‫שיעורי הרב דוד טורנר‬

‫הענג והשמחה‬
‫תשע"ד‪ ,‬ת"א‬
‫‪1‬‬

‫הענג והשמחה‬

‫העונג והשמחה ‪3...............................................................................................................‬‬

‫פשט ‪3......................................................................................................................‬‬
‫‪ 3‬מדרגות בחשיבות העונג והשמחה למען מעשה המצוות ‪3.........................................‬‬
‫המדרגה התכליתית של העונג והשמחה ‪5................................................................‬‬
‫ביאור המהות הפנימית של מדרגת העונג והשמחה ‪9.........................................................‬‬
‫מדרגה ראשונה פשוטה‪ -‬העצמיות האישית ‪9............................................................‬‬
‫עמוק מכך‪ -‬המבוא לעומקים הרוחניים האין סופיים ‪10................................................‬‬
‫עמוק מכך‪ -‬שיקוף של גילוי האין סופיות האלוקית במציאות ‪16.....................................‬‬
‫ביסוד הכל‪ -‬עצם הדבקות בעצמיות האלוקית ‪20........................................................‬‬
‫הרחבה על מהות ויחסי העונג והשמחה ‪35...............................................................‬‬
‫העיכובים והמורכבות שבמימוש מדרגת העונג והשמחה למעשה ‪46......................................‬‬
‫הרחבה והעמקה בדברים‪ ,‬המבארת מחדש את המשמעות של העולם המוסרי‪ ,‬של מסילת‬
‫הישרים‪ ,‬לאור המדרגה של האדם שלא נברא אלא להתענג על ה'‪46............................‬‬
‫עבודה מוסרית של זיכוך תכונת השמחה ‪59..............................................................‬‬
‫מציאות של תקופות מעבר של היעדר עונג ושמחה‪ ,‬היחס אליהם‪ ,‬ההתנהלות בהם‪,‬‬
‫והצורך המהותי שבהם לצורך בניית המדרגה השלמה של העונג והשמחה והגילה‪64.......‬‬
‫התקופה המכשרת למדרגת העונג והשמחה‪ ,‬ע"י בנייתו בעולם הדעת ‪77......................................‬‬
‫בניית עונג ושמחה בקומת הדעת‪ ,‬בתקופה קודמת לאפשרות התגלותם בחיים בפועל‪77...‬‬
‫התהליך הרוחני של דיבור שינון והגיון ויעדו‪ ,‬בניית מדרגת העונג בקומת הדעת‪81..................‬‬
‫שלושת שלבי הלימוד ‪81.......................................................................................‬‬
‫משמעות מדרגת ה'חידוש' וההגיון‪ ,‬שהיא היעוד של התהליך הזה‪ ,‬שבונה את קומת העונג‬
‫‪83‬‬
‫משמעות השלב הראשון של הילדות‪ ,‬המקרא‪ ,‬והגירסא ‪88..........................................‬‬
‫[הקבלה לסוגיות נוספות ‪92...................................................................................‬‬
‫משמעות שלב המעבר‪ ,‬של ההבנה‪ -‬משנה ‪100.........................................................‬‬
‫המדרגה התכליתית של לימוד תורה לשמה שתיווצר כתוצאה מכך ‪107.................................‬‬
‫דרישה המעשית לחשיפת עושר התורה‪ ,‬לצורך בניית המדרגה הזו ‪112................................‬‬
‫מתוך עונג ושמחה בדעת‪ ,‬לעונג ושמחה במלא החיים ‪118.........................................................‬‬
‫‪2‬‬

‫הקדמה למבנה המאמרים בעקבי הצאן ומגמתם‬

‫כמו שהזכרנו הרצי"ה כותב בצמח צבי לברנר‪ ,‬שחמש המאמרים הראשונים זה מאמר ים שהרב כיוון‬
‫לדור האבות‪ ,‬להסביר להם את המהלכים הנפשיים של הדור הצעיר‪ ,‬לבנות בדור האבות את אותם‬
‫התשוקות שקשורות לדור הבנים‪ ,‬וממילא לתת גם כלים נכונים איך להשיב לב אבות על בנים‪,‬‬
‫שאמנם המאמר הראשון מאמר הדור דיבר על הדברים בצורה יותר רחבה וכללית ופירט את‬
‫המעמקים הנפשים הרוחנים הנשמתיים שגררו את דור הבנים לאן שגררו אותם‪ ,‬אבל עכשיו יש צמד‬
‫של עוד ארבעה מאמרים שעסוקים בכוחות נפש מיוחדים‪ ,‬שמתעוררים בעת הגאולה‪.‬‬
‫הראשון ‪' -‬ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה'‪ ,‬שזה מאמר העונג והשמחה‪ .‬ואחר כך מאמר הפחד‪,‬‬
‫שלעומת הקללה הנוראה של הגלות זה 'ורדף אותם כל עלה נדף'‪ ,‬בגאולה כמו הביטוי המפורסם של‬
‫האור שמח ש'סר פחד השבועות'‪ ,‬הביטוי של הפסיכולוגיה הגלותית זה יותר קשור אל הבחינה של‬
‫הפחד‪ .‬אז זה בעצם שתי מידות שדור האבות צריך להתאמץ בהם כדי להיות מוקשב ומקושר לדור‬
‫הבנים‪ .‬ובהמשך יהיו עוד שתי מאמרים מקבלילם למאמרים האלה‪ ,‬שזה מאמר המחשבות ומאמר‬
‫דרישת ה'‪ ,‬שהם יפרטו יותר בתורה עצמה איך הדברים האלה אמורים להשפיע על לימוד התורה‪,‬‬
‫מאמר המחשבות יותר במסקנה של העונג והשמחה‪ ,‬ומאמר דרישת ה' במסקנה של מאמר הפחד‪.‬‬
‫כפי שיתבאר‪.‬‬
‫עכ"פ כאן לכן אנו יורדים לכל מיני כוחות נפש שצריכים דור האבות אלה שספונים בבית המדרש בדור‬
‫המיוחד הזה‪ ,‬לדעת לעורר בעצמם‪ .‬שעל ידי כך יתוקן התיקון של יסוד המחלה שביאר הרב‬
‫בתחילת המאמר‪ ,‬שאין הקשבה וממילא קבלה הדדית של דור האבות מדור הבנים ולהפך‪ ,‬שפה הרב‬
‫מדריך את דור האבות כיצד לקנות ולקבל אל תוכם את מדרגות החיים הללו של דור הבנים ולהשלים‬
‫את הצד שחסר בהם בזה‪ ,‬וכפי שיתבאר מאמר העונג והשמחה יקביל אל קומת 'הנפש המתוקנת'‬
‫של דור הבנים‪ ,‬מאמר הפחד כלפי קומת הרוח‪ ,‬מאמר המחשבות ודרישת ה'‪ ,...‬ומאמר דעת אלוקים‬
‫ועבודת אלוקים כבר יפנו אל קומת הנשמה‪.‬‬
‫‪3‬‬

‫העונג והשמחה‬
‫בשלב הראשון נסדר את מה שכתוב בפשט הפסקה הראשונה‪ ,‬ואח"כ נקרא את זה שוב בצורה‬
‫עמוקה יותר‪ ,‬ונרחיב ממקומות אחרים גם על ההשלכה המעשית של הדבר הזה‪.‬‬

‫פשט‬
‫מאמר העונג והשמחה זה לא 'ידיעה חשובה'‪ .‬אלא זה מה שהרמח"ל אומר 'יסוד החסידות ושורש‬
‫העבודה התמימה'‪ .‬אי אפשר שתהיה עבודת ה' אמיתית‪ ,‬בתמימות ולא בכוונת זדון‪ ,‬לשמה ולא לשם‬
‫מניעים חיצוניים‪ ,‬שהיא תהיה יכולה להיות יסוד כזה לא רק ל'מה חובתי ואעשנה'‪ ,‬אלא למידת‬
‫החסידות שעושה לפנים משורשת הדין‪ ,‬אלא מתוך ההבנה הזו של פשר העונג והשמחה‪ ,‬של‬
‫'הידיעה שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו'‪( .‬שכבר עכשיו נאמר בפשט‪ -‬זה אפשרי רק מתוך ההבנה‬
‫שבקרבך קדוש‪ ,‬והאדם בכל עבודת ה' הזו חושף חיים עצמיים‪ ,‬ולא חי חיים חיצוניים לו‪ ,‬וכדברי האגלי טל והמשמעות הפשוטה של דברי הרב בהמשך‪ ,‬שרק כשאדם שמח ומתענג‬

‫בלימוד התורה הוא יכול ללמוד אותה לשמה ולא לדבר אחר) ‪ .‬שכל העמל המוסרי הארוך של כל הספר‪ ,‬צריך ומוכרח להיות על‬
‫יסוד ההתבררות וההתאמתות של המדרגה הזו‪.‬‬

‫הענג והשמחה‪ ,‬הם דברים מוכרחים להיות מתלוים אל כל עסק רוחני ; רק כשיתענג האדם וישמח במעשה‬
‫הטוב והיושר‪ ,‬אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו ; רק אז יהיה חל‬
‫רוח השכינה וזיו כבודה על האדם‪ ,‬כי עז וחדוה במקומו ‪ ,‬ויעזר לו להיות נעטר בחוט של חן וחסד‪ ,‬שימצאו‬
‫מעשיו ופעולותיו ג"כ חן בעיני כל הבריות‪ ,‬ויצאו גם הם בדרכיו‪ ,‬ותרבה הברכה והטובה בעולם‪ .‬רק כשיש‬
‫ענג ושמחה פנימית בלב מצורפים למעשה הטוב והצדק‪ ,‬אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל‬
‫הטוב ב"ה‪ ,‬וממקור נפשו ימצא מים חיים נוזלים להשכילו ולהדריכו בארחות חיים‪.‬‬
‫כל פעולות רגשות ומחשבות הנעשות מצד הכרח ומועקה‪ ,‬בין שתהיה המועקה חמרית או רוחנית אינם‬
‫בתכלית שלמותם‪ ,‬והם אינם באים כי‪-‬אם כדי להעמיד את האדם על המצב המוסרי הנכון‪ ,‬שיהיה בו שמח‬
‫ומתענג בעשות הטוב‪ ,‬ובהנזרו מן הרע והכעור תגל נפשו וישמח כבודו‪.‬‬
‫אנו רואים כאן כמה ביטויים מקבילים‪ ,‬עונג‪ ,‬שמחה‪ ,‬ובסוף הפסקה 'גילה'‪ ,‬וצריך לעמוד על ההבדלים‬
‫ויש כאן את הביטוי 'רק' שמופיע שלוש פעמים‪ ,‬יש את המשפט‬ ‫בין שלוש הביטויים האלה‪.‬‬
‫הראשון‪ ,‬ואחר כך עוד שלוש 'רק'‪ ,‬שלוש 'רק'ים‪ ,‬שהם בעצם שלוש שלבים‪ .‬ש'כל רק מיעוט הוא'‪,‬‬
‫ולאט לאט הרב לוקח את סוגיית העונג והשמחה ומעצים אותם ומסביר את העקרוניות שבהם‪ ,‬שאי‬
‫אפשר להציג אותם כמשהו צדדי‪ ,‬מכשיר מצווה‪ ,‬אלא לאט לאט זה הופך להיות יותר ויותר מרכזי‪,‬‬
‫והופך להיות גולת הכותרת של כל עבודת ה'‪ .‬ששלב על גבי שלב‪ ,‬הרב מסמן בצורה מוחלטת‬
‫ובלעדית ובלתי מתפשרת את הדרך המסוימת הזו‪ ,‬של דרך העונג והשמחה‪ ,‬באין שום יכולת‬
‫להתפשר על פחות מכך‪.‬‬
‫ואעפ"כ יש פה עוד שלב של 'הכרח ומועקה' שהרב יזכיר בסוף‪ ,‬שהוא כן יתן לו מקום מסוים‪' ,‬שאינו‬
‫בתכלית שלמותו'‪ ,‬אלא כשלב זמני‪ ,‬וכשימוש עוזר למסלול היסודי‪ ,‬שהוא סוגיית העונג והשמחה‪.‬‬

‫‪ 3‬מדרגות בחשיבות העונג והשמחה למען מעשה המצוות‬

‫אז הרב מתחיל באמירה הראשונה‬
‫הענג והשמחה‪ ,‬הם דברים מוכרחים להיות מתלוים אל כל עסק רוחני;‬
‫בהקשר כאן זה נראה רק משהו 'מתלווה' כזה‪ ,‬מכשיר מצווה‪ .‬עיקר העסק הרוחני זה לגלות טוב‪,‬‬
‫לגלות מוסר‪ ,‬לגלות את רצון ה'‪ .‬אבל‪ -‬אדם שעוסק בעסק רוחני‪ ,‬אז הוא מוכרח בשביל לתת לו את‬
‫המוטיבציה לעשות את הדברים האלה‪ ,‬וכדי שלא ירדם באמצע‪ ,‬ושלא יתייאש מהמשימה הקשה‪,‬‬
‫בתור ליווי לדבר הזה‪ ,‬שיהיה לאדם עונג ושמחה‪ ,‬זה דבר טוב ואפילו עד כדי הכרחי‪ .‬זה דבר מאוד‬
‫מובן‪ ,‬שזה כלי נפשי מאוד חשוב ומשמעותי‪ ,‬שמתסיס ומדרבן את האדם ונותן לו יסודות של תקווה‬
‫ושל התפרצות של כוחות חיים‪.‬‬
‫[ואולי גם מוכרחים כדרישה‪ ,‬כסימן‪ ,‬כדי להראות שהדבר הזה שנקרא מוסר ועבודת ה' הוא לא חיצוני לאדם‪ ,‬והשמחה‬
‫מראה את השיוך של האדם לדברים האלה‪ .‬שהאדם והקב"ה לא חיצוניים]‪.‬‬
‫‪4‬‬

‫אמנם הרב מוסיף משפט נוסף‪ ,‬שלב נוסף‪.‬‬

‫רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר‪ ,‬אז יהיה חרוץ לעשותם‬
‫בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו;‬
‫פה רואים שהעונג והשמחה‪ ,‬עניינו כבר לא להיות מתלווה ליווי חיצוני לעסק רוחני של המעשה הטוב‪,‬‬
‫אלא הוא נובע ממעשה היושר והטוב עצמו‪ .‬העונג והשמחה מונחים במעשה הטוב עצמו‪ .‬האדם‬
‫מזהה את המעשה עצמו כמשהו שמנביע לו שמחה‪ .‬ואז לא רק שהוא יהיה חרוץ לעשותם ולהביא‬
‫אותם אל ההשלמה שלהם‪ ,‬שזה אולי יותר קשור אל השלב הקודם‪ ,‬אלא הוא יבוא גם 'להוסיף עליהם‬
‫מדי יום ביומו'‪ .‬שבצורה פשוטה אפשר להסביר‪ ,‬אם המעשה הטוב הוא רק מעשה שמצד עצמו‬
‫מייאש והוא זוקק מהאדם לגייס משאבים של עונג ושמחה בשבילו‪ ,‬אלא להפך‪ ,‬המעשה עצמו הוא זה‬
‫שמעורר בו עונג ושמחה‪ ,‬אז ממילא האדם שאוהב להתענג ולשמוח ירצה להוסיף עליהם עוד‬
‫אך אולי יותר מדויק להבחין שיש פה עוד משהו עמוק יותר‪ ,‬ההתווספות הזו היא לא רק‬ ‫ועוד‪.‬‬
‫תוצאה של איזו פעולה יוזמתית בחירית מלאכותית כזו של האדם‪ ,‬אלא זה תוצאה טבעית ממילאית‪.‬‬
‫'להוסיף עליהם מדי יום ביומו' זה כי יש פה איזה צד של מעין המתגבר‪' .‬להוסיף עליהם מדי יום‬
‫ביומו'‪ ,‬זה לא 'להוסיף עוד מעשים' דווקא‪ ,‬אלא באותם מעשים עצמם להוסיף‪.‬דהיינו‪ -‬אדם שבא מתוך‬
‫גישה שבה הוא מחפש ומוצא עונג ושמחה בתוך מעשה הטוב והיושר‪ ,‬זה מה שמאפשר לו לראות‬
‫את הטוב והיושר לא כמשהו מת אלא כמשהו חי‪ ,‬ולזהות במעשה הזה עצמו איזו נביעה פנימית‬
‫גדולה של מעין המתגבר‪ ,‬שממילא מביאה אותו להוסיף עליהם מדי יום ביומו‪.‬‬

‫שלב נוסף‪-‬‬
‫[היה אפשר לטעות ולהבין את זה כמשהו שחוזר‬ ‫רק אז יהיה חל רוח השכינה וזיו כבודה על האדם‪,‬‬
‫לרמה של השלב הראשון‪ ,‬שהשמחה היא איזה אמצעי‪ .‬ש'כמו ש'דירה נאה מרחיבה דעתו שלאדם'‪ ,‬כך 'אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה'‪ ,‬כי אם אין לאדם‬

‫אבל הרב ממשיך לבאר את נימוק וטעם הדבר‪ ] -‬כי עז‬ ‫מצב רוח טוב‪ ,‬הוא לא נמצא בשלמות‪ ,‬אז הוא לא כלי כזה שיכול שתחול עליו שמחה‪.‬‬

‫[ופה ברור שאין הכוונה שאצל הקב"ה יש כל הזמן דברים כאלה שדואגים שיהיה עוז וחדוה‪ ,‬כי הוא שבוז ולכן הוא צריך את‬ ‫וחדוה במקומו‪,‬‬
‫זה כדי שיהיה לו שם שכינה‪..‬אלא להפך‪ ,‬השמחה פה איננה אמצעי ל‪..‬אלא היא לכה"פ 'תולדה ישירה'‪ ,‬ביטוי לנוכחות האלוקית‪ .‬ולכן הרב אומר‪ -‬אם אדם‬
‫שמחה במעשה המצווה אז מה זה אומר? מאיפה מגיעה לו השמחה הזו? יש רק מקום אחד שבו היא נמצאת‪' ,‬עוז וחדוה במוקומו'‪ ,‬וממילא אם יש לו שמחה‬
‫זה אומר שיש פה שכינה של הקב"ה]‪.‬‬
‫כלומר לא רק שהעונג והשמחה מתלווים מבחוץ למעשה הטוב לחזק אותו‪ ,‬ולא רק שהם גנוזים בתוך‬
‫המעשה הטוב עצמו אך סוף סוף הם רק 'עוד איזה תולדה' מסוימת מהמעשה שהיא אמנם נחמדה‬
‫מאוד אך לא היא עצם המבוקש ממנו‪ ,‬אלא פה הרב אומר עוד יותר מכך‪ ,‬שהעונג והשמחה שבמעשה‬
‫הטוב זה בעצם השראת רוח השכינה שיש בכל מצווה ומצווה! באיזה קומה המצווה מקבלת את‬
‫היסוד הנצחי האלוקי שבה? בדבר כזה שקשור לסוגיא של העונג והשמחה‪ ,‬שהם – בנתיים נאמר‬
‫שיקוף וביטוי או אולי סימן ‪ -‬לנוכחות אלוקית‪ .‬כי הרי 'עוז וחדווה במקומו'‪ ,‬וממילא אם יש עוז וחדווה‪,‬‬
‫זה סימן שאנו נמצאים 'במקומו' של הקב"ה‪ .‬איך הקב"ה שורה במציאות? ישמח ה' במעשיו‪ ,‬זה‬
‫שיש נוכחות אלוקית בהרבה דברים במציאות זה משתקף בזה שהם מתגלים בצורה עזיזה‪ ,‬בצורה‬
‫פורחת‪ ,‬בצורה מלאת חיים‪' .‬אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה'‪.‬‬
‫וממילא לכן הרב ממשיך‪-‬‬
‫ויעזר לו להיות נעטר בחוט של חן וחסד‪ ,‬הביטוי 'חוט של חן וחסד' תמיד מבליט‬
‫משהו שמעל למעשים הבחיריים של האדם‪ ,‬לא משהו שקשור לצד הגלוי אלא לצד סגולי פנימי‬
‫שנמצא בתוך האדם‪ ,‬שזה צד עמוק כזה שממלא אותו שלכן זה לא רק נותן לו הצלחה אישית במצוות‬
‫אלא זה מעורר גלים סביבו‪ ,‬זה השפעה סגולית של הצדיק‪ -‬שימצאו מעשיו ופעולותיו ג"כ‬
‫חן בעיני כל הבריות‪ ,‬ויצאו גם הם בדרכיו‪ ,‬ותרבה הברכה והטובה‬
‫בעולם‪ .‬כי כולם יכירו שיש פה משהו מאוד גדול‪.‬‬
‫כלומר אם אנו אומרים שכשהאדם עושה מצווה ושמח בה אז זה אומר ששורה עליו שכינה‪ ,‬אז ממילא‬
‫מובן שבדבר הזה של האדם א"א לומר שהאדם פועל בזה רק בתוך עצמו‪ ,‬אלא ממילא יש כאן‬
‫הזרמת שכינה שפועלת דרכו ופועלת פעולות גדולות הרבה מעבר לפעולה האישית שלו‪ .‬הוא הופך‬
‫להיות צינור להופיע את האלוקות בעולם‪ ,‬וזה ממילא מכה גלים בכל מה שנמצא סביבו‪ .‬וזה כבר‬
‫‪5‬‬

‫התפשטות למעבר למה שבתוך החיים האישיים של האדם‪ ,‬כי יש פה נוכחות אלוקית‪( .‬לא רק במובן‬
‫השטחי ש'אנשים רואים שאני שמח‪ ,‬אז גם הם יעשו את זה'‪ ,‬שמצד זה זה מדרגה יותר נמוכה‬
‫מהשלב הקודם‪ ,‬אלא במובן עמוק ויסודי יותר‪ ,‬שבאמת האדם חי פה משהו גדול וכללי יותר‪ ,‬שלכן‬
‫זה שאנשים נמשכים לזה זה סימן לכך‪ .‬שבגלל שהוא נעטר בחוט של חן וחסד זה מתפשט גם‬
‫לבחוץ)‪.‬‬

‫המדרגה התכליתית של העונג והשמחה‬

‫עד לדבר הגדול הזה הגענו‪ .‬אבל הרב לא עוצר פה וממשיך עוד שלב שהכל חתר אליו‪-‬‬
‫רק כשיש ענג ושמחה פנימית (פה זה כבר משהו עדין יותר) בלב מצורפים למעשה הטוב‬
‫והצדק‪[ ,‬פה זה נהיה אולי הפוך‪ ,‬העונג והשמחה הופכים להיות עיקר] אז הם מתבססים באדם להיות‬
‫קבוע בדרכי האל הטוב ב"ה‪,‬‬
‫בקריאה ראשונה אנו שמים לב לכך שפה העונג ושמחה גורמים לא רק למצב של 'השראת שכינה'‪,‬‬
‫אלא למצב של 'קבוע בדרכי האל הטוב ב"ה'‪ ,‬דבקות מוחלטת בה'‪.‬‬
‫ובנוסף לכך‪ ,‬אם בהתחלה דובר על עונג ושמחה ש'מתלוים' לעסק רוחני‪ ,‬שמעשה המצוות זה העיקר‪,‬‬
‫והעונג והשמחה הם 'ליווי' חיצוני שמתלווה אליהם‪ ,‬כלי לעורר מוטיבציה‪ ,‬או אח"כ‪ -‬גם משהו‬
‫שמתיילד מהם אך עדין העיקר זה המצווה והם רק מאפשרים או מהווים סוג של עיניים‪ ,‬לראות את‬
‫המצווה ממבט של עונג ושמחה‪ ,‬ועי"כ להיות מסוגלים לראות במצווה צד חי ודינאמי‪ ,‬או אח"כ‪ -‬יש‬
‫להם גם משמעות יותר גדולה‪ ,‬עדיין מעשה המצוות זה העיקר‪ ,‬ואילו העונג והשמחה שמופיע מתוך‬
‫המצווה עצמה הוא מהווה ביטוי לכך שהמצווה הצליחה לפעול את פעולתה‪ ,‬והשרתה שכינה‪ .‬לעומת‬
‫כל זה‪ -‬פה יש ביטוי חדש‪ ,‬שהעונג והשמחה 'מצורפים' למעשה הטוב והצדק‪.‬‬

‫אז המשמעות הפשוטה ש'העונג והשמחה מצורפים למעשה הטוב והצדק' היא לכה"פ‪ -‬שצירוף זה‬
‫כבר ביטוי לכך שמה שהיה נראה לנו כשני דברים שונים‪ ,‬הופך להיות בעצם לסוגיא אחת‪ .‬כשמשהו‬
‫מצורף למשהו הוא נעשה ממש מחובר אל הדבר הזה עצמו‪ .‬אז זה לא שיש סוגיא אחת שנקראת‬
‫מצוות והיא העיקר ויש סוגיא נוספת משמשת אותה או נגררת ממנה שנקראת עונג ושמחה‪ .‬אלא‬
‫שניהם זה דבר אחד‪ ,‬אי אפשר לדבר באמת על מצוות ה' מבלי לדבר על עונג ושמחה‪ .‬זה עצם‬
‫ואז לפי"ז הרב ממשיך "אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב ב"ה'‪' ,‬הם'‬ ‫הדבר‪.‬‬
‫הכוונה‪ -‬להכל ביחד‪ ,‬העונג והשמחה ומעשה הטוב והצדק‪ ,‬שכולם זה דבר אחד‪ ,‬שמבססים באדם‬
‫הוויה חדשה שעניינה‪ -‬שהוא קבוע בדרכי האל‪ ,‬שהוא דבק בה'‪.‬‬

‫שכבר אם כן אנו יכולים לגזור מפה התקדמות אחת מאוד משמעותית‪ .‬שאם לעיל עדין העונג‬
‫והשמחה זה רק 'שיקוף' של נוכחות אלוקית באדם‪ .‬פה מתברר כבר שהעונג והשמחה זה הסוגיא‬
‫עצמה‪ ,‬זה לא סימן למשהו‪ ,‬סימן לדבקות בה'‪ ,‬אלא זה עצמו הדבקות בה'‪ ,‬זה עצמו התכלית‪.‬‬

‫העונג והשמחה היא התכלית העליונה‪ ,‬כי בעצם מציאות העונג והשמחה האדם חי בצורה אצילית פנימית את‬
‫הקב"ה‪ ,‬דבק בה' בחייו‪ ,‬ומתוך כך פעולותיו הם גילויי אלוקות‪ ,‬וכל עניינם של פעולותיו‪ ,‬של מעשה‬
‫המצוות‪ ,‬זה להביע ולתת מימוש וביטוי לכך‬
‫אבל זה נראה עוד יותר מדויק להבין שהרב מעלה פה את העונג והשמחה למדרגה עוד יותר גבוהה‪.‬‬
‫שאם לעיל העיקר היה מעשה המצוה והעונג והשמחה התלוותה אליו או נולדה ממנו‪ ,‬אך ה'נושא' של‬
‫המשפט היה מעשה הטוב והצדק‪ ,‬פה הנושא של המשפט מתהפך‪ ,‬הנושא והדגש הוא מציאות העונג‬
‫והשמחה שבלב‪ ,‬והם 'מצורפים למעשה הטוב והצדק'‪ ,‬דהיינו‪ -‬מביעים את עצמם במעשה הטוב‬
‫והצדק‪ .‬יש לאדם בעצם החיים שלו עמדת נפש של עונג ושמחה‪ .‬ומתוך כך הוא עושה מעשה טוב‬
‫והתוצאה היא 'אז הם ‪ -‬כלומר העונג והשמחה‪ ,‬שהם‬ ‫וצדק וממשיך בו את העונג והשמחה שלו‪.‬‬
‫נושא המשפט(ולא 'מעשה הטוב והצדק'‪ ,‬שאז לא היה שייך לומר 'הם' בלשון רבים) – מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל‬
‫הטוב ב"ה'‪ ,‬דהיינו כבר קודם לכן היה לאדם עונג ושמחה (וממילא כדלקמ'‪ ,‬הוא היה דבק בה' ) ‪ ,‬אך היא הייתה רק‬
‫פנימית ומופשטות כזו‪ ,‬ומעשה הטוב והצדק נתן לעונג והשמחה את ההתבססות שלהם באדם‪.‬‬
‫‪6‬‬

‫מעשה המצווה הוא אמצעי‪ ,‬הכשר‪ ,‬שתכליתו ומטרתו היא‪-‬להעצים ולבסס את העונג והשמחה‪ .‬לתת‬
‫לעונג והשמחה הפנימית והמופשטת שבלב‪ ,‬כלים לחול בהם ולהיות מובעים בהם‪ ,‬ובכך לקבל את‬
‫הביטוי הממשי החי שלהם‪( .‬אז נכון שלא נכון לקורא לזה 'אמצעי ומטרה'‪' ,‬מבוקש ומה שמתלווה אליו'‪ ,‬אלא זה כבר‬
‫מציאות של 'מצורפים' כלומר יש פה חדא מכתא‪ ,‬אחדות אורגנית‪ ,‬אלא שבתוך האורגניות הזו יש את הצד היותר גרעיני‬
‫וכתוצאה מכך המשך המשפט‪" -‬להיות קבוע‬ ‫וליבי שלה‪ ,‬ואת המעטפות החיצוניות יותר הגלויות שלה)‪.‬‬
‫בדרכי האל הטוב ב"ה"‪ .‬זה משפט מאוד קשה בפשט למי שלא בא מההתבוננות של הרב‪ .‬זה לכא'‬
‫לא עברית‪ .‬היה צריך לומר‪ -‬ואז‪ ,‬כשבזכות מעשה הטוב והצדק התבססו העונג והשמחה באדם‪ ,‬אז‬
‫"הם גורמים לו להיות קבוע בדרכי האל הטוב ב"ה"‪ .‬אבל הרב לא מתבטא כך‪ ,‬אלא כשהעונג‬
‫והשמחה מבוססים באדם זה עצמו "להיות קבוע בדרכי האל הטוב ב"ה"‪ .‬מציאות של עונג ושמחה‪,‬‬
‫ולכן‬ ‫זה עצמו הוויה של קביעות בדרכי ה'‪ .‬מציאות של עונג ושמחה זה מציאות של דבקות בה'!‬
‫בעצם בגולת הכותרת של כל השלבים האלה‪ ,‬העונג והשמחה אינם רק אמצעי‪ ,‬או תולדה‪ ,‬או סימן‪,‬‬
‫אלא הם עצמם התכלית שמגיעה אל הפסגה הגבוהה ביותר‪ .‬כי בעצם מציאות העונג‪ ,‬האדם חי‬
‫אלוקות‪.‬‬
‫נוסיף כבר עכשיו עוד משהו‪ ,‬שיורחב עוד בהמשך‪ ,‬ויכול להוות הסבר למדרגה הזו של "להיות קבוע‬
‫בדרכי האל הטוב ב"ה"‪ .‬שהרי לכא' "דרכי ה'" זה לא עונג ושמחה‪ ,‬אלא זה דווקא המצוות‪ ,‬יותר נכון‬
‫לומר שהמצוות מבססים את האדם להיות קבוע בדרכי ה' ולא העונג והשמחה (שבכלל אי אפשר לקרוא להם‬

‫'דרך'‪ ,‬אלא הם יכולים להיות גם משהו עומד במקום) ? ואמנם זו באמת הנחה נכונה שאין צורך לחזור ממנה‪ .‬אלא‬
‫שכאדם מקיים מצוות עוד אי אפשר לומר עליו שהוא 'קבוע בדרכי ה''‪ ,‬הוא אולי 'עוסק בעסק רוחני'‪,‬‬
‫'עושה את מעשה הטוב והיושר' והוא עושה את המעשים הללו 'בחריצות ובתכלית השלמות ומוסיף‬
‫עליהם יום ביומו'‪ ,‬ואף 'מעשיו ופעולותיו גורמים להשראת שכינה ומוצאים חן בעיני הבריות והולכים‬
‫גם הם בדרכיו'‪ ,‬כמו שתיארנו בכל השלבים הקודמים‪ .‬אך בכל המצבים הללו‪ ,‬הכל בסופו של דבר‬
‫מתחיל מתוך העולם האנושי האישי הבחירי הפרטי היוזמתי והמעשי של האדם‪ ,‬וגם אם האדם עושה‬
‫מעשה מאוד טוב‪ ,‬ובחריצות‪ ,‬וגם המעשה הזה שלו בסופו של דבר מעורר מכוחו וכפי כוחו יסודות‬
‫אלוקיים גדולים עוד יותר לפעול‪ ,‬ובזה הוא גם זוכה לסיעתא דשמייא ולכן הוא מצליח שמעשהו יותיר‬
‫חותם גדול יותר‪ ,‬גם על הסביבה ועל העולם וכו'‪ ,‬בסופו של דבר זוהי עדיין פעולה אנושית‪ ,‬מוגבלת‪,‬‬
‫ומלאכותית‪ ,‬וממילא גם לא קבועה אלא 'מעורערת'‪' ,‬אפשרית'‪ ,‬תלויה ב'האם הוא יעשה או לא יעשה'‪.‬‬
‫אבל זה עוד לא 'קבוע בדרכי האל הטוב ברוך הוא'‪' ,‬קבוע' זה קביעא וקיימא‪ ,‬מציאות מוחלטת‪ ,‬שלא‬
‫מתחילה בשאלה הבחירית המעשית של האדם‪ ,‬ו'דרכי ה'' זה בפשט‪ -‬הדרכים שבהם הוא הולך‬
‫ואם כן‪ ,‬מה עושה‬ ‫ופועל‪' ,‬דרכי האל הטוב ברוך הוא '‪ ,‬ממנו הוא שמתברך פה‪ ,‬ולא ממנו אנחנו‪.‬‬
‫את מעשה הטוב והצדק שהאדם עושה ל'דרכי האל הטוב ב"ה'? רק אם נאמר שבעצם כשהאדם פועל‬
‫זה לא האדם פועל‪ ,‬אלא זה הקב"ה שפועל! אבל לא שזה מתחיל מהפעולה של האדם שמתוך כך‬
‫שורה עליה שכינה‪ ,‬והיא מעוררת את הקב"ה לפעול דרכה‪ ,‬כי אם כך הרי זה לא 'קבוע'‪ .‬וגם אם‬
‫לאידך זו פעולה שמתחילה מהקב"ה עוד לפני האדם אבל בסופו של דבר היא יוצאת אל הפועל ע"י‬
‫פעולת האדם במעשה הטוב והצדק‪ ,‬אז גם בזה זה עדיין אפשרי ותלוי בכך שהאדם יעשה או לא‬
‫יעשה (אא"כ תאמר שזה משהו 'הכרחי' שכבר אין לו בחירה אם לעשות או לא‪ ,‬אלא שלא מצינו דבר כזה‪ ,‬שאדם שיש לו עונג ושמחה במעשה המצווה מתבטלת לו הבחירה‬

‫אלא לכן מסקנת הדברים שעולה מפה בצורה מחויבת‬ ‫החופשית והוא נהיה כפוי לעשות מצוות ונדחף ע"י כוחות קודמים לו) ‪.‬‬
‫היא‪ -‬נאמר את זה כך‪ -‬שהאדם והקב"ה הופכים להיות לו שתי דברים שונים‪ ,‬שאז האדם יכול לחיות‬
‫אז בעצם נכון לומר‬ ‫או את חייו ודרכי חייו שלו או את הקב"ה ודרכיו‪ ,‬אלא זה נהיה דבר אחד!‬
‫שהעונג והשמחה הפנימית יוצרים באדם מציאות שבה הוא חי את הקב"ה‪ ,‬וממילא כל פעולותיו‬
‫לעולם הם פעולות אלוקיות‪( ,‬אא"כ אלו פעולות שגורמות לעצב‪..‬שגורמות לאבד את עצם הדבקות‬
‫הזו)‪ ,‬הוא קבוע בדרכי ה'‪ .‬ולכן מתוך כך‪ ,‬איזה פעולות הוא עושה? פעולות של 'מעשה הטוב והצדק'‪,‬‬
‫והפעולות האלה‪ ,‬המצוות‪ ,‬הם לא רק 'מתאימים לדרכי ה''‪' ,‬היה דומה לו'‪ ,‬אלא הם עצמם דרכי ה'‪,‬‬
‫הקב"ה שחי בקרבו מתגלה בהם‪ .‬האדם שחי את העונג והשמחה 'שתול בבית ה''‪ ,‬זה הקביעות שלו‪,‬‬
‫חי אלוקות‪' ,‬ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'‪ ,‬ומתוך כך עניינם של המצוות הוא‪ -‬לתת‬
‫למציאות 'הפנימית' הזו את הביטוי הממשי החי שלה‪ ,‬את ההתענפות וההשתרגות וההתפארות‬
‫‪7‬‬

‫שלה‪ ,‬בזה שהיא הופכת להיות לדרכי חיים שלמים שהיא מתהלכת ומתגלה בהם בעולם‪ ,1‬ובזה היא‬
‫בעצם "מתבססת"‪.2‬‬
‫זה בעצם ההסבר ליחס בין מעשה המצוות לעונג והשמחה‪ .‬שהעונג והשמחה היא המציאות השלמה‪,‬‬
‫שהמצוות הם אמצעי שנותן לה את הביסוס שלה‪ .‬כמובן זה לא אמצעי חיצוני‪ ,‬אלא זה הדברים‬
‫שבהם אותה מדרגה של עונג ושמחה מביעה את עצמה‪ .‬שכן העונג והשמחה זה עצם העובדה שבה‬
‫האדם חי את האלוקות‪[ ,‬כי נגיד בצורה כללית עונג ושמחה זה ביטוי לכך שאדם חי‪ .‬שהוא לא‬
‫שקוע בתוך העולם ההכרתי הסובייקטיבי המת‪ ,‬אלא שהוא מעורר בתוכו גילויי חיים‪ ,‬וממילא הוא‬
‫מעורר בתוכו את 'כי עמך מקור חיים' שמתגלה בעצם החיים‪ .‬ולכן 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם‬
‫חיים'‪ ,‬ו'צדיק באמונתו יחיה'‪ ,‬שבעצם החיים האדם חי אלוקות‪ .‬וממילא מתוך כך‪ ,‬מתוך עמדה‬
‫חיה כזו‪ ,‬גם מעשה המצוות‪ ,‬הם לא מעשים מלאכותיים טכנים מתים‪ ,‬אלא מעשים שמעוררים‬
‫גילויי חיים‪ ,‬וממילא‪ ,‬מכיון שכל החיים אינם באים אלא ממנו הוא ולא משום כוח אנוש‪ ,‬לכן בעצם‬
‫מה שיש בהם זה פעולה אלוקית‪ ]3‬והמצוות מגלים את האלוקות‪.‬‬
‫זה אולי יכול להיות גם ההסבר‪ ,‬כפי שנרחיב עוד לקמ'‪ ,‬למשמעות הביטוי דרכי 'האל הטוב ב"ה'‬
‫שאליו האדם קשור‪ ,‬לעומת השלב האודם שבו האדם היה קשור רק ל'רוח השכינה וזיו כבודה'‪ ,‬פה‬
‫הביטויים מופנים לעצמותו ית'‪ .‬כי 'השכינה' זה אולי באמת מה שקשור לכל הצד של הביטוי של‬
‫האלוקות שמתבטא במצוות‪ ,‬ולכן כשהדגש הוא מעשה המצווה זה באמת הנושא‪' ,‬שכינה שורה מתוך‬
‫שמחה של מצווה'‪ ,‬כי הכל נמצא בסופו של דבר בתוך העולמיות‪ ,‬אז זה האלוקות כפי מה שהיא‬
‫שורה בעולם‪ .‬אך פה מתחילים מדבר יסודי ופנימי ואצילי יותר‪ ,‬מעצם זה שהאדם חי בעצם חייו את‬
‫הקב"ה עצמו‪' ,‬האל הטוב'‪ ,‬ורק מתוך כך‪' ,‬ברוך הוא'‪ ,‬כלומר האלוקות עצמה מתגלה ומתבטאת‬
‫ב'דרכי ה'' דרך מעשה המצוות‪ .‬כי היסוד הוא העונג והשמחה‪ ,‬ומתוך כך איך הם מתבטאים במעשה‬
‫הטוב והצדק‪.‬‬
‫אז זה אם כן ההסבר לגולת הכותרת הזו של מדרגת העונג והשמחה‪ ,‬לכך שהיא הופכת להיות עצם‬
‫התכלית העליונה של הכל‪ ,‬וכתוצאה ממנה בעסק הרוחני של האדם האדם לא רק עושה את המעשים‬
‫שהקב"ה רוצה שהוא יעשה אלא הוא המשך של הקב"ה שמתגלה דרכו‪ .‬כי הוא בעצם חייו‪ ,‬בזכות‬
‫העונג והשמחה‪ ,‬חי את המציאות האלוקית‪.‬‬

‫ולכן ממילא ממשיך הרב שכתוצאה מכך‪-‬‬

‫וממקור נפשו ימצא מים חיים נוזלים להשכילו ולהדריכו בארחות חיים‪.‬‬
‫מכיון שהוא חי אלוקות‪ ,‬אז את האלוקות היא בעומק החיים שלו‪ ,‬ונעשות לו שתי כליותיו כשתי‬
‫רבנים'‪ ,‬וממקור נפשו‪ ,‬בעומק החיים שלו‪ ,‬שם הוא מוצא אלוקות‪ ,‬גילויי אלוקות‪ ,‬וממילא גם השגות‬
‫אלוקיות‪.4‬‬
‫זה דבר מבהיל‪ .‬עד המדרגות הללו‪ ,‬האדם היה לפעמים תואם למעשה האלוקי‪ ,‬אבל לא שהוא עצמו‬
‫המשך של האלוקי‪ .‬וודאי לא שהוא יכול להסתכל על עצמו ולדעת מה האלוקי רוצה‪ .‬אך פה מתבאר‬
‫שמכוח עונג ושמחה‪ ,‬לא מכל אחת‪ ,‬אך כן מעונג ושמחה פנימית‪ ,‬אז הוא באמת הגיע לעמדת חיים‬
‫העליונה הזו‪.‬‬

‫‪ 1‬ע' בנתיבות עולם‪' ,‬עקב ענווה יראת ה''‪ ,‬שיראת ה' נותנת לענווה את היכולת להתהלך בעולם‪ ,‬דהיינו למציאות‬
‫הסגולית הפנימית‪ ,‬הבחירה נותנת לה את התממשות במציאות המעשית הבחירית שלנו‪ .‬וכפי שעוד יתבאר‬
‫לקמ'‪.‬‬
‫‪ 2‬לקמ' יתבאר עוד שבעצם אולי נכון לומר‪ ,‬שכשהעונג והשמחה נמצאים רק עוד בצורה פנימית בלב‪ ,‬זה עוד רק‬
‫עונג‪ ,‬שנמצא עוד בעצם המציאות הפנימית שהאדם חי אותה‪' .‬אז תתענג על ה'‪-‬על ה' דייקא'‪ ,‬על עצם מציאות‬
‫ואילו 'דרכי ה'' שהם הביטוי שלה במעשים הטובים‬ ‫האלוקות‪ ,‬שבעצם החיים האלוקיים שבכל אחד ואחד‪.‬‬
‫שגם נותן לה את הביסוס הממשי שלה‪ ,‬זה כבר בעצם סוגיית השמחה ‪'.‬שמחה של מצווה'‪' ,‬עבדו את ה'‬
‫בשמחה'‪(.‬כלומר לא שעצם המצווה זה השמחה‪ ,‬אלא מה שנותן למצווה את כל הצד של השכינה שבה‪ ,‬את כל‬
‫הצד החי שבה‪ ,‬זה השמחה שמצורפת עמה)‪ .‬ולמרות זאת גם בהתחלה ('עונג ושמחה פנימית בלב') וגם‬
‫בסוף (אחרי שהם מצורפים למעשה הטוב והצדק‪ ,‬אז 'הם‪ )'..‬הרב מדבר על שניהם ביחד‪ ,‬במקום לומר‬
‫בהתחלה עונג ובסוף שמחה‪ .‬מכיון שכדלקמ'‪ ,‬ברור שאלו לא שתי דברים מנותקים‪ ,‬אלא זה עילה ועלול‪ ,‬העונג‬
‫זה בעצם 'השמחה הפנימית שבלב'‪ ,‬והשמחה זה בעצם 'העונג המבוסס'‪.‬‬
‫‪ 3‬ע"ע תפא"י פ"ט‪ ,‬למה דווקא ע"י מצוות מעשיות מגיעים לדבקות בה'‪ ,‬מצד השורש‪.‬‬
‫‪ 4‬למעשה כדי לדעת מפה שחשוב מאוד לא לקבל החלטות שלא מתוך שמחה‪.‬‬
‫‪8‬‬

‫ולכן מתוך כך אנו יכולים לחזור גם ולהבין את המדרגות הקודמות בצורה עוד יותר עמוקה‪ .‬שלעיל‬
‫הרב תיאר את הדברים מתוך נקודת מוצא של אדם שאין לו דבקות בקב"ה‪ ,‬אלא הוא רחוק‪ ,‬ומתוך‬
‫כך הוא רוצה להתקרב לקב"ה‪ .‬אז לכן הוא מוכרח לעורר בעצמו בצורה יזומה כזו עונג ושמחה‪,‬‬
‫שיתלוו אל העסק הרוחני שלו‪ ,‬שיעשה מתוך שמחה‪ .‬ולמעלה מכך‪ ,‬הוא יכול לזכות לכך שהמעשה‬
‫עצמו יעורר אצלו עונג ושמחה‪ ,‬ולכן יביא אותו לראות במצווה צד נביעתי שבה‪ .‬ולבסוף אם יזכה לקיים‬
‫את המצווה בשלמות‪ ,‬אז יזכה גם לסיעתא דשמיא במצווה הזו‪ ,‬מה שיתבטא וישתקף כעונג ושמחה‪.‬‬
‫כך זה כשהכל מתחיל מתוך העולם הבחירי של האדם‪[ .‬וכפי שהרב עוד ירחיב על המציאות‬
‫'הדיעבדית' הזו בפירוש בהמשך]‪ .‬אבל אם הדברים מתגלים בצורה הלכתחילאית שלהם‪ ,‬מתחילים‬
‫הפוך‪ ,‬מהקב"ה‪ ,‬מכך שקודם כל נקודת המוצא היא שיש לאדם עונג ושמחה‪ ,‬דבקות בקב"ה‪ ,‬ומתוך‬
‫כך מעשה המצוות‪ ,‬אז שברור שמכוח זה שהאדם חי אלוקות‪ ,‬ומגלה אותה במעשיו‪ ,‬אז מובן כיצד‬
‫הדבר הזה כפשוטו‪ ,‬מגלה שכינה בעולם‪ ,‬מגלה אלוקות‪ ,‬לא כאיזה סיעתא דשמיא ו'רוח שכינה'‬
‫שחלה 'על המצווה'‪ ,‬כלומר איזו שהיא תגובה לא צפויה כזו‪ ,‬ש'אני רק עשיתי מצווה ופתאום יש לה‬
‫משמעות כזו גדולה'‪ ,‬והראייה לדבר‪ ,‬הסימן לדבר‪ ,‬זה שהתגלתה בי שמח והרי 'עוז וחדווה במקומו'‪,‬‬
‫אלא כעת זה פשוט וברור‪ ,‬האדם חי את הגודל האלוקי‪ ,‬שהרי הוא שמח ו'עוז וחדווה במקומו'‪,‬‬
‫וממילא ברור שמעשיו בעולם מבטאים אותו‪ ,‬מגלים שכינה‪ ,‬ומשפיעים על סביבתו‪ .‬ומתוך כך זה‬
‫שהוא חי את האלוקות אז הוא נפגש בכל מצווה בצד החי הפנימי האצילי האין סופי שלה‪ ,‬וממילא‬
‫מוסיף עליה מדי יום ביומו‪ .‬וכמובן שהדבר הזה נותן לו מוטיבציה גדולה לעשות את הדברים‪ ,‬לא רק‬
‫מוטיבציה אנושית‪ ,‬אלא הוא מתמלא בכוחות חיוניים אלוקיים כל הזמן‪ ,‬כי הוא שתול על פלגי מים‪,‬‬
‫מחובר למקור החיים‪.‬‬

‫[נלענ"ד נכון לומר‪ -‬שכל מה שנאמר פה‪ ,‬הוא מדבר על הדברים יותר מצד מושג ה'שמחה'‪ ,‬ולא מצד‬
‫מושג העונג‪ ,‬שמצידו הדברים פה יקבלו פרשנות קצת אחרת]‪.‬‬

‫מקור הדברים 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה'‪' ,‬לא אותי קרעת יעקוב כי יגעת בי ישראל'‬
‫השלב האחרון כאן חותר לדברים שכתובים בצורה כללית בדברי הרמב"ם ובצורה עוד יותר חריפה‬
‫אצל האריז"ל והרמח"ל‪ ,‬שבצורה כללית כל תכלית האדם בעולמו זה להיות שמח‪.‬‬
‫כמו שהרמב"ם מסביר את הפסוקים 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב‬
‫שאמנם בפשט הכתוב הכוונה הכי כפי שממשיך אח"כ הפס'‪ ,‬שתחת זה אז‪' -‬ועבדת את‬ ‫כל'‪.‬‬
‫אויביך‪..‬ברעב ובצמא ובערום ובחוסר כל ונטל עול ברזל בצווארך'‪ .‬שפשט הדברים שאנו לא עוסקים‬
‫בתיאור של 'איך עובדים'‪ ,‬כמו שאת האויבים לא צריך לעבוד בזה שאתה צמא‪ ,‬אלא זה 'באיזה‬
‫תנאים אתה עובד'‪ .‬ולכן פשט הפס' זה ‪' -‬תחת אשר לא עבדת אל ה' אלוהיך בתקופה שהיה לך‬
‫שמחה וטוב לבב ורוב כל'‪ .‬אבל הרמב"ם בהלכות לולב אומר שהכוונה היא‪ -‬שהעונשים הגדולים‬
‫שאתה מקבל הם על כך שלא עבדת את ה' בשמחה! אמנם עבדת‪ ,‬היית דתי לכל דבר‪ ,‬אבל זה לא‬
‫וזה כמובן דבר שצריך‬ ‫היה בשמחה‪ .‬עיקר הביקורת זה איך שמחה לא התלוותה אל מעשה ידיך‪.‬‬
‫ביאור‪ ,‬שהרי בסופו של דבר כן עבדנו את ה'! אמנם זה לא היה בשמחה אבל כן עבדנו לכא'? אז אם‬
‫שמחה הייתה רק איזה כלי אמצעי חשוב כדי לעבוד את ה'‪ ,‬משהו שמתלווה לכך‪ ,‬אז ממילא אדם‬
‫הצליח להתמודד ולהגיע לתוצאה גם מבלי הכלי הזה אז בכלל מה הביקורת עליו? ולמה שזה יהיה‬
‫סיבה לפורענויות קשות כאלה? אלא רואים ברמב"ם הזה דבר חריף‪ ,‬שמבלי שמחה זה שום דבר!‬
‫[ומחדד את זה האדמו"ר האמצעי בשאלה‪ ,‬איפה צוונו קודם לכן‬ ‫אין כלום בכל עבודת ה' הזו!‬
‫בתורה שצריך לעבוד בשמחה? ועונה‪ -‬באמת לא צריך בכלל לומר שצריך להיות שמח‪ ,‬זה פשוט‬
‫ביותר‪ ,‬זה עצם סדר החיים של עמ"י‪ ,‬רק כשלפתע כשיש קללות ופורענויות אז שמים לזה לב‪ ,‬אבל‬
‫זה כל כך דבר עמוק ויסודי עבודת ה' בשמחה‪ ,‬שרק ברגע שהכול מתפרק התורה פתאום תצבע על‬
‫שורש המחדל‪ -‬איפה בעצם השמחה הייתה]‪.‬‬
‫ועל זה מוסיף האריז"ל‪ ,‬משהו שמשלים את דברים הרמב"ם הללו‪ ,‬שבלי שמחה כל עבודת ה' של‬
‫האדם היא כאילו הוא עובד לאל זר! זה ניתוק של עבודת ה' מהמקור שלה‪[ .‬וכמו שהסברנו הדבר‬
‫הזה איננו 'מליצה'‪ ,‬אלא זה 'איזהו אל זר שבגופו של אדם'‪ ,‬שע"ז זה עבודה שזרה לעובדיה‪,‬‬
‫'והסירותי את שמות הבעלים מפיה'‪ ,‬דהיינו תפיסת הקב"ה ככוח עליון מנותק מהאדם‪ ,‬לעומת עונג‬
‫‪9‬‬

‫ושמחה שהם ביטוי לכך שהאדם הוא המשך של הקב"ה]‪ .‬כלשון הפס' "לא אותי קראת יעקוב כי יגעת‬
‫בי ישראל"‪.‬‬
‫וכמובן שהדבר הכי בולט בזה אלו דברי הרמח"ל 'שהאדם לא נועד אלא להתענג על ה''‪ .‬ולכן זה לא‬
‫רק סיוע חיצוני או כלי עמוק לעבודת ה' או שיקוף וסימן לנוכחות של שכינה‪ ,‬אלא כל התורה כולה‬
‫צריכה להיות מכוונת אל עבר הנקודה היסודית המיוחדת הזו‪.‬‬

‫ביאור המהות הפנימית של מדרגת העונג והשמחה‬

‫הסברת הצד הגדול שבעונג ושמחה‪ -‬כיצד הוא דבקות בה' והתכלית האחרונה‬
‫לכן התכלית של הכל זה מה ש'ישמח ה' במעשיו'‪ ,‬כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא‪ ,‬להיטיב עם‬
‫בריותיו לא במשמעות החיצונית כלפי בריותיו‪ ,‬אלא להופיע את השמחה בעולם‪ ,‬כלומר להופיע את‬
‫ההתגלות האלוקית בעולם‪' .‬ישמח ה' במעשיו' הקב"ה מגלה את עצמו בעולם עשיר רחב שמגלה את‬
‫כבוד ה' בעולם‪ ,‬וממילא כל מה שקשור לצורת ההופעה הזו‪ ,‬לצורת הגילוי הזו‪ ,‬הוא דבק במקור‬
‫החיים‪ ,‬בהופעה הגדולה שדרכה הקב"ה מגלה את שמו בעולם‪.‬‬
‫ולכן בשלב האחרון העונג והשמחה הופכים להיות דבר מרכזי‪ .‬שהוא השיקוף לשאלה האם אדם‬
‫קבוע בדרכי ה'‪ ,‬האם אדם נמצא עם ה' או לא‪ .‬לא רק כמו בשלב השלישי‪ ,‬שהעונג והשמחה זה‬
‫'שיקוף' לנוכחות אלוקית שמאחוריה‪,‬סימן למשהו אחר‪ ,‬אלא במובן של‪ -‬היא זה הגילוי העצמי של‬
‫הנוכחות האלוקית עצמה‪ .‬ולכן היא התכלית עצמה‪.‬‬

‫כמובן שזה דבר שקשה להבין אותו בעולמות הנפשיים שלנו‪ .‬כי אנחנו רגילים תמיד לתפוס את‬
‫תכונות ההתענגות ותכונות השמחה ככאלה ששייכים יותר אל הצד האישי שלנו‪ ,‬וממילא אל הצד‬
‫הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו‪ .‬שזה ממילא דבר שמרחיק אותנו מצד אידיאליסטי‪ ,‬צד של רצון‬
‫להיות שייך ומתבטל אל משהו נישא יותר ונשגב יותר שנמצא מעבר אלינו‪ .‬למרות שבצורה עמוקה‬
‫פנימית העונג והשמחה אם הם נתפסים במשמעות הרחבה שלהם‪ ,‬הם עצמם הם התכלית‬
‫האמיתית‪ ,‬אבל שהיא מתפרשת אחרת לגמרי לעומת הצורה שאנו רגילים תמיד לתפוס את‬
‫המשמעות של העונג והשמחה במשמעות הפרטית של כל אחד ואחד‪.‬‬
‫אז בשביל להבין את זה‪ ,‬נחזור עוד פעם ונראה את השלבים והמדרגות שבהם הרב בונה אותנו‬
‫ומוליך אותנו אל עבר הפסגה הזו של השלב הרביעי‪ ,‬אך הפעם ע"י שנקרא אותם מתוך עיניים‬
‫ענקיות יותר‪ ,‬שמזהות אותם בצורה כזו שרואה אותם במבט של דברים בעלי ערך אלוקי‪ ,‬שבסופו של‬
‫דבר מהווים מדרגה של דבקות בה'‪ ,‬אז עלינו לדייק ולהעמיק יותר בדברי הרב פה‪ ,‬ולזהות את‬
‫המהויות העליונות האלה שבתיאור ההדרגתי של הרב‪[ .‬שהרב מדבר על הדברים מבחינה מעשית‪ ,‬אז אנו‬
‫ננסה גם להבין את משמעות ההדרכות המעשיות הללו‪ ,‬גם ממילא לדייק דרכם יותר את ההבחנה המדויקת הזו של עונג‬
‫ושמחה‪ ,‬אבל גם דרך זה להעמיק יותר במה עומד מאחורי ההדרכות הללו‪ ,‬את המשמעות של ציור החיים הזה של העונג‬
‫והשמחה]‪ .‬ועל ידי כך להבין את הדברים‪.‬‬

‫מדרגה ראשונה פשוטה‪ -‬העצמיות האישית‬

‫עונג ושמחה= מציאות שבה אדם חי את עצמו ומבטא אותה‬
‫הענג והשמחה‪ ,‬הם דברים מוכרחים להיות מתלוים אל כל עסק רוחני ;‬
‫אז קודם כל אנו יכולים להבין בצורה יותר עמוקה את פשר ה'הכרח' הזה‪ ,‬שההסיבה שרק זה מה‬
‫שנותן באמת מוטיבציה‪ ,‬זה יכול להיות מובן כאיזה סיבה חיצונית טכנית‪ ,‬ש'ככה זה'‪.‬‬
‫אבל כשקצת נעמיד בזה אז הסיבה שככה זה היא קודם כל‪ ,‬כי כשאדם מתענג בזה הוא בצורה‬
‫פשוטה‪ -‬מציאות שהאדם חש את עצמו‪ ,‬מרגיש את החיוניות שבו‪ ,‬וזה מה שיוצר לו את תחושת‬
‫העונג והשמחה‪.‬ממילא‪ ,‬וכי האדם יכול לפעול מכוח עצמו על דברים שהם נגד עצמו? על דברים שאין‬
‫ואפשר להבין‬ ‫לו בהם עונג ושמחה? זה הרי סתירה פנימית‪ .‬זה משמעות ההכרח של הדברים‪.‬‬
‫שזה גם הכרח במובן הערכי‪ ,‬מצד התביעה המוסרית שבזה‪ ,‬ש'לא אותי קראת יעקוב כי יגעת בי‬
‫ישראל'‪ ,‬שע"ז היא עבודה שזרה לעובדיה‪ ,‬ולא יהיה בך אל זר‪ ,‬וכל מציאות שבה העסק הרוחני של‬
‫‪10‬‬

‫עבודת ה' של האדם היא דבר כזה שהוא לא מרגיש בו עונג ושמחה‪ ,‬זה בעצם אומר שהדבר הזה‬
‫הוא דבר שלא מחובר בצורה אמיתית לחיים שלו אלא זר להם‪.‬‬
‫(ולקמ' יתברר שההכרח הזה זה באמת סימן לדבר אמיתי אחד שחורז את כל הדברים הללו‪ ,:‬כי רק כך כשהאדם מתענג ושמח בזה‪ ,‬אז האדם מזהה‬
‫שהדברים שהוא עצמו עושה הוא לא חוסם בהם את עצמו‪ ,‬אלא חי את עצמו‪ .‬ובזה הוא גם חי את הנקודה האלוקית שבו‪ .‬ולכן הקב"ה יצר את זה כהכרח‪ .‬כפי‬
‫שיתבאר‪.).‬‬

‫והרב מתנסח 'העונג והשמחה' בסדר הזה‪ ,‬כי נקדים כבר עכשיו‪ ,‬שבצורה כללית 'עונג' זה הביטוי‬
‫היותר פנימי ויותר עצמי של תחושת ה'אני' של האדם‪ ,‬ואילו ה'שמחה' זה יותר איך העצמיות הזו של‬
‫האדם מקבלת את ההבטאה והשחרור וההתגלות שלה כלפי חוץ‪ ,‬בצורה היותר מוחצנת ומורגשת‬
‫ובולטת של הדברים‪ ,‬שברור ממילא שכל ערכו זה רק במקום שהוא לא באמת מוחצן והצגה שמן‬
‫השפה ולחוץ‪ ,‬אלא כשהוא באמת מבטא אמת חיים פנימית של האדם‪.‬‬

‫אבל עכ"פ בנתיים הדבר הזה לכאורה רק מחריף את השאלה היסודית ששאלנו‪ ,‬שסוף סוף זה דבר‬
‫אישי פרטי ולא מובן מדוע זו התכלית‪ .‬אבל באמת זה פתח יסודי חשוב‪ ,‬של העמדת הדברים על‬
‫דיוקים‪ ,‬ש'עונג' זה לא סתם איזו 'תביעה רגשנית נהנתנית' אלא באמת מציאות שבה האדם חי את‬
‫עצמו‪ ,‬והעמדת הדברים על דיוקם זה פתח להמשיך ולהעמיק הלאה במדרגות הבאות‪.‬‬

‫עמוק מכך‪ -‬המבוא לעומקים הרוחניים האין סופיים‬

‫העונג והשמחה הם הדרך להתקדם מבחינה רוחנית ולזהות את האמת‪ :‬לזהות במצוות את הצד הרוחני‬
‫הפנימי האין סופי שבהם‪ ,‬זה ע"י שהאדם מזהה בהם את עצמיותו‪ ,‬שבה ולא במציאות החיצונית נמצאת‬
‫המציאות האין סופית‪ .‬מתוך כך גם‪ ,‬בכל דבר שאדם מזהה בו עונג ועצמיות‪ ,‬זה אומר שיש בו יסוד של‬
‫חיים רוחניים של עומק אין סופי‪.‬‬
‫ומוסיף הרב עוד קומה נוספת‪-‬‬
‫רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר‪ ,‬אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית‬
‫שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו ;‬
‫אז פה זה מהצד של איך ניגשים למצווה‪ .‬שאם האדם מחפש בה את נקודות העונג והשמחה‬
‫הפנימיות שבו‪ ,‬אז כך הוא יוכל ללכת מחיל אל חיל ולבחון אותה לא מהצד המגושם שבה אלא מהצד‬
‫העצמי שבה‪ .‬מתוך שהוא יזהה בה את הצד העצמי שבו‪ ,‬הוא יכול בזה להתחבר אליה מהצד העצמי‬
‫שלה‪ ,‬ודווקא זה מה שיאפשר לו לזהות בה עומק לפנים מעומק ולהפתח למרחבים אין סופיים‪.‬‬

‫מדוע זה כך? לכאורה זה בדיוק הפוך? מה שהאדם מזהה בזה את עצמו‪ ,‬דווקא בזה הוא מקטין את‬
‫זה לעולם הפרטי ההווי המיידי שלו?‬
‫אבל פה צריך להבין יסוד מאוד חשוב‪ .‬אמנם חינכו אותנו על כך ש'הכלל' זה המושג הגדול והעליון‬
‫ביותר‪ .‬אבל כמו שהרב אומר באוהת"ש פט"ז יא‪ " -‬שתי נקודות יש לה להתשובה‪ ,‬שאנו כוללים אותן בשם‬
‫תשובה עילאה‪ ‬ותשובה תתאה‪ .‬ולכא' אנו היינו אומרים שתשובה בעד כלל ישראל זו תשובה עילאה‪,‬‬
‫ותשובה בעד האישיות הפרטית של האדם זה תשובה תתאה‪ .‬אבל אומר הרב להפך‪ -‬התשובה‬
‫העילאה היא התשובה בעד עצמו‪ ,‬והתתאה היא בעד העולם‪ .‬ומנמק את זה הרב ש‪-‬לעולם הנקודה העצמית‬
‫המיוחדת של האדם בתוכיותו היא הרבה יותר גבוהה‪ ,‬נשגבה ‪ ‬ונעלה‪ ,‬מכל מה שהוא שופע ממנו ולחוץ‪ ." .‬אמנם‬
‫מה זה כל מה ששמענו מהרצי"ה וכל מה שחינכו אותנו על הגדלות שבכלל וכו'? אלא שיש הבחנה בין‬
‫שתי מושגים של כלל‪ .‬יש כלל שמעל לכל הפרטים‪ ,‬כלל במובן של 'מחשבתן של ישראל שקדמה לכל'‪,‬‬
‫עצם החיות הפנימית המקורית האחת‪' ,‬הראשית'‪ ,‬כנס"י שוודאי קודמת לכל הופעה עליונה שהיא‪,‬‬
‫שאין צדיק שיגיע לקרסוליה‪ .‬ויש כלל בצד הגלוי של הדברים‪ .‬ששם כלל זה המכנה המשותף הכי‬
‫נמוך‪ ,‬והצד הכי מגושם ומוחצן שדרכו הדברים מובעים‪ ,‬רק ע"פ מה שאפשר לדבר ולהגדיר‪ ,‬ולא מצד‬
‫ולכן האדם ששב בתשובה מן הצד‬ ‫העולמות האציליים הפנימיים שליבא לופמיא לא גליא‪.‬‬
‫היישומי של הדברים‪ ,‬מהמקום של החברתיות הכללית שבה העולם הפנימי מקבל את הביטוי‬
‫וההתממשות המעשית המסוימת שלו‪ ,‬ומצד על המערכות החברתיות האלה‪ ,‬מכוח הלחצים שהם‬
‫מפעילים‪ ,‬או אפילו למען הטיפול האידיאליסטי בהם‪ ,‬כל זה זהו הצד היישומי של התשובה שזה‬
‫תשובה תתאה‪ .‬ואילו יש את מה שהאדם חוזר לנקודות מאוד איכותיות ועצמיות שבקרבו‪ ,‬שוודאי‬
‫‪11‬‬

‫שדרך זה הוא גם חוזר בסופו של דבר לכלל העליון‪ ,‬חוזר לכנס"י‪ .‬כי לכנס"י אי אפשר להפגש דרך‬
‫אף מערכות חיצוניות‪ .‬אלא המפגש איתה‪ ,‬הצינור לדבר הזה‪ ,‬הוא לעולם איננו מתחיל אלא ממה‬
‫שאמרנו עכשיו‪ ,‬מנקודת העונג‪ ,‬מתוך היכולת לעורר את הנקודות היותר אציליות של החיים‪ ,‬שדרך‬
‫זה אדם יגיע למדרגות היותר עילאיות של תשובה עלאה‪.‬‬
‫נמצא לכן‪ ,‬שמכיון שלעולם נקודת החיים העצמית שלה אדם היא גדולה לאין שיעור יותר ממה‬
‫שמתגלה ממנה כלפי חוץ‪ .‬אז לכן בוודאי ש'הכלל' ('נשמת האומה') כן גדול מ'הפרט'‪( ,‬בדיוק מאותה הסיבה‪,‬‬

‫כי הפרט זה כבר מימוש ראשוני של הכלל‪ ,‬שיגיע לשיא מיצוי מימושו בציבוריות‪ ,‬בהתאחדות בפועל של כל הפרטים‪ ,‬שאז תשרה שכינה על אתר שלים) ‪,‬‬
‫אבל וודאי שה'ציבוריות' לא גדולה מהפרט‪ ,‬כי הציבוריות זה הצד המוחצן יותר שממילא הוא רדוד‬
‫ולכן כדי שהאדם יוכל להפגש עם‬ ‫יותר ומביע את הדברים בצורה המגושמת והחלקית שלהם‪.‬‬
‫כמו שהרב אומר בקובץ א‬ ‫עולמות רוחניים הוא צריך קודם כל להפגש עם העולמות שמתוכו‪.‬‬
‫'ההויה היא בתוך האדם פנימה עוד הרבה יותר ממה שהיא שורה מחוץ לו'‪ .‬רוחניות אי אפשר לראות‬
‫מבחוץ‪ ,‬כשמסתכלים החוצה‪ .‬רוחניות (=תנועות חיים אין סופיות) אפשר לראות רק ברגע שהאדם‬
‫ולכן ממילא אם רוצים לראות במצוות עוד אופקים ועוד אופקים ולהתחדש‬ ‫מתכנס לתוכו פנימה‪.‬‬
‫ואיך עושים את זה? ע"י שהאדם‬ ‫עליהם מדי יום ביומו‪ ,‬בשביל הדבר הזה צריך לסגל מבט פנימי‪.‬‬
‫יותר חוזר אל העולם הרוחני הפנימי שלו‪ .‬שבמילים אחרות משמעות הדבר היא‪ -‬ככל שהוא יותר‬
‫מעורר בקרבו נקודות עצמיות של עונג ושמחה‪ ,‬שהם אלו שיותר קשורות לבקשת האני העצמי‪ ,‬לזיהוי‬
‫האות שלו בתורה‪ ,‬כמו שהרב מתבטא 'זיכרון הפס' העצמי שלו‪ ,‬שיזכיר לאדם את שמו כשיגיע‬
‫לעוה"ב‪ ,‬ובאותו אופן בעוה"ז יזכיר לו את העוה"ב שלו'‪ ,‬וממילא שבכל מה שהוא יראה הוא יוכל עי"כ‬
‫לראות את המבוקש האין סופי שנמצא מאחוריהם‪.‬‬

‫אז זה לא רק הכרחי בשביל עצם העסק הרוחני‪ ,‬אלא שעי"כ זה השיטה לפתח את העולם הרוחני‬
‫עצמו‪ .‬אנו מדברים כאן עדיין לא במהות אלא בשיטה‪ .‬באיך הולכים ומתפתחים‪ .‬אך השיטה הזו זוהי‬
‫שיטה מעניינת מאוד ומהפכנית מאוד‪ ,‬שכשחושבים עליה‪ ,‬יש לה משמעות מאוד גדולה‪.‬‬
‫שהרי בעצם מה שהרב אומר פה זה ‪ -‬שאיך אתה מזהה דברים יותר עמוקים? איך אתה מזהה את‬
‫העומקים האין סופיים שבדברים? ע"י שאתה מזהה בהם את עצמך‪ ,‬את עצמיות החיים שלך (שאליה‬
‫אתה נחשף ע"י העונג)‪ .‬אבל ממילא אם כך אנו יכולים כבר להסיק את המסקנה הבאה‪ .‬למדנו מכאן‬
‫מהמשוואה הזו גם את הצד ההפוך‪ .‬שאם אתה מזהה את עצמך ‪ -‬אתה מזהה דברים עמוקים!‪( .‬כמו‬
‫שהרב אמר באוהת"ש)‪ .‬אם לזהות דברים עמוקים זה ע"י שמזהים בהם את האדם עצמו‪ ,‬אז ממילא‬
‫לצד השני‪ -‬כמה שהאדם יותר חודר לעצמו בזה הוא מזהה דברים עמוקים‪ .‬בזה הוא מתחבר‬
‫לתהליכים רוחניים של התעלות אמיתית אין סופית לעומקים היותר פנימיים של החיים‪ .‬יש הדדיות‬
‫גדולה בין העולמות הרוחניים לאדם‪.‬‬

‫על כן‪ -‬א‪ .‬כל שמחה‪ ,‬שהיא ביטוי של עונג‪ ,‬היא מציאות שבה האדם מתמלא וחושף עוד ועוד עומקי חיים‬
‫אין סופיים‪ .‬ובתנאי שזה שמחה ולא שחוק שמבריח את האדם מעצמו‪ .‬ב‪ .‬כשמוצאים בכל שמחה את נקודת‬
‫העונג העצמית שבה‪ ,‬העונג הופך להיות הקריטריון לאמת‪ .‬לזהות את האמת שהקב"ה שתל בתוך האדם‪.‬‬

‫ונמצא אם כן השלכה מעשית ראשונה גדולה מאוד שאנו יכולים להסיק מכך‪ .‬שלפעמים כד למדוד‬
‫האם אני נמצא בכיון הנכון או לא‪ ,‬אם הוא בדרך הנכונה‪ ,‬המדד לכך יעשה ע"י נקודות העונג‬
‫‪12‬‬

‫כי אם הוא מתענג ושמח בדבר הזה‪ ,‬אז זה בעצם אומר שבדבר‬ ‫והשמחה ששורות בתוך האדם‪. 5‬‬
‫‪6‬‬
‫הזה הוא מוצא את עצמו!‬
‫מיותר לציין שהדבר הזה הוא קצת מסוכן‪ ,‬כי אדם יכול לזרום לכל מיני מקומות מסובכים ע"י‬
‫שהיצה"ר מסיט אותו ויוצר לו כל מיני תחושות שקריות של סיפוק‪ .‬ולכן ההדרכה המעשית כאן בוודאי‬
‫צריכה להיעשות בצורה מפוקחת‪ .‬רק שבשביל זה צריך להבחין בין שחוק לשמחה‪ .‬וגם בשמחה‬
‫את הנקודה המהותית העצמית שלה‪ ,‬דהיינו‪ -‬נקודת העונג שלה‪.‬‬

‫צריך להבחין בין שחוק לשמחה‪ .‬יש הרבה דברים שיכולים לעורר באדם אנרגיות של תסיסה ושל‬
‫גילוי‪ ,‬אבל לרוב הדבר הזה מוגדר כשחוק‪ .‬שחוק ושמחה הם שתי דברים הפוכים‪.‬‬
‫השחוק של האדם במובן הפשוט‪ ,‬שאדם צוחק‪ ,‬זה משהו כזה שהאדם לא יכול לשמר אותו למשך זמן‬
‫רב‪ ,‬אלא זה התפרצות כזו שהיא רגעית‪ .‬לעומת זאת השמחה עניינה להיות שייכת לתהליך חיים‬
‫ששחוק זה אמנם גירוי מאוד מיידי‪ .‬אבל המדד לכך שהוא שקרי זה שישר אחרי‬ ‫קבוע ויציב‪.‬‬
‫שהוא עובר האדם נופל לריקנות ולעצבות גדולה מאוד‪ .‬המדד לשחוק ממילא יוצא‪ -‬שזה משהו כזה‬
‫שמוציא את האדם מההקשר הנורמטיבי של החיים שלו‪ .‬אז אולי זה מאוד עוצמתי ויפה כי פתאום‬
‫האדם נמצא במקום אחר לגמרי‪ ,‬אבל במהות הדבר הזה לא משתלב עם המהות של האדם‪ .‬והמדד‬
‫לכך כי מיד אחרי שהדבר הזה נגמר הוא חוזר לשגרה‪ ,‬ואז הוא לא רק חוזר אל הרדידות וממילא אל‬
‫העצבות‪ ,‬אלא חוזר אליה אפילו בצורה הרבה יותר עגומה‪ ,‬כי היה לו לרגע אשליה שהוא יכול לברוח‬
‫מהמציאות אבל כשהיא מתפוגגת אז החזרה שלו למציאות הופכת להיות הרבה יותר הרסנית‪ .‬אמנם‬
‫יכול להיות עולם כזה שבו האדם כל הזמן מוביל את עצמו מגירוי אחד לאחר‪ ,‬משחוק אחד לשחוק‬
‫אחר‪ ,‬והוא נמצא במערכת כזו שכל הזמן נותנת לו עוד ועוד חוויות‪ ,‬והוא כל הזמן מעמיס על עצמו‬
‫גירויים ותחושות כאלה שיצרו לו תחושה נעימה‪ .‬אבל המכנה המשותף של כל רצף ההתנהגויות‬
‫האלה‪ ,‬זה שיש בהם צד מסוים של בריחה מהחיים‪.‬‬
‫זה כמובן לא ביטוי של שמחה‪ .‬כי מושג השמחה צריך להיות קשור למושג העונג‪ .‬זה דבר כזה צריך‬
‫לקשר את האדם לעצמו‪ .‬ואילו שחוק זה משהו כזה שמבריח את האדם מעצמו‪ .‬והמדד לדבר הזה‬
‫הוא מה קורה אחרי השחוק (ואף שגם זה יכול להטעות כי האדם יכול לעבור מריגוש אחד לאחר‪,‬‬
‫ולהעמיס את עצמו ברצף ריגושים ולא לשים לב שהוא בורח מעצמו‪ ,‬אך מ"מ זה מה שקורה פה)‪.‬‬
‫לעומת השמחה שכל מה שממלא את האדם בסיפוק הזה זה בגלל שאחר כך זה משתלב עם החיים‬
‫וכל האישיות של האדם חוזרת להיות עם הדבר הזה‪ .‬וזה אומר שהדבר שעורר באדם אדם חיים‬
‫ושמחה‪ ,‬הוא בעצם דבר שמילא את האדם‪ ,‬התאים אם האדם‪ ,‬לקח את חיי האדם עצמו והגדיל‬
‫אותם‪ ,‬זה דבר כזה שיוצר התאמה אמיתית בין מקור השמחה הזו לבין האדם שהתמלא‬
‫ממנה‪ .‬לעומת השחוק‪ ,‬שמה שממלא את האדם בהרבה ריגושים זה מה שהתכונה שלהם היא‬
‫תכונה של בריחה מהחיים‪ .‬בריחה מאחריות של האדם על עצמו‪ .‬ולזה אין אף יחס‪ ,‬ואף קשר‪ ,‬למושג‬
‫של העונג שממנו השמחה צריכה להיות נובעת‪ ,‬אדרבא‪ ,‬זה אולי אפילו מצב מנוגד לכל זה‪.‬‬
‫['טוב כעס משחוק' מסבירים חז"ל 'טוב כעס שכועס הקב"ה על צדיקים בעוה"ז משחוק ששוחק על הצידים בעוה"ב'‪ .‬והרב‬
‫מסביר את זה בע"א בשבת‪ -‬שזה לא שהקב"ה כועס על הצדיקים או שוחק על הרשעים‪ ,‬אלא שהקב"ה כועס דרך הכעס‬
‫עצמו של הצדיקים‪ ,‬ושוחק בתוך השחוק של הצדיקים עצמם‪ .‬וממילא עיקר ההבדל וההעדפה הזו בין הכעס לבין השחוק‪,‬‬
‫זה כפשט הפס' העדפה בין שתי התעוררויות של תגובות בתוך בני האדם (ולא 'שתי מידות בהשגחת ה'')‪ .‬ההבדל הוא בין‬
‫גם כעס ושחוק הם מידות רגעיות‪' .‬כי רגע באפו'‪ .‬כעס‬ ‫תגובת הכעס שאופיינת אל הצדיקים‪ ,‬לשחוק שאופייני לרשעים‪.‬‬
‫קשור ליציאה מן הסדר כמו ששחוק הוא יציאה מן הסדר‪ .‬וע"י שאנו יודעים 'איך האדם יוצא מהסדר'‪ ,‬אז בעצם אנו יודעים‬

‫‪ 5‬איגרת כט בני חביבי פניני ועין‪-‬ימיני שליט"א‪ .‬עונג ושמחה מלאתי בני מדבריך היקרים‬
‫במכתבך היקר‪ .‬כן החזק במעוזך בן יקר לשקידת התורה לפי חילוק מקצעותיה כפי היכולת‪ ,‬ע"פ‬
‫דרך ד' הטובה אשר תדע אשר יחשק בה לבבי‪ ,‬ואשר אקוה בצדקה שבה תמצא אושר והצלחת‬
‫אמת שמחה פנימית מנוחת הנפש ועונג משרים‪ ,‬באהבתה של תורה ודעת הגיון לב וסברא ישרה‪,‬‬
‫ועל כולם יראת ד' ברה וטהורה המרחבת את השכל ומעדנת את החיים באורה וזהרה‪.‬‬
‫וכן באיגרות לרב חרל"פ‪ .‬איגרת עג‪.‬‬
‫ומקרא מלא הוא 'אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ'‪ .‬וע"ע ש"א‪ ,1,‬יט‪.‬‬
‫‪ 6‬כמובן צריך לאבחן בין עצבות לצער‪ ,‬שצער זה אדרבא דווקא שייכות לשמחה גדולה‪ ,‬שיש איזה‬
‫מדרגות של שמחה שלאדם יש כבר שייכות אליהם‪ ,‬אלא שזו לא שייכות מלאה ומתוך כך יש לו‬
‫געגועים אדירים למדרגות השמחה האלה‪.‬‬
‫‪13‬‬

‫מה יצא מן הכלל שמלמד על הכלל כולו (שהוא שונה ממנו)‪ .‬כל'‪ -‬זה שהצדיק היציאה מן הסדר שלו זה כעס‪ ,‬זה אומר‬
‫שהמבנה היסודי של החיים שלו זה שמחה‪ .‬ואילו זה שהרשע היציאה מהסדר שלו זה שחוק‪ ,‬זה אומר שמבנה החיים‬
‫היסודי שלו הוא של עצבות אומללה שמלווה אותו‪ .‬ולכן פשט הפס' זה שהשחוק הוא הדבר השלילי‪ .‬חז"ל דרשו שהשחוק‬
‫שהקב"ה שוחק על הרשעים זה הדבר השלילי‪ .‬הרב מחבר את שתי הדברים הללו ומסביר‪ ,‬שבאמת הדבר השלילי זה מה‬
‫שהרשעים שוחקים‪ ,‬אבל בעצם שוחק מי ששוחק אחרון‪ ,‬הקב"ה הוא זה ששוחק על השחוק שלהם בתוך אותו השחוק שהם‬
‫שוחקים על עצמם‪ .‬הם אלו שכאילו שוחקים‪ ,‬אבל כל השחוק הזה הוא בעצם מבטא איזה משהו מגוחך כזה שבו כל מה‬
‫שהם יותר שוחקים כך הם יותר שוחקים על עצמם‪ ,‬שבו 'יושב בשמיים ישחק'‪ ,‬שבשחוק הזה עצמו שלהם הוא בעצם זה‬
‫ששוחק עליהם‪ .‬כל מה שהם שוחקים במציאות זה בעצם צחוק שלהם על עצמם‪,‬זה דבר שמבטא את השקריות והאומללות‬
‫של כל החיים שלהם]‪.‬‬

‫והמדד והקריטריון לדבר הזה הוא ‪ -‬מה האדם מרגיש אחרי זה‪ .‬אוכלי לחם העצבים שאחרי‬
‫המסיבה‪/‬המסעדה‪/‬הבילוי הם מרגישים ריקות זה מה שאומר שמלכתח' הוא ברח מעצמו‪ .‬וזה עצמו‬
‫אומר שכל יסוד השחוק זה יסוד שתולש את האדם מעצמו בדיוק הפוך מכל מושגי העונג והשמחה‬
‫שתכליתם הם להשריש את האדם בתוך עצמו‪.‬‬
‫ומתוך כך זה לא רק שזה יהיה דבר כזה שלא מבריח את האדם מעצמו‪ ,‬מהחיים האומללים שבהם‬
‫הוא נמצא‪ ,‬ע"י כל מיני פעולות חיצוניות‪ ,‬וממילא שאיר בו ריקנות‪ .‬אלא כמובן שחלק מהקריטריון זה‬
‫ממילא כמה שאתה ממשיך להתמלא מזה‪ .‬אם אתה מתמלא מזה עוד ועוד שמחה כל הזמן‪ .‬שרק‬
‫בזה זה אומר שאתה נוגע בנקודת חיים של עצמיות‪' .‬ומוסיף עליהם דבר יום ביומו'‪.‬‬

‫את העיצבון הגדול שהאדם כל הזמן נמצא בו זה ע"י השחוק שעוזר לאדם להתכחש ולהתעלם ממה‬
‫שנצמא סביבו‪ .‬אבל זה הרסני‪ ,‬כי רגע אחרי השחוק הוא נופל לשגרה החשוכה של החיים‪ ,‬וצריך‬
‫לעורר בו שחוק נוסף ועד אז הוא בתוך הבורות ההרסניים של החיים‪ .‬כי החיים מיסודם מאוד עצובים‬
‫ומלאים עכירות של חיים‪ .‬והרב מדגיש (בפסקה 'טוב כעס משחוק') שם שזה לא עניין כמותי‪ ,‬שיתכן שרוב‬
‫החיים הרשעים יהיו בתוך השחוק הזה‪ ,‬משחוק לשחוק‪ ,‬בתוך תרבות הפנאי הזו‪ ,‬אבל זה ענין‬
‫איכותי‪ ,‬שבסוג כזה של שמחה שבעצם עניינו לברוח מהחיים‪ ,‬לספק גירויים והנאות חיים חדות כאלה‬
‫שעיקר העוצמה שלהם זה השונות והחריגות זה סימן לכך שמדובר בשמחה כזו שהיא בעצם הדחקה‬
‫לעצבות מאוד גדולה שהאדם שרוי בה‪.‬‬
‫בברכות ב הרב מדבר על הטחול‪ .‬שבגמרא אומרים שהטחול הוא שוחק‪ .‬ואילו בנסתר יש אמירה‬
‫הפוכה‪ ,‬שהטחול שייך דווקא לתכונה של 'עציבו דטחולא'‪.‬‬
‫טחול אחראי בגוף על וויסות הדם‪ .‬כשחסר בזרימת הדם אז הטחול יוצר מערכת וויסות כזו שאחראית‬
‫על הגברת זרימת הדם‪ .‬ולכן בעצם הרב מסביר שהטחול הוא שייך אל השחוק‪ ,‬אל ביטוי החיים‬
‫החיצוני שמנסה 'לייצר חיים'‪' ,‬לעשות חיים'‪ ,‬אבל כולו נובע מתוך נסיון הדחקה וויסות למצב עגום‬
‫מאוד‪ .‬מצב של האדם שבו הוא צריך שהטחול יעבוד זה מצב חולני ובעייתי‪ ,‬אדם בריא אצלו הטחול‬
‫לא צריך לעבוד יותר מדי שעות נוספות‪ ,‬מערכת הדם שלו היא בריאה‪ ,‬יש לו מערכת חיים יציבה‪ .‬ורק‬
‫כשיש נקודות חיים חסרות אז בא הטחול והשחוק כנסיון הדחקה כזה‪ ,‬ליצור לאדם תחושה של חיים‪,‬‬
‫כי הוא כ"כ עקור מתחושת חיים אמיתית‪ ,‬כ"כ מפחד מתחושת החיים עצמם‪ .‬כמו שהרב אומר על כל‬
‫התרבות הזמנית שבנויה על יסוד כוח המדמה‪ ,‬אנשים כפשט הביטוי 'חיים בסרט'‪ ,‬משהו ששם את‬
‫אושר החיים של האדם מחוץ לו ומזה הוא מנסה לקבל את האושר שלו‪ .‬ויש שמתארים את זה בצורה‬
‫הטראגית הזו שאדם שחי בסרט הוא מאוד שמח תוך כדי הסרט‪ ,‬עד שלפתע נגמר הסרט ואז פתאום‬
‫הוא נשאר עם מה שמתברר שבעצם זה החיים שלו‪ -‬מסך לבן שבעצם אין בו כלום‪ ,‬בנית עולם דמיוני‬
‫חיצוני אבל מכל יסוד חיים עצמי פנימי אתה נבוב‪ .‬זה 'לשחוק אמרתי מהולל'‪,‬שחוק שכול כולו בנויה‬
‫על המקריות של החיים‪ ,‬על ההתגעשות החיצונית‪ ,‬על הבריחה של החיים‪ ,‬על חוסר נאמנות לעומק‬
‫חיים עצמי‪.‬‬
‫ואילו העונג והשמחה האמיתיים קשורים לתכונה של קביעות‪" ,‬אז הם –העונג והשמחה‪ -‬מתבססים‬
‫באדם"‪ ,‬שמחברים את החיים לצד העצמי שלהם‪ ,‬לעומת שחוק דמיוני ששייך להדחקה של היות עצם‬
‫החיים של האדם קשורים לעיצבון גדול ולתלישות גדולה ולעובדה שהאדם הזה באמת מאוד מרוחק‬
‫מאור נשמתו‪ ,‬מהצדדים החירותיים שלו‪ ,‬שלא מסותר מאחוריה יסוד עצמי של עונג‪ .‬ואת תחושת‬
‫הריקות הזו הוא מנסה לחפות בשמחות חיצוניות‪ ,‬וכל קורת הרוח שיש בזה היא בריחה של האדם‬
‫מיסוד החיים העצמי שלו‪.‬‬
‫‪14‬‬

‫אבל יש עוד צורך נוסף בהבחנה‪ .‬וזה מה שהרב אומר‪ -‬שיש לאדם קורת רוח במעשה הטוב שהוא‬
‫עושה‪ .‬וכאן צריך להוסיף מדד עוד יותר עמוק‪ ,‬שבתוך השמחה הוא מזהה גם את העונג שלו‪ .‬כלומר‬
‫הוא לא רק מזהה חופש‪ ,‬השתחררות‪ ,‬צד שהדברים ממלאים את החיים שלו ונותנים להם יכולת של‬
‫הבטאה‪ ,‬אלא יש פה גם דבר עדין מאוד‪ ,‬שהוא מזהה בכל זה צד של עונג‪ ,‬שצד מאוד עצמי ועמוק‬
‫באישיות שלו מתעורר לעומת הדברים האלה‪ .‬זה 'המעשה הטוב'‪ ,‬ולא מעשה סתמי שנותן לאדם‬
‫שמחה‪ .‬ובצורה יותר מהותית‪ -‬הוא זהה את העצמיות שלו שבתוך הדבר הזה‪ .‬שכן כמו שהערנו‪,‬‬
‫הרב בכל המאמר בונה את הדברים "עונג ושמחה"‪ ,‬ורק בשלב התיקון המסובך כדלקמ' הוא יאמר‪-‬‬
‫"שמח ומתענג"‪ ,‬כי הכל צריך להתחיל מתוך מדרגת העונג‪ ,‬שאחר כך השמחה נותנת לה את‬
‫ההבטאה שלה‪ ,‬ולא ששמחה יוצרת עונג שאיננו‪ .‬ולכן בתוך השמחה אדם צריך לזהות את נקודת‬
‫העונג היסודית שבה‪ ,‬שאז כשיש את הדבר הזה‪ ,‬אז זה הדרך להגיע לאמת‪ ,‬לצעוד יותר מעומק‬
‫לעומק בעולם הרוחני‪,‬להתחדש ולהתמלא עוד ועוד‪ ,‬אבל בזה שיש פה עונג אז זה גם עובר להיות‬
‫הקריטריון עצמו לאמת‪.‬‬
‫כמו שהזכרנו במאמר הדור‪ ,‬בביאור המחלה המחשבית בקומת הרוח‪ -‬שהרי הקב"ה לא בא בטרוניא‬
‫עם בריותיו‪ ,‬אם אדם נולד אי שם בסין או בכת בהודו או גם בישראל באיזה מקום נידח‪ ,‬איך הקב"ה‬
‫דורש ממנו להגיע אל האמת? וודאי שזה לא דרישה שכלית‪ ,‬תברר את האמת‪ ,‬כי יש אין סוף דעות‪.‬‬
‫אלא שהקב"ה שתל בתוך האדם את האמת‪ .‬ולכן המדד האם האדם מגיע אליה זה שהאדם צריך‬
‫להקשיב את הרגשת העונג הפנימי הזו‪ ,‬וכמה שהוא יותר יזכך אותה וישביח אותה בזה הוא יגעי אל‬
‫הבעה יותר איכותית [של עצמיותו‪ ,‬וממילא ] שלה‪ ,‬ואז ממילא כל הנחלים כולם זורמים אל הים‪.‬‬
‫(=עצם החיים שבו‪ ,‬שזה עצם האמת שהקב"ה שתל בו‪ ,‬ע"י שהוא ילך וישתבח הוא יהפוך להיות‬
‫לזרם של חיים‪ ,‬יקבל את התנועתיות שבו‪ ,‬וממילא ילך ויתפתח אל המקום הנכון)‪ .‬ומכל זווית‬
‫אישיותית שבה האדם נמצא‪ ,‬אם הוא רק ימשיך לפתח את נקודת העונג הזו שבה‪ ,‬בזה הוא יחזור‬
‫לפתח את קרבת אלוקים של האדם‪.‬‬
‫כמו שהרב כותב באוה"ק ב בסוגיא של מה היחס לקב"ה בעולם‪ ,‬האם הוא נמצא מחוץ לעולם או‬
‫שמלא כל הארץ כבודו והקב"ה נוכח בתוך העולם וכל המציאות כולה היא גילוי שמותיו של הקב"ה‪.‬‬
‫שבדבר הזה יש בצורה גסה ושטחית מחלוקת בין התפיסות המונוטאיסטיות של הנצרות והאיסלאם‬
‫שהאלוהי נמצא מחוץ לאדם‪ ,‬לבין המחשבה היותר מתוקנת שאומרת שהקב"ה שורה בתוך העולם‪.‬‬
‫זה בצורה שטחית‪ .‬והרב אומר שם את המשפט " הרעיון שכל ההוויה כולה היא רק ענין אלוקות ואין‬
‫עוד דבר לגמרי מבלעדי ה' "‪ ,‬זה שהמציאות כולה וכל כוחות החיים שלה זה גילויים של הקב"ה ואין אף‬
‫דבר חוץ מהרעיון האלוקי בעולם וכל המציאות היא אחדות שלמה שמגלה את כבוד ה' בעולם "הוא‬
‫מענג את הלב מאוד " הדבר הזה יוצא לאדם עונג מאוד עמוק ומשמח‪ ,‬כשהוא שומע שהקב"ה שרוי‬
‫בעולם וממלא את כל העולם מלא בערך‪ ,‬לעומת הגישה המונטאיסטית שהרב לא שולל אותה‬
‫מבחינה תיאולוגית‪ ,‬אלא בטענה שאומרת ' שיש קושי גדול לאדם' באמירה הזו‪ ,‬במה שהוא שומע‬
‫שהקב"ה הוא זר לחיים‪ .‬ולכן הגישה הזו מאוד קשה לאדם‪ .‬לעומת האמירה הזו שאומרת שאין עוד‬
‫מלבדו היא מאוד מענגת את האדם‪ .‬נו‪ ,‬אז זה מענג את האדם‪ .‬אז מה שזה מענג את האדם? אנו‬
‫דנים פה מה האמת? לא אומר הרב‪ ,‬זה שזה מענג את האדם‪ ' -‬הוא המופת על צד האמת המתבטא על‬
‫ידו '‪ .‬למה הכרעתי שזה הדבר נכון ודבר אחר לא? כי זה שאני מתענג על כלך זה מה שאומר שזה‬
‫אמיתי! כך הוא קו המחשבה של הרב בכל מהלך הפסקה הזו‪ .‬הרב מדבר שם על כמה דרגות‬
‫בהתפתחות בהבנה הזו‪ .‬הוא אומר שיטה אחת‪ ,‬ואומר 'היא קשה'‪ .‬ואז אומר משהו אחר‪ ,‬וגם אותו‬
‫הוא שולל כי 'גם היא לא מספיק משמחת'‪ .‬ועוד שיטה אחרת 'שגם בה לא מתמלאים כל תנאי האושר‬
‫של האדם'‪ .‬אז רואים בצורה בולטת‪ ,‬שהדרך לחפש את האמת עוברת דרך השאלה של עד כמה יש‬
‫הארות של עונג שגורמות לאדם‪( .‬כך גם כותב האדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות‪ ,‬שהראייה לכך שמה שחב"ד אומרים כל הזמן שהקב"ה הוא‬

‫מסובב וממלא כל עלמין זה נכון‪ ,‬זה בגלל שגם כשאומרים את זה להמון הוא שומע את זה ומתחבר לזה ונעשה שמח מזה‪ .‬זה מה שאומר שהאמירה הזו חושפת ומוודעת אותו‬

‫או כמו שהזכרנו בסוף מאמר הדור מסוף ספר אורות‪ ,‬ש'המופת שאנו בדור של‬ ‫לקומה נשמתית שבו)‪.‬‬
‫‪15‬‬

‫גואלה‪ .‬זה כי‪ '..‬הרב זצ"ל מרגיש מלא עונג מהרעיון הזה‪ .‬הוא מרגיש שהוא מתענג על משהו גדול!‬
‫הוא מרגיש דבקות בה'‪.‬‬
‫זה המפותים שאותם הרב בוחן בכל מקום‪ .‬זוהי 'הראייה שאין אחריה צורך בראיה'‪ ,‬כלומר ראיה‬
‫פנימית‪ ,‬ראיה כזו שבה הדברים מתיישבים על הלב של האדם‪ ,‬וההתיישבות הזו‪ ,‬שהיא בעם יסוד‬
‫מושג העונג‪ ,‬שהאדם מזהה שהוא חזר לעצמו‪ ,‬חזר למקומות של שובי נפשי למנוכיחי זה עצמו גם‬
‫המדד‪ ,‬וגם הסיבה והמימוש של האמת‪ ,‬דהיינו כי באמת בכך הוא חוזר לעצמו וחי יותר את העומקים‬
‫האלוקיים שבו‪.‬‬
‫[וכמו שהסברנו כבר במאמר הדור‪ .‬צריך להבין את העומק שמאחורי הדבר הזה‪ .‬הסיבה שהאמת‬
‫שתולה בתוך עצמיותו של האדם זה לא כי 'כך הקב"ה עשה'‪ .‬אלא כי באמת מלא כל הארץ כבודו‪,‬‬
‫והחיים האלוקיים ממלאים את הכל‪ .‬וכל דבר שיש בו חיים‪ ,‬זה עצמו אומר שיש בו אלוקות‪ ,‬וזה עצמו‬
‫אומר ממילא שיש בו אמת]‪.‬‬
‫שאלה‪ :‬לכא' יש סכנה בהדרכה הזו‪ .‬אדם יכול לומר 'הסיבה שאני אומר שזה אמת זה כי אני מתענג‬
‫מזה'‪ ,‬אבל באמת הסיבה לכך‪ -‬וה"ה אפילו לגבי מה שהזכרנו לעיל‪ ,‬לגבי 'אין עוד מלבדו'‪ ,‬שאנשים‬
‫יכולים להתחבר לזה כי 'זה קל‪ ,'..‬הכל טוב‪ ,‬הכל שלם‪ ,‬וכו'? תשובה‪ :‬א‪ .‬לגבי האמירה של אין עוד‬
‫מלבדו‪ ,‬היא באמת אמירה שלא עושה דווקא חיים קלים‪ ,‬אדרבא היא דורשת הרבה תביעות מהאדם‬
‫למצות ולגלות בכל דבר את הנקודה האלוקית שבו ולא להשאיר אותו בצורה הסתמית שלו‪ .‬ב‪.‬‬
‫בשביל לחדד את זה יותר מה הכוונה 'התענוג הזה'‪ ,‬נחדד את זה דרך דוגמא נוספת‪ -‬זה שלאדם יש‬
‫בחירה חופשית‪ .‬שזה אמת שכל ההוכחה שהיא נכונה זה בגלל שהאדם מתענג לשמע האמירה הזו‪,‬‬
‫ומתעצב בשלילתה‪ .‬ואע"פ שזה אמירה מאוד תובענית לגביו שמטילה עליו אחריות רבה‪( .‬זה דוגמא מדויקת‪.‬‬

‫כי את אותו העונג שהאדם מרגיש בזה‪ ,‬את אותו סוג של הרגשה‪ ,‬הוא צריך להרגיש גם בכל מקום שבו הוא 'מתענג' ופוסק על פי זה שזה אמת‪ .‬כי כפי שיתבאר לקמ'‪ ,‬מהות‬

‫מושג העונג הוא מושג 'החירות'‪ ,‬שזה הדבר שמתחדד מאוד לאדם דרך הרגשת הידיעה שיש לו בחירה חופשית‪ ,‬שהוא לא חי עולם של הכרח אלא של עצמיות‪ ,‬של‬

‫לכתחילאיות‪ ,‬של 'כך ראוי להיות'‪ .‬ההרגשה העמוקה הזו‪ ,‬של הרגשת החירות‪ ,‬הרגשת ה'כמה לכתחילאי שזה כך‪ ,‬כך ראוי להיות ולא רק כך הוא'‪ ,‬זה אותה הרגשה של תענוג‬

‫רוחני)‪.‬‬

‫אחת הפסקאות החריפות בדבר הזה היא במוסה''ק ח''ד‪ ,‬צדיק יסוד עולם‪,‬צער הדבקות ותמצית‬
‫הטוב‪ ‬כד‪ .‬יש שמרגיש האדם צער וכמין עצבון מהמחשבה של הדבקות ‪ ‬האלהית העליונה‪ ,‬אע"פ שהוא‬
‫ראוי להיות מתענג על ד'‪ .‬רק מפני‪  ‬שלא דקדק להוציא את תמצית הטוב והקודש מכל המון מחשבות‪ ‬החול‬
‫שלו‪ ,‬ושל סביבותיו‪ .‬ונמצא שאור ד' שרוי באותם הדברים שהוא ‪  ‬רוצה להנתק מהם‪ ,‬ומרגשת היא הנשמה‬
‫ומפני זה ממצים הם הצדיקים את כל המעשים‬ ‫האלהית בצערה איך תנתק‪ ‬מבית חייה‪ .‬‬
‫והמחשבות‪  ‬והדבורים של החול‪ ,‬ומה שמשליכים הוא רק פסולת‪ .‬ולפעמים נולד‪ ‬אור גדול בנשמה‪ ,‬הנותן‬
‫כח לברר תמציתים יקרים מאד מהפסולת‪  ‬הנזרקת כבר‪ ,‬והולך הדבר בבירור אחר בירור‪ ,‬עד שנשאר‬
‫הסיג‪  ‬והפסולת בלא תערובות טוב‪ .‬אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ‪  ,‬וצדיקים ישמחו‪ ,‬ויתענגו על טוב‬
‫ד'‪ ,‬הברור והמנוקה‪ ,‬המנופה בשלש‪ ‬עשרה נפה‪ .‬‬

‫אז כמובן שהכללים של היישום של הדבר הזה זוקקים הרבה לימוד‪ ,‬לא רק כדי לדעת להבחין בין‬
‫שמחה לבין שחוק‪ ,‬אלא כדי שהאדם ידע גם לאבחן בין עונג לבין נגע‪ ,‬דהיינו בין אינטרסים חיצונים‬
‫לדבר‪ ,‬שהאדם מקבל אותם רק מכיוון שהוא נוגע בדבר‪ ,‬וממילא בזה הוא רק יוצר זרות ושקיעה‬
‫בתוך עצמו ביחס לאמת (שזה יסוד הנגע‪ ,‬נגע צרעת‪ ,‬הניתוק של הפרט ממקור החיים הכללי)‪ ,‬או‬
‫שהוא באמת מתענג‪ .‬כלומר‪ -‬שבאמת מתעורר דרך הדבר הזה קומת חיים עצמית שבו‪ .‬וזה לא סתם‬
‫רגשנות ואינטרסנטיות חיצונית‪.‬‬
‫חשוב להדגיש‪ ,‬זה לא שיכול להיות שמחה שאין בה עונג‪ .‬כמו שהסברנו‪ ,‬כל מהותה של השמחה זה‬
‫שהיא דבר כזה שמביע את העונג הפנימי‪ ,‬את עצמיות החיים של האדם‪ .‬אחרת זה כבר לא יהיה‬
‫שמחה אלא יהיה שחוק‪ .‬אבל כל מציאות שאיננה שחוק‪ ,‬שאיננה בריחה מהחיים של האדם‪ ,‬של‬
‫אוכלי לחם העצבים‪ ,‬אלא שמתוך מלאות החיים של האדם הוא מביע עוד מדרגת חיים גדולה יותר‪,‬‬
‫זה שמחה כזו שהעונג כלול בה‪ .‬אלא שבתוך הדבר הזה שהוא באמת שמח בו‪ ,‬הוא צריך לזהות‬
‫מה היא נקודת העונג שבתוך השמחה הזו ומה זה כל המעטפות שאולי הם חשובות אבל הם רק‬
‫לדוג' אדם שמח‬ ‫מלאות ומביעות את הנקודה העצמית שהיא שמבוקשת בתוך הדבר הזה‪.‬‬
‫במשפחה אבל לא מבין מה משמח אותו במשפחה שלו‪ ,‬ומסביר לעצמו שמה שמשמח אותי בזה זה‬
‫שעכשיו אני מרגיש תחושת חוסן‪ ,‬או תחושה שמשהו מתייחס אלי‪ .‬או ‪' -‬ילדים זה שמחה'‪ ,‬אדם‬
‫מרגיש שמחה אמיתית בזה שהילדים שלו באים הביתה‪ .‬אבל מה נקודת העונג בתוך הדבר הזה?‬
‫‪16‬‬

‫הוא יכול לטעות ולומר‪ -‬העובדה שלא משעמם לי‪ ,‬ושאני שוב מרגיש את הביטחון שיהיה לי כשאהיה‬
‫זקן‪ ,‬ושיש מי שעוזר לי לשטוף כלים‪ .‬אבל הנקודה העצמית של העונג שמסתתרת בתוך הדבר הזה‪,‬‬
‫זה שכשהאדם רואה את הילדים שלו אז הוא בעצם מעורר בתוכו ונפגש עם המדרגה הזו של‬
‫המשכיות הדורות‪ ,‬של הנצח שבקרבו‪( .‬וממילא לשאלה מה כ"כ משמח וחשוב בכך שיש ילדים יהיו גם נ"מ מעשיות רבות‬
‫לכיצד לנהוג במציאות הזו‪ ,‬לדוג' שאם האדם מבין את זה אז הוא יבין שילדים זה שמחה לא רק אם הוא כובל אותם תוך הבית‪ ,‬אלא‬
‫לפעמים אדרבא להפך דווקא ע"י השחרור שלהם‪.)..‬‬
‫וזה מה שאמרנו שכדי שהאדם ידע גם לאבחן בין עונג לבין כל מיני אינטרסים חיצונים לדבר‪ ,‬שהאדם‬
‫מקבל אותם רק מכיוון שהוא נוגע בדבר‪ ,‬וממילא בזה הוא רק יוצר זרות ושקיעה בתוך עצמו ביחס‬
‫לאמת שבתך הדברים‪ ,‬ולא – שבזה באמת מתעורר דרך הדבר הזה קומת חיים עצמית שבו‪ .‬ואמנם‬
‫צריך להעיר שהרבה פעמים גם מאחורי מה שנראה כאינטרסים חיצוניים ישנם לפעמים תביעות‬
‫אמיתיות ונכונות‪ .‬לפעמים גם את זה אין‪ ,‬וזה פשוט נובע מחולשה‪ ,‬מפחדנות‪ ,‬מהרגלים‪ ,‬מקטנוניות‪,‬‬
‫וכו'‪ ..‬אך לפעמים גם יש‪ .‬אך מ"מ זה לא משנה‪ ,‬זה כל מיני תביעות נכונות אבל הם נכונות כלפי‬
‫דברים אחרים שבהם הם צריכים לבוא לידי מימוש‪ .‬ואילו פה הם רק מסיחות את הדעת מהנקודה‬
‫העצמית שקיימת בתוך הדבר המסוים הזה‪ ,‬וממילא הם מפריעות למצוא מה היא הנקודה העצמית‪,‬‬
‫נקודת העונג שבתוך הדבר הזה‪.‬‬

‫אז צריך עוד הרבה התעמקות בקריטריונים האלה‪ .‬רק חשוב להדגיש שזה דרך ההתפתחות‪ .‬וזה‬
‫ההדדיות שקיימת בין העולם הרוחני לאדם‪ .‬אז לכן‪ -‬השיטה להתפתח רוחנית היא לחזור לעצמך‪,‬‬
‫וממילא היכולת להפתח בדרך הנכונה זה כי זה דרך כזו שמענגת את האדם‪ ,‬שאתה מתמלא מזה‬
‫עוד ועוד שמחה כל הזמן‪ .‬שרק בזה זה אומר שאתה נוגע בנקודת חיים של עצמיות‪.‬‬

‫אלא שמ"מ‪ ,‬עדיין‪ ,‬גם אחרי שהתעמקנו‪ ,‬אז בצדק אנו מזהים את מושגי העונג והשמחה האלה רק‬
‫כ'פתח' אל המרחבים האין סופיים‪ ,‬כנקודת הקישור אליהם‪ ,‬נקודת השער‪ .‬אך מ"מ ברור שעדיין‬
‫הדבר הזה לא יכול להיות העניין עצמו‪ .‬זה עדיין נקודה שהיא לכאורה מאוד אישית ופרטית שלנו‪ ,‬גם‬
‫אם דרכה אנו יכולים ליצור זיהוי וקישור ושייכות לעולמות רוחניים‪ ,‬אך כל עוד אנו הופכים את נקודת‬
‫העצמיות שלנו לעיקר‪ ,‬אנחנו עדיין נשארים במימדי חיים קטנים ואנוכיים ופרטיים מאוד‪.‬‬

‫עמוק מכך‪ -‬שיקוף של גילוי האין סופיות האלוקית במציאות‬

‫העונג והשמחה הם העובדה שהאדם מבטא תהליכים אלוקיים גדולים שהוא רק קצה קרחון שלהם והם לא‬
‫סגורים רק בסובייקטיביות שלו‪ .‬כי במה שהאדם חי את עצמו‪ ,‬הוא חי בעצם את האלוקות‬
‫וזה השלב הנוסף המהפכני שהרב מצעיד אותנו אליו בשלב הבא‪.‬‬
‫רק אז יהיה חל רוח השכינה וזיו כבודה על האדם‪ ,‬כי עז וחדוה במקומו ‪ ,‬ויעזר לו‬
‫להיות נעטר בחוט של חן וחסד‪ ,‬שימצאו מעשיו ופעולותיו ג"כ חן בעיני כל הבריות‪,‬‬
‫ויצאו גם הם בדרכיו‪ ,‬ותרבה הברכה והטובה בעולם‪.‬‬
‫שהשלב השלישי‪ -‬שרק כך יהיה חל השכינה וזיו כבוד העל האדם‪ ,‬זה כבר אומר דבר נוסף‪ .‬קודם כל‬
‫בפשט‪ -‬שהעונג והשמחה בעצם שיקוף של נוכחות אלוקית שקיימת בתוך המציאות‪[.‬שלכן אם אדם‬
‫רוצה לזהות איפה במעשה המצווה יש את השכינה‪ ,‬את האין סופיות שבהם‪ ,‬זה מה שהוא יזהה‬
‫בעונג ובשמחה‪ ,‬כי הרי 'עוז וחדווה במקומו']‪ .‬שה'חוט של חסד' זה אומר שיש פה עי"ז קשר של‬
‫האדם לצד כזה שהוא למעלה מהעולם הבחירי הפרטי שלו‪ ,‬אלא הוא המשך של צד מקורי סגולי‬
‫אלוקי כללי‪ .‬שזה מה שגורם לקשר שאנשים מרגישים בצורה פנימית קשר אל הדבר הזה וזה‬
‫מתפשט גם לבחוץ‪ ,‬שאם עונג ושמחה‪ ,‬ההרגשה האישית של האדם את עצמו‪ ,‬זה היה דבר פרטי‬
‫אישי של האדם‪ ,‬אז זה היה דוחף רק אותו ולא את אחרים‪ .‬אבל מכיון שיש פה איזה גרעין עמוק וגדול‬
‫מאוד של 'חוט של חסד משוך על פניה'‪ ,‬אז גם אנשים מסביב לא מבינים למה אבל הם נמשכים אחרי‬
‫הדבר הזה‪ ,‬הם מרגישים שיש פה איזה משהו שמעבר לצד השגרתי הפשוט של הדברים‪.‬‬

‫וזה מה שמצעיד אותנו שלב חשוב קדימה‪ .‬כי באמת‪ -‬זה פתח לסוגיא עמוקה שהזכרנו (ע' נתיב הענוה‪ ,‬נתיב אהבת‬
‫ה'‪ ,‬נתיב אהבת הריע‪ ,‬מוסה"ק במצולות הנפש) ‪ -‬מאיפה באדם מתעוררת נקודת החיים העצמית שלו? אנחנו‬
‫‪17‬‬

‫בשקר ובדמיון גדול טועים לחשוב שזה מושג אישי פרטי שלנו‪ .‬אך באמת העצמיות של האדם זה‬
‫מושג כללי ורחב מאוד‪ ,‬וכל התעוררות של עצמיות שיש באדם היא בא מתוך מה שכל מושג האני‬
‫שקיים באדם הוא יונק מהבחינה של אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים‪.‬‬
‫כי בצורה עמוקה פנימית כמו שהרב כותב באיגרת מד‪ ,‬ש'אני ואין הם אותיות מתחלפות'‪ .‬ולכן הצד‬
‫הזה של השיוך אל האין האלוקי‪ ,‬ההתבטלות בתוך ה'אין' האלוקי‪ ,‬ה'אין' הזה זה לא במשמעות של‬
‫ריקות‪ ,‬אלא במשמעות של 'איה'‪ ,‬של חיפושים‪ ,‬והחיפושים האלה שמחפשים הרבה דברים בצורה‬
‫אמיתית זה 'חופש'‪ ,‬זה מרחב גדול מאוד‪ .‬זה שהאדם מתבטל באין‪ ,‬היש חוזר אל האין שממנו הוא‬
‫חוצב זה אומר שהמציאות חוזרת אל המרחבים האין סופיים שהיא לא מקטינה את עצמה ומכמתת‬
‫ובצורה עמוקה פנימית כל‬ ‫את עצמה במושגים גבוליים אלא שייכת למרחבים גדולים מאוד‪.‬‬
‫תחושת האני של האדם והרצון של האדם לגלות את עצמו‪ ,‬זה בעצם יונק מתוך אותו ה'אין'‪ ,‬שלכן‬
‫הרב אומר ש'אני ואין אותיות מתחלפות' כי הם בצורה פנימית יונקים מאותו דבר‪.‬‬
‫כיצד? כל תחושת האני של האדם‪ ,‬התחושה האינדיווידואלית של האדם‪ ,‬היא מושרת בכך ש'אני‬
‫ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים'‪ ,‬היא מושרשת בזה שהאדם מזהה את העצמיות של כל החיים‬
‫כולם‪ ,‬הנקודה השורשית של כל החיים כולם‪ ,‬שהיא מה שהקב"ה מבטא את עצמו בתוך העולם‪ ,‬ואת‬
‫זה הוא מזהה דרך המקום היחידי שהוא יכול לזהות את זה‪ -‬דרך עצמיות החיים שלו‪ .‬דרך עצם‬
‫ה'אני'ות שבו‪ .‬שרק בנקודה הזו האדם מזהה את החיים מצד עצמם‪ ,‬וממילא מצד האלוקות‬
‫האחדותית האחת שמונחת ביסוד הכל‪ ,‬ולא מצד התפיסה הסוביקטיבית הפירודית שלו‪.‬‬
‫'אני' זה גם מלשון 'און'‪ ,‬כוח‪ ,‬עוצמה‪ .‬כשהאדם מרגיש אני‪ ,‬הוא מרגיש עוצמה‪ .‬כל מה שהקב"ה‬
‫השריש באדם בכלל את יסוד האני‪ ,‬יש בזה תכלית גלויה כדי לתמרץ את האדם לעשות הרבה‬
‫דברים‪ .‬אבל בצורה עמוקה‪ ,‬עצם זה שיש תחושה של און‪ ,‬תחושה של ריכז של חיים‪ ,‬זה אומר‬
‫שהקב"ה שורה בתוך כל תופעות החיים המסוימות האלה‪ .‬שהרי מאיפה מרץ החיים ועוצמת החיים‬
‫אם לא ממקור החיים? אז ממילא ככל שהחיים יותר מלאים עצמיות ויותר מלאים במלאות של חיים‬
‫זה אומר שהשכינה שורה בתוך הפועלות המסוימות האלה‪.‬‬

‫ההשלכה של זה היא שממילא זה אומר שהפעולות של האדם זה לא דברים שהוא עושה מתוך עצמו‬
‫אלא הוא שליח של הקב"ה לעשות את הדברים האלה‪ .‬וממילא הפעולות האלה לא נשארות בו עצמו‬
‫אלא יש להם השלכה להרבה דברים שסביבו‪.‬‬

‫ולכן עי"כ מתעלה סוגיית האהבה העצמית‬

‫ומבחינה מוסרית‪ ,‬יש לידיעה הזו חשיבות ראשונה במעלה לכל פשר העבודה המוסרית של האדם‪.‬‬
‫(ע"ע הרחבה על כך במוסה"ק‪ ,‬במצולות הנפש) ‪ .‬שזה מה שהרב אומר בסוף אוה"ק ח"ב‪ ,‬על 'האהבה העצמית'‪,‬‬
‫מה שהאדם דואג מאוד ל'אני שבו'‪ ,‬למימוש של האישיות שלו‪ .‬שהרב אומר שיש כאלה שאמרו שזה‬
‫תכלית האדם בעולמו להגיע אל האושר שלו‪ .‬ויש כאלה‪ -‬בעיקר בעלי המוסר‪ -‬שאמרו שזה יסוד כל‬
‫הסטרא אחרא‪ ,‬כל הנפילה של האדם זה שהוא דואג רק לאגו שלו‪ ,‬הדרישה שלו לחיפוש אחר האני‬
‫שלו‪ .‬אבל במבט עליון יותר מתברר שהשאלה הזו היא בכלל לא מתחילה‪ .‬אם האדם רואה שה'אני'‬
‫שלו זה רק נטיף מהאני ראשון ואני אחרון‪ ,‬של האון האלוקי שנמצא בו‪ ,‬אז האדם לא מתייחס דבר‬
‫הזה בצורה המנותקת והאגואיסטית‪ ,‬אבל הוא גם לא מתעלם מזה כי הוא רואה שדרך זה הקב"ה‬
‫מופיע את השכינה בעולם‪( .‬עע"ש‪ ,‬ביאור כיצד עושים את זה‪' ,‬ואת הצפוני ארחיק מעליכם' אל התת מודע)‪.‬‬
‫אז בשלב השלישי אנו מבינים דבר עמוק יותר‪ ,‬שהאני של האדם‪ ,‬זה 'אני ואין אותיות מתחלפות'‪,‬‬
‫האני של האדם מכליל את האדם באין האלוקי ונותן להשראת השכינה להיות מופיעה‪ .‬ולכן כשיש‬
‫עונג ושמחה‪ ,‬שהאני של האדם מתעורר‪ ,‬אז זה אומר ש'מעשי ידינו כוננהו' שתשרה שכינה במעשה‬
‫ידיכם‪ .‬בפעולה שהאדם עושה יש כאן זרמים אלוקיים שעושים אותה דרכו‪ .‬מה שממילא מגביר את‬
‫הפעולה האידיאליסטית של האדם‪.‬‬

‫ומתוך כך‪ -‬הדרישה המוסרית היסודית ביותר מהאדם היא להתנער מעצבות ולחיות בשמחה‪ ,‬אך מתוך זיכוך‬
‫נקודת העונג האמיתית שביסוד השמחה‪ ,‬ולא מתוך שחוק‬
‫ולכן יש דרישה מהאדם 'והיתם כאלוקים'‪ ,‬להיות דבק בקב"ה‪ ,‬להיות קשור אל המגמה האלוקית ולא‬
‫אל מדרגות חיים נמוכות וקטנוניות יותר מאשר הגודל הנשגב הזה‪ .‬אבל בצורה אמיתית זה אומר‬
‫‪18‬‬

‫שמה שה' אלוהיך שואל מעמך‪ ,‬מה שהקב"ה באמת רוצה מאיתנו‪ ,‬זה להיות 'אני'‪ ,‬לגלות את יסוד‬
‫העונג שבחיים‪ ,‬וכל עוד לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב‪ ,‬אז לא אותי קראת יעקוב‪ ,‬לא‬
‫התחברת לחיות ולגלות בתוכך את אל חי העולמים‪.‬‬
‫שכל עוד אדם נמצא במצב שהוא עצוב הוא נמצא במקום שחיצוני לעצם החיים שלו‪ .‬וזה עצמו אומר‬
‫שהוא עושה את הדבר הכי לא נכון‪ .‬לכן העצבות היא 'קינאה דמסאבותא'‪ .‬ובקובץ ו הוא כותב ש'היא‬
‫אבי אבות הטומאה'‪ .‬ובמוסה"ק שבכל מידה יש נקודת אמת חוץ מבעצבות‪ ,‬שהיא קשורה לעצם‬
‫הריקות‪ ,‬עצם זה שהמציאות לא חיה את הנוכחות האלוקית בתוכה‪ ,‬את העוצם שמונח בכל‬
‫המציאות‪ ,‬אז אדם שהוא אנמי ועצוב וחסר חיים‪ ,‬אז הוא חסר את 'כי עמך מקור חיים באורך נראה‬
‫ולכן הנפילה היסודית בעקבות חטא אדה"ר‪ ,‬אומרים פשט‬ ‫אור'‪ ,‬את כל הנוכחות האלוקית‪.‬‬
‫הכתובים‪ ,‬שהעונש האחד שהיה לכל החטא הזה שהתבטא בעוד עונשים אחרים‪ ,‬זה העצבות‪ .‬בין‬
‫אם זה התבטא אצל האדם ש'בעצבון תאכלנה'‪ ,‬בין אם אצל חווה ש'בעצב תלדי בנים'‪ .‬ותחילת‬
‫העונשים מתוארים אצל חווה 'הרבה הרבה עצבונך'‪ .‬המציאות עכשיו מלאה בעצבות‪ ,‬כי היא מלאה‬
‫בריחוק שלה מהמציאות האלוקית‪ ,‬והיא חיה רק את הצדדים הטכנים החיצוניים המכנים שלה‪ ,‬והיא‬
‫לא חיה חיות פנימית‪ .‬במילים אחרות‪ -‬היא השתקעה בתוך האישיות הפרטית שלה‪ ,‬בתודעה‬
‫האישית הפירודית הריקה מגילוי חיי כל‪ ,‬ועומק כל הפרטיות של האדם‪ ,‬וכל הניתוק מהמהלך של‬
‫ולכן כל נפילה לעצבות זה לברוח‬ ‫הגילוי האלוקי בעולם‪ ,‬זה באותו המקום שבו הוא נמצא עצוב‪.‬‬
‫מהקב"ה‪ ,‬וחזרה לשמחה היא במידה מוזערת חזרה אל הקב"ה‪ .‬ונמצא שהדרישה המוסרית‬
‫היסודית ביותר מהאדם זה התביעה ממנו‪ -‬להיות בשמחה!‬

‫[מלבד היחס המוסרי אל האהבה העצמית‪ ,‬זה עוד נ"מ מוסרית חשובה מאוד מכל הדבר הזה‪ ,‬ש‪ ]-‬כפי שיאמר הרב לקמ' במוסה"ק‬ ‫ולכן‬
‫'עדן התענוג העליון' כל שמחה של האדם‪ ,‬גם אם לא שמחה דתית על פשט חדש שהתחדש לו ברשב"א‬
‫על הסוגייא‪ .‬אלא אפילו שמחה פשוטה של האדם שהוא יוצא לטיול ושמח‪ ,‬רואה את חברו ושמח‪,‬‬
‫נהנה מאכילה ושמח‪ .‬זה שזה מעורר בו שמחה זה עצמו ביטוי ושיקוף לכך שיש צד אלוקי שנוכח‬
‫בדבר הזה‪ .‬זה נכון שהצד האלוקי הזה יכול להיות מעולף ומסותר בהרבה סיגים וחסימות‪ .‬אבל‬
‫תחושת השמחה היסודית שקיימת באדם‪ ,‬אפשר לראות אותה כסימן לפחות לעובדה הזו שיש כאן‬
‫גרעין של ישות‪ ,‬גרעין של חיים שמונח בדבר הזה‪ .‬לעיל בשלב הקודם אמרנו כ‪-‬סימן‪ .‬סימן לכך שיש‬
‫פה נקודת אמת‪ .‬אבל פה אנו כבר אומרים יותר מזה‪ -‬כגילוי אלוקי עצמו‪ ,‬כדרך לגלות אלוקות‪,‬‬
‫להשרות שכינה בתחתונים(זה עדיין אמנם לא הופך את זה ל'תכלית'‪ ,‬ל'גולת הכותרת'‪' ,‬המטרה הסופית'‪ ,‬אך כן לדרך)‪.‬‬
‫אלא שכמובן גם פה הדבר הזה מסוכן מאוד‪ .‬וכדי שזה יהיה פיקודי ה' ישרים ילכו בם‪ ,‬אז האדם‬
‫הפיקח צריך לברור את האוכל מתוך הפסולת ולזהות מה גרעין האמת שבדבר הזה‪ .‬ולכן מה שהרב‬
‫אומר במוסה"ק ש'בכל מידה יש גרעין של אמת חוץ מבעצבות'‪ ,‬הסיבה הפשוטה לזה כמו שהרב‬
‫מנמק שם‪ ,‬כי 'עוז וחדווה במקומו'‪ ,‬וכל מידה אחרת שיש לאדם היא טיפה משמחת אותו‪ ,‬ולכן זה‬
‫אומר שיש בה איזו נקודה מסוימת‪ ,‬גרעין מסוים אמיתי‪ ,‬שממלא את האדם באנרגיות ובחיים‪ .‬אלא‬
‫שהרבה פעמים עם כל החיים האלה‪ ,‬זה בסופו של דבר מפיל את האדם בעצבות יותר גדולה‪.‬‬
‫ביאור הדברים אומר הרב במוסה"ק עמ' רמג‬
‫כל המדות אפשר להעלותן‪ ,‬מפני שיש להן שורש בקדושה‪ ,‬חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל‪ ,‬כי עז וחדוה‬
‫במקומו ‪-‬שזה בדיוק הביטוי שהרב הזכיר כאן‪ ,‬שזה בדיוק ההסבר של הסוגיא כמו שאמרנו פה‪,‬‬
‫שהקב"ה הוא מקור העוז‪ ,‬העוצמה‪ ,‬האון שבחיים‪ ,‬והחדווה שבשמחת התפתחותם‪( ,‬שעז וחדוה זה‬
‫כנגד עונג ושמחה)‪ ,‬ולכן ההתגלות של הדברים האלה באדם זה לא רק סימן לכך שהוא מחובר‬
‫לעצמו‪ ,‬אלא סימן לכך שהקב"ה הולך ומתגלה בו דרך הדברים האלה ‪ .‬וצריכים להעלות את סבתה‪,‬‬
‫וכיון שהשורש מתעלה גם היא עולה‪  .‬והשורש של העצבות הוא או גאוה או כעס‪ ,‬או דאגה‪ ,‬הבאה מסבתם‪,‬‬
‫וכיוצא‪–  .‬אז בהתחלה הרב אמר שלעצבות אין שורש כלל‪ ,‬ואחרי זה הוא אומר שיש לה שורש שזה‬
‫גאוה כעס או דאגה? אלא שכוונת הדברים שגאוה קשורה לה' מלך גאות לבש‪ ,‬לצד הגאותי של‬
‫החיים‪ .‬וכעס קשור לרגע שהקב"ה כועס בו‪ ,‬יסוד התביעה של הקב"ה מהחיים‪ ,‬שהאדם לא מסתפק‬
‫במה שיש אלא תובע יותר‪ .‬והדאגה קשורה ל'אשרי אדם מפחד תמיד'‪ ,‬למה שהמציאות יש לה את‬
‫תחושת האחריות שלה על עצמה ואת השייכות שלה לדברים גדולים ממנה‪ .‬ולכן בשלושת המידות‬
‫האלה‪ ,‬עם כל ההופעה המסובכת שלהם‪ ,‬יש ביסודם גרעין קטנטן של שמחה שיש בהם‪ ,‬שהוא‬
‫הביטוי לנקודת האמת הזו שיש בהם‪ ,‬לגילוי החיים העצמי של האדם שמתגלה בהם‪ ,‬אלא שבסופו‬
‫‪19‬‬

‫של דבר הם מבטאים את עצמם בצורה מאוד חיצונית שנכנעת אל הצד ההווי של החיים‪ .‬ובמקום‬
‫שהאדם את הגאות הזו ייחס אל הגאות של החיים הוא מרכז אותה למצב הפרטי שבו הוא נמצא‪.‬‬
‫ובמקום שהכעס הזה יעורר באדם את תנועת התשובה והתיקון זה מעורר בו את תכונת היאוש‬
‫והמרמור על הכל‪ .‬והפחד המתגלה בצורה מפורזת שלו והמשתקת שלו שמציפה את כל הצדדים‬
‫ובעצם מה שכל מידה מבטאת את עצמה בצורה הלא נכונה שלה‪ ,‬בצורה‬ ‫האימתניים של החיים‪.‬‬
‫שההעדר שבה משמעותי מהישות שבה‪ ,‬זה מה שבצורה רחבה מזין את כל העצבות של העולם‪.‬‬
‫מידת העצבות היא הריקות של המציאות‪ .‬היא נטולת משמעות‪ .‬אבל באמת כל המידות כולם אם לא‬
‫נזהה את הנקודה השורשית שלהם ונחיה את כל הצד ההיעדרי שבהם‪ ,‬הם אלו שבסופו של דבר‬
‫יציפו בנו את העצבות‪.‬‬
‫אז גם פה‪ ,‬יש לעשות את אותה הבחנה‪ ,‬לזהות את עצם נקודת העונג שביסוד גילויי החיים גילויי‬
‫השמחה האלה‪ ,‬כדי להופיע את הנקודה העצמית שביסודם‪ ,‬את שורש החיים שבהם‪ ,‬מבלי‬
‫המעטפות הקליפתיות שחוסמות אותו מלהתגלות ומבטאות אותו בצורה בוסרית והיעדרית‪.‬‬
‫ולכן בוודאי שהתביעה ממנו היא להתענג על ה' כוללת בתוכה את הדרישה להחזיר את העונג לצד‬
‫האמיתי שלו‪ ,‬שבו האדם לא נכנע לצדדים חיצוניים בנפש שלו אלא נאמן לגמרי אל הנקודה העצמית‬
‫של החיים שלו‪ .‬אבל אחרי הכל‪ ,‬אחרי האמירה הזו‪ ,‬בסופו של דבר ברור שהכל מכוון בזה אל נקודת‬
‫העונג‪ .‬ולכן חלק מהבירורים שהאדם עובר‪ ,‬המדד שלו אם הם נכונים זה השאלה אם זה מעורר‬
‫שמחה באדם‪ .‬אבל לא רק לעיל‪ ,‬כי זה הסימן לכך שדרך זה הוא מתקשר לעומקים רוחניים‪ ,‬כי‬
‫העצמיות שלו היא המבוא אל העומקים האין סופיים שבחיים‪ .‬אלא יותר מזה‪ ,‬כי זה סימן לכך‬
‫שהחיים האין סופיים עצמם הם שמתגלים בזה‪ ,‬ולכן זה סימן לדבר עצמו‪ .‬אם הוא רואה שכשהוא‬
‫עוסק את זה‪ ,‬זה עצמו לכל הפחות בנתיים סימן לכך שהוא נמצא בדרך הנכונה‪ ,‬ושהוא הולך‬
‫ומתקדם בה‪ .‬אך זה לא סימן חיצוני‪ ,‬איזה נורית אדומה שברגע שנהיה בדרך הנכונה אז גלי‬
‫השמחה שבנו יגחכו ויראו לנו שאנו בכיון הנכון‪ .‬אלא שגלי השמחה האלה יראו שיש פה לאט לאט צד‬
‫של התעצמות של החזרה שלנו אל מקור החיים והעצמיות שלנו‪.‬‬
‫וכמובן שגם פה בצורה עוד יותר יסודית‪ ,‬הדבר הזה דורש את ההבחנה שבין שמחה לבין שחוק‪.‬‬
‫ההבדל היסודי הוא ששחוק זה בריחה מהחיים ושמחה זה חזרה לחיים‪ .‬פחות השאלה‪ -‬איזה פעולות אתה‬
‫עושה‪ ,‬האם אלו פעולות שמבריחות אותך מהחיים או לא‪ .‬כי בכל פעולה שאתה עושה שיש בה עונג‪ ,‬זה פעולה שבצורה פנימית היא‬
‫אמיתית שמעוררת את החיים של האדם‪,‬כל פעולה שיש בה שמחה ולא שחוק‪ .‬אלא‪-‬עיקר הסוגיא כאן היא תודעתית‪ -‬לשם מה‬
‫אתה עושה את הפעולות האלה‪ .‬מה מניע אותך לעשות אותם‪ .‬האם הצורך לברוח מהחיים שלך‪ ,‬או‬
‫הרצון לחיות את החיים שלך עצמך בצורה עוד יותר גדולה‪ .‬ששמחה זה כמו שהרב אמר לקמ' 'אז‬
‫הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב ב"ה וממקור נפשו ימצא מיים חיים נוזלים‬
‫להדריכו באורחות חיים'‪ .‬ושחוק זה ביטוי של בריחה‪ .‬עומת שמחה שזה ביטוי של חיבור‪ ,‬שחוק זה‬
‫כמו 'בידור'‪ ,‬שזה בארמית פיזור‪ ,‬או בעברית 'לבדר ברוח'‪ ,‬להפוך את החיים להיות לא רציניים‪.‬שמה‬
‫מניע את האדם להיות שייך לעולם כזה של שחוק? של בריחה? זה בא מתוך שהחיים שלו מאוד‬
‫גם בשחוק יש צד גדול‪' ,‬יושב בשמים ישחק'‪' ,‬אז‬ ‫עצובים ולכן הוא שוחק כדי לברוח מהחיים‪.‬‬
‫ימלא שחוק פינו'‪' ,‬ותשחק ליום אחרון'‪ ,‬להראות איך המציאות שייכת לא רק אל מה שקיים בה בהווה‬
‫אלא מצפה לעתיד שפורץ את הגבולות שלה‪ .‬ולכן גדולי המחשבה יש להם את הבחינה הזו שהם כל‬
‫הזמן כמו יונתן בן עוזיאל‪ ,‬שכל עוף שהיה עולה מעליו היה נשרף‪ ,‬כל מחשבה רוחנית שהוא היה‬
‫מייצר הוא ישר היה יודע לבטל אותה ולצחוק עליה‪ .‬כי זה מה שמעורר את ההכרה שמעבר למה‬
‫שכבר קיים יש לנו געגועים למה שנמצא מעבר לחיים‪ .‬אבל שחוק בריא זה שחוק שבא על גבי‬
‫אבל השחוק‬ ‫שמחה‪ ,‬על גבי מלאות של חיים‪ ,‬שמתוך כך היא פורצת למה שעוד יותר מהחיים‪.‬‬
‫שהרבה פעמים קיים בנו‪ ,‬זה שחוק שבא מתוך נביבות‪ ,‬מתוך עצבות שקיימת בנו‪' .‬בעלי עציבו‬
‫דטחולא' כמו שהטחול מוגדר בזוהר ‪ ,‬נסיון של בריחה מהחיים‪ ,‬שהוא עושה את זה ע"י הסחת הדעת ע"י כל‬
‫ה'טחול שוחק הזה' כפי שהטחול מוגדר בגמרא בברכות (ע' ב"ב פרק תשיעי רכג) כלפי חוץ‪ .‬לעומת שמחה שהיא תמיד‬
‫תתבטא בנפש בצורה של יציבות ורוגע‪ ,‬כי בשמחה כל מה שממלא את האדם בסיפוק הזה זה בגלל‬
‫שהדבר שעורר באדם אדם חיים ושמחה‪ ,‬הוא בעצם דבר שמילא את האדם‪ ,‬לקח את חיי האדם‬
‫עצמו והגדיל אותם‪.‬‬
‫והמדד והקריטריון לדבר הזה הוא ‪ -‬מה האדם מרגיש אחרי זה‪ .‬כמו אוכלי לחם העצבים שאחרי‬
‫המסיבה‪/‬המסעדה‪/‬הבילוי הם מרגישים ריקות זה מה שאומר שמלכתח' הוא ברח מעצמו‪( .‬ואף שגם זה‬
‫‪20‬‬

‫יכול להטעות כי האדם יכול לעבור מריגוש אחד לאחר‪ ,‬ולהעמיס את עצמו ברצף ריגושים ולא לשים לב שהוא בורח מעצמו‪ ,‬אך מ"מ זה מה‬
‫שקורה פה)‪ .‬וזה עצמו אומר שכל יסוד השחוק זה יסוד שתולש את האדם מעצמו בדיוד הפוך מכל מושגי‬
‫העונג והשמחה שתכליתם הם להשריש את האדם בתוך עצמו‪ ,‬למלא את האדם בחיים‪ ,‬ולא לתת‬
‫פיצויים שמסיטים אותו ממצב המוות היסודי שבו הוא נמצא‪.‬‬

‫אבל נמצא בעצם שהדרישה המוסרית היסודית ביותר מהאדם זה להיות בשמחה‪( ,‬אין הכוונה‬
‫להכחיש שיש מצבים של 'ממעטים בשמחה'‪ ,‬וכמו שהרב בעצמו יבאר לקמ'‪ ,‬וכפי שאומרת שם אותה הגמרא 'מור עובר'‬
‫וכו'‪ ,‬אך כמובן שכל אלו הם מצבים זמניים ולא המסלול היסודי הבסיסי של האדם)‪ ,‬שרק בזה הוא לא מנתק את‬
‫עצמו מהמהלך האלוקי‪ ,‬מהשראת השכינה‪' .‬אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה'‪ ,‬וכפי‬
‫המשמעות השלמה של הדברים 'לא מתוך עצבות' אך גם 'לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש'‪,‬‬
‫ובצורה אמיתית כל שמחה שאיננה שחוק זה שמחה שבצורה פנימית היא 'שמחה של מצווה'‪,‬‬
‫שיש בה גרעין עצמי אמיתי אידיאלי שקיים בה‪ ,‬שבעצם זה שאדם בשמחה הוא קשור אליו‪ ,‬אך‬
‫כל הזמן התביעה ממנו היא ללכת ולזכך את זה‪ ,‬ללכת ולגלות ולהביע את אותה נקודה עצמית‬
‫שביסוד השמחה הזו (אך מתוך שהוא כל הזמן קשור על זה‪ ,‬וכפי שאמר הרב על דרך התיקון‬
‫"שיהיה שמח ומתענג"‪ ,‬קודם כל שיעורר בו את גילוי החיים הזה‪ ,‬ומתוך ש'כל המחובר לחיים יש‬
‫ביטחון'‪ ,‬הוא ילך ויזכך ויביע את החיים בצורה היותר עצמית ומקורית ואידיאלית שלהם)‪.‬‬
‫אבל דווקא לכן זה מדד כנה שאדם צריך לעשות עם עצמו כל הזמן האם הוא נמצא בריגושים של‬
‫בריחה או דברים כאלה שמעצימים בתוכו צד של התגדלות והתעצמות‪ .‬וגם אחרי שיש שמחה‪ ,‬אז‬
‫לא כל שמחה אנו מקדשים אותה ישר כמות שהיא בהופעה הבוסרית שלה‪ .‬אלא אנו מבינים שבה יש‬
‫גרעין של אמת‪ ,‬של נוכחות אלוקית‪ ,‬שלנקודת עונג שאותה אנו צריכים ללכת ולפתח (וגם אם בצורה‬
‫הגלויה יש בה הרבה קליפות ומותרות שעוטפות אותה ויכולות גם לסבך אותה)‪ ,‬וכל זה עד שבסופו‬
‫של דבר עי"כ ‪ -‬נגיע אל התכלית האחרונה של המציאות של 'אז תתענג על ה''‪ ,‬שהאדם נועד להתענג‬
‫על ה'‪ ,‬היכולת לחיות את הרוחב האלוקי בצורה המלאה והשלמה שלו‪ .‬שזה כבר מוביל אותנו אל‬
‫השלב הרביעי‪ ,‬שמתוך שאנו הולכים ומביעים יותר ויותר את האלוקות‪ ,‬מגלים עוד ועוד יותר ויותר‬
‫את כבוד ה' בעולם‪ ,‬תלך ותיחשף ותתגלה הנקודה המקורית האלוקית העצמית שביסוד כל גילויי‬
‫האלוקות האלה‪ ,‬ו'אז תתענג על ה'‪ -‬על ה' דייקא'‪.‬‬
‫ולכן בסופו של דבר לאדם לא יכול להיות תחושת שמחה וסיפוק בחיים אם היא לא מתוך אותו עונג‬
‫עליון‪ .‬נכון‪ ,‬לפעמים יש אור וחושך משמשים בערבוביא‪ ,‬ואותה נקודת עונג מעולפת בכל כך הרבה‬
‫מעטפות קליפתיות של שקר וטומאה ואפסיות‪ ,‬שהאדם מרגיש שמחה אבל לא מבין למה הוא מרגיש‬
‫את השמחה הזו‪ .‬גם דברים שבאמת אדם מרגיש בהם שמח‪ ,‬ולא שוחק‪ .‬מ"מ אם אתה מבין‬
‫שהשמחה זה רק קצה קרחון לתהליך מאוד גדול אז צריך להסיר ממה שמתגלה את כל השיגים‬
‫ולהמשיך הלאה את המהלך הזה לכלל מיצוי‪ ,‬לכלל חשיפת אותה נקודת אמת שביסוד אותה שמחה‬
‫אבל לעולם לא יכול להיות דבר כזה שאדם ירגיש שמחה והוא יאמר 'זה הבל‬ ‫ושמעוררת אותה‪.‬‬
‫ולא כלום'‪ .‬אם אדם מרגיש שדבר מסוים הוא משמח אותו אז זה חובתו‪ ,‬הוא חייב להעמיק ולברר מה‬
‫יש בדבר הזה שהוא יוצר לו את השמחה הזו‪( .‬קו"ח אם זה יוצר לו עונג‪ ,‬אלא שעונג זה מושג מאוד עדין שרובא‬
‫דאינשי בכלל לא עירנים אליו ולא מסוגלים לזהות אותו‪ .‬בד"כ חווים את העונג דרך כל ההבעות הגלויות שלו של השמחה‪.‬‬
‫אבל גם אז)‪.‬‬

‫אז השלב הראשון אומר‪ -‬העונג והשמחה זה הנקודה שבה האדם מרגיש התעצמות‪ ,‬ולכן זה הכרחי‬
‫כדי שהאדם יוכל לפעול‪.‬‬
‫החלק השני אומר‪ -‬הסוגיא היא לזהות את הדברים דרך הפנימיות שלי‪ ,‬שהם הדרך להיחשף‬
‫למדרגות יותר עליונות במציאות‪ .‬ולכן העונג והשמחה זה השער והמבוא לגשת דרכו אל העומקים‬
‫הרוחניים של החיים‪.‬‬
‫ובשלב השלישי‪ -‬זה לא רק המבוא להתקדמות הרוחנית‪ ,‬אלא הם השיקוף להתקדמות הרוחנית‬
‫עצמה‪ .‬שבמבט יותר עמוק כבר מבינים שזה אומר שממילא אני בעצם רק ביטוי לתהליכים יותר‬
‫גדולים שנמצאים מעבר עלי‪ .‬זה פקיחת עיניים שכל מה שמתרחש אצלי בצד הגלוי הוא רק קצה‬
‫קרחון ומשל לתהליכים הרבה יותר גדולים שמתרחשים מעבר אלי‪ .‬אז זה לא רק שהקב"ה נתן לי‬
‫‪21‬‬

‫בקרה לזהות מה האמת‪ ,‬שאם יש לך עונג ושמחה במעשה הזה‪ ,‬זה אומר שאתה בכיוון הנכון‪ .‬אלא‬
‫זה עצמו האופן שבו הדבר הנכון‪ ,‬האמת האלוקית‪ ,‬הולכת ומתגלה בעולם‪ ,‬ומצעידה את העולם לגילוי‬
‫האמת המקורית הפנימית התכליתית שלו שעומדת ביסודו‪.‬‬

‫ביסוד הכל‪ -‬עצם הדבקות בעצמיות האלוקית‬

‫העונג והשמחה הם עצם הדבקות וההתכללות בקב"ה‪ ,‬ולכן הם התכלית עצמה‬
‫וזה עצמו ממילא מוביל לשלב האחרון‪ ,‬שהדבר הזה הופך להיות לא רק אמצעי‪ ,‬ולא רק אינדקציה‬
‫וסימן‪ ,‬אלא זה מה שהופך להיות להתכלית עצמה! שהתכלית עצמה היא אז תתענג על ה'‪ .‬התכלית‬
‫עצמה להיות דבק בקב"ה‪ ,‬להיות נכלל בתוך הגדלות האלוקית‪ ,‬שבעצם עצם תחושת העונג‬
‫והשמחה‪ ,‬זה הצד שבו האישיות הפרטית נכללת במקור האלוקי‪ ,‬שזה בעצם התכלית עצמה‪ ,‬וכל‬
‫המעשים הם מצורפים אליה‪.‬‬
‫" רק כשיש ענג ושמחה פנימית בלב מצורפים למעשה הטוב והצדק‪ ,‬אז הם‬
‫מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב ב"ה‪ ,‬וממקור נפשו ימצא מים חיים‬
‫נוזלים להשכילו ולהדריכו בארחות חיים‪".‬‬
‫שהעונג והשמחה ע"י המעשה הטוב הם מקבלים את ההתבססות שלהם‪ ,‬והם עצמם הופכים להיות‬
‫להתכלית האמיתית של הכל‪ ,‬שזה עצם זה שהאדם חי חיים אלוקיים‪' .‬מצורפים' זה לא אמצעי‬
‫ותוצאה אל זה דבר אורגני‪ .‬אבל בתוך האורגני יש עיקר וטופל ‪ .‬הלוז הפנימי זה התענגות על ה'‪ .‬ומה‬
‫שנותן את ההתבססות להתענגות הזו‪ ,‬זה המעשה הטוב‪.‬‬
‫עד עכשיו אמרנו שהעונג והשמחה מסייעם וחושפים והם הצינורות שמופיעים את המעשה הטוב‬
‫אבל יש צד הפוך שכל המעשים הטובים שבעולם‪ ,‬כל גילויי החיים שהולכים ומגלים את‬ ‫בעולם‪.‬‬
‫הקב"ה‪ ,‬התכלית שמאחוריהם זה עצם זה שהאדם יחזור ליוצרו והמציאות כולה תחזו להתכלל בתוך‬
‫המציאות האלוקית‪ .‬לא ש'יש עולם קטן וריק וחסר'‪ ,‬והעולם הזה הולך ומגלה את האלוקות‪ ,‬בתהליך‬
‫של השתלמות‪ ,‬בתהליך של הוספת חיים‪ ,‬של צמיחה (שגם היא מתגלה דרך מה שהמציאות הולכת‬
‫ומתמלאת בעונג ושמחה‪ ,‬בעוז וחדוות יצירה והתפתחות)‪ ,‬אלא שמתגלה מקור כל השלמות‪ ,‬המקור‬
‫האלוקי שביסוד כל גילויי החיים האלה‪ ,‬שהוא בשלמותו מתגלה במציאות‪' ,‬ואחרי ככלות הכל לבדו‬
‫ימלוך נורא'‪ ,‬והעונג והשמחה זה המציאות שבה המציאות חיה את התכלית הזו‪ ,‬חוזרת להתכלל‬
‫ולחיות את מקורה‪ ,‬את עצם השלמות‪ -‬בנקודת העונג‪ ,‬ומתוך כך הולכת ומבטאת אותו ע"י השמחה‬
‫(שגם בזה יש כל הזמן הוספה‪ ,‬אך לא הוספה במובן של 'השתלמות' אלא במובן של 'הבעת השלמות שכבר קיימת'‪' ,‬שירה')‪' .‬והיתם כאלוקים' זה דברי‬
‫השטן‪ .‬אבל 'אני אמרתי אלוקים אתם' זה התכלית האחרונה‪' .‬להשתאבא בגופא דמלכא' שהאדם‬
‫נכלל במציאות האלוקית‪ ,‬שכל החים של האדם הם מלאים בקרבת אלוקים‪' ,‬אין לא ראתה אלוהים‬
‫זולתך'‪.‬‬

‫והדבר הזה‪ ,‬זה מה שבצורה אמיתית מתגלה בדבר הזה של העונג והשמחה‪.‬‬
‫כיצד? בשביל להבין את ההתקדמות המשמעותית הזו‪ ,‬צריך להבין בצורה יותר עמוקה את מהות‬
‫המושגים הללו 'עונג ושמחה'‪ .‬לצעוד פנימה יותר בעצם הגדרת מושגי העונג והשמחה‪ ,‬שאנו רגילים‬
‫להגדיר אותם כ'חוויה רגשית' שהיא אולי סימן לדברים אחרים‪ ,‬אך מ"מ היא מצד עצמה היא רק רגש‪,‬‬
‫אבל באמת במושגים האלה עצמם יש דבר הרבה יותר עמוק שאנו לא רגילים לזהות אותו בהם‪.‬‬

‫בצורה יותר עמוקה‪ :‬עונג= עצמיות‪ ,‬חירות‪ ,‬הצד הפנימי יותר‪ ,‬הפך ה'הכרח'‪ .‬ושמחה=גילוי חיים תנועתי‪,‬‬
‫חופש‪ ,‬שמביע ומשלים את העונג‪ .‬הפך ה'מועקה'‪.‬‬
‫וגילוי של חירות‪ ,‬של עצמיות‪ ,‬זה עצמו גילוי האלוקות‪ ,‬גילוי המבוקש שביסוד הבריאה‪( ,‬לגלות את‬
‫העצמיות האלוקית החירותית שגילתה את עצמה בבריאה‪ /‬או בלשון אחר‪ -‬תכלית הטוב להיטיב במה שהוא‬
‫יגלה את עצם הטוב שמיטיב‪ ,‬ולא יתן פירורים מהטוב)‪ ,‬שההכרח הוא כלי שלו‪.‬‬

‫מהמשך דברי הרב עולה עומק נוסף במהות המושג ה'עונג והשמחה'‪ ,‬לא רק 'מה הם גורמים' ומה‬
‫היא 'המעלה הגדולה שקיימת במציאותם'‪ ,‬אלא מה היא בדיוק ההגדרה שלהם‪ ,‬מה היא מהותם‪ ,‬ומה‬
‫ההבחנה בינהם‪ ,‬שזה יעזור לנו להבין את היסוד המהותי של סוגיית העונג והשמחה‪ .‬שאומר הרב‪-‬‬
‫‪22‬‬

‫" כל פעולות רגשות ומחשבות הנעשות מצד הכרח ומועקה‪ ,‬בין שתהיה המועקה חמרית או רוחנית אינם‬
‫בתכלית שלמותם‪ ,‬והם אינם באים כי‪-‬אם כדי להעמיד את האדם על המצב המוסרי הנכון"‪.‬‬
‫הדבר נודע מהפכו‪ .‬ורואים אם כן שההפך מ'עונג ושמחה' זה'הכרח ומועקה'‪ .‬אנו היינו היינו מצפים‬
‫שההפך יהיה אולי 'סבל ועצבות‪/‬דיכאון'‪ .‬אבל רואים כאן שהנקודה היסודית שמסתתרת מאחורי‬
‫העונג והשמחה זה סוגית החירות והחופש‪ ,‬שהיא העומק הפנימי שמסתתר מאחורי תכונת הנפש‬
‫המורגשת הגלויה יותר של העונג והשמחה‪.‬‬

‫בצורה כללית נאמר‪ ,‬שכשאדם שנמצא בעמדה נפשית של שמחה זה אומר שהוא נמצא בעמדה‬
‫נפשית של שחרור של כוחות חיים‪ .‬כמו שאנו יודעים במסכת סוכה [כפי שמעיר על זה הרצי"ה בלנתיבות ישראל] שיש‬
‫'טפח שוחק וטפח עצב'‪ ,‬שטפח עצב זה כשכל היד קמוצה וטפח שוחק זה כשהאצבעות משוחררות‪.‬‬
‫עמדה של שמחה זה עמדה של שחרור‪' ,‬אין שמחה כהתרת הספקות'‪ ,‬עמדת החיים נמצאת במקום‬
‫וממילא נאמר כבר עכשיו‪ -‬מה שמסתתר מאחורי זה הוא‪ -‬שנקודת החיים‬ ‫רחב ומשוחרר‪.‬‬
‫החירותית העצמית של האדם מסוגלת לבוא לידי ביטוי‪.‬ואילו משהו שלהפך מעונג ושמחה זה שאדם‬
‫נמצא בכבלים‪ ,‬ואז נקודת האני היסודית של החיים שלו היא מושבתת ולא באה לידי ביטוי‪.‬‬
‫אמנם כדי להבין את הדברים יותר‪ ,‬אז כשנדייק טוב נראה שיש כאן שתי דברים שונים בתוך סוגיית‬
‫ה'עבדות' הזו‪' .‬הכרח' ו'מועקה'‪ .‬הכרח זה דבר כזה שאומר שלאדם אין בכלל עצמיות‪ .‬כל מה שיש‬
‫בו זה בעצם דחפים הכרחיים שדוחפים אותו לעשות כל מיני דברים‪ .‬אין לו עולם אישי משלו‪ ,‬עצמיות‬
‫משלו‪ ,‬שיכולה לעמוד לעומת הדברים האלה ולהחליט 'מה אני רוצה'‪' ,‬האם אני מסכים לכך או לא'‪,‬‬
‫אלא כל מה שמוביל את החיים שלו זה מניעים דטרמיניסטים כמו מערכת מכונאית כזו של‬
‫אינסטינקטים יצרים ודחפים‪ ,‬שרק אותם הוא חי והם אלה שממילא מניעים את כל מערכות החיים‬
‫שלו‪ .‬זה לא 'אונס חיצוני' על האדם מלהביע את מה שהוא רוצה‪ ,‬אלא שאין לו בכלל אישיות‪ ,‬כולו‬
‫אך מועקה זה‬ ‫שייך למערכת דטרמיניסטית הכרחית שהיא זו שמובילה את כל זרם החיים שלו ‪.7‬‬
‫משהו שונה לגמרי‪ .‬בשביל שאדם ירגיש הרגשה של מועקה זה רק אם קודם לכן יש לו אישיות‪ ,‬ויש לו‬
‫רצונות‪ ,‬אלא שיש לו חומות של ברזל שמונעות אותו מלהביע את עצמו‪ ,‬וזה מעיק עליו‪.‬יש מסגרת‬
‫חיצונית שלא מאפשרת לאדם‪ ,‬שהוא מלא עצמיות‪ ,‬לבטא את עצמו‪ .‬וכל מושג המועקה זה מושג‬
‫אז הכרח זה שבכלל אין יסוד של חירות‬ ‫שזועק אישיות ועצמיות שחסומה מלבטא את עצמה‪.‬‬
‫באדם‪ ,‬ומועקה זה כשיש חירות אך אין אפשרות לתת ביטוי לחירות הזו‪[ .‬חירות זה עצם עובדת העצמיות‪,‬‬
‫'חרות על הלוחות'‪ .‬לעומת חופש שזה מלשון חיפושים‪ ,‬שחרור‪ ,‬תנועה‪ .‬ע' בשיעור לפסח]‪.‬‬
‫והמושגים הללו הם בהקבלה לעונג ושמחה‪ .‬העונג זה כמו המדרגה הגדולה שישעיהו מתאר 'אז‬
‫תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ'‪ ,‬דהיינו עונג לעומת הכרח זה מה שהאדם קשור אל נקודת‬
‫החיים העצמית הגורלית העליונה שלו‪ .‬שאדם עומד על שורש החיים שלו (הרגשת עונג זה שהאדם חש את‬
‫'עצמו'‪ .‬לעומת 'נועם' שהוא מרגיש שדבר הוא 'מתאים לו'‪ ,‬אבל זה יכול להיות מתאים לצדדים יותר רגשיים מוחצנים‬
‫ומקריים שלו‪ ,‬בעונג זה הרגשת התאמה למשהו פנימי ועצמי יותר) ‪ .‬ושמחה שלעומת מועקה‪ ,‬זה היכולת לתת‬
‫לעונג הזה להתבטא בפועל‪ ,‬לתת לו את הדרור והשחרור לעצמיות האדם (שמחה זה ביטוי של תנועתיות‪,‬‬
‫התחדשות ע"ע מוס"א‪,‬א‪,‬ח) ‪[ .‬ולכן באמת במובן זה עיקר העניין הוא העונג‪ ,‬והשמחה זה רק מה שבא להביע‬
‫את העונג]‪.‬‬

‫אז ממילא כעת אנו כבר יכולים להבין שהעוצמה שקיימת בעונג והשמחה‪ ,‬בין ככלי בשלבים‬
‫הראשונים‪ ,‬בין כסימן לנוכחות אלוקית‪ ,‬לאיך אדם יודע אם אלוקי שורה בתוכו‪ ,‬מה הכוונה בזה?‬
‫שאצל דומם יש פחות השראת שכינה‪ ,‬ואצל צומח וחי יותר‪ ,‬ואצל אדם עוד ויתר‪ ,‬ואצל צדיק עוד יותר‪.‬‬
‫למה? כי ככל שיש יותר חירות ועצמאות‪ ,‬אז בזה יותר המכוון האלוקי שמסותר מאחורי המציאות‬
‫בה לידי ביטוי‪ [.‬כי הרי הקב"ה בחופשו ברא את העולם‪ ,‬ברצונו‪ ,‬וממילא המבוקש של העולם זה לגלות את הרצון האלוקי‪ .‬אך הרצון‬
‫האלוקי עצמו‪ ,‬הרי הוא גילוי וביטוי של 'עצם האלוקי הרוצה' שביסודו (ע"ע עו"ר 'יחיד גאה' לעומת 'ברוב טובך נהל עדתך') ‪ ,‬ומה שהרצון האלוקי רוצה‬
‫לגלות זה את האלוקות‪ .‬וממילא הגילוי של הרצון האלוקי‪ ,‬מה שיהווה הבעה וביטוי שלו‪ ,‬לא יהיה אלא מה שבעצמו יש בו את מושג‬
‫ואילו ככל שהמציאות יותר נטולת חרות אז ממילא היא יותר מהווה רק כלי‪,‬‬ ‫העצמיות‪ ,‬את מושג ה'רצון']‪.‬‬

‫‪ 7‬בהמה חיה עולם של הכרח‪ .‬אדם שחי את היצרים שלו הוא חי עולם של הכרח‪ .‬כלומר זה לא שהוא רוצה ויש‬
‫משהו שחוסם אותו מלעשות את רצוונו‪ ,‬אלא מלכתח' הוא חי חיים שמה שיש בהם זה זרמים עיוורים שדוחפים‬
‫אותו לעשות כל מיני דברים‪.‬הוא נמצא ב'עולם של הכרח'‪.‬‬
‫‪23‬‬

‫מסגרות חיצוניות שהאלוקי ישפיע את אורו על גביהם‪ ,‬דרכם‪ ,‬באמצעותם‪ ,‬אבל לא שהם עצמם‬
‫ברמה הכי פשוטה‪,‬‬ ‫חיים את קרבת אלוקים‪ ,‬כי הרי אין להם בכלל מושג כזה של 'עצמיות'‪.‬‬
‫עונג ושמחה‪ ,‬זה דבר שאני מרגיש שהוא מתאים לי מדובב אותי מציף לי את נקודות החיים‬
‫האישיות שלי‪ .‬ואם אני גם שמח זה אומר שיש לי בזה אנרגיות להביע את החיים שלי‪ .‬אז זה‬
‫אומר שבזה אני לא חי את עולם הכלים אלא את עולם האורות‪ ,‬דהיינו את עולם העצמיות‪ ,‬שהוא עצם התוכן‪,‬‬
‫עצם מה שמבוקש להתגלות ‪ .‬לא את המסגרות החיצונית שבהם תופיע שכינה אלא שכינה נמצאת ביחד‬
‫איתי‪( .‬ע"ע תפא"י פט"ז מופת שלישי)‪.‬‬

‫עונג ושמחה זה בעצם מפגש של האדם עם נקודת החיים העצמית‪ ,‬עם עצמיות החיים שלו‪.‬‬
‫שהשיקוף של זה בפועל מתגלה בכל המדרגות שאמרנו מקודם‪ ,‬שהם יותר שיקוף בעולם הפסיכולוגי‬
‫של האדם‪ ,‬שאם הוא חי את עצמו‪ ,‬אז ממילא הוא מרגיש בקומה הגלויה יותר נעימות‪ ,‬וזה לכן ממלא‬
‫אותו ביותר מוטיבציה‪ ,‬כי הוא מרגיש את עצמו בתוך כל התהליכים המיוחדים שקורים כאן‪ ,‬והדבר‬
‫הזה נותן נוכחות להשראת שכינה‪ .‬אבל העיקר בזה זה ש"הוא קבוע בדרכי ה'"‪ ,‬כלומר‪ -‬שהקב"ה‬
‫מתגלה בו בעצם עצמיותו‪ ,‬שהוא חשף את החלק אלוה ממש שקיים בו‪ ,‬זה לא שהוא והקב"ה זה‬
‫שתי דברים שונים שיש בינהם קשר‪ ,‬אלא הוא חשף את נקודת החיים הגורלית השורשית שלו‬
‫ש'מקום מנוחתינו באלוקים' שמציד המקום השורשי היחידי הזה‪ ,‬האדם והקב"ה זה דבר אחד‪' ,‬ויפח‬
‫באפיו נשמת חיים‪ -‬ומאן דנפח מדיליה נפך'‪' ,‬ודמות אדם על הכסא'‪.‬‬

‫בזה התקדמנו שלב נוסף‪ ,‬שלכן אנו יכולים להבין שעונג ושמחה זה לא רק 'סימן ושיקוף או אפילו‪-‬‬
‫ביטוי לגילוי אלוקי' אלא זה עמן הנקודה של הכל‪ .‬וכדי להסביר את זה יותר אז אם לעיל אמרנו את‬
‫זה מצד המבט של האדם‪ ,‬נאמר את זה כעת מצד המבט האלוקי‪ ,‬והדברים מגיעים לאותו מקום‪ ,‬אך‬
‫בזה יוסבר למה לא רק שזו מדרגה עליונה אלא זו תכלית הכל‪.‬‬

‫שהרי כל מה שהקב"ה ברא את עולמו זה 'תכלית הטוב להיטיב'‪ ,‬וההטבה הכי גדולה היא כמו‬
‫שלמדים מהרמח"ל‪ ,‬שהקב"ה נותן לנו עצמינו להיות אלוקיים‪ .‬שהרי אם תכלית הטוב להיטיב אז למה‬
‫הוא נותן לנו להתמודד עם קשיים בחיים ועם יצר הרע ועם כל מיני חסרונות? למה שהוא לא פשוט‬
‫יתן לנו שפע של כל טוב ושמחה? אז אומר הרמח"ל זה לא הטבה אמיתית‪ ,‬הוא מתבטא זה 'נהמא‬
‫דכיסופא'‪ .‬אבל ברור שהביטוי הזה שאומר 'יש בזה בושה'‪ ,‬הוא רק סימן חיצוני לדבר יותר מהותי‬
‫שמאחוריו‪ ,‬שהרי אם כל הנושא היה הבושה‪ ,‬הרי הקב"ה יכול היה לברוא אותנו באופן שלא נתבייש‪.‬‬
‫אלא הכוונה היא שכמו שהטבה חיצונית שאדם מקבל בחינם הוא מרגיש בושה כי בעצם הוא יודע‬
‫בידיעה פנימית ידיעה מאוד עמוקה‪ ,‬שבזה שהוא מקבל הטבה חיצונית זה אומר שהטוב לא‬
‫נמצא בי‪ ,‬הטוב לא עצמי לי‪ ,‬אני אינני עצם הטוב‪ ,‬אלא אני רק מושפע ממנו‪ ,‬מקבל ממנו כל מיני‬
‫פירורים (אז אם הטוב הזה שהוא מקבל הוא לא באמת טוב שהוא מעריך אותו‪ ,‬רק איזה משהו נחמד כזה או משהו שהוא נזקק לו‪ ,‬אז זה פחות איכפת לו‪ ,‬אמנם גם‬

‫בזה הוא מרגיש איזו הרגשה כזו לא נעימה שנובעת מכך שכל טוב קטן הוא בסופו של דבר התנוצצות מעצם מושג הטוב‪ ,‬אך מ"מ זה רק הפרעה קלה‪ .‬אבל ככל שהוא מזהה‬

‫בהטבה הזו יותר ויותר את עצם מושג הטוב‪ ,‬כך זה נעשה בלתי נסבל לקבל אותו מאחר‪ ,‬וממילא לגבי הטוב האלוקי שנקבלו בחינם זה נורא) ‪ ...‬כך כל הטבה‬
‫שלא באה מהאדם עצמו אומרת בעצם שלא אתה הנושא אלא אתה רק כלי הקיבול שמקבל את‬
‫עצם האור והטוב האלוקי‪ ,‬אך אתה הוא לא עצם הטוב‪ .‬ולכן ההטבה הגדולה שה' נותן לנו זה‬
‫כמו שאמר הנחש בצורה שלילית אך שמאחוריה מסתתרת נקודת אמת גדולה‪' -‬והייתם כאלוקים'‪ ,‬או‬
‫כפי האמירה החיובית‪' -‬אני אמרתי אלוקים אתם'‪[ ,‬הנחש הבעיה שלו היא שהוא אומר 'כ אלוקים'‪ ,‬כלומר יש אלוקים ויש אותכם לעומתו‪ ,‬ותתחרו‬

‫איתו‪ ,‬אך המבט היותר שלם זה 'אני אמרתי אלוקים אתם' במעמד הר סיני שפסקה זוהמתן ונפשי יצאה בדברו והחיה אותם מטל תחיית המתים‪ ,‬והתאחדו קוב"ה וישראל] כמו‬
‫שהקב"ה קראו לו ליעקוב אל שנאמר 'ויקרא לו (דרשו חז"ל שלא יעקוב קרא כך לקב"ה אלא הקב"ה קרא כך ליעקוב) אל אלוקי‬
‫ישראל'‪ ,‬המדרגה הגדולה שבה האדם נהיה ביטוי לקב"ה בעולם‪ .‬הוא לא נפעל מהאלוקי‪ ,‬אלא‬
‫תכלית הטוב להיטיב פירושו‪ -‬הטבה מוחלטת‪ ,‬לא פירורים מהטוב‪ ,‬אלא שעצם הטוב המטיב הוא‬
‫זה שיתגלה‪ ,‬שיתן בעצם את עצמו (שבזה הכל חוזר אל המגמה השעשועית שהקב"ה ברא את הכל לכבודו‪ ,‬שזה עומד‬
‫ביסוד כל טעמי הבריאה)‪,‬כלומר את תכונתו העצמית‪ ,‬להיטיב לאדם במה שהוא יתן לו את עצם תכונת‬
‫הטוב‪ ,‬מה שיבטא כסימן בכך שגם הוא יטיב לאחרים‪ ,‬כי הוא עצם הטוב‪ ,‬ולכן מצד זה היינו אומרים 'תכלית הטוב להופיע‬

‫טוב שמופיע טוב' ‪ .‬אז כבר בשלב הקודם (השלישי) אמרנו שמציאות העונג הזו של האדם באה לידי ביטוי‬
‫בכך שהוא פועל על אחרים‪ .‬אבל בצורה יותר עמוקה מסתתר מאחורי זה המדרגה שהיא תכלית‬
‫הבריאה‪ ,‬ש'האדם נברא להתענג על ה''‪ ,‬ותמצית הדברים זה לא שהאדם נועד להתפנק ולקבל‬
‫‪24‬‬

‫עידונים חיצוניים‪ ,‬שזה בכלל לא נקרא להתענג‪ ,‬אלא להתענג‪ ,‬המתנה הכי גדולה‪ ,‬זה שהקב"ה‬
‫נותן לנו את עצמו‪ ,‬להיות ממשיכם את עצמו‪ ,‬לחיות אלוקות‪ .‬וזה בא לידי ביטוי בכך שהאדם חי‬
‫נקודות של עונג‪ ,‬נקודת שבהם הוא מזהה את הנקודה הכי עדינה ועצמית שקיימת בו‪ ,‬ויש לו גם‬
‫את מרחבי השמחה להופיע את הדברים הגדולים האלה‪ .‬העונג זה בעצם המציאות שבה האדם חי‬
‫את נקודת החיים העצמית שבו‪ ,‬את החיים האלוקיים העצמים שהקב"ה שתל בו‪ ,‬שלכן זו המדרגה‬
‫התכליתית הכ"כ עליונה של 'אז תתענג על ה''‪ 8,‬ומתוך כך גילויי השמחה הם אלו שמבטאים את‬
‫הדבר הזה‪.‬‬
‫לכן התכלית של הכל זה מה ש'ישמח ה' במעשיו'‪ ,‬כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא‪ ,‬להיטיב עם‬
‫בריותיו לא במשמעות החיצונית כלפי בריותיו‪ ,‬אלא להופיע את השמחה בעולם‪ ,‬כלומר להופיע את‬
‫ההתגלות האלוקית בעולם‪' .‬ישמח ה' במעשיו' הקב"ה מגלה את עצמו בעולם עשיר רחב שמגלה את‬
‫כבוד ה' בעולם‪ ,‬וממילא כל מה שקשור לצורת ההופעה הזו‪ ,‬לצורת הגילוי הזו‪ ,‬הוא דבק במקור‬
‫הקב"ה רוצה שהמציאות תהיה‬ ‫החיים‪ ,‬בהופעה הגדולה שדרכה הקב"ה מגלה את שמו בעולם‪.‬‬
‫מלאת שמחה‪ ,‬מלאת עוצמה‪ ,‬שכל נטיף ונטיף בחיים יבטא את עצמו ויגלה את עצמו בצורה הגדולה‬
‫ביותר‪ .‬כשאנו אומרים 'האדם לא נועד אלא להתענג על ה'' זה בעצם שאנו אומרים שהתכלית של‬
‫הבריאה זה הקב"ה‪ ,‬הקב"ה רוצה לגלות את שמו בעולם‪ ,‬ושיהיה שם מלא על עולם מלא‪ ,‬ושלא יהיה‬
‫אך פה צריך לעשות מהפכה‬ ‫אף ביטוי בחיים שלא יגלה את עצמו בצורה הכי שלמה ומרבית שלו‪.‬‬
‫תפיסתית‪ ,‬שבזה שאני רוצה את העונג שלי זה לא כי אני במרכז אלא כי הקב"ה במרכז‪ ,‬והמרכז הזה‬
‫הוא שהולך ומתעשר ומתגוון לכל ריבוי הגוונים שדרכו הוא מבטא את עצמו‪ ,‬וכמה שאדם ידאג יותר‬
‫להיות שמח זה לא רק כדי שהוא יוכל ללמוד תורה בצורה יותר טובה‪ ,‬אלא כי בזה הוא מכבד את‬
‫הקב"ה ונותן לאלוקות להתגלות בצורה הרבה יותר מפותחת ועשירה‪ .‬ככה הקב"ה משתעשע‪ ,‬אנחנו‬
‫רוצים לגרום לקב"ה להיות שמח ולכן אנו שמחים‪.‬‬

‫מה היחס בין כל הדבר הזה לבין כל התביעה האלוקית מהעולם‪ ,‬לכל העניין של האידיאלים‬
‫האלוקיים‪ ,‬של מגמת התשובה‪ ,‬של רקיעא וארעא דנשקי הדדי‪ ,‬וכו'?‬
‫פה צריך להבין דבר יסודי‪ ,‬שכל ההסברות ללמה הקב"ה ברא את העולם‪ ,‬אם זה בשביל לגלות את‬
‫הנהגת הייחוד‪ ,‬בשביל תכלית הטוב להיטיב‪ ,‬וכו'‪ ,‬הרב כותב שהיסוד לכל ההסברות האלה זה‬
‫'המגמה השעשועית'‪ .‬זה היסוד של הכל‪ ,‬כל הדברים הנוספים שאנו מתארים זה איך הקב"ה מגלה‬
‫את עצמו בעולם‪.‬‬
‫שהרי מה זה תכלית הטוב להיטיב? זה משפט שחייבים להסיר אותו מהגשמות שבו‪ ,‬שכמו‬
‫שהמהר"ל מקשה על זה בבאר הגולה‪ ,‬שאם תכלית הטוב להיטיב אז כבר הנחנו בזה הנחה פשוטה‬
‫שיש אנשים מסכנים שאיתם הקב"ה עכשיו רוצה להיטיב‪ .‬הקב"ה ברא בכוונה עולם מסכן ועלוב כדי‬
‫שנוכל להיטיב איתו‪ .‬כמו הבדיחה על הליטווא'ק שמגיע למסיבת פורים שמח וטוב לב שהוא השנה‬
‫קיים את מצוות מתנות לאביונים למהדרין‪ ,‬שהוא מצא אביון גמור לחלוטין שלכל הדעות הוא זכה‬
‫בנתינת המנות לו לקיים את המצוות‪ .‬אז כולם אמרו‪ -‬נו תספר לנו מי זה שגם אנו נזכה במצווה‬
‫ובשמחה הזו‪ .‬אמר להם‪ -‬לא לא לא לא‪ ,‬אני שומר אותו לעצמי גם לשנה הבאה‪ .‬ככה כל העניין של‬
‫תכלית הטוב להיטיב במשמעות הפשוטה שלו זה שהקב"ה יצר בכוונה עולם מסכן מלא צרות‬

‫‪ 8‬כידוע השיר שהיה שר הגר"א והרב זצ"ל בשמחת תורה‪' ,‬אין לי חפץ בעוה"ז ואין לי חפץ בעוה"ב‪ ,‬רק בך‬
‫שבצורה אמיתית העונג זה מדרגה כזו שלעולם איננה עוזבת את האדם‪ ,‬אבל במדרגות עליונות של‬ ‫לבדך"‪.‬‬
‫האדם הולכת ונוצרת לו השייכות יותר ויותר אל המדרגות האלה‪ ,‬אל טעם החיים הזה‪ ,‬עד כדי שהחוסר במלא‬
‫השייכות אליו הופכת להיות כמעט מחלה‪ ,‬שהכל בטל וחסר משמעות בהיעדר הדבר הזה‪" ,‬מי לי בשמים ועמך‬
‫לא חפצתי בארץ‪ ,‬כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם‪..‬ואני קרבת אלהים לי טוב שתי באדני יקוק‬
‫מחסי לספר כל מלאכותיך"‪ .‬כמו כל ספר תהילים ועריגותיו של דוד המלך‪ ,‬וכמו הפסקאות המזעזעות בחדריו (ע'‬
‫מוסה"ק טהרת מידות הנפש‪ ,‬יא‪ ,‬על הרוח המתנודדת) ‪ .‬וע"ע במוסה"ק‪ ,‬על כל המערכה של הפרישות וההתבודדות‪,‬‬
‫שבאה מתוך ההשתוקקות לדבר הזה‪ ,‬ושכולה מלאה שובע גדול של חים‪ ,‬שכל העולם כוסף אליו‪ ,‬לחיות את‬
‫השקט הפנימי של עצם טעם החיים הזה‪( .‬וכדלקמ'‪ ,‬כל לימוד התורה בא לבנות את המדרגה הזו של אותו‬
‫עונג‪ .‬וע"ע תפא"י פט"ז מופת שלישי‪ ,‬על כל מהות מתן תורה)‪.‬‬
‫[הדבר הזה מבטא עד כמה העונג‪ ,‬על אף שהוא מקיף את כל חיי האדם‪ ,‬זה מדרגה שהיא באמת ממש לא‬
‫מוחצנת‪ ,‬אלא מעוד עדינה ואצילית ופנימית‪ ,‬לעומת השמחה]‪.‬‬
‫‪25‬‬

‫משברים יתמות ודיכאון‪ ,‬והקב"ה יטיב עם העולם הזה‪ .‬אי אפשר לסבול דבר כזה ולהעלותו על דל‬
‫אלא מסביר הרמח"ל בדעת תבונות‪ ,‬שתכלית הטוב להיטיב הכוונה זה שתכלית הטוב‬ ‫שפתינו‪.‬‬
‫להביע את עצמו בעוד טוב ועוד טוב‪ ,‬שמופיע בעולם‪ .‬ולכן ההטבה של הקב"ה זה לא להיטיב לנו‪,‬‬
‫אלא להיטיב אותנו‪ ,‬שאנחנו ממשיכים ומגלים את אותו רצון אלוקי‪ ,‬את אותה ההטבה האלוקית‬
‫ומה היא ההטבה שלנו? איזה‬ ‫הגדולה שבעולם‪ ,‬וזה הצד היסודי שמחייה את כל הבריאה כולה‪.‬‬
‫סוג של אלוקות מתגלה בנו? אלוקות של השתלמות‪ ,‬אלוקות של חיבור שמיים וארץ‪ ,‬אלוקות שמגלה‬
‫את ההתאחדות של הכל במקור האלוקי‪ ,‬של האידיאלים וכו'‪ ,‬כל אלו הם הסגנונות המיוחדים‪ ,‬האופי‬
‫המיוחד שדרכו הקב"ה מגלה את שמו במציאות החיים שלנו‪ .‬אז התפקיד שלנו זה כל הזמן לבטא‬
‫דעת אלוקים בעולם ולהזדכך ולהיטהר‪ ,‬אבל בזה שנבטא את זה דרך מה שהקב"ה ברא אותנו באופי‬
‫המיוחד שלנו‪ ,‬בזה נשיג את התכלית האלוקית בצורה הכי מכוונת שלה‪ ,‬ובזה גם אנחנו נהיה שמחים‬
‫ונגיע לאושר‪ ,‬ועצם האושר שלנו זה השמחה האלוקית‪ ,‬השעשוע האלוקי שמגלה את עצמו בצורה‬
‫מלאה בתוך העולם‪.‬‬
‫במוס"א הרב מביא סתירה‪ ,‬מצד אחד הקב"ה ברא את העולם בשביל להיטיב עמנו‪' ,‬עולם חסד‬
‫יבנה'‪ ,‬ומצד שני אנו אומרים שהקב"ה ברא את העולם בשביל עצמו‪ ,‬לגלות את שמותיו‪' ,‬הכל ברא‬
‫לכבודו'? אומר הרב במוס"א (בעין איה על יצחק הרב מביא את אותה הסתירה ואומר שאין לסתירה הזו פיתרון‪ ,‬האם העולם‬
‫נברא בשבילינו או בשביל הקב"ה‪ ,‬אבל במוס"א הוא אומר‪ )-‬שביסוד הכל הקב"ה ברא את העולם בשביל חפץ‬
‫ההטבה‪ ,‬אבל ההטבה הכי גדולה של הקב"ה אל העולם זה במה שהעולם יתמלא בטוב האלוקי‪ .‬אם‬
‫הקב"ה יתן לעולם הטבה נהנתנית חומרית זה ביזוי לעולם‪ ,‬לזרוק לעולם פירורי לחם קטנים‬
‫מהשולחן הגבוה שבו הקב"ה נמצא‪ .‬וההטבה הכי גדולה שהוא מיטיב עם העולם‪ ,‬העוצם הגדול‬
‫שהוא מחיל בעולם‪ ,‬זה שהעולם חי את ה'‪ ,‬העולם יודע דעת אלוקים‪ .‬ולכן כל המגמות המיוחדות‬
‫של ההשתלמות‪ ,‬של יחוד שמים וארץ‪ ,‬הם התכנים שבהם השמחה מבטאת את עצמה בעולם‪,‬‬
‫שבהם הנוכחות האלוקתי מגלה את עצמה בעולם‪ ,‬שדרכם אנו נפגשים עם הקב"ה‪ .‬אבל מה‬
‫שמחייה את הדבר הזה‪ ,‬זה החפץ של הקב"ה לגלות את עצמו‪ .‬שזה נעשה ע"י גילוי מדרגת‬
‫העצמיות של כל אחד ואחד מאיתנו‪.‬‬
‫המגמה השעשועית זה כמו ילד שמשתעשע‪ ,‬שהוא עושה את זה בעצם בגלל שבעצם זה הוא מבטא‬
‫את עצמו‪ .‬כך כביכול הקב"ה ברא את כל העולם 'לכבודו'‪ ,‬כלומר לגילויו‪ ,‬אלא שכל המציאות כולה‬
‫שייכת אל גילויי מציאות 'אפשריים' של הקב"ה‪ ,‬שהם עוד לא גילוי עצמי של הקב"ה‪ ,‬אלא הקב"ה יכול‬
‫היה לגלות את עצמו כך ויכול היה לגלות את עצמו אחרת‪ ,‬וממילא בזה המציאות עוד לא מגיעה אל‬
‫תכליתה‪ ,‬כי זה לא עומק הגילוי וההבעה של הקב"ה את עצמו אלא העצמיות שקודמת לכל הדברים‬
‫הללו מבטאת את עצמה בכל מיני דברים שהם לא לגמרי מהותיים לה‪ .‬אך הנקודה המהותית‪ ,‬שהיא‬
‫עצם המבוקש שכל שאר המציאות הם שלבי ביניים בוסריים שחותרים לגלות אותה בסופו של דבר‪,‬‬
‫זה 'נעשה אדם בצלמנו כדמותינו'‪ .‬כלומר‪ -‬אותה מדרגה של עצמיות שביסוד הכל‪ ,‬היא אותה מדרגה‬
‫ששתולה באדם שנברא בצלם אלוקים‪ ,‬שבאדם יש קומה של עצמיות‪ ,‬וזה התכלית האחרונה שבה‬
‫הקב"ה משתעשע‪ ,‬בגילוי של העצמיות הזו שבעצם היא גילוי של העצמיות האלוקית עצמה ולא של‬
‫הבעות אפשריות שלה‪ ,‬ולכן בעצם במה שהאדם חי את נקודת העונג שבו‪ ,‬חי את אותה עצמיות שלו‬
‫שהיא באמת לא עצמיות שלו אלא בצורה פנימית זה אותה מדרגה שבה העצמיות שלו העצמיות‬
‫האלוקית זה דבר אחד‪ ,‬שזה זה אותה ה'קביעות בדרכי האל' (כשמתגלה שהעצמיות שלו והעצמיות האלוקית זה‬
‫דבר אחד‪ ,‬וממילא כל דרכי החיים שנובעים מכך הם דרכי האל) ‪ ,‬ולכן בדבר הזה האדם חי את המבוקש שביסוד כל‬
‫המציאות כולה‪ ,‬שכל המציאות במובן מסוים חיה רק את קומת ההכרח כלומר קונה נטולת עצמיות‬
‫וממילא היא רק כלי בשביל לגלות את נקודת החירות הזו‪.‬‬

‫כל מושג של עונג ושמחה שיש באדם זה בעצם שהאדם מתענג על ה'‪ ,‬שהוא מחובר אל אותה נקודה‬
‫גורלית‪ ,‬נקודה חירותית‪ ,‬שאז הוא עומד על עצמיות החיים שלו‪ ,‬שהיא התוכן האלוקי שממלא ומעצים‬
‫את כל החיים ונותן לכל ביטויי החיים את הערך העצמי הפנימי שלהם‪ .‬כמו שזה גם בא לידי ביטוי‬
‫בשמחה‪ ,‬שכל החיים מתמלאים פריחה ותסיסה בדברים האלה‪ .‬ואנחנו קולטים את זה בחיישנים‬
‫שלנו דרך מה שאנו מכנים בשמחה‪ .‬ואל לנו לקחת את השמחה הזו שמתגלית בנו בצורה‬
‫הפסיכולוגית החיצונית שלה ולזהות בה את התכלית של הכל‪ ,‬כאילו כל המטרה שלי להיות שמח‪.‬‬
‫המטרה שלי זה להיות עצמי‪ ,‬לתת ביטוי לעצמיות החיים שלי דרך גילויי החיים‪ ,‬ובצורה יותר עמוקה‬
‫‪26‬‬

‫זה להיות יותר אלוקי‪ ,‬יותר דבק בקב"ה‪ ,‬להיות קשור אל המכוון האלוקי שמסתתר מאחורי הדברים‬
‫האדם דרך כל פעם שהוא שמח או אפילו מגיע להרגשה מאוד עדינה של עונג‪ ,‬שסוף סוף‬ ‫האלה‪.‬‬
‫אני עומד על נקודת החיים העצמית שלי משוחררת מכל מיני שיעבודים ומסגרות ותופעות חיצוניות‪,‬‬
‫כל הזמן האדם צריך לראות שבאמת מה שיש פה זה נוכחות אלוקית‪ ,‬שהמכוון של כל החיים הוא זה‬
‫שמוצא את ביטויו דרך המדרגה הזו שאני חי עכשיו‪ .‬כשסוף סוף אני לא רק חי את מעגל החיים‬
‫החיצוני הזה של אוכל בשביל ללמוד ולומד בשביל לעבוד ועובד בשביל להאכיל את הילדים שלי‪ ,‬והכל‬
‫הוא חסר פשר‪ ,‬אלא סוף סוף אני עומד על נקודת הפשר של החיים שלי‪ .‬אבל חשוב לי לעמוד עליה‬
‫לא מצד ש'לי יהיה טוב'‪ ,‬אלא מצד שדרך זה הקב"ה מגלה‪ ,‬העומק העצמי של החיים מתגלה‪,‬‬
‫המציאות הופכת להיות הרבה יותר גדולה‪ ,‬וזה מה שבא לידי ביטוי דרך תכונת החיים הנפשית‬
‫העדינה הזו שנקראת עונג‪ ,‬והתכונה היותר גלויה של שמחה שמעודדת אותי שאני נמצא בכיוון‬
‫הנכון‪.‬‬
‫זה נכון שבכל גילוי של חיים של האדם האדם מגלה חיים ומגלה אלוקות‪ ,‬ובזה הוא משתייך אל‬
‫המהלך הזה של דבקות בה'‪ .‬וזה ביטוי לכך שהקב"ה מיטיב איתנו‪ .‬כשהקב"ה מטיב איתנו זה אומר‬
‫שהאדם אומלל מאוד‪ ,‬והקב"ה נותן לו כמה רגעי אושר לשמוח בחיים שלו‪ ,‬שבסופו של דבר מושג‬
‫הטוב הוא חיצוני לאדם‪ .‬וזה באמת נכון‪ .‬ואין עוד מלבדו וכל טוב הוא בא מהטוב האלוקי ושייך אל‬
‫אבל [נראה שנכון לומר שזה שייך יותר אל יסוד השמחה‪ ,‬ויותר גם אל השלב השלישי של יסוד ה'שכינה'‬ ‫המהלך האלוקי‪.‬‬
‫שחלה באדם‪ ,‬ולצדדים היותר 'אפשריי המציאות' שיש] כל החידוש הגדול הוא שאדם מרגיש את העונג דווקא‬
‫באותה הנקודה שהוא מרגיש את העצמיות שלו‪ ,‬לא באותה נקודה שהוא מרגיש איזה מתנת חסד‬
‫חיצונית שבאה לאדם‪ .‬אלא אותם נקודות עונג עצמיות שיש לאדם זה כשהוא משתחרר מכל המיצרים‬
‫שלו ועומד על הנקודה שסוף סוף אני מסוגל לזהות את הדברים הכי עמוקים ושורשיים שקשורים אל‬
‫הליבה הפנימית של החיים שלי‪ .‬ולכן עומק ההטבה של הקב"ה אלינו זה במה שמתברר שאנחנו‬
‫פועלים עם אל‪ ,‬שיש בנו איזה חלק אלוקה ממעל‪ ,‬נקודת חיים מאוד עמוקה ויסודית שקיימת בנו‪,‬‬
‫שמצידה אנחנו שותפים למעשה בראשית‪ ,‬לוקחים תופעות חיים גלויות חיצוניות וחופשים בהם את‬
‫המבוקש שבהם‪ ,‬את אותה התכלית העצמית שבאותם דברים‪ .‬כשהאדם נברא להתענג על ה' זה‬
‫אומר שהוא נברא לא רק כדי לקבל מתנת חינם מהקב"ה‪ ,‬אלא נברא לגלות את ה' דרך גילוי החיים‬
‫העצמי שלו‪.‬‬
‫שפה האדם עומד על הנקודה שהרצון הכי עמוק ויחידי ויסודי שקיים בנו‪ ,‬של 'לעשות רצונך כרצונו'‪,‬‬
‫שהרצון שלנו שהוא המשך אותו רצון אלוקי‪ ,‬אותו חפץ אלוקי‪ ,‬ששואף להעמיד כל דבר ודבר במציאות‬
‫על נקודת החיים העצמית החירותית שלו‪ ,‬וכל דבר חוזר למקורו ולאיתנותו ולנקודת החיים הכי‬
‫עצמית ושורשית ונכונה שלו‪ ,‬שמצידה הוא האומר של קרבת אלוקים‪ .‬זה הרצון שמצליח לבטא‬
‫ולממש את עצמו בצורה מלאה באמת‪ ,‬רק באותם הרגעים של עונג‪ ,‬שאז ה' שמח במעשיו‪.‬‬
‫כל זה נקודת העונג‪ .‬אבל הדבר הזה לא יגיע למימוש תכליתו כל עוד הוא לא יתבטא גם דרך‬
‫השמחה‪ ,‬שהשמחה היא שייכת כבר לא רק לנקודת חיים עדינה דקיקה שבה האדם מרגיש רק את‬
‫העצמיות שלו‪ ,‬אלא שבה הוא נותן את הביטוי לעצמיות שלו‪ ,‬נותן את ההתפרצות לאותם נקודות‬
‫חיים פנימיות עדינות‪ .‬שאת הזהות האישית של האדם הוא מזהה דרך העונג ולא דרך השמחה‪ .‬אבל‬
‫השמחה זה כשאדם כבר יכול לזרום ולתת ביטוי משוחרר לאותם נקודות חיים עצמיות של האדם‪.‬‬
‫(וכמו שהרב אומר לקמ'‪ ,‬שזה החידוש של עמ"י שקדשינהו לזמנים‪ ,‬ושל המדרגה שמתחדשת בגאולה בא"י על פני הגלות)‬
‫[אבל יש מצבים מסובכים של האדם שהוא אמנם חש בתוכו את העונג‪ ,‬אבל אל לו לשלח לחופשי את אותם נקודות חיים‬
‫עצמיות שבו‪ ,‬כי הוא יודע שמעטפות החיים הגלויות שלו הם עדיין מלאות הרבה קלקולים ובעיות ותיסבוכים‪ ,‬שלכן למרות‬
‫שהוא מרגיש שהוא מצא נגיעה באמת הגדולה‪ ,‬אבל עדיין צריך לעבור תהליכים – כמו שהרב אומר במוס"א שגם אחרי‬
‫שהאדם בונה בתוכו פנימה בתוך התיבה שלמות פנימית גדולה של חיים‪ ,‬אבל עדיין צריך לעבור תהליך נוסף איך מצליחים‬
‫אח"כ לבטא את הדבר הזה בצורה הנכונה שתשמור על הטהרה המקורית שלו‪ ,‬כמו התהליך העדין שנוח בודק כיצד לצאת‬
‫מהתיבה בצורה הנכונה‪ ,‬שבהתחלה משלח את העורב‪ ,‬אח"כ את היונה‪ ,‬פעם אחת‪ ,‬פעם שניה‪ ,‬עד שלבסוף הוא יוצא‪ ,‬שזה‬
‫התהליך העדין והמורכב הנוסף‪ - ,‬כיצד לגלות את העונג הזה גם בתהליכי השמחה הזורמת של החיים]‪.‬‬

‫חידוד משמעות מושג ה'עצמיות' ה'אני' ה'חירות' וה'עונג'‬

‫העצמיות היא משהו שקודם לרצון‪ ,‬לחופש הבחירה‪ .‬היכולת של האדם לרצות‪ ,‬לבחור כך או כך‪,‬‬
‫היא רק ביטוי תחושתי שבאמצעותו אנו יכולים לזהות את העובדה ש‪-‬אם אני בוחר אז סימן שיש‬
‫אני‪ ,‬שיש אישיות עצמאית פה שעומדת מאחורי הדברים האלה‪ .‬אבל העצמאות היא רק ביטוי של‬
‫העובדה היותר עמוקה שמצד האמת לא תלויה בביטוי שלה‪ ,‬שזה העצמיות‪ .‬העובדה שהקב"ה‪,‬‬
‫‪27‬‬

‫שהוא יחידו של עולם‪( ,‬שזה מה שרק מקבל ביטוי בעובדה ש'מי יאמר לו מה תעשה' והוא חידש‬
‫ברצונו את העולם‪ ,‬אך באמת הוא מלך בטרם כל יציר נברא)‪ ,‬שיש לו מדרגה כזו שנקראת‬
‫עצמיות‪,‬שתל את העצמיות בכל אדם ואדם [מישראל] שנברא בצלם אלוקים‪ ,‬שעשה אותו אלוקי‪,‬‬
‫הטביע בו חיים אלוקיים‪ ,‬כלומר‪ -‬יצר בו מציאות כזו שנקראת 'חיים עצמיים'‪ ,‬שבצורה שטחית אנו‬
‫נקרא לזה 'הזהות המיוחדת שלו'‪ ,‬אבל גם זה רק ביטוי סובייקטיבי שיטחי של עצם נקודת החיים‬
‫הגורלית שיש בכל אדם ואדם‪ ,‬מדרגת חיים כזו עליונה ואצילית שחוזרת למה שדיברנו בסוף‬
‫מאמר הדור‪ ,‬על מדרגת הערך העצמי‪ ,‬מדרגה שיונקת מעולם הנקודים‪ ,‬והקב"ה העניק אותה‬
‫והטביע אותה ב'נעשה אדם בצלמנו כדמותינו'‪ .‬זה עצם מציאות העונג‪ .‬כל ביטויי השמחה‪,‬‬
‫שמבטאים רצון חופשי מתחדש ומשתלם‪ ,‬כל הבחירה של האדם‪ ,‬זה רק ביטוי של הדבר הזה‬
‫שבה להביע אותו‪ ,‬אך באמת הוא קיים גם מבלעדיו‪ .‬חטא אדה"ר שנכנע לעצתו של נחש‪ ,‬זה‬
‫בדיוק בדבר הזה‪ ,‬שהוא חשב שלולי הבחירה בין טוב לרע‪ ,‬לולי היכולת להתנכר לחיים ולבחור‬
‫בחיים‪ ,‬הדבר הזה הוא לא קיים‪ ,‬וממילא הוא נהיה חסר משמעות‪ ,‬ולכן הוא במהירות ובפזיזות‪,‬‬
‫בחוסר מוכנות להיות רגע אחד מבלעדי הדבר הזה‪( ,‬שתחושת המצוקה הזו רק מבליטה עד כמה‬
‫באמת הדבר הזה היה קיים בו כבר לפני כן‪ ,‬שלכן היה בו שקיקה כל כך גדולה לדבר הזה‪ ,‬משא"כ‬
‫לבהמה)‪ ,‬לא הסכים להמתין ומיד אכל את זה‪ .‬ובמקום שבצורה טבעית‪ ,‬מתוך עץ החיים‪ ,‬מתוך‬
‫שהוא יחיה את מדרגת העצמיות הגדולה שלו‪ ,‬גם ממילא זה בסופו של דבר יתפתח עד כדי היכולת‬
‫להביע את זה בפועל בתכונה של חירות ואז היה אוכל מעץ הדעת אחרי שאכל מעץ החיים‪ ,‬באופן‬
‫שרק טפל לעיקר ורק מבטא אותו אך לא תלוי בו‪ ,‬הוא אכלה פגה‪ .‬ובזה‪ ,‬כדי להעצים בקרבו את‬
‫תכונת החירות שלו אכל מעץ הדעת‪ ,‬ונכנס למסלול גדול של ייסורים‪ ,‬של ניתוק מהחיים‪ ,‬של נסירה‪,‬‬
‫כדי שאח"כ יוכל 'בעצמו' להגיע אל הדבר הזה‪ ,‬ומזה נולדו בעולם כל סוגי המרידות למיניהם‪ ,‬שאדם‬
‫מרגיש שאם הוא לא ימרוד בהורים שלו הוא לא שווה‪ ,‬ואם הוא לא ימרוד בקב"ה הוא לא שווה‪ ,‬וכו'‬
‫וכו'‪ ,‬וכל הסיבוכים של 'אני אמלוך'‪' ,‬מי יאמר לי מה לעשות'‪ ,‬שכל אלו הם באמת גורלו של האדם‬
‫אחרי שהוא נכנס למסלול הזה‪ .‬אך מדרגת העונג היא מדרגה כזו שמחזירה אותנו למציאות הזו‬
‫שעוד לפני החטא‪ ,‬שמעוררת את המדרגה האלוקית שהקב"ה נתן לנו במתנה‪ ,‬שהיא באמת עצמיות‬
‫ולכן גם הרמח"ל שהוא אומר 'נהמא דכיסופא'‪ ,‬ולכן אדם‬ ‫מוחלטת שלא מותנת בביטויים שלה‪.‬‬
‫חייב בעצמו להשיג את הכל‪ ,‬גם הוא כוונתו היא שזה רק ביטוי תחושתי של הדבר הזה‪ ,‬אך בצורה‬
‫אמיתית זה לא כך‪ .‬כמו שאדם הראשון היה אדם גם לפני חטא עץ הדעת‪ ,‬וכמו שכל תינוק הוא בן‬
‫אדם למרות שאין לו בחירה‪ ,‬ואנו מתייחסים אליו בלא פחות עם לא יותר הערכה‪ .‬ולכן הרמח"ל עצמו‬
‫שידבר על נהמא דכיסופא‪ ,‬דיבר על כך שהמטרה היא בסופו של דבר להתענג על ה'‪ ,‬והעונג הוא‬
‫קודם לצד הבחירי‪ ,‬והוא בעצם הצד של 'סופו מתנה'‪.9‬‬
‫‪9‬‬
‫הדברים מתבארים בעו"ר 'אשרינו‪ ,‬מה טוב חלקינו‪ ,‬מה נעים גורלנו‪ ,‬ומה יפה מאוד ירושתנו וכו''‪ .‬בגורל של האדם יש מימד מאוד‬
‫שרירותי‪ ,‬לא משהו שהאדם בחר ובנה בעצמו‪ ,‬אלא משהו 'מקרי' כזה‪ .‬אבל זה דבר שהרב מרחיב עליו מאוד גם באיגרת שעט ו‪-‬רפג‪,‬‬
‫שדווקא במדרגה הזו מתגלה הדבר הכי עצמי לאדם‪ .‬כמו כל הסוגיה של סגולת ישראל‪ ,‬שזה לא משהו בחירי שבא מצידנו‪ ,‬אלא פשוט טבע‬
‫שנכפה עלינו‪ ,‬אבל הוא הוא מה שמקשר אותנו אל הנקודה הכי עצמית של החיים שלנו‪ ,‬שכל ההכרות וההתנהגויות והתהליכים הגלויים‬
‫יש משהו מקומם בעובדה שהאדם‬ ‫והחיצוניים של האדם הם לא יוצרים אותה אלא אדרבא רק חושפים אותה‪ ,‬נשמעים ומקשיבים לה‪.‬‬
‫לא הגיע לדברים בבחירתו החופשית אלא פשוט נולד איתם‪ ,‬והרי כל המוסר התורני מבוסס על כך ש"הנה אנוכי נותן לך את החיים ואת‬
‫המוות ובחרת בחיים"‪ ,‬כל מה שאתה זוכה תלוי בבחירתך‪ .‬אבל הרב מסביר שכל הערכתינו את הבחירה החופשית זה לא מצידה הגלוי של‬
‫הבחירה‪ ,‬ממה שהאדם החליט לבחור דבר אחד ולא משהו אחר‪ .‬זה אמנם דבר חשוב‪ .‬אבל עיקר הערך של הבחירה הזו היא דווקא במה‬
‫שהיא מפגישה אותנו בכך שמה שהאדם בחר‪-‬זה עצמי לו (גם בחירות רעות של האדם‪ ,‬זה מעיד שלמצב המסוים הזה שבו הוא נמצא‪ ,‬לשכבה המאוד חיצונית הזו שלו בשלב המסוים‬
‫הזה‪ ,‬זה היה עצמי‪ ,‬כלומר זה שיקף את הזהות שלו‪ ,‬זה שיקף את מי שהוא במצב המסוים הזה שלו‪ .‬אמנם יש דבר שהוא עצמי לנפש שמשתנה מזמן לזמן‪ ,‬ויש דבר שהוא עצמי לנשמה הנצחית‪ .‬אדם שרוצח כל הזמן זה‬
‫לא מקרי שהרובה שלו זורק כדורים לכל הזמן‪ .‬אלא זה עצמי למצב הנפשי המסוים שבו הוא נמצא‪ .‬כמובן שיש לו צדדים יותר עמוקים שזה זר לו‪ ,‬אבל לעצמיות הנפשית שלו‪ ,‬כיון שהיא כל הזמן בוחרת לעשות אותו הדבר‬
‫מבלי שאונסים אותה לעשות את זה‪ ,‬זה מעיד שיש מתאם מסוים בין ההחלטה שהוא בחר לבין המבנה הנפשי שלו) ‪ .‬כי כל דבר שאדם מקבל מבחוץ ולא מתוך עמל‪ ,‬הם 'נהמא‬
‫דכיסופא'‪ .‬למה? כי הסיבה העמוקה הפנימית שבגללה האדם מתבייש לקבל דברים מבחוץ זה כי הם באמת לא חלק מהאישיות שלו אלא‬
‫הם חיצוניים לו‪ ,‬במקרה עכשיו הוא זכה באיזה משהו‪ .‬ואילו בתכונות שאדם רוכש מתוך התמודדות והתלבטות קשה‪ ,‬ואעפ"כ הוא החליט‪,‬‬
‫למרות שהיו לו שתי דרכים‪ ,‬לבחור בדרך הטובה‪ ,‬הדבר הזה מלמד עד כמה זה עצמי לו ולא מקרי לו‪ .‬זה מעיד עד כמה הדבר תואם את‬
‫האישיות הפנימית שלו‪( .‬וכן ה"ה לכל דבר שאדם משיג בזכות ולא בחסד‪ ,‬בעמל ולא במתנה‪ ,‬שזה יוצר את הדבר שהשיג כדבר עצמי לו)‪.‬‬
‫ומכיוון שהבחירה זה רק הצד החיצוני שמפגיש אותנו עם הנקודות היותר עמוקות‪ ,‬העצמיות של האדם‪ .‬אז צריך להרחיב את המחשבה‬
‫ולדעת שיש דברים שהם כ"כ עצמיים לאדם עד כדי כך שלא מתוך שהם זרים לאדם הוא לא עשה אותם מבחירתו החופשית אלא כ'מתנת‬
‫חינם' חיצונית‪ ,‬אלא בדיוק הפוך‪ ,‬הם כ"כ עקרוניים ועצמיים וחלק מהזהות שלו עד שזה יותר מצב כזה שהוא לא יכול להשתחרר מהדבר‬
‫הזה‪" .‬על כרחך אתה חי"‪.‬זה מדרגת הגורל‪ .‬דברים כ"כ עצמיים שלא מותנים בבחירה החופשית של האדם אבל מסיבה הפוכה‪ ,‬לא בגלל‬
‫שבצורה מקרית הוא קיבל אותם‪ ,‬אלא בגלל שהם מאוד עצמיים ועקרוניים לו עד שהוא לא יכול להשתחרר מספירת החיים הזה‪.‬‬
‫זוהי סגולת ישראל‪ .‬זה לא שה' יקבל כל מיני הטבות כי ה' יחון אותנו‪ .‬אלא זה מתחיל ממדרגת חיים עליונה מאוד‪ ,‬שהאומה הישראלית גם‬
‫בירידותיה ונפילותיה היא לא יכולה להשתחרר ממדרגת החיים הגדולה הזו שאליה היא שייכת‪ .‬גם כשעמ"י יפול בנפילות הכי גדולות‪ ,‬רקע‬
‫לדוג'‪" -‬קלקלתן של השבטים כלכלה את העולם כולו"‪ ,‬הירידות‬ ‫החיים שלו ואטמוספרת החיים שלו תשאר באותה מדרגת הגודל שלו‪.‬‬
‫של עמ"י הם הזכויות הכי גדולות אצל אומות העולם‪" .‬צואת אדם אוכל של חזירים"‪ .‬ישראל לעולם שייכים למדרגה איכותית עליונה הרבה‬
‫‪28‬‬

‫עכ"פ אנו מבינים שלפי זה העונג והשמחה זה תכונה יחודית רק לאדם שנברא בצלם אלוקים‪ ,‬ויכול‬
‫לגלות בקרבו את מושג החירות והחופש‪ ,‬העונג והשמחה‪ ,‬העצמיות וביטוייה‪ .‬והעונג והשמחה הם‬
‫הביטוי לאלוקות שבו‪ ,‬והם מדרגת החיים שבה כל תכלית הבריאה האלוקית יוצאת בסופו של דבר אל‬
‫הפועל‪ .‬אז זה גם סימן‪ ,‬כי מאיפה באים אנרגיות ותשוקות כאלה לאדם אם לא כי האלוקי שורה‬
‫בדברים האלה ומחייה אותם‪ ,‬אבל זה גם בצורה עמוקה המכוון של כל המציאות כולה‪ ,‬שהמציאות‬
‫תבנה את עצמה ותלך ותתפתח עד שהיא תגלה את החירות שלה‪.‬‬
‫זה יסוד העונג והשמחה‪ ,‬וממילא גם חוזרים לקומות הקודמות שלכן מובן שזה וודאי מעורר‬
‫מוטיבציות כלומר את עצם כוח החירות והתנועה של האדם‪ .‬וגם בכל מצוה ומצוה אם אתה רוצה‬
‫לראות לא את המסגרת החיצונית שלה אלא את האור האין סופי שבה‪ ,‬אז תבוא בגישה של עונג‬
‫ושמחה תוכל לזהות בה עוד ועוד רבדים‪ ,‬יוסיף עוד הארה ועוד הארה‪ ,‬שזה מבט על המצות‪ ,‬יותר‬
‫מזה זה גם עצם נוכחות השכינה‪ ,‬וזה התכלית הגדולה שכל מעשה טוב שאדם עשוה הוא רק מצורף‬
‫אליה ורק מבטא את הנקודה העליונה שלה‪.‬‬

‫בעמ' קמז בעבודת אלוקים " לא כן הוא מושג עבודת אלוהים לישראל‪ ,‬שהוא מציין בקרבו אהבת עולמים‬
‫להאידיאלים האלהיים‪ ,‬לטפחם‪ ,‬להרבותם ולהתעלה בהם ועל ידם‪" ,‬מגיד דבריו ליעקוב חקיו ומשפטיו‬
‫לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה"‪ .‬בהם אוצר החיים השמחה והענג גנוז בטבע‪,‬‬
‫"ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם"‪" .‬אז תתענג על ד'‪ - " "...‬והרב אומר שזה הקו שמאבחן בין‬
‫עבודת אלוהים של ישראל לבין עבודת אלוהים אצל כל אדם ולשון‪ .‬והביטוי 'אז תתענג על ה''‪ ,‬זה‬
‫ביטוי שבאורות הרב מזכיר עליו את מאמר הזוהר 'על ה' דייקא'‪ ,‬כלומר משהו שהוא מעל לשם ה'‪,‬‬
‫כלומר מעל לכל סדר של הבטאה וגילוי ששיכים לשם ה'‪ .‬העונג קשור לדרגה אצילית עליונה וגבוה‬
‫מאוד‪ ,‬שהיא נמצאת מעל לכל יכולת של מבטא‪ .‬כמו המדרגה של מאמר הדור על 'האידיאלים‬
‫‪10‬‬
‫הנשאים למקום שעין האדם מתעששת ואין הדיבור וההגיון שולט שם לקרוא בשם פרטי'‪.‬‬
‫תחושת ה'עונג' של האדם‪ ,‬שבה הוא חש את תחושת ה'אני' האינדיודואלית שלו‪ ,‬אז המשמעות‬
‫היותר עמוקה לכך שהיא מושרשת בכך ש'אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים' בזה שהאדם‬
‫מזהה את העצמיות של כל החיים כולם‪ ,‬הנקודה השורשית של כל החיים כולם‪ ,‬שהיא מה שהקב"ה‬
‫מבטא את עצמו בתוך העולם‪ ,‬דרך עצם ה'אני'ות שבכל אדם ואדם מישראל‪ ,‬ש'נברא האדם היחידי כי‬
‫שנקודת ה'אני' של האדם‪ ,‬שהיא‬ ‫חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם'‪ ,‬ו'אתם קרויים אדם'‪.‬‬
‫עצם צלם אלוקים שבו‪ ,‬זה במה שיש בו את מושג ה'אני'‪ ,‬מושג של עצמיות‪ ,‬בצורה הכי פשוטה‪ -‬בכך‬
‫שיש לו שם! (לבע"ח אין שם‪ ,‬גם אם בני אדם יתנו לו בצורה מלאכותית‪ ,‬יבייתו אותו וינתקו אותו מהסביבה המקורית שלו‪ ,‬אך אין לו 'אישיות'‪ ,‬לכה"פ לא אישיות‬

‫וכמו כן 'אני' זה גם מלשון 'און'‪ ,‬כוח‪ ,‬עוצמה‪ .‬כשהאדם מרגיש אני‪ ,‬הוא‬ ‫שמסוגלת לצאת אל הפועל‪ .‬וה"ה לגוי)‪.‬‬

‫מרגיש עוצמה‪ .‬לא רק במובן של תחושת חיוניות שיש בו‪ ,‬אלא שהוא מרגיש שהוא לא שייך למעטפות‬
‫חיים רפויות חיצוניות ששולטות עליו‪ ,‬אלא שהוא שולט על החיים‪ .‬השליטה הזו בצורה היסודית שלה‪,‬‬
‫זה שהוא שולט זה אומר שהאדם לא משועבד אלא חירותי‪ ,‬וזה אומר שהוא קשור אל החירות‬
‫הגדולה של הנוכחות של הקב"ה שנמצאת בבריאה‪ ,‬שממנה הוא מקבל את כל האון שלו ואת כל‬
‫הכוחות שלו‪ ,‬ואת כל התחושה הכי אישית של כל פריט ופריט בבריאה‪ ,‬שהוא בכוונה נברא בצביון‬

‫יותר מהגויים‪ .‬צריך להבין מאיזה אטמוספרה גדולה‪ ,‬מאיזה עוצמת חיים גדולה‪ ,‬החטאים שלנו נובעים‪ .‬זה רק מעיד על כך שגם בחטאים‬
‫שלנו אנו שייכים לגודל‪ .‬זה דוגמא לגורל שהוא נעים‪ .‬לדברים שהם הכרחיים לנו לא כי יש גורם חיצוני שכופה אותנו מבלי שנוכל להתנגד‪,‬‬
‫אלא כי זה זהו הדבר הכי עצמי לנו‪ .‬יש גורל שטחי שבא ממקריות ומסתמיות של החיים‪ ,‬אבל יש 'א"י שנתחלקה בגורלות"‪ ,‬הצדדים הכי‬
‫דוג' נוספת פשוטה‪ -‬זה שהאדם חייב להיות 'אנושי'‪ ,‬וזה לא בא כתוצאה מ'הבחירה שלו'‪ ,‬זה אומר‬ ‫עמוקיים ויסודיים ולפיכך‪-‬הכרחיים‪.‬‬
‫שזה מקרי לו? אדרבא‪ ,‬כיוון שזה כגודל העקרוניות והעצמיות של הדבר‪ ,‬כך ההכרחיות שלו‪.‬‬
‫‪ 10‬ההבנה של המושג הכ"כ עמוק ונעלם הזה של העונג‪ ,‬שהוא מעבר לכל ההסברות הגלויות שלו‪ ,‬הוא מבאר‬
‫לנו שאע"פ שמטרת האדם היא 'להתענג על ה''‪ ,‬כל פעם שהוא יגיד את זה‪ ,‬במובן מסוים זה רק ירחיק אותו‬
‫מהדבר הזה‪ .‬צריך לדעת את זה באופן עקרוני כללי‪ ,‬אבל לא ש'זה מה שהאדם מציב לעצמו מול עיניו'‪ .‬ובזה‪,‬‬
‫שזה נמצא ב'תת מודע'‪ ,‬זה מתהפך מ'אני אמלוך'‪ ,‬ל'אז תתענג על ה'' (ע' מוסה"ק 'במצולות הנפש')‪ .‬בכלל‬
‫צריך לדעת שכמו שמחנך שאומר לחניכים שלו מה המטרה שלו בפעולה החינוכית הזו הוא רק מרע את‬
‫החינוך‪ ,‬כך בכל מטרה שאדם מציב לעצמו‪ ,‬זה צריך להיות יותר בתת מודע‪ ,‬ודרך זה זה פועל את הפעולה‬
‫בצורה הטבעית והטובה ביותר‪.‬‬
‫‪29‬‬

‫המסוים שלו‪ ,‬עם האות המסוימת של כל אדם מישראל‪ ,‬שבזה ורק בזה הוא ממשיך לגלות את רצונו‬
‫של הקב"ה‪ ,‬את הגודל האלוקי בעולם‪.‬‬
‫זה מה שהאדם חש בתחושת העונג שלו‪ .‬וההרגשה של הדבר הזה אומר הרב במוסה"ק (לקמ')‪-‬‬
‫"מורגשת היא הרגשה מועטת בשאיפת הלב הטהור בהתעלותו מעל כל המיצרים המצמצמים אותו "‪ .‬מושג התענוג‬
‫קשור אל החופש‪ ,‬החירות‪ ,‬שחרור מכל מיצרים שמצמצמים את זה‪ .‬עצם העובדה שהמציאות‬
‫נגאלת מהמיצרים המסגרתיים הדטרמיניסטים שבה‪ ,‬וחיה את תוכן החיים העצמי שלה ‪ ,‬מתגלה‬
‫בה איזה שהוא תוכן חיים עצמי‪ ,‬שהוא המבוקש של כל המציאות‪ ,‬זה מה שמוחש לנו כדבר שאותו‬
‫אנו מכנים 'עונג ושמחה'‪ .‬אבל תמיד צריך לזכור שאותה תחושת העונג והשמחה שיש באדם‪ ,‬זו הבטאה שאחרי כל‬
‫הנפילה של חטא אדה"ר‪ ,‬אנו בוחנים את מושגי האמת והשקר מצד הטוב והרע‪ ,‬מצד איך זה משקה אותנו ובונה אותנו‪.‬‬
‫אבל באמת זה סימן שמאחורי זה מסתתר פרץ חיים אלוקי גדול‪ ,‬או עצם הדבקות האלוקית‪ ,‬ההתרפקות‬
‫של הרעיה על הדוד‪ ,‬חזרת המציאות אל מקורה‪ ,‬שזה מה שמגלה גאון של חיים ועוז של חיים‪ ,‬זה‬
‫מה שאנו בתודעות הגלויות שלנו חווים עונג ושמחה‪ .‬אבל דרך זה אנו חווים נטייה אצילית עליונה‪,‬‬
‫שבה האדם מרגיש שהוא חוזר לעצמיותו‪ ,‬לעומק החיים היותר עדין שלו‪ .‬בשביל זה בדיוק נברא‬
‫האדם‪ ,‬לגלות ולחשוף בתוך אותו צד מטריאליסטי מיצרי מוגבל וקבוע של החיים את מה שהרב מכנה‬
‫בישראל ותחיתו‪ -‬את ההשקפה התכליתית שמעבר להשקפה הסיבתית‪ ,‬התנועה החופשית הגדולה‬
‫שבאה לידי ביטוי דרך הסדרים שלנו‪.‬‬
‫ולכן יש דרישה מהאדם 'והיתם כאלוקים'‪ ,‬להיות דבק בקב"ה‪ ,‬להיות קשור אל המגמה האלוקית ולא‬
‫אל מדרגות חיים נמוכות וקטנוניות יותר מאשר הגודל הנשגב הזה‪ .‬אבל בצורה אמיתית מה שה'‬
‫אלוהיך שואל מעמך‪ ,‬מה שהקב"ה באמת רוצה מאיתנו‪ ,‬זה שנבטא כל אחד ואחד באישיות המסוימת‬
‫שלו בגילוי המסוים שלו‪ ,‬את הגודל האלוקי‪ ,‬שנוציא אל הפועל את האות שלנו בתורה‪ ,‬את הגילוי של‬
‫הבלעדי של האלוקי שבנו‪ ,‬ולכן בעצם הקב"ה באמת דורש ממנו להיות 'אני'‪ ,‬לגלות את יסוד העונג‬
‫וכל עוד אדם נמצא במצב שהוא עצוב הוא נמצא במקום שחיצוני לעצם החיים שלו‪ ,‬וזה‬ ‫שבחיים‪.‬‬
‫עצמו אומר שהוא עושה את הדבר הכי לא נכון‪ .‬זה תוצאה של חטא אדה"ר‪ ,‬התמכרות לצד הגלוי‬
‫המיידי המוחש החיצוני וההתנתקות מהנקודה העמוקה של החיים‪ ,‬כמו שהרב מבאר במוסה"ק‪,‬‬
‫שבאמת 'אני ואין הם אותיות מתחלפות'‪.‬‬ ‫'שכחת האני העצמי'‪ ,‬שהיא מביאה לעצבות הגדולה‪.‬‬
‫ולכן הצד הזה של השיוך אל האין האלוקי‪ ,‬ההתבטלות בתוך ה'אין' האלוקי‪ ,‬ב'איה'‪ ,‬של חיפושים‬
‫וחופש ומרחבים‪,‬כשהיש חוזר אל האין שממנו הוא חוצב זה אומר שהמציאות חוזרת אל המרחבים‬
‫האין סופיים שהיא לא מקטינה את עצמה ומכמתת את עצמה במושגים גבוליים אלא שייכת למרחבים‬
‫גדולים מאוד‪ ,‬מושגים של עלמא דחירו‪ ,‬שהם בצורה עמוקה פנימית כל תחושת האני של האדם‬
‫והרצון של האדם לגלות את עצמו‪.‬‬

‫גם פה צריך הרבה הבחנה‪ ,‬לא לתפוס את כל מושג העונג במובן הרגשני החיצוני שלו‪ ,‬שיכול ממילא‬
‫להפוך הרבה פעמים לשחוק‪ ,‬למשהו שבו האדם לא חי את עצמו אלא רק יוצר לו תחושות נעימות‬
‫(כמו שאפשר ע"י כל מיני כדורים ליצור לאדם תחושה פיזיולוגית של עונג)‪ .‬הכשל היסודי זה‬
‫כשהאדם מבלבל בין הדברים האלה‪ ,‬וחושב שהמטרה שלו בעולם זה 'להתענג ולשמוח'‪ ,‬כשבאמת‬
‫התכלית שלו היא בעצם לחיות את העצמיות שבו‪ ,‬ובזה בעצם לחיות את העצמיות האלוקית‪ ,‬שזה‬
‫באמת עומק הדבר היקר והנכסף שהאדם מזהה במושגי העונג והשמחה‪ ,‬כשהוא לא מתבלבל בלתת‬
‫להם רק את המשמעות המיידית שלהם (וכפי שנרחיב על כך עוד לקמ' בדברי מסל"ש) ‪ .‬וכל ההבחנה העדינה שאמרנו‬
‫לעיל בין שחוק לשמחה‪ ,‬ובין שמחה לנקודת העונג שבה‪ ,‬נכונה פה במישור הזה על אחת כמה וכמה‪.‬‬
‫לכן גם בעונג‪ ,‬בנקודת החירות‪ ,‬לא מדובר כאן כלל על מישהו כזה שחי בהפקרות וללא כל גבולות‪,‬‬
‫אפילו בצורה עדינה יותר‪ -‬אפילו לא מדובר על אדם שחי חיים רחבים ומלאים מלאי כוחות‬
‫וכשרונות‪ . 11‬וזה מה שהוא צריך בשביל העונג‪ .‬להפך‪ ,‬זה אדם שלא יוצא משום גבול מבחינה מעשית‬
‫גלויה‪ .‬אבל הוא חי חירות עצמית רוחנית מקורית שנמצאת ביסוד ובמקור לכל המסגרות האלה‪.‬‬
‫ומתוך כך הוא יבטא גם שמחה גדולה של פריצת מיצרי החיים שלו‪ .‬אבל יסוד העונג זה הנאמנות של‬

‫‪ 11‬לאפוקי ממושג השמחה‪ .‬שבו כבר באמת כן מדובר על אדם כזה‪ ,‬שחי חירות לא במובן של 'נאמנות‬
‫לעצמיות'‪ ,‬אלא במובן של 'נתינת דרור לכוחות החיים וכשרונות החיים שלו'‪ .‬שכן כמו שאמרנו השמחה היא‬
‫דווקא הניגוד למצב של מועקה‪ ,‬למצב שבו יש איזה שהיא נקודה שהחיים חסומים בה מלהביע ולבטא את‬
‫עצמם‪.‬‬
‫‪30‬‬

‫האדם לנקודה העדינה העצמית של האשיות שלו‪ ,‬ולא לדברים חיצוניים אליה‪ ,‬שגם בתוך האישיות‬
‫שלו עצמה הוא צריך להרגיש שהוא נאמן לנקודת החיים העצמית שלו‪ ,‬ולא לכל מיני הכרחים יצריים‬
‫שזה בדיוק מה שהרב הקביל את עונג‬ ‫שיכולים להיות לפעמים דווקא ניתוק של האדם מעצמו‪.‬‬
‫ל'הכרח'‪ ,‬שזה לא מצב של מועקה‪ ,‬בהכרח לא מרגישים חסימה‪ ,‬אלא פשוט מרגישים שחיים את‬
‫החיים בצורה מאוד סתמית ונמוכה‪ ,‬נעדרת כל קומה של עצמיות‪ ,‬שזה חסר את קומת העונג שבה‬
‫[אך לאידך צריך גם לומר‬ ‫האדם מוצא את שורשי החיים שלו‪ ,‬את נקודות החיים העצמיות שלו‪.‬‬
‫את הצד השני‪ ,‬שכל אדם‪ ,‬גם שאיננו 'קדוש'‪ ,‬אך הוא מתענג (לא שוחק‪ ,‬אך גם כן במובן מסוים 'שמח'‪ ,‬אלא שאז נקודת העונג כבר‬

‫מאוד עטופה בדברים אחרים‪ ,‬אך בעיקר מתענג) ‪ ,‬כמו שהרב יביא לזה לקמ' דוגמא כפשוטו של 'סיחה בשמן'‪ ,‬תענוג‬
‫גופני‪ ,‬סוף סוף בדבר הזה הוא חי את עצמו‪ ,‬כמו שאמרנו לעיל מפסיק לחיות את מעגל החיים הטכני‬
‫של 'לומד בשביל לעבוד וכו''‪ ,‬מפסיק את כל זה‪ ,‬ועוצר לרגע 'לחיות את החיים העצמיים שלו'‪ .‬ובזה‬
‫עצמו הוא חי את העונג (כשהוא לא עושה את זה מתוך דחף הכרחי‪ ,‬שממילא לא מתחיל מעצמו‪ ,‬אלא מקומה עיוורת‪ ,‬אך כן כמו אכילת העונג של פסח‪ ,‬ש'בא‬

‫לי לאכול כי זה טעים'‪ .‬ע"ע בנתיב כוח היצר‪ ,‬על מדרגת 'אכילת פת שחרית'‪ ,‬ומה שביארנו שם את הדרכת הראב"ד על 'צדיק אוכל לשבוע נפשו'‪ ,‬כיצד מקיימים את הדבר הזה‬

‫בעוד תחומים) ‪ .‬ואף שיש עוד שאלה נוספת‪ -‬כמה הוא מתוודע וקשור ומחובר אל כל העומקים הגדולים‬
‫והעצמיים שיש בעונג הזה‪ ,‬שבזה בוודאי שיש מדרגות‪ .‬אך סוף סוף‪ ,‬את עצם המדרגה הזו של‬
‫העצמיות‪ ,‬הוא חי בדבר הזה ]‬

‫זה העונג שרמח"ל אומר שאנו לא באמת נהיה מסוגלים להתוודע אל עומק פשרו ומהותו של מה‬
‫שאנו חיים באמת חיים בעונג הזה שלנו אלא בעולם הבא‪ ,‬שצדיקים רואים את עולמם בחייהם‪ ,‬שזה‬
‫בעצם בצורה מדויקת דבר אחד עם עצם מושג ה'דבקות בה''‪ .‬של החיבור של כל הבעות החיים‬
‫וקומות החיים אל הנקודה היותר עליונה ושורשית שלהם‪ ,‬שהאדם מוצא בהם שהעצמיות שלו דבקה‬
‫כמו שהרב אומר במ"ר עמ' ‪ ,18‬שמה שהאדם מוצא בתוכו את התחושה‬ ‫בעצמיות האלוקית‪.‬‬
‫האינדיודיואליסטית שלו‪ ,‬עד הביטוי הכי קיצוני ואנרכיסטי שלה‪ ,‬שהאדם אומר ש'אני רוצה לתת ביטוי‬
‫לעצמי' ולא אכפת לי כל מי שמסביבי‪ ,‬שבצורה עמוקה פנימית הדבר הזה נובע מתוך 'אנוכי ה'‬
‫אלוהיך'‪ ,‬מתוך אותה ה'אני'ות והעצמיות האלוקית‪ ,‬של עצמיות החיים‪ .‬וכשהאדם מגיע לעונג‪ ,‬זה‬
‫הביטוי הכי מלא של העצמיות האלוקית‪ .‬שלכן 'אני ואין הם אותיות מתחלפות'‪ .‬שאמנם בחסידות יש‬
‫הרבה מאבק עם מושג הזה ה'אנא אמלוך'‪ ,‬כי זה נכון שהמושג הזה בצורה הגלויה הדמיונית שלו‬
‫הוא כולו סמיות עיניים שקרית שהיא יסוד כל הרוע שבעולם‪ ,‬ושרק מתחמקת אם היכולת להפגש עם‬
‫האין האלוקי הגדול שמסתתר מאחורי זה‪ .‬אבל הרב מחדש שם באיגרת מד‪ ,‬שבצורה עמוקה פנים‬
‫פנימית מאחורי כל תחושת האני הזו‪ ,‬האם לא יודע מה מסתתר מאחוריה‪ ,‬שמאחוריה מסתתרת‬
‫השאיפה להפגש עם הנקודה הכי עצמית של החיים‪ ,‬שכלפיה הכל 'אין'‪ ,‬הכל מתבטל לגביה‪ ,‬אבל‬
‫היא מלאת און‪ ,‬מלאת כבירות חיים כזו‪ ,‬שבסופו של דבר ממלאת בעוצמה את כל נקודות החיים‬
‫העצמיות של כל אחד ואחד מאיתנו‪ .‬זה אוותו 'עונג ושמחה פנימית'‪ ,‬שבה האדם חש איך כל הצדדים‬
‫ולכן‬ ‫החיצוניים והקרייריסטים של העולם מתבטלים כלא אל מול נקודת העצמיות הגורלית שלו‪.‬‬
‫האני זה בעצם ה'אין'‪ ,‬זה בעצם אותה מדרגת הענווה‪ ,‬שלרב יש ביטוי כזה של 'גאות הענווה'‪ ,‬שהיא‬
‫מלאת גאות‪ ,‬שאמנם יש בה ביטול מוחלט לכל מושגי החיים החיצוניים שלנו‪ ,‬אבל היא ממלאה אותנו‬
‫באדירות גדולה‪ ,‬בהבנה עמוקה עצמית של החיים שדווקא נותנת לחיים תוכן מאוד גדול‪.‬‬

‫כפי שיתבאר עוד לקמ' ביתר הרחבה‪ ,‬אך כבר עכשיו נרחיב על זה קצת‪ .‬צריך לדעת שיש פער גדול‬
‫בין מושג האני השטחי שאנו תופסים אותו לבין הקטנת מושג האני‪ .‬שעל זה נכתבה הפסקה‬
‫המפורסמת של הרב‬
‫מוסה"ק‪ ,‬בקשת האני העצמי‪ ‬צז‪ ‬‬
‫ואני בתוך הגולה‪ ,‬האני הפנימי העצמי ‪  ,‬של היחיד ושל הציבור‪ ,‬אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי‬
‫ערך‪ ‬הקדושה והטהרה שלו‪- ,‬שכמו שהסברנו שכל מושג האני של האדם נובע מגילוי חיים אלוקי שחל‬
‫על האדם שהוא קובע בו את יסוד החיים העצמי שבו‪ .‬נכון שכל אחד מאיתנו מרגיש את ביטוי ה'אני'‬
‫שלו כמו שזה בא בצורה גסה ב'אנא אמלוך'‪ ,‬בשאיפת האדם למצה את עצמו ולממש את עצמו‪ ,‬אבל‬
‫בצורה עמוקה האדם בכלל לא מבין מאיפה התהליכים האלה נובעים בו‪ ,‬שהם נובעים ממימד מאוד‬
‫קדוש ועליון שקיים בו‪ ,‬לגעת בעצמיות החיים‪,‬בנקודה הכי שורשית ופנימית של החיים‪ , .‬לפי ערך‬
‫‪31‬‬

‫הגבורה העליונה (נ"ל‪ :‬לא‪ -‬גבורה של 'מוסר כובש'‪ ,‬שהאדם נלחם בעצמו בגלל 'ידיעה שעומק עצמו מוסתר על ידי היצרים האלה'‪,‬‬
‫אלא כשאותה גבורה מתגלה בצורה היותר עליונה שלה‪ ,‬כגבורה שבה האדם מזהה את הנקודה העצמית המקורית‪ ,‬שקודמת לכל גילויי‬
‫החיים‪ ,‬והיא זו שבעצם מנביעה אותם ומביעה את עצמותה בהם‪ .‬ע' יו"ת‪.‬הגבורה הפשוטה של 'איזהו גיבור הכובש'‪ ,‬יונקת ממדרגה זו‪,‬‬
‫ויעודה הוא להביע אותה [ע' מוסה"ק על 'שתי הנפשות' 'לשמוח במה שהיא מתייסרת ועי"ז מטהרת']‪ ,‬אך לא בה מצד עצמה יתגלה מושג‬
‫ה'אני' הזה‪ ,‬אלא כפי מה שיאיר בה אור הגבורה העליונה‪ ,‬עצמיות החיים)‪ ,‬הספוגה מהאורה‪ ‬הטהורה של זיו מעלה‪ ,‬שהיא‬
‫מתלהבת בקרבו‪ ,‬חטאנו עם אבותינו‪  ,‬חטא האדם הראשון‪ ,‬שנתנכר לעצמיותו‪ ,‬שפנה לדעתו של‬
‫נחש‪  ,‬ואבד את עצמו‪ ,‬לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך‪  ,‬מפני שלא ידע נפשו‪ ,‬מפני שהאניות‬
‫האמיתית נאבדה ממנו‪ ,‬בחטא ההשתחואה לאל זר‪ ,‬שהטעות של האדם איננה ש'הוא בורח מעצמו'‪,‬‬
‫אלא שהוא מגדיר את עצמו על פי כל מיני הגדרות מכוח החברה וכל מיני דברים שזרים לעומק החיים‬
‫העמוק שלו‪ .‬התכתיבים החיצוניים מגדירים לאדם מה הוא ואיך הוא יוגדר כאדם מוצלח ומתקדם‬
‫וכו'‪.‬‬
‫בעצם כל זה פתח ומבוא לסוגיא רחבה של דעת אלוקים‪ .‬שבאמת אם נרצה להפגש עם מדרגה כזו‬
‫שחיה באמת את ה'אני' שלה‪ ,‬כמו לפני חטא אדה"ר‪ ,‬זה זהו באותו מצב של 'תום הילדות'‪ .‬שילד הוא‬
‫לא חי אלא את עצמו‪ ,‬את האניות שלו‪ ,‬ובזה הוא חי את הכל‪ .‬בזה הוא בעצם חי את ה'אני' לא שלו‪,‬‬
‫אלא את ה'אניות' האלוקית‪ .‬וזה עיקר מהותו של מושג האני (ואף שנכון שהמאמר מוביל בסופו של דבר למטרה לגלות את ה'אני'‬

‫האישי שלי‪ ,‬וזה באמת המעבר מקומה של שמחה לקומה של עונג‪ ,‬כדלקמ'‪ .‬שהאדם בפועל מביע את העצמיות המיוחדת שלו‪ .‬אך כל עניינו זה להיות רק הרחבה וביטוי של‬

‫האני הזה‪ ,‬שבצורה מהותית הם חיים את אותו מושג של עצמיות‪ .‬ולכן בעונג יש גם כשאדם חי עולם רוחני מאוד עצמי ועליון שלו‪ .‬אבל עונג קשור גם לקומות היותר פשוטות‪,‬‬

‫כדלקמ' על כך שכו"ע ל"פ שמותר למסוק בטומאה‪ .‬כלומר מדרגת השיחה בשמן‪ ,‬הגופני‪ ,‬היא שייכת אל אותה מדרגת עונג טהורה‪ .‬כלומר‪ -‬עצם זה שהאדם חי את החיים‬

‫שבו)‪ .‬הילדות זה מציאות שכולה נרקסיסטית‪ ,‬שלילד אין בעולם אלא את הדבר הזה שנקרא‬
‫'אני'‪ ,‬אבל בחיבור האמיתי שיש לו ל'אניות' שלו‪ ,‬אז הוא מוצא ב'אני'ות הזו את הכל‪ ,‬ובזה הוא‬
‫מתחבר ומשתאב לגמרי בקב''ה‪ .‬כי החיבור שלו לאני זה לא כמו החיבור לאני שאנו מכירים‬
‫בדרך כלל‪ ,‬ש‪-‬כמו שהרב מסביר בפסקה הזו של 'בקשת האני העצמי'‪ -‬הוא כל כולו בעצם רק‬
‫בריחה של האדם מהאני שלו‪ .‬ניסיון להגדיר את האני שלו ולתפוס אותו‪ .‬יש לאדם פחד מכך‬
‫שהאני שלו זה האין סופיות האלוקית‪ ,‬ולכן הוא מנסה לגמד את האני שלו‪ ,‬לחוש אותו‪ ,‬לתפוס‬
‫אותו בידיים‪ .‬הוא קורה לזה 'לממש את האני'‪ ,‬אבל באמת זה להגדיר את האני‪ .‬ע''י מרידה של‬
‫הנגדת האני שלו מול אחרים‪ ,‬או ע''י שליטה על אחרים‪ ,‬או ע''י כל מיני הצלחות חיצוניות של‬
‫קריירות שדרכם הוא תופס את זה שהאני שלו שווה משהו‪ ,‬כל התעסקות מודעת של האדם באני‬
‫שלו‪ ,‬כל פעם שזה לא נעשה בצורה תמימה‪ ,‬זה ממילא הופך להיות מהבע ה של האני‪ ,‬הבעה של‬
‫העונג דרך השמחה‪ ,‬של העצמיות והחירות דרך החופש‪ ,‬של הנקודה הגורלית דרך האישיות‬
‫המיוחדת של כל אחד ואחד‪ ,‬לבריחה לאני קטן ומדלודל וממילא זר לאניות הגדולה של האדם‪.‬‬
‫אבל זה לא מה שיש בילדות‪ .‬בתקופה הילדותית הכל נמצא בצורה מאוד‬ ‫'לא יהיה בך אל זר'‪.‬‬
‫תמימה‪ .‬זה לא האניות שהרב מדבר עליה פה‪ ,‬שהאדם "מחפש את עצמו וממש את עצמו"‪ ,‬שכך אנו‬
‫רגילים לתפוס את מושג האני‪ ,‬ועל זה הרב אומר פה שזה הבריחה הכי גדולה של האדם מה'אני'‪.‬‬
‫ברדיפה אחרי הקריירות האלה‪ .‬האדם קורא לזה ש'הוא מחפש וממש את עצמו'‪,‬אבל בעצם בזה‪,‬‬
‫בעיסוק הזה‪ ,‬מה שמסתתר מאחורי מתק המילים האלה זה שהאדם בעצם מחפש לברוח מעצמו‪ .‬כי‬
‫עצמותו זה משהו אלוקי אין סופי גדול רזי למעלה מכל מה שהוא יכול לקמט ולתפוס‪ ,‬והדבר הזה‬
‫מאיים עליו‪ ,‬ולכן הוא מגדיר את עצמו על פי כל מיני הגדרות חיצוניות שרק מבריחות אותו מעצמותו‪.‬‬
‫דרגת החיים הילדותית והראשונית‪ ,‬שם מושג ה'אני' שלו הוא לא נמדד מול אנשים אחרים‪ ,‬איך אני‬
‫מצליח לעומתם‪ .‬ולכן זה מתבטא דווקא במה שאין לו יכולת לזהות את עצמו! אין לו אף תעודת‬
‫זהות‪ .‬כי המושג 'זהות' ‪ ,‬שמצביע על משהו באופן ספציפי פרטני 'זה'‪ ,‬הוא תמיד מושג של לאבחן‬
‫דבר מול דברים אחרים‪ ,‬בתוך מציאות שביסודה היא פירודית לאבחן מתוכה דבר מסוים‪ .‬והילד לא‬
‫מסוגל בכלל להשתחרר מעצמו ולאבחן אותו מול משהו שמחוץ לו‪ .‬ולכן דווקא במדרגה הזו הוא נמצא‬
‫במדרגת החיים הכי עמוקה ופשוטה‪ ,‬של זרמי חיים אלוקיים שחיים בתוכו‪ .‬שזה בעצם אותו און גדול‪,‬‬
‫אותה אניות גדולה‪ ,‬שהיא כל כולה המשך של גילוי האלוקי‪ .‬ועיקר מה שאנו צריכים לעשות זה‬
‫קודם כל להשתחרר מאחורי כל התסבוכות האלה של החיפוש אחרי 'אני'ות אחרות ולהבין שהכמיהה‬
‫העמוקה שלנו זה לחזור ולהשתאבא בגופא דמלכא‪ .‬לא בצורה שבה אנו נמחק‪ ,‬אלא בצורה שבה‬
‫נגלה את האון הגדול שמופיע בנו שהוא כל כולו האון האלוקי שמופיע בנו‪ .‬שזו מידת הענווה‪ .‬מתוך‬
‫כך‪ ,‬הדבר הזה יצמיח את האות של כאו"א בתורה‪ .‬לא באופן השוואתי‪ ,‬אלא באופן ממילאי‪ .‬לא‬
‫‪32‬‬

‫(ע"ע מוסה"ק‪ ,‬בטהרת מידות הנפש‪ .‬הפסקה על‬ ‫בעיסוק מודע בזה‪ ,‬אלא התת מודע מאליו יבנה ויצמיח את הדבר הזה‪.‬‬
‫במצולות הנפש‪ .‬ושם על הקנאה)‪.‬‬

‫חטא ישראל‪ ,‬זה אחרי אלהי נכר‪  ,‬את אניותו העצמית עזב‪ ,‬זנח ישראל טוב (ע' דעת אלוקים‪ ,‬עמ' קלז)‪.‬‬
‫חטאה הארץ‪  ,‬הכחישה את עצמיותה‪ ,‬צמצמה את חילה‪ ,‬הלכה אחרי מגמות ותכליתות‪ ,‬לא נתנה את כל‬
‫חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו‪  ,‬נשאה עין מחוץ לה‪ ,‬לחשוב על דבר גורלות וקריירות‪– .‬על‬
‫דברים ש'מחוצה לה'‪ ,‬וממילא בזה היא הופכת את החים שלה להיות כ'אמצעיים לה'‪ ,‬ולא שהעצמיות‬
‫נמצאת בהם עצמם‪ ,‬וממילא יש להם ערך עצמי‪ .‬קטרגה הירח‪ ,‬שהיא הגדירה את עצמה ביחס לשמש‬
‫ולא הגדירה את עצמה אל מול עצמה‪ ,‬אבדה סיבוב פנימיותה‪ ,‬שמחת חלקה‪ ,‬חלמה על דבר‪ ‬הדרת מלכים‬
‫חיצונה‪ ,‬וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד‪ ,‬של הפרט ושל הכלל‪ .‬באים מחנכים מלומדים‪,‬‬
‫מסתכלים בחיצוניות‪ ,‬מסיחים דעה‪  ‬גם הם מן האני‪ ,‬ומוסיפים תבן על המדורה‪ ,‬משקים את הצמאים‬
‫בחומץ‪  ,‬מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם‪(  ,‬מתוך מה שהם רוצים להביא את‬
‫הילדים לכל מיני 'השגים'‪ ,‬לכן הדבר הזה נוצר‪ .‬כפי שיתבאר לקמ'‪ ,‬כשנבאר בהמשך המאמר את‬
‫קומת 'המשנה'‪ ,‬ע"ש‪ ,‬שנחזור להסביר את עניינם של אותם פדגוגים)‪,‬‬
‫והאני הולך ומשתכח ‪ ,‬וכיון שאין אני‪ ,‬אין הוא‪ ,‬וקל וחומר שאין אתה‪ .‬‬
‫אני הוא ואתה זה שמות של הקב"ה‪' .‬אני' זה‪' -‬אני ראשון ואני אחרון ואין אלוהים מבלעדי'‪ .‬שזה‬
‫כמו 'אנוכי ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים'‪ ,‬הסדרים של גילוי הקב"ה בתוך העולם‪.‬‬
‫הגילוי של העוצמה הגדולה של הקב"ה‪' ,‬האון' האלוקי הגדול‪ .‬שזה הגילוי הכי גדול של הקב"ה‬
‫כשהוא פונה כלפינו‪ .‬ואילו 'הוא' שזה ביטוי מאוד גבוה של הקב"ה‪' ,‬הוא אלוקינו אין עוד'‪ .‬שאומרים‬
‫חז"ל 'קודם שברא הקב"ה את עולמו היה הוא ושמו אחד'‪ ,‬ו'הוא' זה ראשי תיבות 'הוא ושמו אחד'‪.‬‬
‫כלומר הוא בעצמו‪ .‬שזה אותה דרגה עליונה שבה הכל בלוע בה‪ ,‬השם עצמו בלוע בתוך אותו המקור‬
‫ו'אתה' זה שם כזה ששייך לכל סדרי התפילה שלנו‪ ,‬שהביטוי המשמעותי ביותר בה זה‬ ‫האלוקי‪.‬‬
‫הביטוי של הפניה אל הקב"ה כ'אתה'‪ .‬שהאני זה איך הקב"ה מתגלה בתוך מושג האדם עצמו‪ ,‬ו'אתה'‬
‫זה איך הקב"ה בא מתוך אותו נטיף נסתר של הקב"ה שהתגלה בתוך האדם עצמו‪ ,‬וחוזר דרכו לגלות‬
‫את מקורו‪ ,‬שזה 'ההוא'‪ .‬וזה המדרגה המתווכת בינהם‪ .‬זה תוארי היחס ביננו לבין הקב"ה‪( .‬שזה גוף‬
‫ואם אין את מדרגת ה'אני'‪ ,‬שהיא הגילוי של הקב"ה כפי איך שהוא מתגלה בתוך האדם‪ ,‬אז‬ ‫שני)‪.‬‬
‫האם כלל לא יכול לקבוע יחס אפילו לא לדרגת ה'הוא'‪ ,‬וכ"ש שלא אל דרגת ה'אתה'‪ .‬כל מה שהאדם‬
‫אח"כ יפתח את כל התוארים המתייחסים‪ ,‬ותוארי היחס של האלוקות המתגלה‪ ,‬האידיאלים‬
‫האלוקיים‪ ,‬כל זה מתחיל מתוך מה שהאדם מסוגל לחשוף בו את מושגי העונג והשמחה‪ .‬את אותה‬
‫נקודה עמוקה פנימית שקיימת בו‪ ,‬שמצידה היא עצמה בלועה ומשתאבת בגופא דמלכא‪ .‬לא מצד‬
‫ה'הוא'‪ ,‬שבה הכל מתבטל בו‪ ,‬אלא דווקא מצד ה'אתה'‪ ,‬שמצידה יש ביטויים של תוספת חיים וגילויי‬
‫חיים של אלוקיות בתוך העולמיות‪ .‬שזה יסוד כל המאמר דעת אלוקים‪ .‬שעל בסיס אותו השייכות אל‬
‫'האני' "ע"י אותה תפיסה ילדותית נרקסיסטית‪ ,‬שבה יש רק 'אני'‪ ,‬אך לא אני כזה ש'מזהה' את עצמו ב'זהות שלו'‪ ,‬שזיהוי זה תמיד בהבחנה בינו לבין זולתו‪ ,‬שזה כבר לא 'אני'‪ ,‬אלא‬
‫זה מה שהרב הגדיר בתחילת הפסקה כשכחת האני העצמי‪ ,‬ונסיון למצוא את עצמי ע"י כל מיני קריירות"‪ .‬כך אמר הרב דוד‪ .‬ו אצ"ע‪ ,‬לכא' מדרגת הילדות תכליתה היא אחרת לגמרי‪,‬‬

‫דווקא ליצור את השייכות אל 'ההוא'‪ ,‬לא אל 'האני'‪ .‬יהיה אפשר אח"כ לפתח את כל גילויי האידיאלים האלוקיים‪ .‬רק מצד מה‬
‫שבאדם עצמו יש במדרגה מאוד עמוקה של אותה עצמיות אלוקית שנטועה באדם‪.‬‬
‫רוח אפינו משיח ד'‪ ,‬זהו גבורתו הדר גדלו‪ ,‬איננו מבחוץ לנו‪  ,‬רוח אפינו הוא‪ ,‬את ד' אלהינו ודוד מלכנו‬
‫נבקש‪ ,‬אל ה' ואל טובו נפחד‪ ,‬את האני שלנו נבקש‪ ,‬את עצמנו נבקש ‪ ‬ונמצא‪ ,‬הסר כל אלהי נכר‪ ,‬הסר כל זר‬
‫וממזר‪ ,‬וידעתם כי אני‪ ‬ה' אלהיכם‪ ,‬המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים‪ ,‬אני ה'‪.‬‬
‫‪33‬‬

‫{‬
‫בין עונג ושמחה חיוני לחירות וחופש‬
‫בעצם כשנשים לב‪ ,‬אמרנו פה שתי רמות של הסברות (בהתחלה‪ ,‬בהסברה הראשונית של המדרגה הרביעית‪ .‬ועוד ניגון שונה‪ ,‬בהסברה‬

‫השניה הסמוכה לעיל של המדרגה הזו) למה עונג ושמחה זה מציאות של דבקות אלוקית‪.‬אפשר אולי לקרוא לדבר הראשון 'מצד העונג‬

‫הדבר הראשון הוא כי המציאות הפסיכולוגית של עונג‬ ‫והשמחה' שבזה ולדבר השני 'מצד החירות והחופש' שבזה‪.‬‬

‫ושמחה זה בעצם 'ביטוי של' [אנו אמנם אומרים פה 'ביטוי'‪ ,‬אך זה כמעט אותו דבר‪ ,‬ואדרבא לפעמים זה להפך‪ ,‬זה‪' ]-‬תוצר של' ‪( -‬לכן אמרתי שלדבר‬

‫הראשון נקרא עונג ושמחה כפשוטו ולא 'דבר אחר' שקשור לעונג ושמחה) עובדה הוויתית‪ ,‬של חיוניות‪' ,‬ממקור נפשו ימצא מים‬
‫חיים נוזלים'‪ ,‬זה ביטוי של 'כי עמך מקור חיים'‪[ .‬אולי העובדה ההוויתית היא מצד 'הנשמה'‪ ,‬ואילו העונג והשמחה זה מצד 'הנפש'‪,‬‬

‫ולכן‪ ,‬מכיון שהנפש נפעלת ישר מהנשמה אז זה נראה אותו דבר]‪ .‬ומצד זה יש צד שדווקא 'עם חיית השדה בריתיך'‪' ,‬תלחש‬
‫לי סוד ההוויה כולה חיים לי יש'‪ ,‬שהכל מלא חיוניות‪ ,‬והאדם כשהוא מתמלא עונג ושמחה‪ ,‬הוא רק‬
‫חוזר אל הדבקות בה' שנמצאת כבר בכל ההוויה כולה שכולה מלאת חיים‪ ,‬וממילא מלאת דבקות‬
‫אלוקית‪ ,‬והוא בגלל עובדת הנסירה שלו מכל המציאות‪ ,‬עובדת היות לו מציאות אישית סוביקטיבית‬
‫אוטונומית‪ ,‬יכול 'לבקש לו חשבונות רבים' ולהתנתק מהדבקות הטבעית הזו‪ ,‬וליפול לעצבות‪ ,‬ואילו‬
‫עונג ושמחה זה מצב שבו הוא מעורר ומלבה בקרבו מחדש גילויי חיוניות‪ ,‬וחוזר לפצות על החיסרון‬
‫שלו לעומת כל הבריאה שזה מצבה הטבעי מאז ומעולם‪.‬‬
‫אך בשלב השני ראינו מהמשך דברי הרב‪ ,‬את המובן היותר עמוק של הדברים האלה‪ ,‬שעונג ושמחה‬
‫זה מציאות פסיכולוגית שפה היא לא 'ביטוי וגילוי של' (כמו בשלב הקודם‪ ,‬שהמציאות ההוויתית של האדם משתקפת בנפש כעונג ושמחה‪,‬‬

‫החיוניות ההוויתית בחיוניות הנפשית שממשיכה אותה)‪ ,‬אלא‪ -‬תולדה שנוצרת כתוצאה ממציאות רוחנית‪,‬שהאדם 'קבוע‬
‫בדרכי ה''‪ ,‬דהיינו לעומת 'פעולות שנעשות מצד הכרח ומועקה'‪ ,‬שהם מונעות עונג ושמחה‪ ,‬אז‬
‫פעולות שהמוטיבציה והמניע לעשות אותם הוא מניע של 'חירות וחופש'‪ ,‬הם יוצרות באדם עונג‬
‫ושמחה‪ .‬שמצד זה אדרבא‪ ,‬דווקא החיסרון של האדם דלעיל‪ ,‬הופך להיות יתרון‪ ,‬שהאדם מגלה‬
‫בזכות הסובייקטיביות המבוכרת העצמאית שלו‪ ,‬ה'דעת' שלו‪ ,‬עצמיות וחירותיות‪ ,‬שמגלה אלוקות לא‬
‫מצד עצם החיים האלוקיים‪ ,‬אלא מצד האיכות הפנימית של אופי החיים האלוקיים (אולי זה ההבדל בין המושג חיים ל'אור‬

‫חיים') ‪ ,‬דהיינו שהאלוקי הוא חופשי ויש לו עצמיות‪ ,‬ורק באדם שבצלם אלוקים מתגלת מדרגת החיים‬
‫האיכותית הזו‪.‬‬
‫ובעצם אלו הם שתי צדדים משלימים‪ ,‬שהאלוקות לא מתגלת בשלמותה אלא ע"י שתי הדברים הללו‪,‬‬
‫'קיים' ו'חי'‪(.‬עקודים ונקודים)‪ .‬רק ע"י שתיהם האדם יכול להגיע למדרגה של דבקות בה'‪ .‬יכול להגיע‬
‫למדרגה של 'עונג ושמחה'‪ ,‬שמורכבת משתי הדברים הללו‪ ,‬מהחיים והתפתחותם‪ ,‬ומהצד החירותי‬
‫והחופשי שבחיים האלה‪ .‬אצל בהמה יש חיוניות‪ ,‬אבל היא לא מתענגת ממנה‪ .‬כי זה חיים שמתגלים‬
‫בכל ההוויה בשווה‪ ,‬ואין בהם מדרגה של עצמיות‪ .‬ואצל האדם אם יהיו לו חירות מבלי חיים‪ ,‬זה יהפוך‬
‫למשהו מת‪ ,‬לאיזה 'זהות רוחנית אידיאת מופשטת' כזו‪ ,‬אך שבצורה אמיתית שורה בה ריקות גדולה‪.‬‬
‫ועי"ז שהקיים מתגלה בחי‪ ,‬שעצם החיים שבדצ"ח באים לידי ביטוי ומתגלים בצורה החירותית‬
‫העליונה שלהם אצל האדם‪ ,‬הם מקבלים את העדנה שבהם‪ ,‬את הארת פני ה' שבהם‪ ,‬ובזה יש גילוי‬
‫של אלוקות‪[ .‬אמנם זה לא מדויק ש'הקים מתגלה בחי'‪ ,‬החי זה כבר ביטוי של שמחה‪ ,‬והעונג קודם‬
‫לו אלא הכוונה עצם זה שהקיים מתגלה בתוך דבר כזה שיכול אחר כך להיות חי‪ ,‬אך זה עוד קודם‬
‫וכמו כן רק כך יש את השמחה‪ ,‬אמנם אנו אומרים 'אז ירננו עצי יער'‪,‬‬ ‫לו]‪ .‬אז רק כך יש את העונג‪.‬‬
‫אבל זה לא שבצורה אמיתית יש שמחה במציאות הדצ"ח‪ ,‬ואף שיש שם התפתחות והתחדשות של‬
‫חיים‪ ,‬רק מכוח מדרגת העונג‪ ,‬כלומר מכוח זה שיש באדם חיים עצמיים (שזה מכוח שתי המדרגות‪,‬‬
‫חיים ועצמיות)‪ ,‬אז אח"כ לכל ההתחדשות יש משמעות‪ ,‬כי היא מבטאת את העצמיות הזו‪ ,‬והעצמיות‬
‫של האדם היא זו שהולכת ומפתחת ומתגדלת‪ ,‬ולכן זה משמח אותו‪.‬‬
‫(ע"ע מאמר קרבת אלוקים‪ ,‬בשתי המושגים‪ ,‬הקיום והתנועה החופשית‪ .‬ובתפא"י פט"ז מופת שלישי ופרק יז‪ ,‬במושג השעשוע‪ ,‬שהוא גילוי עצם החיים‬
‫האלוקיים שמתגלים בכלל ישראל‪ ,‬בכל ההופעות החירותיות של כל הפרטים)‪.‬‬

‫ובצורה יותר מדויקת‪ ,‬ההבחנה בין הדבר הראשון ה'הוויתי' לדבר השני ה'רוחני'‪ ,‬זה בעצם‬
‫‪12‬‬
‫בעומק ההבחנה בין מושג העונג למושג השמחה‪.‬‬

‫‪ 12‬לכן לגבי שמחה זה רק שמחה של מצווה‪ .‬ואילו עונג‪ ,‬בכל עונג (שאיננו עבירה) זה דבר גדול‪ .‬כי כדלקמ' זה‬
‫ההבדל בין המדרגה ה'נעלמת'‪ ,‬שאין למבט התודעתי של האדם מגע עימו‪ ,‬שזה מדרגת העונג‪ ,‬ש'עין לא ראתה‬
‫‪34‬‬

‫העונג‪ ,‬שהוא עצם החיים‪ ,‬שהם 'מתנה'‪ ,‬אך מתנה כזו שכמו שהרב אומר באיגרת שעט‪ -‬היא מתנה‬
‫גורלית‪ ,‬שהאדם הטביע בעצם מציאות האדם חיים‪ ,‬אלוקות‪ ,‬ובזה בעצם הטוב הוא עצמי לו ומונח‬
‫בעצם מציאותו‪ ,‬ולא חיצוני לו‪ .‬ובאמת מה שנותן לאדם את השמחה זה לא סתם היכולת שלו לעשות‬
‫ככל העולה על רוחו אלא היכולת שלו לשקף בכך את אותה נקודה פנימית עצמית של מקור העונג של‬
‫חייו‪.‬‬
‫}‬

‫אלוקים זולתך'‪.‬כי זו הנקודה הגורלית העליונה‪ .‬שזה שייך לקומת הסגולה‪ .‬לבין הקומה התודעתית הגלויה‬
‫יותר‪ ,‬שנוגעת במושג השמחה‪ ,‬כלומר במושג ה'חיוניות'‪ ,‬וממילא עלולה לחלל אותה ולהשפיל אותה‪ .‬ולגבי זה‬
‫נדרש כל אותו העמל הבחירי של האדם‪( .‬כמו שהמהר"ל אומר על החומר שזה דבר מאוד גדול‪ ,‬ואעפ"כ הוא לפעמים מתייחס אליו כדבר טמא ומגושם‪ ,‬לא מצד‬
‫עצמו אלא מצד שהתודעה המגושמת של האדם מטמאת אותו במגעה‪ .‬ואולי זה נכון שההבדל בין חומר לצורה זה כהבדל שבין שמחה לעונג)‪ .‬וכמו שהמהר"ל אומר שזכר זה צורה ואשה זה‬
‫חומר‪ ,‬כך עונג זה לשון זכר ושמחה זה לשון נקבה‪ .‬ע"ע לקמ'‪ ,‬הרחבה על יחסי העונג והשמחה‪.‬‬
‫ולכן כמו שהרב מסביר בעין איה שבת א‪' ,‬אין שכינה שורה מתוך שחוק אלא מתוך שמחה של מצווה'‪ ,‬שכל‬
‫שמחה שאיננה של מצווה‪ ,‬כלומר שאיננה חלק מתכלית מוסרית‪ ,‬אז‪ -‬אמר הרב דוד לא מבחינה אמיתית אך כן‬
‫מבחינה מוסרית‪-‬היא דבר חסר ערך‪ .‬והסיבה‪ -‬מכיון שהיא עלולה להיות באמת מבלי שהאדם שם לב לכך‪-‬‬
‫לשחוק‪ ,‬מכיון שהיא כבר שייכת לצד היותר חיצוני של החיים‪.‬אך שמחה אמיתית‪ ,‬שאיננה שחוק‪ ,‬זה שמחה‬
‫שבצורה אמיתית היא כבר ביטוי של עונג‪[ .‬ואמנם גם ההדרכה המוסרית הזו בצורה הטוטאלית שלה היא‬
‫קיצונית והיא לכא' שייכת למצב של חו"ל‪ ,‬שכן כפי שאומר הרב לקמ' במוסה"ק‪ ,‬שבאמת כך הוא בחו"ל‪ ,‬אך‬
‫בא"י אפשר לשאוב את השמחה דקדושה מעצם מקום השמחה מצד עצמה]‪.‬‬
‫‪35‬‬

‫הרחבה על מהות ויחסי העונג והשמחה‬

‫כדי להבין את זה יותר ננסה יותר לזהות את מהות מושג העונג ואת מהות מושגי השמחה ואת‬
‫ההבחנות שבהם‪.‬‬

‫אז כבר מובן לנו מדוע הרב מקפיד כל הזמן להתנסח 'עונג ושמחה' בסדר הזה‪ ,‬כי העונג זה הצד‬
‫הפנימי יותר‪( ,‬כמו 'אז תתענג על ה'‪ -‬על ה' דייקא'‪ ,‬על עצם המציאות האלוקית‪ ,‬או במובן של 'מה‬
‫שלמעלה משם ה''‪ ,‬כקדושת הדומיה שלמעלה מכל שם ששייך אל הצדדים הגלויים של החיים)‪ ,‬עצם‬
‫זה שהאדם חש את עצמו‪ .‬ואילו שמחה זה ביטוי של התחדשות‪ ,‬של תנועתיות‪ ,‬של שחרור כוחות‬
‫חיים שמביעים את נקודת החיים העצמית הזו במישורים חיצוניים יותר‪( .‬כמו 'שמחה של‬
‫מצווה)‪ [ .‬בפנימיות "ע ֹנג" זה ראשי תיבות עדן נהר גן‪' ,‬ונהר יוצא מעדן להשקות את עץ הגן'‪ .‬שהגן‬
‫זה המקום שבו הדברים מופיעים בפועל‪ ,‬שם יש את כל עץ הגן שממנו אכל תאכל‪ .‬אבל כמו שמשמע‬
‫בפסוקים‪ ,‬וכמו שהגמרא אומרת 'עדן לחוד וגן לחוד'‪ .‬ונהר יוצא מעדן להשקות את עץ הגן‪ .‬דהיינו‬
‫שעדן זה מציאות מאוד מופשטת עדינה ואצילית‪ ,‬שהיא בעצם המקוריות‪ .‬וממנה יש המשכיות של‬
‫נביעה של נהר שבאה מאותו העדן להשקות את הגן‪ ,‬שזה בעצם מה שאנו אומרים אלינו‪ ,‬בחינת‬
‫העונג‪ ,‬הבחינה שבה ממשיכים את האלוקיות אל העולם‪ .‬ונמשיך מתוך כך ונאמר‪ ,‬שכל עץ הגן‬
‫שממילא צומח מתוך כך‪ ,‬זו תהיה בחינת השמחה]‪.‬‬
‫השמחה היא תמיד קשורה כבר להתפרצות הכוחות‪ .‬אך עונג זה לא בהכרח אדם שמשחרר כוחות‬
‫חיים‪ ,‬אלא יש בו משהו הרבה יותר שורשי ועדין ומקורי‪ ,‬שיש בו את הנאמנות הפנימית שלו לעצמו‪.‬‬
‫הרב אמר לרב חרל"פ שניסה לחקות את דרכי הפרישות של רבו‪ -‬לא הבנת כלום‪ .‬רבך‪ ,‬בעיתות‬
‫הפרישות האלה‪ ,‬הוא היה בשיא העונג שלו‪ ,‬זה היה שלבים שבהם הוא השתחרר מכל מיני מעטפות‬
‫חיים חיצוניות שלו והזדהה עם עצמו ועם רצונותיו‪ .‬וזה בכלל מדד לסדר עבודת ה'‪ ,‬שאם אדם מרגיש‬
‫עצוב סימן שהוא לא בדרך הנכונה‪ .‬אז העונג זה כשאדם מרגיש מזוהה עם עצמו‪ .‬יכול להיות שכלפי‬
‫חוץ הוא לא יופיע את זה כפי איך שאנשים מדמים שאדם צריך להיות שמח‪ ,‬כי שמחה זה כבר דבר‬
‫גלוי‪ ,‬אבל עונג זה מדד של אדם עם עצמו‪ .‬שאדם מצא את נקודת החיים הפנימית שלו‪( .‬וכמו שהזכרנו‬
‫ואם זה יצא אל‬ ‫לעיל על סדרי ההתבודדות והפרישות‪ ,‬שיש צד שאדרבא‪ ,‬דווקא הצדדים הגלויים מפריעים לזה) ‪.‬‬
‫הפועל עי"ז שאדם גם מסוגל להביע את זה‪ ,‬ע"י פיתוח של כשרונות חיים שמגלים את זה‪ ,‬זה כבר‬
‫שמחה‪.‬זה יכול להיות ע"י ריקוד ומשקה‪ ,‬אבל גם ע"י הפריה כשירונות של האדם‪ ,‬וכוחות חיים של‬
‫האדם שיצאו אל הפועל‪ .‬שאפשר לעשות את זה בצורה מלאכותית מבחוץ‪ ,‬בעת התיקון‪ ,‬ואפשר‬
‫לעשות את זה בצורה שלמה שמתוך שאדם כל כך נאמן לעצמו אז ממילא הדבר הזה מתפרץ‬
‫החוצה‪.‬‬

‫עונג שבת לעומת שמחת יום טוב‬

‫הרצי"ה כאן מפנה לגמרא בשבת‬ ‫לדבר הזה מכוונת הערת הרצי"ה פה על כותרת המאמר‪.‬‬
‫ובפסחים שאומרות שבהלכות שבת יש מצוות עונג שבת‪ ,‬ואילו ביום טוב יש מצוות עונג יום‬
‫ששבת זוהי בעצם המציאות ה'קביעא וקיימא'‪ ,‬שהקב"ה מקדש את השבת‪ ,‬חקיקה אלוקית‬ ‫טוב‪.‬‬
‫בעצם הגורליות הפנימית של המציאות‪' .‬זכר למעשה בראשית'‪ ,‬כלומר לעובדת היות האלוקות ביסוד‬
‫המציאות‪ .‬לעומת המועדים‪ ,‬שהם 'מקדש השבת וישראל והזמנים'‪ ,‬שהקב"ה מטביע במציאות נוכחות‬
‫אלוקית בעצם מציאות השבת וישראל‪ ,‬שמתוך כך תפקידם ויעודם של ישראל זה מה שהם מביעים‬
‫ומפרטים את כל המציאות האצילית הגרעינית הזו‪ ,‬בישראל דקשינהו לזמנים‪ ,‬ומביעים בזה את‬
‫קדושת השבת בעושר ההופעות המגוונות שלה‪.‬‬
‫וחז"ל אומרים 'אין שמחה אלא בבשר ויין'‪ ,‬כלומר שיום טוב רואים שהאכילה של בשר ויין היא‬
‫מהותית למצוות השמחה של היום‪' ,‬אין שמחה אלא ב'‪ ,‬ואילו בשבת יש כבר עונג קודם לכך ואולי‬
‫נותנים לו איזה ביטוי 'במה מענגו'‪ ,‬זה ביטוי שממחיש צד עצמי של עונג שקיים לפני הביטויים שלו‪.‬‬
‫לכן שבת זה 'במה מענגו'‪ ,‬ולא 'אין שמחה אלא'‪ ,‬כי העונג זה משהו פנימי מאוד שקודם לביטויים שלו‪,‬‬
‫[שלכן להלכה מי שתענית היא תענוג בשבילו אז בשבת לא צריך בכלל לאכול! לעומת ביום טוב‬
‫שממילא‬ ‫שחובה לאכול]‪ ,‬מ"מ איך מעוררים אותו? איך מבטאים את העונג? 'בדגים ובמיני טרדין'‪.‬‬
‫זה גם מתבטא בסדרי האכילה בפועל‪ ,‬שבאכילת דגים יש משהו פחות מגושם וממשי מאכילת בשר‪.‬‬
‫‪36‬‬

‫אז ביום טוב יש עניין לשמוח‪ ,‬לתת לדבר הזה את הביטויים המלאים את האיתניים שלו‪ .‬בשבת אין‬
‫ענין לשמוח אז משתמשים בדברים יותר עדינים‪ ,‬בדגים‪ ,‬ש'עין עין הרע שולטת בהם'‪ ,‬כי הם שייכים‬
‫לצד הפנימי של המציאות שמתחת לפני השטח‪ ,‬בעומקי הים‪ ,‬ולא לצד הגלוי שלה‪.‬ויש כאלה שאולי‬
‫בכלל העונג שלהם זה ללמוד תורה‪ ,‬לקרוא איזה 'אתוון דאורייתא'‪ ,‬וזה העונג שלהם וכך הם‬
‫מתענגים בשבת‪ ,‬וכמו שהזכרנו על מידת הפרישות שהיא כולה מלאה שובע של חיים ועונג יותר גדול‬
‫אבל ביום טוב יש צורך להביע את הדברים בצורה הכי בשרית שהיא‬ ‫מכל עונג שאנו מכירים‪.‬‬
‫הרבה יותר מגושמת ומוחצנת ותוססת‪ ,‬ובצד המתפרץ של 'נכנס יין יצא סוד'‪ ,‬אז שם יש גילוי שמחה‬
‫שמשתקף בדבר הזה‪( .‬וכן את האשה משמחים בבגדים חדשים)‪ .‬שלעומת שבת‪ ,‬שהיא קביעא‬
‫וקיימא‪ ,‬שהיא קשורה אל עצם החיים לפני הביטוי הגלוי שלהם‪ .‬ביום טוב יש חובה לאכול‪ ,‬להחצין‬
‫ולבטא את מדרגת השמחה‪.‬‬
‫[אין הכוונה ששבת זה זמן של פרישות‪ .‬ושכל שמחה שנעשה בשבת תסיט אותנו מהנושא העיקרי‪ .‬כי‬
‫אדרבא‪ ,‬לפעמים מתוך זה ששייכים אל נקודת העונג‪ ,‬אז ממילא העונג עצמו תובע את התפרצותו‬
‫והתגלותו בשמחה‪ .‬אך הכוונה שהמוקד שאותו אנו מכוונים לבנות בשבת‪ ,‬זה את העונג‪ ,‬ואף אם‬
‫ממילא יתגלו עי"ז גילויי שמחה‪ ,‬שבד"כ הם יתגלו (כמו שאנו מתחילים ישר בקבלת שבת‪' ,‬לכו נרננה לה'‪..‬אז ירננו עצי יער וכו'') ‪ .‬ואילו‬
‫במועדים המוקד הוא לראות איך מביעים וחושפים ומגלים את הדבר הזה‪ ,‬איך את הבשורה הרוחנית‬
‫של שבת מביעים כל מועד בגילוי הספציפי המיוחד שלו‪' ,‬חירות'‪' ,‬תורה'‪ ,‬וכו'‪ .‬ואיך ממילא בהתאם‬
‫לכך‪ ,‬איך את עצם מדרגת החיים של האדם הוא מגלה ומביע אותה בפעולות של שמחה‪ .‬שזה אותו‬
‫דבר במישורים שונים]‪.‬‬

‫אוה"ק ב‪ ,‬הטוב וההודאה‪ ,‬י‪ ‬‬

‫קדושת הזמנים מגלה את הטוב העליון‪ ,‬ממקור‪ ‬הודאת השבת נשאב הכל‪ ,‬מטוב להודות לד'‪- ,‬שהודאה‬
‫כמו שהרב אומר בעו"ר זה מלשון 'להודות על האמת'‪ ,‬שזה קודם כל עצם המפגש עם האמת של‬
‫החיים‪.‬והכל מתחיל מהודאת השבת‪ ,‬מזה שיש את המפגש עם הצד האלוקי של המציאות‪ -‬מתוד‬
‫שהם‪  ‬מתגלים בכל מועד ורגל‪ ,‬בתור חלקים מהטוב העליון‪ ,‬השמחה‪ ‬מוצאה בהם את מקומה‪-‬זה שאנו‬
‫מסוגלים לזהות את מדרגת השבת דרך סדרי הזמנים עצמם‪ ,‬דרך ימים כאלה שלולי ישראל הם היו‬
‫ימי חול‪ ,‬וישראל מסוגלים לקדש את הזמנים האלה‪ ,‬זה בעצם לקחת את אותה אמת‪ ,‬אותה נקודה‬
‫מוחלטת של החיים‪ ,‬ולזהות איך היא מאירה גם דרך הסדרים הגלויים של החיים‪ ,‬דרך סדרי הזמנים‪,‬‬
‫דרך תקופת האביב‪ ,‬תקופת האסיף‪ ,‬וכל הבעות החיים האחרות שהם יותר קרובים לחיים שלנו איך‬
‫גם הם קשורים לאמת הזו‪ .‬מה שבכללות כלומר בשבת‪ ,‬חל העונג יותר‪ .‬שהשבת זה הכלל והמועדים‬
‫זה הפירוט שלהם‪ .‬שבת שהיא קביעה וקיימא שם חל העונג‪ ,‬ואילו במועדים יש את השמחה‪.‬‬
‫ישראל יודע כי טוב ד'‪ ,‬יודע הוא מחמדה הגנוזה שבאוצר ‪ ‬העליון‪ ,‬שבבית גנזיו של הקב"ה שזה מדרגת‬
‫השבת‪' ,‬מתנה יש לי בבית גנזי'‪ ,‬מדרגה מאוד פנימית ונסתרת ‪ .‬והרגלים מגלים את ידיעה זו‪ .‬מרוממים‬
‫את כח הפועל של האדם‪ ,‬משוים אותו לקונו בשיפור‪ ‬ההויה (ביכולת להוסיף קדושה‪ ,‬דהיינו בכל מדרגת‬
‫הבחירה‪ ,‬הרצון והחירות‪ ,‬לעומת מדרגת הסגולה שהיא מתנה)‪ .‬יראה כל זכורך‪,‬וכדרך שבא לראות כך‬
‫בא לראות‪  .‬שכך הכל מתגלה בפועל‪ ,‬דרך קומת הבחירה‪ ,‬הדברים מתגלים בסופו של דבר בקומת‬
‫הנפש הגלויה של החיים שלנו בכוחות החיים בפועל (כדלקמ' 'יגל נפשו וישמח כבודו')‪.‬‬
‫והם שתי ידיעות‪ ,‬הטוב המוחלט‪ ,‬שהשמחה והעונג‪ ‬נובעים ממנו‪ ,‬וההטבה‪ ,‬שהאדם הולך ומטיב את הכל‪,‬‬
‫בשייכותו‪  ‬לההויה כולה‪ ,‬הוא מעלה אותה‪ ,‬הוא משפרה‪ ,‬במצות ד'‪ ,‬במה שהוא‪ ‬מקיים דבר ד'‪ ,‬ובמה‬
‫שדעתו וחפצו קשור בחפץ ד'‪ ,‬אל עליון קונה‪ ‬שמים וארץ‪ .‬‬
‫גדול הוא אור החסד בעולם‪ ,‬גדולה היא השמחה במעונותיה‪   ,‬גדול הוא האור והעדן במקום שהוא חונה‬
‫שם‪ .‬ולעומת זה גדול תהום‪  ‬החושך‪ ,‬העצב והיגון‪ .‬נוטל האדם אורות שמחה וגדולה ומפזרם‪ ‬בתהומות‬
‫ומחשכים‪ ,‬והם מאירים שם‪ ,‬ומשמחים המון בריות לאין‪ ‬תכלית‪ .‬ומיד עולים הם ואורותיהם עמהם‪,‬‬
‫בעפיפה וטיסה צוהלת‪  .‬ברנה ובזמרה ובעליצות‪ ,‬למקום האורה והעדנים‪ ,‬ושם שמחה ‪ ‬על שמחה נוספת‪,‬‬
‫ובחדרי לבו של אדם‪ ,‬בחוש המשורר שבו‪  ,‬נחלי עדן ושמחות קדושות מתגלות‪ ,‬ונדיבות הרוח הולכת‬
‫ועולה‪  ,‬וגבורת הנשמה מאדרת‪ ,‬והכל נאדר‪ ,‬והכל נחבק באהבה‪ ,‬צפרים‪ ‬משוררות‪ ,‬וילדים מתמלאים גיל‪,‬‬
‫עגומי נפש מתפכחים‪ ,‬המבורי לב‪  ‬הולכים ועצביהם מתחבשים‪ ,‬ויסוד החיים הולך ומפעם בעולם‪ .‬לשד‬
‫העדינות שבכל תלוי הוא בשפעת עדנת חפצו הפנימי‪  ‬של האדם בטוב‪ ,‬בהקבעתו על נפשו וכל מהות חייו את‬
‫חותם הטוב‪  .‬רבו מאד פרטי הטוב‪ ,‬עצמו הצבעים‪ ,‬שכללותם ופרטיהם הולכים ‪ ‬ומתבלטים במצות‪ ,‬בתורה‪,‬‬
‫‪37‬‬

‫בהגיון תפלה ותודה‪ ,‬ביחודי מחשבה‪  ‬ויחודי שמות של קדושי עליון‪ ,‬המתעלים על כל‪ ,‬ומעלים את כל‪  .‬אשרי‬
‫העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו‪ .‬‬

‫עונג ושמחה כנגד ענווה ויראה‬

‫יסוד הענג והשמחה‪ ,‬קלג‪ ‬‬
‫הענוה והיראה בהתגלותן הן מולידות את העונג ואת‪ ‬השמחה‪ ,‬אמנם בא העונג העדין מיסוד הענוה‪,‬‬
‫‪ ‬‬ ‫והשמחה הטהורה‪ ‬מיסוד היראה‪.‬‬
‫הרב מקביל את העונג ושמחה לענוה ויראה‪ .‬כמו שלמדנו בנתיבות עולם‪ ,‬ענוה זה מידה נפשית כזו‬
‫שבה האדם 'מאוחד לגמרי עם ה' יתברך'‪ .‬ואילו יראה קשורה למצב כזה שיש את הקב"ה ויש את‬
‫האדם‪ ,‬והאדם מתאים את עצמו אל הקב"ה‪ ,‬עומד נוכח למציאות האלוקית‪ ,‬ומתאים את עצמו אליה‪,‬‬
‫אבל במצב כזה ‪-‬שבו הקב"ה והאדם אמנם לא מערכות נפרדות חלילה אך כן מדרגות שונות‪ ,‬שמצד‬
‫המבט הסובייקטיבי הם מתגלות כנפרדות‪ ,‬וממילא נזקקת כל ההדרכה של 'ליראות לפני ה''‪ .‬יראה‬
‫ועקב ענוה יראת ה'‪ .‬יראת‬ ‫לא במובן של פחד אלא במובן של געגועים לאופקים רחוקים של חיים‪.‬‬
‫ה' היא העקב של הענוה‪ .‬כל מה שהאדם צריך לעמוד לא מול האלוקי זה רק כעקב שיגיע בסוף‬
‫או אולי למעלה‬ ‫לתכלית העליונה שבה הוא יהיה ממש המשך וצינור לקב"ה‪ ,‬במידת הענווה‪.‬‬
‫מכך‪ ,‬בצורה שעוד יותר מקרבת את זה לסוגיא שלנו‪ ,‬שענוה זה לא רק מציאות שבה האדם מאוחד‬
‫עם הקב"ה באופן כזה שהוא 'ככלי בטל לשליחותו'‪ ,‬ואין עוד מלבדו‪ ,‬שזה רק המדרגות הבסיסיות של‬
‫הענווה‪ ,‬אלא בצורה יותר עליונה שלה‪ ,‬במה שהענווה היא גם מידה עצמית לקב"ה‪ ,‬היא עצם יסוד‬
‫החיים‪ ,‬וכשהאדם קשור אל עצם החיים‪ ,‬חי את עצם החיים הפשוטים שבו‪ ,‬בזה עצמו הוא חי בעצם‬
‫מציאות החיים שלו את האלוקות‪ ,‬את הנקודה שמצידה אין חילוק בינו לקב"ה ‪(.‬ויש עוד מדרגה יותר עליונה‪ ,‬של‬
‫‪13‬‬

‫עלול ועילה‪ ,‬שזה איזה מדרגה כזו שבה העונג והשמחה הם כבר אחדות אחת‪' ,‬שעשוע')‪ .‬ומצד זה יש צד שהיראה באה בעקבות הענוה‪,‬‬
‫כלומר מהווה את העקב שנותנת למציאות הפנימית הזו את כל ההתהלכות שלה במציאות העולמית‬
‫הסוביקטיבית הגלויה‪.‬‬
‫ולכן הענוה קשורה ליסוד העונג‪ ,‬שהאדם קבוע בדרכי האל‪ ,‬שעצם חייו הם חיים אלוקיים‪ .‬והיראה‬
‫קשורה לקומות היותר גלויות ומודעות‪ ,‬שבהם המציאות היא לא הקב"ה אלא עומדת אל מול הקב"ה‪.‬‬
‫אבל עכ"פ‪ ,‬אם עונג קשור לענוה ושמחה קשורה ליראה‪ ,‬אז זה אומר שהעונג הוא הצד הגרעיני‬
‫העמוק שביסוד הכל‪ .‬שזה עצם מה שהאדם נוגע בנקודות גרעיניות של חיים‪ .‬ואילו שמחה זה איך‬
‫נוגעים דרך זה בצד הגלוי‪ .‬כשהאדם לא רק נוגע בצעם החיים שלו אלא גם שייך לכל השדה הרחב‬
‫של המעשים בזה באה לידי ביטוי השמחה‪ .‬כמו שהיראה מוציאה אל הפועל את מידת הענווה‪[ .‬זה‬
‫לא רק 'הקבלה בין פנים לחוץ'‪ .‬אלא שבחיים של יראה יש שמחה‪ ,‬כי יש בהם כל הזמן שייכות‬
‫לאופקים רחוקים שמעבר לחיים‪ ,‬שיוצרים את תכונת ההתחדשות של החיים וממילא שמחתם‪ .‬ואילו‬
‫בענווה זה כשחיים את המציאות בצורה השלמה המקורית והעצמית שלה‪ ,‬שזה עצמו לחיות את‬
‫נקודת העונג]‪.‬‬
‫[ לענ"ד אמנם במוס"א א‪,‬ח‪ -‬הרב מדבר כמו שהרב אומר פה‪ ,‬שההליכה מחיל אל חיל היא זו שנותנת‬
‫את השמחה‪ .‬אך זו יותר שמחה שקשורה לחלק השני של המאמר‪ ,‬של התחדשות רוחנית‪ .‬אך‬
‫בשלב הזה לענ"ד היראה יש לה תפקיד אחר כיצד היא מגלה את השמחה‪ .‬שהיראה זה אותה קומה‬
‫של מדרגת הבחירה של האדם‪ ,‬שבה הוא מחדיר את קומת הנשמה‪ ,‬שהיא קומת העונג‪ ,‬לתוך‬
‫הצדדים הגלויים של החיים‪ .‬מתקן עי"כ את החיים עצמם‪ ,‬את הנפש עצמה‪ ,‬והופך את כוחות החיים‬
‫של האדם כמותאמים אל אותה נקודה פנימית‪ ,‬ומוכשרים לבטא אותה בכל הרוחב והמלאות של‬
‫כוחות החיים‪ ,‬ובכך העונג נהיה מוכשר לקבל את ההופעה המושחררת שלו‪ ,‬שזה משמעות הבחירה‪.‬‬
‫שע"י הבחירה מסוגלים בסופו של דבר להפוך את העונג לשמחה‪ .‬כך יותר משמע מהפסקה‬
‫הקודמת]‪.‬‬

‫‪ 13‬אמנם ביתר הרחבה‪ ,‬בצורה אמיתית אלו שתי פירושים מהותיים אלו לאלו‪ .‬ע' מה שביארנו במאמר‬
‫הדור על קדושת הדומיה‪ .‬שבאמת אותה נקודה של עצמיות‪ ,‬כל מהותה זה מה ש'אם אני כאן הכל‬
‫כאן'‪ ,‬שכל הערך העצמי והיחודי שבה‪ ,‬זה בגלל אותו צד שהיא יונקת מהמדרגה של החיים הכללים‬
‫הללו‪ .‬ולכן באמת 'ביטול היש בעומק עצמו'‪ ,‬מה שהאדם חי חיי כל‪ ,‬בזה הוא מתחבר אל אותה‬
‫מדרגה של עצמיות‪ .‬עע"ש‪.‬‬
‫‪38‬‬

‫והרב נותן פה הדרכה מידותית כיצד מצליחים לגלות את מדרגת העונג והשמחה‪ ,‬שהם באמת‬
‫נמצאות בעומק החיים‪ ,‬אך מה שיעזור להם להיחשף זה הענוה והיראה‪ ,‬שהענוה‪ ,‬התעצמות מדרגת‬
‫החיים העצמיים של האדם‪ ,‬של ההכללות שלו במקור האלוקי‪ ,‬זה מוליד את מדרגת העונג‪ ,‬ואילו‬
‫היראה היא זה שתיצור את כל התחדשות החיים שתוליד ותוציא אל הפועל את מדרגת השמחה‪.‬‬
‫אבל כמובן שהענוה והיראה אלו תכונות כאלה ששייכות ל'השכלה' של האדם‪ ,‬לתודעת החיים שבה‬
‫האדם נמצא‪.‬‬
‫השיקוף של הדברים בפועל בעונג ושמחה זה כבר דבר אחר‪ .‬עונג זה לא מידה נרדפת לענוה ואפילו‬
‫לא מידה נרדפת לחירות‪ ,‬יש בה משהו הרבה יותר עשיר ומפותח ומלא‪ ,‬היא קשורה להופעה פסיכית‬
‫מלאה שלמה של חיים‪ .‬אך את יסודה היא יונקת כתוצאה מזה שאם אדם חוזר אל הצד האלוקי שלו‪,‬‬
‫לחיות חיים אלוקיים‪ ,‬אז הצד הפסיכי של האדם זה צד שאלוקי שורה בקרבו‪ ,‬ולכן הוא מגיע למדרגה‬
‫גם יראה‪ ,‬היא‬ ‫של 'אז תתענג על ה''‪ .‬שזה כבר מצב של מלאות גדולה של שובע של חיים‪.‬‬
‫המערכת היסודתית יותר‪ ,‬אבל היא עדין לא מתגלה במרחבים הפסיכים של האדם‪ ,‬אלא היא רק‬
‫עמדת חיים כזו שבה האדם כל הזמן נמצא בתנועה‪ ,‬נמצא בהתקדמות‪ .‬והדבר הזה בצורה גלויה יוצר‬
‫תבנית חיים כזו שמאפשרת לעורר ולהתסיס ולשחרר את צדדי החיים הגלויים של האדם‪ .‬יש צד‬
‫שעונג ושמחה זה הלבשות הנפש לתכונות העצמיות יותר של הענווה והיראה‪ .‬לא במובן ש'לכן הם‬
‫יותר נמוכות'‪ ,‬אלא אדרבא‪ ,‬שעונג ושמחה זה דבר הרבה יותר מפותח‪ ,‬משיג את הדברים האלה לא‬
‫רק באדם שבתודעה חי את הדברים האלה אלא שכל זרם החיים שלו זועק את הקומה המשוכללת‬
‫הזו‪ [ .‬אמנם כדלקמ'‪ ,‬כל עוד אנו מזהים רק את המשמעות הפסיכולוגית של העונג והשמחה ולא את‬
‫הדבר האמיתי שיש בהם‪ ,‬את מדרגת החיים שבהם‪ ,‬שגם למעלה מ'תכונות רוחניות תודעתיות של‬
‫ענוה ויראה'‪ ,‬אז אנו עוד מה ש'אנחנו מכנים כ‪-‬עונג ושמחה'‪ ,‬זה באמת דבר שיותר מהווה כסימן‪,‬‬
‫יותר שייך מקס' אל השלב השלישי ולא אל השלב הרביעי של עצם הדבקות בה' (כלומר מבחינה אמיתי הוא כן שייך‬

‫לזה‪ ,‬אבל מבחינת מה שאנו מזהים בו הוא 'סימן' לזה)]‪.‬‬

‫והתגלות פרצופיהם של אלה החזיונות המוארים באה‪  ‬על ידי הופעת אורותיהם מזה על זה‪ ,‬קורא אני‬
‫אליהם יעמדו יחדו‪  .‬וממיזוג הקדוש של אלה הענפים באה הגבורה העליונה‪ ,‬רבת החיל‪ ,‬הפועלת את כל‬
‫צביוני החיים‪ ,‬באדרת קודש‪.‬‬
‫כלומר שבסופו של דבר יש הרמוניה והתאמה ועזרה הדדית בין המערכות הללו של העונג והשמחה‪,‬‬
‫(האר"י השתמש בביטוי פרצופים במקום בביטוי ספירות‪ ,‬ומסביר הרמח"ל שפרצופים זה מבטא‬
‫מערכת הרמונית‪ ,‬כמו בפרצוף שעין ימין מסייעת בו לעין שמאל‪ ,‬והאדם נושם מהאף ומוציא מהפה‬
‫וכו')‪ .‬כך ככל שלאדם יש יותר חיים של עונג‪ ,‬כך יש לו יותר מה לבטא ע"י השמחה‪ ,‬וככל שיש לאדם‬
‫יותר שמחה כך יש לו יותר כלים לבטא את מדרגת העונג הזו שלו‪.‬‬

‫שמחה אסורה בחו"ל אך תענוג מותר‪ ,‬בוצרים בטהרה אך מוסקים גם בטומאה‪ ,‬ובא"י מתחדשת גם מדרגת‬
‫השמחה‬
‫ארץ השמחה והתענוג‪ ‬קלד‪ ‬‬
‫בארץ ישראל אפשר להמשיך שמחה דקדושה גם ממקום‪ ‬השמחה בעצמה‪ ,‬אבל בחוץ לארץ אי אפשר‬
‫להמשיך שמחה‪ ,‬מפני‪ ‬הקטיגוריא והחרון של כחות הדין שבחוץ לארץ‪ ,14‬כי אם על ידי‪ ‬שאיבה של שמחה‬

‫‪ 14‬אנו פחות נתעסק לקמ' בחלק הזה של הפסקה‪ ,‬בהבנת מה הוא הדבר העמוק שיוצר את ההבדלה הזו בין‬
‫א"י מלאת החסד‪ ,‬לבין חרון הדין של חו"ל‪ .‬אלא רק בתוצאה הסופית שקיימת בסופו של דבר‪ .‬אך כדי להבין‬
‫את זה יותר אומר בקצרה ש'הדין' גורם את זה בגלל שלוש דברים שהם קשורים זה בזה‪ ,‬והם מסבירים מדוע‬
‫זה גורם את מה שיתואר לקמ'‪ .‬א‪ .‬שהדין הוא תביעת התיקון והזיכוך של המציאות מסיגיה‪ .‬שזה המהלך של‬
‫חו"ל‪ .‬וע' אא"י ג‪ .‬ב‪ .‬הדין מציג את המציאות בצורה המפורדת שלה‪ ,‬מעצים את הפער בין העולם לקב"ה‪,‬‬
‫שממילא מבדיל בין הקב"ה במציאות‪ ,‬גם בצורה אמיתית‪ ,‬שממילא הכוחות שמתגלים שם מנותקים משורשם‪,‬‬
‫וגם מבחינה תודעתית‪ ,‬תופס את הדברים בצורה הקטנה והפירודית שלהם‪ ,‬שממילא יוצרת את הכוחות יותר‬
‫מסובכים‪( ,‬אך לאידך זה מה שמאפשר את כל המהלך הזה של התיקון המוסרי שע"י קומת הבחירה)‪ .‬ע' תפא"י‬
‫פ"ב‪ .‬ג‪.‬המהות הליכתחילאית של מושג הדין זה גילוי מדרגת העצמיות האלוקית היחידית של האדם‪( .‬ע"ש)‪.‬‬
‫שממילא יוצר את התביעה להיות שייך אל הצד המקורי של הדברים ולא אל ההתגלות שלהם‪[ .‬וזה צד מהותי‬
‫כזה שקיים במידת הדין שיש עניין לכתחילאי להמשיך אותו לא"י‪ ,‬לא רק בדיעבד ובתקלה‪ ,‬מכיון שיהיו בנו עדין‬
‫צדדים מסובכים‪ ,‬אלא כי זה הבשורה של 'צלם אלוקים שבאדם' (גם אם לא של סגולת ישראל שהיא יותר מזה‪ ,‬היא קשורה‬
‫למלאות השמחה והעונג‪ ,‬לשעשוע‪ .‬מ"מ היא תוכל להתגלות ע"י חיבור א"י‪/‬כלל ישראל‪ ,‬השמחה‪ .‬והעונג‪ -‬צלם אלוקים שבאדם) ‪ ,‬שלכן‬
‫'עתידים בתי כנסיות שבבל לשוב ולהקבע בא"י'‪ .‬וכמו שהרב אומר בסוף למהלך האידאות‪ ,‬על הרכוש שעמ"י‬
‫‪39‬‬

‫ממקור העונג‪ ,‬ששם אין שום מניעה ופגע מגיע‪ .‬ומשום הכי אפילו משום צער החורבן שמחה הוא‬
‫דאסור‪ ,‬הא תענוג שרי‪  .‬וכשמתענגים באהבה בתענוגים ממקור הקודש‪ ,‬יורדת היא‪ ‬למטה שמחה טהורה‬
‫מדושנת עונג‪ ,‬שהיא ממשכת את אוירא‪  ‬דארץ ישראל קצת גם בחוץ לארץ‪ ,‬להשיב נפש המיחלים‪ ‬לחסדי‬
‫השם ית'‪ ,‬המצפים לראותה ולשמוח בשמחתה‪  ,‬זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך‪ ,‬לשמח בשמחת‬
‫גויך‪ ‬להתהלל עם נחלתך‪ .‬‬
‫מקור דברי הרב פה הוא מגמרא בשבת פרק שישי שהקשתה 'איך מותר בתקופת החורבן לשתות‬
‫בכל מיני כוסיות מיוחדת כאלה' שהרי אסור להתענג אחרי חורבן בית המקדש? והגמרא מסיקה‬
‫שדברים שהם התענגות זה מותר‪ .‬אבל שמחה‪ ,‬כמו לשכב ולשמוע נגינות‪( ,‬השתתפות בשמחת חתנים‪ ,‬קלילא‪,‬‬
‫כל מיני דברים כאלה שהגמרא מזכירה שם) זה דבר שאסור מאז חורבן בית המקדש‪ .‬אז במבט הפשוט היינו‬
‫אומרים כנראה שסיבת החלוקה היא ששמחה זה פעולה יותר עוצמתית וגדולה וחשובה משמחה‪,‬‬
‫ואילו עונג זו פעולה שולית יותר‪ ,‬אז לכן חז"ל אומרים 'טוב אין מה לעשות‪ ,‬אי אפשר למנוע מאנשים‬
‫לגמרי להנות‪ ,‬אז טוב‪ ,‬תענוג בדיעבד מותר לכם‪ ,‬אבל אל תגזימו‪ ,‬רק עונג‪ ,‬דבר גדול כמו שמחה זה‬
‫כבר לא'‪.‬‬
‫אבל הרב כדרכו נותן לכל הדברים את המבט הלכתחילאי שלהם ומסביר להפך‪ .‬שאדרבא‪ ,‬העונג‬
‫הוא דבר גדול כזה שנוגע בנקודות מאוד עליונות ואציליות שבהם הגלות לא יכולה לפגוע‪ .‬גם אחרי‬
‫הדבר הנורא שנחרב בית המקדש‪ ,‬עדיין בסופו של דבר בבתי בראי יש אמנם בכי‪ ,‬אבל בבתי גוואי‬
‫שם עוז וחדוה במקומו‪ ,‬דהיינו זה מקום עליון מאוד של עצם החיים שמצד עצמו הוא מעולם לא נפגע‬
‫ולא יכול להפגע‪ ,‬גם מאז שנחרב בית המקדש‪ .‬והעונג נוגע באותה נקודה עליונה שבה האדם חוזר‬
‫לעצמו‪ ,‬ושרק ממנה יהיה אפשר אח"כ לעורר בצורה כנה את יסודות השמחה והגאולה‪ .‬ולכן עונג‬
‫זה דבר כ"כ גדול ומקורי‪ ,‬וגם מאז שנחרב בית המקדש‪ ,‬ואדרבא יש מקום ואולי עניין לעורר את‬
‫העונג‪ ,‬כלומר לעורר את נקודת החים העצמית שלנו! את אותה נקודת רחל (נצח פ"א)שכל מה שהיא יותר‬
‫תתעצם כך ממילא תתעורר יותר התביעה הגאולית שלנו‪.‬‬
‫ננסח כך‪ -‬שזה לא שמאז שנחרב בית המקדש איבדנו את כל צלם אלוקים שלנו‪ ,‬הפכנו להיות‬
‫כבהמות‪ ,‬ואין לנו יותר שאיפות וכו'‪ ,‬בוודאי ש'כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו'‪ ,‬ויש‬
‫בכל אדם בחינה של דעה מסוימת‪ ,‬ואדרבא‪ ,‬כל עניין הגלות זה 'ציפיית הישועה'‪ ,‬כלומר לעורר בנו‬
‫את נקודות החיים העצמיות שלנו‪ ,‬שלא יכבו‪ ,‬שתמיד יתעוררו וממילא יתבטאו את הביטוי השלם‬
‫והמלא שלהם (ע"ע נתיב התשובה 'רנה') ‪ .‬אבל מה שחסר מאז החורבן זה את היכולת להביע את הדברים‬
‫האלה‪ .‬אז 'עונג שרי' אבל שמחה‪ ,‬שמנכיחה ומבטאת את הדברים‪ ,‬זה מה שאסור‪.‬בחו"ל‪ ,‬שנגועה‬
‫בטומאת ארץ העמים‪ ,‬שכל המציאות שם היא כל כך מבולבלת ומסובכת‪ ,‬אז כל הבעה גילויה של‬
‫חיים במציאות החיצונית הזו‪ ,‬ישר תסתאב ותטמא‪ ,‬ולכן 'אל תשמח ישראל אל גיל בעמים'‪ .‬אז מה‬
‫עושים? שייכים אל העונג‪ ,‬אל מקור השמחה! אל המציאות הפנימית הטהורה הקודמת לכל הצד‬
‫המוחצן הגלוי והמסובך‪ .‬שמתוך החיבור אל העונג הזה אפשר גם להמשיך קצת מדרגות של שמחה‬
‫שקשורים למדרגה של א"י‪.‬‬
‫ממילא במילים אחרות‪ -‬בא"י אפשר לתת את האמון בכוחות החיים עצמם‪ ,‬בזרמי החיים עצמם‪ ,‬עצם‬
‫זרמי החיים עצמם‪ ,‬גם אם האדם בהם עוד לא עומד על הנקודה העמוקה הפנימית של התוכן הפנימי‬
‫שלהם‪ ,‬בצורה אמיתית משם‪ ,‬מהמקום הזה הם יונקים (וכדלקמ' זה הפשר של ההדרכה של הרב בתהליך הבנייה של 'יהיה שמח‬

‫ויתענג'‪ ,‬שבעצם זה שהוא יחיה חיים בריאים הוא יתחבר אל הנקודות הפנימיות והעמוקות יותר)‪[ .‬ולכן זה מה שהזכרנו מקודם‪ ,‬שבאמת כל‬
‫שמחה שיש לאדם היא דבר אמיתי‪ ,‬גם לפני שהוא מצליח לזהות בה את נקודת העונג‪ ,‬מ"מ אם היא‬
‫שמחה ולא שחוק‪ ,‬והוא שייך לא"י‪ ,‬זה אומר שמדרגת העונג מונחת בזה‪ ,‬ולכן הוא צריך להאמין בזה‪,‬‬
‫אבל בחו"ל הכל שבור ושקרי‪( ,‬ע"ע‬ ‫להאמין בחייו‪ ,‬ולתת לזה מקום ולראות את זה בעין טובה]‪.‬‬
‫במאמר הדור‪ ,‬על 'אוירא דא"י' בקומת הנשמה) ‪ ,‬אז יש תביעה שמוכרחים לחזור אל המבוקש העמוק הפנימי‬
‫של החיים‪ ,‬ורק מתוכו יהיה אפשר אח"כ לילד את גילויי החיים הגלויים‪.‬‬

‫כדי להסביר את זה יותר‪ ,‬יש איגרת מופלא לרב חרל"פ‪ ,‬איגרת תשיד‪ ,‬שהרב מתאר אחרי שהוא‬
‫נקלע לחו"ל ונתקע שם‪ ,‬והוא מתאר את כל הכאב הגדול שלו והגעגועים שלו לא"י‪ .‬אבל הוא אומר‬
‫שיש לו נחמה קטנה‪ ,‬שדווקא בחו"ל אפשר להשיג השגות עליונות מאוד שאותם אי אפשר להשיג‬
‫לוקח מהגלות‪ ,‬שמכוחו הוא ירומם את כל מהות האדם הכללית ונראה גם‪ -‬שמכוחה הוא יתקן את המינות ויעלה את ניצוצותיה‪ .‬וכפי‬
‫שעוד יתבאר לקמ' שגם היא קשורה ליסוד הכשל הזה‪ .‬וכמו כן‪ ,‬כמו שאנו מבינים שהעונג זה היסוד של מדרגת הערך העצמי של מאמר הדור‪ ,‬שזה מה‬
‫שעומד ביסוד זה‪ ,‬בניית הקומה החירותית האצילית העצמית הזו]‪.‬‬
‫‪40‬‬

‫בא"י‪ .‬כי כל מי שדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה‪ ,‬אבל הדר בחו"ל שדומה כמי שאין לו אלוה‪ ,‬אבל‬
‫מ"מ יש לו את אלה דאלהיא‪ .‬את המגע עם הנקודה העליונה שמצאת מעל החיים‪ .‬הוא מתעלה להיות‬
‫שייך אל הגילוי האלוקי שלא כפי שהוא מתגלה בצורה המוחשית הממשית שלו‪ ,‬אלא כפי איך שהכל‬
‫מתגלה בצורה המקורית העליונה שלו (לכן משה היה שייך למדבר‪ ,‬לא לא"י‪ ,‬כדי להיות שייך אל אותה נקודה של עצמיות עליונה‪ .‬ע' במוסה"ק על‬

‫ההתבודדות‪' ,‬ביטול היש בעומק עצמו') ‪ .‬כביכול בגלל שבא"י אנחנו עסוקים בגלויי השמחה‪ ,‬אז אין לנו את הפנאי‬
‫לעסוק במהות הפנימית של השמחה‪ .‬ואילו בחו"ל מכיון שהכל שבור אז הנחה היחידה היא לבנות רזי‬
‫תורה‪ ,‬ואת כל ריש מילין הרב כתב אז‪ ,‬שאי אפשר לדבר מילים ומה שנותר זה רק להתעסק‬
‫‪15‬‬
‫באותיות‪ ,‬בצד הרזי של הדברים‪( .‬ע' אא"י‪,‬ג)‪.‬‬
‫כמובן שהרב שם מיד מזהיר‪ ,‬שבזה מתהדרת כל המינות‪ ,‬שקל להתעסק בדברים רחוקים‪ ,‬והרוצה‬
‫לשקר ירחיק עדותו‪ ,‬והמלאות של הדברים היא רק בא"י‪ .‬ומ"מ יש נקודה מיוחדת‪ ,‬שכל מהותה‬
‫ותפקידה האמיתי של הגלות זה לבנות ולחדד אותה‪ ,‬של בחינת העונג‪ ,‬התביעה לעמוד על שורשם‬
‫של דברים‪ ,‬על התוך הפנימי של הדברים‪ .‬אז אמנם להנכיח אותה בתוך החיים זה אי אפשר‪ .‬ומ"מ‬
‫דווקא נכון אולי לומר‪ ,‬שיש צד מסוים שנקודת העונג יכולה להיבנות יותר מכל דווקא בגלות‪( .‬ע'‬
‫אוהת"ח ג)‪.‬‬
‫[ צריך לדייק את הדברים‪ -‬אנו מדברים פה על השייכות התודעתית אל הדברים‪ .‬באמת זה פשוט‬
‫שבא"י מדרגת העונג קיימת בצורה הרבה יותר עוצמתית מכל מה שיכול בכלל להבנות בגלות‪.‬‬
‫שמדרגת העונג מושרשת שם בצורה מוחלטת‪ ,‬שזה ורק זה ממילא מעורר בצורה אינסטינקטיבית את‬
‫התביעה הגדולה והאמון הגדול בכל המהלך הזה של הביטויים הרחבים של החיים (ומ"מ ע' אוהת"ח ה‪ ,‬שעדיין‬

‫הדבר זה זוקק כל הזמן חיזוק‪ ,‬שיהיו חלקים משמעותיים בחיים שכל הזמן חיים ומבטאים את זה‪ ,‬שזה כל מערכת הכהונה‪ .‬אך הכהונה אין עניינה לבנות יש מאין‪ ,‬אלא לחיות‬

‫את מדרגת העונג שכבר קיימת‪ ,‬שהקב"ה משרה אותה עלינו מלמעלה למטה) ‪ .‬אלא שהדבר הזה גורם שלכן אנו לא נותנים את‬
‫הדעת על הצדדים המובנים מאליהם שנמצאים מאחורינו ביסוד חיינו שהקב"ה פועל אותם בנו בארץ‬
‫אשר עיני ה' אלוהיך בה (כיחס של 'פנים ואחור'‪ ,‬כלומר גבינו כלפי פניו של הקב"ה‪ ,‬ואנו ידא אריכתא שלו שממשיכה אותו בעצם החיים שזורמים ממנו הוא‬

‫ואילו בחו"ל‪( ,‬בעקבות אותו תהליך של‬ ‫ולא ממנו אנחנו) ‪ ,‬אלא עסוקים בכל הצד הגלוי של המרחב שמבטא אותם‪.‬‬
‫נסירה) דווקא בגלל שאין יכולת להתעסק בצד הגלוי‪ ,‬ודווקא בגלל שאפילו אותו צד פנימי הוא מוכהה‬
‫וחלוש יותר‪ ,‬וממילא תחושת היעדרו גדולה יותר‪ ,‬הדבר הזה מעורר סדרים שלמים של עבודה כזו‬
‫עליונה (של קדושת כתר‪ ,‬של‬ ‫שעסוקים בנסיון כל הזמן להתחקות ולזהות ולהתחבר אל אותה נקודה גורלית‬
‫ר"ע שדורש תגי אותיות‪ , )17 16‬של סדרי חיים של פרישות והתנתקות מכל הצדדים החיצוניים האפשריים של‬
‫המציאות‪ ,‬ולעמוד על הנקודה העצמית העליונה של החיים (ע' על כל סדר הפרישות במוסה"ק‪ ,‬שם הרחבנו על זה‪ .‬ועוד ע"ש שלעומת‬

‫החסידות שאצלה הביטול הוא ביטול של הכל כלפי הקב"ה‪ ,‬אצל הרב זה ביטול של הכל כלפי העצמיות‪ .‬שלשם מכוונת כל מהות הפרישות אצל הרב‪ ,‬לא 'מחיקה של העולם'‪,‬‬

‫(ואמנם אף על פי כן‪ ,‬ראה את הדברים החשובים‬ ‫אלא התחברות לצד העצמי של החיים‪ .‬אל נקודת החירות שלהם‪[ .‬וע"ע אוהת"ש טז א*‪ ,‬ובמוסה"ק על שתי הנפשות‪ ,‬בחלק האחרון‪.‬‬
‫שאכתוב לקמ' בהערה‪ ,‬שימקמו את המחלוקת הזו במקום המדויק שלה ולא יהפכו אותה למחלוקת מהותית‪ .‬שכן ברור שהביטול לאלוקות‪ ,‬בזה הוא 'מתחייב בנפשו'‪ ,‬ומתחבר למושג העצמיות האלוקית‬

‫שבחיים‪ .‬כל מה שהרב מחדש‪ ,‬זה שיש עניין לגלות את זה גם בתוך עולם התודעה שלנו ע"י הבחירה‪ .‬ורק בזה נמצאת המחלוקת‪ ,‬ולכן גם הרב מדבר בעיקר על ביטול לאלוקות ולא רק לעצמו באותה‬

‫המערכה במוסה"ק) ]‪ .‬שאמנם נכון שזה עוד לא הציור המלא של החיים שבא"י עם כל גילויי השמחה‪ ,‬אלא כן יש בזה משהו לא שלם לגמרי‪ ,‬אך מ"מ זה לא דבר מריר בכלל‬

‫שממלא את האדם באפסיות אלא במלאות פנימית של חיים עצמיים שלמים שקיימים בקירבו) ‪ ,‬וזה עצמו יוצר שייכות תודעתית מאוד גדולה‬
‫לדברים האלה שמאפשרת קודם כל‪ -‬לחשוף אותם ולהתוודע אליהם‪(18‬ע"ע החידוש של מדרגת השמונה‪ ,‬תפא"י פ"ב)‪,‬‬

‫‪ 15‬ע"ע בריש ע"א ב"א‪' ,‬מאימתי ק"ש של ערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכל בתרומתן'‪ .‬ושם פרק ראשון‬
‫פסקה קיב‪ ,‬אם גאולת מצרים היתה בערב או ביום‪ .‬ובמ"ר‪' ,‬בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו'‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫ע"ע לקמ' מה שאסביר מאוהת"ש‪ ,‬על ביאור מדרגה זו והשתלבותה בחיינו‪( .‬ומה שר"ע פועל עם אל בלשאת את כליו של בר כוכבא‪ ,‬זה לא דבר אחד עם‬
‫דרישת הכתרים‪ ,‬אלא זה המשך ושכלול נוסף של הדבר הזה‪ .‬שאת הכוח לעשות אותו מקבלים מכוח הדבר הזה‪ .‬אך הדבר הזה מצד עצמו‪ ,‬הוא 'מחלת אהבה'‪ ,‬שמכוח עוצמתה איננה‬
‫יכולה להוליד שום דבר מעשי הדרגתי)‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫לכאורה זה המדרגה גם של פורים כמבואר בעו"ר‪ ,‬שנובע מכך ש'אכתי עבדי אחשוורוש אנן' כלומר בגלות‪ .‬אבל צ"ע כי פורים זה‬
‫'משנכנס אדר מרבים בשמחה'‪ ,‬ו'נכנס יין יצא סוד'‪ ,‬וזה קשור להבעה של הדברים?‬
‫‪ 18‬ע"ע אוהת"ש פ"א‪ ,‬תשובה אמונית‪ .‬שהרב דוד הרחיב על הצורך לתת מקום גם לדברים האלה גם ובמיוחד בא"י‪ ,‬ולא‬
‫לנסות לראות את הקב"ה רק כקרוב‪ ,‬אלא להבין את החידוש המיוחד שמתגלה דווקא במה שהקב"ה רחוק‪ ,‬שזה מה‬
‫שמברר קודם כל‪ -‬באלוקות עצמה‪ ,‬אך מתוך כך בצורה ממילאית‪ -‬בנו‪ ,‬את מדרגת העצמיות (הדרך שעל ידה מידת הדין מבררת את‬
‫זה‪ ,‬זה כאשר היא מדגישה את 'הפער' בין הנקודה המקורית העצמית האידיאלית של החיים לבין כל העולמיות הגלויה שמסתירה אותה‪ ,‬שבזה מתחדדת‬
‫[כדלקמ'‪ -‬על מדרגת ה'חדווה'] אותה נקודה בשיא עוצמתה‪ .‬אך זה רק במקום שהיחס אל המרחק הוא יחס של תום‪ ,‬כלומר יחס של 'עקדת יצחק'‪ ,‬של רצון‬
‫להתנתק לגמרי מכל העולמיות הגלויה בה אנו שרויים ולהשתאב בגופא דמלכא(כפי פירוש החסידות לעניין)‪ .‬כמו שהסברנו לעיל‪ ,‬כשחיים את 'ציפיית הישועה'‪,‬‬
‫כלומר את חוסר המוכנות להישארות במצב ההווי‪ ,‬וההתכללות מוחלטת במדרגת החיים השלמה והמקורית שבאלוקות‪ .‬ע''ע דעת אלוקים‪' ,‬עבודת הרגש'‪.‬‬
‫אחרת זה לא עונג‪ ,‬זה לא 'התאמה'‪ ,‬אלא זה 'מוסר') ‪ .‬ורק מתוך כך נעלה אפילו מהמדרגה העליונה של התשובה הטבעית‪ ,‬של זיהרא‬
‫עילאה דאדה"ר‪ ,‬אל מדרגת התשובה 'השכלית'‪ .‬דווקא מהחיבור של שניהם‪( .‬כאשר התשובה הטבעית זו מידת החסד‪ ,‬שבה חיים את‬
‫השלמות עצמה‪ .‬את עולם האחד‪ .‬ומתוך ש'האחד חל בריבוי' מגיעה מידת הרחמים‪ .‬שבה העולמיות לא חוזרת להתכלל בשמיימיות האלוקית המקורית‪ ,‬אלא‬
‫מביעה אותה בתוכה בתהליך השתלמותי‪( .‬שזה שהוא נעשה כך‪ ,‬זה ההבדל בין מוסר ישר אידיאלי‪ ,‬לבין מוסר כובש שעליו הרב אומר לקמ' שהוא תקופה‬
‫זמנית בדיעבדית‪ ,‬ואף אם היא נצרכת‪ .‬שזה מוסר שאיננו שייך למדרגה של תום)‪ .‬שכן מה שהקב"ה 'שיתף עמה את מידת הרחמים'‪ ,‬אפשר להבין את זה‬
‫בצורה שטחית כ'וויתור בדיעבדי של הקב"ה כפיתרון לתקלה שהוא לא צפה כשברא את העולם‪ ,‬ומהר היה חייב לפתור את התקלה כיון שהעולם לא יכול‬
‫‪41‬‬

‫ובמובן מסוים גם מצליח לחדד ולהעצים את המדרגות האלה עוד יותר מאיך שהיה קודם לכל תהליך‬
‫הגלות(כמו הצורך של עץ הדעת לבטא את עצם החיים‪ ,‬של קומת ה'בחרת' בחיים' לבטא את קומת העונג)‪.]20 19.‬‬

‫ולכן שמחה לא קיימת בתקופת הגלות‪ ,‬רק העונג‪ ,‬להתעלות לנקודה אצילית שממנה יתחייה הכל‪.‬‬
‫אבל בא"י שם גם ההופעות הגלויות בנויות בצורה בריאה‪ ,‬ולכן גם מהשמחה עצמה‪ ,‬מהמקום שיותר‬
‫רחוק מהקב"ה‪ ,‬שיותר שייך אל הצד ש'מופיע את הדברים'‪ ,‬גם בקומה ההופעית אפשר עדיין‬
‫אבל ממילא מצד שני‪ ,‬נכון שהשמחה מתעסקת‬ ‫להמשיך את נקודת החיים העצמית‪.‬‬
‫בקומות יותר גלויות‪ ,‬אבל בצורה אמיתית אם יש קומה שהיא רק של עונג ולא של שמחה‪ ,‬אז זה‬
‫עצמו לא שלמות של הופעה‪ .‬שלמות ההופעה זה רק כשנקודת החיים הפנימית לא נשארת בתוך‬
‫החיים עצמם‪ ,‬שאז זה מועקה‪ ,‬אלא היא מצליחה לפרוץ ולהשתחרר ולהביע את עצמה בתוך הופעת‬

‫לעמוד'‪.‬אך זה חירוף כלפי שמיא‪ ,‬וברור שהכוונה היא שאין פה 'הסקת מסקנות תוך כדי ניסוי וטעיה'‪ ,‬אלא תהליך התפתחות מובנה מראש‪ .‬שהקב"ה 'בורא‬
‫עולם' כלומר יוצר מציאות עולמית מלבר לו‪ ,‬שזה 'מידת הדין'‪ ,‬ומתוך כך 'אין העולם יכול לעמוד' אלא שואף להתכלל חזרה במקורו‪ ,‬הרעיה משתוקקת אל דודה‪.‬‬
‫וכל העולם מתנוול בעיניה‪ .‬ומתוך כך הוא 'משתף את מידת הרחמים' כל'‪' -‬האלוקות שאנו משתוקקים להיאסף אל אורה‪..‬יורדת היא בשבילנו אל העולם'‪.‬‬
‫חוזרת היא השלמות המקורית וחלה בנו‪ ,‬כאם רחמניה שנוהרת אל בנה‪ .‬וכעת כהתפתחות התינוק ברחם‪ ,‬כך במידת הרחמים הקב"ה שותל בנו בעולמיות את‬
‫המדרגה האלוקית כזרע באדמה‪ ,‬ומתוך כך השלמות הולכת וצומחת מקרבינו‪ .‬וזה פשר מדרגת 'האידיאלים האלוקיים'‪ .‬לא שרודפים אחרי שלמות חיצונית לנו‪,‬‬
‫אלא שמתוך תום ושייכות אל השלמות‪ ,‬הולכים ועושים 'עבודת אלוקים' של עיבוד ושכלול והוצאתה מן הכוח אל הפועל‪ .‬כאשר כל הזמן אותה מידת דין‪ ,‬ציפיית‬
‫הישועה הגדולה של ר"ע‪ ,‬עומדת ברקע‪ ,‬ומהווה את המנוע‪ .‬ומידת החסד השכלית מציירת את אותה שלמות בצורתה הטהורה והמקורית (וכנגד זה מצווה לשמש‬
‫בתקופת ההריון‪ ,‬שתשוקת האשה אל בעלה=עבודת הרגש והדין‪ ,‬והוספת חיים מהבעל אל אשתו=החסד והשכל‪ ,‬נצרכת כל הזמן להמשך הצמחת התהליך) ‪ .‬ומתגלה 'עבודת הרצון'‪,‬‬
‫ההשתלמות‪ ,‬שהיא מידת הרחמים‪ .‬שאמנם גם בה חיים מרחק‪ ,‬שלכן צריך את המנוע של ר"ע‪ ,‬אך זה לא מרחק בצורה הקיצונית שלו‪ ,‬אלא מרחק במובן של‬
‫'תביעות של תיקון' של המציאות‪ ,‬תביעות אידיאליסטיות‪ .‬ובכך ציפיית הישועה הגלותית החלומית הופכת לכוח פועל (כמו שאמרתי לעיל על המדרגה הנוספת של ר"ע‬
‫כנושא כליו של בר כוכבא על גבי מדרגתו היסודית של דרישת תגי אותיות) ‪[ .‬שאמנם תכליתה היא לידה‪ ,‬גילוי מאוחד ומיוחד של העולמיות והאלוקיות‪ ,‬המדרגה החמישית בדעת אלוקים‪,‬‬
‫'סופו מתנה'‪ ,‬שלמעלה מעבודה])‪ .‬וע"ע בשיעור לפסח על 'כורך'‪ .‬ולכן עלינו להוקיר ולדעת לקבל את הדבר המאוד גדול שיש לקבל‬
‫(שאמנם גם בהם יש כמה שלבים‪ .‬יום‬ ‫מ'עת לכנוס' ולא רק מ'עת לפזר'‪ .‬ולשמוח בשמחה הגדולה של הימים שבהם 'חדוות ה' היא מעוזכם'‪.‬‬
‫הדין‪ ,‬ר"ה‪ ,‬הצגת האידיאל הרחוק מצד עצמו‪' ,‬המלכת ה''‪ ,‬עקידת יצחק‪ ,‬כשכל העולם כולו לא יכול לעמוד ומשתוקק אל מקורו‪ .‬ומתוודע ונפתח אל אותה שלמות אלוקית שביסוד הכל ובתכלית הכל ככלות הכל‪ ,‬ושמח‬
‫מתוך כך‪ ,‬יום הכיפורים זה כשאנו כבר אחרי העקדה‪ ,‬חיים בה עצמה‪ .‬חיים את עצם מדרגת‬ ‫בה‪' .‬שמחים בדין'‪ .‬אך בזה לא חיים את השלמות‪ ,‬אלא חיים את השאיפה וההשתוקקות אליה‪ ,‬שלכן זה לא עונג‪.‬‬
‫העונג‪ .‬את המדרגה המקורית האחדותית הפנימית שלנו וקב"ה‪ .‬את 'נקודת עצם החיים'‪ .‬השתוקקות ומתוך כך הבלעות של הכלה בדודה (לא איחוד בניהם אלא יחוד מקורי)‪ .‬חיים את מדרגת העצמיות שבנו‪ .‬אך‬

‫מבלי שהיא מתגלה ב'אישיות שלנו'‪ ,‬אלא אין אישיות שלנו‪ ,‬יש רק את עצם החיים שבנו‪ ,‬כלומר רק אלוקות‪ .‬ומתוך כך מתיילדים אנו מחדש בחג הסוכות‪ ,‬מתגלה מדרגת השכינה‪ ,‬מופיע מדרגת השכינה‪ ,‬כשהיא‬
‫'משתווה' בהשווית רצונה אל הדוד‪ .‬ומתגלה בזה אותה המדרגה שכמו לאחר ששיתף הקב"ה את מידת הרחמים עם מידת הדין‪ .‬תביעות אידיאליסטיות גדולות לתיקון עולם‪ ,‬תיקון אומות העולם‪ ,‬תיקון היצר‪ .‬והליכה‬

‫מחיל אל חיל של הכלה לקראת הדוד‪ .‬עד הזיווגא שלים של קב"ה וכנס"י בשמחת התורה‪ ,‬שהיא 'הדיבוק הגמור')‪.‬‬

‫‪ 19‬מעין מה שלמדנו במאמר הדור על ההבדל בין הגדלות המלאכית של הרמב"ם שהיא מאוד בולטת‪ ,‬לבין הגדלות הסוגית‬
‫שאנו שיכים אליה‪.‬‬
‫‪ 20‬ע' חמשת המחשבות בדעת אלוקים‪.‬וכפי שיתבאר עוד לקמ' (על שלושת חלקי הלימוד)‪ :‬מדרגת הילדות‪,‬‬
‫מדרגת התום של האדם‪ ,‬זה מדרגת השמחה‪.‬שהיא כולה חסד אלוקי שהוא אמנם לא זר לאדם‪' ,‬פירורים‬
‫משולחן גבוה לעולם העלוב שלנו'‪ ,‬אלא היבלעות שלנו בתוך הדבר הזה‪ ,‬כלומר מה שאנו המשך ישיר של‬
‫הדבר הזה ('הרגש כשהוא עומד במעלתו התמימה')‪ .‬אך מתוך כך האדם הפרטי צריך לעבור את כל ארבעת‬
‫המחשבות הנוספות בדעת אלוקים‪ ,‬ששייכות למידת הדין‪ ,‬כלומר שבונות לו את עולם התודעה והזהות האישית‬
‫שלו‪ ,‬שיוצרות לו את הזיקה לכל התהליך הזה של העונג‪ ,‬עד שהוא מגיע בצורה העוצמתית והמלאה שלו אל‬
‫המחשבה הרביעית שהיא 'נקודת חפץ החיים עצמו'‪ .‬ובמקביל לכך האומה צריכה לבנות בתוכה את כל מה‬
‫שהיא בונה בתהליך של הגלות‪ .‬שזה כל תהליך הבנייה שבנסירה‪ .‬ובכל התהליך הזה נוצרת השייכות שהולכת‬
‫ומתגדלת כדי לחיות את מדרגת העונג (עד אל המחשבה הרביעית‪ ,‬שבה חיים בפועל את מדרגת העונג‪' .‬אין לי חפץ בעוה"ז ואין לי חפץ בעוה"ב רק בך לבדך'‪ .‬ע"ע‬
‫מידו"ר אהבה ג‪' ,‬עין לא ראתה אלוקים זולתך'‪ .‬מסירות נפש) ‪ .‬עד שלבסוף מגיע האיחוד השלם בין הדברים‪ ,‬של העונג והשמחה‪,‬‬
‫שחוזרים לחיות את המדרגה הילדותית מלאת השמחה‪ ,‬אך מתוך מקום אחר לגמרי‪ .‬שזה המחשבה החמישית‬
‫בדעת אלוקים‪.‬‬
‫ובצורה אמיתית‪ ,‬רק בזה בא לידי ביטוי שלם השעשוע האלוקי‪ .‬באותה מדרגה ש'ממעל לעצים'‪ ,‬ממעל גם לנס‬
‫וגם לטבע‪ .‬גם לחי וגם לקיים‪ .‬גם לחירות וגם לחופש‪ .‬גם לחסד וגם לדין‪ .‬גם לעקודים וגם לנקודים‪ .‬ע' תפא"י‬
‫פט"ז מופת שלישי‪ ,‬ופי"ז‪.‬‬

‫עוד צריך להעיר הערה חשובה‪ .‬שאפשר בקלות לטעות ולהגיע מפה למסקנה שכיון שמדרגת העונג יש בה‬
‫משהו יותר עליון‪ ,‬זה אומר שלכן החל מהיציאה מתקופת תום הילדות‪ ,‬והחזרה לחיות חיים מוסריים‪ ,‬בחיריים‪,‬‬
‫בזה הרי אנו כבר משתייכים למהלך חיים שמתחיל לגעת בנקודת העונג‪ .‬ולכן‪ ,‬רק אז מתחילים לחיות חיים‬
‫אך הדבר הזה הוא טעות גדולה‪ .‬מפורשים דבריו של הרב ביו"ת ש"התום הוא הרבה למעלה מן‬ ‫עצמיים‪.‬‬
‫המוסר"‪.‬ואף שבתום אין עונג אלא שמחה‪ ,‬כל זה הוא רק במישור המודע הנפשי הגלוי ‪ .‬דהיינו‪ -‬ש'עונג' זה‬
‫מושג שהוא לא דבר אחד עם 'עצמיות'‪ ,‬אלא זה איך חיים במישור התודעתי של האדם את העצמיות‪ .‬איך האדם‬
‫שסוף סוף‪ ,‬אע"פ שזה לא 'שמחה'‪ ,‬מ"מ זה‬ ‫מתוודע אל העצמיות שלו‪ ,‬אל המדרגה האלוקית שבקרבו‪.‬‬
‫ביטוי של הדברים‪ ,‬ממילא אם נתפוס את זה מצד עצמו כמובן שזה צמצום של הדברים‪ ,‬כפי שיתבאר עוד לקמ'‪.‬‬
‫אמנם יש ערך רב בכל מושג ה'צמצום' הזה‪ ,‬שהוא תכלית הבריאה‪ ,‬להביע את הגוונים המיוחדים בצורה‬
‫המסוימת והמדויקת שלהם‪ ,‬כל אחד עם ה'אות' שלו בתורה‪ ,‬עם האופי האישי המיוחד שלו‪ ,‬עם הטעם המסוים‬
‫שלו‪ ,‬עם ההבעות הספרותיות השיריות והאומנותיות שבהם הוא מבטא את עצמו‪( ,‬שזה השלמת כל תהליך השעשוע האלוקי)‪,‬‬
‫אך כשבאמת 'עומק עצמו' זה דבר כזה שהוא כלל לא אישי‪ .‬אלא הוא אספקלריא מאירה שכוללת בתוכה את‬
‫כללות הכל (אוה"ק תקסח)‪ .‬ומ"מ יש עניין רב להביע את כל זה בתוך ה'עולמיות' הגלויה הסופית שלנו‪ ,‬שזה כל‬
‫‪42‬‬

‫החיים הגלויה‪ ,‬בקומות הנפש הרחוקות מהנקודה הפנימית השורשית של החיים‪ ,‬שגם הם יהיו‬
‫מושקות ומביעות את נקודת החיים העצמית של האדם‪ ,‬שזה תכלית החיים הישראלית‪' .‬לקדש את‬
‫שמך בעולם'‪ ,‬לראות איך אותה נקודה עצמית איכותית חירותית עליונה‪ ,‬מתגלה בסדרי חיים ציבוריים‬
‫כללים מלאים‪ ,‬בזרמי חיים איתניים ומפותחים‪' .‬מקדש ישראל והזמנים'‪.‬‬
‫וכשמופיע המדרגה השלמה של 'העונג והשמחה'‪ ,‬כלומר העונג דרך השמחה‪ ,‬זה אותו מצב שבו‬
‫האדם נוגע בנקודת העונג‪ ,‬חי את הצד העצמי המקורי של הנקודה השורשית של החיים‪ ,‬ומתוך כך‬
‫כל כוחות החיים מביעים את אותה נקודה גורלית‪ .‬שכשאדם חי עונג זה עוד יכול להיות לפעמים גם‬
‫בחיים כאלה שיש בהם הרבה פרישות והתכנסות של חיים‪( ,‬כמו בגלות)‪ ,‬כדי להיות נאמן לנקודה‬
‫הגורלית העצמית של החיים‪ ,‬אבל כשיש תכונה של שמחה זה נותן זרימה לכל הדברים האלה‪,‬‬
‫שהאדם גם בצורה תודעתית והתנהגותית האדם חי את החיים שלו בצורה משוחררת‪ ,‬אבל בצורה‬
‫כזו שנאמנת למקור החיים העצמי שלו‪' .‬אין שמחה אלא בבשר ויין'‪.‬‬

‫עניין 'התוספת'‪ ,‬התפילין של ראש שמניח הקב"ה‪' ,‬גילוי האין סוף בסוף' (ע' בשיעור לשבועות 'הוסיף יום אחד מדעתו'‪.‬‬
‫שאמנם לפי ההתנגדות זה לא רק בעולם ה'תודעה' אלא זה ממשי‪ ,‬ומ"מ‪ )-‬אבל ברור שלא 'הסוף' הוא מושג העונג‪ ,‬אלא האין‬
‫סוף‪ ,‬שהאדם שנברא בצלם אלוקים חי אותו בעצם מדרגת החיים שבו‪ ,‬גם בילדות‪[ .‬וממילא נמצא שאין שינוי מהותי‬
‫בין המחשבה הילדותית למחשבה החמישית‪ ,‬אלא הם 'כשני נקודות הסמוכות על קו ההיקף'‪ ,‬שבצורה מהותית אצל שניהם המרכז הוא‬
‫מושג התום והסגולה שבו חיים את העצמיות‪ .‬ועיקר יתרונה של המדרגה החמישית בכל הדרך שהיא עשתה בכל העיגול בשביל החזרה אל‬
‫אותה הנקודה‪ ,‬זה כל ה'תוספת' הזו של עולם הדעת‪ ,‬שאמנם 'וכי לאורה הוא צריך'‪ ,‬נקודת הקודש שבעצם החיים לא חסרה אותה באמת‪,‬‬
‫אלא שהיא רק תוספת של הבעה והעשרה של אותה נקודה‪( .‬ואין זה מפליא בכלל‪ ,‬וכי כמה יכולה ה'עולמיות' להוסיף כבר יותר מ'אור אין סוף'? וכי משהו חסר בו? זה‬
‫גאווה לחשוב שששת אלפי השנים שהקב"ה ברא מלבר לו‪ ,‬הם דבר שיכול כ"כ להוסיף לאור אין סוף מה שלא היה בו קודם לכן‪ .‬אמנם אין זה אומר שהם לא חשובים‪ ,‬אלא שזה אומר‬
‫שעיקר חשיבותם הוא לא מצד מה שהם מחדשים אלא מצד המדרגה האלוקית שכבר מונחת בהם מיסודה‪ ,‬ו'כיון שבאה שבת ראה כאילו כל מלאכתך עשויה') ‪.‬אך אמנם לגבינו‬
‫הדבר הזה הוא שינוי תודעתי‪ .‬לגבינו המשל של התהליך של בריאת העולם איננו 'תוספת מזערית של תפילין של ראש' על גבי גופא‬
‫דמלכא‪ ,‬כפי שזה מצד המבט האלוקי‪ .‬אלא לגבינו המשל היותר מדויק הוא משל הנסירה‪ ,‬שיש פער מהותי בין המצב של קודם אליה‪ ,‬בגב‬
‫אל גב‪ ,‬לבין לאחריה‪ ,‬פנים אל פנים‪ .‬שנכון‪ ,‬לגבינו מהמבט המקרו מזערי שלנו‪ ,‬זה שכעת התודעה שלנו משותפת בזה‪ ,‬אז הרי התודעה‬
‫שלנו היא כל העולם שבו אנו חיים‪' ,‬החיים אינם כי אם דעת' לנידון דידן‪ ,‬וממילא מבחינתנו‪ ,‬זה מה שמאפשר לנו להתוודע אל אותו דבר‪,‬‬
‫ולא רק לחיות אותו‪ ,‬וזה יתרון גדול והטבה גדולה של הקב"ה אלינו‪ ,‬שתכלית הטוב להיטיב‪ .‬וזה יעודו של האדם‪ ,‬שהוא יכול גם‬
‫'להתענג'‪ ,‬אך אסור לשכוח שזה רק תוספת סוביקטיבית‪( ,‬כפי שמתבאר בפרק ב בתפא"י שהזכרתי לעיל‪ ,‬שהחידוש של 'מדרגת השמונה'‬
‫שע"י כל הבחירה שלנו‪ ,‬זה החידוש של אותה מדרגת ה'שם'‪ ,‬שאמנם הוא מבטא את עובדת צלם אלוקים שבאדם ומותרו מן הבהמה‪ ,‬אך‬
‫סוף סוף הוא רק ביטוי של זה בעולם הסובייקטיבי שבו שייכת הקריאה בשמות)‪ ,‬שבמישור הזה נמצא החידוש‪ ,‬אך היא לא משנה את‬
‫אמיתת מדרגת השלמות של המציאות האלוקית שבאמת היא כבר שלמה ואותה אנו חיים בעצם החיים שלנו‪( .‬אז אמנם נכון שהמדרגה‬
‫החמישית‪' ,‬מדרגת הערך העצמי'‪ ,‬החידוש של נשמת הדור‪ ,‬זו מדרגה כזו שמתחדשת רק מכוח כל התהליך הזה‪ .‬שכן בילדות אין לכל דבר‬
‫'ערך עצמי'‪ ,‬כי יש רק דבר אחד‪' ,‬העצמיות האלוקית'‪ ,‬שהיא הערך שהכל עקוד וכלול בו וחי בו‪ .‬ורק אחרי שהתפתחה כל העולמיות‬
‫הפירודית המגוונת שלנו‪ ,‬אז יכול להיות 'לכל דבר ודבר ערך עצמי'‪ .‬אך הרי אותו 'ערך עצמי' שיש לו זה בעצם אותו ערך של 'עצמיות‬
‫אלוקית'‪ ,‬שאותה גם הילד חי‪ ,‬ואמנם הוא לא מגלה אותה דרך העצמיות שלו עצמו ושל כל דבר ודבר בעולם‪ ,‬אך סוף סוף זה רק הבעה של‬
‫אותה מדרגה פנימית שגם הילדות חיה אותה‪ .‬ולכן זה לא שמתגלה פה 'מדרגת חיים אחרת'‪ ,‬משהו יותר עליון מאור אין סוף‪ .‬אלא שאור‬
‫אין סוף יכול להתגלות ולהיות מובע בכל עולם הריבוי‪ ,‬בכל דבר ודבר בפ"ע ‪[ .‬ואז‪ ,‬בהתגלות מדרגה זו של עולם הנקודים‪ ,‬נוצרת התנועה (אוה"ק קפט)‪ .‬כי אין רק‬
‫שלמות אלוקית עצמית אחת‪ ,‬אלא אין סוף חל בתוך סוף וממילא יוצר בו תנועה אין סופית שבה הוא מביע את השלמות שכבר קיימת בו‪ ,‬ומביע גילויי שמחה שאינם יכולים לנבוע אלא‬
‫מתוך העובדה שיש פה נקודה של עצמיות שמובעת בהם (אחרת‪ ,‬אם זה לא שיש פה נקודה עצמית של חיים שמביעה את עצמה‪ ,‬אז זה שמחה דמיונית‪ ,‬זה שחוק)‪ ,‬ומתוך כך לכל צדיק‬
‫וצדיק יש את העדן שלו‪ .‬אלא שזו תנועה שרק במצב מקולקל היא צריכה להיעשות כתנועה של מוסר‪ ,‬כאמצעי ומטרה‪ ,‬כהליכה מרע אל טוב‪ ,‬והשלמת חיסרון‪ .‬ובמצב אידיאלי היא נעשת‬
‫מטוב לטוב‪' ,‬את האלוהים התהלך נוח'‪ ,‬הוצאה אל הפועל של מדרגת החיים שכבר קיימת‪ .‬וגם כשצריך להיות מצב של 'התהלך לפניי'‪ ,‬שזה כן החידוש של עולם החכמה והמוסר‪ ,‬שהוא‬
‫כן מביע את המלך בהופעות חדשות‪ ,‬מ"מ 'התהלך לפני והיה תמים'‪ ,‬זה חייב לנבוע מתוך השייכות התמידית לאותו תום‪ ,‬לאותה שייכות לעצמיות‪ ,‬שהכל בא ממנה והולך אליה‪ .‬ולא‬
‫שלכן כעת העיקר והמוקד הפך להיות העולם הבחירי‪ ,‬כמו שאמר הרב סולבצ'יק] ‪ .‬וחידוש המדרגה הזו‪ ,‬שהיא המכוון האלוקי שהתחדש בבריאת העולם‪ ,‬היא‬
‫שמביאה את הגר"א להרים את המחלוקת הבלתי מתפשרת על החסידות‪ ,‬שלא תטושטש המגמה האלוקית בבריאת העולם שאנו אמורים‬
‫לפעול אותה ולא רק לגרום לה 'במקרה' מבלי שנשים לב‪ .‬ושלא תטושטש הזכות שלנו לחבר את העולמיות הגלויה שלנו בתוך הדבר הזה‬
‫ע"י שנברח ממנה‪ ,‬מהעולם הריאלי שלנו‪ ,‬שעל אף סיבוכיו עלינו וזכותינו לתקנו‪ .‬שעם כל מה שבוודאי שהקב''ה שלם במלא כל השלמות גם‬
‫לולי כל העבודה שלנו וכל הצורך שלנו לגלות את 'עשה רצונך כרצונו'‪ ,‬אבל סוף סוף הדבר הזה‪ -‬הוא תכלית כל העולם כולו! 'אין לו לקב''ה‬
‫בעולמו אלא אוצר של יראת שמיים'‪ ,‬אע''פ שמילתא זוטרתא היא‪ ,‬כל החפץ האלוקי‪ ,‬וכל תפקיד העולם‪ ,‬הוא בשביל לגלות את הדבר הזה‪.‬‬
‫ועל כן על כורחינו הקב''ה מוציא אותנו מתום הילדות (אחרי חטא אדה''ר הדברים הללו חייבים להיעעשות כך‪ ,‬לא מתוך הבשלה של מדרגה נוספת על גבי תום הילדות‪,‬‬
‫אלא רק ההשתחררות מתום הילדות שתפגיש אותנו עם מרירות החיים‪ ,‬היא תוכל להוות את הקטליזאטור שידחוף אותנו לגלות את אותה מדרגת השמונה) ‪ ,‬כדי שנעבור מסלול‬
‫שלם שבסופו תתווסף ה'תוספת' של הגילוי הנוסף החדש הזה‪ ,‬של האות של כל אחד ואחד בתורה‪( .‬שאמנם גם החסידות מסכימה עם זה שזה המכוון של‬

‫הבריאה‪ ,‬ע' בשיעור לשבועות 'הוסיף יום אחד מדעתו'‪ .‬אך‪-‬א‪.‬כל העניין של זה הוא רק בעולם הדעת‪ .‬ולא בגילוי ממשי מציאותי חדש‪.‬ולכן העיקר הוא הכוונה והלימוד ולא המצוות‪ .‬ב‪.‬מתוך כך‪ ,‬אין עניין להתמקד בזה‪,‬‬
‫בצמצום ובגבורה‪ ,‬אלא בחסד‪ ,‬שאנו הבינונים בעל כורחינו חיים את העולם הדמיוני הפירודי‪ ,‬ועלינו רק לנסות להשתחרר ממנו ולבטל אותו ולגלות את האלוקות שאין עוד מלבדה‪ .‬ובזה באופן ממילאי כבר יווצרו‬
‫החידושים הללו‪.‬מנסיונה ה'אין סופי' של המציאות לחזור ולהבלע בחזרה במקורה (ואת הסיבוכים שכן יש במציאות הקב"ה יתקן ו'פתאום יבוא האדון אל היכלו')‪ .‬ג‪ .‬ממילא מזה‪ ,‬מהשאלה לאן להתכונן‪ ,‬מהמחלוקת‬
‫ה'הדרכתית' הזו‪ ,‬נולדת המחלוקת המשמעותית יותר מכל‪ ,‬סדרי חיים ותרבויות שלמים‪ ,‬בכל הדרך הארוכה של כל ההיסטוריה‪ ,‬איך לחיות אותם) ‪ .‬ומתוך כך‪ ,‬נגיע בשלים לאווירא דא"י‪ ,‬ששם‬
‫אלא‪ ,‬שאחרי שהוא יוצא מתום הילדות‪ ,‬ומשתחרר‬ ‫גם הדמיון עצמו יזדכך‪ ,‬ונוכל ממילא לזכות לאותה מדרגה חמישית)‪.] .‬‬
‫מהתום הזה‪ ,‬בעקבות נפילה של חטא אדה"ר‪ ,‬כעת דווקא הצד הרחוק‪ ,‬הצד של הפרישות‪ ,‬הצד של הגלות‪ ,‬כל‬
‫עולם המוסר‪' ,‬הטבת הרצון'‪ ,‬יש דווקא בו את היכולת המיוחדת להכשיר גם את העולם התודעתי שלנו להיות‬
‫שייכים אל אותה עצמיות‪ ,‬ובכך‪ ,‬כשזה ימלא גם את התודעה‪ ,‬זה יהפוך לכלל 'עונג'‪ .‬ולכן‪ ,‬מאז שהתחלנו את‬
‫המהלך של התפתחות המחשבה בדעת אלוקים‪ ,‬יש חשיבות גדולה לחיות את כל אותו צד 'רחוק'‪ ,‬את אותו‬
‫עולם בחירי‪ .‬וכל התעלמות ממנו היא בריחה מהתפקיד האלוקי שלנו‪ ,‬וגם מנתקת אותנו מהיכולת להפגש עם‬
‫אותה מדרגה עצמית‪( .‬אצל הילד‪ ,‬לחיות חיים של 'הכרח' כלומר של חוסר בחירה‪ ,‬זה לא להתנתק מעצמיות‪,‬‬
‫אלא לחיות את המדרגה הגורלית‪ .‬משא"כ אצלנו‪ ,‬שהעולם היצרי ההכרחי מתגלה בתוך עולם הדעת שלנו‪,‬‬
‫שהוא דוחק ומונע את התגלותו‪ ,‬כדבר רע‪ ,‬כדבר שתולש את האדם מעצמיותו‪ - ,‬אמנם בתוך אותו העולם‬
‫המודע שהוא חי‪ .‬וע"ע תפא"י פט"ז מופת שלישי‪ .‬שהבחירה היא לא בין טוב לרע‪ ,‬אלא בין לבחור להעלות למדרגה עליונה יותר‪ ,‬אוו להשאר במדרגה הקיימת‪ .‬שאצל האדם‪ ,‬כיון‬
‫שיש לו שייכות גדולה למדרגה הגדולה יותר‪ ,‬אז היעדר הופעתה היא תחושה של צרה קיומית‪ .‬וברית כרותה לסגולה שלא תתגלה אלא ע"י הבחירה‪,‬‬
‫ע"י העולם המוסרי)‪.‬‬
‫‪43‬‬

‫יש צד‪ 21‬לחבר בין מושגי העונג והשמחה‪ ,‬למושגי הרוח והחומר‪ ,‬או הצורה והחומר‪ ,‬או השכל‬
‫והחומר‪ .‬אמנם במובן הגבוה של המילים האלה‪( ,‬וכלל וכלל לא במובן השגור שלהם)‪ ,‬כאשר חומר‬
‫פירושו 'עצם זרמי החיים'‪ ,‬העוצמתיים‪ ,‬והרחבים‪ ,‬והטבעיים‪ .‬ואילו הרוח פירושו‪( -‬ע' תפא"י פ"ג)‪-‬‬
‫מציאויות חיים שניכרת בהם ההכרה המוסרית‪ ,‬כלומר ההכרה החירותית‪ ,‬שבה הכל מושקף מצד‬
‫המבט הלכתחילאי‪' ,‬שכך ראוי להיות'‪ ,‬כל מציאויות החיים השלמות כלומר‪ -‬שניכר הערך העצמי‬
‫שבהם‪ .‬שלכן בעצם ניכר בהם יסוד החירות‪ ,‬כלומר הערך העצמי‪( .‬לא במובן שרוח= 'הטבה'‪,‬‬
‫שאמנם גם זה כלול כפרט מתוך מכלול הרוח‪ ,‬אך עצם הרוח זה עניינו‪ ,‬מדרגת חיים שניכר בה‬
‫עצמיות)‪ .‬שמובעת ומקבלת את כל הצד העוצמתי והמלא שלה‪ ,‬דרך כל גילויי השמחה‪ ,‬גילויי החיים‪.‬‬
‫והמשמעות המוסרית של הדברים הללו‪ ,‬זה מה שהרב מדבר על שבח מעלת התמימות‪ ,‬ש‪-‬א‪ .‬כל מטרת העמל‬
‫הבחירי שלנו זה לחזור ולחשוף את אותה מדרגה של תום ילדותית‪ ,‬שכבר קיימת בעצם החיים‪( .‬ששוב‪ ,‬ע"י‬
‫שהיא‪-‬כל המערכת הבחירית המודעת שלנו‪ -‬תעשה זאת‪ ,‬אז יבנה בנו באישיות שלנו קומה אוטונומית בחירית מודעת‪ ,‬שלא רק מביעה את‬
‫האלוקות דרכה‪ ,‬אלא גם מסוגלת לזהות גם לזהות בצורה מחודדת ומדויקת את המבדיל בין הנקודה המקורית העצמית בצורתה הטהורה‬
‫והעצמית‪ ,‬לבין כל גילוייה‪ .‬וזה הרווח של כל עמל התנועה המוסרית‪ ,‬של שלב ה'בינה'‪ ,‬שמלא 'מור עובר'‪ ,‬כדלקמ')‪ .‬ולא להבריח אותנו‬
‫מהחיים שלנו‪ .‬ב‪ .‬מאחר שבאמת אנו חיים את אותה מדרגה עצמית בעצם החיים שבנו‪ ,‬אז את כל אותו עמל‬
‫בחירי צריך לעשות לא רק 'לעבר התום'‪ ,‬אלא 'מתוך התום'‪ .‬לא 'ללכת' פסיעה גסה‪ ,‬אלא 'להתהלך'‪ ,‬להתפעל‪,‬‬
‫כלומר לעורר בנו מדרגה של תום שחיה את השלמות שכבר קיימת בקרבה‪ ,‬ומתוך כך הולכת ומבטאת אותה‬
‫ומוציאה אותה אל הפועל‪.‬‬

‫ומ''מ אחרי כל דברי הרב הללו‪ ,‬אני צע''ע האם זה נכון‪ .‬וגם אם זה נכון‪ ,‬לכה''פ זו אמת שנכונה באופן הרבה‬
‫יותר מורכב שאי אפשר לתת בו הגדרות מדויקות כאלה‪ .‬וכדי להמחיש את זה אומר כך‪:‬‬
‫אני צע''ע האם גם הגר''א היה מסכים עם הדבר הזה‪ ,‬וזה לא רק שכך החסידות מסבירה את המחלוקת של‬
‫הגר''א עימה‪ ,‬כמחלוקת חינוכית‪ ,‬אבל מצד האמת גם הוא מודה שהכל הכול לגמרי לגמרי מונח כבר בעצם‬
‫החיים‪ .‬דהיינו‪ -‬אמנם על הקב''ה אי אפשר להוסיף באמת משהו משמעותי שאין בו‪ .‬אבל סוף סוף השאלה היא‬
‫האם אין הבדל בין מדרגת עצם החיים שמופיעה בעולם שלנו‪ ,‬בתינוק שנולד‪ ,‬לגבי מדרגת החיים האלוקית?‬
‫לכא' יש הבדל! בילד אין קומה של עצמיות! וכשם שאומר המהר''ל בפט''ז של תפארת שכל הבריאה כולה היא‬
‫בוודאי גילוי של הקב''ה‪ ,‬אבל עצם האלוקות המקורית לא מופיעה בה‪ ,‬כי מדרגת החירות והעצמיות שביסוד כל‬
‫החיים העוצמתיים והאין סופיים הללו שמופיעים‪ ,‬לא מתגלה בכל החיים הללו שהם גילוי של הקב''ה! ולכן‬
‫אדרבא‪ ,‬מצד זה צריך להיווצר ריחוק‪ ,‬נסירה‪ ,‬שתאפשר לה 'לראות' (זה ע''פ המנגינה הקודמת‪ ,‬שזה רק משהו תודעתי)‬
‫בקב''ה משהו שהקרבה הגדולה וההתכללות שבו לא הייתה יכולה לראות‪ ,‬או בצורה יותר מדויקת (ע''פ המנגינה שאני‬
‫רוצה לומר פה) ‪ -‬שתאפשר לה למציאות לבנות בתוכה תכונת חיים כזו שחיה באלוקות משהו שהיא לא הייתה‬
‫בצורה אמיתית לקבל בשום אופן במתנה ולא בעמל! ומה שהרמח''ל אומר בפ''א דמסל''ש ש'בשביל המדרגה‬
‫הזו ראוי שיעמול' זה דבר הכרחי שלא היה יכול בשום אופן להיבנות לולי זה גם אם אדה''ר לא היה חוטא!‬
‫(אמנם אם הוא לא היה חוטא אז הבחירה הייתה הרבה יותר נעימה‪ ,‬ולא מייסרת ועצובה‪ ,‬אלא הבשלה‬
‫והתפתחות של מדרגת חיים חדשה‪ ,‬אבל סוף סוף גם את זה היה צריך לעבוד‪' .‬לעובדה'‪ .‬ומטרת העבודה הזו‬
‫הייתה באמת לפתח במציאות מדרגת חיים חדשה‪ ,‬ולא רק 'להתוודע' אל מה שכר קיים במציאות)‪ .‬וזהו הפשר‬
‫היותר עליון של כל עולם העבודה והחירה של האדם‪ ,‬של איזהו גיבור הכובש את יצרו‪' ,‬הדודאים נתנו ריח אלו‬
‫בחורי ישראל ש‪-‬וכו''‪ ,‬כמו שהמהר''ל מבאר בנתיב כוח היצר פ''ד‪ ,‬שהם בונים שייכות למדרגת הכתר האלוקית‪,‬‬
‫המדרגה היותר עליונה‪ ,‬שלא הייתה יכולה להופיע לולי התהליך הזה! (וזהו העומק שמסתתר מאחורי ההדרכה הרדיקלית‬
‫של הרב אבינר‪ ,‬שמעצימה לחלוטין את הבחירה והעצמאות של כל אחד ואחד ‪,‬כערך עליון‪' ,‬העולם הזה נברא לעבודה'‪ ,‬וזה נובע ממדרגה‬
‫עליונה ביותר שתתגלה דרכו‪ ,‬דרך הקומה האדירה שהאדם מחדש יש מאין במציאות‪ ,‬על ידי העמל האדיר של הבחירה! וכל הייסורים של‬
‫הדבר הזה זה כמו ייסורים של חבלי לידה‪ ,‬של יצירת מדרגת חיים חדשה שלא הייתה קודם לכן בעולם! וזה פשר דברי המהר''ל בנצח פ''ג‬
‫שהאדם הוא צורה והאשה הוא החומר והאדם עליון מהאשה! לא רק מצד שזה 'התכלית של העולם'‪ ,‬אבל בצורה אמיתית האשה חיה את‬
‫המדרגה של 'אתה הוא קודם שנברא העולם'‪ ,‬של אור עולם הבא‪ ,‬והאיש רק 'נותן לה את ההבעה והגילוי שלה'‪ ,‬אלא באמת‪ ,‬נכון שהאיש‬
‫חי עולם מאוד חסר‪ ,‬ולא יכול להיות שייך אל השלמות האלוקית שבצורה אמיתית כבר מונחת בעולם‪ ,‬אבל זה כי נשמתו שייכת למדרגה‬
‫יותר עליונה‪ ,‬של העצמיות האלוקית שקודמת להוויה האלוקית שמתגלה מאותה עצמיות מקורית‪ ,‬וכל החיסרון שאותו הוא חי עסוק בלבנות‬
‫את אותה המדרגה הזו!)‪.‬‬
‫אז הרב דוד לא קיבל את זה‪ ,‬אבל הוא כן עידן מכוח זה את ההגדרה הקודמת ועשה אותה לקצת יותר‬
‫מורכבת‪ .‬הרב אמר שלומר דבר כזה זה בעצם לומר ש'יש צדיק שיגיע למעלה מקרסוליה של כנסת ישראל'‪,‬‬
‫הרבה הרבה למעלה‪ ,‬כי הוא בונה מדרגה כזו שאין בעצם החיים‪ ,‬בעצם הסגולה‪ ,‬ורק הבחירה שייכת אליה!‬
‫ולכן הוא אמר שבצורה אמיתית בוודאי כו''ע ל''פ שהכל מונח בסגולה‪,‬בעצם החיים‪ .‬אלא שלנו אין דרך להפגש‬
‫עם מה שמונח בזה אלא ע''י הבחירה‪ .‬עצם החיים זה לא רק דבר 'עוצמתי'‪ ,‬אלא זה דבר כזה ש גנוזה בו גם‬
‫קומת העצמיות‪ .‬כמובן הכוונה היא לעצם החיים הישראליים‪ ,‬לכנס''י‪ ,‬לנשמה הישראלית‪' ,‬אתה אחד ושמך אחד‬
‫ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'‪' ,‬אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלע'‪ .‬ולכן כל מה שהמהר''ל‬
‫בתפא''י פט''ז אומר‪ ,‬הוא נכון רק לגבי בהמות‪ ,‬אבל תינוק עם נשמה ישראלית הוא לא בהמה‪ ,‬לא מופיע בו רק‬
‫העוצמתיות‪ ,‬אלא בעצם החיים שבו גנוזה גם קומת העצמיות‪ ,‬ויש פער בלתי משוער בין החיים שבו לבין החיים‬
‫שמופיעים בבהמה עוד לפני שהוא ילמד פסקה אחת באורות‪ ...‬אלא‪ -‬ופה ההוספה והעידון של זה על פני‬
‫הדברים הקודמים‪ -‬גם התינוק לא יכול להתוודע ולהביע ולבטא ולגלות ולהוציא אל הפועל את קומת‬
‫‪44‬‬

‫ולכן זכר שייך יותר ליסוד החירות‪ ,‬ליסוד העצמיות‪ ,‬ועונג זה לשון זכר‪ ,‬ושמחה זה לשון נקבה‪,.‬‬
‫כמובן שמציאות השמחה בעצמה ביסודה היא רוחנית‪ ,‬כלומר היא בעלת ערך ש'כך ראוי שיהיה'‪ .‬ולכן‬
‫לא נכון לומר עליה כמשהו חומרי‪ .‬אך תפקידה הוא לגלות את החומר‪.‬‬

‫בוצרים רק בטהרה‪ ,‬ומוסקים גם שלא בטהרה כי נקודת העונג איננה עלולה לקלקול‬
‫כן מובאת גמרא בפרק ראשון במסכת שבת‪ ,‬שנחלקו הלל ושמאי‪ ,‬שכולם מודים שלמסוק זיתים מותר‬
‫גם בידיים טמאות‪ ,‬והלל אמר שגם לבצור ענבים‪ ,‬אך שמאי אסר מכיון שבענבים יש חשש שמא יצא‬
‫מוהל ויכשיר את כלי הבצירה ואת הענבים לקבל טומאה‪( ,‬משא"כ בזיתים שהם קשים ואין חשש‬
‫שאל הלל את שמאי‪ -‬למה למסיקת הזיתים אתם מודים שאפשר לעשות בטומאה ולבצור‬ ‫כזה)‪.‬‬
‫לא? מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? אמר לו שמאי‪ -‬אם אתה תעצבן אותי אגזור שגם‬
‫למסוק יהיו צריכים בטהרה! ונעצו חרב בבית המקדש‪ ,‬ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא‪ ,‬ובאותו יום‬
‫רבו תלמידי שמאי על תלמידי הלל וגזרו שבוצרין רק בטהרה‪ ,‬והיה הלל ישוב כופף לפני שמאי‪,‬‬
‫'ודומה היה אותו יום כיום שנעשה בו העגל'‪.‬‬
‫והרב שם בע"א מסביר ש'יין ישמח לבב אנוש'‪ ,‬והשמחה זה דבר אלמנטרי יסודי שקשור למרוצת‬
‫החיים שאין לעצור אותו‪ .‬ואילו שמאי אומרים שמי שרוצה לשמוח צריך להיות בחיל ורעדה גדולה‬
‫מאוד‪ ,‬אין דבר כזה לתת לשמחה את הביטוי שלה כל עוד לא הגעת לשיעור לז ואתה חדור בכל ספרי‬
‫המוסר שזיככו אותך! ואילו הלל זרם עם המציאות ואמר שלעמ"י מותר לחייך בצורה פשוטה גם לפני‬
‫שהוא הגיע למדרגות הגדולות האלה‪[ ...‬שכנ"ל‪ ,‬במציאות גאולית שלמה הרב הכריע לעיל שאפשר לשאוב קדושה‬
‫גם ממקום השמחה בעצמה‪ ,‬אך שם מדובר כבר על תהליך ההתפוררות הלאומי של עמ"י] ‪ .‬ואמנם שמאי נצח את‬
‫בית הלל‪ .‬וזה נראה שכאילו הלל מתוך איזו כניעה של אין ברירה נכנע לפני שמאי‪ .‬וזה מה שהיה‬
‫אבל הרב שם‬ ‫קשה לישראל כיום שחטאו בו בעגל‪ ,‬בגלל המעמד המבייש הזה שהיה בו הלל‪.‬‬
‫מסביר את זה שכביכול הלל אומר‪ -‬וואוו‪ ,‬באמת שמאי צודק‪ ,‬אני לא נורמאלי! אני נחמד למציאות‬
‫והכל‪ ,‬אבל הרי הדברים שלי יכולים להוביל לדברים נוראים! זה הרי מה שהיה בחטא העגל‪ ,‬שגם זה‬
‫התחיל בזה שעמ"י 'קם לשחק'‪ ,‬יצא במחולות ובשמחה זורמת מדי‪ ,‬וממילא הדבר הזה להוביל‬
‫לכשלים‪ .‬ולכן כנראה הוא הבין ששמאי צודק‪ .‬וקשה לישראל כחטא העגל להזכר במועדות לפורענות‬
‫שלהם‪.‬‬
‫אבל מ"מ רואים פה ששמאי עם כל מה שהוא מרתיע מפני שמחת החיים‪ ,‬והוא צדק בזהירות שלו‪,‬‬
‫אבל כל זה היה נכון רק לגבי השמחה‪ ,‬של הענבים‪ ,‬אך לגבי השמן לא‪ .‬למה? מסביר את זה הרב‬
‫בש"א‪,1,‬עז‪:‬‬
‫חילוק גדול יש בין שמחה לעונג‪ .‬התענוג לא יתפשט כ"א על ‪  ‬הגוף מקבל התענוג‪ ,‬ואי אפשר להנהיג כל אדם‬
‫פרטי לתכלית‪  ‬הקדושה והמעלה‪ .‬אמנם השמחה היא יוצאת לפעלה דוקא‪ ‬בהמון‪ ,‬אותה ראוי לשמור שתהי'‬
‫בתכלית הטהרה‪ .‬ואם כ"כ‪  ‬יתאחדו בעיני המסתכלים מושגי השמחה עם מושגי התענוג‪ ,‬עד‪ ‬שמצד‬
‫התפשטות הדעת שאין צורך וחובה לבקש על התענוג ‪  ‬תעודות של טהרה וקדושה‪ ,‬כן יהי' ג"כ מושג‬
‫השמחה‪ ,‬עד‪  ‬שישראל כעמים ישמח בימי חול כימי מועד על יין ושכר ושחק‪ ‬משחקים וחוללים‪ ,‬ראוי באמת‬
‫לגזור על המסיקה‪ ,‬לגדור גדר‪  ‬גם בעניני העונג שלא יהי' בכל הרחבתו‪ ,‬כ"א לתעודה של‪ ‬טהרה המתיחסת‬
‫לקדושה ומביאה לאחרית טוב‪.‬‬
‫העצמיות הזו שלו‪ ,‬לולי הבחירה ‪ .‬כי העצמיות הזו מופיעה בו כמו 'זרע' באדמה (זה משל מדויק‪ .‬האדמה היא‬
‫העוצמתייות שבחיים‪ ,‬והזרע זה העצמיות שבחיים‪ .‬ובעצם החיים יש את שני הדברים הללו)‪ .‬אולי אפילו לא‬
‫זרע‪ ,‬אלא 'נצר מטעי' (ע' תפא''י פ''ה)‪ .‬אז הוא אמנם חי בצורה אמיתית את קומת העצמיות שכבר מונחת‬
‫בחיים שלו‪ ,‬אבל אפילו הוא לא יכול להיות קשור אליה ולחוות אותה ולהשתייך אליה‪ .‬אבל אעפ''כ מצד זה‪,‬‬
‫בצורה אמיתית כבר מדרגת החיים שלו שייכת אל אותה המדרגה החמישית‪ .‬רק שהיא לא הצליחה להביע את‬
‫הגדלות שלה‪ .‬והנ''מ של הדבר הזה היא‪ -‬ההוקרה הגדולה שאנו נותנים לעצם החיים‪ .‬שגם כדי לבנות את‬
‫קומת העצמיות‪ ,‬וקומת החירות והבחירה‪ ,‬זה תמיד יהיה מתוך אם שמוע בישן‪ ,‬מתוך מה שחיים את תום‬
‫הילדות‪ ,‬שבצורה אמיתית הכול כבר מופיע בו‪ ,‬בכנסת ישראל‪ .‬העוצמתיות‪ -‬בצורה הגלויה‪ ,‬והעצמיות‪ -‬בצורה‬
‫אבל ממילא אנו מבינים שיש בדבר הזה משהו מאוד‬ ‫של נקודה פנימית גנוזה נסתרת‪ ,‬אך שהיא כבר חיה‪.‬‬
‫עדין‪ ,‬ששייך מחלוקות גדולות איך מתייחסים לדבר כזה‪ .‬האם אומרים‪ -‬סוף סוף מצד האמת הדבר הזה קיים‪,‬‬
‫אע''פ שהוא לא התגלה ויצא אל הפועל‪ ,‬וממילא לא כל כך חשוב להתאמץ ולגלות את זה‪ ,‬כי מצד הקב''ה אין‬
‫כל כך הבדל‪ ,‬אין חידוש אמיתי (חסידות)‪ .‬או‪ -‬שלא‪ ,‬שאומרים שכל תפקיד העולם הוא בסופו של דבר לגלות‬
‫את זה‪ .‬ולכן לא צריך להשתדל לחזור לילדות‪ ,‬אלא לבנות את המדרגה החמישית (גר''א)‪.‬‬

‫הרב דוד אמר על זה 'אולי זה נכון'‪ .‬וצע"ע‪.‬‬ ‫‪21‬‬

‫‪45‬‬

‫ששמן זה דבר כזה ששייך למעמד הגבוה האצילי‪ ,‬לתענוגים כאלה של 'סיחה'‪ ,‬שזה קשור לאיכות של‬
‫שמחה יותר מעודנת‪ ,‬של התענגות‪ ,‬שמי ששייך אליה זה אנשי מעלה‪ .‬לעומת השמחה ששורה על‬
‫ולכן שמאי אמר‬ ‫הצד ההמוני החברתי הגלוי של החיים‪ ,‬שמשתכרים באירועים חברתיים‪.‬‬
‫שבשמחה‪ ,‬שאיך העונג מוצא את הביטוי המעשי של הדברים‪ ,‬כאן צריך הרבה יותר זהירות‪ .‬כמו‬
‫שאמרנו שבחו"ל אפשר להתענג‪ ,‬פה יש חשש שאדם שיבטא את העצמיות שלו יבטא אותה בצורה‬
‫לא עליונה‪ .‬אבל שמן שזה צד יותר עדין ופנימי‪ ,‬שם לא צריך לגזור את כל הגזרות האלה‪.‬‬
‫אלא ששמאי חשב שאולי מכיון שאלו ביטויים קרובים זה לזה‪ ,‬אז אולי כמקדם ביטחון צריך לגזור גם על הזיתים שמא זה יבוא לבסוף‬
‫להתגלות ולהשתקף גם בענבים וזה יצור ביטויי חיים מסובכים‪ .‬אמנם באמת‪ ‬רחוקים המה המושגים‪ ,‬ויש ביד הציבור בכלל להתנשא‪ ‬למדרגה‬
‫כזאת שלא לשמח אל גיל כעמים בהמון ופומבי‪ ,‬כ"א‪ ‬בטהרה במקום שיש לזה תכלית נשגבה‪ ,‬שמחה של מצוה‪ ,‬מה‪ ‬שא"כ בתענוג‪ ,‬וכן אמרו חז"ל‬
‫שמחה הוא דאסור תענוג שרי‪  .‬והשמחה שהיא כח נפשי‪ ,‬כשתתיישר באדם יפה שתהי' רק לצד ‪ ‬המעלה והקדושה בטהרה‪ ,‬תרומם את האדם כולו‬
‫עד שמעצמו‪ ‬יבור לו דרכו להיות גם כל ענוגיו קודש לד'‪ ,‬וימסוק בטהרה‪ ‬בנדבת לבו וחשק נפשו‪.‬‬
‫אמנם לכא' היה מקום לטעות פה בפסקה שלנו‪ ,‬שהיא לכא' אומרת מסר הפוך מכל מה שראינו‪.‬‬
‫שדווקא הרב אומר שהשמחה‪ ,‬היא מדרגה ששייכת לכלל‪ ,‬ולכן היא מדרגה יותר עליונה‪ ,‬שבה עמ"י‬
‫נתבע לאיכות יותר גדולה‪ .‬ואילו לעומת זאת העונג זוהי מדרגה של האדם הפרטי‪ ,‬שמצידה אין הבדל‬
‫אבל באמת כמו שכבר‬ ‫כ"כ בין ישראל לגוי‪ ,‬ולכן בזה לא נורא שהעינוגים שלו יהיו נמוכים‪.‬‬
‫הזכרנו‪ ,‬הרב אומר באוהת"ש פט"ז יא‪ " -‬שתי נקודות יש לה להתשובה‪ ,‬שאנו כוללים אותן בשם תשובה‬
‫עילאה‪ ‬ותשובה תתאה‪ .‬והתשובה העילאה היא התשובה בעד עצמו‪ ,‬והתתאה היא בעד העולם‪ .‬ומנמק את זה הרב‬
‫ש‪-‬לעולם הנקודה העצמית המיוחדת של האדם בתוכיותו היא הרבה יותר גבוהה‪ ,‬נשגבה ‪ ‬ונעלה‪ ,‬מכל מה שהוא שופע‬
‫ממנו ולחוץ‪ ." .‬אמנם מה זה כל מה ששמענו מהרצי"ה וכל מה שחינכו אותנו על הגדלות שבכלל וכו'?‬
‫אלא שיש הבחנה בין שתי מושגים של כלל‪ .‬יש כלל שמעל לכל הפרטים‪ ,‬כלל במובן של 'מחשבתן של‬
‫ישראל שקדמה לכל'‪ ,‬עצם החיות הפנימית המקורית האחת‪' ,‬הראשית'‪ ,‬כנס"י שוודאי קודמת לכל‬
‫הופעה עליונה שהיא‪ ,‬שאין צדיק שיגיע לקרסוליה‪ .‬ויש כלל בצד הגלוי של הדברים‪ .‬ששם כלל זה‬
‫המכנה המשותף הכי נמוך‪ ,‬והצד הכי מגושם ומוחצן שדרכו הדברים מובעים‪ ,‬רק ע"פ מה שאפשר‬
‫ולכן האדם ששב‬ ‫לדבר ולהגדיר‪ ,‬ולא מצד העולמות האציליים הפנימיים שליבא לופמיא לא גליא‪.‬‬
‫בתשובה מן הצד היישומי של הדברים‪ ,‬מהמקום של החברתיות הכללית שבה העולם הפנימי מקבל‬
‫את הביטוי וההתממשות המעשית המסוימת שלו‪ ,‬ומצד על המערכות החברתיות האלה‪ ,‬מכוח‬
‫הלחצים שהם מפעילים‪ ,‬או אפילו למען הטיפול האידיאליסטי בהם‪ ,‬כל זה זהו הצד היישומי של‬
‫התשובה שזה תשובה תתאה‪ .‬ואילו יש את מה שהאדם חוזר לנקודות מאוד איכותיות ועצמיות‬
‫שבקרבו‪ ,‬שוודאי שדרך זה הוא גם חוזר בסופו של דבר לכלל העליון‪ ,‬חוזר לכנס"י‪ .‬כי לכנס"י אי‬
‫אפשר להפגש דרך אף מערכות חיצוניות‪ .‬אלא המפגש איתה‪ ,‬הצינור לדבר הזה‪ ,‬הוא לעולם איננו‬
‫מתחיל אלא ממה שאמרנו עכשיו‪ ,‬מנקודת העונג‪ ,‬מתוך היכולת לעורר את הנקודות היותר אציליות‬
‫לכן ברגע שמדובר‬ ‫של החיים‪ ,‬שדרך זה אדם יגיע למדרגות היותר עילאיות של תשובה עלאה‪.‬‬
‫על הצד הפומבי של העממיות‪ ,‬שם זה כבר עלול להסתבך‪ .‬אבל הצד האישי היחידי של כל אחד‪ ,‬הוא‬
‫צד שמהצד הפנימי שבו הוא נוגע בנקודות חיים מאוד איכותיות ואציליות‪ ,‬שלתת להם את המענה‬
‫והביטוי‪ ,‬לחיות אותם ע"י שחיים את העונג‪ ,‬זה דבר שאין לחשוש לגביו ולא צריך להזהר ממנו‪.‬‬

‫עכ"פ הדבר הזה מחדד נקודה מהותית‪ .‬שעונג זה נקודת השמחה בצורה היסודית שלה‪ ,‬שלאדם יש‬
‫זיהוי פנימי של נקודת חיים עצמית שבו‪ ,‬וכל עוד זה לא יצא אל הפועל בצד המוחצן יותר‪ ,‬אז מצד‬
‫האמת לעולם לא יכול להיות בזה סכנה‪ .‬ותמיד יש בזה צד אמיתי וגדול‪.‬‬
‫וכמו שאמרנו שבאמת בכל שמחה‪ ,‬גם שמחה טבעית פשוטה‪ ,‬יש 'שמחה של מצווה'‪ ,‬מצד נקודת‬
‫העונג שבה‪.‬‬
‫‪46‬‬

‫העיכובים והמורכבות שבמימוש מדרגת העונג והשמחה למעשה‬

‫כל ההשלכות המעשיות והדברים שאמרנו לעיל הם אמת ויציב ונכון וקיים‪.‬‬
‫ומ"מ הדברים הללו שאנו אומרים פה הם מבלבלים מאוד‪ .‬הם מזקיקים עוד חשבון נוסף שמצטרף אל‬
‫הדברים‪ ,‬שיצור חשבון כללי שלם יותר‪ ,‬כדי לבאר מדוע אם כן שלא נשתדל כמה שיותר לחיות בחיים‬
‫שלנו חיים של יום שכולו שבת‪ ,‬של עונג גדול‪ .‬מה המשמעות של כל העולם המוסרי‪ ,‬של המלחמות‬
‫הגדולות והמשימות הגדולות שהאדם עושה עם עצמו לצורך ההתקדמות שלו‪.‬‬
‫וכמו שהרב הזכיר לעיל‪ ,‬ועוד נתעכב על כך לקמ'‪ ,‬בוודאי שלמעשה בפועל יש תקופות משמעויות של‬
‫'הכרח ומועקה'‪ ,‬שבהם אנו רואים בחוש שלא חיים את המדרגה הזו גם‪ ,‬ואולי בייחוד‪ ,‬דווקא אנשים‬
‫שמשתדלים להיות עובדי ה'‪ .‬ולכן הדבר הזה מזקיק אותנו להוסיף ביאור על הדברים‪ ,‬ולפתוח עוד‬
‫סוגיא נוספת שקודם כל בשלב הראשון תסביר‪ -‬למה בכלל ואיך בכלל תתכן להיות מציאות כזו‪,‬‬
‫‪22‬‬
‫תקופות כאלה‪ .‬ואח"כ בחלק הבא של המאמר‪ ,‬את ההתמודדות איתם‪.‬‬

‫הרחבה והעמקה בדברים‪ ,‬המבארת מחדש את המשמעות של העולם המוסרי‪ ,‬של מסילת‬
‫הישרים‪ ,‬לאור המדרגה של האדם שלא נברא אלא להתענג על ה'‬

‫מוסה"ק‪ ,‬סדר שביעי‪ :‬מגמת העדן והטוב העליון‪ ,‬התענוג והטוב העליון‪ ,‬קיד‪ ‬‬
‫ואנחנו היינו מצפים לתשובה‬ ‫מסל"ש פותח את ספרו בשאלה היסודית‪ -‬מה היא תכלית האדם?‬
‫שאומרת‪ -‬לעשות מעשים טובים של חסד‪ ,‬להשתחרר מכבלי גוף ולהיות שייך לעולם רוחני‪ ,‬וכיו"ב‪,‬‬
‫וזה קצת מאכזב ואפילו דוחה לומר שהתכלית של האדם בעולמו זה ש'האדם נועד להתענג על ה''‪.‬‬
‫כשאנו מתחילים‬ ‫שהאדם יהיה לו כיף! שהוא יתענג על ה'! זה נראה משהו מאוד אגואיסטי‪...‬‬
‫במסילת ישרים ללמוד‪ ,‬שיסוד‪ ‬החסידות הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג‪ ‬על ד' וליהנות מזיו שכינתו‪,‬‬
‫שזהו התענוג האמיתי‪  ‬והעידון הנצחי‪ ,‬נסלד החוש המוסרי שלנו מפני האיגואיסמוס‪ ,‬ואהבת התענוג‪,‬‬
‫ובאמת כאן מדובר מצד זוית האדם‪ ,‬שהוא תכליתו ותפקידו זה להתענג על ה'‪ .‬אבל‬ ‫שביסוד זה‪,‬‬
‫בדרך ה' הרמח"ל אומר שמה הסיבה שהקב"ה ברא בכלל את האדם? כי תכלית הטוב להיטיב‪ .‬אז‬
‫בעצם יוצא מה התפקיד של כל המערכת הזו של המציאות והאדם? לקבל את הטובה מאת הקב"ה‪.‬‬
‫אז הקב"ה יצא מאוד אידיאליסטי במה שהוא בא להטיב עם המציאות‪ ,‬ואילו התפקיד שלנו זה רק‬
‫להיות מקבלי ההטבה‪ ,‬להיות כאלה שמקבלים את כל הטוב הזה מהקב"ה‪ ,‬שזה לכאורה מאוד‬
‫מתחבר לדברי המסל"ש‪ ,‬שלא הקב"ה יהיה במרכז אלא האדם וההטבה שאותה הוא מקבל הופכים‬
‫אבל יש שאיפות אידיאליסטיות מאוד גבוהות שהאדם רוצה להשתחרר מהסיפוק‬ ‫להיות במרכז‪.‬‬
‫האישי שלו‪ ,‬ולעשות דברים ששייכים למשהו גדול יותר‪ .‬זה שהקב"ה רוצה לעשות משהו גדול וברא‬
‫בריאה כדי להיטיב לה‪ ,‬אז הוא מאוד מאושר מזה ומאוד טוב לו‪ ,‬אבל למה אנו צריכים לסבול ולחיות‬
‫בעולם כזה שבו אנו צריכים לשרת את הקב"ה בזה שכל הזמן רק נדאג לעצמינו‪ ,‬זה משאיר את‬
‫החיים שלנו במידה מסוימת בצורה מאוד קטנה חסרת צד ערכי אידיאלי‪ .‬ותובעים אנחנו יסוד יותר‬
‫טהור‪ ‬ונקי משום תערובת הנאה‪  .‬דברים כאלה שהם יהיו נכונים מצד עצמם‪ ,‬ולא מצד תערובת אישית‬
‫שבכלל אם הכל נברא בשבילי‪ ,‬בשביל שאני‬ ‫שיש בהם‪ ,‬אינטרס צר נמוך בסדרי העבודה שלנו‪.‬‬
‫אתענג ולי יהיה טוב‪ ,‬זה לכא' מחזק מאוד צדדים שפלים ונמוכים שבאדם ולא יכול להביא אותו לשום‬
‫התקדמות מוסרית‪( .‬זה הניסוח המדויק‪ .‬שאין פה עיסוק בשאלה אמיתית 'האם הכל נברא בשבילי' וזה מה שמפריע לי‪ .‬כי באמת יש‬

‫‪ 22‬כדלקמ' ההתמודדות תהיה‪ -‬ע"י בניית עונג ושמחה דרך לימוד התורה‪ ,‬דרך עולם הדעת‪ .‬ומתוך כך הרחבת‬
‫הדבר אל החיים‪.‬‬
‫הרב דוד לא הזכיר את זה‪ ,‬אך יש צד ש'במקום שנתקלקל שם תקנתו'‪ .‬שכפי שיתבאר כעת‪ ,‬כל הסיבוך‬
‫והמניעה מלחיות את מדרגת העונג והשמחה בחיים בפועל‪ ,‬זה העולם הסובייקטיבי של האדם‪ ,‬כל' עולם הדעת‬
‫שלו‪ .‬העובדה שהוא לא חי את עצם מדרגת החיים שלו בתמימות‪ ,‬אלא שיש לו את 'קוצר דעת האדם'‬
‫ולכן מה שאנו אומרים בדבר‬ ‫שמחשיכה את הדברים ומוציאה אותם מהקשרם האמיתי והאלוקי הגדול‪.‬‬
‫העיכוב שבהחדרת מדרגת העונג והשמחה בחיים למעשה‪ ,‬זה לכאורה פחות במובן של 'החדרת העיקרון‬
‫הרוחני לתוך החיים הגופניים הממשיים של האדם' (כמו בסוגיות מוסריות רגילות) ‪ ,‬אלא במובן של 'החדרת' או יותר מדויק‬
‫'פתיחות'‪ ,‬של 'העולם הרוחני התודעתי של האדם אל אמיתת המציאות והחיים'‪.‬‬
‫אך הרב דוד הסביר שצריך לבנות את מדרגת העונג והשמחה קודם כל בצורה תמציתית ומדויקת בתוך העולם‬
‫הרוחני‪ ,‬כמו בתיבת נוח‪ ,‬ומתוך כך אפשר ללכת ולהביע את זה בצורה משוחררת בכל החיים‪.‬‬
‫‪47‬‬

‫צד שהכל נברא בשביל ה'אני'‪ ,‬אבל ה'אני' כנ''ל זה האני האלוקי האין סופי הגדול‪ .‬ולכן הדרך שלנו לנסח את הבעייתיות בניסוח הזה זה‬
‫באופן הזה‪ ,‬שאנו מראים לעצמינו שכשאנו מתייחסים בצורה המודעת אל הדברים באופן הזה‪ ,‬הדבר הזה מקטין ומרדיד ומנמיך ופוגע בנו‪.‬‬
‫ולכן גם אם זה נכון‪ ,‬מ''מ זה צריך להיות במצולות הנפש‪ ,‬ולא יתכן שזה מה שנשים לפנינו כמטרת חיינו‪ .‬ולכן כל השאלה היא 'מה תכלית‬
‫האדם בעולמו'‪ ,‬צריך לראות את זה לא כשאלה אמיתית‪ ,‬שממילא אם האדם שומע בה ש'תכליתי לעשות בה את רצון ה'' הוא מתמלא‬
‫בעצב כי הוא מבין מזה שבעצם אני זה דבר חסר משמעות שכל ערכו זה רק אמצעי(ואז מתוך מבט זה‪ ,‬ממילא הוא גם לא מבין כ''כ את‬
‫השאלה של הרב פה‪ ,‬מה הבעיה שסוף סוף מישהו אומר שלאדם יש מטרה בעצמו בעולם)‪ .‬אלא צריך לראות את זה כשאלה מוסרית‪ .‬מה‬
‫האדם מציב לנגד עיניו ואומר לעצמו שזה המטרה שלו‪ .‬ואף שהוא יודע שזה באמת תכלית דמיונית‪ ,‬כי מצד האמת כל השאלה הזו היא‬
‫דמיונית‪ ,‬אין צורך לשאול 'מה התכלית'‪ ,‬כי התכלית זה הדבר עצמו‪ ,‬זה מציאות שמשוחררת לגמרי מכל שאלה של אמצעי ותכלית‪ ,‬אלא‬
‫ערכה הוא בשעשוע שלה‪ ,‬בהבעה שלה עצמה‪ .‬אבל מתוך שחיים עולם של חשבונות רבים‪ ,‬עולם לוגי של סיבה ותוצאה‪ ,‬עולם מוסרי‬
‫תודעתי גלוי‪ ,‬אז ברובד הזה צריך תשובה שתהיה טובה לרובד הזה)‪.‬‬

‫כל התענגות של האדם היא בצורה עמוקה פנימית התענגות על ה'‪ .‬אך יש פער גדול בין המשמעות‬
‫הסוביקטיבית הקטנה החלקית והפרטית שהאדם נותן לדבר הזה‪ ,‬שהוא רק צל של צל צלו של הדבר הזה‬
‫עצמו‪ ,‬שהוא בעצם התכללות בקב"ה‪ .‬והרגשת העונג לנידון דידן היא רק סימן לדבר ההרבה יותר גדול‬
‫שמעליו‬
‫אמנם זהו גורל העולם והאדם‪ ,‬שירד כבר בראשית יצירתו‪ ‬מהתכונה הטהורה אשר להאידיאליות‬
‫העליונה‪  ,‬והושבתה אצלו הטהרה האצילית‪ ,‬ומלמטה הוא צריך לטפס‪ ‬למעלה למעלה‪ .‬יתברר לו אמנם אחר‬
‫כך שמושג תענוג זה‪  ‬של התענגות על ד' הוא התוכן הטהור שבאידיאליות‪ ‬היותר טהורה‪ ,‬שאי אפשר‬
‫לבטאה בשום הגה אנושי‪.‬‬
‫כלומר בעצם יש לנו תסבוך שיסודו בחטא אדה"ר‪ ,‬שהרב רומז פה שזה חטא 'גורלי' שמוכרח היה‬
‫לאדם‪ ,‬שלכן סוף סוף יש בנו סיבוך סובייקטיבי דמיוני‪ ,‬שלא נותן לנו להבין את מושג העונג בצורה‬
‫הנכונה‪ .‬כי העונג‪' ,‬עדן נהר גן'‪ ,‬זה החיבור שבין האדם לאלוקי‪ .‬והחיבור הזה יכול לבוא מתוך מקום‬
‫מאוד גדול‪ ,‬של הרצון של האדם להתכלל באלוקות‪ ,‬ויכול לבוא ממקום מאוד נמוך של להנמיך את‬
‫האלוקי אליו‪.‬‬
‫שבעקבות חטא אדה"ר 'כי תאווה העץ לעיניים ונחמד הוא למראה'‪ ,‬אנו מתעקשים לראות את‬
‫המציאות מהצד המיידי העכשוי שלה‪ ,‬ולא לאיפה היא חותרת‪ ,‬שזה עצמו מרוקן את האדם מהקב"ה‬
‫ומעורר את העצבות הגדולה‪ ,‬כמו שאמרנו לעיל‪ .‬אבל זה עצמו גם משבש את מושגי העונג שלנו‪,‬‬
‫שאנו נמצאים בעולם נמוך‪ ,‬שעונג מעצים את הצדדים הפירודיים של העולם‪ ,‬את הצדדים האישיים‬
‫ולכן הזכרנו מקודם שאותו 'אני' יונק מן ה'אין' וקשור אל ה'און'‪ ,‬בלשון חז"ל הוא מוביל‬ ‫של האדם‪.‬‬
‫למילה מעוד מסובכת שנקראת 'אונאה'‪.‬בשפה המודרנית זה מלשון רמאות‪ ,‬אבל יש גם אונאה שאינה‬
‫אונאת ממון אלא אונאת דברים להעליב את חברו‪ .‬והצד השווה לכולם זה 'כוחנות'‪ ,‬שאדם בכל מיני‬
‫מניפולציות חיצוניות מנצל את כוחו הכלכלי מול אנשים אחרים‪ ,‬או את כוחו הנפשי מולם‪ .‬וזה לכן צד‬
‫מאוד מסובך שבגללו אנו מאוד נבהלים כשאנו שומעים את המילה 'אני'‪ ,‬כי יש בזה צד של 'אני ואפסי‬
‫עוד' וחוסר התחשבות במה שמסביב‪ .‬כי ברגע שמושג העונג מתפרש בכלים העכשויים שבהם אנו‬
‫נמצאים עכשיו אז זה מעורר יחד איתו את כל הסיגים המאוד מכוערים של זה‪ ,‬ששורש כל הנפילות‬
‫האחרות הוא הרבה פעמים בא בעקבות זה שאדם הוא אטום בתוך עצמו ולא קשב למה‬
‫ולכן הגורל האנושי גורם לכך שאנו לא יכולים להתחבר בצורה טהורה למושג של אז‬ ‫שסביבו‪.‬‬
‫תתענג על ה'‪ .‬עונג זה מושג נכבד מאוד ואיכותי מאוד‪ ,‬שכל דבר שבראו הקב"ה הוא ברא לכבודו‪,‬‬
‫וכל דבר במציאות תכליתו זה הוא עצמו‪ ,‬שכל גילוי וגילוי יגלה עוד עושר ועוד גוון מהגילוי של הקב"ה‪,‬‬
‫ומכיון‬ ‫אלא שאנו לא תרגלנו לראות את הדברים מהצד הגדול שלהם‪ ,‬אלא מהצד הנמוך שלהם‪.‬‬
‫שהתרגלנו‪ ,‬ממה שטעם העץ איננו כטעם הפרי‪ ,‬וממה שהאדם אכל עץ הדעת טב ורע‪ ,‬לתפיסה כזו‬
‫שבה האדם רואה את הכול רק מהזוית הצרה שלו‪ ,‬אז נגרמה כאן תקלה שהאדם את מושג העונג‬
‫תמיד מפרש במשמעות הקטנונית של 'איזה תועלת תצמח לי מהדבר הזה'‪ ,‬ולא מסוגל לראות דרכה‬
‫את הצד האיכותי הגדול שקיים במושג העונג‪ ,‬שזה עצם ההתכלות במשהו יותר גדול‪ ,‬ההפתחות של‬
‫האדם לחיים האלוקיים‪[ .‬העיורון הזה עצמו‪ ,‬זה מה שממילא משאיר אותנו רק בשלוש שלבים‬
‫הראשונים של המאמר‪ ,‬שהעונג והשמחה הם אמצעי (שצריך לשמש כ'מנוע'‪ ,‬כמשהו ש'מתלווה' לעסק רוחני ונותן‬
‫מוטיבציה לעשות אותו)‪ ,‬או‪ -‬מבוא (שמהווה רק פתח דרכו להגיע לעולמות פנימיים שנמצאים בעולם אחר‪' ,‬במעשה המצווה')‪ ,‬או‪-‬‬
‫סימן ל(לא למשהו אחר ממנו‪ ,‬אלא לדבר שקיים בסופו של דבר במה שיוצר את תחושת העונג עצמה) ‪ ,‬שכל זה הוא מצד מה שאנו‬
‫תופסים את העונג בצורה הפסיכולוגית הרגשית האישית שלנו אותו‪,‬ולא מצד עצם מדרגת החיים‬
‫העצמית החירותית האלוקית שקיימת בו‪ ,‬שרק מצדה הוא התכלית עצמה]‪.‬‬
‫‪48‬‬

‫כל זה נובע ממה שהתרגלנו להבין את זה במשמעות הנמוכה‪ .‬שאני נמצא אל מול האלוקי ואז ממילא‬
‫מה אני מקבל מהאלוקי‪ .‬ושכחנו שיסוד עומק מושג העונג זה עצם זה שהכל מתחבר בעצם לדבר‬
‫אחד‪[ .23‬שזה אותה מדרגה שהרב אומר ש'היא מעל לכל הגה'‪ ,‬אותה מדרגה שדיברנו עליה במאמר הדור של קדושת‬
‫הדומיה‪ ,‬של חיי הוא חיי כל וכל חייו קודש קודשים‪ ,‬שכל החיים מלאים באלוקות]‪.‬‬

‫נבאר את זה יותר‪:‬‬
‫הכשל שבנו שמפגש שלנו עם עולמות גדולים וההקטנה שלהם‪ ,‬נובע מתוך כך שאנו ישר מתרגמים‬
‫אותם לעולמות הפסיכולוגית שלנו‪ .‬שהאדם ראה את העץ 'כי טוב הוא למראה ונחמד הוא לעיניים‬
‫ונחמד העץ להשכיל'‪ ,‬כמו שאומר הרמב"ם במקום לראות את הדברים מצד המבט האמיתי של אמת‬
‫ושקר‪ ,‬הוא בוחן אותם מצד המפורסמות‪ ,‬החוויות הרגשיות‪ 24‬של 'טוב ורע'‪ .‬זה קובע מצב כזה שגם‬
‫אם אדם נפגש עם דברים גדולים‪ ,‬התרגום שלו זה ישר תרגום של 'איזה חסכים הדבר הזה ממלא‬
‫בקרבו'‪ .‬כך שבאמת התענוג הזה הוא בצורה אמיתית דבר עליון מאוד מאוד‪' ,‬יתברר לו שמושג תענוג‬
‫זה של ההתענגות על ה' הוא התוכן הטהור שבאידיאליות היותר טהורה'‪ .‬אלא שבאדם יש מחסום‬
‫וכשל כזה שאת התענוג הוא רואה לא בצורה האמיתית העצמית שלו‪ ,‬אלא ישר הוא תמיד מתרגם‬
‫אותו לאיך זה עוזר לי ופותר בי הרבה בעיות‪ ,‬ולא מבין שעונג באמת זה שהאלוקי חל בתוך האדם‬
‫שזה באמת המהות של עץ הדעת טוב‬ ‫עצמו‪' ,‬עדן נהר גן' הזרמים האלוקיים שמחיים את האדם‪.‬‬
‫ורע‪ ,‬של בחינת הטוב כ'ההפך מהרע'‪( ,‬ולא תפיסת 'החיים מצד עצמם') שזה כשהאדם תופס את אותו תענוג מצד‬
‫'איזה חסכים וחסרונות הוא משלים לי'‪( ,25‬וממילא הוא לא רואה אותו מצד עצמו‪ ,‬אלא מצד המדד של‬

‫‪( 23‬כתוצאה מכך גם כל הבירור של 'תכלית הטוב להיטיב' הופך להיות מובן בצורה ילדותית‪ .‬שיוצרת את אותה ה'קנאה‬
‫באלוקים' שהרב מדבר עליה‪ .‬שאנו מחוץ לקב"ה‪ ,‬והקב"ה נותן לנו פירורי הטבה חיצוניים לו‪ .‬שהדבר הזה הוא במובן מסוים‬
‫מגדף גם את הקב"ה‪ ,‬כמו הבדיחה על הליטוואק‪ ...‬ובנוסף לכך זה הופך את המציאות להיות משהו כזה מאוד מושפל‬
‫ועלוב‪ ,‬שעומד בצורה הנמוכה והקטנונית שלו למטה‪ ,‬ותלוי בכל מיני הטבות חיצוניות לו שהוא מקבל אותם‪ .‬שעצם התפיסה‬
‫הזו‪ ,‬היא עצם הדבר היסודי שמוביל להקשיב לכל עצתו של נחש‪ ,‬שמשכנע את האדם למרות באלוקים‪ ,‬להתנתק מאלוקים‪,‬‬
‫ובכך 'לעמוד בזכות עצמו'‪ ,‬כדי שלא נהיה תלויים בו אלא נהיה גדולים בזכות עצמינו‪' ,‬כי יודע אלוקים כי ביום אוכלכם‪...‬‬
‫והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע' [לתפוס את כל מצוות לא תעשה כמשהו כזה שבא להקטין את החיים שלנו ולהשאיר אותנו מוגבלים ועלובים‪ ,‬ולא כמשהו כזה שמאפשר את השמירה על‬
‫הדבקות ה'‪ ,‬על כך שנחיה את מדרגת החיים האלוקית הגדולה שלנו] ‪ .‬במקום להבין כמו שאמרנו‪ ,‬שכל הדבר הזה של תכלית הטוב להיטיב פירושו‬
‫שבאמת‪ -‬הקב"ה ברא הכל לכבודו‪ ,‬המגמה השעשועית‪ ,‬שבעצם הקב"ה לא יצר מציאות חיצונית שהוא מיטיב לה‪ ,‬אלא‬
‫פשוט הביע את עצמותו בתוך כל המציאות‪ ,‬וזה ההטבה הכי גדולה‪ ,‬במה שהמציאות חיה אלוקות‪ ,‬חיה גודל)‪.‬‬
‫‪ 24‬שכשהרגש 'עומד במעלתו התמימה'‪ ,‬הוא דבר גדול ביותר‪ ,‬הוא עצמו הופך את מה שמתגלה בי‬
‫מ'מפורסמות' ל'אמיתות'‪ ,‬למקור החיים שמתגלה בי ודרכי‪ .‬אך כשלא כך‪ ,‬כשהתנתקו המאורות והאידאות‪,‬‬
‫בתהליך הנסירה‪ ,‬אז בלשון הרב בלמהלך האידאות 'ירד עשר מעלות בשפל'‪ ,‬הוא הופך להיות לכלי קיבול כזה‬
‫שמנותק ממקורו‪ ,‬ושבוחן את מה שמתגלה בו ונכנס בו מצד המעט שמתגלה בו‪ .‬ולא מצד המבט וההמשך של‬
‫הצד המקורי האין סופי הגדול שביסוד כל הדבר הזה‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫אוה"ק ב‪ ,‬השחרור מיראת המות מא‬
‫יראת המות היא מחלת האדם הכללית‪ ,‬הבאה בעקב החטא‪ .‬החטא יצר את המות‪ ,‬והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם‪ .‬כל‬
‫עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המות‪ ,‬ולא יבא למטרתו כי אם בהגדילו את נשמתו‪ ,‬ממקורה הפנימי‪ .‬השיקוע בעפר החומריות‪,‬‬
‫וההתלהבות הנפשית בכל ערכיה‪ ,‬הוא רק מגדיל את המות‪ ,‬וממילא הוא מוסיף יראה על יראתו‪ ,‬וכל מה שיתאמץ האדם שלא להתירא מפניו לא‬
‫יועיל לו כלום‪ ,‬מאחר שהוא משקיע את כל הויתו בתוכנים כאלה‪ ,‬שמות שולט בהם‪ ,‬והוא מהרסם ומכלה אותם‪ .‬איך לא יתפלץ הלב על יופי הנהפך‬
‫לכיעור ועל חמדה שמתהפכת לבחילה‪ .‬באין לחיים מטרה‪ ,‬המות מוכרח להיות מאוים‪ ,‬המלחמה נגדו לשוא היא‪ ,‬העזות מאומה לא תועיל‪.‬‬
‫התרופות האמתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המות הן גנוזות באוצר חיים‪ ,‬בנשמתא דאורייתא‪ ,‬המתגלה בכל גילוייה‪ ,‬והולכת‬
‫עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי‪ .‬כל זמן שהכל‬ ‫ומסתתרת בחביון עזה‪...‬‬
‫מדומדם‪ ,‬וחשבון החיים בא רק במהומה‪ ,‬אי אפשר להמדות שתזוקקנה‪ ,‬וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים‪ .‬כל ענין אהבת החיים בא רק על‬
‫אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו‬ ‫ידי הפחד הדמיוני מהמות‪ ,‬ואי אפשר כלל לדבר על דבר הסרת יראה זו‪ ,‬שהיא מלח החיים‪.‬‬
‫הפחותה‪ ,‬עד שאין ערכם נמצא בעצמם‪ ,‬כי אם ביראת הפכם‪ .‬על ידי קדושת החיים בתכנם העליון‪ ,‬אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית‪ .‬לזה‬
‫אמנם צריך שיגלה בנפש ערכו של הכלל‪ ,‬כלומר המציאות בכל היקפה‪ ,‬האדם ונשמתו‪ ,‬ערך הרצון הטוב‪ ,‬והמוסר המוחלט‪ ,‬בתכונת הנצח‪ ,‬ערכה של‬
‫ההרמוניה הרוחנית עם החיים וההויה המגושמת‪ .‬וזה כבר כולל חלק חשוב מהתוכן של חכמת האלהות והכרותיה הפנימיות‪.‬‬
‫היסוד מונח בעילוי הרצון והתעמקותו במעמקה של ההכרה‪ ,‬זיווגו עמה והתאחדותו המוחלטת בקרבה‪ .‬סוד הסרת הערלה הוא עליית חפץ החיים‬
‫למדה העליונה המגמתית‪ ,‬עד שכל הנטיה ההולדית‪ ,‬וכל סעיפיה הרוחניים‪ ,‬המקושרים עמה‪ ,‬כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה‪ ,‬כולם הם סעיפי‬
‫הקודש של חוסן חפץ החיים‪ ,‬עד כדי להמציאו מתוך ההעדר במרום עז וטהרת חשק‪ ,‬המטביע את נעימת האהבה בכל היקום‪.‬‬
‫החיים כשהם מוכרים בערכם הטוב‪ ,‬הם בעצמם מסירים הם את התבלול מעיני ההכרה‪ ,‬המעכב בעד הבירור של ידיעת המהות הרוחנית וערכי‬
‫חייה המוחלטים‪ .‬אז מתחיל העולם הרוחני להשתרע בכל הוד מילואו‪ ,‬מרגיש הוא אז בקרבו את עצמו וחופשו‪ ,‬והחיים הנשמתיים מתגלים‪ ,‬לא רק‬
‫בתור איזה שריד של חיים גופניים‪ ,‬שהם הנראים כהמלאים‪ ,‬אלא בתור גודל עצמי‪ ,‬שרק ניצוץ וצל של חיים הנם החיים של קישור הגוף ותנאיו‬
‫ההוים לעומתו‪ .‬באופן זה כשהאמצעיים הצדדיים גם כן עוזרים‪ ,‬כשהמעמד האיקונומי‪ ,‬המשפחתי‪ ,‬הלאומי‪ ,‬ועצם שביעתם של החיים הטבעים‪,‬‬
‫בא עמו‪ ,‬סר פחד המות לגמרי‪ ,‬ונהפך הוא למקור שמחה ובטחון וחסה במותו צדיק‪ .‬וכשתכונת חיים כזאת מתפשטת בעולם‪ ,‬בא השחרור‬
‫ממלאך המות‪ ,‬במרום מילואו‪.‬‬
‫ומעמד חיים כמו אלה‪ ,‬אפשר להכשיר את העולם אליהם‪ .‬אבל לא היחיד יעצר כח לזה כי אם האומה‪ ,‬אומה בין האומות אומה קדושה מופתית‪,‬‬
‫אומה נבחרה‪ ,‬הסגולה מכל העמים‪ ,‬שבניה בנים לד' אלהיהם הם‪ ,‬הם הם המצווים על לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת‪ ,‬כי עם קדוש‬
‫אתה לד' אלהיך ובך בחר ד' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה‪ ,‬ולהעביר המות‪ ,‬שהוא חרפה לעם קדוש‪ ,‬וכל מוראיו‬
‫ועצבונותיו‪ ,‬שהיא תחלת התרבות המכוננת‪ ,‬המאשרת את החיים בכל תפקידיהם‪.‬לזה הננו נקראים‪ ,‬ובשביל כך אנו נלחמים‪ ,‬וכל הנפילות אשר‬
‫נפלנו לא יתיקו רגלינו מהמטרה העליונה‪ ,‬הנשואה בנשמתנו‪ ,‬בא נבא אליה‪ ,‬דרך כל השלבים‪ ,‬ודרך כל השבילים המסובכים‪ ,‬אבל בא נבא לאותה‬
‫החירות אשר עבורה הננו חיים‪.‬‬
‫‪49‬‬

‫'איזה חושך הוא הסיר פה'‪ ,‬כלי הקיבול הקטן הזה של האדם‪ ,‬שלא תופס את גאון החיים האדיר שיש‬
‫פה‪ ,‬אלא רק את הביטוי הקטן והחלקי של קצה הקרחון שיש לו משמעות לגבי האדם‪ ,‬ש'זה הסיר‬
‫ממני את תחושת ההיעדר שבי ומילא אותה'‪ ,‬ו (זה מוביל לדבר נוסף שהרב דוד הזכיר לעיל על חטא אדה"ר שזה להתמכר על הגלוי המיידי‬

‫הכאן ועכשיו‪ ,‬ש) בזה האדם לא מסוגל לתפוס כל דבר אלא במשמעות המידית והקטנה שלו(מצד התועלת המיידית שלו‬

‫לפיתרון הבעיות הקטנוניות של האדם) ‪ ,‬ולא במשמעות הארוכה הנצחית האין סופית שלו ‪ .‬שזה עיקר הבעיה‪ ,‬יותר מהיסוד ה'איגואיסטי'‬
‫‪26‬‬

‫שבזה‪ ,) 27‬שהוא לכן רואה את העונג לא בצורה האצילית הגדולה שלו‪ ,‬אלא מתרגם אותו ישר ל'איך זה‬
‫עוזר לי'‪ ,‬איך זה פותר לי כמה בעיות‪ ,‬ואז זה משתמע כמשהו אגואיסטי וכמשהו נמוך וחלקי ‪ .28‬לכן‬
‫העונג נתפס רק כמשהו פסיכולוגי‪ ,‬ולא כמשהו כזה שמבין שבעצם בעונג 'האלוקי חי באדם‪ '.‬שהאדם‬
‫מגלה חיים אלוקיים‪ ,‬את האין סופיות‪ ,‬את המבוקש שביסוד המציאות כולה‪ ,‬הוא מוצא איזה בעיות‬
‫זה פתר בי ואיזה מועקות ועצבונות זה הסיר ממנו‪ .‬אבל זה רק ה'צל'‪ ,‬השיקוף של הדברים‪ .‬אבל‬
‫בצורה אמיתית מאחורי זה מסתתר מפגש עם החיים עצמם‪ ,‬עם האמת עצמה‪ ,‬עם עצם החיים‬
‫‪29‬‬
‫הכבירים הנצחיים האין סופיים של גילוי האלוקות‪.‬‬
‫לכן באמת תחושת ההתענגות זה מדרגת הדבקות‪ .‬שהאלוקי חל באדם‪' ,‬רוח השכינה וזיו כבודה חל‬
‫על האדם'‪ .‬או בצורה יותר עמוקה‪ -‬זה קובע את ההתמזגות של האדם בבוראו‪ .‬שהאדם מגלה חיים‬
‫אלוקיים‪ .‬שזה מה שמעורר באדם גלים אדירים של גילוי של עצמיות‪ .‬והעצמיות הזו לא נובעת‬
‫מהעצמיות הפרטית של האדם‪ ,‬אלא מתוך מה שהתוכן העצמי של החיים‪ ,‬המבוקש העצמי שמסתתר‬
‫מאחורי כל גילויי החיים כולם‪ ,‬שזה המבוקש האלוקי‪ ,‬הוא זה שעכשיו בא ומתעצם בעצמיות האישית‬
‫והאדם‬ ‫של האדם עצמו‪ ,‬וממילא זה מה שמעורר באדם גלים גדולים כאלה של שמחה גדולה‪.‬‬
‫טועה לחשוב שעיקר הערך בדברים האלה שמשמחים אותו זה התחושה הפאסיכית שלו‪ ,‬שעכשיו‬
‫‪ 26‬ע"ע בשיעור של הרב דוד לפרשת פרה‪ ,‬שזה כל יסוד הופעת המוות בעולם מבחינה תודעתית‪ ,‬שבאמת‬
‫החיים הופכים להיות משהו מיידי‪ ,‬שממילא ממצה את עצמו‪ ,‬והוא משתוקק למוות‪ .‬הוא לא מחובר לחיים כאלה‬
‫שיש להם איזה הצדקה ועניין בחיים נצחיים‪.‬‬
‫אך באמת גם יותר מזה‪ ,‬הוא באמת לא חי את החיים עצמם‪ ,‬וממילא‪ -‬במובן האין סופי שלהם‪ ,‬אלא את‬
‫הצדדים החיצוניים להם‪ ,‬כלומר החיים שלו מושרשים על יסוד ה'העדריות' שבחיים‪ ,‬וממילא בצורה אמיתית הם‬
‫חסרים את מושג העצמיות‪ ,‬ובכלל את מושג ה'יש'ות‪ ,‬החיות‪ .‬זה בפועל עושה את האדם מדולדל ומלא‬
‫בעצבות וריקנות‪.‬‬
‫‪ 27‬כך נ"ל‪ .‬שכן עיקר הבעיה היא שבזה האדם לא פתוח לגלות אלוקות‪ ,‬לגלות חיים עצמיים במציאות‪.‬אלא רק‬
‫לפתור כל מיני מצוקות דמיוניות שקיימות לו‪ .‬זה הקריטריון המוחלט לערכים‪ ,‬ולא 'זה שאדם חושב על עצמו ולא‬
‫חושב על אחרים'‪ ,‬שזה‪ ,‬המוסר‪ ,‬ההטבה‪ ,‬זה בסך הכל עוד ערך אחר ממכלול הערכים‪ .‬אך כל ערכו זה מצד מה‬
‫כמו שהרב מביא משל נוסף במוס"א אחרי המשל של האיש שהציל את העיר‪,‬‬ ‫שהוא מבטא את עצם החיים‪.‬‬
‫שאם הוא גם רואה שתוך כדי שהוא הציל את עצמו מהנהר הוא הציל גם זבוב שעלה עליו ובזה הוא שמח ולא‬
‫בהצלה 'האישית' שלו‪ ,‬הוא אדם שפל מכל‪ .‬למה? הוא מוסרי? הוא לא חושב על עצמו! אבל באמת כל יסוד‬
‫הערכים זה גילוי החיים שבהם‪ ,‬ולא דומה גילוי החיים האדיר שמתגלה באדם לעומת גילוי החיים שמתגלה‬
‫בזבוב‪ .‬וזה כמו האהבה של ב"ה למדרגת החיים האדירה של 'נצח ישראל'‪ ,‬של כלל ישראל‪ ,‬שהם אוהבים‬
‫אותם מצד עצמם‪ ,‬מצד גילוי האלוקות היותר אדיר שיש בגילוי החיים הזה‪ ,‬ולא מצד מה ש'הם משרתים בשביל‬
‫להכשיר גם את אומות העולם לזה'‪.‬‬
‫‪ 28‬גם האמירה שכל דבר 'התכלית שלו זה הוא עצמו'‪' ,‬עצם הקיום שבו'‪ ,‬זה אמירה שיכולה להיות השפלה ביותר והעליונה‬
‫ביותר‪ .‬זה יכול להיות מתוך אמירה שהעולם חי את עצמו ואת חוסר היציבות הקיומית שלו‪ ,‬או את תחושת השיעמום‬
‫והחוסר המסוים שבו‪ ,‬ואז 'עצם זה שהנה‪ ,‬זה פתר לי את זה'‪ ,‬עצם זה שיש לי קיום‪' ,‬יום העצמאות'‪ ,‬ויש לי איזה חוויה‬
‫רגשית של הסרת תחושת השיעמום שהייתה בי‪ ,‬זה עצמו התכלית‪ .‬זה לבחון את הדברים מצד מה שהם שוללים את‬
‫המוות‪ .‬שאז באמת האדם מסתפק במועט מאוד‪ ,‬בפירורים החיים הקטנים שלו‪ .‬אבל אם האדם הוא באמת מלא בחיים‪,‬‬
‫מלא בעצמיות‪ ,‬ולא חי את העולם התודעתי הריק והחסר (שמצדו נצרכת ידיעת ההפכים)‪ ,‬אז הוא בוחן את הדברים מצד‬
‫מבט לכתחילאי‪ ,‬מצד המבט האלוקי‪ ,‬מצד מבט כזה שכל דבר שהוא פחות מאין סוף מהווה תחושת היעדר בשבילו‪ ,‬וממילא‬
‫יש בו את הפתיחות וההקשבה לחיות חיים ארוכים‪.‬‬
‫‪ 29‬ולכן כשחושבים על זה‪ ,‬באמת עצם זה שהאדם לא מזהה את זה‪ ,‬אלא חי את עץ הדעת טוב ורע‪ ,‬את הצורך‬
‫'להשלים חסרונות שלי' וכו'‪ ,‬זה שורש כל הרע‪ .‬זה שורש הטומאה שבמושג ה'תאווה' (ששיאו הוא בעצבות‪,‬‬
‫שהיא מה שעומדת ביסודו ותתגלה בפועל מתוכו ודרכו‪' ,‬אוכלי לחם העצבים')‪ .‬כלומר בעצם זה שהאדם נמצא‬
‫בעמדה כזו‪ ,‬שבה הוא מרגיש חוסר וריק‪ ,‬שיש לו תאווה למלא אותו‪ ,‬זה שורש כל הטומאה של האדם‪ .‬כי זה‬
‫בעצם מצב כזה שבו נפרדת ממנו הדבקות בה'‪ .‬שבו הוא חי בתוכו את החיסרון‪ ,‬את הריקות‪ .‬וממילא עולה בו‬
‫הצורך לחפש איך 'הקב"ה מיטיב לי'‪ .‬עצם העמדה הזו היא שורש הטומאה‪ ,‬שאין שום סיכוי לפתור שום דבר‬
‫ע' מה שהרחבנו על זה‬ ‫ולהתקדם לשום דבר ממנה‪ ,‬אלא ברגע שמשתחררים ממנה לגמרי מן היסוד‪.‬‬
‫בנתיב כוח היצר‪' ,‬אם רעב שונאך השביעהו לחם'‪ .‬ובביאור התהומי של דברי הראב"ד שם‪ (.‬ע"ע בשיעורים של הרב איתי על‬
‫מוס"א)‪.‬‬
‫וכפי שביארנו גם‪ ,‬וכמו שהרב מזכיר שם בפסקה על יראת המוות‪ ,‬שהדרך להשתחרר מזה היא לבנות חיים‬
‫עצמיים‪ .‬ע"י הרצון הטוב‪ .‬וע"י כל התורה והמצוות שהם 'עץ חיים'‪ .‬ויחד עם זאת‪ ,‬כמו שהרב יגיד לקמ' 'שמח‬
‫ומתענג'‪ ,‬לבנות סביבת חיים שמחה בריאה שמעצימה את הדבר הזה‪.‬‬
‫‪50‬‬

‫הוא מרגיש שמח ומרגיש טוב‪ ,‬והוא לא מבין שעיקר הערך של הדברים האלה זה סימפטום לכך‬
‫שעכשיו הוא חי חיים אמיתיים‪ ,‬חיים אלוקיים‪ .‬הרגש של העונג והשמחה הוא השיקוף של הנוכחות‬
‫האלוקית בעולם‪ .‬של זה שהמציאות מתמלאת תוכן‪ ,‬בתוך האלוקי‪ ,‬בגילוי האלוקי שממלא אותה‪.‬‬

‫מורגשת היא הרגשה מועטת בשאיפת הלב הטהור בהתעלותו‪ ‬מעל כל המצרים המצמצמים אותו‪,‬‬
‫איפה אנו מסוגלים לזהות את המדרגה הגדולה הזו שבה האדם נכלל בקב"ה? כמו שאמרנו בעצם‬
‫תחושת העונג של האדם! בתחושת השמחה הזו שכשאדם חווה אותה הוא מרגיש צד מסוים של‬
‫שחרור ושל התעלות‪ .‬וכמו שאמרנו‪ ,‬בכל דבר שהאדם חש בו עונג ושמחה ‪ ,‬זה דבר כזה שהאדם‬
‫משתחרר מהמיצרים המצמצמים אותו ומגבילים אותו ודוחקים את עצמו‪ ,‬ואז הוא מרגיש שהוא חי‬
‫את עצמו‪ ,‬הוא מקבל תחושה של סיפוק והתעצמות וזיהוי של חיים עצמיים‪ .‬ובדבר הזה‪ ,‬תחושת‬
‫העונג הזו שהאדם מרגיש בכל מיני תהליכים שלו‪ ,‬אם הם באמת משחררים מעצמם מיצרים‬
‫שמצמצמים אותו‪ ,‬כלומר שזה לא בא בשחוק אלא בצורה בריאה שהאדם יותר חי כתוצאה ממנה‪,‬‬
‫(=בלב טהור) אז בדבר הזה האדם מרגיש משהו מאותה מדרגה גדולה של התכללות בקב"ה‪ .‬כלומר‬
‫בעצם הרב אומר פה שכל התענגות של האדם באמת זה התענגות על הקב"ה‪ .‬מה שהאדם חי‬
‫והרגיש בעצם בכל התענגות שלו‪ ,‬זה הרגשה מועטת של המדרגה הזו‪ .‬אלא שמיד הרב מוסיף‪,‬‬
‫ש‪-‬סוף סוף זה 'מועט'‪ ,‬אל תחשוב שלכן אתה יודע מה זה להתענג על ה'‪ ,‬כי כל פעם שהרגשת‬
‫תחושה נעימה בזה הרגשת דבקות בה'‪ ,‬אלא מיד הרב מוסיף – שכל מה שאתה תופס וחווה ומרגיש‬
‫כתוצאה מהדבר הזה‪ ,‬זה רק הרגשה מועטת של עצם הדבר הזה בעצמו‪.‬‬
‫ובצורה יותר מדויקת להגדיר ולהשים את הדברים שאנו אומרים על דיוקם‪ ,‬כל הרגשת השמחה של‬
‫התרת הספקות וכו' שאנו מרגישים‪ ,‬אמנם זה סימן או גילוי עצמי של נוכחות אלוקית‪ ,‬אבל‪ -‬וזהו רק‬
‫צל של צל צללה‪ ‬של השאיפה העליונה הנקיה מכל עירוב גס‪ .‬‬
‫שבעצם נראה נכון‬ ‫כלומר יש פה שלוש מדרגות של הרחקה מהדבר בעצמו‪ .‬צל של צל של צל‪.‬‬
‫לומר‪ ,‬שכל שלוש המדרגות הללו זה בדיוק השלוש מדרגות שדיברנו עליהם‪ .‬השמחה (של‬
‫ההשתחררות של האדם מהמיצרים וההתחדשות) היא צל של העונג‪ ,‬והעונג שבו האדם מרגיש שהוא‬
‫חי את עצמו ואת העולמות הפנימיים שלו (שזה המדרגה השניה‪ ,‬שמתוך כך הוא יכול להוסיף בהם‬
‫דבר יום ביומו) ‪ -‬הוא רק שיקוף למדרגה השלישית של השכינה ששורה בדבר הזה‪ ,‬ודרגת השכינה‬
‫שאותה האדם מרגיש גם היא רק צל של הסוגיא האחת שבפסגת הכל שבה מתברר שהכל כלול‬
‫באלוקות‪.‬‬
‫אז ממילא יוצא שהתחושה הפסיכולוגית שבאה אלינו‪ ,‬יש צד שהיא כולה רק מדד‪ :‬שאם אני שמח‪ ,‬אז‬
‫'סימן שאני בדרך הנכונה'‪ ,‬שאני משתחרר ממגבלות מסוימות שהיו לי‪ .‬אבל כל זה הוא רק סימן לכך‬
‫שיש פה בעצם 'אני' שמסתתר מאחורי הדברים‪ ,‬כלומר השמחה היא מדד לכך שיש לי עונג‪ .‬והעונג‬
‫הוא סימן לכך לא רק שיש אני‪ ,‬אלא שאני מעורר בתוכי את החיים העצמיים שבי‪ ,‬שזה מה ש'חידש‬
‫בי' את תחושת העונג‪ ,‬כי אני יותר חי את עצמי ממקודם‪ ,‬וזה ממילא מה שאומר לי שבעצמי יש‬
‫עומקים אין סופיים גדולים שמתחת לפני השטח‪ .‬וכל הדבר הזה הוא מדד לכך שאני בכלל שייך‬
‫לתהליכם אלוקיים‪ ,‬שזה לא רק אין סופיות שקיימת בעומקים שבי‪ ,‬אלא זה נקודות כאלה שמצידם יש‬
‫שייכות ואחדות ביני לבין כל הבריאה‪ ,‬והתהליכים שאני עובר זה תהליכים שבעצם הקב"ה מעביר‬
‫בכל המציאות כולה‪ .‬אבל גם כל הדבר הזה הוא רק סימן‪( ,‬ההבדל בין השלב הזה לשלבים הקודמים הבוסריים יותר‬
‫הוא לא כ"כ גדול‪ .‬סוף סוף‪ ,‬בשני הדברים הללו מדובר על צל‪ ,‬וזה בעיקר הפרש כמותי‪ .‬אבל המעבר הזה הוא המעבר הכי מהותי‪ ,‬מעבר‬
‫מהצל אל הדבר בעצמו ) שבתהליכים האלוקיים הללו שמתברר לי שעוברים עלי‪ ,‬מה שאני מתמלא בשמחה‬
‫זה כי בצורה פנימית אני תמיד קשור אל המלאות האלוקית שמאחורי הכל‪ ,‬בצורה אמיתית המציאות‬
‫מלאה אלוקות‪ ,‬ולכן בכל קוטן חי כל הגודל הזה שתיארנו פה‪( .‬ע"ע מוסה"ק טהרת מידות הנפש פסקה ב‪ ,‬על חשיבות הפסיכולוגיה‬

‫החדשה‪ ,‬לברר לאדם את העומקים הגדולים שיש בו‪ ,‬שהם שער להבנה שלו ש'בקרבך קדוש')‪ .‬ש'הצל היסודי' ביותר‪ ,‬שמתוך כך יש לו עוד‬
‫צל ועוד צל‪ ,‬זה עצם ה'אשליה' שיש בריאה כזו ששמה אותנו מלבר לאלוקות‪ ,‬ושאנו בוחנים את עצמו‬
‫כדבר שעומד בפני עצמו‪ .‬זה עצמו הריחוק והניתוק הכי גדול‪ ,‬שלא משנה כמה אחרי זה נאמר שיש‬
‫תהליכים אלוקיים גדולים שיש במציאות‪ ,‬מ"מ המבט היסודי הוא שהמציאות תופסת את עצמה מצד‬
‫‪51‬‬

‫עצמה‪ ,‬רק שבצורה מאוד מאוד גדולה (כנ"ל זה אותה ירידה 'עשר מעלות בשפל') ‪ .‬וזה מה שמנתק אותה ועוקר אותה‬
‫מהיכולת לפגוש את הדבר מצד עצמו‪ ,‬כלומר מצד עצם המקוריות האלוקית שמתגלה בדברים האלה‪,‬‬
‫מצד עצם מדרגת החיים שבזה‪ ,‬ובמקום זה לפגוש את זה מצד ההשלכות העלובות והחלקיות של זה‬
‫מדברים אחרים‪( ,‬כנ"ל את 'פירורי הטוב שמהשולחן הגבוה' שחיצוניים לטוב‪ ,‬ולא את עצם הטוב‪ .‬מתוך שהיא מזהה את עצמה מצד עצמה‪ ,‬כלומר מצד 'ישות‬

‫חסרה ורעבה שהיא כלי ריק לכל מיני טובות שיחולו בה') ‪ ,‬ובכך לעבור מבחינת ה'אור עצמו'‪ ,‬אל בחינת ההשלכות שלו‬
‫החיצוניות לו של 'צל' (שזה ממחיש שזה בעצם לא אותו דבר רק בצורה מוזערת יותר‪ ,‬אלא זה הבדל טוטאלי‪ ,‬בין מצד הכמות הבדל בין 'אור לחושך'‪ ,‬בין מצד‬

‫המהות‪/‬הישות‪ ,‬הבדל בין יש לדבר שהוא באמת כלום מצד עצמו) ‪ .‬אבל בתוך הדבר הזה‪ ,‬היא צריכה להבין שכל מה שהיא‬
‫שהעונג והשמחה‬ ‫תופסת שעובר עליה באופן אישי‪ ,‬זה רק סימן לדבר האמיתי שיש מאחורי הכל‪.‬‬
‫דרך מה שהם באים לידי ביטוי בהכרה שלנו הם רק ביטוי לתנועת חיים הרבה יותר כבירה‪ ,‬שבאה‬
‫בשביל לשחרר את הצד המוגבל של החיים‪ ,‬ואמנם בשביל זה בדיוק נברא האדם‪ ,‬לגלות ולחשוף בתוך אותו צד מטריאליסטי מיצרי‬
‫מוגבל וקבוע של החיים את מה שהרב מכנה בישראל ותחיתו‪ -‬את ההשקפה התכליתית שמעבר להשקפה הסיבתית‪ ,‬התנועה החופשית הגדולה שבאה לידי‬
‫ביטוי דרך הסדרים שלנו‪ .‬וזה שהמציאות מתענגת ושמחה זה לא רק טוב למציאות אלא זה המדד לכך‬
‫שהמבוקש האלוקי חל בתוך המציאות בצורה כ"כ גאונית אדירה ועזוזית עד כדי היכולת של המציאות‬
‫לזהות את יסודות החיים האציליים והעצמיים שלהם עם כל מה שהם נותנים פריצה ותסיסה לכל‬
‫גילויי החיים‪( .‬אז עונג ושמחה זה 'סימן' רק מצד מה ש'אנו מכנים' כעונג ושמחה ותופסים בעונג‬
‫ושמחה הזה‪ ,‬אך לא מצד עצם הדבר הזה של עונג ושמחה‪ .‬אנו מכנים את המקור על שם הרשמים‬
‫הפסיכולוגים שהוא עושה בנו)‪.‬‬
‫זה חטא האדה"ר‪ ,‬שהאדם כל כך התמכר למושגים האישיים שלו‪ ,‬טוב הוא למראה ונחמד לעינים‪,‬‬
‫את הכל הוא רואה דרך המבט הצר הקטן שלו‪ ,‬ולכן הוא שכח להפגש עם הפסגה הגדולה של עץ‬
‫החיים‪ ,‬שזה להתכלל בתוך החיים עצמם‪ .‬אז את הכל הוא רואה דרך מימדים חיצוניים‪ .‬אבל מ"מ‬
‫מאחר שמצד האמת‪ ,‬החיים הם דבר אחר‪ ,‬אז גם המימדים האלה שדרכם הוא רואה את החיים‪ ,‬סוף‬
‫סוף הם השתקפות של אותו הדבר עצמו‪ .‬של אותם החיים עצמם‪ ,‬שרק הוא רואה אותם בצורה‬
‫קטנה‪.‬‬

‫נמצא שבעצם הטעות היא שהופכים את הריגוש של השמחה לתכלית‪ ,‬שתופסים אותה מצד עצמה‪,‬‬
‫שהרי הריגוש הזה‪ ,‬כשחושבים עליו‪ ,‬זה משהו‬ ‫ומעלימים עין מכל הגדלות האמיתית שמאחוריה‪.‬‬
‫מאוד גופני‪ .‬הדופק של האדם נהיה בכיוון מסוים‪ ,‬ויש התמתחות של האיברים של האדם‪ ,‬וכל מיני‬
‫דברים כאלה שהם רק מערכת פיזיולוגית‪ ,‬שאחרי זה גם יוצרת תחושות פיסכולגיות מאוד נעימות‪.‬‬
‫ומצד זה זה בסופו של דבר משהו כזה שגם אם הוא מאוד נעים‪ ,‬מ"מ זה דבר מאוד קטן‪ .‬ואם זה היה‬
‫כל מושג העונג אז ברור שלא הוא ראוי להיות לתכלית של הכל‪ .‬אבל באמת מאחורי כל זה מסתתר‬
‫משהו עדין יותר וטהור יותר שכל הדברים הללו הם רק סימפטומים שמשקפים אותו‪ ,‬ולא שהם עצמם‬
‫זה הנושא‪.‬‬
‫כמו שהרב אומר במוס"א על נהר שהיה אמור לשטף את המדינה ובא אדם מסוים והצליח לסגור את‬
‫השכר ולמנוע את ההשמדה של כל אותה מדינה‪ .‬ואח"כ עושים לו ערב הוקרה‪ ,‬ונותנים לו סכום כספי‬
‫מאוד‪ .‬כמה יהיה האדם הזה אומלל ועלוב אם מה שיטריד אותו זה ש'וואו קיבלתי סכום כסף גדול‬
‫מאוד‪ ,‬בשביל זה היה שווה לעשות את הכל'‪ .‬אדם אם רגש מוסרי מפותח מבין שהוא עשה פה משהו‬
‫אז נעצור רגע ונשאל‪ ,‬מה‪ ,‬אז זה לא‬ ‫הרבה יותר גדול מזה‪ ,‬הצלתי את החיים של עיר שלמה!‬
‫בסדר לתת לו מתנה? זה לפני עיור? אתה משיח את דעתו מהעיקר! היה ראוי לכא' שבמסיבת‬
‫ההוקרה הזו תגיד לו 'המתנה הכי גדולה שלך זה שעשית כזה דבר גדול‪ ,‬לך לשלום‪ ,‬וממש כל דבר‬
‫אחר שנתן לך זה רק יקטין את זה‪ !'...‬ברור שלא‪ .‬אז למה בכל זאת נותנים לו את הדבר הזה? מה‬
‫כי המתנה הזו היא סימן‪ ,‬ביטוי של הוקרה‪,‬‬ ‫עומד מאחורי האינסטנקט הישר הזה לתת מתנה?‬
‫שכנותנים לך אותו זה רק ביטוי לדבר הגדול שמאחוריו! אז האדם צריך את התמונה הזו שהוא יקבל‬
‫להוקרה לראות אותה ודרכה רק לזכור כמה היא בבועה‪ ,‬צל של צל צלה של הדבר הגדול הזה‬
‫שבאמת היה פה‪ .‬אלא שלפעמים אנו מתבלבלים והופכים אותה להיות העיקר ולא מבינים שהיא רק‬
‫‪30‬‬
‫השיקוף שלה דבר היותר גדול שנמצא מאחוריה‪.‬‬
‫‪ 30‬מוס"א‪,‬ב‪,‬ד‪ :‬בראש דבריו כתב החסיד בס' מסילת‪-‬ישרים‪ ,‬שיסוד החסידות ושורש העבודה ‪ ‬התמימה הוא‪ ,‬שיתברר ויתאמת אצל האדם מה‬
‫חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו‪  ‬ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו‪ .‬הורה בזה ש‪..‬כל התכלית הזה של המעשים הטובים ודאי שלא‬
‫יבאו לשלמותם כ"א בטוהר‪-‬הכונה‪ .‬אלא שגם הלימוד ‪ ‬והעיון בדברים האלהיים‪ ,‬אם יהי' כדי להשקיט צמאון נפשו המשכלת‪ ,‬שמשתוקקת‬
‫לדעת‪  ‬דברים גדולים‪ ,‬לא יבא לתכלית כלל‪ ,‬כ"א תהי' מגמתו לעשות נחת‪-‬רוח ליוצרו‪ .‬שהוא‪ ‬ית' צוה אותנו בחסדו ורחמיו להשלימנו בשלמות‬
‫‪ ‬וראוי לבאר ענין העבודה מאהבה ולשם עשיית נח"ר ליוצרו גם‬ ‫הגדולה הזו של השגת ידיעתו ית'‪ .‬וזהו‪ ‬ענין המבט ומגמת‪-‬הפנים שזכר כאן‪.‬‬
‫‪52‬‬

‫כך ההרגשות הפסיכולוגיות ואפילו הפיזיולוגיות‪ ,‬שבאות בעקבות הנוכחות הזו של השמחה‪ ,‬זה יוצר‬
‫שיקוף מסוים של דבר גדול יותר‪ ,‬שזה שיש לנו אותו זה מוודא לנו שאנו באמת שייכים אל הצד הגדול‬
‫הזה‪ .‬אבל מה שמסתתר מאחורי זה זה דבר הרבה יותר גדול של אז תתענג על ה'‪ .‬הביטוי של העונג‬
‫האמיתי הוא משהו טהור מאוד וגדול מאוד‪ .‬הוא הופך האגואיסטיות‪ ,‬הוא משהו כזה של ההתכללות‬
‫של האדם באלוקי‪ .‬ובאדם זה משתקף בכך שזה ממלא אותו חיים ובצורה מוטעת הוא יכול להתעסק‬
‫הרי היום יש כדורים כימים שאפשר לתת לאדם‬ ‫רק בריגוש של הדבר ולשכוח את הדבר עצמו‪.‬‬
‫וליצור לו תחושות של שמחה וסיפוקים מסוימים שלפעמים אנים צריכים לקחת את זה כדי להשתחרר‬
‫מדיכאון‪ .‬אז עכשיו פתאום האדם שמח‪ .‬למה כי קרה משהו? הכל זה רק השפעה על כל מיני‬
‫אינזימים שיש בו‪ .‬אז כעזרה ראשונה זה חשוב מאוד‪ .‬אבל אסור לנו להתמכר אל התוצר האחרון‬
‫לא לכן‬ ‫של הדברים אלא יותר צריך לראות דרכו שהוא צל למשהו יותר גדול שנמצא מאחוריו‪.‬‬
‫נברח מהעונג והשמחה‪ ,‬אלא נעמיק בצד הגדול שמאחוריו‪.31‬‬

‫אמנם כמובן זה ברור שכשאנו אומרים שהשמחה הזו היא רק ביטוי‪ ,‬אז זה לא ביטוי עקיף אלא ביטוי‬
‫ישיר‪ .‬זה לא רק נורה ירוקה שנדלקת כדי לומר לאדם שהוא בכיוון הנכון‪ ,‬אלא כמו 'צל צללה'‪ ,‬שזה‬
‫המשך ישיר של אותה התופעה עצמה‪ ,‬שהיא שמשתקפת בצורה מוקלשת יותר‪ .‬עצם זה שהאדם‬
‫חי עונג ושמחה‪ ,‬זה לא דבר טכני‪ ,‬אלא זה ביטוי למציאות כזו שבה התעוררו בו חיים‪ ,‬שמקור החיים‬
‫מלא אותו בדבר הזה‪ ,‬והדבר הזה הוא דבר אדיר במשמעותו‪ ,‬שהמציאות חיה את האלוקות‪ ,‬ומתוך‬
‫כך הביטוי הכי סופי וחיצוני של זה זה מה שהדבר הזה מעורר אצל האדם התעוררות פיזיולוגית‬
‫ויותר מזה‪ ,‬זה שה'חיישנים' האלה שמוודאים לאדם שיש נוכחות אלוקית בקרבו זה‬ ‫ורגשית‪.‬‬
‫מוחש לו דווקא כ'עונג'‪ ,‬זה לא במקרה‪,‬אלא זה סימן עצמי לדבר הזה‪ ,‬שכן אותה נוכחות אלוקית‬
‫פירושה גילוי 'המידה העצמית עליו'‪ ,‬מדרגת עצם החיים‪ ,‬העצמיות האלוקית‪ ,‬שהיא מתגלה דרך‬
‫העצמיות של האדם עצמו‪( .‬ע"ע מה שהרחבנו על כך בסוף פרק א של נתיב הענוה)‪.‬‬

‫אז באמת כמו שאמרנו‪ ,‬כל מושג של עונג ושמחה שיש באדם זה בעצם שהאדם מתענג על ה'‪ ,‬שהוא‬
‫מחובר אל אותה נקודה גורלית‪ ,‬נקודה חירותית‪ ,‬שאז הוא עומד על עצמיות החיים שלו‪ ,‬שהיא התוכן‬
‫האלוקי שממלא ומעצים את כל החיים ונותן לכל ביטויי החיים את הערך העצמי הפנימי שלהם‪ .‬כמו‬

‫להבנת קטני השכל‪ ‬כמוני‪ .‬כי רבים לא ירדו לעומק הדברים‪ .‬איך תתכן אהבה של איזו שלמות אם לא תהי' ‪ ‬מצד העושה בעצמו‪...‬כי כל מה שתגדיל‬
‫‪ ‬אבל כאשר נתישב מעט נראה‬ ‫ותאדיר את עניין הטוב‪-‬הגדול אבל סוף‪-‬כל‪-‬סוף ‪ ‬איך תהי' מגמת פנים של כל פועל אל טוב שהולך לא לו?‬
‫שדרך השכל הוא שאין לו שלמות כ"א עם היושר‪  ,‬והשכל עם היושר הוא שלמות הנפש כמו שהחיים עם כל צרכי החיים הוא שלמות לגוף‪  .‬נראה‬
‫שאין ראוי כלל לאדם בן‪-‬דעת שיהי' עובד את השי"ת זולתי מאהבה ולעשות נחת‪  -‬רוח ליוצרו למלא רצונו הקדוש‪ .‬אע"פ שזהו עצם רצונו שיבא‬
‫והנה נראה אדם אחד‪...‬וכאשר‬ ‫האדם לכלל השלמות‪ ‬הגדול והנכבד מאד‪ ,‬מ"מ אין המעשים ראויים שיפנו כ"א לתכלית עשיית רצונו בלבד‪ .‬‬
‫נחקור היטיב שורש זה הפחיתות וטעם ההחלט על זאת הנטי' שהיא‪ ‬פחיתות‪ ,‬הוא מפני הערכתנו בערך נפשות בני‪-‬אדם ויקרת כל נפש‪ .‬ונתקבץ‬
‫בדעתנו הטיב‪  ‬הכולל והיקר המקיף כל הנפשות הרבות‪ ,‬עד שנבזה בעינינו כנגדו זאת הטובה החלושה ‪ ‬של אלף שקל כסף‪ ,‬ואם הי' זה המקבל שלם‬
‫בהכרתו א"א כלל שתהי' נחשבת אצלו ‪ ‬טובתו החלושה נגד הטובה הרבה שעשה‪ ,‬וכל זה בשביל הכבוד והערך המושכל לנו ‪ ‬ברבבות אלפי איש‪.‬‬
‫ועתה נבוא חשבון כאשר נתבונן בשלמות הבורא ית' וכבודו שאין לו ‪ ‬קץ ותכלית‪ .‬אע"פ שאין לנו השגה וערך במה לצייר‪ ,‬מכל‪-‬מקום אנו יודעים‬
‫שכל הכבוד‪  ‬והיקר והערך המרומם שישנם בכל הנמצאים כולם‪ .‬מרום מעלה עד תחתית שפל‪ ,‬לכולם‪ ‬האציל מכבודו ויקרתו ושלמותו אשר אין‬
‫ערוך אליו‪ ,‬וידענו ברור שרצונו ית' הוא יותר‪ ‬ויותר יקר ויותר נכבד באין ערוך והמשל כלל מכל יקר וכבוד ושלמות שבכל הנמצאים ‪ ‬כולם‪ .‬א"כ‬
‫היתכן שיתישב בשכל הישר לחוש או לחשוב על היקר ושלמות שמגיע לו ‪ ‬לנפשו‪ ,‬ועי"ז מתמלא רצונו הפרטי‪ ,‬אם יודע הוא שע"י מה שהביא עצמו‬
‫לשלמות (וגם‪  ‬כל הנבראים כנודע מסוד ד' ליראיו) עושה בזה הוא רצונו של הבורא ית'‪ ,‬שדבר זה הוא ‪ ‬יותר חשוב ונכבד מכל הנמצאים עצמם עם כל‬
‫כבודם ויקר תפארתם‪ ,‬שהכל שלו ומידו ‪ ‬ית' להם כל החיל הזה‪ ,‬א"כ בודאי אחרי שיתברר לו זה ברור כפי אמתת הדבר א"א כלל ‪ ‬שתסבול נפשו‬
‫מצד השכל והיושר שום כונה בעולם כ"א עשיית נחת‪-‬רוח לפניו‪ .‬ומזה ‪ ‬נבין גודל החכמה והשלמות‪ ,‬שהישירונו לה חז"ל בעצתם ואזהרתם "אל‬
‫תהיו כעבדים‪ ‬המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ ‪ ‬לקבל פרס"‪ ,‬ודייק לומר עבדים ולא בנים‪ ,‬לשלול‬
‫אפילו מילוי הנטיה הטבעית של‪  ‬קדושת הנפש הצמאה אל ד' ואל דבר קדשו‪ .‬ואף אם קצרה דעתנו להבין זה בפרטיות‪  .‬מ"מ ע"י קשר האמונה‬
‫השלמה וההבנה הכללית בזכות העבודה יאירו עינינו במאור ‪ ‬תורה ונזכה להיות מיראיו וחושבי שמו‪ ,‬כי המעשה והכונה הכללית ודאי מנשאים‬
‫את‪ ‬הנפש למקור החכמה שממנה חוצבו ושם יראו הדברים בבירורם באור פני מלך חיים‪.‬‬
‫‪ 31‬לדוגמא‪ ,‬מפגש חברתי של האדם זה דבר משמח‪( ,‬במקום שזה לא בא מתוך שחוק)‪ ,‬וממילא זה אומר שזה דבר אמיתי‪.‬‬
‫אם אדם הוא אנטי חברתי וממילא הוא עצוב‪ ,‬זה אומר שהוא הולך נגד עבודת ה'‪ .‬כמו שאומר הרמב"ם שהפורש מדרכי‬
‫ציבור אין לו חלק לעוה"ב‪ ,‬זה ניכור מוחלט לכל הדרך שבה ושדרכה האדם נפגש עם הקב"ה‪ ,‬כי יש באמת אוצרות גדולים‬
‫אמנם זה רק פתח כללי מאוד למרחבים כאלה שדורשים אח"כ בירור וליטוש‪ ,‬ולהסיר‬ ‫בצד הכללי הציבורי של האדם‪.‬‬
‫קודם כל את הצל הראשון‪ ,‬את הסיגים שמתלווים לשמחה הזו‪ ,‬ולחיות אותה בצורה הטהורה שלה (לדוג'‪ -‬מבלי לה"ר)‪.‬‬
‫מתוך כך לזהות בשמחה הזו את יסוד העונג שבה‪ ,‬את הצד העצמי של איך הדבר הזה בונה את העצמיות של האדם‪.‬‬
‫שהשמחה זה רק הבטאה שלה‪ .‬ואחרי תהליך ההבשלה (שזה התהליך הראשון) ומתוך כך ההפשטה וההעדנה (שזה‬
‫התהליך השני)‪ ,‬יש עוד תהליך אחרון נוסף שזה הצל השלישי‪ ,‬שהאדם יעבור זעזוע גדול כשיבין שזה בכלל לא הוא נמצא‬
‫במרכז אלא האמת נמצאת במרכז (שהאמירה המייסרת הזו היא מייסרת רק כל עוד שהאדם תופס את עצמו כמשהו אחר וזר לאמת) ‪ ,‬ויבין שכל הסוגיא הזו של העונג‬
‫אלו שלושה שלבים גדולים מאוד שצריך לעבור כדי‬ ‫לא באה לספק צרכים אישיים שלו אלא לגלות את האלוקי בקרבו‪.‬‬
‫להגיע לאותה נקודה גורלית‪ .‬אבל בסופו של דבר אי אפשר להמלט אפילו מהצל של צל של צל שהוא בסופו של דבר לא‬
‫דבר אחר מהגילוי של אותה מדרגה עליונה‪ .‬ולכן הרמח"ל דיבר בהתחלה בלישנא דאינשי‪ ,‬ולא חשש מכך שהביטוי‬
‫'להתענג על ה''‪ ,‬יבלבל את האנשים‪ ,‬כי בצורה אמיתית ברית כרותה לעונג האמיתי שהוא לא יושג אלא ע"י זה שהאדם‬
‫יוביל לאן צריכה להיות מופנת מגמת פניו‪ ,‬שזה כלפי מגמת הדבקות‪ ,‬גילוי היוצר בתוך הצורה‪.‬‬
‫‪53‬‬

‫שזה גם בא לידי ביטוי בשמחה‪ ,‬שכל החיים מתמלאים פריחה ותסיסה בדברים האלה‪ .‬ואנחנו‬
‫אבל אסור לנו לקחת את השמחה‬ ‫קולטים את זה בחיישנים שלנו דרך מה שאנו מכנים בשמחה‪.‬‬
‫הזו שמתגלית בנו בצורה הפסיכולוגית החיצונית שלה ולזהות בה את התכלית של הכל‪ ,‬כאילו כל‬
‫המטרה שלי להיות שמח‪ .‬המטרה שלי זה להיות עצמי‪ ,‬לתת ביטוי לעצמיות החיים שלי דרך גילויי‬
‫החיים‪ ,‬ובצורה יותר עמוקה זה להיות יותר אלוקי‪ ,‬יותר דבק בקב"ה‪ ,‬להיות קשור אל המכוון האלוקי‬
‫ואם האדם יתפוס כשמחה זה בדיוק כמו שהאיש יתפוס את‬ ‫שמסתתר מאחורי הדברים האלה‪.‬‬
‫אלף השקלים האלה שהאדם מקבל כמטרה שעומדת בפני עצמה‪ .‬אבל אם האדם דרך כל פעם שהוא‬
‫שמח או אפילו מגיע להרגשה מאוד עדינה של עונג‪ ,‬שסוף סוף אני עומד על נקודת החיים העצמית‬
‫שלי משוחררת מכל מיני שיעבודים ומסגרות ותופעות חיצוניות‪ ,‬כל הזמן האדם צריך לראות 'או‪,‬‬
‫התחושה הגדולה והעצומה הזו זה רק ביטוי מזערי וסימפטום לדבר הרבה יותר גדול שמסתתר‬
‫מאחוריו'‪ ,‬שבאמת מה שיש פה זה נוכחות אלוקית‪ ,‬שהמכוון של כל החיים הוא זה שמוצא את ביטויו‬
‫דרך כל הבעות החיים החיצוניות שלי‪ .‬סוף סוף אני לא רק חי את מעגל החיים החיצוני הזה של אוכל‬
‫בשביל ללמוד ולומד בשביל לעבוד ועובד בשביל להאכיל את הילדים שלי‪ ,‬והכל הוא חסר פשר‪ ,‬אלא‬
‫סוף סוף אני עומד על נקודת הפשר של החיים שלי‪ .‬אבל חשוב לי לעמוד עליה לא מצד ש'לי יהיה‬
‫טוב'‪ ,‬אלא מצד שדרך זה הקב"ה מגלה‪ ,‬העומק העצמי של החיים מתגלה‪ ,‬המציאות הופכת להיות‬
‫הרבה יותר גדולה‪ ,‬וזה מה שבא לידי ביטוי דרך תכונת החיים הנפשית העדינה הזו שנקראת עונג‪,‬‬
‫והתכונה היותר גלויה של שמחה שמעודדת אותי שאני נמצא בכיוון הנכון‪.‬‬

‫אז ממילא אם הגענו לפה אז אולי נאמר שבעצם סתם עשינו מכבסת מילים‪ .‬נאמר אולי שכשאנו‬
‫אומרים שמטרת האדם להתענג‪ ,‬סוף סוף זה רק סימן ולא מטרה‪ ,‬כי עונג זה תמיד ביטוי לאיך‬
‫הדברים מתקבלים אצלנו וגורמים לנו לעונג‪ ,‬שזה רק סימן לדבר האמיתי? ממש לא‪ .‬ההתענגות זה‬
‫התכלית עצמה‪ .‬להתענג על ה' לכשנשחרר את זה מהרגש האגואיסטי שלנו זה יהיה התכלית עצמה‪.‬‬
‫וזה יהיה גם באמת אותו דבר עצמו (שאמנם לא נסגור את עצמנו מלהחשף לכל מה שבאמת מונח‬
‫בו)‪ .‬כי להתענג מה זה אומר? שהקב"ה מונח בתוך האדם! אמנם נו רגילים את מושג ההתענגות ישר‬
‫לתרגם למושג פסיכולוגי שלנו (ולכן כשאנו מנסים לומר מה באמת נמצא בעונג הזה‪ ,‬ולומר שזה‬
‫מעבר לרגש הפסיכולוגי שלנו‪ ,‬אז ממילא אנו כבר ישר טועים לראות את העונג כסימן‪ )...‬אבל‬
‫התענגות באמת‪ ,‬מה שיש בדבר הזה שנקרא עונג זה עדן נהר גן‪ .‬זה איך הזרמים האלוקיים‬
‫מונחים בתוך האדם‪ .‬ולכן‪ -‬זה לא נכון לומר שתכלית האדם לעשות רצון הבורא שזה אומר שהאלוקי‬
‫מחוץ לאדם והאדם נועד מלא את המשימות האלוקיות‪ .‬זה לא התכלית האחרונה של האדם‪ .‬אולי של‬
‫המלאך‪ .‬אבל התכלית של האדם שנברא בצלם אלוקים היא שהאלוקי ישרה באדם‪ ,‬ולכן הביטוי‬
‫היותר מדויק זה 'עונג' ולא לעשות רצון ה'‪ .‬גם אם נאמר שמטרת האדם 'לעשות נחת רוח ליוצרו' אבל‬
‫צריך לדעת נחת רוח ליוצרו באמת ורצון ה' באמת זה שהאלוקי יחול בתוך האדם‪ .‬וזה מושג העונג‬
‫בצורה היסודית שלנו‪ .‬אנו רגילים לרואת את מושג העונג את מה שזה פועל בנו‪ ,‬להוציא אותנו‬
‫מהמיצרים שלנו וכו' ולכן קשה לנו לשחרר את מושג העונג מההקשר הפסיכולוגי שלו‪ .‬אבל גם אם‬
‫רואים רק את ההקשר הפסיכולוגי אז זה לא שלילי אלא זה סימן לתהליכים אלוקיים שמאחוריו‪.‬‬
‫אז לכן אם נרצה לזכך את המושגים שלנו‪ ,‬אז אפשר במקום לומר ש'התכלית של האדם להתענג'‬
‫להגיד בצורה יותר מדויקת 'התכלית היא שהקב"ה יחול באדם'‪( .‬הסיבה שהרמח"ל לא התנסח כך‪,‬‬
‫זה כי אז היינו מגיעים למושג כזה שאין לנו שום זיקה אליו‪ ,‬בעוד למושג העונג יש לנו זיקה‪ ,‬לפחות‬
‫של צל של צל צילה)‪ .‬כי כשאנו אומרים עונג אנו רגילים לומר אותה בצורה הגסה שלה‪ ,‬כפי שאנו‬
‫רגילים לתפוס אותה‪ ,‬ולתת לה פרשנות עלובה ביחס למה שהיא באמת‪ .‬ולכן לומר 'המטרה שלי‬
‫להתענג' היא מילה מסובכת‪ .‬אבל בצורה אמיתית פירוש המילה של 'המטרה שלי להתענג' היא‪-‬‬
‫שהמטרה היא ש'הקב"ה יחול בתוך האדם'‪.‬זה פירוש המילה עונג‪ .‬העובדה שאין פער בין הנותן‬
‫למקבל‪ ,‬שהאלוקי מופיע באדם עצמו‪ .‬וזה לא כי אני זה לא חשוב‪ .‬אל כי באמת רק הדבר הזה‬
‫באמת זה ההטבה של הקב"ה אלינו ‪ ,‬כמו שהסברנו‪ ,‬ש'תכלית הטוב להיטיב' זה לא שאני מקבל‬
‫הטבה‪ ,‬שהקב"ה‪ ,‬מקור כל הטוב והחיים והשלמות‪ ,‬הוא לא 'מיטיב לי' וממילא‪' -‬על גבי'‪ ,‬אלא 'בתוכי'‪,‬‬
‫בתוך האדם עצמו‪ ,‬שאני חי וגלה בתוכי את עצם הטוב‪ .‬שהאדם עצמו הוא עצם הטוב‪ ,‬מקור הטוב‪,‬‬
‫שהטוב מתגלה ממנו‪ ,‬דרך מה שהאדם פועל עם אל‪ ,‬מגלה אלוקי‪ .‬זה תחושת העונג‪ ,‬שזה מתאים‬
‫לי‪ ,‬לא כי אני במרכז אלא כי הוא במרכז ואני חי אותו‪ ,‬מגלה אותו בעצם מציאותי‪ ,‬ויש התמזגות‬
‫‪54‬‬

‫גמורה באין פער ביני לבינו‪ ,‬שכבר לא נכון באמת להגדיר את זה כשתי דברים שונים (ולכן מצד האמת‬
‫נכון לומר את שתי הדברים ביחד כשתופסים שהם אותו דבר‪ ,‬דהיינו גם שאני במרכז וגם שהוא במרכז‪,‬אלא שכל פעם שאנו‬
‫נאמר שהמטרה זה 'אני'‪ ,‬אז הדבר הזה יצמצם ויקטין את כל מושג האני‪ ,‬ולכן מיד אחרי שהרמח"ל אומר שהמטרה היא‬
‫'להתענג על ה''‪[ ,‬שמשמע שכל המטרה זה אני] הוא אומר אמירה שלאוזניים הקטנוניות שלנו היא נשמעת סותרת והפוכה‬
‫מהאמירה הקודמת‪ ,‬שהמטרה היא 'הדבקות בה'' [שמשמע שכל המטרה זה הוא]‪ ,‬שבעינים של הרמח"ל זה באמת אותו‬
‫דבר‪ ,‬ואנו צריכים לזכך את הסיגים ממושג העונג‪ ,‬כדי שגם אנו נוכל לקרוא את זה חלק מבלי שום קושי)‪.‬‬

‫בצורה יותר עמוקה‪ -‬מצד אחד יש פער‪' ,‬אפס זולתו'‪ ,‬אין טוב אלא טוב אלוקי‪ .‬אך מצד שני לכן יש קרבה‬
‫גדולה של 'אין עוד מלבדו'‪ ,‬כי כל דבר שאנו כן מוצאים בו עונג‪ ,‬סימן שיש בתוכו מדרגת חיים אלוקית‬
‫באים אנו להלן‪ ,‬רואים אנו‪ ,‬שכשתעמיק עוד ביותר‪ ‬תראה‪ ,‬שהתכלית האמיתית היא הדבקות בשם‬
‫יתברך‪ ,‬כי רק זה הוא הטוב‪ ,‬וכל זולת זה שיחשבוהו‪ ‬בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה‪.‬‬
‫המסל"ש ממשיך בשורות הבאות ומפענח ‪ -‬מה זה להתענג על ה'? להתענג על ה' זה בעצם‪' -‬דבקות‬
‫בה''‪ .‬כי רק זה הטוב‪ ,‬רק זה העונג‪ ,‬וכל דבר אחר הוא שווא נתעה‪ .‬הוא לא עונג‪ .‬זה סתם מחשבות‬
‫דמיונית אשליתיות של בני אדם‪ .‬טוב‪ .‬אבל אומר על זה הרב שממילא אם כך אז‪ -‬ואנו תובעים‪ ‬את‬
‫עצמנו‪ ,‬שתי מסקנות עולות לנו מהמסל"ש‪:‬‬
‫אחת‪ ,‬שהדבקות האלהית הזאת בעצמה תהיה משוערת‪  ‬בקרבנו בצורתה הטהורה מכל שמץ איגואיסמוס‬
‫נשפל‪.‬‬
‫שזה פשט הדברים שהרמח"ל רוצה להרוויח באמירה הזו‪ ,‬שרק הדבקות בה' היא דבר טוב‪ ,‬כדי‬
‫להסביר לנו שההתענגות הזו על ה' הזו זה ממש לא דבר פרטי ואגואיסטי‪ ,‬אלא זה דבר גדול מאוד‪,‬‬
‫ו'משוערת' זה עולם ההשערות‪ ,‬שכל מה שאתה‬ ‫דבר של התכללות של האדם בגודל האלוקי‪.‬‬
‫רואה זה רק סימן ושער למה שנמצא מאחוריו‪ .‬כמו שהרב אומר 'להכנס לטרקלין דרך השער'‪,‬‬
‫שהאלוקות המתגלה בעולם היא המבוא למה שמסתתר מאחוריה‪' .‬נודע בשערים בעלה‪ ,‬שכל צדיק‬
‫וצדיק לפום מה שמשער בליביה'‪ .‬כך האדם צריך לשער את כל ההתענגות הזו‪ ,‬להבין שכל מה שהוא‬
‫חש ממנה זה רק שער ביטוי וסימן למשהו גדול יותר‪ .‬זה המסר היסודי‪ .‬אל תיתפס לכל ההשלכות‬
‫החיצוניות של הדברים‪ ,‬אלא השמחה האמיתית העונג האמיתי זה עצם זה שאתה צריך להתענג על‬
‫הקב"ה‪ ,‬ולא התועלות הקטנות שאתה חש מזה לנעימות הרגשית שלך‪.‬‬
‫אז זה מסר אחד של הדברים‪ .‬שמאוד מחדד ומדגיש את צד היראה והפער שבדברים הללו של‬
‫הרמח"ל‪ .‬אבל הרב אומר שממילא אם מקשיבים טוב לאמירה הזו‪ ,‬אז לומדים מזה עוד דבר נוסף‬
‫שמסתתר מאחורי זה‪ ,‬עם מנגינה בדיוק הפוכה‪ :‬ושנית מה שאנו צריכים להבין מכך הוא‪ -‬שהדבקות‬
‫האלהית במובנה העליון‪ ,‬אוצר הטוב המקורי‪ ,‬צריך‪  ‬שיעלה את כל מה שחשבוהו בני אדם לטוב שיהיה‬
‫באמת טוב‪  ,‬ולא עוד אלא גם כל מה שיחשבוהו בני אדם לרע צריך שיהיה‪ ‬נודע שהוא טוב‪ ,‬מפני שבאמת‬
‫אין רע כי אם טוב‪  ,‬והרע אינו אלא דמיון כוזב ושוא נתעה‪ ,‬מפני‪ ‬שאיננו במציאות‪ .‬‬
‫כלומר‪ -‬הדברים הללו של מסל"ש יכולים ליצור משהו מאוד פדאנטי שאומר הכל חסר משמעות ויש‬
‫רק טוב אחד שנקרא הדבקות בקב"ה‪ .‬אבל בדברי הרמח"ל הללו מצד שני יש אמירה הפוכה‪ .‬שהרי‬
‫אם הדבקות האלוקית זה עצמו הטוב‪ ,‬ואין שום דבר אחר שהואר טוב‪ .‬אז זה אומר שסוף סוף האדם‬
‫האדם כן נפגש עם דברים טובים בחייו? אז מה זה אומר? ממילא על כורחנו שזה אומר שמה שיש‬
‫בהם זה את אותו הטוב האמיתי שנקרא הדבקות בה'! כלומר לכה"פ‪ -‬שהם התנוצצות של הדבר‬
‫כמו שהרב אומר‬ ‫הזה‪ ,‬שנקודת הטוב שמסתתרת מאחוריהם היא היא כנראה המדרגה הזו!‬
‫במוסה"ק הכרזה – "כופר לא יכול להיות מוסרי"‪ .‬נקודה‪ .‬אין דבר כזה‪ .‬אז אם אתה כן מ"מ רואה‬
‫אנשים כופרים שהם מוסריים? סימן שהם מאמינים! אותו דבר פה‪ .‬לא יכול להיות טוב אלא דבקות‬
‫בקב"ה‪ .‬אז אם אתה כן רואה דברים טובים בעולם? סימן שהם נוכחות של השכינה!‬

‫שזה בעצם חוזר למה שאמרנו מקודם‪ ,‬שעצם זה שאדם רואה דברים בחיים שממלאים אותו‬
‫בשמחה‪ ,‬אז כנראה איזה שמחה מסתתרת מאחוריהם? אם אין כלום מלבד דבקות בה'‪ ,‬וכל דבר‬
‫אחר הוא הבל ושווא נתעה‪ ,‬אז מה כן עורר באדם את נקודת השמחה הזו? כי מסתתר בדבר הזה‬
‫איזה נוכחות אלוקית! שלכן כל עונג שיש באדם‪ ,‬הוא בעצם ביטוי והמשך של המדרגה הגדולה הזו‬
‫של אז תתענג על ה'‪ .‬שסוף סוף מה שיש בהם זה גילוי של חיים‪ .‬ולכן הקריטריון של האדם האם‬
‫הוא מתקרב לקב''ה או לא זה השאלה האם הדרך שהוא הולך בה והדברים שהוא עושה עושים אותו‬
‫עצוב או שמח (או יותר מדויק‪ -‬מתענג מאחורי השמחה הזו)‪ .‬כי אם הוא שמח‪ ,‬זה אומר שהוא מוצא‬
‫בדברים האלה שיקוף ומימוש של עצמיות החיים שלו‪ .‬זה לא אומר שהוא צריך לקדש את השמחה‬
‫‪55‬‬

‫כמות שהיא‪ ,‬כי יש בה וודאי גם הרבה סיגים ודמיונות‪ ,‬אבל הוא צריך לזהות בתוך אותה שמחה איזה‬
‫נקודה עמוקה גורלית של קרבת אלוקים מונחת ביסוד הדברים האלה‪ ,‬כי בצורה אמיתית אין אף דבר‬
‫שיכול לעורר באדם עונג ושמחה אילולי שהאדם חוזר אל החיים העצמיים והחיים האמיתיים שלו‪,‬‬
‫שזה בעצם במילים אחרות‪ -‬שהוא חוזר לקרבת אלוקים שבאדם‪.‬‬

‫אלא שהרב אומר פה דבר חריף‪ .‬בצורה גלויה ראינו שכל מה שהרב דיבר עליו עד כה זה על עונג‬
‫ושמחה שבעסק רוחני‪( .‬ואף שבסוף כשהגענו לנימוק וההסברה של הדבר‪ ,‬אז הבנו שזה לאו דווקא‪ ,‬מ"מ זה לא מפורש) ‪ .‬אבל פה הרב אומר‬
‫בפירוש שאפילו בדברים שהם שליליים ובעיתיים הכתוב מדבר!‬
‫אז הדבר הזה זה כבר נסתר‪ .‬אבל קודם כל נבין את משמעות האמירה הזו לגבי הדברים הטובים‪,‬‬
‫שזה אומר בעצם שאם אדם מרגיש עונג בלימוד התורה שלו או בכל מיני דברים טובים שהוא עושה‪,‬‬
‫אז שלא יגיד שזה לא כלום כי רק הדבקות האלוקית זה משהו אמיתי‪ .‬אלא ידע להוקיר אותם ולהבין‬
‫שהם שלבים כחלק מההתקדמות שלו‪ ,‬ללכת ולחשוף עוד ועוד יותר ויותר את מדרגת העונג האלוקי‪,‬‬
‫שכל הדברים הללו זה ביטויים ראשוניים של ניצנים והתנוצצויות של הדבר הזה‪ ,‬וממילא זה עצמו‬
‫[שכמובן שחלק מהקריטריון לזה הוא שכל הזמן אתה ממשיך‬ ‫חלק מההתקדמות אל הדבר הזה‪.‬‬
‫להתמלא מזה‪ .‬אם אתה מתמלא מזה עוד ועוד שמחה‪ ,‬יותר ויותר שמחה‪ ,‬בתהליך כזה שמוביל לאין‬
‫סוף‪ ,‬אז זה באמת נכון‪ ,‬זה באמת גילוי של מקור החיים‪ ].‬כי האמירה שרק הדבקות בה' היא העונג‪,‬‬
‫אז זה אומר שאם האדם רואה זרעונים של עונג בחיים שלו‪ ,‬אז זה כנראה הפרוזדור שהוא חלק‬
‫מהבית‪ ,‬שמוביל אל הדבקות בה'‪.‬‬
‫אבל באמת אסור להרדיד ולהשטיח את משמעות הדברים הללו של הרב‪ .‬זה לא שהרב רוצה לומר‪-‬‬
‫הנה תראה‪ ,‬אתה נהיה עוד קצת יותר צדיק‪ ,‬ועוד קצת יותר חכם‪ ,‬וכו'‪ ,‬אז בזה עצמו אתה הולך‬
‫ומפתחת לאט לאט ונהיה יותר ויותר שייך אל מדרגה שהיא הרבה יותר גדולה מזה שהיא‪ -‬להיות‬
‫דבק בה'‪ .‬כי לו הרב היה רוצה לומר את הרעיון המינימאלי הזה‪ ,‬אז בכלל הוא לא צריך להביא ראייה‬
‫ויותר מזה‪ ,‬שלו היה כך‪ ,‬אז זה היה אמירה שאנו‬ ‫לכך מזה ש'אתה מתענג'‪ ,‬זה לא קשור לזה‪.‬‬
‫יכולים לומר אותה כלפי הדברים הטובים שהאדם עושה‪ ,‬אבל כלפי הרע‪ ,‬מה זה שייך? אלא על‬
‫כורחינו שאם הרב אומר את זה גם על הרע‪ ,‬אז הדבר שעליו הוא מסתכל הוא דבר אחר לגמרי‪,‬‬
‫[וממילא גם לגבי הדברים הטובים שאדם עושה כמו לימוד תורה וכו'‪ ,‬הסיבה שהרב כ"כ מתלהב מזה‬
‫ואומר שגם זה זה חלק מהמהלך של הדבקות בה' זה מסיבה אחרת לגמרי ממה שהתפיסה‬
‫השגרתית תופסת]‪ ,‬הוא בכלל לא מסתכל על התוצאות החיצוניות המעשיות של הדבר הזה למה הם‬
‫מובילים‪ ,‬כי כנראה באמת מצד זה‪ ,‬זה לא מציאה כ"כ גדולה‪ ,‬כמה שאתה לא מתקדם בהתקדמות‬
‫ההדרגתית שלך בסופו של דבר זה עוד נשאר מאוד אנושי ומצומצם ביחס למדרגה הזו שהפער בינך‬
‫לבינה נשאר אין סוף‪ ,‬שזה דבקות בה'‪ .‬אלא הרב מדבר על נקודה הרבה יותר מהותית‪ .‬על דבר כזה‬
‫שאומר ש‪-‬בכל דבר כזה‪ ,‬שאתה מרגיש בו עונג‪ ,‬זה משהו כזה שבו בעצם מתגלה משהו שהוא לא‬
‫התוצר של מעשי ידיך‪ .‬אלא של החיים העצמיים שמתעוררים בך שאתה לפתע נפתח אליהם יותר‪,‬‬
‫שהם היו הקסם והחן שבכל הדברים הללו שגרמו לך להמשך אליהם‪ ,‬והם סיבת התעוררות העונג‬
‫שלאחר מכן‪ .‬ולכן בעצם בכל הדברים הללו‪ ,‬יש משהו שמלמעלה למטה‪ ,‬של חלות אלוקית במציאות‪,‬‬
‫שנמצאת ביסוד הדבר הזה‪ .‬וזה זהו הדבר הכ"כ עמוק ומהותי שהולך ומתפתח דרך הדברים הללו‬
‫מתחת לפני השטח‪ .‬שזה אותו הדבר הגדול והשלם בעצמו‪ ,‬שהוא שחל בך בתוך התודעה והאישיות‬
‫החלקית שלך‪ ,‬אך מתוך כל הולך וממלא אותה‪.‬‬
‫ולכן אפילו בדברים שהם שליליים ובעיתיים‪ ,‬ואדם נמשך אחרי סיפוק שלהם‪ ,‬אז כנראה שבתשעים‬
‫ותשע אחוז מהם יש איזו נקודה של חיות אלוקית שמסתתרת מאחוריהם‪ ,‬שהיא זו שעוררה באדם‬
‫אלא שמ"מ יש הבדל גדול בין דברים שהם טובים גם‬ ‫את נקודת השמחה לגבי הדבר הזה!‬
‫בפועל‪ ,‬מצד המבט הגלוי‪ ,‬לבין דברים שהם רעים מצד המבט הגלוי‪ .‬וההבדל הוא מצד התוצאה‬
‫שלהם‪ .‬שאותם הדברים הטובים‪ ,‬זה לא שרק יש בהם משהו גדול בצורה פנימית‪ ,‬אלא הם גם שייכים‬
‫למהלך כזה שמסוגל להיות הולך ומביע אותו‪ ,‬הולך ומגלה אותו ונותן לו ביטוי‪ ,‬ומגדיל את המציאות‬
‫‪32‬‬
‫להפתח אליו יותר ויותר‪ .‬לעומת זאת הרע‪ ,‬אמנם זה דבר גדול‪ ,‬אך מ"מ הוא עוד בוסרי‪.‬‬

‫‪ 32‬אז יוצא מפה אמירה חריפה מאוד ומסוכנת מאוד‪ ,‬שיוצא לפיה שההבדל בין הרע לטוב הוא לא‬
‫הבדל קוטבי‪ ,‬אלא הבדל כמותי‪ .‬אמנם אומר על זה הרב ב פנקס הדפים ד ‪ :68‬כל הפגמים אינם כי אם‬
‫‪56‬‬

‫אך בסופו של דבר‪ ,‬כיון שבצורה אמיתית יש רק הקב"ה‪ ,‬ממילא כל מפגש של אדם עם משהו‬
‫שמעורר בו חיים אמיתיים עצמיים‪ ,‬תחושה אמיתית של עונג‪ ,‬זה אומר שבזה הוא נפגש עם נטף‬
‫‪33‬‬
‫מהקב"ה‪.‬‬

‫[ביאור ההבדל בין ההסתכלות של בעלי הנגלה להסתכלות של בעלי הנסתר]‬

‫צריך לאמץ ולשים לב לצורת ההסתכלות הזו של הרב‪ .‬שהטענה שהייתה מאחורי כל הדבר הזה‪ ,‬זה‬
‫ש'אם אנשים מרגישים שמשהו מסוים הוא טוב‪ ,‬והרי אין טוב אלא הטוב האלוקי וכל דבר אחר הוא‬
‫אמנם יהודי פשוט שהיה חושב כך היה‬ ‫שווא נתעה‪ ,‬כנראה שהטוב הזה עצמו הוא הטוב האלוקי'!‬
‫מגיע בזה למסקנה הפוכה‪ .‬הוא היה אומר 'אם כך‪ ,‬סימן שמה שהם חושבים שזה טוב זה לא באמת‬
‫טוב‪ ,‬אלא זה סתם אשליה דמיונית'‪ .‬ו'כן סימן שהכופרים האלה שנראים לך מוסריים‪ ,‬אז הם באמת‬
‫לא מוסריים'!‬
‫אז נניח קודם כל לטענה‪ ,‬ש‪ -‬יש בדבר הזה באמת קצת דוחק ולאנוס את המציאות‪ .‬אומרים ש(נקח‬
‫דוגמא פשוטה יותר מדברים כשרים‪')-‬ילדים זה שמחה'‪ ,‬אז אתה יכול לומר אז מה אם אומרים‪,‬‬
‫באמת אין בזה שמחה‪ .‬אבל הרי בסופו של דבר יש אנשים שעד גיל תשעים הם שמחים מזה‬
‫שהילדים באים הביתה! אז אפשר לומר שהם חיים בסרט‪ .‬אבל הרבה יותר פשוט שכנראה שילדים‬
‫גם אם זה לא עצם הדבקות בה'‪ ,‬אך כנראה מסתתר מאחורי הדבר הזה איזה נקודות של עונג‪ ,‬של‬
‫דבר אלוקי שנמצא פה (סתם לדוג' פה‪ -‬שהאדם מרגיש שמתעורר פה הצד של המשכיות הדורות‪,‬‬
‫אבל עכ"פ‪ ,‬גם אם נניח שאפשר לומר את זה‪ .‬מה בסופו של דבר יוצר את המחלוקת‬ ‫של הנצח)‪.‬‬
‫הזו? אז התשובה הישירה היא כי באמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים‪ .‬יש מקום לתפוס את הדברים‬
‫מצד הביטויים הגלויים החיצוניים שלהם‪ ,‬ששם נמצא החיסרון‪ ,‬וזה מבט שחשוב לאמץ אותו כי‬
‫מבחינה מוסרית הוא זה שמאפשר את התיקון וההתקדמות‪ .‬ויש גם את המבט שבוחן את הדברים‬
‫מצד האמת שמתחת לפני השטח‪ .‬ואלו שתי הסתכלויות נכונות‪( .‬ע' קובץ א‪,‬סה)‪.‬‬
‫אבל הבעיה היא שזה לא כך‪ .‬לכה"פ האנשים שיבקרו את זה‪ ,‬הם לא יאמרו 'אנו מדברים על הצד‬
‫הגלוי ולא על הצד הנסתר' אלא הם בוחנים את הכל רק מהזווית הזו‪ ,‬החסרה‪ .‬ולא נותנים משמעות‬
‫לכל מה שאנשים אומרים ש'זה יוצר לי עונג'‪ ,‬זה לא רלוונטי‪ .‬אז אם כן‪ ,‬איפה מתחיל שורש המחלוקת‬
‫לגבי הדבר הזה?‬
‫המחלוקת היא בין בעלי נסתר לבעלי נגלה‪ .‬שבנגלה אנשים רואים את הדברים בצורה הגלויה שלהם‪,‬‬
‫וממילא הרע בוודאי שהוא רע‪ ,‬מצד ההשלכות שלו בפועל‪ .‬והטוב‪ ,‬גם אם הוא טוב במובן מסוים‪,‬‬
‫ולכן הם לא ישללו אותו‪ ,‬מ"מ הם יזהו אותו במובן מסוים רק מצד שהוא אמצעי לתכלית‪ ,‬ולא יראו בו‬
‫עצמו שהוא דבר גדול‪( .‬ולכן יש הרבה בנגלה דיבורים על 'השכר של העולם הבא')‪.‬‬
‫אך בעלי הנסתר‪ ,‬שם אין מי שיחלוק על זה‪ .‬שם כולם יודעים שיש דבר כזה של העלאת ניצוצות‬
‫שנתפזרו בשבירת הכלים בכל המציאות‪,‬וממילא הם יודעים שביסודו של כל דבר ודבר יש נקודה‬
‫גדולה שנמצאת שם שהיא שורש הקיום שלו‪ .‬ובצורה יותר עמוקה‪ ,‬לעומת בעליה נגלה‪ ,‬שמדברים‬
‫בתוך העולם הריאלי הסובייקטיבי הגלוי שלנו‪ ,‬בעלי הנסתר כמו שהרב אומר (ע' באוה"ק 'נסתרות‬
‫עצמיות')‪ ,‬הם אלו שבעצם שייכים אל 'אוצר החיים'‪ .‬הם בוחנים כל דבר מצד המבט הרזי עליו‪ ,‬דהיינו‬
‫מצד המבט שמזהה את עצם החיים שבכל דבר‪ ,‬שהוא עצם המציאות של 'כי עמך מקור חיים באורך‬
‫נראה אור'‪ ,‬את זה שאין עוד מלבדו‪ ,‬ולא מתמקדים רק בכל המעטפות החיצוניות הקליפתיות של‬
‫העולמות הסוביקטיבים המסובכים שמולבשים על גבי הדבר הזה‪ ,‬ומעוותים אותו‪ ,‬ולכן לא רק‬
‫ש'הדגשים' שהם מדגישים הם דגשים אחרים מאשר העולם הנגלה המוסרי יותר (שמזהה את עץ‬
‫הדעת טוב ורע)‪ ,‬אלא הם בכלל מזהים את כל העולם בצורה אחרת מאיך שרואים אותו בעלי הנגלה‬
‫(ובגין הא אלינא דחיי יצאו מגו גלותא ברחמיי)‪ .‬הם רואים עולם שמלא באלוקות‪ ,‬וממילא מזהים איך‬

‫בדרך השאלה‪ ,‬כי באמת הכל הוא טוב‪ ,‬ואין רע בכללות כלל‪ ,‬אלא שמה שגורם להגברת הטוב הוא טוב‬
‫מוחלט‪ ,‬ומה שגורם למיעוטו זהו רע‪ ,‬אבל באמת איננו כי אם מיעוט הטוב‪ .‬כשחכמי לב טהורי נפש מבינים‬
‫זה הם מתחזקים‪ ,‬וכל יאוש סר מהם‪ ,‬ושכאוילים שומעים דברים כאלה נעשים קלי דעת ומקולקלים‬
‫במעשיהם‪ .‬על כן אסור לגלות שום דבר מכל מה שמסתעף מרז זה הגדול מאד לפני תלמידים שאינם‬
‫מהוגנים‪.‬‬
‫‪ 33‬היסוד הזה של הרמח''ל הוא מה שאח''כ מתבאר בספריו הפנימיים על כל מהותה של הנהגת הייחוד ושל כל‬
‫ההיסטוריה כולה‪ ,‬שהיא כולה תהליך של התבררות עד שהמציאות תעמוד על נקודת האמת הפנימית שמונחת‬
‫בה עצמה‪.‬‬
‫‪57‬‬

‫בכל דבר ודבר שבמציאות‪ ,‬בו עצמו‪ ,‬יש יסוד חיים אלוקי גדול‪( .‬ובזה הם מוחים בתוקף על מדרגה‬
‫כזו של 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם'‪ ,‬אלא תובעים לעבוד לשמה‪ ,‬לעשות דברים לשם פועלם‪,‬‬
‫לראות עולמך בחייך)‪.‬‬
‫ולכן מהסיבה הזו‪ ,‬כמו שהסברנו את אותו דבר גדול בדיוק של ניצוצי דבקות בה'‪ ,‬שהם מוצאים בכל‬
‫הצד הרע שבמציאות‪ ,‬אלא שמ"מ אנשים מרגישים בו עונג ושמחה‪ ,‬זהו עצמו אותו הדבר שהם‬
‫מוצאים בכל הצד הטוב שבו‪ .‬אם לא הבנו למה האמירה הזו נכונה גם ביחס אל הרע‪ ,‬אז בצורה‬
‫אמיתית גם לא הבנו מה הדבר הכ"כ גדול שהם מוצאים בטוב! מה שהם כ"כ מתרשמים ממנו זה‬
‫בכלל לא מהצד הגלוי המעשי והמדוד שלו‪ ,‬שמצידו באמת צודקים בעלי הנגלה‪ .‬אלא שכמו שהסברנו‪,‬‬
‫ביסוד הטוב כמו ביסוד הרע‪ ,‬הנקודה המהותית שמעוררת אותם זה תביעת גילוי החיים שבהם‪ ,‬שלכן‬
‫זוהי הנקודה העצמית הגדולה שאומרת שגם בהם הדבר הכי מהותי שיש זה הופעת אלוקות‪ ,‬זה‬
‫דבקות אלוקית‪ .‬ולא כל המעטפות הגלויות יותר של התוצאות החיצוניות המעשיות שנוצרות כתוצאה‬
‫מהדברים האלו (לדוג'‪ -‬לא רק שהאדם חש תחושה נעימה‪ ,‬אלא גם‪ -‬שהאדם נהיה יותר חכם‪ ,‬יותר‬
‫עושה מעשים טובים‪ ,‬וכו')‪ ,‬שהם באמת חסרי משמעות לעומת הדבר הזה עצמו‪ ,‬הם רק ביטויים שלו‪,‬‬
‫צל צילו (ואדרבא מצד זה ביטוי העונג הוא ביטוי יותר עצמי מאשר הדברים המעשיים הפומביים יותר)‪.‬‬
‫וזה לכן מה שהרב אומר "כל מה שחשבוהו בני אדם לטוב‪...‬ולרע‪..‬צריך שיהיה נודע שהוא טוב מפני‬
‫שבאמת אין רע"‪ .‬הביטוי 'יחשובוהו בני אדם'‪,‬זה בדיוק אותו סיבוך של תפיסה דמיונית סוביקטיבית‬
‫של עץ הדעת‪ ,‬של 'האלוקים עשה את האדם ישר והמה חשבו חשבונות רבים'‪ ,‬שלא תופס את‬
‫המציאות מצד אמיתתה‪ ,‬מצד עצמה‪ ,‬מצד החיים הפנימיים שבה‪ ,‬אלא מקטין אותה למימדים‬
‫החלקיים והנמוכים של התפיסה הסוביקטיבית שלו‪.‬‬

‫מתוך כך‪ -‬האמירה המוסרית שנולדת‪ ,‬כתוצאה מהפער בין האמת הזו מצד עצמה לבין איך שאנו מנמיכים‬
‫אותה‬
‫אמנם הקדמה כזאת אי אפשר לה להיות יסוד לספר מוסר‪ ‬מעשי ‪ -‬כי אם נאמר לאדם שכל מטרתו בחיים‬
‫זה שיהיה לו טוב ושהוא יהיה שמח‪ ,‬אז זה לא יהיה ספר מוסר‪ ,‬זה יביא אותו לקדש את השמחה כפי‬
‫שהיא וזה לא יעורר בו תשוקה להתחבר ולהשתייך ולחשוף את השורשים האלוקיים שמאחוריה‪ .‬ולכן‬
‫אי אפשר להתחיל את הספר במילים הקיצונית האלה‪ -‬כי אם אחרי עיבוד מרובה במעמקי התיאוריה‪,‬‬
‫עד כדי‪  ‬ההסברה הברורה‪ ,‬שכדי להגיע אל האור העליון של השלמות‪ ‬הנשאפת‪ ,‬הטוב המוחלט של הדבקות‬
‫האלהית‪ ,‬צריכים‪  ‬להקדים את המוסר המעשי‪ ,‬המפריד את הטוב מן הרע‪  ,‬ושיש עסק עם היסוד הרע כעם‬
‫דבר של מציאות‪ .‬ומזה באים‪  ‬לאור העליון של הדבקות האלהית העליונה‪ ,‬שהוא תכלית הטוב‪  ,‬שרואים על‬
‫ידי אספקלריא מאירה זו את כליון הרע במציאות‪ ‬ואפסותו המוחלטה למפרע‪ .‬‬
‫אז בשלב הבא המסל"ש מייאש אותנו באמירה שכל העולם הוא רק פרוזדור ואין לו משמעות אלא רק‬
‫אומר הרב זה השלב הבא המתבקש כתוצאה מכך‪ .‬כי אם יותר מדי נכנס למשפט‬ ‫לעוה"ב‪.‬‬
‫שהאדם נועד להתענג על ה' ונגיע למצבים כאלה שמבינים שאפילו ברע מסתתר איזה משהו של דבר‬
‫טוב‪ ,‬אז זה נכון שזה כך‪ ,‬אבל זה אפשר לכתוב בקלח פתחי חכמה‪ ,‬אבל במסל"ש‪ ,‬זה יכול לבלבל‬
‫אותנו ולהטעות אותנו‪ .‬אמנם נכון‪ ,‬כמו שאמרנו‪ ,‬כבר מצד האמת בצורה האמיתית והשלמה שלה‪,‬‬
‫נדרשת בסופו של דבר עבודה גדולה‪ ,‬כיצד להשתייך אליה יותר ויותר‪ .‬אך מ"מ אנשים פשוטים לא‬
‫יכולים להחזיק ישר את כל החשבון הזה‪ ,‬ולכן הרמח"ל מתרגם את האמת הגדולה הזו‪ ,‬לאמת‬
‫'דמיונית' אחרת‪ ,‬שהיא האמת שצריכה להיות עומדת ביסוד כל המהלך המעשי והמוסרי בפועל‪[.‬אך‬

‫בהתחלה הוא אומר שיסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא דווקא כן הידיעה שהאדם נועד להתענג על ה'‪ .‬וממילא נמצא שמי שלא אוחז בכל החשבון‪ ,‬לעולם לא יוכל‬

‫אז לכן מיד צריך להסביר שנכון שיסוד כל החיים זה העונג‬ ‫להגיע לחסידות ועבודה תמימה‪ ,‬כפי שכבר הסברנו]‪.‬‬

‫והשמחה ונקודת המלאות של החיים‪ ,‬אבל כדי להגיע אליה צרך לדעת שיש גם פערים בעולם ויש‬
‫דמיונות ואשליות‪ .‬ולכן כספר מוסר צריך ישר לאזן את הסוגיא הזו בהכרה ובתזכורת שאנו מאוד‬
‫רחוקים מהדבר הזה ולהפריד בין העוה"ז לעוה"ב‪ .‬שהדבר הזה הוא לא שקר! אלא הוא אמת כלפי‬
‫המציאות הגלויה של עץ הדעת שבה אנו חיים‪.‬‬
‫ולכן כשהרמח"ל אומר שהעונג הזה לא יכול להיות מושג אלא בעוה"ב [שכוונת הרמח"ל לא לעונג‬
‫הפסיכולוגי אלא להתוודעות אל העומק הפנימי שביסודו‪ ]-‬הגילוי של הרצון האלוקי דרך הרצון של‬
‫האדם‪ ,‬של העצמיות האלוקית דרך העצמיות של האדם‪ .‬והיכולת של האדם לחשוף ולעמוד מול‬
‫נקודת העונג בצורה האמיתית שלה זה רק בעולם הבא‪ ,‬כלומר במערכת כזו שמשוחררת מכל‬
‫השיכרון והדמיון החיצוני של החיים‪.‬‬
‫‪58‬‬

‫ותכסיס החיים (בעבר‪ -‬של האבות‪ ,‬דרך החיים כולם‪ ,‬ובהתדרדרות של ימינו ‪ )-‬דרך המצוות‪ ,‬שמחבר אותנו‬
‫יותר ויותר אל המדרגה הזו‪.‬‬
‫וכשקוראים אנו להלן‪ ,‬כי האמצעי אל הדבקות הוא‪ ‬יידבק בו בכח מעשים שתולדתם זה הענין‪,‬‬
‫שהם‪  ‬המצות‪ ,‬חסרים אנו חוליא גדולה של השלשלת ההיסטורית‪ ‬הרוחנית‪ ,‬שהיא חוזרת כימי עולם בכל‬
‫הרמח"ל ממשיך ואומר שהמצוות הם האמצעי להגיע אל הדבר הזה‪.‬‬ ‫אדם בכל שעה ובכל מקום‪ .‬‬
‫דהיינו שהמצוות הם הם אותם ביטויים מסוימים שהם בעצם לקוחים מאותה המדרגה שקדמה לחטא‬
‫הראשון‪ ,‬שהכל היה מעונג על ה'‪ .‬והדברים האלה של המצוות הם הרשמים האחרונים שנשארו‬
‫בעולם שלנו שקשורים אל הדבקות הזו‪ .‬אבל זה שאנו נמצאים במצב הזה‪ ,‬זה בגלל שאנו נמצאים‬
‫במדרגה מאוד נמוכה‪ ,‬שכבר מאוד רחוקה מהמדרגה הזו של קודם לחטא‪ .‬שכן גם אחרי החטא‪,‬‬
‫שהיה צריך עוד אמצעיים בשביל להגיע אל הדבר הזה‪ ,‬מ"מ זה היה עוד אמצעים הרבה יותר‬
‫הדבקות האלהית יסודה הוא הדבקות בעצמה‪ ,‬התכלית שלה זה עצם זה שהאדם קשור‬ ‫רחבים‪.‬‬
‫לקב"ה‪ ,‬תשוקת‪  ‬הטוהר‪ ,‬המתעלה על ידי טהרת מחשבה‪ ,‬עומק הגיון‪ ,‬חופש רוחני‪ ,‬והסתכלות בהירה‪,‬‬
‫ההתהלכות את האלהים של דורות הראשונים‪'  ,‬את האלוהים התהלך' = 'עם האלוהים התהלך'‪ .‬שזה‬
‫ביטוי שנאמר על כל מיני אנשים בתקופת האבות‪ ,‬שמזכיר את הביטוי של גן עדן‪' ,‬והתהלכתי‬
‫בתוככם כמו שהתכלתי אצל אדה"ר בגן עדן'‪.‬‬
‫אמנם ההסתכלות הזאת בעצמה פוגעת במעצורים שנתרבו ביותר ‪ ‬במשך הזמנים‪ ,‬ויש מניעות גדולות‬
‫בתכונת הנפש‪ ,‬וקל וחומר‪  ‬בתכונת הגוף‪ ,‬וישנן הברקות עליונות הצריכות לסיוע של‪ ‬תכסיס מעשי‪ .‬שלכן‬
‫צריך הארה עליונה שתדריך אותנו‪   ,‬ועל כולם מתוך התשוקה האדירה‪ ,‬מתוך השלמות העליונה‪ ‬בעצמה‪,‬‬
‫מתוך ההתגלות של הדבקות האלהית מתגלה רז עליון‪  ,‬של אספקלריא המאירה‪ ,‬שסכם לנו את הדרך‬
‫הסלולה‪  ,‬לאחד את כל התוכן המעשי שבחיים עם היסוד‪  ‬של התשוקה האידיאלית‪ ,‬אשר היא יסוד‬
‫הכל‪  ,‬חשק הטוב העליון של הדבקות האלהית‪ ,‬העולה בטובו‪  ‬מכל שנקלט אצלנו במושג של תענוג ועידון‪,‬‬
‫והם הם המצות ‪ ,‬אשר יעשה אותם האדם וחי בהם‪ .‬‬
‫אז בדורות הראשונים של האבות עוד היה אפשר להתקשר לקב"ה דרך כל רוחב החיים עצמם‪ .‬אבל‬
‫היו הרבה מניעות שדרדרו את המציאות שלכן עכשיו צריך לצמצם את זה רק דרך החוליה של‬
‫המצוות‪ .‬צריכה לבוא נבואת משה שתגיד מה זה מציאות אלוקית ומה זה מעטפות דמיוניות שעוטפות‬
‫אותה‪.‬ולכן כל הרושם שנשאר זה התפילין והטלית שמשקפים את מדרגת האדם כפי מה שהוא‬
‫וזה מציאות בדיעבדית יותר‪ ,‬לא שהמצוות הם בדיעבדיות אלא עולם כזה‬ ‫בצורה האמיתית שלו‪.‬‬
‫הוא בדיעבדי‪ .‬עולם כזה שכולו מלא חושך‪ ,‬ויש בו רק נקודות מסוימות שחיות בקרבם את עצם האור‬
‫הגדול של הדבקות בה'‪.‬‬

‫אז מה המשמעות של המצוות‪ .‬האם זה לא פועל רק פעולה אמיתית אלא רק פעולה סוביקטיבית?‬
‫רק פעולה שבאה לשנות את התודעה שלנו כדי שתראה את האמת הגדולה שקיימת כל הזמן שהכל‬
‫זו מסקנה לא נכונה‪ .‬זה לא שהמצוות פועלות רק פעולה סוביקטיבית‪ ,‬הם פועלים‬ ‫מלא אלוקות?‬
‫פעולה אוביקטיבית ממשית מאוד‪ ,‬של הוספת חיים אלוקיים‪ .‬אלא רק‪ -‬שמצד זה‪ ,‬מצד המבט‬
‫האובייקטיבי‪ ,‬אז לכא' באמת אין הבדל בין המצוות לבין הדברים הטובים הפשוטים ואפילו הדברים‬
‫הרעים! שכנ"ל מצד האמת כל מה שחשבוהו בני האדם לרע באמת הוא טוב אלוקי! ולכן הכל ממלא‬
‫חיים אלוקיים‪ .‬והיתרון של המצוות זה שהם הם כאלו שגם מכשירים אותנו להפגש עם מדרגת הטוב‬
‫הזו‪ .‬שהם מאפשרות לנו להתחבר אל הדבר הזה‪.‬‬
‫אז 'מצוות בטלות לעת"ל' ממילא זה לא שלעת"ל כשהמצוות יפתרו את התודעה שלנו אז כבר לא‬
‫יהיה מצוות‪ .‬אלא שהמצוות יכשירו את התודעה שלנו להפתח ולראות שבאמת מכל המציאות‬
‫מתגלים חיים אלוקיים‪ ,‬מתגלה משהו כזה שמחדש עוד ועוד מדרגות של חיים‪ ,‬שממלאות את הריק‬
‫והחלל הפנוי של המציאות‪( .‬ע' מוסה"ק על העצבות‪ ,‬על עניינם של כל כוחות החיים‪ ,‬שכולם עניינם‬
‫לגלות את החיים בתוך החלל הפנוי של הבריאה)‪ .‬והמצוות יהיו בטלות ברוב‪.‬‬
‫אך בנתיים המשמעות המיוחדת של המצוות זה שהם לא רק פועלים פעולה אוביקטיבית גדולה‪ ,‬אלא‬
‫גם פועלים לתקן את התודעה האישית שלנו‪ .‬ע' עו"ר 'מצוות ה' ברה מאירת עיניים'‪.‬‬

‫ואנו צריכים ללמוד מעתה‪ ,‬בבת אחת‪ ,‬את החזיונות הרוחניים‪ ‬של המהלך התיאורי‪ ,‬העולים אל המכון של‬
‫המגמה הרוחנית הנקיה‪ ,‬מגמת הדבקות האלהית‪ ,‬ואת הדרכים המעשיים העוזרים לה‪ ,‬המשכללים את‬
‫‪59‬‬

‫צורתה‪ ,‬המרחיבים את אורה‪ ,‬והמסירים את כל‪  ‬אבני המכשול מכל נתיבותיה‪ ,‬דרכיה דרכי נעם וכל‬
‫נתיבותיה שלום‪ .‬‬

‫עבודה מוסרית של זיכוך תכונת השמחה‬

‫הדברים הללו של הרמח"ל הם בעיקר עבודה רוחנית (גם מחשבתית‪ ,‬וגם מצוותית)‪ .‬אך ישנה גם‬
‫בנוסף לכך עוד עבודה חשובה‪ ,‬שהיא עבודה מידותית נפשית‪.‬‬
‫שגם את תכונת השמחה‪ ,‬שכמו שאמרנו בשלב השלישי‪ ,‬היא מה שמחבר את האדם למהלך אלוקי‪,‬‬
‫להשראת שכינה‪ ,‬שמביא ומוביל בסופו של דבר למדרגת 'אז תתענג על ה''‪ ,‬צריך להעביר תהליך של‬
‫זיכוך‪ ,‬גם לשם עצמה‪ ,‬כדי שהיא לא תהפוך לעצבות‪ ,‬וגם בשביל שהיא תוכל להוביל אותנו אל‬
‫המדרגה התכליתית שבה האדם חי את הקומה העצמית שלו‪.‬‬
‫ביררנו את הדברים הללו מצד המבט העקרוני עליהם‪ ,‬אך ננסה כעת יותר לכוון את זה אל ההשלכות‬
‫המוסריות של הדברים‪.‬‬

‫מעבר משחוק לשמחה‬

‫שכמו שאמרנו‪ ,‬יסוד הכל הוא להבדיל בין שתי דברים דומים כלפי חוץ שתהומות מבדילים בין מהותם‬
‫הפנימית‪ ,‬בין מדרגת השחוק‪ ,‬שאסור שהיא תהיה הבסיס של מדרגת החיים של האדם (גם אם כן יש‬
‫לה מקום כתוספת על גבי הקומה היסודית יותר של השמחה)‪ ,‬לבין מדרגת השמחה‪ ,‬שעליה האדם‬
‫צריך לבנות את יסוד החיים שלו‪.‬‬
‫שהעונג והשמחה האמיתיים קשורים לתכונה של קביעות‪" ,‬אז הם –העונג והשמחה‪ -‬מתבססים‬
‫באדם"‪ ,‬שמחברים את החיים לצד העצמי שלהם‪ ,‬לעומת שחוק דמיוני ששייך להדחקה של היות עצם‬
‫החיים של האדם קשורים לעיצבון גדול ולתלישות גדולה ולעובדה שהאדם הזה באמת מאוד מרוחק‬
‫מאור נשמתו‪ ,‬מהצדדים החירותיים שלו‪ ,‬שלא מסותר מאחוריה יסוד עצמי של עונג‪ .‬ואת תחושת‬
‫הריקות הזו הוא מנסה לחפות בשמחות חיצוניות‪ ,‬וכל קורת הרוח שיש בזה היא בריחה של האדם‬
‫יש האדם שמח במה שהוא חוזר לעצמו‪ ,‬לנקודת העונג שלו‪ ,‬לקומות‬ ‫מיסוד החיים העצמי שלו‪.‬‬
‫החיים העצמיות שלו‪ ,‬שזו איזו שהיא הרגשה מאוד עדינה ואמיתית‪ ,‬ויש קורת רוח שבאה מהבזק חד‬
‫פעמי (גם אם הוא יצור אותה בצורה רב פעמית‪ ,‬אך זה לא שייך למהלך הרוח)‪ .‬מה שמזין את הדבר‬
‫הזה זה 'שבירת השגרה'‪ .‬כמו כל שחוק‪ ,‬שהיסודות הקבועים של החיים הם לרגע מתערערים‪ ,‬נוצר‬
‫מנומנט של הפתעה‪ ,‬שהוא יוצר את גלי הצחוק האלה‪ .‬והשחוק זה הנסיון למצוא ריגושים חד פעמיים‬
‫כדי להשתחרר ממסגרת החיים הקבועה שלו‪ .‬והיא משקפת מצב חיים בעייתי שאת הנוחם שהאדם‬
‫מוצא זה ע"י האקטים האלה של בריחה‪ ,‬שיכול להיות מאוד שהאדם ימלא את כל החיים שלו באקטים‬
‫כאלה של תרבות שעות הפנאי‪ ,‬מעיסוק זה לבילוי אחר שיעסיק אותו‪ ,‬ומאחורי הנסיון הזה לייצר חיים‬
‫מלאכותיים עומדת העובדה הזו שמציאות החיים הטבעית העצמית וממילא הסטנדרטית והשגרתית‬
‫שלו נמצאת במצוקה מאוד גדולה‪.‬‬
‫ומדד אמיתי לשמחה כזו שלא מחוברת למדרגת העצמיות של האדם‪ ,‬שלא נשאבת משם‪ ,‬אלא‬
‫מדמיונות כוזבים‪ ,‬זה מה קורה אדם אחרי האקט הזה‪ ,‬או אולי אפילו תוך כדי אותו אירוע בהקשבה‬
‫ולכן אומר הרב‪' ,‬טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים –כל' דרך הצדיקים‪ -‬בעוה"ז‪,‬‬ ‫פנימית אליו‪.‬‬
‫משחוק ששוחק הקב"ה על הרשעים – כל' דרך הרשעים‪ -‬לעת"ל'‪ ,‬שע"י היוצא מן הכלל של כל אחד‬
‫תבין מה הכלל שלו‪ ,‬שאצל צדיקים הכעס הוא היוצא מן הכלל‪ ,‬אך הכלל הוא קורת רוח‪ ,‬של איכות‬
‫חיים מאוד גבוה ואצילית‪ ,‬וגם אם מבחינה כמותית בחיים שלהם יש הרבה כעס‪' ,‬ת"ח שנוקם ונוטר‬
‫כנחש"‪ ,‬כי יש לו הרבה תביעות מהחיים‪ ,‬אך זה בחינת 'צדיק ורע לו' שכלפי חוץ רע לו‪ ,‬אך הוא‬
‫באמת עושה את זה מתוך אמון גדול ותחושת אחריות גדולה ואהבה גדולה אל המציאות‪ ,‬ולכן הוא‬
‫מלא כל הזמן בתחושת עונג‪ ,‬ובצורה אמיתית טוב לו‪' ,‬רע לו בעוה"ז כדי שיהיה לו טוב בעוה"ב' שאין‬
‫הכוונה דווקא לתקופות זמן‪ ,‬אלא במובן של מישורים של חיים‪ ,‬שמטוב שהוא מלא את הרגשת הטוב‬
‫של עדן העתיד של העוה"ב שבעומק החיים‪ ,‬לכן הוא חש את התחושה הרעועה של מעמד החיים הווי‬
‫ואילו אצל רשעים הכלל הוא העצבות‪ ,‬ויוצא מן הכלל זה השחוק‪ ,‬וגלי השחוק האלה הם‬ ‫החסר‪.‬‬
‫חיפוי על זה‪ .‬שזה 'רשע וטוב לו'‪' ,‬שהקב"ה מטיב לו בעוה"ז כדי להרע לו בעוה"ב'‪ ,‬גם פה לא במובן‬
‫של פתיון חיצוני ואכזרי כזה‪ ,‬אלא שעצם יכולת של הרע להפעיל את מנגנון השחוק הזה‪ ,‬היא זו‬
‫‪60‬‬

‫שמשקיעה אותו ומשכיחה אותו מאותות המצוקה הפנימיות שלו שקוראות לו לתקן את הניתוק‬
‫והתלישות שלו מיסוד החיים העצמי‪ ,‬והשחוק הזה הוא משכך כאבים שיוצר לאדם את הפער מהמילוי‬
‫האמיתי שלו במקום להשתייך למהלך של 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה''‪.‬‬
‫ואדם צריך לבחון בעצמו מה מזין את מערכת השמחה שלו‪ ,‬האם הוא מתוך מלאות תמידית של חיים‪,‬‬
‫מתוך תחושת שלמות‪ ,‬הולך עכשיו ומוסיף עוד התגברות של חיים‪ ,‬שמתגלה בשמחה‪ .‬או שהוא‬
‫נמצא במצב של עצבות וריקנות שהוא מנסה לברוח ממנה‪.‬‬

‫הרב מחדד את זה יותר במוס"א (ד‪,‬ג)‪.34‬‬

‫שהרב מסביר שלאדם שאין מגע אינטימי עמוק עם המושג של עצם החים‪ ,‬עם שמחת החיים‬
‫האמיתית‪ ,‬ואת כל מושג החיים הוא בוחן מבחוץ‪ ,‬אז ממילא הדרך שלו להפגש עם מושג החיים זה‬
‫ע"י "ענין הרעש והעדר המנוחה‪ ,‬הרגשה דחופה ובולטת בחושיות גסה"‪ .‬הדבר היחידי שיתן לו איזה‬
‫יכולת להגיד שהוא חש חיים‪ ,‬זה דווקא כשהוא רואה את החיים בצורה הלא יציבה שלהם‪ ,‬דווקא חיים‬
‫שלווים הם חיים שבעיני האדם הזה הם נראים כמשעממים‪ ,‬ומה שמזין את מושג החיים שלו זה‬
‫דווקא ההתגעשות וההתפרצות החד פעמית‪ ,‬זה מה שנותן לו את התחושה שהוא עסוק בחיים‪ .‬וזה‬
‫נובע מבעיה פסיכולוגית מאוד עמוקה שלו‪ ,‬שאת עומק החיים האדם הזה לא מסוגל לחוש‪ ,‬אז הדרך‬
‫היחידה שלו להרגיש חיים זה רק אם הוא כל הזמן מציב אותם מול המושג של המוות‪ .‬העמידה של‬
‫החיים מול מושג המוות זה נותן לחיים את המשמעות שלהם ואת התחושה של החיים‪.‬‬
‫כמו אדם שעושה סנפלינג או נוסע במהירות גבוה ומקבל תחושה של סיפוק ושמחה‪ .‬שהיא שמחה‬
‫שנובעת ממשהו מאוד זול‪ ,‬שהאדם כדי להרגיש שהוא חי חייב להרגיש על גבול המוות והסיכון‪ ,‬וזה‬
‫שהוא נמצא על גבול הסיכון ואעפ"כ ממשיך לחיות זה נותן לו תחושה ש'אה אני צובט את עצמי ולכן‬
‫הדרך היחידה לפגוש את החיים בצורה הגסה שלהם‪ ,‬זה רק דרך‬ ‫אני מרגיש את החיים שבי'‪.‬‬
‫שאתה רואה איזושהיא תנועה ופיצוץ שחורג מהמסגרות של החיים‪ ,‬אז אתה מודע לכך שבאמת באת‬
‫במגע עם החיים והדבר הזה נותן לך איזו תחושה של אושר‪ .‬אבל זה אושר שלא שייך להרגשת‬
‫העומק הפנימי של החיים‪ ,‬אלא איך החיים מסוגלים להיות מוצגים בצורה החיצונית והגלויה שלהם‪,‬‬

‫‪34‬‬
‫יש שורש מיוחד לאהבת הגאוה במעמק לב האדם‪ ,‬והוא נלמד מלשון הכתוב‪ ‬שאמר ‪" :‬הוי עטרת גאות שכורי אפרים" ח)‪ ,‬והמשיל את הגאוה‬
‫לשכרות‪ ,‬ונראה ששרשם‪ ‬הרע אחד‪  .‬יש הפרש גדול בין מה שרוצה האדם השלם המכיר‪-‬האמת להמשיך לעצמו לבין מה‪ ‬שרוצה הסכל להמשיך‬
‫לעצמו‪ ,‬ומשורש זה מתחלקות אח"כ תולדות המעשים והמדות‪   .‬שורש‪-‬הדבר הוא‪ ,‬שהחכם כוסף אל הפנימיות של הטוב‪ ,‬מתוך שמכיר אותו ויודע‬
‫שאך‪ ‬הוא הוא הטוב באמת‪ ,‬והסכל כוסף אל החיצוניות של הטוב כפי מראהו השטחי‪ ,‬מתוך‪ ‬שאינו מכיר את הטוב המעולה שבפנים‪ .‬וע"כ קצרה‬
‫והנה הבורא ב"ה שם בנפש כל החיים לאהוב את החיים מפני שהם טובים‪ .‬וערך ‪ ‬החיים הוא‬ ‫דעתו להבין החסרונות שיש בהטוב‪ ‬החיצוני‪.‬‬
‫בודאי מצד הטוב‪ ,‬שהרי בחיים בחר הא' הטוב להיטיב לברואיו‪ .‬אמנם מהות ‪ ‬החיים הלא היא ההרגשה ממציאותו‪ ,‬וככל מה שירגיש מה שמחוץ לו‬
‫ביותר כמות‪ ‬ואיכות כן תגדל מדת החיים‪ .‬מפני שהנקודה היסודית של החיים היא הרגשת מציאותו‪  .‬אבל עילויה וגדולתה הוא בהרגשת מה שמחוץ‬
‫לו ביותר כמות ואיכות‪ ,‬שאם יהיו‪  ‬הדברים המורגשים לו יותר רבים ויותר מעולים ונכבדים כן יגדל עילוי החיים‪ .‬וכיון‪ ‬שחשיבותם של הדברים‬
‫והנה‬ ‫המורגשים מעלה היא את ערך החיים‪ ,‬הרי אהבת החיים הטובים ‪ ‬ממשיכה את ההשתדלות להעלות את הדברים המורגשים ולהשביחם‪.‬‬
‫את הנפש‪ ‬המרגשת בראה ד' ית' בתכונה חשובה ונפלאה‪ ,‬וא"כ גם עצם נקודת‪-‬החיים שבנפש‪  ,‬מלבד מה שהיא בעצמה המקבלת ענין החיים‪ ,‬הרי‬
‫כבר יש בחשיבותה חלק עקרי של‪ ‬החיים‪ ,‬המורגשים ומשיגים‪ ,‬שהוא דבק בה ביותר מבכל שאר המורגשים‪ ,‬ע"כ כל מה‪ ‬שישתדל האדם לעשות את‬
‫נפשו יותר חשובה ובעלת תכונות יותר מעולות ישיג חיים‪ ‬יותר מעולים וטובים‪....‬‬
‫נחזור לדברינו ששורש אהבת החיים הטובים הוא שורש השלמות והפתח לו‪ ,‬וע"כ ‪ ‬הוא מושרש מאד בכל נפש ועל יסודו בנוי הבנין של הנהגת‬
‫הנפשות את עצמן‪ .‬אמנם איך‪  ‬יהי' ציורו של המעולה וחשוב בחיים שאליו תערוג הנפש‪ .‬כלל גדול הוא כי כל דבר טוב‪ ‬ונכבד וחשוב כשהוא במקומו‬
‫הנכון ומושג במדרגתו לעצמו נמצא בציורו מצב המנוחה ‪ ‬השלמה‪ ,‬ושלוה והשקט‪ ,‬ונחת‪-‬רוח נעימה עוברת ומרחפת וממלאה את כל חלל‬
‫החי‪  ‬המשיגו; אבל המשקיף מרחוק על הלבוש של הכבוד ההוא וענינו‪ .‬משיג ענין רעש ‪ ‬והעדר מנוחה עם תכונת המעלה והנועם‪ .‬והנלבב כשהוא‬
‫מבחין‪ ,‬שאין טובה גמורה עם‪ ‬השלוה וההשקט ורבוי השפע במנוחה שלמה‪ ,‬הולך הוא להשיג חיים כאלה ולא ימצאם ‪ ‬כ"א עם הידיעה האמיתית‬
‫והעבודה השלמה עם תקון כל המדות כולן בתכלית הטוב ‪  ‬והקדושה‪ ,‬והסכל מקבל את ציור המעלה וכוסף לה כמו שהוא מצטייר בלבבו בציור‬
‫רעש‪ ‬והרגשה דחופה ובולטת הרבה בחושיות גסה‪ ,‬ולא ימצא אותה כ"א בהתגלות לבו ‪ ‬בהשבעת הכח הדמיוני וזנות הלב‪ .‬ורב כוסף למרחבי‬
‫ארמנות וממשלה רחבה על כל‪ ‬זולתו‪ .‬אמנם הנאת אכילה ושתיה ויתר תענוגי החושים הם רק מורגשים לשעתם ברעש‪ ‬והרגש גס‪ ,‬שלזה תתאוה‬
‫הנפש הפחותה‪ .‬אבל "בטן רשעים תחסר" ט*) כי אינו יכול ‪ ‬למלאות נפשו תמיד עמהם‪ ,‬ע"כ ביותר יתגבר בו החפץ אל הרגשות הרוח שהן‬
‫מתמידות‪ ‬יותר‪ ,‬ומהן הרגשת השכרות שמרגיש העדר המנוחה ועסקי המחשבה בבלבול הדמיון ‪ ‬בפעל‪-‬רעש‪ ,‬וזה יחשב אל הסכל ענין חיים חזקים‪.‬‬
‫אבל יותר מתמיד מזה הסוג הוא‪ ‬הגאוה‪ ,‬שמרגיש את עצמו ושמח שמחה גסה בכל מה שיוכל ליחס לעצמו מעלה‪ ‬והצלחה‪ ,‬וטבע אהבת עצמו‬
‫מושכתו להתמיד בזה התענוג הנבזה‪ ,‬שהוא תענוג חמרי‪ ‬ודמיוני בנוי על שקר ותהו‪ ,‬וכשמרגיש הנעימות הגסה הוא מתאמץ להגבירה במה‪ ‬שיתמיד‬
‫לצייר לעצמו הרבה גדולות ונפלאות ומעלות והצלחות‪ ,‬שאין בו אפילו שמץ ‪ ‬מהם‪ ,‬ומה שיש בו הוא מגדיל אלפי מונים עד שמסתבך הרבה בשקר‪,‬‬
‫ורוחו מתרגלת‪ ‬להיות גסה עליו‪ ,‬וכל עילוי וכבוד שיעבור על דמיונו הכל מיחסם לעצמו כדי להתענג‪ ‬עליהם בעונג דמיונו הכוזב‪ .‬איש כזה לא יבא‬
‫לידי חכמה אמיתית‪ .‬ולא יוכל לטעם טעם‪ ‬עבודה לפי האמת‪ ,‬ומשחית נפשו מעיקר תכונתה‪ .‬ע"כ יעמול האדם להשיג דעת אמת‪  ,‬ועינו תמיד על מה‬
‫שחסר ממנו להשלמתו‪ ,‬ונפשו דבקה באהבת צור‪-‬עולמים שהכבוד ‪  ‬שלו ועוז וחדוה במקומו‪ ,‬ולא יבא לעולם לחשוב על מה שאין בו שיש בו‪ .‬כי‬
‫אושר‪ ‬שמחתו המבוקשת הטוב האמיתי והשגת הדעות הטהורות והמדות הקדושות לאמתתן‪  ,‬ומה שיש בו לא יתגדל בציורו כלל יותר מהאמת‪,‬‬
‫מפני שאינו חפץ כ"א בהשגה שקטה‪ ‬ונעימות שלוה‪ ,‬ואין שקט ונעימת קדש כ"א בהנחת הדברים על מכוניהם ואמתתם‪ ,‬ועם‪ ‬ידיעתו גודל מה שחסר‬
‫לו מהשלמות לא תמנעהו כלל משמח בהמעט שיש לו‪ ,‬שכיון ‪ ‬שדעותיו ומדותיו הולכות על דרך חשבון האמת אין רעיון אחד מעכב את חברו כלל‪.‬‬
‫אבל‪ ‬הסכל‪ ,‬שאינו מרגיל עצמו להבחין עניניו ע"פ האמת‪ ,‬אי‪-‬אפשר לו שישמח כ"א כשיצייר ‪ ‬בדעתו שאין לו שום חסרון‪ ,‬וכיון שיצייר איזה חסרון‬
‫בעצמו תתבלבל אצלו שמחתו אפי'‪ ‬ממה שראוי לשמוח בו‪ ,‬והוא מפני שאין שמחתו תלויה בידיעה אמיתית כ"א בציור‪ ‬דמיוני‪ ,‬וכיון שהדמיון מצייר‬
‫לו חסרון שוב אין לו מקום לשמחה‪ ,‬כי הדמיון הוא קרוב ‪ ‬לחומר בטבעו ואינו רחב בגבוליו שיקבל הציור של מעלת האמת עם ציור החסרון‬
‫בבת‪ -‬אחת‪ .‬משא"כ הידיעה של השכל הצרוף‪ ,‬שנחלתו היא בלי מצרים דחוקים ומניח כל דבר ‪ ‬על מכונו ואינו זז משמוח בחלקו הטוב עם עוצם‬
‫כוספו למלאות חסרונותיו שמרגישים‪ ‬מאד‪" .‬וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום" י)‪ .‬‬
‫שהפסקה הזו וכל המלחמה במושג השחוק והשאיפה לחיות חיים עצמיים אמיתיים‪ ,‬היא בעצם‬
‫ההשלכה בעולם המוסרי‪ ,‬של אותה אמת אמונית שהתבררה לעיל בפסקה על השחרור מיראת‬
‫המות‪.‬‬
‫‪61‬‬

‫שלכן הם תמיד צריכים להימדד ביחס לכל השאול והרעשנות החיצונית של הדברים‪ .‬אבל מאחוריה‬
‫עומדת עמדה מאוד נבובה וגלמודה כזו‪ ,‬שכדי לטעום את טעם החיים עצמו‪ ,‬שהוא אמור להיות מובע‬
‫ומורגש דרך השלווה וההשקט‪ ,‬דרך העמדה התמידית של החיים‪ ,‬שהאדם מרגיש שהוא חזר אל‬
‫מקום מנוחתו והיציבות שלו‪ ,‬ורק זה נותן מפגש אמיתי עמוק עם מושג החיים‪ ,‬במקום זה הוא צריך‬
‫את כל ההרעשה הגסה הזו‪.‬‬
‫[כמו שהערנו‪ ,‬גם בשחוק יש צד גדול‪' ,‬יושב בשמים ישחק'‪' ,‬אז ימלא שחוק פינו'‪' ,‬ותשחק ליום אחרון'‪ ,‬להראות איך‬
‫המציאות שייכת לא רק אל מה שקיים בה בהווה אלא מצפה לעתיד שפורץ את הגבולות שלה‪ .‬ולכן גדולי המחשבה יש להם‬
‫את הבחינה הזו שהם כל הזמן כמו יונתן בן עוזיאל‪ ,‬שכל עוף שהיה עולה מעליו היה נשרף‪ ,‬כל מחשבה רוחנית שהוא היה‬
‫מייצר הוא ישר היה יודע לבטל אותה ולצחוק עליה‪ .‬כי זה מה שמעורר את ההכרה שמעבר למה שכבר קיים יש לנו געגועים‬
‫למה שנמצא מעבר לחיים‪ .‬אבל שחוק בריא זה שחוק שבא על גבי שמחה‪ ,‬על גבי מלאות של חיים‪ ,‬שמתוך כך היא פורצת‬
‫למה שעוד יותר מהחיים‪.].‬‬

‫והמבחן אם אתה שייך אל תוכן החיים העצמי של השמחה או שאתה שייך אליה דרך המובנים‬
‫החיצוניים שלה שממחישים רק את הצדדים הריקנים של השמחה‪ ,‬זה יבוא לידי ביטוי בשאלה עד‬
‫כמה השמחה שייכת ומשתלבת עם יסוד החיים עצמם‪ ,‬עם הצד היציב והקבוע של החיים‪ ,‬ועד כמה‬
‫היא מוצאת רק את סיפוקה בהתגעשות ובמה שהאדם מוצא את עצמו בגבול שבין החיים למוות‪,‬‬
‫שבעצם מסתתר מאחורי זה תחושת ריקנות ואפסיות שהדרך היחידה להזין אותה זה באופן הזה‪.‬‬
‫והשחוק הזה הוא לא רק לא שמחה אמיתית‪ ,‬אלא הוא גם מחריף ומעצים את כל העצבות של החיים‪,‬‬
‫שרגע אחרי שהאדם יגמור עם ההזרחה הדמיונית הזו של מושג של חיים‪ ,‬ברגע שהוא יחזור לשגרת‬
‫החיים התמידית שלו‪ ,‬כי הרי המקרה לא יתמיד‪ ,‬אז בנקודות הדאוון האלה הוא ירגיש את המרירות‬
‫בצורה הרבה יותר חדה ובולטת‪.‬‬
‫ולכן בכלל‪ ,‬כל מהלך חיים כזה שיהיה עסוק כל הזמן בנסיון לשמוח‪ ,‬כלומר 'לבטא שמחה' וריגושים‬
‫זה יהיה דבר כזה שבסופו של דבר יפול אל הריקנות והתלישות הזו‪ .‬ומהלך החיים של עמ"י הוא‬
‫כזה שעיקר העיסוק שבו הוא עיסוק יומיומי תמידי‪' ,‬את הכבש אחת תעשה בבוקר'‪ ,‬של תהליך‬
‫שפונה להצמיח את נקודת החיים העצמית של האדם‪ ,‬לבנות את העולם הפנימי של האדם‪ .‬את‬
‫הקישור שלו אל נקודת העונג‪ .‬שמתוך כך יפרצו גם בסופו של דבר כל גילויי השמחה‪( .‬ע"ע ישראל‬
‫ותחיתו כד)‪ .‬אבל רק מתוך כך‪ ,‬מתוך עבודה עצמית פנימית‪ ,‬האדם יגיע למדרגה של 'קבוע בדרכי‬
‫ה''‪ ,‬של דבקות בה'‪ ,‬ולא לשורש הטומאה של העצבות‪ ,‬של הניתוק מעץ החיים והשייכות לעץ הדעת‬
‫טוב ורע (כפי שהורחב על כך לעיל‪ ,‬בפסקה על יראת המוות‪ .‬שלאור זה תבין את הקריטיות בדבר‬
‫הזה)‪ ,‬ושייכות למהלך חיים של 'משביעו רעב' בכל הבריחות שלו לכל גילויי השחוק והשכרות הזו‪.‬‬

‫כל זה קשור אל המדרגה הראשונה של 'לשחוק אמרתי מהולל'‪ ,‬של הוללות כזו שכל עניינה זה יחס‬
‫לא רציני לחיים ונסיון בריחה מהם‪.‬‬

‫השבחת השמחה‪ ,‬לחשוף את נקודת האמת(העונג) שבה‬

‫אך בנוסף על כל זה יש עוד מדרגה נוספת‪ ,‬שהרב מבאר שם בעין איה אח"כ‪ ,‬של 'לשמחה מה זו‬
‫עושה'‪ ,‬שיש צד שגם במצב שאיננו של שמחה‪ ,‬אלא מצב של בריאות חיים מלאה שמחה‪ ,‬היא‬
‫מעוררת איזה צד רעוע כזה‪ ,‬שמעורר ספקנות על פשרו‪ ,‬דווקא בגלל העוצמתיות הגדולה שבו‪ ,‬ובגלל‬
‫הוודאות הגדולה שיש בו משהו מאוד גדול בצורה פנימית‪ ,‬שהוא מעורר את התביעה לחשוף את‬
‫הדבר הזה‪ ,‬לא להסתפק בהופעה הבוסרית של הדברים שעטופה בהרבה מעטפות קליפתיות‬
‫שזה מה שהזכרנו‪ ,‬התביעה לפתח ולרומם את נקודת האמת‪ ,‬שהיא נקודת העונג‪,‬‬ ‫ושטחיות‪.‬‬
‫נקודת העצמיות שביסוד השמחה הזו‪.‬‬

‫עין איה‪ ,‬שבת א‪ ,‬פרק שני‪ ‬צח‪.‬‬

‫ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה‪  ,‬ולשמחה מה זו עושה זו שמחה שאינה של מצוה‪ .‬ההתנהגות‬
‫בדבר הנטיות הטבעיות של האדם ע"פ דרכי הצדק‪  ‬המוסר והתורה‪ ,‬אפשר שיפלו בהם שני מיני טעיות‬
‫רחוקות זו‪  ‬מזו בקצוותיהן‪ ,‬שהרי האדם כמו שהוא נולד בטבעו הפרוע‪" ‬עיר פרא אדם יולד" צריך הוא‬
‫להכשר ותיקון בנטיותיו‪ ‬והדרכתו‪ .‬שברור שאם האדם יתן ביטוי מלא לנטיות הטבעיות שלהם ויזרום‬
‫‪62‬‬

‫איתם מבלי בקרה‪ ,‬כפי מה שהם‪ ,‬אז הדברים הללו מלאים סיגים וצדדים מסובכים‪ .‬אמנם ההכשר‬
‫והתיקון צריך להיות לא להדריכו‪  ‬ההיפוך ממה שהוא עליו מוטבע‪ ,‬כי בזה לא יצליח‪ ,‬כ"א לחקור‪ ‬בחכמה‬
‫את המטרה השכליית של הנטיות הטבעיות שבו‪ ,‬ולהעמידן במערכת הנהגתן לא ע"פ פראותן הטבעית כ"א‬
‫ע"פ‪ ‬המטרה של החכמה והצדק שלמענם נוצרו‪ .‬שבסופו של דבר ברור שהדרך היא לא להתעלם‬
‫מהנטיות הטבעיות האלה שיש באדם בדרך של כובש‪ ,‬כי בדברים הללו שהאדם מזהה בהם את‬
‫נמצא שמי‬ ‫השמחה‪ ,‬זה כי בצורה פנימית יש בהם נקודת אמת של גילוי אלוקות‪.‬‬
‫שמסתכל‪  ‬בגריעותן של הנטיות הטבעיות שבאדם כשהן הולכות ע"פ‪ ‬הטבע הגס‪ ,‬ובעבור זה הוא מתקצף‬
‫עליהן להעביר עליהן את‪  ‬הדרך ולהנהיג את נפשו‪ ,‬או את נפשות זולתו‪ ,‬ע"פ דרך שכל‪ ‬שהיא הפוכה‬
‫מהנטיות הטבעיות‪ ,‬והוא מנסה לדכא את נטיית השמחה של האדם ודאי לא יצלח כי מאחורי הרגשת‬
‫השמחה הזו מסתתר משהו אמיתי‪ .‬אמנם גם‪  ‬הטועה ואומר‪ ,‬מאחר שאי אפשר להנהיג את האדם באורח‬
‫הפוך‪  ‬מטבע נפשו‪ ,‬ע"כ יבור לו דרך הנהגה רק ע"פ עצם הטבע של‪ ‬הנטיות הנפשיות כמו שהן נתן לחיים‬
‫לזרום כמו שהם ‪ ,‬דרך זר כזה הוא רשע כסל ומביא‪  ‬לדרכי מות‪ ,‬וטוב לפני האלהים ימלט ממנו ‪ .‬רק צריך‬
‫להכיר‪ ‬בדעת וחכמה את אמתיות הנטיות הטבעיות של האדם ולקחת אותם עצמם ולהעלות‪ ‬אותן‬
‫שיתנהגו ע"פ תכונתן‪ ,‬לא מצד הנטיה הטבעית השפלה‪  ‬כ"א לכוון אותן ע"פ תכליתן‪ ,‬שתכלית המצאן‬
‫באדם היא‪  ‬בשביל התעודות המושכלות שלהן‪ .‬שנדע לקחת את אותם גילויי חיים שברגש השמחה‬
‫ולהתאים אותם ולהדריך אותם ולהבין למה הם כ"כ נותנים לו את יסוד השמחה שלו‪ .‬אם נדע להבין‬
‫מה הוא בצורה אמיתית גורם לאדם בתוך הדברים הללו את הרגשת השמחה הזו‪ ,‬אז בצורה הזו אנו‬
‫לא הולכים נגד הנטיות האלה‪ ,‬אלא להפך‪ ,‬מעצימים אותם ואת השמחה והחיים שבהם‪ .‬ע"כ רק אז‬
‫יתמלאו הנטיות‪  ‬בצ[ב]יונן האנושי‪ ,‬כשיהיו שתולות ע"פ דרכי הצדק האלהי‪ ‬והיושר התוריי‪.‬‬
‫השמחה היא אחת מהנטיות הטבעיות לאדם‪  ,‬האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עלז ושמח‪ ,‬וזאת‬
‫היא‪ ‬הצורה הטבעית של הנפש הבריאה‪ .‬אמנם ‪ -‬כמו שאמרנו יש הבדל בין המושגים‪ ,‬שעונג קשור‬
‫לנקודה מאוד עצמית של האדם‪.‬אבל שמחה זה קשור למהלך הטבעי של האדם‪ .‬איך הדברים הללו‬
‫לא רק מבוררים על פי אמות המידה הפנימיות העמוקות של האדם אלא מערכות החיים הגלויות של‬
‫האדם מביעות את אותה נקודת חיים עצמית‪ .‬שהשמחה כבר שייכת אל הצד הגלוי של החיים‬
‫שהחיים מביעים את עצמם בצורה ספונטנית‪ ,‬שממילא הדבר הזה גם דורש הרבה הכשרה לאור‬
‫התורה לכוון אותם לעבר המקור שלהם‪ .‬אבל יש דרישה של שמחה של מצווה‪ ,‬שהכל יעורר את‬
‫ביטויי החיים האוטנטים הטבעיים של האדם‪ .‬ולכן‪ -‬הציור הפנימי של‪ ‬השמחה הטבעית‪ ,‬כל זמן שהיא‬
‫עומדת רק בשפלותה הטבעית‪  ‬היא בנויה על דברים כ"כ דמיוניים‪ ,‬עד שבהגיע בהם יד השכל‪ ‬ילכו תמסוהיו‬
‫כלא היו‪ ,‬והשמחה תהפך לתוגה‪ .‬כי כל הציורים‪  ‬הנכנסים בנפש האדם בטבעו הפראי שאומר לו לבו‬
‫לשמח‪  ‬בעבורם‪ ,‬אינם כדאי כלל לשמח בהם‪ .‬השמחה הגסה של מלאת‪ ‬ספק התשוקות המורגשות‪ ,‬לא‬
‫ימלאו את נפש האדם באמת‪  ,‬ואחריתן תבא מפח נפש‪ ,‬כי סוף כל סוף הלא יעמוד האדם על‪ ‬השקר והתוהו‬
‫שיש בהן‪ .‬כי יש הרבה דמיון וטוב ורע שמשמשים בערבוביא בתוך הדברים האלה‪ ,‬שהרבה פעמים‬
‫דרך זה החושך יתגבר על האור‪ .‬אמנם לא מפני זה נוכל להפוך את‪ ‬המציאות לאין‪ ,‬ולהכחיש בטבע‬
‫השמחה שהיא מתנת אלהים‪  ‬לנפש האנושית‪ ,‬כ"א אנו צריכים לקחת את הנטיה הבריאה‪ ‬הזאת ולמלאותה‬
‫בציורים האמיתיים‪ ,‬ולהודיע לנפש את מטרת‪ ‬נטיתה זאת לברר מאין צומחת אותה נטיה של שמחה‪,‬‬
‫למען תחת היותה נשענת לפי הטבע הפראי על‪ ‬יסודות דמיונות שוא‪ ,‬תהיה מיוסדת על אדני אמת‬
‫ודברים‪ ‬הקיימים לעד‪.‬‬
‫ותחת השמחה שאינה של מצוה‪ ,‬הטבעית בנפש‪  ‬האנושית שלא עלתה במעלות התורה והמוסר‪ ,‬לא יעביר‬
‫האדם‪  ‬ממנה את הנטיה הזאת‪ ,‬רק את הצהלה והשמחה הילדותית שבילדות השמחה מבוטאת בצורה‬
‫מאוד בוסרית וראשונית‪ ,‬ומ"מ 'שמח בחור בילדותיך'‪ ,‬אל תבטל את השמחה הזו‪ ,‬אלא יקח‪ ‬עמו בעצם‬
‫תמותה‪ ,‬רק יבור לו את התעודה השכלית‪  ‬שלה‪ ,‬שהיא השמחה של מצוה‪ ,‬ולכן בעצם צריך לעשות שתי‬
‫דברים בכל מושג של שמחה‪ :‬צריך לשחרר את השמחה מהצדדים המבוגרים שלה‪ ,‬ולהפגש עם‬
‫הצדדים התמותים הילדותיים שלה‪ ,‬שבה יש משהו מאוד בריא וילדותי‪ .‬וכל התסבוכת של השמחה‪,‬‬
‫כל מה שהיא מלאה בדברי כזב‪ ,‬זה בגלל שהמנגנונים היותר מלאכותיים של האדם‪ ,‬שבאים על גבי‬
‫המעטפת הילדותית שלו‪ ,‬מכוונים את השמחה הזו כלפי אפיקים אחרים‪ .‬ולכן צריך לקחת את אותה‬
‫השמחה‪' ,‬בתמותה'‪ ,‬בצורה הילדותית שלה‪ ,‬ולכון את אותה השמחה כלפי מקורה‪ ,‬לשמחה של מצוה‬
‫‪ -‬השמחה בהשגת האמת‪ ,‬בדעת‪  ‬ד' ותורתו‪ ,‬בשמחת הנפש לעשות צדק ומשרים‪ ,‬ולמלא את כל‪ ‬החובות‬
‫התוריות והשכליות המוטלות עליו במעשה ובשכל‪  ,‬בשמחה וטוב לב‪ ,‬שאז אחרית ותקוה גדולה נשקפת‬
‫לשמחתו‪  ‬הטבעית‪ ,‬ורק אז בהיותה מתחברת אל התכונה השכלית תעמוד‪ ‬על עצם טבעה‪.‬‬
‫‪63‬‬

‫ופה הרב מדייק דיוק מאוד יפה במדרש‪ :‬ע"כ אמר "ושבחתי אני את השמחה" ‪ ,‬כלומר‪ ‬השמחה הידועה‬
‫והטבעית לאדם בעצם טבעו הילדותי‪ ,‬הנני‪  ‬משבחה שהיא ראויה להשאר חיה וערה בטבעו של אדם‬
‫ועומק‪ ‬נפשו‪ ,‬אחרי כל עליותיו בחכמה ובחסידות‪ ,‬במוסר וצדק‪' .‬ושבחתי' את השמחה כלומר לא 'נתתי‬
‫לה שבחים'‪ ,‬אלא לקחתי אותה עצמה והשבחתי אותה‪ ,‬כלומר שכללתי אותה‪ ,‬לפתח את השמחה‬
‫הילדותית הזו‪ .‬זה לא ששמחה של מצווה אומרת למחוק את כל השמחות האלה ולבנות עכשיו שמחה‬
‫יש מאין אלטרנטיבית‪ .‬אלא לקחת את אותה 'השמחה'‪ ,‬שמחה מפורסמת ילדותית שיש באדם‪ ,‬לקחת‬
‫אותה ולהשביח אותה‪ .‬ע"י השכל לכוון אותה אל הנקודה השכלית כלוןמר‪ -‬המקורית העצמית שלה‪.‬‬
‫יש כאן את הצד התמותי שלה‪.‬שמצידו היא בוסרית מאוד‪ .‬וגם בנוסף לכך יש דמיונות כוזבים‬
‫שהצטרפו אליה‪ .‬אז את הדמיונות האלה צריך לגמרי להסיר‪ .‬ואח"כ לקחת את אותה השמחה בצורה‬
‫התמימה והילדותית שלה ולהשביח אותה ע"י השכל‪ ,‬ע"י אורה של תורה‪ .‬אבל לבנות אותה ע"י‬
‫הארה של תורה זה לא אומר 'תשכח מכל העבר שלך והנטיות שלך ואני עכשיו אבנה אותך יש מאין‬
‫ע"י הארה של תורה'‪ .‬אלא אתה כן צריך לעבור תהליך מוסרי נוקב מאוד של הסרת כל הדמיונות‬
‫השליליים שהצטרפו אל השמחה הילדותית שלך‪ ,‬אבל אחרי הכל לקחת את הגרעין הילדותי התמים‬
‫של אותה השמחה ואותה עצמה אתה תלך אח"כ ותשביח‪ .‬כי בסופו של דבר יש משהו מהותי במושג‬
‫ולכן כל דבר כזה שיבנה בצורה מלאכותית ולא יתחקה אחרי‬ ‫השמחה שקשור אל טבעיות החיים‪.‬‬
‫השמחה שכבר מונחת בקומות הכי טביעות ובסיסיות של האדם הוא יעקור את האדם מהיסוד האלוקי‬
‫שבו‪ .‬ורק ע"י לקיחת כוחות חיים וההכוונה שלהם אל ההארה האמיתית של התורה זה ליצור שמחה‬
‫של מצווה‪.‬‬
‫כי מהות השמחה זה לגלות איך הקודש טבעי לחיים ומתגלה בתוך הנטיות הטבעיות הזורמות של‬
‫החיים‪ .‬אז זה כמו כל מערכת מידותית שצריכה לעבור זעזוע קשה וזיכוך מוסרי קשה מאוד‪ .‬אבל‬
‫בסופו של דבר חייבים להיות נאמנים אל הגילוי הטבעי הספונטאני שדרכו הדברים מתגלים‪ .‬זה לא‬
‫משהו שתוכל לבנות אותו מלמטה למעלה‪ ,‬אלא אתה תמיד צריך להתחקות אחרי הרגש טבעי‬
‫ראשוני שקיים באדם‪ ,‬שאותו אתה צריך לפתח‪ ,‬למקד‪ ,‬לברר‪ ,‬לראות מה אמיתי בו וכיצד להביע‬
‫אותו‪ ,‬ולא בצורה כזו שאתה אומר לאדם 'עכשיו עשרים שנה אתה תהיה עצוב ואחרי זה תתחיל‬
‫לגלות את גילויי השמחה הראשוניים שלך'‪ .‬הרב מבטיח לנו מרירות‪' ,‬תנאי התנה החסיד שיקבל את‬
‫מרירות הסם'‪ ,‬כי עבודת ניפוץ הדמיונות היא עבודה מאוד קשה‪ ,‬אבל בתוכה כל הזמן האדם נמצא‬
‫במצב חיים כזה שהעצבות לא שולטת עליו‪ .‬שעצם הביטוי לכך שאדם מפסיק לחיות‪ ,‬שחי היעדר‪,‬‬
‫שכותב הרב באיגרת לרב חרל"פ שמזה באים כל המידות היותר שליליות בסופו של דבר‪ ,‬מהצד‬
‫ההעדרי שבאדם‪ .‬אם אותו זיק מזערי שקיים באדם של חיים‪ ,‬שהוא עצם השראת השכינה שבאדם‪,‬‬
‫אם זה לא קיים בו‪ ,‬האנרגיה הבריאה של האדם של תנועת החיים של האדם‪( ,‬שהיא אותה שמחה‬
‫תמימה ילדותית)‪ ,‬אם אותה אתה גוזל מהאדם ניתקת אותו מכל המהלך האלוקי שמתגלה בו‪ .‬אז‬
‫יהיה לו מרירות (ויהיה לו גם צער)‪ ,‬אבל הוא לא יאבד את אנרגית החיים‪ ,‬את תנועת החיים‪ ,‬את‬
‫האמון של האדם הישר בחייו‪ .‬הוא לא ירשה לעצמו להיות במצב כזה שאור אלוקי לא שורה עליך‪.‬‬
‫'ביטול עצם טבעיותם של החיים היא החטא היותר גדול'‪ .‬ברור שאנרגית החיים הטבעית הזו מלאה‬
‫בהרבה בוסרית‪ ,‬וגם בהרבה דמיונות שאותם צריך לעקור‪ ,‬אבל סוף סוף את עצם החיים אתה לא‬
‫יכול לקחת‪' ,‬וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש'‪ ,‬עם תוך כדי תהליך התשובה האדם מבטל את עצם‬
‫החיים שלו‪ ,‬כלומר את תנועת החיים של האדם‪ ,‬שזה היסוד של השמחה‪ ,‬של המרוצה‪ ,‬של התנועה‬
‫של החיים‪ ,‬והאדם הופך להיות שחוח ואפתי וחסר אונים‪ ,‬אז כל דרך ההתקדמות אח"כ של האדם על‬
‫מה הוא יוכל לבנות אותה? איזה אנרגיה של חיים‪ ,‬יסוד של חיים‪ ,‬יהיה קיים באדם שממנו הוא יוכל‬
‫להתחיל להתקדם לאן שהוא? הרי כל עניין האדם‪' ,‬לעבוד עבודת אלוקים'‪' ,‬עבודת ה''‪ ,‬זה רק במה‬
‫שהוא לוקח את עצם החיים עצמם ואותם הוא מפתח‪ ,‬אותם הוא מזכך‪ .‬ואם הוא ניתק את עצמו מהם‬
‫אז אין לו שום אדמה לעבוד אותה ולשומרה‪.‬‬
‫(גם תכונה של עיצבון שיש בה השבתה של חיים‪ ,‬סוף סוף היא מצב ביניים‪ ,‬וסוף סוף גם בה יש‬
‫השתוקקות של חיים‪ .‬זה עדיין לא ‪ ) -‬מצב של עצבות שבו האדם הופך להיות אדיש לחלוטין‪ ,‬חסר כל‬
‫טעם של חיים‪ .‬יכול להיות שהוא יקיים את הדברים מתוך יראה ופחד ומצוות אנשים מלומדה או כל‬
‫מיני דברים שיזינו אותו‪ ,‬אבל זה תהליך שרק מזיק מבחינה רוחנית בטווח הארוך‪ ,‬לעומת תהליך‬
‫הרבה יותר בריא שהאדם לוקח את השמחה עצמה ומסיר ממנה את הסיגים שלה‪ .‬ודווקא אדם‬
‫שהראה שמחה זה מה שמאפשר לו להלחם‪ ,‬תנאי לכל מלחמה זה שיש לאדם הרבה אנרגיות והרבה‬
‫‪64‬‬

‫וודאות חיים עמוקה‪ ,‬אז שמחת החיים הזו‪ ,‬יתכן שבשלבים הראשונים שלה‪ ,‬מצד הגילויים החיצוניים‬
‫שלה‪ ,‬היא תחסום הרבה גילויי חיים שהתגלו‪ .‬אבל בתוך מהלך החיים היסודי שלו מונח היסוד הזה‬
‫של עומק השמחה‪ .‬צריך לשבח אותה ולהעמיק אותה‪ ,‬אבל לאבד את עצם השמחה זה לאבד את‬
‫החוט שמחבר אותך אל אותה השראת שכינה שחלה בך‪ ,‬כי השמחה הזו חלה מתוך אותה תנועה‬
‫של ישמח ה' במעשיו שחלה בך‪.‬‬

‫[ אמנם‪  ‬לשמחה כזאת שמחה של מצוה‪ ,‬הנטיה הטבעית כשמתחברת אל‪ ‬היושר השכלי וההגיוני ראויה‬
‫היא לשבח‪ .‬אבל כשהטבע ישאר‪  ‬בשפלותו‪ ,‬ורק ע"פ רגשותיו העיורים ישים דרכו בחיים‪ ,‬הלא‪ ‬לא יקום‬
‫לאורך ימים‪ ,‬כי החיים והשכל יטפחו על פניו ויאמרו לו‪ ‬לשמחה מה זו עושה"‪ ,‬החשבון שעליו נוסדה‬
‫הצהלה‪  ‬הילדותית הלא הוא כולו שקר ותוהו‪ ,‬הדבר הנוצץ מרחוק‪ ‬ממראה עליזת החיים החיצונית יאמת‬
‫הבירור האמיתי את‪  ‬שקרו‪ .‬א"כ " לשמחה מה זו עושה"‪ .‬אלא על מה הנטיה העדינה‪ ‬והנחמדה הטבעית‬
‫הזאת עומדת באדם‪ ,‬כ"א להעמידה על יסודה‪  ‬הנכון‪ ,‬על יסוד שמחה של מצוה שהיא ראויה להיות דבקה‬
‫עם‪  ‬האדם תמיד כל ימי חייו‪" .‬ואני בד' אעלוזה אגילה באלהי‪  ‬ישעי" ‪ .‬שמחת ההשגה השכלית‪ ,‬שמחת‬
‫ההדרכה המוסרית‪  ‬בנטיות מדותיו הפנימיות לצד הטוב והחסד המתבאר בדרכה של‪ ‬תורה‪ ,‬שמחת המעשה‬
‫בעשיית כל המצות השכליות והשמעיות‪ ‬שמכילות מטרות קדושות נצחיות ונשגבות‪ ,‬שהמה ראויות‪ ‬להטביע‬
‫את החותם של השמחה הטבעית על החיים באמת‪ ,‬ישמח לב מבקשי ד'" ‪.‬‬
‫צריך להעיר שהחלק האחרון של הדברים הללו של הרב פה‪ ,‬שמציגים איך בסופה של דבר הדברים‬
‫נראים בצורה התכליתית שלהם‪ ,‬בסופו של דבר מובאת בהם הדרכה קצת קיצונית‪ ,‬שממזערת את‬
‫מקומה של השמחה‪ ,‬רק במקום שבו היא תתלווה אל מצווה בפועל‪ ,‬וכן הדברים מובאים בפסקה‬
‫שלאחריה 'אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה'‪ ,‬שהרב מדבר בצורה דיכוטומית‪ ,‬ש'כל מה‬
‫שהוא לא שמחה של מצווה הוא שחוק'‪ .‬זה הדרכה כזו ש‪-‬הרב דוד אמר‪ -‬היא נכונה מבחינה מוסרית‪,‬‬
‫שכל שמחה שאנו לא מזהים את יסוד המצווה שבה‪ ,‬מי יערב לנו שהיא לא באמת שחוק‪ .‬ועין איה‬
‫ומ"מ זה נראה מאוד‬ ‫מדבר על הדברים כספר מוסר‪ .‬ואף שמבחינה אמונית אמיתית זה לא כך‪.‬‬
‫נכון לומר‪ ,‬לאור דבריו המפורשים של הרב לעיל במוסה"ק על 'התגלות השמחה בא"י'‪ ,‬שגם מבחינה‬
‫מוסרית‪ ,‬מה שמופיע ביטוי מוסרי חד וחותך כזה‪ ,‬זה בגלל 'הקטגוריא של מידת הדין' שבחו"ל‪ ,‬ששם‬
‫הרב כתב את הפסקה הזו‪ ,‬וששם באמת אי אפשר לשאוב דבקות ה' אלא מיסוד העונג ולא מיסוד‬
‫השמחה‪ ,‬ולכן השמחה צריכה להיעזר ולהיטפל אל יסוד המצווה‪ ,‬שמכוונת בצורה גלויה ומפורשת‬
‫כלפי העצמיות והעונג‪ .‬אבל בא"י‪ ,‬גם המשפט הזה נכון שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה של‬
‫מצווה‪ ,‬אלא שצריך להעיר שיש מרחב ביניים גדול מאוד‪ ,‬של דברים שהם אינם שחוק‪ ,‬אך לאידך הם‬
‫גם אינם שמחה של מצווה בצורה הגלויה של הדברים דהיינו " שמחת ההשגה השכלית‪ ,‬שמחת ההדרכה‬
‫המוסרית‪  ‬בנטיות מדותיו הפנימיות לצד הטוב והחסד המתבאר בדרכה של‪ ‬תורה‪ ,‬שמחת המעשה בעשיית‬
‫כל המצות השכליות והשמעיות‪ ‬שמכילות מטרות קדושות נצחיות ונשגבות "‪ ,‬אך מ"מ מסתתר בהם גרעין‬
‫אמת של עונג‪ ,‬של 'מצווה' גם אם לא במובן הדתי הגלוי של העניין‪ .‬כפי שהרחבנו על זה לעיל‪( ,‬ביחוד‬
‫ממוסה"ק רמג) שבכל שמחה פשוטה של האדם‪ ,‬שמבטאת זרמי חיים של עמ"י בא"י‪ ,‬היא בצורה‬
‫אמיתית שמחה של מצווה ששכינה שורה בה‪ .‬ואין זה עומד בסתירה כלל וכלל לכך שהיא צריכה עוד‬
‫הרבה זיכוך]‪.‬‬
‫‪65‬‬

‫מציאות של תקופות מעבר של היעדר עונג ושמחה‪ ,‬היחס אליהם‪ ,‬ההתנהלות בהם‪ ,‬והצורך‬
‫המהותי שבהם לצורך בניית המדרגה השלמה של העונג והשמחה והגילה‬
‫ולכן אנחנו לא תמימים‪ .‬כל החשבון הזה‪ ,‬של הפער בין האמת של המציאות לבין ההרדדה שלה ע"י‬
‫עולם הדעת‪ ,‬וכל העולם המוסרי שנוצר כתוצאה מהפער הזה שבא להחזיר אותנו אל המצב האמיתי‬
‫השלם‪ ,‬וכל הצורך לזכך את הרגלי החיים המסובכים והדמיוניים של האדם‪ ,‬יכול ליצור ממילא עולם‬
‫מוסרי שלם שהאדם ירגיש שהוא זר לו‪ ,‬ולא ירגיש בו עונג ושמחה‪.‬‬
‫וכמו שהרב מוסיף במשפט הבא‪-‬‬

‫תקופות של מניעת עונג ושמחה‪ -‬רק תקופות מעבר מחלתיות‬

‫שזה ההפך של עונג‬ ‫כל פעולות רגשות ומחשבות הנעשות מצד הכרח ומועקה‬
‫ושמחה‪ ,‬בין שתהיה המועקה חמרית או רוחנית‬
‫אז הרב רומז שכן יש תקופות כאלה‪ ,‬שאם כל מה שהעונג והשמחה מוכרחים להיות מתלווים לכל‬
‫עסק רוחני‪ ,‬מ"מ זה לא תמיד אפשרי‪ ,‬וברור שזה לא לעיכובא‪ ,‬שאם אין עונג ושמחה אז לא עסוקים‬
‫במעשה המצוות וכו'‪ .‬זה לא שלילי לגמרי‪ .‬ויש תקופות שבהם אדם צריך לחסום קצת את עצמו‪,‬‬
‫להתכנס אל תוך העצמיות שלו‪ ,‬ולכן הוא מוותר על נקודת השמחה וחי עולם של מועקה‪ ,‬ודווקא דרך‬
‫ויותר מזה‪ ,‬יש תקופות שבהם אדם גם חי עולם של הכרח‪,‬‬ ‫זה הוא מברר את נקודת העונג שלו‪.‬‬
‫שהוא מבטל את העצמיות שלו כלפי אחרים‪ ,‬כי האישיות שלו לא בשלה להופיע את עצמה‪ ,‬אז 'הס‬
‫ואחר כך כתת'‪ ,‬הוא צריך להיות בעולם של הקשבה והתבטלות‪ .‬כיון שכל עוד האדם לא חי את נקודת‬
‫החיים העצמית שלו‪ ,‬אז הוא עלול לחיות באשליות שהעונג המדומה ייתן לו מענה‪ ,‬והוא הולך אחרי‬
‫פיתוי וגירוי ראשוני של עונג בוסרי‪ ,‬ויחשוב שבו הוא הגיע לנקודת החיים הכנה והעצמית שלי‪ ,‬אבל‬
‫זה אשליה שמהר מאוד היא תתנפץ‪ ,‬ולכן כדי להעמיד את האדם על המצב המוסרי הנכון כדי שיהיה‬
‫‪35‬‬
‫מסוגל לעמוד על עצמו‪ ,‬לכן צריך תקופות של אתכפיא‪ ,‬עד שיחזור למצב הטוב היסודי‪.‬‬
‫כמו שהרב אומר במוס"א ב‪,‬א‪' -‬תנאי התנה החסיד שיתרצה לקבל את מרירות הסם'‪ ,‬יש תקופות‬
‫מסוימות בחיי היחיד‪ ,‬שיתכן שהם תקופות של אומה שלמה בזמן הגלות‪ ,‬שבהם האדם צריך לחסום‬
‫את כוחות החיים שלו בשביל טיפול מוסרי יסודי שהוא צריך לעשות‪( .‬זה לא שהוא עצוב‪ ,‬שזה שורש כל רע‪ .‬אלא שהוא נמצא‬

‫ב'הכרח ומועקה')‪ .‬מבחינה מעשית האדם צריך לעבור הרבה תהליכים של אתהכפיא עד שהוא יגיע אל‬
‫התכלית המלאה של הדברים‪.‬‬

‫אלא שמ"מ‪ ,‬נכון שלאור כל מה שאמרנו‪ ,‬מובן שזה לא דבר שאפשר להשלים איתו‪ .‬אלו תקופות‬
‫זמניות‪ ,‬שגם אם צריך אותם‪ ,‬אל תהפוך את זה לאידיאל‪ .‬ולכן מוסיף הרב שמצבים אלו‪-‬‬
‫אינם בתכלית שלמותם‪ ,‬והם אינם באים כי‪-‬אם כדי להעמיד את האדם‬
‫על המצב המוסרי הנכון‪,‬‬
‫כלומר בסופו של דבר אלו הם תקופות מעבר שבסופו של דבר תפקידם להחזיר את האדם לעונג‬
‫כלומר זה רק תקופה זמנית‪( .‬וצריך להזכיר‪ ,‬שלא כל אדם שהוא בבחינת 'אפשי ואפשי‬ ‫ושמחה‪.‬‬
‫אך מה אעשה שגזר עלי הקב"ה' זה אומר שהוא במצב כזה‪ .‬זה אמנם אומר שהמצוות אינם 'נעימות'‬
‫לו אך זה לא אומר שהוא לא חש בהם 'עונג'‪ ,‬של 'שמחה פנימית'‪ ,‬כלומר שהוא חי חיים עצמיים‪ .‬אך‬
‫הרב לכא' מדבר כאן על מצבים מסובכים יותר‪ ,‬של יחס אל הקב"ה ככוח תקיף שאין להמלט ממנו‪,‬‬
‫שאז הכל נעשה מתוך הכרח ומועקה)‪.‬‬

‫‪ 35‬ו רפה‪ .‬אמת הדבר שמה שהוא זר הוא מעיק על הרוח‪ ,‬ומעכב את הפריחה העצמית‪ ,‬ואת חיי הנשמה‬
‫מהגלות‪ .‬אבל על דבר ההחלטה מה הוא התוכן הזר בעניני הרוח‪ ,‬על זה צריך משקל גדול‪ .‬כי יש אשר הדמיון‬
‫העצל מחליט על הארה רוחנית‪ ,‬שהנפש הנדהמה ונתונה בכבלי שנת העצלות לא הורגלה בו‪ ,‬שהוא זר‪ ,‬מה‬
‫שבאמת הוא פנימי ועצמי‪ ,‬אלא שהאופי החשוך שנקבע בה‪ ,‬מחסרון דעת ומיעוט עבודה רוחנית‪ ,‬מנכר לה את‬
‫כל יקר ומרומם‪ .‬אבל מה שיבורר אחרי חשבון אמת וצדק‪ ,‬או אחרי בירור גמור על פי התורה‪ ,‬שהוא זר‪ ,‬הוא‬
‫באמת משחית ומזהם‪ ,‬ובכל עז הננו מוכנים להרחיקו‪ .‬ואל תקרב אל פתח ביתה‪.‬‬
‫‪66‬‬

‫המערכת המוסרית נצרכת כל עוד האדם לא מעונג ושמח‪ .‬לגרום לאדם להשתחרר מהעצבות שבה‬
‫הוא נמצא שאותה הוא מנסה לשכוח ע"י כל מיני פתרונות זמניים של שחוקים רגעיים כאהלה שיצרו‬
‫תרפיה מקומית לאפסיות החיים שלו והיעדר החיים שלו ע"י הטחול השחק ואנרגיות חיצוניות שהוא‬
‫רוצה לבזבז ועל ידם ליצור תחושה דמיונית של חיים שמאחוריה מסתתרת עצבות גדולה‪ .‬לכן האדם‬
‫צריך לעבור תהליך של מוסר‪ ,‬מלשון מוסרות הבהמה‪ ,‬לכוון את החיים מצידם השפל אל מערכת יותר‬
‫מפותחת‪ .‬ובתוך מערכת כזו נראה לאדם שהוא נחסם‪ .‬אבל החסימה הזו זה הפוך‪ .‬כל עניינה של‬
‫החסימה המוסרית הזו זה לדובב ולפתח ולגלות באדם יסודות מאוד עמוקים של עצמיות‪.‬‬
‫אך אין להתבלבל‪ ,‬זה שלב של אמצעי ולא שלב של מטרה‪ .‬כל הדבר הזה הוא בסופו של דבר‬
‫כתוצאה מנפילה‪ .‬שאחרי חטא אדה"ר חיים עולם של טוב ורע של מערכות מוסריות‪ .‬אבל לפני זה‬
‫חיו 'אמת ושקר'‪ .‬כל מה שאנו חיים היום חיים מוסריים שצריכים לכוון אותנו זה נובע מנפילה גדולה‬
‫שנפלנו בעקבות החטא של אדה"ר שאליו נחזור לעת"ל שחיים אני נותן לכם‪ ,‬שאז אדם חי דרגם חיים‬
‫טבעית שמחה שלמה כזו שבה בצורה טבעית הוא ממילא ידע לסור מן הרע ולעשות טוב‪ .‬מה שיש‬
‫היום מערכת מוסרית שהאדם נתבע לחסום את הדברים האלה‪ ,‬זה וודאי ירידה גדולה שבאה לעולם‪,‬‬
‫שיש פער בין החיים השקריים שלנו לחיים האמיתיים שבשבילה האדם צריך הרבה מערכות מוסריות‬
‫[ואעפ"כ יתבאר עוד לקמ' שהמוסר הוא לא תהליך שפוגע באדם אלא הוא מזכך את נקודת‬ ‫בשביל לפתח את המדרגה הזו‪.‬‬
‫העצמיות שלה אדם‪ .‬כי דווקא זה שהאדם בעמל שלו‪ ,‬דרך הקשיים שלו‪ ,‬הולך ומפתח ובונה לעצמו את התובנות הרוחניות האמיתיות של‬
‫החיים‪ ,‬בזה עצמו הם הופכים להיות חלק מהחיים העצמיים שלו‪ .‬ולכן יש פה בחינה של 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'‪ ,‬שאותה הגנות‬
‫והנפילה שלנו לעולם מוסרי‪ ,‬היא משביחה בנו ותביא אותנו בתכליתה בסופו של דבר למדרגה מאוד איכותית שבאה דווקא דרך הירידה‬
‫הזו]‪.‬‬

‫לעורר את המדרגה האמיתית המלאה של העונג‪ ,‬מן החוץ אל הפנים‪ ,‬דרך פעולות של מצווה ושמחה‪.‬‬
‫לחיות את התכלית‪ ,‬כבר בהווה כשהאדם רחוק ממנה‪ ,‬ובעצם זה הוא יתקרב אליה‪ ,‬מכיון שבאמת היא אמיתת‬
‫המציאות כבר בהווה‬
‫שיהיה בו שמח ומתענג בעשות הטוב‪,‬‬
‫בכל הפסקה כל הזמן הרב מקפיד להקדים את העונג לשמחה‪ ,‬ארבע פעמים‪ .‬כי כמו שהסברנו הכל‬
‫מתחיל מהעונג‪ ,‬מהנקודה העצמת של החיים‪ ,‬ואז אחר כך משתקף בשמחה‪.‬‬
‫אבל פה מדובר על אדם שרחוק מהקב"ה‪ ,‬ולכן יש כאן בחינה של אחרי המעשים ימשכו הלבבות‪.‬‬
‫קודם כל שיהיה לו מבנה מוסרי נכון‪ ,‬ואף אם זה בכפייה‪ .‬ואחר כך בשלב שני שהוא יצור זרמי חיים‬
‫חיצוניים יותר‪ ,‬של הבעה בפועל של תכונת החיים הזו‪ ,‬ע"י כוחות של שמחה‪ .‬והיא זו שתחזיר אותו‬
‫אחר כך אל ההתענגות‪ .‬מבחינת האמת הדרישה מהאדם זה להתחיל מתוך עולם של עונג‪ ,‬מנגיעה‬
‫בעולמות העצמיים האיכותיים של האדם‪ ,‬ואת זה הוא יביע בשמחה‪ .‬אבל במציאות המסובכת של‬
‫האדם‪ ,‬שבגללה הוא זקוק לכל מיני טיפולים‪ ,‬אז הבניה נעשית מן החוץ אל הפנים‪ ,‬שיהיה שמח‪ ,‬שזה‬
‫יצור לו אווירה טובה וסביבה טובה וסדרי חיים בריאים‪ ,‬שהם יאפשרו לו אחר כך לגעת בנקודות חיים‬
‫[כמו שאמרנו‪ ,‬והסברנו בהתחלה את כל שלוש המצבים הראשונים‪ .‬שמתחילים מן המעשה אל‬ ‫יותר עצמיות וגורליות שבו‪.‬‬
‫החיים הפנימיים שבתוך האדם‪ .‬כמו שביארנו את זה לעיל‪ .‬שהמעשה עומד כעיקר‪ ,‬ומתוך כך מתיילדים ממנו עונג ושמחה‪ ,‬אלא שבצורה‬
‫אמיתית זה שמחה ומתוך כך עונג‪ .‬דהיינו 'שמחה של מצווה'‪ ,‬ולבסוף התכלית היא 'אז תתענג על ה''‪ ,‬שיחזור לשלב הרביעי‪ .‬שבו הוא‬
‫יתענג על ה'‪ ,‬ויצא ממצב החיים הנורא הזה של הרגשת ניתוק בינו לבין הקב"ה]‪ .‬שלכן יש גם צד של לעורר נקודות‬
‫עצמיות ע"י שמחה‪' ,‬קחו לי מנגן' שעי"כ שורה על האדם הרוח‪ .‬שזה יותר שייך אל הצד הבנייתי של‬
‫הדברים‪ ,‬ולא מצד התהליך העמוק של הדברים‪ ,‬ששמחה אמיתית זה רק כשהיא מבטאת את נקודת‬
‫העונג ובצורה טבעית מגיעה מן הפנים אל החוץ‪ .‬שזה דבר שהוא צריך להיעשות בצורה עדינה‪ ,‬כדי‬
‫שהוא לא יהפוך לשמחה מדומה וריקנות שהיא בעצם שחוק‪.‬‬

‫כדי להסביר את זה יותר הרי בעצם בצורה אמיתית מדרגת העונג והשמחה היא לחשוף באדם את‬
‫'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'‪ ,‬את המדרגה היסודית שמונחת בעצם החיים‪,‬‬
‫שמצידה אין עוד מלבדו‪ ,‬והכל מלא חיים אלוקיים‪ .‬והדבר הזה הוא הוא הרי אמיתת החיים‪ ,‬בצורה‬
‫אמיתית זו זוהי האמת של החיים שנכונה תמיד‪ ,‬והיא לא תלויה במדרגה מוסרית מסוימת של האדם‪,‬‬
‫והאדם היה צריך מצד האמת לחיות אותה תמיד‪ ,‬להרגיש שהכל מלא חיים‪,‬והכל מלא אלוקות‪ .‬ומ"מ‬
‫הקב"ה יצר מציאות של אשליה דמיונית‪ ,‬שנובעת מקוצר הדעה של האדם‪ ,‬שמסוגלת לטעות ולתפוס‬
‫‪67‬‬

‫את המציאות כדבר שיש בו ריקות‪ .‬כשהדבר היותר דומיננטי ויותר כבד משקל אצל האדם זה לא‬
‫עצם עובדת החיים שלו‪ ,‬אלא עולם הדעת הסובייקטיבי שלו‪ ,‬הריק מחיים מצד עצמו‪ ,‬אז ממילא הדבר‬
‫הזה יכול להפיל אותו למצב של עצבות‪ ,‬למצב של אנמיה וריקות מחיים‪ ,‬כל' מהשייכות שלו אל עצם‬
‫מדרגת החיים שבקרבו‪ ,‬מה שממילא מעלים ומקליש את אותה מדרגת החיים העצמית של האדם‬
‫(=יוצר 'הכרח' ומונע עונג)‪ ,‬וכ"ש שלא מאפשר לה להתבטא ולהתפתח ולפרוח (=יוצר 'מועקה'‪ ,‬חוסר‬
‫שמחה)‪.‬‬
‫אך מכיון שבאמת כל הדבר הזה הוא דמיון‪ ,‬אז כנגד זה יש סדר שלם של התמודדות עם הדבר הזה‪,‬‬
‫שהיא עוד לא ההתמודדות המלאה והאמיתית והשלמה‪ ,‬אך מ"מ היא גם בפ"ע התמודדות נכונה‬
‫שכמו שהרב‪ ,‬אחרי שבכל הפסקה הוא ‪ 4‬פעמים הקדים את העונג‬ ‫מאוד‪ ,‬וזה של 'שמח ומתענג'‪.‬‬
‫אל השמחה‪ ,‬וכפי שביארנו את הדברים‪ ,‬שכך באמת הדברים צריכים להתגלות בצורה האידיאלית‬
‫שלהם‪ ,‬מן הפנים אל החוץ‪ .‬מהנקודה החיונית האידיאלית העצמית של החיים‪ ,‬אל כל מרחב גילוייה‪.‬‬
‫אך פה‪ ,‬כשאדם רחוק מהחיים‪ ,‬אז הרב אומר 'שיהא שמח ומתענג'‪ ,‬כל' מתחיל מן החוץ אל הפנים‪.‬‬
‫עצם זה שתעורר בך גילויי חיים חיצוניים של שמחה‪ ,‬שלא מתחילים ממה שאתה כבר מלא עונג‪,‬‬
‫ומתוך כך מבטא אותו‪ ,‬אלא שאתה באופן יוזמתי מעורר בך מבחוץ באופן מעשי חיוניות‪ ,‬שמחה‪ ,‬זה‬
‫עצמו מה שיביא אותך אח"כ אל העונג‪ ,‬כי זה שוב יחזיר את המשקל הנכון באישיות שלך ביחס‬
‫לחיים‪ ,‬שעצם עובדת החיים תחזור להיות ממשית אצלך‪ ,‬ומתוך כך תתוודע אל אמיתת המציאות‪ ,‬אל‬
‫נקודת העונג שבה‪.‬‬
‫אז אפשר להבין את 'השמחה' הזו שהרב אומר שתעורר פה ע"י כל מיני פעולות יוזמתיות מעשיות‬
‫אידיאליסטיות‪ ,‬שהם אלו שיתנו את המענה הזה‪' .‬שמחה של מצווה'‪ .‬שזה בוודאי נכון‪.‬‬
‫אבל באמת זה דבר הרבה יותר רחב‪ .‬זה סדר שלם שנקרא 'מילתא דשטותא'‪ ,‬שרבי נחמן מדבר‬
‫עליו‪ ,‬שזה לעורר גילויי שמחה כאלה לא בגלל איזו סיבה הגיונית אלא זה סתם שטות‪ ,‬וגם הרב בעין‬
‫איה שבת ב פרק שמיני‪' ,‬שוטיתא'‪ .‬שבצורה כללית משמעותו היא שע"י עצם זה שאדם מעורר בו‬
‫שאומר הרב במוסה"ק רמג‪ -‬מכיון שלכל מידה ומידה‬ ‫גילויי חיים הוא פועל את הדבר הזה‪.‬‬
‫יש מאחוריה גרעין של אמת‪ ,‬שורש בקדושה‪ ,‬שצריך לזהות אותו‪ ,‬לכן הרבה עבודה על המידות היא‬
‫עבודה שכלית‪ .‬כל זה נכון על הכל חוץ ממידה אחת‪ ,‬שהיא מידת העצבות‪' ,‬קינא דמסאבותא'‪ ,‬אין לה‬
‫אף שורש כלל אלא היא כולה שקר‪ ,‬ולכן יש כמה פיתרונות‪ ,‬אבל הפיתרון הפשוט שלה‪ -‬הרב אומר‬
‫באחד המקומות את דברי ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן תנינא‪ -‬שבעצבות נלחמים ע"י מילתא דשטותא‪.‬‬
‫אם אדם עצב‪ ,‬שזה ריקות של חיים‪ ,‬אז מה שהוא צריך לעשות מול דבר הזה‪ ,‬זה לעורר בצורה‬
‫אנרגתית גילויים שאפילו שהם חיצוניים של שמחה‪ ,‬אבל בסופו של דבר הדברים הללו מעוררים‬
‫באדם כיוון חיובי‪ .‬כמובן שא"א להיעצר בזה‪ ,‬ולהתמודדות אמיתית צריך עוד הרבה עבודות יותר‬
‫עמוקות‪ ,‬אבל בשביל להתחיל את התהליך הזה‪ ,‬אם אדם כולו שרוי בתוך עצבות‪ ,‬ומתוך העצבות‬
‫הוא מנסה לחשוב כל מיני דברים‪..‬מתוך שהוא שרוי באבי אבות הטומאה של המוות‪ ,‬אז גם כל‬
‫מחשבה שתעלה על האדם היא מחשבה של יאוש ותסכול וממנה הוא לא יוכל להתפתח לכיון של‬
‫חשיפת נקודת חיים עצמית שבו‪ .‬הוא מיואש מכל המציאות ואין שום דבר שהוא יכול לבנות בעצמו‪.‬‬
‫ולכן בבניית השמחה‪ ,‬כדי להשתחרר מסביבה לא נכונה‪ ,‬יש צורך להפגש עם חיים‪ .‬עד שהוא יחזור‬
‫למצב השלם‪ ,‬שבו הוא לא צריך גורמים חיצוניים שיגרו אותו ויעוררו בו את השמחה‪ ,‬אלא היא תנבע‬
‫מתוכו‪ ,‬מתוך מציאת נקודת החיים הגורלית של העונג שבאדם‪.‬‬
‫אז כמו שאומרים לאדם 'תקיים מצוות גם באתכפיא'‪ ,‬כי זה אמיתת החיים‪ ,‬ואף שאתה מנותק ממנה‬
‫מבחינה תודתעית עי"ז שתתחבר אליה בפועל אתה גם תלך ותפתח אליה‪ ,‬כך בדיוק מאותה סיבה‬
‫הדבר הזה נכון לגבי כל מושג השמחה‪ ,‬שבפועל שאדם יתנתק מעצבות‪ ,‬בזה הוא יתחבר אל אמיתת‬
‫החיים‪ ,‬ובזה הוא לאט לאט יהיה מסוגל לגעת ולהפתח אל הנקודה העצמית שביסוד החיים האלה‪.‬‬

‫היום יודעים את זה גם במחקרים במוח‪ ,‬שכל מיני פעולות אנרגתיות שהאדם עושה הם מגרים את כל‬
‫המערכת העיצבית של המוח ונותנים לו יכולת להתחיל לטפל בעצמו‪ .‬מבלעדי זה הוא יהיה שקוע‬
‫במרה שחורה‪ .‬פעם היו בטוחים בפסיכולוגיה שכל הדכאונות של האדם באים מהתת מודע העלום‬
‫של האדם‪ ,‬ולכן היו בטוחים שכמה שיותר נחשוף את התת מודע‪ ,‬נשכב על הספה שמונים תשעים‬
‫מאה שיחות עם הפסיכולוג‪ ,‬נציף את כל הדברים החוצה‪ ,‬זה ישחרר את האדם מהדכאון‪ .‬היום יודעים‬
‫שלפתור מצב דכאוני באדם זה דבר שחייב להתחיל קודם כל מזה שיוצרים באדם התנהגות של אדם‬
‫‪68‬‬

‫שמח‪ .‬יודעים שלא תרופות ולא טיפולים שמנתחים את סיבת הדיכאון של האדם‪ ,‬אלא פשוט זה‬
‫שאדם עושה פעילות של ריצה או יוצא במחול‪ ,‬דברים כאלה הם עומדים ביסוד היכולת לעשות כל‬
‫[ כי המוח של האדם‪ ,‬שיש בו את האונה הימנית והשמאלית‪ ,‬אבל כל אונה ואונה‬ ‫טיפול כזה‪.‬‬
‫מורכבת משלושה רובדים שיש בה‪ ,‬יש את המעטפת החיצונית של המוח שהיא הצד הכי חשוב שלו‬
‫לכא'‪ ,‬הצד של ההכרות של האדם והתודעות שלו‪ ,‬וזה הצד הגלוי של המוח שהוא הצד ההכרתי‬
‫האינטילגנציה של האדם‪ .‬יש את הרובד האמצעי שהוא קשור לכל המערכת הרגשיות של האדם‪,‬‬
‫ששם המערכות הם הרבה פחות מפותחות‪ ,‬זה כמו מנסרה שמחולקת לשתים עשרה חלקים של‬
‫שמחה עצב דיכאון כעס וכל מיני תחושות מאוד בסיסיות שקיימות באדם‪ .‬ויש את הצד הליבי של‬
‫המוח שהוא משהו מאוד פרימיטיבי אבל יותר פרימיטיבי מבעלי חיים‪ ,‬משהו שקשור לצדדים מאוד‬
‫גופניים שמעוררים כל מיני תגובות אינסטינקטיביות באדם‪.‬והיום יודעים שכשאדם חווה טראומה‬
‫נפשית‪ ,‬הטראומה הזו עוקפת את כל הצדדים ההכרתיים וגם את כל הצדדים הרגשיים‪ ,‬ומתבייתת‬
‫בצד הפרימיטיבי של האדם‪ .‬זה נעשה באופן כזה שיש לחץ על צד הכרתי באדם‪ ,‬שדוחק את התחום‬
‫של העצב של האדם‪ ,‬ודוחק אח"כ את המערכות האפילו לא חייתיות אלא הפרימיטביות האלה שזה‬
‫יוצר מצב של התכווצות של כלי דם והזדעזעות וריכוז כל המציאות ללב וכל מיני דברים כאלה קודמים‬
‫לכל צד של תודעה שבאדם‪ .‬ולכן כדי לשחרר את הטראומה חייבים קודם כל להתחיל מתוך זרמי‬
‫חיים בריאים‪ ,‬שאיך מעוררים אותם? ע"י שנותנים לו תחושות של אדם שמח‪ ,‬התנהגויות של אדם‬
‫שמח‪ ,‬והוא מתחיל לרוץ ואז ממילא הוא מרגיש יותר טוב‪ .‬כמובן שזה לא מספיק‪ ,‬אח"כ צריך לשקם‬
‫את כל הצדדים הגלויים יותר‪ ,‬אבל זה קודם כל מה שהרב אומר פה שיצרנו סביבה יסודית בריאה‪,‬‬
‫וזה משל‬ ‫שבתוכה ורק בתוכה אפשר לגעת במהות‪ .‬מבלי זה אתה כלוא כל הזמן במצב מסובך‪.‬‬
‫מהעולם הגופני של האדם אל העולם הרוחני שלו‪ ,‬שהריפוי צריך להתחיל בשמחה וממנו להגיע אל‬
‫העונג]‪.‬‬

‫(בין שטותא לשחוק)‬

‫שאלה‪:‬מה ההבדל בין זה לבין שחוק?‬
‫תשובה‪ :‬ההבדל המרכזי הוא בשאלת התכלית של הדברים‪ ,‬מה המגמה שלשמה ומתוכה עושים את‬
‫הדברים‪ ,‬שהיא מאוד משמעותית לגבי הדברים עצמם‪ ,‬מה הם יפעלו‪ .‬שחוק זה בא מתוך בריחה‬
‫של האדם‪ ,‬ומילתא דשטותא אצל ר' נחמן זה מתוך געגועים של האדם‪.‬‬
‫אז שחוק זה ע"י גירויים חיצוניים לברוח להתעלם ולהדחיק את מה שיש בו‪ .‬לא להקשיב לעצבות‬
‫שבו‪ ,‬הוא מנסה לדחוק אותה הצידה‪ .‬אצל ר' נחמן זה הפוך 'ששון ושמחה יסיג ונסו יגון ואנחה'‪ ,‬זה‬
‫בדיוק הפוך‪ ,‬הם רודפים אחרי משהו חיובי מחפשים להשיג משהו גדול‪ .‬והתכלית של האדם היא לא‬
‫לברוח אלא כדי לבטל את העצבות ולהגיע ממנה למקום גדול‪ .‬התכלית של הדבר היא מאוד עקרונית‬
‫כאן‪.‬‬
‫אמנם יש עוד בחינה שאומרת שהעצבות זה פשוט דמיון ולכן פשוט צריך לברוח מזה‪ .‬אבל זה לא ע"י‬
‫משקה‪ ,‬ע"י מילתא דשטותא‪ ,‬אלא ע"י גילויים של חיים אמיתיים שיש באדם‪ ,‬ע"י שמחה‪ .‬לא ע"י‬
‫שטותא‪.‬‬
‫ואמנם ר' נחמן שמביא את המקור למילתא דשטותא מביא את זה מר' יהודה שדרש על כל חללי‬
‫דעלמא‪ ,‬שזה סוגית ה'קושיות של החלל הפנוי' אצל ר' נחמן‪ ,‬שכל קושיות שהביאו עליו הוא התבדח‬
‫עליהם‪ .‬וחלק מהדברים ששאלו אותו עליהם זה על ה'שוטיתא' והוא הסביר שזה מלשון 'שטותא'‪.‬‬
‫והרב לוקח את השטותא למקום קצת אחר‪ .‬למקום שיונק מהמדרגה של רב יהודה‪ ,‬של הרצון לחיות‬
‫את מדרגת השעשוע‪ .‬ש"גסות החיים של האדם" ו"הדעת המקובעת שלו"‪ ,‬יחד‪ ,‬יוצרים לומצב‬
‫מסובך‪ .‬שיש לו מרה שחורה‪ .‬תאמר לו 'תתחבר עכשיו להארות רוחניות גדולות ותחיה חיים אמיתיים'‬
‫זה להתעלם מהבעיה שלו‪ .‬הוא צריך לפרק את המצב הזה‪ ,‬כל' להשתחרר‪ .‬לבוא בעמדה משוחררת‬
‫לחיים‪ .‬לא מתוך בריחה אלא מתוך הרגשה שהיא עצמה היא משהו חיצוני לחיים שלו שמסבך אותו‪.‬‬
‫והוא מפרק את התבניות של האדם וגורם לו לפרוץ לתבניות אחרות לגמרי‪ .‬עניין השטות זה‬
‫להשתחרר‪ .‬איך מעוררים את השמחה‪ ,‬ע"י מילתא דשטותא‪ ,‬התפרקות הדעת‪.‬‬
‫וגם אצל ר' נחמן יש משהו דומה שקשור לזה‪ .‬ועל מילתא דשטותא זה בגלל ניצומות קדושה שנשבו‬
‫ודוד‬ ‫בגלות בתוך הקומות של רומי ושל הרשעה‪ ,‬וכדי לשחרר אותם צריך ליצור התפרקות כזו‪.‬‬
‫‪69‬‬

‫כשהוא נפל בידי פלשתים הוא צריך להשתטות‪ .‬ובתקופת היותנו בגלות הדרך היחידה לעורר שמחה‬
‫זה ע"י מילתא דשטותא‪ .‬שזה מה שיאפשר לנו להשתחרר מכל הסיבוכים החיצוניים לחיים שלנו‪.‬‬

‫ותכלית התקופה הזו‪ -‬לגלות את מדרגת ה'גילה'‬

‫אך למה בכלל מלכתח' יש מציאות של דבר כזה באדם?‬
‫ובהנזרו מן הרע והכעור תגל נפשו וישמח כבודו‪.‬‬
‫לפני שאנו מבינים בדיוק מה זה‪ ,‬אבל ברור אם כן שתקופת ההכרח והמועקה‪ ,‬לא רק שהיא תקופה‬
‫זמנית‪ ,‬אלא גם כל פשר מציאותה זה רק כדי לשרת את מגמת העונג והשמחה‪ ,‬להעצים אותם‪.‬‬
‫'שיהיה שמח ומתענג'‪ ,‬ובסופו של דבר מגיע ל'גילה'‪ .‬והתקופות הללו יכוונו את האדם להגיע אל‬
‫השלמות של החיים שלו‪.‬‬

‫כלומר אנו מבינים שכל התקופה הבדיעבדית הזו לא היו ייסורים שהם לחינם‪ ,‬אלא היא תרמה למושג‬
‫חדש שמופיע פה פעם ראשונה‪ ,‬וזה מדרגה של 'גילה'‪.‬‬
‫גילה זה כמו שכתוב 'וגילו ברעדה' זה היכולת לזהות את השמחה דווקא מתוך ההפך ממנה‪ .‬עונג‬
‫ושמחה זה תוכנות נפשיות מאוד עוצמתיות וגדולות‪ ,‬שמקשרות את האדם אל עמדות חיים מאוד‬
‫פנימיות של האדם‪ ,‬אבל לפעמים יש צד מסוים שקשה לזהות אותם ולהבין את החידוש שקיים בהם‪.‬‬
‫תיאורטית אם היינו חיים בעולם שכולו טוב‪ ,‬אז לא היינו מסוגלים להבין מה מיוחד בהם‪ .‬לא רק בכלל‬
‫ש'ידיעת ההפכים אחת'‪ ,‬והדבר נודע מהפכו‪ ,‬שזה נכון במידה מסוימת שצריכה ביאור לגבי כל הטבה‪,‬‬
‫אלא כי בעונג ושמחה מדובר על עצם החיים של האדם‪ ,‬ולכן יש בהם משהו שהם פשוט מובנים‬
‫מאליהם‪.‬‬
‫ולכן לפעמים דווקא העמידה מול דבר זר‪ ,‬הוא זה שיכול לחדד את המתיקות‪ .‬כמו שאנשים אכלים‬
‫ממאכלים של חמוץ מתוק‪ .‬כמו שבניגוד לכל הפרשנים שמסבירים שמרור זה 'כדי להזדהות עם‬
‫המרירות שהיתה לאבותינו במצרים'‪ ,‬האבן עזרא אומר שעניינו של המרור בפסח (ביחוד בשלב שלא‬
‫אוכלים אותו לבדו‪ ,‬אלא כורך‪ ,‬יחד עם המצה ועם הפסח‪' ,‬זכר למקדש כהלל) זה אדרבא דווקא כי בני‬
‫מלכים‪ ,‬כדי לערב עליהם את מאכלם‪ ,‬בכוונה מוסיפים דבר חריף כמו חרדל וכו' ‪ ,‬שזה רק מעצים‬
‫אצלם את התחושה של השמחה ושל התענוג‪ .‬אז לפעמים יש תקופות שבהם אדם היה רחוק מעונג‬
‫ושמחה‪ ,‬אבל יתרון האור מהחושך‪ ,‬זה מעורר את הבחינה הזו שנשמעת יותר צוהלת כזו‪ ,‬שזה‬
‫בחינת ה'גילה'‪( .‬כמו בעו"ר 'יגל ליבי בישועתך'‪ ,‬שהביטחון הפנימי מקבל את הפריצה וההבעה והגילוי‬
‫[אולי יש עוד להוסיף‪ .‬בעו"ר על ההגדה הרב מבאר את זה שזה בעצם משמעות היראה שלעומת האהבה‪ .‬כמו שביארנו‬ ‫שלו)‪.‬‬
‫בנתיבות עולם‪ ,‬שיש את כוח המושך וכוח הדוחה‪ .‬שיש חשיבות להדגיש גם את המרחקים של הקב"ה מהמציאות‪ .‬שאחד ממשמעויות‬
‫הדבר היא‪ ,‬כמו שביארנו לעיל‪ ,‬גילוי מדרגת הבחירה ולא רק מדרגת הסגולה‪ .‬שכנ"ל היראה זה העקב של הענווה‪ ,‬מה שנותן לסגולה את‬
‫ההתהלכות שלה בתוך המציאות הסוביקטיבית העולמית שלנו‪ ,‬שממש אותה במדרגת הבחירה‪ .‬וזה בעצם מה שמחדיר אותה לאישיות‬
‫הסוביקטיבית של כל אחד ואחד‪ ,‬שמיוזמתה הבחירית בוחרת בטוב‪ .‬אמנם כשהקב"ה רחוק אנו מבחינתינו כל מטרתינו זה לנסות‬
‫להתקרב אליו‪ ,‬אך הפעולה האלוקית הסמויה שנעשית דרך זה מתחת לפני השטח זה – שהקב"ה הרחיק אותנו‪( .‬מבחינתינו זה מתגלה‬
‫כתביעה של 'אני אמלוך' שצריכה לרדת למצולות הנפש‪ ,‬ובכך היא עושה את המפעל הראוי‪ ,‬של לגלות את האישיות של כל אחד ואחד)‪.‬‬
‫'ויהי ביום הגמל את יצחק'‪ .‬כלומר‪ -‬עורר בנו מדרגה עצמית אישית‪ .‬נסירה שתביאה לחיבור גדול יותר‪ .‬ולפי זה יוצא שתקופת המעבר הזו‬
‫היא לא 'בעיבד' אלא תקופה הכרחית‪ ,‬כל יתרון מדרגת העונג‪ ,‬לא יוכל להתגלות אלא בזכות התקופה הזו!!‪ .‬וזה המשמעות של ה'גילוי'‬
‫הזה שבגילה‪ ,‬דהיינו הבלטת אופי חיים מחודש של האות של האדם המסוים הזה בתורה‪ ,‬שמגלה את כל העומקים של העונג והשמחה‬
‫בה‪ .‬וכפי שיתבאר עוד דבר זה להלן]‪.‬‬

‫בצורה יותר עמוקה נמשיך את זה ונאמר‪ -‬שבעצם אם מדרגת העונג זה המדרגה הנשמתית של עצם‬
‫הנקודה החירותית הגורלית של חיי האדם‪ ,‬ואילו שמחה זה כמו שהרב אומר פה 'ישמח כבודו'‪,‬‬
‫שהכבוד זה מדרגת הנשמה (כמו 'עורה כבודי עורה הנבל וכינור)‪ ,‬והשמחה עניינה‪ -‬להבליע ולגלות‬
‫את הנשמה הזו‪ ,‬כלומר קומת הרוח‪ ,‬ובסופו של דבר הדברים הללו מגיעים עד להבעה שלהם בצד‬
‫ומשמעות הדברים היא‪ ,‬שהעונג בצורה אמיתית‬ ‫הגלוי של החיים של קומת הנפש של האדם‪.‬‬
‫הוא לא משהו פסיכולוגי‪ .‬כלומר המובן ה'פסיכולוגי' שלו מצידו כמו שאמרנו הוא רק 'סימן' לראות‬
‫דרכו את האמת הנשמתית שביסודו‪ ,‬אך אין בו שום דבר תכליתי מצד עצמו‪ .‬כי העונג הוא מדרגה כזו‬
‫שבה חיים את עצם החיים‪ ,‬שקודמים לכל מושג הכרתי של האדם‪ .‬אך בצורה אמיתית‪ ,‬יש עניין גדול‬
‫שבשבילו הקב"ה ברא את עולמו‪ ,‬בשביל להראות איך אותה מדרגה מקורית עצמית נשמתית גורלית‬
‫של החיים‪ ,‬מתגוונת ונצבעת דרך האופי המיוחד והמסוים של כל אדם ואדם‪ ,‬שזה בעצם‪ -‬איך קומת‬
‫הנשמה חודרת עד לקומת הנפש‪ ,‬כלומר לצד הגלוי של האישיות המיוחדת של כל אחד ואחד‪.‬‬
‫‪70‬‬

‫שהדרך של הדבר הזה להתגלות היא –לולי חטא אדה"ר‪ -‬באופן טבעי‪ ,‬שמתוך שאדם חי את תקופת הילדות שלו ולא רוצה לרגע‬
‫להשתחרר ממנה‪ ,‬הוא חי את אותה אמת מקורית עצמית של החיים‪ ,‬עד שבצורה טבעית יבוא מעץ החיים הזה להצמיח את קומת עץ הדעת‪ ,‬ותתגלה האישיות‬
‫שלו בצורה טבעית שמתאימה אל אותה מדרגה של עץ החיים ומביעה אותה‪ ,‬ללא כל ייסורי האדם וההיסטוריה‪ .‬אך האדם רצה לחוש את האוטונומיה‬
‫והעצמיות שלו‪ ,‬לחיות מכוח עצמו‪ ,‬ולכן הוא מזרז את זה ונוצר 'גיל ההתבגרות'‪ ,‬תהליך כזה שבו 'טעם העץ אינו דומה לטעם הפרי'‪ ,‬אלא הוא תקופה שכל‬
‫עניינה היא להיות 'תקופת מעבר'‪ ,‬שהאדם הוא לא פה ולא שם‪ ,‬רוצה (זה כבר לא רצון בחירי‪ ,‬אלא דחף תת מודע שמזרז את ההתפתחות של האדם‪ ,‬מאז‬
‫חטא אדה"ר והלאה) כבר לקפוץ ולהגיע אל המדרגה הבאה‪ ,‬כאשר באמת הוא עוד לא בשל אליה‪ .‬וממילא נוצרת לו אישיות גלויה משל עצמו‪' ,‬הדעת' שלו‪,‬‬
‫שהיא אנושית ומקובעת בתוך עצמה ולא מתאימה אל הצד המקורי של החיים‪ .‬ואז‪ ,‬במצב כזה‪ ,‬כדי להצליח לחשוף ולהביע גם בתוכה את המדרגה האמיתית‬
‫הנשמתית היא‪ -‬ע"י שהאדם עובר תהליך כזה של כיווץ והתכנסות ואפילו ייסורים כאלה שדוחקים אותו‪,‬‬
‫והוא מרגיש דחיקה בהם של קומת החירות והחופש‪ ,‬העונג והשמחה שבו‪ ,‬אך הם אלו שמכריחים‬
‫אותו לחדש ולעורר מתוכו ביתר עוצמה את אותה מדרגה נשמתית פנימית‪ ,‬שבסופו של דבר תפרוץ‬
‫אץ כל המחסומים עוד יותר ממקודם‪ ,‬ובזה אותה קומה נשמתית תתגלה דרך הקומה הנפשית‬
‫‪36‬‬
‫והתודעתית הגלויה של כל אחד ואחד[ע"ע נצח פרק א‪' ,‬הדבר נודע מהפכו‪ ,‬הגאולה מהגלות']‪.‬‬

‫אז האדם בתקופות שבהם הוא לא חי עונג ושמחה‪ ,‬יש בו רצון לעורר בתוכו חיים מדומים חיצוניים‬
‫של 'שחוק'‪ ,‬ולבזבז בהם את הכוחות האנרגתיים שבו‪ ,‬שכנגדם באה המערכת המוסרית שלו‪,‬‬
‫שכ'מוסרות הבהמה'‪ ,‬היא מכווינה אותו לחיות חיים אמיתיים ועצמיים ולא דמיוניים‪ .‬האדם אמנם‬
‫מרגיש בדבר הזה ייסורים‪ ,‬הוא מרגיש שמעיקים עליו מלחיות את חייו בצורה הטבעית שלהם‪ ,‬ועוד‬
‫יתר על כן הוא גם מרגיש בדבר הזה גם ממש חיים של הכרח‪ ,‬לא רק מצד שאומרים לו לכבוש את‬
‫יצרו‪ ,‬אלא גם שהוא חי חיים כאלה שבהם הוא מרגיש השמעות לכל מיני גזרות מלך חיצוניות לו‬
‫שהוא לא מוצא שום הזדהות איתם שזה אמנם מצב מסובך‪ ,‬מצב בדיעבדי‪ ,‬מצב מוסרי‪ ,‬שבו האדם לא מרגיש את השייכות שלו אל מדרגת‬
‫החיים השלמה העצמית שבו‪ ,‬וחי עולם שהוא אמצעי למטרה‪( .‬זה אפילו לא פרישות אידיאלית‪ ,‬שבה האדם הוא מלא עונג‪ ,‬אדרבא הוא חי ביתר עוצמה את‬
‫העונג‪ ,‬את העצמיות‪ ,‬אך הוא מעיק בזה על גילויי השמחה‪ ,‬וכל זה בשביל תכלית אידיאלית יותר‪ ,‬בשביל העצמת השמחה‪ .‬שיהיה תשובת המשקל שכנגד‬
‫התגדלות הרוח יהיה התגדלות החומר‪ ,‬כנגד התגדלות העונג יהיה התגדלות השמחה‪ ,‬ובכך הוא פורץ למרחבי חיים גדולים יותר‪ .‬ע' במוסה"ק על ההתבודדות‪.‬‬
‫אך שוב‪ ,‬שם זה נובע משובע חיים‪ .‬מתוך שייכות לעונג‪ .‬מתוך תום‪ .‬כאן זה מוסר כמו שאנו מכירים אותו‪ ,‬שהאדם לא מרגיש אפילו לא עונג בדבר הזה‪ ,‬אלא‬
‫שהוא חי חיים של הכרח‪ ,‬של השמעות לדברים חיצוניים לו)‪ .‬ולכן כמו שאמרנו 'התום הוא למעלה מהמוסר'‪ ,‬ומ"מ‪' -‬הכל צפוי'‪ ,‬וגם דרך התהליך הזה הקב"ה‬
‫מקדם את תכליתו בעולם‪ .‬אבל באמת תכליתה ומשמעותה של תהליך ה'דחיקה' הזה הוא לא לחסום אותו‪,‬‬
‫אלא אדרבא‪ ,‬דרך זה לדובב מתוכו את נקודות החיים העצמיות שלו לכלל גילוי‪ ,‬ש'הנפש הבהמית‬
‫מתייסרת ועי"ז מטהרת'‪ ,‬עד שלבסוף 'יהיה שמח ומתענג ובעשות הטוב והנזרו מן הרע תגל נפשו‬
‫וישמח כבודו'‪.‬‬

‫פירוט מהות פעולתם של תקופות ההכרח והמועקה דווקא בקושי שבהם‬

‫ביאור השאלה‬
‫אמרנו את הדברים באופן כללי‪ ,‬כיצד פועלים הם תקופות ההכרח והמועקה האלה‪ .‬ובעיקר נבאר את‬
‫הדברים בפירוט לקמ'‪ ,‬בתהליך הרוחני של תקופת ה'שינון'‪ .‬אך מכיון שהדברים נוגעים מאוד לעניינו‬
‫גם במובן המעשי של הדברים‪ ,‬של 'מוסר כובש'‪ ,‬שיש בו פעמים רבות הכרח וכ"ש מועקה‪ ,‬אז נביא‬
‫את תמצית הדברים גם כאן‪ ,‬בהקשר הזה‪.‬‬
‫הבירור שעלינו להבין הוא מה בדיוק נצרך ב'הכרח והמועקה' שבכל התהליך הזה‪ .‬שצעד יסודי אחד‬
‫עשינו‪ ,‬שברור שאין פה איזה צד של 'אדם צריך לסבול קצת כדי שיהיה מגיע לו לקבל את הסוכריה‬
‫שנותנים לו בסוף'‪ .‬אלא במובן הכי פשוט‪ ,‬עניינו של העונג והשמחה הזה הוא תוצאה מכך שהאדם‬

‫‪ 36‬עו"ר‪,‬הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים‪.‬‬

‫שני דרכים ישנם להתעלותו‪  ‬ורוממותו של כל כח חיים מעשי‪ ,‬שצריך לצאת אל הפועל בתוקף ורב חיל‪.‬‬
‫הדרך‪  ‬האחד הוא ההרוחה‪ ,‬ונתינת החופש למרוצתו ושטף זרמו‪ ,‬למען ילך ויגדל ילך וירחיב ‪ ‬את השפעתו‬
‫במרוצתו ושטף פעולתו‪ .‬והשני הגורם לו‪ ,‬אע"פ שהוא הפכו‪ ,‬הוא כח‪ ‬העוצר‪ ,‬הדוחק והמונע‪ ,‬הלוחץ בעד‬
‫הכח המוכן לצאת להתפרץ ולהתרחב‪ ,‬שלא יצא‪  ,‬שיהיה כלוא ונסכר‪ ,‬שאז בבא עתו יוסיף הלחץ הקדום‪,‬‬
‫שהיה ההיפך מחוקו ותכונתה‪  ‬לו חופש ועצמה להגדיל מעופו ועז חיי התנשאות פעלו‪ .‬מה שהחורף מכלה‬
‫וסוגר את‪  ‬קשפעת כח הצמיחה והגידול‪ .‬בארצות שתנאי החיים הנם צריכים לזה‪ ,‬מוסיף עז‪ ‬לבד הכח‬
‫המקובץ המתאסף מהחסכון ומרעות התפזרות הכחות‪ ,‬עוד נוסף ע"ז מכח‪ ‬והתפרצות שכנגד המועקה‬
‫המלחצת על שיא החיים של היקום‪ .‬והדבר ניכר ביותר‪  ‬על הכחות הנפשיים‪ ,‬החיוניים‪ ,‬המוסריים‬
‫והשכליים‪ ,‬בכ"א לפי ערכו ותכונתו‪  .‬וכמו שהוא בחיי היחיד‪ ,‬כן הדוגמא נמצאת בשלמותה בחיי הכלל‬
‫ובחיי האומה‪  ‬הכוללת את הצביון של כללות הרוחניות והקדושה של כלל האדם‪" ,‬אתם קרויים ‪ ‬אדם" יט)‪,‬‬
‫עם ד' ועם קדוש‪ ,‬אשר כח חיים אדיר איום ונפלא אצור בקרבה מראש‪ ‬מקדם מהתחלת מטעה‪...‬‬
‫‪71‬‬

‫צריך להזדכך מכל מיני סיבוכים שיש בו‪ .‬שלכן הוא לא יכול להתחבר בכלל אל העצמיות שלו בצורה‬
‫ישירה ראשונית‪ ,‬שאז זה יהיה דבר מאוד בושרי‪ ,‬שבעיקרי יהיה דבר כזה שהוא בכלל שחוק והכרח‪.‬‬
‫ולכן כדי להתחבר בכלל אל מושגים של עונג ושמחה‪ ,‬האדם צריך לעבור תהליך של עמידה יותר‬
‫ויותר על החיים האמיתיים שבו‪ .‬והדבר הזה מאליו יוצר קושי ומרירות‪ ,‬כמו שהרב מדבר באוהת"ש‬
‫בפ"ח על ה'ניתוקים שחלקי הנפש הרעים‪...‬שהם הולכים וניתקים ונעקרים‪..‬וכל נתוק מביא כאב ככאב‬
‫שלעקירת אברים המקולקלים וכריתתם מטעם הרפואה'‪ ,‬עע"ש‪ ,‬שכך גם פה האדם צריך להשתחרר‬
‫ממצבים רדודים ומסובכים של החיים שלו‪ ,‬של שחוקים‪.‬‬
‫אבל אם נשאר רק בהסבר הזה‪ ,‬אז עדיין קיימת טינה פנימית בלב‪ ,‬שתביעת ההכרה החירותית‬
‫(יו"ת‪,‬ב) של האדם תתמרמר בצדק‪ ,‬מדוע מלכתח' היה צריך הקב"ה לברוא אותנו באופן כזה כ"כ‬
‫מסובך‪ ,‬שאיננו יכולים לזכות במדרגה השלמה הזו של העונג והשמחה כבר בהתחלה? מה האכזריות‬
‫הזו חלילה? וזה עצמו מוביל להכרה יותר עמוקה‪ ,‬שבאמת התהליך הזה הוא לא לחינם‪ .‬העובדה‬
‫ש'אדם לעמל יולד'‪ ,‬ו'מלחמה לו לאדם פנים ואחור'‪ ,‬יש בה צורך עצמי בשביל המדרגה השלמה‪.‬‬
‫ובצורה יותר עמוקה‪ ,‬לא בגלל שאנו מקולקלים אנו צריכים לעבוד‪ ,‬אלא כדי שנעבוד יצר אותנו ה'‬
‫באופן מקולקל כזה‪ ,‬שזה יהווה קטליזטור שמכריח אותנו לעבוד ולעבור תקופות קשות של כבישה‬
‫ושל הכרח ומועקה‪ ,‬שדרכם תבנה מדרגה שלמה מאוד‪ ,‬שהיא לא רק מדרגת העונג והשמחה‪ ,‬אלא‬
‫מדרגת ה'גילה'‪.‬‬

‫ואת זה עלינו לבאר‪ .‬כיצד אותו קושי ועמל וייסורים של תקופת המעבר הזו‪ ,‬בונה בנו דבר כ"כ חשוב‬
‫ומהותי‪.‬‬
‫אז אמרנו את הדברים באופן כללי בכל מיני הסברים שהם בעיקר משלים לעניין‪ ,‬ש'החושך מחדד את‬
‫האור' ו'המר מעצים את תחושת המתוק'‪ .‬או כמו שהרב אומר בעו"ר לפסח‪ ,‬שזה כמו קפיץ שעוצרים‬
‫אותו שממילא אח"כ הוא מתגלה ביתר עוצמה‪ .‬כל ההסברים הללו לכא' הם נותנים איזה הסבר קטן‬
‫מסוים ונקודתי לכל התהליך הזה‪ ,‬אך לא הסביר שבאמת מסביר אותו די צרכו‪ ,‬בכל תוקפו‪ .‬ולכן אנו‬
‫צריכים להעמיק יותר מה עומד מאחורי ההסברים הללו‪ ,‬להבין כיצד נבנית דרכם אותה מדרגה של‬
‫העצמת העצמיות של האדם‪.‬‬

‫כיצד תקופת ההכרח והמועקה פועלת להתסיס ולהעצים לגילוי את מדרגת העצמיות של האדם‬
‫ובצורה כללית נאמר שאם בצורה הגלויה אמרנו‪ -‬שהעצירה של החיים שמביאה לפריצה שלהם‪ .‬אז‬
‫נבאר‪ -‬כיצד קורת הפריצה הזו? ע"י מה שהרגש השוני והניגוד של הדבר לעצמיותו של האדם‪ ,‬מכריח‬
‫את האדם לעורר ולהביע את העצמיות שבו ומתוך כך לשלב אותה בתוך הדברים‪ .‬וכן יתרון האור מן‬
‫החושך‪ ,‬שהחושך שמנגד את האור מכריח את האור להתגבר ולהעצים את ההופעה המיוחדת שלו‪.‬‬

‫שפדגוגים‬ ‫כמו שהרב אומר ב ע"א על כך שאין תורה נקנית אלא במי שמקיא חלב שינק מאימו‪.‬‬
‫מנסים לעשות כל מיני דרכי קיצור כאלה כדי שהאדם יקל על עצמו את העמל‪ ,‬יצור לו מערכת‬
‫לימודית קלילה כזו‪ ,‬שדרכה ישר הוא יגיע אל היעוד שלו‪ .‬ומבחינה כמותית כך הילד יוכל להגיע‬
‫להישגים מאוד גדולים ולקמות גדולה של ידיעות‪ .‬אך הוא לא יגיע ל'חמאה של תורה'‪ ,‬לצד‬
‫האיכותי של התורה‪ .‬שעיקר הצד האיכותי של התורה זה התורה שטבועה באישיות של האדם‪,‬‬
‫והרב רומז לתהליכים ביולגים שיש באדם כשהוא מתחיל להתבגר‬ ‫שאותה הוא צריך לחשוף‪.‬‬
‫שאז החלב שהוא יונק נהיה לא בריא לו‪ .‬שכיון שהוא בא בצורה כזו שלא משתפת את כל מהערכת‬
‫העיכול של האדם בדברים ומפרקת את זה לגורמים כי הכל בא בצורה כזו שמופרדת ליסודות‪ ,‬זה‬
‫יוצר תהליכים כאלה שבסופו של דבר המערכת הקיבתית של האדם הולכת ונפגעת ומתערערת‬
‫כתוצאה מזה‪ .‬וכך גם פה‪ ,‬בעולם הרוחני‪ ,‬אם הוא לא בא דרך עמל של האדם אלא הכל מגיע מן‬
‫החוץ‪ ,‬אז האישיות שלו לא נבנתה כתוצאה מכל התהליך הזה‪ ,‬וממילא פספסנו את כל המטרה‪,‬‬
‫שהמטרה הייתה לא להעמיס על האדם איזה הישגים‪ ,‬אלא המאמץ שדרכו נבנתה האישיות שלו‪.‬‬
‫ולכן זה מה שהרב מבאר באוה"ק עמ' עו בפסקה על 'עיכול רוחני'‪ .‬שבצורה הגלויה מה שיש פה זה‬
‫עמל של האדם לנסות להתאים את התורה אל האישיות שלו‪ ,‬להצליח ליצור חיבור אל הדבר הזה‪ .‬אך‬
‫בצורה יותר אמיתית מה שנעשה דרך התהליך הזה זה שהאישיות של האדם עצמה היא זו שיוצאת‬
‫אל הפועל ומתגלה פה‪ ,‬נחשפת המדרגה הנשמתית שבו‪.‬‬
‫‪72‬‬

‫ולכן התפיסה השלמה יותר לא מחפשת את ההקלות אלא שמחה בקושי‪ .‬לעומת כל התפיסה‬
‫הפדגוגית שבמהות היא קשורה לצד החיצוני של החיים‪ ,‬היא מגדירה את האדם על פי ההישגים‬
‫שלו והתועליות החיצוניות שיושגו ממנו‪ ,‬אבל היא שוכחת את בקשת האני העצמי‪ ,‬שהעיקר זה‬
‫לא ההישגים הלימודיים שאותם אותו מתלמד ישיג‪ ,‬אלא עיקר הערך של כל הלימודים הוא מה‬
‫שבזכותם האדם יחזור להיות עצמו‪ .‬ולכן דווקא ע"י העמל הקשה שיש כאן והדברים הללו שנוגדים‬
‫את הטבעיות הפשוטה הזורמת של האדם‪ ,‬דווקא הם שיוצרים תהליכים מאוד נוקבים באדם שבסופו‬
‫של דבר תכליתם היא לבנות ולפתח באדם איזו מדרגת חיים אישית עצמית שלו שבה יש התמזגות‬
‫בין התוכן שאותו הוא לומד לבין האופן שדרכו זה נרקם ונבנה בדרגת החיים העצמית הקיומית‬
‫שלו‪ .‬ולכן גם במוסה"ק בבקשת האני העצמי ‪ ,‬מדבר הרב על 'המחנכים המלומדים'‪ .‬שזה בעיה‬
‫בכל מושג של מחנכים שזה תהליך שאדם בונה מבחוץ ולא משהו שהוא מצמיח מעצמו מקרבו‪,‬‬
‫ובכך הם משכחים מהאדם את העצמיות הפנימית שלו ‪ .‬ולכן לעת"ל זה המגמה העתידית שלא‬
‫יצטרכו בכלל מלמדים‪' ,‬לא ילמדו עוד איש את רעהו'‪ ,‬אבל גם בהנהגת ההווה‪ ,‬שכן צריך מלמדים‪,‬‬
‫אבל תפקידם של אותם המלמדים זה בסופו של דבר לדובב באדם עצמו את העיכול הפנימי של‬
‫התהליכים הפנימיים שמונחים בתוך האדם עצמו‪( .‬גם אחרי שאומרים ש'חינוך זה לא אילוף'‪ ,‬עדיין זה סוף סוף‬
‫השתלטות חיצונית וקצת אלימה על האדם‪ .‬חינוך אמיתי זה כשהמחנך עובר תהליך ל התבררות ביחד עם אותו אדם עצמו‪,‬‬
‫ומעורר סקרנות‪ ,‬עניין‪ ,‬ובכך החינוך הוא לא חיצוני לו אלא מעורר את עצמיותו)‪.‬‬
‫ולכן גם בעו"ר 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'‪ .‬דווקא זה שעצרנו אותו‪ ,‬מתחיל בגנות‪ ,‬יצרנו בו חסימות‬
‫כאלה‪ ,‬אבל שהם בסופו ש ל דבר יצרו בו את התביעה למודעות עצמית ולפיתוח מדרגת החיים‬
‫העצמית שקיימת בו‪ ,‬והדבר הזה יפתח בו מדרגה עצמית וחופשית הרבה יותר גדולה מאשר כל‬
‫תהליך מקביל אחר‪.‬‬

‫ולכן כדי לבנות באדם את מדרגת החופש האמיתית שלו צריך לבנות בו תהליכים כאלה שעניינם איננו‬
‫'אנו לא סומכים עליך‪ ,‬תשבית את עצמיך'‪ ,‬אדרבא להפך‪ ,‬זה תהליכים כאלה שיתסיסו ויגבירו ויצרו בו‬
‫תביעה הרבה יותר עמוקה של 'עיכול פנימי' של הדברים‪ ,‬דהיינו של שילוב של כל אותם התובנות‬
‫אותם הוא מקבל מבחוץ בראייה העמוקה איך הם עוברים את העבודה הקשה של ההתאמה שלהם‬
‫אל יסודות החיים הכי עמוקיים ועצמיים שלו‪[ ,‬לא במובן של 'איך הם מתקטנים אלי'‪ ,‬אלא איך אני‬
‫מגלה מדרגה עצמית גדולה שלי שתחדור ותגלה את עצמה בתוך הדברים האלה] ומזה הוא יגיע‬
‫ל'יגל נפשו וישמח כבודו'‪.‬‬

‫לכן גם בחינוך ילדים‪ ,‬יש כאלה שמלמדים ילדים תנ"ך וישר גם אומרים להם מה הוא בדיוק המסר‬
‫שהם צריכים לקבל מהדברים האלה‪ .‬וזה דבר יפה מאוד שמחנכים אותו להגיע לכל מיני מסקנות‬
‫נכונות‪ ,‬אבל מאבדים בזה את כל היכולת שהוא לבד ישים לב לכל השאלות ולכל מיני דברים‬
‫שנמצאים בתוך הדברים האלה‪ .‬כמובן שאנו עדיין לא במצב של 'לא ילמדו עוד איש את רעהו'‪ ,‬ואנו‬
‫במצב שצריך את המלמד‪ ,‬אבל תפקידו של המלמד הוא ליצור מצב כזה שיגביר את הסקרנות של‬
‫הילד ואת היכולת שלו לבד להגיע אל הדבר הזה‪.‬‬
‫בכלל חשיבה של מבוגר וחשיבה של ילד אלו הם שתי סגנונות חשיבה שונות לחלוטין‪ ,‬ולכן מבוגר‬
‫שיעמיס על ילד צורות חשיבה שלו אז בצורה מהותית זה שיטה שנועדה לכישלון‪ ,‬כי שיטת החשיבה‬
‫שלו היא שונה לחלוטין‪ ,‬ולכן ההכוונות של הילד וכו' צריך שהוא יגיע אליהם מתוך עצמו‪ ,‬ומחנך שיגיע‬
‫לזה יפרוץ להישגים הרבה יותר גדולים ורחבים ואמיתיים‪.‬‬
‫אולי אחת הדוגמאות להפגש עם כל גאוניותה ואמיתיותה של השיטה המתודית הזו‪ ,‬שמעבירה את‬
‫הדברים דווקא דרך המאמץ הגדול והקושי הרב שעוברים כדי להגיע אל התכלית המבוקשת‪- ,‬‬
‫שכלשון הרמח''ל במסל''ש‪' -‬ראוי שיעמול בשביל הטוב ההוא'‪ ,‬וכפי שזה מתבאר בספרים יותר‬
‫פנימיים 'כדי שלא יהיה נהמא דכיסופא'‪ ,‬כלומר שהטוב לא יהיה חיצוני לאדם אלא צומח מתוכו‪- ,‬‬
‫לראות באמת למה זה לא שסתם הקב''ה התעלל בנו במה שהוא מעביר אותנו דרך התהליך הזה ורק‬
‫או לפעמים ילד‬ ‫אח''כ אנו מתרצים לו כל מיני תירוצים‪ ,‬זה דרך‪ -‬מה שלדוג'‪ -‬ילד לומד ללכת‪.‬‬
‫שזוחל‪ ,‬וההורים מאוד לחוצים שהבן דוד של הילד כבר הולך והוא עדיין לא הולך‪ ,‬אז בכוח מנסים כל‬
‫מיני טכניקות איך לגרום לו ללכת‪ ,‬והם לא מבינים שבקיצור התהליך הזה מלבד מה שהם יכולים‬
‫לפגוע בכל מיני שלבים חשובים של התפתחות מוחית שנבנים בשלב הזה דווקא כשהוא זוחל והם‬
‫‪73‬‬

‫יכולים לפגוע בזה‪ ,‬אך בכלל‪ ,‬הרי ההליכה זה הכסף הקטון הרבה יותר חשוב זה מה שהילד יזכה‬
‫לתגליות חדשות מכוח עצמו‪ ,‬זה שהוא בעצמו למד כיצד ללכת‪ ,‬עם כל הנפילות שהיו באמצע עד‬
‫שלבסוף הוא הצליח‪ ,‬זה דבר שמפתח את רמת החיים שלו בצורה כזו שהיא תשיג אח"כ הישגים לכל‬
‫החיים קדימה הרבה יותר מהעובדה שהוא חדשיים אחרי כולם למד ללכת‪ .‬שזה רק רווח מיידי שגזל‬
‫מהאדם את היכולת שלו מכוח ההתנסות שלו והמשברים שלו לדעת לפתח בסופו של דבר את‬
‫אז נכון‪ ,‬בדרך הזה זה הרבה יותר קשה‪ ,‬עם הרבה יותר משברים‪ .‬כי הילד‬ ‫הדברים מתוך עצמו‪.‬‬
‫מכוח עצמו ללא עזרים חיצוניים מנסה לחדש לעצמו מדרגה חדשה שאין לו‪ ,‬וזה משימה כמעט בלתי‬
‫אפשרית‪ .‬אבל כמה טוב שהדבר הזה נעשה כך‪ .‬לא דרך כל מיני שיטות פדגוגיות שינסו לתת כל מיני‬
‫קיצורי דרך והקלות כיצד להביא את הילד ישר אל התכלית של הדבר הנפלא הזה של 'להיות מסוגל‬
‫ללכת'‪ .‬כי בזה שזה נעשה דרך עצמו‪ ,‬עם כל הקושי שבדבר הזה‪ ,‬אבל בסופו של דבר דרך זה עיקר‬
‫מה שהילד קנה‪ ,‬מעבר לכל איזה תוצאה חיצוניות של כישרון מסוים של הליכה שהוא הצליח להשיג‬
‫בדבר הזה‪ ,‬זה את עצם השיקום וההעצמה והפיתוח והקוממיות של כל תכונת העצמיות שבו‪ ,‬את‬
‫כעין זה (כי סוף‬ ‫היכולת שלו להנביע מעצמיות החיים שלו פיתוח וצמיחה של מדרגות חיים חדשות‪.‬‬
‫סוף‪ -‬גם תכונת ההליכה זה לא עוד כישרון אלא זה ביטוי לקוממיות ולחירות ולעצמיות של האדם‪ ,‬ובזה הצד הפנימי השווה למדרגת‬
‫העונג)‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה (כי העונג זה לא 'ביטוי לעצמיות של האדם' אלא זה עצם העצמיות של האדם)‪ ,‬זה הסיבה‬
‫שבגללה יש מאמץ רב בכל העבודה המוסרית של האדם והחיבור והשיוך שלו בסופו של דבר אל‬
‫מדרגת העונג והשמחה‪ ,‬כי ב''ה שהקב''ה לא עושה לנו קיצורי דרך‪ ,‬ותובע ממנו להצמיח את מדרגת‬
‫החיים הגדולה הזו מתוכינו‪.‬‬

‫[דוגמה לדבר בתהליכים כלליים]‬

‫מה שהרב אומר פה על תהליך יחידי‪ ,‬זה מה שהרב מדבר בתהליכים כלליים יותר בחלק האחרון של‬
‫מאמר הדור‪ ,‬בתפקיד הייסורים בקומת הנשמה‪ ,‬ייסורים שמטרתם לחשוף את העצמיות של האדם‪.‬‬
‫שאלו הם אותם ייסורים שחז"ל דורשים עליהם שתפקידם הוא כמו 'מה מלח ממתק את הבשר אף‬
‫ייסורים ממרקים כל גופו של אדם' במובן הזה שהם תובעים מהאדם כל הזמן לחשוף את נקודת‬
‫החיים העצמית שלו ולא להיות מתמכר לכל מיני מושגים חיצוניים של חיים‪.‬‬
‫גם מאמר ייסורים ממרקים של הרב בזרעונים מדבר על זה‪ ,‬שלעומת כל מיני אנשים שקל להם‬
‫להצמד ל'הגדרות באלוקות' ולכל מיני ידיעות שהם מקבלים על האלוקות ובזה הם חושים שהם‬
‫משיגים כל מיני השגות אבל בזה בעצם הם מאבדים כל מפגש אינטימי עמוק פנימי שקשור אל‬
‫ולכן דווקא כל הכפירה והזעזועים שבאים בדור שלנו היא‬ ‫המפגש עם העצמיות של הדברים‪.‬‬
‫שתובעת איזו שהוא הבטאה פנימית שבסופו של דבר תאפשר לנו להיות שייכים אל המושג הפנימי‬
‫של העונג והשמחה‪.‬‬
‫והמשל הזה של המלח והבשר בדיוק מדבר על שתי הבחינות שאמרנו פה‪ .‬גם הבחינה הפשוטה‪ ,‬של‬
‫'הנזרו מן הרע'‪ ,‬כמו שהמלח מסיר מהבשר כל מיני זוהמות חיצוניות שמווספות על הבשר ומאפשרות‬
‫לו להיות קיים בטהרה שלו‪ .‬וגם הבחינה היותר לכתחילאית של בניית קומת החופש והעצמיות של‬
‫האדם ע"י הדבר הזה‪ ,‬כמו שהמלח גם מתסיס עם הבשר 'להתמתק' ולהביע את התמצית הפנימית‬
‫כך גם הייסורים‪ ,‬או שיטות חינוכיות כאלה של 'מתחיל בגנות'‪ ,‬שדווקא יוצרת‬ ‫של הטעם שבו‪.‬‬
‫חסימות לאדם ולא נותנת לו את המרחבים שלו‪ ,‬אבל זה מה שבסופו של דבר תובע ממנו להצמיח‬
‫כוחות חיים מקוריות משל עצמו מול הדברים האלה‪.‬‬

‫תכלית הקושי שבתקופת ההכרח והמועקה‬

‫אז היה אפשר לתפוס את ההכרח והמועקה הזה כמשהו שנובע מכך שאתה לבנתיים לא יכול לחיות‬
‫את דרגת העצמיות ולכן יש הנהגה שקיימת בגלות ששייכת אל המוחין דקטנות שתזכך אותך ותייסר‬
‫אותך ותכשיר אותך לקראת ההנהגה העליונה הזו של אז תתענג על ה'‪.‬‬
‫אבל מה שראינו גם במוסה"ק שהיה אפשר להבין שאותם מלמדים שמשכחים לאדם את העצמיות‬
‫שלו‪ ,‬זה כי הם מחנכים בשיטות כאלה שמאוד מייסרות את האדם ולא נותנות לאדם לזרום עם‬
‫העצמיות שלו‪ .‬אבל בעין איה זה נראה להפך‪ .‬שבאמת הבעיה היא של אותם המלמדים זה דווקא מה‬
‫שהם לא גורמים לכך ששפתיו של התלמיד ינטפו מור עובר‪ ,‬ולא גורמים לו לינוק חלב שינק ממעי‬
‫‪74‬‬

‫אימו‪ ,‬במקום לגורם לו להקיא אותו ולעבור תהליך התבגרותי יותר של עיכול‪ .‬ולכן שיטות החינוך‬
‫האלה גורמות לכך שהלימוד שלו יהיה לימוד מוחצן‪ ,‬שבא אליו מבחוץ‪ ,‬ולא עובר דרך התהליכים‬
‫ולכן ההכרח והמועקה זה לא סתם שלב זמני שנצרך בדרך לעונג והשמחה‪ ,‬אלא‬ ‫הפנימיים שלו‪.‬‬
‫זה עצמו מה שבונה את העונג והשמחה‪ .‬דווקא כתוצאה משיטת חינוך כזו שבה המלמד לא מאכיל‬
‫אותו בכפית מבחוץ‪ ,‬אלא תובע ממנו בנייה פנימית‪ ,‬זה מה שבונה אצלו בסופו של דבר מדרגה הרבה‬
‫יותר גדולה שהיא מדרגת העצמית שלו‪ ,‬שמובילה אותו למציאת האני העצמי ולעונג ושמחה‪( .‬וזה‬
‫וגם מה שלכן הרב אומר באוה"ק שלכן עולם רוחני שבא‬ ‫עומק העניין של 'נהמא דכיסופא')‪.‬‬
‫לאדם כבר בצורה מסודרת מבחוץ‪ ,‬ולא עובר דרך כל ההתנגדויות וההתנגשויות והבירורים של האדם‬
‫בתוך עצמו‪ ,‬הוא לא מטביע את האופי האישי האינדוידואלי של האדם בתוך הדברים האלה‪ ,‬ולכן‬
‫דווקא התהליך הזה בונה את העונג והשמחה באדם‪ .‬לא רק ע"י הסרה של סיגים‪ ,‬אלא ע"י שהוא‬
‫מאפשר לחשוף את נקודת האומר העצמית שלו‪ .‬ולכן כך יהיה 'שמח ומתענג ובעשות הטוב יגל נפשו‬
‫וישמח כבודו'‪ ,‬ע"י שבכל התהליך הזה הוא השתחרר מכל מיני מעטפות חיצוניות שקיימות כל עוד‬
‫הוא לא הביע את העצמיות שלו בתוך הדברים‪ ,‬שלפעמים זה חיצוניות כזו שגם ממש יוצרת עיוות‪,‬‬
‫וכך מתאפשר לו להפגש פגישה אמיתית ולמצוא התאמה אמיתית בינו עצמו לבין התוכן בו הוא‬
‫נפגש‪.‬‬
‫ולכן "המועקה החומרית והרוחנית באה להעמיד את האדם על המצב הנכון שיהיה שמח ומתענג"‪.‬‬
‫זה לא רק שלאדם יש צד מסוים מסובך שבו הוא צריך להיות עצוב ולקבל את מרירות הסם כשלב‬
‫ביניים לקראת מה שיהיה בעתיד‪ ,‬מתוך משהו בדיעבדי כזה ש'מלאכה שברצו‪7‬נה לא באה לו'‪,‬‬
‫שנובעת מכך שהטבע שלו מסובך וצריך צירוף אך היה מוטב שמראש טבעו היה פשוט והוא לא היה‬
‫צריך לעבוד‪( ,‬אף שנכון שיש גם סדר כזה‪ ,‬לפני חטא אדה"ר‪ ,‬אך אחרי חטא אדה"ר זה לא שכעת אין משמעות לכל הצער שאנו סובלים והוא רק תוצאה ממילאית שאין‬

‫לה שום משמעות אך אין מה לעשות‪ ,‬היא נגרמת) אלא שהמרירות והקושי הזה עצמו‪ ,‬היא זו שבונה‪ ,‬דווקא במה שהיא‬
‫מרירה וקשה‪ ,‬את המדרגה של העונג והשמחה‪ .‬כי זה בדיוק מה שבונה באדם את נקודת העצמית‬
‫שלו‪ .‬כי דווקא במה שהאדם נמצא בהתנגדות וקונטרה אל מול כל מיני דברים חיצוניים אליו זה מה‬
‫שתובע ממנו לפתח ולגלות את אופי החיים העצמי שלו‪ .‬עד שלבסוף הוא יגלה את דרגת ה'אני' שלו‪,‬‬
‫שזרמת החיים תבוא ללא מעצורים‪ .‬אבל אז היא תבוא מתוך עצמו‪ .‬ולא רק שלא מתוך שאדם יזרום‬
‫עם החיים בגלל שהוא שכח את עצמו ולכן הוא מאפשר לעצמו להיות נישא ומטלטל לאן שישאהו‬
‫הרוח אלא שהדברים הללו יהיו נאמנים ליסוד החיים שלו צריך לעבור תהליך כזה‪ .‬אלא גם יותר מזה‪,‬‬
‫שדרך זה ממש העצמיות שבקרבו תחשף ותפרוץ ותתגלה ותצא לפועל בתוך אותם מדרגות רוחניות‬
‫שהוא קונה‪.‬‬
‫אז הסגנון הזה של הכרח ומועקה הוא נראה סגנון לא הוגן‪ ,‬למה לא מגלים לנו יש את כל התשובות‪.‬‬
‫אבל זה הפוך‪ ,‬דווקא אם אנו רוצים להגיע לעונג ושמחה בצורות הכי גבוהות שלהם זה חייב לבוא‬
‫נכון זה לא מטרה בפני עצמה‪ ,‬זה עוד לא בתכלית שלמותו‪ .‬אך מ"מ זה‬ ‫דרך התהליכים האלה‪.‬‬
‫עצמו הטכניקה שתביא 'להעמיד את האדם על המצב המוסרי הנכון'‪ ,‬אבל באופן שהוא 'יעמוד' במקום‬
‫הזה‪ ,‬שיפתח את העצמיות שלו‪ .‬לא שזה כמה תקופות של השכלה שאתה צריך לעבור שאז יהיה‬
‫מגיע לך לקבל את הסוכריה של העונג והשמחה‪ .‬אלא שההכרח והמועקה‪ ,‬אם כל זמניותם‪ ,‬אך הם‬
‫עצמם אלו שמעמידים את האדם על המצב המוסרי הנכון‪ .‬דווקא תורה שלמדתי באף היא עצמה זו‬
‫שעמדה לי‪ .‬היא העמידה אותי‪ .‬בנתה בי מדרגות כאלה שלא הייתי יכול להשיג אותם לולי שהייתי‬
‫נופל בכל הנפילות הקודמות האלה ומבלי כל התהליכים האלה שקשורים להכרח ומועקה‪ .‬נכון גם‬
‫להזיר את האדם מן הרע וליצור סביבה חיובית שלכן בהתחלה זקוקים כן להתערבות שבאה מן‬
‫החוץ‪ ,‬אבל ההתערבות הזו עצמה היא שצריכה לבנות את מדרגת החופש והעצמיות של האדם‪.‬‬

‫אז גם אם מבחינה מעשית הדור צריך להתחנך לכובש‪ ,‬אבל מבחינה אמונית רוחנית תמיד צריך‬
‫לחנך אותו לישר‪ .‬בשביל שהוא ידע את התהליך של הכובש עצמו להבין בצורה נכונה‪ ,‬ולחיות אותה‬
‫בצורה נכונה‪ ,‬ואת היעד שאליו הוא אמור להוביל אותו‪ ,‬זה יוכל להיות רק אם תתן לו את הפרוגרמה‬
‫הכללית‪ ,‬את התכנית הכללית שתסביר לו שדרך התהליכים האלה דווקא אתה תשיג בסופו של דבר‬
‫רחבות ומלאות של חיים‪ ,‬ואז הכובש לא יהיה כמלפפון כבוש שמאבד כל צד של חיים‪ ,‬אלא ככובש‬
‫ממלכות שהוא מלא חיל ואבירות כוח לדעת להשיג את המטרה שאותה הוא צריך להשיג‪.‬‬
‫‪75‬‬

‫ואז הוא רואה את טעם הפרי בתוך טעם העץ‪ ,‬והוא יקח מההכרח והמועקה רק את הצד החיובי‬
‫שבה‪ ,‬ולא את הצד השלילי שבה שהיא עלולה להפיל את האדם לקנאה דמסאבותא של עצבות‪ .‬ואז‬
‫זה אתגרים‪ ,‬אבל אתגרים שלא משביתים את האדם אלא הוא שמח בהם‪ .‬כי זה לא נתפס כהכרח‬
‫ומועקה‪ ,‬אלא כמשהו לכתחילאי‪ ,‬שהאדם אומר שגם אם הדבר הזה לא היה קורה אני הייתי יוזם את‬
‫זה‪ .‬ולכן התנועה החירותית החופשית [כלומר הלכתחילאית] עצמה‪ ,‬היא זו שבחופשה מגלה את‬
‫עצמה דרך סדרים קבועים‪ ,‬דווקא לצורך גילוי יותר עליון של החופש שלה‪.‬‬
‫‪76‬‬

‫***‬
‫וכל הדבר הזה הוא פתח ושער לכל החלק השני של המאמר‪ ,‬שמבאר את ההתמודדות עם המצב‬
‫הזה‪ .‬כלומר אחרי שהבנו שכן יש מצב כזה שבו נמנעת מדרגת העונג והשמחה‪ ,‬כעת הרב יבאר כיצד‬
‫מתמודדים עם זה כדי להגמל מזה ולחזור אל המציאות השלמה‪ .‬דרך עולם הדעת‪ .‬ודרך שלב‬
‫ההכרח והמועקה‪.‬‬
‫אבל יתר על כן‪ ,‬הבירור הזה יעבור דרך עולם הדעת לא רק כי 'עי"כ זה הדרך להשתחרר מזה'‪,‬‬
‫ולחזור לחיים של עונג‪ .‬אלא כי דרך עולם הדעת הדברים עוברים את התהליך האמיתי שלהם באופן‬
‫דהיינו שהתכלית‪ ,‬שעניינה שאותו עונג‬ ‫כזה שהתכלית‪ ,‬של מדרגת ה'גילה' הזו‪ ,‬תושג על ידם‪.‬‬
‫יחדור עד לאישיות הגלויה [='הדעת'] של כל אחד ואחד ויתגלה בה‪ ,‬נעשה ע"י מה שבונים את העולם‬
‫האישיותי של כאו"א באופן כזה שהוא יגלה את הקומה האלוקית העצמית‪ ,‬ויהפוך ל'דעת אלוקים'‪.‬‬
‫התהליך הזה‪ ,‬שבאמת סופו ותכליתו זה 'דעת אלוקים'‪ ,‬עובר קודם כל דרך הקומה הפשוטה יותר של‬
‫הדעת‪ ,‬דהיינו עולם התודעה הגלוי של האדם‪ ,‬שדרכו נבנה משהו הרבה יותר עמוק‪ ,‬שכל תודעת‬
‫החיים של האדם‪ ,‬אומר החיים שלו‪' ,‬המחשבה היסודית שלו'‪' ,‬תודעת העל' של תפיסת המציאות‬
‫בעיניו‪ ,‬תתעלה דרך זה‪.‬‬
‫‪77‬‬

‫התקופה המכשרת למדרגת העונג והשמחה‪ ,‬ע"י‬

‫בנייתו בעולם הדעת‬
‫השורה האחרונה של הפסקה הקודמת קשורה לזה‪ ,‬אך אנו נחזור להתייחס אליה דרך הדברים‬
‫שהרב אומר פה‪.‬‬

‫על שדי הפעולות יתגלה האור הגדול הזה של חדות אל ושבע שמחות ‪ ,‬בתקופה יותר‬
‫מאוחרת‪ ,‬בין בחיי הכלל בין בחיי הפרט‪.‬‬
‫אבל התקופה המכשרת את הענג והשמחה לבא אל חוג הפעולות‪ ,‬להזיל עליו טללי‬
‫ששון ואור וגילה פנימית‪ ,‬היא תקופת הלמוד בשלשת מערכותיו‪ ,‬הדבור‪ ,‬השנון‪,‬‬
‫ההגיון‪ ,‬שהם הגירסא‪ ,‬ההבנה‪ ,‬החדוש‪ ,‬שאינם יכולים להתברך כראוי‪ ,‬להביא את‬
‫אורם יפה בנפש האדם פנימה ולעטרהו עז והדר גם מחוצה לו‪ ,‬כי‪-‬אם כשיצורף עמם‬
‫הענג והשמחה‪ ,‬שרק אז "ידבר בם לשמם" ‪.‬‬
‫רק למוד התורה לשמה וההתעלסות באהבתה תביא את כל התוצאות הטובות הבאות‬
‫מאורה של תורה‪.‬‬
‫בניית עונג ושמחה בקומת הדעת‪ ,‬בתקופה קודמת לאפשרות התגלותם בחיים בפועל‬
‫מדרגת הששון‪ -‬לחיות בקומת הדעת את המציאות העתידית המבוקשת‪ ,‬עוד קודם ליכולת התממשותה בחיים‬
‫בפועל‬
‫אז ראינו כבר את המושגים עונג שמחה וגילה‪ .‬בפסקה כאן אנו רואים עוד מושג רביעי 'חדווה' ועוד‬
‫מושג חמישי‪' -‬ששון'‪.‬‬
‫והמסר שהרב מעיר פה בפשט זה שלהגיע למציאות של עונג ושמחה‪ ,‬זה לא דבר שאפשר להגיע‬
‫אליו באופן מיידי‪ ,‬אלא כמו שראנו בפסקה הקודמת שיש תקופות מסוימות שמכשירות אל זה‪ ,‬והם‬
‫אולי מלוות בהכרח ומעוקה‪ ,‬והעונג והשמחה יגיעו בשלב יותר מאוחר‪ .‬אבל הרב אומר שגם השלב‬
‫שהמציאות עדין לא בשלה בו לעבוד את הקב"ה בעונג ושמחה‪ .‬כי‪ -‬בצורה כללית נאמר‪ -‬האדם נמצא‬
‫במצב שהוא כ"כ רחוק מהקב"ה אז הוא לא יכול להקשיב את עצמו ואת שיח נשמתו ואת ההתאמה‬
‫שלו אל הקב"ה‪ ,‬כי הוא כ"כ התרגל להיות בעולמות אחרים לגמרי‪ ,‬אז הוא איבד את הכישרון הטבעי‬
‫שקיים בו להתמלא חיים מקרבת אלוקים לי טוב‪ .‬ולכן יש שלב ראשוני שצריך להסיר את הקוצים‬
‫ולזמור את כל הסיגים שבכלל חוסמים את האדם מהקישור שלו לעולם רוחני עדין יותר‪ .‬אבל הרב‬
‫אומר שגם באותה תקופה שעוד אי אפשר לחיות את מדרגת העונג והשמחה בפועל‪ ,‬יש צורך לבנות‬
‫את העונג והשמחה גם אם לא בביטויים המעשיים שלה אלא דרך הצד הלימודי של החיים‪ ,‬שלפחות‬
‫בדעת נחיה את המדרגה הזו (שזה מה שכבר יוביל את ההתאפשרות של התממשות מדרגה זו בחיים)‪.‬‬

‫זה נקרא במילים אחרות‪ -‬לבנות את מדרגת 'הששון'‪ .‬ששון זה כמו לשוש עלי קרב‪ .‬משהו כזה‬
‫שאתה עוד לא נמצא במציאות המבוקשת התכליתית בפועל אלא אתה רק נמצא באיזו שהיא‬
‫ברית מילה נקראת ששון‪,‬‬ ‫השתוקקות לקראת הדבר הזה ('ושאבתם מים וששון ממעיני הישועה'‪ ,‬לפני ניסוך המים בפועל)‪.‬‬
‫'שש אנוכי על אמרתך(=מילה‪ .‬או‪ -‬על קיום מצוותך) כמוצא שלל רב'‪ .‬והגמרא אומרת למה בברית מילה אין דין‬
‫של שמחה (ויש לכך כמה נ"מ להלכה שם) ? כי עדיין יש צערא דינוקא‪ .‬כלומר‪ -‬זה מציאות כזו שאי אפשר להגדיר‬
‫שהשמחה בה היא שלמה‪ ,‬כי בפועל יש כאן עוד מישהו שבוכה‪ .‬אבל ההורים שמבינים מה עומד‬
‫מאחורי הדברים ומתבוננים עליהם מלמעלה הם מבינים שצומח פה דבר גדול וחושב‪ .‬אבל מי שבו‬
‫נעשה האירוע הזה הוא נמצא במקום שיכול להיות מאוד מוגבל‪ .‬זה בדיוק ההגדרה של ששון‪.‬‬
‫‪78‬‬

‫שהמציאות בפועל היא עוד מסובכת‪ ,‬אך הדעה שרואה את הדברים מלמעלה‪ ,‬מסוגלת לחיות את‬
‫המדרגה העתידית השלמה‪.‬‬
‫ספירת היסוד' היא הספירה השישית שקשורה לבחינת הששון‪[ .‬והשמחה היא קשורה להופעה‬
‫בפועל‪ ,‬למדרגה של איך הדברים מתיישמים גם בהופעה המלכותית השלמה של הדברים]‪ .‬כלומר‬
‫הששון זה שגם כשהמציאות בפועל עדין לא בשלה להופיע את הדבר הזה‪ ,‬אבל יש משהו שמכין‬
‫אליו‪ ,‬ובדעה שלנו אנו מתחילים לטעום את המשהו הנפלא הזה שנחיה אותו בפועל‪ .‬שלעתיד נחיה‬
‫את מדרגת העונג והשמחה‪ .‬אבל עכשיו בהשקפה שלנו ובצפיה שלנו אנו מכוונים לאותה מדרגה‪.‬‬
‫(וזה כמו שהרב אומר על יצרא דעריות של קומת היסוד‪ ,‬שנובע מנטיית הנצח מהקשר אל העתיד‪ ,‬וההוקרה הגדולה שלו‬
‫והמתיקות הגדולה שלי היא נובעת ממה שבו אנו יכולים לטעום את טעם העתיד‪ ,‬שהוא הרבה למעלה מכל גדרי המציאות‬
‫ההווית הנוכחית‪ ,‬אבל אנו חיים את ההשתוקקות הגדולה אליו ‪ ,‬מסוגלים 'לראות את עולמך –עלמא דאתי‪ -‬בחייך' גם אם לא 'לחיות את עולמך‬
‫‪37‬‬

‫בחייך')‪.‬‬
‫אז גם אם מבחינה מעשית אנו מעוכבים לחיות את המציאות המבוקשת בפועל‪ ,‬אבל מבחינה רעיונית‬
‫גם השלבים האלה צריכים להיות קשורים אל אותה מדרגה של עונג ושמחה‪ .‬שזה מתגלה בששון או‬
‫בגילה פנימית‪ ,‬שהכל עוד נמצא בצורה פנימית‪.‬‬

‫חשיבות בניין מדרגת דעת כזו במציאות ששייכת אליה אך עוד רחוקה ממנה‬
‫החשיבות של בניית הדבר הזה‪ ,‬בניית מדרגת הדעת שחיה את המציאות העתידית‪ ,‬עוד לפני שאנו‬
‫חיים בה בפועל‪ ,‬זה דבר כזה שהרב מדבר עליו בהרבה מקומות (ע"ע ש"ב‪' 6,‬עד כאן לדברי תורה מכאן למעשים טובים')‪,‬‬
‫שמלבד מה שיש לו תפקיד גדול של 'ציפיית הישועה הפועלת' בכל הדורות‪ ,‬בדורנו הדבר הזה הוא‬
‫מהותי והכרחי‪.‬‬
‫לדוג' זה מה שהרב כותב בקובץ ב סה‪ .‬שהרי כמו שראינו במאמר הדור‪ ,‬דורנו שייך ומשתוקק‬
‫השתוקקות קיומית לחיות מדרגה כזו שהיא 'למעלה ממחיצתן של מלאכי השרת'‪ ,‬למעלה מכל מה‬
‫שקרוב לכל התהליכים המוסריים ההדרגתיים שלנו‪ .‬והרי הדבר הזה יוצר מציאות קוטבית מאוד‪,‬‬
‫שבנשמה אנו שייכים לדבר מאוד גדול‪ ,‬אך 'לא הוציא כלום אל הפועל' ובפועל במציאות אנו רחוקים‬
‫ולכן הרב אומר שגם אם‬ ‫מזה מאוד‪ ,‬זה מציאות בלתי אפשרית שעלולה לגרום למשברים רבים‪.‬‬
‫הדור שלנו בפועל עדין לא יכול לחיות את מדרגת הישר‪ ,‬כי צריך עדין להשתמש בהרבה עבותות של‬
‫אהבה מבחינת היישום בפועל של מהלך החיים שלנו‪ ,‬אבל לכן לכה"פ מבחינת העולם הרוחני שלנו‬
‫כבר חייבים להדריך את הדור במדרגה של ישר‪ .‬יכול להיות שמבחינה מעשית הדור נמצא עוד רחוק‬
‫מאוד מהקב"ה והוא צריך לעבור הרבה התמודדויות ואתגרים‪ ,‬לפני שיתן הזרמה פשוטה למאווי‬
‫החיים שלו‪ .‬אבל אי אפשר שבעולם הרוחני שלנו אנו לא נבין שבסופו של דבר כל תכלית התורה זה‬
‫לעורר בנו את מדרגת הישר‪ ,‬מדרגת חיים אני נותן לכם‪ ,‬מדרגה שאומרת שסוף סוף התכלית‬
‫העקרונית של כל התורה כולה זה לעורר בנו מדרגה של אהבה‪.‬‬
‫אז גם אם מבחינה מעשית אנו מעוכבים מזה‪ ,‬ורק 'בתקופה יותר מאוחרת' יתגלה האור הזה של‬
‫העונג והשמחה על שדי הפעולות בצורה הממשית שלו‪ ,‬אבל מבחינה רעיונית גם השלבים האלה‬
‫צריכים להיות קשורים אל אותה מדרגה של עונג ושמחה‪ .‬העולם הרוחני מספיק טהור ובשל בשביל‬
‫לדרוש את המדרגה הזו‪ .‬שזה יתגלה בששון או בגילה פנימית‪ ,‬שהכל עוד נמצא בצורה פנימית‪,‬‬
‫כשהגילה עדין גנוזה בתודעה הפנימית של האדם‪.‬‬

‫‪ 37‬זה דוגמא שיכולה להסביר את זה היטב‪ .‬אפשר להבין שמדרגת הששון זה מדרגה שבה בפועל המציאות‬
‫מסובכת‪ .‬אלא בגלל שאנו יודעים לאן זה יצמח ויגיע‪ ,‬לכן אנו שמחים‪ .‬אך בפועל אנו מרגישים מציאות קשה‬
‫מאוד‪ .‬אך זה דוגמא שמסבירה שלא כן‪ .‬זה לא ידיעה קרה כזו‪ .‬אלא זה ידיעה ש'מי שיש בו דעה כאילו נבנה‬
‫ביהמ"ק בימיו "‪ .‬זה דעה שאנו כולנו מחוברים אליה וחיים אותה לגמרי‪ .‬היא מבחינתינו עיקר המציאות‪ .‬אף‬
‫שהמציאות בפועל לא נמצאת שם‪ .‬אך זה דעה שממלאת את כל הוויתינו‪( .‬גם בברית המילה‪ ,‬אי אפשר לומר‬
‫שההורים סובלים ומצטערים‪ .‬וכ"ש בשעת הזיווג‪ ,‬שהם לא עושים פעולה טכנית אבל 'יודעים' שיהיה ממנה‬
‫משהו טוב בעתיד)‪.‬‬
‫דבר נוסף שנלמד מדוגמא זו הינו‪ -‬שהדעה הזו שחיה את העתיד‪ ,‬מכיוון שלא מדובר פה על עתיד אנושי‪ ,‬בגבול‬
‫הציפיות שלנו ‪,‬אלא על מדרגת עונג‪ ,‬מדרגה אלוקית‪ .‬כך ברור גם שאותה 'דעה' היא לא יכולה להיות דעה שאנו‬
‫מגיעים אליה מכוח ההבנות האנושית הסובייקטיביות שלנו‪ .‬אלא שהם האחרונות בעצם יעברו תהליך שבסופו‬
‫של דבר יאפשר להם להפתח בפני השראה אלוקית שתחול בהם‪ .‬כמו בדוגמא הנ"ל‪ ,‬שיצרא דעריות היינו‬
‫שאור חיי עוה"ב‪ ,‬שחיי הנצח‪ ,‬חלים בתוך האדם וממלאים אותו‪ ,‬ומתוך כך דוחפים אותו להביע אותם ולדחוף‬
‫את מימוש הופעתם‪.‬‬
‫‪79‬‬

‫ויש תהליך רוחני שהאדם צריך לעבור אותם כדי לעורר בתוכו את העונג והשמחה מבחינה רעיונית‪,‬‬
‫כהכנה נפשית לימודית כזו שתסביר לו גם מצד שני איך בעולם כזה שבו הוא צריך הרבה מאבקים‬
‫עדיין וכלפי חוץ הכל רחוק מהקב"ה‪ ,‬איך גם במצב כזה אתה יכול למצוא עונג וקרבת אלוקים‪.‬‬
‫אדם שלא זורם לו ההתאמה אל קרבת אלוקים לי טוב‪ ,‬שבוודאי שאנו לא דורשים ממנו בצורה‬
‫מלאכותית שיגיד שהוא שמח‪ ,‬אבל צריך לבנות בו עולם רוחני כזה שמצידו הוא כן מרגיש את‬
‫המלאות הרוחנית הזו שבה הוא מעורר את הדרישה הזו של העונג‪ .‬שגם אם מבחינה מעשית יש‬
‫מצוות ומעשים שהוא לא מרגיש תואם איתם אלא שהם אפילו קצת נוגדים את האישיות שלו‪ .‬אבל‬
‫צריך שבתודעה שלו הוא כל הזמן ימלא את ההתאמה שלו אל טוב ה'‪ .‬מכיוון שלפעמים יש פער בין‬
‫העולם ההתנהגותי של האדם שבו צריך מדרגה של כובש והכרח ומעוקה‪ .‬נעשה ונשמע‪ .‬גם מבלי‬
‫להבין את הטעם‪ .‬לבין המדרגה שאליה הוא ראוי להיות שייך‪.‬‬
‫וזה התפקיד של העולם הרוחני הזה‪ ,‬של מדרגת הדעת הזו‪ ,‬של הששון הזה שנבנה באדם‪ .‬לא רק‬
‫לעורר ציפיות לעולם עתידי‪ .‬אלא להסביר איך העונג והשמחה בונים אותנו גם בשלב הזה שבו אנו‬
‫רחוקים מהקב"ה‪ ,‬איך גם שם לפחות בעולם הדעת שלנו נחיה את המדרגה הזו‪.‬‬

‫שלוש השלבים בתהליך הרוחני שבונה באדם את מדרגת הששון‬

‫וכדי לבנות ולהוציא את זה לפועל בצורה שלמה זה נבנה ע"י שלוש שלבים‪ ,‬שינון דיבור והגיון‪.‬‬
‫שאנו צריכים בעצם להבין מה זה שלושת התהליכים הרוחניים האלה שהאדם צריך לעבור אותם כדי‬
‫לעורר בתוכו את העונג והשמחה מבחינה רעיונית‪ ,‬כהכנה נפשית לימודית כזו שתסביר לו גם מצד‬
‫שני איך בעולם כזה שבו הוא צריך הרבה מאבקים עדיין וכלפי חוץ הכל רחוק מהקב"ה‪ ,‬איך גם במצב‬
‫כזה אתה יכול למצוא עונג וקרבת אלוקים‪.‬‬

‫זה התפקיד של העולם הרוחני הזה‪ .‬לא רק לעורר ציפיות לעולם עתידי‪ .‬אלא להסביר איך העונג‬
‫והשמחה בונים אותנו גם בשלב הזה שבו אנו רחוקים מהקב"ה‪ ,‬איך גם שם לפחות בעולם הדעת‬
‫שלנו נחיה את המדרגה הזו‪.‬‬
‫ומתוך כך נראה איך מהם נוצר התהליך הרוחני הנפשי‬ ‫אז קודם נבין את שלוש המערכות האלה‪.‬‬
‫שצריך לעבור אדם שחי את ההכרח והמועקה‪ ,‬כדי לבנות בו עולם רוחני כזה שמצידו הוא כן מרגיש‬
‫את המלאות הרוחנית הזו של העונג‪ .‬ששלוש השלבים האלה בונים באדם בעולם הרוחני שלו עונג‬
‫ושמחה‪ .‬גם אם מבחינה מעשית יש מצוות ומעשים שהוא לא מרגיש תואם איתם אלא שהם אפילו‬
‫קצת נוגדים את האישיות שלו‪ .‬אבל צריך שבתודעה שלו הוא כל הזמן ימלא את ההתאמה שלו אל‬
‫בעולם הרוחני של האדם גם בשלבים הקשים האלה הוא צריך לפתח –ע"י שלוש‬ ‫טוב ה'‪.‬‬
‫המערכות האלה‪ -‬עולם של התענגות‪ ,‬שזה מה שיצור את הששון‪( .‬או את הגילה לפני ההתגלות‬
‫שלה‪ ,‬כשהיא עדין גנוזה בצורה פנימית בתודעה הפנימית)‪ .‬שזה לא שמחה בפועל‪ ,‬שהיא תתגלה רק‬
‫בשלבים מאוחרים יותר‪ ,‬אלא זה בונה את העולם הרוחני של האדם שיהיו כמו של האבא ואמא‬
‫כשהם מסתכלים מלמעלה והם ששים על מה שקורה עכשיו לתינוק‪.‬‬

‫ומתוך כך הוא יגלה גם את מדרגת החדווה‪ ,‬כשבפועל שהוא יחיה את העולם הממשי המסובך‪ ,‬ההכרח‬
‫ומעוקה תהפוך לחדווה‪ ,‬שמחה פנימית שקיימת דווקא בתוך הקושי עצמו‬
‫אמנם הרב הוסיף עוד משהו‪ ,‬שצריך את שלוש השלבים האלה שמהם יתגלה על שדי הפעולות חדות‬
‫אל ושובע שמחות‪( .‬היה אפשר להבין ש'חדוה' זה המציאות העתידית השלמה‪ ,‬וזה מילה נרדפת לשמחה‪ .‬אבל יותר מדויק להבין פה‪ ,‬מאחר שהרב אומר 'על שדי‬

‫הפעולות י תגלה‪..‬חדווה'‪ ,‬כל' לעת"ל‪ ,‬אז זה אומר שאנו נגיע לשם אחרי מציאות שבה אנו נמצאים בהווה‪ ,‬שאז עדיין אין את זה‪ ,‬אלא יש הכרח ומעוקה‪ .‬ואם כן הרב אומר‬

‫שנגיע אל הדבר הזה ע"י התקופה המכשרת של לימוד שינון והגיון‪ ,‬שבסופם מה שיתגלה זה לא רק 'העונג והשמחה'‪ ,‬כמו שהרב אמר את הדברים בצורה העקרונית שלהם‪,‬‬

‫אלא ההגעה אל העונג והשמחה דרך תקופת ההכרח‪ ,‬באמצעות שלוש השלבים האלה‪ ,‬תגלה בסופו של דבר מדרגה של חדווה)‪.‬‬

‫שנסביר בקצרה שחדווה יש בה תמיד שמחה שבאה בגל הצער שקדם לה‪ .‬כמו שחז"ל אומרים 'ויחד‬
‫יתרו' שנעשה בשורו חידודים חידודים‪( .‬שהיה לו שמחה על כל הטוב שעשה הקב"ה לישראל‪ ,‬אבל‬
‫הוא גם פחד ממפגש עם גודל כזה שהוא לא פשוט)‪ .‬יש שמחה מיוחדת שדווקא מכיוון שבהתחלה‬
‫היה בה צד מסוים מריר‪ ,‬צד שלא מסתדר עם האדם‪ ,‬זה מעורר איזו שהיא מדרגה מיוחדת של‬
‫‪80‬‬

‫כמו בר"ה שנחמיה אומר לישראל‪' -‬לכו ואכלו ממתקים ושתו משמנים כי חדות ה' היא‬ ‫שמחה‪.‬‬
‫מעוזכם'‪ .‬חדווה זה בדיוק הביטוי לכך‪ ,‬שבר"ה זה יום לא כזה פשוט‪ ,‬ספרי חיים וספרים מתים‬
‫פתוחים לפני הקב"ה‪ ,‬ומלאכי השרת לא אומרים שירה‪ ,‬שיש הוד של רוממות מאוד גדול‪ .‬אבל‬
‫לפעמים דווקא המתח הזה והרוממות הגדולה הזו היא שמעוררת שמחה מיוחדת שיש בה משהו‬
‫קצת יותר עמוק ורציני בשמחה הזו‪ .‬משהו שמראה בשמחה הזו איזה יכולת שלה להתמודד גם אם‬
‫כל מיני קשיים לדעת איך בקושי עצמו מסוגלים למצוא הארה גדולה‪.‬‬
‫זה שונה מ'גילה'‪ ,‬מגילו ברעדה‪ .‬שגילה זה התוצאה של החדווה‪ .‬ההשתחררות מהחדווה זה מה‬
‫שמתגלה מהגילה‪ .‬שאחרי שאדם עבר תקופה של קשיים והשתחרר ממנה‪ ,‬אז עכשיו כוחות החיים‬
‫הגדולים שיש לו אחרי מסע קשה שהוא עבר זה מה שמתגלה במדרגה הזו‪ ,‬שהוא מרגיש את‬
‫השמחה בצורה השלמה שלה‪ ,‬כשהמרירות שהייתה קודם לכן מעצימה את הרגשתה‪ ,‬אך כעת רק‬
‫שמחה מורגש בה‪ .‬אבל החדווה זה להבין איך גם עוד בתוך הקשיים עצמם יש משהו מיוחד שדווקא‬
‫האתגריות שלו זה כמו שמחה פנימית שיש לאדם תוך כדי שהוא במסע הארוך קשה הזה‪ .‬בצורה‬
‫פנימית יש לו תחושה של חדווה‪ .‬לפעמים הוא לא מסוגל להוקיר אותה אלא ע"י שהוא מסיים את‬
‫המסלול אבל בצורה פנימית היא שורה בנפש כבר בשלבים האלה‪.‬‬
‫נ"ל‪-‬שהעניין הגדול שבחדווה זה מה שבה 'מתחדדת' עוצמתה ומהותה של הסוגיא הזו‪ ,‬שהעונג‬
‫והשמחה עלולים להיות כמשהו כזה שדווקא בגלל שהוא כ"כ עצמי ומהותי לחיים שלנו‪ ,‬לכן גס ליבינו‬
‫בו‪ ,‬ואנו לא זוכים להבין ולזהות את הגודל שקיים בו‪ ,‬והכל מטשטש‪ .‬וזה כל עניינה של מידת הדין‪,‬‬
‫הימים שבהם חדוות ה' היא מעוזם‪ ,‬שכמו שביארנו שדווקא בגלות מתגלה 'אלהא דאלהיא'‪,‬‬
‫ומתעצמת אותה המדרגה של העונג‪ ,‬שמתחדדת ההבחנה בין הצד העצמי המקורי של החיים לבין כל‬
‫הגילויים שבו‪ ,‬ועמ"י זוכה להפגש ולחיות את אותה מדרגה פנימית עצמית של החיים שלו‪' ,‬שהיו לך‬
‫לבדך ולאחרים אין איתך' ‪,‬של אותה קומה של עצמיות פנימית אלוקית שמוטבעת בנו‪.‬‬

‫אז מתוך שלושת החלקים הללו של דיבור שינון והגיון‪ ,‬נבנית באדם מציאות כזו שאף שחייו בפועל‬
‫הם מסובכים‪ ,‬אבל קודם כל בדעת של האדם מדרגה שחיה את העונג והשמחה לגמרי‪ ,‬שזה מדרגת‬
‫הששון‪ .‬ומתוך כך‪ ,‬גם כשהוא כעת חוזר להתעסקות בהתממשות של הדברים‪ ,‬זה לא יהיה בצורה‬
‫מדכאת אלא בצורה שעם כל הקושי שבה‪ ,‬יש בה 'חדווה'‪.‬‬
‫‪81‬‬

‫התהליך הרוחני של דיבור שינון והגיון ויעדו‪ ,‬בניית מדרגת העונג בקומת הדעת‬

‫אז דיבור שינון והגיון‪ ,‬שהם גירסא ההבנה וחידוש‪ .‬אלו שלוש השלבים שבונים את זה‪ .‬ואנו צריכים‬
‫להבין מה זה שלושת השלבים האלה‪ .‬מה משמעותם ומה התהליך שהולך ונבנה כתוצאה מהם‪.‬‬

‫שלושת שלבי הלימוד‬

‫דיבור שינון והגיון‪ -‬גירסא הבנה חידוש‬
‫שלושת השלבים האלה‪ ,‬עוד לפני שאנו מבינים את משמעותם‪ ,‬אך בפשט הגדרתם היא‪ -‬שלוש חלקי‬
‫הלימוד של תורה משנה וגמרא‪ .‬ודברת בם זה תורה‪ .‬שינון זה משנה‪ ,‬ששם אנו משננים את אותה‬
‫תורה שבכתב‪ ,‬חוזרים עליה דרך קומה של תשובע"פ‪ .‬והגיון זה לחפש עכשיו את המשמעות‬
‫הפנימית ההגיונית שעומדת מאחורי הדברים שזה התפקיד של הגמרא‪ .‬במשנה אנו רק משחזרים‬
‫את התורה דרך מילים חדשות‪ .‬אבל בלימוד גמרא אנו מחפשים מה הפשר מה ההגיון הפנימי מה‬
‫הטעם של כל משנה ומשנה (וקצת יותר מזה כדלקמ')‪.‬‬
‫‪ 38‬והרב מבאר את המשמעות הפנימית של שלוש החלקים האלה‪" ,‬שהם" בצורה מהותית יותר זה‬
‫בעצם "הגירסא ההבנה והחידוש"‪ .‬שפה זה כבר פחות מה לומדים‪ ,‬אלא יותר‪ -‬מה היא צורת הלימוד‬
‫(שאמנם יש הקבלה בד"כ בינה לבין תוכן הלימוד)‪ .‬שגירסא זה התבטלות אל מול המילים עצמם‪,‬‬
‫גרסה נפשי לאתוה‪ ,‬עמדה נפשית של עמידה מול התורה עצמה מול דברי אלוקים חיים שהאדם נבלע‬
‫בתוך הדברים האלה כמות שהם‪ .‬שזה יותר צד של התמכרות לגודל המיוחד שקיים בתוך התורה‬
‫והבלעות בתוכו‪ ,‬מבלי לשנות כלום‪ .‬התבטלות לא מלשון 'מחיקה'‪ ,‬אלא כמו ילד שעומד מול פשטי‬
‫המקראות ומרותק ומתפעל מהגדלות שיש בהם מבלי לעסוק בהתבררות האישית שלו אל מול‬
‫ויש את הבחינה של ההבנה שזה כבר לפתח את הדברים‪ ,‬להבין דבר מתוך דבר‪,‬‬ ‫הדברים האלה‪.‬‬
‫לקחת את הצד הגרעיני שגנוז בתורה‪ ,‬ולפרט אותו לדברים שונים‪ .‬אבות מלאכה שהתורה אמרה רק‬
‫בצורה כללית 'לא תעשו כל מלאכה' ואילו אנו אומרים 'לט אבות מלאכה הם'‪ .‬או התורה אמרה 'לא‬
‫תצאו איש ממקומו'‪ ,‬ואנו לוקחים את יציאות השבת הללו ומפרטים אותם ל'שתים שהם ארבע'‪ .‬לא רק‬
‫להתבטל אל הגרעיניות של התורה אלא לפתח אותה ולפרק אותה לנגזרות שעולות ממנה‪ .‬והשלב‬
‫השלישי זה‪ -‬לכא' כמו שהרב כבר אמר מקודם 'היגיון'‪ ,‬להבין לא רק את כל הפרטים‪ ,‬אלא מה ההיגיון‬
‫שלהם‪ .‬אך מדויק בדברי הרב‪ ,‬מאחר שהקבוצה הקודמת עוד יותר עוסקת בפרקטיקה הטכנית של‬
‫הלימוד‪ ,‬ולא במהות‪ ,‬לא במבוקש מהשלב הזה בלימוד‪ ,‬שההיגיון זה עוד הצד החיצוני הפרקטי‪ ,‬כיצד‬
‫לומדים ולא המהות‪ .‬למהות‪ ,‬למבוקש מהשלב הזה‪ ,‬משום מה הרב קורה 'חידוש'‪ .‬שלכן אנו צריכים‬
‫להבין יותר את המדרגה השלישית הזו‪( .‬והמסקנה תהיה שבעצם עניינו של השלב הזה הוא‪ -‬לתת סברא חדשה‪ ,‬שעניינה להכליל את‬
‫כל הפרטים האלה בכלל חדש בהבנה האישית של האישיות החדשה שלו‪ ,‬איך הכל מתאגד בה‪ .‬ההגיון הזה‪ ,‬שנובע מהדרישה מהאדם להסביר ולתת הגיון‬
‫כללי לכל הפרטים האלה‪ ,‬להכליל אותם‪ ,‬היא זו שממילא מולידה את החידוש‪ ,‬מכריחה אותו להתערב בתוך זה עם האישיות שלו)‪.‬‬

‫מדרגת 'החידוש' שבלימוד 'ההגיון' שבגמרא‪ :‬האדם נהיה חלק מהתורה‪ ,‬והתורה מתעצבת דרך עולם הדעת‬
‫של האישיות החדשה הזו שלומדת את התורה ומעכלת אותה אליה‪.‬‬
‫אז כדי להבין את זה יותר יש להעמיק עוד יותר בהבחנה היותר מהותית בין המדרגות ובמהות של‬
‫מדרגת הגמרא בפרט‪ .‬שכעת נעסוק בהבחנה אחרת והיא‪ -‬מה התנועה הנפשית‪ ,‬מה מגמת החיים‪ ,‬בכל שלב משלבי הלימוד האלה‪( .‬שזה שונה מ‪'-‬מה המבוקש בכל‬
‫שלב ושלב'‪ .‬שזה בעצם בירור חיצוני יותר‪' ,‬מה אנו מנסים להשיג'‪ .‬אך פה זה לא מה אנו מנסים במודע להשיג‪ ,‬אלא מה היא מדרגת החיים שקיימת בנו שמאפשרת לנו להופיע את‬
‫מדרגת הלימוד הזו)‪.‬‬

‫שכמו שביארנו‪ ,‬ההבדל בין סוגי הלימוד השונים זה לא 'מה לומדים'‪ ,‬אלא 'איך לומדים'‪ ,‬אבל בצורה‬
‫יותר עמוקה זה‪' -‬מאיזה מקום לומדים'‪ ,‬וממילא מה המגמה הפנימית יותר המבוקשת‬

‫‪ 38‬מה הצד המיוחד שיש בתלמוד שאין במדרגה של משנה‪ .‬מה ההבחנה היסודית בין שתי הדברים האלה? נגדיר את‬
‫המושגים מחדש‪ .‬ההבחנה בין משנה לתלמוד זה לא הבחנה היסטורית שזה נאמר בתקופת התנאים וזה נאמר בתקופה‬
‫מאוחרת יותר‪( .‬יש צד שאפילו בפשט הדבר הזה הוא לא נכון‪ .‬שכן בסוף פרק ה בפרקי אבות חז"ל אומרים‪ -‬בין חמש למקרא‪ ,‬בין עשר למשנה‪ ,‬בין חמש‬
‫עשרה לתלמוד‪ .‬ואם התלמוד פירושו‪ -‬מה שנכתב בתקופת האמוראים‪ ,‬אז כיצד יתכן שהתנא יהודה בין תימא אומר שמגיל עשר לומדים תלמוד? מכאן רואים‬
‫שההבחנה בינהם זה לא הבחנה היסטורית אלא הבחנה של צורות לימוד שונות‪ .‬אמנם יש מחקרים שאומרים שמשנה זו היא הוספה מאוחרת יותר מתקופת‬
‫האמוראים‪ .‬ועכ"פ גם אם הם צודקים‪ ,‬כדלקמ'‪ -‬פשוטה יש הקבלה כללית שנעשית בצורה פשוטה בין התוכן לצורת הלימוד שלו‪ .‬אבל לכן‪ . )-‬גם לימוד של‬
‫גמרא יכול להיות בסגנון של משנה‪ ,‬בסגנון של לימוד הלכה וממילא לימוד של משנה‪ .‬ולכן‪-‬‬
‫‪82‬‬

‫ת"ח ‪ .‬כדחז"ל 'קרא ושנה‬

‫מהלימוד‪ .‬שלימוד של גמרא בצורה מהותית עניינו זה כמו שאומר רש"י‪ -‬לשמש‬
‫ושמש ת"ח'‪ ,‬שקרא זה המקרא‪ ,‬התורה‪ .‬שנה זה משנה‪ .‬ושמש תלמידי חכמים זה התלמוד‪ ,‬הגמרא (=תלמוד בארמית)‪ .‬זה שעכשיו אתה בא אל‬
‫הרב המסוים הזה ומנסה להבין את ההיגיון הפנימי שמסתתר מאחורי מה שהרב הזה עושה‪ .‬הרב לא‬
‫או בצורה יותר‬ ‫רק פוסק לך מה עושים‪ .‬אלא‪ -‬אתה מנסה להבין אותו 'למה' כך עושים‪.‬‬
‫מהותית‪-‬לא הרב מנחית עליך פקודות מלמעלה‪ ,‬אלא בעצם‪ -‬אתה בא אל הרב עצמו‪(.‬כי אתה מנסה‬
‫לעמוד במקומו ולהבין איך המבט שלו רואה את הדברים)‪ .‬או לכן ממילא אנו כבר יכולים בצורה‬
‫יותר עמוקה אם נרצה לתפוס את השור בקרניו לאמר‪ -‬שללמוד גמרא [בצורה גלויה הוא‪ -‬לנסות להבין את‬
‫ההגיון‪ .‬אך בצורה עמוקה מה שמסתתר מאחורי זה ‪ ]-‬זה להפוך את האדם עצמו להיות חלק מהתורה‪.‬‬

‫כשאדם לומד תורה או משנה‪ ,‬אז כמו שהוא קורא בתורה‪ ,‬תמיד התורה נמצאת מלמעלה ואני‬
‫מתבטל אליה‪ .‬או שהתורה פרוסה לפני ואני משנן משניות כמות שהם‪ .‬אבל כשאדם לומד גמרא‬
‫הוא הופך להיות לא פאסיבי אל מול התורה אלא אקטיבי‪ .‬הוא מקשה קושיות‪ ,‬מתרץ‬
‫וכל עניינו של התלמוד זה שתקשה קושיות‪ .‬אתה לומד תורה‬ ‫תירוצים‪ ,‬מייצר הבנות מדיליה‪.‬‬
‫'בראשית ברא אלוקים' אתה בצורה פשוטה לא מתקומם מול זה ואומר 'קשה‪ ,‬לא הגיוני‪ ,‬כיצד יתכן‬
‫לומר את זה'‪ .‬וגם אם יש קושיות על הדברים האלה בפרשנים‪ ,‬אז זה כבר נהיה במובן מסוים צד של‬
‫תלמוד‪ .‬בצורה כללית לימוד תורה זה לימוד כזה שאתה כולו רק מקשיב בו לדבר ה' (ל'שליח ציבור' שקורא בתורה‪.‬‬

‫או בן מקשיב לאביו שדרכו עובר לו דבר ה'‪' ,‬והגדת לבנך ולבן בנך' עד 'יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב') ‪ .‬אך לימוד גמרא‪ ,‬כל מי שלומד‬
‫אותו‪ ,‬כל האופי שלו‪ ,‬זה לימוד כזה שמלא רעש‪ .‬שאדם קורא את הגמרא ‪-‬ואומר 'אני לא מבין'‪' ,‬קשה לי'‪ ,‬בצורה יותר‬

‫עמוקה‪' -‬הדעת שלי לא מצליחה לתפוס בתוכה את הדברים'‪ -‬ומקשה קושיות‪ ,‬ומתרץ תירוצים‪ .‬ובעצם עכשיו‪ ,‬מה שהולך‬
‫ומתרחש דרך הדבר הזה הוא שהאדם עצמו הופך להיות חלק מהבית מדרש של רבינא ורב אשי‬
‫והתוס' והרש"י והרשב"א והקצות וכו'‪ ,‬שכולם גם הם למדו כך‪ ,‬באופן הזה את הדברים‪ ,‬והסברות‬
‫והדבר הזה‪ ,‬מה הוא יוצר‬ ‫וההבנות שלו הופכות להיות חלק מהדיון וההתבררות של הדברים‪.‬‬
‫בעצם? שושלת שלמה של התפתחות ויצירה של תורה‪ ,‬של דברי תורה שפרים ורבים כנטיעות‪.‬‬
‫התורה המאוד מסוימת וקבועה לכאורה‪ ,‬שסגורה וחתומה בתוך משהו תמציתי של חמשה חומשי‬
‫תורה וששה סדרי משנה‪ ,‬הופכת להיות משהו כזה שהולך ומתחדש‪ ,‬הולך וצומח‪ ,‬דרך מה שמוסיפים‬
‫ומחדשים כל דור ודור‪ ,‬אמוראים ראשונים אחרונים וכו'‪ ,‬כשכל דור‪ ,‬כל תקופה‪ ,‬רואה איך כל המדרגה‬
‫הזו של התורה עוברת ומשתכללת דרך ההבנה המסוימת שלה‪ ,‬וזה מה שיוצר את ההתחדשות של‬
‫התורה‪ .‬את הצד החי והדינאמי והמתפתח שלה‪[ .‬זה מה שבית המדרש הוא 'בית יוצר לנשמת האומה'‪ ,‬שהתורה‪ ,‬שהיא נשמת‬
‫ישראל‪ ,‬הולכת ומתפתחת‪ ,‬הולכת וצומחת‪( .‬לכן אומר הרצי"ה שיש את כל הרעש והבלגן והקושיות והסתירות וכו' בבית המדרש‪ ,‬כי זה כמו תסיסה שיש בכל‬
‫כי כל פעם ש'אתה מנסה להבין את ההגיון של הדברים'‪ ,‬בעצם‬ ‫גוף חי‪ ,‬בכל גוף שיש בו דינאמיות והתפתחות)‪.].‬‬

‫מה שנאמר פה זה‪ -‬שיש תורה לפניך‪ ,‬העובדות מצד עצמם הם לכא' ברורות (לכאורה‪ ,‬כי באמת בד בבד עם‬
‫התפתחות התורה גם החיים מתפתחים‪ ,‬ונולדים מקרים חדשים‪ ,‬שמחייבים את התורה להתפתח כדי להתגלות גם בהם ולהדריך גם‬
‫אותם‪ .‬ההתפתחות הממשית של המציאות והתיילדות המקרים החדשים‪ ,‬בדור החדש‪ ,‬מחייבת את התורה להתגדל‪ .‬וזה נעשה ע"י זה‬
‫שהאנשים שלומדים את התורה‪ ,‬יעבירו את התורה דרכם‪ ,‬התורה צריכה להתפתח דרך הדעת שלהם‪ ,‬בד בבד עם התפתחות המציאות‪,‬‬
‫ומ"מ‪ ,‬לימוד גמרא‬ ‫כדי שהיא תמלא גם את מציאות החיים החדשה שבה הם עצמם חיים‪ ,‬ו'הפוסקים הלכה מתוך משנתם מבלי עולם'‪.‬‬
‫לא מתחיל דווקא מכך שיש מקרה חדש שלא יודעים מה לעשות בו‪ .‬אלא רב אשי‪/‬תוס'‪/‬קצות מקשה בין שתי הלכות פסוקות שישנם לפנינו‪,‬‬
‫שאנו יודעים בדיוק מה לעשות בהם‪ ,‬אך אנו רואים אותם כסותרים‪ .‬ולכן אנו מעמיקים חקר להבין את ההגיון הפנימי שלהם) אך אתה‬
‫לא מבין 'למה'‪ .‬כלומר הדעת המסוימת שלך לא מצליחה לקלוט ולעכל לתוכה את הדברים‪ .‬וכעת‬
‫כשאתה מבין את ההגיון אתה מחדש משהו נוסף שלא היה כתוב וגלוי בעין‪ ,‬וכעת הוא התחדש‪ .‬דרך‬
‫זה שהתורה עברה דרך הדעת שלך וקיבלה עוד עיצוב וצורה מחודשת‪( .‬וגם אם הייתה דעת דומה לך בעבר‬
‫שהבינה את אותה ההבנה‪ .‬מ"מ זה התחדש בנפש שלך‪ ,‬בדעת שלך‪ ,‬באישיות שלך)‪.‬‬
‫ובכך הוא זוכה להיות משמש תלמידי חכמים‪' .‬הווי מתאבק בעפר רגליהם' כמו שר' חיים מוולוז'ין‬
‫מסביר (בפירוש 'רוח החיים' על פרקי אבות) ‪ -‬מתאבק בעפר רגליהם‪ ,‬לא מלקק את האבק שלהם‪ ,‬אלא הוא נאבק‬
‫איתם‪ ,‬ואעפ"כ הוא זוכר שהוא עפר לרגליהם‪ .‬שחלק מההתבררות של התלמיד שמנסה לעמוד על‬
‫הת"ח‪ ,‬לשמש אותום‪ ,‬זה ע"י ההתאבקות הזו‪ ,‬נכנסים לעור שלהם‪ ,‬מנסים להבין אותם‪ ,‬מתלמדים‬
‫ועי"ז נוצר החידוש‪ .‬מה שיצר את החידוש זה האישיות החדשה של האדם‪,‬‬ ‫בתוך הדברים האלה‪.‬‬
‫שקיבלה לתוכה את התורה‪.‬‬
‫‪83‬‬

‫משמעות מדרגת ה'חידוש' וההגיון‪ ,‬שהיא היעוד של התהליך הזה‪ ,‬שבונה את קומת העונג‬
‫מהכלל התמציתי המקורי העליון והאצילי שבתורה‪ ,‬מתגלה מדרגה מפורטת לעולם רחוק מהתורה שכל‬
‫המשמעות של הדברים לא ניכרת בה‪ ,‬ומתוך כך בשלב הגמרא העולמיות עצמה‪ ,‬האדם עצמו‪ ,‬חוזר לתת כלל‬
‫חדש שכולל את הפרטים דרך האישיות שלו‪' .‬תורה דיליה'‬
‫כדי להבין את זה בצורה יותר עמוקה נמשיך שלב נוסף‪ .‬ונשאל‪ -‬הרי איך הדבר הזה נעשה? מה‬
‫פירוש שאנו מנסים להבין את ההגיון שמאחורי הדברים? הרי אין הכוונה שאנו דורשים טעמא דקרא‪,‬‬
‫זה נעשה‬ ‫לומדים זוהר‪ ,‬וטעמי מצוות‪ ,‬ואומרים 'למה הקב"ה ציווה את זה'‪ .‬אלא כיצד זה נעשה?‬
‫באופן כזה שאנו רואים מקורות ופרטים סותרים זה את זה‪ ,‬ולא מצליחים להבין 'מה הכלל'‪ ,‬מה‬
‫ההגיון האחד שמאחוריהם‪ .‬בזה אנו חוזרים למה שהרב קרא לזה "הגיון"‪ ,‬מלשון שיש איזה אגד‬
‫לכל הדברים‪ .‬כך רש"י אומר ש'שימש תלמידי חכמים' על ה'תלמוד' זה 'להקשות ממשנה זו על‬
‫משנה אחרת'‪ .‬כמו שהגמרא עצמה מקשה קושיות ממקור למקור‪ ,‬ואחרי זה בראשונים ובאחרונים‪,‬‬
‫ומנסים להבין את הכלל‪ .‬כמו שכשאדם משמש ת"ח אז הוא יודע שיש פה מישהו שפוסק הרבה‬
‫דינים‪ ,‬אבל מאחורי כל הפסיקות האלה יש אישיות אחת‪ ,‬ת"ח אחד‪ ,‬שהוא מנסה לעמוד על דעתו‪,‬‬
‫להבין את 'הכלל' שביסוד כל הדברים האלה‪.‬‬

‫ממילא אנחנו יכולים להעמיק יותר במהות של שלושת המדרגות האלה‪ ,‬ופשר התהליך הזה שהולך‬
‫ונוצר דרכם‪ .‬אז ביארנו מה זה בפועל שלוש השלבים (תורה משנה גמרא)‪ .‬אח"כ‪ -‬מה המשמעות הפנימית שלהם מבחינת התוצאה המבוקשת מהלימוד‪ ,‬מה אנו מנסים להשיג‬
‫בכל שלב ושלב (התבטלות‪ ,‬פירוט‪ ,‬ו'הגיון')‪ .‬אח"כ מה היא עמדת החיים ומגמת החיים שעומדת ביסוד המניעה בלימוד (אחדות עם התורה‪ .‬נסיון להוריד את התורה להדריך אותנו‪.‬‬
‫והתעלות שלנו לתוך התורה)‪ .‬אך כעת נעמיק עוד ונבאר‪ -‬מה המשמעות שנוצרת בעולם הרוח עצמו‪ ,‬בתורה עצמה‪ ,‬מה המהות שמתגלה בה בכל שלב ושלב‪.‬‬

‫השלב השני מחד יש בו יתרון גדול‪ ,‬כי עניינו לקחת את התורה ולראות את ההשלכות המעשיות שלה‬
‫שמפרטות אותה בתוך העולם המעשי המפורט שלנו ובכך לקרב אותה אלינו‪ .‬וזה המניע של כל‬
‫מדרגת המשנה‪' ,‬הבינה'‪ ,‬הבניין‪ ,‬איך התורה בונה את החיים ומדריכה אותם‪ .‬אבל מצד שני יש בו‬
‫חיסרון גדול‪ -‬שהוא יוצר ריבוי של המון המון פרטים‪ .39‬בתורה אמנם זה לא היה קרוב לעולם שלנו‬
‫אלא אנו מתמכרים ונבלעים במשהו גדול יותר‪ ,‬במציאות ובסדרים עליונים יותר שהתורה מתארת‬
‫אותם‪ ,‬אבל שהוא מאחד את הכל בצורה המאוד גניזתית ותמציתית וכללית שלו‪ ,‬שאין שום זיקה בינו‬
‫לבין סדרי החיים המפורטים המיוחדים שלנו‪ ,‬שהם שונים לחלוטין ממה שמתואר שם ‪(.‬לא רק מצד מה שבאופן‬

‫כללי מדובר על מציאות אחרת‪ ,‬אלא בגלל שפרטי החיים המסוימים שלנו משתנים מהמקרים החדשים השונים שלנו) ‪ .‬אז זה יתרון שבתורה על פני‬
‫המשנה‪ .‬ששם הכל מופיע בצורה אחדותית וכללית‪ .‬ובמשנה זה הופך להיות המון משניות ומקרים‬
‫ותופעות‪ ,‬שהאדם יכול לפעמים ללכת לאיבוד בתוך כל ריבוי הפרטים האלה‪( .‬התשב"כ היא אש לבנה‪ ,‬מידת‬
‫החסד‪ ,‬איך הכל חי בעולם האצילות‪ ,‬כפי שזה 'אצלו'‪ ,‬במקור האלוקי מצד עצמו‪ .‬הכלל האלוקי הנבדל השלם העליון והאחדותי‪ .‬מתוך כך‬
‫מתגלה משבר‪ ,‬פער‪ ,‬יש את האדם ויש את התורה‪ .‬הבדלה‪ .‬המרחק הזה מהתורה לא מאפשר כבר להתכלל בה‪ ,‬אלא יש לאדם עולם אישי‬
‫משלו שבו הוא חי‪ .‬יש לו תודעת מציאות ריאלית שבה הוא נמצא‪ .‬שהוא נמצא בעלמא דפירודא‪ ,‬עולם מסובך ומפורט‪ .‬שכלל איננו דומה‬
‫לעולם האלוקי העליון שמתואר בתורה‪ ,‬אלא זה מציאות אחרת‪.‬אז בילדות הוא יכל להתעלם לגמרי מהעולם הזה שבו הוא נמצא‪ ,‬וכגמול‬
‫עלי אמו להתכלל ולחזור מחדש‪ . 40‬אך שאדם כבר כ"כ חי את העולם הזה שבו הוא נמצא‪ ,‬הוא ממשות החיים שלו‪ ,‬זה כבר נעשה בלתי‬
‫אפשרי‪ .‬ולכן כעת מידת הדין‪' ,‬אש שחורה'‪ ,‬התורה יורדת להדריך את העולם הפירודי הרחוק כפי קטנותו ופירודיותו‪ .‬ויש בזה צד של 'רובי‬
‫תורתי כמו זר נחשבו'‪ .‬ולא חיים את המדרגה הכללית העליונה העצמית של התורה‪ ,‬אלא אנו רחוקים ממנה‪ ,‬ומ"מ נמשכים אלינו קווים‬
‫שנמתחים מהגובה הזה אלינו‪ ,‬כיצד נלך ונהיה מותאמים אליה ונחיה על פיה‪ .‬וכך העולם עצמו הולך ונבנה ומשתייך אל הגודל האלוקי‪ .‬כפי‬

‫שהדברים יגיעו בסופו של דבר למיצוים בשלב הבא)‪.‬‬

‫ולכן אח"כ יש עוד שלב נוסף חשוב מאוד‪ .‬שאז בא התפקיד של לימוד הגמרא‪ ,‬שממילא אנו יכולים‬
‫כבר להבין לבד שעניינו של השלב השלישי הזה הוא בצורה פשוטה להבין מחדש מה הכלל‪ ,‬מה‬
‫שזה בעצם בדיוק מה שנוצר ע"י כל‬ ‫הטעם‪ ,‬שמאגד את כל הפרטים האלה ומסביר אותם‪.‬‬

‫‪ 39‬אוה"ת ו‪,‬ט‪ " :‬למוד המשנה וההלכות הפסוקות פועל בקודש‪ ‬אותה הפעולה שהלימוד הגיאוגראפי פועל‬
‫בחול להישרת‪ ‬השכל והתבססותו היסודית הממשית‪ ,‬שהיא עמילן יפה‪ ‬לדברים היותר עליונים ומופשטים‪.‬‬
‫ועל ידי זה בא האדם‪ ‬לידי קנין שכלי איך לתפוס כל גודל בפשטות גמורה‪ ,‬שלא‪ ‬יתטשטש על ידי הגדלות‬
‫שום דבר קל וקטן‪ ,‬שזהו מעין‪  ‬דוגמא של מעלה‪ ,‬שהאידיאליות ביעפה של הגדלות‪ ‬העליונה שהיא המביטה‬
‫אל כל הקוטן שביש לשכללו על‪ ‬כל פרטיו היותר דקים וזעירים‪.".‬‬
‫‪40‬‬
‫שלכן כדלקמ'‪ ,‬מדרגת הגירסא תהיה מוקבלת לעולם הבריאה‪ .‬כי בריאה זה לחיות את רגע הבריאה‪ .‬את זה שאמנם יש כבר שתי דברים‪ ,‬יש ילד‪ ,‬ויש אמא‪.‬‬
‫הוא לא בתוך העובר של אמא שלו‪.‬כבעולם האצילות‪ .‬אבל מצד שני‪ ,‬הפער כ"כ בולט‪ ,‬חיים את רגע המעבר הזה‪ ,‬שממילא ברור למציאות בירור מוחלט שאין‬
‫לה שום משמעות ושום יכולת עמידה מצד עצמה‪ ,‬ולכן ישר היא חוזרת להתכלל ולהתדבק התדבקות מוחלטת במקורה‪' .‬התשכח אשה עולה גם אני לא‬
‫אשכחך'‪ .‬בתפילה בתחילת השלב של עולם הבריאה אנו מבטאים את זה היטב 'אלוהי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו אדון עוזינו וכו''‪ .‬חיים מצד אחד פער‬
‫אך אח"כ יש צמיחה‬ ‫וריחוק בינינו לבין הקב"ה‪ ,‬אך המציאות יודעת שאין לה שום משמעות מצד עצמה ומתחננת כילד לפני אביו להתכלל במקורה‪.‬‬
‫והתפתחות של העולמיות מצד עצמה‪ ,‬שמכריחה אותה לבסס ולחיות את מדרגת החיים שלה‪.‬שזה כבר השלב של היצירה‪ ,‬ושל הנסירה‪.‬‬
‫‪84‬‬

‫האקטיביות של הלימוד‪ ,‬שהאדם עומד מול הדברים‪ ,‬ושואל שאלות‪ ,‬ונותן את ההבנה שלו שדרכה‬
‫הוא מבין את הדברים‪ .‬וכל השלב הזה של החידוש מה הוא בעצם בונה? הוא מחזיר את האחדות‬
‫שהיתה בתורה וע"י המשנה היא הפכה להיות מאוד מפורטת ומסועפת‪ ,‬וכעת הכל חוזר להיות‬
‫מתאחד מחדש‪ .‬כמו שהגמרא עצמה מקשה קושיות ממקור למקור‪ ,‬ואחרי זה בראשונים ובאחרונים‪.‬‬
‫שהכמיהה שיש היא לחזור לראות שוב את כל הפרטים מאוחדים מחדש‪ .‬ע"פ איזה היגיון מסוים‪,‬‬
‫איזה 'דעה' יסודית אחת (ע' אוהת"ש סוף פ"ד‪ .‬שהתבאר בקומת הנפש של הדור 'הכוח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה') שנותנת אגד והסברה‬
‫מהותית לכל פרטי הדינים‪ ,‬לאור הכלל החדש שנוצר והתחדש פה בהבנה המסוימת הזו‪.41‬‬
‫אז זה התחיל מהאחדות המקורית של התורה והתפרט להמון פרטים במשנה וחזר והתלכד מחדש‬
‫באחדות חדשה שבאה בעקבות התלמוד‪ .‬אלא שיש הבדל גדול בין האחדות שהייתה בתושב"כ‬
‫קודם ההתפרטות‪ ,‬לאחדות שיש בתושבע"פ בגמרא שאחרי המשנה‪ .‬באחדות של התורה זה הכלל‬
‫שקדם לפרטים‪ .‬אחדות מופשטת עקרונית תמציתית‪ ,‬במקום כזה שאין בכלל פרטים‪ .‬והאחדות של‬
‫התלמוד זה אחרי שיש עולם עם הרבה פרטים‪ ,‬וכעת שוב יוצרים אחדות‪ ,‬שלכן זה לא אחדות‬
‫שעליונה ומנותקת מהאדם‪ ,‬אלא זה אחדות שיסודה ושורשה זה הדעת של האדם עצמו‪ .‬זה איך‬
‫האדם מאחד את כל הדברים דרך המבט וההבנה המיוחדת שלו‪ .‬כל אדם ואדם עם צורת החשיבה‬
‫שלו איך הוא הולך ומלקט המון סוגיות וקשרים ויוצר מבנה מסוים משלו לסוגיא‪ .‬איך הוא חוזר לחיות‬
‫את מדרגת התורה העליונה‪ ,‬בתוך העולם שלו‪.‬‬
‫בזה בעצם מתגלה הבחינה של 'תורה דיליה'‪ .‬איך התורה חוזרת להיות כללית‪ ,‬תורה אחת‪ ,‬אומר‬
‫אחד‪ ,‬אך דרך ההתגוונות של הזווית האישית של כל אחד ואחד‪ .‬בלימוד של גמרא אין עניין לדקלם‬
‫ולומר שהוא אמר כך והוא אמר כך‪ ,‬ולסדר את השיטות‪ ,‬מה כל אחד אמר‪ .‬לימוד כזה זה בעצם‬
‫ללמוד משנה‪( .‬המניע של יצירת מדרגת המשנה זה הרצון לפסוק הלכה למעשה‪ .‬איך הכלל יורד אלי‪ .‬שזה התכלית של הדברים‪ .‬אבל הפוסקים מתוך‬
‫משנתם מבלי עולם הם‪ .‬בסופו של דבר אי אפשר לעצר במשנה‪ .‬אם תאבד את ההיגיון של הדברים אז אחר כך שיבוא מקרה חדש לא תוכל לדמות מילתא‬
‫וכן לימוד הלכה זה לימוד משנה יותר נכון‪ .‬הרמב"ם והשו"ע מה שהם עושים זה לאגד את כל הפרטים ולהציג אותם בצורה יותר מדויקת ונכונה‬ ‫למילתא‪.‬‬
‫לאור הדעת שלהם בתורה‪ .‬ויש צד מסוים שכמו שממשניות אי אפשר לפסוק הלכה למעשה‪ ,‬גם מהרמבם והשו"ע‪ ,‬שזה מה שיצאו נגדו‪ ,‬שהוא הביא רק את‬
‫ההלכות והשכיח את התלמוד‪ ,‬שלכן תמיד יווצרו בעיות חדשות ומצבים חדשים‪ ,‬ואם ישכחו את ההגיון אז התורה לא תוכל להתפתח ולהסתעף ולהכליל גם את‬
‫זה עדין לא הצד של שימוש תלמידי חכמים‪ .‬להיות קשור אל האטמוספרה של‬ ‫המקרים האלה בתוכה)‪.‬‬

‫הלימוד זה הרצון לקחת את הכל ולמצוא את ההיגיון הפנימי של הדברים‪ .‬שזה בעצם ממילא יוצר‬
‫את מה שהרב אומר כאן‪ ,‬שזה מביא לעורר "חידוש"‪ .‬לעורר כלל חדש שמתגלה דרך הגוון האישי‬
‫המיוחד של האדם‪ ,‬של כל אדם ואדם עם האישיות המחודשת שיש לו‪.‬‬

‫אם נחבר את כל זה לדבר אחד אנו מבינים בעצם מה זה המושג שהתורה נהיית 'תורה דיליה'‪ .‬העיון‬
‫הוא לא רק 'ההגיון' שבתורה‪ ,‬שגם זה כבר צד חשוב מאוד שנותן מענה לאיזו תביעה חירותית של‬
‫האדם שמתקוממת מול דברים כאלה ש'הם לא הגיוניים'‪' ,‬זה סותר אחד את השני'‪ ,‬כיצד מיישבים‬
‫את הסתירה‪ ,‬ולמצוא פשר‪ .‬כבר בזה מתעוררת איזה נקודה של עצמיות‪ .‬אבל העיון זה לא סתם‬
‫הגיון‪ ,‬אלא כמו שאומר רש"י (ולקמ' נראה עוד מקורות לזה‪ )-‬זה שהתורה חזרה לקבל כלל חדש‪ ,‬ה'כלל' הזה זה‬
‫בעצם‪ -‬המשמעות שהיא מקבלת‪ ,‬הטעם שהיא מקבלת‪ ,‬כשזה הופך להיות מ'צו לצו' ל'כל מצוותיך‬
‫אמונה'‪ .‬לאומר אחד‪ .‬ולכן 'הכלל' הזה שהוא כלל הגיוני‪ ,‬זה לא סתם משמעות שהיא מקבלת‪ ,‬כי‬
‫האומר האחד הזה שמאגד אותה זה בעצם‪ -‬הזהות האחת של האדם החדש הזה שלומד את התורה‪.‬‬
‫זה ההבנה שלו‪ ,‬ובצורה יותר עמוקה הדעת שלו‪ ,‬והעצמיות האחת שלו‪ ,‬שמוצאת את עצמה בתורה‪,‬‬
‫ואת התורה בעצמה‪ ,‬ומחדשת את האות שלה בתורה‪.‬‬

‫‪ 41‬ופה אחר כך‪ ,‬כן יש צד של 'דרשינן טעמא דקרא'‪ .‬מה ששללנו לעיל בהבנת ההגיון של הדברים‪ ,‬זה שלילה שנכונה באמת בשלב‬
‫הראשון‪ .‬שיש פה קפיצת מדרגות‪.‬יש פה צד של 'להרס אל הקודש'‪ ,‬מהפרטים המעשיים‪ ,‬אל מרומי האצילות הנשמתית‪ .‬שזה הופך להיות‬
‫חיבור של שתי דברים שלא כדרכם (=כלאיים)‪' ,‬שריא בחיבור וסיים ביחודא'‪ ,‬ללא המתווכים הראויים לכך‪ ,‬שמביא לעיוות של כל אחד ואחד‬
‫שלכן קודם כל יש להבין את 'הכלל הפשוט'‪ ,‬הכלל ההלכתי‪ ,‬ההגדרה המדויקת הגלויה של הדין‪ .‬שהכלל הזה עומד קודם כל‬ ‫מהצדדים‪.‬‬
‫בפני עצמו‪ .‬ולאורו נגזרות המשמעויות ההלכתיות‪ .‬כך לומדים נגלה‪ .‬אח"כ‪ ,‬מתוך כך‪ ,‬ועל גבי זה‪ ,‬יש מקום להתעלות עוד יותר‪ ,‬ולהבין את‬
‫הכלל הזה בצורה עוד יותר עמוקה‪ ,‬לאור פנימיות התורה‪ .‬או לחילופין‪ ,‬להבין את הכלל של פנימיות התורה בפני עצמו‪ .‬ולא לנסות לרדת‬
‫[וזה משמעות ההדרכה הלימודית שחיבור בין נגלה לנסתר נעשה עי"ז שלומדים כל דבר‬ ‫ממנו ישר אל המשמעויות ההלכתיות שלו‪.‬‬
‫בפ"ע‪ .‬קודם כל סדר עיון לבד‪ ,‬אח"כ סדר אמונה לבד‪ .‬כי הקריטריון לכך שאתה עובד בצורה הנכונה זה עי"ז שאתה מצליח להבין כל‬
‫מערכת בפ"ע‪ ,‬ולא מעוות את הפסק ההלכתי המעשי על פי מה שלמדת באמונה‪ .‬שזה אומר שאתה מדלג על שלב התיווך של ה'עיון'‪ ,‬של‬
‫הכלל ההלכתי‪ ,‬שהוא המתווך שבין שני המערכות האלה‪ .‬ואע"פ שיש מדרגה של 'והלכת אל הכהן' שפוסק ברוה"ק‪ ,‬שבאינטואציה ישרה‬
‫הישר מהכלל זורמים ומובנים כל הפרטים‪ .‬אך זה כבר לא משהו מאולץ ומלאכותי אלא ממילאי וטבעי ואינטוטיבי]‪.‬‬
‫כי הקשר בין פנימיות התורה לבין ההלכות המעשיות‪ ,‬הוא כמו הקשר בין פשט התורה לבין ההלכות המעשיות‪' .‬כאחיזת הפשט והסוד זה‬
‫בזה'‪ .‬שגם פנימיות התורה זה כבר חוזר להיות כלל אצילי עליון מופשט‪ ,‬שקודם להתפרטויות‪ .‬כלל אמוני רוחני‪.‬‬
‫‪85‬‬

‫בזה הכל חתר והגיע אל תכליתו‪ ,‬לעורר לבנות ולחשוף את מדרגת העצמיות של האדם‪ ,‬שהיא היא‬
‫קומת העונג‪.‬‬

‫ילדות‪ -‬התבטלות אל הכלל העליון‪ .‬נערות‪ -‬משבר ומרחק בין העולם לתורה‪ .‬בגרות‪ -‬איך הכלל העליון‬
‫מתגלה דרך העולם המפורט עצמו‬
‫בזה אנו מבינים את המשמעות העמוקה של התהליך הרוחני הזה שבנוי משלוש השלבים שבין חמש‬
‫למקרא בין עשר למשנה בין חמש עשרה לתלמוד‪.‬‬
‫השלב הראשוני זה להתבטל מול כלל גדול‪ .‬השלב השני זה לראות את עושר ההתפרטויות שבאו‬
‫ממנו‪ ,‬שזה להבין דבר מתוך דבר‪ ,‬לראות את השינון של ריבוי הפרטים שצומחים מזה‪ .‬והמדרגה‬
‫האחרונה זה איך הכל מתעצם בלומד עצמו‪ ,‬והתורה חוזרת להיות תורה דיליה‪ ,‬ואז מתעורר החידוש‬
‫המיוחד בתוך המדרגה הזו שנקראת תורה‪ ,‬שמתגלה האות של כל אחד בתורה‪.‬‬
‫כאשר בצורה יותר מפורטת‪ :‬השלב הראשון של קומת הפשט‪ ,‬זה 'ההבלעות של האדם בתוך הגודל'‪,‬‬
‫ההתמכרות אל הגודל שאיתו הוא נפגש בתורה כמות שהוא‪ ,‬בצורה הראשונית‪ ,‬לפני ה'התבררות'‬
‫והפיתוח שבא מתוך השאלה 'איפה אני עומד לעומת הדברים האלה'‪' ,‬מה היחס שלהם לגביי'‪ ,‬איך‬
‫הם נבנים בתוך העולם שלי‪ ,‬אלא פשוט התכללות בהם‪ .‬כמו כשילד שומע סיפור‪ ,‬שהוא לא עכשיו‬
‫עוצר וחושב 'טוב אז המוסר השכל הוא כזה‪ ,‬ועכשיו‪ -‬איך אפשר ליישם את זה וכו''‪ .‬אלא פשוט נכס‬
‫כולו בדמיון שלו לתוך הסיפור‪ ,‬מרותק אליו‪ ,‬נכלל וחי את הגודל של הסיפור‪ ,‬את אברהם אבינו וכו'‪.‬‬
‫כמו שנראה לקמ' ברב ש'החושים מתפתחים בילד לפני ההבנה כדי שיכנס בתוכו העולם בצורה‬
‫האורגינאלית שלו' שבעצם כל מפגש חושני ראשוני הוא כזה‪ ,‬שמקבל את הדברים כמות שהם‪,‬‬
‫וממילא שומר על הדברים ונפגש איתם כפי מה שהם בצורה המקורית הטהורה שלהם‪ .‬ו'למגרס והדר‬
‫לסבר'‪ .‬מתוך כך יש שבר‪ ,‬שלב קשה מאוד שבו האדם מבין שיש לו את העולם המסוים שלו שהוא‬
‫לא יכול לברוח ממנו לעולם טהור ויפה ואידיאלי ושלם אך רחוק ממנו‪ .‬וכעת נדרש ממנו לעשות בירור‬
‫כנה של חיבור הדברים אל תוך העולם שלו‪ ,‬קישור שלהם אליו (שעל זה נאמר 'אשרי אדם מפחד תמיד בדברי תורה'‪ ,‬כדלקמ'‬

‫במאמר הפחד‪ ,‬ושדברי תורה קשים לקנותם וכלים לאבדם) ‪ .‬שזה נעשה ע"י כל העמל של הפירוט שלהם וההורדה שלהם‬
‫למעשה שבקומת ה'הבנה'‪ ,‬שיש בה משהו פרטני ועמלני ומייגע מאוד‪ ,‬שהוא תקופה 'אמצעית' (שחיה את‬

‫הפער וההבדל בין המצוי לרצוי‪ ,‬בין העולמיות לאלוקיות‪ .‬ע' למהלך האידאות‪,‬ג‪ .‬זרעונים‪,‬ז‪ .‬שכל זה הוא סוף סוף כתוצאה מסיבוך של חטא אדה"ר וחטא הארץ‪ ,‬אך סוף סוף זה‬

‫מציאותינו) של בנייה ו'הליכה אל' הדבר מתוך המרחק ממנו‪ ,‬מבלי היכולת לחיות אותו בצורה העצמית‬
‫הכללית השלמה והחיה שבו‪ .‬ולכן זה גם קשור אל מושג ה'שינון'‪ ,‬שגם הוא מהווה מושג בעל קונטציה‬
‫קשה מאוד‪ ,‬שמזכירה לנו עמל מעצבן כזה של 'לחזור ולשנן דברים שאנו כבר יודעים' אך גם הוא‬
‫נתבע מתוך אותה מגמה כנה‪ ,‬שלא מוכנה להשאר בנאיביות הזו ש'נפגשת עם הרבה דברים גדולים‬
‫וחווה אותם בצורה מאוד יפה'‪ ,‬אך בפועל הם חיצוניים לה ולעולמה (שכפי שיתבאר לקמ'‪ ,‬שכל הביקורת החריפה‬
‫הזו איננה נכונה לגבי תקופת הילדות‪ ,‬אלא לגבי תקופה שבה אדם כבר שייך לתקופת הנערות ומנסה להיות ילד) ‪ ,‬ומיד אחרי שהיא‬
‫לרגע תפסיק להיות בהם ותחזור לעצמה הם ישכחו ממנה‪ ,‬והשינון והחזרות הם נדרשים כדי 'לזכור'‪,‬‬
‫אך [דרך זה‪ ,‬כפי שיתבאר לקמ'‬ ‫וכדי שהדברים ממילא יהיו שייכים אל העולם שלי‪ ,‬לקנות אותם אלי‪.‬‬
‫באריכות על קומת המשנה‪ ,‬נעשה תהליך של 'עיכול'‪ ,‬שזה לא רק ש'אני עסוק בלקבל אלי דברים חיצוניים לי‪ ,‬לנסות להחדיר אותם לתוך‬
‫העולם שלי‪ ,‬אלא דרך זה אותו עולם אישי שלי עצמו הולך ומתעצם ומביע את האמירה המיוחדת והמסוימת שלו‪ ,‬וכך] בסופו של דבר‪-‬‬
‫המטרה היא שדרך זה בסופו של דבר העולם האישי שלי‪ ,‬האישיות המסוימת שלי‪ ,‬הוא זו שמחדשת‬
‫מתוכה את אותו ה'שם' המיוחד שלה‪ ,‬האות שלה בתורה‪ ,‬האופי היחודי לה‪ ,‬ודרכו היא חוזרת לחיות‬
‫בתוכו עצמו את כל אותם פרטים אל כלל אחד‪ ,‬שזה מדרגת ה'חידוש וההגיון'‪ .‬שבעצם בזה חוזרים‬
‫לחיות את אותו הכלל שנלענו בה באותה מדרגה ילדותית של 'גרסא נפשי לתאווה'‪ ,‬את אותה‬
‫התורה‪ ,‬כשהיא הופכת להיות 'תורה דיליה'‪ ,‬ונצבעת בצבע האישי ובאופי המיוחד העצמי לי‪( .‬כנ"ל 'כשתי‬
‫נקודות שעל קו ההיקף'‪ ,‬זה לא שחידשנו פה תורה חדשה‪ ,‬אלא את אותה התורה‪ ,‬אותו אור אין סוף‪ ,‬שנפגשנו איתו בילדות‪ ,‬אנו חוזרים‬
‫וחיים אותו אך בהבעה מחודשת ואישית)‪.‬‬
‫‪86‬‬

‫ולכן זה הסיבה שאומרים חז"ל ‪' -‬בין חמש למקרא בין עשר למשנה בין חמש עשרה לתלמוד' ‪ .42‬לא‬
‫בגלל רמות חשיבה שונות‪ ,‬שלכן תתחיל מהדברים הקלים ותעבור לדברים הקשים‪( .‬יש ילדים בני‬
‫עשר שיכולים ללמוד גמרא יותר טוב מאנשים אחרים בני עשרים)‪ .‬אלא מצד ההתפתחות האישיותית‬
‫שהצד היסודי של לימוד תורה זה 'בן חמש‬ ‫שנדרשת לצורך כל שלב ושלב בתהליך הרוחני הזה‪.‬‬
‫למקרא' שזה כמו שאמרנו פחות מה אתה לומד אלא יותר‪ -‬איך אתה לומד את הדברים‪ .‬יש אופי‬
‫ילדותי שממילא לומד את הדברים בצורה של התבטלות‪ ,‬בהתמכרות אל גודל עליון שנמצא מעליו‪,‬‬
‫ששומע מה התורה אומרת‪ ,‬ומקשיב אל הדברים כמות שהם בצורה תמימה‪ ,‬מבלי להקשות קושיות‬
‫שבאות כתוצאה מניסיון חיבור והשוואת הדברים אל העולם האישי שלו(ע"ע ש"ב 'הוסיף יום אחד מדעתו')‪.‬‬
‫אח"כ 'בין עשר למשנה'‪ .‬אדם מגיע לגיל עשר‪ ,‬הוא קצת עומד על דעתו‪ ,‬ועכשיו הוא מנסה לראות איך‬
‫הדברים האלה מתיישמים בעולם המסוים שלי‪ .‬שזה לימוד משנה‪ .‬ההפרטה של הדברים אל העולם‬
‫שקרוב אל האדם‪.‬‬
‫ואחר כך אדם מגיע לשלב בוגר עוד יותר‪ ,‬של 'בן חמש עשרה לתלמוד'‪ ,‬שבו הוא לא רק רואה איך זה‬
‫מתיישם אלא 'מתקומם' מול זה ושואל 'למה'? זה לא הגיוני? זה לא מסתדר עם מה שאני מבין ממה‬
‫שאמרה התורה במקום אחר? כלומר‪-‬לא רק איך התורה יורדת אליו ואומרת לו מה לעשות פה ושם‪,‬‬
‫אלא איך הוא עולה אל התורה ונהיה חלק מהתורה‪ .‬שהאישיות והדעת המסוימת שלו מנסה להבין‬
‫מה עומד מאחורי התורה‪ .‬בזה הוא נהיה חלק מהתורה והיא מתעשרת ומתחדשת בגוון שלו‪ .‬הוא לא‬
‫רק 'עושה את התורה' אלא 'יודע את התורה'‪=[ .‬לא רק 'יודע מה התורה אמרה לעשות פה ושם'‪ ,‬שזה לא נקרא לדעת‪ ,‬כי התורה זה‬
‫לא אוסף של פקודות אלא כנ"ל יש כלל עליון שביסוד ההתפרטות הזו‪ .‬אלא 'יודע מה התורה אומרת'‪ ,‬ומתוך כך מה הדברים המעשיים שנגזרים מזה‪ .‬הוא יודע‬
‫את האמירה הכללית שביסוד כל פרטי התורה‪.‬‬ ‫את הכלל של התורה‪ ,‬כפי הדעת שלו]‪.‬‬
‫[זה אולי גם הסיבה לכך שבפועל גם תורה יותר מתאים באופן ילדותי של גירסא (וגם אם הוא ילמד בצורה של הבנה או עיון‪,‬‬
‫זה יהיה מעודן ורגוע יותר)‪ ,‬ומשנה יותר באופן של הבנה (גם אם מנסים להקשות ממקור ומקור וליישב‪ ,‬זה 'עיון' כזה שרק‬
‫מסביר 'מה ההבדל בין פה לפה'‪ ,‬אך לא מגיע להבנה כללית של המהות ההלכתית של הדין‪ .‬אין מספיק כלים לכך כמו‬
‫במהלך ההתבררות של הגמרא)‪ ,‬וגמרא בצורה של הגיון‪ .‬כי כל אחד מהם נכתב בתקופה אחרת‪ ,‬בשלב התפתחותי אחר‬
‫בהיסתוריה‪ ,‬שחי מדרגה אחרת‪ :‬התורה נכתבה בתקופה של חיבור גב אל גב‪ ,‬של מציאות שחיה קרבת אלוקים בצורה‬
‫מוחלטת‪ ,‬וממילא היא חיה את הכלליות האלוקית‪ .‬מתוך כך בחורבן בית שני‪ ,‬היה נסירה‪ ,‬מתפתחת הצד האנושי‬
‫התודעתי שפירודי של המציאות‪ ,‬עד שעמ"י לבסוף מתפזר בגלות‪.‬אז נכתבת המשנה‪( .‬אמנם גם אז יש תלמוד‪ .‬כי בכל‬
‫תקופה ותקופה זה מחולק לרזולוציות שונות‪ .‬כמו שהרב יאמר לקמ' שאפילו התורה שבכתב עצמה מחולקת לשלבים‬
‫וכשמתחילים אלפיים שנות‬ ‫האלה‪ .‬ומ"מ זה לא 'הנכס לדורות' שקיבלנו משם)‪.‬וממדרגת נבואה עוברים למדרגת חכמה‪.‬‬
‫משיח‪ ,‬מתחילה תקופת הגמרא‪ ,‬עד שבשנת שש מאות לאלף החמישי 'נפתחו מעיינות חכמה'‪ ,‬ומדרגת חיבור הכללים עם‬
‫הפרטים נדרשת להגיע למיצויה‪ ,‬והחוצפה של עקבתא דמשיחא באה מתוך הכמיהה אל הדבר הזה]‪.‬‬

‫התכלית‪ -‬שיהיה ה' בקרבינו‪ ,‬שתתגלה קומת העצמיות‪ .‬באומה‪ ,‬בהתפתחות האישיותית‪ ,‬ובלימוד התורה‪.‬‬
‫ולכן את המגמה התכליתית הזו יש לראות לא רק‪' -‬מהלך ההתפתחות הלימודי של האדם'‪ ,‬אלא‬
‫כעיקרון אונטולוגי כללי‪ ,‬ששייך לכל מדרגות החיים השונות‪ .‬אך עכשיו ננסה יותר דרך ההקבלה של‬
‫זה לעוד מדרגות חיים שונות‪ ,‬להצליח לקרב את ההבנה לגודל המדרגה התכליתית הזו‪.‬‬
‫כמו שכבר הזכרנו‪ ,‬במהלך החיים של האומה‪ .‬במעבר בכלל מהארה נבואית של תורה שבכתב‪,‬‬
‫שכולה רק שמיעת האוזן והקשבה והתבטלות אל דבר ה' שמגיע אלינו‪ ,‬לעומת 'נצחוני בני'‪ ,‬הארת‬

‫‪ 42‬ש"א‪ ,1,‬נהתנא דר"א מעשה כתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא‪ ‬הרבה ושמש ת"ח הרבה כו'‪.‬‬
‫הסדר המורגל הוא מקרא‪ ,‬משנה ותלמוד‪ ,‬שהוא שימוש ת"ח‪ ,‬כן הוא הסדר ההדרגי‪ ‬בתינוק המתחיל ללמוד מצד טבע הענין‪ .‬שאם לא‬
‫שיקדם‪ ‬המקרא אין ענין למשנה גם מצד התכונות הראויות להיות נקנות‪ ‬ע"י הלימודים‪ .‬כי שלשה הם הענינים שצריך האדם להקנות‪ ‬לעצמו ע"פ‬
‫לימודיו‪ ,‬רגשי הלב‪ ,‬שיהי' לבו לב שומע נוטה אל ‪ ‬הטוב‪ ,‬הקדושה ויראת ד'‪ .‬אח"כ הידיעה המעשית‪ ,‬איך להוציא ‪ ‬אל הפועל רגשי הלב הטוב בחיים‬
‫ובמעשה‪ ,‬שהם כל דברי‪ ‬התורה הזאת המעשית‪ .‬אח"כ הגברת השכל בעיון‪ ,‬בדברים‪ ‬העיוניים‪ ,‬בין המעשיים במה שצריך עיון ושיקול‪ ,‬בין‬
‫בדברים‪ ‬המופשטים מהדיעות והאמונות‪.‬‬
‫והנה בראשית ילדותו של‪ ‬האדם איננו ראוי להבחין סדר מעשי‪ ,‬כי רוחו זר מהחיים‪ ‬לפרטיהם ואיננו מכיר הענינים המסובכים הנמצאים‬
‫בחיים‪ ‬בפועל‪ ,‬שהם הם הגורמים להצריך לאדם סידור מעשי לימודי‪  ,‬החושך הנמצא הוא הגורם את הצורך לאור ד'‪" ,‬נר לרגלי‪ ‬דברך" ‪ ,‬שיופיע‪.‬‬
‫והילד בתומת לבבו לא יוכל לשער כל אלה‪ ,‬כי לבו מלא תם ואהבה לכל החיים ורואה העולם כולו כמישור‪ ,‬מקור אורה ואמת‪ ,‬ע"כ לא לילד ללמוד‬
‫המון פרטי גדרים‪ ‬מעשיים בהליכות החיים בפועל בראשית דרך התפתחות שכלו‪ .‬אמנם הרגשות‪ ,‬צריכים לפתח בו רגשי קודש‪ ,‬שתומת‬
‫הילדות‪ ‬תועיל להקליטם בלבבו הטהור והרך המוכן לאור קודש‪ .‬ע"כ‪ ‬תורה שבכתב מוכנת לילד בראשיתו‪ ,‬שהיא אע"פ שממנה לא‪ ‬יוכל האדם‬
‫להשתמש שימוש מעשי‪ ,‬אבל את הרגש הטוב היא ‪ ‬מעוררת‪ ,‬קרבת ד'‪ ,‬רחמיו והשגחתו‪ ,‬אהבתו וחמלתו על‪ ‬בריותיו וביחוד על ישראל עם קרובו‪.‬‬
‫אח"כ כאשר יכנס יותר‬ ‫מוסר הנביאים‪ ,‬ותהלות‪ ‬אל חי אשר בכתבי קודש‪ ,‬המה מעוררים רגשי הלב הטבעים ‪ ‬להדריכם בדרך ישרה וקדושה‪.‬‬
‫אל‪ ‬עמקי החיים‪ ,‬צריך להדריכו בלימודים מעשיים‪ ,‬היא המשנה‪  .‬ובהיותו כבר חמוש ברגשי לב נכונים ודעת המעשים הישרים‪ ,‬אז העת ראויה‬
‫להגדיל שכלו בהתפתחות עיונית‪ ....‬שימוש ת"ח הוא שם מפורסם לדברים העיונים שבתורה‪ ,‬להורות כי מכלל הדברים העיוניים ישנם כאלה שלא‬
‫יוכל‪ ‬ההוגה להוציא הבנתם ע"י דיבור פה‪ ,‬כי נעלים הם מכל שפה ‪ ‬והגיון‪ .‬לפעמים נמצאים דברים כאלה בענינים הגבוהים בחקרי‪ ‬אלהות‪ ,‬ולפעמים‬
‫נמצאים ג"כ כאלה בדברים מוסריים‪ ‬המסתעפים ע"פ עומק חכמת הנפש‪ ,‬אשר אם יאמר האומר ‪ ‬לבארם בניב שפתים לא יוכל‪ .‬אמנם המשמש ת"ח‬
‫ויכיר‪ ‬במעשיהם‪ ,‬וע"י המעשים החיצונים יעמוד ג"כ על מערכות‪  ‬רעיוני לבבם‪ ,‬הוא יכיר וידע ג"כ את אותו החלק העיוני שאינו ‪ ‬יכול להמסר‪ ,‬לא‬
‫בניב שפתים ולא בעט סופר‪ ,‬כ"א יתבאר‪ ‬ויוחק בלב מבין ההולך את חכמים‪ ,‬המקיים "ולדבקה בו" ע"פ‪ ‬דברי חז"ל הדבק בחכמים ותלמידיהם‪ ,‬כי‬
‫השפה והספרות לא‪ ‬יוכלו לתן כ"א את צל החיים של הקדושה והגיונה‪ ‬הנעלה‪ ,‬אבל עצמם של חיי הקודש הם נמצאים בת"ח‪ ‬החיים ע"פ דרכי קודש‬
‫אלה‪ ,‬והאמצעי להגיע לעומק הידיעה‪ ‬בזה הוא שימוש ת"ח‪.‬‬
‫ע''ע עו''ר‪ ,‬בין חמש למקרא וכו'‪.‬‬
‫‪87‬‬

‫תורה שבעל פה‪ ,‬שבה אמת מארץ תצמח‪ ,‬התורה מאירה מתוך המציאות עצמה‪' ,‬הדור קיבלוה בימי‬
‫אחשוורוש'‪( .‬והשייכות אל השלב הזה‪ ,‬טרם הגענו אליו בפועל‪ ,‬היא זו שיוצרת את תקופת המשבר והמעבר שבאמצע‪ ,‬ש'נהנו מסעודתו של אותו‬

‫רשע')‪ .‬שכל זה הוא הבירור עם עמלק‪ ,‬הגילוי ש'יש ה' בקרבינו'‪ ,‬ובתורתו יהגה יומם ולילה‪ ,‬ולא רק‬
‫שיש אלוקים מאוד גדול ושלם‪ ,‬אבל אנחנו בצורה יסודית לא שייכים אל אותה הגדלות שלו‪ ,‬וממילא‬
‫יש מצד נקודת המבט שלנו ס' יסודי תמידי ש'אולי הוא לא ישפיע עלינו'‪ ,‬וממילא נשאר מחוץ לאותה‬
‫השלמות האלוקית‪.‬‬
‫אך זה גם שייך לכל משמעות תקופת ההתבגרות של האדם ומה שנבנה מתוכה‪ .‬שכשאדם הוא ילד‪,‬‬
‫אז הוא מאוד מסוגל להקשיב למה שאומרים לו מבחוץ‪ ,‬והוא לגמרי מצטט את זה ונבלע בזה ומתמכר‬
‫לזה לגמרי בתום ובשמחה ובפשטות גדולה‪ .‬אבל אח''כ בגיל ההתבגרות הוא מתחיל למרוד‪ .‬הוא לא‬
‫רוצה לשמוע שום דבר מבחוץ אליו! לא את ההורים ולא את המורים ולא אף אחד! הוא רוצה לחיות‬
‫על פי עצמו‪ .‬וזה מתגלה בחוצפנות גדולה‪ ,‬אבל שסוף סוף עניינה‪ -‬שהאדם רוצה לפגוש את עצמו‪,‬‬
‫אבל תכלית התהליך הזה‪ ,‬היא לא שהאדם‬ ‫את הגודל שמונח בו עצמו‪ ,‬שהוא כבר מזהה אותו‪.‬‬
‫ישאר רק במקום האישי הפרטי שלו‪ .‬אלא אחרי שהוא יבסס את אותה קומת העצמיות שבו‪ ,‬אז‬
‫ממילא הוא יוכל בקלות לשוב ולשמוע אחרים‪ ,‬והוא אף יחפש לשמוע מאחרים‪ .‬אך כעת כשהוא ישמע‬
‫מאחרים זה יהיה ממקום הרבה יותר גדול‪ .‬לא יהיה באופן של צטטת (לקמ' נרחיב את זה יותר‪ ,‬שאצל ילד זה לא‬
‫צטטת‪ .‬צטטת זה כשאתה חיצוני אל הדברים ורק מצטטת אותם‪ .‬אך אצל הילד זה נעשה באופן לגמרי‪ ,‬באופן של הבלעות והתאחדות עם‬
‫הדברים האלה‪ .‬אך אדם שכבר התפתחה בו עצמיות אישית לא יכול להיות במקום כזה‪ ,‬וממילא זה הופך לצטטת ושמיעה חיצונית‬
‫שטחית) ‪ ,‬אלא באופן של‪ -‬איזה השראה הדבר שאני שומע מהם מעורר בתוכי‪ ,‬או יותר גדול מזה‪ -‬איך‬
‫אני מבין את הדברים האלה‪ .‬איך כעת זה לא הרב אומר את זה אלא אני אומר את זה! לא מצד‬
‫גאווה שאני רוצה ש'אני אומר ולא הרב'‪ ,‬אלא מצד מיצוי אמיתי של שייכות אל הדברים הללו‪ ,‬שאני‬
‫לא מקבל אותם כ'הנחתה מלמעלה'‪ ,‬אלא אני בעצמי יכול להיות עכשיו – ביחס לאותו הדבר‬
‫שלמדתי‪ -‬באותו המקום של מי שלימד את הדברים האלה‪ .‬שכמו שהוא‪ ,‬מתוך שהוא הבין וידע‬
‫משהו‪ ,‬הדבר הזה היה בתוכו‪ ,‬מתוך כך הוא הביע אותו‪ .‬כך גם אני‪ ,‬שייך לא רק לתוצאות המושפעות‬
‫בשביל להגיע אל הדבר‬ ‫מאותה האמת הגדולה שהוא חי אותה ומדבר אותה‪ ,‬אלא לאמת עצמה‪.‬‬
‫הזה היה צריך לעבור הרבה משברים באמצע‪ ,‬שבהם התחדד הפער ביני לבין האמת‪ ,‬אבל 'אשרי‬
‫איש אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו'‪ ,‬כמו שנרחיב לקמ' על החשיבות הגדולה של הדבר הזה‪,‬‬
‫שנבנה מזה דבר יקר ביותר‪ .‬זה לא 'עוד ידיעה'‪ ,‬אלא זה את כל המציאות כולה לדעת ממקום חדש‪.‬‬
‫לא מבחוץ אלא מבפנים! ‪ .‬או‪ -‬עכשיו נגיד את 'המילה' המדויקת לכל הדבר הזה‪ -‬לזהות בתוך כל‬
‫אותם התכנים שנאמרים לי את קומת העצמיות (=העונג) שבהם! שהעצמיות הזו זו המשמעות‬
‫שמתבטאת בשתי אופנים שהם אחד‪ ,‬גם‪' -‬איך אני עצמי עכשיו מבין את הדברים האלה ולא רק חוזר‬
‫אל מה שאדם אחר מבין'‪ ,‬וגם‪ -‬איך בדברים האלה שאני מבין‪' ,‬אני לא מבין רק את התוצאות של‬
‫האמת הזו‪ ,‬אלא את הנקודה המהותית המקורית העצמית שביסוד הדברים הגלויים שנאמרו'‪ .‬ולכן‬
‫בסופו של התהליך הזה זה לא ש'אתה פחות מקשיב' אלא אתה יותר מקשיב‪ .‬אתה יותר מבין באמת‬
‫את מה שנאמר לך‪ .‬כי מי שאומר לך משהו‪ ,‬אז תמיד 'יותר ממה שהוא אמר לפניך יש כאן'‪ ,‬ואם אתה‬
‫לא יודע לזהות את התוכן שהוא אומר בתוך עצמך‪ ,‬אלא רק בהתבוננות מבחוץ‪ ,‬אז זה עוד 'ידיעת‬
‫השמות'‪ ,‬ולא ידיעה אמיתית של תוכן הדברים האלה‪ .‬כשאדם אמר לך משהו‪ ,‬הוא הביע בדבר הזה‬
‫את עצמו‪ ,‬ואילו [וזה נכון גם לילד שלגמרי נבלע בדברים האלה‪ ,‬אבל עדיין גם אצלו עוד יש את‬
‫החיסרון הזה‪ ]-‬כל עוד אתה תופס רק את הדברים שהוא אמר‪ ,‬אז את עיקר הדבר‪ ,‬את 'מחויב‬
‫המציאות' שבדברים האלה‪ ,‬את העצמיות שמובעת בהם‪ ,‬את המהות הפנימית שבהם‪ ,‬את ההגיון‬
‫שבהם‪ ,‬את הסיבה הפנימית שמאחוריהם‪ ,‬שכל זה ביטויים שונים למושג האחד שנקרא 'העצמיות‬
‫שבהם'‪ -‬את כל זה‪ -‬אתה לא הבנת!‬

‫ולכן זה המשמעות הגדולה של תהליך התפתחותי אמיתי‪ ,‬בהתפתחות האומה‪ ,‬ובהתפתחות‬

‫האישיות של כל אחד ואחד‪ ,‬וממילא גם התהליך של לימוד התורה צריך להתפתח באופן הזה‪ .‬אך‬
‫בתורה זה עוד נכון הרבה יותר‪.‬‬
‫ואם זה כך בכל דבר‪ ,‬שרק מתוך אותה קומה בוגרת ומבוכרת אפשר להבין באמת את הדברים‪,‬‬
‫בהכרה עצמית ולא חיצונית‪ ,‬לזהות בהם את קומת העצמיות המקורית שבהם‪ ,‬אז נבין כמה‬
‫משמעותי הדבר הזה בתורה‪ .‬שבה בעצם בתהליך הזה‪ ,‬אז האם לא רק קשור אל התורה אלא אל‬
‫‪88‬‬

‫נותן התורה‪ .‬כלומר‪ -‬הוא לא רק יודע את הנאמר אלא את האומר שאמר את הדברים האלה‪ .‬במילים‬
‫אחרות‪ -‬את הקב''ה! אנא נפשי כתבית יהבית‪ .‬זה גודל יקרת המשמעות של המדרגה התכליתית של‬
‫לימוד התורה‪ .‬זה המשמעות של להבין את קומת ה'עצמיות' של התורה‪[ ,‬דהיינו את המקור העצמי‬
‫האלוקי של התורה]‪ ,‬כפי מה שזה מתעצם בעצמיותו של הלומד ש'תורה דיליה'‪ ,‬ובזה מתגלה‬
‫השעשוע האלוקי המבוקש בתורה‪' ,‬מעצמו לעצמו'‪ ,‬שזה כל תכלית לימוד תורה לשמה‪ ,‬כפי מה‬
‫שהרב יבאר בהמשך‪.‬‬
‫זה זהו המהלך שנבנה במדרגה השלישית של הלימוד‪' ,‬העיון'‪'/‬ההגיון'‪'/‬החידוש'‪ .‬שכמובן שיש בו‬
‫מדרגות רבות‪ .‬גם ברמת העיון שהאדם מגיע אליה‪ .‬גם בשאלה במה הוא מעיין‪ ,‬בצד היותר חיצוני‬
‫של התורה‪ ,‬של הנגלה‪ ,‬או בצד של פנימיות התורה‪ ,‬שהיא שייכת עוד יותר לעצמיותה הפנימית של‬
‫התורה‪(.‬ע''ע תפא''י פי''ג‪ ,‬עתיקא קדישא‪ ,‬מקרא מקרא תרגום)‪ .‬אבל כל לימוד עיון מכל סוג שהוא‪ ,‬הוא בסופו של‬
‫‪43‬‬
‫דבר שייך אל אותו המהלך התכליתי הגדול הזה‪.‬‬

‫משמעות השלב הראשון של הילדות‪ ,‬המקרא‪ ,‬והגירסא‬

‫אחרי שכיוונו את הכל אל היעד שלו‪ ,‬אל התכלית האחרונה של מגמת החידוש‪ ,‬העיון‪ ,‬שבונה את‬
‫המדרגה הגדולה של העונג‪ ,‬שהכל חותר אל הדבר הזה‪ ,‬והסברנו במידת מה את הציור של הדבר‬
‫הזה‪ ,‬כעת יש מקום לחזור ולבאר ולבסס את המהות ואת החשיבות של כל אחד משני השלבים‬
‫הקודמים לכך‪ ,‬את פשרם‪ ,‬את נחיצותם‪ ,‬ואת אופן בנייתם‪ .‬ונתחיל דרך הבירור של קומת הגירסא‪.‬‬

‫החשיבות לעבור את כל התהליך דרך תקופת הילדות‬

‫בצורה כללית אנו יכולים לומר‪ ,‬שהחשיבות במפגש עם הכלל שהיה לפני זה‪ ,‬לפני הכלל המחודש‬
‫שמכליל את כל הפרטים‪ ,‬שאיתו נפגשנו דרך הגרסא‪ ,‬זה מעוף רוחני שנותן לאדם את התחושה עד‬
‫כמה טוב ה'‪ .‬הוא בכלל לא חי שם‪ .‬בצורה אמיתית החיים שלו רחוקים לגמרי מהדבר הזה‪ .‬אבל זה‬
‫שילדים קטנים בתחילת הדרך מלמדים אותם תורה ומספרים להם על אברהם אבינו ועל דברים‬
‫כלליים שקיימים בתורה‪ .‬זה מה שאומר שאם היו מתחילים ישר ללמד אותם משניות זה היה מעכב‬
‫אותם מההתקשרות לעונג ושמחה‪ .‬כי היו נפגשים עם המון פרטים ומשימות‪ ,‬ונחשבו להם רובי תורתי‬
‫כמו זר‪ ,‬זער פה וזער שם‪ ,‬המון דברים שאתה נבלע בתוכם‪ ,‬שהם תמיד זרים ומאיימים עליך‪ .‬אז‬
‫לכן מתחילים מהתורה ולא עוברים ישר אל המשנה‪ .‬צריך להתחיל עם המבט המאוד מסוים הזה‬
‫שהוא מאוד רוחק מאיתנו‪ ,‬אבל הוא מאוד מציג לנו את היעדים הנכונים ואומר תדע לך שכל מצוותיך‬
‫אמונה‪ .‬כל זה זה לא ריבוי של הרבה פרטים זה הכל קשור לאומר חיים גדול שקודם לכל הדבר הזה‪.‬‬
‫אבל המצב הראשוני הזה הוא עדין שלב שהמפגש עם הכלל הוא בא בצורה של התמכרות והבלעות‬
‫של הילד בהורים שלו‪ ,‬במכלול שנמצא סביבו‪ ,‬ובצורה עמוקה ההתבלעות של הילד בקב"ה‪ .‬והתקופה‬
‫יש צד‬ ‫הזו של הילדות משרישה הרגשה נעימה ומתוקה שאני מבין שיש כיוון כללי של הדברים‪.‬‬
‫שזה ילדותי ונאיבי וקצת חי בבועה שמנותקת מכל הצד הממשי המסובך שבחיים‪ .‬הפירוט במציאות‬
‫זה הרבה יותר מורכב ומסועף‪ .‬זה לא רק האמירות הכלליות האלה‪ .‬ולכן יצטרכו את השלב של‬
‫השינון‪ .‬אבל חייב לקדום לו איזה זרקור ראשוני שנותן את המעוף הכללי לראות את האור הגדול‬
‫שבתוך התורה כולה‪.‬‬
‫אחר כך השלב השני שהוא מדכא מאוד ומתיש מאוד‪ .‬בלימוד משניות יש צד שהוא מאוד קשה‬
‫ומתעסק בהמון פרטים שהם לכאורה נטולי משמעות‪ .‬האדם לא רואה את הבשורה הגדולה‬
‫שמסתתרת מאחוריהם‪.‬‬
‫אבל שהדברים אחר כך יחזרו אל התקופה של ההגיון והגמרא‪ ,‬אז כאן בזכות כל מה שכבר נתבע בנו‬
‫לפני הכל‪ ,‬לפני כל התהליך הקשה והמפורט של המשנה‪ ,‬זה שהתוודעה בנו הידיעה שהכל בצורה‬
‫עקרונית הוא כלליות אחת‪ ,‬זה מה שמעורר בנו את הכמיהה לחזור ולמצוא עכשיו את הדברים‪ .‬כמו‬

‫‪ 43‬וכן צריך להעיר‪ ,‬שאנו הסברנו את ה'חידוש' במובן הבסיסי יותר שבו‪ .‬שאת אותם הדברים שכבר נאמרו‪ ,‬מה שמתחדש‬
‫בהם זה שעכשיו 'אני' אומר אותם‪ .‬והחידוש שמתחדש פה זה העצמיות שלי‪ ,‬בתוך אותם התכנים שכבר נאמרו‪ .‬ובאמת‪ ,‬זה‬
‫עיקר המדרגה של החידוש בסופו של דבר‪ .‬כל חידוש תורה‪ ,‬המשמעות הגדולה באמת שלו‪ ,‬זה שהעצמיות של האדם‬
‫התגלתה פה והוא לא היה רק חיצוני לדברים‪ ,‬ומצד זה אין הבדל בין אם את הדברים שאמרתי לא שמעתם אוזן או כן‬
‫שמעתם אוזן לפניי‪ .‬אך מצד שני‪ ,‬ברור שהמדרגה הזו מקבלת ביטוי הרבה יותר גדול‪ ,‬כאשר האדם לא רק שומע דברים‬
‫בהתחלה מבחוץ אבל מתוך כך גם חוזר ושומע את אותם הדברים מתוכו מבפנים‪ ,‬אלא שנעשה כמעיין המתגבר‪ ,‬ומוצא‬
‫בעצמיות החיים שלו עצמה את הנבעה והאין סופיות שבה‪.‬‬
‫‪89‬‬

‫פשוטה שלפניה‪ ,‬שאח"כ יש שברים תרועה מלאי סיבוכים‪ ,‬ולבסוף פשוטה שלאחריה‪ .‬שכאן הכל‬
‫חוזר להיות בעל תוכן ומשמעות ובשורה‪.‬‬
‫והשלב השלישי הזה זה בדיוק מדרגת העונג והשמחה‪ .‬התלמוד זה מה שמכוון אותנו לסוגית העונג‬
‫והשמחה‪ ,‬להבין איך התורה זה אני‪ ,‬זה עומק החיים שלי‪ .‬אדם מוצא עכשיו ע"י מה שהוא מלכד את‬
‫כל הפרטים כולם תחת משמעות מיוחדת שקשורה לזווית המיוחדת של כל אחד בתורה והוא מרגיש‬
‫את ההזדהות שלו עם הדברים האלה‪.‬‬

‫אבל לכן הדברים חייבים לעבור את כל התהליך הזה‪ .‬חייבים להתחיל דרך המדרגה הרדיקלית של‬
‫הילדות שבה אנו נכללים לגמרי באלוקות‪ ,‬בכלל העליון של התורה‪ ,‬בכך שאין עוד מלבדו‪ ,‬והכל בטל‬
‫לגמרי בתוך הדבר הזה‪ .‬כי אח"כ‪ ,‬זה מה שיתן את התביעה שלא לעצור בשלב החלקי הרחוק של‬
‫המשנה‪ ,‬ויתן ויבסס את האמון בכך שיש מדרגה שלמה כללית יותר‪ ,‬ויעורר את התביעה להגיע אליה‪.‬‬
‫ובנוסף לכך‪ ,‬בשלב שבו האדם מנסה להיות חלק מהתורה‪ ,‬כשיש תביעה לראות איך כל הכלל העליון‬
‫הזה מתחבר אל החיים שלנו‪ ,‬צריך את רושם העבר הזה שהוא מה שידאג לכך שזה לא יקטין את‬
‫התורה אליו‪ ,‬אלא יתן לכל הדבר הזה את המשמעות האין סופית שלו‪( .‬זה המשמעות הגדולה של תקופת‬
‫הילדות בכל אדם ואדם‪ .‬וגם בתקופת הילדות של כלל ישראל כמו שהרב אומר באורות המלחמה ג‪ .‬ובלמהלך האידאות‪ .‬על‬
‫כך שהיה צריך להיות לעמ"י את התקופה הראשונה של 'סיהרא באשלמותא'‪ ,‬כדי שאח"כ שנצא לכל התהליך הארוך שהולך‬
‫ובונה את זה דרך החיים שלנו‪ ,‬זה יהיה מתוך שיש לנו עוגן בתוך המציאות העליונה הזו)‪.‬‬
‫כמו דברי הרב המפורסמים במסכת שבת (הנ"ל בהערה) על אותו ת"ח ששנה הרבה וקרא ושמש‬
‫ת"ח הרבה שמת בחצי ימיו‪ .‬שהרב מסביר שהוא קרא את התורה אופן שאיבד את הצד האלוקי שלה‬
‫וקרא אותה רק בסגנון אנושי שמקטין אותה‪ .‬ונראה שנקודת הכשל שלו נעוצה בזה שהוא קודם כל‬
‫שנה ואח"כ קרא‪ .‬שהוא דילג על תקופת הילדות וההעצמה שלה ע"י המקרא‪ .‬שמכיון שהוא לא‬
‫התחיל את הכל מתוך הגישה הנכונה של התורה אלא מתוך המשנה‪ ,‬אז מראש הוא תפס את התורה‬
‫כאוסף של ידיות מפורטות חיצוניות לאדם‪ ,‬שהם לא אמורים להתעכל בתוך מדרגת החיים העצמיות‬
‫של האדם‪ ,‬ולכן היחס שלו אל התורה היה יחס של זרות‪ .‬או בצורה יותר פשוטה כמו שהרב אומר‬
‫שם‪ -‬שזה גרם לו להקטין את התורה למשהו אנושי‪ ,‬לעניינים טבעיים אסתטים‪ ,‬ולא להשתייך אל הצד‬
‫האלוקי המוחלט שלה (שמתבטא בגזרת הכתוב של 'טומאה וטהרה'‪ .‬ואלו שתי הסברים משלימים‪ .‬כי טומאה וטהרה זה גזה"כ‬
‫מיסוד החיים של פרה אדומה‪ .‬שעצם החיים‪ ,‬זה עצם מדרגת העונג שבאדם‪ ,‬שבה כל התורה מתכללת לכלל אחד‪ ,‬עליון‪ ,‬ועצמי לאדם)‪.‬‬
‫שלכן בתוך זה את הצד העקרוני שהמקרא אמור לבנות באדם של להתכלל בקב"ה עצמו‪ ,‬להרגיש‬
‫את העונג במשמעות האמיתית שלו‪ ,‬של השיוך של האדם אל הגודל האלוקי זה דבר שהיה חסר בו‪.‬‬
‫מכיוון שלא היה לו את הקישור המוחלט אל הגודל שמתבסס בתקופת הילדות אז הכל נהיה קטן‪( .‬יש‬
‫קישור לגודל במציאות של עובר במעי אימו שמלמדים אותו את כל התורה‪ .‬אך אחר כך משכחים את זה‪ .‬וצריך את תקופת הילדות‪ ,‬אחרי שכבר יש בריאה‪,‬‬
‫והילד נולד‪ ,‬שבונה לו את ה'כגמול עלי אמו'‪ ,‬את ההתקשרות אל כל מה שעוטף אותה‪ .‬אל ההורים שלו‪ ,‬ואם הוא נפגש עם תורה אז גם‪ -‬אל התורה)‪ .‬כמו‬
‫שהרב מבאר בדעת אלוקים‪ ,‬שלכן חייבים בהתחלה את שלב הילדות של החיים‪ ,‬שזה שלב כזה שבו‬
‫הילד מעריץ את דמות האבא שלו‪' ,‬לאבא שלי יש סולם וכו''‪ ,‬חי לגמרי את המשפחה שלו ואת‬
‫ההורים שלו ואת כל מה שסביבו בהערצה גדולה מאוד‪ ,‬והדבר הזה בצורה סמויה מן העין מעורר בו‬
‫שאיפות של גודל‪ ,‬שכמו שהרב בעין איה הנ''ל משייך את זה במיוחד לצד הרגש‪ ,‬שהרגש גם נפעל‬
‫ביסודו מדברים גדולים וגם מתוך כך יש לו יכולת להתמכר ולהבלע בהערצה גדולה אל כל מיני דברים‬
‫מסוימים‪ ,‬שבצורה טבעית הם מכוונים כלפי קרבת אלוקים הילדותית‪ ,‬ומבחינה חינוכית הם צריכים‬
‫להיות מכוונים בשלב המקרא אל 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי'‪ .‬אמנם אח''כ בגיל ההתבגרות‬
‫הילד דווקא ימרוד בהורים שלו‪ ,‬אבל יש משהו עמוק בתקופה הילדותית שחקק בו איזה שאיפות של‬
‫גודל כאלה שאח''כ הוא ילך ויצמיח אותם מתוכו עצמו בצורה בריאה ונכונה מאוד‪.‬‬
‫הילדות מכלילה את האדם בגודל עצמו בהערצה גדולה‪ .‬השלב שני (אחרי שהקב"ה 'מחדש' ובורא עולם אנושי‬
‫מוגבל ומפורט) זה לפרט את זה למציאות‪ ,‬שזה כמו משבר של גיל ההתבגרות‪ ,‬שמתחיל 'בין עשר‬
‫למשנה'‪ ,‬מרגע שהילד מתחיל לעמוד על דעתו ולצאת מתקופת התום‪ ,‬ונפגשים עם עולם מעשי גדול‪.‬‬
‫והשלב שלישי זה שאיפה שבתוך המציאות הזו אני חוזר ומעורר את הנקודה האחדותית שזכורה לי‬
‫מתקופת הלדות שלי שהיא הולכת ומקבלת את ההתחדשות שלה בתוך הפרטים‪( ,‬בתוך העולמיות‪ ,‬בתוך‬
‫האישיות שלי‪ .‬וכמו שגם בגיל ההתבגרות‪ ,‬שהילד נמצא בריחוק מאבא שלו‪ ,‬יש לו את דמות האב שזכורה לו‪ ,‬דמות דיוקנו של אביו‪ ,‬שהוא‬
‫ילך וישחזר אותה דרך הזהות המיוחדת שלו)‪.‬‬
‫‪90‬‬

‫אמנם זה לא כ"כ מדויק לומר כמו שאמרנו‪ ,‬שהילדות זה איזו תקופה שקרית כזו‪ ,‬שבה האדם נמצא‬
‫במציאות אחת‪ ,‬אך תולשים אותו מהעולם שלו ונותנים לו לחיות מציאות אחרת(שאמנם מה שקצת היה משמע כך‬

‫מהניגון שאמרנו לעיל‪ ,‬זה בגלל שאז דיברנו על מה קורה כשמבוגר מנסה להמשיך להיות ילד כמו שהיה קודם) ‪ .‬הילד אמנם נמצא בעולם שלנו‪ ,‬אך‬
‫זה רק מבחינה פיזית‪ ,‬מבחינה רוחנית הוא חי מדרגת חיים אחרת לגמרי‪ .‬הוא באמת חי עולם כזה‬
‫שבו 'הכל דומה לו כמישור'‪ ,‬אין לו עולמיות אישית משלו‪ ,‬שעושה אותו זר למשהו‪ ,‬אלא הוא ממוזג‬
‫ובלוע ובטל בתוך כל המציאות הכללית שסביבו‪ .‬ולכן באמת הוא חי את העולם הזה של תורה‬
‫שבכתב‪ ,‬של כלליות אלוקית אחת מופשטת‪ .‬האישיות הילדותית היא קודם כל כזו שנבלעת בתוך‬
‫אבל‬ ‫הגודל‪ .‬ואצלו הכל נעים ומתוק כי אין פער בינו לגודל האלוקי כי הוא בלוע בגודל האלוקי‪.‬‬
‫עצם זה שהקב"ה עשה ילדים בעולם‪ ,‬יצר תקופה היסטורית כזו בחיים של כל אדם ואדם שבה הוא‬
‫ילד והוא חי את המדרגה הזו‪ ,‬אע"פ שזו איננה התכלית‪ ,‬אלא התכלית היא להתבגר ומתוך כך לחיות‬
‫את הכלל הזה בצורה שבה הוא מחובר אל העולם‪ ,‬ומ"מ הקב"ה לא התחיל את החיים שלנו מתקופת‬
‫הנערות והמשנה אלא מתקופת הילדות‪,‬זה כדי שכולנו נתחיל מתוך ההתבטלות הזו‪ ,‬מתוך אושר‬
‫החיים הזה‪ ,‬שאחר כך כל התביעה תהיה לחזור אליו ממקום בוגר יותר‪.‬‬
‫ולכן חז"ל מדריכים ‪ -‬לעולם יחלק אדם שנותיו שליש בתורה שליש במשנה ושליש בגמרא‪ .‬שזה נראה‬
‫בין חמש בין עשר בין עשרים לתלמוד‪ .‬אבל הגמרא בסוף אומרת שלא נצרכא אלא ליומי‪ .‬כל יום ויום‬
‫אדם צריך שיהיה לו שליש כזה ושליש כזה ושליש כזה‪ .‬שגם אדם שהוא בוקר יש בו מה לעורר את‬
‫הקומה הילדותית שלו ע"י מה שהוא מעורר את אותה קומת הדיבור והגירסא‪ .‬ואח"כ את מה שהוא‬
‫מעורר את הקומה המפותחת של המשנה‪ .‬ואחר כך את הקומה הזו של הצד של התלמוד‪ .‬זה לא רק‬
‫פרקי חיים שונים‪ .‬אלא בכל מבנה ושלב של האדם תמיד מחדש הוא צריך להציב בתוכו את המדרגה‬
‫הזו‪( .‬אמנם זו אמירה עקרונית‪ .‬למעשה צריך לדון בכל מקרה כפי עניינו‪ .‬תוס' אומר שללמוד גמרא‪ ,‬שהכל בלול בה‪ .‬עכ"פ ישנם עוד‬
‫דרכים נוספות כיצד לעורר את המדרגה הזו‪ .‬כפי שיתבאר במאמר דעת אלוקים‪ ,‬על פי מ"ר ‪.)507‬‬

‫פירוט הסדרים המעשיים של קומת המקרא לשלוש‬

‫אוה"ק‪ ,‬חמשת דרכי הלמוד‪ ,‬נז‪ ‬‬
‫לחמשה חלקים מוכרח עסק הלימוד להתחלק‪ .‬א'‪ ,‬שיטה‪ ,‬ב'‪  ,‬ריהטא‪ ,‬ג'‪ .‬גירסא‪ ,‬השלב השלישי פה זה‬
‫הגירסא‪ ,‬בעוד אצלנו קומת הגירסא הייתה הראשונה‪ .‬מה שאומר שמדרגת הגירסא שהרב אמר‬
‫אצלנו ברזולוציה יותר מדויקת היא כלולה משלוש מדרגות‪ .‬ועוד שתי המדרגות הנוספות שהוזכרו‬
‫אצלנו של שינון והגיון מכונים פה‪ -‬ד'‪ ,‬לימוד‪ ,‬ה'‪ ,‬עיון‪.‬‬

‫שיטה‪ ,‬היא שיטה מחשבית‪  ,‬בלא הגבלה‪ ,‬בלא ערך קצוב‪ ,‬הכל לפי גודל הרעיון‪ .‬לפי אומץ‪ ‬השכל‪ ,‬ולפי‬
‫חריפות הבינה‪ ,‬עם זיכוך כח הדמיון ועומק הרגש‪ ,‬והיא‪  ‬מקפלת בקרבה ענינים לאין חקר‪ ,‬דנה עליהם‬
‫בסקירה מהירה‪ ,‬לא‪  ‬יאומן כי יסופר‪ ,‬מעלה פנינים מזהירות מקרקעות ימים‪ ,‬מגלה‪ ‬אוצרות חושך ומטמוני‬
‫מסתרים‪.‬‬
‫שיטה בעברית זה במשמעות אחת במובן של ‪ -‬לשוט על פני המים‪ .‬או טילי שיוט‪ ,‬לשוט בחלל‪.‬‬
‫דברים שבאוויר בלי מגע עם משהו קרקעי מורכב ועוצר‪ .‬לעומת זאת ריהטא שזה מלשון לרוץ‪ .‬אדם‬
‫שהוא רץ הוא לא נמצא לגמרי באוויר‪ .‬הוא גם הוא נמצא הרבה פעמים באוויר אבל יש לו מדי פעם‬
‫רגל בקרקע‪ .‬זה באופן של‪ -‬שתי רגלים באויר ואח"כ רגל אחת בקרקע‪ .‬אז שיטה זה כשלגמרי אתה‬
‫רואה את הדברים מלמעלה‪ .‬וריהטא זה כשיש לך מגעים קצרצרים עם העולם שלנו‪.‬‬
‫וזה גם ‪ -‬משהו שיטתי‪ .‬להבין את העיקרון של הדברים‪ .‬אבל זה 'עיקרון' כללי ומופשט מאוד‪ .‬יש ביטוי‬
‫שמוזכר כמה פעמים בגמרא שהרב הנזיר בהערות פה מפנה אליו ש‪'-‬רבי מאיר רבי יהודה ור"א בם‬
‫יעקוב‪ -‬כולהו בחד שיטה נינהו'‪ .‬לדוגמא במסכת סוכה רשימה שלמה של תנאים 'כולם בחד שיטא‬
‫הוא שסברינן שסוכה דירת קבע בעינן'‪ .‬או בקידושין 'שאדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם'‪ .‬ותוס'‬
‫ישר מעיר שם ש‪-‬אל תחשוב שזה כ"כ פשוט‪ ,‬אין הכוונה שממש בפועל כולם מסכימים אחד לשני‪.‬יש‬
‫אחד שאומר שכיון שסוכה היא דירת קבע אז צריך ארבע אמות‪ ,‬ואחד אומר שצריך שבעה טופחים‪.‬‬
‫אבל הכוונה היא‪ -‬שהם כולם קשורים אל אותו העיקרון בצורה העקרונית והמהותית שלו‪ ,‬ולא בשאלה‬
‫איך הוא מתיישם בפועל‪ .‬מזה לומד הרב הנזיר בהערות פה ששיטה הכוונה להבין את הדברים‬
‫בצורה הכללית שלהם‪ .‬יש הרבה תנאים 'שבגדול קשורים אל אותו הרעיון'‪ .‬שהוא דן על הדברים‬
‫‪91‬‬

‫בצורה כללית‪ .‬מבלי שהוא עכשיו נכנס להבין מה כתוב כאן ומה כתוב בפסקה אחרת‪.‬‬
‫הרבה פעמים בדרכי‬

‫לימוד יש שסקירות כאלה שנותנים על ספרים של ראשונים‪ ,‬מבלי לרדת לפרטים שכל אחד אומר‪ ,‬והתפקיד של זה הוא לקבל מעוף כללי‬
‫שנותן את הכיוון כללי של הדברים‪ .‬שע"י שהאדם קורא באופן הזה‪ ,‬הוא נפגש עם היסוד העקרוני‬
‫של התורה‪ ,‬עיקרון העל שלו‪ ,‬ומתחבר אליו‪ ,‬מבלי כל החשבונאות של איך הדבר הזה מתיישם בתוך‬
‫החיים שלנו‪.‬‬
‫זה אולי משמעות הביטוי 'לא יאומן כי יסופר'‪ ,‬שיש פה קשר אמוני פנימי לדברים ש'ליבא לפומיא לא‬
‫גליא'‪ ,‬שהוא לא מסופר ומוקצב ומפורט‪.‬‬

‫ריהטא‪ ,‬היא מין גירסא במרוצה‪ ‬גדולה (מכאן ראייה שהמדרגה הזו כלולה במדרגת הגירסא)‪ ,‬ברפרוף על הענינים‪,‬‬
‫כמה שאפשר לקלוט‪ ,‬רק שהרבה ענינים‪  ‬יעברו דרך הפה והמחשבה‪ ,‬ולפעמים מדלגים איזה תיבות‬
‫וענינים‪  ‬וקולטים אותם דרך המחשבה‪ ,‬מעשרים בזה את הידיעה בעושר כמותי‪- ,‬ועיקר התפקיד הוא‬
‫ש‪-‬ומעודדים את חיי הרוח וחפץ של גדלות ורוחב התפשטות‪.‬‬
‫קורים ספרים‪ ,‬מדלגים על פרקים קשים באמצע‪ ,‬התכלית זה לא לראות לגמרי מלמעלה‪ ,‬אלא יש מגע‬
‫עם הדברים האלה‪ .‬ועי"ז מעוררים את חיי הרוח וחפץ של גדלות‪ .‬בשלב של הריהטא התכלית הוא‬
‫עצם זה שחיים ומתכללים בגודל‪ .‬פה זה כבר דבר כזה שבה ליצור בחיים עצמם שהם לא עצם‬
‫הגדלות‪ ,‬את המוטיבציה הגדולה וחפץ הגדלות‪.‬‬

‫שלב שלישי‪ -‬גירסא‪  ,‬היא כבר מוגבלת‪ ,‬לדעת את הפשוט‪ ,‬זה כבר בא בחיכוך ישיר עם הדבירם עצמם‪,‬‬
‫אבל‪ -‬בלא עיון ובירור‪ ,‬מ"מ הרצאת‪ ‬הענין באה בהגבלה‪ ,‬ובמהירות האפשרית‪.‬‬
‫שלוש הקומות האלה יוצרות באדם איזה צד של התבטלות כלפי הדברים‪ .‬לראות את הדברים ממעוף‬
‫הציפור מלמעלה‪ .‬ולעורר את ההטמעות בתוך הדברים האלה‪ .‬אבל מבלי שחיברתי אותם לתוך‬
‫העולם האישי אלא יותר אני מבטל את עצמי אל מול האמירה הכללית של הדברים‪ .‬אפילו מול פרטי‬
‫הדברים‪ ,‬של הדבר עצמו שאתה לומד‪ .‬אבל מבלי לשאול איך זה נוגע לעולם שלך‪ ,‬איך הפרט הזה‬
‫מתגלה בסדרי החיים שלך‪ .‬זה לא כמו לימוד שזה איך קשור לעולם שלי‪ ,‬אלא 'לדעת את הפשט‬
‫בלא עיון וברור'‪ ,‬כלומר לקבל אותם בצורה הפשוטה הברורה של הדברים מבלי לברר מה הנגזרות‬
‫שצומחות מהם‪.‬‬

‫ב שנט‪ .‬החושים מתפתחים בילד לפני ההבנה‪ ,‬התפיסה החושנית של הילד היא תפיסה פאסיבית‪,‬‬
‫שמתפעלת מהמציאות שהיא קולטת‪ ,‬סופגת אל תוכה את הדברים‪ ,‬ועומד פעורת פה מולם‪ .‬מבלי‬
‫לעשות איזה שהוא עיכול של הדברים אליו‪ .‬לראות איך מתפתחת הקומה השניה של 'ההבנה'‪ ,‬איך‬
‫אני לוקח אותם ומפרט אותם ומחבר אותם אל העולם שלי‪ .‬והמטרה של כל זה היא‪ -‬כדי שיכנס יסוד‬
‫העולם בתוכיותו בלא זיוף של צללים שקוצר דעת האדם מחשיכו‪ .‬רק את העולם האוריגינלי מוכרח הוא לקבל‪,‬‬
‫במקורו‪ ,‬העולם האורגינאלי כלומר לקבל את המציאות או את התורה במשמעות התמימה והטהורה‬
‫שלה‪ .‬מבלי ההקטנה שדעת האדם נותנת לה‪ .‬בלא ביאורים‪ ,‬לגרוס והדר לסבור‪ ,‬לקבל את הדברים‬
‫כמו שהם ולהבלע בהם מבלי לעכל אותם אלי‪ ,‬כפי שהם לפי הפשט שבהם‪.‬‬
‫ואז כמו שאמרנו מתוך מדרגת הילדות יש מקום להתפתח למדרגות הנוספות‪ ,‬יש לו יסוד נקי על מה‬
‫לבסס את ההבנה‪ ,‬הבאה אחרי התפיסה הכללית של הבקיאות העולמית‪ ,‬הבאה בראשונה‪ ,‬ערומה מכל ביאור‬
‫והבנה‪- .‬זה החשיבות של השלב הראשוני של ההכרה‪ .‬שזה גם בשלבים יותר בוגרים אדם עושה את‬
‫זה ולא רק בילדות‪ .‬ממעוף הציפור עם נגיעות מסוימות או אפילו לקרוא את הדברים‪ .‬אבל בצורה‬
‫פשטנית‪ .‬מבלי להטביע את הרושם של זה בעולם האישי שלי וההשלכות שלו אלי‪ .‬אלא להתמכר אל‬
‫העולם האורגינאלי הזה‪ ,‬אל הגודל האלוקי המקורי‪ ,‬לעורר את הרצון להיבלע ולהתכלל בדברים‬
‫גדולים ולהתאחד עמם‪.‬‬

‫כל זה השלב של הילדות של הגרסא‪ .‬ועכשיו הרב ממשיך להזכיר גם את שתי השלבים הנוספים‪:‬‬
‫הלימוד‪ ,‬הולך במתינות‪ ‬ומלבן את הענין בהגבלתו המקומית יפה‪,‬‬
‫‪92‬‬

‫זה לא להתיימר לעשות אחדות בין הדברים אלא כל דבר ודבר להבין מה הוא מה הוא אומר ומה‬
‫ההשלכות שנגזרות ממנו‪.‬‬
‫והעיון כבר מתפשט‪  ‬הוא‪ ,‬יחד עם העמקתו המקומית‪ ,‬בהרחבה מענין לענין‪ ,‬מקושר הוא‪ ‬עם הגבלתו‪,‬‬
‫ומרוכס עם יתר הענפים ברכיסה פנימית‪.‬‬
‫העיון זה בחינת התלמוד של שימוש תלמיד חכמים‪ .‬ללמוד בעיון ולהבין איך הדבר הזה יוצר עקרונית‬
‫ומשהו כללי יותר שדרכו אני אהיה מסוגל לא רק להבין כל דבר ודבר בצורה נקודתית אלא לבנות‬
‫גישת חיים שלמה אל מול הדברים האלה‪.‬‬

‫{‬
‫[הקבלה לסוגיות נוספות]‬

‫הקבלה לעבודת ה'‬

‫יש לכל‪ ‬אלה סעיפים וענפים מרובים‪ .‬ודוגמת חמשת הדרכים שבתורה‪ ,‬יש כמותם בעבודה‪ ,‬‬
‫שעבודת ה' צריכה להיות בנויה מחמש המדרגות האלה‪ .‬כפי שהרב מדבר בעבודת אלוקים ובדעת‬
‫אלוקים על חמש מדרגות‪.‬ע"ש‪.‬‬

‫מסל"ש‬
‫בהדרכה‬
‫הדרכה מוסרית של האדם‪ .‬לדוג' גם מסל"ש בנוי באופן הזה‪.‬‬
‫פ"א בונה את המדרגה הראשונה‪ ,‬בונה לאדם את שאיפת ההתענגות וההתכללות שלו בקב''ה‪.‬‬
‫והזהירות‪ -‬הקשר של האדם על עצם סדרי החיים הישראליים שבמצוות‪ ,‬והזריזות‪ -‬שיוצרת לאדם את‬
‫התנועתיות בדבר הזה‪ ,‬שמעצים את הקשר הזה לחיים האלוקיים‪ ,‬כמו הריהטא‪ .‬והנקיות זה בדיוק‬
‫אותו דבר רק ביותר העצמה ודבקות‪ ,‬שזה כמו המעבר מריהטא לגירסא‪ ,‬לנגיעה יותר רציפה עם‬
‫אחרי זה‬ ‫הקרקע‪ .‬כל אלו שלושת השלבים הבסיסיים שיוצרים לאדם את עצם הקישור אל הגודל‬
‫כל שלב הפרישות‪ ,‬האדם מתבטל מעצמו וחי חיים של עולם רחוק ממנו‪ .‬שזה מדרגה כזו שנובעת‬
‫ומזה מטפסים אל הקדושה ורוה"ק ותחיית המתים שכולם‬ ‫מהדגשת הפער בין הקב"ה למציאות‪.‬‬
‫יונקים מהמדרגה הזו שבה כל החיים עצמם הם חיים אלוקיים‪.‬‬

‫ובתפלה‪ .‬‬

‫והחיים הרוחניים בכללותם מתפשטים ע"פ חלוקה מוטבעת זו‪ ,‬וגם החיים המעשיים הנם בערך זה‬
‫מסומנים‪ .‬שזה איך מעתיקים את זה מהעולם הרוחני לממש את זה בעולם המעשי של האדם‪.‬‬

‫חמשה חומשי תורה‬

‫חמשה חומשי תורה‪ ,‬‬
‫ספר בראשית מפגיש אותנו עם האמירות של התורה ממעוף הציפור מלמעלה‪ .‬הביטו אל צור‬
‫חוצבתם רואים ענקי עולם אברהם יצחק ויעקוב‪ .‬לא מראים איך זה יורד אל החיים אלא מעוררים‬
‫תשוקות אדירות למשהו שהרבה מעבר למדרגה שלנו‪ ,‬למדרגת האבות שחיה בעולם כזה שאין לנו‬
‫שום יכולת להבין אותו בכלים שלנו‪( .‬לדוג' מה זה משהו כמו אברהם שעושה ויכוחים עם הקב"ה‪ ,‬אם‬
‫להרוג את סדום או לא?‪.)..‬‬
‫‪93‬‬

‫בא ספר שמות שעדין מדבר בערכים רוחניים גדולים עוד לפני איך שהם קשורים לצד האישי של כל‬
‫אחד ואחד מאיתנו‪ .‬אבל זה איך התורה מתגלה לא רק בצד כזה עליון אלא איך היא יורדת אל הארץ‬
‫ומתגלה כאומה שקוראת בשם ה'‪ .‬שכל הדבר הזה כבר נוגע במציאות‪.‬‬
‫ספר ויקרא כל כולו הקרבת הקורבנות‪ .‬שזה ממש נוגע לחיים האישיים שלנו‪ .‬אבל זה מעורר בהם את‬
‫הכמיהה שלנו להתמכר אל הדברים הגדולים האלה‪' ,‬אדם כי יקריב מכם'‪ .‬ו'יבואו טהורים ויתעסקו‬
‫בספר ויקרא' שילדים קטנים מלמדים אותם בספר ויקרא‪ .‬זה מעורר בנו תמימות ורצון להתכלל‬
‫בקב"ה בכל הדבר הזה של הקורבנות‪ .‬זה כבר לא ריהטא ושיטה אלא זה גירסא שנגועת לעולמנו‪.‬‬
‫אבל עניינו לבטל את העולם שלנו אל העולם האלוקי‪.‬‬
‫ספר במדבר זה כבר דור דעה ‪ .‬מתגלה לא רק כלל ישראל מצד עצמו ומצד כלליותו‪ .‬אלא מצד החיים‬
‫של האנשים הפרטיים שבו‪ ,‬שחיים את העולמיות הריאלית‪'(.‬חומש הפקודים')‪ .‬ואז‪ -‬מתחיל משברים‬
‫שנובעים מפער גדול בין התביעה האלוקית לבין המקום הקטן שבו אנו נמצאים‪ .‬הקב"ה רוצה משהו‬
‫ולכן כל הספר‬ ‫אחד‪ ,‬אבל עמ"י מתקומם ולא רוצה‪ ,‬לא רוצה להכנס לארץ!‪' .‬מתאוננים רע' וכו'‪.‬‬
‫הזה קשור לסיבוכים‪ .‬תקופת המשנה זה תקופה שאין בה עונג ושמחה‪ .‬שהכל מסובך‪ .‬הכל מופיע‬
‫בהרבה בעיות והתמודדויות וכל פעם מחדש עמ"י צריך לבנות את עצמו‪.‬‬
‫עד שמגיעים לספר דברים‪ ,‬משנה תורה‪ ,‬שהוא לוקח את כל הדברים האלה ומאגד אותם דרך‬
‫המדרגה של משה איש האלוקית לא אחדות שבאה מלמעלה למטה אלא נספגת מלמטה למעלה‪.‬‬
‫'אלה הדברים אשר דיבר משה'‪ .‬כל התורה כולה חוזרת ומסתכמת דרך מה שמשה מדבר‪ .‬וכמו‬
‫שאומר המדרש‪ -‬שבספר שמות משה אומר 'לא איש דברים אנוכי'‪ ,‬ותחת שאמר כן אז בספר דברים‬
‫נאמר‪' -‬אלה הדברים אשר דיבר משה'‪.‬‬

‫חמשה ספרי תהלים‪,‬‬

‫מי שבקיא בספר תהילים יוכל אולי להבין את ההבחנות בינהם‪.‬‬

‫חמשה ברכי נפשי‬

‫וחמשה ברכי נפשי‪.‬‬
‫הגמרא אומרת שחמשה ברכי נפשי שאמר דו כנגד מי? כנגד חמשה שלבים שהיו לו בהתפתחות‬
‫שלו‪ .‬שהיה במעי אמו אמר 'ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קודשו'‪ .‬כשיצא וראה את הכוכבים‬
‫שבשמיים 'ברכו את ה' כל צבאיו'‪ .‬כשינק במעי אימו 'ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי את כל גמוליך'‪.‬‬
‫כשראה בעבוד רשעים אמר 'יתמו חטאים את הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה'‪.‬‬
‫וראה את יום המיתה ואמר שירה 'ברכי נפשי את ה' ה' אלוהי גדולת מאוד הוד והדר לבשת'‪.‬‬
‫שיש את השלב העוברי שזה התבטלות מוחלטת במציאות שמנותקת מהמציאות העולמית הריאלית‬
‫הגלויה‪ .‬שזה שלב השיטה שאין אף קשר עם העולם המציאותי‪ .‬חיים את העולם בהשתאבות גמורה‬
‫אל המקום המקורי שלו‪ ,‬במעי אימו‪ ,‬ומתכללים ומתאחדים אחדות מוחלטת עם המציאות‪ .‬אין לו אף‬
‫ישות משל עצמו‪ .‬אפילו לא פיזית‪ .‬כל המציאות היא דבר יחיד אחד‪' ,‬עובר ירך אימו' (ע"ע צמח צבי איג' לט‪,‬‬
‫שעם חיים את המציאות מבפנים אז הכל דבר אחד‪ ,‬חיוניות אחת‪ .‬רק למתבונן מבחוץ לעצם החיים המציאות נראית כמפורדת‪ ,‬וממילא גם לא מישורית אלא‬
‫אם הבדלים בין קטן לגדול) ‪ .‬אחרי זה יצא לאוויר העולם‪ ,‬הוא כבר נמצא בחוץ ורואה את הגודל הקוסמי של‬
‫המציאות כולה‪ .‬שזה סוג של התבטלות שקשורה לעולם מציאותי‪ .‬סוג שלישי של התבטלות של‬
‫יניקה ממעי אימו‪ .‬זה הרבה יותר קונקרטי וקרוב אל החיים אבל הוא מתבטל כלפי ההורים שלו‪(.‬ע'‬
‫תפא"י פי"ז 'התשכח אשה עולה')‪ .‬אחר כך הצד המסובך של מפלתם של רשעים וההתמודדות עם‬
‫ולבסוף הסיכום של החיים כולם כשראה את יום המיתה‪ ,‬ה' אלוהי גדלת מאוד‪ .‬איך כל‬ ‫הרשעה‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫החיים בשלמותם יצרו מערך שלם של קרבת אלוקים‪.‬‬

‫חמשה חלקי הנשמה‪ ,‬נפש רוח נשמה חיה יחידה‪,‬‬

‫וחמשת הפרצופים הסודיים‪,‬‬
‫וחמשת‪ ‬העולמות‪,‬‬
‫אדם קדמון אצילות בריאה יצירה עשיה‬
‫הנם עולים בחוברת עם הדרכה זו‪ ,‬הלימודית‪ .‬והמעשית‪.‬‬

‫‪ 44‬לכא' זה לא מקביל לחמשת המדרגת של דעת אלוקים? ואמר הרב‪ -‬נכון‪ ,‬כי בכל מדרגה ומדרגה היא כלולה‬
‫מכל המדרגות‪ .‬ולכן זה יכול ליצור את הבלבול‪.‬‬
‫‪94‬‬

‫סיכומו של דבר הוא שהשלב הראשון של המקרא עניינו שהוא מפגש עם הדברים באופן יותר כללי‪ ,‬או‬
‫יותר מדויק‪ -‬התכללות בדברים עצמם‪' .‬בין חמש למקרא'‪ .‬הגירסא שקשורה לקומת של המקרא‪ ,‬זה‬
‫צד שבו עומדים אל מול התופעה הכללית של התורה עצמה מבלי להקטין אותה‪ .‬אחר כך יש שלב‬
‫מאתגר יותר של פירוט של הדברים‪ ,‬שהוא בחינת ההבנה‪ ,‬הניסיון לפרק ולהבין את המשמעות‬
‫המעשית של הדברים לעולם שלנו‪ .‬ובשלב הזה הדברים נמצאים תוך כדי תהליך ההתבררות של‬
‫והשלב השלישי של מציאות ההיגיון בין הדברים האלה‪ ,‬והכלל‬ ‫הדברים‪ ,‬זה תקופת מעבר‪.‬‬
‫שהתחדש ושבא אחרי הפרטים‪ ,‬שיוצר את מדרגת החידוש של תורה דיליה‪ .‬פשוטה שלפניה‪,‬‬
‫שברים‪ ,‬פשוטה שלאחריה‪.‬‬

‫}‬
‫המדרגה הקדם הכרתית של הילדות שמאפשרת את בניית המדרגה הזו‬
‫ב שנט‪ .‬החושים מתפתחים בילד לפני ההבנה‪ ,‬התפיסה החושנית של הילד היא תפיסה פאסיבית‪,‬‬
‫שמתפעלת מהמציאות שהיא קולטת‪ ,‬סופגת אל תוכה את הדברים‪ ,‬ועומד פעורת פה מולם‪ .‬מבלי‬
‫לעשות איזה שהוא עיכול של הדברים אליו‪ .‬לראות איך מתפתחת הקומה השניה של 'ההבנה'‪ ,‬איך‬
‫אני לוקח אותם ומפרט אותם ומחבר אותם אל תוך העולם האישי שלי עצמו‪.‬‬
‫והמטרה של השלב הזה הוא‪ -‬כדי שיכנס יסוד העולם בתוכיותו בלא זיוף של צללים שקוצר דעת האדם‬
‫דעת האדם זה דבר שכל משמעותו זה כעין מהו שהרב אומר באיג' מד על המלכות והלבנה והקליטה הסוביטקיבית 'כלי ריק דלית ליה מגרמיה‬ ‫מחשיכו‪.‬‬
‫כלום' והוא רק פנוי לקבל אל תוכו ולהחיל אל תוכו את התכנים שאיתם הוא נפגש‪ .‬ולכן דעת האדם היא קצרה וחשוכה‪( ,‬אמנם זה לא מידת המלכות חלילה‪.‬‬
‫ההבדל לבין מידת המלכות לבין הלבנה‪/‬הסובייקטיביות‪ ,‬זה שהאחרונות הם מתנשאות לומר אני אמלוך ומתמכרות לידיעה שלהם ולא יודעות שתכליתם שלא‬
‫יודעו‪ ,‬ולכן הם לא שקופים לגמרי‪ .‬הם המלכות בהתנתקות שלה ממקורה‪' ,‬הלבנה הנכסית'‪' ,‬מפריד אלוף לא יראה מאורות')‪ .‬כלומר‪ -‬היא לא עצם הדבר איתו‬
‫היא נפגשת‪ ,‬אלא היא דבר עצמאי אחר ש'ריק' מהמלאות של התוכן איתו היא נפגשת קודם שנפגשה איתו‪ ,‬וכעת הוא ממלא אותה‪ ,‬מהחושך וההיעדר שהיה‬
‫בה כעת האור מקרין עליה ומאיר בה השגות חדשות‪ ,‬אלא שבזה עצמו‪ -‬אותו תוכן גם נחשך‪ .‬פירוש הדבר‪ -‬שהוא נתפס כעת רק כפי המעט שדעת האדם‬
‫הצליחה לספוג אותו לתוכה‪ ,‬כפי מעט האור שהיא יכלה לקבל אליה‪ .‬ובנמשל יש לכך כמה משמעויות‪:‬‬
‫שהמפגש עם הדברים דרך עולם הדעת של האדם‪ ,‬אותה דעת לא שומרת על הדברים כמות שהם‬
‫בצורה העצמית המקורית האחדותית הכללית והמלאה שלהם‪ ,‬אלא בצורה מועטת קטנה וחלקית כפי‬
‫מה שכלי הקיבול של האדם מסוגל לקלוט ולקבל לתוכו‪ ,‬כפי התפיסה והפרשנות שהאדם נותן אל‬
‫הדברים האלה‪ .‬וכן באופן כזה שמתנתק מכל התפיסה האחדותית של הדברים והופכת אותם‬
‫למקטעים מקטעים‪ ,‬פרטים פרטים‪ ,‬מתוך שהאדם הוא ישות פרטית נבדלת מהמציאות שהיא עומדת‬
‫מולה‪ ,‬היא לא דבר אחד איתה‪ ,‬אלא יש אותי‪ ,‬את התפיסה הסוביקטיבית שלי‪ ,‬ויש את המציאות‪ ,‬ואני‬
‫יודע את המציאות['כפי מה שאני מסוגל לדעת ולתפוס'‪ -‬זה חיסרון אחד‪ .‬אבל בנוסף‪ . ]-‬ומתוך ההבדלה הזו מתפתחת בכלל מושג‬
‫ההבדלה וההבחנה וההפרדה שמזהה את זה בכל המציאות והופכת את כל תפיסת המציאות להיות‬
‫לא בצורה אחדותית אלא פירודית (כי רק הזיהוי של הדברים לא מבחוץ אלא מבפנים‪ ,‬מזהה את הדברים בצורה אוביקטיבית‪ ,‬את 'העצם' שביסוד‬

‫הדמציאות‪ ,‬ומתוודע לכך שיש פה בעצם חיות אחת שמתפארת ומתגוונת לפרטים רבים‪ ,‬כמו בגופו האחדותי של האדם‪ .‬אך מי שמתבונן על כך מבחוץ מזהה רק את‬

‫אך התפיסה של הילד היא תפיסה‬ ‫'המסקנות' האחרונות החיצונית של ההתפרטות‪ ,‬מבלי החיות הפנימית שמפולשת בהם)‪.‬‬
‫פאסיבית לחלוטין‪ ,‬זה לא 'אני מביט אל המציאות' בתגובתיות אל מולה‪' ,‬אני מכניס לתוך הדעת שלי‬
‫חלקים מהמציאות'‪ ,‬אלא רשמי המציאות שוטפים וממלאים את הילד‪ ,‬או גם באופן הפוך‪ -‬הילד‬
‫מתמכר אל המציאות שאיתה הוא נפגש‪ ,‬המפגש שלו עם המציאות הוא לא 'התבוננות מחשבתית‬
‫אינטלקטואלית על המציאות' אלא הוא חווה את המציאות‪ .‬ולכן הוא לא 'יודע' את המציאות ומגדיר‬
‫אותה בקליטה הסוביקטיבית שלו‪ ,‬אלא מתכלל בה‪ ,‬נבלע בה לחלוטין‪ ,‬בצורה תמימה כזו שיוצרת‬
‫התמזגות מוחלטת שלו עם המציאות‪ .‬ולכן הוא לא מכיר אותה מבחוץ (וכ"ש שלא מתחיל לנתח אותה‬
‫ולחקור אותה ולעשות כל מיני חשבונות על גביה) אלא מבפנים‪ ,‬או בצורה יותר מדויקת הוא לא‬
‫[ואמנם גם זה‪ ,‬זה רק התיאור של שלב הגירסא השלישי‪ .‬כל' כל זה שייך למצב כזה שבו סוף סוף כן‬ ‫'מכיר' אותה אלא מתמלא בחיים ממנה‪.‬‬
‫יש לו קומה של הכרה‪ ,‬כן יש מציאות ממשית שנמצאת מפורדת ממנו‪ .‬לאפוקי מצב עוד הרבה יותר עליון וראשוני‪ ,‬שבו הוא היה במעי אימו ונר דלוק על ראשו וצופה מסוף‬

‫העולם ועד סופו‪ ,‬שאז הוא ממש חי את העולם מבפנים‪ .‬זה יותר קומת השיטה‪ ,‬שכל המציאות זה אחדות חיונית פשוטה אחת‪ .‬מבלי כל נגיעה ממשית במציאות מוגבלת‬

‫אח"כ ברגעים הראשונים של היציאה לאויר העולם‪ ,‬זה מציאות‬ ‫פירודית‪ .‬ובמובן מסוים זה פחות קומה לימודית‪ ,‬אלא יותר קומה של 'מלאך מלמד אותו את כל התורה כולה'‪.‬‬
‫‪95‬‬

‫שכולה בכיה אדירה‪ ,‬שבה הוא כ"כ חי עוד את עצמותו הפנימית שמצידה הוא אחד עם כל ההוויה‪ ,‬אלא שהוא עומד מחוץ אליה‪ ,‬ומתוך כך הוא זועק בזעקה אדירה שמלאה‬

‫השתוקקות לחיות שוב את החיים מבפנים כפי מה שהם בצורה הפנימית ההרמונית הכללית והאחדותית שלהם (כמו הגעגועים של דוד כשהוא מסתכל על כוכבי השמים‪ ,‬על‬

‫עכ"פ בכל‬ ‫האופק היותר עליון שיש)‪ .‬זה קומת הריהטא‪ ,‬של 'נוגע ואינו נוגע'‪ ,‬עיקר מציאותו באויר האחדותי הפשוט‪ ,‬אך עם נגיעות מסוימות בקרקע המוגבל והמפורד‪.‬‬

‫השלבים האלה‪ ,‬מה שאנו אומרים פה היה קיים בצורה הכי עוצמתית‪ .‬אח"כ מתחילה התקופה שבה הילד כבר חי בפועל בצורה מבוססת בתוך העולם עצמו‪( .‬שאז מבחינה‬

‫אמיתית ממשית הוא אחרי הבריאה‪ ,‬אחרי הצמצום‪ .‬אבל מבחינה תודעתית הוא עוד לפני הצמצום‪ .‬נאמר כך‪-‬לפי הגר''א הוא כבר ברוא‪ ,‬ולפי הבעש''ט הוא עוד לא שייך‬

‫לבריאה שהרי כולה זה רק דמיון)‪ .‬וזו התקופה שעליה הרב מדבר פה‪ .‬שהיא כל עניינה זה איך את העולם עצמו הוא יהיה מסוגל לזהות מתוך העינים התמימות והאלוקיות של‬

‫תקופת הילדות‪ .‬כמו שהרב אומר‪" -‬כדי שיכנס יסוד העולם בתוכיותו בלא זיוף וכו'"‪ ,‬לזהות אותו מתוך פרספקטיבה של 'האלוקים עשה את האדם ישר'‪( .‬כנגד שינק משדי אימו‪,‬‬

‫שהוא כבר לגמרי מחוץ לאימו‪ ,‬לגמרי נמצא בתוך העולם ולא כלול בו בתוכיותו‪ ,‬אבל‪-‬כולו מתמכר ומתכלל במציאות המקורית שהוא מזהה אותה בתוכיותה של אימו‪ ,‬שדרך‬

‫היניקה ממנה הוא בעצם יונק ומתחבר לכל החיות הפנימית שבהוויה כולה‪ .‬אז הוא אמנם קים בתוך העולם‪ ,‬אך כולו עוצם את עיניו וחי בתוך העולם עצמו אך את המציאות‬

‫הפנימית שבו [כמו שעושים ביחודא עילעא דשמע ישראל])‪ .‬לכן צריך להיות פה בתוך העולם עצמו‪ ,‬אבל מתוך תפיסה חושית ש(היא אמנם כן תחילה של כוח הכרה‪ ,‬היא לא‬

‫תפיסה חיונית פנימית‪ ,‬שלמעלה מכל קומה הכרתית‪ ,‬אך היא‪)-‬כולה נפעלת ומתמזגת לחלוטין עם התוכן והמציאות איתו היא נפגשת‪ .‬שזה קומת הגירסא‪ .‬שהיא לא חיה את‬

‫הנשמה הפנימית של התורה‪ ,‬אלא כבר קשורה אל ההופעה המגושמת המולבשת שלה‪ ,‬אך בתוך הדבר הזה היא לא מזהה את הצד הגשמי המוקטן שקוצר דעת האדם‬

‫מחשיכו‪ ,‬אלא בתמימות כזו היא כולה נשטפת ומתמזגת ומתמכרת אל ההוויה הפנימית שמאחורי הדברים‪ ,‬באופן כזה שלא עובר דרך ההקטנה של כלי הדעת הרציונאלים של‬

‫האדם‪ .].‬כיצד? כי כל תפיסה חושנית עם הדברים‪ ,‬זה לא רק ש'אין בה את החיסרון שבא כתוצאה‬
‫מהתעוררות קומת ההבנה'‪ ,‬כלומר שהיא לא באה ב'תגובתיות' אל מול המציאות‪ ,‬מתעוררת אל מולה‬
‫בביקורת‪ ,‬בהתבוננות מבחוץ‪ ,‬בצורה שמקטינה אותה לכלי המידה של יכולת האדם לקלוט ממנה‪,‬‬
‫אלא משאיר אותה כמות שהיא‪ ,‬במובן הפשוט והיסודי שלה‪[ .‬שהרי זה לא נכון‪ ,‬אם רק זה מה שהיה‪ ,‬אז עדין‬
‫הייתי תופס את המציאות מבחוץ עם כל החסרונות של המפגש של קומת ההכרה עם המציאות‪ ,‬אלא שזה לא היה קומת‬
‫הכרה רציונאלית אלא הכרה חושנית‪ ,‬שבמובן מסוים זה עוד יותר גרוע‪ ,‬זה תחילת קומת הכרה אלא שהיא הרבה פחות‬
‫מפותחת‪ ,‬הרבה יותר תופסת את המציאות בצורה פירודית וחיצונית (לעומת כשההכרה הופכת להיות ליותר שכלית‪ ,‬ומתחילה ליצור איזה צד של‬
‫הכללות והבנה של הדברים שיוצרת חיבור אליהם) ‪( ,‬וזה כדלקמ' החיסרון שבהישארות בקומת הילדות גם בקומה מופתחת יותר‪ ,‬שנשארים‬
‫רק עם ההכרה החושנית‪ ,‬מבלי המשמעות העמוקה הפנימית שביסוד ההכרה הזו)‪ .‬בסופו של דבר ההכרה החושנית היא‬
‫סוביקטיבית (חיידק מזהה את המציאות בצורה חושנית אחרת לגמרי) כמו ההכרה הרציונאלית‪( .‬וכנגד המצב הזה‪ ,‬שבו האדם כבר התבגר והוא שוב מנסה‬

‫להבלע בעצם בדיוק כמו איך שהוא היה ילד‪ ,‬התבטאנו לעיל ש'זה נאיבי ושקרי ודמיוני'‪ ,‬והרב מרחיב על הסיבוך שבזה בדעת אלוקים)]‪ .‬אלא כמו שממשיך הרב‪" -‬‬
‫רק את העולם האוריגינלי מוכרח הוא לקבל‪ ,‬במקורו‪ ,‬בלא ביאורים "‪ .‬התפיסה החושנית היא תפיסה‬
‫חוויתית כזו שהאדם פאסיבי בה‪ ,‬ולכן היא יוצרת אל עומתה באדם שהיא 'פוגעת בו' ומרשימה אותו‬
‫בחזיונותיה התעוררות ממילאית של חיים‪ ,‬של קומת חיים עצמית יסודית פנימית מקורית שמושרשת‬
‫בעומק האדם עצמו‪ ,‬והגירוי הזה עורר אותה‪ ,‬ומתוך כך הוא מזהה וחי בדברים האלה שהוא קולט‬
‫בתפיסה החושית את העצמות הפנימית האחדותית שבהם‪ ,‬הבלתי מוקטנת לכלי ההגדרה‬
‫התודעתיים‪( .‬שכן בו מתעוררים חיים‪ ,‬והחיים זה אותו עומק פנימי עצמי שביסוד אותה מציאות)‪ .‬ולכן‬
‫זו תפיסה כזו שהיא פועלת התמלאות של האדם בחיים‪ .‬כמו דוד שינק משדי אימו‪ ,‬שהוא מתחייה מהחיוניות הפנימית שיש בה‪ ,‬וזה‬

‫המפגש שלו עם המציאות שמחוץ לו‪ .‬לא בכלי תודעה‪ ,‬אלא כמו תינוק שעוצם עינים‪ ,‬כך דוד 'לא הסתכל במקום הטורף'‪( .‬ודווקא הפאסיביות והתמימות היא זו שמאפשרת את‬

‫הדבר הזה‪ ,‬שזה לא יהיה תפיסה חושנית טכנית מצד עצמה אלא תפיסה שפועלת על האדם ומתוך כך מעוררת באדם חיים‪ .‬זה מה שמתבטא בסקרנות הגדולה שיש לילד‬

‫כתוצאה מהמפגש החושי הפשוט עם המציאות‪ ,‬שרואים שזה דבר שפועל עליו פעולה הרבה יותר עמוקה (לא רק בגלל החידוש‪ ,‬אדם שרואה משהו חדש איננו משתאה כמו‬

‫ילד שרואה פרפר)‪ .‬אך עולם של דעת יוצר מסננת ובקרה והקלשה של הדברים בתוך כלים מדודים‪ ,‬שממילא לא מאפשרים לחזיון הזה לפעול את פעולתו הזו‪ .‬וגם לאחר‬

‫מעשה‪ ,‬אחרי שהוא פוגע באדם ונקלט בו מה שנקלט‪ ,‬האדם לא מאפשר לקומת חיים טבעית ממילאית להתעורר‪ ,‬אלא הוא ישר מגיב אל מול הדברים באופן יוזמתי בחירי‬

‫במילים אחרות אפשר לומר עוד‪,‬‬ ‫אנושי‪ .‬על כן מסובך מאוד להמשיך את התפיסה הילדותית לבגרות בצורה לא מבוקרת ונכונה‪ ,‬כדלקמ')‪.‬‬

‫שהתפיסה החושית מעוררת באדם את קומת הדמיון שלו‪ .‬החושים זה חשיבה שבנויה על הדמיון‪,‬‬
‫כלומר‪ -‬על המפגש עם הדברים בצורה הראשונית היסודית שלהם‪ .‬שזה גם הקומה הכי ראשונית‬
‫פשוטה יסודית ולא 'מעובדת' שבאדם‪ ,‬וממילא היא הכי סוביקטיבית‪ ,‬שאין בה שום יציאה של האדם‬
‫ממה שחוץ אליו‪ ,‬אלא איך הדבר פועל עליו ונקלט בו בצורה ראשונית‪ .‬אבל זה סובייקטיביות כזו‬
‫שהיא שיא האובייקטיביות‪ ,‬כי בסובייקטיביות הזו של הילד הוא מוצא את כל ההוויה‪ ,‬סובייקטיביות‬
‫שאין בה שום דבר אישי יחודי משל עצמה שהיא עיבדה ופיתחה‪ ,‬אלא זה הכל ביטוי ישר נאמן ומדויק‬
‫של ההויה שהקב"ה הטביע בה‪ ,‬בצורה הראשונית היסודית הפשוטה והמקורית של הדברים ‪[ .‬בצורה‬
‫‪45‬‬

‫יותר מדויקת‪ ,‬כפי שביארנו במאמר הדור בביאור יחסי הדמיון והשכל‪ ,‬זה לא הקומה ש'הקב"ה הטביע באדם'‪ ,‬ושתל בו בעומק אישיותו את‬
‫האמת‪ .‬אלא בתפיסה יותר מפותחת זה מה שאין עוד מלבדו‪ ,‬הקב"ה שהוא האמת ממלא את כל המציאות כולה‪ ,‬שורה בתוך המציאות‬
‫עצמה‪ ,‬ולכן ההתעוררות והפיתוח של הקומות היסודיות המקורית והאוטנטיות של האדם‪ ,‬זה דבר מאוד 'אישי וסובייקטיבי ומוטבע בי'‪ ,‬אבל‬
‫בצורה אמיתית זה בדיוק אותו צד שבו אני חי את הקב"ה‪ ,‬את שיא האובייקטיביות‪ ,‬בקומת ה'פשיטות' הזו]‪.‬‬

‫‪ 45‬וכדלקמ'‪ ,‬הרב יאמר שגם למבוגר יש יכולת לעורר בו את הקומה הזו‪ ,‬ע"י תכונה של לימוד פשט בתמימות‬
‫ובמהירות‪ .‬וגם יש ממנו תביעה כזו‪.‬‬
‫‪96‬‬

‫וממשיך הרב שכמו שכך צריכה להתבנות התפיסה וההתיחסות והמפגש היסודי של האדם עם‬
‫המציאות בכללה‪ ,‬דרך הגישה הילדותית הפשוטה החושית והחיונית הזו‪ ,‬כך גם צריכה להבנות‬
‫ההתייחסות שלו גם אל עולם התורה‪ ,‬לחיי עולם שנטע בתוכינו‪ ,‬ואופן בניית הקשר אליהם‪ .‬כמו‬
‫שממשיך הרב‪ -‬לגרוס והדר לסבור‪.‬‬
‫שזה בדיוק התפקיד של הגירסא‪ ,‬של המפגש עם המגמה הכללית של התורה‪ ,‬לפני שעומדים על כל‬
‫דבר בפני עצמו נפגשים עם הדבר באופן הכללי שלו‪ .‬להיות שייך אל הדברים בצורה התמימה‬
‫הכללית של הדברים‪ .‬מפגש עם הדברים בצורה מאוד כללית‪ ,‬של התרפקות על דודו‪ ,‬של הבלעות‬
‫בתוך התוכן של הדברים (מה שנעשה במיוחד בדברים כאלה שגם פונים אל צדדים חושיים רגשיים‬
‫פאסיבים של האדם‪ ,‬כסיפורי התורה)‪ ,‬ויצירת שייכות כללית אל הדברים‪ .‬זה הליגמר‪ ,‬ורק אח"כ‬
‫לבנות ולפרט 'לסבר'‪ ,‬לקרב אלינו את הדברים‪ ,‬לסבר את האוזן‪ .‬כמו שצריך לקבל את העולם‬
‫האורגינאלי כך צריך לקבל גם את התורה במשמעות התמימה והטהורה שלה‪ ,‬מבלי ההקטנה שדעת‬
‫האדם נותנת לה‪ ,‬לקבל את הדברים כמו שהם ולהיבלע בהם מבלי לעכל אותם אלי‪ ,‬כפי שהם לפי‬
‫הפשט שבהם‪ ,‬ומתוך כך כפי הקומה הדמיונית הפשוטה היסודית והבראשיתית שהם מעוררים בילד‬
‫לעומתם‪.46‬‬
‫אז אנו נפגשים עם המציאות בצורה הגדולה שלה‪ ,‬נפגשים עם הצגת תכלית‪ .‬שאמנם כפי מה שהיא‬
‫מצוירת ונתפסת כעת היא דבר שמחוץ לאדם‪ ,‬ומנותקת ממנו‪ ,‬אך יש בה הצגת דברים מאוד שלמה‬
‫ומלאכית כזו‪( ,‬כמו חומש בראשית אך באמת כל שלושת החומשים הראשונים‪ ,‬של לכתך אחרי‬
‫במדבר‪ ,‬על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו‪ ,‬לפני כל התגלות והתעוררות המשברים של ספר במדבר‬
‫כשהדברים באים לכלל עיכול מפורט בארץ)‪ ,‬כדי לעורר באדם את ההכרה שהכל הוא בעל משמעות‬
‫והכל בצורה אמיתית מאוד שלם‪ .‬אז וודאי שבשלבים יותר מפותחים ומאוחרים באדם יתעסקו בצד‬
‫ההכרתי שלו בצד הסובייקטיבי שדרכו הוא ינתח את הדברים‪ ,‬צריך את ההבנה כדי לבנות את‬
‫ההתאמה שלו אל הדברים‪ ,‬שאז מתחיל גם שלב מאוד אתגרי וקשה‪ .‬אבל קודם כל הוא צריך להיות‬
‫בכלל קשור אל הגודל‪ .‬ולכן בכוונה בתקופת הילדות השלב הבנתי שמבאר את הדברים לא בא לידי‬
‫ביטוי אלא יש מקום יותר לגרסא‪ ,‬לצד האינטואיטיבי הכללי של הדברים‪ ,‬שזה מה שמחולל את‬
‫הקישור של האדם אל עצם החיים‪.‬‬
‫ואז כשהדברים באים בסדר ההתפתחות הזה יש לו יסוד נקי על מה לבסס את ההבנה‪ ,‬הבאה אחרי‬
‫התפיסה הכללית של הבקיאות העולמית‪ ,‬הבאה בראשונה‪ ,‬ערומה מכל ביאור והבנה‪ .‬העולם כמו שהוא‪ ,‬מעשה‬
‫ידי יוצר כביר כח אשר לתבונתו אין מספר (היא לא שייכת אל הצד של 'חשבונות רבים')‪ ,‬כמו שהוא נתן הוא בלבו של‬
‫אדם מראשית יציאתו לראות באור החיים‪ ,‬בכוונה הקב"ה מפגיש את האדם עם התכלית הכללית של‬
‫הדברים ורק על ידי הגרעין הבריא הזה ימצא אחר כך כל זרע החיים הרוחניים אשר לאדם‪.‬‬

‫בהקבלה לתהליך העונג והשמחה‬

‫לכן החושים זה חשיבה שיותר בנויה על הדמיון‪ ,‬שזה המפגש הראשוני עם הדברים‪ ,‬כפי המשמעות‬
‫הראשונית שהאדם נותן לדברים‪ ,‬כתוצאה מהזהות הסוביקטיבית היסודית הנתונה מראש שהקב"ה‬
‫הטביע וחי באדם‪ .‬כי בקליטה חושנית אתה קודם כל רואה תופעה מסוימת ולפני שאתה מעכל אותה‬
‫ואומר 'מה היא אומרת לגביך'‪ ,‬אתה יותר פאסיבי מול דברים שמגרים אותך ומושכים את עיניך‪.‬‬
‫אז בשלב הזה יש משהו מאוד נעים‪ ,‬ממלא בחיים‪ ,‬אלא שהוא קצת חסר את קומת העצמיות של‬
‫האדם‪ .‬ולכן זה שלב שבלשון המאמר שלנו יש בו הרבה 'שמחה'‪ ,‬אבל לא עונג‪ ,‬זה לא מעורר את‬
‫העצמיות של האדם‪( ,‬אלא רק את העצמות הפשוטה היסודית שלו)‪.‬‬

‫‪ 46‬כל מפגש של ילד עם מציאות כל שהיא מעורר בו את הקומה הדמיונית היסודית הטהורה הראשיתית שלו‪.‬‬
‫אבל דווקא לכן לכא' הדבר הזה דורש הכוונה מדויקת‪ .‬עם איזו מציאות דמיונית טוב שהוא יפגש‪ ,‬שהיא תעורר‬
‫בו קומות מקוריות‪ .‬מפגש עם דברים אלוקיים‪ ,‬שממילא מעוררים את הקומה האלוקית שבו‪ .‬דהיינו‪ -‬הטבע‬
‫כמות שהוא‪' ,‬מעשה ידי יוצר'‪ .‬או התורה כמות שהיא‪.‬‬
‫אך לכא' כל מיני המצאות מלאכותיות של האדם‪ ,‬להפגיש אותם עם ילד זה דבר שעלול להיות מסובך‪ ,‬לעורר בו‬
‫את הקומה הדמיונית שלו בצורה הלא טהורה והמקורית שלה‪ .‬צ"ע וצריך לתת על כך את הדעת‪ .‬מסתברא‬
‫שזה הסיבה שכתוב בכמה פוסקים לא להשים לילד תמונות של חיות טמאות מולו‪ ,‬גם אם למבוגר זה לא נורא‬
‫כ"כ‪.‬‬
‫‪97‬‬

‫שאז נפגשים עם המציאות בצורה הגדולה שלה‪ ,‬עם המציאות בצורה התכליתית שלה‪ ,‬שאמנם היא‬
‫עוד מחוץ לאדם ומנותקת ממנו‪ ,‬אך יש בה כדי לעורר באדם את ההכרה שהכל הוא בעל משמעות‬
‫ושלם‪ .‬בשלבים יותר מאוחרים צריך את ההבנה‪ ,‬כדי לבנות את ההתאמה שלנו אל הדברים‪ ,‬שאז‬
‫מתחיל גם שלב אתגרי וקשה‪ .‬שבו האדם מנוע מלקבל את המציאות בצורה הטהורה האלוקית‬
‫והשלמה שלה‪ ,‬אלא מתחילה להתבע ממנו עבודת בניין וחיבור הדברים אליו‪ .‬פה כבר אין שמחה‪,‬‬
‫אבל מתעוררת דרישה של עונג‪ ,‬תביעה לראות איך הדברים מתאימים אליו‪ ,‬אל החיים שלו‪ .‬ואז אחרי‬
‫מה שהכל היה נעים‪ ,‬פתאום הכל הופך להיות ללא פשוט‪.‬‬
‫והתכלית זה לחזור לקומת הפשוטה שלאחריה‪ ,‬שזה מחזיר את כל לפרפסטיקה כללית ושלמה‪ ,‬אבל‬
‫שקשורה לקומת העצמיות של האדם‪.‬‬

‫למעשה‪ -‬חשיבות המעבר לשלבים מפותחים יותר‪ ,‬יחד עם חשיבות לשמר את אותה מדרגה ילדותית‪ ,‬לימוד‬
‫הגירסא גם אחרי הילדות‪ ,‬וכיצד לעורר אותו‬
‫כל התמכרות טבעית לאיזה אידיאל מרומם‪ ,‬גם בשלבים מאוחרים יותר לא של ילדות‪ ,‬יש לו התמכרות‬
‫לאידיאל מסוים‪ ,‬הרי היא חזרה אל הילדות‪ .‬שיש בזה משהו מאוד נעים וכללי‪ .‬שיש בו עניין גדול‪ ,‬כי כמו‬
‫שהרב אמר לעיל רק על עצם החיים הזה ימצא כל זרע החיים הרוחניים אח''כ את מקומו‪ .‬ולכן הבנייה‬
‫הילדותית הזו לא נכונה רק בילדות אלא גם כשהוא מתבגר יש מקום לתפיסה הילדותית הזו ולמרות‬
‫שהיא גורמת לאדם לברוח מהשכל שלו ומהצד הביקורתי שלו כלפי החיים‪ ,‬אבל להיבלע בתום של‬
‫החיים זה תמיד מחייה קומות עמוקות שהאדם צריך להיות קשור אליהם‪.‬‬
‫אבל מצד שני ישר הרב יזהיר מפני זה‪ .‬זה מבטא שזה משהו כזה שהוא לא בדיוק 'אני' אלא‬
‫התבטלות שלי למשהו יותר גדול‪ .‬ו‪ -‬יש כאן תפישת מושג מבלי הכרה‪ ,‬רק מפני דחיפה פנימית‪ ,‬הבאה‬
‫ממקורות שאין יד האדם משיגה אותם בהכרה‪ .‬אז ילד שמתנהג בצורה ילדותית זה דבר שלא צריך‬
‫לחסום אותו הוא בריא לגמרי וטוב שכך הילד סופג את החיים בצורה תמימה מאוד וכללית מאוד‬
‫בצורה לא מושכלת ולא מדעית‪ .‬אבל כשאדם מתבגר סוף סוף הוא לא חי כך את הדברים‪ ,‬אז גם אז‬
‫יש לזה מקום גדול כי זה מעורר בו כמיהה לנשגב ולמה שמעבר לחיים‪ .‬אבל כאן הרב מזהיר מפני‬
‫סכנות שיכולות להתלוות לדבר הזה‪ .‬כי לאדם מבוגר יש אחרי הכל גם כלים מדעיים שכליים‪ .‬ואם‬
‫נמשיך בתקופת הילדות של האדם להזין אותו במזון ילדותי זה יכול לעורר בו דחייה לכיוון ההפוך‪.‬‬
‫שהוא יחשוב שהוא רק צריך להתמכר אל מה שמחוץ אליו ולבטל את כל הצד הביקורתי האישי שלו‪.‬‬
‫ולכן ההשארות במימד הילדות גם בתקופה בוגרת היא זו שלפעמים הולכת נגד החיים של האדם ונגד‬
‫הצד המדויק החושב של האדם‪ .‬ו‪-‬לכן‪-‬הילדות הזאת צריכה שמירה מפני פגעים העלולים להזדווג לה‪.‬‬
‫התעוררות נפשית נקיה‪ ,‬בעצם הטבע הטהור של הנפש‪ ,‬צריכה להיות נערצת‪ ,‬אבל ביאורים פסולים מהבלי‬
‫גויים שמתחברים עמה‪ ,‬צריכים להפסל‪ .‬מה לתבן את הבר‪ .‬התבואה בצורה הנקיה שלה‪ .‬שכשאדם מתבגר‬
‫הצד הילדותי צריך להיות מנוקה מצדדים של דמיונות כוזבים שמתלווים אליו‪.‬כי כשאדם כן סוף סוף‬
‫חי את עולם ההבנה האישי שלו‪ ,‬זה כבר נהיה הכרחי לעבור למדרגה הבאה‪ .‬כמו שהרב מבאר‬
‫בדעת אלוקים שכל האליליות זה העקשנות להישאר בתקופה הילדותית שאז האדם בטל לגמרי כלפי‬
‫הקב''ה‪ ,‬כמו שילד קטן בטל כלפי דמות ההורים שלו‪ ,‬כך בקרבת אלוקים יש צד ילדותי כזו שבו אדם‬
‫בטל כלפי העצם‪ .‬שזה אמנם בריא מאוד להיות בטל כלפי העצם האלוקי‪ ,‬אבל אדם מבוגר מכיון שיש‬
‫בו עוד כלים נפשיים כאלה שקשורים אל תודעות החיים האישיות שלו‪ ,‬מה שקרוב לעולם הפרטני‬
‫שאותו הוא משיג‪ ,‬אם בשלב מבוגר כזה הוא יתן מזור רק להתבטלות כלפי העצם האלוקי מבלי‬
‫להחיות את כל קומות ההכרה הביקורתיות האישיות שלו‪ ,‬איך הדברים האלה תואמים את העולם‬
‫האישי שלי‪ ,‬זה מה שמתגלה בהתחלה כאליליות‪ ,‬ואח''כ כשנאה כלפי הקב''ה שמאוד זר לעולם‬
‫ההכרתי העולם האישי שאותו הוא מזהה כעולם ריאלי‪ ,‬וזה מביא אח''כ לכפירה ולמחלות רוחניות‬
‫שבאות בעקבות הדבר הזה‪ .‬ולכן יש חשיבות לעבור לקומה הבאה ולפתח שלבים נוספים‪.‬‬

‫אלא שמ''מ קומת הילדות עוד לא מפותחת בנו די הצורך‪ ,‬וכנראה שגם אם היינו גדלים בתלמוד תורה‬
‫הכי טוב שיש מה שלא היה לנו‪ ,‬מ"מ הילדות הזו צריכה כל הזמן להזין אותה‪ .‬אחרת נגיע לאותו‬
‫מקום מסובך של אותו אחד ששנה וקרא ושימש ת"ח‪ ,‬שלא זכה לקומת הילדות‪ ,‬וזה גרם לצרה‬
‫הגדולה שלו הנ"ל‪ .‬ולכן גם בשלב מאוחר יותר לא צריך להזניח את הדבר הזה‪ .‬לדוג' בתפילה אדם‬
‫צריך להיות מאוד ילד‪ ,‬להשתאבא בגופא דמלכא‪ ,‬לתת ביטוי להתמכרות הזו כלפי מה שנמצא מעבר‬
‫‪98‬‬

‫לחיים הפשוטים שלו‪ .‬אבל צריך לחיות גם קומות כאלה שנותנת ביטוי לצדדים היותר פשוטים‬
‫באדם‪.‬‬
‫זה החשיבות של השלב הראשוני של ההכרה‪ .‬שזה גם בשלבים יותר בוגרים אדם עושה את זה ולא‬
‫רק בילדות‪ .‬קודם כל בצורה הכי פשוטה‪ ,‬כמו שהרב אומר פה‪ ,‬על ידי התמכרות טבעית לאיזה‬
‫אידיאל מרומם‪(.‬נ"ל ע' מוס"א‪,‬ב‪,‬ב)‪.‬‬

‫אך גם בלימוד כזה ממעוף הציפור עם נגיעות מסוימות או אפילו לקרוא את הדברים‪ ,‬אבל בצורה‬
‫פשטנית‪ ,‬מבלי להטביע את הרושם של זה בעולם האישי שלי וההשלכות שלו אלי‪ ,‬אלא להתמכר אל‬
‫העולם האורגינאלי הזה‪ ,‬אל הגודל האלוקי המקורי‪ ,‬לעורר את הרצון להיבלע ולהתכלל בדברים‬
‫גדולים ולהתאחד עמם‪.‬‬

‫ולכן למעשה הרב מדריך בכמה מקומות לעורר את קומת הגירסא‪.‬‬

‫פנקס הדפים‪ ,‬ג‪.19 ,‬‬
‫אף על פי שכל בחינות הרע מתדבקים בנפש בתור מדות רעות‪ ,‬ואינם מניחים מצד פגמי העונות לאור‬
‫התורה לזכך את הנשמה בגלוי‪ ,‬שאמנם התורה מתקנת את האדם‪ ,‬אבל הסיבוכים האלה שיש באדם‬
‫לא מאפשרים לו להפגש עם התורה‪ .‬שאמנם זה דיון בגמרא במסכת ברכות האם דברי תורה‬
‫מקבלים טומאה‪ .‬ואומר הרב‪ -‬מכל מקום סוף כל סוף ינוצח הכל על ידי התורה‪ ,‬שמצד אחד כתוב‬
‫ש'האור שבה מחזירם למוטב'‪ ,‬מצד שני הרי אם 'לא זכה נעשית לו סם מוות'‪ .‬מצד אחד 'הלא כל‬
‫דברים כאש‪ ,‬מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה'‪ .‬אך לאידך עזרא‬
‫תיקן טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה‪ .‬והרב מכריע בין הסתירות הללו‪ :‬הכלל הוא שתמיד‬
‫כלומר 'לעולם אדם ילמד תורה ומצוות שלא‬ ‫התורה תנצח‪ ,‬אבל יש תנאי אחד‪ -‬רק כשרוצים לנצח‪.‬‬
‫לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה'‪ ,‬אבל כמו שמסביר את זה נפש החיים שהסיפא של המשפט‬
‫הוא לא הבטחה‪ ,‬אלא הדרכה ותנאי כיצד ללמוד שלא לשמה כדי שזה יהפוך לסם חיים‪ ,‬בתנאי‬
‫שכשהוא לומד שלא לשמה יהיה לו השתוקקות שבסוף יום אחד הוא ינצח ויגיע למקומות טהורים‪ ,‬של‬
‫ללמוד לשמה‪ .‬אז הכל מותנה ברצון שלו‪ ,‬בשאיפות שלו‪ .‬אם הוא רוצה להיות קשור לטוב‪ ,‬אז הצד‬
‫הגרעיני הזה של הטוב ינצח‪.‬‬
‫ומתוך כך ראוי לשום תמיד לב להרחבת התורה‪ ,‬ולא להתיירא משום קטרוג של שום מדה רעה‪ ,‬כי בלא‬
‫אור תורה אי אפשר גם כן להבדיל כל כך בענין המדות‪ ,‬לדעת מה היא מדה רעה ומה היא מדה טובה‪-.‬שלכן‬
‫לפני תיקון המידות צריך לעסוק בלימוד תורה‪ ,‬כי אחרת כל חשבונות הנפש שלו עלולים להיות‬
‫מזויפים‪ ,‬הוא חושב שהוא מצטדק על ידם אבל באמת הוא מגיע למסקנות הפוכות‪ .‬הוא חושב‬
‫כשהוא ללא אור תורה‪ ,‬שחלק מחשבון הנפש שלי זה שאני צריך לבקר את עצמי על כך שאני לא‬
‫מספיק לחוץ על מצוות‪ ,‬והתורה תסביר לו בדיוק הפוך‪ ,‬שזה מה שמסבך אותך‪ ,‬וכך הרבה פעמים אין‬
‫חבוש מתיר עצמו מבית האסורים‪ ,‬ועל ידי המבט הגס שלו הוא עושה חשבונות נפש וחושב שהוא‬
‫נלחם עם צדדים גסים שבו ואדרבא בזה הוא דווקא מעצים מידות מסובכות שיש בו של קפדנות‬
‫ובריחה שלו מהטוב שבו‪ ,‬וכדי לדעת איך לעשות את הטיפול הנכון במידות צריך להיות מחובר אל‬
‫ההארה הגדולה‪ .‬ולכן הדרך הנכונה זה להתחבר אל התורה גם כשאתה לא בשל‪ ,‬והתורה תדריך‬
‫אותך‪ ,‬את הקשר הנכון שלך לחיים‪.‬‬
‫אבל הרב דיבר לא רק מצד זה‪ ,‬אלא מצד שעצם המפגש עם ההארה הגדולה של התורה הוא מרומם‬
‫את האדם‪ .‬ולכן ממשיך הרב ש‪ -‬הבריחה אל התורה צריכה להיות בכל ההזדמנות שבעולם‪ ,‬וביותר איזה‬
‫תורה הכי תבריא את האדם? בגירסא! ולפי המדה האפשרית גם‪ -‬בהעמקה וחידוש‪ .‬אבל הגירסא עיקר‪.‬‬
‫למה? הרב מסביר‪ :‬אמנם אם החידוש יהי' לא לפי הערך של הגירסא‪ ,‬יביא עמו הרהורים רעים‬
‫ועצבונות‪ ,‬וגם השמחה תהיה מעורבת ביגון‪ ,‬כי התורה משמחת היא את הלב לפי הערך של אחיזתה באמת‬
‫של פרט זה שהוא עסוק‪ ,‬והאמת הוא בטוח בחידוש לפי ערך הגירסא‪.‬‬
‫בצורה עמוקה של קשר הרישא של הפסקה לסיפא נראה להבין כך את כוונת דברי הרב‪ :‬שבשלב‬
‫ראשוני צריך שמה שיאיר את דרכו של האדם זה לא המפגש עם התורה דרך הצד המודע של האדם‪,‬‬
‫שהרי שם יש לו הרבה הסתבכויות שמונעים ממנו את המפגש עם התורה‪ ,‬אלא צריך להיפגש דווקא‬
‫עם האור שבתורה הוא שמחזירו למוטב‪ ,‬עם הצד הפנימי הכללי של התורה‪ .‬ולכן מצד זה דווקא‬
‫לימוד של גירסא יכול להבריא אותו יותר מהתלמוד‪ .‬כמו שהרב סיים את הפסקה לעיל‪ -‬ש'ביאורים‬
‫פסולים מהבלי הגויים שמתחברים עמה צריכים להפסל‪ ,‬מה לתבן את הבר'‪ .‬ככל שבלימוד יש‬
‫‪99‬‬

‫מעורבות של המחשבות האישית שלי‪ ,‬אז ‪ -‬בתכלית זה הדבר הגדול ביותר‪' ,‬ועשיתים אותם‪-‬ועשיתם‬
‫אתם‪ ,‬כאילו עשיתם את עצמיכם'‪ ,‬התורה מתגלה דרך הקומה העצמית של האדם‪ ,‬אבל ‪ -‬בשלבים‬
‫הראשונים מתלווה לזה צדדים חלקיים‪ ,‬שיש בהם הרבה צדדים נמוכים שבמדרגה האישית של‬
‫האדם‪ .‬ולכן היסוד העמוק שמבריא את האדם זה דווקא הגרסא‪ ,‬ההתבטלות‪ ,‬ההתכללות במדרגה‬
‫העצמית של התורה‪ ,‬ההקשבה הפנימית אל הגודל הפנימי שבתורה‪ .‬שהוא לימוד כזה שמבטא את‬
‫הרצון של האדם להתמסר אל התורה‪ ,‬להשתייך אליה‪ ,‬להתכלל בה‪ ,‬כמו שאמר הרב לעיל 'שהאדם‬
‫רוצה לנצח'‪.‬‬
‫אמנם לפי המדה של הגירסא אין לך מדה טובה מתלמוד‪ ,‬שהוא חידוש וחריפות בכל המקצעות שבתורה‬
‫כולם‪.‬‬
‫אז יש כאן מקום גדול ותכליתי ללימוד עיון‪ ,‬אבל אסור שהדבר הזה יכהה את חשיבות הקומה של‬
‫הגרסא‪ ,‬קומה שמעוררת בו את המבט הפשוט על הדברים‪ ,‬והלימוד העיוני שגורם לאבד את המבט‬
‫הפשוט אל הדברים‪ ,‬את היחס התמים והפשוט אל הדברים‪ ,‬יש בו צד של הסתבכות שגורם לאדם‬
‫אז לימוד של‬ ‫לפעמים לא להיות חוזר לעצמו ומתוך כך לא יכול להקשיב את קול ה' שנמצא בו‪.‬‬
‫גירסא זה לימוד הכי בטוח של הבלעות במקור האלוקי‪ .‬ולימוד עיון צריך השגחה שהוא לא ינתק את‬
‫האדם מהקישור העמוק והתמים אל הדברים‪ ,‬שזה יהיה לימוד עיוני שיעזור לו לחזור ולהבין את‬
‫(אחרי שלמדתי דבר בעיון אני רואה את הסוגיא והכל הופך לי להיות יותר פשוט ואני יכול לחזור ללמוד‬ ‫הדברים בצורה פשוטה‪.‬‬
‫את זה בגרסא ולא שכל הזמן אני צריך לחזור וללמוד בקושיות ותירוצים‪ .‬וגם הסברות שאני אומר‪ ,‬הם לא סברות כאלה שאיך שאני מתחיל‬
‫לומר אותם כבר אני צריך לעצור ולסיג את עצמי ולהוסיף איזה הגבלה‪ ,‬ואין פה איזה אמירה פשוטה וקולחת‪ .‬יש לימוד שלאחריו זה 'וואוו‬
‫איך לא חשבתי על הדברים קודם'‪ ,‬שזה באמת הקריאה הפשוטה של הסוגיא‪ .‬זה לימוד עיון שהוא על פי הגרסא)‪.‬‬

‫תלמוד לעומת גירסא זה לא השאלה איזה ספר אתה לומד‪ ,‬אלא זה יותר השאלה‪ -‬האם אתה נבלע‬
‫בתורה או עומד מול התורה‪ .‬אבל לימוד כזה שבו כמו בעל בית פשוט אני רק קורא את מה‬
‫שהגמרא אומרת מבלי להקשות קושיות‪ ,‬זה צד מיוחד בגירסא שקיים דווקא בגירסא של תלמוד‪ ,‬שזה‬
‫התכללות כזו שעניינה להיבלע בדורות של כל כלל ישראל‪ .‬כי יש ערך גדול של גירסא בתורה שבונה‬
‫את הכמיהה וההתמזגות ל'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי אברהם יצחק ויעקוב'‪ ,‬אבל יש בלימוד‬
‫בקיאות יתרון גדול לא פחות‪ ,‬שבו אתה נהיה קשור לשטף של תורה שבעל פה בכל נצח דורות‬
‫ישראל‪ ,‬משה קיבל תורה מסיני‪ ,‬ומסרה ליהושוע‪ ,‬ויהושוע לזקנים‪ ,‬וזוגות ותנאים ואמוראים וראשונים‬
‫ואחרונים‪ ,‬והגמרא בנויה בצורה אסוציאטיבית זורמת כזה של הבלעות בכנס"י‪ .‬ולכן הגירסא זה‬
‫משהו כזה שקשור לכל המקצועות‪ ,‬ובלבד שזה בצורת לימוד תמימה‪( .‬כג' בגמרא‪ ,‬גם אם זה לא שיטה או‬
‫ריהטא‪ ,‬אך כן גירסא‪ ,‬כל' ללמוד את הדברים בפשט‪' ,‬למפות' את הדברים ואת השלבים בסוגיא‪ ,‬מבלי לנסות לרדת לעומק‬
‫של כל שלב ושלב‪ ,‬ובכך ליצור את הקבלה הראשונית של הדברים‪ .‬לא לנסות לתת תשובות שאינם אינטואיטיביות ומיידיות‬
‫לשאלות שעולות מאיליהם‪ ,‬אלא להשאיר אותם כשאלה‪ .‬בכך בונים את המפגש הישר עם הדברים‪ ,‬ההתקבלות הפשוטה‬
‫ולאידך גם בתנ"ך יש את היכולת לא ללמוד בבקיאות אלא לברר‬ ‫הראשונית והתמימה שלהם אצלינו) ‪.‬‬
‫דברים ולהקשות מספר לספר‪.‬‬
‫המפגש הבקיאותי זה מפגש בצורה דמיונית‪ ,‬בצורה פאסיבית ולא בצורה אקטיבית‪ .‬אז האסוציאציות‬
‫הראשונות שזה יוצר אצלי והמשמעות הפשוטה של הדברים בהקלטות שלהם אצלי‪ ,‬אפשר לטעות‬
‫שזה בעצם להרדיד את כל התורה אלי ולא להשתמש בכוח הדעת שלי להבין את התורה בצורה יותר‬
‫עמוקה וממילא יותר להתחבר אליה‪ .‬אבל בזה בעצם בצורה יותר עמוקה ויסודית מה שקורה זה‬
‫שאני חי את הקומה הדמיונית שלי‪( ,‬כפי שביארנו את משמעותה לעיל‪ ,‬שהיא שיא הסובייקטיביות‪ ,‬אך גם שיא‬
‫האובייקטיביות‪ ,‬כי זו קומה שבה האדם חי רק את עצמותו‪ ,‬אבל בזה הוא חי את הכל‪ ,‬בצורה תמימה שבה עצמותו‬
‫והכל‪/‬והתורה אותה הוא לומד‪/‬והקב"ה‪ -‬הכל אחד‪ ,‬הוא נבלע ונכלל בזה‪ .‬אז יהיו שיגידו‪ -‬אתה מוריד את התורה להבנות‬
‫שלך בדיוק כפי שהיית קודם ללימוד‪ ,‬במקום להתעלות אל הלימוד‪ ,‬אבל באמת מה שיש פה זה התכללות שלך והתאחדות‬
‫שלך עם התורה) ‪ ,‬וזה לעורר בחינה של קומות ילדותיות‪ .‬ומבחינת מבנה הנפש‪ ,‬במיוחד במה שהתורה‬
‫מזככת את הנפשות‪ ,‬יש בזה משהו שממלא מאוד את הנפש‪' .‬גרסא נפשי לתאבה בכל עת'‪.‬‬
‫ע"י לימוד בקיאות בונים התמזגות עם התורה‪ ,‬שייכות אליה‪ ,‬שנכון היא בקומה מאוד יסודית ופנימית‬
‫באדם‪ ,‬שלא חודרת לגמרי עד לכל הצדדים המודעים והאישיים והעצמיים שלו‪ ,‬אך היא היסוד שעליו‬
‫הכל יכול להבנות‪ .‬כמו שבודקים בפסיכומטרי האם אדם יודע מה זה המהפכה הצרפתית‪ ,‬לא כדי‬
‫לבדוק כמה הוא חכם בהיסטוריה אלא כמה הוא אדם ש'מן הישוב'‪ ,‬שיש לו מושגים כללים של‬
‫התהליכים בעולם שבהם הוא חי‪ .‬או שנותנים לו שאלות אמריקאיות במטמטיקה‪ ,‬לא כדי לבדוק עד‬
‫כמה אתה ידען אלא זה יותר מבחן עד כמה יש לך שייכות לעולם הזה‪ .‬עצם השייכות לעולם‪ ,‬עצם זה‬
‫‪100‬‬

‫שאתה 'בן אדם מן הישוב'‪ ,‬שאתה שייך אל העולם הזה‪ .‬כך פה‪ ,‬לימוד הבקיאות הוא בעצם בונה‬
‫את עצם השייכות אל העולם הזה שנקרא עולם התורה‪ ,‬אדם יכול ללמוד בעיון מסכת גיטין שבת‬
‫ופסחים‪ ,‬אך ממילא אין לו שום מושג מה זה הדבר הזה שנקרא 'מיגו'‪ ,‬כי זה לא נמצא במסכתות‬
‫האלה‪ ,‬וזה אומר שחסר בשייכות הבסיסית שלו אל העולם הזה שנקרא ש"ס‪ ,‬תורה שבעל פה‪ ,‬שהוא‬
‫‪47‬‬
‫היה בונה אותו ע"י עצם ההתמזגות עם התורה בצורה הכללית שלה ע"י הבקיאות‪.‬‬

‫מעבר לקומה הבאה‬

‫הרב בצורה מדויקת כשהוא מדבר פה על הגירסא הוא מזכיר שיש בה מדרגה של 'שמחה'‪ ,‬ששכינה‬
‫עימו‪ ,‬שהוא נכלל בגודל אלוקי‪ .‬אך זה שמחה דייקא‪ ,‬ופחות עונג‪ .‬ולפי הערך של הגירסא‪ ,‬שיש לימוד‬
‫בריא כזה‪ ,‬אז אין לך דבר מטוב מעיון‪ ,‬מהמדרגה של החידוש‪ .‬כי התכלית העליונה זה לא שהאדם‬
‫יתמכר אל הקב"ה ויבלע בו‪ ,‬אלא שיגלה את האות שלו בתורה ואת הצורה שזה מעורר את הצד‬
‫הפרטי האישי שלו‪ .‬ולכן התכלית העליונה חוזרת אל העיון‪ ,‬אל מדרגת העונג‪.‬‬
‫אז בעצם כמו שראינו‪ ,‬השלב הראשון הוא מלא שמחה ללא עונג‪ .‬והשלב השני‪ ,‬שבו נעסוק לקמ'‪,‬‬
‫הוא מריר מאוד‪ ,‬הוא מלא בעמל תורה ולנסות להבין כל פרט בפני עצמו‪ .‬אבל בצורה פנימית דווקא‬
‫זה בונה באדם את קומת העצמיות שלו‪ ,‬ומוביל אל התכלית של הכל‪ ,‬שהיא הסיכום של הדברים‪,‬‬
‫שמה שיתגלה בתכלית של הדברים שיוצר שמצד אחד זה 'תורה דיליה'‪ ,‬מצד שני זה נותן לו תמונת‬
‫חיים כלים שתשלים את התהליך הזה‪ ,‬שזה לא יהיה 'דיליה' לבד‪ ,‬אלא יהיה 'תורה דיליה'‪ .‬לא דעת‬
‫בלבד‪ ,‬אלא דעת אלוקים‪.‬‬

‫משמעות שלב המעבר‪ ,‬של ההבנה‪ -‬משנה‬

‫עכשיו נסבר את השלב השני שהוא יותר מורכב‪ .‬שלב ראשון של התכללות באלוקות ושלב שלישי‬
‫שבו הכל קשור לאלוקות‪ ,‬אנו מבינים איך זה קשור אלינו‪ ,‬ומה התכלית הגדולה שבכל אחד‬
‫מהמדרגות האלה‪ .‬אבל השלב השני הוא יכול להיות‪ ,‬וכך הוא בפועל‪ ,‬עבודה מטישה סזיפית מיגעת‬
‫עם הרבה פרטים‪ ,‬שהכל נתפס בצורה חסרת משמעות‪ ,‬שהוא זוקק הרבה הסבר מה הפשר שלו‬
‫והתכלית שלו‪ .‬ואנו צריכים ממילא להבין למה הדבר הזה הוא היסוד העמוק‪ ,‬שמהותי לשלושת‬
‫השלבים האלה‪ ,‬שרק כולם יחד יבנו את העונג והשמחה‪.‬‬
‫נברר את הדברים דרך סוגיא שלמה שעולה מדברי הרב שמתייחסת בדיוק אל הסוגיא הזו‪ ,‬של עמל‬
‫תורה‪ ,‬שכפי שנראה הוא ממוקד דווקא אל הצד הזה שבלימוד התורה‪.‬‬

‫האמירה המוסרית הפשוטה 'שפתותיו ששונים'‪ ,‬האדם גס וזר לתורה‪ ,‬ולכן תחילת הלימוד (המשמעותי שבו‬
‫הוא מתחיל התקדמות) בא לשנות את האדם‪ ,‬ולכן מתחילתו הוא צריך להיות קשה ומריר‪.‬‬
‫עין איה‪ ,‬שבת א‪ ,‬פרק שני‪ ,‬קא‬
‫א"ר גידל אמר רב‪ ,‬כל תלמיד חכם שיושב‪  ‬לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה‪ - ,‬שזה השלב השני‬
‫של הלימוד‪ .‬שהאדם קודם לכן קרא את הדברים בצורה הפשוטה שלהם‪ ,‬והכל היה נחמד ונעים‪ ,‬הוא‬
‫הבין את הכל‪ ,‬והכל היה כ"כ פשוט ותמים‪ ,‬ופתאום הוא בא לשיעור והרב מתחיל להקשות לו קושיות‬
‫ולומר כל מיני דברים מסובכים‪ ,‬ונופלות פניו בנסיון הנואש שלו להצליח להבין את הרב‪-.‬‬
‫שנאמר‪  ‬שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר‪ ,‬א"ת מור עוכר‪ ‬אלא מר עוכר‪ ,‬א"ת שושנים אלא ששונים‪- .‬‬
‫שכמו שרואים כבר פה‪ ,‬זה קשור לקומת השינון‪ ,‬קומת המשנה‪.‬‬
‫באמת האלהים‪  ‬עשה את האדם ישר והתכונה האמיתית שבטבע הנפש האנושית‪ ‬היא מתאמת מאד‬
‫לדרישת החכמה והדעת‪ .‬א"כ השמחה‪  ‬וטוב‪-‬הלב בדרישת התורה היא נאותה מאד למצב הנפש‪ ,‬וראוי‪ ‬הוא‬

‫‪ 47‬זה צריך לדעת שהחידוש של הדור שלנו זה מדרגת העונג‪ ,‬זה מדרגת העיון והחידוש‪ .‬ההורדה של הכל עד אל‬
‫הסובייקטיביות‪ .‬ולכן הרצי"ה ובעקבות זאת תלמידיו‪ ,‬העצימו וביססו מאוד ושמו במרכז את כל הסוגיא של לימוד העיון‪ .‬אך‬
‫במובן מסוים המסר הזה הוטמע‪ ,‬וזה גרם לחיסרון בצד הבסיסי היסודי יותר שנבנה במשך כל הדורות‪ ,‬שעל גביו דיבר‬
‫הרצי"ה‪ ,‬וזה הצד של ההתבטלות אל העצם‪ ,‬ההתכללות‪ ,‬השייכות לדבר הזה‪ ,‬אותה קומה של הילדות שנבנית ע"י לימוד‬
‫הבקיאות‪ .‬ואנו מאבדים משהו בזה שאנו שוכחים את זה‪ ,‬משהו בכל הגעגועים והשאיפות והשייכות למשהו גדול‪ .‬דבר זה‬
‫מתבטא בכמה יוצאים מן הכלל שמלמדים על איזה חוסר איזון שקיים בכלל כולו‪ ,‬בכל מיני אנשים שיצאו מבית המדרש הזה‬
‫שכל כך התלהבו מהסובייקטיביות עד שהם שכחו שיש סוגיא כזו שנקראת האובייקטיביות‪.‬‬
‫‪101‬‬

‫לפי זה שתמיד יהיה העסק בתורה שעשוע לנפש ושמחה‪ ‬ללב‪( .‬שכפי שיתברר בהמשך‪ ,‬זה סיכום של‬
‫שלב הילדות‪ ,‬או שלב העיון)‪ .‬אמנם עלינו שלא לשכח כי כבר אין אנו מוצאים את האדם‪ ‬ע"פ טבעו‬
‫הטהור האמיתי‪ ,‬עונותינו ועונות אבותינו קלקלו כבר‪  ‬את טעמנו הטבעי הטהור‪ ,‬עד שהחשק הטוב להשכיל‬
‫ולהיטיב‪  ‬בטבע סר מעלינו‪ ,‬ותחתיו נקשרה בלבבנו אולת וחשך של‪ ‬הוללות וכל חמדת עין חיצונה‪ ,‬שהוא‬
‫ההיפך מדרישת החכמה‪ ‬ודעת אלהים אמת‪ .‬שלכן גם אם בצורה פנימית יש לנו שיוך אל התורה אבל‬
‫מבחינת התודעה שלנו‪ ,‬איפה הקומה התודעתית האישית שלנו נמצאת‪ ,‬זה במקום אחר לגמרי‪ .‬עד‬
‫אשר בראשית לימודינו נמצא ע"פ רוב‪  ‬את הלימודים היותר יקרים ועקריים הפוכים הרבה לטבענו‬
‫הגס‪ ‬והנמוך‪ ,‬אשר לא די שלא נשבע שמחה ועונג מהם כ"א עוד‪ ‬ימררו את רוחינו ויהיו עלינו למשא‪ .‬וכל‬
‫מרירות היא הדגשה של חוסר ההתאמה אל הדבר‪.‬‬
‫אלא שעלינו לדעת שאדם‪ ‬לעמל יולד (למה? זה יתבאר לקמ') ‪ ,‬וכי רק בהתחלה‪ ,‬בטרם נבא אל עומק ים‬
‫החכמה‪  ‬והדעת‪ ,‬תהי' לנו המלחמה וההכבדה הזאת‪ ,‬אבל אחרי התקדשנו‪ ‬כראוי בקדושת התורה אז תבא‬
‫חכמה בלבנו ודעת לנפשנו‪ ‬ינעם ‪ ,‬כי תשוב הנפש לטבעה הטהור להתענג על ד' ותורתו‪  .‬אז רואים במפורש‬
‫פה שהתכלית שאליה הכל מכוון זה קומת העונג‪ ,‬כמו שאמרנו‪ .‬אבל בינתיים זה נראה פה בפשט‬
‫שישנה תקופה מבאסת שאין מה לעשות‪ ,‬היא קשה‪ ,‬אבל בסוף אין מה לעשות אחרי שתעמול קשה‬
‫ע"כ נואלו מאד אותם שרוצים לעשות את כל‬ ‫ותסבול בסוף כתוצאה ממנה יהיה לך טוב‪.‬‬
‫מדריגות‪  ‬הלימודים ג"כ לתלמידים הצעירים והמתחילים בערך של‪ ‬שעשועים‪ .‬לא באופן כזה תבא חכמה‬
‫בלב עיר פרא האדם‪  ‬בהולדו ‪ ,‬רק חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי‪ .‬אע"פ שיפה‪ ‬נעים ונאות מאד מצב‬
‫השמחה‪ ,‬מילוי הרצון והשעשוע‪ ,‬בדברי‪ ‬תורה וחכמה‪ ,‬שבאמת היו קיימים בתקופת הילדות‪ ,‬אמנם‬
‫חלילה להיות בהולים על העונג הזה‪ ,‬שהוא‪  ‬הצד החיצון אל החכמה ואל דעת האמת בשעתו‪ ,‬לקנותו‬
‫בלא‪ ‬עתו‪ .‬חלילה לרצות שהדבר הזה יהיה כבר בהתחלה של הלימוד‪( .‬וההתחלה פה כפי שיתבאר‬
‫לקמ' זה לא נקראת 'תהתקופה הילדותית' אלא תחילת התקופה הבוגרת של האדם שאז הוא לא‬
‫מזהה את העונג הזה)‪ .‬זה החלק יסיר מהמתחיל את החפץ לעמול ולהתיגע‪ ‬ולעמוד על האמת‪ ,‬כי לא‬
‫יוכל כלל להתאים העמל הגדול הנדרש‪  ‬לד"ת עם חפץ השמחה והעונג בתחילתו‪ ,‬מתנת אלהים זאת‪ ‬אינה‬
‫נתונה כ"א לאותם שכבר יגעו הרבה והרגילו את נפשם‪  ‬בנועם אור האמת‪ ,‬עד שכל עמל נפש בדרישת‬
‫‪48‬‬
‫התורה והדעת‪ ‬הוא מרבה להם ששון ועונג רב‪.‬‬

‫אפשר לטעות שכוונת הרב לומר משפט ממש לא נכון‪ ,‬וזה שעצם ההתעסקות של האדם במה‬
‫שקשור לשכל היא מייגעת אותו‪ ,‬כי האדם כל מה שהוא לא דמיוני וחוויתי וחושני‪ ,‬הוא לא מתאים‬
‫לטבעו הגס‪ .‬אבל זה כמובן לא נכון‪ ,‬מצינו הרבה אנשים שלומדים כל מיני חכמות מעניינות או לא‬
‫מעניינות‪ ,‬ואולי הם משתעממים‪ ,‬אך הם לומדים אותם מבלי צורך להתאמץ הרבה‪ .‬ולכן זה פשוט‬
‫אלא‪ -‬הרב מדבר פה אמנם‬ ‫שלא התעסקות בשכל‪ ,‬כלומר 'אינלטקט'‪,‬היא זו שמקשה על האדם‪.‬‬
‫על התעסקות בשכל שיוצר את הקושי‪ ,‬אבל לא בגלל עצם העובדה שהאדם מפעיל את השכל שלו‪,‬‬
‫אלא בגלל ששכל בצורה השלמה שלו (ע' תפא"י פ"א) זה בעצם דבר שעניינו‪ -‬התעסקות בקומת חיים‬
‫שלמה‪ ,‬שהיא נמצאת מחוץ לאדם‪ ,‬נבדלת ממנו‪,‬חיצונית לו‪ .‬ולכן זה התעסקות קרה ושכלית כזו‪ .‬ולכן‬
‫'שכל' שעליו מדובר פה פירושו‪ -‬לא עצם הקושי שבהפעלת האינטלקט‪ ,‬אלא התעסקות בערכים כאלה‬
‫שיוצרים ביחס לאדם תביעה מוסרית‪ .‬או שהם עוסקים בשלמות כזו שמעל לעולם‪ ,‬שלא מציירת את‬
‫'הקרוב'‪ ,‬את מה שקיים בעולם‪ ,‬שקשור וקרוב לאדם (כמו כל התורה‪ ,‬שעוסקת ב'דין'‪ ,‬ברצון ה')‪.‬‬

‫‪48‬‬
‫ע"כ כשם שהחום הוא הכח‪ ‬המועיל הרבה בפעולתו בעולם‪ ,‬מ"מ המתכוין ליהנות ממנו שלא‪ ‬לפי הכנתו הלא יהפך לו לרועץ‪ ,‬כן כל ת"ח היושב‬
‫לפני רבו‪ ,‬והוא עדנה במצב המתחילים‪ ,‬שהוא עדיין זקוק לרב להעמידו ‪ ‬על האמת והיושר בדרכי תורה‪ ,‬ואין שפתותיו נוטפות מר‪ ,‬הוא ‪ ‬חפץ כבר‬
‫שלא יהיו לו ד"ת לעמל‪ ,‬כ"א לבקש בהם את הנעים ‪ ‬והשעשוע‪ ,‬תכוינה‪ .‬הוא מתקרב אל אישה של תורה שלא כפי‪ ‬המדה המוכשרת לו‪ ,‬ויאבד בזה‬
‫השושנה היא היפה בפרחים המרהבת עין‬ ‫את כשרונו ואת התפתחות‪ ‬שכלו ויושר הגיונו‪ ,‬שיביאהו לאחרית טובה ושמחה וגם עונג‪ ‬בבא עתו‪.‬‬
‫במראיה‪ ‬החיצוני‪ ,‬הוד החכמה והעונג הנמשך ממנה לכל הוגה בה מה‪ ‬מזהיר הוא ונעים‪ ,‬אבל לא הזוהר החיצוני הוא העיקר בקנין‪ ‬כ"א הטוב‬
‫הפנימי‪ ,‬השגת התוך והאמת‪ ,‬שיותר הוא נמשל ‪ ‬למור‪ ,‬לבושם הטוב שהנשמה נהנית ממנף ממה שנמשל ‪ ‬לשושנה המענגת רק החוש החיצוני‪ .‬וזוהי‬
‫חובת המתחיל‪ ,‬השונה‪ ,‬המתלמד לדעת שהוא צריך להגיע אל התוך‪ ,‬אל ‪ ‬העומק שבתורה‪ ,‬ושעבורה צריך הוא להיות מוותר הרבה ‪ ‬משמחת לבבו‬
‫ועינוגיו הטבעיים‪ .‬ולא ידמה שימצא תיכף את‪ ‬העונג והשעשוע בתורה‪ ,‬כ"א יקבל עליו את מרירתה בהתחלה‪"  ,‬מר עובר"‪ ,‬אמנם עובר ולא מתמיד‬
‫הוא המצב הזה‪ ,‬וסוף סוף‪ ‬תבא חכמה בלבו לשמחו ולעדנו‪ ,‬וירגיש מתקה ועדנה של ‪ ‬תורה‪ .‬אבל רק בתנאי שלא יחפוץ לקרא לד"ת זמירות‪,‬‬
‫ולבקש‪ ‬בהם בעיקרם‪ ,‬גם בהתחלת לימודו‪ ,‬את הצד המענג והמשעשע‪  ,‬כאילו נועדו הדברים הקדושים שהעולם משותת עליהם רק‪ ‬לשמח שמחה‬
‫ילדותית לכל ערלי לב‪ .‬רק ע"י היגיעה וחיי צער‪ ‬שבהתחלה‪ ,‬יבאו אח"כ לדרך האורה המזהרת וסוגה בשושנים‪ ,‬ומנעמת את החיים בכל עונג‪,‬‬
‫"מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת‪ ‬רוכל" ‪ .‬אמנם רק השפתים הנה הנוטפות את המר‪ ,‬כלומר הצד‪ ‬הפנימי של האדם מצד הנפש החכמה ונטיותיה‪,‬‬
‫החכמה ערבה‪ ‬היא לנפש‪ .‬אמנם הצד החיצוני‪ ,‬הכלים החמריים וההמשכה ‪ ‬הטבעית אחרי נטיותיהם‪ ,‬הם שגורמים שבהתחלה יורגשו‪ ‬המרירות‬
‫והעול מהלימוד והשינון‪ ,‬שצריך אמנם לקבלו באהבה ‪ ‬בעבור התוצאות הטובות היוצאות מהסבל לקנות חכמה ודעת ‪ ‬קדושים‪" .‬טוב לי כי עוניתי‬
‫למען אלמד חוקיך" ‪.‬‬
‫‪102‬‬

‫ומכיון שהאדם הוא גס‪ ,‬אז לכן הוא נרתע מדברים שהם לא הוא‪ .‬ששכל אמיתי תמיד מכוון אותך למה‬
‫שאתה אמור להיות והאדם תמיד נרתע מזה‪.‬‬
‫אז עכ"פ בינתיים כל הקומה הזו של הקושי והעמל‪ ,‬זה נראה משהו כזה שאין מה לעשות‪ ,‬יש בנו‬
‫דפקט כזה‪ ,‬שאין התאמה בין התורה לבין הצד התודעתי הגלוי של האדם שלכן הוא צריך לעבור‬
‫תקופה ארוכה של סבילת כל המרירות הזו של התורה‪ ,‬שהיא שתזכך אותו ותביא אותו להיות תואם‬
‫אל הגודל שלה‪ .‬אבל אם האדם יתעקש כבר בהתחלה שהתורה תהיה נעימה לו‪ ,‬אז זה אומר ממילא‬
‫וזה אומר שהתהליך הזה של שפתותיו ששונים זה תהליך שעניינו‪-‬‬ ‫שהוא לא רוצה להשתנות‪.‬‬
‫לשנות את עצמו של האדם‪ ,‬כדי להתאים את עצמו אל התורה‪ .‬כי בהקשר הפשוט של התודעה שבה‬
‫הוא נמצא הוא רחוק מהתורה‪ .‬ולכן אם אתה לא סובל ומריר זה סימן שבכל השהות שלך בישיבה‬
‫אתה לא עובר תהליך משמעותי של השתנות אל עבר התורה‪.‬‬

‫אז מה שעולה מפה זה‪ :‬שהמרירות שבלימוד עניינה‪ -‬לשנות את האדם אל התורה‪ .‬ודבר נוסף זה‪-‬‬
‫מכיון שהאדם הוא גס ורחוק מהתורה‪ ,‬לכן כבר מתחילת הלימוד כל עניינו של הלימוד זה להיות קשה‬
‫אל האדם ולשנות אותו‪ ,‬כי כל עוד לא עשית את זה לא עברת שום תהליך‪.‬‬
‫כך הדברים כתובים פה‪ .‬וודאי שכל זה הינו אמת ויציב ונכון בצורה הפשוטה והמוסרית של מה‬
‫שהאדם צריך לומר לעצמו‪ ,‬ביחס למקום התודעתי שבו האדם נמצא‪.‬‬
‫אלא שבצורה אמיתית צריך להבין את כל זה בהקשר אחר לגמרי‪.‬‬

‫אך באמת ההדרכה הזו שפונה לצד התודעתי של האדם‪ ,‬צריכה לבוא רק בשלב השני‪ ,‬לא בשלב הילדות‬
‫והמקרא אלא בשלב בוגר יותר של המשנה‪ .‬היסוד צריך להיות מלאות בשמחה‪ ,‬בקומת הילדות‪ ,‬ורק מתוך‬
‫כך המרירות תתפרש כ‪-‬שיטת התגדלות‪ ,‬אך לא כתכלית‪.‬‬
‫קודם כל‪ -‬נטפל בחידוש השני‪ ,‬כדי למקם את הפסקה הזו של 'שפתותיו שושנים' במקום הנכון שלה‪,‬‬
‫(שמצד עצמה זה היה נראה שכבר בתחילת הלימוד זה צריך להיות)‪.‬‬
‫עין איה‪ ,‬ברכות ב‪ ,‬פרק שישי‪ ,‬ל‬
‫אמר ר"מ אר"י הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום‪ ‬מונע אסכרה מביתו‪ ,‬אבל כל יומא לא‪ ,‬מ"ט משום ‪ ‬שקשה לריח‬
‫הפה‪.‬‬
‫הערה מוסרית יש להסמיך‪ ,‬שעדשים הם‪ ‬מאכל אבלים ובמזון המוסרי ראוי לפרקים ג"כ להעיר לב על‪ ‬חלק המוסרי‬
‫של זכרון המיתה כהסיבות המתרגשות בעולם‪ ,‬ויראת העונש הפשוטה מביאה גם היא תכלית טובה ע"י מה‪ ‬שמשברת‬
‫לבו של אדם להתרחק מגאוהו שמביאה לשכחת השם‪ ‬ית'‪.‬‬
‫עדשים שזה מאכל אבלים‪ ,‬זה בהתאמה ללימוד כזה שמזכיר לאדם את יראת המוות שלו‪ .‬את האיום‬
‫הזה של 'על הכל אתה עתיד ליתן דין וחשבון'‪ ,‬שזו יראה כזו שעניינה 'שוב יום אחד לפני מתתך'‪,‬‬
‫לומר לאדם את האמירה עד כמה החיים שלך רחוקים מהתכלית שלהם‪ ,‬להראות את הפער בין‬
‫המקום שבו אתה נמצא לבין המקום שאליו אתה ראוי להגיע אליו‪ .‬וזה לימוד כזה שחשוב ללמוד‬
‫אותו‪ ,‬כי זה מונע אסכרה‪ ,‬כלומר מחלת חנק‪ ,‬שחנק זה ביטוי ברב לכפירה (יו"ת יג) שחונקת מהאדם‬
‫את כל השאיפות הרוחניות הרחוקות שלו‪ ,‬ולכן היראה הזו מעוררת באדם יעדים רחוקים וממילא‬
‫שקיקות רוחניות גדולות מאוד‪ ,‬יוצרת כלפי האדם תביעות גדולות‪.‬‬
‫אבל יחד עם זאת‪ ,‬כתוב שזה דבר כזה שצריך להיעשות רק פעם בשלושים יום‪ .‬למה? אומר הרב‪-‬‬
‫אמנם רק לפרקים ראוי להשתמש בכח המוסרי הזה‪ ,‬אבל‪ ‬בתמידות ראוי להיות משתמש בצד הגבוה של המוסר‪,‬‬
‫באהבת‪ ‬הטוב והצדק בנועם השם ית'‪ .‬שזה יותר מדרגת הישר ופחות מדרגת הכובש‪ ,‬כי התמידיות ברעיון‬
‫המוסר‪ ‬הפשוט של יראת העונש מביאה לידי עצב ושיעמום‪ ,‬היא גוררת באדם תחושת של עצב ותחושה של‬
‫שיעמום כלומר‪-‬תחושה של חוסר משמעות ועניין‪ ,‬שזה בעצם תחושה שהוא לא רלוונטי שבסתר‪ ‬הלב‬
‫הוא מחולל דיעות רעות‪ ,‬כי המסר הכללי שהוא שומע שאומרים לו מבין כל המילים המוסריות התובעניות‬
‫והקשות האלה היא‪ -‬שאתה רחוק מהתורה והקב"ה זה יוצר לו ממילא כעס ושנאה לקב"ה‪ ,‬ונמצא‬
‫שזה הופך מבעיה מוסרית לבעיה ממש אמונית עם השלכות נוראיות (ע' במבוא לדעת אלוקים)‪ .49‬כי האדם שלם‬
‫בדיעותיו ובמדותיו‪ ‬רק בעת שנפשו שמחה‪ ,‬ואז שפתותיו שושנים נוטפות מר‪ ,‬כלומר‪ -‬מתי ראוי ללמוד את‬
‫הפסקה של ששפותיו שושנים נוטפת מור עובר? רק כשהנפש מלאת שמחה!! ששמחת הנפש מרחבת את‬

‫‪ 49‬ע' מידו"ר כבוד‪ ,‬ג‪ .‬יש אנשים שחושבים שהם יטפלו ויזככו את היחס למושג האלוקי עי"ז שהם ילמדו את‬
‫אבל באמת הדבר הזה הוא חסר‬ ‫האדם ש'אלוקים הוא לא כוח עליון זר ומנוכר‪ ,‬אלא אין עוד מלבדו'‪.‬‬
‫משמעות‪ ,‬כי התפיסה של האדם את הקב"ה לא תלויה בהבנה הזו‪ ,‬אלא בהבנה פנימית שנוצרת לו כתוצאה‬
‫מציור חיים שלם שנבנה לו כתוצאה מהיחס אל כל סוגית המוסר‪ ,‬אם נבנת לו תפיסה מוסרית של כבישה או של‬
‫יושר‪ .‬ולא רק מבחינה תיאורטית‪ ,‬אלא גם מבחינה מעשית בפועל‪.‬‬
‫‪103‬‬

‫הדעת ומגבהת את הלב ביראת ד'‪ .‬וממילא את כל המסרים הכואבים והתובעניים האלה‪ ,‬היא יודעת לקבל‬
‫בצורה שנותנת להם פרשנות חיובית שמרחיבה את הדעת ומגבהת את הלב‪ ,‬ולא מדכאת‪ ,‬גורמת‬
‫לעצב שיעמום וסיבוכים אמוניים‪.50‬‬
‫אז יוצא במילים אחרות‪ -‬שאת הפסקה הזו של שפתותיו שושנים צריך ללמוד רק אחת לשלושים יום!‬
‫ובכל שאר החודש להתעסק בדברים עם מסר הפוך לגמרי‪ .‬אז יש כאלה שכל שבו"ש שמגיע ישר‬
‫מלמדים אותם את הפסקה הזו‪ ,‬ובמשך כל השנה מטפטפים להם את זה‪ .‬אבל בעצם הרב אומר כאן‬
‫במספרים שאת הפסקה הזו שכתבתי שם‪ ,‬תלמדו רק בשיעור למ"ד! אחרי ש ‪ 29‬שנים קודמות בחיים‬
‫תעמיק בך יסוד של עונג ושמחה‪ .‬ורק אחרי זה תגיע לפסקה הזו שבה שנה שלמה ותבנה את‬
‫הדברים האלה בצורה הקשה שלהם!‬
‫כי באמת צריך לדעת שהקושי של התורה הוא צורת התגדלות בתורה‪ .‬אבל לא שזה המסר של‬
‫התורה‪ .‬בשום אופן זה לא נכון לומר שהמסר של התורה זה שאתה רע ואתה גרוע ואתה צריך לעקם‬
‫את הטבע שלך כדי להיות מתאים אל התורה‪( .‬אז למה בכל זאת צריך קושי? מסיבה אחרת לגמרי‪ ,‬כדלקמ') ‪ .‬וממילא‬
‫זה לא שהיסוד בגישה אל התורה זה הידיעה הזו‪ ,‬שהכל צריך להיות מייסר‪ ,‬אלא הגישה אל התורה‬
‫היא הפוכה‪ ,‬מתוך נועם עונג ושמחה‪.‬‬
‫וצריך לאדם שאם האדם חלילה לא מגיע בסדר הזה‪ ,‬אז הוא מבין את זה כתפיסה עקרונית ולא‬
‫כפשוט שיטת התגדלות‪ . 51‬נוצרת לו תפיסה שכנראה כי יש משהו שם למעלה שבא לייסר את החיים‬
‫שלנו‪ ,‬וכנראה הקב"ה הוא בעצם מידת הדין‪ .‬ולכן הפסקה ה'אלימה' הזו של 'שפתותיו שושנים'‪ ,‬צריך‬
‫לדעת שזו פסקה מאוד מסוכנת! זה מסר מאוד מסוכן‪ . 52‬כי זה יכול לגרור אנשים לשיעמום לעצבות‬
‫לחולל מידת רעות ותפיסות רעות‪ .‬ולכן הדבר הזה צריך לבוא רק בעיתוי נכון‪ .‬גם אם לא בשיעור ל‪.‬‬
‫כלומר יכול להיות שאדם מגיע לשיעור א שהוא‬ ‫אבל לכן זה קשור אל השלב השני של הלימוד‪.‬‬
‫כבר שועל קרבות ומלא כל אהבת החיים‪ ,‬וממילא ברור שהוא עכשיו יתפוס את הפסקאות האלה‬
‫בצורה מגדלת ולא בצורה עצובה‪ ,‬אבל העיקרון הוא אותו עיקרון‪ ,‬והרב מדבר על ה'בדרך כלל'‪ .‬על‬
‫ההתגדלות בצורה העקרונית שלה‪ .‬שכמו שהרב אומר באיגרות 'אדם כי ימית עצמו באהלה של‬
‫תורה'‪ ,‬שקודם כל הוא צריך להיות אדם‪ ,‬מלא באהבת החיים ובאישיות ובכוחות‪ ,‬ורק מתוך כך הוא‬
‫'ימית' בהווה מתמשך‪ ,‬כלומר כל הזמן יתמסר בכל כוחותיו אל התביעות הגדולות של התורה‪ ,‬באופן‬
‫כזה שהוא אף פעם לא 'ימות' ויגמר מזה‪ ,‬אלא כל הזמן ישאר בו יסוד איתן של מלאות של חיים שלא‬
‫ישחק מזה אלא ישאר בו אותו גרעין בריא של חיים‪.‬‬

‫ועכשיו כבר אנו מבינים יותר למה צריך בהתחלה את הצד של הבקיאות‪ ,‬של השמחה‪.‬‬
‫ולכן גם בצורה יותר עמוקה‪ ,‬אפשר להבין את הפסקה היסודית במאמר שלנו‪ .‬שכל הזמן הרב דיבר‬
‫על 'העונג והשמחה'‪ ,‬כהשמסר הוא שצריך להקדים את העונג העצמי אל השמחה המבטאת את‬
‫הדברים שנמצאים במישור חיצוני יותר‪ .‬אבל בדרכי התיקון הרב אמר‪ -‬ש'ישמח' ואחר כך 'יתענג'‪.‬‬
‫כי כשבאים לבנות את האדם אז צריך קודם כל להראות לו את המסר הכללי‪ ,‬ואז הוא שמח‪ ,‬אבל אז‬
‫זה משהו כזה שהאדם עוד לא באמת קשור אל הדברים‪ ,‬זה חסר את השיוך הפנימי שלו אליהם‪,‬‬
‫אבל חשוב לעורר בו כבר בהתחלה את השיוך של 'טעמו וראו כי טוב ה''‪ ,‬להבין שהמסר הכללי של‬
‫התורה זה אהבת העולם ואהבת האדם‪ ,‬וההכרה שהקב"ה הוא טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו‪ ,‬ורק‬
‫מתוך הדבר הזה יש מקום לעבור לתקופת השושנים‪ ,‬השינון‪ .‬לאור מה שאני בטוח שהקב"ה אוהב‬
‫אותי ואני נפלא וגדול מאוד‪ ,‬ואני מאמין בחיי‪ .‬עכשיו צריך להבין שיש בי גם צדדים מסובכים באישיות‬
‫שצריך לטפל בהם‪ .‬ואז חוזרים לפסקה של שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר‪ ,‬שהיא רק בבשבת‬
‫א‪ ,‬אחרי שעברנו בברכות ב‪ ,‬ורק אז הדברים יבנו בצורה הנכונה והמתאימה שלהם‪.‬‬
‫[אפשר להבין את זה את היסוד של הכרת התכלית הזו של 'העונג והשמחה' זו הכרה חיצונית‪,‬‬

‫‪  50‬אבל קדרות הנפש ועצבונה מורידה את האור הנפשי עד‪ ‬שתקצר נפשו ולא יערבו לו דברי תורה וארחות יושר‪.‬‬
‫כמו‪ ‬שע"י רוע העיכול יש לו ריח הפה‪ ,‬שלא יטעם טעם הגון‪ ‬במאכלו‪ ,‬וביותר יחסר לו הצד הרוחני שהוא הריח הטוב‬
‫שנלוה‪ ‬אל כל מאכל במצב הבריאות הנכונה‪ .‬כמו כן הנלקה בעצב יותר‪ ‬על המדה‪ ,‬תרד מעלת נפשו ולא ירגיש ההוד‬
‫שבמאור התורה‪ ‬ודרכי היושר‪ ,‬ע"כ לא יפריז בזה על המדה כ"א לפרקים באורח‪ ‬חכמה‪ ,‬כדי להפיק התועלת הרצויה‬
‫להנצל משחיתות היצר‪.‬‬
‫‪ 51‬ע"ע ש"ב‪ .,6 ,‬שמלוה גדול מנותן צדקה‪ ,‬ופותח עסק גדול מכולם‪.‬‬
‫וכן במסל"ש העיר הרב דוד‪ ,‬שכשם שאנשים אומרים 'מסוכן מאוד לקפוץ מדרגות'‪ ,‬צריך קודם כל להבין את‬
‫המדרגות הבסיסית של זהירות זריזות נקיות‪ ,‬ורק אח"כ לקפוץ לחסידות‪ .‬כך צריך לדעת שבאותו אופן מאוד‬
‫מסוכן לקפוץ מדרגות‪ .‬ועם הרמח"ל במפורש בונה את היסוד של הכל על 'שידע האדם שתכליתו היא להתענג‬
‫על ה''‪ ,‬אז אם לא הפנמת את זה והטמעת את זה וזה מדרגה שהיא וודאית וברורה אצלך‪ ,‬אז אתה לא יכול‬
‫להמשיך הלאה‪ .‬ואם באיזה שהוא שלב של התקדמות שוב זה מטשטש אצלך‪ ,‬אז תעצור‪ ,‬תחזור לקומות‬
‫היסודיות יותר‪ ,‬תחזק אותם‪ ,‬ואז שוב תמשיך ותתקדם‪..‬‬
‫‪ 52‬מה שהרב אומר שגם במדרגת מעלי העולמות‪ ,‬במדרגה היותר תכליתית ושלמה‪ ,‬לא חסר להם כלום מ'כל נוי שביסורין והקרבת עצמו'‪,‬‬
‫אין הכוונה שהיסורין עצמם הם הנוי‪ ,‬אלא שהמעלה המיוחדת שנבנת מהם‪ ,‬של מוכנת להתמסרות‪ ,‬וכוח גבורה‪ ,‬וכלליות‪ ,‬וכו'‪ ,‬כל המעלות‬
‫האלה מתקבלות אצלם מבלי צורך בכל הדברים הבדיעבדים הללו כדי לבנות אותם‪ .‬כמו שהם מתקבלים בעונג בשבת‪.‬‬
‫‪104‬‬

‫שהאדם יודע ש'כך יהיה בעתיד'‪ .‬אבל בצורה אמיתית זה לא הכרת העתיד אלא הכרה מה היא‬
‫הקומה היסודית של החיים שבנו‪ ,‬שבעצם החיים כולם וכוחותיהם גילוי אלוקות הם‪ ,‬וכל הסיבוך של‬
‫האדם רק נמצא בקומה תודעתית חיצונית יותר אליו‪ ,‬שכלפיה דיברה הפיסקה הנ"ל בש"א 'שפתותיו‬
‫שושנים'‪ ,‬וגם אותה צריך עוד להבין מה עניינה]‪.‬‬

‫תכלית העמל לא‪ -‬לשנות את האדם‪ ,‬אלא שהתורה לא תתלוש את העולם אלא תגדל את העולם עצמו‪ ,‬תתפרט‬
‫אליו‪ .‬ושהאדם יעורר בעצמו את קומת העמל בדרך אל התורה‪ ,‬ובכך יקבל אותה לא כנהמא דכיסופא‪ ,‬אלא‬
‫מתוך עצמיות‪.‬‬
‫וממילא לאור זה איך נבין את (המסר הראשון ב‪ )-‬הפסקה של שפתותיו שושנים? אם הקב"ה הוא כ"כ טוב‬
‫אז למה הוא יצר אותנו באופן כזה שאנו עוברים שלב של מרירות?‬
‫יש פסקה נוספת בעין איה ברכות ב פרק תשיעי שדמ שמסבירה את העומק של כל התהליך הזה‬
‫ובזה אנו חוזרים שוב להבין מחדש את הפשר‬ ‫ופשר המרירות שלו‪ ,‬מתוך מבט אחר לגמרי‪.‬‬
‫והמשמעות של אותם תקופות זמניות שבהם 'פעולות נעשות מתוך הכרח ומועקה'‪ ,‬מדוע הקב"ה יצר‬
‫אותם בנו‪.‬‬
‫אמרי דבי ר"י מ"ד כי מיץ חלכ יוציא חמאה‪ ‬וגו'‪ ,‬במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב‪ ‬שינק משדי אמו‬
‫עליה‪.‬‬
‫'לינוק משדי אימו' זה המדרגה השלישית בדרכי הלימוד‪ ,‬שהיא כנגד אותו ברכי נפשי של דוד 'שינק‬
‫משדי אימו ואמר שירה'‪ ,‬שזו כזכור הקומה של הגירסא‪ ,‬ההתכללות‪ .‬אבל פה אומרת הגמרא‪,‬‬
‫שאחרי שאדם עבר דרך הקומה הזו‪ ,‬שהוא ינק משדי אימו‪ ,‬אז הוא מגיע לשלב נוסף שבו הוא מקיא‬
‫את כל מה שהוא ינק‪ ,‬כדי ליצור מדרגה משוכללת יותר של שייכות לתורה‪ .‬שזה המעבר משלב‬
‫הגירסא של ההתכללות בטוב האלוקי‪ ,‬אל השלב שבו את הכל אני צריך להבין בתוך עצמי‪.‬‬
‫רבים הם הפדגוגים המתנשאים‪ ‬להביא דרכים להקל את עול הלימוד‪ ,‬וחושבים שיביאו ברכה‪ ‬לעולם בהקנותם את‬
‫הידיעות והלימודים התוריים באופן קל‪ ,‬שלא יצטרך האדם להיות עמל בהם‪.‬‬
‫אז כמו בפסקה על 'שפתותיו שושנים'‪ ,‬שגם שם אמר הרב 'כמה נואלו אותם מחנכים שמנסים לגרום‬
‫לאדם שכל הלימוד יהיה קל'‪ .‬אז גם פה הרב מתייחס אל אותה תופעה שנקראת 'פדגוגיה'‪ ,‬שעניינה‬
‫לנסות להפוך את הלימוד לפופולרי‪ ,‬נגיש‪ ,‬וקל‪ .‬וכעת הוא מסביר את הסיבה הפנימית של הכשל של‬
‫הדבר‪:‬‬
‫תועלת הדבר אינה אלא‪ ‬מתעה ‪ ,‬כי הידיעות לא תמדדנה ע"פ כמותם כ"א ע"פ איכותם (ע' מוס"א‪,‬א‪,‬א‪-‬ב)‪ ,‬ע"פ עומק‬
‫ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ‪ .‬ביותר‪ ‬לימודי התורה ע"פ גודל הרושם שפועלים על הלומד‪ ,‬לענין‪ ‬התכונה של‬
‫המוסר המעשים הטובים ויראת ד' הטהורה‪ .‬ובזאת‪ ‬יהי' מועיל רק הלימוד שאינו בא בדרכים קלים ונוחים לקלוט‪ ,‬כי‬
‫ע"י היגיעה ועבודה שכלית‪ ,‬מתעלה האדם למדות נעלות‪ ,‬ולהיות נוטה אל השכל ואל כל דברי קודש באהבה וחפץ‬
‫לב‪ ,‬והלימוד פועל עליו להיות כולו נתון ומסור ללימודיו‪ .‬ע"כ תצא‪ ‬מהלמוד שע"י היגיעה דוקא עומק ההבנה והידיעה‬
‫הברורה עם‪ ‬הפעולה הרצויה לעבודת ד' ויראתו וכל טהרת המדות‪ .‬אבל‪ ‬הלימודים הנכנסים באופן קל‪ ,‬בלא יגיעה‬
‫ועבודה כבירה‪ ,‬ישארו לעולם שטחיים וקפויים עומדים מחוץ לנפשו של אדם‪ ‬הפנימית‪ ,‬ופועלים מעט על מעשיו ועל‬
‫יצרי לבבו‪ .‬ע"כ חמאה‪ ‬של תורה‪ ,‬הברור והמובחר שבה‪ ,‬העיקרי‪ ,‬המחוור בעומק‪ ‬רעיון ושום שכל והמרבה אומץ הנפש‬
‫ביראת ד' ודרכי קודש‪ ,‬במי תמצא רק במי שנתגדל על עבודת התורה בעמל‪ ,‬וקנה‪ ‬אותה בדרכים כבושים שע"י יגיעה‬
‫ועבודה רבה‪ ,‬שעמדו לו‪ ‬להתרחק מן הילדות וכל געגועיה‪ ,‬לבלתי קנותם בדרך שעשועי‪ ‬ילדים‪ ,‬כ"א מקיא חלב שינק‬
‫משדי אמו עליה‪ ,‬ע"י רב עמל‪ ‬ויגיעה‪ ,‬יהי' לו המזון הקל והנח למורת רוח‪ .‬וכמו שיקוץ הגדול ‪ ‬בהמזון ‪ ,‬ל היונק‪ ,‬עם כל‬
‫קלות עיכולו ומהירות השגתו‪ ,‬שאדם גדול לא רוצה את זה בכלל‪ ,‬הוא מואס בחלב כזה‪ ,‬כן‪ ‬יקוץ המתרגל‬
‫ביגיעה ועבודת עיון‪ ,‬ששמח בזה והוא כל תענוגו‪ ‬ומשוש נפשו‪ ,‬בלימודים הנקנים כולם ע"י דרכים קלים‪ ,‬אבל עם‪ ‬זה‬
‫הם מחוסרים עומק וכח רושם חזק בנפש‪.‬‬
‫אז הרב אומר פה ביאור חדש לגמרי לכל הסוגיא של 'שפתותיו שושנים' ומשמעות העמל והמרירות‬
‫שבתורה‪.‬‬
‫למה אתה צריך לסבול? למה אדם לעמל יולד וקו"ח בתורה? זה לא ‪ -‬כי התורה שונה ממך‪ ,‬ולכן צריך‬
‫לשנות אותך‪ ,‬לאנוס את האישיות שלך‪ ,‬וליצור לה מחיקה ועיצוב מחדש בהתאם לתורה‪ .‬אלא בדיוק‬
‫להפך‪ ,‬כי צריך שהתורה זה יהיה אתה! כי צריך לקרב את התורה אליך‪ .‬שרק כך אתה תפגוש את‬
‫הדברים מתוך הזדהות הפנימית עם הדברים‪ ,‬שזה יהיה חלק ממך ולא חיצוני אליך‪.‬‬

‫אם התורה הייתה רוצה לשנות אותך‪ ,‬היה הכי טוב שהיא תגרום לך להתעסק בדברים כאלה‬
‫שמנותקים מכל החיים שלך‪ ,‬ושבהם תשרה‪ ,‬ובהם תהגה‪ ,‬וכך לאט לאט תקבל עיצוב פנימי מלאכותי‬
‫מחדש לכל החיים שלך‪ .‬אבל התורה זה בדיוק להפך‪ ,‬זה תביעה איך הגודל מתגלה בתוך העולמיות‬
‫עצמה‪ ,‬איך הקב"ה בגבורה מצמצם את עצמו כלומר מרכז את עצמו בהופעה מיוחדת ספציפית בתוך‬
‫העולמיות עצמה‪ ,‬שזה ממילא התביעה להחדיר את התורה לתוך העולם‪ ,‬להעתיק אותה מהלבוש‬
‫הכללי שלה ללובש כזה שעומל לקחת אותה ולפרט אותה ולהחדיר אותה לתוך העולם שלנו‪ ,‬שזה‬
‫‪105‬‬

‫להגיע בלשון הרב ל‪"-‬עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ‪ .‬שזה הדבר שכ"כ קשה בסגנון הלימוד הזה‪ ,‬שלכן הרב ב'מור עובר' אמר שהוא מצד עצמו‬ ‫עבודה קשה‪,‬‬
‫זה לימוד קשה‪ ,‬כי זה עמל למתוח קווים ולהוריד מהכלל מסקנות מעשיות מפורטות לכל מצב ומצב" לא להתנתק מהעולם ולא להתנתק‬
‫מהתורה אלא להגדיל את העולם עצמו‪ .‬וזה דבר שהוא מאוד קשה‪ ,‬שהוא יוצר חכמה שהיא חכמה‬
‫כזו שקשה ללמוד אותה‪ ,‬כי היא תובענית (ולא פילוסופית מופשטת או לכה"פ מנותקת מהאדם)‪.‬‬
‫אבל 'מור עובר'‪ ,‬מריר‪ ,‬זה יכול להיות משהו שעניינו שהוא בא לשנות אותך‪ ,‬אבל באמת מריר זה‬
‫משהו כזה שבא להעצים אותך‪ ,‬לדרוש ממך לגלות נקודות עצמיות שקיימות בך‪ .‬מריר זה לא משהו‬
‫מבאס אלא כמו שוקולד מריר‪ ,‬אנשים נהנים לאכול דברים מרירים כי הם מרגישים שזה לא משהו‬
‫מתקתק וחיצוני‪ ,‬אלא כמו במאכל חמוץ מתוק‪ ,‬הם מרגישים את החדות שקיימת בו ואת המיוחדות‬
‫שקיימות בו‪ ,‬שהיא מעוררת באדם הצפה של חיים פנימיים שקיימים בו שמתעוררים בלעומתיות אל‬
‫מול הדברים האלה‪.‬‬
‫אז המטרה העמוקה של כל קומת ההבנה זה לא ללכת נגד האדם‪ ,‬אלא ממילא נאמר בצורה יותר‬
‫עמוקה‪ -‬להתסיס את האדם‪ ,‬מרירות שתובעת מהאדם לחשוף צדדים מיוחדים ועצמיים שקיימים‬
‫בו‪ .‬ועיקר הדברים‪ -‬שאם הבאים דברים אליך בצורה ערוכה ומסודרת‪ ,‬אבל אתה לא שותף אליהם‪,‬‬
‫זה בחינת נהמא דכיסופא‪ ,‬וממילא כל הבחינה שלא מעוררת את נקודת העונג ‪(,‬שחשוב להבין שעונג זה לא דבר אחד‬

‫עם נועם‪ ,‬עונג זה משהו שיכול בהחלט להיות גם מריר) ‪ ,‬את נקודת החיים העצמית‪ ,‬היא לא תהיה מסוגלת להבין אותם‬
‫ולזהות את עצמה בתוך הדבר הזה‪" .‬הלימודים הנכנסים באופן קל‪ ,‬בלא יגיעה ועבודה כבירה‪   ,‬ישארו לעולם שטחיים וקפויים עומדים מחוץ לנפשו של‬

‫אדם‪ ‬הפנימית "‪ .‬וזה גורם ללימודים שעיקר ערכם הוא הערך ה'כמותי'‪ ,‬ולא הערך ה'איכותי'‪ ,‬ידיעת השמות‪ ,‬ולא המפגש עם העומק האין סופי של מדרגת החיים שהשמות הללו‬

‫הם נקודת אחיזה בהם‪ .‬אמנם דבר כזה איננו נכון אצל ילד‪ ,‬ילד אמנם לא מעיין‪ ,‬אך זה לא הופך את הלימודים לשטחיים במובן של‪ -‬ידיעת השמות ולא מפגש עם החיוניות‬

‫שבהם‪ .‬כי הילד נכלל לגמרי בתוכן העמוק האין סופי שלהם‪( .‬אצל ילד זה שטחיות במובן אחר‪ ,‬במובן ש'הכל דומה כמישור' ולא מתעוררת קומה יחודית מבולטת עצמית שלו‪.‬‬

‫הוא לא נפגש עם דברים דרך עצמיות‪ ,‬גם אם הוא נפגש איתם באופן אין סופי)‪ .‬אך פה זה אצל במבוגר‪ ,‬שכבר לא יכול להתכלל בדברים בצורה תמימה‪ ,‬ולכן זה החיסרון שלו‪.‬‬

‫( אז יש פה 'אחדות התוכן עם הסגנון'‪ .‬כל התוכן של המשנה‪ ,‬של ההלכות הפסוקות‪ ,‬הוא תוכן כזה‬
‫שלוקח את אותו הכלל של התורה‪ ,‬אבל לא מציג אותו בצורה קוסמת כזו שגורמת לאדם להתמכר‬
‫אליו‪ ,‬ולהתלש מהחיים הפשוטים שבו‪ ,‬אלא תובעת את התגלות התורה בתוך החיים האלה עצמם‪,‬‬
‫כדי שהחיים עצמם יועצמו‪ .‬וגם כל התהליך שבו זה נעשה זה תהליך של עמל‪ ,‬שמעורר באדם את‬
‫העצמיות שבו‪ ,‬ויוצר לו חיבור פנימי אל הדברים‪ ,‬חיבור שעובר דרך עצמיותו)‪.‬‬

‫גם במוסה"ק קמ‪ 53‬הרב מדבר על מצב ש'אני בתוך הגולה'‪ .‬אדם ששוכח את עצמו ומזהה את עצמו‬
‫על פי זהויות חיצוניות‪ .‬חטאה הלבנה שניסתה לדמות את עצמה לחמה‪ .‬חטאה הארץ שרצה להיות‬
‫שייכת ישר אל התכליות ולא לעבור דרך התהליכיות שבה עצמה‪ .‬והרב מסיים שם ומחבר את כל‬
‫החטאים האלה לתופעה תרבותית שבה‪ "-‬באים מחנכים מלומדים‪ ,‬מסתכלים בחיצוניות‪ ,‬מסיחים‬
‫דעה‪  ‬גם הם מן האני‪ ,‬ומוסיפים תבן על המדורה‪ ,‬משקים את הצמאים בחומץ‪  ,‬מפטמים את המוחות ואת‬
‫הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם‪ ,‬והאני הולך ומשתכח"‪.‬‬
‫היה אפשר להבין שהמחנכים הללו‪ ,‬שגורמים לאדם להתנכר לעצמיות שלו‪ ,‬הם כאלה שבאים אל‬
‫התלמיד ומייסרים אותו‪ ,‬ולכאורה מעורים כלפיו תביעות חיצוניות‪ .‬אבל אם נבין את הביטוי הזה לאור‬
‫עוד שתי המקומות הנוספים הנ"ל שהרב הזכיר אותו בהם‪ ,‬אנו נבין שזה בדיוק הפוך‪ .‬נכון פדגוגים‬
‫הם כאלה שבאים מחוץ לאדם ולא באים לתת לאדם להיות הוא עצמו‪ ,‬אלא להעמיס עליו מידע‪.‬‬
‫להעמיס עליו חומר‪ ,‬להעמיס עליו דברים שנמצאים מחוץ לנפש‪ .‬אבל כל זה נעשה דווקא במה שהם‬
‫מקלים עליו‪ ,‬ולא מייסרים אותו‪ ,‬לא תובעים ממנו‪ ,‬ובכך לא מעוררים בו התגדלות עצמית שלו מכוח‬
‫ומתוך עצמו‪ .‬והבניה האמיתית של הדברים היא נעשית דווקא ע"י תורה שלמדתי באף היא שעמדה‬

‫‪53‬‬
‫בקשת האני העצמי צז‪ ‬‬
‫ואני בתוך הגולה‪ ,‬האני הפנימי העצמי ‪ ,‬של היחיד ושל הציבור‪ ,‬אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך‪ ‬הקדושה והטהרה שלו‪ ,‬לפי ערך הגבורה‬
‫העליונה‪ ,‬הספוגה מהאורה‪ ‬הטהורה של זיו מעלה‪ ,‬שהיא מתלהבת בקרבו‪ ,‬חטאנו עם אבותינו‪ ,‬חטא האדם הראשון‪ ,‬שנתנכר לעצמיותו‪ ,‬שפנה‬
‫לדעתו של נחש‪ ,‬ואבד את עצמו‪ ,‬לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך‪ ,‬מפני שלא ידע נפשו‪ ,‬מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו‪ ,‬בחטא‬
‫ההשתחואה לאל זר‪ ,‬חטא ישראל‪ ,‬זה אחרי אלהי נכר‪  ,‬את אניותו העצמית עזב‪ ,‬זנח ישראל טוב‪ .‬חטאה הארץ‪ ,‬הכחישה את עצמיותה‪ ,‬צמצמה את‬
‫חילה‪ ,‬הלכה אחרי מגמות ותכליתות‪ ,‬לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו‪ ,‬נשאה עין מחוץ לה‪ ,‬לחשוב על דבר גורלות‬
‫וקריירות‪ .‬קטרגה הירח‪ ,‬אבדה סיבוב פנימיותה‪ ,‬שמחת חלקה‪ ,‬חלמה על דבר‪ ‬הדרת מלכים חיצונה‪ ,‬וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל‬
‫אחד‪ ,‬של הפרט ושל הכלל‪ .‬‬
‫באים מחנכים מלומדים‪ ,‬מסתכלים בחיצוניות‪ ,‬מסיחים דעה‪ ‬גם הם מן האני‪ ,‬ומוסיפים תבן על המדורה‪ ,‬משקים את הצמאים בחומץ‪  ,‬מפטמים את‬
‫המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם‪ ,‬והאני הולך ומשתכח ‪ ,‬וכיון שאין אני‪ ,‬אין הוא‪ ,‬וקל וחומר שאין אתה‪ .‬רוח אפינו משיח ד'‪ ,‬זהו‬
‫גבורתו הדר גדלו‪ ,‬איננו מבחוץ לנו‪ ,‬רוח אפינו הוא‪ ,‬א ת ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש‪ ,‬אל ה' ואל טובו נפחד‪ ,‬את האני שלנו נבקש‪ ,‬את עצמנו‬
‫נבקש‪ ‬ונמצא‪ ,‬הסר כל אלהי נכר‪ ,‬הסר כל זר וממזר‪ ,‬וידעתם כי אני‪ ‬ה' אלהיכם‪ ,‬המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים‪ ,‬אני ה'‪ .‬‬
‫‪106‬‬

‫לי לא בגלל שהיא השלילה אותי אלא בגלל שהיא עוררה את הצורך שלי לבנות את הדברים בתוך‬
‫עצמי‪( .‬שלא כמו בישיבה‪ ,‬ששיעור בא אחרי עמל ארוך של לפני ואחרי‪ ,‬שהשיעור רק מעצים את העמל הזה)‪( .‬בכל פדגוגיה ישנו חיסרון‪ ,‬כי יש‬
‫בדברים הללו איזה משהו חיצוני לאדם שבא להקל עליו ולהביא לו אוכל לעוס‪ ,‬והתכלית היותר שלמה‬
‫היא כש'לא ילמדו עוד איש את רעהו')‪.‬‬
‫כל שיטת הפדגוגיה בצורה מהותית היא שיטה מסובכת‪ .‬כי זו שיטה כזו שלא חיים בה את האידיאל‬
‫של 'לא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם'‪ ,‬שהאדם מתפתח מתוך עצמו‪,‬‬
‫בצורה מקורית עצמית ופנימית‪ ,‬שבונה אותו עצמו‪ ,‬אלא בקבלה ממקורות חיצוניים לו‪ .‬אמנם לשיטה‬
‫זו יכול להיות תיקון‪ ,‬באופן כזה שהיא תעורר את האדם עצמו לגדול‪ ,‬ובזה היא הופכת מ'פדגוגיה‬
‫לחינוך'‪ ,‬אבל ברגע שהיא ממשיכה לחיות עולם מוחצן‪' ,‬מסתכלים בחיצוניות' כמו שאומר פה הרב‪,‬‬
‫בוחנים את הדברים בקריטריונים הישגיים‪ ,‬שהמטרה היא ההשגתיות (כמו בחטא הלבנה) ‪ ,‬או לחילופין‪-‬‬
‫'הקלה' על התלמיד‪ ,‬אז הצד השווה הוא שמגיעים ל'קיצור תהליכים' (מה שמקביל לחטא הארץ‪ ,‬שרוצה לברוח‬
‫מהתהליך אל המטרה) ‪ ,‬וממילא לשיטה כזו ש'מניקה את האדם חלב מוכן'‪ ,‬ולא מעוררת את ההתגדלות‬
‫שלו לעומת הדברים האלה‪ ,‬את החידוש והלידה של הקומה העצמית שלו‪ ,‬עם כל ההתבררויות‬
‫והקשיים שבזה‪' ,‬שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר'‪.‬‬

‫וכפי שהרב מסביר יותר את חשיבות הדבר הזה באוה"ק עמ' עו‪ ,‬עיכול רוחני‪:‬‬
‫" הרוחניות הבאה מתמצית של ידיעות ורגשות שבאו בצורה‪ ‬מיוחדה‪ ,‬ונתעכלו עיכול רוחני‪ ,‬והן פושטות‬
‫צורתן ולובשות‪  ‬צורה חדשה‪ ,‬היא מתאחדת הרבה יותר באיחוד גמור עם היסוד‪ ‬הנשמתי‪ ,‬ומעלה את‬
‫האדם לצורתו העליונה‪ ,‬מאילו היו הדברים‪ ‬באים לכתחלה בצורתם הגמורה‪ .‬ומתוך כך השבילים‬
‫הרוחניים הנם כל כך מסובכים‪ .‬הלוא הוא‪  ‬אביך קנך הוא עשך ויכננך‪ ,‬מלמד שעשה הקב"ה כונניות‪ ‬באדם‪,‬‬
‫שנדרש על הסיבוך האורגני‪ ,‬של כלי העיכול הגופניים‪   .‬שהם מכוונים גם כן להעיכול הנפשי‪ ,‬במזון הרוחני‪,‬‬
‫המחיה איש ועם"‪.‬‬
‫שכמו שבמערכת העיכול‪ ,‬שזה משל שהרב יחזור עליו בהמשך‪ ,‬לכל אדם יש את המערכת ולפעמים‬
‫זה שמביאים לאדם אוכל שהוא לא תואם לגמרי את המערכת הקיבתית שלו אלא שיש בתוכה הרבה‬
‫פסולות ואוכל ודברים מעורבבים‪ ,‬ויש לאדם את המערכת שבה הוא ממיין ומסדר את אבות המזון‬
‫שלו בעצמו לחלקים השונים‪ ,‬זה מה שבונה את המערכת הגופנית של האדם בצורה מאוד טובה‪,‬‬
‫מאשר במצב מאוד ראשוני שנותנים לאדם את אבות המזון בצורה המסודרת שלהם‪ .‬כי מה‬
‫שמתפתח מול הדבר הזה זה שאדם לא רק מקבל מזון‪ ,‬אלא גם מעבד לא רק את המזון אלא את‬
‫עצמו‪ ,‬מפתח את עצמו‪ ,‬ועי"כ מגדל את האמירה שלו עצמו מול הדברים האלה‪ .‬התזונתאית שתואמת‬
‫אותו‪ .‬אם האדם אוכל מאכלים שהם כבר מפורטים לחלקי המזון שלו‪ ,‬אז אולי הוא ישיג את חלקי‬
‫המזון האלה אבל מערכות האיברים הפנימיים שלו לא יבנו כתוצאה מזה וזה נעשה דבר מסוכן‪ ,‬שכל‬
‫החלקים הפנימיים שלו בסכנת התנוונות‪ .‬ודווקא כשאתה אוכל אוכל שהכל מעורבב בו ביחד ובתוכך‬
‫אתה עובר עיכול פנימי ומווסת כל דבר למקומו‪ ,‬בזה אתה משתף את העצמיות שלך בתוך הדברים‪,‬‬
‫ולא רק שאתה מקבל את הכל מבחוץ אלא בונה את העצמיות שלך מבפנים בסידור המחודש של‬
‫הדברים באופן שמתאים לך‪ ,‬בברירת המועיל מן הפסולת‪.‬‬
‫כך גם בעיכול הרוחני‪ .‬זה מה שמעורר באדם את ההפנה את השיוך העמוק הפנימי של הדברים‪ .‬זה‬
‫שבאים לאדם דברים שלא בצורה שהיא תאומת ומכוונת בצורה ישירה מול עצמו‪ ,‬ולכן יש בהתחלה‬
‫צד של מרירות‪ ,‬ש'תנאי התנה החסיד שהאדם צריך בהתחלה לקבל את מרירות הסם'‪ ,‬שהיא יוצרת‬
‫צד מסוים בהתחלה של זרות‪ ,‬אבל הזרות הזו של המפגש עם דברים שאינם תואמים את רוחי על‬
‫ההתחלה‪ ,‬הם דורשים ממני בירור פנימי‪ ,‬ולפעמים דווקא הקושי‪ ,‬המועקות עצמם‪ ,‬הם אלו שחושפים‬
‫ומחדדים באדם את תודעת האני שלו‪ .‬שלכן הקומה השניה הזו של ההבנה עם כל היגיעה שקיימת‬
‫בה עם כל מה שהדברים לא מובנים ומרירים ומאתגרים אבל דוקא הדברים האלה הם מתביעים את‬
‫החותם האישי שלו‪ .‬ולכן תקופות המועקה שבאים על האדם הם תובעים ממנו בצורה הרבה יותר‬
‫עמוקה והרבה פחות שטחית לעמוד על יסוד החיים שלו‪ .‬והפדגוגים שמנסים להקל על הילד ולהתאים‬
‫אותה ישר אליו‪ ,‬בזה הם עוקרים לו את כל יסוד הבנייה שלו‪ ,‬שדווקא המפגש עם מציאות שהיא לא‬
‫כ"כ מסתדרת איתו‪ ,‬והיא לא בנויה על פי מה שתואם איתו עכשיו‪ ,‬דווקא הדבר הזה מטרתו זה לא‬
‫לגרום לאדם להתרחק מעצמו אלא לגרום לו לחדד את חוש הטעם שלו ולשקם עי"כ את בניין החיים‬
‫הגדול של האדם‪.‬‬
‫‪107‬‬

‫המרירות הזו נובעת דווקא מצד מה שהאדם לא מוותר על העולם האישי שלו כשהוא נפגש עם‬
‫התורה‪ ,‬אלא תובע למצוא את החיבור בינהם (ע' ש"ב‪ ,‬על משה שהוסיף יום אחד מדעתו‪ ,‬כי התקשה לו‪ ,‬דווקא בגלל התביעה שלו לחבר את‬

‫המבטים‪ .‬כפי שהתבאר בשיעור בשבועות) ‪ .‬אז לכן הוא נפגש עם כל מיני תכנים בתורה‪ ,‬ונוצרת לו תסיסה לעומתם‪ ,‬כי‬
‫הוא מרגיש שהם לא מתאימים לו‪ ,‬שהם מדכאים איזה חלום פנימי שיש לו‪ .‬וזה מרירות כזו שמעוררת‬
‫תסיסה‪ ,‬שתובעת ממנו ליצור בירור פנימי של איך הדברים האלה משתלבים עם החיים שלי ולא‬
‫מוחקים את העצמיות שלהם‪ .‬וזה כל תהליך הפירוק‪ ,‬הקושיות‪ ,‬השאלות‪ ,‬ומתוך כך התשובות‬
‫המחודשות‪ ,‬שמכוונות את כל התורה אל קומת העונג שלה‪.54‬‬
‫כמו חלב שבני אדם מואסים בו כי הוא יותר מדי מסודר ובא להם בקלות ואת האתגריות שקיימת בזה‬
‫חסר להם‪ .‬ולכן המרירות והעמל זה לא דבר קשה אלא דבר מאתגר ומשמח ומציף את היסודות‬
‫העצמיים שמעוררים בתוך הדברים האלה‪.‬‬

‫המדרגה התכליתית של לימוד תורה לשמה שתיווצר כתוצאה מכך‬

‫על שדי הפעולות יתגלה האור הגדול הזה של חדות אל ושבע שמחות ‪ ,‬בתקופה יותר מאוחרת‪ ,‬בין בחיי‬
‫הכלל בין בחיי הפרט‪ .‬אבל התקופה המכשרת את הענג והשמחה לבא אל חוג הפעולות‪ ,‬להזיל עליו טללי‬
‫ששון ואור וגילה פנימית‪ ,‬היא תקופת הלמוד בשלשת מערכותיו‪ ,‬הדבור‪ ,‬השנון‪,‬‬
‫ההגיון‪ ,‬שהם הגירסא‪ ,‬ההבנה‪ ,‬החדוש‪ ,‬שאינם יכולים להתברך כראוי‪ ,‬להביא‬
‫את אורם יפה בנפש האדם פנימה ולעטרהו עז והדר גם מחוצה לו‪ ,‬כי‪-‬אם‬
‫כשיצורף עמם הענג והשמחה‪ ,‬שרק אז "ידבר בם לשמם" ‪.‬‬
‫'לימוד לשמה‪ -‬לשם התורה'‪ ,‬שהתורה תתגלה בפועל‪ ,‬ע"י שהיא תקבל את הביטוי החי שלה בהתעצמות‬
‫וההתיחדות עם נפש לומדיה‪ ,‬שבכך תבהיק ותאיר ותתגלה בה האות שלו משישים ריבו האותיות שבתורה‪,‬‬
‫וזה לא עניין אישי‪ ,‬אלא צורך גבוה‪,‬‬ ‫וממילא זה מה שיוצא לפועל רק כשמתגלה העונג שבתורה‪.‬‬
‫להעשרתה של התורה והתגלותה בחיים‪.‬‬
‫דברי הרב פה זה בעצם דברי האגלי טל‪ .‬שביאר שהגדרת לימוד תורה לשמה זה רק לימוד בצורה‬
‫של 'עונג ושמחה'‪ .‬שבמבט השטחי‪ ,‬העונג והשמחה זה נראה משהו שפוגם במדרגה של לימוד תורה‬
‫לשמה‪ ,‬כי בזה אדם לא לומד בצורה נקיה וטהורה‪ ,‬רק לשם שמיים‪ ,‬אלא יש גם את המעורבות‬
‫האישית והאינטרס האישי שלו בדברים‪ ,‬שהוא מרגיש עונג בלימוד ושמחה בו‪ ,‬וזה פוגם במעלת‬
‫התורה‪' ,‬מצוות לאו להנות נתנו'‪ .‬אבל כמו שהאגלי טל מסביר שאדרבא‪ ,‬דווקא זה ערך לימוד תורה‪.‬‬
‫לימוד תורה שיש בו עונג ושמחה זה עצמו לימוד תורה לשמה!‬
‫ולפי מה שהרב הסביר במאמר זה מאוד מבואר‪ .‬שערך לימוד תורה ותכלית לימוד התורה זה לא רק‬
‫לקנות ידיעות‪ ,‬ולדעת מה כתוב בתורה‪ ,‬אלא זה לקנות את התורה עצמה‪' .‬קניין תורה'‪ .‬להפוך אותנו‬
‫ל‪' "-‬ועשיתם אותם'‪ -‬ועשיתם אתם‪ ,‬כאילו עשיתם את עצמכם "‪ .‬כל המהלך של לימוד התורה‪ ,‬על‬
‫שלוש מערכותיו‪ ,‬חותר ומגיע בסופו של דבר לפסגתו במדרגת ההיגיון‪/‬העיון‪/‬החידוש‪ ,‬שבו התורה‬
‫הופכת להיות 'תורה דיליה'‪ ,‬שהאדם עצמו נהיה חלק מהתורה‪ ,‬התורה מתחייה דרך האישיות‬
‫והדבר הזה הוא‬ ‫המיוחדת העצמית שלו‪ ,‬שאז מתגלה בתורה מדרגת העונג שבה‪ ,‬העצמיות‪.‬‬
‫דבר אחד עם מגמתה של התורה‪ ,‬של 'תורה לשמה'‪ .‬שכל עניין לימוד תורה לשמה זה כפשט הביטוי‬
‫וכמו שביאר נפש החיים‪' -‬לשם התורה'‪ ,‬לשם עצם הופעת התורה בעולם‪ .‬וכמו שמסביר הרב‬
‫באוה"ת‪ ,‬ש"רצה הקב"ה שתהיה חכמתו בפועל בעולם"‪ .‬וכמובן שכוונת הדברים איננה ש'חכמתו‬
‫תהיה בפועל' ע"י שאנשים שנמצאים בעולם ידקלמו את מילות התורה‪ ,‬אלא עומק הדברים הוא‬
‫שהקב"ה רצה שאותיות התורה יהפכו להיות חיים! "מפני תורה עומדין מפניה לומדיה לא כ"ש"‪ ,‬שע"י‬
‫לומדי התורה היא הופכת להיות סדרי חיים‪ ,‬סדרים של נשמות‪ ,‬ובזה היא מקבלת את הביטוי החי‬
‫ולכן זה דבר אחד עם העונג והשמחה‪ .‬שזה איך שהתורה מעוררת את נקודת החיים‬ ‫שלה‪.‬‬

‫‪ 54‬אוהת"ש‪ ,‬יד טז‪ :‬יש שאדם קורא בספרים מעניני מעלות של קדושה‪ ,‬ונפשו מצטערת ‪ ‬ומתמוגגת בקרבו‪ .‬צריך הוא להפריד את הצער לחלקיו‪,‬‬
‫וימצא שיש לפעמים שחלק אחד‪ ‬ממנו הוא שמצטער על שהמדרגה הטובה הזאת היא רחוקה ממנו בעונותיו‪ ,‬וצריך הוא‪ ‬להתחזק בתשובה לבא‬
‫למדה העליונה ההיא‪ ,‬ועם זה יתכן שיש באותה מדה חלק שהוא ‪  ‬פחות מערכו‪ ,‬והוא מצטער מההצטמצמות שנפשו נוטה להצטמצם בתוך‬
‫הקטנות‪  ‬הממוזגת במדה הטובה ההיא‪ .‬וצריך הוא לברר לעצמו עד כמה יאושר באמת כשיקח מזו ‪ ‬המדה‪ ,‬ועד כמה אשרו תלוי בשמירה שלא‬
‫להשאר בצמצומה כ"א לעלות למעלה‪ ‬ממדתה‪" ,‬מעלין בקודש"‪ .‬‬
‫‪108‬‬

‫העצמית של האדם‪ .‬שהיא מביאה אותו למקום מנת גורלו העמוק והמיוחד‪ .‬שיש התעצמות בין האדם‬
‫לתורה‪ .‬ואדרבא‪ ,‬אם אדם לא שמח בלימוד שלו יש פגם בלימוד תורה לשמה‪ ,‬שהתורה לא הגיע‬
‫לתכלית שלה שהיא תעורר נפשות כאלה שחיות את הסדר הזה של התורה‪.‬‬
‫ולכן‪ -‬רק למוד התורה לשמה ‪-‬שזה עצמו בעצם‪ -‬וההתעלסות באהבתה‪ ,‬ההתיחדות‬
‫וחשיפת הקשר המהותי העצמי של האדם עם התורה‪ ,‬היא תביא את כל התוצאות הטובות‬
‫הבאות מאורה של תורה‪ .‬ולכן העונג והשמחה בלימוד זה מה שמביא לזכות במדרגה של‬
‫השראת השכינה שבתורה‪.‬‬
‫כמו שהטעמים של האוכל קיימים כדי לבנות על ידם את מדרגות החיים הנפשיות של האדם‪ ,‬וזה מה‬
‫שמתבטא בעונג שבהם‪ ,‬כך גם פה (ומצד זה יש לזהות את העונג והשמחה יותר כסימן) ‪ ,‬אדם צריך למצוא את האות‬
‫המיוחדת שלו בתורה‪' ,‬ללמוד ממקום שליבו חפץ'‪ ,‬וממילא מתוך עונג ושמחה‪ ,‬ורק כך התורה תלמד‬
‫'לשמה'‪ ,‬כלומר‪ -‬לשם מגמתה של התורה‪ ,‬שרק באופן הזה היא תצא אל הפועל בכל מלא מקצועותיה‬
‫וגווניה ואותיותיה שבכל נשמה ונשמה מישראל‪ .‬במקום כזה שבו התורה הופכת להיות לא העמסה‬
‫של ידיעות קרות‪ ,‬אלא שהיא בונה את הנפש של האדם עצמו (שלכן הוא מרגיש את העונג שבזה)‪,‬‬
‫חושפת את מדרגת העצמיות האלוקית שבו‪.‬שבזה מתגלה תכליתה‪ .‬אפשר לומר במובן מסוים‪ ,‬שלו‬
‫‪ -‬כל פרויקט השו"ת ואוצר החכמה וכו' באו לעולם רק כדי לברר לנו שכיום אין צורך ב'חמור נושא‬
‫ספרים'‪ ,‬בכל מיני אנשים בעלי זיכרון פנומנאלי ש'יודעים לצטט מה כתוב בתורה בבקיאות‪ 55‬עצומה'‬
‫(שברור שאנשים כאלה התורה היא קרה וזרה להם‪ ,‬והם לא יכולים ללמוד אותה לשמה אלא 'כדי שיקראוני רבי' וכו') ‪ ,‬כי המחשבים עושים את‬
‫זה פי אלף יותר טוב מהם‪- ,‬דיינו‪ ,‬לפקוח את עינינו לתכליתה האמיתית של התורה‪ ,‬שהיא באה‬
‫לבנות ולחשוף ולהוציא לפועל את האות של כל אחד בתורה‪ ,‬לבנות נפשות‪.‬‬
‫אז כמו שבאוכל זה שהאוכל טעים (וה''ה לגבי כל תחושת עונג) זה לא רק סימן שהוא מתאים לי‪,‬‬
‫שממילא אין כ''כ מה להתרגש ממנו כי הוא חסר משמעות מצד עצמו אלא רק מצד מה שעומד‬
‫מאחוריו‪ ,‬אלא זה עצמו חלק מהסוגיא עצמה‪ ,‬מכיון שהאוכל זה לא רק תוספת חיצונית שבאה לדאוג‬
‫להשרדות שלי אלא עניין הטעם שבו כפי שהרב מסביר בעין איה‪ -‬עניינו לבנות את הנפשיות שבי‪,‬‬
‫שמה שהיא מתעוררת ומתעצמת כתוצאה מזה זה עצמו מה שיוצר את העונג‪ .‬כי תכלית האכילה היא‬
‫לפתח את העולם הנפשי של האדם‪ ,‬והנהנתנות של האדם היא כי האכילה נועדה לא רק לספק את‬
‫הצרכים הגשמיים של האדם אלא גם להזין את העולם הנפשי של האדם‪ ,‬שעל זה בא ברכה לפניי על‬
‫העולמות הנפשיים של האדם ולא רק ברכה לאחריי על השביעה וההשרדותיות שבזה‪ .‬אז כך גם‬
‫בתורה‪ ,‬שהעונג של האדם מלימוד תורה הוא מהותי לסוגית לימוד התורה‪ ,‬כי עניין לימוד התורה הוא‬
‫לא להעמיס עלינו ידיעות טכניות‪ ,‬אלא נועד להפגיש ולהעצים את העולם האישי הנפשי של האדם‪ .‬אז‬
‫כמו שבמזון יש מתיקות ועונג כי הוא משלים את מה שהמזון צריך להשלים מבחינה נפשית‪ ,‬כך‬
‫התורה חלק מהגדרת לימוד התורה זה מה שהיא מעצימה את נפש האדם‪ ,‬וממילא זה שאדם נהנה‬
‫מלימוד התורה זה עצמו אומר שכאן הוא באמת לומד תורה‪ .‬וזה ביאור דבריו של האגלי טל‪,‬‬
‫שהלימוד מתוך שמחה והנאה מהלימוד לא רק שזה פוגע בלשמה אלא אדרבא‪' ,‬רק אז ידבר בהם‬
‫לשמם'‪ ,‬תכלית התורה היא להגדיל את הנפשות שלנו‪ ,‬ולכן אם אדם לא שמח בלימוד אז אמנם‬
‫שפתותיו נוטפות מור בהתחלה‪ ,‬אבל הוא עוד לא הגיע ליעוד של הלימוד‪ .‬של 'ועשיתם אותם ועשיתם‬
‫אתם' 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'‪ .‬מה שבא לידי ביטוי בתחושת ההתענגות והשמחה שזה פועל על‬
‫האדם שבזה הלימוד מגיע לכלל היעוד שלו‪ 56.‬כמו שאוכל שמספק רק את הצדדים הגופניים ולא‬
‫את הצדדים הנפשיים לא הגיע לתודעתו‪ ,‬כך תורה שמספקת לאדם רק צדדים שכליים של ידענות‪,‬‬
‫אבל לא מעצימה ומגלה ומפתחת את כל מלאות אומר החיים שלו וחושפת ומוציאה לפועל את מדרגת‬
‫העצמיות האלוקית שבו‪ ,‬זה לימוד כזה שלא הגיע לתעודתו‪ .‬כי יעוד התורה זה לא שנהיה ידענים‪,‬‬
‫שכנ''ל ב''ה אחרי שיש את אוצר החכמה כבר אין צורך בכך‪..‬אלא שכתוצאה מהדברים האלה נפשות‬
‫‪ 55‬אין לטעות ולשייך ולחבר לזה את אותה מדרגת ה'גירסא' שהזכרנו לעיל‪ ,‬כאילו זה מטרתה‪' ,‬שהאדם יזכור הרבה מהתורה'‪ .‬ממש לא‪,‬‬
‫מטרתה היא 'לשטוף במהירות'‪ ,‬לא מצד הזיכרון שבזה‪ ,‬אלא כדי לעורר באדם לחיות את האמת שכבר מוטבעת בו‪ ,‬את הקומה הדמיונית‬
‫שבו‪(,‬שמצידה הסובייקטיביות והאובייקטיביות זה חד)‪ ,‬להתכלל בתוך התורה‪.‬‬
‫‪ 56‬לא שבמודע צריך להתעסק בזה כל הזמן 'האם אני מתענג או לא'‪ .‬לא מבעיא בשלב השני המאתגר אלא גם‬
‫בשלב השלישי‪ .‬דברים שנעשים במודע לא נעשים כמו שצריך אלא בצורה מלאכותית‪ ,‬כמו מחנך שאומר לילדים‬
‫מה המסר שהוא מנסה להעביר להם בכל שלב ושלב שהחינוך לא יפעל כלום‪ .‬כך אם אדם מסביר לעצמו יותר‬
‫מדי תהליכים שקורים לעצמו זה לא יפעל כ''כ טוב‪ ,‬ולכן צריך צד של תום בכל הדבר הזה‪ ,‬אבל כן צריך כל הזמן‬
‫להציב את היעד הכללי בצורה נכונה‪.‬‬
‫‪109‬‬

‫נבנות‪ ,‬גילויי חיים גדולים נבנים‪ ,‬שזה סוגית העונג והשמחה‪ ,‬שעצמיויות של חיים הולכות ומתפתחות‬
‫לאור אורה של תורה‪.‬‬

‫נפש החיים בא להדגיש שלימוד תורה זה לא 'לשם הדבקות'‪ ,‬לשם המניע האישי של האדם שאיך‬
‫(ובאמת גם בעל‬ ‫האדם מרגיש קישור לקב"ה‪ ,‬אלא לשם המפעל הגדול של התורה שמופיעה בעולם‪.‬‬
‫התניא בפ"ז מודה שזה המעלה הגדולה של 'בני עליה שמוטעים הם' שלומדים תורה לשם התגלות אורו של הקב"ה ולא‬
‫לשם הדבקות‪ .‬גם הוא כותב שעיקר מעלת לימוד תורה לשמה זה לא לשם הדבקות של האדם אלא לשם הקב"ה שיתגלה‬
‫בעולם‪ .‬ואמנם הוא מדגיש את זה כדרישה למיוחדים ולא כדרישה אולטימטיבית מכל אחד ואחד‪ ,‬שמבחינה חינוכית הוא‬
‫מדריך ללמוד לשם הדבקות)‪ .‬ובניגון הפשוט והמשמעות הפשוטה של דברי נפש החיים‪ ,‬שבאים כעימות‬
‫לדברי החסידות‪ ,‬אז הכוונה של הדברים זה שהלימוד הוא לא 'בשביל הנפשיות שלי'‪ ,‬אלא 'אני חייל‬
‫של הקב"ה' שרצה שיופיעו הרבה מילים של התורה בעולם‪ ,‬ואני משרת את רצונו‪ ,‬ואין הדבר הזה‬
‫ואילו האגלי טל שהיה חוסיד‪[ ,‬שמסביר שאין פה איזה רצון אלוקי שאנו צריכים לשרת אותו ולקדם‬ ‫נוגע כלל לנפש האישית שלי‪.‬‬
‫אותו‪ ,‬כי באמת הכל כבר שלם‪ ,‬ואין עוד מלבדו‪ ,‬ואנו רק צריכים להפתח אל השלמות הזו]‪ ,‬אז הוא לשיטתו יאמר שלימוד תורה לשמה זה‬
‫לשם האהבה והשמחה והתענוג‪ ,‬שזה מזכיר את 'הדבקות'‪ ,‬כל' מה זה עושה לי‪ .‬אבל אצל נפש‬
‫החיים‪ ,‬שלימוד תורה לשמה זה לא לשם הדבקות האישית שלי אלא לשם התורה‪ ,‬אז ממילא אני‬
‫וההרגשות שלי לא תופסים חשיבות במגמת הלימוד‪.‬‬
‫והרב מחדד אדרבא‪ ,‬דווקא כחלק מדברי נפש החיים עצמו לבאר את עומק כוונת דבריו בלימוד‬
‫'לשמה‪ -‬לשם התורה'‪ ,‬שדווקא הדבר הזה‪ ,‬המגמה האידיאליסטית שבאה לגלות ולממש את רצון ה'‬
‫כי לימוד תורה לשמה זה לא 'לומר מילים'‪ ,‬אלא איך‬ ‫מעולמו‪ ,‬זה מה שדורש את העונג והשמחה‪.‬‬
‫המילים האלה מתחברים לנפשות‪ .‬שהרי את המילים האלה יכל הקב"ה ליצור לפני שנבראו בני אדם‪,‬‬
‫והוא גם עשה את זה‪ ,‬שהרי התורה קדמה לעולם‪ .‬אז מה חשוב לקב"ה שיהיו בני אדם ושאנו נקבל‬
‫תורה? לראות איך התורה מתקבלת בנפשות! באופן הזה 'התורה מתגלה'‪ ,‬ו'חכמת ה' נהיית בפועל'‪.‬‬
‫ולכן אדרבא הדבר הזה נותן מקום לנפש הייחודית של כל אחד ואחד‪ ,‬ואף תובע ומשתוקק להתגלות‬
‫של התורה וההתחברות שלה עם הנפש האישית של כל אחד ואחד‪ ,‬שההתעצמות וההתאחדות הזו‬
‫היא זו שחושפת ומאירה ומוציאה לפועל את האות המיוחדת שלו בתורה‪.‬‬
‫אז וודאי מצד האופי של הלימוד זה חוזר להיות אותו דבר‪ ,‬וגם נפש החיים מודה שהנושא זה איך‬
‫התורה מתקבלת בנפש שלי‪ ,‬וממילא דבר זה מגיעה למגמתו כשיש עונג ושמחה‪ .57‬ורק שהנפש‬
‫החיים מוסיף ומחדד בדבר הזה‪ ,‬שכל זה זה לא עניין אישי שלי‪ ,‬אלא זה עבודה שהיא צורך גבוה! לא‬
‫כדי שלי יהיה נוח ונעים‪ ,‬אלא זה ענין בעל חשיבות וערך אלוקי‪ ,‬כדי שהתורה תתעשר ותתגוון‬
‫והמדד של זה שזה קרה‪ ,‬זה שהתורה העצימה אופי חדש‪ ,‬נשמה‬ ‫לשישים ריבו האותיות שלה‪.‬‬
‫חדשה‪ ,‬וזה אומר שהתכלית הגדולה של התורה הגיעה ליעוד שלה‪.‬‬

‫['לשמה'‪ ,‬והקבלת הדברים למאמר הדור]‬

‫אני חשבתי שרק כשיהיה מתענג יוכל ללמוד תורה לשמה‪ ,‬מכיון שרק אז‪ ,‬כשהוא מוצא בזה עונג‪,‬‬
‫הוא מוצא בזה עצמיות‪ ,‬אז האדם יכול לזהות בדבר הזה ערך עצמי‪ .‬הבעה של החיים העצמיים שבו‪.‬‬
‫אך אם האדם לא‬ ‫וממילא זה הופך להיות תכלית לעצמו ולא אמצעי למשהו אחר‪ .‬כמו שעשוע‪.‬‬
‫מתענג בדבר הזה‪ ,‬זה משהו טכני בשבילו‪ ,‬או אפילו משהו ש'מאוד חשוב לעשות אותו כי עי"כ‬
‫מתקנים עולם'‪ ,‬אז התורה הופכת להיות אמצעי בשביל 'תיקון עולם'‪ .‬וממילא דברי הרב מתלכדים‬
‫בו עם קומת הנשמה של מאמר הדור‪ ,‬של מדרגת הערך העצמי‪.‬‬
‫אבל הרב אמר שיותר נראה לו להבין את ההקשר של הדברים כמה שיותר שייך אל הקומה הראשונה‬
‫של קומת הנפש של הדור‪ .‬בתביעה של איך האור המקיף חודר אל האור הפנימי של כל אחד ואחד‪.‬‬

‫‪[ 57‬אמנם כמובן שמה שאנו אומרים שהעונג שהאדם מקבל מהלימוד הוא הוא הלימוד תורה לשמה‪ ,‬זה כמובן כשמה‬
‫שמענג אותו זה דבר ה' שנמצא בדברים האלה‪ ,‬האלוקיות שבתורה‪ .‬ואם מה שמענג אותו זה השמחה האינטלקטואלית של‬
‫הדברים האלה‪ ,‬שאם תוך כדי שהוא למד במסכת סוכה על סוכה עגולה אז הוא נהנה מהחידוד של משפט פיתגורס‪ ,‬שהוא‬
‫מוצא מזה הברקות‪ ,‬שזה הנאה מהכלים של הדברים‪ .‬על זה אומר ר' חיים מוולז'ין ב'רוח החיים'‪ ,‬שזה רק 'לא פוגע‬
‫בלימוד'‪ .‬זה לא מזיק לדברים האלה‪ .‬אבל זה לא עצם לימוד תורה לשמה כמו מה שאנו אומרים פה‪ ,‬שהשמחה זה התכלית‬
‫האחרונה‪ .‬מה שהאדם מתענג פה שאנו מדברים זה שהנשמה של האדם מתענגת‪ .‬האישיות המוסרית שלו מתענגת‪ .‬מה‬
‫שמעצים באדם את התשוקות של קרבת אלוקים שהם שמתעוררות בדבר הזה‪ .‬אז הוא לא לומד בשביל מה שהוא יקבל‬
‫מזה‪ .‬אבל הדבר זה העצמו חושף את הדבקות הגדולה שלו בדברים האלה]‪.‬‬
‫‪110‬‬

‫העונג והשמחה בקומת הדעת והלימוד עניינו‪' -‬איך אני נהיה קשור אל התהליך האלוקי' והוא לא זר‬
‫לי‪ .‬אך זה עדין משהו שהנושא שלו זה האידיאליסטיות‪.‬‬
‫ומ"מ אלו שתי דברים שקשורים זה לזה ויונקים זה מזה‪ .‬כמבואר באוהת"ש ד‪,‬י‪ .‬על הכבדו שהוא‬
‫המימוש הראשון של מדרגת היקר‪ .‬ובדעת אלוקים‪ ,‬שהמדרגה האידיאליסטית היא המבוא לצורך‬
‫חשיפת מדרגת הערך העצמי‪.‬‬
‫וכן במאמר הדור ‪ ,‬על המוסר הישר שהוא מה שמביע וחושף ומוציא לפועל את מדרגת הערך העצמי‪ .‬ועוד יותר מזה‪ ,‬שכמו שהתבאר‬
‫התביעה של קומת הנפש היא הגילוי הראשוני של קומת הנשמה שמאחוריה בצד היותר גלוי של‬
‫החיים‪ ,‬בעולם הדעת‪ .‬אז בצורה פנימית קומת העונג‪ ,‬בעצם החיים של האדם‪ ,‬כפי מה שהרב פתח‬
‫איתו‪ ,‬וכפי מה שהרב יוביל אליו את הדברים בחזרה בסוף המאמר זה שייך למדרגת הנשמה של‬
‫הדור‪ ,‬אבל בתווך הרב מדבר על הגילוי של הדברים בתוך עולם הדעת האישי הפרטי של האדם (לעומת‬

‫עצם החיים שזה הצד האלוקי שבו) ‪ ,‬שזה דרך הבנייה של הדברים‪ ,‬שדרך מה שהוא ייבנה זה יהווה שער וביטוי‬
‫ממשי ראשוני למדרגה של קומת הנשמה שתוכל מתוך כך ללכת ולקבל את ביטויה (ולכן גם מפה‬
‫ההדרכה של 'לשמה' איננה 'לעשות דברים לשם פעלם' לשם הערך העצמי שבהם‪ ,‬אלא 'כדי להעשיר‬
‫את כנס"י'‪ ,‬לגלות את תורה דיליה)‪.‬‬

‫ההתגלות של התורה בנפשות חדשות‪( ,‬שממילא יוצר את הצורך הנפשי שלהם בתורה)‪ ,‬זה יוצר את החידוש‬
‫שבתורה‬
‫ה י‪ .‬הצורך הנפשי שבלימודים הוא היסוד התמציתי של כל מה שעושה פירות בעולם הרוחני‪,‬‬
‫זה שלימוד זה לא רק 'דבר חשוב וגדול'‪ ,‬אלא בלימוד יש גם מענה לכל מיני כוחות נפשיים של האדם‪,‬‬
‫זה מה שנותן את ההתפתחות של העולם הרוחני‪ .‬זה שאדם כשהוא לומד זה נותן מענה לקומות‬
‫בנפש שלו שצריכות את ההִ תחַ יּות מהלימוד זה הופך את הלימוד הזה להיות לא לימוד עָ קר ומסורס‬
‫שלא עושה פירות‪ ,‬שבו רק יודעים לשנן מה כתוב‪ ,‬וזהו‪ ,‬הכל אטום וחתום וסתום‪ ,‬אלא זה לימוד‬
‫מפרה‪.‬‬
‫איך אפשר להתחדש בדברי תורה? כי כמו שאומר הרב באוה"ת "שאינו דומה האור שמתיילד בנפש‬
‫שע"י שמגיעים למדרגה התכליתית של‬ ‫אחת ע"י לימוד התורה‪ ,‬לאור שמתיילד בנפש אחרת"‪.‬‬
‫לימוד התורה‪ ,‬של ההגיון והעונג שבה‪ ,‬שבה התורה חודרת אל הנפש האישית של הלומד‪ ,‬זה מה‬
‫שיוצר את החידוש של התורה‪ .‬כי בצורה יותר מדויקת זה לא ש'הורדתי את התורה אל ההבנה שלי'‪,‬‬
‫אלא – נחשפה והובעה מדרגת 'התורה דיליה'‪ ,‬התורה החקוקה בעצמיות של הלומד‪ ,‬בנשמתו של כל‬
‫אחד מישראל‪ ,‬שע"י המפגש עם התורה וההתמסרות אליה‪' ,‬מור עובר'‪ ,‬זה מה שעורר והוציא אל‬
‫הפועל את מדרגת התורה שבאדם מישראל‪ ,‬את העצמיות הגורלית שלו שנחשפה‪ ,‬ובזה התורה‬
‫רק זה הדרך לחדש‬ ‫עצמה הופרתה והתחדשה‪( .‬ולכן מדרגת ההגיון היא היא מדרגת החידוש)‪.‬‬
‫חידושי תורה‪ .‬כשהדבר 'התחדש לי'‪ .‬איזה דרך עוד יש? ע"י שאומרים דבר שלא נאמר לפניו? הרי‬
‫כל מה שתלמיד עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני‪ ,‬ולא רק מבחינה רוחנית עקרונית‪ ,‬אלא גם‬
‫בפועל‪ ,‬רוב מה שאדם יחדש זה דברים שכבר נאמרו ונכתבו‪ .‬אז איך הוא יחדש? אם הוא ירצה לומר‬
‫דבר שלא נאמר לפניו זה בעצם יהיה מה שאני בפרטיות שלי אומר ולא התורה עצמה‪ .‬אלא שחידושי‬
‫תורה באמת זה בדיוק הנקודה שאם האדם הצליח לחבר את כל האישיות שלו אל התורה ולהיות‬
‫שייך אל המדרגה של להתענג אל ה'‪ ,‬אז עכשיו תורה דיליה מופיעה דרך האישיות המיוחדת שלו‪.‬‬
‫ולכן זה מה ש"עושה פירות בעולם הרוחני"‪ .‬שעכשיו ההתחדשויות שיבואו הם כהמשך של תנועת‬
‫התורה‪ ,‬איך התורה קבעה לה מקום בנשמתו של ראובן ושל שמעון ואיך שהם מופרים הם מגלים‬
‫הארה מיוחדת בתורה והתנועה הגדולה של התורה הולכת ומתעשרת ומתפארת ומתפתחת‪.‬‬
‫ולכן רק כשמגיעים אל העונג של הלימוד אפשר לעורר חידושים בתורה‪ .‬כלומר לדעת שכשאני מחדש‬
‫חידושים‪ ,‬כל' מבין הבנות שמתישבות על ליבי בתורה‪ ,‬שמוצאות את ההיגיון והאומר הכללי שמאחורי‬
‫כל הפרטים‪ ,‬הם לא באים מהצד האישי שלי שהוא לא ההמשך של התורה‪ ,‬אלא הם תוצאה של איך‬
‫התורה עוררה בי גילויים חדשים והופיעה את סגנון התורה כפי האות המיוחדת שלי‪.‬‬

‫והוא המעין הנפשי של תורה לשמה‪,‬‬

‫כמו שאומר האגלי טל‪ ,‬כנ"ל‪ ,‬שכל הלשמה של התורה זה מה שהתורה מגדלת חיים מפתחת גילויי‬
‫וההתחדשות הזו‪ ,‬שקורת ברגע שהתורה חדרה לתוך האדם‬ ‫חיים כשרונות חיים ואוצרות חיים‪.‬‬
‫‪111‬‬

‫עצמו‪ ,‬שאז יש עונג ושמחה בלימוד‪ ,‬ואז הלימוד הוא לימוד לשמה‪ ,‬אז כמו שאמר הרב 'זוכים לכל‬
‫התוצאות הטובות הבאות מאורה של תורה'‪ ,‬שהראשון שבהם זה ש'נעשה כמעיין המתגבר'‪.‬‬
‫שממנו נובע כל עושר מדעי‪ .‬והפרטים הטכניים שבחלקי הידיעות‪ ,‬אינם כי אם כלים להריק אל תוכם אותו האור‬
‫הגדול של התביעה הנשמתית‪ ,‬שכל אחד מזיל אל תוכם ממה שיש בשורש נשמתו‪.‬‬
‫שאמנם זה מתחיל מצורך נפשי‪ ,‬וגם העונג יכול להתפרש כעניין פסיכולוגי‪ ,‬אבל מעבר לזה מה‬
‫שבאמת יש זה עניין נשמתי של עצמיות שמובע מעבר לזה‪ .‬ודרך המפגש עם פרטי התורה‪ ,‬שזה כל‬
‫השלב של המשנה‪ ,‬צבירת הידיעות של התורה‪ ,‬דרך זהנעשה תהליך כזה שדרכו הולך ומתעורר‪,‬‬
‫הולך ומתגלה‪ ,‬הולך ונחשף בהם מדרגת התורה שבעצמיות של האדם‪.‬‬
‫ולכן בגלל כל הדבר הזה מסביר הרב‪ ,‬אמרו חז"ל ש‪ -‬לעולם ילמד אדם ממה שלבו חפץ‪.‬‬
‫ולכן אומר הרב‪ -‬לעולם אדם ילמד ממה שליבו חפץ כמו שנדבר לקמ'‪ .‬כי זה הערכות לעובדה הזו‬
‫שהוא נותן לתורה לפעול על הנקודה הכי עמוקה וגורלית שלו‪.‬‬
‫כמו שראינו בתחילת המאמר במדרגה השנייה של משמעות העונג והשמחה‪ ,‬שהעונג והשמחה הם‬
‫גם הקריטריון לכוון את האדם איך להתגדל בצורה נכונה‪ .‬שאם אדם רואה שדרך מסוימת בעבודת ה'‬
‫גורמת לו להיות עצוב ולהיות במצב שהוא חוסם את דרישות החיים העמוקות שלו זה עצמו דרוש‬
‫ממנו קצת יותר לעשות חשבון נפש ולמצוא את הכיון המדויק יותר של איך הוא ימשיך לגלות את שמו‬
‫של הקב"ה בעולם‪ .‬כי בזה שאתה מתענג זה אומר שאתה מוצא בזה את העצמיות שלך‪ ,‬וממילא זה‬
‫הדרך שלך למצוא את הצד האלוקי שבדברים‪.‬‬
‫[ובאמת כשמדייקים בדברי הרב עצמו‪ ,‬אז ברישא של הפסקה כמו שהרב אמר‪ ,‬ששלושת המדרגות‬
‫הללו של הלימוד הם שבונות את העונג והשמחה‪ .‬אך אח"כ בסוף הפסקה כתוב עוד דבר נוסף‪,‬‬
‫ששלושת שלבי הלימוד הללו‪ ,‬כדי שיגיעו לתכליתם הם תלויות בכך שיהיה בהם עונג ובשמחה‪ .‬ושתי‬
‫הדברים נכונים‪ .‬שהעונג והשמחה הוא התכלית‪ ,‬כמבואר בשלב הרביעי‪ ,‬אך הוא גם האמצעי כיצד‬
‫להגיע אל התכלית‪ ,‬כמבואר בשלבים הקודמים‪ ,‬וביחוד בשלב השני‪ .‬כי מכיון שהתכלית היא מדרגת‬
‫העצמיות‪ ,‬אז כבר בהתחלה הדברים צריכים להיות קשורים אל העצמיות של האדם‪ .‬ולכן מדרגת‬
‫העונג היא כל הזמן עומדת כאמת הפנימית שברקע של הדברים‪ ,‬שאותה מנסים להוציא אל הפועל‪.‬‬
‫וכפי שיתבאר כעת הצד הזה של הדברים‪ ,‬של 'אדם שלומד במקום שליבו חפץ']‪.‬‬
‫וזה פתח להמשך דברי הרב‪ ,‬להדרכה והדרישה המעשית הנצרכת לאור זה‪.‬‬
‫‪112‬‬

‫דרישה המעשית לחשיפת עושר התורה‪ ,‬לצורך בניית המדרגה הזו‬

‫המזון החמרי‪ ,‬גם הוא מצורף הוא בהשלמת פעולותיו‪ ,‬עם הטעם הטוב‪ ,‬הריח העדין וצהלת‬
‫הנפש המכשיר את כח החיים להתרחב ולהתעלה‪ .‬וקל‪ -‬וחומר הדברים במזון הרוחני‪ ,‬מזון הנפש‬
‫המשכלת‪ ,‬החושבת‪ ,‬המצירת ומרגשת‪ ,‬שהענג הרוחני‪ ,‬והשמחה השוקטה הפנימית‪ ,‬היא עצם יסוד‬
‫חייה‪.‬‬
‫לשמירת הטעם הטוב‪ ,‬וההרוחה הנפשית של האדם ביחם למזונו הגופני‪ ,‬הוכנו בעולם‪ ,‬מחסד‬
‫המשביע לכל חי רצון ב"ה‪ ,‬מיני מזון רבים ושונים‪ ,‬שיכולים להתחלף לפי כל אחד ואחד‪ ,‬לפי‬
‫מצבו‪ ,‬טעמו‪ ,‬ולפי זמנו‪ ,‬ולפי תקופת היום והשעה‪ ,‬ולפי פרקי השנה ומשך החיים‪ .‬וההתרחבות‬
‫של הבחירה היא מתאמת אל הנטיה הפנימית‪ ,‬בבע"ח הטבעים בתכלית שלמותם‪ ,‬ובאדם רק אם‬
‫הוא בריא בגופו ונפשו כראוי לו‪ .‬המזון הרוחני יש לו ג"כ זה הכלל ‪" :‬לעולם ילמד אדם תורה‬
‫במקום שלבו חפץ‪ ,‬שנאמר כי‪-‬אם בתורת ד' חפצו" ‪ .‬על‪-‬כן מוכרח הדבר שכל הככר הגדול של‬
‫הרחבתה של תורה יהיה נגול לפנינו בכל רחבו‪ ,‬בכל מקצעותיו השונים והמרובים‪ ,‬למען נוכל‬
‫להיות מוכנים לכון את הזמן והנטיה לפי החפץ הפנימי לרוות צמאוננו בערך המכוון בנטיותינו‬
‫פנימה‪ .‬כדי שלא לבד הידיעה והתועלת נקבל בלמודנו‪ ,‬כי‪-‬אם גם שפע הברכה החיים והשלום‪,‬‬
‫של הענג והשמחה הפנימית‪ ,‬שהם ירחיבו צעדיני וינשאו את רוחנו‪ ,‬ברום עזה של תורה‪ ,‬שרק‬
‫מרב כל נוכל בטח לעבוד את ד' בשמחה ובטוב לבב ‪.‬‬

‫ולכן יש מאכלים שונים‪ ,‬שכל‬ ‫אכילה פועלת לא רק פעולה פיזית‪ ,‬אלא בעיקר מענה פסיכולוגי לאדם‪.‬‬
‫אחד מתאים ונותן מענה למצב נפש אחר‪.‬‬
‫אז יש כאן משל מהעולם התזונתי‪ ,‬המערכת הגסטרונומית של האדם‪ ,‬אל העולם הרוחני של האדם‪.‬‬
‫כמו שהרב מדבר בעין איה ברכות בפרק שישי בכמה פסקאות ‪ .58‬שתפקיד המזון זה לא רק לתת‬
‫מענה למערכת הגופנית של האדם ולדאוג לבריאות הגוף של האדם‪ .‬אלא המזון של האדם נותן גם‬
‫הרבה מענה ליסוד הפסיכולוגי של האדם‪ .‬אדם שיקבל אוכל באינפוזיה‪ ,‬למרות שהוא יצליח לקבל את‬
‫כל אבות המזון הבסיסיים הנדרשים לו‪ ,‬אבל יהיה משהו באישיות של האדם שמאוד יפגם כתצאה‬
‫וגם תענית עיקר מה שהיא פוגעת זה לא בצד הגופני‪ ,‬יום שאדם אוכל זה לא‬ ‫מהדברים האלה‪.‬‬
‫סוף העולם‪ ,‬זה לא באמת פוגע בגוף שלו‪ ,‬בטח שלא אם קודם לכן הוא עשה סעודה מפסקת וגם‬
‫מחכה לו סעודה אחרי זה‪ .‬עיקר הבעיה זה התכונה הנפשית של הקדרות שמתעוררת בדבר הזה‪.‬‬
‫ולכן הדבר הזה הוא פתח להבין את האמירה שהרב אומר פה‪ ,‬שהיא אמירה שבמובן מסוים הוא‬
‫ייחודית למין האדם אבל במובן מסוים זה נכון אצל כל בעלי החיים‪ .‬שבכל אדם מלבד מה שהמזון‬
‫הפיזי נותן לו יש את הצד הנפשי של כל מזון שנותן מענה לאדם‪ .‬וזה היסוד של ה'טעם' שבאוכל‪,‬‬
‫שאוכל 'טעים לי'‪ ,‬זה כי הוא 'מתאים לי'‪.‬‬

‫‪ 58‬עין איה‪ ,‬ברכות ב‪ ,‬פרק ששי‪,‬א‪.‬‬

‫כיצד מכרכין כו' מנא ה"מ דת"ר קודש הלולים לד'‪ ,‬מלמד שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם‪ ,‬מכאן אר"ע‪ ‬אמור לאדם שיטעום‬
‫כלום קודם שיברך‪ .‬הקודש מורה‪ ‬שיהי' האדם מבקש ההנאה האנושית‪-‬הרוחנית גם בכל הדברים ‪ ‬הגשמיים‪ ,‬ע"כ ראוי שיותר‬
‫יתענג על הידיעה במעשה ד'‪ ,‬ביצירת כל דבר שהוא נהנה ממנו לרומם את נפשו האנושית ‪ ,‬ממה שיתענג על ההנאה החושית‪ .‬וראוי‬
‫שתהי' ההשקפה‪ ‬הרוחנית חודרת על חסדי ד' וחכמתו בעצם היצירה זולת מה‪ ‬שהדבר נוגע לו‪ ,‬וזוהי ברכה שלפניה‪ .‬וברכה‬
‫שלאחריה‪ ,‬ההכרה בחסד במה שנוגע לנפשו ועמידתו וקיומו ע"י מוצא פי‪ ‬ד'‪ .‬ובכלל היא הכרת‪-‬טובה מפני ההנאה והעונג זולת‬
‫הקיום‪ ‬והתועלת הנמשך מזה‪ ,‬שהוא כולל ג"כ ההכרה של הטובה של‪ ‬ההנאה הרוחנית מההשכלה אל חכמת היצירה‪ ,‬לדעת כפי‬
‫כחו‪  ‬את מעשה ד' כי נורא הוא ונעשה בחכמה ורב חסד‪ ,‬וההכרה של‪ ‬טובת הקיום הנמשך מהמזון אל האדם‪ .‬ע"כ אסור‬
‫לאדם‪  ‬שיטעום כלום קודם שיכרך‪ .‬כי גם הנאת הטעימה‪ ,‬העונג ‪ ‬המשותף אל הקיום‪ ,‬ראוי לברך עליו‪ ,‬אם כי ראוי תמיד להכיר ‪ ‬את‬
‫ההנאה כמצורפת אל התכלית של הקיום‪ .‬ונראה דאע"ג‪ ‬דמטעמת א"צ ברכה ‪ ,‬היינו בשאין הכונה כ"א לדעת הטעם ולא‪ ‬ליהנות‪,‬‬
‫שהרי י"א דגם בבולע ג"כ דינא הכי‪ .‬אבל הטועם כדי ‪ ‬להנות ראוי שיברך על ההנאה לבדה‪ ,‬שעל זאת ההכרה נוסדה ‪ ‬ברכה שלפניה‪.‬‬
‫ודייק מזה ר"ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם‪ ‬שיברך‪.‬‬
‫‪113‬‬

‫לכן מסביר הרב בעין איה הנ"ל שצריך לפניה ולאחריה‪ .‬לאחריה זה על הערך התזונתי הקיומי‬
‫ההשרדותי הטכני הפשוט‪ ,‬שעכשיו האדם שבע‪ .‬ולפניה זה על הצורך הנפשי שהאדם מרגיש לפני‬
‫האכילה‪ .‬שהדבר הזה קשור גם יותר ומתבטא יותר בכל היסוד של 'הטעם' של האוכל‪ .‬ולכן גם 'אסור‬
‫ולאידך הרב אומר נ"מ‬ ‫לטעום כלום לפני שיברך'‪ ,‬אפילו בכמות כזו שאין לה ערך תזונתי‪.‬‬
‫ש'מטעמת אינה צריכה ברכה'‪ ,‬אדם שטועם את התבשיל לא צריך לברך‪ .‬למה? לא כי זה כמות‬
‫קטנה‪( ,‬שעל זה כן צריך לברך) אלא כי כוונתו לא להנות מהטעם‪ ,‬אלא רק לדעת כמה מלח צריך‬
‫להוסיף לתבשיל‪ .‬אבל אם הוא מתכוון לטעום אז גם טעימה בעלמה מזקיקה ברכה‪.‬‬
‫אז 'ברכה לפניה' היא קשורה אל הצד הלכתחילאי שבאכילה‪ .‬שבמעט מחשבה על כל הצד הפשוט‬
‫שדרכו אנו רגילים לפרש את כל האכילה של האדם‪ ,‬ש'אדם אוכל כדי לשבוע'‪ ,‬כבר מובן שזו מסקנה‬
‫שטחית ומאוד לא נכונה‪ .‬וזה באמת ברור שעיקר מה שאנו בגללו באמת באמת אוכלים זה לא בשביל‬
‫הסיבה הזו‪ ,‬כדי שנוכל לתפקד‪( ,‬אף שזה אולי הדבר שלתחושה הסוביקטיבית שלנו מורגש בצורה‬
‫הכי עוצמתית‪ ,‬אבל זה לא הסיבה האמיתית) כי אם כך הרי הקב"ה יכול היה לבנות אותנו מלכתחילה‬
‫באופן כזה שהמטענים הגופניים שלנו לא יצטרכו להתחבר לאינפוזיה חיצונית‪ ,‬ולא נצטרך שלושה‬
‫פעמים ללכת לאכול אלא ההתפרסנות של האדם תהיה מתוך עצמו‪ ,‬והאוכל שנאכל‪ -‬נוכל לשרוד‬
‫איתו ‪ 120‬שנה(אפילו מדעית זה יכול להיות מוסבר‪ ,‬כמו אצל פרחים) ‪ .‬אלא לכן על כורחינו שבכל סוגיית האכילה של‬
‫האדם יש עניין אלוקי לכתחילאי‪ ,‬והקב"ה בכוונה עורר בנו את תחושת המחסור כדי שנרגיש רעבים‬
‫ואז יהיה לנו את החשק הגדול להתחבר לדברים שנמצאים סביבינו‪ .‬וכמו שהאר"י אומר 'רעבים גם‬
‫צמאים נפשם בהם תתעטף'‪ ,‬שאדם שרוצה לאכול משהו מסוים זה באמת לא כי הוא רעב וחסר לו‬
‫אוכל‪ ,‬אלא כי חלק מהנפשיות שלו נמצאת עכשיו בתרנגול ובכבש הזה שהוא רוצה לאכול ובכל מיני‬
‫כוחות חיים שנמצאים סביבו‪ .‬אז תחושת העונג הנפשית שבאה לאדם היא מכוונת כלפי צד פנימי‬
‫עמוק יותר שקיים באכילה‪ .‬שאו‪ -‬שהאדם דרך האכילה מקבל כל מיני יסודות נפשיים של העצמיות‬
‫שלו עצמו דרך האכילה הזו‪ ,‬או‪ -‬שבצורה עוד יותר מדויקת במיוחד בהקשר של המאמר שלנו‪ -‬נכון‬
‫לומר שהאדם מביע את העצמיות שבו במרחב שנמצא סביבו אליו הוא מתחבר ע''י האכילה‪ .‬שעיקר‬
‫עניין האכילה זה לא ש'האדם יאכל'‪ ,‬אלא ש'האוכל יהיה באדם'‪ ,‬ודרך זה האדם מתחבר אל כל‬
‫מרחבי הדצ''ח שנמצאים בסביבו ומביע בהם את הקומה החירותית העליונה שלו כפי מה שהיא‬
‫בגובה האלוקי שלה שממילא יכול לרומם לא רק את האדם הפרטי אלא את כל ההוויה כולה‪ .‬והבעת‬
‫העצמיות הזו שיש לאדם בזמן האכילה‪ ,‬היא מה שעומדת ביסוד תחושת הטעם והתענוג שלו‬
‫באכילה‪ ,‬שזו תחושה שמבטאת את תחושת ההתאמה‪ ,‬ואת תחושת הבעת נקודת העצמיות האלוקית‬
‫שגנוזה בכל אדם ואדם‪( .‬וכמו שבתורה‪ ,‬המדרגה שמצדה האדם מקבל מן התורה‪ ,‬זה יותר מדרגת השמחה‪ .‬וזה אולי יותר שייך‬
‫אל הצד שמצידו האדם מקבל מבעלי החיים‪ ,‬את הקישור למדרגת איתניות של חיים‪ ,‬למדרגת הדומיה‪ .‬אבל בהקשר של המאמר שלנו‪ ,‬מצד‬
‫מדרגת העונג‪ ,‬הדגש הוא יותר איך האדם מביע את העצמיות שלו אמנם בצורה האלוקית הכללית שלה שממילא יכולה להתגלות בכל‬
‫הדצ''ח‪ ,‬וכן ביחס לתורה‪ ,‬איך התורה הופכת להיות תורה דיליה‪ ,‬תורה שהוא מוסיף בה 'חידוש'‪ ,‬הבעה של העצמיות שלו‪ ,‬אבל לא בצורה‬
‫האנושית והקטנונית‪ ,‬אלא מתוך שכל העצמיות שלו נספגה במדרגה הזו של התורה‪ ,‬אז הוא מגלה עצמיות כזו שהיא עצמה מהווה את‬
‫‪59‬‬
‫'האות שלו בתורה')‪.‬‬

‫וזה מה שלכן מרחיב הרב את הדברים בהמשך המשל‪ ,‬שלכן לכל אחד יש מאכל מסוים בטעם מסוים‬
‫שמתאים לו‪ .‬שאפשר להבין את זה כסימן ואפשר כסיבה‪.‬‬
‫אפשר להבין את זה כסיבה‪ ,‬שנכונה גם לגבי בעלי חיים‪ ,‬שלכל בעל חיים יש אוכל שמתאים לו‪ .‬אז‬
‫תבן זה לא מגרה אדם ובהמה שרואה את זה זה כן מגרה אותה‪ .‬ולאידך בהמה שתראה מעדן מיוחד‬
‫זה לא יגרה אותה‪ .‬כי כל אחד בהתאם למזון שאותו הוא צריך לקבל כך טוכנתה המערכת הניורולוגית‬
‫שלו‪ ,‬שחוש הטעם מגרה אותו כלפי זה בהתאם‪.‬‬
‫אבל כנראה שיש בזה משהו יותר עמוק (שקשור בצורה פשוטה רק לאדם)‪ .‬זה לא סימן חיצוני האם‬
‫המזון הזה מתאים לו או לא‪ .‬אלא זה אומר שגם התכלית של המזון היא קשורה בסופו של דבר אל‬
‫הבניין האישיותי של האדם עצמו‪ .‬נגיד לדוג'‪ -‬יש אנשים שיש להם אופי של דינים ולכן הם צריכים‬
‫לאכול חמוץ‪ ,‬ויש שקשורים לבחינת האהבה ולכן הם צריכים לאכול מתיקות‪ ,‬ויש שצריכים לעשות‬

‫‪ 59‬ע''ע בב''ב‪, 7,‬לב‪ .‬שכל הברכה שלפניה נלמדת מ'הארץ הטובה אשר נתן לך'‪ ,‬לעומת ברכה אחרונה שנלמדת‬
‫מ'ואכלת ושבעת וברכת'‪ ,‬מהצד הקיומי הטבעי ההישרדותי שבאוכל‪ ,‬הברכה שלפניה שייכת להנאה היחודית‬
‫של האדם שהיא הצד הקנייני שבו‪ ,‬שמצידו הוא מביע בעלות על הדברים האלה שהוא אוכל ולא משתפל‬
‫אליהם‪ ,‬שזה בעצם מה שאנו אומרים כאן‪ ,‬שהוא מביע את החירות והעצמיות שבו‪.‬‬
‫‪114‬‬

‫חיבורים של חמוץ מתוק‪[ .‬לא יודע איך בדיוק להסביר את זה]‪ .‬וגם אדם בתוקפות החיים לפעמים‬
‫מזון אחד ערב לו ולפעמים מזון אחר ערב לו‪( .‬וזה פשר איסור אכילת בהמות טמאות)‪ .‬ולכן אם‬
‫נותנים לאדם לאכול בכל יום ויום את אותו התפריט באיזה שהוא שלב הוא יכול להתמוטט מזה‪ .‬רק‬
‫בבתי כלא עושים את זה (או בצבא שבכל יום מקבלים את אותה המנת קרב)‪ .‬ו'על טעם ועל ריח אין‬
‫להתווכח' כי 'כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות'‪ ,‬כך הפסיכולוגיה של כל אחד ואחד שונה‪,‬‬
‫וכך כל אחד צריך לפתח את המבנה האישיותי המסוים שלו שזה פעולה שנעשת תוך כדי התהליך של‬
‫האכילה‪.‬‬
‫ויש מחקרים על זה שהאכילה תפעל את פעולתה התזונאית הנכונה אם תתלווה אליה גם הנעימות‬
‫שתבוא בעקבותיה‪ .‬שהנעימות זה לא רק הטעם‪ .‬אלא זה גם כל הסדר האסתתי של האכילה‪ .‬שאם‬
‫אדם אוכל את האוכל במבנה האסתתי המסוים שלה‪ ,‬בתוצר המסוים שלה‪ ,‬זה יפעל פעולה חיובית‬
‫יותר‪ .‬ויש הבדל אם האדם אוכל בחושך או באור וכיו"ב‪ ,‬וכל זה משפיע על מה הפעולה שהאוכל פועל‬
‫על האדם‪.‬‬
‫כל זה אומר שכדי לקבל את הצד הפיזי של האוכל צריך גם כהכנה לזה וגם כנוסף לזה וגם כמשהו‬
‫עקרוני שעומד בפני עצמו בדבר הזה‪ ,‬שיהיה עושר גדול של מאכלים‪ ,‬כדי שזה יתן את המענה לכל‬
‫סוגי הנפשות העשירות‪.‬‬

‫נקרא את זה עכשיו בפנים ונדייק את יותר במילים של הרב‪.‬‬

‫המזון החמרי‪ ,‬גם הוא מצורף הוא בהשלמת פעולותיו‪ ,‬עם הטעם הטוב‪,‬‬
‫הריח העדין וצהלת הנפש המכשיר את כח החיים להתרחב ולהתעלה‪.‬‬
‫וקל‪ -‬וחומר הדברים במזון הרוחני‪ ,‬מזון הנפש המשכלת‪ ,‬החושבת‪,‬‬
‫המצירת ומרגשת‪ ,‬שהענג הרוחני‪ ,‬והשמחה השוקטה הפנימית‪ ,‬היא עצם‬
‫יסוד חייה‪.‬‬
‫יש כאן גם יחס לצד הרגשי של האדם‪ ,‬גם לצד הציורי הדמיוני של האדם‪ ,‬גם לצד של ה'מחשבה'‬
‫שזה אחרת מהשכלה‪ ,‬שמחשבה זה לא הצד האנלטי שתורם לאדם ידיעות שכליות אלא זה כמו‬
‫'חשב האפוד' שאת הכל הוא מסכם סביב מערכת חיים שלמה ורחבה שאליה האדם שייך‪ ,‬ומעל זה‬
‫'משכלת'‪ -‬שקובעת את היחס של האדם אל המעבר‪ ,‬שבכל התיאור השלם הזה הרב רוצה להדגיש‬
‫שהצד הלימודי והמזון הרוחני של האדם הוא בצורה אמיתית ממלא את כל קומת החיים השלמה של‬
‫האדם‪ .‬ולכן העונג והשמחה שיש לאדם שצריך להיות מצורף ללימוד זה לא רק סיוע חיצוני או‬
‫סימפטום‪ ,‬אלא זה ענין מהותי שנובע מהעובדה שהלימוד של האדם הוא לא צד חיצוני לאדם אלא‬
‫שכל הלימוד של האדם וכל מלאות של האדם משתכללת כתוצאה מהעיסוק הרוחני הזה‪ .‬שזה מה‬
‫שקובע‪ ,‬שכשם שבמזון החומרי יש הרבה טעמים ולכל אדם ואדם יש את הדבר המתאים לו למרות‬
‫שמבחינה תזונתית לכא' כולם צריכים את אותם אבות המזון‪ ,‬אך מכיון שעניינו של המזון הוא לא‬
‫להיות רק צד הישרדותי קיומי אלא לפתח את כל האישיות של האדם‪ ,‬כך גם בצד הלימודי‪ ,‬אם עניין‬
‫הלימוד היה רק לפתח את הצד הידיעתי של האדם אז באמת היו כולם צריכים לעבור את אותו‬
‫המסלול ולצבור את אותם הידיעות ואותם המסקנות‪ .‬אבל מכיון שהצד הרוחני של האדם הוא קשור‬
‫למרחבי חיים הרבה יותר גדולים של כל האדם‪ ,‬וכל אדם יש את האות שלו והזות המיוחדת שלו‪ ,‬אז‬
‫לכן גם ההופעות הלימודיות צריכות להיות הרבה יותר עשירות כדי שיספקו את כל קומת החיים של‬
‫האדם ואת כל מלאות הנפש של האדם‪ ,‬גם בצדדיה הרגשיים וגם בצדדים הדמיוניים והמחשבתיים‬
‫והשכליים‪ .‬כדי שזה יהיה קשור לעצם החיים של האדם‪.‬‬
‫ולכן קודם כל בעולם החומרי‪ -‬לשמירת הטעם הטוב‪ ,‬וההרוחה הנפשית של האדם‬
‫ביחם למזונו הגופני‪ ,‬הוכנו בעולם‪ ,‬מחסד המשביע לכל חי רצון ב"ה‪,‬‬
‫שהביטוי הזה 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון' המהר''ל מדבר עליו בנצח שזה ביטוי יותר עליו‬
‫מ'נותן לחם לכל בשר'‪ .‬מכיון שהוא מבטא שע''י כל החיים והמזון שהקב''ה משביע לאדם‪ ,‬הוא מקבל‬
‫גם רצון מאת הקב''ה‪ ,‬דרך כל המזון שהקב''ה משביע לאדם הוא בעצם משביע לו את כל תשוקות‬
‫החיים של האדם‪ ,‬את כל הרצונות של האדם‪ ,‬זה מה שהוא מקבל דרך השובע הגופני‪ .‬וכפי שהסברנו‬
‫‪115‬‬

‫את זה לעיל‪ ,‬שהאדם קובע את הרושם האלוקי העצמי שבו בכל מרחב ההוויה שסביבו‪ .‬וזה מה שלכן‬
‫קובע שיש‪ -‬מיני מזון רבים ושונים‪ ,‬שיכולים להתחלף לפי כל אחד ואחד‪ ,‬לפי‬
‫מצבו‪ ,‬טעמו‪ ,‬ולפי זמנו‪ ,‬ולפי תקופת היום והשעה‪ ,‬ולפי פרקי השנה ומשך‬
‫החיים‪ .‬שלא רק שלכל מין יש מזון מיוחד שמתאים לו‪ ,‬ולא רק שלכל אדם בתוך אותו מין האדם יש‬
‫מזון המיוחד לו‪ ,‬אלא גם בתוך האדם עצמו ישנם תקופות שונות‪ ,‬מצבים שונים‪ ,‬יש במצבים שהוא‬
‫יותר זקוק לרוגע‪ ,‬ויש מזון שיותר מאיץ ומתסיס את האדם‪ .‬ויש גם תקופות שונות בחיים‪ ,‬יש סגנון‬
‫מסוים שמתאים להתעוררות של האדם‪ ,‬ויש סגנון מסוים שמתאים כדי להגיע לכלל שינה אח''כ‪ .‬כל‬
‫זה מראה כיצד אפילו במציאות הפיזיולוגית המציאות היא מפותחת מאוד ועשירה מאוד כפי מה‬
‫שמתגלה בעושר הסגנונות השונים‪' .‬בורא נפשות רבות וחסרונן'‪ ,‬יש נפשות שונות‪ ,‬ולכל נפש יש‬
‫חיסרונות מיוחדים והתאמות מיוחדת למזון שהיא צריכה‪ .‬וההתרחבות של הבחירה היא‬
‫מתאמת אל הנטיה הפנימית‪ ,‬בבע"ח הטבעים בתכלית שלמותם‪ ,‬ובאדם‬
‫רק אם הוא בריא בגופו ונפשו כראוי לו‪ .‬שכאן הרב מחדד עוד דבר נוסף‪ .‬שיש את‬
‫ההתאמה הטבעית אל הדברים‪ .‬אלא שאצל בע''ח שהכל אינסטנקטיבי אז זה גם תמיד מה שמתאים‬
‫אליהם (לא לחינם קוף אוכל אגוז קוקוס‪ ,‬וחמור אוכל חציר‪ ,‬כי כנראה שיש משהו גנטי יסודי שמתאים‬
‫אל הדברים האלה)‪ .‬אמנם יש שוני גנטי מסוים‪ ,‬אך בסופו של דבר אין כ''כ הרבה שוני והדברים הם‬
‫יחסים קבועים‪ .‬אבל האדם צריך גם להיות במצב נפשי ובריאותי מסוים כדי שהאוכל הזה יפעל בו‬
‫את תעודתו בצורה הראויה לו‪ .‬יש מצב של בריאות הנפש לעומת חולי הנפש שבו 'כל אוכל תתעב‬
‫נפשם ויגיעו עד שערי מוות' שאדם חולה יכול ליצור שיבוש במשיכה שיש לו ובהתעוררות שיש לו לכל‬
‫מיני דברים‪ .‬שזה מראה שהמזון של האדם לא שייך רק לצד ההשרדותי ‪-‬וממילא הקבוע ולא‬
‫משתנה‪ -‬של האדם‪ ,‬אלא הוא מעורר בו כל מיני תהלכים נפשיים מפותחים‪ ,‬וממילא עובר כל מיני‬
‫שינויים בהתאם לצורך הנפשי בכל שלב ושלב‪.‬‬

‫וכן בעולם הרוח‪ ,‬כיון שלא דומה האור המתיילד בנפש אחת לאור המתיילד בנפש אחרת‪ ,‬צריכה להתגלות‬
‫התורה בכל עושר סגנונותיה‪ ,‬כדי שכל אחד יקבל אותה כפי מה שהאישיות שלו תבנה מזה‬
‫כל זה משל גם לעולם הרוחני‪.‬‬
‫המזון הרוחני שפונה בצורה הרבה יותר ישירה לעולם הפנימי של האדם‪ ,‬אז על אחת כמה‬
‫וכמה ש‪ -‬יש לו ג"כ זה הכלל ‪" :‬לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ‪,‬‬
‫שנאמר כי‪-‬אם בתורת ד' חפצו"‪.‬‬
‫וכמו שלכן הרב אומר בישראל ותחייתו ז‪ ,‬שלכל אומה ואומה יש את המזון המיוחד לה‪ ,‬ואם אומה‬
‫אחת תקבל מזון של אדם אחר‪ ,‬תרבות שזרה לאומה מסוימת זה יכול לבסוף רק לזיק לה‪ .‬ומכיון‬
‫שאנו מבינים שלימוד תורה זה לא רק אוסף של ידיעות‪ ,‬אלא זה מרחב הווייתי שלם שמעשיר כל אדם‬
‫ואם‬ ‫ואדם‪ ,‬אז כל אדם צריך למצוא את האות המיוחדת שלו ע''י שיהיה לו מזון שלם לכל הווייתו‪.‬‬
‫נציג בפניו רק חלקים מסוימים מהתורה‪ ,‬אז זה כמו שנביא לילד לאכול רק דבר אחד‪ .‬אז אולי‬
‫בתקופה שלו הוא ראוי למזון אחר‪ .‬אז לכן התעקשות להישאר באותו מקום קבוע תיצור סיבוכים‬
‫והדרדרויות גדולות בדור‪( .‬כמו שהרב מדבר גם באורות התורה ובמאמרי הראייה על אותם שבגדו‬
‫בתכונם‪ .‬וכמו שהרצייה הזכיר על ברניצ'בסקי לעומת ביאליק)‪.‬‬
‫על‪-‬כן מוכרח הדבר כדי שלכל אדם יהיה יכולת לזהות את הצד שמזין אותו בתורה יש קודם‬
‫כל דרישה לת''ח לגלות את התורה בכל רוחבה‪ ,‬להציב את המפרט השלם של סוגי התנועות‬
‫הרוחניות השונות בפני הדור‪ ,‬שכל הככר הגדול של הרחבתה של תורה יהיה נגול‬
‫לפנינו בכל רחבו‪ ,‬בכל מקצעותיו השונים והמרובים‪ ,‬למען נוכל להיות‬
‫מוכנים לכון את הזמן והנטיה לפי החפץ הפנימי לרוות צמאוננו בערך‬
‫המכוון בנטיותינו פנימה‪ .‬כדי שלא לבד הידיעה והתועלת נקבל בלמודנו‪,‬‬
‫כי‪-‬אם גם שפע הברכה החיים והשלום‪ ,‬של הענג והשמחה הפנימית‪,‬‬
‫‪116‬‬

‫שהם ירחיבו צעדיני וינשאו את רוחנו‪ ,‬ברום עזה של תורה‪ ,‬שזה כל מטרת‬
‫התורה‪ ,‬לא רק לקבל ידיעות‪ ,‬אלא להתחבר לשכינה‪ ,‬עם הגילוי האלוקות במציאות כפי מה שהוא‬
‫מתעצם באישיות של כל אחד ואחד‪ ,‬וזה ממילא דבר שדורש תורה כזו שמתאימה אל האישיות של כל‬
‫אחד ואחד‪.‬‬

‫ולכן כמו במאכל‪ ,‬כך בלימוד תורה‪ ,‬יש בו את הידיעות של התורה‪ ,‬את הצד השכלי של התורה‪ ,‬שהוא‬
‫נמשל לערך התזונתי של האוכל‪ .‬שחשוב לדעת ש"ס ופוסקים‪ ,‬שפרטי תורה יהיו ידועים לאדם‪' ,‬גופי‬
‫תורה'‪ .‬שזה בונה קומה מאוד חשוב ומשמעותית ובסיסית באדם‪.‬‬
‫אבל זה רק צד אחד בתורה‪ .‬וכדי שהתורה תספג באדם בצורה הנכונה‪ ,‬או יותר עמוק כמו שאמרנו‬
‫במשל (שזה לא רק סימן לאיזה אוכל יתאים לי מבחינה גופנית‪ ,‬אלא זה גם סיבה שכל אוכל פועל‬
‫פעולה נפשית אחרת‪ ,‬כך גם בנמשל‪ ,)-‬יש משהו יותר עמוק בתורה‪ ,‬שהיא לא באה להקנות לאדם‬
‫ידיעות‪ ,‬אלא לחשוף את את עצם האישיות שלו‪' ,‬ועשיתם אתם‪ ,‬הרים אתם כאילו עושים את עצמכם'‬
‫אז חלק ממה שהאדם סופג את ידיעת התורה‪ ,‬הוא צריך גם לספוג את המתיקות והנעימות של‬
‫ולכן כמו שאי אפשר לתת לכל בני אדם את אותו התפריט של אוכל אלא כל‬ ‫הטעם שקיים בתורה‪.‬‬
‫אדם צריך את המזון המיוחד שלו‪ .‬כך בתורה אי אפשר לתת לכולם לאכול את אותו המזון ולומר יש לי‬
‫את השיטה הכי אבסולוטית של התורה‪ ,‬אני גיליתי את האמת המוחלטת‪ ,‬וממילא מכיון שזה האמת‬
‫המוחלטת אז כולם צריכים ללמוד את אותה האמת‪ ,‬כי יש רק אמת אחת‪ ,‬ואם נצליח לחשוף אותה אז‬
‫מעכשיו והלאה כולם רק יצטרכו לשנון אותה‪ ,‬כי הרי אנו לא מאמינים בהפרדת רשויות‪ ,‬אלא יש רק‬
‫'אחדות חד גוונית אחת'‪ ,‬ואם יש צדיקים שהגיעו אליה אז לכן כולם צריכים לשנון את אותה אמת‬
‫אחת הזו שהם השיגו‪ .‬אומר על זה הרב ‪ -‬כמו שאפילו במזון פרצופיהם שונים וטעמיהם שונים‪ ,‬כך‬
‫קו"ח בתפקיד של התורה‪ ,‬שאינו דומה האור המתיילד בנשמה אחת לאור המתיילד בנשמה אחרת‪,‬‬
‫ולכן כל אחד צריך את תוכן הלימוד ואופי של הלימוד והסגנון של הלימוד המסוים לו‪ ,‬וכך נשיג לא רק‬
‫את הצד הידיעתי של התורה אלא את ההתקבלות שלה בתוך הנפשות‪ ,‬ואת החשיפה של כל עושר‬
‫האותיות שבה‪.‬‬

‫וזו קריאה מעשית לת"ח שבדור הגאולה‪ ,‬מתוך התביעה לא להשאר רק באור המקיף של עצם הידיעות של‬
‫התורה‪ ,‬אלא לגלות את האור הפנימי‪ ,‬ע"י גילוי עושר הדרכים שבתורה‬
‫לכן דברי הרב פה מאוד קשורים לחלק הראשון של קומת הנפש של מאמר הדור‪ .‬שהרב בא לגרום‬
‫לדור האבות להבין את הנפש של הדור הצעיר‪ ,‬לא הבנה חיצונית‪ ,‬אלא הקשבה אמיתית של לב‬
‫אבות על בנים שמביאה ל'מקבלים דין מן דין'‪ ,‬דור האבות יפתח ויעורר בו כלים נפשיים כאלה שיביאו‬
‫שבתקופת הגלות פחות‬ ‫להחיות גם בו את אותה קומת 'הנפש המתוקנת של פושעי ישראל'‪.‬‬
‫התעסקו בדברים האלה‪ .‬היה יותר התעסקות בגופי תורה‪ .‬אבל ככל שיש התעוררות של אור פנימי‬
‫בנוסף לאור המקיף‪ ,‬לכן לא מספיקה רק קבלת האור המקיף שנעשית ע"י צבירת הידיעות של‬
‫התורה‪( ,‬ע"ע תפא"י פי"ח )‪ ,‬שלדבר הזה יש ערך נשגב וגדול מאוד‪ ,‬אבל לא די בו‪ ,‬אלא מעבר לצד‬
‫התודעתי של התורה צריך שהוא יתערה בנו ויעורר אצלנו אור פנימי שיקביל אל האור המקיף הזה‪.‬‬
‫ולכן צריך להציע את התורה בריבוי הסגנונות שלה‪.‬‬
‫ולכן הרב קורה פה לת"ח שבדור ללכת אחרי ההדרכה של ילמד אדם במקום שליבו חפץ‪ .‬שכמו‬
‫שבמזון יוצרים הרבה סוגי מזונות‪ .‬ובסופר לא מוצאים ידים ורגלים על כל מיני ניואנסים דקים לכל‬
‫התפריטים השונים של מעדני החלב‪ .‬אז כך על אחת כמה וכמה שבתורה צריך כמה שיותר להציע‬
‫אותה בהרבה הסגנונות והגילויים שלה‪.‬‬
‫וכמו שהרב אומר באיגרות שבדור הגאולה צריך לדעת לעבוד את ה' בכל סוגי הדרכים‪ .‬גם את הדרך‬
‫של הבעש"ט וגם את הדרך של הגר"א‪ ,‬וכו'‪ ,‬כי בדור שהוא חותם כל הדורות ומסכם את כל הדורות‪.‬‬
‫אז כל מה שהופיע בדרורות הקומים כשיטות נפרדות‪ ,‬עכשיו כל שלל גווניה של התורה צריך‬
‫להסתכם בבת אחת ולהיות מוצע בפני הדור‪ ,‬ובצורה הזו כל אחד ימצא את האות המיוחדת שלו את‬
‫הניגון המיוחד שלו את הצד המיוחד שבו התורה מתגלה בו‪ ,‬ולא רק דרך הצד העמוק המקיף והיסודי‬
‫של התורה שנותנת את ההתבטלות אל מול המקור‪ ,‬אלא גם את ההארה של האור הפנימי‪ ,‬של‬
‫‪117‬‬

‫העשרה האישית‪ ,‬שיתלווה לזה העונג והשמחה‪ ,‬שזה העצמיות וההתפתחות של העצמיות של כל‬
‫אחד שתיעשה מכוח הדבר הזה‪.‬‬

‫שרק מרב כל נוכל בטח לעבוד את ד' בשמחה ובטוב לבב ‪.‬‬
‫כמו שהזכרנו שיש קושי ברמב"ם‪ .‬שפשט הפסוקים הוא 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה‬
‫ובטוב לבב' זה לכא' לא כמו שהרמב"ם הבין‪ ,‬שזה ביקורת ללמה עבדת‪ ,‬אבל לא עבדת בשמחה‪.‬‬
‫אלא הפשט הוא ‪ -‬למה לא עבדת את ה' כשיכולת להיות שמח‪ .‬השמחה זה מה שאיפשר לך לעבוד‪.‬‬
‫ולכן העונש שעכשיו תעבוד כשאתה עצוב‪ .‬אך השמחה היא לא הדרישה לעבוד בשמחה‪ ,‬אלא‬
‫המאפשר‪ ,‬והקפידה איך היה לך את כל הנתונים ולא עבדת את ה'‪ .‬והראייה לכך היא שהרי הפס'‬
‫לא מדבר רק על למה לא עבדת 'בשמחה'‪ ,‬אלא גם למה לא עבדת 'מרוב כל'‪ ,‬כל' הכוונה‪ -‬כשהיית‬
‫עשיר‪ .‬וכי גם על זה נאמר שיש עניין לעבוד את ה' דווקא כשאתה עשיר‪ ,‬ואם אין לו רוב כל יש לו פגם‬
‫בעבודת ה' שלו שהוא לוקה על כך גלות?‬
‫הרב מסביר שכן! זה הכוונה 'מרוב כל'‪ .‬כי חלק מיסוד השמחה וכל מגמת השמחה זה (החדירה של‬
‫הדברים להבעת תוכן החיים העצמי שבכל אחד ואחד‪ ,‬ובמסגרת זה גם העושר שעשירות מרחיבה‬
‫דעתו של אדם‪ ,‬נותנת לו מבנה חיים כזה שמעצים ומעורר ומביע את האישיות המיוחדת שלו‪ ,‬וגם‬
‫בתורה‪ )-‬ממילא שגם התורה היא מתעשרת ותמתגוונת ומגלה את עצמה בריבוי של הרבה גוונים‪.‬‬
‫וממילא כחלק מהקפידא למה לא גילת בתורה את בחינת השמחה שבה‪ ,‬שהיא הופכת להיות חלק‬
‫ממך‪ ,‬אז חלק מהותי מזה הינו שהיא מגלה את עצמה בעושר של גוונים‪ ,‬שיש בה הרבה מקצועות‬
‫וכו'‪ ,‬שזה פחות נחוץ לו אלא יותר לתלמידים שלו‪ ,‬שפריטי התורה מתעשר לגוונים שונים‪ .‬והדבר‬
‫הזה הוא לא רק עצה טובה לאפשר להרבה אנשים להפגש עם התורה‪ .‬אלא זה לימוד תורה לשמה‪.‬‬
‫זה כבודה של התורה שהיא מתעשרת ומתגוונת לדברים שונים‪.‬‬
‫כל תכלית הופעת התורה בעולם זה שהראשית תגלה את עצמה בריבוי הופעות כפטיש יפוצץ סלע‪.‬‬
‫וכבודה של תורה שהיא עשירה מאוד ומסועפת מאוד שמגלה את עצמה בריבוי של הבעות שבתורה‪.‬‬
‫ואף‬ ‫ולולי זה יש חילול ה' שהתורה לא מתסתעפת על כל ריבוי הגוונים האינדווידואלים שלה‪.‬‬
‫שהמסר כאן הוא לא מסר אינדיודואליסט שכל אחד יחיה את עצמו‪ .‬שזה מה שקשה לנו במסל"ש‬
‫שהכל הופך להיות משהו מאוד פרטי שהאדם לא נועד להתענג על ה'‪ ,‬זה לא אידיאליסטי שמרומם‬
‫אותנו‪ ,‬אלא כל אחד נשאר שקוע בפרט שלו‪ .‬אך כשעולים למעלה מתברר שזה צורך גבוה‪ .‬כבודו‬
‫של מקום זה כבודה של שכינה‪ .‬שהקב"ה מסתעף בכל אחד ואחד‪ .‬לא כדי שאני יממש את עצמי‪.‬‬
‫אלא כי כבודו של הקב"ה שהתורה מגלה את עצמה בעושר של כוחות חיים‪.‬‬
‫אבל ממילא מתברר גם שעיקר הביקורת בפס' הזה היא דווקא כלפיי ת''ח שבדור‪ ,‬שלא הופיעו את‬
‫התורה בצורה העשירה מלאת הגוונים שלה‪ ,‬באופן כזה שכל אדם ואדם יוכל למצוא בה את האות‬
‫שלו בתורה‪ .‬וזה לכן ביקורת שהרב מפנה כלפי דור האבות‪ ,‬תביעה להופיע את התורה בצורה‬
‫העשירה שלה‪.‬‬
‫‪118‬‬

‫מתוך עונג ושמחה בדעת‪ ,‬לעונג ושמחה במלא‬

‫החיים‬
‫מהתקופה המכשרת‪ ,‬שהולכת ובונה ומוציאה בסופו של דבר אל הפועל את מדרגת העונג דרך כל ההבעות‬
‫שלו‪ ,‬בתוך מרחב הדעת התמציתי‪ ,‬אל יכולת ההתגלות של מדרגה זו בכל רוחב החיים‪.‬‬
‫אז אם נסכם ונכליל את כל מה שראינו בשלב הקודם‪ ,‬כדי לעבור דרכו לשלב הבא‪ ,‬יש שלוש תקופות‬
‫בהתפתחות של הלימוד‪ .‬בתקופת הדיבור יש שמחה מאוד כללית‪ .‬אחר כך תקופת השינון שבו יש‬
‫הדגשה של ששון וחדווה‪ ,‬שהם דברים כאלה שיש בהם הרבה יגיעה ועמל‪ ,‬אבל דווקא הדבר המסוים‬
‫הזה הוא שמעורר סוג מסוים של שמחה מיוחדת שבמתכונת הרגילה של החיים אי אפשר לגלות‬
‫אותה‪ .‬שהיא זו שבאה דווקא כתוצאה מכך שאדם מתגבר על משהו מסוים‪ .‬המתיקות שקיימת דווקא‬
‫במרירות‪ ,‬בשוקולד מריר‪ .‬וזה מה שמתברר שבסוף התהליך השגנו לא רק מדרגות של שמחה אלא‬
‫גם של הששון‪ .‬ואחרי סוף התהליך‪ ,‬נגיע מתוך כך לפשוטה שלאחריה‪ ,‬שזה גם יגיע לבחינה של‬
‫ה'תגל נפשו'‪ ,‬ה'גילה' שזה הנעימות שבאה מהשלמת התהליך‪ .‬איך האדם דווקא ע"י ההתגברות הזו‬
‫מגיעה לשמחה שהיא הרבה יותר עוצמתית ומאודית ועשירה ממה שהייתה מקודם‪.‬‬
‫אז שלושת שלבי הלימוד‪ ,‬של התום הילדותי‪ ,‬ההתאמצות העיכולית בשלב הביינמי‪ ,‬וקצירת הפירות‬
‫ההתחדשותיים שבאים אחר כך‪ .‬שבכל שלב ושלב יש צד מסים של גילוי של שמחה או של עצמיות‬
‫בשלב הבסיסי יש‬ ‫של האדם‪ .‬אז במושגים הכללים שעליהם דיברנו אפשר לחלק את זה כך‪:‬‬
‫שמחה‪ .‬בשלב האמצעי יש את הששון והחדווה‪ .‬והשלב האחרון יש את הבחינה של הגילה‪ .‬שדווקא‬
‫וכל אלו הם ענפים שונים שדרכם אנו‬ ‫מתוך המרחק נוצרת התחדשות שבאה בעקבות הדברים‪.‬‬
‫הולכים ומביעים את המדרגה הפנימית שלא עוזבת את האדם (אך לא תמיד מודעת לו) שזה בחינת‬
‫העונג והנעם שנמצא מעל הדברים‪.‬‬

‫ואם האדם בבית המדרש בונה עמדה כזו‪ ,‬אז גם אחר כך כשהוא יצא לחיים כל הגישה וסדרי עבודת‬
‫ה' שלו וכוחות החיים המלאים והעשירים שלו ימשיכו את אותו הסגנון‪.‬‬
‫כמו שהרב מבאר במוס"א‪ .‬שבהתחלה אי אפשר להופיע את הדברים בכל העוצמתיות המלאה של‬
‫החיים‪ .‬אלא מכנסים את הכל בתיבה ומביעים את הכל בצורה יותר מניטורית‪ ,‬משתייכים אל כוחות‬
‫החיים בצורה התמציתית המקורית והמעודנת שלהם‪ ,‬מכל מין מותר לקחת רק זוג אחד‪ ,‬ומחיות‬
‫טהורות שבעה‪ .‬הכל נעשה בצורה יותר מופנת ופנימית‪ .‬וכשהדברים האלה יבנו בצורה נכונה‪ ,‬אז‬
‫ממילא יהיה אפשר גם לשחרר את הסוג המסוים הזה של העונג‪ ,‬כל' של הקשר בין האדם לעצמו‪,‬‬
‫וממילא בצורה פנימית‪ -‬הקשר בין האדם לקב"ה‪ ,‬ולתת אמון גם בכל הכוחות החיים הרחבים יותר‬
‫שיותאמו אל המבנה המיוחד הזה‪.‬‬

‫הענג והשמחה‪ ,‬שבתחילה ימצא לנו בתורה‪ ,‬יופיע לנו ברב נגה‪ ,‬עד אשר תבא חכמה בלבנו‬
‫ודעת לנפשנו ינעם ‪ .‬וגם על חלקת המעשה‪ ,‬היותר רחוקה מאותה האורה הרחבה המצויה ברחבי‬
‫נאות השכל והמחשבה המתרחבה‪ ,‬גם עליה תופיע נהרה‪ ,‬ושמחה של מצוה תעטרנו תמיד‪ ,‬עד‬
‫שנוכל להגלות על ככר החיים והפעולה בתור פועלים מלאי צהלה‪ ,‬משוקי טל חיים ומכריעים‬
‫לטובה‪ ,‬לרוממות ועילוי בעין טובה‪ ,‬המאירה את החיים הנדכאים במחשכי ארץ‪ .‬ומעין עולם הבא‬
‫יופיע לנו בעולם הזה עד שהכל יכירו וידעו שכל הדבק בתורה טל תורה מחייהו‪ ,‬שנאמר "כי טל‬
‫אורות טלך‪ ,‬וארץ רפאים תפיל" ‪.‬‬
‫‪119‬‬

‫תהליך החדירה של הדבר לתוך מלא רוחב החיים‬

‫הענג והשמחה‪ ,‬שבתחילה ימצא לנו בתורה‪ ,‬יופיע לנו ברב נגה‪,‬‬
‫שנוגה זה האור שמופיע בצורה חשוכה‪ .‬איך התורה יוצאת למרחבי החיים‪ .‬למרחבי הרשות ומרחבי‬
‫החול של החיים ומאירה גם אותם‪( .‬ע' מוסה"ק‪' ,‬יראה ועצבות')‪.‬‬
‫עד אשר תבא חכמה בלבנו ודעת לנפשנו ינעם‪ .‬כי הרי כל הפסקה דיברה על מה שקורה‬
‫בעוה''ז‪ ,‬שבנתיים אי אפשר באמת לעורר את העונג והשמחה אלא דרך הצדדים הלימודים של‬
‫החיים‪ ,‬ואילו הצדדים הגופניים המעשיים יש בהם צד שהם עוד רחוקים מהדבר הזה‪ ,‬ולכן הבירור‬
‫בבית המדרש בונה הוא בונה את התהליכים הרוחניים האלה‪ .‬אבל מתוך כך כשהתהליך הזה יגיע אל‬
‫שכלולו ומיצויו יהיה אפשר גם להגיע ולהחיות את המעשה‪ -‬וגם על חלקת המעשה‪ ,‬היותר‬
‫רחוקה מאותה האורה הרחבה המצויה ברחבי נאות השכל והמחשבה‬
‫המתרחבה‪ ,‬גם עליה תופיע נהרה‪ ,‬ושמחה של מצוה תעטרנו תמיד‪ ,‬עד שנוכל‬
‫להגלות על ככר החיים והפעולה (לא רק המצוותיים) בתור פועלים מלאי צהלה‪,‬‬
‫‪-‬ביטוי חדש של שמחה שצריך להבין אותו‪ .‬שמבטא פריצה ושחרור גדול של החיים (כמו בסוף מאמר‬
‫הדור 'קול רינה וצהלה באוהלי צדיקים')‬
‫משוקי טל חיים ומכריעים לטובה‪ ,‬לרוממות ועילוי בעין טובה‪ ,‬המאירה‬
‫את החיים הנדכאים במחשכי ארץ‪ .‬ומעין עולם הבא יופיע לנו בעולם הזה‬
‫עולמך תראה בחייך‪ .‬כבר בעוה"ז נוכל לראות את אותה הבחינה של אז תתענג על ה'‪ ,‬שהיא תזרח‬
‫כבר בעולם הזה‪.‬‬
‫עד שהכל יכירו וידעו שכל הדבק בתורה טל תורה מחייהו‪ ,‬שנאמר "כי טל‬
‫אורות טלך‪ ,‬וארץ רפאים תפיל"‬
‫מאור תורה לטל של תורה‬
‫הרצי"ה מאיר פה שיש שתי מדרשים‪ ,‬בגמרא כתוב 'אור תורה מחייהו'‪ .‬ובילקוט שמעוני כתוב 'טל‬
‫תורה מחייהו‪ ,‬ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'‪ .‬ובכתי"ק נכתב מקדם אור תורה‪ ,‬כמו‬
‫בגמרא בכתובות‪ .‬ואחר כך העביר קו על אור וכתב 'טל'‪.‬‬
‫שכוונת הדברים היא‪ :‬שהמקור היותר מפורסם הוא מה שכתוב בגמרא בכותבות‪' ,‬אור תורה מחייהו'‪.‬‬
‫אבל אחר כך הרב נזכר במקור היותר נידח של ילקוט שמעוני‪ ,‬והוא הבין שזה משהו יותר מדויק וכתב‬
‫אותו‪.‬‬
‫וההבדל הוא שאור תורה זה בחינת המקיף‪ .‬הצד השכלי של התורה‪ .‬ומ"מ גם לגביו כתוב במדרש‬
‫המקורי ש'כל המשתמש באור תורה ' שלכא' זה ביטוי שלילי‪ ,‬של 'משתמש בתגא חלף'‪ .‬אבל רואים‬
‫שזה שימוש חיובי‪ .‬שימוש כמו 'שימוש תלמידי חכמים'‪ .‬לא שהוא מנצל את התורה אליו‪ ,‬אלא שהוא‬
‫אבל בצורה יותר עמוקה זה לא רק בחינת‬ ‫נדבק בתורה‪ .‬מתחייה בה‪ .‬משתייך למדרגת החידוש‪.‬‬
‫האור שזה הצד השכלי של התורה‪ .‬אלא בחינת 'טל'‪ .‬אותו טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים‪,‬‬
‫שהוא חודר עד לחיים עצמם‪ ,‬למציאות הגסה הממשית עצמה שיש בה מוות‪ ,‬שאותה התורה‬
‫מחייה‪.‬‬
‫שאור תורה זה החלק הראשון‪ .‬שהדברים נמצאים עוד בעולם הרוחני‪ .‬ואז אור תורה מחייהו‪ .‬וזה‬
‫המפגש הראשון עם הדברים‪( .‬וגם הרב זצ"ל כך הוא נפגש עם הדברים בהתחלה‪ ,‬בכתיבה הראשונה)‪ .‬אבל התכלית של‬
‫הכל זה איך הדבר הזה יחיה מתים‪ ,‬יחיה גם את הצדדים הגסים של החיים‪ ,‬שלכן כל הדבק בתורה‬
‫טל תורה מחייהו‪ ,‬שגם הפינות הרחוקות מהקדושה יתבררו כחלק מההופעה הגדולה והשלמה הזו‬
‫של ההתעצמות של אור חיי עוה"ב בעוה"ז‪( .‬וזה המעבר מהגמרא‪ ,‬הבבלי‪ ,‬של הגלות‪ ,‬למדרש הארץ ישראלי של הילקוט שמעוני‪ .‬מגופי תורה‪,‬‬

‫לצד העצמי העשיר של התורה‪ ,‬שעתידים בתי מדרשות שבבל להקבע בא"י‪ ,‬כלומר לבנות את המדרגה של א"י)‪ .‬שזה כשגם 'על שדי הפעולות'‪ ,‬גם‬
‫על הצדדים המעשיים‪ ,‬תאיר אותה מדרגה של עונג ושמחה‪.‬שהטל הזה של התורה יחייה את כל‬
‫החיים כולם‪ .‬מתוך שקודם לכן‪ ,‬לכל צדיק וצדיק יהיה את העדן שלו‪ ,‬את העונג המיוחד שלו‪.‬‬
‫אז בגלות כל זה היה פחות מובלט‪ .‬כוחות החיים פחות מחודדים‪ .‬והכל נועד רק לשמור על‬
‫ההישרדות של עצם הלוז בכל הגלות‪ ,‬ובמצב הזה התורה מופיעה בסגנון מסוים‪ .‬אבל כשהתורה‬
‫‪120‬‬

‫חוזרת ללומדיה ולעושר החיים שלה ולא''י‪ ,‬היא נתבעת להתגלות בצורה המגוונת שלה‪ ,‬ע''י שכל‬
‫אחד יביע את טל תורה דיליה‪.‬‬