‫אסקוריאל‬

‫‪Escurial‬‬

‫דרמה במערכה אחת‬

‫מאת מישל דה‪-‬גלדרודה‬

‫תרגום‪ :‬משה לזר‬

 ‫הדמויות‪:‬‬

‫המלך‪Le Roi ,‬‬

‫זהו מלך חולני וחיוור‪ ,‬ועל ראשו כתר מתנדנד; בגדיו מלוכלכים‪ .‬אבני‪-‬חן מזויפות מקשטות את צווארו‬

‫ואת אצבעות ידיו‪ .‬זהו מלך מיוסר‪ ,‬שוחר מאגיה שחורה וליטורגיה‪ ,‬שיניו רקובות‪ .‬אל גרקו‪ ,‬צייר כבד‪-‬‬

‫ידיים‪ ,‬צייר את דיוקנו‪.‬‬

‫הליצן‪Folial ,‬‬

‫הליצן עוטה תלבושת בצבעים מבריקים‪ ,‬בעל גוף אתלטי ורגליים עקומות‪ .‬הליכתו דומה להליכת‬

‫עכביש‪ .‬מוצאו מפלנדריה‪ .‬ראשו האדמוני – בצורת כדור רב‪-‬הבעה – מואר בזוג עיניים הדומות‬

‫לזכוכית מגדלת‪.‬‬

‫הנזיר‪Le Moine ,‬‬

‫בשחור‪ ,‬שחפן‪.‬‬

‫האיש בסגול‪L'homme écarlate ,‬‬

‫בעל אצבעות ארוכות ושעירות‪.‬‬

‫[אולם בארמון "אל‪-‬אסקוריאל" בספרד‪ .‬תאורה כמו במנהרה תת‪-‬קרקעית‪ .‬ברקע שטיחי קיר כבדים‪ ,‬מקושטים בעיטורי‪-‬‬

‫מלכות מטושטשים הנעים ברוחות ללא‪-‬הפסק‪ .‬במרכז האולם גרם מדרגות ישנות‪ ,‬עליהן שטיחים מחוררים‪ ,‬המוביל‬

‫למשטח גבוה מאוד‪ .‬במרומיו כס‪-‬מלכות גרוטסקי‪ ,‬מט‪-‬לנפול וחסר שיווי‪-‬משקל‪ .‬זהו כס‪-‬מלכות של חולה‪-‬רוח נרדף‪ ,‬הנהנה‬

‫מבדידות חדר‪-‬מתים‪ ,‬שריד אחרון לגזע חולני ומהולל‪ .‬כאשר המסך נפתח‪ ,‬המלך מכורבל בכיסאו‪ ,‬אוטם אוזניו בכפות‪-‬ידיו‬

‫ומתייפח בצורה מאוסה‪ ,‬בעוד בחוץ‪ ,‬בלי אתנחתות‪-‬נשימה‪ ,‬כלבים מייללים בייאוש‪ .‬קללות והצלפות‪-‬שוטים מלוות את‬

‫הקולות המעציבים‪ ,‬שהמלך מבקש לא לשמוע עוד‪].‬‬

‫לערוף את הכלבים‪ ,‬את כל הלהקות שלהם! די! די! זה צורם את אוזני! זה מחריד!‬ ‫המלך‪:‬‬

‫[קם‬ ‫הטביעו את הכלבים! הרגו את הכלבים ואת החושים העדינים שלהם! די‪-‬י‪-‬י‪-‬י!‬

‫מהכסא ומתנדנד] רוצים להבהיל אותי! רוצים להטריף את דעתי‪ ,‬דעתי המלכותית! ומי‬

‫[הנביחות גוברות]‬ ‫ימלוך אחרי? קושרים קשר עם הכלבים‪ ,‬כי בני האדם אינם מעזים‪...‬‬

‫רחמים! כלבי‪-‬הלילה! כלבי‪-‬הרוח! כלבי‪-‬הפחד! כלבי ה‪[ ...-‬יורד כמה מדרגות] פוליאל?‪...‬‬

‫אדון החיות‪ ,‬צווה שיפסיקו! פקודת המלך!‬

‫[בחוץ] ‪ ...‬המלך!‪ ...‬פוליאל?‪ ...‬שייגמר כבר‪...‬‬ ‫קולות‪:‬‬

‫קולות אחרים‪ :‬שקט!‪ ...‬די!‪ ...‬תשתקו!‪...‬‬

‫[הכלבים משתתקים]‬

‫הכלבים שלי? רצחו את הכלבים שלי‪ ,‬להקות‪-‬כלבי!‪ ...‬הכלבים החמודים שלי! פוליאל‪,‬‬ ‫המלך‪:‬‬

‫הכלבים לא אוהבים את המוות‪[ .‬מתייפח] זה אי‪-‬צדק משווע‪ ,‬שהמוות יכול להיכנס לתוך‬

‫ארמון המלך! צריך היה לשחרר נגדו את להקות הכלבים‪ .‬אוי ואבוי לי! כלבים מסכנים‬

‫שלי‪ ,‬שחוטים!‪...‬‬

‫[בינתיים נכנס הנזיר‪ .‬המלך מבחין בו]‬

‫לא‪ ,‬לא ולא‪ ...‬לא אתה! מוטב להזעיק את השומרים‪ ,‬כדי שיחסלו את שלד‪-‬המוות‬

‫המשתלשל מהארובות!‬

‫[בקול חסר צבע] הוד מלכותו‪...‬‬ ‫הנזיר‪:‬‬

‫שקט!‬ ‫המלך‪:‬‬
 ‫‪!...‬‬ ‫הנזיר‪:‬‬

‫מה?‬ ‫המלך‪:‬‬

‫[נופל על ברכיו‪ ,‬מגמגם] הוד מלכותו‪...‬‬ ‫הנזיר‪:‬‬

‫[יורד על ברכיו מול הנזיר] אדבר במקומך! [מחקה את הנזיר] הוד‪-‬מלכותו אינו צריך להתייפח‬ ‫המלך‪:‬‬

‫עוד‪ .‬אין מי שיכול להקדים או לאחר את השעה הידועה לאל במרומים בלבד‪ .‬על הוד‪-‬‬

‫מלכותו לקבל את הדין‪ ,‬להשפיל ראש‪ ,‬להתכונן לאסון הקרב‪...‬תמשיך‪ ,‬נזירון!‬

‫[גרונו ניחר] הוד מלכותו יודע שהעם‪ ,‬הכמרים והממלכה כולה‪ ,‬כורעים ברך בשעה זו‪,‬‬ ‫הנזיר‪:‬‬

‫בדיוק כמונו‪[ .‬מרים את זרועו כדי ליצור רושם של נואם] הוי!‪[ ...‬מוריד את הזרוע] היה זה מעשה‬

‫של חסד‪-‬עליון‪ ,‬מצווה‪-‬קדושה‪ ,‬אילו ביטל הוד מלכותו את האיסור שהטיל על צלצול‬

‫הפעמונים‪[ ...‬קם על רגליו] כאילו היו אלה פושעים שפצעו את תופי‪-‬האוזניים העדינים‬

‫של הוד‪-‬מלכותו – פעמונים אלה המבשרים לשמיים על השמחות והייסורים של בני‪-‬‬

‫התמותה‪ ...‬הוד מלכותו?‪...‬‬

‫[קם על רגליו‪ ,‬ובזעם מטורף] לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא; בשום אופן לא!‪ ...‬שום פעמונים! לשחוט את‬ ‫המלך‪:‬‬

‫הפעמונים!‪ ...‬הם צלצלו ימים ולילות שלמים‪ .‬לחנוק גם את מי שמצלצלים בהם!‪...‬‬

‫[בנימת רוגז] כל‪-‬כך הרבה טכסים כדי למות?‪ ...‬נזיר‪ ,‬אני אשבור את הצלעות של‬

‫הפעמונים שלך‪ .‬הם לא חדלו להדהד בתוך הגולגולת שלי‪ .‬ראשי מלא כלבים‬

‫ופעמונים‪ .‬נמות כדין‪ ,‬גם בלי פעמונים‪ ,‬בארמון הזה‪ .‬נלך לנו להירקב באופן טכסי בלי‬

‫הפעמונים והתפילות של ההמון במערת הקבורה של המלכים בארמון הזה‪ .‬כאן‬

‫דורכים על המתים! כאן הכל מסריח ממוות! אתה אוהב את המוות על סרחונו‬

‫ותפארתו?! ‪...‬נזיר‪ ,‬האם מתחת לגלימתך אינך אותו שלד‪-‬עצמות נודד הרודף‬

‫[הוא מושך את המצנפת מעל ראש הנזיר‪ .‬פני‪-‬הנזיר מתגלים‪ .‬הוא חיוור ועיניו מושפלות‪.‬‬ ‫אחרי?‪...‬‬

‫המלך נרגע] שוב לעבודתך‪ .‬המלך אינו חפץ עוד בפעמונים‪ .‬סוף‪-‬פסוק!‪...‬‬

‫[הנזיר יוצא בצעדים לאחור‪ ,‬כמו בובה‪-‬ממוכנת‪ .‬המלך מתהלך ומשוחח עם עצמו‪].‬‬

‫פעמונים‪ ...‬כלבים‪ ...‬המוות‪ ...‬סיוטים!‪ ...‬המוות‪ ...‬פעמונים‪ ...‬כלבים! בפסגות הכנסיות‬

‫מתנוססים בחצי התורן לאות אבל דגלי‪-‬הסיוט‪ ...‬הכלבים נושכים את הפעמונים‪.‬‬

‫המוות מזהם את ארמונותייי‪[ ..‬בקצב בהול] הכינו ארון‪-‬מתים מעץ הבנה‪ ,‬המציאו‬

‫כתובות‪-‬מצבה משובחות‪ ...‬כאן קבורת‪ !...‬הזילו דמעות‪ ,‬התפללו‪ ,‬הציבו את במות‪-‬‬

‫האשכבה; לבשו בגדי אבל‪ ,‬תנו לאנשי החצר מסיכות ומטפחות; עשו כמיטב יכולתכם‪,‬‬

‫היחפזו אך שחררו אותי כבר מהגסיסה המגוחכת הזאת!‪ ...‬כאילו לא מסתלקות נשים‬

‫ועוד נשים בכל שעה ושעה‪ .‬נשים‪ ,‬שאת גוויותיהן משליכים לבורות הסיד בלי טכס‬

‫ותרועות‪-‬חצוצרה‪[ ...‬פתאום עובר לנימה שלווה] גם אני אצטרך לבכות קצת‪ ,‬להתפלל‪,‬‬

‫להחוויר‪ .‬שחקן כלשהו יהיה חייב לתת לי כמה שיעורים‪ .‬איפה השחקנים שלי? מלך‬

‫צריך להיראות רגיש במהלך ההצגה של קיומו האציל‪ .‬מה יהיה דברה של ההיסטוריה‪,‬‬

‫[הוא פונה למחיצה משמאל]‬ ‫המעניקה למלכים ציונים ותארים כמו לפושעים מפורסמים?‪...‬‬

‫תבוא?‪[ ...‬הנזיר נכנס] אתה‪ ,‬המתגורר בתוך המחיצות‪ ,‬המקשיב למשאלות ליבו של‬

‫המלך‪[ ...‬בשפל‪-‬רוח מעושה] אני רוצה שיצלצלו בפעמונים‪ ,‬אבל בשקט‪-‬שקט; צלצולי‬

‫אבלות קצרים‪ ,‬צלצולי אבלות קצרים מאוד‪ ,‬בשל רגישות תופי‪-‬האוזניים של הוד‬

‫מלכותו‪[ ...‬הנזיר עומד לצאת‪ ,‬אך המלך אוחז בו] באיזה שלב שרויה הגסיסה הזאת? זו‬

‫הגסיסה הטקסית הארוכה כמו מערכה של טרגדיה?‪...‬‬

‫הוד מלכותו וודאי יודע‪ ...‬הרופאים המלומדים מנסים להאריך את הנשימה‪ ,‬הניצוץ‬ ‫הנזיר‪:‬‬

‫האחרון הזה באישוני העיניים‪ ...‬לשווא‪ ,‬הרופאים משתדלים ל‪...-‬‬

‫נוכלים מסורים! נעניק להם תארי‪-‬כבוד‪ ,‬בתמורה לשירות הרפואי שלהם! נזיר‪ ,‬אני‬ ‫המלך‪:‬‬

‫מרגיש איך נשמתי קופאת‪ .‬אנא‪ ,‬לך!‬

‫[הנזיר יוצא‪ .‬המלך‪ ,‬בצעדים איטיים‪ ,‬עולה במדרגות לכס‪-‬מלכותו‪ ,‬מחכך רגליו בשטיחים‪ .‬מדבר אל עצמו‪].‬‬

‫המלך עצוב‪ ...‬למלך יש כאב‪-‬לב‪ ...‬כאשר אראה אותה קפואה ובגוון שעווה בתהלוכת‬

‫נושאי הנרות והניסים – זכור אזכור‪ – ...‬פרחים כה רבים‪ ,‬פרחים כה רבים! – ואפרוץ‬

‫בבכי בכלל הפרחים‪[ ...‬הוא מסתיר עיניו‪ ,‬כביכול בוכה] ‪...‬על מלכתי היקרה מכל! אבכה‬

‫עלייך כפי שאת היית בוכה עלי‪ ,‬מלכתי היקרה מכל‪ ,‬אילו המוות היה טועה בכתובת‪!...‬‬

‫[הוא פורץ בצחוק פרוע‪ ,‬מכני‪ .‬צחוקו נמשך‪ .‬הוא מתיישב על אחת המדרגות] כמה מצחיק! ואיש‬
‫אינו עד לדמעות ששפכתי! הי‪ ,‬פוליאל!‪ ....‬ליצן‪ ,‬מדוע לא ראית את המלך שלך בוכה?‬

‫פוליאל?‪ ...‬האם הכלבים שלי טרפו אותך‪ ,‬גוש‪-‬בשר מצחיק?‪...‬‬

‫[הליצן מגיח לפתע מאחורי כס‪-‬המלכות‪ ,‬למעלה] כלביך הם כלבי‪-‬המלך‪ ,‬הוד מעלתו; הם היו‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫נושכים את אנשי‪-‬החצר שלך‪ ,‬אך לא את משרתיך‪.‬‬

‫ממזר שכמותך! חסרת לי‪ .‬האם לקח לך זמן כה רב לערוף את הכלבים שלי?‬ ‫המלך‪:‬‬

‫הם לא עברו שום עבירה כשקיבלו את הגזלן הזה‪ ,‬המוות‪ ,‬בנביחות של זעם‪ ...‬אני‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫ליטפתי את הכלבים‪ .‬אני יודע איך לדבר עם כלבים ומלכים‪ ,‬הוד מעלתו‪ .‬אבל הכלבים‬

‫באמת מרגשים את לבי‪ ...‬הכלבים היו עצובים‪ ,‬הם סבלו‪ ,‬הוד מעלתו‪...‬‬

‫[הוא בא לשבת ליד המלך‪ ,‬המתרחק ממנו]‬

‫הם סבלו‪ ,‬אמרת? כלבים מסכנים‪ ...‬גם אני סובל!‬ ‫המלך‪:‬‬

‫מלך מסכן‪!...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫אך לא כמו כלב‪ ,‬נכון? אני סובל לפי כללי הטקס‪ .‬ראית איך התייפחתי? לא? אז לא‬ ‫המלך‪:‬‬

‫ראית כלום‪ .‬אם תצליח להצחיק אותי בשעת ההלוויה‪ ,‬ידברו בכל העולם על אצילות‬

‫הרוח של המלך בשעת צערו‪ .‬תצחיק אותי!‬

‫[פוליאל שולף מתוך מעילו הקצר מראה קטנה‪ ,‬מתבונן בבבואתו ומתאמץ לעוות את פרצופו‪ .‬עוד‬ ‫הבט!‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫רגע והמראה נשמטת מידו‪ .‬הליצן קופא במקומו‪ ,‬על פניו עווית מרשימה‪ .‬הוא אומר בלחש] סבלו של‬

‫המלך!‬

‫נפלא!‬ ‫המלך‪:‬‬

‫[צחוק פרוע פורץ מגרונו‪ .‬הוא מפנה את גבו‪ .‬פוליאל נראה מודאג‪].‬‬

‫הוד מעלתו‪ ,‬התנינים הפכו לאמנים בעניינים של סבל מלכותי‪ .‬האם יש במקרה מקווה‪-‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫מים בתוך המוח שלך?‬

‫[מצביע על פניו הסמוקים משמחה] איזו רמאות! הוא עמד לרחם עלי! עשה כמוני‪ :‬אם אני‬ ‫המלך‪:‬‬

‫הלכתי לבית ספרו של התנין‪ ,‬אתה למדת באולפנו של הקוף! אתה צריך לתרגל יותר!‬

‫תעבוד על פרצוף!‬
 ‫[מתכווץ] אני מבקש את סליחתך‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫בקשתך מתקבלת ברצון!‬ ‫המלך‪:‬‬

‫[מתחיל לצחוק צחוק עוויתי]‬ ‫[מחפש במבטו היכן יוכל להסתתר ומסתיר פניו בזרועותיו] הוד מעלתו‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[מרקיד רגליו] מוצלח‪ ,‬מוצלח מאוד! [עוצר‪ .‬מופתע] עצור מיד! [פוליאל מגביר את צחוקו] הפסק‬ ‫המלך‪:‬‬

‫מיד!‪[ ...‬הוא מפשק לצדדים את זרועותיו של הליצן‪ .‬מתגלות פניו המכווצות של פוליאל] בכית?‪...‬‬

‫ענה‪-‬לי!‪...‬‬

‫זה בגלל הכלבים‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫האם אתה מתיימר לבצע טוב יותר ממלכך?‬ ‫המלך‪:‬‬

‫[לנוכח‬ ‫[משתלט על עצמו] התכוונתי להראות לך כמה קל לטעות בפירוש של הבעות פנים‪.‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫הפתעתו של המלך הליצן צוחק‪ .‬הפעם באמת‪ .‬הפעמונים במרחק מתחילים שוב לצלצל‪ .‬המלך נרעד]‬

‫תמשיך לצחוק! אני אוהב את הצחוק הפלמי הזה‪ ,‬המכיל בתוכו חריקות שיניים‪ .‬תצחק‬ ‫המלך‪:‬‬

‫חזק יותר! אני רוצה שישמעו אותך עד קצה הארמון‪ .‬אני רוצה שהצחוק הפראי שלך‬

‫יעליב אפילו את המוות‪ .‬חזק יותר!‪[ ...‬הצחוק של פוליאל נעשה מבהיל‪ ,‬מעין שאגה] די‪,‬‬

‫[פוליאל מפסיק לצחוק‪ .‬המלך יורד לתחתית המדרגות‪ ,‬פוליאל צועד צעד‪-‬צעד בעקבותיו]‬ ‫מספיק!‪...‬‬

‫‪...‬גם אני הייתי רוצה לצחוק‪ ,‬להתנהג כמו פרא‪-‬אדם‪.‬‬

‫תשכח את הפרוטוקול!‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[מסתובב ופונה אליו] מה אמרת? אי אפשר להפיק ממך משהו רוחני יותר‪ ,‬ליצן‬ ‫המלך‪:‬‬

‫מבעית?‪ ...‬מה יש לך?‬

‫פנים מתאימים לאווירה [בהתאם לנסיבות]‪.‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[צועד לאורך ולרוחב ופוליאל בעקבותיו] מזה כמה שבועות‪ ,‬שבועות אפלים‪ ,‬אתה רואה‬ ‫המלך‪:‬‬

‫שחורות‪ ,‬ומעווה פניך לצרכיך הפרטיים! וכל זה באופן מחפיר‪ ,‬כשתפקידך בעצם‬

‫להצחיק‪ .‬אני מחכה לגאולה; אני מחכה שהמוות יתרחק מכאן‪ .‬ולך אין אפילו אמירה‬

‫[נעצר]‬ ‫אחת מצחיקה‪ ,‬או איזה פארסה בשביל המלך שלך! אתה ממש חומץ בן יין!‪...‬‬

‫מדוע אתה הולך בעקבותיי?‪...‬‬

‫אני דורך על הצל שלך!‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[שבע רצון] סוף‪-‬סוף! הנה אתה שוב עצמך כמו שהכרתי אותך‪ ,‬שחצן‪ ,‬בוגדני; לא‬ ‫המלך‪:‬‬

‫ערמומי ופטפטן כמו הליצנים האיטלקיים או הצרפתיים‪ ,‬אלא שתקן‪ ,‬נוקם ונוטר‪ ,‬כמו‬

‫בני הגזע שלך‪ .‬יש משהו מהשטן בישותך! אפשר לקרוא באותיות קידוש‪-‬לבנה על‬

‫הקלף המקומט של פניך את כל שבעת אבות‪-‬החטאים‪ .‬שבעת החטאים וכל מיני‬

‫תועבות אחרות! אהבתי אותך בזכות רשעותך המושלמת והמופתית‪ .‬אתה היית‬

‫האדם היחיד שמלך כמוני היה יכול לשאת‪...‬‬

‫[קופץ ממקומו כאילו נעקץ] אוי! דרכת על הצל שלי! [מחטיף לליצן סטירת לחי] שלא תתקרב‬

‫אלי עוד‪ ,‬או שאזרוק אותך לכלבים ותישן איתם‪ ,‬כלב‪-‬זחלן‪ ,‬כלב דו‪-‬פרצופי! יש לך תווי‬

‫פנים והליכות של בולדוג‪ ...‬רד על ארבע‪ ,‬פוליאל!‪[ ...‬פוליאל יורד על ארבע] לא לנשוך!‬

‫[פוליאל נאנח‪,‬‬ ‫[פוקד] לשכב! גרד את הפשפשים שלך! [פוליאל מבצע את הפקודות] לישון!‬

‫[פוליאל‬ ‫מחקה את שנתו של הכלב‪ .‬דממה‪ .‬המלך נראה חשדן] כלב או ליצן‪ ,‬על מה אתה חולם?‬

‫זוחל לעבר המלך ומרחרח אותו] פוליאל! לא ככה!‪ ...‬האם אתה מריח את המוות? את‬

‫הנבלה?‬

‫[פעמוני האבל שוב מצלצלים‪ .‬פוליאל מושיט צווארו וכמו כלב מתחיל ליילל למוות‪ .‬בחוץ‪ ,‬כל הכלבים עונים בנביחות‪ .‬המלך‪,‬‬

‫כאילו אחוז אימה‪ ,‬רץ במעלה המדרגות]‬

‫[פוליאל‪ ,‬עדיין על ארבע‪,‬‬ ‫ממש קללה! רודפים אותי! די! תערפו את הכלבים‪ ,‬את הליצן!‪...‬‬

‫[בועט בליצן כמה‬ ‫מטפס את המדרגות בעקבות המלך ואינו מפסיק שאגותיו] אני טרף לכלבים!‬

‫פעמים] קום!‪...‬‬

‫[קם על רגליו] עבדך הנאמן‪ ,‬לשירותך‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[השניים נמצאים במעלה המדרגות‪ ,‬פנים אל פנים‪ .‬בחוץ קללות‪ .‬הנביחות פוסקות‪ .‬דממה‪].‬‬

‫מה אתה עושה לצדי?‬ ‫המלך‪:‬‬

‫מחכה לפקודות שלך‪.‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫רד מכאן!‬ ‫המלך‪:‬‬

‫[פוליאל יורד במדרגות בכבדות‪ ,‬ולפתע – מתמוטט]‬

 ‫הוד מעלתו?‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[מתיישב על כס‪-‬המלכות] האם תתחיל סוף‪-‬סוף באיזו הצגה?‬ ‫המלך‪:‬‬

‫אבקש את חסדך! הנח לי לעלות לעליית הגג שלי‪ .‬אני מת לישון‪.‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫האם על המלך להישאר לבד?‬ ‫המלך‪:‬‬

‫הקרבתי את מיטב שנותיי לשעשע אותך‪ .‬והנה הגעתי לסוף כוחי‪ .‬כור מחשבותיי כבה‪.‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫הוד מעלתו‪ ,‬השינה ברחה מהארמון הזה‪ .‬השעות חולפות כבתוך חזיון‪-‬תעתועים‬

‫מקפיא‪ .‬רחם על הליצן שמת לישון‪...‬‬

‫עוד לא‪ .‬צריך לחכות עד שהמוות יסתלק‪.‬‬ ‫המלך‪:‬‬

‫לא יפה לצחוק בעוד המוות עושה את מלאכתו‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫ואם מוצא חן בעינינו לצחוק? הפסק את הקינות שלך! אני רוצה לצחוק‪ ,‬ואתה רוצה‬ ‫המלך‪:‬‬

‫לישון? לי יש צורך לצחוק! ואם אינך מסוגל עוד לשעשע אותי‪ ,‬דין אחד למשרתים‪,‬‬

‫לשרים ולליצנים רעים‪ :‬מכשיר‪-‬חנק; מכשיר שיגרום לך לעיוותי‪-‬פרצוף מעוררי פלצות!‬

‫האם גולגולתך רוחשת תולעת ורימה? צחק! – או שאמסור אותך לידי התליין שלי‪,‬‬

‫שיטפל בך כמו ביהודי או בזייפן מטבעות‪...‬‬

‫רחמים!‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[קם על רגליו] מה עוד נותר לי‪ ,‬אם הליצן שלי פתאום עצוב ומת לישון? ומה זה עניינך‬ ‫המלך‪:‬‬

‫בכלל אם המלכה גוססת והמוות עושה את מלאכתו?‪ ...‬אפשר לחשוב שאשתך היא או‬

‫בתך‪ ,‬בדרך המובילה לממלכת התולעים‪[ ...‬ברוגז] תמציא איזה פארסה!‪...‬‬

‫[קם] פארסה אחת‪ ,‬עמוקה וקצרה‪ .‬האחרונה‪ .‬בשארית הכוח שנותר בי‪ ...‬נשחק אותה‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[הוא מברך קהל צופים דמיוני‪ ,‬ומתחיל בפנטומימה שבה הוא מציג את המלך‬ ‫יחדיו‪ ,‬הוד מעלתו‪.‬‬

‫ואת עצמו‪ .‬אחר‪-‬כך הוא מקפץ ומדלג על המדרגות]‬

‫בארצי‪ ,‬בשיא עונת הצום‪ ,‬באביב‪ ,‬בוחרים ברנש תמים‪ ,‬מלבישים אותו בסמרטוטים‬

‫ונותנים לו כתר ושרביט‪ .‬את התמים הזה ממליכים למלך! חוגגים את הכתרתו‪,‬‬

‫ומוליכים אותו אל כס‪-‬המלכות המדומה‪ .‬כל גינוני הכבוד ניתנים לו‪ .‬האספסוף עובר‬

‫לפניו בתהלוכה‪ ,‬זומם תעלולים‪ ,‬מחניף‪ ,‬מריע‪ .‬המלך המדומה שותה‪ .‬הוא מתנפח‬
‫[הוא מזנק לעבר המלך]‬ ‫מבירה ומתהילה חולפת‪ .‬כאשר הוא שרוי בשיא מזלו הטוב‪...‬‬

‫מסירים מראשו את הכתר‪[ ...‬הוא לוקח את הכתר מעל ראש המלך ומגלגלו במדרגות] לוקחים‬

‫ממנו את השרביט‪[ ...‬הוא נוטל את השרביט מידי המלך] כדי להחזיר את האיש לישותו‬

‫הטבעית! [הוא נסוג] כפי שעשיתי הרגע‪.‬‬

‫[בתנועות מהירות הוא מסיר מראשו את כובעו‪ ,‬מתיר מחגורתו את שרביט השוטה‪ .‬ממשיך בשחצנות גוברת]‬

‫[צוחק צחוק‬ ‫אני‪ ,‬כמוך‪ ,‬החזרתי לעצמי את צלם‪-‬האנוש שלי‪ .‬וכיעורי דומה לשלך!‪...‬‬

‫מחוספס] האם אתה‪ ,‬לפחות‪ ,‬תופס את המחזה שאני מציע? אני מכין אותו זה מכבר‪.‬‬

‫האם ימצא‪-‬חן בעיניך?‪ ...‬תצחק בצחוק הפלמי‪ ,‬שכל‪-‬כך אהוב עליך‪ ,‬ואני‪ ,‬אני אראה‬

‫[ידיו נפתחות ואצבעותיו נפרשות‪ .‬שיני המלך‬ ‫אותך צוחק‪ ,‬כמו שצוחקים במחילות שלך!‪...‬‬

‫נוקשות‪ .‬פוליאל נראה כאילו איבד את הכרתו‪ ,‬רק ידיו נעות בחלל‪ ,‬חזקות‪ ,‬נשלחות לצוואר המלך‪.‬‬

‫המלך‪ ,‬רגליו רופסות‪ ,‬צונח לתוך כס‪-‬המלכות‪ ,‬פעור‪-‬פה‪ .‬הוא רוצה לזעוק‪ ,‬אך הזעקה נתקעת בגרונו‪.‬‬

‫המלך כמו נחנק‪ ,‬אבל צחוק חריף פורץ מפיו הפעור‪ .‬הצחוק מקפיץ את הליצן‪ ,‬גורם לו להרפות‬

‫מאחיזת‪-‬החנק‪ ,‬וידיו צונחות רפויות לצידי גופו‪ .‬המלך נסוג מכס‪-‬המלכות ושומר על מרחק‪].‬‬

‫[נושם ונושף] פארסה מוצלחת‪ ,‬פארסה מצוינת!‪ ...‬הנח לי ואצחק כאוות‪-‬נפשי! כמה טוב‬ ‫המלך‪:‬‬

‫שיחקת‪ ,‬ואיך גילמת בכישרון רב כל‪-‬כך את השנאה!‪ ...‬איזו הפתעה עצומה! מעולם לא‬

‫שמתי לב לידיך! מפתיעות מאוד‪ ,‬ידיך! כאשר תגיע לדרגת טמטום מוחלט‪ ,‬אעסיק‬

‫אותך כתליין‪ ,‬כלומר‪ ,‬אם לא יחנקו אותך לפני‪-‬כן‪[ ...‬יורד כמה מדרגות‪ ,‬ויורק באוויר] חבר‪,‬‬

‫אלה משחקיהם של בני‪-‬בליעל!‪[ ...‬בחומרה] גש הנה‪ ,‬תולעת!‪...‬‬

‫[חוזר אל המציאות] הוד‪-‬מעלתו?‪ ...‬התליין?‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫עדיין לא! [אוחז בכתפי פוליאל] כמה דו‪-‬משמעית הייתה הפארסה שלך‪ ,‬ואני בהחלט‬ ‫המלך‪:‬‬

‫אוהב דו‪-‬משמעויות! הרגשתי לא כל‪-‬כך בנוח‪ ,‬אבל הצלחת להפתיע אותי בכל זאת‪,‬‬

‫ולבסוף – צחקתי; והצחוק נבע ממעמקי‪-‬מעי‪ .‬מצב‪-‬הרוח הטוב שלי חוזר אלי‪...‬‬

‫[מגמגם] הסביבה אינה משרה אווירה נינוחה דווקא‪.‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫כמובן‪ ,‬אינך כמו שהיית בימיך הטובים! [טופח על בטנו של פוליאל] לא השכלת להפיק‬ ‫המלך‪:‬‬

‫תועלת מהפארסה שלך‪ ,‬נכון? או שהיית צריך לחנוק אותי ואז לא היית האדם‬
‫[צוחק צחוק‬ ‫שהכרתי‪ ,‬או שהיית צריך להמשיך במשחק‪ ,‬ואז לא היית השחקן שהכרתי‪.‬‬

‫עמום] למען האמת‪ ,‬אני מבין את אמנות השחקנים והבדחנים‪ ...‬אני שומר בלבי רגש‪-‬‬

‫חם כלפיהם‪ .‬יש לי נשמה של ליצן‪ ,‬במיוחד הערב‪ .‬למה לא נשחק שנינו? זה קל יותר‬

‫עכשיו‪ ,‬לאחר שהפכנו לשני סתם‪-‬בני‪-‬אדם‪ .‬כדי להחליף תפקידים‪ ,‬די באבזרים‬

‫מועטים‪ .‬שני בני‪-‬אדם‪ ,‬חשבת על זה? הפכנו עכשיו שני סתם‪-‬בני‪-‬אדם‪ ,‬אני ממלך‬

‫ואתה ממפלצת‪ .‬אני משתגע משמחה! אך אתה‪ ,‬זרבובית כנסיה מפלצתית‪ ,‬פניך‬

‫מביעים דאגה‪ ,‬ייאוש‪ ...‬רגשות שהיו צריכים להתבטא על פני שלי‪ ,‬אבל הם לא יבואו‬

‫לכלל ביטוי‪ ,‬על אף מאמצי! ואתה‪ ,‬הכיעור שלך מלכותי‪ ,‬ממש מלכותי‪ ...‬אם כך‪ ,‬הבה‬

‫נשחק!‬

‫[הוא אוסף במהירות את הכתר ואת השרביט‪ .‬מניח את הכתר על קדקדו של הליצן ונותן בידו את השרביט‪ .‬מסיר את‬

‫גלימתו ומניח אותה על כתפיו של פוליאל‪ ,‬שאינו מבין את פשר העניין ומתגונן במקצת]‬

‫זו חוצפה!‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫לא‪ .‬זו קומדיה!‪[ ...‬הוא מתרחק מעט‪ ,‬ומתבונן בליצן בשביעות רצון] איזה מלך!‪ ...‬איזה מלך‬ ‫המלך‪:‬‬

‫לטקס של שריפת‪-‬כופרים! [באלימות] הפארסה נמשכת!‪ ...‬תגרור את עצמך אל כס‪-‬‬

‫המלכות‪ ,‬גורילה‪-‬עם‪-‬כתר‪-‬בראש!‪...‬‬

‫[בעוד פוליאל‪ ,‬תחת המעמסה‪ ,‬כביכול‪ ,‬של הכתר והשרביט‪ ,‬גורר עצמו בכבדות במעלה המדרגות‪ ,‬המלך מניח על ראשו‪-‬‬

‫שלו את כובע‪-‬הליצנים ואוחז בשרביט‪-‬הליצן‪ .‬כשפוליאל מגיע לכס‪-‬המלכות‪ ,‬הוא צונח עליו ומתבונן בהשתוממות גדולה‬

‫במעשיו הנלוזים של המלך]‬

‫הוד מעלתו?‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[מחווה קידה פרודית] הוד מעלתו!‪ ...‬אני רוצה בשובבותי להקל על מחשבותיך המכאיבות‪.‬‬ ‫המלך‪:‬‬

‫המלכה גוססת? – בהיותי ליצן נאמן‪ ,‬אציג לך וריאציות על הנושא הזה‪ :‬המלכה חסרת‬

‫מזל‪ ...‬בעצם‪ ,‬מה איכפת לי? אין זה תפקידי להתייפח על כך! המלכה תמות? ימצאו‬

‫אחרת! שמחתי גדולה‪ .‬האם לא נולדתי ליצן‪ ,‬הוד מעלתו? מטבעי אני מסווה פני‬

‫בהעוויות ואני ערמומי וצבוע‪ .‬בכך אני דומה לנשים‪ ...‬למלכה‪ ,‬לאישה הזאת‪ ,‬די במבט‬
‫חטוף אחד לזהות את ריקנותי ולדון אותי לקלס מוחלט! המלכה סקרה את נשמתי ואת‬

‫גופי והבחינה שאני ליצן מתחת לבגדי‪-‬הפאר שלי‪ .‬אפילו הייתי מתנהג כמו מלך‪ ,‬היא‬

‫לא הייתה נופלת בפח‪ .‬יאמין לי הוד מעלתו‪ ,‬שעשיתי כל שביכולתי לפתות אותה‬

‫[הוא מתחיל לחולל את מחול‬ ‫בתנועות‪-‬קוף חינניות למיניהן‪ .‬לשווא‪ .‬הייתי יוצא במחול‪...‬‬

‫הפאוואן] אבל‪ ,‬ליצן‪ ,‬האם הוא מספר את חייו? הוא רוקד!‪ ...‬אני רוקד לכבוד המוות! אני‬

‫רוקד את גאולתי! אני רוקד את טקס ההלוויה‪ ,‬את נפילתה של בובת‪-‬השעווה הזאת‬

‫לבור הדממה עטויה צמחים ריחניים‪ .‬מהר! שיורידו אותה למערת‪-‬הקבר תחת גשם מי‬

‫הקודש! לא אפחד ממנה כשתהפוך לרוח‪-‬רפאים‪[ .‬הוא מחדש את מחול הפאוואן] אל‬

‫תתפלא שאני רוקד‪ .‬אני רוקד כמו אלמן‪ ,‬אני רוקד כמו תיש בהילולת‪-‬מכשפות‪ ,‬כמו‬

‫שעיר הולל בפולחן‪-‬דיוניסוס‪[ ...‬הוא חדל לרקוד ונשכב עייף על המדרגות] נהנית מהמונולוג‬

‫שלי‪ ,‬הוד מעלתו?‪...‬‬

‫אתה! – מחלל‪-‬קודש! שקץ משוקץ שכמותך! האישה הגוועת יפה‪ ,‬טהורה וקדושה‪.‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫היא גוועת בגלל הדממה והאופל בארמון הזה‪ ,‬שלקירותיו עיניים‪ ,‬שמתחת לאולמותיו‬

‫המפוארים חבויים מרתפים ובהם מכשירי‪-‬עינויים‪ .‬היא גוועת בגלל חייה הכפויים בין‬

‫יצורים מבהילים‪ ,‬הרחק מאור השמש‪ ,‬שבויה‪ ,‬זרה‪ .‬היא גוועת כמלכה בלי עם‪,‬‬

‫בממלכה נוטפת דם‪ ,‬נשלטת בידי מרגלים ואנשי אינקוויזיציה‪ .‬אני אומר לך שהמוות‬

‫הוא הגאולה שלבואה ציפיתי‪ ,‬כמוך‪ .‬המוות הגיע חפוז‪ ,‬כי איננו מרחף הרחק מכאן‪,‬‬

‫מהמקום הזה‪ ,‬שבו הוא נוטל חלק בטרוף‪-‬הדעת‪.‬‬

‫הוא מעלתו! האם אין זה חוסר‪-‬זהירות להתבטא בחופשיות כזאת? שום אדם‪ ,‬רק‬ ‫המלך‪:‬‬

‫המלך לבדו‪ ,‬רשאי להשמיע דברים כנים כל‪-‬כך‪ ,‬בלי שאגס מחריד יסתום את פיו לנצח!‬

‫[שלא הקשיב למלך] בלום פיך‪ ,‬ליצן! אני מכיר את הפארסות השפלות ביותר שלך‪ .‬אתה‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫אמן הזוהמה‪ ,‬אדון האשפתות‪ ,‬מאוהב בננסים ובדחנים! תענוגותיך הקודרים נעים בין‬

‫ריח בשר‪-‬אדם חרוך לבין פטפוטי התוכי‪ .‬אנשי הדת מחווירים בשמעם על חטאיך‪ .‬ואם‬

‫האל לא יאחז בגרונך‪ ,‬סימן שנכון לך קץ כמו להורדוס‪ ,‬אם לא נורא יותר‪...‬‬
‫הוד מעלתו‪ ,‬אל תמשיך לדכאני! המקצוע שלי אינו אציל במיוחד‪ ...‬מקצועי להשמיץ‪.‬‬ ‫המלך‪:‬‬

‫האם אני יכול לדעת‪ ,‬אני‪ ,‬החי בשולי המין האנושי‪ ,‬מה משמעותם של אהבה‪ ,‬של‬

‫ייסורים אצל בני‪-‬האדם? כנראה גם אני סבלתי מהבוז הזה‪ ,‬כן‪ ,‬הבוז שלה‪ ...‬כמו‬

‫מחטים‪[ ...‬בשפל קול] אני יודע שהיית היחיד שהבין "אותה"‪ ,‬את הבלתי‪-‬מובנת הזאת!‬

‫רק למענך היו לה מבטים כאלה‪ ...‬לא אותם מבטים קפואים שהיו מותירים אותי רועד‬

‫[עולה במדרגות]‬ ‫מבושה‪ ,‬אלא מבטים ארוכים ולחלוחיים של כלבה אסירת‪-‬תודה‪...‬‬

‫המלכה הזאת – אני יודע שלמרות אזני‪-‬הקירות‪ ,‬המנעולים והמשרתים‪ ,‬הצלחת לחדור‬

‫לנשמתה‪[ ...‬קולו נחנק] בעלת את גופה‪...‬‬

‫[קם על רגליו‪ ,‬מתנדנד] כס‪-‬המלכות גבוה מדי‪ ...‬מסחרר!‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫כן‪ ,‬הייתה זו אהבה מוזרה! אני זוכר את הערב ההוא‪ ,‬בטרם פרוץ הסערה‪ ,‬זבובים‬ ‫המלך‪:‬‬

‫וריחות תפלים באוויר‪ ,‬ואתה זחלת לאורך הפרוזדורים‪ ...‬אני‪ ,‬הליצן‪ ,‬זחלתי‬

‫בעקבותיך‪[ ...‬לפתע‪ ,‬כמו חסר‪-‬קול] והתנסיתי בתאווה‪-‬מיוסרת בהיותי עד לתשוקתכם‪,‬‬

‫והתפתלתי דומם על אבני המרצפת‪[ ...‬תקיף] הוד מעלתו‪ ,‬מלכים אינם מתאהבים; זהו‬

‫[עולה עוד כמה מדרגות]‬ ‫כלל! המלכים של ארץ זו מולכים בקרב שנאה אוניברסאלית!‪...‬‬

‫אושר כה גדול היה אמור לגרות תגובה של נקמה!‪ ...‬נקמת‪-‬הליצן‪ .‬הוד מעלתו‪ ,‬אתה‬

‫מקשיב לי? [עומד ליד פוליאל] המלכה‪ ...‬כוכב‪ ...‬דבורה‪ ...‬מוסיקה‪ ...‬מלאך‪ ...‬המלכה‪,‬‬

‫כמו בסיפורים נושנים מימים עברו‪ ,‬מתה מהאהבה הזאת!‪ ...‬היא מתה בכלל‬

‫מפלצתיות האהבה הזאת‪ ,‬שהיא מעבר לכל דמיון!‪ ...‬האם בכלל ידעה‪ ,‬כשנשמה את‬

‫אוויר החדר שלה‪ ,‬כשאכלה את הפירות האהובים עליה?‪[ ...‬יורד שלוש מדרגות] היא‬

‫[בזעף]‬ ‫מתה כמו שמתים אנשי האצולה בארץ זו‪[ ...‬זועק בקול חד] היא מתה מורעלת!‪...‬‬

‫האהבה אינה באה להתארח בארמון הזה!‪[ ...‬הוא מתגלגל לתחתית המדרגות] הו! – איזו‬

‫פארסה!‪....‬‬

‫[כמו שתוי‪ ,‬יורד במדרגות] ליצן‪ ,‬האם עלי לצחוק? או שאכן אמת דיברת?‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫תמות נפשי! – אבל‪ ,‬אמור לי‪ :‬מי משנינו בעל הכישרון הגאוני?‪...‬‬ ‫המלך‪:‬‬

‫אתה שחקן גדול!‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫שחקנים גדולים אנחנו! אבל עכשיו – די! הפארסה הסתיימה! וכל אחד יחזור עכשיו‬ ‫המלך‪:‬‬

‫לזהותו שלו‪.‬‬

‫[בורח במדרגות] הכתר שלי!‪ ...‬אני המלך!‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[רודף אחריו] הכתר שלי!‪ ...‬אני המלך!‪...‬‬ ‫המלך‪:‬‬

‫אני המלך‪ ,‬כי לי הייתה נתונה אהבתה של המלכה!‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[אוחז בליצן] שמור לך את האהבה‪ ,‬החזר לי את הכתר!‪...‬‬ ‫המלך‪:‬‬

‫[הם נאבקים‪ .‬מאבק אילם על מדרגות כס‪-‬המלכות‪ .‬נכנס הנזיר‪].‬‬

‫[הוא עומד לצאת‪ ,‬אחוז‪-‬פחד‪ .‬פוליאל מזנק‬ ‫הוד‪-‬מלכותו‪[ ...‬השניים נפרדים‪ ,‬מתנשפים] המלכה‪...‬‬ ‫הנזיר‪:‬‬

‫בקפיצה לקראתו]‬

‫מה‪ ?..‬המלכה‪ ?...‬דבר! אני המלך!‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫אני מודיע למלך‪ ...‬שהמלכה‪ ...‬מתה!‪...‬‬ ‫הנזיר‪:‬‬

‫[המלך מתנפל על פוליאל‪ ,‬שנשאר תקוע במקומו; חוטף ממנו את הכתר‪ ,‬השרביט והגלימה]‬

‫המלך חייב לבוא‪ ,‬יהיה מי שיהיה!‪...‬‬

‫[נופל על ברכיו] יקבל נא האל את נשמתה!‪...‬‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[המלך מסמן‬ ‫שייקח אותה השטן!‪[ ...‬שם על ראשו את הכתר ועוטה את גלימתו] אורוס!?‪...‬‬ ‫המלך‪:‬‬

‫בשרביטו‪ ,‬סימנים בכיוון המחיצה‪ ,‬ומצביע על הליצן‪ .‬ואז – המלך יורק על פוליאל] אחרי הפארסה‪,‬‬

‫הטרגדיה!‪...‬‬

‫[מתייפח] המלכה מתה!!!‬ ‫פוליאל‪:‬‬

‫[האיש בסגול מופיע‪ .‬הוא גבר ענק אך זריז‪ .‬ראשו מכוסה מעטה שחור כשל תליין‪ .‬על‪-‬פי סימן נוסף של המלך‪ ,‬הוא מתנפל‬

‫על פוליאל‪ ,‬ובשקט‪-‬בשקט חונק אותו]‬

‫האם תרשה לי להעניק לו מחילה על עוונותיו?‪...‬‬ ‫הנזיר‪:‬‬

‫[צועד כמה צעדים שמאלה‪.‬‬ ‫האם טקסי‪-‬הלוויה מיועדים לליצנים?‪ ...‬הבה נחזור לתפקידינו!‬ ‫המלך‪:‬‬

‫נעצר ופונה] תליין?‪[ ...‬האיש בסגול קם על רגליו ומחכך ידיו] ‪...‬הליצן שלי?‪ ...‬ליצן מסכן שלי!‪...‬‬

‫[לנזיר] מלכה‪ ,‬אב קדוש‪ ,‬אפשר עוד למצוא; אבל – ליצן?‬

 ‫בשם שמיים‪ ,‬אנא‪ ,‬בוא!‪...‬‬ ‫הנזיר‪:‬‬

‫[הוא קורץ קריצת‪-‬עין אווילית לעבר הנזיר]‬ ‫כן! עצוב לי‪ ,‬אב קדוש‪ ,‬עצוב לי מאוד‪...‬‬ ‫המלך‪:‬‬

‫ובכן‪ ,‬אמרת שהמלכה מתה?‪...‬‬

‫[הוא פורץ בצחוק טיפשי‪ ,‬והולך בעקבות הנזיר‪ .‬התליין יוצא‪ ,‬כשהוא גורר אחריו את גופתו של פוליאל‪ .‬שומעים את צחוקו‬

‫ההיסטרי של המלך הולך ונמוג‪ .‬הפעמונים שבים לצלצל‪ .‬רעם של ירי‪-‬תותח‪ .‬בחוץ‪ ,‬הכלבים נובחים‪].‬‬