬א) שהמקום האמור‬
‫והעובר כאן נטמא‪.‬‬
‫יהיה נידון כדבר שהוא ספק טמא‪[ ,‬שמא באותו‬ ‫בשופטים [כפי שנאמר בעניין זקן ממרא]‪ ,‬הוא סמוך למקום‬
‫ומחמת הספק הזה‪ ,‬החשיבו את כל השדה‬ ‫"אצֶ ל ִּמזְ בַ ח ה' ﭏ ֶקיָך"‪( .‬ב) שכל הדין הזה‪ ,‬שממנים‬ ‫השכינה‪ֵּ ,‬‬
‫עפר מעורבת טומאת מת]‪ ,‬ולפיכך כשתכנס תרומה‬
‫שופטים בכל מקום‪ׁ" ,‬שפְ ִּטים וְ ׁש ְט ִּרים ִּת ֶתן לְָך בְ כָּׁל ְׁשעָּׁ ֶריָך"‪,‬‬
‫כמקום של טומאה ודאית‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬תרומה‬ ‫לארץ העמים באופן הזה‪ ,‬לא תאכל‪ ,‬שמא היא‬ ‫"אצֶ ל ִּמזְ בַ ח ה'‬ ‫תלוי בכך שיהיו הסנהדרין בלשכת הגזית‪ֵּ ,‬‬
‫שנכנסה לשדה זה נשרפת‪.‬‬ ‫טמאה‪ ,‬אבל גם לא תישרף‪ ,‬שמא טהורה היא‪.‬‬ ‫ﭏ ֶקיָך"‬

‫ור"י פירש‪ ,‬שבית הפרס האמור כאן‪ ,‬הוא שדה‬ ‫וכתבו התוס' שמה ששנינו במסכת אהלת שארץ‬
‫שנחרש בה קבר‪ ,‬שמהתורה היא טהורה לגמרי‪ ,‬כי אין‬ ‫העמים אינה מטמאה באוהל‪( .‬א) יש מפרשים‬
‫לחוש שנשאר בה עצם כשעורה‪ ,‬שכן כל האמור בעניין‪,‬‬ ‫נשיאות הלל ובניו‬
‫שהכוונה לעפר ארץ העמים הנכנס לארץ ישראל‪ ,‬אבל‬
‫הם דברים שמהתורה הם טהורים וכל טומאתם‬ ‫בארץ העמים עצמה‪ ,‬ודאי מטמא אף באויר‪ ,‬כמבואר‬ ‫הלל הזקן נתמנה לנשיאות מאה שנה קודם‬
‫מדברי חכמים‪ .‬אבל שדה שאבד בה קבר‪ ,‬מדין תורה‬ ‫בסוגיתנו‪( .‬ב) ויש מפרשים שאותה משנה היא כדעת‬ ‫חורבן הבית‪ ,‬וזכה להעמיד אחריו דור רביעי של‬
‫יש להסתפק בה היכן טומאתה‪.‬‬ ‫רבי שמעון‪ ,‬ורק לדעתו‪ ,‬מאחר שקברי גוים אינם‬
‫נשיאים באותן מאה שנה שקודם החורבן‪.‬‬
‫מטמאים באוהל‪ ,‬גם ארץ העמים אינה מטמאה‬
‫ב‪ .‬עפר ארץ העמים‪.‬‬
‫באוהל‪ ,‬והגזרה האמורה בסוגיתנו‪ ,‬היא כדעת חכמים‪,‬‬ ‫אחרי הלל היה הנשיא רבן שמעון בנו של הלל‪.‬‬
‫כבר נתבאר‪ ,‬שעפר ארץ העמים‪ ,‬מאחר שיש‬ ‫החולקים עליו‪( .‬ג) ויש מפרשים שאותה משנה נשנית‬
‫ולאחר רבן שמעון היה הנשיא רבן גמליאל הזקן‪.‬‬
‫להסתפק בו‪ ,‬שמא מעורב בו מהמת‪ ,‬גזרו עליו‬ ‫קודם שגזרו על כך‪ ,‬אבל לאחר הגזרה השניה‪ ,‬הכל‬
‫[בגזרה האחרונה]‪ ,‬שיהיה נידון כדבר שהוא ודאי‬ ‫מודים שארץ העמים מטמאה אף באויר‪.‬‬ ‫ולאחר רבן גמליאל הזקן היה הנשיא רבן שמעון‬
‫טמא‪ ,‬ולפיכך תרומה הנוגעת בו נשרפת‪.‬‬ ‫עוד כתבו התוס'‪ ,‬שמה שהסתפקו במסכת נזיר בעניין‬ ‫בן גמליאל שהיה מהרוגי מלכות‪.‬‬
‫ארץ העמים אם משום אויר גזרו עליה או משום גוש‪.‬‬ ‫ולאחר החורבן נמשכה השושלת של הנשיאות‪,‬‬
‫ג‪ .‬בגדי עם הארץ‪.‬‬
‫אין הכוונה האם גזרו על האויר או לא‪ ,‬שהרי מבואר‬
‫על ידי רבן גמליאל בנו של רבן שמעון הנהרג‪ ,‬הוא‬
‫כל בגדי עם הארץ יש להסתפק בהם‪ ,‬שמא‬ ‫בסוגייתנו שגזרו גם על האויר‪ .‬אבל הספק הוא מה‬
‫רבן גמליאל דיבנה ‪ ,‬שציער את רבי יהושע בן‬
‫ישבה עליהם אשתו כשהיתה נידה‪ ,‬ונטמאו‪.‬‬ ‫גזרו על האויר‪ .‬האם גזרו שהאויר עצמו טמא‪ ,‬ולכן‬
‫אסור לכהן להיכנס לארץ העמים בשום עניין‪ ,‬אפילו‬
‫חנניה‪[ ,‬כמבואר במסכת ברכות]‪ ,‬ועשה מחלוקת עם‬
‫ומחמת הספק הזה‪ ,‬החשיבו את הבגדים הללו‬ ‫על ידי שידה תיבה ומגדל‪ .‬או שגזרו על האויר כי הוא‬ ‫רבי אליעזר [כמבואר במסכת בבא מציעא]‪.‬‬
‫כטמאים בוודאי‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬תרומה הנוגעת בהם‬ ‫מאהיל על הגוש‪ ,‬ולכן אפשר להיכנס לארץ העמים‬

‫‪45‬‬
 ‫מסכת שבת דף טז‬

‫תישרף‪ ,‬אלא רק לא תאכל‪ .‬וגזרה שניה גזרו חכמים‬ ‫ולדעת חכמים‪ ,‬בדבר זה לא החשיבו את ששת‬ ‫נשרפת‪.‬‬
‫שהיו שמונים שנה קודם החורבן‪ ,‬והם גזרו על כלי‬ ‫הדברים הנ"ל כטומאה גמורה‪ ,‬וכשיש ספק אם‬
‫ותוס' פירשו‪ ,‬שהסיבה שבגדי עם הארץ טמאים‪ ,‬כי‬
‫זכוכית טומאה גמורה כשל תורה‪ ,‬ותרומה הנטמאת‬ ‫נגעה בהם תרומה ברשות היחיד‪ ,‬אינה נשרפת‪,‬‬ ‫חכמים גזרו על עמי הארץ‪ ,‬שיהיו נחשבים כזבים‬
‫בהם תישרף‪[ ,‬ורק כשנטמאו מגבם‪ ,‬אין התרומה‬
‫אלא היא בספק טומאה‪ ,‬כלומר אינה נאכלת‬ ‫ומטמאים כזבים בכל דבר ואפילו ברוק‪ ,‬חוץ מהיסט‬
‫נשרפת‪ ,‬לעשות היכר לדבר‪ ,‬שאין זו טומאה מהתורה‪,‬‬
‫ואינה נשרפת‪.‬‬ ‫ומדרס שבזה לא גזרו עליהם‪.‬‬
‫כפי שיתבאר בעזה"י בהמשך]‪.‬‬
‫ד‪ .‬כלים הנמצאים‪.‬‬
‫‪ -‬ולפירוש השני של התוס'‪ ,‬שתי הגזרות היו שוות‪,‬‬
‫[ובשתיהן לא גזרו לשרוף תרומה וקדשים על הטומאה‬ ‫כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אֲ בָ ר [=עופרת]‬ ‫כל הכלים הנמצאים יש להסתפק בהם‪ ,‬שמא‬
‫הזו‪ ,‬אלא רק שלא יאכלו]‪ ,‬והסיבה שהוצרכו לגזור‬ ‫טמאים הם‪.‬‬
‫שתי פעמים‪ ,‬כי מתחילה‪ ,‬כשיוסי בן יועזר איש צרידה‬ ‫להלן יתבאר בעזה"י‪ ,‬שלעניין טומאה‪ ,‬כלי‬
‫ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו על הדבר‪ ,‬לא‬ ‫זכוכי ת נידונים ככלי חרס‪ ,‬ואין להם טהרה‬ ‫ומחמת הספק הזה‪ ,‬החשיבו אותם כטמאים‬
‫נתקבלה הגזרה‪ ,‬ורק לבסוף‪ ,‬כשגזרו על כך החכמים‬ ‫במקווה‪.‬‬ ‫בוודאי‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬תרומה הנוגעת בהם נשרפת‪.‬‬
‫שהיו שמונים שנה קודם החורבן‪ ,‬נתקבלה הגזרה‪.‬‬
‫ונחלקו חכמים‪ ,‬מה דינם כשהיה בהם נקב‪,‬‬ ‫ה‪ .‬רוקים הנמצאים‪.‬‬
‫והסיבה שגזרו חכמים‪ ,‬שכלי זכוכית יקבלו‬ ‫המבטלם מתורת כלי‪ ,‬וסתמו את הנקב במתכת‬
‫כל רוק הנמצא יש להסתפק בו‪ ,‬שמא רוקו של זב‬
‫טומאה‪ ,‬משום שכלי זכוכית דומים לכלי חרס‪,‬‬ ‫[כגון עופרת]‪.‬‬
‫הוא וטמא‪.‬‬
‫בכך ששני הכלים הללו תחילת ברייתם מן‬
‫לדעת רבי מאיר‪ ,‬מאחר שנסתם הנקב‪ ,‬הרי זה‬
‫החול‪ ,‬ומאחר שהם דומים‪ ,‬התקינו שיהיו‬ ‫ומחמת הספק הזה‪ ,‬החשיבו את כל הרוקים‬
‫כלי שלם‪ ,‬ומאחר שנעשה הכלי רק על ידי‬
‫שווים לכלי חרס בקבלת טומאה‪.‬‬ ‫הנמצאים כטמאים בוודאי‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬תרומה‬
‫סתימת העופרת‪ ,‬הכלי נידון ככלי מתכת [=הכל‬
‫הנוגעת בהם נשרפת‪.‬‬
‫דף טז‬ ‫הולך אחר המעמיד]‪ ,‬ומקבל טומאה ככלי מתכת‪,‬‬
‫והטבילה מטהרת אותו ככלי מתכת‪.‬‬ ‫ותוס' פירשו‪ ,‬שהסיבה שהרוק טמא‪ ,‬שמא הוא רוק‬
‫ומכל מקום‪ ,‬אף על פי שהסיבה שגזרו על כלי‬ ‫של עם הארץ‪ ,‬שגזרו עליהם להיחשב כזבים‪.‬‬
‫ולדעה זו‪ ,‬שיתכן שכלי זכוכית יטהרו בטבילה‪,‬‬
‫זכוכית שיקבלו טומאה‪ ,‬משום שהם דומים לכלי‬ ‫ו‪ .‬מי רגלים הנמצאים‪.‬‬
‫שנינו במסכת מקוואות‪ ,‬שאם יש עליהם זפת או‬
‫חרס‪[ ,‬ולכן‪ ,‬לכלי זכוכית אין טהרה במקווה‪ ,‬ככלי‬
‫מור‪ ,‬הם חוצצים בטבילה‪ .‬ודווקא זפת ומור‪,‬‬ ‫מי רגלים של זב טמאים‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬כל מי רגלים‬
‫חרס‪ .‬ויתכן שמקבלים טומאה מאויר ככלי חרס]‪ ,‬יש‬
‫שהם נדבקים אף בדבר חלק כזכוכית‪ ,‬ואדם‬ ‫הנמצאים‪ ,‬בין שידוע שהם מי רגלי אדם‪ ,‬ובין‬
‫דבר שבו אינם שווים בדיניהם‪ ,‬והוא בקבלת‬
‫מקפיד עליהם‪ .‬אבל שאר דברים‪ ,‬כגון טיט‪ ,‬אינם‬ ‫שיש להסתפק בהם שהם מי רגלי בהמה‪ ,‬ואפילו‬
‫טומאה מגבם‪ .‬שכלי חרס אינם מקבלים טומאה‬
‫נדבקים בכלי זכוכית‪ ,‬אלא נופלים מאליהם‪,‬‬ ‫נמצאו במקום שמסתבר שהם מי רגלי בהמה‪,‬‬
‫מגבם‪[ ,‬שאם נוגעת טומאה בדופנם מבחוץ לא נטמאו‬
‫ומאחר שאין מקפידים עליהם‪ ,‬אינם חוצצים‪.‬‬ ‫בכל אופן‪ ,‬מאחר שהדבר ספק‪ ,‬החמירו עליהם‬
‫כפי שיתבאר בעזה"י להלן]‪ ,‬ואילו כלי זכוכית‪,‬‬
‫חכמים‪ ,‬לדונם כודאי מי רגלים של אדם שהוא‬
‫מקבלים טומאה מגבם‪[ ,‬שאם נגעה טומאה בדופנם‬ ‫ולדעת חכמים‪ ,‬מאחר שעיקר הכלי הוא‬
‫זב‪ ,‬ולפיכך תרומה הנוגעת בהם נשרפת‪.‬‬
‫מבחוץ נטמאו]‪ ,‬ונאמרו שני טעמים לדבר‪.‬‬ ‫מזכוכית‪ ,‬הרי זה נידון ככלי זכוכית‪ ,‬ואין‬
‫הסתימה ממין אחר מעלה או מורידה‪ ,‬ומאחר‬ ‫רש"י פירש שבזה החמירו אף בספק ספיקא‪ ,‬כלומר‬
‫טעם א‪ .‬מאחר שיש תקנה לשבירתם ככלי‬
‫שבזכוכית יש נקב המבטלו מהיות כלי‪ ,‬הרי זה‬ ‫אף במקום שיש כאן שתי ספיקות‪( ,‬א) שמא אינם של‬
‫מתכות החמירו עליהם בדבר זה להיות ככלי‬
‫טהור ככלי שבור‪ ,‬ואינו מקבל טומאה כלל‪.‬‬ ‫אדם אלא של בהמה‪( ,‬ב) אפילו הם של אדם‪ ,‬שמא‬
‫מתכות‪.‬‬ ‫אינם של זב‪.‬‬
‫כן נראה לכאורה ביאור דברי חכמים‪ .‬וכן הוא גם‬
‫כלומר‪ ,‬אמנם הסיבה שגזרו על כלי זכוכית‬ ‫ור"י פירש להיפך‪ ,‬שבמקום ספק ספיקא אינם‬
‫לגרסת רבינו שמואל‪.‬‬
‫שיקבלו טומאה‪ ,‬כי דומים הם לכלי חרס‪ ,‬בכך‬ ‫טמאים‪ ,‬ורק במקום שהם ודאי מי רגלי אדם‪ ,‬הם‬
‫שברייתם מהחול‪ ,‬אלא מאחר שהם דומים גם‬ ‫ותוס' פירשו‪ ,‬שגם לדעת חכמים הסתימה מועילה‬ ‫מטמאים מחמת הספק שמא טמאים הם‪ ,‬וזהו שאמרו‬
‫להחשיב את הכלי כשלם‪ ,‬אלא שלדעתם‪ ,‬אין הולכים‬ ‫במשנה‪ ,‬שהם כנגד מי רגלים של בהמה‪ ,‬שבכך ניכר‬
‫לכלי מתכות‪ ,‬בכך שכשהם נשברים ניתן‬
‫אחר המעמיד‪ ,‬אלא אחר עיקר הכלי‪ ,‬שהוא מזכוכית‪,‬‬ ‫שהם מי רגלים של אדם ולא של בהמה‪.‬‬
‫להתיכם‪ ,‬ולעשות מהם כלים חדשים‪ ,‬החמירו‬
‫ולפיכך הוא טהור מהתורה‪ ,‬כדין כלי זכוכית‪ ,‬וזה‬
‫עליהם לקבל טומאה גם ככלי מתכות‪ ,‬ולכן‬ ‫והנה בדברים שהם טמאים גמורים מהתורה‪,‬‬
‫כוונתם במה שאמרו שהוא טהור‪ ,‬אבל מדרבנן הוא‬
‫מקבלים הם טומאה מגבם ככלי מתכות‪ ,‬אף‬ ‫מקבל טומאה‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י להלן‪.‬‬ ‫ויש ספק אם נגעה בהן טהרה ונטמאת‪ ,‬הכלל‬
‫שכלי חרס אינם מקבלים טומאה מגבם‪.‬‬ ‫הוא‪ ,‬שברשות היחיד הספק נידון כטמא‪ ,‬וברשות‬
‫ומכל מקום‪ ,‬לא לכל דבר החמירו עליהם לקבל‬ ‫הרבים הספק נידון כטהור‪.‬‬
‫גזרת טומאת כלי זכוכית‬
‫טומאה ככלי מתכות‪ ,‬אלא רק לעניין זה‬ ‫ולדעת רבי יוסי‪ ,‬מאחר שהחשיבו את ששת‬
‫שמקבלים טומאה מגבם‪.‬‬ ‫מדין תורה‪ ,‬כלי זכוכית אינם מקבלים טומאה‪,‬‬ ‫הדברים הנ"ל כטומאה גמורה‪ ,‬הרי הם כטומאה‬
‫וחכמים גזרו‪ ,‬שגם כלי זכוכית יקבלו טומאה‪.‬‬ ‫גמורה לכל דבר‪ ,‬ומעתה לא רק כשנגעה בהם‬
‫אבל לעניין טומאה ישנה‪[ ,‬עניין שיתבאר בעזה"י‬
‫להלן‪ ,‬בתקנות שמעון בן שטח]‪ ,‬מאחר שבכלי‬ ‫‪ -‬לפירוש ראשון של התוס'‪ ,‬שתי גזרות היו בדבר‪.‬‬ ‫תרומה בוודאי‪ ,‬היא נשרפת‪ ,‬אלא אף כשיש ספק‬
‫מתכות עצמם אין הטומאה הזו אלא מדברי‬ ‫גזרה ראשונה גזרו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן‬ ‫אם נגעה בהן תרומה‪ ,‬אם היה הדבר ברשות‬
‫חכמים‪ ,‬לא החמירו על כלי זכוכית שתחזור להם‬ ‫יוחנן איש ירושלים‪ ,‬ובגזרה זו לא גזרו על כלי זכוכית‬ ‫היחיד‪ ,‬התרומה נשרפת‪.‬‬
‫שתהא טומאתם כשל תורה‪ ,‬שתרומה הנטמאת בהם‬
‫טומאה ישנה‪.‬‬
‫‪46‬‬
 ‫מסכת שבת דף טז‬

‫מדיני טומאת כלי מתכות‬ ‫ועניין זה‪ ,‬שתוכו של כלי מטמא‪ ,‬אף בלא נגיעה‪,‬‬ ‫ויש דבר שהקלו בכלי זכוכית‪ ,‬אף על פי שבכלי‬
‫למד מהכתוב‪" ,‬כל אֲ ׁשֶ ר ְבתֹוכֹו ִּי ְטמָּׁ א"‪ ,‬שכל דבר‬ ‫מתכות טומאתו מהתורה‪ ,‬והוא‪ ,‬שכלי זכוכית‬
‫כלי מתכות‪ ,‬אין בהם חילוק בין כלים שיש בהם‬
‫שבתוכו‪ ,‬נטמא‪ ,‬ואפילו הכלי מלא בגרגרים‪,‬‬ ‫אינם מקבלים טומאה אלא כשיש להם בית‬
‫בית קיבול [ככף]‪ ,‬לבין כלים פשוטים שאין להם‬
‫שאין נוגעים בו אלא מה שסמוך לדפנות‪ ,‬בכל‬ ‫קיבול‪ ,‬אבל כלי זכוכית פשוטים שאין להם כלי‬
‫בית קיבול [כסכין]‪ ,‬ושניהם טמאים באופן שווה‪.‬‬
‫זאת‪" ,‬כל אֲ ׁשֶ ר ְבתֹוכֹו יִּ ְטמָּׁ א" אף האמצעים‬ ‫קיבול אינם מקבלים טומאה‪ ,‬שלא ככלי מתכות‪,‬‬
‫ואם נשברו‪ ,‬מאחר שבטלו מהיות כלי‪ ,‬טהרו‪.‬‬ ‫שאינם נוגעים בו‪.‬‬ ‫שאפילו פשוטיהם מקבלים טומאה‪.‬‬
‫ואם חזר ועשה מהשברים כלים חדשים‪ ,‬חוזרים‬
‫ב‪ .‬אחוריהם‪.‬‬ ‫והסיבה שהקלו בדבר זה בכלי זכוכית‪ ,‬כדי‬
‫לטומאתם הישנה‪[ ,‬מתקנת שמעון בן שטח כפי‬
‫שיהא היכר לדבר שטומאתם מדברי חכמים‬
‫שיתבאר בעזה"י להלן]‪.‬‬ ‫אחורי הכלי הוא חלל שיש בכלי מאחוריו‪ ,‬כגון‬
‫ואינה מהתורה‪ ,‬וידעו שאין לשרוף תרומה‬
‫תחתיו בבית מושבו‪ ,‬ואף על פי שבדרך כלל אין‬
‫וקדשים שנטמאו מחמת כלי זכוכית טמאים‪.‬‬
‫משתמשים בחלל הזה‪ ,‬מאחר שיש לו תוך‪,‬‬
‫מדיני טומאת כלי עץ כלי‬
‫[ופעמים הופך הכלי ומשתמש בו]‪ ,‬הרי זה בכלל‬ ‫וכתבו התוס'‪ ,‬שדווקא כשנטמאו מגבם אין שורפים‬
‫עור כלי עצם וכלי זכוכית‬
‫הכתוב הנ"ל‪" ,‬וְ כָּׁל כְ ִּלי חֶ ֶרש אֲ ׁשֶ ר יִּפל מֵּ הֶ ם ֶאל‬ ‫תרומה וקדשים שנטמאו מהם‪ ,‬שבזה אין הכלי טמא‬
‫השק מקבל טומאה רק כשיש לו תוך‪ ,‬כי כל זמן‬ ‫תֹוכֹו כל אֲ ׁשֶ ר בְ תֹוכֹו ִּי ְטמָּׁ א"‪ ,‬ולפיכך דין‬ ‫אלא משום שדומה לכלי מתכות‪ ,‬אבל ממה שמטמא‬
‫שאין לו תוך אינו שק‪.‬‬ ‫מתורת כלי חרס‪ ,‬אם חזר וטימא תרומה וקדשים‪,‬‬
‫אחוריהם כדין אויריהם‪ ,‬מיטמאים ומטמאים‬
‫שורפים אותם‪.‬‬
‫וכלי עץ וכלי עור הוקשו לשק‪ ,‬ללמד‪ ,‬שגם הם‬ ‫ממנו‪.‬‬
‫טעם ב‪ .‬הואיל ונראה תוכו כברו [=כחוצה לו]‬
‫מקבלים טומאה רק כשיש להם בית קיבול‪.‬‬ ‫ואף שדין אחוריהם כדין תוכם ממש‪ ,‬לא נשנו שני‬
‫החמירו עליו שיקבל טומאה מבחוץ כמו‬
‫דינים אלו יחד במסכת כלים‪:‬‬
‫וכלי עצם הוקשו לכלי עץ וכלי עור‪ ,‬ללמד‪ ,‬שגם‬ ‫מבפנים‪.‬‬
‫הם מקבלים טומאה רק כשיש להם בית קיבול‪.‬‬ ‫‪ -‬כי בדין אויריהם יש חידוש‪ ,‬גם במה שמטמאים‪ ,‬וגם‬
‫במה שנטמאים‪[ ,‬שבשני אלו הם שונים משאר כלים‬ ‫לדברי רב אשי‪ ,‬הסיבה שכלי זכוכית מקבלים‬
‫ואם כן כל הכלים הללו‪[ ,‬כלי עץ וכלי עור וכלי‬ ‫שאינם מטמאים ולא ניטמאים מאויר]‪.‬‬ ‫טומאה מגבם‪ ,‬אף על פי שכל טומאתם משום‬
‫עצם]‪ ,‬מקבלים טומאה רק כשיש להם בית‬ ‫שדומים לכלי חרס‪ ,‬וכלי חרס אינם מקבלים‬
‫אבל באחוריהם‪ ,‬אין חידוש אלא במה שנטמאים [אבל‬
‫קיבול ‪ .‬ומבואר במסכת כלים‪ ,‬שגם כלי זכוכית‬ ‫טומאה מגבם‪ ,‬כי כלי זכוכית ניתן לראות דרך‬
‫במה שמטמא אחרים מאחוריו‪ ,‬אין זה חידוש‪ ,‬שהרי‬
‫דינם כן‪.‬‬ ‫דפנותיהם‪ ,‬ועל ידי זה נראה תוכם כחוצה לו‪.‬‬
‫אפילו מגבם גם כן מטמאים אחרים]‪.‬‬
‫וכלים אלו‪ ,‬אם נשברו‪ ,‬מאחר שבטלו מהיות כלי‪,‬‬ ‫‪ -‬א"נ יש חילוק ביניהם‪ ,‬שכן דווקא מאויריהם הם‬ ‫כלומר‪ ,‬מאחר שתוכו נראה דרך דפנותיו‪ ,‬פעמים‬
‫טהרו‪.‬‬ ‫נטמאים מהתורה‪ ,‬אבל מאחוריהם הם נטמאים‬ ‫כשיראה שרץ בתוכו על הדפנות‪ ,‬יהיה סבור שבאמת‬
‫מדברי חכמים בלבד‪.‬‬ ‫אינו בתוכו‪ ,‬אלא חוצה לו‪ ,‬ויבוא לטהר‪ ,‬ובאמת השרץ‬
‫ומעתה אפילו אם חזר ועשה מהשברים כלים‬
‫היה בתוכו‪ ,‬והוא נטמא‪ ,‬וכדי שלא יבואו לטעות זו‪,‬‬
‫חדשים‪ ,‬אינם חוזרים לטומאתם הישנה‪ ,‬ורק‬ ‫‪ -‬א"נ כשנטמאים מאויריהם נטמא כל הכלי‪ ,‬אבל‬
‫גזרו טומאה על הכלי‪ ,‬גם כשנגעה בו טומאה מבחוץ‪.‬‬
‫מכאן ולהבא הם מקבלים טומאה‪ ,‬אם יגעו‬ ‫כשנטמאים מאחוריהם‪ ,‬לא נטמא אלא גבם‪.‬‬
‫בטומאה‪ .‬ומבואר במסכת כלים שגם כלי זכוכית‬ ‫עד כאן שיטת רש"י כפי שביארו התוס'‪ .‬אולם לשיטת‬
‫דינם כן‪.‬‬ ‫ר"י‪ ,‬דין אחוריהם דומה לדין גבם המבואר להלן‪,‬‬ ‫דיני טומאת כלי חרס וכלי נתר‬
‫שאינם מקבלים טומאה דרך אחוריהם‪ ,‬ואפילו נגעה‬
‫כלי חרס וכלי נתר [=מין אדמה לבנה] שווים הם‬
‫הטומאה בתוך אחוריהם‪ .‬אבל אם כבר נטמא הכלי‬
‫תקנות שמעון בן שטח‬ ‫מאוירו‪ ,‬מעתה הכלי מטמא אף דבר שנכנס לאחוריו‪,‬‬ ‫לכל דיני טומאה‪ ,‬ואין דבר אחר השווה להם בכל‬
‫ואפילו לא נגע באחוריו‪ ,‬אלא נמצא בחלל אחוריו‪.‬‬ ‫דיניהם‪ .‬ואלו הם דיני טומאתם‪:‬‬
‫א‪ .‬תקנת כתובה‪.‬‬
‫ג‪ .‬גבם‪.‬‬ ‫א‪ .‬אויריהם‪.‬‬
‫קודם תקנת שמעון בן שטח היה אדם מייחד‬
‫לאשתו ממון לגביית כתובתה‪ ,‬והיה אותו ממון‬ ‫גב הכלי הוא דופן הכלי מבחוץ‪ ,‬במקום שאין לו‬ ‫אויר הכלי‪ ,‬הוא חלל הכלי‪ ,‬שבתוכו משתמשים‪.‬‬
‫מונח לצורך כך‪ .‬ולפיכך כשהיה כועס על אשתו‪,‬‬ ‫תוך‪ .‬ושני הכלים הללו‪ ,‬אם נגעה טומאה‬ ‫ושני הכלים הללו‪ ,‬מיטמאים ומטמאים‬
‫היה מגרשה בנקל‪ ,‬כי לא היה מקפיד על נכסיו‬ ‫בגביהם‪ ,‬לא נטמאו ממנה‪ ,‬כי לא נכנסה הטומאה‬ ‫מאויריהם‪ ,‬כלומר‪ ,‬אם נכנסה טומאה‬
‫שמא תגבה אותם בכתובתה‪ ,‬שהרי גובה מה‬ ‫לתוכם‪ ,‬ונאמר "וְ כָּׁל כְ לִּי חֶ ֶרש אֲ ׁשֶ ר יִּפל מֵּ הֶ ם ֶאל‬ ‫לאויריהם‪ ,‬בין שנגעה בהם בתוכם‪ ,‬ובין שלא‬
‫שייחד לה‪.‬‬ ‫תֹוכֹו כל אֲ ׁשֶ ר ְבתֹוכֹו יִּ ְט ָּׁמא"‪.‬‬ ‫נגעה בהם כלל‪ ,‬נטמאו ממנה‪ .‬וכמו כן‪ ,‬מאחר‬
‫שנטמאו הכלים הללו‪ ,‬אם נכנס אוכל לאויר‬
‫התקין שמעון בן שטח‪ ,‬שיהיו כל נכסיו של אדם‬ ‫אבל אם נטמאו‪ ,‬על ידי שנכנסה טומאה לתוכן‪,‬‬
‫הכלים הללו‪ ,‬בין שנגע בהם מתוכם‪ ,‬ובין שלא נגע‬
‫אחראים לגביית כתובתה‪ ,‬ולא יהיה ממון מיוחד‬ ‫מעתה גם גבם טמא‪ ,‬ואוכל הנוגע בו נטמא‪.‬‬
‫בהם כלל‪ ,‬הרי זה טמא‪.‬‬
‫לכך‪ ,‬ועל ידי זה לא ימהר לגרשה‪ ,‬כי אין לו ממון‬
‫ד‪ .‬שבירתם‪.‬‬
‫מיוחד לשלם לה‪ ,‬ואם יגרשנה יתחייב להוציא על‬ ‫שנאמר‪" ,‬וְ ָּׁכל כְ ִּלי חֶ ֶרש אֲ ׁשֶ ר יִּפל ֵּמהֶ ם [מהשרצים]‬
‫כך ממון‪.‬‬ ‫כלי חרס וכלי נתר שנטמאו‪ ,‬אין להם טהרה‬ ‫ֶאל תֹוכֹו כל אֲ ׁשֶ ר בְ תֹוכֹו יִּ ְטמָּׁ א [שהכלי נטמא‬
‫במקווה‪ ,‬ורק שבירתם מטהרת אותם‪ ,‬שנאמר‪,‬‬ ‫מהשרץ וחוזר ומטמא מה שבתוכו] וְ אתֹו ִּת ְׁשברּו"‬
‫ב‪ .‬תקנת טומאה ישנה‪.‬‬
‫"וְ אתֹו ִּת ְׁשברּו"‪.‬‬ ‫(ויקרא י"א ל"ג)‪.‬‬
‫מדין תורה‪ ,‬כלי מתכות מקבלים טומאה‪ ,‬כמו‬
‫‪47‬‬
 ‫מסכת שבת דף טז‬

‫א‪ .‬הניח בשעת קישור עבים‪.‬‬ ‫וטהרו‪ ,‬וחזרו ועשו מהם כלים‪ ,‬חוזרת להם‬ ‫שנאמר‪ַ " ,‬אְך ֶאת הַ זָּׁהָּׁ ב וְ ֶאת הַ ָּׁכ ֶסף ֶאת ַהּנְחׁשֶ ת‬
‫טומאה שהיתה בהם‪ .‬ולדעה זו‪:‬‬ ‫ֶאת הַ בַ ְר ֶזל ֶאת הַ בְ ִּדיל וְ ֶאת הָּׁ ע ָּׁפ ֶרת‪ .‬כָּׁל ָּׁדבָּׁ ר אֲ ֶׁשר‬
‫מי שהניח כלי תחת הצינור בשעה שהיו השמים‬
‫יָּׁבא בָּׁ ֵּאׁש ַתעֲבִּ ירּו בָּׁ ֵּאׁש וְ ָּׁט ֵּהר ַאְך בְ מֵּ י נִּדָּׁ ה יִּ ְתחַ ָּׁטא‬
‫מלאים עננים‪ ,‬ודאי הניח את הכלי כדי שיכנסו‬ ‫אביי אמר‪ ,‬שהסיבה לגזרה הזו היא‪ ,‬כי חששו‪,‬‬
‫[כלומר יטהר מטומאתו על ידי מי חטאת] וְ כל אֲ ֶׁשר לא‬
‫לתוכו מי גשמים מהצינור‪.‬‬ ‫שמא מתחילה לא שברו את הכלים כראוי‪[ ,‬כגון‬
‫יָּׁבא בָּׁ ֵּאׁש ַתעֲבִּ ירּו בַ ָּׁמיִּם" (במדבר ל"א כ"ב‪-‬כ"ג)‪.‬‬
‫שלא נקבום נקב שרימון יוצא דרכו]‪ ,‬ואם כן לא‬
‫ואם כן‪ ,‬אפילו אם לא המתין בצד הכלי עד שירדו‬
‫נטהרו‪.‬‬ ‫ואם נטמאו הכלים במת‪ ,‬יש להזות עליהם מי‬
‫בו הגשמים‪ ,‬אלא הניחו והלך לדרכו‪ ,‬ולאחר מכן‬
‫חטאת [=מים שנתנו בהם אפר פרה אדומה] ביום‬
‫ירדו הגשמים‪ ,‬ונתמלא הכלי‪ ,‬המים שבתוכו‬ ‫יש מפרשים‪ ,‬שלדעה זו גזרו אף כששבר את הכלי‬
‫השלישי וביום השביעי‪ ,‬ולאחר מכן מטבילים‬
‫נידונים כשאובים‪ ,‬ופוסלים את המקווה‪.‬‬ ‫לגמרי‪ ,‬כי לא חילקו בדבר‪.‬‬
‫אותם‪ ,‬ולערב הם טהורים‪.‬‬
‫ומתוך הסוגיה משמע‪ ,‬שכן הדין גם כשהניח את הכלי‬ ‫ויש מפרשים‪ ,‬שלדעה זו לא גזרו כששבר את הכלי‬
‫לגמרי‪ ,‬כי באופן הזה אין לחוש שלא שברו את הכלי‬ ‫ואם נטמאו בשאר טומאות [כגון שרץ]‪ ,‬מטבילים‬
‫בחצר‪ ,‬שלא תחת הצינור‪ ,‬מאחר שהניחו בשעת קישור‬
‫כשיעור‪.‬‬ ‫אותם אפילו בו ביום‪ ,‬ולערב הם טהורים‪.‬‬
‫עבים‪ ,‬ודאי הניחו כדי שיתמלא מי גשמים‪ ,‬והמים‬
‫שבתוכו נידונים כשאובים‪.‬‬ ‫ורבא אמר‪ ,‬שהסיבה לגזרה הזו היא‪ ,‬שמא יטעה‬ ‫ויש דרך נוספת לטהר כלים שנטמאו‪ ,‬והיא‬
‫ב‪ .‬הניח בשעת פיזור עבים‪.‬‬ ‫הרואה‪ ,‬ויאמר שלא טהרו הכלים בשבירה‪,‬‬ ‫מועילה לטהר אותם מיד‪ ,‬בלא להמתין כלל‪ ,‬לא‬
‫[שהרי רואה אותם עתה שלמים] ויהיה סבור‬ ‫להזאה‪ ,‬ולא לטבילה‪ ,‬ולא לערב‪ ,‬והיא על ידי‬
‫מי שהניח כלי תחת הצינור בשעה שלא היו עננים‬
‫שטהרו בטבילה‪ ,‬וכשיראה שנותנים בהם טהרות‬ ‫שבירת הכלים‪[ ,‬ובכלל זה‪ ,‬שיעשו בהם נקב‪,‬‬
‫בשמים‪ ,‬ודאי לא הניחו כדי שיכנסו לתוכו מי‬
‫בו ביום‪ ,‬בלא להמתין לערב‪ ,‬יטעה לומר‪,‬‬ ‫המועיל לבטלם מתשמישם‪ ,‬כגון נקב כזה‬
‫גשמים מהצינור‪ ,‬שהרי לא עמדו גשמים לרדת‪.‬‬
‫שהטבילה מטהרת את הכלים בלא הערב שמש‪.‬‬ ‫שרימון יוצא דרכו‪ ,‬ששוב אין משתמשים בכזה‬
‫ולפיכך אפילו אם ארע שנתקשרו עננים בשמים‪,‬‬ ‫כלי]‪ ,‬שכל שבטל מהיות כלי‪ ,‬בטלה ממנו טומאת‬
‫י"מ שלדעה זו גזרו על הכלים טומאה ישנה‪ ,‬אף‬
‫וירדו גשמים‪ ,‬ונתמלא הכלי‪ ,‬המים שבתוכו‬ ‫כלים‪.‬‬
‫כששברם לגמרי‪ ,‬כי גם כך יש לחוש שהרואה יטעה‬
‫אינם נידונים כשאובים‪ ,‬ואינם פוסלים את‬ ‫לומר שטהרו בטבילה‪.‬‬ ‫ומדין תורה‪ ,‬כלי שנטמא‪ ,‬ונטהר על ידי שבירה‪,‬‬
‫המקווה‪.‬‬
‫ויש מפרשים‪ ,‬שלדעה זו לא גזרו כששבר את הכלי‬ ‫וחזרו ועשו ממנו כלי כמו שהיה בתחילה‪ ,‬מאחר‬
‫ג‪ .‬הניח בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו‬ ‫לגמרי‪ ,‬כי באופן הזה ניכר שאין זה הכלי הקודם ולא‬ ‫שכבר בטלה ממנו טומאתו‪ ,‬אינה חוזרת אליו‪,‬‬
‫ונתקשרו‪.‬‬ ‫יטעו לומר שטהר בטבילה‪.‬‬ ‫והרי הוא טהור‪.‬‬

‫מי שהניח כלי תחת הצינור בשעה שהיו השמים‬ ‫ומעשה בשלציון המלכה [בימי שמעון בן שטח‬
‫מלאים עננים‪ ,‬ולבסוף לא ירדו גשמים‪ ,‬ונתפזרו‬ ‫צינור המקבל מי גשמים‬ ‫היתה]‪ ,‬שעשתה משתה לבנה‪ ,‬ונטמאו כל כליה‬
‫העננים‪ ,‬ולאחר מכן באו עננים אחרים וירדו‬ ‫[במת]‪ ,‬ומאחר שלא רצתה להמתין להזאת שלישי‬
‫צינור שהיה בו בית קיבול‪ ,‬הרי זה כלי‪ ,‬ואפילו‬
‫גשמים‪.‬‬ ‫ושביעי‪ ,‬שברה את כל הכלים לטהרם‪ ,‬כמו‬
‫אם חברו אותו אחר כך לקרקע‪[ ,‬או לבית המחובר‬
‫שנתבאר‪ ,‬ונתנתם לצורף ועשה מהם כלים‬
‫לדעת בית שמאי‪ ,‬מאחר שמתחילה כשהניח את‬ ‫בקרקע]‪ ,‬עדיין נחשב הוא ככלי‪ ,‬לעניין זה‪ ,‬שאם‬
‫חדשים‪.‬‬
‫הכלי‪ ,‬הניחו בכוונה שירדו לתוכו המים‪ ,‬המים‬ ‫נתנו בו מים‪ ,‬הרי אלו מים שאובים‪ ,‬ופוסלים את‬
‫נחשבים כשאובים‪ ,‬ופוסלים את המקווה‪.‬‬ ‫המקווה‪.‬‬ ‫וכשראה זאת שמעון בן שטח‪ ,‬גזר על הדבר‪,‬‬
‫שכלי מתכות טמאים שנשברו וטהרו‪ ,‬וחזרו ועשו‬
‫ומכל מקום‪ ,‬דווקא כשהניחו תחילה תחת הצינור‪,‬‬ ‫וצינור שמתחילה היה סתום‪ ,‬וקבעו אותו כך‬
‫המים נחשבים כשאובים‪ ,‬אף על פי שנתפזרו העננים‬ ‫מהם כלים חדשים‪ ,‬חוזרים לטומאתם הישנה‪.‬‬
‫בקרקע‪[ ,‬או בבית המחובר בקרקע]‪ ,‬ואחר כך חקקו‬
‫בינתים‪ .‬אבל כשהניחו בחצר שלא תחת הצינור‪ ,‬מודים‬ ‫בו בית קיבול‪ ,‬אינו נחשב ככלי‪ ,‬לעשות את‬ ‫‪ -‬יש אומרים‪ ,‬שלא נגזרה גזרה זו‪ ,‬אלא על‬
‫בית שמאי‪ ,‬שאם נתפזרו העבים‪ ,‬בטלה מחשבתו‬
‫המים הניתנים בו כשאובים‪.‬‬ ‫טומאת מת בלבד‪.‬‬
‫הראשונה‪ ,‬והמים אינם נחשבים כשאובים‪.‬‬
‫ולפיכך כשהיו רוצים להוליך מי גשמים למקווה‪,‬‬ ‫כלומר שאם נטמאו כלי מתכות בטומאת מת‪ ,‬ושברום‪,‬‬
‫ולדעת בית הלל‪ ,‬אף כשהניח את הכלי תחת הצינור‬
‫היו קובעים צינור סתום בקרקע‪[ ,‬או בבית‬ ‫וחזרו ועשו מהם כלים‪ ,‬חוזרת להם טומאת מת‬
‫בשעת קישור עבים‪ ,‬בשעה שנתפזרו העננים‪ ,‬הסיח‬ ‫שהיתה בהם‪ ,‬אבל אם נטמאו כלים אלו בשאר‬
‫המחובר בקרקע]‪ ,‬ואחר כך חוקקים בו‪ ,‬והמים היו‬
‫דעתו מהכלי‪ ,‬ושוב לא היתה דעתו שירדו לתוכו‬ ‫טומאות‪ ,‬ושברום‪ ,‬וחזרו ועשו מהם כלים‪ ,‬הכלים‬
‫באים בו למקווה‪ ,‬והיא כשרה‪.‬‬
‫מים‪ .‬ולכן אף על פי שלאחר מכן חזרו עננים‪,‬‬ ‫טהורים‪.‬‬
‫וירדו גשמים‪ ,‬ונתמלא הכלי‪ ,‬אין המים נחשבים‬
‫והסיבה לאותה גזרה‪ ,‬מאחר שאין אדם רוצה‬
‫כשאובים‪ ,‬ואינם פוסלים את המקווה‪.‬‬ ‫מי גשמים שירדו לתוך כלי‬
‫להמתין שבעה ימים עד שיטהרו כליו‪ ,‬כל אדם‬
‫‪ -‬לדברי רבי מאיר‪ ,‬דבר זה שנחלקו בו‪ ,‬הוא‬ ‫מי גשמים שירדו לתוך כלי‪ ,‬אינם נחשבים‬ ‫שנטמאו כליו במת‪ ,‬יטהרם בדרך זו של שבירה‪,‬‬
‫מאותם שמונה עשר דבר שנחלקו בהם בית‬ ‫כשאובים‪ ,‬לפסול מקווה‪ ,‬אלא אם כן ירדו לתוכו‬ ‫ומאחר שלא יהיה מי שיטהר כליו במי חטאת‪,‬‬
‫שמאי ובית הלל‪ ,‬שנמנו בהם ורבו בית שמאי על‬ ‫לרצון הבעלים‪ ,‬כלומר‪ ,‬שהניח את הכלי בכוונה‬ ‫ישכחו שניתן לעשות זאת‪ ,‬ותשתכח תורת מי‬
‫בית הלל‪ ,‬וחזרו בהם בית הלל‪.‬‬ ‫שירדו לתוכו מי גשמים‪.‬‬ ‫חטאת‪.‬‬

‫‪ -‬ולדברי רבי יוסי‪ ,‬אין דבר זה מאותם שמונה‬ ‫ולהלן יתבאר מה הדין כשהניח כלי תחת הצינור‬ ‫‪ -‬ויש אומרים שנגזרה גזרה זו על כל הטומאות‪,‬‬
‫עשרה דבר‪ ,‬ובזה מחלוקת במקומה עומדת‪ ,‬ולא‬ ‫המוליך מי גשמים‪.‬‬ ‫ובכל אופן‪ ,‬אם נטמאו כלי מתכות‪ ,‬ושברום‬
‫‪48‬‬
 ‫מסכת שבת דף יז‬

‫מאחר שמדין תורה דבר כזה אינו מטמא כלל מה‬ ‫למיעוט‪ ,‬אין סיבה לגזור על בנותיהם טומאת נידות‬ ‫חזרו בהם בית הלל‪.‬‬
‫שתחתיו בצדו האחר‪ ,‬אין סיבה לגזור עליו‬ ‫מחמת המיעוט שרואות דם‪.‬‬
‫טומאה חמורה כל כך‪.‬‬ ‫ולדעות אלו‪ ,‬הסיבה שגזרו טומאה על בנות כותים‪,‬‬
‫כל דבר שיש לו בית קיבול‬
‫היא כדי שלא יתחתנו עימהן‪.‬‬
‫והדבר שגזרו עליו הוא‪ ,‬שאם דבר צר מאהיל על‬ ‫נחשב כלי לעניין שאיבה‬
‫המת ועל אדם אחר וגם נוגע בו‪ ,‬כגון שהיה איכר‬
‫נתבאר‪ ,‬שמים שאובים פוסלים את המקווה‪,‬‬
‫הולך ומרדע [=מלמד הבקר]‪ ,‬שהיקפו טפח על‬
‫כל המטלטלים מביאים‬ ‫ולעניין זה כל שנכנסו המים בדבר מטלטל שיש‬
‫כתיפו‪ ,‬והאהיל המרדע על המת‪ ,‬מאחר שמדין‬
‫את הטומאה בעובי המרדע‬ ‫לו בית קיבול‪ ,‬הרי אלו מים שאובים‪.‬‬
‫תורה המרדע טמא מת‪ ,‬והאדם שנגע בו נטמא‬
‫להיות ראשון לטומאה‪ ,‬הטעון טבילה‪ .‬בזה גזרו‬ ‫המת הוא אבי אבות הטומאה‪ .‬והנוגע במת נקרא‬ ‫ואפילו אם אותו דבר מטלטל אינו נחשב כלי‬
‫על האדם שיהיה נידון כטמא מת הטעון הזאת‬ ‫טמא מת‪ ,‬והוא נעשה אב הטומאה‪ ,‬ומטמא אדם‬ ‫לעניין טומאה‪ ,‬כגון כלי אבנים‪ ,‬כלי גללים‬
‫שלישי ושביעי‪.‬‬ ‫וכלים‪[ ,‬וכל שכן אוכלים ומשקים]‪ .‬וכשטמא מת בא‬ ‫[=שייש]‪ ,‬וכלי אדמה [שלא על ידי גיבול ככלי חרס]‪,‬‬
‫להיטהר‪ ,‬הרי זה טעון הזאת מי חטאת ביום‬ ‫שאינם מקבלים טומאה‪.‬‬
‫והסיבה לכך‪ ,‬כי אם היה נטהר בטבילה בו ביום‪,‬‬
‫השלישי וביום השביעי‪ ,‬ולאחר מכן טובל‪ ,‬וטהור‬
‫היו הרואים עלולים לטעות ולומר‪ ,‬שטומאתו של‬ ‫ואפילו הוא כלי קטן מאוד‪ ,‬שאין לו חשיבות‪.‬‬
‫לערב‪.‬‬
‫האדם אינה מחמת נגיעתו במרדע‪ ,‬אלא מחמת‬ ‫ואפילו כלי קטן מכדי לקבל טומאה‪ ,‬שהוא פחות מכדי‬
‫שהמרדע מאהיל עליו‪ .‬וכשיראו שהוא טובל בו‬ ‫ומי שנטמא מטמא מת‪ ,‬נעשה ראשון לטומאה‪,‬‬ ‫סיכת קטן‪ .‬והוא הדין לכלי גדול מכדי לקבל טומאה‪,‬‬
‫ביום‪ ,‬וטהור‪ ,‬יטעו לומר‪ ,‬שהנטמא באוהל‪ ,‬אינו‬ ‫ואינו צריך הזאת מי חטאת‪ ,‬אלא טובל בו ביום‪,‬‬ ‫כגון יתר על ארבעים סאה‪.‬‬

‫צריך הזאת שלישי ושביעי‪ .‬ולכן החמירו על זה‬ ‫וטהור לערב‪.‬‬

‫שגם נגע בדבר הצר המאהיל עליו ועל המת‪,‬‬ ‫ומדין תורה‪ ,‬כל דבר המאהיל על המת‪ ,‬אף על פי‬ ‫אף בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו‬
‫שיהיה טמא שבעה‪ ,‬וטעון הזאת שלישי ושביעי‪.‬‬ ‫שאינו נוגע בו‪ ,‬נטמא ממנו‪ ,‬ונעשה בכך אב‬ ‫לדברי רב נחמן בר יצחק‪ ,‬אחת מהגזרות של‬
‫ורבי טרפון חולק על הדברים הללו‪ ,‬ואומר‪,‬‬ ‫הטומאה‪ ,‬ולעניין זה אין חילוק בין דבר רחב‬ ‫שמונה עשר דבר‪ ,‬שבנות כותים יהיו טמאות‬
‫שמעולם לא גזרו חכמים גזרה זו‪ ,‬וזה שהעיד על‬ ‫לדבר צר‪ ,‬אלא כל שהוא מאהיל על המת‪ ,‬נטמא‬ ‫טומאת נידה משעת לידתן‪.‬‬
‫כך שגזרו זאת טעה‪ .‬שהוא היה לפני חכמים‬ ‫ממנו‪.‬‬
‫רש"י פירש‪ ,‬שהסיבה שגזרו גזרה זו‪ ,‬כי חששו‬
‫בשעה שבא מעשה כזה לפניהם‪ ,‬שהאיכר היה‬
‫שמא ראו בנותיהם דם מיד אחר שנולדו‪ ,‬וקטנה‬
‫הולך ומרדע על כתיפו‪ ,‬והאהיל המרדע על המת‪,‬‬
‫אפילו בת יום אחד‪ ,‬אם ראתה דם‪ ,‬טמאה נידה‪.‬‬
‫ושאל האיכר מה דינו‪ ,‬ואמרו לו חכמים שהוא‬
‫טמא‪ .‬וכוונתם היתה‪ ,‬שהוא טמא כדין תורה‪,‬‬ ‫שנאמר‪" ,‬וְ ִּאשָּׁ ה כִּ י ִּת ְהיֶה זָּׁבָּׁ ה ָּׁדם י ְִּהיֶה זבָּׁ ּה ִּב ְב ָּׁש ָּׁרּה‬
‫כלומר ראשון לטומאה מחמת נגיעתו במרדע‪,‬‬ ‫ִּׁשבְ עַ ת י ִָּּׁמים ִּת ְהיֶה ְבנ ִָּּׁד ָּׁתּה וְ כָּׁל ַהּנגֵּעַ בָּׁ ּה י ְִּטמָּׁ א עַ ד‬
‫ודיו בטבילה והערב שמש‪ .‬והשומע טעה‪ ,‬והיה‬ ‫הָּׁ עָּׁ ֶרב" (ויקרא ט"ו י"ט)‪ .‬ומתוך שלא נאמר " ִּאשָּׁ ה"‪,‬‬
‫ומדין תורה‪ ,‬כשיש דבר רחב טפח המאהיל על‬
‫סבור שהורו לאיכר שהוא טמא שבעה‪ ,‬ולפיכך‬ ‫אלא "וְ ִּאשָּׁ ה"‪ ,‬למדנו‪ ,‬שהכל בכלל‪ ,‬אפילו קטנה‬
‫המת‪ ,‬כל מה שתחת אותו דבר‪ ,‬גם כן נטמא‬
‫טעה לומר שגזרו את הגזרה הנ"ל‪.‬‬ ‫בת יום אחד‪.‬‬
‫מהמת‪ ,‬ונעשה בכך אב הטומאה‪ ,‬שכל הנמצא עם‬
‫ומאחר שהיה רבי טרפון מצער על התורה‬ ‫המת תחת גג אחד שיש בו רוחב טפח‪ ,‬נטמא‬ ‫ומאחר שהכותים אינם מודים לדרשה זו‪ ,‬אינם‬
‫המשתכחת‪ ,‬קילל עצמו‪ ,‬ואמר‪ ,‬אקפח את בניי‪,‬‬ ‫מהמת‪.‬‬ ‫מפרישים תינוקת שראתה דם‪ ,‬ולכן גזרו על‬
‫שזו הלכה מקופחת‪.‬‬ ‫בנותיהם‪ ,‬שיהיו טמאות מקטנות‪.‬‬

‫ותוס' פירשו‪ ,‬שאין זו לשון קללה‪ ,‬אלא לשון שבועה‪,‬‬ ‫וכתבו התוס'‪ ,‬שהטעם הזה‪ ,‬הוא כדעת האומרים‪( :‬א)‬
‫כאומר‪" ,‬בחיי בני‪ ,‬אם אין הדבר אמת‪ ,‬שזו הלכה‬ ‫כותים גירי אמת הם‪ ,‬ויש בהם טומאת נידות‪( .‬ב) בכל‬
‫מקופחת"‪.‬‬ ‫מקום חוששים למיעוט‪ ,‬ולכן חששו למיעוט קטנות‬
‫הרואות סמוך ללידה‪ ,‬וגזרו על כולם טומאה‪.‬‬
‫כן פירש רש"י את הסוגיה‪ ,‬והתוס' הקשו עליו‪ ,‬הלא‬
‫פעמים האדם הנושא את המרדע טמא טומאת שבעה‬ ‫והקשו‪ ,‬לפי דעה זו‪ ,‬מדוע הוצרכו לגזור על כך גזרה‬
‫ולדעת תנא קמא גזרו על כך‪ ,‬שכל המטלטלים‬
‫מהתורה‪ ,‬שכן כל האמור לעיל‪ ,‬שהנטמא במת חוזר‬ ‫מיוחדת מי"ח דבר‪ ,‬והלא לדעה זו בכל מקום חוששים‬
‫גם כשאינם רחבים טפח‪ ,‬אם יש בהיקפם טפח‪,‬‬ ‫למיעוט‪ .‬ותירצו‪ ,‬שבזו הוצרכו לגזור‪ ,‬כי יש חזקה ורוב‬
‫ומטמא אדם רק טומאת ערב‪ ,‬הוא אחר שהנטמא‬
‫[ואם כן רוחבם כשליש טפח]‪ ,‬יהיו נידונים כאוהל‪,‬‬ ‫שלא ראתה‪ ,‬שכן מן הסתם עם יציאתה לעולם לא‬
‫הראשון עזב את המת‪ ,‬אבל בשעה שהוא נוגע במת‪ ,‬אם‬
‫באותה שעה הוא נוגע גם באדם אחר‪ ,‬האחרון גם כן‬ ‫ואם יש תחתיהם מת בצדם האחד‪ ,‬כל שאר‬ ‫ראתה‪ ,‬והעמד אותה על חזקת טהרה‪ ,‬וסמוך רוב‬
‫טמא שבעה‪ ,‬משום טומאה בחיבורים‪.‬‬ ‫הדברים שתחתיהם‪ ,‬גם כן טמאים‪ ,‬ונעשים אב‬ ‫לחזקה‪ ,‬והורע המיעוט‪ ,‬ורק משום גזרת י"ח דבר‬
‫הטומאה‪[ .‬וזו אחת מהגזרות של שמונה עשר‬ ‫טמאו אותן‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬כשהאיכר נושא את המרדע‪ ,‬מאחר שבשעה‬
‫דבר]‪.‬‬ ‫ולדעת האומרים שכותים גרי אריות‪ ,‬ולא נתגיירו‬
‫שהמרדע מאהיל על המת‪ ,‬הוא נוגע באדם הנושאו‪,‬‬
‫הרי זה נחשב כדבר שנוגע במת ובאחרון בבת אחת‪,‬‬ ‫באמת‪ ,‬אם כן גוים הם‪ ,‬ואין בהם טומאת נידות כלל‪,‬‬
‫שהאחרון נטמא שבעה‪.‬‬
‫דף יז‬ ‫ואין לחוש לכך‪.‬‬

‫ופירשו התוס'‪ ,‬שלדעת רבי עקיבא‪ ,‬מאחר שבאופן‬ ‫ולדעת רבי עקיבא‪ ,‬על הדבר הזה לא גזרו כי‬ ‫וגם לדעת האומרים שבכל מקום אין חוששים‬

‫‪49‬‬
 ‫מסכת שבת דף יז‬

‫אמר לו שמאי‪ ,‬אם תקניטני‪ ,‬גוזרני טומאה אף‬ ‫ויש אומרים‪ ,‬שכלי טמא אינו מחשיב את‬ ‫הזה‪ ,‬האדם טמא מהתורה טומאת שבעה‪ ,‬גזרו‬
‫על המסיקה‪.‬‬ ‫המשקים להכשירם שלא לרצון הבעלים‪,‬‬ ‫חכמים‪ ,‬שכל שהוא נושא דבר המאהיל על המת‪,‬‬
‫ולדבריהם‪ ,‬נאמרו הטעמים הבאים‪.‬‬ ‫והיקפו טפח‪ ,‬יטמא טומאת שבעה‪ ,‬גם כשאינו נטמא‬
‫ופירש הר"ר פורת‪ ,‬שלכן לא גזרו על המסיקה‪ ,‬כי‬ ‫מהתורה‪ ,‬כגון שאינו נוגע בדבר שנושא‪ ,‬שהוא על גבי‬
‫גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות לא שייך בזיתים‪,‬‬ ‫ב‪ .‬שמא יבצרנו בקופות מזופפות‪.‬‬ ‫בגדו‪ ,‬או על בגד שעל גבי בגדו‪ ,‬שבזה‪ ,‬מאחר שאינו נוגע‬
‫שמוהל היוצא מהם לא חשיב משקה‪ .‬וכן גזירה משום‬ ‫ממש בדבר המאהיל על המת‪ ,‬אינו נטמא מהתורה‬
‫נושכות‪ ,‬ופעמים שאדם יוצא לכרמו לידע אם הגיעו‬ ‫לדברי זעירי אמר רבי חנינא‪ ,‬הסיבה שחכמים‬
‫טומאת שבעה‪ .‬וכן כשנושא פשוטי כלי עץ שאינם‬
‫ענביו לבצור‪ ,‬לא שייך בהם‪.‬‬ ‫גזרו על משקים היוצאים בשעת הבצירה לגת‬
‫מקבלים טומאה‪ ,‬ולא שייכת בהם טומאה בחבורים‪,‬‬
‫שיהיו מכשירים‪ ,‬כי יש אופן שבו הוא חפץ‬
‫ושתק הלל ולא עמד במחלוקתו‪.‬‬ ‫מכל מקום‪ ,‬מאחר שהדבר דומה לנושא דבר המקבל‬
‫במשקה היוצא‪ ,‬ומעיקר הדין הוא מכשיר‪ ,‬וזה‬ ‫טומאה ונוגע בו‪ ,‬גזרו גם על זה שנושא בלא לגעת‪ ,‬או‬
‫ונעצו חרב בבית המדרש‪ ,‬אמרו‪ ,‬הנכנס [לבית‬ ‫כשהוא בוצר בכלים שאין בהם נקבים [=כלים‬ ‫שנושא דבר שאינו מקבל טומאה‪ ,‬שיטמא טומאת‬
‫המדרש] יכנס‪ ,‬והיוצא אל יצא‪[ ,‬לפי שהיו רוצים‬ ‫מזופפים שחפו אותם בזפת לסתום הנקבים]‪ ,‬שאז‬ ‫שבעה‪.‬‬
‫לעמוד במנין]‪.‬‬ ‫המשקה אינו הולך לאיבוד‪.‬‬
‫ורבי טרפון חולק על הדברים הללו‪ ,‬ואומר‪ ,‬שמעולם‬
‫ואותו היום היה הלל כפוף‪ ,‬ויושב לפני שמאי‬ ‫ומאחר שפעמים המשקה היוצא בבצירה מכשיר‪,‬‬ ‫לא גזרו חכמים גזרה זו‪ ,‬וזה שהעיד על כך שגזרו זאת‪,‬‬
‫כאחד מן התלמידים‪ ,‬והיה קשה לישראל כיום‬ ‫גזרו חכמים שבכל אופן הוא יכשיר‪ ,‬גם כשהוא‬ ‫טעה‪ .‬שהוא היה לפני חכמים בשעה שבא מעשה כזה‬
‫שנעשה בו העגל‪.‬‬ ‫לפניהם‪ ,‬שהאיכר היה הולך ומרדע על כתיפו‪ ,‬והאהיל‬
‫הולך לאיבוד‪ ,‬שאם יאמרו שפעמים אינו מכשיר‪,‬‬
‫המרדע על המת‪ ,‬ושאל האיכר מה דינו‪ ,‬ואמרו לו‬
‫ומכל מקום‪ ,‬גזרה זו שגזרו בימי שמאי והלל לא‬ ‫יטעו לומר שגם כשהוא בוצר בכלים שאינם‬
‫חכמים שהוא טמא טומאת שבעה‪ .‬וכוונתם היתה‪,‬‬
‫נתקבלה‪.‬‬ ‫נקובים אינו מכשיר‪ ,‬ואז כשתגע טומאה בענבים‪,‬‬
‫שהוא טמא כדין תורה‪ ,‬משום שנגע במרדע המאהיל‬
‫יטעו לומר שלא נטמאו‪.‬‬ ‫על המת ונטמא בחיבורי המת‪ .‬והשומע טעה‪ ,‬והיה‬
‫ורק לאחר מכן‪ ,‬כשחזרו תלמידיהם וגזרו על כך‬
‫ג‪ .‬גזרה משום הנושכות‪.‬‬ ‫סבור שהורו לאיכר שהוא טמא שבעה‪ ,‬מדין אוהל‪.‬‬
‫בין שמונה עשר דבר‪ ,‬שגזרו בעליית חנניה בן‬
‫חזקיה‪ ,‬נתקבלה הגזרה‪.‬‬ ‫לדברי רבא‪ ,‬הסיבה שחכמים גזרו על משקים‬
‫היוצאים בשעת הבצירה לגת‪ ,‬שיהיו מכשירים‪,‬‬ ‫הבוצר לגת‬
‫כי יש אופן שבו הם מכשירים גם מעיקר הדין‪,‬‬
‫הבוצר לצימוקים‬ ‫כבר נתבאר‪ ,‬שאוכל אינו מקבל טומאה‪ ,‬אלא אם‬
‫והוא‪ ,‬כשהוא הוציא את המשקה בידיו‪ ,‬כגון‬
‫כן הוכשר תחילה על ידי אחד המשקים‪ ,‬והיה‬
‫נתבאר‪ ,‬שחכמים גזרו‪ ,‬שהבוצר ענבים לדורכם בגת‪,‬‬ ‫כשבא להפריד בין שני אשכולות ענבים‬
‫לעשות מהן משקה‪ ,‬הוכשרו לקבל טומאה במשקה‬ ‫הדבר לרצון הבעלים‪.‬‬
‫הסבוכים זה בזה‪ ,‬שמאחר שעשה בידיו‪ ,‬ואי‬
‫היוצא מהם בשעת הבצירה‪ ,‬אף על פי שהוא הולך‬ ‫וחכמים גזרו‪ ,‬שהבוצר ענבים לדורכם בגת‪,‬‬
‫אפשר בלא סחיטה‪ ,‬כוונתו לכך‪ ,‬והמשקה‬
‫לאיבוד‪.‬‬
‫מכשיר‪.‬‬ ‫לעשות מהן משקה [=יין]‪ ,‬הוכשרו לקבל טומאה‬
‫רש"י פירש (בדף ט"ו) שדווקא כשבוצר ענבים לעשות‬ ‫במשקה היוצא מהם בשעת הבצירה‪ ,‬אף על פי‬
‫וכן כשאדם הולך לכרמו‪ ,‬לידע אם הגיעו ענבים‬
‫מהם יין‪ ,‬הוכשרו הענבים במשקה היוצא מהם‪ ,‬כי‬ ‫שהוא הולך לאיבוד ואינו חפץ בו‪.‬‬
‫רוצה לעשות מהם משרה‪ ,‬אבל הבוצר לצימוקים‪,‬‬ ‫לבצירה או לא‪ ,‬ונוטל אשכול ענבים לסוחטו‪,‬‬
‫ומזלף על גבי ענבים‪ ,‬אף על פי שהולך המשקה‬ ‫ולפיכך‪ ,‬הבוצר ענבים לגת יבצור בכלים טהורים‪ ,‬כי‬
‫משקה היוצא מהם אינו מכשיר‪.‬‬
‫לאיבוד‪ ,‬אם בשעת בצירה עדיין משקה טופח‬ ‫מאחר שהוכשרו הענבים לקבל טומאה‪ ,‬אם יתנום‬
‫ותוס' ישנים פירשו שכשגזרו שהענבים הוכשרו‬ ‫בכלים טמאים‪ ,‬יטמאו מהם‪.‬‬
‫עליהם‪ ,‬הוא מכשירם‪.‬‬
‫במשקה היוצא מהם‪ ,‬הדין שווה בין כשבוצר לעשות‬
‫מהענבים יין ובין כשבוצר לעשות מהם צימוקים‪.‬‬ ‫ונאמרו שלושה טעמים לגזרה בזו‪.‬‬
‫ומאחר שפעמים המשקה היוצא בבצירה מכשיר‪,‬‬
‫גזרו חכמים שבכל אופן הוא יכשיר‪ ,‬שאם יאמרו‬ ‫א‪ .‬שמא יבצרנו בכלים טמאים‪.‬‬
‫שפעמים אינו מכשיר‪ ,‬יטעו לומר שגם כשהוציא‬
‫גידולי תרומה ‪ -‬תרומה‬ ‫יש אומרים‪ ,‬שאף שבדרך כלל אין משקה מכשיר‬
‫את המשקה בידיו אינו מכשיר‪ ,‬ואז כשתגע‬
‫אוכל לקבל טומאה‪ ,‬אלא אם כן בא המשקה‬
‫מדין תורה‪ ,‬הזורע תרומה בדבר שזרעו כלה‪ ,‬כגון‬ ‫טומאה בענבים‪ ,‬יטעו לומר שלא נטמאו‪.‬‬
‫לרצון הבעלים‪ .‬כשהמשקה בכלי טמא‪ ,‬הוא‬
‫חיטה‪ ,‬שהזרע שזורע כלה‪ ,‬וגדלה ממנו שבולת‬
‫ומבואר‪ ,‬שמתחילה גזרו את הגזרה הזו בזמן‬ ‫חשוב ומכשיר אוכל לקבל טומאה אף שלא לרצון‬
‫אחרת‪ ,‬אף על פי שהזרע של תרומה‪ ,‬הגידולים‬
‫הלל ושמאי‪ ,‬ששמאי היה אומר לגזור על‬ ‫הבעלים‪[ ,‬דאתיא טומאת הכלי‪ ,‬ומחשבה ליה‬
‫אינם תרומה‪ ,‬אלא טבל‪ ,‬ומפריש מהם תרומות‬
‫המשקה הזה שהוא מכשיר‪ ,‬והלל היה אומר שלא‬ ‫למשקה להכשיר‪ ,‬הואיל וטומאתו והכשרו כאחת]‪.‬‬
‫ומעשרות‪ ,‬וכל השאר חולין‪.‬‬
‫לגזור שהוא מכשיר‪.‬‬ ‫ואמר זעירי אמר רבי חנינא‪ ,‬שלדעה זו‪ ,‬מאחר‬
‫ואמר טבי [=שם האיש] רישבא [=צייד] אמר‬ ‫שחששו חכמים‪ ,‬שמא יבצור בכלים טמאים‪,‬‬
‫ואמר לו הלל לשמאי‪ ,‬מפני מה בוצרים בטהרה‬
‫שמואל‪ ,‬שחכמים גזרו על גידולי תרומה שיחשבו‬ ‫ויטעה לומר שלא נטמאו הענבים במשקה היוצא‬
‫ואין מוסקין בטהרה‪ ,‬כלומר‪ ,‬מפני מה אתה‬
‫כתרומה‪ ,‬אף בדבר שזרעו כלה‪[ .‬וגם זו אחת‬ ‫מהם‪ ,‬כי לא בא לרצון הבעלים‪ ,‬גזרו על כל‬
‫מצריך לבצור בכלים טהורים‪ ,‬שאתה גוזר על‬
‫מהגזרות של שמונה עשר דבר]‪.‬‬ ‫משקה היוצא מהם בשעת הבצירה הזו‪ ,‬שיחשב‬
‫המשקה היוצא בבצירה שהוא מכשיר‪ ,‬ואין אתה‬
‫ונאמרו שני טעמים לגזירה זו‪.‬‬ ‫מצריך למסוק זיתים בכלים טהורים‪ ,‬ואינך גוזר‬ ‫כמשקה‪ .‬ומעתה‪ ,‬ידע שאם בוצר בכלי טמא‪,‬‬
‫על המשקה היוצא במסיקה שיהא מכשיר‪.‬‬ ‫הענבים נטמאים ממנו‪.‬‬
‫א‪ .‬משום תרומה טהורה ביד ישראל‪.‬‬
‫‪50‬‬
 ‫מסכת שבת דף יז‬

‫נמשכת מעצמה בשבת‪.‬‬ ‫פתם ושמנם ויינם ובנותיהם‬ ‫לדברי רבי חנינא‪ ,‬הסיבה שגזרו חכמים על גידולי‬
‫תרומה שיחשבו כתרומה‪ ,‬כי חששו‪ ,‬שמא ימנעו‬
‫ומתחילה נכתוב בעזה"י דברים שנזכרו במשנה‬ ‫פת נוכרי‪ ,‬שמן של נוכרי‪ ,‬יין של נוכרי ובת נוכרי‪,‬‬
‫ישראל מלתת לכהנים תרומות שהפרישו‬
‫שנחלקו בהם‪[ ,‬שהעושה אותם בשבת חייב‬ ‫מדין תורה אינם אסורים לישראל‪ ,‬אבל חכמים‬
‫מתבואותיהם‪ ,‬וכדי שיוכלו להנות מהתרומה‬
‫חטאת]‪.‬‬ ‫אסרו את כל הדברים הללו‪.‬‬
‫שמעכבים לעצמם‪ ,‬יזרעו אותה‪ ,‬ותתבטל מהיות‬
‫ובדף י"ח יתבארו בעזה"י דברים נוספים‪,‬‬ ‫א‪ .‬תחילה אסרו את בנות הגוים‪.‬‬ ‫תרומה‪ ,‬ויהנו מגידוליה‪.‬‬
‫הנזכרים בברייתא‪ ,‬ושם יתבארו בעזה"י גם‬
‫יש אומרים שאסרו להתייחד עם פנויה גויה‪.‬‬ ‫ורבא הקשה על הדברים הללו‪ ,‬הלא בני אדם‬
‫טעמיהם של בית שמאי ובית הלל‪.‬‬
‫ויש אומרים שגזרו עליהם שיהיו טמאות כנידות‪ .‬אבל‬ ‫שאינם רוצים להפסיד לעצמם את התרומות‪,‬‬
‫א‪ .‬לישה‪.‬‬ ‫הבעילה אסורה מהתורה‪.‬‬ ‫יכולים לעשות בדרך אחרת‪ ,‬והיא‪ ,‬שיפרישו‬
‫בדף י"ח יתבאר בעזה"י‪ ,‬שהנותן מים בדבר אחר‬ ‫והסיבה לכך‪ ,‬כי אם הן היו מותרות לישראל‪ ,‬היו‬ ‫חיטה אחת לתרומה‪ ,‬ובכך יוצאים ידי חובה‬
‫כדי שיתערבו‪ ,‬אם עשה כן בשבת‪ ,‬אף על פי שלא‬ ‫ישראל נכשלים על ידן בעבודה זרה‪.‬‬ ‫מהתורה‪.‬‬
‫גיבל‪ ,‬חייב משום מלאכת לישה‪[ .‬י"א שהכל‬ ‫ומאחר שאין אנו חוששים לזה‪ ,‬שהרי אנו תולים‬
‫ב‪ .‬ושוב אסרו את יין הגוים‪.‬‬
‫מודים לדין זה‪ .‬וי"א שרק רבי מחייב משום לש‬ ‫שהפרישו כשיעור שאמרו חכמים‪[ ,‬אחד‬
‫כשנותן מים בלא גיבול]‪.‬‬ ‫כי אם היה מותר‪ ,‬על ידי יינם היו נכשלים‬ ‫מארבעים‪ ,‬או אחד מחמישים‪ ,‬או אחד מששים]‪,‬‬
‫בבנותיהם‪.‬‬ ‫ודאי גם יתנו לכהן‪ ,‬ולא יזרעו לבטל זאת מהיות‬
‫ומעתה‪ ,‬השורה במים בשבת‪ ,‬דיו‪ ,‬או סמנים‬
‫[לצבע]‪ ,‬או כרשינים [למאכל בהמה]‪ ,‬חייב משום‬ ‫והאיסור שאסרו את יינם הוא אף בהנאה‪.‬‬ ‫תרומה‪.‬‬
‫מלאכת לישה‪.‬‬ ‫ג‪-‬ד‪ .‬ושוב אסרו את פתם ושמנם‪.‬‬ ‫ב‪ .‬משום תרומה טמאה ביד כהן‪.‬‬
‫שהזרעונים מתערבים ונתלים זה בזה במים‪ ,‬על ידי‬
‫כי אם אלו היו מותרים‪ ,‬היו נכשלים ביינם‪.‬‬ ‫לדברי רבא‪ ,‬הסיבה שגזרו חכמים על גידולי‬
‫שמתרככים ונימוחים שם‪ ,‬והמים מתעבים בסיבתם‪ ,‬ונעשים‬
‫כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכם‪[ .‬ע' מ"ב סימן של"ו‬
‫תרומה שיחשבו כתרומה‪ ,‬כי חששו‪ ,‬שמא תהא‬
‫והאיסור שאסרו את פתם ושמנם הוא באכילה בלבד‬
‫ס"ק נ"א]‬ ‫אבל ההנאה מותרת‪.‬‬ ‫ביד כהן תרומה טמאה‪ ,‬שדינה לשריפה‪ ,‬והוא‬
‫לא ירצה להפסידה‪ ,‬ויבוא לזורעה‪ ,‬לבטל ממנה‬
‫ולדעת בית שמאי‪ ,‬גם בערב שבת אין לשרותם‬ ‫והקשה ריב"א‪ ,‬מדוע החמירו ביין לאסור אף בהנאה‬
‫שם תרומה‪.‬‬
‫במים‪ ,‬אלא אם כן תיגמר שרייתם קודם השבת‪,‬‬ ‫יותר מפת ושמן‪ .‬ותירץ‪ ,‬מפני שהיין משמח אלהים‬
‫אבל אם תיגמר שרייתם בשבת עצמה‪ ,‬הדבר‬ ‫ואנשים‪ ,‬והיו רגילים לנסכו אפילו שלא בפני עבודה‬ ‫ומאחר שישהה אותה אצלו עד שעת הזריעה‪,‬‬
‫אסור‪.‬‬ ‫זרה‪ ,‬והואיל והוצרכו לאוסרו משום בנותיהם‪ ,‬נתנו בו‬ ‫עלול לבוא בה לידי תקלה‪ ,‬שיטעה‪ ,‬ויאכלנה‪,‬‬
‫חכמים דין וחומר יין נסך ממש‪ ,‬כיון שפעמים היו‬ ‫ונמצא מתחייב מיתה על אכילת תרומה טמאה‪.‬‬
‫ולדעת בית הלל‪ ,‬כל שסיים לעשות פעולתו קודם‬ ‫מנסכין אותו אפילו שלא בפני עבודה זרה‪.‬‬
‫השבת‪ ,‬כלומר שנתן את הדברים הללו לתוך‬ ‫וכדי שלא יעשה זאת‪ ,‬אמרו‪ ,‬שגם מה שיגדל‪,‬‬
‫איסורים אלה של פת‪ ,‬שמן‪ ,‬יין ובנות ביאר רב‬
‫המים קודם השבת‪ ,‬אף על פי שנגמרת שרייתם‬ ‫יהא כמו מה שנזרע‪ ,‬כלומר תרומה טמאה‪,‬‬
‫אחא בר אדא אמר רבי יצחק‪.‬‬
‫בשבת עצמה‪ ,‬הדבר מותר‪.‬‬ ‫ומאחר שלא ירויח כלום בזריעה‪ ,‬לא יזרע‪ ,‬ולא‬
‫ואמר באלי אמר אבימי סנוותאה‪ ,‬שארבעה‬ ‫ישהה עד שעת הזריעה‪.‬‬
‫ב‪ .‬ליבון‪.‬‬
‫איסורים אלה הם מגזרת שמונה עשרה דבר‪,‬‬ ‫ותוס' פירשו‪ ,‬שמה שיגדל לא יהיה תרומה טמאה‬
‫הפשתן‪ ,‬לאחר שנפצוהו להסיר ממנו פסולת‬ ‫וכולם נחשבים גזרה אחת‪ ,‬כי כולם הם גדר‬ ‫אלא תרומה טהורה‪ .‬ומכל מקום הגזרה תועיל לכך‬
‫שבו‪ ,‬נקרא אונין של פשתן‪.‬‬ ‫לדבר אחד [הוא איסור עבודה זרה]‪.‬‬ ‫שלא ישהו הכהנים תרומות טמאות עד שעת הזרע‪ ,‬כי‬
‫בדף כ"ז מבואר‪ ,‬שלפירוש רש"י‪ ,‬אונין הוא פשתן שעוד לא‬ ‫רק אם היה גדל חולין‪ ,‬היה כדאי להם לעשות כן‪ ,‬אבל‬
‫נטווה‪ .‬ולפירוש התוס'‪ ,‬אונין הוא פשתן טווי‪.‬‬ ‫בשביל תרומה‪ ,‬שאינה שווה הרבה‪ ,‬לא ישהו את‬
‫גזרו על דבר אחר משום דבר אחר‬ ‫תרומותיהם הטמאות עד הזריעה‪.‬‬
‫ונותנים אותו לתנור בקדרה להתלבן‪ ,‬והעושה‬
‫דבר זה בשבת‪ ,‬חייב משום מלאכת מלבן‪.‬‬ ‫גזרה נוספת שהיא מכלל שמונה עשר דבר‪ ,‬שכל‬
‫נוכרי‪ ,‬משעה שראוי לביאה‪[ ,‬כלומר משיהא בן‬
‫ולדעת בית שמאי‪ ,‬גם בערב שבת אין לתת אונין‬ ‫מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי‬
‫תשע שנים ויום אחד]‪ ,‬הרי הוא טמא טומאת זיבה‪,‬‬
‫של פשתן לתוך התנור‪ ,‬אלא אם כן יתחממו‬ ‫מדין תורה‪ ,‬מותר לטלטל חפץ פחות פחות‬
‫ואפילו לא ראה ראיית טומאה‪.‬‬
‫ויתלבנו קודם השבת‪ ,‬אבל אם יגמר הדבר בשבת‬ ‫מארבע אמות ברשות הרבים‪.‬‬
‫עצמה‪ ,‬הרי זה אסור‪.‬‬ ‫וטעם הגזרה הוא‪ ,‬כדי שלא יהא תינוק ישראל‬
‫רגיל אצלו במשכב זכור‪.‬‬ ‫אולם חכמים אמרו‪ ,‬שמי שהחשיך עליו היום‬
‫ולדעת בית הלל‪ ,‬כל שסיים לעשות פעולתו קודם‬ ‫בדרך‪[ ,‬ורוצה להמשיך בדרכו עד הישוב]‪ ,‬לא יטלטל‬
‫השבת‪ ,‬כלומר שהכניס את האונין לתנור קודם‬ ‫כיסו פחות פחות מארבע אמות‪ ,‬אלא יתן אותו‬
‫השבת‪ ,‬אף על פי שנגמר ליבונו בשבת עצמה‪,‬‬ ‫עשיית מלאכה בערב שבת‬ ‫לנוכרי‪ ,‬והוא יטלטלנו עבורו‪[ ,‬עניין זה יתבאר‬
‫הדבר מותר‪.‬‬ ‫כשהיא תימשך מעצמה בשבת‬ ‫בעזה"י בדף קנ"ג]‪.‬‬

‫וגם אין לחוש בזה שמא יחתה בגחלים בשבת‪ ,‬כפי‬ ‫בית שמאי ובית הלל נחלקו‪ ,‬אם רשאי אדם‬ ‫ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא‪ ,‬שגם‬
‫שיתבאר בעזה"י בדף י"ח‪.‬‬ ‫להתחיל בעשיית מלאכה בערב שבת‪ ,‬כשהיא‬ ‫גזרה זו היא משמונה עשר דבר‪.‬‬
‫‪51‬‬
 ‫מסכת שבת דף יח‬

‫חשיכה‪ ,‬והן מתרפאות והולכות כל היום כולו‪.‬‬ ‫שמערב חומר [כמו קמח] עם דבר לח [כמו מים]‪,‬‬ ‫ג‪ .‬צביעה‪.‬‬
‫עד שנעשה הכל עיסה אחת‪.‬‬
‫אבל בשבת אסרו חכמים לעשות זאת‪ ,‬שמא יבוא‬ ‫צביעת הצמר נעשית על ידי נתינתו ליורה [=סיר‬
‫להכין את הדברים הללו בשבת‪ ,‬וכשישחקם‪ ,‬הוא עובר‬ ‫ולדעת רבי‪ ,‬הנותן מים בקמח‪ ,‬חייב משום‬ ‫גדול] של צבע‪ ,‬והעושה דבר זה בשבת‪ ,‬חייב‬
‫על מלאכת טוחן‪.‬‬ ‫לישה‪ ,‬אף על פי שלא גיבל ועירב יחד‪ ,‬כי בנתינת‬ ‫משום מלאכת צובע‪.‬‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬שמה שאמרו בפרק שמונה שרצים‪,‬‬ ‫המים לקמח כבר מדביק הוא גרגרים זה לזה ויש‬
‫ולדעת בית שמאי‪ ,‬גם בערב שבת אין לתת צמר‬
‫שורין קילורין מערב שבת ומניח תחת העין בשבת‪.‬‬ ‫בזה משום לישה‪.‬‬
‫ליורה‪ ,‬אלא אם כן יקלט הצבע בצמר קודם‬
‫מדובר באדם בריא‪ ,‬שאינו מניח בעין לרפואה אלא‬
‫ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה‪ ,‬הנותן מים בקמח‪,‬‬ ‫השבת‪=[ ,‬יקלוט העין]‪ ,‬אבל אם יגמר הדבר בשבת‬
‫תחת העין לתענוג‪ ,‬ואין לחוש לשחיקת סממנים‪ .‬וכאן‬
‫מניח בעין לרפואה‪ ,‬ולא התירו אלא מערב שבת‪.‬‬ ‫אינו חייב משום לישה‪ ,‬עד שיגבל‪ ,‬ויערב‪ ,‬ויעשה‬ ‫עצמה‪ ,‬הרי זה אסור‪.‬‬
‫עיסה‪.‬‬
‫ה‪ .‬אבל אין נותנים חטים לתוך הריחים של מים‪,‬‬ ‫ולדעת בית הלל‪ ,‬כל שסיים לעשות פעולתו קודם‬
‫אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום‪.‬‬ ‫‪ -‬לדברי אביי‪ ,‬לא נחלק רבי יוסי ברבי יהודה על‬ ‫השבת‪ ,‬כלומר שהכניס את הצמר ליורה קודם‬
‫רבי‪ ,‬אלא בדברים שהגיבול מועיל להם לעשותם‬ ‫השבת‪ ,‬אף על פי שנקלט הצבע בשבת עצמה‪,‬‬
‫וכל שכן שאין לתת ברחיים של יד ושל חמור‪ ,‬שהרי‬
‫עיסה‪ ,‬כמו קמח ומים [ועפר ומים]‪ ,‬אבל בדבר‬ ‫הדבר מותר‪.‬‬
‫אדם מצווה על שביתת בהמתו‪.‬‬
‫שהגיבול אינו מועיל לו לעשותו עיסה‪ ,‬ואין כאן‬
‫ומבואר בגמרא בדף י"ח‪ ,‬שלא התירו לעשות‬
‫ונחלקו חכמים‪ ,‬כדעת מי הברייתא הזו‪ ,‬ומה‬ ‫אלא תערובת של אותו דבר עם המים‪ ,‬כגון [מערב‬
‫זאת‪ ,‬אלא ביורה שכבר הסירוה מהאש‪ ,‬והיא‬
‫הטעם לאיסור בנתינת חיטים לריחים‪.‬‬ ‫אפר ומים‪ ,‬וכן מערב] דיו ומים‪[ ,‬שנותנים דיו‬
‫מכוסה בכיסוי שלה‪ ,‬והוא מחובר בה בטיט‪.‬‬
‫במים עד שיהיה ראוי לכתיבה]‪ ,‬בזה מודה רבי‬
‫יוסי ברבי יהודה לרבי‪ ,‬שבנתינת הדיו למים‪,‬‬ ‫אבל כשהיא על גבי האש‪ ,‬הדבר אסור‪ ,‬שמא‬
‫א ‪ -‬הברייתא כבית הלל‬ ‫יחתה בגחלים בשבת‪ ,‬ומתחייב משום מבעיר‪.‬‬
‫מתחייב‪ ,‬אף על פי שלא גיבל‪.‬‬
‫והאיסור ברחיים משום השמעת קול‬
‫‪ -‬ולדברי רב יוסף‪ ,‬אף בדבר זה נחלק רבי יוסי‬ ‫וכשאינה סגורה היטב‪ ,‬אפילו אם אינה על האש‪,‬‬
‫לדעת רבה‪ ,‬הברייתא הנ"ל היא כדעת בית הלל‬ ‫ברבי יהודה על רבי‪ ,‬ואינו מחייב עד שיגבל‪.‬‬ ‫יש לחוש שמא יגיס בה‪[ ,‬יערבב בה]‪ ,‬ומתחייב‬
‫המתירים לעשות מלאכה בערב שבת גם אם היא‬ ‫משום מבשל‪[ ,‬ותוס' פירשו‪ ,‬שחיובו בזה משום‬
‫נמשכת בשבת עצמה‪.‬‬ ‫צובע]‪.‬‬

‫כי לדעת בית הלל אין לאסור שום מלאכה בערב‬ ‫מלאכות שעושים בערב שבת ונמשכות בשבת‬ ‫ד‪ .‬צידה‪.‬‬
‫שבת מטעם שתהא נגמרת בשבת‪ ,‬שכל שגמר‬ ‫בדף י"ז נתבאר‪ ,‬שנחלקו בית שמאי ובית הלל‪,‬‬ ‫הצד בשבת בהמה חיה ועוף‪ ,‬חייב על כך משום‬
‫מעשיו בזמן היתר‪ ,‬הרי זה מותר‪.‬‬ ‫אם מותר להתחיל בעשיית כמה מלאכות בערב‬ ‫מלאכת צידה ‪ ,‬ובכלל זה כשפורס מצודה‪ ,‬ובשעת‬
‫ולכן מותר לעשות בערב שבת את כל הדברים‬ ‫שבת‪ ,‬באופן שהן תמשכנה מעצמן בשבת עצמה‪.‬‬ ‫פריסת המצודה נכנסה בה חיה‪ ,‬ונלכדה בה‪ ,‬אבל‬
‫הנזכרים לעיל בדף י"ז‪[ .‬שריית דיו‪ ,‬וסמנים‪,‬‬ ‫ובברייתא נמנו מספר מלאכות שמותר לעשות‬ ‫אם נכנסה בה החיה רק לאחר זמן‪ ,‬אינו חייב‬
‫וכרשינים‪ .‬נתינת אונין של פשתן לתנור‪ .‬ונתינת‬ ‫בערב שבת אף על פי שהן נמשכות בשבת עצמה‪:‬‬ ‫חטאת‪ ,‬כי בשעת פריסתו אינו יודע אם יצוד‪,‬‬
‫צמר ליורה‪ .‬ופריסת מצודות]‪.‬‬ ‫ומכל מקום הדבר אסור מדברי חכמים‪.‬‬
‫א‪ .‬פותחים מים לגינה ערב שבת עם חשיכה‪,‬‬
‫וכן מותר לעשות את כל הדברים הנזכרים‬ ‫והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו‪.‬‬ ‫ולדעת בית שמאי‪ ,‬כשם שבשבת אסור לפרוס‬
‫בברייתא‪[ .‬פתיחת מים לגינה‪ .‬הנחת מוגמר תחת‬ ‫מצודות‪ ,‬לצוד בעלי חיים‪ ,‬כך אסור לפרוס‬
‫אף שהעושה כן בשבת חייב משום מלאכת זורע‪.‬‬
‫הכלים‪ .‬הנחת גפרית תחת הכלים‪ .‬הנחת קילור‬ ‫מצודות בערב שבת‪ ,‬שמא יצודו בהם בעלי חיים‬
‫על גבי העין‪ .‬ואספלנית על גבי מכה]‪.‬‬ ‫ב‪ .‬מניחים מוגמר תחת הכלים ערב שבת עם‬ ‫בשבת עצמה‪ ,‬ורק כשיודע בוודאות שלא יצודו‬
‫חשיכה‪ ,‬ומתגמרים והולכים כל היום כולו‪.‬‬ ‫בשבת‪ ,‬כגון שפורס בערב שבת‪ ,‬במקום שודאי‬
‫וכל זה כשבשבת‪ ,‬כשהמלאכה נעשית מעצמה‪,‬‬
‫הכוונה בזה ללבונה ומיני בשמים שהיו נותנים על האש‬ ‫ילכדו קודם השבת‪ ,‬ושוב לא ילכדו בשבת‪ ,‬כי אין‬
‫שאין בדבר השמעת קול ופרסום‪ .‬אבל דבר‬
‫תחת הבגדים‪ ,‬והעשן של הבשמים הללו היה עולה‬ ‫המצודה צדה אלא אחד‪ ,‬בזה בלבד הדבר מותר‪.‬‬
‫המשמיע קול‪ ,‬מתפרסם הדבר‪ ,‬ויש בכך זלזול‬
‫לבגדים‪ ,‬ונותן בהם ריח‪.‬‬
‫לשבת‪ ,‬ולכן אסרו אותו חכמים‪.‬‬ ‫ולדעת בית הלל‪ ,‬מותר לפרוס מצודות עד סמוך‬
‫ג‪ .‬מניחים גפרית תחת הכלים ערב שבת עם‬ ‫לשבת‪ ,‬ואין לחוש אם ילכדו בהן בעלי חיים‬
‫וזה הטעם שאסרו לתת חיטים בערב שבת‬
‫חשיכה‪ ,‬ומתגפרים והולכים כל השבת כולה‪.‬‬ ‫בשבת עצמה‪.‬‬
‫לריחים של מים שיטחנום בשבת‪ ,‬כי יש בדבר‬
‫השמעת קול‪.‬‬ ‫הכוונה בזה לגפרית שהיו מבעירים תחת כלי כסף שיש‬
‫בהם צורות‪ ,‬והיה העשן נכנס בצורות‪ ,‬והן משחירות‪,‬‬
‫ולדעת בית שמאי‪ ,‬כל דבר הנמשך לתוך השבת‪ ,‬אסרו‬
‫ועל ידי זה היו ניכרות‪.‬‬ ‫דף יח‬
‫חכמים לעשותו מערב שבת‪ ,‬אף על פי שבשבת הוא‬
‫נגמר מעצמו‪ ,‬שמא יעשה הכל בשבת עצמה‪.‬‬ ‫‪ -‬ובשני אלו [אות ב' ואות ג'] אין לחוש שמא יחתה‬
‫בגחלים בשבת‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י להלן‪.‬‬
‫וכל זה בדבר שנגמרת מלאכתו בשבת מעצמו‪ ,‬אבל דבר‬ ‫מלאכת לישה‬
‫שנגמרת מלאכתו בשבת על ידי כלי‪ ,‬לדעת בית שמאי‬ ‫ד‪ .‬מניחים קילור [=משחה לעינים] על גבי העין‪,‬‬
‫יש בדבר איסור תורה‪ ,‬משום שביתת כלים‪ ,‬כפי‬ ‫ואיספלנית [=רטייה] על גבי מכה ערב שבת עם‬ ‫אחת מהמלאכות האסורות בשבת‪ ,‬היא הלישה‪.‬‬

‫‪52‬‬
 ‫מסכת שבת דף יח‬

‫פסק ההלכה‬ ‫ואסור שתעשה מלאכה בכליו‪.‬‬ ‫שיתבאר בעזה"י להלן‪.‬‬

‫רבינו תם פוסק כדעה האחרונה‪ ,‬שבית הלל מתירים‬ ‫וכתבו התוס'‪ ,‬שלרב יוסף לא קשה למה לא אסרו בית‬
‫בכל אופן‪ ,‬ולפי זה ריחים מותרים‪.‬‬ ‫שמאי טעינת קורה משום שביתת כלים‪ .‬כי בטעינת‬
‫ב ‪ -‬הברייתא כבית הלל‬
‫קורה המעשה נעשה בדרך אגב יותר משאר האופנים‬
‫ורבינו חננאל פוסק כדעה ראשונה‪ ,‬שבית הלל‬
‫הנזכרים‪.‬‬ ‫והאיסור ברחיים משום שביתת כלים‬
‫אוסרים כשיש בדבר השמעת קול‪.‬‬
‫מתחילה אמרו שלדעת רב יוסף‪ ,‬הברייתא הנ"ל‬
‫ולדברי שניהם‪ ,‬לדעת בית הלל לא צוותה תורה על‬
‫היא כדעת בית הלל המתירים לעשות מלאכה‬
‫שביתת כלים‪ ,‬ולכן מותר להשאיל כלים לנכרי‪ ,‬ואין‬ ‫ג ‪ -‬הברייתא כבית שמאי‬
‫לחוש במה שיעשה בו הנכרי מלאכה בשבת‪[ ,‬אבל‬ ‫בערב שבת גם אם היא נמשכת בשבת עצמה‪.‬‬
‫והאיסור ברחיים משום שביתת כלים‬
‫בהמה אסור להשאיל לו‪ ,‬שכן שביתת בהמתו‬ ‫כי לדעת בית הלל אין לאסור שום מלאכה בערב‬
‫מהתורה]‪.‬‬ ‫לפי דברי רב אושעיא אמר רב אסי‪ ,‬לדעת רב‬
‫שבת מטעם שתהא נגמרת בשבת‪ ,‬שכל שגמר‬
‫יוסף‪ ,‬הברייתא הנ"ל היא כדעת בית שמאי‪.‬‬
‫מעשיו בזמן היתר‪ ,‬הרי זה מותר‪ .‬וכמו כן אין‬
‫ולדברי הכל‪ ,‬אין לאסור עשיית שום מלאכה‬ ‫לאסור שום דבר אף משום השמעת קול‪.‬‬
‫נתינת קדרה לתנור מבעוד יום‬
‫בערב שבת‪ ,‬מטעם שתימשך לתוך השבת‪ .‬וכמו‬
‫ואולם‪ ,‬כל המלאכות שהאדם מצווה שלא‬
‫עד עתה נתבאר‪ ,‬שלדעת בית הלל‪ ,‬מותר לעשות‬ ‫כן‪ ,‬לדברי הכל אין לאסור מטעם השמעת קול‪.‬‬
‫לעשותן בשבת‪ ,‬הוא מצווה שגם כליו לא יעשו‬
‫מלאכה בערב שבת‪ ,‬אף על פי שהיא נמשכת‬
‫ולדעת בית הלל‪ ,‬כמו כן אין לאסור שום מלאכה‬ ‫אותן‪ ,‬שנאמר‪ֵּׁ " ,‬ש ֶׁשת י ִָּּׁמים ַתע ֲֶשה ַמע ֲֶשיָך ּובַ יֹום‬
‫בשבת עצמה‪ ,‬ואין לאסור‪ ,‬לא מחמת חשש שמא‬
‫הנעשית בכליו בשבת‪ ,‬כי לא צוותה תורה על‬ ‫ׁשֹורָך וַחֲ מ ֶרָך וְ ִּי ָּּׁנפֵּׁש בֶ ן אֲ מָּׁ ְתָך‬
‫ָּׁנּוח ְ‬
‫הַ ְשבִּ יעִּ י ִּת ְׁשבת ל ְַמעַ ן י ַ‬
‫יעשה בשבת‪[ ,‬ולא משום שביתת כלים]‪.‬‬
‫שביתת כלים‪ .‬ולכן מותר אף לתת חיטים‬ ‫וְ הַ גֵּר‪ּ .‬ובְ כל אֲ שֶׁ ר ָאמַ ְר ִּתי אֲ ֵלי ֶׁכם ִּתשָ מֵ רּו" (שמות‬
‫אכן‪ ,‬יש דבר‪ ,‬שבו מודים בית הלל‪ ,‬שמחמתו יש‬ ‫לריחים של מים קודם השבת שיטחנו בשבת‪.‬‬ ‫כ"ג י"ב‪-‬י"ג)‪ ,‬לרבות שביתת כלים‪.‬‬
‫לאסור מלאכה בערב שבת כשהיא נמשכת‬
‫ולדעת בית שמאי‪ ,‬כל המלאכות שהאדם מצווה‬ ‫ומהטעם הזה אין לתת חיטים לריחים קודם‬
‫לשבת‪ ,‬והוא נתינת דבר לתנור‪ ,‬או על גבי גחלים‪,‬‬
‫שלא לעשותן בשבת‪ ,‬הוא מצווה שלא יעשו‬ ‫השבת‪ ,‬שיטחנו בשבת‪ ,‬כי מצווה הוא על שביתת‬
‫באופן שיש לחוש שירצה למהר עשייתו‪ ,‬ובכך‬
‫בכליו‪ ,‬שנאמר‪ֵּׁ " ,‬ש ֶׁשת י ִָּּׁמים ַתע ֲֶשה ַמע ֲֶשיָך ּובַ יֹום‬ ‫כליו‪ ,‬ובכלל זה שלא יטחנו ריחיים שלו‪.‬‬
‫יבוא לחתות גחלים בתנור להרבות בו חום‪.‬‬
‫ָּׁנּוח ׁש ְֹורָך וַחֲ מ ֶרָך וְ ִּי ָּּׁנפֵּׁש בֶ ן אֲ מָּׁ ְתָך‬
‫ַה ְש ִּביעִּ י ִּת ְׁשבת ל ְַמעַ ן י ַ‬
‫ומכל מקום‪ ,‬לדעת בית הלל‪ ,‬אין האיסור אלא‬
‫ולהלן יבואו בעזה"י כמה אופנים‪ ,‬שבהם יש‬ ‫וְ ַהגֵּר‪ּ .‬ובְ כל אֲ ׁשֶ ר ָּׁאמַ ְר ִּתי אֲ לֵּי ֶכם ִּתשָּׁ מֵּ רּו" (שמות‬
‫כשהכלי עושה מעשה‪ ,‬כמו ריחים‪ ,‬שהן טוחנות‬
‫כ"ג י"ב‪-‬י"ג)‪ ,‬לרבות שביתת כלים‪.‬‬
‫לחוש לחיתוי גחלים‪ ,‬ולכן‪ ,‬בהם מודים בית הלל‪,‬‬ ‫את התבואה‪ ,‬אבל כשהכלי אינו עושה מעשה‪,‬‬
‫שאסור לתת קדרה בתנור קודם השבת‪ ,‬שיגמר‬ ‫ומהטעם הזה אין לתת חיטים לריחים קודם‬ ‫אף שנעשית מלאכה בתוכו‪ ,‬אין הדבר אסור‪.‬‬
‫הבישול בשבת‪.‬‬ ‫השבת‪ ,‬שיטחנו בשבת‪ ,‬כי מצווה הוא על שביתת‬
‫ולכן אין לאסור נתינת מוגמר וגפרית תחת‬
‫כליו‪ ,‬ובכלל זה שלא יטחנו ריחיים שלו‪.‬‬
‫ואם עבר ונתן‪ ,‬לא יהנה ממנו בשבת‪ ,‬ואף למוצאי‬ ‫הכלים‪ ,‬שבהן הכלי אינו עושה דבר‪ ,‬אלא הגחלים‬
‫שבת לא יהנה ממנו‪ ,‬אלא כשיעבור שיעור זמן‬ ‫ולדעת בית שמאי‪ ,‬אין חילוק בדבר ובין שהכלי‬ ‫שבתוכו‪.‬‬
‫כזה‪ ,‬שהיה יכול להיעשות במוצאי שבת‪.‬‬ ‫עושה מעשה‪ ,‬כריחים‪ ,‬שהן טוחנות את התבואה‪,‬‬
‫וכן אין לאסור נתינת אונין של פשתן לתנור‪,‬‬
‫ובין שהכלי אינו עושה מעשה‪ ,‬כנתינת אונין‬
‫א‪ .‬לא תמלא אשה בקדרה‪ ,‬עססיות ותורמסים‬ ‫שהתנור אינו עושה מעשה‪ ,‬אלא האש שבתוכו‪.‬‬
‫לתנור‪ ,‬מאחר שנעשית מלאכה בתוכו‪ ,‬הדבר‬
‫[=מיני קטניות‪ ,‬וצריכים בישול יותר]‪ ,‬ותניח לתוך‬
‫אסור‪.‬‬ ‫ואמנם‪ ,‬לפי הטעם הזה‪ ,‬אין לפרוס מצודות בערב‬
‫התנור ערב שבת עם חשכה‪ ,‬שמא בתוך כך‬
‫שבת‪ ,‬כשהן צדות במעשה‪ ,‬כגון שכשהחיה נכנסת‬
‫שתרצה למהר את הבישול‪ ,‬תחתה את הגחלים‬ ‫והאופנים שהתירו לעשות מלאכה בערב שבת‪,‬‬
‫בתוכן הן נסגרות עליה‪ .‬והמצודות שהתירו בית‬
‫בשבת‪.‬‬ ‫כשתיגמר בשבת‪[ ,‬כנתינת מוגמר וגפרית]‪ ,‬הם‪,‬‬
‫הלל לפרוס‪ ,‬הן מצודות שאינן עושות מעשה‪,‬‬
‫כשעשה זאת שלא בכלי‪ ,‬כגון שהניח את הגחלים‬
‫ב‪ .‬כיוצא בו‪ ,‬לא ימלא נחתום חבית של מים‪,‬‬ ‫כגון לחי וקוקרי‪.‬‬
‫על הקרקע‪.‬‬
‫ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה‪ ,‬שמא‬
‫לחי היא חכה‪ ,‬שהדג בולעו ומהדקו‪ ,‬והכלי אינו פועל‬
‫יחתה את הגחלים בשבת‪.‬‬ ‫ויש אופן נוסף להיתר‪ ,‬והוא‪ ,‬כשמפקיר את כליו‪,‬‬
‫פעולה להחזיקו‪.‬‬
‫ובאופן הזה ניתן להשתמש בנר וקדרה ושפוד‬
‫אף על פי שיש שהות הרבה להתחמם‪ ,‬יש לחוש שמא‬
‫וקוקרי הוא שעושים כמין סל שפתוח משני צידיו‪ ,‬פיו‬
‫יצטנן‪ ,‬לפי שרגילים לחמם על אש רפה‪ ,‬ויהא צריך‬ ‫בשבת‪ ,‬כלומר על ידי שמפקירים את הכלים‬
‫אחד רחב ופיו השני קצר מאד‪ ,‬והדג או החיה נכנס שם‬
‫לחתות‪.‬‬ ‫הללו‪ ,‬ומאחר שאינם שלו‪ ,‬שוב אינו מצווה על‬
‫בפתח הרחב‪ ,‬ומוציא ראשו בפי הקצר‪ ,‬ואין גופו יכול‬
‫שביתתם‪.‬‬
‫ג‪ .‬קדרה שיש בה תבשיל שקודם השבת כבר‬ ‫לצאת‪ ,‬וכשבא להחזיר ראשו לפנים‪ ,‬ראשי קרומיות‬
‫החל להתבשל ועוד לא נגמר בישולו [שלא הגיע‬ ‫וכתבו התוס' אף על פי שמבואר במסכת נדרים שצריך‬ ‫נכנסים לו תחת לחיו‪.‬‬

‫לשליש בישול כמאכל בי דרוסאי]‪ ,‬מאחר שדעתו‬
‫הסתם מפקיר כדי לא לחלל שבת‪ ,‬ואין דרך אחרת‪,‬‬
‫לאכול את התבשיל בערב‪ ,‬יש לחוש לכך שיחתה‬
‫בגחלים‪ ,‬למהר בישולו‪ ,‬ולכן אסור לתת קדרה זו‬
‫בתנור קודם השבת כדי שיגמר הבישול בשבת‬
‫עצמה‪.‬‬
‫להפקיר בפני שלושה‪ ,‬כאן אין צריך שלושה‪ ,‬כי מן‬
‫ולדעת בית שמאי‪ ,‬כשצוותה תורה על שביתת כלים‪,‬‬
‫לא חילקה בין דבר שהכלי עושה‪ ,‬לבין דבר הנעשה‬
‫ואין מדובר במלאכה שנעשית בפרהסיה‪.‬‬
‫בתוך הכלי שלא על ידי מעשה הכלי‪ ,‬ואת שניהם‬
‫אסרה תורה‪ .‬ומהטעם הזה אסרו לעשות את כל‬
‫הדברים הנ"ל בערב שבת‪ ,‬כי כולם נעשים בכליו‪,‬‬
‫‪53‬‬
 ‫מסכת שבת דף יח‬

‫וכתבו התוס'‪ ,‬נראה דאין הלכה כרב אשי בלשון שני‪,‬‬ ‫נתינת בשר בתנור מבעוד יום כדי לצלותו‬ ‫ובאופנים הבאים‪ ,‬מותר לתת קדרה לתנור‬
‫שמתיר ברחא ולא שריק‪.‬‬
‫נתבאר‪ ,‬שכשיש לחוש לחיתוי גחלים‪ ,‬אין לתת‬ ‫קודם השבת‪ ,‬כי באופנים הללו אין לחוש שירצה‬
‫לשון ראשון‬ ‫לשון שני‬ ‫דבר לתנור מבעוד יום‪ ,‬שתגמר עשייתו בערב‪,‬‬ ‫למהר בישולה‪ ,‬ואם כן אין לחוש שיבוא לחתות‬
‫רבי‬ ‫רבי‬
‫רב ירמיה רב ירמיה‬ ‫וכשאין לחוש לחיתוי גחלים‪ ,‬הדבר מותר‪.‬‬ ‫בגחלים‪.‬‬
‫אשי מדפתי אשי מדפתי‬
‫גדיא ושריק‬
‫להתיר] מותר מותר מותר מותר‬ ‫ולהלן יתבאר בעזה"י‪ ,‬באלו אופנים יש לחוש‬ ‫א‪ .‬קדרה של בשר חי‪ ,‬שאינו ראוי להתבשל‬
‫[=שתי סיבות‬
‫גדיא ולא שריק‬ ‫לחיתוי בצליית בשר גדי או איל‪[ ,‬שנותן אותו‬ ‫לערב‪ ,‬ורק במשך הלילה יגמור בישולו‪ ,‬מאחר‬
‫מותר מותר מותר אסור‬ ‫ברחא ושריק‬ ‫שאין דעתו לאוכלו לערב‪ ,‬ועד למחר יש שהות‬
‫[=סיבה אחת להתיר]‬ ‫בתנור שלא בקדרה]‪ .‬ובאלו אופנים אין לחוש‬
‫ברחא ולא שריק‬
‫להתיר] מותר אסור אסור אסור‬ ‫לכך‪ ,‬משום שודאי לא יפתח את התנור‪ ,‬כדי שלא‬ ‫גדול לגמור בישולו‪ ,‬אין לחוש לכך שיבוא לחתות‬
‫[=שום סיבה‬
‫אסור אסור אסור אסור‬ ‫בישרא אגומרי‬ ‫תיכנס בו הרוח ותקלקל את הצלייה‪.‬‬ ‫גחלים‪ ,‬ומותר לתת את הקדרה לתנור‪.‬‬

‫ונקדים‪ ,‬שלדברי הכל‪ ,‬בשר הגדי [=כבש רך] ניזוק‬ ‫ואין זה כעססיות ותורמסין‪ ,‬שאין כל הלילה והיום די‬
‫נתינת דלעת חיה בתנור מבעוד יום‬ ‫להן‪ ,‬ולכן יש לחוש בהן לחיתוי גם כשכוונתו לאכול‬
‫מהרוח יותר מבשר האיל [=כבש גדול‪ ,‬הוא הנקרא‬
‫ביום‪.‬‬
‫אמר רבינא‪ ,‬האי קרא חייא [=דלעת חיה] שפיר‬ ‫ברחא]‪ ,‬ולכן בבשר הגדי יש פחות חשש שיבוא‬
‫דמי [=מותר לתת אותה בתנור ערב שבת]‪ ,‬כיון דקשי‬ ‫לפתוח את פי התנור ולחתות בו‪.‬‬ ‫ב‪ .‬קדרה שכבר נגמר בישולה מבעוד יום‪ ,‬מאחר‬
‫ליה זיקא [=מאחר שהרוח מזיק לה]‪ ,‬כבשרא‬ ‫שאינה צריכה חיתוי גחלים לגמור בישולה‪ ,‬אין‬
‫וכמו כן‪ ,‬לדברי הכל כשטח את כיסוי התנור‬
‫דגדיא דמי [=הרי היא כבשר גדי]‪.‬‬ ‫לחוש לכך‪ ,‬ומותר לתת אותה בתנור מבעוד יום‪,‬‬
‫בטיט‪ ,‬יש פחות חשש שיבוא לפתוח את פי‬
‫שתוסיף להתבשל בשבת‪.‬‬
‫התנור ולחתות‪.‬‬
‫ומבואר בגמרא בדף כ'‪ ,‬שלעניין זה‪ ,‬כל שנתבשל‬
‫מסירת חפצים לנוכרי בערב שבת‬ ‫ולפיכך‪:‬‬
‫כמאכל בי דרוסאי‪ ,‬כלומר שליש בישול‪ ,‬הרי זה נידון‬
‫לדעת בית שמאי‪ ,‬אין לתת ביד הנוכרי שום חפץ‬ ‫א‪ .‬דגדיא ושריק [=שתי סיבות להיתר]‪.‬‬ ‫כמבושל‪.‬‬
‫בערב שבת‪ ,‬אלא אם כן יגיע הנוכרי לביתו קודם‬ ‫ג‪ .‬קדרה שיש בה תבשיל שכבר החל להתבשל‬
‫לדברי הכל‪ ,‬מותר לתת בערב שבת בתנור‪ ,‬בשר‬
‫השבת‪.‬‬ ‫קודם השבת ועוד לא נגמר בישולו‪ ,‬ונתנו בה‬
‫גדי‪ ,‬כשטח את הכיסוי של התנור בטיט‪ ,‬כי יש‬
‫והדבר אסור כשנותן לנוכרי חפץ בכל האופנים‬ ‫שתי סיבות לומר‪ ,‬שלא יחתה בגחלים‪( .‬א) מדובר‬ ‫חתיכה אחת של בשר חי‪ ,‬הבשר הזה מתיר לתת‬
‫הבאים‪( :‬א) מכירה‪( .‬ב) ומתנה‪( .‬ג) והשאלה‪( .‬ד)‬ ‫בבשר גדי‪( .‬ב) כיסוי התנור טוח בטיט‪.‬‬ ‫אותה בתנור‪ ,‬שתגמור להתבשל בלילה‪ ,‬כי מאחר‬
‫והלוואה‪.‬‬ ‫שחתיכה זו אינה ראויה עד הבוקר‪ ,‬כל הקדרה‬
‫ב‪ .‬דברחא ולא שריק [=שום סיבה להיתר]‪.‬‬
‫נידונית כמותה‪ ,‬ומותרת כקדרה של בשר חי‪.‬‬
‫והסיבה לאיסור הזה‪ ,‬כי הרואה את הנוכרי‬
‫ללשון ראשון הכל מודים‪ ,‬שאסור לתת בערב‬
‫מקבל דבר מישראל‪ ,‬אינו יודע שקבלו לעצמו‪,‬‬
‫שבת בתנור‪ ,‬בשר איל כשאינו טח את הכיסוי של‬
‫וסבור שישראל שלחו להוליכו עבור הישראל‪,‬‬ ‫דברים נוספים שאין לחוש בהם שמא יחתה‬
‫התנור בטיט‪ ,‬כי יש בדבר שתי סיבות לחשוש‬
‫וכשלא יגיע הנוכרי לביתו קודם השבת‪ ,‬ויוליך‬
‫שיחתה בגחלים‪( .‬א) מדובר בבשר איל‪( .‬ב) כיסוי‬ ‫א‪-‬ב‪ .‬מוגמר וגופרית‪.‬‬
‫עמו את הדבר בשבת‪ ,‬יאמרו‪ ,‬שהנוכרי עושה‬
‫התנור אינו טוח בטיט‪.‬‬
‫שליחות הישראל בשבת‪.‬‬ ‫נתבאר לעיל‪ ,‬שלדעת בית הלל‪ ,‬מותר לתת מוגמר‬
‫וללשון שני בדבר זה נחלקו חכמים‪ ,‬רב אשי‬ ‫וגופרית תחת בגדים וכלים‪ ,‬שיכנס עשנם בבגדים‬
‫ודין זה אמור בחפצים שאינם כלים שעושים בהם מלאכה‪.‬‬
‫אבל כלים שעושים בהם מלאכה‪ ,‬לדעת בית שמאי אסור‬
‫מתיר‪ ,‬ורבי ירמיה מדפתי אוסר‪.‬‬ ‫ובכלים‪.‬‬
‫להשאיל לנוכרי אף אם יגיע לביתו קודם השבת‪ ,‬כי לדעת בית‬
‫וללשון זה‪ ,‬לא אסר רב אשי אלא בשר על גבי‬ ‫ולא נאסרו הדברים הללו שמא יחתה את‬
‫שמאי מוזהר אדם על שביתת כליו‪ ,‬ואסור להשאילם לנוכרי‬
‫שיעשה בהם מלאכה בשבת‪ .‬וכמו כן לא מדובר במזונות‪,‬‬
‫גחלים‪ ,‬שהם חוץ לתנור‪ ,‬שהוא מוכן לחיתוי בלא‬ ‫הגחלים‪ ,‬כי אם יחתה את הגחלים‪ ,‬יעלה עשן‬
‫שדבר זה מותר לתת לנוכרי אף בשבת עצמה‪ ,‬כפי שיתבאר‬ ‫קושי‪ ,‬שאינו צריך אף להרמת כיסוי שאינו טוח‪.‬‬ ‫מהגחלים‪ ,‬והוא אינו חפץ בכך‪ ,‬כי עשן הגחלים‬
‫בעזה"י בדף י"ט‪.‬‬ ‫משחיר את הבגדים ומקלקל את הכלים‪ ,‬והוא‬
‫ג‪ .‬דגדיא ולא שריק דברחא ושריק [=סיבה אחת‬
‫ולדעת בית הלל [כפי דברי תנא קמא]‪ ,‬הדבר‬ ‫להיתר]‪.‬‬ ‫רוצה בעשן המוגמר והגופרית בלבד‪.‬‬
‫מותר‪ ,‬אף אם לא יגיע הנוכרי לביתו קודם‬
‫ללשון שני‪ ,‬הכל מודים שמותר לתת בערב שבת‬ ‫ג‪ .‬נתינת אונין של פשתן לתנור‪.‬‬
‫השבת‪ ,‬ובלבד שיגיע לבית הראשון של עירו‪ ,‬כי‬
‫בתנור‪ ,‬בשר גדי‪ ,‬אף כשאינו טח את הכיסוי של‬ ‫כבר נתבאר לעיל‪ ,‬שלדעת בית הלל‪ ,‬מותר לתת‬
‫יכול להניחו שם‪.‬‬
‫התנור בטיט‪ ,‬וכמו כן מותר לתת בערב שבת‬ ‫אונין של פשתן לתנור כדי שיתלבנו‪.‬‬
‫ולדעת בית הלל [כפי דברי רבי עקיבא]‪ ,‬הדבר‬ ‫בתנור‪ ,‬בשר איל‪ ,‬כשטח את הכיסוי של התנור‬
‫מותר אף אם לא יגיע הנוכרי לעירו‪ ,‬ובלבד שיצא‬ ‫בטיט‪ ,‬כי בכל אחד מהאופנים הללו יש סיבה‬ ‫ולא נאסר הדבר שמא יחתה את הגחלים‪ ,‬כי‬
‫מפתח ביתו של ישראל קודם השבת‪.‬‬ ‫אחת לומר שלא יחתה‪( .‬א) מדובר בבשר גדי‪( .‬ב)‬ ‫המלבן את האונין‪ ,‬סותם את התנור היטב‪,‬‬
‫כיסוי התנור טוח בטיט‪.‬‬ ‫משום שאם תיכנס בו הרוח‪ ,‬לא יתלבנו האונין‬
‫היטב‪ ,‬ומאחר שדואג לסתום פי התנור‪ ,‬ודאי לא‬
‫השכרת כלים לנוכרי קודם השבת‬ ‫וללשון ראשון ‪ ,‬בדבר זה נחלקו חכמים‪ ,‬רב אשי‬ ‫יפתחנו כדי לחתות גחלים‪.‬‬
‫מתיר‪ ,‬ורבי ירמיה מדפתי אוסר‪.‬‬
‫מבואר בברייתא בדף י"ט‪ ,‬שאפילו אם יגיע‬
‫‪54‬‬
 ‫מסכת שבת דף יט‬

‫והתיר לו‪ ,‬אבל לא על ידי ישראל‪.‬‬ ‫ולפיכך‪ ,‬כל זמן שמותר לאכול את החמץ‪ ,‬מותר‬ ‫הנוכרי לביתו קודם השבת‪ ,‬אין להשכיר לו שום‬
‫ולה"ר יצחק נראה‪ ,‬דהוא הדין בשבת‪ ,‬אם היה הענין‬ ‫למוכרו לנוכרי‪ ,‬אף על פי שיהיה קיים אצל‬ ‫דבר בערב שבת‪ ,‬ואפילו לעשות מלאכה בערב‬
‫כך‪ ,‬שהיה דבר ששייך דרכי שלום‪ ,‬כגון שהיה הנכרי‬ ‫הנוכרי כל הפסח‪.‬‬ ‫שבת אין להשכיר לו‪ ,‬כי כל שמשכיר לו בערב‬
‫אלם‪ ,‬נראה שמותר לשלוח לו על ידי נכרי‪ ,‬לדידן‪ ,‬דלית‬ ‫שבת‪ ,‬נראה שמשכירו לצורך השבת‪.‬‬
‫לן השתא רשות הרבים דאורייתא‪.‬‬
‫וכתבו התוס' שדין זה הוא כדברי הכל‪.‬‬
‫דף יט‬
‫וברביעי ובחמישי‪ ,‬מותר להשכיר לו חפצים‪.‬‬
‫שליחת אגרות ביד נוכרי בערב שבת‬
‫מתוך פירוש רש"י משמע‪ ,‬שהכוונה בזה‪ ,‬שמותר‬
‫א‪ .‬כשלא קצץ עמו דמים‪.‬‬ ‫נתינת מזונות לכלב בשבת‬ ‫להשכיר לו ליום רביעי וליום חמישי‪ ,‬שבזה אינו נראה‬
‫כמשכירו בשבת‪ .‬ואם כן דין פשוט הוא‪ ,‬שהכל מודים‬
‫אם יש בית דואר במקום שאליו הנוכרי משתלח‪,‬‬ ‫נותנים מזונות לפני הכלב בחצר‪ .‬נטלו הכלב‬ ‫בו‪.‬‬
‫[הוא מקום שמעמידים השלטון לשלוח לשם כל‬ ‫ויצא‪ ,‬אין נזקקים לו‪.‬‬
‫האגרות הבאות לעיר‪ ,‬ומשם האגרות נמסרות‬ ‫ומתוך פירוש התוס' מבואר‪ ,‬שהכוונה להשכירו‬
‫ואפשר שהטעם שבזה הדבר מותר לדברי הכל‪ ,‬כי‬ ‫בימים אלו לזמן מרובה‪ ,‬שכולל בתוכו שבתות‪ .‬ואם‬
‫למקבלים]‪ .‬מאחר שבית הדואר עומד תמיד לקבל‬
‫הכלב ודאי אינו נראה כמוליכם בשליחות הישראל‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬רק לדעת בית הלל‪ ,‬מותר הדבר בכל חפצים‪ .‬אבל‬
‫את האגרות‪ ,‬אין לחוש לכך שלא ימצא מי למסור‬
‫לדעת בית שמאי‪ ,‬מאחר שמצווה אדם על שביתת כליו‪,‬‬
‫לו את האגרת‪ .‬ובזה‪:‬‬
‫דווקא דברים שאינם כלים מותר להשכירו‪ ,‬אבל כלים‬
‫לדעת בית שמאי‪ ,‬אם יכול הנוכרי להגיע לבית‬ ‫נתינת מזונות לנוכרי בשבת‬ ‫אסור‪.‬‬
‫הדואר של אותו מקום‪ ,‬קודם השבת‪ ,‬מותר‬ ‫לעיל נתבאר‪ ,‬שנחלקו בית שמאי ובית הלל‪ ,‬אם‬
‫לשלח בידו את האגרת‪.‬‬ ‫מותר לתת לנוכרי איזה דבר בערב שבת‪ .‬שלדעת‬
‫לסייע לנוכרי במשאו בערב שבת‬
‫ולדעת בית הלל‪ ,‬מותר לשלח את האגרת ביד‬ ‫בית שמאי‪ ,‬הדבר מותר‪ ,‬רק אם יגיע הנוכרי‬
‫לביתו קודם השבת‪ .‬ולדעת בית הלל‪ ,‬הדבר‬ ‫לדעת בית שמאי‪ ,‬אין לסייע את הנוכרי המוליך‬
‫הנוכרי‪ ,‬אף אם לא יגיע קודם השבת לבית‬
‫מותר‪ ,‬אף אם יצא הנוכרי מביתו של ישראל‬ ‫דברים בערב שבת‪[ ,‬כגון לטעון עמו על חמורו‪ ,‬או‬
‫הדואר‪ ,‬ובלבד שיגיע לבית הראשון שבתוך‬
‫קודם השבת‪.‬‬ ‫להגביה על כתפיו את משאו]‪ ,‬אלא אם כן יגיע‬
‫החומה של אותה העיר‪.‬‬
‫הנוכרי לביתו קודם השבת‪ ,‬והסיבה לאיסור‬
‫ואם אין בית דואר באותו מקום‪ ,‬ועל הנוכרי‬ ‫אבל כשהנוכרי יצא מביתו של ישראל בשבת‪,‬‬
‫הזה‪ ,‬כי נראה כמסייעו להוליך בשבת‪.‬‬
‫למסור את האגרת לידו של המקבל עצמו‪ ,‬אפילו‬ ‫לדברי הכל אסור לתת לו חפצים‪ ,‬וכל שכן‬
‫כן פירש רש"י‪ .‬ואפשר שרצונו לומר‪ ,‬שהרואה את ישראל‬
‫אם יכול הנוכרי להגיע לביתו של המקבל קודם‬ ‫שבשבת עצמה הדבר אסור לדברי הכל‪.‬‬
‫מסייע לנוכרי‪ ,‬סבור‪ ,‬שהמשא של ישראל‪ ,‬וכשיראה את‬
‫השבת‪ ,‬אין לשלח את האגרת בידו‪ ,‬שמא לא‬ ‫אכן יש יוצא מכלל זה‪ ,‬והוא נתינת מזונות‪,‬‬ ‫הנוכרי מוליך בשבת‪ ,‬יהיה סבור‪ ,‬שהנוכרי מסייע את ישראל‬
‫יהיה המקבל בביתו קודם השבת‪ ,‬ויבוא הנוכרי‬ ‫להוליך בשבת‪.‬‬
‫שלדברי הכל מותר לתת לנוכרי מזונות בחצר אף‬
‫למסור את האגרת בשבת עצמה‪.‬‬ ‫בשבת עצמה‪.‬‬ ‫ולדעת בית הלל‪ ,‬מותר לסייע את הנוכרי המוליך‬
‫ב‪ .‬כשקצץ דמים עם הנוכרי‪.‬‬ ‫דברים בערב שבת‪ ,‬אף אם לא יגיע הנוכרי לביתו‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬שהסיבה לכך‪ ,‬כי מזונות רגילים‬
‫לאוכלם מיד‪ ,‬ואין הנוכרי נראה כמוליכם בשליחות‬ ‫קודם השבת‪.‬‬
‫לדעת בית שמאי‪ ,‬אין חילוק בין קצץ עמו דמים‬
‫הישראל‪.‬‬
‫ללא קצץ עמו דמים‪ ,‬ודינם שווה כפי המבואר‬
‫לעיל‪.‬‬ ‫ואפילו אם לא אכל מיד‪ ,‬אלא נטל אותם עימו‬ ‫מכירת חמץ לנוכרי קודם הפסח‬
‫ויצא‪ ,‬אין לחוש‪.‬‬
‫ולדעת בית הלל‪ ,‬כשהנוכרי מקבל תשלום בעבור‬ ‫לדעת בית שמאי‪ ,‬מצווה על אדם לבער את חמצו‪,‬‬
‫הולכת האיגרת‪ ,‬משלחים בידו את האגרת בכל‬ ‫ואף שכבר נתבאר ההיתר הזה בעניין הכלב‪,‬‬ ‫כדי שבפסח לא יהא חמצו בעולם‪.‬‬
‫אופן‪ ,‬ואפילו אם לא יגיע למחוז חפצו קודם‬ ‫והטעם לכך‪ ,‬כי בנתינת מזונות אין הכלב נראה‬
‫כשלוחו של ישראל‪ .‬הוצרכו לפרש שהדבר מותר גם‬ ‫ולפיכך‪ ,‬אינו רשאי למכור את חמצו לנוכרי‪ ,‬אלא‬
‫השבת‪ .‬והסיבה לכך‪ ,‬כי מאחר שמקבל תשלום‪,‬‬
‫לנוכרי‪ ,‬אף שגם בו ישנו הטעם הזה‪.‬‬ ‫אם כן יודע שיכלה אותו הנוכרי קודם הפסח‪,‬‬
‫מעתה עושה עבור עצמו‪ ,‬ולא בשליחות הישראל‪.‬‬
‫אבל אם לא יכלה אותו הנוכרי קודם הפסח‪ ,‬לא‬
‫כי היה מקום לחלק‪ ,‬ולומר‪ ,‬שרק לכלב התירו‬
‫ימכור לו את חמיצו‪ ,‬שבכך אינו מבערו מן‬
‫לתת מזונות‪ ,‬משום שמזונותיו עליך‪ ,‬מה שאין כן‬
‫שליחת אגרות ביד נוכרי בשאר ימות השבוע‬ ‫העולם‪.‬‬
‫נוכרי‪ ,‬שאין מזונותיו עליך‪.‬‬
‫נתבאר‪ ,‬שיש אופנים שאסור לשלוח אגרת ביד‬ ‫וכן דעת רבי יהודה‪ .‬ולפיכך אמר רבי יהודה‪,‬‬
‫והסיבה שאין לחלק כן‪ ,‬כי מאחר שמפרנסים עניי‬
‫נוכרי בערב שבת‪ ,‬ודווקא בערב שבת אסור‪ ,‬אבל‬ ‫שכותח‪ ,‬הוא דבר שיש בו חמץ‪ ,‬ומטבלים בו את‬
‫נוכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום‪ ,‬גם הנוכרי‬
‫ברביעי ובחמישי מותר‪.‬‬ ‫המאכל‪ ,‬ואינו כלה עד זמן מרובה‪ ,‬אסור למוכרו‬
‫נחשב כמי שמזונותיו עליך‪.‬‬
‫שלושים יום קודם הפסח‪ .‬כי משעה שמתחילים‬
‫ומכל מקום‪ ,‬אמרו עליו על רבי יוסי הכהן‪ ,‬ויש‬ ‫וכתוב בספר אור זרוע‪ ,‬שפעם אחת חלה נכרי‪ ,‬ושלח‬ ‫לדרוש בהלכות הפסח‪ ,‬חלה אזהרת פסח עליו‪.‬‬
‫אומרים על רבי יוסי החסיד‪ ,‬שלא נמצא כתב ידו‬ ‫ליהודי אחד ביום טוב‪ ,‬שישלח לו מיינו‪ ,‬ואם לא ישלח‬
‫ביד נכרי מעולם [שלא יוליכנו בשבת]‪.‬‬ ‫לו‪ ,‬ימות‪ .‬והנכרי היה מוחזק בעיר‪ ,‬והתיר לשלוח לו‬ ‫ולדעת בית הלל‪ ,‬האדם מצווה‪ ,‬שלא יהיה חמץ‬
‫על ידי נכרי‪ ,‬משום דרכי שלום‪ .‬ושלח אל רבינו שמחה‪,‬‬ ‫ברשותו בפסח‪.‬‬
‫‪55‬‬
 ‫מסכת שבת דף יט‬

‫יודעים שהן עושות מעצמם‪ ,‬בלא מלאכת הבעלים‪ .‬וגם‬ ‫מחמירים על עצמם כבית שמאי‪ .‬ולפיכך‪ ,‬כלי‬ ‫לשון "הפלגה בספינה"‬
‫הכל יודעים שנתן את החיטים בערב שבת‪ .‬אבל‬ ‫לבן שהם קשים לכיבוס‪ ,‬וצריך לכיבוסם שלושה‬ ‫י"מ שהפלגה הוא מלשון הרחקה‪ ,‬שהמפליג בספינה‬
‫כשהנוכרי עושה עבורו מלאכה בקבלנות‪ ,‬יש לחוש‬ ‫ימים‪ ,‬היו נותנים אותם לכובס נוכרי שלושה‬ ‫הוא הפורש מן היבשה לים‪ ,‬ומרחיק עצמו מן הישוב‪.‬‬
‫שיאמרו שהוא צווה אותו לעשות בשבת‪.‬‬
‫ימים קודם לשבת‪.‬‬
‫ורבינו יעקב פירש‪ ,‬שאמצעיתו של ים נקרא פילגוס‪,‬‬
‫ולפירוש רבינו תם‪ ,‬מה שנתבאר במסכת מועד קטן‪,‬‬
‫[וכן הוא בלעז]‪ ,‬והמפליג בספינה‪ ,‬הוא המביא עצמו‬
‫שאסור לתת לנוכרי מלאכה בקבלנות בתוך התחום‪,‬‬
‫לאמצעית הים‪.‬‬
‫שמא יחשדו בו שאינו קבלן אלא שכיר יום‪ ,‬אין‬ ‫שכירות וקבלנות‬
‫האיסור הזה אלא לאבלים‪ ,‬האסורים במלאכה מחמת‬
‫שכיר‪ ,‬הוא זה שמשכיר את עצמו לעבודה‪ ,‬ומקבל את‬
‫אבילותם‪ ,‬אבל בשבת הדבר מותר‪.‬‬
‫שכרו לפי הזמן שהוא משכיר את עצמו‪ .‬כגון‪ ,‬מי שהוא‬ ‫הפלגה בספינה‬
‫ור"י אומר שאין ללמוד מסוגיתנו להתיר מלאכת בנין‬ ‫שכיר לצורך כיבוס בגדים‪ ,‬אינו מקבל שכר עבור‬
‫של נוכרי בקבלנות בשבת‪ ,‬שלא התירו בית הלל‬ ‫התוצאה של נקיון הבגד‪ ,‬אלא עבור הזמן שמשכיר‬
‫א‪ .‬לדבר הרשות‪.‬‬
‫קבלנות נוכרי אלא כשעושה בביתו שלו בשבת‪ ,‬שאין‬ ‫עצמו לעבוד ולנקות‪ .‬ולפיכך נחשב כעושה פעולותיו‬ ‫כשיוצא לדרך ארוכה‪ ,‬אין להפליג בספינה פחות‬
‫הדבר מפורסם‪ ,‬אבל בנין במחובר ברשות הישראל‪,‬‬ ‫עבור מי ששכר אותו‪.‬‬ ‫משלשה ימים קודם לשבת‪.‬‬
‫מאחר שהדבר נראה לכל‪ ,‬אסרו חכמים‪ ,‬שמא הרואה‬
‫וקבלן הוא המקבל תשלום עבור התוצאה‪ ,‬כגון הנותן‬ ‫דהיינו ביום רביעי בשבת אסור‪[ ,‬מ"א בשם הרבה אחרונים]‪.‬‬
‫יאמר שהנוכרי שכיר יום ולא קבלן‪ .‬ורק מחוץ לתחום‬
‫בגד לאדם כדי שיכבסנו‪ ,‬אין התשלום עבור זמנו‬ ‫אבל הגר"א הביא בשם הרבה ראשונים‪ ,‬דהשלושה ימים‬
‫הדבר מותר‪ .‬ודין אבל ודין שבת שווים בזה‬
‫ופעולותיו של הקבלן‪ ,‬אלא עבור התוצאה של נקיון‬ ‫נחשבין עם השבת גופא‪ ,‬וביום רביעי מותר‪ .‬ועיין שם שכתב‪,‬‬
‫ואף רבינו תם כשבנה את ביתו‪ ,‬לא סמך על תשובתו‪,‬‬ ‫הבגד‪ ,‬ולפיכך נחשב כעושה פעולותיו לעצמו‪ ,‬ומוכר‬ ‫שכן מוכח בתוספתא ובירושלמי‪[ .‬מ"ב סימן רמ"ח ס"ק ד']‪.‬‬
‫ולא רצה להתיר‪.‬‬ ‫התוצאה‪.‬‬
‫וכשיוצא לדרך מועטת‪ ,‬כגון מצור לצידון‪[ ,‬שבערב‬
‫וכשהתירו בית הלל לתת מלאכה לנוכרי עד סמוך‬ ‫שבת היה שם יום השוק]‪ ,‬שהוא מהלך יום אחד‪,‬‬
‫לכניסת השבת‪ ,‬רק בקבלנות התירו‪ ,‬שבזה‪ ,‬כל‬ ‫אפילו בערב שבת מותר‪.‬‬
‫נוכרי אריס בשדה ישראל‬
‫הפעולות‪ ,‬הקבלן עושה עבור עצמו‪ ,‬והתשלום הוא‬
‫נתבאר‪ ,‬שלדעת ר"י‪ ,‬כשהדבר מפורסם‪ ,‬אין לנוכרי‬ ‫עבור התוצאה‪ .‬ולכן אף על פי שהנוכרי עושה בשבת‪,‬‬ ‫ב‪ .‬לדבר מצווה‪.‬‬
‫לעשות מלאכה עבור ישראל אף בקבלנות‪ ,‬שמא יחשדו‬ ‫מאחר שאת פעולותיו בשבת הוא עושה בעבור עצמו‪,‬‬ ‫אפילו כשיוצא לדרך ארוכה‪ ,‬מפליג בספינה אף‬
‫בו שהוא שכיר יום‪.‬‬ ‫ואין ישראל משלם אלא על התוצאה‪ ,‬הדבר מותר‪,‬‬
‫בערב שבת‪.‬‬
‫[שהרי אין לישראל צורך שיעשו הפעולות דווקא‬
‫ו נוכרי שהוא אריס בשדה ישראל‪[ ,‬שנחשב כעושה כל‬
‫המלאכות לעצמו‪ ,‬אלא שצריך לתת לבעלים חלק‬
‫בשבת]‪.‬‬ ‫לדעת רבי‪ ,‬אף שמותר להפליג‪ ,‬מכל מקום‪,‬‬
‫מהיבול]‪ ,‬מותר לעשות בה מלאכתו בשבת‪ ,‬כי בשדה‪,‬‬ ‫אבל אסור לשכור נוכרי למלאכה בשבת‪ ,‬כי באופן הזה‬
‫המפליג בשלושה ימים שקודם השבת‪ ,‬צריך‬
‫מאחר שרגילים לעשות באריסות‪ ,‬לא יחשדו הרואים‬ ‫הנוכרי עושה כל פעולותיו בשליחות ישראל‪ ,‬וחכמים‬ ‫לפסוק עם הנוכרי שישבות בשבת‪ ,‬ומאחר‬
‫שהוא שכיר יום‪.‬‬ ‫אסרו להנות ממלאכות שנוכרי עושה עבור ישראל‬ ‫שפסק עמו שוב אינו צריך לשבות‪.‬‬
‫בשבת‪.‬‬
‫ולדעת רבן שמעון בן גמליאל‪ ,‬אף לפסוק עמו על‬
‫ולפיכך‪ ,‬כשישראל אומר לנכרי בערב שבת לתקן‬ ‫כך אינו צריך‪.‬‬
‫בגדי לבן כיבוסם קשה מבגדי צבעונים‬
‫מנעלים או לקנות‪ ,‬אל יאמר תעשה למחר‪ ,‬דאם כן‪ ,‬הוי‬
‫אמר רבי צדוק‪ ,‬כך היה מנהגו של בית רבן‬ ‫כשכיר יום‪ ,‬אלא תעשה לכשתרצה‪.‬‬
‫גמליאל‪ ,‬שהיו נותנין כלי לבן לכובס שלשה ימים‬ ‫הטלת מצור‬
‫ובכל אופן‪ ,‬אם הביא לו נכרי כליו‪ ,‬ויודע שכבסם‬
‫קודם לשבת‪ ,‬וצבועים אפילו בערב שבת‪.‬‬ ‫בשבת‪ ,‬אסור ללובשם בשבת‪.‬‬ ‫אין צרים על עיירות של נכרים‪ ,‬פחות משלשה‬
‫ומדבריהם למדנו‪ ,‬שהלבנים קשים לכבסם יותר‬
‫ימים קודם לשבת‪.‬‬
‫מן הצבועים‪[ ,‬ונפקא מינה לשכר הכובס]‪.‬‬
‫בנית בית בשבת על ידי קבלן נוכרי‬ ‫ואם התחילו‪ ,‬אין מפסיקים‪ .‬וכן היה שמאי‬
‫אביי הביא לכובס בגד צבוע לכבסו‪ ,‬ושאל‪ ,‬כמה‬
‫אומר‪ּ ..." ,‬ובָּׁ נ ָּׁ‬
‫ִּית ָּׁמצֹור עַ ל ָּׁהעִּ יר אֲ ֶׁשר ִּהוא ע ָּׁשה עִּ ְמָך‬
‫ירצה לקבל בעבורו בשכר כיבוס‪.‬‬ ‫נתבאר שלדעת בית הלל מותר לתת לנוכרי מלאכה‬
‫בקבלנות עד סמוך לשבת‪ ,‬ואף על פי שהנוכרי עושה‬ ‫ִּמלְחָּׁ מָּׁ ה עַ ד ִּר ְד ָּׁתּה" (דברים כ' כ')‪ ,‬אפילו בשבת‪.‬‬
‫ענה לו אותו כובס‪ ,‬ששכר כיבוס צבוע‪ ,‬כשכר‬ ‫בשבת‪ ,‬מאחר שפעולותיו של הנוכרי בשבת נעשות‬
‫כיבוס לבן‪.‬‬ ‫בעבור עצמו‪ ,‬מותר לישראל להנות מהתוצאה של‬
‫הפעולות‪.‬‬ ‫נתינת מלאכה לנוכרי בערב שבת‬
‫אמר לו אביי‪ ,‬כבר הקדימוך חכמים‪ ,‬ולימדונו‪,‬‬
‫שהלבנים קשה לכבסם מהצבועים‪ ,‬ואם כן‪ ,‬אין‬ ‫ומכאן למד רבינו תם‪ ,‬שהנותן לנוכרי לבנות בית‬ ‫לדעת בית שמאי‪ ,‬אין לתת מלאכה לנוכרי קודם‬
‫ליטול על כיבוס הצבועים כעל כיבוס לבנים‪.‬‬ ‫בקבלנות‪ ,‬רשאי הנוכרי לבנות גם בשבת‪ ,‬שכן מעשיו‬ ‫השבת‪ ,‬אלא אם כן תושלם המלאכה קודם‬
‫בשבת הן בעבור עצמו‪ ,‬והישראל משלם רק על‬ ‫כניסת השבת‪ ,‬ובכלל זה נתינת עורות לעיבוד‪,‬‬
‫התוצאה‪ ,‬כלומר על הבית הבנוי‪.‬‬ ‫ונתינת בגדים לכיבוס‪.‬‬
‫מדידת בגד במסירתו לכובס ונטילתו ממנו‬ ‫ועוד ראיה הביא רבינו תם מסוגיית הגמרא לעיל‪,‬‬
‫ולדעת בית הלל‪ ,‬מותר לתת לנוכרי מלאכה עד‬
‫שלדעת בית הלל מותר לתת חיטים בריחים ערב שבת‪,‬‬
‫ועוד אמר אביי‪ ,‬הנותן בגד לכובס‪ ,‬ימדדנו בשעה‬ ‫סמוך לכניסת השבת‪.‬‬
‫והן טוחנות בשבת‪ ,‬כל שכן שקבלנות על ידי נוכרים‬
‫שמוסר לו‪ ,‬ובשעה שנוטל ממנו‪.‬‬
‫מותרת‪ .‬אולם ראיה זו יש לדחות‪ ,‬שכן ברחיים הכל‬ ‫ורבן שמעון בן גמליאל אמר‪ ,‬שבית אביו היו‬
‫‪56‬‬
 ‫מסכת שבת דף יט‬

‫מותרת מערב שבת‪ .‬ועוד‪ ,‬וכי רבי עקיבא האוסר הוא‬ ‫וכל זה כדעת משנתנו‪ ,‬ולהלן יתבאר בעזה"י מי‬ ‫אם נתרחב הבגד בכיבוס‪ ,‬הפסידו הכובס‪,‬‬
‫כבית הלל‪.‬‬ ‫הוא התנא ששנה משנה זו‪ ,‬וכמו כן יתבאר‪ ,‬שיש‬ ‫שמתחו יותר מדאי‪.‬‬
‫‪ -‬ור"י פירש‪ ,‬שלדברי הכל מותר לטעון בערב שבת‪,‬‬ ‫חולקים עליו‪ ,‬ואוסרים‪.‬‬
‫ואם נתקצר הבגד בכיבוס‪ ,‬הפסידו הכובס‪,‬‬
‫כדי שתיגמר הטעינה בשבת‪ .‬ולא נחלקו אלא אם מותר‬
‫שכווצו ברותחים‪.‬‬
‫לאכול ממה שזב בשבת‪ .‬לדעת רבי ישמעאל סחיטה זו‪,‬‬
‫אם עשאה בשבת‪ ,‬אין בה איסור תורה‪ ,‬ולכן לא אסרו‬ ‫השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום‬
‫לאכול‪ .‬ולדעת רבי עקיבא‪ ,‬סחיטה זו‪ ,‬אם עשאה‬
‫הבוסר הם ענבים בתחילתם‪ ,‬כשהם דקים‪ ,‬ויש‬ ‫קורת בית הבד ועיגולי הגת‬
‫בשבת‪ ,‬יש בה איסור תורה‪ ,‬ולכן אסרו לאכול‪ ,‬שמא‬
‫שמוציאים מהם משקה על ידי ריסוקם וטעינתם תחת‬
‫יבוא לטעון בשבת‪.‬‬ ‫כשהיו עושים שמן‪ ,‬תחילה היו טוחנים את‬
‫דבר כבד‪ ,‬ומטבלים במשקה הזה בשר‪[ ,‬לפי שאותו‬
‫‪ -‬ועוד פירשו התוס'‪ ,‬שלדעת רבי ישמעאל‪ ,‬מאחר‬ ‫משקה חזק וקרוב להחמיץ]‪.‬‬ ‫הזיתים בריחים‪ ,‬ולאחר מכן היו מכבידים‬
‫שאין הדברים הללו מחוסרים מעיכה‪ ,‬מותר לגמור‬ ‫עליהם בקורות כבדות‪ ,‬שיצא שמנם היטב‪,‬‬
‫ומלילות הם שיבולים שלא בשלו כל צרכן‪ ,‬ומרסקים‬
‫הסחיטה בידים‪ .‬ומזה יש ללמוד‪ ,‬שאף כשהם‬ ‫והקורות הללו קרויות קורות בית הבד‪.‬‬
‫אותן‪ ,‬וטוענים אותן באבנים‪ ,‬ומשקה זב מהן‪,‬‬
‫מחוסרים מעיכה‪ ,‬אין בדבר איסור תורה‪ ,‬כי אם היה‬
‫ומטבלים בו‪.‬‬ ‫וכשהיו עושים יין‪ ,‬תחילה היו דורכים על‬
‫בדבר איסור תורה‪ ,‬היה מקום לאסור גמר הטעינה‬
‫בידים‪ ,‬משום אלו שמחוסרים מעיכה‪ .‬ובמסקנה‬ ‫לדעת רבי ישמעאל‪ ,‬שום ובוסר ומלילות‪,‬‬ ‫הענבים ברגליהם‪ ,‬ולאחר מכן היו מכבידים‬
‫אמרו‪ ,‬שלרבי ישמעאל במחוסרי דיכה יש איסור‬ ‫שרסקם מבעוד יום‪ ,‬מאחר שמעתה עתיד‬ ‫עליהם בקורות עגולות ‪ ,‬שיצא היין היטב‪,‬‬
‫תורה‪ ,‬ואף על פי כן‪ ,‬כשאינם מחוסרים‪ ,‬מותר בידים‪.‬‬ ‫המשקה לצאת מהם גם בלא שום תוספת‬ ‫והקורות הללו קרויות עיגולי הגת‪.‬‬
‫הכבדה‪ ,‬מותר לתת אותם קודם השבת תחת‬
‫הכובד שלהם‪ ,‬כדי שיכביד עליהם בשבת‪ ,‬ובכך‬
‫חלות דבש שריסקן בערב שבת‬ ‫טעינת קורות בית הבד‬
‫יצאו מהם המשקים היטב‪.‬‬
‫ועיגולי דבילה קודם השבת‬
‫מוציאים מהכוורת כמין חלות של שעווה‪,‬‬
‫ולדעת רבי עקיבא‪ ,‬אסור להניחם מבעוד יום‬
‫שהדבש בתוכן‪ ,‬ומרסקים אותן‪ ,‬והדבש זב מהן‪.‬‬ ‫נתבאר‪ ,‬שנחלקו בית שמאי ובית הלל‪ ,‬אם מותר‬
‫תחת כובדם‪ ,‬כדי לגמור משתחשך‪ .‬והסיבה‬
‫לעשות מלאכה בערב שבת‪ ,‬כשהיא נמשכת בשבת‬
‫לדעת תנא קמא‪ ,‬חלות דבש שריסקן מערב שבת‪,‬‬ ‫שהדבר אסור‪ ,‬אף שאין בו איסור תורה‪ ,‬כי יש‬
‫עצמה‪.‬‬
‫ויצא מהן הדבש בשבת‪ ,‬אסור הוא באכילה‬ ‫לחוש‪ ,‬שמא יעשה הכל בשבת‪ ,‬ויבוא לידי איסור‬
‫בשבת‪[ .‬גזרה שמא ירסק בשבת]‪.‬‬ ‫תורה‪.‬‬ ‫ולדעת משנתנו‪ ,‬בדבר זה הכל מודים‪ ,‬שמותר‬
‫לעשותו מערב שבת‪ ,‬אף שימשך בשבת עצמה‪,‬‬
‫ולדעת רבי אלעזר [בן שמוע התנא]‪ ,‬מותר לאכול‬ ‫‪ -‬ולדברי רבי יוסי ברבי חנינא‪ ,‬משנתנו המתירה‬
‫והוא טעינת קורות בית הבד על הזיתים‪ ,‬כדי‬
‫דבש שזב בשבת מחלות שנתרסקו מערב שבת‪.‬‬ ‫לתת זיתים וענבים תחת קורות בית הבד ועיגולי‬
‫שיצא שמנם מהם בשבת‪ ,‬וטעינת עיגולי הגת על‬
‫דבלה‪ ,‬היא כדעת רבי ישמעאל‪.‬‬
‫‪ -‬ולדברי רבי אלעזר [בן פדת האמורא]‪ ,‬משנתנו‬ ‫הענבים‪ ,‬כדי שיצא יינם כל השבת‪.‬‬
‫המתירה לתת זיתים וענבים תחת קורות בית‬ ‫‪ -‬ורבי אלעזר [בן פדת האמורא]‪ ,‬חולק‪ ,‬ואומר‪,‬‬
‫והסיבה שבדבר זה לא נחלקו‪ ,‬כי לא אסרו בית‬
‫הבד ועיגולי דבלה‪ ,‬היא כדעת רבי אלעזר [בן‬ ‫שמשנתנו אינה כרבי ישמעאל‪ ,‬שהרי כבר אמר‬
‫שמאי לעשות מלאכה מערב שבת כשהיא‬
‫שמוע התנא]‪.‬‬ ‫רבא בר חנינא אמר רבי יוחנן‪ ,‬שלא התיר רבי‬
‫נמשכת לשבת‪ ,‬אלא דבר שאם היה עושה בשבת‬
‫ישמעאל אלא דברים שכבר נידוכו [=נמעכו]‪,‬‬
‫‪ -‬ורבי יוסי ברבי חנינא‪ ,‬חולק‪ ,‬ואומר‪ ,‬שמשנתנו‬ ‫עצמה‪ ,‬היה עובר באיסור תורה‪ ,‬אבל טעינה זו‪,‬‬
‫ואינם מחוסרים אלא שחיקה‪[ ,‬וי"ג שאינם‬
‫אינה כרבי אלעזר‪ ,‬כי לדעת רבי יוסי ברבי חנינא‪,‬‬ ‫גם אם היה עושה בשבת‪ ,‬לא היה בכך איסור‬
‫מחוסרים אלא סחיטה]‪ .‬אבל כשעוד טעונים‬
‫לא התיר רבי אלעזר‪ ,‬אלא דבש היוצא מחלות‬ ‫תורה‪.‬‬
‫מעיכה‪ ,‬גם רבי ישמעאל אוסר‪ ,‬כי בזה הטעינה‬
‫מרוסקות‪ ,‬שהדבש‪ ,‬גם אחר שיצא‪ ,‬נחשב הוא‬
‫גומרת‪ ,‬ונמצא הכל עשוי בשבת‪ .‬וזיתים שתחת‬ ‫כי מה שאמרו חכמים‪ ,‬שסחיטת ענבים וזיתים‬
‫כאוכל ולא כמשקה‪ ,‬ולא שייכת בו סחיטה‪ ,‬ורק‬
‫קורות בית הבד‪ ,‬וענבים שתחת עגולי הגת‪,‬‬ ‫נחשבת אב מלאכה‪[ ,‬תולדת דש‪ ,‬שמפרק דבר‬
‫בזה לא אסר רבי אליעזר מטעם שמא יבוא‬
‫מחוסרים מעיכה‪ ,‬ואם כן‪ ,‬דבר זה גם רבי‬ ‫ממשאו הגדל בתוכו]‪ ,‬אין זה אלא כשלא נתרסקו‬
‫לסחוט‪ .‬אבל דברים שאחר זיבתם הם משקים‪,‬‬
‫ישמעאל אוסר‪ ,‬והוא חולק על התנא של‬ ‫תחילה‪ .‬אבל זיתים וענבים‪ ,‬קודם טעינתם‬
‫כזיתים וענבים‪ ,‬מודה רבי אלעזר‪ ,‬שאם יתירו‬
‫משנתנו‪.‬‬ ‫בקורות כבר מרוסקים הם‪ ,‬כפי שנתבאר‪ ,‬ובלא‬
‫את גמר המלאכה בשבת‪ ,‬יש לחוש שיבואו אף‬
‫טעינה גם היה יוצא מהם השמן והיין‪ ,‬ואין‬
‫לסחוט בשבת‪ ,‬ובכך יעברו על איסור תורה‪ ,‬ולכן‬ ‫ומבואר בגמרא שהורה רבי יוסי בר חנינא כרבי‬
‫בקורה אלא תוספת לכך‪ .‬דבר זה אינו אסור‬
‫יש לאסור את הדבר‪.‬‬ ‫ישמעאל‪.‬‬
‫מהתורה‪ ,‬ולכן לא אסרו בית שמאי לעשותו‬
‫אמנם בברייתא מבואר‪ ,‬שלדעת רבי אלעזר ורבי‬ ‫כל זה כפירוש רש"י‪ ,‬שנחלקו אם מותר לגמור את‬ ‫מבעוד יום‪.‬‬
‫שמעון‪ ,‬גם משקה היוצא בשבת מזיתים וענבים‬ ‫הסחיטה בשבת‪.‬‬
‫ומכירה לנוכרי‪ ,‬וטעינה עמו‪ ,‬אף על גב דאי עביד להו בשבת‪,‬‬
‫שריסקם מבעוד יום‪ ,‬מותר‪ ,‬ולא אסרו זאת‬ ‫והתוס' הקשו‪ ,‬אם רק זאת התיר רבי ישמעאל‪ ,‬היאך‬ ‫לא מיחייב חטאת‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬מאחר שהנכרי מחמר או‬
‫מחשש שמא יבוא לסחוט בשבת‪ ,‬ואם כן‪ ,‬ודאי‬ ‫הוכיח רבי יוסי ברבי חנינא מדבריו‪ ,‬שהטעינה בשבת‬ ‫עושה בשבת בידים‪ ,‬דבר שישראל אסור מן התורה‪ ,‬גזרו רבנן‬
‫יש להעמיד משנתנו כדעת רבי אלעזר‪.‬‬ ‫אין בה איסור תורה‪[ ,‬ולכן מודים בה בית שמאי‬ ‫עם חשכה‪ ,‬משום דמיחלף בשלוחו‪ .‬אבל בהנך דברים דרישא‪,‬‬
‫להיתר]‪ .‬הלא יתכן שדברי רבי ישמעאל הם כדעת בית‬ ‫שאינו עושה בשבת איסור בידים‪ ,‬לא גזרו‪ ,‬אי לאו דמיחייב‬
‫הלל‪ ,‬ואף על פי שהטעינה בשבת אסורה מהתורה‪ ,‬היא‬ ‫חטאת‪ ,‬והיינו טעמא דאין נותנין עורות לעבדן‪.‬‬

‫‪57‬‬
 ‫מסכת שבת דף כ‬

‫הצלת אוכלים ומשקים מפני הדליקה‬ ‫מוקצה‪[ ,‬כדעת רבי יהודה במוקצה]‪.‬‬ ‫שמן של בדדים ומחצלות של בדדים‬

‫בפרק כל כתבי הקודש יתבאר בעזה"י‪ ,‬שבית‬ ‫והקשו תוס'‪ ,‬הלא בפרק מפנין מבואר‪ ,‬שלדברי רב‪,‬‬ ‫מאחר שהזכירו דין טעינת זיתים תחת קורות‬
‫שעלתה בו דליקה‪ ,‬מותר להוציא ממנו לחצר‬ ‫מוקצה אסור באכילה כדעת רבי יהודה‪ ,‬אבל הוא‬ ‫בית הבד‪ ,‬הוסיפו לבאר דין שמן המשתייר‬
‫המעורבת הרבה אוכלים ומשקים בכלי אחד‪,‬‬ ‫מותר בטלטול כדעת רבי שמעון‪ ,‬ואם כן מדוע אוסר‬ ‫בפינות בית הבד [=שמן של בדדים]‪ ,‬וכן דין‬
‫רב לטלטל כרכי דזוזי‪.‬‬
‫להצילם מפני השריפה‪.‬‬ ‫המחצלות שמכסים בהן את הזיתים [=מחצלות‬
‫ומפרש רבינו תם‪ ,‬שכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת‬ ‫של בדדים]‪.‬‬
‫ומבואר כאן בגמרא‪ ,‬שתלמיד אחד הציל הרבה‬
‫מיאוס‪ ,‬כגון בגדים ומחצלות שמכסין בהם דגים‪,‬‬
‫אוכלים ומשקים בכלי אחד בלבד‪ .‬ותלמיד אחד‪,‬‬ ‫לדעת רב‪ ,‬שני הדברים הללו אסורים בטילטול‬
‫ושאר דברים המלכלכים אותם‪ .‬ומה שאמרו‪,‬‬
‫כינס אוכלים ומשקים בכמה כלים‪ ,‬וחזר והכניס‬ ‫בשבת‪ ,‬משום מוקצה‪[ ,‬כדעת רבי יהודה במוקצה]‪.‬‬
‫שבמוקצה לטלטל סבר רב כרבי שמעון‪ ,‬אין זה אלא‬
‫הכל יחד בכלי גדול‪.‬‬ ‫במוקצה שמקצה האדם מדעתו לאוצר‪ ,‬שאין בו‬ ‫ולדעת שמואל‪ ,‬שני הדברים הללו מותרים‬
‫מיאוס‪.‬‬ ‫בטילטול בשבת‪[ ,‬כדעת רבי שמעון‪ ,‬החולק בדיני‬
‫ובעזה"י יתבאר שם‪ ,‬שבדבר זה נחלקו רבה בר‬
‫זבדא ורב הונא‪.‬‬ ‫ולדעת שמואל‪ ,‬מותרות בטילטול בשבת‪[ ,‬כדעת‬ ‫מוקצה]‪ .‬ומכל מקום‪ ,‬שמואל עצמו‪ ,‬מאחר שהיה‬
‫רבי שמעון‪ ,‬החולק בדיני מוקצה]‪.‬‬ ‫אדם חשוב‪ ,‬היה מחמיר על עצמו‪ ,‬ולא היה עושה‬
‫כן פירש רש"י‪ .‬ואין נראה לרבינו תם כי בפרק כל‬
‫כרבי שמעון‪.‬‬
‫כתבי‪ ,‬לא נחלקו אמוראים בדבר זה‪ ,‬אלא הסתפקו‬
‫בזה והמסקנה היא שלדברי הכל מותר‪.‬‬ ‫כן פירש רש"י את הסוגיה‪ ,‬ששמן של בדדים הוא‬
‫מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת מיאוס‬
‫ורבינו תם מפרש‪ ,‬שאחד היה מציל בכלי אחד‪ ,‬אפילו‬ ‫השמן המשתייר בבית הבד‪.‬‬
‫כתבו התוס'‪ ,‬שמוקצה מחמת איסור‪ ,‬חמור ממוקצה‬
‫מאה סעודות‪ ,‬אבל בארבע וחמש כלים‪ ,‬כגון להציל‬ ‫ור"י מפרש‪ ,‬ששמן של בדדים הוא השמן היוצא‬
‫מחמת מיאוס‪.‬‬
‫ולחזור ולהציל‪ ,‬אפילו באותו חצר לא‪ .‬ואחד היה מציל‬ ‫בשבת מטעינת הקורות‪ ,‬ואותו אסר רב משום מוקצה‪,‬‬
‫בארבע וחמש כלים לאותו חצר‪ ,‬ובזה נחלקו שם רבה‬ ‫כנולד גמור‪.‬‬
‫בר זבדא ורב הונא‪.‬‬
‫דברים נוספים שנחלקו בהם‬ ‫כי מחמת הקורות והעיגול שעליו‪ ,‬לא היה ראוי בין‬
‫רב ושמואל משום מוקצה‬ ‫השמשות לאכילה‪ .‬ואף שעל מנת כן הניחו שישתמש‬
‫בו‪ ,‬וסמך על זה שיזוב כל השבת‪ ,‬מכל מקום כיון שבין‬
‫דף כ‬ ‫לדברי רב נחמן‪ ,‬עז [העומדת] לחלבה‪ ,‬ורחל‬ ‫השמשות אין המשקים בעולם‪ ,‬אין דעתו מועילה‬
‫[העומדת] לגיזתה‪ ,‬ותרנגולת [העומדת] לביצתה‪,‬‬ ‫כלום‪ ,‬והרי זה נולד גמור‪.‬‬
‫ושור העומד לחרישה‪ ,‬ותמרים העומדות‬
‫ואין זה דומה לנותן בשר חי בקדירה‪ ,‬שאינו ראוי‬
‫צליית בשר בצל וביצה‬ ‫לסחורה‪ .‬כל אלו‪:‬‬ ‫לאכילה בין השמשות‪ ,‬ומותר למחר‪ .‬כי בזה‪ ,‬מאחר‬
‫בדף י"ח נתבאר‪ ,‬שאין לתת בשר בתנור קודם‬ ‫לדעת רב‪ ,‬אסור לשוחטם ולאוכלם ביום טוב‪,‬‬ ‫שהבשר בעולם‪ ,‬מועיל לו מה שמניח על דעת שיאכל‬
‫למחר‪.‬‬
‫השבת‪ ,‬כדי שיצלה בשבת‪ ,‬מחשש שיבוא לחתות‬ ‫משום מוקצה‪[ ,‬כדעת רבי יהודה במוקצה]‪.‬‬
‫בגחלים‪.‬‬ ‫וכמו כן‪ ,‬אין השמן הזה דומה לזיתים וענבים שריסקם‬
‫ולדעת שמואל‪ ,‬מותר לשוחטם ולאוכלם ביום‬
‫מבעוד יום‪ ,‬ואינם תחת הקורות‪ ,‬וכן לשום ובוסר‬
‫וכל זה כשלא נצלה הבשר כלל מבעוד יום‪ ,‬אבל‬ ‫טוב‪[ ,‬כדעת רבי שמעון‪ ,‬החולק בדיני מוקצה]‪.‬‬
‫שריסקן מבערב‪ ,‬שמותר לאכול משקה הזב מהם‬
‫אם נצלה מבעוד יום כשיעור מאכל בן דרוסאי‪,‬‬ ‫בשבת‪ .‬כי כל אלו כבר היו ראויים לאכילה בין‬
‫[=לסטים שהיה מבשל בישולו שליש]‪ ,‬שוב אין לחוש‬ ‫השמשות‪ .‬אבל זיתים שתחת הקורות‪ ,‬לא היו ראוי‬
‫שיבואו לחתות בגחלים‪ ,‬ומותר להשאירו בתנור‪,‬‬ ‫במקומו של רב אין להורות‬ ‫לאכילה בין השמשות מחמת הקורות שעליהם‪,‬‬
‫אף אחר כניסת השבת‪ .‬וכן הדין לעניין צליית‬ ‫כדעת החולקים עליו‬ ‫והמשקה עדיין לא היה בעולם‪ ,‬והרי הוא נולד גמור‪.‬‬
‫בצל וביצה‪.‬‬ ‫תלמיד אחד הורה במקום הנקרא חרתא דארגיז‬
‫כרבי שמעון שמוקצה מותר‪ ,‬ונידה אותו רב‬ ‫דינים נוספים אגב הדין הקודם‬
‫המנונא‪ ,‬אף על פי שגם דעתו כדעת רבי שמעון‪.‬‬
‫דברים ששיעורם כמאכל בן דרוסאי‬ ‫מאחר שנזכרו כאן דיני מוקצה‪ ,‬הזכירו עוד שתי‬
‫והסיבה לכך‪ ,‬כי חרתא דארגיז מקומו של רב‬ ‫מחלוקות‪ ,‬שנחלקו בהם רב ושמואל‪ ,‬אם יש לאסור‬
‫א‪ .‬בשר שמותר לצלות בתנור קודם השבת‪.‬‬
‫היה‪ ,‬ובמקומו של רב‪ ,‬אין להורות כדעת‬ ‫בטלטול משום מוקצה‪.‬‬
‫נתבאר שכל שנצלה קודם השבת כמאכל בן‬ ‫החולקים עליו‪.‬‬
‫דרוסאי מותר להניחו בתנור להמשיך צלייתו‬
‫בשבת‪.‬‬ ‫הני כרכי דזוזי‬
‫חרתא דארגיז‬
‫ב‪ .‬בשר שמותר להשהות על גבי כירה קודם‬ ‫כרכי דזוזי הם זוג של מחצלות שמכסים בהם סחורה‬
‫חרתא הוא שם מקום‪ .‬וארגיז הוא שם אמגושי שבנה‬ ‫שבספינה‪ .‬ונקראות כרכי דזוזי‪ ,‬משום שזוזי הוא לשון‬
‫השבת‪.‬‬
‫את אותו מקום‪ .‬ולפיכך נקרא המקום על שמו‪ ,‬חרתא‬ ‫זוג‪ ,‬והן זוג מחצלות‪ ,‬העשויות כאהל‪.‬‬
‫וכן שנינו לעניין שהייה על גבי כירה‪ ,‬חנניא‪,‬‬ ‫של ארגיז‪ ,‬ורב המנונא דר בעיר הזו‪ ,‬ועדיין מערת‬
‫ובתשובות הגאונים הגרסא כרכי דזיווי‪ ,‬ומפרש שזיווי‬
‫אומר‪ ,‬כל שהוא כמאכל בן דרוסאי‪ ,‬מותר‬ ‫קבורתו קיימת שם‪.‬‬
‫הוא לשון ספינה בארמי‪ ,‬כלומר מחצלות של ספינה‪.‬‬
‫להשהותו על גבי כירה‪ ,‬ואף על פי שאינה גרופה‬
‫לדעת רב‪ ,‬אסורות בטילטול בשבת‪ ,‬משום‬
‫‪58‬‬
 ‫מסכת שבת דף כ‬

‫מדורת בית המוקד שהיא צורך הדיוט‪ .‬ורב‬ ‫פסח זריזים הם במצוות‪ ,‬ויזכירו זה לזה שלא‬ ‫[מהגחלים] ואינה קטומה [כלומר שלא נתנו אפר על‬
‫חסדא דחה דבריו כפי שנתבאר‪.‬‬ ‫לחתות‪.‬‬ ‫הגחלים להפיג חומם]‪ ,‬שמאחר שהוא כמאכל בן‬
‫דרוסאי‪ ,‬שוב אין לחוש אם מתבשל והולך בשבת‪.‬‬
‫ולדעת רב חסדא‪ ,‬בא הכתוב הזה‪ ,‬להתיר הבערה‬
‫[ועניין זה יתבאר בעזה"י בתחילת פרק שלישי]‪.‬‬
‫של גבוה על המזבח‪ ,‬אף של קרבנות חול‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫בית המוקד‬
‫הכתוב בא ללמד שבליל שבת‪ ,‬מותר להקטיר על‬ ‫ג‪ .‬בישולי נוכרים‪.‬‬
‫בית המוקד היא לשכה גדולה‪ ,‬שהכהנים מתחממים‬
‫המזבח‪ ,‬אברים ופדרים של קרבנות שקרבו‬ ‫וכן אמר רב אסי אמר רבי יוחנן לעניין איסור‬
‫שם במדורת אש הנסקת תמיד‪ ,‬מפני שמהלכים יחפים‬
‫היום‪[ .‬וכל שכן שמותר להקטיר ביום השבת‬ ‫בישולי נוכרים‪ ,‬שכל שנתבשל ביד ישראל‬
‫על רצפת שיש בעזרה‪.‬‬
‫אימורי קרבן שבת]‪.‬‬ ‫כמאכל בן דרוסאי‪ ,‬שוב אין בו משום בישולי‬
‫‪ -‬מתוך פירוש רש"י משמע‪ ,‬שאין חילוק בדבר‪ ,‬וכל‬ ‫נכרים‪ ,‬אם גמר נוכרי את הבישול‪.‬‬
‫הקרבנות שקרבו ביום ששי‪ ,‬רשאי להקטיר‬ ‫כהנים עובדים כשהם יחפים‬
‫אימוריהם על המזבח בליל שבת‪.‬‬ ‫כן מבואר במסכת זבחים‪ ,‬הואיל ורצפה מקודשת‪,‬‬
‫שנאמר‪" ,‬ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר"‪ ,‬וכלי‬ ‫אפיית פת וחררה‬
‫‪ -‬והתוס' הקשו על כך‪ ,‬הלא מבואר בפרק שני‪ ,‬שאין‬
‫להקריב עולת חול בשבת‪ .‬ולפיכך כתבו התוס'‪,‬‬ ‫שרת מקודשים‪ ,‬שנאמר "וימשחם ויקדש אותם"‪.‬‬
‫אין נותנים פת לתנור עם חשיכה‪ ,‬וכמו כן חררה‬
‫שהכתוב לא בא להתיר הקטרת כל קרבנות של חול‬ ‫מה כלי שרת‪ ,‬לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת‪,‬‬ ‫[עוגה הנאפית על גבי גחלים] אין נותנים אותה על‬
‫בליל שבת‪ ,‬אלא רק להתיר הקטרת קרבנות של חול‪,‬‬ ‫אף רצפה‪ ,‬לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה‪.‬‬ ‫גבי גחלים‪ ,‬אלא אם כן יקרמו פניהם מבעוד יום‪.‬‬
‫שכבר משלה בהן האור מבעוד יום‪ ,‬שמאחר שכבר‬
‫משלה בהן האור‪ ,‬נעשו לחמו של מזבח‪ ,‬ומעתה מותר‬ ‫ואמר רבי אליעזר‪ ,‬שהכוונה לכך שיקרמו פני‬
‫להבעירם בשבת‪.‬‬ ‫הדלקת מדורת בית המוקד‬ ‫הפת המדובקים בתנור‪ ,‬וזה אחרי שקרמו פני‬
‫וריב"א מסתפק‪ ,‬אם כן הדין בכל הקרבנות‪ ,‬כשמשלה‬ ‫הפת שלצד האש‪ .‬שהככרות נדבקים בדופני התנור‬
‫בהמשך יתבאר בעזה"י‪ ,‬שבגבולים‪ ,‬אין להדליק‬ ‫סביב‪ ,‬צדם האחד כלפי דופן התנור וצידם השני כלפי‬
‫בהן האור‪ ,‬נעשו כלחמו של מזבח‪ ,‬להתיר הקטרתם‬
‫מדורה בערב שבת‪ ,‬אלא אם כן תאחז האש‬ ‫האש‪.‬‬
‫בשבת‪ ,‬או שרק את אמורי תמיד של חול‪ ,‬אם משלה‬
‫בהן האור קודם השבת‪ ,‬מקטירם בשבת‪ ,‬משום דשם‬
‫ברובה קודם השבת‪ ,‬אבל אם לא תאחז האש‬
‫ומבואר בתוס'‪ ,‬שרבי אליעזר בא לחלוק על דברי‬
‫תמיד דוחה שבת‪.‬‬ ‫ברובה קודם השבת‪ ,‬אסור‪ ,‬כי יש לחוש‪,‬‬
‫חכמים‪ .‬ואם כן‪ ,‬לדעת חכמים‪ ,‬די בכך שיקרמו פנים‬
‫שכשיראה שאינה דולקת יפה‪ ,‬יבוא להבעירה‬ ‫שלצד האש מבעוד יום‪.‬‬
‫בשבת‪.‬‬
‫וכל זה כפירוש רש"י‪ .‬ובירושלמי משמע‪ ,‬שרבי‬
‫המדליק מדורה של עצים הרבה בערב שבת‬
‫וכל זה בגבולים‪ ,‬אבל מדורת בית המוקד‪ ,‬מותר‬ ‫אליעזר הוא המיקל‪ ,‬וחכמים הם המחמירים‪ .‬ולפי‬
‫אין להדליק מדורה בערב שבת‪ ,‬שתמשיך לדלוק‬ ‫להדליקה קודם השבת‪ ,‬אף על פי שלא תאחז‬ ‫הירושלמי‪ ,‬תחילה קורמים פנים שלצד התנור‪ ,‬ואחר‬
‫בשבת‪ ,‬אלא אם כן אחזה האש ברובה קודם‬ ‫האש ברובה קודם השבת‪ ,‬אלא תהא דולקת‬ ‫כך קורמים פנים שלצד האש‪ .‬ולדעת חכמים‪ ,‬רק אם‬
‫השבת‪ ,‬שאם לא תאחז האש ברובה קודם השבת‪,‬‬ ‫קודם השבת רק מעט‪[ ,‬ובשבת תתחזק ותדלק]‪.‬‬ ‫יקרמו כל פניה מבעוד יום‪ ,‬מותר‪ .‬ולדעת רבי אליעזר‪,‬‬
‫יש לחוש‪ ,‬שתלך ותכבה‪ ,‬ויבוא להבעירה בשבת‪.‬‬ ‫די בכך שיקרמו פנים שלצד התנור‪.‬‬
‫רב הונא אמר‪ ,‬שהסיבה להיתר זה‪ ,‬כי נאמר‪,‬‬
‫לדעת רב‪ ,‬צריך שקודם השבת תאחז האש ברוב‬ ‫"לא ְתבַ עֲרּו ֵאש בְ כל מ ְשב ֵתי ֶׁכם בְ יֹום הַ שַ בָ ת"‬
‫של כל אחד מהעצים שבמדורה‪.‬‬ ‫(שמות ל"ה ג')‪ ,‬ללמד‪ ,‬שלא נאסרה הבערה אלא‬ ‫צליית בהמה שלמה‬
‫בגבולים‪ ,‬אבל במקדש ההבערה מותרת‪.‬‬
‫ולדעת שמואל‪ ,‬כל שאחזה האש במדורה קודם‬ ‫בדף י"ח נתבאר‪ ,‬שיש אופנים שמותר לתת בערב‬
‫השבת‪ ,‬עד שאין צריך להביא עצים לסייע‬ ‫ורב חסדא דחה את דבריו‪ ,‬שכן‪ ,‬אם במקדש לא‬ ‫שבת עם חשיכה גדי או איל בתנור‪ ,‬כדי שיצלה‬
‫בהדלקתה‪ ,‬הרי זה נחשב שאחזה האש ברובה‪.‬‬ ‫נאסרה הבערה‪ ,‬ידליקו את המדורה של בית‬ ‫בשבת‪[ ,‬אף שלא נצלה קודם השבת כמאכל בן‬
‫המוקד אף בשבת עצמה‪ ,‬ולא מצינו מי שיתיר‬ ‫דרוסאי]‪ ,‬ויש אופנים שהדבר אסור‪.‬‬
‫ורב חייא שנה ברייתא המסייעת לדברי שמואל‪,‬‬
‫לעשות כן‪.‬‬
‫"כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה‪ ,‬ולא שתהא‬ ‫וכל זה בחתיכות של בשר גדי ואיל‪ ,‬שבזה יש‬
‫שלהבת עולה על ידי דבר אחר"‪ ,‬כלומר כל שאינה‬ ‫ולפיכך אמר רב חסדא‪ ,‬שהסיבה להיתר הבערת‬ ‫אופנים‪ ,‬שאם יכנס הרוח בתנור‪ ,‬הוא מקלקל את‬
‫צריכה סיוע הרי זו נחשבת כדלוקה היטב‪.‬‬ ‫מדורת בית המוקד קודם השבת‪ ,‬אף כשלא‬ ‫הצלייה‪ ,‬ולכן אין לחוש שיפתח את התנור‪,‬‬
‫י"מ שברייתא זו שנויה בעניין הדלקת המנורה‪.‬‬
‫תאחז האש ברובה‪ ,‬משום שהכהנים זריזים הם‬ ‫ויחתה בגחלים‪ ,‬כפי שנתבאר שם‪.‬‬
‫במצוות‪ ,‬שכולם היו בני תורה‪ ,‬וחרדים‪ ,‬ונזכרים‪,‬‬
‫וי"מ שברייתא זו שנויה בעניין הדלקת מדורה‪.‬‬ ‫אבל כשצולה בהמה שלמה‪ ,‬לעולם אין הרוח‬
‫ואין לחוש שיבואו להבעירה בשבת‪.‬‬
‫מקלקל את הצלייה‪ ,‬ולכן יש לחוש שמא יחתה‪,‬‬
‫ולדעת רבי יהודה‪ ,‬כל זה במדורה של עצים‪,‬‬
‫והדבר אסור‪.‬‬
‫שעכשיו מדליק אותם פעם ראשונה‪ .‬אבל מדורת‬
‫פחמים‪ ,‬אין צריך להאחיז בהם את האור אלא‬ ‫"לא ְתבַ עֲרּו ֵאש בְ כל מ ְשב ֵתי ֶׁכם בְ יֹום הַ שַ בָ ת"‬ ‫וכל זה בדרך כלל‪ ,‬אבל צליית הפסח‪ ,‬אף על פי‬
‫כל שהוא‪ ,‬והיא דולקת והולכת‪ ,‬שאין דרכה‬ ‫מבואר בכתוב הזה שאיסור הבערה נאמר דווקא‬ ‫שצולים אותו בשלמותו‪ ,‬מותר לתת אותו לתנור‬
‫להיות כבה והולכת‪ ,‬ואין צריך לחתות בהן‪.‬‬ ‫בגבולים אבל במקדש יש לו היתר‪.‬‬ ‫עם חשיכה‪ ,‬כדי שיצלה כולו בליל שבת‪ ,‬ואין‬
‫לחוש שיחתו בגחלים‪ ,‬כי בני חבורה של קרבן‬
‫רב הונא היה סבור שההיתר הוא אף בהבערת‬
‫‪59‬‬
 ‫מסכת שבת דף כ‬

‫את זה‪ ,‬וידלקו היטב‪ ,‬ודי בכך שדלקו מקצתם‪.‬‬ ‫המדליק עץ יחידי בערב שבת‬

‫ולדעת רב כהנא‪ ,‬לעניין קנים‪ ,‬מאחר שהם‬ ‫נתבאר‪ ,‬שאין להדליק מדורה בערב שבת‪,‬‬
‫ארוכים‪ ,‬גם כשלא יאגדם‪ ,‬ימצאו זה את זה‪ ,‬ואין‬ ‫שתמשיך לדלוק בשבת‪ ,‬אלא אם כן אחזה האש‬
‫צריך שתאחז האש ברוב המדורה‪ ,‬אבל כשאגדם‪,‬‬ ‫ברובה קודם השבת‪.‬‬
‫אין שלהבת יכול ליכנס ביניהם כראוי‪ ,‬ולא ידליק‬
‫ולדברי רב‪ ,‬כשמדליק עץ יחידי‪ ,‬צריך שתאחז‬
‫אלא אם כן תאחז האש ברוב המדורה קודם‬
‫האש קודם השבת ברוב עוביו‪[ ,‬שתכנס האש בתוך‬
‫השבת‪[ .‬כל זה כדעת רב הונא]‪ .‬ולעניין גרעינים‪,‬‬
‫עוביו עד רובו]‪ .‬וי"א ברוב היקפו [מבחוץ]‪.‬‬
‫שהם קטנים‪ ,‬כשהם פזורים‪ ,‬לא ימצא כל אחד‬
‫את חבירו להבעירו‪ ,‬ואם כן צריך שתאחז האש‬ ‫וגם תנאים נחלקו במחלוקת הזו‪ .‬לדעת רבי‬
‫ברוב המדורה‪ ,‬אבל כשכנסם יחד בכלי‪ ,‬ימצאו‬ ‫חייא‪ ,‬השיעור הוא‪ ,‬כדי שישחת העץ ממלאכת‬
‫זה את זה‪ ,‬וידלקו היטב‪[ .‬כל זה כדעת רב חסדא]‪.‬‬ ‫האומן [=רוב עביו]‪ .‬ולדעת רבי יהודה בן בתירא‪,‬‬
‫השיעור הוא כדי שתאחז האש משני צדדים [=רוב‬
‫היקפו]‪ .‬ואף על פי שאין ראיה לדבר‪ ,‬זכר לדבר‪,‬‬
‫מדורות שאינן צריכות רוב‬ ‫[שאחר שאחזה האש רוב היקפו‪ ,‬מעתה הולך ודולק]‪,‬‬
‫צֹותיו‬
‫שנאמר " ִּהּנֵּה ל ֵָּּׁאׁש נ ִַּתן ְל ָּׁאכְ לָּׁה ֵאת ְשנֵי ְק ָ‬
‫נתבאר‪ ,‬שאין להדליק מדורה של עצים בערב‬
‫ָאכְ לָה הָ ֵאש [כלומר את רוב היקפו‪ ,‬ומעתה] וְ תֹוכֹו‬
‫שבת‪ ,‬שתמשיך לדלוק בשבת‪ ,‬אלא אם כן אחזה‬
‫נָחָ ר [כלומר יבש] הֲ י ְִּצלַח ל ְִּמלָּׁאכָּׁה" (יחזקאל ט"ו ד')‪.‬‬
‫האש ברובה קודם השבת‪.‬‬
‫היינו גבי עץ הגפן‪ ,‬אבל שאר עצים אין נשחתין כל כך במהרה‬
‫ולהלן יבואו דברים‪ ,‬שהאש אוחזת בהם בנקל‪,‬‬ ‫ממלאכת האומן‪[ .‬תוס']‬
‫ולעולם מותר להדליק אותם סמוך לשבת‪ ,‬אף‬
‫ולפי שנחלקו בזה‪ ,‬אמר רב פפא‪ ,‬שלא ידליק עץ‬
‫שלא אחזה האש בהם קודם השבת אלא מעט‪.‬‬
‫יחידי בערב שבת אלא אם כן תאחז האש קודם‬
‫רב יוסף שנה ברייתא‪ ,‬בה נמנו ארבעה מינים של‬ ‫השבת‪ ,‬גם ברוב עביו וגם ברוב היקפו‪.‬‬
‫דברים הנדלקים‪ ,‬שאין צריך שתאחז האש‬
‫ברובם קודם השבת‪ ,‬ואלו הם‪:‬‬
‫"הָ ָאח ְל ָפנָיו ְמבעָ ֶׁרת"‬
‫(א) זפת‪.‬‬
‫נאמר על המלך יהויקים‪" ,‬וְ ַה ֶמלְֶך ֵּ‬
‫יֹוׁשב בֵּ ית ַהח ֶרף‬
‫(ב) גפרית‪.‬‬
‫בַ חדֶ ׁש הַ ְת ִּׁשיעִּ י וְ ֶאת הָּׁ ָּׁאח ְל ָּׁפנָּׁיו ְמבעָּׁ ֶרת" (ירמיה ל"ו‬
‫(ג) גבינה [וי"ג קירא כלומר שעווה]‪.‬‬ ‫כ"ב)‪.‬‬
‫(ד) רבב [=שומן ושעוה וכל דבר הניתך]‪.‬‬ ‫לדברי רב‪" ,‬אח" הוא אחוונא [=ערבה]‪.‬‬

‫ובמתניתא נמנו עוד שני דברים‪:‬‬ ‫ולדברי שמואל‪" ,‬אח" הם עצים שנדלקים‬
‫(ה) קש [=זנבות השבולים הנקצרות עימהן]‪.‬‬
‫באחווה‪ ,‬כלומר כל אחד מדליק את חבירו‪ ,‬והאש‬
‫דולקת היטב‪.‬‬
‫(ו) גבבא [=חלק השיבולת המחובר בקרקע אחר‬
‫הקצירה]‪.‬‬

‫ורבי יוחנן הוסיף‪ ,‬ואמר‪:‬‬ ‫המדליק מדורה של קנים‬

‫או גרעינים הרבה בערב שבת‬
‫(ז) עצים של בבל אין צריכין רוב‪.‬‬
‫לדברי רב הונא‪ ,‬המדליק מדורה של קנים או‬
‫רב יוסף אמר שהכוונה לשוכא דארזא [יש כמין‬
‫גרעינים בערב שבת‪ ,‬כשהקנים והגרעינים‬
‫צמר בין קליפה לעץ ארז‪ ,‬והוא יבש ודק]‪.‬‬
‫מפוזרים‪ ,‬די בכך שתאחז האש במקצתם קודם‬
‫ורמי בר אבא אמר שהכוונה לזאזא [=חזזית‬ ‫השבת‪ ,‬כי נדלקים הם בנקל זה מזה‪ ,‬ובוודאי לא‬
‫העולה בעצים א"נ טחב]‪.‬‬ ‫תכבה האש‪ .‬אבל כשאגד את הקנים‪ ,‬או כינס את‬
‫אבל סתם עצים דקים אינם כן‪ ,‬שהרי אפילו‬ ‫הגרעינים בכלי‪ ,‬אין שלהבת יכול ליכנס ביניהם‬
‫פתילה הספוגה שמן‪ ,‬שהיא נוחה להידלק‪ ,‬אמר‬ ‫כראוי‪ ,‬ולא ידליק את המדורה אלא אם כן תאחז‬
‫עולא‪ ,‬שהמדליק בה נר של שבת‪ ,‬צריך שידליק‬ ‫האש ברוב המדורה‪ ,‬קודם השבת‪.‬‬
‫ברוב היוצא מראש הפתילה חוץ לנר‪.‬‬ ‫ולדעת רב חסדא‪ ,‬הסברא אומרת להיפוך‪,‬‬
‫כשהקנים והגרעינים פזורים‪ ,‬לא ימצא כל אחד‬
‫את חבירו להבעירו‪ ,‬ואם כן‪ ,‬צריך שתאחז האש‬
‫סליק פרק יציאות השבת‬
‫ברוב המדורה‪ .‬אבל כשאגדם או כנסם‪ ,‬ימצאו זה‬
‫‪60‬‬
 ‫מסכת שבת דף כ‬

‫נר של שבת‪ ,‬בפתילה הנעשית מהם‪.‬‬ ‫אמר רבין לאביי‪ ,‬זהו כלך האמור במשנתנו‪[ .‬כפי‬ ‫פרק שני במה מדליקין‬
‫שנתבאר בדעת רב יצחק בר זעירא]‪.‬‬
‫ז‪ .‬צמר‪.‬‬
‫אמר לו אביי‪ ,‬אנו קוראים אותו שירא פרנדא‪.‬‬
‫ולדעת התנא של משנתנו‪ ,‬לא היה צורך למנותו‬
‫בין הפסולים לפתילה‪ ,‬כי הוא מתכווץ מפני‬ ‫לפירוש רבינו תם‪ ,‬אביי בא לחלוק על כל האמור לעיל‪,‬‬ ‫דף כ‬
‫האש‪ ,‬ואינו דולק כלל‪ ,‬ואין שלהבת אוחזת בו‪.‬‬ ‫ולומר‪ ,‬שכלך הוא שירא פרנדא‪ ,‬ואין זה מטכסא‬
‫העשוי מפסולת של משי‪.‬‬
‫ח‪ .‬שער‪.‬‬
‫ולפירוש ר"י‪ ,‬לא בא אביי לחלוק‪ ,‬אלא להוסיף‪,‬‬ ‫פתילות שאין מדליקין בהן נר שבת‬
‫ולדעת התנא של משנתנו‪ ,‬לא היה צורך למנותו‬ ‫שהכלך שהוא מטכסא‪ ,‬העשוי מפסולת של משי‪ ,‬הוא‬
‫הדברים המנויים להלן‪ ,‬כשעושים מהם פתילה‬
‫בין הפסולים לפתילה‪ ,‬כי הוא נחרך מפני האש‪,‬‬ ‫שירא פרנדא‪.‬‬
‫לנר‪ ,‬אין האש דולקת יפה‪ ,‬אלא מסכסכת בהם‪.‬‬
‫ואינו דולק כלל‪ ,‬ואין שלהבת אוחזת בו‪.‬‬ ‫‪ -‬ומתחילה אמרו‪ ,‬ששיראים [סתם] ושירא‬
‫יש מפרשים שהכוונה לכך שאין השלהבת עומדת‬
‫פרנדא‪ ,‬הם אותו דבר‪ ,‬ואם כן‪ ,‬יש להביא ראיה‬
‫במקומה בזקיפה ובנחת‪ ,‬אלא קופצת ונפסקת‪ ,‬עולה‬
‫מהברייתא‪ ,‬שכלך אינו שירא פרנדא‪ ,‬שהרי‬
‫עטרן ושעווה‬ ‫ויורדת‪ .‬ויש מפרשים שהכוונה לכך שאין האש נכנסת‬
‫הברייתא מונה אותם כשני דברים‪[ ,‬לעניין בגדים‬ ‫לתוך הפתילה‪ ,‬אלא בוערת חוצה לה‪ .‬ומכל מקום‪ ,‬לכל‬
‫אמר רמי בר אבין‪( ,‬א) עטרן הוא הפסולת של‬ ‫החייבים בציצית]‪.‬‬ ‫הפירושים‪ ,‬הדבר שווה‪ ,‬שאין האש דולקת יפה‪.‬‬
‫הזפת‪[ ,‬לאחר שיוצא הזפת מן העץ‪ ,‬זב ממנו על ידי‬
‫ובזה נדחו דברי האומר‪ ,‬ששירא פרנדא הוא כלך‪.‬‬ ‫ומהטעם הזה‪ ,‬אין להדליק לשבת‪ ,‬נר שפתילתו‬
‫האש פסולת צלול כשמן‪ ,‬והוא עיטרן]‪( .‬ב) שעוה היא‬
‫לפירוש רבינו תם הוא אביי‪ .‬ולפירוש ר"י הכל מודים‬ ‫מאחד מהדברים הללו‪.‬‬
‫הפסולת של הדבש‪.‬‬ ‫בזה‪.‬‬
‫א‪ .‬לכש [=שוכא דארזא]‪.‬‬
‫ונפקא מינה למקח וממכר‪ ,‬שאם התנה עם‬ ‫‪ -‬אולם למסקנה אמרו ששיראים [סתם] אינם‬
‫חבירו שימכור לו שעווה‪ ,‬נותן לו פסולת של דבש‬ ‫שירא פרנדא‪ ,‬ואם כן יתכן ששירא פרנדא הוא‬ ‫כמין צמר‪ ,‬שיש בארז‪ ,‬בין הקליפה לעץ‪.‬‬
‫[כמו שהוא‪ ,‬ואין יכול לכופו לתקן לו]‪.‬‬ ‫כלך‪.‬‬ ‫ב‪ .‬חוסן‪.‬‬
‫ולא נדחו דברי האומר‪ ,‬ששירא פרנדא הוא כלך‪.‬‬ ‫לדעת רב יוסף‪ ,‬הכוונה לנעורת של פשתן‪[ ,‬כלומר‬
‫שמנים שאין מדליקין בהם נר שבת‬ ‫ד‪ .‬פתילת האידן‪.‬‬ ‫הדק שבפשתן]‪.‬‬

‫הדברים המנויים להלן‪ ,‬כשנותנים אותם כשמן‬
‫בנר‪ ,‬אינם נמשכים יפה אחר הפתילה‪ ,‬וכדי‬
‫שידלק הנר היטב‪ ,‬יש להטות אותם כלפי‬
‫הפתילה‪ ,‬ומאחר שפעולה זו היא הבערה‬
‫האסורה בשבת‪ ,‬אסרו חכמים להדליק בהם את‬
‫אמר לו אביי‪ ,‬זה עץ בעלמא הוא ואיך יעשו ממנו‬
‫הנר לשבת‪ ,‬שמא יטה אותם בשבת כלפי‬
‫הפתילה‪ ,‬ונמצא עובר באיסור הבערה‪.1‬‬
‫קילף אותו רבין‪ ,‬והראה לו צמר שבין עץ‬
‫ותוס' כתבו שאין זו גזרה שמא יטה‪ ,‬אלא אסרו זאת‬
‫כי ודאי יטה‪.‬‬
‫וריב"ן פירש‪ ,‬שהסיבה שאסרו להדליק בשמנים אלו‪,‬‬
‫היא‪ ,‬שמא יכבה הנר‪ ,‬וליכא שלום בית‪.‬‬
‫א‪ .‬זפת [=זיפתא]‪.‬‬
‫ב‪ .‬שעוה [=קירותא]‪.‬‬
‫היא הפסולת של הדבש‪ .‬ומבואר‪ ,‬שדווקא‬
‫כשהיא ניתנת בנר כשמן‪ ,‬אין להדליק בה בשבת‪.‬‬
‫כמין צמר‪ ,‬שיש בערבה‪ ,‬בין הקליפה לעץ‪.‬‬ ‫ואביי הקשה עליו מהכתוב "וְ ָּׁהיָּׁה הֶ חָּׁ סן ִּלנְע ֶרת‬
‫ומעשה ברבין ואביי שהיו מהלכים בבקעת‬ ‫ֵּיהם י ְַח ָּׁדו וְ ֵּאין ְמכַבֶ ה" (ישעיה‬
‫ּופעֲלֹו ְלנִּיצֹוץ ּובָּׁ עֲרּו ְׁשנ ֶ‬
‫טמרוריתא‪ ,‬וראו ערבות‪ .‬אמר לו רבין לאביי‪ ,‬זהו‬ ‫א' ל"א)‪ ,‬שמשמע מהכתוב הזה שחסון [=חוסן]‬
‫אידן האמור במשנתנו‪.‬‬ ‫אינו נעורת‪.‬‬
‫ולדעת אביי‪ ,‬חוסן הוא פשתן שלא נגמר עיבודו‬
‫להוציא ממנו פסולתו‪ ,‬שהוא דייק בלבד ועוד לא‬
‫פתילות‪.‬‬
‫נפיץ‪ ,‬כלומר נכתש דק במכתשת אך עדיין לא‬
‫נופץ במסרק להסיק ממנו את הפסולת‪ ,‬וכיון‬
‫לקליפה‪.‬‬
‫שלא נפיץ‪ ,‬אין שמן נמשך אחריו‪ ,‬ואינו דולק יפה‪.‬‬
‫ה‪ .‬פתילת המדבר [=שברא]‪.‬‬
‫ג‪ .‬כלך‪.‬‬
‫מין עשב ארוך‪ ,‬הנקרא סרפד‪.‬‬
‫שמואל שאל את כל יורדי הים‪ ,‬ואמרו לו‪ ,‬ששמו‬
‫ו‪ .‬ירוקה שעל פני המים‪.‬‬ ‫כולכא‪.‬‬
‫אין הכוונה לאוכמתא דחריצי [כמין ירקרוקת‬ ‫ורב יצחק בר זעירא אמר‪ ,‬שהוא גושקרא‪ ,‬פסולת‬
‫הגדילה על מקום כנוס מים]‪ ,‬שכן ממנה אי אפשר‬ ‫של משי העשוי ככובעים‪ ,‬והוא בית התולעת‪ ,‬ונופצים‬
‫כלל לעשות פתילה שהרי היא נפרכת‪.‬‬ ‫אותו‪ ,‬וטווהו ועושה ממנו בגד‪.‬‬

‫אבל כשהיא ניתנת כפתילה‪ ,‬מותר להדליק בה‬
‫בשבת‪.‬‬
‫‪ -‬רש"י פירש שהכוונה למה שרגילים לעשות‪ ,‬כמין‬
‫פתילה ארוכה של שעוה‪ ,‬והפתילה לתוכה‪ ,‬כמו שאנו‬
‫עושים‪.‬‬
‫אבל הכוונה לאוכמתא דארבא‪[ ,‬ירקרוקת הגדילה‬ ‫ומדברי אביי מבואר‪ ,‬שלדעתו כלך הוא שירא‬
‫סביב שולי הספינה מבחוץ‪ ,‬כשהספינה מתעכבת‬ ‫פרנדא‪.‬‬
‫במים במקום אחד]‪.‬‬
‫שכן‪ ,‬רבין ואביי היו יושבים לפני רבנא נחמיה‬
‫> את ששת המינים הללו מנתה משנתנו‪.‬‬ ‫אחיו של ראש הגולה‪ ,‬והיה לובש מטכסא [=לבוש‬
‫ובברייתא הוסיפו עוד שני מינים‪ ,‬שאין להדליק‬ ‫העשוי מאותו פסולת של משי]‪.‬‬

‫‪ 1‬שמעתי ממהר"א זצ"ל‪ ,‬ששמע‪ ,‬באם שיש רק נר אחד כשר בבית‪ ,‬על ידי זה יזכור‪ ,‬ולא יטה שאר נרות שבחדר ושבמרתף‪ .‬ור"ש מקוצי אומר‪ ,‬דבר שיכול לעשות בלא נר‪ ,‬כגון להוציא יין מן‬
‫החבית‪ ,‬מותר להשתמש לאור כל נר‪[ .‬תוספות ישנים]‪.‬‬

‫‪61‬‬
 ‫מסכת שבת דף כא‬

‫קרבי דגים שנימוחו]‪ ,‬מאחר שהוא נמשך יפה‬ ‫נמשך יפה אחר הפתילה‪ ,‬אבל חלב מבושל‪[ ,‬הוא‬ ‫‪ -‬ובני נרבונא אוסרים נר שעוה שלנו‪ ,‬ולפירושם‪,‬‬
‫אחר הפתילה‪ ,‬כשאסרו אותו חכמים מחמת‬ ‫חלב מהותך כלומר חלב שהמיסו אותו]‪ ,‬נמשך יפה‬ ‫האופן המותר הוא‪ ,‬לשים נר שעוה בנר שמן‪ ,‬והדבר‬
‫שאינו מהותך‪ ,‬לא אסרו אותו אלא כשהוא בפני‬ ‫אחר הפתילה‪ ,‬ונחלקו חכמים מה דינו‪.‬‬ ‫מותר‪ ,‬כיון שיש בו שמן כשר‪.‬‬

‫עצמו‪ ,‬אבל לא הוסיפו בו גזרה על גזרה‪ ,‬לאוסרו‬

‫לדעת נחום המדי‪ ,‬מאחר שחלב מבושל נמשך‬ ‫דף כא‬
‫אף בתוספת שמן כלשהו‪.‬‬
‫יפה אחר הפתילה‪ ,‬כשמדליק בו את הנר‪ ,‬אין‬
‫ג‪ .‬שמן קיק‪.‬‬
‫לחוש שיצטרך להטותו‪ ,‬ולכן מותר להדליק בו‬
‫את הנר של שבת‪.‬‬ ‫שמואל שאל את כל יורדי הים‪ ,‬ואמרו לו‪ ,‬עוף‬
‫פתילה שאין מדליקים בה‬
‫אחד יש בכרכי הים‪ ,‬וקיק שמו‪[ ,‬ושמן קיק הוא‬
‫כרוכה בפתילה שמדליקים בה‬ ‫ולדעת חכמים‪ ,‬מאחר שחלב שאינו מבושל אינו‬
‫שמן של אותו עוף]‪.‬‬
‫נמשך יפה אחר הפתילה‪ ,‬ויש לאוסרו‪ ,‬גזרו‬
‫כל הפתילות שאמרו חכמים לא להדליק בהן נר‬
‫מחמתו שלא להדליק גם בחלב מבושל‪ .‬ומבואר‬ ‫ולדברי רב יצחק בנו של רב יהודה‪ ,‬שמן קיק הוא‬
‫של שבת‪ ,‬אין מדליקים בהן‪ ,‬בין בפני עצמן‪ ,‬ובין‬
‫בגמרא בדף כ"ד‪ ,‬שנחלקו חכמים ותנא קמא‬ ‫שמן של קאזא‪[ ,‬שמן שעושין מגרעיני צמר גפן]‪.‬‬
‫כשהן כרוכות בדבר אחר שראוי להדלקה‪.‬‬
‫במשנתנו בדין זה‪.‬‬ ‫ולדברי ריש לקיש‪ ,‬קיק הוא צמח הנקרא קיקיון‪,‬‬
‫וכל זה כשכורכם יחד כדי שידלקו שתיהן‪ ,‬אבל‬
‫‪ -‬י"א שמאחר שלא אסרו חלב מהותך אלא‬ ‫כאותו שגדל ליונה הנביא‪ ,‬ושמן שעושים‬
‫הכורך פתילה שראויה להדלקה‪ ,‬בדבר אחר‬
‫משום חלב שאינו מהותך‪ ,‬לא אסרו חלב מהותך‬ ‫מגרעיניו נקרא שמן קיק‪ .‬ואמר רבה בר בר חנה‪,‬‬
‫שאינו ראוי‪ ,‬שלא על מנת שידלקו יחד‪ ,‬אלא כדי‬
‫אלא בפני עצמו‪ ,‬אבל אם נותן בו שמן כלשהו‪,‬‬ ‫אני ראיתי קיקיון דיונה‪[ ,‬כלומר מין קיקיון כאותו‬
‫שהדבר האחר יגביה את הפתילה הראויה‪,‬‬
‫שהוא מועיל להמשיך כל דבר לפתילה‪ ,‬מעתה‬ ‫של יונה]‪ ,‬ודומה הוא לצלוליבא [=אילן סרק]‪.‬‬
‫שתצוף על פני השמן‪ ,‬הדבר מותר‪.‬‬
‫מותר להדליק בו נר של שבת‪ .‬וכן דעת רב ברונא‬ ‫ומדפשקי רבי [=בביצות המים הוא גדל]‪ .‬ועל פום‬
‫וכן אמר רבן שמעון בן גמליאל‪ ,‬של בית אבא‪ ,‬היו‬ ‫אמר רב‪ .‬ולדעתו קרבי דגים שנימוחו דינם כדין‬ ‫חנותא מדלן יתיה [=על פתחי החנויות מדלים אותו‪,‬‬
‫כורכים פתילה על גבי אגוז ומדליקים‪.‬‬ ‫חלב מהותך‪.‬‬ ‫לצל ולריח טוב]‪ .‬ומפרצידוהי עבדי משחא‬
‫[=מגרעיניו עושים שמן]‪ .‬ובענפוהי נייחן כל בריחי‬
‫‪ -‬וי"א שכשאסרו חלב מהותך‪ ,‬אסרו אותו כחלב‬
‫דמערבא [=תחת ענפיו שוכבים כל חולי המערב]‪.‬‬
‫מעשה רב‬ ‫שאינו מהותך‪ ,‬כלומר אפילו אם יתן בו שמן‪.‬‬
‫ד‪ .‬שמן שריפה‪.‬‬
‫במקום שיש מחלוקת בדין‪ ,‬ונודע שעשו חכמים‬
‫מסויימים כדעה אחת‪ ,‬אפילו היא דעת יחיד‪ ,‬הלכה‬ ‫שמן שריפה‪ ,‬אף שנמנה במשנתנו עם השמנים‬
‫הבערת מדורה מדברים‬
‫כדעה זו‪ ,‬כי מעשה רב‪.‬‬ ‫הפסולים שאינם נמשכים אחר הפתילה‪ ,‬באמת‬
‫שאין מדליקים בהם את הנר‬
‫אינו כמותם‪ ,‬כי הוא נמשך יפה אחר הפתילה‪,‬‬
‫כלומר מאחר שנודע שעשו חכמים מעשה כן‪ ,‬דבר‬
‫גדול הוא‪ ,‬ויש לסמוך עליו שכן ההלכה‪.‬‬ ‫כל אלו שאמרו לאיסור‪ ,‬דווקא נר אין מדליקים‬ ‫ובדף כ"ג יתבאר בעזה"י מהו שמן שריפה‪ ,‬ומדוע‬
‫בהם לשבת‪.‬‬ ‫אין מדליקים בו נר של שבת‪.‬‬

‫להדליק את מנורת המקדש‬ ‫אבל עושים מהם מדורה [היסק גדול‪ ,‬שאחד מבעיר‬ ‫ה‪ .‬אליה‪.‬‬
‫חבירו]‪ ,‬בין להתחמם כנגדה‪ ,‬בין להשתמש‬
‫בפתילות האסורות בשבת‬ ‫ו‪ .‬חֵ לֶׁב‪.‬‬
‫לאורה‪ ,‬בין על גבי קרקע‪ ,‬בין על גבי כירה [י"ג‬
‫כל הפתילות שאסרו חכמים‪ ,‬להדליק בהן נר של‬ ‫מנורה]‪ ,‬שלא אסרו‪ ,‬אלא לעשות מהם פתילה לנר‬
‫שבת משום שהאש מסכסכת בהן‪ ,‬ואינה דולקת‬ ‫בלבד‪.‬‬ ‫אופנים שמותר להשתמש לאור נרות אלה‬
‫יפה‪ ,‬פסולים להדלקת המנורה במקדש‪ ,‬שנאמר‬
‫כן הוא לשון הגמרא שלא אסרו אלא פתילה לנר‪ .‬ואם כן‬ ‫נתבאר שאסור להשתמש לאור הנר שדולק בשמנים‬
‫בה‪ " ,‬וְ ַא ָּׁתה ְתצַ ּוֶה ֶאת בְ נֵּי י ְִּש ָּׁר ֵּאל וְ י ְִּקחּו ֵּאלֶיָך ׁשֶ מֶ ן ַזיִּת‬
‫משמע‪ ,‬שנאמר דין זה‪ ,‬רק על פסולי פתילות‪ .‬ומתחילת העניין‬
‫שאינם נמשכים יפה אחר הדלקה‪.‬‬
‫זְָּׁך כ ִָּּׁתית ל ַָּׁמאֹור לְהַ עֲֹלת נֵר ָּת ִמיד" (שמות כ"ז כ')‪,‬‬ ‫משמע‪ ,‬שנאמר דין זה גם על פסולי שמנים‪.‬‬
‫כלומר שתהא שלהבת עולה מאיליה‪ ,‬ולא שתהא‬ ‫וכתבו התוס'‪ ,‬שמעתי ממהר"א זצ"ל‪ ,‬ששמע‪ ,‬באם‬
‫עולה על ידי דבר אחר‪[ ,‬שלא תהא צריכה תיקון‬ ‫שיש אפילו רק נר אחד כשר בבית‪ ,‬על ידי זה יזכור‪,‬‬
‫והטייה]‪.‬‬ ‫שמן שאין מדליקין בו עם שמן שמדליקים בו‬ ‫ולא יטה את שאר נרות שבחדר ושבמרתף‪.‬‬

‫בגמרא נאמר דין זה גם על הפתילות וגם על השמנים‪ .‬אולם‬ ‫כל השמנים שאינם נמשכים יפה אחר התפילה‪,‬‬ ‫ור"ש מקוצי אומר‪ ,‬דבר שיכול לעשות בלא נר‪ ,‬כגון‬
‫כבר הקשה בגה"ש על כך‪ ,‬שכן לעניין שמן אין כשר אלא שמן‬ ‫להוציא יין מן החבית‪ ,‬מותר להשתמש לאור כל נר‪.‬‬
‫אם נותן בהם מעט שמן יפה‪ ,‬הוא מועיל להם‪,‬‬
‫זית בלבד‪ ,‬ושאר שמנים פסולים‪ ,‬אף אלו שכשרים לשבת‪,‬‬
‫שיהיו נמשכים יפה אחר הפתילה‪.‬‬
‫ואם כן למה הזכירו שמנים‪ .‬ובאמת הר"ח לא גרס שמנים‪,‬‬
‫אלא פתילות בלבד‪ .‬וגם כל קושיות הגמרא הן מפתילות‬ ‫ואף על פי כן‪ ,‬מאחר שכשהם בפני עצמם‪ ,‬אינם‬ ‫חֵ לֶׁב מבושל‬
‫בלבד‪ .‬ומיהו לפי זה צריך ביאור מה שאמרו‪ ,‬שהסיבה לפסול‬
‫נמשכים יפה אחר הפתילה‪ ,‬אסרו חכמים‬
‫הפתילות במקדש‪ ,‬כי אין שלהבת עולה מאליה‪ ,‬ופירש רש"י‪,‬‬ ‫נתבאר‪ ,‬שהחלב הוא מהדברים שאין מדליקים‬
‫שצריכה תיקון והטיה‪ ,‬הלא עניין זה הוא הסיבה של פסול‬ ‫להדליק בהם‪ ,‬אף כשיתן בהם שמן המועיל להם‬
‫בהם את הנר‪ ,‬משום שאינו נמשך יפה אחר‬
‫שמנים‪ ,‬שאינם נמשכים אחר הפתילה‪ ,‬וצריכים הטיה‪ ,‬אבל‬ ‫להמשיכם‪.‬‬
‫פסול פתילות‪ ,‬הוא משום שהאש מסכסכת‪ ,‬ואינה בוערת‬
‫הפתילה‪ ,‬ויש לחוש שיטה את הנר‪.‬‬
‫יפה‪ ,‬וכך היה צריך לדרוש את הכתוב‪" ,‬להעלות נר תמיד"‪,‬‬ ‫ויש אומרים‪ ,‬שכל זה כשבפני עצמם אינם‬
‫אכן כך הוא טבעו של החלב כמות שהוא‪ ,‬שאינו‬
‫שתהא האש עולה ולא מסכסכת‪ .‬וצ"ע‬ ‫נמשכים אחר הפתילה‪ ,‬אבל חלב מהותך‪[ ,‬וכן‬
‫‪62‬‬
 ‫מסכת שבת דף כא‬

‫להדליק בחנוכה בפתילות ושמנים שאסור‬ ‫ולדעת רב חסדא ולדעת רבי זירא [משמו של רב‬ ‫ומה ששנינו‪ ,‬שהיו עושים פתילות למקדש‬
‫להדליק בהם בשבת‪.‬‬ ‫מתנה‪ ,‬או משמו של רב]‪ ,‬מי שהדליק נר חנוכה‪,‬‬ ‫מבגדי כהונה שבלו‪ ,‬הכוונה לבגדי כהונה‬
‫וכבתה‪ ,‬אינו צריך לחזור ולהדליקה [=כבתה אין‬ ‫שעשויים מפשתן [=בוץ] בלבד‪ ,‬אבל מבגדי‬
‫אבל לדעת רבי זירא [משמו של רב מתנה‪ ,‬או‬
‫זקוק לה]‪ .‬כי קיום המצווה הוא בהדלקה‪ ,‬וכבר‬ ‫כהונה שהיו כלאים‪ ,‬והיה בהם גם צמר‪[ ,‬כגון‬
‫משמו של רב]‪ ,‬מאחר שאסור להשתמש לאור‬
‫קיים המצווה כתקנה‪.‬‬ ‫אבנט]‪ ,‬לא היו עושים פתילות למקדש‪ ,‬משום‬
‫נרות חנוכה אין לחוש שיבוא להטותם בשבת‪.‬‬
‫שהצמר פסול לכך‪ ,‬כפי שנתבאר בדף כ'‪ ,‬בעניין‬
‫ולפיכך‪ ,‬כל הפתילות והשמנים שפסולים‬ ‫וכתבו תוס' שכן ההלכה‪.‬‬
‫הפתילות שאין מדליקים בהן נר של שבת‪.‬‬
‫להדלקת נר של שבת‪ ,‬משום שאינם דולקים יפה‪,‬‬
‫כשרים להדלקת נר של חנוכה‪.‬‬ ‫וקשה לר"י‪ ,‬מאי פריך מבגדי כהונה שהיה בהם צמר‪,‬‬
‫להשתמש לאור נר חנוכה‬ ‫הלא היה בהם גם פשתן‪ ,‬דכתיב‪" ,‬תכלת וארגמן‬
‫ולפי מה שכתבו התוס' כן ההלכה‪.‬‬
‫ותולעת שני ושש משזר"‪ ,‬וטוב לפתילה‪ ,‬דהוי ככרך‬
‫לדעת רב הונא ולדעת רב חסדא‪ ,‬מותר להשתמש‬
‫להדליקה בפתילות‬
‫להשתמש‬
‫דבר שמדליקין בו‪ ,‬על גבי דבר שאין מדליקין בו‪,‬‬
‫ושמנים האסורים בשבת‬ ‫כבתה‬ ‫לאור נר של חנוכה‪.‬‬
‫לאורה‬ ‫ובשבת הוא דאסור‪ ,‬שמא ידליק בפני עצמו‪ ,‬אבל‬
‫בשבת‬ ‫בחול‬
‫אסור‬ ‫זקוק‬ ‫רב‬ ‫ולדעת רבי זירא [משמו של רב מתנה‪ ,‬או משמו‬ ‫במקדש לא שייכא הך גזירה‪.‬‬
‫לה‬ ‫הונא‬
‫אסור‬ ‫מותר‬
‫רב‬ ‫של רב]‪ ,‬אסור להשתמש לאור נר של חנוכה‪ ,‬כדי‬
‫אין‬ ‫חסדא‬ ‫ונראה לר"י‪ ,‬דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע‪ ,‬בטל‬
‫מותר‬ ‫זקוק‬
‫מותר‬ ‫אסור‬ ‫לה‬ ‫רבי‬ ‫שיהא ניכר שהוא נר מצוה‪.‬‬ ‫בשאר מינים‪ ,‬והוי כאילו אין בו פשתן כלל‬
‫זירא‬
‫וכתבו תוס' שכן ההלכה‪.‬‬

‫גרסא דינקותא‬ ‫להדליק בשמחת בית השואבה‬

‫נתבאר‪ ,‬שלדעת רב‪ ,‬אם כבתה נר חנוכה‪ ,‬אין‬ ‫להדליק נר חנוכה בפתילות‬ ‫בפתילות ושמנים האסורים בשבת‬
‫זקוק לה‪ ,‬לחזור ולהדליקה‪ .‬וכמו כן‪ ,‬לדעתו‪,‬‬ ‫ושמנים האסורים בשבת‬ ‫כל הפתילות והשמנים שאסרו חכמים להדליק‬
‫מותר להשתמש לאורה‪ .‬ולפיכך מדליקים נר‬
‫א‪ .‬בימות החול‪.‬‬ ‫בהן נר של שבת‪ ,‬שהם אסורים גם להדלקת‬
‫חנוכה בין בחול בין בשבת בשמנים ופתילות‬
‫המנורה‪ ,‬כפי שנתבאר‪ ,‬מותר להדליק בהן את‬
‫הפסולים לנר של שבת‪.‬‬ ‫לדעת רב הונא‪ ,‬מאחר שאם כבתה הנר צריך‬
‫האור בשמחת בית השואבה‪ ,‬כי לא נאמר בה‬
‫לחזור ולהדליקה‪ ,‬צריך לכתחילה לעשות נר‬
‫ומתחילה נאמרו הדברים הללו לאביי משמו של‬ ‫"להעלות נר תמיד"‪ ,‬ואינה דאורייתא‪.‬‬
‫שידלק יפה‪ ,‬ולא יכבה‪ ,‬שמא יכבה‪ ,‬ויתעצל‬
‫רבי ירמיה‪ ,‬ולא קיבל אותם אביי‪ ,‬כי לא החשיב‬
‫לחזור ולהדליקו‪ .‬ולכן‪ ,‬כל הפתילות והשמנים‬ ‫וזהו ששנינו‪ ,‬שממכנסי הכהנים הבלויים‪,‬‬
‫את רבי ירמיה לסמוך על דבריו‪.‬‬
‫שפסולים להדלקת נר של שבת‪ ,‬משום שאינם‬ ‫ומאבנטיהם‪ ,‬היו קורעים‪ ,‬ועושים פתילות‬
‫ולאחר זמן‪ ,‬כשבא רבין לבבל‪ ,‬אמרו את הדברים‬ ‫דולקים יפה‪ ,‬פסולים גם להדלקת נר של חנוכה‪.‬‬ ‫להדלקת האור‪ ,‬בשמחת בית השואבה‪ ,‬בעזרת‬
‫הללו לאביי משמו של רבי יוחנן‪ ,‬ואז קיבל אביי‬ ‫הנשים‪.‬‬
‫ולדעת רב חסדא ולדעת רבי זירא [משמו של רב‬
‫את הדברים‪.‬‬ ‫והקשו התוס' כיצד מותר להדליק בהם בשמחת בית‬
‫מתנה‪ ,‬או משמו של רב]‪ ,‬מאחר שאם כבתה הנר‬
‫ואמר אביי‪ ,‬אי זכאי גמירתיה לשמעתיה‬ ‫השואבה‪ ,‬והרי אין הדבר צורך קרבן‪ ,‬ואמרו במסכת‬
‫אינו צריך לחזור ולהדליקה‪ ,‬כי בשעת ההדלקה‬
‫מעיקרא [=אילו הייתי זוכה‪ ,‬הייתי לומד שמועה זו‬ ‫קידושין‪ ,‬בגדי כהונה שבלו‪ ,‬יש בהם איסור מעילה‪.‬‬
‫כבר יצא ידי חובתו‪ ,‬מעתה אין לחוש כל כך אם‬
‫מתחילה כששמעתיה בפעם הראשונה]‪.‬‬ ‫יכבה אחר כך‪ ,‬ולכן לא אסרו להדליק בפתילות‬ ‫ודוחק לומר‪ ,‬לב בי"ד מתנה עליהם להתיר אותם‬
‫ושמנים שאינם דולקים היטב‪ ,‬ועלולים‬ ‫לשמחת בית השואבה‪ ,‬כי מה צורך יש להם להתנות‬
‫וביארו‪ ,‬שהסיבה שהיה מצטער על כך שלא למד‬
‫בשביל זה‪.‬‬
‫בפעם הראשונה‪ ,‬אף שלמד בפעם השניה‪ ,‬כי מה‬ ‫להיכבות‪ .‬ולפיכך‪ ,‬כל הפתילות והשמנים‬
‫שאדם לומד בצעירותו‪ ,‬מתקיים אצלו יותר ממה‬ ‫שפסולים להדלקת נר של שבת‪ ,‬משום שאינם‬ ‫ונראה לר"י‪ ,‬הואיל ולכבוד הקרבן היו עושים‪ ,‬שנאמר‬
‫שלומד בזקנותו‪[ .‬וכל יום נחשב הוא כזקן לעומת‬ ‫דולקים יפה‪ ,‬כשרים להדלקת נר של חנוכה‪.‬‬ ‫"ושאבתם מים בששון"‪ ,‬הדבר נחשב צורך קרבן‪.‬‬

‫היום הקודם]‪.‬‬ ‫ולפי מה שכתבו התוס' כן ההלכה‪.‬‬ ‫ומה שאמרו‪ ,‬בוררת אשה חטים לאור בית השואבה‪,‬‬
‫לא שהיתה בוררת‪ ,‬אלא שהיתה יכולה לברור‪ .‬ומיהו‬
‫ב‪ .‬בשבת‪.‬‬ ‫בירושלמי דייק מהכא‪ ,‬דקול‪ ,‬ומראה‪ ,‬וריח‪ ,‬אין בהם‬
‫זמן הדלקת נר חנוכה‬
‫לדעת רב הונא‪ ,‬מלבד הטעם הנ"ל‪ ,‬האמור בימות‬ ‫משום מעילה‪.‬‬
‫בברייתא מבואר‪ ,‬שזמן הדלקת נר חנוכה הוא‪,‬‬ ‫החול‪ ,‬בשבת יש טעם נוסף לאסור להדליק נרות‬
‫משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק‪.‬‬ ‫חנוכה בפתילות ושמנים שאין מדליקים בהם‬
‫הדליק נר חנוכה וכבתה‬
‫ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן‪ ,‬שהכוונה‬ ‫בשבת‪ ,‬והוא‪ ,‬משום שמותר להשתמש לאור‬
‫לרגליהם של תרמודאי [=שם אומה]‪ ,‬שהם‬ ‫הנרות הללו‪ ,‬ומאחר שהדבר הזה מותר‪ ,‬הרי הם‬ ‫לדעת רב הונא‪ ,‬מי שהדליק נר חנוכה‪ ,‬וכבתה‬
‫מתעכבים בשוק אחר שאר בני אדם‪.‬‬ ‫בשבת ככל הנרות הדולקים בשבת‪ ,‬שאסור‬ ‫[קודם שנשלם הזמן שצריכה לדלוק]‪ ,‬צריך לחזור‬
‫להדליקם בפתילות ושמנים שאינם דולקים יפה‪,‬‬ ‫ולהדליקה [=כבתה זקוק לה]‪ .‬כי קיום המצווה‬
‫שהם היו מלקטי עצים דקים‪ ,‬ומתעכבים בשוק עד‬
‫שמא יטה הנר‪.‬‬ ‫הוא בכך שיהא הנר דולק‪ ,‬וכל שלא דלק כשיעור‪,‬‬
‫שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה‪ ,‬ומבעירים‬
‫לא קיים מצוותו‪.‬‬
‫בבתיהם אור‪ ,‬וכשצריכים לעצים‪ ,‬יוצאים וקונים‬ ‫וכן לדעת רב חסדא‪ ,‬מהטעם האחרון‪ ,‬יש לאסור‬

‫‪63‬‬
 ‫מסכת שבת דף כא‬

‫ברשות הרבים בטפח הסמוך לפתח‪.‬‬ ‫(א) כנגד הימים היוצאים‪ .‬כלומר בכל יום מדליק‬ ‫מהם‪.‬‬

‫ב‪ .‬ואם היה דר בעלייה‪ ,‬שאין לו מקום בחצרו‬ ‫נרות כמספר הימים שעברו מחנוכה ויום זה‬ ‫‪ -‬לדעת האומרים‪ ,‬שנר חנוכה שכבה‪ ,‬צריך לחזור‬
‫להניח שם את הנר‪ ,‬מניחה מבפנים כנגד החלון‬ ‫שהוא עומד בו נמנה עם ימים שעברו‪.‬‬ ‫ולהדליקו‪ ,‬באה הברייתא ללמד מהו משך הזמן‬
‫הסמוכה לרשות הרבים‪.‬‬ ‫(ב) משום מעלין בקודש ואין מורידין‪[ .‬עניין זה‬ ‫שצריך נר חנוכה לדלוק‪ ,‬והוא משתשקע חמה‬
‫כן פירש רש"י‪ ,‬והוא מתאים לפירושו‪ ,‬שההדלקה היא על‬ ‫למד במסכת מנחות מהכתובים כמבואר להלן]‪.‬‬ ‫ועד שתכלה רגל מן השוק‪ ,‬ואם כבה בתוך הזמן‬
‫פתח הבית שבחצר‪ ,‬וזה שאין לו חלק בחצר לא יוכל להדליק‬ ‫הזה‪ ,‬צריך לחזור ולהדליקו עד סוף הזמן‪.‬‬
‫ונראה לר"י‪ ,‬שתוספת בית שמאי ובית הלל אינה על‬
‫בה‪ .‬אולם לפירוש התוס'‪ ,‬יל"ע מה בכך שהוא דר בעליה‪ ,‬הלא‬
‫דין מהדרין שמדליקים נרות כמספר אנשי הבית אלא‬ ‫‪ -‬ולדעת האומרים‪ ,‬שנר חנוכה שכבה אין צריך‬
‫יש דרך שהוא יוצא בה לרשות הרבים‪ ,‬ולמה לא ידליק באותו‬
‫על עיקר המצווה‪ .‬כלומר‪ ,‬נר איש וביתו‪ ,‬שמדיליקים‬ ‫לחזור ולהדליקו‪ ,‬ומאחר שהדליקו‪ ,‬אפילו כבה‬
‫פתח ברשות הרבים‪.‬‬
‫נר אחד לכל בני הבית‪ .‬שלעניין זה‪ ,‬באופן שמוסיף נר‬
‫לאחר זמן קצר‪ ,‬יצא‪ ,‬לא באה הברייתא ללמד‬
‫ג‪ .‬ובשעת הסכנה‪ ,‬מניחה על שלחנו ודיו‪.‬‬ ‫כל יום או פוחת נר כל יום יש יותר הידור‪ ,‬שיש היכר‬
‫כמה זמן צריך הנר לדלוק‪ ,‬אלא שבמשך הזמן‬
‫כנגד ימים הנכנסים‪ ,‬או היוצאים‪ .‬אבל העושה נר לכל‬
‫שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם‪ ,‬שלא יבעירו נר‬ ‫הזה‪ ,‬אם לא הדליק נר חנוכה‪ ,‬צריך להדליקו‪,‬‬
‫אחד מבני הבית‪ ,‬אפילו יוסיפו מכאן ואילך‪ ,‬אין היכר‪,‬‬
‫אלא בבית עבודה זרה שלהם‪ ,‬ונראה לר"י שזה היה‬ ‫אבל מכאן ואילך עבר הזמן‪ .‬א"נ אף לדעה זו‪,‬‬
‫שיסברו שכך יש בני אדם בבית‪.‬‬
‫מאז שבאו חברי לבבל‪.‬‬ ‫לכתחילה צריך הנר לדלוק כל הזמן הזה‪ ,‬ולכן יש‬
‫ובדף מ"ה פירש ר"י ששעת הסכנה לאו סכנת חברים‬ ‫לתת בנר שמן שיהיה ראוי לדלוק במשך הזמן‬
‫קאמר‪ ,‬אלא סכנת גזירה שגזרו שלא להדליק נר‬ ‫מעלין בקדש ואין מורידין‬ ‫הזה‪ ,‬אלא שאם כבה‪ ,‬אין צריך לחזור ולהדליק‪.‬‬
‫חנוכה‪.‬‬ ‫מעלין בקודש‪ ,‬שנאמר בעניין מחתות מקריבי הקטורת בעדת‬ ‫ואומר הר"י פורת‪ ,‬שלכתחילה יש ליזהר ולהדליק‬
‫ואף שגם בתוך הבתים אינם מניחים להדליק נר‪ ,‬מכל‬ ‫קרח‪ֵ " ,‬את מַ ְחּתֹות הַ חַ טָ ִאים הָ ֵאלֶׁה בְ נַפְ ש ָתם וְ עָׂשּו א ָתם ִרקֻ עֵ י‬
‫בלילה מיד‪ ,‬שלא יאחר יותר מדאי‪ .‬ומכל מקום‪ ,‬אם‬
‫וַיִקדָ שּו"‪.‬‬
‫פַ ִחים צִ פּוי לַ ִמזְ בֵ חַ כִ י ִה ְק ִריבֻם לִפְ נֵי ה' ְ‬
‫מקום‪ ,‬אין כל כך רגילות לחפש בבתים‪.‬‬ ‫איחר‪ ,‬ידליק מספק‪ ,‬שמא הלכה כמו התירוץ השני‪.‬‬
‫‪ -‬שעשו מהמחתות ציפוי למזבח‪ ,‬ונמצא שהעלו אותם‬
‫בקדושתם‪ ,‬מתחילה היו תשמישי מזבח‪ ,‬ולבסוף נעשו גופו של‬ ‫ולר"י נראה‪ ,‬דעתה אין לחוש מתי ידליק‪ ,‬שאנו אין לנו‬
‫מזבח‪.‬‬ ‫היכר אלא לבני הבית‪ ,‬שהרי מדליקים מבפנים‪.‬‬
‫נר אחרת להיכר שזו נר מצוות חנוכה‬
‫ואין מורידין‪ ,‬שנאמר‪" ,‬וַ י ֶָׁקם משֶׁ ה ֶאת הַ ִּמ ְׁשכָּׁן וַיִּ ֵּתן ֶאת אֲ דָּׁ נָּׁיו‬
‫לדברי רבא מלבד הנר שמדליק לשם מצוות‬ ‫וַ ָּׁישֶ ם ֶאת ְק ָּׁרׁשָּׁ יו וַיִּ ֵּתן ֶאת בְ ִּריחָּׁ יו וַ י ֶָׁקם ֶׁאת עַ מּודָ יו"‪.‬‬
‫חנוכה‪ ,‬צריך להדליק נר אחרת‪ ,‬לעשות היכר‬ ‫כמה נרות מדליק בחנוכה‬
‫‪ -‬מאחר שפתח הכתוב בלשון הקמה‪ ,‬לא רצה לסיים בלשון‬
‫לדבר שהראשונה נר חנוכה היא‪.‬‬ ‫פחותה‪ ,‬ונקט גם בסוף לשון הקמה‪ ,‬מכאן שאין מורידים‬ ‫א‪ .‬מצות חנוכה‪ ,‬נר איש וביתו‪.‬‬
‫ודין זה אינו תלוי בכך אם מותר להשתמש לאורה או לא‪,‬‬ ‫אפילו בצחות הלשון‪ ,‬וכל שכן שאין מורידין דבר מקדושה‬
‫חמורה לקדושה קלה‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬עיקר המצווה‪ ,‬להדליק נר אחד בכל‬
‫שאפילו לדעת האומרים מותר להשתמש לאורה‪ ,‬מכל מקום‬
‫צריך נר אחרת‪ ,‬להיכר‪ ,‬שנר מצווה היא זו‪.‬‬ ‫לילה‪ ,‬ואיש וכל בני ביתו‪ ,‬די להם בנר אחד‪.‬‬
‫‪ -‬א"נ כך יש ללמוד‪ ,‬שמאחר שהתחיל משה להקים את‬
‫וכתב בחידושי המאירי‪ ,‬יראה לי מכח הסוגיא‪ ,‬שלא אמרו‬ ‫המשכן לבדו‪ ,‬שוב לא סייעו עמו אחיו הכהנים עד תום‬ ‫ב‪ .‬והמהדרין‪ ,‬נר לכל אחד ואחד‪.‬‬
‫צריך נר אחרת‪ ,‬אלא במניחה על שלחנו‪ ,‬אבל כל שמניחה‬ ‫ההקמה‪ ,‬והכל עשה לבדו‪ ,‬שלא תהא סיום ההקמה בפחותים‬
‫סמוך לפתח‪ ,‬אינו צריך לנר אחרת‪ ,‬אף על פי שעומד לו לשם‪,‬‬ ‫ממשה‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬המהדרין אחר המצוות‪ ,‬עושים נר אחד‬
‫הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש‪ .‬וכבר‬ ‫‪ -‬א"נ כך יש ללמוד‪ ,‬שתחילה פרס משה את היריעות הקרויות‬ ‫בכל לילה‪ ,‬לכל אחד ואחד מבני הבית‪ .‬ואם יש‬
‫ראיתי קצת רבנים נוהגים לעמוד שם‪ ,‬ולדבר עם חבריהם‬ ‫משכן‪ ,‬ואחזן בידו‪ ,‬ולא הורידן עד שפרס תחתיהם את‬ ‫חמישה בני בית מדליק בכל יום חמש נרות‪.‬‬
‫בלא נר אחרת‪ ,‬אלא שלמעשה אני נוהג להדליק נר אחרת‪ ,‬אף‬ ‫העמודים והאדנים‪.‬‬
‫בלא צורך תשמיש‪ ,‬ומנהג אבותינו ורבותינו בידינו‪.‬‬ ‫ג‪ .‬והמהדרין מן המהדרין‪ ,‬מחלוקת בית שמאי‬
‫ובית הלל‪.‬‬
‫ואם יש מדורה מאירה‪ ,‬די בכך‪ ,‬ואין צריך נר‬
‫אחרת‪ ,‬שהרי הוא משתמש לאור המדורה‪ ,‬ויש‬ ‫מקום הנחת נר חנוכה‬ ‫לדעת בית שמאי‪ ,‬יום ראשון מדליק שמונה‬
‫היכר‪ ,‬שהנר שהדליק היא לשם מצווה‪.‬‬ ‫א‪ .‬נר חנוכה‪ ,‬מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ‪,‬‬ ‫נרות‪ ,‬מכאן ואילך פוחת והולך‪ .‬ונאמרו בגמרא‬
‫כדי לפרסם את הנס‪.‬‬ ‫שני טעמים לדבר‪.‬‬
‫וזה ברוב בני אדם‪ ,‬אבל אדם חשוב‪ ,‬שאינו רגיל‬
‫להשתמש לאור מדורה‪ ,‬ולעולם משתמש לאור‬ ‫‪ -‬רש"י מפרש‪ ,‬שהכוונה לפתח הבית שבחצר‪,‬‬ ‫(א) כנגד הימים הנכנסים‪ .‬כלומר בכל יום‬
‫נר‪ ,‬צריך להדליק נר אחרת‪ ,‬להיכר‪ ,‬שהנר‬ ‫שהבית היה פתוח לחצר‪ ,‬ואם כן מניח את הנר‬ ‫מדליק נרות כמספר הימים שעוד נשארו בחנוכה‪.‬‬
‫הראשונה היא למצוות חנוכה‪.‬‬ ‫בתוך החצר מחוץ לפתח הבית‪ ,‬אבל אין מניח את‬ ‫(ב) כנגד פרי החג‪ .‬כלומר כמו שמצינו בקרבנות‬
‫הנר מחוץ לפתח החצר‪ ,‬שהוא רשות הרבים‪.‬‬ ‫פרים שמקריבים בחג הסוכות‪ ,‬שהם מתמעטים‬
‫‪ -‬ותוס' מפרשים שצריך להניח את הנר מחוץ לפתחו‬ ‫והולכים‪ ,‬ביום ראשון מקריב שלושה עשר‪ ,‬וכל‬
‫על איזה נס קבעו את חנוכה‬
‫הסמוך לרשות הרבים‪ ,‬כלומר‪ ,‬אם ביתו פתוח לרשות‬ ‫יום פוחת והולך‪ ,‬עד שביום השביעי מקריב‬
‫בכ"ה בכסליו‪ ,‬יומי דחנוכה‪ ,‬תמניא אינון‪ ,‬דלא‬ ‫הרבים‪ ,‬יניח את הנר חוץ לפתח ביתו‪ ,‬ואם ביתו פתוח‬ ‫שבעה‪.‬‬
‫למספד בהון‪ ,‬ודלא להתענות בהון [=בעשרים‬ ‫לחצר‪ ,‬יניח את הנר חוץ לפתח החצר‪[ .‬וכשיש כמה‬
‫ולדעת בית הלל‪ ,‬יום ראשון מדליק אחת‪ ,‬מכאן‬
‫וחמישה בכסליו ימי חנוכה שמונה הם שלא להספיד‬ ‫בתים בחצר אחת ולה פתח אחד כולם מניחים את‬
‫ושלא להתענות בהם]‪.‬‬ ‫נרותיהם חוץ לפתח החצר]‪.‬‬ ‫ואילך מוסיף והולך‪ .‬ונאמרו בגמרא שני טעמים‬
‫לדבר‪.‬‬
‫שכשנכנסו יוונים להיכל‪ ,‬טמאו כל השמנים‬ ‫‪ -‬ובדף כ"ב פירש רש"י‪ ,‬מצווה להניחה בחצר או‬

‫‪64‬‬
 ‫מסכת שבת דף כב‬

‫אֲ ֶׁשר י ֵָּּׁאכֵּל וְ שָ פְַך ֶאת דָּׁ מֹו וְ כִ סָ הּו בֶ עָּׁ פָּׁר" (ויקרא י"ז‬ ‫אותו לטרוח להגביהו כל כך‪[ ,‬למעלה מגמל‬ ‫שבהיכל‪ ,‬וכשגברה מלכות בית חשמונאי‪,‬‬
‫י"ג)‪ .‬ולמדו מכאן‪ ,‬שבאותו הדבר ששפך את‬ ‫ורוכבו]‪ ,‬שמא אם יהיה בדבר טורח גדול‪ ,‬ימנע‪,‬‬ ‫ונצחום‪ ,‬בדקו‪ ,‬ולא מצאו אלא פך אחד של שמן‪,‬‬
‫הדם‪[ ,‬כלומר ביד שבה שחט]‪ ,‬בו יכסה בעפר‪ ,‬אבל‬ ‫ולא יקיים המצווה כלל‪.‬‬ ‫שהיה מונח בהצנע‪ ,‬וחתום בחותמו של כהן גדול‪,‬‬
‫לא יכסנו ברגל‪ ,‬שלא יהיו מצוות בזויות עליו‪.‬‬ ‫והכיר שלא נגעו בו‪.‬‬

‫ב‪ .‬בסוכה‪.‬‬ ‫ואם כבר גזרו על הנוכרים להיות כזבים‪ ,‬צריך לומר‪,‬‬
‫דף כב‬ ‫שהיה מונח בחותם בקרקע‪ ,‬שלא הסיטו הכלי‪.‬‬
‫בעניין נויי סוכה שנינו בברייתא‪ ,‬סככה‬
‫כהלכתה‪ ,‬ועיטרה בקרמים [=יריעות של צבעונים]‪,‬‬ ‫ולא היה בו אלא להדליק יום אחד‪ ,‬נעשה בו נס‪,‬‬
‫להניח נר חנוכה למעלה מעשרים אמה‬ ‫והדליקו ממנו שמונה ימים‪.‬‬
‫ובסדינים המצויירים‪ ,‬ותלה בה אגוזים‬
‫אפרסקים שקדים ורמונים‪ ,‬ופרכילי ענבים‪,‬‬ ‫אמר רב כהנא‪ ,‬דרש רב נתן בר מניומי משמו של‬ ‫לשנה אחרת קבעום‪ ,‬ועשאום ימים טובים בהלל‬
‫ועטרות של שבלים‪ ,‬יינות‪ ,‬שמנים‪ ,‬וסלתות‪.‬‬ ‫רבי תנחום‪ ,‬נר של חנוכה שהניחה למעלה‬ ‫והודאה‪ ,‬כלומר‪ ,‬לא שאסורים במלאכה‪ ,‬שלא נקבעו‬
‫אסור להסתפק מהם עד מוצאי יום טוב האחרון‬ ‫מעשרים אמה‪ ,‬פסולה‪ ,‬כסוכה‪ ,‬וכקורת מבוי‪,‬‬ ‫אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה‪.‬‬
‫של חג‪.‬‬ ‫[ששנינו בהם‪ ,‬שאם היו גבוהים למעלה מעשרים‬

‫ואם התנה עליהם‪[ ,‬שאמר‪ ,‬איני בודל מהם כל‬ ‫אמה‪ ,‬הם פסולים]‪.‬‬
‫גץ היוצא מתחת הפטיש‬
‫בין השמשות של כניסת יום טוב ראשון‪ ,‬שלא‬ ‫והסיבה לכך שכשהנר גבוהה מעשרים אמה היא‬ ‫ניצוץ היוצא מתחת קורנס גדול של נפחים‪ ,‬ויצא‬
‫חלה עליהם קדושה כלל]‪ ,‬הכל לפי תנאו‪.‬‬ ‫פסולה‪ ,‬כי למעלה מעשרים אמה אין הדבר‬ ‫והזיק‪ ,‬חייב‪.‬‬
‫ג‪ .‬בנרות חנוכה‪.‬‬ ‫נראה‪ ,‬ואין העין שולטת בו‪ ,‬ושוב אין בדבר‬
‫פרסום הנס‪.‬‬
‫בעניין נרות חנוכה אמר רב יהודה אמר רב אסי‪,‬‬ ‫גמל טעון פשתן שעבר ליד חנות שיש בה‬
‫אסור להרצות [=למנות] מעות כנגד נר חנוכה‪.‬‬ ‫ואם הדליקה גבוהה מעשרים אמה‪ ,‬יכבה‪ ,‬ויוריד‬
‫נר ודלק הפשתן בנר והדליק את הבירה‬
‫למטה מעשרים אמה‪ ,‬ויחזור וידליק‪.‬‬
‫וכשהקשה על כך שמואל‪ ,‬וכי נר קדושה יש בה‪.‬‬ ‫גמל שטעון פשתן‪ ,‬והוא עובר ברשות הרבים‪,‬‬
‫השיב לו רב יוסף‪ ,‬אף שאין בנר קדושה‪ ,‬מאחר‬ ‫ונכנס פשתנו לתוך החנות‪ ,‬ודלק בנרו של חנוני‬
‫"וְ הַ בֹור ֵרק ֵאין בֹו מָ ִים"‬
‫שהנר הוא נר של מצווה‪ ,‬אין לעשות בו דבר זה‪,‬‬ ‫שבתוך החנות‪ ,‬והדליק את הבירה‪ ,‬בעל הגמל‬
‫משום ביזוי מצווה‪ ,‬כמו שמצינו לעניין כיסוי‬ ‫אמר רב כהנא‪ ,‬דרש רב נתן בר מניומי משמו של‬ ‫חייב‪ ,‬שלא היה לו להגדיל בחבילתו שתכנס‬
‫הדם‪.‬‬ ‫רב תנחום‪ ,‬מאי דכתיב‪ַ " ,‬וי ִָּּׁקחֻ הּו ַוי ְַׁשלִּכּו אתֹו ַהב ָּׁרה‬ ‫לחנות‪.‬‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬שאיסור הרצעת מעות כנגד נר חנוכה‬
‫וְ הַ בֹור ֵּרק ֵּאין בֹו ָּׁמ ִּים" (בראשית ל"ז כ"ד)? ממשמע‬
‫הניח חנוני את נרו מבחוץ‪ ,‬חנוני חייב‪ ,‬שלא היה‬
‫למד מכיסוי הדם ולא מעצי סוכה‪ .‬כי הנהנה מנר‬ ‫שנאמר "וְ הַ בֹור ֵּרק" איני יודע שאין בו מים? אלא‬
‫לו להניח נרו במקום מעבר רבים‪.‬‬
‫חנוכה דומה יותר לכיסוי הדם ברגל‪ ,‬שבשניהם‬ ‫מה תלמוד לומר " ֵּאין בֹו מָּׁ ִּים"? מים אין בו‪ ,‬אבל‬
‫העושה כן אינו מבטל את המצווה‪ ,‬אבל אסור משום‬ ‫נחשים ועקרבים יש בו‪.‬‬ ‫ורבי יהודה אומר‪ ,‬שאם היה הנר‪ ,‬נר של חנוכה‪,‬‬
‫ביזוי מצווה‪ .‬מה שאין כן מסתפק מעצי סוכה‪,‬‬ ‫החנווני פטור‪ ,‬שברשות פירסום מצוה הניחה‬
‫שהעושה כן מבטל את המצווה ומסתבר יותר שאסור‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫הנחת הנר בפתח‬

‫אמר רבה‪ ,‬נר חנוכה‪ ,‬מצוה להניחה [בחצר או‬

‫סוכה אסורה ביום טוב אחרון ואתרוג מותר‬ ‫להניח נר חנוכה בתוך גובה עשרה טפחים‬
‫ברשות הרבים]‪ ,‬בטפח הסמוך לפתח‪ ,‬שאם‬
‫נתבאר‪ ,‬שנויי סוכה אסורים עד מוצאי יום טוב‬
‫ירחיקנו להלן מן הפתח‪ ,‬אינו ניכר שבעל הבית‬ ‫נתבאר‪ ,‬שכשהיה היזק על ידי נר חנוכה שהוציא‬
‫האחרון של חג‪ .‬ואתרוג‪ ,‬אין דינו כן אלא הוא מותר‬
‫הניחו שם‪.‬‬ ‫חנווני חוץ לחנותו‪ ,‬הוא פטור‪ ,‬כי יש לו רשות‬
‫ביום טוב האחרון של חג‪.‬‬
‫להוציאו‪ ,‬משום פירסום המצווה‪.‬‬
‫וטעם החילוק‪ ,‬משום שסוכה בבין השמשות של ספק‬
‫לדברי רב אחא בריה דרבא‪ ,‬מניח את הנר מימין‬
‫שביעי ספק שמיני יושבים בה‪ ,‬ואם מזדמנת לו‬ ‫כניסתו לבית‪.‬‬ ‫לדברי רבינא משמו של רבא‪ ,‬יש ללמוד מכאן‪,‬‬
‫סעודה בין השמשות אוכל אותה בסוכה‪ ,‬והואיל‬ ‫שמצווה להניח נר חנוכה בתוך גובה עשרה‬
‫ולדברי רב שמואל מדפתי‪ ,‬מניח את הנר משמאל‬
‫והוקצה בין השמשות‪ ,‬הוקצה לכל היום של ספק‬ ‫טפחים‪ ,‬שכן אם אין מצווה להניח בתוך עשרה‪,‬‬
‫כניסתו לבית‪ .‬וכן ההלכה‪ ,‬כדי שתהא נר חנוכה‬
‫שמיני ותשיעי‪.‬‬ ‫ויכול לקיים את המצווה גם על ידי שיגביה את‬
‫משמאל‪ ,‬ומזוזה מימין‪.‬‬
‫אבל אתרוג אינו ניטל בספק שביעי ושמיני‪ ,‬ולא נאסר‬ ‫הנר לגובה שלא ינזקו בו [=למעלה מגמל ורכבו]‪,‬‬
‫ומזוזה‪ ,‬קיימא לן דבימין‪ ,‬דכתיב "ביתך" דרך ביאתך‪ ,‬וכי‬
‫בספק שמיני אלא משום שהוקצה בין השמשות של‬ ‫שוב אין לו רשות להניחו נמוך יותר‪ ,‬ולא היה‬
‫עקר אינש כרעיה דימנא עקר ברישא‪[ .‬רש"י]‪.‬‬
‫שביעי‪ .‬ואף על פי שבין השמשות של שמונה נמי אסור‪,‬‬ ‫פטור מנזקיו‪ ,‬ורק משום שמצווה להדליק בתוך‬
‫משום שהוא ספק יום‪ ,‬הואיל ולא אסור אלא משום‬ ‫גובה עשרה‪ ,‬יש לו רשות להניחו שם‪ ,‬ולהיפטר‬
‫ספק יום וספק לילה‪ ,‬לא הוקצה בכך לכל היום‪.‬‬ ‫אין לעשות דבר שנחשב כביזוי מצווה‬ ‫מהנזקים‪.‬‬
‫א‪ .‬בכיסוי הדם‪.‬‬ ‫ומסקנת הגמרא‪ ,‬שאין מכאן ראיה שמצווה‬
‫הטעם שאסור להנות מנויי סוכה‬ ‫להניח נר חנוכה בתוך עשרה‪ ,‬כי אף אם יכול‬
‫בעניין מצוות כיסוי הדם‪ ,‬נאמר‪" ,‬וְ ִּאיׁש ִּאיׁש ִּמ ְבנֵּי‬
‫נתבאר‪ ,‬שהסיבה שאסור להנות מנויי סוכה משום‬ ‫ּומן ַהגֵּר ַהגָּׁר ְבתֹוכָּׁם אֲ ֶׁשר יָּׁצּוד צֵּ יד ַחיָּׁה אֹו עֹוף‬
‫י ְִּש ָּׁר ֵּאל ִּ‬ ‫לקיים את המצווה גם למעלה מעשרה‪ ,‬לא חייבו‬
‫‪65‬‬
 ‫מסכת שבת דף כב‬

‫לשקול דינרים של מעשר‬ ‫ואף שלדברי הכל‪ ,‬אין מתירין שלא להניח בבגד אחר‪,‬‬ ‫ביזוי מצוה‪ .‬ובפרק כירה משמע‪ ,‬שהטעם הוא משום‬
‫שני כנגד דינרים של חולין‬ ‫אין קשה מה שנהגו להתיר ציצית מטליתות של מתים‪,‬‬ ‫שהוקצה למצוה‪.‬‬
‫כי דווקא בטלית של חי‪ ,‬שהוא בר חיובא אין מתירין‪.‬‬
‫ואומר ר"י שצריכים את שני הטעמים‪ ,‬כי מחמת‬
‫מי שיש בידו דינרים של מעשר שני‪[ ,‬כלומר‬
‫וגם זה אחד משלושה דברים שרבה היה עושה‬ ‫הטעם שהוקצה למצווה לא היו נאסרים בחולו של‬
‫דינרים שחילל עליהם מעשר שני שלו]‪ ,‬ויש בידו‬
‫בהם כשמואל‪.‬‬ ‫מועד שלא שייך מוקצה אלא בשבת ויום טוב‪ .‬ומחמת‬
‫דינרים אחרים של חולין‪ ,‬ואינו יודע אם משקלם‬
‫הטעם של ביזוי מצווה לא היו נאסרים אחר שנפלו‬
‫של האחרונים מדויק‪ .‬אסור לו לשקול את דינרי‬ ‫מעצמם‪ .‬ומחמת שני הטעמים הם אסורים גם אם נפלו‬
‫החולין כנגד דינרי מעשר שני‪ ,‬כדי לבדוק אם‬ ‫ואפילו בחולו של מועד‪.‬‬
‫לגרור כסא או ספסל על גבי קרקע‬
‫משקלם של דינרי החולין מדויק‪ .‬ואפילו אם‬
‫העושה בשבת חריץ בקרקע‪ ,‬ומתכוון לכך‪ ,‬חייב‬ ‫ומפירוש רש"י [בדף מ"ה] משמע שהאיסור מחמת‬
‫עושה כן‪ ,‬משום שרוצה לחלל גם על האחרונים‬
‫מוקצה הוא כל שבעה‪.‬‬
‫מעשר שני‪.‬‬ ‫משום חורש‪ ,‬או משום בונה‪ .‬ונחלקו חכמים מה‬
‫הדין כשאינו מתכוון לכך‪ ,‬כגון שגורר ספסל‬
‫ולדעת רב‪[ ,‬שאמר אין מדליקים מנר לנר]‪ ,‬דין זה‬
‫ממקום למקום‪ ,‬ובתוך כך עושה חריץ בקרקע‪,‬‬ ‫איסור עצי סוכה‬
‫מיושב היטב‪ .‬שהרי לדעתו‪ ,‬ממה נפשך‪ ,‬בין אם‬
‫שאין כוונתו לכך‪ ,‬אלא להעברת הספסל ממקום‬
‫הסיבה לאסור הדלקת נר מנר משום ביזוי‬ ‫מבואר‪ ,‬שנויי סוכה אסורים משום מוקצה או משום‬
‫למקום‪ .‬ודעת רבי שמעון שהדבר מותר‪ ,‬כי‬
‫מצווה‪ ,‬ובין אם הסיבה לאסור משום הכחשת‬ ‫ביזוי מצווה‪.‬‬
‫מלאכה שאינו מתכוון לה מותרת‪.‬‬
‫מצווה‪ ,‬אין להדליק נרות חנוכה מנר לנר על ידי‬ ‫ואומר רבינו תם‪ ,‬שכמו כן עצי סוכה היתרים על‬
‫קיסם שאינו מצווה‪ ,‬אף שכוונתו להדליק בו נר‬ ‫לדעת רב‪ ,‬אין הלכה כרבי שמעון בגרירה‪.‬‬ ‫הכשר סוכה אסורים משום מוקצה או משום ביזוי‬
‫של מצווה‪ .‬והוא הדין בזה‪ ,‬אין לשקול דינרי‬ ‫ולדעת שמואל‪ ,‬הלכה כרבי שמעון בגרירה‪.‬‬ ‫מצווה‪ ,‬אבל עצי הסוכה כדי הכשר סוכה אסורים‬
‫חולין כנגד דינרי מעשר שני‪ ,‬אף שדעתו לחלל גם‬ ‫מהכתוב‪.‬‬
‫וגם זה אחד משלושה דברים שרבה היה עושה‬
‫עליהם מעשר שני‪.‬‬
‫בהם כשמואל‪.‬‬
‫וכמו כן‪ ,‬אם הסיבה שרב אוסר להדליק מנר לנר‬ ‫להדליק מנר לנר‬
‫היא משום הכחשת מצווה‪ ,‬ולכן אפילו מנר לנר‬
‫לדעת רב‪ ,‬אין מדליקים נרות חנוכה מנר לנר‬
‫ממש הוא אוסר‪ ,‬ורק בדבר זה שמואל חולק‬ ‫רבה היה עושה כרב ברוב הדברים‬
‫[וטעמו של רב יתבאר בעזה"י בהמשך]‪.‬‬
‫עליו‪ ,‬אבל מודה שמואל שעל ידי קיסם שאינו‬
‫אמר אביי‪ ,‬כל מעשיו של רבה בר נחמני‪ ,‬היה‬
‫של מצווה לא ידליק‪ ,‬משום ביזוי מצווה‪,‬‬ ‫ולדעת שמואל‪ ,‬מדליקים נרות חנוכה מנר לנר‪.‬‬
‫עושה כרב‪ ,‬חוץ משלושת הדברים הללו המנויים‬
‫מהטעם הזה מודה שמואל‪ ,‬שאין לשקול דינרי‬ ‫וזה אחד משלושה דברים שרבה היה עושה בהם‬
‫לעיל‪ ,‬שבהם היה עושה כשמואל‪.‬‬
‫חולין כנגד דינרי מעשר שני‪.‬‬ ‫כשמואל‪.‬‬
‫ומשום דהילכתא כרב באיסורי בכוליה תלמודא‪ ,‬בר‬
‫אבל אם הסיבה שרב אוסר להדליק מנר לנר היא‬ ‫מהני תלת‪ ,‬נקטינהו גבי הדדי‪.‬‬
‫משום ביזוי מצווה‪ ,‬ורק על ידי קיסם שאינו של‬
‫מצווה הוא אוסר‪ .‬ושמואל חולק עליו‪ ,‬ואומר‪,‬‬ ‫להתיר ציצית מבגד לבגד‬
‫שגם הדבר הזה מותר‪ ,‬מאחר שעושה לצורך‬ ‫הטעם שרב אוסר להדליק מנר לנר‬ ‫לדעת רב‪ ,‬אין מתירים ציצית מבגד זה‪ ,‬אף כדי‬
‫מצווה‪ .‬אם כן‪ ,‬לדעת שמואל מעיקר הדין היה‬ ‫להטילה לבגד אחר‪ ,‬ואפילו אם הראשון ישן‬
‫לדעת ההוא מרבנן‪ ,‬הסיבה שרב אוסר להדליק‬
‫מותר לשקול דינרי חולין כנגד דינרי מעשר שני‪,‬‬ ‫והשני חדש‪ .‬והטעם לכך‪ ,‬כדי שלא לבזות את‬
‫נרות חנוכה זה מזה‪ ,‬היא‪ ,‬משום ביזוי מצווה‪,‬‬
‫מאחר שכוונתו לחלל מעשר שני גם על החולין‪,‬‬ ‫הראשון‪.‬‬
‫שמדליק קיסם שאינה מן המצוה‪ ,‬מנר של מצוה‪,‬‬
‫ולצורך כך עושה‪.‬‬
‫וממנו מדליק השאר‪.‬‬ ‫ולא רק אם ציצית חובת טלית הוא‪ ,‬אסור‪ ,‬אלא אפילו‬
‫ואמר רבה שהסיבה שגם לדעה זו אסרו לעשות‬ ‫אם היא חובת גברא‪ ,‬גם כן אסור‪ ,‬כמו שמצינו במזוזה‪,‬‬
‫ודווקא באופן הזה הדבר אסור‪ ,‬אבל אם מדליק‬
‫זאת‪ ,‬שמא שכשישקול‪ ,‬ימצא שדנרי החולין‬ ‫שנענש אותו שיצא מהבית ונטלה‪ ,‬אף על פי שחובת‬
‫ישירות מנר חנוכה לנר חנוכה‪ ,‬מאחר שלא‬
‫אינם מדוייקים‪ ,‬ולבסוף לא יחלל עליהם מעשר‬ ‫הדר היא‪.‬‬
‫הדליק נר שאינו מצווה מנר חנוכה‪ ,‬הדבר מותר‪.‬‬
‫שני‪ ,‬ונמצא שלא היתה השקילה לצורך מעשר‬ ‫וכל זה כשהבגד הראשון עדיין ראוי לציצית‪ ,‬אבל אם‬
‫שני‪.‬‬ ‫ולדעת רב אדא בר אהבה‪ ,‬הסיבה שרב אוסר‬ ‫נתבלה‪ ,‬עד שאין בו ארבע כנפות‪ ,‬מותר להסיר ממנו‬
‫להדליק נרות חנוכה זה מזה‪ ,‬היא משום שהוא‬ ‫את הציצית‪[ .‬כן מבואר במסכת מנחות]‬
‫מכחיש [=מחליש] מצווה‪ ,‬שכשהוא מדליק מנר‬
‫ולדעת שמואל‪ ,‬מתירים ציצית מבגד זה‪ ,‬כדי‬
‫[ויקרא כ"ד א'‪-‬ד'] ַוי ְַדבֵּ ר ה' ֶאל מׁשֶ ה לֵּאמר‪ .‬צַ ו ֶאת בְ נֵּי‬ ‫חנוכה‪ ,‬הוא נראה כאילו נוטל ממנה אור‪ ,‬ושואב‬
‫להטילה לבגד אחר‪.‬‬
‫י ְִּש ָּׁר ֵּאל וְ י ְִּקחּו ֵּאלֶיָך ֶׁשמֶ ן ַזיִּת זְָּׁך כ ִָּּׁתית לַמָּׁ אֹור לְהַ עֲֹלת‬ ‫קצת מלחלוחית השמן‪.‬‬
‫נֵּר ָּׁת ִּמיד‪ִּ .‬מחּוץ ְלפָּׁרכֶת הָּׁ עֵּ דֻת בְ אהֶ ל מֹועֵּ ד ַיעֲרְך אתֹו‬ ‫ואף על פי ששמואל עצמו סובר‪ ,‬שציצית חובת טלית‬
‫ולפיכך הדבר אסור אף כשמדליק ישירות מנר‬ ‫היא‪ ,‬מותר‪ ,‬כיון שעושהו לצורך בגד אחר‪.‬‬
‫ַאהֲ רן ֵּמעֶ ֶרב עַ ד ב ֶקר לִּפְ נֵּי ה' תָּׁ ִּמיד חֻ ַקת עֹולָּׁם‬
‫לְדר ֵּתיכֶם‪ .‬עַ ל ַה ְמנ ָּׁרה הַ ְטה ָּׁרה ַיעֲרְך ֶאת הַ ֵּּנרֹות לִּפְ נֵּי ה'‬ ‫חנוכה לנר חנוכה‪.‬‬
‫וגבי מזוזה שנענש על הדבר‪ ,‬שמא לא היה בדעתו‬
‫ָּׁת ִּמיד‪.‬‬ ‫ובמסקנת הסוגיה מבואר‪ ,‬שיש להקשות על דברי‬ ‫להניח בבית אחר‪ .‬א"נ מזוזה דינה שונה‪ ,‬כי עשויה‬
‫רב אדא בר אהבה‪ ,‬ואין ישוב לקושיה‪.‬‬ ‫להציל מן המזיקין‪.‬‬

‫‪66‬‬
 ‫מסכת שבת דף כב‬

‫הדלקת המנורה לפי דברי רב‬ ‫ויש אומרים שהמנורה היתה עומדת מצפון לדרום‪,‬‬ ‫עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל‬
‫והנר המערבי הוא הנר האמצעי‪ ,‬שהיה פיו פונה לצד‬
‫נתבאר שהכהן היה מדליק את שאר הנרות מנר‬ ‫בעניין הדלקת הנרות במנורה‪ ,‬נאמר‪" ,‬לְהַ עֲֹלת נֵר‬
‫מערב‪ ,‬שלא כשאר נרות‪ ,‬שהיו פיותיהן כלפי האמצעי‪.‬‬
‫מערבי‪.‬‬ ‫ָּת ִמיד‪ִ .‬מחּוץ לְ פָרכֶׁ ת הָ עֵ דֻ ת ְבא ֶהל מֹועֵּ ד ַיעֲרְך‬
‫אתֹו"‪.‬‬
‫ולדעת רב‪[ ,‬שאמר אין מדליקים מנר לנר]‪ ,‬קשה‪,‬‬
‫שכן‪ ,‬מאחר שהנרות היו קבועים במנורה‪ ,‬על‬ ‫ושנינו על כך בברייתא ‪ -‬וכי לאורה הוא צריך?‬
‫כרחך‪ ,‬כדי להעביר אש מנר לנר היה צורך‬ ‫והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר‪,‬‬
‫להדליק קיסם אחר‪ ,‬להעביר בו את האש מנר‬ ‫לא הלכו אלא לאורו‪.‬‬
‫לנר‪ .‬ולדעת רב‪ ,‬בין אם הסברא לאסור היא‬
‫‪ -‬יש מפרשים את השאלה כך‪ ,‬וכי השכינה צריכה‬
‫משום ביזוי מצווה‪ ,‬ובין אם היא משום הכחשת‬ ‫לאור המנורה? והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל‬
‫מצווה‪ ,‬הדבר אסור‪.‬‬ ‫במדבר‪ ,‬לא הלכו אלא לאורו‪.‬‬

‫ורב פפא יישב את דברי רב‪ ,‬לדעת האומרים‬
‫שסברתו משום ביזוי מצווה ‪ ,‬ורק על ידי קיסם‬
‫אין להעביר אש מנר לנר‪ ,‬אבל ישירות מנר לנר‬
‫מותר‪ ,‬שכך היתה ההדלקה במקדש‪ ,‬ישירות מנר‬ ‫הדלקה והטבה של נר מערבי‬
‫לפנים היה צריך לאור המנורה? והלא כל ארבעים שנה‬
‫לנר‪ ,‬שהיו עושים פתילות ארוכות‪ ,‬שהגיעו מנר‬ ‫מתוך שנאמר "לְ הַ עֲֹלת נֵר ָּת ִמיד"‪ ,‬ולא נאמר‬
‫לנר‪ ,‬והיו מדליקים מזה לזה‪.‬‬ ‫"נרות"‪ ,‬למדנו‪ ,‬שהוקבע נר מסוים‪ ,‬להדליק‬
‫ממנו תמיד‪ ,‬והוא הנר המערבי‪.‬‬
‫אבל על האומרים שסברת רב היא משום הכחשת‬
‫מצווה‪ ,‬יש להקשות‪ ,‬ולא נאמר יישוב על‬ ‫ובו היה מתחיל את ההדלקה בין הערבים‪,‬‬
‫דבריהם‪.‬‬ ‫ומדליק ממנו את שאר הנרות‪ ,‬ובו היה מסיים‬
‫את ההטבה [=ניקוי הנר מהשמן והפתילה אחר‬
‫שכבו]‪ ,‬שהיא היתה דולקת כל היום‪ ,‬ולא היה‬
‫הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה‬
‫מטיבה אלא בערב‪ ,‬אחר שכבו כבר כל הנרות‪,‬‬
‫נסתפקו בגמרא‪ ,‬האם מצוות נר חנוכה היא‬ ‫ואוחז הישנה בידו‪ ,‬או מניחה בכלי עד שנותן שמן‬
‫הדלקת הנר‪ ,‬או שמצוות נר חנוכה היא הנחת‬ ‫ופתילה‪ ,‬ומדליקה‪ ,‬ומדליק ממנה את השאר‪.‬‬
‫הנר להדליקו‪ ,‬וההדלקה היא רק השלמת‬
‫כן פירש רש"י‪ ,‬שתחילה היה מטיב את הנר המערבי‪,‬‬
‫המצווה‪.‬‬
‫וקודם שכבתה פתילה של אתמול‪ ,‬הספיק לתת פתילה‬
‫והביאו כמה ראיות לפשוט את הספק הזה‪.‬‬ ‫חדשה‪ ,‬ולהדליקה בפתילה של אתמול‪.‬‬
‫והתוס' הקשו על כך למה נקטו דווקא ארבעים שנה‬
‫הלא תמיד כל באי עולם לאורו של מקום הולכים‪.‬‬
‫‪ -‬ויש מפרשים את השאלה כך‪ ,‬וכי אהרן כשהיה נכנס‬
‫היה מאיר להם עמוד ענן בכל המקומות‪[ ,‬כמבואר‬
‫בברייתא דמלאכת המשכן‪ ,‬שהיו מסתכלים בטפיח‬
‫ובחבית ויודעים מה בתוכם]‪.‬‬
‫והברייתא משיבה ‪ -‬אלא עדות היא לבאי עולם‬
‫שהשכינה שורה בישראל‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬באמת לא היה צריך להדליק את המנורה‬
‫כדי להאיר‪ ,‬וסיבה אחרת יש בדבר‪ ,‬והיא‪ ,‬הנס‬
‫שעשה הקב"ה בהדלקת המנורה‪ ,‬שהוא עדות‬
‫על כך שהשכינה שורה בישראל‪.‬‬
‫והנס הזה היה בנר המערבי‪ ,‬שהיה נותן בה שמן‬
‫כמידת חברותיה‪ ,‬וממנה היה מדליק‪ ,‬ובה היה‬
‫מסיים‪.‬‬

‫ונפקא מינה מספק זה‪ ,‬אם מותר להדליק מנר‬ ‫וריב"א פירש‪ ,‬שלא היה יכול להדליק פתילה חדשה‪,‬‬
‫לנר‪ ,‬שאם ההדלקה היא עיקר המצווה‪,‬‬ ‫בפתילה שכבר הוטבה‪ ,‬כי מאחר שהוטבה כבר אינה‬ ‫נר מערבי‬
‫נחשבת כאש של מנורה‪ .‬אלא קודם ההטבה של נר‬
‫מדליקים מנר לנר‪ ,‬כמו שהיו עושים במנורת‬ ‫יש אומרים שהמנורה היתה עומדת ממזרח למערב‪,‬‬
‫מערבי‪ ,‬היה מדליק שאר נרות מנר מערבי‪ ,‬ואחר‬
‫המקדש‪ ,‬שבה ההדלקה היא המצווה‪.‬‬ ‫והנר המערבי הוא הנר השני מהצד החיצון‪ ,‬שהוא‬
‫הטבת נר מערבי היה חוזר ומדליקו משאר נרות‪ ,‬וכך‬
‫מערבי לחיצון ביותר‪.‬‬
‫ומסקנת הסוגיה שההדלקה היא עיקר המצווה‪,‬‬ ‫כוונת הברייתא‪ ,‬ממנה היה מדליק שאר נרות ובה היה‬
‫ולכן הדין הוא שמדליקים מנר לנר‪.‬‬ ‫מסיים את ההדלקה‪.‬‬ ‫ופירש רש"י‪ ,‬שהסיבה לכך שהיה מתחיל מהנר השני‪,‬‬
‫כי כשהוא נכנס להיכל הוא מגיע תחילה לנר החצון‪,‬‬
‫ומיהו כיון שנהגו העולם להחמיר‪ ,‬אין לשנות המנהג‪.‬‬ ‫אך אינו יכול להתחיל בו‪ ,‬כי נאמר "יערוך אותו לפני‬
‫נס שהיה בנר מערבי‬ ‫ה'"‪ ,‬צריך שיהא לכל הפחות אחד חוצה לו‪ ,‬שאם לא‬
‫כן‪ ,‬אין זה נקרא "לפני ה'" אבל השני כבר נקרא "לפני‬
‫היה תפוש נר חנוכה בידו‬ ‫זהו הנס שהיה בו בנר מערבי‪ ,‬שאף על פי שבכל‬ ‫ה'" ומעתה אינו יכול לעבור עליו כי אין מעבירין על‬
‫מבואר בברייתא‪ ,‬שאם היה תפוש נר חנוכה בידו‪,‬‬ ‫הנרות היה נותן שמן במידה שווה [=חצי לוג שמן‬ ‫המצות‪.‬‬
‫משהדליקה עד שכבתה‪ ,‬לא עשה ולא כלום‪.‬‬ ‫לכל נר‪ ,‬שיעור שדי בו כדי לדלוק כל הלילה‪ ,‬אף בלילות‬
‫טבת הארוכים]‪ ,‬נר מערבי היה דולק יותר משאר‬
‫ולכאורה מכאן ראיה‪ ,‬שההנחה היא עיקר‬ ‫נרות‪.‬‬
‫המצווה ולכן מאחר שלא הניח אף על פי שהדליק‬
‫ופירש רש"י שכך היה הדבר בזמן שהיו ישראל‬
‫לא יצא‪.‬‬
‫חביבים וראוים שיתקיים הנס‪ .‬אבל כשלא היו ראוים‬
‫ודחו זאת‪ ,‬כי אמנם יתכן שההדלקה היא עיקר‬ ‫לכך‪ ,‬כגון משמת שמעון הצדיק‪ ,‬שוב לא היה נר‬
‫המצווה‪ ,‬אלא שכשהיה אוחז את הנר בידו‪ ,‬פסלו‬ ‫מערבי דולק עד הערב‪ ,‬אלא כבה בבקר עם שאר‬
‫זאת חכמים‪ ,‬משום שנראה כמשתמש בו‬ ‫הנרות‪ ,‬והיה מטיב את כל הנרות בבקר‪.‬‬
‫לצורכו‪ ,‬ומאחר שאין היכר שזהו נר לזכרון הנס‪,‬‬

‫‪67‬‬
 ‫מסכת שבת דף כג‬

‫‪ -‬רש"י מפרש‪ ,‬ששרף הוא גומא של האילן‪ .‬וקטף‬ ‫שאף הן היו באותו הנס‪.‬‬ ‫לא יוצא בו‪.‬‬
‫הוא שזיף הבר‪ .‬ואם כן שרף [=גומא] של קטף‪,‬‬
‫שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות‪ ,‬להיבעל לטפסר‬
‫הוא שרף של שזיף הבר‪ ,‬והוא יפה לדיו מכל‬ ‫תחלה‪ ,‬ועל יד אשה נעשה הנס‪.‬‬
‫השרפים‪.‬‬ ‫הדליק בתוך הבית ואחר כך הוציאו לחוץ‬

‫‪ -‬ורבינו תם מפרש‪ ,‬ששרף אינו גומא‪ ,‬אלא לחלוחית‬ ‫מבואר בברייתא שאם הדליק את הנר בתוך‬
‫של אילן‪ .‬כמו שאנו עושין דיו שלנו‪ .‬ועל כן היה פוסל‬ ‫אכסנאי חייב בנר חנוכה‬ ‫הבית‪ ,‬ואחר כך הוציאו חוץ לפתח‪ ,‬למקום‬
‫רבינו תם ספר תורה שאין כותבים בדיו שלנו‪ ,‬דשאר‬ ‫אמר רב ששת‪ ,‬אכסנאי [=אורח]‪ ,‬חייב בנר חנוכה‪.‬‬ ‫הראוי להנחתו‪ ,‬לא עשה ולא כלום‪.‬‬
‫לא מיקרי דיו‪ ,‬ואמרינן בפרק הבונה‪ ,‬כתבו שלא בדיו‪,‬‬
‫הרי אלו יגנזו‪ ,‬ומוקמינן לה בהקומץ רבה‪ ,‬בספר תורה‪.‬‬ ‫ואמר רבי זירא‪ ,‬מתחילה [קודם נישואיי]‪,‬‬ ‫ולכאורה מכאן ראיה‪ ,‬שהדלקה היא עיקר‬
‫כשהייתי בישיבה‪ ,‬הייתי משתתף בפרוטה בנר‬ ‫המצווה‪ ,‬ולכן‪ ,‬מאחר שלא הדליק במקום החיוב‪,‬‬
‫חנוכה עם מי שאירח אותי‪ ,‬והייתי יוצא ידי‬ ‫לא יצא‪ ,‬אבל אם ההנחה היא עיקר המצווה‪,‬‬
‫המדליק נר חנוכה מברך את הברכות הללו‬ ‫חובה בנר שהדליק‪[ ,‬שהיה לי חלק בו]‪.‬‬ ‫למה לא יצא‪ ,‬הלא הניח במקום החיוב‪.‬‬

‫א‪ .‬ברוך אתה ה'‪ ,‬אלוקינו מלך העולם‪ ,‬אשר‬ ‫ואחרי שנשאתי אשה‪ ,‬ופעמים שהייתי אכסנאי‬ ‫ודחו גם את הראיה הזאת‪ ,‬כי אמנם יתכן‬
‫קדשנו במצותיו‪ ,‬וצונו להדליק נר של חנוכה‪.‬‬ ‫ללמוד תורה‪ ,‬אמרתי‪ ,‬שוב איני צריך להשתתף‬ ‫שההנחה היא עיקר המצווה‪ ,‬אלא שכשהדליק‬
‫עם המארח‪ ,‬כי מדליקים עבורי בביתי‪.‬‬ ‫בתוך הבית‪ ,‬פסלו זאת חכמים‪ ,‬משום שנראה‬
‫ברכה זו מברך בכל יום‪ ,‬כי בכל יום מקיים מצוות‬
‫כמי שהדליק לצורכו‪ ,‬ומאחר שאין היכר שזהו‬
‫הדלקה‪.‬‬
‫נר לזכרון הנס‪ ,‬לא יוצא בו‪.‬‬
‫ב‪ .‬ברוך אתה ה'‪ ,‬אלוקינו מלך העולם‪ ,‬שעשה‬ ‫שמן שהוא מצווה מן המובחר‬
‫ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה‪.‬‬
‫א‪ .‬להדלקת נר חנוכה‪.‬‬
‫דף כג‬
‫וגם ברכה זו מברך בכל יום‪ ,‬כי בכל יום היה נס‪.‬‬
‫לדברי רבי יהושע בן לוי‪ ,‬כל השמנים כולם יפים‬
‫[שהרי כל שמונה הדליקו מן הפך]‪.‬‬
‫להדלקת נר חנוכה‪ ,‬אבל שמן זית מן המובחר‪.‬‬
‫ג‪ .‬ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם‪ ,‬שהחיינו‬ ‫עששית שהיתה דולקת והולכת כל יום השבת‬
‫ואמר אביי‪ ,‬שמתחילה‪ ,‬רבה היה מהדר להדליק‬
‫וקיימנו והגיענו לזמן הזה‪.‬‬ ‫אמר רבי יהושע בן לוי‪ ,‬עששית [=כלי גדול של‬
‫בשמן שומשמים‪ ,‬משום שהוא דולק זמן רב‪,‬‬
‫וברכה זו מברך ביום הראשון בלבד‪ .‬שאין הברכה‬ ‫ואינו ממהר לכלות כשמן זית‪ .‬אולם מאחר‬ ‫זכוכית]‪ ,‬שהיתה דולקת והולכת כל יום השבת‪.‬‬
‫אלא על שהגיענו לזמן זה ומשהגיענו להתחלת זמן‬ ‫[רש"י פירש שהדליקה למצות חנוכה בערב שבת‪,‬‬
‫ששמע את דברי רבי יהושע בן לוי הנ"ל‪ ,‬היה‬
‫הגיענו ושוב אין לברך על כך שנית‪.‬‬ ‫ותוס' פירשו שהדליקה בערב שבת לצורך שבת]‪,‬‬
‫מהדר להדליק בשמן זית‪ ,‬והטעם לכך‪ ,‬כי אורו‬
‫למוצאי שבת‪ ,‬מכבה‪ ,‬ומדליקה לצורך מצוות נר‬
‫צלול ומאיר ביותר‪.‬‬
‫חנוכה של מוצאי שבת‪.‬‬
‫הרואה נר חנוכה גם כן מברך‬ ‫ב‪ .‬להדלקת נר של שבת‪.‬‬
‫ומכאן שעיקר המצווה היא ההדלקה‪ ,‬שאם לא‬
‫העובר בשוק‪ ,‬ורואה באחת החצרות נר חנוכה‬ ‫פשיטא ששמן זית מצווה מן המובחר‪ ,‬לפי שנמשך אחר‬ ‫כן‪ ,‬לא די בכך שיחזור וידליק במוצאי שבת‪ ,‬אלא‬
‫הפתילה יותר מכל שאר שמנים‪ ,‬והכל מודים בו‬
‫דולק‪ ,‬מברך עליו את שתי הברכות האחרונות‪.‬‬ ‫צריך היה גם לחזור ולהניח‪ ,‬כלומר היה עליו‬
‫שמותר להדליק בו נר של שבת‪.‬‬
‫לכבות‪ ,‬ולהגביה‪ ,‬ולהניח‪ ,‬ולהדליק‪.‬‬
‫(ב) שעשה ניסים‪ .‬וברכה זו מברך בכל יום‪.‬‬

‫(ג) ושהחיינו‪ ,‬וברכה זו מברך רק ביום הראשון‪.‬‬

‫אופן עשיית הדיו‬ ‫ברכת נר חנוכה‬
‫אבל את הברכה הראשונה (א) אשר קדשנו‪ ,‬אינו‬
‫מתחילה מבעירים שמן‪ ,‬וכופים על גביו כלי‬ ‫ראיה נוספת לכך‪ ,‬שההדלקה היא עיקר‬
‫מברך כלל‪ ,‬כי אינו מקיים מצוות הדלקה‪.‬‬
‫זכוכית‪ ,‬כך שיכנס העשן בתוך הכלי‪ ,‬עד‬ ‫המצווה‪ ,‬שכן כך מברכים‪" ,‬אשר קדשנו במצותיו‬
‫ורש"י מצא בשם רבינו יצחק בן יהודה‪ ,‬שאמר משם‬ ‫שמשחיר הכלי‪ .‬וגוררים את השחרורית הזו‬ ‫וצונו להדליק נר של חנוכה"‪.‬‬
‫רבינו יעקב‪ ,‬שלא הוזקקה ברכה לרואה‪ ,‬אלא למי‬ ‫מהכלי‪ .‬ולשים [=מגבלים] אותה במעט שמן‪.‬‬
‫שלא הדליק בביתו עדיין‪ .‬או ליושב בספינה‪.‬‬
‫ומייבש את הכל בחמה‪ .‬וממיס הכל לתוך הדיו‪.‬‬
‫חרש שוטה וקטן שהדליקו נר חנוכה‬
‫ואמר רבי יהושע בן לוי‪ ,‬וכן שנה רב שמואל בר‬
‫חרש שוטה וקטן פטורים מכל המצוות‪ ,‬ולפיכך‪,‬‬
‫לומר "אשר קדשנו במצוותיו‬ ‫זוטרי‪ ,‬כל השמנים יפים לדיו‪ ,‬ושמן זית מן‬
‫מאחר שנתבאר‪ ,‬שעיקר המצווה היא ההדלקה‪,‬‬
‫וצוונו" על מצווה מדברי חכמים‬ ‫המובחר‪ ,‬בין לעשנו‪ ,‬ובין לגבל בו את השחרורית‪.‬‬
‫אם הדליקו נר חנוכה‪ ,‬אף על פי שגדול הניחו‪ ,‬לא‬
‫נתבאר‪ ,‬שעל נר חנוכה‪ ,‬אף על פי שהוא מצווה‬ ‫אבל רב שמואל בר זוטרא היה שונה‪ ,‬כל העשנים‬ ‫עשו כלום‪.‬‬
‫מדברי חכמים‪ ,‬מברכים עליו‪" ,‬ברוך אתה ה'‬ ‫יפים לדיו‪ ,‬ושמן זית מן המובחר‪.‬‬
‫אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו‬ ‫ולדברי רב הונא‪ ,‬כל השרפים יפים לדיו‪[ ,‬כלומר‬
‫וציוונו להדליק נר של חנוכה"‪.‬‬ ‫נשים חייבות בנר חנוכה‬
‫יפים לו‪ ,‬כשמערבים אותם בתוכו]‪ ,‬ושרף קטף יפה‬
‫לדעת רב אויא‪ ,‬הסיבה לכך‪ ,‬כי כשאנו מקיימים‬ ‫מכולם‪.‬‬ ‫אמר רבי יהושע בן לוי‪ ,‬נשים חייבות בנר חנוכה‪,‬‬

‫‪68‬‬
 ‫מסכת שבת דף כג‬

‫וכששני הפתחים הם ברוחות שונות של הבית‪,‬‬ ‫תרומה גדולה‪.‬‬ ‫מצווה מדברי חכמים‪ ,‬אנו מקיימים בכך את‬
‫[כגון אחד בצפון ואחד במזרח]‪ ,‬אם בעל הבית‬ ‫ציווי הקב"ה בתורה‪" ,‬עַ ל פִּ י ַה ָּׁ‬
‫תֹורה אֲ ֶׁשר יֹורּוָך וְ עַ ל‬
‫שיש באכילתה עונש מיתה‪ ,‬וגם ניתן לתת חיטה אחת‬
‫ידליק נר בפתח אחד בלבד‪ ,‬כשהרואה יעבור‬ ‫לצאת ידי התרומה הזו‪.‬‬ ‫אמרּו לְָך ַתע ֲֶשה לא ָתסּור ִמן הַ דָ בָ ר‬ ‫הַ ִּמ ְׁשפָּׁט אֲ ׁשֶ ר י ְ‬
‫באותו צד שבו הפתח שאין בו נר‪ ,‬יכול לבוא לידי‬ ‫ּוׂשמאל" (דברים י"ז י"א)‪.‬‬ ‫אֲ שֶׁ ר יַגִ ידּו לְ ָך י ִָמין ְ‬
‫ולכן אמרו חכמים‪ ,‬שהלוקח תבואה מעם הארץ‪,‬‬
‫חשד‪ ,‬שיאמר הרואה‪ ,‬כשם שלא הדליק כאן‪ ,‬כך‬
‫אסור לאכול ממנה‪ ,‬עד שיפריש ממנה שאר‬ ‫ולדעת רב נחמיה‪ ,‬הסיבה לכך‪ ,‬כי כשאנו‬
‫לא הדליק בפתח האחר‪.‬‬
‫מעשרות [חוץ מתרומה]‪.‬‬ ‫מקיימים מצווה מדברי חכמים‪ ,‬אנו מקיימים‬
‫ומחמת החשד הזה‪ ,‬מי שיש לביתו שני פתחים‬ ‫בכך את ציווי הקב"ה בתורה‪" ,‬זְ כר ְימֹות עֹולָּׁם ִּבינּו‬
‫ומעשר ראשון ומעשר עני מעכב לעצמו‪ ,‬כשאר חולין‬
‫בשתי רוחות‪ ,‬צריך להדליק נר בכל פתח‪.‬‬ ‫אמרּו לְָך"‬ ‫ְׁשנֹות דֹור וָּׁדֹור ְש ַאל ָאבִ יָך וְ ַיג ְֵדָך זְ ֵקנֶׁיָך וְ י ְ‬
‫שלו‪ ,‬שכן הם מותרים לאכילה כחולין‪ ,‬ואין בהם אלא‬
‫(דברים ל"ב ז')‪.‬‬
‫ואמנם‪ ,‬כשהרואה אינו בן המקום הזה‪ ,‬מאחר‬ ‫דין נתינה ללוי ולעני‪ ,‬ומאחר שספק אם הם מעשרות‪,‬‬
‫שאינו יודע שכל הבית של אדם אחד‪ ,‬אפילו אם‬ ‫המוציא מחבירו עליו הראיה‪.‬‬
‫יהיו שתי פתחי הבית לצד אחד‪ ,‬והרואה רואה‬ ‫אבל תרומת מעשר ומעשר שני‪ ,‬לא יערב בחולין שלו‪,‬‬ ‫ברכה על מה שתקנו חכמים מחמת הספק‬
‫שנר דלוק בפתח אחד‪ ,‬הוא סבור שהבית חלוק‬ ‫כי התרומה אסורה לזרים ולטמאים‪ ,‬ומעשר שני אסור‬
‫מתוכו‪ ,‬והפתח השני של אדם אחר‪ ,‬ויהיה סבור‬ ‫לאונן ולטמא וחוץ לירושלים‪.‬‬ ‫לדעת אביי‪ ,‬אין לברך על מצווה שהתקינו‬
‫שאותו אדם לא הדליק נר חנוכה‪.‬‬ ‫חכמים‪ ,‬אלא כשתקנו זאת כדבר ודאי‪ ,‬אבל‬
‫כשתקנו דבר מחמת הספק‪ ,‬כגון להפריש‬
‫ומכל מקום‪ ,‬לא חששו חכמים לחשד של מי‬ ‫דברים שדמאי קל מטבל‬ ‫מעשרות מהדמאי‪ ,‬משום שיתכן שלא עשרו‬
‫שאינו בן המקום‪ ,‬כי אינו מצוי שם‪ ,‬ולא חייבו‬ ‫אותו‪ ,‬מאחר שכל התקנה היא מחמת הספק‪ ,‬אין‬
‫להדליק נר בכל פתח‪ ,‬כששני הפתחים ברוח‬ ‫מאחר שחיוב הפרשת מעשרות מהדמאי אינו‬
‫לברך על כך‪ ,‬ולכן המפריש מעשרות מהדמאי‬
‫אחת‪.‬‬ ‫אלא מתקנת חכמים‪ ,‬יש מקומות שהקלו‪,‬‬
‫אינו מברך‪.‬‬
‫והתירו להאכיל דמאי‪ ,‬בלא להפריש ממנו‬
‫כן מבואר דין זה לפי פירוש רש"י‪ ,‬שההדלקה היא על‬
‫מעשרות‪ ,‬כגון להאכילו לעניים ולאכסניא‪.‬‬ ‫ורק יום טוב שני של גלויות יוצא מכלל זה‪ ,‬שאף‬
‫פתח הבית‪ .‬אכן לפירוש התוס'‪ ,‬ההדלקה היא על פתח‬
‫על פי שתקנו אותו מחמת הספק‪ ,‬אמרו לברך‬
‫החצר‪ ,‬ולפיכך לפירושם יתבאר כל הדין הזה‪ ,‬על חצר‬ ‫ומאחר שיש אפשרות לאוכלו בהיתר אף לכל‬
‫עליו‪ ,‬כדי שלא יבואו לזלזל בו‪.‬‬
‫שיש לה שני פתחים‪.‬‬ ‫אדם‪[ ,‬על ידי שיפקיר נכסיו ויהיה עני]‪ ,‬אין‬
‫הדמאי נידון כטבל האסור באכילה‪ ,‬אלא כדבר‬ ‫ולדעת רבא‪ ,‬כל מצווה שהתקינו חכמים‪ ,‬אפילו‬
‫שיש היתר לאוכלו‪.‬‬ ‫היתה התקנה מחמת הספק‪ ,‬מברכים עליה‪ .‬וזו‬
‫הטעמים שיש להניח פאה בגמר הקציר‬ ‫הסיבה שמברכים על יום טוב שני של גלויות‪.‬‬
‫ולכן‪( ,‬א‪-‬ב) מערבים בו ערובי חצירות ועירובי‬
‫לדעת רבי שמעון‪ ,‬כשאמרה תורה להניח פאה‪,‬‬ ‫תחומין (ג) ומשתתפים בו במבוי (ד‪-‬ה) והאוכלו‬ ‫והסיבה שאין מברכים על הפרשת מעשרות‬
‫"ּובְ ֻק ְצ ְר ֶכם ֶאת ְקצִּ יר ַא ְרצְ ֶכם לא ְת ַכ ֶלה פְ ַאת‬ ‫מברך עליו קודם האכילה ואחר האכילה‪.‬‬ ‫מהדמאי‪ ,‬כי הדמאי אינו נחשב אפילו כספק‪,‬‬
‫שָּׁ ְדָך" (ויקרא י"ט ט' וכ"ג כ"ב)‪ ,‬חייבה להניח את‬ ‫אלא כוודאי מעושר‪ ,‬שהרי רוב עמי הארץ‬
‫הפאה בגמר הקציר‪ ,‬ולא בתחילתו או באמצעו‪.‬‬ ‫ומאחר שהפרשת המעשרות מהדמאי אינה‬
‫מעשרים‪ ,‬ומה שהתקינו להפריש ממנו מעשרות‪,‬‬
‫ואמר רבי שמעון‪ ,‬שבשביל ארבעה דברים‪ ,‬אמרה‬ ‫ודאית‪ ,‬כי יתכן שכבר עישרו את התבואה הזו‪,‬‬
‫אינו אלא חומרא בעלמא‪ ,‬ורק דבר כזה‪ ,‬שהוא‬
‫תורה כן‪.‬‬ ‫הקלו בהפרשת המעשרות מהדמאי‪ ,‬להתיר זאת‬
‫חומרא בעלמא‪ ,‬אין מברכים עליו‪.‬‬
‫ערב שבת בין השמשות‪[ ,‬שלא כטבל ודאי‪ ,‬שאין‬
‫א‪ .‬מפני גזל עניים‪.‬‬ ‫מתקנים אותו אלא מבעוד יום]‪.‬‬
‫שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה‪ ,‬שאין עניים‬ ‫וכבר נתבאר‪ ,‬שאין מברכים על הפרשת תרומות‬ ‫ערום אסור לברך‬
‫אצלו‪ ,‬ויאמר לקרובו עני‪ ,‬הרי זו פאה‪ ,‬מהר וטול‪,‬‬ ‫ומעשרות מהדמאי‪[ ,‬ולכן ניתן להפרישו ערום]‪.‬‬
‫עד שלא יבאו אחרים‪ .‬אבל עכשיו שמניחה בגמר‬ ‫נאמר‪" ,‬כִּ י ה' אֱ ֹל ֶקיָך ִּמ ְת ַהלְֵּך ְב ֶק ֶרב ַמחֲ נֶָך ל ְַה ִּצילְָך‬

‫קציר השדה‪ ,‬העניים רואים ובאים‪.‬‬ ‫וְ ל ֵָּּׁתת איְבֶ יָך ְל ָּׁפנֶיָך וְ הָ יָה מַ חֲ נֶׁיָך ָקדֹוש וְ לא י ְִר ֶׁאה ְבָך‬
‫חצר שיש לה שני פתחים‬ ‫עֶׁ ְרוַת דָ בָ ר וְ ׁשָּׁ ב ֵּמ ַאחֲ ֶריָך" (דברים כ"ג ט"ו)‪ ,‬ללמד‪,‬‬
‫ב‪ .‬מפני ביטול עניים‪.‬‬ ‫שאפילו בדיבור [=" ָּׁדבָּׁ ר"]‪ ,‬לא תהיה בך ערווה‪,‬‬
‫כבר נתבאר‪ ,‬שמקום הדלקת נר חנוכה הוא על‬
‫שאם לא היו יודעים מתי יתן בעל הבית פאה‪ ,‬היו‬ ‫כלומר‪ ,‬לא תזכיר שם שמים כשאתה ערום‬
‫פתח הבית‪.‬‬
‫יושבים וממתינים כל הזמן‪ ,‬שמא עכשיו מניח‬ ‫וערוותך מגולה‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬מי שהוא ערום וערוותו‬
‫בעל הבית פאה‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬כשיש לבית שני פתחים‪ ,‬ולא הדליקו בו‬ ‫מגולה‪ ,‬אינו רשאי לברך‪.‬‬
‫אלא בפתח אחד‪ ,‬יש אופנים‪ ,‬שהרואה יחשוד את‬
‫ג‪ .‬מפני חשד‪.‬‬
‫בעל הבית‪ ,‬שלא הדליק נר חנוכה‪.‬‬
‫שאם היה נותן פאה בתחילת הקציר‪ ,‬ולאחר מכן‬ ‫הדמאי‬
‫כשהרואה הוא בן המקום‪ ,‬ושני הפתחים של‬
‫בסופו לא היה מניח כלום‪ ,‬העוברים ושבים שם‬ ‫תבואה הנלקחת מעם הארץ קרויה דמאי‪[ ,‬לשון‬
‫הבית מצד אחד‪ ,‬אפילו אם ידליק בעל הבית נר‬
‫באותה שעה היו חושדים בו שלא נתן פאה‪,‬‬ ‫ספק "דא מאי" כלומר "זה מהו"]‪ ,‬שכן אף על פי‬
‫בפתח אחד‪ ,‬לא יבוא הרואה לחשדו שלא הדליק‬
‫ואומרים‪ ,‬תבא מארה לאדם שלא הניח פאה‬ ‫שרוב עמי הארץ מעשרים תבואותיהם‪ ,‬הרבה יש‬
‫נר חנוכה‪ ,‬כי רואה את הנר הדלוק‪ ,‬ויודע שכל‬
‫בשדהו‪.‬‬ ‫שאינם מעשרים כראוי‪ ,‬והם מפרישים רק‬
‫הבית של אדם אחד‪ ,‬והוא הדליקו‪.‬‬
‫‪69‬‬
 ‫מסכת שבת דף כג‬

‫רבי אבין הנגר‪ ,‬וראה‪ ,‬שהיה רגיל בנרות הרבה‪.‬‬ ‫יצטערו בני ביתו לשבת בחשך‪.‬‬ ‫ד‪ .‬מפני הרמאים‪.‬‬
‫ומשום כך אמר רב הונא‪ ,‬שני אנשים גדולים‬
‫ג‪ .‬נר חנוכה וקידוש היום‪.‬‬ ‫שאינם נותנים פאה‪ ,‬וכשאומרים להם‪ ,‬למה‬
‫יצאו מכאן‪.‬‬
‫אינכם נותנים פאה‪ ,‬יאמרו‪ ,‬כבר נתננו בתחילת‬
‫מי שיש לו ממון כדי לקנות נר לשבת‪ ,‬ומלבד זה‬
‫ותוס' גורסים "שהיו רגילים בנרות הרבה"‪ ,‬והכוונה‬ ‫הקציר‪.‬‬
‫יש לו ממון לקנות עוד נר אחד בלבד‪ ,‬או יין‬
‫לבעל ולאשה‪ ,‬ולכך אמר‪" ,‬תרי גברי רברבי נפקי‬
‫לקידוש‪ ,‬והגיע ליל שבת של חנוכה‪ ,‬שצריך הוא‬
‫מהכא"‪ .‬אחד כנגד האי שואחד כנגד האשה‬
‫להדליק בו נר של חנוכה ולקדש‪.‬‬
‫ובאמת יצאו מרב אבין שני אנשים גדולים‪ ,‬רב‬ ‫נר שיש לה שתי פיות‬
‫אידי בר אבין‪ ,‬ורב חייא בר אבין‪.‬‬ ‫נר חנוכה עדיף על קידוש היום‪ ,‬משום פרסומי‬
‫הנרות שלהם‪ ,‬כלי קיבול של חרס הם‪ ,‬ומכוסים‪,‬‬
‫ניסא‪.‬‬
‫ועושים נקב בצד הכיסוי להכניס לו הפתילה‪,‬‬
‫שני הדינים הראשונים היו פשוטים לרבא כפי‬ ‫והוא הפה‪.‬‬
‫בי נשא של רב שזבי היה רגיל‬ ‫שנתבאר‪ .‬ובדין השלישי מתחילה נסתפק רבא ולבסוף‬
‫ולמעלה בכיסויו יש נקב קטן‪ ,‬וגם חלל יש למעלה מן‬
‫בנרות וזכו שיצא משם רב שיזבי‬ ‫פשט את ספיקו כפי שנתבאר‪.‬‬
‫הכסוי‪ ,‬וממלאו שמן‪ ,‬והוא נכנס דרך הנקב מעט מעט‪.‬‬
‫רב חסדא היה רגיל להיות עובר ושב לפני פתחו‬
‫ולדברי רב יצחק בר רדיפה‪ ,‬נר שיש לה שתי פיות‪,‬‬
‫של נשא של רב שיזבי‬ ‫הפטרת ראש חודש טבת שחל בשבת‬ ‫[כלומר שני נקבים משני צדדים]‪ ,‬נותן בכל אחד‬
‫‪ -‬יש מפרשים שהכוונה לבית אביו‪.‬‬ ‫נראה לרשב"א‪ ,‬כשחל ראש חודש טבת להיות בשבת‪,‬‬ ‫פתילה בפני עצמה‪ ,‬והרי זה כשתי נרות‪ ,‬ועולה‬
‫‪ -‬ויש מפרשים שהכוונה לבית חמיו‪.‬‬ ‫יש להפטיר בנרות דזכריה [=הפטרת חנוכה] משום‬ ‫לשני בני אדם‪.‬‬
‫פרסומי ניסא‪ ,‬ולא בהשמים כסאי‪ ,‬שהיא הפטרת ראש‬
‫וראה‪ ,‬שהיה רגיל בנרות הרבה‪ .‬ותוס' פירשו‪,‬‬ ‫‪ -‬לפירוש רש"י‪ ,‬שכל אחד מדליק בפתח ביתו‪,‬‬
‫חודש‪.‬‬
‫שראה שהאשה היתה רגילה בנרות הרבה‪ .‬ומשום כך‬ ‫נר זו עולה לשני בני אדם שבאותו בית‪,‬‬
‫ועוד‪ ,‬כיון שהמפטיר קורא בשל חנוכה‪ ,‬יש לו להפטיר‬ ‫וכמהדרין‪ ,‬שמדליקים נר אחד לכל אחד מאנשי‬
‫אמר רב חסדא‪ ,‬אדם גדול יצא מכאן‪.‬‬
‫מענין שקרא‪.‬‬
‫הבית‪.‬‬
‫ובאמת יצא משם אדם גדול הוא רב שיזבי‬ ‫והסיבה שבתורה מקדימים לקרות בשל ראש חודש‪:‬‬
‫‪ -‬ותוס' פירשו‪ ,‬שכל אחד מדליק בפתח החצר‪ ,‬ואם כן‪,‬‬
‫ולפי הפירוש השני רב שזבי היה חתן אותו בית ולא בן‬ ‫(א) משום דבקריאת התורה‪ ,‬כיון דמצי למיעבד‬ ‫נר זו עולה לשני בני אדם שבשני בתים‪ ,‬המדליקים‬
‫אותו בית אלא שחתנו של אדם כבנו‪.‬‬ ‫תרוייהו‪ ,‬תדיר ופרסומי ניסא‪ ,‬עבדינן תרוייהו‪ ,‬ותדיר‬ ‫יחד בפתח החצר המשותפת‪.‬‬
‫קודם‪ ,‬אבל היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו‪ ,‬פרסומי‬
‫ואמר רבא‪ ,‬מילא קערה שמן‪ ,‬והקיפה פתילות‪,‬‬
‫ניסא עדיף‪.‬‬
‫כינוי בית האב לאחר מותו‬ ‫אם כפה עליה כלי להבדיל בין פתילה לפתילה‪,‬‬
‫(ב) ועוד שבקריאת התורה אין כל כך פרסומי ניסא‪,‬‬ ‫עולה לכמה בני אדם‪ ,‬לא כפה עליה כלי‪ ,‬עשאה‬
‫נתבאר‪ ,‬שבית אביו של רב שיזבי נקרא "בי נשא"‪.‬‬
‫שאינו מזכיר בה נרות כמו בהפטרה‪.‬‬
‫ואומר רבינו תם‪ ,‬שכבר נפטר אביו‪ ,‬ולכן נקרא בלשון‬ ‫כמין מדורה‪[ ,‬שהאש מתחברת לאמצעיתה‪ ,‬ואינו‬
‫זה‪ ,‬אבל בחיי האב היה נקרא "בית אביו"‪.‬‬ ‫(ג) ועוד נראה לרשב"א‪ ,‬שעל כן הקדימו של ראש‬ ‫דומה לנר]‪ ,‬ואפילו לאחד אינה עולה‪.‬‬
‫חודש‪ ,‬כדי שהמפטיר יקרא בשל חנוכה ויפטיר בנרות‬
‫ואומר רבינו תם בשם רבינו שמואל‪ ,‬שכשכותבים‬
‫דזכריה‪.‬‬
‫כתובה‪ ,‬אם אבי הכלה מחיים‪ ,‬כותבים‪" ,‬דהנעלת ליה‬
‫צריך לשתי מצוות ויש לו‬
‫מבי אבוה"‪ ,‬ואם כבר מת‪ ,‬כותבים "דהנעלת ליה מבי‬
‫נשא"‪.‬‬ ‫כדי לקנות אחת מהן בלבד‬
‫שכר הבא על כמה מצוות‬
‫ולרשב"א נראה שאפילו מחיים מצאנו שנקרא בי‬ ‫[כפי שלימד רב הונא]‬ ‫א‪ .‬נר ביתו ונר חנוכה‪.‬‬
‫נשא‪ ,‬ויכול לכתוב בכתובה כאשר ירצה‪.‬‬
‫א‪ .‬הרגיל בנר – יהיו לו בנים תלמידי חכמים‪.‬‬ ‫מי שיש לו ממון כדי לקנות נר אחד בלבד‪ ,‬והגיע‬
‫ליל שבת של חנוכה‪ ,‬שצריך הוא לשתי נרות‪,‬‬
‫תֹורה אֹור וְ דֶ ֶרְך ַחיִּים‬
‫שנאמר‪" ,‬כִּ י נֵּר ִּמצְ וָּׁה וְ ָּׁ‬
‫אחת לשבת‪ ,‬ואחת לחנוכה‪.‬‬
‫לא יאחר הדלקת נרות שבת‬ ‫מּוסר" (משלי ו' כ"ג)‪ .‬כלומר‪ ,‬על ידי נר‬ ‫ָּׁ‬ ‫תֹוכְ חֹות‬
‫מצווה של שבת וחנוכה‪ ,‬בא אור של תורה‪.‬‬ ‫נר ביתו עדיף‪ ,‬כלומר‪ ,‬ידליק נר של שבת‪ ,‬משום‬
‫מאחר שנאמר‪ַ " ,‬וה' הלְֵּך לִּפְ נֵּיהֶ ם יֹומָּׁ ם בְ עַ מּוד עָּׁ נָּׁן‬
‫שלום ביתו‪ ,‬שאם לא ידליק נר של שבת בביתו‪,‬‬
‫ַלנְח ָּׁתם הַ דֶ ֶרְך וְ לַ ְי ָּׁלה בְ עַ מּוד ֵּאׁש ְלהָּׁ ִּאיר לָּׁהֶ ם‬ ‫ב‪ .‬הזהיר במזוזה – זוכה לדירה נאה‪.‬‬
‫יצטערו בני ביתו לשבת בחשך‪.‬‬
‫ָּׁל ֶלכֶת יֹומָּׁ ם ָּׁולָּׁ ְילָּׁה" (שמות י"ג כ"א)‪ ,‬כבר למדנו‬
‫ג‪ .‬הזהיר בציצית – זוכה לטלית [=בגד] נאה‪.‬‬
‫שהיה העמוד לפני העם יומם ולילה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬נר ביתו וקידוש היום‪.‬‬
‫ד‪ .‬הזהיר בקידוש היום – זוכה וממלא גרבי יין‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬כשנאמר שוב‪" ,‬לא י ִָמיש עַ מּוד הֶׁ עָ נָן‬ ‫מי שיש לו ממון כדי לקנות נר אחד בלבד‪ ,‬או יין‬
‫יֹומָ ם וְ עַ מּוד הָ ֵאש ָל ְילָה לִּפְ נֵּי הָּׁ עָּׁ ם" (שמות י"ג כ"ב)‪,‬‬ ‫לקידוש‪ ,‬והגיע ליל שבת‪ ,‬שצריך להדליק בו נר‬
‫לא בא הכתוב ללמד על כך שהיה העמוד הולך‬ ‫ולקדש‪.‬‬
‫רב אבין היה רגיל בנרות‬
‫לפני העם יומם ולילה‪ ,‬אלא ללמד דבר אחר‪,‬‬
‫וזכה לבנים תלמידי חכמים‬ ‫נר ביתו עדיף‪ ,‬כלומר‪ ,‬ידליק נר של שבת‪ ,‬משום‬
‫והוא‪ ,‬שעמוד ענן היה משלים לעמוד האש‪,‬‬
‫שלום ביתו‪ ,‬שאם לא ידליק נר של שבת בביתו‪,‬‬
‫[שהיה עמוד האש בא‪ ,‬קודם שישקע עמוד הענן]‪,‬‬ ‫רב הונא היה רגיל להיות עובר ושב לפני פתחו של‬

‫‪70‬‬
 ‫מסכת שבת דף כד‬

‫החנוכה [וכן בפורים] יש להזכיר חנוכה [ופורים]‬ ‫הוא משאר שמנים הנזכרים בפרק זה לאיסור‪,‬‬ ‫ועמוד האש משלים לעמוד הענן‪.‬‬
‫בתפילה‪.‬‬ ‫שכולם לא נאסרו אלא לשבת‪ ,‬אבל ביום טוב‬
‫ומכאן יש ללמוד‪ ,‬שראוי להדליק את הנר קודם‬
‫מדליקים בהם‪ ,‬ושמן שריפה‪ ,‬אין מדליקים בו‬
‫שבברכת מודים‪[ ,‬שבתפילת העמידה]‪ ,‬מוסיפים‬ ‫חשיכה‪ ,‬ולא להמתין לחשיכה כדי להדליק‪.‬‬
‫לא נר של שבת ולא נר של יום טוב‪.‬‬
‫הודאה על נס החנוכה‪[ ,‬ואומרים‪" ,‬על הניסים כו'‬
‫ולפיכך‪ ,‬כשאשתו של רב יוסף היתה מאחרת‪,‬‬
‫בימי מתתיהו כו'"]‪ .‬ומכל מקום‪ ,‬אם לא אמר‪ ,‬אין‬ ‫והסיבה שאין מדליקים נר של שבת בשמן‬
‫ומדליקה נר של שבת סמוך לחשיכה‪ ,‬לימד אותה‬
‫מחזירים אותו‪.‬‬ ‫שריפה‪ ,‬היא‪ ,‬משום שיש מצווה לבערו‪ ,‬ומאחר‬
‫רב יוסף דין זה שלא לאחר כל כך‪.‬‬
‫‪ -‬רש"י מפרש‪ ,‬שדין זה פשוט הוא‪ ,‬שכן כבר‬ ‫שיש בכך מצווה‪ ,‬יש לחוש‪ ,‬שמא יטה השמן‪ ,‬כדי‬
‫נתבאר בדף כ"א‪ ,‬שבעקבות נס החנוכה קבעו את‬ ‫שיתבער מהרה‪ ,‬ולא ישאר ממנו כלום‪ .‬ומאחר‬
‫הימים הללו להלל והודאה‪ ,‬ועיקר ההלל‬ ‫שההטיה בשבת היא איסור תורה‪ ,‬אסרו להדליק‬ ‫לא יקדים הדלקת נרות שבת‬
‫וההודאה הם בתפילה‪.‬‬ ‫בשמן הזה בשבת‪.‬‬ ‫בברייתא מבואר‪ ,‬שכשם שאין לאחר את הדלקת‬
‫‪ -‬ותוס' כתבו‪ ,‬שדין זה פשוט הוא‪ ,‬כי תפילה היא‬ ‫ואף שביום טוב אין לאסור מהטעם הזה‪ ,‬שכן לא‬ ‫הנרות סמוך לחשיכה‪ ,‬כך אין להקדימם בעוד‬
‫בצבור‪ ,‬וכשמזכיר בה חנוכה‪ ,‬יש בדבר פרסומי ניסא‪,‬‬ ‫נאסרה הבערה לצורך ביום טוב‪ ,‬מכל מקום‬ ‫היום גדול‪ ,‬כי כשמדליק בעוד היום גדול‪ ,‬לא‬
‫[מה שאין כן בברכת המזון שהיא ביחיד]‪.‬‬ ‫אסרו להדליק בשמן זה אף ביום טוב‪ ,‬שלא יבואו‬ ‫ניכר שמדליק לכבוד שבת‪.‬‬
‫להדליק בו בשבת‪.‬‬ ‫ולפיכך‪ ,‬כשאשתו של רב יוסף רצתה להקדים‬
‫הזכרת חנוכה בברכת המזון‬ ‫ופירש ר"י‪ ,‬שאין זה נחשב גזירה לגזרה‪ ,‬כי יום טוב‬ ‫להדליק בעוד היום גדול‪ ,‬לימד אותה אותו זקן‪,‬‬
‫ושבת נחשבים כדבר אחד‪.‬‬ ‫שלא להקדים ושלא לאחר‪.‬‬
‫מתחילה נסתפקו‪ ,‬האם יש חובה להזכיר את‬
‫החנוכה גם בברכת המזון‪.‬‬ ‫ב‪ .‬דעת רב חסדא [שתניא כוותיה]‪.‬‬

‫כשערב שבת הוא יום חול‪ ,‬מדליקים בו נר של‬ ‫השכר על יחסו לחכמים‬
‫מצד אחד יש לומר‪ ,‬מאחר שהחנוכה היא מצווה‬
‫שבת בשמן שריפה‪ ,‬ואין לחוש שמא יטה הנר‬ ‫[כפי שלימד רבא]‬
‫מדברי חכמים‪ ,‬אינה כשאר ימים טובים‪ ,‬ואין‬
‫צריך להזכירה‪.‬‬ ‫למהר ביעורו‪.‬‬ ‫א‪ .‬דרחים רבנן [=האוהב את החכמים] – הוו ליה‬
‫וכשערב שבת הוא יום טוב‪ ,‬אין מדליקים בו נר‬ ‫בנין רבנן [=יהיו לו בנים חכמים‪ .‬הואיל ואהבתו‬
‫ומצד שני יש לומר‪ ,‬שכדי לפרסם את הנס‪ ,‬צריך‬
‫עליהם כאב על בן]‪.‬‬
‫להזכירה‪.‬‬ ‫של שבת בשמן שריפה‪ ,‬כי כלל בידינו‪ ,‬שאין‬
‫שורפים תרומה וקדשים ביום טוב‪.‬‬ ‫ב‪ .‬דמוקיר רבנן [=המכבד את החכמים] – הוו ליה‬
‫ופשט רבא ‪[ ,‬משמו של רב סחורה‪ ,‬משמו של רב‬
‫חתנוותא רבנן [=יהיו לו חתנים חכמים]‪ .‬ולגרסת‬
‫הונא]‪ ,‬שאין חיוב להזכיר חנוכה בברכת המזון‪.‬‬ ‫ובדף כ"ד יתבאר בעזה"י מניין שאסור לשרוף קדשים‬
‫הגר"א עניין זה יהיה למי שירא מהחכמים‪.‬‬
‫אבל הרוצה להזכיר‪ ,‬יזכיר בהודאה ["נודה לך‬ ‫ביום טוב‪.‬‬

‫כו'"]‪.‬‬ ‫ג‪ .‬דדחיל מרבנן [=הירא מהחכמים] – הוא גופיה‬

‫ורב הונא בר יהודה היה סבור להזכיר בברכת‬
‫בונה ירושלים‪[ ,‬כמו בראש חודש שאומר יעלה‬
‫ויבוא בבונה ירושלים]‪ .‬אולם כשהוא נזדמן‬
‫לביתו של רבא‪ ,‬לימד אותו רב ששת [וי"ג רבא]‪,‬‬
‫שיש להזכיר זאת בהודאה‪ ,‬כמו בתפילה‪ ,‬שבה‬
‫הוי צורבא מרבנן‪=[ .‬הוא עצמו יהיה תלמיד חכם]‪.‬‬
‫שאר שמנים שאין מדליקין בהם‬
‫ואי לאו בר הכי הוא [=ואם אינו ראוי לכך‪ ,‬שאינו‬
‫בשבת מדליקין בהם ביום טוב‬
‫רגיל לעסוק בתורה]‪ ,‬משתמען מיליה כצורבא‬
‫נתבאר‪ ,‬שלדעת רבא מאחר שגזרו שלא להדליק בשמן‬
‫מרבנן [=ישמעו דבריו כדברי תלמיד חכם]‪ .‬ולגרסת‬
‫שרפה בערב שבת‪ ,‬שמא יטה אותו‪ ,‬גזרו שלא להדליק‬
‫הגר"א עניין זה יהיה למי שמכבד את החכמים‪.‬‬
‫בו גם ביום טוב‪.‬‬

‫הזכרת חנוכה היא בהודאה‪[ ,‬כי כל עניין חנוכה‬ ‫והקשו התוס'‪ ,‬למה רק בשמן שרפה גזרו שלא להדליק‬
‫שמן שריפה‬
‫להודאה הותקן]‪.‬‬ ‫גם ביום טוב‪ ,‬ובשאר שמנים שאסור להדליק בערב‬
‫שבת לא גזרו שלא להדליק בהם ביום טוב‪.‬‬ ‫נתבאר בכמה מקומות‪ ,‬שתרומה טמאה אסורה‬
‫ותירצו‪ ,‬שבשאר שמנים‪ ,‬כיון שאין נמשכים אחר‬ ‫באכילה‪ ,‬ומאחר שהיא אסורה באכילה‪ ,‬אין‬
‫הזכרת ראש חודש בברכת המזון‬
‫הפתילה‪ ,‬אם היה מותר ביום טוב‪ ,‬לא היו טועים‬ ‫להשהותה שמא יכשלו בה‪ ,‬ולכן יש לשורפה‪.‬‬
‫לדעת רב‪ ,‬וכן לדעת הברייתא ששנה רב אושעיא‪,‬‬ ‫להתיר בערב שבת‪ ,‬כי היו יודעים שבשבת נכון לאסור‬
‫ובכלל דין זה‪ ,‬שמן של תרומה שנטמא‪ ,‬ומשום‬
‫חובה להזכיר ראש חודש בברכת המזון‪.‬‬ ‫שמא יטה‪ .‬אבל שמן שריפה‪ ,‬אם היה מותר ביום טוב‪,‬‬
‫שדינו לשריפה‪ ,‬הוא נקרא "שמן שריפה"‪.‬‬
‫היו טועים להתיר גם בערב שבת‪ ,‬שהרי הוא נמשך יפה‬
‫שאומר יעלה ויבוא‪ ,‬ומאחר שהיא תפילה ותחנונים‪,‬‬
‫אחרי הפתילה‪ ,‬ואין יודעים שטעם האיסור הוא מתוך‬ ‫אכן‪ ,‬אף ששמן זה אסור באכילה‪ ,‬ודינו לשריפה‪,‬‬
‫אומר זאת בבונה ירושלים‪ ,‬שהיא גם כן תפילה‪.‬‬
‫שמצוה עליו לשורפו יש חשש שיטה‪.‬‬ ‫מכל מקום‪ ,‬מותר להנות ממנו בשרפתו‪ ,‬ולכן‬
‫ואף שאת חנוכה אין חובה להזכיר בברכת המזון‪,‬‬ ‫מותר לתת אותו בנר להדליקו‪.‬‬
‫את ראש חודש חובה להזכיר‪ ,‬כי הוא חמור יותר‪,‬‬
‫שהוא מהתורה‪ ,‬וחנוכה אינה אלא מדברי‬ ‫דף כד‬
‫חכמים‪.‬‬ ‫הדלקת נר של שבת בשמן שריפה‬

‫ולדעת רבי חנינא‪ ,‬אין חובה להזכיר ראש חודש‬ ‫הזכרת חנוכה בתפילה‬ ‫א‪ .‬דעת רבה‪.‬‬
‫בברכת המזון‪ ,‬כי אינו מועד גמור‪ ,‬שהרי הוא‬ ‫מתוך הסוגיה משמע‪ ,‬שדין פשוט הוא‪ ,‬שבימי‬ ‫אין מדליקים נר של שבת בשמן שריפה‪ .‬וחמור‬
‫‪71‬‬
 ‫מסכת שבת דף כד‬

‫לכבוד ולתפארת על הכל ה' אלקינו אנחנו מודים‬ ‫מעמדות מזכירים תענית בכך התפילות ובכלל זה‬ ‫מותר בעשיית מלאכה‪ .‬ומכל מקום מנהג שלא‬
‫לך ומברכים אותך יתברך שמך בפי כל חי תמיד‬ ‫בתפילת ערבית אף על פי שהתענית מתחילה רק‬ ‫לעשות בו מלאכה‪.‬‬
‫לעולם ועד ברוך אתה ה' מקדש השבת"‪.‬‬ ‫מהבקר‪.‬‬

‫וכן אמר רב הונא במסכת תענית‪ ,‬יחיד שקבל עליו‬

‫ולדברי רב גידל אמר רב‪ ,‬כן הנוסח גם כשחל‬ ‫הזכרת ראש חודש בתפילה‬
‫תענית‪ ,‬אף על פי שאוכל ושותה כל הלילה‪ ,‬מתפלל‬
‫ראש חודש להיות בשבת‪ ,‬ואין צריך להוסיף‬
‫תפלת תענית‪.‬‬ ‫לדעת הברייתא ששנה רב אושעיא‪ ,‬ימים שיש‬
‫בברכה הזו הזכרה של ראש חודש‪ ,‬כי ההפטרה‬
‫בהן קרבן מוסף‪ ,‬כגון ראש חודש וחולו של מועד‪,‬‬
‫אינה באה מחמת ראש חודש‪ ,‬אלא מחמת שבת‬ ‫ובתשובת הגאונים יש ברייתא‪ ,‬שנו רבותינו‪ ,‬פעמים‬
‫שאדם שרוי בתענית‪ ,‬ואינו מתפלל‪ ,‬ופעמים שאינו‬ ‫ערבית‪ ,‬ושחרית‪ ,‬ומנחה‪ ,‬מתפלל שמונה עשרה‪,‬‬
‫בלבד‪.‬‬
‫שרוי בתענית ומתפלל‪ .‬הא כיצד? כאן בכניסתה‪ ,‬כאן‬ ‫ואומר מעין המאורע בברכת עבודה‪.‬‬
‫ומכל מקום‪ ,‬אין ללמוד מכאן‪ ,‬שכמו כן‪ ,‬לדעה זו‪,‬‬ ‫ביציאתה‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬אומר בה "יעלה ויבוא"‪ ,‬לבקש רחמים על‬
‫בחנוכה אין להזכיר חנוכה במוספים‪ ,‬שהם באים‬ ‫ישראל ועל ירושלים‪ ,‬להשיב עבודה למקומה‪ ,‬לעשות‬
‫כלומר‪ ,‬ערב תענית‪ ,‬אף על פי שעתיד לאכול לאחר‬
‫מחמת ראש חודש ולא מחמת חנוכה‪ .‬כי לעניין‬ ‫תפלה‪ ,‬מתפלל תפלת תענית‪ .‬וליל מחרתו‪ ,‬אף על פי‬ ‫קרבנות היום‪.‬‬
‫הפטרה לא מצינו כלל הזכרה של ראש חודש‪,‬‬ ‫שעודנו בתענית‪ ,‬כשמתפלל תפלת ערבית‪ ,‬אינו מתפלל‬
‫ואם לא אמר‪ ,‬מחזירים אותו‪.‬‬
‫שהרי אין שום הפטרה בראש חודש‪ ,‬ולכן אין‬ ‫תפלת תענית‪.‬‬
‫להזכירו גם בראש חודש שחל בשבת‪ .‬מה שאין‬ ‫אבל אין אומרים בהם קדושה על הכוס‪ ,‬שלא‬
‫וסוף דברי הגאונים כתבו‪ ,‬אבל אין אנו רגילים לומר‬
‫כן הזכרת חנוכה‪ ,‬שמצינו בכל התפילות של‬ ‫כמו בשבת ויום טוב‪.‬‬
‫ערבית‪ ,‬ואפילו שחרית‪ ,‬שמא יארע לו אונס חולי‪ ,‬או‬
‫היום‪ ,‬ואם כן יש להזכירה גם בתפילות‬ ‫בולמוס‪ ,‬ויטעום כלום‪ ,‬ונמצא שקרן בתפלתו‪.‬‬
‫המוספים‪.‬‬
‫ומה ששליח ציבור מזכיר תענית בשחרית לפי שאי‬ ‫תעניות שני וחמישי‬
‫‪ -‬ומתוך פירוש רש"י משמע‪ ,‬שלמסקנת הסוגיה‪ ,‬אין‬ ‫אפשר שלא יתענה אחד מהם‪.‬‬
‫כשלא היו יורדים גשמים‪[ ,‬וכן על שאר צרות]‪,‬‬
‫הלכה כדעה זו‪ ,‬ואם כן‪ ,‬ההלכה היא‪ ,‬שכשחל ראש‬
‫היו גוזרים תעניות על הצבור‪ ,‬בימי שני וחמישי‪,‬‬
‫חודש בשבת‪ ,‬מזכירים בברכת ההפטרה‪ ,‬גם ראש‬
‫חודש‪.‬‬ ‫כמבואר במסכת תענית‪.‬‬
‫הזכרת חנוכה בתפילת מוסף‬
‫‪ -‬והתוס' כתבו‪ ,‬שדין זה הוא כדברי הכל‪ ,‬ולכן‪ ,‬כשחל‬ ‫נתבאר שבחנוכה יש להזכיר את המאורע‬
‫ראש חודש בשבת‪ ,‬אין מזכירים ראש חודש בברכת‬ ‫בתפילה‪ ,‬שבברכת מודים מוסיפים "על‬ ‫תעניות של מעמדות‬
‫ההפטרה‪.‬‬
‫הניסים"‪.‬‬ ‫כל ישראל היו חלוקים לעשרים וארבעה‬
‫ולעניין ערבית שחרית ומנחה‪ ,‬דין פשוט הוא‬ ‫מעמדות‪ ,‬כנגד המשמרות של הכהנים‪ ,‬וכל שבוע‬
‫הפטרה במנחה של שבת‬ ‫שחייבים להזכיר בהן מעין המאורע‪ ,‬שהרי כל‬ ‫היה זמנו של מעמד אחר להיות עומד על‬
‫יום חייבים להתפלל את התפילות הללו‪ ,‬ואם כן‬ ‫הקרבנות עם הכהנים‪ ,‬ואנשי המעמד היו‬
‫בסוגיתנו מבואר‪ ,‬שהיו מפטירים בנביא במנחה של‬
‫בימי החנוכה התפילות הללו הן חובת היום‪,‬‬ ‫מתענים באותו שבוע ארבעה ימים‪ ,‬שני‪ ,‬שלישי‪,‬‬
‫שבת‪ ,‬וכהיום אין המנהג כן‪.‬‬
‫ומאחר שהתפילות הללו באות מחמת ימי‬ ‫רביעי‪ ,‬וחמישי‪.‬‬
‫וכתב רש"י‪ ,‬מצאתי בתשובת הגאונים‪ ,‬שהיו רגילים‬
‫החנוכה‪ ,‬יש להזכיר בהן מעין המאורע‪.‬‬
‫לקרות בנביא בשבתות במנחה עשרה פסוקים‪ ,‬ובימי‬
‫פרסיים גזרו שמד שלא לעשות‪ ,‬וכיון שנסתלקו‪,‬‬ ‫ונחלקו חכמים לעניין תפילות המוספים של שבת‬ ‫הזכרת המאורע בימים שאין בהן קרבן מוסף‬
‫נסתלקו‪.‬‬ ‫וראש חודש שבחנוכה‪.‬‬ ‫בכל הימים הללו שמתענים בהם‪ ,‬כלומר‬
‫וקשה לר"י‪ ,‬שהרי שנינו בפרק שלישי דמגילה‪ ,‬בשני‬ ‫בתעניות שני וחמישי ובתעניות של מעמדות‪,‬‬
‫לדעת רב הונא ורב יהודה‪ ,‬מאחר שתפילות‬
‫ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה‪ ,‬ואין מפטירין‬ ‫ערבית ושחרית ומנחה‪ ,‬מתפלל שמונה עשרה‪,‬‬
‫המוספים אינן מחמת ימי החנוכה‪ ,‬אלא מחמת‬
‫בנביא‪.‬‬
‫שבת וראש חודש‪ ,‬אין מזכירים בהן את החנוכה‪.‬‬ ‫ואומר מעין המאורע [=תפילת תענית] בברכת‬
‫ותירץ רבינו תם שנביא האמור כאן בסוגיה היינו‬ ‫[=כיון דלית ביה מוסף בדידיה לא מדכרינן]‪.‬‬ ‫שומע תפלה‪.‬‬
‫כתובים‪ ,‬שהיו מפטירים בכתובים בשבת במנחה‪,‬‬
‫ולדעת רב נחמן ורבי יוחנן‪ ,‬מאחר שהתפילות‬ ‫ואף שבערבית עדיין אינו מתענה‪ ,‬מאחר שנכנס יום‬
‫כדאמר בפרק כל כתבי‪ ,‬בנהרדעא פסקי סידרא‬
‫הללו הן בימי החנוכה‪ ,‬יש להזכיר בהן את‬ ‫שמתענים בו‪ ,‬מזכיר בתפילה את התענית‪.‬‬
‫בכתובים במנחתא דשבתא‪.‬‬
‫החנוכה‪ ,‬שכל תפילות שמתפללים בחנוכה‬ ‫ואם לא אמר [מעין המאורע‪ ,‬אפילו בשחרית ומנחה]‪,‬‬
‫ויש מקיימים מנהג זה‪ ,‬כשאומרים אחר קריאת התורה של‬
‫מנחה של שבת מזמורי תהילים קי"א קי"ב כנדפס בסידורים‪.‬‬ ‫מזכירים בהן מעין המאורע [=יום הוא שחייב‬ ‫אין מחזירים אותו [דלאו דאורייתא נינהו]‪.‬‬
‫בארבע תפלות]‪ .‬ומבואר במסקנה שכן ההלכה‪.‬‬
‫וכל זה בתפילה אבל בברכת המזון [של ערבית‬
‫בכניסתו]‪ ,‬אין מזכיר מעין המאורע‪[ ,‬וכל שכן‬
‫ברכת הפטרה במנחה של שבת ויום טוב‬
‫שבערבית של יציאתו אינו מזכיר‪ ,‬שכבר עבר היום]‪.‬‬
‫ברכת הפטרה בשבת ראש חודש‬
‫בשחרית מפטירים בנביא‪ ,‬הן בשבת והן ביום‬
‫טוב‪ .‬ולפיכך‪ ,‬בברכה שאחר ההפטרה‪ ,‬שבה‬ ‫הברכה האחרונה שאחר ההפטרה בשבת היא‪,‬‬
‫הזכרת תענית בכל התפילות‬
‫מזכירים את היום‪ ,‬בשבת מברכים "מקדש‬ ‫"על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום‬
‫השבת"‪ ,‬כפי שנתבאר לעיל‪ ,‬וביום טוב מברכים‬ ‫השבת שנתת לנו ה' אלקינו לקדושה ולמנוחה‬ ‫נתבאר שבתעניות שני וחמישי וכן בתעניות של‬

‫‪72‬‬
 ‫מסכת שבת דף כד‬

‫ואין לחלק בין תרומה לקדשים‪ ,‬לומר‪ ,‬ששריפת‬ ‫במלאכתם‪ ,‬ובגמר מלאכתם מתפללים ערבית‬ ‫"מקדש ישראל והזמנים"‪ .‬ואם חל יום טוב‬
‫תרומה טמאה תהא מותרת ביום טוב‪ ,‬כי מותר להנות‬ ‫בביתם‪ ,‬ולא היו באים בבית הכנסת‪ .‬אבל לילי‬ ‫בשבת‪ ,‬מברכים "מקדש השבת וישראל‬
‫ממנה בשעת שריפה‪ ,‬ואם כן לא תגרע משאר שמן‬ ‫שבת באים בבית הכנסת‪ ,‬ובשביל אלה שאין‬ ‫והזמנים"‪.‬‬
‫טהור שמותר להדליקו ביום טוב כדי להנות ממנו‪ .‬ואין‬
‫ממהרים לבא‪ ,‬ושוהים לאחר התפילה‪ ,‬האריכו‬
‫זה כקדשים פסולים שאסור להנות מהם בשעת שריפה‬ ‫ולדברי רב אחדבוי אמר רב מתנה אמר רב‪ ,‬כל זה‬
‫תפלת הציבור ‪ ,‬כדי שגם המאחרים יסיימו‬
‫ולכן אין מבערים אותם ביום טוב‪ .‬והסיבה לכך‪ ,‬כי אף‬ ‫בשחרית‪ ,‬שיש בו הפטרה גם מחמת שבת וגם‬
‫תפילתם‪ ,‬ולא ישארו לבדם‪.‬‬
‫שמותר להנות משריפת תרומה טמאה‪ ,‬אין ההדלקה‬ ‫מחמת יום טוב‪ .‬אבל במנחה של שבת‪ ,‬אף כשהוא‬
‫לצורך ההנאה‪ ,‬אלא לצורך מצוות שריפה‪ ,‬ולא הותרה‬ ‫גם יום טוב‪ ,‬אחר ההפטרה אין מזכירים יום טוב‪,‬‬
‫הבערה ביום טוב אלא כשהיא לצורך הנאתה‪.‬‬ ‫אלא שבת בלבד‪ ,‬כי רק מחמת שבת יש בו‬
‫הזכרת יום טוב בברכת מעין שבע‬
‫‪ -‬ומתוך פירוש ר"י מבואר‪ ,‬שבאמת מעיקר הדין היה‬ ‫הפטרה‪.‬‬
‫לדברי רבא‪ ,‬יום טוב שחל להיות בשבת‪ ,‬שליח‬
‫מותר להדליק שמן של תרומה טמאה ביום טוב‪ ,‬שהרי‬
‫ציבור היורד לפני התיבה ערבית‪ ,‬ואומר ברכת‬ ‫ומכאן יש ללמוד‪ ,‬שכמו כן‪ ,‬לדעה זו‪ ,‬בחנוכה אין‬
‫עושה זאת להנאתו‪ ,‬וביום טוב הותרה הבערה לצורך‪.‬‬
‫מעין שבע‪ ,‬אינו צריך להזכיר של יום טוב‪ ,‬כי אין‬ ‫להזכיר חנוכה במוספים‪ ,‬שהם באים מחמת‬
‫והסיבה שאסרו את הדבר‪ ,‬כי גזרו על כך‪ ,‬כדי שלא‬
‫יבואו להתיר שריפת קדשים פסולים [=גזרו על תרומה‬ ‫התפילה הזו אלא מחמת שבת‪.‬‬ ‫ראש חודש ולא מחמת חנוכה‪.‬‬
‫אטו קדשים‪.]1‬‬ ‫ואף שכבר נתבאר‪ ,‬שההלכה היא‪ ,‬שבכל‬ ‫ולמסקנת הסוגיה‪ ,‬אין הלכה כדעה זו‪ ,‬ואם כן‪,‬‬
‫‪ -‬ורש"י כתב בסוף הסוגיה‪ ,‬שאף שהדלקת נר ביום טוב‬ ‫התפילות של היום‪ ,‬יש להזכיר את היום‪ ,‬אף‬ ‫ההלכה היא‪ ,‬שכשחל יום טוב בשבת‪ ,‬גם במנחה‪,‬‬
‫מזכירים בברכת ההפטרה‪ ,‬יום טוב‪.‬‬
‫מלאכה המותרת היא‪ ,‬הואיל והבערת שאר קדשים‬ ‫בתפילות שאינן מחמת היום‪[ .‬ולכן מזכיר שבת אף‬
‫שאין נהנין מהן נאסרין‪ ,‬גם זו לא יצא מן הכלל‪.‬‬ ‫בתפילת נעילה של יום הכיפורים]‪.‬‬

‫בברכת מעין שבע אין צריך להזכיר יום טוב‪.‬‬ ‫הזכרת שבת בתפילות יום הכיפורים‬
‫קדשים פסולים דינם לשריפה‬ ‫כי באמת מעיקר הדין אף שבת לא היו צריכים‬ ‫לדברי רבי יהושע בן לוי‪ ,‬יום הכפורים שחל‬
‫קדשים פסולים‪ ,‬כגון קדשים שנעשו נותר‪ ,‬דינם‬ ‫להזכיר בה‪ ,‬שהרי לא היו צריכים להזכירה כלל‪,‬‬ ‫להיות בשבת‪ ,‬המתפלל נעילה‪ ,‬צריך להזכיר של‬
‫לשריפה‪ ,‬כמו שנאמר‪" ,‬וְ הַ ּנ ָתר ִממֶׁ ּנּו עַ ד ב ֶׁקר‬ ‫ורק מפני הסכנה תקנוה‪ .‬ומאחר שאין עיקר‬ ‫שבת‪.‬‬
‫בָ ֵאש ִּת ְׂשרפּו" (שמות י"ב י')‪.‬‬
‫התקנה לצורך תפילה‪ ,‬אלא מפני הסכנה‪ ,‬די בכך‬
‫לומר‪" ,‬ותתן לנו את יום המנוח ואת יום הכפורים‬
‫שמזכירים בה שבת כמו בכל השנה‪ ,‬ואין צריך‬
‫הזה"‪ ,‬וחותם‪" ,‬מקדש השבת ויום הכפורים"‪ ,‬ואף על‬
‫ושריפת קדשים פסולים אינה דוחה לא שבת ולא‬ ‫להזכיר בה יום טוב‪.‬‬ ‫פי שאין תפלת נעילה בשבת‪.‬‬
‫יום טוב‪ .‬ולפיכך כשנפסלו הקדשים בשבת או‬
‫ביום טוב‪ ,‬שורפים אותם לאחר שבת ויום טוב‪.‬‬ ‫והסיבה לכך כי כל התפילות הן חובת היום‬
‫אין מדליקים בשמן שריפה ביום טוב‬ ‫ומאחר שהיום שבת‪ ,‬חייבים להזכיר בהן את‬
‫כבר נתבאר בדף כ"ג‪ ,‬ששמן שריפה הוא שמן של‬ ‫השבת‪.‬‬
‫מנין שאין שורפים קדשים פסולים בשבת‬
‫תרומה שנטמא שיש לבערו‪ ,‬ומותר להנות ממנו‬ ‫ומבואר בסוגיה‪ ,‬שדין זה הוא כדעת רב נחמן ורבי‬
‫דין זה‪ ,‬שאין שריפת קדשים דוחה שבת‪ ,‬פשוט‬ ‫בשעת ביעורו‪ ,‬כגון לתת אותו בנר שידלק בו‪.‬‬ ‫יוחנן‪ ,‬ושלא כדעת רב הונא ורב יהודה ורב אחדבוי‬
‫הוא‪ ,‬כי אף ששריפת קדשים פסולים היא‬ ‫אמר רב‪ ,‬וההלכה היא כדעה זו‪.‬‬
‫וכמו כן כבר נתבאר‪ ,‬שלדברי הכל אין מדליקים‬
‫מצוות עשה‪ ,‬המבעיר בשבת מאחר שהוא מחלל‬
‫בשמן זה ביום טוב‪.‬‬
‫שבת‪ ,‬עובר באיסור עשה ["וְ יֹום ַה ְשבִּ יעִּ י ׁשַ בָּׁ ת לַה'‬
‫לדעת רבה‪ ,‬הסיבה שאין מדליקים בכל יום טוב‬ ‫ברכת מעין שבע‬
‫ֹלקיָך"]‪ ,‬ובאיסור לא תעשה חמור שיש בו כרת‪,‬‬ ‫אֱ ֶ‬
‫["לא ַתע ֲֶשה כָּׁל ְמלָּׁאכָּׁה אַ ָּׁתה ּובִּ נְָך ּובִּ תֶ ָך עַ בְ ְדָך וַאֲ מָּׁ ְתָך‬ ‫בשמן שריפה‪ ,‬שמא יבואו להדליק בו ביום טוב‬ ‫לאחר תפילה של לחש בשבת‪ ,‬שליח ציבור אומר‬
‫ּוׁשמַ ְרתֶ ם ֶאת הַ שַ בָּׁ ת כִּ י‬ ‫ּוב ֶה ְמ ֶתָך וְ ג ְֵּרָך אֲ ֶׁשר ִּב ְׁשעָּׁ ֶריָך"‪ְ " ,‬‬
‫ְ‬ ‫הסמוך לשבת‪[ ,‬ובזה הדבר אסור שמא יטה]‪.‬‬ ‫ברכת מעין שבע‪.‬‬
‫ק ֶדׁש ִּהוא ָּׁלכֶם ְמ ַח ְללֶיהָּׁ מֹות יּומָּׁ ת כִּ י כָּׁל הָּׁ עשֶ ה בָּׁ ּה‬
‫ולדעת רב חסדא ‪ ,‬הסיבה שאין מדליקים ביום‬ ‫"ברוך אתה ה' אלקינו ואלקי אבותינו ‪ ...‬קונה שמים‬
‫ְמלָּׁאכָּׁה וְ נִּכְ ְר ָּׁתה ַה ֶּנפֶׁש הַ ִּהוא ִּמ ֶק ֶרב עַמֶ יהָּׁ "]‪.‬‬
‫טוב בשמן שריפה‪ ,‬כי אין מבערים תרומה טמאה‬ ‫וארץ‪ ,‬מגן אבות בדברו ‪ ...‬ברוך אתה ה' מקדש‬
‫וכלל בידינו‪ ,‬שמצוות עשה אינה דוחה מצוות‬ ‫וקדשים פסולים ביום טוב‪[ .‬מטעמים שיבוארו‬ ‫השבת"‪.‬‬
‫עשה עם מצוות לא תעשה‪ ,‬וכל שכן שאינה דוחה‬ ‫להלן]‪.‬‬
‫שהיא כוללת בקצרה כל שבע ברכות של תפילת‬
‫אותה כשיש בה עונש כרת‪.‬‬
‫‪ -‬מתוך פירוש ריב"א מבואר‪ ,‬שמהכתובים המלמדים‬ ‫שבת‪.‬‬
‫שאין מבערים קדשים פסולים ביום טוב‪ ,‬יש ללמוד‬
‫והסיבה שתקנו לומר ברכה זו‪ ,‬היא מפני הסכנה‬
‫שגם תרומה טמאה אין שורפים ביום טוב‪ ,‬כי שווים‬
‫מנין שאין שורפים קדשים פסולים ביום טוב‬ ‫של מזיקים‪ ,‬שבתי כנסיות שלהם לא היו ביישוב‪,‬‬
‫הם בדינם לגמרי‪ ,‬בשניהם יש מצוות ביעור‪ ,‬ואם כן‬
‫ביום טוב היה מקום להתיר שריפת קדשים‬ ‫מהכתובים המבוארים להלן יש ללמוד‪ ,‬שמצווה זו‬ ‫והיו במקום מזיקים‪.‬‬
‫פסולים‪ ,‬שכן הבערה ביום טוב היא רק איסור‬ ‫אינה דוחה יום טוב‪.‬‬
‫וכל שאר לילות החול‪ ,‬היו הכל עסוקים‬

‫‪ 1‬ואם תאמר‪ ,‬ומאי איריא אטו קדשים‪ ,‬משום דאין שורפין קדשים ביום טוב‪ ,‬נגזור משום תרומה שלא לצורך‪ ,‬דאפילו שורפין קדשים ביום טוב‪ ,‬דאתי עשה ודחי לא תעשה‪ ,‬תרומה שלא לצורך‬
‫אין שורפין‪ ,‬דמשמע מתוך פרש"י בסמוך‪ ,‬דאין עשה בשריפתה‪ ,‬אלא מדרבנן‪ .‬ויש לומר‪ ,‬דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח‪ ,‬דשום אדם לא ישרפנה חנם‪ ,‬כיון שיכול ליהנות בשריפתה‪[ .‬תוס']‪.‬‬

‫‪73‬‬
 ‫מסכת שבת דף כה‬

‫היתה דוחה שבת ויום טוב בקל חומר‪ ,‬שהרי מילה אף‬ ‫קרבנות כשרים אסורה בשבת ויום טוב‪ ,‬כל שכן‬ ‫לא תעשה‪"[ ,‬כָּׁל ְמלָּׁאכָּׁה לא יֵּעָּׁ ֶשה בָּׁ ֶהם ַאְך אֲ ֶׁשר י ֵָּּׁאכֵּל‬
‫שלא בזמנה דוחה צרעת‪[ ,‬שאף שאסור לקוץ את הנגע‪,‬‬ ‫שאסור לשרוף בהם קדשים פסולים‪.‬‬ ‫ְלכָּׁל ֶנפֶׁש הּוא לְבַ דֹו יֵּעָּׁ ֶשה ָּׁלכֶם" (שמות י"ב ט"ז)]‪.‬‬
‫אם היה נגע במקום מילה‪ ,‬מותר לקוצצו עם הערלה]‪.‬‬
‫ג‪" .‬הּוא לְבַ דֹו יֵעָ ֶׁׂשה ָל ֶׁכם"‪.‬‬ ‫ומאחר שכלל בידינו‪ ,‬שמצוות עשה דוחה מצוות‬
‫וצרעת דוחה את העבודה‪[ ,‬שכהן מצורע אסור לעבוד‬
‫במקדש]‪ .‬ועבודה דוחה שבת ויום טוב‪[ ,‬שמקריבים‬ ‫לא תעשה ‪ ,‬היה ראוי שמצוות עשה של שריפת‬
‫לדעת רבא‪ ,‬דין זה‪ ,‬שאין לשרוף קדשים פסולים‬
‫קרבנות בשבת ויום טוב]‪ .‬ואם כן‪ ,‬קל וחומר‪ ,‬שמילה‬ ‫קדשים פסולים‪"[ ,‬וְ ַהּנ ָּׁתר ִּמ ֶמּנּו עַ ד ב ֶקר בָּׁ ֵּאׁש‬
‫ביום טוב‪ ,‬למד מהכתוב‪ּ" ,‬ובַ יֹום ָּׁה ִּראׁשֹון ִּמ ְק ָּׁרא‬
‫אף שלא בזמנה‪ ,‬שהיא חמורה מהכל‪ ,‬דוחה שבת ויום‬ ‫ִּת ְשרפּו"]‪ ,‬תדחה את האיסור שלא להבעיר ביום‬
‫ק ֶדׁש ּובַ יֹום ַה ְש ִּביעִּ י ִּמ ְק ָּׁרא ק ֶדׁש י ְִּהיֶה ָּׁל ֶכם כָּׁל ְמלָּׁאכָּׁה‬
‫טוב‪.‬‬ ‫טוב‪.‬‬
‫לא יֵּעָּׁ ֶשה בָּׁ ֶהם ַאְך אֲ ֶׁשר י ֵָּּׁאכֵּל ְלכָּׁל ֶנפֶׁש הּוא לְבַ דֹו‬
‫ולגרסת הר"ר יוסף פורת‪ ,‬לולא הכתוב "לְבַ דֹו"‪ ,‬מילה‬ ‫יֵעָ ׂשֶׁ ה לָ ֶׁכם" (שמות י"ב ט"ז)‪ .‬שהמילים "הּוא"‬ ‫אולם באמת אין הדבר כן‪ ,‬מהטעמים הבאים‪:‬‬
‫שלא בזמנה דוחה יום טוב שלא על ידי קל וחומר‪ ,‬אלא‬ ‫"לְבַ דֹו" יתירות לדרשה שהרי היה יכול לכתוב " ַאְך‬
‫משום שהיא מצוות עשה‪ ,‬ועשה דוחה לא תעשה‬ ‫א‪" .‬עַ ד ב ֶׁקר" "עַ ד ב ֶׁקר"‪.‬‬
‫יֵּעָּׁ ֶשה ָּׁלכֶם"‪ .‬וכך הן נדרשות‪:‬‬ ‫אֲ ֶׁשר י ֵָּּׁאכֵּל ְלכָּׁל ֶנפֶׁש‬
‫[מלאכה של יום טוב]‪.‬‬ ‫לדעת חזקיה [וכן תנא דבי חזקיה]‪ ,‬דין זה‪ ,‬שאין‬
‫"הּוא" – דווקא לצורך הכנת האוכל עצמו הותר‬
‫ולגרסת ר"י‪ ,‬לולא הכתוב "לְבַ דֹו"‪ ,‬מילה שלא בזמנה‬ ‫לשרוף קדשים פסולים ביום טוב‪ ,‬למד מהכתוב‬
‫לעשות מלאכות ביום טוב‪ ,‬כגון לבשל‪ ,‬אבל‬
‫דוחה יום טוב על ידי קל וחומר מנדרים ונדבות‪ ,‬שהם‬ ‫תֹותירּו ִממֶׁ ּנּו עַ ד ב ֶׁקר [כלומר‬
‫בעניין הפסח‪" ,‬וְ לא ִ‬
‫לצורך עשיית מכשיריו‪ ,‬כגון לעשות קדרה‪ ,‬לא‬
‫דוחים יום טוב‪ ,‬אף על פי שלא נכרתו עליהם שלוש‬ ‫לא תשאירו מהבשר‪ ,‬אלא אכלו את כולו קודם הבוקר]‬
‫הותר לעשות מלאכה ביום טוב‪.‬‬
‫עשרה בריתות‪ ,‬וכל שכן מילה שנכרתו עליה שלוש‬ ‫וְ הַ ּנ ָתר ִממֶׁ ּנּו [כלומר‪ ,‬ומה שישאר‪ ,‬נפסל‪ ,‬ונעשה נותר‪,‬‬
‫עשרה בריתות‪.‬‬ ‫"לְבַ דֹו" – דווקא לצורך הכנת אוכל הותר לעשות‬ ‫ודינו לשריפה‪ ,‬אלא שלא תשרפו אותו מיד בבוקר‬
‫מלאכה ביום טוב‪ ,‬אבל לצורך קיום מצווה‬ ‫הראשון שבו נעשה נותר‪ ,‬שהוא יום טוב‪ ,‬אלא תמתינו]‬
‫אחרת‪ ,‬כגון מילה שלא בזמנה‪ ,‬לא הותר לעשות‬ ‫עַ ד ב ֶׁקר [שני שהוא בוקר של חולו של מועד‪ ,‬ורק אז]‬
‫דף כה‬ ‫מלאכה‪ ,‬ולכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום‬ ‫בָ ֵאש ִּת ְׂשרפּו" (שמות י"ב י')‪.‬‬
‫טוב‪.‬‬ ‫ועל כרחך זו כוונת הכתוב‪ ,‬שיש לשרוף את הנותר‬
‫ומכאן יש ללמוד‪ ,‬שכל מצווה שניתן לעשותה‬ ‫רק בבוקר של אחר יום טוב‪.‬‬
‫מצווה לשרוף תרומה טמאה‬
‫אחר יום טוב‪ ,‬ואין זמנה קבוע‪ ,‬אינה דוחה יום‬ ‫כי אם כוונת הכתוב היתה‪ ,‬שמיד כשנעשה נותר‪,‬‬
‫אמר רב‪ ,‬כשם שמצוה לשרוף את הקדשים‬ ‫טוב‪ ,‬ובכלל זה מצוות שריפת קדשים פסולים‪.‬‬ ‫בבוקר של יום טוב יש לשורפו‪ ,‬כך היה צריך‬
‫שנטמאו‪ ,‬כך מצוה לשרוף את התרומה‬
‫ד‪ .‬יום טוב מצוות עשה "שַ בָ תֹון"‪.‬‬ ‫תֹותירּו ִּמ ֶמּנּו עַ ד ב ֶקר וְ ַהּנ ָּׁתר ִּממֶ ּנּו‬
‫לכתוב‪" ,‬וְ לא ִּ‬
‫שנטמאת‪.‬‬
‫בָּׁ ֵּאׁש ִּת ְשרפּו"‪ ,‬ומאחר שחזר הכתוב על המילים‬
‫לדעת רב אשי‪ ,‬הסיבה שאין שורפים קדשים‬
‫לפירוש שני של רש"י‪ ,‬מצווה לשרוף תרומה‬ ‫"עַ ד ב ֶקר " פעם שניה‪ ,‬על כרחך‪ ,‬כוונתו‪ ,‬שישרפו‬
‫פסולים ביום טוב‪ ,‬כי עשיית מלאכה ביום טוב‪,‬‬
‫טמאה‪ ,‬שמא יבואו בה לידי תקלה‪ ,‬שאם יקיים‬ ‫את הנותר רק בבוקר השני‪ ,1‬שהוא חולו של‬
‫מלבד איסור לא תעשה שיש בכך‪ ,‬יש בדבר גם‬
‫אותה עלול לאכול אותה בטעות‪.‬‬ ‫מועד‪.‬‬
‫ביטול מצוות עשה‪ ,‬שנאמר " ַדבֵּ ר ֶאל ְבנֵּי י ְִּש ָּׁר ֵּאל‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬שלפי טעם זה‪ ,‬אין חיוב בשריפה דווקא‪,‬‬ ‫לֵּאמר בַ ח ֶדׁש ַה ְש ִּביעִּ י ְב ֶא ָּׁחד לַח ֶדׁש י ְִּהיֶה ָּׁלכֶם שַ בָ תֹון‬ ‫ב‪" .‬עלַת שַ בַ ת ְבשַ בַ ּתֹו"‪.‬‬
‫והוא הדין בשאר אופנים של ביעור‪.‬‬ ‫זִּ כְ רֹון ְתרּועָּׁ ה ִּמ ְק ָּׁרא ק ֶדׁש" (ויקרא כ"ג כ"ד)‪.‬‬
‫לדעת אביי‪ ,‬דין זה‪ ,‬שאין לשרוף קדשים פסולים‬
‫עוד מבואר בתוס'‪ ,‬שלפי הטעם הזה‪ ,‬אין מצוות עשה‬ ‫ומאחר שעשיית מלאכה ביום טוב אסורה משום‬ ‫שבַ ת ְבשַ בַ ּתֹו עַ ל‬
‫ביום טוב‪ ,‬למד מהכתוב‪" ,‬עלַת ַ‬
‫בשריפת תרומה טמאה‪ ,‬אלא מצווה מדברי חכמים‬
‫עשה ומשום לא תעשה‪ ,‬אין מצוות עשה של‬ ‫עלַת הַ ָּׁת ִּמיד וְ נ ְִּסכָּּׁה" (במדבר כ"ח י')‪ ,‬המלמד שמותר‬
‫בלבד‪.‬‬
‫שריפת קדשים פסולים דוחה יום טוב‪ ,‬כי כלל‬ ‫להקטיר בשבת וביום טוב את קרבנות היום‬
‫ולפירוש ראשון של רש"י‪ ,‬מצווה לשרוף תרומה‬ ‫בידינו שמצוות עשה אינה דוחה מצוות עשה ולא‬ ‫שקרבו בהכשר‪ ,‬ודווקא את קרבנות היום מותר‬
‫טמאה‪ ,‬משום שהיא דומה לקדשים‪.‬‬ ‫תעשה‪.‬‬ ‫להקטיר‪ ,‬אבל שאר הבערה לא הותרה‪.‬‬
‫ולפי הטעם הזה‪ ,‬יתכן שיש בדבר מצוות עשה גמורה‪,‬‬ ‫ואפילו הקטרת קרבנות כשרים‪ ,‬שקרבו בערב‬
‫כמו בקדשים‪ ,‬והסיבה לכך‪ ,‬כי התרומה קרויה "קדש"‬ ‫הסברא שמילה שלא בזמנה תדחה יום טוב‬ ‫שבת ויום טוב‪ ,‬שמעיקר הדין ראויים להקטרה‬
‫[וכן נראה דעת ריב"א]‪.‬‬
‫נתבאר שלדברי רבא הכתוב "לבדו" מלמד שמילה‬
‫כל הלילה‪ ,‬אין להקטירם בליל שבת ויום טוב‪,‬‬
‫אמנם יתכן שגם לפי הטעם הזה אין בדבר מצוות עשה‬ ‫שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב‪ .‬אך לולא הכתוב הזה‬ ‫אלא יניח אותם חוץ למזבח עד שיפסלו [="עלַת‬
‫של תורה‪ ,‬אלא מצווה מדברי חכמים בלבד‪.‬‬ ‫היה מקום לומר שמילה דוחה יום טוב גם כשאינה‬ ‫ׁשַ בַ ת בְ ׁשַ בַ תֹו"‪ ,‬ולא עולת חול בשבת‪ ,‬ולא עולת חול‬
‫בזמנה ביום השמיני‪.‬‬ ‫ביום טוב‪.]2‬‬
‫ומכל מקום‪ ,‬מאחר שתקנו את הדבר בשל הדמיון‬
‫לקדשים‪ ,‬יש לבער בשריפה בלבד‪ ,‬כמו בקדשים‪ ,‬ולא‬ ‫לגרסת רש"י‪ ,‬לולא הכתוב "לְבַ דֹו"‪ ,‬מילה שלא בזמנה‬ ‫ומכאן יש ללמוד בקל וחומר‪ ,‬שאם הקטרת‬

‫‪ 1‬ואם תאמר‪ ,‬אי בקר שני דוקא‪ ,‬ואינו יכול לשורפו בליל מוצאי יום טוב‪ ,‬היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב‪ ,‬הא על כרחך אינו מטעם דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב‪ ,‬דהא בליל‬
‫מוצאי יום טוב נמי אין שורפו‪ ,‬ואם כן גז רת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני‪ .‬ויש לומר‪ ,‬הא דאין שורפין בלילה‪ ,‬היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף הקדשים בלילה‪ ,‬כדאשכחן בשלמים‪ ,‬דאין‬
‫נאכלין לאור שלישי‪ ,‬ואפילו הכי אין נשרפין אלא ביום שלישי‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫‪ 2‬תימה‪ ,‬כיון דקרא בשבת איירי‪ ,‬מנא ליה למדרש ולא עולת חול ביום טוב‪ ,‬דילמא דוקא ולא חול בשבת דחמיר מיום טוב‪ .‬ויש לומר‪ ,‬דאביי סבר כרבי עקיבא‪ ,‬דדריש בפרק אלו קשרים עולת‬
‫שבת בשבת אחרת‪ ,‬לימד על חלבי שבת שקריבין ביום טוב‪ ,‬מדאיצטריך קרא למשרי עולת שבת ביום טוב‪ ,‬אם כן עולת חול ביום טוב אסור‪[ .‬תוס']‪.‬‬

‫‪74‬‬
 ‫מסכת שבת דף כה‬

‫שמחמת חוץ לזמנו‪ ,‬ובכלל זה שני אופנים‪( :‬א)‬ ‫מותר‪ ,‬והדבר החמור יהיה אסור‪.‬‬ ‫באופן אחר‪.‬‬
‫שהקריב את הקרבן על מנת לאוכלו לאחר הזמן הראוי‬
‫ולפיכך התרומה הקלה‪ ,‬מותר להנות ממנה‬
‫לאכילה‪ ,‬שבכך הקרבן מתפגל‪ ,‬ומעתה אסור באכילה‪,‬‬
‫והאוכלו ענוש כרת‪( .‬ב) שאכל בפועל לאחר הזמן‪ ,‬קרבן‬ ‫בשעת ביעורה‪ .‬וקדשים החמורים‪ ,‬יהיה אסור‬ ‫הנאה מתרומה טמאה הנשרפת‬
‫שקרב בהכשר‪ ,‬שמאחר שעבר הזמן נעשה הקרבן‬ ‫להנות מהם בשעת ביעורם‪.‬‬
‫נתבאר‪ ,‬שתרומה טמאה שיש לבערה [בימות‬
‫נותר‪ ,‬והאוכלו חייב כרת‪.‬‬
‫ובהמשך יתבאר בעזה"י מדוע קדשים נחשבים‬ ‫החול]‪ ,‬מותר להנות ממנה בשעת ביעורה‪ ,‬כגון‬
‫ג‪ .‬קרבן – קדשים קרויים קרבן‪.‬‬ ‫חמורים מתרומה‪.‬‬ ‫לתת שמן של תרומה טמאה בנר‪ ,‬כדי שידלק בו‬
‫ד‪ .‬מעילה – קדשים יש בהם מעילה‪.‬‬ ‫ג‪ִּ " .‬ת ֶּׁתן לֹו"‪.‬‬ ‫תוך כדי שמתבער‪.‬‬

‫ואף שמה שנשאר לאכילת כהנים אין בו מעילה‪ .‬מכל‬ ‫לדעת רב נחמן בר יצחק‪ ,‬דין זה‪ ,‬שמותר להנות‬ ‫ואף שהיה מקום לאסור תרומה טמאה בהנאה‪ ,‬כשם‬
‫מקום יש בקדשים תורת מעילה‪ .‬שאם קדשי קדשים‬ ‫מתרומה טמאה בשעת שריפתה‪ ,‬למד מהכתוב‪,‬‬ ‫שביכורים טמאים אסורים בהנאה‪.‬‬
‫הם‪ ,‬יש בהם מעילה לפני זריקה לכל הנהנה מהם‪ .‬ואם‬ ‫אׁשית גֵּז צאנְָך ִּת ֶתן‬
‫אׁשית ְד ָּׁגנְָך ִּתיר ְׁשָך וְ י ְִּצ ָּׁה ֶרָך וְ ֵּר ִּ‬
‫" ֵּר ִּ‬ ‫ולהלן יתבאר בעזה"י מניין למדו שהדבר מותר‪.‬‬
‫קדשים קלים הם‪ ,‬יש מעילה באימוריהם לאחר זריקת‬
‫לֹו" (דברים י"ח ד')‪ ,‬שהוא נדרש כך‪ִּ " ,‬ת ֶתן לֹו" ולא‬
‫דמים‪ ,‬מה שאין כן תרומה‪ ,‬שאין בה מעילה כלל‪.‬‬ ‫א‪ִ " .‬מ ְשמֶׁ ֶׁרת ְּתרּומ ָתי"‪.‬‬
‫לאורו‪ ,‬כלומר תן לו תרומה טהורה‪ ,‬שתהא‬
‫ה‪ .‬כרת – טמא שאכל קדשים כשרים חייב על כך‬ ‫ראויה לו לאכילה‪ ,‬ולא תרומה טמאה‪ ,‬שהיא‬ ‫לדעת רב נחמן אמר רבה בר אבוה‪ ,‬דין זה שמותר‬
‫כרת‪.‬‬ ‫ראויה לו רק לשריפה‪[ ,‬והכוונה שלא יתרום טמא‬ ‫להנות מתרומה טמאה בשעת שריפתה‪ ,‬למד‬
‫על טהור]‪.‬‬ ‫מהכתוב‪ַ " ,‬ויְדַ בֵּ ר ה' ֶאל ַאהֲ רן וַאֲ נִּי ִּהּנֵּה נ ַָת ִּתי לְָך ֶׁאת‬
‫ו‪ .‬אסור לאונן – אונן‪ ,‬כל זמן שלא נקבר מתו‪,‬‬
‫ִמ ְשמֶׁ ֶׁרת ְּתרּומ ָתי ְלכָּׁל ָּׁק ְד ֵּׁשי ְבנֵּי י ְִּש ָּׁר ֵּאל לְָך נ ְַת ִּתים‬
‫אסור באכילת קדשים‪ .‬שכן יש ללמוד בקל וחומר‬ ‫ומתוך כך למדנו‪ ,‬שתרומה טמאה ראויה לכהן‬
‫לְמָּׁ ְׁשחָּׁ ה ּולְבָּׁ נֶיָך ל ְָּׁחק עֹולָּׁם" (במדבר י"ח ח')‪ ,‬שנאמר‬
‫ממעשר‪ .‬אבל תרומה מותרת לאונן‪ ,‬כמבואר במסכת‬ ‫לשריפה‪ ,‬שיכול להנות ממנה תוך כדי ביעורה‪.‬‬
‫יבמות‪ ,‬זר זר שתי פעמים‪ ,‬זרות אמרתי לך ולא אנינות‪.‬‬ ‫בכתוב " ְּתרּומ ָתי" בלשון רבים‪ ,‬ללמד‪ ,‬שהכתוב‬
‫מדבר בשתי תרומות‪ ,‬אחת תרומה טהורה‪ ,‬ואחת‬
‫והקשו התוס' הרי יש דבר נוסף שבו קדשים חמורים‬
‫קדשים חמורים מתרומה‬ ‫תרומה טמאה‪ ,‬ועל שתיהן נאמר "נ ַָּׁת ִּתי לְָך"‪,‬‬
‫מתרומה שטמא שטבל והעריב שמשו מותר בתרומה‬
‫ללמד‪ ,‬שאף הטמאה שלך תהא‪ ,‬שתהנה ממנה‬
‫ואסור בקדשים עד שיביא ככפרתו‪.‬‬ ‫לעיל נתבאר‪ ,‬שקדשים חמורים מתרומה‪ ,‬ולכן‬
‫בשעת שריפתה‪ ,‬על ידי שתסיק אותה תחת‬
‫וארבעת הדברים שבהם תרומה חמורה‪,‬‬ ‫כשיש לך לימוד אחד להקל ולימוד אחד להחמיר‪,‬‬
‫תבשילך‪ ,‬או תדליק בה את הנר‪.‬‬
‫סימנם מחפ"ז‪:‬‬ ‫הלימוד המחמיר יהיה לעניין קדשים‪ ,‬והלימוד‬
‫המקל יהיה לעניין תרומה‪.‬‬ ‫ב‪" .‬וְ לא בִ עַ ְר ִּתי ִממֶׁ ּנּו בְ טָ מֵ א"‪.‬‬
‫א‪ .‬מיתה – זר או כהן טמא האוכלים תרומה‬
‫ולהלן יתבאר בעזה"י‪ ,‬מדוע קדשים נחשבים‬ ‫לדעת רבי אבהו אמר רבי יוחנן‪ ,‬דין זה‪ ,‬שמותר‬
‫במזיד‪ ,‬חייבים מיתה בידי שמים‪.‬‬
‫חמורים מתרומה‪.‬‬ ‫להנות מתרומה טמאה בשעת שריפתה‪ ,‬למד‬
‫ב‪ .‬חומש – זר שאוכל תרומה בשגגה משלם קרן‬ ‫מהכתוב‪ ,‬האמור בעניין וידוי מעשר שני "לא‬
‫וחומש‪ .‬אבל קדשים‪ ,‬משעה שיש להם היתר לכהנים‬ ‫א‪ .‬הנך נפישן‪.‬‬
‫ָּׁא ַכל ְִּתי בְ א ִּני ִּממֶ ּנּו וְ לא בִּ עַ ְר ִּתי ִּממֶ ּנּו ְבטָּׁ מֵּ א [בין שאני‬
‫כתרומה‪ ,‬יצאו מידי מעילה‪ ,‬ושוב אין חומש בשגגת‬ ‫הסיבה שקדשים נחשבים חמורים מתרומה‪ ,‬כי‬ ‫טמא בין שהוא טמא] וְ לא נ ַָּׁת ִּתי ִּממֶ ּנּו לְמֵּ ת ָּׁׁש ַמעְ ִּתי‬
‫אכילתם‪.‬‬ ‫בקדשים מצינו ששה דברים חמורים‪ ,‬ואילו‬ ‫יתנִּי" (דברים כ"ו‬ ‫יתי כְ כל אֲ ֶׁשר ִּצּוִּ ָּׁ‬
‫בְ קֹול ה' אֱ ֹל ָּׁקי עָּׁ ִּש ִּ‬

‫ג‪ .‬פדיון – תרומה אין לה פדיון להוציאה לחולין‪.‬‬ ‫בתרומה מצינו רק ארבעה דברים חמורים‪.‬‬ ‫י"ד)‪ ,‬הנדרש כך‪" ,‬וְ לא בִּ עַ ְר ִּתי ִּממֶ ּנּו בְ ָּׁטמֵּ א"‪,‬‬
‫אבל קדשים‪ ,‬פעמים הם נפדה‪ ,‬כגון שארע בהם מום‬ ‫ממנו‪ ,‬כלומר ממעשר שני לא ביערתי בטמא‪,‬‬
‫וששת הדברים שבהם קדשים חמורים‬ ‫אבל דבר אחר מותר לבער בטומאה‪ ,‬כלומר מותר‬
‫לפני שחיטה‪.‬‬
‫מתרומה‪ ,‬סימנם פנ"ק עכ"ס‪:‬‬ ‫להנות בשעה שמבערים אותו כשהוא טמא‪,‬‬
‫ד‪ .‬זרים – התרומה אסורה לזרים לעולם‪ .‬אבל‬
‫א‪ .‬פיגול – הקריב את הקרבן על מנת לאכול‬ ‫והדבר הזה הוא תרומה‪.‬‬
‫קדשים‪ ,‬יש שהם מותרים לזרים לאחר זריקת דמים‪,‬‬
‫כגון מעשר בהמה ותודה ושלמים‪.‬‬ ‫לאחר הזמן הראוי לאכילה‪ ,‬נתפגל הקרבן‪,‬‬ ‫ואמנם היה מקום לומר‪ ,‬שהדבר הזה הם קדשים‬
‫והאוכלו חייב כרת‪.‬‬ ‫פסולים‪.‬‬
‫ב‪ .‬כרת חמור ממיתה בידי שמים‪.‬‬
‫ותוס' כתבו‪ ,‬שפיגול האמור כאן‪ ,‬הוא פסול מחמת חוץ‬ ‫אלא שכנגד הלימוד הזה‪ ,‬המתיר להנות מהדבר‬
‫סיבה נוספת לכך שקדשים נחשבים דבר חמור‬
‫למקומו‪ ,‬ובכלל זה שני אופנים‪( :‬א) שהקריב את‬
‫מתרומה‪ ,‬שכן בדבר שיש בשניהם‪ ,‬הקדשים‬ ‫הטמא בשעת ביעורו‪ ,‬יש ללמוד בקל וחומר‪,‬‬
‫הקרבן על מנת לאוכלו מחוץ למקום הראוי לאכילה‪,‬‬
‫חמורים מתרומה‪ ,‬והוא העונש על האכילה‬ ‫שאין לעשות כן‪.‬‬
‫שבכך הקרבן נפסל‪ ,‬ומעתה אסור באכילה‪( .‬ב) שאכל‬
‫אסורה‪.‬‬ ‫בפועל חוץ למקום‪ ,‬קרבן שקרב בהכשר‪ .‬והעונש על כך‬ ‫שהרי תרומה וקדשים חמורים ממעשר שני‪ ,‬ואם‬
‫הוא מלקות‪.‬‬ ‫מעשר שני הקל‪ ,‬אין להנות ממנו בשעת ביעורו‬
‫שזר או כהן טמא שאוכל תרומה‪ ,‬עונשו מיתה‬
‫בידי שמים‪.‬‬ ‫ב‪ .‬נותר – קרב הקרבן בהכשר‪ ,‬אבל נותר מבשרו‬ ‫מחמת טומאה‪ ,‬קל וחומר שאין להנות מתרומה‬
‫לאחר הזמן הראוי לאכילה‪ ,‬נעשה נותר‪ ,‬והאוכלו‬ ‫וקדשים בשעת ביעורם מחמת טומאה‪.‬‬
‫וטמא שאכל קדשים כשרים עונשו כרת‪ ,‬שהוא‬
‫חייב כרת‪.‬‬ ‫ומאחר שמצד אחד יש לימוד להיתר‪ ,‬ומצד שני‬
‫חמור ממיתה בידי שמים‪[ .‬כפי שיתבאר בעזה"י‬
‫להלן]‪.‬‬ ‫ותוס' כתבו‪ ,‬שנותר האמור כאן‪ ,‬הוא כל הפסולים‬ ‫יש לימוד לאיסור‪ ,‬מסתבר שהדבר הקל יהיה‬

‫‪75‬‬
 ‫מסכת שבת דף כה‬

‫ּופִּ ְׁש ִּתים י ְַח ָּׁדו" (דברים כ"ב י"א)‪ ,‬ציצית יצאה‬ ‫ותוס' כתבו‪ ,‬שדין זה הוא משום עונג שבת‪.‬‬ ‫מה בין מיתה בידי שמים לבין כרת‬
‫מכלל האיסור הזה‪ ,‬ונותנים ציצית של צמר אף‬
‫א‪ .‬ערירי‪.‬‬
‫בבגד של פשתן‪.‬‬
‫ברכה על הדלקת נר של שבת‬ ‫רש"י מפרש‪ ,‬שמיתה וכרת עונשם שווה‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫כי בסמוך לאיסור הנ"ל נאמר‪" ,‬גְ ִּדלִּים ַתעֲשֶ ה לְָּׁך‬
‫יש אומרים‪ ,‬מאחר שנאמר בגמרא דין הדלקת נר של‬ ‫שמת בקיצור ימים‪ ,‬כלומר קודם הזמן שהיה‬
‫סּותָך אֲ ׁשֶ ר ְתכַ ֶסה בָּׁ ּה" (דברים‬
‫עַ ל ַא ְרבַ ע ַכנְפֹות כְ ְ‬
‫שבת בלשון חובה‪ ,‬ולא בלשון מצווה‪ ,‬אין לברך על‬ ‫ראוי למות‪.‬‬
‫כ"ב י"א)‪ ,‬לדרוש סמוכים‪ ,‬כלומר‪" ,‬צֶ מֶ ר ּופִּ ְׁש ִּתים‬
‫הדלקת הנר‪ .‬כמו שאמרו במסכת חולין לעניין מים‬
‫י ְַחדָּׁ ו‪ .‬גְ ִּדלִּים ַתעֲשֶ ה לְָּׁך"‪ ,‬ולכן‪ ,‬גם בסדין‪ ,‬שהוא‬ ‫אבל בדבר אחד כרת חמור ממיתה בידי שמים‪,‬‬
‫אחרונים‪ ,‬שנאמר בהם לשון חובה‪ ,‬שאין מברכים‬
‫בגד של פשתן‪ ,‬נותנים ציצית של צמר‪.‬‬ ‫והוא‪ ,‬שמי שענוש כרת‪ ,‬הרי זה הולך ערירי‪,‬‬
‫עליהם‪.‬‬
‫כלומר גם זרעו נכרת‪ .‬ומי שענוש מיתה‪ ,‬אין זרעו‬
‫ולדעת בית שמאי‪ ,‬לא התירה תורה איסור‬ ‫ורבינו תם אומר‪ ,‬שדברים אלו שיבוש הם‪ ,‬שאין‬
‫נכרת‪.‬‬
‫כלאים בציצית‪ .‬כי לדעתם אין לדרוש את‬ ‫להשוות הדלקת נר‪ ,‬שהיא חובה של מצוות עונג שבת‪,‬‬
‫הסמיכות הנ"ל‪.‬‬ ‫למים אחרונים‪ ,‬שאינם חובה אלא להצלה ממלח‬ ‫ב‪ .‬מיתה לפני שישלים ששים שנה‪.‬‬
‫סדומית‪ .‬ולכן מברכים על הדלקת נר של שבת‪.‬‬
‫התוסק מפרשים שמיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע‪,‬‬
‫ולפיכך‪ ,‬בגד פשתן‪ ,‬כגון סדין‪ ,‬פטור מציצית [של‬
‫ויש אומרים‪ ,‬שאין לברך על הדלקת הנר מטעם אחר‪,‬‬ ‫אלא שנענש למות קודם זמנו‪.‬‬
‫צמר]‪ ,‬שהרי אסור לתת בו ציצית של צמר‪.‬‬
‫והוא‪ ,‬שלדבריהם‪ ,‬אם היתה מודלקת ועומדת‪ ,‬לא‬ ‫לדעת האומרים אין מיתה בלא חטא‪ ,‬הרי זה מת‬
‫והנה‪ ,‬לעיל נתבאר‪ ,‬שרבי יהודה ברבי אלעאי‬ ‫היה צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה ולא להדליק‬
‫מחמת החטא הזה‪ .‬ולדעת האומרים יש מיתה בלא‬
‫היה מתעטף בסדינים המצוייצים‪.‬‬ ‫אחרת‪.‬‬
‫חטא‪ ,‬חטא זה ממהר מיתתו‪.‬‬
‫והסיבה לכך‪ ,‬כי דעתו כדעת בית הלל‪ ,‬שגם בבגד‬ ‫וגם טעם זה אינו נראה לתוס' שכן מצינו לעניין כיסוי‬ ‫ובכלל זה‪ ,‬אם היה ראוי למות בן מאה שנה‪ ,‬ומת בן‬
‫פשתן נותנים ציצית‪.‬‬ ‫הדם‪ ,‬שאם כסהו הרוח פטור מלכסותו‪ ,‬ואף על פי כן‪,‬‬
‫תשעים שנה‪.‬‬
‫כשמכסה צריך לברך‪ .‬וכן הוא לעניין מילה‪.‬‬
‫אולם תלמידיו לא היו מטילים ציציות‬ ‫וכרת הוא שימות קודם שיגיע לששים שנה‪ ,‬שהיא‬
‫ועוד נראה לרבינו תם‪ ,‬שאם היה הנר מודלק ועומד‪,‬‬ ‫מיתת כל אדם‪.‬‬
‫בסדיניהם‪ ,‬ולפיכך היו מחביאים ממנו את כנפי‬
‫שצריך לכבות ולחזור ולהדליק‪ ,‬כדברי אותו זקן‬
‫כסותיהם‪ ,‬שלא יראה הדבר‪.‬‬ ‫ויש כרת נוסף והוא כשמת תוך שלושה ימים לחוליו‬
‫שאמר‪ ,‬ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר‪.‬‬
‫כמו שאמרו במסכת מועד קטן‪ ,‬מת ביום אחד‪ ,‬מיתה‬
‫והסיבה לכך שלא היו מטילים ציצית בסדיניהם‪,‬‬ ‫ובסדר רב עמרם יש‪ ,‬המדליק נר בשבת‪ ,‬מברך אשר‬
‫של זעם‪ .‬שנים‪ ,‬מיתה של בהלה‪ .‬שלשה‪ ,‬מיתה של‬
‫כי לדעתם‪ ,‬אף שכדעת בית הלל כן הוא דין‬ ‫קדשנו [במצותיו וצונו להדליק נר של שבת]‪.‬‬ ‫כרת‪.‬‬
‫התורה‪ ,‬שיש לתת ציצית של צמר אף בבגד פשתן‪,‬‬
‫חכמים אסרו לתת ציצית צמר בבגד של פשתן‪.‬‬ ‫ג‪ .‬מיתה לפני שישלים חמישים שנה‪.‬‬
‫רחיצת פנים ידים ורגלים בחמין ערב שבת‬ ‫שיטת הירושלמי היא‪ ,‬שמיתה בידי שמים היא‬
‫כי כלל בידינו‪ ,‬שכסות לילה פטור מציצית‪ ,‬ואם‬
‫לדעת רב‪ ,‬רחיצת פנים ידים ורגלים בחמין ערב‬ ‫שימות עד שנת ששים‪ .‬שכן מצינו בדור המדבר שנגזר‬
‫היו רגילים להטיל ציצית צמר בבגדי פשתן‪,‬‬
‫עליהם מיתה "בַ ִּמ ְדבָּׁ ר ַהזֶה י ִַּתמּו וְ ׁשָּׁ ם יָּׁמֻ תּו" (במדבר‬
‫כשהיו מטילים אותו בכסות לילה‪ ,‬היו עוברים‬ ‫שבת היא רשות‪.‬‬
‫י"ד ל"ה) ונגזרה הגזרה על בני עשרים שימותו עד סוף‬
‫בכך על איסור כלאים‪ ,‬שהרי אין כאן מצווה של‬ ‫ולדעת רב נחמן בר זבדא או רב נחמן בר אבא‪,‬‬ ‫ארבעים שנה כלומר עד שיהיו בני ששים‪.‬‬
‫ציצית להתיר את האיסור‪.‬‬ ‫רחיצת פנים ידים ורגלים בחמין ערב שבת היא‬
‫וכרת הוא שימות עד שנת חמישים‪ .‬שכן מצינו בבני‬
‫וכדי שלא יבואו להיכשל באיסור כלאים אמרו‬ ‫מצווה‪.‬‬ ‫לוי שהיו עובדים עד שנת חמישים ונאמר בהם " ַאל‬
‫חכמים שלעולם לא יטילו ציציות של צמר בבגד‬ ‫וכן אמר רב יהודה אמר רב‪ ,‬כך היה מנהגו של‬ ‫ַתכְ ִּריתּו אֶ ת ׁשֵּ בֶ ט ִּמ ְׁשפְ חת ַה ְק ָּׁה ִּתי ִּמתֹוְך ַהלְוִּ יִּם"‬
‫של פשתן‪.‬‬ ‫(במדבר ד' י"ח) כלומר שלא ימותו בעבודתם קודם‬
‫רבי יהודה בר אלעאי‪ ,‬ערב שבת מביאים לו‬
‫שנת חמישים ונמצא שהם בכרת‪.‬‬
‫והקשו על כך במסכת יבמות‪ ,‬כיצד בית דין מתנים לעקור‬ ‫עריבה מלאה חמין‪ .‬ורוחץ פניו ידיו ורגליו‪,‬‬
‫דבר מן התורה‪ ,‬לפטור את החייב? ותירצו‪ ,‬שב ואל תעשה‬ ‫ומתעטף‪ .‬ויושב בסדינים המצוייצים [=סדינים‬ ‫ולעניין זרעו‪:‬‬
‫שאני‪ .‬ועוד פירש רש"י בתשובה אחת‪ ,‬שגזרו רק לא לתת‬
‫של פשתן‪ ,‬ובהן ציצית של תכלת]‪ ,‬ודומה למלאך ה'‬ ‫‪ -‬לפירוש ריב"א‪ ,‬לא כל מי שהוא בכרת זרעו נכרת‪,‬‬
‫חוטי תכלת בסדין פשתן‪ ,‬אבל נתנו בו חוטי פשתן‪.‬‬
‫צבאות‪.‬‬ ‫אלא רק אותם שכתוב בהם "ערירי"‪.‬‬
‫ומתוך כך שאמרו שטעם הגזרה הוא כי כסות לילה פטור‬
‫מציצית למדנו שציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואם‬ ‫ור' להלן בדף נ' שם מבואר שיש לרחוץ בכל יום‪.‬‬ ‫‪ -‬ואין נראה לרבינו תם‪ ,‬אלא בכל כרת גם זרעו נכרת‪.‬‬
‫כן נשים פטורות מהציצית‪ .‬ואין הלכה כרב יהודה ורב עמרם‬ ‫ומכל מקום‪ ,‬דווקא בניו הקטנים נכרתים בעוון‬
‫שהיו מטילים ציצית בבגדי בנותיהם‪.‬‬ ‫אביהם‪ ,‬אבל הגדולים לא‪.‬‬
‫ב‪ .‬שיטת רבינו תם‪.‬‬
‫סדין בציצית‬

‫מדין תורה‪ ,‬לדברי הכל יש לדרוש מסמיכות‬ ‫סדין הוא בגד של פשתן‪ ,‬ונחלקו חכמים מה דינו‬ ‫הדלקת נר בשבת חובה‬
‫הכתובים‪ ..." ,‬צֶ ֶמר ּופִּ ְׁש ִּתים י ְַחדָּׁ ו‪ .‬גְ ִּדלִּים ַתעֲשֶ ה לְָּׁך‬ ‫לעניין ציצית‪.‬‬
‫מכבוד שבת‪ ,‬שיאכל את סעודת השבת לאור הנר‪,‬‬
‫‪ ,"...‬שכלאים מותרים בציצית‪ ,‬ולכן‪ ,‬גם בסדין‪ ,‬שהוא‬
‫א‪ .‬שיטת רש"י‪.‬‬ ‫כי אין סעודה חשובה‪ ,‬אלא כשהיא במקום אור‬
‫בגד של פשתן‪ ,‬נותנים ציצית של צמר‪.‬‬
‫לדעת בית הלל‪ ,‬אף אל פי שאסרה תורה בגד של‬ ‫גדול‪.‬‬
‫ולדעת בית הלל‪ ,‬כן הדין גם למעשה‪ .‬וכן היה נוהג רבי‬
‫יהודה ברבי אלעאי‪.‬‬
‫צמר ופשתים‪ ,‬שנאמר‪ " ,‬לא ִּת ְלבַ ׁש ׁשַ עַ ְטנֵּז צֶ מֶ ר‬ ‫כן הוא לשון רש"י‪ ,‬שדין זה הוא מכלל כבוד שבת‪.‬‬
‫‪76‬‬
 ‫מסכת שבת דף כו‬

‫איסור תורה של כיבוי בשבת‪.‬‬ ‫שמנים שמדליקים בהם בשבת לדעת חכמים‬ ‫ולדעת בית שמאי‪ ,‬אף שכן הוא דין התורה‪ ,‬חכמים‬
‫אסרו לתת ציצית בבגד פשתן‪ ,‬משום כסות לילה‬
‫ב‪ .‬ורבה אמר מפני שהוא מדיף ריח טוב ויש‬ ‫בתחילת הפרק נתבאר‪ ,‬שאסרו חכמים להדליק‬
‫[כנ"ל]‪ ,‬או מטעם שמא יקרע הבגד‪ ,‬ושוב אין בו ארבע‬
‫לחוש שמא יקח מהשמן שבנר לריח טוב‪ ,‬ובכך‬ ‫נר של שבת בשמן שאינו נמשך יפה אחר הפתילה‪.‬‬ ‫כנפות‪ ,‬ונפטר בכך מציצית‪ ,‬ומעתה הכלאים שבו‬
‫מתחייב משום כיבוי‪.‬‬ ‫אסורים‪.‬‬
‫ולדעת חכמים‪ ,‬כל שאר השמנים הנמשכים יפה‬
‫שכן מבואר בתוספתא‪ ,‬הנותן שמן לנר‪ ,‬חייב משום‬ ‫אחר הפתילה‪ ,‬מותר להדליק בהם‪ ,‬ובכלל זה גם‬ ‫ומחמת הגזרה הזו אסרו לתת בבגד פשתן אף ציצית‬
‫מבעיר‪ ,‬והמסתפק משמן שבנר‪ ,‬חייב משום מכבה‪.‬‬ ‫השמנים הבאים‪:‬‬ ‫שאינה של צמר‪.‬‬

‫דף כו‬ ‫(א) שמן שומשמין‪.‬‬ ‫וכן דעת תלמידי רבי יהודה ברבי אילעאי‪ .‬והלכה‬
‫כמותם‪ .‬ולכן אומר רבינו תם‪ ,‬שאין לעשות טליתות‬
‫ג‪ .‬בברייתא ביאר רבי שמעון בן אלעזר‪ ,‬שהטעם‬ ‫(ב) שמן אגוזים‪.‬‬ ‫של פשתן‪ ,‬ולעשות בו ציצית אפילו מינו‪ ,‬והמברך‪,‬‬
‫לכך שאין מדליקים בצרי‪ ,‬כי אינו בא מפרי‪ ,‬אלא‬ ‫(ג) שמן צנונות‪.‬‬ ‫מברך ברכה לבטלה‪.‬‬
‫מן העץ‪ ,‬שאינו אלא שרף מעצי הקטף‪ ,‬והרי הוא‬
‫(ד) שמן דגים‪.‬‬
‫כזפת שאינו נמשך אחר הפתילה‪.‬‬
‫רש"י מפרש‪ ,‬שהכוונה לקרבי דגים שנימוחו‪.‬‬ ‫יתי טֹובָ ה"‬
‫ָש ִ‬
‫" ַו ִּתזְ נַח ִמשָ לֹום נַפְ ִשי נ ִ‬
‫כן הוא לפי הפירוש הראשון של רש"י‪ ,‬שדברי רבי‬
‫שמעון בן אלעזר אלו‪ ,‬באו לתת טעם‪ ,‬מדוע אין‬ ‫ורבינו תם מפרש‪ ,‬שהכוונה לשמן הבא מעינו של דג‪.‬‬ ‫בין הרעות שנזכרו בספר איכה‪ ,‬נאמר‪" ,‬ו ִַּתזְ נַח‬
‫מדליקים בצרי‪ .‬ולפי זה הקשו התוס'‪ ,‬מאחר שביאר‬ ‫יתי טֹובָּׁ ה" (ג' י"ז)‪ ,‬שהכתוב‬‫ִּמשָּׁ לֹום נַפְ ִּׁשי נ ִָּּׁׁש ִּ‬
‫(ה) שמן פקועות [=דלעת מדברי]‪.‬‬
‫רבי שמעון בן אלעזר טעמו‪ ,‬למה הוצרכו רבה ואביי‬ ‫מתאונן על חסרון דברים טובים שהיו ואינם עוד‪.‬‬
‫לבדות טעמים אחרים‪.‬‬ ‫(ו) עטרן [=פסולת של זפת]‪.‬‬
‫ונתבאר כאן בגמרא‪ ,‬מה הם הדברים הטובים‬
‫אכן לפי הפירוש השני של רש"י‪ ,‬אין כאן קושיה‪ ,‬כי‬ ‫(ז) ונפט [=מין שמן שריחו רע]‪.‬‬ ‫הללו‪ ,‬שהזכיר הכתוב הזה‪ ,‬והתאונן על חסרונם‪.‬‬
‫הוא פירש שדברי רבי שמעון בן אלעזר אלו אינם נתינת‬
‫טעם לאיסור הדלקה בצרי‪ ,‬אלא שבא לומר דבר נוסף‬ ‫ויש תנאים שנחלקו בדבר‪ ,‬ואסרו להדליק גם‬ ‫א‪" .‬ו ִַּתזְ נַח ִמשָ לֹום נַפְ ִשי"‪:‬‬
‫בצרי‪ ,‬שהוא שרף מעצי הקטף‪.‬‬ ‫בשמנים מסוימים שנמשכים יפה אחר הפתילה‬
‫לדברי רבי אבהו‪ ,‬זו הדלקת נר בשבת‪ .‬שלא היה‬
‫כפי המבואר להלן‪.‬‬
‫לו ממה להדליק‪ ,‬ובמקום שאין נר‪ ,‬אין שלום‪ ,‬שהולך‬
‫ונכשל והולך באפילה‪.‬‬
‫הדלקת נר של שבת ביוצא מן העץ‬
‫הדלקת נר של שבת בעטרן‬ ‫יתי טֹובָ ה"‪:‬‬
‫ָש ִ‬
‫ב‪ " .‬נ ִ‬
‫נתבאר‪ ,‬שלדעת חכמים מותר להדליק נר של‬
‫שבת בכל דבר שנמשך אחר הפתילה ובכלל זה‬ ‫נתבאר‪ ,‬שלדעת חכמים מותר להדליק נר של‬ ‫לדברי רבי ירמיה‪ ,‬זו בית המרחץ‪.‬‬
‫אם הוא דבר היוצא מן העץ‪.‬‬ ‫שבת בעיטרן‪.‬‬ ‫לדברי רבי יוחנן‪ ,‬זו רחיצת ידים ורגלים בחמין‪.‬‬
‫ולדעת רבי ישמעאל‪ ,‬כל היוצא מן העץ אין‬ ‫ולדעת רבי ישמעאל‪ ,‬אין מדליקים נר של שבת‬ ‫לדברי רבי יצחק נפחא‪ ,‬זו מטה נאה‪ ,‬וכלים נאים‬
‫מדליקים בו‪.‬‬ ‫בעטרן‪ ,‬מפני שריחו רע‪ ,‬ויש לחוש‪ ,‬שמא מחמת‬ ‫שעליה‪.‬‬
‫ריחו‪ ,‬יניחנו‪ ,‬ויצא‪ ,‬ונמצא שלא יאכל סעודת‬
‫ולרבי ישמעאל אין יוצא מכלל זה‪ ,‬ומה ששנינו במשנה‬ ‫לדברי רבי אבא‪ ,‬זו מטה מוצעת‪ ,‬ואשה מקושטת‬
‫"כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו חוץ מפשתן"‪,‬‬
‫שבת במקום הנר‪ ,‬ואינו יוצא ידי חובתו‪ ,‬וכלל‬
‫בידינו‪ ,‬שהדלקת נר בשבת במקום הסעודה היא‬ ‫לתלמידי חכמים‪.‬‬
‫מדובר לעניין פסול פתילות ורבי ישמעאל מדבר לעניין‬
‫פסול שמנים‪[ .‬תוס']‪.‬‬ ‫חובה‪ ,‬כפי שנתבאר לעיל‪.‬‬
‫ואף על גב דנפט נמי ריחו רע‪ ,‬אין ריחו רע כמו עטרן‪[ .‬תוס']‬ ‫איזהו עשיר‬

‫הדלקת נר של שבת במה שאינו יוצא מן הפרי‬
‫הדלקת נר של שבת בצרי‬
‫נתבאר‪ ,‬שלדעת חכמים מותר להדליק נר של‬
‫שבת בכל דבר שנמשך אחר הפתילה ובכלל זה‬ ‫נתבאר‪ ,‬שלדעת חכמים מותר להדליק נר של‬
‫אם הוא דבר היוצא מן העץ‪.‬‬ ‫שבת בצרי‪.‬‬
‫ולדעת רבי ישמעאל בן ברוקה‪ ,‬אין מדליקים‬ ‫ולדעת רבי שמעון בן אלעזר‪ ,‬אין מדליקים נר של‬
‫אלא ביוצא מן הפרי‪ ,‬ולכן אין מדליקים‪( ,‬א) לא‬ ‫שבת בצרי‪ .‬ונאמרו בגמרא כמה טעמים לדבר‪.‬‬
‫בשמן דגים‪( ,‬ב) לא בעטרן‪( ,‬ג) ולא בצרי‪.‬‬
‫א‪ .‬אביי אמר‪ ,‬מפני שהוא עף ונדבק בכותלי‬
‫הבית ומבעירם‪.‬‬
‫הדלקת נר של שבת בשמן שאינו שמן זית‬ ‫כן פירש רש"י‪ ,‬ומשמע‪ ,‬שיש כאן חשש שריפה‪[ .‬ואם‬
‫כן‪ ,‬גם בחול היה לו לאסור להדליק בצרי]‪ .‬והתוס'‬
‫נתבאר‪ ,‬שלדעת חכמים מותר להדליק נר של‬
‫כתבו‪ ,‬שעל ידי שהוא עף‪ ,‬ומדליק את הבית‪ ,‬יהא בהול‬
‫שבת בכל דבר שנמשך אחר הפתילה ובכלל זה כך‬
‫על ממונו‪ ,‬ויבא לכבות‪ ,‬והחשש הוא‪ ,‬שמא יעבור על‬
‫השמנים ולא רק שמן זית‪.‬‬
‫‪77‬‬
‫א‪ .‬לדעת רבי מאיר‪ ,‬כל שיש לו נחת רוח בעושרו‪,‬‬
‫כלומר ששמח בחלקו‪ ,‬בין אם רב או מעט‪.‬‬
‫ב‪ .‬לדעת רבי טרפון‪ ,‬כל שיש לו מאה כרמים‪,‬‬
‫ומאה שדות‪ ,‬ומאה עבדים שעובדים בהם [עבודה‬
‫הצריכה להם]‪.‬‬
‫ג‪ .‬לדעת רבי עקיבא‪ ,‬כל שיש לו אשה נאה‬
‫במעשים‪.‬‬
‫ד‪ .‬לדעת רבי יוסי‪ ,‬כל שיש לו בית הכסא סמוך‬
‫לשולחנו‪.‬‬
‫והסיבה שהוצרכו חכמים ללמד איזהו עשיר‪ ,‬כדי‬
‫שנדע איזה דבר נחשב עושר אמיתי‪ ,‬שראוי‬
‫לטרוח ולחזר אחריו‪.‬‬
 ‫מסכת שבת דף כו‬

‫לבושי המלך‪.‬‬ ‫ולדעת רבי טרפון‪ ,‬אין מדליקים אלא בשמן זית‬
‫מחלוקת סומכוס ורבי יוחנן בן נורי‬ ‫בלבד‪.‬‬
‫ותני רב יוסף‪" ,‬כ ְר ִמים"‪ ,‬אלו מלקטי אפרסמון‬
‫מעין גדי ועד רמתא‪" .‬יגְ בִ ים"‪ ,‬אלו ציידי חלזון‪,‬‬ ‫א‪ .‬שיטת רש"י‪:‬‬
‫מסולמות [=עלייה] של צור ועד חיפה‪.‬‬ ‫הדלקת נר של שבת בשמן פקועות ובנפט‬
‫לדעת אחד מהם‪ ,‬שמן דגים [שהוא קרבי דגים‬
‫שנימוחו]‪ ,‬מדליקים בו אף בפני עצמו‪[ ,‬אבל בחלב‬ ‫נתבאר‪ ,‬שלדעת חכמים מותר להדליק נר של‬
‫שמנים שאין מדליקים בהם אפילו בחול‬ ‫מדליקים רק על ידי שיתנו בו שמן]‪.‬‬ ‫שבת בכל דבר שנמשך אחר הפתילה ובכלל זה‬
‫שמן פקועות ונפט‪.‬‬
‫א‪ .‬שמן של טבל טמא‪.‬‬ ‫ולדעת אחד מהם‪ ,‬שמן דגים‪ ,‬מדליקים בו רק על‬
‫ידי שיתנו בו גם שמן אחר‪[ ,‬וחלב אין מדליקים בו‪,‬‬ ‫ולדעת רבי שמעון שזורי‪ ,‬מדליקים בשמן‬
‫אין מדליקים בו‪ ,‬כי אסור להנות מהטבל הנאה‬
‫אף על ידי תערובת שמן אחר]‪.‬‬ ‫פקועות ובנפט‪.‬‬
‫של כילוי‪.‬‬
‫ב‪ .‬שיטת רבינו תם‪:‬‬ ‫ולכאורה כוונת רבי שמעון שזורי שמדליקים רק בהם‬
‫וטבל טהור גם כן דינו כטבל טמא‪ ,‬שאין להנות ממנו‬
‫ולא בדבר אחר‪ ,‬שאם לא כן מה בא ללמד‪.‬‬
‫הנאה של כילוי‪.‬‬ ‫בשמן דגים‪[ ,‬שהוא שמן הבא מעיני של דג]‪ ,‬לדברי‬
‫שניהם מדליקים בו אף בפני עצמו‪.‬‬ ‫אלא שאם כן לא מובן טעמו ומדוע יהיו שמנים אלה‬
‫ב‪ .‬נפט לבן‪.‬‬ ‫עדיפים על שאר השמנים ורק בהם יהיה מותר‬
‫ונחלקו בקרבי דגים שנימוחו‪ ,‬וכן חלב‪ .‬לדעת אחד‬
‫אין מדליקים בו מפני שהוא עף‪.‬‬ ‫להדליק‪.‬‬
‫מהם אין מדליקים בהם כלל‪ .‬ולדעת אחד מהם‪,‬‬
‫מדליקים בהם על ידי תערובת שמן אחר‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' שהכל מיושב אם נגרוס בדבריו של רבי‬
‫שמעון שזורי אין מדליקין בשמן פקועות ובנפט ובא‬
‫האוסר‬ ‫המתיר‬ ‫סוג השמן‬
‫מניין שאסור להנות מהטבל הנאה של כילוי‬ ‫רבי טרפון‬ ‫לומר ששני אלה אסור להדליק בהם‪.‬‬
‫וכל שכן שאר‬ ‫שמן זית‬
‫נאמר " ַו ְי ַדבֵּ ר ה' ֶאל ַאהֲ רן וַאֲ ִני ִהּנֵה נ ַָת ִּתי לְָך ֶׁאת‬ ‫החכמים‬
‫רבי טרפון‬ ‫חכמים‬ ‫שמן‬
‫ִמ ְשמֶׁ ֶׁרת ְּתרּומ ָתי ְלכָּׁל ָּׁק ְדׁשֵּ י בְ נֵּי י ְִּש ָּׁר ֵּאל לְָך נ ְַת ִּתים‬ ‫שומשמין‬ ‫דברי רבי יוחנן בן נורי‬
‫ל ְָּׁמ ְׁש ָּׁחה ּולְבָּׁ נֶיָך ל ְָּׁחק עֹולָּׁם" (במדבר י"ח ח')‬ ‫רבי טרפון‬ ‫חכמים‬ ‫שמן אגוזים‬
‫רבי טרפון‬ ‫חכמים‬ ‫שמן צנונות‬ ‫נתבאר שלדעת חכמים מותר להדליק בכל‬
‫" ְתרּומ ָּׁתי" לשון רבים הוא‪ ,‬מלמד‪ ,‬שבשתי‬ ‫חכמים‬
‫רבי טרפון‬ ‫השמנים הנמשכים יפה אחר הפתילה‪ ,‬וכן נתבאר‬
‫תרומות הכתוב מדבר‪ ,‬אחת תרומה טהורה‪,‬‬ ‫רבי יוחנן בן נורי‬
‫רבי ישמעאל בן‬ ‫וסומכוס‬ ‫שמן דגים‬ ‫שיש חכמים שאוסרים להדליק שמנים‬
‫ואחת תרומה טמאה‪.‬‬ ‫ברוקה‬ ‫[אחד מהם מתיר רק‬
‫בתוספת שמן אחר]‬ ‫שנמשכים אחר הפתילה מכל מיני טעמים‪.‬‬
‫ומתוך שנזכרו שתי התרומות יחד‪ ,‬למדנו ששוות‬ ‫רבי טרפון‬ ‫חכמים‬ ‫שמן‬
‫י"ג רבי שמעון‬ ‫י"ג רבי שמעון‬ ‫פקועות‬ ‫עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר‪ ,‬מה יעשו‬
‫הן בדבר זה‪ ,‬כשם שתרומה טהורה [שהיא‬ ‫שזורי‬ ‫שזורי‬
‫רבי טרפון‬ ‫אנשי בבל‪ ,‬שאין להם אלא שמן שומשמין‪ .‬ומה‬
‫לאכילה]‪ ,‬אינה ניתנת לכהן [לאכילה]‪ ,‬אלא משעת‬ ‫רבי ישמעאל‬ ‫חכמים‬
‫רבי ישמעאל בן‬ ‫רבי יוחנן בן נורי‬ ‫עטרן‬ ‫יעשו אנשי מדי‪ ,‬שאין להם אלא שמן אגוזים‪.‬‬
‫הרמה ואילך‪ ,‬אבל קודם לכן‪ ,‬כל זמן שהיא טבל‪,‬‬
‫ברוקה‬ ‫ומה יעשו אנשי אלכסנדריא‪ ,‬שאין להם אלא‬
‫הכהן אסור באכילתה‪ ,‬שהרי האוכל טבל חייב‬ ‫רבי טרפון‬ ‫חכמים‬
‫י"ג רבי שמעון‬ ‫י"ג רבי שמעון‬ ‫נפט‬ ‫שמן צנונות‪ .‬ומה יעשו אנשי קפוטקיא‪ ,‬שאין‬
‫מיתה‪ ,‬אפילו אם הוא כהן‪ .‬כך תרומה טמאה‬ ‫שזורי‬ ‫שזורי‬
‫רבי טרפון‬
‫להם לא כך ולא כך אלא נפט‪.‬‬
‫[שהיא להסקה] אינה ניתנת לכהן [להסיקה]‪ ,‬אלא‬
‫רבי שמעון בן‬ ‫חכמים‬
‫משעת הרמה ואילך אבל בעודה טבל‪ ,‬אסור‬ ‫אלעזר‬ ‫צרי‬ ‫אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים‪ ,‬אין‬
‫רבי ישמעאל בן‬ ‫רבי יוחנן בן נורי‬
‫הכהן להסיקה‪.‬‬ ‫מדליקים [=שמנים המבוארים בתחילת הפרק]‪.‬‬
‫ברוקא‬
‫‪ -‬רש"י פירש‪ ,‬שמאחר שלמדנו שאין להנות מטבל‬ ‫ומדליקים בשמן דגים [רש"י מפרש‪ ,‬שהכוונה‬
‫טמא הנאה של כילוי‪ ,‬עד שיפריש ממנו תרומות‬ ‫חמות שהיתה שונאת את כלתה‬ ‫לקרבי דגים שנימוחו‪ ,‬והחידוש הוא שאף על פי שהוא‬
‫ומעשרות‪ ,‬מכאן יש ללמוד בקל וחומר‪ ,‬שגם מטבל‬ ‫דומה לחלב ואינו יוצא מהפרי‪ ,‬מדליקים בו‪ .‬ורבינו תם‬
‫טהור אין להנות הנאה של כילוי‪ ,‬עד שיפריש ממנו‬
‫לעיל נתבאר‪ ,‬שאין מדליקים בצרי‪ ,‬מפני שהוא‬
‫מפרש‪ ,‬שהכוונה לשמן הבא מעינו של דג]‪ .‬ומדליקים‬
‫תרומות ומעשרות‪.‬‬ ‫עף‪ ,‬ובעניין זה הובא בגמרא המעשה הבא‪:‬‬
‫בעטרן [אף על פי שיוצא מהזפת]‪.‬‬
‫‪ -‬ותוס' כתבו‪ ,‬שאין כאן קל וחומר‪ ,‬אלא בניין אב‬ ‫חמות אחת‪ ,‬שהיתה שונאת את כלתה‪ ,‬אמרה‬
‫בלבד‪ ,‬מה טבל טמא‪ ,‬אין לך בו שום הנאה של כילוי‬ ‫לה‪ ,‬לכי קשטי עצמך בשמן אפרסמון‪ .‬הלכה‬
‫הדלקת נר של שבת בשמן היוצא מן הבשר‬
‫אלא מהרמה ואילך‪ ,‬אף טבל טהור כן‪.‬‬ ‫וקשטה עצמה‪ .‬וכשבאה‪ ,‬אמרה לה החמות‪ ,‬לכי‬
‫הדליקי את הנר‪ .‬הלכה‪ ,‬הדליקה את הנר‪,‬‬ ‫נתבאר‪ ,‬שלדעת חכמים מותר להדליק נר של‬
‫וכל זה בהנאה של כילוי‪ ,‬אבל הנאה שאינה של כילוי‪,‬‬
‫מותר להנות מהטבל‪ ,‬שלא מצינו בשום מקום שיהא‬ ‫ונתפסה בה האש‪ ,‬ונשרפה‪.‬‬ ‫שבת בכל דבר שנמשך אחר הפתילה ובכלל זה‬
‫טבל אסור בהנאה‪.‬‬ ‫בשמן היוצא מן הבשר‪.‬‬

‫"לְכ ְר ִמים ּו ְליגְ בִ ים"‬ ‫ולדעת סומכוס‪ ,‬כל היוצא מן הבשר‪ ,‬אין‬
‫באלו בגדים נוהגת טומאת נגעים‬ ‫מדליקים בו‪ ,‬אלא בשמן דגים בלבד‪.‬‬
‫ּומדַ לֹות הָּׁ ָּׁא ֶרץ ִּה ְׁש ִּאיר‬
‫נאמר בירמיה (נ"ב ט"ז)‪ִּ " ,‬‬
‫בעניין נגעי בגדים נאמר‪" ,‬וְ הַ בֶ גֶד כִּ י ִּי ְהיֶה בֹו ֶנגַע‬ ‫נְבּוז ְַראֲ דָּׁ ן ַרב טַ בָּׁ ִּחים לְכ ְר ִּמים [=מאספים] ּולְיגְ בִּ ים‬ ‫‪ -‬רש"י מפרש שהכוונה לקרבי דגים שנימוחו‪.‬‬
‫צָּׁ ָּׁרעַ ת ְבבֶׁ גֶׁד צֶׁ מֶׁ ר אֹו בְ בֶׁ גֶׁד פִ ְש ִּתים‪ .‬אֹו בִ ְש ִתי אֹו‬ ‫[=שסוחטים החלזון להוציא דמו]"‪ ,‬והניחם לצורך‬ ‫‪ -‬ורבינו תם מפרש שהכוונה לשמן הבא מעינו של דג‪.‬‬
‫‪78‬‬
 ‫מסכת שבת דף כו‬

‫בגד פשתן שאין בו שלוש אצבעות‬ ‫מטמאה בנגעים יהא למד בקל וחומר‪.3‬‬ ‫בְ עֵ ֶׁרב לַ פִ ְש ִּתים וְ לַצָ מֶׁ ר אֹו ְבעֹור אֹו בְ כָּׁל ְמלֶאכֶת עֹור‪.‬‬
‫וְ הָּׁ יָּׁה הַ ֶּנגַע י ְַר ְק ַרק אֹו אֲ ַד ְמ ָּׁדם בַ בֶ גֶד אֹו בָּׁ עֹור אֹו בַ ְש ִּתי‬
‫מהמבואר לעיל נמצינו למדים‪ ,‬שבבגד פשתן שאין בו‬ ‫כי מבואר בכתוב פעם אחר פעם‪ ,‬שרק בגד צמר‬
‫שלוש אצבעות‪.‬‬ ‫אֹו בָּׁ עֵּ ֶרב אֹו בְ כָּׁל כְ לִּי עֹור ֶנגַע צָּׁ ַרעַ ת הּוא וְ הָּׁ ְר ָּׁאה ֶאת‬
‫או פשתים מטמאים בנגעים‪ ,‬ומאחר שיש שני‬
‫הַ כהֵּ ן" (ויקרא י"ג מ"ז‪-‬מ"ט)‬
‫א‪ .‬כשארגו כך ואין דעתו להוסיף הרי זה טמא‪.‬‬ ‫מיעוטים לשאר בגדים‪ ,‬הרי זה מלמד‪ ,‬ששאר‬
‫בגדים אינם מטמאים‪ ,‬לא כשיש בהם שלוש‬ ‫מבואר בכתוב‪ ,‬שאין מטמא בנגעים‪ ,‬אלא בגד‬
‫ב‪ .‬וכן כשבא מבגד גדול הרי זה טמא‪.5‬‬
‫אצבעות‪ ,‬ולא כשהם גדולים‪ ,‬ויש בהם שלושה‬ ‫צמר [של כבשים] או בגד פשתים [וכן חוטי שתי‬
‫ג‪ .‬אבל כשארגו כך‪ ,‬ודעתו להוסיף עליו הרי זה טהור‪.‬‬ ‫טפחים‪[ ,‬או שהם בגדים שלמים]‪.‬‬ ‫וחוטי ערב של צמר או פשתים]‪.‬‬

‫ואמנם‪ ,‬אם היה כתוב "בֶ גֶד כו'"‪ ,‬לא היה נטמא‬
‫באלו בגדים נוהגות שאר‬ ‫בנגעים אלא בגד שלם שיש בו נגע‪ ,‬אבל עתה‪,‬‬
‫לסכך בבגדים‬
‫טומאות [חוץ מטומאת נגעים]‬ ‫שנאמר ריבוי‪" ,‬וְ הַ בֶׁ גֶׁד"‪ ,‬הרי זה מלמד‪ ,‬שאפילו‬
‫כלל בידינו‪ ,‬שמסככים את הסוכה‪ ,‬רק בדבר‬ ‫פיסת בגד [צמר או פשתים] שגודלה שלוש‬
‫בהרבה פרשיות של דיני טומאה‪ ,‬נזכרו בגדים‬ ‫שמתקיימים בו שני תנאים‪( :‬א) אינו מקבל‬ ‫אצבעות על שלוש אצבעות‪ ,‬ראויה להיטמא‬
‫סתם‪ ,‬בלא לפרט באלו בגדים מדובר‪ .‬כגון‬ ‫טומאה (ב) והוא גדולי קרקע‪.‬‬ ‫בנגעים‪.‬‬
‫בטומאת שרצים‪" ,‬וְ כל אֲ ׁשֶ ר יִּפל עָּׁ לָּׁיו מֵּ הֶ ם בְ מ ָּׁתם‬
‫ולפיכך‪ ,‬מאחר שלדעת רבי שמעון בן אלעזר‪ ,‬רק‬ ‫ואין לומר‪ ,‬שלעולם לא תטמא פיסת בגד קטנה‬
‫י ְִּט ָּׁמא ִּמכָּׁל כְ לִּי עֵּ ץ אֹו בֶׁ גֶׁד אֹו עֹור אֹו שָּׁ ק כָּׁל כְ לִּי אֲ ׁשֶ ר‬
‫יֵּעָּׁ ֶשה ְמלָּׁאכָּׁה בָּׁ ֶהם בַ מַ יִּם יּובָּׁ א וְ טָּׁ מֵּ א עַ ד הָּׁ עֶ ֶרב וְ טָּׁ הֵּ ר"‬
‫בגדי צמר ופשתן מקבלים טומאה‪ ,‬אבל שאר‬ ‫שיש בה רק שלוש אצבעות‪ ,‬והריבוי "וְ הַ בֶ גֶד" בא‬
‫(ויקרא י"א ל"ב)‪ .‬ובטומאת מת "וְ כָ ל בֶׁ גֶׁד וְ כָּׁל כְ ִּלי‬ ‫בגדים אינם מקבלים שום טומאה‪[ ,‬כפי שיתבאר‬ ‫ללמד על כך שלא רק בגד שלם נטמא בנגעים‪,‬‬
‫עֹור וְ כָּׁל ַמע ֲֵּשה עִּ זִּ ים וְ כָּׁל כְ לִּי עֵּ ץ ִּת ְתחַ טָּׁ אּו" (במדבר‬ ‫בעזה"י להלן]‪ ,‬בכל הבגדים הנעשים מגידולי‬ ‫אלא אף פיסת בגד גדולה‪ ,‬שיש בה לכל הפחות‬
‫ל"א כ')‪ .‬וכן בשכבת זרע "וְ ָכל בֶׁ גֶׁד וְ כָּׁל עֹור אֲ ׁשֶ ר‬ ‫קרקע כקנבוס וצמר גפן‪[ ,‬חוץ מפשתן]‪ ,‬ניתן לסכך‬ ‫שלושה טפחים על שלושה טפחים‪.‬‬
‫י ְִּהיֶה עָּׁ לָּׁיו ִּׁשכְ בַ ת ז ַָּׁרע וְ כֻבַ ס בַ מַ יִּם וְ טָּׁ מֵּ א עַ ד הָּׁ עָּׁ ֶרב"‬ ‫את הסוכה‪ ,‬כי הם גידולי קרקע‪ ,‬ואינם מקבלים‬
‫כי דין זה שבגד שיש בו שלושה טפחים טמא‬
‫(ויקרא ט"ו י"ז)‪ .‬ונחלקו חכמים‪ ,‬באלו בגדים‬ ‫טומאה‪.‬‬
‫בנגעים‪ ,‬יש ללומדו בקל וחומר‪ 1‬אף בלא הריבוי‬
‫נוהגים כל דיני טומאה אלו‪.‬‬ ‫ולדעת החולקים‪ ,‬ואומרים‪ ,‬שכל הבגדים‬ ‫הנ"ל‪ ,‬שהרי אפילו שתי וערב מטמאים בנגעים‪,2‬‬
‫א‪ .‬דעת רבי שמעון בן אלעזר‪.‬‬ ‫ראויים לקבל טומאה‪ ,‬כל הבגדים דינם כפשתן‪,‬‬ ‫וכל שכן בגד שיש בו שלושה טפחים‪.‬‬
‫ואין מסככים בהם‪.‬‬
‫(א) לדברי אביי‪ ,‬דעת רבי שמעון בן אלעזר‪,‬‬ ‫ודווקא בגד שיש בו שלושה טפחים יש ללומדו‬
‫שמאחר שנתבאר בפרשת נגעים‪ ,‬שהבגדים‬ ‫ומתוך הסוגיה משמע‪ ,‬שכל זה כשיש בבגד שיעור‬ ‫בקל וחומר מדין שתי וערב‪ ,‬שכן ראוי הוא לכל‬
‫האמורים שם‪ ,‬הם בגדי צמר ופשתים בלבד‪ ,‬כן‬ ‫לקבל טומאה‪ ,‬אבל כשאין בבגד שיעור‪ ,‬כגון‬ ‫כמו שתי וערב‪ ,‬ועדיף מהם‪ ,‬שהוא בגד גמור‪.‬‬
‫הדין בכל שאר פרשיות שבתורה שנזכרו בהם‬ ‫שאין בו שלוש אצבעות‪ ,‬אפילו הוא בגד פשתן‪,‬‬
‫אבל פיסת בגד קטנה שיש בה רק שלוש אצבעות‪,‬‬
‫בגדים‪ ,‬הכוונה לבגדי צמר ופשתים בלבד‪.‬‬ ‫אינו מקבל טומאה‪ ,‬ומסככים בו לדברי הכל‪.‬‬
‫קלה משתי וערב‪ ,‬שאין משתמשים בה אלא‬
‫ולכן‪ ,‬כל דיני טומאה האמורים בתורה בבגדים‪,‬‬ ‫ומבואר בתוס' שכל זה כשהבגד הזה‪ ,‬שהוא קטן‬ ‫עניים‪ ,‬ואינה כשתי וערב הראויים לכל‪ ,‬ולכן רק‬
‫אינם אמורים אלא בבגדי צמר או פשתים‪ ,‬אבל‬ ‫משלוש אצבעות‪ ,‬כך היא תחילת אריגתו‪ ,‬ודעת האורג‬ ‫מחמת הריבוי "וְ הַ בֶ גֶד"‪ ,‬למדנו שאף היא‬
‫להמשיך ולעשותו גדול יותר‪.‬‬
‫כל שאר הבגדים אינם מקבלים טומאה‪.‬‬ ‫מטמאה בנגעים‪.‬‬
‫אבל אם דעת אורג שיהיה הבגד הזה כך כמות שהוא‪,‬‬
‫(ב) ולדברי רבא‪ ,‬דעת רבי שמעון בן אלעזר‪ ,‬שכל‬ ‫וכן אין לומר‪ ,‬שהריבוי "וְ הַ בֶ גֶד"‪ ,‬לא בא ללמד על‬
‫פחות משלוש אצבעות‪ ,‬הרי זה מקבל טומאה ואין‬
‫הטומאות‪[ ,‬חוץ מטומאת נגעים]‪ ,‬נוהגות גם בשאר‬ ‫כך שפיסת בגד קטנה‪ ,‬שיש בה שלוש אצבעות‪,‬‬
‫מסככים בו‪.‬‬
‫בגדים ולא רק בצמר ופשתים‪ ,‬שנאמר בעניין‬ ‫מטמאה בנגעים‪ ,‬אלא ללמד על כך שגם שאר‬
‫וכן אם הבגד הזה הוא חתיכה שנחתכה מבגד גדול‪,‬‬
‫טומאת שרצים ריבוי‪" ,‬אֹו בֶ גֶד"‪ ,‬ללמד‪ ,‬שכל‬ ‫בגדים‪ ,‬שאינם צמר ופשתים מטמאים בנגעים‪.‬‬
‫מאחר שכבר היה ראוי לקבל טומאה‪ ,‬גם עתה הוא‬
‫הבגדים מטמאים בהם‪[ ,‬והוא הדין לשאר טומאות‬
‫מקבל טומאה‪.4‬‬ ‫ועני ין זה שפיסת בגד קטנה‪ ,‬שיש בה שלוש אצבעות‪,‬‬

‫‪ 1‬מפרש הרב פורת‪ ,‬דהאי קל וחומר לא נקט אלא להרווחא דמילתא‪ ,‬ובלאו קל וחומר נמי אין צריך ריבוי לשלשה על שלשה‪ ,‬דכיון דחזו לעניים ולעשירים‪ ,‬בגד חשוב הוא‪ ,‬דמה לי שלשה על‬
‫שלשה‪ ,‬ומה לי ארבע או חמש אמות‪ ,‬כיון שגם זה ראוי כמו זה ‪ ...‬ויש ליישב דאיצטריך קל וחומר דאי לאו קל וחומר הוא אמינא בגד שלם אבל השתא דאיכא קל וחומר‪ ,‬גלי לן‪ ,‬דבכל מקום‬
‫דכתיב בגד‪ ,‬הוי שלשה על שלשה‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫‪ 2‬תימה לר"י‪ ,‬דילמא הא דתנן‪ ,‬כמה יהא בפקיע ויטמא‪ ,‬כדי לארוג בו שלש על שלש‪ ,‬היינו בתר דקיימא לן באריג‪ ,‬דמיטמא בשלש על שלש‪ ,‬אבל כל כמה דלא ידעינן באריג‪ ,‬גם שתי וערב לא‬
‫יטמא א לא כשיהיה כדי לארוג בו הרבה‪ ,‬ואם כן היכי אתי שלשה על שלשה בקל וחומר דשתי וערב‪ .‬ותירץ ר"י‪ ,‬דנראה לו להש"ס סברא‪ ,‬דאריג שלשה על שלשה עדיף משתי וערב‪ ,‬אפילו כדי‬
‫לארוג בו אלף על אלף‪ .‬ולרשב"א נראה‪ ,‬דודאי בבגד שייך לחלק בשיעורו‪ ,‬משום דכתב רחמנא בגד‪ ,‬דמשמע בגד שלם‪ ,‬אבל שתי וערב‪ ,‬השיעור תלוי בסברא‪ ,‬והיינו שלש על שלש דחזי אפילו‬
‫לעשירים‪ ,‬דהא חזי לאיצטרופי לבגד גדול‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫‪ 3‬כן פירש רש"י‪ .‬והתוס' הקשו על כך הלא כבר נתבאר שאין ללמוד זאת בקל וחומר כי אינו ראוי לכל‪ .‬ולכן פירשו התוס' שכך היא קושית הגמרא‪ ,‬ואימא לרבות שלשה על שלשה‪ ,‬פירוש‪ ,‬שנרבה‬
‫שלשה על שלשה בשאר בגדים‪ ,‬דהא ליכא מיעוטא למעוטינהו‪ ,‬וצמר ופשתים אתי למעוטי שאר בגדים משלש על שלש‪ ,‬דאי לאו צמר ופשתים‪ ,‬הוה מרבינן בכל בגדים מוהבגד שלש על שלש‪ ,‬כיון‬
‫דקרא סתמא כתיב‪ .‬ומשני‪ ,‬צמר ופשתים כתיב‪ .‬והמתרץ לא הבין קושייתו‪ ,‬והיה סבו ר שהמקשה לא ידע דצמר ופשתים כתיב‪ ,‬ולהכי הדר פריך אימא כי אימעוט משלש על שלש‪ ,‬היינו קושיא‬
‫ראשונה‪ ,‬אלא שמפרש היטב‪[ .‬מהתוס']‪.‬‬
‫‪ 4‬ובדף ס"ג כתבו התוס'‪ ,‬שזה אינו מטמא‪ ,‬אלא כשיש בו שלוש אצבעות‪.‬‬
‫‪ 5‬ובדף ס"ג כתבו התוס'‪ ,‬שזה אינו מטמא‪ ,‬אלא כשיש בו שלוש אצבעות‪.‬‬

‫‪79‬‬
 ‫מסכת שבת דף כז‬

‫בבגד פשתים‪ ,‬שאר טומאות [חוץ מטומאת נגעים]‬ ‫אלו שאינם צמר ופשתים‪ ,‬מטמאים בכל‬ ‫חוץ מטומאת נגעים‪.]1‬‬
‫נוהגות בכל בגדים‪ ,‬שנאמר בעניין טומאת‬ ‫הטומאות‪ ,‬חוץ מנגעים‪[ ,‬שנאמר בטומאת‬ ‫והמיעוט האמור בנגעים‪" ,‬בְ בֶ גֶד צֶ מֶ ר אֹו בְ בֶ גֶד‬
‫שרצים "אֹו בֶ גֶד"‪ ,‬לרבות כל מיני בגדים‪.‬‬ ‫שרצים "אֹו בֶ גֶד"‪ ,‬לרבות כל בגדים‪ ,‬ואפילו יש‬ ‫פִּ ְׁש ִּתים"‪ ,‬אינו ממעט שאר בגדים משאר טומאות‬
‫בהם רק שלוש אצבעות]‪ ,‬ונמצא שלדבריהם דעת‬ ‫אלא כשיש בהם שלוש אצבעות‪ ,‬אבל כשיש בהם‬
‫ובכלל זה‪ ,‬צמר גמלים‪ ,‬צמר ארנבים‪ ,‬נוצה של‬
‫תנא זה‪ ,‬הם כדעת תנא דבי רבי ישמעאל המובא‬ ‫שלושה טפחים‪ ,‬הם מקבלים טומאה‪.‬‬
‫עזים‪ ,‬והשירין‪ ,‬והכלך‪ ,‬והסריקין‪.‬‬
‫להלן‪.‬‬
‫ואין חילוק בדבר בין בגד שיש בו רק שלוש‬ ‫ב‪ .‬דעת תנא דבי רבי ישמעאל [הראשון]‪.‬‬
‫והכתוב האמור בטומאת נגעים‪ ,‬שבו מבואר‬
‫אצבעות לבין בגד שיש בו שלושה טפחים‪,‬‬ ‫(א) לדברי אביי‪ ,‬וכן לדברי רבא כפי המבואר‬
‫שבגדים הם בגדי צמר או פשתים‪ ,‬לא בא ללמד‬
‫ושניהם מטמאים בכל הטומאות‪.‬‬ ‫מתחילה‪ ,‬וכפי התירוץ השני בגמרא‪ ,‬דעת תנא‬
‫שהבגדים הנזכרים בשאר דיני טומאה הם גם כן‬
‫כן נראה מכל הסוגיה‪ .‬אולם התוס' כתבו‪ ,‬שלדברי רבא‪ ,‬דעת‬
‫בגדי צמר או פשתים בלבד‪ ,‬אלא הכתוב בא‬ ‫דבי רבי ישמעאל זה‪ ,‬שמאחר שנתבאר בפרשת‬
‫תנא זה‪ ,‬שרק כשיש בבגדים שלושה טפחים הם מטמאים‪.‬‬ ‫נגעים‪ ,‬שהבגדים האמורים שם‪ ,‬הם בגדי צמר‬
‫ללמד‪ ,‬על דברים אחרים שנאמר בהם בגד‪,‬‬
‫וניתן לסכם את כל העניין הנ"ל גם באופן‬ ‫שהכוונה לבגד צמר או פשתים בלבד‪.‬‬ ‫ופשתים בלבד‪ ,‬כן הדין בכל שאר פרשיות‬
‫הבא‪:‬‬ ‫שבתורה שנזכרו בהם בגדים‪ ,‬הכוונה לבגדי צמר‬
‫‪ -‬לדברי רב פפא‪ ,‬הכתוב בא ללמד‪ ,‬שהבגד הנזכר‬ ‫ופשתים בלבד‪.‬‬
‫שלוש דעות יש בסוגיה‪ ,‬בעניין הבגדים הראויים‬ ‫בעניין כלאי בגדים‪ ,‬הוא בגד של כלאי צמר‬
‫לקבל שאר טומאות‪[ ,‬חוץ מטומאת נגעים]‪.‬‬ ‫ופשתים בלבד‪.‬‬ ‫ולכן‪ ,‬כל דיני טומאה האמורים בתורה בבגדים‪,‬‬
‫אינם אמורים אלא בבגדי צמר או פשתים‪ ,‬אבל‬
‫דעה א' – אין טומאת בגדים בכל הטומאות אלא‬ ‫אולם דבריו דחויים הם‪ ,‬שהרי דין זה מפורש‬ ‫כל שאר הבגדים אינם מקבלים טומאה‪.‬‬
‫בגדי צמר ופשתים בלבד‪.‬‬ ‫בכתוב בעניין כלאי בגדים‪ ,‬שנאמר בו "לא ִּתלְבַ ׁש‬
‫ׁשַ עַ ְטנֵּז צֶ מֶ ר ּופִּ ְׁש ִּתים י ְַח ָּׁדו" (דברים כ"ב י"א)‪ ,‬ואין‬ ‫ומאחר שלדברי אביי‪ ,‬כן דעת רבי שמעון בן‬
‫כן דעת רבי שמעון בן אלעזר כביאור אביי‪ .‬וכן דעת‬
‫צריך ללומדו מהמבואר בעניין נגעים‪.‬‬ ‫אלעזר‪ ,‬אמר אביי‪ ,‬שרבי שמעון בן אלעזר‪ ,‬ותנא‬
‫תנא דבי רבי ישמעאל הראשון כביאור אביי וכביאור‬
‫דבי רבי ישמעאל‪ ,‬אמרו דבר אחד‪.‬‬
‫רבא לפי המבואר מתחילה ולפי התירוץ השני‪.‬‬ ‫ואין לומר‪ ,‬שהוצרכו שני לימודים לכך‪ ,‬ללמד‬
‫דעה ב' – בכל שאר הטומאות [חוץ מטומאת‬ ‫שלא רק בלבישה הבגד האסור בכלאים הוא צמר‬ ‫דף כז‬
‫נגעים]‪ ,‬רוב הבגדים מטמאים רק כשהם שלושה‬ ‫ופשתים‪ ,‬אלא גם הבגד האסור בהעלאה‪ ,‬אף‬
‫(ב) ולפי התירוץ הראשון בגמרא‪ ,‬חזר בו רבא‬
‫טפחים אבל כשהם שלוש אצבעות אינם‬ ‫שלא נתפרש בו צמר ופשתים‪ ,‬שנאמר "ּובֶ גֶד‬
‫מדברים אלו‪ ,‬ואמר‪ ,‬שלדעת תנא דבי רבי‬
‫מטמאים‪ .‬וצמר ופשתים מטמאים גם בשלוש‬ ‫ְא ִּים ׁשַ עַ ְטנֵּז לא ַי ֲע ֶלה עָּׁ לֶיָך" (ויקרא י"ט י"ט)‪,‬‬
‫כִּ ל ַ‬
‫ישמעאל זה‪ ,‬שאר בגדים [חוץ מצמר ופשתים]‬
‫אצבעות‪.‬‬ ‫מכל מקום לא נאסר בהעלאה אלא בגד של כלאי‬
‫דווקא כשהם קטנים‪ ,‬שיש בהם רק שלוש‬
‫צמר ופשתים‪.‬‬
‫כן דעת רבי שמעון בן אלעזר כביאור רבא‪ .‬וכן דעת תנא‬ ‫אצבעות‪ ,‬אינם מקבל טומאת שרצים [ושאר‬
‫דבי רבי ישמעאל הראשון כביאור רבא לפי התירוץ‬ ‫שהרי הדברים קל וחומר‪ ,‬ומה לבישה‪ ,‬שכל גופו‬ ‫טומאות]‪.‬‬
‫הראשון‪.‬‬ ‫נהנה ממנה‪ ,‬לא אסרה תורה אלא כלאי צמר‬
‫אבל בגדים שיש בהם שלושה טפחים‪ ,‬אף‬
‫דעה ג' – בכל הטומאות [חוץ מטומאת נגעים]‪ ,‬כל‬ ‫ופשתים‪ ,‬העלאה לא כל שכן‪.‬‬
‫שאינם צמר או פשתים‪ ,‬מקבלים טומאת‬
‫הבגדים מטמאים אף כשהם שלוש אצבעות‪.‬‬ ‫‪ -‬ולדברי רב נחמן בר יצחק‪ ,‬הכתוב האמור‬ ‫שרצים ושאר טומאות‪.‬‬
‫כן דעת תנא דבי רבי ישמעאל הראשון כביאור רב פפא‬ ‫בטומאת נגעים שבו מבואר שבגדים הם בגדי‬
‫ולפי זה נמצא שגם לדברי רבא‪ ,‬רבי שמעון בן‬
‫ורב נחמן בר יצחק‪ .‬וכן דעת תנא דבי רבי ישמעאל‬ ‫צמר או פשתים בא ללמד‪ ,‬שהבגד הנזכר בעניין‬
‫אלעזר‪ ,‬ותנא דבי רבי ישמעאל זה‪ ,‬אמרו דבר‬
‫השני‪.‬‬ ‫ציצית‪" ,‬וְ עָּׁ שּו לָּׁהֶ ם צִּ יצִּ ת עַ ל כַ ְנפֵּי בִּ גְ דֵּ יהֶ ם"‬
‫אחד‪,‬‬
‫(במדבר ט"ו ל"ח)‪ ,‬גם הוא בגד צמר או פשתים‬
‫בלבד‪.‬‬ ‫ולא כדברי אביי‪ ,‬שאין בשאר בגדים שום טומאה‪ ,‬אלא‬
‫סתם צמר‬ ‫בשאר בגדים כשהם שלושה טפחים‪ ,‬יש בהם גם שאר‬
‫ולהלן יתבאר בעזה"י‪ ,‬שרבא חולק על דברי רב‬ ‫טומאות נוסף על טומאת נגעים‪.‬‬
‫נתבאר בדעת תנא דבי רבי ישמעאל השני‪ ,‬שאף‬
‫נחמן בר יצחק‪ ,‬ולדעתו‪ ,‬כל הבגדים חייבים‬
‫שבכתוב נאמר לשון "צמר"‪ ,‬אין בכלל זה אלא צמר‬ ‫ולפי התירוץ השני‪ ,‬לא חזר בו רבא ממה שאמר‬
‫בציצית‪ ,‬אלא שיש חילוק בין בגדי צמר ופשתים‬
‫כבשים אבל צמר גמלים ושאר בעלי חיים למד מריבוי‪.‬‬ ‫תחילה‪ ,‬שלדעת תנא דבי רבי ישמעאל זה‪ ,‬שאר‬
‫לשאר בגדים‪ ,‬לעניין איזו ציצית פוטרת אותם‪,‬‬
‫וביארו התוס' כי סתם "צמר" הוא רק של כבשים‪ ,‬אבל‬ ‫בגדים אינם מקבלים שום טומאה‪ ,‬והדברים‬
‫כפי שיתבאר‪.‬‬
‫של גמלים לא נקרא צמר סתם‪ ,‬אלא צמר גמלים‪ ,‬וכן‬ ‫האחרונים הם מדברי רב פפא‪.2‬‬
‫שאר צמר‪ ,‬וכיוון יש להם שם לווי‪ ,‬צריך ריבוי‪.‬‬ ‫ג‪ .‬דעת תנא דבי רבי ישמעאל [השני]‪.‬‬
‫(ג) ולדברי רב פפא‪ ,‬וכן לדברי רב נחמן בר יצחק‪,‬‬
‫אף שלעניין טומאת נגעים מבואר בכתוב‪ ,‬שאינה‬ ‫דעת תנא דבי רבי ישמעאל זה‪ ,‬שכל הבגדים‪ ,‬אף‬
‫נוהגת בכל בגדים‪ ,‬אלא רק בבגד צמר [כבשים] או‬

‫‪ 1‬כן משמע לכאורה מלשון הגמרא‪ ,‬אולם מתוך פירוש רש"י‪ ,‬יתכן ללמוד‪ ,‬שאין הכוונה אלא לטומאת שרצים‪ .‬ויל"ע בדבר‪.‬‬
‫‪ 2‬לא בעי למימר רב נחמן בר יצחק אמרה ‪ ...‬דאין לטעות ולהחליף דברי רבא לרב נחמן‪ ,‬אלא ברב פפא שהיה תלמידו‪ ,‬ומלך אחריו‪ ,‬וכשהיה אומר דבר‪ ,‬לא היו יודעים אם מדעתו אמרה‪ ,‬או‬
‫למדה לפני רבו‪[ .‬תוס']‪.‬‬

‫‪80‬‬
 ‫מסכת שבת דף כז‬

‫כי מסתבר‪ ,‬שבא הכתוב לרבות את הבגד החייב‬ ‫מלמד‪ ,‬שגם לעניין ציצית‪ ,‬הבגד האמור בה‪ ,‬הוא‬
‫שמדבר בו‪ ,‬כלומר בגד צמר ופשתים‪ ,‬לאופנים‬ ‫בגד צמר או בגד פשתים‪.‬‬
‫נוספים‪ ,‬כגון כסות סומא‪ ,‬ולא בא לרבות בגדים‬
‫אכן לולא הלימוד מפרשת נגעים‪ ,‬לא היינו‬
‫אחרים לגמרי‪.‬‬
‫למדים זאת מהסמיכות‪" ,‬לא ִּתלְבַ ׁש ַׁשעַ ְטנֵּז צֶ מֶ ר‬
‫ּופִּ ְׁש ִּתים י ְַחדָּׁ ו‪ .‬גְ ִּדלִּ ים ַתעֲשֶ ה לְָּׁך עַ ל ַא ְרבַ ע ַכ ְנפֹות‬
‫סּותָך אֲ ֶׁשר ְתכ ֶַסה בָּׁ ּה" (דברים כ"ב י"א‪-‬י"ב)‪,‬‬
‫אונין של פשתן‬
‫שמשמע ממנו‪ ,‬שדין ציצית נאמר בבגד צמר או‬
‫רש"י מפרש שאונין של פשתן הוא פשתן שלא נטווה‪,‬‬
‫בבגד פשתים‪ ,‬כי יתכן שהכתוב הזה אינו מדבר‬
‫ואפילו הוא מטמא בנגעים‪,‬‬
‫בבגד החייב בציצית‪ ,‬אלא בציציות עצמן‪ ,‬שיהיו‬
‫וכתהבו התוס' שרש"י פירש כן‪ ,‬כי בברייתא שנו יחד‬ ‫מצמר ופשתים‪ ,‬שכן דעת רבא כמבואר להלן‪.‬‬
‫עם אונין גם שתי וערב שהם חוטים טוויים‪ ,‬ואם כן על‬
‫כרחך אונין הוא דבר שאינו טווי‪.‬‬ ‫ולדעת רבא‪ ,‬כל מיני בגדים חייבים בציצית‪ .‬שכן‬
‫מהסמיכות הנ"ל‪" ,‬צֶ מֶ ר ּופִּ ְׁש ִּתים י ְַחדָּׁ ו‪ .‬גְ ִּדלִּים‬
‫והקשה ריב"א‪ ,‬אם אונין זה פשתן שאינו טווי אין לנו‬
‫ַתעֲשֶ ה לְָּׁך"‪ ,‬יש ללמוד‪ ,‬שהציציות עצמן יהיו‬
‫מקטר לטמא אותו שהרי בכתוב נאמר שתי וערב שהם‬
‫מצמר ופשתים‪ .‬ומכתוב אחר משמע‪ ,‬שיהיו‬
‫דבר טווי‪.‬‬
‫הציציות אף משאר מינים‪ ,‬שנאמר‪" ,‬וְ נ ְָּׁתנּו עַ ל‬
‫ור"י מפרש‪ ,‬שאונין הוא פשתן טווי‪ ,‬וכן פירש בערוך‪,‬‬
‫יצת הַ כָּׁ נָּׁף פְ ִּתיל ְת ֵּכלֶת" (במדבר ט"ו ל"ח)‪ ,‬ללמד‬ ‫צִּ ִּ‬
‫ושתי וערב הם צמר טווי‪ ,‬שבצמר ניכר בין שתי לערב‪,‬‬
‫שיהיו הציציות ממין הכנף‪ ,‬כלומר ממין הבגד‬
‫שהשתי הוא מן הלשונות של צמר הגדול‪ ,‬וטווי כלאחר‬
‫שהם מוטלות בו‪ ,‬ואפילו הוא משאר מינים‪.‬‬
‫יד‪ ,‬ולא כמו שטווים הערב‪ ,‬ודרך היה לשולקו‪ ,‬ואונין‬
‫של פשתן שהוא פשתן טווי‪ ,‬לא הוזכר בו לא שתי ולא‬ ‫והיישוב לסתירה הזו הוא‪ ,‬שציציות צמר‬
‫ערב‪ ,‬לפי שלא ניכר איזה של שתי ואיזה של ערב‪.‬‬ ‫ופשתים פוטרות כל בגדים‪ ,‬בין של צמר ופשתים‬
‫ובין של מינים אחרים‪ .‬וציציות של שאר מינים‪,‬‬
‫פוטרות בגדים של אותו המין בלבד‪.‬‬
‫לסכך בדבר המטמא בנגעים בלבד‬
‫וכן פסקו התוס'‪.‬‬
‫נתבאר‪ ,‬שאין מסככים את הסוכה אלא בדבר‬
‫שאינו מקבל טומאה‪ ,‬והוא גדולי קרקע‪.‬‬
‫כסות לילה וכסות סומא‬
‫ומתוך דברי רבי שמעון בן אלעזר יש ללמוד‬
‫שדבר המקבל טומאת נגעים בלבד‪ ,‬אף על פי‬ ‫יתם‬
‫מצד אחד נאמר בעניין מצוות ציצית‪ְּ " ,‬ור ִּא ֶ‬
‫שאינו מקבל שאר טומאות‪ ,‬גם כן אין מסככים‬ ‫אתֹו" (במדבר ט"ו ל"ט) ללמד‪ ,‬שבגד שאין רואים‬
‫בו‪.‬‬ ‫אותו‪ ,‬אינו בכלל המצווה ופטור מציצית‪.‬‬
‫שכן רבי שמעון בן אלעזר אמר‪ ,‬שאין מסככים‬ ‫ומצד שני נאמר "גְ ִּדלִּים ַתע ֲֶשה לְָּׁך עַ ל ַא ְרבַ ע ַכנְפֹות‬
‫בפשתן‪ .‬ומתוך כך שלא אמר "בגד פשתן"‪ ,‬אלא‬ ‫סּותָך אֲ ׁשֶ ר ְתכַסֶ ה בָּׁ ּה" (דברים כ"ב י"ב)‪ ,‬ללמד‪,‬‬
‫"פשתן" סתם‪ ,‬משמע שגם פשתן שאינו בגד בכלל‬ ‫שכל בגד שמתכסים בו‪ ,‬הוא בכלל המצווה‪,‬‬
‫זה‪ ,‬כגון אונין של פשתן‪.‬‬ ‫ואפילו אין רואים אותו‪.‬‬
‫ואונין של פשתן אינו מקבל שום טומאה‪ ,‬חוץ‬ ‫ומאחר שיש בדבר ריבוי ומיעוט‪ ,‬מסתבר‬
‫מטומאת נגעים‪ ,‬שבכל הטומאות נאמר בגד‪,‬‬ ‫שהמיעוט מלמד על כסות [=בגד] לילה‪ ,‬שאינו‬
‫ודבר זה אינו בגד‪ ,‬ורק בטומאת נגעים נאמר שגם‬ ‫נראה לכל מחמת הלילה‪ ,‬שהיא פטורה מציצית‪.‬‬
‫שתי וערב מטמאים‪.‬‬ ‫והריבוי מלמד על כסות סומא‪ ,‬שאף על פי‬
‫ומאחר שלדעתו אין מסככים בו‪ ,‬הרי לדעתו‬ ‫שבעליה אינו רואה אותה‪ ,‬מאחר שאחרים‬
‫רואים אותה‪ ,‬היא חייבת בציצית‪.‬‬
‫מסככים רק בדבר שאינו מקבל שום טומאה‪,‬‬
‫אבל דבר המקבל אפילו טומאה אחת‪ ,‬כגון‬ ‫אבל אין לומר‪ ,‬שהריבוי בא ללמד על שאר בגדים‬
‫טומאת נגעים‪ ,‬אין מסככים בו‪.‬‬ ‫חוץ מצמר ופשתים שהם חייבים בציצית‪[ ,‬לדעת‬
‫האומרים שאין חייבים בציצית אלא בגדי צמר‬
‫ובברייתא מבואר‪ ,‬שכן דעת סומכוס‪ ,‬שחוטי‬
‫ופשתים בלבד]‪.‬‬
‫פשתן שנטוו‪ ,‬מאחר שמטמאים בנגעים‪ ,‬אין‬
‫שק ונוצה של עזים‬
‫נתבאר בדעת תנא דבי רבי ישמעאל השני‪ ,‬שטומאת‬
‫בגד הנעשה מהדק של העזים למדה מריבוי‪.‬‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬אף שנאמר בכתוב בפירוש "שק" ושק‬
‫הוא דבר הבא מהעזים‪ ,‬דבר הנעשה מהנוצה של העזים‬
‫כְ ְ‬ ‫צריך ללמוד מריבוי‪.‬‬
‫כי כשנאמר בתורה שק הוא מה שעושים מהשער‬
‫העבה של העזים‪ ,‬אבל מהדק של העזים עושים‬
‫בגדים ולא שק‪ ,‬ואין זה בכלל הכתוב שק‪ ,‬ועל שם‬
‫שמורטין אותה כמו נוצת התרנגולין‪ ,‬קרי ליה נוצה‪.‬‬
‫"אֹו בֶׁ גֶׁד" האמור בשרצים‬
‫נתבאר‪ ,‬שלדברי האומרים‪ ,‬שכל הבגדים‬
‫מקבלים טומאת שרצים‪[ ,‬וכן מטמאים בשאר‬
‫טומאות חוץ מנגעים]‪ ,‬הדבר למד מהריבוי "אֹו‬
‫בֶׁ גֶׁד"‪ ,‬האמור בטומאת שרצים‪.‬‬
‫ולדברי האומרים‪ ,‬שגם טומאת שרצים אינה‬
‫נוהגת בכל בגדים‪ ,‬אלא רק בבגד צמר ופשתים‪,‬‬
‫לא בא הריבוי "אֹו בֶׁ גֶׁד" ללמד שטומאת שרצים‬
‫נוהגת בכל הבגדים‪ ,‬אלא ללמד‪ ,‬שהיא נוהגת‬
‫בבגדי צמר ופשתים‪ ,‬גם כשהם שלוש אצבעות‪.‬‬
‫ולדעה הראשונה‪ ,‬אין צריך ריבוי ללמד על כך‬
‫שבגדי צמר ופשתים מטמאים טומאת שרצים‬
‫כשהם שלוש אצבעות‪ ,‬כי בעניין טומאת נגעים‬
‫כבר נתבאר‪ ,‬שבגדי צמר ופשתים מקבלים‬
‫טומאה גם כשהם שלוש אצבעות‪ ,‬ומכאן יש‬
‫ללמוד‪ ,‬שכן הדין לעניין טומאת שרצים‪.‬‬
‫ולדעה שניה‪ ,‬צריך ריבוי בכל אחת מהטומאות‪,‬‬
‫כי אין ללמוד דיני זו מזו בבנין אב‪ ,‬שבכל אחת‬
‫כְ ְ‬ ‫מצינו חומרא שאין בחברתה‪.1‬‬
‫טומאת נגעים חמורה מטומאת שרצים‪ ,‬שאפילו‬
‫שתי וערב נטמאים בה‪.‬‬
‫וטומאת שרצים חמורה מטומאת נגעים‪,‬‬
‫שהשרצים מטמאים בשיעור עדשה‪ ,‬ונגעים‬
‫אינם מטמאים אלא בשיעור גריס‪.2‬‬
‫בגדים שחייבים בציצית‬
‫לדעת רב נחמן בר יצחק‪ ,‬אין חייבים בציצית‬
‫אלא בגדי צמר או פשתים בלבד‪ ,‬שכן בעניין‬
‫ציצית נאמר בגד סתם‪" ,‬וְ עָּׁ שּו לָּׁהֶ ם צִּ יצִּ ת עַ ל ַכ ְנ ֵּפי‬
‫בִּ גְ דֵּ יהֶ ם" (במדבר ט"ו ל"ח)‪ ,‬ובעניין טומאת נגעים‬
‫נאמר "בְ בֶ גֶד צֶ מֶ ר אֹו בְ בֶ גֶד פִּ ְׁש ִּתים"‪ ,‬והרי זה‬

‫‪ 1‬ורבא‪ ,‬אף על גב דפירכא גמורה היא‪ ,‬לא חשיב ליה‪ ,‬דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא‪ ,‬דגלי רחמנא בנגעים ששלוש על שלוש קרוי בגד בצמר ופשתים‪ ,‬והוא הדין בשרצים‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫‪ 2‬ואם תאמר‪ ,‬דהכא משמע דעדשה הוי פחות מכגריס‪ ,‬ותימה לר"י בפסחים ‪ ...‬אי כעדשה הוי פחות מגריס ומחתימת פי האמה‪ ,‬ליפרוך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה‪ .‬ומיהו‪ ,‬אי לא משמעתיה‪,‬‬
‫מסברא אין להקשות‪ ,‬דאיכא למימר דכעדשה שהיא עבה‪ ,‬כדמרדד לה הוי רחבה טפי מגריס‪[ .‬תוס']‪.‬‬

‫‪81‬‬
 ‫מסכת שבת דף כח‬

‫גם כן מטמא טומאת אוהלים‪[ ,‬וזה הדבר היחיד‬ ‫טומאת אהל‬ ‫מסככים בהם‪.‬‬
‫היוצא מן העץ שמטמא טומאת אוהלים]‪.‬‬
‫תֹורה ָּׁאדָּׁ ם כִּ י יָּׁמּות בְ אהֶ ל ָּׁכל הַ בָּׁ א‬
‫נאמר‪" ,‬זאת הַ ָּׁ‬ ‫ולפיכך אמר אביי שרבי שמעון בן אלעזר‬
‫ודווקא דברים אלו שהיו אוהל במשכן‪ ,‬מטמאים‬ ‫ֶאל הָּׁ אהֶ ל וְ כָּׁל אֲ ׁשֶ ר בָּׁ אהֶ ל י ְִּט ָּׁמא ִּׁשבְ עַ ת י ִָּּׁמים"‬ ‫וסומכוס אמרו דבר אחד‪.‬‬
‫טומאת אוהלים‪.‬‬ ‫(במדבר י"ט י"ד)‪ ,‬ללמד‪ ,‬שכל דבר שנמצא תחת גג‬
‫ואף שלפירוש רש"י‪ ,‬רבי שמעון בן אלעזר פוסל גם‬
‫אחד עם המת‪ ,‬הרי זה טמא‪.‬‬ ‫באונין שאינו טווי‪ ,‬אינו אוסר זאת מהתורה אלא‬
‫ובכלל זה הכיסויים העליונים‪ ,‬שנאמר "וְ נ ְָּׁשאּו‬
‫ּומכְ סֵּ ה‬
‫ֶאת י ְִּריעת הַ ִּמ ְׁש ָּׁכן וְ ֶאת אהֶ ל מֹועֵּ ד ִּמכְ סֵּ הּו ִּ‬ ‫ונאמר "וְ ל ַָּׁקח ֵּאזֹוב וְ ָּׁטבַ ל בַ ַמיִּם ִּאיׁש ָּׁטהֹור וְ ִּהזָּׁה עַ ל‬ ‫מדברי חכמים‪ ,‬אבל מהתורה מודה הוא שרק טווי‬
‫פסול‪ ,‬ולכן נחשבת דעתו כדעת סומכוס‪.‬‬
‫הַ ַתחַ ׁש אֲ ׁשֶ ר עָּׁ לָּׁיו ִּמלְמָּׁ עְ לָּׁה וְ ֶאת מָּׁ סַ ְך פ ֶַתח אהֶ ל‬ ‫הָּׁ אהֶ ל וְ עַ ל כָּׁל ַה ֵּכלִּים וְ עַ ל ַה ְּנפָּׁׁשֹות אֲ ֶׁשר ָּׁהיּו ָּׁׁשם וְ עַ ל‬
‫מֹועֵּ ד" (במדבר ד' כ"ה)‪ ,‬להקיש כל היריעות זו לזו‪,‬‬ ‫ַהּנגֵּעַ בַ עֶ צֶ ם אֹו בֶ ָּׁחלָּׁל אֹו בַ ֵּמת אֹו בַ ָּׁקבֶ ר" (במדבר י"ט‬
‫ללמד שכולן דינם שווה‪ ,‬וקרויות אוהל‪.‬‬ ‫י"ח)‪ ,‬ללמד‪ ,‬שפעמים לא רק מה שבתוך האוהל‬
‫ממתי שתי וערב ואונין מקבלים טומאת נגעים‬
‫תחת הגג טמא‪ ,‬אלא אף האוהל עצמו גם כן‬
‫אבל אוהל מקרשים אינו מטמא טומאת‬
‫מקבל טומאה מהמת‪.‬‬ ‫לדעת רבי מאיר‪ ,‬שתי וערב‪ ,‬מטמאים בנגעים‬
‫אוהלים‪ ,3‬אף שבמשכן היו קרשים‪ .‬כי הקרשים‬
‫מיד אחר שנטוו‪.‬‬
‫אינם קרויים משכן אלא קרשים‪[ ,‬שנאמר‪" ,‬וְ עָּׁ ִּש ָּׁ‬
‫ית‬ ‫ומבואר בסוגיתנו‪ ,‬שלא כל אוהל מקבל טומאה‬
‫ֶאת ַה ְק ָּׁר ִּׁשים ל ִַּמ ְׁשכָּׁן עֲצֵּ י ִּׁש ִּטים ע ְמ ִּדים" (שמות כ"ו‬ ‫מהמת‪ ,‬אלא רק דברים שהיו אוהל במשכן‪.1‬‬ ‫ולדעת רבי יהודה‪ ,‬השתי מטמא בנגעים אף‬
‫ט"ו)]‪ ,‬ורק מה שנקרא משכן או אוהל‪ ,‬נחשב‬ ‫קודם לכן‪ ,‬משעה שישלה [=שיהיו שולים אותו מן‬
‫כאוהל לטמא טומאת אוהלים‪.‬‬
‫דף כח‬ ‫היורה‪ ,‬ששולקים אותו בה ללבנו]‪ ,‬והערב מטמא‬
‫אחר שנטווה‪ ,‬והאונין של פשתן‪ ,‬מישתלבנו‬
‫שנאמר כאן בכתוב "וְ ִּה ָּׁזה עַ ל ָּׁהאהֶ ל"‪ ,‬ונאמר‬
‫[בתנור]‪.‬‬
‫במשכן‪" ,‬וַ יִּפְ רש ֶאת הָּׁ אהֶ ל עַ ל הַ ִּמ ְׁשכָּׁן ַוי ֶָּׁשם ֶאת‬
‫טומאת נגעים בדבר‬
‫ִּמכְ ֵּסה ָּׁהא ֶהל עָּׁ לָּׁיו ִּמל ְָּׁמעְ לָּׁה כַאֲ ֶׁשר ִּצּוָּׁה ה' ֶאת מ ֶׁשה"‬
‫העשוי מעור בהמה טמאה‬ ‫(שמות מ' י"ט)‪ ,‬ללמד בגזרה שווה‪ ,‬שרק הדברים‬
‫פתילה בדבר היוצא מן העץ‬
‫בעניין טומאת נגעים נאמר "וְ הַ בֶ גֶד כִּ י י ְִּהיֶה בֹו ֶנגַע‬ ‫שהיו אוהל במשכן‪ ,‬בהם נאמר דין טומאת‬
‫צָּׁ ָּׁרעַ ת ְבבֶ גֶד צֶ ֶמר אֹו ְבבֶ גֶד פִּ ְׁש ִּתים‪ .‬אֹו בִּ ְׁש ִּתי אֹו בְ עֵּ ֶרב‬ ‫אוהלים‪.2‬‬ ‫מבואר במשנתנו‪ ,‬שאין עושים פתילות לנר של‬
‫לַפִּ ְׁש ִּתים וְ לַצָּׁ ֶמר אֹו בְ עֹור אֹו בְ כָּׁל ְמלֶאכֶת עֹור" (ויקרא‬ ‫שבת מדבר היוצא מן העץ‪[ ,‬כי האור מסכסכת‬
‫והם הדברים המבוארים בכתובים‪" ,‬וְ ֶאת ַה ִּמ ְׁשכָּׁן‬
‫י"ג מ"ז‪-‬מ"ח)‪ ,‬ומתוך שלא נאמר "אֹו עֹור" אלא‬ ‫בהן]‪.‬‬
‫ּות ֵכ ֶׁלת וְ ַא ְרגָמָ ן‬ ‫ַתע ֲֶשה עֶ ֶשר י ְִּריעת ֵשש מָּׁ ְׁש ָּׁזר ְ‬
‫"אֹו בְ עֹור"‪ ,‬הרי זה בא לרבות כל עור‪ ,‬כלומר‬ ‫ורק הפשתן [המנופץ] יוצא מכלל זה‪ ,‬שאף על פי‬
‫וְ תלַעַ ת שָ ִני כְ רֻ ִּבים ַמע ֲֵּשה ח ֵּׁשב ַתע ֲֶשה א ָּׁתם ‪ ...‬וְ עָּׁ ִּש ָּׁ‬
‫ית‬
‫שלא רק עור בהמה טהורה מקבל טומאת נגעים‪,‬‬ ‫י ְִּריעת עִ זִ ים לְא ֶהל עַ ל ַה ִּמ ְׁשכָּׁן עַ ְׁש ֵּתי עֶ ְש ֵּרה י ְִּריעת‬ ‫שהוא נחשב עץ‪ ,‬כמו שנאמר‪" ,‬וְ ִּהיא הֶ ֱעל ַָּׁתם‬
‫אלא גם עור בהמה טמאה מקבל טומאת נגעים‪.‬‬ ‫ית ִּמכְ סֶ ה לָּׁא ֶהל ערת ֵאי ִלם‬ ‫ַתע ֲֶשה א ָּׁתם ‪ ...‬וְ עָּׁ ִּש ָּׁ‬ ‫הַ ָּׁגגָּׁה ו ִַּת ְט ְמנֵּם בְ פִּ ְׁש ֵּתי הָּׁ עֵּ ץ ָּׁהעֲרֻ כֹות לָּּׁה עַ ל ַהגָּׁג"‬

‫ּומכְ סֵּ ה ערת ְּת ָח ִשים ִּמלְ מָּׁ עְ לָּׁה" (שמות‬
‫וכן נתרבה מהכתוב הזה נגע שנעשה בבגד רק‬
‫אחרי שניתן ביד הכהן לראותו‪[ ,‬וקודם לכן לא היה‬
‫נגע]‪.‬‬ ‫אמנם אם הדבר היה למד רק מגזרה שווה זו‪ ,‬לא‬
‫והכתוב "אֹו בְ ָּׁכל ְמלֶאכֶ ת עֹור"‪ ,‬בא ללמד‪ ,‬שגם‬ ‫היה מטמא טומאת אוהלים אלא אוהל שהוא‬
‫דבר שהוא עשוי מעירוב כל הדברים האמורים‬ ‫ממש כאוהל שהיה במשכן‪ ,‬כגון יריעה שהיא‬
‫בכתוב‪ ,‬מקבל טומאת נגעים‪.‬‬ ‫ּות ֵּכ ֶלת וְ ַא ְרגָּׁמָּׁ ן וְ תלַעַ ת ׁשָּׁ נִּי"‪ ,‬כלומר‬
‫"ׁשֵּ ׁש מָּׁ ְׁשזָּׁר ְ‬
‫מעורבת מפשתן שזור ומשאר המינים הללו‪ ,‬וכל‬
‫חוט כפול שמונה‪ ,‬כמו שהיו היריעות הללו‪,‬‬
‫טומאת שרצים בדבר‬ ‫[כמבואר במסכת יומא]‪ ,‬אבל יריעה של פשתן בפני‬
‫העשוי מעור בהמה טמאה‬ ‫עצמו שאינו שזור‪ ,‬לא היתה מטמאת טומאת‬
‫אוהלים‪.‬‬
‫בעניין טומאת שרצים נאמר "וְ כל אֲ ׁשֶ ר יִּפל עָּׁ לָּׁיו‬
‫ֵּמ ֶהם ְבמ ָּׁתם י ְִּטמָּׁ א ִּמכָּׁל כְ לִּי עֵּ ץ אֹו בֶ גֶד אֹו עֹור אֹו שָּׁ ק‬ ‫אך מאחר שנאמר בעניין טומאת מת כמה פעמים‬
‫כָּׁל כְ לִּי אֲ ֶׁשר יֵּעָּׁ ֶשה ְמלָּׁאכָּׁה בָּׁ הֶ ם בַ מַ יִּם יּובָּׁ א וְ טָּׁ מֵּ א עַ ד‬ ‫"אהל"‪ ,‬הרי זה בא לרבות‪ ,‬שאפילו כל אחד‬
‫ָּׁהעֶ ֶרב וְ ָּׁט ֵּהר" (ויקרא י"א ל"ב)‪ ,‬ומתוך שלא נאמר‬ ‫מהמינים הללו בפני עצמו מטמא טומאת‬
‫"עור" אלא "אֹו עֹור"‪ ,‬הרי זה בא לרבות כל עור‪,‬‬ ‫אוהלים‪ ,‬ולכן אוהל של יריעת פשתן בפני עצמה‬
‫ְמ ָּׁאדָּׁ ִּמים ִּ‬ ‫(יהושע ב' ו')‪ ,‬בכל זאת עושים ממנו פתילה לנר של‬
‫פרק כ"ו)‪.‬‬ ‫שבת‪[ ,‬כי הוא דולק היטב]‪.‬‬
‫‪ -‬רש"י מפרש‪ ,‬שהדברים היוצאים מן העץ‬
‫הפסולים לעשות מהן פתילה לשבת‪ ,‬הם דברים‬
‫הדומים לפשתן‪ ,‬שניתן לעשות מהם פתילה‪ ,‬כגון‬
‫קנבוס וצמר גפן‪ ,‬ובכל זאת אין מדליקים בהם נר‬
‫של שבת‪ ,‬כי אינם דולקים היטב‪.‬‬
‫‪ -‬והתוס' כתבו‪ ,‬שכל הדברים הללו טובים מאוד‬
‫להדלקה‪ ,‬ומדליקים בהם בשבת‪ ,‬ואינם נחשבים יוצא‬
‫מן העץ‪ ,‬אלא נחשבים זרע‪ .‬ורק דברים כגון ענפים‪,‬‬
‫נחשבים כיוצא מן העץ‪ ,‬שאין מדליקים בהם [ובצמר‬
‫שבין הקליפה לעץ]‪ .‬ובאמת גם הפשתן‪ ,‬מאחר שהוא‬
‫זרע‪ ,‬אינו ראוי להיקרא יוצא מן העץ‪ ,‬ורק משום‬
‫שבכתוב הוא נקרא עץ‪ ,‬הוצרכו לפרש שבכל זאת הוא‬
‫כשר לנר של שבת‪.‬‬

‫‪ 1‬והא דאמר לעיל בפרק קמא ‪ ...‬דכל הכלים נעשה אהל לקבל טומאה מחמת אהל‪ ,‬הכא איירי בדבר הקבוע‪ ,‬שחיברו לקרקע‪ ,‬אף על גב שמתחילה היה בגד‪ ,‬כיון שחיברו לאהל‪ ,‬בטלו מתורת בגד‪,‬‬
‫ואין מיטמא אלא פשתן והדברים המבוארים כאן‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫‪ 2‬ואי קשיא‪ ,‬כיון דיליף ממשכן‪ ,‬כלים ואדם שתחת גג הבית‪ ,‬וכל שאר אהלים‪ ,‬דלא דמו למשכן‪ ,‬מנלן דמטמו‪ .‬בספרי תניא‪ ,‬מנין לעשות שאר המאהילים כאהל‪ ,‬אמרת‪ ,‬מה מצורע הקל עשה בו‬
‫כל המאהיל כו'‪[ .‬רש"י]‪ .‬ואם תאמר‪ ,‬והיכי יליף‪ ,‬נימא דיו כמצורע‪ ,‬שלא יטמא אלא טומאת ערב‪ ,‬ודווקא בעומד או ביושב‪ ,‬ולא עובר ‪ ...‬ויש לומר‪ ,‬דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא ‪ ...‬דלית לן‬
‫למילף אהל אהל ממשכן לענין למעט הבאת טומאה בשאר אהלים דלאו פשתן‪ ,‬ולא ילפינן ממשכן אלא לטומאת עצמו ‪[ ...‬תוס']‪.‬‬
‫‪ 3‬כן פירש רש"י שקושיית הגמרא שיהא אוהל מקרשים מקבל טומאת אוה לים‪ .‬וקשה לריב"א‪ ,‬דהא דפנות אין קרויות אהל‪ ,‬אלא המכסה שמלמעלה הוא קרוי אהל [וקרשים שבמשכן היו‬
‫בדפנות]‪ .‬ומפרש דהכי קאמר‪ ,‬אי מה להלן קרשים בהדי פשתן‪ ,‬אף כאן בטומאת אהל‪ ,‬קרשים בהדי פשתן‪.‬‬

‫‪82‬‬
 ‫מסכת שבת דף כח‬

‫אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא‪ ,‬וקרן אחת‬ ‫טהורה‪ ,‬הוא הדין לטומאת אוהלים‪.‬‬ ‫כלומר שלא רק עור בהמה טהורה מקבל טומאת‬
‫היתה לו במצחו‪ ,‬ולפי שעה נזדמן לו למשה‪ ,‬ועשה‬ ‫שרצים‪ ,‬אלא גם עור בהמה טמאה מקבל טומאת‬
‫‪ -‬ודחו גם את זאת‪ ,‬כי יש דבר שבו נגעים‬
‫ממנו משכן ונגנז‪.‬‬ ‫שרצים‪.‬‬
‫ושרצים חמורים יותר מטומאת מת‪ ,‬והוא‬
‫ומאחר שהתחש היה בעל חיים בעל קרן אחת‪,‬‬ ‫ששניהם מטמאים בפחות מכזית‪.‬‬
‫ודאי טהור היה‪ ,‬כשור שהקריב אדם הראשון‪,‬‬
‫שרצים מטמאין בכעדשה‪ .‬ונגעים בכגריס‪ ,‬ושני‬ ‫טומאת אוהלים בדבר‬
‫כמו שאמר רב יהודה‪ ,‬שור שהקריב אדם‬ ‫שיעורים אלו הם פחות מכזית‪.‬‬ ‫העשוי מעור בהמה טמאה‬
‫הראשון‪ ,‬קרן אחת היתה לו במצחו‪ ,‬שנאמר‪,‬‬
‫יטב ַלה' ִּמשֹור ָּׁפר ַמ ְק ִּרן מַ פְ ִּריס" (תהילים ס"ט‬
‫"וְ ִּת ַ‬ ‫והמת מטמא רק בכזית‪ .‬ויתכן שמשום כך הם‬ ‫בין כיסויי המשכן‪ ,‬היה כיסוי של "ערת ֵּאי ִּלם‬
‫ל"ב)‪ ,‬שלא נכתב "מקרין" אלא "מקרן" ללמד‬ ‫מטמאים אף עור בהמה טמאה‪ ,‬מה שאין כן‬ ‫ְמ ָּׁאדָּׁ ִּמים" ושל "ערת ְתחָּׁ ִּׁשים"‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬דברים‬
‫שהיתה לו קרן אחת‪.‬‬ ‫טומאת אוהלים של מת‪.‬‬ ‫אלו מקבלים טומאת אהלים‪[ ,‬כפי שנתבאר‬
‫ומסקנת הסוגיה‪ ,‬שדבר זה‪ ,‬שגם עורות בהמה‬ ‫לעיל]‪.‬‬
‫אמנם רק לדבר זה‪ ,‬שהתחש היה טהור‪ ,‬יש‬
‫להביא ראיה מכך שהיתה לו קרן אחת‪ ,‬כי בעלי‬ ‫טמאה מטמאים טומאת אוהלים‪ ,‬למד בקל‬ ‫ונסתפק רבי אלעזר‪ ,‬האם רק עורות בהמה‬
‫חיים בעלי קרן אחת לעולם טהורים‪ .‬אבל אין‬ ‫וחומר זה‪ ,‬הלא דבר העשוי מעיזים‪ ,‬מטמא‬ ‫טהורה מקבלים טומאת אוהלים‪ ,‬או גם עורות‬
‫להביא מזה ראיה לכך שהיה בהמה ולא חיה‪,‬‬ ‫טומאת אוהלים [שכן במשכן היו יריעות עיזים]‪,‬‬ ‫בהמה טמאה‪.‬‬
‫[ויפשט ספקם של חכמים בברייתא]‪ ,‬כי מצינו גם‬ ‫ואינו מטמא טומאת נגעים [שלא נזכר בעניין‬
‫וביאר רב אדא בר אהבה‪ ,‬שסיבת הספק הזה‬
‫חיה שיש לה קרן אחת‪ ,‬היא החיה הנקראת קרש‪.‬‬ ‫נגעים]‪ ,‬למדנו מכך‪ ,‬שטומאת אוהלים חמורה‪,‬‬
‫היא‪ ,‬האם התחשים היו בהמות טמאות‪ ,‬ואם כן‬
‫ונוהגת בדברים רבים יותר מטומאת נגעים‪ ,‬ואם‬
‫יש ללמוד‪ ,‬שגם עור בהמה טמאה מקבל טומאת‬
‫כן‪ ,‬עור בהמה טמאה‪ ,‬שנוהגת בו טומאת נגעים‪,‬‬
‫אוהלים‪ ,‬או שהתחשים היו בהמות טהורות‪ ,‬ואם‬
‫מכסה עורות אלים ומכסה עורות תחשים‬ ‫כל שכן שנוהגת בו טומאת אוהלים‪[ .‬את לימוד‬
‫כן‪ ,‬אי ן ללמוד מכאן‪ ,‬שגם עורות בהמה טמאה‬
‫הזה אמר רבא מברניש]‪.‬‬
‫ית ִּמכְ סֶ ה לָּׁאהֶ ל‬
‫בעניין כיסויי המשכן נאמר‪" ,‬וְ עָּׁ ִּש ָּׁ‬ ‫מקבלים טומאת אוהלים‪.‬‬
‫ּומכְ סֵּ ה ערת ְתחָּׁ ִּׁשים‬ ‫ערת ֵּאי ִּלם ְמ ָּׁאדָּׁ ִּמים ִּ‬
‫ובהמשך יתבאר בעזה"י האם התחשים היו‬
‫ִּמלְמָּׁ עְ לָּׁה" (שמות פרק כ"ו)‪ .‬ונחלקו חכמים בדבר‪.‬‬ ‫תחש שהיה בימי משה‬ ‫בהמות טמאות‪.‬‬
‫לדברי רבי יהודה‪ ,‬שני כסויים היו‪ ,‬אחד של‬ ‫כבר נתבאר‪ ,‬שלדברי רב אדא בר אהבה‪ ,‬רבי‬ ‫אכן מסקנת הגמרא‪ ,‬שאפילו אם היו התחשים‬
‫עורות אילים מאדמים‪ ,‬ואחד של עורות תחשים‪.‬‬ ‫אלעזר נסתפק‪ ,‬האם התחש‪ ,‬שמעורו עשו את‬ ‫בהמות טהורות‪ ,‬יש ללמוד‪ ,‬שגם עורות בהמה‬
‫ולדברי רבי נחמיה‪ ,‬כסוי אחד היה‪ ,‬חציו של‬ ‫הכיסוי העליון למשכן‪ ,‬היה בעל חיים טמא או‬ ‫טמאה מקבלים טומאת אוהלים‪.‬‬
‫אילים וחציו של תחשים‪.‬‬ ‫טהור‪.‬‬
‫ומתחילה רצו לומר‪ ,‬שדבר זה למד מהדין‬
‫ודומה כמין תלא אילן [=חיה טמאה היא‪ ,‬ומנומרת‬ ‫א‪ .‬ומתחילה רצה רב יוסף להביא ראיה לכך‬ ‫המבואר בנגעים‪ ,‬שמאחר שמצינו שבנגעים עור‬
‫בגוונים]‪ .‬ואמר רב יוסף‪ ,‬מכאן יש להבין‪ ,‬את‬ ‫שהתחש היה טהור‪ ,‬כי מבואר בברייתא‪ ,‬שלא‬ ‫בהמה טמאה מטמא כעור בהמה טהורה‪ ,‬הוא‬
‫תרגום הכתוב " ְתחָּׁ ִּׁשים" שהוא "ססגונא"‪,‬‬ ‫הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה‬ ‫הדין לטומאת אוהלים‪.‬‬
‫כלומר שש בגוונים הרבה [שמח ביופיו בגוונים]‪.‬‬ ‫בלבד‪ ,‬ולכאורה מלאכת שמים היא מלאכת‬
‫המשכן‪ ,‬ומכאן‪ ,‬שכל מלאכת המשכן היתה‬ ‫‪ -‬ודחו זאת‪ ,‬כי נגעים חמורים יותר מטומאת מת‪,‬‬
‫מדברים טהורים‪ ,‬ובכלל זה התחש‪.‬‬ ‫שהרי מטמאים אף בשתי וערב‪ ,‬ויתכן שמשום כך‬
‫מדיני עשיית התפילין‬ ‫מטמאים אף עור בהמה טמאה‪ ,‬מה שאין כן‬
‫ודחו ראיה זו‪ ,‬והעמידו את הברייתא לעניין‬ ‫טומאת אוהלים של מת‪.‬‬
‫א‪ .‬פרשיות התפילין‪.‬‬ ‫תפילין‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י להלן‪.‬‬
‫שוב רצו לומר ‪ ,‬שדבר זה שגם עורות בהמה‬
‫פרשיות התפילין אינן כשרות‪ ,‬אלא כשהן‬ ‫ב‪ .‬שוב רצו להביא ראיה לכך שהתחש היה טמא‪,‬‬ ‫טמאה מטמאים טומאת אוהל‪ ,‬למד מהדין‬
‫נכתבות על קלף מעור בהמה טהורה‪ ,‬שנאמר‪,‬‬ ‫מהברייתא בה מבואר‪ ,‬שכיסוי המשכן הנעשה‬ ‫המבואר בשרצים‪ ,‬שמאחר שמצינו בשרצים‪,‬‬
‫"וְ ָּׁהיָּׁה לְָך ְלאֹות עַ ל י ְָּׁדָך ּולְזִּ כָּׁרֹון בֵּ ין עֵּ ינֶיָך לְמַ עַ ן ִּת ְהיֶׁה‬ ‫מתחש דומה לעור חיה הנקראת תלא אילן‪[ ,‬חיה‬ ‫שעור בהמה טמאה מטמא כעור בהמה טהורה‪,‬‬
‫ּתֹורת ה' בְ פִ יָך כִּ י בְ יָּׁד חֲ ז ָָּּׁׁקה הֹוצִּ אֲ ָך ה' ִּמ ִּמצְ ָּׁריִּם"‬ ‫ַ‬ ‫מנומרת בגוונים]‪ ,‬וחיה זו טמאה היא‪ ,‬ואם כן גם‬ ‫הוא הדין לטומאת אוהלים‪.‬‬
‫(שמות י"ג ט')‪ .‬ללמד‪ ,‬שכל דברי התורה נכתבים‬ ‫התחש היה טמא‪.‬‬
‫רק על דבר המותר לפיך לאכילה‪ ,‬ובכלל זה‬ ‫‪ -‬ודחו גם את זאת‪ ,‬כי שרצים חמורים יותר‬
‫ודחו גם ראיה זו‪ ,‬כי אפשר שהתחש היה טהור‪,‬‬ ‫מטומאת מת‪ ,‬שהרי מטמאים אף בשיעור עדשה‪,‬‬
‫פרשיות התפילין‪ ,‬שהן דברי תורה‪.‬‬
‫ובכל זאת היה דומה לתלא אילן‪ ,‬שהיא טמאה‪.‬‬ ‫ויתכן שמשום כך מטמאים אף עור בהמה טמאה‪,‬‬
‫ב‪ .‬בתי התפילין‪.‬‬ ‫מה שאין כן טומאת אוהלים של מת‪.‬‬
‫ג‪ .‬ובמסקנת הסוגיה‪ ,‬רבי אלעא אמר רבי שמעון‬
‫בתי התפילין [שהפרשיות מונחים בהם]‪ ,‬אינם‬ ‫בן לקיש הביא ראיה לכך‪ ,‬שהתחש היה טהור‪,‬‬ ‫שוב רצו לומר ‪ ,‬שדבר זה‪ ,‬שגם עורות בהמה‬
‫כשרים אלא כשהם נעשים מעור בהמה טהורה‪.‬‬ ‫מדברי רבי מאיר בברייתא‪.‬‬ ‫טמאה מטמאים טומאת אוהל‪ ,‬למד מהצד‬
‫כי לדברי אביי‪ ,‬הלכה למשה מסיני היא‪ ,‬שיש‬ ‫שכך אמר רבי מאיר‪ ,‬תחש שהיה בימי משה‪,‬‬ ‫השווה של שרצים ונגעים‪ ,‬שמאחר שמצינו‬
‫לעשות צורת שי"ן על בתי התפילין‪ ,‬שיהא העור‬ ‫בריה בפני עצמה היה‪ ,‬ולא הכריעו בה חכמים‬ ‫בהם‪ ,‬שעור בהמה טמאה מטמא כעור בהמה‬

‫‪83‬‬
 ‫מסכת שבת דף כט‬

‫כראוי‪ ,‬מותר להדליק בה את הנר‪.‬‬ ‫ביאור מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בעניין‬ ‫נקמט מבחוץ שלושה קמטין ודומה לשי"ן‪,‬‬
‫הדלקת נר שבת בפתילה שקפלה ולא הבהבה‬ ‫[והרצועה נקשרת כמין דלי"ת‪ ,‬ויש רצועה כפופה כמין‬
‫אכן לפי הביאור הזה‪ ,‬מחלוקת רבי אליעזר ורבי‬
‫י'‪ ,‬דהיינו שדי]‪ ,‬וכיון שאות השם נכתב בקמטים‬
‫עקיבא היא משום שדעתם כדעת רבי יהודה‪,‬‬ ‫מבואר במשנתנו‪ ,‬שלדעת רבי אליעזר‪ ,‬אין‬
‫של הבתים‪ ,‬הרי זו כתיבת דברי תורה‪ ,‬וכבר‬
‫שאין מדליקים בשברי כלים‪ .‬אבל לדעת רבי‬ ‫מדליקים נר של שבת בפתילת בגד שקיפלה ולא‬
‫תֹורת ה' בְ פִּ יָך"‪,‬‬
‫נתבאר מהכתוב "לְ מַ עַ ן ִּת ְהיֶה ַ‬
‫שמעון‪ ,‬מותר להדליק שברי כלים‪ ,‬ודין פשוט‬ ‫הבהבה‪ ,‬ולדעת רבי עקיבא מדליקים‪.‬‬
‫שאין הדבר כשר אלא על עור בהמה טהורה‪.‬‬
‫הוא שמותר להדליק בפתילה שקפלה ולא‬
‫ונאמרו בגמרא שני אופנים‪ ,‬לבאר במה נחלקו‬
‫הבהבה‪.‬‬ ‫ג‪ .‬כריכת הפרשיות ותפירת הבתים‪.‬‬
‫חכמים אלו‪ ,‬ומה טעמיהם‪.‬‬
‫יש לכרוך את פרשיות התפילין בשער בהמה‬
‫דף כט‬ ‫א‪ .‬להדליק ביום טוב בפתילת בגד שיש בה‬
‫טהורה‪ ,‬וכן יש לתפור את הבתים בגידי בהמה‬
‫שלוש אצבעות בדיוק‪.‬‬
‫ומבואר בגמרא‪ ,‬שרב אדא בר אהבה עצמו‪,‬‬ ‫טהורה‪.‬‬
‫שהעמיד את המחלוקת כנ"ל כדעת רבי יהודה‪,‬‬ ‫רב אדא בר אהבה ביאר‪ ,‬שהחכמים הללו נחלקו‬
‫ודבר זה הוא הלכה למשה מסיני‪[ .‬וכן הלכה‬
‫דעתו שלו כדעת רבי שמעון‪[ ,‬ולכן לדעתו‪ ,‬כשנוכרי‬ ‫לעניין הדלקת נר [של שבת] ביום טוב [שהוא ערב‬
‫למשה מסיני שיהיו התפילין מרובעות]‪.‬‬
‫עשה כלי מבקעת של עץ‪ ,‬אין הדבר אסור בטלטול‬ ‫שבת]‪ ,‬כשההדלקה היא בפתילת בגד שיש בה‬
‫משום נולד‪ ,‬ומותר להסיקו ביום טוב]‪ ,‬ונמצא‬ ‫שלוש אצבעות בדיוק‪ ,‬שקיפלה קודם יום טוב‬ ‫ד‪ .‬רצועות התפילין‪.‬‬
‫שלדברי רב אדא עצמו‪ ,‬המחלוקת הנ"ל אינה‬ ‫להיות פתילה‪ ,‬אבל לא הבהבה‪ .‬ודבריהם‬ ‫רצועות התפילין אינן כשרות אלא כשהן נעשות‬
‫אינה להלכה‪.‬‬ ‫יתבארו על פי ההקדמות הבאות‪.‬‬ ‫מעור בהמה טהורה‪ .‬ודבר זה למד מהכלל‪,‬‬
‫ב‪ .‬להדליק בכל ערב שבת בפתילה שאינה‬ ‫(א) לדעת שני החכמים הללו‪ ,‬כלי שנשבר ביום‬ ‫המובא בברייתא‪ ,‬שלא הוכשרו למלאכת שמים‪,‬‬
‫מהובהבת‪.‬‬ ‫טוב‪ ,‬מאחר שקודם יום טוב היה כלי‪ ,‬ועתה נשבר‬ ‫אלא עור בהמה טהורה בלבד‪.‬‬
‫ונשתנה ממה שהיה‪ ,‬הרי זה כדבר שנולד ביום‬ ‫והלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות‪,‬‬
‫לדברי רבא [וי"ג רבה] רבי אליעזר ורבי עקיבא‬
‫טוב‪ ,‬ואסור לטלטלו ולהסיקו‪ ,‬ביום טוב‪[ ,‬כדעת‬
‫נחלקו בכל פתילה [בין שיש שלוש אצבעות ובין‬ ‫[כלומר יצבעו אותן בשחור]‪.‬‬
‫רבי יהודה המבוארת להלן]‪.‬‬
‫שיש בה יותר משלוש אצבעות] ולעניין הדלקתה‬
‫בכל ערב שבת [בין שחל בשבת ובין שחל בחול]‪.‬‬ ‫(ב) וכמו כן‪ ,‬לדעת שני החכמים הללו‪ ,‬המדליק נר‬
‫של שבת‪ ,‬צריך להדליק את רוב הפתילה היוצאת‬ ‫טומאה בבגד שהכינו להיות פתילה‬
‫לדעת רבי אליעזר‪ ,‬אין להדליק נר של שבת‬
‫מן הנר‪ ,‬ולא די בכך שמתפיס את האש בקצה‬ ‫חתיכת בגד שהיא לכל הפחות שלוש אצבעות על‬
‫בפתילה שאינה מחורכת‪ ,1‬משום שפתילה‬
‫הפתילה בלבד‪[ ,‬כדעת עולא הנזכרת גם בסוף פרק‬ ‫שלוש אצבעות‪ ,‬נחשבת בגד‪ ,‬ומקבלת טומאה‪.‬‬
‫שאינה מחורכת אינה דולקת יפה‪ ,‬ובתחילת‬
‫ראשון]‪.‬‬ ‫[י"א דווקא בגד צמר או פשתים‪ .‬וי"א אף שאר בגדים]‪.‬‬
‫ההדלקה לשם שבת צריך שתדלק יפה‪ ,‬ולכן‬
‫תחילה יש לחורכה‪ ,‬ואחר כך מדליקים אותה‪.‬‬ ‫‪ -‬ומעתה‪ ,‬לדעת רבי אליעזר‪ ,‬מאחר שקיפול‬ ‫ולדברי הכל‪ ,‬אם נטל חתיכת בגד זו‪ ,‬וקיפל אותה‬
‫הפתילה בערב יום טוב בלא הבהוב‪ ,‬לא מבטל‬ ‫כדרך שגודלים פתילות‪ ,‬וגם חרך אותה על‬
‫ולדעת רבי עקיבא‪ ,‬מדליקים נר של שבת אף‬
‫אותה מהיות בגד‪ ,‬נמצא שהיא מתבטלת מהיות‬ ‫השלהבת כדי שכשידליקו אותה תדלק יפה‪,‬‬
‫בפתילה שאינה מחורכת‪.‬‬
‫בגד רק בשעה שהאש נתפסת בה‪ ,‬שבכך היא‬ ‫בטלה בכך מהיות בגד‪ ,‬ושוב אינה מקבלת‬
‫ונראה לי‪ ,‬דבחנם נהגו אנשים להדליק הפתילה‬ ‫מתמעטת משיעור שלוש אצבעות‪ ,‬ומאחר‬ ‫טומאה‪[ ,‬ואם היתה טמאה טהרה]‪.‬‬
‫ולכבותה כדי שתהא מהובהבת‪ ,‬דהא אין הלכה כרבי‬ ‫שבשעה זו היא מתבטלת מהיות בגד‪ ,‬מעתה‬
‫אליעזר‪ ,‬דשמותי הוא‪ .‬ועוד אמרינן לקמן‪ ,‬הכא‬ ‫ונחלקו חכמים‪ ,‬מה הדין כשנטל את חתיכת‬
‫אסור להדליקה‪ ,‬ואם כן לא יוכל להדליק את רוב‬
‫בפתילה שצריך להבהבה עסקינן‪ ,‬משמע דיכול‬ ‫הבגד הזו‪ ,‬וקיפל אותה להיות פתילה‪ ,‬אבל לא‬
‫הפתילה היוצאת מן הנר‪ ,‬ומאחר שלא יוכל‬
‫להדליק אף על פי שאינה מהובהבת‪[ .‬תוס']‪.‬‬ ‫חרך אותה על השלהבת‪.‬‬
‫לקיים בה את ההדלקה כראוי‪ ,‬אין מדליקים בה‬
‫את הנר‪.‬‬ ‫לדעת רבי אליעזר‪ ,‬קיפול בגד להיות פתילה ללא‬
‫שלוש על שלוש שאמרו לעניין טומאת בגדים‬ ‫חריכה‪ ,‬אינו מבטלו מהיות בגד‪ ,‬ועדיין מקבל‬
‫‪ -‬ולדעת רבי עקיבא‪ ,‬מאחר שקיפול הפתילה‬
‫טומאה‪.‬‬
‫נתבאר שאין הבגד מקבל טומאה‪ ,‬אלא אם כן יש‬ ‫בערב יום טוב אף בלא הבהוב‪ ,‬מבטל אותה‬
‫בו לכל הפחות שלוש אצבעות על שלוש אצבעות‪,‬‬ ‫מהיות בגד‪ ,‬נמצא שהיא מתבטלת מהיות בגד‬ ‫ולדעת רבי עקיבא‪ ,‬קיפול בגד להיות פתילה אף‬
‫ונחלקו חכמים בדבר‪.‬‬ ‫כבר בערב יום טוב‪ ,‬ומעתה‪ ,‬כשהחל להדליקה‬ ‫ללא חריכה‪ ,‬מבטלו מהיות בגד‪ ,‬ואינו מקבל‬
‫ביום טוב‪ ,‬ונתמעטה בכך משלוש אצבעות‪ ,‬לא‬ ‫טומאה‪.‬‬
‫לדעת רבי שמעון‪ ,‬כשהבגד הוא שלוש על שלוש‬ ‫בטלה מהיות כלי‪ ,‬שאין זה אלא שבירת כלי‬
‫בדיוק‪ ,‬אינו מקבל טומאה‪ ,‬כי אין הבגד מקבל‬ ‫כן נתבארה מחלוקת החכמים הללו בתחילת‬
‫שבור‪ .‬וכשם שהיה רשאי להתחיל את ההדלקה‪,‬‬
‫טומאה עד שיהא ראוי לשימוש של שלוש על‬ ‫הסוגיה‪ .‬אולם בסוף הסוגיה יתבאר בעזה"י‪,‬‬
‫כך רשאי להמשיך להדליק שתאחז האש את‬
‫שלוש‪ ,‬ודרך תופרי בגדים‪ ,‬לכפול את קצה הבגד‪,‬‬ ‫שרב המנונא העמיד את מחלוקתם באופן אחר‪.‬‬
‫כולה‪ ,‬ומאחר שיכול לקיים בה את ההדלקה‬

‫‪ 1‬בגמרא נוסף כאן‪" ,‬ולא בסמרטוטים שאינם מחורכים"‪ .‬והקשו התוס'‪ ,‬הלא דין פשוט הוא‪ ,‬שהרי סמרטוטים גרועים מפתילה‪ ,‬וכבר נתבאר‪ ,‬שאפילו בפתילה שאינה מחורכת אין מדליקים‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬בתוספתא הגרסא‪" ,‬ולא בסמרטוטים אפילו מחורכים"‪ ,‬ובזה מיושב‪[ .‬מהתוס']‪.‬‬

‫‪84‬‬
 ‫מסכת שבת דף כט‬

‫ולכן‪ ,‬אם נפלו עצים מהדקל לתנור‪ ,‬לא יסיק‬ ‫נחשבים נולד‪ ,‬שמאחר שנשברו‪ ,‬נשתנו ממש‬ ‫ולתפור את הכיפול‪ .‬ואם כן‪ ,‬חתיכת בגד שהיא‬
‫אותם‪.‬‬ ‫ממה שהיו‪ ,‬אבל גרעיני תמרים‪ ,‬אף אחר אכילת‬ ‫בדיוק שלוש אצבעות‪ ,‬כשירצו לעשות ממנה‬
‫התמרים‪ ,‬בגרעינים עצמם אין שינוי‪ ,‬אלא שאינם‬ ‫טלאי בבגד‪ ,‬יקפלוה תחילה בקצוות‪ ,‬ויתפרו את‬
‫אולם אם יש לו עצים אחרים‪ ,‬שהכינם מערב יום‬
‫עם האוכל‪.‬‬ ‫הקיפול‪ ,‬ונמצא שאינה משמשת כחתיכה של‬
‫טוב להסקה‪ ,‬יכול לתת אותם עם העצים שנפלו‬
‫שלוש אצבעות‪ .‬ולכן רק כשתהא החתיכה שלוש‬
‫לתנור‪ ,‬עד שיהיו העצים האחרונים מרובים‬ ‫ואם היו אומרים דין זה לעניין גרעיני תמרים‪,‬‬
‫אצבעות אחר הקיפול‪ ,‬כלומר שתהא מעט יותר‬
‫מהראשונים‪ ,‬ובכך שיהיה ההיתר מרובה‬ ‫היה מקום לומר‪ ,‬שאמנם גרעיני תמרים נחשבים‬
‫משלוש אצבעות‪ ,‬כשיעור הקיפול‪ ,‬אז היא‬
‫מהאיסור‪ ,‬יבטל האיסור‪ ,‬ויהיה רשאי לטלטל‬ ‫נולד‪ ,‬שכן תחילה היו בלועים בתמרים‪ ,‬ועתה‬
‫מקבלת טומאה‪.‬‬
‫את הכל‪ ,‬להפכו‪ ,‬ולהסיקו‪.‬‬ ‫נגלו‪ .‬אבל קליפות אגוזים‪ ,‬שהיו גלויות אף קודם‬
‫שקילפום‪ ,‬לא יחשבו נולד‪ ,‬ולכן השמיעו בפירוש‪,‬‬ ‫ולדעת חכמים‪ ,‬אף כשהבגד הוא שלוש על שלוש‬
‫וכן הדין לדברי רבי יהודה שמתיר להסיק בכלים‬
‫שגם הן נחשבות נולד‪.‬‬ ‫בדיוק חשוב הוא ומקבל טומאה‪.‬‬
‫שלמים‪ ,‬ואוסר להסיק בשברי כלים‪ ,‬אם יתן‬
‫כלים שלמים להסקה‪ ,‬וירצה להופכם אחר שכבר‬ ‫ולדעת רבי שמעון‪ ,‬כל הדברים הללו‪ ,‬אף שלא‬
‫הוסקו ונעשו שברי כלים‪ ,‬ירבה עליהם עצי היתר‪,‬‬ ‫עמדו להסקה בערב יום טוב‪ ,‬מסיקים בהם ביום‬
‫לטלטל ולהסיק "נולד"‬
‫ויבטל אותם‪ ,‬ובכך יהיה מותר לו להפך בכל‪.‬‬ ‫טוב‪.‬‬
‫לדבר י הכל‪ ,‬כלים שלמים‪ ,‬ותמרים שלמים‪,‬‬
‫ואגוזים שלמים‪ ,‬מאחר שראויים להשתמש‬
‫טומאת בגדים שהם פחות משלושה טפחים‬ ‫דעת רב בעניין טלטול גרעיני תמרים‬ ‫ולאכול‪ ,‬מותר לטלטל אותם בשבת ויום טוב‪,‬‬
‫נתבאר‪ ,‬שהבגדים שיש בהם שלוש אצבעות‪,‬‬ ‫ומאחר שמותר לטלטל אותם ביום טוב‪ ,‬מותר‬
‫מעשה ברב‪ ,‬שאכל תמרים ביום של חול‪ ,‬והשליך‬
‫נחשבים בגדים ומקבלים טומאה‪.‬‬ ‫להסיק בהם‪ .‬כשאין בדבר משום "בל תשחית"‪.‬‬
‫את גרעיניהם לכירה‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬בגדים שהראה שאינם חשובים בעיניו‪,‬‬ ‫וכמו כן‪ ,‬כלים שנשברו מערב יום טוב‪ ,‬מאחר‬
‫אמר לו רבי חייא‪ ,‬בר פחתי [=בן גדולים]‪ ,‬ביום‬
‫כגון בגד שהתקינו (א) לפקוק בו את נקבי המרחץ‪,‬‬ ‫שהיו עומדים להסקה מערב יום טוב‪ ,‬מותר‬
‫טוב הדבר אסור‪.‬‬
‫(ב) ולנער בו את הקדירה [לאחוז בהן שולי הקדרה‪,‬‬ ‫לטלטל אותם להסקה‪.‬‬
‫ולנערה לתוך התמחוי]‪( ,‬ג) ולקנח בו את הרחיים‪.‬‬ ‫ומדברי רבי חייא אלו‪ ,‬למד רב‪ ,‬שרבי יהודה‬
‫ונחלקו חכמים בדברים שביום טוב נשתנו להיות‬
‫כשאין בהם שלושה טפחים אף שיש בהם שלוש‬ ‫אוסר להסיק בנולד‪.‬‬
‫דבר שאינו ראוי‪ .‬כגון‪:‬‬
‫אצבעות לא מקבלים טומאה בכל אופן אלא כפי‬ ‫וכשבא רב לבבל‪ ,‬ארע פעם אחת‪ ,‬שאכל תמרים‬
‫המבואר להלן‪.‬‬ ‫א‪ .‬כלים שנשברו ביום טוב‪.‬‬
‫ביום טוב‪ ,‬והשליך את גרעיניהם לבעלי חיים‬
‫שיאכלום‪.‬‬ ‫שכשהיו שלמים‪ ,‬היו ראויים להשתמש בהם‪,‬‬
‫א‪ .‬נתנם בקופסה‪.‬‬
‫וכשנשברו בטלו מכך‪.‬‬
‫לדברי הכל‪ ,‬מאחר שנתנם בקופסה‪ ,‬גילה דעתו‬ ‫מתחילה רצו לומר‪ ,‬שתמרים אלו שאכל רב‪ ,‬היו‬
‫פרסייתא‪ ,‬כלומר תמרים טובים המתבשלים‬ ‫ב‪ .‬גריעי תמרים שאכלם ביום טוב‪.‬‬
‫שחשובים הם בעיניו‪ ,‬ולכן לדברי הכל הם‬
‫מקבלים טומאה‪.‬‬ ‫יפה‪ ,‬שכל האוכל שלהם נפרש מהגרעין‪ ,‬ונמצא‬ ‫שכשהיו התמרים שלמים‪ ,‬היו ראויים לאכילה‪,‬‬
‫שאחר אכילתם‪ ,‬הגרעין עומד ערום בלא אוכל‬ ‫ומחמת התמרים גם הגרעינים היו מותרים בטלטול‪,‬‬
‫ב‪-‬ג‪ .‬תלה אותם במגוד [=מתלה]‪ .‬ונתן אותם‬ ‫כלל‪ ,‬ומתוך כך שטלטל אותם רב להשליכם‬ ‫ומאחר שנאכלו התמרים‪ ,‬ונעשו הגרעינים ללא אוכל‪,‬‬
‫אחורי הדלת‪.‬‬ ‫לבעלי חיים‪ ,‬יש ללמוד‪ ,‬שלא אסר אותם בטלטול‬ ‫בטלו מכך‪.‬‬
‫לדעת רבי אליעזר‪ ,‬כל שלא זרקו לאשפה‪ ,‬גילה‬ ‫מדין נולד‪ ,‬ולא קיבל את דברי רבי חייא‪ ,‬שאסר‬ ‫ג‪ .‬קליפות של אגוזים שנקלפו ביום טוב‪.‬‬
‫בדעתו שחשוב הוא בעיניו‪ ,‬ולכן הוא מקבל‬ ‫לטלטלם‪.‬‬
‫שכשהיו האגוזים שלמים‪ ,‬היו ראויים לאכילה‪,‬‬
‫טומאה‪.‬‬ ‫ודחו זאת‪ ,‬ואמרו‪ ,‬שיתכן שתמרים אלו שאכל רב‬ ‫ומחמת האגוזים‪ ,‬גם הקליפות היו מותרות בטלטול‪,‬‬
‫ולפירוש רש"י‪ ,‬זהו שאמר רבי אליעזר‪ ,‬בין מן המוכן‪,‬‬ ‫היו ארמיתא‪ ,‬כלומר תמרים שאינם מתבשלים‬ ‫ומאחר שנקלפו האגוזים‪ ,‬ונעשו הקליפות ללא אוכל‪,‬‬
‫כלומר המונח בקופסא‪ ,‬ובין שלא מן המוכן‪ ,‬כלומר‬ ‫יפה‪ ,‬ואין האוכל נפרש מהם‪ ,‬וגם אחר גמר‬ ‫בטלו מכך‪.‬‬
‫התלוי במגוד והמונח אחורי הדלת‪ ,‬טמאים‪ .‬ור"י‬ ‫אכילתם‪ ,‬נותר אוכל על הגרעינים‪ ,‬ולכן טלטל‬ ‫לדעת רבי יהודה‪ ,‬כל הדברים הללו‪ ,‬מאחר‬
‫פירש‪ ,‬שמוכן הוא התלוי במגוד‪ ,‬ואינו מוכן הוא אחורי‬ ‫אותם‪ ,‬כי היו ראויים לטלטול מחמת האוכל‬ ‫שנשתנו ביום טוב ממה שהיו ראויים לו‪ ,‬אף‬
‫הדלת‪ ,‬שבין שניהם התלוי במגוד נחשב מוכן יותר‪.‬‬
‫שעליהם‪ ,‬אבל אם היו הגרעינים בלא אוכל כלל‪,‬‬ ‫שעתה נעשו ראויים להסקה‪ ,‬מאחר שתחילה‬
‫ולדעת רבי יהושע‪ ,‬כל שלא נתנו בקופסה‪ ,‬אינו‬ ‫מודה רב שאסור לטלטל אותם‪ ,‬כדעת רבי חייא‪.‬‬ ‫לא לכך עמדו‪ ,‬הרי אלו נחשבים כדבר שנולד‬
‫מחשיבו‪ ,‬והרי זה בטל מתורת בגד‪ ,‬ואינו מקבל‬ ‫להסקה ביום טוב‪ .‬וכל דבר שנולד ביום טוב‪ ,‬ולא‬
‫טומאה‪.‬‬ ‫היה ראוי קודם לכן‪ ,‬אסור לטלטלו ולהשתמש‬
‫ריבוי עצי היתר לבטל עצי איסור‬
‫ולפירוש רש"י‪ ,‬זהו שאמר רבי יהושע‪ ,‬בין מן המוכן‪,‬‬ ‫בו ביום טוב‪ ,‬ולכן אין מסיקים בכל אלו‪.‬‬
‫כלומר התלוי במגוד והמונח אחורי הדלת‪ ,‬ובין שלא‬ ‫עצים שנשרו מהדקל ביום טוב‪ ,‬לדברי הכל‪,‬‬
‫והוצרכו להשמיענו ששלושת הדברים הללו‬
‫מן המוכן‪ ,‬כלומר הנזרק לאשפה‪ ,‬טהורים‪ .‬ור"י פירש‪,‬‬ ‫מאח ר שהיו מוקצים מערב יום טוב‪ ,‬אסור‬
‫נחשבים כנולד‪ .‬כי אם היו אומרים דין זה רק‬
‫שמוכן הוא התלוי במגוד‪ ,‬ואינו מוכן הוא אחורי‬ ‫לטלטלם ולהסיקם‪.‬‬
‫הדלת‪ ,‬שבין שניהם התלוי במגוד נחשב מוכן יותר‪.‬‬
‫לעניין כלים‪ ,‬היה מקום לומר‪ ,‬שרק שברי כלים‬

‫‪85‬‬
 ‫מסכת שבת דף כט‬

‫מלאכה שאינו מתכוון לעשותה‬
‫לדעת רבי שמעון‪ ,‬בכל מקום לא נאסרה‬
‫המלאכה‪ ,‬אלא כשכוונתו לעשות את המלאכה‪,‬‬
‫כגון כשעושה חריץ‪ ,‬ומתכוון לכך‪ ,‬אבל מותר‬
‫לגרור מטה כסא או ספסל על גבי קרקע‪ ,‬אף על‬
‫פי שעושה חריץ‪ ,‬אם אין כוונתו לעשיית החריץ‪,‬‬
‫אלא כל כוונתו להעביר אותם ממקום למקום‪.‬‬
‫להדליק נר שחלק מהשמן שלו עדיין לא בתוכו‬ ‫ומתחילה היתה דעת רבי עקיבא‪ ,‬שיש לחלק בין‬
‫זה לזה‪ ,‬תלאו במגוד החשיבו‪ ,‬ומקבל טומאה‬
‫נתבאר‪ ,‬שהנוטל שמן מנר דולק חייב משום‬
‫כמי שנתנו בקופסה‪ ,‬נתנו אחורי הדלת‪ ,‬בטלו‪,‬‬
‫מכבה‪ ,‬ובכלל זה כשנוטל שמן שעדיין אינו בתוך‬
‫ואינו מקבל טומאה‪ ,‬כמי שזרקו לאשפה‪.‬‬
‫הנר עצמו אבל עתיד להיכנס לתוך הנר‪ .‬ונחלקו‬
‫חכמים‪ ,‬אם מותר להדליק בנר כשחלק מהשמן‬ ‫וזהו שאמר רבי עקיבא‪ ,‬מן המוכן‪ ,‬כלומר התלוי‬
‫שעתיד לדלוק בו עדיין אינו בתוכו‪ ,‬כגון בשלושת‬ ‫במגוד‪ ,‬טמא‪ ,‬ושלא מן המוכן‪ ,‬כלומר הנזרק לאשפה‪,‬‬
‫האופנים הנזכרים במשנתנו‬ ‫טהור‪.‬‬

‫ולדעת רבי יהודה‪ ,‬בכל מקום נאסרה המלאכה‬ ‫לדעת חכמים‪ ,‬מאחר שבכל אחד מהאופנים‬ ‫ולבסוף חזר בו רבי עקיבא‪ ,‬והודה לדברי רבי‬
‫גם כשאין כוונתו לעשיית המלאכה‪ ,‬ולכן‪ ,‬מאחר‬ ‫הללו‪ ,‬יש איסור כיבוי גם בנטילת השמן שאינו‬ ‫יהושע‪ ,‬ששני אלו אינם מקבלים טומאה‪.‬‬
‫שבגרירת הכלים הללו נעשה חריץ בקרקע‪ ,‬אף‬ ‫בנר עצמו‪ ,‬יש לחוש‪ ,‬שמא יטעה אדם בכך‪ ,‬ויטול‬ ‫ולדעת רב המנונא‪ ,‬זו המחלוקת שנחלקו בה‬
‫שאין כוונתו לכך‪ ,‬הדבר אסור‪.‬‬ ‫משם שמן‪ ,‬כי יהיה סבור שאין בכך כיבוי‪ ,‬ועל‬ ‫רבי אליעזר ורבי עקיבא במשנתנו‪ ,‬האם בגד‬
‫ידי זה יתחייב‪ ,‬ולכן אסרו להדליק נר בשבת‬ ‫שהוא פחות משלושה טפחים מקבל טומאה או‬
‫מחלוקת אמוראים בדעת רבי שמעון‬
‫באופנים הללו‪.‬‬ ‫לא‪.‬‬
‫רבי ירמיה רבה היה סבור‪ ,‬שגם כשהתיר רבי‬
‫שמעון לגרור את הכלים הללו על גבי הקרקע‪ ,‬לא‬ ‫ולדעת רבי יהודה‪ ,‬אין לחוש לכך‪ ,‬ומותר להדליק‬ ‫ד‪ .‬נתנם באשפה‪.‬‬
‫התיר זאת אלא כשאין לו דרך אחרת להעבירם‪,‬‬ ‫את הנר באופנים הללו‪.‬‬
‫לדברי הכל‪ ,‬מאחר שזרקם לאשפה‪ ,‬הרי הם‬
‫כגון כשהם גדולים‪[ ,‬וכסא הנזכר בדברי רבי שמעון‬ ‫והיה צורך לפרש‪ ,‬שנחלקו חכמים אלה בכל שלושת‬
‫בטלים‪ ,‬ואינם חשובים כבגד‪ ,‬ואינם מקבל‬
‫הוא כסא גדול]‪ ,‬אבל אם היו כלים קטנים‪ ,‬כגון‬ ‫האופנים הנזכרים‪.‬‬
‫טומאה‪.‬‬
‫כסא קטן‪ ,‬מודה רבי שמעון‪ ,‬שמאחר שיכול‬ ‫כי אם היו נחלקים רק בשפופרת של ביצה‪ ,‬היה מקום‬
‫להגביה אותו מעל גבי הקרקע‪ ,‬לא יגרור אותו‬ ‫וכל זה בבגד שאין בו שלושה טפחים‪ ,‬אבל בגד‬
‫לומר‪ ,‬דווקא בזה אסרו חכמים‪ ,‬שמא יסתפק ממנו‪ ,‬כי‬
‫ויעשה חריץ‪.‬‬ ‫השמן שבתוכה אינו נמאס‪ ,‬אבל בשפופרת של חרס‪,‬‬ ‫שיש בו שלושה טפחים‪ ,‬לעולם מקבל טומאה‪.‬‬
‫שהשמן שבה נמאס‪ ,‬מודים חכמים‪ ,‬שאין לחוש שמא‬
‫ולפיכך‪ ,‬כשרבי ירמיה רבה ראה את ראש הכנסת‬
‫יסתפק ממנו‪.‬‬
‫של בצרה‪[ ,‬הוא מפטיר כנסיות‪ ,‬המכניס ומוציא‬ ‫הנוטל שמן מנר דולק חייב משום מכבה‬
‫ומיישב תלמידים ותינוקות]‪ ,‬שהוא גורר ספסל קטן‬ ‫ומצד שני‪ ,‬אם היו נחלקים רק בשפופרת של חרס‪ ,‬היה‬
‫מקום לומר‪ ,‬דווקא בזה התיר רבי יהודה‪ ,‬ולא חשש‬ ‫הנוטל שמן מתוך נר דולק‪[ ,‬כלומר מכלי שנותנים‬
‫בשבת‪ ,‬הוכיח אותו‪ ,‬ואמר לו‪ ,‬שאפילו לדברי רבי‬
‫שמא יסתפק ממנו‪ ,‬כי השמן שבתוכה נמאס‪ ,‬אבל‬ ‫בו שמן ופתילה והפתילה בוערת על ידי השמן]‪ ,‬מאחר‬
‫שמעון אין לעשות כן‪.‬‬
‫בשפופרת של ביצה‪ ,‬שהשמן שבה אינו נמאס‪ ,‬מודה‬ ‫שהנר עומד לדלוק על ידי כל השמן שבנר‪ ,‬ועתה‬
‫אולם רבה הביא ראיה מהמשנה במסכת כלאים‪,‬‬ ‫רבי יהודה שיש לחוש שמא יסתפק ממנו‪.‬‬ ‫על ידי נטילת מקצת השמן יכבה הנר בזמן קצת‬
‫שלדעת רבי שמעון‪ ,‬דבר שאין מתכוון‪ ,‬מותר‬ ‫ואם היו נחלקים רק בשני אלה‪ ,‬היה מקום לומר‪ ,‬רק‬ ‫יותר‪ ,‬הרי זה נחשב כמכבה את הנר‪ ,‬וחייב על כך‪.‬‬
‫לעשותו אף כשיכול להימנע מכך‪ ,‬שכן מבואר‬ ‫בהם לא חשש רבי יהודה שמא יסתפק מהכלי שעל גבי‬
‫ולא זו בלבד‪ ,‬אלא אף שמן שעדיין לא נכנס לתוך‬
‫במשנה‪ ,‬שמוכרי בגדים של כלאים‪ ,‬מותרים‬ ‫הנר‪ ,‬כי רואה שהוא מונח עליו‪ ,‬והרי הוא כחלק ממנו‪,‬‬
‫הנר‪ ,‬אבל עומד להיכנס אליו מעצמו‪ ,‬מאחר‬
‫ללובשם‪ ,‬כדי להראותם לקונים‪ ,‬משום שאין‬ ‫אבל בכלי שבצד הנר‪ ,‬מודה שיש לחוש שיסתפק ממנו‪.‬‬
‫שייחד את השמן להיכנס לנר לדלוק‪ ,‬אם נטלו‬
‫כוונתם להנות מהלבישה‪ ,‬ולא אסרה תורה אלא‬ ‫ואמר רבי יהודה‪ ,‬פעם אחת שבתנו בעליית בית‬ ‫משם‪ ,‬הרי זה חייב משום מכבה‪.‬‬
‫הנאת לבישה מפני החמה והצינה‪ .‬ומאחר שאין‬ ‫נתזה בלוד‪ ,‬והביאו לנו שפופרת של ביצה‪,‬‬
‫מתכוונים לכך‪ ,‬הדבר מותר‪ ,‬אף על פי שיכולים‬ ‫ומלאנוה שמן‪ ,‬ונקבנוה‪ ,‬והנחנוה על פי הנר‪ ,‬והיה‬ ‫ונזכרו במשנה מספר אופנים‪ ,‬שבהם השמן עדיין‬
‫להימנע מכך‪ ,‬לעשות כצנועים [=כשרים‪,‬‬ ‫אינו בנר‪ ,‬אבל עומד להיכנס לנר‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬הנוטל‬
‫שם רבי טרפון וזקנים‪ ,‬ולא אמרו לנו דבר‪.‬‬
‫שמרחיקים עצמם מכל לזות שפתים]‪ ,‬שהיו‬ ‫ממנו חייב משום מכבה‪.‬‬
‫מפשילים את הבגדים במקל לאחוריהם‪ ,‬ולא‬ ‫אמרו לו‪ ,‬משם ראיה? אנשי בית נתזה זריזים הם‬
‫במצוות ואין לחוש שיכשלו‪.‬‬ ‫א‪ .‬נתן שמן בשפופרת של חרס‪ ,‬ועשה בה נקב‪,‬‬
‫מעלים אותם על גופם‪ .‬הרי שלדעת רבי שמעון כל‬
‫ונתנה על גבי פתח הנר‪ ,‬והשמן שבה יורד דרך‬
‫שאין מתכוון לאיסור מותר אף כשיכול להימנע‬ ‫אכן‪ ,‬גם לדעת חכמים‪ ,‬יש לאסור רק כשהכלי‬ ‫הנקב לתוך הנר‪.‬‬
‫מהמעשה לגמרי‪.‬‬ ‫שעל גבי הנר אינו מחובר בו‪ ,‬אבל אם חיבר אותו‬
‫בסיד וחרסית כמעשה אומן‪ ,‬ונעשה הכל ככלי‬ ‫ב‪ .‬נתן שמן בשפופרת של ביצה‪ ,‬ועשה בה נקב‪,‬‬
‫ובענין דלא הוי פסיק רישא‪ ,‬כגון שהוא לבוש מלבושים‬
‫אחד‪ ,‬מודים חכמים‪ ,‬שאין לחוש לכך‪ ,‬שיטלו את‬ ‫ונתנה על גבי פתח הנר‪ ,‬והשמן שבה יורד דרך‬
‫אחרים להגן עליו מפני החמה ומפני הצינה‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫השמן שבכלי השני‪ ,‬ומותר לתת בו שמן‪.‬‬ ‫הנקב לתוך הנר‪.‬‬
‫מחלוקת אמוראים בדעת רבי יהודה‬
‫ג‪ .‬נתן שמן בכלי בצד הנר‪ ,‬והפתילה שבתוך הנר‬
‫לדברי עולא‪ ,‬כל המחלוקת בין רבי שמעון ורבי‬ ‫ארוכה‪ ,‬ויוצאת ממנו משני‬
‫יהודה היא בגרירת כלים קטנים‪ ,‬שלדעת רבי‬ ‫גרירת מטה כסא וספסל‬ ‫צדדים‪ ,‬צדה האחד דולק‪,‬‬
‫שמעון‪ ,‬אף על פי שאפשר להגביהם‪ ,‬מאחר שאין‬ ‫וצדה השני יוצא לכלי שבצדה‪,‬‬
‫העושה חריץ בקרקע בשבת נחשב כחורש‪ ,‬וחייב‬
‫כוונתו לעשיית החריץ‪ ,‬רשאי אף לגוררם‪[ ,‬ומטה‬
‫על כך [חטאת או כרת או סקילה]‪.‬‬ ‫לשאוב ממנו את השמן שבו‪.‬‬
‫הנזכרת בדברי רבי שמעון היא מטה קטנה]‪ .‬אבל‬
‫‪86‬‬
 ‫מסכת שבת דף ל‬

‫[כשיש בדבר הצלת נפשו]‪.‬‬ ‫סכנה‪ ,‬אם לא יישן‪ ,‬והנר אינו מניחו לישון‪.‬‬ ‫כלים גדולים‪ ,‬שאי אפשר לטלטלם‪ ,‬הכל מודים‬
‫וקודם שהשיב על השאלה‪ ,‬פתח‪ ,‬ודרש את‬ ‫שמותר לגוררם‪.‬‬
‫הדרשה המבוארת בהמשך‪ ,‬שכך היו רגילים‪,‬‬ ‫ומתוך דברי רבי יצחק בן אלעזר משמע‪,‬‬
‫המכבה וצריך לגוף הכיבוי חייב‬
‫לפתוח באגדה תחילה‪ ,‬בדבר הדומה לשאלה‪.‬‬ ‫שלדעתו‪ ,‬רבי יהודה אוסר גם גרירת כלים‬
‫המכבה אש בשבת וצריך לכיבוי עצמו‪ ,‬מאחר‬ ‫גדולים‪[ ,‬ואם כן נחלקו בין בגדולים ובין בקטנים]‪,‬‬
‫ולאחר מכן חזר והשיב על השאלה כך‪ ,‬נר קרויה‬
‫שעשה מלאכה בשבת‪ ,‬וצריך לגוף המלאכה‪ ,‬הרי‬ ‫ולדעתו‪ ,‬הלכה כרבי יהודה‪ .‬ולא רק על גבי קרקע‬
‫נר‪ ,‬ונשמתו של אדם קרויה נר‪"[ ,‬נֵר ה' נ ְִּׁשמַ ת‬
‫זה חייב לדברי הכל‪ ,‬ככל מלאכות שבת‪ ,‬שהעושה‬ ‫הגרירה אסורה‪ ,‬אלא אף על גבי רצפת שיש‪,‬‬
‫ָּׁא ָּׁדם" (משלי כ' כ"ז)]‪ ,‬מוטב תכבה נר של בשר ודם‪,‬‬
‫אותם וצריך להם חייב‪.‬‬ ‫שאין הגרירה חורצת בה‪ ,‬כי לדעתו יש לגזור על‬
‫מפני נרו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬כלומר יכבה את‬
‫הנר בשבת לצורך פיקוח נפש להציל נשמת אדם‬ ‫ויש רק שני אופנים של כיבוי הצריך לגופו‪( :‬א)‬ ‫כל גרירה‪ ,‬משום גרירה בקרקע‪.‬‬
‫שהיא נרו של הקב"ה‪.‬‬ ‫כיבוי של פחמים‪ ,‬כשעושים אותו‪( .‬ב) וכיבוי של‬ ‫ולפיכך‪ ,‬כשראה את אבין ציפוראה גורר ספסל‬
‫הבהוב פתילה‪ ,‬שהכיבוי נעשה להאחיז בו האש‬ ‫בעליה שרצפתה שיש‪ ,‬אמר לו‪ ,‬אם אשתוק לך‪,‬‬
‫ובאמת לא מכאן הדבר למד‪ ,‬אלא מהכתוב‬
‫מהר‪ ,‬אחר כך‪ ,‬כשירצה להדליקו‪ ,‬וצריך הוא את‬ ‫כמו ששתקו רבי טרפון וזקנים‪ ,‬ולא מיחו במי‬
‫ּוׁש ַמ ְר ֶתם ֶאת חֻ ק ַתי וְ אֶ ת ִּמ ְׁשפָּׁטַ י אֲ ׁשֶ ר ַיעֲשֶ ה א ָּׁתם‬
‫" ְ‬
‫מלאכת הכיבוי עצמה‪.‬‬ ‫שנתן שפופרת על גבי הנר‪ ,‬יצא מכך חורבן‪,‬‬
‫ָּׁה ָּׁא ָּׁדם וָחַ י בָ הֶׁ ם אֲ נִּי ה'" (ויקרא י"ח ה') ולא שימות‬
‫בהם‪.‬‬ ‫שילמדו שהדבר מותר‪ ,‬ולכן אני מוחה בך‪ ,‬ואומר‬
‫לך שהדבר אסור‪.‬‬
‫כיבוי שאינו צריך לגופו‬
‫ומכל מקום אין לגזור אלא במקום שרק חלק מהבתים‬
‫לתת להלכה טעם חלופי למשוך את השומעים‬ ‫חוץ משני האופנים הנ"ל‪ ,‬שהם כיבוי פחמים‪,‬‬ ‫בו מרוצפים וחלקם אינם מרוצפים‪ ,‬שבזה אם יתירו‬
‫וכיבוי של הבהוב פתילה‪ ,‬אין שום כיבוי הצריך‬ ‫לגרור בבית המרוצף‪ ,‬יבואו לעשות כן אף בבית שאינו‬
‫נתבאר שרבי תנחום דרש שפיקוח נפש דוחה‬
‫לגופו‪ .‬שכן המכבה את הנר כדי שיוכל לישון‪ ,‬אינו‬ ‫מרוצף‪ ,‬אבל עיר שכל בתיה מרוצפים‪ ,‬אין לגזור עליה‪,‬‬
‫שבת מהכתוב "נֵּר ה' ִּנ ְׁש ַמת ָּׁאדָּׁ ם" ולא מהכתוב‬
‫צריך לגוף הכיבוי‪ ,‬אלא שאינו רוצה את האור‪,‬‬ ‫ומותר לגרור דברים על גבי הרצפה‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫שממנו הדבר למד באמת וָּׁחַ י בָּׁ הֶ ם‪.‬‬
‫וכן המכבה נר כדי שלא יתקלקל‪ ,‬או כדי שלא‬ ‫גרירת כלים‬ ‫גרירת כלים‬
‫והסיבה שהוא דרש להם את ההיתר באופן הנ"ל‪,‬‬ ‫יכלה השמן‪ ,‬אין זה כיבוי הצריך לגופו‪ ,‬ובכל‬ ‫קטנים‬ ‫גדולים‬
‫רבי שמעון מתיר‬ ‫רבי ירמיה‬
‫כדי להטעימם הדבר באגדה המושכת את הלב‪,‬‬ ‫האופנים הללו‪.‬‬ ‫לדברי הכל אסור‬ ‫רבי יהודה אוסר‬ ‫רבה‬
‫לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי‬ ‫לדברי הכל מותר רבי שמעון מתיר‬ ‫עולא‬
‫לדעת רבי יהודה‪ ,‬מאחר שעשה מלאכה אף‬ ‫רבי יהודה אוסר‬
‫הארץ‪ ,‬והיו צריכים הדרשנים למשוך את לבבם‪.‬‬ ‫רבי שמעון מתיר‬ ‫רבי יצחק‬
‫שאינו צריך לגופה‪ ,‬חייב [חטאת או כרת או‬ ‫ורבי יהודה אוסר [והלכה כמותו]‬ ‫בן אלעזר‬
‫סקילה]‪[ ,‬אלא אם כן היה בדבר פיקוח נפש שאז‬ ‫ובדף כ"ב נתבאר‪ ,‬שנחלקו רב ושמואל אם הלכה כרבי‬
‫ולענין שאילה דשאילנא קדמיכון‬ ‫הכיבוי מותר]‪.‬‬ ‫שמעון‪ ,‬ואמר אביי‪ ,‬שבזה רבה היה עושה כשמואל‪,‬‬
‫שפסק כרבי שמעון‪.‬‬
‫דרך ענווה היא‪ ,‬שכששאלו את החכם שאלה‪ ,‬לא‬ ‫ולדעת רבי שמעון‪ ,‬מאחר שאינו צריך לגופה של‬
‫יאמר‪" ,‬לעניין מה ששאלתם לפני‪ ,‬הדין הוא כך‬ ‫המלאכה‪[ ,‬אף שאין בדבר פיקוח נפש]‪ ,‬הרי זה פטור‬
‫וכך"‪ ,‬אלא יאמר‪" ,‬לעניין השאלה ששאלתי‬ ‫[מהתורה‪ ,‬אבל אסור מדברי חכמים]‪.‬‬
‫דף ל‬
‫לפניכם הדין הוא כך וכך"‪.‬‬ ‫ודעת רבי יוסי בעניין זה תתבאר בעזה"י בדף ל"א‪.‬‬

‫דרשת רבי תנחום דמן נוי‬ ‫מותר לכבות אש מפני פיקוח נפש‬
‫מעליו ‪ -‬מלפניו‬
‫אנת שלמה [=אתה שלמה] אן חכמתך [=היכן‬ ‫כל מלאכות שבת נדחות מפני פיקוח נפש‪,‬‬
‫מצינו בלשון המקרא והתלמוד‪ ,‬שתחת לומר‬
‫חכמתך] אן סוכלתנותך [=היכן תבונתך]‪ ,‬לא דייך‪,‬‬ ‫ולפיכך‪ ,‬בכל מקום שיש בכיבוי הנר הצלת‬
‫"לפניו"‪ ,‬אומרים "מעליו"‪.‬‬
‫שדבריך סותרים דברי דוד אביך‪ ,‬אלא שדבריך‬ ‫נפשות‪ ,‬מותר לכבות את הנר בשבת‪[ ,‬ואף חובה‬
‫סותרים זה את זה‪.‬‬ ‫כמו בכתוב‪ְׂ " ,‬ש ָרפִ ים ע ְמ ִדים ִממַ עַ ל לֹו" (ישעיה ו'‬ ‫לעשות כן]‪.‬‬
‫ב') שתרגומו "קדמוהי"‪ ,‬כלומר לפניו‪ ,‬ועל שם‬
‫א‪ .‬דוד אביך אמר‪ " ,‬לא ַהמֵּ ִּתים יְ ַהלְלּו יָּּׁה וְ לא כָּׁל‬ ‫ובכלל זה‪ ,‬לכבות את הנר מפני נוכרים‪ ,‬שגזרו‬
‫שיראים להתקרב לפניו‪ ,‬עומדים מרחוק‪.‬‬
‫דּומה" (תהילים קט"ו י"ז)‪.‬‬
‫י ְר ֵּדי ָּׁ‬ ‫שלא להדליקו‪[ ,‬כגון פרסיים‪ ,‬שהיה להם יום חג‪,‬‬
‫וכן כאן בסוגיה‪ ,‬שאמרו‪ ,‬שאול שאלה זו לעילא‬ ‫שאין מניחים אור אלא בבית עבודת אלילים שלהם]‪,‬‬
‫ב‪ .‬ואתה אמרת‪" ,‬וְ ׁשַ בֵּ ַח אֲ ִּני ֶאת הַ מֵּ ִּתים ׁשֶ כְ בָּׁ ר‬
‫[=ממעל] מרבי תנחום דמן נוי‪ ,‬שהכוונה לכך‬ ‫ואם יראו אותו דולק‪ ,‬יהרגו את זה שהדליקו‪.‬‬
‫מֵּ תּו ִּמן ַהחַ יִּים אֲ ֶׁשר הֵּ מָּׁ ה ַחיִּים עֲדֶ נָּׁה" (קהלת ד' ב')‪.‬‬
‫ששאלו שאלה זו לפניו‪.‬‬
‫וכן מותר לכבות את הנר מפני ליסטים‬
‫ג‪ .‬וחזרת ואמרת [לסתור דברי עצמך]‪" ,‬כִּ י ִּמי אֲ ׁשֶ ר‬
‫[=שודדים]‪ ,‬שלא יראו שיש שם אדם‪ ,‬ויבאו עליו‪.‬‬
‫יְחֻ בַ ר ֶאל כָּׁל ַהחַ יִּים יֵּׁש בִּ טָּׁ חֹון כִּ י ְל ֶכלֶב חַ י הּוא טֹוב‬
‫ִּמן ָּׁה ַא ְריֵּה הַ ֵּמת" (קהלת ט' ד')‪.‬‬ ‫כיבוי נר לצורך פיקוח נפש‬ ‫וכן מותר לכבות את הנר מפני רוח רעה [=סוג של‬
‫מחלה] הבאה עליו‪ ,‬וכשאינו רואה נוח לו‪.‬‬
‫ובעזה"י‪ ,‬להלן יתבארו שלושת הפסוקים הללו‪,‬‬ ‫שאלה זו נשאלה מרבי תנחום שהיה ממקום‬
‫כמו שדרשם רבי תנחום‪ ,‬באופן שלא יסתרו זה‬ ‫הנקרא נֵוִ י‪ ,‬האם מותר לכבות נר לפני חולה‪,‬‬ ‫וכן מותר לכבות את הנר לצורך חולה שיש בו‬
‫‪87‬‬
 ‫מסכת שבת דף ל‬

‫במסכת מועד קטן]‪.‬‬ ‫אמר לו‪ ,‬עשה עמי אות בחיי‪.‬‬ ‫את זה‪.‬‬

‫אמר לו‪ ,‬בחייך איני מודיע‪ ,‬בחיי שלמה בנך אני‬

‫ּומדַ ת יָמַ י‬
‫הֹודיעֵ ִני ה' ִקצִ י ִ‬
‫" ִ‬ ‫מודיע‪.‬‬
‫"לא הַ ֵמ ִתים יְהַ לְלּו יָּה"‬
‫מַ ה ִהיא ֵא ְדעָ ה מֶׁ ה חָ דֵ ל ָא ִני"‬ ‫וכשבנה שלמה את בית המקדש‪ ,‬ביקש להכניס‬
‫כלומר‪ ,‬המתים אינם מקיימים מצוות‪ .‬ולכן‪,‬‬
‫ארון לבית קדשי הקדשים‪ ,‬דבקו שערים זה בזה‪,‬‬
‫כך ביאר רב יהודה אמר רב את מאמר דוד‪,‬‬ ‫לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות‪,‬‬
‫אמר שלמה עשרים וארבעה רננות‪[ ,‬י"מ שהכוונה‬
‫ּומ ַדת יָּׁמַ י מַ ה ִּהיא ֵּא ְדעָּׁ ה מֶ ה‬
‫הֹודיעֵּ נִּ י ה' ִּק ִּצי ִּ‬
‫" ִּ‬ ‫שכיון שמת‪ ,‬בטל מן התורה ומן המצות‪ ,‬ואין‬
‫ללשונות רנה תפילה תחינה הכתובים בתפילת שלמה ‪.‬‬
‫חָּׁ דֵּ ל ָּׁאנִּ י" (תהילים ל"ט ה')‬ ‫להקדוש ברוך הוא שבח בו‪.‬‬
‫וי"מ שהכוונה לעשרים וארבע ברכות של תענית]‪.‬‬
‫אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬רבונו של עולם‬ ‫וכן ביאר רבי יוחנן את הכתוב "בַ מֵּ ִּתים חָּׁ פְ ִּׁשי"‬
‫ולא נענה‪.‬‬
‫הֹודיעֵּ נִּ י ה' ִּקצִּ י"‪ ,‬כלומר הודיעני את העתידות‬
‫" ִּ‬ ‫(תהילים פ"ח ו')‪ ,‬כיון שמת אדם‪ ,‬נעשה חפשי מן‬
‫לבוא עלי‪.‬‬ ‫פתח ואמר‪ְ " ,‬שאּו ְׁשעָּׁ ִּרים ָּׁראׁשֵּ י ֶכם וְ ִּהּנ ְָּׁשאּו פִּ ְתחֵּ י‬ ‫התורה ומן המצות‪.‬‬
‫עֹו ָּׁלם וְ יָּׁבֹוא מֶ לְֶך הַ כָּׁבֹוד" (תהילים כ"ד ז')‪.‬‬
‫אמר לו‪ ,‬גזרה היא מלפני‪ ,‬שאין מודיעים קצו של‬
‫בשר ודם‪.‬‬ ‫רצו השערים אחריו לבולעו‪ ,‬שהיו סבורים‬
‫"וְ שַ בֵ חַ אֲ ִני ֶׁאת הַ מֵ ִתים שֶׁ כְ בָ ר ֵמתּו"‬
‫שאומר כן על עצמו‪ .‬ואמרו לו‪ִּ " ,‬מי הוא‪ 1‬זֶה מֶ ֶלְך‬
‫ּומדַ ת י ַָּׁמי מַ ה ִּהיא"‪ ,‬כלומר‬
‫שוב אמר דוד‪ִּ " ,‬‬
‫הַ כָּׁבֹוד" (תהילים כ"ד ח')‬ ‫א‪ .‬זכויות הקדמונים שמתו [ועסקו בחייהם בתורה‬
‫הודיעני כמה ימי חיי‪.‬‬
‫ובמצוות]‪ ,‬גדולות מזכויות החיים עתה [שגדולים‬
‫אמר להם‪" ,‬ה' עִּ זּוז וְ גִּ בֹור ה' גִּ בֹור ִּמל ְָּׁח ָּׁמה" (תהילים‬
‫אמר לו‪ ,‬גזרה היא מלפני‪ ,‬שאין מודיעים מדת‬ ‫הם במיתתם מבחייהם]‪.‬‬
‫כ"ד ח')‬
‫ימיו של אדם‪.‬‬
‫ּושאּו פִּ ְתחֵּ י‬
‫וחזר ואמר‪ְ " ,‬שאּו ְׁשעָּׁ ִּרים ָּׁראׁשֵּ יכֶ ם ְ‬ ‫שכשחטאו ישראל במדבר‪ ,‬עמד משה לפני‬
‫שוב אמר דוד‪ֵּ " ,‬א ְדעָּׁ ה מֶ ה חָּׁ דֵּ ל ָּׁאנִּ י" כלומר הודיעני‬ ‫הקדוש ברוך הוא ואמר כמה תפלות ותחנונים‬
‫עֹו ָּׁלם וְ יָּׁבא מֶ ֶלְך הַ ָּׁכבֹוד‪ִּ .‬מי הּוא זֶה מֶ לְֶך הַ ָּׁכבֹוד ה'‬
‫באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם‪.‬‬ ‫לפניו‪[ ,‬ואין לך צדיק ממנו]‪ ,‬ולא נענה [בזכות עצמו]‪.‬‬
‫צְ בָּׁ אֹות הּוא מֶ ֶלְך הַ כָּׁבֹוד סֶ לָּׁה" (תהילים כ"ד ט'‪-‬י')‬
‫אמר לו‪ ,‬בשבת תמות‪.‬‬ ‫וכשאמר‪ " ,‬זְ כר ל ְַאבְ ָּׁרהָּׁ ם ְליִּ צְ חָּׁ ק ּולְ ִּי ְש ָּׁר ֵּאל עֲבָּׁ דֶ יָך‬
‫ולא נענה‪.‬‬
‫אֲ ׁשֶ ר נ ְִּׁשבַ עְ ָּׁת לָּׁהֶ ם בָּׁ ְך ו ְַת ַדבֵּ ר אֲ ל ֵֶּהם ַא ְרבֶ ה ֶאת ז ְַר ֲעכֶם‬
‫ביקש דוד‪ ,‬אמות באחד בשבת‪ ,‬כדי שיוכלו‬
‫כיון שאמר‪" ,‬ה' אֱ ֹל ִּקים ַאל ָּׁת ֵּׁשב פְ נֵּי ְמ ִּׁשיחֶ יָך‬ ‫כְ כֹוכְ בֵּ י הַ שָּׁ מָּׁ יִּם וְ כָּׁל ָּׁה ָּׁא ֶרץ ַהזאת אֲ ֶׁשר ָּׁא ַמ ְר ִּתי ֶא ֵּתן‬
‫להתעסק בי ובהספדי‪.‬‬
‫זָּׁכְ ָּׁרה לְחַ ְסדֵּ י דָּׁ וִּ יד עַ בְ דֶ ָך" (דה"י ב' ו' מ"ב)‪.‬‬ ‫ְלז ְַר ֲעכֶם וְ נָּׁחֲ לּו לְעלָּׁם" (שמות ל"ב י"ג)‪ ,‬מיד נענה‪,‬‬
‫אמר לו‪ ,‬כבר הגיע מלכות שלמה בנך‪ ,‬ואין מלכות‬ ‫שנאמר מיד אחר כך‪ַ " ,‬ו ִּיּנ ֶָּׁחם ה' עַ ל ָּׁה ָּׁרעָּׁ ה אֲ ֶׁשר ִּדבֶ ר‬
‫מיד נענה‪.‬‬
‫נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא‪.‬‬ ‫ַלעֲשֹות לְעַ מֹו"‪.‬‬
‫באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד [משפחת‬
‫ביקש דוד‪ ,‬אמות בערב שבת‪.‬‬ ‫ב‪ .‬גזרות הקדמונים שמתו‪ ,‬מתקיימות יותר‬
‫שאול‪ ,‬שמעי‪ ,‬וכיוצא בו] כשולי קדירה [=תחתית‬
‫מגזרות אלו החיים עתה‪.‬‬
‫אמר לו‪" ,‬כִּ י טֹוב יֹום בַ חֲ צֵּ ֶריָך מֵּ ָּׁא ֶלף בָּׁ חַ ְר ִּתי‬ ‫הקדירה‪ ,‬שהיא כלפי מטה‪ .‬כלומר‪ ,‬השפילו כל אלו את‬
‫ִּה ְסתֹופֵּף ְבבֵּ ית אֱ ֹל ַקי ִּמדּור בְ ָּׁאהֳ לֵּי ֶרׁשַ ע" (תהילים פ"ד‬ ‫ראשיהם]‪ .‬וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו‬ ‫שכן מנהגו של עולם‪ ,‬שר בשר ודם גוזר גזרה‪,‬‬
‫י"א)‪ ,‬כלומר‪ ,‬טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק‬ ‫הקדוש ברוך הוא על אותו עון‪.‬‬ ‫ספק מקיימים אותה‪ ,‬ספק אין מקיימים אותה‪,‬‬
‫בתורה‪ ,‬מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב‬ ‫ואפילו אם מקיימים אותה‪ ,‬בחייו מקיימים‬
‫וכן נדרש מהכתוב הבא בעניין חנוכת המקדש‬
‫לפני על גבי המזבח‪.‬‬ ‫אותה‪ ,‬במותו אין מקיימים אותה‪.‬‬
‫בימי שלמה‪" ,‬בַ יֹום הַ ְש ִּמינִּי ִּׁשלַח ֶאת הָּׁ עָּׁ ם ַויְבָּׁ רֲ כּו‬
‫מלשון הגמרא משמע‪ ,‬שכך אמר הקב"ה מעצמו‪ .‬אולם‬ ‫ֶאת הַ מֶ ֶלְך ַו ֵּי ְלכּו לְ ָּׁאהֳ לֵּיהֶ ם ְשמֵּ ִּחים וְ טֹובֵּ י לֵּב עַ ל‬ ‫ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות‪ ,‬ותיקן כמה‬
‫רש"י פירש‪ ,‬שהקב"ה אמר זאת על פי דברי דוד‪,‬‬ ‫כָּׁל הַ טֹובָּׁ ה אֲ ׁשֶ ר עָּׁ שָּׁ ה ה' ְל ָּׁדוִּ ד עַ בְ דֹו ּו ְל ִּי ְש ָּׁר ֵּאל‬ ‫תקנות‪[ ,‬כגון מה שמבואר במסכת מגילה‪ ,‬משה תיקן‬
‫שמאחר שדוד אמר לפני הקב"ה‪" ,‬כִּ י טֹוב יֹום בַ חֲ צֵּ ֶריָך‬ ‫עַ מֹו" (מלכים א' ח' ס"ו)‬ ‫להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום]‪,‬‬
‫ֵּמ ָּׁאלֶף"‪ ,‬וכוונתו‪ ,‬שטוב לו יום אחד שעוסק בתורה לפני‬ ‫וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים‪.‬‬
‫הקב"ה‪ ,‬מאלף עולות שיקריב בנו‪ ,‬שוב אינו יכול‬ ‫" ַו ֵּילְכּו לְ ָּׁאהֳ לֵּיהֶ ם" – שמצאו נשותיהם בטהרה‪.‬‬
‫לבקש למות מוקדם‪ ,‬ולבטל יום לימודו‪.‬‬ ‫ג‪ .‬רק לאחר מות דוד פירסם הקב"ה שמחל לו‬
‫" ְשמֵּ ִּחים" – שנהנו מזיו השכינה‪.‬‬
‫אבל בחייו לא פירסם זאת‪.‬‬
‫"וְ טֹובֵּ י לֵּב" – שנתעברו נשותיהם של כל אחד‬
‫שכך ביאר רב יהודה אמר רב את מאמר דוד‪,‬‬
‫מיתת דוד‬ ‫ואחד וילדה זכר‪.‬‬
‫"עֲשֵּ ה עִּ ִּמי אֹות ְלטֹובָּׁ ה וְ ִּי ְראּו שנְ ַאי וְ יֵּבׁשּו כִּ י ַא ָּׁתה‬
‫מאותו יום ואילך בכל השבתות היה דוד יושב‬ ‫"עַ ל כָּׁל הַ טֹובָּׁ ה אֲ ׁשֶ ר עָּׁ שָּׁ ה ה' ְל ָּׁדוִּ ד עַ בְ דֹו" – שמחל‬ ‫ה' ֲעז ְַר ַתנִּי וְ נִּחַ ְמ ָּׁתנִּי" (תהילים פ"ו י"ז)‪.‬‬
‫וגורס כל היום בתורה [שלא יקרב מלאך המות‬ ‫לו על אותו עון‪.‬‬
‫אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬רבונו של עולם‪,‬‬
‫אליו‪ ,‬שהתורה מגינה ממות]‪.‬‬
‫"ּו ְל ִּי ְש ָּׁר ֵּאל עַ מֹו" – שנמחל להם עוון יום‬ ‫מחול לי על אותו עון [של בת שבע]‪.‬‬
‫באותו יום שהיה צריך למות‪ ,‬קם מלאך המות‬ ‫הכיפורים [שאכלו ושתו בחנוכת הבית‪ ,‬כמבואר‬
‫אמר לו‪ ,‬מחול לך‪.‬‬

‫‪ 1‬כן הגרסא בגמרא אולם לפי סדר הפסוקים נראה שלא לגרוס כאן את המילה "הוא"‪.‬‬

‫‪88‬‬

‫ששקול זה כנגד כל העולם כולו‪.‬‬
‫‪ -‬ולדברי שמעון בן עזאי או שמעון בן זומא‪ ,‬בא‬
‫הכתוב ללמד‪ ,‬שכל העולם כולו לא נברא אלא כדי‬
‫שתהא חברה לזה‪ ,‬ולא יהא לבדו‪.‬‬
‫דברים הבאים מתוך שמחה של מצווה‬
‫א‪ .‬השריית השכינה‪.‬‬
‫עניין זה כבר נזכר לעיל‪.‬‬
‫ב‪ .‬דבר הלכה‪.‬‬
‫כן אמר רב יהודה‪ ,‬שלדבר הלכה צריך לפתוח‬
‫במילי דבדיחותא‪ ,‬כדי שילמדו כראוי‪.‬‬
‫‪ -‬י"א שהרב תמיד יהא בשמחה‪ ,‬אבל התלמיד‬
‫לעולם יהיה באימה‪ ,‬וזהו שאמר רב גידל אמר‬
‫רב‪ ,‬כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו‪ ,‬ואין‬
‫שפתותיו נוטפות מרירות‪[ ,‬מחמת אימה]‪ ,‬תכוינה‪,‬‬
‫שנאמר‪" ,‬ל ְָּׁחיָּׁו ַכעֲרּוגַת הַ בשֶ ם ִּמגְ ְדלֹות מֶ ְר ָּׁק ִּחים‬
‫תֹותיו ׁשֹוׁשַ ּנִּים נ ְטפֹות מֹור עבֵּ ר" (שה"ש ה' י"ג)‪,‬‬
‫אל תקרי מור עובר אלא מר עובר‪ ,‬אל תקרי‬
‫שושנים אלא ששונים‪.‬‬
‫‪ -‬וי"א שאף הרב‪ ,‬רק בתחילת דבריו יהיה‬
‫בשמחה‪ ,‬אבל לאחר מכן ילמד גם הוא באימה‪,‬‬
‫וכך היתה דרכו של רבה‪ ,‬קודם שפתח‪ ,‬היה אומר‬
‫דבר בדיחות‪ ,‬והיו החכמים צוחקים‪ ,‬ולאחר מכן‬
‫היה יושב באימה‪ ,‬ופותח בלימוד הסוגיה‪.‬‬
‫ג‪ .‬חלום טוב‪.‬‬
‫כן אמר רבא שהבא לישון מתוך שמחה מראים‬
‫לו חלום טוב‪.‬‬
‫דברים הנראים כסתירות בספר משלי‬
‫ואף ספר משלי בקשו לגנוז‪ ,‬שהיו דבריו נראים‬
‫סותרים זה את זה לעניין הענייה לכסיל‪.‬‬
‫שמצד אחד נאמר " ַאל ַתעַ ן כְ ִּסיל כְ ִּא ַּולְתֹו פֶן ִּת ְׁשוֶה‬
‫לֹו גַם ָּׁא ָּׁתה" (משלי כ"ו ד')‬
‫ומצד שני נאמר‪ֲ " ,‬ענֵּה כְ ִּסיל כְ ִּא ַּולְ תֹו פֶן י ְִּהיֶה חָּׁ ָּׁכם‬
‫ְבעֵּ ינָּׁיו" (משלי כ"ו ה')‬
‫ומפני מה לא גנזוהו‪ ,‬כי אמרו‪ ,‬ספר קהלת הלא‬
‫עיינו בו ומצאנו לו יישוב בזה גם כן נעיין‪ ,‬ונמצא‬
‫לו יישוב‪.‬‬
‫והיישוב לסתירה הזו הוא‪ ,‬שבדברי תורה מותר‬
‫לענות לכסיל כאולתו‪ ,‬להעמיד דברי תורה על‬
‫מכונם‪ ,‬ובשאר דברים‪ ,‬אין לענות כסיל כאולתו‪.‬‬
‫מסכת שבת דף ל‬
‫[=משובח] ּול ְִּש ְמ ָּׁחה ַמה זה ע ָּׁשה" (קהלת ב' ב') כלומר‬
‫השחוק הוא משובח‪.‬‬
‫וכך יישבו את שני הפסוקים הללו‪:‬‬
‫בעולם הזה‪" ,‬טֹוב כַעַ ס ִמ ְשחק" – שכן טוב כעס‬
‫שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם‬
‫הזה‪[ ,‬להעניש אותם על חטאיהם שיבואו נקיים‬
‫מחטא לעולם הבא]‪ ,‬משחוק שמשחק הקדוש ברוך‬
‫הוא על הרשעים בעולם הזה‪[ ,‬שנותן להם שעה‬
‫משחקת‪ ,‬כדי להאכילם חלקם‪ ,‬ולטורדם מן העולם‬
‫הבא]‪.‬‬
‫ולעולם הבא‪" ,‬לִ ְׂשחֹוק ָא ַמ ְר ִּתי ְמהֹולָל" – וזהו‬
‫השחוק שהקב"ה משחק עם הצדיקים בעולם‬
‫הבא‪.‬‬
‫האם השמחה היא טובה או רעה‬
‫מצד אחד נאמר‪" ,‬וְ ִּׁשבַ ְח ִּתי אֲ ִּני ֶאת הַ ִּש ְמחָּׁ ה אֲ ֶׁשר‬
‫ֵּאין טֹוב ל ָָּּׁׁא ָּׁדם ַת ַחת ַה ֶש ֶמׁש כִּ י ִּאם לֶאֱ כֹול וְ ל ְִּׁשתֹות‬
‫מֹוח וְ הּוא ִּי ְלוֶּנּו בַ ע ֲָּׁמלֹו י ְֵּמי ַחיָּׁיו אֲ ֶׁשר נ ַָּׁתן לֹו‬
‫וְ ל ְִּש ַ‬
‫ִּשפְ ָּׁ‬
‫ָּׁהאֱ ֹל ִּקים ַת ַחת ַה ָּׁש ֶמׁש" (קהלת ח' ט"ו)‪ ,‬כלומר השמחה‬
‫משובחת‪.‬‬
‫ומצד שני נאמר " ִּל ְשחֹוק ָּׁא ַמ ְר ִּתי ְמהֹולָּׁל ּו ְל ִּש ְמחָּׁ ה‬
‫מַ ה זה עשָּׁ ה" (קהלת ב' ב')‪ ,‬כלומר השמחה היא‬
‫גרועה‪.‬‬
‫וכך יישבו את שני הפסוקים הללו‪:‬‬
‫"וְ ִשבַ ְח ִּתי אֲ ִני ֶׁאת הַ ִש ְמחָ ה" – זו שמחה של‬
‫מצוה [כגון הכנסת כלה]‪.‬‬
‫ְׂש ְמ ָחה ַמה זה עׂשָ ה" – זו שמחה שאינה של‬
‫"ּול ִ‬
‫מצוה‪.‬‬
‫ללמדך‪ ,‬שאין שכינה שורה‪ ,‬לא מתוך עצבות‪,‬‬
‫ולא מתוך עצלות‪ ,‬ולא מתוך שחוק [=שחוק ממש‪,‬‬
‫שאין דעת שוחק מיושבת עליו‪ ,‬ואפילו אינו של לצון‪,‬‬
‫מכל מקום אין בו יישוב]‪ ,‬ולא מתוך קלות ראש‬
‫[=לצון]‪ ,‬ולא מתוך שיחה‪ ,‬ולא מתוך דברים‬
‫בטלים‪ ,‬אלא מתוך דבר שמחה של מצוה‪ ,‬וכן‬
‫מצינו אצל אלישע שאמר‪" ,‬וְ עַ ָּׁתה ְקחּו ִּלי ְמ ַנגֵּן‬
‫וְ הָּׁ יָּׁה כְ ַנגֵּן הַ ְמ ַנגֵּן וַ ְת ִּהי עָּׁ ָּׁליו יַד ה'" (מלכים ב' ג' ט"ו)‬
‫"כִ י זֶׁה כָל הָ ָאדָ ם"‬
‫לעיל הובא הכתוב‪" ,‬סֹוף דָּׁ בָּׁ ר ַהכל ִּנ ְׁשמָּׁ ע ֶאת‬
‫ֹותיו ְׁשמֹור כִּ י ֶזה ָּׁכל‬ ‫הָּׁ אֱ ֹל ִּקים י ְָּׁרא וְ ֶאת ִּמצְ ָּׁ‬
‫הָּׁ ָּׁאדָּׁ ם" (קהלת י"ב י"ג)‪ .‬ובביאור סוף הכתוב‪" ,‬כִּ י‬
‫זֶה כָּׁל ָּׁה ָּׁאדָּׁ ם"‪ ,‬נאמרו כמה אופנים‪.‬‬
‫‪ -‬לדברי רבי אלעזר‪ ,‬בא הכתוב ללמד‪ ,‬שכל‬
‫העולם לא נברא אלא בשביל זה‪.‬‬
‫‪ -‬ולדברי רבי אבא בר כהנא‪ ,‬בא הכתוב ללמד‪,‬‬
‫‪89‬‬
‫לפניו‪ ,‬ולא היה יכול לו‪ ,‬שלא היה פוסק מלימודו‪.‬‬
‫אמר‪ ,‬מה אעשה לו‪ .‬היה לו לדוד בוסתן של‬
‫אילנות מאחורי ביתו‪ ,‬בא מלאך המות‪ ,‬עלה‬
‫ונענע את האילנות בקול המעורר תימה‪.‬‬
‫יצא דוד לראות זאת‪ ,‬עלה במדרגה‪ ,‬ונשברה‬
‫המדרגה תחתיו‪ ,‬נשתתק מלימודו‪ ,‬ומת [=נח‬
‫נפשיה]‪.‬‬
‫"כִ י ְל ֶׁכלֶׁב חַ י הּוא טֹוב ִמן הָ ַא ְריֵה ַהמֵ ת"‬
‫שלח שלמה‪ ,‬ושאל את החכמים בבית המדרש‬
‫שתי שאלות‪( .‬א) אבא מת ומוטל בחמה [איך‬
‫אטלטלנו שלא יסריח]‪( .‬ב) וכלבים של בית אבא‬
‫רעבים‪ .‬מה אעשה?‬
‫ענו לו‪ ,‬לעניין הכלבים הרעבים‪ ,‬חתוך נבלה‪,‬‬
‫והנח לפני הכלבים‪ .‬ולעניין אביך המוטל בחמה‪,‬‬
‫הנח עליו ככר או תינוק‪ ,‬וטלטלו‪.‬‬
‫ולכן אמר שלמה‪" ,‬כִ י ְל ֶׁכלֶׁב חַ י הּוא טֹוב ִמן‬
‫הָ ַא ְריֵה הַ ֵמת"‪ ,‬שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו‬
‫לשנות טלטול נבילה‪ ,‬ואת האריה המת אסרו‬
‫לטלטל‪ ,‬אלא על ידי ככר או תינוק‪ .‬א"נ‬
‫שהקדימוהו תשובת הכלב לתשובת האריה‪.‬‬
‫דברים הנראים כסתירות בספר קהלת‬
‫אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמו‬
‫של רב‪ ,‬בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת‪ ,‬מפני‬
‫שדבריו נראים סותרים זה את זה‪.‬‬
‫ומפני מה לא גנזוהו‪ ,‬מפני שתחילתו דברי תורה‪,‬‬
‫וסופו דברי תורה‪[ ,‬וכל שכן שיש עוד בינתיים]‪.‬‬
‫תחילתו דברי תורה – שנאמר בתחילתו‪" ,‬מַ ה‬
‫י ְִתרֹון ל ָָאדָ ם בְ ָכל עֲמָ לֹו שֶׁ ַיעֲמל ַּתחַ ת הַ ָשמֶׁ ש"‬
‫(קהלת א' ג')‪ ,‬וביארו בבית מדרשו של רבי ינאי‪,‬‬
‫דווקא בעמלו שתחת השמש אין לו יתרון‪ ,‬אבל‬
‫אם יעמול בתורה שקדמה לשמש יש לו יתרון‪.‬‬
‫וסופו דברי תורה – שנאמר בסופו‪" ,‬סֹוף דָ בָ ר‬
‫ֹותיו ְשמֹור‬‫הַ כל ִנ ְשמָ ע ֶׁאת הָ אֱ ֹל ִקים י ְָרא וְ ֶׁאת ִמצְ ָ‬
‫כִּ י ֶזה כָּׁל ָּׁה ָּׁאדָּׁ ם" (קהלת י"ב י"ג)‪.‬‬
‫ולהלן יתבארו הסתירות שיש בספר קהלת‬
‫והיישוב לסתירות הללו‪.‬‬
‫האם השחוק הוא טוב או רע‬
‫מצד אחד נאמר‪" ,‬טֹוב כַעַ ס ִּמ ְשחק כִּ י ְברעַ ָּׁפנִּים‬
‫יִּיטַ ב לֵּב" (קהלת ז' ג')‪ ,‬כלומר השחוק הוא גרוע‪.‬‬
‫ומצד שני נאמר " ִּל ְשחֹוק ָּׁאמַ ְר ִּתי ְמהֹולָּׁל‬
 ‫מסכת שבת דף לא‬

‫סגלגלות [י"מ שראשיהם מאורכים‪ .‬וי"מ שראשיהם‬ ‫חָּׁ דָּׁ ׁש ַתחַ ת הַ שָּׁ מֶ ׁש" (קהלת א' ט')‪.‬‬ ‫שני מעשים שלא ענו לכסיל כאולתו‬
‫עגולים]‪.‬‬ ‫[שהיה הדבר במילי דעלמא]‬
‫אמר לו רבן גמליאל‪ ,‬בא ואראך דוגמתם בעולם‬
‫אמר לו הלל‪ ,‬בני‪ ,‬שאלה גדולה שאלת‪ ,‬והתשובה‬ ‫הזה‪ ,‬יצא והראה לו צלף‪[ ,‬מין אילן‪ ,‬הטוען שלשה‬ ‫א‪ .‬אדם אחד בא לפני רבי‪ ,‬ואמר לו‪" ,‬אשתך‬
‫היא‪ ,‬מפני שאין להם חיות [=יולדות] פקחות‬ ‫מיני פירות‪ ,‬אביונות‪ ,‬וקפריסים‪ ,‬ולולבים‪ ,‬וכשיש את‬ ‫אשתי‪ ,‬ובניך בני"‪ .‬לא ענה אותו רבי כאיוולתו‪,‬‬
‫[ובשעת הלידה הן גורמות לכך כשאינן מילדות כראוי]‪.‬‬ ‫אלו אין את אלו]‪.‬‬ ‫אלא שאל אותו‪" ,‬רצונך שתשתה כוס של יין"‪,‬‬
‫הלך אותו אדם‪ ,‬והמתין שעה אחת‪ .‬חזר ואמר‪,‬‬ ‫ג‪ .‬ושוב ישב רבן גמליאל ודרש‪ ,‬עתידה ארץ‬ ‫שתה‪ ,‬ופקע‪.‬‬
‫מי כאן הלל מי כאן הלל?‬ ‫ישראל שתוציא גלוסקאות [=מיני מאפה] וכלי‬ ‫ב‪ .‬אדם אחד בא לפני רבי חייא [וי"ג רבי]‪ ,‬ואמר‬
‫מילת [=בגדים]‪ ,‬שנאמר‪ְ " ,‬י ִּהי פִּ סַ ת בַ ר בָּׁ ָּׁא ֶרץ‬ ‫לו‪" ,‬אמך אשתי‪ ,‬ואתה בני"‪ .‬לא ענה אותו רבי‬
‫נתעטף הלל ויצא לקראתו‪ ,‬ואמר לו‪ ,‬בני‪ ,‬מה‬
‫ְבראׁש ָּׁה ִּרים י ְִּרעַ ׁש ַכלְבָּׁ נֹון פִּ ְריֹו וְ י ִָּּׁציצּו ֵּמעִּ יר כְ עֵּ ֶשב‬ ‫חייא [וי"ג רבי] כאיוולתו‪ ,‬אלא שאל אותו‪" ,‬רצונך‬
‫אתה מבקש?‬
‫ָּׁה ָּׁא ֶרץ" (תהילים ע"ב ט"ז)‪[ ,‬שניתן לפרש שפיסת‪ ,‬הוא‬
‫שתשתה כוס של יין"‪ ,‬שתה‪ ,‬ופקע‪.‬‬
‫אמר לו‪ ,‬שאלה יש לי לשאול‪.‬‬ ‫דבר רחב כפיסת יד‪ ,‬והוא בר‪ ,‬כלומר אוכל‪ ,‬והכוונה‬
‫למיני מאפה‪ .‬וניתן לפרש פיסת כמו כתונת פסים‪,‬‬ ‫ואמר רבי חייא ‪ ,‬הועילה לו תפילתו לרבי‪ ,‬שלא‬
‫אמר לו הלל‪ ,‬שאל בני שאל‪.‬‬ ‫כלומר כלי מילת‪ ,‬ובר פירושו נקי שהם כלי מילת‬ ‫הוציאו על בניו [וי"ג עליו] קול ממזרות‪.‬‬
‫שאל אותו אדם‪ ,‬מפני מה עיניהם של תרמודיים‬ ‫נקיים]‪.‬‬
‫שרבי כשהיה מתפלל אמר‪ ,‬יהי רצון מלפניך ה'‬
‫תרוטות [=רכות‪ .‬וי"מ עגולות]‪.‬‬ ‫ליגלג עליו אותו תלמיד‪ ,‬ואמר " ַמה ֶש ָּׁהיָּׁה הּוא‬ ‫אלקינו‪ ,‬שתצילני היום מעזי פנים [שלא יזיקוני]‪,‬‬
‫אמר לו הלל‪ ,‬בני‪ ,‬שאלה גדולה שאלת‪ ,‬והתשובה‬ ‫ֶׁשי ְִּהיֶה ּו ַמה שֶ ַּנע ֲָּׁשה הּוא ֶׁשיֵּעָּׁ ֶשה וְ ֵּאין כָּׁל חָּׁ דָּׁ ׁש ַתחַ ת‬ ‫ומעזות פנים [=שלא יצא עלי שם ממזרות‪ ,‬שהוא עז‬
‫היא‪ ,‬מפני שדרים בין החולות‪.‬‬ ‫הַ שָּׁ מֶ ׁש" (קהלת א' ט')‪.‬‬ ‫פנים]‪.‬‬

‫לפי הפירוש הראשון‪ ,‬הסיבה שעיניהם רכות‪ ,‬כי מאחר‬ ‫אמר לו רבן גמליאל‪ ,‬בא ואראך דוגמתם בעולם‬
‫שהם דרים בין החולות‪ ,‬הרוח נושבת‪ ,‬ונכנס חול בתוך‬ ‫הזה‪ ,‬יצא והראה לו כמיהין ופטריות [שיוצאים‬
‫שלושה מעשים שענה‬
‫עיניהם ומרככן‪.‬‬ ‫כמות שהן בלילה אחד‪ ,‬ורחבין ועגולין כגלוסקאות]‪,‬‬
‫וכנגד כלי מילת‪ ,‬הראה לו נברא בר קורא [=סיב‬
‫רבן גמליאל לכסיל כאולתו‬
‫ולפי הפירוש שני‪ ,‬הסיבה שעיניהם עגולות‪ ,‬כי מפני‬ ‫[שהיה הדבר בדברי תורה]‬
‫כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הענף של הדקל בעודו‬
‫שדרים בין החולות‪ ,‬שינה אותם המקום‪ ,‬שלא יהא‬
‫רך]‪.‬‬ ‫א‪ .‬רבן גמליאל היה יושב ודורש‪ ,‬עתידה אשה‬
‫סדק של עיניהם ארוך כשלנו‪ ,‬וכך לא יכנס בו החול‪.‬‬
‫אֹותם מֵּ ֶא ֶרץ‬
‫ָּׁ‬ ‫שתלד בכל יום‪ ,‬שנאמר " ִּה ְננִּי ֵּמ ִּביא‬
‫הלך אותו אדם‪ ,‬והמתין שעה אחת‪ .‬חזר ואמר‪,‬‬
‫צָּׁ פֹון וְ ִּקבַ צְ ִּתים ִּמי ְַרכְ ֵּתי ָּׁא ֶרץ בָּׁ ם עִּ ּוֵּר ּופִּ ֵּס ַח הָּׁ ָּׁרה וְ י ֶל ֶדת‬
‫מי כאן הלל מי כאן הלל?‬ ‫תנו רבנן‪ ,‬לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל‪ ,‬ואל‬
‫י ְַחדָּׁ ו ָּׁקהָּׁ ל גָּׁדֹול יָּׁׁשּובּו ֵּהּנָּׁה" (ירמיה ל"א ז')‪ ,‬כלומר‬
‫יהא קפדן כשמאי‪.‬‬
‫נתעטף הלל ויצא לקראתו‪ ,‬ואמר לו‪ ,‬בני‪ ,‬מה‬ ‫ביום שהרה זה‪ ,‬יולדת ולד אחר‪ ,‬וכיון שמשמשת‬
‫אתה מבקש‪.‬‬ ‫בכל יום [ועל ידי זה מתעברת בכל יום]‪ ,‬נמצאת‬
‫יולדת בכל יום‪ ,‬שכך משמעות הכתוב‪ ,‬בכל עת‬
‫אמר לו‪ ,‬שאלה יש לי לשאול‪.‬‬ ‫דף לא‬ ‫שהיא מתעברת‪ ,‬יולדת‪ ,‬שממהרת לגמור צורת‬
‫אמר לו הלל‪ ,‬שאל בני שאל‪.‬‬ ‫הולד לזמן מועט‪.‬‬
‫שאל אותו אדם‪ ,‬מפני מה רגליהם של אפרקיים‬ ‫ליגלג עליו אותו תלמיד‪ ,‬ואמר " ַמה ֶש ָּׁהיָּׁה הּוא‬
‫ענוותנותו של הלל הזקן‬
‫רחבות‪.‬‬ ‫ֶׁשי ְִּהיֶה ּומַ ה שֶ ַּנע ֲָּׁשה הּוא ֶׁשיֵּעָּׁ ֶשה וְ ֵּאין כָּׁל חָּׁ דָּׁ ׁש ַתחַ ת‬
‫מעשה בשני בני אדם‪ ,‬שהמרו זה את זה‬
‫אמר לו הלל‪ ,‬בני‪ ,‬שאלה גדולה שאלת‪ ,‬והתשובה‬ ‫הַ שָּׁ מֶ ׁש" (קהלת א' ט')‪.‬‬
‫[=נתערבו ביניהם]‪ ,‬ואמרו‪ ,‬כל מי שילך ויקניט‬
‫היא‪ ,‬מפני שדרים בין בצעי המים [=כלומר בין‬ ‫אמר לו רבן גמליאל‪ ,‬בא ואראך דוגמתן בעולם‬
‫[=יצער ויכעיס] את הלל‪ ,‬יטול [מחבירו] ארבע‬
‫הביצות]‪.‬‬
‫מאות זוז‪.‬‬ ‫הזה‪ ,‬יצא‪ ,‬והראה לו תרנגולת‪ ,‬שמטילה ביצים‬
‫ולכן עשה המקום את רגליהם רחבות‪ ,‬שלא יטבעו‬ ‫בכל יום‪[ ,‬והסיבה שטרח לענותו כאולתו‪ ,‬כדי‬
‫בביצות‪.‬‬ ‫אמר אחד מהם‪ ,‬אני אקניטנו‪ ,‬אותו היום ערב‬
‫להעמיד דברי תורה על מכונו]‪.‬‬
‫שבת היה‪ ,‬והלל חפף את ראשו‪.‬‬
‫וי"מ שמשום שדרים בין בצעי המים‪ ,‬והולכים יחפים‪,‬‬ ‫ב‪ .‬ושוב ישב רבן גמליאל ודרש‪ ,‬עתידים אילנות‬
‫רגליהם מתרחבות‪ ,‬שאין להם מנעל הדוחק את הרגל‬ ‫הלך ועבר אותו אדם על פתח ביתו של הלל ואמר‪,‬‬ ‫שמוציאים פירות בכל יום‪ ,‬שנאמר‪ְ " ,‬ב ַהר ְמרֹום‬
‫שלא תתרחב‪.‬‬ ‫מי כאן הלל מי כאן הלל? כלומר כלום כאן הלל‪,‬‬ ‫י ְִּש ָּׁר ֵּאל ֶא ְׁשתֳ לֶּנּו וְ נָּׁשָּׁ א עָּׁ נָּׁף וְ עָּׁ שָּׁ ה ֶפ ִּרי וְ ָּׁהיָּׁה ל ְֶא ֶרז ַא ִּדיר‬
‫אמר לו אותו אדם‪ ,‬שאלות הרבה יש לי לשאול‪,‬‬ ‫ולשון גנאי הוא לנשיא ישראל‪.‬‬ ‫ִּיֹותיו ִּת ְׁשכּנָּׁה"‬
‫וְ ׁשָּׁ כְ נּו ַת ְח ָּׁתיו כל ִּצפֹור כָּׁל ָּׁכנָּׁף ְבצֵּ ל ָּׁדל ָּׁ‬
‫ומתירא אני שמא תכעוס‪.‬‬ ‫נתעטף הלל ויצא לקראתו‪ ,‬ואמר לו‪ ,‬בני מה‬ ‫(יחזקאל י"ז כ"ג)‪ ,‬הוקש ענף לפרי ללמד שכשם‬
‫אתה מבקש?‬ ‫שהענף נמצא בעץ בכל יום‪ ,‬כך הפירות יהיו בעץ‬
‫נתעטף הלל וישב לפניו‪ ,‬ואמר לו‪ ,‬כל שאלות‬
‫בכל יום‪ ,‬שאחר שנוטלים את אלו‪ ,‬מיד באים‬
‫שיש לך לשאול שאל‪.‬‬ ‫אמר לו‪ ,‬שאלה יש לי לשאול‪.‬‬
‫אחרים תחתיהם‪.‬‬
‫אמר לו‪ ,‬אתה הוא הלל‪ ,‬שקורין אותך נשיא‬ ‫אמר לו הלל‪ ,‬שאל בני שאל‪.‬‬
‫ליגלג עליו אותו תלמיד‪ ,‬ואמר‪ ,‬הלא נאמר‪ַ " ,‬מה‬
‫ישראל‪.‬‬
‫שאל אותו אדם‪ ,‬מפני מה ראשיהם של בבליים‬ ‫ּומה שֶ ַּנע ֲָּׁשה הּוא ֶׁשיֵּעָּׁ ֶשה וְ ֵּאין ָּׁכל‬
‫שֶ ָּׁהיָּׁה הּוא ׁשֶ י ְִּהיֶה ַ‬

‫‪90‬‬
 ‫מסכת שבת דף לא‬

‫הַ ָק ֵרב יּומָ ת" (במדבר א' נ"א)‪ ,‬שאל את הלל‪,‬‬ ‫אמר לו הגר‪ ,‬והלא אתמול לא אמרת לי כך‪.‬‬ ‫אמר לו‪ ,‬הן‪.‬‬
‫מקרא זה‪ ,‬על מי נאמר‪.‬‬
‫אמר לו הלל‪ ,‬מנין אתה יודע שזו א' וזו ב'‪ ,‬הלא‬ ‫אמר לו‪ ,‬אם אתה הוא‪ ,‬לא ירבו כמותך בישראל‪.‬‬
‫אמר לו הלל‪ ,‬אפילו על דוד מלך ישראל‪.‬‬ ‫עלי אתה סומך בזה‪ ,‬כמו כן סמוך עלי בתורה‬
‫אמר לו‪ ,‬בני מפני מה‪.‬‬
‫שבעל פה‪ ,‬שמה שאני מלמד אותך הוא אמת‪.‬‬
‫נשא אותו גר קל וחומר בעצמו‪ ,‬ומה ישראל‪,‬‬
‫אמר לו‪ ,‬מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז‪.‬‬
‫שנקראו בנים למקום‪ ,‬ומתוך אהבה שאהבם‪,‬‬
‫קרא להם "בְ נִּ י בְ כ ִּרי ִּי ְש ָּׁר ֵּאל" (שמות ד' כ"ב)‪ ,‬נאמר‬ ‫אמר לו‪ ,‬הוי זהיר ברוחך‪ ,‬כדי הוא הלל‪ ,‬שתאבד‬
‫כל התורה על רגל אחת‬
‫יּומת"‪ ,‬גר הקל‪ ,‬שבא במקלו‬ ‫בהם "וְ הַ זָּׁר ַה ָּׁק ֵּרב ָּׁ‬ ‫על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז‪ ,‬והלל לא‬
‫ובתרמילו על אחת כמה וכמה‪.‬‬ ‫שוב מעשה בנכרי אחד‪ ,‬שבא לפני שמאי‪ ,‬אמר‬ ‫יקפיד‪.‬‬
‫לו‪ ,‬גיירני‪ ,‬על מנת שתלמדני כל התורה כולה‪,‬‬
‫בא לפני שמאי‪ ,‬ואמר לו‪ ,‬כלום ראוי אני להיות‬
‫כשאני עומד על רגל אחת‪.‬‬
‫כהן גדול‪ ,‬והלא נאמר בתורה‪" ,‬וְ הַ זָּׁר ַה ָּׁק ֵּרב‬ ‫שלושה גרים שגייר הלל ולא גייר שמאי‬
‫יּומת"‪.‬‬
‫ָּׁ‬ ‫דחפו שמאי באמת הבנין שבידו‪.‬‬
‫שלושה נוכרים באו להתגייר כשבפיהם שאלה‬
‫בא לפני הלל‪ ,‬ואמר לו‪ ,‬ענוותן הלל‪ ,‬ינוחו לך‬ ‫בא לפני הלל‪ ,‬וגיירו‪.‬‬
‫שמחמתה דחה אותם שמאי והלל הניח את‬
‫ברכות על ראשך‪ ,‬שהקרבתני תחת כנפי השכינה‪.‬‬ ‫אמר לו הלל‪ ,‬דעלך סני [=מה שעליך שנאוי]‪,‬‬ ‫דעתם וקירב אותם תחת כנפי השכינה‪.‬‬
‫‪-‬‬ ‫לחברך לא תעביד [=לחברך לא תעשה]‪ .‬זו היא כל‬
‫התורה כולה‪ ,‬וכל השאר הוא פירושה [לדעת מה‬
‫לימים נזדווגו שלשתם למקום אחד‪ ,‬אמרו‪,‬‬ ‫מסורת אמיתית לתורה שבעל פה‬
‫שנאוי עליו]‪ ,‬לך ולמד‪.‬‬
‫קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם‪,‬‬
‫י"מ שחברך הוא הקב"ה‪ ,‬הקרוי רעך‪ ,‬כמו שנאמר‪,‬‬ ‫מעשה בנכרי אחד‪ ,‬שבא לפני שמאי‪ ,‬אמר לו‪,‬‬
‫ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה‪.‬‬
‫" ֵּר ֲעָך וְ ֵּרעַ ָּׁא ִּביָך ַאל ַתעֲזב" (משלי כ"ז י')‪ ,‬והדבר‬ ‫כמה תורות יש לכם?‬
‫השנאוי עליך‪ ,‬והוא‪ ,‬שיעברו על דבריך‪ ,‬אל תעשה אותו‬
‫אמר לו שמאי‪ ,‬שתים‪ ,‬תורה שבכתב‪ ,‬ותורה‬
‫לקב"ה‪ ,‬כלומר אל תעבור על דבריו‪.‬‬
‫"וְ הָ יָה אֱ מּונַת עִ ֶּׁתיָך חסֶׁ ן יְ שּועת חָ כְ ַמת וָדָ עַ ת‬ ‫שבעל פה‪.‬‬
‫י ְִר ַאת ה' ִהיא אֹוצָ רֹו" (ישעיה ל"ג ו')‪.‬‬ ‫וי"מ שחברך הוא חברך ממש‪ ,‬שלא תעשה לו דברים‬
‫השנואים עליך‪ ,‬כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצוות‪.‬‬ ‫אמר לו הנוכרי‪ ,‬שבכתב אני מאמינך‪ ,‬ושבעל פה‬
‫ריש לקיש דורש את הכתוב הזה על לימוד‬ ‫איני מאמינך‪ .‬גיירני על מנת שתלמדני תורה‬
‫התורה‪ ,‬והוא רומז לזה שלמד את כל התורה‪.‬‬ ‫שבכתב‪.‬‬
‫להתגייר על מנת להיות כהן גדול‬
‫א‪" .‬אֱ מּונַת" – זה סדר זרעים‪ .‬שעל אמונת האדם‬ ‫גער בו שמאי‪ ,‬והוציאו בנזיפה‪ ,‬שכן שנינו‬
‫סומך‪ ,‬להפריש מעשרותיו כראוי‪[ .‬רש"י]‪ .‬ובירושלמי‬ ‫שוב מעשה בנכרי אחד‪ ,‬שהיה עובר אחורי בית‬ ‫במסכת בכורות‪ ,‬שגר הבא להתגייר‪ ,‬וקיבל עליו‬
‫מפרש שמאמין בחי העולמים וזורע‪[ .‬תוס']‪.‬‬ ‫המדרש‪ ,‬ושמע קול סופר [=מלמד תינוקות]‪ ,‬שהיה‬ ‫דברי תורה חוץ מדבר אחד‪ ,‬אין מקבלים אותו‪.‬‬
‫אומר‪ " ,‬וְ ֵּאלֶה הַ בְ ג ִָּּׁדים אֲ ׁשֶ ר ַיעֲשּו חׁשֶ ן וְ ֵּאפֹוד‬
‫ב‪" .‬עִ ֶּׁתיָך" – זה סדר מועד‪ ,‬שבו מבוארות‬ ‫בא לפני הלל‪ ,‬וגיירו‪ ,‬וסמך על חכמתו‪ ,‬שסופו‬
‫ּומעִּ יל ּוכְ תנֶת ַת ְׁשבֵּ ץ ִּמ ְצ ֶנ ֶפת וְ ַאבְ נֵּט וְ עָּׁ שּו ִּבגְ ֵּדי ק ֶדׁש‬
‫ְ‬
‫ההלכות התלויות בעיתים ובזמנים‪.‬‬ ‫שירגילנו לקבל עליו‪.‬‬
‫ל ְַאהֲ רן ָּׁא ִּחיָך ּולְבָּׁ נָּׁיו ְלכַהֲ נֹו לִּי" (שמות כ"ח ד')‬
‫ג‪" .‬חסֶׁ ן" – זה סדר נשים‪ ,‬שחוסן הוא מלשון ירושה‬ ‫ואין זה דומה לגר שאינו מקבל עליו דבר אחד‪,‬‬
‫שאל‪ ,‬הללו למי‪.‬‬
‫ונחלה‪ ,1‬ועל ידי אשה נולדים היורשים‪.‬‬ ‫שגר זה לא היה כופר בתורה שבעל פה‪ ,‬אלא שלא‬
‫אמרו לו‪ ,‬לכהן גדול‪.‬‬ ‫היה מאמין שהיא מפי הגבורה‪ ,‬והלל הובטח‪,‬‬
‫ד‪" .‬יְשּועת" – זה סדר נזיקין‪ ,‬שהוא מושיע ומזהיר‬
‫את האדם מהיזק ומהתחייבות ממון‪.‬‬ ‫אמר אותו נכרי בעצמו‪ ,‬אלך ואתגייר‪ ,‬בשביל‬ ‫שאחר שילמדנו‪ ,‬יסמוך עליו‪.‬‬

‫ה‪" .‬חָ כְ ַמת" – זה סדר קדשים‪.‬‬
‫ו‪" .‬וָדָ עַ ת" – זה סדר טהרות שדעת עדיף מחכמה‪.‬‬
‫ומכל מקום‪ ,‬אפילו מי שלמד את כל התורה‪,‬‬
‫הדבר המועיל לו לזכור הכל‪ ,‬כמי שמכניס הכל‬
‫לאוצרו לשמירה‪ ,‬היא יראת שמים‪ ,‬כמבואר‬
‫בסוף הכתוב‪ִּ " ,‬י ְר ַאת ה' ִּהיא אֹוצָּׁ רֹו"‪.‬‬
‫אמר לו הלל‪ ,‬כלום מעמידים מלך‪ ,‬אלא מי שיודע‬
‫ורבא דורש את הכתוב הזה על הדין שדנים‬
‫את האדם על מעשיו בעולם הזה‪.‬‬
‫שבשעה שמכניסים אדם לדין‪ ,‬שואלים אותו את‬
‫שישימוני כהן גדול‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬הנוכרי היה מאמין שיש תורה שבעל פה מפי הגבורה‪,‬‬
‫אבל לא היה סומך על החכמים שמסרוה כראוי‪ ,‬והיה סבור‬
‫בא לפני שמאי‪ ,‬ואמר לו‪ ,‬גיירני על מנת‬ ‫שיש טעות בהעברתה בעל פה מדור לדור‪ ,‬והיה רוצה ללמוד‬
‫שתשימני כהן גדול‪.‬‬ ‫רק מה שבוודאי מפי הגבורה בלא טעות‪ .‬ולבסוף הראה לו‬
‫הלל‪ ,‬שבאמת גם תורה שבכתב אין לסמוך עליה‪ ,‬אם לא על‬
‫דחפו שמאי באמת הבנין שבידו‪.‬‬ ‫המסירה מדור לדור‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כך יש לסמוך גם על תורה‬
‫שבכתב‪.‬‬
‫בא לפני הלל‪ ,‬וגיירו‪.‬‬
‫יום ראשון לימד אותו הלל את האותיות א' ב' ג'‬
‫ד' כמו שהן‪.‬‬
‫טכסיסי מלכות [=תיקוני צרכי המלך לפי הכבוד]‪,‬‬
‫לך למוד טכסיסי מלכות‪.‬‬ ‫ולמחרת הפך את הסדר ולימד אותו שאלו הן ת'‬
‫ש' ר' ק'‬
‫הלך וקרא בתורה‪ ,‬כיון שהגיע לכתוב "וְ הַ זָר‬

‫‪ 1‬את הכתוב "הַ עֹוד לָּׁנּו חֵּ לֶק וְ נַחֲ לָּׁ ה" (בראשית ל"א י"ד)‪ ,‬תרגם אונקלוס‪" ,‬העוד לנא חולק ואחסנא"‪.‬‬

‫‪91‬‬
 ‫מסכת שבת דף לא‬

‫חרדים ועצבים מיום המיתה [="כִּ י ֵּאין חַ ְרצֻבֹות‬ ‫הסיבה לבריאת העולם‬ ‫הדברים הבאים‪.‬‬
‫מֹותם"]‪ ,‬אלא שלבם בריא להם כאולם שפתחו‬ ‫ְל ָּׁ‬
‫אמר רב יהודה‪ ,‬לא ברא הקדוש ברוך הוא את‬ ‫א‪"[ .‬אֱ מּונַת"] נשאת ונתת באמונה‪.‬‬
‫פתוח ורחב [="ּובָּׁ ִּריא אּולָּׁם"]‪ .‬כלומר אינם יראים‬
‫עולמו‪ ,‬אלא כדי שייראו מלפניו‪ ,‬שנאמר‪" ,‬י ַָּׁדעְ ִּתי‬
‫מיום המיתה לעשות תשובה‪ ,‬אלא עומדים ברשעם‪.‬‬ ‫ב‪"[ .‬עִּ ֶתיָך"] קבעת עתים לתורה‪[ ,‬לפי שאדם צריך‬
‫כִּ י כָּׁל אֲ ֶׁשר ַיע ֲֶשה ָּׁהאֱ ֹל ִּקים הּוא י ְִּהיֶה לְעֹולָּׁם עָּׁ לָּׁיו ֵּאין‬
‫להתעסק בדרך ארץ‪ ,‬שאם אין דרך ארץ אין תורה‪,‬‬
‫ּומ ֶמּנּו ֵּאין לִּגְ רעַ וְ הָ אֱ ֹל ִקים עָ ָׂשה שֶׁ י ְִראּו‬
‫ְהֹוסיף ִּ‬
‫ל ִּ‬
‫הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב‪ ,‬שלא ימשך כל‬
‫ִמ ְל ָפנָיו" (קהלת ג' י"ד)‬ ‫היום לדרך ארץ]‪.‬‬
‫"זֶׁה דַ ְר ָכם ֵכסֶׁ ל לָ מֹו‬
‫וְ ַאחֲ ֵריהֶׁ ם בְ פִ יהֶׁ ם י ְִרצּו סֶׁ לָה"‬ ‫ג‪"[ .‬חסֶ ן"] עסקת בפריה ורביה‪.‬‬
‫קודם לכתוב הזה‪ ,‬נאמר על הרשעים‪ִּ " ,‬ק ְרבָּׁ ם‬ ‫ירא חטא או בן תורה‬ ‫ד‪"[ .‬יְׁשּועת"] צפית לישועה [=לדברי הנביאים]‪.‬‬
‫בָּׁ ֵּתימֹו לְעֹו ָּׁלם ִּמ ְׁשכְ נ ָּׁתם לְדר וָּׁדר ָּׁק ְראּו בִּ ְׁשמֹותָּׁ ם ֲעלֵּי‬
‫לדעת רבי אלעזר‪ ,‬מעלת ירא חטא גדולה ממעלת‬ ‫ה‪"[ .‬חָּׁ כְ מַ ת"] פלפלת בחכמה‪.‬‬
‫אֲ ָּׁדמֹות" (תהילים מ"ט י"ב)‪ ,‬כלומר סופם לקבורה‬
‫בן תורה‪ ,‬ולכן‪ ,‬כשראה את רבי יעקב בר אחא‪,‬‬
‫ולא יחיו לעולם‪ .‬ועל פי זה דרש רבה את הכתוב‬ ‫ו‪"[ .‬וָּׁדָּׁ עַ ת"] הבנת דבר מתוך דבר‪.‬‬
‫אמר‪ ,‬שיש לעמוד מפניו כי הוא ירא חטא‪.‬‬
‫שאחרי כן (תהילים מ"ט י"ד)‪:‬‬
‫ואפילו ענה על כל השאלות הללו הן‪ ,‬אם יראת‬
‫וכן אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר‪ ,‬אין לו‬
‫"זֶׁה דַ ְר ָכם" – יודעים רשעים שדרכם למיתה‪,‬‬ ‫ה' היא אוצרו‪ ,‬זכה בדין‪ ,‬ואם לאו‪ ,‬לא‪ ,‬שנאמר‬
‫להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים‬
‫ובכל זאת אינם חוזרים בתשובה‪.‬‬ ‫בסוף הכתוב‪ִּ " ,‬י ְר ַאת ה' ִּהיא אֹוצָּׁ רֹו"‪ ,‬שיראת ה'‬
‫בלבד‪ ,‬שנאמר‪" ,‬וְ עַ ָּׁתה ִּי ְש ָּׁר ֵּאל מָּׁ ה ה' אֱ ֹל ֶקיָך ׁש ֵּאל‬
‫היא המשמרת את הכל‪.‬‬
‫כי‪ֵ " ,‬כסֶׁ ל לָמֹו" – כלומר כי יש להם חלב על‬ ‫מֵּ עִּ מָּׁ ְך כִּ י ִּאם לְ י ְִּר ָּׁאה ֶאת ה' אֱ ֹל ֶקיָך ָּׁל ֶלכֶת ְבכָּׁל ְד ָּׁרכָּׁיו‬
‫כליותיהם‪ ,‬המונע מכליותיהם לחזור בתשובה‪.‬‬ ‫ּוב ָּׁכל‬
‫ּול ְַאהֲ בָּׁ ה אתֹו וְ ַלעֲבד ֶאת ה' אֱ ֹל ֶקיָך ְבכָּׁל לְבָּׁ ְבָך ְ‬ ‫משל לאדם שאמר לשלוחו‪ ,‬העלה לי כור חיטין‬
‫נַפְ ֶׁשָך" (דברים י' י"ב)‪ .‬הרי שזהו הדבר שהקב"ה‬ ‫לעלייה‪ .‬הלך‪ ,‬והעלה לו‪ .‬אמר לו‪ ,‬האם עירבת לי‬
‫ושמא תאמר‪ ,‬אם כן שוגגים הם‪ ,‬שהרי הדבר‬
‫חפץ בו‪ .‬וכן נאמר‪" ,‬וַ יאמֶ ר לָּׁ ָּׁא ָּׁדם הֵּ ן יִּ ְר ַאת ה'‬ ‫בהן קב חומטון [=ארץ מלחה‪ ,‬ומשמרת את הפירות‬
‫הוא מחמת חלב שעל כליותיהם‪ ,‬אין הדבר כן‪.‬‬
‫ִּהיא ָּׁחכְ מָּׁ ה וְ סּור ֵּמ ָּׁרע ִּבינָּׁה" (איוב כ"ח כ"ח)‪,‬‬ ‫מהתליע]‪ .‬אמר לו‪ ,‬לאו‪ .‬אמר לו‪ ,‬מוטב אם לא‬
‫שנאמר‪" ,‬וְ ַאחֲ ֵריהֶׁ ם בְ פִ יהֶׁ ם י ְִרצּו סֶׁ לָה" – כלומר‪,‬‬ ‫והכוונה לכך‪ ,‬שיחידה היא היראה בעולם‪ ,‬שכן‬ ‫העלית‪.‬‬
‫את העתיד לבא לנפשם אחרי אובדם‪ ,‬בפיהם‬ ‫בלשון יוני קורין לאחת "הן"‪.‬‬
‫ירצו ויספרו תמיד‪ ,‬ואף על פי כן אינם חוזרים‪.‬‬
‫ולדעת רבי סימון‪ ,‬מעלת בן תורה גדולה ממעלת‬
‫מותר לערב קב חומטון בכור של תבואה‬
‫ירא חטא‪ ,‬ולכן אמר‪ ,‬שיש לעמוד מפני רבי יעקב‬
‫בר אחא‪ ,‬משום שהוא בן תורה‪.‬‬ ‫תנא דבי רבי ישמעאל‪ ,‬מערב אדם קב [=‪ 1/180‬של‬
‫דעת רבי יוסי לעניין כיבוי‬
‫כור] חומטון בכור של תבואה‪ ,‬ואינו חושש‬
‫נתבאר בדף ל'‪ ,‬שאין כיבוי נר הצריך לגופו‪ ,‬אלא‬ ‫למוכרה בדמי חטים‪ ,‬ואין בכך אונאה שהרי שמירתם‬
‫כיבוי של הבהוב פתילה‪ ,‬שהכיבוי נעשה להאחיז‬ ‫" ַאל ִּת ְרשַ ע הַ ְרבֵ ה"‬ ‫בכך‪.‬‬
‫בו את האש מהר‪ ,‬אחר כך‪ ,‬כשירצה להדליקו‪,‬‬
‫נאמר‪ַ " ,‬אל ִּת ְרׁשַ ע הַ ְרבֵּ ה וְ ַאל ְת ִּהי ָּׁסכָּׁל ל ָָּּׁׁמה ָּׁתמּות‬
‫וצריך הוא את מלאכת הכיבוי עצמה‪.‬‬
‫ְבלא עִּ ֶתָך" (קהלת ז' י"ז)‪.‬‬
‫תורה ויראת שמים‬
‫אבל כשמכבה את הנר‪ ,‬כי חס על הנר או על‬
‫וביאר רב עולא‪ ,‬שאין כוונת לומר שלא ירשע‬
‫השמן‪ ,‬שלא יכלו‪ ,‬אין זה כיבוי הצריך לגופו‪,‬‬ ‫יראת שמים דומה לפתחים חיצונים‪ ,‬שדרכם‬
‫הרבה‪ ,‬אבל מעט ירשע‪.‬‬
‫ומאחר שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬הדבר‬ ‫נכנסים למקום הפנימי‪ ,‬והתורה דומה למקום‬
‫תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון‪ ,‬שרבי‬ ‫אלא כוונת הכתוב שאפילו אם כבר הרשיע מעט‪,‬‬ ‫הפנימי‪.‬‬
‫יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר‪.‬‬ ‫לא יוסיף להרבות על רשעותו כלום‪ ,‬שכן מי‬
‫ולפיכך אמר רבה בר רב הונא‪ ,‬כל אדם שיש בו‬
‫שאכל שום‪ ,‬וריחו נודף כבר לחבריו‪ ,‬כלום יחזור‬
‫וכמו כן‪ ,‬המכבה את הנר משום שהוא חס על‬ ‫תורה‪ ,‬ואין בו יראת שמים‪ ,‬דומה לגזבר‪ ,‬שמסרו‬
‫ויאכל עוד אחר‪ ,‬ויהיה נודף יותר לזמן ארוך?‬
‫הפתילה שלא תכלה‪[ ,‬ולא בשביל להבהבה]‪ ,‬גם כן‬ ‫לו מפתחות הפנימיות‪ ,‬ומפתחות החיצונות לא‬
‫נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬שהרי אינו‬ ‫וכל שכן אם לא הרשיע כלום‪ ,‬שלא ירשיע אפילו‬ ‫מסרו לו‪ ,‬ומאחר שאין לו מפתחות חיצונות‪ ,‬אף‬
‫צריך לגוף הכיבוי‪ ,‬אלא שאינו רוצה שתכלה‬ ‫מעט‪.‬‬ ‫על פי שיש לו מפתחות של המקום הפנימי‪ ,‬אין לו‬
‫הפתילה‪ ,‬ואם כן גם בזה רבי יהודה מחייב ורבי‬ ‫דרך להיכנס לשם‪ ,‬לפתוח את הפנימי‪.‬‬
‫שמעון פוטר‪.‬‬ ‫ומצד שני‪ ,‬מי שיש בו יראת שמים ואין בו תורה‪,‬‬
‫ְמֹותם ּובָ ִריא אּולָ ם"‬
‫"כִ י ֵאין חַ ְרצֻבֹות ל ָ‬
‫ולהלן תתבאר דעת רבי יוסי בדין זה‪:‬‬ ‫דומה למי שיש לו מפתחות חיצונות‪ ,‬אבל אין לו‬
‫רבא בר רב עולא ביאר את הכתוב הזה (בתהילים‬ ‫בפנים כלום‪ ,‬ועליו מכריז רבי ינאי‪ ,‬חבל על דלית‬
‫א‪ .‬דעת רבי יוסי כפי ביאור עולא‪.‬‬ ‫ע"ג ד') כך‪:‬‬ ‫ליה דרתא [=חבל על זה שאין לו חצר]‪ ,‬ותרעא‬
‫דעת רבי יוסי כדעת רבי יהודה‪ ,‬שמלאכה שאינה‬ ‫אמר הקדוש ברוך הוא‪ ,‬לא דיים לרשעים שאינם‬ ‫לדרתא עביד [=ועושה שער לחצר]‪.1‬‬

‫‪ 1‬כן היה נראה להבין דברים אלו‪ ,‬שהרי מבואר בסוגיה‪ ,‬שהתורה היא הפנימית‪ .‬אולם במסכת יומא פירש רש"י‪ ,‬שלדברי רבי ינאי התורה היא שער להיכנס ליראת שמים‪ ,‬ועל מי שיש בו תורה‬
‫ולא יראה הכריז‪ ,‬חבל על דלית ליה דרתא‪ ,‬ותרעא לדרתא עביד‪.‬‬

‫‪92‬‬
 ‫מסכת שבת דף לב‬

‫אבל הטעמים הנזכרים לעיל‪ ,‬מבארים מדוע הן‬ ‫ותירצו‪ ,‬שכולם למדים מהמשכן‪ ,‬ולא היה כיבוי‬ ‫צריכה לגופה חייבים עליה‪ ,‬ולכן‪ ,‬המכבה את‬
‫נענשות על כל שלוש העברות‪ ,‬ואף כדעת האומרים‪,‬‬ ‫במשכן כי אם לעשות פחמין‪ ,‬ולכן לא מחייב רבי‬ ‫הנר משום שהוא חס על הפתילה‪ ,‬הרי זה חייב‪.‬‬
‫שהן מתות גם שלא בשעת לידה‪.‬‬ ‫שמעון אלא בכי האי גוונא‪ ,‬אבל סותר‪ ,‬מצינו במשכן‬
‫שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם‬ ‫אלא שבדבר זה רבי יוסי מיקל‪ ,‬שלדעתו‪ ,‬כל‬
‫מעולם‪ ,‬ולכן מחייב שם אפילו רבי שמעון‪.‬‬ ‫המלאכות של קלקול האמורות בשבת‪[ ,‬סותר‪.‬‬
‫על שלוש עבירות נשים מתות כשהן יולדות‬ ‫קורע‪ .‬מכבה‪ .‬מוחק]‪ ,‬אין חייבים עליהן‪ ,‬אלא אם‬
‫כן עושה זאת על מנת לחזור ולתקן באותו מקום‪.‬‬
‫לדעת התנא של משנתנו‪ ,‬וכן לדעת תנא קמא‬
‫שלוש מצוות שהנשים‬
‫בברייתא‪ ,‬וכן לדעת רבי יוסי‪ ,‬בשעה שהנשים‬ ‫סותר על מנת לבנות באותו מקום‪.‬‬
‫מתות בעוון שאינן זהירות בהן‬
‫יולדות‪ ,‬אז הן נענשות למות על כך שאינן זהירות‬ ‫קורע על מנת לתפור את הקריעה עצמה‪.‬‬
‫בשלוש המצוות הנ"ל‪ ,‬נידה חלה והדלקת הנר‪.‬‬ ‫במשנתנו נמנו שלוש מצוות‪ ,‬המוטלות על הנשים‬
‫מכבה על מנת להדליק אותו דבר שכיבה‪.‬‬
‫ביותר‪ ,‬וכשאינן נזהרות בהן‪ ,‬הן נענשות למות‪.‬‬
‫ולפיכך‪ ,‬שלוש המצוות הללו נקראות בדקי‬
‫[י"א שהן נענשות למות על כך דווקא בשעת לידה‪,‬‬ ‫מוחק על מנת לכתוב‪.‬‬
‫מיתה‪ ,‬שבהם האשה נבדקת בשעת לידה‪ ,‬אם‬ ‫שהיא שעת בסכנה‪ .‬וי"א שאף בלא שעת סכנה‪ ,‬הן‬
‫תחיה או תמות‪.‬‬ ‫ולפיכך‪ ,‬כשהוא מכבה משום שהוא חס על‬
‫נענשות למות על כך‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י להלן]‪ .‬ואלו‬
‫הפתילה‪ ,‬להדליקה פעם אחרת‪ ,‬הרי זה מכבה על‬
‫ונאמרו כמה ביאורים מדוע דווקא בשעת לידה‬ ‫הן‪:‬‬
‫מנת להדליק את הדבר הזה עצמו‪ ,‬ולכן הוא‬
‫הן מתות על כך‪.‬‬ ‫א‪ .‬נדה‪.‬‬ ‫חייב‪ .‬אבל כשהוא מכבה‪ ,‬משום שהוא חס על‬
‫א‪ .‬לדברי רבא‪ ,‬הדבר הזה דומה‪ ,‬לשור העומד‬ ‫הנר או על השמן‪ ,‬הרי אין הכיבוי על מנת לחזור‬
‫ב‪ .‬חלה‪.‬‬
‫לשחיטה‪ ,‬שכשהוא נופל לארץ‪ ,‬הכל אומרים‪,‬‬ ‫ולהדליק‪ ,‬ולכן פטור‪.‬‬
‫חדדו הסכין‪ ,‬ושחטוהו מהרה קודם שיקום‪ ,‬ויהא‬ ‫ג‪ .‬הדלקת הנר של שבת‪.‬‬
‫ולדעה זו אין להקשות‪ ,‬הלא כל מלאכות שבת‬
‫טורח להפילו שוב [=נפל תורא חדד לסכינא] וכמו‬ ‫ודרש גלילי אחד לפני רב חסדא‪ ,‬את הטעם לכך‪,‬‬ ‫אנו למדים ממשכן‪ ,‬ואת המשכן היו סותרים‬
‫כן האשה שחטאה בדברים שראויה למות‬ ‫שמי שאינו נזהר בדברים הללו עונשו מיתה‪ .‬שכך‬ ‫במקום אחד‪ ,‬ובונים במקום אחר‪ ,‬כי מאחר‬
‫עליהם‪ ,‬כשהיא יולדת‪ ,‬הואיל והורע מזלה‪,‬‬ ‫אמר הקדוש ברוך הוא‪:‬‬ ‫שנאמר‪" ,‬עַ ל פִּ י ה' יַחֲ נּו וְ עַ ל פִּ י ה' ִּי ָּׁסעּו" (במדבר ט'‬
‫שהיא בסכנה‪ ,‬מזומנת פורענותה לבא‪.‬‬ ‫כ')‪ ,‬הרי זה נחשב כסתירה על מנת לבנות‬
‫א‪ .‬רביעית דם נתתי בכם‪[ ,‬שחיי אדם תלויים בה]‪,‬‬
‫ב‪ .‬לדברי אביי‪ ,‬הדבר הזה דומה לשפחה‪ ,‬שעל כל‬ ‫ועל עסקי דם [נידה] הזהרתי אתכם‪.‬‬ ‫במקומו‪.‬‬
‫פשעיה מלקים אותה יחד‪ ,‬שכן הדרך‪ ,‬תפיש‬ ‫ב‪ .‬דעת רבי יוסי כפי ביאור רבי יוחנן‪.‬‬
‫תירוס אמתא בחד מחטרא ליהוי [=תרבה פשעים‬ ‫דף לב‬
‫השפחה‪ ,‬וכולם תלקה בחבטה אחת‪ ,‬שלא להטריח את‬ ‫דעת רבי יוסי כדעת רבי שמעון‪ ,‬שמלאכה‬
‫בּואתה כָּׁל‬ ‫ב‪" .‬ראשית" ["ק ֶדׁש י ְִּש ָּׁר ֵּאל לַה' ֵר ִ‬
‫אשית ְת ָּׁ‬
‫המלקה בכל פעם]‪ ,‬וכמו כן מאחר שבשעת לידה‬ ‫שאינה צריכה לגופה פטור עליה‪ ,‬ולכן‪ ,‬אין כיבוי‬
‫ֵּיהם נְאֻ ם ה'" (ירמיהו ב' ג')]‬
‫אכְ לָּׁיו י ְֶא ָּׁׁשמּו ָּׁרעָּׁ ה ָּׁתבא אֲ ל ֶ‬
‫באים לייסר את האשה על חטאה של חוה‪,‬‬ ‫נר שחייבים עליו אלא כיבוי של הבהוב פתילה‪,‬‬
‫קראתי אתכם‪ .‬ועל חלה שהיא עסקי "ראשית"‬
‫מוסיפים לייסרה על שאר חטאיה באותם‬ ‫וזהו האופן שחייב רבי יוסי‪ ,‬שכיבה נר שעדיין‬
‫רּומת ג ֶרן כֵּן‬
‫רּומה כִּ ְת ַ‬
‫אשית ע ֲִּרס ֵּתכֶם ַחלָּׁה ָּׁת ִּרימּו ְת ָּׁ‬
‫[" ֵר ִ‬
‫יסורים‪ ,‬וכשהיא ראויה למות‪ ,‬תמות באותם‬ ‫לא דלקה בו הפתילה כלל‪ ,‬כדי להבהבה‪ ,‬ומיד‬
‫ָּׁת ִּרימּו א ָּׁתּה" (במדבר ט"ו כ')] הזהרתי אתכם‪.‬‬
‫יסורים‪.‬‬ ‫כיבה‪.‬‬
‫ג‪ .‬נשמה שנתתי בכם קרויה נר‪"[ ,‬נֵר ה' נ ְִּׁש ַמת‬
‫ג‪ .‬לדברי רב חסדא‪ ,‬הדבר הזה דומה‪ ,‬לשיכור‬ ‫אבל אם הפתילה כבר דלקה מעט‪ ,‬והובהבה‬
‫ָּׁא ָּׁדם" (משלי כ' כ"ז)] ועל עסקי נר הזהרתי אתכם‪.‬‬
‫שאינך צריך להפילו‪ ,‬אלא הוא נופל מעצמו‪,‬‬ ‫בכך‪ ,‬מעתה‪ ,‬כשמכבה אותה משום שחס עליה‪,‬‬
‫[=שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל]‪ ,‬וכך האשה עומדת‬ ‫אם אתם מקיימים אותם‪ ,‬מוטב‪ ,‬ואם לאו‪ ,‬הריני‬ ‫הרי זה פטור‪.‬‬
‫לילד‪ ,‬כל זמן שאין רחמה פתוח‪ ,‬עומדת היא‬ ‫נוטל נשמתכם‪[ ,‬ותאבד רביעית דמכם‪ ,‬ויכבה נרכם‪,‬‬
‫ויבטל שם ראשיתכם]‪.‬‬
‫למיתה‪ ,‬וצריכה לבקש מהקב"ה לפתוח רחמה‪,‬‬
‫סותר על מנת לבנות‬
‫והוא נמנע‪ ,‬והיא מתה מאליה‪.‬‬ ‫ונשים נצטוו על כך‪ ,‬כמבואר בבראשית רבה‪,‬‬
‫היא איבדה חלתו של עולם‪ ,‬שעל ידה נטרד אדם‬ ‫נתבאר שלפי דברי עולא דעת רבי יוסי שהסותר בשבת‬
‫ד‪ .‬לדברי מר עוקבא‪ ,‬הדבר הזה דומה‪ ,‬לרועה‬
‫הראשון שנתרם כחלה‪ ,‬וכבתה נרו של עולם‪,‬‬ ‫אינו חייב אלא אם עושה זאת על מנת לבנות באותו‬
‫חיגר‪ ,‬שאינו יכול לרוץ אחר עיזיו המהירות‪,‬‬ ‫מקום עצמו‪.‬‬
‫ושפכה דמו‪ .‬ועוד‪ ,‬שצרכי הבית תלוים בה‪.‬‬
‫להלקותן על פשעיהן‪ ,‬שהוא בא עימהן חשבון‪,‬‬
‫וכתבו התוס' שלדעה זו רבי שמעון פוטר אפילו‬
‫ומלקה אותן על גדרות הצאן‪ ,‬שאינן יכולות‬ ‫כן היא מסקנת הגמרא‪ .‬אכן‪ ,‬מתחילה אמר רבי יצחק‪,‬‬
‫בסותר על מנת לבנות במקומו‪ ,‬אלא אם כן על ידי‬
‫לברוח ממנו שם [=רעיא חגרא‪ ,‬ועיזי ריהטן‪ ,‬אבב‬ ‫שהסיבה שהנשים נענשות למות בשעת לידה על שאינן‬
‫הסתירה יש תיקון בבנין אחרון יותר‪ ,‬משלא היה בנין‬
‫חוטרא מילי‪ ,‬ואבי דרי חושבנא]‪ ,‬כך האשה כשהיא‬ ‫זהירות בהלכות נידה‪ ,‬היא‪ ,‬משום שהיא קלקלה‬
‫ראשון מעולם שם‪ .‬כגון בפתילה שצריך להבהבה‪.‬‬
‫[וחטאה] בחדרי בטנה [=מקור דמה]‪ ,‬לפיכך תיענש‬
‫בבריאות‪ ,‬פעמים שזכויותיה תולים לה‪ ,‬ואין כח‬
‫בשעת לידה‪ ,‬בחדרי בטנה‪.‬‬ ‫והקשו התוס' לרב שמעון הלא שנינו בפרק כלל גדול‪,‬‬
‫במקטרג להזכיר עונה‪ ,‬אבל משהגיעה לפתח‬
‫המכבה והסותר‪ ,‬ובשלמא מכבה‪ ,‬נוכל להעמיד כשיש‬
‫הסכנה וצריכה לנסים‪ ,‬שם מזכירים עונותיה‬ ‫אולם הטעם הזה מבאר רק את הסיבה שהן מתות על‬
‫בו תיקון‪ ,‬כגון לעשות פחמין‪ ,‬אבל סותר‪ ,‬איך נוכל‬
‫ומעשיה‪ ,‬אם ראויה היא לנס אם לאו‪.‬‬ ‫שאינן זהירות בנידה‪ ,‬וכדעת האומרים שהן נענשות‬
‫להעמיד שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי‬
‫למות בשעת לידה‪.‬‬
‫שם מעולם‪.‬‬
‫‪93‬‬
 ‫מסכת שבת דף לב‬

‫עכו"ם‪ ,‬שמא יתפס הגוי על חובותיו‪ ,‬ותישבר‬ ‫ה‪ .‬לדברי רב פפא‪ ,‬כן היא דרך העולם‪ ,‬שעל פתח‬
‫הספינה‪ ,‬וימות עמו רב‪.‬‬ ‫החנות שמחלקים בו מזונות ויש שם עושר‪ ,‬הכל‬
‫היוצא לשוק‬
‫שם באחווה ואהבה [=אבב חנואתא נפישי אחי‬
‫ושמואל היה עובר את הנהר‪ ,‬רק בספינה שיש בה‬
‫אדם יוצא לשוק‪[ ,‬שמצויים שם מריבות‪ ,‬ובעלי‬ ‫ומרחמי] אבל במקום שיש הפסד ועוני אין אחווה‬
‫עכו"ם‪ ,‬כי אמר‪ ,‬אין השטן שולט בבת אחת‬
‫דינים נכרים וישראלים]‪ ,‬יהיה דומה בעיניו כמי‬ ‫ואין אהבה [=אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי]‪ ,‬כך‬
‫באנשים משתי אומות‪ ,‬ולפיכך לא יוכל לקטרג‬
‫שנמסר לסרדיוט [=שוטר המוליכו לפני השופט]‪.‬‬ ‫האשה‪ ,‬בשעת הסכנה‪ ,‬הורע מזלה וחשיבותה‪,‬‬
‫לשבור את הספינה‪.‬‬
‫וחדלו פרקליטים שלה‪.‬‬

‫החש בראשו‬
‫זהירות שלא להיכנס לסכנה‬ ‫על שלוש עבירות נשים מתות כשהן ילדות‬
‫אדם חש בראשו [מיחוש קל בעלמא]‪ ,‬יהיה דומה‬
‫רבי ינאי קודם שהיה עובר את הנהר בספינה‪,‬‬ ‫לדעת רבי אלעזר‪ ,‬וכן לדעה שניה בברייתא‬
‫בעיניו כמי שנתנוהו בקולר [=שלשלת‪ .‬והוא חמור‬
‫היה בודק אותה‪ ,‬שאין בה נקב‪.‬‬ ‫[השניה]‪ ,‬על שלוש העברות הנ"ל‪ ,‬נידה‪ ,‬חלה‬
‫מהנמסר לסרדיוט‪ ,‬וקל מהעולה לגרדום]‪.‬‬
‫ורבי זירא‪ ,‬ביומא דשותא [=יום שמנשבת בו הרוח‬ ‫והדלקת הנר‪ ,‬הנשים מתות כשהן ילדות‪ ,‬כלומר‬
‫דרומית חזקה‪ ,‬המפלת חומות ועוקרת אילנות]‪ ,‬לא‬ ‫קודם זמנן‪ ,‬ואפילו שלא בשעת לידה‪.‬‬
‫נפל למשכב‬ ‫יצא לבין הדקלים‪ ,‬שמא יפול עליו דקל על ידי‬ ‫ולפיכך‪ ,‬שלושת המצוות הללו נקראות דבקי‬
‫אדם שחלה הרבה עד שצריך לשכב במיטה‪ ,‬יהיה‬ ‫הרוח‪.‬‬ ‫מיתה‪ ,‬שהן מדבקות ומקרבות את המיתה לפני‬
‫דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון‪[ ,‬שהוא‬ ‫זמנה‪.‬‬
‫חמור מהכל שאין דנים שם אלא להריגה‪ ,‬ועל סרחון‬
‫חמור]‪ ,‬שכל העולה לגרדום לידון‪ ,‬אם יש לו‬ ‫לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה‬
‫פרקליטים גדולים ניצול‪ ,‬ואם לאו‪ ,‬אינו ניצול‪.‬‬ ‫עוון שמחמתו נשים מתות בגיל צעיר‬
‫אמר רב יצחק בנו של רב יהודה‪ ,‬לעולם יבקש‬
‫ואלו הם פרקליטים של אדם‪[ ,‬שעושה למטה רצוי‬ ‫אדם רחמים שלא יחלה‪ ,‬שאם יחלה‪ ,‬אומרים לו‬ ‫לדעת רבי אלעזר‪ ,‬נשים מתות קודם זמנן‪ ,‬על‬
‫לבית דין של מעלה]‪ ,‬תשובה ומעשים טובים‪.‬‬ ‫הבא זכות והפטר‪.‬‬ ‫שאינן זהירות‪ ,‬בנידה בחלה ובהדלקת הנר‪ ,‬כפי‬
‫שנתבאר‪.‬‬
‫וביאר מר עוקבא‪ ,‬שהדבר הזה למד מהכתוב‪" ,‬כִּ י‬
‫ית ַמע ֲֶקה ְל ַגגֶָך וְ לא ָּׁת ִּשים דָּׁ ִּמים‬
‫ִּת ְבנֶה בַ יִּת ָּׁח ָּׁדׁש וְ עָּׁ ִּש ָּׁ‬ ‫ולדעת רבי אחא‪ ,‬נשים מתות קודם זמנן‪ ,‬בעון‬
‫הלצת יושר להצלתו‬ ‫יתָך כִּ י יִּפל הַ ּנ ֵּפל ִּממֶ ּנּו" (דברים כ"ב ח')‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫ְבבֵּ ֶ‬ ‫שמכבסות צואת בניהם בשבת‪.‬‬
‫לדעת תנא קמא‪ ,‬אפילו תשע מאות ותשעים‬ ‫מאחר שהוא נופל‪ ,‬צריך למצוא ממנו וממעשיו‬
‫ויש אומרים‪ ,‬נשים מתות קודם זמנן‪ ,‬על‬
‫ותשעה מלאכים מלמדים עליו חובה‪ ,‬ומלאך‬ ‫ראיה לזכות‪.‬‬
‫שקוראות לארון הקודש ארנא‪ ,‬כלומר‪ ,‬ארון‬
‫אחד מלמד עליו זכות‪ ,‬ניצול‪ .‬שנאמר‪ִּ " ,‬אם יֵּׁש‬ ‫סתם‪ ,‬ולא ארון הקודש‪.‬‬
‫עָּׁ לָּׁיו מַ ל ְָּׁאְך מֵּ לִּ יץ ֶאחָּׁ ד ִּמ ִּּני ָּׁא ֶלף ְלהַ גִּ יד ל ְָּׁאדָּׁ ם‬
‫י ְָּׁׁשרֹו‪ַ .‬ויְ חֻ ּנֶּנּו וַ יאמֶ ר פְ דָּׁ עֵּ הּו ֵּמ ֶרדֶ ת ׁשָּׁ חַ ת מָּׁ צָּׁ ִּ‬
‫אתי‬ ‫"כִ י יִפל הַ ּנפֵל"‬
‫כפֶר" (איוב ל"ג כ"ד)‪ ,‬כלומר מתוך אלף מלאכים‬ ‫בעניין חיוב עשיית מעקה נאמר‪" ,‬כִּ י ִּת ְבנֶה בַ יִּת‬
‫כשהאיש במקום סכנה נבדקים עוונותיו‬
‫רק אחד מליץ יושר‪ ,‬וכל השאר מלמדים חובה‪,‬‬ ‫יתָך כִּ י‬
‫ית ַמע ֲֶקה ְל ַגגֶָך וְ לא ָּׁת ִּשים דָּׁ ִּמים ְבבֵּ ֶ‬
‫ָּׁח ָּׁדׁש וְ עָּׁ ִּש ָּׁ‬ ‫כשהאיש עובר במקום סכנה‪ ,‬כגון על גשר [העלול‬
‫נפדה מרדת שחת‪.‬‬ ‫יִּפל הַ ּנפֵּל ִּמ ֶמּנּו" (דברים כ"ב ח')‪.‬‬ ‫להישבר]‪ ,‬או בצד קיר נטוי [העלול ליפול]‪ ,‬או‬
‫ולדעת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי‪,‬‬ ‫וביאר תנא דבי רבי ישמעאל מדוע הוא נקרא‬ ‫כשהוא בדרך [שיכולים לסטים לבוא עליו]‪ ,‬בודקים‬
‫אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים‬ ‫נופל עוד קודם שנפל‪[ ,‬שכשניתנה תורה‪ ,‬עדיין לא‬
‫בשמים את עוונותיו וזכויותיו‪ ,‬ואם נמצא חייב‪,‬‬
‫מלמדים עליו חובה בלבד‪ ,‬ואותו מלאך המלמד‬ ‫נפל‪ ,‬והכתוב קראו נופל]‪ ,‬כי באמת לא יפול אלא מי‬ ‫עלול הוא למות בסכנה שהוא נמצא בה‪.‬‬
‫עליו זכות‪ ,‬מלמד עליו תשע מאות תשעים‬ ‫שחטא‪ ,‬וראוי ליפול כבר קודם נפילתו‪.‬‬ ‫ואמר רבי ינאי‪ ,‬לעולם אל יעמוד אדם במקום‬
‫ותשעה חובות וזכות אחת‪ ,‬ניצול‪ .‬שנאמר‪ִּ " ,‬אם‬ ‫סכנה‪ ,‬לומר שעושים לו נס‪ ,‬שמא אין עושים לו‬
‫אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי‪ ,‬וחובה על ידי‬
‫יֵּׁש עָּׁ לָּׁיו מַ ְל ָּׁאְך מֵּ לִּיץ ֶאחָּׁ ד ִּמּנִּ י ָּׁא ֶלף לְהַ גִּ יד לְ ָּׁאדָּׁ ם‬ ‫נס‪ ,‬ואם עושים לו נס‪ ,‬מנכים לו מזכיותיו‪.‬‬
‫חייב‪ ,‬כלומר אף שהנופל חייב וראוי ליפול‪,‬‬
‫י ְָּׁׁשרֹו‪ .‬וַ יְחֻ ּנֶּנּו ַויאמֶ ר פְ דָּׁ עֵּ הּו ֵּמ ֶרדֶ ת ׁשָּׁ חַ ת"‪ ,‬וניתן‬
‫מגלגלים חובה זו על ידי בעל הבית זה שחטא‪,‬‬ ‫וביאר רבי חנין שהדבר למד מדברי יעקב אבינו‬
‫לדרוש זאת גם כנ"ל‪ ,‬שהמלאך המליץ יושר הוא‬
‫שלא קיים מצות מעקה‪.‬‬ ‫ּומכָל הָ אֱ מֶׁ ת אֲ ֶׁשר עָּׁ ִּש ָּׁ‬
‫ית‬ ‫" ָקטנ ְִּתי ִמכל הַ חֲ סָ ִדים ִ‬
‫אחד מאלף מלאכים‪ִּ "[ ,‬אם יֵּׁש עָּׁ לָּׁיו מַ ל ְָּׁאְך מֵּ לִּיץ"‪,‬‬
‫ִּיתי‬
‫ֶאת עַ בְ דֶ ָך כִּ י בְ מַ ְקלִּי עָּׁ בַ ְר ִּתי ֶאת ַהי ְַר ֵּדן ַהזֶה וְ עַ ָּׁתה ָּׁהי ִּ‬
‫שהוא " ֶא ָּׁחד ִּמּנִּי ָּׁאלֶף" מלאכים "לְהַ גִּ יד ל ְָּׁאדָּׁ ם י ְָּׁׁשרֹו"]‪,‬‬
‫ל ְִּׁשנֵּי מַ חֲ נֹות" (בראשית ל"ב י"א)‪ ,‬כלומר‪ ,‬הוקטנו‬
‫וכמו כן ניתן לדרוש זאת גם על מליצתו של אותו‬ ‫חולה שנטה למות צריך להתוודות‬
‫ונתמעטו זכיותי‪ ,‬בשביל החסדים אשר עשית לי‪.‬‬
‫מלאך‪ ,‬שהיא מליצה של אחד מאלף לזכות‪ִּ "[ ,‬אם‬
‫מי שחלה ונטה למות‪[ ,‬העומדים שם] אומרים לו‪,‬‬
‫יֵּׁש עָּׁ לָּׁיו ַמל ְָּׁאְך" שהוא "מֵּ לִּיץ" דבר " ֶאחָּׁ ד" לטובה " ִּמּנִּי‬
‫התוודה‪.‬‬
‫ָּׁאלֶף" דברים "ל ְַהגִּ יד ל ְָּׁאדָּׁ ם י ְָּׁׁשרֹו"]‪.‬‬
‫לעבור את הנהר בספינה שיש בה נוכרי‬
‫שכן כל המומתים [על ידי בי"ד] מתוודים‪[ ,‬שכן‬
‫מצינו בעכן שאמר לו יהושע להתוודות]‪.‬‬ ‫רב לא היה עובר את הנהר בספינה שיש בה‬

‫‪94‬‬
 ‫מסכת שבת דף לב‬

‫נַפְ שֹות ֶׁאבְ יֹו ִנים נ ְִק ִיים"‪ ,‬כלומר בשביל החטא‬ ‫ֵיתי‬
‫למד מהכתוב‪ ,‬בירמיהו (ב' ל')‪ ,‬וכי "לַשָ וְ א ִהכ ִ‬ ‫בעון שני דברים עמי הארצות מתים‬
‫הנזכר בסוף הכתוב‪ ,‬נתחייבתם בדם נפשות‬ ‫ֶׁאת בְ נֵי ֶׁכם" [כלומר וכי ללא סיבה עשיתי זאת? ודאי‬
‫רבי ישמעאל בן אלעזר אומר‪ ,‬בעון שני דברים‬
‫אביונים נקיים מחטא‪ ,‬הם הבנים קטנים שלא‬ ‫שאין הדבר כן‪ ,‬אלא הסיבה לכך היא‪ ,‬כי] "מּוסָ ר לא‬
‫עמי הארצות מתים‪.‬‬
‫אתים כִּ י‬
‫חטאו‪ ,‬וחטאכם הוא‪" ,‬לא בַ ַמ ְח ֶּׁת ֶׁרת ְמצָ ִ‬ ‫ָקחּו" [כלומר שלא למדו תורה]‪.‬‬
‫לָ‬
‫עַ ל כָּׁל ֵּאלֶה"‪ ,‬כלומר שעשו פתחים כמחתרת שאין‬ ‫א‪ .‬על שקורין לארון הקודש ארנא‪ ,‬ואין קורין‬
‫ולדעת רבי חייא בר אבא או רבי יוסי‪ ,‬הדבר למד‬
‫לה מזוזות‪.‬‬ ‫אותו ארון הקדש‪.‬‬
‫מהכתוב‪" ,‬לְמַ עַ ן י ְִרבּו יְ מֵ י ֶׁכם וִ ימֵ י בְ נֵי ֶׁכם עַ ל‬
‫ד‪ .‬בעוון ציצית‪.‬‬ ‫ָּׁהאֲ ָּׁד ָּׁמה אֲ ֶׁשר נ ְִּׁשבַ ע ה' לַאֲ ב ֵּתיכֶם ל ֵָּּׁתת ל ֶָּׁהם כִּ ימֵּ י‬ ‫ב‪ .‬ועל שקורין לבית הכנסת בית עם‪ ,‬לשון ביזוי‪,‬‬
‫ַה ָּׁש ַמיִּם עַ ל ָּׁה ָּׁא ֶרץ" (דברים י"א כ"א) שהוא נדרש על‬ ‫שמתקבצים בו הכל‪.‬‬
‫לדעת רבי מאיר או רבי יהודה‪ ,‬בנים מתים בעוון‬
‫מה שנאמר אף לפני פניו‪" ,‬וְ לִמַ ְד ֶּׁתם א ָתם ֶׁאת‬
‫ציצית‪.‬‬
‫ּוב ָּׁׁשכְ ְבָך‬
‫ּובלֶכְ ְתָך בַ ֶד ֶרְך ְ‬ ‫בְ נֵי ֶׁכם ל ְַדבֵּ ר בָּׁ ם ְב ִּׁש ְב ְתָך ְבבֵּ ֶ‬
‫יתָך ְ‬
‫ואמר רב כהנא או שילא מרי‪ ,‬שהדבר למד‬ ‫ּובקּו ֶמָך" (דברים י"א י"ט)‪ ,‬ומכאן‪ ,‬שאריכות ימים‬ ‫ְ‬ ‫גופי תורה שנמסרו אף לעמי הארץ‬
‫מהכתוב הזה‪" ,‬גַם בִ כְ ָנ ַפיְִך"‪[ ,‬בשביל כנפיך שבטלת‬ ‫של בנים‪ ,‬תלויה בלימוד התורה‪ ,‬ומי שיש בידו‬ ‫רבן שמעון בן גמליאל אומר‪ ,‬הלכות הקדש‪,‬‬
‫מצותם]‪" ,‬נ ְִמצְ אּו" [עליך‪ ,‬חובת] "דַ ם נַפְ שֹות‬ ‫עוון ביטול תורה‪ ,‬בניו מתים‪[ .‬אבל לדעת החולק על‬ ‫תרומות‪ ,‬ומעשרות‪ ,‬הן הן גופי תורה‪ ,‬ונמסרו‬
‫ֶׁאבְ יֹו ִנים נ ְִק ִיים" [הם בנים קטנים שלא חטאו]‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬מקרא נדרש רק על האמור לפניו‪ ,‬ולא על האמור‬ ‫לעמי הארץ‪.‬‬
‫לפני פניו]‪.‬‬
‫וכתבו התוס'‪ ,‬שדוקא בימיהם‪ ,‬שהיו מלבושיהם כך‬ ‫שלא מסרו לבית דין למנות שומרים לדבר‪,‬‬
‫בארבע כנפות‪ ,‬היו נענשים מי שלא היה להם ציצית‪,‬‬ ‫ב‪ .‬בעוון נדרים‪.‬‬ ‫והאמינה תורה את כל אדם עליהם‪ ,‬והן הן גופי‬
‫אבל עתה שאין העולם רגילים במלבושים כאלו‪ ,‬אין‬
‫לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון‪ ,‬בנים מתים כשהם‬ ‫תורה‪.‬‬
‫צריך לקנות‪ .‬אך טוב לקנות טלית ולברך עליו בכל יום‬
‫כעין מה שאמרו במסכת סוטה‪ ,‬וכי לאכול מפריה היה‬ ‫קטנים בעוון נדרים [של האב]‪.‬‬ ‫שחברים אוכלין פת של עמי הארץ‪ ,‬וסומכים‬
‫רוצה משה‪ ,‬אלא אמר משה‪ ,‬מצוה שאוכל לקיים‪,‬‬ ‫וכששמע רבי יהודה הנשיא דברים אלו הסכים‪ ,‬כי‬ ‫שניטל ממנו חלה ותרומה ומעשרות‪.‬‬
‫יתקיים על ידי‪.‬‬ ‫דברי רבי אלעזר‪ ,‬הם דברי רבי שמעון אביו‪ ,‬שהיה גם‬
‫ואף על גב דתקון רבנן דמאי‪ ,‬מכל מקום תורה האמינתו‪.‬‬
‫ה‪ .‬בעוון שנאת חנם‪.‬‬ ‫רבו של רבי‪ ,‬ומאחר ששמע דברי רבו‪ ,‬חזר בו מדברי‬ ‫[רש"י]‪.‬‬
‫עצמו‪.‬‬
‫לדעת רבי נחמיה‪ ,‬בעוון שנאת חנם‪ ,‬בניו ובנותיו‬ ‫וכמו כן הקדש מסור לכל אדם להקדיש‪ ,‬וחל‬
‫מתוך דברי רבי יהודה הנשיא מבואר שהדבר‬ ‫הקדש על פי כל אדם‪ ,‬והן גופי תורה‪ ,‬שהיינו‬
‫של אדם מתים כשהם קטנים‪.‬‬
‫למד מהכתוב‪ַ " ,‬אל ִּת ֵּתן ֶׁאת פִ יָך [בנדר] לַחֲ ִטיא ֶׁאת‬ ‫צריכים לחוש במטלטלים‪ ,‬שמא הקדישו וחזר‬
‫בְ ׂשָ ֶׁרָך [=לחייב את בניך שהם בשרך] וְ ַאל תאמַ ר‬ ‫בו‪ ,‬ואין חוששים‪.‬‬
‫שכר הזהיר במצוות ציצית‬ ‫לִּפְ נֵּי ַהמַ ל ְָּׁאְך [=גזבר של הקדש] כִּ י ְׁש ָּׁגגָּׁה ִּהיא‬
‫ורבותי מפרשים‪ ,‬הלכות הקדש‪ ,‬כגון יין לנסכים‪ ,‬שעמי הארץ‬
‫[=בשוגג קפצתי לנדור ולא אשלם] לָמָ ה ִי ְקצף‬
‫אמר ריש לקיש‪ ,‬כל הזהיר בציצית‪ ,‬זוכה‪,‬‬ ‫נאמנים עליו שהופרשו ממנו תרומות ומעשרות‪ .‬וקשיא לי‪ ,‬אי‬
‫הָ אֱ ֹל ִקים עַ ל קֹולֶָׁך [בשביל קול נדריך] וְ ִחבֵ ל ֶׁאת‬ ‫מדרבנן קאמר‪ ,‬דחשיב מאי דהימנוהו רבנן‪ ,‬לא הוה ליה‬
‫ומשמשים לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים‪.‬‬
‫ֲׂשה יָדֶׁ יָך" (קהלת ה' ה')‪ ,‬ואיזה הם מעשה ידיו‬ ‫מַ ע ֵ‬ ‫למיתני תרומות ומעשרות‪ ,‬דרבנן לא הימנוהו‪[ .‬רש"י]‬
‫שנאמר‪" ,‬כה ָּׁאמַ ר ה' צְ בָּׁ אֹות בַ י ִָּּׁמים הָּׁ הֵּ מָּׁ ה אֲ ׁשֶ ר‬ ‫של אדם‪ ,‬הוי אומר בניו ובנותיו של אדם‪.‬‬
‫יַחֲ זִּ יקּו עֲשָּׁ ָּׁרה אֲ נ ִָּּׁׁשים ִּמכל ְלׁשנֹות ַהגֹו ִּים וְ הֶ חֱ זִּ יקּו‬
‫ורב נחמן בר יצחק אמר‪ ,‬שניתן ללמוד זאת גם‬ ‫חטא שבגללו אשה של אדם מתה‬
‫ְהּודי ֵּלאמר ֵּנ ְל ָּׁכה עִּ מָּׁ ֶכם כִּ י ׁשָּׁ מַ עְ נּו‬
‫בִּ כְ נַף ִּאיׁש י ִּ‬
‫ֵיתי ֶׁאת‬
‫מהכתוב המבואר לעיל‪" ,‬לַשָ וְ א ִהכ ִ‬
‫אֱ ֹל ִּקים עִּ ָּׁמכֶם" (זכריה ח' כ"ג)‪.‬‬ ‫לדעת רבי נתן‪ ,‬בעוון נדרים‪ ,‬מתה אשה של אדם‪,‬‬
‫בְ נֵי ֶׁכם"‪ ,‬שביאורו כך‪ ,‬על עסקי שוא [ששיקרתם‬
‫כלומר‪ ,‬בשכר המצווה שבכנף‪ ,‬היא מצוות‬ ‫שנאמר‪ִּ " ,‬אם ֵּאין לְָך ְלׁשַ ֵּלם [עולות והקדשות‬
‫בנדריכם] הכיתי את בניכם‪.‬‬
‫ציצית‪ ,‬יחזיקו בכל יהודי‪ ,‬עשרה אנשים מכל‬ ‫שתדור] לָּׁמָּׁ ה י ִַּקח ִּמ ְׁש ָּׁכ ְבָך [=אשתך] ִּמ ַת ְח ֶתיָך"‬
‫ג‪ .‬בעון מזוזה‪.‬‬ ‫(משלי כ"ב כ"ז)‬
‫לשון‪ ,‬סך הכל שבע מאות אנשים לשבעים לשון‪,‬‬
‫וארבע כנפות יש לו‪ ,‬הרי אלפים ושמנה מאות‪.‬‬ ‫לדעת רבי חייא בר אבא ודעת רבי יוסי וכן דעת‬ ‫ורבי יהודה הנשיא ורבי אלעזר ברבי שמעון‬
‫רבי מאיר או רבי יהודה‪ ,‬בנים מתים בעון מזוזה‪.‬‬ ‫חולקים על כך‪ ,‬ואומרים‪ ,‬שבעוון נדרים בנים‬
‫מתוך דברי רבי חייא בר אבא ורבי יוסי מבואר‪,‬‬ ‫מתים כשהם קטנים‪ ,‬כפי שיתבאר בעזה"י להלן‪.‬‬
‫עונש שנאת חנם‬
‫שהדבר למד מהכתוב‪" ,‬לְמַ עַ ן י ְִרבּו יְמֵ י ֶׁכם וִ ימֵ י‬
‫רבי נחמיה אומר‪ ,‬בעון שנאת חנם [=שלא ראה בו‬ ‫בְ נֵי ֶׁכם עַ ל ָּׁהאֲ ָּׁד ָּׁמה אֲ ֶׁשר נ ְִּׁשבַ ע ה' לַאֲ ב ֵּתיכֶם ל ֵָּּׁתת ל ֶָּׁהם‬ ‫חטא שבגללו בנים מתים‬
‫דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו‪ ,‬ושונאו]‪( .‬א) מריבה‬ ‫ימי ַה ָּׁש ַמיִּם עַ ל ָּׁה ָּׁא ֶרץ" (דברים י"א כ"א) שהוא‬ ‫כִּ ֵּ‬
‫רבה בתוך ביתו של אדם [מדה כנגד מדה]‪( .‬ב)‬ ‫א‪ .‬בעוון ביטול תורה‪.‬‬
‫נדרש על מה שנאמר לפניו‪ּ" ,‬וכְ ַת ְב ָּתם עַ ל ְמזּוזֹות‬
‫ואשתו מפלת נפלים‪( .‬ג) ובניו ובנותיו של אדם‬ ‫ּוב ְשעָ ֶׁריָך" (דברים י"א כ')‪ ,‬ומכאן‪ ,‬שאריכות‬ ‫יתָך ִ‬‫בֵ ֶׁ‬ ‫לדעת רבי יהודה הנשיא [קודם ששמע דברי רבי‬
‫מתים כשהם קטנים‪[ .‬אהבתו ניטלת ממנו‪ ,‬וזהו גם‬ ‫ימים של בנים‪ ,‬תלויה בקיום מצוות מזוזה‪ ,‬ומי‬ ‫אלעזר ברבי שמעון] וכן דעת רבי חייא בר אבא או‬
‫כן מידה כנגד מידה על ששונא חנם]‪.‬‬ ‫שיש בידו עוון ביטול מצווה זו‪ ,‬בניו מתים‪.‬‬ ‫רבי יוסי‪ ,‬בנים מתים בעוון ביטול תורה [של‬
‫האב]‪.‬‬
‫ורב נחמן בר יצחק אמר‪ ,‬שניתן ללמוד זאת גם‬
‫מהכתוב בירמיה (ב' ל"ד)‪" ,‬גַם בִ כְ ָנ ַפיְִך נ ְִמצְ אּו דַ ם‬ ‫מתוך דברי רבי יהודה הנשיא מבואר שהדבר‬
‫‪95‬‬
 ‫מסכת שבת דף לג‬

‫כ"ו)‪.‬‬ ‫עונש גזל‬ ‫עונש מי שאינו מקיים הפרשת חלה‬

‫בעון גזל‪( ,‬א) הגובאי עולה‪( .‬ב) והרעב הווה‪( .‬ג)‬ ‫רבי אלעזר ברבי יהודה אומר‪ ,‬בעון חלה‪( ,‬א) אין‬
‫עונש עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין‬ ‫ובני אדם אוכלים בשר בניהם ובנותיהם‪.‬‬ ‫ברכה במכונס [כלומר באוצרות ובמקומות האיכסון‬
‫שנותנים בהם יין ושמן]‪( .‬ב) ומארה [=קללה]‬
‫כל הדברים הבאים בעוון ביטול תורה‪ ,‬באים גם‬ ‫שנאמר‪ִּׁ " ,‬ש ְמעּו ַהדָּׁ בָּׁ ר הַ זֶה ָּׁפרֹות ַהבָּׁ ׁשָּׁ ן אֲ ׁשֶ ר בְ הַ ר‬
‫משתלחת בשערים [כלומר‪ ,‬מתוך כך שאין ברכה‬
‫על ידי העוונות הללו‪.‬‬ ‫ׁש ְמרֹון הָּׁ ע ְׁשקֹות דַ לִּ ים הָּׁ ר ְצצֹות ֶאבְ יֹונִּ ים ָּׁהא ְמרת‬
‫במכונס‪ ,‬הכל נמכר ביוקר]‪( .‬ג) וזורעים זרעים‬
‫יאה וְ נ ְִּׁש ֶתה" (עמוס ד' א')‪.‬‬
‫ֵּיהם ָּׁה ִּב ָּׁ‬
‫לַאֲ דנ ֶ‬
‫א‪ .‬עינוי הדין‪ .‬שמאחרים הדיינים לדון את הדין‪,‬‬ ‫ואחרים אוכלים‪.‬‬
‫ולא לשם שמים‪ ,‬אלא לאחר שהוברר להם הדין‪,‬‬ ‫וביאר רבא‪ ,‬שהכוונה לבני אדם כגון נשות‬
‫מחוזא‪ ,‬שאוכלות ולא עושות‪ ,‬ונמצא שגוזלות‬ ‫שנאמר‪ַ " ,‬אף אֲ נִּי ֶאע ֱֶשה זאת ָּׁלכֶם וְ ִּהפְ ַק ְד ִּתי ֲעלֵּי ֶכם‬
‫משהים אותו‪.‬‬
‫בֶ הָּׁ לָּׁה ֶאת הַ שַ חֶ פֶת וְ ֶאת ַה ַק ַד ַחת ְמכַלֹות עֵּ י ַניִּם ְ‬
‫ּומ ִּדיבת‬
‫את בעליהן‪ .‬ועוד‪ ,‬מתוך שמלומדות במאכל‬
‫ב‪ .‬עיוות הדין‪ .‬שמעוותים את במזיד‪.‬‬ ‫ָּׁנפֶׁש ּוזְ ַרעְ ֶתם ל ִָּּׁריק ז ְַר ֲע ֶכם ַואֲ כָּׁ לֻהּו א ְיבֵּ י ֶכם"‬
‫ובמשתה‪ ,‬גורמות לבעלים לגזול‪.‬‬
‫ג‪ .‬קלקול הדין‪ .‬שלא היו מתונים בו‪ ,‬לעיין כל‬ ‫(ויקרא כ"ו ט"ז)‪.‬‬

‫צרכו ונתקלקל מאליו‪.‬‬ ‫דף לג‬ ‫ויתבאר הכתוב כך‪" ,‬וְ ִּהפְ ַק ְד ִּתי ֲעלֵּי ֶכם"‪ ,‬כלומר‬
‫שנאמר בסוף הפרשה הנ"ל‪" ,‬וְ הָּׁ ָּׁא ֶרץ ֵּתעָּׁ זֵּב מֵּ הֶ ם‬ ‫אחסר ואמעט‪[ ,‬שכן נפקדות היא גם לשון חסרון‪,‬‬
‫והעונש על חטא זה של גזל‪ ,‬הוא‪ ,‬מה שנאמר‬
‫יה בָּׁ ְהׁשַ מָּׁ ה מֵּ הֶ ם וְ הֵּ ם י ְִּרצּו ֶאת עֲֹונָּׁם‬
‫וְ ִּת ֶרץ ֶאת ַׁש ְבת ֶת ָּׁ‬ ‫כמו בכתוב "וְ לא נִּפְ ַקד ִּמ ֶמּנּו ִּאיׁש" (במדבר ל"א מ"ט)‪,‬‬
‫יתי ֶא ְת ֶכם בַ ִּשדָּׁ פֹון ּובַ ֵּי ָּׁרקֹון‬‫באותו עניין‪ִּ " ,‬הכֵּ ִּ‬
‫יַעַ ן ּובְ יַעַ ן בְ ִמ ְש ָפטַ י מָ ָאסּו וְ ֶׁאת חֻ ק ַתי ָגעֲלָ ה‬ ‫שפירושו‪ ,‬לא נחסר ממנו איש]‪ ,‬והסיבה שאחסר‬
‫יתי ֶכם‬ ‫ּות ֵּאנֵּי ֶכם וְ זֵּ ֵּ‬
‫ַּנֹותי ֶכם וְ ַכ ְרמֵּ י ֶכם ְ‬
‫הַ ְרבֹות ג ֵּ‬
‫נַפְ שָ ם" (ויקרא כ"ו מ"ג)‪ ,‬הרי עינוי ועיוות וקלקול‬ ‫ואמעט‪ ,‬היא בעוון חלה‪ ,‬שכן אל תקרי "בֶ הָּׁ לָּׁה"‪,‬‬
‫יאכַל הַ ָּׁג ָּׁזם וְ לא ַׁש ְב ֶתם עָּׁ ַדי נְאֻ ם ה'" (עמוס ד' ט')‪.‬‬
‫בכלל‪.‬‬ ‫אלא "בֶ חָּׁ לָּׁה"‪.‬‬
‫ומבואר בספר יואל‪ ,‬שאחר הגזם באים שאר מיני‬
‫ועוד תענשו במה שנאמר בסוף הכתוב‪ּ" ,‬וזְ ַרעְ ֶתם‬
‫ארבה‪ ,‬שנאמר‪" ,‬י ֶֶתר הַ ָּׁג ָּׁזם ָּׁא ַכל הָּׁ ַא ְרבֶ ה וְ י ֶֶתר‬
‫ל ִָּּׁריק ז ְַר ֲע ֶכם וַ אֲ ָּׁכלֻהּו א ְיבֵּ י ֶכם"‪.‬‬
‫עונש שבועת שוא ושבועת שקר‬ ‫הָּׁ ַא ְרבֶ ה ָּׁא ַכל הַ יָּׁלֶ ק וְ ֶי ֶתר ַה ֶי ֶלק ָּׁא ַכל הֶ חָּׁ ִּסיל" (יואל‬
‫א' ד')‪ ,‬אם כן בעוון גזל באים כל מיני גובאי‪.‬‬ ‫ואם נותנים חלה‪ ,‬מתברכים‪ ,‬שנאמר‪" ,‬וְ ֵּר ִּ‬
‫אׁשית‬
‫בעון שבועת שוא‪[ ,‬שמשנה את הידוע‪ ,‬כגון‪ ,‬על‬
‫רּומֹותיכֶם לַכהֲ נִּים‬
‫ֵּ‬ ‫רּומת כל ִּמכל ְת‬
‫כּורי כל וְ כָּׁל ְת ַ‬
‫כָּׁל בִּ ֵּ‬
‫האיש שהוא אשה]‪ .‬וכן בעוון שבועת שקר [שאין‬ ‫וכיון שבאים מיני גובאי הרעב הוה‪.‬‬
‫יח בְ ָּׁר ָּׁכה‬
‫סֹותי ֶכם ִּת ְתנּו לַכ ֵּהן לְהָּׁ נִּ ַ‬
‫אׁשית ע ֲִּר ֵּ‬
‫י ְִּהיֶה וְ ֵּר ִּ‬
‫השקר ניכר‪ ,‬וגורם שיאמינו הבריות לדברי שקר‬
‫ובספר ישעיה מבואר‪ ,‬שבשעת הרעב‪ַ " ,‬ו ִּיגְ זר עַ ל‬ ‫יתָך" (יחזקאל מ"ד ל')‬ ‫ֶאל בֵּ ֶ‬
‫שלו]‪( .‬א) חיה רעה רבה‪( .‬ב) ובהמה כלה‪( .‬ג) ובני‬
‫י ִָּּׁמין וְ ָּׁרעֵּ ב וַיאכַל עַ ל ְשמאול וְ לא ָּׁשבֵּ עּו ִּאיׁש בְ שַ ר‬
‫אדם מתמעטים‪( .‬ד) והדרכים שוממים [מאין‬
‫זְ רעֹו יאכֵּלּו" (ישעיהו ט' י"ט)‪ ,‬אל תקרי "בְ שַ ר‬
‫עובר]‪.‬‬
‫זְ רעֹו"‪ ,‬אלא "בשר זרעו"‪ ,‬הרי שבני אדם אוכלים‬ ‫עונש מי שמבטל תרומות ומעשרות‬
‫שנאמר‪" ,‬וְ ִּאם ְב ֵּאלֶה לא ִּתּו ְָּׁסרּו לִּ י וַהֲ לַ כְ ֶתם עִּ ִּמי‬ ‫בשר בניהם ובנותיהם‪.‬‬ ‫בעון ביטול תרומות ומעשרות‪( ,‬א) שמים נעצרים‬
‫ֶק ִּרי" (ויקרא כ"ו כ"ג)‪ ,‬אל תקרי "בְ ֵּאלֶה"‪ ,‬אלא‬
‫מלהוריד טל ומטר‪( .‬ב) ומתוך שאין גשמים‬
‫"בְ ָּׁאלָּׁה"‪ ,‬לשון שבועה‪[ ,‬כמו בכתוב "וְ ֶנפֶׁש כִּ י ֶתחֱ טָּׁ א‬
‫עונש ביטול תורה‬ ‫היוקר הוה‪( .‬ג) והשכר [=ריוח] אבד‪( .‬ד)‪ .‬ובני אדם‬
‫וְ ָּׁׁש ְמעָּׁ ה קֹול ָּׁאלָּׁה" (ויקרא ה' א')] ויש במשמע בין‬
‫רצים אחר פרנסתם ואין מגיעים‪.‬‬
‫שבועת שוא בין שבועת שקר‪.‬‬ ‫בעוון ביטל תורה‪( ,‬א‪-‬ב) חרב וביזה רבה‪( .‬ג‪-‬ד)‬
‫ודבר ובצורת בא‪( .‬ה) ובני אדם אוכלים ואינם‬ ‫שנאמר‪" ,‬צִּ יָּׁה גַם חם ִּיגְ זְ לּו מֵּ ימֵּ י ׁשֶ ֶלג ְׁשאֹול‬
‫וזה נאמר על הכתוב‪" ,‬וְ ִּה ְׁשל ְַח ִּתי בָּׁ ֶכם ֶאת ַחיַת‬
‫שבעים‪( .‬ו) ואוכלים לחמם במשקל‪.‬‬ ‫חָּׁ טָּׁ אּו" (איוב כ"ד י"ט)‪.‬‬
‫יתה ֶאת בְ ֶה ְמ ְת ֶכם‬ ‫הַ שָּׁ דֶ ה וְ ִּׁשכְ לָּׁה ֶא ְת ֶכם וְ ִּהכְ ִּר ָּׁ‬
‫וְ ִּה ְמעִּ יטָּׁ ה ֶא ְת ֶכם וְ נָּׁׁשַ מּו דַ ְרכֵּי ֶכם" (ויקרא כ"ו כ"ב)‪,‬‬ ‫אתי ֲע ֵּלי ֶכם חֶׁ ֶׁרב נ ֶׁקמֶׁ ת נ ְַקם ְב ִרית‬
‫שנאמר‪" ,‬וְ ֵּהבֵּ ִּ‬ ‫וכך ביאר תנא דבי רבי ישמעאל את הכתוב‪,‬‬
‫הרי שכל הדברים הללו באים בעוון השבועות‪.‬‬ ‫וְ נֶאֱ ַספְ ֶתם ֶאל עָּׁ ֵּריכֶם וְ ִּׁשל ְַח ִּתי ֶדבֶ ר ְבתֹוכְ כֶם וְ נ ִַּת ֶתם ְביַד‬ ‫"צִּ יָּׁה" כמו "ציוה"‪ ,‬ואם כן " ִּציָּׁה גַם חם"‪ ,‬היינו‬
‫אֹויֵּב" (ויקרא כ"ו כ"ה)‪ ,‬כלומר בעוון ביטול הברית‬ ‫דברים שהקב"ה ציווה לעשות בשעת החום‪,‬‬
‫אביא עליהם חרב ומלחמה‪.‬‬ ‫שהוא זמן בוא התבואה‪ ,‬והוא הפרשת תרומות‬
‫עונש חילול השם וחילול שבת‬
‫ומעשרות‪ .‬ובשביל הדברים הללו שציוה הקב"ה‪,‬‬
‫ואין ברית אלא תורה‪ ,‬שנאמר "כה ָּׁא ַמר ה' ִאם‬
‫כל הדברים הנ"ל‪ ,‬הבאים בעוון שבועת שוא‬ ‫ימי ׁשֶ ֶלג בימות‬
‫ולא עשיתם‪ִּ ,‬יגְ זְ לּו מכם מֵּ ֵּ‬
‫יתי יֹומָ ם ָו ָל ְי ָלה חֻ קֹות ָּׁׁש ַמיִּם ו ָָּּׁׁא ֶרץ לא שָּׁ ְמ ִּתי"‬
‫לא בְ ִר ִ‬
‫ושבועת שקר‪ ,‬באים גם על ידי העוונות הללו‪.‬‬ ‫הגשמים‪.‬‬
‫(ירמיהו ל"ג כ"ה)‪[ ,‬והכוונה למה שציווה הקב"ה‪,‬‬
‫א‪ .‬חילול השם‪.‬‬ ‫"והגית בו יומם ולילה"]‪ .‬ועל ידי החרב‪ ,‬הביזה‬ ‫ואם נותנים תרומות ומעשרות‪ ,‬מתברכים‪,‬‬
‫באה‪.‬‬ ‫שנאמר‪ " ,‬הָּׁ ִּביאּו ֶאת כָּׁל ַהמַ עֲשֵּ ר ֶאל בֵּ ית ָּׁהאֹוצָּׁ ר‬
‫אדם גדול‪ ,‬שבני אדם למדים הימנו‪ ,‬ואינו נזהר‬
‫במעשיו‪ ,‬נמצאו הקטנים מזלזלים בתורה על ידו‪,‬‬ ‫יתי ּובְ חָּׁ נּו ִּני נָּׁא בָּׁ זאת ָּׁאמַ ר ה' צְ בָּׁ אֹות‬
‫יהי טֶ ֶרף בְ בֵּ ִּ‬
‫וִּ ִּ‬
‫ונאמר בכתוב גם כן‪" ,‬וְ ִש ַל ְח ִּתי דֶׁ בֶׁ ר בְ תֹוכְ ֶכם"‬
‫ואומרים‪ ,‬זהו מבין שאין ממש בתורה ובמצוות‪,‬‬ ‫ִּאם לא ֶאפְ ַתח ָּׁל ֶכם ֵּאת אֲ רֻ בֹות הַ ָּׁשמַ ִּים וַהֲ ִּריק ִּתי‬
‫הרי דבר‪.‬‬
‫ונמצא השם מתחלל‪ ,‬נעשה דבריו חולין‪.‬‬ ‫ָּׁל ֶכם בְ ָּׁר ָּׁכה עַ ד בְ לִּ י ָּׁדי" (מלאכי ג' י')‪ ,‬ואמר רמי בר‬
‫ועוד נאמר " ְב ִש ְב ִרי ָל ֶׁכם מַ טֵ ה ֶׁל ֶׁחם [הרי בצורת]‬ ‫חמא אמר רב‪ ,‬שהכוונה לברכה מרובה כל כך‪ ,‬עד‬
‫ב‪ .‬חילול שבת‪.‬‬
‫וְ ָּׁאפּו עֶ שֶ ר נ ִָּּׁׁשים ַל ְח ְמ ֶכם בְ ַתּנּור ֶאחָּׁ ד וְ ֵה ִשיבּו‬ ‫שיבלו שפתותיכם מלומר די‪.‬‬
‫שנאמר בעניין שבועת שקר‪ ,‬לשון חילול‪" ,‬וְ לא‬ ‫ְּתם וְ לא ִת ְׂשבָ עּו" (ויקרא כ"ו‬ ‫ל ְַח ְמ ֶׁכם בַ ִמ ְש ָקל ַואֲ ַכל ֶׁ‬

‫‪96‬‬
 ‫מסכת שבת דף לג‬

‫הכתוב הזה "ּומַ כֹות חַ ְד ֵּרי בָּׁ ֶטן"‪.‬‬ ‫עונש ביטול השמטת שמיטין ויובלות‬ ‫ִּתשָּׁ בְ עּו בִּ ְׁש ִּמי ַלשָּׁ ֶקר וְ ִּח ַל ְל ָּׁת ֶאת ׁשֵּ ם אֱ ֹל ֶקיָך אֲ ִּני‬
‫ה'" (ויקרא י"ט י"ב)‪ .‬ויש ללמוד בגזרה שווה‪ ,‬שכל‬
‫בעוון ביטול השמטת שמיטין ויובלות‪( ,‬א) גלות‬
‫העונשים הבאים עליה‪ ,‬באים גם על חילול השם‬
‫הדרוקן‬
‫בא לעולם‪( .‬ב) ומגלים אותם ובאים אחרים‬
‫וחילול שבת‪ ,‬שגם בהם נאמר לשון חילול‪.‬‬
‫ויושבים במקומם‪.‬‬
‫במסכת ברכות דף כ"ה פירש רש"י חולי המצבה את הכרס‪.‬‬
‫שבחלול השם נאמר‪" ,‬וְ לא ְתחַ לְלּו ֶאת ׁשֵּ ם ָּׁק ְד ִּׁשי‬
‫יה [=שמיטין]‬
‫שנאמר‪ָּׁ " ,‬אז ִּת ְרצֶ ה ָּׁה ָּׁא ֶרץ ֶאת ׁשַ בְ ת ֶת ָּׁ‬
‫במסכת עירובין דף מ"א פירש רש"י חולי הפה‪.‬‬ ‫וְ נ ְִּקדַ ְׁש ִּתי בְ תֹוְך בְ נֵּי י ְִּש ָּׁר ֵּאל אֲ נִּי ה' ְמ ַק ִּד ְׁשכֶם" (ויקרא‬
‫כל יְ מֵּ י הֳ שַ מָּׁ ה וְ ַא ֶתם ְב ֶא ֶרץ איְ בֵּ י ֶכם ָּׁאז ִּת ְׁשבַ ת‬
‫ובמסכת בכורות דף מ"ד פירש רש"י חולי מעיים‪.‬‬ ‫כ"ב ל"ב)‬
‫יה‪ .‬כָּׁל יְמֵּ י הָּׁ שַ מָּׁ ה ִּת ְׁשבת‬
‫ָּׁה ָּׁא ֶרץ וְ ִּה ְרצָּׁ ת ֶאת ַׁש ְבת ֶת ָּׁ‬
‫ֶיה"‬
‫ֵּאת אֲ ֶׁשר לא ָּׁׁשבְ ָּׁתה ְב ַׁש ְבת ֵּתיכֶם בְ ִּׁש ְב ְתכֶם עָּׁ ל ָּׁ‬ ‫ובחלול שבת נאמר‪ְ " ,‬‬
‫ּוׁש ַמ ְר ֶתם ֶאת ַה ַשבָּׁ ת כִּ י ק ֶדׁש‬
‫(ויקרא כ"ו ל"ד‪-‬ל"ה)‪[ ,‬ולעיל מיניה כתיב "ושממו‬ ‫ִּהוא ָּׁלכֶם ְמחַ ְללֶיהָּׁ מֹות יּומָּׁ ת כִּ י כָּׁל ָּׁהע ֶשה בָּׁ ּה ְמלָּׁאכָּׁה‬
‫שלושה מיני הדרוקן‬
‫עליה אויביכם"]‪.‬‬ ‫יה" (שמות ל"א י"ד)‬
‫וְ נִּכְ ְר ָּׁתה הַ ֶּנפֶׁש הַ ִּהוא ִּמ ֶק ֶרב עַ ֶמ ָּׁ‬
‫א‪ .‬של עבירה – עבה‪.‬‬

‫יש הדרוקן הבא כעונש על עבירה‪ ,‬ובהדרוקן זה‪,‬‬ ‫עונש נבלות פה‬ ‫עונש שפיכות דמים‬
‫בשרו מתקשה‪ ,‬ועבה‪ ,‬ונפוח‪.‬‬
‫בעון נבלות פה‪( ,‬א) צרות רבות‪( .‬ב) וגזירות קשות‬ ‫בעון שפיכות דמים‪( ,‬א) בית המקדש חרב‪( .‬ב)‬
‫ב‪ .‬של רעב – תפוח‪.‬‬ ‫מתחדשות‪( .‬ג) ובחורי שונאי ישראל מתים‪( .‬ד)‬
‫ושכינה מסתלקת מישראל‪.‬‬
‫יש הדרוקן הבא מחמת רעב‪ ,‬ובהדרוקן זה‪ ,‬עורו‬ ‫יתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים‪.‬‬
‫שנאמר‪" ,‬וְ לא ַתחֲ נִּיפּו ֶאת ָּׁה ָּׁא ֶרץ אֲ ֶׁשר ַא ֶתם בָּׁ ּה כִּ י‬
‫נפוח על בשרו‪ ,‬ומים ביניהם‪ ,‬עד שנראה כזכוכית‪,‬‬ ‫חּוריו לא ִּי ְש ַמח ה' [הרי צרות‬
‫שנאמר‪" ,‬עַ ל ֵּכן עַ ל בַ ָּׁ‬ ‫הַ דָּׁ ם הּוא יַחֲ נִּיף ֶאת ָּׁה ָּׁא ֶרץ וְ ל ָָּּׁׁא ֶרץ לא ְי ֻכפַר ל ַָּׁדם אֲ ֶׁשר‬
‫ורך מתוכו‪.‬‬ ‫וגזרות] וְ ֶאת יְת ָּׁמיו וְ ֶאת ַאל ְְמנ ָּׁתיו לא י ְַרחֵּ ם [הרי‬ ‫ׁשֻ פְַך בָּׁ ּה כִּ י ִּאם ְב ַדם ׁשפְ כֹו‪ .‬וְ לא ְת ַטמֵּ א ֶאת הָּׁ ָּׁא ֶרץ‬
‫ג‪ .‬של כשפים – דק‪.‬‬ ‫צועקים ואינם נענים‪ .‬וכל זה] כִּ י כֻלֹו חָּׁ נֵּף ּומֵּ ַרע וְ ָּׁכל‬ ‫אֲ ׁשֶ ר ַא ֶתם י ְׁש ִּבים בָּׁ ּה אֲ ׁשֶ ר אֲ נִּי ׁשכֵּ ן בְ תֹוכָּּׁה כִּ י אֲ נִּי‬
‫פֶה דבֵּ ר נְבָּׁ לָּׁה ְבכָּׁל זאת לא ׁשָּׁ ב ַאפֹו וְ עֹוד יָּׁדֹו‬ ‫ה' ׁשכֵּן בְ תֹוְך בְ נֵּי י ְִּש ָּׁר ֵּאל" (במדבר ל"ה ל"ג‪-‬ל"ד)‪ ,‬ויש‬
‫יש הדרוקן הבא על ידי כשפים‪ ,‬ובהדרוקן זה‪,‬‬ ‫נְטּויָּׁה" (ישעיהו ט' ט"ז)‪.‬‬ ‫ללמוד מכאן‪ ,‬שאם אתם מטמאים את הארץ‬
‫בשרו דק וכחוש‪.‬‬
‫וביאר רבי חנן בר אבא שהכתוב "וְ עֹוד" נדרש‬ ‫[בשפיכות דמים]‪ ,‬אינכם יושבים בה‪ ,‬ואיני שוכן‬
‫מלשון "עולם ועד"‪ ,‬כלומר כל שנותיו של אדם‪,‬‬ ‫בתוכה‪ ,‬שחרב הבית‪ ,‬ואין השכינה בתוכם‪.‬‬
‫חכמים שלקו בהדרוקן‬ ‫שהם שבעים שנה‪ ,‬יד הדין נטויה עליו‪ ,‬לבטל‬
‫זכויותיו בעוון זה‪.‬‬
‫א‪ .‬שמואל הקטן לקה בהדרוקן‪ ,‬ואמר לפני‬ ‫עונש גלוי עריות‬
‫הקב"ה‪ ,‬רבונו של עולם‪ ,‬מי מפיס [=מי מטיל גורל‪,‬‬ ‫וכך אמר‪ ,‬הכל יודעים‪ ,‬כלה למה נכנסה לחופה‪,‬‬
‫בעוון גלוי עריות‪( ,‬א) גלות בא לעולם‪( .‬ב) ומגלים‬
‫להבחין‪ ,‬ולהודיע שאינו של עבירה‪ ,‬עכשיו יאמרו עלי‬ ‫[ולא הוצרך לאדם לפרש למה נכנסה]‪ ,‬אלא כל‬
‫שעברתי על דת‪ ,‬ואין הכל יודעים בשלשה סימנים‬ ‫אותם ובאים אחרים ויושבים במקומם‪.‬‬
‫המנבל פיו‪ ,‬אפילו חותמים עליו גזר דין של‬
‫שאמרנו]‪ .‬ונרפא‪.‬‬ ‫שבעים שנה לטובה‪[ ,‬כלומר שגזרו לו חיים טובים]‪,‬‬ ‫שנאמר [בפרשת עריות]‪" ,‬כִּ י ֶאת כָּׁל הַ תֹועֵּ בת הָּׁ ֵּאל‬
‫ב‪ .‬אביי לקה בהדרוקן‪ .‬ואמר על כך רבא‪ ,‬מכיר‬ ‫הופכים עליו לרעה‪.‬‬ ‫עָּׁ שּו ַא ְנׁשֵּ י הָּׁ ָּׁא ֶרץ אֲ ֶׁשר לִּפְ נֵּיכֶם ו ִַּת ְט ָּׁמא ָּׁה ָּׁא ֶרץ" (ויקרא‬

‫אני בנחמני [=אביי]‪ ,‬שמחמת רעב לקה‪ ,‬שהיה‬ ‫י"ח כ"ז)‪ ,‬ונאמר‪ַ " ,‬ו ִּת ְטמָּׁ א ָּׁה ָּׁא ֶרץ ו ֶָּׁאפְ קד עֲֹונָּּׁה‬
‫ואמר רבה בר שילא אמר רב חסדא‪ ,‬כל המנבל‬
‫רגיל לצער נפשו ברעב‪ ,‬ואין צריך לחושדו שלקה‬ ‫יה" (ויקרא י"ח כ"ה)‪,‬‬ ‫עָּׁ לֶיהָּׁ ו ַָּׁת ִּקא הָּׁ ָּׁא ֶרץ ֶאת י ְׁשבֶ ָּׁ‬
‫את פיו‪ ,‬מעמיקים לו גיהנם‪ ,‬שנאמר במשלי (כ"ב‬
‫מחמת עבירה‪.‬‬ ‫ונאמר‪ " ,‬וְ לא ָּׁת ִּקיא ָּׁה ָּׁא ֶרץ ֶא ְת ֶכם ְבטַ מַ אֲ ֶכם א ָּׁתּה‬
‫י"ד)‪ׁ" ,‬שּוחָּׁ ה עֲמֻ ָּׁקה" [כלומר גיהנם מוכנה היא‪ ,‬למי‬
‫כַאֲ ׁשֶ ר ָּׁק ָּׁאה ֶאת ַהגֹוי אֲ ֶׁשר לִּפְ נֵּיכֶם" (ויקרא י"ח כ"ח)‬
‫ונראה בעיני‪ ,‬דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו‪,‬‬ ‫שיש לו] "פִּ י זָּׁרֹות" [כלומר שמנבל פיו]‪.‬‬
‫ולמדו תורה‪ ,‬שהיה יתום‪ ,‬השיאו את שם אביו‪ ,‬נחמני‪[ .‬רש"י‬
‫ורב נחמן בר יצחק אמר‪ ,‬שאף השומע ושותק‬
‫במסכת גיטין דף ל"ד]‪.‬‬
‫נענש‪ ,‬שנאמר בסוף הכתוב הזה‪" ,‬זְ עּום ה' ִּיפָּׁל‬ ‫עונש עבודת כוכבים‬
‫ג‪ .‬רבא לקה בהדרוקן‪ .‬ובוודאי לא מחמת רעב‬ ‫ׁשָּׁ ם"‪ ,‬כלומר‪ ,‬זעום הקב"ה נמצא אצל פי זרות‬
‫בעוון עבודת כוכבים‪( ,‬א) גלות בא לעולם‪( .‬ב)‬
‫לקה‪ ,‬שהרי מדבריו יש ללמוד שאין ראוי לאדם‬ ‫הוא המנבל פיו‪ ,‬ואם כן‪ ,‬היושב אצלו ושומע‪,‬‬
‫ומגלים אותם ובאים אחרים ויושבים במקומם‪.‬‬
‫להרעיב עצמו‪ .‬והסיבה שלקה‪ ,‬משום שהיה‬ ‫קרוי זעומו של הקדוש ברוך הוא‪.‬‬
‫משהה נקביו‪ ,‬ומבואר במסכת בכורות‪,‬‬ ‫שנאמר " וְ ִּה ְׁשמַ ְד ִּתי ֶאת בָּׁ מ ֵּתיכֶם וְ ִּהכְ ַר ִּתי ֶאת ַח ָּׁמנֵּיכֶם‬
‫שהדרוקן בא על שהיית נקבים‪ .‬ואף שרבא ידע‬ ‫וְ נ ַָּׁת ִּתי ֶאת פִּ גְ ֵּרי ֶכם עַ ל פִּ גְ ֵּרי גִּ לּו ֵּלי ֶכם [כלומר על‬
‫שהדבר מזיק‪ ,‬שהרי הוא עצמו אמר‪ ,‬שרבים הם‬ ‫הממרק עצמו לעבירה‬ ‫עבודה זרה שלכם] וְ ָּׁג ֲעלָּׁה נַפְ ִּׁשי ֶא ְתכֶם‪ .‬וְ נ ַָּׁת ִּתי ֶאת‬
‫המתים מהדרוקן הבא מחמת שהיית נקבים‪,‬‬ ‫אמר רב אושעיא‪ ,‬כל הממרק עצמו לעבירה‪,‬‬ ‫מֹותי ֶאת ִּמ ְק ְד ֵּׁשי ֶכם וְ לא ָּׁא ִּר ַ‬
‫יח‬ ‫עָּׁ ֵּריכֶם חָּׁ ְרבָּׁ ה וַהֲ ִּׁש ִּ‬
‫יותר מהמתים מהדרוקן הבא מחמת רעב‪ .‬לא‬ ‫כלומר שמפנה לבו משאר עסקים להתעסק בעבירות‪,‬‬ ‫ֶיה‬
‫בְ ֵּריחַ נִּיחחֲ כֶם‪ .‬וַהֲ ִּׁשמ ִּתי אֲ נִּי ֶאת ָּׁה ָּׁא ֶרץ וְ ׁשָּׁ ְממּו עָּׁ ל ָּׁ‬
‫מרצונו השהה עצמו לנקביו אלא על ידי האונס‬ ‫חבורות ופצעים יוצאים בו‪ ,‬שנאמר‪" ,‬חַ בֻרֹות פֶצַ ע‬ ‫איְבֵּ י ֶכם הַ י ְׁשבִּ ים בָּׁ ּה‪ .‬וְ ֶא ְת ֶכם אֱ זָּׁ ֶרה בַ גֹו ִּים [הרי‬
‫שהתלמידים שהיו לומדים לפניו היו מעכבים‬ ‫[יבואו על זה שהוא] ַת ְמרּוק בְ ָּׁרע" (משלי כ' ל')‬ ‫שהם גולים ואויביהם יושבים במקומם] וַהֲ ִּריק ִּתי‬
‫אותו‪.‬‬ ‫ַאחֲ ֵּריכֶם חָּׁ ֶרב וְ ָּׁהי ְָּׁתה ַא ְר ְצכֶם ְׁש ָּׁממָּׁ ה וְ עָּׁ ֵּריכֶם ִּי ְהיּו‬
‫ולא עוד‪ ,‬אלא שנדון בהדרוקן‪ ,‬שנאמר בסוף‬ ‫חָּׁ ְרבָּׁ ה" (ויקרא כ"ו ל'‪-‬ל"ג)‬

‫‪97‬‬
 ‫מסכת שבת דף לג‬

‫במסכת סנהדרין‪.‬‬ ‫[להוליכם לחמה ולצונן‪ ,‬ולפייסם באגוזים]‪.‬‬ ‫סימנים לארבעה חטאים‬

‫ג‪ .‬תשובת רבי שמעון‪.‬‬ ‫ותינוקות של בין רבן‪ ,‬שלומדים תורה‪ ,‬ואין בהם‬ ‫מבואר בברייתא‪ ,‬שארבעת הדברים המבוארים‬
‫עוון ביטול תורה‪ ,‬מתים באסכרה בעוון הדור‪.‬‬ ‫להלן‪ ,‬כשהם באים על האדם‪ ,‬סימן הוא לחטא‬
‫הסיבה שאסכרה מתחלת בבני מעיים וגומרת‬
‫שחטא‪.‬‬
‫בפה‪ ,‬כי אסכרה באה על ביטול תורה‪.‬‬ ‫כמאמר רבי גוריון או רב יוסף ברבי שמעיה‪ ,‬בזמן‬
‫שהצדיקים בדור‪ ,‬צדיקים נתפסים על הדור‪ ,‬אין‬ ‫א‪ .‬הדרוקן [עבה] – סימן לעבירה‪.‬‬
‫והעונש בא באופן שחטא‪ ,‬תחילה כליות יועצות‬
‫צדיקים בדור‪ ,‬תינוקות של בית רבן נתפסים על‬
‫לבטל‪ ,‬ולאחר מכן הלב מבין‪ ,‬ולשון מחתך‪ ,‬והפה‬ ‫ב‪ .‬ירקון – סימן לשנאת חנם‪.‬‬
‫הדור‪.‬‬
‫גומר‪.‬‬
‫ג‪ .‬עניות התורה – סימן לגסות הרוח‪.‬‬
‫וביאר רבי יצחק בר זעירי או רבי שמעון בן נזירא‬
‫ויש ללמוד עונש מיתה על ביטול תורה כדרך שלמדו‬
‫שהדבר למד מהכתוב‪ִּ " ,‬אם לא ֵּת ְדעִּ י לְָּׁך [לשמור‬ ‫ד‪ .‬אסכרה [=חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון] –‬
‫בדף ל"ב שהבנים מתים על ביטול תורה‪.‬‬
‫מצוותי] הַ ָּׁיפָּׁה בַ ּנ ִָּּׁׁשים ְצ ִּאי ָּׁלְך [ובקשי רחמים]‬ ‫סימן ללשון הרע‪ .‬ואמר רבא או רבי יהושע בן‬
‫בְ עִּ ְקבֵּ י הַ צאן [כלומר בזכות האבות שהיו רגלי הצאן‬ ‫לוי‪ ,‬שעניין זה‪ ,‬שאסכרה באה על לשון הרע‪ ,‬למד‬
‫רבי יהודה ברבי אילעי היה‬ ‫ּורעִּ י [בזכותם] ֶאת גְ ִּדי ַת ִּיְך [=תינוקות שלך‬ ‫ובסיסו] ְ‬ ‫מהכתוב‪" ,‬וְ הַ מֶ לְֶך י ְִּש ַמח בֵּ אֹל ִּקים י ְִּת ַהלֵּל כָּׁל ַהּנ ְִּׁשבָּׁ ע‬

‫ראש המדברים בכל מקום‬ ‫שלא יתפסו] עַ ל ִּמ ְׁשכְ נֹות הָּׁ רעִּ ים [כלומר שלא יהיו‬ ‫בֹו כִּ י יִּ סָּׁ כֵּר [=ילקה באסכרה] פִּ י דֹובְ ֵּרי ׁשָּׁ ֶקר"‬
‫משכונות תחת רועי הדור ופרנסיו]" (שה"ש א' ח')‪,‬‬ ‫(תהילים ס"ג י"ב)‪.‬‬
‫נתבאר לעיל שכשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה‪,‬‬
‫ומכאן שפעמים הגדיים אכן ממושכנים על‬
‫ונשאלה שאלה בפניהם‪ ,‬השיב רבי יהודה תחילה‪.‬‬
‫הרועים ונתפסים תחתיהם‪.‬‬
‫על מה באה אסכרה‬
‫והסיבה לכך‪ ,‬כי כן ציוה הקיסר‪ ,‬שרבי יהודה‬
‫יהיה ראש המדברים בכל מקום‪ ,‬והדבר ארע על‬ ‫א‪ .‬נתבאר‪ ,‬שלדעת הברייתא‪ ,‬אסכרה באה על‬
‫ידי מעשה‪.‬‬ ‫מפני מה אסכרה מתחלת‬ ‫לשון הרע‪ ,‬ולכן היא סימן ללשון הרע‪.‬‬
‫בבני מעיים וגומרת בפה‬
‫שפעם אחת ישבו יחד רבי יהודה ורבי יוסי ורבי‬ ‫ב‪ .‬וכן דעת רבי אלעזר ברבי יוסי‪ ,‬שאסכרה באה‬
‫שמעון‪ ,‬וישב אצלם יהודה בן גרים [בן גר וגיורת‬ ‫כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה‪[ ,‬זה בית המדרש של‬ ‫על לשון הרע‪.‬‬
‫היה]‪.‬‬ ‫יבנה‪ ,‬שהחכמים היו יושבים בו שורות שורות ככרם]‪,‬‬
‫אכן‪ ,‬לדעתו‪ ,‬כשם שהיא באה על לשון הרע‪ ,‬כך‬
‫היו שם רבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי ורבי‬
‫פתח רבי יהודה ואמר‪ ,‬כמה נאים מעשיהם של‬ ‫היא באה גם על ביטול מעשר‪ ,‬שהאוכל פירותיו‬
‫שמעון‪.‬‬
‫אומה זו [=רומיים]‪ ,‬תקנו שווקים [סדר מושב שווקי‬ ‫כשהם טבלים‪ ,‬שהוא חייב מיתה בידי שמים‪ ,‬הרי‬
‫עיירות וחוצותיהם]‪ ,‬תקנו גשרים‪ ,‬תקנו מרחצאות‪.‬‬ ‫נשאלה שאלה זו בפניהם‪ ,‬מכה זו [=אסכרה]‪ ,‬מפני‬ ‫זה מת באסכרה‪ ,‬מידה כנגד מידה‪ ,‬שמיתת‬
‫מה מתחלת בבני מעיים‪ ,‬וגומרת בפה‪.‬‬ ‫אסכרה מהמעיים לפה וזה כנגד האכילה‬
‫רבי יוסי שתק‪.‬‬
‫א‪ .‬תשובת רבי יהודה ברבי אלעאי‪.‬‬ ‫האסורה‪ ,‬שהכניס אותה כדרך אכילה‪ ,‬תחילה‬
‫נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר‪ ,‬כל מה שתקנו‪,‬‬ ‫לגרון ואחר כך למעיים‪.‬‬
‫לא תקנו אלא לצורך עצמם‪ ,‬תקנו שווקים‬ ‫הסיבה שאסכרה מתחלת בבני מעיים וגומרת‬
‫להושיב בהם זונות‪ ,‬תקנו מרחצאות לעדן בהם‬ ‫בפה‪ ,‬כי אסכרה באה על לשון הרע‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ולדעת תנא קמא בברייתא שניה‪ ,‬אסכרה באה‬
‫עצמם‪ ,‬תקנו גשרים ליטול מהם מכס‪.‬‬ ‫רק על ביטול מעשר‪.‬‬
‫והעונש בא באופן שחטא‪ ,‬שכן דרך חטא לשון‬
‫הלך יהודה בן גרים‪ ,‬וסיפר דבריהם [לתלמידים‪,‬‬ ‫הרע‪ ,‬תחילה כליות יועצות לומר לשון הרע‪,‬‬ ‫ד‪ .‬ולדעת רבי שמעון אסכרה באה על ביטול‬
‫או לאביו ואמו‪ ,‬ולא להשמיעם למלכות]‪ ,‬ונשמעו‬ ‫ולאחר מכן הלב מבין לבדות הלשון הרע‪ ,‬ולשון‬ ‫תורה‪.‬‬
‫למלכות‪.‬‬ ‫מחתך‪ ,‬והפה גומר ומוציא הקול מהגרון‪.‬‬

‫אמרו‪ ,‬יהודה שעילה‪=[ ,‬שיבח]‪ ,‬יתעלה [להיות‬ ‫ומצינו שלשון הרע עונשו מיתה‪ ,‬שנאמר‪ְ " ,‬מל ְָּׁׁשנִּי‬ ‫מי נענש על ביטול תורה‬
‫ראש המדברים]‪ .‬יוסי ששתק‪ ,‬יגלה לציפורי‪.‬‬ ‫בַ ֵּס ֶתר ֵּרעֵּ הּו אֹותֹו ַא ְצ ִּמית גְ בַ ּה עֵּ י ַניִּם ְּור ַחב לֵּבָּׁ ב אתֹו לא‬
‫נתבאר שלדעת רבי שמעון אסכרה באה על ביטול‬
‫שמעון שגינה‪ ,‬יהרג‪.‬‬ ‫אּוכָּׁל" (תהלים ק"א ה')‪.‬‬
‫תורה‪ .‬ואם כן האנשים שמצווים ללמוד תורה‬
‫ב‪ .‬תשובת רבי אלעזר ברבי יוסי‪.‬‬ ‫דבר פשוט הוא שהם נענשים באסכרה על עוון‬
‫הסיבה שאסכרה מתחלת בבני מעיים וגומרת‬ ‫ביטול תורה‪.‬‬
‫יהודה בן גרים‬
‫בפה‪ ,‬כי אסכרה באה על אכילת דברים שאינם‬ ‫והנשים ‪ ,‬אף שאינן מצוות בתלמוד תורה‪ ,‬גם הן‬
‫לפי גרסת הגמרא לפנינו המעשה היה עם "יהודה בן גרים"‪.‬‬
‫מתוקנים‪.‬‬ ‫מתות באסכרה‪ ,‬בעוון שמבטלות את בעליהן‪.‬‬
‫ורבינו תם גרס "רבי יהודה בן גרים"‪ ,‬שכן מבואר במסכת‬
‫מועד קטן‪ ,‬כי הוו מיפטרי רבי יהודה בן גרים ורבי שמעון בן‬ ‫והעונש בא מידה כנגד מידה‪ ,‬שמיתת אסכרה‬ ‫וכן הגוים‪ ,‬אף שאינם מצווים בתלמוד תורה‪ ,‬גם‬
‫חלפתא מרבי שמעון בן יוחי‪ ,‬אמר ליה לבריה‪ ,‬אנשים הללו‪,‬‬ ‫מהמעיים לפה וזה כנגד האכילה האסורה‪,‬‬ ‫הם מתים באסכרה‪ ,‬בעוון שמבטלים את‬
‫אנשי צורה הם‪ ,‬זיל גבייהו דליברכוך‪ ,‬מכלל דגברא רבה היה‪.‬‬
‫שהכניס אותה כדרך אכילה‪ ,‬תחילה לגרון ואחר‬ ‫ישראל‪.‬‬
‫ולפירוש רבינו תם‪ ,‬בסוף שמעתא לא גרסינן ועשהו גל של‬ ‫כך למעיים‪.‬‬
‫עצמות בלשון גנאי‪ ,‬אלא נח נפשיה‪.‬‬ ‫וכן תינוקות‪ ,‬אף שאינם בני לימוד תורה‪ ,‬גם הם‬
‫ומצינו שעל אכילת טבל חייב מיתה‪ ,‬כמבואר‬ ‫מתים באסכרה‪ ,‬בעוון שמבטלים את אביהם‬

‫‪98‬‬
 ‫מסכת שבת דף לד‬

‫ולדברי רבי יוחנן‪ ,‬מרחצאות תיקן להם‪.‬‬ ‫היה מזיק‪ ,‬רבי שמעון היה מרפא‪ .‬ואמר לבנו‪,‬‬ ‫רבי שמעון מתחבא מפני הרומאים‬
‫בני‪ ,‬די לעולם בעוסקי תורה‪ ,‬אני ואתה‪.‬‬
‫מאחר שגזרו על רבי שמעון שיהרג‪ ,‬הלך יחד עם‬
‫ובערב שבת לפנות ערב‪ ,‬ראו זקן אחד‪ ,‬שהיה‬ ‫בנו ונחבאו בבית המדרש‪.‬‬
‫תיקון שתיקן רבי שמעון‬
‫אוחז שתי חבילות של הדס להריח בשבת‪ ,‬והיה‬
‫בכל יום אשתו היתה מביאה להם פת וכלי של‬
‫רבי שמעון למד מיעקב‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬לאחר שיצא‬ ‫רץ עימהן בין השמשות‪.‬‬
‫מים והיו אוכלים‪.‬‬
‫מהמערה‪ ,‬אמר‪ ,‬הואיל והתרחש נס‪ ,‬אלך ואתקן‬
‫שאלו אותו‪ ,‬אלו למה אתה צריך‪.‬‬
‫איזה דבר‪ .‬ושאל האם יש איזה דבר הצריך‬ ‫וכשנתחזקה הגזרה אמר לבנו‪ ,‬נשים דעתן קלה‬
‫תקנה‪.‬‬ ‫ענה להם‪ ,‬לכבוד שבת‪.‬‬ ‫עליהן‪ ,‬אולי יענו אותה ותגלה היכן אנו‪.‬‬

‫אמרו לו‪ ,‬יש מקום שיש בו ספק טומאה ויש‬ ‫שאלו‪ ,‬ולמה לא תסתפק באחד‪.‬‬ ‫הלכו ונחבאו במערה‪ .‬נתרחש נס ונברא להם‬
‫לכהנים טורח להקיפו‪.‬‬ ‫חרוב שיאכלו פירותיו ומעיין מים לשתות‪.‬‬
‫ענה להם‪ ,‬אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור‪.‬‬
‫שהיה אותו שוק שהספק בו‪ ,‬מקום מעבר העיר לרבים‪,‬‬ ‫והיו פושטים בגדיהם שלא יבלו‪ ,‬ויושבים‬
‫אמר רבי שמעון לבנו‪ ,‬ראה כמה חביבות מצוות‬
‫והכהנים לא היו יכולים ליכנס שם מפני טומאה‪ ,‬וצריך‬ ‫ומכסים גופם עד צוארם בחול‪ ,‬שלא תהא‬
‫על ישראל‪ .‬ונתיישבה דעתו‪.‬‬
‫להקיף דרך אחר ארוך‪.‬‬ ‫ערוותם מגולה‪ ,‬והיו לומדים כך כל היום‪.‬‬

‫דף לד‬ ‫ורק בזמן התפילה‪ ,‬היו לובשים את הבגדים‪,‬‬

‫מעלת רבי שמעון לאחר היציאה מהמערה‬ ‫ומתפללים‪ ,‬וחוזרים ומפשיטים אותם‪.‬‬
‫שאל‪ ,‬האם יש אדם היודע שהוחזקה כאן טהרה‬
‫שמע רבי פנחס בן יאיר חתנו [וי"ג חותנו] של רבי‬ ‫ובדף י"א מבואר‪ ,‬שהכוונה לקריאת שמע‪ ,‬אבל‬
‫בשוק זה אי פעם‪.‬‬
‫שמעון‪ ,‬שהוא בא‪ ,‬ויצא לקבל פניו‪.‬‬ ‫מתפילה היו פטורים‪[ .‬תוס' בדף י"א]‪.‬‬
‫אמר לו אותו זקן‪ ,‬כאן קיצץ בן זכאי תורמסי‬
‫הכניסו לבית המרחץ‪ ,‬והחל להחליק ולתקן את‬ ‫וכך ישבו שתים עשרה שנים במערה‪.‬‬
‫תרומה‪ ,‬כלומר‪ ,‬שתלם ועקרם אחר גידולם‪,‬‬
‫בשרו‪ ,‬וראה שהיו בבשרו בקעים וסדקים מחמת‬
‫ומאחר שהם תרומה‪ ,‬צריך לשומרם בטהרה‪,‬‬
‫החול שישב בו‪ ,‬והחל לבכות על כך‪ ,‬והיו הדמעות‬
‫ואם כן הוחזקה שם טהרה‪.‬‬
‫נושרות על הבקעים‪ ,‬ומחמת מליחותן הכאיב‬ ‫היציאה הראשונה מהמערה‬
‫עשה כן גם רבי שמעון‪ ,‬וכל מקום שהיה קשה‪,‬‬ ‫הדבר לרבי שמעון‪ ,‬והחל לצווח‪.‬‬ ‫בסוף שתים עשרה שנה בא אליהו‪ ,‬ועמד על פתח‬
‫טיהר אותו‪ ,‬וכל מקום שהיה רך‪ ,‬ציין אותו‬
‫אמר לו רבי פנחס‪ ,‬אוי לי שראיתיך בכך‪.‬‬ ‫המערה‪ ,‬ואמר‪ ,‬מי יודיע לבר יוחי שמת הקיסר‬
‫כמקום טמא‪.‬‬
‫ובטלה גזרתו‪.‬‬
‫אמר לו רבי שמעון‪ ,‬אשריך שראיתני בכך‪.‬‬
‫כן הגרסא בגמרא‪ .‬אולם רש"י כתב‪ ,‬שבפסיקתא‬
‫שאילמלא לא ראיתני בכך‪ ,‬לא מצאת בי כך‪.‬‬ ‫יצאו וראו בני אדם חורשים וזורעים‪ .‬אמר‪,‬‬
‫ובירושלמי מבואר‪ ,‬שהיה מקצץ תורמסין ומשליכן‬
‫מניחים חיי עולם‪ ,‬ועוסקים בחיי שעה‪[ ,‬הלא‬
‫שם‪ ,‬ונעשה נס‪ ,‬וצף המת במקום שהוא שם‪ ,‬וציינו‬ ‫שכן מתחילה‪ ,‬כשרבי שמעון בן יוחי היה מקשה‬
‫למקום הקבר‪.‬‬ ‫אפשר לעשות את הדברים הללו על ידי נכרים‪ ,‬והקדוש‬
‫קושיה‪ ,‬רבי פנחס בן יאיר היה מתרץ לו שנים‬ ‫ברוך הוא מחלק מזון וריוח לעושי רצונו]‪.‬‬
‫אמר אותו זקן‪ ,‬טיהר בן יוחי בית הקברות‪.‬‬ ‫עשר תירוצים‪ .‬ולבסוף כשרבי פנחס בן יאיר‬
‫[כלומר עשה שלא כהוגן‪ ,‬לטהר מקום טמא]‪.‬‬
‫כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף‪.‬‬
‫היה מקשה קושיה‪ ,‬רבי שמעון בן יוחי היה‬
‫אמר לו רבי שמעון‪ ,‬אילו לא היית עמנו‪ ,‬ואפילו‬ ‫מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים‪.‬‬ ‫יצתה בת קול ואמרה להם‪ ,‬להחריב עולמי‬
‫היית עמנו ולא נמנית עמנו‪ .‬יפה אתה אומר‪ .‬אבל‬ ‫יצאתם? חיזרו למערתכם‪.‬‬
‫עכשיו שהיית עמנו [במעמד]‪ ,‬ונמנית עמנו‪[ ,‬כלומר‬ ‫חזרו‪ ,‬הלכו‪ ,‬וישבו במערה עוד שנים עשר חודש‪.‬‬
‫תיקון שתיקן יעקב אבינו‬
‫הסכמת לדעתנו להיות מן המנין]‪ ,‬אין ראוי שתאמר‬ ‫ובסוף הזמן הזה אמרו‪ ,‬משפט רשעים בגיהנם‬
‫כן‪ ,‬כי עתה יאמרו‪ ,‬הלא אפילו זונות מפרכסות זו‬ ‫לאחר שחזר יעקב מחרן‪ ,‬וניצול מיד עשו‪ַ " ,‬ויָבא‬ ‫שנים עשר חדש‪.‬‬
‫את שערה של זו‪ ,‬להיות נאה‪ ,‬תלמידי חכמים לא‬ ‫ַיעֲקב שָ ֵלם עִ יר ְש ֶׁכם אֲ ֶׁשר ְב ֶא ֶרץ כְ נַעַ ן ְבבאֹו ִּמפ ַַדן‬
‫שנאמר על הרשעים‪" ,‬וְ ִּא ָּׁשם לא ִּתכְ בֶ ה וְ ָּׁהיּו ֵּד ָּׁראֹון ְלכָּׁל‬
‫כל שכן שיש להם לשבח זה את זה‪ ,‬ולא לגנות‪.‬‬ ‫אֲ ָּׁרם ַוי ִַּחן ֶאת פְ נֵּי ָּׁהעִּ יר" (בראשית ל"ג י"ח)‪.‬‬
‫בָּׁ שָּׁ ר" (ישעיה ס"ו כ"ד)‪ ,‬ומכל מקום גם הם בכלל‬
‫נתן בו עיניו‪ ,‬ונחה נפשו‪.‬‬ ‫ואמר רב‪ ,‬שהכוונה לכך שהיה שלם בגופו‪,‬‬ ‫ּומ ֵּדי ַׁשבָּׁ ת ְב ַׁשבַ תֹו‬ ‫הכתוב‪" ,‬וְ הָּׁ יָּׁה ִּמ ֵּדי ח ֶדׁש ְב ָּׁח ְדׁשֹו ִּ‬
‫[שנתרפא מצלעתו]‪ ,‬והיה שלם בממונו‪ ,‬והיה שלם‬ ‫יָּׁבֹוא כָּׁל בָּׁ שָּׁ ר ל ְִּה ְׁש ַתחֲ ֹות ְל ָּׁפנַי ָּׁא ַמר ה'" (ישעיה ס"ו‬
‫בתורתו‪[ ,‬שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך]‪.‬‬ ‫כ"ג)‪ ,‬ומבואר‪ ,‬שלכל המאוחר‪ ,‬לאחר שנים עשר חודש‪,‬‬
‫סופו של יהודה בן גרים‬ ‫כשיגיע החודש שבו החל דינם‪ ,‬יבואו להיראות לפני ה'‪,‬‬
‫ומאחר שנעשו לו ניסים בדרך‪ ,‬והגיע שלם‪ ,‬עשה‬ ‫ויתום דינם‪.‬‬
‫יצא רבי שמעון לשוק‪ ,‬וראה את יהודה בן גרים‪.‬‬
‫דבר תקנה באותו מקום‪[ .‬י"מ שהדבר למד מהכתוב‬
‫ואמר‪ ,‬עדיין יש לזה בעולם?‬ ‫יצתה בת קול ואמרה‪ ,‬צאו ממערתכם‪.‬‬
‫" ַויִּחַ ן ֶאת פְ נֵּי הָּׁ עִּ יר" לשון חן וחנייה‪ .‬וי"מ שהדבר למד‬
‫לגרסת רש"י‪ ,‬נתן בו רבי שמעון עיניו‪ ,‬ועשהו גל‬ ‫מהכתוב " ַוי ִֶּקן ֶאת ֶחל ְַקת ַה ָּׁש ֶדה"‪ ,‬לשון תיקון]‪.‬‬
‫של עצמות‪[ ,‬כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה]‪.‬‬ ‫לדברי רב‪ ,‬מטבע תיקן להם‪.‬‬ ‫היציאה השניה מהמערה‬
‫ולגרסת רבינו תם‪ ,‬נתן בו עיניו‪ ,‬ונחה נפשו‪.‬‬ ‫ולדברי שמואל‪ ,‬שווקים תיקן להם‪.‬‬ ‫כשיצאו בפעם השניה‪ ,‬כל מקום שרבי אלעזר‬

‫‪99‬‬
 ‫מסכת שבת דף לד‬

‫ג‪ .‬להטמין את החמין‪.‬‬ ‫איסור מדברי חכמים‪ ,‬מטעם שהדבר דומה‬
‫למתקן כלי‪ ,‬ומאחר שהדבר הזה נחשב תיקון‬
‫להלן יתבאר בעזה"י‪ ,‬באיזה אופן מותר להטמין‬
‫גמור‪ ,‬גזרו עליו אף בין השמשות‪.‬‬
‫את הקדרות החמות מערב שבת‪ ,‬כדי שישמר‬
‫החום ליום שבת‪.‬‬ ‫ג‪ .‬הדלקת נרות‪.‬‬
‫ובאופן הזה‪ ,‬הדבר מותר אף בין השמשות‪,‬‬ ‫בשבת עצמה הדלקת הנרות אסורה מהתורה‪,‬‬
‫מטעם שיתבאר בעזה"י להלן‪.‬‬ ‫ולפיכך‪ ,‬דין פשוט הוא‪ ,‬שהדבר אסור אף בין‬
‫השמשות‪ ,‬שהוא ספק שבת‪.‬‬
‫דברים שצריך אדם לומר‬
‫בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה‬
‫הדברים הבאים הם צורך השבת‪ ,‬ואי אפשר‬
‫לעשותם בשבת עצמה‪ ,‬ולפיכך צריך אדם לזרז‬
‫את בני ביתו קודם השבת על עשייתם‪.‬‬
‫א‪ .‬ישאל אותם אם כבר עשרו את הצריך‬
‫לסעודות השבת‪.‬‬

‫עירובי חצירות‬ ‫ב‪ .‬ישאל אותם אם כבר עירבו עירובי חצירות [או‬
‫דברים שמותר לעשותם‬ ‫עירובי תחומין אם היה צורך בדבר]‪.‬‬
‫מדין תורה‪ ,‬כשיש שתי רשויות היחיד סמוכות‪ ,‬מותר‬
‫לטלטל מזו לזו‪[ ,‬כגון כשיש כמה בתים בחצר‪ ,‬מותר‬ ‫בין השמשות של ערב שבת‬ ‫ג‪ .‬יאמר להם להדליק את הנר‪.‬‬
‫לטלטל מהבתים לחצר ומהחצר לבתים]‪ ,‬אבל חכמים‬
‫הדברים הבאים אף שאסרו אותם חכמים בשבת‬ ‫את שני הדברים הראשונים הוא שואל‪ ,‬אם עשו או לא‪,‬‬
‫אסרו זאת‪ ,‬כי הדבר דומה לטלטול מרשות הרבים‬
‫מאחר שאינם חמורים התירו לעשותם בין‬ ‫כי יתכן שעשו‪ ,‬אבל על הנר אינו שואל‪ ,‬שהרי רואה אם‬
‫לרשות היחיד‪ ,‬והתירו את הדבר על ידי עירובי‬
‫השמשות‪.‬‬ ‫יש אור בבית או לא‪ ,‬ולכן כשרואה שאין אור‪ ,‬יאמר‬
‫חצירות‪.‬‬
‫להדליק את הנר‪.‬‬
‫והוא‪ ,‬שיטלו פת‪ ,‬ויזכו אותה לכל בני החצרות‪ ,‬ויתנו‬ ‫א‪ .‬לעשר את הדמאי‪.‬‬
‫וביאר רבי יהושע בן לוי‪ ,‬ששלושת הדברים הללו‬
‫אותה באחד מהבתים‪ ,‬שבכך נחשבים כולם כמי‬
‫מאחר שהתקנה לעשר את הדמאי היא חומרא‬ ‫רמוזים בכתוב (באיוב ה' כ"ד)‪:‬‬
‫ששבתו באותו בית‪ ,‬והכל רשות היחיד אחת‪.‬‬
‫יתירה‪ ,‬שהרי רוב עמי הארץ מעשרים הם‪,‬‬
‫"וְ יָדַ עְ ָּת כִ י שָ לֹום ָאהֳ לֶׁ ָך" – זו הדלקת נר של שבת‪,‬‬
‫ומעיקר הדין היה ראוי לדון את התבואה הנקנית‬
‫שהיא שלום ביתו‪.‬‬
‫עירובי תחומין‬ ‫מהם כחולין מתוקנים‪ ,‬מעתה‪ ,‬אף כשהתקינו‬
‫לעשר את הדמאי‪ ,‬כשמעשרים אותו אין הדבר‬ ‫"ּופ ַָק ְד ָּת נָוְ ָך" – זה העירוב שהוא תיקון הנווה‪.‬‬
‫מעיקר הדין‪ ,‬אדם מותר לצאת ממקום ששבת אלפים‬
‫נחשב כתיקון גמור‪ ,‬ולכן לא אסרו לעשות זאת‬
‫אמה לכל רוח‪ ,‬ולא יותר‪.‬‬ ‫"וְ לא ֶׁתחֱ טָ א" [חטא לשון חסרון] – זה תיקון‬
‫בין השמשות של ערב שבת‪ .‬ורק בשבת עצמה‬
‫המעשרות‪ ,‬שעל ידו לא יחסר המזון‪.‬‬
‫וכשרוצה ללכת עד ארבעת אלפים אמה לצד אחד‪ ,‬יוכל‬ ‫הדבר אסור‪.‬‬
‫לעשות זאת על ידי עירובי תחומין‪ ,‬שיתן מזון שתי‬ ‫ולא יאמר את הדברים הללו בעוד היום גדול‪ ,‬כי‬
‫סעודות ממאכל אחד‪ ,‬רחוק ממנו אלפים אמה‪,‬‬ ‫ב‪ .‬לערב עירובי חצירות‪.‬‬
‫אם ימהר להזכירם מבעוד יום‪ ,‬יש לחוש שיפשעו‪,‬‬
‫[ויחזור למקומו]‪ .‬ובכך יחשב כמי ששבת באותו מקום‬
‫מאחר שהתקנה לערב עירובי חצירות [=להתיר‬ ‫על ידי שיאמרו‪ ,‬עדיין יש שהות‪ ,‬אלא יאמר זאת‬
‫שהעירוב מונח‪ ,‬ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח‪,‬‬
‫טלטול בין שתי רשות היחיד]‪ ,‬היא חומרא יתירה‪,‬‬ ‫עם חשיכה‪.‬‬
‫נמצא שממקום שהוא באמת‪ ,‬יש לו ארבעת אלפים‬
‫שהרי מעיקר הדין מותר לטלטל מרשות היחיד‬
‫אמה‪.‬‬ ‫ולדברי רבה בר רב הונא‪ ,‬אף שמצוות חכמים‬
‫לרשות היחיד‪ ,‬אין הדבר נחשב כתיקון גמור‪,‬‬
‫לומר את הדברים הללו‪ ,‬יש לאומרם בנחת‪ ,‬כדי‬
‫ולכן לא אסרו לעשות זאת בין השמשות של ערב‬
‫שיתקבלו דבריו‪.‬‬
‫הזמן שהעירוב קונה‬ ‫שבת‪ .‬ורק בשבת עצמה הדבר אסור‪.‬‬
‫ומתוך דברי רב אשי מבואר‪ ,‬שדברי רבה בר‬
‫מעיקר הדין‪ ,‬כדי שיועיל לו עירובו‪ ,‬צריך‬ ‫אבל עירובי תחומין נחשבים כתיקון גמור‪ ,‬שהרי‬
‫אבוה‪ ,‬הם סברא פשוטה‪.‬‬
‫שבכניסת שבת יהיה העירוב קיים‪ ,‬ומאחר שכל‬ ‫יש אומרים שמהתורה אסור לצאת חוץ לתחום‪.‬‬
‫בין השמשות הוא ספק כניסת היום‪ ,‬צריך שיהיה‬ ‫ואף לדעת האומרים שאיסור זה הוא מדברי‬
‫העירוב קיים כל בין השמשות‪.‬‬ ‫חכמים‪ ,‬מאחר שהסמיכו חכמים את האיסור על‬ ‫דברים האסורים אף בין‬
‫הכתובים‪ ,‬איסור גמור הוא‪ .‬ולכן תיקון העירוב‬ ‫השמשות של ערב שבת‬
‫ולדעת רבי יוסי‪ ,‬אם העירוב היה קיים אף בחלק‬
‫לצאת חוץ לתחום נחשב כתיקון גמור‪ ,‬ואין‬
‫מזמן בין השמשות‪ ,‬אף שכל הזמן הזה הוא ספק‪,‬‬ ‫הדברים הבאים אסור לעשותם אף בין השמשות‪,‬‬
‫לעשותו אף בין השמשות של ערב שבת‪.‬‬
‫ואין ידוע באיזה זמן ממנו היתה באמת כניסת‬ ‫שאינו שבת ודאי‪ ,‬אלא ספק שבת‪[ .‬ובהמשך‬
‫שבת‪ ,‬ואם כן יתכן שבזמן כניסת שבת לא היה‬ ‫כן פירש רש"י‪ ,‬שעירובי תחומין חמורים יותר‪ ,‬משום שיש‬ ‫יתבאר בעזה"י מתי הוא בין השמשות]‪.‬‬
‫להם סמך מן המקרא‪ .‬וכן נראה לר"ת וכן פירש ר"ח וכן יש‬
‫קיים‪ ,‬מאחר שהדבר בספק‪ ,‬הקלו‪ ,‬והעירוב קונה‬ ‫א‪ .‬לעשר טבל ודאי‪.‬‬
‫בירושלמי וכן משמע בפרק מי שהוציאוהו‬
‫לו‪.‬‬
‫ומתחילה היה רבינו תם מפרש שעירובי חצרות חמורים יותר‬ ‫גם בשבת עצמה‪ ,‬אין בדבר איסור תורה‪ ,‬אלא‬
‫ועל פי זה אמר רבא‪ ,‬שמי שיצא להניח עירוב‬ ‫שהרי אין מערבין אלא בפת אבל עירובי תחומין מערבין בכל‬ ‫איסור מדברי חכמים מטעם שהדבר דומה‬
‫עבור שני בני אדם‪ ,‬לאחד הניח את העירוב קודם‬ ‫דבר חוץ ממים ומלח‪.‬‬
‫למתקן האוכל לאכילה‪ ,‬ומאחר שהדבר הזה‬
‫בין השמשות‪ ,‬ובאמצע בין השמשות נאכל‪[ ,‬על‬ ‫ויש לדחות ראיה זו שהרי לדעת רבי מאיר תחומין דאורייתא‬ ‫נחשב תיקון גמור‪ ,‬גזרו עליו אף בין השמשות‪.‬‬
‫ידי אדם או כלב]‪ .‬ולאחר מכן‪ ,‬בתוך בין‬ ‫ואף על פי כן דעתו שעירובי חצרות בפת‪ ,‬ובעירובי תחומין‬
‫מערבין בכל דבר‪ .‬והטעם שמקילים בעירובי תחומין‪ ,‬שאין‬ ‫ב‪ .‬לטבול כלים לטהרם‪.‬‬
‫השמשות‪ ,‬הניח את העירוב עבור השני‪ ,‬אף על פי‬
‫צריך פת‪ ,‬משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה‪.‬‬
‫שאף אחד מהעירובים לא היה קיים כל בין‬ ‫גם בשבת עצמה‪ ,‬אין בדבר איסור תורה‪ ,‬אלא‬

‫‪100‬‬
 ‫מסכת שבת דף לד‬

‫תחילת הלילה]‪.‬‬ ‫טומנים את הקדרה אף בדבר שאינו מוסיף הבל‪,‬‬
‫(ג) יתכן שחלק מהזמן הזה הוא יום וחלקו לילה‪,‬‬ ‫כי יש לחוש‪ ,‬שמא כשיבוא להטמינה‪ ,‬יראה‬
‫שלגבי זה שנאכל עירובו בין השמשות‪ ,‬אנו מחשיבים‬
‫[שתחילת הלילה היא באיזה זמן בתוך בין השמשות]‪.‬‬ ‫שכבר נצטננה‪ ,‬ולפיכך תחילה ירתיחנה כדי‬
‫להטמינה חמה‪ ,‬ובכך נמצא מבשל בשבת‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬לעניין רוב הדינים התלויים בזמני היום‬
‫והלילה‪ ,‬כגון שבת‪ ,‬שהעושה מלאכה בשבת‬ ‫ומכל מקום‪ ,‬דווקא בשבת עצמה אסרו לטמון‬
‫חייב‪ ,‬והעושה בחול פטור‪ ,‬אין נפקא מינה ממה‬ ‫מהטעם הזה‪ ,‬אבל בין השמשות לא גזרו על‬
‫הדבר‪ ,‬כי בין השמשות‪ ,‬סתם קדרות עדיין‬
‫שיש להסתפק בבין השמשות שמא מקצתו יום‬
‫ומקצתו לילה‪ ,‬כי די בכך שיש בו ספק יום‪ ,‬וכן‬ ‫רותחות הן‪ ,‬שהעבירו אותם מהאש סמוך לבין‬
‫ספק לילה‪ ,‬לדעת‪ ,‬שהעושה מלאכה בין‬ ‫השמשות‪ ,‬ומאחר שסתם קדרות רותחות‪ ,‬אין‬
‫השמשות של שבת‪ ,‬בכניסתו או ביציאתו‪ ,‬יהא‬ ‫לחוש שיבואו להרתיחן‪ ,‬ומותר לטומנן בדבר‬
‫חייב אשם תלוי‪[ ,‬הוא קרבן הבא על ספק חטא]‪.‬‬ ‫שאינו מוסיף הבל‪.‬‬
‫שעירוב הוא דין מדברי חכמים‪ ,‬כלל בידינו‪ ,‬שכל‬
‫אבל לעניין טומאת הזב‪ ,‬יש נפקא מינה גם מכך‬
‫חילוקי טומאת הזב‬
‫שיש להסתפק בבין השמשות‪ ,‬שמא מקצתו יום‬
‫ומקצתו לילה‪ .‬כמבואר להלן‪:‬‬ ‫א‪ .‬זב שראה ראיה אחת ביום אחד‪[ ,‬ולא ראה‬
‫ראיה אחרת ביום סמוך לו]‪ ,‬הרי הוא כבעל קרי‪,‬‬
‫ראה שני ימים בין השמשות‪[ ,‬כגון ראיה‬
‫ראשונה בין השמשות שבין יום ראשון ליום שני‪,‬‬ ‫שטובל וטמא עד הערב‪.‬‬
‫וראיה שניה בין השמשות שבין יום שני ליום שלישי]‪,‬‬
‫ב‪ .‬זב שראה שתי ראיות ביום אחד‪ ,‬או ראה שתי‬
‫יש להסתפק מה דינו‪ ,‬ויש לספק זה שלושה‬
‫ראיות בשני ימים רצופים‪ ,‬או ראה ראיה אחת‬
‫צדדים‪.‬‬ ‫הנמשכת שני ימים‪[ ,‬שתחילתה בסוף יום זה‪ ,‬וסופה‬
‫א‪ .‬אם נחשיב את הראיה הראשונה ביום [ראשון]‬ ‫בתחילת היום הבא]‪ ,‬הרי זה טמא שבעה ימים‪,‬‬
‫ואת השניה בלילה [אור לשלישי]‪ ,3‬נמצא שלא היו‬ ‫ובסופם הוא נטהר בטבילה‪ ,‬שהזב נטמא טומאה‬
‫שתי הראיות בשני ימים רצופים‪[ ,‬אלא זו בראשון‬ ‫חמורה‪ ,‬בין על ידי ריבוי ראיות‪ ,‬ובין על ידי ריבוי‬
‫השמשות‪ ,‬שני העירובים קנו לבעליהם‪.‬‬
‫את זמן האכילה כלילה‪ ,‬וכבר נכנס היום קודם לכן‬
‫וקנה העירוב‪.‬‬
‫ולגבי זה שהונח עירובו בין השמשות‪ ,‬ונתקיים עד‬
‫שחשכה‪ ,‬אנו מחשיבים זמן ההנחה כיום‪ ,‬ורק אחר כך‬
‫נעשה לילה‪ ,‬וקנה לו אז העירוב‪.‬‬
‫והסיבה לכך‪ ,‬כי בין השמשות הוא ספק יום ספק‬
‫לילה‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כל עירוב שלא היה קיים כל בין‬
‫השמשות‪ ,‬הרי הוא בספק‪ ,‬אם היה קיים‬
‫בכניסת היום נקנה‪ ,‬ואם לאו לא נקנה‪ ,‬ומאחר‬
‫ספק בדברי חכמים‪ ,‬יש ללכת בו להקל‪.‬‬
‫‪ -‬רש"י פירש‪ ,‬שהדין הנ"ל אמור לעניין עירובי‬
‫תחומין‪.‬‬
‫ואף שלעיל נתבאר‪ ,‬שאין מניחים עירובי תחומים בין‬
‫השמשות‪ ,‬כל זה לכתחילה‪ ,‬אבל בדיעבד‪ ,‬אם הניח‪,‬‬
‫קנה לו עירובו‪.‬‬
‫‪ -‬ורבינו תם מפרש‪ ,‬שהדין הזה אמור על עירובי‬
‫חצירות‪.‬‬
‫אבל עירובי תחומין‪ ,‬לא קנו‪ ,‬אלא אם כן היו קיימים‬
‫כל בין השמשות‪.‬‬

‫וזו בשלישי]‪ ,‬ואין כאן אלא טומאה קלה‪ ,‬כבעל‬ ‫ימים בראיה‪.‬‬
‫קרי‪ ,‬שדיו בטבילה וטהור לערב‪.‬‬ ‫ג‪ .‬זב שראה שלוש ראיות ביום אחד‪ ,‬או בשני‬ ‫איסור הטמנה מערב שבת‬
‫ב‪ .‬אם נחשיב את שתי הראיות ביום‪[ ,‬זו בראשון‬ ‫ימים רצופים‪ ,‬או בשלושה ימים‪[ ,‬שבכל יום ראה‬
‫כל דבר המוסיף הבל‪[ ,‬כגון גפת‪ ,‬וזבל‪ ,‬ודברים‬
‫וזו בשני]‪ ,‬או את שתיהן בלילה [זו אור לשני וזו אור‬ ‫ראיה אחת]‪ ,‬הרי זה טמא טומאת שבעה‪ ,‬וטעון גם‬
‫שיתבארו בעזה"י בפרק רביעי]‪ ,‬אסור לטמון בו את‬
‫לשלישי]‪ ,‬יש כאן שתי ראיות בשני ימים רצופים‪,‬‬ ‫קרבן לטהרתו‪.‬‬
‫הקדרה‪ ,‬אפילו מבעוד יום‪.‬‬
‫והרי זה טמא שבעה‪ ,‬וכן אם נחשיב את הראיה‬
‫הראשונה בלילה‪[ ,‬אור לשני] ואת השניה ביום‬ ‫וביאר רבא‪ ,‬שהסיבה לכך‪ ,‬כי דברים אלו דומים‬
‫דין בין השמשות‬
‫[שני]‪ ,‬יש כאן שתי ראיות ביום אחד‪ ,‬וגם כן טמא‬ ‫לרמץ [=אפר המעורב בגחלים]‪ ,‬ואם היו טומנים‬
‫שבעה‪.‬‬ ‫החכמים לא היו יודעים‪ ,‬איזה זמן נחשב בודאי‬ ‫בהם‪ ,‬היו באים לטמון גם ברמץ‪ ,‬ובכך היו‬
‫כסוף היום ותחילת הלילה‪ ,‬ובמשך זמן מסוים‬ ‫יכולים לבוא לידי חילול שבת‪ ,‬כשהיו טומנים בו‬
‫ג‪ .‬אם נחשיב ראיה ראשונה שכולה ביום [ראשון]‬
‫שבין היום והלילה‪ ,‬היו מסופקים בו‪ ,‬מתי‬ ‫קדרה שלא בשלה כל צרכה‪ ,‬והיו מחתים בשבת‬
‫או כולה בלילה‪[ ,‬או לשני]‪ ,‬ואת השניה נחשיב‬
‫מסתיים היום ומתחיל הלילה‪ ,‬וכל משך הזמן‬ ‫בגחלים שברמץ‪ ,‬כדי למהר את בישול הקדרה‪.1‬‬
‫שחלקה ביום [שני] וחלקה בלילה [אור לשלישי]‪,‬‬
‫הזה קרוי בין השמשות‪[ ,‬ובהמשך יתבאר‬
‫או שנחשיב את הראשונה שחלקה ביום [ראשון]‬
‫בעזה"י‪ ,‬מתי הוא זמן זה של בין השמשות]‪.‬‬
‫וחלקה בלילה [אור לשני] ואת השניה שכולה ביום‬
‫איסור הטמנה בשבת‬
‫[שני] או כולה בלילה [אור לשלישי]‪ ,‬הרי זה כמי‬ ‫וכל הזמן הזה‪ ,‬הנקרא בין השמשות‪ ,‬ספק הוא‬
‫שראה שלוש ראיות ‪ ,‬שהרי ראיה שהיתה ביום‬ ‫אצלנו‪ .‬ויש לספק זה שלושה צדדים‪.‬‬ ‫דבר שאינו מוסיף הבל‪[ ,‬כגון צמר ומוכין]‪ ,‬מותר‬
‫ולילה‪ ,‬נחשבת כשתי ראיות‪ ,‬ועם הראיה‬ ‫להטמין בו את הקדרה מבעוד יום‪ ,‬אבל‬
‫(א) יתכן שכל הזמן הזה הוא יום‪[ ,‬ורק כשהוא‬
‫הנוספת‪ ,‬יש כאן שלוש ראיות‪ ,‬לטומאת שבעה‪,‬‬ ‫משחשיכה הדבר אסור‪.2‬‬
‫מסתיים מתחיל הלילה]‪.‬‬
‫ולהזקיקו קרבן‪.‬‬ ‫וביאר רבא‪ ,‬שהסיבה לכך שבשבת עצמה אין‬
‫(ב) יתכן שכל הזמן הזה הוא לילה‪[ ,‬שבתחילתו‬

‫‪ 1‬וגזרו אף בבישלה כל צרכה‪ ,‬עד שיגרוף או שיקטום‪ ,‬והכי מסקינן בפרק כירה‪ ,‬דאמר רבי‪ ,‬קטמה והובערה‪ ,‬משהין עליה חמין שהוחמו מבעוד יום כל צרכן‪ ,‬ותבשיל שבישל כל צרכו‪ ,‬וכן אמר‬
‫רבי יוחנן‪[ .‬רש"י]‪.‬‬
‫‪ 2‬דווקא תחילת הטמנה אסורה בשבת‪ ,‬אבל אם טמן מערב שבת‪ ,‬כשמוציא את הקדרה מהטמנתה בשבת‪ ,‬מותר להחזירה לשם‪ .‬כן מבואר במשנה בדף מ"ט‪ ,‬המבוארת לקמן בדף נ'‪.‬‬
‫‪ 3‬לכאורה הדבר יתכן‪ ,‬כשהראיה הראשונה היתה בזמן מוקדם יותר מהראיה השניה‪ .‬אכן התוס' למדו מלשון רש"י‪ ,‬שלפירושו יתכן לומר כן אף אם הראיה הראשונה היתה בזמן יותר מאוחר‪,‬‬
‫שיתכן שבין השמשות הראשון כולו נחשב יום‪ ,‬ובין השמשות השני כולו נחשב לילה‪ .‬אולם הקשו על כך הלא ודאי כל בין השמשות שווים בדינם‪ .‬ורשב"א העמיד שהיו שתי הראיות כל משך בין‬
‫השמשות‪ .‬וגם על זה הקשו התוס'‪ .‬ורבינו תם העמיד את הסוגיה כפי שנתבאר למעלה‪ .‬ויתכן שגם כוונת רש"י לביאור הזה‪.‬‬

‫‪101‬‬
 ‫מסכת שבת דף לה‬

‫מיד אחר גמר בין השמשות של רבי יהודה‪ .‬והתוס'‬ ‫שיעור זמן של שלושת רבעי מיל‪.‬‬ ‫ומחמת הספק הזה יהיה טמא שבעה ויביא קרבן‬
‫כתבו‪ ,‬שיתכן שאינו סמוך‪ ,‬ומתאחר אותו הרף עין של‬ ‫[חטאת העוף] הבא על הספק‪ ,‬כדי להיטהר‪.‬‬
‫ולדברי רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל‪,‬‬
‫רבי יוסי‪ ,‬זמן מה אחר גמר בין השמשות של רבי‬
‫יהודה‪.‬‬ ‫דעת רבי יהודה‪ ,‬שאף אחר שקיעת החמה‪ ,‬כל זמן‬ ‫ראה יום אחד בין השמשות‪[ ,‬כגון בין‬
‫שפני מזרח מאדימים‪ ,‬עדיין הוא יום‪ .‬ובין‬ ‫השמשות שבין יום ראשון ליום שני]‪ ,‬יש להסתפק‬
‫‪ -‬וי"ג‪ ,‬ששיעור הזמן של בין השמשות של רבי‬
‫השמשות הוא רק בזמן שמכסיף התחתון ולא‬ ‫מה דינו‪ ,‬ויש לספק זה שני צדדים‪.‬‬
‫יוסי מסתיים קודם שמתחיל שיעור בין השמשות‬
‫מכסיף העליון‪ .‬וכשהכסיף העליון והשוה‬
‫של רבי יהודה‪.‬‬ ‫א‪ .‬אם כל הראיה היתה ביום‪ ,‬או כולה בלילה‪,‬‬
‫לתחתון‪ ,‬הרי זה לילה‪.‬‬
‫אין כאן אלא ראיה אחת ביום אחד‪ ,‬והרי זה‬
‫כלומר בשקיעת החמה או בשעה שהכסיף העליון‪,‬‬
‫ולדעה זו‪ ,‬משך הזמן של בין השמשות‪ ,‬הוא‬ ‫כבעל קרי‪ ,‬שדיו בטבילה ונטהר לערב‪.‬‬
‫לדעת רבי יוסי הוא כבר לילה גמור‪ ,‬וקודם לכן‪,‬‬
‫שיעור זמן של שני שליש מיל‪[ .‬והוא חצי שתות‬
‫בשיעור זמן של הרף עין‪ ,‬הוא בין השמשות‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אם נחשיב את הראיה שחלקה ביום וחלקה‬
‫[=‪ ]1/12‬פחות משיעור של שלושה רבעים]‪.‬‬
‫אולם רש"י דחה גרסא זו‪.‬‬ ‫בלילה‪ ,‬הרי זה כמי שראה שתי ראיות וטמא‬
‫שיעור מהלך מיל‬ ‫שבעה‪.‬‬
‫משך זמן בין השמשות‬
‫משך בין השמשות‬
‫רבע‬ ‫רבע‬ ‫רבע‬ ‫רבע‬ ‫כדברי רבה ¾ מיל‬ ‫ומחמת הספק הזה יהיה טמא שבעה ימים‪.‬‬
‫שלוש רבעי מיל‬ ‫דעת רבי יהודה‬
‫[כדברי רבה]‬
‫שקיעת החמה‬

‫משך בין השמשות‬

‫דעת רבי יהודה‬ ‫שליש‬ ‫שליש‬ ‫שליש‬ ‫כדברי רב יוסף ‪2/3‬‬
‫שני שליש מיל‬ ‫[כדברי רב יוסף]‬ ‫מיל‬ ‫מתי הוא זמן בין השמשות‬
‫חצי מיל‬ ‫דעת רבי נחמיה‬ ‫ההפרש בין שני‬ ‫נחלקו חכמים‪ ,‬מהו משך הזמן של בין השמשות‪,‬‬
‫‪‬‬ ‫השיעורים‬
‫דעת רבי יוסי‬ ‫חצי שתות [=‪]1/12‬‬ ‫שיש להסתפק בו‪ ,‬אם הוא יום או לילה‪.‬‬
‫הרף עין‬ ‫[לגרסת רש"י]‬
‫דף לה‬ ‫א‪ .‬דעת רבי יהודה‪.‬‬

‫ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן‪ ,‬הלכה‬ ‫ב‪ .‬דעת רבי נחמיה‪.‬‬ ‫קודם שנבוא לבאר דעת רבי יהודה‪ ,‬נקדים‬
‫כרבי יהודה לענין שבת‪ ,‬והלכה כרבי יוסי לענין‬ ‫ונאמר איך הם סדר הדברים משקיעת החמה‬
‫בין השמשות הוא משעת שקיעת החמה‪ ,‬ועד‬
‫תרומה‪.‬‬ ‫ואילך‪.‬‬
‫שיעור של מהלך חצי מיל אחר כך‪ ,‬ומשם והלאה‬
‫כלומר‪ ,‬מאחר שזה אומר כך‪ ,‬וזה אומר כך‪ ,‬ולא‬ ‫הוא לילה‪.‬‬ ‫מתחילה אחר שקיעת החמה‪ ,1‬פני מזרח‬
‫נפסקה הלכה ברורה כאחד מהם‪ ,‬יש לעשות בכל‬ ‫מאדימים‪[ ,‬שנראה אדמומית ברקיע]‪ ,‬אבל עדיין‬
‫ואמר רבי חנינא‪ ,‬הרוצה לידע שיעורו של רבי‬
‫פעם כדברי המחמיר‪.‬‬ ‫אינו מחשיך‪ .‬ורבא ביאר לאביי‪ ,‬שהכוונה‬
‫נחמיה‪ ,‬יניח חמה בראש הכרמל‪[ ,‬הר שעל שפת‬
‫לזהרורי חמה הבאים ממערב‪ ,‬ממקום שהחמה‬
‫לעניין כניסת שבת‪ ,‬יש להחשיב את תחילת בין‬ ‫הים‪ ,‬וחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים]‪,‬‬
‫שוקעת‪ ,‬ומאחר שהם שולחים קרניים כלפי‬
‫השמשות משקיעת החמה‪ ,‬כדעת רבי יהודה‪,‬‬ ‫ובכדי שירד ויטבול ויעלה הרי הוא לילה‪.‬‬
‫מזרח‪ ,‬הם נקראים פני מזרח‪.‬‬
‫ומשקיעת החמה ואילך לא יעשה מלאכה‪[ ,‬ואם‬ ‫ותוס' כתבו‪ ,‬שכשיעלה אז מתחיל זמן בין השמשות‪.2‬‬
‫עשה מביא אשם תלוי]‪ .‬וכמו כן טמאים הטעונים‬ ‫ולאחר מכן מכסיף התחתון ולא העליון‪ ,‬כלומר‬
‫ג‪ .‬דעת רבי יוסי‪.‬‬ ‫חלקו התחתון של כיפת הרקיע הסמוך לארץ‬
‫טבילה ביום יטבלו קודם שקיעת החמה‪.‬‬
‫משך הזמן של בין השמשות‪ ,‬שיש להסתפק בו‪,‬‬ ‫משחיר‪ ,‬אבל גובהה של כפה עדיין מוארת‪.‬‬
‫אבל לעניין היתר אכילת תרומה לכהנים שטבלו‬
‫אם הוא יום או לילה‪ ,‬הוא קצר מאוד‪ ,‬כהרף עין‪,‬‬ ‫ולאחר מכן מכסיף אף העליון‪ ,‬ונעשה שחור כמו‬
‫היום מטומאתם‪ ,‬שאינם טהורים עד הלילה‪ ,‬אין‬
‫[כשיעור קריצת עין‪ ,‬ברפיון ולא בחזקה]‪ ,‬זה נכנס וזה‬ ‫התחתון‪.‬‬
‫להחשיב לילה להתירם בתרומה‪ ,‬אלא אחר גמר‬
‫יוצא‪ ,‬ואי אפשר לעמוד עליו‪.‬‬
‫בין השמשות של רבי יוסי‪ ,‬כלומר הרף עין אחר‬ ‫ולדברי רבה אמר רב יהודה אמר שמואל‪ ,‬דעת‬
‫שהכסיף העליון והושווה לתחתון‪ .‬וכן לעניין‬ ‫‪ -‬לגרסת רש"י‪ ,‬הזמן הזה מתחיל אחר סיום זמן‬ ‫רבי יהודה‪ ,‬שמיד משקיעת החמה הוא בין‬
‫עשיית מלאכה במוצאי שבת‪ ,‬לא יעשה מלאכה‪,‬‬ ‫בין השמשות של רבי יהודה‪ ,‬כלומר‪ ,‬לדעת רבי‬ ‫השמשות‪ ,‬והוא נמשך כל זמן שפני מזרח‬
‫עד שיהא לילה אף לדעת רבי יוסי‪.‬‬ ‫יוסי‪ ,‬כל הזמן שהכסיף התחתון ולא העליון‪ ,‬הוא‬ ‫מאדימים‪ ,‬וכל זמן שמכסיף התחתון ולא העליון‪,‬‬
‫יום גמור‪ ,‬ורק משעה שהכסיף העליון והשווה‬ ‫אבל כשהכסיף העליון והשווה לתחתון‪ ,‬הרי זה‬
‫ד‪ .‬בין השמשות על פי הכוכבים‪.‬‬
‫לתחתון‪ ,‬הוא בין השמשות‪ ,‬כשיעור זמן של הרף‬ ‫לילה‪.‬‬
‫עד עתה נתבאר משך זמן בין השמשות לפי שיעור‬ ‫עין‪.‬‬
‫של זמן לאחר שקיעת החמה או לפי כמות האור‬ ‫ולדעה זו‪ ,‬משך הזמן של בין השמשות‪ ,‬הוא‬
‫כן נראה לכאורה‪ ,‬שבין השמשות של רבי יוסי מתחיל‬

‫‪ 1‬לכאורה שקיעת החמה האמורה כאן‪ ,‬היא הזמן שגוף השמש מתכסה מעינינו‪ .‬אולם תוס' הקשו‪ ,‬הלא כאן מבואר שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא שיעור של שלושת רבעי מיל‪ ,‬ובמסכת‬
‫פסחים מבואר‪ ,‬שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא שיעור של ארבעה מילים‪ .‬ולכן ביאר רבינו תם‪ ,‬שהשקיעה האמורה כאן‪ ,‬אינה שקיעת גוף השמש‪ ,‬אלא שקיעת אור השמש‪ ,‬שהוא מאוחר‬
‫יותר משקיעת גוף השמש‪ ,‬כשלושה מילין ורביע‪ .‬ומשקיעת אור השמש עד צאת הכוכבים הוא שלושת רבעי מיל‪.‬‬
‫‪ 2‬ואפשר שתוס' לשיטתם‪ ,‬שתחילת בין השמשות הוא הרבה זמן אחר שקיעת גוף השמש‪ .‬אבל לפירוש רש"י‪ ,‬הוא בזמן שקיעת גוף השמש‪ ,‬ולכן אין צריך לזה שום סימן‪ ,‬ובוודאי הסימן הוא‬
‫לסוף בין השמשות‪.‬‬

‫‪102‬‬
 ‫מסכת שבת דף לה‬

‫אחד היה נכנס לבדו היו חושדים את הנכנסים‬ ‫האי גודשא תילתא הוי‬ ‫ברקיע‪.‬‬
‫באחרונה לומר שעסקו במלאכתם אחר ששמעו‬
‫כלי עגול‪ ,‬שגובהו כחצי רוחבו‪ ,‬אם הוא מחזיק‬ ‫אולם לדברי רב יהודה אמר שמואל‪ ,‬וכן לדעת‬
‫קול השופר‪ ,‬שאין הכל מכירים מי קרובים ומי‬
‫ארבעים סאה בלח‪[ ,‬שאין לו גודש]‪ ,‬יחזיק ששים‬ ‫הברייתא‪ ,‬הכל תלוי בכוכבים הנראים בשמים‪.‬‬
‫רחוקים‪.‬‬
‫סאה ביבש‪ ,‬שיש לו גודש‪ ,‬כי כלי כזה‪ ,‬גודשו הוא‬
‫כל זמן שנראה כוכב אחד בלבד – עדיין הוא יום‪.‬‬
‫ועדיין חנויות פתוחות‪ ,‬ותריסים מונחים‪,‬‬ ‫שליש ממה שהוא מחזיק‪.‬‬
‫וכשנראים שני כוכבים – הרי זה בין השמשות‪.‬‬
‫התריסים הם דלתות החנויות‪ ,‬שהיו רגילים לסלק‬
‫אותם מהפתח ולהניחם על גבי יתדות ומוכרים עליהם‬ ‫ומשעה שנראים שלושה כוכבים – הרי זה לילה‪.‬‬
‫בארה של מרים‬
‫תבלין ושאר דברים‪ ,‬ולערב מחזירים אותן לפתחים‪.‬‬
‫ואמר רבי יוסי‪ ,‬שהדבר הזה אינו תלוי בכוכבים‬
‫ב‪ .‬תקיעה שניה [=תרועה]‪.‬‬ ‫א‪ .‬אמר רבי חייא‪ ,‬הרוצה לראות בארה של‬
‫גדולים הנראים אף ביום‪ ,‬ולא בכוכבים קטנים‬
‫מרים‪ ,‬יעלה לראש הכרמל‪ ,‬ויצפה‪ ,‬ויראה כמין‬
‫תקיעה שניה היו תוקעים‪ ,‬כדי לבטל את העיר‬ ‫שאין נראים אלא בלילה‪ ,‬אלא בבינונים‪.‬‬
‫כברה [=סלע עגול ועשוי כמסננת] בים‪ ,‬וזו היא‬
‫ממלאכה ואת החנויות ממקח וממכר‪.‬‬ ‫בארה של מרים‪[ ,‬שהיה מתגלגל עם ישראל במדבר‬ ‫ואלו שאינם בקיאים בדבר‪.‬‬
‫ומיד משהתחילו לתקוע תקיעה שניה‪ ,‬נסתלקו‬ ‫בזכותה של מרים]‪.‬‬
‫רבא אמר לשמש שלו ‪ ,‬אתם שאינכם בקיאים‬
‫התריסים‪ ,‬וננעלו החנויות‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ואמר רב‪ ,‬מעין המיטלטל‪ ,‬טהור מלקבל‬ ‫בשיעורים שאמרו חכמים‪ ,‬מתי מתחיל בין‬
‫ועדיין חמין [=מים חמין למזוג בהן יין לשתות]‬ ‫טומאה‪ ,‬וטובלים בו‪[ ,‬שאינו נחשב כלי‪ ,‬להיות המים‬ ‫השמשות‪ ,‬כדי שלא תבואו לידי ספק חילול שבת‪,‬‬
‫מונחים על גבי כירה‪ ,‬וקדירות מונחות על גבי‬ ‫הנובעים ממנו כשאובים]‪ ,‬והכוונה לבארה של‬ ‫הדליקו את הנר [ופירשו ממלאכה]‪ ,‬בשעה‬
‫כירה‪.‬‬ ‫מרים‪ ,‬שאין לך מעין מיטלטל‪ ,‬אלא בארה של‬ ‫שהשמש בראש הדקל‪.‬‬
‫מרים‪.‬‬
‫ג‪ .‬תקיעה שלישית‪.‬‬ ‫וביום המעונן שאין החמה נראית‪ ,‬אם הוא בעיר‪,‬‬
‫שיש בה תרנגולים‪ ,‬ידליק את הנר בזמן‬
‫לדברי תנא דבי רבי ישמעאל‪ ,‬כשהתחילו לתקוע‬
‫העושה מלאכה בשני בין השמשות‬ ‫שהתרנגולים יושבים על הקורות‪ ,‬שרגילים‬
‫תקיעה שלישית‪ ,‬סלקו את הקדרות מעל הכירה‪,‬‬
‫לעשות זאת מבעוד יום‪.‬‬
‫[את קדרות העשויות למאכל הלילה היו מניחים]‪ ,‬והיו‬ ‫אמר רבי יוסי ברבי זבידא‪ ,‬העושה מלאכה בשני‬
‫מטמינים את הקדרות שהיו רוצים לאוכלם‬ ‫בין השמשות‪ ,‬כלומר שעשה אותה מלאכה גם בין‬ ‫וכשהוא בשדה‪ ,‬יקבל שבת בזמן שהעורבים‬
‫חמות למחר‪ ,‬וכשסיימו את הדברים הללו‪ ,‬לא‬ ‫השמשות של ערב שבת‪ ,‬וגם בין השמשות של‬ ‫עושים כן‪ .‬או שידע את הדבר‪ ,‬על פי העשב‬
‫המתינו עוד‪ ,‬אלא מיד היו מדליקים את הנר‪.‬‬ ‫מוצאי שבת‪[ ,‬וכגון דעבד ליה כל בין השמשות‪ ,‬דליכא‬ ‫הנקרא אדאני [=חלמית]‪ ,‬שהעלים שלו נוטים‬
‫לספוקי להאי בתחילתו ולהאי בסופו‪( .‬רש"י)] והיה‬ ‫לצד החמה‪ ,‬שחרית כפופים למזרח‪ ,‬ובחצי היום‬
‫ולכאורה דעת רבי נתן כדעת רבי ישמעאל‪ ,‬שכן‬
‫הכל בשגגה אחת‪ ,‬שוב אין כאן ספק אם חלל‬ ‫זקופים‪ ,‬ולערב כפופים מאד למערב‪.‬‬
‫גם לדעת רבי נתן‪ ,‬בתקיעה זו מדליקים את הנר‪.‬‬
‫שבת‪ ,‬אלא ודאי חילל‪ ,‬שממה נפשך‪ ,‬אם עשה‬
‫ולדעת רבי יהודה הנשיא‪ ,‬בתקיעה זו היו‬
‫ביום‪ ,‬חילל שבת בסופה‪ ,‬ואם עשה בלילה‪ ,‬חילל‬
‫חולצים תפילין‪ .‬אבל את הדברים הנ"ל עם‬ ‫טלטול כלי גדול‬
‫שבת בתחילתה‪ ,‬ולפיכך מביא חטאת‪ ,‬ולא אשם‬
‫הדלקת הנר‪ ,‬היו עושים בתקיעה רביעית‪.‬‬ ‫כלי גדול מאוד‪ ,‬מחמת גודלו בטל מלהיחשב כלי‪,‬‬
‫תלוי‪.‬‬
‫ותקיעה שלישית זו‪ ,‬היה כשיעור זמן‪ ,‬שעדיין‬ ‫ולכן אסור לטלטלו בשבת‪.‬‬
‫יכולים להספיק לצלות דג קטן בעוד יום‪ ,‬או‬ ‫לדברי רב יוסף‪ ,‬הכלי בטל מהיות כלי‪ ,‬כשיש בו‬
‫תקיעות שהיו תוקעים ערב שבת‬
‫שתספיק הפת שידביקו בתנור לקרום בעוד יום‪,‬‬ ‫כדי לקבל ארבעה כורים‪ ,‬אבל אם יש בו כדי‬
‫קודם התקיעות האחרונות [שהיו ממהרים‬ ‫שש תקיעות היו תוקעים ערב שבת‪[ ,‬תקיעה‪,‬‬
‫לקבל שלושה כורים‪ ,‬מותר לטלטלו‪.‬‬
‫התקיעות קודם בין השמשות כדי להוסיף מחול‬ ‫תרועה‪ ,‬תקיעה‪ .‬תקיעה‪ ,‬תרועה‪ ,‬תקיעה]‪ ,‬כדי‬
‫על הקודש]‪.‬‬ ‫להזכיר לעם להיבטל ממלאכה‪ ,‬ולשמור את‬ ‫ולדברי רבה‪ ,‬הכלי בטל מהיות כלי‪ ,‬אף כשיש בו‬
‫השבת‪.‬‬ ‫כדי לקבל שלושה כורים‪ ,‬ורק אם יש בו כדי‬
‫ד‪-‬ה‪-‬ו‪ .‬שלוש תקיעות אחרונות כדי לקבל שבת‪.‬‬ ‫לקבל שני כורים‪ ,‬מותר לטלטלו‪.‬‬
‫א‪ .‬תקיעה ראשונה‪.‬‬
‫לאחר ששהו כשיעור הנ"ל‪ ,‬היו תוקעים ומריעים‬ ‫ואמר אביי‪ ,‬שלמעשה לא התיר רבה לטלטל‬
‫ותוקעים‪ ,‬ושובתים ממלאכה‪.‬‬ ‫תקיעה ראשונה היו תוקעים‪ ,‬כדי לבטל את העם‬
‫אפילו כלי שיש בו כדי לקבל שני כורים‪ .‬והוא‬
‫ממלאכה שבשדות‪ ,‬שיספיקו להיכנס לעיר קודם‬
‫והבבליים היו תוקעים תחילה שתי תקיעות‪,‬‬ ‫כדעת המשנה במסכת כלים‪ ,‬שכלי שיש בו כדי‬
‫השבת‪.‬‬
‫ומסיימים בתרועה‪ ,‬כי כך מנהג אבותיהם‬ ‫לקבל שני כורים‪ ,‬אינו מקבל טומאה‪ ,‬כי אי‬
‫בידיהם‪.‬‬ ‫ומשעה שהתחילו לתקוע תקיעה ראשונה‪ ,‬נמנעו‬ ‫אפשר לטלטלו כשהוא מלא‪ ,‬כי הוא גדול יותר‬
‫העומדים בשדה מלעדור‪ ,‬ומלחרוש‪ ,‬ומלעשות כל‬ ‫מדאי ואם יטלטלוהו ישבר‪[ ,‬וכל שאינו מטלטל‬
‫‪ -‬לדברי רבי יוסי ברבי חנינא‪ ,‬התקיעות‬
‫מלאכה שבשדות‪.‬‬ ‫מלא‪ ,‬אינו מקבל טומאה‪ ,‬כדין שק]‪.‬‬
‫האחרונות גם כן לא היו ממש סמוך לבין‬
‫השמשות‪ ,‬כי הקדימום‪ ,‬כדי שחזן הכנסת‪,‬‬ ‫אבל אין הקרובים רשאים ליכנס לעיר‪ ,‬עד‬ ‫וכתבו התוס'‪ ,‬שאין הלכה כן‪ ,‬שיתבטל מהכלי תורת‬
‫התוקע בשופר‪ ,‬בגג שהיה מיוחד לכך‪ ,‬יוכל לחזור‬ ‫שיבואו רחוקים ויכנסו כולם כאחד‪ ,‬שאם כל‬ ‫כלי משום כובדו‪ ,‬ולכן מותר לטלטלו בשבת‪.‬‬

‫‪103‬‬
 ‫מסכת שבת דף לו‬

‫ונתחלף שם כל אחד שבזוג בחבירו‪.‬‬ ‫שופר וגם חצוצרות‪ ,‬שהרי אין לאסור את הדבר‬ ‫לביתו אחר התקיעה האחרונה‪ ,‬להחזיר לשם את‬
‫משום מוקצה‪.‬‬ ‫השופר‪[ ,‬כדעת האומרים‪ ,‬שהשופר מוקצה‪ ,‬ואסור‬
‫א‪ .‬שופר וחצוצרה‪.‬‬
‫בטלטול בשבת]‪ .‬ומאחר שיש שהות ביום אחר‬
‫‪ -‬ותוס' פירשו‪ ,‬שגם לדעת רבי שמעון יש דין מוקצה‪,‬‬
‫נשתנה להיקרא‬ ‫הדבר שהיה נקרא שופר‬ ‫התקיעה האחרונה‪ ,‬הבא להדליק את הנר מיד‬
‫אלא שהוא מיקל יותר מרבי יהודה‪ ,‬ולדעתו‪ ,‬גם דבר‬
‫בשם חצוצרה‪.‬‬ ‫אחר תקיעה אחרונה‪ ,‬רשאי‪ ,‬כי עדיין הוא יום‪.‬‬
‫שמקצה דעתו ממנו לגמרי‪ ,‬מותר לטלטלו לצורך גופו‬
‫נשתנה‬ ‫והדבר שהיה נקרא חצוצרה‬ ‫ומקומו‪[ .‬אבל מחמה לצל‪ ,‬כלומר כדי שלא יפסד‬
‫‪ -‬וחכמים חולקים על זה‪ ,‬כי אם כן‪ ,‬נתת דבריך‬
‫להיקרא בשם שופר‪.‬‬ ‫אסור‪ .‬ודבר המוקצה מחמת חסרון כיס‪ ,‬אסור‬
‫לשיעורים‪ ,‬שהרי יש חזן שביתו קרוב‪ ,‬ויש חזן‬
‫בטלטול אף לצורך גופו ומקומו]‪.‬‬
‫ונפקא מינה לתקיעת ראש השנה‪ ,‬שצריך לתקוע‬ ‫שביתו רחוק‪ .‬אלא לא היה מוליך השופר לביתו‪,‬‬
‫ולכן לדעתו אין חילוק בין שופר שלא הקצה דעתו‬ ‫רק היה מצניעו בראש הגג שבו היה תוקע‪ .‬ואם‬
‫בשופר‪ .‬תוקעים באותו שעם הארץ קוראים‬
‫ממנו‪ ,‬לבין חצוצרה שהקצה דעתו ממנו‪ ,‬ודין שניהם‬
‫חצוצרות‪ ,‬שהוא שופר‪ .‬ואם בא עם הארץ לשאול‬ ‫כן‪ ,‬מיד אחר התקיעה האחרונה‪ ,‬אסור לעשות‬
‫שווה‪ ,‬שמותר לטלטלם לצורך גופם ומקומם‪.‬‬
‫במה יתקע‪ ,‬אומרים לו‪ ,‬בחצוצרות‪[ .‬וכהיום חזר‬ ‫כל מלאכה‪.‬‬
‫הדבר לקדמותו]‪.‬‬ ‫ג‪ .‬דעת רבי נחמיה‪.‬‬

‫ב‪ .‬ערבה וצפצפה‪.‬‬ ‫‪ -‬מתוך פירוש רש"י מבואר‪ ,‬שלדעת רבי נחמיה‪,‬‬
‫אין מטלטלים שום כלי בשבת‪ ,‬לא לצורך גופו‪,‬‬ ‫דף לו‬
‫הדבר שהיה נקרא ערבה‪ ,‬נשתנה להיקרא בשם‬
‫ולא לצורך מקומו‪ ,‬אלא רק לצורך התשמיש‬
‫צפצפה‪.‬‬
‫המיוחד לו‪ ,‬כגון כף לאכול בה בלבד‪ ,3‬וטלית‬
‫והדבר שהיה נקרא צפצפה‪[ ,‬שעלה שלה עגול וקנה‬ ‫להתעטף בה בלבד‪.‬‬ ‫טלטול שופר וטלטול חצוצרה‬
‫שלה לבן]‪ ,‬נשתנה להיקרא בשם ערבה‪.‬‬ ‫א‪ .‬דעת רבי יהודה‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬אף שניתן להשתמש בשופר למלאכה‬
‫ונפקא מינה לארבעה מינים בסוכות‪ ,‬שהצפצפה‬ ‫מותרת‪ ,‬שהיא להשקות בו תינוק‪ ,‬מאחר שאין‬ ‫‪ -‬מתוך פירוש רש"י משמע‪ ,‬שלדעת רבי יהודה‪,‬‬
‫פסולה‪ ,‬וערבה כשרה‪[ .‬וכהיום חזר הדבר‬ ‫זה התשמיש שלו השופר מיוחד‪ ,‬אין מטלטלים‬ ‫דבר הנחשב כלי‪ ,‬מותר בטלטול‪ ,‬ודבר שאינו‬
‫לקדמותו]‪.‬‬ ‫אותו אף לצורך זה‪[ .‬וכל שכן שאין מטלטלים‬ ‫נחשב כלי‪ ,‬הוא מוקצה‪ ,‬ואסור בטלטול‪.‬‬
‫ג‪ .‬פתורה ופתורתא‪.‬‬ ‫אותו לצורך גופו ומקומו]‪.‬‬
‫והשופר‪ ,‬אף שעיקר תשמישו לתקוע בו‪ ,‬מאחר‬
‫מתחילה היו קוראים לשלחן גדול בשם פתורה‪,‬‬ ‫וכל שכן שאין מטלטלים את החצוצרה‪ ,‬שאין בה‬ ‫שראשו כפוף‪ ,‬ראוי גם כן לשאוב בו מים‪,‬‬
‫ונשתנה הדבר להיות נקרא פתורתא‪.‬‬ ‫שום השתמשות של היתר‪.‬‬ ‫להשקות בו תינוק ‪ ,‬ומחמת התשמיש הזה‪ ,‬הוא‬
‫‪ -‬ורבינו תם מפרש‪ ,‬שלדעת רבי נחמיה‪ ,‬מותר לטלטל‬ ‫נחשב ככלי‪ ,‬ומותר בטלטול‪.‬‬
‫ומתחילה היו קוראים לשלחן קטן בשם‬
‫כל כלי‪[ ,‬אפילו מלאכתו לאיסור]‪ ,‬לא רק לצורך‬
‫פתורתא‪ ,‬ונשתנה הדבר להיות נקרא פתורה‪.‬‬ ‫אבל חצוצרה‪ ,‬שהיא פשוטה‪ ,‬ראויה רק לתקוע‬
‫תשמישו המיוחד לו‪ ,‬אלא אף לכל צורך שרגילים‬ ‫בה‪ ,‬ולכן אינה נחשבת ככלי‪ ,‬ואסורה בטלטול‪1.‬‬
‫ונפקא מינה למקח וממכר‪ ,‬שעתה‪ ,‬אם התנה‬ ‫לעשות בו בחול‪[ ,‬כגון קורנס לפצע בו אגוזים‪ ,‬אף‬
‫לתת פתורתא‪ ,‬חייב לתת גדול ולא קטן‪.‬‬ ‫שעיקר תשמישו למלאכת בניין]‪ .‬ורק לצורך דבר שאין‬ ‫‪ -‬ותוס' פירשו‪ ,‬שלדעת רבי יהודה‪ ,‬כל כלי שמלאכתו‬
‫רגילים לעשותו בחול‪ ,‬אין מטלטלים אותו‪.‬‬ ‫לאיסור‪ ,‬כשופר שמלאכתו לתקיעה‪ ,‬האסורה בשבת‪,‬‬
‫ד‪ .‬הובלילא ובי כסי‪.‬‬ ‫אין לטלטלו בשבת אלא לצורך גופו ומקומו‪[ ,‬כלומר‬
‫ולכן אף על פי שניתן להשתמש בשופר למלאכה‬
‫ההמסס הוא החלק השלישי של קיבת מעלי הגרה‪,‬‬ ‫כשרוצה להשתמש בו לדבר מותר‪ ,‬או שצריך את‬
‫מותרת‪ ,‬שהיא להשקות בו תינוק‪ ,‬מאחר שאין רגילים‬
‫והוא סגלגל כמין כדור‪ ,‬ובתוכו קליפות קליפות הרבה‪,‬‬ ‫מקומו]‪.‬‬
‫להשתמש בו תשמיש זה בחול‪ ,‬אין מטלטלים אותו‬
‫כגלגל של ריחים‪ ,‬ולכן הוא נקרא גם בשם קיבת‬ ‫אף לצורך זה‪[ .‬וכל שכן שאין מטלטלים אותו לצורך‬ ‫ולכן מותר לטלטל שופר לצורך גופו‪[ ,‬כגון להאכיל בו‬
‫העלים‪ ,‬ודופנו דק מאוד‪ ,‬והוא סמוך לבית הכוסות‪.‬‬ ‫גופו ומקומו]‪.‬‬ ‫תינוק]‪ ,‬וכן מותר לטלטלו לצורך מקומו‪.‬‬
‫ובית הכוסות‪ ,‬הוא החלק הראשון של קיבת מעלי‬ ‫וכל שכן שאין מטלטלים את החצוצרה‪ ,‬שאין בה שום‬ ‫אבל חצוצרה‪ ,‬מאחר שכמעט אינה ראויה לשום‬
‫הגירה‪ ,‬והוא נמצא בקדמת הכרס‪ ,‬ותוכו עשוי כמין‬ ‫השתמשות של היתר‪.‬‬ ‫מלאכת היתר‪ ,‬מקצה דעתו ממנה לגמרי‪ ,‬שלא ישתמש‬
‫כוסות‪ ,‬ודופנו כפולה‪ ,‬שיש שם שתי דפנות אדוקות זו‬ ‫בה כלל בשבת‪ ,‬ועל ידי זה נעשית כמוקצה גמור‪,‬‬
‫בזו‪ ,‬ומחוברות בשומן‪.‬‬ ‫האסור בטלטול אף לצורך גופו ומקומו‪.2‬‬
‫ואמר אביי‪ ,‬שיש להוסיף גם את הזוג הזה‪ ,‬שגם‬ ‫דברים שנשתנו שמותיהם‬
‫ב‪ .‬דעת רבי שמעון‪.‬‬
‫בו נתחלפו השמות ממה שהיו‪.‬‬ ‫לדברי רב חסדא‪ ,‬משחרב בית המקדש‪ ,‬הדברים‬
‫‪ -‬מתוך פירוש רש"י משמע‪ ,‬שלדעת רבי שמעון‪,‬‬
‫מתחילה היו קוראים לבית הכוסות בשם בי כסי‪,‬‬ ‫שבשלושת זוגות הבאים נשתנו שמותיהם‪,‬‬
‫לא נאמר כלל דין מוקצה‪ ,‬ולכן מותר לטלטל‬

‫‪ 1‬כן משמע מפירושו על דברי רבי יהודה‪ .‬אכן מפירושו מתחילת הסוגיה‪ ,‬יתכן להבין‪ ,‬שכוונתו לומר‪ ,‬שהשופר נחשב כלי שמלאכתו להיתר‪ ,‬ולכן מותר בטלטול‪ ,‬אבל החצוצרה אינה כלי שמלאכתו‬
‫להיתר‪ ,‬אבל היא כלי שמלאכתו לאיסור‪ ,‬ולכן היא אסורה בטלטול‪ ,‬ואם כן‪ ,‬אין החילוק בין כלי לבין מה שאינו כלי‪ ,‬אלא בין כלי שמלאכתו גם להיתר‪ ,‬לבין כלי שמלאכתו אך ורק לאיסור‪.‬‬
‫ויל"ע בדבר‪.‬‬
‫‪ 2‬והוי כמטה שיחדה למעות והניח עליה מעות‪ ,‬דאמר רב יהודה אמא רב (בדף מ"ד) שאסור לטלטלה‪ ,‬ומוקי לה כרבי יהודה‪ .‬וכמו קינה של תרנגולים‪ ,‬דמשמע לקמן (דף מ"ה)‪ ,‬דאסור לרבי‬
‫יהודה‪ ,‬אפילו לצורך גופו ומקומו‪[ .‬תוס']‪.‬‬
‫‪ 3‬ודוחק רבינו תם לומר לפירוש הקונטרס‪ ,‬דקערות‪ ,‬אחר שאכלו בהן‪ ,‬דדרך להסירן כל שעה‪ ,‬חשיב צורך מקומו תשמיש המיוחד לו‪[ .‬תוס']‪.‬‬

‫‪104‬‬
 ‫מסכת שבת דף לו‬

‫ואמרו‪ ,‬שכל זה כשמביא גט ממקום שאין‬ ‫גב דניקב עור שלם‪.‬‬ ‫ונשתנה להיות נקרא בשם הובלילא‪.‬‬
‫בקיאים בו לכתוב לשמה‪ ,‬אבל המביא גט מבבל‪,‬‬ ‫ונפקא מינה הא דשמעינן דאישתני שמייהו‪ ,‬אף על גב דדינם‬
‫מתחילה היו קוראים להמסס בשם הובלילה‪,‬‬
‫אינו צריך לומר כן‪ ,‬כי בבבל בקיאים בדבר‪.‬‬ ‫שוה‪ ,‬דאי לא אשמעינן‪ ,‬הוא אמינא‪ ,‬דהאי דקתני מחט‬
‫שנמצאת בעובי בית הכוסות‪ ,‬היינו דקרו השתא בי כסי‪ ,‬שאין‬
‫ונשתנה להיות נקרא בשם בי כסי‪.‬‬
‫והנקראת עתה בורסיף‪ ,‬היא בבל‪ ,‬ובה בקיאים‬ ‫לו אלא עור אחד‪ ,‬והוה אתי למימר‪ ,‬דדוקא בההוא מצד אחד‬
‫ונפקא מינה לעניין מה ששנינו במסכת חולין‪,‬‬
‫בדבר‪ ,‬והשליח המביא משם גט‪ ,‬אינו צריך לומר‬ ‫כשירה‪ ,‬אבל במאי דקרו הובלילא‪ ,‬אפילו מצד אחד טרפה‪,‬‬
‫כיון שניקב עור אחד שלם‪ ,‬להכי אשמעינן דאישתני שמייהו‪,‬‬
‫שכשנמצאת מחט בעובי בית הכוסות‪ ,‬אם נקבה‬
‫בפני נכתב ובפני נחתם‪.‬‬
‫דאפילו בהובלילא מצד אחד כשירה‪.‬‬ ‫את שתי הדפנות‪ ,‬מצד לצד‪ ,‬הרי זה טרפה‪ ,‬אבל‬
‫אבל הנקראת עתה בבל‪ ,‬היא בורסיף‪ ,‬והם עמי‬ ‫אם נקבה רק את הדופן הפנימית‪ ,‬הבהמה‬
‫ה‪ .‬בבל ובורסיף‪.‬‬
‫הארץ‪ ,‬שלכן נקרא מקומם בורסיף‪ ,‬כמו בור‬ ‫כשרה‪.‬‬
‫שאפי‪ ,‬כלומר בור שנטלו מימיו‪ ,‬והמביא משם‬ ‫ואמר רב אשי‪ ,‬שיש להוסיף את הזוג הבא‪ ,‬שגם‬
‫ודין זה אמור דווקא בבית הכוסות‪ ,‬הנקרא עתה‬
‫גט‪ ,‬צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם‪.‬‬ ‫בו נתחלפו השמות ממה שהיו‪.‬‬
‫הובלילא‪ ,‬שדופנו כפולה‪ ,‬ואם אין הנקב אלא‬
‫‪ -‬ורש"י מפרש‪ ,‬שנפקא מינה לעניין כתיבת שם‬ ‫המקום שהיה נקרא בבל‪ ,‬נשתנה להיקרא בשם‬ ‫בפנימית‪ ,‬החיצונה סותמת אותו‪ ,‬ולכן אין זה‬
‫המקום בגט‪ ,‬שאם שינה שמו ושמה‪ ,‬ושם עירו‬ ‫בורסיף‪.‬‬ ‫טריפה‪.‬‬
‫ועירה הגט פסול‪ ,‬וצריך לכתוב שם של עכשיו‪.‬‬ ‫והמקום שהיה נקרא בורסיף‪ ,‬נשתנה להיקרא‬ ‫אבל כשנמצאת מחט בהמסס‪ ,‬הנקרא עתה בית‬
‫ואין נראה לרשב"א‪ ,‬כי בבל הוא שם מדינה‪ ,‬ולא שם עיר‪.‬‬ ‫בשם בבל‪.‬‬ ‫הכוסות‪ ,‬מאחר שדופנו דקה‪ ,‬אפילו אין הנקב‬
‫ואין כותבים שם מדינה בגט‪.‬‬
‫‪ -‬י"מ שנפקא מינה לעניין הבאת גיטין‪ ,‬שמאחר‬ ‫מפולש מצד לצד‪ ,‬הרי זה טריפה‪.‬‬
‫שאין הכל בקיאים שיש לכתוב את הגט לשמה‪,‬‬ ‫ורבינו תם אומר‪ ,‬דבהמסס נמי מצד אחד כשירה‪ ,‬ופשיטא‬
‫תקנו חכמים‪ ,‬שהשליח המביא את הגט ממדינת‬ ‫דלא הויא טרפה‪ ,‬אלא אם כן ניקב נקב מפולש לחוץ‪ ,‬דאין‬
‫סליק פרק במה מדליקין‬
‫סברא שיהיה טרפה בשום מקום‪ ,‬אלא בנקב מפולש‪.‬‬
‫הים‪ ,‬יאמר בפני נכתב ובפני נכתב‪ ,‬ועל ידי זה‬
‫יבדקו אם נכתב לשמה‪.‬‬ ‫והא דנקט בית הכוסות‪ ,‬לאשמועינן מצד אחד כשירה‪ ,‬אף על‬

‫‪105‬‬
‫ללמוד לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה‬
‫(פסחים ג) להבין כלל גדול בלימוד שידע‬
‫התלמיד אחר ששנה מה שעלה בידו מכל מה‬
‫ששנה ויסמוך על הכללים שיצאו לו משם (מאירי‬
‫סוף הוריות) ולזכור כל הלומד תורה ואינו חוזר‬
‫עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר (סנהדרין צט)‬

‫‪3‬‬