Professional Documents
Culture Documents
להגן על גילי
להגן על גילי
"את בסדר?"
העולם היטשטש מולי .יד לבנה בהירה הושטה אליי ,ומאחוריה התגלה פרצוף מחייך של ילדה.
לקחתי את ידה והתרוממתי .בטח נפלתי מהמדרגות.
"אני כל כך מגושמת "...התנצלתי.
"זה בסדר ".היא חייכה" .אף פעם לא ראיתי אותך ,את חדשה פה?"
"כן ,זה היום הראשון שלי פה .עברתי לכאן לא מזמן".
"נחמד .אני ורד ".היא הציגה את עצמה .הייתה לה רעמת שיער בלונדיני ארוך ואוורירי ,עיניים חומות
ומבנה גוף דקיק וגבוה .היא לבשה שמלת גופייה בצבע ורוד.
"אני גילי ".הצגתי את עצמי גם.
"באיזה כיתה את?" היא שאלה.
"שיבצו אותי ל-ו'".3
"איזה מגניב ,אני לומדת ב-ו' .3רוצה שאני אראה לך את הדרך?" ורד הייתה כל כך נחמדה אליי,
אפילו שהיא פגשה אותי רק לפני רגע.
הלכנו במסדרונות בית הספר החדש שלי ,ואני רק התרכזתי בלא ליפול עוד פעם על משהו.
כל התלמידים חלפו על פנינו כאילו זאת איזה סופה שמורכבת מילדים במקום מרוח ועננים .זה בית
ספר הרבה יותר גדול מבית הספר הקודם שלי ,ועם הראש המעופף שלי אין סיכוי שאני אזכור את
הדרך לכיתה.
לפני שהבנתי מה קרה ורד נעצרה וכבר הגענו .כיתה סטנדרטית סך הכל ,עם לוחות על הקירות
ועליהם מערכת שעות ותורנות ניקיון וכמה פוסטרים על ערכים ואכפתיות.
כמה ילדים ישבו על השולחנות עם רגליים על הכיסאות ודיברו .הרבה תיקים זרוקים על הרצפה
וילדים דורכים עליהם כאילו הם בכלל לא שמים לב שיש שם תיק של מישהו.
ורד התיישבה בשולחן צמוד לקיר בשורה הראשונה ,אז התיישבתי לידה.
"אל תדאגי ,אני אבקש מהמורה שתשבי לידי ".ורד אמרה בביטחון.
"וואו ,תודה ".לא ידעתי ממש מה לומר.
הכל היה מושלם .כאילו ,ורד הייתה מושלמת ...מידי.
צלצול.
הרבה ילדים נכנסים לכיתה ויושבים במקומות וכולם ביחד וכולם מדברים ורעש רעש מאוד ,אני
משפשפת את העיניים ופתאום ממש באלי לצאת מכאן ואני מרגישה שכולם הולכים מהר מידי.
"את בסדר?" שאלה ורד ,שמה לב אליי.
"כן ,כן ,פשוט"...
"אל תדאגי ,הם לא כאלה מפחידים .לא יהיה לך קשה להשתלב כאן ".היא ניסתה להרגיע אותי ,אבל
ידעתי שהיא איכשהו לא באמת מתכוונת לזה.
מורה נכנסת וכולם משתתקים ועומדים כשהיא נכנסת .אני עומדת גם.
"בוקר טוב ,תשבו ",היא אפילו לא מסתכלת עלינו .כולם יושבים בבום וממשיכים לדבר.
"שקט! אמרתי לשבת ,לא לפתוח את הפה ".היא תוקעת משפט מורתי כזה.
המורה מתיישבת ומתחילה לקרוא שמות .היא אפילו לא שמה לב אליי .היא גומרת להקריא את
הרשימה.
אני מצביעה" .אה ,סליחה?" אני מנסה לתפוס את תשומת ליבה .היא לא שומעת אותי ולא שמה לב.
"אה ,סליחה?" ורד מצביעה בשבילי והמורה שמה לב" .היא חדשה ".היא מצביעה עלי.
"אה ,אוקיי .מה השם?" המורה פותחת שוב את רשימת השמות.
"גילי ",אני אומרת בחטף.
"גילי מה?"
"שוורץ".
"הצגת את עצמך לכיתה כבר?" המורה שואלת.
"לא "...כבר התכוננתי לזה שאני כנראה אצטרך לעמוד מול הכיתה ולהציג את עצמי ,אבל עכשיו?
"טוב ,לא נורא ,תציגי את עצמך בשיעור עם המחנכת .עכשיו ,תפתחו את השיעורים שנתתי ,עמוד
"...132היא ממשיכה הלאה.
מה? זה היה מוזר ,הייתי בטוחה שזה הסוף שלי ואני צריכה לעמוד עכשיו מול כל הכיתה .אבל רגע,
המורה פשוט התעלמה ממני לגמרי?
השיעור עובר במהירות מסחררת .זה כאילו רק אני חיה על הילוך איטי ,וכל השאר על מהירות כפול
שתיים.
ואז גם כל היום פשוט טשטוש אחד גדול ,אבל תמיד הייתי עם ורד .מהשנייה שנפגשנו היינו ,בלתי
נפרדות .היא לימדה אותי הכל על בית הספר ,דיברה כשאף אחד לא שמע אותי ועמדה על שלי כי אני
בדרך כלל לא ממש עמדתי .זה הפך את הכל להרבה יותר קל ,ושאר התלמידים לא ממש עניינו אותי
חוץ ממנה.
זה היה ...דיי מושלם.
זה היה כאילו יש לי אחות תאומה שוב.
פרק :2הדרך הביתה
בסוף היום ורד ואני חזרנו הביתה ביחד ,כי מסתבר שאנחנו גרות דיי קרוב.
העיר הזאת הרבה יותר גדולה מהעיר שגרתי בה לפני ,כל הרחובות פה ענקיים ויש הרבה מכוניות
ברחובות שנוסעות ממש מהר שזה לפעמים מפחיד כמה מהר הן עוברות לידינו.
יש מלא כיכרות עם פסלים ובתים עם גדרות והרבה רצפות במדרכות שזה מסיח את הדעת.
יש הרבה אנשים שהולכים מהר עם הטלפונים באוזניים וכלבים ברצועות שנובחים כל הזמן ועושים
קקי על עצים.
ורד ממש אוהבת פרחים .כל פעם שעברנו ליד פרחים או שיחים ורד תמיד עצרה קצת להסתכל
עליהם .בהתחלה זה היה נחמד ,אבל אחר כך זה התחיל קצת לעצבן .אבל לא אמרתי כלום.
זה היה קצה של איזה רחוב ,והכמה בניינים שבקצה עוד לא עברו חידוש כמו כל שאר הבניינים בעיר
הזאת והם נראו ממש רע .זיהיתי את אחד מהם ,כמו זיכרון של זיכרון ,אבל לא הייתי בטוחה למה.
היו להם הרבה קירות מתקלפים בצבע שתן ,ומרפסות ישנות כאלה שזה פשוט תריסים על הקיר,
וכאלה של מזגנים מטפטפים מסתובבים שפולטים אוויר חם.
ילדה אחת רצה מהפתח של הבניין הזכור עם פנים אדומות לגמרי וחלפה על פנינו .אני חושבת
שהעיניים שלה דמעו קצת.
הרגליים שלה עם הכפכפים טופפו על המדרכה המטופחת הטהורה כניגוד מוחלט ,והקוקיות שלה
עפו מאחוריה כאילו הן מצליפות לנו בפנים מרחוק .היא לבשה מכנסי טרנינג גדולים ודהויים שלא היו
באופנה אף פעם כנראה.
כשהיא עברה לידנו הפסקנו לדבר והלכתי עם הראש במדרכה והתרכזתי במלא רצפות שיש שם כדי
שהילדה לא תחשוב שאני בוהה בה.
אחרי שהיא התרחקה והמשכנו ללכת ורד ואני הסתכלנו אחת על השנייה ולא אמרנו כלום.
"היא תמיד עושה את זה ,ראיתי אותה לפני .הם ממש מוזרים ".ורד אמרה בלחש ,כאילו הילדה
מסתכלת עלינו מאחורה במבט מאשים עם העיניים שלה שמתחתיהן עיגולים שחורים והמון נמשים.
"כן ,גם אני רואה אותה לפעמים כשאני עוברת פה ",אני אומרת גם בלחש ,למרות שאני יודעת
שהילדה לא באמת מאחורינו ,היא בטח כבר לא ברחוב הזה עם כמה שהיא רצה מהר .אני אומרת
את זה בלחש כי זה מה שוורד עשתה ,ואני מרגישה שאם אני לא אלחש היא תיעלב.
שמענו צעקות מהבניין והבנתי פתאום למה אני מכירה אותו .הם תמיד צועקים.
הצעקות האלה עשו לי קווץ' בלב .הרגשתי כאילו הכל חשוך פתאום ואני נופלת ואני נופלת ואני נופלת
וזה בעצם הבית שלי וזה בעצם אבא ואמא וזה בעצם לפני ארבע וחצי שנים ואני רוצה לצאת מפה,
תנו לי לצאת מהזיכרונות האלה החוצה.
"זה פשוט עצוב שיש אנשים כאלה בעולם ,ועוד בעיר שלנו ".ורד מנענעת את ראשה בידענות.
לא ידעתי מה לומר ,אבל ידעתי שלא משנה מה זה יהיה זה יעצבן אותה .ורד מתעצבנת בקלות.
ואז המשכנו ללכת ודיברנו על דברים אחרים ,ואז ורד עצרה והבנתי שהיא הגיעה לבית שלה .גם
הבנתי שפתאום הרחובות לא מוכרים בכלל ושעברנו את הבית שלי מזמן .מסביבי ראיתי רק בתים
פרטיים ענקיים והרגשתי כל כך מטופשת.
"טוב ,לא יודעת למה באת עד לפה ,את גרה לפני זה .אבל בכל מקרה ,ביי ".ורד אמרה ונכנסה דרך
השער לבית שלה.
הייתי צריכה להסתובב לכיוון שבאנו ממנו ולהגיד משהו כמו "נכון ,אוי ,סליחה ,ביי ",אבל הרגליים
שלי נשארו נטועות במיליונתלפים המרצפות במדרכה והמילים של ורד נשארו תלויות באוויר ואני
רציתי לתלות את עצמי.
חזרתי אחורה בסוף ,אבל חזרתי אחורה מידי ושוב עברתי את הבית שלי.
הבנתי ששוב לא שמתי לב לאן אני הולכת כשראיתי את הפרצוף של הילדה על הספסל מולי .הילדה
שרצה מקודם מחוץ לבניין ישבה על ספסל.
הורדתי את התיק ושמתי אותו על הרצפה .זאת הייתה הקלה ,לא שמתי לב כמה כבד הוא היה.
התיישבתי לידה .ידעתי שהילדה מסתכלת עליי כשאני עושה את זה .הסתכלתי עליה חזרה.
והסתכלנו והסתכלנו והסתכלנו והסתכלנו.
נאנחתי ונשענתי לאחור ככה שהמשענת תומכת בי והסתכלתי על העיר הזאת שיש בה הרבה פסלים
ושיחים גזומים מאוד ומעט מאוד שקט .אבל עכשיו נראה לי שהיה לי ולילדה קצת שקט.
הרגשתי אותה ,בתוך הלב שלי .זה היה קורה לי עם אלמוג ,הייתי מרגישה אותה כאילו המוח שלי
מלטף אותה .זה לא מגעיל ,אל תסתכלו עלי ככה .זה דיי מדהים.
אבל הפעם הרגשתי את הילדה כי הצעקות של הבית שלה הדהדו לשתינו בראש.
המילים רפרפו לי על השיניים ולא ידעתי אם לומר אותן .לא ידעתי מה הן יהיו.
"ס-סליחה ".מילה עזבה לי את הפה בכוח .פתחה לי את השפתיים ונמלטה אל האוויר לפני שאספיק
לתפוס אותה .משהו בתוכי רצה לומר לסליחה הזאת לרוץ מהר.
ואז קמתי ושמתי את התיק והתחלתי ללכת כאילו התפילה שלי לסליחה בעצם הגיעה בטעות לרגליים
שלי.
וידעתי שהפעם העיניים שלה עם הנמשים כן מסתכלות עליי מאחורה והפעם העזתי להסתכל אחורה
ונראה לי שאפילו חייכתי קצת.
הרגשתי בכל כולי את הספסל על הישבן שלי וידעתי שוורד הייתה שונאת אותי אם היא הייתה יודעת
שעשיתי את זה.
פרק :3החיים על פי ורד
ורד הזמינה אותי לבוא אליה ישר אחרי בית ספר .התקשרתי לאמא שלי והיא הסכימה אבל אמרה לי
לחזור בשלוש.
הלכנו ברחובות עד לבית שלה ,ומזל שהיא הייתה כי אין סיכוי שהייתי זוכרת את הדרך .עברנו שוב
ליד הבניין המכוער ההוא והפעם לא היו צעקות.
הסתכלתי למעלה וראיתי שכמה מהמרפסות האלה שהן פשוט תריסים בתוך הקיר פתוחות.
באחת נמוכה יותר הייתה אישה עם מטפחת מסביב לראש שקיפלה כביסה או תלתה כביסה ,אני לא
ממש בטוחה .כל הבדים היו כבר חסרי צבע והאוויר החם מהמאווררים האלה שעל הבניין נפלט
עליה.
באחד החלונות הגבוהים יותר ראיתי את הילדה ההיא .היא ידעה שזאת אני .היא ידעה שאני יודעת
שזאת היא .הייתה בינינו ידיעה כזאת כמו זרם חשמלי של "כן" .חייכתי אליה למעלה מעבר לראש של
ורד והיא חייכה חזרה ,כאילו יש לנו סוד כזה שרק שתינו שותפות לו .ובאמת היה לנו ,אתמול ישבנו
על ספסל.
ואז ורד תקעה בי מרפק כי היא חשבה שאני בוהה בילדה למעלה וזה לא מנומס.
הרגשתי שאני רוצה לומר לוורד שזה בסדר .רציתי לומר לוורד שתפסיק כבר להתנשא מעל הבניין
הזה .רציתי לומר לה משהו ,אבל ידעתי שאסור לי.
אסור לי ,זה היה חוק .ואני יודעת שלדבר אל ורד עכשיו ,או לדבר עם הילדה מהבניין בכלל הוא
לעבור על החוקים .לא ידעתי מהם עד הסוף ,אבל ידעתי שמשהו רע יקרה אם אני לא אציית להם.
הגענו שוב לשער הענק ההוא והפעם נכנסתי פנימה עם ורד במקום לעמוד בחוץ עם רגליים
במרצפות.
היה להם גם אוטו לבן גדול שם ,בטח עם שש מושבים ,ואבנים גדולות כאלה שהם שביל הכניסה ואז
מגיעים לדלת עץ גדולה.
היא דפקה בדלת ופתחה לה אישה זקנה שנראית נחמדה .ורד שאלה אם זה בסדר שאני אהיה אצלם
עד שלוש והאישה אמרה שכן.
נכנסנו וורד ישבה ליד השולחן הגבוה ,יש להם שולחן אחד גבוה קרוב למטבח ושולחן אחד נמוך
וגדול עם הרבה כיסאות .אין לי מושג למה צריך שני שולחנות ,אבל אני יושבת לידה.
מסתבר שהאישה הזקנה היא לא סבתא של ורד אלא המנקה והמבשלת והמטפלת .היא שמה לנו
שניצלים ופירה על הצלחת ,ואת שניהם היא הכינה בעצמה .הם היו ממש טעימים ,כאילו ממש ממש
טעימים.
בדרך כלל בבית שלי שניצל אומר שאנחנו מוציאים מהמקפיא שניצל קפוא מוכן מראש ומחממים
במיקרו .אמרתי את זה לוורד והיא אמרה שזה מגעיל ומעובד ואין סיכוי שהיא או מישהו מהבית שלה
היה נוגע בזה.
הסכמתי איתה ואכלתי עוד מהשניצל הלא מעובד.
אחרי האוכל אנחנו עולות לקומה השנייה .אנחנו בחדר שלה ויש לה חדר גדול עם הרבה בגדים
ומחשב נייד .היא מראה לי כל מיני דברים במחשב הנייד ואני מקשיבה ומסתכלת ומהנהנת הרבה.
היא גם יורדת למטה ומביאה לנו עוגיות ואני אוכלת הרבה וזה טעים ,היא אומרת שזה מותג
מאמריקה ושהוא הרבה יותר טוב מכל מה שיש בארץ.
אחר כך היא מציעה שנלך לשחק במחשב ,וקצת התבלבלתי כי המחשב ממש פה .אבל היא אומרת
שיש להם עוד מחשב במשרד של אבא שלה ושם יש את המשחקים ,אז אני הולכת אחריה.
היא משחקת שם במשחק מחשב שעולה כסף אבל רק אחד יכול לשחק ואני לא יודעת איך לשחק
במילא ,אז אני יושבת בכיסא השני קצת מאחוריה ומסתכלת.
הזמן עבר מאוד מהר וכשאני יורדת לקומה השנייה כבר ארבע ואימא שלי התקשרה אליי שלוש
פעמים והיא ממש כועסת .זועמת ,זאת המילה.
אני אומרת לוורד סליחה שאני חייבת ללכת ממש עכשיו ,והיא קצת מתבאסת ומשכנעת אותי
להישאר אבל הפעם היא לא מצליחה לשכנע אותי ובסוף אני הולכת ומסתכלת הרבה אחורה על
הבית שלה.
ורד כל כך נחמדה שהיא חברה שלי ,ועוד חברה כזאת טובה ,והיא הולכת איתי הביתה ומזמינה אותי
לבית שלה .אני אסירת תודה.
אני רואה מרחוק את הבניין של הילדה ומרגישה את הסוכר מהעוגיות בפה שלי.
אני פונה לרחוב שלי ואין לי זמן להתקרב לבניין כי כל שנייה אומרת שאמא שלי כועסת יותר .הבטן
שלי מלאה בשניצל לא מעובד ועוגיות מאמריקה והמשחקי מחשב שעולים כסף מרצדים לי מול
העיניים.
אני מגיעה הביתה ושוכחת שיש בניינים מכוערים בעולם לרגע.
פרק :4לעבור על החוקים
ורד שוב עוזרת לי לקום כי אני נופלת .זה כבר אחרי כמה ימים.
אנחנו ממשיכות ללכת הביתה והפעם יש לי מספיק אומץ לנופף לילדה מלמעלה .ורד שואלת אותי
מה אני עושה אבל אני לא רוצה לענות .הילדה מנופפת אליי חזרה ואז נעלמת מהמרפסת אבל
התריסים נשארים פתוחים.
ורד מסתכלת עלי ממש מוזר ואז כשאנחנו ממשיכות ללכת ועוברות את הבניין ורד לוחשת לי "למה
עשית את זה?"
אם לומר את האמת ,אין לי מושג .אין לי שום מושג למה אני מתחברת עם הילדה הזאת שאני לא
מכירה בכלל .אני לא בנאדם כזה חברותי .עכשיו אין לי נראה לי אף חבר אחר חוץ מוורד .לפני חמש
שנים לא היה לי אף חבר אחר חוץ מאלמוג.
"למה לא?" אני עונה ,לא בלחש.
"למה כן?" היא לא מוותרת ,אבל גם לא בלחש.
"כי היא נראית אחלה .והיא קצת מסכנה להיות בבית עם צעקות ,זה קשה ".אני עונה .כן ,זאת נראה
לי הסיבה .נכון?
תמיד כשהם צועקים אני נזכרת איך שזה היה אחרי שאלמוג מתה .אמא ואבא שלי היו צועקים ממש
הרבה ואז אבא הלך והם התגרשו .זה עושה משהו ללב שלך .הלבבות שלי ושל הילדה מבינים את
זה ממש טוב ,וזה כאילו יש חוט כזה של כאב בין הלבבות שלנו ואי אפשר לגזור ,פשוט אי אפשר.
"ההורים שלי תמיד אומרים לא להתקרב לאנשים כאלה כי מי יודע מה קורה בבית הזה ובבתים
כאלה שגרים בהם אנשים מסוכנים ".ורד אומרת בצדקנות.
אני לא עונה וזה כאילו היא ניצחה .נמאס לי לטעות כל הזמן ולהישמע מטומטמת ליד ורד .היא תמיד
צודקת ויש לה כל מיני סיבות ,כמו זה ששניצל קפוא הוא ממש מעובד ולא בריא ושאסור לדבר עם
אנשים זרים מבתים לא משופצים .היא צודקת ,אבל כל פעם שהיא מדברת אני מרגישה כאילו זה
אגרוף בבטן.
אחרי שאני מגיעה לבית שלי והפעם זוכרת לעצור ולהיכנס לבניין ולהגיד ביי לוורד ,אני לא עולה
במדרגות אלא מחכה עד שאני לא יכולה לראות יותר את ורד.
ואז אני יוצאת ומגיעה עד לבניין אבל הילדה לא שם.
אני מתקדמת ברחוב ,ולהתקדם זה אומר שהרגליים שלי הולכות בלי שאני אומרת להם ואני נשרכת
אחריהם כי אין לי משהו טוב יותר לעשות.
היא על הספסל ההוא ,אני מזהה אותה ולוקחת חזרה את השליטה מהרגליים שלי והולכת אליה
בכוחות עצמי.
אני מורידה את התיק ויושבת לידה .יש קצת שקט.
ואז היא אומרת "היי ".בקול ממש שקט כזה .חרישי.
"היי ".אני אומרת גם.
"תודה .איך קוראים לך?"
"גילי".
"שמש".
"שמש זה השם שלך?"
"כן"
"מגניב".
"את רעבה?" נופל לי מהפה .אבל מסתבר שאני כבר רגילה לדבר על אוטומט כשאני עם שמש .אני
בוחנת את השם שלה בקול של המוח שלי .כן ,זה אחלה.
"לא .כן".
"חכי ,אני אביא אוכל",
"לא ,את לא צריכה ,זה בסדר"...
"רק משהו קטן .חכי ,אני כבר חוזרת".
קמה ולוקחת את התיק ונכנסת לבניין ועולה הביתה ולמזלי היום אמא שלי עובדת עד מאוחר.
פותחת את הארון למעלה ומביאה שקית של צ'יפס .מורידה את התיק ולוקחת רק את המפתחות ואת
הצ'יפס.
יורדת למטה ויוצאת מהבניין והולכת לספסל ויושבת.
פותחת את הצ'יפס ונותנת לשמש קודם אחד .היא לוקחת ואוכלת .אני אוכלת קצת גם .אני רואה
שהיא רוצה עוד אחד ,ואני נותנת לה עוד.
בסוף השקית כבר אצלה והיא אוכלת.
אני אומרת לה ביי וחוזרת הביתה .אני לא רוצה לעזור לה יותר מידי ,כי לפעמים כשוורד עוזרת לי
יותר מידי זה מעצבן.
פרק :5אגרוף בבטן
אז זה היה היום .היום בה' הידיעה ,ששינה הכל .ורד ואני חזרנו הביתה שוב.
ורד בכתה הרבה היום כי היא קבלה ציון גרוע במבחן והיה לה יום רע ודיברתי עם מישהו אחר .כל
דבר שהיא אמרה היה בציניות ,והיא שנאה אותי ממש.
היא רעדה הרבה כאילו כל דבר יכול לפוצץ אותה ולגרום לה לירוק אש מהפה שתיפול על המדרכה
ותהרוג הרבה נמלים .הפנים שלה היו אדומות והקול שלה היה צרוד.
השמש יקדה על השיער הבלונדיני שלה וגרם לו להיראות קסום וטהור .השמש על השיער שלי סתם
הפכה אותו ללוהט וגרמה לו להיראות שמנוני .הציפורים צייצו בחוסר הרמוניה ,כמו מסמר תקוע
בראש.
הרבה מכוניות עברו ממש מהר וחרקו .אותי זה לא הפחיד כי התרגלתי ,אבל ורד ממש התעצבנה
וקפצה כל פעם שהם עברו .היא אפילו לא עצרה ליד הפרחים.
עברנו ליד הספסל ושמש הייתה שם .אמרתי לה שלום .השיער הג'ינג'י שלה נראה מדהים ומלא חיים
בשמש היוקדת.
"היי גילי".
ואז ורד התפוצצה.
היא בעטה בשמש .כן ,היא בעטה בשמש.
שמש קפצה בהפתעה וברחה קצת.
התמקדתי פתאום כי נראה לי שאיבדתי את המוח שלי לשנייה ,הייתי כל כך על אוטומט ואז האוטומט
נשבר כמו הזכוכית בין ורד לשמש .וזה היה מכוער הרבה יותר מכל בניין.
ורד רדפה אחריה ונתנה לה אגרוף בבטן .לא המטפורה מקודם ,אשכרה אגרוף בבטן.
שמש ברחה לכביש וורד אחריה ,אגרופיה שלופים ובום בום ,בום!
הן שתיהן בכו.
ורד נתנה לה אגרוף אחרון בבטן באמצע הכביש.
ואז אחת מהמכוניות הלבנות הענקיות האלה עברה.
...
...
..
.
עמדתי עם התיק על הגב וראיתי את המכונית הלבנה הופכת לאדומה.
פרק :6אדום כחול
"בואי איתנו"
האלונקות זזות ופרמדיקים זזים והשוטרים מולי.
"טוב".
אני נכנסת לניידת והעיניים שלי ממש בתוך החורים בראש לעיניים .הן שקועות ומתות ואפורות מאוד
ואדומות גם .השפתיים שלי יבשות ואני לא רוצה ללקק אותן .ורד הייתה אומרת שזה מגעיל .אבל ורד
לא כאן עכשיו.
התיק של בית ספר במושב לידי והוא כבד ומזיע וכזה של בית ספר והוא כאילו בא מעולם אחר לא
קשור לכאן בכלל.
השוטרים נוסעים והאדום כחול של הסירנות מגן עלי מבחוץ שבחלון כמו מסך.
יש לניידת ריח מוזר והשוטרים מדברים ואני לא רוצה לספר להם שהאמת הבית שלי היה ממש שם
ברחוב שהם אספו אותי ממנו אבל אני רוצה עכשיו להיות במקום אחר רחוק מאוד כמו בניידת עם
ריח מוזר.
בתחנת משטרה יש כיסאות ואני יושבת שם ויש להם ריפוד ירוק ועל הכיסא שלידי יש כתם חום גדול.
"קחי" נותנים לי כוס עם מים קרים ואני שותה טיפה וזה מקפיא לי את השיניים.
אני עוצמת עיניים וזה כאילו המים ששתיתי עברו לי לעיניים ודמעה אחת רזה כמו דוגמנית נופלת לי
לתוך האף.
"מה הטלפון של ההורים שלך?"
ואני נותנת את הטלפון של אמא שלי והם מתקשרים ולמזלי הם עושים את הדיבורים .הרבה שוטרים
ואנשים אחרים עוברים עלי ואני מסתכלת דרכם.
בסוף הם מכבים את השיחה בטלפון ואומרים לי שהיא תבואו לקחת אותי עוד מעט ושאל תדאגי והם
שואלים אם אני רוצה עוד מים ואני עונה שעוד לא סיימתי את הכוס הזאת אז הם אומרים לי לשתות.
אני שותה טיפה אחרי טיפה וזה לא נעים לי.
הם אפילו לא שואלים אותי מה היה ומה ראיתי .אני מניחה שהם יודעים הכל לבד ולא צריכים שאני
אענה להם על שאלות .אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה.
אני מחכה נצח והרבה מאוד אנשים עוברים מולי ונכנסים בדלת אבל הם לא אמא שלי.
אני לומדת להכיר את הציורים על הקיר ממש מקרוב ואני חושבת על מה שקרה .אני לא יודעת אם
אני יכולה לומר את זה.
אני חושבת שוורד ושמש מתו.
המכונית עברה עליהן ולא יכולתי להסתכל וכאילו פספסתי את זה.
עכשיו האלונקות אספו אותן לבית חולים ,אבל אני יודעת בפנים שזה אבוד .ראיתי חתיכות מהמוח
שלהן מרוחות על הכביש.
ואני כאן ,יושבת על כיסא עם ריפוד ירוק ומים קרים מאוד ומחכה שאמא שלי תבוא לאסוף אותי.
התיק שלי לרגליי והוא מזיע ויש לו ריח של מתכת מהריצ'רצ'ים אבל אני משאירה אותו קרוב ולא
עוזבת.
ודווקא כשהסתכלתי פתאום על התיק ולא על הדלת ,אמא שלי נכנסת ואני מחבקת אותה קודם כל.
"גיל-גיל!" היא קוראת לי בשם חיבה שלי ואני אומרת לה שאני רוצה לחזור הביתה.
אנחנו נוסעות במכונית הרבה והחגורה חותכת לי את הצוואר .הדרך בחלון כבר חשוכה יותר.
אני מסתכלת על אמא שלי והיא נוסעת עם עיניים עמוק בתוך הכביש ,היא עייפה והיא פשוט לא
יודעת מה לומר .היא בשוק.
ואולי טוב יותר ככה ,כי אני לא יודעת אם אני רוצה לדבר .התמונות של המוחות של ורד ושמש
מרוחים על הכביש עולות לי בלבן של העיניים.
איך אני אלך לבית ספר מחר בלי ורד? אני לא מצליחה לדמיין את הבניין בלי לדעת ששמש שם .איך
ממשיכים? אני לא חושבת שאני אראה אותן עוד פעם .זאת הפעם האחרונה שראיתי אותן .לא זוכרת
מה היו המילים האחרונות שאמרתי להן או הן לי .זה כל כך מוזר.
זה קצת מוכר ,והימים האלה שנמצאים עמוק ברבדי השכל שלי מלפני חמש שנים פתאום אומרים
היי .אני לא עונה להם ,למרות שאני יודעת שלא יפה לסנן.
כשאנחנו מתקרבות הביתה הכל עדיין אדום כחול .אבל אני עולה הביתה בלי להסתכל בכלל .נראה לי
שאמא שלי הציצה על מה קורה אבל אני לא רוצה לדעת.
אני שמה אוזניות עמוק באוזניים כדי לא לשמוע וסוגרת את כל החלונות.
רק אחר כך אני פותחת אותם ומורידה את האוזניות ומסתכלת בחוץ ,אבל אני במילא לא מצליחה
לראות הרבה .אבל כבר אין רעש של סירנות ואין אדום כחול .כנראה שאני בחיים לא אדע.
עד מחר לפחות ,שבטח יודיעו לי סופית שהן מתות ויצפו ממני לבכות או לצעוק אבל אני פשוט אעמוד
שם ולא אדע מה לומר.
הם בטח יחשבו שזה ממש לא יפה אבל פתאום לא ממש אכפת לי מה ורד ושמש חושבות עלי.
פרק :7הלילה הראשון
"אנחנו כבר צריכות לצאת ",אמא שלי אומרת כשהיא נכנסת הביתה בצהריים.
"לאן?" אני שואלת בטשטוש.
"לפסיכולוגית ,מה זאת אומרת? ראית את הפתק שלי?"
"אה ,כן ,כן ,פשוט שכחתי לרגע".
"היי ,גיל-גיל ,לא אכלת את הקורנפלקס "...היא מגיעה למטבח ומוצאת את הקופסה שם בחוץ עם
הקערה ריקה ונקייה.
"כן ...לא היה לי תיאבון"...
היא נאנחת" .טוב ,את לבושה? אנחנו צריכות לצאת כבר ,אנחנו מאחרות".
"לא ...אני אלך להתלבש עכשיו ".הפיג'מה הייתה עליי כל היום ויש לה ריח של דמעות .אני מתגלגלת
מהספה אל החדר שלי וזורקת על עצמי שילוב מכוער.
אחרי כמה דקות אנחנו במכונית ונוסעות.
"אני מקווה שזה יעזור ...אני באמת רק רוצה שתרגישי בסדר "...היא דואגת לי.
אני לא עונה ,אני מסתכלת מהחלון והעצים עוברים מהר מהר מהר מהר.
אנחנו יוצאות מהעיר החדשה הזאת ונוסעות הרבה אבל לא יותר מידי בכבישים שלא שייכים לשום
עיר.
יש שלט גדול שאומר ברוכים הבאים לעיר הקודמת שלי אבל רק לי הוא מגלה בסוד "אני לא באמת
רוצה לומר ברוכים הבאים ,אני רוצה לומר שזאת העיר הזאת וזה מה שיש ".אני מהנהנת כי לא יפה
לא לענות.
זה בניין רגיל בתוך הרחוב הכי גדול ,נראה לי שקוראים לזה שדרה .יש הרבה חנויות ישנות שאף
אחד לא נכנס אליהם עם שלטים בצבעים צבעוניים באמת שמוכרות צעצועים בלי מותג או בגדים לא
באופנה שהם שמלות עם דוגמאות בצבע טורקיז .על השלטים יש הרבה קקי של ציפורים.
יש הרבה עמודים מחוספסים והרבה אנשים שמעשנים עליהם כי זה מרכז העיר .אל תדאגו ,בקצה
העיר לא מעשנים ,זה רק כי זה המרכז.
אנחנו נכנסות לבניין ההוא שיש לו דלת זכוכית אבל הזכוכית היא לא באמת ,היא פלסטיק שקוף אבל
כהה ככה שאי אפשר באמת לראות מה שבפנים חה-חה עבדנו עליכם.
אני ואמא עולות במדרגות כי המעלית היא כזאת עם דלת שפותחים לבד וחלון משובץ ומעליות כאלה
קצת מפחידות אותי.
אנחנו נכנסות לדירה כזאת שהיא בעצם משרדים ואז יושבות על הכיסאות כאלה בחוץ שמחכים
עליהם .אין אף אחד חוץ משתינו ויש אומנות מוזרה כזאת על הקירות ,זה ציורים שאני לא יודעת אם
הם על בד או לא כי הם במסגרת והם רובם בחום וזה הרבה אנשים בתוך אנשים וזה גורם לי
להרגיש בחוץ וזה דווקא טוב.
זה יום ממש מוזר .זה יום ממש מוזר .הפוך כזה .כמו דף תלוש ממחברת שמשאירים בפנים אבל הוא
בעצם לא מחובר והוא נופל כל פעם שפותחים והוא מציץ החוצה משאר המחברת.
מה זה היום הזה בכלל? איזה יום זה בכלל? מה השעה בכלל? האם הוא ימשך לנצח?
לא .הוא ייגמר כשיודיעו לי מה קרה לוורד ושמש .גם אם זה ייקח שנה ,אני יודעת שזה רק מתי
שהיום הזה באמת ייגמר.
אבל כרגע אני עדיין בתוכו ,וזה מרגיש הפוך.
פרק :9סליחה על ההטרדה
"בואי ",אורטל יוצאת מהחדר ומחייכת אליי ועושה לי תנועה של לבוא איתה לחדר .זאת הפסיכולוגית
שלי מפעם ,למרות שעכשיו כנראה גם עכשיו.
אני יושבת על הספה בקצה שלה כי אני לא אוהבת לשבת באמצע הספה .השתנה פה קצת .האומנות
על הקירות שונה והספה שלי והכורסה שלה במקומות אחרים.
"גילי ".היא אומרת .זה מוזר פתאום לשמוע אותה אומרת את השם שלי.
יש שקט כזה ואני יודעת שאני צריכה לומר משהו ,זה התפקיד שלי ,אבל אני לא יודעת מה עזבו אותי
די כבר קשה לי.
"אני מקוללת ".אני אומרת ואני לא יודעת אם אני באמת מתכוונת לזה .אני בודקת את זה בפה שלי
כדי לבדוק אם זה נכון.
היא נותנת לי לדבר .היא פשוט נותנת לי להמשיך לדבר ,היא לא אומרת כלום.
"אני יודעת שזה באשמתי כי עברתי על החוקים ".אני יודעת שאם אני אמשיך לדבר אני אבכה .אבל
אני חייבת ,אני חייבת" .אבל ...אבל -אבל אולי אני יודעת שלא יכולתי להמשיך ככה ".אני חייבת
לעצור ,אבל אני חייבת להמשיך" .ככה ,לנצח? מה זה הדבר הזה מי שם אותי בכלל במצב כזה ,אני
בסך הכל רציתי מישהי כמו אלמוג אבל אף אחד בחיים לא יוכל להיות אלמוג ואני פשוט
מסתו-מסתובבת בעולם כמו ח-ח-חצי בנאדם ".ואז אני מתפרקת.
אני רואה שהיא לא יודעת מה לומר אבל לא אכפת לי .זאת העבודה שלה להתמודד איתי.
אני לא רוצה להסביר .אני רוצה מישהו שמבין אותי בלי מילים .נראה לי שזה למה זה עבד כל כך טוב
עם אלמוג .ועם שמש .עם ורד לא .אני לא חושבת שהיא ידעה שבכלל יש לי מחשבות.
"רוצה ...רוצה לספר לי מה קרה ,מהתחלה?" היא שואלת בסוף כי הוכחתי לה שאני לא הולכת לדבר
עוד.
אנחה" .עברנו לעיר החדשה לפני שבועיים-שלוש כזה בערך ,ובבית ספר החדש פגשתי ילדה בשם
ורד ".הסברתי הפעם בפשטות .הפעם אובייקטיבית ,ולא סובייקטיבית ,שזה לא משהו שקורה לי
הרבה.
"איך היה המעבר? מה זה עשה לך?" היא מתחילה עם פסיכולוגיות-יות הזאת .אני אוהבת לדבר
דוגרי ,לא טוב לי רשמיות .אפילו בספר הזה אני לא מוכנה לכתוב בשפה גבוהה ,אני פשוט ממלמלת
וממלמלת את הבפנים של המוח שלי ומקווה שלא תשתעממו ותפסיקו לקרוא באמצע.
"זה היה שינוי .הייתי צריכה שינוי ,היינו חייבות להסתלק מהעיר הזאת מתישהו .כל מה שקרה פה
זה כבר בעבר .אבל ...אני לא יודעת אם המעבר היה לטובה ".חשבתי מה לומר תוך כדי .לא עשיתי
את זה כבר הרבה זמן אבל זה פתאום בא טבעי .לדבר עם פסיכולוג זה כמו לרכב על אופניים.
היא הנהנה והמשכתי לדבר .היא לא אחת שרושמת מה שאני אומרת ,היא פשוט מקשיבה.
"אני לא אוהבת את העיר החדשה ".הנה .אמרתי את זה ,משהו שלא העזתי להודות בפני עצמי .אני
ממש שונאת את העיר הזאת" .היא כל כך מתנשאת! היא חייבת להיות כזאת ...בושש-האו-וואו" אני
עושה קולות ותנועות של פיצוצים עם הידיים .היא מסתכלת עלי מוזר.
"כל האנשים שם כל כך מהירים ורצים כל הזמן ומתעלמים מכולם חוץ ממי שהם אוהבים .הם לא
אוהבים הרבה ,אפילו לא את הכלבים שלהם .הכלבים שלהם נובחים כל הזמן ומשתינים בכל מקום כי
אף אחד לא אמר להם שאנשים אחרים הולכים לדרוך על המדרכה אחר כך .הם חושבים שכל העיר
הזאת היא פשוט השירותים הפרטיים שלהם!" אני בוכה מגעיל .הפה שלי פעור והעיניים מכווצות ואני
אדומה ורטובה ונזלת ,הרבה נזלת .היא נותנת לי טישו בלי שביקשתי אפילו ואני אסירת תודה.
אני נרגעת ,נושמת ,ולרגע חוזרת לעצמי .לחזור לעצמי זה אומר להיות יותר אדישה כזאת .אני לא
מראה הרבה רגשות ,אני פשוט לא מצליחה .אבל עכשיו פתאום זה בא לי בכזאת קלות.
"אני יודעת הרבה פעמים מה קורה ומה זה גורם לי להרגיש אבל אין לי דעה בדרך כלל .קשה לי עם
דעות והחלטות ואני מעדיפה שאנשים יחליטו ויחשבו בשבילי .אין לי הרבה דעה על דברים .אבל אני
על העיר הזאת גיבשתי דעה .והדעה היא שהיא חרא!" את זה אני אומרת בקול רם.
"פגשתי את ורד ו-ו-ו-וזה היה בסדר בהתחלה כי היא מ-ממש נח-נח-נחמדה ".הגרון שלי מחורפן.
"היא גם מאוד מושל-מושלמת .מאוד מושלמת .יש לה בית גדול עם מכונית לבנה אבל נקייה והיא
גדולה כזאת ויש להם מטפלת ומבשלת ואין להם שניצל מעובד ,ו-ואני אחת שאוכלת שניצל מעובד".
"את מקנאה בוורד?" היא שואלת.
אני חושבת רגע ולא אומרת כלום כי זה קשה למצוא את התשובה בתוכי .צריך לחפש ולהתאמץ
ולפשפש בכל הארגזים וכל הידיים מתמלאות חוטים אבל בסוף מוצאים" .לא".
"לא?"
"לא .אני פשוט מרגישה שליד ורד הדעה שלי פחות חשובה .זה לא שיש לי אחת ,אבל זה פרינציפ!"
אני אומרת בחוזקה והחלטיות וביטחון וכל הדברים האלה שאני בדרך כלל לא" .היא מייצגת את כל
הדברים שאני שונאת בעולם .אבל הדברים האלה כל כך מדהימים שהם מעוורים אותך ואתה הולך
עם משקפי שמש .אני שונאת משקפי שמש ,ככה אני אף פעם לא יכולה לראות את העיניים שלהם
ואני לא יודעת אם הם מסתכלים עלי ".אני משלבת ידיים.
אני ממשיכה לדבר לפני שהיא תספיק לומר משהו" .ופגשתי עוד ילדה וקוראים לה שמש ,והיא
נחמדה למרות שלא ממש דיברנו הרבה .אני לא יודעת בת כמה היא אבל היא לא הולכת לבית ספר
שלי והיא גרה בבניינים כאלה שעוד לא עברו שיפוץ .ההורים שלה צועקים מלא ",אני אומרת למרות
שאני לא יודעת אם אלה ההורים שלה .אבל אני יודעת שאלה ההורים שלה ,אני פשוט יודעת" .וזה
למה עברתי על החוקים".
"מהם 'החוקים'?" היא שואלת.
"אני לא ממש בטוחה ...אבל לעבור עליהם זה לעשות משהו שיעצבן את ורד".
"אז עצבנת את ורד?"
"כן .נראה לי שאפילו עשיתי את זה בכוונה כי ידעתי שאני לא יכולה להמשיך ככה ,להיות עם ורד .זה
ההפך מלהיות עם אלמוג ,להיות עם ורד זה בדיוק ההפך!"
"אבל מה עיצבן אותה? ואיך זה קשור למה שקרה?"
"דיברתי עם שמש .שמש היא האנטי-ורד ,היא ההפך מוורד בכל צורה אפשרית .אבל עשיתי את זה
בכל זאת ,ועכשיו הכל באשמתי ".אבל אני לא אומרת את זה בכעס.
אני משום מה לא מרגישה אשמה ,אפילו שכשאני אומרת את זה ככה זה ברור מאוד שהן שתיהן
מתות באשמתי .כי הייתי חייבת לבדוק את הגבולות .אני לא יודעת למה אני לא עצובה על זה שהן
מתות" .אני בנאדם נורא ".אני משלימה את המשפט בקול רם.
"לא נכון ,למה?" היא מסתכלת עליי במבט כזה ,כאילו אני מסכנה.
"כי הן שתיהן מתות וזה באשמתי ,אבל אני לא מרגישה אשמה בכלל .אני לא מצליחה להרגיש רע על
זה שהן מתות .גם אם אני בוכה זה אף פעם לא על זה שהן לא בחיים יותר .אני לא יודעת מה לא
בסדר איתי".
"דבר ראשון ,את בסדר גמור"-
"בדיוק ,זאת הבעיה!"
"ודבר שני ,אני רוצה לשמוע איך זה קרה .אם זה בסדר מבחינתך".
"ורד בעטה בשמש ",אני מדגישה את ה-ע' בבעטה" ,והיא נלחמה בה עד לכביש ,ו-ו-ו-אחת
מהמכוניות הענקיות הלבנות האלה פגעה בהן ".אני מתחילה לצחוק צחוק נוראי מצמרר.
היא לא אומרת כלום.
"אני לא יודעת למה אמא שלי הביאה אותי לפה .אין לי מה לומר ממש .אני לא מרגישה כלום .סליחה
על ההטרדה".
"טוב ,את יכולה לקרוא שנייה לאמא?"
"בטח ",אני יוצאת מהחדר ,עדיין צוחקת בנוראיות.
פרק :10הטעם של חרדל
"את רוצה שנלך לאכול המבורגר?" אמא שלי שואלת אותי כשאנחנו יוצאות מהבניין של הפסיכולוגית.
אמא והפסיכולוגית דיברו קצת בפנים ואז היא יצאה עם פנים קצת אדומות ולא אמרה על זה כלום,
וגם אני לא כלום .יצאנו מהבניין ועכשיו היא שואלת אותי את זה.
"כן ".אני תמיד במצב רוח לאכול המבורגר.
אני הולכת אחריה למסעדה הקרובה .אנחנו מכירות אותה כי תמיד ראינו אותה כשהייתי הולכת
לפסיכולוגית ממש פעם אבל אף פעם לא נכנסנו אליה.
אנחנו יושבות בשולחן לשניים .אפילו שזה רק שתינו כבר בערך שלוש שנים ,זה עדיין מרגיש מוזר
לשבת בשולחן לשניים.
אני בוהה בתפריט וקוראת את כולו מהתחלה ועד הסוף ואז כשהוא נגמר עוד פעם ועוד פעם עד
שאני שומעת מלצר מתקרב.
"אנחנו נרצה מנה אחת של ההמבורגר הצמחוני עם לחמניית בריאות וצ'יפס בטטה ,ו "...אמא
מסתכלת עליי.
"המבורגר רגיל עם צ'יפס .בלי עגבנייה ועם חרדל ".אני משלימה את ההזמנה ,אבל עדיין בוהה
בתפריט.
המלצר חוטף את התפריט מהעיניים שלי ומשאיר אותן ערומות ובוהות בשולחן עץ.
"אורטל אמרה שהיא חושבת שכדאי שתמשיכו להיפגש ,אבל היא אמרה לי לשאול מה את חושבת".
אנחנו סוף סוף מדברות על השיחות עם הפסיכולוגית.
"א ...אני לא יודעת "...אני אומרת בהיסוס" .זה גם עכשיו ממש רחוק מהבית שלנו ,וגם ...אני לא
יודעת אם יהיה לי הרבה על מה לדבר איתה".
"היא דווקא אמרה שנראה לה שזה יעזור .אבל מה שאת מחליטה".
"טוב ,בואי נעשה את זה .לא יזיק להיפגש איתה פעם בשבוע ".מה אכפת לי ,תכלס? התגעגעתי
לדבר ככה .זה פתאום כאילו אני בנאדם לבד ולא חצי ,והמילים הן רק שלי והלב הוא ספוג שמכווצים
ומכווצים ויוצא כל הלכלוך.
המלצר מניח המנות מולנו והולך .אני נותנת ביס ענק בהמבורגר .ועוד אחד ועוד אחד .לא מורידה
אותו מהידיים .ורד פתאום עולה לי בראש .אני מדמיינת אותה אומרת כמה המבורגר כזה הוא בשר
שומני ,שזה כמעט כאילו השומן מההמבורגר הופך להיות ממרח ללחמנייה וכל החסה שומנית.
המבט של ורד בדמיון כמעט מפצח לי את המצח ,ותכף יתעופפו פה במסעדה שני חצאי גולגולת.
אני מסתכלת על המנה של אמא שלי .אני חושבת שהיא ממש לא טעימה .אף פעם לא הצלחתי
לאהוב לחם מלא ,עד כמה שניסיתי .וכשאני אוכלת המבורגר אני ...טוב ,רוצה לאכול המבורגר .לא
לביבה צמחית כזאת .אבל ורד בטח הייתה אוהבת את המנה הזאת.
ואז עוברת לי מחשבה מפחידה בראש.
המבורגר צמחוני זה מה שאנשים מבוגרים מזמינים .כמו אמא שלי .גם ורד והיא לא מבוגרת .אבל...
בוגרת? המבורגר צמחוני זה מה שאנשים בוגרים מזמינים.
אני ילדה? יום אחד אני אתבגר ואשתנה ואזמין המבורגר צמחוני עם לחם מלא? יום אחד אני אשתנה
לגמרי עד שאני כבר לא אהיה עצמי? מה זה בכלל להיות עצמי? למה אני עוברת משבר זהות בגלל
המבורגר?!
אוי ,זה ביס עם הרבה חרדל .אני כמעט נחנקת מהחריפות .אני סוף סוף מניחה את ההמבורגר
ושותה קצת מים.
אני לוקחת צ'יפס ומסתכלת מסביב ורואה שאין מבוגרים שמזמינים המבורגר רגיל .בנים כן ,בנות לא.
אני חושבת כמה שאני אוהבת להיות עצמי פתאום.
"מה אם אלמוג הייתה חושבת שזה מגעיל?" עוברת לי פתאום מחשבה בראש.
אבל אני לא עונה .אני מסננת כזאת ,אחת שלא עונה .איזה מגעילה אני.
אני אוכלת את ההמבורגר בהפגנתיות .מול הפרצוף של ורד ואלמוג ושמש מחייכת.
אני לא לבד .עכשיו יש שלוש בנות שאני סוחבת.
אבל אני הכי לבד שהייתי איי פעם .אני צריכה להתרגל לטעם של המבורגר עם חרדל.
כל הדרך הביתה העצים עוברים בחלון .הבטן שלי מלאה .אני בוחנת את השמיים כשאנחנו עוברים
מהעיר הישנה לחדשה ואין הבדל אבל יש .השמיים שונים.
אנחנו יוצאות מהאוטו ועולות למעלה ואני מתיישבת על הספה ובודקת את הטלפון.
"יודעים מה קורה עם ורד ושמש?" שאלתי את אמא שלי בלי קשר לכלום.
היא בודקת גם את הטלפון שלה ואז אומרת בקול כזה חרישי ,כמו ה"היי" הראשון של שמש
"שתיהן ...לא שרדו".
אבל את זה כבר ידעתי.
הייתי הראשונה ששחררה את הנשמה שלהן.
פרק :11חלום רטוב
הלכתי בתוך הלבן .לבן לבן לבן לבן לבן לבן לבן לבן.
ובאיזשהו שלב כבר היה קשה מידי להתעלם מהקוצים השרכיים שעל הרצפה ,אז הסתכלתי למטה
וראיתי רק ורדים .הסתכלתי למעלה וראיתי את ורד צמודה לאיזה קיר למרות שלא היו שם קירות
בכלל.
זה ...זה בתוך זכוכית? לא .זה לא .הוורדים סתם מגנים עליה כמו כלוב.
"היי ".אמרתי בקול השקט הנחמד שלי שאני מדברת בו לוורד בדרך כלל.
העיניים שלה נפקחו והיא ...עיקמה את הפרצוף שלה ,כאילו יש פה איזה ריח ממש מאוד מסריח.
היא הסתכלה לצדדים ,כאילו היא מחפשת משהו או מבינה משהו פתאום .היא כאילו בכוונה לא
הסתכלה עליי ,וגם כשהפנים שלה פנו אליי היא הסתכלה ישר דרכי.
"בואי ,אני אעזור לך ",התקרבתי ונגעתי באחד הוורדים.
"לא ",השפתיים שלה אמרו והרגשתי דקירה באצבע שהרגישה כמו ענן .הסתכלתי על האצבע והיה
שם בקצה גוש דם.
"לא ,לא ,לא ,אין סיכוי את באה עכשיו!!" אף פעם לא רציתי משהו כמו שרציתי עכשיו .לקחתי את
הידיים שלי בידיים וקרעתי את השרכים כאילו הם מסטיק אבל מהסוג שנקרע.
תפסתי לה ביד הכתומה-ורודה-אפרסקית המושלמת שלה ,כאילו היא שמה על כל העור שלה טונה
איפור בגוון יותר חזק לה ממה שמתאים לה באמת .היד שלי לעומתה הייתה כל כך לבנה וחלבית.
הסתכלתי עמוק על היד שלי וראיתי את העורקים שלי במפרק .הם היו ירוקים כמו ברווזים .ירוקים
מאוד.
תפסתי אותה וגררתי אותה על הרצפה כמו מגב וכל השרכים נעלמו .המשכתי ללכת איתה ביד שלי
כאילו כל רגל שלי היא משקולת בטון ענקית שעושה בום.
הייתי החלטית .אני לא מכירה את הצד הזה בי .מה זה לוקח כדי לגרום לבנאדם להתחרפן עד שהוא
פשוט רוצה לשרוד? אני מרגישה שזה הישרדות .כאילו אני טובעת ומחזיקה במים רק בשביל נשימה.
"הנה היא!" צווחתי כשראיתי את שמש במרחק .אפילו לא ידעתי שאני מחפשת אותה.
תפסתי בקצה של החולצה שלה ומשכתי אותה ממשטח המתכת שהיא שכבה עליו .היא לא עשתה
כלום ולא עזרה לי לגרור את עצמה ,אבל היא לא התנגדה כמו ורד .היא חייכה אליי.
הפלתי את שתיהן על הרצפה והמשכתי לצווח" .נהדר! עכשיו מה אני עושה? מה אני עושה?"
הסתכלתי למעלה ,הכי למעלה ,וראיתי חור ענק בתקרה הלבנה .הייתה שם עין ענקית מסתכלת על
שלושתנו .העין שלי.
"גילי?" צווחתי והיא מצמצה.
אוי .זאת גילי .מה שאומר שאני ...אני לא גילי! אני אלמוג!! אני אלמוג! אני אלמוג .טפחתי על
הברכיים שלי כמה פעמים כדי להרגיש בתוך עצמי.
ראיתי את הפרצוף העצוב העצום שלה מבעד לחור וטיפה אחת נפלה מהעיניים שלה ישר אל הראש
שלי ,וורד ושמש כבר לא היו לי בידיים הן נעלמו.
"לא!" שמעתי צווחה בקול שלי אבל לא שלי .זאת הייתה גילי.
טונה מים נפלו מהחור .טונה .אני לא יכולה לנשום .אני ...אני לא יכולה לנשום הצילו!! רטוב! רטוב לי!
אני טובעת! אני טובעת! גילי ,תפסיקי לבכות בבקשה!!
הלכתי בבית ספר בהפסקה ואני לא יודעת למה .אף פעם לא הסתובבתי בבית הספר תמיד הייתי עם
ורד.
זה היה כל כך מהר והחלטי שפחדתי מהרגליים של עצמי .הידיים שלי זזו בצדי הגוף שלי כמו זמר על
או סתם גיבור על.
והגבעות של הדשא היו שם מולי והעצים מעליהן נצצו לי בעיניים כמו כוכבים בסופת שמש.
הרגליים היו כזה "כן ,זה זה ".והלכו לשם ישר.
אבל היה שם מישהו ואיזה טוויסט זה ארז .שדיברתי איתו בטלפון.
ישבתי בתוך הדשא ובטח נראיתי כמו נמר בספארי.
"היי ,גילי ".הוא אמר בקול המיוחד שלו .רובוטי ורועד.
"הן מתות סופית ".הודעתי לו.
"באמת אוי חבל ".הוא אמר הכל בנשימה אחת בלי רגשות וזה גרם לי לחייך .בנאדם רע מרושע
שכמותי .שכמותינו.
"את אוהבת משחקי מחשב?" הוא אמר פתאום.
"לא .לא ממש ".אמרתי את האמת והרגשתי כאילו אני יושבת על מגדל אייפל עם רגליים מתנדנדות
באוויר.
"אה ".הוא אפילו לא מסתכל עליי .ואני לא עליו .אנחנו שנינו מסתכלים על הנמלים בדשא.
"אני ממש אוהב את המקום זה .זה נותן הרגשה כאילו הוא בכלל לא קשור לבית ספר ".הוא ממשיך
לדבר.
"כן ,נכון ,בדיוק ",אני מחייכת" ,ככה גם אני חשבתי .אני חושבת שאני יודעת למה ,זה בגלל
שהשיחים פה לא גזומים והגזע של העצים לא ישר והדשא לא קצוץ .זה לא כזה ...שלוט כזה? יש
כזאת מילה?"
"אני חושב שאומרים נשלט".
"אה .אני עדיין מעדיפה שלוט ".צחקתי" .בכל מקרה ,תמיד הפריע לי כמה שהצמחייה בעיר הזאת
גזומה ככה".
"למה?"
"לא יודעת ...זאת פשוט הרגשה כזאת".
אנחנו שנינו מהנהנים וגם העצים .אני יודעת שהם מהנהנים ,זאת לא הרוח.
אני מרגישה שבפעם הראשונה בחיים שלי אני יכולה לנשום .זה כאילו כל החיים היו נסתרים ועכשיו
הם נתגלו אליי.
פרק :13לשחרר
"לאן את הולכת?" אמא שלי צועקת מהמטבח כשהיא שומעת את המפתח המסתובב.
"לילד שקוראים לו ארז מהכיתה שלי ".אני זורקת ובורחת.
רצה במדרגות של הבניין עד שאני יוצאת החוצה אל הרחוב המזורגג שלנו.
יש לי חבילת טיק-טק בכיס ואני מרגישה כאילו גנבתי אותה למרות שהוא פשוט הייתה מונחת על
השיש במטבח .אבל לא אמרתי לאף אחד שלקחתי את חבילת הטיק-טק וזה גורם לי להרגיש כל כך
מרושעת .ועצמאית.
הרגליים שלי בכפכפים מטופפות על המדרכה ואני ממשיכה לכיוון הבית של ורד ,הרחובות האלה
שאני לא ממש מכירה .אני מסתכלת סביב ומרגילה את העיניים שלי למקום חדש.
אני ממשיכה ללכת ועוברת את הרחובות של הבתים הפרטיים ועכשיו אני בקצה של העיר ויש פה רק
שדה כזה שעוד לא בנו בו והכל מוזנח.
כן! סוף סוף משהו לא שלוט בעיר הזאת .משהו לא מושלם וסנוביסטי-סנובי כזה .משהו לא ורד .גם
לא שמש .גם לא אלמוג.
אני רצה בתוך השדה המצהיב שמסריח אבל לא מקקי של כלבים ולא מפרחים .מסריח מעשן.
אני מגיע לעץ היחיד ומטפסת עליו למעלה כאילו החיים שלי תלויים בזה .אני מגיעה למעלה
ומתיישבת על הענף ושמה כמה טיק-טק בפה שלי.
לא לקחתי טלפון ולא שעון והזמן עובר.
אני שוטפת את העיניים שלי בכל היופי הזה שנקרא שמיים ערומות בלי בניינים בלי כלום.
זהו .זה חדש .זה חדש מספיק? זה הלאה .מהיום אני קוראת למקום הזה הלאה.
אני יושבת על העץ ב'הלאה' ומוצאה את הטלפון שלי כי הפעם הבאתי אותו.
וכאילו מתוך אינסטינקט ,אני פותחת את ה'פתקים'.
פתק חדש.
שם הפתק :הדף של גילי
תוכן:
אני רוצה לכתוב משהו ואני לא יודעת מה .אולי סיפור? על החיים שלי? על כל מה שקרה? על
אלמוג? על החלום המוזר שלי?
מעניין איך ורד ושמש ואלמוג בעולם המתים ,אם טוב להן שם .אולי הן רוצות לצאת אבל אני מקווה
שזאת התחלה חדשה.
מה זאת התחלה חדשה? התחלה חדשה זה אומר שאני עושה דברים שאני אוהבת ,קוראים לזה
להיות בנאדם .עד עכשיו לא הייתי בנאדם ,עכשיו כן.
עכשיו נגמרה תקופה ,זה מרגיש מוזר .אני מרגישה שאני לא מכירה את מי שהייתי לפני ,אין לי מושג
מי זאת .אולי זה טוב?
אני רוצה לכתוב ,אבל בעצם ,מה אני עושה עכשיו? אני רוצה לכתוב הכל איך שאני ראיתי את זה,
דרך המוח שלי .ואני לא יודעת אם מישהו יראה את מה שכתבתי אבל לא אכפת לי כי אני כותבת את
זה לעצמי ורק לעצמי.
אלה החיים שלי אחרי הכל .לא של ורד ,לא של שמש ,לא של אמא שלי ,לא של ארז ,ובעיקר לא של
אלמוג.
אולי אנשים שונים מנסים להתערב לי בחיים כי הם חושבים שהם יודעים מה הם עושים.
אבל כדי להיות בסדר ,אני צריכה להחליט .אני צריכה להתערב על ההתערבות שלהם.