Professional Documents
Culture Documents
עפיפה-רמה לוסקי-חדש-2022- 20.9
עפיפה-רמה לוסקי-חדש-2022- 20.9
עפיפה
עפיפה
דאנאקוד1142-122 :
www.afikbooks.com | info@afikbooks.com
עפיפה 133
היא מתעוררת מתחת לעץ המנגו ,על גבעה קטנה קרוב מאוד
ליריחו ,ורואה מרחק קצר לפניה אחורי גבר רזים ועירומים .הוא
כורע על ברכיו ,מכנסיו מופשלים עד לעקביו והוא עושה את צרכיו
בריכוז גוף עמוק ,מכוון בעזרת תנועות אגן את הצואה לתלולית
צרה ומתגבהת.
נשארנו וישנו כאן הלילה היא מדווחת לעצמה וממשיכה להתבונן.
הוא מנקה את עצמו בעלי העץ .עשרה עלים בזה אחר זה .את
חלקם הוא מרטיב במים מג'ריקן ישן .את העלים הוא מניח בעיגול
סביב מבנה הצואה .הוא מדויק וחזרתי בפעולותיו .אחר כך הוא
מתרומם ,מושך את מכנסיו ורוכס אותם על מותניו וכשהוא מסיים
הם מחליקים ונופלים מעט משום שהוא רזה כל כך ,כמעט שלדי.
שלד חם ,היא נזכרת .הוא שוטף ומנער את ידיו ,נושף עליהן,
מסתובב אליה ואומר:
מ זי ז ז בו בים למ ז קק .ת א ע .מציל אותך ככה .תמשיכי
לחלום.
יופי .תודה היא אומרת ,עוצמת שוב את העיניים ושואלת ,מה אתה
הולך לעשות?
לאכול ארוחת בוקר הוא עונה.
מה תאכל היא שואלת מנומנמת.
מנגואים.
11
אנשים פנו אליו והוא ,בפני שעווה ,צחק כמוּ נע מרחוק ,ודבריו
12
13
14
על הכביש .הוא הביט בדממה ,מניע את ראשו במיאון ,אוחז בהגה
בכוח.
חד'שמובורדו אמרתי לו בלב הולם מתוך צורך בשיתוף
חד'שמובורדו .אבל הוא לא הגיב בשום צורה .כנראה לא זיהה את
המילים כשבאו מפי.
15
16
אותו פוצע את עצמו כדי להקיז את דמו ,מאמין שכך יעלה ארוּ ָכה
למחלה ,אולי משהו שראה בסרט ישן או שמע מסבתו .ראיתי אותו
שותה בקבוק קוניאק שלם בלגימה ארוכה ונופל מחוסר הכרה
לרצפה .כמעט אף פעם לא ראיתי אותו אוכל .פעם כששכב בבית
חולים ,רצוץ מבריחה שנכשלה מאשפוז כפוי במוסד לחולי נפש,
הוא ביקש ממני תמרים.
לעיתים קרובות הוא נראה מגוחך והתנהג בצורה מביכה ,אבל לא
חשתי מבוכה .לא הייתה לי ולא לאחרים אחריות עליו .לא דאגתי
לו .אף אחד לא העלה בדעתו לדאוג לו ,ובכלל למילים האלה —
דאגה ,אחריות ,ביתיות ,בריאות ,חלוקה ,ערבות — לא היה מקום.
הוא היה מחוץ לחיי היומיום ,מחוץ לכוחות המושכים ,לא הייתה
לו כל יראה מול מערכות ,לא התניה מול צווים חברתיים ,לא
אשמה מול אביו או אימו ,לא געגועים ,לא מאבקים פנימיים ,לא
כבוד לעצמו ,לאחרים ,לכסף ,לכוח .המרחק הזה הפך אותו לזרם
יחיד ,הוציא אותו מטווח הרגש והשיח של אנשים והעלה תחושה
של אסון והרס .אבל אנשים נסחפו אליו .הם אהבו אותו מייד ורצו
לתת לו משהו .הם הציעו את עצמם והציעו מתנות ועזרה ,והוא
חייך ונענה רק במקרים ספורים.
17
18
19
20
אני רוצה להיות הוא .אני רוצה לחקות אותו ,אני רוצה לרכוש
ולסגל אותו לעצמי .את סימני המאוויים ,הייסורים ,העריצות
והאדישות שהוא נושא על גופו .את זוויות הצלעות הקוראות תיגר,
הגולמיות הרכה של איבריו בשנתו ,חיוּ ת הפנים ברגע קצר של
מיקוד ,פולחני היומיום הגסים והטהורים שלו .אני רוצה להיראות
כמוהו בתוך הזמן המוקצב השוטף אותנו מכל הכיוונים ,באבק
וברוח ,צורה פשוטה וטהורה של הרס עצמי .אני רוצה להיות גבוהה
כמוהו ,שחופה ,מצולקת ,חזקה ,סגפנית ,חולה ,חסרת פחד .הדי
קולות השכחה שלו מסמנים לי את מסלול השביל העורק מהדרך,
את השריקות שלו אני שומעת מרחוק וקשה להבדילן משריקות
הרוח האקראיות ,אבל רוח הכוונה שלו עמידה מהן .מגיעה אליי.
את התיפופים הבלתי פוסקים בכריות האצבעות על מה שבהישג
ידיו ,המשווים לו חזות פגיעה ומשונה של עיוור ומעצימים את
מבען הריק של עיניו שאין בכוחן לעצב דבר ,את השירה המעוּ ותת
ברכות הנמסרת מגרונו ,קולה של הנרקומניה .אני מבקשת לעצמי
את כל זה .אני רוצה לשתוק כמוהו ימים רצופים ,אבל לא מפסיקה
לדבר והוא לא מפסיק להקשיב.
מי זה האיש הזה ,אני תוהה ,ואיך הוא קשור אליי ובאיזה עולם
אמיתי אנחנו נוכחים ביחד?
אני רוצה להיות הוא כל הזמן .כשאני עומדת לפגוש אותו אני
מדמה שאני עולה בסולם חבלים ממרתף טחוב בדרך ליצור־על
הממתין לי .אני לא בוטחת ביכולת ההישארות שלו .בעולם הזה
21
22
אני לומדת שכשהוא אומר את השם שלי ,הוא נעלם פתאום .הקול
שלו אחרון להיעלם ,וכשהוא גווע חוזר התקתוק הישן והמאיים
והעולם צולע ורועד בלעדיו .כשאני אומרת את השם שלו הוא גדל
בתוכי במהירות כזו שאני חרדה שהעורקים שלי ימותו כשייעזבו.
אני באקסטזה מהזיית האמת שלי ההולכת לפניי שחוחה מעט
ונכונה תמיד .אני בקצה הנפש שלי ,ערה לגמרי בתוך הגוף הער
וזקורת מחשבות הישרדות .אין לי כוח לכוח שלי .די באי־איזון
אחד קטן ,והחשאיות ההכרחית שעליה אני נשענת תיחשף ותתהפך.
אני מחזיקה את הכול בפי ,בין ידיי .היַ לדוּ ת שבה אליי מאפריקה
בצלליה ובסודותיה .לפעמים ָּכ ָלא אור חזק את המרחב שהתרוקן
מתנועה וקפא ,לפעמים הסיעו עננים לבנים את האדמה בתנועה
סיבובית עצומה .עמדנו ממול שקופים לגמרי בתוך החלל הרחב
והריק ,והאורות עברו באוויר ,בעלים ובעשבים .מגע האור השאיר
בנו מרקם דקיק ,צלקתי ,מרובה עיניים.
הביאו את הדחליל כדי שיפחיד מכשפות אני מספרת לו .אבל
דווקא מכשפה הפיחה בו רוח חיים .וכעת במשמרת החשוכה
ביותר של הלילה הם מתעוררים ועולים באש ביחד.
23
פניו הבעת כניעה עמוקה .לו יכולתי הייתי פותחת מגירות וארונות
בחיפוש ידיים עיוור אחר סימנים שיסבירו את איחוד הדמדומים
שלנו ,את ההחלפות שחלפו בינינו ,את המעבר ממהותו המהבהבת
אל זיכרוני ואל המילים שלי.
24
אני הפרא האציל הוא אמר לי יום אחד ,ונראה כבודק את המילים
ואת האמירה .ידעתי מייד שאישה פיתתה אותו .אמרתי לו לא.
בשום פנים ואופן לא .אסור לך .פניו ,פני מי שסורב והושב ריקם,
התארכו והלבינו .אתה יכול לחשוב עליה המשכתי כנדיבה .הוא
הזדקף ואמד אותי במבט ממוקד ומושחר .הכרתי את המבט הזה.
פתאום הפסקנו לאהוב זה את זה .נפלנו החוצה מהאהבה .ראיתי
כפטיש והרגשתי בסכנה .דימיתי אותו מנסה לתקוףאותו פשוט ָ
אותי באכזריות ,מבקש לרצוח אותי בדיונות המבודדות מול חוף
הים הנטוש שבו ישבנו .הסתובבתי וסיננתי לעברו בלחישת ארס
של נחש לא כדאי לך להתעסק איתי .מדברת מגרונו של אבי,
באיזו שנאה אפלה וצוננת ,המשכתי אני ארצח אותך ואקבור אותך
בדיוק פה .סימנתי את המקום בחול ודפקתי עם כף הרגל להמחשה
לא לפני שאשבור לך כל עצם בגוף .ירד חושך והרוח נשבה חזק.
נצמדנו מוכנית וקמנו שוב לתחייה .התחבקנו.
הוא אמר את במזל שאני אוהב אותך.
אני אמרתי אתה במזל שאני מרשה לך.
הוא אמר כשאת צריכה לדעת דברים את יודעת אותם.
אולי תאכל פעם אני מעלה השערה .זה לא נראה לו.
למה לא תאכל פעם?
אכלתי פעם .הוא מתחמק.
25
שבועיים לא התראינו .הוא נלקח שוב לאשפוז .כמה ימים לפני כן
כבר הבחנתי שהוא החל להישמע באוזניי כמו מראש מגדל גבוה
והמבט שלו הפך ציפורי ושקוף .מה שנפער בו שיבש לגמרי את
יכולת ההתמצאות שלו בעולם ,שגם כך הייתה שנויה במחלוקת.
ממש בתחילת העבודה באולפן הוא התפרץ ,השתולל והכה גברים
ונשים ,מוזיקאים וחברים ,והרס את המקום .עשרה אנשים החזיקו
אותו ,שניים נגררו על הרצפה אוחזים ברגליו הבועטות .לכולם היו
פנים מעוותים ממאמץ והוא במרכזם ,מעל לראשיהם ,נראה כענק
מפלצתי ,שארית רשעות נושנה בפניו שהתבדלו וקפאו .המתקפה
הפרועה גררה בכוח לתוך הזיכרון שלי את ספר ציורי התנ"ך
מבית הוריי .כריכת עור נוקשה אדמדמה ,דפי נייר עבים שחוקים
משימוש בקצוותיהם ,ציורים כהים ,מסתוריים ,גרוטסקיים.
אבי הצעיר התבונן זמן ממושך בריכוז תהומי בציור שמשון הגיבור
בעל השכמות העבות והמשורגות ,נאבק בפלשתים .עקבתי אחר
מבטו הממוקד והבעתו המעמיקה הפנטה אותי ,ואז בפתאומיות
שהקפיצה אותי ממקומי הוא פרץ בצחוק רם .הופתעתי מאוד
וצעקתי מה? מה?
26
אבי המשיך לצחוק ולא ענה לי .לא ידעתי אז מה התהפך בתוכו עד
לאותו הרגע כשעמדתי שם במרחק מה ,מביטה המומה בהשתוללות
וזה התחוור לי מולו ומול העולם שניסה להחריב :הוא ידע את
הסוף .המאמץ נראה נואל .לכן צחק .אולי.
הפסקתי לעבוד .אני לא חברתית ולא חברותית .אני מורעלת.
אוכלת רק לחם ,לא ישנה ,לא יכולה להיות סגורה .אנשים משדרים
לעברי אזהרות בנוגע אליו .איומים סמויים וגלויים .אני לא שומעת
אותם .מלאה בגאווה קשוחה אני משוטטת לבד ,באומץ של אמצע
הלילה ,ברחובות הריקים ,וגונבת חלות ולחמניות מסיפי המסעדות
והחנויות הסגורות עדיין .הלחם עמוק וממכר .הפנים שלי בתוכו.
הריח שלו גורם להזיות להתחזק .אני בוצעת ובולעת גורפת
ואוכלת .הוא מלווה אותי לכל מקום עם הפירורים שלו ,גלדים
וקרומים שהתייבשו ונדבקו לפנים ,לשערות ,לבגדים ולמצעים.
הוא מפחיד אומרת לי המשפחה .הבידוד שלו מעורר חרדה ,מניח
חוסר ודאות בקשר ליחס שלו אל אחרים ואל עולמם ,מעלה פחד
ממשהו שנראה אנושי אך אינו .זה הלא אנושי שלי עצמי ואין מה
לפחד אני מסבירה להם ,אבל דבריי מבהילים אותם עוד
יותר.
אני חולמת שהוא מדבר אליי .או אולי מקריא לי .המילים
המובדלות שלו נותנות לי .הן חפות ,הן מרימות ,הן מצחיקות ולא
27
כשאנחנו נפגשים שוב הוא נראה רדוף ומר .השתיקה שלו עמוקה
כל כך ,שכדי להשיב אותו אליי ,עליי לנקוט אמצעים קיצוניים.
אני מופיעה לפניו במופע האכילה הפראית של הלחם .מעיפה
בפה מלא את הלחם המרוטש לכל הכיוונים ,זורקת ופוגעת שוב
ושוב בפניו .הוא מתחיל לנוע מעט .אני עולה על המיטה ומתחילה
לקפוץ קפיצות ללא חוקים .ברגליים ובידיים צמודות או פשוקות,
לפנים ולאחור ,מהר ולאט ,בלי חזרות או קצב קבוע .הוא מביט בי
תחילה בחוסר עניין ,אחר בעניין מה ואז בעניין גובר והולך ,עוקב
אחריי במבט מוקנט מעט .בתנועה המרושלת שלו ,הכמעט רדומה,
הוא מתקרב לעברי ,תופס את כף ידי ונושך אותה במלוא פיו ,מנקב
אותה מגבה ומבטנה בנשיכה איומה .אני נופלת מוצפת בארס הכאב
הסופח הכול סביבו ללא מחסה .אני לא משמיעה קול ולא מוציאה
הגה מהפה ,נותנת למטען השלילי להתפרק בגוף ושם הוא הופך
למבטים שלי ,לצללים שלי ,להשתקפויות שלי.
הוא עומד כמתעורר במרכז החדר ,מחזיק בידו צרור מפתחות,
סיגריות ומצית ,מחפש דרך חזרה לבידוד שלו .הכול סביבו ,החדר,
אני ,הנשיכה ,הוא קרעי תמונה דמיונית ומעיקה שכבר התפזרו
ברוח .מה שקרה הוא קצה היזכרות במשהו מהיר שחמק .אבל אני
פועלת במטרה לעכב אותו ,להשאיר אותו במקום של הבושה.
28
אני רואה אותו מרחוק ,נשען על המעקה בגבו לים הפתוח המחשיך,
וכפות הידיים שלי מתקמצות לאגרופים לבנים .בצעדים גסים,
כמעט רצה ,אני מופיעה בהפתעה מול פניו ,חובטת בבטנו ודוחפת
בכל הכוח את האגרוף שלי לתוך פיו הנדהם .רוצה לנשוך אותי
דחליל? אני שואלת ,מיטלטלת משנאה .הוא מתפתל כדי להיחלץ
מקרבתי ,מסב את פניו ומושך החוצה בעדינות את היד שחונקת
אותו .לא ידעתי שזו את הוא אומר ,מחפש אחר פיו.
כן? מי חשבת שזה?
חשבתי שזה פרעוש שקופץ.
חשבת שאני פרעוש?
29
30
31
32
צריך לחזור לשדות הדחלילים אני אומרת לו ,וממש מייד אנחנו
מתרחקים מהמשפחה שלי ומחבריי ,מהדברים שאומרים ,שכותבים
עליו ,מצביעים עליו ,רודפים אחריו ,רודפים אותו ,דבקים בקרבתו,
בהיסטוריית הלילות השתויים שלו ,ממתינים שיצא מגדרו ,רועדים
מפחד ,מסקרנות ,מהזדהות .כולם שותפים אילמים להיפוך ,בעיקר
גברים אבל גם נשים חיוורות פנים מחכות .כשיורד המסך על פניו
היא מופיעה ,ההצגה שמאחורי ההצגה .ההתפראות משתקת את
כולם והופכת אותו לעתיק ,מי שעלה פתאום מתוך סדק בזמן ,הרסני
כמו שרפה .בסופה הוא מושיט ברפיון את ידיו לאזיקי המשטרה
וצולע לניידת.
33
***
שער חשמלי גדול נסגר מאחורינו .אנחנו נכנסים לגן הבית.
מדשאות ועצי פרי מסביב .מטע עצי אבוקדו חותם את הגן הענקי.
שביל האבנים המוביל לדלת הכניסה מסומן בפסי כסף שהותירו
אחריהן חשופיות במסען באור הירח .חתולה לבנה על אדן החלון
מתמתחת לקראתנו .הוא שר משמחה כשאנחנו מעלים את האור
בבית החשוך שבקצה הגן .הבית כמעט ריק .שתי מיטות ,שני
שולחנות ,כמה כיסאות ,כמה חדרים גדולים וחלונות גדולים בכל
מקום מכניסים פנימה לילה שחור עיוור וצלליות עצים שחורות עוד
יותר .זה הבית שלנו .אני שרה גם ,ללא תנועה ,מכנסת ידיים אל
החזה ,שרה בקול יציב וזוכרת את הנשיכה.
34
רוב היום הוא אינו עושה דבר .הוא יושב בגן פעור עיניים ,קלוש
ומשמים ,ונראה שחור ומרופט על רקע הגן הזוהר בירוק .אבל
לפעמים הוא מביט בריכוז מוחלט על הקרקע ,מפחיד בערותו
ובזרותו ,עוקב אחר עקבות ,אבק מכתים את פניו וידיו ,סימנים
35
36
מייד בהמשך הפך הכול מוטל בספק .הרגשתי משהו חזק בגוף ,איזו
הינתקות או עזיבה או ביטול .הבנתי שנעלם לי הגב .הסתובבתי כדי
למצוא אותו אבל בעצם התכופפתי ,ירדתי על ארבע ונגעתי בגזע
העץ שלידו עמדתי .ראיתי את השורשים שלו עמוק ,כאילו נדלק
אור צהוב בתוך האדמה .עצמתי עיניים חזק בחשכה כדי לפקוח
אותן אל מקום אחר ,וצף לעברי מראה הקרסול הלבן החומק של
הזוחל הנורא ואחריו איזו הבנה צלולה מאוד שאני גוועת מרעב.
שמייד אמות .גיששתי על פני גומת העץ והרמתי אבוקדו .בצעתי
אותו בין כפות הידיים וטרפתי אותו בלי לנשום.
כשחזרתי הוא עמד בכניסה ,רואה אותי יוצאת מהמטע צועדת על
המדשאה ואחר כך על השביל ,והוא לא מוריד ממני את עיניו.
הוא לבוש בטרנינג השחור שלבש מוקדם יותר ואני מציינת את
זה לעצמי .הוא נותן לי אבוקדו ,עוגה ,זיתים ולחם וקפה .כשאני
אוכלת בתחושת השפלה מול הסחיטה העריצה של הרעב ,אני
37
38
שוב אנחנו יושבים לשולחן ,שוב אגרופו הגס של הרעב ,שוב אני
אוכלת ,שוב מבטו ער עליי.
מה עושה אותך כל כך רעבה?
הרגל שלך .אני תשושה ואומרת בפשטות את הבלתי מתקבל על
הדעת.
הרגל שלי? אה .מחשבה ,הבנה .קבלה.
אני שבע כי אכלתי צפרדע הוא סח ונראה מרוצה.
תפסיק להיות מאושר אני אומרת.
אני לא מאושר הוא עונה ,מואשם.
אתה כופר באושר שלך? אני חוקרת.
הצפרדע הייתה חמוצה הוא מסביר בתנועת חלחלה מופגנת.
39
הוא חוזר לשכב ,עוצם עיניו ,מתהפך ,לא נושם ,נושם מדי ,מתגרד,
מטלטל את כפות רגליו.
לא זאלד הוא מזדעם לתקרה .אני לא מבינה ואני עייפה .אל תדבר
אמהרית אני אומרת בקוצר רוח ולא מחכה לתשובה .אנחנו עוברים
לישון בגן כדי להתעורר מאור היום הניצת על האדמה או מאור
הערב העולה ממנה בדמדומים איטיים.
זה זחל־אדם לבן דוחה הוא נושף בבוז ,כמעט כבר בשנתו.
ככל שעובר הזמן נספג הגן יותר בעצמו ,מכסה אותנו ,מוחק אותנו,
הופך פחות ופחות חדיר .אנחנו עומדים במרכז החלקה העצומה,
החומות המקיפות אותה אינן נראות וגבולה רק משוער בדחיסות
הירוק של מטפסים רחוקים .גן ענקי מבליע את הנוכחות שלנו,
עובר דרכנו עיקש וטרוד בסדריו ,ממרק אותנו אל מחוץ לגבולותיו.
גם זה מול זו כמעט כבר איננו נראים .משהו התפזר מריכוז הגרעין
שהיינו .למה זה קורה ,תהיתי ,מה מלמד אותנו הגן.
הזיכרונות שלנו מתפצלים מרגע לרגע ,האדמה גדלה כל כך ואנחנו
מתפוגגים מעליה ,כל אחד לעצמו .אני רואה את האבק שמעלים
צעדיו אבל לא אותו .אני רואה משהו ממנו משתקף מחלון רכבת
שיצאה לדרך ומתרחקת .עדיין הכול תלוי בו ,אבל הוא התערפל.
עליי להחזיק את עיניי פקוחות בכוח כדי לראותו לא בזיכרוני.
ברגע של מפגש יחיד ואקראי בינינו ליד עץ הפקאן אני אומרת לו:
נגמר המקום לדחלילים .הוא מסכים בצער.
נצא דרך שער החשמל הוא שר .אני מסכימה בצער.
במהרה ,מחר או מחרתיים מהמהם הגן בהסכמה.
אבל הוא נעלם שוב .לפעמים באים הגננים ועוזבים את הגן גנדרן
ומדיף ריחות .בשאר הזמן אני לבדי בבית ובגן ובמטע .אני לא
40
ערב אחד הוא חוזר .מופיע בחלון הקדמי הגדול .אני אומרת לו
מייד צריך לצאת מכאן .הולכים .תארוז ,תסגור ,תיתן את המפתח
לשכן החקלאי הזקן .אני הולכת למכונית ,מחכה לך שם.
הוא נראה עצבני .מה? אני משיבה בתרעומת ,אני מחכה שבועות
שתחזור ונצא מכאן כמו שקבענו.
עברו שעתיים מאז שהחלטנו הוא אומר בלי להניד עפעף.
באמת? אז לא נעלמת לשבועות? ולא רכבת על זסלד? בסוגריים
זחל סוס לבן דוחה.
41
זו הפעם האחרונה שאני נרדמת בזרועות הגוף העכשווי שכבר אינו
מוכר ,ועולה ממנו פחד המדווח שהמציאות כבר כאן .המשטר שלנו
התמוטט ,התפרק ויצא משליטה ,נחסמה הדרך לזיכרונות הילדות
המשותפים ,וכל הליכה במעלה הגשר מחזירה אותי רק לעצמי .אני
מתעוררת בחושך ומביטה בו .הוא נראה שטוח לגמרי במיטה .אני
שולחת אליו יד ומגלה שהוא עשוי מדיקט.
42
תמצאי מעצור.
43
אוכלים אנשים.
העולם שהיה שלנו התרחק במהירות גדולה ,הפך לרפאים.
כשניסיתי להיזכר בו ולדמות אותו ,עלתה בי תחושה של חיפזון,
מחסור בפרטים ,מבעד לחלונות לא נשקף דבר ,השעונים לא עבדו,
רעשי היומיום נחנקו לגמרי .הכול היה טעון במשקל כבד ,משותק
וחרדתי.
44
47
48
קצה אור היום ,שעת ארוחת הערב במרפסות ,פרוסות עבות של לחם
לבן ,צלוחיות טחינה בזוקות בפפריקה מתוקה ,ועיגולי אבטיח
בקערות שקופות .הילדים מחצר בית הספר מתפזרים ,הציפורים
מעליהם מתכנסות ,ופנסי הרחוב כבר דולקים מעומעמים בין
דמדומים אחרונים .בקצה הרחוב המשתפל מבית הספר משתרעים
בריכת השחייה ,החורשה והדשאים המקיפים אותה מכל עבריה.
חומה גבוהה מגיפה את השטח ,מטילה צל קודר בין הצללים ומעליה
גדר סורגים שיריעות פלסטיק כחול נחבטות בה תמיד ,מדמות מים
או שמיים באור היום .הדרך הביתה מטפסת מעל הבריכה .בערבים
היא סגורה ,נחבאת באוויר כמו פחמי בעירה שכבתה או דלק כבד
שחור ורעיל .משני צידי השביל העולה ,הצמחייה המעובה של ההר —
עצים ,שיחים ושרכים הנאחזים באבנים ,בסחף ואלה באלה .בלילות
לא רואים כלום .רצים את זה כמו רוח ,עוברים ,משאירים מאחור
אמר לה אביה שולח יד אחת קדימה ואחת לאחור והיא רצה בכל
הכוח עד למפנה רחוב הפרחים .הרחוב חשוך .חלקים ממנו עדיין
אינם בנויים או עומדים באמצע בנייה ויש עירוב של חומרים מההר
עם חול ובלוקים ושקי מלט וגדרות עץ ארעיות המזהירות ממדרונו
המשופע של הוואדי.
49
50
שונה מאוד ואף פעם ,אף על פי שנראינו תמיד יחד וזו לצידה של
זו ,לא טעו לחשוב שאנחנו אחיות ,אולי כי הרגישו שהייתה בינינו
הפליאה הזאת של האהבה האחת.
51
מלאים בגרעינים.
הכול התברר כטעות מצחיקה ,אבל היא העצימה את תחושת
הסכנה .העולם היה גבולי מאוד .היא צעדה בין חצאי דברים ,בגשר
רעוע מעל טווח הטעויות ,העיוותים ,המקריות והחלומות ,לא בחוץ
ולא בפנים ,בצבעים שהתפוצצו בעיניים עלו מההרים והשמש
והלילות הענקיים שנפרשו בחום הקיץ ,באו מהדמיון הסודי שצמח
בה בדרך הביתה ,חופשייה בתוך בדידות מוחלטת לטבוע במים
השחורים של הבריכה ,לרוץ את הדרך למעלה בין קרעי אספלט
מקולף ואבני חצץ ,והגוף שלה נוכח ונוכח ואי אפשר לקפוץ מתוכו.
רק כשעוברים את מקטע העצים מתייצבת המדרכה והדרך
נפתחת מישורית .הוואדי משמאל מוסתר מאחורי חזיתות הבתים
והגינות המשופעות .מעלה ההר מוסתר על ידי הבתים מימין
הרחוב .רגע לפני הירידה בגשר אל הבית יש עוד הדבר הזה,
צדודית ההרים הרחוקים המדומיינים בעלטה ,רכס וחצי רכס באופק
הכחלחל של העין והוא חותם את החוץ המשתולל ומוביל לכניסה
לעולם האמון.
52
53
יום אחד ,שנים לאחר שאירע ,הוא מתקיף אותה .היא מביטה
מהחלון ,נוגעת בהיסח דעת בשרשרת הפנינים הדקה שענדה אינה
לצווארה ,והבלתי מפוענח משתלט עליה בכוח .מאז הוא רודף
אחריה כמו הגרעינים שנשכחו בכיס האחורי ,מטופף בצליליו
המוזרים והחריגים ,מפסיק רק כשהיא עומדת בלי לזוז .המסתובבת
תוהה אם ארב לה מאז שננעלה במנעול הזמן ,בחסכנות הנשימה,
בהסכנה לשתיקה ,קודם להחלטה על החקירה ועתה ,כשנקראה
בפקודה ,הוא יוצא בעקבותיה .ולא רק הוא .צבא חקירה גדול צועד
לצידה ,חושף מקומות במלואם ,וספקות נודדים זורמים לנקודה
אחת .כל דבר שנגע בה או שנגעה בו אינה ,ממשיך ומתקיים .אלה
לא זיכרונות ולא בדיונות ,חושבת המסתובבת ,הם מלבבים יותר
ויותר ,מתחזקים בזוהר ובצחוק של קיימות מוחשית חזקה .אפשר
להתפתות להמשיך בחיפוש ללא תשובה ,במחשבות המקרבות
אותה עד שהיא מתאחדת עם דמותה במראה ונשענת עליה .אבל
המסתובבת יודעת שהיא אורחת לרגע בעולמות אחרים ויום אחד,
54
55
רוחב הגדות סביב בריכת המעיין הוא מטר בלבד של אדמה תחוחה.
הוא לא נפל וטבע .עד שנמצא לא זז מגופת אימו ,ממשמורת המת.
הרוצח שהחזיק אותה מתחת למים הרדודים בכל כוח ברכיו משה
את גופתה לגדה הצרה והניח אותה קרוב לילד השקט.
איש הקוף שגר במעלה הוואדי ושמר על סדרי ההתנהלות של
הצבים ,התנים והחתולים הפראיים שגרו בו ,ראה את אינה ואת
התינוק נכנסים למבנה המעיין .אחר כך הפנה את גבו ועסק בהכנת
שבילי מנוחת הצהריים של הנחשים המבריקים שביקשו את חום
השמש .באותה שעה לא היו עוד מטיילים במקום והוא המתין
56
57
לאחר שמונה שנים בחדר הילדים חזר הזמן בזעזוע והציף אותה.
תחילה הזדחל פנימה עצב צמיגי והיא ניסתה לחמוק ולהסב פניה
ממנו ,למחוק את פניו ולבלום אותו ,אבל הוא פרץ את הדלת,
זרם החוצה ונתלה על שעון השיבה .אחר כך הלך והתחזק יותר
ויותר דחף ההסתובבות והפך לריצת מחשבות פעורות אל המוות
של אינה .היא הביטה למעלה אל אורות חדר הילדים בחרדה של
חיפושית המנסה לעלות מתחתית כוס זכוכית אבל מחליקה ונופלת
שוב .שעות ומרחקים של דמדומים והתגלויות ,כל רגע הוא קריעה,
כל רגע הוא התגבשות .היא מחפשת את גוף הברית ,היא במסע
ציד ,הולכת אחריה ,עוקבת אחריה ,רצה אחריה עד הקבר .שיר
עתיק ששרה אינה ,זקנים הצועדים לאיטם בגוויהם השחוחים,
רץ גם הוא בין יום ללילה .בגבולות המילים והלחן יש מקום של
התקבצות אנושית וכולם שווים בפניו .שיירת חרקים עתיקים,
עדיני מפרקים ,סוחבים מזוודות ותיקים לעולם הבא והיא ביניהם,
עומדת בין שורות האבלים המנצחים ,מרכינה את ראשה ,שומעת
את ליבם הרפה והאיטי:
עוד לא אכלנו מספיק
עוד לא שתינו מספיק
עוד לא היינו מאושרים מספיק
58
59
60
הדלת של אינה ותעבור דרכה ללא מורא .היא זוקפת אצבע ואומרת
לעצמה בקול רם ללא מורא .עוד רגע היא חושבת על הרצח .אבל
אין לה איך לחשוב אותו.
61
לפני שנים ירדו אינה והיא למעיין באחד מימי הקיץ הרותחים .הן
היו מסוממות והזויות והדרך נפתחה לפניהן בקלות ,רבת מסרים,
זרועה בעקבות משונות שהעלו בהן השערות מצחיקות לגבי מקורן,
והוואדי התמלא בקריאות עליזות ובצלילי צחוק .הן היו בנות שבע
עשרה.
הן נפגשו כשהיו בנות ארבע עשרה וזיהו מייד זו בזו את הסימנים
הייחודיים שהותירה אחריה התבוננות חוצת סף בערפולי הילדות
ואת קפיצת הגדילה שאין ממנה דרך חזרה .מועקת סודיות אפפה
את הנפש ,וההבנה שהמבט המוצפן מאיים לחשוף את חותמו
כשהוא תר אחר השתקפויות בחוץ הקיפה אותן בחישוק של הגנה
הדדית .הן דבקו זו בזו והניעו זו את זו למקומות לא מחושבים
ולא מתחשבים ללא היסוסים מאטים ,ללא מחשבות שלפני ואחרי
מעשה .ההווה היה הטוב שבזמנים ,ריק מעדויות עבר וחיזויי עתיד.
מסביב היה הכול זרם ביולוגי של קיימות ,החיים היו עיקשים
ונוקבים ולא היה אפשר לוותר ולא לעלות בהם ולרדת ליסודם .הן
62
63
איש הקוף מכין תה מעשבי הוואדי הצומחים ליד המערה שבה הוא
ישן בלילות .זרדים דקים מאוכלים לאפר לבן מתחת לפינג'ן מרובב.
הם לא מדברים אבל יש ביניהם את הזמן שתמיד יעמוד מולם
בחולצת אבלים קרועה .המסתובבת יודעת שיש לו שאלה אליה
ויש לה שאלה אליו .הוא מוזג את התה לקופסאות פח .תה אבירים,
היא אומרת בלחש ,רחוק מהמילים המוחלפות בוואדי ,כשהחום
המעטה ,את צעדתֶ והמתיקות מתפשטים בה ומפשירים את תחושת
השנים על עטיפות הדברים שליוו אותה לכאן .לפני שיורד האור
היא נותנת לו תמונה של הילד שצולמה לאחרונה ,ואוצרת את
תנוחת גופו ,שיישא כבר לתמיד ,רכון קדימה מעט ,מקשיב לקריאה
מהוסה מבחוץ .הוא מתבונן בתמונה זמן ממושך .התינוק שהצלת
היא אומרת לו .התינוק נכנס אל בין זרועותיו ללא פחד או רתיעה.
הוא השעין את לחיו על חזהו ואצבעותיו הזעירות נגעו בפניו
ובצווארו .הוא הרגיש בטוח עם התינוק בידיו ונשא אותו כאילו
נשא אותו תמיד עד שנלקח ממנו מבלי שהתנגד או מחה ,ונמסר
לאישה ולגבר שהכניסו אותו לרכב ונסעו מייד מהמקום .הוא אומר
התינוק ומטמין את התמונה בין בגדיו ,יושב על עקביו מקשיב
לקולות המכינים עצמם לחילופי משמרות האור והחושך בוואדי
ודמותה של אינה ,קולה ,ותנועתה שוטפים את הרכסים הרחוקים
64
היא מתרוממת ממקומה כדי ללכת אבל משתהה עוד מעט ,תוהה
איך תוכל לבקש ממנו עדות נוספת ,פרט ששמר ולא חלק עם איש,
משהו שבהיסח הדעת השאיר הרוצח בזירת הפשע ,משהו שלקח
איתו משם .היא מדמה את איש הקוף מתפרץ למבנה המעיין ומגלה
את גופתה של אינה ,עומד חסר נוע ורק ליבו הולך ומשחיר מולה.
היא מדמה כיצד הניח אותה הרוצח לאחר שהוציא אותה מהבריכה,
ראשה מוטה לאחור ,המים נוטפים משערה ומבגדיה והמוות עוד חי
על פניה ואיבריה .האם חשבה שהיא אובדת ,נמחקת ,נעלמת
לתמיד ,שהשכחה מתחילה בדיוק הרגע ,כשגופו ניתק מגופה השקוע.
הוא מפלס את השביל מעלה ,היא הולכת בעקבותיו ,לא מחפשת
אחר מדרך רגל בטוח ,מתעלמת מהשיחים הקוצניים ,מהאבנים
המידרדרות ,מתחושת היות הכול חי ונע ומתחזה לשינה עולמית.
כשהם מגיעים לכביש העליון ולפני פרידה ,אצבעותיו אוחזות
בה לרגע והוא תולה משהו כבד על מפרק ידה .המגע שלו ,הרוך
המציף אותה ,מדהים אותה .ועד שהיא מתפענחת לעצמה הוא
אומר כבר ממרחק מה בירידה לים המלח או שרק נדמה לה שהוא
אומר את זה והיא קוראת אחריו היי היי אבל הוא לא עונה.
זו קסדת אופנוע שחורה והיא מתלהטת כגחל בין ידיה וצורבת את
עורה .היא משליכה אותה ועומדת מעליה ולא יודעת איך להמשיך
המנחה התמוהה שנתן לה ועם תחושת החרדה שהיא מפה עם ִ
ממלאת אותה.
הכביש צר ומשתפל מגובה ההר עד לעמק למטה .היא רואה
את המרחב שנפרש בדמדומים האחרונים .היא רואה ציפורים
65
66
67
68
69
70
היא חושבת :הוא עמד מעל התינוק .לא רצח אותו ולא חמל עליו.
עמד מעליו באדישות צוננת וחתם אותו לתמיד .יחיה או ימות.
ומי הייתה אינה בשבילו? האם כשראה אותה הרגיש שהיא
חלק ממבוך הייסורים של עברו והידרדר לבלבול ולאלימות חסרת
כול? שם זה התרחש? בין הקטבים האלה ,בחצייה שלהם ,בהבדלים
שנמחקו ,בציפיות שלא נענו ,בחוֹ ר שנפער ולא יעלה ארוכה,
בסדקים שלא יתאחו? האם עקב אחריה מתוך שברי ילדותו ,חושב
מחשבות אטומות ועקומות ,שומר את צעדי הסניקרס שלה ,שומע
את התינוק מלהג ופועה ,מחכה לרגע בלב סיכה קפוא ונקמני,
באצבעות שעווה קמוצות ונקמניות.
שטויות שטויות שטויות .זמן אחד ,פעולה אחת ,חצייה אחת ,בגידה
אחת ,כפירה אחת .זה כל המרחק .זה המרחק כולו.
71
72
לפני שנה או יותר היא התבוננה בהם מאחורי הגדר של חצר בית
וש ֵלו ,אחד חשאי ואיטי ,נשנים
הספר .אחד ָש ֵלו וחשאי ,אחד איטי ָ
זה בזה ,עומדים ברשות עצמם ,מאופקים ,חיוך מנומנם על פניהם,
היא שמעה את צחוקם באוויר בין הילדים שסביבם ,זה היה גם
73
74
75
76
היא נרדמת מייד .היא חולמת שכלב ענקי בגב מקושת מניח
בעדינות את רגליו על כתפיה של אינה והם רוקדים .הם בגובה זהה
ונעים בצעדים קטנים ,האפים שלהם צמודים והעיניים קרובות.
אינה לובשת שמלת תכלת רכה ורוקדת בעליצות ילדותית ,הכלב
נראה מחויך ומאושר .המסתובבת מרגישה שהעולם עומד להתמלא
77
78
79
משהו מעיר אותה לפנות בוקר .מתבוננים בה .בשנת חייה האחרונה
של הכלבה הקטנטנה שלה הייתה המסתובבת מקיצה אל עיניה
הפקוחות המביטות בה בשנתה .יושבת על הכרית ,סמוכה אל פניה
ושקטה מאוד הייתה מפעילה תדרי צפייה שהיו צולחים את שנתה
ומתערבבים בחלומותיה .רק לאחר שהתעוררה וקמה הייתה הכלבה
עוצמת עיניה בתשישות כמי שעמדה במשימה שרוקנה אותה
משארית כוחותיה ,והמסתובבת הייתה יוצאת בשקט ובמהירות
מהחדר כדי לא להעיר אותה .המשפחה קברה אותה בגומה קטנה
לש ָדם
בחצר הבית מאוחר בלילה שבין שלישי לרביעי ,נרטבים עד ַ
בגשם הכבד שירד ,נפרדים בדמעות ובצער סודק מהסודות
משקע הגוף שהייתה הילדותיים שמחליפים ביניהם אנשים וכלביםֶ ,
מתכרבלת בו כשנשאו אותה על ידיים ,מהאינטימיות של הסמטאות
הקבועות שהיו מטיילים בהם ,צועדים לאט לאט בקצב פסיעותיה
נוצר מידע ,מכירים כל עלה ,כל אבן
הזעירות ,כל צליל מסביב ֵ
שלה ,כל טיפה.
80
81
82
לפנות בוקר הוא רוכב במהירות גבוהה רכיבת קצה ,מתגרה בכביש
הקטלני ובשדה הראייה העיוור ,מאזין לכוח הרוח והמנוע הצורחים.
הוא מחליק ,מאבד שליטה ,עף מהאופנוע ,והאופנוע עולה עליו
וגורר אותו אחריו .תאונה עצמית .כלי רכב נוספים אינם מעורבים.
אולי עברו שם אייל ,ציפור לילית או נחש .הירח אולי עבר ונעלם
מעבר לרכס גבוה .אולי עברה מכונית והנהג העייף משך מעלה את
עפעפיו הכבדים ,מתרכז במשימת הנהיגה .אולי עבר שם אדם .אולי
עמד שם אדם אומרת המסתובבת .עמד שם אדם! איש הקוף! עמד
שם והמתין בלי תזוזה ,רואה בחושך בבהירות ,יודע לשמוע הכול
דרך האדמה והאוויר .שומע את נהמת האופנוע מרחוק ,מכין את
גופו ,שולח את ידו קדימה בכוח ,מחזיק משהו בלי לרעוד ,בלי לזוז
ממקומו .כשחולף הרוכב במהירות הוא משליך לעברו ,בתנועת כף
יד סיבובית ,קרטון מרובע וגדול והקרטון מתגלגל פעמיים באוויר
ונדבק לפניו של הרוכב בעוצמת הרוח הנגדית .הוא מאבד שליטה,
עף מהאופנוע ,והאופנוע עולה עליו וגורר אותו אחריו .הקרטון
ממשיך להתעופף ונוחת רחוק משם בין שתי אבנים גדולות .תאונה
עצמית ,אין מעורבים נוספים.
מבין העננים יוצא ירח שלם .מבית מלון רחוק משוגרים זיקוקים
ומתנקשים בשמיים .היא יורדת למטה ,מחזירה את מפתח החדר
לקבלה ומתיישבת במסעדה הכמעט ריקה במשמרת לילה ,ממתינה
לבעלה שכבר יצא לדרכו להחזיר אותה הביתה .היא תאמר לו
כשיגיע שאפשר לחשוב שכל זה לא היה ,שנגמר סיוט האהבה
וחזרה האהבה.
אינה אומרת ַא ְּת המספרת הכי טובה שלי והמסתובבת עונה אבל
83
ַא ְּת הסיפור עצמו ומוסיפה ַא ְּת המוות הכי יפה שלי ואינה עונה
ואתם כל החיים היפים שלי.
84
87
88
נשאר עומד רק הגזע המפוצל לשני גזעי ענק מחורצים ,אוחז בין
89
90
איש לא ראה אותו כשניגש ונכנס לחצר .זה תמוה .מישהו תמיד
רואה משהו .תמיהה נוספת עולה מול תחושת הניתוק שהרגישו
שתיהן ,אנשים לא עברו ברחוב והשכונה נראתה ריקה וקצת
אלכסונית ונוצצת .היה שקט .אנחנו נכנסנו לחצר לעלות הביתה
ושם הוא עמד .הוא היה רזה כל כך שנראה עשוי מגפרורים .מין
רזון אחרון .רזון שלא סופר אותך או את החיים.
הילדים מציעים בפשטות שהוא הגיע מתחתית הבור .או
מלמעלה אומרת ילדה אחת ומביטה ,וכולנו בעקבותיה ,במקומות
שהתגלו לאחר כריתת העץ ,גגות הבניינים ועליהם השמיים
הבהירים .הן לא יכולות לזכור אם עלו בבהלה ,ממהרות במדרגות,
או שהוא נעלם קודם.
בסמיכות המגורים פקדו אותנו דיירי משנה מעורערים שהטביעו
בנו חותם צורב לפני שנעלמו לתמיד ,פציעות של ילדים ואימהות,
נסיעות תכופות למיון ,שרפות בבניין ומכבי אש ,טרור ממש מאחורי
הביתַּ ,ב ַעת מקקים ,תקרות שקרסו ,קטסטרופות משונות ,מריבות
מילוליות פרועות .אך כעת ,שרויים במרה ובשחורה של מות העץ,
מתנהלים בצל האבל כמו בצילו כשעוד היה קיים ,הסיפור על איש
הגפרור השחור מעיק עלינו ,משרה קדרות נוספת על כולנו.
חלפו שבעה ימי אפלה .השכנות אומרות שהן רואות בהופעת היצור
התגלות ומבקשות לחקור אותה .הן חוברות לשכנה ההודית ,כמה
בניינים הלאה במורד הרחוב ,הן שומעות ממנה שנשמות קרובי
המשפחה שוכנות בעץ הקדוש וכעת משנעקרו ממקומן ,יחפשו
מחסה בעצי הרחוב האחרים.
כשאנחנו חוזרים לבניין ומתכנסים ,החצר זרועה עדיין בעלי
העץ המוטלים כדגי מנטה כהים ושטוחים על קרקעית ים ,הרוח
בגלי הענפים עוד חולפת כבהשתקפות העבר בקונכיית הענק
91
92
אם לא היה גולש פנימה לתוכנו כצל אפל המעשה שנעשה בחצר,
אם התפשטותו המהירה ורבת העיקולים הייתה נרדמת או מתעוררת
צלולה ,לא היינו רואים בתוכנו את המחשבות על המתים .וכך לאירוע
העץ שהפך לעץ שלנו נוספו עכשיו גם המתים שלנו .אמנם בכל
פעם של מישהו מאיתנו ,אבל הרגשנו כי הם נלכדו והתגלגלו
איתנו באיזו רשת שמקורה נטווה במעשה העץ והמשכה באיזה
93
כוח אפתי חסר פניות .האיש הרזה כנוצת עורב ,הרוצח בעל פני
הנחש המשולשים ,מפלצת אדם או אדם מפלצת ,המוזרים והמתים
שהתחלנו כולנו לראות ברחוב.
הבנקאי ,שכבר בנעוריו היה נער מלבב ושובה לב והתגלתה בו
גאונות פיננסית מפליאה ,וכשהפך לגבר בעל עמדה בכירה בכלכלה
התאבד בקפיצה מחלון משרדו באורח פתאומי וחסר פשר בליל ירח
אפלולי .מותו הרעיש והדהים את המדינה .שנים לאחר מכן הוא נראה
אצלנו .שתי משפחות צפו בו חוצה את הכביש במהירות ונעלם.
ההורים זיהו אותו מייד .גם השכנות ראו אותו עומד במקום חלול
וריק ,מבודל ומופרד לתמיד ,גבו מוטה קדימה ועל כתפיו פקעת
כאב סבוכה .משהו בו העציב אותנו כל כך ,אמרו השכנות ,דמעות
הציפו אותנו .לא יכולנו להציע נחמה והצער שיתק את ידינו ,אחרת
היינו פורשות את זרועותינו אליו .הוא מת אמרנו להן .ואם הוא לא
מת ,תהינו .האם אפשרי שברגע שקפץ בעט בכל הנטיות והזיקות
ונספג אל המקום שחי בו ,נעלם בחסות ידיעת מותו המאפילה על
מראה העיניים אך פוסחת על אלה שאיבדו את עיוורונם.
לפנות ערב ,חשוך אבל לא חושך והנִ ראות עמוקה ונִ ְפ ִחית .האור
הגדול דוהה בשוליו המרוחקים וגם מרכזו מתעמעם ברכות .אנחנו
יורדים למטה ,יוצאים לשכונה ,טורקים את דלת היום מאחורי גבנו
ותקוות חיי הפנאי המסתוריים משתררת לרגע .בשעות האלה אנחנו
פוגשים זה בזה ,מטיילים עם הכלבים המאושרים שלנו ,רצועות
מלבה ומדיח .חתולים רצים בחצרות הכלבים נמתחות עד גבול חנק ֶּ
האחוריות ומופיעים לרגע בארשת עסוקה ומיתממת בחזיתות
הבתים ,מנקים את עורפי אוזניהם בסיבוב רגליים היקפי .עורבנים
מחקים את יללות החתולים .הילדים שואלים ,למה הציפורים
מייללות? כי הן יכולות מסבירים ההורים .עוד מעט יפקחו עטלפי
94
ברחוב הופיע פתאום כלב משונה ולא מוכר .נמוך אך בעל גוף
חסון ,ראשו מוטה לגמרי לימינו כמקשיב או בוחן משהו בהבעה
מרוכזת וערה .התנועה האנושית הזאת ,המביעה נכונות ומייחדת
מקום מתעניין ואינטימי לבאים לקראתו ,אף שהייתה נכות ,סוג
של עקמת בצוואר ,דיברה בשפת המחוות שלנו וחצתה את המרחב
שבין אנשים לכלבים .היא פתחה את הלב ומשכה אותנו .אבל הוא
לא ניגש אלינו אף פעם .השכנים ניסו להאכיל אותו ,לדבר איתו,
לאמץ אותו ,והוא חמק תמיד בדרך לא פחדנית ולא מתנשאת.
קראנו לו מוּ ֶטה במלעיל .עקפנו אותו מדי יום עם כלבינו הנובחים
והמשתוללים למראהו ,מהסים אותם ,נבוכים מולו על גסותם.
שאלנו זרים ואורחים ברחוב על אודותיו ,אבל עם הזמן חדלנו
להקשיב לשמועות ולבדיות הסותרות והמשונות שנגעו לקשריו
בעולם .הוא היה ברחוב שלנו בכל עת ,פוסע במתינות ברגליו
הקצרות ובגופו הכבד מול חזיתות הבניינים ,הלוך וחזור .כשהיינו
מביטים בו מהדירות באספות הדיירים ,היה נדמה לנו שהוא לובש
חזות של סוכן שירות חשאי המוצב לשמירה ,ובתנוחת ראשו
המוטה ימינה נראה כמדווח אל מיקרופון נסתר בשקע צווארו.
כשלא היה ברחוב ידענו שהוא נמצא על הלוחות שהנחנו לכיסוי
בור העץ ,שיערנו שהוא ישן שם ,אבל אף פעם לא ראינו אותו
שוכב .בפעמים שניסינו להתגנב בפועל או במחשבה ,הוא הבחין
מייד בכוונה ועמד מולנו ,ראשו לימינו ומבטנו הסקרני משתקף
במדויק במבטו .הילדים היו הראשונים שהבחינו בהיעדרו בוקר
95
96
97
מולי .היא הייתה בחוץ ובפנים מייד .לא ניתן לכנות זאת מהירות
תנועה או תנועה מהירה ,אלא סוג של התקה .כשנסגרה הדלת,
ברווח צר שלא הייתי ער לקיומו ,חמקו פנימה ,הופיעו ,לא ממש
מתגלים לעיניי ,כמה צללים ,נתקלים ,מתאחדים ,מתפזרים
בלחישות מהוסות ,והסתתרו מאחורי גבה .עמדתי במרכז החדר
בתחושה של משהו מבעית שנגזר וידעתי כבר שאני מצוי במרכזו
בעיתי .הבטתישל אירוע בלתי נמנע שחיפש אחריי ומצא אותי ִ
באישה שלא נותר דבר מחזותה הקודמת .ראשה ,פניה וידיה,
חזה ,הזכירו גולגולת ועצמות מוצלבות
המשוכלות גבוה על ּ
תחתיה ,מדבקת אזהרה זרחנית של אריזת רעל .בתוך הזעזוע
שחוויתי הרגשתי שאני מבין מה אני ומה היא מבקשת להראות לי.
היה לזה קשר למחאה אפלה שמכריתה את החיים .הרגשתי איך
היא הופכת לנוכחות מחשמלת
ושלילית עד לנקודת האל־חזור אלינו ,האנושיים .חשבתי ששמעתי
איך נטרק בפניה השער המוביל לעולם הזה ואלינו בני האדם.
במאמץ לשמור על שיווי משקל בתוך חוסר השחר הזה ,נאחזתי
במחשבותיי ופקדתי על עצמי לא לציית לדחף לכסות את עיניי,
אלא להביט בה .היא צעדה אל קיר התמונות הישנות של משפחתי
וקרוביי המתים ועצרה מול תמונת אשתי המנוחה .התבוננתי גם
אני בתמונת אשתי וראיתי לראשונה כיצד מסתיר זוהר החיים
העולה ממנה את החשכה האטומה המקיפה אותו .חשבתי שפעם
ניצבה דמותה בחזית התמונה ועם השנים נראה כאילו התרחקה
פנימה ואבדה לי .חלפה בי הוודאות שאני קרוב מתמיד לפגוש בה
שוב.
98
היו ימים יפים שבין חורף לאביב .לתוך הירוק־שחור החל לחדור
האדום בקו עדין בשמיים .כשחיפשנו את מקורו גילינו כי זו
השתקפות פריחת כל העצים האדומים ברחוב .האוויר סביבנו נראה
כאילו כובס ,רוכך ויובש בעדינות .בזיכרונות שלנו שלט הזוהר
המעומעם הזה .מרגעי כריתת העץ ועד שנתיים אחר כך כשעזבנו,
ָחיִ ינוּ בתוכו .אור מיטיב וחונן שאינו בלשון המקום ִהשעה את חוש
ההתמצאות שלנו ואת ספירת הימים שידענו בשפת הקור ,הגשם
והחשכה שלהם ,האדום החודר ההופך לצהוב ההופך לסנוורים
לבנים ,לזרקור החום שרושם את צמחיית האפר בחריצי המדרכות.
צבעי הזמן נמסו ,נמחקו כמעט.
באחת מאספות הדיירים האחרונות שבהן עוד נוכחנו כולנו ,בני
ובנות המקום ,גילינו שנעלמו מאיתנו עובדות ראשוניות ומהותיות.
לא הצלחנו להיזכר בבירור והתגלעו בינינו מחלוקות באשר לשאלה
מה היה בדיוק סוג העץ .על פי עדויותינו השונות מפרטו תאם
הרבה יותר מעץ אחד .הגזעים הכפולים ,שורשי האוויר ,גודל עליו,
קוטרו ,גובהו ,צבעו ,פירותיו ,מכלול מאפייניו סתרו את תיאורי
99
100
שנהב שקופה כשל קלח תירס צעיר .היא אמרה שמראה המוניות
הלבנות החונות והממלאות את הרחוב בשעות שלפנות בוקר מזכיר
לה את מסדרונות בית החולים בתקופות האשפוז הארוכות שעברה.
היא ספרה שש מוניות מול שני הבניינים שלנו ורבות נוספות שחנו
במורד הרחוב .הנהגים כולם שקועים בשינה כבדה .ראשם מוטה
אחרונית ,קצה קודקודם על מסעד הכיסא ,גרונם לטוש וחשוף
ועורפם מכווץ .היא נקשה בכוח בצרור המפתחות שבידה על
שמשת החלון לצד אחד הנהגים ,והנהג לא זז ולא פקח את עיניו.
ידענו ולא חלקנו בינינו את התופעה הלילית שהפכה שכיחה
לאחרונה .ניסינו להימנע מהמהלך הצפוי שנאלצנו כולנו לעבור
עם כל גילוי חדש .מה שסיפרנו זה לזה העלה בתוכנו תחושות של
הפרכת כזבים בעודנו מדברים .למרות אימותים חוזרים ונשנים,
איסוף עדויות מפי דיירים שונים והאמון שבחרנו לתת זה בזה ,נוכח
תמיד גם איזה חשד בעצמי וחשד באחר ,כל כך מחוץ לגדרם היו
האירועים .אם נאלצנו להזכיר את כריתת העץ אמרנו במהירות
אירועץ .לא רצינו לשוב ולומר כריתה או זוועה או אפילו רצח.
כמעט חדלנו לדבר בינינו על העץ ועל העולם שלאחר העץ.
נשארנו קרובים ועמדנו סמוכים זה לזה ,פוחדים להיפרד ולהירדף
לבד במחשבות רפאים ופוחדים להתאחד ולהציף את הנעשה עד
שנטבע בו .ניסינו למשול ברוחנו .השכן המבוגר אמר פעמיים
אנחנו אלה שישנים וחולמים .אנחנו אלה שישנים וחולמים.
השתררה דממה .השכן מחקר האוקיינוסים אמר הפיות של הנהגים
פעורים כאילו נרדמו באמצע צעקה או נחירה .צחקנו קצת .נזכרנו
בדגים שצורחים זה לזה במעמקים .השכנות אמרו שלאחר שהפכו
בדבר גמרו בדעתן לחקור ,בלי כל שיהוי ,את הרעש המרעיד את
החצרות והמדרכות בשעות שכבים האורות האחרונים .ידענו כבר
שהרעש מגיע רק כשהחושך בחצרות מוחלט .הן יצאו מצוידות
101
102
הרחוב ועציו שהפכו לעולם לא מוכר ולא מכיר .ככל שהעמקנו בו
הוא צלל והתפרט עד שחזותו ומהותו אבדו לנו בריבוי הקולות
והמשמעויות שכאילו בקעו ממרחק חסר קרקעית ,מהדהוד תמידי
ללא הפוגה או סדר .בתוך הזמנים שהכיל נמצאנו טובעים
בזיכרונות ובאי־זיכרונות מעיקים ,עשויים כולם מתחושות חזקות
ומוחשיות מחיינו .התנערנו זה מזה לרגע כמזיכרון כוזב ואפל
וחזרנו מייד להדק את אחיזת ידינו כדי לא להיות בחושך לבד.
לפעמים בלילות הדיף הרחוב ריח חזק של תירס ולפעמים עמד בו
ריחו של העץ המת והתגובה שלנו אליו הייתה מיידית כמו סימן או
קוד סודי המפעילים ַה ׁ ּ ָש ָאה מוצפנת.
103
לא פחד מחזיון האישה ולא מסוגיית זהותה .לא פחד מהמוות וגם
מהחיים כבר אינו פוחד ,ולא מנטישה שכבר אירעה ,לא מאובדן
משמעות ולא מאובדן שליטה .כך סיכם השכן את הפחדים הגדולים
ששרד ושנעלמו .אבל עבורנו היו גם סיפורו וגם דבריו מטילי מורא
והעיבו עלינו בתחושות של חוסר מנוח ובדידות .עדיין לא נועדנו
לאפלה הזאת .וגם לא האמנו שאפשר לחוש כך.
איש הפתיחוֹ ת נמצא מת .הוא שכב ופניו אל האדמה בחצר הבניין
האחרון של הרחוב .המגרפה שכבה לימינו בתנוחה זהה .כשהפכו
אותו נראו על חרטומי נעליו כתמי שושנים בגוון האדום הנסתר
של האדמה .ככל הנראה רגז מאוד בעת מותו ופניו אפופי העלטה
להיקשר אל ֶה ְמשך ,אך זה התפורר
קפאו בהבעת הפעולה המכרעת ִ
בתוכו לאבק חסר משקל או חמק כצל עכבר לחלל ריק ומנותק.
השכנות אמרו סיבת המוות :אין המשך.
ישבנו באספת הדיירים השבועית שהפכה עם הזמן להסתופפות
הכרחית ללא סדר יום וללא פרוטוקולים .הוחלט לומר מעין
תפילה קבוצתית עבורו .בשל אהבתו לחצרות ולצינורות המים
שפרצו מהירים וצלולים על שערו וכתפיו ,ומשום ששכב למנוחתו
האחרונה מתחת לעץ התפוחים הגוסס ,נקשר מותו למקום ,לגומת
העץ הרושמת ושומרת את קורות העץ ,העץ שמתחת לעץ .בבוקר
הלכנו לבניין האחרון .עמדנו ועימנו הילדים ועוד שכנים וסקרנים.
היֹה היה פעם איש ,שבוקר אחד לא מזמן נפל .נפל מתחת לעץ.
104
105
בניין א' קומה ג' דירה שש היו מנותקים מאיתנו .עוד בעת אותם
עשרת הימים אמרו בגופם ובפניהם שהמעשה בעץ ובמרחבי
היומיום האפלים שלאחריו רחוק מהם .הם נעדרו מהאספות,
מהחקירות הליליות ,מהניסיונות לפענח שפה והיגיון במתרחש,
מהחיפוש אחר עקבות החיים שהיו והחיים שכעת .לכן קיבלנו
בתחושות מעורבות את הופעתה של השכנה שבאה בגפה לאספה
וישבה לאורך הדיון במדורת ל"ג בעומר ,שנסב על רצונם של
הילדים לעשות מדורה בבור העץ .לאחר שהוחלט שנזיז את
הלוחות שהנחנו מטעמי בטיחות ,נחשוף את הבור ונמדוד את
המצב ,היא אמרה פתאום לחלל החדר :לפני יומיים פגשתי את
אבא שלי על הספסל שליד המכולת .נדהמנו מההסטה החדה,
מהחריגה ממהלך השיחה ,ממשפט הפתיחה שהדהד מייד את איש
הפתיחוֹ ת שתהינו בינינו מתי נשוב וניתקל בו ברחוב .היא
השתתקה .עיניה היו אדומות מבכי או מחוסר שינה .חלק מדיירי
הבניינים עודדו אותה ואמרו כן? מעניין מאוד .היא המשיכה הוא
מת לפני חמש־עשרה שנה .לא תהינו אפילו על כך שבעולם שלנו
זו הייתה אמירה מבהירה ומכנסת .עבורה השאיר המפגש הראשון
106
107
מצע כבד ,משקע דחוס וחולי עשוי ברובו מעלי העץ שהתפרקו
ונשחקו לאחר קמילה ,מילא וכיסה את בור העץ ,שכבות שכבות
של ימי העץ שנאספו וכל רוח שעברה דרכו נרשמה באדמה
ואיחתה אותה .מצאנו זרדים מקיני ציפורים שנשמטו בעת בנייה,
בעת נטישה ,וקליפות ביצים שקופות שבקעו לציפורים ולנחשים.
כעדות לעץ נותרו רצועות גזע דקיקות שקילפו החתולים
כשהשחיזו את ציפורני הסהר שלהם ,ושורשים קטנטנים נימיים
וחלביים שהמשיכו בגדילתם לאחר מותו .פקאנים ,גלעיני אבוקדו
וצמחים יבשים הנושאים את החום בצבעים שרופים ואת מזכרות
הקור בעיגולי כסף משוננים ,הגיעו מהשדות ומהמטעים הסמוכים.
עשבים ,אבנים ,זחלים ,נמלים ,חיפושיות ,פרפרים מתים וחיים,
סימני שתן של כלבים חולפים ,שני נברני שדה שחמקו אל עומקי
הבור כשחשפנו אותו וחרדון זקן שברח מתוכו ,שקית עם חשיש
שמישהו הטמין ולא דרש ,תכשיטים שנפלו מהמרפסות ,בעיקר
טבעות וצמידים שהמשיכו לזהור באדמה ושעונים שהוסיפו
לתקתק ,חפצים שונים שנזכרנו שחסרו לנו וחיפשנו אחריהם,
בובות ומכוניות קטנות וחלקי צעצועים שבהיעלמם גרמו לדאבון
לב ושהילדים זיהו כעת בהתרגשות ,ומחברת גדולה ,כחולה
וריקה .השכן המבוגר בחן הכול בתשומת לב ,מחפש אחר עקבות,
הסברים ועדויות .הוא מיין וסידר את הממצאים בערמות על פי
מינם ואופיים ופעולתו עוררה בנו תהיות ,אבל לא אמרנו דבר
וסייענו לו .הילדה הקטנה האדמונית הביטה בשעון חבוט במרכז
ערמת התכשיטים ואמרה לו זה השעון של האישה של העץ? הוא
עצר והביט בה .ראית אותה? שאל .היא הצביעה באצבע מנומשת
וכחושה על גג הבניין .כולנו הבטנו למעלה .אולי ראינו משהו.
תנועה חטופה או תנודה של קיום ,נצנוץ או זרימה .שלושה שכנים
מיהרו לרוץ במדרגות ולאחר רגע כבר נראו ליד מעקה הגג והחוו
108
109
110
יודעים.
אי אפשר לקבוע אם הם הדדיים ,אומר השכן המשפטן ,אביה של
הקטנה האדמונית.
אולי אני חולק עליך עונה לו השכן שאנחנו לא יודעים עליו דבר.
פגשנו בו לראשונה כשנחשפו חלונות דירתו בבניין ברחוב המקביל,
כשעמדנו כולנו בידיים רפות וברית כפיית הראייה נכרתה .לפתע
הופענו מולו והוא הופיע מולנו והפך לחלק מהקבוצה ,לא ממעגלה
הפנימי ,אבל קרוב שנספח ונוכחותו צידית ושרירה ,אח או גיס
במנהל הגרעיני של המשפחה .אם הוא ביקש של שחקן כריזמטי ִ
מחסה או משהו כזה ,זה אומר שהוא ידע אומר השכן .אבל הוא
לא ביקש ,איך יכול היה לבקש ,מה זה נקרא לבקש ,איפה גבול
האחריות והמוסריות ומי בכלל אומר שהוא ביקש ואם הוא ביקש,
שזה פשוט לא יכול להיות ,הוא היה פונה לאחד מאיתנו או
לכולנו .הגזע שלו צמח בין שני הבניינים והוא היה שלנו .אנחנו
לא ידענו מה לעשות וכל מה שניסינו נכשל מייד ,נרמס בידי
אנשים ורשויות ואיומים ואלימות והבטחות שווא וחוק רופס
וקפריזות קפיטליסטיות .כולם אכזבו אותנו ,העירייה ,האגרונום
הראשי ,עמותה אחר עמותה ,מפלגות ירוקות ,אנשים ירוקים .איש
לא נחלץ לעזור לעץ ולעזור לנו .לכל התארגנות שלנו הוזמנה
המשטרה והוגשו תלונות נגדנו על ידי בעלי אינטרסים על כל
מילת מחאה .אנחנו מדברים בקולי קולות וביחד .חלק מהשכנות
מוצף בדמעות ,חלק מהשכנים מתרעם ורותח ,השכן טוב הסבר
וכבד המשקל עומד ובועט ברצפה ומבטו משוטט בחוסר מטרה,
השכן מורה הדרך ,איש רעים להתרועע ,ממש כועס ,השכן מהבית
האחורי נשען אפור פנים על מסגרת החלון וכפות ידיו רועדות.
אחרים חיוורים ושותקים .כולנו נרדפים באשמת אוזלת היד ,בעונש
הכישלון מבקשים ,כל אחד לעצמו ,להיגאל מהזיכרון .השכן
111
112
113
114
115
שנמצאה בבור העץ .הוא הניח אותה בכניסה על גבי שולחן קטן
שהוריד מהגג .נוכל לכתוב בה ,לדבריו ,כל דבר ולקרוא בה בעיקר
את המשך קיום הסדרים בבניינים .הוא צירף בשדכן פרוטוקולים
קודמים של אספות הדיירים כדי להעניק רצף והמשכיות לחיינו וגם
כדי להזכיר שבעיות רגילות כגדר שבורה ,קשירת אופניים ,מעבר
לחימום בסולר ובניית מעקה חדש באחד מחדרי המדרגות ,צריכות
להגיע להכרעה ולביצוע .בימים הראשונים נשארה המחברת ריקה.
בדקנו אותה בכל פעם ,כשיצאנו וכשחזרנו .בחשאי בדקנו גם אם
כתב ידנו לא הקצין או נפל כמו קולנו ושפתנו .אבל הידיים היו
מיומנות ,מנותקות מהזמן וחסינות מפגיעתו ,והחזיקו ביכולות
הכתיבה ,וההיתכנות הזאת החלה לאט ובהדרגה להיתפס בחיוב.
לאור העובדה התמוהה רק לכאורה ,חדלנו לפגוש זה בזה .על
ספסל המכולת לא ישבו יותר בקבוצות .לעיתים ישב שם מישהו
שפינה את מקומו כאילו באקראי כשהתקרב מישהו אחר .טיולי
הכלבים התפזרו לשעות ולמקומות אחרים ,לא התקהלנו בפתח
הבניינים ולא נתקלנו זה בזה כששבנו מהעבודה .הרחוב שרוי
היה עתה ,כמו באותה עת בה נגלה לפני השכנוֹ ת האדם בשחורים
ברזונו המופלג והשתקן ,בסוג של ריקות מפליאה ,והשכונה
והחצרות הדוממות ניחנו בכבירות הממוקדת והבלתי רגילה שלפני
תחילת מופע או חיזיון .הן היו הראשונות שלקחו את המחברת
לביתן אבל החזירו אותה מבלי לכתוב בה ,ורק השאירו עקבה בקצה
העמוד הראשון ,כתם חום ,אולי שוקו ,ובו קשתות טביעת אצבע
קטנטנה .השעות שבהן נעדרה מהשולחן בכניסה זכו לתשומת
ליבנו המלאה .כשחלפנו על פני השולחן עלו בנו דימויי כתיבה,
תנוחה ,תנועה ,מחשבה ,חבירה ,שיהוי ,השתנות ,גהירה .משפטיו
של איש הפתיחוֹ ת חזרו אלינו .פחדנו ליפול ולמות כמותו באין
המשך בגומת עץ התפוח .בינתיים הצטברו חפצים קטנים סביב
116
נכתב במחברת:
אני מצאתי אותה .כמעט אפשר להגיד שהיא התגלתה לפניי כמשהו
שאינו במקומו נשען על מעקה המרפסת ,צללית דחוסה בחושך.
חזרתי פנימה והדלקתי את האורות .היססתי לרגע אם לצאת שוב.
מסף הדלת ראיתי שהדבר הזה אינו שייך לאף אחד מאיתנו .הוא
עמד בעמידה רפויה של משהו חזק ,נתמך מעט בעמוד .לא יכולתי
להחליט אם זו מחברת או ספר .שיניתי את דעתי כמה פעמים.
הושטתי את היד ולקחתי את הספר בכריכתו הקשה וראיתי שהדפים
דקיקים וחלקים .כלומר מחברת .היא נראתה חדשה ,אולי תלשו
ממנה כמה דפים ,ניסיתי לבחון את משקלה בכף היד אבל לא היה
לי מול מה למדוד ולאמוד .היה בה קמט נסתר בין כריכתה הקשה
לכריכת הקרטון הפנימית.
של מי זה .דפדפתי במהירות לוודא שלא נכתב בה משהו באחד
מעמודיה הפנימיים .כשחלפתי על פני הדפים הריקים ,צף מתנדנד
בתוכי המשפט שלום כיתה א' באותיות רועדות וחורגות .איזו ילדה
זעירה .גוף קטן בעולם רחב מלא בילדים שהפנים שלהם תמיד
117
נכתב במחברת:
גם אדם שהוא רזה במהותו יודע תקופות של השמנה קלה באזורי
הגוף הפחות מוגנים שלו .הנטייה הרשומה מתעבה לאיזה שפע
או דשנות שחוזרים ונעלמים וקשורים לקורות החיים :דיכאון
הגורר הרזיה או השמנה ,תחושות טובות של מעורבות או בידוד
שמביאים לאיבוד או להוספת משקל ,מצב כלכלי ,תולדות המטבח
שקשורים אליו ,סדר או אקראיות ,אירועים ,חגים ,ארוחות ,תקופות
של פיתויים ,תקופות של איסורים ,זלילות עומק חסרות שחר
והימנעויות קיצוניות אחר כך והכי משמעותי ,העמדה מול בני
האדם ,התגוננות או תוקפנות או התחברות ,התקרבות ,התמסרות,
מלחמה .הכול נמדד בגוף.
גם אני ראיתי מהחלון את היצור שראו השכנות .בחרתי לא
118
לספר לכם .הוא כרע במקום מעל לבור העץ ואחר כך עמד והביט.
זה היה באמת הרזון האחרון .הרזון האחרון לא חושב ולא סופר את
כל הסיבות והנסיבות האלה .הרזון האחרון פשוט נספג אל עצמו.
הוא פוגש רק את עצמו .הוא נוטש את קורות החיים ,את העלילה
ואת ההיסטוריה .הוא מבטל את הפה .אין לו מילה להגיד לך.
השכן השמן
נכתב במחברת:
הוא נכנס לרחוב ,מסתנן פנימה ,מביט ימינה ושמאלה במורד
הכביש ,מוודא שוב שהמקום ריק ,צועד קדימה במהירות ,מציץ
לאחור בחשדנות ונעצר ליד עץ התפוחים .רק אז אני מבחינה
שהעץ שגסס וכמעט מת התמלא כולו בתפוחים ענקיים .הוא קוטף
ואוכל במהירות בנגיסות גדולות ,ואין לו מושג שאני מתבוננת בו
מבין העצים הגדולים שברחוב .הוא תופס בקצה חולצת הטריקו
שלו והופך אותה למין תיק או עריסה .ביד אחת הוא מחזיק בה וביד
השנייה הוא ממלא בה תפוחים .אני רואה את הבטן שלו .היא חזקה
ושרירית .הוא לובש מכנסיים נמוכים שמוחזקים בעצמות האגן
החזקות שלו .שביל של שיער בהיר וקצר מתפתל סביב שקע הבטן
החשופה ויורד אל תוך מכנסיו.
אני צועדת קדימה ונגלית לפני הגבר הזר .הרעד שעובר בו
כשהוא רואה אותי .כמה תפוחים נופלים ומתגלגלים .למה אני
יודעת שהגבר הזה פנוי ,גמול לתמיד מאימו.
קח את כולם ,אני אומרת .יש כאן דלי.
בניין 7
נכתב במחברת:
אני שמח שסייעת לו ונתת לו דלי .כנראה הנשמות בירכו את הפרי
119
נכתב במחברת:
העץ הוא קדוש .ביום העשירי והאחרון נשאר עומד רק הגזע
המתפצל לשני גזעי ענק ,חובק בתוכו את גדר האבנים המתפרקות
ומתאחד שוב מעליה .עזבתי את הבית והרחוב בשעת הערפל
הטחוב שלפני הופעתו הפתאומית תמיד של האור .שוטטתי בעיר,
מחפשת מקום להיות בו .הגעתי לגן קטן במערבה .שמעתי ממנו את
הים .נשארתי בו כל היום עם הצער שלי .כשחזרתי בערב ונכנסתי
לרחוב ,נקב אותי האוויר שנשב בכוח בריח העץ שהתרחב לכל
מקום .מאה שנים חלפו בעץ ריחות מזג האוויר ,העיר ,החיות ובני
האדם ,ורק במותו עלה ממנו ריח מרוכז ומתוק של עצמו .כמו
מבחן הקדושים הנוצריים שבמותם מעלה גופם ריח שדות ,וריח
ההיספות אינו נוגע בהם.
העץ הוא קדוש.
בת הבניינים
נכתבו עוד הרבה דפים במחברת .דף מלא קללות ברוסית כתובות
באותיות עבריות שנקרא "מחווה לפטישן" .השכנות והשכן מהרחוב
המקביל כתבו על מפגש נוסף עם תופעת העצים הרועדים והופעות
של מתאבדים ורוצחים .שכנה אחת כתבה איך בעצם אנחנו
אומרים כשאנחנו מדברים ,רוחות או נשמות? ומה ההבדל? זוג
עזב ונפרד במכתב מאופק ומשדר מצוקה.
כמה ימים היא נשארה על השולחן בכניסה ואחר כך נלקחה
120
121
122
123
נספחים
124
נכתב במחברת:
אני רוצה לספר לכם על היום ששאלתם אותי למה היו כל כך הרבה
נביחות של כלבים ואמרתי לכם שלא שמעתי כלום .אני עבדתי
במכולת וחוץ ממני היו במכולת שלושה בחורים שאתם מכירים
ועוד כמה אנשים ,ועוד בחורה שלא ראיתי קודם .כשכולם עשו
קניות התחיל פתאום איזה כלב שמישהו קשר לספסל בחוץ לנבוח
בלי הפסקה .כלב גדול יפה עם פרווה כמו כרית קטיפה בחוּ ם
בהיר ועיניים באותו צבע ,נובח נובח באימא שלו נובח לא מפסיק.
כולם מתחילים לשאול אחד את השני ,של מי הכלב הזה? שלך?
וכולם אומרים ,לא .לא שלי .בסוף אחרי שהוא כבר עשה לנו רעש
כזה בראש ,נשארו במכולת רק השלושה בחורים מהשכונה שלנו
והבחורה .מייד הבנו שהכלב שלה .הם שאלו אותה שוב ,שלך
הכלב? הכלב שלך? אבל היא לא עונה .עומדת בתור אחריהם ולא
אומרת מילה .הם מתחילים להסתכל עליה ורואים שהיא פשוט
יפהפייה .מדהימה .מושלמת .הם מתחילים להתרגש מזה שהיא
כזו ושהיא לא עונה ,לא מזיזה כלום ,לא מורידה את העיניים .הם
אומרים לה ,תעני ,והיא לא עונה .למה את לא אומרת שהכלב שלך?
היא לא עונה .הם זזים סביבה כשהיא משלמת בקופה אצלי ,לגמרי
רגועה מוציאה כסף מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלה ומחזירה
לשם את העודף .הם מסתכלים עליה כל הזמן בכוח ,לא יכולים
לא להסתכל עליה .היא יוצאת ,אפילו לא ביי או שלום ,והבחורים
רצים אחריה ,נעמדים בפתח החנות וממשיכים להביט בה .היא
ניגשת ולוקחת את הכלב שמתלונן בשמחה כמו ילד ,ואז אחד
מהבחורים ,הבלונדיני הקטן ,מתחיל פתאום לנבוח עליה .נביחה,
נביחה ועוד נביחה .הבחורים האחרים בבת אחת מתחילים לנבוח
עליה גם .נביחות ארוכות ,כאילו כלב ַל ֵירח ,לא זזים מהמקום,
משתוללים בנביחות וממשיכים עד שהיא יוצאת מהרחוב ועוד קצת
125
נכתב במחברת:
לפני שעברנו לשכונה גרנו ברחוב מרכזי בעיר ,המרפסת שלנו
הייתה תלויה מעל צומת סואן והתנועה זרמה בו מכל הכיוונים לכל
הכיוונים .הרמזור שהעמידו במקום מחלקת הרמזורים בעירייה היה
הגורם למהומה התמידית .אנשים ישבו במכוניות וצפרו זה לזה כל
הזמן בלי שום שליטה ,יום ולילה .שם אירע הרצח של נהג אוטובוס
שהעדויות מספרות שלא הפסיק לצפור לנהג מונית שנסע לפניו עד
שהוא עצר את הרכב ,קפץ ממנו מקלל בקולי קולות ורץ לאוטובוס.
וכשהנהג פתח את הדלת כדי לענות לו ,ירה בו למוות.
בריאיון שניסו לערוך עם התוקף לא הצליחו לחלץ ממנו תגובה
או להעמיד איזה הסבר .ייתכן כי כך יעץ לו העורך דין .אי־שפיות
זמנית שבסמוך ולאחר המעשה ודאי ננקטו כקו ההגנה במשפט.
חשבתי על זה שוב כשראיתי את נהגי המוניות שקועים בשינה
המשונה שלהם ברחוב שלנו .תופעה תמוהה שלא העזנו לרדת
לעומקה .לא הצלחנו להעיר אותם ולא הצלחנו לדבר איתם אף פעם.
לאן הם נוסעים כשהם מתעוררים? האם הם מכירים זה את זה? האם
הם רוצחים? האם הם מעבירים אנשים את הנהר במכוניותיהם?
אין דרך לברר זאת ולא דרך להוכיח כך או אחרת .נזכרתי במיזם
חדשני שהציע לקוח למשרד שלנו :החלפת כל הצופרים על פי חוק
לכאלה שצופרים החוצה ופנימה לחלל המכונית בו זמנית באופן
הצופר לא יימלט גם הוא מהמפגע הסביבתי שגרם לוֵ מבוקר ויחסי.
126
בעקבות פעולת צפירה שכל כולה אינה אלא מתן דרור לעצבנות
ולאלימות פנימית.
הבניין
נכתב במחברת:
רצועת הכלב בימיני והוא רץ קדימה .כלב ששערותיו כסף וזהב
וחוטמו השחור והלח מוליך אותו אל מטמונות החול ,המדרכות,
גזעי העצים ועכוזי הכלבים .השעה שעת לילה מאוחרת .מרחוק
חוצה גבר לא מוכר את הכביש וצועד מולנו על השביל .אני לא
רואה את פניו בבירור .אורות פנסי הרחוב שולחים אלומות
צהבהבות לשמיים והרחוב מואר מעל וחשוך לרגלינו .אני שקועה
בגבר והוא שקוע בי .בלי הסבר אנחנו מוטים זה לעבר זה וההטיה
מעמיקה והולכת ככל שהמרחק בינינו מתקצר ,ככל שאנו קרבים,
ומייד ניפגש ,נתנגש ,חזה אל חזה ,זרוע אל זרוע .איננו נסים ולא
יהיה מנוס ,כך אומר העולם ,כך אומרים ענפי העצים ברוח הקלה
החודרת מבעד למפתחי הבגדים ונוגעת בגוף החשוף ,וכשאנו כבר
עין בעין ,מושך אותי הכלב בתנועה חדה הצידה ,ותנועתו פותחת
מרחב ביני לבין הבא מולי ואנחנו חולפים זה על פני זה .לעולם לא
אוכל לזהות את הגבר הזה שנקרע מתוכי ונקרעתי מתוכו והמשכנו
לחיות.
נכתב במחברת:
אני מבקש לספר לכם על חבר שהיה לי .בעבר הוא היה מורה
ונוטריון מוסמך ,הייתה לו משפחה ודירה ועסק .היה לו ארון מלא
בחולצות לבנות ,תיקי עבודה מעוצבים ,אוסף שעוני זהב ופלטינה,
מגירה מלאה בבשמים יוקרתיים ומגירה של גרבי קשמיר וצעיפי
משי.
127
יום אחד הוא נזכר במשהו מילדותו ושקע במחשבות .יותר הוא
לא הלך לעבודה ,סגר את העסק ועבר לחיות ברחוב ולעבוד משם.
שגרת ההונאות הקטנות והנוכלויות הגבוליות בין מותר לאסור,
בין חוקי ללא־חוקי ,בין מוסרי ללא־מוסרי התחילה .נשים בודדות
היו תמיד יעד מועדף ואיתן פושטי רגל ,אסירים לשעבר ,חרדים
שאיבדו את דרכם ,ערבים נטולי זכויות ,זקנים חסרי אונים ,חולים
סופניים ,מטורפים רוחניים ,פולשי בתים ,סוחרים בסחורה גנובה
ועבריינים קטנים — הוא טיפל בכולם ועשק את כולם .הוא סייע
להם במטלות היומיום ,כשחלו בישל עבורם ולקח אותם לרופאים,
ייצג אותם מול השלטונות ברחמנותו הטבעית ,כתב עבורם
מכתבים בניסוחים מושכלים והתפרנס מהם .הוא החתים אותם
על ניירות ,זינב בחשבונות שלהם ,מכר רכוש מבתיהם בתואנות
כאלה ואחרות ,רקח עבורם עסקאות מפוקפקות ושלשל את הכסף
לכיסו .הוא אהב את חיי הרחוב ,את החום והקור והמרחב .במהלך
הזמן מצא את עצמו במקומות קיצוניים ומשונים .על גבול מצרים,
בכפרים ערביים בגליל ,נע בשטחי הגדה בקלות ללא פחד ,בין
צעירים לקשישים בבתי חולים ובבתי משוגעים ,בשכונות מצוקה
ובשכונות בורגניות ,עובר בין קצוות העיר ,לטבורה ,לישבנה.
למרות נסיבות חייו הקוטביות והמקומות פורעי החוק והסדר
שאליהם הגיע במסעות העסקים הכמעט דמיוניים שלו ,הייתה
אישיותו יציבה ולא עברה שינוי נוסף .כל הפעילות הפלילית
שביצע והקורבנות שגבתה ,לא העלו בו תחושות של בושה או
פקפוק .לא עבר הרבה זמן והוא הפך נועז יותר ויותר ועומק חציית
הגבולות בין העולמות טשטש לחלוטין את הדרך חזרה .המשפחה
לא ידעה וחיפשה אחריו ,וכשכבר נודע לה היה מאוחר מדי והוא
נעלם .עדויות מספרות כי בכל עת הוא היה ונשאר מורה וציוני
נלהב ,ביקורתי ולעגני ,תגרני מעט בדרך ישראלית שמרנית כמנציח
128
129
133
134
135
היו עוד בתים רבים לשיר העידוד ,וכאלה שהומצאו בכל פעם
שדקלמנו אותו ונשכחו מייד.
137
138
תמונת אימי ,דודתי וסבתי .השלוש זרות לי ואיני מזהה אותן בהן.
לפעמים הן עולות בדרך הזרה לעצמה ,חומקות מהחדר הנעול
של סיפורים שנותרו אילמים .שתי הילדות אוחזות באם הנבלעת
לאי שפיות האבל ,ומנסה להשליך מעליה את בגדיה ,להתפשט
במרכז רחוב הומה ,לרגעים נחשף שאינה לובשת דבר מתחת
לשמלתה והבנות מושכות במהירות ובכול כוחן את השמלה כלפי
מטה ,מנסות לכסות את גופה .אין קול למה שהן אומרות לה.
מעווֹ ת בדחף הגנה
אולי הן מפצירות בה לשוב הביתה איתן .פניהן ֻ
והתגוננות ומבטן בלתי חדיר .הן מצוירות בצבעי מים דלילים ולא
אחידים ונמוגות במהירות לתוך כתמי הצבע.
139
חזרה ממנו ,והזמן מאחורי גבי היה ונשאר לא רציף ,עשוי קרעים,
סתירות וצללים .גם היום לו היו בחיים והסיפורים היו מסופרים,
הייתי מקשיבה להם כנראה באותה איכות בלתי מילולית שהפכה
אותם לאותיות ,לקווי תחריטים ,לתמונות קפואות במעגל מחזורי
וסגור ,חוזרת מייד אל הזמן שלפני היכולת להתעכב בעולמם,
כשלא היינו עשויים עדיין לשאלות ,כשלא ידענו לפסוע בחייהם,
כשלא ידענו כלל על קיומם .המכלול הביתי לא תהה על עצמו ,הוא
התקיים וזז כל הזמן התקדם לכיוונים שונים וכולם איתו .לא היו
חיים אחרים ולא עלה חשד שיש חיים אחרים .ובאמת אין .במרחק
צעד אחד וצער אחד עומדים רק החיים האלה.
מותו של קדוש
140
141
142
143
היא נסוגה ומתחילה את הדרך חזרה .רק פעם אחת היא מפנה
את הראש אחורנית אבל הוא כבר נעלם והלב שלה ריק כמו דלי
המים המלוכלכים שהן שופכות לחצר אחרי שטיפת המטבח.
בסופו של יום הלימודים הארוך חזרה לחצר בית החינוך
מרכינה את ראשה מחכה לגזר דינה ,חרדה מדמות אימא שאולי
זומנה אל חדר המנהל בשל התנהגות הילדה .בקושי נושמת חוזרת
ואומרת לעצמה אז מה אז מה וחשבה במעומעם אני רעבה ודברים
כמו אז לא ייתנו לי לאכול ,וכמה ימים יתעמרו בה הצוות והחברות
בלשונם הנוגשׂ ת ואימה באצבעותיה הקשות והקרות כזרדים .אבל
היעדרה חלף בלי שהתגלה ואף אחד לא חיפש אחריה.
144
על ההרים
145
146
בבנים ,מבט ממנו הקפיא אותם .הוא היה לא אנושי ,חסין לכאב
גופני ,שיטתי כמדען מטורף ,קר מזג כאבן .הר שרירי אדם .בדרך
כלל לא התערב במהומות האלימות שנדלקו מדי פעם .הוא היה
מתבונן בהם והם ביקשו להצטיין בפניו בזריזותם ,בכוחם ,בחוסר
הגבולות שלהם ,בתאוות הזעם .אבל לפעמים ,ומעולם לא הבינו
מתי ולמה ,היה פתאום משהו פוקע בו והוא היה צועד פנימה לזירת
ההתרחשות ומכה את כולם עד דם וחשכת עיניים.
147
148
149
בצדק או שלא בצדק ,מתים כולם ולא חשוב כל כך מתי .אחר כך
חשבתי שאני והנרצח שלי נהיה קשורים לתמיד בקשר דם ,כמו
משפחה ענקית של רוצחים ומתים הכוללת גם את כל אלה שנרצחו
במחלות ובמלחמות ,וגם את סבי והחרב שלו .רעדתי מהמחשבה
עליו .חשבתי שלא בחרתי בזה ,שלא רציתי את זה ,שהכריחו
אותי לחיים או למוות .עבר עליי לילה קודח במחשבות צרחניות
וכשעלה האור יצאתי מהחבית בעיניים מעורפלות והחלטתי לחזור
למקום ההתרחשות .הייתי צמא .רציתי למצוא את פחית המים
שהסתרתי והלכתי מהר נזהר שלא להקים רעש ,מנסה לא לדרוך
על קוצים וענפים שעלולים להסגיר את נוכחותי למרות שהמתים
כבר לא שומעים .האטתי את צעדיי כשהגעתי לסביבה .מצאתי
את המים .שתיתי כמה לגימות זהירות כמי שמחשב את מספר
הימים שיצליח לשרוד לפי מספר הטיפות והחבאתי את מה שנותר.
כשהתקרבתי למקום הרצח ,איבנו אותי ייסורי פחד שאף פעם בכל
המלחמות והקרבות בהמשך ,לא חזרתי להרגיש בעוצמה כזו והייתי
צריך להיאבק על כל נשימה .אבל הכול היה ריק .הוא לא היה שם.
האדמה נותרה סתורה .כתם דם גדול ִהכהה אותה ועשבים רמוסים
כיסו את האבן הלבנה והמוכתמת שנראתה לי כמו רוח רפאים.
הבנתי שמצאו את הגווייה ושהיא נלקחה משם .ברחתי למחסה
החבית ונשארתי שם עוד לילה מלא בצללים ,מקופל ,פורץ בבכי
מדי פעם ,חורק שיניים ,נדמה היה לי שהחיים שלי נעלמו ורק המת
והמוות שלו נמצאים בכל מקום ,תנוחת הגוף ,הראש הפצוע ,הפה
הפעור הנופל ,העיניים העצומות והבעת הפנים האידיוטית.
בבוקר חזרתי הביתה כי לא ידעתי לאן עוד אוכל ללכת .עבר
שבוע .שכבתי במיטה והתחזיתי לחולה .אולי הייתי באמת חולה.
חיכיתי לשוטרים אבל הם לא הגיעו .חיכיתי לדודים שלי אבל
הם לא הגיעו .לא נאמרה מילה ולא ניתן סימן .אחרי עשרה ימים
150
151
המשפט
152
153
154
155
פסח
156
157
158