‫בעזד״י״ת‬

‫ספר‬
‫ותשובות‬ ‫שאלות‬

‫ציץ אליעזר‬
‫חלק שבעה עשר‬

‫כולל‬

‫ת שובות בהלכה ובירורי זחידו שי דיני ם‬

‫ב עניני ם מ ע שיי ם שונים‪ .‬קונ ט ר סי ם‬
‫ארוכים על ב עיו ת רפואיות שונו ת‬
‫ו חרי שו ת שעלו על הפרק‪ .‬פ ס קי ם‬
‫שהתרח שו בב תי הדיו‪.‬‬ ‫ב עו ב דו ת‬
‫ו קונ ט ר ס בבידור גיורי רות ובעניני גיור‬
‫בכלל‪.‬‬

‫העי׳ די'‬

‫אליעזר ידזודה וולדינברג‬

‫חבר בית הדין הגדול‬
‫‪ p‬לאאמו״ר הרה״ג מוהר״ר יעקב גדליהו ז״ל‬

‫הועתק והובנט לאינטרנט‬

‫‪www.hebrewbooks.org‬‬
‫ע״י חיים תשט״ז‬

‫בעיה״ע ירושלים תוםב״א‬

‫שגת ת‪1‬שם״ח לפ׳ין‬
 •< a • • • •<5 “ ® • • * • • • ® ‫*י • ® • • • * • • ® • • • • • • ® * • • • • י‬

‫בס ד‬

‫ס פ ר ז ה נסר ק ונעבד ע״י‬

."‫"יודאיקה אימג' אוצרות ה תור ה בע"מ‬
"‫ני תנ ת רשות ל״היברא בוקס" שע״י חיים רוזנברג‬
4
I .‫להכניסו ל א ת ר ולהפיצו לצורך שימוש אישי ב ל ב ד‬
‫וזאת למודעי‬
‫אין רשות לאף א הד להדפיסו או להעתיקו‬
‫בכל אופן שהוא או ב כ ל אמצעי שהוא‬
I
‫ס‬
‫ס‬
o ‫בין ב חינ ם בין ב שכר בין ליהיד בין לרבים‬ 0

‫ניתן לה שיג עותק מ ס פ ר ז ה ועוד ספרי ם‬

:‫ו‬
I ‫ה מ שולב ת‬ 1) 1 1‫ ם‬10
( □ ■ ‫)ב שילוב א ו צ ר ה פ ו ס ק‬
‫וכן ה תוכנ ה‬ &

I
:‫אצל‬

I
(>
‫בי ת ספריי ת מורגנשטרן‬
‫ א שדוד‬3 6 2 0 .‫ד‬.‫ ת‬1 4 ‫רחוב רבא‬
0 8 -8 6 6 -5 0 5 9 ‫ פקס‬08-866-0821 ‫טלפון‬ m
a
‫ם‬
OTZROT HATORAH
THE MORGENSTERN EIBRARY
■
14 RAVAH STREET
«
P.O.B.3620 ASDOD, ISRAEE ‫ס‬
Email- kidosheypolin@bezeqint.net
a
#
This sefer has been provided by ‫ס‬
Judaiea Image OTZROT HATORAH for individual use only.
All rights reserved by Judaiea Image OTZROT HATORAH.
Permission is only granted to Hebrew Books Org.
4
‫ס‬

I No Permission is granted (in any form to distribute these books)

to anyone else even if they don’t sell them.
0

•0
* • © • ® ‫* יי‬ ®
 ‫ת ע מוד על הברכה‬
‫אהותי היקרה הידועה בשער בת רבים בעשיית חסד בגוף ובממת הרבנית הנכבדה‬
‫מרת צ פו ר ה טו ק ר תחי׳׳ אלמנת גיסי היקר הבלתי נשכח הרד‪,‬״ג מוהר״ר‬
‫אליעזר טוקר ז״ל מי שהיה קברניטה‪,‬ומנהלה של הישיבה הק׳ ישיבת חברון‬
‫במשך כארבעים שנה‪ ,‬ועמל לקיומה בשנים היותר‪.‬קשות׳ בעמדו לצידם של ראשי‬
‫הישיבה הגדולים דאז׳ ז״ל‪ ,‬שנתנו אימונם המלא מ והעמיסו עליו את כל המשא‬
‫הכבד של הדאגה לקקעה;׳ והוא ז״ל ל!א ידע הנוח‪ ,‬ולא נתנו ל‪1‬־ מרגוע יומם ול־לת‪,‬‬
‫עד שובעזהשי״ת עלה‪ ,‬הדבר בידו בתכסיסייס שונים להוציא את הישיבה מעמק‬
‫הבכה אל עמק השוה הוא ■עמק‪ — ,‬המלך — מלכה של תורה‪ .‬וצוין לשבח הצטיינותו‬
‫במצות שמירת הלשון‪ .‬גלב״ע ביום ‪ n‬אדר״א שנת תש״ל‪ .‬ת‪ .‬ג צ‪ .‬ב‪ .‬ה‪.‬‬
‫אחותי תיקרה תחי' עזרה לי הרבה גם בהדפסת ספרי זה׳ בלב ונפש חפצה‪.‬‬
‫ותפלתי נשואה השמימה שהרופא כל בשר ומפליא לעשות ישלם לה כגמולה הטוב‪,‬‬
‫ויסיר ממנה כל נגע וכל מחלה׳ ותתברך בבריות גופא וגהורא מעליא עד זקנה‬
‫ושובה‪ ,‬ותחזינה עיניה הנחת האמיתי מכל צאצאיה היקרים והנעלים שליט״א‬
‫הנודעים לתהלה ולתפארת במעשיהם הטובים׳ והמפורסמים באהלי התודה בגדלותם‬
‫ובגאוניותם בתורה !וביראת ה' טהורד«‬
‫ויה״ר שנזכה כולנו יחד לראות בעגלא ובזמן קריב סביאת משיח צדקנו‬
‫זןבבנין בית מקדשנו ותפארתנו בהר מרום הרים תהא הר הטוריה אמן ואמן‪.‬‬

‫בעתירת המזזפר‬ ‫;‬

‫רחוב מזור ‪8‬׳ ירושלים‪.‬‬ ‫כתבת המחבר ! הרב אליעזר וולדינברג׳‬

‫דפוס י‪ .‬ע‪ .‬איחאח רח׳ האשכול ‪ ,5‬טל‪241340 .‬׳ ת‪.‬ד‪ ,6411 .‬מחנה יהודה ירושלים‬
 ‫פתח השער‬
‫ח־‪ ',‬התרצה לו‪ ,‬ואמר גם את הדבר הזד‪ ,‬אשר דברת‬ ‫נרעש ונפחד מפחד הנותן תורה לעמו ישראל‬
‫אעשת והוא‪ ,‬כי המלאך שהובטחו בו בפ׳ משפטים הוא‬ ‫בקדושתו הנני עומד בפתח שער ספרי זה הטו״ב מחלקי‬
‫המלאך הגואל אשד השם הגדול בקרבו כי ביה ה׳‬ ‫ספרי שו״ת ציץ אליעזר‪ .‬כי עני אני ממעש והבוי״ת‬
‫צור עולמים והוא ש<»*ר אנכי האל בית אל‪ ,‬כי דרך‬ ‫זיבני לזה ב ת ב רחמיו וחסדיו שישיחו בי יושבי שער‬
‫המלך לשכון בביתו‪ ,‬ויקראנו הכתוב מלאך בעבור היות‬ ‫ומושכים בשבט סופר‪ ,‬אע״פ שאיני כדאי והגון לכך‪,‬‬
‫כל הנהגת העולם הזד‪ ,‬במדד‪ ,‬ההיא‪ ,‬ורבותינו אמרו‬ ‫ככתוב וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם‪,‬‬
‫כי הוא מטטרון וכר וד״נד‪ ,‬קראי הוא קול אלד‪,‬ים חיים‬ ‫וכמדרשם ז״ל‪ •.‬וחנותי את אשר אהרן אע״פ שאינו הגון‬
‫והמצור‪ ,‬לשמוע בקולו וכר וועד‪ ,‬כאשר המלאך הוא שוכן‬ ‫ורחמתי את אשר ארחם אע״פ שאינו הגון)ברכות ז׳(‪,‬‬
‫בקרב ישראל לא יאמר הקב״ד‪ ,‬פי לא אעלד‪ ,‬בקרבך‪,‬‬ ‫אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי על הטו״ב‬
‫כי שמו בקרבו‪ ,‬וד״וא בקרב ישראל‪ ,‬אבל כשחטאו‬ ‫הזה אשר גמלני‪ ,‬להטעימני בקצה ד‪.‬מטה מהלקח טיב‬
‫בעגל רצה לסלק שכינתו מתוכם ושיהיה מלאך משלוחיו‬ ‫שנתן לגו‪ ,‬ולזכותיני לספחני לנחלת קדשו לשבת‬
‫הולך לפניהם‪ ,‬וביקש משה רחמים וחזר' ושיכן שכינתו‬ ‫בשערים המצוינים בהלכה בסוד ישרים ועדה‪ ,‬כמאמרם‬
‫בתוכם‪ ,‬וזהו שאמר לו משד‪ ,‬לד״קב״ד‪ ,‬אתר‪ ,‬לא הודעתני‬ ‫ז״ל ‪ t‬״אין לו להקברה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה‬
‫את אשר תשלח עמי‪ ,‬אם זעא מלאך הראשון ששמך‬ ‫בלבד‪) ,‬ברכות ח‪ ,(.‬ולהמנות בין מזכי הרבים בהפצת‬
‫בקרבו‪ ,‬כי ‪ rr>n‬רוצה במלאך שנאמר בו כי שמי‬ ‫אורות תורת קדשו על פני תבל זמזר אמרותיה מזילים‬
‫בקרבו‪ .‬וד‪ ',‬ענהו בטובה כפולד‪ ,‬ומכופלת יותר ממד‪,‬‬ ‫טל־תחיה לשומעי לקחותיה ויחיו בהם חיי עד‪ ,‬כנאמר‬
‫ששאל‪ ,‬והוא שילך הוא בעצמו‪ ,‬והגזירד‪ .‬ההיא של‬ ‫״בי באור פניך נתת לנו ה׳ אלהינו תולת־חיים ואהבת‬
‫הנד‪ ,‬אנכי שולח מלאך לפניך שבפרשת משפטים לא‬ ‫חסר״‪ ,‬התו החסד האמיתי והנצחי שעושים עם הבריות‬
‫נתקיימה עם משד‪ ,‬בימיו‪ ,‬אבל לאחר מיתתו של משה‬ ‫שיכירו וידעו כי ״טובו אהליך יעקב״‪ ,‬וכי נועם‬
‫רבינו שלח לד‪,‬ם מלאך‪ ,‬וזהו שאמר הכתוב ו ‪,T‬י בהיות‬ ‫משכבות ישראל בחלו עליהם נרם‪.‬‬
‫יד‪,‬ושע ביריחו וישא עיניו וירא ודעה איש עומד לנגדו‬ ‫בזכוה אבות קוים בי ״החמלה גדולה ויתירה‬
‫ופו׳‪ ,‬וכל ימי משה לא היה מלאך שר צבא הולך עמהם‬ ‫חמלת עלינו״ שיביט לברית ואל יפן ליצר‪ ,‬ועל הדרך‬
‫כי משה היד‪ ,‬ממלא מקומו כענין שנאמר וד‪,‬יד‪ ,‬כאשר‬ ‫שראיתי לרבנו הגר״אז״ל יספי'לשיר השירי׳)פ״א פ•‬
‫ירים משד‪ ,‬ידו וגבר ישראל יעו״ש בנעימות דבריו‬ ‫י״ז( שכוותב לבאר הבונה ״אהבה רבה אהבתנו ה׳ אלהנו‬
‫הנפלאים וד‪,‬מופלאים‪ .‬ואם כן יש מקום לכוון ולומד‬ ‫חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו״‪ ,‬דפירושר! דתחילה‬
‫‪,i n‬ו שאנו אומרים בברכת ״אהבי‪ ,‬רבה״‪ ,‬דאהבה רבה‬ ‫בימי האבות ומועד צאתנו ממצרים היתה אהבתך רבה‬
‫אד‪.‬בתנו בתחי׳ בימי האבות‪ ,‬בד״מלאך הגואל אשר השם‬ ‫עלינו‪ ,‬ואח״ב כשעשו העגל אמרת אכלה אותם כרגע‪,‬‬
‫הגדול בקרבו ואד‪,‬בר‪ ,‬זאת נמשכד‪ ,‬עלינו במועד צאתנו‬ ‫זאח״ב חמלת עלינו וסלחת לעונינו‪ ,‬כי החמלה הוא‬
‫ממצרים‪ ,‬כדבותב הרמב״ן שם בם' משפטים בשם‬ ‫אחר הכעס ״ואמר גדולה ויתירה״ פי׳ שהשפעת עלינו‬
‫המדרש‪ ,‬דלשזה אמדו‪ ,‬הנד‪ ,‬אנכי שולח מלאך לפניך‪,‬‬ ‫עור ׳יותר טובה מבראשונה שנתת לוחות וצוית לעשות‬
‫וכו׳‪ ,‬אמר הקב״ד‪ .‬למשה אף עכשיו מי ששומר את‬ ‫המשכן להיותך שוכן בינינו שלא היה לנו מקדם״‬
‫הגנים‪ ,‬דכן אתר‪ ,‬מוצא באברהם כשבירך את יצחק אמר‬ ‫יעו״ש‪ ,‬שבתחילה לא היתה רק הצעת השכינה על‬
‫הוא ישלח מלאכו לפניך‪ ,‬וביעקב המלאך הגואל אותי‬ ‫ההר‪ ,‬וכעת ירדה השכינה לאויר העולם‪ ,‬וזהו גדולה‬
‫וכו׳‪ ,‬אמר הקב״ד‪ ,‬למשד‪ ,‬אף עכשיו מי ששומר את‬ ‫ויתירה )עיון תפלה(‪.‬‬
‫האבות ישמור את הבנים שנא׳ הנד‪ ,‬אנכי שולח מלאך‬ ‫ונקיטנא בשיפולא גלימא דרבינו הגר״א ז״ל‬
‫לפניך‪ .‬ואח״ב כשחטאו בעגל וביקש משד‪ ,‬רחמים‬ ‫להרחיב ולהעמיק את הרעיון הזה בכונת ברכתה״אהבה‬
‫עליהם עוד חמלה גדולד‪ ,‬ויתירד‪ ,‬חמלת עלינו‪ ,‬שלא רק‬ ‫רבה״ האמורה‪ ,‬עפי״ד הרמב״ן ז״ל פ׳ משפטים )כ״ג־‬
‫שביטלת גזירחך מלסלק שכינתך מתוכם ושיהי׳ מלאך‬ ‫כ׳( ום׳ כי תשא )ל״ג—י״ב( שמבאר ענין ״הנד‪ ,‬אנכי‬
‫משלוחיך הולך לפניהם‪ ,‬אלא גם המלאך אשר שמך‬ ‫שולח מלאך לפניך וגו'״ שנאמר למשה קודם חטא‬
‫בקרבו המכוון ב״הנני שולח מלאך לפניך״ שבפרשת‬ ‫העגל‪ ,‬ומש״ר לא מחה מנגד זה כלל‪ ,‬וענין ה״ד״נה מלאכי‬
‫משפטים‪ ,‬לא שלחת לפניהם בל ימי משד״ ונתרצת לו‬ ‫ילך לפניך״ שנאמר למשה לאחר תחטא ומש״ר מחה‬
‫בטובד‪ ,‬כפולד‪ ,‬ומכופלת ללכת לפניד״ם כביכול בכבודך‬ ‫נגד זה ואמר ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״‪,‬‬
 ‫פו‪1‬ח!השער‬

‫גדולד‪ ,‬לישב בלשכת הגזית מצד המקדש שמד‪,‬ם הוראד‪,‬‬ ‫ובעצמך‪ ,‬וכל זה מתוך החמלה גדולה ויתירה שחמלת‬
‫יוצאו־‪ ,‬לישראל יעו״ש והדברים מתוקים מדבש ונופת‬ ‫עלינו‪.‬‬
‫צופים‪ ,‬ואה הוא המכוץ בממקשיבו בברכת אהבה‬ ‫שהכל בא ל|גו בזכותו של משה רגינו שקיבל‬ ‫ובאשר‬
‫רבה כנז״ל ובתוספת ׳הבנה ‪1‬ןהםברד‪ ,‬על שאנו מבקשים‬ ‫תוךה מסיני‪ ,‬וסימל בכל ישותו עמודה של‬
‫בד‪ ,‬גם על ה״ותוליכנו קוממיות לזמ״צנו״‪ ,‬והקשר לעם‬ ‫תורה‪ ,‬ובגלל ‪ p‬הוא שזכה שיוכל להיות בכל ימי חייו‬
‫מד‪ ,‬שקדם‪ ,‬והיינו מפני דאוירא דארץ ישראל מחכים‬ ‫ממלא מקומו של שר צבא ה׳ המיועד להיות שלוח‬
‫ומגדיל פח הדעת וד׳תבונד‪ ,‬לד‪,‬יות כמעין המתגבר‬ ‫לפני ישראל ללחום מלחמותם‪ ,‬לכן קבעו כל האמור‬
‫להבין דבר מתוך דבר ולחדש חידושין דאורייתא‬ ‫בברכת ״אהבה רבה״ הי־א ברכת התודה שלפני קבלת‬
‫מאירין כספירים ולד‪,‬וליד תולדות כיוצא בד‪,‬ן כנתינתן‬ ‫מלכות שמים‪ ,‬ומתחננים בה‪ ,‬כי ״בן תחננו ותלמדנו״‬
‫מסיני בבחינד‪ ,‬של ״אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד‬ ‫בעבור אבותינו שבטחו בך‪ ,‬ותלמדם חוקי חיים‪.‬‬
‫להורות לפני רבו׳ כבר נאמד למשד‪ ,‬בסיני״ )ירושלמי‬ ‫וכפולה היא מבוקשנו‪ ,‬ל^‪ 1‬רק שיחננו וילמדנו כדי‬
‫פ״ב דפאה הלכה ד׳(‪ .‬ואשר כחם אתם לכוין להורות‬ ‫לשמור ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו‬
‫על פיהם שמעתא אליבא דהלכתא המביאד‪ ,‬לידי ״לשמור‬ ‫אלא שכאב רחום ירחם עלינו שיתן בלבנו להבין ולהשכיל‬
‫ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתיד באד‪,‬בה״‪.‬‬ ‫בלימודה ויאיר עינינו בה להבין דבר מתוך דבר ולחדש‬
‫ו ק ש ר הר‪,‬משכיות של ״ובנו בחרת מכל עם ולשון״‬ ‫חידושין דאורייתא מאירי‪.‬ם וזמשמחין כנתינתה לאמיתה‬
‫שבברכת אהבה רבה‪ ,‬נובל להבין ביותר בעל‬ ‫של תור׳‪ ,‬וכפי שראיתי למוהר״י עייאש ז״ל בספרו ו״זאת‬
‫פי מד‪ ,‬שראיתי להגאון הנודע ביד‪,‬ודה ז״ל בדרושי‬ ‫ליהודה״‪ ,‬בביאור ההגדה‪ ,‬שכותב לבאר ענין אמירתנו !‬
‫הצל״ח דרוש מ״ב שכותב לבאר אמירתם של ״דיינו״‬ ‫״אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה‬
‫האמורים‪ ,‬והוא‪ ,‬דד״כוונד‪ ,‬קרבת הר סיני היינו קבלת‬ ‫דיינו‪ ,‬אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לאר״י‬
‫התורד״ אלא שמלבד הקבלה נתן לנו הקב״ה התוירד‪,‬‬ ‫דיינו‪ ,‬אילו‪.‬הכניסנו לא״י ולא בנה לנו את בית הבחירה‬
‫במתנד״ ונ״מ שנאסר לי!מוד התורה לעו״ג‪ ,‬והנה אף‬ ‫דיינו״‪ ,‬דהכל סובב והולך אל מקום אחד לענין יתרון‬
‫אם לא ניתנה תורה שם במתנה וד‪,‬יו גם העו״ג רשאים‬ ‫דעת ותוספת התבונה שכל אחת מהנה גורמת גודל‬
‫לעסוק בתורה כמו שרשאים לקיים שאר מצות ולקבל‬ ‫ההבנד‪ ,‬להיות כמעין המתגבר‪ ,‬והוא דתקרלבה לפני הר‬
‫שכר‪ ,‬אעפ״ב כבר נתעלנו עליהם עילוי רב בלימוד‬ ‫סיני יש בכללה קבלת התורה דבאמצעותה נזדככו‬
‫התורד‪ ,‬כמו בשאר מצות‪ ,‬שאנחנו מצווים ללימוד וד‪,‬מד‪,‬‬ ‫גם הגופות ונעשו כמלאכי השרת ולכך נקראו עם‬
‫עכ״פ אינם מצווים‪ ,‬וזהו בונת בעל הד‪,‬גדיד‪ ,‬אלו קרבנו‬ ‫קדוש דלא יבצר מהם מזימה וכל רז לא אניס להו‬
‫לפני הר סיגי‪ ,‬וד‪,‬יינו לקבל התורה‪ ,‬ולא נתן לגו את‬ ‫ומפתחות ‪ ,‬החכמה וגנוזות לא נמסרו אלא לישראל‬
‫התורה‪ ,‬דהיינו שלא ניתנד‪ ,‬במתנה‪ ,‬והיו גם כל העו״ג‬ ‫שקיבלו את התורה כדכתיב כי היא חכמתכם ובינתכם‬
‫רשאים ללמוד תורד״ אפ״ד‪ ,‬היה דיינו עילוי עליהם‬ ‫לעיני העמים‪ ,‬והוי שפיר מעין נתינת התורה‪ ,‬ומלבד‬
‫שאנחנו מצווים ללמוד‪ ,‬ק״ו שנתן לנו התודה במתנד״‬ ‫גוף הקבלה‪ ,‬אלא נתן לנו את התורה במתנה לסלסל‬
‫לנו צוד‪! ,‬משה מורשד״ ונאסר לימוד התורה על העו״ג‪,‬‬ ‫ולפלפל בד‪ ,‬שהוא להבין דבר מתוך דבר ולחדש בה‬
‫ק״ו שאנחנו דבקים בה׳ ובתורתו בעילוי רב ועצום‬ ‫חידושים בכל יום ויום דעדיפא ישראל בבחינה זו‬
‫עכ״ד‪ ,‬ועז״י משיב דברים נכוחים‪ .‬ואם כן זהו קשר‬ ‫טפי ממלאכי השרת שאין בד‪,‬ם כח אלא להבין מה‬
‫של ובנו בחרת מכל עם ולשון״ והיינו‬ ‫ההמשכיות‬ ‫שנמצא כתוב בספר ולא יותר‪ ,‬משא״כ חכמי ישראל‬
‫לנו את התודה במתנה‪ ,‬ונאסר לימוד התורה‬ ‫דע״ י שנתן‬ ‫מתוך פלפיולם מוציאים נוזלים מסלע ודולים מים‬
‫הוכח עי״ב כלפי בל העולם פולו כי בנו‬ ‫על העו״ג‪,‬‬ ‫מבורות עמוקים‪ ,‬ועל בחינה זו ׳דד‪,‬וצאת החידוש נתכונו‬
‫מפל עם ולשון ועי״ב קרבנו לשמו הגדול‬ ‫הוא שבתר‬ ‫בברכת התורה שברכין ובכל יום ״נותן התורה״ דבכל‬
‫סלה באמת‪ ,‬ונד‪,‬יינו דבקים בה׳ ובתורתו עילוי רב‬ ‫דבכל יום הוא נותן ׳תורה חדשה ויהיב חכמתא לחכימין‪,‬‬
‫ועצום‪ ,‬ונודה לו ונייחד אותו באד‪.‬בד״ ונגילד‪ ,‬ונשמחה‬ ‫ולכן אמר אילו קרבנו לפני הר םיוני דהיינו ענין קבלת‬
‫בישועתו‪' .‬‬ ‫התורר‪ ,‬שאמלו נעשה ונשמע היה מספיק‪ ,‬אלא שייפה‬
‫וכללות הד״תקנד‪ ,‬שתיקנו לנו חז״ל בברכה‬ ‫עוד כחינו שנתן לנו את התודה מתנה גמורה להוליד‬
‫נפלאה זו של ״אהבה רבה״ לד‪,‬פיל תחנונינו בד׳שתפכות‬ ‫בה תולדות בכל יום עשות ספרים הרבה אין קץ‪ ,‬שבזה‬
‫נפשית עמוקה שיחננו וילמדנו‪ ,‬ושירח׳ם עלינו ויתן‬ ‫הלוך וגדל כח הדעת ווד‪,‬תבונה עד גבד‪,‬י שחקים גדול‬
‫בלבנו להבין ולהשכיל ונו׳ ויאיר עינינו בתורתו‪,‬‬ ‫מעל שמים‪, ,‬ואף גם זאת שהכניסנו לארץ ישראל‬
‫ולהסתמך על כך בזכות אבות ״כעבור אבותינו שבטחו‬ ‫דאוירא דארעא מחכים וחד מינייד‪,‬ו עדיפא כתרי מינן‪,‬‬
‫בך״ ובד‪,‬זכרת מדת טובו של הבוי״ש ‪.‬ברחמויי־אב ״אבינו‬ ‫ועוד בה תוספת טובד‪ ,‬בבנין בית המקדש כי גדול כה‬
‫האב הרהמן״‪ ,‬ובהדגשד‪ ,‬כי בנפשינו הדבר ולכן אגו‬ ‫המקום מצד שהשכינה אינד‪ ,‬זזה משם‪ ,‬וכפי ריבוי‬
‫מתחננים בלב קרוע ומורתח ״המרחם רחם עלינו״‪,‬‬ ‫הקדושה כך יתרבד‪ ,‬כח השכל שיהא זך ובהיר לאסוקי‬
‫כל זה בא כדי לשקף אח הכרתנו חנשמתית בי זאת‬ ‫שמעתא אליבא דד‪,‬לפתא‪ ,‬דמטעם זה נקבעו סנד׳דרי‬
 ‫פו‪1‬ח השער‬
‫ו(עוד כותב האגלי טל שם דתיקון הברית תלוי‬
‫ביותר בלימוד התודה׳ וביותר בלימוד בעיון‪ ,‬וזאת עפ״י‬
‫מה ששמע מאדמו״ר זצ״ל בפי׳ דברי הזוד״״ק שעל חטא‬
‫שז״ל אינו מועיל תשובה‪ ,‬משום דתשובד‪ ,‬הוא מלב‬
‫כדכתיב ולבבו יבין ושב וכו׳‪ ,‬ופגם שבזרע הוא במוח‬
‫והרי הקלקול למעלד‪ ,‬ממקום התיקת׳ וכן מצא בם׳ זרע‬
‫קודש‪ ,‬וע״כ עיזן הלכה שהוא במוח וכ״ש מי שחדש‬
‫חידושים הרי התיקת ג״כ במוח וכו׳ יעו״ש‪ .‬וכ״כ בם'‬
‫פלא יועץ אות חידוש דהעמאת לחדש חידושי תורה‬
‫הוא תקון גדול * ל ‪ rv‬זלכל חטאת ובפרט לעון פגם‬
‫הברית שד״זרע יוצא מן המחז תיקונו שיטרח במוחו‬
‫לחדש חידושי תורה בתנ״ך ובש״ס אוי לפרש פ ‪T‬ושים‬
‫בפרד״ס עיי״ש‪] .‬ויעוין בארחות חיים של הגר״ח‬
‫מוואלאזין ז״ל אות קל״ג שכותב נמי בזה דכשעוסק‬
‫בתורה א״צ לדאוג כלל‪ ,‬וששאל על כך גם לרבו הגר״א‬
‫ז״ל זד״דאה לו בתיקו״ז תיקון כ״א כ״ב שכתוב אבל‬
‫אורייתא אורך ימים בימינה כו׳ פי׳ שמצלת מן המיתר״‬
‫ובשמאלר‪ ,‬עוןשר וכבזר שמצלת מן היסורי׳ קשי׳ כמיתה‪.‬‬
‫עיי״ש‪ .‬ועוד יעוין מ״ש מזה בספרי שו״ת צ״א חי״א‬
‫בד״דרן על מם׳ כתוטזת שבסוד‪,‬״ס אות י׳ ע״ש היטב[‪,‬‬
‫ולא עוד אלא דמי שזוכד‪ ,‬לזה הוא בבהינד‪ ,‬של‬
‫יגיע כפיך כי תאכל‪ ,‬וכפי שראיתי שכותב בדומד‪ ,‬לזד‪,‬‬
‫הגאון החתם סופר ז״ל עד‪,‬״ת מהדו״ג פ׳ שמות ד״ ה‬
‫ועדיק יש להתבוו׳נן‪ ,‬שכותב לבאר הפסוק של יגיע‬
‫כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך שדרשו חז״ל )בברכות‬
‫ד׳ ח׳( דגדול הנהנד‪ ,‬מיגיע כפוי; יותר מירא שמים‪ ,‬והוא׳‬
‫דודאי מד‪ ,‬שנאמר יגיע כפיך כי תאכל לאו אחוטבי‬
‫עצים ושואבי מים קאי‪ ,‬דאיך ס״ד שד‪,‬ם עדיפים‬
‫מיראי ה׳‪ ,‬אלא ודאי אידיי ג״ב במי שתורתו אומנתו‬
‫ומתפרנס מן האחרים‪ ,‬אלא דר״ל‪ ,‬שלא יאמר אדם‬
‫אלמוד כדי שאד‪,‬יה חב ויד׳א׳ מוטל על הציבור שיתנו‬
‫לו‪ ,‬חם וחלילד‪ ,‬לעשות כן‪ ,‬וע״ז אמרו אל תעשיה קרדום‬
‫לחפור בו‪ ,‬אלא ילמוד לשמו ד‪,‬גחל ויבטח בהקב״ה‬
‫שיזמן לו מד‪ ,‬שברצונו הטוב‪ ,‬אבל מי שעוסק בתורה‬
‫לכמד שמו ית< ולא כדי לד‪,‬טיל עצמו על הציבור‬
‫ממילא מד‪ ,‬שזימן א הקב״ה אח״כ להתפרנס ממנו הן‬
‫ע״ י ד‪,‬ציבור הן ע״י יחיד מיקרי יגיע כפו כפי‬
‫שהקב״ד‪ ,‬זימן לו זאת על שיגע עצמו בתורתו לכבוד‬
‫שמוהגדחל׳אבל מי שלומד ותחי׳כונתו שעי״ז יתמנה‬
‫לרב ויתפרנס מציבור זד‪ ,‬לא מיקרי יגיע כפו דעושה‬
‫תורתו קרדום לחפור בה‪ ,‬דלכן אמרו חז״ל )אבות( כך‬
‫דרכה של ■תורד״ וגו׳‪ ,‬ואם אתד‪ ,‬עושה כן שלא תלמוד‬
‫רק לכבוד שמו הגדול אז מיקרי יגיע כפו‪ ,‬ונאמר‬
‫עליו אשרייך בעוד‪,‬״ז וטוב לך לעוה״ב‪ ,‬ולכן אמר‬
‫דהע״ה )תד׳לים קכ״ח שם( הנד‪ ,‬כי כן יבורך גבר ירא‬
‫ה׳‪ ,‬כלומר‪ ,‬גם על ירא ה' נאמד יגיע כפיך כי תאבל‬
‫אף דנד‪,‬נה משל אחרים אפ״ד‪ ,‬מיקרי יגיע כפו שאוכל‬
‫ע״ י תורתו שנתי גע בד‪ ,‬לסבוד שמו הגדול )ובזה מתרץ‬
‫קושית המהרש״א שמקשה בברכות שם דהלא זה כתיב‬
‫התורה היא חיינו ואורך ימינו ומבלעדיה למה לנו‬
‫חיים‪ ,‬וכן את הקביעה הנצחתי של אדועו החסיד‬
‫דהע״וז כי ״טוב לי תודת פיך מאלפי זהב וכסף״‪,‬‬
‫וכאשר השיב בכזאת בהמחשה‪ ,‬התנא האלקי רבי יוסי‬
‫בן קסמא לאותו אדם שמניע לו שיעבור לדור במקומו‬
‫ויתן לו אלף אלפים דנרי זהב ואבנים טובות ומרגליות‪,‬‬
‫ואמר לו! ״אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים‬
‫טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה״‪.‬‬
‫וכפי שראיתי בספר שו״ת מים חיים )רפאפורט( ׳באוצרות‬
‫חיים שנסוה״ם פ׳‪:‬בלק שכותב לבאר ההבדל בין תשו׳‬
‫בלעם שהשיב לעבדי בלק! ״אם יתן לי בלק מלוא‬
‫זהב וכסף לא אוכל לעבור פי ה' אלהי לעשות קטנה‬
‫או גדולה״ שזזז״ל גינו אותו על כך ואמרו! ״למדנו‬
‫שנפשו רחבה ומחמד ממון״‪ ,‬לבין תשובת ר״י בן‬
‫קסמא הנז'‪ ,‬שהפליגו זאת לשבחו הגדול׳ מפני שבלעם‬
‫השתמש בלשון ״לא אוכל לעבור״ ומשמע הא אם‬
‫יכול לעכור היה עובר אע״פ שהיה יודע דעת עליון‬
‫וידע בהש״י מ״מ תאות וחמדת ממון גברה אצלו לעשות‬
‫נגד רצון הש״י‪ ,‬אבל רבי יוסי בן קסמא אמר ‪ :‬״אפי׳‬
‫אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם אין אני דר אלא‬
‫במקום תורה שנאמר טוב לי תורת פיר מאלפי זהב‬
‫וכסף״‪ ,‬אם כן נראה מדבריו ח ^י לו היתה הבחירה‬
‫בידו מכל מקום התודה חביבה עליו יותר מפל כסף‬
‫וזהב שבעולם )יעו״ש בראיתו על כך מב״ק ד' ל״ח‬
‫ורמ״א ביו״ד סי' שע״ו סעי׳ ב׳ והט״ז שם(‪ ,‬וזאת היא‬
‫גם ההדגשה של ״טוב לי״ לא רק ״טוב תורת פיך‪,,‬‬
‫כי אם גם ״לי״‪ ,‬שזמי מרגיש זאת בה״לי״ הפנימי‬
‫שלי‪ ,‬כי! חורת ה׳ תמימה ״מקויבת נפש״‪ ,‬משמחת‬
‫ומאירת עינים ומתוקה מדבש ונופת צופים‪.‬‬
‫והד‪,‬רגשה הפנימית האמורה בלימוד החורד‪,‬‬
‫איננה מגרעת כלל וכלל מלימוד תורה לשמה‪ ,‬וכפי‬
‫שראיתי לד‪,‬גאון בעל אבני נזר ז״ל בההקדמה לספרו‬
‫אגלי! טל‪ ,‬שמרבה למתור מה שקצת ׳בני אדם טועין מדרך‬
‫השכל בענין לימוד תוה״ק האומרים כי הלומד ומחדש‬
‫חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה‬
‫כ״כ לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות‪ ,‬שאין לו‬
‫מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה‪ .‬אפל האמד‬
‫ומתענג בלימודו הרי מתערב בלי‪,‬מו‪1‬דו גם הנאת עצמו‪,‬‬
‫וכותב דז״ל‪ :‬ובאמת זד‪ ,‬טעות מפורסם ואדרבא כי זד‪,‬‬
‫הוא עיקר מצות לימוד התורה לד״יות שש ושמח ומתענג‬
‫בלימודו‪ ,‬ואז דברי תורד‪ ,‬נבלע? כדמו‪ ,‬ומאחר שנד׳נה‬
‫מדברי תורה הוא נעשד‪ ,‬דבוק לתורה וכו׳‪ ,‬ומודינא‬
‫דהלחמד לא לשם מצות הלימוד רק מחמת שיש לו‬
‫תענוג בלימודו הרי זה נקרא לימוד שלא לשמד‪ ,‬כהא‬
‫דאוכל מצה שלא לשם מצוד‪ ,‬רק לשם תענוג אכילה‪,‬‬
‫ופד‪,‬א אמרו לעולם יעסוק אדם כו׳ שלא לשמד‪ ,‬שמתוך‬
‫כר‪ ,‬אבל הלומד לשם מצוד‪ ,‬ומתענג בלימודו הרי זה‬
‫לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התעטג מצוד‪ ,‬עכ״ל‬
‫יעו״ש מה שד‪,‬אריך עוד מזה‪.‬‬
 ‫פתח השער‬

‫בפיו‪ ,‬ואזז״ב יהגר« יעיץ בתלמודו לדמות מילחא‬ ‫אצל הנתנה מיגיע כפו( יעו״ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫למילתא לד״קשות ול ח ת‪ ,‬״וברוך אלהינו שבראנו‬ ‫וככה הוא הענין גם בלימוד התורה ובתעמילות‬
‫לכבודו וד‪,‬נחילנו רב טזזג‪ ,‬ואץ טוב אלא תורה‪ ,‬ועוד‬ ‫גה שהוא התכלית מרצה‪ ,‬כדרשתם ז״ל« אם בח?!תי‬
‫הוסיף לנו חסדו וחיי עולם נטע בתוכנו לחדש חידושי‬ ‫תלכו שתהיו עמלים בתורה״‪ .‬״כי הלימוד שאינו עפ״י‬
‫דינים בעין שכלנו ולהוציא צצים ופרחים לפלפל‬ ‫גמרא‪ ,‬היינו הפלפול והחקירה בטעמי הדברים בהבנתם‬
‫בעומק דברות חכז״ל לברר דינים מדינים שונים לכל‬ ‫בהעמקה‪ ,‬אם שגם זה מצוה‪ ,‬אעפי״כ לימוד שאין האדם‬
‫אשר יקרד‪ ,‬בזמנים‪ .‬ועדגים ולעשות זר זד‪,‬ב לתור‪,‬״ק‬ ‫בא לעומק אין זה תודה לשמה‪ ,‬לימוד שאין יכול האדם‬
‫פגים ‪ .‬בפגים״ )שזז״״ת חמדת שלמה בההקדמד‪ .‬יעו״ש‬ ‫להודות מתוך זה איגונו עוד תודה אמיתית‪ ,‬ומהו תורה‬
‫‪-‬בנעימות דבריו בביאור הפסוק של בתורת ה׳ חפצו‬ ‫אמיתית אשד כל אושד ישדאל והעולם תלוי בה?‬
‫והפסוק של מד‪ ,‬אהוםתי תורתך וגו׳ ךדפח ‪,0 r‬‬ ‫לימוד שיכול להודות מתוך זה שהולך ומבין דבד לאשורו‬
‫וכד‪,‬שלמד‪ ,‬לד‪,‬אמור‪ ,‬נזכיר דברי המד״רש״א‬ ‫וכד וכאשר דבינו הדא״ש בפידושו לנדדים ד׳ ס״ב‬
‫בב״ב דף י' ע״ב על מימרא דר׳ יוסף בדיה דר״י‪,‬‬ ‫פירש הא דאיתא ודבר בהן לשמן כתב ז״ל! כל דבורך‬
‫דשמע שהיו או‪1‬םדים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו‬ ‫ומשאך בדברי תורה יהא לשם התורה כגון לידע‬
‫בידו‪ ,‬דבותב‪ ,‬דיש לפרש‪ ,‬כי עיקר הלימוד ושנעשה‬ ‫ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות‬
‫בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד אשר על כן‬ ‫עכ״ל‪ .‬הננו רואים מרבדי הרא״ש אלו שמה שאמרה‬
‫נקראו החכמים סופרים ע״ש‪ .‬ונוסיף מד‪ ,‬דאל מכוון זד‪,‬‬ ‫תורה לשמה אין הכוונה לשם מצוה בלבד‪ ,‬מדלא אמרי׳‬
‫יתכן לד‪,‬עמים בכוונה שנ ‪ ,T‬במקרא כתוב בסוף קהלה ‪:‬‬ ‫תורה לשמו היינו לשם השם‪ ,‬אלא עוד דבר גדול כיוונו‬
‫״ויוותר מהמה בגי הזד‪,‬ר עשות ספרים הרבד‪ ,‬אין קץ‬ ‫כזה שאמרו לשמה‪ ,‬הפירוש‪ ,‬הלימוד צריך להיות לשם‬
‫ולהג הדבר‪ ,‬יגיעת בשר״‪ ,‬כאשר מבאר אחד מד‪,‬גדולים‬ ‫התורה‪ ,‬להבין ולהופיף לקח ופלפול‪ .‬הידיעה בלי הבנה‬
‫דר״ל‪ :‬״שמזהיר לת״ח שנקרא בני‪ ,‬אשר אם יותר‬ ‫וד‪,‬וםפת לקח ופלפול הוא כגוף בלי נשמה‪ ,‬אך ע״י‬
‫מד‪,‬מה‪ ,‬אם רוצה לחדש ולהגדיל תורה‪ ,‬הזהר בשני‬ ‫הפלפול בישרות והבנה באים להבין עמקות וסברת‬
‫רבדים א( עשיית ספרים ד‪,‬רבד‪ ,‬אין קץ‪ ,‬היינו שתכתוב‬ ‫הדברים‪ ,‬לידע את תורתינו הקדושה‪ ,‬לידע דעת‬
‫לעצמך כל רעיון וכל חידוש‪ ,‬דד‪,‬א התודה שבע״פ אסור‬ ‫עליון בתורתו הקחשה אשר היתה גנוזה זמילו אלפים‬
‫■ככתב‪,‬אינו אלא'לאמרן‪,.‬םכתכ‪ ,‬אבל לעצמו מותר ‪:‬וגם‬ ‫שנד‪ ,‬קודם בריאת העולם‪ ,‬וכאשר ביאר זאת בספר הק׳‬
‫־מצוה וכו'‪....‬ב( ולד‪,‬ג‪ .‬ד‪,‬רבד‪ ,‬יגיעת בשד‪ ,‬שיד‪,‬א מדבר‬ ‫״נפש החיים״ )לבוש מרדכי בההקדמה למס' ‪.‬ב״מ(‪.‬‬
‫הרבה ביגיעת בשר‪ ,‬היינו עם תלמידים״ )ד‪,‬עמק דבר‬ ‫ובאמור‪ ,‬אם זוכה עי״כ לעוד דברים בזה או‬
‫פ׳ נצבים ל׳ — י״ד(‪,‬‬ ‫בבא הרי זה נכלל בגדר של ״יגיע כפיך כי תאכל‬
‫ולאחר שהתירו חז״ל לכתוב דברים שבע״ פ‬ ‫אשריך וטוב לך״‪ ,‬וזר‪ ,‬חלק בלתי נפרד ממאמר התנא‪,‬‬
‫משום עת לעשות לה׳ מתפשטת חובת עשיית ספרים‬ ‫רבי מאיר בפ״ו דאבות שאומר* כל העוסק בתורה‬
‫ד‪,‬רבד‪ ,‬לא רק בכתייבד‪ ,‬לעצ‪,‬מו‪ ,‬אלא גם‪,‬בכתיבה לאחרים‪,‬‬ ‫זוכה לדברים הרבה‪.‬‬
‫שכלול ‪,‬בזה גם הדבר השני יגיעת בשר ‪,‬עם חברים‬ ‫ודקדק התנא לומר בלשון ״כל העוסק״ ולא אמר‬
‫מקשיבים לקולו‪ .‬וכד‪,‬יום הזה היא חלד‪ ,‬על ההדפסה‪,‬‬ ‫בלשון ״בל הלומד״ תעא במגביל לדברי הט״ז באו״ח‬
‫כמאמרם ז״ל בכתובות דף נ׳ ע״א‪ :‬הון ועושר בביתו‬ ‫סימן מ״ז סק״א‪ ,‬שכותב שהתורה אינר‪ ,‬מתקיימת אלא‬
‫וצדקתו עומדת לעד ז ה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים‪.‬‬ ‫במ;י שמ‪,‬טית עצמו עליה דהיינו שעוסק בפלפול ומו״ט‬
‫ובדומד‪ ,‬למו״ש לבאר הגרי״ש נאטאנזאד‪,‬ן ז״ל בספרו‬ ‫של !תורה כמ״ש על בחקתי תלכו ע״מ שתהיו עמלים‬
‫דברי שאול על אגדות הש״ם ״דוכמו דרום‪ ,‬אותט‬ ‫בתודד״ משא״ב באותם שלומדים ד^ת מתוך עונג‬
‫שמדפיסים ספרים‪ ,‬כל שמכוונים למען זכות ‪ .‬בית‬ ‫ואינם יגעים בה אין התורה מתקיימת אצלם‪ ,‬ע״־כ‬
‫ישראל א ה נשאר הצדקה על ידי העושר הזה״‪.‬‬ ‫אמר הקב״ה* על עזבם את תורתי וגו׳ ״ולא הלכו‬
‫והמחדשים מדידדיו מד‪ ,‬שחננם ד‪ ',‬מוזד‪,‬רים על‬ ‫בה״‪ .‬ר״ל שלא עסקו בהלכות התורה דרך משא ומתן‬
‫כך גם באזהרה כי ״כל מי שגילה לו הקב״ד‪ ,‬דבר ואיננו‬ ‫של פלפול המתייחם להליכה‪ ,‬חהו ״שלא ברכו בתורה‬
‫כותבד‪ ,‬ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילד‪ ,‬לו‪ ,‬כי לא‬ ‫תחילה״‪ ,‬כי הברכד‪ ,‬היא לעסוק בד״ת‪ ,‬דרך טורח‬
‫גילד‪ ,‬לוו אלא לכתוב דכת״ב סוד ה' ליראיו ובריתו‬ ‫דוקא״ עיי״ש‪.‬‬
‫להודיעם‪ ,‬וכתיב יפוצו מעינותיו חוצה‪ ,‬וזה שכתוב‬ ‫עם״ י האמור ניתן לסכם ולומר כי ישנן שתי‬
‫יביא במשפט על כל נעלם שגורם שנעלם‪ ,‬אם טוב‬ ‫בחינות בדרכי לימוד תור‪,‬״ק‪ .‬ישנד‪ .‬בחינה של ״בתורת‬
‫שגילד‪ ,‬לו‪ ,‬אם רע שאינו כותבה״ )ספר חסידים סי־‬ ‫ה׳ חפצו״‪ ,‬וישנר‪ .‬בחינד‪ .‬של ״ובתורתו יהגה יומם‬
‫תק״ל( וד‪,‬חיוביות מה‪ ,‬פי ״מ מן שבית המקדש קיים‬ ‫ולילה״‪ ,‬וכדמפרש רש״י ז״ל במם' ע ‪ r‬ד' י״טע״א‬
‫כשאדם מקריב קרמ מתכפר לו‪ ,‬וכשאדם כותב בספר‬ ‫מאגלו־ רבא שם‪ ,‬דלעולם ילמד אדם תורד‪ ,‬ואח״ב יהגה‬
‫מה שאמד איזה חידוש הכתיבה זו עולה לו במקום‬ ‫שנא׳ בתורת ה׳ וד‪,‬דר ובוזוורתו‪ ,‬דר״ל‪ ,‬דמתחילה ילמד‬
‫קרבן‪ ,‬וזש״ה‪ ,‬זבח ומנחה לא חפצת וכו׳ עולד‪ ,‬וחטאת‬ ‫מרמי עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורות לו‬
 ‫פתח ה^«ער‬

‫חז״ל ובמדרשיד‪,‬ם יראה שמכל אות ואות למדו הלכה‬ ‫? ‪ tf‬שאלת׳או אמדתי הגה באתי במגילת ס׳ כתוב עלי‪,‬‬
‫למעשד״ ומעשי האבות הקדושים וכל הסיפורים נכתבו‬ ‫שיעלה במקום יןרבן״ )ברית עולם שם להחיד״א ז ״ל‬
‫להורות לט המעשר‪ .‬זמור נעשה ולד״דבק בדרכ ‪.T‬ם״‬ ‫בשם ספר לב אריה(‪ ,‬והוסיפו והכלילו בזה גם להעוזרים‬
‫)מתוך מכתב הגרי״ח זוננפלד ז״ל בראש ספר משנד‪.‬‬ ‫והמוםייעים לכך ואמרו כי״כגזעט אין כסף שיהא נחשב‬
‫שכיר ח״ב הנדמ״ח(‪ .‬ושאוכד‪ .‬יחד עם רעיתי היקרה‬ ‫למצחה רבה כזה‪ ,‬שכל הוצאה של מצוה היא לשעתו‪,‬‬
‫הרבנית הדגולד‪ ,‬וד‪,‬כבודד‪ .‬מרת שושנד‪ .‬הענדיל ריחיל‬ ‫מתחיל במצוד‪ .‬וגומרה‪ ,‬אבל זה הנותן לצורך הדפום‬
‫תחי׳ לר‪,‬שיג ולקבל הנתת האמיתי מבננו היקר הגאון‬ ‫צדקתו עומדת לעד לדור תרים‪ ,‬והוא מזכה את הרבים‬
‫המהולל מוד‪.‬ר״ר שמחה בונם שליט״א רבה של שכונת‬ ‫זכות הרבים תלוי בו וילד לפניו ולאחריו צדקו אחריו‪,‬‬
‫עזרת תורה וד‪.‬םביבד‪ .‬בפע ‪T‬״״ק ת״ו‪ ,‬וכלתנו היקרה‬ ‫מה טווב חלקו קנד‪ .‬שם טוב קנה לו דברי תורה קנה‬
‫הרבנית הנכבדד‪ .‬מרת יד‪.‬דדית תחי'‪ ,‬ומכל צאצאיהם‬ ‫לו חיי העוד״״ב וגם העוה״ז כסף כסף ריבד‪.‬״ )פל‪1‬א‬
‫היקרים הי ‪ ,r‬ושלא תמוש התורד‪ .‬מפינו ומפי זרענו‬ ‫יועץ אות דפוס(‪.‬‬
‫וזרע זרענו עד עולם‪ ,‬ותחזינה עינינו בשוסו לציון‬ ‫ואחתום מעין הפתיחה בנתינת הודאה לשם‬
‫ברחמים ובבנין בית מקדשט ותפארתט במר‪.‬רר‪,‬‬ ‫יתברך על העבר‪ ,‬על כל הטוב אשר גמלנו לי ולביתי‪,‬‬
‫בימינו אמן‪.‬‬ ‫ואין טוב אלא תורד‪) .‬ברכות ה׳‪ (.‬״שאם היו בני אדם‬
‫מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים‬
‫המצפד‪ .‬לישועד‪.‬‬ ‫ומתלהטים אחריה‪ ,‬ולא יחשב בעיניזס מלוא עולם‬
‫כסף וזהב למאומד״ כי התורה כוללת כל הטובות‬
‫אליעזר יהודה וולדינבדג‬
‫שבעולם״ )אוד‪,‬ד‪,‬״ק פ׳ תבוא כ״ו — י״א(‪ ,‬ובהפלת‬
‫תחינה על העתיד שלא יעזוב חסדו ואמיתו מאתנו כל‬
‫הימים לסייענו ללמוד חורה לשמה לאסוקי שמעתתא‬
‫ברכה מיוחדת‬ ‫אליבא דד‪.‬לכתא ״כי שם תורה הוא לר״ורות לאדם הדרך‬
‫ילך בר‪ ,.‬וכל מי שעוסק בתורד‪ .‬להבין הדבר על בוריו‬
‫למדפים הנכבד וד״נבון מד יהודד‪ .‬עמרם איתאח נ״י‬ ‫שידע לד׳תנהג בו כתודד‪ .‬זד‪ .‬נקרא תורה לשמד‪ ,.‬שתורהו‬
‫על עבודתו המסורד‪ .‬והנאמנד‪ .‬בד״דפסת הספר‪ .‬יהי‬ ‫לקיים המצוד‪ .‬כתקנד״‪ ,‬וכל אות ואות בתוה״ק לא נכתב‬
‫נועם ה׳ עליו וישאז ברכה וד‪,‬צלחד‪ .‬בכל מעשה ידיו‪.‬‬ ‫כי אם להורות לנו הדרך נלך בה‪ ,‬ומי שמעיץ בדברי‬
 ‫שו״ת ציץ אליעזר‬
‫חלק שבעה עשר‬
‫כיון דאיתעביד ביה חדא מצוד‪ .‬של הלולב ניעביד‬ ‫בעזהי״ת‪ ,‬גיסן תשמ״ה‪.‬‬
‫ביה מצוה אחריתי׳ ולאחר מיכן כשמביא דברי ר׳‬
‫אפרים איננו מביא אותו בלשון של כאילו חולק על‬ ‫סימן א‬
‫הנז׳ אלא כאילו קאמר מילתא אחריתי וז״ל‪ :‬וכתב‬
‫ה״ר אפרים אני איני מברך על הדם שוטה שלבו‬
‫במנהג לברר במדצש״ק ברבת בשמים‬ ‫א‪.‬‬
‫יבש ואין בו לחלוחית של ריח ויש לי זכוכית קטנה‬
‫על הדם של לולב ואם המנהג הוא גם על‬
‫ובד‪ ,‬מיני בשמים ועליד‪ ,‬אני מברך עד כאן׳ ומיהו נד‪,‬גו‬
‫הדם שוטה והיכא שההדם הוא יבש‬
‫בכל המקומות לברך על ההדס ומנר‪,‬ג אבותינו תורה‬ ‫בכשר או בשוטה‪.‬‬
‫עכ״ל‪,‬‬
‫מצות שלימות ושבורות שמונחות‬ ‫ב‪.‬‬
‫ו כ כ תו ב בטור כנד ניתן לפרש כי על הדם כשר‬
‫במעורב וצריכים להוציא מהן שלימות‬
‫מודה גם הר״ר אפרים שאפשר לברך‬
‫ללחם משנה אם חל על זה דיני ברירה‬
‫מכיון שיש טעם של הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוד‪.‬‬
‫ובניעור החרוסת מהמדור בשחל ליל‬
‫‪.‬וכר׳ והא מיירי בגוונא שיש בו מיד‪,‬ת ריח אע״פ שהוא‬
‫פסח בשבת אם הו״ל כבורר פסולת‬
‫יבש ורק אין בו ריח לחלוחית‪ ,‬וכדמבאר הב״י שם‬
‫מתוך האוכל‪.‬‬
‫ד״ה וכתב עוד‪ ,‬ורק על הדם שוטה שהיו נוד״גים גם‬
‫בביאור כוונת רבא בפסחים שמוסיף‬ ‫ג‪.‬‬
‫עליו לברך הואיל ושמו אותו למילוי על זד‪ ,‬הוא‬
‫וצריו שיאמר ואותנו הוציא משם׳‬
‫שסבר ר׳ אפרים דלא כן הואיל דאין בזד‪ ,‬הטעם שלי‬
‫וכוונת בעל הגדה בזה‪.‬‬
‫הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה כי שימש רק לנוי‬
‫באמידת הלל בברכה לאחר חצות‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫של מילוי ומאידך אין בו ריח לחלוחית‪ ,‬אבל על‬
‫!אם יש חיוב של שואלין ודורשיו בחנוכה‪.‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫הדם כשר י״ל דגם ר׳ אפרים יודה לברך עליו הואיל‬
‫נמחק אות מם״ ת ונשאר רק רושם האות‬ ‫ו‪.‬‬
‫זאיתעביד בזד‪ ,‬חדא מצוד‪ ,‬ויש בו מיהת ריח אע״פ‬
‫אם פסול ואם צריך להוציא אחרת‪.‬‬
‫שד‪,‬וא יבש‪.‬‬
‫בהקמת בית או ביב״ נ בשטח ביכ״ס או‬ ‫ז‪.‬‬
‫והכי מביא באמת לפרש בכזאת הב״י בטור שם‬
‫מרחץ׳ ובנוגע לבתי כסאות שלנו‪.‬‬
‫בד״ד‪ ,‬וכתב ה״ר אפרים‪ ,‬בשם ד‪,‬מד‪,‬רי״ק׳‬ ‫המחבר גאו״ח סי׳ רצ״ז סעי׳ ד׳ פוסק וז״ל‪ :‬נהגו‬
‫שד‪,‬מדובר בה״ר אפרים על הדם שוטה ממש‪ ,‬כי‬ ‫לברך על ההדס כל היכא דאפשר עכ״ל‪ .‬ומוסיף‬
‫בהדס הכשר לא היו מריחים בו לפי שהיו מצניעים‬ ‫היבש‬ ‫הרמ״א וכותב וז״ל‪ :‬וי״א דאין לברך על הדם‬
‫אותו לשנה אחרת והיו חוששים שאם יריחו בו בכל‬ ‫הר״ר‬ ‫שאינו מריח‪ ,‬רק על שאר בשמים )טור בשם‬
‫מוצ״ש שמא ינשרו עליו ויפסול‪ ,‬אלא בשומה‬ ‫ונ״ל‬ ‫אפרים והר״א מפראג( וכן נהגו במדינות אלו׳‬
‫שמשימים למילוי היו מריחין ומשו״ה לא היה רוצה‬ ‫ככ״ע‬ ‫דיש להניח גם הדס עם הבשמים דאז עושין‬
‫ה״ר אפרים לד‪,‬ריח בו כיון שאינו מריח כל כך‪ ,‬אבל‬ ‫עכ״ל‪.‬‬
‫בהדס הכשר מודה ה״ר אפרים שאע״ס שאין בו‪.‬דיה‬ ‫א‬
‫כל כך מברכין עליו הואיל ואיתעביד ביה מצוד‪ ,‬חדא‬ ‫ויש לי מקום עיון כדברי רמ״א אלה‪.‬‬
‫עכ״ל‪ ,‬הרי כנד‪ .‬וגם הב״י בעצמו לא חלק ע״ז‪.‬‬ ‫רהנד? בטור שמשם מקור דברי ר' אפרים אלה׳‬
‫ו ל א עוד אלא שהרמ״א בעצמו בדרכי משה שם‬ ‫בקודם לכן מובא שם מה שפוסק המחבר דנהגו‬
‫מאמץ לו בפשיטות דברי מהרי״ק אלה וכותב על‬ ‫לברך על עצי הדם וכו׳ ושיש נותנין טעם לדבר‬
 ‫ציץ אלייעזר חי״ז‬ ‫סימן א‬ ‫ש ו״ ת‬

‫דכל שהוא מין אחד אע״פ שבורר חתיכות גדולות‬ ‫‪ p‬לדחות דברי הר״א מפראג שפירש אחרת‪ ,‬וכלשונו‬
‫במשנ״ב‪,‬‬ ‫מתוך קטנות לא מיקרי ברירה יעו״ש‬ ‫שם! דלא כהגהת מוהר״ר אברר‪,‬ם מפראג דכתב דכל‬
‫וכפה״ח סק״ל‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫הדם בעולם קרא כאן הדם שוטה הואיל ואין בו‬
‫ואין לומר דבנידוננו יותר חמור מכיון שהשבורות‬ ‫לחלוחית לברך עליו וגם בב״י הביא דברי מהרי״ח‬
‫אינן ראויות ללחם משנה‪ ,‬וא״ב ניתן זה להיחשב‬ ‫ולא חלק עליה עכ״ל‪.‬‬
‫כב' מינין‪ ,‬זה אינו‪ ,‬ובגדולה מזו מצינו לגדולי פוסקים‬ ‫לא ״כ התימא על הרמ״א בשו״ע כאן שכתב אחרת‬
‫דס״ל דאפילו בברירות איסור מתוך היתר נחשב‬ ‫מזה ונקט ליה להלכה כן כפירושו של המהר״א‬
‫הדבר כמין אחד דרק ארי׳ הוא דרביע עלי׳ יעוין‬ ‫מפראג בכוונת ה״ר אפרים שכוונתו על כל הדס‬
‫במג״א אז״ח סי׳ ת״ק ס״ק י״ב ופר״ח שם ושו״ע‬ ‫בעולם אפילו הדס הכשר וקורא לו שוטה הואיל‪1‬ואין בו‬
‫הגרש״ז שם סעי׳ י״ח‪ ,‬ושו״ת מהר״ם שיק חאו״ח‬ ‫לחלוחית‪ ,‬וגם פוסק כוותיה שאין לברך עליו‪ ,‬ורק‬
‫סי׳ קל״ד ום׳ שביתת השבת מלאכת בורר סעי׳ י׳ ובאר‬ ‫כדי לצאת ידי כולם מציע להניח גם הדם עם הבשמים‪,‬‬
‫רחובות ס״ק כ״ג יעו״ש והדברים ארוכים‪ ,‬ומכ׳׳ש‬ ‫אבל על הדם בעצמו ס״ל להכריע שלא לברך עליו‪,‬‬
‫בנידוננו שהכל היתר‪ ,‬וכשאין לו פת שלמה איננו‬ ‫ההיפוך ממ״ש בעצמו בפשיטות בדרכי משה‪ ,‬וצ״ע‬
‫מעכב‪ ,‬עיין משנ״ב סי׳ רע״ד סק״ב‪.‬‬ ‫לכאורה‪.‬‬
‫ו אז לי יש לומר דכוונת הרמ״א בזה רק בקשר להדם‬
‫שנית‪ ,‬לדעתי יש לומר דדבר כזה לא נכנס בכלל בסוג‬
‫שוטה כי גם בנוגע לכך כותב הטור שם לאחר‬
‫מלאכת בורר מכיון שאילולא מפני שצריך‬
‫שמביא דברי הר״ר אפרים‪ ,‬דמיהו נהגו בכל המקומות‬
‫שלימות ללחם משנה לא היה איכפת ליה בכלל‬
‫לברך על ההדס ומנהג אבותינו תורה‪ ,‬והא לפי פירושו‬
‫לקחת שלימה בדייקא ויוצא איפוא שדבר אחר הוא‬
‫של המהרי״ק שהסכימו עליו הב״י והד״מ מיירי זה‬
‫שגורם לזה והיינו בגלל קיום לח״מ לשריו״ט‪ ,‬אבל‬
‫בהדס שוטה‪ ,‬אלא דפשטות דברי הרמ״א ממה שמסתם‬
‫בחול בשום פעם לא היה מקפיד ע״ז הגם שיש ענין‬
‫קסתים ליה משמע שמיירי על כל הדם אפילו על‬
‫של שלם בימות החול וא״כ אין זה דומה למלאכת‬
‫הכשר‪ .‬זגם הציון לכך ברמ״א הוא להר״א מפראג‪,‬‬
‫המשכן דקפידת ברירת הסממנים מהפסולת היתד‪,‬‬
‫חה איפוא ההיפך ממ״ש בד״מ שדחה דברי הר״א‬
‫בתמידות‪ ,‬ולא דומה זה גם לברירת איסור מהיתר‬
‫מפראג בשתי ידים‪.‬‬
‫שישנם מפקפקים לאסור‪ ,‬דשם קפידת הברירה היא לא‬
‫וניתן על כן לתרץ יותר ולומר דזה שהביא להרמ״א‬
‫בשבת דוקא כי אם בכל הימים ולכן דומר‪ ,‬זה למלאכת‬
‫ז״ל לשנות את דעתו ממ״ש בד״מ‪ ,‬מפני‬
‫המשכן‪ ,‬אבל מין ברירה כזאת שממשמשת ובאה רק‬
‫שנוכח לדעת שמנהג המדינות אצלו שלא לברך‪,‬‬
‫בשבת‪ ,‬ובגלל מצות־השבת‪ ,‬שפיר יש לומר שאיננו‬
‫ולכן כשם שהטור שם דחה את דעתו של הר״ר‬
‫בכלל בגדר של מלאכת בורר מכיון שלא היה בכזאת‬
‫אפרים בזה מפגי שנהגו בכל המקומות לברך על‬
‫במשכן‪.‬‬
‫ההדס ומנהג אבותינו תורה‪ ,‬כלשונו שם‪ ,‬כך גם‬
‫ב( ב ה ק ש ר עם האמור אזכיר גם מד‪ ,‬שת״ח א׳ שאל‬ ‫הרמ״א ז״ל כשראה ונוכח לדעת שמנהג כל המדינות‬
‫אותי בדומה להנ״ל על מה שכתוב בשו״ע‬ ‫שאצלו דלא כן‪ ,‬אלא שנהגו כה״ר אפרים וכפי פירושו‬
‫דסי׳ תע״ד‪ ,‬סעי׳ א' דישקע כזית מרור בחרוסת ולא‬ ‫של הר״א מפראג שלא לברך על הדם היבש‪ ,‬החליט‬
‫ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו ומטעם זה צריך‬ ‫לשנות את דעתו ממ״ש בד״מ ולפסוק להלכה בספר‬
‫לנער החרוסת מעליו‪ ,‬וד‪,‬קשד‪ ,‬דכשחל בשבת ומנער‬ ‫המפה שלו כה״ר אפרים כפי פירושו של הר״א מפראג‬
‫כנז׳ הא הו״ל כבורר פסולת מתוך האוכל‪ ,‬דד‪,‬ניעור‬ ‫כי מנהג ישראל תורה ובבחינה של פוק חזי מאי‬
‫הו״ל כמנער הפסולת כדי שלא יבטל טעם מרירות‬ ‫עמא דבר‪.‬‬
‫המרור‪ ,‬ושמעתי שכמה התחילו לדקדק בזה לטבול‬
‫ב‬
‫לכתחילה מעט כדי שלא יצטרך לנער‪.‬‬ ‫א( אודות מצות שלימות ושבורות שמונחות במעורב‬
‫ולדעתי נראה דבכה״ג לא נקרא כבורר פסולת מתוך‬ ‫אם יש לדקדק בשויו״ט בענין ברירת‬
‫האוכל מכיון שעושה זאת רק משום קיום המצוד‪,‬‬ ‫מצות שלימות ללחם משנה להוציא את השלימות‬
‫ובדרך כלל ובימות החול ואפילו לאחר מיכן בשבת‬ ‫בדייקא‪; ,‬ובאשר שאי אפשר לדעת מראש בדיוק איזה‬
‫עצמו לא איכפת ליה לנער כלל‪ ,‬ובדומה למ״ש לחלק‬ ‫המה השליטות ויוצאות בידו שבורות אם מותר לצדדן‪,‬‬
‫באות הקודם‪ ,‬וגם הא לא איכפת ליד‪ ,‬איזה חלק מהחרוסת‬ ‫‪,‬ואותו הדבר אם רואה לפניו שבורות אם מותר‬
‫לנער ואיזה שלא לנער‪ ,‬וחלק מזה נשאר על המרור‪,‬‬ ‫לקחתם ולהחזירן לאחר מיכן למקומן כדי להגיע‬
‫וא״כ אין זה דומה כלל למלאכת בורר‪ ,‬וביותר נראד‪,‬‬ ‫ולמצוא את השלימות‪ ,‬ז״א‪ ,‬אם חל ע״ז דין ברירה‬
‫דבכה״ג הו״ל תיקוני מאכל בלבד‪ ,‬שרוצה שעי״ב יתוקן‬ ‫ודיניו ודיקדוקיו‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫מאכל המרור שלא יבטל טעם מרירותו‪ ,‬ובדמצינו‬ ‫הג ה ראשית רוב הפוסקים מכריעים להלכה לצאת‬
‫בדומד‪ ,‬לזה במשנה ברורה בסי׳ שי״ט ‪,‬סעיף ד׳ בביאו״ה‬ ‫ביד רמ״א שפוסק באו״ח סי׳ שי״ט סעי׳ ג׳‬ ‫‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫כי תכלית הדיוצאה שהוציא ״אותנו״ מארץ מצרים‬
‫היתד‪ .‬למען הביא אותנו ולתת לנו את הארץ אשר‬
‫נשבע לאבותינו‪.‬‬
‫ו ג ם לפי הגירפא שבגמ׳ שלפנינו יש לומר דד‪.‬ו״ל‬
‫כאילו היה כתוב וגו׳‪ ,‬ורבא כוון שצריך שיאמר‬
‫מד‪ .‬שנאמר בתוכן הקרא של ״ואותנו הוציא משם״‪,‬‬
‫והיינו כנ״ל להזכיר נוסף לה״והוצאתי״ גם את‬
‫'‬ ‫ה״והבאתי״‪.‬‬
‫ו מ ה נעים לפי״ז דברי בעל ההגדה שאומר לאמר;‬
‫״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו‬
‫כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר וד‪,‬גדת לבנך ביום‬
‫ההוא לאמר בעבור זד‪ .‬עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים‬
‫לא את אבותינו בלבד גאל הקב״ה אלא אף אותנו גאל‬
‫עמהם שנא' ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת‬
‫לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו״‪ .‬ומקשים מפרשי‬
‫ד‪,‬ד‪,‬גדה על הכפילות של ״ולא את אבותינו בלבד גאל‬
‫הקב״ה אלא אף אותט־ גאל עמד‪,‬ם״ הרי כבר לפני כן‬
‫אמר בכזאת שחייב אדם לראות את עצמו ״כאילו הוא‬
‫יצא ממצרים״ כפי שגא׳ בקרא של והגדת וגו׳‪.‬‬
‫אבל לפי האמור מתיישבים דברי בעל ההגדד‪ .‬כמין‬
‫הומר‪ ,‬וד‪,‬יינו‪ ,‬דכרך בדבריו דבר המשנד‪ .‬ודברי רבא‬
‫גם יחד ובא לאשמיענו בההוספה של ולא את אבותינו‬
‫גאל הקב״ד‪ .‬אלא אף אותנו גאל עמהם‪ ,‬שצריך להזכיר‬
‫לא רק היציאד‪ .‬ממצרים אלא גם ההמשכיות מזה שגאל‬
‫אותנו גאולת עולם עי״ז שהביא אותנו לאחר מיכן אל‬
‫הארץ אשר נשבע לאבותינו‪ ,‬ולכלול אותנו גם בזד‪,‬‬
‫כמו שנא׳ ״ואותנו הוציא משם וגו׳ למען הביא אותנו‬
‫לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו״‪.‬‬
‫ד‬
‫על זה שמקפידין רק לאכול את האפיקומן‬ ‫שאלוני‬
‫קודם חצות‪ ,‬ולא מקפידין על אמירת ההלל‬
‫אחר חצות‪ ,‬ועוד אומדים אותו בברכה לבסוף‪ ,‬והראו‬
‫לי לד‪,‬חפץ חיים ז״ל בספרו מחנה ישראל פרק ל״ו שפוסק‬
‫בפשיטות באיש צבא שהיה אנוס כגון שעמד על המשמר‬
‫ובא אחר חצות דאפ״ד‪ .‬צריך לומר הגדה‪ ,‬וכן צריך‬
‫לאכול מצה אך לא יברך על המצה ברכת אשר ק ^‪I‬זנ‪T‬‬
‫וכו׳ וכן לא יחתום ד‪,‬ד‪,‬לל בברכה אם הוא לאחר חצות‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי דפוטק בפשיטות דלאחר חצות לא יחתום‬
‫ההלל בברכה ולא חוששין לזה‪.‬‬
‫והשבתי דאמגם יש מקום לדיון רב אם לחתום ההלל‬
‫בברכה באעור מצינו בשו״ת בגין שלמה‬
‫סימן כ״ט שהרחיב את הדיגור בזה‪.‬‬
‫אבל לאחר כמד‪ .‬כרכורים ד‪,‬עלה הבנין שלמה שם‬
‫דבדיעבד אם איחן אהר חצות »״מ יאמר יהללוך‬
‫בחתימה בברכד‪ ,‬יעו״ש‪.‬‬
‫ו ה עי ק ר כי דיהפן וזיים ז״ל בעצמו פסק דלא ?ן ?®פרו‬
‫משנה בחדרן‪ ,‬ךבסי׳ תע״ז ®ק״ז על זה‬
‫שפוסק הרמ״א שם דיקדיס עצמו שגם ההלל ייקרא‬
‫קודם חצות כוהב המ״ג וז״ל ! שגס ההל׳ל ר״ל עם‬
‫סימן א‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ד״ה מתור אוכל שכותב לבאר דכשמסיר העצמות‬
‫המחוברים לבשר הדגים דתיקון אוכל בעלמא הוא‬
‫ואין שם מלאבד‪ .‬עליו אפילו כשקולף וחולץ העצמות‬
‫מעל הבשר ובלבד שיהא לאלתר וכר עיי״ש׳ ומינה‬
‫במכש״ב בנידוננו שבאמת לא הו״ל זה פסולת בכלל‬
‫ועושה כן רק משום הכשרת האוכל לקיום המצוה וגם‬
‫לא מנער הכל וכנז׳ וא״ב י״ל דכו״ע יודו בזה דאין‬
‫‪ m‬אלא תיקון אוכל בעלמא ואין שם מלאכה על זה‪.‬‬
‫נו ס ף להאמור יש לומר דבכה״ג של ניעור לא הו״ל‬
‫דרד ברירה‪ ,‬ובדומה לזה מצינו להבן א״ח ש״ב‬
‫פ׳ בשלח אות ז׳ מובא בכה״ח סי׳ שי״ט ס״ק מ״ז שמתיר‬
‫לקחת חתיכת אבטיח ביד ולהתיר בכח בעודה בידו‬
‫לד‪,‬שליך ממנד׳ הגרעינים בהתזה זו‪ ,‬ע״ש וכנראה‬
‫שהתיר זאת מפני שלא הו״ל דרך ברירה‪ ,‬או אולי‬
‫סבור היה דבכה״ג הו״ל כבורר אוכל מתוך פסולת‬
‫וכדמצאתי בכזאת להגאון מבוטשאטש ז״ל באשל‬
‫אברהם מהדו״ב סי׳ שי״ט סעיף ד׳ שכותב שאין חשש‬
‫משום בורר פסולת כשמניע בידו פרי שיפול גרעינה‬
‫מתוכד‪ .‬שהרי האוכל נברר אז בעיקר תנועת ידו והאוכל‬
‫בידו נשאר וןהר*ז כבורר לוקח אוכל מתוך פסולת וכו׳‬
‫יעו״ש‪ ,‬וא״כ גם בנידוננו הו״ל לפי״ז ג״כ כבורר אוכל‬
‫מתוך הפסולת‪.‬‬
‫ג‬
‫בפסחים ד׳ קט״ז ע״ב במשנה ! בכל דור ודור חייב‬
‫אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא‬
‫ממצרים שנא׳ והגדת לבנך ביזם ההוא לאמר בעבור זה‬
‫עשד‪ .‬ה׳ לי בצאתי ממצרים‪ .‬ובגמ׳ ‪ :‬אמר רבא צריך‬
‫שיאמר ואותנו הוציא משם‪.‬‬
‫ויש להבין מה כוונת רבא להוסיף על מה שנא׳ במשנה‬
‫ולמה ס״ל דלא מספיק מה שיאמר הפסוק של‬
‫והגדת לבנך לאמר וגו׳ שנאמר במשנה‪ ,‬הרי גם בפסוק‬
‫הד‪.‬וא נאמר ״בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״‪,‬‬
‫והיינו שגם לי הוציא משם‪ ,‬וא״כ הא הרי זה בדיוק כפי‬
‫שיאמר ואותנו הוציא משם‪ ,‬ומה לי אם אומרו בלשון‬
‫יחיד ״לי״ ממד‪ .‬שיאמר בלשון רבים ״ואותנו״ אדרברי‬
‫בלשון יחיד של ״לי״ מורגש יותר שאותו בעצמו‬
‫הוציא ג״כ ממצרים‪.‬‬
‫וראיתי ברי״ף שגרים בדברי דכא בזה״ל ! אמר רבא‬
‫וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען‬
‫הליא אותנו לתת לגו וגו׳ עכ״ל‪.‬‬
‫לפי גירסא זאת של הרי״ף נראה לי ליישב‬
‫זלמר־ דזהו שבא רבא להוסיף על מה שנאמר‬
‫םספיק שיאמר אמירה נעימד‪ .‬שה׳ הוציא‬ ‫בסמינר!‪,‬‬
‫»‪ 6‬אותו ממצרים‪ ,‬אלא צריך שיזכיר ויכלול את עצמו‬
‫גם בהתכלית שהתבקש מזה‪ ,‬והיינו ממה שנא׳ בסיפא‬
‫ז^רא של *ואותנו״ והיינו ״למען הביא אותנו לתת‬
‫‪ #‬אחו ה*‪ 8‬רן אשר נשבע לאבותינו״‪ ,‬ור״ל שיחד עם‬
‫על ״מהוצאד״* ולראות כאילו ״לי״ בעצמי‬ ‫ו«*‪ 3‬מן‬
‫בכורך עס זד‪ .‬להזקיר ולספר לו‬ ‫^‪1#‬‬
 ‫ציץ אליעזך חי״ז‬ ‫סימן א‬
‫ירוחם שפירש דזה שקבעום לדורות להיותם ימים‬
‫טובים הוא גם לענין ״לד׳זביר דינם״ ומד‪,‬ו זה לד‪,‬זכיר‬
‫דינם? בודאי הכוונד‪ ,‬לדרוש בד‪,‬ם מענינו של יום‬
‫כמו בשאר ימים טובים‪ ,‬וא״כ למדנו מזד‪ ,‬שגם בחנוכר‪,‬‬
‫ישנו חיוב דרישד‪ ,‬בעגינו של יום דקבעוה לענין זה‬
‫כמו שאר ימים טובים‪.‬‬
‫ו‬
‫ב ק רי א ה דא׳ דחוהמ״פ בפ׳ אמור מצאו כי המ״ם‬
‫סופית של ״שבתכם״)כ״ג־ל״ב( מחוק הדיו‬
‫ונשאר רק רושם האות והיה נראה אפי׳ פחות מאודם‬
‫והי' נוטה קצת למראה לבן עם רושם חקיקת האות‪.‬‬
‫ומיודעי הוראה רצו לפסול הס״ת ולחייב להוציא ס״ת‬
‫אחרת לגמר הקריאה של היום‪ ,‬ואני אמרתי בי יש‬
‫להכשיר זאת‪ ,‬ראשית‪ ,‬המשנה ברורה באו״ח סי׳ ל״ב‬
‫ס״ק קכ״ח לענין שלא כסדרן מביא בשם שו״ת חתם‬
‫סופר דפליג על הפרמ״ג וס״ל דאם השינוי לאדמומית‬
‫הוא מחמת יושן הרי הוא כשר ולא הוי שלא כסדרן‬
‫בד‪,‬עברת קולמוס עליו ע״ש‪ ,‬ועפי״ז פסק המשנד‪ ,‬ברורד‪,‬‬
‫בסימן קמ״ג ס״ק כ״ד‪ ,‬דאם הוסר הדיו השחור ונשאר‬
‫מראד‪ ,‬אדמדם לא הוי שינוי מראה לפסול ובפרט לענין‬
‫לד‪,‬וציא אחרת שבודאי אין להחמיר בזד‪.,‬‬
‫ומכיון שבנידוננו היה פחות ממראה אדמדם‪ ,‬וכמעט‬
‫שנטה קצת גם ללובן‪ ,‬לכן הוספתי לד‪,‬ביא‬
‫מה שראיתי בספר שו״ת מים חיים )רפאפורט( חאו״ח‬
‫סי׳ א׳ שדן בענין שלא כסדרן ופסק שם למעשה דלא‬
‫כהפרמ״ג אלא דמכיון דמתחילת הכתיבד‪ .‬היד‪ ,‬כתוב‬
‫כדת בדיו שחור הגם דלאחר מיכן נקלף השחרות מהדיו‬
‫ונשאר ממשות מהדיו אף שהוא דומד‪ ,‬ללבן אד לאודם‬
‫כשר‪ ,‬ולבן בנידונו שם שנשאר ממשות הדיו )בדיו‬
‫שנמצא אות אחד מד‪,‬שם שקפץ מעליו השחרות מהדיו‬
‫אבל נשאר ממשות הדיו רק שד‪,‬יה דומה ללבן( התיר‬
‫להעביר קולמוס עליו הגם שדומד‪ ,‬ללבן יעו״ש‪ ,‬ויעוץ‬
‫מ״ש בבוץ זה גם בספר שו״ת אבן שתיה )דון יחיא(‬
‫סי׳ י׳ עיי״ש‪ ,‬וא״כ מינד‪ ,‬לד‪,‬כשיר גם בנידון שאלתנו‬
‫ובפרט שד‪,‬מדובר שלא להוציא אחרת‪ ,‬ובודאי שאין‬
‫להחמיר בזה‪.‬‬
‫ז‬
‫אודות! מ״ש בספרי שו״ת צ״א חט״ו סימן כ״ג בד‪,‬יתר‬
‫הקמת ביכ״ג בשטח בי״כ או מרחץ כשביטלו‬
‫אותם ממד‪ ,‬שד‪,‬ם‪ .‬אוסיף בזד‪ ,‬מד‪ ,‬שראיתי כעת בספר‬
‫תורי זהב על ה׳ ריבית הנדמ״ח בשנת תשכ״ט בסוף‬
‫הספר עמוד ר״ד‪ ,‬שנדפס מכתב המתייחס להגה״ק‬
‫משינאווא ז״ל‪ ,‬ונשאל שם ע״ד שפינו בית הכסא‬
‫ועשו ממנו בית‪ .‬ובתוך דבריו שם כותב ששמע אומרים‬
‫בשם הצדיקים שאם רוצים לעשות בית במקום שד‪,‬י׳‬
‫ביה״כ שיחפרו בקרקע ג׳ טפחים עמוק ויפינד‪,‬ו משם‬
‫ועפר אחר ישים במקומו‪ ,‬דאז‪ ,‬כיון שד‪,‬םירו העפר‬
‫ושמו עפר אחר בגובה של ג׳ טפחים פנים חדשות באו‬
‫לכאן ואין עוד ביד‪,‬״כ כלל ע״ש‪ .‬וא״כ יש לד‪,‬דר‬
‫ש ו״ ת‬
‫ברכתו שמברך לאחריה יאמר לכתחילה קודם חצות‬
‫עכ״ל‪ ,‬הרי לנו שפוסק המשנ״ב שזה שצריך להקדים‬
‫יעצמו‪ ,‬שההלל עם ברכתו יקרא קודם חצות‪ ,‬הוא רק‬
‫דין של לכתחילה‪ ,‬אבל בדיעבד יכול לומר ההלל עם‬
‫ברכתו גם לאחר חצות‪ ,‬וכך מפורש יוצא מדבריו בשער‬
‫הציון שם סק״ו שמציץ המקור לכך להגר״ז ומוסיף‬
‫לציין גם להח״י ״שמוכח ג״כ שרק לכתחילה יש ליזהר‬
‫בזה״ ע״כ‪ ,‬הרי בהדיא כגז‪/‬‬
‫■וצריכים לומר לומר שמ״ש הח״ה ז״ל במח״י הוא‬
‫ממה שסבור היה בילדותיה אבל בזקנותיה חזר‬
‫מזה‪ ,‬כי החיבור משנה ברורה חיבר הרבה זמן לאחר‬
‫חיבורו מחנה ישראל‪ ,‬ולכן עמא דבר כפי שחזר‬
‫ופסק באחרונה‪.‬‬
‫•‬ ‫ה‬
‫אי ת א בסוף מגילה ! ת״ר משד‪ ,‬תיקן לד‪,‬ם לישראל‬
‫שיד‪,‬ו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח‬
‫בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג‪.‬‬
‫ע‪ 1‬ד יש דין של ; שואלין ודורשין בד‪,‬לכות הפסח קודם‬
‫לפסח שלשים יום‪ ,‬עיין מגילה ד' כ״ט ע״ב‪ ,‬ובפסחים‬
‫ד׳ ו׳ ע״א‪ ,‬ועוד‪ .‬ועכ״פ שני דינים מיוחדים הם‪ ,‬עיין‬
‫משנד‪ ,‬ברורה סימן תכ״ט סק״א ובביאור הלכד‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫על חיוב דרישה מענינו של יום מצאנו במגילה דף‬
‫די ע״א שזה נאמר גם על פורים וכך נפסק ברמב״ם‬
‫בפ״א מה׳ מגילה הלכד‪ ,‬י״ג‪ .‬אבל חיוב של שואלין‬
‫ודורשין קודם לפורים ל' יום אין וכמו״ש התום'‬
‫במגילד‪ ,‬שם בד״ה מאי אריא ע״ש‪.‬‬
‫רלענין חנוכה לא נזכר אם יש בו מחיובים אלה‪ ,‬וראיתי‬
‫בספר יבין דעת בחסדי אבות שבסוף הספר‬
‫סימן י״ז שנשאל אי גם בחנובה שואלין ודורשין ל׳‬
‫יום קודם‪ ,‬והשיב דאין מקום לשום ספק ואין בל חיוב‬
‫על כך‪ ,‬דאפי׳ בפורים דהוא מד״ק ונקרא יו״ט מ״מ‬
‫אין חיוב כזד‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬אך הספר מדבר רק בנוגע להחיוב‬
‫של שואלין זדורשין ל׳ יום קודם‪ ,‬אבל לענין החיוב‬
‫השני‪ ,‬אי ישנו בחנוכה במו בפורים לדרוש מיהת‬
‫מעניניו של יום מזה לא דיבר‪.‬‬
‫ו מ ה שכותב הספר הק״ו מפורים שנקרא יו״ט‪ ,‬יש‬
‫לד‪,‬עיר מדברי הגמ' בשבת דף כ״א ע״ב דאיתא גם‬
‫לענין חנוכד‪ ,‬שעשאום ״ימים טובים״‪.‬‬
‫א ל א שרש״י שם מדגיש לכתוב ולפרש שזה שעשאום‬
‫ימים טובים ״לא שאסורים במלאבה שלא נקבעו‬
‫אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה״‪ ,‬זאת אומרת‬
‫שמפרש שזה שאיתא בגמ' בלשון ״קבעום ועשאום‬
‫ימים טובים בהלל והודאה״ הכוונה היא שעשאום ימים‬
‫טובים לענין זה שיקראו בהם את ההלל ויאמרו על‬
‫הנסים בהודאה‪.‬‬
‫ראד‪ ,‬זה ראיתי בספר רבינו ירוחם בתולדות‬ ‫אולם‬
‫אדם בנתיב התשיעי שכותב בזד‪ ,‬וז״ל‪ :‬וקבעום‬
‫לדורות להיותם ימים טובים לקרות בד‪,‬ם הד‪,‬לל ולד‪,‬זכיר‬
‫דינם ‪:‬ולהודות עליו עכ״ל‪ .‬הנה למדנו מדברי רבינו‬
‫ה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫את החולד‪ ,‬לקבל טיפול‪ ,‬או מותר להשאיר את החולה‬
‫לעשות כרצונו‪.‬‬
‫תשובה‪ .‬מכיון שהחולד‪ ,‬סובל מזיהום קשה בקרנית‬
‫של עינו היחידה‪ ,‬והשארת המצב כפי שהוא‬
‫מסכן את הראיה שבעינו היחידה‪ ,‬חוב מוטל על הרופא‬
‫לעשות כל אשר לאל ידו לד‪,‬צילו ואם לאו הוא עובר‬
‫על לאו של לא תעמוד על דם רעך‪ ,‬והוא מצווד‪ ,‬להצילו‬
‫גם מכח עשה ד״והשבות לו״ שבא לרבות השבת גופו‪,‬‬
‫ולכן מוטל על הרופא במצבים הדומים להנ״ל לד‪,‬כריח‬
‫את החולה אפילו בכח לקבל את הטיפול הדרוש‪ ,‬ובבר‬
‫ביארתי וביררתי דבר זה בספרי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫חט״ו סימן מ׳‪ ,‬ובתווך דברי הבאתי דברי הגאון יעב״ץ‬
‫ז״ל בספרו מור וקציעה או״ח סי׳ שכ״ח שכותב בד‪,‬משכיות‬
‫דבריו שם כאל דבר הפשוט דעושין כל הצריך לפקו״נ‬
‫נגד רצונו של החולה וכל אדם מוזהר על כך משום לא‬
‫תעמוד על דם רעך ושאין הדבר תלוי בדעתו של החולה‬
‫כי אינו נתון ברשותו לאבד עצמו ע״ש‪ ,‬ובעצם כותב‬
‫כן גם המג״א באו״ח סי׳ שכ״ח סק״ו‪ ,‬דכותב בקצרה‪ ,‬דאם‬
‫לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו‪ .‬ומבאר‬
‫הפרמ״ג בא״א שם‪ ,‬משום דחסידות של שטות הוא‬
‫ורחמנא אמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם ע״ש‪ ,‬וזהו‬
‫אפילו בלחלל עבור בן את השבת כמדובר שם‪ ,‬ומכל‬
‫מקום כופין אותו לקבל את התרופד״ וד‪,‬מקור הוא‬
‫משו״ת רדב״ז וכדמובא כזאת בספר אליד‪,‬ו רבא סק״ט‬
‫בשם הרדב״ז דאם לא ירצה החולד‪ ,‬לחלל עליו שבת‬
‫כופיןאותו שהוא הסירות של שטות עיי״ש וכך מובא‬
‫בפ״ת ביו״ד סי״ קנ״ה סק״ד ע״ש‪ ,‬ומינה במכל שכן בחול‬
‫דיש לכוףולד״בריח את החולה אפילו בכח לקבל את‬
‫התרופה‪ ,‬וכשיש סכנת עורון‪ ,‬שהחולה ישאר עור בשתי‬
‫ב״ה‪ ,‬ח״י מנ״א תשמ״ה לפ״ק‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫עיניו הוא כבר במגביל של פיקו״נ‪ ,‬דטומא חשיב כמת‪.‬‬
‫ב( השאלה השניה היא!במקרה וד‪,‬חולד‪ ,‬הוא בעל‬
‫מדריגה באמונה‪ ,‬האם מותר לשכנע אותו‬
‫לקבל טיפול רפואי למרות שהוא באמונתו עומד‪.‬‬
‫תשובה‪ .‬מותר ומותר לשכנע אותו לקבל טיפול רפואי‪,‬‬
‫ולא עוד אלא לד‪,‬סביר לו כי חסידות של‬
‫שטות היא‪ ,‬לא לקבל הרפואד‪ ,‬הדרושד״ כי רחמנא‬
‫אמרה ונשמרתם מאד לנפשותיכם‪ ,‬וכנ״ל באות הקודם‬
‫בשם הא״ר והפרמ״ג‪ .‬ולד‪,‬וסיף עוד לד‪,‬סביר כי גם על‬
‫זה נאמר ״וברכתיך בכל אשר תעשה״ ואם יהא יושב‬
‫ובטל לא יד״א חלות לד‪,‬שראת הברכדרהרפואית‪ ,‬כי ככה‬
‫מציגו בשו״ת חתם סופר חיו״ד סי׳ נ״ב מדי דברו‬
‫מטריפות באדם ומטריפות בבד‪,‬מה כותב וז״ל! אומר‬
‫אני דודאי אדם חלוש טפי מבר‪,‬מה וכל טריפות דבהמה‬
‫מכ״ש באדם שימות אי לא בדרי ליה טמא‪ ,‬אך ע״י‬
‫רפואד‪ ,‬יש מאותן הטריפות דאדם דאית ליד‪ ,‬מזלא יחיך‪,‬‬
‫אחרי נפלו‪ ,‬דודאי מזלא בלי מעשה אדם לא יועיל‬
‫כדאמרינן בעלמא יברכך ה׳ אלד‪,‬יך בכל מעשר‪ ,‬ידך‬
‫יכול אפילו יושב ובטל ת״ל אשר תעשה‪ ,‬וה״נ ע״י רפואד‪,‬‬
‫סימן א‬ ‫ש ו״ ת‬
‫גם בכזאת שבשטח שהי׳ בנוי הביה״ב יחפרו בקרקע‬
‫ג׳ טפחים ויפנו משם את העפר ועפר אחר ישימו במקומו‪.‬‬
‫כמו״כ במדי שנגעתי בסוף דברי שם בנוגע לבתי‬
‫כסאות שלנו‪ ,‬הנד‪ ,‬הגה״צ משינאווא ז״ל שם‬
‫דעתו כי בתי כסאות שלנו לא דמי לבי״ב פרסאי כי‬
‫שם הצואה נופלת מיד ממרחק‪ ,‬אבל בבתי כסאות שלנו‬
‫שדירעדיר )צינור( סמוך לנקב המושב ונופל סמור לגומא‬
‫ה״ה כמונח ע״ג קרקע בתוך המחיצות עיי״ש‪ .‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫סימן ב‬
‫חולה המסרב לקבל טיפול רפואי ומסכן‬ ‫א‪.‬‬
‫את‪:‬עצמו האם מוטל על הרופא להכריחו‬
‫אפילו בכח לקבל טיפול‪.‬‬
‫חולה שהוא בעל מדרגה באמונה אם‬ ‫ב‪.‬‬
‫מותר לשכנע אותו לקבל טיפול רפואי‬
‫למרות שהוא באמונתו עומד‪.‬‬
‫אם אדם יכול לשפוט את עצמו לגבי‬ ‫ג‪.‬‬
‫המדרגה הרוחנית שהוא עומד עד כדי‬
‫שיוכל לסרב לקבל טיפול רפואי‪.‬‬
‫האם האנשים שלא מכירים את החולה‬ ‫ד‪.‬‬
‫מקרוב יכולים לפי ההתרשמות לדון אם‬
‫החולה היא בעל מדריגה‪ ,‬וכן המכירים‬
‫אותו אם אפשר לסמור על ההתרשמות‬
‫האישית שלהם כלפי החולה‪.‬‬
‫אדם שמכיר בעצמו שאיננו בעל אמונה‬ ‫ה‪.‬‬
‫מושלמת עד כמה צריכה להיות‬
‫השתדלותו בענינים האלה‪.‬‬
‫לכבוד מכובדי הרופא היקר הירא ושלם‬
‫נ״י‪.‬‬ ‫דגרים באורייתא ד״ר ב‪ .‬סילברסטאן‬
‫שלום רב‪.‬‬
‫קראתי בעיון חמשת שאלותיו בהלכה שהגיש לפני‪,‬‬
‫והנני מתכבד לרישיבו את תשובותי עליהן בעזדיי״ת‪.‬‬
‫רקע שאלותיו המה כפי שכותב עקב מקרה שנזדמן‬
‫לפניו לפני מספר שבועות אצל חולה הסובל מזיהום‬
‫קשה בקרנית של עיסו היחידה )כי עינו השניה עוורת‬
‫לאחר ניתוח לפני מספר שנים בהו״ל(‪ ,‬אשר החולה‬
‫הנ״ל סירב לקבל כל טיפול למרות שהוסבר לו שהמצב‬
‫מסכן את הראיה בעינו היחידה‪ .‬הוא טועןשהרפואדי‬
‫באה מן השמים והוא לא מאמין ברופאים וברפואות‪.‬‬
‫וכבו׳ כותב כי עד כמה שיכול לשפוט מהתרשמות‬
‫חיצונית‪ ,‬החולה הג״ל אמנם מתכוון ברצינות ‪.‬לאמור‪.‬‬
‫לכן נתעוררו אצלו חמש שאלות בהלכה בסוגיא זאת‪,‬‬
‫ואבוא בזה אחת לאחת‪.‬‬
‫א( שאלתו הראשונה היא« האם מוטל עלהרופא‬
‫‪,‬במצבים הדומים לנ״ל להכריח אפילובכח‬
 ‫ציץ אליזגזר חי״ז‬ ‫סימן ב‬
‫לו להחזיק את עצמו לבעל מדרגא כזאת‪ ,‬פוק חזי בגמ׳‬
‫במם' נדה דף ל׳ ע״ב דאיתא שהשבועה שמשביעין את‬
‫האדם בשעה שבא לאויר העולם היא‪ :‬״ואפילו כל‬
‫העולם אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע״‪.‬‬
‫ועוד מצינו בברכות ד׳ ס״א ע״ב דאפי׳ רבא לא קים‬
‫ליה בנפשיה להחזיק את עצמו לצדיק ואמר!‬
‫״כגון אנו בינונים״‪ ,‬זרק אביי השיב למולו ! לא שביק מר‬
‫חיי לכל בריה‪ ,‬יעו״שברש״י‪ .‬והל'פסוק׳ היא ברמב״ם‬
‫בפ״ג מה׳ת שרה״ד כי‪ :‬צריך כל אדם שיראה עצמו‬
‫כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכו׳ חטא‬
‫חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו;‬
‫לכף חובה וגרם לו השחתה ובו׳ ע״ש‪ ,‬ומד‪ .‬יוכל איסוא‬
‫בשר ודם לשפוט ולתחום תחומים בזה? ורק גדול‬
‫העצה ורב העליליה עיניו פקוחות על דרכי איש‪,‬‬
‫הוא שיכול לתחום תחומים בזה‪.‬‬
‫כל מה שנאמר ברמב״ן ס' בחוקתי‪) ,‬כ״ו־יא(‬ ‫ובכלל‪,‬‬
‫דמה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה' וכו׳‬
‫ושברצות ה׳ דרכי איש אין לו עסק ברפואות‪ ,‬הוא נאמר‬
‫על התקופות הראשוניות שרוב העם היה זכאי‪ ,‬ועמם‬
‫גם היחידים‪ ,‬וכדכותב שם הרמב״ן דכן היו הצדיקים‬
‫עושים בזמן הנבואה‪ ,‬אבל לאחר דרדור הדורות בתקופות‬
‫הבאות אזי חל הכלל השני שקובע הרמב״ן בהמשך‬
‫דבריו והיא ! ״כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים*‬
‫וכן כי רק ״בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג‬
‫ולא בכללם‬ ‫ענינםבטבע כלל לא בגופם ולא בארצם‬
‫לרופא״‪ ,‬אבל‬ ‫ולא ביחיד מהם וכו' עד שלא יצטרכו‬
‫אפי' כשהוא‬ ‫כשהרבים אינם שלמים אזי גם היחיד‬
‫לרופא‪ .‬ויפר‪,‬‬ ‫צדיק מתנהג ענינו בטבע ונצרך שפיר‬
‫קובע בזה הגאון החזו״א ז״ל בספרו אמונה ובטחון‬
‫פרק ה׳ אות ה׳ כי מ״ש הרמב״ן בפ' בהק׳ כי השרידים‬
‫המזורזים ומקודשים בעבודת ה' אינם משמשים‬
‫ברופאים ‪ :‬זו מדרגה של בני עליה כרשב״י וחבריו״‬
‫ע״ש‪ ,‬ומי יוכל איפוא לאמוד בנפשו כי הגיע לידי‬
‫מדרגה רוחנית גבוהה כזו ד‬
‫רהרמב״ן בעצמו כשקבע תחומין בזה להלכה בספרו‬
‫תורת האדם שער הסכנה‪ ,‬נוסף למה שפסק‬
‫בקשר לרופא‪ ,‬רכל רופא חייב לרפאות ואם מנע עצמו‬
‫הרי זה שופך דמים‪ ,,‬פסק גם בקשר לחולה‪ ,‬דהואיל‬
‫ומחללין שבת ברפואות ש״מ בכלל פקו״נ הן זפקו״נ‬
‫מצוה רבה היא הזריז הר״ז משובח הנשאל מגונה השואל‬
‫שופך דמים *וכ״ש המתייאש ואינו עושה״ יעו״ש‪ ,‬ועל‬
‫על‬ ‫מי נאמד הנזתייאס( ואינו עה‪(1‬וו ‪ 7‬אין זה כי אם‬
‫ז^ולה שאינל דורש ברוסאיס יברפואות‪ ,‬ולא הילק‬
‫הרמב״ן ‪ n n‬מדי דברו לפי ההלכה כין יחיד ליחיד‬
‫ובין בעל »־דגא גמוכה לבין דדגא‪1‬ן‪13‬חה‪ ,‬פולס בכלל‬
‫גדר של שופך דמים אם מתייאש‪,‬ואינו עושה מןה והרופא‬
‫מ^׳»‪:‬‬ ‫מציה עליו ןויעוין גס כפאר תורת ראאל שי׳‬
‫ג*כ ע׳*« הרמב״ן שהחיוב גס על הו«לח ל ה ת ר ^וה כחו‬
‫ול״ש בזה סו ה חסידלה ואוירכה ״הוא שוו‪ 1‬רסיס ע^‪,1#‬‬
‫שר״ ת‬
‫יסייע המזל באיזה טריפות‪ ,‬ואותן טריפות לא יועיל‬
‫להם שום רפואה גבי בהמה‪ ,‬משא״ב באדם‪ ,‬אמנם אי לא‬
‫‪,‬עבדיגן ליה סמא והרי הוא מכת מות אז גרע אדם‬
‫לחולשתו מבהמה ולא יחיה אפילו י״ב חודש עכ״ל‬
‫יעו״ש‪ ,‬אנו רואים כמה גדולה כחה של רפואה‪ ,‬שע״י‬
‫■פעולה זאת מצד האדם יש מקום שיחול על כך הבטחת‬
‫שמים של וברכתיך בכל אשר תעשה ויתמזל לו עי״כ‬
‫מזלו שיתרפא אפילו ממחלה מאד מסוכנת‪ ,‬ועוד מצינו‬
‫לו להחתם סופר ז״ל עה״ת בתורת משהמהדו׳^דפד‬
‫משפטים‪ ,‬שמבאר‪ ,‬דידוע שהקב״ה שם חק לטבע‪ ,‬ורצונו‬
‫שיתנהג העולם ע״פ דרך הטבע שהטביע‪ ,‬והנה חולה‬
‫אשר ע״פ הרופא עוסק בסמי רפואה אשר טבעם לרפאות‬
‫אותו מחליו ולגהה מזורו‪ ,‬כדי לשנות הטבע שלא ירפא‬
‫באלו הסמים הוא מעשה נס‪ ,‬ואין עונותיו גדולים כ״כ‬
‫שהקב״ה יעשה נם נגד הטבע היינו שלא יועילו לו סמי‬
‫הרפואה‪ ,‬וכן מי שאינו זוכה שיעשה לו רפואה ע״פ נס‪,‬‬
‫מכל מקום אם מתנהג‪ ,‬ע״פ הטבע לרפואתו יועילו לו‬
‫זכויותיו ובפרט רחמי שמים שירפא‪ ,‬ועוד כל מה שהוא‬
‫יותר בדרך הטבע אין צריך זכות כ״כ לזה ולא ינכו לו‬
‫מזכויותיו‪ .‬ועפי״ז מסביר הח״ס שם דרשת חז״ל של‬
‫ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא‪ ,‬שרבים‬
‫חמיהים דמה יועיל להרופא‪ ,‬אם זכויותיו או רחמי ה׳‬
‫מכריעים שיתרפא למה הרופא‪ ,‬ואם חלילה להיפך מה‬
‫יועיל הרופא‪ ,‬אבל לפי הג״ל מתיישב שפיר יעו״ש‬
‫בדבריו הנפלאים‪ .‬למדנו מזה כמה מדה טובה מרובה‬
‫כאשר מצייתים להתרפאות ברפואות ע״פ דרך הטבע‪,‬‬
‫הגם שהחולה מאמין באמונה שלימה ברפואה מן השמים‪,‬‬
‫והמה‪ :‬א( כאשר יתרפא בדרך טבעי יעזור ה׳ שיועיל‬
‫לו זה באשר שאין עונותיו גדולים כל כך עד שיעשה‬
‫ה׳ נם בכיוון ההפוך שלא תועיל לו תרופה שעפ״י דרך‬
‫הטבע היא צריכה להועיל‪ .‬ב( יש לפעמים מי שאינו‬
‫זוכה שיעשה לו רפואה ע״פ נס‪ ,‬מכל מקום אם מתנהג‬
‫על פי הטבע לרפואתו יועילו לו זכויותיו ובפרט רחמי‬
‫שמים שירפא‪ .‬ג( כל מה שהוא יותר בדרך הטבע אין‬
‫צריך זכות כל כך לזה‪! ,‬ולא ינכו לו מזכויותיו‪.‬‬
‫והרי כל אדם רוצה שינכו לו מה פחות מזכויותיו‪ ,‬וגם‬
‫אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא‪,‬‬
‫ועל כן עליו ללכת בדרך הסלולה לרבים ולהתרפאות‬
‫בדירך טבעי‪ ,‬ואז יהא בטוח שתחול עליו ברכת ד‪'.‬‬
‫במעשי־הרפואה שיעשו לו‪ ,‬ויזכה לרפ״ש מן השמים‬
‫וכלי ניכוי מזכויותיו‪.‬‬
‫ג< השאלה השלישית היא ‪ :‬האם אדם יכול לשפוט‬
‫את עצמו לצבי המדריגה הרוחנית‬
‫עומד על צלי שהוא יכול לסרב לקבל טיפול‬
‫‪■f‬‬ ‫רפוא^‬
‫בהאלס י*א‪ .‬אין אדם יצול לשפוט את‬
‫וכלל ידוע הוא כי‬ ‫!‪fes‬׳ על‬
‫אך‪ $‬ערוג אצל עצמו‪ ,‬ואפ קהב פסול לעדות‪ ,‬מכל‬
‫^לא!יס על ^‪:‬מו איעו נאמן‪ ,‬ולא עוד אלא שאסוד‬
‫ז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫‪:‬יקבל טיפול רפואי עלול הדבר‪,‬שיתפשט בו אותו הנגע‬
‫והמכה עד שיהא מתנוה והולך וסופו למות מאותו חולי‬
‫מה שלא נגזר עליו‪ ,‬ודומה איפוא זה ״לנכנס באש‬
‫יוקדת‪ ,‬הודאי אש אוכלתו ומת הוא בלא עתו״ יעו״ש‪.‬‬
‫ולב מי לא יחיל לחוש לדברים כדרבנות אלה‪ ,‬ויכניס‬
‫את עצמו באש יוקדת כזאת על ידי התברכו בלבו שלא‬
‫תגיע בעדו הרעה ע״י המנעותו מלקבל הרפואות‬
‫הדרושות בדרך הטבע‪ ,‬כי בעל מדרגות ו^א ? וכך כותב‬
‫גם בספר מעבר יבק חלק קרבן תענית פ״ה‪ ,‬דמי שאינו‬
‫משתדל ברפואה בכלל חטאים יחשב ע״ש‪.‬‬
‫ד( השאלה הרביעית היא ‪ :‬האם האנשים האחרי׳‬
‫שלא מכירים את החולה הזה מקרוב‬
‫)כמו הרופא המטפל( יכולים לפי התרשמות לדון אם‬
‫הוא בעל מדרגה או לא ? ובמקרה שכן מכירים‬
‫אותו‪ ,‬האם אפשר לסמוך על ההתרשמות האישית שלהם‬
‫כלפי החולד‪) ,‬לדוגמא אנשים המלוים אותו לרופא(‪.‬‬
‫תשובה ! לא רבתי‪ .‬לא המכירים אותו ולא אותם שאין‬
‫מכירים יכולים לדון ולקבוע את מדרגתו‬
‫הרוחנית של החולד״ וכבר היד! דבר ה' אל הנביא‬
‫לאמר ‪ :‬״כי לא אשר יראה האדם‪ ,‬כי האדם יראד‪ ,‬לעינים‬
‫וה׳ יראה ללבב״ )שמו״א ט״ז־ז׳(‪ .‬והרמב״ם בהלכותיו‬
‫בפ״ז מד‪ ',‬תשובה ה״ב מדי דברו מאדם שעוונותיו מרובין‬
‫על זכויותיו וכו׳ קובע כלל ופוסק וז״ל'‪ !,‬ושקול זה אינו‬
‫לפי מנין הזכויות והעונות אלא לפי גודלם‪ ,‬יש זכות‬
‫שהיא כנגד כמד‪ ,‬עונות שנאמר יען כי נמצא בו דבר‬
‫טוב‪ ,‬ויש עון שהוא כנגד כמה זכויות שנאמר וחוטא‬
‫אחד יאבד טובה הרבד״ ואין שוקלין אלא בדעתו של‬
‫א־ל דעות‪ ,‬והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד‬
‫העונות עכ״ל‪ .‬הרי שדבר זה לשקול ולהחליט כי הוא‬
‫זה שבידו רוב זכויות נמסר לר‪,‬כריע בדעתו של קל‬
‫דיעות אשר לו נתכנו עלילות‪.‬‬
‫ל‪.‬אור תשובתי לעיל לשאלה הג׳‪ ,‬תשובתי לשאלה ד׳‬
‫זאת באד‪ ,‬רק לרווחא דמילתא‪ ,‬כאשר דעת‬
‫לנבון נקל‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫ה( השאלה החמישית וד‪,‬אחרונה היא ‪ :‬אדם שמכיר‬
‫בעצמו שהוא איננו בעל אמונה מושלמת‬
‫עד כמה צריכה לד״יות השתדלותו בעניינים האלו‪.‬‬
‫תשובה‪ .‬כפי שכותב בספר שבט יהודה יו״ד שם ‪I‬‬
‫״ענין בקשת הרופא לרפאות הוא דבר מוכרח‬
‫ויש לו עיקר מן התורה‪ ,‬וכמעט שיש חיוב חזק על החולה‬
‫והקרובים לחזר על הרופא המובהק ולחזר אחר הססמנין‬
‫המועילין לרפואת אותו חולי״‪ .‬אבל יחד עם זאת׳ כפי‬
‫שכותב בספר מטה משה שם תנאי מותנה מ ה הוא‬
‫״דמלבד שלא יסיר בטחונו תמיד מהשם ושיהיה בלבו‬
‫שהבל תלוי ברצונו והרופא הוא שלוחו של מקום״ ובדומה‬
‫לזה המה הדברים שכותב גם הברכי יוסף שהבאתי לעיל‬
‫בתשובתי לשאלה הג׳‪.‬‬
‫כתוב בספר חובת הלבבות שער הבטזזון וז״ל ‪t‬‬ ‫וכך‬
‫בענין הבריאות זד‪,‬חולי‪ ,‬על האדם לבטוח בבור«‬
‫סימן ב‬ ‫שר״ ת‬
‫וקלע איפוא אל נכון להלכה הט״ז ביו״ד סימן של״ו‬
‫סק״א אליבא דהרמב״ן‪ ,‬כי האידנא ישנו היוב‬
‫בדבר לדרוש ברופאים וברפואות׳ ומצוה היא ״כיון‬
‫דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך״ יעו״ש‪.‬‬
‫וכבר הבאתי בספרי שם צ״א חי״א סי׳ מ׳ מספר שבט‬
‫יהודה על יו״ד למהר״י עייאש ז״ל סי' של״ו‬
‫שהעלה להלכה דענין בקשת הרופא לרפאות הוא דבר‬
‫מוכרח ויש לו עיקר מן התורה ושמשום כך כמעט חיוב‬
‫חזק על החולה והקרובים לחזר על הרופא המובהק‬
‫ולחזר אחר הסממנין המועילין לרפואת אותו חולי‪ ,‬וכן‬
‫שבדומה לזה ממש העלה גם בספר מעשה אברהם‬
‫)אשכנזי( חיו״ד סי׳ נ״ה עיי״ש‪.‬‬
‫וכך העלה למעשה מרן החיד״א ז״ל בספרו ברכי יוסף‬
‫על יו״ד‪ ,‬כי האידנא אין לסמוך על הנס וחייב‬
‫החולה להתנהג בדרך העולם לקרוא לרופא שירפאנו‪,‬‬
‫וכדי להוציא מלב מי שהוא שיבוא ויטעון שהוא בעל‬
‫מדרגא רוחנית גבוהה כל כך עד שמותר לו לסרב לקבל‬
‫טיפול רופא )כשאלת כבו׳ ?(• מוסיף הגאון בעל ברכי‬
‫יוסף שם וכותב‪ ,‬דלאו כל כמיניה )של החולה( לשנות‬
‫סוגיין בעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות‬
‫שנתרפאו ע״י רופאים‪ ,‬וכמעט יש איסור בדבר אי‬
‫משום יהורא ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה‬
‫ולהזכיר עונותיו בשעת הליו‪ ,‬אמנם ינהג כדרכן של‬
‫בני אדם ואורח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא ולבו‬
‫בל עמו רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו‬
‫יבטח דוקא יעו״ש‪ .‬הרי לנו דרך סלולה מגאון דורות זה‬
‫איך שעל החולה הירא והמאמין והבוטח בה׳ להתנהג‬
‫בחליו‪ ,‬מצד אחד חיוב מוטל עליו לדרוש ברופאים‬
‫וברפואות ולא לסמוך אניסא‪ ,‬אולם מאידך עם דרישה‬
‫זאת עליו למתקף ברחמי בכל לב ולשפוך שיח לפני קונו‬
‫הרופא כל בשר ע״י שליחיו הנאמנים‪ ,‬ובו יבטח דוקא‬
‫שישלח עי״ב דברו אליו וירפאהו‪.‬‬
‫ובכוון האמור העלה בקצרה גם בספר מטה משה תלמיד‬
‫המהרש״ל ז״ל בעמוד גמ״ח ח^׳ד פ״ג‪ ,‬דאל‬
‫ימנע אדם עצמו מן הרפואות ואין להניח האדם לטבע‪,‬‬
‫דמה שאמרו שניתן רשות לרופא לרפאות בכל ענייני‬
‫רפואות קמיירי הן פנימיות הן חיצוניות‪ ,‬והאי רשות‬
‫רשות דמצוה היא לרפאות‪ ,‬ובלבד שלא יסיר בטחונו‬
‫תמיד מהשםושיהי׳ בלבו שהכל תלוי ברצונו‪ ,‬והרופא‬
‫הוא שלוחו של מקום יעו״ש‪.‬‬
‫וכדאי להזכיר גם זאת כי הגאון הבעל שבט יהודה‬
‫הנ״ל מזהיר בספרו שם כי ״כל המתעצל‬
‫ומתרשל בדבר זה ולא יחוש על הרפואה בדרך טבע‬
‫אלא יסמוך על דרך נס לומר שהקב״ה ישלח דברו‬
‫וירפאהו בחנם‪ ,‬אין זה אלא מן המתמיהים ודעת שוטים‬
‫היא זו‪ ,‬וקרוב זדא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן‬
‫את ‪ .‬הדין״‪ ,‬ועוד זאת מזהיר בדבריו‪ ,‬שאם ימנע את‬
‫עצמו מהרפואות‪ ,‬מכנים א״ע בפשיעה גדולה‪ ,‬כי יתבן‬
‫שלא נגזר עליו שימות באותו פרק‪ ,‬אכל מתוך זה שלא‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן ב‬ ‫שר״ ת‬ ‫ח‬

‫רופא חולים‪ .‬וכפי שמוסיף המ״ב וכותב‪ ,‬דלא יחשוב‬ ‫בזה‪ ,‬ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסיבות אשר מטבעם‬
‫שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע״י הבורא ית״ש‪ ,‬ולכן‬ ‫זה‪ ,‬ולדחות המצוה במה שנהגו לדחותו כמו שצוה‬
‫ע״י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו‬ ‫הבורא יתעלה ורפא ירפא‪ ,‬מבלי שיבטח על סיבות‬
‫לרפואה‪.‬‬ ‫הבריאות והחולי שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות‬
‫וכחולה כן הרופא צריך לשית נר־האמונה לרגלו‬ ‫הבורא‪ ,‬וכאשר יבטח בבורא ירפאהו מחליו בסיבה ובלתי‬
‫ולהאמין באמונה שלימה שהכל תלוי ברצון‬ ‫סיבה כמו שאמר ישלח דברו וירפאם וגר‪ .‬ואפשר‬
‫יחידו של עולם הרופא כל בשר ומפליא לעשותן‪ ,‬ואם‬ ‫שירפאהו בדבר המזיק הרבה כמו שידעת מעניז אלישע‬
‫חלילה וחם אין רצונו של מקום ברפואתו של זה אזי‬ ‫במים הרעים שריפא הזיקם במלח‪ ,‬וכן ויורהו ה' עץ‬
‫נעלמים וננעלים דלתי רפואה קרובה מעינו של הרופא‬ ‫וישלך אל המים׳ ואמרו הקדמונים שהיה של הרדופני‬
‫ומגשש באפילה‪ ,‬וכדברי המאירי הנפלאים בספרו מגן‬ ‫וכמוהו )ישעי׳ ל״ח־כ״א( ישאו דבלת תאנים וימרחו‬
‫אבות בהענין התשעה עשר וז״ל‪ :‬כמה שערים יש למקום‬ ‫על השחין ויחי‪ ,‬וכבר ידעתו מה שהיה מענין אסא‬
‫לרפאות מה שאינן נראות לרופא‪ ,‬וכמה בני אדם מתים‬ ‫כשבטח על הרופאים והניח בטחונו באלהים בחליו‪.‬‬
‫בפניהם ורפואתם קרובה‪ ,‬וכמה שאין דנים אותם למיתה‬ ‫ואמר הכתוב )איוב ה׳־י״ח( כי הוא יכאיב ויחבש‬
‫והם מתים לפניהם עכ״ל‪ .‬ולכן יש לו לרופא להאמין‬ ‫ימחץ וידיו תרפינה עכ״ל‪ .‬זאת אומרת שבראש כל דבר‬
‫באמונה שלימה שעבודתו עבודת קודש למלאות שליחות‬ ‫צריך שיהא בטחונו מה׳‪ ,‬ועל ידי הרופא שדורש שיתן‬
‫עליונה נשגבה‪ ,‬ולהפיל תחינתו לפני הרופא חולים לחונן‬ ‫לו סמי רפואה יכוון שעושה זאת מפני שכך רצון הבורא‬
‫אותו דעת ותבונה בריפוי החולים‪ ,‬ולפקוח עיניו ולבו‬ ‫יתברך וכמאמרם ז״ל בע״ז דף ג״ה ע״א ‪ :‬יסורין בשעה‬
‫לראות נכוחה הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשה‬ ‫שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלבו אלא‬
‫כדי שיחיו בהם בני״האדם ויתרפאו מחלים‪.‬‬ ‫ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית‬
‫חו ש בני שכב׳ ימצא סיפוק בהאמור בהנ״ל‪ ,‬אבל‬ ‫ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני‪.‬‬
‫בהארה אחת כי נאמרת היא לא רק ״לאדם‬
‫ואלה הדברים שהשיב גם הרשב״א בתשובותיו בח״א‬
‫שמכיר בעצמו שהוא איננו בעל אמונה מושלמת״‪ ,‬כפי‬
‫סי׳ תי״ג ח״ל בתוך המשך דבריו ! ״ואם חל‬
‫שמנסח כבו׳ שאלתו‪ ,‬אלא אמורה היא גם למי שמכיר‬
‫המקרה בחליים מותר להתעסק ברפואות ובלבד שיהא‬
‫בעצמו שהוא כן בעל אמונה מושלמת‪ ,‬וכפי שביארתי באר‬
‫לבו לשמים וידע שאמיתת הרפואה ממנו וידרשנו; ולא‬
‫היטב לעיל בדברי בתשובתי לשאלה השניה ולשאלה‬
‫שיכוין שהכל תלוי בסם פ' וברפואת האיש הרופא והוא‬
‫השלישית‪ .‬וזוהי הדרך — דרך האמונה — שצריך שיבחר‬
‫אמרו באסא )דהי״ב ט״ז( גם בחליו לא דרש את ה׳ כי‬
‫לו האדם לטוב לו בזה דבבא‪.‬‬
‫כרופאים׳ ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס שלא‬
‫ובזה אחתום בברכה ובהוקרה‬
‫לשאול ברופאי׳ ולהתעסק בדברי׳ המועילים בין בדברי׳‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫הטבעיים בין בסגולות והוא אמרו ורפא ירפא ואמרו‬
‫ז״ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפא‪ ,‬ואמרם נתנה‬
‫סימז ג‬
‫רשות לומר שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה‬
‫בעניו אמירת תהלים בלילה ואי נ״ר‬ ‫עכ״ל‪ ,‬וכוונת הפיסקא האחרונה של הרשב״א ז״ל בזה‬
‫בכלל מקרא ותושב״ב‪.‬‬ ‫היא לומר ולפרש דמ״ש חז״ל בלשון נתנה רשות‪ ,‬אין‬
‫הכוונה שרק הרשות לכך‪ ,‬אבל אם ירצה יכול להמנע‬
‫ב״ה‪ ,‬מוצש״ק א׳ דחנזכה תשמ״ו‪ .‬ירושלם עיה״ק תובב״א‬
‫מזה‪ ,‬אלא ר״ל שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה‬
‫לכבוד מכובדי הרב הגאון איש האשכולות בעהמ״ח‬ ‫והרשות נתנה לכך‪ ,‬ומכיון שאין זה היפך מה שהזהירה‬
‫ספרים יקרים מוהר״ר דוד קאהן שליט״א‪.‬‬ ‫התורה בהשגחה ממילא אין לו לאדם לסמוך על הנם‬
‫רב דביהמ״ד ״גבול יעב״ץ״ בכרוקלין‪.‬‬ ‫שלא לשאול ברופאים וכו׳‪ ,‬אלא מחובתו כן לשאול‬
‫אחדשכת״ר באהבה וכבוד‪.‬‬ ‫ולדרוש ברופאים וברפואות‪ ,‬ובלבד שיהא לבו לשמים‬
‫וידע ויאמין שאמיתת הרפואה הוא ממנו ית״ש ויתעלה‪.‬‬
‫יקרת מכתבו קבלתי׳ ונהגתי מדבריו הנאמרים‬
‫בטוטו״ד על אודות מקרא תהלים בלילה שכתבתי מזה‬ ‫ד צ רי ד להודות לה׳ שהמציא לו המרפא‪ ,‬ועל הדרך‬
‫בספרי שו״ת צ״א ח״ח סימן ב׳‪ .‬ואשר אגב קריאתו בספרי‬ ‫שכותב הרמב״ם בפיהמ״ש בפרק ד׳ דפסחים‬
‫שם נתעורר לכתוב בזה‪ ,‬ולחיבת הקודש אכתוב לו כמה‬ ‫וז״ל ‪ :‬״כאשר נודה לה׳ בעת האכילה שהמציא לי מה‬
‫אמרים על דבריו‪.‬‬ ‫שישביע אותי ויסיר רעבתוני ואחיה ואתקיים‪ p ,‬אודה‬
‫א( כת״ר מביא בדבריו דברי הרמב״ן בהקדמתו עה״ת‬ ‫לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו״ עכ״ל‪.‬‬
‫שכותב שכל התורה כולה שמותיו קל ‪<1‬קב»׳ה‪,‬‬ ‫מה שנפסק להלכה באו״ח סי׳ ר״ל סעי׳ ד׳‬
‫ועפי״ז כותב לבאר כוונת ד‪,‬גמ׳ בברכות ד׳ כ״א ע״א‬ ‫ומג״א סק״ו ומשנ״ב סק״ו דבכל מידי דרפואה יאמר‬
‫שלומדת ברכת התורה לפגיה ממ״ש בי שם ה׳ איודא‬ ‫יר״מ שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה‪ ,‬ברוך‬
‫ט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫ועשרים וכו׳ עכ״ל‪ .‬הרי בהדיא הלכה פסוקה דכל‬
‫העשרים וארבעה הוא בכלל תורה שבכתב‪ ,‬ויעוין‬
‫בביאור הגר״א שמציין המקור לכך לקדושין דף מ״ט‬
‫ע״א ממהדאיתאשם ! דאם אמר לה קרא אנא עד דקרי‬
‫אורייתא נביאי וכתובי‪ ,‬והיינו דמוכח מזה דגם נביאי‬
‫וכתובי בכלל מקרא‪ ,‬דהיינו תורה שבכתב‪.‬‬
‫ו ב שי ט ת רש״י יש לעיין בזה‪ ,‬דבקדושין דף ל' ע״א‬
‫על מה שאומרת ד‪,‬גמ' ; למדו מקרא אין‬
‫מלמדו משנה ואמר רבא מקרא זו תורה‪ .‬מפרשרש״י‬
‫וז״ל ‪ :‬תורה ולא נביאים וכתובים‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬ומשמע דס״ל‬
‫דנביאים וכתובים אינם בכלל מקרא‪ ,‬ואילו בב״מ‬
‫דף ל״ג ע״א עמ״שהגמ׳נ רבו שלמדו חכמה ולא רבו‬
‫שלמדו מקרא‪ ,‬מפרש רש״י !וז״ל ! מקרא תורה נביאים‬
‫וכתובים עכ״ל‪ ,‬הרי דס״ל לרש״י בכאן להיפך ממ״ש‬
‫בקדושין אלא דבכלל מקרא הוא גם נביאים וכתובים‪.‬‬
‫ו או לי יש ליישב ולומר דשם בקדושין שאני מפני‬
‫שרבא פי׳ בהדיא דכוונת מקרא זו ״תורה״‬
‫ובשכתוב בהדיא ״תורה״ אזי שפיר נביאים וכתובים‬
‫אינם בכלל‪ ,‬אבל בשכתוב סתם ״מקרא״ אזי גם נבימים ‪.‬‬
‫וכתובים בכלל‪ ,‬ואפשר להביא סייעתא לכך מברכות‬
‫דף ה׳ י״א דאיתא! תורה זה מקרא וכו' אשר כתבתי‬
‫אלו נביאים וכתובים ע״ש‪ .‬הרי לנו דכשכתוב בלשון‬
‫״תורה״ המכוון על מקרא לבד ולא על נביאים וכתובים‪,‬‬
‫ולא כן בשכתוב בלשון ״מקרא״ לבד אזי שפיר יש‬
‫לומר שגם נביאים וכתובים בכלל‪.‬‬
‫ג( למ״ש כת״ר בסוף דבריו לומר סברא הפוכה‬
‫ממה שכתבתי בסוף דברי תשובתי בספרי‬
‫שם‪ ,‬והוא שהקפידא היא מפני שאמירת תהלים הוי‬
‫בתחנון‪ ,‬דאז הוי זה גדר של עיון תפלה מעורר דין‬
‫והר״ז בדומה לנפילת אפיס שאין אומדים תחנון‬
‫בלילה מפני שמידת הדין שורה‪ ,‬ולפי״ז דוקא כשאומר‬
‫דרך תחנונים יש קפידא‪ ,‬ולא כשאומר דרך לימוד‬
‫‪.‬‬ ‫ע״כ‪.‬‬
‫ואשיב לו ע״ז״ דסברתו זאת׳היתה טובה ויפה‪ ,‬אי^ו‬
‫היה נאמר במקור הראשון על תהלים שאין‬
‫לומר בלילה‪ ,‬אבל במקור הראשון שהוא האר״י ז״ל‬
‫לא נזכר בכלל תהלים אלא כתוב על מקרא ״שאין‬
‫לקרוא מקרא בלילה״‪ ,‬ומזה הוא שמקישים ללמוד‬
‫ולומר שגם אמירת תהלים בכלל‪ ,‬כי גם תהליםכלול‬
‫במקרא‪ ,‬וא״ב איך אפשר לבוא ולומר שהקפידא היא‬
‫רק דרך תחינה‪ ,‬הא קריאת ״מקרא״ הוא לא דרך‬
‫תחנונים אלא דרך לימוד‪ ,‬ואיך יתכן לומר שנימוק‬
‫הנלמד הוא אחר מנימוק המלמד י לזאת שסיר כתבתי‬
‫בספרי שם להיפך מדברי כת״ר‪ ,‬שי״ל שנימוק הנלמד‬
‫הוא קריאת תחלים כנימוק המלמד‪ ,‬ושהוא זה דוקא‬
‫דרך לימוד‪ ,‬ולא כשבא זה דרך תחנונים דאזי מותר‬
‫לומר זה בלילה‪,‬‬
‫והנני בידידות ובהוקרה‬
‫אליעזד יהודה וולדינברג‬
‫סימן ג‬ ‫שו״ ת‬
‫הבו גודל לאלהינו‪ .‬דלפי הרמב״ן הביאור יהיה שתורה‬
‫שהיא בכלל שם ה' יש לברך עליה׳ וממילא כותב דיש‬
‫לדון לפי״ז לנ״ך אינו בכלל מקרא‪,‬‬
‫הנ ה אמנם כוון לדברי המהרש״א בח״א לברכות‬
‫שם שכותב זז״ל ‪ :‬מצאתי כתוב דהכי משמע ליה‬
‫ברכת התורה‪ ,‬כי שם ה׳ אקרא דהיינו כשאני קורא בתורה‬
‫שהיא כולה שמות של הקב״ה שכל התורה באותיותיה‬
‫היא שמותיו של הקב״ה כדאיתא במדרשות עכ״ל‪ .‬וכך‬
‫מצינו שמבואר גם בפי׳ החרדים על הירושלמי בפ״ז‬
‫ודברכות ה״א וז״ל! כי שם ה׳ אקרא היינו תורה דכל‬
‫התורה שמותיו של הקב״ה‪ ,‬בתחילת הקריאה הבו‬
‫גודל דהיינו ברכה עכ״ל‪ ,‬הרי כנז׳‪.‬‬
‫אולם זהו בנוגע לעצם ביאור כוונת הגמ׳ בברכות‬
‫שם‪ ,‬אבל אי משום הא עוד אין הוכחה של‬
‫ממש שלא להכליל משום כך בדרך כלל נ״ך בכלל‬
‫מקרא מדי בואנו לדון לענין אחר מלבד ברכת התורה‬
‫למאן דס״ל כן כגון לכגון נשוא דיוננו‪ ,‬ולמעשה תפסו‬
‫באמת להכליל בזה גם נ״ך‪ ,‬כאשר עמא דבר‪ ,‬ובאשר‬
‫מוכיחה האסמכתא שמביאים לכך מדברי התנא דב׳״א‬
‫ופרקי ךר״א שהבאתי בספרי שם דאיתא ‪ :‬יום לי‪,‬ום ^יביע‬
‫אומר זה תג״ך ולילה ללילה יחוה דעת אלא המשניות‪,‬‬
‫ואוסיף בזה גם דברי התרגום בשיר השירים ה׳־י' עה״פ‬
‫דודי צח ואדום שכתוב בזה״ל ־ בכן שריאת כנס״י‬
‫למשתעי בשבחא למרי עלמא וכן אמרת לההוא אלהא‬
‫רעדתי למפלח דעסיף ביממא באצטלא חור כשלגא‬
‫ועסיק בעסרין וארבעת ספרין דאורייתא ופתגמי נבואה‬
‫וכתובי‪ ,‬ובלילה הוא עסיק בשתא סדרי משנה וכו׳‬
‫עכ״ל‪ ,‬הרי ג״ב כנז׳‪ .‬וכעת מצאתי בספר שו״ת מי‬
‫יהודה חאו״ח סימן כ״ב שמביא בדבריו דברי תרגום‬
‫שה״ש הנז' וכותב להוכיח מזה דהכל בכלל תורה‬
‫נביאים וכתובים‪ ,‬וע״ש שכותב ג׳׳כ לומר כדברי בספרי‬
‫שם‪ ,‬דעכ״ז י״ל דמזמןרי תהלים בדרך תפלה ותחנונים‬
‫בעת צרה אין זה ענין ללימוד יעו״ש ביתר אריכות‬
‫]דיעוין בשו״ת חות יאיר סימן קע״ד׳ מ״ש לענין אמירת‬
‫תהלים בע״פ‪ ,‬ומכיון דלא לשם תודה נהגו כך רק‬
‫לעורר רחמים ולהגביר חסדי דוד הנאמנים ולהעביר‬
‫גילולים ולהשבית אויב וקטרוגים כענין זמירות יעו״ש[‪,‬‬
‫ב( ■מ״ ש להעיר דיש לדון שנ״ך אינו בכלל תורה‬
‫שבכתב ע״פ התום׳ בתמורה דף י׳׳ד ע״ב ד׳׳ה‬
‫דברים שכותבים דל״א דברים שבכתב א׳׳א רשאי‬
‫לאומרם בע׳׳פ בנ״ך‪ ,‬וממילא י״ל גם שנ׳׳ך אינו‬
‫בכלל מקרא לענין שלא ללמוד בלילה כי לא נאמר זה‬
‫אלא על תורה שבכתב‪.‬‬
‫ו ה נ ה נוסף עמ״ש באות הקודם‪ ,‬אסיב בזה את תשומת‬
‫לב כת״ר לדברי הרמב״ם בפ״א מל' ת״ת הי״ב‬
‫שפוסק אבל במפורש דדברי קבלה בכלל תורה שבכתב‬
‫הן‪ ,‬ורק פירושן בכלל תורה שבעל פה‪ ,‬וכך נפסק‬
‫במפורש ביו׳׳ד סי׳ רמ״ו סעי' ד' וז״ל י וחייב אדם‬
‫ללמודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן ד‬
‫לבאר זאת בחי״ג סימן ה׳ כדיעו״ש‪ .‬ואם באים לכופו‬
‫לשנות את מנהגו זה הרי זה בדומה ככפיה לעבור‬
‫על המצוד‪ .‬בהיות ואם לא ישמע לפקודה הוא עלול‬
‫להפסיד עי״כ את פרנסתו‪.‬‬
‫ב( והסילופים וד‪.‬קיצורים שישנם בפרטי הדברים‬
‫ש״בחוזר״ המה כדלקמן‪ ,‬ואאחז‬
‫תחילד‪ ,‬בסופן של דברים ש״בחוזר״ שכותב וז״ל‪:‬‬
‫״רוב הפוסקים שצטטנו אותם הם אשכנזים‪,‬‬
‫כי אצל הספרדים אין בכלל כל ספק שיש‬
‫לשים הטלית קטן כולל הציצית שלו תחת‬
‫הבגדים״‪.‬‬
‫ואוני תמה על זד‪ ,‬הפלא ופלא‪ ,‬מהיכן הקביעות הזאת‬
‫״שאצל הספרדים אין בכלל כל ספק שיש‬
‫לשים הט״ק כולל הציציות תחת הבגדים״‪ ,‬כאילו‬
‫אין מי שיסבור מגדולי הספרדים שכן צריכים ללכת‬
‫מעל לבגדים ? איך העלים הרב חזן מנגד עיניו שלא‬
‫אחר כי אם גדול הפוסקים הספרדים ה״ה מרן הב״י‬
‫ז״ל הוא שסובר כן‪ ,‬כאשר פוסק בכזאת מפורש‬
‫בשלחנו הטהור באו״ח סימן ח' סעי׳ י״א וז״ל‪ :‬עיקר‬
‫מצות טלית קטן ללובשו על בגדיו כדי שתמיד‬
‫יראהו ויזסור המצות עכ״ל‪ .‬והרי כל גדולי הפוסקים‬
‫הספרדןים שמדורות קדמונים נמנו וגמרו שנתפשטה‬
‫קבלת הוראות ופסקי מרן הב״י ז״ל בכל ארץ ישראל‬
‫וסביבותיה‪ ,‬פרט למספר הלכות יוצאות מן הכלל‪,‬‬
‫)יעוין בספר ארץ חיים סתד‪,‬ון בקונטרים הכללים(‪,‬‬
‫ואיך זה בא הרב חזן וכותב בפשטות כל כך גדולה‬
‫שאצל הספרדים אין בכלל כל ספק ן‬
‫ו מ רן הב״י חוזר לפסוק כנז׳ גם בסימן כ״ד סעיף‬
‫א׳‪ ,‬אלא דשם כותב זאת רק בלשון־ ״ונכון‬
‫ללובשו על המלבושים״‪ ,‬ועל זה כתבתי בספרי שם‬
‫בח״ח ליישב שלא יצא דברי השו״ע סתראי‪ ,‬ולומר‪,‬‬
‫דגם בסימן ח׳ כוונתו לומר דעיקר מצוד‪ ,‬מן המובחר‬
‫הוא בכזאת‪ ,‬או שיש חילוק בזד‪ ,‬בין מעל בגדיו שמתהלך‬
‫בד‪,‬ם בבית לבין מעל ללבוש העליון שמתד‪,‬לך בחוץ‬
‫כדיעו״ש‪ ,‬אבל לבוא ולומר דאצל הספרדים אין‬
‫בכלל כל ספק שיש לשים הט״ק כולל הציציות שלו‬
‫תחת הבגדים‪ ,‬הזא בניגוד הגמור ממה שפוסק מרן‬
‫הב״י ז״ל ]ויש לציין כי כהיום הזה איכשר דרא‬
‫וגם הרבה הרבה בני תורה ויר״א ספרדיים מדקדקין‬
‫ללכת עם הציציות מחוץ לבגדים‪ ,‬ונוד‪,‬גים בזה כפסק‬
‫מרן הב״י ז״ל‪ ,‬ואצל אחינו התימנים )שגם מד״ם נמצאים‬
‫שוטחים( הרי מנד‪,‬גם בכלל מאז ומקדם ללבוש הט״ק‬
‫מעל לבגדיהם וד‪,‬ציציות בחוץ[‪.‬‬
‫כעת‪ .‬כל מד‪ ,‬שמציין ״בחוזר״‪ ,‬להמהרש״ל והב״ח‬
‫בטור או״ח סימן כ״ג‪ ,‬והט״ז ח־‪,‬ש״ך ביו״ד‬
‫סימן שס״ז‪ ,‬וד‪,‬ערוד‪,‬״ש שם‪ ,‬ולד‪,‬ט״ז באו״ח סימן‬
‫כ״א וד‪,‬פרמ״ג שם‪ ,‬שכאילו סוברים כן לשימם תחת‬
‫נוכח לדעת שאין‬ ‫הבגדים‪ ,‬הנד‪ ,‬המעיין בדבריהם‬
‫מדבריהם כל הוכחד‪ ,‬דס״ל כן שצריך לד‪,‬כניס הציציות‬
‫ש ‪ li‬״ ת‬
‫סימן ד‬
‫אחדות הוצאת הציציות של הטלית קטן‬
‫‪:‬מתוץ לסנדים‬
‫ב״ה‪ .‬כ״ד‪ .‬תמוז תשמ״ה לפ״הן‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‬
‫בין המצרים יזרח אור לישרים‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫להרה״ח מוה״ר נחמיה בקר‬
‫שלום וברכה‪.‬‬
‫עברתי על ״החוזר״ של הרב הראשי של המשטרה‬
‫הרב א‪ .‬חזן ״לשוטר שומר מצות״ מתאריך ט״ו סיון‬
‫תשמ״ה‪ .‬אודות הכנסת וכיסוי ציציות טליתו ה?ןטן‬
‫מתחת לבגדיו‪ ,‬שכבר המציא לידי ובקשני לחות‬
‫דעתי על כך היות והוא מסתמך גם על מה שכתבתי‬
‫בזה בספרי שו״ת ציץ אליעזר ח״ח סימן ג׳ וחי״ג‬
‫סימן ה׳‪ .‬והנני ממהר להשיבו‪.‬‬
‫אגיד לכבד כי השתוממתי על המראה‪ ,‬בגלל‬
‫העירוב פרשיות של החוזר‪ ,‬ובגלל הסילופים‬
‫והקיצורים שבפרטיות דבריו‪ ,‬ואפרש את דברי‪. ,‬‬
‫א( העירוב פרשיות בחוזר בכללותו הוא זה‪.‬‬
‫כל המשא ומתן וכל רקע הדברים שכתבתי בזה‬
‫בספרי הוא אודות מי שבא מעצמו לשאול‬
‫להורות לו אם בגלל הסביבה והמסיבות שיש לו‪,‬‬
‫וכדומה‪ ,‬יכול להתנהג להכניס את ציציותיו מתחת‬
‫לבגדיו‪ .‬ועל זה בא הבירור והפסיקה בדברי שם‪,‬‬
‫שמעיקרא דדינא יכול לעשות זאת ואין בידו עבירה‬
‫על כך‪ ,‬וכפי שרבים נוהגים כן לכתחילה בהסתמכם‬
‫על פוסקים שסוברים כן‪.‬‬
‫אבל שונה הוא הדבר תכלית שינוי כאשר אחד כן‬
‫רוצה ללכת או להמשיך במנהגו כשציציותיו‬ ‫‪,‬‬
‫מחוץ לבגדיו‪ ,‬ובאים ונותנים לו הוראה להכניסם‬
‫מתחת לבגדיו דוקא‪,‬־ זה גובל לדעתי בנסיבות האמורות‬
‫כנתינת סעד לבוזי־מצוה‪ ,‬ויש לראות בחומרא סוג‬
‫הוראה כזאת‪ .‬ובפרט באיש שוטר אשר זה דרכו מאז‬
‫לנהוג כן מפני שמורא עלה על ראשו מדברי גדול‬
‫הפוסקים בדור האחרון שרוב ישראל נשמעים‬
‫להוראותיו כמעט כדברי האורים ה״ה הגה״צ בעל‬
‫משנה ברורה ז״ל שפסק בסכינא חריפא באו״ח סימן‬
‫ח׳ ס״ק כ״ו‪ ,‬דאותן האנשים המשימין הציצית במכנסים‬
‫שלהם לא די שמעלימים עיניהם ממאי דכתיב וראיתם‬
‫אותו וזכרתם וכר עוד מבזין הן את מצות הש״י‬
‫ועתידין ליתן את הדין על זה וכר יעו״ש‪.‬‬
‫דמדברי פוסקים אחרים לא משמע עד כדי כך‪,‬‬ ‫נהי‬
‫אבל מי שרוצה לנהוג ע״פ המשנ״ב אין בשום‬
‫פנים לכופו שלא ינהוג כך‪ ,‬ובפרט למי שכבר נוהג‬
‫כך מימים ימימה )שבמה הוא האיש־השוטר ששאל‬
‫לעצת כבו׳ בזה(‪ ,‬כי אזי כבר נעשה הדבר אצל איש‬
‫כזה כקבלה‪ ,‬ונחשב עליו זה כבר כדין ממש‪ ,‬כאשר‬
‫ביארתי בספרי שם בח״ח סימן ג׳ אות ח׳‪ ,‬וחזרתי‬
‫יא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן ד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫דוכי המשנה ברורה מלבו הוא שבדה‬ ‫ולהוסיף‪.‬‬ ‫מתחת לבגדים‪ ,‬דשם המדובר לגבי הלכה אחרת‬
‫את יסודי דבריו בזה‪ ,‬הרי מיוסדים ד‪.‬מה‬ ‫לפי המציאות שלובשןם בגד עליון ארור ביציאה‬
‫על אדני פז‪ ,‬ראשית הרי דבריו מוסבים על פסק‬ ‫לרחוב‪ ,‬דיוצא שהבגד העליון מכסה הציציות שבט״ק‪.‬‬
‫מרן הב״י ז״ל שפוסק כאמור בשו״ע שם בכזאת‪,‬‬ ‫וכך יוצא מפורש מדברי הפרמ״ג שמציין גם אליו‪,‬‬
‫ושנית‪ ,‬עוד ארזי לבנון סוברים במפורש לפסוק בכזאת‪,‬‬ ‫דעל מד‪ .‬שכותב הט״ז שם דמ״מ הט״ק שלובשין‬
‫פוק חזי לענק ההלכה הגדול בעל הלבוש ז״ל באו״ח‬ ‫‪.‬תחת הבגד שאנו נוהגין בו בזה ודאי מותר ליכגם‬
‫סי' ח׳ סעי׳ י' שפוסק וז״ל ! וכיון שטעם הציצית‬ ‫לצרכיו כיון שד‪.‬וא מכוסה‪ ,‬מוסיף הפרמ״ג על זה‬
‫הוא כדי שנזכור כל המצות לפיכך אותם הלובשים‬ ‫וכותב וז״ל! משמע למעלד׳ מבגדיו לא‪ ,‬ואין נוהגין‬
‫טלית קטן תחת בגדיהם יזהרו שילבשו אותם באופן‬ ‫כן עכ״ל‪ ,‬ור״ל‪ ,‬דהגם שאנו הולכים הט״ק למעלה‬
‫שיראו הציצית תמיד שע״י ראייתם יוכרו המצות‬ ‫מהבגדים ]בלי בגד עליון‪ ,‬או בלבוש קצר והציציות‬
‫עכ״ל‪.‬‬ ‫נראות החוצה[ בכל זאת אין אגו גור‪.‬גין כהט״ז שלא‬
‫דברי הלבוש פוסק גם הגרש״ז מלאדי‬ ‫ובעקבות‬ ‫ליכנס עמו לצרכיו‪ .‬וד‪,‬יינו כנד‪ ,‬ואדרבא מהפרמ״ג‬
‫ז״ל בשו״ע שלו סי׳ ח' סעי׳ י״ח וז״לן‬ ‫ניתן לדייק שבזמנו ובמקומו היו הולכין בט״ק למעלה‬
‫וכיון שטעם לבישת הציצית הוא כדי לזכור המצות‬ ‫מבגדיו‪ ,‬כי הרי כך כותב כאל דבר הפשוט‪ ,‬ועד‬
‫לפיכך הלובש טלית קטן יזהר ללובשו על בגדיו‬ ‫כדי כך שמוכיח מזה שאין אנו נףד‪,‬גין כהט״ז לד‪.‬קפיד‬
‫כדי שתמיד יראוהו ויזכור המצות‪ ,‬ואותן הלובשין‬ ‫שלא ליכנם עם זה לצרכיו הגם שהציציות מגולות‪.‬‬
‫אותו תחת הבגדים יזהרו שילבשו באופן שיראו‬
‫ג ם מה שמציין ״בחוזר״ לדברי המג״א בסי׳ ח׳ס״ק‬
‫הציגיית תמיד שע״י ראייתן ■יזכרו המצות תמיד עכ״ל‪,‬‬
‫י״ג שכותב שהמנהג כהאר״י ז״ל שצריך ללבוש‬
‫]והגע בעצמך האם יתכן הדבר שיכופו לשוטרחסיד־‬
‫הט״ק תחת הבגדים‪ ,‬הנה כפי שכבר כתבתי בספרי‬
‫חבד״י שיעבור על דברי האדמו״ר הזקן שלו ז״ל‬
‫שם בסי׳ ג׳ אות ד‪ /‬אדרבא מפשטות דברי המג״א‬
‫ויכניס ציצית טליתו הקטן לתוך בגדיו ?[‪.‬‬
‫שם משמע שפירש שאפילו לד‪,‬אר״י ז״ל צריך אבל‬
‫רהשל״ה הקדוש בח״א בתחילת מסכת חולין כותב‬
‫מיהת שהציציות יהיו גלוים ונראים מעל לבגדיו‬
‫בזה וז״ל ‪ :‬וד‪.‬נד‪ .‬מחמת המלעיגים גם‬
‫יעו״ש‪.‬‬
‫אני לובש הטלית קטן תחת המלבוש‪ ,‬ומ״מ אני לוקח‬
‫השתי ציצית שהם לפנים ומשים אותם חוצה בין‬ ‫־ומה שמציין להערוך השלחן‪ ,‬הנד‪ .‬אמנם הערוה״ש‬
‫קרסי המלבוש !ואני רואה אותם תמיד וכן ראוי לנהוג‬ ‫באו״ח סי׳ ח׳ סעי׳ י״ז העלה שמדינא אין זד‪.‬‬
‫עכ״ל‪.‬‬ ‫מעכב ללבוש הט״ק על בגדיו‪ ,‬אבל מסיים מיהת וכותב‬
‫דברי של״ה אלה הובאו גם באליהו רבד‪ .‬או״ח סי' ח׳‬ ‫בזה״ל! זמ״מ אף שמדינא אין זה מעכב למה נבוש‬
‫ס״ק י״ב‪ ,‬וכ״כ המלבי״ם בארצות החיים סי׳‬ ‫במצות ה׳ עכ״ל‪ ,‬ואיך נוכל איפוא לבוא ולתת הוראד‪.‬‬
‫ח׳ סעי׳ י״א ובד‪.‬מאיר לארץ שם םק״נ עיי״ש‪.‬‬ ‫המשתמעת כאילו מתביישים במצ‪J‬ות ה׳ וד‪,‬הוראה‬
‫ואס כן הזכות המלאה למי שרוצה בכך לבחור לו‬ ‫באה כפי שמדגיש בחחר‪ ,‬מפני ״שבזמן האחרון‬
‫להתנד‪.‬ג לאור הוראת מאורות גדולים אלד‪.‬‬ ‫נפוצה תופעה בין שוטרים שומרי מצוות להשאיר‬
‫אדירי ההלכה ובהירי המחשבד‪ .‬אשר מפיד׳ם אנו‬ ‫ציציותיהם בחוץ גס כאשר הם מופיעים במדימשטרד‪.‬״‬
‫חיים‪ ,‬ושוב נעשה הדבר אצלו כדין‪ ,‬ואין כל רשות‬ ‫כאילו קרר‪ .‬איזד‪ .‬הפרת משמעת חמורר‪? .‬‬
‫למי שהוא לד‪,‬כריחם לשנות מנד‪,‬גם זה שממקור קודש‬ ‫ד( הנימוק שהביא לידי נתינת הוראד‪ .‬מוזרה כזאת‬
‫יהלך‪ ,‬ורבי רבבות יראים ושלימים מתנד‪,‬גים למעשה‬ ‫לשוטרים אני קורא שהוא מפני ״שעל‬
‫בכזאת מימים דמימד‪ .‬ועד היום הזה‪.‬‬ ‫ידי זד‪ .‬שמשלשלים ציצית מחוץ למדים הרי שפוגעים‬
‫באשר על כך‪ ,‬יש איפוא להתייחם בחומרא רבה‬ ‫באחידות הר‪.‬ופעד‪ .‬והדבר נראה לנו כבלתי רצוי״‬
‫אל הבאים לכוף את הפרט לשנות את עצמו‬ ‫)כסי שכותבים הממונים על הרה״ר של המשטרה‬
‫ממנהגו בזה‪ ,‬ולא עוד‪ ,‬אלא באים לקבוע חק כזה‬ ‫בחוזר שם(‪ ,‬וד‪.‬וא תמוד‪, .‬ומסוכן גם יחד‪ ,‬דאי משום‬
‫במשטרת ישראל בהטבעת חותמת משטרתי כלל־‬ ‫כך למחר יבואו וימצאו תואנד‪ .‬כי גם גדילת זקן‬
‫ישראלי‪,‬‬ ‫ופיאות פוגעים באחידות ההופעה‪ ,‬וכל כדומה אה‪.‬‬
‫אי לזאת החובר‪ ,‬לעשות מאמצים כדי לד‪.‬ביא לידי‬ ‫וישי לציין לשבח את הממונים הצבאיים שלא עלה על‬
‫ביטול הד‪,‬וראה המוזרה של ״ראש אגף כח אדם״‬ ‫דעתם לד‪.‬קפיד על כך‪ ,‬ואנו רואים הרבה חיילים דתיים‬
‫מתאריך ‪ 11‬יוני ‪ 1985‬שבאה בעקבות ועם קבלת‬ ‫מלובשים בגדי צבא וציציותיהם מהט״ק בולטים‬
‫הפסק של הרב חזן)לפי בקשת הממונים עליו( האומרת‪:‬‬ ‫הו‪1‬וצה‪ ,‬ואין דובר דבר‪ ,‬ומד‪ .‬נשתנו איפוא שוטרים‬
‫״מפקדי היחידות מתבקשים להנחות אי! אנשיהם‬ ‫‪.‬מחיילים ? אין זה כי אם מפני שהממונים מבזים‬
‫הטהגים ללבוש מדים כאשר הציציות ימצאו מתחת‬ ‫ולועגים על מצות הש״י‪ ,‬וכפי שמתבטא המשנ״ב‪,‬‬
‫לבגדים״‪ ,‬ולפי הצורך‪ ,‬לעורר גם את דעת הקהל‬ ‫ולכן יש להתנגד לכך‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫וכלפי הכרעה זאת של הב״י יעוין בספר כף החיים‬
‫או״ח סי׳ ח׳ ס״ק נ״ח שמביא בשם ספר‬
‫שלחן גבוה על או״ח ס״ק כ״ג שמעיד ובא דהעולם‬
‫נוהגים כי״א וה״ר יונה שלא לברך‪ ,‬דמידי מחלוקת‬
‫לא יצאנו וספק ברכות להקל עכ״ל‪ ,‬ובספר יפה ללב‬
‫על או״ח הביא ג״כ דברי השו״ג‪ ,‬והוסיף חיזוק למנהג‬
‫עולם זה שלא לחזור ולברך כדיעו״ש‪.‬‬
‫אוסיף לציין לזה דברי שו״ת הלכות קטנות למהר״י‬
‫חאגיז ז״ל בח״א סימן ט׳ שכללא כייל‬
‫לנו וכותב וז״ל‪ :‬וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו‬
‫אם הלכי׳ תופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר‪ ,‬כי‬
‫פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר‬
‫מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד‬
‫אילו סברתו דחויה עכ״ל‪ .‬וה״נ נאמר בנידון דידן‪.‬‬
‫ב( הרי כבו׳ לובש גם טלית קטן‪ ,‬ואם כן הגם‬
‫דהמשנה ברורה בס״ק ל״ט כותב כאל דבר‬
‫דבר הפשוט דאפילו נשאר עליו טלית קטן לא מהני‬
‫אבל יעוין במחצית השקל למג״א סק״כ שנוטה לפסוק‬
‫דאם נשאר עליו טלית קטן דאין צריך לברך דלא‬
‫גרע מפשטו סתם ולא היה כוונתו להחזירו ואפ״ה‬
‫א״צ לברך כשנשאר עליו טלית קטן ע״ש‪ .‬ועפי׳׳ד‬
‫המחצה״ש אלה השיב להלכה הגאון המהרש״ם ז״ל‬
‫בח״ד סימן קמ״ח וז״ל‪ :‬ובנפל טליתו שלא בכוונה‬
‫ונשאר עליו הט״ק ספק ברכות להקל כי המחצה״ז^‬
‫פסק שא״צ לברך עכ״ל‪ .‬וכך העלה גם בשו״ת אמרי‬
‫יושר להגר״מ אריק ז״ל בח״ב סי׳ ט׳ אות ד׳ דדברי‬
‫המחצה״ש נכונים לדיגא ע״ש‪.‬‬
‫ויעוין שם באמרי יושר שהעלה גם זאת לדינא דאפי׳‬
‫בליכא ט״ק עליו אין צריך לחזור ולברך‬
‫רק בנפל טליתו כולו שלא מדעתו כלל אבל אם‬
‫הרגיש בשעה שנפל הטלית בטרם שנפל כולו והיה‬
‫בדעתו לד‪,‬חזירו וללבשו אין צריך לחזור ולברך‬
‫בדומה למה שפוסק המג״א בסי׳ כ״ה בתפילין שנשמטו‬
‫ממקומם דנהגינן שלא לברך מפני דמסתמא דעתו‬
‫עליהם ואינו מסיח דעתו יעו״ש‪ ,‬ובכזאת הוא עפ״י‬
‫רוב שבטרם הטלית נשמט בולו ממנו הוא מרגיש‬
‫בדבר ובדעתו להחזירן‪ ,‬אלא שהדבר כבר לא עלה‬
‫בידו‪.‬‬
‫תהלה לדוד או״ח סי׳ ח׳ ס״ק י״ב‪ ,‬מרגיש‬ ‫ג( בספר‬
‫בקושי שמתקשה גם האמרי יושר שם‪,‬‬
‫דמ״ש כאן גבי טלית מההיא דתפילין שנשמטו‬
‫ממקומן דפסקינן שלא לברך מנימוק מכיון דאנו‬
‫אין מניחין תפילין רק בשעת התפלה מסתמא דעתו‬
‫עליהם‪ ,‬וה״נ נימא גבי טלית‪ ,‬והאמרי יושר שם‬
‫כותב ליישב ולחלק דתפילין שאני דאסור להסיח‬
‫דעתו מהם וכו' כדיעו״ש‪ ,‬אבל בספר תהלה לדור‬
‫הגז׳ רוצה באמת משום כך לומר דדינא הכי גם בטלית‬
‫דא״צ לברך לדידן שאין לובשין הטלית אלא בשעת‬
‫סימן ה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫יב‬
‫לצאת חוצץ נגד זה‪,‬ולדרוש בתוקף לביטול הגזירה‪,‬‬
‫ובד בבד להעמיד את הרב חזן על טעותו‪ ,‬וכי מודים‬
‫דרבנן היינו שבחייהו‪ ,‬וטעות לעולם חוזרת‪.‬‬
‫ויה״ר שנזכה במהרה לראות בבנין בית המקדש‬
‫במרומי הר־המודיה ובשיבת שופטינוושוטרינן‬
‫כבראשונה ויועצנו ומורי דרכנו כבתחילה בב״א‪.‬‬
‫בהוקרה‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫סימן ה‬
‫מי שנופל אצלו!תכופות הטלית גדול‬
‫אם יש היתר שלא יצטרך בכל פעם‬
‫לחזור לברך עליו‪.‬‬
‫ב״ה‪ .‬ג׳ מנ״א תשמ״ה‪.‬‬
‫נ״י‬ ‫לכבוד ה״ר ישראל יצחק פריומן‬
‫שו״ב‪.‬‬
‫אודות מה ששאלני כי קודה אצלו תכופות‬
‫שהטלית גדול שלובשו בשעת התפילה נופל מעליו‪,‬‬
‫ותלמיד חבט אחד שמתפלל יחד אתו בביהכ״ג עומד‬
‫עליו ומאיץ אותו לחזור ולברך על הטלית כי ככה‬
‫היא הלכה פסוקה בשו״ע או״ח סי׳ ח׳ סעי׳ ט״ו‪,‬‬
‫ולו קשה הדבר עד מאד ומצטער לחזור לברך עוד‬
‫הפעם דחושש לברבה לבטלה‪ ,‬וטוען דמצות ציצית‬
‫הא מקיימים אפילו אם חוזר ללובשו בלי ברכה‪.‬‬
‫ולכן נפשו בשאלתו אם יש איזה היתר שלא יצטרך‬
‫לחזור לברך בכל פעם שהטלית נופל ממנו‪.‬‬
‫וזאת תשובתי על זה‪.‬‬
‫אמנם בשו״ע נפסק בפשיטות דאם נפלה טליתו‬
‫שלא במתכוין וחוזר ומתעטף צריך לברך‪,‬‬
‫ובך סתם לפסוק המשנ״ב בסק״מ‪ ,‬ושדינא הבי אפי׳‬
‫אם לובשו מיד‪ .‬ולכן יפה מורה לו הת״ח הנז׳ ואין‬
‫לבוא עליו בטרוניא‪.‬‬
‫אולם מכיון שיש לכבו׳ צער מזה דחושש לספק‬
‫ברכה לבטלה לחזור ולברך מדי פעם שנופל‬
‫הטלית‪ ,‬אכתוב לו כמה צדדי היתר שיוכל להסתמך‬
‫עליהם שלא לחזור ולברך‪ ,‬והוא זה‪.‬‬
‫א( אעם״ י שבשו״ע לא נזכר שיש מי שחולק על‬
‫הלכה זאת שצריך לחזור ולברך‪ ,‬אבל‬
‫הב״י בטור מביא פלוגתא בזה‪ ,‬ח״ל ‪ :‬וכתוב בנמוקי‬
‫יוסף בשם הריטב״א שאם נפלה טליתו שלא במתכוין‬
‫וחוזר ולובש ומתעטף י״א שאינו צריך לחזור ולברך‬
‫וכן שמעתי בשם ה״ר יונה‪ ,‬אבל מורי היה אומר‬
‫שאף בזו חוזר ומברך וכר׳ ע״ש‪ ,‬הרי שיש פלוגתא‬
‫בזה אלא שהב״י הכריע לפסוק כהדעה הסוברת‬
‫שחוזר ומברך‪ ,‬והסכים לו הרמ״א‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫כרך חמישי זה — כאחיו הקודמים־הוא ג״כ מלא‬
‫וגדוש על כל גדותיו בקיבוץ וריבוץ ימייימים‬
‫ממעינות תורה שבעל פד‪ ,‬מסביב תורת הנביאים‬
‫שבכתב‪ .‬ומוסף עליו שהוא בבחינה של ״להוסיף לכם‬
‫תבואתו׳״ כי בכרך החמישי זה ברכתם על הסיום‬
‫לנביאים ראשונים‪.‬‬
‫ברכתי נתונד‪ ,‬בזה לכת״ר שיזכה להמשיך בהשקט‬
‫ושלוה בחיבור והדפסת תושבע״פ על נביאים אחרונים‬
‫וכתובים עד גמירא ומתוך הרחבת הדעת ובריות‬
‫גופא ונד׳ורא מעליא‪.‬‬
‫לחיבת הקודש אמשיך בדרכי עד כה לכתוב לו‬
‫הערות וד‪,‬ארות אי פד‪ ,‬אי שם‪.‬‬
‫א( במל״ב פ״ב־ב׳ וט״ד־ל' ותושב״פ ורמז במלוא‪,‬‬
‫על זה שאלישע‪ ,‬וכן האשד‪ ,‬השונמית‪,‬‬
‫נשבעו בלשון! חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך‪ .‬וד‪,‬מכוון‬
‫בזה‪.‬‬
‫יש להאיר ע״ד שלא שם לב ולהביא בכאן דברי‬
‫הרדב״ז על הרמב״ם בפרק י״א מהלכות שבועות‬
‫הלכד‪ ,‬ב'‪ ,‬על פסק הרמב״ם שם שפוסק דאסור להשבע‬
‫בדבר אחר עם שמו וכו׳‪ .‬ומקשר‪ ,‬הרדב״ז! והא כתיב‬
‫חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך‪ .‬והרדב״ז שם כיוון בקושיתו‬
‫על הכתוב כן בפ״ד־ל׳ לגבי האשה השונמית‪ ,‬ולכן‬
‫מתרץ בתירוץ ראשון די״ל דנשי לאו דינא גמירא‪,‬‬
‫ומרוב צערה טעתה נמי כי היה ראוי לעלות בשבועתר‪.‬‬
‫ולומר חי נפשך וחי ה׳‪ ,‬וכי נשבעין בבורא ואח״כ‬
‫בנברא‪ ,‬אלא ודאי מרוב דאגתה לא דקדקה בשבועתה‪.‬‬
‫ותירוצו זה של תרדב״ז תמוה עד מאד‪ ,‬דאיך לא‬
‫שת לבו להכתוב כלשון הזה גם בפ״ב־ב׳‪,‬‬
‫ושם הרי אלישע אמר ג״כ בכזאת וכהאי לישנא‪,‬‬
‫והוא הא בודאי דינא גמירי‪ ,‬ועוד זאת‪ ,‬לא ידע הרדב״ז‬
‫מדברי הרבינו בחיי בפרשת יתרו כ' ז׳ והסברו ע״ז‬
‫לנכון מד‪ ,‬שנשבעו קודם בבורא ואח״כ בנברא‪ ,‬וכפי‬
‫שכת״ר מעתיק את הרבינו בחיי ברמז במלוא‪.‬‬
‫ובתירוץ שני מתרץ הרדב״ז שם‪ ,‬דעוד י״ל שלא‬
‫נשבעה בחיי הנביא‪ ,‬אלא בנפש הנביא‬
‫והוא מקור לנבואה‪ ,‬כאילו אמרה חי ה׳ אשר נתן לו‬
‫נפש נבואה אם אעזבך ע״ש‪ ,‬ולפי תירוץ זה מתיישב‬
‫גם ממילא אל נכון מה שגם אלישע אמר והתבטא‬
‫בזרי הלשון‪.‬‬
‫ויעוין עוד באור שמח על הרמב״ם שם שמציץ‬
‫לכמה פסוקי התנ״ד בזד״ וכן למה שכלל‬
‫הרמב״ם בזה בספר המצות מצוה ז׳‪ ,‬וגם לרבות‬
‫להכתוב בזה בתום׳ סנהדרין ד׳ ס״ג ע״א ד״ה כל‬
‫המשתף עיי״ש‪.‬‬
‫פ״ב ברמז במלוא אות י״ז‪ ,‬ע״ד התה״ד‬ ‫ב( במל״ב‬
‫שכותב דאשת אליהו הנביא או אשתו‬
‫של ריב״ל מותרת דלא מיקרי אשת איש אלא אשת‬
‫מלאך‪.‬‬
‫סימן ו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫התפלה‪ ,‬ושבשעת התפלה דמי זה למי שמיסב בסעודת‬
‫ודעתו לאכול עוד עיי״ש‪.‬‬
‫ומצאתי בספר תוספת שבת בליקוטים שבתחילת‬
‫הספר שסובר ג״כ כנז׳‪ ,‬דעל דברי המג״א‬
‫בסק״ב כותב וז״ל‪ :‬אפשר דהיינו דוקא שלא בשעת‬
‫תפלה כמ״ש בס' כ״ה ס״ק כ״א גבי תפילין בשם‬
‫השל״ה עכ״ל‪ ,‬הרי לנו סייעתא לדברי התהלה לדוד‬
‫דבשעת תפלה שאני מדברי התוספת שבת דס״ל נמי‬
‫לחלק בכזאת‪.‬‬
‫ד( ב ס פ ר שו״ת זכר יהוסף להגרי״ז שטערן ז״ל‬
‫חאו״ח סי' ד׳ מביא בשם ספר שו״תעולת‬
‫שמואל חאו״ח סי׳ ז׳ לענין נפלה טליתו שלאבמתכוין‪,‬‬
‫שדעתו נוטה שאם מתחילה היתד! כוונתו בשעת‬
‫הברכה להתנות על הנפילה !והלבישה שאין צריו‬
‫לברך עיי״ש‪ .‬ואם כן נוסף לצדדי ההיתר שכתבנו לעיל‬
‫אפשר להדר לעשות גם זאת לכוון בשעת הברכה‬
‫בעטיפת הטלית שתעלה ברכתו אף לאחר שתפול‬
‫מעליו ויחזור וילבשנו‪.‬‬
‫לאור כל האמור יוכל כבו׳ שפיר לחזור לאחר‬
‫הנפילה של הט״ג מעליו להתלבש בו בלא ברכה‪.‬‬
‫ויה״ר שנזכה לראות במהרה בבנין בית המקדש‬
‫ובנחמת ציון וירושלים‪.‬‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫סימן ר‬
‫בהאיסור להשבע ‪0‬דםר אחר עם שמו‬ ‫א‪.‬‬
‫יתעלה‪.‬‬
‫אשת אליהו הנביא או של ריב״ל אי‬ ‫ב‪.‬‬
‫מותרת לעלמא׳ ומתים צדיקים אם‬
‫איתנייהו במצוות‪.‬‬
‫במלחמה עם מואב אם מותר השחתת‬ ‫ג‪.‬‬
‫אילנות טובות‪ ,‬והאיסור של אל תתגר‬
‫בם מלחמה אם נאמר רק למשה‪.‬‬
‫בהא דאלישע ריפא לנעמן וגם לא‬ ‫ד‪.‬‬
‫רצה לקבל ממנו מתנה‪.‬‬
‫בדברי רש״ י בחולין ד׳ ד בהא דאסא‬ ‫ה‪.‬‬
‫ויהושפט לא כתתו את נחש הנחושת‪.‬‬
‫אם אפשר לקיים מצות בקור חולים‬ ‫ר‪.‬‬
‫ע״י שליח‪.‬‬
‫יר‪1,‬זשלים עיה״ק תובב״א‬ ‫ב״ה‪ .‬ט״ו תמוז תשמ״ה‪.‬‬
‫לכבוד ידידי היקר הרה״ג חו״ב וחו״פ‬
‫מוהר״ר מאיר שטערן שליט״א‪.‬‬
‫אחדשכת״ר‪.‬‬
‫שמחתי לקבל הכרך החמישי מסדרת תורה שבע״פ‬
‫על הנ״ך שכת״ר מו״ל מחיבורו הענקי של אביו‬
‫הגדול ידידי הבלתי נשכח הגרמ״ז זצ״ל‪ ,‬בתוספת‬
‫מרובה מכת״ר שיבלח׳׳ט״ברא כרעא דאבוה‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן ו‬ ‫שר״ ת‬ ‫יוד‬

‫נראה לי שטמון בחובם דבר חילוקו של הגאון החתם‬ ‫מביא על זה כת״ר קושית הגרש״ק ז״ל באה״ע סי׳‬
‫סופר ז״ל ח״ו סי' צ״ח‪ ,‬שכת״ר מביאו להלן בדבריו‪,‬‬ ‫י״ז סעי' א‪ /‬שמ?ןשה דאם כן מה פשיט הש׳^ס‬
‫שכותב לחלק לגבי אליהו ז״ל בין כשמתגלה ומתראה‬ ‫בע״ד דעירובין מ״ג ב׳ דיש תחומיו למעלה מיו״ד‬
‫בעוה״ז מלובש בגופו הזך דאז יש לו דין ככל בני‬ ‫מברייתא דהרני נזיר ביום שבן דוד בא וכף ואח״ב‬
‫ישראל‪ ,‬ובין כשמתגלה בנשמתו כמו ביום המילה‬ ‫פריך שם בחד בשבתא לישתרי‪ ,‬ומה ראיה מאליהו‬
‫דאז איננו מחויב במצות וכו'‪ ,‬אלא שלפי הספר חסידים‬ ‫הרי במתים חפשי‪ ,‬ואם כן פטור בכל חמצות׳ גם‬
‫החילוק הזה הוא לא רק לגבי אליהו ז״ל אלא הוא‬ ‫מה הקשה ליה רבה בב״מ קי״ד ב' )כשהיה בבית‬
‫כן גם בנוגע לכל הצדיקים‪.‬‬ ‫הקברות של עכו״ם( לאו כהן הוא מר‪ ,‬הרי הוי מלאך‬
‫שו ב ראיתי אריכות דברים בנוגע אם צדיקים‬ ‫ואינו מחויב בקיום התורה‪ ,‬בע״כ כינן דלא מת נידון‬
‫שנכנסו חיים לגן עדן חייבים שם במצות‪ ,‬וכן‬ ‫כאדם‪ ,‬כאילו חי ונחשב כאדם ולא מלאך‪ ,‬וממילא‬
‫בנוגע לכל הצדיקים כשמתגלים בעוה^ בספר יפה ללב‬ ‫אשתו אסורה‪ ,‬וזה ראיה ברורה לפענ״ד‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫או״ח סימן כ״ג‪ ,‬ובספר שדי חמד כללים בפאת השדה‬ ‫ו כו ת ב ע״ז כת״ר שכפי הנראה לא עיין הגרש״ק ז״ל‬
‫מערכת הג' סימן י״ח יעו״ש ואכמ״ל‪.‬‬ ‫כגוף התשובה של התה״ד‪ ,‬כי התה״ד בעצמו‬
‫מתרץ כל זה‪ ,‬והשיב לשואל שרצה להביא ראי'קצת‬
‫ג( במל״ב פ״ג י״ח־י״ט‪ .‬בתורה שבע״פ מעתיק‬
‫לאיסור מההוא עובדא דקאי אליהו בבית הקברות‬
‫המדרשים דדרשו קרא דלא תדרוש‬
‫וכו'‪ ,‬דאין משם ראיה‪ ,‬כי פשיטא דאליהו ז״ל שמר כל‬
‫שלומם וטובתם‪ ,‬דבא להתיר השחתת אילנות טובות‬
‫התורה כולה כדאיתא בעירובין מ״ג ב׳ דאפי׳ תחומין‬
‫במלחמה עם מואב‪ ,‬ושלכך התיר להם אלישע שם‬
‫דרבנן מיגטר להו‪ ,‬אבל בנוגע לזמצתו אשת רעהו‬
‫להפיל כל עץ טוב‪ .‬וברמז במלוא אות כ״ג מביא‬
‫אסורה ולא אשת מלאך שכולן רוחני ולא גופני‪^ .‬הרי‬
‫כת״ר דברי הרמב״ם בהקדמה לפיהמ״ש שמבאר שזו‬
‫שהתה״ד תירץ את הקושיות הנ״ל ופסק שאשתו‬
‫היתה רק הוראת שעד« ואילו שאלו את אלישע אם‬
‫מותרת עכ״ד‪.‬‬
‫בטלה המצוה הזאת‪ ,‬היה אומר שאינו מותר ושזה‬
‫והנה אכתי חסר הסבר לדברי התה״ד להבין סברת‬
‫המעשה נעשה עתה לצורך שעה‪ .‬ומקשה כת״ר על‬
‫חילוקו בזה‪ .‬ואם דינו כמלאך איו הוא חייב‬
‫הרמב״ם‪ ,‬שלפי המדרשים שהביא שם בתושבע״ס‬
‫מכל מקום בקיום כל המצות ‪1‬‬
‫משמע דלעולם הוא כן‪ ,‬ואין זה הוראת שעה‪ .‬וכותב‬
‫ולפני שזמתוב בהסבר הדבר‪ ,‬אקדים להעיר לכת״ר‬
‫שכפי הנראה לא היה לפני רבינו הרמב״ם ז״ל דברי‬
‫שהיה לו להביא לכאן דברי הגט׳ בכתובות‬
‫המדרשים הנ״ל‪.‬‬
‫דף ק״ג ע״א דאיתא דרבינו הקדוש כל בי שמשי‪,‬‬
‫והנה הישוב האמור הוא דחוק דקשה לומר שלא‬ ‫הוה אתי לביתיה‪ ,‬ובגליון הש״ס להגרע״א ז״ל כותב‬
‫ראה הרמב״ם כל זאת‪ .‬ויוצא גם שיש איפוא‬ ‫ע״ז וז״ל ; והיה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש‬
‫שלא לפסוק בדברי הרמב״ם בזה׳ בדומה למה שפוסק‬ ‫בשבת ופוטר את רבים בקידוש היום ולא כשאר‬
‫הרמ״א בחו״מ סי׳ כ״ה סעי׳ב׳בהיכא שנמצא לפעמים‬ ‫מתים שהם חפשים ממצות כי צדיקים חייב ופוטרים‬
‫תשו׳ גאון ולא עלה זכרונו על ספר יעו״ש‪.‬‬ ‫בקידוש‪ ,‬ספר חסידים סי׳ תתשכ״ז עכ״ל‪.‬‬
‫והיוח^ר נראה שסבור היה הרמב״ם ז״ל שהספרי‬ ‫למדנו מזה דצדיקים שאני ולא עליהם נאמר‬
‫לא ס״ל כהמדרשים הנ״ל‪ ,‬כי בספרי דברים‬ ‫במתים חפשי‪,‬‬
‫)כ״ג־ז׳( דריש את הקרא של לא תדרוש שלומם‬ ‫ועפי״ז הרי מוסבר היטב דברי־חילוקו של התה״ד‬
‫וטובתם על ענין אחר‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬מכלל שנאמר‬ ‫בין חיוב מצות לבין מה שאשתו מותרת‪,‬‬
‫וקראת אליה לשלום‪ ,‬יכול אף אלו כן‪ ,‬ת״ל לא תדרוש‬ ‫דהרי אפילו צדיקים שמתים על מטתם שנשותיהם‬
‫שלומם׳ מכלל שנאמר בטוב לו לא תוננו יכול אף‬ ‫בודאי מותרות מכל מקום ישנם בקיום המצוות‬
‫אלו כן ת״ל וטובתם עכ״ל‪ .‬והכריע איפוא הרמב״ם‬ ‫ופוטרים משום כך את החיים בקידוש שעושים׳ ומינה‪,‬‬
‫כהספרי‪ ,‬מפני שפשטות דקרא נוטה‪ ,‬יותר בדרשת‬ ‫דמכש״ב לגבי אליהו ז״ל והגם דדינו כמלאך ואשתו‬
‫הספרי‪.‬‬ ‫מותרת‪ ,‬מכל מקום ישנו בכלל קיום המצוות‪.‬‬
‫במשך חכמה עה״ת בם׳ תצא ש& שמבאר‬ ‫וראיתי‬ ‫ועיינתי בגוף דברי ספר חסידים וראיתי ששם‬
‫באמת בכזאת‪ ,‬דבראשונה מביא בדבריו‬ ‫כתוב בזה הלשון‪ :‬״ורבינו הקדוש היה‬
‫דרשת המדרש דדרש מהך קרא על אילנות מאכל‬ ‫נראה בבגדים חמודות שהי' לובש בשבת ולא בתכריכין‬
‫שמותר לקוצצן‪ ,‬וסבר שאלישע הורה הלכה שמותר‪,‬‬ ‫להודיע שעדיין היה בתוקפו ופוטר את הרבים ידי‬
‫ולאחר מיכן מוסיף וכותב‪ ,‬שאבל רבינו בפ״ו ממלכים‬ ‫חובתן בקידוש היום ולא כשאר מתים שהם חפשים‬
‫בהקדמה זדיה‬ ‫השמיט זה ופירש בפירוש ועזשנה‬ ‫מן המצות כי אם כחי בבגדים שהיה לובש בחייו‬
‫היה מהוראת שעה שנביא יכול להתיר לפי שעה׳‬ ‫והצדיקים נקראים חיים אפי׳ במיתתם ופוטר בקידוש‬
‫ומסיים ע״ז בלשון‪ :‬״וכפי הגראך‪ ,.‬ג«י‪,‬ספרי״‪ ,.‬והיינו‬ ‫בני הבית״ עכ״ל‪ ,‬ומאריכות לשון זה שבספר חסידים‬
 ‫טו‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫הניחו לו אבותיו להתגדר בו‪ ,‬ודברי רש״י שמתב‬
‫וז״ל ; מקום הניחו‪ ,‬כשיבואו בגינו אחרינו‪ .‬אם לא‬
‫ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם עכ״ל‪ ,‬וברמ״ז במלוא‬
‫אות ב׳ מעתיק דבחי המהרש״א שמקשה על פיר ש״‬
‫דאם עשו בן אסא ויהושפט בכוונה כפי המובן מפירש״י‬
‫הוא קשה שיניחו את ישראל לעבוד ע״ז משום בנו‬
‫שיתגדל שמו‪ ,‬וכותב לתרץ דאפשר שר״ל שלא‬
‫בכוונה עשו דהיינו שלא הרגישו בדבר כדי שיתגדל‬
‫בם בנו‪ ,‬ומביא שכעין זה מובא גם בעץ יוסף בשם‬
‫התו״ח‪ ,‬ועדיין קשה כי לשון דבריו של רש״י לא משמע‬
‫כן אלא שבכוונה עשו זאת‪.‬‬
‫ו אנ הי ר לעניין בזה לדברי ספר נחלת שבעה בהקדמתו‪.‬‬
‫הוא מציין למ״ש בזה בספר מגיד משרים פ׳‬
‫חוקת‪ ,‬ואיהו מדידיה מוסיף וכותב דקרוב לשמוע שט״ם‬
‫הוא בדברי רש״י וכצ״ל ‪ :‬שאם יבואו ״בניהם אחריהם״‬
‫!ולא ימצאו וכר‪ ,‬שכך יצא מפי העליון שיטעו בשביל‬
‫בניהם שאם יבואו בניהם אחריהם כו׳‪ ,‬ואיזה תלמיד‬
‫טועה שהיה לו קושי ההבנה בזה הגיה ״בנינו אחרינו״‬
‫עכ״ל‪ .‬יעו״ש ביתר אריכות‪ ,‬ולפי התיקון הזה יבוא‬
‫בטוב פירושם של המהרש״א והתו״ח‪.‬‬
‫ו( במל" ב כ׳־א׳ ברמז במלו״א אות ה׳ מביא כת״ר‬
‫דברי המהרש״א בברכות דף י׳ ע״א‪ ,‬שמבאר דבקרא‬
‫יש רמז דחזקיהו וישעיהו לא הלכו לבקר אחד את ‪,‬השני‬
‫עד שחלה והלך לבקר את החולה וכו׳ ושוב אחר הך שחלה‬
‫חזקיהו למות כתיב ויבא אליו ישעיהו וגו׳ דהיינו לבקרו‬
‫דאי להודןיע שימות כמו שאמר לו כה אמר ה׳ צו לביתך‬
‫כי מת אתה וגו׳‪ ,‬היה יכול להודיע כן ע״י שליח כמו‬
‫שעשה בתחילה‪.‬‬
‫ומוסיף ע״ז כת״ר וכותב דמדברי המהרש״א יש ראיה‬
‫ברורה שאי אפשר לקיים מצות ביקור חולים‬
‫על יחי שליח‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫בזה‪ ,‬דהגם דלכאורה צודק כת״ר כי ישנה ראיה‬ ‫ואעיר‬
‫ברורה מדברי המהרש״א הנז׳ שא״א לקיים מצות‬
‫בקו״ח על ידי שליח‪ ,‬אבל בעיון קצת נראה לי כי יש‬
‫מקום לדחות את הראיה‪ ,‬דהנה הגט׳ בעירובין דף כ״ו‬
‫ע״א )מובא בתושבע״פ לקמן על פסוק ד׳( אומרת ! ויהי‬
‫ישעיהו לא יצא חצר התיכונה וכו׳ וישעיהו מאי בעי התם‪,‬‬
‫אמר רבב״ח אמר ר׳ יוחנן מלמד שחלה תזקיהוהלך‬
‫ישעיהו והושיב ישיבה על פתחו ]לעסוק בתורה על פתחו‬
‫שלא יהא רשות למלאך המות ליבנם שם‪ ,‬רש״י[ מכאן‬
‫לת״ח שחלה שמושיבין ישיבה על פתחו׳ ולאו מילתא‬
‫היא דילמא אחר לאיגרויי ביה שטן‪ ,‬ויעוין שם במהרש״א‬
‫שמבאר דזה שדחי ד‪,‬גמ׳ ולאו מילתא היא דילמא אתי‬
‫לאיגרויי ביה שטן‪ ,‬נראה דקאי את״ח שחלה שאין להושיב‬
‫ללמוד ישיבה שם מה״ט דגירויי‪ ,‬אבל בחזקיהו לא שייך‬
‫לאיגרויי כיץ שבבר נגזר עליי שימות כמו שניבא עליז‬
‫ישעיהו‪ ,‬ואי לאו תפלתו שאה״ב היה מת בנבואת ישעיהו‬
‫ע״ש‪ ,‬יוצא לנו מדברי המהרש״א בעירוגין שחזיית הגמ׳‬
‫דלאו מילתא היא קאי רק את״ח בעלמא שחלה‪ ,‬אבל גבי‬
‫סימן ו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ם‪ 1‬ה שהספרי דריש את ה״לא תדרוש שלומם״ לדרשא‬
‫אחריתא‪ ,‬וכג״ל‪.‬‬
‫ואוסיף עוד חיזוק לועד‪ ,‬כי מצינו באמת להרמב״ם‬
‫בפ״ו ממלכים ה״ו דדריש בהדיא את‬
‫הפסוק הגד כדרשת הספרי‪ ,‬וז״ל ‪ :‬עמון ומואב אין‬
‫שולחין להם לשלום שנא׳ לא תדרוש שלומם וטובתם‬
‫כל ימיך אמרו חכמים לפי שנאמר וקראת אליה‬
‫לשלום יכול עמון ומואב כן ת״ל לא תדרוש שלומם‬
‫וטנבתם לפי שנאמר עמך ישב בקרבך בטוב לו לא‬
‫תוננו יכול עמון ומואב כן ת״ל וטובתם עכ״ל‪ ,‬הרי‬
‫בהדיא שהרמב״ם הכריע לדרוש כוונת הפסוק של‬
‫לא תדרוש שלומם כ״האמרו חכמים״ הוא מה שדרשו‬
‫בספרי וא״ב שפיר י״ל שלא נעלמו מהרמב״ם מה‬
‫שדרשו ע״ז במדרשים שהובאו בדבריכם אלא שהכריע‬
‫לפסוק בזה כהספרי וכנ״ל‪.‬‬
‫ואגב‪ ,‬גס בנוגע להאיסור של אל תצר את מואב וגו׳‪,‬‬
‫שכת״ר מביא ברמז במלוא שם באות כ״א‬
‫מהזוהר פ׳ בלק שמבאר כי רק למשה רבינו צוה ה׳‬
‫כן‪ ,‬אבל לאחר מותר לצור את מואב‪ ,‬יש לציין כי‬
‫גם הרמב״ם ס״ל לפסוק בכזאת‪ .‬ראשית‪ ,‬מהיוצא כן‬
‫בפ״ו מה' מלכים הנ״ל דאין שולחין להם לשלום וכו׳‪,‬‬
‫והיינו דמותר להלחם אתם אפי׳ בלא קריאה לשלום‪,‬‬
‫ושנית‪ ,‬הכי מצינו לו בספר המצות שורש ג׳ דמבאר‬
‫בהדןיא שהאזהרה שבאה בבני עמון ואל תצורם ואל‬
‫תתגר בם‪ ,‬היתה רק מצור‪ .‬לפי שעה לבד ואינה נוהגת‬
‫לדורות עיי״ש ואכמ״ל יותר‪.‬‬
‫ד( בבמל״ב ב׳ ה׳־ט״ז בתושבע״פ בשם התנחומא‪,‬‬
‫ורמז במלו״א אות ט׳‪ ,‬על זה שאלישע‬
‫לא רצה לקבל מנעמן‪.‬חשוב לצייןולהביא! דברי היד‬
‫רמ״ה בב״ב דף י׳ אות קל״ב שמפרש הכוונה של‬
‫״קח נא ברכה מאת עבדך״ שא״ל נעמן לאלישע‬
‫שרצה לתת לו בתורת מתנה‪ ,‬ומתוך כך מקשה מכאן‬
‫על מה שביאר קודם לכך בדבריו דרק צדקה אסור‬
‫לקחת מעכו״ם אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו‪ ,‬דלמה‬
‫אם כן לא קיבל אלישע הנביא מיד נעמן‪ ,‬ומתרץ‬
‫משוט דאלישע לקידוש השם ועא דעבד דכתיב יבא‬
‫נא אלי וידע כי יש אלהים בישראל‪ ,‬ואי הוה שקיל‬
‫מיניה מידי הוי מיחזי כנוטל שכר על קידוש הש‪5‬‬
‫יעו״ש‪ ,‬ולפי״ד יד רמה אלה תתורץ גם הקושיא‬
‫שמביא כת״ר בדבריו שמתקשים ע״ז מהא שאסוך‬
‫לרפאות עכו״ם וכו׳‪ ,‬והיינו משום דשאנר הכא מפני‬
‫דאלישע לקידוש השם הוא דעבד ככתוב ״יבא נא אלי‬
‫וידע כי יש נביא בישראל״ )לפלא שהיד רמה מעתיק‬
‫בלשון ^כי יש אלהים בישראל״(‪ .‬ועל כן התיר לעצמו‬
‫לרפאותו‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫י״ח־ד׳‪ .‬בתושבע״פ מעתיק דברי ד‪.‬גמ׳‬ ‫ה( !במל״ ב‬
‫בחולין דף ו׳ ז׳ ! וכתת נחש הנחוקות‬
‫‪,‬וכו׳ אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו‪,‬‬
‫והלא כל ע״ז שבעולם אסא ויהושפט בערום‪ ,‬אלא מקום‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫אחרונה‪ ,‬והכל כונה אחת ע״ש‪ .‬יוצא לנו מזה שמאז שנטלה‬
‫מישראל גאותן ונתנה לעובדי כוכבים ייהד הקב״ה מקום‬
‫במסתריו שבמקום הזה הוא בוכה כביכול על כך ומשתתף‬
‫בצערן‪ ,‬ואין השם שלם בעוז וחדוה עד שיזכו ישראל‬
‫להיות ראוים להחזרת העטרה להם‪ ,‬ואז יתנחם כביכול‬
‫וינחמם‪ ,‬ויחזיר להם גאוותן‪ ,‬וגם במקום ההוא שנקרא‬
‫מסתרים יקבל כביכול שם ניחומים ויתמלא עוז וחדוה‪.‬‬
‫ואם כן זהו שמנחמים את האבלים בשם ״מקום״ לאמור‪,‬‬
‫שהמקום המיוחד אצלו כביכול לבכיה על גאוותן של‬
‫של ישראל שנטלה מהם ינוחם וינחם אתו אבלי ציון‬
‫וירושלים בזה שיחזיר לישראל גאוותן‪ ,‬ואז גם האבלים‬
‫באבלם זה ינוחמו ויתנחמו מאבלם זה כאשר יקיצו וירננו‬
‫שוכני עפר‪.‬‬
‫בסימן א' סעי׳ ו' מרבה להעתיק מהס׳ הק׳ יסוד‬
‫ושורש העבודה איך שהיה מודה ומשבח‬
‫להקב״ה על כל מה שהעניק לו‪ ,‬ועל הבגדים חשובים‬
‫שנתן לו לכבוד ש״ק׳ ברצוני להעיר לו שמתאים היה‬
‫בכאן להביא על בך גם מגמ׳ מפורשת‪ ,‬והוא ממה‬
‫דאיתא בנדרים דף מ״ט ע״ב ‪ t‬דביתהו דרבי יהודה‬
‫נפקת נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי‪ ,‬כד נפקת‬
‫לשוקא מיבסיא ביה׳ וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה‬
‫מיכסי ומצלי‪ ,‬וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני‬
‫מעיל‪ ,‬הרי לנו שכבר רבי יהודה היה נוהג בכזאת‬
‫להודות לה׳ על בגד כעת שלובשו׳ ומפני מה הגמרא‬
‫מספרת לנו זאת אם לא כדי שנלמד מדרכיו‪ .‬ובעצם‬
‫זהו שכולנו מברכים על כך כל יום בברכת ״מלביש‬
‫ערומים״ אלא שלא שמים על לב לחשוב במפורט על‬
‫כך‪ ,‬בדומה למה שכת״ר מפרט והולד בדבריו הנעימים‬
‫על הרבה דברים שההרגל נעשה לטבע ולא חשים‬
‫בטובתו של הקב״ה עם בריותיו על כל צעד ושעל‪,‬‬
‫ומפליא לעשודנ‬
‫ג( בסימן ב' עומד כת״ר על כוונת דברי ד‪,‬גמ׳ בשבת‬
‫דף קי״ח ע״ב דאיתא* הקורא הלל בכל‬
‫יום הרי זה מחרף ומגדף‪ ,‬ונשאר בצע״ג ע״ד רש״י‬
‫שם שמבאר דזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא‬
‫כמזמר שיר ומתלוצץ‪ ,‬ועומד בתימא למה חשבינן ליה‬
‫כמתאצץ‪ ,‬ומאריך בפירוט פליאתו‪.‬‬
‫ו הנ ה ראשית‪ ,‬יעוין במדרש תלפיות ענף הלל הגדול‬
‫שמסביר הכוונה‪ ,‬דבהיות שהלל נאמר על הנסים‬
‫נגלים ביציאת מצרים וכדומה‪ ,‬לכן זה שאומרו בכל‬
‫יום שאין נם נגלה נראה כמתלוצץ ואומר אני מהללו‬
‫על הנסים הנגלים שעשה ביום זה נם‪ ,‬ואינו אלא כמשל‬
‫אדם אומר לחבירו דרך ליצנות אני מכבדך על החסדים‬
‫שקבלתי ממך והוא לא קיבל ממנו חסד‪ ,‬וא״ב כיון‬
‫שאינו מקבל ממנו חסד ומכבדו ואומל שמכבדו על‬
‫שקיבל ממנו חסד הוא מתלוצץ ממנו‪ ,‬כך האומר הלל‬
‫בכל יום בלי קבלת נם נגלה ומפורסם הרי הוא כמתלוצץ‬
‫כמדובר ואין לך חירוף וגידוף גדול מזה עי״ש׳ ובדבריו‬
‫אלה מתורץ גם מה שמביא כבו׳ בדבריו קו׳ אחד‬
‫סימן ז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫טז‬
‫חזקיהו שפיר נשארת מימרת ודרשת הגמ' שם דוישעיהו‬
‫הלך לחזקיהו כדי להושיב ישיבה על פתחו‪ ,‬וא״ב לפי״ז‬
‫יורדת ראית כת״ר מדברי המהרש״א בברכות דמוכח‬
‫שא״א לקיים מצות בקו״ח ע״י שליח‪ ,‬ושפיר יש לומר‬
‫שכן אפשר לקיים ע״י שליח‪ ,‬חה שלא עשה כן ישעיהו‪,‬‬
‫הוא משום דבר אחר׳ והיינו מפני שרצה להושיב ישיבה‬
‫על פתחו של יחזקיהו כדי שיעסקו בתורה ע״י פתחו‬
‫לאפושי זכותא‪ ,‬ולכן משום כך לא הסתפק לעשות זאת‬
‫ע״י שליח כי רצה בעצמו לעשות זאת להתעסק שם בתורה‬
‫עם התלמידים לאפושי זכותא ביותר‪] .‬ויעוין בספרי‬
‫רמת רחל סימן ח׳ מ״ש בעגין אם אפשר לקיים מצות‬
‫בקו״ח ע״י שאילת שלומו דרך הטליפון עיי״ש[‪,‬‬
‫אחתום מעין הפתיחה בברכה שיזכה שתשרה שכינה‬
‫במעשה ידקו וחפץ ה׳ יצליח בידו להמשיך בעבודתו‬
‫בקודש מתוך שלות נפש והשכל ודעת‪.‬‬
‫בידידות ובהוקרה‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫סימן ז‬
‫א‪ .‬מדוע בניחום אבלים מנחמים בלשון‬
‫״המקום ינחם״‪.‬‬
‫ב‪ .‬ביאור כונת הגמרא דהקורא הלל בכ״י‬
‫הר״ז מחרף ומגדף ולדברי רש״י הרי‬
‫הוא כמתלוצץ‪.‬‬
‫ג‪ .‬על גודל תועלת התפלות שמתפללים‬
‫לזכות לעבודת הבורא יתברר‪.‬‬
‫למע״כ ש״ב היקר הרב הגאון המצוין מלא תורה ויראת‬
‫שליט״א‪,‬‬ ‫ה׳ טהורה מוהר״ר צבי פסח פרנק‬
‫לחיבת הקודש אכתוב לו מספר הארות שהתעוררתי‬
‫עליהם מדי הגיהי בדברים היקרים שבספרו ״שעשועי‬
‫אסונה״‪.‬‬
‫א( ב סו ף ההקדמה הנפלאה כותב כת״ר ליישב על זה‬
‫שבניחום אבלים משתמשים בשם ״מקום״‬
‫ואומרים המקום ״ינחם״ עפי״ד הצל״ח הנשגבים בברכות‬
‫ריש פרק אין עומדין בהא דאיתא במתניתין שם הלשון‬
‫של ״כדי שיכוונו את לבם למקום״‪.‬‬
‫בדעתי עוד יישוב ע״ז שמשתמשים בניחום אבלים‬ ‫ועלה‬
‫בשם ״מקום״ בהקדים דברי הגמ׳ בחגיגה דף ה׳‬
‫ע״ב דאיתא ־ ואם לא תשמעוה במסחרים תבכה נפשי‬
‫מפני גוה‪ .‬אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאותן של ישר׳‬
‫שניטלה מהם ונתנה לעכו״ם וכו'‪ ,‬ומי איכא בכיה‬
‫קמיה הקב״ה והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב״ה‬
‫שנא׳ הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו‪ ,‬לא קשיא הא‬
‫בבתי גואי הא בבתי בדאי וכו׳‪ .‬ועיין שם במהרש״א בח״א‬
‫שמבאר דבתי גוואי הם הסתרים הפנימיים שעליהם נאמר‬
‫ושם חביון עוזו כו׳ ובתי בראי הם עמודי התוך שעליהם‬
‫ה^ולם עומד‪ ,‬וי״א בתי גוואי ד<' הראשונה ובתי בראי ה׳‬
‫יז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫המאירי על תד‪.‬לים שכותב וז״ל ! אנכי ה׳ אלוהיך‪,‬‬
‫רמז על האמנת מציאותו ואחדותו‪ ,‬ואמר המעלך מארץ‬
‫מצרים‪ ,‬רמז על אמונת ד‪,‬ד‪.‬שגחה‪ ,‬וו‪.‬מןל ועונש גם‬
‫בשינוי הטבעים חנמשכות אחר אמונת החידוש‪ ,‬וענין‬
‫הרחב פיך ואמלאד‪.‬ו‪ ,‬ר״ל‪ ,‬שתכין עצמך ללמוד ולידע‬
‫‪.‬וכו׳‪ ,‬או נפרש שאם תעשר‪ .‬כן הרחב פיך לשאול מה‬
‫שתרצה ואמלאד‪.‬ו שאפיק רצונך בכל עכ״ל עי״ש‪.‬‬
‫ולמדנו עוד יתירד‪ .‬מהמאירי שחילק לשתים את‬
‫ה״אנכי״ ואת ״המעלך״ והאנכי ה׳ אלהיך בא ללמדנו‬
‫על האמנת מציאותו ואחדותו‪ ,‬וההוספה של המעלך‬
‫מארץ מצרים היא שבאה להוסיף לנו לימוד גם על‬
‫אמונת ההשגחה וגמול עונש ושינוי הטבעיים אחר‬
‫אמונת החידוש‪ ,‬ואז אם תאמין בכזאת באמונד‪ ,‬שלימה‬
‫תוכל להרחיב פיך במבוקשך ותזכד‪ .‬שאפיק רצונך בכל‪,‬‬
‫אפילו שלא כדרך הטבע כדברי כת״ר בזה‪.‬‬
‫ח׳ ל״גודל תועלת התפילות לזכות לעבודת‬ ‫ה( לסימן‬
‫הבורא יתברך״‪.‬‬
‫מוסף על הדברים הנאמרים באמת וצדק בסימן זה‬
‫ובהטעמה כיד ה׳ הטובד‪ .‬עליו‪ ,‬יש לדעתי להוסיף‬
‫עוד יסוד גדול למהות גודל תועלת התפילות לעבודת‬
‫השי״ת‪ ,‬והוא זד‪..‬‬
‫בד‪.‬רבה פעמים החטא גורם שהקב״ה מעניש עבור‬
‫כך את החוטא בד‪.‬כבדת לב בנקודות‬
‫רוחניות מסוימות‪ ,‬זזה גורם לנעילת דלת לפניו בעבודת‬
‫השי״ת‪ ,‬ורק ע״י תפילות בהשתפכות הנפש יכולים לזכות‬
‫להסרת העונש של הכבידות ולפתיחת הדלת לפניו‬
‫לבחור הדרך הטובה להשגת מעלות רוחניות‪ .‬והרי‬
‫״אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ לכן‬
‫קבעו חכמינו ז״ל על הכלל כולו להרבות לד׳תפלל‬
‫ולבקש מהשי״ת מדי יום ביומו ומדי לילד‪ ,‬ולילד‪,‬‬
‫אודות רוחניות‪.‬‬
‫א ת הדברים האמורים אינני אומרם מפי עצמי‪ ,‬אלא‬
‫יוצאים המד‪ .‬מפי הנשר הגדול בעל הכגפים‬
‫הרמב״ם ז״ל‪ ,‬דכך המד‪ ,‬דבריו בפ״י מר‪ ',‬תשובה‪ .‬בד‪,‬ל׳‬
‫ג׳ מבאר‪ ,‬דאפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים‬
‫רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון‬
‫מזר‪ ,‬החוטא על חטאים אלד׳ שעשה ברצונו ומדעתו‬
‫שמונעין ממנו התשובד‪ ,‬ואין מגיחין לו רשות לשוב‬
‫מרשעו וכו׳‪ .‬ובהלכה ד׳ מוסיף הרמב״ם וכותב וז״ל ־‬
‫וכענין זה שואלין הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת‬
‫ד‪ ',‬לעזרם על האמת כמו שאמר דוד הורני ה׳ דרכך‪,‬‬
‫כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת שממנד‪ ,‬אדע דרכך‬
‫ויחוד שמך‪ ,‬ובן זד‪ ,‬שאמר ורוח נדיבה תסמכני כלומר‬
‫תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו חטאי למנעני‬
‫מתשובה אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין‬
‫ואדע דרך האמת‪ ,‬ועל דרך זו כל הדומה לפסוקים‬
‫אלו עכ״ל‪ .‬הרי מפורש יוצא מפי רבינו הרמב״ם ז״ל‬
‫שבהיות שיש לפעמים שבתורת עונש מונעיו סאדם‬
‫דלתי התשובה׳ ויש שהחטאים מונעים ממנ‪ 1‬דרך‬
‫סימן ז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫המפרשים על רש״י‪ ,‬דאי כפירושו הי׳ לר‪,‬גמ׳ לומר‬
‫הר״ז כמתלוצץ ולמה אומר הר״ז מחרף ומגדף‪ ,‬מה‬
‫שייטיה הכא מחרף ומגדף׳ והיא באמת קושית המעדני‬
‫יו״ט על הרא״ש פ״ה דברכות אות ם׳ ע״ש‪ ,‬אבל לפי‬
‫המדרש תלפיות מתורץ גם זה‪ ,‬כי החירוף וגידוף בזה‬
‫ממשמש ובא מתוך זה שהוא כמתלוצץ‪ ,‬ואין לרעל כן‬
‫חירוף וגידוף גדול ממתלוצץ בזה‪ ,‬וכנז‪ /‬ואוסיף לציין‬
‫לזה דברי המג״א באו״ח סי׳ תקפ״ד סק״א שמבאר‬
‫שהאיסור הוא רק אם אומר אותו דרך שירה‬
‫שירה‬ ‫דרך‬ ‫אותו‬ ‫אומר‬ ‫אם אינו‬ ‫אבל‬
‫רק דרך תחינה ובקשה שרי לאומרו בכל יום ע״ש‪,‬‬
‫וזה מדויק בדברי רש״י בשבת שם שמדגיש בדבריו‬
‫לכתוב שהמדובר כשאומר אותו דרך שבח והודאה‪,‬‬
‫ויעו״ש במדרש תלפיות שכותב עוד כמה טעמים מדוע‬
‫שהר״ז כמחרף ומגדף‪ ,‬ועפ״י הסבריו יובנו גם דברי‬
‫המהרש״א בח״א שכת׳׳ר מתקשה גם בדבריו׳ כן יעוין‬
‫מ״ש בזה גם השל״ה ח״ב בענין ס״ת וענין ב״ה יעו״ש‪.‬‬
‫שנית‪ .‬עפ״י דברי בת״ר בעצמו בסעיף ג' שמבאר‬
‫כוונת ד‪.‬גמ׳ שלבן הר״ז מחרף ומגדף מפני‬
‫שמראה שיש לו התפעלות רק מזה שהשי״ת שינה את‬
‫מערבות טבע הבריאה‪ ,‬אבל מעצם טבע הבריאה שרואה‬
‫בכל יום ויום אין לו התפעלות וגו׳ על כן חשבינן ליה‬
‫בצדק מחרף ומגדף‪ .‬מעצם פירושו זה גם כן יש ליישב‬
‫כבר גם דברי רש״י ולומר דמשום זה בעצמו מעלים‬
‫עליו כאילו מתלוצץ‪ ,‬כי האיש הזה בא ע״י אמירתו‬
‫ההלל בכל יום כאילו לומר שרק ע״ז ראוי להודות‬
‫לו יתברך ולא על מפעלותיו למעשה בכל יום כהנהגת‬
‫הטבע‪ ,‬ואיןלךאיפוא מתלוצץ גדול יותר מזה כי הכל‬
‫מטפח על פניו והשמים מספרים כבוד א־ל ומעשה ידיו‬
‫מגיד הרקיע יום ליום יביע אומר ולילד‪ .‬ללילה יחוד‪.‬‬
‫דעת וגו׳‪ ,‬וד‪.‬וא מראד‪ .‬כמתכחש ומתלוצץ מזה‪.‬‬
‫שלישית‪ .‬נוסף למד‪ .‬שכת״ר מביא בסעי' ד׳ דברי‬
‫רבינו יונה בברכות שמסייעים לפירושו‬
‫אנד‪.‬יר לעיינין ליד‪ .‬לדברי המשך חכמה בר״פ בחקתי‬
‫שמבאר שד‪.‬ד‪.‬נד‪.‬גד‪ .‬הניסיי היא אינה תכליתית וכו׳‬
‫והנסים המה רק לד‪.‬עיר לבות בני אדם על מפעלות‬
‫הבורא ב״ה בהטבע‪ ,‬כי היא ידו והשגחתו הגדולה‪ ,‬ולכן‬
‫האומר הלל בכל יום שמורה שראוי להודות רק על‬
‫הנך פעולות שעל דרך נם‪ ,‬אבל מפעלות הטבע אין‬
‫צריכים להיוצר אחר שבראן‪ ,‬הר״ז מחרף ומגדף‪ ,‬אבל‬
‫בל האומר תד״לד‪ .‬לדוד בכל יום‪ ,‬שזה מדבר על מפעלות‬
‫סידור הטבעיי בכל יום מובטח שהוא בן עוה״ב יעו״ש‬
‫בדבריו הנעימים שהמד‪ .‬כמקרא מסייע לדברי כת״ר‪,‬‬
‫וכל דברי המשך חכמה שם בזה מלאים חכמה וד‪.‬מה‬
‫להאמונד‪.‬‬ ‫את הלבבות‬ ‫מאד מלד׳יבים ומעוררים‬
‫השלימד‪ .‬בזד‪..‬‬
‫ד< פ פי רו שו של כת״ר את הפסוק בתד‪.‬לים פ״א ״אנכי‬
‫ד‪,‬׳ אלד״יך המעלך מארץ מצרים הרחב‬
‫פיך ואמלאהו״‪ ,‬בסימן ג׳ סעי׳ ט׳‪ ,‬כוון בזה לדברי‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫החמישי‪ ,‬דר״ל תאות המשגל דאינה ברשותו של אדם‬
‫דלפעמים כשרואה אשה יפ״ת נכנס בלבו הרהור‬
‫עבירה‪ ,‬ע״ש וכך מפרש באמת גם בפי' הרא״ש וז״ל ‪.‬‬
‫שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה‪ ,‬והם אברים‬
‫המסרסרים בעבירה ואינן מסורין ביד האדם ומרוב‬
‫צדקתו מסרם בידו כדכתיב רגלי חסידיו ישמור‬
‫כשאדם מתגבר על יצרו סוף שהקב״ה מוסרו בידו‬
‫עכ״ל‪ .‬יוצא לנו מהאמור שלמה שכרוך לחמשת האברים‬
‫האמורים עפ״י דרך הטבע אינם ברשותו של אדם‬
‫ופועלים בעל כרחו ורק למי שמתגבר בדרך כלל על‬
‫יצרו הקב״ה ממליכו גם על חמשת אברים אלה‪ ,‬כל‬
‫אחד לפי דרגתו הרוחנית‪ .‬ועוד יעוין בירושלמי פ״ה‬
‫דסוטה ה״ה דאיתא‪ ,‬אברהם עשה יצר רע טוב ומה‬
‫טעמא‪ ,‬ומצאת את לבבו נאמן לפניך אמר רבי אחא‬
‫והפשיר עמו וכרות עמו הברית‪ ,‬אבל דוד לא היה‬
‫יכול בו והרגו בלבבו מה טעמא ולבי חלל בקרבי‬
‫יעו״ש ובק״ע‪ .‬ולפי הגמ' בנדרים מובן עניו ה״עשה‬
‫יצר הרע טוב״ שזכה אאע״ה לזה‪ ,‬מפני שהקב״ה המליכו‬
‫גם על הה׳ אברים‪ ,‬ואם כן יש לפנינו שסח די נרחב‬
‫במעלות הרוחניות אשר בלי סייעתא דשמיא אי אפשר‬
‫לזכות להם מכח הבחירה לבד‪ ,‬וא״כ לזה גם תפלתנו‪,‬‬
‫ורק ע״י תחנונים ובקשת רחמים מרובים נפתחת‬
‫לפנינו הדרך להגיע אליהם ברב או במעט איש איש‬
‫לפי מדת צדקתו ומדרגתו וייחוד נפשו לעבודת הבורא‬
‫יתברך ויתעלה לעד ולנצח נצחים‪.‬‬
‫והנני חותם בברכה נאמנה ובאהבה רבה ואהבת עולם‪.‬‬
‫ש״ב אליעזר יהודה ורלדינברג‬
‫סימן ח‬
‫א• מי שהכניס א״ע בסכנה וניצול אי צריך‬
‫לברך ברכת הגומל‪ ,‬ובדינא דהולכי‬
‫מדבריות ועוברי ימים‪.‬‬
‫ב‪ .‬נשים יולדות אם מברכות ברכת הגומל‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם מותר לכהן לעבוד בבית חולים כאח‬
‫או עוזר לחולים וכדומה‪.‬‬
‫ב״ה‪ ,‬יום א׳ ח׳ לחדש ימי הרחמים תשמ״ה לפ״ק‪,‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫לכבוד האברך כמדרשו הרב ר' חיים בנימין‬
‫בהרב ר׳ ברוך גולדברג שליט״א‪.‬‬
‫שו״ג‬
‫הנני נענה למבוקשו להשיבו על הד״ת שכתב‬
‫לי במכתבו‪.‬‬
‫א עמ״ש בספרי שו״ת צ״א ח״י סימן כ״ה פרק כ״ג!‬
‫באחד שהכניס עצמו מדעתו בסכנה ונתרפא‬
‫דא״צ לברך ברכת הגומל‪ .‬וכתבתי דהגם דהולכי‬
‫מדבריות ועוברי ימים ג״כ מכניסים את עצמם לסכנה‬
‫מדעתם ובכל זאת מברכים הגומל‪ ,‬יש לחלק ולומר‬
‫סימן ז‬ ‫שו״ת‬ ‫יח‬
‫האמת שממנו ידע דרכי ה' ויחוד שמו‪ ,‬לכן לזו היא‬
‫משאלת ובקשת הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת ה‪:‬׳״‬
‫דוק אפילו צדיקים ונביאים גם כן חוששין לכך‪ ,‬לכן‬
‫תפלתם היא ג״כ שתהיה הרשות בידם לחתור אל מה‬
‫שרוצים להשיג ברוחניות‪ ,‬ושיעזרם על האמת‪ ,‬שלא‬
‫ימנעום החטאים לראות נכוחה דרך האמת שידע וישיג‬
‫ממנו דרכי ה׳ ויחוד שמו‪ ,‬כפי שביקש דהע״ה‪ ,‬וכפי‬
‫שעל דרך זו מורים והולכים כל הדומה לפסוקים אלו‬
‫שבהם ביקש ד״ה על כך‪ ,‬ואם כן לא רחוק הוא מלומר‬
‫דבכזאת זבכזאת על זו הדרך המה איפוא כל התפלות‬
‫והבקשות שתקנו לנו לאומרם אשר כת״ר מפרט והולך‬
‫ריבוי התפלות שאנו מבקשים מהשי״ת דבר יום ביומו‬
‫ומדי לילה זלילה אודות רוחניות‪ ,‬שיחננו ויעננו ברוב‬
‫רחמיו וחסדיו ושלא יגרמו החטאים וכנז״ל‪.‬‬
‫‪ 0‬אגב‪ .‬זה שכת״ר מביא בדבריו מהגאון החזו״א ז״ל‬
‫)או״ח תשל״ג ד' רנ״ו ע״א( שמסביר הענין‬
‫שהמקום ב״ה מניח את הבחירה ביד האדם‪ ,‬אבל האדם‬
‫רשאי להכריח את רעהו לעבודתו ית׳ בין בכפי׳ בין‬
‫בפיתוי‪ ,‬ולא הוי ביטול הבחירה כיון דהמעשה עושה‬
‫בבחירה‪ .‬הנה גם זה מפורש יוצא מדברי הרמב״ם שם‬
‫בהלכה שלאחריה בה״ה שמוסיף וכותב ח״ל‪ :‬ומהו זה‬
‫שאמר דוד טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך‬
‫ידרך ענוים וגו‪ /‬זה ששלח נביאים להם מודיעין דרכי‬
‫ה׳ ומחזירין אותן בתשובה‪ ,‬ועוד שנתן בהם כח‬
‫ללמוד ולהבין‪ ,‬שמדה זו בכל אדם שכל זמן שהוא נמשך‬
‫בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם׳ והוא‬
‫מה שאמרו חז״ל בא לטהר מסיייין אותו כלומר ימצא‬
‫עצמו נעזר על הדבר עכ״ל‪ .‬הרי כנז׳ שכאשר הקב״ה‬
‫שולח עבדיו הנביאים להחזירם למוטב‪ ,‬ולא משנה‬
‫אם ע״י פיתוי ואם ע״י כפיה‪ ,‬אין בכאן שלילת הבחירה‪,‬‬
‫ולא עוד אלא שהקב״ה עוזר לחטאים ונותן בהם כ‪1‬ז‬
‫ללמוד ולהבין והוא בבחינה של הבא לטהר מסייעין‬
‫אותו‪ ,‬ואם כן גם על זו הדרך היא תפלתנר ותחנונינו‬
‫שיומצא לנו מורה־דרך להדריך אותנו לעבודתו יתב׳‪,‬‬
‫ושנתמשך בדרכי החכמה והצדק‪ ,‬שנתאוה להם ונרדוף‬
‫אחריהם והוא ית' יתן בנו כח ללמוד ולהבין‪.‬‬
‫ז( ונראה לרבות עוד אופן בזה‪ ,‬בהקדם דברי ד‪,‬גמ׳‬
‫בנדרים דף ל״ב ע״ב דאיתא! אמר רמי‬
‫בר אבא כתיב אברם וכתיב אברהם‪ ,‬בתחילה המליכו‬
‫הקב״ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים‪ ,‬ולבסוף‬
‫המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים אלו הן‬
‫שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה‪ .‬ומפרש הר״ן‬
‫וז״ל ! שבתחילה המליכו הקב״ה על אבריו שהם ברשותו‬
‫ליזהר מעבירה‪ ,‬אבל עיניו ואזניו אינם ברשותו שהרי‬
‫על כרחז יראה בעיניו ובאזניו ישמע‪ ,‬ולבסוף כשנמול‬
‫המליכו הקב״ה אפי' על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי‬
‫אם דבר מצוה עכ״ל‪ ,‬ולכאורה נזכר בר״ן רק מארבעה‬
‫אברים שאינם ברשותו‪ ,‬אבל הרש״ש מסביר שבמה‬
‫שכותב הר״ן ״ולבסוף כשנימול״ מרומז גם האבר‬
‫יט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן ח‬ ‫ש ו״ ת‬

‫בעל ערוגת הבושם על יו״ד בספרו שו״ת שם אריה‬ ‫דשאני הולכי מדבריות ועוברי ימים שדרך העולם‬
‫חיו״ד סימן כ״ז שמשתמש בו באמת להיתר ההפלגה‪,‬‬ ‫בכד‪ ,‬שואל כבו׳ ע״ז מדברי שו״ת אבני גזר חאו״ח‬
‫דכותב ח״ל ‪ :‬ודע דאף בדברים שיש בהם סכנה מכל‬ ‫סי׳ ל״ט שמבאר ששייך נוסחת הברכה ״הגומל לחייבים‬
‫מקום בדכר שהוא מנהגו של עולם ודרך הכרח אין‬ ‫טובות״ גם בהולכי מדבריות ועוברי ימים הגם שאין‬
‫לחוש‪ ,‬דהרי ארכעה צריכים לה־דות וכ׳ מהם הולכי‬ ‫ראי׳ שחטא‪ ,‬מפני שזה בעצמו שהכניס עצמו לסכנה‬
‫מדברות והולכי ימים‪ ,‬הרי דאיכא בהם סכנה ומ״מ‬ ‫בזה עצמו הוא חוטא‪ ,‬ומאחר שהכניס עצמו לסכנה‬
‫מותר לפרוש בספינד‪ ,‬ולילך במדבר‪ ,‬ועיין באו״ח טי׳‬ ‫אין מן הדין להצילו והוא חייב בזה‪ ,‬ואעפ״ב גמלו‬
‫רמ״ח לענין אם מפליגים סמוך לשבת‪ ,‬אבל בחול שרי‬ ‫השי״ת טובות‪ ,‬וכעין דברים אלו כתב גם בשו״ת‬
‫ולמה לא יאסור משום סכנד‪ ,‬וכו׳ וכן מה שאמרו חז״ל‬ ‫מהר״ם שיק חאו״ח סי׳ פ״ח‪ ,‬הרי מבואר מדבריהם‬
‫דכל הדרכים בחזקת סכנה ועכ״ז מותר לצאת לדרך‬ ‫דאף בהכניס עצמו לסכנה במקום שהי׳ אסור לו להכניס‬
‫וכו׳ יעו״ש ביתר אריכות‪] .‬ומעניין הדבר שבנוגע‬ ‫מ״מ צריך ג״כ לברך ברכת הגומל‪ ,‬עכ״ד‪.‬‬
‫לד‪,‬ולכי דרכים גם האבני נזר בעצמו בדבריו שם כותב‬ ‫ואשיבנו‪ .‬ראשית גס לסי דברי האבני נזר כפשוטן‪,‬‬
‫שההיתר הוא מטעם זה מפגי ״שמנהגו של עולם היא״‬ ‫בכל זאת חילוקי בין היכי שדרך העולם‬
‫ושלכן אין ראי׳ כלל ממה שהצריך‪ .‬לדרד שחסאע״ש[‬ ‫בכך לבין היכא שאין דרך העולם בכך בתוקפו עומד‪,‬‬
‫וזהו בגדר של ! והאידנא דדשו בה רבים וגו׳)ולא דמי‬ ‫מפני שהיכא שדרך העולם בכך הוא מורה היתר לעצמו‬
‫לעישון שזוהי הסכנה בעצמה ואכמ״ל(‪.‬‬ ‫שבודאי מותר זאת‪ ,‬וד‪,‬ו״ל בזה עכ״פ שוגג ולא מזיד‪,‬‬
‫ולכן יש לו שפיר לאחר מיכן לברך הגומל‪ ,‬ומשא״ב‬
‫יעויין בשו״ת בנין ציון להבעל ערוך לנר ז״ל‬ ‫ועוד‬
‫במכנים א״ע לסכנה במזיד‪ ,‬שהוא פושע‪.‬‬
‫סי׳ קל״ז‪ ,‬שמכח זה שמנהגו של עולם לפרוש‬
‫שנית‪ .‬צריכים בע״כ לומר שהאבגי נזר לא כוון‬
‫בים וללכת במדבריות‪ ,‬הוא מגדיר הגדר של אין הולכיז‬
‫לאיסור הכרחי בזה משום עבירה על פקו״ג‪ ,‬דא״ב‪,‬‬
‫בפיק״נ אחר הרוב‪ ,‬וכותב וז״ל* אע״ג דכלל בידיט־‬
‫איך יש היתר לירד לים או למדבר מחמת הכרח כפי‬
‫דאין לך דבר עומד בפני פקו*נ ואין הולכין בפיקו״ג‬
‫שכותב האבנ״ז שם‪ ,‬אחה הכרח בדרך כלל יכול להיות‬
‫אחר הרוב‪ ,‬זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו כגון‬
‫להתיר עבור כך ירידה והליכה זו של פקו״נ‪ ,‬וגם ע״ז‬
‫בנפל עליו הגל דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא״‬
‫שמוסיף שט האבנ״ז וכותב‪ ,‬דאם מחמת הכרח‪ ,‬אם כן‬
‫אבל ]אם[ בשעתה אין כאן פקוח נפש רק שיש לחוש‬
‫זך״ עצמו שהכריחוהו לכך ראי׳ שחטא‪ ,‬שואל יפה‬
‫לסכנה הבאה בזה אזלינן בתר וץבא במי לענין איסורא‪,‬‬
‫כבו׳ במכתבו דמה יענה האבנ״ז בועלך לדבר מצוה‬
‫דאל״ב איך מותר לירד ליט ולצאת למדבר שהם‬
‫דלא שייך האי טעמא‪ ,‬וביותר יש לשאול דאיך יתיר‬
‫מהדברים שצריכים להודות על שנצולו‪ ,‬ואיך מותך‬
‫משום דבר מצוה לד״כנים א״ע לסכנה‪ ,‬אלא בודאי‬
‫לכתחילה לכנוס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאד‬
‫שהאבנ״ז לא כוון בדבריו לומר שהוי זה כמכניס א״ע‬
‫לנפשותיכם אע״כ כיון דבאותה שעה שהולך עדיין‬
‫לסכנה של פקו״נ‪ ,‬אלא ר״ל אל קרוב לסכנה‪ ,‬וכעין‬
‫ליכא סכנה הולכין אחר הרוב עכ״ל׳ והרי זה בא ללמד‬
‫שמצינו שכתבו הפוסקים לבאר בכזאת כוונת רש׳׳י‬
‫ונמצא למד דס״ל להגאון בעל בנין ציון בפשיטות‬
‫בשבת דה מ׳יה‪ ,‬יעוין בתוספת שבת או״ח סי׳ רע״ט‬
‫דאין איסור ומותר לכתחילה לרדת לים ולצאת‬
‫סק״א וא״ר ומחצה״ש ופרמ׳׳ג‪ ,‬ועוד‪ ,‬הובאו בספרי שו״ת‬
‫במדבר כל היכא שבאותה שעה שהולך ליצא סכנה‪,‬‬
‫צ‪“.‬יא ח״ח סי׳ט״ו פ״ד אות ה' יעו״ש‪ ,‬גם המהר״ם שיק‬
‫דהולכין אחר הרוב‪.‬‬
‫שמציין כבו׳ אליו‪ ,‬נזהר בדבריו שם ולא כתב בלשון‬
‫מפורש בזה מצינו גם בנודע ביהודה מד״דו״ת‬ ‫והיתר‬ ‫שהכניס א״ע לסכנה‪ ,‬אלא בל׳ ״שהוא הכנים עצמו לצרה‬
‫סי׳ י'‪ ,‬ומנח טעמא אחריתא‪ ,‬דכותב שם בתוך‬ ‫וקיי״ל דאל ילך אדם במקום סכנה דעי״ז ממעטין לו‬
‫המשך דבריו וז״ל ! ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי‬ ‫מזכויותיו וגם מעייגין בדינו ואפ״ה עשה לו הקב״ה‬
‫למקום גדודי חיות רעות‪ ,‬ואף גם בזה מי שהוא עני‬ ‫נס״ ע״ש‪ ,‬והיינו‪ ,‬שהכניס א״ע לצרה שיכולה לר״יות‬
‫ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי‬ ‫סצנה לו‪ ,‬אבל לא שזד״ נחשב כהכנים א״ע ממש לסכנד״‬
‫ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו‬ ‫של פקו״נ‪> ,‬זרכ שפיר נשאר חילוקי בין מכנים א״ע‬
‫אין ברירה‪ ,‬והתורר‪ ,‬אמרה ואליו ד‪%‬א נושא את נפשו‬ ‫< של פקו״נ לבין יורדי ימים והולכי מדבריות‬ ‫ל‪ 6‬כנ‪1‬‬
‫ואמרו רד׳ל מפני מך‪ .‬זד‪ .‬עלה‪ ,‬בכבש ונתלה באילן‬ ‫גם אליבא דד״אבנ״ז והמהר״ם שיק‪.‬‬
‫ומסר עצמו למיתה לא על שכרו וכו׳ יעו״ש‪ ,‬הרי‬ ‫עו!ד זאת‪ ,‬העיקר בזה נלענ״ד שהעולם תפסו בזה‬
‫שהגא׳ הנו״ב ז״ל מדבר כאל דבר הפשוט בר״יתר הפלגת‬ ‫דלא כדעת האבנ״ז‪ ,‬דפוק חזי מאי עמא דבר‬
‫סוחרים מעבר לים‪ ,‬אלא שלפי הנו״ב שם יוצא שבעצס‬ ‫שנוהגים בדכר זה היתר בשופי וקטז וגדול שם הוא‪,‬‬
‫זה כן איסור ורק הותך זה לצורך פרגסה‪ ,‬ומסביר‬ ‫וצאמת ידים להם בדברי גדולי הפוסקים‪ ,‬והלשון‬
‫‪,‬בדבריו שם עפי״ז דברי חז״ל שאמרו המהלד במקום‬ ‫שכתבתי בספרי שם ״רשאני הולכי מדבריות ועוברי‬
‫צכנה מתפלל תפלה קצרה ו?ו׳ כדיעו׳׳ש‪ ,‬וכאשר יראה‬ ‫ימיט שדרך העולם בכך״‪ ,‬בנימוק זה מצינו להגאון‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫בטיפול בהולים אפילו בחולים שאין בהם סכנה‪ ,‬ועל‬
‫אחת כמה אם עוד יסגור את הדלת של חדרו‪ ,‬כי אז‬
‫הטומאה איננה להרבה פוסקים כי אם מדרבנן בלבד‪,‬‬
‫ומותר לעבור איסור מדרבנן בשביל חולה שאין בו‬
‫סכנה‪ ,‬ועל אחת כמה אם יסגור הדלת דאז ישנה לפנינו‬
‫שיטת הדרישה והש״ך דס״ל דכל שדלת החדר סגור‬
‫לא נכנס שמה טומאה כלל‪ ,‬וכדמצינו שהעלה בדומה‬
‫לזה בשו״ת מהר״ש אנג׳יל ח״ג סי׳ כ״ז יעו״ש‪ ,‬וכבר‬
‫כתבתי אריכות דברים בזה בספרי החדש שו״ת צ״א‬
‫חט״ז סימן ל״ג בדיוני אודות שכיבת כהן חולה גם‬
‫כשאי״ב סכנה בבי״ח גדול דמתים שם בכל יום ל״ע‬
‫יעו״ש וקחנו משם גם בנוגע לשאלה זאת דנן‪ ,‬ואקצר‪.‬‬
‫בברכת כוח״ט‬
‫אליעזר יהודה ררלדינברג‬
‫סימן ט‬
‫א‪ .‬שנית להנ״ל בהנ״ל‪.‬‬
‫ב‪ .‬בדברי המג״א בסימן תרצ״ו סק״ה‪.‬‬
‫ב״ה‪ ,‬יום א׳ י״ט מרחשון תשמ״ז לפ״ק‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫יקרת מכתבו קבלתי במועדו וקשה עלי לחזור‬
‫להשיב שנית‪ ,‬ואכתוב לו בזה רק מה שברצוני להוסיף‬
‫על דברי שכתבתי לו במכתבי הקודם באות‪ ,‬ב׳‬
‫והוא זה !‬
‫עו ד יש לומר בי הגאון בעל אבני נזר ז״ל לפי‬
‫הסברו בנוסחת ברכת ״הגומל לחייבים טובות״‬
‫ס״ל לפי״ז בכלל כהסוברים דאשה יולדת אינה‬
‫צריכה לברך ברכת הגומל‪ .‬ואשר בהרבה קהלות‬
‫ומקומות נהגו כן למעשה‪ ,‬ובסיוע לבך אצטט בזה‬
‫למה שמצאתי בספר שו״ת מטה לוי )הורביץ( ח״ב‬
‫חאו״ח סי׳ ח׳ שהשיב לשואלו אם נוהגים בקהלתו‬
‫שהנשים מברכות ברכת הגומל לאחר לידה )לאחר‬
‫שהשיב לו שנוהגות שלא לברך( כדברים האלה ‪:‬‬
‫ולא אכסה מה שנראה לענ״ד בעיקר הדבר‪ ,‬דהנה‬
‫יש לחקור שיסדו רבותינו ז״ל בנוסח הברכה הגומל‬
‫לחייבים טובות וכו׳‪ ,‬ולא נפלאת בעינינו ולא רחוקה‬
‫כוונת הברבה שבודאי מרב עונותינו ופשעינו אנו‬
‫באים בסכנה והש״י ברחמיו הצילנו‪ ,‬אבל זה דוקא‬
‫אם באנו בסכנה ע״י שום סיבה‪ ,‬משא״ב אם אנחנו‬
‫מצווים לעשות מצוה שאי אפשר לקיימה בלי סכנה‬
‫הרי הש״י הוא המצוה והוא השומר ‪:‬ולא שייך לברך‬
‫הגומל לחייבים‪ ,‬ולא תקנו בזה ברכה והודאה שהצילנו‬
‫הש״י‪ ,‬ואדרבה מי שמברך בכגון זו הוא ממחוסרי‬
‫אמונה ח״ו שלא יבטח בה׳ שיצילהו בקיום דברי‬
‫מצותיו הקדושים‪ ,‬ואם כן ביולדת ממ״נ אם הלידה‬
‫אפשר בלי סכנה אמאי תברך‪ ,‬ואם אי אפשר בלי‬
‫סכנה הרי לא לתוהו בראנו ולשבת יצרנו וקדשנו‬
‫במצותיו‪ ,‬ואולי מטעם זה לא הזכיר הב״י עצמו‬
‫סימן ט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫הרואה אפשר להסביר עפי״ד שם בזה גם את ענין‬
‫נוסחת הברכה של ״הגומל לחייבים טובות״‪.‬‬
‫ע כ ״ פ מההיא דהולכי ימים ועוברי מדברות אין כל‬
‫סתירה למה שהעלתי בספרי שם והוכחתי‬
‫מספרי הפוסקים דבהכנים א״ע במזיד בסכנה של פיקו״ב‬
‫וניצול מזה דאין לו לברך ברכת הגומל‪.‬‬
‫ב( עפ״‪1‬דו האבני נזר מוסיף כבו׳ לבאר עפ״ז בנוגע‬
‫לנשים יולדות אם מברכות ברכת הגומל בלילה‪,‬‬
‫שדנתי בזה בספרי צ״א חי״ג סי׳ י״ז‪ ,‬כי לפי האבנ״ז‬
‫אין חיוב תודה אלא בהני ארבעה שבודאי חטאו‪ ,‬א״כ‬
‫באשה יולדת דלא שייך לומר דהעיבור והלידה בא‬
‫על חטא‪ ,‬אינו במקום תודה ולכן לכ״ע אפשר לברך‬
‫בלילה ע״כ‪.‬‬
‫ויש להעיר ע׳ת משבועות דף ח׳ ע״א ונדה דף ל״א‬
‫ע״ב דאיתא דיולדת חוטאת היא דבשעה שכורעת‬
‫לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה ע״ש‪ ,‬ובכל‬
‫זאת עושה לה הקב״ה נם באותה שעה ויולדת‪ .‬וא״ב‬
‫הרי שייך כבר למימר שברכת הגומל בא במקום תודה‪.‬‬
‫ו עו ד יעוין בספרי שו״ת צ״א חי״ב ס־מן י״ח מה‬
‫שהבאתי בשם שו״ת שתי הלחם למהר״ם‬
‫חאגיז ז״ל מ״ש הוא לפרש בכוונת ״לחייבים״ שבברכת‬
‫הגומל ע״ש‪ ,‬וגבי יולדת איתא בשבת דף ל״ב ע״א‬
‫שעונותיה נזכרים בשעה שכורעת ללדת ע״ש וברש״י‪,‬‬
‫יאין להאריך יותר היות ולמעשה זאת היא גם מסקנתי‬
‫להלכה בספרי שם דיש להתיר לנשים שיברכו ברכת‬
‫הגומל בלילה אפילו לכתחילה‪.‬‬
‫ג( כבך מבקש ממגי לחוות דעתי על מה שאביו ז״ל‬
‫״בפני ברוך״ סימן ב׳ אות א' כותב וז״ל ‪:‬‬
‫מותר לכהן לעבוד בבי״ח כגון אח או עוזר לחולים‬
‫הגם שלא ימלט שלא ימות שם אדם בזמן עבודתו‪,‬‬
‫אפילו שלא יוכל לעזוב אז כי הוא צריך לשמש את‬
‫החולים‪ ,‬אם הוא אח מוכשר או שהוא זקוק לפרנסה‬
‫ודחיקא לי׳ שעתא עכ״ל‪ ,‬ובפני החיים מציין דמקורו‬
‫מספר טוטו״ד מהדו״ג ח״ב סי׳ רי״ב‪ .‬וחכם אחד כתב‬
‫לו ע״ז לערער על דבריו‪.‬‬
‫וז!נה אמת נכון הדבר דהגרש״ק ז״ל בספרו שם לא‬
‫התיר זאת כי אם היכא דאח״כ כשיזדמן לו מת‬
‫לא יוכל לעזוב את טיפולו בחולים ולצאת החוצה‬
‫משוס פיקו״נ לאיזה חולה שצריך לשמשו אז‪ ,‬וא״כ אין‬
‫היתר לפי״ז לכהן לשמש לאח או עוזר לחולים בבית‬
‫חולים כ״א בהתנאת תנאי שאם יזדקק אז כשימות איזה‬
‫מת ליטפל‪ .‬רק בחולים שאינם מסוכנים שיוכל לעזוב‬
‫הטיפול בהם ולצאת החוצה עד שיוציאו את המת‬
‫מהבנין‪.‬‬
‫איולמ לדעתי יש להתיר לכהן לשמש כנ״ל בבי״ח‬
‫אפילו בהתנאת תנאי אחד בלבד‪ ,‬והוא‪ ,‬שבמקרה‬
‫ובאותו חדר שמטפל אז ימות המת שיוכל אז לעזוב‬
‫ולצאת החוצה אם לא יהא לפניו לטפל בחולה שיב״ס‪,‬‬
‫אבל אם ימות מת בחדר אחר יוכל שפיר להמשיך‬
‫כא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן ט‬ ‫שד ״ ת‬

‫סימן י‬ ‫בשו״ע שלו כלל ברכת הגומל לא לאשר‪ .‬ולא לבעל‬

‫עכ״ל‪.‬‬
‫בדחיית חיי שעה מפני חיי עולם‬ ‫הרי לנו שהבעל מטה לוי שדרך בזה בהלך דעתו‬
‫בהשתמשות במכונת החייאה‪.‬‬ ‫של האבני נזר שלא שייך ברכת הגומל אלא‬
‫ש א ל ה ‪.‬‬ ‫כשחטא בזה‪ ,‬סבור היה משום כך שלגבי יולדת אין‬
‫ברכת הגומל‪ ,‬וא״כ לא רחוק לומר שגם הגאון בעל‬
‫לכבוד הרב הגאון המפורסם‬
‫אבני נזר סבור היה נמי כמו כן שיולדת אינה מברכת‬
‫שליט״א‬ ‫הרב אליעזר וולדינברג‬
‫בכלל‪ .‬ויעוין גם בשו״ת התעוררות תשובה ח*א‬
‫מח׳׳ם ציץ אליעזר‬
‫סימן נ״ט שכותב נמי להטיל ספק באשה יולדת אם‬
‫נעימות בימינו נצח‪.‬‬
‫תברך כיון שהוא סכנה כדרך רוב העולם וכולם‬
‫אחרדשה״ט בהוקרה רבה‪.‬‬ ‫נצולים מזה עיי״ש‪.‬‬
‫ביוהנסבורג נשאלתי שאלה חמורה מאד הנוגע‬ ‫אבל ליתר הפוסקים שלא סברי במאת יש לומר‬
‫לנפשות‪ ,‬וד‪.‬רופא שמה הוא ירא שמים דוחק אותי‬ ‫שפיר שסברי נמי שברכת הגומל ביולדת‬
‫לשמוע חו״ד הלכתית‪ ,‬ומאד אבקש ממנו לעימבשאלד‪.‬‬ ‫הוא שפיר במקום תודה‪ ,‬ותקנו גם גבי דידה ברכה‬
‫ולד״שיב לי בד‪.‬קדם‪.‬‬ ‫והודאה על שהצילה הש״י‪ ,‬יהיה מאיזה טעם שיהיה‪,‬‬
‫כתבתי מקופיא דיעה‪ ,‬אבל אצפה לשמוע מכת״ר‬ ‫!ויעוין בספרים שציינתי בספרי שם ובמכתבי הקודם‬
‫דעתו להלכה ולמעשה שנפשות תלויים בזה לדברי‬ ‫וכן במור וקציעה או״ח שם‪ ,‬ושו״ת הר צבי חאו״ח‬
‫השואל‪.‬‬ ‫סימן קי״ג עיי״ש[‪ ,‬וכדכותב באמת כן התורת‬
‫וה׳ יורנו דרך הנכונה לעשות כרצונו ית״ש‪.‬‬ ‫חיים בחיחושיו לסנהדרין דף צ״ג ד״ה אני אומר‪,‬‬
‫ממני המצפה לישועת ה׳‬ ‫דמה שנוהגין מי שילדה לו אשתו כשעומדת אחר‬
‫משה שטרנבד‬ ‫לידתה והולכת לביהכ״ג אז בעלה קורא בתורה‪ ,‬וביש‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫מקומות מחויב הסגן לקרוחוו‪ ,‬לפי שהאשה צריכה‬
‫ב״ה‪ ,‬מוצש״ק אור ליום א׳ י׳ אדר תשמ״ה לפ״ק‪.‬‬ ‫להודות על ניסה מה שילדה בשלום והמנהג להודות‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״*ב‬ ‫בשעה שקורא בתורה לפרסומי מילתא וכו׳ ולפי‬
‫שאין אשה קוראה בתורה לכך בעלה מודה תחתיה‪,‬‬
‫לכבוד הרב הגאץ הנעלה מעוז ומגדול‬
‫ולפי״ז צריך הבעל להתכוין לכך כשאומר ברכו את‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫מוהר״ר משה שטרנבך‬ ‫ה׳ המבורך שנותן ברכה והודאה לה' בשביל אשתו‬
‫אחדשכתר״ה בהוקרה ובכבוד‪.‬‬ ‫דברכת הודאה אם בירך אחר בשביל חבירו יצא‬
‫יקרת מכתבו קבלתי בסוף שבוע שעבר‪ ,‬וכמבוקשו‬ ‫וכש״ב בבעל ואשה דכחד גופא דמו‪ ,‬וכ״ש כשהאשה‬
‫הנני ממהר לד‪.‬שיב לו את חו״ד על השאלה החמורה‬ ‫אומרת אמן על ברכתו דפטורה האשה מלאודויי עיי״ש‪.‬‬
‫שנשאל עליה בדרום אפריקה‪.‬‬ ‫ויעוץ מ״ש בזה גם בא״ר או׳׳ח סי' רי״ט סק״הוס״ק‬
‫וז״ל השאלד‪ !,‬רופא מובהק יהודי חרדי ראש‬ ‫י״ב‪ ,‬ובפרמ״ג במ״ז סק״ג ע״ש‪.‬‬
‫מחלקד‪ .‬לטיפול נמרץ בבית חולים ביוד‪.‬נסבורג שאל‬
‫דברי ההתעוררות תשובה‪ ,‬יעויןבספר החינוך‬ ‫וכלפי‬
‫אותי שאלה חמורה״ והיא זאת ! ברשותם מכונת‬
‫מצוד‪ .‬קס״ח שכותב דמשרשי המצוה של‬
‫החייאד‪ ,‬חדישד‪ .‬מאד‪ ,‬ואין להם אלא מכונדי אחת‪,‬‬
‫קרבנות יולדת כדי שתתעורר מתוך הפעולה לתת‬
‫ואפשר לד‪.‬ציל באמצעות המכונד‪ .‬חולים שחייהם חיי‬
‫הודאד‪ .‬לה׳ ב״ה שהצילה מחבלי יולדה שהוא דבר‬
‫שעה שאבריהם הפנימיים גרקבו והם טריפה‪ ,‬כגון‬
‫נם ע״ש‪ ,‬ואכמ״ל יותר‪.‬‬
‫חלי סרטן‪ ,‬ומאידך מדי יום ביום מגיעים חולים‬
‫שאפשר לד‪,‬צילם חיי עולם‪ ,‬ואם ישתמש במכונה להציל‬ ‫ב( מ ה שכבו' מתקשה במכתבו זה בכוונת דברי‬
‫טריפה לחיי שעה אינו יכול לנתק המכונה ממנו‬ ‫המג״א באו״ח סי׳ תרצ״ו סק״ה‪ ,‬הנה הדברים‬
‫ולתת אותד‪ .‬לחולד‪ .‬שחייו חיי עולם מפני שממיתו‪,‬‬ ‫שטתב המג״א הוא משם שו״ת הר״ש הלוי שהובא‬
‫ואפילו אם נחליט שמן הדין מותר לנתק המכונה‬ ‫בכנד‪.‬״ג‪ ,‬ואין בידי הספר הנז׳ לעיץ בגופן שלדברים‪,‬‬
‫וליתנה לשלם‪ ,‬הקרובים יצעקו ולא ירשו ליטול‬ ‫אבל מצאתי בספר בית מרדכי הרים ז״ל שעמד על‬
‫ולנתק את המכונה מהטריפה‪ ,‬לכן החליטו ביה״ח‬ ‫כך׳ וכותב וז״ל ! ואפילו בערב פורים לא ילד לשם‪,‬‬
‫בתקנותיהם לא לד״שתמש במכונת החייאה זו כי אם‬ ‫אם בתוך ז׳ וחמור ערב פורים מפורים‪ ,‬או בתוך ז׳‪,‬‬
‫לחולים שניתן לרפאותם ולהצילם לחיי עולם‪ ,‬כי‬ ‫עיץ יו״ד סימן שצ״ג ס״א עכ״ל ודו״ק‪.‬‬
‫לא כדאי לבזבז את המכונה להאריך חיי שעה של‬
‫בברכה‬
‫טריפה‪ ,‬בו בזמן שאין יום שאין חולה יהודי שניתן‬
‫להצילו לחיי עולם‪ ,‬והרופא הנ״ל מתפאר שעפ״י‬ ‫אליעזר יהרדא וולדיגברג‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫כב‬

‫ניתן לומר כי אפילו המנחת חנוך הנ״ל לא‬ ‫ב( גם‬ ‫הנחיות אלו הציל הרבה יהודים לחיי עולם‪ ,‬אבל לבו‬
‫כתב את דבריו אלא בהיכא שדורשים או דמו‬ ‫נקפו שמא מדין תורה אסור לנהוג כך אלא עליו‬
‫של זה או דמו של זח‪ ,‬זאת אומרת שגם הטריפה‬ ‫להציל את החולים שחייהם חיי שעה‪ ,‬ואם חייב לגזול‬
‫נדרש‪ ,‬ועוד זאת שהגדרש־הבריא הוא זה שרוצה‬ ‫את מכונת־ההחייאה ולעבור על תקנות ביה״ח כדי‬
‫בעצמו לעשות פעולת המסירה‪ ,‬כדי להציל את עצמו‬ ‫‪.‬‬ ‫להציל טריפה חיי שעה ע״כ השאלה‪.‬‬
‫בדמו של זה הטריפה שמוכנים להסתפק מה‪ ,‬אבל‬ ‫ו הנ ה עברתי בעיון על המו״ט של כתר״ה שמציע‬
‫היכא שאין הבעת הסכמה כזאת להסתפק בדמו של‬ ‫בזה להלכה ואחרי עיוני בצדדי ההלכה נראה‬
‫הטריפד‪ .‬שנדרש בשוד‪ .‬כמו זה הבריא‪ ,‬וגם אדם‬ ‫לפענ״ד כדלקמן‪.‬‬
‫שלישי הוא שצריך לבצע זאת‪ ,‬ולא זה שמסוכן למות‬ ‫א( אודוותי הצעת הדברים בדרך של מו״מ שכותב‬
‫בעצמו‪ ,‬בכל כה״ג י״ל שגם המנ״ח יודה שאסור‬ ‫כת״ר בנוגע אם מותר להרוג אדם טריפה‬
‫לקחת את הטריפה תמורת הבריא זלד‪.‬מיתו כדי שינצל‬ ‫כדי־ להציל את השלם׳ הנה לדעתי נראה דברור‬
‫עי״כ הבריא‪.‬‬ ‫‪:‬הדבר להלכה למעשה כדברי הנודע ביהודה ז״ל‬
‫‪1‬כך ראיתי כספר אור גדול להגדול ממינסק ז״ל‬ ‫גמהדו״ת חחו״מ סימן נ״ט שפשוט הדבר בעיניו‬
‫סוף סימן א׳ בפיסקא המתחלת שם הלכה ה׳‬ ‫נ!כיעתא בכותחא שאסור להרוג את הטריפה כדי‬
‫נשים ובד‪ .‬שעפ״י המבואר בשו״ת תפארת צביהנ״ל‬ ‫להציל את השלם‪ ,‬ושלא קובע בזה מה שאין חייבים‬
‫רוצה אמר דהנו״ב והמנ״וז לא פליגי׳ אלא דהמנ״ח‬ ‫מיתה על הריגת טריפה בהיות שמכל מקום איסור יש‪,‬‬
‫מיירי להמסוכז בעצמו והגו״ג קאי על אחר עיי״ש‪.‬‬ ‫להורגו בידים‪ ,‬ובהיות שאפילו שכת החמורה מחללים‬
‫ואם כי מהנו״ב לא משמע שיסבור לחלק בהכי אלא‬ ‫על חיי שעה‪ ,‬יעו״ש‪.‬‬
‫ס״ל דבכל גוונא אסור א־‪,‬רוג את הטריפה‪ ,,‬אבל על‬ ‫לציין שכדברי הנו״ב העלה גם בספר שו^׳׳ת‬ ‫ויש‬
‫המנ״ח בודאי שי״ל כן שרק להמסוכן בעצמו הוא‬ ‫תפארת צבי )מגלוגא( חאו״ח סימן י״ד ע״ש‪,‬‬
‫שמתיר זאת‪ ,‬וגס זאת רק היכא שדמו של זה נלרש‬ ‫וכך העלה גם הגאון מלובלין ז״ל בשו״ת תורת חסד‬
‫בשור‪ .‬כמו של זד‪ .‬וכנ״ל‪ ,‬ואם לאו גם יר‪.‬רגו את כולם‬ ‫חאה״ע סימן מ״ב אות ז' דאסור להרוג את הטריפה‬
‫)עיין עוד לקמן(‪.‬‬
‫בכדי להציל את השלם עיי״ש‪.‬‬
‫לא על‬ ‫ש בנינו חוא‬ ‫מכיון שדימדובר‬ ‫ג( אולם‬ ‫וכל זה דלא כהמנחת חגוך במצוה רצ״י )שכת״ר‬
‫להרוג בידים אלא ד‪.‬סךזבר הוא על למן‬ ‫רוצה להסתמך עליו( שהעלה לגבי ההלכה‬
‫לד‪,‬עדיף את הגשת ההצלה ולהיות אל השני רק_ בשב‬ ‫דעכו״ם שאמדו תנו לנו אחד מכם ונהרגנו וכד‪,‬‬
‫ואל תעשה‪ ,‬כפי שמתואר בלשון השאלה ״שאין יום‬ ‫ד «׳ היה טריפה ביניהם קיון דלא איקרי נפש כלל‬
‫שאין חולד‪ ,‬יהודי שניתן להציל לחיי עול ‪ /6‬וגם כי‬ ‫מותר למוסרו ולהציל עצמם ע״ש‪) .‬ובכגון נידוננו‬
‫קרוב לודאי ונראד‪ ,‬ברור שעל ידי שיציל כעת טריפה‬ ‫י׳יל שגם המנ״ח יודה לזה וכדלקמן(‪.‬‬
‫לחיי שעד‪ ,‬יתבטל מחר הצלת נפש לחיי עולם״‪ ,‬אם‬
‫כן נלע״ד שכל בד‪,‬״ג יש לד‪,‬עדיף את ההצלה לחיי‬ ‫ולדעתי נראה שעל כגון זה אם מותר למעשה‬
‫עולם על ההצלה לחיי שעה )אפילו א‪ 0‬איננו בגדר‬ ‫להרוג את הטריפה כדי להציל את השלם‬
‫■‬ ‫טריפה(‪ .‬ואנמק את דעתי‪.‬‬ ‫ניהן להחיל על כך את מה שמצינו ‪:‬בשו״ת‪ .‬הרדב״ז‬
‫ה״ג סימן תרכ״ה שכותב בפשיטות שאין חיוב על‬
‫הכית מאיי על יו״י הי׳ של״ם נשאל אם‬ ‫דהנה‬ ‫האדם לתת אבר מאבריו כדי להציל חבירו נזסכנה‪,‬‬
‫מותר לעשות לגוסס רפואה ע״י שומחך‪,‬‬
‫ומסביר את הדבר בהסבר הגיוני! ״מפגי שאע״ג‬
‫שמסופק אס ע״י הרפואה תעלה לו תעלה‪ ,‬ואוסר אם‬
‫דחייב להצילו בממונו אבל אינו מחויב למסור עצמו‬
‫לא יעשה לו רפואך‪ ,‬ודאי ימות‪ ,‬אלא שיש לחוש אם‬
‫‪:‬על הצלתו גם לא בסכנת אבריו‪ .‬ותו דכתיב דרכיה‬
‫הרפואד‪ ,‬ל« תעלה יהי׳ ע״י הפעולר‪ ,‬קירוב‪ ,‬מיתה‪.‬‬
‫'דיכי נועם וצריו שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים‬
‫והשיב דשרי עפ״י חמבואך ביו״ך סי' קנ״ה העיף‬
‫אל השכל והסברא‪ ,‬ואיך יעלה על דעתנו שיניח‪ ,‬אדם‬
‫א׳ דלחיי שעד‪ ,‬לא חיישינן בפה״ג ע״ש‪,‬‬
‫לסמא את עינו או לחתוך את ידו או דגלו כדי שלא‬
‫ו כ ד מצינו שד״שיב בכזאת‪ ,‬וביתר אדיבות‪ ,‬בשו״ת‬ ‫;ימיתו את חבירו״ יעו״ש‪ .‬והגם שהרדב״ז מדבר על‬
‫שבות יעקב ח״ג סי' ע*ה׳ ומביא בדבריו ראי׳‬ ‫האדם בעצמו שאיננו מחויב לסכן מאבריו עבור בך‪,‬‬
‫ברורה לזה מדברי ד‪,‬גמ׳ בע״ו‪ ,‬דף צ״ז ע״ב יאיתא‬ ‫אבל בודאי שגם אדם אחר איננו יכול לתופסו מהאי‬
‫ספק חי ספק מת אין מתרפאין ]מן ר‪,‬עכו״&׳ מ‪.‬ש‪1‬ם‬ ‫טעמא ולחתוך ממנו אבר מאבריו כדי להציל את‬
‫דודאי קטיל ומוטב שיניח אולי יחידי• רש״י[ ודאי‬ ‫וזבירו מסכנה‪ ,‬דזיל בתר טעמא‪ ,‬וא״כ אותם הדברים‬
‫מת מתרפאין‪ ,‬והאיבא חיי שעד‪ ,‬לחיי שעד‪ ,‬לא‪.‬חיישיגן‬ ‫מתקבלים על הדעת שיהיו נאמרים גם על לכגון‬
‫ובו'‪ ,‬ולכן בנידון‪.‬זח ביון שודאי ימות מניחין הודא־י'‬ ‫שלא להרוג את הטריפה שנשמת חיים בקרבו כדי‬
‫ותופסין הספק אולי יתלפא וכו׳ יעו״ש‪.‬‬ ‫להציל את הבריא‪ ,‬כי אין זה דרכי נועם כלל‪ ,‬וד״ל‪.‬‬
‫כג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫שעה מכה דין השבת אבידת גופו‪ ,‬דבמקום פקו״נ‬
‫לחיי עולם נדחה חיוב השבת אבידת גוף לחיי שעה‪,‬‬
‫ופשוט‪.‬‬
‫ד( בגדולה מהאמור מציגו שהעלה הגאון בעל מרכבת‬
‫המשנה ז״ל בספרו שלחן עצי שטים סימן א׳ סעיף‬
‫ר‪ ,‬דכותב שם וז״ל! ובריא ומסוכן להציל בריא קודם‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי לנו שהבעל מרכבה״מ דעתו בפשיטות‬
‫להעדיף הצלת בריא על מסוכן סתם אפילו כשאינו‬
‫טריפה‪ ,‬והיינו מפני שחיי הבריא מובטחים יותר‬
‫מחיי המסוכן׳ והגם שאפשר שגם את המסוכן יצילו‬
‫לחיי עולם‪ ,‬וא״כ מינה במכש״ב שיש להעדיף ההצלה‬
‫לאותו שיש לו סיכוים לחיי עולם על פני אותו שסיכויי‬
‫ההצלה שלו המה רק לחיי שעה‪.‬‬
‫ה( בהיות לנו היסוד והבסיס העיקרי להיתר לדחות‬
‫את החיי שעדי מפגי החיי עולם כנ״ל‬
‫באותיות ג׳ ד׳‪ ,‬אפשר כבר תו לצרף כסניף נוסף‬
‫להיתר גם את את שיטת המנ״ח הנ״ל באות א׳ ]שכפי‬
‫שציין הרב השואל סובר בכזאת גם בשו״ת בית‬
‫יצחק חיו״ד סי׳ קס׳׳ב[• ובפרט שמצאתי שכדברי‬
‫המנ״ח ס״ל גם להמאירי בסנהדרין דף ע״ב‪ ,‬דכותב‬
‫בתוך דבריו וז״ל! ואין צריו לומר בסיעה של בני‬
‫אדם והיה ביניהם טריפה שימסרודיו ואל ידירגו שרירי‬
‫ההורגו פטור עכ״ל‪ ,‬הרי דפשיטא ליה לדימאירי‬
‫שיש לריציל את הבריאים בגופו של הטריפה‪ ,‬ודברי‬
‫הסאירי הובאו גם בשיורי כנדי״ג יו״ד סימן קג״ז‬
‫הגהב״י אות ל״ו ע״ש‪ ,‬ויעוין בחו״מ סימן כ״ה סעיף‬
‫ב׳‪ ,‬ברמ״א שפוסק דאם נמצא לפעמים תשובת גאון‬
‫ולא עלה זכרונו על ספר ונמצאו אחרים חולקים עליו‬
‫אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא‬
‫ידעו דברי הגאון ואי הוי שמיע לדיו הוו הדרי בהו‬
‫ע״ש‪ ,‬ולפנינו להנו״ב והתא״צ והתו׳׳ח לא היו למראה‬
‫עיניהם דברי המאירי מדלא הזכירוהו בדבריהם‪.‬‬
‫והגם דכאמור יש לחלק אפילו אליבא דידהו‪ ,‬וגס‬
‫אליבא דהמאירי‪ ,‬בין היכי שד‪.‬נדרש בעצמז‬
‫רוצד‪ .‬לד׳נצל עי״כ לבין אחרים‪ ,‬וכן בין שדמו של‬
‫זה נדרש כמו דמו של זה‪ ,‬להיכא שלא כן הדבר אלא‬
‫רוצים לתתו כתמורזנ ועוד זאת שהמדובר שם הוא גם‬
‫״דאם לאו נהרוג כולכם״‪ ,‬ואז בין כד לא ינצל הטריפה‪.‬‬
‫אלא דיש לעיץ בתוספתא דתרומות פ״ז הכ״ג במה‬
‫דאיתא שם! בד״א בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ‬
‫וכו׳ ובמנחת בכורים שם‪ ,‬ולעומת זה מ״ש בזה בחזו״א‬
‫סנהדרין סי׳ כ״ה ד״ה תניא בתוספתא‪ ,‬וכן בחזון‬
‫יחזקאל על התוספתא שם‪ ,‬ויש להאריך‪.‬‬
‫לסניף בודאי ראוים להצטרף מהכתוב במאירי‬ ‫אבל‬
‫ובמנ״ח הנז׳‪ ,‬ולומר דזיל בתר טעמא׳ דהיינו‬
‫בתר הנימוקים שכותבים בזה שכשלעצמם ניתן‬
‫להחילם גם לכגון נידוננו‪ ,‬ובפרט שבצד מה ישנה‬
‫עוד עדיפות לגיחננו מ ה שהמדובר להיות בזה רק‬
‫בשב ואל תעקזה ]וקוונה הדבר היכא שינתקו את‬
‫סימן‬ ‫שו״ת‬
‫העלה גם בשו״ת בנין ציזן סי׳ קי״א׳אלא‬ ‫ובכזאת‬
‫שמסתפק אם זה מותר גם על ידי רופא‬
‫ישראל ע״ש•‬
‫ולודועתי דבר זה שמותר גם ע״י ישראל נראה‬
‫שמוכח בכזאת מההיא דהגמ׳ בע״ז בעצמה׳‬
‫דהרי הגמ׳ שם ממשיכה ואומרת! ומנא תימא דלחיי‬
‫שעה לא חיישינן דכתיב אם אמרנו נבוא העיר והרעב‬
‫בעיר ומתנו שם‪ ,‬והאיכא חיי שעה‪ ,‬אלא לחיי שעה‬
‫לא חיישינן עיין שם וברש״י‪ ,‬והרי שם ארבעת‬
‫המצורעים עשו בעצמם במו ידיהם את הפעולה‬
‫להתמסר לידי האויב‪ ,‬א״ב הרי מזה ראיה מפורשת‬
‫דגם ישראל אין לו לחוש לחיי שעה אם בפעולתו‬
‫שיעשה יתכן שתביאהו לחיי עולם׳ הגם שיכול להיות‬
‫גם להיפך שתקצר עי״כ החיי עולם שלו׳ וכמו שמותר‬
‫הישראל לעשות כן עבורו כד מותר לו לעשות כן‬
‫גם עבור חבירו‪ ,‬דמאי שנא ]ויעוין גם בחכמת אדם‬
‫כלל פ״ח סעי׳ ד בבינת אדם אות ע״ב‪ ,‬ובשו״ת‬
‫אחיעזר חיו״ד סימן ט״ז אות ד‪ ,‬ובמ״ש דאין חילוק‬
‫בזה בין חיי שעה לזמן מועט של יום או יומים או‬
‫איזה חדשים ע״קז‪ ,‬וכמ״ב יעוין בחזו״א יו״ד סימן‬
‫ס״ט ע״ש ואכמ״ל[‪: ,‬‬
‫ו ל מ ע ש ה גם הבנין ציון בעצמו העלה ג״כ לבסוף‬
‫בכזאת שמותר אפילו ע״י ישראל כדיעו״ש‪.‬‬
‫כן נלמד איפוא מהאמור גם לאל בגון נידוגנו‪,‬‬
‫כשלפנינו ב׳ חולים אחד שאפשר להצילו לחיי‬
‫עולם ואחד שהאפשרות להצילו הוא רק לחיי שעה‪,‬‬
‫ואם יתנו הטיפול במכונת־החייאה א ה שלחיי שעה‬
‫תדחה עי״כ ההצלה לזה שלחיי עולם וימות‪ ,‬שמן‬
‫הדץ הוא לדחות ולא להגיפו הטיפול במכונה לזה‬
‫שלחיי שעה כדי להשאיר פנויה את מכזנת־ההחייאה‬
‫להציל על ידה את זה שאפשר להצילו עי״כ לחיי‬
‫עולם‪ ,‬ולא לחוש לחיי השעה של זה‪ ,‬ובפרט שההצלה‬
‫הזאת לןזיי שעה היא שתגרום שלא יוכלו להציל להחיי‬
‫עולם בהיות מכונת החייאה בלתי פנויה׳ ולנתק אז‬
‫הרי ימית עי״כ את הטריפה בידים וזה אסור בודאי‪,‬‬
‫ואין זה דרכי נועם וגם הקרובים לא יתנו לו וכנ״ל‪.‬‬
‫וצודק כת״ר במ״ש בדבריו אמר כי בנידוננו‬
‫מכיזן שהדבר תדיר יום יום נחשב זה כלפנינו‬
‫ממפו‪ ,‬ובדומה למה שכותב הגאון החזו״א ז״ל באהלות‬
‫סימן כ״ב אות ל״ב שמש‪-‬כ האחרונים שמותר לנתח‬
‫מת לצורך הצלת נפש כשהחולה לפנינו‪. ,‬דבאמת ל״צ‬
‫להיות בפניו ממש‪ ,‬ואפיא מצוי חולה כבר נחשב‬
‫בלפניו אף שאינו לפניו ממש׳ והרי הרופא השואל‬
‫שבנידוננו הא מתפאר שעפ״י ההנחיות של ביה״ח‬
‫הציל הרבה יהודים אזיי עולם‪ ,‬כי אין יום שאין‬
‫חולה יהודי שניתן להצילו לחיי עולם‪ ,‬ונחשב איפוא‬
‫ג״כ כלפנינו‪.‬‬
‫ו ט כיון שנחשב כלפנינו‪ ,‬אין גם כל מקום במקרה‬
‫שלפנינו לבוא עלה כדי להציל את החיי‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן יא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫סד‪.‬‬

‫להשתמש במכונת ד‪.‬ד‪.‬חייאד‪ .‬זו כי אם לחולים שניתן‬ ‫המכונה המחוכרת כבר אל הטריפה כדי לתתה לחולה‬
‫לרפואתם ולהצילם לחיי עולם‪.‬‬ ‫שחייו חיי עולם׳ דאזי ממיתים עי״כ את הטריפה‬
‫והרופא השואל לא רק שאיננו מחויב לגזול את‬ ‫בידים[‪.‬‬
‫מכונת ד‪.‬ד‪.‬חייאד‪ ,‬ולעבור על תקנת ביד‪.‬״ח‬ ‫ו( ע ל האמור נראה להוסיף עוד דבר מה חשוב‪.‬‬
‫כדי לד‪.‬ציל יד‪.‬ודי טריפד‪ .‬לחיי שעד‪ ,.‬אלא שאסור‬ ‫דהנה הפרי מגדים באו״ח סימן שכ״ח במ״ז סק״א‬
‫לו לעשות זאת‪ ,‬וזאת מבלי צורך להכנס בזה לבירור‬ ‫העלה להלכה‪ ,‬דאם יש אחד שודאי מסוכן‬
‫הבעיא להצלת חבירו בממון חבירו ואם ישנו חיוב‬ ‫עפ״י הרופאים‪ ,‬וכדומה‪ ,‬ואחד ספק׳ ורפואה אחת‬
‫הצלד‪ .‬היכא שצריך לגזול ממון הכירו כדי לד‪.‬ציל‬ ‫אין מספקת לשניהם‪ ,‬דהודאי דוחה את הספק ע״ש‪.‬‬
‫נפש חבירו‪ ,‬שעורר מזה הרב השואל במכתבו ]יעוין‬ ‫הנה לנו לימוד ערוך‪ ,‬דהגם דספק פיקוח נפש דוחה‬
‫בחו״מ סי׳ שנ״ט סעי׳ ד' ובביאור הגר״א סק״ד‪,‬‬ ‫שבת בודאי פקו״ג‪ ,‬בכל זאת בהפגשם לפנינו יחד‬
‫וסי׳ ש״פ סעי׳ ג'‪ ,‬ושו״ת בנין ציון סימגים קס״ז־‬ ‫ורפואה אחת איננה מספקת לשניהם‪ ,‬מעדיפים אנו‬
‫קס״ט‪ ,‬וספר אור גדול סימן א׳ שם‪ ,‬ד״ד‪ .‬ואעפ״ב מפני‬ ‫עפ״י הדין את הודאי על הספק‪ ,‬ונותנים את הרפואה‬
‫שעבר באונס )בד׳ כ״א מדפי הספר( יעו״ש והדברים‬ ‫רק להודאי‪.‬‬
‫ארוכים בזה[‪.‬‬ ‫א ל א דצריכים אנו לומר דזהו רק לגבי דידן היכא‬
‫!ולבו של הרופא לא צריך לנקפו כלל מזד‪ ,.‬כי הוא‬ ‫שלנו )כגוף שלישי( ישנה הרפואה ומסתפקים‬
‫עושה כדין וכד״לכה‪ ,‬ויכול שפיר להתפאר בזה‬ ‫אנו למי לתת אותה להודאי או להספק‪ ,‬אז פסקינן‬
‫מד‪ ,‬שעל פי ההנחיות האמורות של ביה״ח שמבצע‬ ‫לתתה להודאי‪ ,‬אבל אם הרפואה שייכת היא להספק‬
‫אותם הציל הרבד‪ ,‬יהודים לחיי עולם‪ ,‬אשריו ואשרי‬ ‫אזי אין הספק מחויב לתת אותה להודאי‪ ,‬כי כך‬
‫חלקו בזה ובבא‪.‬‬ ‫מצינו שהעלה הפרמ״ג בעצמו במ״ז שם םק״ז לפסוק‬
‫והרופא כל בשר ישלח רפו״ש לכל חולי עמו בית‬ ‫בזה בהרדב״ז בתשובה שמביא שם‪ ,‬דספק דידיה‬
‫ישראל ויסיר מאתנו כל מכאוב‪ .‬אמן‪,‬‬ ‫עדיף מודאי דחבריה ע״ש‪ ,‬וכך מצינו שהעלה לחלק‬
‫בהוקרה ובהערצה‬ ‫בכזאת בספר חקר הלכה )להגאון ר׳ נפתלי הלוי לנדא‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫ז״ל אבד״ק סטרעליסק( בכלל ח׳ בעניגי חולה םק״ב‬
‫יעו״ש‪.‬‬
‫סימן יא‬ ‫עכ״פ לגבי דידן כגוף שלישי‪ ,‬וכשהרפואה איננה‬
‫שייכת להספק‪ ,‬שומה עלינו להעדיף את‬
‫א‪ .‬חולה שעשו לו ניתוח לב פתוח ובסיום‬
‫הודאי על הספק‪ ,‬ולתת את הרפואה שלנו רק להודאי‬
‫הטיפול לפני שחזרו וחיברו לבבו אל‬
‫]יעו״ש בספר חקר הלכה מ״ש בההיא דשנים שהיו‬
‫מחזור הדם נפטר‪ ,‬מאימתי נחשב הוא‬
‫מהלכין בדרך דבב״מ ד׳ ס״ב ע״א‪ ,‬וכן במנ״ח שם‬
‫למת האם משעה שנותק לבו לפני הניתוח‬
‫מצוה רצ״ו‪ ,‬ובמהר״מ שיק על המצות מצוה רל״ח‪,‬‬
‫או רק מאותו רגע שפסק גופו מלחיות‬
‫ובהעמק שאלה על השאילתות שאילתא קמ״ז סק״ד‪,‬‬
‫בפועל‪.‬‬
‫וחידושי רבנו חיים הלוי פ״ה מיסוה״ת ה״א וספר‬
‫ב‪ .‬מה דינו של מי שמשבר או מנתק מכונת‬
‫אבן האזל שם עיי״ש ואכמ״ל[‪,‬‬
‫לב ריאה מן החולה בעת הניתוח וכתוצאה‬
‫ו א״ כ למדנו מזה‪ ,‬דאילו היתד‪ .‬עומדת הבעיה‬
‫מזה מת‪ ,‬האם הוי גורם למיתה או דהוי‬
‫שלפנינו במכונת־הד״חייאד״ אם לתתד‪ .‬להספק‬
‫דינו כרוצח בידים‪.‬‬
‫או להודאי‪ ,‬שהיינו צריכים לתתד‪ .‬רק להודאי׳ והגם‬
‫ג‪ .‬מי שהושתל בלבו לב מלאכותי ‪ .‬והוא‬
‫שגם ספק פיקו״נ דינו בדרך כלל כודאי פיקו״נלענין‬
‫חי עם זה ובא אדם והכהו על גבי המכונה‬
‫להצילו ולחלל עליו את השבת‪ ,‬מכל מקום כלפי הודאי‬
‫ושיברה עד שחדלה מלפעול ואותו אדם‬
‫■‬ ‫הוא נדחה ממנו‪.‬‬
‫מת בגין כך האם המכה נחשב‪ :‬לרוצח‬
‫ב ‪T‬וים או דהוי רק גורם למיתה‪.‬‬ ‫אם כן נלמד מזה בק״ו להיכא שעומד לפנינו הצלת‬
‫ודאי והצלת טריפד‪ .‬ולחיי שעה כבנידוננו‪,‬‬
‫שאלה‪.‬‬ ‫שודאי דינא הוא כי הטריפד‪ .‬וד‪.‬חיי שעה נדחה ממני‬
‫לד‪,‬וד מעלת ד‪.‬גאמ הגדול‬ ‫הצלת החיי עולם הגם שבדרך כלל מחויבים להציל‬
‫מוהר״ר אליעזר יהודה וולדינברג שליט״א‪.‬‬ ‫את הטריפד‪ .‬לחיי שעד‪ .‬כאת הבריא ולחלל עליו את‬
‫חבר בית הדין הרבני הגדול‬ ‫השבת עבור בן‪ ,‬אבל כבכאן מחויבים אנו לד‪.‬עדיף‬
‫החייאת החיי עולם על פני החייאת החיי שעה‪.‬‬
‫אחד״ש כתר״ה כמלא הדרת הכבוד כיאות וכריגשת‬
‫הלב‪ ,‬שקילנא הרמנא מלפני רום מעלתן לפרוס שאלותינו‬ ‫ז( פ[כל האמור נלענ״ד לד‪.‬לכד‪ ,.‬דיפד‪ .‬היא התקנר‪,‬‬
‫המובאות מה‪-‬‬ ‫שתיקנד‪ .‬הגד‪.‬לת בידדח ביוהנסבורג שלא‬
‫כה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן יא‬
‫ת שו ב ה‪ .‬נראה לי שיש לפסוק דהוי מת רק מאותו‬
‫רגע שפסק גופו מלחיות בפועל‪ ,‬דד‪,‬יינו לאחר‬
‫גמר הניתוח‪ ,‬וכל עוד שגופו חי היה בפועל באמצעות‬
‫מכונת הלב־ריאה דינו אז כחי לבל דבר‪ ,‬ולא משנר‪,‬‬
‫מה שחיותו נבעד‪ ,‬בכח הלב־המלאכותי וגופו פסק מלחיו׳‬
‫בפועל באופן עצמאי‪ ,‬היות ולמעשד‪ ,‬היה כח חיות‬
‫בגופו‪ ,‬דאחרת לא היד‪ .‬מועיל לגוף לתת לו חיות ע״י‬
‫מכונת לב־ריאה עד כדי שיוכלו לאחר מיכן — אם‬
‫הניתוח מצליח — להשיבו לתחיה ולחיות באופן עצמאי‪,‬‬
‫הוי אומר שזה מוכיח שלמרות השתקת ד‪,‬לב מפעולה‬
‫בכל זאת זיק חיים חבוי עדיין קיימת בו‪ ,‬ותיפקוד המוח‬
‫ופקעת העצבים פועלות ופעילות וממשיכות ביעודן‪,‬‬
‫ואת החסר מתיפקוד הלב הטבעי ממלא בינתיים מכונת‬
‫הלב־ריאה‪ ,‬דהיינו שאיבת וד‪,‬זרמת ופעולת מחזור‬
‫הדם וחמצונו ]כפי שתואר בספרי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫חט״ז סימן ס״ד[‪ ,‬ולכן לכל היותר יכול האדם הזד‪,‬‬
‫להחשב אז בגדר של טריפה״ אבל בשום פנים לא‬
‫בגדר של מת‪ ,‬ובדומה למד‪ ,‬שד‪,‬עלד‪ ,‬בספר כרתי ופלתי‬
‫יו״ד סי׳ מ׳ סק״ד בהיכי שיש בו בבעל חי כמו דלדול‬
‫משמש במקום לב בהיות לו חללים וכדומה כמו ל^‬
‫שאז י שם משכן רוח חיוני יעו״ש‪.‬‬
‫והנה שאלה זאת של כבו׳‪ ,‬איננה מתייחדת היא רק‬
‫על מקרה של מיתה כתוצאד‪ ,‬מניתוח לב פתוח‪,‬‬
‫אלא חלות לה על הרבה הרבד‪ ,‬מקרים בחיי יום יום‬
‫שמביאים ל״ע בבתי חולים נפגעים מתאונות דרכים‬
‫וכדומה ואין להם נשימה‪ ,‬וגם אין להם עוד פעימות‬
‫עצמונית‪ ,‬וממהרים לבצע בהם פעולות החייאה ומקשרים‬
‫למכשיר הנשמה מלאכותית )יעוין דגם נרחב יותר‬
‫בזד‪ ,‬בספרי שו״ת צ״א חי״ג סי פ״ט(‪ ,‬ובהרבה פעמים‬
‫מצליחים לר‪,‬חזיר להם עי״ב חיותם העצמוגית‪ ,‬אבל‬
‫קורה וקורה גם שלא מצליחים וכעבור מספר ימים או‬
‫שבועות ולפעמים גם חדשים מתים כאשר לא חזר‬
‫בהם בכל הזמן חיותם העצמית‪ ,‬וג״כ תחול עליהם‬
‫איפוא השאלות כשאלות ששואל כבו׳ ז ופוק חזי מאי‬
‫עמא דבר שמחשיבים אותם כחי עד הרגע שפסק גופו‬
‫מלחיות בפועל באין פוצה פה לעורר בזה פקפוקים‬
‫הלכתיים בדומה לשאלותיו דמר? אלא ודאי כנ״לדכל‬
‫עוד שגופו חי בפועל יהא זה אפילו באמצעות מכשירי‬
‫מלאכותי הממלא התפקיד של הלב או הריאות דינו‬
‫כחי ולאחר מיכן כשמת בפועל אפ״ח לא נחשב כמת‬
‫למפרע כי אם מאותד‪ ,‬שעה ואילך‪ ,‬הן לענין יבום‬
‫וחליצה‪ ,‬הן לענין ירושד״ והן לכל שאלה הלכתית‬
‫אחרת שיכולד! להתעורר‪ ,‬כגון מי שבא בינתיים על‬
‫אשתו שנחשב כבא על אשת איש‪ ,‬או אם אחד קידש‬
‫את אשתו בינתיים דאזי לא חלו הקידושין‪ ,‬וכל הדוטד‪,‬‬
‫לזד״ כי הדבר הקובע בכל זד‪ ,‬הוא בעיקך אם בפועל‬
‫נמצא בו חיות באותד‪ .‬שעה׳ ובדומה למדי שהעלתי‬
‫בזה בספרי שו״ת ציץ אליעזר חט״ז סימנים כ״ד וס׳יד‬
‫‪.‬‬ ‫עיי״ש היטב‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬
‫הנה עסקנו בשיעור בנושא ״ניתוח לב בהלכה״‬
‫עליו כתב כתר״ה תשובה גדולה ומקפת בקובץ ״אסיא״‬
‫חוברת ל״ח סאלול תשד״מ‪.‬‬
‫תוך העיון בנושא עלו אצלנו השאלות דלהלן‪.‬‬
‫א‪ .‬חולה שעשו לו ניתוח לב פתוח״ והנה בסיום‬
‫הטיפול לפני שחזרו וחיברו את לבו אל מחזור הדם‪,‬‬
‫נפטר הלה‪ .‬מאימתי נחשב הוא למת‪ ,‬האם משעה שנותק‬
‫לבו לפני הניתוח וחובר למכונת לב־ריאה‪ ,‬דמאותה‬
‫שעה כבר חדל מלחיות באופן עצמאי‪ ,‬או דהוי מת‬
‫רק מאותו רגע שפסק גופו מלחיות בפועל‪ ,‬דהיינו לאחר‬
‫גמר הניתוח‪,‬‬
‫נפ״מ תהיה לגבי יבום וחליצה בכה״ג דמת בנו‬
‫‪-‬יחידו בשעת ניתוח אביו כנ״ל‪ ,‬וכן נפ״מ לגבי ירושה‬
‫בכה״ג שמתה אשתו בעת שנותח בעלה‪ ,‬והשאלה היא‬
‫מי מהם מת ראשון‪.‬‬
‫ב‪ .‬מה דינו של מי שמשבר או מנתק את מכונת‬
‫לב־ריאה מן החולה בעת הניתוח‪ ,‬וכתוצאה מזה הוא‬
‫מת‪ ,‬האם הוי רק גורם למיתה‪ ,‬או דדיוי דינו כרוצח‬
‫בידים‪.‬‬
‫ג‪ .‬מי שהושתל בקרבו לב מלאכותי מפלאסטיק‬
‫או מחומר אחר והוא חי עם זה‪ ,‬ובא אדם והכהו על‬
‫גבי המכונה ושיברה עד שחדלה מלפעול‪ ,‬ואותו אדם‬
‫מת בגין כך‪ ,‬שוב השאלה‪ ,‬האם המכה בכח״ג נחשב‬
‫לרוצח בידים‪ ,‬או דהוי רק גורם למיתה‪.‬‬
‫אנא ימחל במטותא לד‪,‬איר את עינינו‪.‬‬
‫במלא הכבוד וההערצה‬
‫צמל‬ ‫אפרים‬
‫תשובה‪.‬‬
‫ב״ב‪ ,‬יום ג׳ ו׳ כסלו תשמ״ו‪ .‬ירושלים עידי״ק תובב״א‪.‬‬
‫לכבוד הרה״ג היקר ובו׳ מוה״ר אפרים צמל‬
‫שליט״א‪ .‬רב בביהכ״נ איחוד שיבת ציון וכו׳‪,‬‬
‫בתל אביב‪.‬‬
‫אחדשה״ט‪.‬‬
‫יקרת מכתבו קבלתי לפני מספר ימים‪ ,‬והנני לענות‬
‫לו על שאלותיו החשובות שנתעוררו אצלכם מסביב‬
‫לביצוע ניתוח לב פתוח והשתלת לב מלאכותי‪.‬‬
‫א( השאלה הראשונה‪ .‬חולה שעשו לו ניתוח לב‬
‫פתוח‪ ,‬והגה בסיום הטיפול‪ ,‬לפני שחזרו וחיברו‬
‫את לבו אל מ ^ ר הדם‪ ,‬נפטר הלה‪ ,‬מאימתי נחשב‬
‫הוא למת‪ ,‬האם משעה שנותק לבו לפני הניתוח וחובר‬
‫למכונת לב־ריאה‪ ,‬דמאותד‪ ,‬שעה כבר חדל מלחיות‬
‫גאופן עצמאי‪ ,‬או דר‪,‬וי מת רק מאותו רגע שפסק גו!פו‬
‫מלחיות בפועל‪ ,‬דהיינו לאחר גמר הניתוח‪ ,‬נפ״מ תד‪,‬י׳‬
‫לגבי יבום וחליצד‪ ,‬בכה״ג דמת בנו יחידו בשעת ניתוח‬
‫אגיו כנ״ל‪ ,‬וכן לגבי ירושה בכה״ג שמתד‪ ,‬אשתו בעת‬
‫קונותח בעלה והשאלר‪ ,‬היא מי מהם מת ראשון עכ״ל‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫הרופאים בכזאת‪ ,‬אלא יקבעו בחכמת רפואתם שלמרות‬
‫שזה טריפה היה יכול לחיות ולהאריך ימים כי תעלה‬
‫לה לפי השתנות הטבייים‪ ,‬ולאור ההמצאיות הרפואיות‬
‫החדשות‪ ,‬אזי שפיר יהא חייב ההורגו בידי אדם‪ ,‬וא״כ‬
‫הוא הדין גם לכגון נידוננו‪.‬‬
‫ג( השאלה השלישית והאחרונה היא ; מי שהושתל‬
‫בקרבו לב מלאכותי מפלאסטיק או מחומר‬
‫אחר‪ ,‬והוא חי עם זה‪ ,‬ובא אדם והכהו על גבי הממנה‬
‫ושיברה עד שחדלה מלפעול‪ ,‬ואותו אדם מת בגין כך‪,‬‬
‫שוב השאלה‪ ,‬האם המכה בכה״ג נחשב לרוצח בידים‪,‬‬
‫או דהוי רק גורם למיתה עכ״ל‪.‬‬
‫ת שו ב ה‪ .‬התשובה על כך כנ״ל באות הקודם‪ ,‬דדינו‬
‫כרוצח בידים‪ ,‬ובמשנה תוקף‪ ,‬דהא הלב‬
‫המלאכותי הותקנה וחוברה לגופו למש ‪ p‬תמידי‬
‫והרופאים נותנים עי״כ תקוה לאיש שיאריך ימים‪,‬‬
‫וגם אם ניתן אפ״ה לאיש הזה בגלל כן רק גדר של‬
‫טריפה בהיות וחסר לו לבו הטבעי )דגדר של נבילה‬
‫אין מחיים כדביארתי בספרי שם בחט״ז סי׳ כד(‪ .‬מכל‬
‫מקום הא לענין פטור מחיוב רציחה בזה הרי צריכים‬
‫עוד נוסף א ה דעת הרופאים שיאמרו שמכה זו אין לה‬
‫תעלה באדם ובה ימות‪ ,‬כנ״ל באות הקודם‪ ,‬ובנידוננו‬
‫אין זה דהא המדובר‪ ,‬כשאדרבא הרופאים מבטיחים‬
‫לו עי״כ אורך ימים‪ ,‬ועל כן ההורגו צריך להיות דינו‬
‫כרוצח‪.‬‬
‫ד( לתוספת חיזוק לדברי באותיות ג׳ ד' דלא הוי‬
‫רק גורם למיתה‪ ,‬אלא דינו כרוצח בידים‪,‬‬
‫אוסיף אמרים כדלהלן‪.‬‬
‫ע ל דברי ד‪,‬גמ׳ בסנהדרין דף ע״ז ע״ב דאיתא ‪ :‬האי‬
‫מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא‬
‫גירי דידיה הוא ומיחייב וכו׳ )שנפסק כן ברמב״ם בפ״ג‬
‫מה׳ רוצח הנ״ל בהי״ג(‪ ,‬מקשה‪ ,‬בספר יד רמה על‬
‫סנהדרין וז״ל‪:‬ואי קשיא לך מכדי הכא לאו דאזלי מכחו‬
‫עסקינן אלא כגון שהיה דבר מפסיק בין המים ובינו‬
‫ונטלו ונמצאו המים באין עליו מאליהן ואמאי מחייב‬
‫הא לאו כחו הוא‪ ,‬ותו מאי שנא מדרבה דאמר זרק בו‬
‫חץ ותרים בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו‬
‫פטור דבעידנא דשדא מפסק פסיקי גירי‪ ,‬אלמא אע״ג‬
‫דקא שקיל ליה לההוא מידעם דהוה מפסיק ביניה ובץ‬
‫גיריה דשדא ביה פטור‪ ,‬וכ״ש הכא דהני גירי לאו‬
‫מכחו קא אזלי ואמאי מיחייב‪ ,‬ומתרץ וז״ל ; לא תקשי‬
‫לךדאע״ג דלא כחו הוא כיון דמחמת מעשה דידי׳קאזלי‬
‫ככחו דמי וכו׳ ולא דמיא הא מילתא לזרק בו חץ ותרים‬
‫בידו‪ ,‬דאילו התם כי סלקיה לתריס מיקמי דנימטי גירא‬
‫לגביה הוא דסליקי‪ ,‬דאי לבתר דמטי לגבי תרים אע״ג‬
‫דהוה מסליק ליה לתריס תו לא חוה אזיל גירא טפי‬
‫ולא הוה מיקטיל‪ ,‬אלא ודאי על כרחיך בדסלקיה מקמי‬
‫דנמטי לגביה עסקינן ואמטול הכי פטור דכי סלקיה‬
‫לא מידי עבד‪ ,‬מאי אמרת סוף חץ לבוא‪ ,‬הא <‪1‬מרן‬
‫כל סוף הורג לבא פטור דגרמא בעלמא הוא‪ ,‬אבל הבא‬
‫סימן יא‬ ‫שו״ ת‬ ‫כו‬
‫והגע בעצמך‪ ,‬אם נאמר שאם נפטר הלה הוא נחשב‬
‫כמת מאותה שעה שחדל מלחיות באופן‬
‫עצמאי‪ ,‬דהיינו משעה שנותק לבו לפני הניתוח‪ ,‬אם כן‬
‫צריך להיות דינו של הרופא שניתק את הלב מפעולתו‬
‫כדין רוצח שהרי התברר שעשה פעולת המתה‪ ,‬אמנם‬
‫יש להשיב כי אמנם כן הדבר‪ ,‬ואני אינני מזכיר מזה‬
‫רק כדי להראות עד היכן הבעיות בזה מתרחבות‪ ,‬ומה‬
‫שאינני סובר כן הוא בגלל הדברים שהסברתי למעלה‪.‬‬
‫ב( השאלה השניה היא ‪ t‬מה הוא דינו של מי‬
‫שמשבר או מנתק את מכונת לב־ריאה‬
‫מן החולה בעת הניתוח וכתוצאה מזה הוא מת‪ ,‬האם‬
‫הוי רק גורם למיתה‪ ,‬או דהוי דינו כרוצח בידים עכ״ל‪.‬‬
‫תשובה‪ .‬לדעתי דינו כרוצח בידים שהרי ניתק ממנו‬
‫המכשיר שנותן לו החיות והלה מת מכח‬
‫ראשון של זה דהיינו ממעשה־ניתוקו‪ ,‬ומהמניעה שמנע‬
‫ממנו עי״כ שיכנס אל גופו הרוח והדם המחיים אותו‬
‫דהר״ז איפוא בדומה למה שנפסק ברמב״ם בפ״ג מה׳‬
‫רוצח ה״ט שעל כגון מעשה כזה שבנה עליו מקום עד‬
‫שמנע ממנו הרוח וכו׳‪ ,‬מעלים עליו כאילו הרגו בידים‬
‫ונהרג ע״ש‪.‬‬
‫ו מ ה שיש לדון בזה הוא‪ ,‬דאולי דינו של נהרג זה‬
‫במצבו של אז כדץ טריפה‪ ,‬וכדרמזתי מזה‬
‫לעיל בדברי תשובתי על השאלה הא׳‪ ,‬ואז יהא דינו של‬
‫זה שהרגו כדין ההורג את הטריפה שנפסק ברמב״ם‬
‫שם בפ״ב מרוצח שההורג את הטריפה הרי זה פטור‬
‫מדיני אדם‪.‬‬
‫א ל א דאם הרופאים יקבעו עפ״י חכמת הרפואה שבידם‬
‫שאילו לא היה זה משבר או מנתק את מכונת‬
‫לב־ריאה מחולה זה והיו מחזירים לו לאחר מיכן את‬
‫לבו הטבעי על מתכונתו דקרוב לודאי שהיה חוזר‬
‫לחיותו העצמית ומאריך ימים ושנים אזי יתכן דיש‬
‫לדון את זה כהורג את הבריא‪] ,‬אני מדגיש לכתוב‬
‫בלשון של ״יתכן׳ כי הרי מחוסר כאן מעשה‪ ,‬אלא מאידך‬
‫כל שבידו לא כמחוסר מעשה דמי[‪ ,‬כי חזינן דבניגוד‬
‫למה שפוסק‪,‬הרמב״ם בפ״י מה׳ שחיטה הי״ג לגבי‬
‫בהמה חיה ועוף דכל אלו שמנו ואמרי שהן טריפה‬
‫אע״פ שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן‬
‫ממיתין ואעפ״י שתחי׳ מהן אין לך אלא מה שמנו‬
‫חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך‪ ,‬הנה מדי דברו‬
‫בנוגע לטריפה באדם מצינו לו שרוח אחרת אתו בזה‪,‬‬
‫ובפ״ב מה' רוצח שם ה״ח הוא קןבע בזה כלל אחר‪,‬‬
‫דז״ל ! וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג עד שיוודע‬
‫בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה‬
‫תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר עכ״ל‪,‬‬
‫הרי לנן שבנוגע להורג את האדם סובר הרמב״ם שלא‬
‫מספיק בזה לפטור את ההורגו במה שיוודע בודאי‬
‫שזה טריפה‪ ,‬אלא מצריך בנוסף על כך ״שיאמרו‬
‫הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם‬
‫לא ימיתנו דבר אחר״‪ ,‬דון מינה הא אם לא יאמרו‬
‫כז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫שלום רב‪.‬‬
‫קראתי מכתב־שאלתו‪ ,‬והנני לענות לו עליה חות‬
‫דעתי כמבוקשו‪.‬‬
‫וז״ל שאלתו‪ :‬קיים בישובנו מנין צעירים אשר‬
‫מדי שבת בשבתו לפני תפלת שחרית לוקחים ס״ת‬
‫מבית הכנסת הגדול למקום תפלתם בבית העם שמים‬
‫אותו בארון ומוציאים אותו אחרי תפלת שחרית לקריאת‬
‫התורה‪ ,‬אחרי הקריאה מחזירים אותו לארון׳ ובסיום‬
‫מוסף מחזירים אותו לביהכ״ג הגדול‪ ,‬ולכאורה לא‬
‫יאות לעשות כן כדברי הירושלמי יומא פ״־ ה״א השואל‬
‫על מה דאיתא במתניתין שם דמביאין הס״ת אצל הכה״ג‪,‬‬
‫וז״ל ! בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא‬
‫את אמר מוליכין את התורה אצלו‪ ,‬הרי דבכל אתר‬
‫צריכים ללכת אחר התורה‪ ,‬וכן נפסק בשו״ע או״ח‬
‫סי׳ קל״ה סעיף י״א‪ .‬היות ומנין זה קיים שנים רבות‬
‫לפני בואי ולא מיחו בהם חכמים אמרתי שב ואל‬
‫תעשה עדיף מוטב שיהיו שוגגין וכו׳‪ ,‬אכן היום בשיעור‬
‫ההלכה הקבוע הגענו לסימן קל׳׳ה׳ ונשאלתי על כך‪,‬‬
‫ואני חייב להשיב בדבר להתיר או לאסור‪ ,‬הנה הואלתי‬
‫לפנות להדר״ג ולשואלו על כך כי מפיו אנו חיים‪.‬‬
‫במקרה והמצב הנוכחי אסור‪ ,‬שאלתי מאם מותר‬
‫לקיים המנין הנ״ל במבנה ביהכ״נ בחדר צמוד עכי׳ד‪.‬‬
‫וזאת תשובתי ע״ז בעזהי׳׳ך!‪.‬‬
‫א( א ני מתפלא איך שקודמיו עברו בשתיקה והניחו‬
‫הצעירים להתנהג בכזאת נגד הירושלמי ונגד‬
‫המשמעות הפשוטה של פסק השו״ע בזה והדברים‬
‫המפורטים הכתובים בזה במשנה ברורה שם ס״ק מ^׳ז‬
‫מ״ח מ״ט‪ .‬והלקוחים מדברי הפוסקים‪ ,‬ואילו היו לכל‬
‫הפחות משאירים את הספר חורה במקום המנין ליום‬
‫או יומים היה מקום לחן להתיר עפ״י המבואר במ״ב‬
‫שם בס״ק מ׳׳ט‪ ,‬הגם שזה חוזר תשנה מדי שבת בשבתו‪,‬‬
‫והגם שאין הכרחיות לכך בנידוננו‪ ,‬ושם בשו״ע המדובר‬
‫בבני אדם החבושין ולא יכולים לבוא לביהכ״נ׳ אבל‬
‫כאן הרי יכולים לבוא להתפלל ולקרוא בתורה בביהב״נ‬
‫היכן שמשכן התורה מצוי‪ ,‬אם לא שיש להס איזה‬
‫נימוק מספיק למנהג זה‪ ,‬אבל עכ״פ צריך שדיס׳׳ת יהא‬
‫מונח שם יום או יומים‪ ,‬וקיים גם מנהג שיקראו בו ג'‬
‫פעמים‪ ,‬וכנזכר ממנהג זה גם בערוך השלחן או^ח סי■׳‬
‫קל״ה סעי׳ ל״ב‪ ,‬אבל להחזיר הס׳׳ת מיד לאחר התפלה‬
‫למקומו הקודם אין היתר כי מינכר שהבאתה היתר‪,‬‬
‫לצורך קריאה בלבד וזלזול הוא לס״ת להוליכד‪ .‬אל‬
‫אגשים שצריכים לה׳ כי כבודה שילכו האנשים אליה׳‬
‫ואפילו אם אין מקום מתאיה בבית העם להשאיר‬
‫את הס״ת ליום או יומים ג״כ זה לא עילי• להתיר‪,‬‬
‫]ואגב‪ ,‬עצם החפלד‪ ,‬בבית עם מקום שנוהגים בז‬
‫חול בדרך כלל‪ ,‬אין הדבר רצוי הל גך׳ ולא יעלה‬
‫לרצון לפני ה׳‪ ,‬ובפרט כמקום שיש בית כגסת ?]‪3‬וע‬
‫להתפלל שם‪ ,‬יעוין הה שהארכתי כזה בהפרי עו׳׳ת‬
‫סימן יא‬ ‫שו״ ת‬
‫דכי סלקי לעפרא דמפסיק בין מיא לדידיה מיא דיוו נגעי‬
‫בההוא עפרא גופיה כי סלקיה לעפר גירי דידיה היא‬
‫ואמטול הכי מיחייב וכר׳ עכ״ל היד רמה׳ הצריך לעניננו‪.‬‬
‫הנה למדים אנו מדברי היד רמה דאפילו אם פעולת‬
‫ההמתה באה עם הסרת גורם חיצוני מכל מקום‬
‫אם תהליך פעולת ההמתה מתחילה מיד עם סילוק‬
‫■הדבר החוצץ אזי הגם שאיננו עושה הפעולה בגוף הדבר‬
‫שממית אלא מסיר הדבר החוצץ מפני הדבר הממית‬
‫מלבוא‪ ,‬הרי אז לא הוי זה בגדר גרמא בלבד‪ ,‬אלא‬
‫נחשב זה שפיר גירי דיליה מכיון שזה בא מיד לאחר‬
‫מיכן‪ ,‬ודינו כרוצח לחייבו על כך‪.‬‬
‫ויעוין בשו״ת אחיעזר ח״ג סי' ס' שעפ״י דברי היד‬
‫רמה הנ״ל כותב ללמוד להלכה לענין הדלקת‬
‫וכיבוי החשמל בשבת‪ ,‬שאפילו אם יסודר הדבר שבסיבוב‬
‫הכפתור יעשה רק הציפוי הקצר מעין גשר שהזרם‬
‫עובר עליו ובכיבוי יסולק‪ ,‬ולאחר מיכן ע״י הסרת‬
‫הגשר יחוברו החוטין מאליהם ע״י כל צירוף)ספראנ־‬
‫זינקע( אחר‪ ,‬ובאופן זה יהיה חיבור נעשה מאליו ע״י‬
‫הכלי צירוף בכל זאת לא יחשב זה רק גרמא בעלמא‪,‬‬
‫דהא מדברי היד רמה מבואר דאם היה החץ סמוך‬
‫ממש להתריס אם הסיר התריס זהו גירי דיליה והיה‬
‫חייב ע״ז כמו בבידקא דמיא‪ ,‬וה״ג אם הסיר הגשר וזרם‬
‫האלקטרי עובר מיד הרי הוא כמו בידקא דמיא‬
‫זרמתחברים הזרמים כמו המים‪ ,‬ונראה דזה הוי ככח‬
‫ראשון עיי״ש‪.‬‬
‫רעוד יעוין באור שמח בה׳ שבת פי״א ח״א‪ ,‬דעל מה‬
‫שפוסק הרמב״ם שם דאם העלה דג מספל של‬
‫מים והניחו עד שמת חייב משום חונק וכו'‪ ,‬כותב האו״ש‪,‬‬
‫דפשוט דהוא הדין אם שפך המים מן הספל חייב דמאי‬
‫שנא יעו״ש‪.‬‬
‫דון איפוא מכל האמור בגז״ש‪ ,‬וגם לרבות אפילו ‪-‬בק״ו‪,‬‬
‫דמי שמשבר או מנתק את מכונת לב־ריאה מן‬
‫החולה בעת הניתוח וכתוצאה מזה הוא מת‪ ,‬ועל אחת‬
‫כמה מי שמשבר לב־מלאכותי של מי שהושתל זאת‬
‫בקרבו והוא חי עם זה‪ ,‬וכתוצאה מזה מת אותו האדם‬
‫בגין כך‪ ,‬דגחשב זה כרוצח בידים כי זהו גירי דיליה‬
‫ולא רק גרמא בעלמא וכנז״ל‪.‬‬
‫ואסיים בברכה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫סימן יב‬
‫אודות׳ כזלמול ספר תורה ממקומה הקבוע‬
‫אל מקום אחר עבור קריאה חד פעמית‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬ט׳ שבט תשמ״׳ו‪.‬‬
‫לצבוד האברך הרב היקר היו״ש‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫‪ vm p‬קזמואל בקר‬
‫הרב דמושב בית מאיר‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן יב‬
‫של ביתכ״ג ומוציאים ס״ת מביד‪,‬כ״נ לד׳פאליש‪,‬‬
‫והשיב להתיר‪ ,‬ובד‪,‬משך דבריו צירף גם דברי תשו'‬
‫הרמ״ץ הנ״ל דכל שד‪,‬וא תחת גג אחד אין חשש לטלטל‬
‫את הס״ת ע״ש‪.‬‬
‫ע ם זאת על הצעירים לדעת שגם זה הוא לא כ״כ‬
‫פשוט להיתר בשופי‪ ,‬והרבד‪ ,‬מחמירים אפילו‬
‫בכד‪,‬״ג‪ .‬יעוין בזוה״ק פ׳ ויחי דף רכ״ד‪ ,‬ע״א ופרשת‬
‫אחרי דף ע״א ע״ב שמחמיר מאד אפילו לד‪,‬וציאס״ת‬
‫מבי כנישתא לבי כנישתא‪ ,‬והמור וקציעא לד‪,‬יעב״ץ‬
‫ז״ל על או״ח מסתמך ואזיל על דברי זוהר אלה‬
‫לד‪,‬חמיר‪ .‬ועוד יעוין במעשד‪ ,‬רב אות קכ״ט‪ ,‬שמעיד‬
‫על הגר״א ז״ל וז״ל ‪ :‬קריאת התורה הולך לס״ת אפילו‬
‫בבית שני‪ ,‬ומוסיף וכותב! ״ואין מטלטלין מחדר‬
‫לחדר וכ״ש לבית אחר״‪ ,‬זאת אומרת שדעת רבינו‬
‫הגר״א ז״ל להחמיר מאד באיסור הטלטול של ס״ת‬
‫והחמיר על כן אפילו מחדר לחדר‪ ,‬וכמו״ב עיין בספר‬
‫עקרי הד״ט על או״ח סי' ל״ד אות י״ג שכותב על‬
‫הרשומים שבעיר שיש לד‪,‬ם ס״ת בביתם ובימי חג‬
‫הסוכות מתפללים בתוך הסוכר‪ ,‬ובעת קריאת התורה‬
‫מביאים ס״ת מביתם לסוכה לקרוא בו‪ ,‬דיש גנאי‬
‫בזה לס״ת שלוקחים אותו ממקומו מההוא דירושלמי‬
‫וכו' ע״ש‪ .‬וכך כותב לאסור‪ .‬טלטול ס״ת מד‪,‬בית דרך‬
‫בית החיצון על חדר העליד‪ ,‬בשביל קריאד‪ ,‬דפעם‬
‫אחת בשו״ת נד‪,‬רי אפרסמון חאו״ח סימן כ״ט ע״ש‪.‬‬
‫ג( ו עו ד אוסיף לומר‪ ,‬דנראד״ דאם הצעירים יעמדו‬
‫במרים ולא יאותו לבטל מנד‪,‬גם לקחת‬
‫הס״ת לבית העם מדי שבת בשבתו‪ ,‬ויטענו כי מסתמכי׳‬
‫על קודמיו שלא מיחו בידם‪ ,‬הגם שאין בזה די השב‪,‬‬
‫ולא רצוי הדבר לראות מדי שבת ‪.‬בשבתו איך‬
‫שמזלזלים בכבוד הס״ת בזה בריש גלי‪ ,‬נגד משמעות‬
‫הירושלמי והשו״ע ודעתם המפורשת של גדולי‬
‫פוסקים ]וערד לבית העם ?[‪ ,‬מכל מקום כדי למנוע‬
‫מחלוקת שאחריתה מי ישורנד״ נראד‪ ,‬לי דבדיעבד‬
‫כזד‪ ,‬יש לד‪,‬ניחם על מנהגם ]שאינו משנת חסידים‬
‫ולא משנת חכמים[‪ ,‬אבל בתיקון אחד שעליהם לד‪,‬ביע‬
‫את הסכמתם לכך‪ ,‬וד‪,‬וא‪ ,‬שמנין אנשים יבואו לקחת‬
‫את הס״ת מביהכ״ג של מקום תפלתם‪ ,‬ואותו הדבר‬
‫גם בשעת החזרת הס״ת למקומד‪ ,‬לארד‪,‬״ק שבביהכ״נ‪,‬‬
‫וחילי דידי‪ ,‬מדברי העקרי הד״ט הנ״ל‪ ,‬שהגם שכתב‬
‫דיש גנאי לס״ת שלוקחים אותר‪ ,‬ממקומד‪ ,‬בבית אל‬
‫הסוכד״ אפ״ה הוסיף וכתב שם וז״ל! אך אפשר לקיים‬
‫מנהגם אם כל אנשי הסוכה היושבים להתפלל שם‬
‫יבואו ויעלו הס״ת וילכו אחרי התורה עד הסוכה דאז‬
‫אין התורה הולכת אחריהם עכ״ל‪ ,‬וכך השיב גם בשו״ת‬
‫מך‪,‬ר״י הכד‪,‬ן חאו״ח סי׳ י״א שטלטול הס״ת ממקום‬
‫למקום אם הציבור מלוין אותר‪ ,‬מותר ע״ש ]שם במהר״י‬
‫הכד‪,‬ן המדובר היה שטלטלו הס״ת לבית פרטי לקריאד‪,‬‬
‫שם‪ ,‬ולכן הוא דן שם גם לומר שאסור לבטל ד‪,‬מנד‪,‬ג‬
‫משום בית שזכר‪ ,‬לד‪,‬תפלל בו דדמי לבית שמניחין בו‬
‫שו‬ ‫כח‬
‫ציץ אליעזר חי״ב סי׳ ט״ו יעו״ש[‪,‬‬
‫מ ה שחמור הדבר ביותר מה שזה לא מקרה וזד פעמי‬
‫אלא הדבר חוזר ונשנה בקביעות מדי שבת‬
‫בשבתו‪ ,‬ומזלזלים מדי פעם לס״ת להוליכה אל אנשים‬
‫שצריכים לה‪ ,‬ויוצא שכרם בהפסדם‪.‬‬
‫אמנם זה לא דומה להמקרה שמצינו שדן בספר‬
‫אוצר חיים סי׳ ו׳ )שהעיר לי מזה בע״פ(‪,‬‬
‫דשם המקרה היה אחר לגמרי׳ דהנערים כן קבעו‬
‫להם אמנם מקום קבוע להס״ת שיקהו‪ ,‬והבעיה היתה‬
‫אחרת‪ ,‬שרצו לעמוד להם הס״ת במקום בזיון‪ ,‬וע״כ‬
‫פסק שם שאסור להוציאו ממקום קדוש המיוחד לו‬
‫ולהניחו במקום בזיון לו‪ ,‬וכמו״ב מטרת הנערים שם‬
‫היתה כדי להפריש א״ע מן הציבור ולעשות להם‬
‫מנהג חדש להתפלל בכעור‪ ,‬ולכן גער בהם כדיעו״ש‪,‬‬
‫ובנידוננו לא ידוע כנראה מה מטרת הצעירים במנין‬
‫המיוחד שלהם‪ ,‬ולא סטו כנראה מהמקובל‪.‬‬
‫אבל כאמור המקרה שלנו חמור הוא ג״כ מצד זה‬
‫של טלטול הס״ת הלוך ושוב וכנ״ל‪.‬‬
‫לז א ת דעתי היא שעליהם לבטל את הנוהג הלא‬
‫מכובד הזה לטלטל מדי שבת בשבתו את‬
‫הס״ת בהלוך וחזור מהמקום המקודש של בית העם‬
‫ולאחר התפלה למקומו הקודם‪.‬‬
‫ב( ואם ישמעו לקול חכמים בזה‪ ,‬וירצו אבל לעמוד‬
‫על מנד‪,‬גם להתפלל במנין לחוד‪ ,‬אזי זאת‬
‫כן אפשר לד״תיר להם מה שמציע כבו׳ במכתבו‬
‫כתחליף־מוצע‪ ,‬היינו לקיים המנין הנ״ל במבנה בית‬
‫הכנסת בחדר צמוד‪ ,‬כי מצינו' שכבר התירו בכיוצא‬
‫בזד״ יעוין בספר מטה ‪ .‬יהודה למהר״י עייאש על‬
‫או״ח סימן תקפ״ד דין ג׳ שכותב שנשאל בחולה שהי׳‬
‫דר בעלייה של חצר אחת שהיתד‪ ,‬בה ישיבך‪ ,‬קבועה‬
‫למטה ויש בה ס״ת אם יכולים יום ר״ד‪ ,‬שעת קריאד‪,‬‬
‫להעלות ס״ת ולקרות בעשרד‪ ,‬ולד‪,‬חזירו אח״ב למקומו‪,‬‬
‫והתיר לד‪,‬ם‪ ,‬כיון‪,‬שד‪,‬בל הוא רשות אחת ליכא גנאי‬
‫ס״ת ע״ש‪.‬ובדומה לזה התיר גם בשו״ת רמ״ץ חאו״ח‬
‫סי׳ ט״ז אודות מה שנשאל על מד‪ ,‬שנד‪,‬גו בקהלת‬
‫אחת שבביד‪»,‬״ד דשם יש בית אחד נגד פתח הביהמ״ד‬
‫השייך לאיש שדר שם ומתפללין רבים שם בשבתות‬
‫ויו״ט ולוקחין ספר תורה לקריאך‪ ,‬מביהמ״ד ומטלטליו‬
‫אותו דרך הבית )ד‪,‬וא‪,‬הפאר הויז( המפסיק בין הבית‬
‫המדרש לד‪,‬בית של האיש הנ״ל‪ ,‬ודגל הוא תחת גג‬
‫אחד‪ ,‬אם מותר הדבר‪ ,‬וד‪,‬שיב לד‪,‬תיר‪ ,‬ואחד מנימוקיו‬
‫הוא היות ואין הפסק בין הבית לד‪,‬ביד‪,‬מ״ד כי אם‬
‫ערך ד׳ אמות‪ ,‬ועל הרוב פתח הביהמ״ד פתוח נגד‬
‫פתח הבית ושומעין תמיד קדיש וקדושה‪ ,‬א״ב נחשב‬
‫הכל כבית אחד ע״ש‪ ,‬וכך העלה גם בשו״ת בית שלמד‪,‬‬
‫)מסקאלא( חאו״ח סוף סי׳ ל״ד׳ דיש לומר דכל שהוא‬
‫בתוך בית אחד מותר לטלטל מחדר לחדר יעו״ש‪,‬‬
‫ועוד יעוין בשו״ת ד‪,‬ר צבי חאו״ח סימן ע״א שנשאל‬
‫על המנהג שהמגינים מתפללים בהפאליש )מסדרון(‬
‫כט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫אפי׳ עי הכנה יום או יומים קודם וכו' ובמקוסי אני‬
‫עומד‪ ,‬ואיני מוחה ביד העושים כן‪ ,‬אבל להורות להם‬
‫היתר לכתחילה לא משום דמשמע לי מפשט דברי‬
‫הירושלמי דאפילו גבי ראש גלותא לא יאות עבדץ‬
‫אלא שהחזיקו בזה מכח גדולתם וכו׳‪ ,‬ואם נפשך לומר‬
‫דגירסת מהר״ם מפאדובה עיקר אין דעתי להקל‬
‫ולהכריע נגד כבוד התורה ומה גם דאחסור דרי וכל‬
‫מאן דאלים בונה במה לעצמו עכ״ל יעו׳׳ש‪ ,‬ויעוץ מ״ש‬
‫בזה גם בכף החיים סימן קל״ה סוף אות פ״ג ו ת‬
‫באות פ״ד עיי״ש היטב‪ ,‬לזאת יפה עשה כבו׳ כפי‬
‫שכותב לי במכתבו‪ ,‬דכשבאו ליסד מנין נוסף לבני‬
‫עקיבא מיחד‪ ,‬בהם ומנעם מזאת‪ ,‬ור‪,‬כרעתו היתר‪ .‬לא‬
‫ח״ו נגד כבוד התורה כי אם עבור ובעד כבוד התורד‪.,‬‬
‫יישר כחו וחילו לאורייתא‪.‬‬
‫כ ל האמור בד‪,‬צעתנו השלישית הזאת הוא דק למקרה‬
‫של בדיעבד כזה‪ ,‬כי הרבד‪ ,‬חולקים על זה וסוברים‬
‫לאסור אפילו בכד‪,‬״ג‪.‬‬
‫היוצא מכל האמור להלכה‪.‬‬
‫א‪ .‬טוב זיפה הדבר לבטל לגמרי מנין כזד‪ ,‬אשר‬
‫מדי שבת בשבתו מקילין בכבוד התורד‪ ,‬ומטלטלים‬
‫אותר‪ ,‬ממקום משכנה בד‪,‬יכל שבביהכ״נ אל בית־‬
‫העם‪ ,‬ואח״כ מחזירים אותר‪ ,‬למקומה בד‪,‬יכל‬
‫שבביהכ״נ‪ ,‬אם לא שיסדרו מקום קבוע בכבוד‬
‫במקום שמתפללין‪ ,‬אך אני משער לי שזה אין‬
‫ביכלת לסדר מכיון שד‪,‬מקום משמש לבית עם‬
‫לצרכי חול ואולי גם להוללות‪.‬‬
‫אם יסכימו לבטל המנין בבית העם בתנאי שיתנו‬ ‫ב‪.‬‬
‫להם לקיים מנינם במבנה ביהכ״נ בחדר סמוך‬
‫ובשעת קריאת התורה לד‪,‬רשות לד‪,‬ם להביא‬
‫ס״ת מד‪,‬יכל ביהכ״נ לקריאת התורד״ אפשר‬
‫להתיר לד‪,‬ם‪.‬‬
‫במקרה שלא יסכימו גם לד‪,‬נז׳ בסעי׳ ב׳ ויעמדו‬ ‫ג‪.‬‬
‫על דעתם לד‪,‬משיך בקיום המנין שלד‪,‬ם בבית‬
‫העם‪ ,‬אזי כדי למנוע מחלוקת יכולים להתנהג‬
‫בזה בדרך של הלכה ואין מורין כן‪ ,‬לבוא להקיש‬
‫להתלמד מזה למקו״א‪ ,‬ולד‪,‬ניח להם על מנד‪,‬גם‬
‫ובלבד שמנין אנשים יבואו לקבל את הס״ת‬
‫מההיכל שבביהכ״נ אל מקום תפלתם׳ וללוותד‪,‬‬
‫בכזאת גם בחזרת‬
‫הכו״ח לכבוד התורה ונושאי דגלה‬
‫אליעזר יהרדא וולדיגברג‬
‫עדיפות לציסר מאדם חשוב‪ ,‬וכמו״כ אפילו למאן‬
‫סימן יג‬
‫דמתיר באדם חשוב מצריך אונס שאינו יכול לבוא‬
‫אס מהתר לאחד שהוא בריא להכניס את‬
‫עצמו בשבת למצב שאין בו סכנה הנופל‬
‫למשכב שמותר לו ליקח סמי רפואה‪.‬‬
‫ירושלים עיד״״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב ‪ T‬״ ב׳ ס יון תשמ״ה‪.‬‬
‫נדשטט שליט״א‪.‬‬ ‫לכבוד הרד‪,‬״ג ר׳ דניאל יהודה‬
‫בכולל ישיבת טא־קליבלנד‬
‫סימן יב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫עירוב בגיטין דף ם׳ ע״ב דאיכא משום חשדא כדיעו״ש‪.‬‬
‫ומלבד מה שיש לפקפק על דבריו מכיון שהמדובר‬
‫משום זלזול ס״ת ובו״ע ידעי מזה‪ ,‬וגם לא ישימו‬
‫בכזאת בבית אחר‪ ,‬וא״ב ליכא חשדא‪ ,‬הא בנידוננו‬
‫המדובר לא לבטל מבית פרטי כי אם מבית עם‪ ,‬וא״כ‬
‫ליכא בכלל מקום לדיון משום חשדא[‪ ,‬ומליוויעשרה‬
‫נזכר גם בפסקי מהר״ם ריקאגטי סימן מ״ג ע״ש‪,‬‬
‫ובן בכף החיים סי׳ קל״ה אות ע״ד ע״ש‪.‬‬
‫וכשיקבלו עליהם לסדר כנד‪ ,‬אזי יהא כבר מקום‬
‫לצרף עוד היתר בזה‪ ,‬והוא‪ ,‬מכיון‬
‫שהטלטול הוא לא לצורך יחיד כי אם לצורך ציבור‪,‬‬
‫כפי שנוגע מזה המשנ״ב שם בביאור הלכה בהיכא‬
‫שיש עשרה חבושין שמחויבין בקריאת התורה והם‬
‫אינם יכולים לצאת משם ולבוא אחריה‪ ,‬די״ל דכיון‬
‫דחל עליהם חובת קריאה מותר לטלטל ס״ת עבורם‬
‫ע״ש‪ ,‬ואם המשנ״ב כותב זאת לומר בהיכא שהעשרה‬
‫אינם יכולים לבוא‪ ,‬הרי בשז״ת הרמ״ץ שם כותב לומר‬
‫זאת ככללא‪ ,‬והוא‪ ,‬דבכלל ציבור דינם כאדם חשוב‬
‫ושרי להביא להם ס״ת בשעת קריאה‪ ,‬כדיעו״ש‪ ,‬וכך‬
‫כותב בשו״ת בית שלמה שם‪ ,‬די״ל דה״ה או כ״ש‬
‫מפני כבדד הציבור עיי״ש‪ ,‬אלא די״ל דלא כן אלא‬
‫דזהו דוקא רק כשהם אינם יכולים לבוא מאיזה‬
‫סיבה‪ ,‬למקום הס״ת‪ ,‬וכדמביא בכזאת בספר לקט‬
‫הקמח החדש סי' קל״ה סעי' י״ד אות ב׳ בשם ספר‬
‫שו״ת מנחת אברהם סי' ט״ו ע״ש‪ ,‬וראיתי שכך כותב‬
‫באמת בשו״ת הר צבי שם עפ״י הביאור הלכה הנז'‪,‬‬
‫ושההיתר הוא בהיכא שהם אינם יכולים לבוא אל‬
‫הס״ת‪ ,‬ולכן כותב בנידון המנינים בהפאליש‪ ,‬שנשאל‬
‫על כך‪ ,‬דאם המנינים המתפללים בפאליש אי אפשר‬
‫להם לקרות בביהכ״נ אזי אפשר להקל הטלטול לצורך‬
‫הציבור שחל עליהם חובת קריאה עיי״ש‪ ,‬ועוד יעוץ‬
‫מה שמחמיר בזה אפילו לצורך עשרה בכף החיים‬
‫או״ח שם אותיות ע״ג ופ״א יעו״ש‪ ,‬אלא בצירוף שני‬
‫הסעיפים יחד יש לצדד להתיר בבדיעבד כזה‪.‬‬
‫עו ד זאת בההיתר דאדם חשוב גופיה לאו דכו״ע היא‪,‬‬
‫יעוץ בספר מטה יהודה שם דס״ל בדעת הב״י‬
‫שלא הזכיר מזה דס״ל דאסור אפילו באדם חשוב‪,‬‬
‫ושהי׳ לז גירסא אחרת בירושלמי ‪ ,‬ובפרט בזה״ז‬
‫דליכא אדם חשוב אזי לא עדיף ממלכי בית דוד‪,‬‬
‫וגם שאני כה״ג דאית ליה חולשא דריבוי עבודות‬
‫לכן הוי כמו חולה ע״ש‪ ,‬ונצטרך איפוא לפי״ז לתת‬
‫אל הס״ת יעו״ש‪ ,‬וא״כ ה״ה בציבור וכנ״ל‪] .‬ויעוין‬
‫בשו״ת פרי השדה ח״ד סימן ט׳ שמגדיר דאדםחשוב‬
‫לענין זה הוא מי שמדקדק תמיד לשמוע קריאת‬
‫התורה עיי״ש‪ ,‬וא״כ בעינן גם ציבור כזה[‪ ,‬וכ״כ גם‬
‫בספר טוב עין להחיד״א ז״ל סימן י״ח אות מ״ד‪.‬‬
‫ומוסיף וכותב וז״ל! ומימי לא מלאני לבי להקל מ ה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן יג‬
‫לנידוננו ענין כלל לפלוגת הראשונים אם מותר לו‬
‫לאדם להכניס א״ע בשבת לצורך מצוד‪ .‬לידי סכנה‬
‫אשר יצטרכו לאחר מיכן ‘לחלל אח השבת במלאכות‬
‫דאורייתא[‪.‬‬
‫ב( הזכרתי שאפילו בפסיק רישא ישנם הרבד‪.‬‬
‫מד‪,‬פוסקים שמתירים בדרבנן כשאינו‬ ‫־‬
‫מתכוין‪ ,‬אוסיף על זה ואומר שבכגון האיסור דרבנן‬
‫שלפנינו שדיוא רק משוס גזירת שחיקת סממנין‬
‫יתכן שכו״ע יודו להתיר אפילו בפ״ר‪ ,‬זחילי דידי‬
‫עפ״י מה שמצינו להגאון המקנה ז״ל עמ״ס קדושין‬
‫בקו״א סי׳ ס״א סעי׳ א׳ ד״ה ועוד נראה‪ ,‬שכותב‬
‫לבאר דאפי׳ המג״א בסי׳ שי״ד שחולק על התד‪.‬״ד‬
‫שמתיר בפסיק רישא בדבר שהוא מדרבנן‪ ,‬מ״מ‬
‫בכה״ג )של בעילד‪ .‬בשבת( דאינו אלא כמחזי קונד‪,‬‬
‫י״ל דבזה גם המג״א מודה ע״ש‪ ,‬ויתירה מזו מוסיף‬
‫המקנה לבאר להלן בדבריו בסי׳ ס״ד סעיף ה'‪ ,‬ח ה‬
‫שחולק המג״א על התה״ד וס״ל דאף באיסור דרבנן‬
‫אסור פ״ר‪ ,‬היינו דוקא בדבר שלא אסרו משום גזירה‪,‬‬
‫אבל בדבר שלא אסרו אלא משום גזירה יודה גם‬
‫המג״א דלא גזרו היכא דד‪.‬וא דבר שאינו מתכויז‬
‫לאיסור אלא להנאת עצמו הוא מתכוין׳ ומותר אפילו‬
‫לכתחילה אע״ג דר‪.‬וי פ״ר עיי״ש‪ ,‬וא״כ דון מינה‬
‫ומינד‪ ,‬גם לכגון נידונגו שי״ל שכו״ע יודו שמותר‬
‫בכה״ג אפילו בפ״ר ואפילו לכתחילה‪ ,‬מכיון שהאיסור‬
‫דרבנן בזה הוא רק משום גזירה של שחיקת סממנין‪,‬‬
‫והוא דשא״מ‪ ,‬ולא עוד אלא שד‪.‬פעולה היא לא פעולת‬
‫האיסור בעצמו‪ ,‬ופעולתו בזה היא פעולת היתר מה‬
‫שיביא לאחר מיכן לפעולת האיסור מה שיהא אז‬
‫היתר‪ ,‬והוא בפעולתו רק להנאת עצמו קא מכוין‪.‬‬
‫ועוד זאת‪ .‬אציץ לזה גם דברי שו׳׳ת רדב״ז ח״ג‬
‫סי' אלף ס״ח )מוזכר בקצרה במשנ״ב סימן‬
‫שב״ח ס״ק קכ״א וביאו״ה שם( שמביא בשם גדולי‬
‫הראשונים שמבארים דהך איסורא משום שחיקת‬
‫סמנין גזירה דרבנן בעלמא היא וקילא טפי בףזמירה‬
‫לעכו״ם ומשום שבות דרבת ואפילו מאמירה לעכו״ם‬
‫בשבות דרבנן עיי״ש•‬
‫וא״כ בכל כגון דא כגז׳‪ ,,‬שפיר י״ל דמ״ע יודו בזה‬
‫שמותר אפילו לכתחילה לעשות פעולת היתר‬
‫לד‪,‬נאת עצמו שיביא לאחר מיכן לעשיית פעולת‬
‫איסור דרבנן קל כזה‪ ,‬מה שלמעשה לא יד‪,‬א אז ע׳ייז‬
‫כבר איסור‪ ,‬והוא דשא״ט כזה שרצונו העז שלא יבוא‬
‫בהחלט לידי כך‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה כאשר למעשה‬
‫אין זה ממש גם בגדר של פסיק רישא דד>י יתכן‬
‫שלא יבוא לידי כך שיצטיד לקחת החרופה‪ ,‬ולו‬
‫יהא זה אפילו בזמן של מציאות רחוקך‪ ,‬בגון בימי'‬
‫החורף העזים ובדומד!‪ ,‬כי א«*י׳ משום הד לבי של‬
‫מציאות רחוקה ג״‪ 3‬לא מיקרי זה כבר כגדר של «׳‪/‬ר>‬
‫זהדמציגו לר׳ריטב״א בכתובות ך‪,‬ף ה׳ ע׳׳ב שכזחב‬
‫דבל שאפשר שלא יעשה איסור אפילו בצ‪ 1‬רחוק‬
‫שר״ ת‬
‫שו״ב‪.‬‬
‫מכתב־שאלתו קבלתי בימים אלה‪ ,‬והנני להשיב‬
‫לו עליה‪.‬‬
‫שאלתו היא‪ ,‬אם מותר בשבת לאחד שהוא בריא‬
‫להכניס עצמו למצב של חולה שאין בו סכנה הנופל‬
‫למשכב שמותר לו ליקה סמי רפואה — ואז ליקה‬
‫את הרפואה‪ .‬והדבר נוגע לו למעשה היות והוא חולה‬
‫במחלת האסטמא באופן קל מאד‪ ,‬וכרגיל אין זה‬
‫משפיע על בריאותו ולא כלןם‪ ,‬אבל כשהוא מתאמץ‬
‫או רץ או עולה במעלה ההר מיד נשימתו נקצרת‪,‬‬
‫באופן שאין בו סבנה‪ ,‬ומכיון שמקום התפלה שלו‬
‫‪.‬בשבתות נמצא במעלה הר תלול — ואין מקום תפלה‬
‫אחר —‪ ,‬ולכן הנהו מסופק אם מותר לו לעשות את‬
‫ההילוך ואחר זה ליקח הרפואה המאפשרת לו לנשום‬
‫יותר בקלות‪ ,‬או״ד שצריך לשבת בשבת בביתו ולא‬
‫לצאת לתפלה‪ ,‬ואת״ל שלתפלה ולקרה״ת מותר מה‬
‫הדין לטיול שלא לדבר מצוה בזה‪ ,‬וכמו״כ מסתפק‬
‫ושואל אם אפשר ליקח התרופה לפגי שיוצאים לדרך‪,‬‬
‫ומה העדיפות לענין שבת עכ״ד‪.‬‬
‫וזאת תשובתי ע״ז בס״ד‪.‬‬
‫א( ל ד ע ת י אין צריך עבור כן לשבת בשבת בביתו‬
‫ולא לצאת לתפלה‪ ,‬ואין צריך אפילו‬
‫לפגוע עבור כך מלצאת לטיול לשם עונג שבת‪ ,‬אלא‬
‫סבור אני כי יש להעדיף לקחת את התרופה לאחר‬
‫מיכן לכשיקבל את ההתקף‪ ,‬וזאת היות ובבד כותב‬
‫א>חר מיכן במכתבו ״שלא תמיד נהיים חולים מההליכה‬
‫ואפשר שבאם ביום שמזג האויר נוח !והולכים לאט‬
‫לאט שלא יחלו‪ ,‬רק קשה לשער זה ובפרט בימי‬
‫החורף העזים״‪ ,‬ומכיון שכן אין זה עכ״פ בגדר של‬
‫פסיק רישא שיחלה עי״כ‪ ,‬ובאיסור דרבנן הרי מתירים‬
‫אפילו לעשות גוף האיסור היכא שאינו מתכוין והוא‬
‫לא פסיק רישא ]ואפילו בפסיק רישא ישנם‬
‫הרבה מהפוסקים שמתירים באיסור דרבנן ואינו‬
‫מתבוין[‪ ,‬וא״כ מינה דיש ללמוד במכש״ב שיש להתיר‬
‫בשופי עשיית פעולה שאינה גוף האיסור ויכולה רק‬
‫להביא שיצטרכו בגין זה כך לעשות גוף האיסור‬
‫שמדרבנן ואשר אז זה יהיה בגדר של היתר‪ ,‬והוא לא‬
‫‪,‬רק שאיננו מתכוין לכך אלא שברצונו שלא יבוא‬
‫בכלל לידי כך‪] ,‬הרבה יותר מאילו עושה בשל חבירו‬
‫שלא ניחא ליה‪ ,‬כפי שנזכר להיתר בפום'[ וזהו איפוא‬
‫הא הרי הדבר שבגידוננו‪ ,‬שבההליכה אין שום איסור‬
‫‪,‬ויכול רק לבוא עי״כ שיצטרך לאחר מיכן לעשות‬
‫פעולת איסור מדרבנן — היא קיחת התרופה במקרה‬
‫של התקף והוא איננו מתכוין לכך ואדרבא רצונו‬
‫העז שלא יבוא לידי כך‪ ,‬ועוד יתירה מזו דכשיבוא‬
‫לידי כך אזי איננה כבר פעולת איסור כלל כי מותר‬
‫לו אז לקחת אה התרופה‪ ,‬וא״כ יש להתיר זאת בשבת‪,‬‬
‫^ כ ת אל יעדו‪ ,‬ולא רק בביהכ״נ לקרה״ת ולתפלה‬
‫אלא גם לטיול שיהא לו עי״ב עונג שבת‪] ,‬ואין‬
 ‫לא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן יג‬ ‫ש ו״ ת‬

‫סימן יד‬ ‫לא חשיב פסיק רישיה ולא ימות ושלשון פסיק‬
‫פסיק רישיה מוכרח כך עיי״ש‪ .‬וכל זה אני כותב רק‬
‫אשה שסובלת ממחלת ״צוקער״ )סכרת(‬ ‫לרווחא דמילתא‪ ,‬אבל למעשה גם בלעדי הקטע האחרון‬
‫והיא בהריון והרופא אומר שהכרחי ה‪1‬דבר‬ ‫הזה שכתבתי‪ ,‬ואפילו אילו היה בזה ודאי פסיק רישא‬
‫שתעשה בדיקת דם כמה פעמים ביום כדי‬ ‫מכל מקום ג״כ יש מקום להתיר וכנז״ל בדברי‬
‫לדעת מדת האינסולין שיש להזריק לה‪,‬‬ ‫הקודמים‪.‬‬
‫דאחרת ח״ו סכנה לעובר׳ מה לעשות בשבת‪.‬‬
‫ג( ואם אין אפשרות וקשה הדבר להסתדר שיוכלו‬
‫ב״ה‪ ,‬מוצש״ק אור לכ״א אייר תשמ״ה‪.‬‬ ‫לקחת התרופה לאהר מיכן בשעת ההתקף‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״ז^‬ ‫)כגון מחוסר עירוב וכדומה(‪ ,‬אזי נראה לי דאז יש‬
‫לכבוד הרב הגאון וכו'‬ ‫להקל בזה לקחת את התרופה לפני היציאה לדרך‪,‬‬
‫מוה״ר שלום דובער חייקין שליט״א‪.‬‬ ‫דלדעתי הרי זה בדומה לבריא הלוקח תרופה כדי‬
‫רב דק׳ חב״ד־ליובאוויטש בקליוולאנד אהייה‪.‬‬ ‫לחזק מזגו שמצינו שנפסק בזה באו״ח סי' שכ״ח‬
‫סעיף ל״ז׳ זמשנ״ב ובאו״ה שם‪ ,‬דבריא הלוקח רפואה‬
‫אחדשה״ט‪.‬‬
‫כדי לחזק מזגו מותר‪ ,‬והגם דהמג״א שם סובר דלא‬
‫מכתב־שאלתו קבלתי מלפני השבת‪ ,‬והנני‬
‫מותר כי אם בשותה או אוכל לרעבו או לצמאו‪ ,‬אבל‬
‫להשיב לו את חו״ד עליה‪.‬‬
‫בל שכונתו להיות גופו בריא אסור‪ ,‬אבל רבו החולקים‬
‫שאלתו היא ! אודות אשה הסובלת ממחלת‬
‫עליו וס״ל לפסוק כפשטות משמעות דברי השו״ע‬
‫״צוקער״ והיא בהריון‪ ,‬והרופא אומר שהכרחי הדבר‬
‫שם‪ ,‬דכל שלוקח כדי לחזק מזגו מותר בבריא אפילו‬
‫שתעשה בדיקות דם כמה פעמים ביום כדי לידע‬
‫אם אקח זאת לשם רפואה‪ ,‬וכבר כתבתי לבאר זאת‬
‫מהות השיעור של האינסולין )כי מכיון שהוא מעוברת‬
‫בספרי שו״ת צ״א חי״ד סי׳ נ׳ יעו״ש‪.‬‬
‫לא יועיל בדיקת שתן(‪ ,‬דאחרת ח״ו סכנה להעובר‬
‫וכו׳‪ ,‬ועל כן השאלה היא מה לעשות בשבו^ דהאתור‬ ‫ולבוא לחלק ולומר שבנידוננו יותר חמור כי לוקח‬
‫שהאשה נמצאת הוא של יהודים ואין בנמצא נכרי‬ ‫התרופה מפני שידוע לו שיחלה‪ ,‬זה לא‬
‫שיבצע זאת‪ ,‬ואולי יהיה סברא להתיר שבתה הנערה‬ ‫מסתבר‪ ,‬ובפרט שכאמור כל האיסור בזה הוא במדרגה‬
‫תעשה זאת‪ ,‬אבל אנו באים לשאלה אחרת של הבלה‬ ‫פחותה ממלאכות הנעשים ע״י עכו״ם )כלשונו של‬
‫לאב ואם שביו״ד סי' רמ״א סעי׳ ג‪ /‬וכאן הא יש‬ ‫המשנ״ב בביאו״ה שם(‪ ,‬וכפי שגם הגאון הגר״מ‬
‫אחר שיכול לעשות זאת‪ ,‬והיא האמא בעצמה‪ ,‬ורק‬ ‫פיינשטיץ שליט״א כתב לו ג״כ במאת בזאת הנקודה‬
‫אנו רוצים להציל עד כמה שנוכל מאיסורים הקשורים‬ ‫דאף שיש לחלק לאסור משום דידוע לו שיחלה‬
‫עם מלאכת שבת‪ ,‬א״כ צ״ע אם גם על זה שייך לומר‬ ‫ושבשביל זה הוא נוטל‪ ,‬לא מסתבר לחלק בדבר שכל‬
‫דאין אחר והנערה תעשה אותן עכ״ד«‬ ‫עיקר איסורו אף בחולה ממש הוא רק מדרבנן )כפי‬
‫חאת תשובתי על זה‪,‬‬ ‫שצירף לי צילום ממכתבו אליו(‪.‬‬
‫א( ראשית דבר‪ ,‬אני מבין בי הגערה בתה של‬
‫ולכן יש לסמוך להקל‪ ,‬ובפרט לשם הליכה לדבר‬
‫האשד‪ ,‬החולד‪ — .‬שכת״ר מציע שהיא‬
‫מצוה‪ ,‬כהליכה לביהכ״ג לתפלה ושמיעת‬
‫תבצע זאת‪ ,‬היא בודאי קטנה למטד‪ .‬מגיל שתים עשרה‪,‬‬
‫קריאת התורר‪-‬‬
‫דאל״ב הרי אין פה כל המעטה מאיסורים של מלאכת‬
‫שבת‪ ,‬דכשהיא למעלה מגיל שתים עשרה ויו״א הרי‬ ‫ולרווחא דמילתא ישתדל לקחת את התרופה לפני‬
‫דינה כגדולד‪ ,‬לכל האיסורים‪ ,‬ומכיון שכן דהיא למטה‬ ‫ההליכה על ידי איזה שינוי‪ ,‬דאז יהא‬
‫מגיל שתים עשרה מה מגרע בזה מה שתעשד‪ ,‬עי״כ‬ ‫באפשרי לצרף לזה גם דברי הגאון המהרש״ם ז״ל‬
‫גם חבלד‪ .‬באם הא כשם שאין עליד‪ ,‬חיובי מלאכת‬ ‫דדעתו להתיר בכלל לקיחת תרופה בשבת ע״י שינוי‪,‬‬
‫שבת מה״ת‪ ,‬כך אין עליה חיוב של חבלה באו״א‬ ‫כמובא משמן בספר ארחות חיים על או״ח בה׳ חוה״ם‬
‫מד‪,‬״ת‪ ,‬ואם כן בודאי שמותר לבצע זאת ע״י הנערה‬ ‫סי׳ תקל״ב בהגהות מהרש״ם אות ג׳ ע״ש‪ ,‬וכתבתי‬
‫הקטנד‪ ,‬כדי לחשוך מאיסור עשיית מלאכת שבת‬ ‫מזה בספרי שו״ת צ״א ח״ח סי׳ ט״ו אות ו׳ ע״ש‪^,‬כן‬
‫מה״ת‪ ,‬וכפי שמצינו באו״ח סימן שכ״ח סעיף י״ב‬ ‫במילואים שבסוה״ם שהבאתי חיזוק לדעתו יעו״ש‪,‬‬
‫ומשנ״ב שם ס״ק ל״ו שנפסק שגם במקום סכנהאפ״ה‬ ‫ומכש״ב איפוא דמותר לפי״ז בשופי ע״י שינוי לכגון‬
‫אם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע״י א״י‬ ‫נידוגנו ואפילו בהליכה לשם טיול‪ ,‬ואין להאריך יותר‪.‬‬
‫או קטן דעושין כן ע״ש‪ ,‬ולא משנה מה שכאן תעבור‬
‫והנני בברכה‬ ‫^‬
‫הנערה הקטנה עי״כ גם על איסור חבלה באם מכיון‬
‫שג״כ אינד‪ ,‬חייבת ע״ז מה״ו^ ועי״כ הא יחשכו מלעבור‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫על חיוב מדדת‪ ,‬וד‪,‬יא הא אימה בחיובים אלה כל‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן יד‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫לב‬

‫ו ל א עוד אלא דיתכן דאליבא דדיט״ז באו״ח סימן‬ ‫עוד ד׳יא קטנדי )עיין או״ח סי׳ שמ״ג יעו״ש(‪ .‬ומדי גם‬
‫שכ״ח סק״ה יש אפילו לכתחילרי להורות שהאשה‬ ‫שאין כאן גכלל איסוד חבלדי ממש מכיון שד‪,‬כוונה‬
‫בעצמה תעשה זאת ולא לחזר אחר הנערה הקטנה‬ ‫היא לשם רמואדי ומשום כך הרי מתירין זאת כשאי‬
‫שתבצע זאת‪ ,‬יעוין מדי שהארכתי בזרי בספרי שו׳׳ת‬ ‫אפשר על ידי אחר אפילו לגדול בר חיובא‪ ,‬יעו״ש‬
‫צ״א חלק ח׳ סי׳ ט״ן פרק ב׳ יעו״ש‪.‬‬ ‫בב״י בטור יו״ד שם׳ וביותר בדברי הב״ח עיי״ש‬
‫ג( אוםיף לציין גם לדברי דימשנ״ב בסי' שכ״ח‬ ‫)ויעוץ גם בספרים מנחת יצחק ח״א סימנים כ״ז כ״ח‪,‬‬
‫סעי׳ ד׳ בביאו״די ד״ה ודוקא שנתקלקל‪,‬‬ ‫וחלקת יעקב ח״ב סי׳ ל״ט יעו״ש‪ ,‬ואכמ״ל בזה בהיות‬
‫שהעלה להלכדי דאפשר לומר דאם כאיב ליה טובא‬ ‫ולפנינו המדובר בקטנדי שאינה בת חיובא(׳ והגם‬
‫באחד מאברים הפנימיים ומסופק לו שמא נתקלקל‬ ‫דבכאן הוצאת הדם כשלעצמו איננדי הרפואה‪ ,‬אבל‬
‫שם באיזה דבר ואין שם רופא בעיר לשאול‪ ,‬דמותר‬ ‫הא היא באה כדי להוודע עי״כ אם נשקפת איזה‬
‫לחלל שבת וליסע אחר רופא דאף במכה שאינה של‬ ‫סכנדי ויוכלו עי״כ למנוע אותר‪) ,‬ויתכן שמהני בזה‬
‫חלל איתא בסוף ס״ה דאם נעשדי אצל החולה ספק‬ ‫בכלל מחילה של האו״א אפילו בבר חיובא‪ ,‬יעוין‬
‫סכנה מחללין עיי״ש‪ ,‬וא״כ נלמד מזה במכש״ב דמותר‬ ‫במנחת חנוך מצוד‪ ,‬מ״ח׳ ובספר חלקת יעקב שם‪,‬‬
‫לחלל בנידוננו בביצוע בדיקות הדם כאשר לא רק‬ ‫ואכמ״ל(‪.‬‬
‫החולה מסופק אם יש סכנדי לעובר וכו׳‪ ,‬כי אם גם‬ ‫אם כן מכל הלין פשוט הדבר‪ ,‬דמותר לצוות לנערה‬
‫לדירופא יש לו הספק הזה מדי יום ביומו בגלל מחלת‬ ‫קטנדי היא בתה של האשה שתבצע את בדיקת‬
‫הסוכר של האשד״ ולא יוכל לברר זאת כי אם על ידי‬ ‫‪.‬הדם‪ ,‬ולחסוך עי״כ מעשיית איסור מה״ת‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫ביצוע בדיקות הדם כמד‪ ,‬פעמים ביום‪.‬‬
‫ב( וזאת שגית‪ .‬כל הנ״ל הוא כשאפשר בקלות‬
‫ד( ל או ר כל הנ״ל נ״ל להלכה דמותר בודאי לחלל‬
‫שהקטנדי תבצע זאת בבטחה ובלי שידיוי‬
‫את השבת בביצוע בדיקות הדם אצל‬
‫ודיחוי‪ ,‬אבל אם אי אפשר ויש איזה פקפוק על בך‪,‬‬
‫האשד‪ ,‬גם ע״י יד‪.‬ודי‪ ,‬כדי לברר אם נשקפת סכנד‪,‬‬
‫אזי נראדי לי שמותר לאשדי בעצמה לבצע את בדיקות‬
‫כנז' ולדעת עי״כ גם באיזר‪ ,‬צורה לקדם את פני‬
‫הדם בשבת‪ ,‬כדרוש‪ ,‬דדירי כת״ר כותב שהמדובר‬
‫הרעה ושד‪,‬כל יבוא על מקומו בשלום‪.‬‬
‫הוא היכא שאם לא יבצעו את הבדיקות נשקפת ח״ו‬
‫בכבוד ובברכה‬
‫סכנדי לדיעובר וכר‪ ,‬והגם שלא ברור לי מדי כוונת‬
‫אליעזר יהודא ורלדינברג‬ ‫בדי״וכר״ שכתוב במכתבו‪ ,‬האם כוונתו לומר שנשקפת‬
‫סכנר‪ ,‬גם לאם או לא‪ ,‬אבל גם אם לא נשקפת סכנד‪,‬‬
‫סימן טו‬
‫גם לאם‪! ,‬והסכנדי היא רק לעובר‪ ,‬בכל זאת נ״ל דיש‬
‫לדיתיר גם עבור כן לבד לעבור על איסור תורדי כדי‬
‫פציעה ע׳מוקה בשבת מכלי ■מלוכלך באדמה‬
‫אצל בן אדם שקיבל בעבר בתאריך לא‬ ‫למנוע את דיסכנדי מריעובר‪ ,‬דיעוין בספרי שו״ת צ״א‬
‫ידוע זריקת חיסון נגד פלצת אם מותר‬ ‫חי״א סימן מ״ג שדיארכתי בבירור מחלוקת הראשונים‬
‫לחלל שבת עבורו לשם קבלת טיפול לחיסון‬ ‫שקיימת בזרי אס מחללין את השבת‪ ,‬או מתירים לאשדי‬
‫שנית בגלל מחלוקת הרופאים שקיימת‬ ‫לאכול ביוה״כ‪ ,‬דייכא שאיכא רק סכנת העובר‪ ,‬ובררתי‬
‫בזה‪ ,‬וספק חיסרון ידיעה‪.‬‬ ‫והעלתי לדיל׳ לדיתיר אפי׳ משום סכנת עובר בלבד‪,‬‬
‫ואפי' כשהוא עוד קודם מ' יום ליצירתו׳ זדיבאתישכך‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬ח״י אדר תשמ״ה‪.‬‬ ‫העלה גם הגאון דימדירש״ם ז״ל בספר ארחות חיים‬
‫נ״י‪.‬‬ ‫למכובדי היקר יו״ש ד׳׳ר מאיר איסקזון‬ ‫או״ה סימן תרי״ז סעי׳ א׳ דעו״ש‪.‬‬

‫שלום ורב ברכה‪.‬‬
‫הנני לענות לו בזה על מכתב־שאלתו‪.‬‬
‫שאלתו היא אודות פציעה עמוקה בשבת מכלי‬
‫מלוכלך באדמה‪ ,‬או באדמה לאחר נפילה‪ ,‬אצל בן‬
‫אדם שקיבל בעבר בתאריך לא ידוע זריקת חיסון‬
‫נגד פלצת‪ ,‬אם יש באן סיבר‪ ,‬מספקת לחילול שבת‬
‫עבורו לשם קבלת טיפול ולחיסון שנית‪ ,‬וכפי שמפרט‬
‫במכתבו הבעיות בזר‪ ,‬המד‪ !,‬״פציעד‪ ,‬עמוקד‪ ,‬עס כלי‬
‫מלוכלך באדמה טומנת בחובד‪ ,‬מחלת הפלצת בדרגות‬
‫חומרה שונות לפי אלימות החדק ותגובת תחולה‪,‬‬
‫מחן חיסון חד פעמי נגד פלצת מקנה חסינות לתקופה‬
‫לא ידועה בודאות‪ ,‬לש גורסים שזו־‪ ,‬טספיק ל״‪$‬‬
‫ולאחר מיכן מצאתי בשו״ת נחלת לוד מד‪,‬גאון ר׳‬
‫טעביל ז״ל בקו׳ יד שאול שבסוה״ס סימן‬
‫ג׳ שמביא שבכזאת פסק לדיתיר הגרד״ט ז״ל‪ ,‬וגם‬
‫התנו מחבר הקו׳ דינז׳ הרחיב מצידו ג״כ לבסס פסק‬
‫היתר זה עיי׳׳ש‪.‬‬
‫ו ב ר מן דין‪ ,‬לדעתי‪ ,‬בנידוננו שהאשדי סובלת ממחלת‬
‫הסוכר‪ ,‬קרוב הדבר לודאי שאם ישקף סכנה‬
‫לעובר אזי תשקף סכנרי גם לאשה‪ ,‬ועכ״פ מכלל ספק‬
‫סכנה לא תצא‪ ,‬אבל גם אם לא כן הדבר‪ ,‬גם כן יש‬
‫בכל זאת להתיר וכנ״ל‪ ,‬מכיון דע״י עריכת בדיקות‬
‫הדם יוכלו לקדם את הסכנדי אם תדיא נשקפת לעובר‬
‫ולמנוע אותה ע״י הוספת האינסולין‪ ,‬וכדומה‪.‬‬
‫לג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫ס״ה דאם נעשה אצל החולה ספק סכנה מחללין ע״ש‪,‬‬
‫ושם אצל החולה הרי הספק אצלו הוא בגלל חיסרון‬
‫ידיעה‪ ,‬ובכל זאת מכיון שהריעור‪.‬א הוא באחד מאברים‬
‫הפנימיים מקום שניתן בדרך כלל להלל׳ מותר לו‬
‫לחלל שבת בגלל ספיקו‪ ,‬וא״כ הוא הדין גם לכגון‬
‫נידוננו מכיון שהפגיעה הא היא ע״י דבר שטומן בחובו‬
‫סכנה לגוף האדם היא ״מחלת־פלצת״‪ ,‬א״ב מותר לחלל‬
‫גם בגלל ספק חיסרון ידיעה‪.‬‬
‫ג( ונראה דאפילו אם הספק נד בין השנים שקיים‬
‫בהם מחלוקת הרופאים אם החיסון עדיו‬
‫בתקפו )כפי שמפרט במכתבו(‪ ,‬מכל מקום גם כן מותר‬
‫אפילו בכה״ג לחלל את השבת‪ ,‬היות שקיים בזה מ״מ‬
‫מחלוקת הרופאים‪ ,‬כי הרי זה בדומה להנפסק בשו״ע‬
‫שם בסעיף י׳ דאם רופא אחד אומר צריך ורופא אחר‬
‫אומר אין צריך מחללין וכו׳ דספק נפשות להקל‪ ,‬ועוד‬
‫יעוין באו״ח סי׳תרי״ח סעיף ד׳ שנפסק דכששנים‬
‫אומרים צריך אזי אפילו מאה אומרים אין צריך אמרי׳‬
‫דהרי כמאה חשבינן ולא אזלינן בתר רוב בסכנת‬
‫נפשות ע״ש‪ ,‬ואני מתאר לי שבנידוננו יש יותר משני‬
‫רופאים שסוברים שהחיסון לא מחזיק ליותר מחמש‬
‫שנים‪.‬‬
‫ד( אוסיף בזה דיש לדעת כי עומק הפצע כשלעצמו‬
‫מהוה ג״כ סכנה לגוף‪ ,‬וכך סצינו בספר‬
‫מור וקציעה על או״ח להגאון יעב״ץ ז״ל בסי' שכ״ח‪,‬‬
‫דבשו״ע שם בסעיף ז' נפסק דמחללין שבת על כל מכה‬
‫שנעשית מחמת ברזל‪ ,‬והיינו אפילו אינו בחלל הגוף‪,‬‬
‫ואפילו שלא על גב היד והרגל )מ״ב ס״ק י״ח(‪ .‬וכותב‬
‫המור וקציעה שם דאם היא חבלה עמוקה‪ ,‬כ״ש אם‬
‫נגעה בגידים‪ ,‬ודאי מותר לרופא אומן להניח עליה סם‬
‫ורטיה המוכנת‪ ,‬גם ישראל מותר לעשותן‪ ,‬שכל מכת‬
‫ברזל יש בה כדי להמית אפילו הוא מחט ומרזף זריף‬
‫ויכיל למשוך אחריו דבר מסוכן וכו׳‪ ,‬וכן כל נגיפה באבן‬
‫או בצור או בקנה המוציאה דם וכן נפילה חזקה כשפגעה‬
‫ונגעה במקום העלול לסכנה אם לא ימהרו דבר התרופה‬
‫הרי זה ספק נפשות שדוחה את השבת‪ ,‬ואפילו במלאכה‬
‫גמורה אם צריכה לכך יעו״ש‪ ,‬הרי לני כי בחבלה עמוקה‬
‫אפילו אם זה לא ע״י ברזל כי אם באבן או בצור או‬
‫בקנה ג״כ גובל הדבר מדינא בספק נפשות שדוחה את‬
‫השבת‪ .‬ודון מינה איפוא בק״ו שהדבר גובל עם פיקוח‬
‫נפש אם הפציעה העמוקה נגרמה מככלי מלוכלך באדמה‪,‬‬
‫או באדמה לאחר נפילה ויש ספק אם האדם הזה מחוסן‬
‫מפגי מחלת־פלצת שעלול להתהוות עקב זה וזאת גם‬
‫מכח זה עצמו שהפציעה היא פציעה עמוקה‪ ,‬שכשלעצמה‬
‫יש כאן סיבה מספקת לחילול שבת עבורו לשם קבלת‬
‫טיפול ולחיסון שנית‪.‬‬
‫האמור נראה לי להלכה שיש לחלל את השבת‬ ‫מכל‬
‫לפי הצורך לכגון נידון שאלתו דמר‪.‬‬
‫והנני בברכה והוקרה‬
‫אליעזר יהחדה וולדינברג‬
‫סימן טו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שנים‪ ,‬ויש טוענים לחסינות ליס! או אפילו ל־‪20‬‬
‫שנה‪ ,‬בהתחשב עם הנתונים האלה האם יש להתיר‬
‫פעולות הקשורות עם חילול שבת בכדי להגיע למקום‬
‫בו ניתן לקבל טיפול ולחסן שנית״‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫וזאת תשובתי בעזהי״ת‪.‬‬
‫א( מכירן שפציעה עמוקה מכלי מלוכלך באדמה‪,‬‬
‫או באדמה לאחר נפילה‪ ,‬טומנת בחובה‬
‫מחלת פלצת )פרליזים־פארקיגסון( שעלולה לפגוע‬
‫במקומות שונים בחלקי הגוף בחללים הפנימיים‬
‫ולסכן את האדם‪ ,‬ורק ע״י נתינת חיסון לגוף אפשר‬
‫למנוע מהאדם שלא יפגע מזה‪ ,‬אם כן כל שיש ספק‬
‫אם גוף זה של האדם מחוסן מזה מעלין עליו כאילו‬
‫הוא איננו מוצא מזאת הסכנה‪ ,‬ואיננו מוצא עכ״פ‬
‫מגדר של סכנה‪ .‬וסביון שבימות החול רגילים במקרה‬
‫כזה לתת את החיסון מספק לכן מותר גם בשבת לחלל‬
‫את השבת כפי שחק־הרפואה דורש כדי לתת לנפגע‬
‫את החיסון הדרוש‪ .‬והרי זה בדומה להנפסק בשו״ע‬
‫או״ח סי׳ שכ״ח סעי' ד׳‪ ,‬דמכה של חלל א״צ אומד‪,‬‬
‫ועושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול‪ .‬ויעוין במשנ״ב‬
‫שם בס״ק י״ד שמבאר שמשמעות פסק השו״ע הוא‬
‫שאע״פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא‪ ,‬מ״מ כאן‬
‫שהחולי יש בו סכנה ויש בהדבר צורך קצת זרגילין‬
‫לעשות לו בחול עושין גם בשבת‪ ,‬וה״נ איפוא דינה‬
‫של פציעה עמוקה מכלי מלוכלך באדמה‪ ,‬או באדמה‬
‫לאחר נפילה כמכה של חלל‪.‬‬
‫ו הג ם שהמשנ״ב שם ובביאו״ה ד״ה כל שרגילין‪.‬‬
‫מביא שיש מחמירין בזה‪ ,‬הנה מלבד שיש בהחלט‬
‫לסמוך בזה על פסק השו״ע שמקיל‪ ,‬היות והמדובר בחשש‬
‫סכנה‪ ,‬וכך סותמים לפסוק המג״א בסק״ד ובפרמ״ג‬
‫שם‪ ,‬נוסף לזה יעוין בביאו״ה שם בסוף הדיבור שמסיק‬
‫וכותב דאפילו לפי דעת האוסרים היינו דוקא בדבר‬
‫שברור לנו שלא יכבד הליו ע״י מניעת דבר זה‪ ,‬אבל‬
‫בדבר שיש חשש שע״י מניעת דבר זה יחלש ויכבד‬
‫חליו מחללין עליו את השבת וכו' ע״ש‪ .‬ובנידון שאלתינו‬
‫הרי ישנו החשש הזה שאולי החיסון שקיבל מאז פג‬
‫כבר תקפו‪ ,‬ואם לא יגישו לו כעת טיפול וחיסון שנית‬
‫מיידי יכבד הליו‪ ,‬וא״כ בבל בהאי גוונא כו״ע מודים‬
‫שמחללין עליו את השבת כדי לתת לו טיפול וחיסון‬
‫שנית‪.‬‬
‫ב( וז ה שהספק שבפנינו הוא ספק חיסרון ידיעה בלבד‪,‬‬
‫מה שאץ אנו יודעין מתי קיבל את החיסון‬
‫הקודם ואם כבר פג תקפו‪ ,‬זה לא משנה‪ ,‬דסוף סוף‬
‫הרי נוצר לפנינו מצב של ספק פיקוח נפש בגלל חוסר‬
‫הידיעה וא״כ יש לחלל‪ ,‬ובדומה לזה מצינו בביאור‬
‫הלכה בשו״ע שם בסעיף ג' ד״ה ודוקא שנתקלקל‪,‬‬
‫שכותב‪ ,‬דאס כאיב ליה טובא באחד מאברים הפנימיים‬
‫ומסופק לו שמא נתקלקל שם באיזה דבר ואין שם‬
‫רופא בעיר לשאול‪ ,‬דמותר לחלל שבת וליסע אחר‬
‫רופא דאף במכה שאינה של חלל איתא לקמן בסוף‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן טז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫לד‬

‫הנה גם זה יכולים אנו ללמוד להתיר מדברי השו״ע‬ ‫סימן טז‬

‫שם‪ ,‬דז״ל השו״ע במלואו‪ :‬השמעת קול בכלי‬
‫שיר אסור‪ ,‬אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה כשאינו‬ ‫א‪ .‬אם מותר לאדם לשרוק בפה או למחות‬
‫דרך שיר מותר‪ ,‬ועל זה מוסיף הרמ״א את דבריו‬ ‫כפים בשבת כדי למצוא היכן מונח מחזיק‬
‫וכותב וז״ל ! וכן אם לא עביד מעשה שרי וכד׳ משתמע‪.‬‬ ‫מפתחות שורק‪.‬‬
‫מזה דס״ל להרמ״א דאפילו השמעת קול בכלי שיר‬ ‫ב אם מותר לצייר ע״ג קירות ביכ״נ‬
‫מותר היכא דלא עביד מעשה‪ ,‬כי הרי על הכתוב בזה‬ ‫פסוקים עם שמות הקדושים׳ וכשמצויר‬
‫במחבר להתיך כשאינו דרך שיר הוא דמוסבים דבריו‬ ‫כבר ורוצים להרחיב את הביב״ נ אם‬
‫לאשמיענו דאימתי מותר רק כשאינו דרך שיר היכא‬ ‫מותר להרוס קיר שעליו שמות הקדושים׳‬
‫דעביד מעשה‪ ,‬אבל היכא דלא עביד מעשה מותר אפילו‬ ‫וכן אם מותר לעבור עליהם עם צבע‬
‫כשהוא דרך שיר מה שהמחבר אוסר ברישא דדבריו‬ ‫כדי לחזק אוו הכתב של הפסוקים‪.‬‬
‫דאי שלא בכלי שיר הרי המחבר מתיר אפילו כשעביד‬ ‫ג‪ .‬אם נכון‪ ,‬המנהג החדש באיזה ביב״ נ לא‬
‫מעשה כהקשה על הדלת‪ ,‬ומוסיף הרמ״א להדגים‬ ‫לקרוא לתורה את הקרוא בשמו אלא‬
‫את הלא עביד מעשה דשרי‪ ,‬כגון אלו שקורין לחבריהם‬ ‫ע״י חילוק כרטיסים‪.‬‬
‫ומצפצפים בפיהם כמו צפור דמותר לעשותו בשבת‪,‬‬
‫ב״ה‪ ,‬י״ב אדר״ב תשמ״ו לפ״ק‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫ואם כן דון מינד‪ ,‬גם לכגון נידונו דג׳׳ב מותר מכיון‬
‫דלא עביד מעשה כדי שמחזיק המפתחות יתחיל לצפצף‬ ‫לכבוד בן אחי היקר יו״ש‬
‫כי אס על ידי שריקה בפיו׳ ועקימת שפתיו בזה לא‬ ‫נ״י‪.‬‬ ‫הר״ר יצחק וולדינברג‬
‫‪,‬‬ ‫הוד‪ .‬מעשה כי לא גזרו בזה היכא דעביד רק בפה‪.‬‬
‫שו״ב‪.‬‬
‫זאת‪ .‬בנידוננו שריקתו של האדם לא גורמת‬ ‫ועוד‬ ‫קראתי שלשת שאלותיך הנוגעות למעשה‪ ,‬והנני‬
‫ישירות שמחזיק המפתחות יתחיל לצפצף‪ ,‬אלא‬ ‫להשיב לך עליהם אחת לאחת‪.‬‬
‫על ידי כן שמחזיק המפתחות מקבל מגלי' הקול את‬
‫א( שאלתר הראשונה היא ‪ :‬אודות מחזיק מפתחות‬
‫השריקד‪ .‬כתוצאר‪ ,‬מזה הוא משחרר גומי ונוצר מגע בין‬
‫שורק המבונה בצורה כזו שהוא רגיש‬
‫שני החיבורים הגורמים לציפצוף׳ והו״ל זה איפוא‬
‫לקול מסוים‪ ,‬יש הרגישים למחיאות כפים‪ ,‬ויש לשריקה‬
‫רק בגדר של גרמא‪ ,‬ושוב לא מצינו שגזרו בכלל גם‬
‫של אדם‪ ,‬וכאשר שכח האדם היכן הוא שם את מפתחותיו‬
‫על בכר‪,‬״ג׳ וממילא מותר לפי״ז גם במחזיקי־מפתחות‬
‫הוא שורק והמחזיק מתחיל לצפצף מאליו עי״כ שהוא‬
‫הרגישים למחיאות כפים הגם שהוא ע״י מעשה‪ ,‬דר׳יינו‬
‫מקבל מגלי הקול את השריקה )או רעש אחר(‪ ,‬והמחזיק‬
‫מחיאות*ר‪,‬כפיים‪ .‬ור׳היתר הוא אפי' אם יש בו איזה פנס‬
‫משחרר גומי)או דבר אחר( ונוצר מגע בין שני חיבורים‬
‫ונולד עי״ב זרם זמני מכיון שהוא גם רק ע״י גרמז^‬
‫הגורמים לצפצף‪ .‬ונפשך בשאלתך מה דץ מחזיק כזה‬
‫יעוין בנוגע למוליד כזה בספרי שו״ת צ״א ח״ו סימן‬
‫בשבת‪.‬‬
‫ו' יעו״ש וקחנו משם לנידוננו‪.‬‬
‫תשובה‪ .‬השאלה היא כפולה‪ .‬ראשית עצם השריקה‬
‫נוסף להאמור‪ ,‬הא אינו גם קול של שיר׳ ויעויןשם‬ ‫של האדם אם מותרת בשבת׳ ושנית מה‬ ‫‪,‬‬
‫במשג״ב בביאר״ה ד״ה הואיל והכלי מיוחד‬ ‫שע״י השריקה שלו הוא גורם שמחזיק־המפתחות‬
‫לכך‪ ,‬שכותב לבאר שאפילו לדעת הרמ״א שאוסר בכלי‬ ‫מתחיל לצפצף על ידי כן שהוא מקבל כתוצאה מזה‬
‫המיוחד לכך אפילו אם אינו קול של שיר לא משום‬ ‫מגלי הקול את השריקה על ידי זה שהוא משחרר גומי‬
‫דהוא שבות גמור אלא משום דמיחזי כעובדא דחול‬ ‫)או דבר אחר( ונוצר עי״כ מגע בין שני חיבורים‬
‫יעו״ש׳ ואם כן יש לומר שפיר לפי ״ז דבכה״ג שד״אדם‬ ‫הגורמים לצפצף‪ ,‬והו״ל איפוא כמשמיע קול מבלי‬
‫מנותק מהכלי לא מיחזי אפילו כעובדא דחול‪.‬‬ ‫המיוחד לכך‪.‬‬
‫לכן‪ .‬מכל הלין שנתבאר שפיר יש לד‪,‬תיר זאת בנידון‬ ‫והנה בנוגע לשאלה הראשונה‪ ,‬הלכה פסוקה היא‬
‫שלפניט‪ ,‬ובפרט כשזה לשם צורך כדי שיוכל‬ ‫בשו״ע או״ח סי' של״ח סעיף א׳ דבהשמעת‬
‫למצוא את המפתח לצורך פתיחה או סגירה כפי הדרוש‬ ‫קול אם לא עביד מעשה שרי ולכן אלו שקורין לחבריהם‬
‫לו אז‪.‬‬ ‫ומצפצפים בפיהם כמו צפור מותר ׳לעשותו בשבת‬
‫השניה היא‪ :‬מה הדין לגבי ביהכ׳־נ‬ ‫ב( שאלתו‬ ‫ובמ״ב בסק״ג מוסיף‪ ,‬דהיינו אפילו אם מנעים הקול‬
‫שמצוירים ע״ג קירותיו פסוקים עם‬ ‫כעין שיר שרי דלא גזרו בזה היכי דעביד בפה ע״ש‪.‬‬
‫השמות הקדושים‪ ,‬אם מותר לכתחילה לעשות זאת;‬ ‫וא״ב מינה דה״ה דמותרת השריקה של האדם בשבת‬
‫ואם ירצו לד׳רחיב את ביד‪.‬כ״נ‪,‬האם יד‪.‬יה מותר ‪ ,‬לד‪.‬רופ‬ ‫גם בכגון נידוננו‪ .‬דמאי שנא‪.‬‬
‫וכן כאשר רוצים לעבור עם צבע ולחזק את הכתב של‬ ‫לשאלה השניה בזה מה שע״י השריקה הוא‬ ‫ובנוגע‬
‫הפסו׳ האם סי ‪ T‬שאינו יר‪,‬ודי רשאי לעשות זאת‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫גורם שמחזיק המפתחות מתחיל לצפצף‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן יז‬
‫ובשליחותו‪ ,‬כאשר מציגו שהעלה בכיוצא בר‬
‫נודע ביהודה מהדו״ת חיו״ד סי׳ קפ״א׳ ד כו ת ב' ^‬
‫דהיכא דידעינן שכתבו לישראל לא אמרינן שכתבו‬
‫לשם אלילים וכו״ע יודו בזה אם הוא ידבר של ישראל‬
‫ומתחילה הישראל שוכר עכו״ ם לכתוב לו‪ ,‬ומה גם‬
‫‪.‬היכא שהעכו״ם אינו יודע ואינו בקי בכתב אשורית‬
‫ואינו מבין בלשון הקודש יעו״ש‪.‬‬
‫כ א מו ר ההיתר אפילו על ידי עבו״ם שכתבנו בזה‬
‫הוא ג״כ לא כל כך פשוט בגלל הבעיה של‬
‫חשש מחיקה בזה‪ ,‬והדבר תלוי סו״ס במחלוקת הפוסקים‪,‬‬
‫ויעוין מזה גם בשו״ת מהרי״א אסאד חיו׳׳ד סימן דש‬
‫עיי״ש‪ ,‬לכן העצה בזה היא שמן המובחר להתנהג בזה‬
‫שלא יגעו בשמות הקדושים כלל וישארו כפי שהם‬
‫יאץ בזה כל הידור לחזק את הכתב על הפסוקים‪.‬‬
‫ג( שאלתך השלישית היא‪ ,‬כי התפללת בביכ״נ מסוים‬
‫וראית את הגבאי מחלק לפני קריה״ת‬
‫כרטיסים ועליהם מודפסים! כהן‪ ,‬לוי‪ ,‬שלישי‪ ,‬רביעי‪,‬‬
‫ובו׳‪ ,‬ובזמן העליה לתורה קורא הגבאי יעמוד הכהן‪,‬‬
‫‪.‬יעמוד הלוי‪ ,‬יעמוד השלישי‪ ,‬וכו׳‪ ,‬בלי לקרוא שם‬
‫העולה‪ ,‬האם נכון לנהנג כך‪.‬‬
‫תשובה‪ .‬אמנם מעיקרא דדינא אין חיוב לקרוא את‬
‫העולה לתורה בשמו המפורש כאשר כותב‬
‫הדרכי משה בטור או״ח סי׳ קל״ה אות ח׳ בשם המרדכי‬
‫שאין חובה להזכיר שמו של העולה אלא מרמז לו‬
‫‪.‬‬ ‫שיעלה ע״ש‪,‬‬
‫אולם כבר הוסיף לכתוב בזה עוד הדרכי משה להלן‬
‫בסימן קל״ט אות א׳ לאמר‪ ,‬דהגם דא״צ לקרוא‬
‫לעולה בשמו אלא ברמז בעלמא פגי‪ ,‬מיהו המנהג‬
‫הפשוט בכל מקום לקרות יעמוד פב״פ ע״ש‪ ,‬ואם כן‬
‫אין לשנות מהמנהג כדמצינו לו להרמ״א באו״ח סימן‬
‫תר״צ סעיף י״ז שפוסק דאין לבטל שום מנהג או ללעוג‬
‫עליו כי לא לחנם הוקבעו יעו״ש‪.‬‬
‫‪.‬ומצאתי בספר שו״ת בית יצחק )דאנציג( בקו׳‬
‫תורת המנהגים שבסוה״ס סימנים כ׳ כ׳׳א‬
‫שדיבר כבר מדבר זה‪ ,‬על היש מקומות שבטלו מנהג‬
‫זה ישן נושן הנהוג בישראל לקרוא לס״ת בשם סלוני‬
‫בן פלוני והתקינו שהחזן יקרא יעמוד שלישי רביעי‪,‬‬
‫או שלישי קרב וכו׳ וטרם קריאת התורה יתן השמש‬
‫להאיש המזומן לעליה פסת גייר או מנחשת קלל כתוב‬
‫עליו שלישי‪ ,‬רביעי‪ ,‬למען ידע לעלות כאשר ישמע‬
‫קול הקורא‪ ,‬ומביא כשם הרה״ ג בעל חזון למועד‬
‫תלמיד רבינו הח״ס ז״ל שהרעיש על זה‪ ,‬והוכיח‬
‫במישור מכמה וכמה מקורות בוזז״ל שהוא מנהג ותיק‬
‫לקרוא לתורה בשם פב״פ ולכן אין לשנות ממנהג‬
‫הקדום הזה יעו״ש‪.‬‬
‫יש גם בעיה בשבת בגלל קריאה מתוך‬ ‫ולכאורה‬
‫מכתב‪ ,‬אך הדעת נוטה שבבה״ג של חילוק‬
‫פתקאות לא שייך בכגון זה הגזירה שלא לקרות מו>וך‬
‫הכתב ]יעוץ באו״ח מימן ש׳יז סעוף י״ב ובנו״צ[‪,‬ולקן‬
‫שו״ ת‬
‫תשובה‪ .‬לכתחילה אין לעשות זאת‪ ,‬כי נתקלים סביב‬
‫כן בבעיות חמורות‪ ,‬והר״ז בדומה לפסק‬
‫הרמ״א ביו״ד סי' רע״ו סעיף י״ג שפוסק דאסור לכתוב‬
‫שם לכתחילה שלא בספר דיוכל לבוא לידי בזיון וכו׳‬
‫ע״ש ובפ״ת ס״ק כ״ו‪ ,‬הגם דיש לחלק בין היכא שכותב‬
‫על דבר המיטלטל לבין היכא שכותבו על מחובר‪ ,‬מכל‬
‫מקום פשטות דברי הרמ״א משמע דבא לאסור לכתחילה‬
‫‪.‬בזה כל היכא שכותבו שלא בספר‪ ,‬ויעוץ בספר אור‬
‫המאיר להגר״מ שפירא ז״ל סימן י״ז שכותב שמצא‬
‫בסדר הדורות במערכת אלף החמישי שהביא שיש‬
‫קבלה מכחמי הדור שבביתכ״ג של ה״ר יהודא החסיד‬
‫ז׳׳ל הי׳ על הכותל שם המפורש‪ ,‬ולא הסירו את העכביש‬
‫מחשש מחיקה עיי״ש‪ ,‬נוכחים מזה לדעת עד כמה מן‬
‫הזהירות שיש להזהר כאשר נמצא שם כתוב על כותל‪.‬‬
‫ועוד יעוץ ביו״ד שם בסעיף ט׳ ופ״ת סק״י עיי״ש‪.‬‬
‫אתאן לשאלתך השניה בזה‪ ,‬בשמות הקדושים הכתובים‬
‫כבר ע״ג כותל ביהכ״נ‪ ,‬אם ירצו להרחיב את‬
‫הביהכ״נ האם יהיה מותר להרוס קיר שמצוירים עליו‬
‫פסוקים עם שמות הקדושים‪.‬‬
‫תשובתי על כך היא‪ ,‬ודאי שיהי' אסור‪ ,‬כי עי״כ יפגעו‬
‫גם בשמות הקדושים שיתפוררו‪ ,‬ויעברו‬
‫איפוא על איסור מחיקה‪ ,‬ואין עצה כי אם שיקלוף‬
‫מתחילה את השמות מהקיר בזהירות וביחד עם קליפה‬
‫מעובי הסיד‪ ,‬יעוין במג״א או״ח סי׳ ל״ב ס‪-‬ק כ״ו‬
‫ובשו״ת חתם סופר חאו״ח סוף סימן ל״ג יעו״ש‪ ,‬וזאת‬
‫לדעת שאפילו ע״י קליפה ישנן המחמירים שהדבר‬
‫יעשה ע״י ישראל מחשש לפן ואולי לא יקלוף יפה‪,‬‬
‫אלא מורים שיעשו זאת ע״י פועל עכו״ם‪ ,‬כמבואר‬
‫בשו״ת אור המאיר שם‪ ,‬וכותב שם וז״ל‪ :‬ועובדא‬
‫ידענא שבעירנו טארנאפאל הורה הגאון הקדוש בעל‬
‫מנוזת חנוךז׳׳ל כן להתיר קליפת השמות ע״י עכו״ם‬
‫ומעשה רב עכ״ל עיי״ש‪.‬‬
‫ולשאלתך השלישית כזה‪ ,‬אם כאשר רוצים לעבור עם‬
‫צבע ולחזק את הכתב על הפסוקים האם‬
‫סייד שאינו יהודי רשאי לעשות זאת‪.‬‬
‫הנ ה לעשות זאת ע״י סייד יהודי הדבר הרבה יותר‬
‫חמור כי על ידי שעובר עם הצבע על הכתב‬
‫הוא מוחק על ידי כן את הכתב התחתון‪ ,,‬ובאנו בזה‬
‫לידי מחלוקת גדולה בין הפוסקים אם מותר המחיקה‬
‫נבה״ג כשהדבר בא דרך תיקון כאשר מובא מזה‬
‫םאריכות גדולה בספר שדי חמד מערכת המם כלל‬
‫י״ב יעו״ש‪ ,‬ועל כן לעשותו ע׳׳י םי ‪ T‬שאינו יהודי‬
‫הדבר יותר קל‪ ,‬ומה גם כאשר נצרף אז לזה גם זאת‬
‫דהיכא שזה כתוב בצבע ולא בדיו ישנן כמה פוסקים‬
‫דס״ל דאין בזה משום מוחק‪ ,‬יעוין מהמובא מזה בשדאח‬
‫שם‪ ,‬ויוצא ג׳ למעליותא‪ ,‬שזה בא בדרך תיקון‪ ,‬והמדובר‬
‫בצבע‪ ,‬והדבר נעשה ע״י עכו״ם‪.‬‬
‫‪ 1‬ז ה אין מקום לחשש לשמא העכו״ם יחשוב בזה לשם‬
‫זדז‪ ,‬מכיון שאינו עושה זאת בשלו אלא בשל ישראל‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן יז‬
‫א( ולדעתי נראה שעדיף יותר לברך ולקדש בליל‬
‫שבת‪ ,‬ולא מבעוד יום‪ ,‬ואימא טעמא‬
‫דידי‪ ,‬ראשית‪ ,‬הרי אנו יוצאים תמיד ביד רמ״א‪ ,‬ועל‬
‫דבר זה שלא לקדש החודש מבעוד יום אלא בלילה‬
‫כתוב זאת מפורש ברמ״א‪ ,‬וכפי שמבאר המשנ״ב בסק״ב‬
‫דהרמ״א מדגיש לכתוב בלשון ״אלא״ בלילה‪ ,‬לאפוקי‬
‫ביה״ש שהלבנה נראית קצת ועדיץ הוא יום‪ ,‬ואילו‬
‫על שלא לקדש בליל שבת לא מצינו מפורש מזה ברמ״א‪,‬‬
‫כי הרמ״א כותב רק על מוצ״ש שחל בו יו״ט שאין‬
‫מקדשין אותה אז‪ ,‬ורק המג״א הוא שמוסיף וכותב‬
‫ע״ז דמכ״ש שלא יקדשו בליל שבת‪ ,‬ולענ״ד אין הכרח‬
‫לזה‪ ,‬כי אחד מהטעמים שכותבים על זה הוא לפי שאין‬
‫מערבין שמחה בשמחה כי אין מקבלין את הלבנה‬
‫אלא מתוך שמחה‪ ,‬ולפי״ז י״ל שזה רק ביו״ט אבל לא‬
‫בשבת‪ ,‬שלא נאמר בו שמחה‪ ,‬ושמחתי שמצאתי כן‬
‫בשו״ת שואל ומשיב מהדו״ק ח״ג סי' קנ״א דכותב‬
‫שם בתוך דבריו דלטעם הרמ״ע מפאנו שאוסר קידוש‬
‫הלבנה משום אין מערכין שמחה בשמחה עכ״פ בשבת‬
‫יהיה מותר דבשבת לא כתיב שמחה עיי״ש‪.‬‬
‫ב( שנית‪ ,‬גם להמג״א ודעימיה דס״ל שאין לחלק בזה‬
‫בין יו״ט לשבת‪ ,‬אלא דמכ״ש שאין מקדשין‬
‫גם בשבת‪ ,‬אבל כל האיסור בזה אין לו אחיזה בהלכה‪,‬‬
‫כאשר כתבו כבר לסתור כל הנאמר בזה׳ ונשארו‬
‫בזה כמעט רק הטעמים שנאנו׳רו בזה ע״פ הסוד‪ ,‬כדיעוין‬
‫‪,‬בדברי הפוסקים לרבות גם בשו״ת שואל ומשיב שם‪,‬‬
‫ואילו האיסור שלא לקדש אלא בלילה יש לו אחיזה‬
‫בהלכה‪ ,‬ומקורו של הרמ״א בזה נובע מדברי האגור‬
‫שמובא בב״י בטור שכותב וז״ל ! כתב האגור שאין לקדש‬
‫החודש אלא בלילה ומסתברא דשרגא בטיהרא למאי‬
‫אהגי עכ״ל‪ .‬ועוד מזה באבודרהם בה' ברכות שער ת׳‬
‫דכותב וז״ל‪ :‬וכתוב במדרש אין מברכין על הלבנה‬
‫אלא בלילה שנא׳ עשה ירח למועדים עכ״ל‪ .‬ובספר‬
‫תניא רבתי מביא ד״ז שאין מברכין אלא בלילה בשם‬
‫יש אומר‪ ,‬וכי החבר רבי צדקיה בר׳ אברהם הרופא‬
‫הסביר זאת מפני דשרגא בטיהרא למאי מהניא‪ ,‬ומדידיה‬
‫נ״י‬
‫מוסיף עוד טעם מפני שגבול הלבנה בלילה דכתיב‬
‫את הירח וכוכבים לממשלת בלילה ע״ש‪ .‬וכ״כ בשבלי‬
‫הלקט אות קס״ז עיי״ש‪.‬‬
‫אמנם ראיתי בספר ארחות חיים החדש עלאו״ח‬ ‫ג( הן‬
‫סי׳ תכ״ו אות ד׳ שמביא בשם ספר גור אריה‬
‫יהודא סי׳ קמ״ד שהעלה דבזמן שלא נראית הלבנה‬
‫כמה ימים ואח״כ נראה משחשיכה קודם לילה וחוששין‬
‫פן לא יראה בלילה דמותר לקדש תיכף אף בברכה‪,‬‬
‫והביא ראיה לכך מרש״י עה״ת פ׳ בא עה״פ החדש‬
‫הזה לכם‪ ,‬ור״ל‪ ,‬ממ״ש שם דסמוך לשקיעת החמה נאמרה‬
‫לו פ' זו והראהו הקב״ה למשה מולד הלבנה משחשיכה‬
‫ע״ש‪ .‬והביאו גם בדעת תורה על או״ח להגאון המהרש״ם‬
‫ז״ל ומוסיף עוד ראי״ טספת לכך מפני דבש״ם נראה‬
‫דדמי לקידוש החודש עיי״ש‪ ,‬ובאו״ח שם באות ה׳‬
‫שו‬ ‫לו‬
‫לא העירו גם מזה‪ .‬ונראה דלא שייך בכגון זה גם איסור‬
‫ברירה כשבודר מהפתקאות את השלישי והרביעי‬
‫וכו׳‪ ,‬יעוץ מזה בספרי שו״ת צ״א חי״ב סי׳ ל״ה יעו״ש‬
‫וקחנו משם‪ .‬והבעי׳ היא איפוא רק על איסור לשנות‬
‫מנהג ותיק וכנ״ל‪.‬‬
‫אולם כנראה שבכמה מקומות כן פשט מכבר המנהג‬
‫החדש הזה לקרוא רק יעמוד שלישי וכו׳‪ ,‬כי‬
‫אני רואה בערוך השלחן אה״ע סי׳ קכ״ט סעיף פ״א‬
‫דמדי דברו בהסברת הדבר מדוע שאי אפשר לקבוע‬
‫כתיבת שמות לגיטין לסי מה שקוראין אותו לתורה‪.‬‬
‫כותב בתוך דבריו וז״ל ‪ :‬״וכן במקומות שאין קורץ‬
‫לתורה בשם אלא יעמוד כהן לוי שלישי‪ ,‬הרי שהבעל‬
‫ערוה״ש מדבר על זה בניחותא וכאל דבר הפשוט‬
‫שיש מקומות שנוהגין כך‪ ,‬אך אולי דיבר הערוה״ש‬
‫בזה כעל עובדא קיימת‪ ,‬ומפני שלא על זה הוא שבא‬
‫בעיקר בדבריו שם לכן לא כתב מחאת־דברים נגד‬
‫מנהג זה‪,‬‬
‫יש גם לציין שאצל אחינו הספרדים נהוג מנהג זה‬
‫בפשיטות‪ ,‬ולא קוראים לתורה בשם פב״פ‪ ,‬אלא‬
‫קוראים כהן העולה וכו׳ ומרמזים לנקרא לעלות לתורה‪.‬‬
‫אצלינו רובא דרובא דמקומות החרדים קוראים‬ ‫עב״ פ‬
‫בשם יעמוד פב״פ‪ ,‬ואין לנטות ממנהג ישן‬
‫וותיק זה‪.‬‬
‫בברכה‬
‫דודך אליעזר יהוודא ורלדינברג‬
‫סימן יז‬
‫אם סוף זמן קידוש לבנה הוא בליל שבת‬
‫קודש‪ ,‬זה שלא קידש עדיין את הלבנה איר‬
‫עליו להתנהג‪ ,‬האם לקדש מבעוד יום קצת‬
‫לפני כניסת השבת או לקדש בליל שבת ‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬כ׳ טבת תשמ״ו‪.‬‬
‫להאברך היקר הרב ר׳ אשר דוב גוטפדב‬
‫שלום רב‪.‬‬
‫הנני לענות לו בזה על שאלתו הנוגעת למעשה‪.‬‬
‫והיא‪ ,‬דהדמ״א באו״ח סי׳ תכ״ו סעיף א׳ פוסק דאין‬
‫לקדש החודש בלילה בעת שהלבנה זורחת ונהנין מאורה‪,‬‬
‫ובסעיף ב׳ שם פוסק הרמ״א דאין מקדשין אותה‬
‫במוצש״ק שחל בו יו״ט‪ ,‬והמג״א בסק״ז מוסיף וכותב‬
‫דמכ״ש שלא יקדשו בליל שבת וכו׳ אבל בענין אחר‬
‫אין להקל מאחר שיש הרבה טעמים ע״פ הסוד ע״ש‪,‬‬
‫באשר על כן הוא שואל ובא בהיכא שסוף זמן קידוש‬
‫לבנה הוא בליל שבת קודש‪ ,‬ועדיין לא קידש את‬
‫הלבנה איך עליו לעשות‪ ,‬האם לקדש מבעוד יום קצת‬
‫לפני כניסת השבת‪ ,‬באשר לקדש בליל שבת חמור‬
‫יותר‪ ,‬או דילמא לקדש בליל שבת כי לקדש מבעוד‬
‫יום חמור יותר‪ ,‬ע״ב‪ .‬ויפה שאלו^‬
 ‫לז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫אולם למעשה נראד‪ ,‬דמי שרוצה כן לברך אז אין‬
‫מזגיחין אותו וכפי שהבאתי בתשובתי הקודמת‬
‫שפסקו בכזאת בספר שו״ת גור אריה יהודא וכן בספר‬
‫מאורי אור‪.‬‬
‫יש גם עצה לומר בלשון תרגום וכפי שראיתי בספר‬
‫העמק שאלד‪ ,‬על השאילתות להגאון הנצי״ב ז״ל‬
‫שאילתא נ״ג אות ב׳ שמביא בדומה לזה בשם ספר‬
‫ברכת משה שמעיד על שלושה גדולי הדור ואחד המיוחד‬
‫הגאון ר״מ סופר זצ״ל שעשה עובדא שנסתפק לו‬
‫בברכת הלבנה ובירך בריך רחמנא מלכא דעלמא‬
‫אשר במאמרו ברא שחקים וגו׳‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫רמי שלבו נוקפו גם על העצה הנז׳ באשר שיש פלוגתא‬
‫בזה יעו״ש בהעמק שאלה‪ ,‬יש עוד עצה‪ ,‬שיפתח‬
‫את ד‪,‬גמ׳ )בסנד‪,‬דרין ד׳ מ״ב ע׳׳א( ויאמר את הברכה‬
‫בשו״מ דרך לימוד בגמ׳‪ ,‬וכפי שנזכר מעצה כזאת בם׳‬
‫ארחות חיים על או״ח סי' תכ״ו אות י״ד ע״ש‪.‬‬
‫ב( מ ה ששואל אותי עוד על זה שבד‪,‬רבד‪ .‬סידורים‬
‫כתוב בברכת כד‪,‬נים כשהשליח ציבור מקריא‬
‫את הפסוקים שביברכך ה' יד‪,‬יד‪ ,‬פניו נגד ההיכל‪ ,‬וישמרך‬
‫נגד ימינו‪ ,‬יאר ה׳ פניו נגד ההיכל‪ ,‬אליך ויחנך נגד‬
‫שמאלו‪ ,‬ישא ה׳ פניו נגד ההיכל‪ ,‬אליך נגד ימינו‪ ,‬וישם‬
‫לך נגד שמאלו‪ ,‬שלום נגד ימינו‪ ,‬ומחלק השאלה‬
‫לשתים א( היכן המקור לדבר זה‪ .‬כ( ואם ממקור קדוש‬
‫יהלכון מדוע לא נוהגים כך‪) ,‬עד כמה שידע(‪.‬‬
‫חאת תשובתי על זה‪.‬‬
‫לא נזכר מכזאת היכא שהש״ץ מקריא את‬ ‫אמנם‬
‫הפסוקים לפני הכהן‪) ,‬ואיך שהכהן יתנהג‬
‫כתוב בשו״ע בסימן קכ״ח סעיף מ׳׳ה(‪ ,‬אבל שפיר נזכר‬
‫עיקרו של דבר זה בד‪,‬יכא שאין כד‪,‬ן והש׳׳ץ אומר‬
‫במקום כהן או״א וגו׳‪ ,‬וד‪,‬וא באו״ח סי׳ קכ״ז‪ ,‬דנפסק‬
‫בשו״ע שם בסעיף ב׳ דאם אין שם כהנים אומר ש״ץ‬
‫או״א ברכנו בברכד‪ ,‬המשולשת וכו׳‪ ,‬וכותב ע״ז המג״א‬
‫בסק״ג בשם הזהר חדש פ׳ נשא‪ ,‬דכשאומר יברכך ה׳‬
‫יראד‪ ,‬לצד הד‪,‬יכל‪ ,‬וישמרך יראד‪ ,‬ימין שלו‪ ,‬יאר ה' כלפי‬
‫ההיכל‪ ,‬פניך אליך ויחנך יראד‪ ,‬לצד שמאל ליחדו בימין‬
‫ע״ש וד‪,‬ובא גם בבא״ה סק״ד ומשנ״ב סק״ח‪.‬‬
‫ו מ דו ע שלא נוהגים כך )עד כמה שידוע( נראה דיתכן‬
‫מפני שיש בזד‪ ,‬חילוקי דיעות חריפים‪ ,‬דיעוין‬
‫'־ בספר חסד לאלפים‪ ,‬או״ח סי׳ קכ‪-‬ז שמביא משם אגרות‬
‫משד‪ ,‬הרמ״ז סי' ד' שאומר לד‪.‬תנד‪,‬ג בדרך אחרת‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫דבשאומר יברכך יטה לצד ימין דשלו‪ ,‬יאר לצד שמאלו‪,‬‬
‫ישא לצד פניו‪ ,‬וכותב דכן המנהג פשוט פעיה״ק‬
‫ירושלים‪ ,‬וכן נוד‪,‬גים גם בקד‪,‬ל חסידים במד׳ בית א׳ל‪,‬‬
‫ועוד מביא שם דבזוד‪,‬״ק הפליג בעונש ופגם שעושר‪,‬‬
‫הש״ץ שאינו מכוין או שמקדים שמאל לימין‪ ,‬ע״ש‪,‬‬
‫ויעוין תשו׳ ארוכד‪ ,‬מ ה בשו״ת באר עשק סימן ק״ו‬
‫יעו״ש‪ ,‬וכן מהכתוב מזר‪ ,‬בניצוצי זהר בזד‪,‬ר חדש פ׳‬
‫נשא במילואים שבסוה״ם עיי״ש‪ ,‬ולכן היות שהדבר הוא‬
‫לא מעיקרא דדינא ורק ע״פ הסוד‪ ,‬והדיעות ע״פ הסוד‬
‫סימן יח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫מוסיף להביא עוד מספר מאורי אור שמוכיח דבזריחה‬
‫קצת סגי סמוך לחשיבה עיי״ש‪ ,‬וברמב״ם וטור לא‬
‫נזכר בכלל מהך דיגא דאין מקדשין אלא בלילה‪ ,‬וגם‬
‫המחבר בשלחנו לא הביא מזה הגם שבב״י הביא זאת‬
‫בשם האגור‪.‬‬
‫ואם כן לפני הנ״ל‪ ,‬בשעת הדחק יש מקום להורות‬
‫לברך ברכת הלבנה סמוך לחשיכה כשיש זריחה‬
‫קצת‪.‬‬
‫אולם בכל זאת‪ ,‬בנידוננו׳ מכיון שקשה אז לשער‬
‫מהות הזריחה קצת‪ .‬ואם זה כבר בגדר של‬
‫נהנים קצת לאורה‪ ,‬ומכיון שמשמעות דברי הרמ״א‬
‫ויתר הפוסקים משמע דלא כן‪ ,‬לכן נ״ל להלכה להעדיף‬
‫לברך בליל שבת וכנז״ל‪ ,‬ויתירה מזו דלברך סמוך‬
‫לחשיבה הרי ישנה כאמור שאלה על עצם הברכה אם‬
‫לא תהיה ברכה לבטלה‪ ,‬אבל אם יברך בליל שבת‪,‬‬
‫הא שאלה על הברכה הרי לא תהיה׳ דשפיר בירך‪,‬‬
‫והשאלה תהיה רק אם עי״כ עבר על איסור צדדי‪ ,‬ע״פ‬
‫הנגלה או ע״פ הנסתר‪ ,‬ולא מסתבר לומר שיחשב עי״כ‬
‫מצור‪ .‬הבאה בעבירה עד כדי שנאמר שלא יצא ידי‬
‫מצוה‪ ,‬ובשעת הדחק הרי מצאנו לגדולי עולם שהורו‬
‫וברכו ברכת הלבנד‪ .‬בליל שבת‪ ,‬יעו״ש בנו״כ השו״ע‪,‬‬
‫ובשו״מ שם‪ ,‬וכן בתפארת ישראל על המשניות פ״ק‬
‫דמו״ ק ביכין אות נ״א ובועז שם‪ ,‬וכן בספר דברי ישראל‬
‫)וועלץ( חאו״ח סימנים ק״ט ק״י יעו״ש‪.‬‬
‫לזאת נראה ברור דיש להתנד‪,‬ג בשאלתו דמר לא‬
‫לברך לפני כניסת השבת‪ ,‬אלא לברך ולקדש‬
‫את הלבנד‪ .‬בליל שבת קודש‪.‬‬
‫בברכה‬
‫אליעזר יהוודזז וולדינברג‬
‫סימן יח‬
‫א‪ .‬שנית להנ״ל בעניו הנ״ל שבסימן הקודם‪.‬‬
‫ב‪ .‬בהנהגת הש״ץ המקריא בברכת כהנים‬
‫בין כשיש כהן ובין כשאין כהן‪.‬‬
‫ב״ה‪ ,‬מוצש״ק אור ליום א' ט׳ שבט תשמ״ו‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‬
‫יקרת דבריו קראתי‪ .‬ומה שמוסיף לשאול בנוגע‬
‫לקידוש לבנה‪ ,‬מדוע שהמשנ״ב לא מזכיר מה יהא הדין‬
‫היכא שהמולד מסתיים עם שקיעת החמד‪ .‬והוא עדיץ‬
‫לא קידש אם מותר לקדש על אף שהוא יום‪ ,‬כשם‬
‫שמזכיר בכזאת בנוגע לשויו״ט‪,‬ושם פוסק שמותר‪.‬‬
‫יתכן שהמשנ״ב סבור היד‪ .‬בפשיטות שאין לברך‪,‬‬ ‫הנה‬
‫ומכיון דבשו״ע כתוב בהדגשה בלשון שאין לקדש‬
‫אלא בלילד‪.‬״ לא מצא לנחוץ אפי' מלהזכיר מזה שאין‬
‫לברך וסמך על המעיין שיבין בכזאת מלשון השו״ע‬
‫בזה שמודגש שאין לקדש אלא בלילה בעת שהלבנה‬
‫זורחת וגד‪.‬נים מאורדנ‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן יט‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫לח‬

‫להפוך הפנים לבאן ולכאן גם בשלישית נגד הזוהר‬ ‫מחולקים בזה‪ ,‬ומאידך ישנה אזהרה חמורה למי שמשנה‪,‬‬
‫יעו״ש‪.‬‬ ‫על כן עמא דבר >רק עמא‪ ,‬אבל יחידים כן מדקדקים‬
‫ב( השאלה הב׳‪,‬על שינוי במג״א ובסידורים ממה‬ ‫כנד בחסד לאלפים( להיות בזה יותר טוב בשב ואל‬
‫שכתוב בזו״ח‪ ,‬דבמג״א ובסידורים‬ ‫תעשה‪ ,‬ובפרט שהיודעים לכוין מועטים המה‪.‬‬
‫כתוב בלשון ‪ :‬יאר ה׳ פניו כלפי ד‪,‬ד‪,‬יכל‪ ,‬אליך ויחנך‬ ‫בברכה‬ ‫‪.‬‬
‫נגד שמאלו‪ ,‬ואילו בזו״ח כתוב! יאר ה׳ כלפי הד‪,‬יכל‪,‬‬ ‫אליעזר יהורה וולדינברג‬
‫פניו אליך ויחנך נגד שמאלו‪.‬‬
‫ת שו ב ה‪ ,‬אינני רואה במג״א )וכן גם לא בבאה״ט‬ ‫סימן יט‬
‫ומשנ״ב( כל שינוי ממ״ש בזוהר‪ ,‬והנוסחא‬
‫בדבריו היא בדיוק ככתוב בזו״ח‪ ,‬והיא! פניו אליך‬ ‫א‪ .‬עוד להנ״ל בענין הנ״ל להנהגת הש״ץ‬
‫ויחנך יראד‪ ,‬לצד שמאל‪ ,‬ולא כלפי ההיכל‪ ,‬וכנראה‬ ‫בברכת נהנים‪.‬‬
‫שלא עיינתם היטב׳ ובכזאת כתוב גם בסידור יעב״ץ‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אם הראשית בכורים תלוי בראשית‬
‫ו כ ל פי מה שכתוב בסידורים‪ ,‬כנז׳ כדבריכם‪ ,‬הנה כפי‬ ‫בכורי אדמתו‪-‬לספרי צ״א חט״ו סי׳ טז‪.‬‬
‫הנראה שקיימות בזה שינויי נוסחאות בזו״ח‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬ד' אדר ״א תשמ״ו‪.‬‬
‫ולדוגמא אני רואה בספר שלמי צבור שם שמעתיק‬
‫תשובה לשאלות הנוספות‬
‫דברי הזו״ח בזדדל ‪ :‬ובעי ל ‪ ,T‬לש״ץ למימר יברכך הי‬
‫שהוסיף לשאול בשם חברי הכולל‬
‫כלפי ההיכל‪ ,‬וישמרך לאסתכלא לסטרא דימינא דיליה‬
‫ליחדא בימאנא‪ ,‬אליך ויחנך מסתכל לסטרא דשמאלא‬ ‫א( השאלה הא׳‪ .‬דבז״ח‪ ,‬וכן במג״א שמועתק משמו‬
‫דיליה ליחדא בימינא כו׳ ובדין ישא ה׳ פניו אליך וישם‬ ‫לא כתוב בנוגע לפסוק השלישי‬
‫לך שלום וכו׳ עכ״ל‪ ,‬הרי לגו שלפי נוסחת השלמי‬ ‫—ישא ד‪ '.‬וגו׳‪ .‬ומלשון הזו״ח מורה שבפסוק השלישי‬
‫צבור בזו״ח יוצא שלא מדובר שם כלל בנוגע ליאר ה'‬ ‫כבר לא צריך‪ ,‬ואילו בסידורים שלפנינו כתוב‪ ,‬ישא‬
‫פניו‪ ,‬וכן בנוסחא של הקיצור של״ד‪ ,‬שם ג״כ לא נזכר‬ ‫ה׳ פניו נגד ההיכל‪ ,‬אליך נגד ימינו‪ ,‬וישם לך נגד‬
‫בנוגע לפניו וכתוב רק ‪ :‬״יאר ה׳ יטד‪ ,‬ראשו מעט כלפי‬ ‫שמאלו‪ ,‬שלום נגד ימינו — והיכן המקור לזה?‬
‫ההיכל‪ ,‬ויחנך יהיה פניו נגד שמאל״‪.‬‬ ‫ת שו ב ה‪ .‬מה שכתוב בסדורים‪ ,‬חשבתי מתחילה‬
‫ג( השאלה השלישית היא‪ ,‬זה שבה׳ נשיאת כפים‬ ‫שזה לקוח מס' קיצור של״ה )מסכת חולין‬
‫בסי׳ קכ״ח סי״ג ששם כתוב דיני המקרא‬ ‫— עניני תפלה( שכתוב וז״ל! וכשיאמר ישא ה׳ פניו‬
‫כשיש כד‪,‬נים לא כותב המג״א‪ ,‬וכן יתר נו״כ השו״ע‪,‬‬ ‫בגד ההיכל‪ ,‬אליך נגד ימין‪ ,‬וישם לך נגד שמאל‪ ,‬שלום‬
‫כלום איך על הש״ץ לנד‪,‬וג‪ ,‬ורק בסי׳ קכ״ז שמדובר‬ ‫באמצע עכ״ל‪ .‬הרי ככתוב בסידורים שגם בפסוק ה‪1‬׳‬
‫כשאין בד‪,‬נים שמה מביאים דברי הזו״ח איך עליו‬ ‫יש להתנהג בכווני הצדדים‪.‬‬
‫לד‪,‬תנד‪.‬ג‪ ,‬בזמן שמסתבר דכשאין כד‪,‬נים לא צריך החזן‬
‫א ך לפי״ז ישנה עדנה שינוי בנוגע לתיבת שלום‪,‬‬
‫לכל זד‪ .,‬ע״כ‪.‬‬
‫דבקיצור של״ ה כתוב ״שלום באמצע״ ואילו בסידורים‬
‫ת שו ב ה‪ .‬הנה בגלל זה שזה נזכר רק בסי׳ קכ״ז כשאין‬
‫כתוב ״שלום נגד ימנית״‪.‬‬
‫כהנים‪ ,‬הרי גיליתי דעתי במכתבי הקודם‬
‫לכן נראה יותר שהכתוב בסידורים לקוח מס׳ שלמי‬
‫שנראה שמנהג זה של ש״ץ לפי הזו״ח הוא רק כשאין‬
‫ציבור למהר״י אלגזי ז״ל בדיני ברכת כהנים אות ל״ב‬
‫כד‪,‬נים‪ ,‬והש״ץ הוא זד‪ ,‬שצריך להאציל הברכות על‬
‫שכותב וז״ל ־ ומצאתי כתוב שבאמרו ישא ה׳ פניו נגד‪,‬‬
‫הציבור‪ ,‬אבל כשיש כהן וד‪,‬ש״ץ הוא רק המקריא אזי לא‬
‫אליך כנגד ימין‪ ,‬וישם לך נגד שמאל‪ ,‬שלום נגד הימין‬
‫מוטל על הש״ץ כלום‪ ,‬כי מוטל זאת על הכד‪,‬ן‪ ,‬וד‪,‬וא‬
‫ויכוין שיגביה ימינו הוא מדה״ר על מדה״ד עכ״ל‪,‬‬
‫רק מקריא לפניו‪ ,‬ואיך שעל ד‪,‬בד‪,‬ן לד‪,‬תגד‪,‬גד‪,‬רי כתוב‪.‬‬
‫הדי לנו דבמהר״י אלגזי כתוב ג״כ שגם בפסוק השלישי‬
‫בשו׳׳ע שם בסי׳ קכ״ח סעיף מ״דן‪.‬‬
‫יש לד‪,‬תנהג בכיווני הצדדים‪ ,‬וכתוב גם בדיוק בכתוב‬
‫‪,‬וכמו כן כתבתי בדברי שם‪ ,‬דמה שבדרך כלל לא רואים‬
‫בסידורים ד״שלוס נגד ימינו״‪ ,‬ולא ככתוב בקיצור‬
‫שהשת מדקדק בכך‪ ,‬ואין מעוררים אותו‪ ,‬דהוא‬
‫של״ד‪ ,‬דשלום באמצע‪ ,‬וא״כ משם הוא המקור לנוסחת‬
‫זה מפני שקיימות בזה חילוקי דיעות בין בעלי הסוד‬
‫ר‪,‬סידורים‪ ,‬ורק ^״ ש בשלמי ציבור בלשון ״ישא ה'‬
‫איך לד‪,‬תנהג‪ ,‬וכל צד מזהיר חמורות למי שיתנד‪,‬ג‬
‫פניו נגד״‪ ,‬ולא כתוב נגד מה‪ ,‬ניכר הדבר שחסירה‬
‫להיפך‪ ,‬לכן עמא דבר לדדות בזה יותר טוב בשב ואל‬
‫באן תיבד‪ ,‬וצ״ל *נגד הד‪,‬יכל״‪ ,‬ככתוב ככזה בפירורים‪,‬‬
‫תעשה‪ ,‬מלבד יחידי מגולה הבאים בסוד ד‪,‬׳ ככתוב‬
‫וגם בקיצור של״ה‪ ,‬ואין חולק על זה‪.‬‬
‫בספר חסד לאלפים שציינתי בדברי שם‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫ג‬ ‫ז^ולם עם זאת כדאי לציץ גם זאת‪ ,‬שהגאון יעב״ץ‬
‫ו כז ה הנני לר‪,‬שיב לו על שאלותיו על הנאמר ‪ 6 0‬פךי‬ ‫ז״ל בסידורו מכריע כהזו״ח דבשלישית אינו‬
‫שו״׳ת צ״א חס״ו סימן טץ‪.‬‬ ‫פונר‪ ,‬לשום צד׳ ומתריע בחזקה נגד מי שד‪,‬וסיף מדעתו‬
 ‫לט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫כהן שהוא חולה שאין בו סכנה אם מותר‬ ‫ב‪.‬‬
‫לו להתאשפז בבית חולים שלא ימלט‬
‫שלא ימות מי שהוא שם בזמן האשפוז‪.‬‬
‫כשיש צורך לטלפן בשבת עבור חולה‬ ‫ג‪.‬‬
‫מסוכן מה עדיף אם להרים השפופרת‬
‫על יודי שינוי‪ ,‬או על ידי שנים‪.‬‬
‫אם אפשר בזה״ז להקל למעוברת לאכול‬ ‫ד‪.‬‬
‫ביום הכפורים פחות מכשיעור בנימוק‬
‫שנחלשו הדורות‪.‬‬
‫ביאור דברי הלבוש בהסברת הטעם דחש‬ ‫ה־‬
‫בראשו או בעיניו פטור מן הסוכה‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״זב‬ ‫ב״ה‪ ,‬כ״ד סיון תשמ״ה‪.‬‬
‫לבני הרה״ג היקר וכד‬
‫מוהר״ר ברוך פינחס גולדברג ז״ל‪.‬‬
‫שו״ב‪.‬‬
‫הנני לאשר בתודה קבלת הספר ״פני ברוך״ שחיבר‬
‫אביכם ז״ל על הלכות בקור חולים‪.‬‬
‫נהנתי לראות ולהווכח כי השכיל לחבר ספר טוב‬
‫ומועיל דבר דבור על אופניו בהלכות כה נחוצות‪ .‬ואכן‬
‫גדול חסדכם בזה בהדפסת הספר אח החיים ואת המתים‪.‬‬
‫וישלם ה׳ לכם כפעלכם הטוב‪.‬‬
‫לאות הוקרה ארשום בזה כמה הערות קצרות‬
‫על הספר‪.‬‬
‫א( בסי׳ א׳ סעיף כ״ג מביא דברי הזוהר פ׳ פינחס‬
‫דכשהחולה הוא אדם בינוני לא ישב המבקר‬
‫לרגליו של חולה דמלה״מ מקומו שם‪ ,‬ואם החולה הוא‬
‫צדיק גמור לא ישב רק לרגליו מפני שהשכינה מסבבת‬
‫אותו מכל צד לבד מרגליו‪ .‬ובהסכמת הגר״י פישר‬
‫שליט״א מעיר דחסר בסעיף סיום דברי הזוהר שכתוב‬
‫דבאדם רשע החולה מכל סביבו הוה סכנה‪ ,‬וכותב‬
‫להסתפק בעמידה מהו‪ ,‬דלכאורה לא ישב אמרו‪ ,‬ונשאר‬
‫בצ״ע‪.‬‬
‫מוצא סמוכין לדבר שיש חילוק בין ישיבה‬ ‫ואני‬
‫לעמידה מדברי המדרש תלפיות ענף אהרן שכותב‬
‫שקיבל מרבותיו שהמבקר את חולה המגפה לא ישב‬
‫רק יעמוד וילך הולכות והובאות בבית עד שילך משם‬
‫ובזה אין רשות למה״מ לשלוט בו לנגפו ע״ש׳ ובספר‬
‫יפה ללב יו״ד ס״ של״ה סעיף ג׳ מוסיף עלה וז״ל ‪:‬‬
‫ואני קבלתי ומטו״ל מכתבי האר״י ז״ל שהמבקר את‬
‫חולי הדבק שינענע ראשו ולא רגליו עד שילד משם‬
‫ובזה לא תא״ר ולא ידבק בו החולי וכד יעו״ש‪ ,‬הרי‬
‫לנו שהישיבה גרועה יותר מהעמידה‪ .‬ולמדנו שיש‬
‫גם עצה של הליכה אנה ואנה‪ ,‬ושל נענוע הראש‪.‬‬
‫ב׳ סעיף א׳ כותב ח״ל ! כהן חולה מותר‬ ‫ב( בסימן‬
‫לו ללכת לרופא בבי״ח ולשכב שם אם יש‬
‫חשש סכנה‪ ,‬הגם שלא ימלט שלא ימות מי שהוא שם‬
‫עכ״ל‪ ,‬ובפני החיים בציץ המקור א ה לשו״ת מהר״ש ח״ג‬
‫סי׳ כ״ז שהשיב שפשיטה בחולה שי״ב סכנה שמותר וכד‪.‬‬
‫סימן יט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫א( בספרי שם באות ג׳ חדשתי לומר שה״ראשית‬
‫בכורים״ תלוי בראשית בכורי אדמתו׳‬
‫ואם כבר‪.‬הביא פעם בכזאת תו אין להביא יותר מהאילנות‬
‫של אדמתו זאת‪ ,‬אפילו כשבעוד שנה נותנים עוד הפעם‬
‫פירות חדשים‪ ,‬ושואל ע״ז מב׳ מקומות‪ ,‬א( מרש״ י‬
‫דברים כ״ו—ט״ז שכתב! ושמרת ועשית אותם ״בת‬
‫קול מברכתו הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה״‪,‬‬
‫וממתניתין בגיטץ מ״ג ע״א דאיתא! המוכר שדהו‬
‫לעכו״ם לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תיקון העולם‪,‬‬
‫וברש״ י ה״ג לוקח ומביא בכורים בכל שנה צריך ובו׳‬
‫ע״ש‪ ,‬ומשמע מכ״ז שבכל שנה מביאים בכורים ע״כ‪.‬‬
‫ואשיב לו ע״ז‪ ,‬דכוונתי בדברי בספרי שם היתה‪,‬‬
‫דמאותו עץ שהביא כבר בכורים ממנו אינו‬
‫צר ‪ T‬להביא יותר‪ ,‬אבל אם יסע באותו שדה בשטח‬
‫אדמה נוסף עוד עץ אזי שפיר יצטרך להביא ממנו‬
‫בכורים כי זהו כבר ראשית אדמה נוספת‪ ,‬וא״כ לא קשה‬
‫מרש״י בדברים שם‪ ,‬די״ל דהכוונה שמברכים אותו‬
‫שוביא בכורים מעץ נוסף ‪ ,‬משטח אדמתו‪ ,‬ואותו הדבר‬
‫לא קשה מההיא דגיטין די״ל ‪.‬דגם שם כוונת רש״ י‬
‫שיביא ביכורים בכל שנה מכל עץ נוסף בשטח אדמה‬
‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫נוספת שבאותו שדה‪. _ .‬‬
‫ב( מ ה שחזר ושאל אותי מהכתוב בנחמיה י׳־ל״ו‬
‫בלשון! ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל‬
‫פרי כל עץ שנה בשנה לבית ה׳‪ ,‬דלכאורה פשטות‬
‫הלשון כל וכד כל וכד שנה בשנה‪ ,‬מורה שהכוונה‬
‫מכל מין בכל שנה ע״כ‪.‬‬
‫הנ ה‪ ,‬אבל שם בנחמיה המדובר מה שקיבלו עליהם‬
‫אפילו דברים שאינם מחויבים מה״ת‪ ,‬ככתוב‬
‫לעיל מיניה בפסוק ל״ג! ״והעמדנו עלינו מצות״‪,‬‬
‫והפסוקים הלאה עד טוף הפרק מפרטים והולכים מה‬
‫שקיבלו עליהם‪ ,‬ובתוכם פסוק ל״ו הנז׳ כדיעו״ש‪.‬‬
‫ו ל א עוד‪ ,‬אלא דעל הפסוק הזה בעצמו מפרש רש״י‬
‫וז״ל‪ :‬״ובכורי כל פרי עץ בכורי של כל פרי‬
‫האילן הם מדברי חכמים״ עכ״ל‪ ,‬והיינו שקיבלו עליהם‬
‫להביא בכורים אפילו שלא משבעת המינים שחייבה‬
‫תורה‪ .‬וכ״כ במצודת דוד ע״ש‪ ,‬ולפי״ז יורד בכלל דיוקו‬
‫מהלשון של ״כל״ כי יש לומר שלשונות ״כל״ הכתובים‬
‫באים להורות ולרבות שאר המינים כנד שיביאו במאת‬
‫;שנה בשנה לבית ה׳‪ .‬אבל מאידך שפיר י״ל גם דר״ל‬
‫מיהת רק מכל פרי של שטח אדמה חדשה‪ ,‬וכל עץ‬
‫מכל עץ חדש‪.‬‬
‫בברכה‬
‫אליעזר יהדרה רולדינברג‬
‫סימן כ‬
‫א‪ .‬חילוק בין עמידה לישיבה בביסור חולה‬
‫שיש‪:‬סכנה בביקור מסביב למטתו׳ ועצה‬
‫של הליכה אנה ואנה ונענוע הראש‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן כ‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫מ‬

‫י״ב מד‪,‬׳ שבת ה״א‪ ,‬וד‪,‬יכא שחיוב האיסור הוא בכל‬ ‫וברצוני להעיר כי בשו״ת מהר״ש )אנגיל( שם העלה‬
‫שהו הרי לא חל בזד‪ ,‬לפי הנ״ל הפטור בשנים שעשאוה‬ ‫להתיר בתשובתו הארוכה אפילו לחולה‬
‫ולכן יותר טוב בודאי להרים את השפופרת בשינוי‬ ‫שאין בו סכנה אם יתברר שבהחדר שמונחים שם‬
‫ולא עם עוד אחר בלי שינוי‪.‬‬ ‫המתים אינו מחובר בגג לבית החולים‪ ,‬ואע״פ שהוא‬
‫ד( בסי׳ ד׳ סעיף י״ג כותב ‪ :‬אשה שהפילה כבר פעמיים‬ ‫בי״ח גדול כזר‪ .‬שכמעט מן מנמגע שלא ימות שם אדם‬
‫מחמת התענית יש להקל שלא תתענה‬ ‫בזמן אשר הכד‪.‬ן שוכב שם‪ ,‬כי י״ל דבאותו זמן מועט‬
‫ותאכל בשיעורים‪ ,‬וד‪,‬מקור בארחות חיים או״ח סימן‬ ‫שיד‪.‬י׳ מעת מיתד‪ .‬להוצאה באותו זמן לא נפתח הדלת‬
‫תרי״ז‪ ,‬וכותב ע״ז הגר״י פישר שליט״א בהסכמתו‬ ‫מד‪.‬חדר ששוכב בד‪ .‬הכד‪,‬ן‪ ,‬ואפי' כשחדר המתים מחובר‬
‫לספר וז״ל ‪ :‬כיום הזה שנחלשו הדורות‪ ,‬ועשרות רבות‬ ‫בגג לבית החולים נוטה ג״כ להתיר מעיקרא דדינא אפי״‬
‫של נשים מפילות ע״י התענית‪ ,‬צריכין כל הנשים‬ ‫לחושאב״ם מכמד‪ .‬טעמי תריצי שכותב שם‪ ,‬ורק אפ״ה‬
‫המעוברות עד החודש התשיעי לאכול ביוהכ״פ פחות‬ ‫נוטר‪ .‬לר״חמיר בכר‪.‬״ג כל שאין בו חשש סכנה יעו״ש‪.‬‬
‫■‬ ‫מכשיעור עכ׳׳ל‪.‬‬ ‫דכך העלה גם הגאון המהרש״ם ז״ל בתשובותיו בח״ב‬
‫ו הנ ה לדעתי זוהי קולא גדולד‪ ,‬עד מאד לבוא להתיר‬ ‫סי׳ רל״ג להקל לכר‪.‬ן לשבב שם במקום חשש‬
‫בד‪,‬יתר כללי לאכול ביוד‪,‬כ״פ לנשים מעוברות‬ ‫חולי אפילו שאין בו סכנה ע״ש‪.‬‬
‫בגלל נימוק של ״נחלשו הדורות״‪ ,‬ולא רק להתיר כי‬
‫מ״ש בזר‪ .‬גם בספרי שו״ת צ״א חט״ז סימן‬ ‫ויעוין‬
‫אם גם להצריכן על כך‪ ,‬כדכותב בלשון ״צריכין״‪,‬‬ ‫ל״ג עיי״ש‪.‬‬
‫זאת אומרת להורות להן לכתחילד‪ ,‬שצריכות ע״פ דין‬
‫ג( בסימן ג' סעיף א׳ כותב בקשר לטלפן בשבת‬
‫לא להתענות‪ ,‬דכך יוצא מלשון דבריו של הגר^י פישר‪,‬‬
‫עבור חולה מסוכן‪ ,‬דרצוי אם אפשר לד‪.‬ריס‬
‫ולעומת מה שכותב מעשרות רבות של נשים שמפילות‬
‫את השפופרת בשינוי כגון במרפקו או עם אחר‪ .‬והסכמת‬
‫ע״ י התענית‪ ,‬הנה יודעים אנו לעומת זה מכל אתר‬
‫הגר״י פישר שליט״א מעיר וז״ל‪ :‬לדעתי יותר טוב‬
‫ואתר על מאות ואלפי נשים מעוברות שמתענות ביום‬
‫שירים את הטלפון בשינוי כגון בשתי אצבעותיו ברוחב‬
‫הכפורים ולא מפילות ח״ו‪ ,‬ואיך נוכל בגלל מקרים‬
‫דהוי רק איסור דרבנן‪ ,‬משא ״כ בשנים שעשאוהו דד‪.‬וא‬
‫של עשרות נשים שמפילות )אם מפילות? ובודאי לא‬
‫איסור תורד‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫מיו״כ אחד אלא בצירוף מכמד‪ .‬מקרים של כמד‪ .‬ימי‬
‫כיפורים( שד‪.‬ן מהוות מיעוטא דמיעוטא״ לבוא משום כך‬ ‫צוין על זר‪ .‬ב״פני החיים׳׳ שם כי ישנם פוסקים‬ ‫וכבר‬
‫לעקור הלכות גדולות בזד‪ .‬וקבועות לחיוב תענית‬ ‫שסוברים דבשנים שעשאוהו הוי ג״כ רק איסור‬
‫בש״ס רמב״ם ושו״ע באין חולק‪ ,‬ולקבוע גלל כן מדעת‬ ‫מדרבנן‪.‬‬
‫עצמנו כי נשתנו הטבעיים בזה? ושממילא נשתנתר‪.‬‬ ‫אולם ברצוני להעיר הערה נוספת באם שייר בכלל‬
‫גם הד‪.‬לכד‪ .‬בזה ושיש לכן לפוטרם משום כך מחיוב‬ ‫בכד‪,‬״ג הד‪.‬יתר של שנים שעשאוהו‪ ,‬דיעוין‬
‫התענית ביוהכ״פ‪ ,‬ולא עוד‪ ,‬אלא להצריכם במפגיע שלא‬ ‫בספר שו״ת חסד לאברד‪,‬ם )תאומים( מהדו״ק חאו״ח‬
‫לד‪.‬תענות? ואין לשכוח כי גם חצי שיעור אסור מן‬ ‫סימן כ״ח שמאריך בחך דינא דשנים שעשאוד‪.‬ו בדרך‬
‫התורה‪.‬‬ ‫נפלאה‪ ,‬ובהמשך דבריו קובע מסמרות עפ״י‪ .‬הוכחות‬
‫לכן לדעתי ברור הדבר לפי ד‪,‬הלכך‪ ,‬כי אין לתת בזה‬ ‫רבות דל״ש לפטור מקרא דבעשותד‪ .‬שנים שעשאוהו‬
‫היתר באופן כללי‪ ,‬ועל אחת כמד‪ .‬שאין להצריך‬ ‫כי אם דוקא במלאכות שיש לד‪.‬ם שיעור קצוב לד‪.‬תחייב‬
‫אותן במפגיע כן לאכול‪ ,‬אלא יש לתת הוראה להן כי‬ ‫עליהם וכ״ז שלא השלים השיעור פטור‪ ,‬לכן כשיעשו‬
‫בכל מקרה של חולשה או סטיה מד‪.‬מצב הנורמלי‪ ,‬עליד‪,‬ן‬ ‫שניהם בב״א אף שעשו כדי שיעור לזד‪ .‬וכדי שיעור‬
‫לעשות שאלת חכם שיורה להן את הדרך שילכו בהן‬ ‫לזה מ״מ הואיל וכל המלאכה מתחילה ועד סוף עשו‬
‫לפי המצב שיתברר לפניו במקרה הפרטי של השואלת‪.‬‬ ‫בב״א מאן מפיס לחלק שיעור לכאו״א הואיל וכאו״א‬
‫ל עו מ ת זה יש אבל להתיר בשופי לאכול בשיעורין‬ ‫ל״ע מאומה בלתי עזרת השני‪ ,‬אבל באותן מלאכות‬
‫במקרה אשר הפילד‪ ,‬כבר פעמיים‪ ,‬וכפי שכתב ב״פני‬ ‫שאין להם שיעור קצוב להתחייב עליהם כגון בונד‪,‬‬
‫ברוך״ עפ״ י הארחות חיים‪.‬‬ ‫וחורש דחייב עליהם בכל שהוא אין מקום לפטור משום‬
‫ד‪ (.‬פסימן ד‪ '.‬סעיף ה׳ כותב וז״ל ‪ j‬חולה אעפ״י שאין‬ ‫שנים שעשאוה דלא גרע מאילו עשאוה בזאח״ז דחייבין‬
‫בו סכנד‪ ,‬פטור מן הסוכד‪ .‬ואפילו חש בראשו‬ ‫הואיל ובכ״ש חייב עליהם יעו״ש‪ ,‬וא״כ לפי כלל חשוב‬
‫או בעיניו פטור‪ ,‬ו״בפני החיים״ מעתיק הנימוק לכך‬ ‫זה שקבע לגו הגאון בעל חסד לאברהם בדינא דשנים‬
‫מספר כף החיים בשם הלבוש מפני ״דשמא תזיק לו‬ ‫שעשאוה‪ ,‬יוצא לנו שגם בנוגע לאיסור הרמת הטילפון‬
‫טרחת עלייתו או ישיבתו בסוכר״ וחי בהם אמר רחמנא‬ ‫לשוחח לא שייך בכלל הד‪,‬יתר הזד‪ ,‬של הרמה ע״י שנים״‬
‫ולא שימות בד‪.‬ם״‪.‬‬ ‫דד‪,‬א החיוב בד‪,‬רמת השפופרת לשוחח הוא משוס איסור‬
‫ב ר צו ני להעיר‪ ,‬דלענ״ד הנימוק הזה בשם הלבוש‬ ‫מבעיר דעי״כ נדלק נורית במרכזיה‪ ,‬ואיסור מבעיר‬
‫שהוא משום ״וחי בהם״ הוא מרפסא איגדא‬ ‫הדי החיוב הוא בכל שהוא כדנפסק ברמב״ם בפרק‬
‫מא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן כא‬ ‫ש ו״ ת‬

‫בראשו או בעיניו הוא פטור דשמא תזיק לו טרחת‬ ‫ראשית נימוק זה של ״וחי בהם״ נאמר במקום פיקוח‬
‫עלייתו או ישיבתו בסיכה‪ ,‬ואפילו משמש־ו ג״כ פטורים״‪,‬‬ ‫נפש בלבד‪ ,‬כדדרשינן ״לא שימות בהם״‪ ,‬אבל לא‬
‫ור״ל‪ ,‬דפטור חולה מסוכה הוא לא רק כשיש בו סכנד‪,‬‬ ‫במקום סתם חולי ומיחושים‪ ,‬דבמקום דא אין לבוא‬
‫לבד‪ ,‬דלזה לא צריכים מיעוט מיוחד של תשבו כעין‬ ‫ולפוטרו בגלל כן מקיום מצוה‪ .‬ושנית‪ ,‬הרי ה״וחי‬
‫תדורו‪ ,‬כי וחי בד‪,‬ם אמר רחמנא ולא שימות בהם‪,‬‬ ‫בהם״ לא נאמר במיוחד לגבי מצות סוכה‪ ,‬אלא נאמר‬
‫ופטור משום כך גם מיתר מצוות התורה כל שיש חשש‬ ‫באופן כללי לגבי כל מצוות התורה‪ ,‬וא״ב צריכים‬
‫שיבוא עי״כ לידי פקו״נ‪) ,‬חוץ מ‪ ':.‬עבירות(‪ ,‬אלא כאן‬ ‫לפטור בכל המצוות במקום סתם חולי וכאבי מיחושים‬
‫בסוכר‪ ,‬פטור אפילו אין בו סכנה כגון חש בראשו או‬ ‫הגם שאין בהם סכנה ‪ 7‬אלא בודאי שהלימוד הזה של‬
‫בעיניו וכו‪ /‬ומשום המיעוט המיוחד שכתבה בזה‬ ‫״וחי בהם ולא שימות בהם״ נאמר רק על מקום סכנה‬
‫התורה דבעינן תשבו כעין תדורו׳ כפי שכתב הלבוש‬ ‫של פיקו״ב בלבד‪ ,‬ואיזה שייכות איפוא להביאו ולנמקו‬
‫לפני כן שמשום כן חולים ומשמשיהם ומצטערים‬ ‫על הפטור מישיבת סוכה להיכא דחש בראשו או בעיניו‬
‫פטורים מן הסוכר‪ .,‬ואתי הכל שפיר‪.‬‬ ‫בלבד‪.‬‬
‫בברכה ובד‪,‬וקרד‪,‬‬ ‫ויו ת ר יש לכתוב בזה הטעם משום תשבו כעין תדורו‪,‬‬
‫אליעזר יהודה וולדינברק‬ ‫כמו שכותבים התום׳ בסוכה ד׳ כ״ו ע״א ד״ה‬
‫הולכי דרכים שזהו הטעם של פטור מצטער דאין אדם‬
‫סימן כא‬ ‫דר במקום שמצטער‪ ,‬וכן הרשב״א בסוכה שם ד״ה‬
‫פרצה‪ ,‬דטעמא דחולה ומצטער והולכי דרכים דפטורים‬
‫בנידון עישון ביום טוב בזה״ ז שנתגלה‬ ‫מן הסוכה הוא משום תשבו כעין תדורו‪ ,‬וכך כותב‬
‫בעליל שמזיק לבריאות האדם‪.‬‬ ‫בספר החינוך מצוד‪ ,‬שכ״ה עיי״ש‪ .‬או לכתוב הנימוק‬
‫ב״ה‪ ,‬א' כסלו תשמ״ה לפ״ק‪ ,‬ירושלים עיד‪,‬״ק תובב״א‪.‬‬ ‫שכותב ע״ז הרמב״ן עד‪,‬״ת פ' אמור כ״ג־מ״ב עד‪,‬״פ‬
‫כל האזרח בישר' ישבו בסוכות‪ ,‬דיתכן שיאמר כל האזרח‬
‫נ״י‪.‬‬ ‫לכבוד התורני הר״ר דב אטינגר‬
‫כל אשר כאזרח רענן בביתו להוציא מפרשי ימים‬
‫שו״ב‪.‬‬ ‫וד‪,‬ולכי דרך ע״ש‪ .‬ודי״ד‪ ,‬ממילא גם מצטער‪.‬‬
‫עברתי על קונטרסו שהמציא לידי מ״ש בדין עישון‬ ‫ובעצם‪ ,‬הלבוש בעצמו באו״ח שם סימן תר״מ סעיף‬
‫ביו״ט‪ ,‬ואני מצטער שאין עתותי בידי לבוא אתו במו״מ‬ ‫ר׳ משתמש בנימוק הנז׳ של הרמב״ן על‬
‫על פרטי דבריו שנאמרו בטו״ט‪ ,‬ואכתוב לו בזד‪ ,‬רק‬ ‫סטור מצטער וכותב וז״ל! ומצטער דפטור אסמכוה‬
‫את חות דעתי לעצם ההלכד‪.,‬‬ ‫אקרא ג״כ דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות‬
‫א( והנה בנוגע לדורות הקודמים ועל הזמן העבר‪ ,‬מי‬ ‫וכתיב ומתערה כאזרח רענן נדרשו בו איזהו אזרח‬
‫יכניס ראשו היום בין הרים גדולים וארזי‬ ‫שחייב לישב בסוכה מי שהוא שליו ושקט ורענן בתוך‬
‫לבנון אדירי תורה שנחלקו בדיעותיהם על כך׳ הללו‬ ‫סוכתו שיוכל לישב בה בשמחת לבו‪ ,‬אבל לא המצטער‬
‫אוסרים וד‪,‬ללו מתירים‪ ,‬והרבד‪ ,‬מהם עבדו גם עובדא‬ ‫וכו׳ עיי״ש‪) ,‬וכפי הנראה היה לפני הבעל הלבוש ז״ל‬
‫בנפשייד‪,‬ו לעשן ביו״ט ]יעוין בקרבן נתנאל על הרא״ש‬ ‫איזה מדרש חז״ל שדרש בכזאת כפי שעלד‪ ,‬על דעת‬
‫פ״ב דביצה סימן כ״א אות י׳‪ ,‬ובפני יהושע שבת דף‬ ‫הרמב״ן הנז' לומר שיתכן לדרוש בכזאת(‪.‬‬
‫ל״ט ע״ב ד״ה ואומר ר״י בשם ריב״א‪ ,‬ומג״א או״ח‬ ‫והמעניין שבדבר שהלבוש בסעיף ג׳ שם‪ ,‬אשר‬
‫סי' תקי״ד סק״ד‪ ,‬וספר מור וקציעד‪ ,‬לד׳יעב״ץ ז״ל‬ ‫כותב הנימוק של וחי בהם כנ״ל‪ ,‬באותו‬
‫או״ח סי׳ תקי״א‪ ,‬ובחיי אדם ה' יו״ט סי' צ״ד‪ ,‬סעיף‬ ‫סעיף עצמו כותב לפני כן ברישא דדבריו טעם הפטור‬
‫י״ג ובנשמת אדם אות ב'‪ ,‬ועוד‪ .‬והדברים עתיקים[‪.‬‬ ‫של חולים ומצטערים שדיוא משום הדרש של תשבו‬
‫מ ה שנוכל לדון הוא רק בנוגע לתקופתנו אנו שנתברר‬ ‫כעין תדורו‪.‬‬
‫בעליל עפ״י חכמת הרפואד‪ ,‬וע״פ מימצאים שונים‬ ‫וכדי ליישב דברי הלבוש הייתי אומד כי יש כאן‬
‫שנתגלו בבני אדם מעשנים‪ ,‬שהעישון מזיק לבריאות‬ ‫טעות מד‪,‬מדפיס‪ ,‬דז״ל הלבוש בזה‪ :‬ולא חולד‪,‬‬
‫האדם וגורם לנזקים חמורים לגוף־המעשן‪ ,‬כאשר‬ ‫שיש בו סכנד‪ ,‬לבד אלא אפילו אין בו סכנד‪ ,‬כגון חש‬
‫הארכתי בקשר לזר‪ ,‬בספרי שו״ת ציץ אליעזר חלק‬ ‫בראשו או בעיניו הוא פטור דשמא תזיק לו טרחת‬
‫ט״ו סימן ל״ט‪ ,‬קחנו משם‪.‬‬ ‫עלייתו או ישיבתו בסוכה וחי בהם אמר רחמנא ולא‬
‫זה יש שפיר להביא נכונות דבריו של‬ ‫רלדיוננו‬ ‫שימות בד‪.‬ם ואפי' משמשיו ג״כ פטורים דעוסק במצוד‪,‬‬
‫הספר הנודע שו״ת עמודי אור סימן כ״ט‬ ‫הוא עכ״ל‪ ,‬ונראד‪ ,‬לומי דקטע זה של וחי בהם וכו׳‬
‫שכותב לאסור העישון ביו״ט מק״ו דמוגמר שבכל‬ ‫צריך להיות לפני הקטע של אלא אפילו‪ ,‬ונשתרבב‬
‫התלמוד מבואר רגילות המוגמר אצלם בסעודר‪ ,‬וכיוצא‪,‬‬ ‫לאחד מיכן בטעות הזעצער‪ ,‬וכך צריך לד״יות‪ :‬״ולא‬
‫ומכל מקום דנו בזד‪ ,‬בפשיטות לאוסרו משום דאין שוד‪,‬‬ ‫חולה שיש בו סכנד‪ ,‬בלבד וחי)שוחי( בהם אמר רחמנא‬
‫לכל נפש‪ ,‬מכש״כ בעישון הזה שהרבה בני אדם קצים‬ ‫ולא שימות בהם‪ ,‬אלא אפילו אין בו סכנה כגון חש‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן כא‬
‫מזיק לגופם ולעצבים שלהם עוד יותד מד‪ ,‬שיזיק לד‪,‬ם‬
‫העישון לריאד‪ ,‬בכעין שכותב היעב״ץ במור וקציעד‪,‬‬
‫או״ח סי׳ תקי״א וד״פנ״י בשבת ד׳ ל״ט יעו״ש ]ויעוין‬
‫גם בלבוש״מ חאו״ח מד‪,‬דו״ק סימן צ״ו ומד‪,‬דו״ת סי׳‬
‫ל״ג ע״ש[ ולכן בכאלה הוא דס״ל להלבוש״מ לד‪,‬תיר‬
‫העישון גם ביו״ט‪.‬‬
‫ובצורה דחבד‪ ,‬יותד ניתן הדבד לד‪,‬סביר בכזאת‪,‬‬
‫דכשאנו מדבדים בנוגע לד‪,‬יתר עישון ביו״ט‬
‫במגביל לדבדים של אוכל נפש‪ ,‬המודד לזה כדי לקבוע‬
‫הלכד‪ ,‬הוא לראות את ענין העישון כפי הנהוג למעשד‪,‬‬
‫בימות החול‪ ,‬ואם ניתן לקבוע שבחול נקדא זד‪ ,‬למעשה‬
‫אוכל נפש‪ ,‬או דבד השוה לכל נפש‪ ,‬אם בן אותה קביעד‪,‬‬
‫יש לתת גם בנוגע ליו״ט‪ ,‬דמה שנצווח נגד המעשנין‬
‫שזה אסור למעשה גם בחול‪ ,‬זד‪ ,‬לא יכול לקבוע ולהיות‬
‫גורם מניעה גם בנוגע ליו״ט‪ .‬אם למעשד‪ ,‬לא שומעים‬
‫לנו גם בחול‪ ,‬דד‪,‬רי בודאי אלו הרבים המתירים לעצמם‬
‫עצם העישון בחול‪ ,‬ובפדט אלד‪ ,‬שכבר הורגלו בכך‪,‬‬
‫ולא חוששים לכל האזהרות החמודות הבאות מכל‬
‫הגודמים על סכנת העישון‪ ,‬ובתוכם גדולי תורה‪,‬‬
‫והרבד‪ ,‬בני תורד״ וסתם יראים ושלמים‪ ,‬הוא זה׳ מפני‬
‫שמתברכים בנפשם כי שלום יהיה להם׳ ומאידך‬
‫סוברים המד‪ ,‬כי זה מועיל להם לבריאות נפשם‪ ,‬ובדומה‬
‫לעל הדרך שכותב בזד‪ ,‬בספר מור וקציעד‪ ,‬שזה בריא‬
‫לגוף‪ ,‬מעכל המזון ומנקה הפד״ מחתך הליחות ומגרש‬
‫המותרות‪ ,‬ועוזר בתנועת הכחות החיוניות‪ ,‬והקפת‬
‫הדם שד‪,‬וא שורש הבריאות ע״ש‪ .‬וגם זאת׳ שזה נותן‬
‫מרגוע לנפש וכיו״ב ]הגם שלדעתי כל זה איננו שוה‪,‬‬
‫לעומת ההיזקים הגדולים לגוף שהעישון גורם‪ ,‬וגם לא‬
‫כן הדבר לאור התגליות החדשות שנתגלה בזמנינו‬
‫לרעת העישון‪ ,‬דברים שלא היו ידועים בדורות קודמים‪,‬‬
‫וכפי שד‪,‬בעתי את דעתי הברורה בזד‪ ,‬בספרי ציץ‬
‫אליעזד חט״ו שם[‪ ,‬אם כן אותו ההיתד ניתן לפי דעתם‬
‫להחיל עליהם ממילא גם בנוגע לעישון ביו״ט‪ ,‬ובאותם‬
‫קוי־הד‪,‬יתר שד‪,‬מתירים התירו את העישון ביו״ט עד‬
‫כה‪ ,‬אי משום דזד‪ ,‬הוי או״נ ממש‪ ,‬או דבד השוה לכל‬
‫ורובו ככולו‪ ,‬ואי משום דלפי דעתם הוי זה לרפואה‬
‫ואי משום הנאד״ ואי משום דהו״ל צורך קצת ואמריגן‬
‫בזד‪ ,‬מתוך ]יעוין מכל זה‪ ,‬נוסף למ״ש בזה הפנ״י יהושע‬
‫וד‪,‬מוד וקציעד״ גם בבדכ״י או״ח סי׳ תקי״א ופרמ״ג‬
‫באו״ח שם‪ ,‬זבספד בינד‪ ,‬לעתים פ״ד מד‪,‬׳ יו״ט הלכר‪,‬‬
‫ו׳‪ ,‬וספד שו״ת דרכי נועם חאו״ח סימן ט׳׳ ובית דוד‬
‫הספדדי או״ח סי׳ דצ״ז‪ ,‬ואמדי בינה ה׳ יו״ט‪ ,‬ושר׳ת‬
‫כתב סופר חאו״ח סי׳ ס״ו‪ ,‬ושו״ת רועי ישראל סימן‬
‫י״ג‪ ,‬ועוד ועוד‪.[.‬‬
‫ועל כן לא קובע בזה מה שאנן סברינן למעשה שגם‬
‫בחול אסור העישון׳ ומבחינה זאת צריכים למחות‬
‫כלפי המעשנים בדרך כלל בין על חול ובין על יו״ט‪,‬‬
‫וד‪,‬כל מכח נימוק אחד כללי‪ ,‬מפני שזה מסכן את בריאות‬
‫האדם‪ ,‬ואסור לאדם לד‪,‬זיק לעצמו‪ ,‬והכל כפי שביארתי‬
‫ש ו״ ת‬ ‫מב‬
‫בו ומואסין אותו‪ ,‬ואינו לצורך כי אם לרגילים בו‪,‬‬
‫וכל ספרי הרפואה מזהירים שלא ירגיל עצמו בו יעו״ש‪,‬‬
‫וממנו נקה איפוא ללמוד מזה בק״ו בן ק״ו לתקופתנו‬
‫אנו שנתברר יותר ויותר לאין ערוך הנזק החמור‬
‫שהעישון גורם לגוף המעשן‪ ,‬ואזהרת הרופאים כהיום‬
‫היא לא רק שלא ירגיל אדם עצמו בו‪ ,‬אלא דורשים‬
‫במפגיע להנזר מזה לגמרי‪.‬‬
‫ולא אכנס ככאן בפלפולא דאורייתא במ״ש להשיב ע״ד‬
‫העמודי אור על כללות דבריו שם בספר נתיבות‬
‫השלם ח״ב בשו״ת שבסוה״ס‪ ,‬וכן בשו״ת זכר יהוסף‬
‫להגרי״ז שטערן ז״ל חאו״ח סי׳ קצ״ח יעו״ש ואכמ״ל‪.‬‬
‫ואומר רק זאת דיתכן שלכן ספרים אלה לא שמו משקל‬
‫לאזהרת הרופאים בזה כפי שכותב העמודי אור‪ ,‬מפני‬
‫שאז היתד‪ .‬האזהרה רק שלא ירגילו בזה‪ ,‬אבל לא אסרו‬
‫זאת במפגיע כפי שאוסרים זאת רופאי זמנינו לאור‬
‫התגליות החמורות שנתגלו עתד‪ ,‬לפי הממצאים‬
‫וד‪.‬נתונים הרפואיים בעולם המדע ובגופות בני האדם‪.‬‬
‫ב( א ל א שעולה בדעתי דיתכן כי יש לומר על כגון דא‬
‫דקלקלתם בזה של אלה שלא שומעים‬
‫להאוסרים את העישון בכלל גם בחול‪ ,‬וכן מעשנים‬
‫בימות החול‪ ,‬דקלקלתם זו היא תקנתם בנוגע להעישון‬
‫■‬ ‫ביום טוב‪.‬‬
‫והוא‪ .‬בד‪,‬קדם מה שראיתי בספר שו״ת לבושי מרדכי‬
‫לד‪,‬גאב״ד ממאד מהד״ו תרצ״ז סימן ק״ד״ ששואל‬
‫אחד שאל אותו על המתירין העישון ביו״ט‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫מזיק לריאה ובר״פ כ״מ דלד‪,‬כי השותה שמן זית אין‬
‫מברכין עליו‪ ,‬מפני שמזיק וא״כ הד‪,‬״ד לענין יו״ט‪,‬‬
‫והשיב לו הגהמ״ח ז״ל עפ״י מד‪ ,‬דאמרינן בברכות שם‬
‫בקמח שעודים דמברכין עליו שדגל‪ ,‬וקאמר בגמרא‬
‫דס״ד דאין מברכין עליו כלל משום דקשד‪ .‬לקוקיאני‪,‬‬
‫וקשד‪ ,‬למד‪ ,‬מברכין עליו ועכצ״ל כמ״ש רש״י ן״ל‬
‫בשמן דמזיק לגופיה‪ ,‬כלומד דלכל הגוף מזיק‪ ,‬משא״כ‬
‫בד‪,‬יזק אבד א' דד‪,‬יינו תולעים שבמעים כיון דמ״מ‬
‫יש הנאד‪ .‬לגוף בכללו מברכין עליו‪ ,‬וא״כ ה״ה שתיית‬
‫טוטין דמזיק לריאה דהוא רק אבד א׳‪ ,‬ולכן מיושב‬
‫דברי המתירין העישון ביו״ט עיי״ש‪.‬‬
‫והנה לכאורה דברי הלבושי מרדכי תמוהין‪ ,‬דמכיון‬
‫דידע כבר שהעישון מזיק לריאה היאך התיר‬
‫זאת ביו״ט בשעה שהוא דבר שיש לאסור אפי׳ בחול ‪t‬‬
‫ושם בברכות שאגי שאין המדובר באם מותר או לא‪,‬‬
‫אלא המדובר מאי דבעי ברוכי כשאוכל זאת דחיוב הברכד‪,‬‬
‫תלוי בהנאה וכיון דאית ליה הנאד‪ ,‬מיניה בעי ברוכי‬
‫מכיון דאיכא עכ״פ הנאת אכילד‪ ,‬ורק אם יש לו תולעים‬
‫זה קשה לקוקיאני וד‪,‬ד‪.‬יא דשמן זית מכיון דאזוקי מזיק‬
‫לגופיה אין זו אכילד‪ .‬שטעונה ברכה‪ ,‬אבל בכגון העישון‬
‫מכיון שמזיק לריאה והמדובר אם לד‪,‬תיר את העישון‬
‫בודאי יש לאסור זאת אפילו בחול‪.‬‬
‫ליישב את דבריו ולומר שד‪,‬מדובר במעשנים‬ ‫וצריכים‬
‫כאלד‪ .‬שאם לא יעשנו מרגישים שזה כבר‬
‫מג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן כב‬ ‫ש ו״ ת‬

‫שאלותיו‪ ,‬המוסבים עמ״ש בספרי שו״ת צ״א חלק ט״ו‬ ‫שם ]ועיין עוד בסימן הבא[׳ אבל כל עוד שמניחים‬
‫סימן ל״ט אודות איסור עישון סיגריות‪.‬‬ ‫אותם על מנהגם בחול‪ ,‬או שאינם שומעים לנו‪ ,‬וסוברים‬
‫שנימוקם להיתר עמם‪ ,‬אזי אין ענין למחות בידם במיוחד‬
‫א( ע ק רו ני ת הצדק עם כבו׳‪ ,‬לאור הדברים שהעלתי‬
‫על יום טוב ולהוציא ולפרסם על זה איסור מיוחד‪,‬‬
‫בספרי שם בהנזק שהעישון מסיב הן‬
‫דאם בחול לא מברי הנהו המעשנים דאסור‪ ,‬אם כן‬
‫למעשן והן להנמצא בקרבת המעשן שנהפך להיות מעשן‬
‫יש לד‪,‬ם לפי דעתם תו היתר לעשן גם ביו״ט‪ ,‬דלדידם‬
‫פסיבי ויכול להנזק במדה מסוימת כמו המעשן עצמו‪,‬‬
‫זה בגדר של או״נ וכו׳ וכנז״ל‪ ,‬ואם כן קלקלתם תקנתם‪.‬‬
‫אך דא עקא דהא המדובר באדם שגם על נפשו לא חם‪,‬‬
‫יותר בל אוכל להאריך כעת‪.‬‬
‫ומעשן‪ ,‬ומתברך בלבו לחשוב שזה לא בגדר של חובל‬
‫בברכה‬
‫בעצמו‪ ,‬ולצערנו גדולים וטובים נאחזים בדעה זאת‬
‫אליעזר יהחדה ררלדינברג‬
‫]ולולא דמסתפינא הייתי משתמש בזה במאמר של ז‬
‫כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה‪ ,‬ב״ר כ״ו־ח׳[‪,‬‬ ‫סימן כב‬
‫ואינם שמים על לב להשכיל ולהבין ולהודיע את‬
‫עישון סיגריות בציבור היכא שמוחלים‬
‫גודל חומרת הנזק הגופני שגורמים לעצמם עי*כ‪ ,‬או‬
‫למעשנים או שלא מוחים בידם‪.‬‬
‫שמורים היתר לעצמם שזה רק בגדר זהירות ולא בגדר‬
‫איסור מכיון שאנו מזיק רק כעבור כמה שנים‪ ,‬וכן‬ ‫שאלה‪.‬‬
‫מורים גם לאחרים‪) ,‬יעוין בספר לב אברהם ח״ב פ״ב‬ ‫להוד כבוד מעלת הגאון הגדול מוהר״ר אליעזר‬
‫הערה ‪2‬׳ ובעמוד י״ז מ״ש בשם הגרש^ אויערבאך‬ ‫יהודה וולדינברג שליט״א‪ .‬חבר ביה״ד הגדול‪.‬‬
‫שליט״א(‪ ,‬או מפני‪ ,‬שגם על כגון דא נאמר הכלל דכיון‬ ‫אחדשה״ט במלוא הדרת הכבוד והיקר‪ ,‬שקילנא‬
‫דדשו בה רבים שומר פתאים ה׳ )יעוין בשו״ת אגרות‬ ‫הרמנא מלפני כתר״ה לבא בשאלתי ולבקשו להאיר‬
‫משה חיו״ד ח״ב סימן מ״ט(‪ .‬דבר שלמעשה אין בזה‬ ‫את עינינו‪.‬‬
‫לדעתי כדי סמיכה כלל‪ ,‬כפי שביארתי בספרי שם‪,‬‬ ‫הנה עסקנו בבית מדרשנו בשאלת איסור עישון‬
‫אבל המעשנים מאמצים לעצמם עמדה זאת וסומכים‬ ‫בציבור‪ ,‬ובהכנת השיעור היו לי לעינים )כמו בהרבה‬
‫על זה בסמיכה בכל כחם‪ ,‬אם כן במצב זה‪ ,‬כשם שהמעשן‬ ‫הרבה משיעורינו בס״ד( דבריו המאירים בנד״ז בספרו‬
‫מורה היתר לעצמו בזה‪ ,‬כך יתכן שגם המעשן הפסיבי‬ ‫המופלא ״ציץ אליעזר״ )חט״ו סי׳ ל״ט(‪ ,‬וזכינו לדון‬
‫היושב בקרבתו הוא לו ג״כ זה להיתר‪ ,‬וכפי שבאמת‬ ‫בהם בהרחבה בפלפול חברים‪.‬‬
‫פוגשים אנו בהרבה בני תורה שנוקטים בכזאת ויושבים‬ ‫א ך דא עקא שאחרי ככלות הכל נותרנו בצ״ע‪ .‬הנה‬
‫על יד המעשנים ואין דובר דבר ומתחברים זל״ז יחדו‬ ‫מכיון שכבר הוכח שכל הנמצא בקרבת המעשן‪ ,‬הופך‬
‫בשעת העישון כאילו מצטרפים למעשה עם המעשנים‬ ‫להיות מעשן פסיבי ויכול להנזק במדדי מסוימת כמו‬
‫בדיעה אחידה ]פרט ליחידים אשר מתוך צניעותם‬ ‫המעשן עצמו‪ ,‬א״כ מדוע המסקנא היא רק‪ ,‬שיכול כל‬
‫ומתוך שמדקדקים על עצמם שלא להעליב את המעשן‬ ‫אחד מן הציבור למחות ביד המעשן‪ ,‬ואלמה לא יהיה‬
‫תופסים את מלאכת השתיקה ואינם מוחים הגם‬ ‫הדבר אסור מלכתחילרי מחמת האיסור של גרימת נזק‬
‫שמצטערים וסובלים מזה[‪ .‬ומשום כך העלתי בספרי שם‬ ‫לזולת‪ ,‬גם אם הלדי אינו מוחודעל כך‪.‬‬
‫ניסוח מרוכז ומצומצם לאמר ‪ :‬דכשמעשנים במקומות‬ ‫יתר על כן‪ ,‬אם אמנם יש בזה היזיקא לגוף׳ אזי‬
‫ציבוריים יכול שפיר כל אחד ואחד מהנמצאים שם‬ ‫גם אם הציבור או היחיד מוחלים‪ ,‬לית במחילה כלום‬
‫שחושש מזה לפיגוע בבריאותו למחות ביד ה מ ^ י ם‬ ‫לכאורה‪ ,‬שהדי אין האדם רשאי לחבול בעצמו‪ ,‬ובודאי‬
‫שלא יעשנו‪ ,‬דכשאין מחאה כזאת הרי הוא בסתמא‬ ‫גם אין הוא יכול להתיר לזולתו לחבול בו‪.‬‬
‫ציבור ויחיד כזה שאיננו חושב שזה בגדר של חבלה‬ ‫שוטחים אנו בקשה לפני כתר״ה להשיבנו דבר‪,‬‬
‫בעצמו שלא חלה על זה מחילה‪ ,‬והמעשן בעצמו הא‬ ‫ויישר כהו על דבר אמת‪ ,‬אנא ימחול לנו על הטירחה‪,‬‬
‫בודאי איננו חושב שזה בגדר של גרימת נזק לזולת‪,‬‬ ‫אד תורה היא וללמוד אנו צריכים‪.‬‬
‫דמכח זד‪ ,‬הא גם על נפשו לא חס‪ ,‬ומשוס כך האיסור‬ ‫ביקרא דאורייתא‬
‫יכול למצוא לו נתיב וחלות רק כשמ«? מחאה על בך‬ ‫ובדחילו דהערצה‬ ‫;‬
‫מהציבור‪ ,‬או אפילו מהיחיד‪ ,‬שבכגון דא אץ הבר‬ ‫אפרים צמל‬
‫תלות באיזד‪ ,‬הורזמ■! להיתר‪,‬‬ ‫מ שד ג ח ‪.‬‬
‫אולם עקרונית לדעתי זד‪ ,‬איסור למעשן האהסיבי‬ ‫ירושלים עיה״ק תזבב״א‪.‬‬ ‫ד' אלול תש»״ה ‪.‬‬
‫והפאסיבי גם יחד׳ וכמה כאב זצער גורם‪,‬‬ ‫לכבוד הרה״ג וכו׳ מוה״ר אפרים צמל שליט״א‬
‫המעשן ליחידים הצגו׳עים ושכדי שלא להעליב את‬ ‫רב ביהכנ״ם איחוד שיבת ציון וכו׳‪ ,‬בתל־אביב‪.‬‬
‫מ‬ ‫■־ ־* ■־ ־‬
‫המעשן תופסים את מלאכת השתיקר‪ ,‬ונושאים בזזובם‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫כאבם וסבל&‪.‬‬ ‫יקדת מכתבו קבלתי שלשום‪ ,‬והנני להשיב לו על‬

 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן כג‬
‫ומגדול וכו׳ הראשון לציון כש״ת‬
‫מוהר״ר עובדיה יוסף שליט״א‪.‬‬
‫אתמול בשבתנו יחד במושב ביה״ד הגדול העלה‬
‫כ״ג בעיא חמורה שמתלבט בה אודות שתיית המים‬
‫של מי־כנרת בטבריה בפסח‪ ,‬היות ומרובים המה‬
‫היושבים ואוכלים חמץ על יד שפת ימה ומשליכים‬
‫חמץ הנשאר להם אל תוך המים‪ ,‬וגוף החמץ מונח‬
‫בעין בתוך התערובת של המים גם בימי הפסח‪ ,‬וחמץ‬
‫הרי אוסר בפסח בכל שהוא‪ .‬והוסיף להעמיד חומרת‬
‫הבעיא היות וכהיום מרובים גם יהודים תיירים וכדומה‬
‫שעושים בכזאת‪ ,‬וא״כ לא שייך בכאן אפילו ההיתר‬
‫מה שכמה מגדולי הפוסקים מצדדים לומר שמחמץ של‬
‫נכרים לא קנסו לאסור במשהו אלא בששים בלבד‪.‬‬
‫וכבו׳ בקשני לעיין בזה ולהודיעו את הנלענ״ד‪ .‬ולעשות‬
‫רצונו חפצתי והנני לשרטט לו בקצרה מה שעלתה‬
‫במצודתי בצדדי דהיתרא‪.‬‬
‫א( בראשונה ברצוני לומר כי אלה המתירים בחמץ‬
‫של נכרים שלא קנסו לאסור במשהו‬
‫מתירים מהאי טעמא גם בחמץ של הפקר‪ ,‬וכך כותב‬
‫בהדיא גם השערי תשובה או״ח סימן תס״ז סק״ל דגם‬
‫בחמץ של הפקר יש לומר בכזאת דאינו אוסר במשהו‬
‫ע״ש‪ ,‬וא״כ לפי״ז ישנו גם צידוד היתר אפילו אם יהודי׳‬
‫משליכים חמץ אל ים הכנרת היות ומפקירים זאת‬
‫ונעשים הפקר וממילא אינם אוסריס כבר במשהו כ״א‬
‫בששים בלבד היות ואין שום רשות שזוכה את החמץ‬
‫לאיזה בעלים שהוא‪ ,‬אם לא שנאמר שזוכה לממשל‬
‫המדינה ששלטונה מתפשטת על שם‪.‬‬
‫ב( בשו״ת טוטו״ד להגרש״ק ז״ל מהדו״ג ח״א סי׳‬
‫רי״ד כותב לענץ חמץ בבאר וז״ל ! יש‬
‫לומר כיון דבא מן המעיין א״כ כל‪.‬פעם מושך מן המעיץ‬
‫מים בצונן א״כ מקררין המים החדשים את שהיו מכבר‬
‫וד‪.‬ךי אפילו בכבוש בכלי אם הוסיפו בתוך מעת לעת‬
‫מים צוננים לא הוי ליה כבוש‪ ,‬וא״כ בזה נמי כיון‬
‫דבתוך מעל״ע באו מים חדשים מן המעיין ובפרט ע׳׳י‬
‫השאיבה נתווסף בכל פעם מים חדשים אין לו דין‬
‫כבוש כלל וזה היתר נכון עכ״ל‪.‬‬
‫למדנו מדברי הגרש״ק ז״ל דבכגון מעיינות אשר‬
‫בכל תוך מעל״ע מתווספים מים חדשים אין‬
‫לחמץ הנמצא בתוכם דין כבוש כלל‪ ,‬וא״כ נלמד מזה‬
‫בככל כגון זה גם ימים ונהרות שהמים הולכים בהם‬
‫הלוך וחזור דאין לחמץ הנמצא בתוכם דין כבוש כלל‪,‬‬
‫ובתוך זה גם מימי ים כנרת דהגם שהוא ים שקט ואין‬
‫בו גלים‪ ,‬אבל המים שבתוכו גם כן הולכים הלוך‬
‫וחזור‪ ,‬וגם נחלי־מים נופלים אל תוכו‪ ,‬כגון מי נחל‬
‫ואדי סאמאק‪ ,‬או נחל הנקרא ואדי עין־גיב‪ ,‬גם הירח‬
‫נופל לים צנרת‪) ,‬עיין בספר אדמת קדש )גולדהאר(‬
‫פרק ד׳‪ ,‬ועוד(‪ ,‬ויש לשער איפוא כי בודאי בכל תוך‬
‫מעל׳׳ע מתערבים ובאים מים חדשים אל המקומות‬
‫שחמץ נמצאים שם‪ ,‬וא״כ אין לזה דין כבוש כלל‪: ■.‬‬
‫שר ״ ת‬ ‫מד‬
‫ב( פדאי לציין שהגר״ם פיינשטיין שליט״א הגם‬
‫שבשנת תשכ״ד השיב בשו״ת אגרות משה‬ ‫‪,‬‬
‫הנ״ל באופן כללי בנוגע לעישון‪ ,‬דבודאי מכיון שיש‬
‫חשש להחלות מזה מן הראוי להזהר מזה‪ ,‬אבל לומר‬
‫שאסור מאיסור טכנתא מכיון דרשו בה רבים איתא‬
‫בגמ׳ בכה״ג שומר פתאים‪ ,‬ובפרט שכמה גדולי תורה‬
‫מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין‪ ,‬והעלה מתוך כך‪,‬‬
‫דאף לאלו שמחמירין לחוש להסכנה ליכא איסור לפ״ע‬
‫בהושטת אש וגפרורים למי שמעשן יעו״ש ]דבר‬
‫שכאמור דעתי לא כן‪ ,‬וכפי שביארתי בספרי שם[‪,‬‬
‫מכל מקום מצינו לו בתשובה יותר מאוחרת‪ ,‬בשנת‬
‫תשמ״א‪ ,‬שהשיב אודות עישון בביהמ״ד ובית הכנסת‬
‫שלומדים ומתפללים כל חברי הכולל‪ ,‬שאלו שאינם‬
‫יכולים לסבול העשן יכולים שפיר למנוע את המעשנים‬
‫מלעשן בביהמ״ד ובביהכ״נ‪ ,‬ובנימוק‪ ,‬מפני‪ ,‬כי פשוט‬
‫וברור שאפילו אם ליכא סכנה וחשש חולי דנפילד‪,‬‬
‫למשכב‪ ,‬אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה‪ ,‬אסור‬
‫שם לעשן‪ ,‬וכל שכן כשיש לחוש גם לחלות וליגזק‬
‫מזה )נדפס בחו׳ אסיא כסלו תשמ״ד יעו״ש וביתר‬
‫אריכות(‪ ,‬ותשובה זאת מהוה מעין חזרה במקצת ממה‬
‫שהשיב בשנת תשכ״ד שכתב דמכיון שיש חשש להחלות‬
‫מזה רק מן הראוי להזהר מזה אבל אין לומר שאסור‬
‫משום כך מכיון דדשו בה רבים‪ ,‬ובתשובה זאת שבשנת‬
‫תשמ״א החמיר לאסור ביותר היכא שיש לחוש גם‬
‫לחלות ולינזק מזה‪.‬‬
‫ג( ל ה א מו ר לעיל בדברינו באות א׳‪ ,‬יש עוד להוסיף‪,‬‬
‫דבנוגע למעשן הפאסיבי אולי תלוי דבר‬
‫הנזק גם במדת העשן בכמותו‪ ,‬או בטיב איכותו‪ ,‬דאם‬
‫אין הרבה עשן‪ ,‬או שאיכותו איננו גתע‪ ,‬אזי יתכן‬
‫שהעשן מתבטל באויר החדר ומפיג טעמו ולא מזיק‪,‬‬
‫וגם זה נמדד לפי מדת כח סבלו‪ ,‬וכן לפי מדת קרבתו‬
‫למעשן‪ ,‬וכמו״כ אם המקום סגור או פתוח‪ ,‬ולכן תלוי‬
‫הדבר במחאת הציבור או היחיד‪ .‬וזהו בנוסף להאמור‬
‫»*עיל בדברינו בזה‪.‬‬
‫שאבל עקרונית מעיקרא דדינא יש לדעתי‬ ‫וכאמור‪,‬‬
‫איסור בזה בכל גוונא מכח עצם איסור‬
‫העישון‪.‬‬
‫ואסיים בברכת כתיבה וחתימה טובה‬
‫אליעזר יההדזז וולדינברג‬
‫סימן כג‬
‫א‪ .‬אודות שתיית המים של מי־כנרת בפסח‬
‫היות ומרובים היושבים ואוכלים תמץ‬
‫על שפת ימה ומשליכים חמץ הנשאר‬
‫‪ .‬להם אל תור המים‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם מותר לשתות מי נהר שעובדי ע״ז‬
‫משליכים שם מי־תקרובת לע״ז‪.‬‬
‫‪-‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬ז״ך אדר תשמ״וע‬
‫אל הוד כבוד ידי״נ וידי ״ע הגאוז הגדול מעה‬
 ‫מה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫חזרה מי־תקרובת לע״ז‪ ,‬אם אסור לשתות מים מהנהר‬
‫מכיון שזה אוסר בכל שהוא‪ ,‬והנז״ל יכול לשמש‬
‫תשובה גם לזה ולומר שמי הנהר לא נאסרים עי״כ‪.‬‬
‫ה( ליתרון הכשר מן הראוי היה לסדר דכשהמדינה‬
‫מוכרת את חמצת שתכלול בשטר המכירה‬
‫גם את ים־כנרת‪ ,‬ואז יהא זה בודאי חמצו של נכרי‪,‬‬
‫ולא תעמוד השאלה שהעמדתי בסוף אות א׳ דאולי‬
‫אין זה חמץ של הפקר כי המדינה זוכה בה מכה‬
‫הרשות והזכיון שיש לה בשטח המים‪.‬‬
‫אני מדגיש שזהו רק ליתרון הכשר‪ ,‬כי אם לא נצרף‬
‫לסניף את האמור באות א׳ ונחליט שגם מבלעדי‬
‫זה ישנם יסודות מספיקים להתיר עפ׳׳י האמור לאחר‬
‫מיכן‪ ,‬אזי אין צריכים לזה כלל‪.‬‬
‫בידידות ובהערצה רבה‬
‫אליעזר יההדה וולדינברג‬
‫סימן סד‬
‫א‪ .‬בפסח מצרים אם הוזהרו בבל יראה‬
‫ואם למחרת הפסח היו מותרים באכילת‬
‫חמץ‪.‬‬
‫ב‪ .‬פירוש חדש בכוונת בעל הגדש״פ דלבן‬
‫ביקש לעקור את הכל וגר‪.‬‬
‫ג‪ .‬מביאי בכורים אם היו קוריו רק מה‬
‫שכתוב בפרשה או גם הדרש׳ וביאור‬
‫בכוונת דברי הר״ח בזה‪.‬‬
‫ניסן תשמ״ו‪.‬‬
‫א( במשנה בפסחים ד׳ ט״ז ע׳׳ב הגירסא! מצה על‬
‫שם שנגאלו אבותינו ממצרים וכו‪/‬‬
‫והרי״ף גורם! על שם שנגאלו שנא׳ ויאפו את הבצק‬
‫אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות וגו׳‪ .‬וכך אנו קוראים‬
‫בההגדה! מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק‬
‫בצקם של אבותינו להחמיץ וכו׳ שנאמר ויאפו את‬
‫הבצק עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים‬
‫ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם‪■.‬‬
‫בר״ן על הרי״ף שם שמבאר‪ ,‬שאילו יכלו‬ ‫ויעוין‬
‫להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר‬
‫שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להס‬
‫פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת‬
‫מצה‪.‬‬
‫חלאוה על פסחים מבאר‪ ,‬דאי לאו משום‬ ‫והמחר״ם‬
‫דנגאלו וגורשו ולא יכלו להתמהמה להחמיץ‪ .‬עיסתם‬
‫מותרים היו בחמץ מחרת הפסח שלא נצטוו בפסח‬
‫מצרים אלא אותה הלילה לבד ולמחרת היו מותרים‬
‫בעשיית מלאכה‪ ,‬ולא נאמרה שאר הפרשה אלא על‬
‫‪/‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫פסח דורות ע״ש‪.‬‬
‫יקשה דדברי המהר״ם חלאוה המה נגד דברי ד‪.‬גמ׳‬
‫בפסחים דף צ״ו דאיתא דפסה מצרים היה‬
‫אסור בחמץ לילה ויום‪.‬‬
‫סימן כג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ג( בספר שו״ת יהושע סימנים ה׳ וט' ישנן חילופי‬
‫מכתבים בין הגאון המחבר ז״ל לבין הגאון‬
‫בעל חות דעת ז״ל אודות העיירות היושבים אצל‬
‫הנהרות הגדולים ובו׳ שאין להם שום מים מלבד‬
‫ששואבים מן הנהרות‪ ,‬והרבה רחיים עומדים וטוחנים‬
‫בפסח תבואה וכר‪ ,‬ואם חמץ אוסר אף במשהו‬
‫בצונן האיך שותין ומבשלים מן המים הללו בפסח‪,‬‬
‫והגאון בעל חו״ד חוה חות דעתו כי בנחל שוטף אין‬
‫בו אפילו טעם משהו‪ ,‬והגאון בעל הם׳ יהושע ענה לו‬
‫ע ״ז כי אמת אם לא היה רק משהו אחת דבריו מתוקים‬
‫מאד‪ ,‬אבל מדי נעשה דהלא כמו שהנחל שוטף מבלי‬
‫הפסק כך במשהו חמץ יורד בכל פעם ופעם ובכל רגע‬
‫ורגע לכל מים ומים חדשים אשר באים ולא ברחיים‬
‫אחת ושתים כי אם מכל הרחיים אשר המה סביב למים‬
‫טוחנים בלי הפסק תמיד‪.‬‬
‫והגאון בעל שו״ת יהושע כותב מדידיה טעם לדיתיר‬
‫מפני דלא גזרו חז״ל במשהו רק דוקא במקום‬
‫דיכול לבוא לידי נתינת טעם משא״כ בנהרות דיגדולים‬
‫אף אם יתן שם כל החמץ שיש לדים לא יתנו טעם במים‬
‫ומכש״ב בצונן דאי אפשר לבוא לידי כבישדי ]לעיל‬
‫מינה כותב הגאון בעל ס׳ יהושע לומר כסברת הטוטו״ד‬
‫הנ״ל שאי אפשר לבוא לידי כבישה כיון דהמים מחולפין‬
‫לעולם זה נכנם וזה יוצא[ עיי״ש‪.‬‬
‫יוצא לנו דלדעת הגאון מליסא ז״ל אין בנהרות אפי׳‬
‫טעם משהו‪ ,‬ולדעת הגאון בעל ם׳ יהושע הגם שיש‬
‫משהו ]או ליתר דיוק ! אפילו אם יש משר‪.‬ו[ן‬
‫מכל מקום בכה״ג לא גזרו חז״ל במשהו מכיון שאינו‬
‫יכול לבוא שם לידי נתינת טעם‪.‬‬
‫וכהאמור כותב לומר גם בשו״ת שערי דעה ח״א‬
‫סי׳ כ׳׳א שנשאל ג״ב לענין שתיית מי‬
‫נהר בפסח ממקום שעומדים עליו בתי חרושת שעושץ‬
‫יי״ש‪ ,‬והשיב וז״ל‪ :‬ואמיתים הדברים שלא אסרו‬
‫חז״ל חמץ בפסח במשהו אלא במקום שזה המשהו יש‬
‫לו חשיבות קצת לתת טעם במקומו‪ ,‬משא״ב בכה״ג‬
‫דרדיפא מיא ומתחלפין בכל פעם וכו' וה״נ לענין‬
‫משהו בפסח מסתבר דבל שאין בכחו ליתן טעם‬
‫במקומו לא חשיב אפילו משהו וזהו מן המושכלות‬
‫הראשונות עיי״ש‪, .‬‬
‫חזינן דהגאון בעל שערי דעה מיזג בדבריו האמורים‬
‫‪ ■:‬משתי הסברות יחד של הגאונים החוו״ד והספר‬
‫יהושע‪ ,‬והסביר לומר דכל שאין בבחו ליתן טעם לא‬
‫רק שלא קנסו בכה״ג של משהו‪ ,‬אלא דכל כה״גמכיון‬
‫שאין בכחו ליתן טעם לא חשיב אפילו משהו‪. .‬‬
‫עב״ פ כל הסברות האמורות שייכים להחילם ולאומרם‬
‫■ ;■ ■ גם בנוגע לים־כנרת ולהתיר שתיית מימיו‬
‫‪,‬‬ ‫בפסח‪. .‬‬
‫ד( נזכרתי כי לפני‪ .‬זמן נשאלתי בדומה לשאלה‬
‫דנן ממכובדט דגמיר וסביר פרופ׳ ד״ר‬ ‫‪,‬‬
‫אברהם נ״י אודות מי נהר שעובדי ע״ו‪ ,‬שופכים לשם‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן כד‬
‫בזה כשאנו באים על כך מכח דברי המקנה הוא שלא‬
‫צריכים לבוא עלה רק מכח זה לבד מפני דבקדשים‬
‫הלילה הולך אחר היום‪ ,‬ומאמר משה בזה היה רק‬
‫בגלל אכילת הפסח‪ ,‬אלא פשוט מפני שישראל מגו‬
‫עדיין אז קודם מתן תורה הימים כמו בני נח שהלילה‬
‫הולך אחר היום שלפניו‪ .‬ולכן אמר להם משה שסיר‬
‫היום אתם יוצאים מפני שכלול בזה גם הלילה וליל‬
‫ט״ו שייך ליום של י״ד ובלילה קורא יציאה כדכתיב‬
‫הוציאך לילה‪.‬‬
‫ג( עכ״פ עפי״ד הצל״ח והנז״ל תתיישב שפיר דברי‬
‫המהר׳׳ם חלאוה‪ ,‬דיש לומר שגם הוא סבור‬
‫היה כנז״ל והמס ולילה שנאסרו בפסח מצרים באכילת‬
‫חמץ המכוון רק על ערב פסח משעת זביחה והלילה‬
‫שלאחריו הוא ליל ט״ו‪ ,‬אבל למחר לאור בקר של יום‬
‫ראשון של פסח כבר התחיל יום חדש וכבר הותר‬
‫להם אכילת חמץ‪ ,‬ולכן כותב המהר״ם חלאוה שפיר‬
‫דאי לאו משום דגורשו ולא יכלו להתמהמה להחמיץ‬
‫עיסתם מותרים היו בחמץ מחרת הפסח‪ ,‬וז״ש ״שלא‬
‫נצטוו בפסח מצרים אלא אותה הלילה לבד״‪ ,‬ר״ל‪,‬‬
‫אותה הלילה של ט״ו לבד ולא יום המחרת של ט״ו‪,‬‬
‫אבל שפיר כלול בזה גם היום של יום י״ד משעת‬
‫זביחת הפסח‪ ,‬וזהו היום ולילה שנאסרו באכילת‬
‫חמץ בפסח מצרים‪ ,‬והוא זה מפני שהלילה הלך ונחשב‬
‫אז אחרי היום שלפניו‪ ,‬אי משום דקדשים הלילה הולך‬
‫אחר היום‪ ,‬ואי משום דבכלל מנו ישראל אז לפני מתן‬
‫תורה הימים כמו בני נח שהלילה הולך אחר היום‬
‫שלפניו וכנז״ל‪.‬‬
‫ב‬
‫ב הג ד ש ״ ם ‪ :‬צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות‬
‫ליעקב אבינו‪ ,‬שפרעה לא גזר אלא‬
‫על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל שנאמר ארמי‬
‫אבד אבי וירד מצרימה‪.‬‬
‫א( ויעוין בפי׳ ריטב״א שכותב וז״לי ותימא מה‬
‫ענין וירד מצרימה אצל ארמי אובד אבי‪.‬‬
‫וכותב לתרץ שבעל האגדה בא לפרש שכל ענין זה‬
‫נחשב לגזירת בין הבתרים כי כל ימיהם של האבות‬
‫אחר הגזירה היו בצער ובנסיונות ולא דאו בטובה‪,‬‬
‫ע״ש‪ ,‬ויוצא לפי״ז שה״וירד מצלימח״ אין לו קז[ןר‬
‫עם הנאמר לפניו ״שנאמר ארמי אובד אבי*‪.‬‬
‫דיעוין בחתם סופר על גיטין ד׳ י״ז ע״א שמתם‬
‫לפרש בדרך שיש לזה כן קשר‪ ,‬והוא‪ ,‬דג»‪3‬י‬
‫של ‪ p‬בקמ לעק‪ 1‬ך את הכל כמו שנא׳ ארהי ‪ ■raw‬אני‬
‫לכן לא קייס הקב״ה הכי נר יהיה זדעד וגו* *מגל‬
‫לבן‪ ,‬אלא ומדיד את יעקב ‪6‬צריממ יעו״ש‪.‬‬
‫ומ©רשי האגדה עמדו ג*כ על הדקדוק נזה ונל‬
‫זטזד חיפש דרך ליישב שיהא א ה קשר‬
‫כפי שמשמע ®פשטות דברי בעל ומזגדה וסידור מיצ«מ‬
‫הדברים שנראה כמעם בעליל מיכיוון לקישור דברי©‬
‫מה‪ ,‬ומאד התץשו מ ה‪,‬‬
‫שר״ ת‬ ‫מו‬
‫מ ר א ה ליישב בהקדם דברי הצל״ח בפסחים שמרבה‬
‫להשיב על דברי הר״ן הנ״ל וכותב לפרש‬
‫מדידיה‪ ,‬דודאי גם פסח מצרים היה אסור בבל יראה‬
‫יום אחד כמו האכילה‪ ,‬ולקושית הר״ן על התורה‬
‫דמשמע שאילו לא גורשו היו אופין חמץ והרי אסור‬
‫בבל יראה‪ ,‬כותב ליישב בכזאת‪ ,‬כי זאת מוכח דאמירת‬
‫משה אל העם בםו״פ בא ‪ :‬ויאמר משה אל העם וגו'‬
‫ולא יאכל חמץ' היום אתם יוצאים וגו׳ ועבדתם את‬
‫העבודה הזאת וגו׳‪ ,‬דאמירה זאת ודאי לא אמרו משה‬
‫בשעת אכילת הפסח שהרי כל הלילה ההוא הוזהרו‬
‫ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו ואיד דיבר משה‬
‫אל העם‪ ,‬אלא ודאי אמר משה דבר זה בשעת עבודת‬
‫הפסח בשעת זביחתו וזריקת דמו בי״ד בניסן‪ ,‬וקשה‬
‫דאיך אמר היום אתם יוצאים והם לא יצאו עד ט״ו‪,‬‬
‫אלא דבקדשים הלילה הולך אחר היום‪ ,‬וא״כ גם כאן‬
‫היום אתם יוצאים סמוך לעבודה דמיירי בקדשים‬
‫דהיינו הפסח ג״כ הלילה הולך אחר היום ושייך ליל‬
‫ט״ו ליום של י״ד ושפיר קאמר משה בשעת זביחת‬
‫הפסח היום אתם יוצאים שהלילה שייך ליום זה‪,‬‬
‫ובלילה קורא יציאה דכתיב הוציאך לילה׳ ומעתה‬
‫ריה״ג דדריש )בפסחים שם דף צ״ו( דפסח מצרים‬
‫חימוצו נוהג יום א׳ דכתיב ולא יאכל חמץ וסמיך ליה‬
‫היום אין הכוונה על יום ראשון של פסח‪ ,‬רק על ערב‬
‫פסח מעזעת זביחה והלילה שאחריו זה קורא היום‬
‫והלילה שייך ליום הקזדם‪ ,‬אבל למחר לאור בוקר‬
‫של יום ראשון של פסח כבר התחיל יום חדש וכבר‬
‫הותר להם אפילו אכילת חמץ וק״ו ראייתו והמצאו‪,‬‬
‫ומתורץ קושית הר״ן יעו״ש בנעימות דבריו וביתר‬
‫אריכות מה שמיישב עוד ע״פ הנחתו זאת‪.‬‬
‫ב( בכיוון זה של הצל״ח יש לפרש עפי״ד ספר‬
‫המקנה בקדושין דף ל״ז ע״ב תוס׳ ד״ה‬
‫ממחרת שכותב ליישב קושית הראבע״ז בתום׳ שם‬
‫שמקשה דהיכי אמרינן ממחרת הפסח דיהושע הוי‬
‫ששה עשר בניסן שנקרב העומר דלמא ממחרת שחיטת‬
‫הפסח קאמר דהיינו ט״ו בניסן שעדיין לא נקרב‬
‫העומר כדאשכחן בפ׳ מסעי דכתיב ממחרת הפסח‬
‫יצאו בני ישראל והם יצאו בט״ו‪ ,‬וכותב ההמקנה‬
‫ל^תרץ עפ״י מה שהוכיח כבר בפי׳ עה״ת בכמה הוכחות‬
‫דקודם מתן תורה מנו בני ישראל הימים כמו בני‬
‫נח שהלילה הולך אחר היום שלפניו‪ ,‬ונמצא לפי״ז‬
‫דבמצרים נקרא יום ט״ו מחרת אכילת הפסח כי‬
‫התחיל היום מהבקר‪ ,‬אבל לאחר שנתנה תורה ממילא‬
‫כשנכנסו לארץ לא נקרא מחרת אכילת פסח עד יום‬
‫שקוה עשר ומתורץ קושית האבן עזרא יעו״ש ביתר‬
‫אריכוו^ וא״כ לפי דברי המקנה אלה אפשר לפרש‬
‫בדרך שדרך בו הצל״ח ולומר שהיום ולילה‬
‫שנהג חימוצז בפסח מצרים המכוון ליום וללילה‬
‫שלאחריו ולת אילו יכלו להתמהמה היה מותר כבר‬
‫לישראל לאכול חמץ ליום המחרת‪ ,‬ומה שאנו מרויחים‬
‫מז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן כד‬
‫רשעתים הוא לבן הארמי בעיר שבא על בעיר כושן‬
‫רשעתים דעבד שתי רשעות בישראל וכו'‪ .‬דלפי‬
‫מימרא זאת׳דמכיון שדורשת ״בן בעור שבא על בעיר״‬
‫שהוא בלעם‪ ,‬אם כן כשממשיכד‪ .‬ר‪.‬גמ' ואומרת תנא‬
‫הוא בעיר וכו׳ הוא לבן הארמי‪ ,‬שמוסב זאת ג״כ על‬
‫בלעם‪ ,‬וכך ראיתי בפי' יונתן על יב״ע בפרשת בלק‬
‫)כ״ב ה׳( שכנראה‪.‬שמפרש באמת כן בפשטות בכוונת‬
‫ד‪,‬גמ׳‪ ,‬אלא דמדברי רש״י בסנד‪.‬דרין שם לא משמע‬
‫בן דכותב וז״ל! ״תנא זעא בעור אביו של בלעם‬
‫וכו'״‪ ,‬ומשמע מזה שפירש ש״התגא״ הוא כבר מימרא‬
‫בפ״ע ושהקטע הזד‪ .‬של ״תנא הוא בעור הוא כושן‬
‫רשעתים הוא לבן הארמי״ מוסב כבר הכל על אביו‬
‫‪,‬‬ ‫של בלעם[•‬
‫ב( וטדוברי היב״ע שלבן הארמי הוא בלעם נדרש‬
‫גם במדרש תנחומא סו״פ ויצא׳ ודורש‬
‫לפי״ז את הנאמר בפ' בלק ״ותלחץ את רגל בלעם‬
‫אל הקיר״ שלכך נענש בלעם בכזאת וז״ל! «לפי‬
‫שעבר בלעם את השבועה שנשבע ליעקב שנא' אם לא‬
‫תעבור את הגל הזד‪ .‬ואת המצבה לזאת לרעה ובלעם‬
‫זד‪ .‬לבן שנאמר ארמי אובד אבי ועל שבקש לכלות‬
‫ישראל נקרא ארמי שנאמר ולכה זועמד‪ .‬ישראל לכך‬
‫נפרע הקיר ממנו לפי שהוא העד על השבועד‪ .‬כדכתיב‬
‫יד העדים תד‪.‬יד‪ .‬בו בראשונד‪ .‬עכ״ל המד״ת‪ ,‬וכך נדרש‬
‫בקצרה ביב״ע בפ׳ בלק כ״ב־כ״ד ע״ש׳ אלא שלפי‬
‫המד״ת ה״אובד אבי״ היה בזד‪ .‬שביקש לכלות את‬
‫ישראל בקללותא שרצה לקללם בשעת שבלק הזמינו‬
‫לכד‪.‬‬
‫כן לפי כל האמור‪ ,‬ובמיוחד לפי היב״ע‪ ,‬י״ל‬ ‫ג( ואם‬
‫שגם בעל האגדה סבר לד‪ .‬כפי המדרש‬
‫שדרש לד‪ .‬היב״ע שלבן הארמי הוא בלעם וכי הוא‬
‫זד‪ .‬שירד למצרים במגמה כדי למצוא דרך איד לאבד‬
‫את זרע יעקב‪ ,‬ושם לו למטרה ליעץ לפרעד‪ .‬לאבד‬
‫את בית ישראל כולו‪ ,‬ורק פרעה לא קיבל עצתו‬
‫בשלימות וסבור היד‪ .‬שכדי להשיג את המטרד‪ .‬לבלום‬
‫את ״הפן ירבה ונלחם בנו ועלה מן הארץ״ מספיק‬
‫באבדו את כל הזכרים בלבד‪.‬‬
‫יאם ניתן לומר כן א״כ תהא לנו לפי״ז הרווחה גדולד‪.‬‬
‫שנוכל עפ״ז בנקל לבוא ולפרש את ה״צא ולמד״‬
‫הכל כחטיבה אחת בקישור דברים ובהמשכיות נפלאד‪,.‬‬
‫והוא זה׳דלבן הארמי‪ ,‬הוא בלעם הרשע׳ לא הסתפק‬
‫במה שרדף אחריו בעת שיעקב ברח ממנו כדי לעשות‬
‫עמו דע‪ ,‬ולא לקח מוסר ממה שד‪ '.‬מנע ממנו מעשות‬
‫זאת‪ ,‬אלא נטר שנאה לו ולזרעו אחריו‪ ,‬וכשבניו היו‬
‫בעבדות קשה תחת יד מצרים מצא לו הזדמנות לד‪.‬פיל‬
‫אבן אחר הנופל‪ ,‬וירד מצרימה כדי לעקור את הכל‬
‫בהיותו בטוח שפרעה ישמע לעצתו‪ ,‬ופירש הבעל‬
‫אגדד‪ .‬בכזאת בכוונת הפסוק בפ' תבוא ‪ s‬״ארמי אובד‬
‫אבי וירד מצרימד‪.‬״‪ ,‬ארמי׳ הוא לבן הוא בלעם‪ ,‬שם‬
‫לו למטרה לאבד שם ושארית מאבי יעקב׳ ולמטרה‬
‫ש ו״ ת‬
‫נראה לפרש וליישב בזה בדרך חדש לגמרי׳‬ ‫ולעג״ ד‬
‫והוא עפ״י מהשאסתייע מילתא בידיבס״ד‬
‫ומצאתי בתרגום יונתן בן עוזיאל עה״ת בפ׳ מטות‬
‫ל״א־ח׳‪ ,‬על הכתוב שם ״ואת בלעם בן בעור הרגו‬
‫בחרב״ שכותב וז״ל‪ :‬והוד‪ .‬כיון דחמא בלעם חייבא‬
‫ית פינחס כר‪.‬נא רדיף מן בתרוי עביד מילתא דקוסמין‬
‫ופרח באויר שמיא מן יד אידכר פינחס שמא רבא‬
‫וקדישא ופרח בתרוי ואחדיר‪ .‬ברישיה ואחתיה‪ ,‬שלף‬
‫סייפא ובעא למקמליה‪ ,‬פתח פומיה במילי תחנונין‬
‫וכר‪ ,‬עני ואמר ליה הלא אנת הוא לבן ארמאה‬
‫דבעית למישיציא ית יעקב אבונן ונחתת למצרים‬
‫בגין למובדא זרעא׳ ומן בתר דנפקו ממצרים גריתא‬
‫בהון עמלק רשיעיא‪ ,‬וכדון איתגרתא איתגרא למילוט‬
‫יתד״ון‪ ,‬וכיון דחמיתא דלא אד‪.‬נין עובדך ולא קביל‬
‫מימרא דד‪ '.‬מינך אמליכת מלכא בישא ית בלק‬
‫למוקמא ית בנתיד‪ .‬בפרשת אורחתא למטייא יתר‪.‬ון‬
‫ונפלו בגין כן מנד‪.‬ון עשרין וארבע אלפין׳ בגין כן‬
‫לית אפשר תוב למקיימא ית נפשך‪ ,‬ומן יד שלף‬
‫סייפיה מן תיקא וקטליד‪ .‬עכ״ל התיב״ע‪.‬‬
‫למדנו מדברי יב״ע אלה שהיה קבלה בידו שלבן‬
‫הוא בלעם וד‪.‬וא זה שירד למצרים כדי לאבד‬
‫שם זרעיה דיעקב‪ ,‬ויש לד‪.‬טעים את דבריו אלה עם‬
‫ך‪.‬נאמר בגמ׳ בסוטה דף י״א ע״א וםנד‪.‬דרין דף ק״ו‬
‫ע״א דשלשר‪ .‬היו באותד‪ .‬עצה דנתחכמד‪ .‬לו שיעצו‬
‫לפרעה בלעם ואיוב ויתרו‪ ,‬בלעם שיעץ נד‪.‬רג וכו׳‪,‬‬
‫וא״ב מקובל היד‪ .‬בידי יב״ע שעצת בלעם לפרעד‪.‬‬
‫בזה היתד‪ .‬לאבד את כולם ורק פרעה קיבל את עצתו‬
‫רק בחלקד‪ .‬לגזור בכזאת רק על הזכרים•‬
‫ו ל א נפלאת גם עצם דברי היב״ע דלבן הוא בלעם‬
‫ושיוצא שהאריך ימים עד צאת בני ישראל‬
‫ממצרים‪ ,‬דיתירד‪ ,‬מזו הרי אמרינן בםנד‪.‬דרין שם דף‬
‫ק״ה ע״א דביעור אביו של בלעם הוא כושן רשעתים‬
‫הוא לבן הארמי‪ ,‬בעור שבא על בעיר׳ כושן רשעתים‬
‫דעבד שתי רשעיות בישראל אחת בימי יעקב ואחת‬
‫בימי שפוט השופטים ומה שמו לבן הארמי שמו‪,‬‬
‫ויוצא לפי״ז שאביו של בלעם האריך כ״כ הרבה שנים‪,‬‬
‫וא״כ אין להתפלא אם היב״ע דורש על בלעם שהוא‬
‫זד‪ .‬לבן הארמי ושיוצא שהאריך ימים רק עד צאת בנ״י‬
‫ממצרים‪ ,‬ויוצא רק דד‪.‬יב״ע לא ' סבר כדברי חז״ל‬
‫בםנד‪.‬דרין שם בדף ק״ו ע״ב דדרשי דבלעם בר תלתין‬
‫ותלת שנין או בר תלתין וארבע היד‪ .‬באשר הרגו‬
‫פינחס‪ ,‬וזה הרי גם ש״ם דילן בדף ק״ו ע״א שם ובסוטה‬
‫דף י ״א שם ג״ב לא סברי בכזאת דהרי אמר דבלעם‬
‫ד״יח באותד‪ .‬עצה דד‪.‬בד‪ .‬נתחכמד‪ .‬לו‪ ,‬ויוצא גם לפי״ז‬
‫שחי יותר מן מאתים ועשר שנים‪ ,‬וכדפירש״י שם‪,‬‬
‫דר״ח לית ליד‪ .‬דר׳ סימאי וכו' ע״ש•‬
‫!ו בעצ ם היד‪ .‬מקום לפרש גם בגמ׳ בםנד‪.‬דרין שם‪,‬‬
‫דכשאומר ‪ t‬דבר אחר בלעם שבלד‪ .‬עם‬ ‫‪.‬‬
‫בן בעור שבא על בעיר תנא הוא בעיר ד^א כושן‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן כה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫מח‬

‫היו אומרים רק מה שכתוב בפרשה‪ ,‬כי מואמרת לפני‬ ‫זאת ״וירד״ לבן הוא בלעם‪ ,‬מצרימה‪ .‬כדי להשיגם‬
‫ה׳ אלהיך ארמי אובד אבי עד ואת עמלינו מעתיק‬ ‫ולהפיק זממו בהם עי״ב שייעץ לפרעה לאבדם‪ ,‬אלא‬
‫הספרי את הדרשות במגביל ככתוב בההגדה‪,‬ואח״כ‬ ‫שפרעה לא קיבל עצתו בשלמותה‪ ,‬וקיבלה רק בחלקה‬
‫מסיים בלשון ‪ :‬וכו׳‪ ,‬אגדה‪ .‬ר׳ יהודדי היד‪ .‬נותן בהם‬ ‫ולא גזר אלא על הזכרים‪ ,‬וזהו שאומר בעל האגדה‬
‫דצ״ך עד״ש באח״ב עכ״ל‪ ,‬ולא מובן מד‪ ,‬כוונת הספרי‬ ‫״שפרעה לא גזר אלא על הזכרים״‪ ,‬ולא קיבל עצת‬
‫במ״ש ״אגדה״ וגם מהו זה שמסיים בדברי ר׳ יהודה‬ ‫לבן הוא בלעם בשלימותה‪ ,‬אבל לבן הוא בלעם רצה‬
‫שהיה נותן בד‪,‬ם סימנים‪ ,‬אם לא שכוונת הספרי‬ ‫בעצתו לעקור את הכל‪ ,‬ודרש שזהו המכוון מה שנא׳‬
‫לאשמיענו בזה שמביא הבכורים צריך לומר ולסיים‬ ‫בפסוק בתורה‪ ,‬דר״ל‪ ,‬״ארמי אובד אבי״ שארמי הוא‬
‫כל הנדרש בזד‪ ,‬באגדד״ וזהו מ״ש ״וכו' אגדד‪.‬״‪ ,‬וד״יינו‬ ‫לבן הוא בלעם רצה לאבד זכר אבי‪ ,‬ולשם השגת‬
‫כל מה שממשיך לדרוש בזד‪ ,‬בעל האגדה עד ר״י היה‬ ‫מטרה זאת ״וירד מצרימה״ ירד גם הוא מצרימה‬
‫נותן בד‪,‬ם סימנים ועד בכלל‪.‬‬ ‫כדי ליעץ בכזאת לפרעה‪.‬‬
‫והתבוננתי שגירסת הגר״א בספרי שם היא באמת‬ ‫ו הג ם שלאחר מיכן דורש הבעל אגדה את ה״וירד‬
‫בכזאת ומועתק בדבריו בהרחבה‬ ‫מצרימה״ על יעקב אבינו‪ ,‬כמו שאומר ״וירד‬
‫ובמלואו כל הנדרש בזה בד‪,‬הגדש״פ עד ר״י היה נותן‬ ‫מצרימה אנוס על פי הדיבור״‪ ,‬אין זה סתירה להאמור‪,‬‬
‫בהם סימנים‪ ,‬ועד בכלל יעו״ש‪.‬‬ ‫דיש לומר דבעל האגדה דורש את ה״וירד מצרימה״‬
‫ואם כן לפי״ז מובנים עד מאד דברי הר״ח ז״ל‬ ‫לפניו ולאחריו‪ ,‬לפניו על ״ארבי אובד אבי״ ולאחריו‬
‫שבהגד‪,‬ות מיימוניות‪ ,‬וד״יינו דפירש דמה שר״ י‬ ‫על ״ויגר שם במתי מעט וגו׳״ וכפי שמצינו בכזאת‬
‫טרח לתת בד‪.‬י' מכות סימנים שמתקשים בזה מפרשי‬ ‫הרבה פעמים בחז״ל דאמרו ״מקרא נדרש בין לפניו‬
‫האגדה דמה רצונו בזד״ דהוא זה‪ ,‬שעשה זאת בפני‬ ‫בין לאחריו״ )עיין קדושין ט״ו ומנחות י״ט‪ ,‬ועוד(‪.‬‬
‫מביאי הבכורים שג״ב היו קורין בסדר הזה שבהגש״פ‬ ‫ד( ו ל א רק קטע זה של ״צא ולמד״ מתפרש עפ״י‬
‫כי ביניהם היו בודאי גם הרבה פשוטי עם שיכולים‬ ‫האמור בקישור דברים וכחטיבה אחת‪ ,‬אלא‬
‫לבוא לידי טעות בקריאתם את הנדרש בזה‪ ,‬לכן בכדי‬ ‫הקישור דברים הוא גם על הנאמר לפני זה‪ ,‬ששם‬
‫להקל עליהם שלא יטעו לקרות הי׳ מכות לפי הסדרים‬ ‫הגיע כבר בעל האגדה אל ה״ויעקב ובניו ירדו מצרימה״‬
‫שכתוב בתד‪,‬לים בפרקים ע״ח ק״ה לכן בא ר״י וסימן‬ ‫דלפי פירושי זה יוצא שגם כעת בקטע זה איננו חוזר‬
‫לד‪,‬ם סימנים של דצ״ך ועד״ש באח״ב שידעו לפי״ז‬ ‫אל מה שהתרחש לפני הירידה למצרים‪ ,‬אלא הכל‬
‫שצריכים לקרות לפי הסדר הכתוב בתורה ושהוא‬ ‫נמשך אל מה שקרא לאחר שירדו למצרים‪ ,‬מה שלבן‬
‫העיקר‪ .‬והר״ח פירש שזד‪,‬ו באמת כוונת הספרי במה‬ ‫הארמי הוא בלעם ירד גם שם אליהם כדי לעקור את‬
‫שמסיים ‪ :‬ר״י היד‪ ,‬נותן בד‪,‬ם סימנים וגו׳‪ ,‬וד‪,‬יינו שנתן‬ ‫הכל כנז׳ והקב״ה שמר הבטחתו לישראל והצילנו‬
‫בהם סימנים לפני המביא בכורים שידע איך לקרות‬ ‫מידיו‪ ,‬והוא בהמשכיות להנאמר בכזאת לפני כן‪.‬‬
‫את עשרת המכות שהביא הקב״ד‪ ,‬על המצרים כפי‬ ‫ה( אמנם פירושנו זה הוא חורג מכל מה שפורש‬
‫הסדר שכתוב בתורה כי סבור היה שהקריאה כפי‬ ‫עד כה בכוונת המאמר‪ ,‬אבל הרי מצאתי‬
‫הסדר מעכבת במקרא בכורים‪.‬‬ ‫סמוכין לו מיונתן בן עוזיאל ומדבריו הוא שנתעוררתי‬
‫בס״ד לבוא לפרש בכפי שפירשנו‪ ,‬והפירוש משתבץ‬
‫סיפן כה‬ ‫יפה עד מאד במסגרת מאמר בעל האגדה בפרט‪,‬‬
‫והשתלבות המאמרים בכלל‪ ,‬לכן ניתן לומר שהוא‬
‫המערב עירובי תבשיליו והמערב נוסע‬ ‫בגדר של ״מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו״‪ ,‬ואין‬
‫לשבת מחוץ לעיר או למקום שלא‬ ‫מזניחין אותו )עיין חולין ז׳‪ ,(.‬והוא כפתור ופרח‪.‬‬
‫יוכל להגיע משם בשבת האם מהני‬ ‫ג‬
‫עירובו לשכנים‪.‬‬ ‫בהגהות מיימוניות ברמב״ם בנוסח ההגדה מביא‬
‫בשם הר״ח דפירש‪ ,‬בהא דרבי יהודה היה‬
‫ל ת ו ר נ י אחד‬ ‫נותן בהם סימן דצ״ך עד״ש באח״ב‪ ,‬דאשמעינן‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬ד׳ אייר תשמ״ד‪.,‬‬ ‫שבסדר הזה היו קורין מביאי בכורים ולא ככסדר‬
‫שכתוב בתהלים‪ .‬וכותב ע״ז הגריעב״ץ ז״ל דלא ידע‬
‫הנני לענות לו בזה על מכתב״שאלתו שנתקבל‬
‫כוונתו‪ ,‬ור״ל‪ ,‬כמו שכותב בביאור תבלין למצה על‬
‫לידי בימים אלד‪.,‬‬
‫הגדש״פ להגראא״ה פראג ז״ל‪ ,‬דמה ענין עשר מכות‬
‫שאלתו היא־ מד‪ .‬הדין כשמערב עירוב תבשילין‪,‬‬ ‫למביאי מכורים שאינם מזכירין אותם כלל ואומרים‬
‫והמערב נוסע לשבת מחוץ לעיר או למקום שלא יוכל‬ ‫רק מה שכתוב בפרשה‪.‬‬
‫לד‪,‬גיע משם בשבת‪ ,‬האם מחני עירובו לשכנים‪ ,‬דלכ״א‬ ‫ונ ר א ה לבאר כוונת הר״ח‪ ,‬דעיינתי בספרי בפ׳ תבוא‬
‫הוי כנתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח דמפורש‬ ‫וראיתי שמוכח משם שמביאי בכורים לא‬
‫מט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫עירובי תחומין אז יכולין לסמוך גם עליו עיי״ש‪ ,‬ויוצא‬
‫איפוא לפי״ז שאין פלוגתא בזה וגם לדעת רש״י הוא‬
‫ג״כ בכאמור‪.‬‬
‫ג( וא״כ לפי כל האמור נראד‪ ,‬ברור בנידון שאלתו‬
‫בהיכא שהמערב עירובי תבשילין נוסע‬
‫מחוץ לעיר וכיוצא בזה‪ ,‬בכל היכא שלמי שעירב‬
‫בשבילן לא יוכלו בשבת לד‪,‬גיע אל מקום העירוב—וה״ה‬
‫גם המערב בעצמו — דאזי לא מהני עירובי תבשילין‬
‫זד‪ ,‬לשום אחד שעירבו עבורו‪ ,‬כי מכיון שלא יכול‬
‫לאכול ד‪,‬ע״ ת לא נוכל לומר עליו דלא הוי אלא כגומר‬
‫והולך‪ ,‬ובודאי שזה דומה לההיא דאו״ח סי׳ שצ״ד‬
‫לגבי ע״ח ושיתופו מובאות ובכל האמור שם‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫בברכה‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫סימן כו‬
‫אודות המנהג לעמוד בעת קריאת עשרת‬
‫הדברות‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק ירושלים‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬כ״ח אייר תשמ״ה‪.‬‬
‫יצ*ו‪.‬‬ ‫למע״ב הרב וכו׳ כמוד‪.‬״ר יעקב תורגמן‬
‫בגבעת אולגה ע״י חדרה‪.‬‬
‫שלום רב‪.‬‬
‫מכתב־שאלתו קבלתי לפני השבת‪ ,‬והנני נענד‪,‬‬
‫למבוקשו וממהר לכתוב לו חו׳׳ד עליד‪ ,‬בהיות וזה נוגע‬
‫לחג השבועות הממשמש ובא עלינו לטובר‪.,‬‬
‫שאלתו היא‪ ,‬אודות מה שנהגו אבותיכם במרוקו‬
‫לעמוד ״בעשרת הדברות״ האם יסודתו בד‪,‬ררי קודש‪,‬‬
‫ואם מנד‪,‬ג זה התפשט וד‪,‬תרחב גם במדיטת אשכנז‬
‫והאם יש לחוש בזד‪ ,‬מפני תערומות מינים דומיא דאיתא‬
‫בברכות דף י״ב ולבטל גלל כן את המנדיג הזד‪ ,‬של‬
‫עמידד״ כפי שהעירו לו על כך כמד‪ ,‬מבעלי הד‪,‬וראך‪.,‬‬
‫וזאת תעוובתי על זה‪.‬‬
‫א( מנהג זה לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות‬
‫יסודתו בד‪,‬ררי קודש‪ ,‬והתשב״ץ במנד‪,‬גי‬
‫ארג'יל מזכיר כבר מזה‪ .‬וזד‪ ,‬מימים ימימה שהתפשט‬
‫ונד‪,‬וג בכזאת בהרבה קהלות בכל התפוצות‪ ,‬וכפי שמעיד‬
‫בספר המועדים בד‪,‬לכד‪ ,‬הוא מנהג הרווח עתר‪ ,‬כמעט‬
‫בכל ישראל‪ ,‬וכן בספר לקוטי מד״רי״ח בסדר קריה״ת‬
‫לשבת מכנה זאת בשם ״מנהג העולם לעמוד בשעת‬
‫קריאת עשרת הדברות״‪ ,‬ובספר כתר שם טוב עמוד‬
‫שט״ו אות פ״א מעיד שכן הוא גם מנהג לנדון ואמשטרדם‬
‫שכל הצבור עומדים על רגליהם בשעה שד‪,‬קורא בתורה‬
‫קורא העשרת הדברות‪.‬‬
‫הזה הוא לא מה שסתם ״עמא דבר״׳ אלא הונהג‬ ‫והמנהג‬
‫ואומץ ע״ י גדולי הדורות מכמה וכמד‪ ,‬דורות‬
‫אשר דנו עליו ויישבוהו ואמצוד‪,‬ו אחרי שבאו לידי‬
‫מסקנא שאין מקום לחוש בזה משום תערומות המינין‬
‫סימן כוז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫בעירובין ל״ד ובשו״ע או״ח סי׳ שצ״ד דלא מהני וכר‪.‬‬
‫וזאת תשובתי ע׳׳ז‪.‬‬
‫א( בביצה דף ט״ז ע״ב איתא שמחני עירוב לאחרים‬
‫עד תחום שבת‪ .‬רש״י מבאר הטעם מפני‬
‫שלעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם‬
‫ולא עלו על לבו לזוכרן‪ .‬ומשמע מזה לכאורה שאבל‬
‫אם כן עלו בזכרונו במפורש להניח גם עליהם מהני‪,‬‬
‫הגם שלא יכולים לבוא אל מקום העירוב בשבת‪.‬‬
‫א ב ל הרשב״א בעבודת הקודש שע״ד או״ב מבאר‬
‫שהמדובר הוא כשזה שנמצא מחוץ לתחום עשר‪.‬‬
‫עירובי תחומין ויכול לבוא אצלו אפ״ה אינו סומך עליו‬
‫מפני שאמרינן שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על שהוא‬
‫תוך תחומו‪ ,‬ולכן אם פירש אפי׳ על מי שיכול לבוא‬
‫אצלו על ידי עירובי תהומין אף הן סומכין עליו ע״ש‪,‬‬
‫ויוצא לנו שאבל על מי שלא יכול לבוא אצלו על ידי‬
‫עירובי תחומין לא מד‪.‬ני ע״ת אפי' אם פירש המערב‬
‫גם עליו ע״ש‪ .‬ויוצא איפוא שהדבר הוא לעיכובא דבעינן‬
‫שיוכל זה שעירבו עבורו לבוא אצלו‪ .‬ודברי הרשב״א‬
‫הובאו גם במ״מ בפ״ו מה' יו״ט ה״ז עיי״ש‪.‬‬
‫ב( ובשו״ע או״ח סי' תקכ׳׳ז סעיף ה׳ נפסק ברמ״א‬
‫וז״ל‪ :‬אבל מי שר‪.‬וא חוץ לתחום אינו‬
‫יוצא בו אפי׳ הניח עירובי תחומין ויכול לבוא לכאן‬
‫אא״כ התנה עליו המניח בהדיא עכ״ל‪.‬‬
‫ו הנ ה הרמ״א לא ביאר בהדיא בהיכא שהתנה עליו‬
‫המניח בהדיא אם מהגי אז אפילו כשאינו יכול‬
‫לבוא בכאן‪ ,‬או שאז מהני רק אם הניח אבל עירובי‬
‫תחומין‪.‬‬
‫אבל המג״א בסק״ט מביא בשם היש״ש דבהתנד‪ .‬מהני‬
‫רק אם הניח אבל עירובי תחומין‪ ,‬וכך מבארים‬
‫כוונת הרמ״א כל נו״ב השו׳׳ע‪.‬‬
‫ועיינתי ביש״ש ביצה פ״ב סי׳ י׳ וראיתי שמסביר‬
‫במפורש דהטעם דבעינן שיוכל לבוא אצלו‪,‬‬
‫דהוא זה‪ ,‬מפני שאם לא יוכל לבוא אל התבשיל א״כ‬
‫לא יכול לבוא ולסמוך עליו ולומר דלא הוי אלא כגומר‬
‫וד‪,‬ולך יעו״ש‪ .‬וכך מסביר עפי״ד המחצה״ש בשו״ע‬
‫שם‪ ,‬דאיך נאמר דר‪,‬תבשיל שהניח המערב הוא התחלר‪,‬‬
‫לבישול של שבת‪ ,‬הא אי אפשר לבוא שמה ולאכול‬
‫עירובי תבשילין בשבת׳ לכן בעינן שהניח עירובי‬
‫תחומין ע״ש‪.‬‬
‫ביתירה מד‪,‬אמור מצינו בב״ח על הטור שכותב‬
‫לבאר את זאת הכוונד‪ ,‬גם בדברי רש״י‪,‬‬
‫דמקשד‪ ,‬על רש״י ז״ל דלמד‪ ,‬הוצרך להטעם מפני שלא‬
‫ד׳יה דעתו של מניח עליהן‪ ,‬הא פשיטא הוא כיון שעומד‬
‫חוץ לתחום אפי׳ היה דעתו עליו לא מהני עירובו כיון‬
‫שלא יכול לבוא אל עירובו דליהוי כגומר והולך‪ ,‬ומתרץ‬
‫דמיירי באותו שהניח עירובי תחומין ויכול לבוא ע׳׳י‬
‫עירוב ואפ״ה כיון דעומד חוץ לתחום לא היד‪ ,‬דעתו‬
‫שמניח עליו מן הסתם אא״כ פי׳ דמניח עירוב אף על‬
‫אותן שהן חוץ לתחום ויכולין לבוא ע״י שהניחו‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן כו‬
‫זאת נראה לו לפסוק כפוסקים האחרונים המפורסמים‬
‫דסברי דלא כן‪ ,‬אזי ביבלתו לפסוק ג״כ בכזאת‪.‬‬
‫עכ״פ נראה דמכל מקום זהו דוקא כשאין כבר מנהג‬
‫קבוע בזד‪ ,‬אזי ביכלתו לשנות ולפסוק כפי‬
‫הנמצא בקדמון‪ ,‬אבל כל שיש כבר מנהג שנשתרש‬
‫בזה‪ ,‬אזי שפיר אין לבטל המנד‪,‬ג משום כך כאשר יש‬
‫לו להמנהג שרשים וטעמים בהלכה כבנידוגנו‪ ,‬וכאשר‬
‫הוסבר והונמק בשו״ת דברי שמואל וס׳ טוב עין ועוד‪,‬‬
‫ועל אחת כמה שאין יסוד לבטלו כאשר יש לו בית אב‬
‫להסתמך על שאר פוסקים ראשונים‪ ,‬כפי שנראה‬
‫ומשתקף הדבר גם בנידוננו‪ ,‬כמובא וכמבואר בספרים‬
‫שצוינו לעיל בדברינו‪.‬‬
‫ו עו ד זאת‪ ,‬שבעצם הרי דנו גדולי האחרונים בטעמו‬
‫ובנימוקו של הרמב״ם בזה בתשו׳ לחוש לתערומת‬
‫המינין‪ ,‬ודחו את הנימוק הזד‪ ,‬מד‪,‬לבה מטעמם ונימוקם‬
‫עמם‪ ,‬וא״כ כמעט דלא שייך בכלל לומר בזה דאי הוי‬
‫שמיע להו הוי הדרי בד‪,‬ו מכיון שלא נעלם מהם זאת‬
‫הטענה ובכל זאת דחו אותד״ ואגב‪ ,‬יעוץ במילתא בטעמא‬
‫על העמידד‪ ,‬שכותב בזה גם בספר ילקוט הגרשוני אות‬
‫ע׳ ערך עשרת הדברות ע״ש‪.‬‬
‫ד( ולא אמנע מלהוסיף גם זאת‪.‬‬
‫ת שו ב ת הרמב״ם בכת״י בזה נמצאה באיזה גניזד‪,‬‬
‫כעבור מאות שנים שד‪,‬יתד‪ ,‬גנוזד׳ ונעלמה‪,‬‬
‫ואץ אתנו יודע איפוא עד מר״ ולכן יש לומר דאין א‬
‫כל כך תוקף ועוז מאשר אילו היו גדולים מדורות‬
‫קודמים יודעים עליד‪ .‬ומי מהם היה מזכיר אותה‪] .‬וזד‪.‬‬
‫שמציינים שגזכרד‪ ,‬בשו״ת אד‪,‬לי יעקב )קשטרו( סימן‬
‫ל״ג דף נ״ז ע״א״ הנה כשמייינים שם נוכחים לדעת‬
‫כי התשובד‪ .‬שמזכיר שם היא רק כמד‪ ,‬שורות מכת״י‬
‫בערבית‪ ,‬ובשורות האלד‪ ,‬לא נזכר כלל מנושא זה של‬
‫עמידה בעשרת הדברות כדיעו״ש[‪.‬‬
‫וכיוצא בזה מצינו לד‪,‬גאון החזו״א ז״ל בסדר מועד‬
‫סי׳ ל״ט אות ו׳ שכותב שאין לסמוך על כת׳׳י‬
‫הנמצאין בהפסקת מסורת דור דור ע״ש‪ .‬וביתר הרחבה‬
‫חוזר וכותב בזה בסי׳ ס״ז אות י״ב וז״ל ‪ :‬לא ידענא אם‬
‫אפ' לסמוך על הנדפסיןמחדש שכבר הפסיקד‪ ,‬המסורת‬
‫בינינו ואץ אנו יודעין מי המד‪ ,‬המעתיקים‪ ,‬שמלאכת‬
‫ד‪,‬ד‪,‬עתקד‪ ,‬כבדה מאד‪ ,‬ואף ע״י זריזין ומדקדקין מצוי‬
‫ט״ם הרבה‪ ,‬ואם יעבור הדבר ע״י איזה רפיון בדקדוק‬
‫הדברים יוכל הדבר לד‪,‬שתנות לגמרי‪ ,‬ולכן הפוסקים‬
‫שלא הפסיקה המסורה בינם ובינינו בכל הדורות‬
‫ששקדו עליד‪,‬ם חכמי דור דור‪ ,‬לשמרם‪ ,‬ולנקותם‬
‫צריכים אנו לחשוב את ספריהם ליותר דוקנית‪ ,‬וכ״ש‬
‫במקום שאין ללמוד מכוונת דבריהם אלא מדקדוק‬
‫לשונם‪ ,‬שקשה לסמוך על החדשים עכ״ל‪ ,‬ודון מינד‪,‬‬
‫ומינד‪.,‬‬
‫גם הדגמד‪ .‬על כך ממ״ש בספרי צ ״א ח״ב סי'‬ ‫אציין‬
‫ג׳ פ״ב אות א׳‪ ,‬כי באוצר‪,‬״ג לד״ר לוין מסכת‬
‫שבת חלק התשובות סי׳ תק״ב מעתיק בשם רה״ג דס״ל‬
‫שו‬ ‫נ‬
‫ושאדרבא יש בו משום חילוק כבוד למעמד הנשגב‬
‫של השמעת הי׳ דברות‪ ,‬כמבואר בשו״ת דבר שמואל‬
‫)אבוהב( סי׳ רע״ו‪ ,‬ובספר טוב עין להחיד״א ז״ל סימן‬
‫י״א יעו״ש‪ ,‬וכן בספר שלמי צבור למהר״י אלגזי‬
‫ז״ל בחלק שלמי הגיגה עמוד ר״צ אות י״ג׳ הובא גם‬
‫בכף החיים או״ח סי׳ תצ״ד אות ל׳‪ ,‬ויעו״ש גם באות‬
‫כ״א כמילתא בטעמא ששייך גם לכאן עיי״ש‪.‬‬
‫ובספר קול אליהו ח״א חאו״ח סי' די' דן רק אם יש‬
‫למי שהוא לעמוד בי' הדברות במקום ובשעה‬
‫שגדולים וטובים ממנו אין עומדים‪ ,‬אבל לא עולה על‬
‫דעתו לומר שיש מקום להחמיר בזה מפני תערומות‬
‫המינין בדיעו״ש‪ ,‬ומשמע שסבור היה בפשיטות שאין‬
‫להעלות על הדעת להחמיר בגלל זה שלא לעמוד‪ ,‬כי‬
‫אין חששא כזאת בדייות ויש בזה משום חילוק כבוד‬
‫למעמד הנשגב של השמעת עשרת הדברות וכנז׳‪.‬‬
‫ו ע‪ 1‬ד‪ 1‬אחרן אני בא לספר שו״ת אגרות משדי חאו״ח‬
‫סי׳ כ״ב שדיעלה ג״כ בפשיטות שאין מקום לחשש בזה‬
‫משום הערומות המינין‪ ,‬ולא עוד אלא שהבא ממקום‬
‫שנדיגו לעמוד יש לו ג״כ לעמוד עמד‪,‬ם עיי״ש‪ ,‬ויעוץ‬
‫גם בספרי שו״ת ציץ‪ .‬אליעזר חי ״ד סי׳ א' אות ז׳ ע״ש‪.‬‬
‫גם שכבר דן בזה בהרחבה ובטוב טעם‬ ‫התבוננתי‬
‫ליישב ולחזק מנדיג ישראל זה שהתפשט‬
‫בהרבה ארצות וקדילות במזרח ובמערב בספר שו״ת‬
‫ישכיל עבדי ה״ב חאו״ח סימן ב׳ ובא גס בשניות‬
‫על כך בחלק ז׳ מספרו חאו״ח סי' א' ליישב את המנדיג‬
‫גם לאחר שנודע לו מהנמצא בתשו׳ בכת״י מהרמב״ם‬
‫ז״ל שהתריע נגד מנדיג זה יעו״ש‪.‬‬
‫ב( אוסיף רק זאת ואומר‪ ,‬דאפילו אם נאמר כי‪,‬דברי‬
‫הרמב״ם בתשובתו הוא עיקר בזה‪ ,‬ולא‬
‫כפי שיש מקום למשמעות שבחיבורו הי״ד לא ס״ל‬
‫כן )יעו״ש בישכיל עבדי(‪ ,‬מכל מקום מכיון שמצינו‬
‫שעוד ראשונים מפוסקי הד‪,‬לכות לא הביאו בכלל‬
‫בדבריהם מהך חששא לתערומות המינין שנזכר בגמ׳‪,‬‬
‫אם כן יתכן כי זה מנד‪.‬ג שנתייסד גם בע״פ משמעות‬
‫יתר הראשונים בזה שקבעו כי אין מקום לחששא‬
‫]ונוספות‪ ,‬כי מענין חששא על כך גם בזה שעומדים לא‬
‫מוזכר בגמ׳ כלל[‪ ,‬וא״כ אין מקום לבוא לבטלו בגלל זה‬
‫שנמצא ברמב״ם בתשו׳ דלא כן‪.‬‬
‫ג( לד אפילו לא היד‪ ,‬כבר בזה מנד‪,‬ג קבוע‪ ,‬והיתד‪,‬‬
‫השאלה אם לבטלו בגלל מה שנמצא ברמב״ם‬
‫דלא כן‪ ,‬מכל מקום נראה לומר דזד‪ ,‬שמצינו שנפסק‬
‫בחו״מ סי׳ כ״ה סעי׳ ב׳ ברמ״א בשם המד״רי״ק דאם‬
‫נמצא לפעמים תשו׳ גאון ולא עלה זכרונו על ספר‬
‫ונמצא אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כדברי‬
‫האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוי‬
‫שמיע לד‪,‬ו הוי הדרי בד‪,‬ו ע״ש׳ דד‪,‬כוונד‪ ,‬בזה הוא רק‬
‫דלא חל על כגון דא הכלל שכתב מקודם לזה שם דד‪,‬לכה‬
‫כבתראי מאביי ורבא ואילך‪ ,‬אלא דיכול המורד‪ ,‬לפסוק‬
‫כזה כר‪,‬קדמון אם נראה הדבר בעיניו‪ ,‬אולם אם בכל‬
‫נא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫וכיו״ב‪ ,‬וזהו איפוא כוונת המדרש הנ״ל‪ ,‬בחדש‪ ,‬״חדשו‬
‫מעשיכם״‪ ,‬היינו שיעזבו הדרכים הרעים ויחדשו מעשים‬
‫טובים‪ ,‬שופר ״שפרו מעשיכם״ שאפילו המעשים טובים‬
‫ישפרו אותם וייטיבו לעשותם באופן היותר טוב׳ זאתי‬
‫שפיר לפי״ז מת שמסיים גם בחדא ! אם תשפרו מעשיכם‬
‫וגר‪ ,‬וגם יובן ענין של ״אני הופך לכם דין לרחמים״‬
‫והוא עפי״ד ד‪,‬גמ׳ ביומא ד' פ״ו ע״ב דאיתא ! העושה‬
‫תשובה מאהבד‪ ,‬זדונות נעשות לו כזכיות שנא׳ חיו‬
‫יחיה נאום ה׳‪ ,‬ובהקדם מה שכבר האריכו ספרי המוסר‬
‫לבאר במה יוכר אם עושה תשובה מאהבה או רק מיראה‪,‬‬
‫והוא‪ ,‬דעושה תשובה מיראה אינו אלא עוזב החטא‬
‫וזריז לקיים מצוות ה' רק ליראת העונש‪ ,‬אבל השב‬
‫מאהבה מזדרז במצוות מאד לעשותן באופן היותר טוב‬
‫ביתר שאת ויתר עוז כדי לעשות נחת רוח ליוצרו‪,‬‬
‫וזהו איפוא מה דמסיים המדרש בחדא ואומר‪ ,‬דאמר‬
‫הקב״ה״אם תשפרו מעשיכם״ שתטיבו המעשים־הטובים‬
‫לשפרם ולעשותם בשמחה ובטוב לב‪ ,‬ולחזור ולחזר‬
‫עליהם ככל האפשר‪ ,‬שזוהי תשובה מאהבה‪ ,‬אז הנני‬
‫עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומד‪,‬פך לכם דין‬
‫לרחמים‪ ,‬ור״ל‪ ,‬שמה שהיה דין קודם מזה יהפך ויוצמח‬
‫לרחמים‪ ,‬כי זדונות נעשו כזכיות‪ ,‬וככל שחטאו היה‬
‫גדול כששב מאהבה ביותר תגדל זכותו ותתגבר מדת‬
‫הרחמים עליו‪ ,‬וזהו רק ע״י שתשפרו מעשיכם שזה‬
‫מראה שהתשובה היא מאהבה עכ״ד הכ״ם בהרחבת‬
‫הסבר קצת‪.‬‬
‫ו ע פ ״ י האמור אפשר לפרש בביוצא בזה גם את הפסוק‬
‫של ‪ :‬עלה אלהים בתרועה ה׳ בקול שופר‪ .‬והיינו‬
‫דאם מדת התשובה היא רק בגדר של תרועה־יבבה‬
‫דהיינו רק מיראה אזי נידונים במדת הדין בבחינה של‬
‫״עלה אלהים״‪ ,‬אבל אם שבים ״בקול־שופר״ בבחינת‬
‫שופר דהיינו על ידי שיפור המעשים שזה מראה שעושים‬
‫תשובה מאהבה כנז׳‪ ,‬אזי נהפך מדת הדין לרחמים‬
‫וזוכים לשם הויה ״ה׳״ שהוא רחמים‪.‬‬
‫דברי כתב סופר אלה פותחים דרך להגדת דברי‬
‫התעוררות גם בפני קהל נכבד‪ ,‬אשר כולם יראים‬
‫ושלמים‪ ,‬בכאלה שלפנינו‪ ,‬כי לשפרו מעשיכם הרי‬
‫אין גבול‪ ,‬וכל תכלית חיי האדם הרי הוא בדי להרבות‬
‫שיפור המעשים באורח חיים למעלה מהשביל׳ ומבקשים‬
‫מאתו יתברך לכתוב אותנו בספר החיים ״למענך‬
‫אלהים חיים״‪.‬‬
‫מצאתי דבר נפלא באברבנאל עה״ת פ' וירא עה״פ!‬
‫ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים ויאמר אברהם‬
‫אברהם ויאמר הנני‪ ,‬ויאמר אל תשלח ידך אל הנער‬
‫ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה‬
‫ולא חשכת את בנך את יחידך ממני‪ .‬המפרשים עומדים‬
‫על משמעות הכוונה של ממני שאמר המלאך׳ זכי ח״ו‬
‫למלאך הקריב אברהם‪ ,‬והיה לו לומר נאום ה' כמו‬
‫בקריאה השניה דכתיב ! ויאמר בי נשבעתי נאום ה׳‬
‫וגו׳‪ ,‬הגר״א ז״ל מבאר הכוונה‪ ,‬מפגי שידוע דמכל‬
‫סימן כו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫דחולב כשבת אסור מדאורייתא משום מפרק׳ ואילו‬
‫בחידושי הרשב״א לשבת ד' צ״ה מביא בשם רד‪,‬״ג‬
‫ז״ל דם״ל להיפך דחולב אינו אסור דבר תורד‪ .‬ע״ש׳‬
‫וזכורני שהסיבותי את תשומת הלב לכד לד״ר לוין לפני‬
‫כארבעים שנה ויותר‪ ,‬ולא היה מענה בפיו‪.‬‬
‫ה( מ כ ל הלין נראה ברור להלכה שאין לשנות מנהג‬
‫בני ישראל‪ ,‬וממנהג האבות‪ ,‬ולא ממנהג‬ ‫‪,‬‬
‫המקום בזה‪ .‬ומעידני כי זה עשרות בשנים שהתפללתי‬
‫בבתי כנסיות וישיבות ובאהלי תורה כאן באה״ק עם‬
‫גאונים צדיקים קדושי עליון זיע״א׳ וכולם המשיכו‬
‫ברתת להחזיק ולחזק מנהג זה לעמוד בשעת קריאת י'‬
‫הדברות ובהשגחה שיחידים לא יפרשו מזה‪ .‬ולפי הנשמע‬
‫נהגו ונוהגים כן גם אצל אחינו עדות הספרדים‬
‫בהרבה בתי כנסיות‪.‬‬
‫לכן לית דין צריך בושש‪ ,‬דבמקומות שנהגו לעמוד‬
‫בשעת קריאת י׳ הדברות‪ ,‬אין לשנות להם ממנהגם‬
‫וממנהג אבותיהם שבידם‪ ,‬וגם יחידים ממקו״א‬
‫המתפללים אצלם אינם רשאים לנהוג אחרת‪ ,‬כאשר‬
‫העלה החיד״א ז״ל בספר טוב עין שם‪ ,‬וכן בספר אגרות‬
‫משה שם‪ ,‬וכדי שלא יהא נראה הדבר כמזלזלים ח״ו‪.‬‬
‫וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות‪.‬‬
‫והנני בברכה‬
‫אליעזר יהודה רולדינברג‬
‫סימן כז‬
‫)בר״ה לפני תקיעת שופר בביהכ״נ גן ירושלים‬
‫בבתי הוראדנא בפעיה׳ק תובב״א(‪.‬‬
‫תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו‬
‫כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב‬
‫)תהליס פ״א(‬
‫הכתב סופר בדרשותיו מביא על הפסוק הנ״ל של‬
‫תקעו בחדש שופר וגר מדרש מענין וז״ל‪:‬‬
‫״בחדש״ חדשו מעשיכם‪ ,‬״בשופר״ שפרו מעשיכם׳ אמר‬
‫הקב״ה אם תשפרו מעשיכם הרני עומד מכסא הדין‬
‫ויושב על כסא רחמים‪ ,‬ועוד שאני הופך לכם דין‬
‫לרחמים‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ו עזו א ל הכ״ס מהו גדר של חדשו וגדר של שפרו‪,‬‬
‫ומדוע התחיל בתרתי ״חדשו ושפרו״ וסיים‬
‫רק בחדא ‪ :‬אם תשפרו מעשיכם וגד‪ ,‬ומהו גם ענין‬
‫של הנני ״הופך לכם דין לרחמים״‪.‬‬
‫ו כו ת ב לבאר‪ ,‬כי ענין פשפוש אדם במעשיו שייר הן‬
‫על הל״ ת והן על המ״ע‪ .‬על ״הלא תעשה״ הוא‬
‫אולי עשה אחת ממצות ה׳ אשר לא תעשנה׳ ושייך גם‬
‫על המ״ע שעשה‪ ,‬שצריך ליתן את לבו ולחקור אם עשה‬
‫אותם על דרך הטוב והישר‪ ,‬אולי לא קיים אותה בשמחה‬
‫כי אם רק בדרך של אנוס על פי הדיבור‪ ,‬או מחמת‬
‫בושה ככדי שלא לפרוש סן הציבור‪ ,‬אבל לבו בל עמו‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן כז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫נב‬

‫והתמימות וביטול הרצון העצמי התבטאה גם בביטול‬ ‫עשיה של מצוד‪ .‬נברא מלאך‪ ,‬ולפי גודל האהבה הזריזות‬
‫כל חושיו לעומת רצונו של ד‪,‬׳‪ ,‬הוא לא מנע את‬ ‫היראד‪ .‬והכוונה בעת עשיית המצוד‪ .‬כך הוא מדרגתו‬
‫בנו יחידו ממנו‪ ,‬וגמר בדעתו כאילו מקריב איל לפניו‪,‬‬ ‫של המלאך הנברא מהמצוד‪ .‬הזאת‪ ,‬וכאן המלאך אשר‬
‫וגם לאחר שד׳קב״ה הזמין לפניו איל לד‪,‬קריב במקום‬ ‫דיבר אל אברד‪.‬ם הי׳ אותו המלאך שנברא על ידי מצות‬
‫בנו‪ ,‬לא שמח על שלא שחט את בנו לפניו יתברך‪ ,‬אלא‬ ‫העקידה‪ ,‬וזהו מה שאמר המלאך עתה ידעתי כי ירא‬
‫פעל הכל לפי רצופו יתברך כאילו מקודם אמר לו‬ ‫אלד‪.‬ים אתד‪ ,‬וגו׳ ממני‪ ,‬ר״ל‪ ,‬על ידי מדרגתי הגדולד‪ .‬אני‬
‫לד‪,‬קריב איל זה‪ ,‬ואח״כ צוהו לד״קריב איל אחר‪ ,‬״ועל‬ ‫יודע את גודל מעלתך ביראת ה׳‪ ,‬וממני אני יודע זאת‪,‬‬
‫כן נאמר לו פעם שנית‪ ,‬יען אשר עשית הדבר הזד‪ ,‬ולא‬ ‫וש״י‪ ,‬זהנד‪ .‬האברבנאל ג״כ דורך אל הדרך הזו‪ ,‬שד׳דברים‬
‫חשכת את בנך יחידך‪ ,‬ר״ל שגם בעת אשר חשכת‬ ‫הם דברי המלאך אשר מעצמו אמרם לא בשם ה׳ ולכן‬
‫מלשחטו לא חשכת את בנך את יחידך‪ ,‬רק היד‪ ,‬אצלך‬ ‫לא נאמר נאום ה׳ כשם שנאמר בדיבור השני אליו‪ .‬אך‬
‫כאילו חשכת לשחוט איל ״והנה איל אחר״‪ ,‬על כן ברך‬ ‫הכוונר‪ .‬של ממני הוא מבאר בדרך אחרת‪ ,‬וד‪.‬וא זה‪ ,‬כי‬
‫אברכך וגו׳״)עיין שו״ת קול אריה בפתח טובאותי״ג(‪.‬‬ ‫המלאך אמר לו‪ ,‬עתד‪ .‬ידעתי אני המלאך‪ ,‬כי ירא‬
‫אלהים עתר‪ ,‬בך‪.‬פלגה עצומד״ כי היית כן בכח‪,‬‬
‫וזה התבטא גם על ידי זה שכל פעולות הד‪,‬כנה עד‬
‫ירא אלהים אתה יותר‬ ‫ועתד‪ .‬ידעתי ״כי‬
‫העקידד‪ ,‬וד‪,‬עלאד‪ ,‬על המזבח עשד‪ ,‬הכל על ידו‬
‫ממני״‪ ,‬ומילת ממני מוסב על הכי ירא אלהים אתד״‬
‫בהתלהבות עצומה ולא על ידי שליח‪ .‬וראיתי פירוש‬
‫אחרי אשר לא חשכת את בנך את יחידך‪ ,‬ואמר בלשון‬
‫נפלא מהגאון בעל ערוך השלחן ז״ל על זד‪ ,‬שאנו אומרים‬
‫זה‪ ,‬לפי שד‪.‬מלאכים יקראו יראי־אלהים כמו שנא׳!‬
‫בתפלת ר״ה בזכרונות ״וזכור לנו את הברית ואת החסד‬
‫״אל נערץ בסוד קדושים רבא ונורא על כל סביביו״‪,‬‬
‫ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריד״‬
‫ולכן בדיבור השני לא כתוב כבר מילת ״ממגי״ כי זר‪.‬‬
‫ותראה לפניך עקידד‪,‬שעקד אברהם אבינו את בנו ע״ג‬
‫ראוי לאומרו אצל היראד‪ ,‬ולא בדיבור השני‪ ,‬והיראד‪.‬‬
‫המזבח וכבש רחמיו וגו׳״‪ ,‬וקשה טובא׳ הא השבועה‬
‫השלימד‪ .‬שד‪.‬יא לשמה ענינה וענין האד‪,‬בדו אחד הוא‪,‬‬
‫היתד‪ ,‬אחר העקירה כדכתיב בי נשבעתי נאום ה׳ וגו׳‪,‬‬
‫ע״כ‪ ,‬והפירוש הוא להפליא‪ ,‬שד״תורד‪ .‬באה בכאן להדגיש‬
‫וא״כ היה לו להקדים מקודם ותראה לפניך עקידד‪,‬‬
‫עי״כ מדת עבודת הבורא ית״ש של אאע״ה שעלתד‪ .‬על‬
‫וכר׳‪ ,‬ואח״ב‪ ,‬וזכר לנו לנו את הברית וכו׳‪ ,‬וכותב לבאר‬
‫מדת העבודה של המלאכים לפניו ית״ש‪ ,‬ואולי יש רק‬
‫וז״ל ‪ :‬האמנם באמת זה שאומר ותראד‪ ,‬לפניך עקידה‪,‬‬
‫להוסיף ׳ולומר שלכן אצל מלאך לא שייך שיגיע לידי‬
‫לא להזכיר מעשה עקידה באנו׳ דזה נכלל באת הברית‬
‫זאת המדד‪ ,‬בעבודד‪ .‬מפני שאצלם לא שייך אהבה אלא‬
‫וכו׳ והעקידד‪ ,‬ידועד״ אך בזד‪ ,‬לוטה כוונה עמוקה‪ ,‬דד‪,‬נד‪,‬‬
‫יראך‪ ,‬ככתוב ״ונורא על כל סביביו״ כנז׳‪ ,‬אבל אאע״ה‬
‫יש להתפלא על אבינו הזקן‪ ,‬דנד‪,‬י שהיה מקיים דבר‬
‫עלד‪ ,‬במעלד‪ ,‬הגדולד‪ .‬של אהבד‪ ,‬ולכן היה יכול לעלות‬
‫ה׳ להעלותו לעולה‪ ,‬מכל מקום מי הכריחו שיעקוד‬
‫גם במעלת היראד‪ ,‬יותר ממלאך‪ ,‬והיא היראה השלימד‪,‬‬
‫את יצחק בעצמו‪ ,‬הרי הקב״ד‪ ,‬אומר לו רק ד‪,‬עלד‪,‬ד‬
‫לשמר‪ ,‬שענינה וענין האהבה אחד הוא וכנ״ל בדברי‬
‫לעולד״ וכל קרבן צריך עקידד‪ ,‬כדתנן ברפ״ד דתמיד‬
‫האברבנאל‪.‬‬
‫מ״מ אטו הכד‪,‬ן עוקדו‪ ,‬וכן היה לאברהם לצוות לאחרים‬
‫וז כ ה אאע״ד‪ ,‬להגיע למעלה עליונד‪ ,‬זאת באמונתו‬
‫לעקדו ליצחק ולא יראד‪ ,‬בעצמו צערו של יצחק‪ ,‬ואחר‬
‫הגדולד‪ ,‬בד‪.‬׳‪ ,‬כפי שהכתוב מעיד עליו ״והאמין‬
‫שד‪,‬יו עוקדים אותו היה ניגש בד‪,‬מאכלת לשחטו‪ ,‬ויותר‬
‫בד‪,‬׳״‪ ,‬ובקיימו את ״ד‪,‬תד‪,‬לך לפני וד‪,‬יד‪ ,‬תמים״ בתמימות‬
‫מזה‪ ,‬הלא האיל שהעלה תחת יצחק לא כתיב רק ויעלהו‬
‫הפשוטה ביותר בבחי׳ של ״אדם אנחנו ונמשכנו אחריך‬
‫תחת בנו‪ ,‬ולא כתיב שעקדו אף שבודאי עקדוהו כדין‬
‫כבהמה״)עיץ בית הלוי עה״ת פרשת לך לך ד״ד‪ ,‬התד‪,‬לר‬
‫קרבן‪ ,‬ואיך נתאכזר לעוקדו בעצמו ?‬
‫יעו״ש(‪ ,‬ובכאן בנסיון העקדד‪ ,‬הגיע לשלב הגבוד‪ ,‬ביותר‬
‫והתירוץ ה!וא ! שכל כך חזקה בלבו אהבת ה׳ יתברך‬ ‫של אמונד‪,‬־ותמימות‪ ,‬וקולע הוא הפירוש של הכתב‬
‫עד שד‪,‬חליף מדתו מדת החסד שעשה עם‬ ‫סופר במקו״א מדרשותיו שכותב לבאר בעוד דרך הכונד‪,‬‬
‫אחרים עד שרץ בחליו אחרי אנשים זרים לד‪,‬כניםם‬ ‫של ״ולא חשכת את בנך את יחידך ״ממני״‪ ,‬דכוהנת‬
‫לביתו כמבואר ריש וירא‪ ,‬ואפילו על אנשי סדום שד‪,‬יו‬ ‫ה״ממני״ הוא‪ ,‬דאאע״ה הרי היד‪ ,‬יכול לר‪,‬שתמט ולמצוא‬
‫רעים וחטאים ביקש רחמים כמבואר שם‪ ,‬מפני שהיה‬ ‫היתר שלא לשחוט את בנו ורק לד‪,‬עלותו על המזבח‬
‫מקור החסד וד‪,‬רחמים‪ ,‬ועם כל זה כדי לקיים מצות‪ ,‬ה׳‬ ‫בלבד‪ ,‬מדיבור הקב״ה בעצמו אליו‪ ,‬ממה שאמר לו‬
‫נהפך לאכזר על בנו יח ‪T‬ו לעקדו הוא בעצמו דוקא‪,‬‬ ‫״ד‪,‬עלהו״ ולא ״ושחטיד‪,‬ו״‪ ,‬וכפי שד‪,‬קב״ד‪ ,‬בעצמו הסביר‬
‫וזהו שאחר מעשה האיל קרא אליו ה׳ בי נשבעתי וגו'‪,‬‬ ‫לו באמת בכזאת‪ ,‬שכך היתד‪ ,‬כונתו‪ ,‬וזהו ״ממני״מד‪,‬ל׳‬
‫יען אשר עשית וגו׳‪ ,‬דאינו מובן אתה גדלות יש במעשה‬ ‫של דיבור עצמי‪ ,‬ובכל זאת לא רצה בעצמו לפרש‬
‫האיל‪ ,‬והיינו‪ ,‬דאחרי שראד‪ ,‬הקב״ד‪ ,‬שאת יצחק עקד‬ ‫בכזאת‪ ,‬אלא באמונד‪ ,‬ובתמימות פשטותית רצה לבצע‬
‫בעצמו‪ ,‬ואת האיל לא עקד בעצמו וזהו נסיון בהדבר‬ ‫דיבורו וציויו של הקב״ר‪ ,‬אליו ולהעלותו ממש ולשחטד‪,‬ו‬
‫אשר לא נצטוה כלל‪ ,‬ולכן אמר בי נשבעתי וגו׳‪.‬‬ ‫לעולה לפניו ית״ש ויתעלה‪.‬‬
‫נג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן כז‬ ‫שו‬

‫ו ב א מ ת הרי יש סימן מיוחד באו״ח בסימן ר״ג שבר‬ ‫ז הו איפוא מה שאנו מבקשים בתפלת ראש השנה‪,‬‬
‫מבואר מה שצריכים ליזד‪,‬ר בעשי״ת אפילו למי‬ ‫זכרנו מכרון טוב וגו׳ וזכר לנו את הברית וגו׳‬
‫שלא נזהר בזה בכל ימות השנה‪ ,‬וכעבור הימים הקדושים‬ ‫אשר נשבעת לא״א בהר המוריד״ מפגי זכות העקידה׳‬
‫שוב לא יזהר בזד‪ ,‬כדיעו״ש‪.‬‬ ‫ושמא תאמר אחרי שאגו חוטאים גדולים והכעסנו את‬
‫הקב״ה במעשינו הרעים אין ביכולתו יתברך לרחם‬
‫ולה״באשר הוא שם׳ זקוקים לצרף תפלה וצעקה‪,‬‬
‫עלינו‪ ,‬ולזה אומר‪ ,‬ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם‬
‫כאשר עומדים על כך מהאמור אצל ישמעאל׳‬
‫אבינו וגו׳‪ ,‬כלומר‪ ,‬אברהם היה ילוד אשד‪ .‬ובשר זדם‬
‫דבעיון בפר׳ רואים הנהגת השגחד‪ ,‬העליונד‪ ,‬אתו במדה‬
‫והיה רב החסד שאין כמוהו אף לאחרים וק״ו על בנו‬
‫של ״באשר משפטו שם פעלו״)יבמות ע״ח ‪ (:‬״במקום‬
‫יחידו‪ ,‬ונהי שהיה מוכרח להקריבו׳ מ״מ הא לעקדו‬
‫שדנים האדם שם מזכירין פועל צדקותיו״ )רש״י שם(‪,‬‬
‫בעצמו לא היד‪ .‬מצווד‪ .‬כלל‪ ,‬ועב ׳׳ז מפני אהבתך החליף‬
‫מצד אחד היד‪ ,‬מתוח עליו באותד‪ ,‬שעד‪ ,‬מדת הדין‬
‫מדת החסד שלו באכזריות נוראה לעקוד בעצמו מפני‬
‫שהביאה לידי כך שיכלו המים מן החמת׳ כאשר מבאר‬
‫אד״בתך‪ ,‬וא״כ ק״ו שכן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו‬
‫הרשב״ם שאילו הלכה הגר בדרך ישר היה מספיק לה‬
‫וכו׳ עכ״ל הערוה״ש )מאסף דרושי )סגולוביץ( כרך‬
‫החמת מים שנתן לד‪ ,‬אברהם עד המלון‪ ,‬ורק באשר‬
‫שני סימן כ״ה(‪ ,‬והדברים מאד מאלפים‪ ,‬ויומא קגרים‬
‫שטעתה וירדה מהדרך הישרה ״ותלך ותתע במדבר‬
‫להתעורר מאמרי־מוסר כאלה לעלות ולדיתעלות בשלבים‬
‫באר שבע״ ארכד‪ ,‬עליה הדרך וכלו המים מן החמת‪,‬‬
‫גבוהים בסולם התודה ועבודת ה׳ יתברך ויתעלד‪..‬‬
‫ומי הביאה לידי כך אם לא מדת הדין‪ ,‬וכך מבאר גם‬
‫האברבנאל עד‪,‬״ת שם‪ ,‬שאצל ישמעאל כתוב שם אלד‪,‬ים‬ ‫ו אין לד‪.‬תרשל אפילו בקבלות הנד‪.‬גות כאלה עליו‪,‬‬
‫שהוא מדת הדין‪ ,‬ואצל שרד‪ ,‬כתוב שם הויד‪ ,‬״וה׳ פקד‬ ‫שיודע שלא יוכל לעמוד בהם ימים רבים׳ ויהיו‬
‫וגו׳״ שהוא מדת הרחמים‪ ,‬ללמד בא שאצל ישמעאל‬ ‫רק זמניות‪ ,‬כי מקום בראש יש גם לד‪.‬״באשר הוא שם״‪,‬‬
‫היתד‪ ,‬ההנהגה במדת הדין‪ ,‬ואצל שרה ד‪.‬תנד‪,‬ג במדת‬ ‫כאשר ראיתי מובא בשם אחד מהצדיקים שאמר לבאר‬
‫הרחמים יעו״ש‪ ,‬ומצד שני בא ״קול הנער״ ותפלתו‬ ‫למד‪ ,‬שקוראים בתורה בקריאת היום גם מישמעאל‪,‬‬
‫והכריע את הכף לד‪,‬תנד‪,‬ג אתו לפי מה שד‪,‬וא כעת‪,‬‬ ‫הרי העיקר הוא מד‪ ,‬שרוצים לקרות הוא ״וד‪.‬׳ פקד את‬
‫והפכה את מדת הדין למדת הרחמים‪ ,‬ובמקום הר‪,‬וא‬ ‫שרד‪,‬״ שנפקדה בר״ה‪ ,‬ואמר שקוראים זאת כדי לד‪,‬זכיר‬
‫ששכב שם נתגלד‪ ,‬באר־מים‪ ,‬כאשר מבאר הרמב״ו‬ ‫לפניו יתברך מד‪ ,‬שאמר המלאך לד‪,‬גר ! ״אל תראי כי‬
‫עה״ת שם ״כי שמע אלד‪,‬ים אל קול הנער במקום אשר‬ ‫שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם״‪ ,‬ומפרש‬
‫הוא שם‪ ,‬והודיע אותד‪ .‬שלא תצטרך ללכת משם כי‬ ‫רש״י ־ לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא‬
‫במקום ד‪,‬ד‪,‬וא ירוד‪ ,‬צמאו מיד״ ע״ש‪ .‬אכן כך גדולה‬ ‫לפי מה שד‪,‬וא עתיד לעשות וכו׳‪ ,‬וכך אנו מתפללים ‪I‬‬
‫כחד‪ ,‬של תפלה‪ ,‬ואנו לא שמים לב על כך‪.‬‬ ‫רבש״ע‪ ,‬אמנם גלוי וידוע לפניך שכעבור ״הימים‬
‫נוראים״ ימי התשובד‪ ,‬וד‪,‬סליחות שוב נחזור להיות מד‪,‬‬
‫תפלה היא אמנם עבודה שבלב כמאמרם ז״ל ! לאהבה‬
‫שהיינו‪ ,‬כתמול שלשום וכדאשתקד‪ ,‬בכל זאת אנו‬
‫את ה׳ אלד‪,‬יכם ולעבדו בכל לבבכם‪ ,‬איזו היא‬
‫מתפללים עשה עמנו צדקד‪ ,‬וחסד וסלח ומחל ועונותינו‪,‬‬
‫עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה )תענית דף ב׳‬
‫באשר אנו פה היום נצבים לפניך‪ ,‬שבים כולם בלב‬
‫ע״א(‪ .‬אבל לפעמים כדי לד‪,‬גיע לדרגא זאת צריכים‬
‫שלם ונפש לחלותך‪ ,‬כאשר דנת את ישמעאל והכרעת‬
‫להקדים לכך צעקה בפה‪ ,‬וכפי שראיתי מובא בשם‬
‫כף דינו אכות באשר הוא שם‪.‬‬
‫הגה״צ ר׳ הירש לוינסון ז״ל חתנו של הגד‪,‬״צ הח״ח ז״ל‬
‫שביאר כוונת הפסוק של ! כי קרוב אליך הדבר מאד‬ ‫והכי ראיתי גם בספר נפלאות אליהו מהגר״א ז״ל‬
‫בפיך ובלבבך לעשותו)שקראנו בפ׳ השבוע של השבת(‪,‬‬ ‫שהמו״ל מביא בהקדמת הספר ששמע מפיו של‬
‫שמקשים‪ ,‬הרי בדרך הטבע הפד‪ ,‬מדבר מד‪ ,‬שהלב חושב‬ ‫הגאון מקאליש ז״ל בעל אמרי בינד‪ ,‬שביאר מד‪ ,‬דכתיב‪S‬‬
‫תחלד״ אם כן היד‪ .‬צריך להיות כתוב להיפך ״בלבבך‬ ‫״וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם״‪,‬‬
‫ובפיך לעשותו״‪ ,‬וביאר הכוונד‪ .‬מפני דלפעמים לב‬ ‫שמדותיו של הקב״ה לא כמידת בשר ודם‪ ,‬כי מידת‬
‫האדם טרוד בדאגות‪ ,‬וכיוצא בזד״ וקשד‪ ,‬לו לד‪,‬תרכז‬ ‫בשר ודם אם יחטא איש לאיש אם מתחרט ורוצה לפייס‬
‫במחשבות של תורה ויראת שמים‪ ,‬ובאד‪ ,‬התורה ללמדנו‬ ‫את חבירו‪ ,‬אם חבירו יודע כי עשה יעשד‪ ,‬לו כיוצא‬
‫דבמצב זה אל ימתין עד שישתפר מצב רוחו‪ ,‬אלא‬ ‫בזה‪ ,‬אז בודאי לא ימחול לו‪ ,‬אבל הקב״ה איט כן׳ אע״פ‬
‫יקדים את עצמו לד‪,‬וציא דברי תורד‪ ,‬ויראד‪ ,‬בפיו אפילו‬ ‫שגלוי לפניו שבודאי יחטא עוד אעפ״ב מוחל לו‪ ,‬וזד‪,‬ו‪,‬‬
‫בלא מחשבד״ וזד‪ ,‬ישפיע גם על הלב והמוח‪ ,‬כי הדיבור‬ ‫וחנותי את אשר אחון‪ ,‬ר״ל‪ ,‬אע״פ שאני יודע שצריך‬
‫וביחוד ההתפעלות הנלוד‪ ,‬א ה יש בו כח להשפיע על‬ ‫לעשות לו עוד חנינד״ בכל זאת אני מוחל לו‪ ,‬כי איני‬
‫מערכת המחשבד״ וזהו משמיענו הכתוב ״בפיך ובלבבך‬ ‫רואד‪ ,‬אלא באשר הוא שם‪ ,‬ורחמתי את אשר ארחם‪,‬‬
‫לעשותו״‪ ,‬הקדם אפי׳ לכך את פיך וזד‪ ,‬כבד יביא שתעשד‪,‬ו‬ ‫ר״ל‪ ,‬אע״פ שאני צריך לרחם עליו עוד אעפ״ב אני‬
‫גם בלבבך‪ ,‬במחשבותיך ״בעבודה שבלב״‪.‬‬ ‫מרחם עליו‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן כז‬
‫כדי לערבב השטן‪ ,‬ושאל‪ ,‬וכי־המקשן סבר שר׳ יצחק‬
‫לא ידע ממקרא מפורש‪ ,‬ועוד מדוע באמת סתם ר״י‬
‫לשון שאלתו‪ ,‬ועוד‪ ,‬למד‪ .‬שאל המקשן בלשון ״רחמנא״‬
‫אמר‪ ,‬ולא שאל בלשון ״קרא״ כתיב‪ .‬וביאר הגאון‬
‫נו״ב ז״ל עפ״ י מה דאיתא בשבת דף נ״ה; ״תמה זכות‬
‫אבות״‪ ,‬ופליגי שם אמוראי מאיזה זמן תמה‪ ,‬ואיתא‬
‫שם דאפילו למ״ד תמד‪ .‬בימי אליהו אעפ״כ בימי חזאל‬
‫הוחזר לד‪,‬ם ע״י רחמים‪ ,‬וד‪,‬נד‪ ,‬ידוע כי אנו תוקעין‬
‫תשר״ת לעורר זכות אבות )זוה״ק פ׳ אמור(‪ ,‬חהו דקמתה‬
‫רבי יצחק‪ ,‬למה תוקעין‪ ,‬הלא תמה זכות אבות‪ ,‬וקמתרץ‬
‫על זד‪ ,‬״רחמנא״ אמר תקעו‪ ,‬כלומר ע״י רחמים אפשר‬
‫לד‪,‬חזיר זכות אבות כשם שהוחזר בימי חזאל‪ ,‬וש״י‪.‬‬
‫ועזה״ ד של הנו״ב אפשר לד‪,‬וסיף ולומר‪ ,‬דזד‪,‬ו גם‬
‫שענו לר״י על שאלתו הנוספת למה ״מריעין״ !‬
‫מריעין רחמנא אמר זכרון תרועד״ ובהקדם שיטת ר״ת‬
‫שהובא בתוס׳ שבת שם דס״ל‪ ,‬דזכות אבות תמה‪ ,‬אבל‬
‫ברית אבות לא תמד‪ ,‬דד‪,‬א כתיב וזכרתי את בריתי יעקב‬
‫אף לאחר גלות‪ ,‬ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות‬
‫אלא הברית ע״ש‪ ,‬וזהו איפוא שענו לו לר״י‪ ,‬רחמנא‬
‫אמר ״זכרון״ תרועה‪ ,‬אם תמה זכות אבות אבל זכרון‬
‫הברית־אבות לא תמה‪.‬‬
‫ו ע ם ״י האמור אפשר לומר תהו גם כוונת המד״ת‪,‬‬
‫אם מבקשים שאחפש להן זכות־אבות על ידי‬
‫רחמים‪ ,‬או שאזכור להם זכרון הברית־אבות‪ ,‬עצתי‬
‫להם היא ״שיהיו תוקעין לפני בשופר״ וכנז״ל‪.‬‬
‫‪1‬על זה הוא שבא מאמר ר׳ יצחק בשנית‪ ,‬מיד בסמוך‬
‫למאמר זד‪ ,‬בגם׳ שם שעמדנו עליו לפני זד״ ואומר ‪J‬‬
‫״כל שנה שאין תוקעין לה מתחילתד‪ ,‬מריעין לה בסופה‬
‫מ״ט דלא איערבב שטן״‪ .‬וד״יינו בד‪,‬יות שלא עוררנו ע״י‬
‫התקיעות והתרועות את מדת הרחמים עלינו‪ ,‬ומכיון‬
‫שלא קיימנו את ה״מריעין״ לכן ח״ו ״מריעין״ לה‬
‫בסופד״ מדד‪ ,‬כנגד מדד‪.,‬‬
‫אולם כשמקיימים את המוטל עלינו ותוקעין ומריעין‬
‫מתחילתד״ בכוונות הרצויות‪ ,‬ובחידוש המעשים‬
‫ושיפורים‪ ,‬אז הקב״ה מד‪,‬פך עלינו למדת הרחמים‬
‫ומטיבין לד‪ ,‬בסופוצ‬
‫וכך מבאר החתם סופר )עה״ת מהדו״ד( ביאור הפסוק‬
‫של ״ד‪,‬יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו״)עמום(‪,‬‬
‫דבפשטות אנו מבארים הכוונת שד‪.‬וא בלשון תימאי‪,‬‬
‫והח״ס כותב שאפשר לפרש אותו גם באתנחתא‪ ,‬ועפ״י‬
‫החז״ל בר^ד‪ ,‬הנ״ל‪ ,‬דכל שנד‪ ,‬שאין תוקעין לה מתחילתד‪,‬‬
‫מריעין לד‪ ,‬בסופד« וד‪,‬וא‪ ,‬דהלא מדד‪ ,‬טובד‪ ,‬מרובד‪ ,‬היא‬
‫ממדד‪ ,‬רעה‪ ,‬לכן אם תוקעין בתחילתד‪ .‬מטיבין גם כל‬
‫השנה‪ ,‬כי השופר מד‪,‬פך מדין לרחמים ומעלד‪ ,‬זכרוניהם‬
‫של המצוות לפני הקב״ד‪ ,‬וזוכין בדין ומוציא לאוך‬
‫משפטם‪ ,‬וזהו איפוא המכוון בכוונת הקרא בעמוס‪,‬‬
‫ובאתנחתא‪ ,‬היתקע שופר בעיר‪ ,‬אם תוקעין בשופר‬
‫בעיר‪ ,‬אזי מובטחים כי ״והעם לא יחרדו״‪ ,‬כי יזכו בדין‪,‬‬
‫עי״ש‪ .‬וזהו כדברי הויק״ר כ״ט דאיתא ! בשעה שישראל‬
‫ש ו״ ת‬ ‫נד‬
‫זזז‪,‬״ל אומרים בר״ה ד׳ ט״ז ! כל שנה שאין תוקעין‬
‫בתחילתה מריעין לה בסופה‪ ,‬אנו למדים מזה‬
‫שכל בחו הגדול והנשגב של יום גדול זה להיטב לנו‬
‫מראשית השנה עד אחריתה חבוי וטמון בקול־שופרנו‬
‫שנשמיע בו לפניו יתברך‪ .‬וכך איתא במדרש תנחומא‬
‫‪-‬םו״פ וירא‪ ,‬דאחרי נסיון העקידה א״ל הקב״ה לאברהם‬
‫אבינו לאמר ‪ :‬עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני‬
‫דן אותם בראש השנה‪ ,‬אלא אם מבקשין שאחפש‪.‬להן‬
‫זכות ואזכור להן עקידת יצחק ״יהיו תוקעין לפני‬
‫בשופר של זה״׳ א״ל ומה הוא השופר ? א״ל חזור‬
‫לאחוריך‪ ,‬מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל‬
‫אחר נאחז בסבך בקרניו עכ״ל‪ .‬ועפ״י מדרש זה אגו‬
‫מבינים יותר כוונת דברי ד‪.‬גמ׳ בר״ה הנ״ל‪ ,‬דר״ל‪ ,‬כי‬
‫רק ע״י תקיעתנו לפני ד׳' ביום נורא זה שדן בו בניו‬
‫של יצחק יהא כח בידנו לעורר עלינו רחמי שמים‬
‫שיבקשו עלינו זכות ושיזכור לנו יתברך עקידת יצחק‪,‬‬
‫וכפי שהסביר כביכול ית״ש לאאע״ה והמחיש לפניו‬
‫הכח הנשגב הטמון בשופר אשר מעורר את השופר‬
‫הגדול של מעלד‪ ,‬לתקוע לחירותנו ולפדות נפשנו‪.‬‬
‫ה כ ת ב סופר באחד מדרשותיו שואל על המד״ת הנד‪,‬‬
‫איך לא ידע אברהם מהו שופר‪ ,‬וגם מהו‬
‫הכוונה מה שהשיב לו הקב״ ה ״חזור לאחוריך״ וכותב‬
‫לבאר זאת ע״פ המדרש תהלים שהתחלנו בו‪ ,‬דאיתא ‪J‬‬
‫שופר ״שפרו מעשיכם״ ועי״ז מכפר לנו‪ ,‬כי ענין‬
‫התקיעה כדי לעורר הלבבות לתשובה‪ ,‬לחדש ולשפר‬
‫את המעשים‪ ,‬וזהו שאמר הקב״ה לאברהם‪ ,‬כשיתקעו לפני‬
‫בשופר בר״ה‪ ,‬היינו שיתעוררו בתשובה אני מוחל להם‪,‬‬
‫ולא הבין א״א מהו תועלת השופר‪ ,‬איך ע״י תקיעת‬
‫שופר יכופר להם‪ ,‬השיב לו הקב״ה ״חזור לאחוריך״‪,‬‬
‫זהו ענין התשובה‪ ,‬דשופר מרמז שיחזור לאחוריו‪,‬‬
‫וישוב מהדרך שהלך בו‪ ,‬מיד ״וישא אברהם את עיניו״‪,‬‬
‫הרים את עיני שכלו‪ ,‬התעמק והבין זאת‪ ,‬״ויקח את‬
‫האיל״ כי תשובה וקרבן מכפרים‪ ,‬וענין הקרבן עיקרו‬
‫הוא התשובה הבאה עי״כ‪ ,‬כמו״ש הרמב״ן עה״ת )ויקרא‬
‫א׳*ט׳( שיראה כאילו שוחט עצמו וזורק דמו ומקטיר‬
‫חלבו ע״ש‪,‬‬
‫וכך הרי מביאים הבאה״ט והמשנ״ב בסי׳ תקפ״א‪,‬‬
‫דבכל הקרבנות בפ׳ פינחס כתיב והקרבתם עולה‬
‫ובר״ה כתיב ״ועשיתם״ עולה‪ ,‬ללמד שבר״ד‪ ,‬יעשה‬
‫אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו‪.‬‬
‫ולשון המדרש תנחומא של ״אם מבקשין שאחפש‬
‫להן זכות אבות ואזכור לדין עקידת יצחק״‪,‬‬
‫נראה לבאר בהקדם מד‪ ,‬שראיתי בספר כנסת יחזקאל‬
‫)פאנעט( בדרוש לר״ה‪ ,‬שמביא דבר נחמד שנאמר‬
‫משמיה דהגאון בעל נו״ב ז״ל בביאור מאמר ר׳ יצחק‬
‫בר״ה ד׳ ט״ז׳דאיתא! אמר רבי יצחק למה תוקעין‬
‫בר״ד‪ ,‬למד‪ ,‬תוקעין רחמנא אמר תקעו‪ ,‬אלא למד‪ .‬מריעין‪,‬‬
‫מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה‪ ,‬אלא למה תוקעיז‬
‫זמריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין ככשהן עומדין‪,‬‬
‫נה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫ויעוין במהרש״א יומא שמבאר את דברי ראב״ע‬
‫שאומר במשנה דיוהכ״פ פ״ה ! מכל חטאתיכם‬
‫לפגי ה׳ תטהרו עבירות שבין אדם למקום יוהכ״פ מכפר‬
‫עבירות שבין אדם לחבירו אין יוד‪,‬כ״פ מכפר עד שירצה‬
‫את חבירו‪ ,‬ואת דברי ר״ע שאומר אשריכם ישראל‬
‫לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים‪,‬‬
‫שמחולקים אם ״הלפני ד‪,‬׳״ מוסב על שלפניו דד‪,‬יינו‬
‫על המכל חטאתיכם‪ ,‬או שהוא מוסב על השלאחריו‬
‫דהיינו על התטהרו‪ ,‬דראב״ע ם ״ל דקאי על אשלפניו‪,‬‬
‫ור״י סובר דקאי על אשלאחריו על ה״טד‪,‬רו״‪ ,‬עכ״פ‬
‫בין כה ובין כה אין הוכחה מזה על חיוב תשובה מיוחדת‬
‫‪.‬‬ ‫יותר מעל שאר ימות השנה‬
‫נו ה״ ב הרב הגרז״ד צוקרמן שליט ״א הסב את תשומת‬
‫לבי לדברי הגאון בעל שבות יעקב ז ״ל בעיון‬
‫ייקב על העין יעקב ר״ד‪ ,‬ד׳ י״ח ד״ד‪ ,‬עד שבא רע״א‬
‫שמבאר עפי״ד המד‪,‬רש״א הגז׳‪ ,‬דרע״ק שחולק אר״א‬
‫וס״ל לפני ה׳ תטהרו לא קאי אעבירות שבין אדם‬
‫למקום רק שד‪,‬קב״ד‪ ,‬בעצמו יטהר אתכם‪ ,‬ס״ל נמי גם‬
‫זאת דאין חילוק בין חטא שבין אדם לחבירו או למקום‬
‫הכל יוהכ״פ מכפר ע״ש‪ .‬וזהו חידוש גדול ונפלא אלא‬
‫דצ״ע דמהמד‪,‬רש״א שעליו מסתמך הבעל שבות יעקב‬
‫אין משמעות שפירש כן‪ .‬ומצאתי בספר פתח עיניס‬
‫להגאון החיד״א ז״ל לר״ה שם שעמד בכזאת ע״ד העיון‬
‫יעקב‪ ,‬וכותב‪ ,‬דהרואה יראה דמהרש״א לא כתב כן‬
‫והוסיף וכתב‪ ,‬דבדברי מהר״י פינטו סוף יומא יש בתוך‬
‫לשונו איזה תיבות דריד‪,‬טייד‪,‬ו הכי‪ ,‬אבל צריך לידחק‬
‫בדבריו‪ ,‬כי בודאי גם ר״ע מודה שצריך לרצות חבית‬
‫ואינו מתכפר עד שירצד‪ ,‬את חבית ומביא לכך דברי‬
‫רע״ק במדרש פ׳ נשא דדריש ונקה בדבר שבינך לבינו‪,‬‬
‫לא ינקה בדבר שבינך לבין חבירך יעו״ש‪ ,‬והחיד״א‬
‫חזר להשיג על העיון יעקב גם בספרו מראית העין‬
‫ליומא שם‪.‬‬
‫במסגרת יותר מצומצמת אבל אליבא דכו״ע מציגו‬
‫דס״ל מעין דברי השבות יעקב בספר מראה‬
‫הגדול מובא בספר שדי חמד מע' יוד‪,‬כ״פ סי׳ ב׳ אות‬
‫י״ד‪ ,‬והוא זה‪ ,‬דהא דבעינן בעבירות שבין אדם לחבירו‬
‫ריצוי חבירו‪ ,‬היינו בשאר שנים‪ ,‬אבל בשנת השמיטה‬
‫כיון שמקיים מצות השמיטד‪ ,‬כתקנד‪ ,‬ומשמט חובות‬
‫חבירו‪ ,‬גם ה׳ לא ימנע טוב ומכפר לו גם עבירות שבין‬
‫אדם לחבירו בלא ריצוי מדה כנגד מדד‪ ,‬וכו׳‪ .‬אבל‬
‫השד״ח משיג שם ע״ז וכותב דעם כי לא מצא סתירה‬
‫מפורשת אד״מכל מקום אין דעתו מסכמת לחלק מ ה‪,‬‬
‫אלא נראה דבכל זמן הוא הדין דאין יוד‪,‬כ״פ מכפר בלא‬
‫ריצוי חבירו מעבירות שבין אדם לחבירו עיי״ש ואין‬
‫כאן מקום לד‪.‬אריך בזד‪.[,‬‬
‫ב( ונראה ליישב עפ״ י מה שמצאתי בספר שערי‬
‫תשובד‪ ,‬לרבינו יונד‪ ,‬ז״ל שער ב׳ אות י״ד‬
‫שכותב וז״ל ! ומצות עשר‪ ,‬מן התורה להעיר אדם את‬
‫תחו לחזור בתשובה ביוהכ״פ שנא׳ מכל חטאתיפם‬
‫הימן כח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫נוטלין את שופריד׳ז ותוקעין לפני הקב״ה‪ ,‬הקב״ה עומד‬
‫מכסא הדין ויושב בכסא רחמים שנאמר ה׳ בקול שופר‬
‫ומתמלא רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת‬
‫הדין לרחמים‪.‬‬
‫הבה נעורר לבותינו עם״התקעו בחדש שופר״ לחדש‬
‫אח מעשינו בלא תעשה‪ ,‬ולשפר מעשינו במ״ע‪,‬‬
‫ונזכה לשנת שלום ושלוה ולשנה טובה ומבורכת ולשנת‬
‫גאולה וישועה עלינו ועל כל ישראל אמן ואמן‪.‬‬
‫סימן כח‬
‫תשובת יום הביפורים‬
‫)בליל יוהכ״פ לאחר כל נדרי בביהכ״ג גן ירושלים‬
‫בבתי הוראדנא שנת תשמ״ו(‪.‬‬
‫כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר‬
‫אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳‬
‫תטהרו )ויקרא ט״ז־ל׳(‪.‬‬
‫והיתד‪ .‬זאת לכם להקת עולם‬
‫לכפר על בני ישראל מכל חטאתם‬
‫אחת בשנד‪) .‬שם פטר ל״ד(‪.‬‬
‫בפ״ב מד‪ '.‬תשובד‪ .‬ה״ז פוסק וז״ל‪ 1‬יום‬ ‫א( הרמכ״ם‬
‫הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד‬
‫ולרבים והוא קץ ומחילד‪ .‬וסליחה לישראל לפיכך‬
‫חייבים הכל לעשות תשובד‪ .‬ולהתודות ביום הכפורים‬
‫עכ״ל‪.‬‬
‫‪1‬יש לד‪,‬בין איד‪ ,‬המקור לחיוב הזה של עשיית תשובד‪.‬‬
‫ביוהכ״פ‪ ,‬ועוד הרי חיוב מצות התשובה והוידוי‬
‫‪ .‬הוא בכל עת ובכל שעד‪ ,‬כמו שפוסק הרמב״ם בםה*מ‬
‫עשה ע״ג‪ ,‬וכן בריש הלכות תשובה שישנו מ״ע שישוב‬
‫החוטא לפני ה׳ ויתודד‪ .,‬ואין לומר שהחיוב הזה נובע‬
‫מכח דברי קבלה מקרא של ״דרשו ה׳ בהמצאו״‪ ,‬ד א ה‬
‫כבר כתב ולמד הרמב״ם בד‪,‬ד‪,‬לכד‪ ,‬שקודם לזד‪) ,‬בד‪,‬״ו(‬
‫בנוגע לעשרת ימי תשובד‪ ,‬וכותב! אע״פ שהתשובד‪,‬‬
‫והצעקה יפה לעולם‪ ,‬בעשרת הימים שבין ראש השנה‬
‫ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנא׳‬
‫דרשו ה' בהמצאו עכ״ל ומשמע מזה שהרמב״ם חילק‬
‫לתרתי גדר התשובד‪ ,‬בעשי״ת וגדר התשובה ביוהכ״פ‪,‬‬
‫ועוד זאת דבד‪,‬״ו איננו כותב שיש חיוב בזד‪ ,‬מכח הקרא‬
‫של דרשו‪ ,‬אלא שלומד מזה שהיא יפד‪ ,‬אז ביותר‬
‫ומתקב׳היא מיד‪ ,‬ואילו לגבי יוהכ״פ בותב שיש חיוב‬
‫על כך‪ ,‬וא״ב מאין המקור בית אב לכך ז‬
‫ומקרא זה של ״כי ביום הזה יכפר וגו׳״ שהתחלנו‬
‫בו‪ ,‬בפשטות אין הוכחה לכך לחיוב התשובה‬
‫בו‪ ,‬דאי מפני שכתוב ״לפני ה׳ תטהרו״ יש אמר דאולי‬
‫זה רק הודעד״ דמכיון שביום הזה יכפר עליכם מכל‬
‫חטאתיכם‪ ,‬לכן לפני ד‪ ',‬תטהרו‪ ,‬וגם בתיבת ״תטהרו״‬
‫אין בכלל הוכחה שהמכוון לתשובה‪ ,‬ואולי המכוון‬
‫שתטהרו במקוה טהרה שגופכם יהא נקי מכל טומאד‪ ,‬י‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן כח‬
‫ומחייב חיוב תשובה נוסף ביוהכ׳׳פ בא מ ת‪ :‬״מכל‬
‫חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״ שאתם מחויבים להטהר‬
‫ביום זה מכל חטאתיכם ואיך אפשר להטהר אם לא‬
‫על ידי עשיית תשובה ז‬
‫ויפה הוסיף נכדי היקר ח״ב הרב ר׳ יחזקיהו יוסף‬
‫ברלין שליט״א שלפי דברי יוצא מזוקק לשונו‬
‫של הרמב״ם בכתבו בלשון ״לפיכך״ חייבים הכל לעשות‬
‫תשובה‪ ,‬כי זה המשכיות למה שכותב מקודם לכן ״שהוא‬
‫קץ מחילה וסליחה בישראל״‪ ,‬והיינו דמכיון שהוא קץ‬
‫מחילה וסליחה בישר׳ ״לפיכך״ יש חיוב נוסף לתשובה׳‪.‬‬
‫וזה הולם ממש את הכתוב בקרא לפי דרך קריאתו כנ״ל‪,‬‬
‫והיינו ״בי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם״‪ ,‬ומכיון‬
‫שיכפר עליכם‪ ,‬והוא קץ מחילה וסליחה בישראל‪,‬‬
‫״לפיכך״ ישנו חיוב עליכם של ״מכל חטאתיכם לפני‬
‫ה׳ תטהרו״‪.‬‬
‫ג( ]ואילולא שאיני כדאי הייתי מיישב קושית הרבינו‬
‫יונה ואומר שז״ש כי ביום הזה יכפר‬
‫עליכם מכל חטאתיכם‪ ,‬המכוון על ידי השעיר המשתלח‬
‫שמכפר גס על כריתות ומיתות בי״ד כדאיתא במשנה‬
‫בפ״ק דשבועות וכך פוסק הרמב״ם בפ״א מה׳ תשובה‬
‫ה״ב ששעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה‬
‫הקלות והחמורות וכו׳ החמורות הן שחייבים עליהם‬
‫מיתת בית דין וכרת וכו׳‪ .‬באופן שאין הכרח משום‬
‫הקושיא הנז׳ לפרש שה״ מכל חטאתיככם״ מוסב על‬
‫אשלאחריו‪ ,‬ושפיר זה יכול להיות מוסב על אשלפניו‬
‫ולקרות כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל‬
‫חטאתיכם והיינו על ידי השעיר המשתלח‪ ,‬וכפי שגם‬
‫מסדר העבודה שאומרים ביוהכ״פ יוצא נמי שהמכל‬
‫חטאתיכם מוסב על אשלפניו כדיעוין‪ .‬וגם הפסוק‬
‫השני של והיתה זאת לכם וגו׳)שצטטנו בראש מאמרינו(‬
‫מורה ג״כ שה״מכל חטתיכם״ מוסב על ה״לכפר על‬
‫בני ישראל״‪.‬‬
‫ונכדי היקר ח״ב הרב הרא״י רוזנטל שליט״א‬
‫הוסיף שלפי דברי שכוונת הפסוק על השעיר‬
‫המשתלח יוצא מפורש מהקרא את מה שבותב הרמב״ם‬
‫שם ״והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה‬
‫אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות״‪ ,‬בי כך אומר‬
‫הקרא אימתי ״יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם‪,‬‬
‫אם לפני ה׳ תטהרו״ ופירש הרמב״ם שהכוונה שתעשו‬
‫תשובה‪ ,‬אבל אם לא תעשו תשובה אזי לא יכפר עליכם‬
‫״מכל״ חטאתיכם כי אם על הקלות בלבד[‪.‬‬
‫ד( יוצא לנו מכל האמור שהחיוב הנוסף והמיוחד‬
‫שישנו עלינו ביום קדוש זה לעשיית תשובה‬
‫הוא בגלל זה מפני שהוא ית״ש יבפר עלינו ביום‬
‫הזה ולטהר אותנו‪.‬‬
‫ואפשר להוסיף ולהסביר שעל כן ישנו חיוב נוסף‬
‫ומיוחד לתשובה ביוהכ״פ‪ ,‬שבא זה בגלל‬
‫התגלות מיוחדת ומעמד מיוחד שאנו נמצאים ביום‬
‫קדוש זה לפניו ית״ש‪ ,‬והוא עפ״י הזוה״ק בפ' אחרי‬
‫ש ו״ ת‬ ‫נו‬
‫לפני ה׳ תטהרו על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפגי‬
‫ה' בתשובתנו והוא רחום יכפר עלינו ביום הזה לטהר‬
‫אותנו עכ״ל‪.‬‬
‫הנה רואים אנו שהשערי תשובה כן כותב ללמוד‬
‫מפסוק זה כי ביום הזה וגו׳ לחיוב תשובה מיוחד‬
‫ביום הכפורים‪ ,‬אבל אגו למדים מדבריו שדייק זאת‬
‫מפסוק זה מפני שפירש אופן הקריאה של הפסוק לא‬
‫כפי שאנו רגילים לקרוא בצירופים ״כי ביום הזה‬
‫יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם״ או בהמשכיות‬
‫גם ״לפני ה״׳‪ .‬אלא שעשה אתנחתא בין לטהר אתכם‬
‫לבין מכל חטאתיכם‪ ,‬וביאר שה״מכל חטאתיכם״‪ ,‬נמשך‬
‫על הסיפא דקרא‪ ,‬ובייש לעשות תנועה מפסקת בין‬
‫דדלטהר אתכם״ לבין ה״מכל חטאתיכם״‪ ,‬וקוראים‬
‫אנו איפוא בהמשכיות בדרך זאת ״מכל חטאתיכם לפני‬
‫ה' תטהרו״‪ ,‬ולפי״ז שפיר יוצא מזה חיוב לתשובה כי‬
‫הרי ישנו לפי״ז אזהרה בזה של ״מכל חטאתיכם לפני‬
‫ה' תטהרו״‪ ,‬ואיך מתטהרים לפניו מכל החטאים אם‬
‫לא ע״ י תשובה >‬
‫ו ה ד ב ר שאילץ לרבינו יונה לכך לבאר את הפסוק‬
‫בדרך זו׳ מצינו לו לר״י במקו ״א מדוע שיצא‬
‫לו לפרש כן‪ ,‬והוא בשער ד׳ אות י״ז‪ ,‬הוא מקשה שם‬
‫על זה שאמרו חז״ל ביומא פ״ו דעל כריתות ומיתות‬
‫בי״ד תשובה ויוהכ״פ תולים ויסורים ממרקים‪ ,‬הלא‬
‫כתוב מכל חטאתיכם לפגי ה׳ תטהרו‪ ,‬ומתרץ דהתשובה‬
‫בזה כי מה שנאמר לפני ה' תטהרו מ״ע על התשובה‬
‫שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה׳ ביוהכ״פ ואע״פ‬
‫שנתחייבנו על זה בכל עת — החיוב נוסף ביוהכ״פ‪,‬‬
‫והטהרה אשר בידינו היא התשובה ותיקון המעשים‪ ,‬אבל‬
‫מה שכתוב ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם״‬
‫הוא אמור על הטהרה שהש״י מטהר אותנו מן העון‬
‫ומכפר עלינו כפרה שלימה ביוהכ״פ‪] ,‬אבל[ זה נאמר‬
‫על מצות ל״ת‪ ,‬אבל על כריתות ומיתות בי״ד תשובה‬
‫ויוהכ״פ תולים ויסורים ממרקים עכ״ל‪.‬‬
‫ועם צירוף שתי המימרות של הר״י משני המקומות‬
‫אנו למדים בבירור‪ ,‬שהביא את הר״י לכך לפרש‬
‫שה״מכל חטאתיכם״ אינו מוסב על אשלפניו אלא‬
‫אשלאחריו‪ ,‬מפני שהוקשה לו דאיך אנו יכולים לקרות‬
‫בצירופים ״יכפר עליכם מכל חטאתיכם״ הרי על‬
‫כריתות ומיתות בי״ד יוהכ״פ רק תולה‪ ,‬לכן פירש‬
‫שהיכפר עליכם מוסב על אשלפניו‪ ,‬והמכל חטאתיכם‬
‫מוסב על אשלאחריו‪ ,‬באופן שלא מפורש בפסוק על מה‬
‫שיכפר‪ ,‬עד שבאו חז״ל וביארו זאת‪ ,‬וכן מכיון שהמכל‬
‫חטאתיכם מוסב על אשלאחריו ממילא יוצא מזה שיש‬
‫חיוב נוסף לתשובה ביוה״ב שהרי כך מזהיר הקרא‬
‫״מכל חטאתיככם לפני ה׳ תטהרו״‪ .‬ושני דיבורי הרבינו‬
‫יונה במקומות השונים באים ומלמדים זע״ז בכונת דבריו‪.‬‬
‫ואם כן לפי״ז יש ליישב דברי הרמב״ם ולומר שגם‬
‫הוא פירש בכזאת כוונה הכתוב של כי ביום‬
‫הזה וגו׳ ודרך קריאתו‪ ,‬באופן שיוצא שהכתוב מזהיר‬
‫נז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן כח‬
‫ראיתי לד‪.‬נו״ב ז״ל בדרושי הצל״ח שכותב לומר דד‪.‬יות‬
‫דלא מצינו שום תעלית קבוע מדאודיי״‪.‬א רק יוהכ״פ‪,‬‬
‫א״כ המכוון בזה הוא על יוהכ״ס‪ ,‬וליוהכ״פ ודאי ברית‬
‫כרותד‪ .‬למפתח תליסר מיכלין דרחנלי‪ ,‬ולכן ביור‪.‬כ״פ‬
‫נאמר אני ה׳ לקבל תשובת שבים מצד מדת הרחמים‬
‫בלי סיגופים יעו״ש ביתר אריכית• ועל כן בגלל התופעד‪.‬‬
‫המיוחדת לקבלת תשובה מצד מדר‪ .‬ד‪.‬רחמים בלי סיגופים‬
‫שישנו ביום קדוש זד‪ ,.‬נתחייבנו בחייב נוסף לעש־יר‪.‬‬
‫תשובד‪ .‬״וישוב אל ה׳ וירחמהו ואל אל־זינו כי ירבה‬
‫לסלוח״‪.‬‬
‫ז( ב עו ד אופן נראד‪ .‬לפרש דברי הרמב״ם על מהות‬
‫החיוב הנוסף והמיוחד לעשיית תשובה ביוה״ב‪,‬‬
‫ולהבין עי״כ גם מד‪ .‬שד‪.‬רמב״ם מקדים וכותב בלשון ‪:‬‬
‫״יום הכפורים הוא זמן תשובד‪ .‬לכל ליחיד ולרבים‬
‫וגר״‪ ,‬והוא‪ ,‬בד‪.‬קדם דברי ספר החינוך מצוד‪ .‬קפ״ר‪.‬‬
‫שכותב דמשרשי המצוד‪] ,‬של תוקף קדושת היום[‪ ,‬שהיד‪.‬‬
‫מחסדי הא־ל על בריותיו לקבוע להם יום א' בשנה‬
‫לכפרד‪ .‬על החטאים עם התשר שישובו‪ ,‬שאילו יתקבצו‬
‫עונות הבריות שנה שנה תמלא סאתם לסוף שנתיים או‬
‫שלש או יותר ויתחייב העולם כליה‪ ,‬על כן ראה בחכמתו‬
‫כ״ה לקיום העולם לקבוע יום אחד בשנד‪ .‬לכפרת‬
‫חטאים לשבים ומתחילת בריאת העולם יעדו וקידשו‬
‫לכך‪ ,‬ואחרי שיעדו הא־ל ב״ה אותו היום לכפרה‬
‫נתקדש היום וקיבל כח הזרות מאתו יתברך עד שהוא‬
‫מסייע בכפרה וזהו שארז״ל בכ״מ ויוד‪,‬״כ מכפר‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫שיש כח ליום בעצמו לכפרה בעבירות קלות עכ״ל‪.‬‬
‫ל פי דברי החינוך אלד‪ ,‬אנו למדים שביום קדוש זה‬
‫ישנו חיוב כללי לעשיית תשובה‪ ,‬נוסף על החיוב‬
‫הפרטי שישנו על כל פרט ופרט בכל השנד‪ ,‬כולה‬
‫לשוב מחטאיו‪ ,‬וד‪,‬וא מפני שמחסדי הקב״ד‪ ,‬לקיום‬
‫העולם קבע יום מיוחד זה אחת בשנה לכפרת חטאים‬
‫לשבים וימנעו עי״כ שלא יתחייב העולם כליד‪ .‬במילוא‬
‫סאת־העונות לסוף ככמה שנים‪ ,‬ואם כן זד‪ ,‬חיוב תשובד‪.‬‬
‫מיוחד בגלל מצב יחודו זה לכלל‪ ,‬וענף חיובי יוצא מזה‬
‫גם לפרט בגלל שהוא חלק בלתי נפרד משורש הכלל‪,‬‬
‫וממסגרתו‪ ,‬וקוליקטיבית היא למין האנושי‪ ,‬מאז‬
‫בריאת העולם‪.‬‬
‫ואם כן יש לומר שלזה הוא המכוון גם בכוונת דברי‬
‫הרמב״ם‪ ,‬ולכן הקדים וכתב ״שיום הכפורים הוא‬
‫זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים״ מפני ״שהוא קץ מחילה‬
‫וסליחה לישראל״ כדי שלא יתקבצו העונות ותמלא‬
‫סאתם ויתחייב העולם ח״ו כליד״ ור‪,‬יות שהמחילד‪,‬‬
‫וסליחה הוא רק לשבים‪ ,‬לכן ה‪.‬סיף הרמב״ם להודיענו‬
‫על החיוב המיוחד לכך וכתב כי ״לפיכך חייב הכל‬
‫לעשות תשובד‪.‬״‪ ,‬והיינו כנד שיש על כן חיוב כללי‬
‫מיוחד על כך‪ ,‬וחיוב זה מתפצל ממילא על הרבים ועל‬
‫היחיד‪ ,‬למען הצלת העולם מכליה‪.‬‬
‫ח( נוכחנו לדעת כמד‪ .‬גדולד‪ .‬היא ערך התשובה ביום‬
‫גדול ונורא זה׳ נשא על כן לבבנו אל‬
‫ש ו״ ת‬
‫שמבאר׳ דמריש ירחא דתשרי ספרין פתיחין ודייני‬
‫דיינין בכל יומא ויומא עד ההוא יומא דאיקרי תשעה‬
‫לירחא‪ ,‬בההוא יומא סלקין דינין כולהו למארי דדינא‬
‫ומתקני כורסייא עלאה דרחמי למלכא ?!דישא וכו׳‬
‫הה״ד מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו לפני ה׳ ממש‬
‫וכר ע״ש‪ .‬ולכן בגלל זר‪ .‬שביום קדוש זה אנו נמצאים‬
‫במצב של מעמד לפני ה׳ ממש‪ ,‬על כן התווסף עלינו‬
‫חיוב תשובה נוסף ביוה״כ‪ ,‬וזהו סוג מיוחד של חיוב‬
‫תשובה כאשר נמצאים במצב מיוחד של לפני ה'‬
‫ממש‪.‬‬
‫ה( הדברים יאירו שבעתיים על פי דברי נגידים‬
‫שכותב בזד‪ .‬הגר״י בלזר ז״ל בכוכבי‬
‫אור‪ ,‬הוא מביא בדבריו העובדא המסופרת ביומא‬
‫פ״ז‪ ,‬דאיתא ‪ :‬רב הוד‪ .‬ליה מילתא בהדי ההוא טבחא‬
‫]ד‪.‬טבח חטא לו‪ .‬רש״י[ לא אתא לקמיה במעלי יומא‬
‫דכפורי ‪,‬אמר איהו אזיל אנא לפיוסי ליה‪ ,‬פגע ביר‪.‬‬
‫רב הונא‪ ,‬אמר ליה להיכא קא אזל מר‪ ,‬אמר ליה‬
‫לפיוסי לפלניא׳ אמר אזיל אבא למקטל נפשא ]עכשיו‬
‫הוא מענישו למות‪ .‬רש״י[‪ ,‬אזל וקם עילויה׳ הוד‪ .‬יתיב‬
‫וקא פלי רישא‪ ,‬דלי עיניד‪ .‬וחזייד‪ ,.‬אמר ליד‪ .‬אבא את‬
‫זיל לית לי מילתא בד‪.‬דך‪ ,‬בהדי דקא פלי רישא‬
‫]משבר עצמות של בהמה‪ .‬רש״י[ אישתמיט גרמא‬
‫ומחייד‪ .‬בקועיה ]גרגרתו‪ ,‬רש״י[ וקטליה‪ ,‬ומעורר‬
‫ומלמד לדעת הגר״י בלזר לגודל חיוב התשובה‬
‫בעשי״ת‪ ,‬דמכיון דבעשי״ת ובמיוחד ביוהכ״פ הקב״ד‪.‬‬
‫מתנד‪.‬ג במדד‪ .‬זו של רב‪ ,‬להיות מצוי וקרוב אצל‬
‫האדם במדרשם ז־׳ל עד‪.‬״כ דרשו ד‪ '.‬בהמצאו‪ ,‬לבן‬
‫ישנו חיוב מיוחד על האדם לשוב לפניו יתברך שמו‪,‬‬
‫דאם בכ״ז יקשה האדם את לבו ויאמץ את רוחו וימנע‬
‫מלשוב לפניו ית״ש גם ביוהכ״פ שהוא קץ מחילה‬
‫וסליחה לישראל‪ ,‬הרי הוא עושד‪ .‬חלילד‪ .‬כמעשד‪.‬ד‪.‬טבח‬
‫נגד רב‪ ,‬והרי הוא כמשיב דבר לפני הקב״ה אשר‬
‫הוא מצוי וקרוב אליו‪ ,‬כמו שאמר הטבח לרב זיל‬
‫לית לי מילתא בהדך‪ ,‬ואם כל כך גדלה חטאתו של‬
‫הטבח נגד רב‪ ,‬מה גם אם בשר ודם יעשה כזאת נגד‬
‫מלכי המלכים הקב״ה‪ ,‬מה כבדה חטאתו וכמה יגדל‬
‫ענשו ח״ו יעו״ש‪.‬‬
‫ע ל כן בחמלתו עלינו יתברך שמו כאב הרחמים ואדון‬
‫הסליחו׳חייב אותנו בחיוב מיוחד לשוב לפניו בלב‬
‫שלם כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו‬
‫וחיה‪.‬‬
‫ו( עו ד זאת‪ .‬ד‪.‬גמ׳ בר״ה ד׳ י״ז ע״ב אומרת ! ד‪ '.‬ה׳ אני‬
‫הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא‬
‫האדם ויעשר‪ .‬תשובה‪ ,‬א־ל רחום וחנון אמר רב יהודה‬
‫ברית כרותד‪ .‬לי״ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר‬
‫הנד‪ .‬אלבי כורת ברית‪ .‬ומפרש רש״י וז״ל‪ :‬ברית‬
‫כרותר‪ .‬לי״ג מדות הללו שאם יזכירום ישראל בתפלת‬
‫תעניתם אינן חוזרות ריקם‪ .‬ומזה שרש״י ז״ל מדגיש‬
‫בזה לכתוב שהמכוון כשמזכירים זאת בתפילת תעניתם‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן כס‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫נח‬

‫לו וגו'‪ ,‬אנו עניים ואין לנו להביא קרבנות‪ ,‬אמר לד‪,‬ם‬ ‫כפים אל אבינו שבשמים לשוב אליו באמת ובלב שלם‪,‬‬
‫דברים אני מבקש שנא׳ קחו עמכם דברים ושובו אל‬ ‫והתשובה צריכה להתבטאות על ידי פשפוש במעשים‬
‫ה׳‪ ,‬ואני מוחל על כל עונותיכם‪ ,‬ואין דברים אלא ד״ת‬ ‫‪ .‬ובמחשבות הפרטיות והכלליות העצמיות והנובעות‬
‫שנא׳ אלד‪ ,‬הדברים אשר דיבר משר‪ ,.‬אמרו לו אין אנו‬ ‫מכח חיוב הערבות באשר כל ישראל ערבים זה לזה‪,‬‬
‫יודעין‪ ,‬אמר לד‪,‬ם בכו והתפללו לפני ואני מקבל‪,‬‬ ‫ומתוך החדרת הרעיון הנורא והאיום כי ח״ו‬
‫אבותיכם כשנשתעבדו במצרים לא בתפלה פדיתי‬ ‫ההתקרבות של הקב״ה אלינו ביום קדוש זה תוכל‬
‫אותם? שנא׳ ויאנחו בנ״י מן העבודה ויזיקו וכו'‪,‬‬ ‫^; להד׳פך על האדם לפוקה ולמכשול עון גדול אם האדם‬
‫ובן אנשי ירושלים אע״פ שהכעיסוני בשביל שבכו‬ ‫ימנע בב״ז מלשוב בתשובה‪ ,‬וכמעשה הטבח עם רב‪,‬‬
‫לפני רחמתי עליהם שנא׳ כה אמר ה׳ רנו ליעקב שמחה‬ ‫״וזהו שאמר הנביא דרשו ה' בהמצאו וכו׳ כי החובה‬
‫וגו׳ )ירמיה ל״א(‪ ,‬הוי איני מבקש מבם לא זבחים ולא‬ ‫עליכם לדרוש ה׳ בהמצאו ובהיותו קרוב״ )הגרי״ב‬
‫קרבנות אלא דברים שנא׳ קחו עמכם דברים ושובו‬ ‫ז״ל בכוכבי אור שם(‪.‬‬
‫אל ה׳ ע״ש ביתר אריכות‪ .‬והדברים מדברים בעדם‪.‬‬ ‫ט( ת שו &ת לב מיוחדת יש לשים כדי לשוב מהעבירות‬
‫יב( עינינו נשואות אל ה׳ שיקבל ברחמים וברצון‬ ‫שאדם דש בעקביו כמאמרם ז״ל‪ :‬״והי'עקב‬
‫תפלתנו ביום קדוש זד‪ .‬ויקשיב וישמע‬ ‫תשמעון המצוות קלות שאדם דש בעקביו״‪ .‬ודהע״ה‬
‫לקול תחנוננו ושועתינו‪ ,‬ואל ישיבנו ריקם מלפניו‪,‬‬ ‫אמר ! למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני״ )תהלים‬
‫מורנו הגרי״ל חסמן ז״ל נותן ביטוי עמוק לכך עפ״י‬ ‫מ״ט(‪ ,‬ודרשו ז״ל ‪ :‬אמר דוד רבש״ע איני מתירא מן‬
‫העובדא ד‪,‬ד‪,‬לכתית המובאת בב״מ דף פ״ג‪ ,‬שז״ל ‪:‬‬ ‫המצות חמורות שבתודה מפני שהן חמורות‪ ,‬אבל אני‬
‫״רבה בר רב חנא תברו ליד‪ ,‬הנד‪,‬ו שקולאי חביתא‬ ‫מתירא מפני הקלות שמא עברתי עליד‪,‬ם מפני שהן‬
‫דחמרא‪ ,‬שקל גלימייהו‪ ,‬אתו אמרו לרב‪ ,‬אמר ליה‬ ‫קלות‪ ,‬ואתה אהרת הוי זד‪,‬יר במצוד‪ .‬קלה בחהורה‬
‫הב להו גלימי ‪,T‬ו‪ ,‬אמר ליה דינא הכי אמר ליה‬ ‫)ילקו״ש ר״פ עקב(‪ .‬בפיוט היום אנו מבקשים ״מסטין‬
‫אין למען תלך בדרך טובים‪ ,‬יהיב לר‪,‬ו גלימייר‪,‬ו‪ ,‬אמרו‬ ‫בכבל אסור״‪ ,‬ומבאר ר׳ לוי יצחק מברדישוב ז״ל שלכן‬
‫ליה עניי אנן וטרחינן כולד‪ .‬יומא וכפינן ולית לן‬ ‫לא אומרים מסטין את פיו סגור‪ ,‬שלא יוכל לדבר‬
‫מידי‪ ,‬אמר ליה זיל הב אגרייד‪.‬ו‪ ,‬א״ל דינא הכי‪ ,‬אמר‬ ‫ולד״סטין מפני שלדבר דברי הסטנד‪ .‬בין כך לא יוכל‬
‫ליה אין וארחות צדיקים תשמור״‪ .‬בדומה לזה שופכים‬ ‫כי אין לו רשות על כך לד‪.‬םטין ביום זה במאמרם ז״ל‬
‫לב כמים לפני הבורא עולם וטוענים‪ ,‬עניי אנן בתורה‪,‬‬ ‫ביוהא דף כ'‪ ,‬אבל אז הד‪ .‬הוא עושה‪ ,‬איננו מדבר‪,‬‬
‫וכפינן‪ ,‬אנו רעבים לד‪,‬רבד‪ ,‬דברים שרק אתד‪ .‬יכול‬ ‫אבל הוא פושט את רגלו — ורגליהם הרי המד‪ .‬ככף‬
‫לעזרתנו‪ ,‬צמאים אנחנו לסליחתך‪ ,‬ולית לן מידי‪ ,‬אין‬ ‫עגל‪ ,‬ונזכר עי״ז ממילא עון העגל‪ ,‬לכן אנו מבקשים‬
‫לנו מעשים טובים לתת תמורתם‪ ,‬כדלים ברשים‬ ‫מאתו ית׳ שיקשר את רגליו בכבל שלא יוכל לפשטם‪,‬‬
‫דפקנו דלתיך כל היום‪ ,‬רחום וחנון אל תשיבנו ריקם‬ ‫ועד״ז יש לד‪,‬וסיף‪ ,‬כי פושט את רגליו כדי לד‪.‬זכיר‬
‫מלפניך‪ .‬וההכנד‪ .‬הגדולה הזאת שאנו עושים מתוך‬ ‫את העונות שאדם דש בעקבו‪ ,‬ולכן ד‪.‬בקשים אנו‬
‫חיל ורעדד‪ ,‬תועיל לנו בעזרתו יתברך שבת קול מן‬ ‫מסטין בכבל אסור את רגליו‪.‬‬
‫השמים תכריז עלינו פסקא דדינא כפסק דינו של רב‬ ‫י( ל מו ת ר לד‪,‬זכיר ולד‪.‬דגיש לפני קהל קדוש כזד‪.‬‬
‫לאמר ‪ :‬זיל הב אגרייר‪,‬ו‪ ,‬ונחתם מלפניו יתברך בחתימד‪,‬‬ ‫שלמעל מכל מחיובי התשובה המה שכל‬
‫טובה ונתבשר בישועות ונחמות עלינו ועל כל עמו בית‬ ‫אחד ואחד לפי מדרגתו יקבל על עצמו יותר ויותר‬
‫ישראל בב״א‪.‬‬ ‫עול לימוד התורה‪ ,‬שזוהי הערובה הבטוחה ביותר‬
‫למחילת עון ולכפרת פשע‪ ,‬כדאיתא בירושלמי‪ :‬״בכל‬
‫סימן כט‬ ‫הקרבנות כתיב חטא )במוספי רגלים כתיב שעיר חטאת‬
‫אחד לכפר( ובעצרת אין כתיב חטא )ובעצרת לא כתיב‬
‫אם יתכן שהש״צ יעמוד בתפלתו ליד‬ ‫חטאת‪ ,‬אלא כתיב שעיר עזים אחד לכפר עליכם( אמר‬
‫בימת היס״ת‪ ,‬והיכא שהבימה עומדת‬ ‫להן הקב״ה מכיון שקיבלתם עול תורד‪ .‬מעלד‪ .‬אני‬
‫על הארץ בשיה עם קרקע בית הכנסת‪.‬‬ ‫עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם״ )ירועולמי פ״ד‬
‫ירתזזלים עיד‪,‬״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ד״ י״א אייר תשמ״ו‪.‬‬ ‫דר״ד‪ ,‬ה״ח(‪.‬‬
‫יא( דבר גדול הוא עד מאד גם עצם ההימצאות‬
‫לכבוד הרב מו״ה שמואל אנסבכר שליט״א‪.‬‬
‫בביד‪,‬כ״נ ברובו של יום ביום קדוש זד‪,‬‬
‫שוכן כבוד בעיירה ״מעלות״ בגליל המערבי‪.‬‬
‫והעמידה לפניו בתפלה ותחנונים מתוך עינוי וריכוז‬
‫הנני לענות לו בזה על מכתב־שאלתו שנתקבל‬ ‫המחשבות‪ ,‬וישנו על כך מדרש נפלא במד״ר פ׳ תצוה‬
‫לידי בשבוע שעבר‪.‬‬ ‫פ' ל״ח וז״ל‪ :‬קחו עמכם דברים וכו׳‪ ,‬לפי שישראל‬
‫וז״ל שאלתו ‪ :‬לפני זמן מה הוקם כאן במקומנו‬ ‫אומרים רבון העולמים‪ ,‬הנשיאים חוטאים ומביאים‬
‫מנין חדש נוסף על אלו הקיימים כבר‪ ,‬בעיירה זו‬ ‫קרבן ומתכפר לד‪.‬ם‪ ,‬משיח חוטא ומביא קרבן ומתכפר‬
‫נט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן כט‬ ‫ש ו״ ת‬

‫האגרות משה אחרי ככלות הכל מסיים את דבריו‬ ‫)מעלות בגליל המערבי( רוב התושבים הם מבני עדות‬
‫שם וכותב‪ ,‬דמכל מקום למעשר‪ ,‬יש לד׳שתדל שלא ישנו‬ ‫המזרח‪ ,‬אך מפאת התרבות יוצאי אשכנז הקימו גם‬
‫מכפי כל הדורות ויעשו עמוד סמוך לד‪,‬יכל כמנד׳ג‬ ‫מנין עבורם‪ ,‬ועתה נוכחתי לדעת שהש״ץ עומד בתפלתו‬
‫כל בתי כנסיות שבדורות שלפנינו יעו״ש‪ .‬וא;י רואה‬ ‫ליד בימת הס״ת‪ ,‬באמצע בית הכנסת׳ ואין לו תיבה‬
‫עוד מה שהשיב בזה בבל ישונה גם בשו״ת מנחת‬ ‫מיוחדת משלו ליד ארון הקודש‪ .‬ואחרי שמצטט ממ״ש‬
‫יצהק ח״ג סימן ח' יעו״ש‪.‬‬ ‫בספרי שו״ת צ״א ח״י סימן כ״ב‪ .‬ומו״ט קצר‪ ,‬מסיים‬
‫לזאת‪ ,‬עליכם לעשות מאמצים כפי מדת האפשרי‬ ‫את דבריו‪ ,‬בשאלה‪ ,‬דהואיל ובפשטות עוסקים האחרוני'‬
‫לד‪,‬תקין עמוד תפלה בנפרד עבור מנין‬ ‫שאני מצטט בספרי בבימה גבוהה יותר מכל רצפת‬
‫האשכנזים‪ ,‬ולהעמידו בצד ארה״ק בימין ככתוב‬ ‫בית הכנסת׳ ומשום כך רצה הקהל להעמיד שם הש״ץ‪,‬‬
‫בספרים‪ ,‬ולא לוותר על כך רק משום צורך קטן משום‬ ‫למען ישמעו כולם‪ ,‬או מכל סיבה אחרת‪ ,‬והנידון שלו‬
‫נוחות המתפללים או נוחות בסידור ביהכ״נ‪ ,‬כפי‬ ‫הוא בשלחן המיוחד להנחת ס״ת ונמצא על הקרקע‪,‬‬
‫שכותב במכתבו‪.‬‬ ‫לכן אולי יהיה מותר לצורך קטן)כגון ! נוחות המתפללי'‬
‫ג( ב ר ם אם יקשה הדבר ותצטרכו גלל כן לבוא‬ ‫או נוחות בסידור בית הכנסת( לאחד את שני התפקידי'‬
‫בדו״ד וחילוקי דיעות עם המתפללים מעדות‬ ‫אל הבימה שבאמצע בית הכנסת‪ ,‬ואין צורך בחלוקה‬
‫המזרח‪ ,‬אז יש למנוע את זד‪ ,‬ולבחור יותר משום‬ ‫בין התיבה לבימה‪ .‬עכת״ד‪.‬‬
‫דרכי שלום לאחד את שני התפקידים של התפלה‬
‫וקריאת התורה אל הבימד‪ — ,‬השלחן שבאמצע בית‬ ‫וזאת תשובתי ע״ז‪.‬‬
‫הכנסת‪ ,‬היות ואנשי עדות המזרח הם הרוב וד‪,‬סשבאו‬ ‫א( יואיל נא כבר לעיין גם בספרי שו״ת צ״א ח״ט‬
‫ראשונה לשם‪ ,‬ואצלם אין כל קפידא בזה‪ ,‬וד‪,‬אשכנזים‬ ‫סימן י״ז פרק ט' ויראה מה שהבאתי גם‬
‫הם שבאו לגבולם‪ ,‬ולזה לצרף גם מה שד‪,‬בימד‪ .‬איננד‪.‬‬ ‫שם אמבוהא דספרי שחרדו והזהירו עד מאד שלא‬
‫גבוהה והיא בצורת שלחן העומד בשוד‪ ,‬עם הקרקע‪,‬‬ ‫לשנות דבר מהנהוג והמקובל בסדרי בית הכנסת‪,‬‬
‫שזה מקיל ביותר‪ ,‬וכפי שמזכיר ומציע מקולא זאת‬ ‫ובמיוחד להקפדה על עמוד תפלה לחוד ומקום עמידתו‪,‬‬
‫במכתבו‪ ,‬וכפי שבאמת מצאתי בספר שו״ת תשובות‬ ‫ועל בימה לחוד ומקום עמידתה‪ ,‬ואוסיף לציין בזד‪.‬‬
‫וחדושי רא״ם )להרד‪,‬״ג ר׳ משה אלכסנדר וויס ז״ל(‬ ‫גם לדברי שו״ת אמרי יושר ח״ב סי׳ קע״ח שהשיב‪,‬‬
‫חאו״ח סימן ו׳‪ ,‬שדן בדומה לזה אודות בית כנסת‬ ‫שבעניני ביהכ״נ יש להחמיר ביותר לבל ישנו ממנהגי‬
‫אשר השלחן שקורין עליו בתורה הוא באמצע בית‬ ‫אבותינו ומאז כאשר ראו אבות אבותנו מעולם׳ דבית‬
‫הכנסת והשלחן עומד על הארץ בשוד‪ .‬עם קרקע בית‬ ‫הכנסת הוא מקדש מעט ודומיא דמקדש דכתיב ביה‬
‫הכנסת‪ ,‬והביהכ״נ ארוכה רק אינה רחבד‪ ,‬כ״כ׳ורחבד‪,‬‬ ‫הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל ע״ש‪ ,‬וישנם הרבה‬
‫‪ 4‬מעטער‪ ,‬ומן השלחן עד ארוה״ק כמו ‪ 80‬סענטימעטער‬ ‫דברים שטעמם נעלם מאתנו וידועים ליודעי חן‬
‫ובמקום צר אי אפשר להעמיד תיבד‪ ,‬שיתפלל אצלו‬ ‫כדמרמז לזה בספר שו״ת משיב שלום סימן רל״א עיי״ש‪.‬‬
‫הש״ץ כי המקום אינו מכיל את שניהם‪ ,‬ובין השלחן‬
‫על על כן לבי חרד ומהסס בלחפש בזה‬ ‫באשר‬
‫לארוה״ק אין יושב איש וד‪,‬מקום פנוי‪ ,‬וזד‪ ,‬כעשרים‬
‫דרכי היתר לשנות מהנהוג אצלינו עדות־‬
‫שנה מיום שנתייסד הביהכ״נ היה עומד הש״ץ אצל‬
‫האשכנזים מדור דור‪ ,‬ואינני חפץ לקחת כלל בחשבון‬
‫השלחן שקורין עליו בתורך״ ורק כעת עלה ספק‬
‫למה שראיתי בספר שו״ת זקני יהודר‪ ,‬לרי״א ממודינד‪.‬‬
‫בלבו אולי היה טוב להעמיד עמוד מיוחד לש״ץ‪,‬‬
‫סי׳ נ״ג שד‪,‬שיב לשואליו בצדדי דהיתרא‪ ,‬כי מלבד‬
‫ומכיון שאי אפשר להעמידו שיד׳י' נגד ארוד‪,‬״ק‬
‫שהיה מחכמי ספרד ולא ידע בטיב מנד‪,‬גי אשכנז‪,‬‬
‫יעמידו אותו הכותל בצידו של השלחן׳ ובאופן אשר‬
‫כידוע‪ ,‬קל היה בעיניו בעבירה על מנהגים ואכמ״ל‪,‬‬
‫שאר אנשים שיושבים מצד השני של ד‪,‬ארד‪,‬״ק אינם‬
‫ולאו מילתא זוטרתא היא קבלת אבותינו חכמי אשכנז‪,‬‬
‫רואים את הש״ץ וגם קולו אינו נשמע כ״כ כמו אילו‬
‫יעוין שו״ת חתם סופר חאו״ח סי' ט״ז יעו״ש‪.‬‬
‫היה עומד אצל השלחן באמצע ביהכ״נ‪ .‬ונו״ג בזה‪,‬‬
‫ב( א מנ ם ראיתי גם תשובד‪ .‬נדפסת בזה בשו״ת‬
‫וצידד לד‪.‬תיר מכח זה‪ ,‬היות שד‪,‬שלחן שקורין עליו‬
‫אגרות משד‪ ,‬חאו״ח ח״ב סי׳ כ״ח שד‪,‬שיב‬
‫בתורה עומד על קרקע הבית׳ וגם אין איש יושב בין‬
‫ובירר מעיקרא דדינא בזה שאין לדעתו יסוד לאיסור‪.‬‬
‫השלחן ובין הארוה״ק והוי ממש כ־‪'.‬פי ההיכל‪ ,‬ולכן‬
‫אפשר שיותר טוב שיעמוד הש״ץ אצל השלחן כלפי‬ ‫א ב ל כפי שיראה הרואה נכרים הדברים שלא ראה‬
‫ארוה״ק משיעמוד אצל הכותל מצד ארוד‪,‬״ק ולא כלפי‬ ‫כלל במחכ״ת ממד‪ ,‬שכתבו והרעישו על כך‬
‫הד‪,‬יכל יעו״ש‪ ,‬ודון מינד‪ ,‬ומינד‪ ,‬במקום הדחק כבנידונכם‪,‬‬ ‫גדולי הפוסקים האחרונים שבדורות שלפנינו כפי‬
‫אם המצב הוא בכזה שיופר השלום עי״כ׳ וכפי שרואים‬ ‫שהובאו וצוטטו בספרי שם בח״ט ובח״י ולעיל‬
‫יש אבל אז ענין לסדר שלא ישבו אנשים בין השלחן‬ ‫בתשובתי‪ .‬וניתן גם לחשוב שאילו ראה את דבריהם‬
‫לבין ארודדק‪.‬‬ ‫גם‬ ‫היה בעצמו כותב אחרת‪ ,‬ועוד זאת‪ ,‬שלמעשה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫צמירתא לימא הכי וירא מלאך ה׳ אליו וכו'‪ ,‬ומתרצים‬
‫דסכנתא שאני )יעוין ביו״ד שם(‪ .‬והמאירי בשבועות‬
‫שם כותב לתרץ שאין זה אלא כעין תפלה והבטחה‬
‫שתבוא לו ישועה מתוך גודל הצרות וכו' ע״ש‪.‬‬
‫ומצאתי במאירי על מס' שבת שכותב לתרץ בעוד‬
‫אופן‪ ,‬והוא‪ ,‬דאפשר שלא נאמר אלא כשעיקר רפואתו‬
‫מן התורה‪ ,‬אבל כאן )בשבת( הוא מונה הרבה דברים‬
‫בזולת הזכרת אותם המקראות ע״ש‪ ,‬יוצא לנו מהמאירי‬
‫דמתי נאמר דאסור להתרפאות בדברי תורה‪ ,‬דוקא‬
‫כשאינו עושה מלבד זה פעולה נוספת לריפוי המחלה‪,‬‬
‫אבל אם נוסף לזה עושה עוד דבר אזי ליכא כבר‬
‫להאיסור‪ ,‬ואם כן לפי״ז אם נוסף לאמירת תהלים‬
‫נותנים לחולה תרופות לרפאותו מחליו אזי לא נאמר‬
‫האיסור על בכה״ג‪ ,‬ומיושבת בפשיטות קושית הספר‬
‫הנ״ל‪ ,‬והתימא בזה תהא נשארת לפי״ז רק על יחידים‬
‫בודדים שלא משתמשים ברפואות לריפוי מחלת‬
‫החולה ומסתמכין על אמירת התד‪,‬לים בלבד‪.‬‬
‫ב( עוד זאת ראיתי במהרש״א בשבת שם שכותב‬
‫לתרץ קושית התוס׳ וכן מה שקשה גם‬
‫מההיא דאמרינן חש בראשו יעסוק בתורה בו׳ חש‬
‫בגופו כו׳ שנאמר ולכל בשרו מרפא‪ ,‬והא אטרינן‬
‫דאסור להתרפאות בדברי תורה‪ ,‬והוא‪ ,‬דודאי אם‬
‫האדם לומד משום רפואת הנפש שהיא התורה וממילא‬
‫יתרפא גוף החולה ברפואת הנפש שרי‪ ,‬ולא אסרו‬
‫להתרפאות בד״ת אלא בלוחש על המכה ולא נתכוון‬
‫לרפואת הנפש כלל יעו״ש‪.‬‬
‫ואם המהרש״א כותב להתיר היכא שהוא מכוין‬
‫משום רפואת הנפש בלבד‪ ,‬ורק ממילא יתרפא‬
‫עי״כ גוף החולה‪ ,‬הנה מצינו שכותב לומר בזה ביתר‬
‫על כן בספר תורת חיים עמ״ם שבועות שם‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫דשאני הכא )בשבועות( שאומר פסוקים דרך לחש‬
‫וזה ודאי אסור שעושה דברי תורה רפואת הגוף ואינן‬
‫אלא רפואת הנפש‪ ,‬אבל התם )בחש בראשו וכו׳( איירי‬
‫שעוסק בת״ת לש״ש לקיים מצות השם שצוה ללמוד‬
‫ומתכוין שיועיל לו זכות הת״ת שיתרפא מחליו לכך‬
‫שפיר דמי עיי״ש‪ .‬הרי שהתו״ח מתיר אפילו כשגם‬
‫מתכוין שיועיל לו זכות הת״ת שיתרפא מחליו מכיון‬
‫שעיקר עסיקת בת״ת הוא לש״ש לקיים מצות השם‬
‫שצוה ללמוד‪.‬‬
‫ואם כן לפי דבריהם של המהרש״א והתו״ח מיושב‬
‫בפשיטות ענין אמירת תהלים וענין אמירת‬
‫היה״ר בזכות וכו׳‪ ,‬כי תהלים הוא אומר לא בדרך‬
‫לחש בי אם דרך תפלה ותחנונים לש״ש באשר כך‬
‫הוא רצון ה׳ שירבו בתפלה לפניו בעת צרה‪ ,‬ובזכות‬
‫זה של מילוי רצונו יתברך הוא מבקש שיועיל לו‬
‫זכות זה שיתרפא פב״פ מחליו‪.‬‬
‫מוצא דבעיקרן של דברים כוונו המהרש״א‬ ‫ג( ואני‬
‫והתו״ח לדברי ספר החינוך מצוה תקי״ב‪,‬‬
‫ומעמים זאת בכוונת התירוץ של הגמ׳ בשבועות שם‬
‫סימן ל‬ ‫שו‬
‫והנני בברכה כי ירחיב ה׳ את גבולכם ותקימו‬
‫ביכ״ג כראוי וכנהוג מאז ומתמיד‪.‬‬
‫אליעזר יהורה וולדינברג‬
‫סימן ל‬
‫בהאיסור להתרפאות בד״ת ובאמירת‬
‫תהלים והיה״ר שלאחר מיכן עבור חולה‪.‬‬
‫בשבועות דף ט״ו ע״ב ‪ :‬רבי יהושע בן לוי אמר‬
‫להו להני קראי וגני‪ ,‬היכי עביד הכי‬
‫זהאמר ריב״ל אסור להתרפאות בדברי תורה‪ ,‬להגן‬
‫שאני‪ ,‬ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא‬
‫מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו‬
‫חלק לעוה״ב‪ ,‬הא אתמר עלה א״ר יוחנן ברוקק שנו‬
‫לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה‪.‬‬
‫א( הרמב״ם בפי״א מה׳ ע״ז הי״ב פוסק בזה בזה״ל;‬
‫הלוחש על המכה וקורא פסוק מן‬
‫התורה‪ ,‬וכן הקורא על התינוק שלא יבעת‪ ,‬והמניח‬
‫ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן‪ ,‬לא די‬
‫להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל‬
‫הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף‬
‫ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך‪,‬‬
‫אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהלים כדי שתגן‬
‫עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה‬
‫מותר עכ״ל‪ ,‬יוצא מזה שרק בריא מותר לו לקרוא‬
‫פסוקין ומזמור מתד״לים כדי שתגן עליו זכות קריאתן‪,‬‬
‫אבל חולה אסור לו לעשות בכזאת‪.‬‬
‫‪Y‬‬
‫וכך נפסק בשו״ע יו״ד טי' קי״ט סעיפים ח׳יי״ב‪ ,‬רק‬
‫לא נזכר במפורש ״מזמור מתהלים״ כפי שנזכר‬
‫ברמב״ם ורק נזכר מקריאת ״פסוקים״ סתם וזה קשה‬
‫לומר דכוונת השו״ע היא רק על פסוקים מן התורה‬
‫ממש ולא מנ״ך דבגמ׳ שבועות שם לא משמע כן‪,‬‬
‫ובודאי כונת השו״ע לכלול בזה גם פסוקים בנ״ך‪.‬‬
‫וראיתי בספר משנת יעקב שי״ל בזמן האחרון‬
‫שמקשה לפי״ז על הנוהג המקובל לומר‬
‫תהלים לרפואתו של חולה‪ ,‬וז״ל ! ותימא דמבואר כאן‬
‫דרק לבריא מותר אבל עבור חולה אסור לקרוא‬
‫פסוקין ומזמורי תד‪,‬לים כדי שתגן עליו זכות קריאתן‬
‫וינצל מצרות וממזיקין‪ ,‬וא״ב איך אנו אומרים פרקי‬
‫תהלים על החולה ואח״כ אומרים יה״ר מלפניך וגו׳‬
‫בזכות ספר תהלים שקראנו לפניך וגו׳ בזכות מזמוריו‬
‫וגו׳ ותשלח רפו״ש לחולי עמך ולחולה פב״פ רגו'‪,‬‬
‫הרי לכאורה ד״ז אסור לחולה כנז׳ ואולי מה שאומרים‬
‫בזכות מזמוריו וגו׳ קאי על הרישא שבתפלה שתכפר‬
‫לנו על כל חטאתינו וכו׳ דזה בודאי מותר‪ ,‬ומה שאומרים‬
‫אח״כ ותשלח רפו״ש היא בקשה מיוחדת אגב אמירת‬
‫התהלים ואגב בקשת כפרת העונות וצ״ע עכ״ל הספר‪.‬‬
‫ליישב‪ ,‬דהנה התום׳ בשבועות שם מקשים‬ ‫ונראה‬
‫מהא דאמר בשבת דף ס״ז ע״א לאישתא‬
‫סא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן לא‬ ‫ש ו״ ת‬

‫בלשון ״מזמור מתהלים״ והיינו שבורר מזמור‬ ‫דלהגן שאני‪ ,‬וז״ל! ואין הדבר חלילה דומה לענין‬
‫״מתהלים״ איזה שיש לאומרו‪ ,‬ומינה דהא אם אינו‬ ‫חובר חבר שזכרנו וכבר אז״ל ע״ז אסור להתרפאות‬
‫בורר אלא אומר איזה מזמור שהוא אזי אין בכלל‬ ‫בד״ת‪ ,‬אבל הזכירו לומר מזמורים אלו שיש בהם‬
‫איסור‪ ,‬ואם כנים ז‪.‬׳נ‪.‬־ בדברינו אלה יצא לנו‬ ‫דברים יעוררו נפש היודע אותם לחסות בהש״י ולהשים‬
‫דכשמתפללים על החולה וחומרים תהלים מן המובחר‬ ‫כל מבטחו ולקבוע בלבבו יראתו ולסמוך על חסדו‬
‫הוא שלא לברור איזה מזמורי תהלים לומר‪ ,‬אלא‬ ‫וטובו‪ ,‬ומתוך התעוררותו ע״ז יהי׳ נשמר בלי נזק‬
‫ממקום שמתחילים לומר להמשיך את האמירה על‬ ‫וזהו שהשיבו בגמ׳ בענין זה וכו' ואמרו להגן שאני‪,‬‬
‫הסדר‪.‬‬ ‫כלומר לא אסרה תורה שיאמר אדם ד״ת לעורר נפשו‬
‫ו( ולבסוף‪ ,‬מעין הדברים שכתבתי לומר בפתיחת‬ ‫לטובה כדי שיגן עליו אותו הזכות לשמרו עכ״ל׳ הרי‬
‫דברי באות א׳ עפ״י המאירי בשבועות‪,‬‬ ‫כנז״ל‪ ,‬וחזינן דהחינוך לא הזכיר בדבריו לחלק בזה‬
‫נראה בהמשכיות לומר גם זאת‪ ,‬דאם הוא כולל‬ ‫בין חולה לבריא‪ ,‬והיינו מפני שכל שעושים כן כדי‬
‫באמירת הדברי תורה להחילם לא רק עבור החולה‬ ‫לעורר את הנפש לחסות בהשי״ת ולהשים בו כל‬
‫כי אם גם עבור בריא דג״כ מותר אז‪ ,‬כי כשם שכתב‬ ‫מבטחו‪ ,‬ולקבוע בלבבו יראתו ולסמוך על חסדו‬
‫המאירי דמותר כאשר משתף רפואות המותרות והיינו‪,‬‬ ‫וטובו‪ ,‬ושהתעוררותו בנפשו לטובה תגן עליו זכות‬
‫בהיות שמראה עי״ז שאין סמיכותו בעיקרו רק מהד״ת‪.‬‬ ‫זה‪ ,‬בכל כגון דא אין חילוק בין אם הוא עושה כן‬
‫כך יש לומר דמותר נמי כאשר מראה שאמירתו‬ ‫עבור בריא או אפילו עבור חולה‪ ,‬ושרי בכל גוונא‬
‫הד״ת איננו רק על חולה כי אם גם בשיתוף על בריא‬ ‫לעשות זאת‪ ,‬ושמחתי למצוא בספר מעין החכמה על‬
‫שמותר זאת‪ ,‬דעי״ז מגלה שאמירתו היא משום להגן‪,‬‬ ‫המצוות מבעהמ״ח עצי ארזים )ד' קע״ו׳ דפוס לבוב(‬
‫ואם כן יתכן איפוא שלכך מסדרי היה״ר שאחר‬ ‫שכותב נמי דמספר החינוך משמע שגם בחולה הדין‬
‫תהלים דאגו לכלול בנוסחת היה״ר שזכות האמירה‬ ‫כן ע״ש‪ .‬וא״כ זהו איפוא ענין אמירת התהלים שאנו‬
‫תחול גם על הבריאים להגן‪ ,‬וככפי שאומרים בו‬ ‫אומרים עבור חולה כדי לעורר את הנפש לחסות‬
‫״ותשלח רפו״ש לחולה עמך ולחולה פב״פ ותקרא‬ ‫בהשי״ת ולהשים בו כל מבטחנו‪ ,‬ולקבוע בלבנו יראתו‬
‫לשבוים דרור ולאסירים פקח קוח ולכל הולכי דרכים‬ ‫והסמיכה על חסדו וטובו‪ ,‬וזהו גם ענין אמירת היה״ר‬
‫שלאחר מיכן שתגן אותו הזכות של התעוררות הנפש‬
‫וכו׳ תצילם מכל צער ונזק וכו׳ ותשלח ברכה והצלחה‬
‫ע״י אמירת התהלים כנז׳ שה' ברוב רחמיו וחסדיו‬
‫בכל מעשה ידינו ובו׳ וכו״׳‪ ,‬דמכיון שכוללים יחד‬
‫ישלח דברו וירפא את החולה מחליו‪.‬‬
‫עם הבקשה שזכות האמירה תגן על החולה שתגן‬
‫]ויעו״ש בם׳ מעין החכמה מה שמחדש לומר בביאור‬
‫גם על כל הבריאים להצילם מכל צער ונזק אין‬
‫סוגית ד‪.‬גמ' בשבועות דבפסוקים שיש בהם‬
‫כבר בעיה על איסור להתרפאות בד״ת‪.‬‬
‫שם שמים אינו מן הכופרים כי אם ברוקק אבל בלא״ה‬
‫אמירת כמה‬ ‫מי שברך בציבור אחר‬ ‫ובעשיית‬ ‫לא דמכיון דאית בהו הזכרת ש״ש הוי קצת כמו להגן‬
‫מזמורי תהלים עבור חולה שלא מזכירים‬ ‫וכמתפלל שיעזור לו ה׳ בזכות התרוה‪ ,‬ובהני פסוקי‬
‫גם עבור בריאים‪ ,‬הרי באמת לא מזכירים שם גם‬ ‫דלית בהו הזכרת שם שמים אסור אפילו בלי רקיקה‬
‫נוסחת ״בזכות״ מזמורי תד‪,‬לים‪ ,‬וא״ב י״ל שפיר בזד‪,‬‬ ‫ע״ש ואכמ״ל[‪.‬‬
‫שהמי שברך היא בקשה מיוחדת אגב אמירת מזמורי‬ ‫ד( כדאי להזכיר גם שיטת כמה מגדולי הראשונים‬
‫התהלים‪.‬‬ ‫כרבינו ישעיה הראשון וריא״ז והריטב״א‬
‫אשכחנא פתרון ‪ .‬לקושית הספר והנח להן‬ ‫עכ״פ‬ ‫דקסברי דרק כשיש מכה אסור‪ ,‬אבל אם יש עליו‬
‫לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן‪,‬‬ ‫קדחת מותר ללחוש ולהתרפאות בדברי תורה הואיל‬
‫ואין בו מכה‪ ,‬ועפי״ז כותב החיד״א ז״ל בספרו פתח‬
‫עינים בשבועות דף ט״ו לתרץ בנקל ההיא דעירובין‬
‫סימן לא‬
‫דף נ״ד דחש בראשו יעסוק בחורה וכו׳ כי יש לחלק‬
‫א‪ .‬הגירסא הנכונה ברמכ״ם בפ״ו מיסוד‪.‬״ ת‬ ‫בין יש לו כאב או חולי כמו קדחת וכיוצא דאזי שרי‪,‬‬
‫בהתיר כלי שהיה השם חקוק עליו‬ ‫ודוקא בדאיכא מכה אסור יעו ״ש‪.‬‬
‫אי לוקה‪.‬‬ ‫‪1‬ד! נראה שבכלל עצם האיסור אפילו כשישנו‬ ‫ה( עו‬
‫ב‪ .‬גירסא ברמב״ם בפיחמ״ש בפ״ג ‪,‬דסוטה‬ ‫פסוקים או‬ ‫איזה‬ ‫הוא רק היכי שבוחר‬
‫באשה פרושה׳ ובאור הכוונה‪.‬‬ ‫מזמורים לומר‪ ,‬אבל אם אומר אותם על הסדר בלי‬
‫ברירה אזי לא נאמר בכלל בכגון דא האיסור‪ ,‬ודבר‬
‫ירושלים עיד‪,‬״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬י״א מג ״א תשמ״ה‪.‬‬
‫זה יש לדייק מלשונו של הרמב״ם בה׳ ע״ז שם שכותב‬
‫ישותו‬ ‫לידידי איש האשכולות דבוק במלוא‬ ‫בלשון ״אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהלים״‬
‫בתורתו של רבינו הרמב״ם הרב הגאון מעוז ומגדול‬ ‫ואינו כותב בלשון ״מזמור תהלים״ אלא מדייק לכתוב‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן לא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫סב‬

‫עם הפירוש שבירושלמי דאיתא‪ :‬אשד‪ ,‬פרושה ״זו‬ ‫משנתו סדורה מוהר״ר יוסף קאפח שליט״א‪.‬‬
‫שהיא יושבת ומלעבת בדברי תורה וכו׳״‪ .‬ועפי״ז‬ ‫חבר בית דין הגדול‬
‫מיישב הכותב שם מדוע שלא פורש בבבלי למה‬ ‫שלום וישע רב‪.‬‬
‫אשד‪ ,‬פרושה ממבלי עולם׳ וד‪,‬יינו׳ מפני שבלתי ספק‬ ‫חמותי ראיתי אור בהופעת הכרך השני ״משנה‬
‫היה כתוב כן כגירסת רמב״ם זאת לפני בעלי התלמוד‬ ‫תורה״ ע״י כת״ר‪ ,‬שהביא לביתי שליחו הנאמן׳ שכרו‬
‫בבלי‪ ,‬וע״כ לא הוצרכו לפרשה ע״ש‪ ,‬אמנם מד‪,‬גמ׳‬ ‫של כת״ר הרבה מאד בהעשירות הרוחנית שמעשיר‬
‫בבבלי בד׳ כ״ב ע״א שם משמע בפשטות שפירשו‬ ‫אותנו בתורת קדשו של הנשר הגדול בעל הכנפים‬
‫הכוונד‪ ,‬של אשד‪ ,‬פרושד‪ ,‬בכגון יוחני בת רטיבי‬ ‫הרמב״ם ז״ל׳ולאות הוקרה אכתוב לו משהו בד״ת‬
‫כדיעו״ש וברש״י‪ ,‬וכך פירש בפשטות הרע״ב על‬ ‫במידי דאלבישייהו יקירי‪.‬‬
‫המשניות שם‪ ,‬וכך ראיתי בפירוש רבינו נתן אב‬ ‫א( בם״ ו מה׳ יסודי התורה ה״ו הניח כבו׳ הגירסא‬
‫הישיבד‪ ,‬שנדפס במשניות בד‪,‬וצאת אל המקורות‬ ‫על מקומה בדברי הרמב״ם האומרת ‪t‬‬
‫שפירש דאשה פרושה היינו אשה שמראה עצמה שהיא‬ ‫״אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית‬
‫עובדת את ה׳ ופורשת מתאוות העולם והיא מכשפת‬ ‫והתיך הכלי הרי זה לוקה״‪ .‬והמפרשים נתקשו בה‬
‫כגון יחני שענינה מסופר בתלמוד ע״ש‪ .‬אבל אין זד‪,‬‬ ‫שהרי לא כתב לשם קדושת השם‪ ,‬וגם הוי גרמא וכו״‬
‫מונע לפרש לפי הגירסא הנ״ל של הרמב״ם שהגמרא‬ ‫ולמה ילקה‪ .‬ולמרות שבביאור מזכיר כבו׳ ממ״ש על‬
‫לא דיברד‪ ,‬על זד״ ומד‪ ,‬שמדובר בד׳ כ״ב שם הוא על‬ ‫גירסא זאת בספר עבודת המלך‪ ,‬בכל זאת משום‬
‫הכתוב בברייתא ‪ :‬ת״ר בתולה צליינית ואלמנד‪,‬‬ ‫מה לא החשיב ולא נתן מקום למה שהספר בדבריו‬
‫שובבית וכו׳ הרי אלו מבלי עולם׳ שע״ז הוא ששואלת‬ ‫שם כותב גם זאת כי מצא בכת״י אברבנאל שהנוסחא‬
‫ד‪,‬גמ׳‪ :‬איני וד‪,‬אמר ר״י למדנו יראת חטא מבתולר‪,‬‬ ‫בדברי הרמב״ם היא בכזאת ; הי׳ השם חקוק בכלי‬
‫וקיבול שכר מאלמנד‪ ,‬וכו׳‪ ,‬וע״ז הוא שמתרץ ‪ :‬כי‬ ‫מתכת או בכלי זכוכית והתיך הכלי ״אין זה לוקה״‬
‫קאמר כגון יוחני בת רטיבי כדיעו״ש‪ ,‬וכפי הנראה‬ ‫זאת אומרת שבמקום ״הרי זה לוקה״ צ״ל‪ :‬אין זה‬
‫גם התפא״י סבור היד‪ ,‬ג״כ כנז׳ שבגס׳ לא פורש‬ ‫לוקה״‪.‬‬
‫למה אשד‪ ,‬פרושה ממבלי עולם‪ ,‬ועל כן לקח לו לפרש‬ ‫וראה זה מצאתי בספר נקרא בשם ״דרכי שלום״‬
‫מד״ע הפירוש בזה במשנה שהכוונה היא׳ במתנהגת‬ ‫מהרב ר׳ משה שלום סטול אב״ד בויסק‬
‫בפרישות יתירה כפי שאינו נאות לאשד‪ ,‬כדיעו״ש‪,‬‬ ‫בקונטרס ע״ד יד החזקה להרמב״ם ז״ל׳ שכותב‬
‫והפלא עדיין עליו מאין לקח לחדש בכזאת שאשה‬ ‫שמצא כתוב בכת״י נושן מספרי הרמב״ם שהנוסחא‬
‫המתנהגת בפרישות יתירר‪ ,‬כפי שאינו נאות לאשר‪,‬‬ ‫היא בכזאת‪ :‬״הרי זה אינו לוקה״‪ ,‬ומסיים וכותב‬
‫הרי היא ממבלי עולם‪ ,‬וגם סתם ולא פירש מהו הגבול‬ ‫דנראה ברור שבשגגת המעתיקים נשמטה מלת ״אין״‬
‫של פרישותד‪ ,‬עד שנחשב זה כבר בגדר של ״כפי‬ ‫מספרי רבינו‪ .‬והספר שם איננו מזכיר שכהגירסא‬
‫שאינו נאות לאשה״ עד שנחשבת כבר ממבלי עולם‪,‬‬ ‫שמצא היתד‪ .‬כתובה בכזאת גם לפני האברבנאל‪,‬‬
‫ואין להאריך יותר‪.‬‬ ‫ומד‪ ,‬שמצא שם הוא מעוד כת״ י נושן‪ ,‬ואם' כן על‬
‫פי שנים עדים יקום דבר שהגירסא הנכונה היא‬
‫ואסיים בברכה שיזכד‪ ,‬לברך על המוגמר‬
‫״אין זה לוקה״׳ ומתנפצים ממילא כל הפלפולים‬
‫בידידות ובהוקרה‬ ‫שהוצרכו המפרשים לפרש בדברי הרמב״ם עקב הגי׳‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫שלפנינו‪.‬‬
‫]אגב‪ .‬בספר שם בתחילת הקונטרס מפרט וכותב‬
‫כל כתד‪,‬״י וד‪,‬דפווסימ הישנים מספרי רבינו‬
‫סימן לב‬ ‫שעלד‪ ,‬בידו לד‪.‬שיגם‪ ,‬ושמשם אסף המרים רבים מאד‬
‫שינויים ונוסחאות בכל חלקי הרמב״ם יעו״ש[‪,‬‬
‫מי שמינה חרש המדבר ואינו שומע‬ ‫א‪.‬‬ ‫ב( בפיהמ״ש לד׳רמב״ם בפ״ג דסוטה במשנד‪: ,‬‬
‫שליח להפריש ותרומה אם יכול לבטלו‬ ‫הוא היה אומר חסיד שוטה ובו׳‬
‫לאחר שבירך ולפני שתרם או שאפילו‬ ‫ואשד‪ ,‬פרושה וכו׳ הרי אלו מבלי עולם‪ .‬הנה הן בהנדפם‬
‫גם מחויב בכר•‬ ‫מכבר והן בר‪,‬נדפס ע״י כבו׳‪ ,‬לא נזכר שהרמב״ם‬
‫ישוב קושית החת״ ם על דרשת חז״ל'‬ ‫ב‪.‬‬ ‫אומר שום פירוש שהוא על ״אשה פרושה״ שבמשנה‪.‬‬
‫קרא וחי בהם ולא שימות בהם‪.‬‬ ‫והנה מצאתי בירחון ״אוצר החיים״ )עד‪,‬רענרייך(‬
‫בביאור דעת הב״י בשו״ע אם איסור‬ ‫ג‪.‬‬ ‫חשון תר״צ שכותב אחד בשם דוד פריעדמאנן‬
‫נגיעה בנדה הוא אפילו בחולה שיש‬ ‫)ד‪,‬ומננע( כותב ששמע כי בבית עקד הספרים בפאריז‬
‫בה סכנה‪.‬‬ ‫נמצא בספרו של הרמב״ם כתוב הגירסא אשד‪ ,‬״פרוצה״‬
‫פנויה נדה אם היא בכלל עריות‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬ ‫במקום פרושה‪ .‬ומוסיף וכותב כי גירסא זו עולד‪ ,‬יפד‪.‬‬
 ‫סג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫ה׳‪ ,‬ושוב אי אפשר איפוא להורידה ולעשותד‪ .‬כברכת‬
‫לבטלה וכו' ע״ש‪.‬‬
‫והגאון הגאב״ד מטשעבין ז״ל הסכים לי להנז׳‬
‫והוסיף נופך מדידיה ע״ז בזד‪,‬״ל‪ 1‬״ומאז‬
‫ציינתי בגליון הח״ם שיותר מזר‪ ,‬מבואר בריטב״א‬
‫חולין ד׳ ק״י דאם נטל ידיו לאכילד‪ ,‬ואח״ב נמלך‬
‫מלאכול אין בכך כלום ואין מחייבים אותו לאכול‬
‫כדי שלא תד׳א ברכתו לבטלה יעיי״ש מד‪ ,‬שכתב‪ ,‬וכן‬
‫דנתי לפני מורי והודה לדברי״ עכ״ל‪ ,‬ונדפס זה בספרי‬
‫צ״א ח״ו סימן כ״ח ע״ש‪ ,‬ועפ״י הסברי הנז' דברי‬
‫הריטב״א מוסברים ביותר‪.‬‬
‫וא״כ לפי האמור נלמד מינה במכש״כ דאין לחוש‬
‫לברכה לבטלה כאשר המשלח מבטל את‬
‫השליחות כדי להסיר עי״כ עבירת חיסרון ברכד‪,‬‬
‫מהוגנת שחלה על התרומד‪ ,‬אם יתרום‪ ,‬ונלמד זאת‬
‫מדברי הח״ם הנז׳‪ ,‬ומהסברת דברי בזד״ ועוד ביותר‬
‫כאשר סמוכין לנו מדברי הריטב״א בחולין‪ ,‬והוא‬
‫עוד בק״ו משם‪ ,‬דד‪,‬א שם בדברי הריטב״א הוא נמלך‬
‫אח״כ בסתם מלאכול‪ ,‬ובכל זאת כותב הריטב״א דאין‬
‫בכך כלום ואין מחייבים אותו לאכול כדי שלא תהא‬
‫ברכתו לבטלד״ וא״כ מינה דמכש״ב כבנדון הגריל״ד‬
‫ז״ל שהוא נמלך‪ ,‬או שמקודם לא ידע שאינד‪ ,‬הוגנת‬
‫היא והודיעו לו ויעצור‪,‬ו על כך‪ ,‬לבטל את השליחות‬
‫מכח נימוק ״שעבירת חסרון ‪.‬ברכה מהוגנת חלה על‬
‫התרומה״ שבודאי רשאי לעשות זאת לבטל את‬
‫השליחות‪ ,‬ולכן שפיר כותב הגריל״ד שלא רק שרשאי‬
‫לעשות כן‪ ,‬אלא שמחוייב הוא בכך‪ ,‬ואין זה נקרא‬
‫שגורם בכך איסור ברכה לבטלה‪.‬‬
‫ב( בסימן קנ״ז בנ״א סק״א מעתיק קושית החתם‬
‫סופר עד‪,‬״ת פ׳ אחרי שמקשד‪ ,‬על זה‬
‫שהגמ׳ ביומא ד׳ פ״ה ע״ב לומדת דפיקות נפש‬
‫דוחר‪ ,‬הכל מקרא דפ׳ אחרי דכתיב! ״אשר יעשה‬
‫אותם האדם וחי בהם״‪ ,‬ודרשינן ולא שימות בהם‪,‬‬
‫ומקשה הח״ס‪ ,‬דהלא וחי בהם שממנו למדו חז״ל‬
‫שאין לך דבר עומד מפני פיקו״ג כתיב גבי עריות‬
‫כמבואר מסידור הפוסקים‪ ,‬ובג״ע הרי הדין הוא דיד‪,‬רג‬
‫ואל יעבור‪ ,‬והח״ס מסיים וכותב דמצוד‪ ,‬ליישבו‪ .‬וכבו׳‬
‫השאיר הדבר בתיקו‪ .‬לזאת למען ההשלמה אכתוב לו‬
‫בזה מה שנלענ״ד בישוב קושית הח״ס‪.‬‬
‫ד ה נ ה מקרא זד‪ ,‬ד״וחי בהם״ נאמר בתורה במשמעות‬
‫לשון שבא הנהו כציווי ואזד‪,‬רה על כללות חוקי‬
‫התורה משפטיד‪ ,‬ומצותיד״ ככתוב בלשון! ״ושמרתם‬
‫את חקתי ואת משפטי אשר יעשד‪ ,‬אותם האדם וחי‬
‫בהם אני ה׳״‪ .‬ומכיון שכללי הוא על כל המצוות‬
‫שבתורה אם כן אין קושיא על מה שנכתב זד‪ ,‬גבי‬
‫עריות‪ ,‬כי באופן כללי יכול שפיר לד‪,‬כלל בצו הזה‬
‫גם עריות‪ ,‬כי ישנה מציאות שיחול הצו הזה גם‬
‫גבי עריות‪ ,‬והיינו היכא שהוא בשב ואל תעשה‬
‫סימז לב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ב״ה‪ ,‬ב״ך יבורך ישראל כסלו תשמ״ה‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫לידידי ומכובדי הרופא הנעלה הירא לדבר ה׳ דגמיר‬
‫וסביר ועסיק באורייתא תדירא חכם ורבי יתקרי‬
‫נ״י‪.‬‬ ‫פרופ׳ ד״ר אברהם־םופר אברהם‬
‫חמותי ראיתי אור מדי קראי בגליונות ספרו‬
‫החדש ״נשמת אברהם״ חיו״ד‪ ,‬שמדפיס ועולה על‬
‫מזבח הדפוס׳ והביאם אלי למען אשית את עיני‬
‫ואעבור על פני הדברים הנאמרים בהם‪.‬‬
‫לחיבת הקודש אכתוב לו כמה הארות אי פה‬
‫ואי שם‪.‬‬
‫א׳ סעי׳ ו׳ בנ״א סק״ו בנוגע לחרש‬ ‫א( בסימן‬
‫המדבר ואינו שומע‪ ,‬מביא דברי ספר‬
‫מהרי״ל דיסקין בקו״א אות קפ״א דהקשה דאמאי‬
‫לא תגן בחרש המדבר ואינו שומע‪ ,‬דאם עבר ובירך‬
‫יתרום‪ ,‬כיון דבדיעבד הוי ברכה אעפ״י שלא השמיע‪,‬‬
‫ותירץ שם דודאי משנתנו דתרומה בשליח מיירי‪,‬‬
‫דלעצמו ודאי דיעבד מקרי לר' יהודה ואין מחייבין‬
‫אותו לעשות שליח‪ ,‬ולגבי אחר לא מיקרי דיעבד‬
‫מה שבירך השליח ויכול הלה לבטל את השליחות‬
‫ומחויב הוא בכך דעבירת חיסרון ברבה מהוגנת חלה‬
‫על התרומונ‬
‫וע״ז כותב כבו׳ דידידי הגרש״ז אויערבאך שליט״א‬
‫הקשה על תירוצו הנז׳ של הגרי״ל דיסקין‬
‫ז״ל‪ ,‬דצ״ע ביון דהתורם שלא ברשות אין תרומתו‬
‫תרומה וע״כ דמיירי כשעשאו שליח וא״ב מה סברא‬
‫הוא דלאחר שהשליח כבר בירך שיהא רשאי לבטל‬
‫השליחות ולגרום בכך איסור ברכה לבטלה ע״כ‪.‬‬
‫והנך! לי נראה ליישב דברי המהרי״ל דיסקין בהקדם‬
‫מה שמצינו בשו״ת חתם סופר חיו״ד סי' ש״כ‬
‫שכותב אודות זה שיכולים בשעת הצורך להשאל על‬
‫תרומה שהפריש ולגרום ברכה לבטלה׳ דהוא זה‪,‬‬
‫מפני דלענין ברכה שכבר בירך אין כאן חשש‬
‫ברכה לבטלה כלל‪ ,‬דנהי דבחנם אין לשאול על הנדר‬
‫ולגרום ברכה שאינה צריכה שנית‪ ,‬אבל מכל‬
‫מקום אם אירע שהתחרט משום טעם ויחזור ויתרום‬
‫ויברך שגית אין כאן שום בית מיחוש לברכה ראשונה‬
‫שהיתר‪ .‬לבטלה כי אץ כאן ברכה לבטלה שככה מברך‬
‫וצונו לפרוש תרומד‪ ,‬חלד‪ ,‬וענין הפרשת תרומה חלד‪,‬‬
‫הוא שישאר לו כח לשאול עליהם וכד‪ .‬צונו להפריש‬
‫אותם על דעת כן ע״ש‪.‬‬
‫לדברי חתם סופר אלה ציינתי בספרי שו״ת צ״א‬
‫ח״ד‪ ,‬סימן י״ד‪ ,‬וכתבתי בספרי שם לד‪,‬סביר‬
‫זאת ]וכן בדומה א ה היכא דאמרו רבנן דאפקינהו‬
‫לקדושין מיניה[‪ ,‬דלכן לא הוי בכד‪,‬״ג ברכה לבטלה‪,‬‬
‫מפני‪ ,‬דמביון שבשעה שבירך את הברכה אמיתית‬
‫היתד‪ ,‬א״כ כבר עלתד‪ ,‬השמימד‪ ,‬ונתקבלד‪ ,‬לרצון לפני‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן לב‬
‫מציאות של יעבור ואל יהרג היכא שהוא בשוא״ת‬
‫ובדומה למה שמצינו להתנא ר' ישמעאל שג״ב מעמיד‬
‫הקרא של וחי בהם לגבי ע״ז היכא שהוא בצינעא‪,‬‬
‫ואילו על בפרהסיא מפיק מזה מכח דרשא אחרינא‪,‬‬
‫וה״נ נאמר איפוא כן גם גבי גילוי עריות‪ ,‬דהוחי בהם‬
‫קאי על זה היכא שהוא בשוא״ת‪ ,‬והיכא שהוא בקו״ע‬
‫אתי היקשא דמפיק אותו מלימוד זה וכנז״ל‪ ,‬ושפיר אתי‬
‫הדרש הזה של וחי בהם באופן כללי גם על עריות‪.‬‬
‫ג( בסימן קצ״ה בנ״א סק״ו מביא כבו׳ דברי הערוך‬
‫השלחן יו״ד סי' קצ״ה סעי' כ״ז בנוגע‬
‫לנגיעה באשתו נדה‪ ,‬שדעתו דגם מה שאוסר מרן‬
‫המחבר הנגיעה באשתו נדה גם כשהיא חולה‪ ,‬וחולק‬
‫עליו הרמ״א‪ ,‬זהו רק כשהיא חולה שאין בה סכנה‪,‬‬
‫אבל כשיש בה סכנה גם מרן הב״י מודה בזה שמותר‪.‬‬
‫ובאשר לפני כן מצטט כבו' בדבריו לכמה פוסקים‬
‫דלא ס״ל כן בדעת הב״י ז״ל‪ ,‬לכן נראה לי‬
‫להוסיף על זה ולומר כי לדעתי צדק הגאון בעל‬
‫הערוה״ש בזה‪ ,‬ובהסברת דבריו שם על כך‪ ,‬כי אף‬
‫שרבנו הב״י בספרו הגדול מסתפק דאולי לדעת הרמב״ם‬
‫דס״ל דכל מין קריבה בעריות אסור מן התורה אין‬
‫להתיר אפילו במקום סכנה‪ ,‬מ״מ כאן בש״ע פשיטא‬
‫ליה וכו׳ וטעמו של דבר דאע״ג דבם״פ בן סורר‬
‫ומורה אסרו חכמים בכל מין קורבה ואמרו ימות ואל‬
‫יעבור‪ ,‬זהו מפני שעבר עבירה והעלה טינא‪ ,‬ועוד‬
‫דכל שבמלאכתו עוסק לית לן בה כדיעו״ש‪.‬‬
‫ולחיזוק דברי הערוה״ש אביא בזה את מה שמצאתי‬
‫להגאון הספרדי הנודע בעל שו״ת זרע‬
‫אמת בח״ג מספרו חיו״ד סימן קט״ז שכותב נסי לבאר‬
‫כנז׳ ועור ביתר הרחבה‪ ,‬והוא‪ ,‬דלכן כתב בב״י את‬
‫דבריו אליבא דהרמב״ס בלשון אפשר וגם סיים בצ״ע‪,‬‬
‫משום דגם לבו כלב האריה ראה די״ל דגם להרמב״ם‬
‫דס״ל דכל קריבה אסירא מדאורייתא עכ״ז י״ל דלא‬
‫הוי אביזרא דג״ע ממש לומר דיהרג ולא יעבור‪ ,‬אלא‬
‫דהתורה אסרה משום גדר שלא יבוא לידי הרגל דבר‬
‫ומשו״ה אפשר דלא חשיבא אביזרא דג״ע וממילא ניתנה‬
‫לידחות משום פיקוח נפש‪ ,‬וע״כ הניח הדבר בספק‪,‬‬
‫ומהאי טעמא גם לא הזכיר בשלחנו הטהור אלא חולה‬
‫סתם ולא פירש בהדיא חולה שיש בו סכנה‪ ,‬להראות‬
‫דאינו מחליט האיסור בחולה שיש בו סכנה משום‬
‫דנשאר אצלו בספק‪.‬‬
‫ו ה א מו ר הוא עדיין עוד לא סוף פסוק של הבעל זרע‬
‫אמת שם‪ ,‬אלא דאחרי אריכות דברים שמוסיף‬
‫עוד לכתוב ולברר בזה‪ ,‬מסיק הז״א עוד ביתר על כן‬
‫בדעת הב״י‪ ,‬והוא‪ ,‬דאע״ג דבב״י נסתפק אם לדעת‬
‫הרמב״ם יהיה איסור מישוש הדופק אפילו במקום‬
‫סכנה משום אביזרא דג״ע‪ ,‬עם כל זה בשו״ע שלו‬
‫נטר‪ .‬להתיר אף לדעת הרמב״ם במקום סכנה עיי״ש‪.‬‬
‫לנו סייעתא גדולד‪ .‬לדעת הערוה״ש בביאור‬ ‫הרי‬
‫גדול‬ ‫ובבירור דעת מרן הב״י בזה מדברי‬
‫שר ״ ת‬ ‫ס!ד‬
‫״וקרקע עולם״‪ ,‬דאז ליכא בה להד דינא דיהרג ואל‬
‫יעבור‪ ,‬ככדמצינו בתום׳ יומא ד׳ פ״ב ויבמות דף‬
‫נ״ג ע״ב וסנהדרין ד' י״ד ע״ב‪ ,‬ובעוד ראשונים‪,‬‬
‫שמבארים דבגילוי עריות היכא דלא עביד מעשה‬
‫ליכא להך דינא דיהרג ואל יעבור‪ ,‬ורק היכא שהוא‬
‫בקום ועשה ישנו על בכה״ג לימוד מיוחד שמוציא‬
‫אותו מהכלל הזה ומיחל עליו דינא דיהרג ואל יעבור‪,‬‬
‫ולכן שפיר יכולים לההיל הלימוד הכללי של ״וחי‬
‫בהם ולא שימות בהם״ גם על עבירה דעריות‪ ,‬ושפיר‬
‫אם כן למדו חז״ל מהד קרא דוחי בהם שאין לד דבר‬
‫שעומד בפני פקו״נ‪ ,‬הגם שכתוב הוא גבי עריות‪,‬‬
‫מפני שגם גבי עריות ישנו הדין הזה היכא שהוא‬
‫בשב ואל תעשה‪ ,‬ורק מוצא מזה היבי שהוא בקום‬
‫ועשה מכח לימוד מיוחד שישנו על כד‪ ,‬ומיושב שפיר‬
‫קושית החתם סופר זי״ל‪.‬‬
‫ונראה לי להביא סייעתא לדברי הנ״ל מדברי התנא‬
‫ר׳ ישמעאל בסנהדרין דף ע״ד‪ ,‬וע״ז דף‬
‫כ״ז ע״ב‪ ,‬דאיתא ‪ :‬תניא היה רבי ישמעאל אומר מנין‬
‫שאם אומרים לו לאדם עבוד ע״ז ואל תהרג שיעבור‬
‫ואל יהרג ת״ל וחי בהם ולא שימות בהם‪ ,‬יכול אפילו‬
‫בפרהסיא ת״ל ולא תחלל את שם קדשי‪ .‬הרי לנו דר'‬
‫ישמעאל ס״ל דקרא דוחי בהם קאי נמי על ע״ז‪ ,‬ויליף‬
‫מזה דיעבור ואל יהרג‪ ,‬ובכל זאת מפיק מזה היכא‬
‫שהוא בפרהסיא שלא נכלל בהלימוד של וחי בהם‬
‫מכח קרא אחר של ולא תחללו את שם קדשי‪ ,‬ואם כן‬
‫מר׳ ישמעאל ניקח גם אליבא דידן ולומר שאין סתירה‬
‫ממה שדינא הוא בעריות דיהרג ואל יעבור שלא‬
‫יוכל להכלל זה גם בהלימוד מקרא של וחי בחם‬
‫ולא שימות בהם‪ ,‬מכיון שישנו מיהת בציאות שגם‬
‫בזה יהא הדין דיעבור ואל יהרג‪ ,‬והיינו היכא שהוא‬
‫בשב ואל תעשה וכנ״ל‪ ,‬ולכן הקרא של וחי בהם‬
‫מוסב שפיר בדיד כלל גס על עריות‪ ,‬ומהד קרא‬
‫דוחי בהם הוא שאנו למדים על זה דבשב ואל תעשה‬
‫יעבור ואל יהרג‪ ,‬ורק היכא שהוא בקום ועשה מוצא‬
‫הדבר אז מכלל זה מכח לימוד אחרינא‪ ,‬והיינו מההיקש‬
‫של כי כאשר יקום על רעהו ובו'‪ ,‬כדאיתא בסנהדרין‬
‫דף ע״ד ע״א‪ ,‬ויוצא לנו איפוא מזה חיזוק לתירוצי‬
‫הנ״ל לקושית הח״ס‪.‬‬
‫ו ה ת בו נ נ תי כי גם הגאון הנצי״ב ז״ל בהעמק דבר‬
‫עה״ת שם עמד בדבריו להקשות כקר‬
‫השאילתות‬ ‫ליישב ע״פ שיטת‬ ‫הח״ס ז״ל‪ ,‬וכותב‬
‫פ׳ וארא דס״ל דהא דבג״ע יהרג ואל יעבור אינו‬
‫אלא שלא ברצונה ומשום דפגים לה והוי כקטלא׳ אבל‬
‫ברצונה הוי ג״ע כשארי עבירות שבתורה שיעבור‬
‫ואל יהרג‪ ,‬ולדעת שאר הפוסקים כותב דצ״ל דזה‬
‫הדרש אינו אלא כוונה שניה וקאי על שארי מצות ע״ש‪.‬‬
‫ולענ׳׳וד נראה דשפיר יש לתרץ גם אליבא דשאר‬
‫פוסקים בדומה לתירוצו של העמק דבר‬
‫אליבא דהשאילתות‪ ,‬מכיון שגם לש״פ ישנה ג״ב‬
‫סה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫ראיה חזקה‪ ,‬וסבור היה למעשה בפשיטות דנדה איננה‬
‫בכלל עריות‪.‬‬
‫ואולי גם המשנ״ב לא כתב דבריו כי אם בנוגע‬
‫לאיסור שמיעת קול זמר‪ ,‬ולא נחית לעיקר‬
‫הדין בזה בעלמא‪ ,‬וראיה לכך שכותב שם דגם קול‬
‫זמר פנויה נכרית היא גס כן בכלל ערוה‪ ,‬והרי הבא‬
‫על הכותית דרך זנות פוסק הרמב״ם בפי״ב מה' איסורי‬
‫ביאה ה״ב דרק מכין אותו מכת מרדות מד״ם ע״ש‪.‬‬
‫ואין להאריך בכאן יותר‪.‬‬
‫והנני בידידות■ ובהערצה‬
‫אליעזר יהודה יולדינברג‬
‫סימן לג‬
‫אחות שעובדת בבית חולים של גוים‬
‫ומתפקידה להגיש לחולי עבו״ם להאבילם‬
‫גם תבשילים מבשר בחלב אם מותר לה‬
‫לעשות זה הגם שנהנית עי״ב שמקבלת‬
‫שכר גם עבור תפקידה זאת‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬י״א אייר תשמ״ה‪.‬‬
‫למכובדי הרב הגאון איש האשכולות חובר חיבורים‬
‫מחוכמים מוהר״ר דוד קאהן שליט״א‪.‬‬
‫רב דביהמ״ד גבול יעבץ בברוקלין‪.‬‬
‫שלום ורב ברכח‪.‬‬
‫מכתב־שאלתו קבלתי בימים אלה והנני מתכבד‬
‫להשיב לו עליה בם״ד‪.‬‬
‫שאלתו היא אודות אחות שעובדת בבית חולים‬
‫אשר רובא דרובא מאושפזים שם חולים נכרים‪,‬‬
‫והמאכלים שנותנים להם המה תבשילים של בשר‬
‫בחלב‪ ,‬והאחות היהודיה שעליה להגיש להם את‬
‫המאכלים טוענת שאם תסרב להאכיל להם מרק שהוא‬
‫בשר בחלב יפטרו אותה ממשרתה‪ ,‬לכן נפשה בשאלתה‬
‫אם מותר לה לעשות זאת להאכילם כנז'‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫וכת״ר כשאלת חכם חצי תשובה‪ ,‬מחוה את דעתו‬
‫לצדד להתיר בשעה״ד כזה על יסוד דברי‬
‫הרמב״ם דס״ל דאין איסור בשר בחלב חל על איסור‬
‫נבילה‪ ,‬דבביה״ח המדובר מבשלים בשר נבילה בחלב‪,‬‬
‫וכן על יסוד דברי המקור חיים באו״ח סימן תמ״א‬
‫מובא בכף החיים אות ק״ח דס״ל להתיר בשאר איסורי‬
‫הנאה‪ ,‬חוץ מחמץ‪ ,‬להאכיל מהם לבהמת אחרים או של‬
‫הפקר‪ .‬והגם שרבו החולקים הן על יסוד הא׳ והן על‬
‫יסוד הב׳‪ ,‬כדמובא בפ״ת ביו״ד‪ ,‬ובשדי חמד כללים‬
‫מערב׳ א׳ אות רכ״ג‪ ,‬אבל יש לבוא עלה מכח ספק‬
‫ספיקא‪ ,‬שמא הלכה כהרמב״ם ואין כאן איסורי הנאה‪,‬‬
‫ושמא הצדק עם המקו״ח דבשאר איסו״ה מותר להאכיל‬
‫לבהמת אחרים והפקר‪ ,‬עכת״ד המחוכמים‪.‬‬
‫א( ו הנ ה דעתי מסכמת לדעתו‪ ,‬דהרי ביו״ד סימן ס״ז‬
‫סעיף ג׳ פוסק המחבר בפשיטות‪ ,‬והרמ״א‬
‫סימן לב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫הספרדים הבעל זרע אמת ז״ל‪ ,‬ולא עוד אלא דהז״א‬
‫הרחיק עוד ללכת בזה‪ ,‬דהערוה״ש כותב רק זאת‬
‫דבשו״ע הכריע הב״י בזה כדעת הרמב״ן כדיעו״ש‪,‬‬
‫ואלו הזרע אמת כותב ביתר על כן‪ ,‬דהב״י בשלחנו‬
‫הכריע דדיש לומר כן אפילו לדעת הרמב״ם‪.‬‬
‫יוצא לנו מהאמור כי לפנינו איפוא עמודים גדולים‬
‫שעל פיהם יש להתיר בזה גם לאחינו הספרדים‬
‫שאינם נוטים מפסקיו של מרן הב״י ז״ל‪.‬‬
‫ד( אוסיף בזה עוד איזה הערה בהלכה זאת׳ והיא‬
‫בנוגע למה שכבר בנשמת אברהם שם‬
‫בסק״ז מעתיק מהמ״ב או״ח סי' עי״ה סקי״ז שכותב‬
‫שפנויה נדה מכלל עריות היא‪ ,‬ולומד משם לנידונו‪.‬‬
‫ואעיר את תשומת לבו‪ ,‬כי בשו״ת פני יהושע ח״ב‬
‫חאה״ע סי' מ״ד )שכבר בעצמו מציין אליו‬
‫בכמה שורות לפני כן בנוגע לאיסור נגיעה בא״א(‪,‬‬
‫ס״ל דלא כן‪ ,‬אלא דנדה איננה בכלל ג״ע לענין יהרג‬
‫ואל יעבור ע״ש‪ ,‬ולפלא שכבו׳ לא שם לבו לכך‪ ,‬ואוסיף‬
‫לציין כי כן מצינו גם להגאון המהרש״ם ז״ל בספר‬
‫גחל ברית בקו׳ דברי שלום שבסוה״ם את ל״ט‪ ,‬שעל‬
‫יסוד דברי החינוד מצוד■ רצ״ו בסופה דמבואר דס״ל‬
‫דכל אשה שהקדושין תופסין בה דל״ה בכלל ג״ע‪,‬‬
‫כותב‪ ,‬דלפי״ז גם נדה איננה בכלל ג״ע ליהרג‪ ,‬וכותב‬
‫שם להסתייע גם מדברי שו״ת פנ״י הנ״ל ע״ש‪.‬‬
‫ג ם לרבות הגאון הנודע הגרי״א ז״ל מקאוונא בתשובה‬
‫הנדפסת ממנו בספר מור ואהלות בקו׳ אוהל‬
‫ארץ נוד׳ליו״ד סי׳ קצ״ה‪ ,‬אגב דיונו שם בההלכה‬
‫אם אחד מתייחד עם אשה נדה הוא בכלל חשוד על‬
‫העריות‪ ,‬כותב בתוך דבריו וז״ל ! ואין זה בכלל חשוד‬
‫על עריות דפסול לעדי נשים‪ ,‬דמשמע דאף בלא‬
‫הכרזה נפסל מדרבנן‪ ,‬דהא נדה אין זה בכלל עריות‬
‫דהא קיי״ל אין דשב״ע פחות משנים‪ ,‬ונדה נאמנת‬
‫כדין כל ע״א נאמן באיסורין‪ ,‬ועיץ בתום׳ גיטין דף‬
‫ב׳ ע״ב ד״ה הוי דשב״ע דנדה לא הוי דשב״ע‪ ,‬וכעין‬
‫זה ביו״ד סי׳ קנ״ז עכ״ל‪.‬‬
‫לנו דגם הגרי״א מקאוונא ז״ל ס״ל נמי בפשיטות‬ ‫הרי‬
‫דנדה איננה בכלל העריות‪ ,‬וראיתו לכך מדברי‬
‫התום׳ בגיטין היא ממ״ש שם דלהכי איצטריך וספרה‬
‫לה שנאמנת מפגי דס״ד דחשיב כמו ״דבר שבערוה״‪,‬‬
‫הרי דם״ל להתוס׳ דרק ס״ד הוא שהיה לחשוב כן‬
‫דנדה הוה דבר שבערוה‪ ,‬אבל אחרי הגילוי דקרא של‬
‫וספרה לה דנאמנת גילתה התורה בזה דלמעשה לא‬
‫חשיבא נדה דבר שבערוה‪.‬‬
‫ומ״ש עוד הגרי״א ז״ל ״דכעין זה ביו״ד סי׳ קנ״ז״‪,‬‬
‫נראה דכוון למה שנפסק שם ברמ״א׳ דעכו״ם‬
‫הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות‪ ,‬וידע‬
‫מעצמו שזה לא ראיה ממשית‪ ,‬ולכן כתב זה רק בלשון‬
‫כעין זה‪ ,‬והיינו שבדומה לזה מצינו שמוצא גם עכו״ס‬
‫הבא על בת ישראל מכלל גילוי עריות‪ ,‬אבל לעומת‬
‫זה ראיתו מהתום׳ בגיטין סבור הי׳ הגרי״א ז״ל שהיא‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן לג‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫סו‬

‫ג( שנית‪ ,‬בנידוננו ישנה עוד מעליותא נוספת שיתכן‬ ‫לא השיג על זה‪ ,‬דאיסור בב״ח אינו נוהג אלא בבשר‬
‫שכו״ע יודו על כן להיתר בזה‪ ,‬והוא‪ ,‬דהא‬ ‫בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה‪ ,‬אבל בשר טהורה‬
‫להאחות אין לה שום קנין ממוני בהבב״ח‪ ,‬והוא רכוש‬ ‫בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרים‬
‫ממוני של בעלי בית החולים שד‪,‬מה גוים‪ ,‬והאחות‬ ‫בבישול ובהנאה‪ ,‬ולענין בשר נבילה וכן חלב מעתיק‬
‫משמשת רק כשליחד‪ ,‬של בעלי הבית חולים לד‪,‬גיש את‬ ‫הגאון נו״ב ז״ל בדגול מרבבה מדברי הרמב״ם בפ״ט‬
‫הבשד בחלב לחולי בית החולים‪ ,‬ועל כן זה עדיף הרבה‬ ‫ממ״א הלכה ו׳ דפוסק דאסור לבשלם בחלב מן התורה‬
‫ביותר מד‪,‬ד‪,‬יא דהמקור חיים‪ ,‬שחולקים עליו‪ ,‬דשם‬ ‫ולוקה על בישולו אבל באכילה אין בו איסור בב״ח‪,‬‬
‫לוקח משלו ומאכיל לכלבים אחרים או לעכו״ם ויוצא‬ ‫ולענין אם הוא אסור בהנאה דלא מבואר בדברי‬
‫לו הנאד‪ ,‬מאיסו״ד‪ ,‬שלו שד‪,‬פיק עי״ז רצונו שרצה‬ ‫הרמב״ם שם‪ ,‬מביא אבל מדברי הרמב״ם בפיה״מ‬
‫לתת מזה מאיזר‪ ,‬טעם שהוא לכלב של הפקר או לעכו״ם‪,‬‬ ‫בפ״ג דבריתות דמבואר שאינו אסור בהנאה‪ ,‬ומסיים‬
‫ולכן ס״ל לר‪,‬חולקים שאסור‪ ,‬אבל בנידוננו הרי הבשר‬ ‫על כן הנו״ב ז״ל להלכה דהסומך על זה להתיר בהנאה‬
‫בחלב איננו בכלל שלה‪ ,‬וגם אין לר‪ ,‬רצון עצמי לר‪,‬גיש‬ ‫במקום הפסד לא יפסיד ע״ש‪ ,‬ואם כן הגם דרבו החולקים‬
‫מזה לחולים‪ ,‬והיתד‪ ,‬מרוצה להגיש להם לא בב״ח‪ ,‬והיא‬ ‫עליהם וס״ל לאסור גם בהנאה‪ ,‬אבל ודאי כדאים המה‬
‫רק משרתת למלאות בזר‪ ,‬את רצון בעליה העכו״ם‬ ‫הגי תרתי אריוותא‪ ,‬הראשון לראשונים )הרמב״ם ז״ל(‬
‫בהתאם לתפקידה‪ ,‬ולכן יש לומר שפיר דבכרדג כו״ע‬ ‫והראשון לאחרונים )הנו״ב ז״ל( לסמוך עליהם אפילו‬
‫יודו שמה שפוחדת שלא יפטרו אותה לכן מגישה‪,‬‬ ‫שלא בשעת הדחק‪ ,‬ובפרט כאשר בשו״ע אין כל גילוי‬
‫שזה לא נקרא הנאד‪ ,‬ישירד‪ ,‬מד‪,‬בב״ח שמגישד‪ ,‬לחולים‪,‬‬ ‫שיסברו הב״י והרמ״א לאסור בכה״ג גם בהנאה‪ ,‬ומה‬
‫ושלא אסרו בכה״ג שיש בה תרתי למעליותא שד׳בב״ח‬ ‫גם שיש לסמוך להתיר כאשר עומדת לפנינו שאלה‬
‫איננו רכוש שלד״ ושברצונה העצמית שלא לד‪,‬גיש‬ ‫של הפסדת הפרנסה כבנידוננו‪.‬‬
‫להם מזה‪.‬‬ ‫ואותו הדבר‪ ,‬כדאי הוא הארז בלבנון הגאון בעל מקור‬
‫ד( ו הנ ה לכאורה יש לסתור את דברינו האמורים‬ ‫חיים ז״ל‪ ,‬ודקיימי בשיטתיה‪ ,‬דס״ל להתיר‬
‫באות הקודם ממר‪ ,‬שמצינו בב״י בטור או״ח‬ ‫בשאר איסורי הנאה לבהמת אחרים‪ ,‬וממילא גם לאחרים‪,‬‬
‫שם שמביא שמצא כתוב דלהאכיל בד‪,‬מת חבירו חמץ‬ ‫לסמוך עליהם כנד‪ ,‬על אף שרבו גם החולקים עליהם‪.‬‬
‫שאינו שלו אלא מוצאו בתוך הפסח נראה דאסור‪.‬‬ ‫ועל אחת כמה שיש להתיר בנידון כבנידוננו‬
‫והמשנ״ב באו״ח שם ס״ק כ״ח מציינו למ״ש כנז׳דאפי'‬ ‫שמצטרפים שניהם יחד‪ ,‬הן שהמדובר להאכיל‬
‫במוצא חמץ שאינו שלו ג״כ אסור לד‪,‬שליך לפני כלב‬ ‫לאחרים‪ ,‬והן שהמדובר בבשר נבילה בחלב‪.‬‬
‫ע״ש‪ ,‬וזה סותר אמרינו הנד‪ ,‬כי לפי״ז צריך לכאורה‬ ‫ב( על האמור ברצוני עוד להוסיף ולומר כי על כגון‬
‫להיות אותו הדבר הדין דאסור גם היכא שלוקח של‬ ‫נידון שאלתנו יש למעשה להרחיב עוד את‬
‫אחרים ומאכיל לכלב או לעכו״ם‪.‬‬ ‫ההיתר מעוד צד ובאופן שיצא לנו שיוכלו להחילו גם‬
‫אבל לאחר העיון נראד‪ ,‬דיש לחלק בין הנידונים‬ ‫על הפוסקים החולקים על הנז״ל‪ ,‬ולומר שגם אליבא‬
‫מכמר‪ ,‬אנפי‪.‬‬ ‫דדידהו ישנו אפ״ה מקום להתיר לאל כגון נידוננו‪,‬‬
‫אין לד‪,‬קיש מחמץ לשאר איסו״ד‪ ,‬כל שלא‬ ‫ראשית‪.‬‬ ‫וגם הם יודו על כך‪ ,‬והוא זה‪.‬‬
‫מצינו בד‪,‬דיא שאסרו גם בשאר איסו״ד״‬ ‫ראשית הרי המדובר בנידוננו הוא בבית חולים של‬
‫דיש לומר דחמץ שאני דחמירי שהוא בכרת׳ וכנ״ל‬ ‫גוים‪ ,‬ותבשילי הבשר בחלב המה של גוים‪,‬‬
‫בישרי לב וגם מפני דחמץ כתיב בל׳ לא יאכל בצירא‪,‬‬ ‫ואם כן יש להוסיף על האמור עוד שיטה שלישית‬
‫בדומה למד‪ ,‬שכותב לחלק במקו״ח שם׳ ומשא״כ בשאר‬ ‫להיתר‪ ,‬והוא מהמובא בדרכי תשובה ביו״ד ם״ק י״א‬
‫איסו״ד‪] ,‬וגם שם בחמץ גופיד‪ ,‬לא הביא הב״י דין זד‪,‬‬ ‫מספר ישרי לב שהעתיק ממה שמצא מכת״י הרב מלי״ץ‬
‫שמצא כתוב בשלחנו להלכה‪ ,‬ורק המשנ״ב מעתיקו‬ ‫ז״ל שעמד על המחקר לענין בשר בחלב שבישלו עכו״ם‬
‫מדבריו על הטור[‪,‬‬ ‫אם מותר לישראל בהנאה‪ ,‬והביא מדברי הכ״מ שכתב‬
‫שנית‪ ,‬יש לחלק בזד‪ ,‬בין מוצא )המדובר בב״י( לבין‬ ‫הטעם דבב״ח אסרה התורה בבישול דהוא כדי שלא‬
‫לוקח של אחרים‪ ,‬ולומר דלוקח של אחרים‬ ‫יבוא לאכול ממנו‪ ,‬וא״כ מינה נשמע דבב״ח שבישלה‬
‫קילא יותר‪ ,‬כי במוצא הא יש לומר בו דמדאגביה‬ ‫עכו״ם בשלו דלא שייך גזירה זו מותר לישראל ליהנות‬
‫קנייד‪ ,‬כדכותב המשג״ב בשעד‪,‬״צ שם ס״ק ט״ו׳ מד‪ ,‬שאין‬ ‫ממנה‪ ,‬ולא דמי לחמץ בפסח דקיי״ל דאף של עכו״ם‬
‫לומר כן בלוקח משל אחרים והאחר לא מקנה לו זאת‪.‬‬ ‫אסוד בהנאה‪ ,‬שאני חמץ דהוי איסור כרת יעו ״ש‪ ,‬ואם‬
‫ו עו ד זאת‪ ,‬יש חילוק עצמיי גדול בין מוצא לבין‬ ‫כן בהצטרף גם זאת יוצא לנו דבנידוננו לפנינו שלשה‬
‫לוקח משל אחרים‪ ,‬דבמוצא הא אין על הדבר‬ ‫ספק ספיקא להתיר‪ ,‬והמה! א( שמא הלכה בהרמב״ם‬
‫שום רשות אחר‪ ,‬ודבר של הפקר הוא ברשות כל העולם‪,‬‬ ‫ודעימיה‪ ,‬ב( שמא הלכה כרימקו״ח ודעימיה‪ ,‬ג( שמא‬
‫ובתוכם גם למוצא זה‪ ,‬וזכות בו לכל הרואה אותו תחילד״‬ ‫כפי מה שמובא בישרי לב דבב״ח של עכו״ם מותר‬
‫ומשום כך ישנם גדולים שסוברים דאדם יכול להקדיש‬ ‫בהנאה‪.‬‬
‫סז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן לג‬ ‫שו״ ת‬

‫כלום‪ ,‬ותשבע רצון מזד‪ ,.‬אם כן שפיר יש לומר דלא‬ ‫דבר של הפקר‪ ,‬יעוין בשו״ת חתם סופר חאו״ח סי׳ ק״פ‪,‬‬
‫מיקרי בכל כד‪.‬״ג שכאילו כביכול היא נד‪.‬נית ממה‬ ‫ועוד ]וזאת עוד מבלי הרחבת היריעה בחקירה הידועה‬
‫שמאכילד‪ .‬הבב״ח לגוי‪.‬‬ ‫בגדר של הפקר‪ ,‬אם דבר של הפקר לא שייך לשום‬
‫ו( עוד' זאת‪ ,‬הא אפילו אם האחות לא תציית ולא‬ ‫אחד‪ ,‬או דילמא דהפקר שייך לכל העולם‪ ,‬יעוין מ״ש‬
‫תאכיל להגוי‪ ,‬הרי מגוי זה לא תסבול כלום‪,‬‬ ‫בזה בספרי דבר אליעזר סימן ט״ו ס״ק נ״ה יעו״ש[‪,‬‬
‫כפי שיסבלו בה‪.1‬יא דאו״ח מי׳ תמ״ח כשלא יאכילו‬ ‫ועל כן יש סברא לומר דכשהוא דבר של איסו״ה לא‬
‫לכלב שהפחד הוא שלא ישוך בעל חי זה כשלעצמו‬ ‫יובל ליהנות מזה באיזה דרך שהיא‪ ,‬מה שלא שייך זאת‬
‫וכדומה לזה‪ ,‬אבל בנידוננו החשש הוא רק שהאחות‬ ‫לומר כלל היכא דלוקח משל אחרים‪.‬‬
‫תסבול מזר‪,‬־ מצד אחר‪ ,‬וד‪.‬וא מבעלי הבית חולים‪ ,‬פן‬ ‫ואפילו אם נאמר דדבר של הפקר הוא בגדר של חפץ‬
‫יפטרו אותר‪ .‬ממשרתד‪ .‬מכח זה שאיננה ממלאד‪ .‬תפקידה‬ ‫בלי כל רשות בעלים )יעוין בספרי בד״א שם(‬
‫כראוי‪ ,‬והוא איפוא רק סבל של גרמא ולא במישרין‪,‬‬ ‫ושלא משנה לטיבותא מה שאין על הדבר שום רשות‬
‫וגם הוא זה רק באשר האכלת החולים נכללת במסגרת‬ ‫אחר )דבר שאינו כי זה כן לטיבותא(‪ ,‬אבל מכל מקום‬
‫תפקידה הכללי‪ ,‬ופרט זד‪ ,‬של הגשת הבב״ח נובע מכח‬ ‫הא בידו של הרואה לזכות בזה‪ ,‬ודבר זה כשלעצמו‬
‫תפקידד‪ ,‬לד‪,‬גשת אובל בכללותו‪ ,‬מכח מסגרת תפקידה‬ ‫מזכהו באיזה זכות בעלות שהוא בחפץ‪ ,‬וכעין שמצינו‬
‫הכללי‪.‬‬ ‫בפי׳ הרא״ש לנדרים ד׳ ל״ד ע״ב שמביא בשם ‪nn‬־‪.s‬‬
‫לזאת משום כל הנ״ל באותיות ג׳־ד‪ ',‬שפיר יש לומר‬ ‫ממיץ שמבאר דברי רבא בגמ׳ שם שאומר ‪ :‬היתד‪ .‬לפניו‬
‫שלא מצינו בכלל שיהא אסור גם בכד‪.‬״ג‪ ,‬ואין‬ ‫ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש וכו'‪ ,‬דמיירי שהככר‬
‫לנו להוסיף חומרא על חומרא‪.‬‬ ‫של הפקר היה רחוק ממנו הרבה ואין אדם סמוך לה‬
‫ז( לאור כל האמור‪ ,‬כל פרט לבד‪ ,‬ועל אחת כמה‬ ‫שיכול לזכות אלא הוא ואמר לכשאזכה בככר זה תד‪.‬י׳‬
‫בד‪,‬צטרף כל פרטי וצדדי ההיתר יחד‪ ,‬נלענ״ד‬ ‫הקדש וקמ״ל דחל עליה הקדש כיון שבידו לזכות בו‬
‫להלכה‪ ,‬דמותר לד‪,‬אחות־ד‪,‬שואלת לד‪,‬אכיל לגוים מרק‬ ‫ע׳׳ש‪ ,‬והקצוד‪,‬״ח בחו״מ סי׳ ר׳׳ד סק״ד כותב לבאר עפ״י‬
‫שהוא בשר בחלב בבית החולים הגויי שהיא עובדת‪.‬‬ ‫הר״א ממיץ סוגית ר‪,‬גמ׳ בב״מ דף מ״ט ע״א בכתבו‬
‫ללמוד מדבריו דבל היכי שבידו לזכות מהני הבידו לבל‬
‫והנני בברכד‪ .‬ובהוקרה‬
‫הדברים לתרומד‪ .‬ומעשרות ועוד יעו״ש ]ויעוין ברש ״ש‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫ב״מ ונדרים שם‪ ,‬ובספר לבוש מרדכי על ב״מ סימן‬
‫סימן לד‬ ‫כ״ה ע״ש‪ ,‬ויש להאריך[‪ ,‬ומשום כך יש מקום לומר‬
‫בכגון דא במוצא חמץ‪ ,‬או בב״ח )אם נניח שיש אפילו‬
‫הדרן על מסכת חגיגה‬ ‫לד‪.‬קיש ללמוד מחמץ(‪ ,‬דזכות זה מה שבידו לזכות נזקף‬
‫ונחשב עליו כנהנה כאשר לוקחו ומאכילו לכלב או‬
‫)ד‪,‬דרן שנשאתי בחלקו בבית הכנסת הגדול בנתניה‬
‫לעכו״׳ם‪ ,‬ולכן אסור‪ ,‬מה שלא שייך לומר כן כלל כשלוקח‬
‫בר״ח שבט שנת תש״א בסיימי עם שומעי לקחי‬
‫עזל אחרים ע״פ בקשת האחר לתת בשם האחר לכלב‬
‫מסכת חגיגד‪.(.‬‬
‫או לגוי‪ ,‬ולבן יש לד‪.‬תיר‪.‬‬
‫בקטע האחרון של סוף המסכת למדנו! אמר ר'‬ ‫ד‪ (.‬ועוד בה שלישיה‪ ,‬דבמוצא ומאכיל לכלב או לגוי‪,‬‬
‫אבהו אמר ר״א תלמידי חכמים אין אור של גיד‪,‬נם‬ ‫הא הרי עושד‪ .‬זאת מכח רצונו הוא בלבד‪,‬‬
‫שולטת בהן ק״ו מסלמנדרא‪ ,‬ומד‪ ,‬סלמנדרא שתולדת‬ ‫והוא זה שמייצר את הרצון הזד‪ .‬לתתו להם‪ ,‬ולכן מעלין‬
‫אש היא הסך מדמד‪ ,‬אין אור שולטת בו תלמידי חכמים‬ ‫עליו שם כאילו שנהנד‪ .‬מזה מביון שיש לו בזה איזה‬
‫שכל גופן אש דכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה׳ על‬ ‫סיבד‪ .‬רצונית ועצמית לעשות זאת‪ ,‬אי משום כדי שד‪.‬בעל‬
‫אחת כמה וכמה‪.‬‬ ‫חי האוכלו לא ישכנו‪ ,‬כדכותב המור וקציעה באו״ח‬
‫א( ו הנ ה מדצרכינן ריבויא למילף שת״ח אין אור של‬ ‫שם‪ ,‬ואי משום דיש לו הנאה במה שממלא רצונו להשביע‬
‫גיהנם שולטת בר‪.‬ן‪ ,‬משמע שד‪,‬מדובר מת״ח‬ ‫לבהמד‪ .‬כדכותב המשנ״ב שם ס״ק כ״ח‪ ,‬אבל משא״כ‬
‫כאלר‪ ,‬שבעצם חייבי גיהנם הם‪ ,‬ומשום כך מרבינן‬ ‫בכגון נידוננו שהאחות כשלעצמד‪ .‬אין לד‪ .‬כל רצון עצמי‬
‫שאפי״ה האור של גיהנם אינה שולטת בהם בזכות‬ ‫תוכיותי לר‪.‬אכיל הבב״ח לגוי‪ ,‬ורק מכח הכרח מתוקף‬
‫תורתם‪ ,‬וכך יוצא מדברי המהרש״א בח״א שמקשר‪,‬‬ ‫תפקידד‪ .‬היא עושה זאת ברצון חיצוני וד‪.‬כרחי כדי‬
‫על דברי ד‪,‬גמ׳ מההיא דאחר לעיל בד׳ ט״ו ע״ב שד‪,‬יד‪,‬‬ ‫למלאות רצון שלוחד‪ ,.‬הוא בעל הבית חולים׳ ולכן אין‬
‫עולה עשן מקברו וד‪,‬יה אור של גיהנם שולטת בו‪,‬‬ ‫כל הוכחה לאסור גם בבד‪,‬״ג‪.‬‬
‫ומתרץ שד‪,‬יד‪ ,‬גרע טפי משאר תלמידי חכמים פושעי‬ ‫מזו‪ ,‬הא תפקידד‪ .‬של האחות בזד‪ .‬היא רק‬ ‫גדולה‬
‫ישראל שהיה יודע רבונו ומרד בו ע״ש‪ .‬הרי שמפרש‬ ‫להגיש התבשיל הזה לחולה הגוי ששוכב שם‪,‬‬
‫נמי בפשיטות שר‪,‬מדובר בת״ח פושעי ישראל שחייבי‬ ‫ולד‪.‬אכילו מזד‪ .‬אם ירצד״ אבל אם לא ירצה הגוי‬
‫גיד‪,‬נם המד‪ ,‬ולכן צריכים לריבויא מק״ו דסלמנדרא‬ ‫מאיזה סיבה שהיא לאכול זאת‪ ,‬לא יגרע ממנד‪ .‬ומשכרה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן לד‬
‫צער‪ ,‬ומזה הק״ו לת״ח‪ ,‬ורשב״ל נשא ק״ו ממזבח הזהב‬
‫אשר באמת היה אור שורפו עד כי נגע אדם אצבעו‬
‫עליו מיד היה שורפו‪ ,‬אך האש לא שלט בו לעשות‬
‫כליון לזהב‪ ,‬וזהו ההפרש בין שני המאמרים‪ ,‬כי ר׳ אבהו‬
‫ימשול את הת״ח לסלמנדרא ויאמר מה סלמנדרא שהיא‬
‫רק כח האש הסך מדמה אין האור שולט בו כלל ולא‬
‫ירגיש שום צער‪ ,‬התורה שהיא גופה אש מכש״ב שכח‬
‫האש של תורה תדחה את של גיהנם שלא תשלוט בהם‬
‫האש כלל ולא ירגישו שום צער ובו׳‪ ,‬ורשב״ל ידמה‬
‫פושעי ישראל לאש של מזבח הזהב‪ ,‬כי האש של מזבח‬
‫לא כלה את הזהב‪ ,‬כן הפושעי ישראל אף כי יהיה להם‬
‫צער גיהנם כמה שנים איש איש לפי מדרגתו ויצרפו‬
‫באש ויסבלו יסורים‪ ,‬אבל כלה לא אעשה אתם כי יצאו‬
‫מזוקקים ומצורפים כזהב יעו״ש ביתר אריכות ודפח״ח‪,‬‬
‫ויעוין גם בספר שו״ת מקום שמואל בשער התירוצים‬
‫לעירובין דף י״ט ולחגיגה שם שכותב לבאר בכוונת‬
‫דברי ריש לקיש דדוקא על אור של גיהנם קאמר שאינה‬
‫שולטת בפושעי ישראל אבל שאר מיני גיהנם בודאי‬
‫שולטין בהן דשבעה שמוח יש לו לגיהנם וכל א׳ על‬
‫שם פעולתו‪ ,‬שכן בדין דאטו אין שום עונש לפושעי‬
‫ישראל א״כ הותרה הרצועה ח״ו עיי״ש‪.‬‬
‫ב( ובביאור המכוון של ״סלמנדרא״ וזהותה‪ ,‬מצינו‬
‫סתירה בדברי רש״י‪ ,‬דכאן בחגיגה מבאר‬
‫שד‪,‬יא חיה הנבראת מן האור כשבוערים אש במקום‬
‫אחד שבע שנים בלי הפסק‪ ,‬וכך חוזר ומבאר בסגד׳דרין‬
‫דף ס״ג ע״ב בד‪,‬א דאמריגן שם דאף חזקיה מלך יהודה‬
‫ביקש אביו לעשות לו כן לד‪,‬עבירו למולך אלא שסכתו‬
‫אמו סלמנדרא‪ ,‬ומפרש רש״י! סלמנדרא חיה קטנה‬
‫שיוצא מתנור שהאש בוערת בו שבע שנים והסך‬
‫מדמד‪ ,‬אין האור שולט בו‪ .‬אולם בחולין דף קכ״ז ע״א‬
‫בהא דאיתא שם ! ת״ר הצב למינד‪,‬ו לד‪,‬ביא הערוד ובן‬
‫הנפילים וסלמנדרא‪ ,‬מפרש רש״י אחרת‪ ,‬וז״ל ‪ :‬סלמנדרא‬
‫שרץ הנוצר מעצי הדס על ידי כשפים הסך מדמו אין‬
‫האור שולט בו עכ״ל‪ ,‬ויש לד‪,‬בין מדוע פירש רש״י‬
‫בחולין אחרת ממד‪ ,‬שפירש בחגיגה ובסנד‪,‬דרין‪ ,‬וכדאי‬
‫לציין שכפי פירוש רש״ י בחגיגה ובםנד‪,‬דרין מפורש‬
‫בכזאת במדרש תנחומא בראשית פ׳ וישב אות ג׳ וז״ל ‪:‬‬
‫בריות גדולות באור ואין גדלות באויר ואיזו זו סלמנדרא‬
‫כיצד הזגגין העושין אח הזכוכית כשד‪,‬ן מסיקין את‬
‫הכבשן שבעד‪ ,‬ימים ושבעה לילות רצופין‪ ,‬מכובד האור‬
‫יוצא משם בריר‪ ,‬הדומד‪ ,‬לעכביש והבריות קוראין‬
‫אותר‪ ,‬סלמנדרא‪ ,‬אדם סך ידו מדמה או אחד מאבריו‬
‫אין האור שולטת באותו מקום למה על תחילת בריאתר‪,‬‬
‫מן האור‪ ,‬מכאן אמרו חז״ל ת״ח אין אור של גיהנם‬
‫שולטת בהן ק״ו מסלמנדרא‪ ,‬ומה סלמנדרא על שתחילת‬
‫בריאתד‪ ,‬מן האור הסך מדמה אין האור שולטת בו‪,‬‬
‫ת״ח שומרי תורה שהיא דת אש ונתנה מיד אש אוכלה‬
‫ולומדיה בית יעקב אש עאכ״ו עכ״ל המד״ת‪ ,‬ולמה‬
‫ומדוע הניע איפוא את רש״י ז״ל בחולין לפרש אחרת‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫סח‬
‫שאפ״ה אור הגיהנם איננה שולטת בהם׳ ואיצטריך‬
‫המהרש״א גם לחלק מההיא דאחר שכן שלטה בו אור‬
‫של גיהנם‪ ,‬מפני שכאן המדובר בת״ח פושעי ישראל‬
‫שאינם אבל בגדר של יודעים רבונם ומתכוונים למרוד‬
‫בו‪ ,‬אבל בכגון אלה כההיא דאחר שיודעים רבונם‬
‫ומתכוונים למרוד בו‪ ,‬בכאלה שפיר אור של גיהנם‬
‫שולטת בהם‪.‬‬
‫ולענ״ד נראה ליישב בעוד גוונא קושית המהרש״א‬
‫מההיא דאחר‪ ,‬והוא‪ ,‬עפ״י מה שראיתי בשו״ת‬
‫מהרי״ט ח״א סימן ק׳ שכותב כי אמרו לו על דם‬
‫סלמנדרא שאי אפשר ללקט הדם אלא בזמן שהוא בתוך‬
‫האש ושם שוחטים אותו‪ ,‬אבל יצא מיד מת ונבלע דמו‪,‬‬
‫מעתה אין תועלת וסך מדמה אלא בזמן שהיא בתוך‬
‫האש‪ ,‬ועל פי זה מפרש כוונת הגמ׳ כאן בחגיגה שהק״ו‬
‫הוא בדומה לזה‪ ,‬דת״ח כל גופן אש בזמן שהם בתוך‬
‫אד‪,‬ל התורה ואז אין אור של גיהנם שולט בו שהתורה‬
‫מצילתו מן החטא שלא ירש גיהנם עיי״ש ביתר אריכות‪,‬‬
‫וא״כ לפי״ז לא קשה מההיא דאחר כי איתא בר״ח‬
‫בחגיגה דף ט״ו שם׳ דלא פסק זמר יווני מביתו ש|ל‬
‫אחר‪ ,‬ובשעה שהיה עומד מביהמ״ד הרבה ספרי מינין‬
‫היו נושרין מחיקו ע״ש‪ ,‬וא״כ לא היה בתוך אד‪,‬ל‬
‫התורה ולכן שלטה בו אור של גיהנם‪.‬‬
‫א ל א דמהמהרי״ט שם משמע שפירש שכונת הגט' באן‬
‫בסוף חגיגה על ת״ח שלא חטאו כדיעו״ש‪ ,‬ואנו‬
‫בנקודה זאת הולכים על הדרך שפירש המהרש״א‬
‫שהמדובר בת״ח פושעי ישראל דאל״כ איזה הו״א יש‬
‫שיהיו בכלל מיורדי גיהנם ]אם לא כמו שרוצים אחרים‬
‫לפרש שהמכוון בשעה שיורדים לשם להציל אחרים[‪.‬‬
‫והכי ראיתי בפי׳ הענף יוסף על העין יעקב בחגיגה‬
‫שם שמביא בשם הרב רבי משה דיליאון שפי׳‬
‫דראוי שנדע דהא השכל יחייב שת״ח אלד‪ ,‬היו בעלי‬
‫עבירות‪ ,‬שאל״ב מי הכניסם לגיהנם‪ ,‬וכיון דאש של‬
‫גיהנם אין שולטת בהם למה הכנסום שם‪ ,‬התשובה בזה‬
‫שנכנסים בגיהנם ומתעכבים שם ואין אור של גיהנם‬
‫שולטת בהן‪ ,‬ולא די שאינם נזוקין מן האור ההוא ורית‬
‫נור לא עדת בהון אלא שנשארים מנוקים וטהורים מכל‬
‫לכלוכים וטינופים שקיבלו בעולם הזה מהתאוות גופניות‪,‬‬
‫כמו הבגד העשוי מצמר הסלמנדרא שא״א לכבסן רק‬
‫בתוך האש‪ ,‬מן האש יצא והאש תכבס אותו יעו״ש‪,‬‬
‫והדברים קלורין לעינים‪ ,‬ונאמרים על הדרך שפירש‬
‫המהרש״א ופירושנו אנו‪ ,‬שהמדובר בת״ח בעלי עבירות‬
‫וזקוקים לכיבוס וניקוי‪ ,‬וכפי המבואר בסה״ק הרי‬
‫בעונשים של גיהנם יש כמה וכמה מדורות וכמה וכמה‬
‫מינים ולא רק מאש לבד‪,‬‬
‫ונאה הוא גם מה שראיתי בספר אורח ישרים שכותב‬
‫לבאר ההבדל שבין לימוד ר׳ אבהו על ת״ח‬
‫מק״ו מסלמנדרא לבין הלימוד של ר״ל לפושעי ישראל‬
‫מק״ו ממזבח הזהב‪ ,‬והוא כי מטבע הסלמנדרא אשר‬
‫הסך מדמה אין האור שולט בו מאומה ולא ירגיש שום‬
 ‫סט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫לענין טומאה שיהא טמא כשרץ‪ ,‬וזה לא נדע מלא תאכל‬
‫כל תועבה‪.‬‬
‫ואפשר לתרץ עוד דאיצטריד קרא לענין מלקות‪ ,‬דאי‬
‫מלא תאכל כל תועבה הו״ל לאו שבכללות‬
‫שאין לוקין עליו׳ אך תירוץ זה לא אתי שפיר אליבא‬
‫דהחינוך במצוה תס״ט דס״ל שגם על לאו דלא תאכל‬
‫כל תועבה לוקין עיי״ש‪.‬‬
‫ב עו ד אופן יש לתרץ את הקושיא הנז׳ עפ״י המבואר‬
‫בחולין דף קט״ו ע״א דליכא איסור דלא תאכל‬
‫כל תועבה אלא היכי דקאכיל התועבה גופיה‪ ,‬אבל לא‬
‫היכי דלא אכיל‪ ,‬כמו מעשה שבת וחורש בשור וחמור‪,‬‬
‫וכדפירש״י שם דמסתברא דאיסורא דקרא הוא היכא‬
‫דקאכיל לתועבה גופה‪ ,‬אכל האי לא אכיל החרישה‬
‫עצמה אלא הבא ממנה‪ ,‬וכן החוסם והדש נמי לא‬
‫חסימה גופה קאכיל אלא מעשה הבא על ידה יעו׳׳ש‪,‬‬
‫וא״כ ה״ה י״ל בבזאת גם בסלמנדרא הנוצר ע״י מעשה‬
‫כשפים‪ ,‬דלא נקרא דקאכיל התועבה גופה אלא רק‬
‫מעשה הבא על ידה והיא הסלמנדרא שנוצרה על ידי‬
‫מעשה הכישוף‪ ,‬ולכן לא היה נאסר זה מכח הלאו של‬
‫לא תאכל כל תועבה‪ ,‬ואיצטריך שפיר על כד ריבויא‬
‫דקרא דהצב למיניהו שזה נאסר מכוז הריבוי הזה‪.‬‬
‫ה( וראה זה הבחנתי בדברי הרמב״ן עה״ת פ' אחרי‬
‫)י״ח־כ״א( שמפרש בהמשך דבריו שם פירוש‬
‫נפלא על ההיא דסכתו אמו סלמנדרא‪ ,‬וז״ל ! ורבותינו‬
‫אמרו אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כך‬
‫שישרוף אותו באש אלא שסכתו אמו בשמן סלמנדרא‪,‬‬
‫והנה אחז למולך העביר אותו כדכתיב וגם את בנו‬
‫העביר באש וכו׳ וניצל הצדיק מסלמנדרא הזו שבראה‬
‫הקב״ה בעבורו עכ״ל׳ רואים אנו שהרמב״ן פירש‬
‫שהסלמנדרא שאמו מכתו נברא לה ע״י נם מיוחד עבור‬
‫חזקיה‪ ,‬וכלשונו ״שבראה הקב״ה בעבורו״‪ ,‬ולכאורה‬
‫חורג זה מהפירוש הפשוט שהכוונה לסלמנדרא כפשוטו‬
‫שנוצר מן האור כנז׳ ונזדמן לידה‪ ,‬ומה ראה הרמב״ן‬
‫לת״ח‪ ,‬לא רצה רש״י לפרש שהמדובר בסלמנדרא מהסוג‬
‫לפרש שהיה זה סלמנדרא מיוחדת שבראה כביכול‬
‫הקב״ה בעצמו בעבורו‪ ,‬וניתן לומר שהיה קשה להרמב״ן‬
‫כהקושיא הנ״ל‪ ,‬דאיך יתכן שסכתו אמו בדם משרץ‬
‫טמא‪ ,‬ואיך שרתה על חזקיה לאחר מיכן רוה״ק‪ ,‬לכן‬
‫שהמדובר בהסוג הא' שאינו טמא ולא מטמא כאש שאינו‬
‫פירש שהיתה זאת יצירה מיוחדת ע״י הקב״ה בעצמו‬
‫בעבורו‪ ,‬וללמדנו שעי״ב נתטהר חזקיה עוד ביותר‪.‬‬
‫ואפשר להסביר ביותר דברי הרמב״ן לזה שפי׳ שזכה‬
‫חזקיה לסלמנדרא מיוחדת שבראה הקב״ה‬
‫עבורו‪ ,‬דהנה לפני כן מביא הרמב״ן עה״ת בקשר לזה‬
‫בזה״ל ‪ :‬ומצאתי שכתוב באחז וגם את בנו העביר באש‬
‫כתועבות הגוים אשר הוריש ה׳ אותם מפני ישראל‪,‬‬
‫ובדברי הימים נאמר ויבער את בניו באש כתועבות‬
‫הגוים אשר הוריש‪ ,‬אם כן ההעברה הי הבערה באש‬
‫ממש עכ״ל‪ ,‬ומדמביא הרמב״ן לזה גם ממ״ש בזה בדברי‬
‫הימים‪ ,‬ושם כתוב ״בניו״ בלשון רבים‪ ,‬משמע דר״ל‬
‫שלא העביר רק את חזקיה‪ ,‬אלא היו לו עוד בנים‬
‫סימן לד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ונראה ליישב‪ .‬דהנה בההיא דגם׳ סנהדרין דאיתא‬
‫שאמו של חזקיה סבתו בסלמנדרא׳ ראיתי‬
‫בפי׳ ענף יוסף על העין יעקב בחולין שם שכותב דיש‬
‫מקשים על זה המדרש ]הוא מביא זאת דאיתא כן‬
‫במדרש‪ ,‬וכוונתו ככנראה לההיא דמד״ת הנ״ל‪ ,‬ולא‬
‫זכר הענף יוסף כנראה שאיתא זאת גם בגמרא בסנהדרין[‬
‫דהא קיימא לן דדם השרץ טמא וא״כ היה חזקיה טמא‬
‫שרץ‪ ,‬דודאי האי דם לא יוכל לסלקו ממנו דאל״כ מה‬
‫פעולה עשתה אם חזקיה כיון דבעלה אחז יכול לסלקו‬
‫ממנו אחר רחיצה‪ ,‬ואיך שרה איפוא עליו רוח קודשא‬
‫דאמר חזאי ברוח הקודש דנפק מינאי בנאי דלא מעלי‪.‬‬
‫ומביא בשם ספר רמת שמואל שתירץ דאפשר דשאני‬
‫סלמנדרא כיון דבא מן אש אינו מקבל טומאה ומטמא‪,‬‬
‫כאש שאינו מקבל טומאה ע״ש‪.‬‬
‫ותירוצו זה של הרמת שמואל הוא קשה הבנה‪ ,‬דהרי‬
‫ד‪.‬גמ' בחולין שם דורשת ״הצב למיגהו להביא‬
‫הסלמנדרא״‪ ,‬ורש״י עה״ת שם בקרא דהצב למינהו‬
‫)ויקרא י״א־כ״ט( מבאר בהדיא דכל הטומאות הללו‬
‫)שבפסוק זה( אינן לאיסור אכילה אלא לטומאה ממש‬
‫להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומד‪ ,‬וקדשים וליכנס‬
‫למקדש כדיעו״ש‪ ,‬וא״כ כי מרבינן מ״למינהו״ סלמנדרא‪,‬‬
‫הרי מרבינן זה לענין טומאה ממש‪ ,‬ואיך כותב הרמת‬
‫שמואל דאפשר שאינו מקבל טומאה ?‬
‫ג( לכן נראה לי ליישב ולומר דרש״י ז״ל פירש שיש‬
‫שני מיני סלמנדרא‪ ,‬האחת הנבראת מן האור‬
‫כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים בלי הפסק‪,‬‬
‫וסלמנדרא זאת אינו מקבל טומאה ולא מטמא כאש‬
‫שאינו מקבל טומאה׳ והאחת הנבראת על ידי כשפים מן‬
‫האור מעצי הדם‪ ,‬וסלמנדרא הזאת כן מקבל טומאה‬
‫מכיון שנבראת באמצעות כשפים‪.‬‬
‫ולפי״ ז יתיישב הכל‪ ,‬דלכן שינה רש״י את טעמו בזה‪,‬‬
‫מפני שבחגיגה שהמדובר ללמוד מזה לק״ו‬
‫הב׳ בי אין מן הראוי ללמוד מדבר שנוצר ע״י כשפים‪,‬‬
‫וכן בההיא דסנהדרין פירש רש״י נמי בכזאת כדי להסיר‬
‫הקושיא שיוצא שהיה חזקיה טמא שרץ‪ ,‬לכן פירש‬
‫שאינו מקבל טומאה‪ ,‬אבל בחולין שאיירינן לרבות‬
‫מלמינהו סלמנדרא דומיא דצב שטמא ממש ומטמא‬
‫במגען‪ ,‬לכן פירש שפיר שהמכוון על הסוג הב׳ מסלמנדרא‬
‫הנוצר מעצי הדם על ידי כשפים‪ ,‬דסוג זה שפיר‬
‫טמא ומטמא‪.‬‬
‫ד( ועפי״ד רש״י עה״ת שיוצא שבכוונת הריבוי‬
‫ממן הצב למיניהו היא לרבות גם לענין‬
‫טומאה ממש‪ ,‬ולא רק לענין איסור‪ ,‬תתורץ מה שראיתי‬
‫מקשים בההיא דחולין שם דלמה לן ריבוי על סלמנדרא‬
‫תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה דהא הוא נוצר לפי‬
‫פירש״י על ידי כשפים‪ ,‬והיינו מפני דאיצטריך קרא‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן לד‬
‫ובספר דברי שאול להגרי״ש נאטאנזאהן ז״ל מביא‬
‫דר‪,‬עולם מקשים דמה ראיה היא ממזבח הזהב‬
‫דילמא סך מדמד‪ ,‬של סלמנדרא על המזבח ולכך לא‬
‫שלטה בו האש׳ ומתרץ כיון דסלמנדרא הוא טמא אין‬
‫סכין בו המזבח דד‪,‬יוצא מן הטמא טמא׳ ושלזה כוונו‬
‫התום' בחגיגה שם שהביאו התרגום דסלמנדרא וכו'‬
‫ועכ״פ מאים לגבוה שיסוכו בדבר טמא ע״ש‪.‬‬
‫ו ל פי דברינו האמורים שיש גם מין סלמנדרא טד‪,‬ור‬
‫שאינו מטמא׳ יורד התירוץ הנז׳ שבדברי שאול‪,‬‬
‫ונשארת קושית העולם במקומה‪.‬‬
‫א ך קושית עולם זד‪ ,‬אפשר לתרצה באופן אחר׳ והוא׳‬
‫שלא יכלו לסוך את המזבח בסלמנדרא כי היד‪,‬‬
‫מהוה זה חציצה בין ההקטרד‪ ,‬למזבח כדנפסק ביו״ד‬
‫סי׳ קצ״ח דדם יבש חוצץ׳ ובמנחות דף כ״ו כ״ז מבואר‬
‫דבעינן על המזבח ממש‪ ,‬ועוד יש לתרץ זאת בפשוטו‬
‫ולומר שלא יכלו לסוך את המזבח בסלמנדרא מד״ע׳‬
‫כי הכל בכתב מיד ה׳ השכיל‪ ,‬ולא נזכר מציווי והיתר‬
‫כזה לסוכו בסלמנדרא‪ ,‬ולכן אתי שפיר הלימוד של ר״ל‬
‫דאין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל בק״ו‬
‫ממזבח הזהב‪.‬‬
‫והלום ראיתי בספר בן יהוידע שכותב לתרץ קושית‬
‫הגרי״ש הנ״ל ולומר דכיון דסלמנדרא היא בריה‬
‫בעל חי׳ לא מהני דמד‪ ,‬אלא לבריד‪ ,‬בע״ח כמוה ולא‬
‫לעץ וביוצא וכו' ודם סלמנדרא אינו דוחה האש אלא‬
‫רק מבשר בע״ח עיי״ש‪.‬‬
‫וי ש להעיר על דבריו׳ דלא כן מבואר בספר חסידים‬
‫סימן תתרי״ד׳ דמסופר שם דמעשד‪ ,‬היה והביא‬
‫נכרי אחד חלוק ואמר לנכרים שהוא היה חלוק של‬
‫הנוצרי׳ ואמר אם אינכם מאמינים תראו מה אעשה‪,‬‬
‫השליך החלוק באש ולא נשרפה׳ ואמרו הכומרים‬
‫ליהודים הרי תדעו כי יש קדושה בחלוק׳ אמר החכם‬
‫תנו אותו־ אלי ואני אראה לכם מה יש בו׳ לקח חומץ‬
‫חזק ובורית וכיבס החלוק לעיייהם׳ אמר השליכוהו עתה‬
‫באש ותנסו׳ וד‪,‬שליכור‪,‬ו באש ונשרף׳ אמרו לו מה ראית‬
‫לכבסו׳ אמר לר‪,‬ם מפני שהיה משוח בסלמנדרא‬
‫והוצרכתי לכבס הבגד וכשלא היה על הבגד נשרף‬
‫הבגד עיי״ש׳ הרי לנו שהסלמנדרא מועילה לא רק לבעל‬
‫חי‪ ,‬אלא אפילו על דומם כבגד׳ וממילא הוא הדין‬
‫דמועיל גם על עץ והדומה לזה׳ ודלא כמו״ש לומר‬
‫הספר בן יהוידע׳ ולפלא על הגהמ״ח ז״ל שלא זכר שר‬
‫באותד‪ ,‬שעה מהמובא בזה בספר חסידים‪.‬‬
‫מהמעשה שהובא בספר חסידים למדנו גם‬ ‫]ואגב‪.‬‬
‫שיש דרך לד‪,‬וריד את דם הסלמנדרא מעל זה‬
‫שפכוהו מדמו ‪,‬ומתורץ עי״ז בפשטות קושית הענף‬
‫יוסף הנ״ל באות ב׳ שמקשה דמכיון שסכו לחזקיה בדם‬
‫השרץ הרי נהיר‪ ,‬טמא שרץ ואיך שרה עליו לאחר מיכן‬
‫רוח הקודש׳ דיש לומר דלאחר שהיו כבר בטוחים שלא‬
‫ינסו עוד לד‪,‬עבירו למולך חקרו ודרשו עד שנודע לד‪,‬ם‬
‫איזו דרך שיוכלו להעביר ולד‪,‬סיר ממנו דם הסלמנדרא‬
‫ש ו״ ת‬
‫שהעבירם באש ועלה בידו לשורפם ממש׳ ודלא כדס״ל‬
‫לרש״י בסנהדרין שם שמפרש דלא מצינו לו בן אלא‬
‫חזקיהו ע״ש‪ ,‬וכזאת ראיתי בספר חמרא וחיי לבעל‬
‫הכגה״ג ז״ל על מסכת סנהדרין שמביא באמת בשם‬
‫הרא״ש שהשיג ע״ד רש״י ז״ל וכתב וז״ל‪ :‬והאי ‪.‬קרא‬
‫־)שמביא רש״י( בם׳ מלכים כתיב ומזה אין ראיה דדילמא‬
‫למולך העביר ואין זו שריפה מדפטרינן לקמן העביר‬
‫עצמו׳ אבל בדברי הימים בתיב ויבער את ‪.‬בניו באש׳‬
‫ומיהו מצינו שם שהיה לו בן אחר דהא בתיב בניו׳‬
‫ועוד כתיב בתריה שעלה עליו בן רמליהו ויהרוג את‬
‫מעשיהו בן המלך‪ ,‬ואע״ג שהיו לו בנים אחרים מסתברא‬
‫שהעביר את חזקיהו בראש כולם משום שהיה לומד‬
‫תורה עכ״ל עיי״ש‪ .‬הרי לנו מאחד מקמאי הוא הרא״ש‬
‫ז״ל שפירש בכאמור שהעביר למולך לא רק את בנו‬
‫הזקיה אלא עוד בנים׳ והוכיח כן מקרא דדברי הימים‪,‬‬
‫ואם כן מסתבר לומר שגם הרמב״ן פירש נמי בכזאת‬
‫שהעביר עוד מבניו למולך ככתוב בדברי הימים שהביא‬
‫גם הרמב״ן ז״ל׳ ושזה שכתוב במל״ב בלשון יחיד ״וגם‬
‫את בנו העביר למולך״ שהמכוון על חזקיה׳ הוא זה‬
‫מפני שהעביר את חזקיהו בראש כולם׳ ובחר בכזאת‬
‫בגודל רשעותו‪ ,‬וכפי שמסביר הרא״ש ז״ל ״משום‬
‫שחזקיהו היה לומד תורה״‪.‬‬
‫ז״ל‬ ‫ו מ ע ת ה מובן עד מאד מדוע שראה הרמב״ן‬
‫ידי‬ ‫לפרש שהצלת חזקיהו היתה על‬
‫מפני‬ ‫סלמנדרא מיוחדת ״שבראה הקב״ ה בעבורו״‪,‬‬
‫האור‬ ‫שאם היתד‪ ,‬זאת סלמנדרא רגילה שנוצרה ע״י‬
‫וסכתתו אמו בדמה׳ תעמוד השאלה מדוע שלא סכתה‬
‫כאם רחמניד‪ ,‬גם יתר בניה שלא תשלוט בהם אור‬
‫המולך׳ לכן פירש הרמב״ן שהיה זה רק בדרך נס שבראר‪,‬‬
‫הקב״ה רק בעבור חזקיה בגלל ״שהיה לומד תורה״׳‬
‫ור‪,‬יה זה בתורת הגנה ומשקל נגדי מכתות הקדושה‬
‫נגד כחות הטומאה שרצו לשורפו בראש כולם בגלל‬
‫הדבר הזה ״שהיה לומד תורה״׳ ונכנסו בעובי הקורה‬
‫להיות ערב׳ לו להצילו׳ ולכן זכה רק חזקיה להגצל‬
‫מדם סלמנדרא מיוחדת ״שבראה הקב״ה בעבורו״׳ ולא‬
‫היה בזה בכדי להציל מאש המולך יתר בניו שלא למדו‬
‫תורה׳ ואתי הכל שפיר‪.‬‬
‫דברי רמב״ן אלד‪ ,‬מהווים גם סיוע לדברינו‬ ‫עכ״פ‬
‫האמורים למעלד‪ ,‬מזה כי יתכן כמד‪ ,‬מיני סלמנדרא‬
‫מר‪,‬ם טמאים ומר‪,‬ם טהורים‪.‬‬
‫המאמר הנ״ל של ר׳ אבהו אמר ר״א‬ ‫‪ 0‬בהמשכיוות‬
‫כי ת״ח אין אור גיהנם שולטת בהן‪,‬‬
‫איתא עוד בגמ׳ ‪ :‬אמר ריש לקיש אין אור גיהנם שולטת‬
‫בפושעי ישראל ק״ו ממזבח הזהב מה מזבח הזהב שאין‬
‫עליו אלא כעובי דינר זד‪,‬ב כמה שנים אין האור שולטת‬
‫בו׳ פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון דכתיב כפלח‬
‫הרמון רקתך׳ אל תקרי רקתך אלא ריקנין שבך על‬
‫אחת כמר‪ ,‬וכמת‬
 ‫עא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫חננאל בחגיגה שם דגרים בדברי ריש לקיש קצת אחרת‪,‬‬
‫ובלשון זד‪ :.‬״אמר ר״ל אפילו פושעי ישראל אין אור‬
‫של גיהנם שולטת בהם ק״ו ממזבח הזד‪.‬ב וכו׳״ עכ״ל‬
‫זאת אומרת‪ ,‬דר״ל בלבד הוא שבא ומוסיף כי ״אפילו״‬
‫פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בד‪.‬ם‪ ,‬ומחדש‬
‫ק״ו נוסף לכך ממזבח הזהב‪ ,‬וא״כ מתורצת קושית‬
‫העיון יעקב‪ ,‬כי י״ל שאבל ר׳ אבד‪.‬ו אמר ר״א לא‬
‫ס״ל ללימוד זה‪ ,‬ולכן יליף שפיר מק״ו מסלמנדרא‬
‫לת״ח בלבד‪ ,‬אבל ר״ל שכן יליף ק״ו זד‪ .‬לפושעי‬
‫ישראל יש לומר דאליבא דידיד‪ .‬אה״ נ שלא צרכינו‬
‫תו להלימוד מסלמנדרא ]או שלא ס״ל לד‪.‬לימוד הזה‪,‬‬
‫כי יש לסתור הק״ו מסלמנדרא ולומר דשאני סלמנדרא‬
‫דהוא מאש של מטה ולא דמי כלל לאש של מעלה‪,‬‬
‫כפי שמקשה כן בעיון יעקב שם ע״ש[‪ ,‬ויליף לת״ת‬
‫ג״כ מק״ו זד‪ .‬של מזבח הזהב‪ ,‬ועוד במבש״ב‪ ,‬וזד‪.‬ו‬
‫שאומר ר״ל‪ ,‬לפי גירסת הר״ח בלשון ״אפילו״‪ ,‬שאפי^‬
‫לפושעי ישראל אפשר ללמוד מק״ו זה ממזבח הזהב‬
‫וכש״ב לתלמידי חכמים‪.‬‬
‫גירסא זאת של הר״ח דגריס בלשון ״אפילו״‬ ‫ולפי‬
‫יש כבר מקום לתרץ גם הקושיא שמובאת‬
‫בגאון יעקב הנ״ל דמדוע לא יליף ר״ל ביתר על כן‬
‫ממזבח הנחושת׳ אם כי בדרך דרושי׳ והוא‪ ,‬כי המכוון‬
‫בדברי ר״ל הוא על פושעי ישראל כאלה שתומכיו‬
‫בידי תלמידי חכמים‪ ,‬וד‪.‬מה בבחינד‪ .‬של ״כי בצל‬
‫החכמה בצל הכסף״‪ ,‬ולכן אומר ר״ל בלשון ״אפילו״‬
‫והיינו לא רק חכמת תורתם של הת״ח מצילתם מאש‬
‫של גיהנם אלא ניצולים מזה גם פושעים כאלה‬
‫שמטילים מלאי לתוך כיסם של תלמידי חכמים ולכן‬
‫שוים הם להם בזה‪ ,‬וזהו הלשון של ״אפילו״׳ ור״ל‪,‬‬
‫לא רק הת״ח בעצמן כי אם גם לרבות הסובכים בצל‬
‫קורתם ותאגים לקיומם‪ ,‬הגם שהן פושעי ישראל בכל‬
‫זאת זוכים המה כי גם בד‪.‬ם אין אור של גיד‪,‬נם שולטת‬
‫בד‪,‬ן‪ .‬ומשום כך איפוא לומד ר״ל הק״ו ממזבח הזהב‬
‫ולא ממזבח הנחושת‪ ,‬כדי לרמז עי״כ שהזהב שמוזיליס‬
‫לכיסן של ת״ח הוא הוא זה שעומד להם להגן עליהם‬
‫שלא ישלוט בהם אור של גיהנם‪ ,‬ובדומד‪ .‬למה שמצינו‬
‫בספר בית הלוי עד‪.‬״ת פ׳ תרומד‪ .‬שמבאר את הפסוק‬
‫של ״וצפית אותו זהב מבית ומבחוץ תצפנו״ דאפשר‬
‫לרמוז דהארון הקודש הוא מקום שמונח בו התורה‪,‬‬
‫וכן הוא הת״ח הלומד תורד‪ .‬לשמה ומצור‪ .‬הוא לד‪.‬חזיקו‪,‬‬
‫ואל יאמר האומר הן די להת״ח אם אספיק לו צרכי‬
‫מזונותיו שיהיה לבו פנוי ללמוד‪ ,‬אבל מד‪ .‬לו לד‪.‬ת״ה‬
‫לכבוד׳ ולמה לד‪.‬רבות בהוצאה עבורו שיהיה מכובד‪,‬‬
‫ולזה בא הרמז מבית ומבחוץ תצפנו׳ שיהיה נאה גם‬
‫מבחוץ‪ ,‬דהני שני החזקות צריך לעשות‪ ,‬אחד מבית‪,‬‬
‫דד‪,‬יינו שיד‪.‬יד‪ ,‬לו ולביתו מה לאכול‪ ,‬וגם שיהיו נאים‬
‫בעיני הבריות בלבושם ובדירתם ובכל עניניהם עי״ש‪.‬‬
‫אכן ‪ :‬״עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר״‬
‫אשריהם בזד‪ .‬ובבא‪.‬‬
‫סימן לד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ולטהרו‪ ,‬או שלא נודע בימי אחז לשום איש מכך ותלו‬
‫את הדבר במבנהו העצמי‪ ,‬ולאחר מיכן כשחלפה הסכנה‬
‫גילתה אמו את הדבר ומצאו דרך איך להסיר זאת ממנו‬
‫ולטהרו[‪.‬‬
‫עוד שגי קושיות שמקשים על שתי אימרות‬ ‫ז( ישנן‬
‫אלה של ר׳ אבהו אמר ר״י ושל ריש לקיש״‬
‫ונבוא בע״ה ליישבן‪ ,‬והוא זה‪.‬‬
‫בגאון יעקב על העין יעקב בחגיגה שם מובא קושיא‬
‫גדולה שמקשים על ר״ל‪ ,‬דלמה יליף הק״ו‬
‫שלו ממזבח הזהב שלא היה עליו אש כי אם מחתה‬
‫גחלים לקטורת בבקר ובערב‪ ,‬ולא יליף זאת בעדיפא‬
‫מזה ממזבח הנחשת של עצי שיטים שהיה עליו כעובי‬
‫ועליונאמר אש תמיד תוקד על המזבח‬ ‫דינר נחשת‬
‫חמשמערכות יום ולילה לא יכבה‬ ‫והיה עליו‬
‫תמיד ולא שלט בו אש‪ ,‬אם כן ק״ו לפושעי ישראל‬
‫שאין שולט עליהם אור של גיהנם יעו״ש‪.‬‬
‫עלז* ראיתי בעיון יעקב שם שמקשה‪ ,‬דמכיון דריש‬
‫לקיש יליף ק״ו ממזבח הזהב אפילו לפושעי‬
‫ישראל שאין שולט עליהם אור של גיהנם אם כן מק״ ו‬
‫זה הרי אפשר ללמוד עוד במכש״ב גם על תלמידי‬
‫חכמים שאין אור של גיהנם שולטת בהם׳ ולמה לן‬
‫איפוא ק״ו דלעיל מיניה מסלמנדרא שת״ח אין גיהנם‬
‫שולטת בהם ע״ש‪.‬‬
‫להנה לפי הביאור של ספר אורח ישרים שהבאנו‬
‫באות ב׳ מתיישבת קושית העיון יעקב הנד‬
‫בפשיטות כי לא הרי זה כהרי זה‪ ,‬ומהלימוד ממזבח‬
‫הזהב ידעינן רק שכלה לא יעשה אתם‪ ,‬אבל מצער‬
‫גיהנם כמה זמן לפי מדרגתו‪ ,‬וסבל יסורים‪ ,‬לא ידעינן‬
‫מלימוד זה שנמלט גם מזה‪ ,‬ולכן למדים מזה רק בנוגע‬
‫לפושעי ישראל שדינם בכזאת‪ ,‬ואם נבוא ללמוד גם‬
‫לת״ח מלימוד זה לא היו נמלטים הת״ח מצער גיהנם‪,‬‬
‫לכן איצטריך שפיר לת״ח ללמוד מלימוד אחר דהיינו‬
‫מקל וחומר מסלמנדרא‪ ,‬כדי שנלמוד מזה שכח האש‬
‫של תודה דוחה מחת״ח את האש של גיהנם שלא תשלוט‬
‫בהם כלל ולא ירגישו שום צער‪.‬‬
‫כ מ ר׳ כ לקושית הגאון יעקב למה לא ילפינן זאת‬
‫בעדיפא מזה ממזבח הנחושת‪ ,‬מצינו שכבר‬
‫עמד על קושיא זאת בשו״ת תשב״ץ ח״ג סימן ע׳‪,‬‬
‫וכותב לתרץ‪ ,‬כי אין פלא ממזבח הנקושת לפי שהיה‬
‫בו אש של מעלה והיה הכל מעשה נסים״ ואין מביאין‬
‫ראיה ממעשה נסים וכו׳ אבל ממזבח הזהב היה אש‬
‫של הדיוט בשני הבתים והיה ענין גדול שלא שלטה‬
‫בו האור ועל זה הזכירו בגמרא ענין צפוי של זהב‬
‫ולא הזכירו צפוי של נחושת עיי״ש׳ ובדרך זאת כותב‬
‫לתרץ גם הכרתי ופלתי ליו״ד סימן מ״ג בפלתי סק״ה‬
‫וכותב עפי״ז לפרש גם דברי התום׳ בחגיגה שםד״ה‬
‫שאין בו אלא עובי דינר יעו״ש‪.‬‬
‫ח( ו ל ע נ ״ ד נראה ליישב ב׳ הקושיות האמורות‬
‫בדרך זאת‪ ,‬דהנה ראיתי בפירוש רבנו‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫עיי״ש‪ .‬אך ממד‪ .‬שמביא בם״ ק שלאח״ז בס״ק ל״ח בשם‬
‫ם׳ שערי רחמים שכותב מתשובת בנין עולם שהגר״א‬
‫ז״ל אסר בדיעבד צוקער שהיה מונח בתיבה שישן‬
‫עליה אדם משמע דלא כנז׳ כדמעיר שם מזה׳ אבל‬
‫עדיין יש לחלק ולומר שזד‪.‬ו דוקא מפני שדויד‪ .‬זד‪ .‬בתיבד‪.‬‬
‫אשר אדם ישן עליה‪ ,‬אבל לא כן כשהאדם ישן על‬
‫מטה או ספסל‪ ,‬ורק בכיס שבבגדיו היה איזה מאכל‬
‫או משקה‪ ,‬בכל כה״ג יתכן שגם הגר״א ז״ל יודד׳ שלא‬
‫נאסר כי לא נחשב זאת שהאדם ישן על זה מכיון‬
‫שעיקר סמיכותו היד‪ ,‬על הספסל‪ ,‬אלא נחשב כאילו‬
‫גם המאכל הנטפל אליו ובטל לגביה המה יחד שכבו‬
‫על המטה‪.‬‬
‫ג( ובכלל יש קולא היכא שהקרקע שהמטה עומדת‬
‫עליה מרוצף באבנים‪ ,‬מה שהוא כן עפ״י‬
‫רוב בזמנינו‪ ,‬דישנן דס״ל דבעינן ע״ג הקרקע ממש‬
‫כמובא בדר״ת שם ס״ק ל״ז‪ ,‬וכמו״ב יש קולא במטה‬
‫של רווק כדיוצא ממה שמובא בדר״ת שם ס״ק ל״ח‬
‫בשם ספר מילי דחסידותא ע״ש‪.‬‬
‫כמו״כ יש מחלקים בין מטה שמחיצותיה מגיעים‬
‫לפחות מג׳ לקרקע או לא׳ ושרק במגיעים‬
‫אסרו‪ ,‬עיין שדי חמד מע׳ ל׳ כלל קמ״א אות ל״א ]ויש‬
‫מקום להסביר דברי המצריכים כזאת עפי״ד הספר‬
‫תורת חיים בשבועות ד׳ ט״ו‪ ,‬שמציין אליו הגרע״א‬
‫בגליון הש״ס בפסחים שם‪ ,‬דבא עלד‪ ,‬מתורת מאד‪,‬יל‬
‫לפי שהשינד‪ ,‬אחד מששים ממיתר״ ולכן הרי הן כאילו‬
‫היו באך‪,‬ל המת כדיעו״ש‪ ,‬ואין כאן מקום להאריך בעיקר‬
‫^‬ ‫דברי התו״ח בזד‪.[,‬‬
‫ולענין דיעבד רובא דהפוסקים מתירים בכל גוונא‪,‬‬
‫יעו״ש בדר״ת וכד‪,‬״ח יו״ד שם‪ ,‬וכן בשד״ח‬
‫שם‪ ,‬ובשו״ת בנין עולם חאו״ח סימן ל״ג אות ט״ז‬
‫עיי״ש^‬
‫ד( ולמ״ש באות ב׳ לחלק אם הם מתחת למטה‬
‫לע״ג המטד״ הנד‪ ,‬יש להביא ראיה לזה‬
‫ממה דאיתא במדרש איכה פרש׳ א׳ אות כ״ב דחמת‬
‫משמש שגי דברים‪ ,‬נותן בד‪ ,‬קמח ונותנד‪ ,‬תחת ראשו‪,‬‬
‫ובילקו״ש יחזקאל סימן שנ״א הגירסא ״ממלאו מים‬
‫ונותנו תחת ראשו״ הרי לנו דאוכלין ומשקין שתחת ראשו‬
‫אינן בכלל מד‪ ,‬שאמרו בנותנן תחת המטה‪ ,‬ויהא ראי׳‬
‫מזד‪ ,‬לדברי הגרד״פ הנ״ל׳ וראיתי בשו״ת עין יצחק‬
‫חאו״ח סימן כ״ד אות ט׳ שכתב באמת להוכיח בכזאת‬
‫מהמדרש והילקו״ש‪ ,‬אלא שדוחה זאת מפני שהמדובר‬
‫באוכלין ומשקים חיץ ולא מבושלים ע״ש׳ אבל בדברי‬
‫הגר״א א״א ליישב בכזאת‪ ,‬דהא הגר״א ס״ל להחמיר‬
‫אפילו באוכלין חיץ‪ ,‬יעו״ש בדר״ת‪ ,‬וכן בספר שו״ת‬
‫בנין עולם שם‪ .‬אך אולי יש לדחות הראי׳ בדרך‬
‫הפשוטה יותר ולומר שהכוונדי במד״ר ובילקו״ש היא‬
‫רק שד״חמת משמש לב׳ דברים אבל לא בבת אחת‪,‬‬
‫וכשנותנה תחת ראשו ריקנית היא אז מקמח או מים‪.‬‬
‫סימן לה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫עב‬
‫סימן לה‬
‫הישן עם תרופות בכים בגדיו אם דינם‬
‫כדין אוכלים ומשקים שתחת המטה‪.‬‬
‫■נשאלתי מבן ישיבה‪ ,‬כי בלילה שכב לישון עם‬
‫בגדיו זבכיסו היו כדורים־לתרופה שהרופא‬
‫גתן לו לריפוי מחלתו ששכח להוציאם משם טרם שכבו‪,‬‬
‫אם דינם כדין אוכלים ומשקים שתחת המטה שרוח‬
‫רעה שורה עליהם כדאיתא בפסחים דף קי״ב ע״א‬
‫ויו״ד סימן קט״ז סעיף ה‪/‬‬
‫והשבתי לו על אתר כי מותרים הם גם לכתחילה‬
‫דאין לנו בזה אלא מה שאמרו‪ ,‬דהיינו רק‬
‫אוכלים ומשקים‪ ,‬וכדורים שלוקחים לרפואה אין‬
‫שם אוכל עליהם‪ ,‬וגס אין נאכלים כדרך מאכלים‬
‫אלא בולעים אותם שלא כדרך הנאה‪ ,‬וה״ה בכזאת‬
‫אילו היה זה נוזל‪ ,‬דאין שם משקה על זה‪.‬‬
‫ונז כ ר תי שבכדומה לזה ראיתי בקונטרס נדפס‬
‫שהדפים בליקוטים כמה סנסנים שמסר‬
‫לו לדפוס הרב הישיש מוהר״ר ארי' ליב ברוידא‬
‫ושם כתוב בזה״ל‪ :‬שמעתי מאאמו״ר הרב הגדול‬
‫המפורסם בתו״י מ׳ ישראל ברוידא זצ״ל על הא‬
‫דאיתא בפסחים קי״ב וביו״ד סי׳ קט״ז שלא ליתן‬
‫אוכלין ומשקין תחת המטה דוקא תחת המטה אבל אם‬
‫נתן תחת קאנאפי או שלאף באנק לית לן בה׳ דבדבר‬
‫שאין אנו יודעים ואין כתוב הטעם אין לך בו אלא‬
‫חידושו והבו דלא לוסיף‪ ,‬וכן היה רגיל להורות׳ וראי׳‬
‫נכונה לזה מהא דאיתא בגיטין י״ג אמר רב הונא אמר‬
‫ר‪.‬ב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה‪,‬‬
‫ומסיק בגמ׳ דזה מהני תלת מילי דשוינהו רבנן‬
‫כהלכתא בלא טעמא‪ ,‬וכתבו הר״ן והרא״ש בשם הרמב״ן‬
‫דמטעם זה עם עשה הנותן שליח לומר לנפקד בפני‬
‫המקבל שיתנם לו אינו מועיל דכיון דעשו בהלכתא‬
‫בלא טעמא אין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף‬
‫עלי׳ ע״ש וזה ראיה נכונה עכ״ל ודפח״ח‪ .‬ודון מינה‬
‫במכש״כ שיש לומר בכזאת דאין לך בו אלא חידושו‬
‫כשהמדובר בכגון תרופות שאינם בכלל בגדר של‬
‫שם אוכלין ומשקין‪.‬‬
‫ו ל מ ע ש ה העובדא הנ״ל של הבן ישיבד‪ .‬היתד‪ .‬ג״כ‬
‫בדומד‪ .‬למה שדן בקו׳ הנ״ל‪ ,‬כי לא ישן‬
‫ע״ג מטה כי אם על ספסלים‪ ,‬וא״כ איכא בזה תרתי‬
‫לטיבותא‪.‬‬
‫זאת נראד‪ .‬דלא אמרו ז״ל כי אם באוכלים‬ ‫ב( עוד‬
‫שתחת המטה‪ ,‬אבל לא באוכלים שע״ג המטה‬
‫בכיס בגדיו‪ ,‬ובדומה לזה מביא הדרכי תשובה ביו״ד‬
‫שם ס״ק ל״ז בשם הגרד״פ ז״ל בספרו מזמור לדוד‬
‫שכתב כי דבר ברור הוא שאין בכלל זה מה שנוהגין‬
‫להניח התבשיל בין ככר לכסת כדי לשמור חומו וכדומה‬
‫דלא מקרי תחת המטה אלא בקרקע שתחתיה ממש‬
 ‫עג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫עמהם עכ״ל‪ ,‬ודבריו אלה ההוים מעין צרי ומרפא‬
‫למכאוב לבבנו כאשר עינינו רואות וכלות כופרים‬
‫ומעליבים במלאכי אלהים ומועלים מעל בה׳ ר״ל‬
‫בריש גלי ואין לאל ידינו להושיע וד״ל‪.‬‬
‫ב( וז ה שאין להוכיחו ברבים יעוין ברמב״ם בפ״ו‬
‫מה׳ דיעות ה״ח שפוסק דבמה דברים אמורים‬
‫בדברים שבין אדם לחבירו‪ ,‬אבל בדברי שמים אם‬
‫לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים‬
‫חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד‬
‫שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל ע״ש‪.‬‬
‫ו ח שו ב לציין גם לדברי המנחת חנוך מצוה רל״ט‬
‫אות ד׳ שכותב וז״ל‪ :‬ונ״ל דחיוב הוכחה‬
‫היא חוץ מעשה זו עוד מתחייב אלא תעשה דלא תעמוד‬
‫על דם רעך דלא גרע מטובע בנהר דעובר על לא‬
‫תעמוד וגם והשבות לרבות אבידת גופו‪ ,‬אעכו״ב‬
‫דאם יכול להציל מן העבירה דהוא אבידת נפשו וגופו‬
‫ר״ל בודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו עכ״ל‪,‬‬
‫והוא חידוש גדול מאד‪ ,‬אבל עוד מוסיף וכותב‪ ,‬דאולם‪,‬‬
‫אם אוכל נבילות להכעיס ומחלל שבת ועכו״ם שמבואר‬
‫גבי אבידה ובשאר דוכתא דאינו בכלל אחיו אפשר‬
‫דאין חייב להוכיחו ג״כ דאינו בכלל רעהו‪ ,‬ואך אם‬
‫ספק אצלו דאפשר דיקבל ממנו חייב להוכיחו דיחזור‬
‫למוטב ויהיה בכלל אח ע״ש‪ .‬ובנוגע לנקודה זאת דאם‬
‫ספק אצלו לגבי מומר‪ ,‬מדברי המהר״ם שיק הנ״ל‬
‫וכן מדברי המשנ״ב בביאו״ה הנז׳ משמע דס״ל דלא‬
‫כן‪ ,‬אלא מכיון שיצא מכלל אחיך אין בבר מצות‬
‫תוכחה עליו‪ ,‬ואולי מחויב אבל גם אליבא דידהו‬
‫מכח חיוב הערבות‪ ,‬וכדס״ל באמת להמהר״ם שיק‬
‫שמחויב מכח זה אפילו כשברור שלא ישמע לו מרצון‬
‫אם רק יש בידו למחות לעונשו בעונש המגיע לו‪.‬‬
‫ו ל ע צ ם דברי המנ״ח יעוין להגרי״פ פערלא ז״ל בספר‬
‫המצות לרם״ג‪ ,‬עשין כח שמביא בכזאת בשם‬
‫שו״ת מהרשד״ם חיו״ד סי׳ ר״ד‪ ,‬אבל מרבה להשיב‬
‫ע״ז שאין לבנות יסוד על דברי האגדה שהמחטיאו‬
‫קשה מההורגו וכותב שהדבר ברור דבמצות תוכחה‬
‫אין לנו אלא העשה המפורשת בה ולא שייכא בלאו‬
‫דלא תעמוד על דם רעך כלל עיי״ש באריכות‪.‬‬
‫ג( ו ב נו ג ע לענוש לבעל עבירה בעונש המגיע לו‪,‬‬
‫]יעוין בחו״ט סימן תכ״א סעיף י״ג[ מצינו‬
‫בזה דברים מאלפים בים של שלמה בבא קמא פרק‬
‫ג׳ סימן ט׳ וז״ל ‪ :‬ולא דוקא הרב לעבדו ובעל לאשתו‬
‫ה״ה כל בר ישראל יכול להכות חבירו כדי לאפרושי‬
‫מאיסור וכן לקמן סי׳ כ״ז פסק הרא״ש להדיא שמותר‬
‫וכן איתא בערכין יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דכר‬
‫תוכחה וכו׳ אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה‬
‫ודוקא באדם מוחזק לכשרות שידוע שלשם שמים עשה‬
‫והוא אדם חשוב ומופלג‪ ,‬אבל בסתמא דאיגשי לאו‬
‫כל כמיניה‪ ,‬דא״ב לא שבקת חי לכל בריה‪ ,‬וכל אדם‬
‫ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה כי אין אדם צדיק‬
‫סימן לו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫מכל האמור נראה לי בפשיטות כי יש‬ ‫ה( עכ״פ‬
‫להתיר בנידוננו לא רק מפני שהוא בדיעבד‪,‬‬
‫ומשום פסידא‪ ,‬כי אם אפי׳ לכתחילה‪ ,‬ובלי כל פקפוק‬
‫שהוא‪ ,‬וכדורי־המרפא יפעלו בע״ה את פעולתן להביא‬
‫מזור ומרפא לבריות גופא ונהורא מעליא‪.‬‬
‫סימן לו‬
‫בגדרי תוכחה ערבות ומחאה ושנאה לרשע‬
‫לח״א‬
‫מצות תוכחה‪ ,‬כתבתי בספרי שו״ת צ״א‬ ‫א( בגדרי‬
‫חי״ג סימן ס״ג יעו״ש וקחנו משם‪ ,‬ובאות‬
‫ד<' מדברי שם צטטתי ממ״ש המשנ״ב בסימן תר״ח‬
‫בביאור הלכה ד׳׳ה אבל אם‪ ,‬שכותב דמסתברא דזה‬
‫שפסק הרמ״א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות‪,‬‬
‫דוקא‪ ,‬שהוא באקראי‪ ,‬אבל אלו פורקי עול לגמרי‬
‫כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס‬
‫כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו וכו׳‪.‬‬
‫ו לז ה יש להוסיף דברי שו״ת מהר״ם שיק חאו״ח‬
‫סי׳ ש״ג שמבאר ע״פ הרמ״א דבדבר שאינו‬
‫נשמע בכה״ג ליכא משום ערבות אבל איכא משום‬
‫מצות תוכחה‪ ,‬ומכיון שהוא רק מצד מצות תוכחה אזי‬
‫אין להוכיחו ברבים‪ ,‬אבל ביחידות או באופן דלית בה‬
‫ביזוי או שאר יסורין מחויב להוכיחו וכו׳ ועלה מוסיף‬
‫וכותב דאבל על מומרים לחלל שבת בפרהסי'‪ ,‬או מומר‬
‫לע״ז‪ ,‬או מומר להכעיס שדינם כגוי לאנשים כאלו אין‬
‫כאן מ״ע של תוכחה‪ ,‬ורק איכא מצד ערבות היכא שיש‬
‫בידינו למחות ולעונשם בעונש המגיע להם וודאי‬
‫החיוב עלינו‪ ,‬דעיקר ערבות של תוכחה דהנסתרות‬
‫וכו׳ והנגלות וכו' בם׳ נצבים מיירי בעובד ע״ז וכו‪/‬‬
‫אבל אין עלינו מ״ע של תוכחה וכו׳ ומה לו ולנו ואינו‬
‫קרוי עמיתך׳ והחיוב עלינו רק לעשות סורו נא מעל‬
‫אהלי האנשים הרשעים‪ ,‬ובזה לא יגיע אלינו שום‬
‫רעד״ אם אין בידנו למחות‪ ,‬ואין עלינו מצות תוכחה‬
‫המהר״ם שיק תואמים ומשלימים‬ ‫יעו״ש‪ ,‬ודברי‬
‫ומסייעים לדברי המשנ״ב‪ ,‬ויוצא לנו איפוא דבפוקרים‬
‫ומחללי שבתות בפרהסיא‪ ,‬וכיוצא באלה‪ ,‬אם לא‬
‫מועילה מחאתנו‪ ,‬ואין הכח בידינו להענישם אזי‬
‫פטורים אנו מלהוכיחם ויצאנו מכלל ערבות ואין‬
‫עלינו עליהם מ׳׳ע דתוכחה‪ ,‬ויש עלינו רק להזהיר‬
‫על סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה בכל‬
‫הדרכים שבידינו‪.‬‬
‫גם ״פוקרים״ כי כן כותכ הערוך השלחן‬ ‫כללתי‬
‫שם בסימן תר״ח סעיף ז׳ וז״ל ודע דכל זה‬
‫הוא בישראל המאמין אלא שיצרו תקפו לעשות ובזה‬
‫שייך תוכחה אבל הפוקרים בדברי חז״ל באלו אין שייך‬
‫תוכחה שהרי הם מינים ואפיקורסים ואין להתווכח‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן לו‬
‫כל האפשר‪ ,‬לא יחוס על עצמו רק על כ מד ה' יד‪.‬י'‬
‫עיניו ולבו תמיד‪ ,‬וזהו בכלל מד‪ ,‬שאמרו רז״ל האי‬
‫צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מתא לא מפני דמעלי‬
‫רק מפני שלא הוכיחן במילי דשמיא‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫אולם מוסיף הכתב סופר וכותב‪ ,‬דמאידך‪ ,‬מכל‬
‫מקום הכל לפי ראות עיני המורה אם יקובלו‬
‫דבריו‪ ,‬ואם לאו כשם שמצוה לומר וכו׳‪ ,‬וממתיק‬
‫דבריו בזה״ל ! ובאמת מצות התוכחה קשה מכולן מי‬
‫יוכל לשקול במאזני שכלו בכל פעם אם יפה שתיקתו‬
‫או לא‪ ,‬וכבר אמרו חז״ל דמדד״״ד קטרגד‪ .‬אם לפניך‬
‫גלוי וכו׳ באגדה אמרתי במקו״א לפרש מה שאחז״ל‬
‫לא נתקררה דעתו של ישעי' עד שאמר ירד‪,‬בו הנער‬
‫בזקן וכו'‪ ,‬וצ״ל איך ח״ו היה שונא את ישראל עד‬
‫שלא נתקררה דעתו‪ ,‬אתמהד״ ונ״ל הנה ידע ישעי׳‬
‫כי לא אלמן ישראל ובדור הרע מ״מ לעולם יהיו‬
‫צדיקים ת״ח אוחזים אומנת אבותיהם בידיד‪,‬ם ותורתם‬
‫אומנתם‪ ,‬אבל כי גם הם יענשו על שלא הוכיחו כי‬
‫יאמרו כי אין תוכחתם מקובלת ומדה״ד מקטרג לפניד‪,‬ם‬
‫מי גלוי‪ ,‬ולא יוכלו לשקול הדבר על נכון׳ אלא דבאמת‬
‫כל זד‪ .‬כל זמן שת״ח מכובדים בעיני העם ומכירים‬
‫ערכם רק יצרם מתגבר עליד‪,‬ם לעבור על מצות ה׳‬
‫אז יש פתח תקוד‪ ,‬ברוב דברים דברי תוכחה יחדלו‬
‫הפושעים וצריך לד‪,‬וכיח אפילו מאד‪ ,‬פעמים׳ אבל אם‬
‫מלעיגים על ת״ה הד‪,‬ולכים דרך ישכון אור תורה‬
‫ויראד‪ ,‬שמים אור לחושך גם בוז יבזו אותם‪ ,‬שוב בודאי‬
‫לא יקבלו דבריהם ולא יכנסו באזניהם לא יטו אוזן‬
‫לקולם וגלוי וידוע לפניהם שלא יקובלו דבריהם‪,‬‬
‫ויוצאים ידי שמים‪ ,‬ולכן נתקררה דעתו של ישעיה‬
‫כששמע וירד‪,‬בו הנער בזקן ונקלה בנכבד יעו״ש‬
‫בנעימות דבריו‪ ,‬וישמע חכם ויוסף לקח בגז״ש ובק״ו‪.‬‬
‫בכ״ם מ״ש גם בדברי הרמ״א ביו״ד סימן‬ ‫ויעו״ש‬
‫קנ״א סעי׳ א׳ והש״ך והדגמ״ר בענין תוכחה‬
‫ערבות ומסייע עיי״ש היטב‪ ,‬ויעוין מ״ש בקשר‬
‫לזד‪ ,‬גם בספר אמרי בינד‪ ,‬לד‪,‬גאון מקאליש ז״ל בחיו״ד‬
‫ה׳ טריפות סימן ז׳ עיי״ש‪ ,‬וכן בשדי חמד מערכת ה׳‬
‫שם אותיות ב׳ ג׳ יעו״ש וד‪,‬דברים ארוכים‪.‬‬
‫ה( ו ב ק ש ר למ״ש בביאור הלכד‪ ,‬בסי׳ א׳ שם דמצוה‬
‫לשנאתם וכו׳‪ .‬יש להעיר על זר‪ ,‬ממ״ש‬
‫הגד‪,‬״צ בעל משנר‪ ,‬ברורד‪ ,‬בעצמו בספר אהבת חסד‬
‫בקו׳ מרגניתא טבא מהגד״״צ מהר״ר יהונתן זצ״ל‬
‫מעיר לובטש באות י״ז וז״ל! לד‪,‬שתדל בטובת חבירו‬
‫ולרדוף אחר השלום ולד‪,‬זד‪,‬ר מלאו דלא תשנא ואף‬
‫ברשע גמור יש איסור לדעת מד‪,‬ר״מ מלובלין לשנאותו‬
‫כ״ז שלא הוכיחו ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח‬
‫שאם היה מוכיח היה מקבל וכו' עיי״ ש‪ ,‬ויעוין בחזו״א‬
‫אה״ע סימן קי״ח אות ו׳ שמביא ג״כ את הנז׳ ולומד‬
‫מזה הלכה וז״ל! ובהגה״מ פ״ו מה׳ דעות כתב דאין‬
‫רשאין לשנאותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה‪ ,‬ובסוף‬
‫ספר אד‪,‬בת חסד כתוב בשם הגר״ י מולין דמצוה לאהוב‬
‫ש ו״ ת‬ ‫עוד‬
‫בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא‪ ,‬והתורה לא נתנה‬
‫רשות ומקל ורצועה אלא לדיין או לאדם חשוב שראוי‬
‫להיות דבריו נשמעים‪ ,‬ג״כ לפי שעה מותר להכות‬
‫חבירו ולהפרישו מאיסורא‪ ,‬והכל לפי ראות עיני הדיין‪,‬‬
‫ודוקא לאפרושי משארי איטורא דבינו לשמים‪ ,‬אבל‬
‫שבין אדם לחבירו כגון אחד שהכה חבירו‪ ,‬שמותר‬
‫לכל אדם אפילו איש פשוט להציל אחיו ויכול להכות‬
‫המכה כדי להציל המוכה עכ״ל‪ .‬למדנו מדברי היש״ש‬
‫הלכתא רבתא בקשר להענשה לעובר עבירה שאין‬
‫הדבר מסור בידי כל לעשות בזה דין לעצמו‪ ,‬ועוד זאת‬
‫שבקשר לזה ניתנה הרשות ביותר להעניש בעבירה‬
‫שבין אדם לחבית מלהעניש בעבירה שבין אדם למקום‪,‬‬
‫ההיפך מה שהגדיר הרמב״ם בזה בה' דיעות הנ״ל‬
‫אודות הכלמה ברבים וחירוף וביזוי וכו׳ שבזה עבירות‬
‫שבין אדם למקום מתירין זאת ביותר‪ ,‬מה שלא‬
‫מתירים בעבירות שבין אדם לחבירו‪ ,‬ואילו לענין‬
‫מכה חבית ואפרושי מאיסורא מזה׳ בזה מקילין‬
‫ביותר מעבירה שבין אדם למקום‪ ,‬וניתנה הרשות‬
‫לכל אדם להכות המכה ולהציל את המוכה‪.‬‬
‫ויעוין עוד כמה הגדרות בזה בקצוה״ח ונתה״מ‬
‫ומשובב נתיבות בח״מ סימן ג׳‪ ,‬ובן בשו״ת‬
‫חתם סופר חחו״מ סי׳ קע״ז ושדי חמד אסיפת דינים‬
‫מערכת ה״א אותיות ד׳ ה׳‪ ,‬וכן במערכת מ׳ כללים‬
‫כלל קפ״ג יעו״ש‪ ,‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫ד( כמו כן בספרי שם באות ה׳ ציטטתי גם מדברי‬
‫ומשובב נתיבות בח״מ סימן ג'‪ ,‬וכן בשו״ת‬
‫דמ״ש הב״י שם שעכ״ם לא יתקוטט עמהם וכו'‪ ,‬דהב״י‬
‫לא מיירי כ״א במצוד‪ .‬שהוא עושה לעצמו ובו׳‪ ,‬אבל‬
‫אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים‬
‫על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר‬
‫ועי״ז יעבירו את העם מרצון ה׳ ופתח בשלום ולא‬
‫נשמעו דבריו בכגון זה לא דיבר הב״י מאומה ומצוה‬
‫'לשנאתם ולד‪.‬תקוטט עמהם לד‪.‬פר עצתם בכל מד‪ .‬שיוכל‬
‫עיי״ש‪ ,‬ונלמד מדברי משנ״ב אלה על סוג מיוחד של‬
‫חיוב מחאד‪ .‬וד‪.‬בעת התנגדות גם במקום שאין חיוב‬
‫ערבות ומצות תוכחה‪ ,‬והוא בזמן שרוצים הפוקרים‬
‫לקבוע עובדות ולעשות איזה תקנות ומנד׳גות בעניני‬
‫העיר אשר עי״ז יעבירו את העם מרצון ה'‪ ,‬ובמיוחד‬
‫מחויבים על כך לעמוד בפרץ המנד‪.‬יגים הרוחניים‬
‫של ד‪.‬עיר הממונים על כך בתוקף תפקידם ואשר לשם‬
‫כך נתמנו‪.‬‬
‫וככזז מצינו בשו״ת כתב סופר חאה״ע סימן מ״ז‬
‫שכותב כיו״ב לומר דדברי המג״א בסי' תר״ח‬
‫סק״ג בשם ספר חסידים שמצות תוכחה דוקא איש‬
‫את אחיו שלבו גם בו אבל אם היה איש אחר שאם‬
‫יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין לד‪.‬וביחו‪ ,‬הוא רק‬
‫במצות הוכח תוכיח עמיתך‪ ,‬אבל מי שיושב על כסא‬
‫הרבנות ונתקבל לפקח על עסקי העיר להורותם דרך‬
‫החיים לד‪.‬וכיה וליסר אותם בדברים ולד‪.‬עמיד הדת‬
 ‫עה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בד‪,‬טיית היצר‬
‫לתאוות והפקרות‪ ,‬ואז היד‪ ,‬ביעור רשעים גדרו של‬
‫עולם שד‪,‬כל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות‬
‫לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם׳ אבל בזמן‬
‫הד‪,‬עלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה‬
‫הורדד‪ ,‬גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהיה‬
‫בעיניהם כמעשר‪ ,‬השחתד‪ ,‬ואלמות ח״ו• וכיון שכל‬
‫עצמנו לתקן‪ ,‬אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון‪,‬‬
‫ועלינו להחזירם בעבותות אהבר‪ ,‬ולהעמידם בקרן‬
‫אורה במה שידינו מגעת עכ״ל‪ ,‬ודבריו המד‪ ,‬קלורין‬
‫לעינים ומפלסין לנו נתיב לאלפנו בינד‪ ,‬ודעת להתבוננו׳‬
‫עמוקד‪ ,‬בד‪,‬לכות גדולות אלה בכלליותם ובפרטיותן״‬
‫והשפתיים מרחשין תפלת מעמקים לפני אדון כל‬
‫הנפשות‪ ,‬שישלח לפנינו אורו ואמיתו‬
‫להנחותינו אל הדרך אשר ישכון בה אור׳ ונמצא חן‬
‫ושכל טוב בעיני אלהים ואדם‪.‬‬
‫סימן לז‬
‫לבטאות שנאר‪.‬זאת הן בכמותה ור‪.‬ן באיכותד׳‬
‫נשים שיש להן שרירין בתור הרחם שנקראים‬
‫פייברוידז שמוציאים !דס והרופא אומר‬
‫שקשה לקבוע אם הדם היוצא מהם הוא דם‬
‫נדה או דם מכה‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה׳ ט״ז טבת תשמ״ה‪.‬‬
‫ומה כפיית יצר שייך כיון דמצוד‪ .‬לשנאתו‪ ,‬ומתרצים‬
‫למכובדי הרב הגאון הנעלה‬
‫ח״ל‪ !,‬וי״ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫מוה״ר ודוד קאהן‬
‫דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם׳ ובאין‬
‫רב דביד׳מ״ד גבול יעבץ בברוקלין‪.‬‬
‫מתוך כך לידי שגאה גמורה ושייך כפיית יצר עכ״ל‪ ,‬ומי‬
‫אחדשכת״ר באהבה וכבוד‪.‬‬
‫יקרת מכתבו קבלתי לפני מספר ימים‪ ,‬והנני‬
‫גענד‪ ,‬למבוקשו לד‪,‬שיב לו חו״ד על שאלתו למעשה‪,‬‬
‫ובקצירת האומר‪.‬‬
‫שאלתו היא אודות נשים שיש להן שרירין בתוך‬
‫הרחם שנקראים פייברוידז והרופא שהוא שומר תורה‬
‫אם הדם‬ ‫וידען בעניגי הלכה אומר שקשר‪ .‬לומר‬
‫היוצא מהם הוא דם גדה או דם מכה‪ ,‬שיש לומר‬
‫שאותו הגורם שמוציא הדם הוא באמת הגורם לדם‬
‫נדות אלא ששאר עור הפנימי של הרחם חלק ואין‬
‫הדם יוצא ואצל הפייברוידז יוצא‪ ,‬ונמצא דהוי דם‬
‫נדה ממש‪ ,‬או י״ל שהם נראים לעין כמו מכות ומסתבר‬
‫שהפוסקים לפני כמה שנים תיארו אותם כמכות שהרי‬
‫הדם אינו יוצא משאר מקומות ברחם‪.‬‬
‫מצדד לומר דכשם שאיתא בנדד‪ ,‬כ״א שאין‬ ‫וכת״ר‬
‫דרכה של אשד‪ ,‬לראות דם בשפופרת‪ ,‬דד‪,‬״ה‬
‫שאין זו ראייה נורמלית‪ ,‬וגם יש לדון דהוי שינוי‬
‫עפ״י האגלי טל בפתיחה שהאריך לבאר דבכל התורה‬
‫כולד‪ ,‬לבד משבת יש דין שינוי׳ וטבקשני ללמדו איד‬
‫להורות כזה כי הענין נוגע ‪.‬כמה פעמים בשלום‬
‫בית שקשה לאשה שסובלת מהנ״ל להטהר לבעלה‪.‬‬
‫סימן א‬ ‫ש ו״ ת‬
‫את הרשעים מה״ט׳ והביא כן מתשובת מהר״מ לובלין‬
‫כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח‬
‫ודיינינן להו כאונסין‪ ,‬ולכן אי אפשר לדון בזה לפטור‬
‫מן היבום ]אפילו לדעת הגאונים דאין מומר זוקק‬
‫ליבום אשר לפני כן כותב החזו״א לומר דלדבריהם‬
‫גם כופר בתורה ש!בע״פ ובעיקר עול המצות בכלל‬
‫זה ע״ש[ וכן לענין שאר הלכות עכ״ל‪.‬‬
‫ואולי סבור היה המשנ״ב ז״ל לחלק בזה בין רשע‬
‫לעצמו לבין רשע המכשיל גם לאחרים‬
‫ברשעתו דרשע כזה מצוה לשנאותו גם בימינו‪,‬‬
‫ומתיישבים לפי״ז שפיר דברי המשנ״ב בביאו״ה‬
‫בסי' א׳ הנ״ל כי הרי המדובר שם בכאלה ״המתקוממים‬
‫על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר‬
‫ועי״ז יעבירו את העם מרצון ה׳״‪ ,‬והיינו מכשילים‬
‫את הרבים ברשעתם‪ ,‬ולכן כתב שפיר דמצוה לשנאתם‪,‬‬
‫ואין סתירה למ״ש באהבת חסד דשם המדובר רק‬
‫ברשע לעצמו וכנ׳ז‪ ,‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫ו( ועדיין נשאר קושי גדול במה להגדיר ובמר‪.‬‬
‫יעוין למשל בתוס׳ פסחים דף קי״ג ע״ב ד״ה שראה‪,‬‬
‫דעל מה דאיתא בגט׳ שם ד״ד‪.‬כי תראה חמור שונאך‬
‫וגו׳״ דד‪.‬מדובר בשונא ישראל דחזיא ביה איהו דבר‬
‫ערוה‪ ,‬מקשים התוספות׳ דבאלו מציאות אמרינן אוהב‬
‫לפרוק ושונא לטעון מצוד‪ ,‬בשונא כדי לכוף את יצרו‪,‬‬
‫איפוא כהחכם היודע פשר להגדיר ולהגביל שנאה‬
‫זאת עד היכן מותרת היא ומהיכן מכאן ואילך נקראת‬
‫כבר שנאד‪ ,‬גמורה שאסורה היא וצריכים לכוף את‬
‫היצר שלא יגיעו הדברים לידי כך‪.‬‬
‫ךו יעוין בשו״ת משיב דבר להגאון הגצי״ב ז״ל‬
‫במאמרו הנפלא ומאלף‬ ‫בחאו״ח סי' מ״ד‬
‫מה שמפליג בגנות השנאת‬ ‫בשם ״על ימין ועל שמאל״‬
‫מן הדין ושופט את חבירו‬ ‫חנם המרבה ש״ד מה שאינו‬
‫אותו ומתרבה עי״ב ש״ד‬ ‫שהנר‪,‬ו בין אלה שמורידין‬
‫בהיתר ולשם מצוד‪ .‬בטעות באשר ידמה שפלוני אינו‬
‫מתגר‪,‬ג עפ״י דרכו בעבודת ה׳ וישפטנו למינות‬
‫ויתרחק ממנו ויד‪,‬יו רודפים זא״ז בהיתר בדמיון כוזב‬
‫ח״ו ושחת כל עם ה׳ חלילד‪ ,‬יעו״ש באריכות דבריו‪,‬‬
‫ועוד יעוין מ״ש עזד‪*.‬ד בהעמק דבר בפתיחה לספר‬
‫בראשית עיי״ש‪.‬‬
‫וכדאי לד‪,‬עתיק בזה גם דברי הגאון החזו״א ז״ל‬
‫בחלק חו״מ — יו״ד )בחיו״ד סימן י״ג אות‬
‫ט״ז(‪ ,‬וזד‪ ,‬לשון דבריו האמורים בקו ובמשקולת‪:‬‬
‫ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית׳‬
‫גלוי׳ כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול‪,‬‬
‫וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן לז‬
‫הרי לנו שגם החזו״א ז״ל כוון מד״ע לקבוע בכגון דא‬
‫שסובר הדבר שמואל‪ ,‬דדברי הרופאים בזד‪ ,‬לא‬
‫מעלין ולא מורידין‪ ,‬ולא משנד‪ ,‬אם דם נדות עובר דרך‬
‫המכה‪ ,‬כי כל שהעורק פצוי ומוכה אין דרך ראיה בכך‬
‫וטהורה‪ ,‬וא״כ ה״ד‪ ,‬גם בנדו״ד אמרינן נמי דמכיון שעכ״פ‬
‫השרירין הנקראים פיברוידז שנתד‪,‬וו ברחם האשד‪ ,‬המד‪,‬‬
‫הגורמים כך ונראים לעין כמו מכות אם כן לא משנה‬
‫אפי' אם דם נדות עובר דרכם‪ ,‬כי כל שד‪,‬שטח פצוע ומוכה‬
‫אין דרך ראיה בכך וטהורה‪.‬‬
‫להם‪ ,‬ואע״פ שכפי דברי הרופאים בטחורי אותו‬
‫והנני בכבוד רב ובברכה מרובה‬
‫המקום אחת הטיבות העצמיות לד‪.‬ם הוא העצר דם־‬
‫אליעזר יהודה רולדינברג‬
‫הנדות ויש איפוא בזה קצת פיקפוק לחומרא לחלק‬
‫סימן לח‬
‫ספר תורה שקראו בה עשרוות בשנים שהובאה‬
‫ארצה ובעת הבדיקה והתיקון מצאו שהראש‬
‫האמצעי של השיני״ם נעשתה בקו ישר עם‬
‫רגלר‪ ,‬ולא ניכר ראש ברור בקו האמצעי‪.‬‬
‫ב״ה‪ ,‬אסרו חג של חג הסוכות תשמ״ו לפ״ק‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫נ״י‪.‬‬ ‫אל נכבדי היקר ירו״ש ד״ר מאיר איסקזון‬
‫אחדשה״ט‪.‬‬
‫הנני לענות לו בזה בכתב כמבוקשו על השאלה‬
‫החמורה בס״ת שהובאד‪ ,‬מרומניא ששאלני עליה בע״ם‬
‫והוטיף להעלותד‪ ,‬בכתב‪ :‬כדי לקבל תשובד‪ ,‬בכתב ממני‪,‬‬
‫באשר יש א ה ענין לציבור שלם ולרב מקומי‪.‬‬
‫השאלה היא אודות ספר תורד‪ ,‬שהובאה ארצה‬
‫מחו״ל העוברת כעת בדיקד‪ ,‬ותיקון האותיות שהשתנו‬
‫במשך השנים‪ ,‬זוהי ט״ת שקדאו בד‪ ,‬עשרות בשנים‬
‫בחו״ל‪ ,‬וכעת בעת תיקון האותיות התברר באות שי״ן‬
‫העובדא הבאד‪ ! ,‬״הראש האמצעי של ש' נעשתד‪ ,‬בקו‬
‫ישר עם רגלה ואין ניכר ראש ברור בקו האמצעי‪ ,‬בכל‬
‫ספר התורה נכתבד‪ ,‬השי״ן בצורה זו‪ ,‬האות ניכרת‬
‫בבירור כשי ״ן‪ ,‬מה איפוא הדין בספר תורה שככה נכתבו‬
‫בו כל אותיות השי״ן״ עכ״ל השאלה‪.‬‬
‫למבוקשי הבאתם את הס״ת למראד‪ ,‬עיני‪ ,‬ונוכחתי‬
‫לדעת כי אמנם מצויין בר‪ ,‬שיני״ם כאלד‪ ,‬לאין ספור‪,‬‬
‫והרבה מד‪,‬ם אין בכלל אפשרות לתקנם כראוי בגלל‬
‫צרות המקום כי עי״כ יצאו הרבה דבוקים‪.‬‬
‫א( ו ה נ ה הדבר הוא מאד לפלא‪ ,‬איך קראו והמשיכו‬
‫לקרות בס״ת כזאת עשרות בשנים‪ ,‬ולא חלי‬
‫ולא מרגיש מי מהם בשאלה הגדולד‪ ,‬שישנד‪ ,‬עליה אם‬
‫כשירה היא לקרות בד‪ ,‬בציבור‪.‬‬
‫ברמב״ם ובשו״ע לא נזכר מכגון שאלד‪ ,‬זו אם‬ ‫אמנם‬
‫זה פוסל או לא‪ ,‬ויכלנו להדחק לצדד להכשיר‬
‫זאת היות וד‪,‬אות ניכרת בבירור כשי״ן‪.‬‬
‫מצינו להפרמ״ג באו׳^ח טי׳ ל״ב בא״א ס״ק ל״א‪,‬‬ ‫אבל‬
‫על הדין שנפסק ברמ״א שם ביוד״י השי״ן וד‪,‬צדי״ק‬
‫ש ו״ ת‬ ‫עו‬
‫לענ״ד נראה להורות להיתר מכיון שאין זו‬ ‫והנה‬
‫ראייה נורמלית׳ ובעיקר מכיון ״שהם נראימ‬
‫לעין כמו מכות״‪ ,‬לכן יש להחשיב זאת כמו דם‬
‫מחמת מכה‪ ,‬ולא משנה בזה מה שהרופא אומר כי‬
‫יתכן שאותו הגורם שמוציא הדם הוא באמת הגורם‬
‫לדם נדות‪.‬‬
‫וחילי דירי ממה שמצינו בשו״ת דבר שמואל למהר״ש‬
‫אבוהב ז״ל סי' ע״א שהשיב אודות מורטות‬
‫שומים וטהורים המתד״וים במקור עצמו דדין מכד‪.‬‬
‫בין דם המכה לבין דם היוצא מהם דשמא דיינינן‬
‫יתיר‪ .‬כדם הנדות גופיה כאילו מיפקד פקיד בד‪.‬ו לזוב‬
‫מעת לעת ומפקידד‪ .‬לפקידד״ אפ״ד‪ .‬כמו זר יחשב‬
‫קיום החילוק הזה לומר שכמה מכות ומורסות הבאות‬
‫שמד‪ .‬כפי הטבע תר‪,‬יה טיבתם ג״כ עצור הזלת דם‬
‫הנדות המתעכב בבשר לד‪.‬פסדו או תוהפת ריבויו‪,‬‬
‫ולא מצינו שחילקו בזה רבותינו ז״ל שאם כן כל דם‬
‫מכד‪ ,‬היד‪ .‬אטור מטפק כיון שאי אפשר בכגון זה‬
‫לצמצם הבחינד‪ ,‬בידי אדם‪ ,‬וצריכים אנו לומר שאינו‬
‫טמא מן התורה אלא הדם היוצא מפנימיות החדר‬
‫והמקור עצמו בהרגשה כדרך הטבע‪ ,‬שכד גזרה תוה״ק‬
‫כדדריש שמואל בנדה פרק הרואה כתם‪ ,‬בבשרה עד‬
‫שתרגיש בבשרה יעו״ש‪] .‬וצוין בקצרה גם בדר״ת‬
‫טי׳ קפ״ז ט״ק נ״ה[‪.‬‬
‫דון איפוא מדברי ד‪,‬מד‪.‬ר״ש אבוהב ז״ל גם אל כגון‬
‫נידוננו‪ ,‬דלא משנה בזה מה שהרופא אומר שיתכן‬
‫שהדם בא בזה ג״כ מאותו הגורם שגורם לדם נדות‬
‫מכיון שנראד‪ ,‬מיד‪,‬ת לעין שרירין אלה הנקראים‬
‫פייברויח כמו מכות‪ ,‬והמד‪ ,‬מיהת הגורם המציאותי‬
‫שיצטבר ויצא על פגי שטחן דם‪ ,‬ואם כן אין זו ראיה‬
‫נורמלית ולא על כגון דא הוא שאמרה התורה דם היוצא‬
‫מד‪,‬מקור מכיון שיש לזה טיבד‪ .‬אחרת הגורם לזה‪ ,‬והיא‪,‬‬
‫השרירין הנקראים פייברוידז שד‪,‬תר‪,‬וו בתוך הרחם‪,‬‬
‫אשר דין מכות להם‪.‬‬
‫כן בקודש חזיתי בחזון אי״ש ה׳ נדד‪ ,‬סי׳ פ״א ד״ה אבל‬
‫מד‪ ,‬שיש לדון‪ ,‬שכותב אודות אשד‪ ,‬שלפי דברי‬
‫הרופא יש לד‪ ,‬אבעבועות במקורה בפיות העורקים‬
‫המזנקים את דם הנדות‪ ,‬דמכיון דלפי דברי הרופאים‬
‫הבעבועות מוציאות דם בודאי בשעת וסת‪ ,‬א״כ יש‬
‫להקל אף בשעת וטת מדין שיש לה מכד‪ ,‬ותולין במכתה‪,‬‬
‫ומוסיף וכותב וז״ל ‪ :‬ואין לומר דנדון דידן גרע טפי‬
‫כיון דדם הוסת עובר דרך הבעבוע ואין כאן דם מכה‬
‫אלא דם נדד״ ע״כ ז״א דא״כ נפלה טהרת מכה!‬
‫בבירא דדילמא דם נדות עובר דרך המכה‪ ,‬וד‪,‬לא סומכין‬
‫על האשה שמרגשת במכה ולא אמרו חכמים לחקור‬
‫ברופאים אם דם נדות עובר דרך המכה‪ .‬אלא ודאי כל‬
‫שד‪,‬עורק פצוע ומוכה אין דרך ראיה בכך וטהורה עכ״ל‪.‬‬
‫עז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫סת״ם כל שנשתנה צורת האות פסול‪ ,‬אבל לא כן‬
‫דעת הרמב״ם והשו״ע‪ ,‬כפי שביאר יעו״ש‪ ,‬זאת אומרת‬
‫שלמעשה דעת הגאון הנצי״ב ז״ל בזה כפי שפירש‬
‫ברורות בתחילת דבריו שהס״ת כשר‪ ,‬וזאת היא גם‬
‫מסקנת דבריו‪ ,‬הגם שדעת הרא״ש פסול‪ ,‬מכיון שלדעת‬
‫הרמב״ם והשו״ע זה כשר‪.‬‬
‫ו ה ת בו נ נ תי כי תשובה זו של הגאון הנצי״ב זי ל‬
‫נדפסה כבר ככתבה וכלשונה בספרו שו״ת‬
‫משיב דבר חאו״ח סי׳ ה׳ יעו״ש‪.‬‬
‫ואם כן יש לגו עמוד־הוראה גדול לסמוך עליו‬
‫להכשיר את הס״ת שלפנינו׳ הוא הגאון‬
‫הנצי״ב ז״ל אשר לפניו באה כאותה השאלה שלפנינו‬
‫שהיו״ד האמצעי שבשי״ן היתה עבה מלמעלה למטה‬
‫בקו ישר׳ ולמרות שראה דברי הפרמ״ג‪ ,‬ועוד ספר׳‬
‫שפוסלים‪ ,‬בכל זאת חלק עליהם והעלה בדעתו הגדולה‬
‫להכשיר זאת )עיין רמ״א חו״מ סי׳ ב״ה סעי׳ ב׳ ע״ש(‪.‬‬
‫ובמידת מה בשאלה שלפנינו ישנה עוד עדיפות‬
‫מהשאלה שבאה לפני הנצי״ב ז״ל‪ ,‬דשם‬
‫היתד‪ .‬השאלד‪ ,‬היכא שהיו״ד האמצעי היתה עבה מלמעלה‬
‫למטה׳ ואילו בשאלה שלפנינו כפי שהתבוננתי בשיני״ן‬
‫שבס״ת המדובר הוא כשקו מלעלה למטה דק בקו ישר׳‬
‫וכשזה דק הרי סובר הנצי״ב ז״ל שם שבכה״ג בודאי‬
‫לא יעלה על הדעת לפסול׳ וכדכותב כדבריו דזה לא‬
‫שמענו בהיכא שהיה דק ביותר רק שחסר צורת יו״ד‬
‫בראשה שיהא פסול‪ ,‬ולכן מקיש מזה ללמוד להכשיר גם‬
‫בעבה׳ מפני ״דמה לי עבה ומה לי דקה״‪ ,‬וא״כ ק״ו‬
‫לנידוננו שכשר‪.‬‬
‫ג( ושכוונת הרמ״א הנ״ל לפסול הוא להיכא שנשתנה‬
‫צורת האות׳ ראיתי שמבאר כן גם בספר‬
‫חיי עולם להגאון בעל תועפות דאם ז״ל‪ ,‬זז״ג ‪I‬‬
‫רגלי התוי״ן‪ ,‬ר״ל שנעשה כל רגל השמאלי ישר ולא‬
‫עקום למטה לחוץ‪ ,‬וכן הוא ביודי״ן שב׳ הרמ״א דנעשה‬
‫הכל קו הישר ומשום דאין צורת האות עליה כשהוא‬
‫עב כ״כ עכ״ל‪ .‬הרי שפירש שהפיסול הוא מפני דאין‬
‫צורת האות עליה מכח עבותו‪ .‬וכאמור בנידוננו הוא‬
‫לא עב אלא דק‪ ,‬וגם יש עקימות למטה ושומר על צורתו‪.‬‬
‫ד( לרווחא דמילתא אוסיף ואומר‪ ,‬דיתכן שגם הפרמ״ג‬
‫לא כוון לפסול כי אם כשכל הג' יודי״ן‬
‫נעשו בקו ישר וכדבותב בלשון רבים אם נעשו קו‬
‫ישר׳ ועכ״פ אפי׳ בא׳ מהם רק כשנעשה עבה ולא דק׳‬
‫וכדראינו בספר חיי עולם הנז׳ שס״ל לחלק בכזאת‬
‫ומפני דכשהוא עב כ״כ אין צורת האות עליה‪ .‬ואולי‬
‫פירש כן בכוונת הפרמ״ג גם הנצי״ב ז״ל דהא כותב‬
‫בלשון דזה לא שמענו דהיכא שהוא דק ביותר שיהא‬
‫פסול׳ והיינו דבכה״ג גם הפוסלים יודו דכשר‪.‬‬
‫לציין לדברי שו״ת נודע ביהודה מהדו״ק‬ ‫ה( וחשוב‬
‫חיד׳ד סי׳ פ׳ שמבאר שכל תמונות האותיות‬
‫המבוארים בב״י לא לעיכוב נאמר רק למצוד‪.‬׳ ומה‬
‫שאינו מבואר בתלמוד אינו מעכב ע״ש׳ וחוזר לבאר זאת‬
‫סימן לח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫וכו׳ דאם נגעו בגוף האות יותר ממקום דבוקם דפסול‪,‬‬
‫שכותב וז״ל‪ :‬יראה דהיינו השי״ן יודי״ן בתוכה אם‬
‫נעשו קו ישר ולית צורת יו״ד עכ״ל‪ ,‬הרי לנו דס״ל‬
‫להפרמ״ג דאם נעשו צורת היודי״ן שבשי״ן בקו ישר‬
‫דפסול‪.‬‬
‫הלבושי שרד בשו״ע שם בכוונת דברי הרמ״א‬ ‫וכ״כ‬
‫ביוד״י השי ״ן וכד‪ ,‬דהיינו שנעשה מקל קו‬
‫ישר ע״ש‪.‬‬
‫ועל יסוד דבריהם של הפרמ״ג והלבו״ש פירש גם‬
‫המשנ״ב בס״ק צ' בכוונת הרמ״א דר״ל שהיו״ד‬
‫נעשה קו ישר ולית צורת יו״ד״‪.‬‬
‫גם לרבות בם׳ פתחי עולם על או״ח בסי׳ הנ״ל ס״ק‬
‫ס״ו העתיק בדבריו בפשיטות דברי הפרמ״ג‬
‫דהכוונה היא שהיודי׳ץ שבתוך השי״ן נעשו קו ישר‬
‫)לית צורת יו״ד( ע״ש‪.‬‬
‫וכן ראיתי בפי׳ מקדש מעט על ספר דעת קדושים‬
‫בקו׳ הא״ב׳ אות ש׳ סק״ד שהעלה בפשיטות‬
‫להלכה דאם עשה ראש א׳ מהשי״ן כקו בלא ראש‬
‫פסול ע״ש‪.‬‬
‫המיסקנא המתבקשת איפוא מהאמור‪ ,‬לפסוק כי הספר‬
‫תורה של נשוא דיוננו היא פסולה לקריאה‬
‫בציבור‪.‬‬
‫ב( אולם ראה זה מצאתי בספר הידוע ״מאיר עיני‬
‫סופרים״ הוצאה רביעית )לנדון תשכ״ח(‬
‫שבסוף הספר נדפסו שתי תשובות מהגאון הנצי״ב‬
‫ז״ל מכת״י אשר השיב להגאון מחבר הספר )הוא גם‬
‫מחבר הספר פתחי עולם על או״ח הנ״ל(‪ .‬והתשובה‬
‫השניה מוסבת על בעית השי״ן ששאל אותו מחבר הספר‬
‫והוא‪ ,‬בס״ת שנמצא כמה שיני״ן שיו״ד האמצעי עבה‬
‫ממטה למעלה מהו‪) ,‬בדיוק כמתכונת השאלה שלפנינו(‪.‬‬
‫והגאון הנצי״ב ז״ל השיב לו‪ ,‬שאמנם הפרמ״ג כתב‬
‫שפסול‪ ,‬וכן נמצא בספר שיצא לאור בדיני סת״ם‪ ,‬אבל‬
‫לדעתו נראה שכשר‪ ,‬כי מה שמצינו בגט׳ וברמב״ם‬
‫שפסול בזה‪ ,‬הוא כל שאינו ניכר האות מצד עצמו או‬
‫שנדמה לאות אחרת‪ ,‬אבל בשי״ ן שצורתו ניכרת שפיר‬
‫שהוא שי״ן ולא אות אחרת כשר׳ והא דבעינן שלשה‬
‫יודי״ן אינו אלא מתארי האותיות ודקדוקן ולא לעיכובא‪,‬‬
‫כמש״ב באו״ח סי׳ ל״ו וכו׳ והכי דקדק בשו״ע יו״ד סי׳‬
‫רע״ד סעי׳ ה׳ צריך כו׳ עד שלא תהא נקראת‪ ,‬ודקדק‬
‫השו״ע אימתי פסול שהאות נשתנה שלא תהיה נקראת‬
‫וכו׳‪ ,‬והכי דקדק הרלב״ח )ס ״א(‪ .‬ומעתה הא דהגיה‬
‫הרמ״א באו״ח סי׳ ל״ב סעי׳ י״ח וכן הדין ביוד״י השי״ן‬
‫וכו׳ ג״כ ר״ל שעשה שינוי באות וכו׳‪ ,‬אבל לא כוץ‬
‫הרמ״א בעשה המקל האמצעי עבה ובלא צורת יו״ד‬
‫בראשה דזה אין הפסול מצד הדיבוק אלא אפילו היה‬
‫דק ביותר רק שחסר צורת יו״ד בראשה יהא פסול וזה‬
‫לא שמענו‪ ,‬ומה לי עבה ומה לי דקה וכו׳ מכיון דמכ״מ‬
‫צורת אותו אות עליו נראה דכשר‪ .‬ולבסוף מסיק הנצי״ב‬
‫וכותב דהדבר תליא במחלוקת‪ ,‬דלדעת הרא״ש בהלכות‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫ומצינו להר״ן בקדושין שם שעומד על ‪ .‬הסתירה‬
‫בהגמרות‪ ,‬וכותב ליישב דודאי כ מד ס״ת עדיף‬
‫וההיא דמכות לאו משום דעדיף גברא רבה מס״ת‪ ,‬אלא‬
‫לומר דכיון דאלמלא הם היתה התורה כרוכה ומונחת‬
‫ואינהו מפרשי לה לכן כשם שראוי לעמוד מפני‬
‫‪.‬ס״ת כך ראוי לעמוד מפגי לומדיה‪ ,‬וכ״כ המאירי לקדושין‬
‫שם‪ ,‬דההיא דמכות לא שיהא ת״ח גדול ממנה אלא כך‬
‫פירושו הואיל והם יודעים את התורה כל כך שמתוך‬
‫מה שהם דורשים בה נראים כסותרים דבריהם׳ ודאי‬
‫ראוי לעמוד מפניהם ע״ש‪ ,‬והר״ן שם מביא גם בשם‬
‫התום׳ שפירשו דהתם במכות הכי קאמרינן כמה טפשאי‬
‫הני אינשי וכו׳ דהא למיקם מקמי ס״ת לא ידעינן אלא‬
‫מק״ו דגברא רבה ע״ש‪ .‬וכ״כ הדרישה בטור יו״ד סי׳‬
‫דפ״ב ע״ש‪ .‬ועוד יעוץ במהרש״א במכות; שם שפירש‬
‫נמי דמ״ש בפ״ק דקדושין מפגי לומדיה עומדין מפניה‬
‫לא כל שכן הוא ודאי האמת‪ ,‬וההיא דמכות קאמר הכי‬
‫כלפי הני אינשי דאמרי מאי אהנו לן רבנן יעו״ש ]והיה‬
‫מקום לחלק גם בין סתם לומדיה לבין גברא רבה דבסתם‬
‫לומדיה ס״ת עדיף כהך דקדושין‪ ,‬ובגברא רבח כההיא‬
‫דמכות‪ ,‬גברא רבה עדיף‪ ,‬ושמחתי למצוא שכתב׳ לפרש‬
‫כעין זה בשו״ת שבות יעקב ח״א סי׳ י״א ושו״ת שער‬
‫אפרים סי׳ ע״ח יעו״ש‪ ,‬אך חזינן דהנך רברוותא לא‬
‫ס״ל לחלק בהכי[‪ ,‬הרי לנו מכל הני רבנן דס״ל בפשיטות‬
‫דכבוד ס״ת עדיף‪.‬‬
‫ב( ובעוזד!ני מהרהר בזה נזכרתי שראיתי פעם השאלה‬
‫שלפנינו כתובה על ספר‪ ,‬וחפשתי ומצאתי‬
‫שהיא כתובה בספר מזכרת פאקש כרך ראשון פרק‬
‫חמישי‪ ,‬שם מסופר על מקרה שרבינו יואל אונגר ז ״ל‬
‫נכשל באבן ונפל לארץ עם הס״ת ומחמת חולשתו לא‬
‫היה יכול לקום‪ ,‬תלמידו הר״ר יוסף ערינגרובר ז״ל‬
‫הקים את רבו והרים את הס״ת מעל הקרקע׳ ובעקבות‬
‫זה כותב שם הגה״צ רבי יצחק צבי סופר ז״ל בעמ״ס‬
‫מספר הסופר‪ ,‬בירור הלכתי אם התלמיד טוב עשה‬
‫שהקים מקודם את הרב ואח״ב את הס״ת‪ ,‬ואחרי‬
‫שהביא דברי הר״ן דכבוד ס״ת עדיף‪ ,‬מוסיף וכותב‬
‫דאפ׳׳ה נראה לו דנהי דכבוד התורה עדיף‪ ,‬אבל אם‬
‫שניהם מוטלים בבזיץ אזי בזיון של אדם עדיף לכן יש‬
‫^ צי לו קודם מבזיץ ואפילו אינו ת״ח‪ ,‬כמ״ש רש״י‬
‫בפ׳ תצא )כ״א־כ״ג( דזלזולו של מלך הוא שאדם נעשה‬
‫בדמות דיוקנו וכו׳ א׳״כ י״ל דבכה״ג בזיון דאדם עדיף‬
‫מס״ת לכו״ע‪ ,‬כי יש להסיר קודם הבזיון מהאדם שנברא‬
‫בצלם אלהים יעו״ש‪.‬‬
‫ולענ״ד דלא כן‪ ,‬והאדם בחיים‪ ,‬חיותו אם הוא מושכב‬
‫על הארץ איננו בגדר כזה של בזיון׳ ואיננו‬
‫בגדר של זאולו של מלך‪ ,‬ולכן הדמיון מההיא דפ׳ תצא‬
‫איננו דמיון ]ואין זה דומה כלל גם לההיא דברכות‬
‫דף י״ח ע״א במוליך עצמות‪ ,‬שמביא בדבריו שם[‪,‬‬
‫וגדולי דורות היו יושבים ע״ג קרקע‪ ,‬ומהם בשכיבה‪,‬‬
‫ולומדים‪ ,‬ואוכלים וכו׳‪ ,‬ואם היה בזיון זה רק בשעת‬
‫סימן לט‬ ‫שד״ ת‬ ‫עח‬
‫גם במהדו״ת חיו״ד סי׳ קע״א שכל צורות האותיות‬
‫שהביא הב״י בסי׳ ל״ו אינן לעיכובא שכל מה שלא‬
‫נתבאר בגמרא אינו העכב עיי״ש‪.‬‬
‫וכן לציין לדברי ספר לדוד אמת להחיד״א ז״ל סימן‬
‫ט״ו אות כ׳ שכותב נמי דכל שלא נתבאר בגמרא‬
‫אינו פוסל בדיעבד‪ ,‬ועוד הוסיף עלה וכותב דאם שינה‬
‫בצורת האות בדבר שלא נתבאר בתלמוד לפסול ונחלקו‬
‫הפוסקים‪ ,‬יש לסמור על המכשירים שלא לפסול סתו״ם‬
‫יעו״ש‪ .‬ודון מינה לנידוננו‪.‬‬
‫‪ 0‬דברי הנו״ב הנז׳ הובאו גם במשנ״ב סי׳ ל״ו סק״ה׳‬
‫וביאר‪ :‬בזה כוונת דברי הרמ״א בשו״ע שם‬
‫סעי׳ א׳ שפוסק דאם שינה בצורת הכתב אינו פסול‪,‬‬
‫ומפרש המ״ב דהיינו שלא כתב תמונת האותיות הנזכרים‬
‫בספרים זכו׳ והכוונה כמו שכתב הנו״ב סי' פ' דדבר‬
‫שאין לו שורש בגמרא אין לפסול האות עבור זה עיי״ש‪,‬‬
‫ואל דברי רמ״א אלה כנראה שכיוון גם הגאון הנצי״ב‬
‫ז״ל בדבריו במ״ש‪ :‬״והא דבעינן שלשה יודי״ן אינו‬
‫אלא מתארי האותיות ודקדוקן ולא לעיכובא כמו״ש‬
‫באו״ח סי׳ ל״ו״‪ ,‬והיינו כנז׳‪.‬‬
‫ז( לז^ור כל הנ״ל נלענ״ד כי יש להכשיר את הספר‬
‫תורה של נידוננו לקריאה בציבור אחרי‬
‫שתעבור בדיקה ותיקון האותיות שנפגמו במשך השנים‪,‬‬
‫בידידות ובהוקרה‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫סימן לט‬
‫אחד שהוביל ס״ת בידיו והתחלק ונפל עם‬
‫הס״ת על הארץ את מי יש להקדים להרימו‪.‬‬
‫לח״א‬
‫אודות אחד שהוביל ס״ת בידיו ובדרך התחלק‬
‫ונפל עם הם״ ת לארץ‪ ,‬את מי יש להקדים להרים מהארץ‬
‫את הס״ת‪ ,‬או את האיש ? והבעיה היא רק כדי להציל‬
‫מהבזיון מה שמוטלים על הארץ‪.‬‬
‫א( לדעתי נראה שיש להקדים להרים את הס״ת‬
‫מהארץ בכדי שלא תהא מוטלת בבז יון ולא‬
‫מיבעיא אם האיש איננו ת״ח דבודאי יש לעשות כזאת‪,‬‬
‫אלא אפילו אם האיש הוא ת״ח אפ״ה יש להקדים ג״כ‬
‫הרמת הס״ת‬
‫אמנם בגמ׳ מכות דף כ״ב ע״ב איתא» אמר רבא כמה‬
‫טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס״ת ולא‬
‫קיימי מקמי גברא רבא דאילו בס״ת כתיב ארבעים‬
‫ואתו רבנן בצרו חדא‪ .‬ויוצא לפי״ז לכאורה שיש לכבד‬
‫את לומדיה יותר ממנו‪ ,‬אבל יש גמ׳ אחרת בקדושין‬
‫דף ל״ג ע״ב שיוצא ההיפך הזה דאיתא ! איבעיא להו‬
‫מהו לעמוד מפני ס׳׳ת‪ ,‬ר' חלקיה ור׳ סימון ור׳ אלעזר‬
‫אמרי ק״ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כל שכן‬
‫ויוצא לנו מזה שכיבוד ס״ת יותר גדול מכיבוד לומדיה‬
‫עד שלמדים שצריכים לעמוד מפניה בק״ו מלומדיה‪.‬‬
 ‫עט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫ד( וגם לרבות אפילו אם נאמר דהר‪,‬יא דמכוח מיידי‬
‫בגברא רבד‪ ,‬וההיא דקדושין מיירי בסתם‬
‫לומדים‪ ,‬ושגברא רבה עדיף וכדלעיל בשם השער‬
‫אפרים והשבו״י‪ ,‬מפל מקום בכאן יודו כו״ע דכבוד‬
‫ס״ת עדיף היות ובמניעד׳ מזה נגרמת בזיון לס״ת ואם‬
‫כן זה בבחינת של אתר‪ ,‬והוא חייבים בכבודה ולא לד׳יות‬
‫גורם להמשכת מצבה־הבזיוני‪ ,‬ומה גם שניתן לומר‬
‫שאצלו זה לא בגדר בזיון במניעת הגבהתו‪ ,‬ועב״ פ לא‬
‫כמו הס״ת‪ ,‬וגבי המניעה מהקמת ס״ת הוא גם בגדר של‬
‫איסור וכג״ל‪ ,‬לזאת ברור הדבר שד׳קמת ס״ת משפלותה‬
‫הוא קודם להקמת האדם אם לא שקיימת בעיה של‬
‫הצלה‪.‬‬
‫]ומענייין הדבר‪ .‬על ההיא דקדושין דאמרינן ‪ :‬קל וחומר‬
‫מפני לומדיה עומדים מפניה לא כל שכן‪,‬‬
‫מביא השלטי הגבורים על הרי״ף שם בשם הריא״ז‬
‫ז״ל שכתב וז״ל ! ונראד‪ ,‬בעיני שלא אמרו אלא לעמוד‬
‫מפני התורה ולא להשתחוות לה‪ ,‬ולא נמצא בכל התודה‬
‫שמשתחוין אפילו לארון הקודש עכ״ל׳ ולפי הנראר‪,‬‬
‫לכאורה כי לכן הסמיך הריא״ז את דבריו מ ה להד‬
‫לימוד של מפני לומדיה‪ ,‬כדי ללמדנו שאמרינן בזה‬
‫דיו לבא מן הדין להיות כנדון׳ מד׳ מפני לומדיה רק‬
‫עומדים ולא משתחוים כך מפניה שלמדים מלומדיד‪,‬‬
‫׳‬ ‫רק עומדים ולא משתחוים‪.‬‬
‫אולם למעשה גם משתחוים לפני התורה‪ ,‬כדכותב‬
‫הרמב״ן שם בפ׳ תבוא בשם מס׳ סופרים דכשד‪,‬חזן‬
‫מקים ס״ת על הציבור לדיראות פני כתיבתו לכל‪ ,‬מצור׳‬
‫לכל אגשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע וכו׳‪ ,‬ובך‬
‫נפסק לד‪,‬לכד‪ ,‬גם באו״ח סי׳ קל״ד סעי׳ ב׳ שמצור׳ על‬
‫כל אגשים ונשים לראות הכתוב ולברוע ולומר וזאת‬
‫התורה וכו׳‪ ,‬וכמו״כ נוהגים למעשה גם לכרוע לפני‬
‫ארון הקודש‪ ,‬וכמו שאומרים גם ב״מה טובו אהליד״‬
‫ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך‬
‫ביראתך‪ ,‬והוא זה מפני שהכריעה וההשתחויה מפני‬
‫כתב־ד‪,‬ס'ת ולפני ארוד‪,‬״ק באה באשר דרכם משתקפים‬
‫מוראו של מקום בבחינה של ״לא ממקדש אתר‪ ,‬מתיירא‬
‫אלא ממי שהזהיר על המקדש״ )יבמות ו׳־( ולפניו‬
‫היא היא שמכוונת כריעתנו והשתחוויותנו‪ ,‬ועל כן הצו‬
‫על כך והנוהג בזה חל על ת״ח וזקנים כעל ע״ה ונשים‪,‬‬
‫והמכבד את הס״ת מעלים עליו כאילו חולק כבוד למקום‬
‫ב״ה שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו‪ ,‬וכל כולה‬
‫שמותיו של הקב״ה‪.[.‬‬
‫האדם אין זה בגדר של בזיון כאשר הוא זה אצל ס״ת‬
‫סיסו מ‬
‫א‪ .‬בנדוו הילפותא של ״ובא הלוי״ ועניו‬
‫תליית חיוב תת״פ בחלוקת חלק בארץ‬
‫ואם הוא דוקא בהנתיינה׳ ודין שאר‬
‫הארצות שכובש פלך‪.‬‬
‫ב בביאור וישוב דברי הרפב״ם בפי״ג‬
‫פשפיטה ויובל והדאב״ל והרדב״ז‪.‬‬
‫סימן לט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫הנפילה‪ ,‬וזה כבר עבר‪ ,‬ולא כן הדבר גבי ספר תודה׳‬
‫דקים לן שעצם שכיבתה על הארץ הוא לגבי דידה‬
‫גדר של בזיון‪ ,‬יעוין בגמ׳ במנחות ד׳ ל״ב ע״ב שמסופר‬
‫דמעשה בר' אליעזר שהיה יושב על המטה ונזכר שס״ת‬
‫על גבי קרקע הוד׳)כך היא המסקנא( ונשמט ויש ע״ג‬
‫קרקע ודומה כמי שהכישו נחש‪.‬‬
‫גם לומר דאם לא ממהרים להקימה מע״ג‬ ‫ומסתבר‬
‫הקרקע דעוברים על לאו של ארור אשר‬
‫לא יקים את דברי התורה‪ .‬וחילי דידי מדברי הרמב״ן‬
‫עה׳׳ת שם דמביא דברי הירושלמי בסוטה דשואל וכי‬
‫תורה נופלת וכו׳‪ ,‬ומביא דאמרו על דרך הגדה דזה החזן‬
‫שאינו מקים ספרי התורה א״׳עמידן כתקנן שלא יפלו‬
‫ע״ש‪ ,‬וא״כ מינה במכש״ב שעוברים על לאו זה כשרואה‬
‫ס״ת נופלת ואינו ממהר להקימה‪ ,‬ואת דברי הירושלמי‬
‫והרמב״ן מביאים כבר לאסמכתא לענין ס״ת שנפל‬
‫לארץ בשו״ת אמרי אש חאו״ח סי׳ ו׳‪ ,‬ושו״ת עולת יצחק‬
‫סימן ס״ז‪ ,‬ושו״ת ערוגת הבשם )מחוסט( סימן כ׳ ועוד‬
‫עיי״ש‪,‬‬
‫ובכל אופן שהוא אצל האדם בשכיבה ע״ג הקרקע‬
‫איננו בגדר של איסור‪ ,‬אבל אצל ס״ת הוא בגדר‬
‫של איסור‪ ,‬וכמו שפוסק הרמ״א ביו״ ד סי׳ רפ״ב סעי׳‬
‫ז׳ דאסור להניח ס״ת ע״ג קרקע וה״ה שאר ספרים‬
‫ואפילו על המדרגות שעושין לפני ארון הקודש אסור‬
‫להניח ספרים‪.‬‬
‫נראה דבנידון שלפנינו הרמת ס״ת קודמת‬ ‫ג( לזאת‬
‫לא רק כשהאיש איננו ת״ח׳ אלא דינא הכי‬
‫אפילו הוא ת״ח‪ ,‬ואפיא אם נאמר דלענין כיבוד בכה״ג‬
‫לומדיה קודמים כפי שמצינו בשו״ת יד אליהו מלובלין‬
‫סי׳ ד׳ שכותב לפרש שהגט׳ במכות מיירי היכא ששתי‬
‫המצות קימה מפני ס״ת וקימה מפני ת״ח נזדמנו לו‬
‫כאחד‪ ,‬דהיינו שיבול לקיים מצות קימה לפני ס״ת‬
‫במקום א׳ ובמקום אחר יכול לקיים מצות קימה לפני ת״ח‪,‬‬
‫ובאמת עדיף כבוד ספר תורה טפי‪ ,‬אך היכי דסתרי‬
‫אהדדי ואינו יכול לקיים שניהם אז היא הנותנת להעדיף‬
‫הקימה לפני ת״ח משום האי טעמא גופא דקיל טפי‬
‫ולכן צריכים חיזוק טפי יעו״ש‪ ,‬אבל היכא דהשאלה‬
‫העומדת לפנינו היא לענין ביזוי‪ ,‬דאם יקדימו את הת״ח‬
‫הס״ת תמשיך להיות ב מיון אזי נראה פשוט שגם היד‬
‫אליהו יודה שמשום חיזוק הדבר הקיל יותר אין להשאיר‬
‫במיון הדבר החמור יותר‪ ,‬ובפרט דכאשר ביארנו אצל‬
‫ואיסורא יש לד׳שאירה במצב זה וביפה שעה אחת קודם‪,‬‬
‫יעוין בפ״ת ביו ‪ r‬סי׳ רפ״ב סק״ז ובהגהות בית לחם‬
‫יהודד‪ .‬שם שמביא קבלה מחסידי הראשונים דאם ח״ו‬
‫י פ א הרבה ספרים על הקרקע וד״גביד׳ א׳א' אל ישק‬
‫כ״א בד״גבהתו אך יגביה כולם ואח״ב ינשקם משום דהוי‬
‫ביזוי לזד‪ .‬המונח בקרקע מלהגביה עד שינשק חבירה‬
‫עיי״ש סעמ״ל‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מ‬
‫אגב‪ ,‬באות ד' שם בצ״א בד״ה ולענ״ד‪ ,‬בסופו כנראה‬
‫שיש שם ט״ס וצ״ל ״אז אותם הסירות אינם חייבים‬
‫במעשרות״(‪.‬‬
‫ולענין מ׳׳ש שם באות ו׳ וז' בישוב דברי הרמב״ם‬
‫מהשגת הראב״ד‪ ,‬יוצא לפי״ז דפלוגתת הרמב״ם‬
‫והראב״ד אם באמת תלוי בכל מקום ומקום שיהא שם‬
‫הטעם של חסרון נחלה״ שזוהי דעת הראב״ד‪ ,‬או שכיון‬
‫שבארץ כריתת הברית לאבות יש לטעם זה‪ ,‬אזי זהו‬
‫טעם המספיק להיות להם זכות הנתינה בכל מקום‬
‫ומקום שיש שם חיוב תרו״מ‪ .‬אולם כ״ז א״ש לפי הנ״ל‬
‫לענין פסוקי פ׳ קרח‪ ,‬אבל בסוף אות ז׳ בד״ה וביותר‪,‬‬
‫כ׳ כן גם על דרשא של ״ובא הלוי״‪ ,‬ובזה אפשר להעיר‬
‫דוכי הפקר של שעה א׳ בסירות אלו בארץ שכבשם‬
‫מלך ישראל לא יפטור משום דבארץ כריתת הברית‬
‫לאבות אין להם חלק‪ ,‬הרי פשטא דלגבי הנידון הפרטי‬
‫של הפירות מתחשבים רק במצבם הפרטי‪ ,‬ואם באלו הי׳‬
‫סו״ס אפשרות זכיה ללוי ע״כ הם פטורים‪ ,‬וכמו״ש‬
‫לעיל‪ ,‬ואשר ע״כ כבר א״צ ליישב מקרא זה לענין עצם‬
‫הנידון של הראב״ד‪ ,‬כי לפי הנ׳׳ל כל ענין דרשת פסוק‬
‫זה לא שייכת לנידון הראב״ד שהוא רק נידון של זכות‬
‫נתינה‪ ,‬וענין הדרשא הזו היא נדון של הפקעת איסור‬
‫טבל‪.‬‬
‫מ״ש בצ״א שם סי׳ א׳ בנדון הפרשת תרו״ט‬ ‫ב( בענין‬
‫מן העלים‪ ,‬כ׳ שם באות א׳ להוכיח ממשנה‬
‫מפורשת שעלי ירקות חייבים בתרו״מ‪ .‬ובזה יתכן להעיר‪,‬‬
‫דהנה במעשרות פ״ה מ״א‪ ,‬וברמב״ם פ״ב מ״ה תרומות‬
‫ה״ה איתא שיש אופנים לחייב ירק ויש אופנים לפטור‬
‫ירק‪ ,‬וכגון בכסבר ושבת‪ ,‬יעו״ש‪ ,‬וא״כ הרי אפ״ל‬
‫שהמשנה איירי בגוונא שהירק נתחייב‪ ,‬וא״כ לכאורה‬
‫לענין הנדון של עלי הצנון‪ ,‬אם רובא דעלמא לא אוכלים‬
‫את העלים )דבנוסח השאלה לא נזכר שרובא דעלמא‬
‫אוכלים אותו‪ ,‬אלא נזכר רק שהרבה אנשים אוכלים‪.‬‬
‫אך שוב ראיתי שנזכר שם דמבושלים ראויים לכל אדם(‪,‬‬
‫אזי יתכן שאין זה בגדר ״זרע לירק׳׳ אלא לזרע‪ ,‬וא״כ‬
‫אולי העלים אינם מחויבים )אם נדמה זאת לכסבר‬
‫ושבת(‪ ,‬דאע״ג דיתכן דמבושלים ראויים לכל אדם‬
‫מ״מ אולי זה בגדר שלא נזרע לשם בך‪ ,‬ואך שו״ר‬
‫ברמב״ם שם פ״ב מה׳ תרומות ה״ג דזרע צנון פטור‬
‫מתרו״מ‪ ,‬וא״ב אולי העלים נחשבים יחד עם קלח הצנון‬
‫ככדבר א׳‪ .‬עכ״פ לכאורה כל נדון ונדון של עלים של‬
‫ירק מסוים צריך לכאורה לדון עליו בפני עצמו‪ ,‬כי‬
‫מהמשנה יתכן שלא יהא אפשר להוכיח לכל גווני‪ ,‬משום‬
‫להלכה י׳ — כפי שנדפסה ההשגה שם —‪ ,‬אבל מדברי‬
‫די״ל דשם איירי באופן המחויב‪.‬‬
‫הכ״מ והמל״ט נראה ששייכת לה׳ י״א כפי פשטות‬
‫עצם הנדון של הפרשה מקליפי תפו״ז‪ ,‬אציין‬ ‫ולענין‬
‫למ״ש בחזו״א מעשרות סי׳ א׳ סק״ל שדעתו‬
‫שם לפוטרם מן המעשרות‪ .‬ובצ״א שם באות כ״ב כ׳‬
‫לענין צירוף דעת המג״א בסי׳ ר״ב‪ ,‬והחזו״א שם דן‬
‫שו״ ת‬
‫ג‪ .‬בעניו עלי הצנון וקליפי תפו״ז אם‬
‫חייבים בתדו״מ‪.‬‬
‫בס״ד‪ ,‬י״ז מג״א תשמ״ה‪.‬‬
‫לכבוד אאמו״ר שליט״א‪.‬‬
‫ראיתי ״בציץ אליעזר ח״א סימן ד׳ במ״ש‬ ‫א( היום‬
‫באות ג׳ בסופו לתמוה ע״ד המל״ט—וחשבתי‪,‬‬
‫שיתכן בזה לומר שנדון הראב״ד והמל״ט בעגין תלי׳‬
‫תרו״מ בחלוקת חלק בארץ‪ — ,‬ונדוז הילפותא של ״ובא‬
‫הלוי״ למעט הפקר — הם שני נדונים נפרדים —‪,‬‬
‫דהילפותא של ״ובא הלוי״ הוא ביחס אל הפירות‬
‫הפרטיים שאנו דנים כעת ממש עליהם אם היו במשד‬
‫כל הזמן תחת הבעלים‪ ,‬או שהיו שעה אחת‪ ,‬הפקר‪,‬‬
‫דאם היו שעה א' הפקר הרי יוצא שלמעשה הי׳ ללוי‬
‫ולכהן אפשרות זכיה ממש בפירות פרטיים אלו‪ ,‬ע״כ‬
‫אין כבר בכלל חיוב בזה )ועוד צ״ב איך הילפותא לפטור‬
‫לגמרי ולא רק לענין לפטור ״מנתינה״ דהיינו שיפריש‬
‫וימכור לכהן(‪ ,‬אבל נדון הראב״ד‪ ,‬לפי ישובו של המל״מ‪,‬‬
‫הוא לענין הפסוקים בפ׳ קרח )המובאים בצ׳׳א שם אות‬
‫ז׳(‪ ,‬שהראב״ד מפרש שהמכוון שם לתלות ענין התרו״מ‬
‫בחלק בארץ‪ ,‬וזה כבר לא קאי לענין הפירות הפרטיים‪.‬‬
‫אלא אפי׳ אם הם לא היו הפקר כלל מ״מ התורה נתנה‬
‫טעם שזכות הלויים קשור עם מה שאין להם נחלה‪,‬‬
‫מלך‬ ‫ע״כ טוען הראב״ד שאם כן בארצות שכבשם‬
‫חלק‬ ‫ישראל — לפי״ד הרמב״ם — ששם יש לכולם‬
‫יתנו‬ ‫ונחלה א״כ לא יצטרכו לתת לכהנים )והיינו שלא‬
‫כעת‬ ‫במתנה אלא ימכרו להם(‪ ,‬דהרי שם בארצות אלו‬
‫אנו דנים על הפירות של הקרקעות שזכו בהם ישראלים‬
‫ולא כהנים ולויים‪ ,‬א״כ בפירות אלו הפרטיים לא היה‬
‫ללוי חלק ונחלה שלא הי׳ לו ענין ויכולת לזכות בהם‪,‬‬
‫ואינם הפקר‪ ,‬ולכן לא שייך בהם דרשא ד׳׳ובא הלוי׳׳‪,‬‬
‫ורק הנידון כאן דהפירות נמצאים בארץ ששם הי׳ מתחי'‬
‫יכולת זכיה בקרקעות‪ ,‬א״כ לא שייך שם עצם הטעם‬
‫שיש לכהנים והלויים זכות בנתינה להם‪ ,‬וא״ב א״ש‬
‫דברי המל״מ‪ ,‬דפשיטא דדרשא ד״ובא הלוי״ נתמעט‬
‫גם מאיסור טבל )ורק עוד צ״ב היכא נלמד גם זאת(‬
‫ורק דדרשא זו לא שייכת לנידון זה‪ ,‬והנדון שייר רק‬
‫לדרשא של קישור ענין זכות הנתינה עם חלק הארץ‬
‫ושם הוי מקום דיון רק לפטור נתינה‪.‬‬
‫ולעעניו מ״ש שם באות ה׳‪ ,‬כמדומני‪ ,‬שלימוד זה נתכוין‬
‫גם הרדב״ז בפי׳ לרמב״ם שם‪ ,‬ורק דלכאורה‬
‫משמע שם שהרדב״ז ביאר שהשגת הראב״ד שייכת‬
‫משמעות הדברים‪ ,‬וג״כ כנראה שיש שם ט׳׳ם בדברי‬
‫—הרדב״ז וצ״ל ״רחמ׳ לא אמר שיתנו להם תרו״ט כיון‬
‫נוטלין חלק בארץ אלא חלף עבודתם״‪ ,‬ואם כנים‬
‫הדברים א״כ הן הן הדברים כמ״ש שם בצ״א‪) ,‬דרך‬
‫פא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫שכתב הראב״ד א״כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות‪,‬‬
‫דודאי הד‪,‬פרשה אינד‪ .‬תחת חלק הארץ עכ״ל‪.‬‬
‫הרי יוצא לנו ברור ומפורש מדברי מל״מ אלד‪ ,‬דס״ל‬
‫שכל התלייה שתלה הכתוב של ובא הלוי את‬
‫חיוב התרו״מ מפני שאין לו חלק ונחלה‪ ,‬הוא רק בקשר‬
‫לחיוב הנתינה‪ ,‬אבל אין לזה כל מבוא לחיוב חהפרשה‬
‫ומוכיח זאת מזה שאפי' הכד‪,‬נים והלוים הוזהרו מלאכול‬
‫טבל קודם הפרשד״ ועוד מוסיף וכותב במפורש דלחיוב‬
‫הד‪,‬פרשה טעם אחר יש כדבר‪ ,‬אשר גלה סודו אל עבדיו‬
‫הנביאים‪ ,‬ויוצא איפוא שאליבא דד‪,‬מל״מ תלייד‪ ,‬זאת‬
‫של חיוב הר״פרשד‪ ,‬באם יש לכד‪,‬ן חלק ונחלד‪ ,‬שילפינן‬
‫מקרא ד״ובא הלוי״ וגו׳ כפי שרוצד‪ ,‬הכ״מ ל‪ ,‬מר אב‪;,‬‬
‫נכונה והיא סגורה וחתומה לגמרי‪ ,‬כי לחיוב חהפרשה‬
‫טעם אחר לגמרי ישנו בדבר‪ ,‬וא״כ אליבא דד‪,‬מל״מ‬
‫אי אפשר ללמוד מקרא דובא הלוי בנוגע לחיוב הפרשה‬
‫אפילו ביחס אל ״הפירות הפרטיים״ כמובן‪ ,‬ולכן תמהתי‬
‫בדברי‬ ‫שפיר עליו מד‪,‬ד‪.‬יא דהספרי וד‪,‬ירושלמי שהבאתי‬
‫ללם‪ ,‬ר‬ ‫דדרשי במפורש מהך דכי אין לו חלק ונחלה עמך‬
‫ונחלה‬ ‫גם בנוגע לחיוב ד‪,‬ד‪.‬פרשה‪ ,‬וכאשר יש לו חלק‬
‫מחיוב‬ ‫בהפקר ולקשו״פ פטורים הם משום כך גם‬
‫ד‪,‬ד‪,‬פרשד‪.,‬‬
‫ב( לדברי שם באות ה' בביאורי הכתובים‪ ,‬ושעיקר‬
‫החיוב של מעשר הוא מפגי שאין לו‬
‫חלק ונחלה עמך אלא חלף עבודתם‪ ,‬אלא רק דאמרד‪,‬‬
‫תורה דמכיון שיש לו מעשרות ממילא אין לו חלק‬
‫ונחלר‪ ,‬עמך וכו' ועפי״ז כתבתי באות ר ליישב ממילא‬
‫דברי הרמב״ם מהשגת הראב״ד‪ ,‬הנך כותב שכמדומה‬
‫לך שליסוד זה נתכוון הרדב״ז על הרמב״ם שם‪ ,‬ורק‬
‫שיש שם ט״ס בדברי הרדב״ז זצ״ל ־ רחמנא ״לא״ אמר‬
‫שיתנו לר‪,‬ם תרו״מ כיון שאין גומלין חלק בארץ אלא‬
‫חלף עבודתם‪ .‬ויוצא שהן הן הדברים שכתבתי שם‬
‫בצ״א‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫לך ע״ז׳ ההמצאה וההברקה היא יפה אבל‬ ‫ואשיב‬
‫כפי שהנך מרגיש בעצמך בדבריך‪ ,‬הרי משמע‬
‫מהרדב״ז שביאר שהשגת הראב״ד שייכת להלכה י'‪,‬‬
‫ואמנם כן הוא‪ ,‬וממילא דברי הרדב״ז אין לד‪,‬ם כל‬
‫קשר לד‪,‬דברים שכתבתי בצ״א‪ ,‬וגם אין צורך לשבש‬
‫ולומר שיש ט״ס בדבריו‪.‬‬
‫וכוונת דברי הרדב״ז המה בכזאת‪ ,‬דהוא מפרש מתחי׳‬
‫שכוונת השגת הראב״ד היא להשיג על מר‪,‬‬
‫שפוסק הרמב״ם בד‪,‬לכד‪ .‬י׳ שבן לוי או כהן שנטל חלד‪,‬‬
‫בביזה אקה‪ ,‬שאם כן כשם שאסור לו ליטול חלק‬
‫בביזה מפני שזה נחשב חלק מהארץ כך מאותו הטעם‬
‫היה צריך לד‪,‬יות הדין שלא יטלו גם תרומות ומעשרות‪,‬‬
‫ועל זה משיב הרדב״ז שלא מבין את השגתו‪ ,‬דזהו כעין‬
‫קושיא על התורה למה שצותד‪ ,‬לתת להם תרו״ט‪ ,‬דד‪,‬א‪,‬‬
‫״רחמבא אמר שיתנו להם תרומות ומעשרות כיון שאין‬
‫נוטלין חלק בארץ״‪ ,‬ועל עצם הקושיא דד‪,‬א הרי זה‬
‫חלק מן הארץ כשם שביזה נחשבת חלק מן הארץ ולמה‬
‫סימן מ‬ ‫ש ו״ ת‬
‫בעגין דברי ד‪.‬מג״א בזד‪ ,.‬וס״ל כדעת החולקים בזד‪.‬‬
‫>ויעוין בשו״ת מני״צ ח״ב סי׳ קט״ז(‪,‬‬
‫ואחתום בזה בברכה‬
‫בנד‬
‫שמחה בונם‬
‫תש ובה ‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״ה מנ״א תשמ״ה‪.‬‬
‫לבני היקר הגרש״ב שליט״א‪.‬‬
‫רבה של שכונת עזרת תורד‪ .‬בפעיה״ק ת״ו‪.‬‬
‫קראתי בשמחה הערותיך על ספרי שו״ת ציץ‬
‫אליעזר ה״א‪ .‬וזאת תשובתי עליהם בקצרה‪.‬‬
‫א( ע מ ״ ש בח״א סי׳ ד׳ אות ג' לתמוה על המשל״ מ‬
‫בפי״ג מה׳ שמיטה ויובל ה״י בקשר לדברי‬
‫ד״ראב״ד שם‪ ,‬שכותב דמה שתלד‪ .‬הכתוב חיוב תרו״מ‬
‫בחלק הארץ הוא דוקא הנתינד‪ .‬לכהן‪ ,‬אבל איסור טבל‬
‫אינו תלוי כלל בחלק הארץ‪ .‬ותמהתי עליו שנעלמו‬
‫מעיניו הבהירות בעת כתבו זאת דברי הספרי והרושלמי‬
‫דמבואר דגם איסור טבל תלוי בחלק הארץ‪ ,‬ושמה״ט‬
‫לקש״ם וד‪.‬פקר פטורים מן המעשר מפני דכתיב ובא‬
‫הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לד ואין לו‬
‫את חייב ליתן לו יצאו אלו שידך וידו שוין בו‪ .‬הנך‬
‫כותב ליישב דברי המשל״ט‪ ,‬די״ל דד‪.‬ילפותא של ו״בא‬
‫הלוי״ הוא ביחס אל הפירות הפרטיים שאנו דנים כעת‬
‫ממש עליהם‪ ,‬בד״יות ולמעשה היה ללוי ולכד‪.‬ן אפשרות‬
‫זכיה ממש בפירות פרטיים אלו‪ ,‬ומשא״ב בנידונם של‬
‫הראב״ד והמשל״ט שזה לא קאי לענין הפורות הפרטיים‬
‫אלא על הארצות שכבשם מלך ישראל ששם לדעת‬
‫הרמב״ם יש לכולם חלק ונחלה‪ ,‬אבל בפירות הפרטיים‬
‫לא יש ללוי חלק ונחלד‪ .‬ולכן לא שייר בהם הדרשא‬
‫של ״ובא הלוי״ עכת״ד‪.‬‬
‫והנה כיו״ב כ׳ לי בזמנו לחלק בקצרה הרב הגרמ״ל‬
‫שפירא ז״ל‪ ,‬וד‪.‬שבתי לו)כפי שנדפס בצ״א ח״ב‬
‫סי' י״ד אות ח'(‪ ,‬ח״א‪ ,‬כי פשטות דברי המל״ט משמע‬
‫שרצו״ל שכל עצם חיוב ההפרשה אפילו בארץ שנכרתד‪.‬‬
‫ברית היא לא תחת חלק הארץ‪ ,‬והנימוק של כי אין לו‬
‫חלק ונחלה נאמר רק על הנתינה‪ .‬וציינתי לדברי המל״מ‬
‫בספרו פרשת דרכים דרוש ו׳ שכותב מפורש כן‬
‫שהאזהרה שלא לאכול טבל וחיוב ההפרשה אינו תלוי‬
‫בחלק הארץ‪ ,‬וכי טעם אחר יש לחיוב ההפרשה גלד‪.‬‬
‫סודו אל עבדיו הנביאים יעו״ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫ו בז ה אעתיק לך דברי הפרשת דרכים שם בלשונו‬
‫ממש‪ ,‬וז״ל ‪ :‬והס ליה לאדונינו הראב״ד מזה‪,‬‬
‫ששתי מצות יש בתרומות ומעשרות‪ ,‬האחת היא ההפרשד‪.‬‬
‫שהוזהרנו שלא לאכול טבל בלתי הפרשה‪ ,‬וזה אינו‬
‫תלוי בחלק הארץ שהרי אפי' הכהנים והלוים הוזהרו‬
‫מלאכול טבל קודם הפרש׳ וכמבואר‪ ,‬ובמצור‪ .‬זו דהפרש'‬
‫טעם אחר יש בדבר גלה סודו אל עבדיו הנביאים‪,‬‬
‫ומצוה אחרת יש לאחר הפרש׳ והיא הנתינה לכהן וללוי‪,‬‬
‫וזהו שתלה הכתוב הט׳ לפי שהם תחת חלק הארץ‪ ,‬וזהו‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן מ‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫פב‬

‫הערתך שנפל ט״ם בסוף או״ד בדברי שם‬ ‫ד( נכונה‬ ‫נתנה זאת להם רחמנא‪ ,‬על זה ממשיך הרדב״ז ומשיב‬
‫ובמקום שכתוב‪ ,‬אז אותם חפירות חייבים‬ ‫שרחמנא אמרה זאת והוציאה נץ הכלל תרו*מ כדי לתת‬
‫במעשרות‪ ,‬צ״ל ‪ 5‬״אז אותם הפירות אינם חייבים‬ ‫להם זאת ״חלף עבודתם״‪ ,‬ורק זה נתנה להם חלף‬
‫במעשרות״‪.‬‬ ‫עבודתם אבל לא את הביזה‪ ,‬ולכן כשם שאיז להם‬
‫ה( או דו ת מה שהנך כותב על הבירור שכתבתי‬ ‫נחלה בארץ כך אין להם חלק בביזה‪ ,‬כפסק הרמב״ם‬
‫בסימן א׳ מספרי שם אודות עלי הצנון‬ ‫שם‪.‬‬
‫וקליפת התפו״ז‪ ,‬והעלתי שחייבים בתרו״מ‪ .‬הנה ידעתי‬ ‫ו הו כ ח ה מפורשת לדברי האמורים בכוונת דברי‬
‫גם ידעתי כי ישנן חילוקי דיעות בזה בין גדולי‬ ‫הרדב״ז‪ ,‬ושהכל מוסב בהקשר למה שפוסק‬
‫הפוסקים האחרונים ואני העלתי את הגלפענ״ד‪.‬‬ ‫הרמב״ם בה״ י שלא נוטלים חלק בביזה‪ ,‬אנו למדים‬
‫ולתשומת לבך כי הוספתי להשיב ולכתוב עוד בזה‬ ‫מהמשך דברי הרדב״ז‪ ,‬שמוסיף וכותב שמתוך הדוחק‪,.‬‬
‫כמה בירורי דברים בצ״א ח״ב סימנים ט״ז י״ז‪ ,‬וח״ג‬ ‫והתימה שיש לו בכוונת דברי הראכ״ד‪ ,‬הוא כותב‬
‫סימנים כ״א כ״ב יעו״ש בבירורים הנוספים שכתבתי‬ ‫לפרש שכוונת דיראב״ד היא בכזאת שמכיון שפוסק‬
‫בזה‪ .‬ולאחרונה הופיע ספר הר צבי על עניני תרו״מ‪,‬‬ ‫הרמב״ם שאסור לכהן וללוי לקחת ביזה בארץ׳א״כאם‬
‫ושמחתי לראות בסימנים ס״ח־ס׳ שגם הוא העלה‬ ‫בזזו ישראל דברים החייבים בתרומות ומעשרות‬
‫להלכה בעלי צנון וקליפות תפו״ז שחייבים בתרומות‬ ‫מכיון שאין להם לכהן וללוי חלק בביזת הארץ לא יטלו‬
‫ומעשרות‪ .‬ואקצר‪,‬‬ ‫גם זה כי הם היו תחת חלק ביזת הארץ‪ ,‬וכ״ת ה״נ שלא‬
‫אביך אוהבך בלו״נ‬ ‫יטלו‪ ,‬הא הרי בביזת מדין אע״פ שלא נטלו חלק בארץ‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫מ״מ נטלו תרומת כל מה שהביאו‪ ,‬אלא ע״כ מוכח מזה‬
‫שיש להם חלק בבתה וכד‪ ,‬וגם אם כוונת הראב״ד לכך‪,‬‬
‫סימן מא‬ ‫אפ״ה ממשיך הרדב״ז ומשיב על זה‪ ,‬חדא דסמכינן‬
‫אספרי דאמר חלק בביזה ונחלה בארץ‪ ,‬ותו דאין תרו״ם‬
‫א‪ .‬בביאור עניו חטא הכאת הסלע ומה‬ ‫נכנסו תחת חלק ביזת הארץ וכו׳ כדיעו״ש‪.‬‬
‫שאומרים בתפלת גשם ״בצדקו״ חון‬
‫חשרת מים‪.‬‬ ‫יוצא לנו מבואר ומפורש מדברי הרדב״ז שלא‬ ‫הרי‬
‫עלה על דעתו כלל לפרש דכוונת השגת הראב״ד‬
‫ב בישוב דברי רש״ י לחטא מרע״ ה במי‬
‫על הרמב״ם היא בנוגע לשאר הארצות שבהי״א‪ ,‬אלא‬
‫מריבה‪.‬‬
‫פירש בין בפירושו הראשון ובין בפירושו השני‪ ,‬שכל‬
‫ג‪ .‬בדברי הנו״ב בקבלת פני רבו ברגל‬
‫כוונת הראב״ד בהשגתו על הימב״ם היא עמ״ש בה״י‬
‫בזמן הזה‪.‬‬
‫על הארץ שנכרתה עליה ברית‪ ,‬ושבמה שונה חיוב‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫כ״ה‪ ,‬ו׳ תמוז תשמ״ו‪.‬‬ ‫התרו״מ מבתת הארץ שאין להם‪ ,‬ואם כן אין לדברי‬
‫לכבוד מח׳ הרה״ג היקר חו״ב מרביץ תורה‬ ‫הרדב״ז כל שייכות עם מה שכתבתי בספרי לפי מה‬
‫מאיר רוזנבוים שליט״א‪.‬‬ ‫לתלמידים וכו׳מוה״ר יעקב‬ ‫שמבארים יתר נו״כ הרמב״ם שכוונת הראב״ד בהשגתו‬
‫היא עמ״ש הרמב״ם בהי״א בקשר לשאר כל הארצות‬
‫אחדשה״ט‪.‬‬
‫שכובש מלך ממלכי ישראל‪ ,‬ואין גם לשבש ולומר כי‬
‫רב תודות למר שהואיל בטובו לכבדני קמא‬
‫ט״ס נפלה בדברי הרדב״ז‪ .‬ופשוט‪.‬‬
‫שבתא בספרו החדשז ״אבן בוחן השלם״‪ .‬קיימתי בו‬
‫מצות ״עונג שבת״ ועיינתי בכמה מקומות ונהנתי‬ ‫ג( על מ״ש בדברי שם בסוף אות ז׳ דמכיון שע״ז‬
‫מרב טוב הצפון בו לחיחד כשרונות היושבים ושוקדים‬ ‫שכוונה התורה ה״כי אין לו חלק ונחלה עמך״‬
‫באהלה של תורה והרחבת ידיעותיהם‪ ,‬וכן מהפנינים‬ ‫דהיינו בארץ שנכרתה עליה ברית לאבות קרינן בהו‬
‫היקרים שדולה ומשקה לצמאים לדבר ה׳‪ ,‬זתיכף‬ ‫שפיר‪ ,‬א״כ משום זה איכא הדין של ״ובא הלזי״ גם‬
‫לת״ח ברכה שיזכה עוד רבות בשנים להפ^ מעיינות‬ ‫בשאר הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הגם שיש‬
‫התורה והיראה חוצה בבריות גופא ונהורא מעליא‪.‬‬ ‫להם חלק בהם‪ ,‬הנך מעיר‪ ,‬דוכי ״הפקר״ של שעה‬
‫א׳ בפירות אלו בארץ שכבשם מלך ישראל לא יפטור‬
‫לחיבת וזקודש אכתוב לו מה שנתעורר‬ ‫משום דבארץ כריתת הברית לאבות אין להם חלק?‬
‫אצלי כמה הארות■ ‪.‬‬
‫ולדעתי אץ בזה די השב׳ דשאני ״הפקר״ מכיון‬
‫א( בראשונה עיינתי מעניגי דיומא בפ׳ חוקת‪,‬‬ ‫דסוג זה של ״פירות הפקר״‪ ,‬גם בארץ‬
‫וראיתי בענין חטא מי מריבה שמביא‬ ‫י‬ ‫שנכרתה ברית לאבות יש להם; חלק‪ ,‬ולכן יפטור בזה‬
‫בשם האדמו״ר מגור זצ״ל שאמר להביא ראיה להרמב״ם‬ ‫שפיר גם בארץ שכבשם מלך ישראל‪ ,‬כי זה נקרא‬
‫שהחטא לא היה על שהכה את הסלע במקום לדבר‬ ‫שפיר שיש להם חלק בסוג זה גם בארץ‪ ,‬ולכן‪ .‬פוטר‬
‫אליו‪ ,‬ממה קואומרים בתפלת גשם על הסלע הך ויצאו‬ ‫״ההפקר״ גם בארץ שכבשם מלך ישראל‪.‬‬
‫פג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן מא‬
‫כידוע ששמאי היה קפדן‪ ,‬והלל היה ענוותן וסבלן‪,‬‬
‫ודעתו הקדושה של שמאי היתד‪ ,‬שכן הוא לרצון לר‪,‬בוי״ש‬
‫לד״תנחג בקפדנות ולא למחול על כבוד התורה וכו'‬
‫ולא כן דעת ב״ה‪ ,‬ופליגי בזה כמו דפליגי בה׳ או״ה‬
‫וכו׳ כן פליגי במדד‪ ,‬זו של העברת המדות וכו׳ וכבר‬
‫אמרו חז״ל אלו ואלו דברי אלד‪,‬ים חיים הן וכו׳‪ ,‬ובודאי‬
‫בערך השכר אשר יקבלו הלל ותלמידיו על התנהגותם‬
‫בסבלנות‪ ,‬כזה ממש יקבלו ב״ש על התנד‪,‬גותם בקפדנות‬
‫וכו׳‪ ,‬והנד‪ ,‬ר״א שהיה מתלמידי ב״ש כידוע אחז צדיק‬
‫זה דרכו בתומו לעשות כדעתו ודעת רבו לד‪,‬יות קפדן‬
‫ור״ע שהי׳ מתלמידי ב״ד‪ ,‬אחז דרך רבותיו ודעתו‬
‫לד‪,‬עביר על ממתיו‪ ,‬ולפי״ז הנוכל לומר כי ר׳׳ע היה‬
‫יותר צדיק מר״א באחזו מדת הסבלנות? לא ולא ח״ו‪,‬‬
‫ורק לענין מעשה שאירע אז בעצירת גשמים על חטא‬
‫הדור‪ ,‬והיו צריכים להעברת פשע‪ ,‬אשר זד‪ ,‬למעביר‬
‫על מדותיו כביכול יחשב‪ ,‬יותר נתקבלד‪ ,‬אז תפלת‬
‫ר״ע‪ ,‬משום דבל המעביר על ממתיו מעבירין לו על‬
‫כל פשעיו וכו׳‪ ,‬וזאת היא כוונת הקב״ה‪ ,‬לא מפני‬
‫שזר‪ ,‬גדול מזה‪ ,‬אלא שזה מעביר על מדותיו‪ ,‬לזאת‬
‫נתקבל עתה תפלתו יותר מר׳׳א כי בזה הפעם היו‬
‫צריכין לכך עכ״ד וש״י‪.‬‬
‫יו צ א לנו מכל האמור‪ ,‬כי בזד‪ .‬שהכה משה את ד‪,‬סלע‬
‫התבלטה גודל מדת ענוותנותו הגדולה של‬
‫מהע״ד‪ ,‬והעברת מדותיו כלפי מרים אחותו‪ ,‬וכמו כן‬
‫בשעה שאנו צריכים לגשמים ומתפללים ומבקשים‬
‫לפגי הקב״ה שיעביר כביכול על מדותיו וישא עון‬
‫ויעבור על פשע ויחננו במטרות עוז‪ ,‬צריכים לבקש‬
‫זאת בזכות הצדיקים הגמלים שד‪,‬יו מעבירים על‬
‫מדותיהם‪ ,‬מדד‪ .‬ככנגד מדה‪ ,‬ואם כן מיושב במין חומר‬
‫מד‪ ,‬שאנו מתפללים בתפלת גשם כי בצדקו של מרע״ה‬
‫אשר ״על הסלע הך ויצאו מים״ יחננו בחשרת מים‪,‬‬
‫ולא מתעורר עי״כ קטרוג אפילו מד‪,‬ד‪,‬כאד‪ ,‬השניה שעבר‬
‫על פי ה׳‪ ,‬בהיות וד‪,‬יתד‪ ,‬כוונתו של מרע״ה בזה לשם‬
‫צדקות לגודל ענוותנותו כלפי אחותו הגדולד‪ ,‬וחשב‬
‫זאת לו לצדקה לד‪,‬עביר עי״כ על ממתיו‪ ,‬וכבר אמרו‬
‫חז״ל ביבמות ד׳ ע״ח ע״ב ״באשר משפטו שם פעלו״‬
‫ופירש״יז במקום שדנים האדם שם מזכירים פועל‬
‫צדקותיו עכ׳׳ל‪ ,‬וד‪,‬״נ גבי משרע״ה הגם שנשפט על‬
‫זה‪ ,‬אבל שפיר יש להזכיר עם זאת גם ״פועל צדקותיו‬
‫בזה״ שהעביר עי״כ על ממתיו‪ ,‬ונשאר על כן ״בכל‬
‫ביתו נאמן״ ושפיר יש מקום נרחב לבקש מאתו ית״ש‬
‫כי ״בצדקתו חון חשרת מים״‪ ,‬ומיושב הכל שפיר‪.‬‬
‫ב( עוד שם בפ׳ חוקת מביא ק‪.‬שית המהרש״א בסוטה‬
‫דף י״ב על רש״י שסותר א״ע‪ ,‬דבפירושו‬
‫עה״ת פירש דחטא משה היד‪ ,‬על הכאת הסלע‪ ,‬ואילו‬
‫בסנד‪,‬דרין ד׳ ק״א ע״ב מפרש שבעון שאמר שמעו‬
‫נא המורים נענש‪ ,‬ונשאר בקושיא‪.‬‬
‫ונ ר א ה ליישב דברי רש״י בשני כיוונים א( עפי״ד‬
‫הספורגו שמבאר כי יש גסיס מג׳ פנים׳ נם‬
‫ש ו״ ת‬
‫מיס ״בצדקו״ חון חשרת מים‪ ,‬יכדי ליישב דברי‬
‫הראשונים האחרים שסוברים שהחטא כן היה על‬
‫שהכה את הסלע מוסיף כבו׳ בסוגריים דאפשר ליישב‬
‫דזה קאי על פעם הראשונה שצוהו להכותו‪.‬‬
‫ו נ כו ני ם דבריו‪ ,‬אבל תקשה עדיין‪ ,‬דהא על ידי‬
‫ההזכרה מה שמשה הכה על הסלע נזכר‬
‫ממילא גם חטא ההכאה שלו על הסלע בפעם השניה‬
‫הזאת שבפ׳ חוקת והסניגור נהפך ח״ו לקטיגור‪.‬‬
‫לכן עולה בדעתי להוסיף וליישב בעל פי מה שראיתי‬
‫בספר לב אריה המפורםם על חולין ד׳ ז׳ ע״ב‬
‫שכותב כי מצא טוב טעם והתנצלות‪ .‬לאדון הנביאים‬
‫זה האיש משה רבינו ע״ה בענין מי מריבה שהסתבכו‬
‫בו המפרשים לדעת מה היה לו לעבור את פי ה׳ שצוהו‬
‫לדבר אל הסלע והוא הכה אותו פעמיים‪ ,‬ובהקדם‬
‫מד‪ .‬דקשה דמדוע לא צוד‪ .‬השי״ת כן בתחילת נתינת‬
‫הבאר שהוא הסלע הזד‪ .‬לדבר אליו רק אמר בפ׳ בשלח‪.‬‬
‫וד״כית בצור ויצאו ממנו מים‪ ,‬אלא הענין הוא‪ ,‬דכבר‬
‫ארז״ל שד‪,‬באר ניתן לישראל בזכות מרים וכאשר‬
‫מתד‪ .‬מרים נסתלק הבאר וחזר אחר כך בזכות‬
‫משד‪ ,.‬והנה מרים לא היה זכותד‪ .‬גדול כ״כ כזכות משה‬
‫ולזר‪ .‬לא עצר כח זכותד‪ .‬שיופעל הנם בדיבור בעלמא‬
‫אל הסלע‪ ,‬לכך הוצרך לפעולות גשמיות לד‪,‬כות‬
‫בצור לקרב הדבר קצת אל הטבע וכמ״ש הרד״ק בהא‬
‫דאלישע שד‪,‬שים פיו אל פיו‪ ,‬אבל אח״כ כשחזר הבאר‬
‫בזכות משה וזכותו גדלה מאד למעלד‪ ,‬ראש‪ ,‬היה יכול‬
‫לפעול הגם בלי עמל ויגיעה ופעולות טבעיות‪ ,‬רק‬
‫בדיבור בעלמא‪ ,‬וכיון שפעולת הנם היה יכול לבוא‬
‫ע״י דיבור לזה הקפיד הוא ית' שיהי׳ דוקא בדיבור‬
‫למען יתקדש שמו יותר‪ ,‬ואולם זה האיש משה שהי׳‬
‫עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמד‪ .‬ומחמת‬
‫ענוותנותו לא רצה לדבר אל הסלע למען לא יתראה‬
‫לעיני העם שזכותו גדול מאד מזכות מרים‪ ,‬לזר‪ ,‬הכד‪,‬‬
‫בסלע כאשר בתחילה‪ ,‬אמנם הדבר הי' רע בעיני ה'‬
‫כי במקום שהי' יכול לבוא לידי קידוש שמו מהראוי‬
‫הי׳ לו להניח מדת ענוותנותו בעת הד‪,‬וא‪ ,‬כנלע״ד‬
‫להליץ בעד אדוננו משה ע״ה והוא נכון ונחמד בם״ד‬
‫עכ״ד ודפח׳׳ח‪.‬‬
‫אקדים לד‪,‬ביא עוד מה שראיתי בספר קד‪,‬לת יצחק‬
‫ע״ה פ׳ כי תשא שעומד ע״ד ד‪,‬גמ׳ בתענית‬
‫ד׳ כ״ה ע״ב דאיתא ! מעשה ברבי אליעזר שירד לפני‬
‫התיבה ואמר כ״ד ברכות ולא נענה‪ ,‬ירד רבי עקיבא‬
‫אתריו ואמר א״מ אין לנו מלך אלא אתד‪ ,‬א״מ למענך‬
‫רחם עלינו וירדו גשמים‪ ,‬הוו מרנני רבנן‪ ,‬יצתה בת‬
‫קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה‪ ,‬אלא שזה מעביר‬
‫על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו‪ .‬ומקשים דהלא‬
‫בזד‪ ,‬גופא זה גדול מזה‪ ,‬שזה מעביר על מדותיו וזה‬
‫אינו מעביר על מדותיו״ ואיך אמר לא מפגי שזה‬
‫גדול מזה‪ ,‬ומביא בשם הגה״צ ר' ישראל סלאנטער‬
‫ז*ל‪ ,‬כי באמת מציגו במדד‪ .‬זו מחלוקת ב״ש וב״ד״‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫פד‬

‫איבד את הכוונה‪ ,‬ובפירושו עד‪,‬״ת פירש המסובב‬
‫שעי״כ הכה על הסלע‪ ,‬ורק בנקודה זאת שההכאה‬
‫היתה גם מן החטא הוא דלא כהת״י‪ ,‬דלפי הת״י היה‬
‫הציווי גם על כך‪ ,‬דאם יסרב הסלע להוציא מימיו‬
‫שיכה‪ ,‬אבל הוא כדבר יתר המפרשים שההכאה היה‬
‫;‬ ‫ג״כ חלק מהחט<‪4‬‬
‫ג( בחלק המועדים מביא דברי הנודע ביהודה‬
‫במהדו״ת חאו״ח סימן צ״ד שמחדש דבזמן‬
‫הזה כיון דליכא מצות ראיה ליכא מצות קבלת פני‬
‫רבו ברגל‪ ,‬ומביא ע״ז קושית החלקת יואב בקבא‬
‫דקשייתא מדברי הגמ׳ בסוכה ד׳ י׳ דאיתא דר״ח ורבה‬
‫בר רב הובא איקלעו לבי ריש גלותא ואמרי אנן שלוחי‬
‫מצרה ופטורים מן הסוכה ופרש״י שלוחי מצוה להקביל‬
‫פני רבן ברגל‪ ,‬והרי הך עובדא דריש גלותא היה‬
‫לאחר החרבן ואפ״ה פטורין מסוכה מטעם עוסקין‬
‫במצות קבלת פני רבו‪ .‬ונשאר בקושיא‪.‬‬
‫ואני אומר למטותא דהגאון בעל חלקת יואב היה לו‬
‫להקשות ביותר על הנו״ב ממה שנפסק בשו״ע‬
‫או״ח סי׳ תקנ״ד סעי׳ י״ב דההולך לקבל פני רבו וכו׳‬
‫עובר במים עד צוארו וכו׳‪ ,‬ולעיל מיניה בסי׳ ש״א סעי׳‬
‫ד' נפסק בהדיא שהליכה לקבל פני רבו נקרא הליכה‬
‫לדבר מצוה‪ ,‬דהרי הנו״ב שם בא לתרץ בדבריו זה‬
‫שלא נזכר בשו״ע מאמר ר׳ יצחק בר״ה ד׳ ט״ז דחייב‬
‫אדם להקביל פני רבו ברגל‪ ,‬והרמב״ם פסיק כוותיה‪,‬‬
‫ואילו מהנז׳ הרי רואים שכן נזכר בשו״ע דאיכא מצור‪,‬‬
‫גם בזה״ז וחוזרת הקושי׳ לדוכתא‪.‬‬
‫אבל באמת קושיא מעיקרא ליתא‪ ,‬דהנו״ב מה שמבאר‬
‫שם הוא רק זאת דליבא חיובא אבל מצוד‪ .‬הוא‬
‫מודד‪ ,‬שפיר דאיכא גם בזד‪,‬״ז‪ ,‬ולכן אין כל קושיא לא‬
‫מהגמ׳ בסוכה ולא מהמקומות הנז׳ בשו״ע‪ ,‬ולזה שאיכא‬
‫מצור‪ ,‬הוא לא רק ברגל כי אם אפילו בשבת‪ ,‬ואפילו יש‬
‫מקום לומר דאיכא חלות מצוד‪ ,‬גם בימות החול כמבואר‬
‫במג׳׳א בסי׳ תקנ״ד סקי״ב יעו״ש‪ .‬ומיושב בפשיטות‬
‫דברי ד‪,‬נו״ ‪3‬‬
‫וד׳נני בברכד‪,‬‬
‫אליעזר יהודה רולדינברג‬
‫מימיו ‪ 1‬ולפי דברי הת״י יוצא שמלכתחילה היה‬
‫סימן מב‬
‫יציית לדיבור בלבד י אבל לפי הנ״ל יש ליישב שפיר‬
‫האם התגיירו רות ‪-‬וערפה לפני נשואיהם‬
‫למחלון וכליון או לא‪ .‬ואם כן התגיירו איר‬
‫ריחקה לאחר מיכן נעמי לערפה שתחזור‬
‫בפיהם ויכוונו בו כראוי‪ ,‬אבל במקרה שיאבדו את‬
‫למורה ולשם מה היתה זקוקה רות לגיור‬
‫הכוונה מאיזה סיבה שהיא‪ ,‬אזי יסרב הסלע לתת את‬
‫שני‪ .‬כמו כן מה היה עגין הגאולה של‬
‫מימיו ואז רק אז יצטרך משה להכות את הסלע‪,‬‬
‫בעז בקחתו את רות לאשה להקמת שם‬
‫המת על נחלתו‪.‬‬
‫תשובה לשואל‬ ‫‪.‬‬
‫ב״ה‪ ,‬סיון תשמ״ו‪.‬‬
‫הנני לענות לו על מספר שאלותיו שלדבריו הפנה‬
‫נסתר‪ ,‬נס נגלה‪ ,‬אבל בהקדמת איזה פעולה ותנועה‬
‫ע״י עבדיו הנביאים‪ ,‬וגם נגלה שיעשהו השי״ת ע״י‬
‫עבדיו בדיבור בלבד שהיא פעולה שכלית‪ ,‬והשי״ת צוה‬
‫להם לעשות הנס מן המין הג׳‪ ,‬אבל משה ואהרן לא‬
‫בטחו שיקים השי״ת את דברו לעשות לישראל המין‬
‫הג' מן הנסים בחשבם את ישראל אז ממרים מאד עד‬
‫שיהיו בלתי ראוים אליו ושינחם ה' על הטובה‪ ,‬ולכן‬
‫עשו את דרך מין הב׳ מן הנסים ע״ש‪,‬‬
‫יוצא לנו לפי הספורנו שהסיבה והחטא בכה היה‬
‫בזה שחשבו את ישראל אז ממרים וזהו שהביא‬
‫אח׳^ לחטא בפועל להבות את הסלע‪ ,‬וא״ב דברי‬
‫רש״י המה בבחינה של אלה ואלה דברי אלהים חיים‪,‬‬
‫דבחומש פירש״י על החטא בפועל שזה היה הכאת‬
‫הסלע‪ ,‬ואילו בסנהדרין פירש על החטא בכח אשר‬
‫סיבה שהביא לחטא בפועל‪ ,‬שהוא על שאמר להם‬
‫״שמעו נא המורים״ ובזה שחשב אותם לממרים לא‬
‫היה בטוח שיקים ה׳ את דברו לעשות להם הנם ממין‬
‫הג׳ ובא עי״כ לידי החטא בפועל לעשות להם דרך‬
‫המין הב׳ מן הנסים ולהכות את הסלע‪.‬‬
‫ובדרך ב( נראה ליישב עפי״ד האבן עזרא שמפרש‬
‫שהחטא היה בזה שמשה אבד את הכוונה‬
‫בעבור מריבת העם ולא דיבר אל הסלע ע״ש וברמב״ן‬
‫ואוה״ה‪ ,‬וכיו״ב כותב לבאר גם בפי׳ העמק דבר‪,‬‬
‫שהיה הרצון שידברו משה ואהרן הלכה ותוכחה‬
‫ואח״כ יתפללו בציבור לצד הסלע‪ ,‬וע״י שאמר משה‬
‫את דבריו בכעס נעלמו ממנו הלכה ברורה להגיד לרבים‬
‫ושימצאו אח״כ לב לתפלה כמו בעצירת גשמים יעו״ש‪,‬‬
‫ואפשר לכוון את עיקר דבריהם בדברי התרגום יונתן‬
‫שכותב וז״ל‪ :‬סב ית חוטר ניסיא וכנש ית כנישתא‬
‫אנת ואהרן אחיך ותומון תריכון ית כיפא בשמיא‬
‫רבא ומפרשא‪ ,‬כד הינון חמיין ויתן מוהי‪ ,‬ואין יסרב‬
‫לאפוקי‪ ,‬מחי אנת לחודך ביה בחוטרא דבידך ותהגפק‬
‫להון מיא מן כיפא ותשקי ית כנישתא‪ ,‬וית בעיריהון‬
‫עכ״ל‪ ,‬ולכאורה דברי התרגום יונתן תמוהים עד מאד‪,‬‬
‫מה פירוש הדבר של ״ואין יסרב לאפוקי״‪ ,‬איך יכול‬
‫הסלע לסרב לדיבור וציווי משה אליו עפ״י ה׳ שיוציא‬
‫ציווי על תנאי שגם יכה על הסלע באם הסלע לא‬
‫דברי הת״י‪ ,‬והיינו דהשי״ת צוה להם בראשונה לדבר‬
‫אל הסלע‪ ,‬וזה קשור בתנאי באם יוציאו שם המפורש‬
‫והיה ציווי ה׳ על כך‪ ,‬וכל החטא יחשב בזה על איבוד‬
‫הכוונה‪.‬‬
‫ואם כן גם לפי הנ״ל יתיישבו דברי רש״י‪ ,‬דבסנהדרין‬
‫פירש החטא הראשון והגורם להחטא השני‪,‬‬
‫והוא בזה שכעס וקרא להם שמעו נא המורים ועי״ב‬
‫פה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫וכו׳‪ ,‬וכי חכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין‬
‫הנכבד הזה הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה‬
‫הזה בכל יורשי הנחלה באותם שלא יהיה בהם איסור‬
‫השאר וקראו אותה גאולה דשזהו ענין בועז וטעם נעמי‬
‫והשכנות עיי״ש‪ ,‬וכ״ב הא״ע ברות פ״ב פסוק כ׳‬
‫שהאמירה ״מגואלנו הוא״ אין הגאולד‪ .‬דרך יבום רק‬
‫הוא דרך אחרת ע״ש‪.‬‬
‫ועוד יעוין במלבי״ם ברות שם פ״ד פסוק י״ג עדי״פ‬
‫ויקח בעז את רות ותהי לו לאשה ויבא אליה‬
‫וגו״׳ שמבאר שהפסוק מספר שלא נד‪,‬ג כמיבם את אשת‬
‫אח שאז יבמה יבא עליה ויבמה וקדושי כסף ושטר‬
‫אין קונים רק עושים מאמר שהוא מדרבנן‪ ,‬כי היבום‬
‫הזה לא היה אלא מצד המנהג לבד‪ ,‬וקידש אותה בקדושי‬
‫כסף או שטר‪ ,‬שעז״א ״ויקח בעז את רות ותהי לו לאשה״‬
‫קודם שבא עליה‪ ,‬ואח״ב ״ויבא אליה״ ע״ש‪.‬‬
‫ב( א ב ל האבן עזרא סובר שרות וערפה כן התגיירו‬
‫לפני שנשאו למחלון וכליון כי כן כותב ברות פ״א פסוק‬
‫ב׳ דלא יתכן שיקחו מחלון וכליה אלו הנשים עד‬
‫שנתגיירו‪ ,‬ואת הפסוק י ״א שאמרה להם נעמי ״העוד‬
‫לי בנים במעי״ מבאר האבן עזרא שם שאמרה להן זאת‬
‫דרך חיבוב ולא דרך יבום בי היבום לאחים מן האב‬
‫ולא מן האם‪ ,‬ור״ל‪ ,‬דאילו היו לה בנים במעיה היתד•‬
‫נותנת אותם להם תחת המתים ע״ש‪ ,‬וכמו כן את‬
‫הפסוק ט״ו שאמרה נעמי לרות ״הנה שבה יבמתך אל‬
‫עמה ואל אלהיה״ מבאר האבן עזרא‪ ,‬כי מאמרה ״אל עמד‪.‬‬
‫ואל אלד״יה״ הוא לעד שהתגיירו עיי״ש‪ ,‬וכן בפסוק ט״ז‬
‫מאמר רות ! עמך עמי וגו׳‪ ,‬מבאר הא״ע‪ ,‬דר״ל‪ ,‬״לעולם‬
‫לא אעזוב תודת ישראל ויחוד השם״‪ ,‬והיינו שלא תעזוב‬
‫‪,‬‬ ‫מד׳ שכבר קבלה עליה‪.‬‬
‫א ל א שתקשד‪ .‬איפוא על האבן עזרא‪ ,‬דמדוע נסתד‪.‬‬
‫נעמי להשפיע על רות שתעזוב מד‪ .‬שכבר קבלה‬
‫עליד‪ ,.‬ואיך השפיעד‪ .‬על ערפה שתחזור מגרותד׳ועקב‬
‫כך עשתד‪ .‬כזאת וחזרה אל עמד‪ ,‬ואל אלהיד״ ונעמי עוד‬
‫איחלה לד‪,‬ן שימצאו מנוחה ״אשה בית אישר‪,‬״‪ ,‬קרי־‬
‫שבחזרתן לבית אמן ינשאו למואבים ל ]ויעויץ ברמב״ם‬
‫בפ״י מה׳ מלכים ה״ג שפוסק דבן נח שנתגייר ומל‬
‫וטבל ואח״כ רצה לחזור מאחרי ה׳ ולד‪,‬יות גר ותושב‬
‫בלבד שד‪,‬יה מקודם אין שומעין לו אלא יהיה כישראל‬
‫לכל דבר או יהרג ע״ש[‪,‬‬
‫ו כ ד מצאתי בעקידת יצחק על רות שלאחר שמביא‬
‫שגם הרלב״ג נמשך אחרי האבן עזרא‪ ,‬הוא מתקיף אותם‬
‫בכך בחזקד‪ .‬וכותב וז״ל ! ומאד אתפלא מקבלתם בזה‬
‫להעניש את נעמי בחטא משפט מסית ומדיה‪ ,‬שאם‬
‫כדבריהם כן הוא שהיו כבר בדת ישראל איך הסיתד‪,‬‬
‫אותן לשוב לגיותן והרי הוא בכלל )דברים י״ג( חלילה‬
‫לד‪ ,‬מרשע ושדי מעול‪ ,‬אלא אמרה הנד‪ .‬שבה אל עמד‪.‬‬
‫ואל אלד‪,‬יה בבחינת מה שידמד‪ ,‬בלבד‪ ,‬לצאת מזה ומזה‬
‫וד‪,‬נה זד‪,‬ו עד נאמן שלא נתגיירו עדיץ עכ״ל‪.‬‬
‫סימן»ב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אותן למספר ת״ה ולא מצאו מענה ברור עליהן‪.‬‬
‫שאלותיו המה בקשר לרות וערפה‪ ,‬האם התגיירו‬
‫לפני שנשאו למזזלון וכליון‪ ,‬ואם התגיירו לשם מה‬
‫גיירה נעמי שנית את רות בחזרתן ארצה ורות קבלה‬
‫מחדש עול המצוות‪ ,‬ואיך השפיעה נעמי על ערפה לחזור‬
‫לסורה אל עמה ואל אלהיה ? ואם לא התגיירו לפני‬
‫כן ומחלון וכליון נשאו אותן נכריות הרי לא חל עליהן‬
‫כלל שם נשואין ולמה דרשה רות מבועז שיפרוש כנפיו‬
‫עליה באשר גואל הוא‪ ,‬ובעז ביקש תחילה שיעשה‬
‫זאת הגואל הקרוב יותר‪ ,‬והתנה עמו תנאי בקחתו את‬
‫רות לאשה כדי להקים שם המת על נחלתו‪ ,‬ובעז הוא‬
‫שעשה כן למעשה שעם קנותו כל אשר לאלימלך ואת‬
‫כל אשר לכליון ומחלון קנה גם את רות המואביה אשת‬
‫מחלון לאשה כדי להקים שם הכלת על נחלתו ולא יכרת‬
‫שם המת מעם אחיו ?‬
‫וזאת תשובתי עליהן בע״ה‪,‬‬
‫ב ד ב ר זה אם רות וערפה התגיירו בעת נשיאיהם‬
‫למחלון וכליון נחלקו רש״י והאבן עזרא‬
‫כדיבואר‪.‬‬
‫א( ר ש״ י סובר שלא נתגיירו‪ ,‬כי כן כותב בפ״א‬
‫פסוק י״ב וז״ל‪ :‬כי זקנתי מהיות לאיש‪,‬‬
‫שאנשא לו ואוליד בנים ותנשאו להם שאינם אסורים‬
‫לכם ואינכם אסורות להם משום אשת אחיו שלא היה‬
‫בעולמו שאינה זקוקה ליבם‪ ,‬לפי שלא היו למחלון וכליון‬
‫ק^שין בהן שנכריות היו ולא נתגיירו ועכשיו הן באות‬
‫להתגייר כמו שנא׳ כי אתך נשוב לעמך מעתה נהי׳ לעם‬
‫אחד עכ״ל‪ .‬הרי לנו שרש״י פירש בפשיטות שרות‬
‫וערפה לא נתגיירו לפני כן וכי מחלון וכליון נשאו‬
‫אותן נכריות ולא היו להם קדושין בהן‪.‬‬
‫וזה שדרשה רות מבועז שיפרוש כנפיו עליה לא היה‬
‫בתורת יבום‪ ,‬אלא סתם תנאי שהתנו בזה נעמי‬
‫ורות עם קניית הנחלה‪ ,‬וכפי שמפרש רש״ י בפ׳׳ג פסוק‬
‫ט׳ וז״ל ‪ :‬כי גואל אתה לגאול נחלת אישי כמו שנאמר‬
‫ובא גואלו הקרוב אליוו וגאל וגו׳ וחמותי ואני צריכות‬
‫למכור נחלתנו ועתה עליך לקנות קנה גם אותי עמד‪.‬‬
‫שמכר שם המת על נחלתו כשאבא אל השדה יאמרו‬
‫זאת אשת מחלון עכ״ל‪ .‬הרי שביאר רש״י בד‪,‬דיא שענין‬
‫הקמת שם המת הנאמר כאן הוא לא לשם ״הבכור אשר‬
‫תלד יקום על שם אחיו המת״ כנאמר ביבום‪ ,‬אלא לשם‬
‫הקמת זכר סתם שכאשר תבוא אשתו אל השדה יאמרו‬
‫שזאת אשת מחלון‪.‬‬
‫ובכלל הא אפילו אם נניח שנתגיירו לפני כן‪ ,‬הרי‬
‫ג״כ לא היה זה יבום כפי שנאמר בתורה‪,‬‬
‫כי הרי בעז לא היה אחיו של מחלון אלא היד‪ ,‬מנהג כזה‬
‫שקרובים ישאו לאשר‪ .‬את אשת קרובם שמת בלי זרע‪,‬‬
‫וכך מצינו באמת ברמב״ן עה״ת פ׳ וישב ל״ח־ח׳‬
‫שמבאר בי החכמים הקדמונים קודם התורה ידעו כי‬
‫יש תועלת גדולה ביבום האח ואחריו הקרוב במשפחה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן מג‬
‫נעמי ככך התחילד‪ ,‬סודרת לד‪ .‬הלכות גרים וכו׳ ע״ש‪,‬‬
‫וכן להלן עד‪,‬״פ ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתד״‬
‫אי תא במד״ר שם ‪ :‬א• ר יהודד‪ ,‬ב״ר סימון בא וראה כמד‪,‬‬
‫חביבים הגרים לפני המקום כיון שנתנה דעתד‪ .‬להתגייר‬
‫השוה הכתוב‪ .‬לנעמי‪ ,‬ותלכנה שתיהן עיי״ש‪ .‬ובתרגום‬
‫רות שם בפ״א פסוק ג׳ איתא נמי בהדיא שמחלון וכליון‬
‫נשא אותן בגיותן‪ ,‬ושבגין כך ״על דעברו על גזירת‬
‫מימרא דה' ואתחתנו בעממין נוכראין אתקטעו יומיהון‬
‫ומיתו אף תרויהון מחלון וכליון בארעא מסאבתא״‪,‬‬
‫‪,‬וד‪,‬כי איתא בד‪,‬דיא גם במד״ר שם‪ :‬תני בשם ר' מאיר‬
‫לא גיירום ולא הטבילו אותם וכו׳ עיי״ש‪ .‬ועיין עוד‬
‫בתרגום בפסוק י׳ עיי״ש‪.‬‬
‫באשר על כן כותב בספר שרש ישי על מגילת רות‬
‫מד‪,‬ר״ש אלקבץ ז״ל עה״ס וישאו לר‪,‬ם נשים‬
‫אחרי שמביא דברי התרגום והמדרש הנז׳‪ ,‬וכן מהמדרש‬
‫לקח טוב דאיתא ‪ :‬מואביות בדתם הניחום ולא גיירום‬
‫ולא הטבילום‪ ,‬ח״ל ‪ :‬מעתד‪ ,‬אין לשמוע לדברי לראב״ע‬
‫ומי שדרך דרכו‪ ,‬כי דברי רבותינו הקדושים אמת‪,‬‬
‫וד״עד שד‪,‬ביא הראב״ע מפסוק הנד‪ .‬שבד‪ .‬יבמתך אל עמד‪,‬‬
‫ואל אלד‪,‬יה אין בדבריו ממש כי כבר קדם כי אתך‬
‫נשוב לעמך‪ ,‬והראו כונתן לבא עמה‪ ,‬ואמרה נעמי אל‬
‫רות הנד‪ ,‬שבד‪ .‬יבמתך מהדרך אל עמה ואל אלהיה‪ ,‬כי‬
‫אם הייתן באות עמי הייתן מוכרחות להתגייר שמה‪,‬‬
‫ועתד‪ ,‬ששבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי‬
‫אחרי יבמתך עכ״ל׳ ומתפלא שם על האבן עזרא‬
‫דאיך יעלה על הדעת שתפצור נעמי בהן שתשובנד‪,‬‬
‫למורן הראשון‪ ,‬ומביא שיש מי שחשב ליישב מפני‬
‫שלא נתגיירו כהוגן או בבי״ד של שלשה כי אלימלך‬
‫כבר מת ונשארו שנים‪ ,‬ודוחה זה בחזקה בכתבו כי‬
‫דברים כאלה אשר תקוץ נפש כל מעיץ בהם‪ ,‬ומסיים‬
‫שאבל אנחנו על דברי רבותינו הקדושים כי הם ודבריהם‬
‫אמת כי האנשים האלה עברו תורות חלפו חוק בהתחתן‬
‫בגויי הארץ‪ ,‬אלא שהיו מטוב ההזדמן שנפל חבלם‬
‫וגורלם בבנות עגלון מלך מואב‪ .‬כן דוחה שם מי שרצה‬
‫גם לפשר בין רש״י והראב״ע ולומר שנשאום באיסור‬
‫ואח״כ גיירום והעד כי רות בתורת יבמה נשאר‪ ,‬לבעז‪,‬‬
‫ודוחה זאת‪ ,‬כי עד מוכחש הוא ואין כאן יבום כי בעז‬
‫ומחלון לא היו אחים‪ ,‬אבל היו שני בשני עיי״ש‪ ,‬ויעוין‬
‫מ״ש עוד שם עה״פ ותאמר הנד‪ ,‬שבה יבמתך על עמד‪ ,‬וגו׳‬
‫ע״ש‪ .‬ועוד לו לד‪,‬שרש ישי עד‪,‬״ פ ויקה עשרה אנשים‬
‫וגו׳ שמבאר באריכות ענין הגאולד‪ ,‬שנזכרה שם ושהיד‪,‬‬
‫זה באשר שנעמי לא התפייסה להקנות הכל אלא למי‬
‫שיקנד‪ ,‬לרות‪ ,‬אבל לרות לא הגיע לה אפילו כתובה‬
‫כי לא גיירום ולא הטבילום‪ ,‬והשדה היה משועבד‬
‫לכתובת נעמי יעו״ש באריכות‪ ,‬ומה שממשיך לכתוב‬
‫עוד בזה עד‪,‬״פ ויאמר בעז ביום קנותך השדר‪ ,‬וגו״‪.‬‬
‫ו כ ך כותב העקדת יצחק על רות‪ ,‬דמכיון שחכמי‬
‫המשנד‪ ,‬המדרש והתלמוד כולם למדו מכאן דיני‬
‫הגירות יסדר קבלתו בדרך הבדיקות לדעת אם בא‬
‫ש ו״ ת‬ ‫פו‬
‫ונראה לי דיש ליישב ולומר שהוא זה מפני שנעמי‬
‫‪ :‬חשדה בחשד מבוסם שגירותן הקודמת לא‬
‫היתה כדין באופן שלא חלו מלכתחילה׳ בדומה למה‬
‫דאיתא בבכורות ד' ל' ע״ב דנכרי שבא לקבל דברי‬
‫תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו‪ ,‬וכך נפסק‬
‫ברמב״ם בפי״ד מאיסו״ב ה״ח דאפילו קיבל עליו כל‬
‫התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותר‪.‬‬
‫דגם זאת לפי שהגירות לא היתד‪ .‬בפני בית דין‪ ,‬לפי‬
‫‪ .‬המסיבות‪ ,‬אלא בפני הדיוטות בדומד‪ .‬לגירות‬
‫ד‪.‬נשים שגיירו שמשון ושלמה‪ ,‬וחשבד‪ .‬אותן נעמי על‬
‫כן כאילו הם עכו״ם ובאיסורן עומדין‪ ,‬כפי שחשבן‬
‫הכתוב בנשי שמשון ושלמה‪ ,‬כמבואר ברמב״ם בפי״ג‬
‫‪.‬מה׳ איסו״ב הט״ז‪ ,‬ורק על רות התברר לה עזחוזרת‬
‫מאהבה ולכן קיבלה‪ ,‬וכדכותב ד׳רמב״ם שם בד‪ '.‬י״ד‬
‫וז״ל ‪ :‬אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה‬
‫מקבלים אותן שנא׳ ותרא כי מתאמצת ללכת אתר‪.‬‬
‫ותחדל לדבר אליה עב״ ל עיי״ש )ועיין עוד לקמן‬
‫מזר‪.(.‬‬
‫רלהוסיף‪ ,‬דלזה שקיבלו הגירות עכ״פ חוץ מדבר א׳‬
‫מדברי תורה‪ ,‬היתה לד‪ .‬לנעמי הוכחה ברורה‬
‫לכך‪ ,‬דהרי רק ע״י בעז הוא שנתחדשה ההלכה דעמוני‬
‫ולא עמונית מואבי ולא מואבית׳ ואילו היתד‪ .‬רות באד‪.‬‬
‫מתמול שלשום לא היו מקבלין אותר‪ ,.‬כדאיתא בירושלמי‬
‫ביבמות פ״ח ה״ג ! ״אמר לה אילו באת אצלנו מאתמול‬
‫שלשום לא היינו מקבלין אותך״ ע״ש‪ .‬וא״כ זה בעצמו‬
‫שעברו ונשאו למחלון וכליון‪ ,‬וד‪.‬גירות היתד‪ .‬מתחילד‪,‬‬
‫לשם כך‪ ,‬נחשב היד‪ ,‬כבר לנעמי כאילו אמרו חוץ מדבר‬
‫אחד מדברי תורה‪ ,‬ועל כן סבורה היתד‪ ,‬שפיר לפי דעתד‪,‬‬
‫]ולפי הדעד‪ .‬המקובל עדיץ אז[ שהגירות דאז איננה‬
‫גירות‪.‬‬
‫]ויעוין במשנד‪ ,‬ברורה באו״ח סי׳ ד״ש בביאור הל׳‬
‫דעפ״י דברי ד‪,‬גמ׳ בבכורות הנז׳ פשיטא ליד‪.‬‬
‫נמי דאין גירות לחצאין ואם אמר חוץ מדבר אחד אין‬
‫מקבלין אותו‪ ,‬ורק מברר לומר דאם כי אינו בר ישראל‬
‫עי״כ אבל מחויב לקיים מד‪ ,‬שקבל עליו לקיים דבכלל‬
‫גר תושב הוא‪ ,‬דגם גר תושב גופא אם רצה לקבל עליו‬
‫עוד מצות מלבד השבע ג״כ חלה קבלתו ומחויב אח״כ‬
‫לקיימם‪ ,‬ומד‪ ,‬דאיתא בבכורות דאין מקבלין אותו היינו‬
‫לענין לעשותו ישראל גמור אבל לא לענין גר תושב‬
‫עיי״ש[‪.‬‬
‫ג( כדברי רש״י שלא נתגיירו קודם לכן מתבאר‬
‫מפשטות דברי ד‪,‬גמ׳ ביבמות ד׳ מ״ז ע״ב‬
‫שלמדין מחילופי הדברים שבין נעמי לרות כל דיני‬
‫גירות בגר שבא לד‪,‬תגייר כדיעו״ש )אם לא שנאמר‬
‫שהיתר‪ ,‬זאת גירות שניה כנז׳(‪ .‬והבי איתא בהדיא‬
‫במד״ר רות ! ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב‬
‫מאחריך‪ ,‬מהו אל תפגעי בי‪ ,‬אמרה לה לא תחטא עלי‬
‫תסבץ פגען מני לעזבך לשוב מאחריך מ״מ דעתי‬
‫לד״תגייר אלא מוטב על ידך ולא ע״י אחרת‪ ,‬כיון ששמעה‬
 ‫פז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫ולשמה ולעמה ולאלד״יד‪ .‬דכתיב הנה שבד• יבמתך אל‬
‫עמד• ואל אלדויה‪ ,‬אל עמה להקרא בשם הראשון ואל‬
‫אלד״יה לעבוד ע״ז עכ״ל הז״ח‪.‬‬
‫הרי לנו מבואר באר היטב בזד‪,‬ר חדש ככל החזיון‬
‫אשר חזה ואשד פירש בזה בעל האבן עזרא‪ ,‬כי ח״ו‬
‫]דלא יתכן‪ ,‬כלשונו של הא״ע( שנשאה מחלון לרות‬
‫וד‪.‬יא גויה‪ ,‬וגם כי הזו״ח ביאר כונת הפסוק של הנה שבה‬
‫יבמתך אל עמד• ואלהיה‪ ,‬כפי שביאר אותו הא״ע׳ וכי‬
‫מפסוק זה הוכחה שנתגיירה וערפה חזרה לסורחנה‪,‬‬
‫וכמו״ב מבואר בזו״ח בדומה למ״ש לעיל לומר‪ ,‬דלבן‬
‫פקפקה נעמי על גירותן הראשונד•‪ ,‬מפני שאז בחזקת‬
‫אימת בעלן עמדו‪ ,‬והיינו‪ ,‬דא״כ יש לחוש שלא נתגיירו‬
‫אז בלב שלם‪ ,‬ובדומד• למה שמצינו בתום' בע״ז דף נ״ז‬
‫ע״ב ד״ה עד שתשקע‪ ,‬שכותבים בכזאת גבי עבד‪,‬‬
‫דאימת רבו עליו ואינו מתגייר בלב שלם‪ ,‬וכפי שמציץ‬
‫‪.‬‬ ‫אל כך לנכון בפי׳ ניצוצי זהר שם‪.‬‬
‫א ל א דיש לעיץ ממה שהזו״ח לד׳לן מזה כותב דבניו‬
‫של אלימלך נענשו בגין ״דנסיבו נשין נוכריץ‬
‫]מאומין[ אחרנין״ וזה סותר לכאורה למ״ש בעצמו‬
‫לעיל מיניה כנז׳‪ ,‬וצ״ל מפני שגיירו אותם במצב של‬
‫״בחזקת אימת בעלד‪ .‬עליהן״ ולכן לא נחשב עליהן‬
‫שהיה הגיור כהלכד״‪ .‬ובדומר• אד• מתב לישב בפי׳‬
‫ניצוצי זהר שם במלואים שבסודדם מפני דיתכן דמשום‬
‫שלא ע״פ בי״ד גיירו אותן וקיים החשש שמא עיניהן‬
‫נתנו בד‪,‬ם לכן לא ^חשבו מיד כגיורות עד אשר התאמצד•‬
‫ללכת עם נעמי בעוד שכבר מת מחלון אז נחשבד‪.‬‬
‫גיורת גמורה עיי״ש‪.‬‬
‫ה( ביתירה מד״אמוד מצאתי בספר משיבת נפש על‬
‫רות מהב״ח ז״ל בפ״א פסוק ד׳ שלאחר‬
‫שמביא בדבריו דברי המדרש שלא גיירום ולא הטבילום‪,‬‬
‫וכן דברי הז״ח דמוכח שגיירום‪ ,‬ודברי האבן עזרא׳ הוא‬
‫בא כחכם היודע פשר לעשות פשרה בין התלמודים‬
‫והמדרשים‪ ,‬והוא‪ ,‬בי ודאי ח״ו שמחלון שהי׳ צדיק ישא‬
‫אשד• בגיותד‪ ,,‬אלא כשנשאה נתגיירה‪ ,‬אכן לא היה מחלון‬
‫צדיק יותר משמשץ שופט ישראל או שלמד• המלך ידיד‬
‫ה׳ שנשאו נשים נכריות‪ ,‬וחלילה שישאו נשים בגיותן‪,‬‬
‫אלא לפי שצריך לבדוק אחריהן שמא עיניה נתנה‬
‫בבחור מבחורי ישראל‪ ,‬או בשביל דבר אחר‪ ,‬ושלמד‪,‬‬
‫ושמשון גיירו נשים ונשאום לעצמם׳ יהדבר ידוע שלא‬
‫שלא חזרו אילו נשים אלא בשביל דבר׳ ולא על פי‬
‫בי״ד גיירום׳ מעלה עליהם הכתוב כאילו הן גויות‬
‫ובאיסורן עומדין‪ ,‬וכמו שכתב הרמב״ם בסוף פי״ג מד•׳‬
‫ביאד« ובדרך זד• נאמר שד^יו נשואי ערפד• ורות‪ ,‬כי הם‬
‫עצמם גיירו אותם כדי לד״נושא לדום‪ ,‬והדבר היה ידוע‬
‫שלא התגיירו אלא בשביל דבר‪ ,‬ולכך תני׳ בשם ר״מ לא‬
‫גיירום ולא הטבילום כדין תורה ע״פ ב״ד• וד‪,‬ייגו דתרגם‬
‫המתרגם ועברו על גזירת מימרא דד•׳ וגו׳‪ ,‬וכ״ז מרומז‬
‫במ״ש וישאו ״להם״ נשים מואביות‪ ,‬כלומר להם לדעת‬
‫עצמם שלא על דעת ב״ד‪ ,‬ושקול הוא זד• כאילו נשאו‬
‫סימנ מב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫להתגייר שלא לשמה כערפה‪ ,‬ואם לשמה כרות‪ ,‬זה‬
‫עד נאמן שלא נשתמרה ערפה בעצת חמותה‪ ,‬ושלא‬
‫נתגיירה רות ‪ ,‬עד עתה‪ ,‬וכמו״ב מבאר העק^י לאחר‬
‫מיכן כי בקשת רות מבועז בלשון ״כי גואל אתה־ נראה‬
‫דהוא מפני כי היה המנהג בישראל כי כאשר מצות‬
‫התורה ליבם כן היו נוהגים הקרובים לקחת נשי‬
‫קרוביהם המתים להקים זרעם‪ ,‬כי היה בגמילת חסד‬
‫עיי״ש‪ ,‬אלא דצ״ע על העק״י בזה‪ ,‬דמכיון שמפכים‬
‫בתוקף שרות וערפה לא נתגיירו לפני כן כלל׳ וכותב‬
‫בהדיא כי ״ישבו שם כעשר שנים ועדיין לא שבו‬
‫מתעותם* היינו שלא נתגיירו בכלל עד אחדי מותם‪ ,‬ורק‬
‫עם הזרת נעמי אזרצה התגיירה אז רוו^ אם כן הרי לא‬
‫חל על רות כלל להיות נקראת בשם אשת המת ולא‬
‫שי ‪ T‬איפוא גבה כלל תוקף המנהג לקחת לשים קרובי‬
‫המתים להקים זרעם ז ומד‪ .‬היא זה שאמרה לו רות‬
‫״כי גואל אתה״ ?‬
‫ו או לי יש ליישב ולומר שהיה זה לפנים משורת הדין‪,‬‬
‫כדי לעשות עי־ כ זכר לנשמת המת‪ ,‬הגם‬
‫שהיתה אז אשתו שלא כדין‪ ,‬מכיון שסוף חיו יחד חיי‬
‫אישות ונעשתד׳ צדיקת‪,‬כשםשכל זה הי׳ בכלל שלא מן‬
‫הדין כי איננו אחיו ורק מצד המנהג כנז׳׳ וכדכותב‬
‫העק״י שם גם לאחר מיכן‪ ,‬כי רצה בועז הצדיק‬
‫לתת חלק וזכות למחלון קרובו בולד הנוצר מה שלא‬
‫היה חייב בכך כי התורה לא צותה היבום כי אם אל‬
‫האחים ע״ש‪ ,‬וחשב שאולי ■זכות זה יכפר עליו והנפש‬
‫תקבל חנינה‪ ,‬ובפרט שהתברר )ובעז ידע זאת במחזה(‬
‫שיצא מזה יחוס של השתלשלות מלכות בית דוד‪ ,‬וככה‬
‫איתא בזוה״ק בראשית ד' קפ״ח ע״ב‪ ,‬דתרווייהו )תמר‬
‫ורות( בכשרות עבדו למעבד טיבו אם איבון מיחייאוכו׳‪,‬‬
‫דהא כד הוו חיין בקדמיתא לא הוה בהו שבחא יעו ״ש‪,‬‬
‫הגם שהזוה״ק סובר דלא נתגיירו )עיין לקמן אות ו׳(‬
‫ד( אולם ראה זה פלא דמצינו דכדעתו של האבן עזרא‬
‫מבואר בזוהר חדש )מדרש הנעלם על‬
‫מגילת רות‪ ,‬וז״ל> שאל רבי פדת לבריה של רבי יוסי‬
‫איש סוכו‪ ,‬רות כיון שהתגיירה מפני מה לא קראוה‬
‫בשם אחר‪ ,‬אמר ליה כך שמעתי דשם אחר היה לה‬
‫וכשנשאת למחלון קראו שמה רות ומשם עלתה בשם זה‬
‫דהא כשנשאת למחלזן נתגיירה ולא לאחר זמן‪ ,‬אמר‬
‫לו והכתיב אח״כ באשר תליני אלין ואלהיך אלהי וכו׳‪,‬‬
‫הרבה התראות עשתה נעמי כדתנינן וכולן קבלה עליה‪,‬‬
‫ואם נתגי ‪T‬ה קודם למה לה השתא כולי האי‪ ,‬אמר לו‬
‫ח״ו שנשאה מחלון והיא גויה‪ ,‬אלא כשנשאה נתגיירה‬
‫ובחזקת אימת בעלה עליה עמדד‪ ,‬היא וערפה בעניןזה‪,‬‬
‫כיון שמתו בעליהן ערפה חזרה לסודחנת ורות עמדה‬
‫בטעמה דכתיב הנה שבה יבמתך אל עמה ואל‬
‫אלהיה ]משמע דכתיב שבה[ ורות דבקה בה כמו שהיתה‬
‫בתחילה‪ .,‬כיון שמת בעלה ברצונה דבקה בתורה׳ אבלד‬
‫לו שמעת מר• שמה בתהילה‪ ,‬אמר לו גילית שמה׳ כשנשאה‬
‫מחלון קדר• לשמה רוח‪ ,‬ערפד• הרפה שמה וחזרה לסרחונה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מב‬
‫לערפד״ והיינו מפגי שיודע ידעה עליה ביחוד שלא‬
‫היתד‪ ,‬דעתדי מתחילה להתגייר בצדק והכל היד‪,‬‬
‫רק מן השפה ולחוץ באופן שלגבי דידה לא חלל‪ ,‬לגירות‬
‫מעיקרא‪.‬‬
‫ובקשר לדעתו של רש״י ז״ל בזה מצינו לו ג״כ‬
‫להב״ח כפסוק י״ב בפירושו באר מים על‬
‫פירש״י שנכנס בעובי הקורה לפרש את דעתו שלא‬
‫תשאר יחידי לפי מה שעשה שלום ופשר בין חילוקי‬
‫מדרשי חז״ל בזה‪ ,‬וכותב וז״ל! אבל לפענ״ד העיקר‬
‫דהתגיירה לפנים בפני בעליהן ובסתר היו עובדות ע״ז‬
‫ועשו כבל התועבות ולכך לא נחשב הגירות לגירות‪,‬‬
‫ואפשר שגם דעת רש״י בך היא ומאחר דלא נתגיירו‬
‫בצדק לא נמבע מלומר שנכריות היו ולא נתגיירו‬
‫עכ״ל‪ ,‬חזינן מזה שמצד אחד סטה הב״ח בדבריו אלד‪,‬‬
‫מפירושו שמקודם לזה במשיב בפש שכתב שבדיעבד‬
‫חלד‪ ,‬הגירות כבנשי שמשון ושלמד״ וביאר בי לא חלה‬
‫אצלן הגירות כלל‪ ,‬באשר כל הגירות היתד‪ ,‬אצלן רק‬
‫לפגים בפני בעליד‪,‬ן‪ ,‬אבל בסתר היו עובדות ע״ז‪,‬‬
‫ועשו כל התועבות‪] ,‬וכלל בזה גם את רות[ ועל כן‬
‫לא נחשב הגירות שלהן לגירות כלל‪ ,‬אבל מתוך כך‬
‫פתח עי״כ הב״ח את הדלת וסלל את המסילד‪ ,‬להכליל‬
‫גם את רש״י ז״ל במכלול פירושי מדרשי החז״ל בזה‪,‬‬
‫וכתב כי גם דעת רש״י היא כמבואר בכמה מהמדרשים‬
‫שהתגיירו׳ ורק מאחר דלא נתגיירו בצדק לא נמנע‬
‫מלומר שנכריות היו ולא נתגיירו‪.‬‬
‫ו( רק זאת להעיר על הב״ח׳ דבזוה״ק פ׳ בלק עמוד‬
‫ק״צ מבואר בהדיא שלא נתגיירו מקודם לכן‪,‬‬
‫דאחרי שמבאר דרות הות ברתא דעגלון מלכא דמואב‪,‬‬
‫ומת עגלון דקטיל ליה אהוד‪ ,‬ומנו מלך אחרא׳ ודא‬
‫ברתיד‪ ,‬אשתארת והות בבי אומנא ובשדי מואב‪ ,‬כותב‬
‫ח״ל‪ :‬ביון דאתא תמן אלימלך נסבד‪ ,‬לבדיה‪ ,‬ואי‬
‫תימא דגיירד‪ ,‬אלימלך תמן לא אלא כל אורחי ביתא‬
‫ומיכלא ומשתיא אוליפת‪ ,‬אימתי אתגיירת לבתר כד‬
‫אזלת בנעמי כדין אמרת עמך עמי ואלהיך אלד‪,‬י עכ״ל‪,‬‬
‫הרי מבואר בד‪,‬דיא בזוד‪,‬״ק שרות לא נתגיירה בשעה‬
‫שנשאר‪ ,‬מחלון׳ ואלימלך רק לימד אותד‪ ,‬כל אורח הבית‬
‫היהודי באכילד‪ ,‬ושתיה והכינה לקראת הגירות בזמן‬
‫הבא‪ ,‬ושזה היד‪ ,‬רק כאשר הלכד‪ ,‬עם נעמי לאחר מות‬
‫בעלה‪ ,‬ומעניין הדבר שהב״ח בעצמו מביא דברי זוד‪,‬״ק‬
‫אלה במשיב נפש פסוק י״ג‪ ,‬וכותב בעצמו שנראה‬
‫מבואר שלדעת הזהר כבר הסכים אלימלך בחייו שרות‬
‫תהיה כלתו ולקחה לביתו ולימדה דת יהודית ואולי‬
‫קדשה לבנו אלא שלא נשאת עד אחר מות אלימלך‬
‫ככתוב וימת אלימלך וגו׳ וישאו להם נשים וגו׳׳ א״כ‬
‫שפיר קאמרה נעמי בשבילכם מת בעלי כי נענש‬
‫אלימלך על שהכניסה לביתו לד״שיאד‪ ,‬לבנו ולא היה‬
‫הגירות לשם שמים עי״ש׳ והרואה יראד‪ ,‬דפשטות דברי‬
‫הזוהר משמע גם זאת שאלימלך גם השיאד‪ .‬ממש לבנו‬
‫בלי גירות והסתפק בזה שילמדד‪ ,‬דת יהודית ויכינד‪,‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫פח‬
‫אותן בעודן מואביות בגיותן‪ /‬ואע״פ דאיפסקאהלכתא‬
‫בפי הערל דאהד אשה שנתגיירה לשם איש כו׳ דכולם‬
‫גרים‪ ,‬דאלמא דיעבד כולם גרים וכמ״ש הרמב״ם לשם‪,‬‬
‫מ״מ מאחר שמחלון וכליון עברו הק התורה במזיד‬
‫לכתחילה‪ ,‬נענשו‪ ,‬וכמו שנענשו בה שמשון ושלמה על‬
‫מה שעברו על זה לכתחילה‪ ,‬ומעתה לא נמנע בפירושו‬
‫מלכתוב בסתם שנשאו נשים בגיותן‪ ,‬ואעפ״י שגיירו‬
‫לדעת עצמם שהרי הכתוב מעלה עליהם כאילו נשאום‬
‫בגיותן וכדתניא ר״מ לא גיירום וכו׳ עכ״ל תב״ח‪.‬‬
‫יו צ א לנו מדברי הב״ח כי הטה לב כוונת כל הדרשות‬
‫האמורות גזה בחז״ל אל דעתו וכוונתו של האבן‬
‫עזרא כי רות וערפה כן התגיירו למעשה לפני שנשאו‬
‫למחלון וכליון באשר שלא יתכן שיקהו אלו הנשים עד‬
‫שנתגיירו‪ ,‬אלא שד‪,‬גירות היתד‪ .‬בדומה לגירות הנשים‬
‫שנשאו שמשון ושלמה‪ ,‬ובד‪,‬פרו הדברים שרש״י ז״ל‬
‫נשאר בדעתו יחידי בלבד במה שפירש שלא נתגיירו‬
‫כלל ושלא היו למחלון וכליון קדושין בהן באשר‬
‫שנכריות היו‪.‬‬
‫אולם במעט התבוננות נווכח לדעת כי גם אליבא‬
‫דהב״ח לא נשאר רש״י ז״ל בפירושו מחוין‬
‫למסגרת הפשר שעשה בזד‪ ,‬הב״ח בקרב מדרשי חז״ל‬
‫בזה‪.‬‬
‫ו ב ה ק ד ם מה דיקשה עדנה אליבא דד‪,‬ב״ח בביאורו‬
‫בזה׳ והוא‪ ,‬דאם נכון הדבר שמחלון וכליון‬
‫גיירו לערפד‪ ,‬ורות כגירות נשי שמשון ושלמד‪ ,,‬אם כן‬
‫יוצא איפוא כי הצדיקת נעמי חטא חטאה בזה שהשפיעה‬
‫על ערפד‪ ,‬לחזור לסורה אל עמה ואל אהה‪ ,‬וכתוצאה‪,‬‬
‫מזה צייתד‪ .‬ערפד‪ ,‬לד‪ ,‬וחזרה לסורה‪ ,‬דד‪.‬א הרי בדיעבד‬
‫תפסה הגירות אצלד‪ ,‬וכדכותב הב״ח בעצמו בדבריו‬
‫דבדיעבד כולם גרים‪ ,‬כפסק הרמב״ם בזה׳ ורק מאחר‬
‫שמחלון וככליון עברו חק התורה במזיד לכתחילד‪ ,‬לכן‬
‫נענשו‪ ,‬וא״כ הרי תו לא מהני חזרת ערפד‪ ,‬למורה וכמו‬
‫שפוסק הרמב״ם שם בפי״ג מה׳ איסורי ביאד‪ ,‬הי״ז‬
‫דאפילו חזר ועבד כו״מ הרי הוא כישראל מומר שקדושיו‬
‫קדושץ ומצוד‪ ,‬לד‪,‬חזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה‬
‫כישראל ולפיכך קיימו שמשון ושלמד‪ ,‬נשותיהם ואע״פ‬
‫שנגלה סוח ע״ש‪.‬‬
‫א ך ישוב לזה מצינו בדברי הב״ח בעצמו להלן בדבריו‬
‫בפסוק ח׳ שמבאר שלכן אמרה נעמי בלשון לכנה‬
‫שובנה‪ ,‬שנ!ראד‪ ,‬ככפל‪ ,‬מפני דאצל ערפה שהיתר‪ ,‬בחשד‬
‫אצלה שמעולם לא היתד‪ ,‬דעתד‪ ,‬להתגייר בצדק הנה היא‬
‫הליכה גרידא‪,‬אבל אצל רות דנראה מתוך מעשיה שהיתר‪.‬‬
‫דעתה לד‪,‬תגייר בצדק הנד‪ ,‬אם תלך לבית אמד‪ ,‬תקרא‬
‫השבר‪ ,‬שתשוב מדת ישראל שהחזיקה בדעתד‪ ,‬בתחלה‬
‫ותחזור בה עכשיו בהליכה זו והיא דחיית הגר ע״ש‪ ,‬וכך‬
‫כותב עוד הב״ח בהמשך אריכות דבריו שם שרובם‬
‫ע״פ הסוד‪ ,‬דערפה לא נדבקה בעצם בדת משה וישראל‬
‫כי אם מן השפה ולחוץ באופן שלא היתד‪ ,‬ראויה לגירות‬
‫עיי׳׳ש‪ ,‬וא״כ מצאנו ישוב לקושיא דאיך הרחיקה נעמי‬
‫פט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מב‬
‫נוהג‪ ,‬גם כן היינו אומרים בזה דבגלל המנהג הזה הו״ל‬
‫כעשד‪ .‬שדוחה את הל״ת‪ ,‬וזה תמוה עד מאד‪.‬‬
‫ועוד קשה דהמהרש״א סותר א״ע ממ״ש בב״ב דף‬
‫צ״א ע״ב‪ ,‬דעל מה דאמרינן בגבר שם דמחלון‬
‫וכליון נתחייבו שריפה למקום אשר בעלו למואב שנשאו‬
‫נשים מואביות‪ ,‬מבאר המהרש״א בח״א שם‪ ,‬דאמר‬
‫מואב במקום מואבית לד‪,‬ורות דבגיותן נשאו אותן‬
‫שאז המואביות כמואב לאיסור‪ ,‬וכן מבאר שם בדיבור‬
‫שלפני כן שאף רות עדיין לא נתגיירה עד שהלכה‬
‫לא״י עם נעמי כמפורש בהחולץ גם ע״ז אומר שנתחייבו‬
‫כליה כמ״ש ולא תתחתן בם וגר כי יסיר את בנך וגר‬
‫וד‪,‬שמידך מהר עיי״ש‪ ,‬וא״כ הרי לא חל על רות שם‬
‫אשת מחלון בכלל מדין תודד״ וכנכריה היא לו‪ ,‬ולא חל‬
‫כלל דין יבום עלי׳ לא מדין תורה וגם לא מדין מנד‪,‬ג‪,‬‬
‫ולקיחת בועז לרות לאשר‪ ,‬היתד‪ ,‬כלקיחת אשד‪ ,‬בעלמא‪,‬‬
‫ולקחה כדין סתם אשה שנקנית גם בכסף ושטר וגם‬
‫בביאה )וקשקוש נשמת המת במקרה המיוחד הזה יש‬
‫לו מקום רק בתורת הרז‪ ,‬ובדברים שכסה עתיק יומין(‪.‬‬
‫ל קו שי ת המהרש״א אפשר ליישב ולומר שמחלוקת‬
‫בועז עם הגואל בזה אם גם עמונית ומואבית‬
‫בכלל האיסור נמשכד‪ ,‬עד תקופת דוד‪ ,‬ונחלקו לב' סיעות‬
‫הללו אוסרים והללו מתירים‪ ,‬וקו' המהרש״א דד‪.‬יאך‬
‫דואג וסיעתו חשבו שבועז זה אבצן והיה שופט כל‬
‫ישראל כמה שנים נשא פסולי קהל ברבים‪ ,‬יש ליישב‬
‫ולומר שהוא זד‪ ,‬מפני שהיה להם הוכחה לדעתם ממה‬
‫שקרה לאחר מיכן לבועז שהגואל צדק ולא בועז‪ ,‬כי‬
‫איתא במדרש שמיאונו של הגואל לקחת את רות היה‬
‫מפני שטען־ הראשונים לא מתו אלא ע״י שנטלו אותן‬
‫ואני הולך ליטלה‪ ,‬חם לי ליטלה‪ ,‬לית אנא מערב‬
‫זרעייתי איני מערב פסולי בבני ע״ש‪ ,‬זאת אומרת כי‬
‫הגואל פחד שאם יקח את רות לאשר‪ .‬ימות כדרך‬
‫שמתו הראשונים‪ ,‬והנד‪ .‬קרה הדבר שבועז מת באותד‪.‬‬
‫לילד‪ ,‬לאחר שבא על רות‪ ,‬כמבואר במדרשים‪) ,‬עיין‬
‫שורש ישי‪ ,‬ועוד(‪ ,‬וא״ב זד‪ .‬חיזק לכאורה טענת הגואל‪,‬‬
‫ונתרבו עי״כ שנמשכו אחרי דעתו‪ ,‬וטענו שבועז טעה‬
‫בדעתו ובהכרעתו‪ ,‬וראיה לכך שמת מיד לאחר מיכן‪,‬‬
‫וראו בזה אות מן השמים שבועז לא צדק בהכרעתו‪,‬‬
‫ולכן אין לבנות הוכחה מזה שהיה שופט כמד‪ .‬שנים‬
‫וכו'‪ ,‬כי טענו שגם גדול וצדיק יכול לטעות בכגון דא‪,‬‬
‫ולכך הוסיפו להיות עוד חלוקים בדעתם בזה‪ ,‬וככד‪ .‬היו‬
‫מחולקים עדיין לשתי סיעות עד שגברה ידם של‬
‫המתירים בימי דוד והוכרעד‪ .‬ההלכה בישראל כד‪.‬קבלד‪.‬‬
‫מבית דינו של שמואל הרמתי דעמוני ולא עמונית‬
‫מואבי ולא מואבית‪ ,‬כמבואר בגם׳ ביבמות שם‪.‬‬
‫ט( נוסף על מה שהבאתי לעיל מינד‪ .‬ממ״ש‬
‫שלא היה אצל בועז גדר של יבום‪ ,‬יעוץ‬
‫עוד באבן עזרא עדדת פ׳ תצא כ ‪^T‬ד‪,‬׳ שמביא דברי‬
‫המכחישים שכתבו לומר ח״ ש בתורה כי ישבו אחים‬
‫אינם אחים ממש כי אם קרובים והביאו ראיה מבועז‪,‬‬
‫שו״ ת‬
‫לקראת הגירות אשר למעשה לא יצא הדבר לפועל‬
‫כי אם אחרי מות בעלה‪.‬‬
‫א ל א דבקשר לזה אם אלימלך הבניסה עוד לביתו‬
‫והשיאה לבנו איכא בזה ג״כ מדרשות חלוקים״‬
‫דבספר שרש ישי עה״פ וימת אלימלך וגר מביא בשם‬
‫מדרש לקח טוב דדריש ‪ :‬וישאו להם פשים‪ ,‬הם נושאים‬
‫ולא השיאם אביהם‪ ,‬ועפי״ז מסתייע הספר שםלמ״ש‬
‫לבאר כוונת הפסוק שבתוב וימת אלימלך וגר ותשאר‬
‫היא ושני בניה וגר‪ ,‬דבא הבתוב להציל את אלימלך‬
‫מרעת בניו‪ ,‬כי לא נתחתנו בגויי הארץ בחייו אלא‬
‫כאשר נשארו כצאן בלי רועה אז נתערבו בגוים עיי״ש‪,‬‬
‫וכ״ב בעק״י כי עשו כן לאחר מותו מה שלא עשו בימי‬
‫אביהם כי כהה בהם ע״ש‪.‬‬
‫ז( הנ ה כי כן עלה בידינו בס״ד להבהיר השיטות‬
‫בקשר לגירותה של רות‪ ,‬ואשכחנא פתרין מתקבליו‬
‫על הדעת לשאלותיו של השואל‪ ,‬הן לפי הדיעה כי רות‬
‫וערפה לא נתגיירו מתחילה כלל‪ ,‬והן לפי הדיעה שכן‬
‫נתגיירו מתחילה‪ ,‬וגם לרבות לפי הדיעה המפשרת‬
‫שנתגיירו מתחילה אלא שהיה זה שלא לפי ההלכה‪,‬‬
‫ומדי דברנו נתבררו גם כמה נקודות בהלכות גרים‬
‫שמהם תוצאות להלכה למעשה‪.‬‬
‫ו בז ה הנני להוסיף כמה תוספות מרובות לתשובת‬
‫האמורה‪.‬‬
‫ח( ה מ ה ר ש ״ א ביבמות דף ע״ז בח״א מקשה על‬
‫דואג וסיעתו שחשבו לאיסור עמונית‬
‫ומואבית ולא האמינו בקבלתם היאך חשבו שבועז זד‪.‬‬
‫אבצן והיה שופט כל ישראל כמד‪ .‬שנים נשא פסולי‬
‫קד״ל ברבים כמ״ש ויקה עשרד‪ .‬אנשים וכר׳ וכותב‬
‫לתרץ למאי דמסקינן בפ׳ כיצד דעשה דיבמה דוחה‬
‫ל״ת‪ ,‬וחייבי לאוין מתיבמין מה״ת אלא דאנן גזריגן‬
‫ביאר‪ .‬ראשונר‪ .‬אטו ביאה שניר‪ .‬וכר ואפשר דאז בימי‬
‫בועז עדיין לא גזרו על כך והותר לו ביאה ראשונה‬
‫במצות יבוםדעשה דוחה ל״ת וכמ״ש המפרשים דדין‬
‫יבום נד‪.‬גו אז אף בקרובים כמ״ש הרמב״ן בפ׳ וישב‬
‫וכר‪ ,‬וזו היתד‪ ,‬גם דעת דואג וסיעתו שאמרו מה שנשא‬
‫בועז שהיה שופט ישראל היינו בד‪.‬יתר ע״י מצות יבום‬
‫ובביאה ראשונד‪ .‬נתעברה ממנו כדאמרינן דבועז מת‬
‫מיד אחר ביאה ראשונד‪ .‬ובנו עובד פסול קהל הוא‬
‫דר‪,‬ולכין אחריה ולא האמין בקבלה הלל״מ עמוני ולא‬
‫עמונית יעו״ש‪.‬‬
‫ולענ״וד תמוהים דברי המהרש״א‪ ,‬דוכי משום שנד‪.‬גו‬
‫אז דין יבום בקרובים קיבל עי״ב המנהג‬
‫הזד‪ .‬כדין חומר עשה דיבום הכתובד‪ ,‬בתורה‪ ,‬עד שיהא‬
‫דוחד‪ .‬לא תעשה של תורה ז אתמד‪,‬ד״ והיכן מצינו‬
‫בכזאת ־ ואיך יכלו דואג וסיעתו לטעות בדבר פשוט‬
‫כזה‪ ,‬ועוד זאת‪ ,‬דמד׳רש״אלא כותב שרק דואג וסיעתו‬
‫הוא שטעו בזה אלא מניח זאת כהנחה פשוטה׳ דאפילו‬
‫אילו היינו סוברים דגם עמונית ומואבית בכלל הלאו‪,‬‬
‫מכל מקום במקום יבום כזה של קרובים כפי שד‪,‬יה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן מב‬
‫כישראל מומר‪ ,‬כיון דלא נככם לברית בשבועד‪ ,.‬ואמאי‬
‫אי אפשר לו לחזור למורו‪ ,‬וכ״ש דאין לידונו כישראל‬
‫מומר‪ ,‬דבשלמא ישראל מומר אע״פ שחטא ישראל‬
‫הוא כיון דאין הפרד‪ ,‬לשבועת הר סיני וא״א לפרוק‬
‫עול‪ ,‬משא״ב גר דלית ליה שבועה מדוע לד‪.‬וי כישראל‬
‫מומר ע״ש‪ ,‬וזד‪.‬ו חידוש גדול שלא מצינו לו מקור בית‬
‫אב בד‪,‬לכה‪.‬‬
‫חידוש עוד יותר גדול מזה כותב שם בספר נחלת‬
‫בנימין על האנוסים‪ ,‬והוא‪ ,‬דאפילו אם התחתנו‬
‫מהם עם בנות הערלים אפ״ה דין ישראלים לצאצאיהם‪,‬‬
‫כי אפילו למאי דקיי״ל דישראל הבא על הנכרית הולד‬
‫כמוה‪ ,‬אפ״ה אותן האונסים שלוקחין בנות הערלים‬
‫וד״מד‪ ,‬אח״כ משמרים דת ישראל בצינעה הו״ל הנשים‬
‫גיורות אף דלא טבלו לשם גירות׳ וטבילד‪ ,‬בגירות‬
‫מעכב היכי דאפשר בטבילה בלי סכנה‪ ,‬אבל היכא‬
‫דלא אפשר בטבילה כגון הכא טבילה אינה מעכבת‬
‫וגיורת מעליא היא וישראל שנשא גיורת לכ״ע בניד‪,‬ם‬
‫ישראלים מעליא המה‪ ,‬ומסיים וכותב ע״ז דבפסקי‬
‫דינים שלו האריך בזד‪ ,‬בראיות ברורות יעו״ש‪.‬‬
‫ו ב מ ח ״ כ של המחבר הנכבד אין לדבריו האמורים בל‬
‫בסים ואחיזה בהלכה‪ ,‬ומד‪,‬וים המה פרצה‬
‫חמורה בחומת ד‪,‬יד‪.‬דות בלבד■ ומעולם לא עלה על לב‬
‫מי שהוא לומר שיחול על מי שהוא שם גר או גיורת‬
‫גם בלי טבילד‪ ,‬כלל אלא בקבלת המצוות בלבד׳ ולו אפי׳‬
‫היכא דאי אפשר לטבילה בלי םכנר״ כי חסר היסוד‬
‫העיקרי לד׳חלת שם יהדות‪ ,‬וכדמצינו בגמ' ביבמות דף‬
‫מ״ו ע״ב‪ ,‬דלשאלה של‪ :‬טבילה באמהות מגלן׳ עונה‬
‫ד‪,‬גמ׳ בפשיטות ‪ :‬סברא הוא דא״כ במד‪ ,‬נכנסו תחת כנפי‬
‫השכינד‪] ,.‬ורק לגבי כותי הבא על בת ישראל מצינו‬
‫ברי״ט אלגזי בבכורות פ״ח אות ס״ה שרו״ל לגבי הבן‬
‫הנולד מהם דמכיון שיש בו צד כותי וצד ישר׳ הדבר‬
‫תלוי במד‪ ,‬שיתברר‪ ,‬שאם ינהוג ככותי מתחילר‪ ,‬הרי‬
‫למפרע משעת לידה‪ ,‬דינו ככותי ולא כישראל מומר‬
‫לעבודת כוכבים‪ ,‬ואם יתנד‪,‬ג מתחילה כדין ישראל הרי‬
‫למפרע משעת לידר‪ ,‬דינו כישראל עיי״ש‪ ,‬וגם שם אין‬
‫הלכה כן ואבמ״ל[‪.‬‬
‫א מ נ ם היה מקום לומר דאולי גם אלימלך סבר כסברת‬
‫הספר הנז׳‪ ,‬ולכן‪ ,‬כפי שהבאתי לעיל באות ו׳‪,‬‬
‫בשם הזוה״ק פ׳ בלק‪ ,‬הכניס אלימלך את רות לביתו‬
‫ולימד אותד‪ ,‬כל אורחי ביתא באכילה ושתיה‪ ,‬בלי שגיירה‬
‫לטבילה‪ ,‬והוא זה מפני שאז לא היה באפשרי להטבילה‬
‫כדת‪.‬‬
‫למעשה הא הזודדק מגנד‪ ,‬זאת‪ ,‬ומציין דלא‬ ‫אולם‬
‫גיירה אלימלך‪ ,‬וכי רות אתגיירד‪ .‬רק לאחר מי ‪p‬‬
‫כשהלכד‪ ,‬אחר נעמי‪ ,‬וכפי שר‪,‬באתי‪ ,‬מבאר עפי״ז הב״ח‬
‫דשפיר קאמרה משום כך נעמי בשבילכם מת בעלי‪,‬‬
‫כי נענש אלימלך על שהכניסה לביתו להשיאה לבנו‪.‬‬
‫עלר‪ ,‬בדעתי עוד לפרש דכוונת הזוה״ק‪ ,‬שאלימלד‬ ‫]׳וכבר‬
‫הכניסה לביתו לאחר שקיבלה עליה להיות‬
‫ש ו״ ת‬
‫והוא ז״ל סתר דבריהם דלא אמרו כלום כי אין שם‬
‫זכר יבום כי אם גאולה עיי״ש‪ ,‬גם האברבנאל עה״ת‬
‫שם האריד לבאר בבזאת שאצל בועז היה זה רק בגדר‬
‫של גאולה יעו״ש‪.‬‬
‫כ מו כן אזכיר כי יש מו״מ בין המפרשים אם לפני‬
‫בועז היתד‪ .‬עמונית ומואבית אסורים רק בחיתץ‬
‫וככר‪ .‬גם עמוני ומואבי‪ ,‬אבל קיבלו מד‪.‬ם גרים‪ ,‬או‬
‫שסברו אז שהמה אסורים בכלל לבוא בקהל לרבות‬
‫גם שלא לגיירם׳ ושהאיסור הזה נשאר על עמוני ומואבי‪,‬‬
‫יעוין בספרי הלכות מדינר‪ .‬ח״ג שעד עשירי פרק א׳‬
‫מה שכתב לי בזה הגאון הגאב״ד דטשעבין ז״ל‪ ,‬ומה‬
‫שד״רחבתי את הדיבור בזה בתשובתי אליו יעו״ש‪.‬‬
‫ועוד יעוין מה שכותבים בזד‪ .‬בספר טל תורה להגר״מ‬
‫אריק ז״ל לירושלמי יבמות פ״ח ה״ג‪ ,‬והגר״י פערלא‬
‫ז״ל בספר המצות לרס״ג ז״ל לא תעשה רס״ג יעו״ש‪.‬‬
‫י( לודןיוני לעיל באם רות וערפה נתגיירו כשנישאו‬
‫למחלון וכליון איד נעמי דחתד‪ .‬אותם‬
‫וד‪.‬ציעה להן לשוב אשד‪ .‬לבית אמה‪ ,‬ראיתי כעת בספר‬
‫אם המלך על מגילת רות להגאון בעל בן איש חי‬
‫ז״ל שכותב לפרש כי נעמי לא דוותד‪ .‬אותם לגמרי‬
‫בזה‪ ,‬אלא אמרה לד‪.‬ם כי לא כדאי שילכו עמה לבדם‬
‫בדרך ארובד‪ .‬מעיירות רבות של מואב עד בית להם‬
‫פן יבואו לידי חשד וימאסו בעיני בני משפחתו ולא‬
‫ירצו לקחת אותם לנשים‪ ,‬על בן יותר טוב שיחזרו לבית‬
‫אמם ואז הקב״ה יעשה עמהם אח״כ חסד לסבב ביאתם‬
‫לבית לחם על ידי איזד‪ .‬סיבר‪ ,‬באופן שיהיו נשמרים‬
‫בדרך בלתי שום חשש ולא יצא עליהם שום לעז‪ ,‬ואה‬
‫אמרר‪ .‬להם לכנר‪ .‬שובנד‪ .‬אשד‪ .‬לבית אמה׳ ר״ל׳ אם‬
‫אתם רוצים לכנה לבית לחם הנד‪ .‬צריך לד‪.‬יות תחילה‬
‫שובנד‪ ,‬אשד‪ .‬לבית אמד‪ .‬ואח״ב תעשו מה שלבכם חפץ‬
‫יעו״ש באריכות דבריו בזה‪.‬‬
‫ו ל א אבין איך יפרש הבעל איש חי לפי״ז אח הפסוק‬
‫ט״ו שכתוב! ותאמר הנד‪ .‬שבד‪ .‬יבמתך אל עמד‪.‬‬
‫ואל אלהיד‪ .‬שובי אחרי יבמתך‪ ,‬דמפסוק זה יוצא בעליל‬
‫שהציעה לה לחזור לגיותד‪ .‬״לעמה ולאלהיה״ כשם‬
‫שעשתד‪ .‬ערפה‪.‬‬
‫י א(נ ת ק ל תי בדברים מרפסין איגרא בעניני גרים‬
‫שכותב בזה בספר נחלת בנימין‬
‫)קדמון נדפס בשנת תמ״ב להרב ר׳ יצחק בנימין‬
‫וואלף ר״מ ואב״ד דק״ק לנצבורג ואגפי׳( במצוד‪.‬‬
‫ס״ד וס״ה‪.‬‬
‫ראשית מחדש שם לומר דזה שאמרינן בגר דאם‬
‫חזר למורו דדינו כישראל מומר‪ ,‬זד‪.‬ו דוקא‬
‫היכי דקבל עליו בשעת גירות לקיים המצוד‪ .‬בשבועה‪,‬‬
‫או בהן הן דהוי שבועה‪ ,‬ויש לד‪,‬שביעו ע״ד רבים כי‬
‫היכי דלא להוי הפרה לשבועתי ‪.T‬ו‪ ,‬ומכיון דלא‬
‫עבדינן הכי‪ ,‬וגר שבא לד‪,‬תגייר איננו מקבל המצות‬
‫בשבועה כמו שקיבלוה ישראל בסיני‪ ,‬אם כן והאי‬
‫ליתא הא דאר״י א״ר אסי גר שטבל ועלה הרי הוא‬
‫צא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫בספרי שו״ת ציץ אליעזר ח״י סימן כ״ה פרק ב׳ יעו״ש[‬
‫ומינה במבש״ב באשה שבלי טבילה חסר הכל ממה‬
‫שעי״ב נכנסת לברית ישראל‪ ,‬דודאי לא מהני כלל‬
‫וכלל ממה שמקיימת מצוות שתחשב עי״כ בלבד כישראלי׳‬
‫והאריכות בזה אך למותר‪.‬‬
‫ב ה ק ש ר עם זד‪ ,‬אזכיר גם מר‪ ,‬שראיתי בספר אד‪,‬ל‬
‫דוד )לד‪,‬רד‪,‬״ג ר׳ דוד קאהן שליט״א( ח״ב‬
‫שמביא בשם ספר צפנת פענח שכתב חידוש נפלא‪,‬‬
‫שרות קיבלה עליה כל המצוות רק בלא טבילר״ וכמו‬
‫דס״ל בעל צ״פ שד‪,‬מל ולא טבל נעשד‪ ,‬גר למפרע משעת‬
‫מילה‪ ,‬ה״ה באשד‪ ,‬שקבלה המצוות ואח״ב טבלה נעשית‬
‫גיורת למפרע עיי״ש‪ ,‬ועפי״ז יכולנו לבאר שגם כוונת‬
‫הנהלת בנימין הנ״ל היא כשמיהת לבסוף טובלות נשי‬
‫האנוסים לשם גירות ונעשות עי״כ גיורות למפרע‪.‬‬
‫א ב ל לפענ״ד גם חידוש זה של הצפנת פענח איננו‬
‫עומד בפגי מבחן ההלכה למעשה‪ ,‬ואותו הדבר‬
‫גם לא מה שמביא עוד שם הספר בשם הצ״פ שכותב‬
‫לומר אופן אחר שרות טבלד‪ ,‬בלי קבלת מצוות ויצאה‬
‫מכלל גויה ולכלל ישר׳ לא באד״ ואח״כ קבלד‪ ,‬המצות‬
‫ונעשית גיורת למפרע יעו״ש‪ ,‬דלא מצינו בכזאת‪ ,‬ובפרט‬
‫שאין כל מקום שהוא לעשות עי״כ גם הבנים שכבר‬
‫נולדו ליהודים למפרע ופשוט‪.‬‬
‫או אולי כוונת הנחלת בנימין כשמיד‪,‬ת טבלד‪ ,‬לנדותד‪,‬‬
‫בסתר‪ ,‬וזה כלול במ״ש דהמה משמרים דת ישראל‬
‫בצנעד״ ובודאי בכלל זה שטובלת לגדות׳ וגם הי׳ קבלת‬
‫מצוות בפני ג׳ ]ד‪,‬גמ שאין כל משמעות בדבריו שיהא‬
‫כוונתו על כגון דא[‪ .‬ואזי הוא דס״ל להספר נחלת בנימין‬
‫דטבילתד‪ ,‬לנדותד‪ ,‬מעלין עליה כטבלד‪ ,‬לשם גירות‪ ,‬וכל׳‬
‫הירושלמי שהובא בר״ן ביבמות םו״פ החולץ ״כיון שזו‬
‫וזו לשם קדושת ישראל עלתד‪ ,‬לו״ דהכל משום ישראליות‪.‬‬
‫דאחרת לא היו טובלין ע״ש ברץ‪.‬‬
‫ו אז היה מקום להביא סמוכין לזה משיטת האביאסף‬
‫שד‪,‬ובא במרדכי ביבמות סו״פ החולץ שמפרש‬
‫דברי ד‪,‬גמ׳ שם שאומרת מי לא טבלה לנדותה שמשמע‬
‫דבדיעבד הוי גר גמור גם בטבילה בלי ג׳‪ ,‬דמיירי דוקא‬
‫בד‪,‬יכא שהיו רגילין בתורת יהדות בפרהסיא מקמי‬
‫טבילת נדד‪ ,‬וקרי‪ ,‬ואותם היו רגילין לטבול לנדד‪ ,‬ולקרי‪,‬‬
‫אבל לא נד‪,‬ג בתורת יהדות הא אמר לקמן מעשר‪ ,‬בא׳‬
‫שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו׳ לדבריך עובד‬
‫בוכבים אתד״ ומשמע אפילו בדיעבד נמי לא ע״ש‪.‬‬
‫או ל ם אפ״ד‪ ,‬למעשה גם זה אינו והראשונים נחלקו על‬
‫זה כדיעוין בדבריהם ביבמות שם‪ ,‬וכן ברמב״ן‬
‫וריטב״א בקדושין דף ע״ה יעו״ש‪ ,‬והרמב״ם בפי״ג‬
‫מד‪,‬׳ איסורי ביאד‪ ,‬ה״ט מפרש לה לד‪,‬ך דמי לא טבלה‬
‫לנדותד״ דר״ל‪ ,‬דמזה הוכחה שנתגיירה כראוי‪ ,‬ושבכזה‬
‫הוי נמי הוכחה לכך אם ראינו שתפריש תרומה מעיסתה‬
‫וכיוצא בזד״ ואותו הדבר גם גבי גר שנוהג כדרכי‬
‫ישר׳ שטובל לקריו ועושד‪ ,‬כל המצות הרי אלו בחזקת גרי‬
‫צדקואע״פ שאין שם עדים שמעידין לפגי הי שתגניירו‬
‫םי»ן מב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫גר תושב‪ ,‬וזאת עפ״י מה שפוסק הרמב״ם בפי״ב מה׳‬
‫איסורי ביאר‪ .‬הלכה ה‪ ,‬דהבא על בת גר תושב אין‬
‫הקגאין פוגעין בו אבל מכין אותו מכת מרדות‪ ,‬ומשמע‬
‫דאיסור חיתון עם בת גר תושב איננו מה״ת ולכן מכין‬
‫אותו רק מכת מרדות מדרבנן‪ ,‬ונענש מ״מ מן השמים‬
‫על כך כדברי הרמב״ם בה׳ י״ג שם שפוסק דאל יהי עון‬
‫זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה וכו׳‪.‬‬
‫א ב ל התבוננתי דזה אינו‪ ,‬כי המדובר ברמב״ם הוא‬
‫כשבועל אותה פעם או יותר רק בדרך זנות׳ אבל‬
‫בדרך חיתון שפיר איכא איסור מן התורה גם בבת‬
‫גר תושב‪ ,‬והכי ראיתי בהגהות יד איתן על הרמב״ם‬
‫שכותב לדייק מזה שפוסק דמכיןאותו מכת מרדות דמזה‬
‫גופי׳ מוכח דאיסור חתנו' איכא בבת גר תושב ומשום כך‬
‫פוסק מה״ט דאיכא מכת מרדות בביאת זנות בבת גר‬
‫תושב משום גזירה שמא יבוא להתחתן ע״ש‪ ,‬וכך כותב‬
‫במפורש בפירוש מהר״ד עראמה ז״ל על הרמב״םוז״ל‪:‬‬
‫פירוש‪ ,‬אבל דרך אישות לוקה דבכלל המסירים היא‬
‫שהרי תבזה כל מצות וגופי תורה עכ״ל‪ ,‬ועוד יעוץ‬
‫בספר מרכבת המשנה על הרמב׳׳ם בפט״ז מה׳ איסו״ב‬
‫ה״ב שכותב להוכיח דע״כ מתפרש קרא דלא תתחתן‬
‫בגר תושב ועליו הזהירה תורה‪ ,‬ורק לענין קנאין פוגעין‬
‫הוא דפוסק הרמב״ם דליכא כ״א מכת מרדות עיי׳׳ש‪,‬‬
‫וכ״כ בפשיטות גם במנחת חנוך מצוד‪ .‬תכ״ז דהמדובר‬
‫ברמב״ם רק לענין קנאין פוגעין בו‪ ,‬אבל לענין איסור‬
‫חיתון ודיניו אף גרי תושב בכלל ע״ש‪] ,‬ויעוין בפנים‬
‫יפות עה״ת פ׳ ואתחנן בפיסקא המתחלת לא תכרות‬
‫להם ברית‪ ,‬שרו״ל דלא תקח ליכא בגר תושב‪ ,‬אבל‬
‫לא תפסו בה קדושין בנכרות מקרא דאח״כ תבוא ובעלת‬
‫דמשמע אפילו גר תושב שהרי כתב ובכתה את אביה‬
‫ואת אמה שאמרו חז״ל דהיינו פרישה דע״ז ואפ״ה לא‬
‫תפסו קדושין אלא לאחר גירות ע״ש‪ ,‬וכן מ״ש ע״ד‬
‫בספר חמדת ישראל )פלאצקי( בקו' נר מצוד‪ .‬אות ל״ז‬
‫ע״ש‪ ,‬וכאמור רוב הפוסקים מבארים דאיכא בבת גר‬
‫תושב גם איסור לאו דלא תתחתן[‪,‬‬
‫עכ״פ גם אם סבור היה אלימלך דליכא איסור מה״ת‬
‫בבת גר תושב‪ ,‬מן השמים הוכיחו דלא טוב‬
‫עשה בעמיו‪ ,‬ונענש על זה‪.‬‬
‫במם׳ גרים בפ״ג ה״ג דכתוב נמי בסתמא‬ ‫ויעויו‬
‫דגר תושב ״אין משיאין לו ולא נושאין ממנו‬
‫נשים״‪.‬‬
‫ויתכן גם שאלימלך רק הכניסן לביתו בלבד בכוונה‬
‫נבונה כדי ללמדן ״כל אורחין דביתא באכילה‬
‫ושתיה״ כדי שיהיו מוכנות לגיור בבוא שעת הכושר‪,‬‬
‫זרק מכילן שמתוך כד שהיו מצויות בביתו יצא מכשול‬
‫על ידו שבניו לא חיכו על כד ונשאו אותן לנשים גם‬
‫בלי גיור‪ ,‬לכך נענש על כך אלימלך[‪.‬‬
‫ולמד ממה דאפי׳ לגבי זכר אמרינן ופסקינן דמל‬ ‫וצא‬
‫ולא טבל כאילו לא מל‪ ,‬אע״פ שקיים בנפשו א׳‬
‫מהג׳ דברים שעל ידם גכנמים לברית ישראל ניעוין‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מב‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫צב‬

‫אם נימא דבשעת קבלת גירות אינו מקבל בשבועה‬ ‫ע״ש״ ויש עוד לעיין במ״מ שם‪ ,‬וכן בטור יו״ד סימן‬
‫עכ״ל עיי״ש‪,‬‬ ‫רס״ח ובב״י וב״ח ובדברי השו״ע שם בסעי׳ ג' עיי״ש‬
‫והנה‪ :‬כל דברי הנחלת בנימין בזה אין להם לפי דעתי‬ ‫ואכמ״ל‪.‬‬
‫כל אחיזה‪ ,‬וכפי שמעיד בעצמו דלא אשתמיט‬ ‫ליעוין בשו״ת מהרי״ט חאה״ע סימן י״ח תשובה‬
‫שום פוסק מכלל כל הפוסקים שיאמר ושיכתוב לחלק‬ ‫ארוכה וערוכה בכל אודות האנוסים‪ ,‬אגב‬
‫בכזה‪ ,‬וגם סמימתו על הבעל המאמרות אין בו לפי‬ ‫מעשה שבא לידו לענין יבום‪ ,‬ופשיטא ליה כביעתא‬
‫דעתי כדי סמיכה לפי ההלכה‪ ,‬וכפי שכבר העד בנו‬ ‫בכותחא דאותן שנשאו נכריות דבניהם נכרים׳ ואינו‬
‫הגאון החתם סופר ז״ל בתשובותו בחאו״ה סימן נ״א‬ ‫מעלה על דעתו כלל שיהא כל צל של ספק שהוא בזה‬
‫שכל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקים חייב‬ ‫יעו״ש‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫משום זורע כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע‬ ‫]ואגב לא אמנע מלדבר עוד מעט קט על עוד דבר‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫חידוש מופלא שכותב בספר נחלת בנימין שם‪,‬‬
‫]מה״ט קשה לי גם מה שראיתי בספר ישמח משה‬ ‫הוא מביא בדבריו דעת בעל המאמרות דס״ל דגרים‬
‫בפי׳ על רות א׳־ט״ז‪ ,‬שמביא בשם ספר‬ ‫מזלייהו עמדו על הר סיני בשעת קבלת התורה וגם להם‬
‫ע״ב סי׳ י״ט שכתב סברא דגרים דאין לד‪,‬ם אחיזה‬ ‫ניתן חלק בתורה‪ .‬ועפי״ז מוסיף וכותב וז״ל! לדעת‬
‫באותיות התורה דד‪,‬ם רק למיין נשמת ישראל אין פקוח‬ ‫בעל המאמרות דגרים היו ג״כ במעמד הר סיני נתיישב‬
‫נפש שלהם דוחה שבת‪ ,‬והוא ז״ל דוחה זה כי באמת לא‬ ‫מאי דתמיד לבי בל עמי לדעת בכמה דוכתי לאין מספר‬
‫קיי״ל כן רק כיין דנתגייר הרי הוא כישר' לכל דבריו‪,‬‬ ‫דאמרינן בגמ' הואיל ומושבע מה״ם אין שבועה חלה‬
‫ומוסיף להסביר הטעם משום דמינן הוי ואידחי כמ״ש‬ ‫על שבועה‪ ,‬ולא אשתמיט שום פוסק מכלל כל הפוסקים‬
‫הע״ב שם בסי׳ כ״ב וא״כ יש לריס אחיזה ג״כ באותיות‬ ‫לחלק בזה בין ישראל דלגביה שייך מושבע ועומד מהר‬
‫התורד‪ ,‬ע״ש‪ ,‬ולפענ״ד הוספת הד‪,‬סבר הזה אינו אלא מגרע‬ ‫סיני משא״כ גרים דלא עמדו על הר סיני לא שייך‬
‫דד‪,‬א כפי שמביא הישמח משה שם דברי הע״ב בזה‬ ‫לגבי׳ מושבע ועומד מהר סיני‪ ,‬ואם נשבע שלא לאכול‬
‫דמינן הוי ואידחי מיוסדים על דברי המאמרות שמובא‬ ‫חזיר השבועה חלה‪ ,‬אכן השתא לדעת בעל ד׳מאמרות‬
‫בספר נחלת בנימין הנ״ל׳ והנה‪ .‬הספר נחלת בנימין‬ ‫דגם הגרים ועבדים משוחררין מזלייהו עמדו על הר‬
‫שם כותב בזד״ דשני מיני גרים יש‪ ,‬יש גרים אשר מנן‬ ‫סיני נתקרר דעתי דמעתה גר ואזרח שוין הן בדין‬
‫אינון ואותן מזלייהו עמדו על הר סיני כמבואר במאמרות‬ ‫זה עכ״ל‪.‬‬
‫מאכ״ח ח״ג סח‪ ,‬א״ך יש עוד גרים אשר לא עמדו‬ ‫ושוב חוזר ומתקשה בזד‪ ,‬הנחלת בנימין שם‪ ,‬וכותב‪,‬‬
‫מזלייד‪,‬ו על הר סיני והם אותן ממד‪ ,‬שנתערבו‬ ‫דאכתי קשיא דהלא יש גרים דלא עמדו מזלייהו‬
‫ניצוצי טוב ברע ע״י מעשר‪ .‬הנחש והם הגרים אשר‬ ‫על הר סיני‪ ,‬ומיישב׳ דצ״ל הואיל ואינן ניכרין לנו‬
‫מגיירים שלא לשם שמים‪ ,‬ובאזהרת וגר לא תונד‪ ,‬נכלל‬ ‫איזהו עמדו מזלייד״ו על הר סיני ואיזהו לא עמדו מזלייהו‪,‬‬
‫כל מין גדים עיי״ש‪ ,‬וא״כ לפי הוספת הד‪,‬סבר כנז׳ יצא‬ ‫משו״ה סתמא אמרינן מושבע ועומד מד‪,‬ר סיגי ולא‬
‫לנו שיש חילוק בין גר לגר‪ ,‬ורק אלה דמינןהויואידחי‬ ‫מחלקינן מידי‪ ,‬אכן כותב דאבל לפ״ז מלקות מספק לא‬
‫הוא דאמדינן בהו דפיקוח נפש שלד‪,‬ם דוחה שבת׳ וזה‬ ‫מלקינןהיכא דסבראזו של מושבע ועומד מד‪,‬״ס גורמת‬
‫לא שמענו‪ ,‬אלא ודאי דזד‪ ,‬אינו‪ ,‬ואין לנו עסק בנסתרות‬ ‫לו חיוב מלקות או חיוב ממון ומספיקא לא מפקינן‬
‫באי יש לד‪,‬ם אחיזה באותיות התורה או לא‪ ,‬ולפי הנגלות‬ ‫מינייהו ממון דדילמא‪ ,‬הנך גרים מאותן שלא עמדו מזלייהו‬
‫לנו ולבנינו עד עולם הד‪,‬לב׳ הפסוקד‪ ,‬שידעינןהיא כפי‬ ‫על הר סיני‪ ,‬ושוב רוצד‪ ,‬אמר משום דמשבעינן את הגר‬
‫שכותב הישמח משד‪ ,‬בתחילת הדברים‪ ,‬דקיי״ל דכיון‬ ‫בכניסתו לגירות ולכן שפיר אמרינן גם גביה אין שבועה‬
‫דנתגייר הדי הוא כישראל לכל דבריו׳ הרי פקוח נפש‬ ‫חלד‪ .‬על שבועה‪ ,‬ושוב דוחה גם זאת כי העיקר חסר‬
‫שלו דוחה שבת בפשיטות[‪.‬‬ ‫מן הספר דלא מצינו בשום מקום דצריך הגר לקבל‬
‫בשבועה או בהן הן דהוי שבועה וכו' אלא ודאי דגר‬
‫ונראה ברור דכל גר שנתגייר הרי הוא כאמור כישר׳‬
‫נכנס לברית זולת שבועה‪ ,‬ועל כן מסיק וכותב ‪,‬וז״א‬
‫לכל דבריו וכל מה דאמרינן גבי ישראל־‬
‫וא״כ הדר הדבר לקדמותו דבמקצת גרים היינו אותן‬
‫מושבע ועומד מהר סיני על כל תוצאותיו‪ ,‬אמרינן נמי‬
‫שעמדו על הר סיני שי ‪ T‬למימר ביה מושבע ועומד‬
‫גבי גרים‪ ,‬ותורה אחת לאזרח ולגר הגר עמכם‪.‬‬
‫מהר סיני לקולא ולחומרא‪ ,‬אבל אותן שלא עמדו על‬
‫וחמיהותיו של הנחלת בנימין בזה נראה‬ ‫ופליאותיו‬ ‫הר סיני ודאי דלא שייך גבי ‪,T‬ו מושבע ועומד מדיר סיני‪,‬‬
‫דמוסרותהמד‪ ,‬חיש מד‪,‬ר לאור התשובה‬ ‫א״כ בסתם גרים דלא ידעינן בהו אם מזלייד‪,‬ו עמדו על‬
‫שמצינו בתשובות הרמב״ם ז״ל בתשובותיו סי׳ קנ״ת‬ ‫הר סיני או לא‪ ,‬תמצא חילוקים רבים לפי שיטה זו‪ ,‬כגון‬
‫לר׳ עובדיד‪ ,‬גר הצדק‪ .‬הוא שאל אותו‪ ,‬על עסקי הברכות‬ ‫נשבע לבטל את המצוה דאמרינן במם׳ שבועות דפטור‬
‫והתפלות בינו לבין עצמו או אם מתפלל בצבור‪ ,‬היש‬ ‫אשמעה זו הואיל וכבר מושבע מסיני‪ ,‬וכן בנשבע לקיים‬
‫לו לומר אלד‪,‬ינו ואלד‪,‬י אבותינו‪ ,‬ואשר קדשנו במצותיו‬ ‫ולא קיים דפטור׳ דכל אלו החילוקים יתבטלו בגרים‬
 ‫צג‬ ‫ציץ אליעזר חי־״ ז‬
‫הם בהר סיני על קיום המצוות ]ומשמע בגט' שם דליכא‬
‫בזה ב׳ מיני גרים‪ ,‬אלא כל שמתגי ‪ T‬כדין מתברר כי‬
‫מזלו היד‪ ,‬בהר סיני[‪.‬‬
‫ואם בן כל גר הבא להתגייר כשמקבל עליו לקיים‬
‫מצוות התורה מקבל ממילא גם את הברית והאלד‪,‬‬
‫שהושבעו על קיומם בד‪,‬ר סיני‪ ,‬והוא כחלק בלתי נפרד‬
‫מקבלתו עליו לקיים כל מצוות התורה על פרטיהם‬
‫ודקדוקיהם‪ ,‬ואין צריכים לשבועה מפורטת על כך‪ ,‬ולכד‬
‫שפיר לא אישתמיט שום פוסק מכלל הפוסקים לחלק‬
‫בזד‪ ,‬בין ישראל לגרים‪ ,‬כי כל גר הבא להתגייר ומקבל‬
‫עליו לקיים כל מצוות התורה‪ ,‬כלול סד‪ ,‬ממילא קבלה‬
‫להברית והאלד״ ומעלים על ‪ r‬כאילו גם הוא מושכע‬
‫ועומד על כך מד‪,‬ר סיני‪ ,‬ותו גם לגביה לא חל עליו‬
‫כל שבועה אחרת הן לביטול מצוה אחת ממצות התורה‪,‬‬
‫וד‪,‬ן לקיומה‪ ,‬דאין שבועה חלה על שבוער‪ ,‬אשר מושבע‬
‫ועומד עליד‪ ,‬מד‪,‬ר סיני‪ ,‬כי תורד‪ ,‬אחת ומשפט אחד‬
‫לנו ולגר הגר אתנו‪ ,‬ושם לכלנו חקה אחת‪ ,‬חוקת עולם‬
‫לדורותינו‪ ,‬ואין הפרש בזה בינינו לבין הגרים הבאים‬
‫להסתופף תחת כנפי השכינה‪.‬‬
‫וקבלת הברית הוא היסוד העיקרי וו־‪,‬בסיס להכשרת‬
‫הקרקע להסתופפות תחת כנפי השכינד‪ ,‬כאחד‬
‫מישראל‪ ,‬וכדברי הרמב״ם בפי״ג מה׳ איסורי ביאה‪,‬‬
‫דלאחר שכותב דבשלשה דברים נכנסו ישראל ״לברית״‬
‫במילר‪ ,‬וטבילה וקרבן‪ ,‬כותב בהלכה ד׳ וז״לז וכן‬
‫לדורות כשירצה העכו״ם לד‪,‬כנם לברית ולהסתופף‬
‫תחת כנפי השכינד‪ ,‬ויקבל עליו עול תורה צריך מילד‪,‬‬
‫וטביל׳ וד‪,‬רצאת קרבן וכו׳ עכ״ל‪ .‬הרי דבגירות נוסף למד‪,‬‬
‫שמתנאי הגירות הוא שצריך שיקבל עליו עול תורה‪,‬‬
‫היינו צול מצוותיה‪ ,‬מתנאיו גם‪ ,‬שירצה לד״כנס עי״כ‬
‫לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה‪ ,‬חד‪ ,‬עוד ראשית‬
‫דבר‪ ,‬ואז רק אז ניתן לבצע זאת על ידי מילה וטבילה‬
‫וקרבן ]ובזמן הזה שאין שם קרבן על ידי מילה וטבילה‬
‫וכשיבנד‪ ,‬בית המקדש יביא קרבן‪ ,‬כדברי הרמב״ם‬
‫שם בהלכה ד‪,‬׳[‪.‬‬
‫תימא על זד‪ ,‬שהוכנסו בברית ובאלר‪ ,‬גם על‬ ‫ואין‬
‫על העתידים לד‪,‬תגייר‪ ,‬הגם דהוי כמתחייב לדבר‬
‫שלא בא לעולם‪ ,‬כי הרי כמו״ב חויבו בכזאת בישראל‬
‫גם העתידים להולד‪ ,‬ומי שמתמד‪ ,‬ע״כ הרי זד‪,‬כמתמד‪,‬‬
‫ומקשה על הקב״ה‪ ,‬בדומה למה שמצינו בשו״ת חתם‬
‫סופר חיו״ד סי׳ שט״ז לקושית הגר״ד דייטש ז״ל‬
‫באהל דוד שהקשה למאי דאמרינן פראד״מ דלר״א‬
‫ציצית אין דוחה שבת הואיל ובידו לד‪,‬פקרן‪ ,‬א״ב אמאי‬
‫פסח דוהר‪ ,‬שבת הא בידו לד‪,‬פקיר נכסיו ולא יד‪,‬י לו‬
‫לפמ״ש תוס׳ ריש פסחים דמי שאין לו קרקע פטור‬
‫מפסח‪ ,‬ותירץ דקו׳ זו אינד‪ ,‬צריכה לפנים‪ ,‬ואין בד‪,‬‬
‫ריח קושיא‪ ,‬דד״רי התורד‪ ,‬אמרה פסח ידחד‪ ,‬שבת‪ ,‬והוא‬
‫מקשר‪ ,‬קושיא לאלהינו עיי״ש‪ ,‬וה״נ כמו״ב‪ ,‬הרי משה‬
‫מפי הגבורה הכניסם בברית ובאלה הזאת‪ ,‬ומה שייר‬
‫לד‪,‬קשות‪ .‬ועוד זאת שלפניו ית״ש ויתעלד‪ ,‬כולם כנולדים‬
‫סימן מב‬ ‫שר ״ ‪n‬‬
‫וצונו‪ ,‬ואשר הבדלנו‪ ,‬ואשר בחר בנו‪ ,‬ושהנהלת לאבותינו‪,‬‬
‫דשהוצאתנו מארץ מצרים‪ ,‬ושעשה נסים לאבותינו‪ ,‬ובל‬
‫כיוצא באלו הענינים‪ ,‬והשיב לו הרמב״ם בנעימות לשון‬
‫ובשפה נאמנת מה״ל ‪ :‬יש לך לומר הבל כתקנן ואל‬
‫תש‪a‬ה דבר‪ ,‬אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל‬
‫כך ראוי לך לברך ולהתפלל בין שתתפלל יחידי בין‬
‫שתהיה שליח צבור‪ ,‬ועיקר הדבר שאאע״ה הוא שלימד‬
‫כל העם וכר לפיכך כל מי שנתגייר עד סוף כל הדורות‬
‫וכל המייחד שמו של הקב״ה כמו שהוא כתוב בתורה‬
‫מתלמידיו של אברהם אבינו ע״ה הוא וכר נמצא אברהם‬
‫אבינו ע״ה הוא אב ארעו הכשרים ההולכים בדרכיו‬
‫ואב לתלמידיו והם כל גר שיתגייר‪ ,‬לפיכך יש לך לומר‬
‫או״א אבותינו שאברהם אבינו ע״ה הוא אביך‪ ,‬ויש לך‬
‫לומר שהנחלת את אבותינו שלאברהם נתנה הארץ שנא׳‬
‫לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננד״‬
‫אבל שהצאתנו ממצרים או שעשית נסים לאבותינו‪ ,‬אם‬
‫רצית לשנות ולומר שד‪,‬וצאת את ישראל ממצרים ושעשית‬
‫נסים לישראל אמור‪ ,‬ואם לא שנית אין בכך הפסד כלום‬
‫מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית אליו אין‬
‫כאן הפרש בינינו ובינך וכל הנסים שנעשו כאלו נעשו‬
‫לנו ולך‪ ,‬הרי הוא אומר בישעי׳ ואל יאמר בן הנכר‬
‫הנלוה אל ה׳ לאמר הבדל יבדילנו ד>' מעל עמו וגו׳‪,‬‬
‫אין הפרש בינינו ובינך לכל דבר‪ ,‬וודאי יש לך לברך‬
‫אשר בחר בנו ואשר נתן לנו‪ ,‬אשר הנחילנו ואשר הבדילנו‪,‬‬
‫שכבר בחר בך הבורא והבדילך מן האומות ונתן לך‬
‫התורה‪ ,‬שהתורה לנו ולגרים נתנדי שנאמר הקד‪,‬ל חקה‬
‫אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדורותיכם ככם כגר‬
‫יד‪,‬יד‪ ,‬לפני ה׳ תורד‪ ,‬אחת ומשפט אחד יר‪,‬יד‪ ,‬לכם ולגר‬
‫הגר אתכם‪ ,‬ודע כי אבותינו שיצאו ממצרים רובם‬
‫עובדי עבודד‪ ,‬זרה היו במצרים נתערבו בגוים וילמדו‬
‫ממעשיהם עד ששלח הקב״ד‪ ,‬משה רבינו רבן של כל‬
‫הנביאים והבדילנו מן העמים והכניסנו תחת כנפי השכינה‬
‫לנו ולכל הגרים ושם לכלנו חקה אחת וכו׳ יעו״ש‬
‫בנעימות דבריו הנאמרים באמת וצדק ומתוקים מדבש‬
‫ונפת צופים‪.‬‬
‫למדינו מדברי הרמב״ם כי חוקי סיני ששם הקב״ד‪,‬‬
‫לישראל והשביעם על כך בהר סיני‪ ,‬לא‬
‫לישראל בלבד הוא שהשביעם על כך כי אם גם לרבות‬
‫לכל הגרים הבאים להסתפח אל נחלת ה׳‪ ,‬וכשם שהכתוב‬
‫מעיד ובא כי ״ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית‬
‫הזאת ואת האלה הזאת‪ ,‬כ״א אשר ישנו פה עמנו היום‬
‫לפני ה׳ אלד‪,‬ינו ואת אשר איננו פד‪ ,‬עמנו היום״ )דברים‬
‫כ״ט־י״ג י״ד(‪ ,‬כן הכליל בזד‪ ,‬הברית והאלה גם את הגרים‬
‫אשר לא נכללו עוד בקרב ישראל‪ ,‬וכפי שמצינו באמת‬
‫בגט' בשבת דף קמ״ו ע״א דדריש מד‪,‬ך קרא דגם גרים‬
‫אע״ג דאינדע לא הוו מזלייד‪,‬ו הוו דכתיב את אשר ישנו‬
‫פה עמנו עומד היום וגו׳ ואת אשר איננו פה וגו׳‪ ,‬ולכן‬
‫גם גרים פסקה זוהמתן ע״ש׳ הרי בהדיא שגם הגרים‬
‫העתידין לד״תגייר הוכללו באלה ובברית וד‪,‬ושבעו גם‬
 ‫עיץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מג‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫צ!ד‬

‫ו ע צ ם קושית המהרי״ט על ד‪,‬גמ׳ ופירש״י ביבמות שם‪,‬‬ ‫לפניו וכמסופחים לקהל ישראל באוצר הנשמות שלו‬
‫נדמד‪ ,‬שאפשר ליישב בפשוטו‪ ,‬דהכוונד‪ ,‬היא‬ ‫הנמצאים ומוכנים לכך מעת יצירת העולם והאדם עלי‬
‫על אשר באד‪ ,‬מיד שנודע לה שיש היתר גיור עבודה‬ ‫אדמות‪ ,‬ועד סוף כל הדורות‪.‬‬
‫ולא איחרד‪ ,‬מלבוא ומלד‪,‬מתין עוד‪ ,‬וכדרשת הירושלמי‬ ‫ולפי הנ״ל מובן ממילא גם מדי דאמרינן‪ ,‬ונפסק כן‬
‫שהבאתי לעיל בדברי דדריש‪ ,‬דאילו באת תמול שלשום‬ ‫להלכה‪ ,‬דגר שחזר לסורו דדינו כישראל מומר‪,‬‬
‫לא היינו מקבלין אותך‪.‬‬ ‫ודלא כדברי הנחלת בנימין שבראשית דברינו באות‬
‫יג( בן לא אמנע מלד‪,‬זכיר מד‪ ,‬שראיתי גם זאת בם׳‬ ‫זה[‪.‬‬
‫אמונת חכמים לד‪,‬רב אביעד שר שלום בפרק‬ ‫יב( למען לא יחסר המזג אזכיר מה שראיתי עוד‬
‫ב״ד שכותב ליישב זה שנחלקו רז״ל אם מזזלון גיירה‬ ‫כעת בספר צפנת פענח להמהרי״ט ז״ל‬
‫או לא גיירה‪ ,‬וכן ענין הקמת המת שהיד‪ ,‬בזה‪ ,‬ולפרש‬ ‫בדרוש השני לפ' במדבר שכותב להקשות בהא דאיתא‬
‫דאלה ואלה דא״ח‪ ,‬ולפי האמת מחלון גיירה לרות‬ ‫ביבמות דף מ״ח ע״ב‪ :‬מפני מה מעונין וכו׳ מפגי‬
‫וקבלה עליה עול מלכות שמים וטבלת כראוי‪ ,‬וכן‬ ‫ששהו עצמם להבנם ןזחח ?נפי חשככינה וכר מאי‬
‫כליון לערפה‪ ,‬ואח״ב מחלון קדש אותה ועשה חופה‬ ‫קרא ישלם די' פעלך ותדיי משכורתך שלימה מעם ד«'‬
‫וקדושין כראוי וכל ביאותיד‪ ,‬היו ביאות מותרות כי‬ ‫אלהי ישראל אשר באת לחסות וגר‪ .‬ופירש״י ; אשר‬
‫אשתו גמורה היתה‪ ,‬ולכן מצד עוצם קדושת רות‬ ‫באת שמיהרת ולא איחרת‪ .‬ומק׳‪ ,‬דהא ודאי איחרת לבוא‬
‫וכוונת מחלון נדבקד‪ ,‬נפשה בנפשו כאילו היתד‪,‬‬ ‫כל זמן שהיתר‪ ,‬נשואד‪ ,‬למחלון שד‪,‬רי עכשיו היתד‪,‬‬
‫אשתו‪ ,‬כי האדם יראד‪ ,‬לעינים וה׳ ידאד‪ ,‬ללבב‪ ,‬אמנם‬ ‫באה לד‪,‬תגייר שחמותה היתד‪ ,‬דוחה אותד‪ ,‬וכר וכותב‬
‫אפשר שטעה בדבר אחד שלא עלד‪ ,‬על דעתו כי מחלוקת‬ ‫המהרי״ט לתרץ‪,‬די״ל שבתחי׳ נתגיירו בשעת נשואין‬
‫היא בין הפוסקים כמו שתראדי ביו״ד סימן רס״ח‪,‬‬ ‫אלא שלא סמכה דעתד‪ ,‬של רות ע״ז שמא נתגיירה‬
‫והוא‪ ,‬כי לא היו שם שלשד‪ ,‬ולד‪,‬רי״ף וד‪,‬רמב״ם אין‬ ‫כמ״ש בשלמד‪ ,‬ושמשון כדב׳ הרמב״ם בפי״ב מד‪',‬מלכים‬
‫בטכילתד‪ ,‬כלום ונכרית היתה‪ ,‬ולשאר הפוסקים‬ ‫|צ״ל ‪ :‬בפי״ג מה׳ איס״ב[ והרי ערפה הלכד‪ ,‬לר״ אלא‬
‫בדיעבד גיורת גמורד״ וד‪,‬נד‪ ,‬נעמי היתד‪ ,‬סוברת כהרי״ף‬ ‫שרות דבקה בה‪ ,‬לכך א״ל בועז ידעתי כי מתחלת בואך‬
‫והרמב״ם שאפי׳ בדיעבד אינד‪ ,‬גיורת ולכן השתדלה‬ ‫דהיינו שידעה טיבן של ישראל באת לחסות לש״ש‬
‫לד‪,‬רחיקד״ ומחלון היד‪ .‬סבור כאותם הפוסקים הסוברים‬ ‫ולא לשם דבר אחר‪ ,‬ועפי״ז מוסיף המהרי״ט לבאר דזה‬
‫כי גיורת גמורה היתד‪ ,‬ולכן נשאה‪ ,‬ואפילו יהי׳ הלכה‬ ‫דאמרינן בםו״פ הספינד‪ ,‬שרף שנתחייבו שרפד‪ ,‬למקום‬
‫כהרי״ף והרמב׳׳ם‪ ,‬ה׳ ראד‪ ,‬ללבב כמו ב״ש שעשו‬ ‫אשר בעלו למואב שנשאו נשים מואביות‪ ,‬דיראד‪,‬‬
‫כדבריר‪,‬ם‪ ,‬ולכן יכלה לתקן נפש מחלון יעו״ש‪ ,‬ויעוין‬ ‫דמחלון לא היה לו עון כי אם שנתייאש מן הגאולה‬
‫לעיל באות ג'‪ ,‬ויש לד‪,‬אריך בזד‪ ,,‬וד‪,‬זכרתי מזד‪ ,‬רק‬ ‫ויצא לחו״ל ונעשה חולין‪ ,‬אבל עון נשואין לא הי״ל‬
‫למען שלימות הדברים הנאמרים בקונטרסנו זהודו״ק‪.‬‬ ‫לפי שרות לש״ש נתגיירה והוכיח סופד‪ ,‬על תחילתד‪,‬‬
‫עיי״ש‪.‬‬
‫סימן מג‬ ‫המהרי״ט כוון את דבריו הנ״ל גם לפי ההלכה‪,‬‬ ‫ואם‬
‫ולא רק על דרך הדרש‪ ,‬יוצא לנו לפי פירושו‬
‫א‪ .‬בשנה מעוברת אם צריו האבל להתפלל‬ ‫זה׳דראשית מתגלד‪ ,‬לנו ביתר בד‪,‬ירו׳ צדקות׳ הגדול׳‬
‫לפני העמוד גם בשבת תשלום הי״ב‬ ‫של רות‪ ,‬דמביון דתחילת גירותד‪ ,‬היתד‪ ,‬בשעת נשואין‬
‫חדש‪.‬‬ ‫לא רצתד‪ ,‬לסמוך אפילו על דעתד‪ ,‬שכוובתד‪ ,‬היתד‪,‬‬
‫ב‪ .‬אם צריו ביום תשלום הי״ב חדש לבקר‬ ‫לש״ש‪ ,‬אלא דאגד‪ ,‬דאולי בפנימיותד‪ ,‬גונבד‪ ,‬בלא דעת‬
‫על הקבר בביה״ק‪.‬‬ ‫איזה מחשבה לא טהורה דעל דעת נשואין היא‬
‫ב״ה‪ ,‬פורים קטן דפרזות תשמ״ו‪.‬‬ ‫מתגיירת‪ ,‬ולכן באד‪ ,‬בבקשה כעת שהיה ברור לה‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫שאין לד‪ ,‬כל מחשבת נשואין לסדר לה גירות שניה‬
‫}ויש לציין כי יש אסמכתא לכך מהזו״ח שד‪,‬באתי לעיל‬
‫לכבוד הרה״ג החו״ב מוד״״ר חיים בנימין‬ ‫באות ד׳ כדיעו״ש[‪ ,‬ושנית‪ ,‬יוצא לנו דס״ל להמד״רי׳׳ט‬
‫שליט״א מרפ״ב גולדברג ז״ל‪.‬‬
‫דאם אמנם על דעת נישואין נתגיירה‪ ,‬אין הגירות‬
‫שו״ב‪.‬‬ ‫תופסת‪ ,‬ולכן ערפה הלכה לה‪ ,‬ונחשב על כליון עון‬
‫מכתבו קבלתי בעש״ק‪ ,‬והגם שאני מוטרד כעת‬ ‫נשואין על שנשא אשה מואביה היא ערפה‪ .‬וזה חידוש‬
‫בכל זאת הנני לענות לו בקצרה על כ׳ שאלותיו‬ ‫גדול בהלכד״ וצריך ישוב איך לתאם זאת בדברי‬
‫הנוגעות לו למעשה כעת‪.‬‬ ‫הרמב״ם בפי׳׳ג מד‪ ',‬איסו׳׳ב שם כדיעו״ש‪ ,‬ויעוין גם‬
‫הראשוגד‪ ,‬היא ‪ s‬בשנד‪ ,‬מעוברת כד‪,‬שתא‬ ‫א( שאלתו‬ ‫לעיל אות ה׳‪ ,‬וכמו״ב יעוין בשו״ת אמרי יושר ח״א‬
‫אם צריך לד‪,‬תפלל גם כשבת חשלום‬ ‫סי' קע‪-‬ו מד‪ ,‬שמביא מדברי ר״גמ״ר בפ׳ החולץ ומ׳׳ש‬
‫הי״ב חדש כי אז ש י ז עיקר ד‪,‬טעם הכחיג בזר״‬ ‫בדעת חרמב״ם שם יעו״ש‪.‬‬
‫צה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫עכ״פ גם אם חיוב ליכא אבל משום מנהג מן המובחר‬
‫בודאי שאיכא בזה‪ ,‬ולעליית נשמה׳ שתהא‬
‫עולה ושוב אינה יודדת עם כלות הי״ב חדש ובשבת‬
‫שלפניו‪.‬‬
‫ב( שאלתו השניה היא‪ ,‬אם צריך ביום תשאם הי״ב‬
‫חדש‪ ,‬לבקר בביה״ק על הקבר‪.‬‬
‫תשובה‪ ,‬צריך כמשמעות פשטות לשון השו״ע יו״ד‬
‫סי׳ שמ״ד סעי׳ כ׳‪ ,‬וכך נוהגין‪.‬‬
‫בברכה‬
‫אליעזר יהחדה וולדינברג‬
‫סימן מד‬
‫עוד להנ״ל‬
‫א‪ .‬בירור שיטות !הב״ י והרמ״א באיסור‬
‫לבישה לאבל לאחר שלשים בגדים‬
‫חדשים או מגוהצים עד הרגל ויגערו‬
‫בו חבריו או עד י״ב חדש‪.‬‬
‫ב‪ .‬בללבוש בגדים חדשים כשצריכים להם‬
‫שמצריכים שאחר ילבשם זמן מה אם‬
‫זה נאמר גם בבגדים העשוים לזיעה‪.‬‬
‫ב״ה‪ ,‬ד׳ אייר תשמ״ו‪.‬‬
‫שו״ב‪.‬‬
‫בזה אני בא לשאלתו הנוספת והיא ‪:‬‬
‫א( בשו״ע יו״ד סי׳ שפ״ט סעי׳ ג' פוסק המחבר וז׳׳ל!‬
‫אסור ללבוש תוך שבעה כלים חדשים‬
‫צבועים וישנים יוצאים מתחת המכבש‪ .‬ומוסיף ע״ז‬
‫הרמ״א וז״ל! י״א דאסור ללמש בגדי שבת תוך ד׳‬
‫שבועות הראשונים אבל אח״כ מותר אפילו על אביו‬
‫ואמו וכן לעשות בגדים חדשים אבל נהגו איסור כל‬
‫י״ב הדש עכ׳׳ל‪.‬‬
‫ובסעיף ה׳ פוסק עוד המחבר וז״ל ‪ :‬כל שלשים יום‬
‫תחתיו(‬ ‫)או להציע‬ ‫אסור ללבוש‬
‫בגד מגוהץ והוא שיהא לבן וחדש ואפילו של פשתן‪,‬‬
‫ועל אביו ואמו אסור עד שיגיע לרגל אחר שלשים‬
‫ויגערו בו חבריו עכ״ל‪ ,‬והרמ״א אינו מגיה בזה כלום‪.‬‬
‫ו כו ת ב כבו׳ לפרש כי דברי המחבר בסעיף ה׳ אינם‬
‫סותרים לדברי הרמ״א הנ׳׳ל שבסעיף ג׳‪ ,‬כי‬
‫אין כוונת המחבר בזה על חדש ממש‪ ,‬אלא כוונתו‬
‫בזה ״חדש ולא שחוק״ שאז ניכר הגידיח ואפילו לבשו‬
‫אותו מקודם נקרא חדש‪ ,‬אבל אינו מדבר לענין בגד‬
‫חדש ממש‪ ,‬ומוכיח זה מדלא הגיה כאן הרמ״א שנהגו‬
‫איסור כל י״ב חדש‪ ,‬ועוד מוסיף להוכיח זאת מדברי‬
‫החכמת אדם כלל קס״ה דבסעי׳ כ״א פסק כהמחבר‬
‫בסעיף ה‪ /‬ובסעיף כ״ב פסק כהרמ״א במעי׳ ג׳‪ ,‬ע״כ‬
‫שאין שום סתירה בין דבריהם‪ ,‬ומתוך כך מתמה על‬
‫הדברים שכותב בזה בספר גשר החיים פכ״א י׳־י״ג‬
‫ופכ״ב ב׳־ג׳׳ ע״כ‪.‬‬
‫סימן מג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫וכמובא בספרי אבן יעקב סי׳ מ״ח‪ ,‬וזה נוגע לו למעשה‬
‫בעמדו בשנת האיבול על אמו ע״ה ובקרוב יהי׳ כלות‬
‫י״ב חדש‪ .‬ומציץ לשו״ת רב פעלים ה׳׳ד חאו״ה סי׳‬
‫מ״א שכתב שביום תשלום הי״ב חדש צריך להתענות‬
‫ולעשות סדר הלימוד כמו ביא״צ‪.‬‬
‫אם נתפוס כדברי הרב פעלים שביום‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫תשלום הי״ב חדש צריך להתענות ולעשות‬
‫סדר הלימוד בשנה מעוברת כמו ביא״צ נראה דאזי‬
‫בודאי ובודאי שיש ללמוד ולהקיש מזה שצריך להתפלל‬
‫בשבת גם בתשאם הי״ב חדש‪ ,‬כי בנוגע לתענית יש‬
‫מקום לומר שהוא משום רוע מזלא ולכן הוא נוהג רק‬
‫ביום היא׳צ‪ ,‬וכפי שמביא באמת הרב פעלים שם‬
‫שנוטה לסבור כן הגר״ה פלאג׳י ז״ל בספרו נשמת‬
‫כל חי ח״א‪ ,‬אבל התפלח הרי היא באה אליבא דכו״ע‬
‫משום ולשם תועלת הנפטר ועל כן יש לומר דשייכת‬
‫היא שפיר בתשלום הי״ב חדש שאזי יש לו עילוי‬
‫נשמה‪.‬‬
‫ועיינתי בגוף דברי הגר״ח פלאג׳י ז״ל בספרו נשמת‬
‫כל חי ח״א סי׳ ע״ב וראיתי דס״ל באמת‬
‫לחלק בזה ולומר שהגם שלענין תענית מסתבר דיש‬
‫להקל דהתענית הוי בחדש י״ג‪ ,‬מטעמא דריע מזלא‪,‬‬
‫בכל זאת לענין אמירת קדיש וקריאת ההפטרה וסדר‬
‫לימוד לעילוי נשמת המת העיקר הוי בסוף י״ב חדש‬
‫מה״ט דמציל לאביו ואמו מדין גיחנם ולמה יאחר‬
‫כפרתו ומשפטו יעו״ש ביתר אריכות‪ .‬וא״כ הגם דלענין‬
‫התענית יש מקום למעשה להקל‪ ,‬יעוץ מזה גם בשדי‬
‫חמד מער׳ אבלות אות צ״ב עיי״ש‪ ,‬אבל לענין התפלה‬
‫וקבלת המפטיר בשבת שלפניו יש שפיר מקום להתנהג‬
‫בכזאת גם בתשלום י״ב חדש בשנה מעוברוב‬
‫א מנ ם מצאתי בספר שוית בית היוצר )אב״ד הוסט(‬
‫חאו״ח סימן מ״ה שנשאל על בכזאת לענין‬
‫שנה ראשונה בשנת העיבור בגלל שיש לומר דשנה‬
‫ראשונה שאני מההיא דמג״א סי׳ תקס״ח םק״כ כיון‬
‫דאז כלים הי״ב חדש לענין אבילות‪ ,‬והשיב בקצרה‪,‬‬
‫דלענין תענית הוא נוהג כפסק השו״ע שהוא ביום‬
‫רלא״צ‪ ,‬וגם לענין היא״צ בכללותו השיב דמזל חדש‬
‫גורם ולכן אין לשנות מחדש לחדש אחר הגם שהוא‬
‫סוף י״ב חדש משא״ב באדר ששני אדרין המה במזל‬
‫אחד‪ ,‬וסיים וכתב לשואל דעכ״ז יוכל לעשות כמו‬
‫שב׳ המט״א )דהיינו שיעשה יא״צ בחדש שבט ובאדר‬
‫כמבואר במט״א דיני קדיש יתום שער ג׳ סעיף ט׳(‬
‫רק עכ״ז כבוד ה׳ הסתר דבר שלא יהי׳ שיחה בפי‬
‫הבריות עיי״ש‪ ,‬אבל לפלא על הבית היוצר שמדבר‬
‫רק מכה רייע מזלא‪ ,‬ולא נחית לטעם של כפרה ועליית‬
‫נשמה שזה בא בשנה ראשונה בסוף הי״ב חדש ]ויעוין‬
‫בשו״ת חתם סופר חאו׳׳ח סימנים י״ד וקס״ג מ״ש‬
‫בכללות הענינים וההגדרות מ ה ויש גם לעיין אם‬
‫התשובה שבסימן י״ד אי ע ה עומדת בסתירה למ״ש‬
‫בסי׳ קס״ג כדיעו׳׳ש ואכמ״ל[‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן מד‬
‫האמור יורדת כבר ממילא תמיהת כבו׳ שמתמה‬ ‫ולפי‬
‫על ספר גשר החיים פרק כ״ב ב׳־ג'שברישא‬
‫דדבריו כותב דמחמירין בי״ב חדש׳ והוא כהרמ״א‪,‬‬
‫ובסיפא דדבריו בתוכ״ד ממשיך וכותב דגם מתירין‬
‫לו כשהגיע הזמן שיגערו בו חבריו‪ ,‬והוא כהמחבר‪ .‬אבל‬
‫לפי מה שביארתי אין כל סתירה‪ ,‬כי ישנם בזה ב׳‬
‫זמנים‪ ,‬והיכא שלא גוערין מצרכינן י״ב חדש‪ ,‬בלבנים‬
‫מדינא‪ ,‬ובצבועין מכח מנהגא‪ ,‬ורק מר‪ .‬שכותב בזה‬
‫הגשר החיים בלשון ״כשהגיע הזמן שיגערו בו חבריו״‪,‬‬
‫ומשמע מזה דסבור היה דלא בעינן שיגערו בו ממש‪,‬‬
‫ומספיק רק הגעת הזמן בזה‪ ,‬אז קיימת באמת תמיהת‬
‫כבו׳ עליו דסותר א״ע מרישא לסיפא‪ ,‬דאס מספיק‬
‫הגעת זמן שיעור גערה בלבד הרי אז לא תצויר החומרא‬
‫של י״ב חדש שכותב ברישא דדבריו‪ ,‬אם לא שנאמר‬
‫שכוונתו שבדרך כלל מחמירין בי״ב חדש‪ ,‬ורק בשעת‬
‫איזה צורך שד‪,‬וא מתירין גם כשגיע הזמן שיגערו בו‬
‫חביריו‪.‬‬
‫אבל לדעתי צריכים בזה שיגערו בו ממש‬
‫]כדימדקדקים בזה גם לגבי תספורת‪ ,‬כמוזכר‬
‫בברכ״י סי׳ ש״צ סעיף ד׳‪ ,‬הגם דשם לא נוד‪,‬גים כן[‬
‫כדמשמע מפשטות לשון הירושלמי הטור והמחבר‬
‫כאן בזה‪] ,‬וכך דקדק לכתוב הגשר החיים בעצמו בפרק‬
‫כ״א ו׳־ג׳ בלשון ״עד שיגערו בו חביריו ויאמרו‬
‫לו שכבר צריך לד‪.‬חליף״‪ ,‬וד״יינו שיגערו בו ממש ויאמרו‬
‫לו‪ ,‬כנז׳[‪ ,‬וא״כ אז אין כל סתירה‪ ,‬דב' זמנים המד‪ .‬בזה‬
‫כנז״ל‪ ,‬ומיושב הכל‪ ,‬בע״ד‪..‬‬
‫ב( עו ד מסתפק ושואל בדין בגדים חדשים דמבואר‬
‫בבאר הגולד‪ .‬בשם הכלבו שכתב דבמקום‬
‫שאסור ללבוש חדשים אם מניח לאתר ללבשם ב׳ או ג׳‬
‫ימים הכל מותר‪ ,‬ומוסיף שזר‪ .‬דוקא בצריך להם‪ ,‬אם‬
‫דין זד‪ .‬אמור גם בבגדים העשוים לזיעה‪ ,‬כי ידוע‬
‫בגדים אלו אינו נח כ״כ לתת לאחר ללבשן ב' או ג׳‬
‫ימים‪ ,‬וגם אין הם בגדים העשוים לכבוד‪ ,‬ורוצה על‬
‫כן למצוא מקום להקל בזה עפי״ד הערוה״ש שם‬
‫סעיף ו׳ לענין בגדים מכובסים בתוך ל׳ שהמנהג ליתנו‬
‫לאחר ללבשו שעד‪ .‬אחת‪ ,‬דכותב שם שכמדומה שעתד‪.‬‬
‫אין נזהרים בזה ליתן לאחר ללבוש הכותנת מפני‬
‫שהרבד‪ .‬אנשים קצים בזה ללבוש כתנת שלבשו אחר‪,‬‬
‫ושבכתנת יש להקל אפילו להריב״א דאין זה משום‬
‫תענוג אלא דאי אפשר לילך בכתנת הישנה מפני‬
‫הזיעד״ וא״כ אולי אפשר ללמוד היתר מדברי הערוה״ש‬
‫גם בבגדים חדשים לאחר ל׳‪ ,‬ועוד במכ״ש‪ ,‬כי בגדים‬
‫מכובסים בתוך ל׳ לדברי הריב״א הוא מדינא דגט'‪,‬‬
‫ואילו בגדים חדשים לאחר ד' שבועות כתב ד׳רמ״א‬
‫שמותר אלא שנהגו איסור‪ ,‬וא״כ אם אפשר להתיר‬
‫בבגדים מכובסים העשוים לזיעה ק״ו לבגדים חדשים‬
‫לאחר ד' שבועות עכ״ד‪.‬‬
‫ת שו ב תי ע״ז היא‪ ,‬כי אני מזדהה עם דבריו‪ ,‬וד‪.‬דמיון‬
‫הוא נכון‪ ,‬ובגדולה מזו הרי מציגו בשו״ת‬
‫ש ו״ ת‬ ‫צו‬
‫והנה דעתי דלא כן‪ ,‬אלא דהמדובר במחבר בסעיף ה'‬
‫הוא על חדש ממש‪ ,‬כפשטות משמעות הלשון‪,‬‬
‫וכד יוצא בהדיא מדברי הב״י בטור‪ ,‬ממ״ש שם‬
‫דהרמב״ם לא הזכיר מכבש כלל‪ ,‬כי הוא ר״ל דמכבש‬
‫לא קאי אלא אישנים אבל חדשים לא בעי מכבש‪ ,‬ע״ש‪,‬‬
‫הרי שהמדובר בחדשים ממש ומשום כך לא בעינן‬
‫בזה מכבש לדעת הרמב״ם‪ ,‬וכ״ב גם הב״ח שם ד״ה‬
‫תניא כדיעו״ש‪ ,‬ועוד מצינו שכך פירש גם המג״א‬
‫באו״ח סימן תקג״א סק״כ‪ ,‬דעל מה שפוסק המחבר‬
‫שם בסעיף ו׳ דכלים חדשים בין לבנים בין צבועים‬
‫ובו׳ אסור ללבוש בשבת זה‪ ,‬כותב המג״א ע״ז וז״ל ־‬
‫כלים חדשים נ״ל שדרך לכבוש הבגדים במכבש‬
‫א״כ הוי כמגוהצין ואסורים מדינא‪ ,‬ומבאר המחצה״ש‬
‫כוונתו דר״ל‪ ,‬לפי שלא מציגו בגמ׳ איסור לבישת‬
‫בגדים חדשים‪ ,‬לכך הוצרך המג״א ליתן טעם שהן בכלל‬
‫איסור מגוהצים שאוסר הש״ס ע״ש‪ .‬ומשם נקה להבין‬
‫את הכתוב כאן בסתמא חדשים דהכוונה ג״כ לחדשים‬
‫ממש‪ ,‬וגם פשטות דברי החכמ״א מורים שבב׳ ההלכות‬
‫כשהזכיר חדש או חדשים הכוונה לחדשים ממש‪.‬‬
‫ומה ששואל כבו׳ דאם גם בסעי׳ ה׳ הכוונה לחדש‬
‫ממש‪ ,‬אם כן מדוע לא הגיה הדמ״א גם כאן‬
‫בסעיף ה׳ שנהגו איסור כל י״ב חדש‪ ,‬הנה בפשטות‬
‫יכלנו ליישב זה ולומר דהרמ״א סמך עמ״ש בזה כבר‬
‫בסעיף ג׳ וכאן בסעי׳ ה׳ המדובר על מה שאסור מדינא‬
‫ומתיישב זה ביותר בדברי החכמ״א שמקודם הביא‬
‫מה שאסור מדינא בזה׳ ולומר‪ ,‬דמקודם לזה בסעיף‬
‫כ״א כתב רק מה שאסור מדינא‪ ,‬ושאפילו באו״א אסור‬
‫רק עד שיגיע הרגל ויגערו בו חבריו‪ ,‬ובסעי' שלאח״ז‬
‫בסעי׳ כ״ב הוסיף לכתוב גם מהמנהג בכללותו בזה‪,‬‬
‫דהיינו שנהגו איסור כל יב״ח‪.‬‬
‫אולם יש ליישב זאת עוד ביתר על כן‪ ,‬והוא‪ ,‬דבאו״א‬
‫ישנו בזה שני זמנים הא׳ היכא שגוערין בו‬
‫חבריו דאז לא בעי י״ב חדש אלא עד שיגיע הרגל‬
‫אחר שלשים‪ ,‬והב׳ היכא שלא גערו דאז בעינן י״ב‬
‫חדש‪ ,‬והזמנים האלה המה מדינא בבגדים לבנים‬
‫חדשים ולקוחים המה מהירושלמי והאבל רבתי‪ ,‬וכך‬
‫כתוב בטור‪ ,‬דבירושלמי איתא באביו ואמו י״ב‪ .‬חדש‬
‫ובאבל רבתי תניא עד שיגיע לרגל ויגערו בו חבריו״‬
‫וסמכינן אירושלמי ואברייתא דאבל רבתי ע״ש׳ולפי״ז‬
‫הדי אך למותר הדבר שהרמ״א יחזור ויזכיר גם בסעי׳‬
‫ה׳ דנהגינן בי״ב חדש‪ ,‬כי אם לא יגערו בו חביריו‬
‫הרי אז בעינן מדינא י״ב חדש‪ ,‬ובגוערין בו גם הרמ״א‬
‫מודה דמהני ולא בעינן י״ב חדש‪ ,‬ולהזכיר זאת דאם‬
‫לא גוערין בעינן י״ב חדש הוא אך למותר בי אז גם‬
‫המחבר מודה דבעינן בזה באו״א י״ב חדש‪ ,‬ומכח‬
‫המנהג הרי ככבר הזכיר מזה הרמ״א בסעיף ג' שאז‬
‫גם בצבועין חדשים נהגו איסור כל י״ב חדש׳ וד‪,‬זכיר‬
‫שם בסעי׳ ג׳ שמהני אבל גערה לא הוצרך הרמ״א‬
‫לכתוב מזה דהרי בגערה מהני אפי' בלבנים חדשים‪.‬‬
‫צז‬ ‫ציץ אליעזר חי׳׳ז‬
‫שד׳איש בריא יש לומר ששייר לחוש דהוא מרגלי לה‬
‫מכיון שד‪.‬וא בריא‪ ,‬הגם שהוא אבל‪ ,‬וכדאיתא בקדושין‬
‫דף פ׳ ע״ב דסברי רבנן דאפילו בשעת אנינותו של‬
‫אדם יצרו מתגבר עליו ע״ש‪ ,‬ולכן שפיר כותב השלחן‬
‫גבוה דהה״נ שאין מברין נשים לאנשים ]ובעוד שונר‪.‬‬
‫גידוננו לחומרא כי איכא סברא דמים גנובים ימתקו‪,‬‬
‫ולכן לא דומד‪ .‬זד‪ .‬גם לד״ד׳יא דד‪,‬ב״ח בטור יו״ד סימן‬
‫שפ״ג‪ ,‬ודו״ק[‪.‬‬
‫ב( בסימן ז׳ שם בפנים בסעי׳ ד׳ כותב די״א דבן‬
‫הסמוך על שלחן אביו יכול להברות לאביו‪,‬‬
‫ובד״ערות באות י״ד מציץ המקור א ה מם׳ מנחם‬
‫אבלים בשם משנת ר״א‪ ,‬וסמך לדבר ״ויזד יעקב נזיד״‪,‬‬
‫ומציץ שמביא שם בשם ם׳ רוח חיים שנשאר בספק‪.‬‬
‫והנה עיינתי בגוף ס׳ רוח חיים‪ ,‬ונוכחתי לדעת כי לא‬
‫נשאר בספק בזד״ ואתרי מו״מ ארוך מסיק ג״כ הלכת‬
‫כס׳ משנת ר״א דבן הסמוך על שלחן אביו יכול לד׳ברות‬
‫לאביו‪ ,‬אך התשובה הזאת היא לא משל המחבר הגר״ח‬
‫פלאג׳י ז״ל‪ ,‬אלא מהרב יצחק פיג׳ון ס״ט כדיעו״ש‪.‬‬
‫או ל ם מאידך יש לי הוכחה דהגאון החתם סופר ז״ל‬
‫ס״ל דלא כן‪ ,‬דיעוין בחתם סופר עד׳״ת פ׳ תולדות‬
‫ע״ד רש״י שהי׳ זה סעודת הבראד‪ .‬עבור מיתת אברד‪.‬ם‬
‫שמת בו ביום שכותב וז״ל ‪ :‬ויש לפרש שהי׳ זה מן‬
‫השמים שהרי ליעקב לא היו שום נכסים אז והי׳ סמוך‬
‫על שלחן אביו ולית ליה מגרמיר‪ .‬כאם ולא היה‬
‫יכול לקנות הבכורה‪ ,‬מיהו סעודת הבראד‪ .‬צריך לרייות‬
‫משל אחרים ועכ׳׳ח ‪.‬הקנד׳ יצחק ליעקב את העדשים‬
‫ועי״ז היה אפשר ליעקב לקנות משל עשו עכ״ל‪ ,‬וכי״ב‬
‫כתוב בח״ס עד׳״ת מהדורת ירושלים‪ ,‬ועוד ביותר‬
‫הטעמה‪ ,‬וז״לן וי״ל דקיי״ל דסעודת הבראה של אבל‬
‫הוא משל אחרים‪ ,‬וא״כ מי הברה את יצחק ביום אבלו‪,‬‬
‫וע״כ צ״ל שד‪.‬קנה ליעקב עדשים שלא יהיה לו רשות‬
‫בד‪,‬ם כדי שיכול להברותו‪ ,‬וא׳׳ב מהם קנד‪ .‬יעקב את‬
‫הבכורה‪ ,‬וזהו מכרה כיום הזד‪ .‬דוקא ולא ביום אחר‬
‫כי אז לא יהיה לי לקנות בשום אופן עכ״ל‪ ,‬הרי לנו‬
‫שלד‪,‬גאון החתם סופר ז״ל היה פשוט לו בתכלית‬
‫הפשטות דבן הסמוך על שלחן אביו אינו יכול להברות‬
‫לאביו׳ולכן היד‪ ,‬פשוט ליה גם שיצחק הקנד‪ .‬ליעקב‬
‫עדשים שלא יהיה לו רשות בד‪,‬ם בדי שיוכל לברותו‪,‬‬
‫ומתוך זד‪ ,‬הגיע לפרש כוונת הפסוקים שם בפי שפירש‪,‬‬
‫היות‬ ‫ולא משנה איפוא אם כתב אותן בדרך דרוש׳‬
‫פשוט‬ ‫והמניע שהגיעו לידי כך הוא מתוך זה שד״יד‪.‬‬
‫יכול‬ ‫לו לד׳לכד‪ .‬דבן הסמוך על שלחן אביו אינו‬
‫הביא‬ ‫לר׳ברות לאביו‪ ,‬ואם כן מה שבפני ברוך בפנים‬
‫יבול‬ ‫רק דעת מי שסובר דבן הסמוך על שלחן אביו‬
‫גדול‬ ‫לד‪,‬ברות לאביו‪ ,‬אינו תואםלד‪,‬לכד‪ ,.‬בי ישנו י״א‬
‫שסו׳ דלא כן אלא שאינו יכול להברות לאביו‪ ,‬היא‬
‫דעתו הגדולה של החת״ס ז״ל‪.‬‬
‫ג( ב סי מן ט׳בד״ערד‪ ,‬אות ו׳׳לעניןאשה שנתגרשד‪ .‬על‬
‫תנאי ומת אם רשאית לבכות עליו ולהספידו‪,‬‬
‫סימן מד!‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לחמי תודה למהר״י באסאן ז״ל סימן ל‪) /‬שצוין אליו‬
‫וצוטט בקצרה בפ״ת סק״ב ועדוה״ש סעי׳ ד( שהתיר‬
‫אפילו תוך ז׳ להחליף את הבגדים כל שהוא משום‬
‫לכאך וערבוביא‪ ,‬ובנימוק׳ כי כל שהוא להעביר‬
‫הזוהמא מותר‪ ,‬יעו״ש‪ ,‬ועפי״ד מהר״י באסאן אלה‬
‫כתבתי בספרי שו״ת צ״א חי״ג סי׳ ס״א כי יש להקיש‬
‫וללמוד מדבריו להיתרא גם בנוגע להחלפת והצעת‬
‫לבני־מטה מכובסים באבל ובתשעת הימים עיי״ש‪,‬‬
‫ולכן אפשר שפיר להקל בזה הלכה למעשה‪.‬‬
‫והנני בברכה‬
‫אליעזר יהודה רולדינברג‬
‫סימן מה‬
‫אשה אם יכולה להגיש סעודת הבראה‬ ‫א‪.‬‬
‫לגבר‪.‬‬
‫בן הסמור על שלחן אביו אם יבול‬ ‫ב‪.‬‬
‫להבתת לאביו‪.‬‬
‫אשה שנתגרשה על תנאי ומת אם רשאי׳‬ ‫ג‪.‬‬
‫לבכות עליו ולהספידו‪.‬‬
‫בהא !דאין המנחמים רשאים לפתוח‬ ‫ד‪.‬‬
‫בדברים עד שיפתח האבל בתחילה‪.‬‬
‫מענין תלישת עשבים והשלכתם אחר‬ ‫ה‪.‬‬
‫גוום כשחחרים מבית הקברות‪.‬‬
‫עוד להרה״ג הנ״ל‬
‫ירושלים עיה״ק ת״ו‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״ד סיון תשמ״ו‪.‬‬
‫יקבל בזה הסכמתי על הספר פני ברוך של אביו‬
‫ז״ל והוספותיו על עניני שמחות‪ ,‬ולחיבת הקודש‬
‫אכתוב לו כמה הערות והאדזו^‬
‫א( בסימן ז׳ בד‪.‬ערות אות י׳ מעיר לענין אם אשד‪.‬‬
‫יכולה להביא סעודת הבראה לגבר‪ ,‬וכותב‬
‫דבגשה״ח כתב שמלשון הרא״ש והמרדכי והטוש״ע‬
‫שכתבו רק שאין אנשים מברין לנשים ולא הזכיר‬
‫מנשים לאנשים משמע שמותר‪ ,‬אולם הביא שם שבם׳‬
‫שלחן גבוד‪ .‬כתב דנראה דהר‪.‬״נ שאין מברין נשים‬
‫לאנשים‪ ,‬ומעיר כבו׳ דאולי אפשר לדמותו להא דאיתא‬
‫ביו״ד סי׳ קצ״ה לענין נדד‪ ,.‬דאם הוא חולה מותרת‬
‫לשמשו דהיא לא מרגלי ליה‪ ,‬ואם היא חולה אסור‬
‫לשמשה דהוא מרגלי לד׳‪.‬‬
‫ולדעתי אין הדמיון עולד׳ פה‪ ,‬דבההיא דנדה שאני‬
‫דכיון שד׳וא חולה ליכא למיחש לר׳רגל עבירה‬
‫מצידו דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו‬
‫כדכותב הב״י בטור שם והש״ך ביו׳׳ד ס״ק י״ט‪,‬‬
‫ונשאר החשש רק מצידד‪ .‬לכן אמרינן דר<יא לא מרגלי‬
‫ליד‪ ..‬ובדומה א ה נפסק גם ביו׳׳ד סי' של״ד‪ .‬סעי׳ י׳‬
‫לענין חולי מעים דאין האיש משמש את האשד‪ .‬אבל‬
‫האשה משמשת את האיש‪ ,‬ומטעם הגז׳ יעו״ש בט״ז‬
‫ובש״ך‪ ,‬אבל משא״ב לענין סעודת הבראה לגבר׳ דמכיון‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מה‬
‫האמת וגדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד בפי מד‪.‬‬
‫שרואה לדרוש בנחמה עיי״ש ובפרישה‪ ,‬הרי לנו שלצאת‬
‫ידי זד‪ ,‬שהאבל צריך להתחיל לדבר תחילה יוצאים‬
‫עי״ז שהאבל התחיל בדיבור ואמר ברזו דיץ האמת‪,‬‬
‫אך צריך שיאמר זאת לאחד הקבורה שאז יכולים כבר‬
‫לנחמו‪ ,‬ומספיק זאת על כל הבאים אחריד‪,‬ם לנחמו‬
‫ויודעים מזה‪.‬‬
‫ו ר א ה זה מצאתי בספר פאר הדור ח״ד הערה‬
‫‪ 108‬שהרה״ג ר׳ מאיר גריינימן מעיד‬
‫ובא על הגאון החזו״א ז״ל‪ ,‬דכשהלך לנחם אבלים‬
‫היה החזו״א לפעמים פותח בדברים ראשון לפני‬
‫שהתחיל האבל כשהבחין איד קשה לאבל לדבר מעוצר‬
‫יגון מיראת הכבוד ע״ש‪ ,‬הרי לנו מעשדררב איד‬
‫שהתנד״ג בזה הלכה למעשה ואשר יש בזה סיוע רב‬
‫לדברינו האמורים ]וכדאי לד‪,‬עיר גם זאת דעל לשון‬
‫״אין רשאין״ מצינו בכמה מקומות בתום׳ שמבארים‬
‫שהכונד‪ ,‬רק שאינם מחויבים‪ ,‬יעוץ בתום׳ קדושין דף‬
‫ל״ג ע״א וע״ב‪ ,‬וחולין דף נ״ד ע״ב ד״ד‪ ,‬אין‪ ,‬וערכין‬
‫דף כ״ח ע״ב ד״ד‪ ,‬אומדין עיי״ש[‪.‬‬
‫ה( לסימן ה׳ סעי׳ כ״ג ובד‪,‬ערה ס״ק פ״ב מענץ תלישת‬
‫עפר ועשבים כשחוזרים מבית הקברות‬
‫ומשליכים אחר גוום ואומרים זכור כי עפר אנחנו‬
‫וכו׳ שביו״ד סי׳ שע״ו‪ ,‬יש להעיר שלא הזכיר מהמנד‪,‬ג‬
‫שנוהגים לתלוש ולד‪,‬שליד אחר גוום ג״פ‪,‬וממנד‪,‬ג זה‬
‫נזכר במחזור ויטרי תלמיד רש״י ז״ל סי׳ רע״ט דכותב‬
‫וז״ל« ונוטל כל א׳ וא׳ עפר או צרורות ומריחו ואומר‬
‫זכור כי עפר אנחנו‪ ,‬ועושין כן ג׳ פעמים לד״פסיק‬
‫בינם לבין המת‪ ,‬ויש שתולשין ע שבי קרקע ואומרים‬
‫יציצו מעיר כעשב השדה עכ״ל‪.‬‬
‫ו ח שו ב לצטט עוד דברים נשגבים שכותב בזה‬
‫המחזור ויטרי שם בסי׳ ר״פ וז״ל! בפריש‬
‫הלשינו פעם אחת משומדים אל המלך על כל ישראל‬
‫שהיו משליכין עפר אחוריד‪,‬ם בשעה שחוזרץ מאחרי‬
‫המת לד״טיל כשפים על הגוים לד‪,‬מיתם‪ ,‬קיבל ל׳ הרע‬
‫וקרא אל הרב ר׳ משה ב״ר יחיאל בן הרב ר׳ מתתיה‬
‫הגדול מפריש ואמר לו מה המעשה הרע הזה ששמעתי‬
‫עליכם שאתם מטילים כשפים על הגוים בשובכם‬
‫מאחרי המת‪ ,‬אמר לו אדוני המלד ח״ו לא תהיה‬
‫כזאת בישראל‪ ,‬אבל מאמינים בהק׳ שעתיד לר‪,‬חיות‬
‫מתים‪ ,‬וכתוב א׳ אומר עליהם ויציצו מעיר כעשב‬
‫הארץ‪ ,‬ואנו קורין אותו כשאנו תולשין את העשבים‬
‫ומשליכין כלפי המתים לומר שמאמינים אנו בהק׳‬
‫שכשם שהעשבים לאחר שכמישין ונובלין בארץ הק׳‬
‫חוזר ומפריחם‪ ,‬כד המתים אעפ״י שמתים עתיד הק׳‬
‫להחיותם‪ ,‬א״ל א״כ יישר כחכם ויפה אתם עושין‪,‬‬
‫אמונה גדולד‪ .‬וטובד‪ ,‬היא זו‪ ,‬כי עם קדוש אתר‪ ,‬לד‪,‬׳‬
‫אלהיד‪ ,‬ארורים הרשעים המלשינים עליכם כי אינם‬
‫יודעים בטוב אמונתכם כי זה כל הזה־ם ו מ' הוספתי‬
‫זה לספר בשבחו של מקום מעשה שהיה בצרפת בעיר‬
‫ש ו״ ת‬ ‫צח‬
‫דהבאר שבע סובר לאסור גם זאת‪ ,‬וכב׳ מביא מם'‬
‫משמרת שלום אות א' ס״ק פ״ו שהביא משמו של‬
‫הגאון בעל אור שמח ז״ל שכתב ראי' דלא כבאר שבע‬
‫מבת שבע שנתגרשה על תנאי ואפ״ה כתיב בה ״ותספד‬
‫על בעלה״ ושמסיים שהיא ראיה נפלאה‪.‬‬
‫ואעיר תשומת לב כבו' שלא ראה גם ראיה שניה‬
‫במשמרת שלום שם בהשמטות וחידושי דינים‬
‫שבסוף היו״ד אות כ״ז דמביא שם דהרה״ג וכו׳ ה״ר‬
‫פינחס ודיניר ראב״ד דלודמיד כתב לו לדחות הראי׳‬
‫מבת שבע‪ ,‬דהרי עיקר הטעם של הם׳ באר שבע הוא‬
‫כדי שלא יוציאו לעז על הגט שאין בו ממש ויבואו‬
‫להתירה להנשא לכהן‪ ,‬ואצל בת שבע לא שייך חשש‬
‫זה‪ ,‬שאף אם יאמרו שאין ממש בגט ג״ב לא יתירוה‬
‫לכהן משום מעשה דדוד וכו׳‪ ,‬וכמו״כ י״ל עוד דכיון‬
‫דכל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט לאשתו היה‬
‫מפורסם דגט על תנאי יש בו ממש‪ ,‬כי הכל גרשו על‬
‫תנאי יעו״ש‪.‬‬
‫רעו‪ 1‬ד יעוץ בספרי שו״ת צ״א חט״ו סימן נ״ו שדנתי‬
‫מ ה וכתבתי ג״כ כמה גוונא לדחות הראיה‬
‫מבת שבע‪ ,‬וכן כתבתי לפרש בזה כונת דברי הפסוקי׳‬
‫בשמו״ב שם עיי״ש‪.‬‬
‫י״א סעי׳ ד׳ והערה אות ה‪ /‬בדינא פסיקתא‬ ‫ד( בסימן‬
‫בדברים‬ ‫דאין המנחמים רשאין לפתוח‬
‫עד שיפתח האבל תחילה‪.‬‬
‫הנ ה תמיד אני מתקשה בזה‪ ,‬ורבים כמוני‪ ,‬כאשר‬
‫הולכים לנהם אבלים ועל פי רוב אין האבל‬
‫מתחיל לדבר כלום עד שמדובבים אותו אי משום‬
‫צערא דיליה ואי משום מפני יראת הכבוד‪ ,‬וכדומה‬
‫ומבלי משים מתחילים תחלה בדיבור להביע השתתפו׳‬
‫בצערו ולדבר בשבחו של הנפטר‪ ,‬והרי זה נגד הלכה‬
‫פסוקה באין חולק עליה‪.‬‬
‫ו ח ש ב תי לד‪.‬ליץ ע״ז עפי״ד הלבוש בסי׳ שע״ו שם‬
‫סעי׳ א' שכותב להסביר טעמו של דבר‬
‫דאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחי'‪,‬‬
‫וז״ל‪ :‬וטעמא דמסתבר הוא כלומר שהוא מתחיל‬
‫לד‪,‬ראות צערו שמצטער מאד על מתו ואחר כך מתחילין‬
‫לנחמו‪ ,‬אבל מקודם אין שי ‪ T‬לנחמו דשמא אינו מצער‬
‫על מתו עכ״ל‪ ,‬וא״כ זיל בתר טעמא‪ ,‬וכל היכא דמכירין‬
‫שד‪,‬וא כן מצטער‪ ,‬ומרוב צער יגון אין באפשרותו‬
‫לפתוח תחילד‪ .‬בדברים‪ ,‬אזי רשאים המנחמים לפתוח‬
‫תחילה‪.‬‬
‫עו ד חשבתי דיתכן שהדין הזה הוא רק בפתיחה רא׳‬
‫של ביאת המנחמים אצלו‪ ,‬כההיא דאיוב שילפינן‬
‫משם הך דינא במו״ק דף כ״ח ע״ב‪ ,‬אבל כל שד״אבל‬
‫פתח כבד לדבר לפני מנחמים‪ ,‬תו המנחמים הבאים‬
‫אחריהם אין צריכים כבר לחכות שיפתח תחילה‬
‫בדברים ואני לומד זאת מלשונו של הטור שם כותב‬
‫ח״ל ! ואוז״ב נכנסין עם האבל לביתו והוא מיסב בראש‬
‫אומר נשאלו רבנן טעמא ואבל אומר ברוד דיין‬
‫צט‬ ‫ציץ א>יעזר חי״ז‬ ‫סימן מו‬
‫וחקירה כמו שבארנו‪ ,‬שלא הקפידה תורה על העדת‬
‫שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה‬
‫יכול לעמוד על בוריו שלא מפי העדים ובעדותן כגון‬
‫שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה‪ ,‬אכל בדבר‬
‫שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד‬
‫יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת‬
‫פלוני לא הקפידה תורה עליו‪ ,‬שדבר רחוק הוא שיעיד‬
‫בו העד בשקר‪ ,‬לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו‬
‫בו עד אחד מפי שטחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה‬
‫כדי שלא תשארגה בנות ישראל עגונות עכ״ל‪.‬‬
‫בלח״מ שעומד על הקושי שישנו בדברי‬ ‫ויעוין‬
‫הרמב״ם גם בהלכה זאת‪ ,‬שנראה כסותר א״ע‬
‫בדבריו מתחילתו וסופו לאמצעיתו‪ ,‬דבתחילה מתחיל‬
‫הרמב״ם את דבריו בלשון ״אל יקשה בעיניך שהתירו‬
‫חכמים״ שנשמע שהמדובר על דברי חכמים מה שראו‬
‫לד‪,‬תיר בזה‪ ,‬וכך מסיים את דבריו כלשון ״לפיכך‬
‫הקילו חכמים בדבר זה״ שהוא ג״כ כנז'‪ ,‬ושההיתר בזה‪,‬‬
‫הוא רק מדברי חכמים ולא מדברי תורה‪ ,‬ואילו‬
‫באמצעיתא דדבריו כותב בלשון ״שלא הקפידה תורד‪,‬״‪,‬‬
‫וכך חוזר לכתוב בלשון זה באמצעיתא דאמצעיתא‬
‫״לא הקפידה תורה עליו״‪ ,‬ומשמע שההיתר הוא מדבר‬
‫תורה‪ ,‬ולא מפני שהקילו חכמים בדבר זה‪.‬‬
‫וגם בזה דוחק הלח״מ א״ע לתרץ ולפרש שלעולם‬
‫ס״ל דחכמים הוא שד‪,‬קילו בזה‪ ,‬וכוונת הרמב״ם‬
‫באמרו שלא הקפידה תורה‪ ,‬היינו שלא הקפידה‬
‫תורה אם חכמים יעקרו בכאן ההלכה המקובלת שע״פ‬
‫שנים עדים יקום דבר מכיון שהדבר עשוי לד‪,‬גלות‪,‬‬
‫ו ה תיי ח הוא מאד דחוק ובפרט כאשר הרמב״ם חוזר‬
‫בדבריו פעמיים על לשון זה של ״לא הקפידה תורה״‪.‬‬
‫וראיתי להנודע ביהודה מהדו״ק חאה״ע סימן ל״ג‬
‫שכותב לתרץ דברי הרמב״ם ולפרש שתחי׳‬
‫דברי הרמב״ם מוסבים לא על ע״א כי אם רק על‬
‫אשה או עבד או שפחה או עכו״ם‪ ,‬וזה באמת רק‬
‫מדברי חכמים‪ ,‬ולהסתייע הוא שכותב להסתייע לזה‬
‫מהעדאת עד אחד‪ ,‬וזהו באמת מדברי תורה בזה‪,‬‬
‫ומסתייע הנו״ב לכך מדברי הספרי שמבואר שע״א‬
‫נאמן מה״ת בעדות אשה‪.‬‬
‫ולעב״ ד עדנה קשה לפי״ז סיום דברי הרמב״ם‬
‫בזה שמסיים בלשון ״לפיכך הקילו חכמים‬
‫בדבר זה והאמינו עד אחד מפי שפחה‪ .‬ומן הכתב‬
‫וכו׳״ הרי לך שגם האמנת עד אחד ס״ל להרמב״ם‬
‫שהוא ג״כ רק ממה שהקילו חכמים מה‪ ,‬והנו״ב‬
‫בעצמו בדבריו שם מרגיש זה‪ ,‬אלא שדוחק את עצמו‬
‫לפרש שכתנת הרמב״ם היא על ״עד אחד מפי שפחה״‬
‫דהיינו עד מפי עד כדיעו״ש‪ ,‬אבל זה לכאורה הרבה‬
‫מן התחק‪,‬‬
‫ב( י ל פ ע נ ״ ד נראה לתרץ דברי הרמב״ם בכזאת‪.‬‬
‫דהנה יש לחקור בהדין רעד אווז־ קם מן התורה‬
‫לשבועה‪ ,‬דמה היא הנאמנות של עד אהד מה‪ ,‬אם‬
‫ש ו ״ ת‬
‫פריש‪ ,‬למען ייודע טעמו של דבר ולמען ימצא כי‬
‫רבים נמנעים מלעשות המנהג מפני אימת הגוים שלא‬
‫יחשדום בכשפים‪ ,‬ואם ידעו להשיב דברי פי חכם‬
‫חן עכ״ל‪ ,‬וישמע חכם ויוסף לקח באמונת אמון‪,‬‬
‫ויה״ר שתתקיים במהרה חזון הנבואי של יקיצו וירננו‬
‫שוכני עפר‪ ,‬ובלע המות לנצח בב״א‪.‬‬
‫בברכה‬
‫אליעזר יהודה רולדינברג‬
‫סימן מו‬
‫הדרן על מסכת יבמות‬
‫ההלכה(‬ ‫)חלק‬
‫ב סו ף מסכת יבמות דף קכ״ב ע״ג מביאה הגמרא‬
‫מחלוקת בין רבי עקיבא לבין רבי טרפון אי‬
‫בודקין עדי נשים בחקירה ודרישה או לא‪ ,‬ר׳ עקיבא‬
‫סובר דאין בודקין‪ ,‬ור״ט סובר דבודקין ואומרת ד‪,‬גמ׳‬
‫דקמפלגי בדר׳ חנינא‪ ,‬דאמר רבי חנינא דבר תורה‬
‫אחד דיני ממונות ואחד דגי נפשות בדרישה וחקירה‬
‫שנאמר משפט אחד יהיה לכם‪ ,‬ומה טעם אמרו דיני‬
‫ממונות אין צריכין דרישה וחקירה שלא תנעול דלת‬
‫בפגי לוין‪ ,‬ובמאי קמיפלגי‪ ,‬מר סבר כיון דאיכא כתובה‬
‫למשקל כדיני ממונות דמי‪ ,‬ומר סבר כיון דקא שרינן‬
‫אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי‪.‬‬
‫ה ר מ ב ״ ם בפי׳׳ג מה׳ גירושין הכ״ח פוסק כר״ע‬ ‫א(‬
‫דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה‬
‫ומנמק הטעם מפני ״שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר‬
‫אלא להקל משום התרת עגונה״‪ .‬ומקשה הלחם משנה‪,‬‬
‫מדוע שינה רבינו טעם ד‪.‬גמ' שאמרו שלכן אין בודקין‬
‫עדי נשים בדו״ח מפני דכיון דאיכא כתובה למשקל‬
‫כדיני ממונות דמי‪ ,‬וכתב טעם חדש מדנפשיה דמשום‬
‫עיגונא אקילו רבנן‪ ,‬וכותב לתרץ דס״ל להרמב״ם‬
‫דהטעם שנא׳ בגמ׳ לאו עיקר הטעם הוא מפני דכתובה‬
‫לא דמי לדיני ממונות דבכתובה ליכא טעם דנעילת‬
‫דלת משום דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה‬
‫לינשא‪,‬מובן שהתירח הוא דחוק מכמה פנים‪,‬והלח״מ‬
‫בעצמו הרגיש בדוחקו וסיים דעדיץ צ״ע‪.‬‬
‫כ די לתרץ קושית הלח״מ נקדים מה דאיתא במשנה‬
‫דסוף יבמות שם‪ ,‬בדף קכ״ב ע״א‪.‬‬
‫ב מ עזנ ה שם מובאת פלוגתת תנאים אי משיאין את‬
‫האשה על פי עד אחד‪ ,‬ומובא שם עדות‬
‫דלי שמקובל הנהו מרבן‬ ‫שהעיד נחמיה איש בית‬
‫גמליאל הזקן שמשיאין את האשה ע״פ ע״א‪ ,‬ולאור זה‬
‫״הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי‬
‫שפחה״‪.‬‬
‫ה ר מ ב ״ ם שם בפי״ג מה׳ גירושין הלכה כ״ט פוסק‬
‫וז״ל* אל יקשה בעיניד שהתירו חכמים‬
‫הערוה החמורה בעדות אשה או שפחה או עכו״ם‬
‫תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה‬ ‫המסיח‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מו‬
‫מתנא וכו׳ א״ל רב פפא ידענא דשטרא פריעא הוא‬
‫ו ט׳ אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגווה‬
‫מילתא היא וכו׳ אלא מרענא לשטרא אפומיה‪ .‬ומפרש‬
‫הר״ח וכך פוסק הרמב״ם בפרק כ״ד מה׳ סנהדרין‬
‫ה״א‪ ,‬דמרענא לה שטרא שלא יפרע אלא בשטער^‬
‫וקשה כיון דקים לן בגוויה דלא משקר אמאי לא‬
‫נקרעיה גם לשטרא אפומיה‪ ,‬דומיא שפוסק הרמב״ם‬
‫כאן בנאמנות ע״א בערוה מכיון דהוה מילתא דעבידא‬
‫לגלויה‪.‬‬
‫אבל יש לתרץ דשאני התם דמכיון דבכל מקום‬
‫בכה״ג במילתא דלא עבידא לגלויה לא נאמן‬
‫ע״א על כך‪ ,‬א״ב תו לא פלוג בזה‪ ,‬אבל משא״כ בערוה‬
‫דתמיד היא מילתא דעבידא לגלויה לכן נאמן בזה ע״א‪,‬‬
‫ג( ע״פ האמור נבוא ממילא לתרץ דברי הרמב״ם‬
‫שבהלכה כ״ט‪ ,‬דהנה התום' ביבמות דף פ״ח‬
‫)מוזכרים גם בלח״מ( מקשים על זה דאמרינן דמשום‬
‫עיגונא אקילו בה רבנן‪ ,‬דאיך יכולים לעקור דבר‬
‫מן התורה ע״ש‪ .‬ונראה לומר דגם להרמב״ם הוקשה‬
‫בכזאת ובא הרמב״ם בהלכה כ״ט לתרץ זאת במתק‬
‫לשונו‪ ,‬והוצרך משום כך לבוא עלה מכח שני הטעמים‬
‫יחד‪ ,‬חדא מפני שאפשר לעמוד על בוריו שהוא באמת‬
‫מן התורה‪ ,‬ושנית‪ ,‬דמשום עיגונא הקיל ובה רבנן‪,‬כי‬
‫מכח הטעם של משום עיגונא אקילו בה רבנן בלבד‬
‫לא היה ניחא עדיין‪ ,‬וכקושיית התוס׳ דאיך יכולים‬
‫לעקור דבר מן התורה‪ ,‬וכמו״כ גם הטעם של שלא‬
‫הקפידה תורה בלבד ג״ב לא מספיק מפני שיש לטעון‬
‫די״ל דכאן בערוה החמורה שאני וגם בכה״ג דעבידא‬
‫לגלויא ג״כ לא צריך ע״א להיות נאמן‪ ,‬וכמו שמצינו‬
‫בנודע ביהודה שם‪ ,‬בהמשך דבריו בד״ה העולה‬
‫שנלע״ד‪ ,‬שמביא בשם הריטב״א שסובר כשיטתו‬
‫שם שנאמנות ע״א בעדות אשה הוא מדאורייתא‬
‫ושמבואר דמה שהוצרכו חכמים לטעם דמשום עיגונא‬
‫אקילו‪ ,‬מפני דאף שנאמן מדאורייתא מכל מקום‬
‫חכמים שהחמירו בכ״מ היה להם להחמיר כאן שלא‬
‫יהיה נאמן ע״ש‪ ,‬ולכן שיכל הרמב״ם והכליל בדבריו‬
‫שני הטעמים יחד‪ ,‬וכך המה שיעור דבריו בזה‪ ,‬ח ה‬
‫שהתירו חכמים בערוה החמורה הוא משום דבכה״ג‬
‫״בעלמא״ לא הקפידה תורה מכיון דעבידא לגלוייא‪,‬‬
‫ונשאר רק זאת שנאמר שאפ״ה מדרבנן יש לחוש‬
‫ולומר שחכמים יחמירו כאן יותר משום חומרת א״א‪,‬‬
‫אאת מסיים הרמב״ם וכותב‪ ,‬שלפיכך לא החמירו‬
‫אבל חכמים בזה‪ ,‬אלא הקילו‪ ,‬הוא זה ״כדי שלא‬
‫תשארנה בנות ישראל עגונות״‪.‬‬
‫ד( ו ה ש ת א תתורץ ממילא גם דברי הרמב״ם בהלכה‬
‫כ״ח שהתחלנו מ‪ ,‬והיינו די״ל דלכן לא‬
‫הזכיר הטעם דאיתא ב‪,‬גמ׳‪ ,‬משום דאיכא למשקל‬
‫כתובה ולכן כדיני ממונות דמי ולא צריך דו״ח‪,‬‬
‫מפני דמשום זה בלבד לא היה טעם מספיק להכריע‬
‫משום כך ביו פלוגתת התנאים בזה בגמ׳ שם‪ ,‬ולהקל‬
‫ש ו״ ת‬
‫הנאמנות מתבטאת בזה שהוא הוא המחייב למכחישו‬
‫את השבועה‪ ,‬או דילמא שנאמנותו מתבטאת רק בזה‬
‫שמטיל עי״ב ספק בדבר וממילא מחייבינן אנן‬
‫להמבהיש שבועה‪.‬‬
‫אמנם הרמב״ן בג״ב דף ל״ג ע״ב מביא בשם יש‬
‫שפירשו‪ ,‬דגבי עד אחד חידשה התורה‬
‫שנאמנים לישבע ולהכחישו‪ ,‬אבל כל זמן שהצר‬
‫שכנגד לא נשבע נאמן כבי תרי ע״ש‪ ,‬ויוצא מזה‬
‫דאדרבא נאמנותו של הע״א מתפשטת מתחילתו‬
‫בנאמנותם של שנים‪ ,‬ורק התורה חידשה שאם ישבע‬
‫המכחיש להכחישו ירד נאמנותו של הע״א ויעמוד‬
‫רק עד כדי לחייב את המכחישו שבועה בלבד‪.‬‬
‫אבל כפי שהרמב״ן מדגיש ״רק יש מי שפירשו כן‪;,‬‬
‫אבל השיטה המקובלת בזה היא שע״א‬
‫מתחילתו אינו קם אלא לשבועה בלבד‪ ,‬וא״כ יש‬
‫לחקור כנ״ל‪.‬‬
‫וי ש מקום לומר שבזה תלוי מחלוקת הראשונים‬
‫המובא גם בחו״מ סימן ע״ה ס״ב אם עד המסייע‬
‫פוטר משבועה‪ ,‬דהסוברים דגם פוטר משבועה ס״ל‬
‫דע״א נאמן לגוף דין שבועה‪ ,‬ולכן כשם שמחייב כך‬
‫פוטר‪ ,‬והסוברים דאינו פוטר ם״ל שע״א מטיל רק‬
‫ספק בדבר‪ ,‬ולכן ס״ל דאין אבל ביכלתו לפטור‬
‫משבועה‪ .‬ובמקו״א הארכתי בזה‪.‬‬
‫ו הנ ה מדברי הרמב״ם הנ״ל בה׳ גירושין נראה‬
‫דמוכח דס״ל דע״א מטיל רק ספק בדבר‪,‬‬
‫דהרי יוצא מדבריו דהא דלא האמינה תורה ע״א הוא‬
‫לא רק מגזה״כ כי אם מטעם מפני דחשדינן אותו‬
‫למשקר‪ ,‬ורק בדבר שאינו יכול להשמט אזי אמרינן‬
‫שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר‪ ,‬וא״כ הרי‬
‫יש להבין לפי״ז דמהו נאמנותו של הע״א להטיל‬
‫אבל שבועה‪ ,‬הרי אמרינן דחשדינן אותו למשקר‪,‬‬
‫אע״ב דס״ל להרמב״ם שהנאמנות היא להטיל ספק‬
‫בדבר בלבד‪ ,‬וממילא מזזייבינן אנן להנתבע להשבע‬
‫מפני הספק‪.‬‬
‫ו ה ה לכאורה יש להביא סתירה להנז׳ מדברי‬
‫הרמב״ם בפ״ח מה׳ יסודי התורה ה״ב שפוסק‬
‫שנאמנות עדום הוא מגזה״כ‪ ,‬כלשנוו שם ״כמו צוונו‬
‫לחתוך הדבר ע״פ ב׳ עדים ואע״פ שאין אנו יודעים‬
‫אם העידו אמת אם שקר״ ע״ש‪.‬‬
‫אבל כשמדקדקים אין סתירה משם‪ ,‬כי כוונת‬
‫הרמב״ם בה׳ יסוה״ת היא‪ ,‬דהגזה״כ הוא בקשר‬
‫לנאמנותם של שני עדים‪ ,‬ולא חשדינן להו למשקרין‪,‬‬
‫אפל אי הנאמנות לע״א הוא כבר לא מגזה״ב בלי‬
‫טעם‪ ,‬כי אם מטעם דחשדינן ליה דמשקר בהיות דעליו‬
‫לא גילתה התורה דאין לחושדו למשקר‪.‬‬
‫והנה לכאורה יש עוד להקשות מדברי ד״גמ׳ בכתובות‬
‫ד׳ פ״ה ע״א דאיתא! ההיא איתתא דאיחייבא‬
‫שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא‬
‫וכו׳ זימנין הוו יתבי קיימיה דרב פפא ורב אדא בר‬
‫קא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מז‬
‫הויא כזונה״ כמ״ש בפי״ח ה״ג מה׳ איסורי ביאה‪,‬‬
‫וכ״ב התום׳ ביבמות ס״א ע״א ד״ה אין‪ ,‬ובמ״מ שם‬
‫כתב דכן דעת רש״י והכריע מותייהו‪ ,‬דלא כרשב״א‬
‫יבמות שם וראב״ד בהשגות דמשמע דהאיסוד מדברי‬
‫קבלה משום זרע ישראל‪ ,‬וגם בריטב״א יבמות מפורש‬
‫דהוא מה״ת יע״ד הרמב״ם‪ ,‬ובשו״ע אה״ע סימן ו׳‬
‫פסק כהרמב״ם‪.‬‬
‫‪ a‬ועיי״ש בב״ש סק״כ שב׳ דהפסול לרש״י דוקא‬
‫שידוע שנבעלה‪ ,‬ואמנם יש לדון הרבה בה לפי׳‬
‫המבואר בחי׳ הרשב״א והריטב״א ביבמות ובריטב״א־‬
‫קדושין ע״ח דמשמע דבריהם דלרש״י אסורה אפילו‬
‫לא נבעלה משום חשש‪ ,‬ומדרבנן‪ ,‬ובריטב״א קדושין‬
‫פי׳ דעת רש״י גם אופן אחר שלא יקשה מסוגיא‬
‫דקדושין על מ״ש ביבמות ונראה דהוי דאורייתא‪,‬‬
‫וגם בחכמת שלמה כאן באה״ע ס״ח ה בדעת הב״ש‬
‫בשיטת רש״י‪ ,‬ובערוד השלחן כאן כתב בדעת רש״י‬
‫דפחות מג״ש אסורה מדרבנן עיי״ש‪.‬‬
‫ג‪ .‬דעכ״ם במקום הדחק כמו במקרה דנן שמיירי‬
‫בבחור שבור וכו׳ ובעל תשובה וכו׳‪,‬‬
‫ו מ האשה‪ ,‬יש מקום להגדיר האי שעת הצורך בדיעבד‪,‬‬
‫וכבר האריכו בזה הפוסקים בכמה ענינים דשעת‬
‫הדחק הוא כדיעבד‪.‬‬
‫ד‪ .‬ולפי״ ז הגם שבשו״ע פסק דגיורת אסורה‬
‫כזונה ומשמע מן התורה עכ״פ יש‬
‫ראשונים שס״ל דאינו אלא דברי קבלה‪ ,‬ואולי יש‬
‫לצרף גם שיטת רש״י לפי הב״ש‪ ,‬וא״ב הכא שודאי‬
‫לא נבעלה אין איסור גיורת כלל‪ ,‬ולהערוה״ש הוי‬
‫רק דרבנן‪.‬‬
‫ה‪ .‬אמנם מצינו בסוגיא דקדושין דף ע״ח ע״א‬
‫דנפסק שם בע״ב לכתחילה כראב״י דבת גר‬
‫וגיורת פסולה לכהונה וודאי לא נבעלה‪ ,‬ואם נשאת‬
‫לא תצא כר׳ יוסי התם דס״ל דהוי בתולה מזרע‬
‫ישראל ופרש״י שם‪ ,‬ובריטב״א יבמות ג״כ כ׳‪ ,‬לר״י‬
‫בעינן הורתה ולידתה בקמשה‪ ,‬וכ״ה בשואל בשו״ת‬
‫הרשב״א ח״א סי׳אלף רל״א וכ״פ הרמב״ם ובשו״ע‬
‫סי׳ ז׳ סכ״א‪ ,‬ועי׳ בב״ש ס״ק מ״ב שב׳ דדוקא בהורתה‬
‫בקדושה לא תצא‪ ,‬וא״כ הכא לכאו׳ א״א אזתיר דהרי‬
‫הויא גיורת גמורה‪.‬‬
‫אכן בחכמת שלמה הנ״ל משמע דלרש״י באמת סוגיא‬
‫דקדושין ופסק שו״ע סי ז׳ סכ״א אינם עולים‬
‫בקנה אחד‪ ,‬וא״כ עכ״פ בהאי שעה״ד ד' רש״י הויא‬
‫ג״כ סניף‪ ,‬עי׳ בשו״ת חת״ם את״ע סי׳ י״ד ד״ה הנה‬
‫דברי הרמב״ם ש״מ מיניה אפי׳ לשיטת רש״י מודה‬
‫לסוג׳ דקדושין דאיכא פסול דרבנן בבת גר וגיורו^‬
‫ו‪ .‬ובפרט שהאי פסול בתולות מזרע ישראל לראב״י‪,‬‬
‫ור״י מכשיר הגם שלרש״י וכו׳ כנ״ל דוקא‬
‫בקדושה‪ .‬אולי יש לצדד דבר אחר‪ ,‬דמצינו בגרנ״ט‬
‫בכתובות בסוגיא דגר קטן בתי׳ על קושית רע״א‬
‫בתום׳ י״א ע״א שחידש מושג על גירות רק לצורך‬
‫ש ו״ ת‬
‫בדבר‪ ,‬אלא זמ־רבא היה מקום לפסוק כמ״ד המחמיר‬
‫משום ערוה החמורה‪ ,‬וצריכים לכך להנימוק של‬
‫עגונה‪ ,‬ולכן הזכיר הרמב״ם בדבריו הטעם העיקרי‬
‫שהביאו לפסוק כהמ״ד המקיל בדבר דכדיני ממונות‬
‫דמי מכיון דאיכא למשקל כתובה‪ ,‬ולא כהסובר דלא‬
‫דמי‪ ,‬והיינו מכח הנימוק ״משום התרת עגונה״‪ ,‬ולכן‬
‫״לא אמרו חכמים בדבר לד‪,‬חמיר אלא להקל״‪.‬‬
‫ה( לפי דברינו האמורים יש לקשר בדרך חידוד סיום‬
‫הנ»מר שם ביבמות עם פלוגתא זאת של אם‬
‫עדי נשים צריכים דו״ח שקדמה לו‪.‬‬
‫הג מ' ביבמות שם מסיימת את המסכת במאמר‬
‫הידוע! אמר ר״א אמר רבי חנינא תלמידי‬
‫חכמים מרבים שלום בעולם שנא׳ וכל בניך לימודי‬
‫ה׳ ורב שלום בניך‪ .‬וכבר עמדו המפרשים להקשות‬
‫שאין למאמר זה שום קשר כלל ועיקר למה שקדם לו‪.‬‬
‫אבל לפי דברינו האמורים יש לומר שהמכוון‬
‫במאמר זה לרמז ^ מה שקדם לו בפאגתת‬
‫התנאים הנ״ל‪ ,‬והוא‪ ,‬שהיות ות״ח מרבים שלום‬
‫בעולם‪ ,‬עשו בכאן בפלוגתא שקדם אה פשרה ושלום‬
‫נאמר טעמא דכיון‬ ‫בין המחלוקו‪ /‬והיינו שבין‬
‫דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמי‪ ,‬ובין אם‬
‫נאמר אפיא הטעם השני דלא דמי לדיני ממונות‬
‫אלא לדיני נפשות מכיון דקשרינן א״א לעלמא‪,‬אפ״ה‬
‫בכל זאת יש להקל שלא יצטרכו בכאן דו״ח מד‪,‬טעם‬
‫האחר‪ ,‬מפני‪ ,‬משום עיגונא אקילו בה רבנן‪ ,‬ואין‬
‫זה עקירת דבר מן התורה מכיון דבבה״ג דעבידא‬
‫לגלויא לא הקפידה תורה ע״ז‪ ,‬לכן הקילו חכמים‬
‫גם הערוה החמורה משום עיגונא וכנז״ל‪.‬‬
‫סימן מז‬
‫בנדון בחור שהוחזק לכהן ובא בקשרי‬
‫שידוכין עם בחורה שאביה יהודי ואמה‬
‫גיורת‪.‬‬
‫לרב גדול ור״מ אחד‬
‫שאלה‪.‬‬
‫למע״ב ידידי הרב הגאון הגדול חו״ב עצום פאר‬
‫הדור מוהר״ר אליעזר י‪ .‬וולדיינברג שליט״א‬
‫גאב״ד ירושלים ת״ו‬
‫בנדון השאלה שהובאה לפני בבחור כהן )לפ״ד‬
‫והוחזק כאן בזה( אשר בא בקשרי שידוכין עם בחורה‬
‫מארה״ב שאביה ישראל ואמר‪ ,‬נכרית שהתגיירה‬
‫לפני לידת אותה בו^‬
‫א‪ .‬מפורש בגמ׳ יבמות דף ם׳ ע״ב ברי״ף ורא״ש‬
‫ובו׳ דפוסקים כרבנן ^‪M‬ילו גיורת פחותה‬
‫מג״ש ז»‪£‬ורה לכהן‪.‬‬
‫האיסור מדאורייתא או מדרבנן‪ ,‬ברמב״ם‬ ‫האם‬
‫משמע מדאורייתא ״הואיל ואינה בת ישראל‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קב‬

‫ועפ״י הדברים שמברר רוצה גם להחשיב הנידון‬
‫שלפניו כבמקום הדחק כי מיירי בבחור שבור וכו׳‬
‫ובעל תשובה וכו׳‪ ,‬וכן האשה‪ ,‬ולהגדיר האי שעת‬
‫הדחק כדיעבד‪ ,‬ולצרף את גם כסניף דעת המהרשד״ם‪,‬‬
‫היות ובחכמת שלמה באה״ע סי׳ ו׳ סעי׳ ח' לא ס״ל‬
‫לצרף דעתו מפגי דס״ל דאין כאן ספק כהן‪ ,‬וכהני‬
‫אחרונים שדחו הרשד״ם‪ ,‬אבל בנידון דידן גם הוא‬
‫יודה כי המדובר בכהן מארה״ב שיחוסי בהונה שם‬
‫אינם מבוררים כל צרכם בקרב היהודים שאינם‬
‫אורתודוכסים מתרווח‬
‫וסמובין ג״כ ממה שהביא הריטב״א יבמות דהירושלמי‬
‫א( הנ ה אם כי נגידים ידבר‪ ,‬בכל זאת לפענ״ד‬
‫ס״ל בדעת ר׳ יומי שמבשיר בנולדו בכשרות אף‬
‫נראה שאין לפנינו בכל האמור פתח פתוח‬
‫שהורתה לא בקדושה‪ ,‬וכן הוא בשו״ת הדשב״א ח״א‬
‫של היתר להאי בחור לישא אשה זו‪ ,‬ודלא כפי‬
‫סימן אלף רל״א שהוביח דפסול גיורת לא משום זונה‬
‫שנוטה בזה כתר״ד‪-‬‬
‫אלא בגה״כ מאימתי בעיא לה שתהא בקדושת ישראל‬
‫ו א פ ת ח במאי דסליק‪ ,‬והוא מדברי החכמת שלמה‬
‫באה״ע שם‪ ,‬ואומר דבעיון בדבריו אנו‬
‫רואים שזה שכותב הנימוק דאין לצרף דעת הרשד״ם‬
‫מפני דס״ל כהני אחרונים דאין כאן ספק כד‪,‬ן‪ ,‬זה‬
‫כותב רק בתחילת הדברים‪ ,‬אבל לאתר מיכן מוסיף‬
‫עוד וכותב‪ ,‬דמלבד זה‪ ,‬הם דיברו רק בנשא חלוצה‬
‫דהוי ודאי דרבנן בזה‪ ,‬יש סמך להקל‪ ,‬אבל בגיורת‬
‫דיש עוד כמה דיעות דס״ל דהוי מה״ת א״כ הוי‬
‫ס״ם לאיסורא דילמא הוי מה״ת ואת״ל דרבנן דילמא‬
‫הלכה כרוב הפוסקים דגם בזה״ז דין כהן גמור יש‬
‫לו לכך אין מקום להקל בזה כלל ע״ש‪ ,‬ואם כן גם‬
‫בנידון שלפנינו ישנו הס״ס לחומרא הנז'‪ ,‬והרי כתר״ה‬
‫בעצמו כותב בראש דבריו שלפ״ד הבחור הוא כהן‬
‫ושהוחזק כאן בזה‪ ,‬וא״כ ישנו עכ״פ ספק בזה ואיכא‬
‫ממילא ס״ס לאיסורא‪.‬‬
‫ב( כעת‪ ,‬והוא העיקר‪ .‬כתר״ה בעצמו הרי לא בא‬
‫מכח שיטת המהרשד״ם כי אם אחרי שמפרט‬
‫ומציע כמה צדדי קולות לבדיעבד ע״פ מה שרוצים‬
‫לפרש לפי שיטת כמה ראשונים )שאין כן המשמעות‬
‫לפי הדילכה הפסוקה(‪ ,‬ומוסיף את המהרשד״ם רק‬
‫כאיזה סניף נוסף ליתר צדדי ההיתר שהציע בזה‪,‬‬
‫ואם כן אשאלה איפוא את מר‪ ,‬הרי כבו' בעצמו מתב‬
‫בדבריו שהמה לא ספיקות ממש אלא איזה סניפים‪,‬‬
‫ואיך נוכל איפוא לעקור משום כד הלכות גדולות‬
‫ומפורשות ברמב״ם ובשו״ע ובנו״ב דלא קיי״ל‬
‫בכזאת להלכה ? הרמב״ם בפי״ח מה׳ איסו״ב ה״ג‬
‫פוסק מפורש דהגיורת והמשוחךרת אפילו נתגיירה‬
‫ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת‬
‫ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן‪ ,‬וכד נפסק בשו״ע‬
‫אה״ע סי׳ ו׳ מעיף ח׳‪ ,‬והבית שמואל בסק״ב בפסק‬
‫ההלגה סובר דלמעשה אסורה אפילו לא נבעלה‪,‬‬
‫וכד פוסק במפורש הלבוש באה״ע שם סעיף ט׳ דאפי׳‬
‫נתגיירו וגשתזזררו פחותות מבת ג׳ שנים ויום אחד‬
‫חשובות כזונות ואסורות לכהונה מפני שהגולם שטופי‬
‫קדושת ישראל‪ ,‬אבל עצם ישראל הויא מטעם אזזר‬
‫ולא מהגירות‪ ,‬וכגון בנברית מעוברת שנתגיירה דיש‬
‫בולד ב' כוחות‪ ,‬גר מצד הטבילה וישראל מצד שנולד‬
‫מישראלית עיי״ש וכן בעוד אחרונים‪ ,‬ולפי״ז אולי‬
‫האי פסול על זרע ישראל לא יהא שייך לר' יוסי‬
‫בנכרית מעוברת שנתגיירה ואח״ב ילדה דהאי ולד‬
‫הוי ישראל כל דהוא עפ״י הגרג״ט וכו׳‪ ,‬ואבנם ידעתי‬
‫שסברא זו נגד כל הראשונים והפוסקים בגד״ד‪ ,‬מ״מ‬
‫סניף אולי הוא‪ ,‬ואף שבמתני' ובגמ׳ לא דיברו בגיורת‬
‫סתם רק בבת גר וגיורת‪ ,‬מ״מ סברא אולי יש כאן‬
‫ובו׳ ר׳ יוסי אומר עד שיוולדו בקחשת ישראל‪ ,‬חזינן‬
‫בירושלמי לא כמו שפי׳ בסוגיא דקדושין‪ ,‬ואפושי‬
‫פלוגתא לא מפשיגן וכו׳‪.‬‬
‫ן‪ .‬ממל הנ״ל רציתי לומר שהאי איסר גיורת‬
‫בנד״ד יש לצדד בו איזה צדדי קולות )לא ספיקות‬
‫ממש אלא איזה סניפים(‪.‬‬
‫לכן כשהמדובר בכהן מארה״ב‪ ,‬שיחוסי כהוגה שם‬
‫אינם מבוררים כל צרכם בקרב היהודים שאינם‬
‫אורתחככסים מדורות‪ ,‬ומציגו פקפוקים בכהנים‬
‫שאינם בני תורה וכו׳‪ ,‬לכן לדעתי כה״ג יש להטיל‬
‫ספק נכבד בכהונתו של הבחור‪ ,‬ומצינו להרשד״ם‬
‫שצירף ספק זה‪ ,‬וכבר האריכו האחרונים לסתור דבריו‪,‬‬
‫אבל ה״מ בדורות ומקומות מתוקנים‪ ,‬משא״כ בארה״ב‬
‫דבריו מתאימים טפי‪.‬‬
‫וב)ש‪ 1‬ם כד‪ ,‬הרי משמע בדברי החכמת שלמה הנ״ל‬
‫שאם היינו מצרפים דע' הרשד״ם יש להקל‪,‬‬
‫רק דס״ל דאין כאן ספק כהן וכהני אחרונים שדחו‬
‫הרשד״ם‪ ,‬אבל בנדו״ד גם הוא יודה וכנ״ל‪ ,‬א״כ לפי‬
‫כל הנ״ל אולי יהא פתח להתיר להאי בחור לישא‬
‫אשה זו‪.‬‬
‫ואסיים בברכת התורה‬
‫ת עז ו ב ה ‪.‬‬
‫ב*ה‪ .‬י״א טבת תשמ״ו לפ״ק‪ .‬ירושלים עיה״קתוב״א‪.‬‬
‫אל הוד כבוד ידידי הרב הגאון הגדול חסידא‬
‫ופרישא וכו׳‪.‬‬
‫אחדשהד״ג‪.‬‬
‫עברתי על פני הדברים די שדר לן מר אותת‬
‫בחור כהן שרוצה למא בקשר שידוכץ עם בחורה‬
‫מארה״ב שאביה ישראל ואמה היתה נכרית שהתגיירה‬
‫לפני לידת אותה‬
‫וסתר״ה כותב כמה צדדי היתר עפ״י מה שיש‬
‫לצדד לומר בשיטת כמה מהראשונים ביסוד איסור‬
‫גיורת לכהן ובהיכי שברור שלא נבעלה בגיותה‪,‬‬
‫קג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן מז‬
‫ובהסתמכו על השיטות שהוא רק מדרבנן‪ ,‬כמודפס‬
‫בספרו שו״ת מערכי לב חאר‪,‬״ע סי' ע״ב יעו״ש‪,‬‬
‫והגם שהדגיש בדבריו שאין זו אלא הוראת שעה‬
‫בנידון מציאות רחוקה כזו של שעת הדחק העצומה‬
‫ושאין ללמוד מזה שום קולא לענין אוזר של גיורת‬
‫לכהן‪ ,‬בכל זאת רעשו עליו עולם־הרבנים ויצאו נגדו‬
‫בחריפות גדולר• בקונטרסים מודפסים‪ ,‬עד שהגרי״ל‬
‫צירלםאד‪,‬ן בעצמו מצא לנהח לזדסיף לר!תגצל על‬
‫כך בספרו שו״ת לב יהודר• חאה״ע סי' ע״ג כדיעו״ש•‬
‫ו( וגם במקרה הד!וא שהריל״צ התיר בגלל המצב‬
‫המיוהד )שדונערה היתד• מבנות עם הארץ‪,‬‬
‫יחידה לד•ור ‪ ,•T‬ונקבע כבר זמן החתונד‪ ,.‬וזה הרתיח‬
‫את הנוצרים המקומיים‪ ,‬הבחור איים גם שישתמד‬
‫ועוד(‪ ,‬כתב מכל מקום בסוף דברי תשובתו במערכי‬
‫לב‪ ,‬שד‪.‬גם שמצא היתר לד<ם אעשא זל״ז‪ ,‬אולם מיום‬
‫שאחר החופר• הנהו פסול לדוכן ולעליה ראשונד•‬
‫לתורה‪ ,‬וכדומה‪ ,‬ושידע שכל זרעו מגיור זו עד סוף‬
‫כל הדורות יהיו חללים עיי״ש ]וכבד• היו צריכים‬
‫לעשות כזאת גם בנידון שלפני כתר״ה אילו היו מוצאים‬
‫לו איזה היתר לישא אותר״ אבל לדעתי אין היתר[‪.‬‬
‫ז( לז א ת נלפענ״ד שבנידון שלפני כתר״ד• אין מקום‬
‫לד״תיר נשואי בחור זה שמוחזק לכד<ן שנים‬
‫ע״ג שנים לבחורד• גיורת זאת‪ ,‬ומכיון שד‪,‬ורתד• היתד‪,‬‬
‫שלא בקדושה דינא הוא שאפילו אם יקרר‪ .‬שתנשא‬
‫לו הרי זו תצא ממנו‪.‬‬
‫וד‪.‬נני בכל הדרת הבבוד וד״יקר‬
‫דוש״ת‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫נ‪ .‬ב‪ .‬אולי כדאי לנסות לד‪,‬תחקות על אמו של הבחור‬
‫אם לא היתד• מפסולי כהונר‪ .‬בשעה שנשאר‪.‬‬
‫לאביו הכד‪,‬ן׳ כגון גרושה‪ ,‬וכדומה מיתר פסולי כהונה‪,‬‬
‫ועי״ז נתחלל הבן מכהונתו ויהא מותר לו לישא גיורו^‬
‫הנ ״ ל‬ ‫וד״ל‪.‬‬
‫בשולי התשובה‪.‬‬
‫הדר״ ג השואל שליט״א העביר תשובתי הנ״ל לאיסורא‬
‫לידי המדובר‪ ,‬ואחרי שלמד אותר‪ .‬בעיון‬
‫רב‪ ,‬החליט בדעתו לציית לפסק דיני‪ ,‬ובשידולים השפיע‬
‫על המדוברת כי לטובתד‪ .‬גם היא יהא הדבר‪ ,‬ועזבו‬
‫אחד את משנהו בשאם‪ ,‬כל אחד הלד לדרכו‪ ,‬והצליח‬
‫לד‪,‬שתדך עם אשד• הכשירה לו‪.‬‬
‫סימן בה‬
‫אודות כת הפלשים )אתיופים(‬
‫)תשובה לשואל(‬
‫א( מ ת שהסופר החרדי ר״ב לנדוי פרסם את דעתי‬
‫אודות הפלשים בד״מודיע בתאריד י״ח טבת‬
‫ש ו״ ת‬
‫זמר• הם ובניהם ילדי זנונים המה ונבראו זונות א&י'‬
‫בלא בעילת איסור עיי״ש‪.‬‬
‫ג( וגם זאת נפסקר‪ .‬הלכה ברורה דהעיקר הוא‬
‫שהולכים בבגון דא בתר ההריון ואם ההריון‬
‫היה שלא בקדושה אזי תו לא מעלה ולא מוריד מה‬
‫שהלידד• היתר• כבר בקדושה ואסורה לכד״ונה׳ ואפילו‬
‫אם נשאת תצא• וכפי שפוסק הרמכ״ם בפרק י״ט מה'‬
‫איסורי ביאד• הי״ב‪ ,‬דמתי הדין הוא בבת גרים שנשאת‬
‫לכמ דלא תצא‪ ,‬דוקא כאשר הורתד• ולידתד• היתר•‬
‫בקתשה׳ וכך מדגיש לכתוב לפי״ז הב״י בטור אה״ע‬
‫טי׳ ז׳ דאם לא היתד• הורחר‪ .‬בקדושה אפילו נשאת‬
‫תצא‪ ,‬וכך כותב בפרישד• שם בס״ק ל״ז‪ ,‬וגם הב״ש‬
‫)שכת^ נאחז בחלק מדבריו שבסי׳ ו׳ סק״כ( מפרש‬
‫ופוסק במפורש בסי׳ ז׳ ס״ק מ״ב דאפיא אם יש צד‬
‫א׳ ישר' מכל מקום בעינן נמי הורתה ולידתה בקדושה‬
‫ע״ש ובאדדט ס״ק מ״ט‪ .‬ובאוצה״פ אות צ״ז מביא‬
‫בשם ספר בית משה שמסביר זאת ביתר הרחבר••‬
‫מפגי דאם הישראל נא עליה וא‪1‬ז״כ נתגיירה אזי‬
‫הישראל אינו נחשב לאביה כלל מאחר דבא עליה‬
‫בעודה נכרית‪ ,‬ולכן ודאי הולד פסול לבהונר• ואפילו‬
‫נשאת תצא עיי״ש‪ ,‬ויעויין גם בספר אפי זוטרי על‬
‫אה״ע )מבנו של הגאון הבעל חסדי דוד על התוספתא(‬
‫שמסביר הדק היטב כדעת הבית שמואל ושפשוט‬
‫הדבר לר״לכר• דאם ישראל בא על הגויה ואח״ב‬
‫נתגיירה והיא מעוברת דד‪,‬ולד כמוה דהו״ל יצ ‪T‬תו‬
‫באיסור‪ ,‬ואפילו נשאת לכהן תצא עיי״ש‪ .‬ועוד יעוין‬
‫בספר עצי ארזים על אר‪,‬״ע סי' ר ס״ק ל״ז דאחרי‬
‫שנו״נ בזה בירר והעלר• לד‪.‬לכד‪ .‬דאין דינר• כבת גרים‬
‫אלא דינר• בגיורת ואפילו נשאת תצא יעו״ש‪.‬‬
‫ד( היו צ א לנו מכל האמור שלפי ההלכה הפסוקה‬
‫אין לפנינו ענין של לכתחילד• ובדיעבד‪,‬‬
‫דהא דינא הוא שאפילו אם נשאת תצא מכיון שד‪.‬יתד•‬
‫הורתר• שלא בקדושר•‪ ,‬וא״כ איך אפשר לבוא ולדון‬
‫בזה מכה שעת הדחק שיחשב עי״ז כבדיעבד ? והרי‬
‫הטאתם יהיו נגדם תמיד עד עולם ולא יהיה מנוח‬
‫לכף רגלם בעמוד נגדם פסק הרמב״ם השו״ע וגדולי‬
‫הפוסקים שדינם פסוק להיות בקום והוצא‪ ,‬ואם כן‬
‫אין כאן האת של בדיעבד‪ ,‬וב״ש שאץ לד‪,‬תיר לזעשא‬
‫לכתחילר‪ .‬כאשר רק נשתדכו זל״ז‪ ,‬וק״ו בן בנו של‬
‫ק״ו שאין לד‪.‬תיר כאשר באים לשס־ל ולר״תחנן על כך‬
‫אם מותר לד& לדושתדך ולד״נשא זל״ז‪ ,‬ויש לדבר‬
‫על לבם שיאותו להפרד זמ״ז לטובתם ולטובת‬
‫הצאצאים שיוולדו לד׳ם‪ ,‬וכשם שמצאו דרכם לשיבה‬
‫למקור ישראל סבא‪ ,‬כד ימצא דרכם בד‪,‬קמת בית‬
‫כשר בישראל ובבית הלוי ולמצוא חן ושבל טוב‬
‫בעיני אלהים ואדם‪,‬‬
‫ה( ט סו ף דברי ברצוני לציץ על מקרר• מיוחד‬
‫שקרד• בדור שלפנינו‪ ,‬שר״גרי״ל צירלסארון‬
‫ז״ל התיר גיורת לכד״ן בגלל פחד מאנטישמיות גדולד‪,.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מח‬
‫שהוא נותן לד‪,‬ם ליהנות מן הספק כנז׳‪ .,‬חוזר הוא‬
‫ומדגיש‪ ,‬מיהו זה רק לענין לפדותם ולהחיותם‪ ,‬אבל‬
‫לענין יוחסץ הוא קובע שיש לחשוש שמא קדושיהן‬
‫קדושין וגיטם אינו כתיקון חז״ל בהיות שאינם יודעץ‬
‫כלל בטיב גיטין וקדושין‪ .‬ד( שבכל יום ויום שובים‬
‫כתות הנוצרים‪ ,‬הישמעאלים והישראלים הנד אלו‬
‫מאלו‪ ,‬ויוצא שיש בין הפלשים הנ״ל תערובת גם‬
‫מעמים אחרים‪.‬‬
‫ה!וא ממשיך בדברי בעל ״אבן ספיר״‪ ,‬כי למרות רצונו‬
‫שישלחו אליהם מחכמינו ללמדם ולהשכילם‪,‬‬
‫הוא מסיח לפי תומו על דעת ד‪,‬ר״מ חזן על יחסו הספקני‪,‬‬
‫ומכאן ״שעד הזמן האחרון המשיכו גדולינו להחזיק‬
‫את הפלשים מכת הקראים‪ ,‬כפי שהחזיקם והגדירם‬
‫הרדב״ז‪ ,‬ולא עוד אלא דכפי שמתקבל הרושם הוברר‬
‫ליהודים הסמוכים להם כי גם התדרדרו בד‪,‬נהגותיד‪,‬ט‬
‫והושוו גם בזה ממש כד‪,‬קראים״‪.‬‬
‫בעל ״ציץ אלויעזר״ מסתמך בתשובתו על הספר‬
‫״שבילי עולם״ המסתפק בכלל אם הם יהודים‪,‬‬
‫וכן הוא מביא גם ״מאוצר ישראל״ שאין הם מגרשים‬
‫נשותיהם בגט פטורין בכתב‪ ,‬ואינם יודעין מדין יבו‪,0.‬‬
‫מקריבי קרבנות בבית מקדש שיש להם שם הנד״גות‬
‫הפוכות מדיני התורה‪ ,‬וכן יש בד‪,‬ם תערובת מעמי‬
‫הנכר‪ ,‬וכדבריו ״בעיני רבים ושלמים מחוקרי זמננו‬
‫הפלשים יושבי ארץ כוש אינם מעדת ישראל‪ ,‬ולבבם‬
‫נוטה לחשוב אותם בתוך כתות הנוצרי' המתקרבי׳ לדת‬
‫היהודים‪ ,‬אף לבושי כר‪,‬ניד‪,‬ם כלבושי הנוצרים וכוד‪,‬ניד‪,‬ם‬
‫מתעטרים בכובע כמו כמרר הנוצרים‪ ,‬ומתעטפים‬
‫בחגים ובמועדים ב״טלית״ כעין הטוגם הרומית‪.‬‬
‫יש חשש רציני שד‪,‬פלש(ים הם בגדר קראים‪,‬‬ ‫לדעתו‬
‫וחששות אלד‪ ,‬הם רציניים ביותר‪ ,‬שיש בד‪,‬ם‬
‫כדי לאסור אותם איסור עולם בחיתון עם בן או בת‬
‫ישראל משום ממזרות‪ ,‬ובעקבות זה בכדי לגדור‬
‫גדר הטהרה גם לאסור מלד׳רשות כלל ליחד את‬
‫נפשם בקהלנו בכל עניני קדושה ופעולות ציבוריות‬
‫מחשש שמא יתערבו בכלל ישראל בחיתון ביודעים‬
‫ובלא יודעים‪ ,‬וד‪,‬דברים באו בהרחבד‪ ,‬בספרות ההלכד‪,‬‬
‫)צ״א ח״ד‪ ,‬סימן ט״ז(‪ .‬ומוסיף ״ממקור מוסמך ביותר‪,‬‬
‫כי באסיפת רבנים גדולד‪ ,‬בד‪ ,‬נדונד‪ ,‬הבעיה הזו‪ ,‬הגדיר‬
‫רבי חיים מבריסק את הקראים בגדר של ספק ממזרים‪,‬‬
‫וגם של ספק גוים‪ ,‬כיון שמקבלים גרים וגירות‪,‬‬
‫ונשארים כמובן בגיותם ומתערבןים בהם״‪.‬‬
‫״כל כמה שנחוש עליהם שהמה יחודים—■ד‪,‬וא ממשיך—‬
‫הבעיה מחמירה מכמד‪ ,‬פנים סיותר׳ משום החששא‬
‫של יחוס‪ ,‬בד‪,‬יות ולא ידעו כל הזמן מטיב גיטין‬
‫וגירושין‪ ,‬ואם ניתן להם דין תינוק שנשבה‪ ,‬כפי שנוטה‬
‫הרדב״ז לקבוע‪ ,‬הא מבחינה זאת תקנתם היא קלקלתם‪,‬‬
‫דיש מקום אזי לומר יותר שאינם פסולי עדות וקדושיהם‬
‫קדושין וגיטיהן מיהא אינו גט דד‪,‬א למעשה לא מסדרים‬
‫גט כדין‪ ,‬וגם לא יודעים מדיני יבום‪ ,‬וגם לדבות‬
‫ש ו״ ת‬ ‫לוי‬
‫תשמ״ד בזה״ל! ״לפני כעשרים שנה ומעלה‪ ,‬כאשר‬
‫הופיעו ראשוני עולי אתיופיה בישראל׳ עסק בבירור‬
‫השאלה בעל ״ציץ אליעזר״ וציץ את הבעיות ההלכתיות‬
‫הכרוכות בעקבות השמועות השונות על מוצאו ומנהגיהם‪,‬‬
‫מזכיר את דברי הרדב״ז הרואה אותם כתינוקות‬
‫שנשבו‪ ,‬כן ״יש חשש של ספק גרים ומאידך שמם עליהם‬
‫וליכא טמיעה‪ ,‬ומציין את הדרך הרצויה ביותר לקבלם‬
‫ע״י ביצוע גירות כדת וכדין״‪.‬‬
‫הנ ה זה סילוף ומתעה כאילו דעתי היא שאם יבצעו‬
‫גירות כדת וכדין תרד גם הבעיה של יחוס‪ ,‬וכאשר‬
‫יראה הרואה בספרי שו״ת צ״א חי״ב סימן ס״ו יווכח‬
‫לדעת כי לא מיניה ולא מקצתיה‪ ,‬דאחרי הבירור‬
‫הארוך שכתבתי אודותם העלתי להלכה כי כל כמה‬
‫שנחוש עליהם שהמה יהודים הבעיה מחמירה מכמה‬
‫פנים ביותר משום החששא של יחוס בהיות ולא ידעו‬
‫כל הזמן כלל מטיב גיטין וקידושין‪ ,‬ואם ניתן להם‬
‫דין תינוק שנשבה כפי שנוטה הרדב״ז לקבוע׳ הא‬
‫מבחינה זאת תקנתם היא קלקלתם‪ ,‬דיש מקום אזי‬
‫לומר יותר שאינם פסולי עדות וקדושיהם קדושין‪,‬‬
‫וגיטיהם מיהא אינו גט דהא למעשה לא מסדריז גט‬
‫כדין‪ ,‬וגם לא יודעין מדיני יבום‪ ,‬וגם לרבות לא‬
‫מדיני עריות כמקובל עלינו ממדרשם ז״ל‪ ,‬ומספק‬
‫גוים הא ג״כ לא יצאו עכ״פ מכח התערבות בני נכר‬
‫בקרבם‪ ,‬ומאידך שמם ״פלשדם״ עליהם וליכא טמיעה‪,‬‬
‫ויש להחיל עליהם איפוא ככל אשר כתבתי מבחינה‬
‫זאת בקונטרסי על הקראים‪ ,‬וגס לרבות מ״ש בספרי‬
‫שו״ת צ״א ח״י סימן כ״ה פ״ג אותיות י״א י״ב י״ג‬
‫י״ד ט״ו בדיוני שם על אודות ״בני ישראל״‪ ,‬ומאידך‬
‫כל כמה שיתברר אצלנו ביותר שבכלל לא מבני‬
‫ישראל המה תפתח לפנינו הדרך ביותר שנוכל לקבלם‬
‫ע״י גירות כדת וכדין‪ ,‬מעתה דעת לנבון נקל להשכיל‬
‫ולהבין מה דינם של הפלשים‪ ,‬ואם יש מקום לומר‬
‫שהמה עדיפי מעדת הקראים בנוגע לייחוס וע״י‪.‬גירות‬
‫כדמו״י עכ״ד‪.‬‬
‫ב( הזמנתי את הסופר הנכבד הנז׳ לביתי‪ ,‬והעמדתי‬
‫אותו על סילוף דברי והמכשול שיוצא‬
‫מזה וקיבל עליו לתקן את דבריו‪ ,‬וכאשר קיבל כן‬
‫קיים ובהמודיע מתאריך י״ז שבט תשמ״ה העתיק‬
‫וסיכם את דעתי בזה בזה״ל ‪ :‬רבי אליעזר יהודה‬
‫וולדינברג שנאבק בעוז נגד הד‪,‬יתר שניתן לגבי בגי‬
‫כת ״בני ישראל״ מהודו‪ ,‬נזקק גם לשאלת הפלשים‪,‬‬
‫וכך הוא מסכם את דעת הרדב״ז ; א( את זהותם הוא‬
‫קובע כיהודים משבט דן‪ ,‬ב( הנד׳גתם הוא קובע כקראים‪,‬‬
‫ועל כן היה רוצה לקבוע שגם אין אנו מצווין לא‬
‫לפדותם ולא לד‪,‬חיותם‪ ,‬ורק מפני שספק בידו דאולי‬
‫אילו היו בינוד״ם חכמי בעלי קבלד‪ ,‬לא היו פוקרים‬
‫בדברי רבותינו ז״ל‪ ,‬לכן סובר שיש ליתן להם ליהנות‬
‫מן הספק ולא חל עלידין החץ של מורידין ולא מעלין‬
‫כמשפט המשפחה הארורה ששמם קראים‪ .‬ג( הגם‬
 ‫קה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫ברית וטבילה וקבלת עול מצוות כדת משה וישראל‪.‬‬
‫ואין מקום לפשרות בזר‪.‬״ עכ״ל‪ .‬וכך פרסמו הגאונים‬
‫הגרא״מ שך והגרי״ש אלישיב וד‪.‬גרש״ז אויערבאך‬
‫שליט״א ואתם עמם עוד כמה גדולים ובזה״ל ! ״ר‪,‬ננר‬
‫בזאת להודיע כי עפ״י ההלכה וכפי שנד‪,‬גו בארה״ק‬
‫מאז ומתמיד‪ ,‬הפאלשים הבאים מאתיופיה הינם בכלל‬
‫כדין‪ ,‬והיינו‪,‬‬ ‫גיור‬ ‫לעבור‬ ‫ספק יהודים‪ ,‬וצריכים‬
‫קבלת מצוות‪ ,‬הטפת דם ברית׳ וטבילר‪ ,.‬ואין לאף‬
‫אחד לשנות את הדבר״ עכ״ל‪.‬‬
‫לדמות נידוננו לאל מה שהבאתי בספרי הלכות‬ ‫ואין‬
‫מדינר‪ ,‬ח״ג שער ח׳ פ״ג אות ד׳ בשם הגאון‬
‫הגר״ש סלאנט ז״ל בנוגע לבנים שנולדו מאב יהודי‬
‫ואם נכריה ומל אותם מוהל יהודי בקטנותם אם‬
‫כשבאים בגדלותם או כשמביאים אותם בקטנותם‬
‫לד‪,‬תגייר צריכים לד‪,‬טפ״ד‪ ,‬שד‪,‬שיב שר‪,‬מילד‪ .‬שמלו‬
‫בראשונה עלתה להם ואין צריכים להטפת דם ברית‪,‬‬
‫כי אין לו כל דמיון לשם‪ ,‬דבשם‪ ,‬כפי שמובא בספר‬
‫בית אברהם שציטטתי זאת משם‪ ,‬המדובר‪ ,‬כפי שכתוב‬
‫בספר שם‪ ,‬כשהכניסו את הבנים בזמנם לבריתו של‬
‫אברהם אבינו ״לשם מצות מילד‪ ,‬ע״י מוהל ישראל״‪,‬‬
‫ועל כן הוא שהשיב הגרש״ס ז״ל וחיוה דעתו כנז'‬
‫שהמילה הראשונד‪ ,‬עלתה להם ואין צריכים לד‪,‬טפ״ד‪,‬‬
‫אבל משא״ב בנידונגו שהמילד‪ ,‬הראשונה הרי היתר‪,‬‬
‫ע״י פלאשים שהמד‪ ,‬ספק גוים‪ ,‬ואפי׳ אילו היו ודאי‬
‫יהודים )דבר שאינו( הרי מ״מ לא טובים המד‪ .‬מקראים‬
‫שלא מועיל מילד‪ ,‬מהם‪.‬‬
‫ודבר זה לחלק מפני שהתם היתד‪ ,‬המילד‪ ,‬ע״י יהודי‪,‬‬
‫מדגיש הספר בית אברהם בעצמו בדבריו שם‪,‬‬
‫שלכן הוא שואל ובא בזה מפני‪ ,‬דאע״ג דכבר פסק‬
‫הב״י ביו״ד סי׳ רס״ח דאם מל כשהיה עכו״ם צריך‬
‫להטיף ממנו דם ברית‪ ,‬היינו אם המור‪,‬ל נכרי‪ ,‬אבל‬
‫בישראל שנולד לו בן מנכרית והאב מל את הילד‬
‫לשם מצות מילה ע״י מוהל ישראל תסגי בהכי יעו״ש‪.‬‬
‫וזאת להדגיש‪ ,‬דהגם דמהכ״מ בפ״ב מה׳ מילד‪ ,‬ה״א‬
‫ניתן להתפרש כאילו דעתו בדעת הרמב״ם דאם מל‬
‫עכו״ם א״צ לאחר מיכן הטד״ב כדיעו״ש‪ ,‬אבל מלבד‬
‫מד‪ ,‬שהרמב״ם בעצמו כותב בסה״ט שיש לד‪,‬טיב ד״ב‬
‫כמובא בהגהות מיימונית שם‪ ,‬וכן בטור יו״ד סימן‬
‫רס״ד‪ ,‬הנד‪ .‬הב״י בטור שם משוד‪ ,‬הדרנא ביה ומפרש‬
‫שכוונת הרמב״ם היא רק לאפוקי שא״צ לחזור ולמול‬
‫ולחתוך מעט׳אבל שפיר מודה שצריך מיהת לד‪,‬טיף‬
‫ממנו דם ברית‪ ,‬ע״ש‪ ,‬וכך פוסק להלכה בשלחנו הטהור‬
‫ביו״ד סי׳ רס״ח סעיף א׳ לעניו גר ע״ש בט״ז סק״ב‪,‬‬
‫וכך הרמ״א בסי׳ רס״ד סעי׳ א' פוסק שכן עיקר‬
‫שחייבים לחזור להטיף ממנו דם ברית׳ וד‪,‬ש*ך שם‬
‫בסק״ג כותב בשם הב״י שגם הסברא הראשונד‪,‬‬
‫מודה בזה ע״ש‪ .‬וכך העלה בפשיטות גם בדעת הרמב״ט‬
‫בספר גט פשוט סי׳ קכ״ג סק״א‪ ,‬ובד‪,‬דגשה שגםהב״י‬
‫סימן מח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לא מדיני עריות כמקובל עלינו ממדרשם ז״ל׳ ומספק‬
‫גוים הא ג״כ לא יצאו מכה התערבות בני נכר בקרבם׳‬
‫ומאידך שמם פלשים עליהם וליבא טמיעה‪ ,‬ויש להחיל‬
‫עליהם איפוא ככל הכתוב מבחינה זאת בקונטרסי על‬
‫הקראים שם‪ ,‬וכן בתשובותי בנידון׳ ומאידך כל כמה‬
‫שיתברר אצלינו ביותר שבכלל לא מבני ישראל המה‬
‫—תפתח לפנינו הדרך ביותר שנוכל לקבלם על ידי‬
‫גירות כדת וכדין״‪.‬‬
‫מעתה דעת לנבון נקל להשכיל ולהבין מה דינם‬
‫של הפלשים והאם יש מקום לומר שהמה‬
‫עדיפים מעדת הקראים בנוגע ליחום ועל ידי גירות‬
‫כדת משה וישראל‪ ,‬שואל בעל ציץ אליעזר בסיום‬
‫תשובתו‪ ,‬ונוטה לחומרא עכ״ל הסופר הר״ב לנדוי נ״י‪.‬‬
‫ואפריון נמטייה על השנות הדברים שחזר לשנותם‪,‬‬
‫ואכן לסי כתבו במהדורא שניה השכיל‬
‫פחות או יותר לשקף את דעתי בזה‪.‬‬
‫ג( !רהניין לי כאשר נוכחתי לדעת כי גם דעת מכובדי‬
‫הגדול הגאון הגדי״י וויס שליט״א ובית‬
‫דינו‪ ,‬המה בזה ג״כ כדעתי‪ ,‬וז״ל ה״דעת תורה״‬
‫שפירסמו בזה בשבועון ״העדה״ בטאון העדה החרדית‬
‫מתאריך כ״ג כסלו תשמ״ו‪.‬‬
‫״מטעם כ״ק מרן הגאב״ד שליט״א והרבנים‬
‫הגאונים הביד״צ שליט״א בנוגע להפאלאשים‬
‫שהביאו ארצה מארץ חבש״ דעתינו עפ״י דעת‬
‫תוה״ק‪ ,‬הנה פשיטא שהם צייכים כל אחד ואחד‬
‫בפרטיות גירות גמורה בקבלת עול מצות והטפת‬
‫דם ברית כדת ובדין וטבילה במקוה‪ ,‬כדי להוציא‬
‫מחשש גויות‪ ,‬אבל בנוגע לעגין יוחסין עדיין יש‬
‫לחוש כמש״ב הרדב״ז ח״ז סוס״י ר‪.'.‬‬
‫כ״ב כסלו תשמ״ו‪.‬‬
‫נאם־ משה אריה פריינד‬
‫ראב״ד פה עיה״ק ת״ו‪.‬‬
‫בלאאמו״ר הגה״ק‬ ‫נאם‪ :‬ישראל משה‬
‫זצוק״ל דושינסקי‪.‬‬ ‫מהרי״צ‬
‫יעקב פישר‪.‬‬ ‫נאם‪ :‬ישראל‬
‫ראבינאוויטש‪.‬‬ ‫נאם‪ :‬בנימין‬ ‫‪.‬‬
‫דוד הורוריץ‪.‬‬ ‫נאם ‪ :‬אברהם‬
‫גם אני מצטרף לדברי הרבנים הגאונים‬
‫הביד״צ שליט״א‬
‫רב ואב״ד פעיה״ק ת״ו‪.‬‬ ‫יצחק יעקב ווייס‬
‫שהדגשתי בדברי‪ ,‬אלה הפלשים שברצונם‬ ‫ד( וכפי‬
‫להמנות על קהל ישראל הוודאים מחויבים‬
‫המה להתגייר כדת וכדין‪ ,‬הנשים בטבילה וקבלת‬
‫מצות‪ ,‬והאנשים במילה וטבילה‪ ,‬ואם נימולו כבר‬
‫בהטד״ב וקבלת המצוות‪ ,‬והכל בדייקא ובבל ישונה‪.‬‬
‫כ כ ה פרסם בשעתו גם הגאון הגר״מ פיינשטיין ז״ל‬
‫בזה״ל ‪ :‬״כיון שנתעורר מחדש על דבר ה״פאלשעס״‬
‫כבר כתבתי דעתי שמחוייבים לגיירם בהטפת דם‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מט‬
‫מחויב מכח האיסור דאסור לו א(דם לעמוד בלא‬
‫אשה כדאיתא ביבמות דף ס״א עי׳ב ונפסק ברמב״ם‬
‫בפט״ו מאישות הט״ז ופכ״א מאיסו״ב הכ״ו‪ ,‬ואבה״ע‬
‫סימן א׳ סעי׳ ח׳ יעו״ש‪.‬‬
‫כן יש להעיר כי נראה דלהלכה למעשה מחויב גם‬
‫לישא אשה בת בנים‪ ,‬כי הרי זה ספיקא דאוריי'‪,‬‬
‫דהרי מצות קיום פו״ר הוא מה״ת ולגבי דידיה יש‬
‫ספק אם הוא מחויב מכה מחלוקת הפוסקים בזה‪,‬‬
‫וא״כ ספיקא דאורייתא לחומרא‪ ,‬ועוד זאת נראר‪.‬‬
‫דבזמניגו נקרא ספק זה ספק חיסרון ידיעה‪ ,‬דהרי‬
‫בנקל לברר זאת באמצעות בדיקה רפואית אם זרע‬
‫שלו ראוי להזריע‪ ,‬וא״כ מחויב לעשות זאת טרם‬
‫שיברור לו את הדרך שלא לישא אשה בת בנים‪.‬‬
‫נוסף על האמור הרי ישנם בדרך כלל כמה‬
‫ספיקות אם אצל אדם הוא בגדר טרפה בכלל‪,‬‬
‫כמבואר בספרו נשמת אברהם יו״ד סי׳ כ״ט סק״א‬
‫וסי׳ ש״ה סק״ג‪ ,‬והדפים שממה שאני כתבתי לו בזר״‬
‫וכתבתי מזה גם בספרי שו״ת ציץ אליעזר חט״ז סי׳‬
‫ל״ב יעו״ש‪ ,‬והמדובר בפרי חדש ויתר הפוסקים‬
‫המדברים מזה הוא אצל בעל חי‪ ,‬וא״ב יש ספק ספיקא‬
‫לחומרא‪.‬‬
‫לכן נראה ברור להלכה שחייב בפריה ורביה‪ ,‬ורק‬
‫צריך להודיע לאשה את‪ .‬פגמו זה‪ ,‬כשם שמחויב‬
‫להודיע מזאת אפילו אם ישא אשה שאינה בת בנים‪.‬‬
‫ב( ב נ ש מ ת אברהם שם‪ ,‬בנוגע לתאומים שנולדו‬
‫דבוקים )תאומי סיאם( שהשבות יעקב‬
‫כותב דאם יארע כזאת בישראל אפיא אחד זכר וא׳‬
‫נקבה או אפי׳ שתי נקבות במקום שנושאץ שתי נשים‪,‬‬
‫אסורים להנשא כיון דאסור לשמש בפני כל חי‪,‬‬
‫והגאון בעל שואל ומשיב בהסכמתו לספר שבו״י‬
‫מתמה למה לא אמר האיסור משום שתי אחיות‪ ,‬וכבו׳‬
‫מביא בשם שו״ת בית יצחק שכותב על קושית בעל‬
‫השו״מ‪ ,‬דלק״מ דמיירי בגיורות‪ ,‬ובודאי השאלד‪ ,‬הי׳‬
‫בנכריות ונסתפק אם יתגיירו איך יהיה הדין דאין‬
‫כאן איסור משום ב׳ אחיות‪ ,‬ומקשה ע״ז כבו׳ וז״ל !‬
‫אך ק״ל מיו״ד סי׳ רס״ט סעי׳ ה׳ שנפסק מפורש ‪:‬‬
‫הנושא גיורת ובתה הגיורת או שתי אחיות מן האם‪,‬‬
‫יושב עם אחת מהן ומגרש השניה‪ .‬ועוד הלא כותב‬
‫קבלתי ביקר גליונות ספרו החדש ״נשמת אברהם״‬
‫מפורש בשאלה‪ :‬לפרש לו דיניהם אם יארע כן ח״ו‬
‫על חאה״ע עברתי עליהם בעיון ואני מצרף לו בזה‬
‫בישראל‪ ,‬וצ״ע בכל זה עכ״ל‪ ,‬וקושיא זאת שמקשה‬
‫כבו׳ על הבית יצחק מההיא דיו״ד סי׳ רס״ט נראית‬
‫לחיבת הקודש אכתוב לו כמה הארות והערות‬
‫חזקה‪ ,‬וביותר שהרי נפסק בכזאת גם ברמב״ם בפי״ד‬
‫מה׳ איסורי ביאה הלכה ט״ו‪ ,‬ואיך יתכן שנעלם‬
‫מכל זה מעיני הבדולח של הגאון העצום הזה שכמזע‬
‫היה לבו כלב הארי‪.‬‬
‫העיון נראה לי ליישב דברי הבית יצחק‬ ‫ואחדי■‬
‫בכזאת‪ ,‬דהנה בשו״ע שם בסעיף ב׳ נפסק‪,‬‬
‫דדין גרים בעריות של שאר בשר הוא‪ ,‬דאם היה‬
‫נשוי כשהוא־ עכו״ם לאמו או לאחותו מאמו ונתגי ‪ T‬ו‬
‫שר ״ ת‬ ‫קו‬
‫העלה בכזאת‪ ,‬ודלא כמו שניתן להתפרש‪ .‬בדבריו‬
‫בכ״מ יעו״ש‪.‬‬
‫לזאת לית דין צריך בושש שאלה הפלאשים‬
‫הגם שגימולו בשעתם מ״מ יודו כו״ע שצריכים‬
‫עכ״פ לחזור ולהטיף מהם דם ברית בעת הגירות‪,‬‬
‫כשם שעושים כן גם בישמעאלים גמולים■ הבאים;‬
‫להתגייר באין מי שיקיל בזה‪.‬‬
‫סימן מט‬
‫א‪ .‬טריפה אם חייב לישא אשה ובפו״ר‪.‬‬
‫ב‪ .‬גר שנשא שתי אחיות גיורות אם‬
‫מפרישזם אותו מאחת מהן‪ ,‬ואם יש‪ -‬חילוק‬
‫בגיותן או בגירותם‬ ‫בין אם נשא אותן‬
‫ובנשואי תאומי־סיאם‪ .‬ג‪ .‬מי שאמו‬
‫ישראלית ואביו גוי כשנושא אשה ז®‬
‫מחויב להודיע לה מפגם יחוסו זה אעפ״י‬
‫שהוא כשר לגמרי‪ ,‬וכמו״כ בגר או גיורת‬
‫אם מזזוייבים להודיע לצד השני שרוצים‬
‫להתחתן בם ממצבם זד« ז*‪ .:‬כהא דאשה‬
‫צריכה לחכות ג׳ חדשי הבחנה אפילו כשהיה‬
‫בעלה סרים‪ .‬ה‪ .‬בדברי הרמ״א‪-‬די״א דבמקום‬
‫שרוב בני אדם מצוין מותר לרחוץ מכותית‬
‫שפחות‪ .‬ו‪ .‬אודות הרכבת בן אדם על הכתף‬
‫ולרקוד עמו כגון בשמח״ת או בחתונה‪.‬‬
‫ז‪ .‬אשה שהיא חולה והרופא תולה שז«יבה‬
‫היא מפני שהיא זקוקה למזון מסוג אחר‬
‫אם זה נכלל בכלל לרפאותה או בכלל מזונות‪.‬‬
‫ח‪ .‬זה שיש לא לגרש אשה כשהיא חולה‬
‫עד שתתרפא אם הוא מדינא או רק ממדת‬
‫דרך ארץ‪ .‬ט‪ .‬הרש שאינו שומע וזדנו מדבר‬
‫אם יכול לגרש ע״י שליח‪ .‬י‪ .‬בזה שעדי‬
‫הקדושין אינם רואים פני הכלה באשר‬
‫שמכוסה פניה‪ .‬יא‪ .‬בענין הפלה מלאכותית‪.‬‬
‫ב״ה‪.‬‬
‫למכובדי הגדול היו״ש חכם ורבי יתקרי הדגול‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫מרבבה פרוס׳ ד״ר אברהם סופר אברהם‬
‫מכתב ברכה כמבוקשו‪.‬‬
‫אי פה אי שם‪.‬‬
‫א( ב סי ט ! א׳ בנשמת אברהם סק״ב כותב וז״ל »‬
‫האם טריפה חייב בפריה ורביה‪ ,‬עיין‬
‫לפרי‬ ‫באוצה״פ שזה תלוי במה שדן בקו׳ מים חיים‬
‫חדש סי׳ ב׳ אם ראוי להוליד ובו׳‪.‬‬
‫וי ש להאיר כי ברור שכל הספק הוא רק באם מחויב‬
‫לישא אשד• בת בנים‪ ,‬אבל לישא אשה‪ ,‬בודאי‬
‫קז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן מט‬
‫את שתיהן אמרינן כיון שהכיר הכיר ומותר‬
‫בשתיהן‪ ,‬ואם כן שפיר משכחת לה בכדי״ג דלא‬
‫אסור משום אחות אשתו‪ ,‬ואז בנשואי תאומות־סיאם‬
‫יש לאסור רק משום שאסור לשמש בפני כל חי‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬
‫ג( בסימן ב׳ בנשמת אברהם אודות לדי^יע על‬
‫פגם או פסול משפחדי‪ ,‬והיכא שאביו‬
‫הוא גוי‪ ,‬ובדברי הגמ׳ ביבמות דף מ״די ע״א דאיתא‪,‬‬
‫דכי אתא לקמידי דרב ידיודדי א״ל זיל איטמר או‬
‫נסיב בת מינך‪ ,‬זכי אתא לקמירי דרבא אי׳ל או גלי‬
‫או נסיב בת מינך ובדבריו שם שמביא שידידי דיגרש״ז‬
‫אויערבאך שליט״א מתמה על זד׳ וכותב! ״וכי אין‬
‫בזה משום‪ .‬אונאדי לא לגלות שהאבא הוא גוי אע״ג‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫שהולד כשר לגמרי ?‬
‫והנה לענ״ד נראדי דבודאי יש ‪.‬בזה‪,‬מ שום אונאר״‬
‫ואם לאחר מיכן יתבע הצד הב׳ את הצד הא׳ על‬
‫כך לבית דין וידרוש ג״פ׳ימצא אוזן קשבת‪ ,‬והעצות‬
‫ביבמות שם המה רק בקשר לעצם היתר נשואידים‬
‫של כאלה באשר שעל אף שמורו להיתרא לא ירצו‬
‫במקומם לתת להם אשה‪ ,‬כדאיתא בגמרא שם‪ ,‬ואילו‬
‫במקום שלא יכירום לא ידרשו ולא יחקורו בהיות‬
‫ואין חיוב על כך ]כדמצינו שלומד באמת בכזאת‬
‫מהכא בב״י בטור יו״ד סימן רס״ח[ ויתנו לו בת‬
‫ישראל כשירה‪ ,‬ולא חשו אז על בכדי״ג משום אונאה‬
‫]ודייה זה מעין הוראת שעדי[ כדי שיפורסם היתר‬
‫הנשואין של מי שאביו גוי בהיות ונחלקו בזה וההיתר‬
‫לא נתקבל אצל הדימון כדאיתא בגמ׳ שם שא״ל ״אי‬
‫מר לא ידייב ליה אחרינא לא יריבי‪.‬ליה״‪ ,‬ועל כן‬
‫השיבו ויעצו כפי שיעצו‪ ,‬וגם כן רק בקשר למה‬
‫שנשאלו אם הוא כשר‪ ,‬כדמצינו בדומדי לזה בגיטין‬
‫דף כ׳ שאמרו דגט שכתבו על איסו״רי כשר׳ אע״ג‬
‫דאסור לכתוב דהא מיתדיני מאיסו״די‪ ,‬כדביארו בתוס׳‬
‫שם׳ ויעוין מזה גם בפר״ח אדי״ע סי' קכ״ד‪ ,‬וערודי״ש‬
‫סעי׳ א׳ ע״ש‪ ,‬ועוד יעוין בדומדי לזה גם בתוספות‬
‫קדושין דף מ״א ע״א ד״ה אסור לאדם‪ ,‬שכותבים‬
‫דאע״ג דקתגי האיש מקדש לכתחילדי‪ ,‬לא נקט לידי‬
‫אלא לאשמועינן דין קדושין ע״ש‪ ,‬ולהוסיף‪ ,‬דלו‬
‫אפילו אם ניתן ללמוד מההיא דיבמות היתר בזד‪,‬‬
‫על עצמו‪ ,‬אבל לא ניתן מיהת ללמוד משם היתר‬
‫גם על אחרים היודעים מזה‪ ,‬אלא האחרים חייבים‬
‫שפיר לגלות מזה ובפרט אם נשאלים על המדובר‬
‫המצוי במחיצתם‪.‬‬
‫לפי מה דפסקינן אנן להלכה דעכו״ם הבא על‬ ‫עב״ פ‬
‫בת ישראל אע״ג שהולד כשר מכל מקום‬
‫הוא פגום לכהונה כנפסק באה״ע סי׳ ד׳ סעי׳ ה׳ וסעיף‬
‫י״ט‪ ,‬בודאי שזה נחשב פגם גדול׳ ומחויבים׳ ומחויב‬
‫גם הוא‪ ,‬לגלות מזה לצד הב'‪ ,‬אחרת זו אונאה‪ ,‬והרי‬
‫המדירש״א והחמדת שלמדי סוברים בזה שמחויב גם‬
‫בגיור כמובא בפ״ת שם סק״א ע״ש׳ וכד מצאתי‬
‫שסובר כן בתקיפות הגרש״ק ז״ל בספרו שו״ת םוטו״ד‬
‫ש ו״ ת‬
‫מפרישין אותם׳ ואם היה נשוי לשאר עריות ונתגייר‬
‫הוא ואשתו אין מפרישין אותם‪ ,‬ומסביר הש״ך בסט״ב׳‬
‫דכל הוא דין גרים‪ ,‬אם עבר על דתו בעוד שהוא‬
‫עכו״ם ונשא אמו או אחותו מאמו ונתגיירו מפרישין‬
‫אותן עולמית שאם לא ימחו בידו אע״פ שעבר בגיותו‬
‫על דתו מ״מ יאמרו באגו מקדושה חמורה כר שכבר‬
‫עשיתי באיסור ועכשיו הותרה לי‪ ,‬ואם היה נשוי‬
‫שאר עריות בגיותו אפילו מצד האם ונתגייר הוא‬
‫ואשתו עמו כיון שאין האיסור אלא משום גזירה‬
‫דישראל דלא ליתי לאחלופי כר הואיל וכבר נשוי‬
‫הוא אין מפרישין אותם עולמית רק ג' חדשים להבחין‬
‫בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה‬
‫ע״ש‪ .‬למדנו מהסעיף ב' שבשו״ע והגדרתו של הש״ך‬
‫בזה‪ ,‬דחוץ מאמו ואחותו‪ ,‬שאר העריות אפילו מן‬
‫האם אם היה נשוי אתם בגיותו ונתגייר הוא ואשתו‬
‫אין מפרישין אותן זמ״ז‪ ,‬הואיל וכבר נשוי הוא׳ ורק‬
‫אם נשא אותם לאחר שנתגייר אזי מפרישים אותם‪,‬‬
‫ואם כן בכלל זה של שאר העריות הוא גם אם נשא‬
‫שתי אחיות בגיותן ונתגייר אתם דג״כ אין מפרישין‬
‫אותם‪ ,‬והכי ראיתי בחזון איש יו״ד סי' קנ״ח שמבאר‬
‫נמי בכזאת בדעת הרמב״ם השו״ע והש״ך עיי״ש‪.‬‬
‫ואם כן לפי״ז‪ ,‬ברור כי זה שנפסק בסעי׳ ה׳ דמגרש‬
‫השניה‪ ,‬כי הוא דוקא אם נשא אותם בגיורמ׳אבל‬
‫אם נשא אותם בגיותן אין מפרישין אותן‪ ,‬וזה מדויק‬
‫מאד בלשון השו״ע בסעיף ה׳ שמדייק לכתוב בלשון‬
‫״הנושא אשה ובתה הגיורת וכו׳״׳ והיינו שנשא אותן‬
‫כשהיו כבר גיורות‪ ,‬ולכן פסקינן דיושב עם אחת‬
‫מהן ומגרש השניה‪ ,‬אבל אם נשא אותן עוד בגיותן‬
‫יש לומר שפיר שאין צריך לגרש השניה‪.‬‬
‫ואס כן הרי מיושבים דברי הבית יצחק‪ ,‬דיש לומר‬
‫דכונתו לתרץ דהשבו״י מיירי היכי שנשא התאומות‬
‫בגיותן ואח״ב נתגייר הוא והם יחד דאזי אין מפרישין‬
‫אותן כנ״ל‪ ,‬דבבה״ג ליכא משום איסור שתי אחיות‬
‫ולכן הוצרך לבוא עלד‪ ,‬רק מכח זה מפני שאסור לשמש‬
‫בפני כל חי‪.‬‬
‫דמר הנוספת דהלא כתוב מפורש בשאלה‬ ‫ולשאלתו‬
‫״לפרש לו דיניהם אם יארע כן ח״ו‬
‫בישראל״ יש ליישב בפשוטו‪ ,‬דכיון שנתגיירו גם‬
‫זה כבר בגדר של ״בישראל״ דנחשבים כבר כישראלים‪,‬‬
‫!עוד אזכיר מה דאיתא בירושלמי פי״א דיבמות‬
‫ה״ב וז״ל ! גר שנתגייר ודייה נשוי אשדי ובתה‬
‫או אשה ואחותה כונס אחת ומוציא אחת‪ ,‬במדי דברים‬
‫אמורים שלא הכיר אחת מחן משנתגייר ]שלא בא‬
‫על אחת מהן כשנתגייר[ אבל הכיר את אחת מהן‬
‫משנתגייר אותדי שהכיר אשתו‪ ,‬ואם הכיר את שתיהן‬
‫כיון שדיכיר הכיר ]ומותר בשתיהן[ עכ״ל הירושלמי‪,‬‬
‫יעוין מ״ש בזה בשו״ת חוט המשולש סימן די׳‪ ,‬וחזון‬
‫איש יו״ד שם‪ ,‬ואם כן לפי הירושלמי מפורש‬
‫בהדיא דבגשא אשדי ואחותדי בגיותן ונתגיירו והכיר‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫בגיטין דף מ״ו ע״ב דאיתא דהמוציא את אשתו משום‬
‫אילונית לא יחזיר‪ ,‬דחשש לשמא תנשא ותלד ויאמר‬
‫אילו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשך‪ ,‬ונפסק כן‬
‫להלכה באה״ע סי׳ י׳ סעיף ב׳ ע״ש׳ הרי שמה שבא‬
‫בידי שמים יתכן גם סכוי לד‪,‬וליד‪ ,‬ומה שגעשד‪ ,‬בידי‬
‫אדם הרי ודאי אין כל סיכוי‪ ,‬ולכן הוי חידוש יותר‬
‫שהוי בכלל זה אפילו סרים אדם‪ ,‬וסרים חמה שהוא‬
‫בידי שמים אין חידוש לאשמיענו עליו כי כלול הוא‬
‫בדינא דעקרה ואלונית שהוא ג״כ בידי שמים‪.‬‬
‫כן לא אמנע מלד‪,‬זכיר כי גם הגרש״ז אויערבאך‬
‫שליט״א שמביא שתירץ שהחידוש בסרים אדם הוא‬
‫מה שגם אסור לחיות אתו‪ ,‬כוון בזה להבית הלל על‬
‫אד‪,‬״ע שכותב‪ ,‬דר״ל‪ ,‬אע״ג דסרים אדם אסור לבא‬
‫בקר‪,‬ל וצריכד‪ ,‬ממנו גט אעפ״ב אם היא רצונד! לישא‬
‫לאחר צריכה להמתין ג׳ חדשים עיי״ש‪ ,‬הרי כנז׳‪.‬‬
‫ה( בסל מן כ״א סעיף ה׳ מעתיק כמות שהוא דברי‬
‫הרמ״א שכותב די״א דכל זד‪ ,‬אינו אסור‬
‫רק במקום ייחוד‪ ,‬אבל במקום שרוב בני אדם מצויים‬
‫כגון במרחץ מותר לרחוץ מכותית שפחות וכן נוהגים‪,‬‬
‫מבלי להעיר דבר‪.‬‬
‫ומכיון שכבו׳ זכה שספריו המה מאד שמושיים ובודאי‬
‫בכזאת יהא גם ספרו זה ויבואו ללמוד מזר‪,‬‬
‫לנהוג היתר בפשיטות בכזה וכל הדומה לזה׳ מבלי‬
‫לטרוח לעיין במקורות הדנים בזה‪ ,‬לכן אי אפשר שלא‬
‫ייזכר בדפים אלה מה שגדולים וטובים חולקים‬
‫ומרעישים נגד זד״ הנד‪ ,‬הב״י בטור כותב ע״ז וז״ל ;‬
‫ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר ודבר זד‪ ,‬אסור‬
‫להעלותו על לב ואין ספק אצלי שאיזה תלמיד טועה‬
‫כתב כן מעצמו ותלד‪ ,‬הדבר ברבו עכ״ל׳ והב״ח כותב‬
‫שם דיש לבטל המנהג הרע הלז כי בטעות נהגו כך‪,‬‬
‫והשל״ה בשער האותיות מאמץ דברי הב״י ומתמה‬
‫על הרמ״א דשבקיה לחסידותיה בזה הענין כי היה‬
‫לו לרמ״א למחות בנוהגים כן׳ ומסיים את דבריו‬
‫בלשון זה ! ע״כ נראה לי לד״חמיר ומי לד‪,‬׳ אלי עכ״ל‪,‬‬
‫והבאר הגולה בשו״ע ג״כ הסכים אזנז' וציטט וציין‬
‫לדבריהם‪ .‬וכך ציטט והעלד‪ ,‬גם בספר שו׳׳ת חינוך‬
‫בית יהודא סימן קל״ד‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ועוד יעויין בספר אפי‬
‫זוטרי על אה״ע )לבנו של הגאון בעל חסדי דוד ז״ל(‬
‫בסי׳ כ״א ס״ק י״ח שמוסיף לכתוב בזה וז״ל! ובאמת‬
‫שיש לתמוה על מי שיסד מנד‪,‬ג רע ומר כזה‪ ,‬כי אין‬
‫אפוטרופוס לעריות‪ ,‬בפרט אם מידי עבירה יצאו‬
‫מידי הרהור לא יצאו‪ ,‬ומי הוא זד‪ .‬יערב אל לבו לומר‬
‫שלא יבוא לידי הרהור‪ ,‬ע״כ ישתקע הדבר ולא תד‪,‬יה‬
‫כזאת בישראל וכו׳ אבל לשפשף גופו במרחץ מהיכא‬
‫תיתי להתיר דבר זר כזד‪ ,‬בפרט לבחורים שאין ספק‬
‫אצלי דבודאי פרצה קוראת לגנב לכל הפחות לבוא‬
‫לידי קישוי וקרוב ג״כ א־‪,‬וצאת ש״ז לבטלד‪ ,‬ח״ו‬
‫עכ״ל‪ ,‬ובפרט בדור פרוץ כזה שאגו חיים בו ה' ירחם‪.‬‬
‫סימן מט‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קח‬
‫חיו״ד מהדו״ק סי׳ רכ״ט ושח״ו לקרוא שמו בישראל‬
‫בלתי גירות תחילה ע״ש‪ ,‬הגם שרוב הפוסקים לא‬
‫ם״ל כן להלכה כמובא באוצה״פ‪ ,‬אבל מכל מקום‬
‫צייגתי זה כדי להראות הפגם שבו נוסף למה שהוא‬
‫פגום לכהונה כאשר נוהגים שלא לגיירו‪.‬‬
‫וסדזאי לציין דנראה שגם בגר וגיורת צריכים‬
‫להדיע על כך לצד הב‪ /‬בהיות דמצינו בברכות‬
‫דף ח׳ ע״ב דרבא צוה לבניה דלא לינסבו גיורתא‪,‬‬
‫ובהגהות יעב״ץ שם מבאר אחד מהטעמים בזה דהוא‬
‫משום הזרע שנשאר בו רושם מטבע השורש‪] ,‬ונימוק‬
‫זה שייך גם כשהאב גוי[‪ ,,‬והכי איתא גם בפסחים‬
‫דף קי״ב ע״ב דבכזאת צוה גם רבינו הקדוש לבניו‪,‬‬
‫ויעוין מ״ש בזה עוד בהגהות יעב״ץ להוריות דף‬
‫י״ג ע״א עיי״ש‪ ,‬ויש להוסיף עוד טעם מפני שאין‬
‫השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל׳‬
‫וכדכותבים התום׳ בנדה דף י״ג ע״ב בשם ר״י שמשום‬
‫כך קשים גרים לישראל כספחת מפני שמטמעים‬
‫בישראל‪ ,‬וכך כותבים גם ביבמות דף מ״ז ע״ב ד״ה‬
‫קשים ע״ש ]וגם נימוק זה יתכן ששייך גם כשהאב‬
‫גוי[‪.‬‬
‫ובאמת מציגו בספר שו״ת מים רבים )מילדולה(‬
‫חאה״ע סימנים ט׳ י׳ שהעלה למעשה לענין־ ביטול‬
‫שידוכין שמד‪ .‬שנודע לאחר מיכן לצד החתן שהכלה‬
‫היא בת גרים הוא פגם להחשב לעילה לבטל את‬
‫השידוך יעו״ש‪ ,‬ואכמ״ל יותר‪.‬‬
‫ד( בסימן י״ג סעי׳ א׳ בנשמת אברהם סק״ג מתקשה‪,‬‬
‫למה מרן בשו״ע שם כתב דוקא סרים‬
‫אדם ולא כתב סרים חמה או סתם סרים‪ ,‬וכותב דאולי‬
‫י״ל מפני שמקור דבריו הוא מד‪.‬ריב״ש סימן ר״ב‬
‫והשאלה היתד‪ ,‬שם על אשת סרים אדם‪ ,‬לכן הביא‬
‫מרן את הדין לפי המעשה שהיה‪ ,‬אך אה״נ שה״ה גם‬
‫בסרים חמה‪.‬‬
‫אשמח לד‪,‬ודיעו בזה כי מצאתי שכוון בדקדוקו‬
‫ובתירוצו להגאון ר׳ מיכאל בכרך ז״ל שחי‬
‫בתקופתו של הגאון הנו״ב ז״ל והיה מחברי בית‬
‫דינו‪ ,‬דזה עתה נדפס ספרו ערוגת הבושם על‬
‫אד‪,‬״ע בד‪,‬וצאת מכון ירושלים‪ ,‬ובסי׳ י״ג אות ח׳‬
‫כותב וז״ל! נראה דר‪,‬״ה סרים חמה דלא עדיף מעקרה‬
‫ואילונית‪ ,‬וכ״מ בריב״ש סי׳ ר״ב דכ' הטעם דד‪,‬לכה‬
‫כר״מ בגזרותיו ולא חילקו‪ ,‬משמע דאין חיאק‪ ,‬והא‬
‫דנקט סרים אדם משום דהשאלה היתד‪ ,‬בסריס אדם‬
‫עכ״ל‪ ,‬ונתאמתו דברי כבו׳‪.‬‬
‫ונראה להוסיף׳ די״ל דנוסף למה שהשאלד‪ ,‬בריב״ש‬
‫היתד‪ .‬בסרים אדם‪ ,‬לא היה בכלל מן הצורך‬
‫לד‪,‬זכיר סרים חמה בר״יות ולא עדיף מעקרה ואילוגית‬
‫ונלמדהו בפשיטות משם‪ ,‬ומד‪ .‬שזעצרך לאשמעינו‬
‫הוא שכלול בזה גם סריס אדם הגם שבטוח ביתר‬
‫ודאות שלא מכל להוליד בכל זאת לא תנשא לפני‬
‫חילקו חכמים בגזירותיד‪,‬ם׳ ויעוץ‬ ‫ג׳ חדשים‪ ,‬דלא‬
 ‫קט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫וא״כ נלמד מדברי ב״ח אלה דה״נ לגבי אשתו‬
‫שחייב במזונותיה על שלחנו‪ ,‬צריך לתת לה‬
‫שהיא‬ ‫שהיאצריכה בכל יום בין‬ ‫כל מזונותיה‬
‫בריאה ובין חלתה‪ ,‬שעל זה התחייב‪.‬‬
‫והכי ראיתי באמת בספר מטה לחם חאה״ע סימן‬
‫דדוקא‬ ‫שכותב לומר בכזאת בהדיא‪,‬‬ ‫ט״ו‬
‫בדמי רפואה דהיינו שכר הרופא והתרופות דהיינו‬
‫הסממנין ותחבושת וכיוצא קאמר בעל העיטור דכיון‬
‫שיש לה קצבה ואינו דומה למזונות פטור‪ ,‬אבל במידי‬
‫דמאכל דהוא מזונות ממש אלא דהם מאכלים קלים‬
‫דנקגים ביוקר הצריכה לה בשביל היותה חולה הא‬
‫ודאי יודה גם הרב דחייב דמכלל מזונות היא‪,‬‬
‫ומסתמך ואזיל ע״ד הב״ח הנ״ל‪ ,‬ומציין עוד שכיו״ב‬
‫כותב גם בשו״ת מהרש״ך ח״א סי׳ קי״ו הובאבכנה״ג‬
‫סי׳ קע״ז הגה״ט אות י׳ ע״ש‪.‬‬
‫וא״כ דברי ידידי הגרש״ז שליט״א קיבלו חיזוק‬
‫ואפשרי איפוא לקבוע בזה מסמרות לפסוק‬
‫בכזאת להלכה למעשד‪-‬‬
‫ח( בנשמת אברד& שם בסק״ד על דין השו״ע שם‬
‫בסעיף ג׳ שנפסק‪ ,‬דאם ראה הבעל שהחולי‬
‫ארוך יכול לומר לה הרי כתובתך מונחת‪ ,‬או רפאי‬
‫עצמך מכתובתך או הרני מגרשך ונותן כתובה‪ ,‬ואין‬
‫ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ‪ ,‬מביא כבו׳ שכתב‬
‫לו ע״ז הגרש״ז שליט״א וז״ל! בב״י ועוד הביאו‬
‫מהספרי לא לגרש אשה כשהיא חולה עד שתתרפא‬
‫עכ״ל‪.‬‬
‫והנה לא מובן לי מד‪ ,‬כונת ידידי מגרש״ז בזה‪ ,‬וזה‬
‫דבר שיכול לד‪,‬טעות כאילו הב״י איננו‬
‫נו״ג בזה ומכריע אפ״ה דלא כן‪ ,‬אלא כאילו גם הוא‬
‫הסכים עפי״ז לפסוק כן להלכה ורק משום מה לא‬
‫הביא מזה בשלחנו‪ ,‬הא הספרי הזד‪ ,‬שהוא בפ׳ תצא‬
‫כתוב לגבי יפת תואר הוא זד‪ ,‬שהב״י בטור‪ ,‬וכןהמ״מ‬
‫על הרמב״ם דנים עליו ומכריעים אפ״ה אחרת לד‪,‬לכד״‬
‫והוא זד‪ ,‬שמביאו גם הבית שמואל באד״״ע שם שכבו׳‬
‫מעתיק מדבריו בחלקן לפני כן‪ ,‬ובגלל כן הוא‬
‫דס״ל לד‪,‬ראב״ד והרשב״א לפסוק כן להלכה כחספרי‪,‬‬
‫ורק לחלק בין כשהיא מוטלת על ע״ד או לא‪.‬‬
‫אבל הרמב״ם בפי״ד מה׳ אישות הי״ד לא ס״ל‬
‫בכזאת להלכה‪ ,‬אלא פוסק דשומעין לו‪ ,‬ורק‬
‫אין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ‪ .‬וד‪,‬ב״י בשלחנו‬
‫פוסק כותיה ככתבו וכלשונו‪ ,‬והמ״מ ברמב״ם שם‬
‫מבאר שדעת הרמב״ם שלא לפסוק בד‪,‬ספרי מפני‬
‫שבתלמודין לא משמע כן‪ ,‬וכן הב״י בכ״מ שם מבאר‬
‫שהרמב״ם סובר דד‪,‬ד‪,‬יא דספרי מיתגיא אליבא דר׳‬
‫נתן וכו׳‪ ,‬אבל רבנן מפרשים לקרא מקמי קדושין‬
‫וכו׳ הילכך ליכא למילף מהכא מ ‪ T‬י ע״ש‪ ,‬וגם בב״י‬
‫בטור שם זמזרי שמביא דברי הספרי‪ ,‬מביא ע״ז‬
‫דברי ד‪,‬מ״מ שמסביר למד‪ ,‬שד‪,‬רמב״ם לא פסק כן‪,‬‬
‫וכנ״ל‪ ,‬ועל כן פסק הב״י ג״כ בשלחנו כפסקו של‬
‫סימן מט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ואנא עובדא ידענא ברב אחד שהורה להתיר עפי״ד‬
‫הרמ״א לקחת משרתת עכו״ם בבתי מרחצאות‬
‫שירחצו גם את הגברים ולעזה עליו המדינה וכשהגיעו‬
‫הדברים לידיעתו של הגאון הגרצ״פ פרנק ז״ל נזדעזע‬
‫מזה ועמד בפרץ במלוא עיזוזו והכריח את הרב לחזור‬
‫מהוראתו‪ ,‬ומאז לא ישמע ולא יפקד ולא יעלה על‬
‫לב מי שהוא להורות להתיר דבר תמוה כזה‪.‬‬
‫‪ 0‬לסימן כ״ג סעיף ר שמעתיק הנפסק בשו״ע •‬
‫אסור לרכוב על בהמה בלא אוכף‪.‬‬
‫להאיר בכאן לעיינין בספר רוח חייםלהגר״ח‬ ‫ברצוני‬
‫פלאג׳י ז״ל באו״ח סי׳ תרס״ט אות ח‪/‬‬
‫שמעורר בדבריו עפי״ז לכל ראש קהל שיתן דעתו‬
‫בשמ״ע ושמח״ת שלא ירכיבו אדם על כתפיהם לרקד‪,‬‬
‫ושראוי לבטל המנהג הרע הזה‪ ,‬והנימוק העיקרי‬
‫שלו‪ ,‬שכפי שמדגיש לכתוב שעולה על כולנה‪ ,‬הוא‪,‬‬
‫מפגי שלפעמים המרכיב הוא בחור או המגביהים‬
‫אותו הם בחורים‪ ,‬ולכן‪ ,‬מק״ו שלא ירכיב על חמור‬
‫בלי אוכף נפקא דלא יתכן לעשות ‪ p‬דאיכא למיחש‬
‫להרהור וקישוי לפני הספרי תורה בתוך ביהכ״נ‬
‫עיי״ש‪,‬‬
‫מתרך דברי הגרח״פ אלה אני מהרהר ומעורר אם‬
‫לא כדאי לתת את הדעת לבטל גם המנהג‬
‫הנהוג להרכיב בחתונה את החתן על הכתפיים ולרקוד‬
‫אתו זמן ממושך במצב זה וד״ל‪.‬‬
‫בשם‬ ‫ז( בסימן ע״ט בנשמת אברהם סק״א מביא‬
‫שכתב‬ ‫ידידי הגרש״ז אויערבאך שליט״א‬
‫תולה‬ ‫לו להעיר דיתכן שאם היא חולה והרופא‬
‫זמזר‪,‬‬ ‫שהסיבה היא מפני שהיא זקוקה למזון מסוג‬
‫אפשר דהרי זה נכלל במזונות‪.‬‬
‫ואני מוצא סייעתא ל״האפשר״ של הגרש״ז שליט״א‬
‫מדברי שו״ת הב״ח סימן מ״ו שנשאל אודות‬
‫ראובן שהתחייב בקנין לזון חתנו ובתו על שלחנו‬
‫ג׳ שנים והולידה בתוך הזמן אם חייב ראובן לזון את‬
‫בתו במזונות קלים כל ד׳ שבועות כמנהג ביולדת‪,‬‬
‫ובתשובתו‪ ,‬מראש רצה הב״ח לומר דהדין הוא דכמו‬
‫במתחייב לזון את חבירו אינו חייב ברפואתו‪ ,‬ה״ה‬
‫נמי לא נתחייב לבתו בשעת לידה אלא דמי מזונות‬
‫שהיתה צריכה כשהיתה בריאה‪ ,‬אבל לאחר מכאן‬
‫משוה הב״ח הדרנא בגפשיה‪ ,‬וכותב‪ ,‬דכל זה אינו‬
‫אלא במתחייב לזון בסתם‪ ,‬אבל אם התנה בפירוש‬
‫לזון על שלחנו צריך לתת לה כל דמי מזונות שהיא‬
‫צריכה‪ ,‬ולפי״ז אם חלתה אינו נפטר בדמי מזונות‬
‫כשהיתה בריאה‪ ,‬אלא צריך לתת לה כל מזונותיה‬
‫שהיא צריכה כל יום ויום בין שהיא בריאה בין‬
‫כותב הב״ח‬ ‫חלתה שעל זה התחייב‪ ,‬ורק לבסוף‬
‫טעמא אחרינא שיש לומר דיולדת שאני‪ ,‬והוא‪ ,‬מפני‬
‫דאין דין יולדת כדין חלתה דעלמא מאחר שהבעל‬
‫גרם לה שצריכה למזונות אלו וה״ל אונס דמחמתיה‬
‫וכד ע״ש ביתר אריכות‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן מט‬
‫כל העיר ונשתקע הדבר עיי״ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫יב( בסימן תכ״ה בנשמת אברהם הערה ‪ ,91‬בקשר‬
‫להפלה מלאכותית‪ ,‬מתמה עלי על‬ ‫‪.‬‬
‫שבספרי צ״א בדיוני בזה הבאתי רק ממ״ש בשו״ת‬
‫רב פעלים ח״א חאה״ע סי' ד'‪ ,‬ולא שמתי לב למ״ש‬
‫בתשובה אחרת ברב פעלים ח״ד סימן י״ד כמה שהוא‬
‫החמיר בעגץ זה‪.‬‬
‫‪,‬ואשיבנו‪ .‬כי אינני רואה שהרב פעלים בח״ד‬
‫מחמיר כ״כ ביותר ממה שלא החמיר‬
‫בח״א‪ ,‬אני רואה שגם בח״ד הוא מביא ומציע כל‬
‫צדדי ההיתר שכותבים להתיר בזה גדולי הפוסקים‬
‫הקדמונים‪ ,‬את החות יאיר‪ .‬ואת השאילת יעב״ץ‪,‬‬
‫ועל הכל דברי המהרי״ט שמקיל מאד בזה׳ ומדגיש‬
‫וכותב דהגם שמצא להמהרי״ט ז״ל בסי' צ״ז שיצא‬
‫לחלק וכו׳‪ ,‬בכל זאת מסיים וכותב דאיך שיהיה‬
‫בסימן צ״ט התיר המהרי״ט להדיא לצורך׳ אלא‬
‫שמרוב חסידותו‪ ,‬לא רצה הרב פעלים בעצמו להתיר‬
‫לכתחילה והדגיש וכתב בלשון‪ :‬״אך אנחנו לא נוכל‬
‫לסמוך להתיר לכתחילה אפילו לצורך האם״‪ ,‬והשאיר‬
‫את הדבר למורים אחרים‪ ,‬וכמעט במגביל לזה הרי‬
‫כתב גם בח״א שם‪ ,‬כי הוא בעצמו איננו רוצה לד‪,‬שיב‬
‫בדרך הוראה לא לאיסור ולא להיתר ואיננו מוסיף‬
‫משלו בדבר הזה‪ ,‬ורק מציע הדברים לפני השואל כדי‬
‫שיראם לאיזה חכם‪ ,‬והוא יורה לו מה לעשות כדיעו״ש‪,‬‬
‫ואגב‪ ,‬הח״ד של רב פעלים לא הדפיסו המחבר בעצמו‪,‬‬
‫וזכורני שהראש״ל הגר״י נסים ז״ל חיה לו תערומות‬
‫על מי שחדפיסו‪ ,‬כי ישנם דברים בלתי מקוריים‪,‬‬
‫ובמהדורא השני׳ השמיטו משם גם איזה חשובה‬
‫שהיתה במהדורא הראשו׳׳עכ״פ התפיסה שתפס אותי‬
‫כבו׳ בזה היא רחוקה מלהיות חמורה עד שיהא א״א‬
‫לרדת לסוף דעתי‪ ,‬וזאת באין צורך להדגיש כי מד‪,‬‬
‫שהבאתי מהרב פעלים היא רק סמיכה אחת מה‬
‫שסמכתי עליה מבין כמה וכמה סמיכות על גדולי‬
‫הפוסקים שסמכתי את יסודותי בזה בספרי שם בכמה‬
‫תשובות שהשבתי בזה כדיעו״ש‪ ,‬ואכמ״ל יותר מזה‪.‬‬
‫בברכה ובהוקרה‬
‫אליעזר יההדה וולדינברג‬
‫סימן נ‬
‫על זה לציץ מה שג״כ כתבתי בזה‬
‫כח האג והאס גד^זקת וחינוד‬
‫בניהס ובנותיהם‪.‬‬
‫שאלה‪.‬‬
‫בס״ד‪ .‬עש״ק רזמיי כ״ט אב רחמן התשמ״ה‪.‬‬
‫אל בגוד מו״ר מאור עינינו ומעוזיגו הרב‬
‫ר׳ אליעזר וולדינברג שליט״א החיים והשלום‪.‬‬
‫היות ובא לידינו מקרה הדומה לאותו שבו דן‬
‫כת״ר בספרו הנחמד ציץ אליעזר חט״ז סימן מ״ד‪,‬‬
‫ודבריו הק׳ נאמרו בטוב טעם ודעת‪ ,‬והאירו עינינו‬
‫לראות עדיפות כח האב מכח האם בנוגע לחינוך‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קי‬
‫הרמב״ם ולא חש לההיא דהספרי‪ ,‬וא״כ מה רצה ידידי‬
‫הגרש״ז שליס״א בהעתיקו את הספרי שהובא בב״י‬
‫ועור‪ ,‬בשעה שהרמב״ם והב״י בעצמו הכריעו להלכה‬
‫דלא כן‪ ,‬והוציאו ללמור משם רק זאת ״שאין ראוי‬
‫לעשות כן מפני דרך ארץ״׳ וכדכותב הכ״מ שם‪,‬‬
‫ויעו״ש גם בב״ח בטור׳ וכן בח״מ ובביאור הגר״א‬
‫כאן על אתר‪.‬‬
‫כן מבארים שם‪ ,‬שאפילו לרעת הראב״ד יש חילוק‬
‫גין כששוכבת במטה לבין מהלכת בחליה‪ ,‬ושגם‬
‫בספרי המרובר כשאינה מתהלכת ולכן חסר ״ושלחה‬
‫לנפשה״‪ ,‬והעלה בכזאת גם בשו״ת מהרי״ט צהלון‬
‫סימן ג׳ עיי״ש‪.‬‬
‫ט( בסימן קכ״א בנשמת אברהם סק״ו ׳בחרש שאינו‬
‫שומע ואינו מרבר׳ מצטט בשם ספר‬
‫מלאכת חרש שהעלה דנראה לו ברור דבגירושין צריך‬
‫שיגרש בעצמו דוקא ולא על ידי שליח‪.‬‬
‫ויש להאיר‪ ,‬דאבל כמה גאונים בדור שלפנינו העלו‬
‫דלא כן‪ ,‬אלא דשפיר יכול לגרש על ידי שלית‬
‫להולכה‪ ,‬ובפרט במקום עיגון‪ ,‬בך העלה ובירר באריכו׳‬
‫נפלאה די‪3‬ול לגרש ע״י שליח הגאון הרידב״ז ז״ל‬
‫בשו״ת רידב״ז סימן א׳‪ ,‬וכך העלה גם הגאון ?על‬
‫בית יצחק בחאה״ע ח״ב סימן י'‪ ,‬ודעתו להכשיר שם‬
‫אפי' ע״י שליןז לקבלה שתמנה האשה יעו״ש׳ ויעוין‬
‫מ״ש בירור דברים בזה בספרי צ״א ח״ה סימן כ״ח‬
‫יעו״ש•‬
‫י( ל חו ״ מ סי' י״ז בנשמת אברהם סק״א לענין‬
‫עמידה ע״י סמיכה‪ ,‬יעוץ מ״ש בירור‬
‫יותר נרחב בהגדרת דבר זה של עמידה ע״י סמיכה הן‬
‫במקום שטעון עמידה והן במקום שטעון ישיבה‬
‫בספרי שו״ת צ״א חט״ז סי׳ א׳ אות ה׳ יעו״ש‪,‬‬
‫יא( בסלמן ל״ה בנשמת אברהם סק״ג מביא בשם‬
‫הגרי״י נובירט שליט״א שהעיר בעדי‬
‫קדושין שלא מכירים את הכלה והיא מכסה כל‬
‫פניה למה כשרים‪ .‬לעדות‪ ,‬ושהגרש״ז אויערבאך‬
‫שליט״א השיב ע״ז‪ ,‬שגדולי עולם כבר נו״נ בזה‪,‬‬
‫והעלו דכיון שהוקבעה שזוהי הכלה והוליכוה לחופה‬
‫הרי זה חשיב כאילו העדים עצמם יודעים שזוהי הכלה‬
‫אפילו אם לגמרי לא ראו אותה ולא מכירם אותה‪.‬‬
‫אוסיף‬
‫ברוח זו בספרי שו״ת צ״א חי״א סימן פ״ב‪,‬‬
‫ושם הבאתי גם מספר שו״ת בית שלמה להגאון‬
‫מסקאלא ז‪.‬״ל חאה״ע סי' ט׳ שהשיב לשואלו שרצה‬
‫לחדש לגלות פני הכלה קודם הקדושין בכדי שהעדים‬
‫יראו אותה‪ ,‬כי ח״ו לשנות בזה ממה שנהגו עד עתה‬
‫עפי״ד הרמ״א‪ ,‬וכן היא דרך צניעות‪ ,‬בפרט שדבר‬
‫מכוער הוא לעשות כן להסתכל באשה במתכוון׳ וכל‬
‫המחדש בזה דבר לעשות נגד מנהג אמ תינו ידו על‬
‫התחתונה‪ ,‬ומעיד וכותב שלא כביר היה רב בקהלה‬
‫גדולה ורצה לחדש דבר זה וכיוצא בזה‪ ,‬ולעזה עליו‬
‫קיא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫מה‪ ,‬וכשנוכחים לדעת שטובת הבן דורשת להיות‬
‫אצל האב אפי׳ בפחות מבן שש׳ או להיפך שטובתו‬
‫דורשת להמשיך אצל אמו אפילו למעלה מבן שש‬
‫עושים ופוסקים במאת‪ ,‬וכן בבת אם טובתה דורשת‬
‫להיות אצל האב עושים במאת‪ ,‬ורק מן הסתם‬
‫כשאין עדיפות אזי פוסקים בן אצל האם עד גיל שש‪,‬‬
‫ולמעלה מזה אצל האב‪ ,‬וכן כי הבת אצל אמה לעולם‪,‬‬
‫וג״ב מטעמא שבסתמא הוא טובת הבן או הבו^‬
‫ויעדין בשו״ת הרשב״א המיוחסות להרמב״ן סימן‬
‫ל״ח שאחרי שמסביר כנז׳ שעושים מה‬
‫שטובת הבן והבת דורשת‪ ,‬כללא כייל לנו בזה ומסיים‬
‫וכותב בזה״ל! ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים‬
‫אלו אחר מה שיראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום‬
‫שיש בו יותר תיקון ליתומים שב״ד אביהם של יתומים‬
‫לחזור «זר תקונן עכ״ל‪ ,‬וברור הדבר דכשאמרו דבי״ד‬
‫אביהם של יתומים‪ ,‬הוא הדין שהן אביהן של קטנים‬
‫כשנמצאים במצב של יתומים חיים‪.‬‬
‫וכיוצא בזה העלה גם בשו״ת רדב״ז ח״א סי׳ רס״ג‬
‫באודות ראובן שגירש את אשתו ויש לו ממנה בת‬
‫והרי היא בת ז׳ והיא עם אמה׳וזינתה אמה וילדה מזנד‪.‬‬
‫וכיון שראה ראובן כן רוצה לקחת את בתו מאצלה‬
‫שלא תלמד מעשה אמה‪ ,‬והשיב ע״ז וז״ל ! הדבר ברור‬
‫שהדין עם ראובן‪ ,‬דהא טעמא דאמרר ז״ל הבת אצל‬
‫אמה משום דבצוותא דאמה ניחא לדי והכא אנן סהדי‬
‫דלא ניחא לד‪ ,‬בצוותא דאמה‪ ,‬ואפילו תאמר אצל אמי‬
‫אני רוצה אין שומעין לה וכו׳ וגדולה מזו אני אומר‬
‫שאפילו לא היה ראובן אביה חי ובאים קרובים לקחת‬
‫אותר‪ ,‬שומעין להם‪ ,‬ולא זו בלבד אלא אפילו אין שם‬
‫קרובים בי״ד אביהם של יתומים וכו׳ עכ״ל‪ ,‬הרי‬
‫כנז׳‪ ,‬ושאפילו כשהורים כאלד‪ ,‬נמצאים בחיים ג״כ‬
‫אמרינן בזה דבי״ד אביר‪,‬ם של יתומים‪.‬‬
‫רק בזינתה אמה בפועל העלר‪ ,‬הרדב״ז בכנ״ל‪,‬‬ ‫ולא‬
‫אלא מצינו לו עוד בסימן ש״ס שהעלה בכזאת‬
‫גם כשאמה רק פרוצה או שפרוצים נכנסים לביתה‪,‬‬
‫ובנמקו שדבר ברור שאעפ״י שהדין הוא שהבת אצל‬
‫אמה לעולם‪ ,‬טעמא הוא כדי שתלמוד דרך הנשים‬
‫וצניעותן‪ .‬וכד‪,‬רמב״ן הנ״ל ‪ p‬כללא כייל לנו בזה‬
‫גם הרדב״ז שם ומסיים וכותב וז״ל‪ :‬כללא דמילתא‬
‫שהדבר תלוי כפי ראות בית דין בין בילדותה בין‬
‫בקטנותה עכ״ל )ד‪,‬תשובות הגז׳ של הרדב״ז צוטטו‬
‫בקצרה גם בפ״ת אה״ע סי' פ״ב סק״ז ע״ש(‪.‬‬
‫ובשו״ת דרכי נועם חאה״ע סי׳ כ״ו אחרי שהביא‬
‫וד‪,‬עתיק דברי שו״ת הרמב״ן הנ״ל מסכם‬
‫וכותב וז״ל; הרי שאעפ״י שגזר אומר בתחילת דבריו‬
‫הבת לעולם אצל ד״אם וד‪,‬בן אצל האנשים סיים בסוף‬
‫דבריו שלעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר‬
‫מה שיראה בעיני בי״ד‪ ,‬ואכולא מילתא קאי ביןלענין‬
‫הבן בץ לענין הבת במקום שרואין בית דין תיקון‬
‫הולד‪ ,‬כי חכמי התלמוד אמרו על הסתם דמילתא‬
‫סימן נ‬ ‫שו״ ת‬
‫ולהזזזקת בניו וגם בנותיו ואפילו להעבירם לרשות‬
‫האב במקרים מסויימים‪ ,‬ארצה לדעת חוות דעת‬
‫כת״ר מה ידון בה אם היה בא מקרה כזה לפניו בחו״ל‪,‬‬
‫כי כאן בחו״ל יש ג״כ כח ההשפעה מצד שגם בחוקות‬
‫הגוים דנים בה להעדיף כח האם מהאב וגם בדיני‬
‫ישראל דנים כדיניהם בענינים אלו מקדם ק ד מ ^‬
‫ואם נרצה לדון״ כדעתו בתשובה הנ״ל יראה כמילתא‬
‫התמיהא לרבים‪ ,‬האם היה כת״ר מעדיף להניחם‬
‫במנהגיהם‪ ,‬או לעמוד לימין הבעל בכל תוקף וליתן‬
‫לו זביותיר המל ‪w‬ו ‪ J‬כפי ד״ת ויהי מה‪.‬‬
‫בקרוב יועמדו לדין איש ואשתי‪ ,‬והנדון יהיה‬
‫שמירת הילדים אצל מי תהיה‪ ,‬וחוות דעת כת״ר תהי׳‬
‫לתועלת רבה להשקסת הרוחווג‬
‫דברי תלמית המתאבק בעפר רגליו‬
‫ס״ט‬ ‫הצב״י שמעון בן אליהו חליואה‬
‫תשובה‪.‬‬
‫ב״ה‪ .‬י׳ אלול תשמ״ה לפ״ק‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫אל‬
‫הרבנות הראשית דק״ק ניצא והמחוז‬
‫לידי הרה״ג כמוה״ר שמעון בן אליהו חליואה ס״ט‬
‫שלום רב‪.‬‬
‫מכתבכם מתאריך כ״ם אב התשמ״ה קבלתי‬
‫לנכון שלשום וד‪,‬נני לד‪,‬שיב לכם על שאלתכם‪ .‬למעשד״‬
‫השאלה שלכם היא ! היות ובא לידכם מקרת הדומה‬
‫לנידון שאני ח בספרי שו״ת צ״א חט״ז סימן מ״ד‪,‬‬
‫לכן ברצונכם לדעת מה הייתי ח אם היה בא לפני‬
‫מקרה מ ה בחו״ל‪ ,‬כי כאן בחו״ל יש ג״כ כח ההשפעה‬
‫מצד שגם בחקות הגוים דנים בה להעדיף כח האם‬
‫מהאב וגם דיני ישראל דנים כדיניד ‪ a‬בענינים אלו‬
‫מקדם קדמתא‪ ,‬ואם נרצה לדון כדעתו בתשובה הנ״ל‬
‫יראה כמילתא התמיהא לרבים‪ ,‬האם היה כת״ר‬
‫מעדיף להניחם כמנהגיהם או לעמוד לימין הבעל‬
‫בבל תוקף וליתן לו זכיותיו המלאות כפי ד״ת׳ ויהי‬
‫מה‪ .‬בקרוב יועמדו לדין איש ואשתו והנדון יהיה‬
‫שמירת הילדים אצל מי תהיה׳ וחוות דעת כת״ר תד‪,‬י׳‬
‫לתועלת רבה להשקטת הרוחוו^ עכ״ל שאלתכם‪.‬‬
‫וזאת תשובתי על זה‪.‬‬
‫א( תודה אחת ומשפט אחד לנו בארץ ובחו״ל‪,‬‬
‫שאם היה בא לפני‬ ‫דאץ כל ספק בדבר‬
‫בספרי שם‪ ,‬שהייתי‬ ‫בחו״ל כמקרה הנ״ל שאני דן‬
‫בכל תוקף לתת לו‬ ‫ג״ב פוסק לעמוד לימין הבעל‬
‫תמה עד מאד איך‬ ‫זכיותיו ' המלאות כפי ד׳׳ת‪ ,‬ואני‬
‫כדיניהם‪ ,‬כי כל מנהג וקבלה‬ ‫שאפשר לגד‪,‬וג בדבר כזה‬
‫בגלל זה דהסטיה בזה מדין‬ ‫לא יכול להועיל בזה‪ ,‬הן‬
‫הקטנים‪ ,‬והן מפאת דבכלל‬ ‫תורה מחבלים בנפשות‬
‫נינהו‪.‬‬ ‫דקטנים לאו בני מחילה‬
‫תורה הא הרי הוא לראות בעיקר מה טובת‬ ‫ודין‬
‫הקטנים והקטנות ברוחניות ובגשמיות דורשת‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן נא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קיב‬

‫סימן נא‬ ‫הבת אצל האם והבן ג״ב בקטנותו‪ ,‬ואח״ב עם האב או‬
‫עם קרוביו שאינם ראוים ליורשו‪ ,‬שכ״ז תיקון הולד‬
‫הרחקה דר״ת לבעל שמסרב לשמוע‬ ‫על הסתם‪ ,‬אבל אם ראו בי״ד שאין בזה תיקון אלא‬
‫לבית דין שחייבוהו לפטור את‬ ‫אדרבה קלקול מחזרין אחר תקנתן כפי ראות עיני‬
‫אשתו בג״ם‪.‬‬ ‫הדיינים‪ ,‬וכל הפוסקים הסכימו בזה שהכל תלוי כפי‬
‫הזוג שלפנינו נשואים זל״ז עשרים שנה׳ ולא זכו‬ ‫ראות עיני בית דין מה שהוא תיקון לולד עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫להבנות זמ״ז‪ ,‬טיפלו ברופאים וברפואות‬ ‫לנו הבהרה ברורה בכוונת דברי תשובת הרמב״ן‬
‫למעלה מחמש עשרה שנה וללא הועיל‪ ,‬האשד‪ .‬טופלת‬ ‫בכנ״ל‪ ,‬וכן העדאה כי כל הפוסקים מסכימים בזה‬
‫את האשמה בבעל‪ ,‬והבעל טוען ששניהם זקוקים‬ ‫שהכל תלוי בפי ראות עיני בי״ד מה שהוא תיקון‬
‫לטיפולים שונים ומקוד‪ .‬שיוכלו עוד לדיוליד‪ ,‬האשד‪,‬‬ ‫וטובת הילדים בזה‪.‬‬
‫דורשת ג״פ בטענד‪ ,‬של בעינא חוטרא לידי‪ ,‬וזועקת‬
‫ובעצם כתובים הדברים ברוח זו גם ברמ״א‬
‫מרה על כך כי בס״ד‪ ,‬יש לדי סיכוים ללדת רק מספר‬
‫באה״ע סי' פ״ב סעיף ז' שפוסק וז״ל ‪:‬‬
‫שנים מועטות‪ ,‬היא כבר כעת בת ‪ 46‬שנה‪ ,‬וזה מספר‬
‫ודוקא שנראה לבי״ד שטוב לבת להיות עם אמה‪,‬‬
‫שנים שגרים בנפרד זמ״ז וטענת האשד‪ .‬היא כי‬
‫אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית‬
‫איננדי יכולה לסובלו יותר בחיים כאלה שהיו בהם‪.‬‬
‫אביה אין האם יכולה לכוף שתהיה עמד‪ .‬עכ״ל‪ ,‬ודון‬
‫ל פי התעודות הרפואיות השונות שהוגשו בתיקי‬
‫מיניה גם ליתר פרטי דברים שמתעוררים בזה בבן‬
‫בירי״ד משתקפת התמונד‪ .‬כי לאור הפגמים‬
‫או בבת שכל הדרישות מ ה צריכים להיות מכוונות‬
‫שהתגלה אצל שניהם באברי ההולדה קטנים עד מאד‬
‫לאל מה שטובת הילדים דורשת בזה‪.‬‬
‫המה הסיכוים שיוכלו להבנות זמ״ז‪ ,‬ויתכן שהוא עם‬
‫ויעוין עוד בדברים שנכתבו ברוח האמורה גם‬
‫‪,‬‬ ‫אחרת והיא עם אחר כן יוכלו להבנות‪.‬‬
‫בשו״ת מבי״ט ח״א סי׳ קס״ה וח״ב סי׳ ס״ב‪,‬‬
‫כ ב ר בידי״ד האזורי בירושלים מתאריך י״ט אייר‬
‫ושו״ת נודע ביהודה מהדו״ת חאה״ע סי׳ פ״ט עיי״ש‪,‬‬
‫מ״ם פסק כי הבעל חייב לפטור את אשתו בג״ם‪,‬‬
‫והדברים ארוכים‪.‬‬
‫אולם הוסיף לפסוק בתאריך ט' פיון מ״ב כי אבל לכוף‬
‫אותו על כך אי אפשר‪.‬‬ ‫מכיון דדינא דסתמא הוא שהבת אצל אמה‬ ‫ב( אולם‬
‫הבעל לא ערער על החלטת החיוב‪ ,‬ומאידך האשד‪.‬‬ ‫לעולם‪ ,‬אי אפשר על פי אומדנא והשערה‬
‫הגישד‪ .‬בפנינו ערעור על שלא חייבו אותו‬ ‫בלבד להוציאה מחזקתה ולהעבירה לרשות האב‪,‬‬
‫לכופו על כך‪ ,‬ותבעה לכופו על מתן הג״פ‪.‬‬ ‫וכדמצינו להחלקת מחוקק באה״ע סי׳ פ״ב שם סק״י‬
‫נסינו בכל הדרכים האפשריות לד‪,‬ניע את הבעל‬ ‫וד״בית שמואל סק״ט שפוסקים דאף שלבי״ד נראד‪.‬‬
‫שיסכים לפטוד את אשתו בג״פ‪ ,‬וללא תוצאות‪.‬‬ ‫שטוב לה אצל בית אביה מכל מקום יש להתיישב בדבר‬
‫ל או ר פנייתנו לבי״ד האזורי בתאריך ו׳ שבט תשמ״ד‪,‬‬ ‫למעשה אם לעקור מה שאמרו חכמים הבת אצל האם‬
‫חזד ביד‪,‬״ד האזורי לעיין אם יש מקום לדיון‬ ‫בשביל אומדנא של בי״ד ע״ש‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬לא‬
‫מחודש לאור טענותיו של הבעל כי הוטב מצבו הרפואי‪,‬‬ ‫להכריע אודות העברה מרשות לרשות אחר ממדי‬
‫וביד‪,‬״ד האזורי בתאריך י״ט שבט תשד״מ הוציא‬ ‫שקבעו חז״ל בעפ״י מה שנראה לבי״ד בזה עפ״י‬
‫החלטה נוספת כדלקמן‪,‬‬ ‫אומדנא בלבד‪ ,‬אלא אם כן עפ״י הוכחות של ממש‬
‫‪.‬‬ ‫״בפס״ד שכתבנו ב־ט׳ סיון תשמ״ב מבואר‬ ‫שטובת הבת דורשת זאת‪ ,‬ומינה במכ״ש בליהפך‬
‫באור היטב שאין לכוף את הבעל לגרש‬ ‫שלא להעביר מחזקת האב בבן לאחר שש לחזקתה‬
‫מחמתד‪ ,‬אפילו במצבו הרפואי שהיה בזמן‬ ‫של האם עפ״י אומדנות והשערות לבד‪ ,‬כי אם עפ״י‬
‫הרפואי הוטב‪,‬‬ ‫מצבו‬ ‫אם‬ ‫וכ״ש‬ ‫הפס״ד‬ ‫הוכחות ברורות שטובת הבן דורשת זאת הן מבחינד‪.‬‬
‫ומחמת חיובו להוליד כתבנו שחייב לגרש‪,‬‬ ‫רוחנית והן מבחינדי גשמיות‬
‫וכ״ש אם מצבו הרפואי הוטב שחייב לגרש‪,‬‬ ‫דבר‪ ,‬לית דין צריך בושש שהנכם מחויבים‬ ‫ג( סוף‬
‫ולכופו מחמת חיובו לד‪,‬וליד כתבנו שאין‬ ‫לפסוק בזה כפי דין תורד! ולא להשגיח‬
‫לכוף כיון שנחלקו בזד‪ ,‬הפוסקים אם כופין‬ ‫בזה כלל מה שדנים בזה בחוקות הגוים וכן לא במנהג‬
‫א״כ גם אם מצבו הוטב אין לכוף‪ ,‬לכן אין‬ ‫הטעות שנשרש אצלכם )בודאי שלא ע״י גדולי תורד‪(.‬‬
‫מקום לשוב להחליט בנדון״‪.‬‬ ‫לדון בזה בדיניהם‪ ,‬ועמכם בדבר המשפט לקיים לא‬
‫ל או ר זה חזר ב״כ האשד‪ ,‬המלומד בפנינו וביקש‬ ‫תגורו מפני איש ולהעמיד הדת של תורה על תלה‬
‫שנפסוק בערעורו המקורי לכוף את הבעל‬ ‫כי היא חכמתכם ובינתכם גם לעיני העמים‪.‬‬
‫לגרש את אשתו מכיון שנראר‪ ,‬ברור שלא יוכלו‬
‫והנני בברכת כתיבדי וחתימה טובה‬
‫לד‪,‬וליד עוד‪ ,‬וכפי שמשתקף הדבר האשמה העיקרית‬
‫היא מצד הבעל‪.‬‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫קיג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן נא‬ ‫ש ו״ ת‬

‫מקיים‪ ,‬והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה‪ ,‬אך‬ ‫העיון בכל החומר שבתיקים ובצדדי ההלכה‪,‬‬ ‫אחרי‬
‫אני נתפרד מעליו‪ ,‬וכל שיהא זכור בגזרתם וגזרתנו‬ ‫הוצאנו פסק דין בתאריך י״ד טבת תשמ״ה‬
‫ישמור אותה‪ ,‬ואם יעבור שוגג לא תחול על השוגג״‪.‬‬ ‫בזה״ל !‬
‫״אחרי העיון בנידון ובחומר שבתיקים‬
‫זה הוא אפילו כשהבעל איננו מאותן שכופיןאותו‬ ‫וכל‬
‫מוצא ביה״ד שאין יסוד מספיק לשנות פסק‬
‫להוציא כדיעו״ש‪ ,‬ויעוץ גם בשו״ת מהרי״ק‬
‫הדין שניתן ע״י כב׳ ביה״ד האזורי‪ ,‬לפיו‬
‫שורש כ״ט עיי״ש‪ ,‬ומינר‪ .‬במכש״ב בנידוננו שיש ספק‬
‫אין לכפות על הבעל מתן גט לאשה״ אולם‬
‫כזה ויתכן שהוא גם מאלה שכופין אותו להוציא כאשר‬
‫חייב הוא לתת גט כפי שנפסק ע״י כב׳‬
‫הרחיב את הדיבור בזה ביה״ד האזורי בנימוקיו לפסה״ד‬
‫ביה״ד האזורי‪ ,‬ואנו מציינים שדרכו של‬
‫נשוא הערעור‪.‬‬
‫הבעל היא דרך רעה לעגן את האשה‪ ,‬ובעל‬
‫אנו חוזרים בזה בקריאה לבעל שישוב מדרכו הרעה‬
‫אשר אומר שהוא שומר תורה ומצוות ואינו‬
‫הזאת לעגן את אשתו ללא תועלת‪ ,‬כי כפי שהתברר‬
‫שומע לפסק הדין ואינו מציית לבית הדין‪,‬‬
‫לא תשוב עוד אליו ויקבל עליו לשמוע ולציית לד״ח‬
‫עוון חמור ביותר הוא בידו‪ ,‬ואנו קוראים‬
‫ויסכים לפטור את אשתו בג״פ בהקדם‪ ,‬ותחול עליו‬
‫לו שישוב מדרכו הרעה וינהג כמנהג בני‬
‫ברכות טוב‪.‬‬
‫ישראל הכשרים‪ ,‬ויקיים המצוה לשמוע‬
‫עד אשר הבעל יביע הסכמתו לפטור את אשתו בג״פ‪,‬‬
‫דברי חכמים ויתן מיד גט לאשתו‪ ,‬ולא ישאיר‬
‫מזכותה של האשה לפנות לבית הדין בתביעה‬
‫בת ישראל עגונה‪.‬‬
‫לחייב את הבעל במזונותיה‪ ,‬וכן בתביעה להגבות לה‬
‫לאור האמור אנו מחליטים ‪J‬‬
‫את כתובתה‪ .‬וכיוצא בזה‪.‬‬
‫א‪ .‬ביה״ד אינו נענה לערעורה של האשה‬
‫אליעזר יהודה ררלדינברג‬
‫המבקשת לכפות על הבעל לתת גט‪.‬‬
‫ב‪ .‬הבעל חייב לתת גט ועליו לגרש את‬
‫אני מסכים לפסק דינו של עמיתגו הגרא״י וולדינברג‬
‫אשתו מיד‪.‬‬
‫שליט״א‪ ,‬ולד‪.‬וםיף כדלקמן‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם הבעל לא יתן גט תוך שלשה חדשים‬
‫הן אמת כי המהריב״ל ח״ב סימן י״ח כתב‪ ,‬שאף‬
‫מהיום בהתאם לחיובו כנ״ל ידון ביד‪,‬״ד‬
‫שהסמ״ג והמהר״י קולון הסכימו ג״כ לעשות‬
‫בדבר נקיטת אמצעים מתאימים נגדו כפי‬
‫הרחקד‪ .‬דרבינו תם‪ ,‬ולא מצינו להדיא מי שיחלוק‬
‫המבואר בשו״ע אה״ע סי' קנ״ד ובנו״ב‪.‬‬
‫עליהם‪ ,‬מ״מ לא ראינו לרבני דורנו שנהגו בכך ואדרבה‬
‫ו הנ ה עברו יותר משלשה חדשים של ארכה שנתנו‬
‫כשנועצו לב יחדיו רוב החכמים וחשבו לעשות הרחקה‬
‫לבעל‪ ,‬ואין קול ואין קשב‪ ,‬הבעל מתעלם מהכל‬
‫דר״ת‪ ,‬עמד רב גדול ומובהק ומיחד‪ .‬בדבר‪ ,‬ואפשר‬
‫ועומד במרדו שלא לשחרר את אשתו מעיגונה‪.‬‬
‫דס״ל שיותר קשה הד‪.‬רחקה דר״ת מדין נידוי׳ ואם‬
‫הנידוי נחשב כפיד‪ .‬כ״ש הרחקד‪ .‬זו‪ ,‬ואע״פ שזה ימים‬
‫בהמשך להחלטתנו מתאריך י״ד טבת הנ״ל אנו‬ ‫לכן‬
‫אומרים לבעל את האמור באה״ע סימן קנ״ד‬
‫רבים פסקתי מא׳ מהפסקים שלי לעשות הרחקה דר״ת‪,‬‬
‫סעיף כ״א ‪:‬‬
‫מ״מ אותו נידון לא דמי לענ״ד׳ וגם אז לא נעשה מעשה‬
‫״חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר‬
‫עכת״ד‪ ,‬וד‪.‬ובא בשו״ת לחם רב סימן ל״א‪ ,‬וכתב ע״ז‪,‬‬
‫‪ ,‬לקרותך עבריין״‪.‬‬
‫שמכל מקום אם יסכימו עמי הרבנים המובהקים לעשות‬
‫ו ב ע ק בו ת זה אנו פונים לכל בר ובת ישראל‬
‫הרחקה דר״ת כנ״ד אד‪,‬יה נגרר אחריהם לד‪.‬קל בזה‬
‫בכל מקום שהם לבוא לעזרת הבת ישראל‬
‫למעשה ע״ש‪.‬‬
‫הזאת המעוגנת מבעלה אשר מסרב לשמוע לקול בית דין‬
‫בשו״ת צל הכסף ח״א סימן ה' וסימן ו׳ האריך‬ ‫גם‬ ‫לשחררה מכבלי העיגון ולפטור אותה בג״פ‪ ,‬על ידי‬
‫למעניתו בזהוהעלד‪ ,‬לד‪,‬ל' דשפיר סמכינן לעשות‬ ‫כן שימנעו מלעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו‬
‫הרחקד‪ ,‬דר״ת‪ ,‬וע״ע בספר פחד יצחק מערכת ם׳ דף‬ ‫עד שיגרש‪ ,‬כפסק הרמ״א באה^ע שם‪ ,‬וכאשר גוזר אומר‬
‫י״ח ע״ש‪.‬‬ ‫על כגון דא‪ ,‬וכל כיוצ״ב‪ ,‬כאשר ניכר שסיבת דרישת‬
‫בנ״ד יש לסמוך ע״ז למעשה‪,‬וגם יש לגבאי ביהכ״ג‬ ‫ואף‬ ‫האשד‪ .‬לג״פ הוא בגלל אשמתו של הבעל‪ ,‬בספר הישר‬
‫שומרי משמרת הקודש שלא לכבדו להושיבו‬ ‫לרבינו תם ז״ל בחלק התשובות סי׳ כ״ד ובזה״ל !‬
‫בבית הכנסת ושלא להעלותו לספר תורה‪.‬‬ ‫״תגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע‬
‫עובדיה יוסף‬ ‫בית ישראל הנלוים אליכם‪ ,‬שלא יהו רשאיןלדבר‬
‫עמו ולישא וליתן עמו להאריחו ולהאכילו ולהשקותו‬
‫אני מצטרף לדבריו ומסקנתו של עמיתנו הגרא״י‬ ‫גם‬ ‫וללוותו ולבקרו בחלותו‪ ,‬ועוד יוסיפו חומר ברצונם‬
‫וולדינברג שליט״א‪ ,‬מאחר ואשר הם כהמשך לפסק‬ ‫על כל אדם‪ ,‬אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את‬
‫הדין שניתן על ידנו ביום י״ד טבת תשמ״ה‪ ,‬ולדעתי‬ ‫הילדד‪ ,‬הזאת‪ ,‬שבזה אין כפיה עליו‪ ,‬שאם ירצה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן נב‬
‫סימן נב‬
‫תביעה מצד הבעל לג״ם באשר זה עידן‬
‫עידנין אין השלום שורר ביניהם ולא‬
‫חיים יחד ובדברי הגר״ח פלאג׳י בזה‪.‬‬
‫בגט‪ ,‬ובודאי אין להעלות על הדעת‪ ,‬שהוא יבחר להיות‬
‫לפנינו ערעור מצד הבעל על החלטת כבו׳ ביה״ד‬
‫האזורי בת״א מתאריך כ״ט אייר תשמ׳׳ד‬
‫שבו החליט ‪— :‬‬
‫״אין ביח״ד מוצא מקום לשנות את החלטת ביה״ד‬
‫מהרכב הקודם שניתנה בתאריך ה׳ תמוז תש״ל‬
‫בסעיף א׳ של פס״ד‪ .‬ועל הצדדים לנהל מו״מ‬
‫להגיע לידי הסדר״‪.‬‬
‫ההחלטה של ביה״ד מהרכב הקודם מתאריך ה׳ תמוז‬
‫תש״ל אומרת ‪— 1‬‬
‫״ביה״ד מחליט לדחות תביעת הבעל לגירושין״‪.‬‬
‫א( והנה לכאורה אין בכלל מקום לערעור זד‪ ,‬שלפנינו‬
‫כי ביה״ד האזורי בהחלטתו מתאריך כ״ט‬
‫אייר תשמ״ד נשוא הערעור לא חידש דבר וד‪,‬וא מתבסס‬
‫כולו על הד‪,‬חלטד‪ ,‬מתאריך ה׳ תמוז תש״ל — חוזר‬
‫עליה ומחזקה — ועל הד‪,‬חלטד‪ ,‬הד‪,‬יא לא הוגש שום‬
‫ערעור בזמנו׳ ולא ניתנת יותר לערעור‪.‬‬
‫אולם באשר שניתן לטעון שהערעור הוא בזד״ כי‬
‫מאז ה׳ תמוז תש״ל ועד ההחלטה בכ״ט אייר‬
‫מ״ד נוצרו שינוים במסיבות ויש לפי״ז מקום לשנות‬
‫את ההחלטה מתאריך ה׳ תמח תש״ל‪ ,‬ולכן מערערים על‬
‫זה שהחליט ביה״ד האזורי בכ״ט אייר מ״ד שאיננו‬
‫מוצא מקום לשנות את החלטת ביה״ד מה׳ תמוז תש״ל‪,‬‬
‫וטוענים שכן יש מקום לשינוי ההחלטה‪ ,‬או כלשון‬
‫הבעל בערעורו ״כי אין תקוה לנשואין אלד׳ והפתרון‬
‫היחידי שהצדדים יפרדו סופית בגט״ לכן ״יש לחייב‬
‫את האשד‪ ,‬לקבל גיטה״‪.‬‬
‫לכן נוסיף ונאמר לגופו של ערעור מה‪ ,‬כי מתוך‬
‫עיון בחומר שבתיקים האזוריים‪ ,‬וכן ממד‪ ,‬שד‪,‬שמיעו‬
‫הצדדים וב״כ בטיעוניהם בפנינו‪ ,‬וגם לרבות הדיווחים‬
‫הנוספים שקבלנו לפי בקשתנו‪ ,‬מתברר בבד‪,‬ירות רבה‬
‫כי מאז החלטת ביה״ד האזורי בהרכבו הקודם מתאריך‬
‫ה׳ תמוז תש״ל לא התחדשה שום נסיבה חדשה ממשית‬
‫בין הצדדים שיד‪,‬א בה עפ״י דין בכדי לתת עבורה‬
‫את הדעת לשוב ולדון על פיה בתביעת הבעל לגירושין‪,‬‬
‫ולכן צדק ביה״ד האזורי בהחלטתו מתאריך כ״ט אייר‬
‫מ״ד נשוא הערעור כי איננו מוצא מקום לשנות את‬
‫החלטת ביה״ד מהרכב הקודם שניתנה בתאריך ה׳‬
‫תמוז תש״ל‪ .‬וכאמור‪ ,‬על הד‪,‬חלטה הד‪,‬יא לא הוגש כל‬
‫ערעור בזמנו ולא ניתנת ממילא יותר לערעור‪.‬‬
‫מן הראוי לציין כי ההחלטה מתאריך ה׳ תמוז תש״ל‬
‫לא יחידד‪ ,‬היא מביה״ד בהרכבו הקודם‪ ,‬הבעל‬
‫הטריד את ביה״ד בתביעתו לג״פ שנים על גבי שנים‬
‫החל מתמוז תשכ״א תיק מם׳ ‪/4459‬כ״א‪ ,‬ובעקבות כך‬
‫ש ו״ ת‬ ‫ק״ד‬
‫אין לגרוע ואין להוסיף על הדברים‪ ,‬כי גרורים הם‬
‫וכך היא ההלכה‪ ,‬וכך יש לנהוג למעשד«‬
‫א ד ברצוני לפנות אל הבעל‪ ,‬אשר לדבריו‪ — ,‬ואין‬
‫מכחיש זאת — שהוא שומר תורה ומצות‪ ,‬וידוע‬
‫א שמצוה לשמוע דברי חכמים‪ ,‬וכל בתי הדין חייבו אותו‬
‫בין אלה שנקרא עבריין‪ ,‬כמבואר בשו״ע‪ ,‬וכפי שכתב‬
‫הרמ״א בסי׳ קנ״ד סעיף כ״א‪ ,‬ואשר הלק מדבריו ציטט‬
‫כב' הגרא״י וולדינברג שליט״א‪ ,‬וראוי הדבר שהבעל‬
‫יעיץ בעצמו בכל דברי הרמ״א שם‪ — ,‬כי הרי גם יודע‬
‫ספר הוא—ובודאי ידוע גם לבעל כמה שקדו חכמים על‬
‫תקנות בנות ישראל שלא תשארנה עגונות ח״ו‪ ,‬וכאן‬
‫הרי הוא מעגן אותה‪ ,‬ובי ת לשחררה‪ ,‬ולא עשה כך עד‬
‫היום‪ ,‬והיא בעגינותה שנים כה רבוו^‬
‫אי לזאת‪ ,‬פנייתנו לבעל היא‪ ,‬שיזדרז מיד ללא כל‬
‫דחיה שהיא לתת גט פיטורין לאשתו‪ ,‬אף‬
‫כי הדבר קשה עליו‪ ,‬ואז כשיגרש את אשתו‪ ,‬לא עבריין‬
‫ייקרא״ אלא מעביר על מדותיו‪ ,‬עליו אמרו חז״ל)ראש‬
‫השנה י״ז א׳{ כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על‬
‫כל פשעיו‪ .‬זכות גדולד‪ ,‬זו יכולה להתגלגל לו‪ ,‬אם יזדרז‬
‫בקיום מצוה זו‪ ,‬ובמקום שלא יעשו לו שום טובה‬
‫ייטיבו עמו‪ ,‬וד׳קב״ד‪ ,‬ייטיב לו׳ ובודאי יעשה כן ומיד‪,‬‬
‫ואז יתברך מאדון כל‪.‬‬
‫יצחק קוליץ‬
‫פסק דין‬
‫על יסוד הדברים הנ״ל‪ ,‬מחליטים!‬
‫א( המשיב חייב לתת גט לאשתו תוך ל׳ יום מהיום‪.‬‬
‫ב( אם ימשיך לתת כתף סוררת ולא יציית להוראה‬
‫הנ״ל‪ ,‬יש לנהוג בו הרחקה דרבנו תם‪.‬‬
‫דהיינו! שעל כל איש ואשה מישראל וכל‬
‫הנלוים אליך‪,‬ם‪ ,‬להמנע בהחלט מלדבר‬
‫עמו כלל‪ ,‬ושלא לישא וליתן עמו‬
‫במסחר ובכל משא ומתן של ממון׳ ושלא‬
‫לארחו ולהאכילו ולד‪,‬שקותו‪ ,‬ושלא‬
‫לבקרו בחלותו‪ ,‬ושלא לד‪,‬ושיבו בבית‬
‫הכנסת‪ ,‬ושלא להעלותו לתורה‪ ,‬ושלא‬
‫לשאול בשלומו‪ ,‬ולא לחלוק לו שום‬
‫כבוד‪ ,‬ולהתרחק מעליו ככל האפשר‬
‫עד אשר ייכנע וישמע לקול מורים‬
‫ולתת גט לאשתו ולשחררה מעגינותה‪.‬‬
‫ג( אין צו להוצאות‪.‬‬
‫ניתן היום כ״א סיח תשמ״ה‪.‬‬
‫עוסדי׳ יוסף אללעזר י‪ .‬וולדינברג י‪.‬קוליץ‬
‫קטו‬ ‫צ^ אליעזר חי״ ז‬ ‫‪0‬י&ן נב‬
‫והמפורסמות א״צ לראיה עד כמה שרבותינו ז״ל בכל‬
‫הדורות חרדו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לג״פ‪.‬‬
‫שלא מצינו בכזאת לכוף לתת או לקבל‬ ‫ג(‬
‫ג״פ בגלל חילוקי דיעות קטטות ומריבות‬
‫ממושכות בין איש לאשתו‪ ,‬אשר אין בסיס בהלכד‪.‬‬
‫לחייב עבור מריבות כאלה בג״ם‪ ,‬ורק בגלל ״שלא יש‬
‫תקוד‪ .‬לשום שלום ביניהם״‪ .‬מסתבר הדבר לומר כי‬
‫גם תגאץ הגרח״ם ז״ל לא כוון בדבריו לכפיה כמשמעו‪,‬‬
‫אלא המכוון שבדבריו מה הוא שיסובבו את פני הדברים‬
‫שיסכימו לכך‪ ,‬ולזאת היא כוונתו במ״ש בלשון ״עד‬
‫שיאמרו רוצה אני״ היינו עד ששניד ‪ a‬יסכימו כבר‬
‫לד‪.‬םרד זמ״ז בג״ם ]וממ״ש כן גם בנוגע לבעל נלמד‬
‫זאת הכוונד‪ .‬גם בנוגע לאשר‪ ,.‬דאחרת הרי בטגע לבעל‬
‫ישנו חשש לגט מעושה[‪.‬‬
‫ד( גם ניתן לומר שהמכוון בדברי הגרח״פ שם הוא‬
‫רק היכא שלמעשה בגלל המריבות שביניהם‬
‫שני בני הזוג גם יחד אינם מסכימים להזדקק זל״ז‬
‫לחיות חיי אישות וכדכותב בלשון ״ואם בינם לשמים״‪,‬‬
‫וזאת היא גם הראי׳ שמביא שם מס' החסידים שד‪.‬פדובר‬
‫היכא שלא יכול לד״זדקק עם אשתו וכו׳ כמוזכר גס‬
‫בבאד‪.‬״ט אה״ע סי׳ קי״ט סק״ב‪ ,‬וככר‪ .‬המדובר גם בשו״ת‬
‫מהרשד״ם בחאה״ע סימן ק״ג שמסתייע ממנו החו״ש‬
‫בתחילת דבריו שם‪ .‬אבל היכא שצד אחד מות לחיות‬
‫עם משנד׳ו‪ ,‬ורק השני אין רצונו בכך‪ ,‬בכל כד‪.‬״ג יודה‬
‫גם הגרח״פ ז׳ל שאין כל מקום לחיוב וכפיה לג״ם כל‬
‫שאין כל עילד‪ .‬ממשית לדרישה זאת‪ .‬ובנידוננו המדובר‬
‫שהמערער אין רצונו לכך‪ ,‬והאשה דורשת עד היום‬
‫שו״ב כט־‪ ,.‬ובקשד‪ .‬מאתנו מאד שנעשה את הכל למען‬
‫שלום בית‪.‬‬
‫עב״ פ איך שלא יהיד‪ .‬אין כל מקום לבוא ולהסתמך‬
‫על הדברים כפשוטם האמורים בדברי הגרח״פ‬
‫ז״ל ולדרוש עבור כך שיפסקו הלכד‪ .‬למעשה לחייב צד‬
‫מן הצדדים להפרד בג״פ בגלל קטטות ומריבות שאין‬
‫כל בסיס בר‪.‬לכה לחייב עבורם פירוד בג״פ‪.‬‬
‫ד‪ (.‬וכל שהאשד‪ .‬מצידד‪ .‬מוכנד‪ .‬לחיות אתו חיי אישות‬
‫ורק הוא אין רצונו בכך‪ ,‬אין להתיהום גם למה שעי״ב‬
‫שרוי בעבירד‪ ,.‬וכיוצא בזה )יעו״ש בחיים ושלום(‪,‬‬
‫וכדמצינו להגאון בעל דברי מלכיאל שם בתשו' קודמת‬
‫א ה )בסימן קמ״ד( שהשיב בנידונו שאין לתת חשיבות‬
‫מד‪ .‬שהאיש הוא עול ימים וד‪.‬חל לצאת לתרבות רעה‪,‬‬
‫דחוץ מד‪ .‬שאם נבוא ל חן בסברות כאלד‪ .‬נבוא לעשות‬
‫ח״ו כל איסורי התורה כהפקר וכו׳‪ ,‬עוד זאת׳ דאף‬
‫במקום שד‪.‬ותר להקל באחה איסור בשביל להציל‬
‫חבירו שלא יצא לתרבות רעה‪ ,‬לא הותר רק בדבר‬
‫שבין אדם למקום‪ ,‬אבל דבר שבק אדם לחבית לא‬
‫הותר וכו׳‪ ,‬ובנ״ד כמן שתיקן רגמ״ה לטובת האשה‬
‫איך אפשר לגו לוותר על זכותה בשביל שיצא הוא‬
‫לתרבות רעה וכו׳‪ .‬ומסיים וכותב ח״ל»‬
‫המצא לנו מזה שחלילה חולין הוא להתיר לגרש‬
‫ש ו״ ת‬
‫הוציא ביה״ד מדי טעם החלטות חוזרות ונשטת בכיוץ‬
‫ההחלטה מה׳ תמוז הנד׳ והמה בתאריכים כ״ו אלול‬
‫תשכ״ז‪ ,‬ד׳ אדר תשכ״ח‪ ,‬ב״א תמוז תשכ״ט‪ ,‬ה׳ אדר‬
‫תשכ״ט‪ ,‬ובכולם בלי יוצא מהכלל דוחה ביה״ד את‬
‫תביעת הבעל לגט‪ ,‬ומהם הוספה‪ ,‬כי על הצדדים לחיות‬
‫בשאג^‬
‫הוה אומר כי ביה״ד האזורי — בהרכב הקודם‪ ,‬ובהרכבו‬
‫זה—׳מכיון שלא מצא כל עילה לג״פ לא נתן חשיבות‬
‫לעצם הדבר מה שכבר זה עידן ועידנין השלום לא‬
‫שורר בין הזוג‪ ,‬ולא העלה על דעתו כי יש מקום עבור‬
‫כך גופיה לחייב את האשה בקבלת ג״פ‪ ,‬ובצדק‪ ,‬דאם‬
‫לא כן‪ ,‬לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה‪,‬‬
‫וכל איש שירצה מאיזה טיבה שהיא להפטר מאשתו‬
‫או יתן עיניו באחרת‪ ,‬יעגנה כמה שנים ויבקש לחייבה‬
‫בקבלת ג״פ היות ואין סיכוים לחיי שלום‪ ,‬ובמקרה‬
‫שלפנינו נוסף שהיא אשת נעוריו‪ ,‬הולידה לו כבר בן‬
‫ושתי בנות )ולפלא רק על שלא כתבו כל נימוק שהוא‬
‫בהחלטותיהם(‪.‬‬
‫‪ 1‬ע כ ה מצינו בשו״ת דברי מלכיאל ח״ג סימן קמ״ה‬
‫שדן במקרה שאחד מאס באשתו אחרי היותו‬ ‫‪.‬‬
‫עמה כחמשה חדשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת‬
‫אותו ואת יולדיו ומבזה אותו‪ ,‬וכבר עברו ארבע עשרה‬
‫שנה ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם‪ ,‬והיא אינה‬
‫חפיצה להתגרש בשום אופן׳ והעלה כי אין לו טעם‬
‫מבורר ואין בדבריו כלום‪ ,‬ולא משנה מה שכבר עברו‬
‫י״ד שגה ולא באו לידי קירוב יעו״ש‪ .‬וק״ו לכנידוננו‪.‬‬
‫ב( ()מינם מצינו להגר״ח פלאג׳י ז״ל בספרו שו״ת‬
‫חיים ושלום ח״ב סי׳ קי״ב שכותב אודות‬
‫אם קורה מחאקת ממושכת בין זוג כדברים האלה נ‬
‫״והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה‪ ,‬דאם יארע‬
‫איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך‬
‫השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח״י חדשים‬
‫ואם בינם לשמים נראה לב״ד שלא יש תקוה לשום‬
‫שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם ליתן גט עד‬
‫שיאמרו רוצה אני כדבר האפור ותמצא כמ״ש בם׳‬
‫החסידים״ עכ״ל‪.‬‬
‫ולפי״ ז היה מקום לכאורה גם לכגון נידועו שכבר‬
‫עבדו שנים כה רבות שאין שלום בין הזוג‬
‫לחייב משום כך את האשד‪ .‬לקבל גיטה׳ וכפי שכבר‬
‫השמיעו בכזאת בפנינו בכמד‪ .‬וכמר‪ .‬מקרים טוענים‬
‫רבניים שידעו או ששמעו מתשו׳ זאת של הגרח״פ ז״ל‬
‫אבל אין בזה בבדי סמיכה‪ ,‬וערבך ערבא צריך‪,‬‬
‫ואחרי בקשת המחילה‪ ,‬הגר״ח פלאג׳י ז״ל יחידאד‪.‬‬
‫הוא בדעתו זה‪ ,‬ודבריו תמוהים‪ ,‬כי אפילו במקרים‬
‫של טענות חמורות שיקז בד‪.‬ם ממש מציגו שנפסק‬
‫לד‪.‬לכד‪ .‬שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין‬
‫לא אותה ולא אותו לגרש‪ ,‬יעוין לדוגמא ברמב״ם‬
‫בפרק ט״ו מד‪.‬׳ אישות הט״ו‪ ,‬ואדי״ע סי׳ ע״ז סעיף ג׳‬
‫וסי׳ קנ״ד סעיף ז׳‪ ,‬ועוד׳ ומכש״ב כשאין פלעילד‪ .‬בדבר‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן נב‬
‫אני מצטרף בזה לדבריו ומסקנתו של עמיתנו הגרא״י‬
‫וולדינברג שליט״א‪ ,‬ואבקש לד‪,‬וסיף על נקודה‬
‫אחת‪ ,‬אשר המערער העלה׳ מלבד טענתו העיקרית שעברו‬
‫כבר שנים רבות שאין שלום ביניהם‪ ,‬ואשר בזד‪ ,‬דן‬
‫הגרא״י וולדינברג שליט״א‪.‬‬
‫ה ט ענ ה שהמערער העלה כי המשיבה העלילה עליו‬
‫שיש לו פילגש‪ ,‬וד‪.‬דברים מפורטים בתיק‬
‫ביה״ד האזורי ‪/1416‬כ״ח‪ ,‬וכן על התפרצויות שלה‬
‫על דברים שקרו לפני שנים‪ ,‬ועוד טענות מסוג זה‪.‬‬
‫אין צורך לד‪,‬אריך בטענד‪ ,‬זו‪ ,‬כי אין יסוד לחייב בגט‬
‫על סמך טענה זו‪ ,‬ונביא רק מה שכתב הנודע‬
‫ביהודה מד‪,‬דו״ת חאד‪,‬״ע סימן פ״ט ‪ :‬״ומד‪ ,‬ששאל שהאיש‬
‫טוען שאשתו הוציאה עליו קול שמזנד‪ ,‬עם זכרים‬
‫ומחמת זד‪ ,‬טוען שהפסידד‪ ,‬כתובתד״ ושאל מעלתו אם‬
‫יתברר שהאשה אמרה כן אם תצא בלא כתובד‪,‬״‪ .‬וד‪,‬שיב‬
‫על זה הנו״ב ! ״הנד‪ ,‬אין הנידון דומה ובו'‪ ,‬אבל זו‬
‫אם אמרד‪ ,‬על בעלד‪ ,‬שעובר עבירה זו‪ ,‬לא אמרה שרצונה‬
‫להביאו במשפט הערכאות על זד‪ .‬לגרום להורגו‪ ,‬הגע‬
‫בעצמך בדיניהם אם האיש יש לו אשד‪ ,‬וד‪,‬וא מזנד‪ ,‬עם‬
‫אחרת אפילו פנויה חייב מיתד״ ואם כן אשה שאמרה‪,‬‬
‫בתוך המריבה לבעלד‪ ,‬שהוא רועד‪ ,‬זונות נימא שאבדה‬
‫כתובתד‪ ,‬ולא שבקת חיי לכל האנשים וכו׳״‪ .‬הרי שאפי'‬
‫בכגון זה שאמרה דבורים כד‪ ,‬חמורים על בעלד‪ ,‬בכל‬
‫זאת אין לחייבה בגט‪ ,‬ובנידון דידן שאף לדבריו לא‬
‫הוציאד‪ ,‬קול עליו‪ ,‬ואינד‪ ,‬באה לבקש לד‪,‬ענישו‪ ,‬אין בל‬
‫יסוד לחייבד‪ ,‬בגט בגלל זה‪.‬‬
‫אשר להתפרציות מצדה‪ ,‬גם אם נקבל דבריו שהיו‬
‫התפרציות מצדה‪ ,‬ודאי אין מקום לחייב בגט‬
‫בגלל זה‪ ,‬כי הרי אשד‪ ,‬זו ודאי לבד‪ ,‬כבד עליה אחרי‬
‫שהבעל מגיש נגדר‪ ,‬כל כמד‪ ,‬שנים תביע' חדש׳לגירושין‪,‬‬
‫ואכן מצינו כגון זה לענין מקללת שנפסק להלכה‬
‫בשו״ע אד‪,‬״ע סימן קט״ו סעיף ד׳ שתצא בלא כתובד״‬
‫והביא הבאר היטב שם בס״ק י״ד מד‪,‬רא״ם ״שדוקא‬
‫על מגן אבל אם מכד‪ ,‬לד‪ ,‬או מצערד‪ ,‬הרבד‪ ,‬אין אדם‬
‫נתפס על צערו״‪ ,‬הרי שאף במקללת שנקראת עוברת‬
‫על דת‪ ,‬וכמו שאמרו במשנה בכתובות דף ע״ב‬
‫ע״א ואיזו היא דת יהודית וכו' אבא שאול אומר אף‬
‫המקללת יולדיו בפניו‪ ,‬ובן פסק הרמב״ם והטור והמחבר‪,‬‬
‫ובכל זאת אין זה אלא אם היא מקללת מחמת תכונותיה‬
‫וד‪,‬תנהגותד״ אבל אם קללה מחמת שבעלה מצער אותה‪,‬‬
‫אעפ״י שבודאי אסור לקלל‪ ,‬בבל זאת אינד‪ ,‬נקראת‬
‫עוברת על דת‪ ,‬כי אין אדם נתפס על צערו‪.‬‬
‫וכך מבואר בשו״ת הרשב״א המיוחסות לד‪,‬רמב״ןבסי׳‬
‫ק״ב‪ ,‬שכותב ! ״אבל אם מקללתו בחנם הדין עמו‪,‬‬
‫דד‪,‬א מקללת בעלד‪ ,‬בפניו מן היוצאות שלא בכתובה״‪.‬‬
‫הרי שכתב במפורש ״שמקללחו בחנם״‪ ,‬אבל אם זת‬
‫מחמת שציערה אינד‪ ,‬נקראת עוברת על דת וא״כק״ו‬
‫אם התפרצה וכיוצא בזה‪ ,‬בזמן ששנים כה רבות הוא‬
‫עזב אותר״ ומחדש מדי פעם תביעות לגירושין נגדר״—‬ ‫אליעזר ייהרדא וולדינכרג‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קטז‬
‫בע״כ או לישא אשה על אשתו בשביל שאומר‬
‫שיצא לתרבות רעה‪ ,‬או אף אם רואין שיוצא לתרבות‬
‫רעה וכר אבל להתיר לעשות איסור בשביל שלא‬
‫יצא לתרבות רעה ומכ״ש באיסור שנוגע בין אדם‬
‫לחבירו ודאי שאין שום מקום לזה‪ ,‬ובפרט שעיקר‬
‫תקנה רגמ״ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות‬
‫ישראל הפקר‪ ,‬ומכ״ש בעתים הללו אשר כל מי‬
‫שרוצה לעבור על חדר״ג נוסע לאמעריקא כדי‬
‫לעגן אשתו ולכופה ע״ז לקבל גט‪ ,‬וחלילה לנו‬
‫לסייע ידי עוברי עוברי עבירה ולהתיר לו‪ ,‬ועלינו‬
‫להעמיד הדת על תלה עכ״ל‪.‬‬
‫דברים אלה של הגאון בעל דברי מלכיאל ז״ל המה‬
‫קלורין לעינים על זה ועל כיוצא בזה בבחינה‬
‫של תן לחכם ויחכם עוד‪.‬‬
‫ו( בדאי להוסיף ולציין כי בנידוננו השנאה מצד‬
‫המערער כלפי אשתו איננה כבושה כל כך‬
‫עד שלא ניתן לגשר ביניהם‪ ,‬ובמשך השנים של הפירוד‬
‫חזר הבעל מדי פעם לביתו ולאשתו לתקופות די ארוכות‪,‬‬
‫וגם בזמן האחרון שהוא שוב בפירוד הוא לא נמנע‬
‫מלד‪.‬פגש עמד‪ .‬ולערוך אתה ביחד עם אחד מילדיהם‬
‫טיולים שונים‪ ,‬וחסר איפוא רק רצון טוב ונתינת דעת‬
‫רציני מצד הבעל לעשות חשבון נפש נוקב ולבוא לידי‬
‫החלטה גמורה לשוב אל אשתו ואל משפחתו‪ ,‬ועל כגון‬
‫זה קלאסי הוא ביותר לד‪,‬חיל על בעל כזה פסק דינו‬
‫ודברי־מוסרו של רש״י ז״ל באחת מתשובותיו כלפי‬
‫בעל שהעליל על אשתו טענת מומין‪ ,‬וז״ל ‪:‬‬
‫״והראה האיש מעשהו לרעה‪ ,‬והראה עצמו שאינו‬
‫מזרעו של אברד‪,‬ם אבינו שדרכו לרחם על הבריות‪,‬‬
‫וכל שכן על שארו אשר בא אתה בברית‪ ,‬שאילו‬
‫נתן לב לקרבה כאשר נתן לרחקה היה נמשך חינה‬
‫עליו וכו׳״‪.‬‬
‫)תשובות רש״י סימן ד‪-‬׳ז(‪.‬‬
‫ומציגו השלמת דברים בזה מרש״י ז״ל במקו״א ובו‬
‫הוא ממשיך וכותב!‬
‫״ואם אינו רוצה לקרבד‪ ,‬יגרשנד‪ ,‬ויתן לה כתובתד‪,,‬‬
‫ואם אין לו כל הנמצ׳ בידו וכו׳‪ ,‬ואם חפצה להתגלגל‬
‫ע״י מזונות יתן לה כל אשר יראו ז׳ טובי העיר‬
‫לפי השגת ידו‪ ,‬ואינו יכול לומר צאי מעשי‬
‫ידיך במזונותיך״‪.‬‬
‫)שו״ת מהר״ט בר ברוך סי׳ תתנ״ג בשם רש״י ז״ל(‪.‬‬
‫ובנידוננו הרי מנוי וגמור עם האשה להתגלגל ולא‬
‫לקבל את גיטה מיד בעלה‪ ,‬וא״כ אין אנו‬
‫יכולים בלי הסכמתה לדון על ג״פ ונתינת כתובה וכו׳‪.‬‬
‫ואם אין רצונו של הבעל לחזור אליה בשום פנים עליו‬
‫להרבות רעים ולשדלה בכל דרכי פיוס ופיצוי שתסכים‬
‫לקבל גיטה‪ ,‬אבל לחייבה על כך אי אפשר‪.‬‬
‫לאדר כל האמור דוחים את הערעור‪.‬‬
‫ניתן בד‪,‬׳ מנ״א תשמ״ד״‬
‫^‬
‫קיז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן נג‬
‫תחזור אי פעם לחיות בשלום‪ ,‬והמד‪ ,‬מחלותיו של הבעל‬
‫מחלת הנפילד‪ ,‬ומחלת ריח הפה‪ ,‬כחן אתן להצדיק את‬
‫מאיסותיה של האשד‪ ,‬בבעלה עד כדי לחייב את הבעל‬
‫במתן ג״פ‪ ,‬דד‪,‬מחלות האלה ל״ע כחן אתן לגרום למיאום‬
‫לד‪,‬נמצא במחיצתם של הסובל גם בלי רצון לכך‪ ,‬וזאת‬
‫לפי הטבע הטבוע באדם‪ ,‬כל אחד ואחד לפי טבעו‪,‬‬
‫ומפני כך ולגודל מומין אלה סוברים כמה וכמד‪ ,‬מגדולי‬
‫הפוסקים דבמחלת נכפד‪ ,‬וריח הפה ל״ש כלל למימר‬
‫סברא וקיבלד״ ושגם בידעד‪ ,‬על כך לפני הנשואין נמי‬
‫כופין‪ ,‬יעוין בב״ש אד‪,‬״ע סימן קג״ד סק״ב ובשו״ת‬
‫הגרע״א מהדו״ת סי׳ פ״ד‪ ,‬ושו״ת בית יצחק חאה״ע‬
‫ח״א סימן קכ״א‪ ,‬ושו״ת אמרי יושר ח״ב סי׳ קי״ט‪,‬‬
‫ועוד‪ ,‬יעו״ש‪ ,‬כי הרי זה כאדם שנגעל מאיזה דבר‬
‫לאונסו‪.‬‬
‫וי ש לדמות וללמוד זה ממה שמצינו בתוספת רי״ד‬
‫בכתובות ד׳ס״ד ע״א שכותב בענין המורדת וז״ל;‬
‫״אבל אמרה מאיס עלי שבעלה מאיס בעיניה לא‬
‫כייפינן לה ע״י הפסד כתובתה אלא מניחין אותר‪,‬‬
‫במרדה‪ ,‬דכיון דבעלד‪ .‬מאיס בעינ ‪ ,T‬אטסה היא‬
‫בדבר ולא מדעתד‪ ,‬עושה כן ואפילו אשה כשרה‬
‫אי אפשר להבעל לשנאוי לה וכר וזד‪ ,‬דומה לאדם‬
‫שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו‬
‫ואין שום דרך לכפייה כ״א לעשות דרך בקשה‬
‫ולפתותד‪ ,‬אולי תחשוק בו‪ ,‬ואדרבה אם היינו‬
‫יודעי׳ בודאי שטעמד‪ ,‬אמת שד‪,‬וא מאום בעיניד‪ ,‬ולא‬
‫נתנד‪ ,‬עיניה באחר היינו כופין הבעל להוציא ככי‬
‫הך דתנן לקמן בפרק המדיר ואלו שכופין אותו‬
‫לד‪,‬וציא‪ ,‬מפני שהוא מאום בעיניה ואין האשד‪,‬‬
‫יכולה לסבול שתבעל לו‪ ,‬אלא משום דד‪,‬כאאנו‬
‫מסופקים בטענתד‪ ,‬שכיון שאין אנו רואים בבעלד‪,‬‬
‫באותן המומין י״ל שמא עיניה נתנה באחר ומשום‬
‫זה אומרת כך לפיכך אין כופין הבעל לד‪,‬וציא‪,‬‬
‫אבל מ״מ גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה‬
‫דשמא טענתד‪ ,‬אמת דלב יודע מרת נפשו וכו׳ דשמא‬
‫אנוסה היא ושמא גם היא עציבה בדבר שבעלד‪,‬‬
‫מאום בעיניה עכ״ל‪.‬‬
‫למדנו מדברי התום' רי״ד שכל הד‪,‬תלבטויות בדיני‬
‫מורדת הטוענת מאיס עלי הוא מפני ״שאין‬
‫שום מום ניכר בו״ )כלשונו שם( ואין אנו יודעים‬
‫אם טעגתד‪ ,‬אמת‪ ,‬אבל אם היינו יודעים שטענתו*‪,‬אמת‬
‫שד‪,‬וא מאום בעיניה ולא נתנד‪ ,‬עיניה באחר ״היינו כופין‬
‫את הבעל לד‪,‬וציא״‪ ,‬ושזהו באמת הנימוק באלו שכופין‬
‫לד‪,‬וציא שבפרק המדיר ״מפני שד‪,‬וא מאום בעיניד‪,‬ואין‬
‫האשה יכולד‪ ,‬לסבול שתבעל לו״‪ ,‬וא״ב דון מינה לכגון‬
‫נידועו אשר במציאות ישנו לבעל מומים המפורטים‬
‫בפרק המדיר‪ ,‬והלא מפורטים‪ ,‬שיכולים איפוא לד״וות‬
‫עילד‪ ,‬לטענת ״מאים עלי״ ולר‪,‬אמינד‪ ,‬שזוהי הסיבה‬
‫״שד‪,‬זזיים ביניד‪,‬ם הם בלתי בסבלים מזה זמן רב״‪ ,‬וכי‬
‫היא בבחינת ״אנוסה״ זד‪ .‬שמרגישה במרירות לבה‬
‫שר״ ת‬
‫אין זה מהוה כל עילה לתביעה לגירושין‪ ,‬וע״ע בתשובו׳‬
‫״דברי מלכיאל״ שהביא הגרא״י וולדינברג שליט״א‪,‬‬
‫בח״ג סימן קמ״ד קמ״ה בארוכה‪.‬‬
‫יצחק לוליץ‬
‫סימן נג‬
‫בעל חולה במחלת הנפילה עוד לפני‬
‫הנשואין והאשה תובעת לחייבו בג״פ‬
‫גלל כן וגלל טענות נוספות של מחלה‬
‫ועובר על דת והתנהגות בלתי הוגנת‬
‫ובלתי מוסרית כלפיה‪ .‬וחיים בנפרד זמן‬
‫רב ואין סיכוים שהאשה תחזור אליו‬
‫ובפיה טענה של מאיס עלי‪.‬‬
‫הוגש לפניגו ערעור מצד האשד‪ .‬על פס״ד כבר ביה״ד‬
‫האזורי בת״א מתאריו ג' אד״ב תשמ״ד שבו‬
‫פסק כי ״יש לדיתייחם לאשה כמורדת של מאום עלי‬
‫ואין לחייב את הבעל בגירושין״‪.‬‬
‫ט ע נו ת ב״כ המערערת גגד פסה״ד המד‪ ,.‬דד‪,‬יות ואין‬
‫הכחשד‪ .‬כי הבעל חולה במחלת הנפילה‪ ,‬וכן‬
‫יש לו לבעל ריח הפד״ ונוסף לזה טוענת האשד‪ ,‬כי‬
‫מקיים יחסים אתר‪ ,‬בימי נדותד‪ ,‬וגם שלא כדרכד‪ .‬והנהו‬
‫גם‪.‬עובר על דת מכמד‪ .‬בחינות ומשפיל ומבזר‪ ,‬אותה‬
‫ומתאכזר אליה התאכזרות רוחנית‪ ,‬לכן יש לכוף על‬
‫הבעל לתת גט לאשתו או לחלופין לחייבו בגט‪.‬‬
‫בקשר לטענת מחלת הנפילה השיב ב״כ הבעל כי‬
‫האשד‪ ,‬בעת נשואיה אתו ידעה מזה וסברד‪,‬‬
‫זקבלד״ ובנוגע לריח הפד‪ ,‬הודד‪ ,‬הבעל שיש לו‪,‬‬
‫אך טען שבא לו זה ממחלת סכרת שסובל ממנה וממה‬
‫שהאשה מרגיזה אותו‪ ,‬וכן כי זה בא לו מכאב השניים‪,‬‬
‫וביה״ד האזורי לא התחשב בזה מכיון שהאשה הצהירה‬
‫בפניהם שאף אם יתברר שניתן למנוע את הריח היא‬
‫לא תחזור לחיות עם בעלד״ וכמו״ב בהמשך הטענות‬
‫ויתר ב״כ האשד‪ ,‬שייצגה אז על טענד‪ ,‬זו ובקשר ליתר‬
‫הטענות הבעל הכחיש אותם‪.‬‬
‫לאחר העיון בהיקף הטענות נראה לדעתי כי יש‬
‫לקבל את הערעור‪ ,‬ולחייב את הבעל במתן‬
‫ג״פ לאשתו‪ ,‬ואבאר את דברי‪.‬‬
‫א‪ .‬הנד‪ ,‬ביה״ד הזמורי בעצמו בשורות האחרונות של‬
‫לקבל את הערעור‪ ,‬ולחייב את הבעל במתן ג״פ‬
‫לחייב את הבעל בגירושין מוסיף וכותב בזה״ל!‬
‫״אך מכיץ שד‪,‬חיים ביניהם הם בלתי נסבלים‬
‫מזה זמן רב‪ ,‬ולא נראד‪ ,‬שיש סיכוי שד״אשה תחזור‬
‫אי פעם לחיות בשלום‪ ,‬לבן אט בדעה שטוב‬
‫יעשו שני הצדדים אם ינד‪,‬לו ביניהם משא ומתן‬
‫בדבר חלוקת הרכוש קביעת מקום החזקת הילדים‬
‫ומזונותיהם ויתגרשו״‪.‬‬
‫ולדעתי חיים בלתי גסבלים באלה זה זמן רב‪ ,‬כאשר‬
‫בצית אמתלאות מבוררות לאי הסיכוי שהאשה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן נג‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קיח‬

‫שלא תוככל אי פעם לחזור לחיות אתו בשלום׳ ולחייבו‬

‫מי שהוא נכפה י״א שאינו מום ואין כופין ע״ז‬
‫על כן במתן ג״פ‪ ,‬כאשר רואים שעוברים עידן ועידבין‬
‫לגרש ומ״מ אין כוטין אותה שתהיה עמו הואיל‬
‫והאשה נחושה בדעתה לא לחזור אליו בגלל שמואסת בו‪.‬‬
‫ובאה מחמת טענה‪ ,‬וי״א דהוי מום באיש וכופץ‬
‫אפילו במחלת נפילה בלבד מצינו להגאץ הנודע‬
‫לגרש עכ״ל‪.‬‬
‫הגר״ח פלאג׳י ז״ל בשרת חיים ושלום ח״ב‬
‫לג‪ 7‬דגו מדברי הרמ״א שמתי נותנים בזה לאשה דין‬
‫סי׳ ל״ה שבהצטרפות נימוק שזה זמן רב ״שהחיים‬
‫של כאה מחמת טענה בלבד רק אם מחלת‬
‫גיניהם בלתי נסבלים פסק לכפות על הבעל למתן ג״ם‪,‬‬
‫הנכפה איננה נחשבת למום‪ ,‬וזוהי דעת י״א קמא‪ ,‬אבל‬
‫הוא נשאל שם במי שיש לו חולי הנפילה אי כופין‬
‫אם נחשבת למום אזי זה יותר מבאה מחמת טענה‪,‬‬
‫אוחו להוציא‪ ,‬ואחרי שציטט בקצרה דעות הפוסקים‬
‫ואגו באים על כך מכה המום כשלעצמו ולכן גם כופין‬
‫המחולקים בזה פסק את פסקו בזה״ל ‪1‬‬
‫אותו לגרש משום כך׳ חוהי דעת הי״א בתרא‪.‬‬
‫ולענין הלכה למעשה נראה דאם האשה אינה יכולה‬
‫ו הנ ה בעלי הכללים מסתפקים בהיכא שהרמ״א כותב‬
‫לסבול הצער הזה וכבר נתפרדו זה מזה זמן רב‬
‫בלשון י״א וי״א אם דעתו להכריע כי״א קמא או כי״א‬
‫ונלאו לקרבן ואינה שומעת כי אינה יכולה לסבול‬
‫בתרא‪ ,.‬אבל בכאן מצינו א להרמ״א שהכריע מפורשות‬
‫כי בלא״ה כ״ע מודו דאפילו למ״ד דאין כופין‬
‫כי״א בתרא כי כך פוסק בפשיטות בסי׳ קי״ז סעי׳ י״א‬
‫לאיש לגרש ם״מ אין כופין אותה להיות יושבת‬
‫דמחלת נכפה הוא מום גדול אשר אילו היה באיש היו‬
‫עם בעלה‪ ,‬וכיון שכן כל שעבר שנה אחת תמימה‬
‫כופין לגרש עיי״ש‪.‬‬
‫ולמרבה ב׳ שנים אזי נראה דכופין אותו לגרש‬
‫א מנ ם בשו״ת חתם סופר חאה״ע סי׳ קט״ז )מובא גם‬
‫וכר וב״ש כשהיא ילדה דחיישינן דילפא נפיק‬
‫בפ״ת סי׳ ע״ז סק״ח( שדי בזה נרגא וכותב‬
‫חורבה בהיותה אסורה בכבלי העיגון וכר וכ״ש‬
‫שהדבר תלוי בפלוגתת הרופאים אס הוא חולי המתדבק‬
‫שהחיוב מוטל על כל דייגי ישראל להקל בזה כדי‬
‫וכו׳ ולכן לענין כפיה להוציא מי יכניס רזהצו באיסור‬
‫שלא יצאו לידי תקלה מב׳ צדדים מצד האיש‬
‫דאורייתא‪ ,‬רעל כן נותן עליה רק דין של מורדת בטענה‬
‫ומצד האשה בהיותם אסורים בכבלי העיגון יכול‬
‫מבוררת ע״ש‪.‬‬
‫על מגן בלי תקוה עכ״ל‪.‬‬
‫א בל כל גדולי התעים שלפניו ושלאחריו לא ס״ל‬
‫למדים אנו מדברי הגר״ח פלאג׳י ז״ל שמבלי שמצא‬
‫בכזאת לומר שהדבר תלוי באם זה חולי‬
‫המדבק או לא‪ ,‬וס״ל דפלוגתתם דקמאי מ ה הוא בגלל‬ ‫צורך ליכנס לבירור אם מחלה זאת היתה‬
‫בבעל לפני הנשואין או שנולדה לאחר מיכן‪ ,‬וכן אם‬
‫עצם המחלה כשלעצמה אם נחשבת למום גחל או לא‪.‬‬
‫שייך לטעון סברה וקיבלה או לא‪ ,‬ומלהזכיר אם טענה‬
‫ולכן מציגו לכמה מהם דס״ל להכריע מעיקרא דדינא‬
‫ממש טענת מאיס עלי‪ ,‬מעצם הדבר כשלעצמו שיש‬
‫כהסוברים דיש לכוף אותו לגרש‪ ,‬ורק מורא עולה על‬
‫לבעל מחלה זאת‪ ,‬ומעצם הענין שכבר נתפרדו זה מזה‬
‫ראשם להכריע בץ הרים גדולים ולעשות מעשה לכופו‬
‫זמן רב ונלאו לקרבן בגלל שהאשה אינה שומעת כי‬
‫ממש על כך‪ ,‬יעוין גשו״ת כתב סופר חאה״ע סי׳ ק׳‬
‫אינה יכולה לסבול‪ ,‬משום זה בלבד הגיע למסקנתו‬
‫ושו״ת אבן יקרה מהח״ג סי׳ נ״ג ושו״ת מר ואהלות‬
‫סי׳ י׳‪ ,‬ועוד‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬וכשו״ת מהרי״ט חאה״ע סי׳ קי״ג‬ ‫דיש לכוף את הבעל לגרשה‪ ,‬וא״כ דון מינה בק״ו לאל‬
‫כגון נידוננו שנוסף למחלת הנפילה ישנו לבעל גם‬
‫הגם שמחמיר מלהכריע בזה מכל מקום היכא שנתיישן‬
‫ריח פה שבכללות היא נפרטת בסוף המדיר ונכללת‬
‫החולי אצלו וגם הרופאים אמרו נואש ס״ל דבכה״ג‬
‫בין המומין שכופין את הבעל להוציא‪ ,‬גם בלי צורך‬
‫אם יראה בעיני רבותינו חכמי הדור שלא לחוש לספיקו‬
‫של בירור אם ניתן זה לרפאות או לא‪ ,‬ונוסף א ה גס‬
‫של רביגו יואל ז״ל מפני ו ח^ של אותם הגחלים‪ ,‬דס״ל‬
‫טענותיה החמורות של האשה נגדו שחי אתה בזמן‬
‫לכוף‪ ,‬הרי הוא מוכן להצטרף לסניף להם ע״ש‪ ,‬ויעוץ‬
‫נחתה ושלא כדרכה‪ ,‬מבלי צורך ליכגם בבירור מחלוקת‬
‫בהגהות הגרע״א ז״ל באה״ע שם שמציץ לדברי מהרי״ט‬
‫אלה ומשמע דאיהו נמי ס״ל כן‪ ,‬וכך מובא גם בכנח״ג‬ ‫הפוסקים בזה אס יש נאמנות לזהזוה על כך או לא‪,‬‬
‫עיין עוד להלן מזה‪ ,‬בהצטרף כל זה יחד״ בודאי ובודאי‬
‫הגהב״י אות ו׳ ובאה״ט שם ס״ק י״ג ע״ש‪.‬‬
‫שיש מקום לחייב את הבעל במחן ג״פ לאשתו‪ ,‬ולא‬
‫‪ 131W331‬הא נתיישן החולי‪ ,‬דהבעל גילה שיש לו‬
‫זאת המחלה מילדותו‪ ,‬ולא רק שהרופאים‬ ‫להשאיר זמן נוסף חיים בלתי נסבלים כאלה‪.‬‬
‫לא עלה בידם למצוא לו מרפה‪ ,‬אלא שהמחלה הולכת‬ ‫‪ .3‬ג ם בלי טענת מאים עלי‪ ,‬עצם טענת האשה‬
‫שאין ביבלחה לחיות עם בעל שיש לו מחלת‬
‫ומתגברת אצלו יחד עם עוד כמה מחלות שסובל מד׳ם‪,‬‬
‫וכמו שד‪,‬צד‪,‬יר בעצמו מאטיעות ב״כ כמבוקשו לפני‬ ‫הנפילה נשמעת היא‪ ,‬כי מום גדול הוא‪ ,‬וכבר הזכרנו‬
‫ביהמש״פ להפחתת מזונות‪ ,‬ואמר‪ :‬״התובע הינו אדם‬ ‫לעיל בדברינו דעת כמה מגדולי הפוסקים דס״ל שגם‬
‫חולני הסובל ממחלת הנפילה‪ ,‬סכרת‪ ,‬מחלות עור‪ ,‬וכן‬ ‫בידעה על כך לפני הנשואין גמי בופץ‪ ,‬ושלא שייך‬
‫כלל למימר בזה סברה וקיבלה‪.‬‬
‫לקה בלבו‪ ,‬לאחרונה החמיר מצבו הבריאותי של התובע‬
‫ומתאריך ‪ HAa2‬אץ ו מ ג ע מסוגל לעבוד עזי ®קב‬ ‫‪ 71370‬הרמ״א באה״זן סי' קג״ד סעי' ד»' פוסק וז״ל‪1‬‬
‫קיט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫עם בעלד״ ונאחז בזד‪ ,‬ביד״״ד האזורי וכתב בפסה״ד כי‬
‫״לכן התעורר ספק אם יש מקום בהלכה לנצל טענד‪,‬‬
‫בו)זו( וא״כ יתכן שאץ צורך לקזלוח את הבעל לבדיקה‬
‫רפואית״‪ ,‬ולדעתי זה אינו‪ ,‬ולאחר שביה״ד האזורי‬
‫החליט שבגלל יתר טיעוניה של האשד‪ ,‬נגד בעלה אין‬
‫לחייב את הבעל בגרושין היה צריך מיהת לשאח את‬
‫הבעל לבדיקה רפואית לבירור ריח הפה החזק הוא או‬
‫רפה‪ ,‬ואם ניתן הדבר לריפוי או לא‪ ,‬וזאת למרות‬
‫הצהרת האשה שאפי׳ אם יתברר שניתן למנוע את‬
‫הריח היא לא תחזור לחיות עם בעלה‪ ,‬כי מכל מקום‬
‫הבירור הזה יועיל לנו אם דין האשד‪ ,‬בסירובה כדין‬
‫מורדת או שיש כן להענות לדרישתד‪ ,‬לכופו לנתינת‬
‫ג״פ דסוף סוף טענת ריח הפה ככללותר‪ ,‬דינא דגמרא‬
‫הוא דכופין על זד״ ונפסק כן להלכד״ והבעל הזד׳ הא‬
‫מודד‪ ,‬על כך‪ ,‬וד״שאלד‪ ,‬הטעונד‪ ,‬בירור היא רק מד‪,‬ו מידת‬
‫הריח רע הזה‪ ,‬ואם ניתן למונעו‪ ,‬ולכן יש לדעתי לד׳הזיר‬
‫את התיק לביה״ד האזורי על מנת שישלח את הבעל‬
‫לבדיקה רפואית לבירור כנז׳ ולפסוק בד״תאם בנוגע‬
‫לטעגד‪ ,‬זאת של ריח הפד״‬
‫ד‪ .‬ליתר טענותיד‪ ,‬החמורות של המערערת כלפי‬
‫בעלד‪ ,‬שמקיים אתד‪ ,‬יחסים שלא בדרך הטבע‬
‫ושמכריח אותר‪ ,‬לקיום יחסים בעת המחזור‪ ,‬לא נתן‬
‫להם ביה״ד האזורי חשיבות מכיון שהבעל הכחיש‬
‫אותם‪ ,‬בפי שמנמקים בפסק דינם‪.‬‬
‫ולדעתי על אף הכחשותיו של הבעל אין לבטלם מכל‬
‫ויש להתייחם אליהם ולצרפם עכ״פ לסניף‬
‫נוסף ליתר צדדי החיוב לג״ם הקיימים בנידון‪ ,‬כנז״ל‪,‬‬
‫כי מדיגא דגמ׳ הא אשד‪ ,‬נאמנת בכל זד‪ ,‬מכח החזקה‬
‫דאין אשד‪ ,‬מעיזד‪ ,‬בפני בעלד״ ונחלקו הפום׳ רק בנוגע‬
‫לדורות האחרונים שיש נשים חצופות‪ ,‬יעוין בדמ״א‬
‫אה״ע סי׳ קנ״ד סעי׳ ז׳ ובאה״ט ס״ק כ״ב ופ״ת ס״ק‬
‫י״ט כ׳‪ ,‬ועוד יעוין בשו״ת עדות ביעקב למד׳ר״י ביטון‬
‫סי׳ ל״ו בניתן שטוענת שבא עליה שלא כדרכד‪ ,‬שמאריך‬
‫בנוגע למד‪ ,‬שמשוה אותו רשע‪ ,‬ומבאר דאלימא חזקה‬
‫זו דאין האשד‪ ,‬מעיזה פניה בפגי בעלה להאמינד‪ ,‬אפי'‬
‫במידי דמשוי ליד׳ רשע‪ ,‬ע״ש ויש לציץ דבנידוננו‬
‫למעשה גם הבעל מודד‪ ,‬בכך בנוגע שחי אתד‪ ,‬בנדותד״‬
‫ורק טוען שהיא זאת שלא הלכה למקור״ ויורדת איפוא‬
‫בכלל הטענד‪ ,‬שיש לומר דלא נאמנת היכא שמשוד‪,‬‬
‫אותו רשע‪ ,‬דד‪,‬א בעיקרו של דבר גם הוא מודה בכך‬
‫שחי אתד‪ ,‬בנדותד״ ויעוץ גם בספר כסא «ליד‪,‬ו)ישראל(‬
‫אה״ע סי׳ קנ״ד אות א׳ שמביא בשם הריב״ש והמהרי״ט‬
‫שכתבו דד‪,‬שוכב עם אשתו נדד‪ ,‬כייפינן ליה להוציא‬
‫היכא דהודד‪ ,‬הוא דעבד איסורא‪ ,‬ושכן נר«־״ מהריטב״א‪,‬‬
‫ומביא מעוד כמד‪ ,‬פוסקים דס״ל כן‪ ,‬ומסיים את דבריו‬
‫בזה״ל! ״באופן דלדידי כייפינן ליה לד‪,‬וציאה‪ ,‬אך‬
‫אמנם מיראי הוראד‪ ,‬אני בי ע״כ אני אומר שאם היא‬
‫תסרב בו לא כייפי׳ לד‪ ,‬שתשב עמו ואין לד‪ ,‬דץ מ׳רדת‬
‫וזר‪ ,‬פשוט״‪ ,‬וא״כ אפילו משום זד‪ ,‬לבד היד‪ ,‬מקום לומר‬
‫סימן ע‬ ‫ש ו״ ת‬
‫מגבו הבריאותי הקשה והשפעת המחלות מהן הוא סובל״‪.‬‬
‫לזאת אס זמ״ה גרגה להיות מיראי הוראה ולא לפסוק‬
‫על בפיה ממש‪ ,‬אבל לפסוק על חיוב לגרש‬
‫בלבד— כמבוקשו ההילופית של ב״ב המערערת —‬
‫בודאי אפשר ואפשר‪ ,‬ולתוצאות החיוב תהיינה השלכות‬
‫שתוכל עפי״ז לגור בנפרד ממנו׳ והבעל יהא חייב‬
‫במזוטתיה גם כשתהיה בנפרד ממנו‪ ,‬כאשר פוסק כן‬
‫בפשיטות בשו״ת טהרי״ט שם דיכולה לעזוב אותו‬
‫וללכת לגור בעיר שזעיד‪ ,‬בד‪ ,‬ויש לה מזוגות ממנו כל‬
‫זמן שאין מוגיאר‪ ,‬בגס ומעוכבת מחמתו‪ ,‬וכך פוסק גם‬
‫בשו״ת מר ואהלות שם‪ ,‬וכן בספר שו״ת נכח השלחן‬
‫חאד‪,‬״ע סי׳ ט״ו עיי״ש‪.‬‬
‫ג‪ .‬אין לד‪,‬תעלם גם ממום ריח־ד׳פד‪ ,‬שיש לבעל‪.‬‬
‫אמנם בהמשך הדיונים כביד‪,‬״ד האזורי‬
‫הצהיר ב״ב הקודם של האשד‪ ,‬כי הוא מוותר על טענת‬
‫ריח הפה‪ ,‬מ״מ צדק ב״ב האשד‪ ,‬העכשוית כי אין לראות‬
‫בזה ויתור כמשמעו‪ ,‬וזד‪ ,‬שהצהיר בכזאת היד‪ ,‬זה מפני‬
‫שראה שעי״־כ מאריכים לו את הדרך לשלוח את הבעל‬
‫לבדיקות רפואיות‪ ,‬ונאחז על כן בטענתו החמורד‪ ,‬האחרת‬
‫כלפי הבעל היא מחלת־הנפילד״ בחשבו שזה מספיק‬
‫כדי לחייב את הבעל בג׳׳פ ויקוצר עי״כ הדרך‪ ,‬וכך‬
‫הרי כותב ביה״ד האזורי בעצמו בפסה״ד נשוא הערעור‬
‫כי ״תוך כדי דיון בנדון ויתר ב״כ האשד‪ ,‬על טענת‬
‫ריח הפד‪ ,‬ונאחז בטענה אחרת כי הבעל חולד‪ ,‬אפילפסיד‪,‬‬
‫ולדבריו זד‪ ,‬נימוק מספיק לגרום שהאשד‪ ,‬תמאום בו‪,‬‬
‫כמו״ב בגלל טענותיה שמאלץ אותר‪ ,‬לקיום יחסים לא‬
‫טבעיים״‪ ,‬הרי כנז׳ שזה שויתר בא כחד‪ ,‬על טענת ריח‬
‫הפד‪ ,‬הוא בגלל זה שחשב שיש בידו נימוקים אחרים‬
‫שיש בד‪,‬ם בבדי לשכנע את ביד‪,‬״ד לחייבו בג״פ‪ ,‬ואם‬
‫כן לא נחשב זה ויתור מוחלט מצד האשד״ ובפרט כשחי׳‬
‫זד‪ ,‬לפי עצתו של בא כחד‪ ,‬ובתורת תכסיס בחשבו‬
‫שעי״ב יקוצר דרך הדיונים‪ ,‬והאחיזה בויתור היה נסבל‬
‫עוד אילו הי׳ עדיין ספק א״כ יש לבעל ריח הפד‪ ,‬או לא‪,‬‬
‫אבל על הדבר הזה שיש לו רה״פ הודה הבעל בעצמו‬
‫בהשיבו לאמר‪ :‬״יש לי מחלת סוכר גבוהד‪ ,‬והמחלה‬
‫גורמת לי לריח הפה‪ ,‬כתוצאה מד׳מחלה הפה מתייבש‬
‫ויש בו ריח״‪ ,‬ועוד הוסיף ואמר ״יש לי גם בעיות‬
‫בשיניים ואני לא יכול לעקור אותם בגלל הסברת‬
‫וכנראד‪ ,‬שגם זד‪ ,‬גורם לריח טוב״‪ ,‬ואם כן לא מתקבל‬
‫על הדעת כלל שתוך כדי עמידתד‪ ,‬של האשד‪ ,‬על דעתה‬
‫שלא לשוב לחיי שלום עם בעלד‪ ,‬ודרישתד‪ ,‬לג״פ תבוא‬
‫פתאום ותצהיר שמוחלת על טענת ריח הפד״ ולא‬
‫איכפת לה מזה‪ ,‬ולד‪,‬חליש עי״כ את טענותיה לג״פ‪,‬‬
‫אלא בודאי אומדנא דמוכח הוא כי בא הדבר הזד‪ ,‬דק‬
‫בתור תכסיס בלבד ועפ״י עצת ב״ב המאמד שחשב‬
‫שגם מבלעדי טענד‪ ,‬זאת יש בידו נימוקים אחרים לחייבו‬
‫בג״פ‪ ,‬וד‪,‬דרך יקוצר‪ ,‬וכנז׳‪.‬‬
‫ונשאו* בזה רק מה שד״אשה הצהירה שאף אם יתברר‬
‫שניתן למנוע את הריח היא לא תחזור לחיות‬
 ‫ציץ אליעזד חי״ז‬ ‫סימן נד‬
‫בתאריך כ״א מיון תשמ״ד הוצאנו החלטה־זמנית‬
‫כלקמן ‪1‬‬
‫אחרי שמיעת הערעור ועיון בכל החומר שבתיקים‬
‫ביה״ד מוצא ניגודים לכאורה מהחלטות השונות של‬
‫ביה״ד האזורי‪.‬‬
‫בהחלטת ביה״ד מתאריך כ״ז תשרי מ״ג ‪ :‬נאמר‪,‬‬
‫שלא היתה שום עדות ברורה שהם אכן חיים יחד בדירה‪,‬‬
‫והחלטה נוספת מתאריך כ״ה טבת מ״ג‪ ,‬אחרי ששמעו‬
‫עדים נוספים‪ ,‬כותבים כי התנהגות האשה חורגת‬
‫מצניעות בנות ישראל‪ ,‬ולא יותר מזה‪ ,‬ובסעי׳ ו׳ בפסה״ד‬
‫הנז׳ כותבים כי אם האשה תרצה להגשא עם פלוני‬
‫יש צורך בבירור ביה״ד‪ ,‬ואילו בהחלטה מתאריך כ״ח‬
‫כסלו מ״ד נשוא הערעור החליט ביה״ד ‪ :‬״שאינו יכול‬
‫להתיר לה להנשא לו עקב העדות שביה״ד שמע״‪ ,‬וזה‬
‫סותר לכאורה את החלטותיו הקודמות‪.‬‬
‫לכן מחליטים להחזיר את התיקים לביה״ד האזורי‬
‫ע״מ שיבררו וינמקו מה הבירור הנוסף שקיימו‪,‬‬
‫והנימוקים ההלכתיים שהביאו אותם להחלטתם האחרונה‬
‫נשוא הערעור‪.‬‬
‫לאחר שנקבל כנז׳ ינתן פס״ד בערעור‪.‬‬
‫ההחלטה הנז׳ נשלחה לביה״ד האזורי בחיפה‪,‬‬
‫ובקבלנו בחזרה את התיק האזורי מתברר לנו כי לא‬
‫קיימו בירור נוטף כמשמעו‪ ,‬אלא כתבו החלטת־הבהרה‬
‫בתאריך ח' כסלו תשמ״ה‪.‬‬
‫בהחלטת־הבהרה מסביר ביה״ד סיבת חזרתו‬
‫בפסק דין נשוא־הערעור מהחלטותיו הקודמות‪ ,‬כי‬
‫בראשונה חשש ביה״ד שמא ע״י זאת ששמע שהיא‬
‫רדופה ע״י נשים הרי יש לומר שזה גדר שיש לו אויבים‪,‬‬
‫אך בזאת שביה״ד אמר לה למה את משאירה את כל‬
‫חפציך אצל הנטען הרי יש לך אח שאפשר לך להיות‬
‫אצלו‪ ,‬ולא היה לה שום מענה‪ ,‬הרי התברר לביה״ד‬
‫כי במה שהיא היתה רדופה מפני שהתיחדה ונסעה‬
‫עם הנטען בגלוי וזה הכאיב את כולם‪ ,‬וכן בפעם הרא׳‬
‫שנוכח ביה״ד לדעת כי נכנסה להריון‪ ,‬כל הסניפים‬
‫הללו המחישו לביה״ד כי החשש שמא מחמת רדיפותיה‬
‫הם הוציאו לקלא אין על מה שיסמכו אלא מעשיה‬
‫הנלוזים הוא שהכעיס שיעשה בפרהסיא דברים שמכפישי׳‬
‫את יושבי השכונה‪ ,‬לאור זאת מכיון שלא נשאת הרי‬
‫אמור באה״ע סי׳ י״א סעי׳ א׳ שלא תנשא לנטען‪ ,‬וכן‬
‫פסק ביה״ד‪ ,‬ואף דיש לה בן והיא אומרת שזה מהנטען‬
‫א‪ .‬מי יאמר דהיא נאמנת הרי כשיש לה כוונה שיתירו‬
‫לר‪ ,‬ע״י כך אינה נאמנת‪ .‬ב‪ .‬שנינו בנטען דוקא כשנשאר‪,‬‬
‫ויש לה בנים אין מוציאין‪ ,‬אבל בנים גרידא אין‬
‫מאפשרים לד‪,‬נשא כי הרי מתירים איסור לכתחילה‪.‬‬
‫מכל האמור ביה״ד לא התירוה להנשא לנטען‪ ,‬ע״כ‬
‫החלטת־ההבהרד‪.,‬‬
‫המערערת‬ ‫הגיבה‬ ‫האמורה‪,‬‬ ‫להחלטת־ההבד׳רה‬
‫בתצהיר־בכתב‪ ,‬וטענה שמעולם לא נשאלה ע״י ביה״ד‬
‫למה שמשאירה את חפציה אצל הנטען׳ וממילא לא‬
‫שו״ ת‬ ‫קג‬
‫דאין להתייחס למערערת שלפנינו כדין מורדת‪ ,‬כפי‬
‫שמתייחס אליה ביה״ד האזורי בפסה״ד נשוא הערעור‪.‬‬
‫ו ס פו ר אני בי בנידוננו ישנו גם אמתלאות ואומדנות‬
‫שאומרת אמת )ככפי שמצריך הרמ״א באה״ע שם(‪.‬‬
‫והוא לאור העדויות שנגבו כביה״ד האזורי‬
‫שנמצאו אצלו סרטי ־ תועבה ־ סנסציונים׳ ולאור‬
‫הסיפורים ליחסיו הגרועים עם בנו הלומד בישיבה‪,‬‬
‫והתנגדותו שילדתו תלמד בבית יעקב‪ ,‬וכי הוא מחלל‬
‫שבת‪ ,‬וכיוצא בזה‪ .‬ואין מן הצורך להאריך בזה‪.‬‬
‫ה‪ .‬לאור כל האמור נראה לי כי יש לקבל את הערעור‬
‫ולפסוק כי יש לחייב את הבעל לפטור את אשתו‬
‫בג״פ כדמו״י‪.‬‬
‫כפו כן יש לשלוח את הבעל לבדיקות רפואיות כדי‬
‫לברר טענת ריח הפה של האשה נגדו‪ ,‬החזק הוא‬
‫או רפה‪ ,‬והאם ניתן למנוע את הריח‪ ,‬ולפסוק לפי‬
‫התוצאות אם הוא תחת הסוג שכופין את הבעל לגרש‪.‬‬
‫סימן נד‬
‫בירור הלכה םווג שהתגרשו בהסכמה‬
‫ונחשדה על פלוני וחיתה אתו לאחר‬
‫הג״פ אם מותרת להנשא לו‪.‬‬
‫ערעור המערערת על החלטת ביה״ד האזורי‬ ‫לפנינו‬
‫בחיפה מתאריך כ׳׳ח כסלו תשמ״ד שבו‬
‫החליט ככדלקמן ‪:‬‬
‫הואיל וביה״ד שמע בשעתו כי המבקשת היתה‬
‫יחד עם הבחור שהיא רוצה להתחתן עמו‪ ,‬ביה״ד‬
‫לא הוציא שום החלטה בנידון מפני שהריב‬
‫היה גדול בין העדים‪ ,‬אך כיום העובדא הזאת‬
‫שהיא רוצה להנשא דוקא עמו מחזקת את דברי‬
‫העדים‪ ,‬וביה״ד אינו יכול להתיר לה להנשא לו‬
‫עקב העדות שביה״ד שמע‪.‬‬
‫ב״כ המערערת טען‪ ,‬כי הבחור לא נאסר עליה בשום‬
‫שלב של הדיונים‪ ,‬וכי אין לאסור נשואין על‬
‫סמך סברא או שמועות או רינונים אלא רק על סמך‬
‫נימוקים הלכתיים חותכים שאינם קיימים בנדו״ד‪,‬‬
‫ולכן מבקש לקבל את הערעור להתיר לה להנשא לבחור‬
‫פלוני‪.‬‬
‫בעצמה הצהירה בפנינו שלא חיתה עם‬ ‫המערערת‬
‫הבחור לפני גירושיה מבעלה‪ ,‬והקשרים‬
‫שלה אתו היו מזה שהיה חבר של בעלה‪ ,‬ועי״ב היו‬
‫בידידות וחברות‪ ,‬אבל לא קיימה אתו שום יחסי אישות‪,‬‬
‫וכי מוכנה להשבע על כך‪ ,‬ואמנם זאת היא מודה כי‬
‫לאחר גירושיה כן חיתה אתו חיי אישות הרתה ממנו‬
‫וכעת יש לה כבר ילד ממנו‪.‬‬
‫גם הבחור פלוני הופיע בפנינו והצהיר שלא קיים‬
‫אתה יחסי אישות לפני גירושיה ולא היתה גרה‬
‫אצלו בבית‪ ,‬והיה אתה רק בידידות ועזר לה בצרכיה‪,‬‬
‫דרק אחרי גירושיה התחיל לחיות אתה והרתה ממנו‪.‬‬
‫קכא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן נד‬
‫הוא לא חמור מכפי שד‪,‬יו חיים יחד בהיותד‪ .‬אשת איש‪,‬‬
‫ובעו״ד‪ .‬לפי פריצות הדור בזמנינו זה לא נראה בעיניהם‬
‫לאיסור לחיות עם פנויה בלי חו״ק‪ ,‬ואיך אפשר הדבר‬
‫לבוא ולקבוע משום כך שהוכיח סופם על תחילתם שחיו‬
‫יחד גם לפני גירושיה ועברו על איסור אשת איש החמור‬
‫ביותר וידוע מזה לכולם ״ושאני ערוד‪ .‬דק^גמר גמירי‬
‫לה אינשי וקלא אית לד‪.‬״ )יעוין יבמות ד׳ כ״ט‪(.‬׳ והרי‬
‫אפילו גבי עבירות שוות יש לנו כלל בהלכה דאמרינן ‪,‬‬
‫בדרך כלל השתא הוא דאיתרע‪.‬‬
‫ויעוין בשו״ת ברכת יוסף סי' ט״ו )מובא באוצה״פ‬
‫סימן י״א ס״ק כ״ג( בעובדא דומה בנטען‬
‫על אשת איש שאוהב אותד‪ .‬ונתגרשה ואח״ב נתעברה‬
‫מד‪,‬יטען‪ ,‬ויש לחוש שלא יצאו לתרבות רער‪ .‬אם לא‬
‫ינש«־ זה לזה‪ ,‬ותתויר לד‪,‬ם לד‪.‬םשא זל״ז על יסוד דברי‬
‫הרמב״ם בפאר הדור שהקיל בנטען על השפחה לשחררד‪,‬‬
‫ולישאנד‪ ,‬דמוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו ובפרט‬
‫שלפי הנראה לא היה הקול שזינתד‪ ,‬יעו״ש ]ואגב‪ .‬לא‬
‫מובן כלל הנימוק שביה״ד האזורי כותב בד‪,‬חלטתו‬
‫נשיוא הערעור‪ ,‬שלכן לא הוציא ביה״ד אז שום החלטה‬
‫בנידון ״מפני שהריב היה גדול בין העדים״‪ ,‬מה פירוש‬
‫הדבר? איזה ריב גדול היד‪ .‬בין העדים? וכי משום‬
‫שהיה הריב גדול בין העדים לא יכלו להוציא החלטה ?‬
‫איזה שייכות ישנו בין זה לזד‪.[? ,‬‬
‫ג‪ .‬באשר על כן יש לגו לחזור לקמייתא‪ ,‬לקביעותם‬
‫של ביד‪,‬״ד האזורי בהחלטו תיה הקודמות‪ ,‬שלא‬
‫היתד‪ ,‬שום עדות ברורה שד‪,‬ם אכן חיים ביחד בדירה‪.‬‬
‫וזה שביה״ד האזורי בד׳חלטתו מתאריך כ״ד‪ ,‬טבת מ״ג‬
‫קובע אבל זאת מיהת ״כי התנד‪,‬גות האשד‪ ,‬חורגת‬
‫מצניעות בת ישראל״‪ ,‬אין בזה בכדי לאסור ]כפי שבית‬
‫הדין בעצמו היד‪ .‬ער לכך‪ ,‬וכתב רק בסעי׳ ו' מהחלטד‪,‬‬
‫הנז׳ כי יש לציין במעב״ד ״כי אם האשד‪ ,‬תרצה להגשא‬
‫עם הגבר פ׳ יש צורך בבירור בביד‪,‬״ד[‪ ,‬וד‪,‬א הרי הל'‬
‫פסוקד‪ .‬היא באד‪,‬״ע סי׳ י״א סעי׳ א׳ שרק בעדי כיעור‬
‫או רינון ולעז על כך בקלא דלא פסיק שלא אפקוד‪,‬‬
‫אויבים הוא דאסרינן שלא תנשא לנטען לכתחילה‪.‬‬
‫ובנידוגנו לא היה מזה כלל ושום אחד לא העיד על‬
‫כיעור‪ ,‬והקול והלעז היה מבוסס רק על זאת שראו‬
‫אותם מתהלכים יחד בידידות׳ ושעוזר לד‪ ,‬בתליית‬
‫הכביסה וכדומה‪ .‬ויעוין בבאה״ט אד‪,‬״ע שם סי׳ י״א‬
‫סק״ה שפוסק על יסוד דברי התוס׳ בכתובות ד׳ ט׳‬
‫ע״א‪ ,‬דאם נתייחדד‪ ,‬עם אחד מותרת היא לו ולבעלה‬
‫דקי״ל אין אוסרץ על היחוד‪ ,‬וכמו״כ יעוץ באוצד‪.‬״פ‬
‫שם שמביא בשם הספרים תומת ישרים סי' ל״ג‪ ,‬שב‬
‫יעקב סימן ו׳‪ ,‬תועפות! ראם סימן ט׳ ושאילת שלום‬
‫תניינא סי׳ ז׳ שפוסקים דקלא דרמיזה וקריצה ואהבד‪,‬‬
‫וחיבה‪ ,‬קלא כזה אין אוסר אפילו לכתחילר‪ .‬ומותר‬
‫לישאנה‪,‬‬
‫וי ש לציין דבנידוננו למעשה לא הוציא אותד‪ ,‬בעלד‪,‬‬
‫משום כך אלא שני הצדדים יחד הגיעו •ביניהם‬
‫ש ו״ ת‬
‫נתנד‪ .‬לד‪ .‬אפשרות להשיב‪ .‬ובשום אחד מהפרוטוקלים‬
‫של ביה״ד לא נזכר מזה׳ ולמעשה מצהירה בזה שהיתד‪,‬‬
‫גרה בפועל אצל אחי אביה‪ ,‬וגם גיסתה פלונית הצהירה‬
‫על כך בפני ביה״ד‪.‬‬
‫א‪ .‬והנד‪ .‬לאחר העיון בפרטיקולים של תיקי ביד‪.‬״ד‬
‫האזורי אין אני מוצא שהיו שום בירורים נוספים‬
‫ושום חקירות נוספות מאז מתן החלטת ביד‪,‬״ד האזורי‬
‫בתאריך כ״ה טבת תשמ״ג‪ ,‬וגם לרבות בתיק היתר־‬
‫נישואין מם' ‪/1228‬מד אין כל זכר מבירור חדש שערך‬
‫בידדד בזד‪ ,.‬וישנו בו רק פרוטיקול של עמוד אחד‬
‫בלבד בו ביקשה האשד‪ .‬וב״כ שיתירו להם להנשא‬
‫זל״ז וד‪.‬צד‪.‬ירד‪ .‬שלא חיתד‪ ,‬אתו לפני הגירושין וכו'‪,‬‬
‫וב״כ טען כי ביה״ד בפסק דינו לא אסר אותה על הנחשד‬
‫וכר‪ ,‬ולא נז׳ ברמז כל שהוא שביה״ד שאל אותר‪ ,‬איזד‪.‬‬
‫שאלד‪ ,.‬ואדרבר‪ .‬בהחלטתו החליט בזה״ל ! ״בי!׳; הדין‬
‫יעיין בחומר ויחליט בעתירת המבקשת לד‪,‬תיר לה‬
‫לד‪.‬נשא עם הנחשד״‪ ,‬זאת אומרת שהחליט להחליט על‬
‫כך לפי מיצוי החומר שמן המוכן בתיקים‪.‬‬
‫על כן התימא שבהחלטתנו הזמנית מתאריך כ״א‬
‫סיון ת‪1‬שמ״ד במקומד‪ .‬עומדת‪ ,‬מה ראו על ככה ומה‬
‫נשתגד‪ .‬דבר מאז החלטתו הקודמת של ביה״ד האזורי‬
‫מתאריך כ״ז תשרי שהגיע בו למסקנא שלא היתד‪,‬‬
‫עדות ברורד‪ .‬שאכן חיים יחד בדירה ]דהעדויות שגבו‬
‫לאחר מיכן לא היה בהם ממשות יותר ממה שהשמיעו‬
‫העדים הקודמים[‪ ,‬ועכ״פ מה נשתנה מאז החלטתם‬
‫מתאריך כ״ד‪ .‬טבת מ״ג שלאחר שמיעת הוכחות נוספות‬
‫הגיע למסקנא ״כי התנהגו׳ האשד‪ .‬חורגת מצניעות בת‬
‫ישראל״ בלבד‪ ,‬ובלי כל הסקת מסקנא מזה לאיסורא‪,‬‬
‫ולא זאת בלבד אלא שמוסיפים בדבריהם שם קטע‬
‫כאילו לימוד זכות עליה וכותבים ‪ :‬״אך האשד‪ ,‬מסבירה‬
‫זאת כי היא רדופד‪ .‬כל הזמן ע״י שכנים ואנשי הקריה‬
‫ורצונד‪ .‬שביה״ד יאמין לדבריה שלא בגדה בבעלה״‪.‬‬
‫וכאמור מאז החלטתם זאת עד החלטתם האחרונד‪.‬‬
‫בתאריך כ״ח כסלו מ״ד נשוא־הערעור לא נתחדש‬
‫שום דבר‪ ,‬וביה״ד בהחלטתו הנז' מנמק רק זאת דהוא‬
‫זד! מפני ד״כיום העובדא הזאת שהיא רוצד‪ .‬להנשא‬
‫דוקא עמו מחזקת את דברי העדים״‪ ,‬ונימוק זה לא‬
‫מובן כלל‪ ,‬הרי ״לא היתה שום עדות ברורה שד‪,‬ם אכן‬
‫חיים יחד בדירה״‪ ,‬ומד‪ .‬שייך לומר שמה שהיא רוצה‬
‫כיום לד‪.‬נשא דוקא עמו מחזקת דברי העדים?‪ .‬זד‪.‬‬
‫יכול לכל היותר לחזק דברי העדים הפסולים שראו‬
‫אותם מתד‪,‬לכים יחד ומתנד‪.‬גים באהבה וחיבד‪ ,.‬ומשום‬
‫זד‪ .‬לבד לא נאסרת! מלהנשא לו‪.‬‬
‫ב‪ .‬אמנם התברר שהמערערת גם הרתד‪ .‬ממנו לאחר‬
‫גירושיד‪ ,.‬ועל זד‪ .‬בונה ביה״ד את נימוקו הנוסף‬
‫‪.‬בד‪.‬חלטת־הד‪,‬בהרה שזה המחיש לביה״ד לחוש ללעז‬
‫ולקלא ששמעו על כך לפני כן‪ ,‬אבל גם זה אינו׳ ורחוק‬
‫הדבר עד מאד לקבוע על כגון זה הכלל של הוכיח סופו‬
‫על תחילתו‪ ,‬דהרי כעת אחרי גירושיה זה שחיים יחד‬
 ‫ציץ אליעזר תי״ז‬ ‫סימן נד‬
‫מהמובא מזה באריכות בשם גדולי הפוסקים באד‪-,‬ע‬
‫סי׳ י״ג בפתחי תשובד‪ ,‬ובאוצה״פ יעו״ש‪ ,‬ודון מינה‬
‫ומינד‪-‬‬
‫לאור כל האמור נראה לפסוק לקבל את ערעורד‪,‬‬
‫של המערערת ולבטל את החלטת ב ‪,T‬״ד‬
‫האזורי בחיפד‪ ,‬מתאריך כ״ח כסלו תשמ״ד‪ ,‬ואין למנוע‬
‫מהמערערת מלד״נשא עם פלוני הנחשד‪ ,‬פרט אם‬
‫יוכה מחדש בראיות נוספות על קשרים־אינטמיים‬
‫שהיו לה עם הגז׳ לפני גירושיה מבעלד״‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫ומזוהם מסתם ילד שנולד שלא במסגרת נשואין‬
‫סימן נה‬
‫תביעת היתר נעזואין באמתלא נוספת‬
‫שלא קיים עדיין מצות פו״ר כי יש לו‬
‫ממנה רק בת‪.‬‬
‫לפנינו ערעור מצד הבעל על החלטת כבו׳ ביה״ד‬
‫האזורי בת״א מתאריך ד׳ שבט תשמ״ג שבר‪ ,‬הוחלט!‬
‫״הואיל וביה׳׳ד כבר פסק זה ‪ 3‬פעמים שאין‬
‫עילד‪ ,‬לחייב את האשה בקבלת ג״פ‪ ,‬ומאחר ולא‬
‫השתנו הנסיבות מאז ועד היום לכן אנו דוחים‬
‫שוב את תביעת הבעל‪ ,‬וסוגרים את התיק״‪.‬‬
‫המבוקש בערעור הוא לחייב את הזמזד‪ ,‬בקבלת‬
‫ג״פ‪ ,‬ואם תמאן לקבלו‪ ,‬לתת לבעל היתר נשואין‪.‬‬
‫לצדדים יש בת משותפת‪ ,‬וטענות המערער המה כי‬
‫רצונו לקיים מצות פו״ר ולהוליד גם ‪ ,p‬ואילו האשד‪,‬‬
‫לא תוכל לד‪,‬תת מתר‪ ,‬ונוסף לכך אפילו אם תוכל‬
‫להרוח\ עוד הוא מואס בד״ וכבר חיים בנפרד יותר‬
‫משש שנים‪ ,‬והיא בעלת מריבוו ‪J‬‬
‫האשד‪*,‬המשיבה טענר‪ ,‬שאיננד‪ ,‬מוכנר‪ ,‬להתגרש‬
‫ממנו‪ ,‬ורצונד‪ ,‬בשלום בית‪ ,‬ויש לד‪,‬ם בת משותפת‬
‫ויעז לד‪ ,‬עדנד‪ ,‬דרך נשים‪ ,‬ולמרימת אשמר‪ ,‬חמותד‪,‬‬
‫שמסיתה אותו נגדד‪-‬‬
‫שמענו באריכות םו״מ הצדדים ובאי כחם‪ ,‬ואחרי‬
‫העיון בכל החומר שבתיקים ובצדדי הד‪,‬לכר‪ ,‬נראד‪,‬‬
‫לי כי יש לדחות את הערעור מכמד‪ ,‬פנים‪.‬‬
‫א( ראשית דבר‪ ,‬בעיון בתביעת הבעל לגירושין‬
‫לפני ביה״ד האזורי תיק מס׳ מ״ב‪12788/‬‬
‫אגו נוכחים לדעת כי הבעל לא הזכיר בה אפילו במלה‬
‫אחת את טיעונו אשר טען לפנינו כי עילת תביעתו‬
‫לגט היא מפני רצונו לקיים מצות פו״ר ולהוליד גם בן‪,‬‬
‫וביסוס תביעתו שם לג״פ היא כלשונו מפני ״כי זה‬
‫שנים שאנו חיים בפירוד ואינני יכול להמשיך יותר‬
‫במצב כזד״ ויש לי חבירה בד‪,‬ריון*‪ .‬גם בהופעותיו‬
‫בפני ב ‪,T‬״ד האזורי בתאריכים כ ‪ r‬אלול מ״ב וב׳‬
‫שבט מ״ג ג״כ לא הזכיר בטענותיו בע״פ אפי׳ ברמז‬
‫כל שד‪,‬וא כי רצונו לקיים מצות פו״ר‪ ,‬אלא חזר על‬
‫טענותיו הנז׳ שבכתב התביעה‪ ,‬וכי נמאס לו ולא‬
‫רוצה אותד״ ובאיום כי יה ‪ ,T‬רצח‪ .‬גם בתביעותיו‬
‫שר״ ת‬ ‫קכב‬
‫ל ‪T‬י הסבם גירושין‪ ,‬והג״פ בוצע על יסוד הסכמתם‬
‫הנמזותפת ולאור הסכם־הגירושין‪ ,‬כאשר גם ביה״ד‬
‫האזורי מציץ על כך בהחלטתו מתאריו כ״ה טבת‬
‫מ״ג סעי׳ א׳‪.‬‬
‫ד‪ .‬עוד זאו^ באה״ע סי׳ י״א סעי׳ א׳ נפסק דכשם‬
‫שיש דין ראם נשאת לנטען לא ת «‪ 4‬כך יש דין‬
‫דאם לנטען יש א כבר בנים ממנה דחוששים משום‬
‫לעז הבנים ומתירים להם‪ .‬ובני תננו כבר יש למערערת‬
‫ילד מהנטען‪ ,‬והגם שילדה לו זה שלא במסגרת הנשואין‪,‬‬
‫מכל מקום ילד כזה ממעל שאסור לה הוא יותר פגום‬
‫)יעוין אוצה״ם סי׳ י״א סעי׳ א׳ ס״ק כ״ו יעו״ש( ואם‬
‫כן יש לחוש ללעז הבן‪.‬‬
‫והנה ביה״ד האזורי בעצמו בנימוקיו בהחלטת־‬
‫ההבהרה הרגיש מזה‪ ,‬אך דחה זאת כלאחר יד‬
‫בנימוק שמכל מקום אין להתיר אבל משום כך להנשא‬
‫כי הרי מתירים איסור לכתחילז^‬
‫‪.‬ולדעתי אין בזה בכדי השב‪ ,‬ודבר זה נסתר מהנפסק‬
‫באה״ע שם סעי׳ ה׳ וז׳׳ל הנטען משפחה‬
‫ועובדת כוכבים ונתגיירה ונשתחררה לא יכנום ואם‬
‫כנס לא יוציא‪ ,‬גירשה אסורה לחזור לו אא״כ היו לו‬
‫בנים ממנה עכ׳׳ל‪ ,‬הרי לנו בהדיא שמשום שלא‬
‫להוציא לעז על הבנים מחוירים איסור זה לכתחילה‪,‬‬
‫דהדי המדובר בסעיף זה כשגירשה זמ‪2‬זר אז עפ״י‬
‫הדין נפסק בזת שאסורה לחזור לו‪ ,‬ובכל זאת אם היו‬
‫לו בנים ממנה פוסקים בזה שכן מתירים לו לכתחילה‬
‫לחזור לה אחר שנתגרשה‪ ,‬והיינו מפני שעל כגץ דא‬
‫שיש בנים לא אסרו כדי שלא להוציא לעז על הבנים‪,‬‬
‫וא*כ דון מינה דה״ה גם לכגון נידוננו‪.‬‬
‫ו עו ד יעוין בעדוך השלחן בסי׳ י׳׳א סעי׳ י׳ שכתב‬
‫במפורש דדינא הכי כנז׳ לא רק בנטען על‬
‫השפחה או על הכותית‪ ,‬אלא גם בכל מקום שמדינא‬
‫אין איסור בדיעבד אז כשיש בנים מתירים לו ליכנסנה‬
‫לכתחילה כשגירשה כדי שלא להחזיק לעז על הבנים‬
‫ע״ש‪ ,‬וא״כ דינא הכי גס לכגון ני תננו משום לעז‬
‫על הבן שלא יאמרו שנולד מבועל שאסור עליה וכנז׳‪.‬‬
‫ה‪ .‬מה שמנמק עוד ביה״ד האזורי בהחלטת־ההבהרה‬
‫שלכן אין להתיר משום כך לינשא מפני דמי‬
‫יאמר דהיא נאמנת שהילד הוא מהנטען הרי יש לה‬
‫כוונה שיתירו לה ע״י כך‪ ,‬הנה גם זה אינו‪ ,‬דהרי‬
‫גם הנחשד מודה ומצהיר על כך שהילד הוא ממנו‪,‬‬
‫ומצהיר על אבהותו עם כל החיובים הכרוכים בכך‪,‬‬
‫וא״כ יש לתת הנאמנות‪ ,‬והא הרי אפי א באיסור של‬
‫מעוברת זזבירו מעשים בכל ירם בכל בתי הדין בארץ‬
‫שמתירים אוג מונים א*‪,‬נשא זל״ז מיד גם כשד‪,‬יא‬
‫מעוברת על יסוד הצהרתם המשותפת כי ההריון הוא‬
‫ממנו‪ ,‬וכמר‪ ,‬מגדולי הפוסקים מתירים אפילו כשד‪,‬וא‬
‫כר‪,‬ן‪ ,‬וגם שם הא הרי יש להם ג״כ מונ ה כדי שיתירו‬
‫לד‪,‬ם להנשא זל״ז מיד ובכל זאח‪ 1‬מתירים‪ ,‬יעוין‬
‫קכג‬ ‫צ ת אליעזר חי״ז‬ ‫סי מ נה‬
‫שמוכנה להבדק ולזעכיח שיש לד‪ ,‬עדנה וסת׳ והשיב‬
‫על זה הבעל לשאלת ביה״ד אם הוא מסכים לכך»‬
‫״אני נגעלתי מאשתי ואינני מוכן לחזור אליה אפילו‬
‫אם יש לה עוד מחזור׳ מזה תשע שנים אנו גרים‬
‫בנפרד׳ ו אי עי יכול כעת אפילו לד״סתבל עלימ‬
‫הרי לפנינו הודאד‪ ,‬ברורה מצד הבעל כי זוהי בעיקר‬
‫הסיבה שרצונו בג״פ‪ ,‬ו אז כדי לקיתס מצות פו ״ר‬
‫כפי שבא־כחו המלומד רצונו לשימה בסיז‪.‬‬
‫ג( יש להוסיף גם זאת‪.‬‬
‫בנידוננו הרי ישי לד& כבר ‪ j u‬וכשיש אוג בן או‬
‫בת׳ ישגה מחלוקת בקרב הפוסקים אם‬
‫יכולים לכוף לנ״פ‪ ,‬ואם בן יכולה האשה לטעון‬
‫קיס לי‪.‬‬
‫א ל א שיש• לדון לכאורד‪ ,‬אבל על לד״תיר א לישא‬
‫אשה אחרתז אבל גם זה אינו׳ דהן אמנם‬
‫שד׳זוג שלפנינו המד‪ ,‬מעדות המזרח שלא חל חדר״ב‬
‫עליהם‪ ,‬אבל הא ישגר‪ ,‬שמעד‪ ,‬מצד הבעל שנשבע‪,‬‬
‫בכתובת שכתב לד״ שלא ישא «זרת עליה׳ ויעוץ‬
‫איפוא כאד״״ע סי' קי״ח סעי׳ ט״ו שנפסק דד‪,‬נושא‬
‫אשד‪ ,‬שפסקה מלדת ונשבע שאז ישא אשדי אחרת‬
‫עליה שלא מרצונד‪ ,‬אין יכולים לד‪,‬ת ‪ T‬א שמעתו‬
‫שלא מדעתר״ והבית שמואל בס״ק ט״ז מבאר שדיגא‬
‫חכי אפילו בנשבע סתם דחל בבולל עיי״ש׳ וניוא‬
‫ללמוד מזר‪ ,‬לכגץ נ ‪T‬וגנו שכפי םענת‪ 1‬הוא‪ ,‬האשה‬
‫מבוגרת ממנו בארבע עשרד‪ ,‬שנה וכשד׳תחתן עמד‪,‬‬
‫היתד׳ כבר למעלה מארבעים שגה‪ .‬אס ‪ p‬הו״ל כידע‬
‫שלא תוליד לו ילדים‪ ,‬וד׳סכים אעם״כ לד‪,‬שבע כנז'‬
‫)ולא משגר‪ ,‬מד‪ ,‬שלמעשה ילדה לו אפ״ה בת ‪.(p m‬‬
‫בדר&׳ה לד׳אמור מציגו לד״גאץ הגר״ש קלוגר ז״ל‬
‫בחכמת שלמה אח״ע סיטן א׳ שהעלה בקשר‬
‫לחדר״ג כשלא ילדד‪ ,‬א‪ ,‬וכתב ״דאף ד׳מתירץ חרגט״ה‬
‫בשחה עשר שנים‪ ,‬היינו רק אס נשא הבעל שכמותו׳‬
‫כגון בחור לבתולד׳ וכדומה שוון שוים בשנים‪ ,‬אבל ‪tat‬‬
‫הבחור נשא זקגד‪ ,‬או עכ״פ כאד‪ .‬בשנים חדבדי מטנו‪,‬‬
‫לכו״ע אין מתירץ א הדר״ג׳ כיץ דעשה בפשיעה ונשא‬
‫זקנד‪ ,‬ממנו׳ ולא קיים מאמר זזז׳ל כלך אצל שכמותך*‬
‫עיי״ש׳ דון מישי‪ ,‬בג״ש׳ וי סי א בק ‪ ,r‬לכגון ני מ עו‬
‫שהוא בעצמו נשבע את שבועתו׳ ותא*׳ בכולל‪ ,‬יעו״ש‬
‫בחלקת מחוקק ובב״ש בסי' קי״ח‪ ,‬וגם איך שד׳וא הרי‬
‫הולידד׳ א בת‪) .‬ומד‪ .‬שטען מ מנו שיש א חבירה‬
‫בד׳ריון כפי הנראה לא יצא מזד‪ ,‬דבר׳ או‪.‬שלא הרחד״‬
‫או שהפילד‪.(,‬‬
‫ד( ד צ רין הדבר‪ ,‬בי בכתובה של הזוג שד׳וגשר׳‬
‫לפנינו׳ בשבועד‪ ,‬שנשבע הבעל שלא ישא‬
‫אחרת עליה‪ ,‬לא מותנה תנאי של ״אלא ‪ p eat‬שד׳תד‪.‬‬
‫עמו עשר שנים ולא ילדד‪ ,‬זש״ק״ כשי שמותנה בשאר‬
‫כתובות של עדות הססרדיס ם‪ 1‬ן בארץ ומחוצה לח׳‬
‫אלא כתוב בזד‪,‬״ל ! ״ולא ישא ולא ישדך ו לי יקדש‬
‫שום אשר‪ ,‬אחרת עאד‪ ,‬בי אס ברשות בי״ד הצדק‬
‫ש ר״ ת‬
‫בתיקים הקודמים לג״פ בפני ביה״ד האזורי לא הזכיר‬
‫כלל מטענד‪ ,‬זאת של רצון לקיים פו״ר כפי שמעז‬
‫בפנינו׳ ופה שטען הוא רק זאת׳ כי אי עו רוצה בד״‬
‫דורשת יותר מדי כסף׳ ונמאסה עליו‪.‬‬
‫ד ל ציין‪ ,‬כי תביעתו לג״פ בביה״ד האזורי בגלל‬
‫טענותיו האמורות׳ לא הוכחו אפילו במקצת‬
‫זע״כ סזה ביה״ד האזורי את תביעתו לג״פ בהחלטוותיו‬
‫הקודמות מתאריכים י״ח כסלו תשל״ט‪ .‬כ״ז שבט‬
‫‪.‬תש״ט‪ ,‬וי״ח כסלו תשמ״א‪ ,‬וכן בד׳חלטתו מתאריו ד'‬
‫שבט תשמ״ג‪ ,‬נשוא הערעור‪ ,‬ובצדק׳ דאחרת לא הנחת‬
‫בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה אם נחייב אשד‪.‬‬
‫בקבלת גט בנלל טענות אלה‪ ,‬ובלי בסיס כל שהוא‪,‬‬
‫&כיון שכן‪ ,‬יוצא לגו שהמערער בא לפנינו בטענר‪.‬‬
‫ועילה חדשה‪ ,‬היא טע; ת קיום מצות פו״ר‬
‫להולדת גם בן‪ ,‬דבר שלא נטען כלל בביה״ד האזורי‪,‬‬
‫וביה״ד האזורי לא נתן דעתו לפסוק בקשר לכך‪ ,‬ולבוא‬
‫בכזאת לפנינו אי עו תואם את האמור ואת הנתק!‬
‫בתקנות הדיון‪ ,‬ויש איפוא לדחות את הערעור על‬
‫הםף‪ ,‬ואם רצונו של המערער בבירור ופסיקה לטענתו‬
‫זו׳ עליו לפנות תחילה בקשר לכך לפני ביה״ד האזורי‪,‬‬
‫זלאחר שיפסוק בדבר יוכל כל צד לפנות אלינו בערעור׳‬
‫אם ירצה בכך‪.‬‬
‫ב( ח‪ K‬ת שנית׳ נם אם נניח שביה״ד האזורי בן נתן‬
‫דעתו לטיעת כזה שבידי הבעל לטעון‪,‬‬
‫כי שגי הצדדים הזכירו בטיעונים לפניהם בשטף‬
‫דודברים‪ ,‬כי יש להם רק בת יחמד<‪ ,‬אלא שלא התחשב‬
‫בזה‪ ,‬ועל זה יתכן אולי כי יש כבר מקום לערער על‬
‫כך )דבר שלא מסתבר(׳ אבל עצם הדבר שהבעל לא‬
‫סען ולא הזכיר ישירות במלה אחת בפני ב ‪^T‬ד דלמטה‬
‫טענה חשוכה מאת׳ זה מראה ומוכיח כי באמת לא‬
‫זו היא העילה האמיתית לתביעתו לג״פ‪ ,‬כי אם רק‬
‫■מפני שמאס באשת־נעוריו ונתן עיניו באחרת )כפי‬
‫שהודה בביה״ד שם שיש■ לו חבירד״ ושהיא בהריון‬
‫טמנו( הוא שהביא אותו לתביעתו לג״ם‪ ,‬ובפנינו הוא‬
‫‪3‬א בידים לא נקמת לטעון טענתו המחודשת לרצונו‬
‫לקיים מצות ‪0‬ו״ר — כפי שלימדו אותו לאחר מיכן —‬
‫‪-‬זאין באן כל כוונה לשם שמים‪.‬‬
‫וי עוי ן בפתחי תשובה באד‪,‬״ע סי׳ קנ׳ד ס״ק כ״ם‬
‫שמביא בשם ספר שז״ת ושב הכהן שהעלה‬
‫שאפילו נשיש ספק אס כוונת הבעל לשם שמים בזד׳‬
‫׳ר אוי לחוזרים בבי״ד על תנאי׳ דאם כוונתו לש״ש‬
‫לקיי‪® #‬״ר אץ כאן לא חרם ו אז שמתא‪ ,‬אבל אם‬
‫און בקרבו׳ ושכל חפצו לפוטרד׳ בג״ם מבלי לישא‬
‫אחרת בת בנים‪ ,‬אז ‪iT‬׳ ‪t‬׳ הנידוי חל״ עיי׳ש‪ ,‬וכנידוננו‬
‫אפ ר מתומר שבתיקיס ברור הדבר שכל חפצו של‬
‫בעל זה לפוטרד‪ .‬בג״פ הוא לאמיתו של דגר לא כדי‬
‫לישא אשה בת בנים׳ אלא רק‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬כדי להפטר‬
‫‪ rm m .‬זאת׳ וכך הרי הצד״יר הבעל גם בפ;ניט כתאריך‬
‫יי״ה ‪,‬שבט ‪n aan‬־׳ כאשר האשה הצהירה בפנינו‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן גה‬ ‫שר ״ ת‬ ‫קבד‬

‫לו בת‪ ,‬כל עוד שלא קיים פו״ר‪ ,‬אם הבעל היד‪ ,‬תובע‪:‬‬ ‫וכו' וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת‬
‫היו מחייבים אותר״ ומה שאמרו הפוסקים שלא מחייבים‬ ‫המקום ב״ה ועל דעת הנשבעים באמת! לאשר ולקיים‬
‫היינו אם אין תביעה מהצדדים‪ ,‬רק בי״ד אינו מחייב‬ ‫אח‪ 1‬כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלי שום‬
‫ו‬ ‫י‬ ‫עיין רמ״א סי׳ א׳ סעי׳ ג׳‪.‬‬ ‫שינוי ותמורה ותחבולה כל עיקר״ )הכתובה נכתבה‬
‫מסקנזב אני מסכים לדחות את הערעור‪.‬‬ ‫והוצאה ע״י משרד הרבנות ברמלה(‪.‬‬
‫מרדכי אליהו‬ ‫יוצא איפוא‪ ,‬שהשבועה שנשבע הבעל שלפנינו‪ ,‬שלא‬
‫ישא אחרת על אשתו‪ ,‬היתה סתמית ובלי יוצא‬
‫אני מסכים למסקנות של כבוד עמיתי הגרא״י‬
‫מן הכלל‪ ,‬והיינו אפילו אם לא תוליד לו זש״ש ויוכל‬
‫וולדינברג‪ ,‬אלא שיש לי לד‪,‬וסיף שאף שלאד״תברר‬
‫להגאל משבועתו זאת רק אם תבוא הסכמה ונתינת‬
‫כי לאשה יש וסת כיום‪ ,‬אבל דבר זה אינו תלוי באם‬
‫רשות מבי״ד הצדק על כך‪ .‬והשבועה חלה בזה בכולל‪,‬‬
‫היא חייבת לקבל ג״פ‪ ,‬דאם היד‪ ,‬מתברר כי יש לאשה‬
‫במיגו דחיילא על אותן נשים שאין בהן פו״ר‪ ,‬כגון‬
‫כיום וסת‪ ,‬הרי אם הבעל לא ‪ 7pn‬חוזר לשלום בית‬
‫קטנה וזקנה עקרה ואיילונית‪ ,‬כפי שמבארים החלקת‬
‫היד‪ ,‬דינו כמורד‪ ,‬אך מאוזר והענין לא התברר‪ ,‬יכול‬
‫מחוקק והבית שמואל באה״ע סי׳ קי״ח שם‪.‬‬
‫לטעון הבעל קים לי כי היא חייבת לקבל ג״פ‪ ,‬ואץ‬
‫ואם כן הטענה כשלצמה שלא קיים בה מצות פו״ר‬
‫להכריז עליו כמורד‪ ,‬אבל מאידך אין מקום לחייב את‬
‫איננה טענה שיוכל להפטר עי״כ משבועתו שנשבע‬
‫האשד‪ .‬בקבלת ג״פ‪ ,‬ולכן אק מקום לתת היתר נישואין‬
‫בשטר הכתובה שלא ישא ‪ nm‬אחרת עליה‪ ,‬פרט אם‬
‫לבעל‪.‬‬
‫תבוא הסכמת בי״ד על כך‪ ,‬וכאמור בנידועו לא ניתן‬
‫אליעזר שפירא‬ ‫הדבר לתת הסכמה לכך‪ ,‬כפי שביה״ד האזורי באמת‬
‫סימן נו‬ ‫לא נתן‪.‬‬
‫ה( לאוד כל האמור‪ ,‬לא משגה כבר מה שנראה הדבר‬
‫א‪ .‬ילד בן ארבע עשרה שמסרב להיות‬ ‫שאמנם האשה לא תוכל להרות עוד‪ ,‬וכפי‬
‫במחיצת אביו והאב התהייב לכלכלו‬ ‫הסראה בכלל פסק לה כבר גם וסתה )כי בתאריך ט״ז‬
‫עד הגיעו לגיל שמונה עשרה‪.‬‬ ‫טבת תשמ״ה החלטנו כי עליה להמציא אישור רפואי‬
‫ב‪ .‬דיוקים בתנאי וסעיפי ההסכם‪.‬‬ ‫מביה״ח הדסה או קופ״ח כי כיום יש לה עדי? וסת‪,‬‬
‫לפנינו ערעור מצד ב״כ האשד‪ ,‬על פסק־־דין כבו׳‬ ‫ואם האשד‪ ,‬לא תמציא עד חדשיים התעודה ייחשב הדבר‬
‫ביה״ד הזמורי באשקלון מח‪1‬אריך ב' ניסן מ״ד שבו‬ ‫כהודאה מצדה שכיום אין לה כבר וסת‪ ,‬ועבר הזמן‬
‫‪.‬‬ ‫נפסק ‪t‬‬ ‫והאשה לא המציאד‪ ,‬התעודד‪ .‬הנדרשת(‪ ,‬כי כאמור‪ ,‬גם‬
‫״לאחר שמיעת טענות הצדדים והעיון בחומר‬ ‫אם ככה המצב‪ ,‬ג״ב אין לחייב את האשד‪ ,‬בקבלת ג״פ‬
‫שבתיק ב ‪,T‬״ד לא שוכנע כי אכן טובת הבן המשותף‬ ‫בכגון נידוננו‪ ,‬ואין גם לחות לבעל היתר נישואין‪ ,‬ומד‪.‬‬
‫של בני הזוג דוד בגיל ‪] 20‬צ״ל ! בגיל ‪ [14‬היא‬ ‫שרצינו בבירור אם יש לד‪ .‬עדיין וסת‪ ,‬היה זה רקלרווחא‬
‫לשהות במחיצת האם ובמשמורתד‪ ,‬ולא אצל אביו‪,‬‬ ‫דמלחא כדי לד״וציא מלב מי שירצה עדיין לד‪,‬נדז בזה‪,‬‬
‫כפי שטוענת! האם‪ ,‬אי לזאת ולאור סירובו של הבן‬ ‫אבל כאמור גם בלעדי זה אין במצב שלפנינו לחייב‬
‫הנז׳לעטר לרשות אביו ולפיקוחו‪ ,‬ביד‪,‬״ד פוסק!‬ ‫את האשד‪ ,‬בקבלת ג״פ‪ ,‬וגם לא לתת לבעל היתר נשואין‪.‬‬
‫פוטרים את האב מח?מ במזונות הבן הבז׳ וכמבו!‬ ‫ומייעצים לבעל שיתן אל לבו לקרב את אשת נעוריו‪,‬‬
‫בשו״ע אבד‪,‬״ע סי׳ פ״ב ובנו״כ‪ ,‬כל פס״ד שניתנו‬ ‫כשם שנתן לבו לרחקה‪ ,‬ואז ימשך הינד‪ ,‬עליו )עיין‬
‫בגין מזונות הן בטלים בזה מד‪,‬יום ופסק דין זה‬ ‫תשובות רש״י סי׳ ר״ז יעו״ש( והתא המשפחתי שלהם‬
‫במקומם״‪.‬‬ ‫■הד‪,‬רום‪ ,‬ישוב ויקום על ׳הילו‪.‬‬
‫עיקרי טיעוניו של ב״כ המערערת לביטול פסק־‬ ‫לכן דוחים את הערעור‪.‬‬
‫דין הנז׳ של בית הדין האזורי המד‪ ,‬כי אין להחיל‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫על גידוננו את הנפסק בזד‪ ,‬באד‪,‬״ע סי׳ פ״ב בהיות והאב‬ ‫ראה ראיתי מד‪ ,‬שכתב הרה״ג ‪ ,‬ראי״ו לעיל‪ ,‬והאריך‬
‫התחייב בנידוננו מד‪,‬סכם הגירושין שבין הצדדים‬ ‫וד‪,‬רחיב והעמיק כיד ה׳ הטובה עליו‪ ,‬ואני‬
‫מתאריך ט״ז אייר תשל״ד סעיף ‪ 4‬לפרנס ולכלכל‬ ‫מסכים עם מסקנתו לדחות את הערעור מאחר שהבעל‬
‫את הילד דוד עד הגיעו לגיל ‪ 18‬כשהוא אצל זמגו‪,‬‬ ‫‪ .‬נתן עינו באחרת‪ ,‬ואין כאן דין של מאים עליו‪ ,‬ולא טען‬
‫ובמקום חיוב מ ה ברור שד‪,‬אב איננו י טל לאחר מיכן‬ ‫ענין של פו״ר בפני ביד‪,‬״ד האזורי‪ ,‬ורק כאן בפנינו‬
‫לבוא ולטעון דאם הבן איננו רוצה לבוא אליו לא ישלם‬ ‫נזכר לטעון טענד‪ ,‬זו‪ ,‬ומשמע שאין טונתו לש״ש כאמור‪.‬‬
‫לו מזונות מכיון שעבר גיל שש‪ ,‬שד‪,‬רי היתד‪ ,‬התחייבות‬ ‫אולם בענין ה‪? 7‬טעה‪,‬אע״פ שד‪,‬יא יותר חמורה מחדר״ג‬
‫מצ ‪T‬ו אונו עד גיל ‪ 18‬כשד‪,‬וא בחזקת אמו‪.‬‬ ‫‪,‬כסברת הרמב״ם‪ ,‬ועיין אבני אפוד לסי׳ ע״ז‪,‬‬
‫ומסביב לטיעוניו הנ״ל מוסיף ב״כ המערערת לטעון‬ ‫עכ״ז מאחר ונשבע ע״ד בי״ד ״כי אם ברשות בי״ד״‪,‬‬
‫כי גם טובת הבן זעא שיד‪ ,T ,‬בחזקת אמו‪ .‬ותובעים גם‬ ‫והרי ביה״ד אם היה בא לפניו הנדון והיה מחליט שזה‬
‫הגדלת מזונות והצמדתם ליוקר המחיד‪-‬‬ ‫כונתו לש״ש‪ ,‬היה מתיר‪ ,‬ואין כאן שבוער‪ ,‬אפילו שיש‬
‫קכה‬ ‫ציץ אליעזר ח׳־״ ז‬ ‫‪ p ’D‬גז‬ ‫ש ו״ ת‬

‫ולחיות עם גבר זר בלי חופר‪ ,‬וקדושין‪ ,‬ואיזה חינוך‬ ‫לעומת זה הפריד ב״כ הגמויב את טענותיו של‬
‫מוסרי יכול ילד בגיל ארבע עשרה לקבל בהימצאו‬ ‫ב״כ המעדערחו סזשיבו כי פסה״ד של ביד‪,‬״ד האזורי‬
‫בתדירות בבית כזה ? ואך מילולי־סרק המד‪ ,‬דברי ב״כ‬ ‫מושתת על פסה״ד של ביה״ד הגדול לערעורים‬
‫המערערת שטוען ״כי טובת הילד שימצא אצל אמו‬ ‫מתאריכים ח׳ תמוז מ״ג וכ״ג ״® ‪ p‬מ״ד שבד ‪ a‬הוחלט וחזר‬
‫שד‪,‬יא חיה עם גבר בלי קדושין״‪ ,‬אין זה כי אם‬ ‫והוחלט כי אסור לכל צד להוציא את ד״מ דוד המשותף‬
‫שימח חושך לאור‪ ,‬וכמו״כ אין כל מקום לדברי המשיבד‪.‬‬ ‫לצדדים מהבזוסד ״יד שלמה״ באשדוד בו הוא לומד‬
‫בעצמה שטענה בפנינו שמחנכת אותו למצוות׳ כי‬ ‫היומ׳ והתריע על הדבר שהמערערת לא כיבדה את‬
‫אפילו לו יד׳א כדבריה הרי הילד מבחץ ורואה בחוש‬ ‫הצו הנ״ל ועשתה דין לעצמה והוציאה את הבן דוד‬
‫הניגודים הגדולים בין דבריה לבין הנהגותיה ומרגיש‬ ‫®־‪.‬ישיבה׳ ‪ p‬טען שאין זה לטובת הילד כלל שימצא‬
‫שהכל ביום בבחינה של ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם‬ ‫במחיצת אמו הגרה עם גבר זר בלי חו״ה׳ והולידה‬
‫בל עמי״‪ ,‬ולכן נעלד‪ ,‬מכל ספק שטובת הבן הוא שלא‬ ‫א ילדים‪.‬‬
‫ימצא ולא יתחנך בבית כזד‪ .‬שחסרה בו הקדושד‪*.‬‬ ‫הושמעו טיעונים ע ד המוסד ״יד שלמד‪.‬״ אשר‬
‫הישראלית המתקדשת ע״י חופד‪ ,‬וקדושין‪.‬‬ ‫בגלל כן הוצא׳ או יצא׳ מד״מוסד‪ ,‬אבל לא נתייחס לזד‪.‬‬
‫בכאן‪ ,‬כי ד‪.‬ב ‪T‬ור שלפניט הוא לא אם ישאר הבן בדייקא‬
‫מ‪ 3‬ו ד זאו^ עצם ד^‪,‬שלמה לחיות זמן כד‪ ,‬ארוך בלי‬
‫במוסד זד‪.‬׳ אלא אם להשאיר אותו בחזקת אמו׳ או‬
‫חו״ק )כי הולידד‪ ,‬כבר במסגרת זאת שני ילדים(‬
‫לחייבו לד‪,‬יות בחזקת האב‪ ,‬ואשר רצונו לד‪.‬בביםו בפורום‬
‫מראים ומלמדים כאילו על פריקת עול גם ביתר ד‪,‬ד‪,‬נד‪,‬גד‪.‬‬
‫ישיבתי ובפינתו‪.‬‬
‫הביתית וד׳חינוכית בכל שטחי הדת והמוסר היהודי‬
‫וד״ל‪.‬‬ ‫א( ו הנ ה בעיון בגופו של הסכם־הגירושין‪ ,‬אנו מוצאים‬
‫כי נוסף לסעיף ‪ 4‬שבד‪.‬םכם אשר עליו‬
‫ולטענות ב״כ המשיבה כי גם האב מחלל שבת‪,‬‬ ‫מסתמד ב״כ הנמירערת בטיעוניו יש סעיף נוסף‬
‫וגר ג״כ עם אשד‪ ,‬אחרוצ ראשית‪ ,‬הרי האב‬ ‫המתיחם ג״כ בקשר לבן דוד‪ ,‬הוא סעיף ‪ ,8‬וזה לשונו‬
‫וב״כ מכחישים זאת בכל תוקף׳ וטוענים כי איננו חי‬ ‫של הסעיף !‬
‫עם אשד‪ ,‬אחרת‪ ,‬וכי אדרבה הוא שומר שבת ושוקד‬ ‫״בני הזוג מסכימים בשמם וכאפוטרופסים טבעיים‬
‫לקיים מצוות החורד״ טפף לזד״ הרי דרישתו של האב‬ ‫של הילד כי כל הבעיות שתתעוררנה בקשר להחזקת‬
‫היא לסדר את הבן במסגרת של ישיבד‪ ,‬שילמד ויתחנך‬ ‫הילד ומזוטתיו‪ ,‬ימסרו לשיפוט יחודי של בית‬
‫בד‪ ,‬לתורה ולמצוות‪.‬‬ ‫הדין הרבני באשדוד״‪.‬‬
‫ולשם מד‪ ,‬בא הוספת סעי׳ זד‪ .‬ז הוד‪ .‬אומר דאין זה אלא‬
‫ג( ל ב סו ף חשוב לד‪,‬עיר דבר מה בקשר לעצם מדת‬
‫שבא לגלות על זשמזור בסעיף ‪ ,4‬כי איננו סוף פסוק‪,‬‬
‫וערך החיוב שד‪,‬תהייב האב במזונות הילד‬
‫עד גיל ‪ ,18‬לפי סעיף ‪ 4‬מד׳הסכם‪ ,‬חד‪ ,‬לשונו של הסעי׳!‬ ‫ופתוח הוא עוד לשיטים לאור בעיות אם תתעוררנה‬
‫במעוך הזמן ‪ p‬בקשר לד־׳חזקתו של הילד והן בקשר‬
‫״הבעל האב ישלם לידי האשד‪ ,‬האם או יכניס‬
‫לחשבץ הבנק שלה בכל ‪ 10‬לחדש הגריגוריאני‪,‬‬ ‫למזונותיו‪ ,‬ועל זה מקבלים עליהם שני הצדדים כי‬
‫המכריע היחיד שיד‪,‬א בזה הוא ביה״ד הרבני באשדוד‪.‬‬
‫עבור הוצאות הילד‪ ,‬החזקתו‪ ,‬מזונותיו‪ ,‬כלכלתו‪,‬‬
‫הלבשתו‪ .‬סדורו‪ ,‬ריפויו‪ ,‬חינוכו‪ ,‬וכל צורך של‬ ‫ואכן הרי‪ :‬התעוררו לאחר מיכן בעיות כאלד‪ .‬בקשר‬
‫הילד מכל סוג שד׳וא )להלן המזונות( סך —‪30‬‬ ‫לד‪,‬חזקת הילד ומוזונותיו׳ וביה״ד האזורי בירר‬
‫ל״י לחדש )שלש מאות לירות לחדש( החל מיום‬ ‫וחזר ובירר טי ‪ p‬של הבעיות והוציא החלטות נוספות‬
‫סידור הגט ועד הגיע הילד לגיל ‪18‬״‪.‬‬ ‫עד שהגיע לד‪,‬חלטתו הסופית בפסק הדין מתאריך ב׳‬
‫ניסן מ״ד נשוא הערעור‪ ,‬ולגביו החלטותיו של ביה״ד‬
‫ע ם קריאת סעיף הד׳תחייבות הזו‪ .‬אט טכחים לדעת‬
‫האזורי סעיף ‪ 4‬כאיא איננו קיים‪ ,‬וביכלתו לשנותו‬
‫כי לא היתד‪ ,‬כל הצמדה להתחייבות הזאת של האב‬
‫ולבטל את חיובו של האב לפי המסיבות‪ ,‬וזח חזרה בזה‬
‫בסכום הנ״ל‪ :‬לכלכלת ופרנסת הילד‪ ,‬ונוסף לזד‪ ,‬ניתן‬
‫הד‪.‬לכד‪ ,‬הנפסקת באד‪,‬״ע סי׳ פ״ב במקרד‪ ,‬שד‪,‬בן איננו‬
‫לד‪,‬תפרש שך‪,‬יתד‪ ,‬כאן גם כאילו התנאד‪ ,‬מצד האב כי‬
‫רוצד‪ .‬לעבור לחזקתו של האב כפי שבית הדץ פוסק‪,‬‬
‫מצ ‪T‬ו הוא מתחייב רק הסכום האמור בלבד בין אם‬
‫ושפיר פסקו איפוא את מד‪ ,‬שפסקו לפטור במקרר‪ ,‬כזד‪,‬‬
‫יספיק זה לבל הדרוש לילד ובץ אם לא יספיק׳ וד‪,‬יתר‬
‫את ך‪,‬אב מחיובו במזוטת הבן כפי הנפסק בשו״ע‪ ,‬ומה‬
‫תשלים האשד■ מצידד‪.,‬‬
‫גם שד‪,‬בן הוא כבר בגיל ‪ 14‬וכל חיובו במזונותיו‬
‫באופן שיוצא לט‪ .‬כי גם לולא סעי׳ ‪ ,8‬אי משום חיובו‬ ‫נובע רק מכה דין צדקה בלבד‪ ,‬בהיות וכאמור החיוב‬
‫זד‪ ,‬בלבד שבסעי׳ ‪ 4‬ג״כ לא היד‪ ,‬האב מחויב‬ ‫של האב שבסיף ‪ 4‬איננו קיים במקרה זד‪ ,‬שביה״ד מחליט‬
‫בהחזקת בנו אלא שללז מאות ל״י לחדקז בלבד בלי כל‬ ‫בזד‪ ,‬אחרו^‬
‫העלאד׳ והצמדד‪ ,‬כי לא התחייב על כך‪ .‬ואין בל בסיס‬ ‫ב( ו גו פן של הבעיות שהתעוררו הן אמנם די רציניות‬
‫לתבוע הגדלת מזונות וד‪,‬צמד‪,‬תם למדד‪.‬‬ ‫ובמיוחד בזד‪ ,‬שד‪,‬משיבר‪ ,‬ממשיכה לגור‬
 ‫צ^ אליעזר חי״ז‬ ‫‪ p ’o‬נז‬
‫ולא בדק אפי א אם ילדיי‪ .‬ואמר‪ .‬ד‪,‬יו בחדרדי‪ ,‬או לא<‬
‫כדי לד״וודע ולאמת! אס יש באן אפילו יו»־ד ממש‪.‬‬
‫]אגב‪ .‬כפי שרשום בפרטיבולים הנחשד בעצמו‬
‫הופיע ג״ב בב ‪.T‬״ד האזורי וד‪.‬צהיר שיש לד‪ .‬חז ד‬
‫מיוחד שנמצאת שם עם הילדים‪ ,‬ושאף פעם או קייס‬
‫■‬ ‫אתר‪ .‬יחסים‪ ,‬הגם שאיז נאמנות לנבר«^‪.‬‬
‫וכפי הנראד‪ .‬גם ביד‪,‬״ד האזורי בד‪.‬רבכ הראשון‬
‫בדיץ זה היתה ג״כ הילד דעתו בכיוון‬
‫האמור שאץ מקום לאוסדד‪ .‬משום ד״נ״ל׳ ולכזלאחר‬
‫ששמע עדות שני הבלשים כנ״ל נאות ללכת בכיוון‬
‫שלום בית ולהחתים את האשד׳ על ד‪,‬תוזיבח‪/‬‬
‫בלשץ זד‪— I .‬‬
‫״אני הח״ם מתחייבת כזד‪ .‬לד‪,‬פסיק כל קשר‬
‫עם הנוכרי כשם פלוני׳ במקרה ויביאו עדויות‬
‫שאני ממשיכה הקשר עם הנ״ל הרי שאני‬
‫מוותרת על כל זכויותי ביחס למשפט שיש‬
‫לי עם בעלי״‬
‫זה היה בתאריך י״ט אייר מ״ב‪ .‬האשד‪ .‬חתמה כאמור‪,‬‬
‫וביה״ד אישר את חתימתה בחתימתם‪ ,‬וד‪,‬יה אמור‬
‫שהזוג יחזור לשלום בית‪.‬‬
‫א ך למרבד‪ .‬ד‪.‬תימד‪.‬ון‪ ,‬מיד לאחר מי ח התאונן‬
‫ב״כ הבעל כי מרגיש את עצמו מקופח בהרכב‬
‫הנוכחי הזד‪ ,‬של ביתו הדין‪ ,‬וביח״ד נענה למבוקשו‪.‬‬
‫ובהחלטה שניתנד‪ .‬בתאריך כ״ג אייר מ״ב החליט‬
‫ביד‪.‬״ד כסעיף ב׳ ‪— 1‬‬
‫״בטגע לגירושץ וליתר התביעות היות וב״כ‬
‫הבעל טוען שד״וא מקופה בביר״״ד זה‪ ,‬מעכירים‬
‫המשך הטיפול בתיק זד‪ ,‬לביד״״ד («ד״‪.‬‬
‫ואמנט הועבר מיד התיק לכי״ד בד‪,‬רכב אחר‪,‬‬
‫הוא ההרכב הנוכחי‪ ,‬וההרכב הזה הוציא‬
‫מיד בעבור מספד ימים בלבד‪ ,‬בתאדיך כ״ז אייר‬
‫מ״ב‪ ,‬צו מגיעד‪ ,‬נגד האשד‪ .‬מל‪,1‬בנס לדירת הבעל‬
‫וזאת מבלי שערכו כל בירור חדש אחר׳ אלא )כסי‬
‫שכותבים(‪ ,‬לאחד העיון )בלבד( בעת ‪ T‬ת ד‪.‬בעל‬
‫המבקש צו מניעד‪ .‬נגד אשתו׳ ובנימוק ! *מאחר‬
‫ולדבריו היא הודתה במעשה כיעור ולאור זאת‬
‫הילדים בחזקתו‪ ,‬יכי היא גאה לדירה השייכת לו‬
‫בלבד וד‪,‬רשומד‪ .‬על שמי גרידא ולד׳וציא חסצים‬
‫מד‪,‬דירה״‪ .‬ונשאלת איפוא השאלה‪ ,‬ד‪.‬א‪ 0‬נימוק זה‬
‫מספיק‪ ,‬והאס מפיו של הבעל הי כ ‪.T‬״ד‪ ,‬וסאמץ‬
‫למד‪ .‬שאומר כי ״היא הודתה במעשי ביעור״ ן‬
‫כ ל האמור אומר דרשני‪ ,‬ויש לראות בזד‪ .‬חריגה‬
‫חמורה מכל הבחינוו^ ואמנם התרעם על ‪P‬‬
‫בישיבתנו מתארץ* כ״ג ‪5‬םלו תשס״ ‪ 4‬זד׳בענו חמיחתנו>‬
‫״פלא שתוך ארבער‪ .‬ימים מעבירים תיק מהרכב‬
‫לד׳רבב ונותנים מזלטות מו ר ה כה מהירה‪ -‬ז )כרשום‬
‫בפרטיבל(‪.‬‬
‫חזבדנו‬ ‫הערעור־‬ ‫נשוא‬ ‫של‬ ‫ב( ל ^ צ ם םםד‪,‬״ד‬
‫שהמתממתו הוא רק על שני הבלשים‬
‫שר ״ ת‬ ‫קכו‬
‫כאמור‪ .‬לאור סעיף ‪ 8‬מההסכם אין האב מחויב‬ ‫אב‬
‫בכלל במזונות בגו אם איננו בא אצלו להיות‬
‫בהחזקתו‪.‬‬
‫לכן יש לדחות את הערעור‪.‬‬
‫אליעזר יהוזדה וולדינבת‬
‫אנו מסכימים‬
‫שלום מזרחי‬ ‫אברהם שפירא‬
‫י״ג שבט תשמ״ד«‬
‫סימן נז‬
‫בגדרי התיחדות לשם ‪ nw‬זזרגלים‬
‫לדבר כדי לאסור אשה על בעלה• או‬
‫להצטרף לעד טומאה‪ .‬ובפרט כשהאשה‬
‫מכחישתו‪ .‬והמדובר בעדות !הניואף‬
‫בעצמו שאומר אני זניתי עמה‪ .‬והוא‬
‫גם מהריקימ ופוחזים‪.‬‬
‫נשוא הערעור שלפנינו הוא פסה״ד של בית‬
‫הד? האזורי בחיפה מתאריך כ״ח תמה‬
‫תשמב שבו הוחלט כזה״ל ‪t‬‬
‫הואיל והאשה לא הופיעה לדיון והודיעה באמצעות‬
‫כ״כ כי לא הביאה עדים להוכחות טיעוניה‬
‫הרי מצא לפי״ז כי אץ לה זעכהווד ואזור האמור‬
‫בתיק שהאשה חיה עם נגרי ביה״ד מחייבה‬
‫מ ה לקבל ג״ם במועד הראשון שיקבע על ידי‬
‫מזכירות ביה״ד‪ -‬ואס ח‪1‬מאן לכך ביה״ד ידון‬
‫על מתן היתר נשואין לבעל לשאת אשה עליה‪.‬‬
‫ולאחר סידור הגט יש לציץ במעשה בי״ד‬
‫שהאשה אסורה לחזור לבעלה ופרט זה בלבד‬
‫הוא לדעת הרוב ולדעת המיעוט לפיה״ד אץ‬
‫אוסרים אשד‪ .‬לבעלה על סמר עירי כיעור‪.‬‬
‫*( ו הנ ה כשניתן פס״ד זה עוד לא היד‪ .‬לפני כיה״ד‬
‫האזורי שוס עד טומאד‪ .‬והוא ניתן רק‬
‫על סמך שני בלשים שהע ‪T‬ו על התייזזדותה בבית‬
‫«זד עם נכרי׳ וד‪.‬אשד‪ .‬לא הבחישד‪ .‬זאת ונתנה‬
‫אמתלא לכך שושד‪ P .‬מפני שאץ לד‪ .‬איסוא לגור‬
‫ושממזדח מבעלה וד«וא שומר עליר״‪ .‬ועם זאת הצהירה‬
‫בתקיפות שלא קיימד‪ .‬אתו כל יהטי אישות ויש לד‪.‬‬
‫בגיחוו חדר נפרד שנמצאת בו יחד עם ילדיה וגס‬
‫אמה אצלד‪..‬‬
‫‪ Vy‬כן יש להתפלא איד איפוא קבע כל כך בודאות‬
‫ביה^ד האזורי בי אצר האסור בתיק מתברר ״שהאשה‬
‫קיה עם נכרי״‪ .‬הרי אפילו עירי כיעוד אין כאן‪,‬‬
‫רחוץ מד‪ .‬ששני הבלשים העידו שראו את האשה‬
‫בבית ד״נחשד לא ראו יותר שום דבר הגובל עם‬
‫סעשה כיעור כסי שספורט על כך בד‪.‬לכה‪ .‬העד‬
‫•אלוני או נבנם אפי׳ כבית וראד‪ .‬רק מרחוק שר׳אשה‬
‫עלתה לביתו‪ .‬והעד אלמוני ‪ pw‬נכנם לבית לא‬
‫ראה אבל שום מעשה כ תור‪ .‬ד‪.‬וא ראד‪ .‬רק שד‪.‬גזזשד‬
‫*זתובב בבית לגייו־ליא^ והאמה היאה באמבטיה;‬
‫הכז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן נז‬
‫ראיד‪ .‬לכיעור איננד‪ .‬צריכד‪ ,‬לאמתלא )עי׳ חזו״א‬
‫אישות סימן י״ז או״ז ע״ש(‪ ,‬וגם זאת‪ ,‬דקצת אמתלא‬
‫לדבר הא הרי היא נותנות מפגי שלא היה לד‪ .‬איפוא‬
‫לגור‪ ,‬וגם פחדד‪ .‬מבעלד‪ .‬וכו׳‪ ,‬כרשום בפרטיקולים‬
‫וד‪,‬יא יכולד‪ .‬לד׳שמע בפרט לאור המציאות המרה‬
‫בימינו‪ ,‬דור פרוץ בעו״ה‪ ,‬אשר אצל סוג אנשים‬
‫כאלד‪ ,‬שלפנינו לא נחשב דבר זה בעיניהם לחריגה‬
‫לד׳תרועע ולד״תייחד עם זרים ל״ע׳ וקורד‪ .‬בד‪.‬רבד‪,‬‬
‫פעמים עם הסכמת הבעל‪ ,‬ובפי שבאמת טענר‪.‬‬
‫האשד‪ .‬שגם לפני כן היתד׳ מתרועעת עם הנחשד‬
‫בד׳סכמת בעלד‪ .‬ונוסעת אתו בליויי הילדים למקומות‬
‫בילוי‪ ,‬וד׳דומד‪ ,‬אד״ )כרשום בפרטיכל האזורי(‪.‬‬
‫ובפנינו הבליטה האשד‪ .‬גם את טענותיד‪ .‬שקיבלה‬
‫חבלות מבעלד‪ .‬והוריו‪ ,‬ובלעה הרבד‪ ,‬כדורים להרגעד״‬
‫ולא היה לד‪ .‬לאן ללכת‪.‬‬
‫וחילי דידי לד׳אמור מדברי שו״ת חתם סופר‬
‫חאה״ע ח״ב סימן ק״ט‪ ,‬שכותב בתוך המשך‬
‫דבריו לנידון שה ‪T‬״ בדומד‪ .‬ממש לנידוננו‪ ,‬אודות‬
‫״חזן הקד׳לה שנסע לשוט בארץ‪ ,‬וביני לביני לקחה‬
‫אשתו את המשורר בם שלו לדור עמד‪ .‬בביתה‬
‫ובדירתד‪,‬״ לד׳רבד‪ .‬ימים‪ ,‬והיו העם מרעים מלעתים‬
‫על יחודם זע״ז‪ ,‬ופסק החת״ס מה״ל ‪t‬‬
‫״וכל הנך דירוקולמי כשנעשד‪ ,‬שלא מתוךטענד‪,‬‬
‫יחעד‪ ,‬ולכן יקו לחוש לד‪,‬ן שמא שניד׳ם נחבווע‬
‫לדבר עב ‪T‬ד‪ ,‬וכו׳‪ ,‬ואם כן הכא שלא נתייחדו‬
‫על שם זנות רק לדור זע״ז‪ ,‬ואע״ג דרע עלי‬
‫המעשר‪ .‬תה!ו כנעורת מכל מקום לא משמע לאינשי‬
‫איסור בבך בעו״ה‪ ,‬הרי קמן כל בני הקד״לד‪,‬‬
‫ידעו שדרים זע״ז וקותקו ולא מיחו‪ ,‬וא״כ אין זד‪.‬‬
‫רגלים לדבר שחטאו‪ ,‬ואינו דומה ליהוד דשלד׳י‬
‫נדרים‪ ,‬ובסי׳ קע״ח סעי׳ ג' מייתי רמ״א אשד‪,‬‬
‫שנתיחדד‪ ,‬עם אנשים בדרך וכו׳ וד‪,‬ראב״י שם התיר‬
‫משום דלאו כו״ע דיני גמירי ולא ידעד‪ ,‬שאין לד‪,‬תייחד‬
‫בשדד‪ ,‬ויער עם תרי פריצי‪ ,‬א״כ מכ״ש הבא דלא‬
‫נחעוב זד‪ ,‬לרגלים לדבר וכו״ עכל״ק של החתם‬
‫סופר ז״ל‪.‬‬
‫הרי לע שעל כגון מקרר‪ ,‬התמד‪ ,‬לני תעו‪ ,‬שבעלה‬
‫לא ד‪ ,T ,‬בעיר וגרד‪ ,‬עם הנחשד בביתר‪,‬‬
‫ובדירחד‪ ,‬הרבד‪ ,‬ימים‪ ,‬מכל מקום לא החקזיב זאת‬
‫ד׳חתם סופר התייחדות לשם זנות‪ ,‬וגם לא הטביע על‬
‫כך אפילו מטבע של ״רגלים לדבר״‪ ,‬ונימק והסביר‬
‫שד״גם שבודאי דע המעשר‪ ,‬הזה דזמו בנעורו^ בכל‬
‫זאת מכיץ דלא מקומע לאינשי איסור בכך בעו״ד‪.‬‬
‫לא מחשב זד‪ ,‬על כן אפילו רגלים לדבר‪ .‬וא״כ מינ ‪,T‬‬
‫נקה ללמוד בגז״ש‪ ,‬וגם אפילו בק״ו‪ ,‬לעל כגון נידו עו‬
‫שעכ״פ אמתלא בפיר‪] .‬יעוין בשו״ת תרומת הדשן‬
‫סי ^ רמ״ב עיי״קו[‪ .‬והמדובר ממש בםוגאנשוי‪:‬ם‬
‫כאלד‪ .‬שלא משמע לד‪,‬ו איסור בכך כנ״ל‪ ,‬וד׳דור בעו״ד‪,‬‬
‫הרבד‪ .‬יותר פרח מבזמע של הח״ם ז״ל עד שדבר‬
‫ש ו״ ת‬
‫שהעידו לפני ההרכב הקודם׳ ולמעשה אץ בד& אפי׳‬
‫כל עדות לכיעור׳ ולכל היותר רק עדות על יחוד‬
‫)ולולא הודאת מהזה והסברתה על כך׳ היה מקום‬
‫לדיון אם להאמין ״לעדות בלשים״ אפילו ליהוד(‪.‬‬
‫ה ב היו תנו מפוקסמים בזה׳ הועזעו בתאריך כ״ה‬
‫חשון תשמ״ד החלטה האומרת ‪— t‬‬
‫״אחרי שמיעת הערעור ועיץ בכל החומר שבתיק‪,‬‬
‫והואיל ובית הדין האזורי מסתמך בפסק דינו‬
‫לכל היותר רק על עדי כיעור ובו׳׳ והיותי‬
‫‪ .‬וב״ב המשיב הצהיר בפנינו בישיבה האחרונה‬
‫כי יש בידו הוכחות ועדים על ניאוך ומבקש‬
‫להחזיר אח התיק לביח״ד האזורי להשמעת‬
‫עדיו׳ לכן מחזירים את התיק לבב' בית הדץ‬
‫האזורי כדי לשמוע את עדי המשיב ולד׳חליט‬
‫בהתאם״‪.‬‬
‫ז א ת אומרת שהתיק הוחזר לביה״ד האזורי )ולפי‬
‫בקשת ב״כ הבעל שהרגיש שלא מספיק לפי‬
‫ההלכה ממה שהושמע עד כה( כדי שישמע עדי‬
‫ניאוף שהמשיב מתעתד להשמיע‪ ,‬ושביה״ד ישוב‬
‫אזחליס בהתאם למה שישמע נוספוו^‬
‫ה תי ק הוחזר בהתאם‪ ,‬ביה״ד האזורי חזר לדון‪,‬‬
‫ולמעשה הושמע בפניו מחדש רק עד טומאה‬
‫אחד‪ ,‬הוא נואף אחד שהעיד שנאף אתה‪ ,‬והאשה‬
‫הכחישתו‪.‬‬
‫בי ה״!די האזורי החזיר לנו את ד^יק להמשכת‬
‫הדיון בערעור‪ ,‬מבלי להוציא שום החלטה‬
‫החזה כפי שדרשנו‪.‬‬
‫ג מי א איפוא בע״ה לניתוה ומיצר הדין בערעור‬
‫שלפנינו‪.‬‬
‫ג( ו הנ ה טרם אנקוט עמדה על העדות החדשה‬
‫הזאת בפני בית הרין האזורי הוא עד‬
‫הטופסמ•! של נואף‪ ,‬אכתוב לפני כן על עצם פסה״ד‬
‫של נשוא הערעור בקשר למה שהאשה היתה גרה‬
‫בבית הנכרי הנחשד‪ ,‬ואומר * —‬
‫א מנ ם המקרה הוא חמור‪ ,‬שהאשה היתה באה אל‬
‫בית הערבי לא רק בארעיות אלא היתד‪ .‬גרה‬
‫בבית הנוהזזד בת‪1‬דיריות‪ ,‬חוש כנראד‪ .‬אשר הביא את‬
‫ב ‪.T‬״ד האזורי לקמע ברוב דיעות שנחשב זה עוד‬
‫יותר מעדי כיעור‪ ,‬הרי צורת התייחדות כזאת היא‬
‫אש־בנעורת‪ ,‬ובפרט עם ערבים שטופי זימר‪.,‬‬
‫אולם סבור אנבי דקלקלתד‪ .‬זאת של האשד‪ .‬היא‬
‫תקנתד‪ .‬שלא לחשוב את הדבר כהתדחחת לשם‬
‫זנות‪ ,‬אלא כד״תיחדוח שכנותית אשר לא נראד‪ .‬הדבר‬
‫לאיסור בעיני בני אדם‪ ,‬וכיעור נקרא רק היכא‬
‫דנכנסו וד״גיפו דלתות ושד‪.‬ו שם ואח״ב יצאו דהרי‬
‫נסתרו לקום עב ‪T‬ד‪ -‬אבל משזדכ היכא שד‪,‬יתד‪ .‬גרד‪,‬‬
‫שם‪ ,‬כבניחננו דאזי אין לנו כל ראיד‪ ,‬שזה היה‬
‫לשם זנוו ‪ J‬ואמנם מד‪ ,‬לרי לא״א להתגורר במקום זה־‬
‫)וגם פנויד‪ ,‬אץ לד‪ .‬לד׳תגורר במקום כזה(‪ ,‬אבל באין‬
 ‫סימן נז‬ ‫שו״ת‬ ‫קכח‬
‫צ^ אליעזר חי״ז‬

‫שם אריה חלק אד‪,‬״ע סימן י״א דס״ל דאפיא דיעות‬ ‫כזה מצוי מאד לדאבונינו אצל הרבה מפריצי עמנו‬
‫הסוברים דרגלים לדבר עם עד טומאה מצטרפים ;‬ ‫והוא להם כהיתר‪ ,‬והזוג הזה הוא כאחד מהם‪ ,‬וא״כ‬
‫)כי יש החולקים ע״ז בכלל( מ״מ במכחישתו גם הס ‪.‬‬ ‫קלקלתם תקנתם ולא נקרא זה התייחדות של זנות‪,‬‬
‫וגם לא נחשב זה אפילו בגדר של ״רגלים לדבר״‬
‫יודו דלא מצטרפים ]וד‪,‬אשה הוסיפה לטעון שביקשה‬
‫]והשוט הדבר ואיו מן הצורד להזכיר שנידוננו ל״ד‬
‫לד‪,‬זמין את אחיו של הנואף שהיה אתם בצוותא חדא‬
‫לדינו של הרא״ה גבי קטנה שקבלה קדושין וגדלה‬
‫ויודע שלא זינתה עמו‪ ,‬ולא נתנו לה‪ ,‬וכמו״ב טעגד‪.‬‬
‫בבית בעלה וכו׳ המובא בבית שמואל סימן ל״א‬
‫שלא נתנו לב״כ הזדמנות לחקור את עד הטומאה‬
‫הזה[‪.‬‬ ‫דס״ל דאמרינן שבודאי בא עליה‪ ,‬דד‪,‬תם שאני‬
‫שיושבים ומתייהדים ממש יחדו בבית ובחדר אחד‬
‫סמור כן נציין בזה דעת שו״ת מד‪,‬ר״י באפן סוס״י‬
‫כדי‪ .‬להיות כדרך איש ואשתו‪ ,‬ולשם אישות‪ ,‬משא״כ‬
‫פ״ו בדינא דאומרת טמאה אני שנאמנת כשיש‬
‫כבנידוננו שיש לה חדר לבד עם ילדיה‪ .‬ופשוט[‪.‬‬
‫רגלים לדבר כנפסק ברמ״א באה״ע סימן קט״ו‬
‫ד( ■מביון שכאמור המקרה שלפנינו איננו נקרא‬
‫סעיף ו׳‪ ,‬דס״ל דמכל מקום יחוד בעדים בא״א אין זה‬
‫יחוד לשם זנות‪ ,‬אין לנו מן הצורך‬
‫רגלים לדבר להצטרף לאמירתד‪ ,‬טמאה אני עיי״ש‪,‬‬
‫בפרטרוט בבירור אם ביחוד לשם זנות עם גוי יש‬
‫]ובנידונו שם לא החשיב המד‪,‬ר״י באסן גם חסרון‬
‫להחמיר לאוסרה משום כך על בעלה‪ ,‬או לא‪ ,‬דדעת‬
‫המכנסים אצל האשד״ וכתב דלא דמי לאשר‪ ,‬חוגרת‬
‫הב״י באד‪,‬״ע סי׳ קע״ח סעי' ו׳ שסתם לפסוק שאין‬
‫בסינר כדיעו״ש[‪.‬‬
‫אוסרים על היחוד אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה‪,‬‬
‫ז( ועוד זאת בנידוננו הא המדובר שעד הטומאה‬
‫משמע דס״ל שאין חילוק בזד‪ ,‬בין ישראל לגוי‪ ,‬וגם‬
‫הוא הנואף בעצמו‪ ,‬ודיוא לא אמר בלשון‬
‫עם גוי אין אוסרים ]ויעוין גם בתרומת הדשן סימן‬
‫האשד‪ ,‬זינתד‪ ,‬עמי‪ ,‬אלא אמר בלשון אני זניתי עמה‪,‬‬
‫רמ״ב הנ״ל[‪ ,‬ואילו הרמ״א באה״ע סימן ז׳ סעיף‬
‫ובכד״״ג לדעת הרשב״א ורבים דעימיה מכיון דלא‬
‫י״א פוסק לגבי גוי‪ ,‬דמיהו אם נתייחדה לשם זנות יש‬
‫שייך לומד פלגינן דיבורא‪ ,‬הוא בכלל איננו נאמן‬
‫להחמיר‪ ,‬יעו״ש בנו״כ השו״ע‪ ,‬ואגב‪ ,‬הזוג שלפנינו‬
‫בזד‪ .‬דמשוי רשיעא‪ ,‬ובפרט‪ .‬שהיא גם מכהישתו‪,‬‬
‫המה מבני עדות המזרח שד״ולכים אחר הב״י‪ ,‬אבל‬
‫והנואף הזה טענה האשה שהוא מחלל שטת‪ ,‬וחזותו‬
‫אין אנו צריכים לכך‪ ,‬מכיון שכאמור אין המקרה‬
‫מוכיח עליו שדיוא מן הריקים והפוחזים‪ ,‬וקרוב‬
‫שלפנינו נחשב יחוד לשם זנות‪,‬‬
‫לודאי שעשה קנוניא עם הבעל‪ ,‬יעוין אריכות‬
‫ו ב פ ר ט קטן ניתן עוד מקום לחשוב המקרה שלפנינו‬
‫דברים בזה‪ .‬ובכל פרט ופרט‪ ,‬בשדי חמד מערכת‬
‫עדיפא לקולא מהנידון שבח״ס מביון‬
‫אישות סימן א'‪ ,‬ולא שייך בכד‪,‬״ג לתת לו שום נאמנות‬
‫שד‪,‬מדובר עם נחשד גוי‪ ,‬אם נרצה לצרף שיטת ר״ת‬
‫אפילו אם יאמר הבעל שמאמין לו אפילו בשאר‬
‫שסובר שביאת עכו״ם הגם שחמור הוא מכל מקום‬
‫דברים )דבר שלמעשה לא אמר(‪ ,‬יעוין אריכות‬
‫לא אמרינן בזה כשם שאסורה לבעל וכד‪ ,‬וכמה‬
‫דברים בזה‪ ,‬ובכל פרט ופרט‪ ,‬בשדי חמד שם מערכת‬
‫ראשונים מבארים בדעתו דס״ל שלא נאסרה עי״ז‬
‫אישות סימן א׳ אות ט״ז יעו״ש‪ .‬ועוד יעוץ מ״ש‬
‫גם לבעלד״ כדיעוין בשיטה מקובצת בכתובות דף ג'‬
‫מזה בספר אבני האפד אה״ע סי׳ קט״ו אות ל״ה‬
‫ובחידושי המאירי לכתובות שם וכן בחידושיו‬
‫עיי״ש‪ ,‬והדברים ארוכים‪ ,‬ואין מן הצורך לד‪,‬רחיב‬
‫לסנד‪,‬דרין סופ״ח‪ ,‬ובתרומת הדשן סימן רי״טיעו״ ש‪,‬‬
‫בכאן את היריעה בכל הנ״ל מכמן שכאמור לא נחשב‬
‫ואני מזכיר זאת רק לסניף בעלמא כאשר בלא״ה‬
‫הדבר ״כרגלים לדבר״‪ ,‬וגם לרבות דלא נחשב אפילו‬
‫הדעת נותנת שלא לאסור מטעמים אחרים‪ ,‬וכנ״ל‬
‫התיחדות לשם זנות וא״ב אין מה לצרף‪,‬‬
‫]ו תוין מ״ש מזה בספרי שו״ת צ ^ אליעזר ח*י סימן‬
‫ח( ל רוו ח א דמילתא ברצוני לציין‪ ,‬דבפי שהתברר‬ ‫מ״ד עיי״ש‪.[.‬‬
‫לפנינו‪ ,‬הנה בנוגע לעצם דרישת‬
‫ה( לפי האמור על יסוד דברי החתם סופר‪ ,‬אין‬
‫הגירושין מצד הבעל‪ ,‬גם האשה מסכימה למעשד‪,‬‬ ‫ממילא מקום לומר לצרף מקרה זה של‬
‫להפרד ממנו בג״פ כדמו״י‪ ,‬וקיימת רק חילוקי‬
‫הד‪,‬תייחדות שלפנינו עם המקרה הנוסף של עדות‬
‫ריעות ביניהם בקשר לבעיות ממוניות מסביב לביצוע‬ ‫עד הטומאה שהועד לאחר מיכן בביה״ד האזורי‬
‫הג״פ‪ ,‬ואם בן למעשה לא קיימת בעיה של איסור‬ ‫)לאחר שהוחזר אליהם התיק לחקירה נוספת(‪ ,‬דהרי‬
‫ורק עניני ממונות ואם האשה מפסידד‪ ,‬זכויותיה‬ ‫כאמור לא נחשבת התייחדות כזאת אפילו רגלים לדבר‬
‫ועל זה בודאי ובודאי שלא הפסידד״ כי גם בעובדת‬
‫וא״כ אין מה לצרף‪ ,‬ומכ״ש במיוחד שאין מה ^נרף‬
‫על דת לא הפסידה כשלא התרו בד״ יעוין בשו״ת‬
‫לכגון נידוננו אשר האשה טוענת נוספות שלא היתה‬
‫תרומת הדשן בסי׳ רמ״ב שם ובסוף דבריו ע״ש‪,‬‬ ‫אפילו התייחדות ממש כי ילדיה וגם אמה שלה‬
‫וכן אריכות דברים בזה בשז׳׳ת החם &ופר חחו*®‬
‫היו עמה ביחד‪.‬‬
‫סימן ד״יג ומה שמשיג על התרומת הדשן‪ ,‬ואין מן‬
‫לזד‪ ,‬הא האשה מסחישתו לעד־הטוטאה‪,‬‬ ‫ו( נוסף‬
‫הצורד לד‪,‬אריך כאן בזד״‪.‬‬ ‫וגכגון דא דסכהישתו מגיגו בשאלות ותשובות‬
‫קכט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫מהלכות אישות הלכה טו(‪ ,‬שפירוש נכנסו זר‪ ,‬אחר‬
‫זה היינו שנכנסו ברציפות׳ ושניהם נועדו יחדיו‬
‫להכנס למקום ההוא‪ ,‬וכל אחד נכנס על דעת' חבירו‪,‬‬
‫וניכר שעצת זימר‪ ,‬ביניהם‪ ,‬מד‪ ,‬שאין כן אם כבר היה‬
‫האחד שם לצרכיו הפרטיים‪ ,‬ואחר כך נכ;ס השני‬
‫לשם‪ ,‬זהו רק יחוד בעלמא ולא כיעור‪ ,‬ואפשר גם‬
‫כן שצריך לד‪,‬יות שהגיפו הדלתות מיד‪ ,‬אבל אחר‬
‫שעה או יותר אין זה כיעור‪ ,‬ע״ש‪ .‬וכדברי הגאון‬
‫רבי עקיבא איגר‪ ,‬כתב בשו״ת כתב סופר )חלק אבן‬
‫העזר סימן י״ד( ד״ד‪ .‬והנד‪ .,‬ע״ש‪ .‬ועיין עוד בשו״ר‪,‬‬
‫עבודת השם )חלק אבן העזר סימן כ״ח׳ דף קנ״ד‬
‫ע״ג(‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫והן אמת כי המהריט״ץ בתשר )סי׳ קצב( כתב שכיון‬
‫שראו את הנחשדת שנכנסה לבית הגוי בתחלת הלילה‬
‫ושהתד‪ ,‬שם זמן רב‪ ,‬ושוב כשיצאה מביתו בפני העדים‬
‫היה מחבקה ומנשקה‪ ,‬אף על פי שאין אשה נאסרת‬
‫אלא על ידי קיגוי וסתירד״ אבל לא על ידי דבר מכוער‪,‬‬
‫היינו דוקא בישראל‪ ,‬אבל בגוי בעדי דבר מכוער כזה‬
‫אפשר לאוסרה‪ .‬ע״ש‪) .‬וכעין מה שכתבו התספות‬
‫כוהובות יג‪ .‬לחד תירוצא‪ ,‬דההיא דנדרים )צא‪ (:‬דאמר‬
‫רבא איתתא שריא‪ ,‬דאם איתא דעביד איסורא הוד‪,‬‬
‫ניחא ליה דלימות‪ ,‬ומשמע דאי לאו האי טעמא היתד‪,‬‬
‫נאסרת על ידי יחוד‪ ,‬יש אמר דנואף שאגי‪ .‬וכן הגוים‬
‫שטופי זימה הם‪ .‬ודו״ק(‪.‬‬
‫אןל & הגאון רבי חיים פלאג׳י בתשובה בשו״ת סמיכד‪,‬‬
‫לחיים )חלק אבן העזר סי' ח׳‪ ,‬דף מא ע״ב( הביא‬
‫דברי המהריט״ץ הנ״ל‪ ,‬וכתב שש להשיב על דבריו‬
‫מדברי הפוסקים הראשונים וגם האחרונים‪ ,‬דסבירא‬
‫לר‪,‬ו שאפילו נתייחדה עם גוי דינו שוה לישראל ולא‬
‫שהגוי‬ ‫חלקו כלל בזה׳ ועוד דשאני נידון המר״ריט״ץ‬
‫ובסוף‬ ‫עשה דברים מכוערים לעיני כל רואה‪ ,‬ובעדים‪.‬‬
‫רמב(‪,‬‬ ‫דבריו הביא מד‪ .‬שכתב התרומת הדשן )סימן‬
‫בליא‪,‬‬ ‫באשת ישראל שרגילה להתיחד בבתי גויס ואף‬
‫וכר‪ ,‬והשיב גם כן שאין לאוסרה על בעלר‪ ,‬וכר‪ .‬ושגם‬
‫מכאן מוכח דלא כמהריט״ץ‪ .‬ע״ש‪ .‬וכן כתב הגאון‬
‫רבי יצחק שרים בתשובה‪ .‬והיא לו נדפסה בשו״ת שערי‬
‫רחמים חלק ב׳)חלק אבן העזר סימן י״ב‪ ,‬דף נב ע״ד(‪.‬‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫ואם כן מה כל החרדה הזאת שהחרידו בבית הדין‬
‫האזורי לחייבה גט‪ ,‬והוסיפו שיש לכתוב במעשר‪,‬‬
‫בי״ד שהיא אסורה לחזור לבעלה‪ ,‬והלא נתנה אמתלא‬
‫טובד‪ ,‬גם למעשר‪ ,‬היחוד שהיתה יראה מבעלד‪ ,‬שד‪,‬ו«‬
‫אלים וחובל ומזיק‪ ,‬וגם עורכת דינר‪ ,‬הסבירד‪ ,‬כן את‬
‫צעדד‪ -‬ואף אם עשתד‪ ,‬שלא כר‪,‬וגן‪ ,‬אבל אין זה אפילו‬
‫בגח־ כיעור כאל‪.‬‬
‫ר ב א מ מ שלא תעזוב נפשי לשאול לד״ביע רחשי לכבי‬
‫על «־פן מתן פסק הדין של ביה״ד האזורי‬
‫חיפד‪ .,‬נשוא הערעור הנ״ל‪,‬שד‪,‬וא פסק לין קטלני וחמור‬
‫ביותר׳ בר‪ ,‬בשעה שד‪,‬ם לא גבו כל עדות‪ ,‬אלא הרכב‬
‫סימן גז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫כל האמור נראה דיש לקבל את הערעור‪.‬‬ ‫ט( לאור‬
‫ולהחליט כדלקמן‪.‬‬
‫א‪ .‬מקבלים את ערעורה של האשד‪ .‬וסעיף‬
‫א׳ מפסדי״ד של ביה״ד האזורי בחיפה‬
‫מתאריך כ״ח תמוז תשמ״ב בטל‪.‬‬
‫ב‪ .‬הצדדים יפרדו זמ״ז בג״פ לאחר שיגיעו לידי‬
‫הסכם בבעיות הרכושיות עם ביצוע הג״פ‪,‬‬
‫ועל הבעל ללכת בזה לקראת דרישותיה של אשתו‬
‫שאינן מופרזות ביותר ולהתגרש בהקדם‪.‬‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫ז הו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי‬
‫חיפה מיום כ״ח תמוז ‪.‬תשמ״ב‪ ,‬בו הוחלט ‪:‬‬
‫״הואיל והאשה לא הופיעה לדיון‪ ...‬ולאור האמור‬
‫בתיק שד‪.‬אשד‪ .‬חיד‪ ,‬עם נכרי‪ ,‬בית הדין מחייבה בזד‪,‬‬
‫לקבל גט פיטורין במועד ראשח שייקבע ע״י המזכיר‪•,‬׳‪.‬‬
‫ואם תמאן לכך‪ ,‬בית הדין ידון למתן היתר נישואין‬
‫לבעל לשאת אשד‪ .‬עליה‪ .‬ולאחר סידור הג״פ יש לציין‬
‫במעשה בית דין שד‪.‬אשד‪ .‬אסורה לחזור לבעלה‪ .‬פרט‬
‫זה בלבד הוא על דעת הרוב בבית הדין‪ .‬לדעת‬
‫המיעוט! לפי הדין אין אוסרים אשד‪ .‬על בעלד‪ .‬על‬
‫סמך עדי כיעור״‪.‬‬
‫פסל! הדין הנ״ל ניתן על סמך עדות של שני‬
‫בלשים‪ ,‬שהעידו שד‪.‬אשד‪ .‬התייחדד‪ .‬עם הנכרי‬
‫פלוני בדירתו‪ .‬האשד‪ .‬הצהירה בתוקף שמעולם לא‬
‫קיימה יחסים עם הנכרי׳ ונתנה אמתלא למעשה‬
‫היחוד לפי שלא היה לה מקום ללון‪ ,‬שפחדה מבעלה‬
‫שחבל בד‪ .‬והפליא את מכותיד״ ולכן הלכה ללון‬
‫בדירתו של הגוי בחדר נפרד היא וילדיה ואמר‪.,‬‬
‫עורכת דינה של האשד‪ ,.‬הצד׳ירה בפנינו בישיבתנו‬
‫ביום כ״ג כסלו תשמ״ג‪ ,‬שהנכרי הנ״ל היה במשרדה‬
‫כשבאד‪ .‬המערערת אליה‪ ,‬והיא הציעד‪ ,‬לה שתלו‬
‫אליו בתור חוקר ושומר עליה‪ .‬על כל פנים החלטת‬
‫ביה״ד הנ״ל הקובעת! שהאשה חיה עם נכרי‪ ,‬ועל‬
‫סמד זה חייבוה בגט פיטורין וכו׳‪ ,‬היא תמוד‪.‬ד‪ .‬מאד‬
‫ואפילו מעשה כיעור אין‬ ‫שאין כאן אלא ייחוד׳‬
‫כאן‪ ,‬כי העד הרא׳ העיד רק שראה מרחוק שעלתה‬
‫לדירתו של הגוי‪ ,‬ואף לא ידע אם היתד‪ .‬שם אמד‪.‬‬
‫של האשד‪ ,‬וילדיו^ נמצא שגם יחוד לא ראד‪ .‬באופן‬
‫ודאי‪ .‬והעד השני שנכנס לדירה‪ ,‬לא העיד על כיעור‪,‬‬
‫אלא שרז«־‪ .‬שהגוי הסתובב בחלוק לילה‪ ,‬והאשה‬
‫באותד‪ .‬שעה באמבטיה‪ .‬ואף שישנה בדירת הגוי‪,‬‬
‫אם היתה שם אמה‪ ,‬וכן ילדיה‪ ,‬אין כאן אפילו יחוד‪.‬‬
‫וגם אם היה שם יחוד‪ ,‬הרי הלכד‪ ,‬רווחת שאין‬
‫אוסרים על היחוד‪ ,‬וכבר כתב הפתחי תשובה )סימן‬
‫י״א סק׳׳ח( בשם הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה‬
‫)סימן צט(‪ ,‬לוזלק בין יחוד דעלמא‪ ,‬לבין נכנסו זה‬
‫אחר זה והגיפו הדלתות‪) ,‬שנזכר ברמב״ם פרק כד‬
 ‫ציץ אליעזר תי״ז‬ ‫‪ p ’o‬נז‬
‫לעז על ד״אשה וככד‪ ,‬וכן עשה מעשר‪ ,‬הגאון בעל מראה‬
‫עינים רבי רפאל אשכנזי ובד‪ ,‬והורה שלא לד״פסידה‬
‫כתובתד״ ע״ש‪ .‬ועיץ עוד בשד״ת שערי רחמים חלק‬
‫ב' )סימן י״ב‪ ,‬דף נה ע״ב(‪ ,‬שהסכימו לכל זה הגאונים‬
‫רבי נסים בורלא ורבי וידאל אנג׳יל‪ ,‬אבות בתי הדין‬
‫בירושלים‪ .‬ועיין עוד בשו״ת נושא האפוד )סימן טז‬
‫אות ג(‪ ,‬ובשו״ת מטה אד״רן)חלק אבן העזר סימן נד‬
‫עמוד קלי(‪ ,‬ודו״ק‪.‬‬
‫ואפרירן נמטי ‪T‬״ לידידנו הגרא״י וולדינברג שליט״א‪,‬‬
‫שד״ביא לנו בזה דברי החתם סופר )חלק‬
‫אבן העזר חלק ב סימן קט(‪ ,‬בנידון חזן שנסע למדינה‬
‫אחרת‪ ,‬ואשתו של החזן לקחה את המשורר של המקהלד‪,‬‬
‫שלו לדור עמד׳ בביתר״ ובדירתד‪ ,‬לימים רבים‪ ,‬ובתב‬
‫חחתם סופר‪ ,‬וכל הנך דד״ירשלמי )פרק המדיר הלכה‬
‫ו( כשנעשה שלא מתוך טענד‪ ,‬ידועה‪ ,‬לכן יש לחוש להן‬
‫לשמא נתכוונו לדבר עבירה‪ ,‬אבל הכא שלא נתייחדו‬
‫לשם זנות‪ ,‬רק לדור ביחד זע״ז‪ ,‬אף על פי שרע עלי‬
‫המעשה אש בנעורת‪ ,‬מכל מקום בעוה״ר לא משמע‬
‫להו לאינשי איסורא‪ ,‬ואין זה רגלים לדבר שחטאו‪,‬‬
‫ובםי ‪ p‬קעח ס״ג הביא הרמ״א דין אשד‪ ,‬שנתייחדה‬
‫בדרך וכו׳‪ ,‬וראבי״ד‪ ,‬התיר משום דלאו כולי עלמא‬
‫דינא גמירי‪ ,‬ולא ידעה שאין לד״תייחד בשדר‪ ,‬וביער‬
‫עם תרי פריצי‪ ,‬וכל שכן הכא שלא נחשב זה לרגלים‬
‫לדבר‪ .‬עכת״ד‪ .‬ודבריו קלורין לעין גם לנ״ד‪.‬‬
‫ולכן הגם שלבסוף בא נואף אחד וטען בבית הדין‬
‫שזנתד‪ ,‬עמו‪ ,‬כיון שד״אשד‪ .‬מכחישתו על פניו‪,‬‬
‫וגם הוסיפה שר״וא רשע מחלל שבת ופסול לעדות‪ ,‬פשוט‬
‫שעד אחד לאו כלום הוא‪ .‬וגדולד‪ ,‬מזו כתב בשו״ת באר‬
‫מים חיים מוצירי)חלק אבן העזר סימן א ב ג(‪ ,‬שאף‬
‫שהיו עדי כיעור וניאוף‪ ,‬התיר את האשד‪ ,‬לבעלד״ משום‬
‫שלא העידו בבית דין בפני בעלד״‪ ,‬ואף על פי שד״אשד‪,‬‬
‫הודתד‪ ,‬שזינתד‪ ,‬וכר‪ .‬ושלא הפסידה כתובתד‪ .,‬עש״ב‪.‬‬
‫גם בשו״ת פני יצחק אבולעפייא חלק א׳ )בסוף חלק‬
‫חשן משפט סימן כו( העלד״ לד״תיר בכיוצא בזה‪ .‬וכן‬
‫עוד לו בשו״ת פני יצחק חלק ה׳ )חלק אבן העזר סימן‬
‫טו(‪ .‬גם בשו״ת שערי רחמים חלק ב' )סימן יב׳דף נג‬
‫ע״א(‪ ,‬הביא דברי הגאון דבי יצחק מאיו בשו״ת שפת‬
‫הים )חלק אבן העזר סימן א וד״לאד״(‪ ,‬שד‪,‬עלה בכחא‬
‫דד״יתרא‪ ,‬שאין האשד‪ ,‬אסוח־״ אפי׳ בבא לצאת יד״ש‪,‬‬
‫ושכן הורה להלכד‪ ,‬ולמעשר‪ .,‬ע״ש‪ .‬והגאון הראשון לציון‬
‫יש״א ברכד‪ ,‬בשו״ת שאל האיש )חלק אבן העזר סימן‬
‫ב( בני חן ששני נוז»»ים אמרו שזינתד״ עמד״ם‪ ,‬והעלד‪,‬‬
‫שאם היו כל אחד בפני עצמו‪ ,‬אין כאן ע ח ת מיוחדת‬
‫לצרפם‪ ,‬וד״אשה מותרת לבעלה‪ ,‬כיון שלא ראו זה את‬
‫זה בשעת הניאוף‪ .‬ע״ש‪ ,‬ועיץ עוד בשדי חמד )מערכת‬
‫אישות אות מד(‪ ,‬ובשו״ת מטה אד‪,‬רן )חלק אבן העזר‬
‫סימן נד(‪ .‬ובל היד המרבה לבז־וק תמצא כד‪,‬נה וכד‪,‬נה‬
‫מהפוסקים האחרונים שד‪,‬עא בכחא דד‪,‬יתרא לד״תיר‬
‫הזמ!וד״ לבעלד״‪ ,‬וכל שכן בנידון דידן‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קל‬
‫אזזר של בית הדין קיבל העחיות׳ ואז ד^חייבה האשד״‬
‫בפניהם בחתימת ידד״ לד״פסיק כל קשר עם הנכדי‪ ,‬ואם‬
‫תוסיף לדימשיד הקשר עמו״ד״יא מוותרת על כל זכיותיה‪.‬‬
‫וזד״ היה ביום י״ט אי ‪ T‬תשמ״ב״ וכנראה שדעת בית‬
‫הרין היחוד״ בזה להשכץ שלום בין האשה לבעלה‪ ,‬אך‬
‫מיד לאחר מכן התאונן בא כח הבעל׳ הטוען רבני‬
‫פלוני‪ ,‬שמרגיש את עצמו מקופח‪ ,‬מד״רכב הנוכחי של‬
‫ביתו הדין‪ ,‬ומ ‪ T‬בית הדין נענד״ לבקשתו והחליט ביום‬
‫כ״ג אייר מ״ב להעביר ד־״תיק להרכב אחר‪ ,‬והנה ההרכב‬
‫הנוכחי לא הכזיב את הטוען הרבני‪ ,‬וכבר ביום כ״ז‬
‫אייר הוציא צו מניעה נגד האשד״ מלהכבס לדירת הבעל‪,‬‬
‫מאחר שלדבריו היא הורתו־״ במעשה כיעור וכר‪ ,‬כאילו‬
‫מפיו של הבעל אנו חיים‪ .‬וד״יכן חקירה ודרישר‪ ,‬בנידון‪,‬‬
‫וצווי רבוח!ינו הוו מתונים בדין ? וסבר בישיבתינו‬
‫ביום כ״ג כסלו תשמ״ג‪ ,‬הבענו פליאתינו שתוך ארבעה‬
‫ימים‪ ,‬מועבר התיק מהרכב בית דין אחד להרכב אחר‪,‬‬
‫בלי ״חבלי לידה״‪ ,‬ומיד כבר הד״חלטה ניתנת לשביעות‬
‫רצונו של הטוען רבני בא כח הבעל‪ ,‬בצורר‪ ,‬כד‪ ,‬פזיזה‬
‫ובהולה‪ ,‬כל זד״ אומר דרשני‪.‬‬
‫וכבר נתן דעתו בכל זד‪ ,‬ידידינו הגרא״י וולדינברג‬
‫שליט״א‪ ,‬באופן ברור‪ ,‬ובטוב טעם ודעת‪ ,‬דבר‬
‫דבור על אפניו‪ .‬וגם בעיני יפלא‪ .‬והאם לא ידע או לא‬
‫שמע בית הדין בהרכבו הלזד״ מד‪ ,‬שכתב הגאון רבי‬
‫דוד קונפורטי בח‪ 1‬שובה שד״ובאה בשו״ת דרכי נועם‬
‫)חלק אבן העזר סימן מג(‪ ,‬שכל טצדקי שאנו יכולים‬
‫לעשות כדי לד‪,‬עמיד האשד‪ ,‬בחזקת כשרות‪ ,‬עבדינן‪,‬‬
‫ואפילו בדברים הרחוקים מן הסברא‪ .‬וראיה א ה מהנך‬
‫עובדי שבסוף נדרים וכד‪) .‬וד״סכים עמו הגאון המחבר‬
‫שם בסימן מד(‪.‬‬
‫ו ה ג און רבי אברהם פלאג׳י בתשובה שד‪,‬ובאד‪ ,‬בספר‬
‫לחיים בירושלים )פרק ו דסנד״דרין דף נט‬
‫ע״ב(‪ ,‬הביא מד״ שכתב מר דודו הגאון ח״ד בדרא בשו״ת‬
‫נדיב לב חלק ב' )סימן יא(‪ ,‬שאזהרה שמענו מאת‬
‫רבותינו שאין לאסור אשד״ על בעלה אלא על פי שני‬
‫עדים כשרים של טומאד״ אחרי חקירד‪ ,‬ודרישה‪ ,‬וכל‬
‫מד‪ ,‬שאנו יכולים לד״פך מכו ת האשד‪ ,‬ולפרש הדברים‬
‫באופן שלא זינתד״‪ ,‬ז «י א על פי מיעוט פוסקים‪ ,‬ואפילו‬
‫על פי סברא זרד״׳ החיוב מוטל על בית דין להפך בזכותד״‬
‫וכמו שכתב בשו״ת מד״ר״י בסאן )סימן ח(‪ ,‬ודרכי‬
‫נועם )סימן מג(‪ ,‬ועוד‪ .‬וד״וסיף המד׳ר״א פלאג׳י‪ ,‬ששמע‬
‫מפד״ קדשו של ד״נדיב לב הנ״ל׳ שפעם אחת באו בירורי‬
‫הקנסות שבעיר בפני הגאון בעל חקרי לב‪ ,‬והביאו‬
‫בקנת שעליד״ לקבל גט למחר‪ ,‬ואז עמד החקרי לב‬
‫על רגליו‪ ,‬והראד‪ ,‬להם תשובת מד״ר״י בסאן)סימן פו(‪,‬‬
‫וקראד‪ ,‬בפניהם‪ ,‬וד״מה ראו ‪ p‬תמד״ו‪ ,‬ונשאו קל וחומר‬
‫משם שהאשד״ מותרת לבעלד״‪ ,‬וו־״לכו לד‪,‬ם‪ .‬וכתב עוד‬
‫המד״ד״א פלאג׳י‪ ,‬ואנא מזרעא דיוסף )בעל חקרי לב(‬
‫קא אתיבא‪ ,‬ואמינא ולא מסתפינא׳ שד״רואד‪ ,‬בספר‬
‫אורים גדולים )לימוד קכד־קכט( יבין שאסור לד״וציא‬
‫קלא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן ש‬ ‫ש ו״ ת‬

‫כשיעור הכתובה ולא שתטול זאת הזונד‪ ,‬ועןרשעת‪ ,‬יעוץ‬ ‫אני מסכים בפה מלא למסקנת ידידינו הגרא״י‬ ‫לכן‬
‫מ״ש מזה בספרי שו״ת צ״א ח״ו סימן מ״ב פרק ד'‬ ‫וולדינברג שליט״א‪ ,‬שיש לקבל את הערעור׳‬
‫יעו׳׳ש‪ .‬דשם שאני דהא מיהת נאסרה עליו עי״כ‪ ,‬וזינתה‬ ‫ומבטלים את פסק הדין של בית הדין האזורי חיפה‬
‫‪,‬‬ ‫מיהת ברצון׳ ופשוט‪.‬‬ ‫נשוא הערעור‪ ,‬שניתן בפזיזותו׳ מבלי ‪,‬לשדד עמקים‬
‫ב( רעולה בדעתי לפשוט את הספק המעניין הזד‪,‬‬ ‫בנידון חמור כזה‪ .‬ואם כלה ונחרצה מצד הצדדים׳ הבעל‬
‫ממקו״א בבחינה של דברי תורד‪ ,‬עניים‬ ‫והאשה ‪,‬להתגרש‪ ,‬עליהם לשאת ולתת לקראת הסכם‬
‫‪:‬‬ ‫במקום זה ועשירים במקום אחר‪.‬‬ ‫הגירושין בבעיות הרכוש‪ ,‬ועל הבעל ללכת לקראת‬
‫ד הנ ה בדינא דבן סורר ומורה מציגו להרמב״ט‬ ‫האשד‪ ,‬שלא הפסידה שום דבר מכל זכיותיה‪ ,‬ואז‬
‫בפ״ז מה׳ ממרים הלכה ^׳״ד שפוסק וז״ל ‪:‬‬ ‫יתגרשו תוך הסכמה הדדית‪,‬‬
‫בן סורר ומורד‪ ,‬הרי הוא ככל ה תגי בית דין שממונם‬ ‫עוכדיוז יוסף‬ ‫'‪...............‬‬
‫ליורשיהם שאע׳׳ם שאביו גרם לו סקילד‪ ,‬הרי הוא יורש‬
‫ככל נכסיו עכ״ל‪ .‬הרי לנו איפוא בדומה לחקירה‬
‫‪,,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫סימן נח‬ ‫‪.‬‬
‫במציאות האמורה‪ ,‬דבכאן הרי ג^כ‪ .‬האב הוא שגרם‬
‫א‪ .‬אשה שמתור קטטה סימאה שתי עיניו‬
‫לזד‪ ,‬שהבן סו״מ יסקל ובכל זאת פוסק הרמב״ם שאעפ״ב‬
‫של בעלה ולאחר מיכן באה וטוענת מאים‬
‫יורש האב את כל נכסיו‪ .‬ויעוץ שם ברדב״ז ששואל‬
‫עלי ודורשת ג״ פ אם שומעין לה‪.‬‬
‫על דין הרמ׳ב״ם‪ ,‬דמאי למימרא וכי בר קשא דמתא‬
‫ב‪ .‬ישוב דברי המשנ״ב באם בית שער בסוכר‪.‬‬
‫לירות‪ ,‬ומתרץ‪ ,‬דסד״א כיון שאין לו יורש אלא אביו‬
‫חייב ממזוזה‪.‬‬
‫ניחוש שמא עיניו נתן בממונו ולפיכך לא מחל ונסקל‪,‬‬
‫וליתקנו רבנן דלא יירשנו אביו משום והייתם נקיים‪,‬‬ ‫ב״ה‪ .‬יום א' אסרו חג דחוהמ״ס תשמ״ז לפ״ק‪.‬‬
‫קמ״ל דלא חיישינן להכי ואביו יורשו ע״ש‪ ,‬וא״ב גם‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫בכגון חקירתנו יש לומר ג״כ שאע״פ שהאשה היא‬ ‫לכבוד מכובדי הגדול חכם ורבי יתקרי היו״ש‬
‫שגרמה לו זאת‪ ,‬אפ״ד‪ ,‬אין זה נוגע ופוגע למציאות הדין‬ ‫פרום׳ ד״ר אפרהם סופר אברהם שליט״א‪.‬‬
‫שנתד‪,‬וד‪ ,‬כתוצאה מזה אשר האשד‪ .‬יכולד‪ ,‬לטעון במצב‬
‫זה מאיס עלי׳ והעונש המגיע לה עבור מעשיה האכזרי‬ ‫שלום ורב ברכה‪.‬‬
‫בהמשך להערותי שכתבתי לו במכתבי הקודם‬
‫תקבל ותרצה את עונה׳ אבל מאים עלי יכולה שפיר לטעון‬
‫)לעיל סימן מ״ט( על ספרו החדש נשמת אברהם על‬
‫אפ״ה ויש לה נאמנות על כך‪ ,‬כי במצב כזה יכול שפיר‬
‫אה״ע—חו״ט עי״ל בע״ה בקרוב‪ ,‬הנני לכתוב לו בזה‬
‫להימאס עליה‪ ,‬ולא יוכל הבעל לטעון שמוחל לד‪,‬‬
‫עוד הערה אחת שגדולה היא לדעתי‪.‬‬
‫ושתמשיך לד״תגורר עמו‪ ,‬ולא שייך גם לקנוס אותד‪,‬‬
‫א( בסימן קנ״ד סעיף ד' על הנפסק ברמ״א בשו״ע‬
‫'על כך׳ מכיון שאין ביכלתד‪ ,‬במציאות טבעה לסבול‬
‫אד‪,‬״ע שם בדינא דהאיש שנולדו בו מומין‬
‫אותו כע ת וגם רחוק לומר שבכזונד‪ ,‬תחילד‪ .‬עשתה זאת‬
‫אחר שנשא‪ ,‬דאין כופין אותו לד״וציא‪ ,‬די״א דכ״ז בידו‬
‫כדי שתוכל לטעון לאחר מיכן מאים עלי‪.‬‬
‫או ברגלו או עינו אחת‪ ,‬אבל בב׳ ידיו וב׳ עיניו וב׳‬
‫ובאשר שיש אפ״ה עוד מקום לבע״ד לחלוק ולטעון‬ ‫דגליו מ פין אותו לד‪,‬וציא‪ .‬מביא כבו׳ בשם ידידי‬
‫כי אעפ״ב לא דמי חקירחצו לההיא דבן סו״מ‬ ‫הגרשז״א שליט״א שעמד על המחקר׳ מה יד‪,‬א הדין אם‬
‫שברמב״ם וברדב ‪ ,r‬דשם האב עשה מה שר‪,‬תורה הרשתה‬ ‫האשה בעצמה היא שגרמה לו לזה‪ ,‬דטתוך קטטה ורוגזה‬
‫לו‪ ,‬ולכן אין גם מקום לקנוס אותי עכ״פ מדרבנן משום‬ ‫סימאה את ב׳ עיניו או קטעה ידיו או רגליו‪ ,‬ולאחר מיכן‬
‫והייתם נקיים‪ ,‬אבל משא״כ בנידוננו הרי האשה עשתד‪,‬‬ ‫באה בטענד‪ ,‬של מאים עלי׳ אי ג״כ כופין אותו לד׳וציא‪,‬‬
‫מעשה רשע זה בזדון ועברה על דין חודר״ ויש על כן‬ ‫או דילמא מכיון שהיא שגרמה א ה אין כופין׳ ונשאר‬
‫לקנסה עכ״פ שלא לשמוע לטענתד‪ ,‬אפילו אם אמיתית‬ ‫בצ״ע‪ .‬ואמנם יש לתת את הדעת לכך דזה יכול לקרות‬
‫היא‪ ,‬לכן אביא מר‪ ,‬שמצינו שכותב ביתר על כן הגאון‬ ‫ממש למעשה בזמנינו לדאבונינו לאור המקרים העגומים‬
‫הגרמ״ש ז״ל מדווינסק‪ ,‬בבססו את דבריו על מקראי‬ ‫שממשמשים ובאים לפני בתי הדין כאן‪.‬‬
‫קודש ופי׳ הרד״ק‪.‬‬ ‫ו הנ ה בראשונה חשבתי כי יש לומר בזד‪ ,‬דעליה לשתות‬
‫האור שמח על הרמב״ם בה׳ ממרים שם » שאע״פ‬ ‫ה״ ל‬ ‫בעציצה דומיא דאונס שותת בעציצו אפי׳ בנולדו‬
‫שאטיו גרם לו סקילה ה״ה יורש כל נכסיו‪.‬‬ ‫בה מומין לאחר מיכן‪ ,‬ורק בנמצא בה דבר ערוה אינו‬
‫מבואר כן בשמואל ב׳ קאפיטל י״ד בפסוק וד‪,‬נד‪ ,‬קמה‬ ‫רשאי לקיימה‪ .‬יעוץ בכתובות דף ל״ט‪ ,‬ובמאירי‪ .‬אבל‬
‫כל המשפחה בו׳ וגשמיד גם היורש‪ ,‬ויעוץ רד״ק‬ ‫זה אינו‪ ,‬דשאני התם דגזה״ב הוא דלו תהי׳ לאשר״ ואין‬
‫שטונתם אינו לנקום דם הרוצח רק לירש אותם‪ ,‬הרי‬ ‫ללמוד מזה למקו״א‪.‬‬
‫דגואל הדם הדיורג בן אחיו יורשו אס אין לו בנים‪,‬‬ ‫כן אין לדמות זד‪ ,‬לאשד‪ ,‬שזינתד‪ ,‬ברשות בעלה שאפ״ה‬
‫וכן מוכה שם שהרועה ירש את אחיו׳ לכן באחאב לר׳‬ ‫מפסידה כתובתה׳ ודנין רק אם לקנוס את הבעל‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן נח‬
‫שמסתייע מזה להד‪,‬יא דסוכת בית יוצרים לפטור את‬
‫החיצונד‪ ,‬משום כך‪.‬‬
‫לאחר שכבו' הלך התחלתי לעיץ בזה‪ ,‬ובראשונד‪,‬‬
‫חשבתי ליישב ולומר דדברי הכ״מ אמורים‬
‫רק אליבא דד‪,‬רמב״ם‪ ,‬אבל אליבא דהראב״ד שמפרש‬
‫הטעם דפטורה מפני שאף הפנימית אין לד‪ ,‬קבע‪ ,‬וכן‬
‫אליבא דרש״י שמביא הכ״מ‪ ,‬הוא לא כך‪.‬‬
‫ולומד דבר זה ממקראי קודש בשמו״ב פרק י״ד ופירוש‬
‫א ב ל אפ״ה עדנה תקשד‪ ,‬שד‪,‬י״ל לזממזג״ב להזכיר‬
‫הרד״ק שם‪ ,‬וכן מאהאב אליבא דר׳ יהודה שסובר דבן‬
‫עכ״פ שזר‪ ,‬תלוי אבל בפלוגחא של ראשונים‪.‬‬
‫«זיו היד״ ואעפ״י שהיה יודע שבשקר הרגו עס כל זד‪,‬‬
‫לכן עלד‪ ,‬בדעתי לייקזב הדבר בפשיטות אליבא דכו״ע‪,‬‬
‫והוא‪ ,‬דדברי הכ״מ אמורים על סוכר‪ ,‬שהמקום‬
‫כל השנד‪ ,‬לא משמש כלל לכניסה לבית קבוע‪ ,‬כגון‬
‫שכל השנד‪ ,‬המקום הוא פנוי בכלל ואין לו כל בית שער‬
‫לבית‪ ,‬ורק בסוכות מקימים שם סוכה ומתהוה בית‬
‫שער‪ ,‬באופן שיוצא שד‪,‬כית שער הוא גם כן אינו קבוע‪,‬‬
‫ולכן שפיר כותב ד‪,‬כ״מ דלא מיחייבא במזוזה משום‬
‫בית שער שאינו קבוע לבית‪ ,‬זאת אומרת שגם הבית‬
‫שער איננו קבוע‪ .‬אבל משא״ב בדברי המשנ״ב שיוצא‬
‫מדבריו בפשיטות שד‪,‬מדובר בסוכה אשר כל השנה‬
‫המקום משמש לחדר מכוסה ויש משם כניסה לבית להדר‬
‫השני‪ ,‬באופן דהו״ל גם בית שער קבוע ]ויותר מזד‪,‬‬
‫שהוא בעצמו חדר קבוע[‪ ,‬ורק בחג הסוכות מסירים‬
‫את הגג ונהיה החדר עי״כ לדירה שאינד‪ ,‬קבועה‪ ,‬ולכן‬
‫כל כד‪,‬״ג שפיר כותבהמשנ״ב וגם ד‪,‬כ״מ יודה לזה״‬
‫דהגם דמשום דירד‪ ,‬אין הפתח של הסוכד‪ ,‬הפתוח לר״ה‬
‫חייב במזוזה ]וד‪,‬יו יכולים להסירד‪ ,‬משם בימי החג[‬
‫אבל שפיר חייבת היא במזוזד‪ ,‬עכ״פ משום דין דבית‬
‫שער‪ ,‬כי הרי למעשה הא הוא גם מקום כניסה לחדר‬
‫השני הקבוע גם בכל ימות ד‪,‬שנד״ וחיוב מזוזה בבית‬
‫השער הזד‪ ,‬הוא איפוא לא מדין סוכה אשר שם‬
‫של איננד‪ ,‬קבועד‪ ,‬עליה‪ ,‬אלא מדין בית שער ומקום‬
‫כניסה לחדר השני‪ ,‬וזה הא קבוע הוא ומשמש סית‬
‫כניסה לחדר השני גם בכל ימות השנד‪,‬׳ ולכן שפיר כותב‬
‫המשנד‪ ,‬ברורה שחייב במזוזה מדין בית שער‪ ,‬ואין כל‬
‫סתירה לדבריו מדברי ד‪,‬כ״מ שבד‪,‬׳ מזוזה‪.‬‬
‫ו ה ת בוננ תי שהמשנ״ב לאו מדידיה הוא שכותב את‬
‫דבריו‪ ,‬אלא הוא מעתיק הכל ככתוב‬
‫בפרמ״ג בסוף סימן תרמ״ד שמציין אליו לפני כן בדין‬
‫הקודם שכותב שם‪ ,‬והפרמ״ג בדבריו שם היה ער לדינא‬
‫של סוכת היוצרים‪ ,‬וכוחוב דלא דמי לסוכת היוצרים‬
‫ע״ש‪ ,‬וסתם ולא ביאר אל מד‪ ,‬כוונתו לחלק בזה מההיא‬
‫דסוכת היוצרים‪ ,‬ואולי כיוון באמת לחלק כפי שחילקתי‬
‫לעיל‪ ,‬עכ״פ דין זה של הפרמ״ג איננו עומד בסתירד‪,‬‬
‫לד‪,‬ד‪,‬יא דכ״מ בה׳ מזוזה מדי דברו בדינא דסובת‬
‫היוצרים וכנז״ל‪.‬‬
‫והנני בידידות והוקרר‪ ,‬רבר‪,‬‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קלב‬
‫יהוח־‪ .‬דבן אחיו היה אע״פ שהיה יודע שבשקר הרגו‬
‫בכ״ז ירש אוחו מהדין וסשוט עב״ל‪.‬‬
‫הרי יוצא לנר בבהירוה מדברי הגאון בעל אור שמח‬
‫ז״ל שהיה הדבר פשוט בעיניו שאפילו רוצח אס‬
‫הוא יורשו של הנרצח מדין תורה הוא יורש אותו׳ והדין‬
‫לא משתנה בגלל זה שהוא זה שגרם למותו והרג אותו‬
‫במזיד‪] ,‬וא״א להורגו בגלל חוסר התראה וכדומה[‪,‬‬
‫ירש אוחו מהדין‪.‬‬
‫וא״ב נלמד מזה גם לנידוננו‪ ,‬וניתן לפשוט חקירתו‬
‫של הגאון הגרשז״א שליט״א ולפוסק שאעפ״י‬
‫שהמרשעת הזאת היא זאחו שד‪,‬ביאה את בעלה למצב‬
‫זה של סימוי שתי עיניו או קטיעתו' בי ידיו או רגליו‪,‬‬
‫בכל זאת אם באד‪ ,‬לאחר מיכן וטרענת מאים עלי ורצונד‪,‬‬
‫בג״פ‪ ,‬והבעל אין רצונו בכך ומוכן למחול לה ולהמשיך‬
‫לחיות אתה יחד‪ ,‬שומעין לה וכופין אותו לגרשה להי״א‬
‫שברמ״א הנ״ל‪ ,‬והיא תשלם עין תהת עין יד תחת יד‬
‫רגל תחת רגל ככתוב בתורה ושנו בגמ׳ ונפסק ברמב״ם‬
‫בפ״א מחובל ומזיק ובחו״מ סימן תי״כ יעו״ש‪ .‬וכמו״כ‬
‫תצא בלא כתובד‪.,‬‬
‫ג( זאת אבל לד‪,‬בהיר‪ ,‬שכל האמור הוא רק אליבא‬
‫דהי״א שברמ״א‪ ,‬אבל רוב פוסקים חולקים‬
‫על עיקרו של דין זה‪ ,‬וס״ל דאפילו בנסמא בב' עיניו‬
‫או נקטעו ב׳! ידיו או רגליו ג״כ אין כופין אותו לד׳וציא‪,‬‬
‫כמבואר בביאור הגר״א באד‪,‬״ע שם ם״ק ט״ז וכן בפתחי‬
‫תשובד‪ ,‬סק״י כדיעו״ש‪ ,‬ועוד יעוין מה שמובא מזר‪ ,‬גם‬
‫בשדי חמד מערכת גירושץ סימן א׳ אות י״ד‪ ,‬ולפי מה‬
‫שמובא מאידך גם בשם עוד כמה מגדולי פוסקים דקיימא‬
‫ג״ב בשיטת הי״א שברמ״א נשארה עדיק הדלת פתוחה‬
‫למקום דיון בזד‪ ,‬במקרים מיוחדים שיראו בעיני ביה״ד‬
‫שידון בדבר ואכמ״ל‪.‬‬
‫ב‬
‫כעת‪.‬‬
‫כבו' בביקורו אצלד בחה״ס שאלני ע״ד המשנ״ב‬
‫סוף סימן תרכ״ו שכותב וז״ל ‪ t‬ומי שיש לו שני חדרים‬
‫זה לפנים מזד‪ ,‬אם הולך מחדרו לסוכד‪ ,‬פתח הסוכר‪ ,‬צריך‬
‫מזוזד‪ ,‬משום חדרו‪ ,‬ואם הולך מסוכר‪ ,‬לחדרו בענין שהפתח‬
‫הוא מחדר הסוכר‪ ,‬י״ל שחייב הוא‪ .‬במזחה בפתח הסוכר‪,‬‬
‫הפחוח לר״ד‪ ,‬וכדומד‪ ,‬דהוי כבית שער עכ״ל‪ .‬וד‪,‬קשד״‬
‫דדברי משנ״ב אלד‪ ,‬המה בניגוד לדברי ד‪,‬כ״מ ברמב״ם‬
‫בפ״ו מד‪,‬׳ מזוזד‪ ,‬ה״ט שמסביר דברי הרמב״ם שם שפוסק‬
‫דשתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו החיצונד‪ ,‬פטורה‬
‫מן המזוזה לפי שאינה קבועה‪ ,‬דד‪,‬וא זה‪ ,‬מפני‪ ,‬דכיון שלא‬
‫נעשית לשם דירת קבע אין לחייבד‪ ,‬אפילו מטעם בית‬
‫שער דד״ו״ל כסוכה שד‪,‬יא בית שער לבית דלא מיחייבא‬
‫ע״ש‪ ,‬הרי דפשיטא ליד‪ ,‬להכ״מ דסוכד‪ ,‬שד‪,‬יא בית שער‬
‫לבית לא מיחייבא במזוזה משום בית שער עד כדי כך‬
‫קלג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫א( דיוקו של המשנ״ב מהב״י הוא‪ ,‬מפני דאם נאמר‬
‫דכוונת הב״י היא רק לאשמיענו לומר דד‪,‬אדם‬
‫אינו עושה שום מלאכה ברכיבה‪ ,‬אם כן מה חידוש הוא‬
‫זה‪ ,‬ולשם מה היה צריך לאשמיענו זאת‪ ,‬אלא ודאי דכונתו‬
‫לאשמיענו דהסום אינו עושה מלאכה‪ ,‬ולא עוברים על‬
‫שביתתו )ודלא כהירושלמי(‪ ,‬ויליף מזה ממילא שפיר‬
‫המשנ״ב‪ ,‬דהא אי היה עושה הסוס עי״כ מלאכה כגון‬
‫במניח עליו משאוי היה שפיר אסור משום איסור מחמר‬
‫כשהוא בחינם‪.‬‬
‫ב( ס ה ששואל על חמשנ״ב דנראה שנעלמו נמזנו לפי‬
‫שעה דברי חב״י בעצמו בסי׳ תצ״ה שהביא‬
‫דברי הכל בו סע• למ״ד דיש איסור מחמר ושביתת‬
‫בהמה ביו״ט בחוה״ם ודאי מותר ]ומוסיף‪ .‬ש ‪ p‬הוא‬
‫בארחות חיים ה׳ יו״ט אות ה׳[‪.‬‬
‫שתי תשובות בדבר‪ .‬א( הב״י בסי׳ תצ״ה הביא זאת‬
‫בדרך אגב‪ .‬ובעיקר מה שמביא שם מהכל בו הוא בנוגע‬
‫ליו״ט שמביא פלוגתא בזה אי איכא איסור מחמר ביו״ט‪.‬‬
‫וא״כ אין הוכחה איך שהכריע הב״י למעשה בנוגע‬
‫לחוה״ט באי יש מחמר ביו״ט אי כן איכא איסור מחמר‬
‫גם כחוה״מ‪ .‬ב( והוא העיקר‪ ,‬הכל בו והארחות חיים‬
‫כותבים את דבריהם למאי דנקטי דאיסור עשיית מלאכה‬
‫בחוה״מ הוא מדרבנן ]וכמו שכותבים שם בה׳ חזה״מ[‬
‫ולכן ס״ל דלא גזרו על איסור מחמר שקיל יותר‪ ,‬אבל‬
‫למאי דנקטינן לעיקר שאיסור מ ‪ 6‬מ ה בחוה״מ הוא‬
‫מדאורייתא‪ ,‬וכפי שמכריע המשנ״ב בביאו״ה סימן‬
‫תק״ל‪ ,‬אזי י״ל דאיכא שפיר גם איסור מחמר בחוה״ט‪.‬‬
‫ג( מ ח שמוסיף להקשות ממש״ב הב״י בסי׳ ש״ה בטעם‬
‫הירושלמי שאוסר רכיבה בשבת משום שביתת‬
‫בהמה והקשה הלא חי נושא את עצמו‪ ,‬ופי׳ דכיון שהבהמד‪,‬‬
‫מצטערת ס״ל לד‪.‬ירושלמי דשייך שביתת בהמה׳ וא״כ‬
‫מוכח שאין בחוה״ט שביתת בהמה דהא מותר לרכוב‪,‬‬
‫ולא מסתבר שהירושלמי יחלוק על דין מפורש בבבלי‬
‫בשם ר״מ שמותר לרכוב בחוה״מ‪.‬‬
‫הנה לפי מ״ש באות הקודם‪ ,‬אין כל סתירה גם‬
‫מהירושלמי‪ ,‬דהירושלמי הרי ס״ל דאיסור מלאכה‬
‫בחוה״מ הוא רק מדרבנן‪ ,‬כפי שפירשו כוונת דבריו‬
‫הרבה מהראשונים‪ ,‬יעוין ברא״ש בריש פ״ק דמו״ק‪,‬‬
‫ועוד‪ ,‬ול ‪ p‬להירושלמי לשיטתו שפיר אין איסור‬
‫מחמר בחוה״מ‪ ,‬דלא גזרו רבנן גם ע״ז‪ ,‬ולכן שסיר‬
‫מותר לרכוב גם לשיטתו דשייך שביתת בהמה גם ברכיבה‬
‫בלבד‪ ,‬אבל להסוברים דאיסור מלאכה בחוה״ט הוא‬
‫מדאורייתא‪ ,‬שפיר י״ל דאיכא גם איסור מחמר בחוה״מ‪,‬‬
‫ומ״מ ל די ח הרכיבה בלבד מיהת! מותרת‪ ,‬מכיון דסברינן‬
‫כהבבלי דברכיבה בלבד אין איסור מחמר בכלל‪,‬‬
‫וכדכותב הכ״י דברכיבה בלכד ליכא שום מלאכה‪.‬‬
‫ד( !עןוד מוסיף להקשות מדברי המאירי במו״ק ד׳‬
‫י״ח ע״ב שכותב שאין בכלל איסור הוצאה‬
‫בחוה״מ‪ ,‬וא״כ לא שיץ לומר שיהא איסור הוצאה‬
‫בבהמה מרה״י לרה״ר‪.‬‬
‫טיטן נט‬ ‫שו״ ת‬
‫סיסן נס‬
‫אי איכא איסור מחסר בוזוה״ס וישוב‬
‫דברי המשנ״ב בזוה‪.‬‬
‫לת^׳ח תשוב אהד‬
‫שאלה‪.‬‬
‫מ תי הפעם להציע לפני כת״ר עגיך שהתקשיתי‬
‫גו מזמן ופגיתי לג חלי תורה אחדים ולא מצאו פתימ‪,‬‬
‫והוא בדברי בה״ל בסי׳ ת(קל״ו ד״ה ומותר׳ שהוא‬
‫מחדש׳ כי יש איסור מחמר ושביתת בהמה בחוה״מ‪,‬‬
‫ומדייק ‪ p‬מדברי הב״י דברכיבה ליכא שום מלאכה‬
‫‪ .v r r‬ולענ״ד צ״ע דכנראה נעלמו ממנו לפי שעה דברי‬
‫הכ״י עצמו בסי׳ תצ״ה שהביא דברי הכל בו דאף למ״ד‬
‫דיש איסור מהמר ושביתת בהמה ביו״ם׳ בהוה״ט ודאי‬
‫מותר )ובן הוא בארחות חיים הל' יו״ט אות ה׳( ולפי״ז‬
‫מ״ש הב״י ״דרכיבה מותרת כיון שאינו עושה שום‬
‫מלאכה״ לא קאי אסוס שאינו עושה מלאכה כד׳בנת‬
‫הבה״ל‪ ,‬אלא אאדם והכונה לאפוקי תיקון צרכי רסיבה‬
‫דאיירי התם דהוי מלאכה‪.‬‬
‫עזזד נלענ״ד ראיה ממ״ש הב״י בסימן ש״ה בטעם‬
‫הירושלמי שאסר רכיבה בשבת משום שביתת‬
‫בהמה‪ ,‬והקשה הלא חי נושא את עצמו׳ ופי' דכיון‬
‫שהבהמה מצטערת ס״ל לירושלמי דשי ‪ T‬שביתת בהמה‬
‫וא״כ מוכח שאין בחוה״מ שביתת בהמה דהא מותר‬
‫לרכב‪ ,‬ולא מסתבר שהירושלמי יחלוק על דין מפורש‬
‫בבבלי בשם ר״מ שמותר לרכב בחוה״מ‪.‬‬
‫ו עו ד נלענ״ד ראי׳ מדברי המאירי מו״ק י״ח ! ד״ה אין‬
‫שכותב שאין בכלל איסור הוצאה בחוה״מ)והטעם‬
‫נלענ״ד דהוי מלאכה גרועה(‪ ,‬וא״ב לא שי ‪ T‬לומר‬
‫שיהא איסור הוצאה בבהמה מרה״י לרה״ר כדברי‬
‫הבה״ל‪ ,‬ד אי א היינו אומרים שבאדם מתירים בגלל‬
‫מתוך כמו ביו״ט יש מקום לסברת! הגר״א דבבהמה לא‬
‫שייך מתוך)כמובא בשער הציון סי׳ תצ״ה אות כ״א(‬
‫אך מכיון דס״ל למאירי שאין כלל איסור אצל אדם‬
‫בחוה״ט‪ ,‬לא שייך לאסור בבהמה‪ ,‬אמנם אין כאן ראי׳‬
‫לשאר מלאכות כגון חרישה‪.‬‬
‫א סנ ם במנחת חנוך במצוה שכ״ג נסתפק דאולי לרמב״ן‬
‫שאוסר מלאכת חוה״ט מה״ת יש גם איסור‬
‫מחמד ושביתת בהמה בחוה״מ‪ ,‬אמנם הרמב״ן עצמו‬
‫כתב בספר המצות שרש י״ד שאין ביו״ט איסור מחמר‪.‬‬
‫בתודה מראש וברכה‬
‫תשזזסה‪.‬‬
‫ב״ה‪ .‬ועש״ק כ״ח תשרי תשמ״ז לפ״ק‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫אחרי העיון הנני להשיב לו מ ה על מספר קושיותיו‬
‫ע״ד המשנ״ב בביאור הלכה סימן תקל״ו שמחדש א מ ר‬
‫דאיכא איסור מחמר בחוה״מ עפ״י מה שמדייק להוציא‬
‫‪ p‬ממשמעות דברי הב״י בטור‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫םימן‪.‬נט‬ ‫® ו״ ת‬ ‫קלד‬

‫דד‪,‬מםוון של בחצרות קד שיו על כללות בית המקדש‬
‫לרבות גם פנימיותו‪ ,‬והבאתי ראיה לכך ממקרא כתוב‬
‫״נדרי לד‪,‬׳ אשלם נגדד‪ ,‬נא לכל עמו בחצרות בית ה׳‬
‫וגו׳״‪ ,‬ונדרי קרבנות הא ג״כ הקרבתם בפנים ולא בחצר‬
‫ובכל זאת מכנם שמקריב אותם מחצרות בית ה׳‪ .‬ועל‬
‫ראיתי זאת מקשר‪ ,‬כבו׳ בתרתי‪ ,‬ראשית הכחצרות בית‬
‫ה׳ שהיא בתוככי ירושלים באמת קאי על הבלוז המקדש‬
‫אשר נקרא חצרות בית ד‪,‬׳; ‪1‬א״כ אין לד‪,‬קשות שד‪,‬ר‪,‬קרבה‬
‫בפנים ולא בהצר׳ ־ושנית‪ ,‬הלשון ונדרי קרבגות הא‬
‫ג״כ הקרבתם כפנים ולא בחצר צל״ע מובא‪ ,‬הרי כל‬
‫הקרבנות כולם הקרבתם בחצר שד‪,‬יא העזרה'ע״כ‪.‬‬
‫א( ו א שי בנו קושיתו הראשונד‪ .‬לא מובגוז לי‪ ,‬הא זאת‬
‫היא הראיד‪ ,‬שהבאתי מפסוק זד‪ ,‬של‬
‫בחצרות בית ה׳ שהבחצרות קאי על הבית המקדש‬
‫בכללותו דאל״ב יש לד‪,‬קשות שהרי ההקרבד‪ ,‬היא בפנים‬
‫ולא בחצר‪ ,‬אבל אם נכון הדבר שבחצרות כולל כל הבית‬
‫המקדש באמת ליכא לקושיתי‪.‬‬
‫ו ל קו שי תוו השגיד‪ ,‬על הלשון ״לרבות גם בפנימיותו״‬
‫שכתבתי‪ ,‬שד״רי כל הקדבנות כולם‬
‫הקרבתם בחצר שד‪,‬יא העזרה‪ .‬הנה טונ תי בזה‬
‫לאפוקי הר הבית וד‪,‬עזרות החיצוניות‪ ,‬שעזרה זאת של‬
‫עזרת כד‪,‬נים ששם הקרבת הקרבנות היא פנימית כלפיהם‪,‬‬
‫ובכל זאת גם היא בלולד‪ ,‬תחת השם של בחצרות‪ ,‬וכך‬
‫מציגו מקרא מפורש שד‪,‬יא נקראת בשם החצר הפנימית‬
‫ביחזקאל פרק מ״א פסוק י״ז‪ ,‬דסתיב ״והיה בבואם אל‬
‫שערי החצר הפנימית״‪ ,‬דרש״י מפרש שזה מכוון על‬
‫לפני ולפנים ביוה״כ‪ ,‬וראיד‪ ,‬מזה שד‪,‬כל כלול תהת השם‬
‫חצר‪ .‬והרד״ק מפרש‪ ,‬דפירזשו שער עזרת הכהנים‬
‫והמזבח וממנו לשער האולם כי הכל הוא חצר יעו״ש‪ .‬וזו‬
‫היתד‪ ,‬כוונתי‪ ,‬שמהחצרות כית ה׳ יש ראיה שגם עזרת‬
‫כחגים שהוא בפניס מיתר החצרות אשר שם מקריבים‬
‫הקרבנות נקרא ג״כ בשם סתם הצר‪ ,‬ולזה הוספתי גם‬
‫דברי התרגום שמתרגם ע״ז ״בדרתא די בבית מקדש‬
‫אלקנא״ שמוכח מזר‪ ,‬שד‪,‬מכוון על כל דרתא די בבית‬
‫המקדש‪ ,‬וכדברי רש״י ביחזקאל שציינתי לעיל‪ ,‬ולכן‬
‫אתי שפיר הלשון של בחצרות בית ה׳ לשון רבים‪ ,‬דאי‬
‫בהצרות ה׳ דייקא תקשי דלד‪,‬קריב קרבגות הרי אפשל‬
‫רק בחצר הפנימי‪ ,‬אבל אם זד‪ ,‬מוסב על כללות המקדש‬
‫אתי שפיר‪ ,‬כי לא בא בכאן לפרט המקום המיועד לכך‬
‫בדייקא‪.‬‬
‫ב( ו מ ה שהוסיף לד‪,‬קשות על מל‪ ,‬שכיניתי בספרי שם‪.‬‬
‫התרגום כשם ״יהונמן״‪ ,‬פדברי ד‪,‬גמ׳ במגילד‪,‬‬
‫ד׳ ג׳ ע״א שממאר שלא נתנו ליונתן לתדגם תרגום של‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫כתוובים‪ ,‬וכן מלשון התום׳ במגילד‪ ,‬ד׳ כ״א ע״ב‪ .‬הנד‪,‬‬
‫אני לא דקדקתי כזד״ מפני שכך מבונה תרגום זד‪ ,‬בשערי‬
‫הג״ך׳ ונוסף לזה ישנם הסוכן־ים שרק דניאל לא נתנו‬
‫לו לתרגם‪ ,‬ולא יתר הכתובים‪ ,‬יעוין מ״ש בזה המהר״צ‬
‫חיות בספרו תורת הנביאים במאמר ״עטרת צכי״‬
‫‪. . .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫יעו״ש‪ .‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫והנה לפי דברינו דלעיל אין גס כל סתירה מהמאירי‪,‬‬
‫כי המאירי סוכר בהדיא כריש מס׳ מו״ק ובחגיגה ד' י״ח‬
‫שהעיקד הוא דאיסור מלאכה בחוה״מ הוא מדבריהם‬
‫כדיעו״ש‪ .‬ולכן ס״ל גם שאין בכלל איסור הוצאה בחול‬
‫המועד‪ ,‬דלא גזרו ע״ז הואיל דהוי מלאכה גרועה‪ ,‬אבל‬
‫משא״ב להסוברים דאיסור מלאכה בחוד^׳מ הוא מה״ת‬
‫שפיר יש לומר דאליבא דידהו איכא גם איסור הוצאה‬
‫‪.‬‬ ‫‪; .‬‬ ‫׳ ‪.‬‬ ‫\‬ ‫בחוה״*‬
‫והכי ראיתי באמת בספר שו״ת עמודי אור סימן ל״ה‬
‫שכותב דלדעת הרי״ף )שהכריע הטור דעתו‬
‫באו״ח סי׳ תקל״ו( דגם מלאכת חוה״ט אסור מה״חו בדבר‬
‫שאינו אבד איכא גם איסור הרצאה בהוה״מ בדבר שאינו‬
‫אבוד‪ ,‬אי סברינן דאיכא איסור הוצאה ביו״ט יעו״ש‪,‬‬
‫ולפי דברי האמורים אין סתירד‪ ,‬מד‪,‬מאירי הגז׳ לדברי‬
‫עמודי אור אלה‪ ,‬כי המאירי הא ס״ל דאיסור מלאכה‬
‫בחוה״מ הוא מדרבנן׳ ולכן ס״ל שפיר שם דאין איסור‬
‫הוצאה בחוה״מ דלא גזרו גם ע״ז הואיל ומלאכד‪ ,‬גרועה‬
‫היא‪ ,‬ודברי עמודי אור‪ .‬אמורים בהדיא אליבא דד‪,‬רי״ף‬
‫ודעימיה דס״ל דגם מלאכת חוה״מ אסור מהז׳ת‪.‬‬
‫די( כ ב ר׳ מביא דברי המנחחו חבור מצוד‪ ,‬שכ״ג שמסתפק‬
‫באמת לומר דאולי לד‪,‬רמב״ן שאוסר מלאכת‬
‫חוד‪,‬״מ מד‪,‬״ת יש גם איסור מחמר ושביתת בר‪,‬מה בחול‬
‫המועד‪ .‬וראיחוי במנ״ח שמדגיש את מקום ספיקו הואיל‬
‫דחודדמ שוד‪ ,‬לכל דיניו ליו״ט ועל מה שחייב ביו׳׳ט‬
‫חייב נמי בחוה״מ כדיעו״ש‪.‬‬
‫אך כבו׳ משיג כאילו ע״ז‪ .‬הואיל וד׳רמב״ן עצמו כתב‬
‫בספר המצוות שרש י״ד שאין ביו״ט איסור‪.‬מחמר‪.‬‬
‫ואין בזה כדי השגה‪ ,‬דד‪,‬רמב״ן הא איננו יחיד בדעתו‬
‫שאוסר מלאכת חוה״מ מדדת‪ ,‬הרי יש עוד הרבד׳‬
‫ראשונים שסוברים בכזארו! כדמובא בביאו״ד‪ ,‬בסי׳ תק״ל‪,‬‬
‫ומד‪,‬ם ישנם ג״ב הסוברים גם דכן איכא איסור מחמר‬
‫ביו״ט‪ ,‬וא״כ מקום ספיקו של המנ״ח תנוח אליבא דידד‪,‬ו‪,‬‬
‫ופשוט‪.‬‬
‫בברכדי וכד‪,‬וקרה‬
‫אליעזר ימזדה וולדינביג‬
‫סימן ם‬
‫לספרי שר׳ת ציץ אליעזר ח״י סימן ל״א‬
‫בענין הדלקת הנרות בחצרות בית ה׳‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬י״א טבת תשמ״ז‪.‬‬
‫לד‪,‬אברך היקר הרב ר׳ אשר דוב גוטפרב‬
‫ה עי לד‪,‬שיב א בזה על הערותיו במכתבו ע״ד‬
‫בספרי שו״ת ציץ אליעזר ח״י סימן ל״א אות ד׳‪.‬‬
‫ב ד ^ שם כתבתי לתרץ קושית ר‪,‬ספר זרע יעקב‬
‫על הלשון שתיקנו לומר בחנוכה ״ורידליקו נרות בחצרות‬
‫קדשך״ הא הדלקת המנורה היתד‪ ,‬בפנים ומ״ט שביק‬
‫לשון היכל ודביר שד״זכיר תחילד‪ .,‬דיש לתדץ ולומר‬
‫קלה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫‪&-‬ימן ם‬ ‫שר״ ת‬

‫להדליק בחוץ׳ אילו לא זכו לא הי׳ מתרחש נם כזה של‬ ‫שכתבתי ברברי שגם הר הכית ועזרת נשים‬ ‫ג( ולזה‬
‫לא נצחה הרוח את עמוד העשן עבור החד פעמיית‬ ‫מכונים ג״כ בשם חצרות בית ה‪ /‬אוסיף לציץ׳‬
‫הזאת׳ אבל מכיון שזכו התרחש עוד נם יותר גדול שד‪,‬רוח‬ ‫שהרבה מהאחרונים ‪.‬סוברים ששטח הר הבית נקרא‬
‫לא נצחה בד‪ ,‬לד‪,‬מעיט את משך הדלקתר‪ ,‬כל היום הגם‬ ‫ג״כ ״לפגי ה׳״ ציינתו ^י ה ם בספרי שם בח״י סי׳ ב׳‬
‫שבאופן טבעי לא יכלה המנורה לדלוק בכזאת בחצי‬ ‫אות י״א ע״ש‪ .‬ועוד יעוין בדרשות התם סופר שם בד׳‬
‫לוג שמן בלבד‪ ,‬ולכן קבעו הלל והודאה על כך‪.‬‬ ‫ס״ט שכותב עוד פירוש על ״והדליקו נרות בחצרות‬
‫בברכה‬ ‫קדשיד* עפ״י דברי הפסיקתא שמבי^ שכותב ״ומצאו‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫שמונה שפיי ת של ב ח ל והדליקו נרות׳ ומבאר הכוונה‬
‫דמ ‪ T‬אחד שעה בלילה חו שונה כשהרגישו בגם בפתולה‪,‬‬
‫סימן סא‬ ‫הדליקו נר «זד בשפוד של ברזל בחצר המקדש בשמן‬
‫של חול לא של זית כדי לפרסם ולהודיע הנם לרבים‪,‬‬
‫בביאור הכוונה של קריאת המגילה‬ ‫ובליל שני כשראו הנם הדליקו כן ב׳ שפודים בחצר‬
‫זי הלילא‪.‬‬ ‫בית ה׳‪ ,‬ו ‪ p‬עד שמונה‪ ,‬וע״ז אמרינן והדליקו נרות‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ד‪ -‬ו׳ דהגוכה תשמ״ז‪.‬‬ ‫בחצרות קדשיך‪ ,‬לא על נרות המנורה שהיה בפנים‬
‫בהיכל‪ ,‬אלא על השפודין שבחוץ בחצרות בית ה׳ נאמר‬
‫לכבוד ידידי הרה״ג המפואר צמ״ם איש האשכלות‬
‫זה עיי״ש‪ ,‬ויוצא לסי פירוש זה שהמכוון של ״והדליקו‬
‫מוהר״ר יוסף ^‪4‬פזז שליט״א‪.‬‬
‫נרות בחצרות קדשיך״ הנאמר בזה‪ ,‬הוא על שטח הר‬
‫חבר בית דין הגדיל‬
‫הבית שג״כ כ אל תחת השם ״חצרות בית ה״'‪ ,‬ששם‬
‫שלום ורב ברכה‪.‬‬ ‫הדליקו בשמן של חול לא של זית‪ ,‬ולהודיע בשטח‬
‫עיינתי ברברי כת״ר על הרמב״ם בפ״ג מד‪,‬׳ הנובר‪,‬‬ ‫פתוח זה ולפרסם ברבים את הנם שקרה בפגים הד‪,‬יכל‪.‬‬
‫אות כ׳ שוסב את תשומת לבי לדבריו‪ ,‬ונד‪,‬נתי מפירושו‬ ‫ויעוץ ברב״ם בפ״ו מד‪ ',‬בית הבחירה ה״א שכולל שטח‬
‫המקורי ב ‪p‬ונת דברי רב נחמן במגילה דף י״ד ע״א‬ ‫הר הבית תחת השם של ״המקדש כולו״ ע״ש‪ ,‬ויעוין‬
‫שאומר ״קרייתא זו הלילא״‪ ,‬וממילא גם בדברי הרמב״ם‬ ‫גם בפ״ז ה׳ ט״ו ט״ז עיי״ש‪.‬‬
‫דפוסק כוותיה‪.‬‬ ‫ד( עו ד כותב במכתבו להקשות על תירוץ הח״ם שהבאתי‬
‫ועולד‪ ,‬בדעתי ‪.‬להביא סייעתא לפירושו‪ ,‬מדברי‬ ‫בספרי שם באות ג׳ שמתרץ קושית הזרע‬
‫הספר ארחות חיים מלוניל בה׳ מגילה ופורים אות כ״ח‬ ‫יעקב‪ ,‬שלא הדליקו בד‪,‬יכל מפני שהיה מלא אז גילולים‪,‬‬
‫)וד‪,‬ובא גם בבל בו( שמ תב וז״ל ! אבל אין אומרים הלל‬ ‫ולכן הדליקו ״בחצרות קדשיך בעזרה״‪ ,‬ועפי״ז מוסיף‬
‫בפורים שקריאת המגילד‪ ,‬זו היא הלילא‪ ,‬כלומר שזו היא‬ ‫הח״״ם אי שב קושיית הב״י שמקשר‪ ,‬דד‪,‬נם היה רק ז׳‬
‫תחת מונ ת הקריאה כדי שמכרו הנם ויתנו שבח‬ ‫ימים‪ ,‬והיינו‪ ,‬מפני דאפ« על יום אחד שד‪,‬יד‪ ,‬להדליק‬
‫והודאה לשם יתברר‪ ,‬וזה שייסד הפייט כי מקום תד‪,‬לד‪,‬‬ ‫היד‪ ,‬רק אילו היו מדליקים בפנים‪ ,‬ולא כשד‪,‬דליקו בחוץ‬
‫היתד‪ ,‬לישראל עכ״ל‪ .‬ולכאורה לא מובן מד׳ כוונת‬ ‫דאז צריך שמן יותר מפני הרוח ששולט ונושב בד‪,‬אש‪,‬‬
‫הארחות חיים לאשמעינן בהד״דגשד‪ ,‬של ״כלומר״ ומד‪,‬‬ ‫וזהו‪ ,‬״והדליקו נרות בחצרות קדשיך״ על ‪ p‬״וקבעו‬
‫רצונו לאפוקי שלא נפרש אחרת ז׳ ונרזמז דר״ל‪ ,‬דאין‬ ‫שמונת ימי חנוכד‪ ,‬וגו׳״׳ ומקשה על זה‪ ,‬דלפ״ר צל״ע‬
‫כוונת הגמ׳ כזה שהקריאה היא ממש במקום הלל וכאילו‬ ‫אם זה מתאים למה ששנינו באבות פ״ד‪ ,‬מ״ה ולא נצחה‬
‫איהי גופר‪ ,‬הד״לל‪ ,‬וזה וזה שוין׳ אלא ר״ל שקריאת המגילה‬ ‫הרוח את עמוד העשן‪.‬‬
‫היא סוג הלילא כזו אשר בחובד‪. ,‬טמון סגולה ‪.‬ומונר‪,‬‬ ‫ו א ש ק בנו‪ ,‬דזה מתאים ומתאים‪ ,‬ואין כל סתירד‪ ,‬משם‪,‬‬
‫אשר על ידי קריאתה מכרו בגם ויתנו עי״ב שבח‬ ‫דבאן שאגי‪ ,‬דבשם שבפנים לא שמו פחות‬ ‫‪,.‬‬
‫וד׳ודאד‪ ,‬לשם יתברך על מה שקרה לד‪.‬ם במיוחד בימים‬ ‫מחצי לוג מפני שבאופן טבעי לא תוכל לדלוק כל הלילד‪,‬‬
‫הד‪,‬ם ]שד׳רי נתהברה ברוד‪,‬״ק‪ .‬ויעוין בשו״ת חת״ם‬ ‫בפחות מזה‪ ,‬כך מבחוץ היו צריכים כאופן טבעי להשים‬
‫חאו״ח סי׳ קצ״ב שכותב דא״א לחבר על נם מגילד‪ .‬או‬ ‫לשם כך יותר מחצי אג בד״יות שהרוח שולט ונושב‬
‫שיר חדש בלי רוד‪,‬״ק ע״ש[ אבל גדר של ״ד׳לל״ ממש‬ ‫בד‪,‬אש‪ ,‬ואין א ה שייכות למה שלא נצחה הרוח את עמוד‬
‫לא קבעו בזה חז״ל בתקנתם‪ ,‬וכפי שיפה מסביר כת״ר‬ ‫העשן שהמכוון לענין שלא מתמר ועוא^ ועוד זאת‪,‬‬
‫בדבריו ״שהי׳ בידי הוזכמי׳ וד‪,‬נביאי׳ שתקנו את המט׳‬ ‫הנסים הנז׳ באבות שם ]וגם זה שלא כיבו הגשמים אש‬
‫אמות מדד‪ ,‬ידועים וקטעים אימתי לומר אותו ״ההלל״‪,‬‬ ‫של עצי המערכד‪ [,‬היו מפני שהיו צריכים לזה בתמידיות‬
‫ומכיון שחז״ל לא מצאו לנבון לתקן בזד‪ ,‬אמירת ״הד״לל״‪,‬‬ ‫לפי תבונת הימצאותם‪ ,‬דאחרת היו יוצאים הפרעות‬
‫לא נוכל תו מעצמנו להתקין אמירתו אפי׳ במקרה שאין‬ ‫בעבודת הכהנים‪ ,‬ובהקטודת‪ ,‬כדיעו״ש‪ ,‬אבל כאן במגורה‬
‫מגילד״ או בפורים שחל לד״יות בשבת׳ מחשש דשמא הוא‬ ‫לא התרחש בבלל לגבה נס כזד‪ ,‬מפני שלא היו צריכים‬
‫שלא במקומו ושלא בזמנו‪ ,‬ויעוץ גם בשל״ה בח״ב בענין‬ ‫לכך כי הד״דלקה היתה בתדירות ■בפנים ההיכל‪ ,‬ואילו‬
‫ס״ת וב״ה שמבאר כי זמן אמירת הלל הוא דוקא‬ ‫בשביל החריגה של הפעם הזאת מפני שהיה מן ד‪,‬ר‪,‬כרח‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן סא‬ ‫שר״ ת‬ ‫קלו‬

‫עוד ביתר אריכות בדרשות הח״ם בדרשותיו לחנוכה‬ ‫במועדים שהם זכר ליצ״מ‪ ,‬אבל כשאומרים אות‪1‬ו ביום‬
‫ומסביר עפית בדרך נאותה מה שאנו אומרים בעל הנסים‬ ‫שאינו זכר ליצ״מ נמצא האומרם לא ימנע מחלוקה או‬
‫״ולך עשית שם ג תל וקדוש בעולמך״ ומגדיר מהות‬ ‫מצד השגה בהם דרך ראות נבואיי ואנחנו חסרים מזה‬
‫גדר ״גדול״ ומהות גדר ״קדוש״ יעו״ש‪.‬‬ ‫בעו״ה יעוי״ש ביתר אריכווב‬
‫ואסיים בברכד‪ ,‬שנזכה במד״רד‪ .‬לראות נסי ה' בכל‬ ‫והמאירי שמביא כת״ר‪ ,‬כבר כתבו גדולי הפוסקים‬
‫השטחים ברוחגייות ובגשמיות כאשר עשד‪ .‬לאבותינו‬ ‫האחרונים שנדחים המה בהלכה מכמה טעמא‬
‫בימים ההם בזמן הזה‪.‬‬ ‫תריצי‪ ,‬כמ״כ כקושית בת״ר על המאירי שא״כ כשחל‬
‫בהוקרה‬ ‫פורים בשבת מדוע מקדימים קריאת‪1‬ה לפני זמנה יקראו‬
‫אליעזר יה‪.‬הדד‪ .‬וולדינברג‬ ‫את ההלל בשבת במקומה‪ ,‬מקשה בכזאת בשו״ת חתם‬
‫בשולי ד‪.‬דברים‬ ‫סופר חאו״ח סימן קצ״ב‪ ,‬ומאריך בזה גם בשו״ת כ״ס‬
‫בהנז״ל אפשר ליישב דברי האליהו רבר‪ .‬שכותב שלכן‬ ‫חאו״ח סי' ק״מ ע״ש‪ ,‬ועוד יעוין בשו״ת קול אליהו ח״ב‬
‫בעינן ברכת הגומל בעמידה משום דנקרא‬ ‫בקו׳ מחנה ישראל שבסוה״ס סי' ל״ט דס״ל בפשיטות‬
‫הלל)כדכתיב ובמושב זקנים יהללוהו( והלל בעינן מעומד‬ ‫דלפי המ״ד קריאתה זו הלילא צריך להיות הדין‬
‫כדכתב ב״י ובשו״ע סו״ם תכ״ב‪ .‬ומקשד‪ .‬עליו בשו״ת‬ ‫דאם חל פורים להיות בשבת כיון דליכא מגילה בו‬
‫חתם סופר חאו״ח סימן נ״א דאי איתא לדבריו א״כ איך‬ ‫ביום היה ראוי לקרות את ההלל בשבת‪ ,‬אבל מעיד ובא‬
‫קורין המגילד‪ .‬עומד ויושב הא מגילד‪ .‬קריאתה זו הלילא‬ ‫דהאמת כי בעיה״ק ירושלים אין אנו אומרים הלל כלל‬
‫עפ״ק דמגילד‪ .‬וערכין דף י' ע״ב ותד‪.‬וי כהלל בעמידה‬ ‫אפי' כשחל ט״ו בשבת‪ ,‬וכותב דצריך טעם לדבר ע״ש‪.‬‬
‫דוקא ע״ש‪ .‬אבל לפי הנ״ל יתיישבו שפיר דברי הא״ר‪ ,‬כי‬ ‫ולפי האמור אין הכרח‪ ,‬ושפיר יש טעם לדבר וכנ״ל‪.‬‬
‫זה דאמרי׳ גבי מגילד‪ .‬דקריאתד‪ .‬זו הלילא אין הכוונה‬ ‫ו ה ה ב המאירי ז״ל יש לומר דאזיל לשיטתיה‪ ,‬דמצינו‬
‫שקריאת המגילה היא כהלל‪ ,‬אלא שחז״ל ראו בעין קדשם‬ ‫לו בחידושיו בסוף פסחים דס״ל‪ ,‬דכל יחיד שאירע‬
‫שאין ראוי לקבוע על כגון זה קריאת ההלל׳ וקבעו במקום‬ ‫לו צרה ונגאל הימנה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו‬
‫זד‪ .‬לקרות את המגילד״ ולכן אין דינר‪ .‬כהלל ממש שיצטרכו‬ ‫יום בכל שנה אלא שאינו מברך עליו‪ ,‬וכן הדין בכל ציבור‬
‫לקרותד‪ .‬דוקא מעומד‪ ,‬אבל משא״ב ברכת הגומל שכתוב‬ ‫וציבור ע״ש‪ .‬וא״ב פורים בודאי לא שונה מהנז' ולכן‬
‫על זה בלשון ״ויהללוהו״ ולכן ס״ל לד‪,‬א״ר דנקדא הלל‬ ‫ס״ל דכשא״א במגילה יקראו את ההלל‪.‬‬
‫ועל כן יש לברכד‪ .‬מעומד כד‪,‬לל‪.‬‬ ‫אפל גם שם לית הלכתא מותיר‪ .‬דהמאירי כדמצינו‬
‫לד‪.‬חיד'א ז״ל בשו״ת חיים שאל ח״ב סימן י״א‬
‫סי©ן ©ב‬ ‫שמשיג ע״ז וכותב דלא מוכח מהפוסקים ז״ל הכי ולא‬
‫סכרי כד‪.‬רב המאירי ז״ל‪ ,‬ושהכי נקיטי רבני ישראל‬
‫מאומתי חשבינן למעשה ודאי יום‬ ‫מדורות ראשונים ואחרונים שלא תקנו לקרות הד‪.‬לל‬
‫ומאימתי חשבינן למעשה ודאי לילה‬ ‫בתשועת ה'‪ .‬ומוסיף להוכיח זאת גם ממה שמסופר‬
‫לעניו מילה וכיו״ב‪.‬‬ ‫מד‪.‬רמב*ם ז״ל שהיה בצער גדול בים׳ וכשניצול קיבל‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪,‬‬ ‫ב״ד‪ .,‬ז׳ כסא ׳תשמ״ז‪.‬‬ ‫ו‪ 0‬ענית בכל שנד‪ ,.‬ואח״ב ביום אחר שמחה ויו״ט ותפלר‪.‬‬
‫ומשלוח מנות‪ .‬לו ולזרעו ע״ם כל הדורות‪ ,‬ולא תיקן‬
‫לכבוד הרה״ג היקר איש האשכלות‬
‫לומר הלל אפי׳ בא* ברכה ובדילוג יעו״ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫כמוהר״ר אליהו טופיק‬
‫זיעוין מ״ש מזה באריכות גם בספרי שו״ת צ״א חלק י׳‬
‫שמחתי לקראת מתנתא דתורה דמד שהגיש לפני‪,‬‬ ‫סימן י׳ וסימן י״ב יעו״ש‪.‬‬
‫חיבור ופירוש על הגדה של פסח‪ ,‬וראיתי בו גישד‪.‬‬ ‫ב( ר אי תי גם דברי כת״ר באות ח׳ שם שכותב על‬
‫חנובית בד‪,‬רצאת פני הדברים‪ ,‬והמר‪ .‬בבחיגד‪ ,‬של ״כקטן‬ ‫הקושיא שמקשר‪ .‬הב״י דהלא על יום אחד‬
‫כגדול משמעון״ שכל אחד ואחד יכול לשמעו ולהפיק‬ ‫היה שמן לד‪.‬דליק וא״כ לא היה נם אלא שבעה ימים‪,‬‬
‫חועלת ממנו בד‪.‬לכה ובהגחנ‬ ‫דנראד‪ .‬פשוט דאינד‪ ,.‬דאץ לך נם גדול מזר‪ .‬מה שנמצא‬
‫במיוחד שמתי עיני על הקונטרס הנפלא שצירף לו‬ ‫הפח שלא נשבר ולא נטמא‪ ,‬א״כ בלילד‪ .‬הראשון נמי הי׳‬
‫נקוב בשם ״ספיש* דיומז*״‪ ,‬ואקור הוסיף א כעת כד‪.‬נה‬ ‫נס שמצאו פך שמן טד״ור‪.‬‬
‫והגישו לפגי כדי לקבל הסכמד‪.,‬‬ ‫ואודיעו‪ ,‬כי כוון בזה לד‪.‬חתם סופר ז״ל עה״ת פ׳ מקץ‬
‫הקונטר © בשלימותו מד‪.‬וה מסכת שלימה רחבה ועמוקה‬ ‫שמתרץ דהיא גופא היה נס בטבע העולם ככל‬
‫כעגינים אשר לא רבים יחכמו‪ ,‬וד‪,‬מבינם‬ ‫הנסים נסתרים‪ ,‬שד‪.‬זדמן שנשאר פך אחד כדי שיכול‬
‫מקיים את הכי היא חבמחבם ובינתכם‪.‬‬ ‫הקב״ה לעשות בו נס שלא בטבע היינו הדלקת שבער‪.‬‬
‫עברתי על פגי הפרקים וראיתי שהרה״ג המחבר‬ ‫ימים‪ ,‬ומסמיך זה על הפסוק ״נתת ליריאך נס לד‪.‬תנוםס׳׳‬
‫השכיל ברוב חכמה ודעת למצות את השיטות חגדואת‬ ‫שבתד‪.‬לים‪ ,‬דהיינו‪ ,‬נתת ליראיך נם לד‪.‬שאיר פך זטזד כדי‬
‫של ענקי הרוח הדזמוונים וד״אחרונים הנאמרים בזה‪,‬‬ ‫לד״תנוסם גסים הרבד‪ .‬של שבעה ימים ע״ש‪ ,‬וכותב מזד‪,‬‬
 ‫קלז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫בכתובים‪ ,‬וכענין מ״ש הרב מר״ריק״ו ז״ל בתשובה‬
‫שרש נ״ד ענף ב׳ עיין עליו עכל״ק‪) ,‬ויעוין במחזיק‬
‫ברכה או״ח סי׳ רס״א בקו״אע ובם׳ בית דוד או״ח‬
‫סימנים ר״ד רי״ט עיי״ש(‪.‬‬
‫א ם כן איפוא אין גם כיום בכדי ־לשנות כלל במר‪,‬‬
‫שבאים כמה מחברים ומוצאים עוד במה וכמה דקיימי‬
‫בשיטת ר״ת‪ ,‬כי כבר היה זה לעולמים שיודע ידעו‬
‫דלפי הספרים שלפנינו איכא רוב ראשונים שתפסו‬
‫לעיקר כשיטת ר״ת‪ .‬ובכל זאת לא טרחו בגלל זה גדולי‬
‫הרבנים בפועל לשנות מנהג העולם דנהגי כשיט‪:-,‬‬
‫הגאונים׳ והכריעו להלכד‪ ,‬לומר דהואיל ובמספר הדור;'‬
‫מדור דור סוגיין דעלמא דלא כוותיה‪ ,‬א״כ אית לן למ׳־מר‬
‫שמאז ומקדם גמרו והכריעו רוב הרא' דלא כר״ת במספר‬
‫יותר ממה שזכינו דעת הראשונים בכתובים דסברו‬
‫כר״ת‪ ,‬אלא שלא זכינו לדבריהם שיבואו גם בכתובים‪.‬‬
‫העד העיד לנו גאון ירושלים הגאון בעל נחפה‬ ‫רככה‬
‫בכסף )רבו של החיד״א ז״ל( בח״א בחידושי‬
‫הרא״ט ה׳ ע״פ ועיו״ט‪ ,‬שלא קיבלו הוראת מרן בזה‬
‫שפ' כד׳ ר״ת ע״ש‪ ,‬וכ״כ ביתר הרחבה בספרו גט מקושר‬
‫בביאור לתוספי הרא״ם ה׳ כיפור‪ ,‬ולאחר שכותב דלפי‬
‫הסברא יראה המעיין דשיטת הגאונים קרובה לדעת‬
‫יותר ויבוא שוה עם שיעור הכוכבים שאמרו ז״ל‪,‬‬
‫דאילו לפי ר״ת צ״ל שאין אנו בקיאים בשיעור כוכבים‬
‫בינונים שהרי כל העולם מלא כוכבים ועדיין לא עבר‬
‫חצי שעה‪ .‬מוסיף וכותב וז״ל! ועל כיוצא בזה אמרו‬
‫אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ומנהגן‬
‫של ישראל תורה היא ויש להם על מי שיסמוכו הגאונים‬
‫ז״ל‪ ,‬ומ״מ מי שירצה להחמיר כפי׳ ר״ת תבוא עליו‬
‫ברכה‪ ,‬אכן אין למחות ביד המקילים בזה כס' הגאונים‬
‫ז״ל שאחריה נהגו כל ישראל בקולא זאת נגד ר״ת‬
‫עכ״ל‪ .‬והבסיס לזה שגם הספרדים לא קיבלו הוראת‬
‫הב״י בזה אפילו בירושלים אתריה דמרן ז״ל הוא מפני‬
‫שהוא מנד‪,‬ג קדום להתפשטות קבלת הוראות מ ת ז״ל‬
‫ולא קיבלו עליהם הודאתו בפרט זה יעו״ש‪ .‬וכן בספר‬
‫ארץ חיים או״ח סי' רס״א עיי״ש‪.‬‬
‫מעיד לנו גם הגה״ח בעל זבחי צדק ז״ל‬ ‫וכהאמור‬
‫מבגדאד בח״ב בשו״ת שבסוף הספר חיו״ד‬
‫סימן י״ז וז״ל! אנחנו )בבגדאד( יש לנו כלל מקריאת‬
‫המג׳רב דד‪,‬יינו שתהא השער‪ ,‬בנקודת הי״ב לפי שעות‬
‫שלנו הוא המג׳רב׳ ומן המג׳רב עד שיהיה ודאי לילה יש‬
‫שליש שעה דד‪,‬יינו כ׳ דקים׳ כן אנקנו נוהגים וכן‬
‫נוהגים כל העולם‪ ,‬ח ה ידוע לכל דכיון שעבר המג׳רב‬
‫שליש שעה הוי ודאי לילה וכמו״ש יכולים לעשות‬
‫מלאבד‪ ,‬וכשיהיה תענית אוכלים גם יוודע לד משקיעת‬
‫החמה עד המג׳רב יש ז׳ דקים‪ ,‬א״ב משקיעת החמד‪,‬‬
‫עד שיהיה ודאי לילד‪ ,‬יהיו כ״ז דקים וזה השיעור לא‪.‬‬
‫נשאר עוד ספק כלל כי מזמן שקיעת החמה עד שיעברו‪,‬‬
‫כ״ז דקים יהיה ודאי לילה‪ ,‬וכל הכ״ז דקים שאמרנו‬
‫הוא ביה״ש או שפק ב ‪,T‬״ש עיכ״ל‪.‬‬
‫סימן סב‬ ‫שו״ ת‬
‫והגדיל עשות שבא בזה לא רק כסדרנא אלא גם לרבות‬
‫כחכימא המבין דבר מתווך דבר‪ ,‬הגדיל תושיה והפליא‬
‫לשדד עמקים ולפלס לו נתיב בין הרים גדולים לחרוש‬
‫ולקצור אמרים גדולים אשר בטוב טעם ובסברא ברורה‬
‫נאמרים‪ ,‬דבר דבור על אופניו‪ ,‬בבהירות יתירה ובשפה‬
‫קלה ונעימה‪ ,‬עד שהשיטות מתלבנות וצפות ועולות‬
‫אל פני המעיין בם‪ ,‬אשריו ואשרי יולדתו‪.‬‬
‫א( ב עייני בהיקף הענינים״ ברצוני ראשית כל‪ ,‬למען‬
‫התועלת להיות מראה מקום למאמר הארוך בענין ״זמן‬
‫בין השמשות ועלות השחר״ שנדפס בספר נעם ‪,‬ה׳‬
‫ושם הוא גם מביא כבר ג״ב מהכתוב בלקט יושר בשם‬
‫התה״ד שכת״ר מביא מזה כעל מציאה‪ ,‬ומיישר עי״ב‬
‫הדורים כיעו״ש‪ .‬והוסיפו לדון בדברי התה״ד והלקט‬
‫יושר והמסתועף מזה‪ ,‬ובאריכות גדולה‪ ,‬גם בנעם ז׳‬
‫עמודים רס״א—׳רפ״ב ונעם ה׳ עמודים ק‪--,'-‬קט־‪'-‬ז״‬
‫ונעם ט' ע׳ רכ״ה—רע״ד‪ ,‬ונעם י' עמודיסקנ״ט—קס״ז‬
‫יעו״ש‪ ,‬וכן לעיץ בספר הברית על הלכות מילה מ^ת‬
‫הרב משה בונם פירוטיגסקי ממה שאסף וקיבץ בזה‬
‫בקונטרס גדול נקרא בשם ״בין השמשות״ עמודים‬
‫ע״ח — קי״ד עיי״ש‪ ,‬ואל השלישי אציין אל מה שמדובר‬
‫נכבדות‪ ,‬בקיבוץ וריבוץ מפי ספרים וסופרים בספר‬
‫פקודת אלעזר או״ח סי' רס״א ובמיוחד מ״ש בנוגע‬
‫למילה כדיעו״ש‪ ,‬וכן בשדי חמד כללים מערבת ב׳‬
‫בפאת השדה סי׳ ב׳ ע״ש‪.‬‬
‫ב( ולהאיר באופן כללי‪ ,‬דאחרי ככלות הבל׳ אין‬
‫אנו נמלטים מכמה נקודות חשובות‬
‫בנשוא הדיונים מלהחיל עליהם דברי הרמב״ם בפ״י‬
‫מה׳ שמיטה ויובל ה״ו שקובע לגו כלל גדול כי ״הקבלה‬
‫והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות״‪.‬‬
‫וכשם שעקב כלל זה קבע לנו הרמב״ם שם בקשר‬
‫למנין שנת השמיטה לסמוך על שיטת הגאונים‬
‫ואנשי ארץ ישראל‪ ,‬כך יוצא לנו לנידוננו ״בספיקא‬
‫דיומא״ ״ובין השמשות״‪ ,‬כי עלינו לסמוך ולנהוג בדרך‬
‫כלל כשיטת הגאונים ואנשי ארץ ישראל מאז ומקדם‬
‫לפני שנות דור‪ ,‬ולא משגה הדבר אם לאחר מיכן‬
‫מחפשים ומוצאים עוד כמה וכמה דיעות רוא״ח דקיימא‬
‫בשיטת ר״ית‪ 4‬וכפי שמצינו שקובע מסמרות בזה בספר‬
‫הנודע בתי כהונה ח״ב סימן ד'‪ ,‬דלאחר דיונו על‬
‫החדשים מקרוב באו למנוע את הרבים מלספור ספה״ע‬
‫בל זמן שלא עבר שעה ורבע אחר שקה״ח‪ ,‬ודוחה‬
‫דבריהם‪ ,‬מסיים וכותב בזה״לז הנה האמור בזה הוא‬
‫במונח שהיתה הלכה רופפת בעלמא הדין פלוגתא‬
‫דר״ת ושאר רבוותא‪ ,‬ואמנם כי אתינן עלה אסוגין דעלמ׳‬
‫דאזלא דלא כר״ת‪ ,‬ופשטה הוראה בכל תפוצות ישראל‬
‫כסברת החולקים ואפילו בשבת‪ ,‬אף כי לפי הספרים‬
‫הנמצאים נראה שרוב הראשונים תפסו עיקר כסברת‬
‫ר״ת‪ ,‬מכל מקום הואיל ובמספר הדורות מדור דור‬
‫סוגיין דעלמא דלא כוותיה‪ ,‬אית לן למימר שמאז ומקדם‬
‫גמרו רוב הראשונים דלא כר״ת אלא שלא זכינו לדבריה׳‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן סב‬ ‫ש‬ ‫קלח‬

‫תדר כדי דיבור נבנם גבאי הח״ק וסיפר לר׳ חיים כי‬ ‫כן על פי שלשה עדים המעידים בגדלותם על‬ ‫ואם‬
‫נפטר עוד יהודי מחשובי העיר׳ ושאל לדעתו בקשר‬ ‫ההלכה ועל מנהג העולם מ ה יקום דבר׳ וכ״ז‬
‫לבעיה כל שהיא שהתעוררה הרבנית האלמנה שעמדד‪,‬‬ ‫דקים לאחר השקיעה נחשב בבר ודאי לילה‪] .‬וכ״ב גם‬
‫עדיץ בבית‪ ,‬באשר שמעה את השיחה‪ ,‬אמרד‪ ,‬לר׳ חיים׳‬ ‫בספר פרי האדמה ה״ד ה׳ שבת פ״ה ה״ב דרוב העולם‬
‫שהואיל וכפי שהיא מבינה ישנו עוד נפטר בעיר‪,‬‬ ‫נקטו במ״ש הר״י בן חביב בפירוש דברי הרמב״ם בפ״ב‬
‫הרי ניתן בקלות לסדר שיטפלו קודם בנפטר השני‪,‬‬ ‫מקידוה״ח ה״ה דלרבינו שקיעת החמה היינו מיד אחר‬
‫וממילא כבר יעבור הזמן והכל על מקומו יבוא‬ ‫שתסתר גוף החמה מעינינו עיי״ש[‪.‬‬
‫בשאם‪.‬‬ ‫וכיהודה ועוד לקרא הייתי מומיף ואומר שלו אפילו‬
‫ר׳ חיים ענה לה‪ ,‬כי הואיל ובעלה נפטר לפני הרב‬ ‫אילו מנהג עולם זה מיוסד בידיעה שנמשכי׳‬
‫השני‪ ,‬הרי לפי מנהגי ירושלים יש להתעסק‬ ‫עי״כ אחר דעת המיעוט׳ או היחיד׳ מכל מקום גם אז‬
‫בו קודם‪ .‬ר׳ חיים אמר לאלמנה דברי גחומים וביחוד‬ ‫איו חשש לשנות ממנהגם זה׳ דבכה מצינו שהעלה‬
‫על בעלה הרב שהחמיר על עצמו‪ ,‬אך הסביר לה כי‬ ‫בשו״ת הלכות קטנות למהר״י חאגיז ז״ל בח״א סימן‬
‫הבעיה עקרונית ומשמעותית מאד׳ וועא לא יכול לד׳ורות‬ ‫ט׳ שכותב וז״ל ! וזה כלל גדול שתוה מוסד בידינו‪,‬‬
‫דבר שיש בו פגיעה במנהגי ירושלים שיסודותם בהררי‬ ‫אם ההלכה רופסת ב ‪ T‬ד פוק חזי מה עמא דבר׳ כי‬
‫קדש עכ״ל הסיפור‪.‬‬ ‫פשוט הוא אשר באהבתו ה׳ את עמו ישראל יסיר מכש׳‪V‬‬
‫מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו‬
‫מאד מאלף‪ ,‬הוא מעיד מד‪ ,‬ששמעו מפי‬ ‫הסיפור‬
‫דחויה עכ״ל׳ וה״ג איפוא גם בנידוננו׳ ובפרט שהמציאות‬
‫גאון וצדיק הגריח״ז ז״ל בצורה פסקנית עד‬
‫שלעינינו מאמתת הדיעה שלפיד‪ ,‬נוהגים׳ וכפי שמבליע‬
‫מאד כי בירושלים הוכרעה ההלכה אחת ולתמיד כפי‬
‫מזה הגט מקושר הנ״ל בהמשכות הדברים וכותב ״שהרי‬
‫שיטת הגאונים‪ ,‬וד‪,‬וא מראד‪ ,‬עד כמד‪ ,‬שחרוד חרד גאון‬
‫כל העולם מלא כוכבים ועדיין לא עבר הצי שעה״‪.‬‬
‫וצדיק זה שלא ייעשה בפומבי שום דבר המשנד‪ ,‬את‬
‫ג( ועל מניד‪,‬ג ירושלים במיוחד בזה׳ אציין לספר שו״ת‬
‫מנהג קיים זה‪ ,‬הגם שהוא לקולא‪ ,‬ועוד זאת‪ ,‬כדי שלא‬
‫פרי יצחק ח״ב בקו״א סימן ט׳׳ דהגאון בעל‬
‫לשנות מנד‪,‬ג אחר בירושלים פחות חמור בהרבה ממנד‪,‬ג‬
‫שביתת השבת מעיד ובא שם׳ דבירושלים עיה״ק‬
‫הנד׳דד״יינו במנד‪,‬ג לד‪,‬תעסק במת בקבורתו של זה‬
‫המ‪1‬נד‪.‬ג פשוט ע״פ הגדולים כשיטת הגאונים ודעיטייהו‬
‫שנפטר קודם׳ לא רצה להקדים לד‪,‬תעםק בזה שנפטר‬
‫אף להקל במוצ״ש‪ ,‬ולא ימצא גם מהמחמירים רק אחד‬
‫לאחר מיכן הגם שעי״ב היו מקיימים בנפטר הקודם‬
‫מאלף המחמיר במוצ״ש כדעת ר״ת‪ .‬ומסיים וכותב׳‬
‫מה שד״קפיד על עצמו בחייו׳ ולא היה אפילו ניכר‬
‫דמכיון שאנו סומכין על שיטד‪ ,‬זו לקולא באיסור סקילה‬
‫שמשנים בו ממנד‪,‬ג ירושלים שהוא כפי שיטת הגאוני'‪,‬‬
‫א״ב הדבר פשוט שאין לעשות תרי קולא דסתרי אהדדי‬
‫ושמר מכל משמר שלא לפגוע בשום ©נים ובשום צד‬
‫ולאכול בע״ש אחר שקיה״ח גם בלא קיבל עליו שבת‬
‫במנהגי ירושלים שיסודותם בד‪,‬ררי קודש‪.‬‬
‫עיי״ש‪.‬‬
‫ד( רעןר אחרון אני בא לציח לדברי הגאון הגרצ״פ‬ ‫לזה מעשה־רב בזה שהעיד ובא ר׳ יעקב גלים‬ ‫אוסיף‬
‫פרנק ז״ל רבד‪ ,‬של ירושלים במכתבו בקונטרס‬ ‫נ״י בעתון ״המודיע״ מתאריך י״ז אדר רא׳‬
‫דובר מישרים׳ שקובע ג״כ‪ ,‬כי זה כמד‪ ,‬וכמה דורות‬ ‫תשל״ו מד‪ ,‬ששמע בשם הגרי״ח זוננפלד ז״ל מד‪.‬‬
‫שנד‪,‬גו בארץ ישראל לר‪,‬לכד‪ ,‬למעשה כשיטת הגאונים‬ ‫שסיפר לו בשעתו רבי שמעון ברגמן זצ״ל שד‪,‬יה‬
‫הקדמונים׳ וכי ״כל עין רואר‪ ,‬דסוגיין דעלמא קבעו‬ ‫מיקירי קרתא דירושלים ומזקני הגבאים בחברא קדישא‬
‫להלבד‪ ,‬שיטת הגאונים‪ ,‬וכגון דא אמרו רז״ל מנד‪,‬ג עוקר‬ ‫פרושים׳ וזד‪,‬ו הסיפור כלשוט‪ .‬פעם אחת נפטר בירושלים‬
‫הלכה׳ דד‪,‬כוונה ג״כ דמנהג קובע הלכה‪ ,‬ובפרט מנד‪,‬גם‬ ‫אחד מזקני הרבנים שעלו מחו״ל׳ תלמיד חכם גדול‬
‫של גדולי הדורות שלפנינו המפורסמים בתורתם‬ ‫וירא שמים‪ ,‬היה זה בשבת בבקר׳ לפנות ערב פנתד‪,‬‬
‫ובצדקתם וכו׳״׳ לזאת ״למעשה אין בכוחותינו לשנות‬ ‫הרבנית לביתו של רבי חיים ובקשה אותו׳ היות ובעלה‬
‫ולד‪,‬שיג גבולי עולם שגבלו לנו ראשונים זה מכמה‬ ‫הרב החמיר על עצמו כל ימיו׳ מיום עמדו על דעתו‪,‬‬
‫דורות שעמדו וקבעו לנד‪,‬וג כשיטת הגאונים בארץ‬ ‫לפי שיטח ר״ת‪ ,‬לכן היא מבקשת שיתן הוראד״ כנשיא‬
‫ישראל״ עיי״ש‪.‬‬ ‫החברא קדישא׳ שלא יתחילו לד‪,‬תעסק במת עד שיגיע‬
‫אין לנו איפוא אלא לענות אחריהם מקודש‬ ‫ואנו‬ ‫הזמן לפי שיטת ר״ת )כי אז החלו אנשי ^ ״ ק בעיסוק‬
‫מקודש‪.‬‬ ‫במת מיד עם צאת הכוכבים מסבת שלא להשהות את‬
‫ד‪ (.‬או דו ת עד אימתי נחשב ודאי יום לענין למולו‬ ‫ד‪,‬מוזו שלא לפי הצורך(‪.‬‬
‫בשמיני לאותו יום׳ יעוין בספר אוצר‬ ‫רבי חיים ענה לה׳ כי בירושלים הוכרעה ההלכה אחת‬
‫הברית סימן ד' הערה י״ג׳ שמתב ששמע בשם הגרצ״ם‬ ‫ולתמיד כפי שיטת הגאונים׳ כל יחיד רשאי‬
‫ז״ל שזערד‪ .‬דאם נולד שלש דקות לפני השקיעה נימול‬ ‫כמובן לד‪,‬חמיר על עצמו׳ אך בציבור ובפומבי לא ייעשה‬
‫לשמיני ע״ש‪.‬‬ ‫שום דבר המקזנה את המנהג הקיים‪.‬‬
‫?ולט‬ ‫ציץ אליעזר חי׳׳ ז‬
‫חט״ו טי׳ כ״א‪ ,‬וד״חולקים ע״ז מטעמים אחרים חלקו‪.‬‬
‫ב( יש לומר שאפילו להחולקים וס״ל שלהוציא זטזרים‬
‫אסור אפילו בשגור‪ ,‬הוא דוקא דבר שנתקן לאומרו‬
‫בציבור אז אסור להוציא את הרבים‪ ,‬ומשא״כ בויכלו‬
‫בקידוש דלא שייך ענין ציבורי ורק ריבוי יחידים‪,‬‬
‫אבל מעיר שזהו דוקא לאלה שכתבו בלשון להוציא‬
‫״רבים׳׳ אסור‪ ,‬אבל לא לאלה שכתבו בלשון להוציא‬
‫״אחרים״ אסור‪ .‬ג( דיש מקום לומר שענין ויכלו‬
‫להוציא בני ביתו הוא לא גדר של שומע בעונד״ אלא‬
‫הוא רק מצוד‪ ,‬על המקדש לפרסם ענין בריאת העולם‬
‫וענין שבת ולכן די בשמיעה לבד את עדות המקדש‪,‬‬
‫אבל מעיר בעצמו שלא משמע כן מכמד‪ ,‬פוסקים‬
‫רוא״ח אלא זה דין של שומע בעונד■ כדי שגם הנשים‬
‫וב״ב יעידו על כך‪ ,‬ועל כן מוסיף לזד‪ ,‬מה שמחולקים‬
‫הבי״מ ופתר‪,‬״ד )מובא בבה״ח( אם נשים חייבות לומר‬
‫ויבלו‪ ,‬וא״כ מידי ספיקא לא נפקא‪ .‬ד( מכיון שגם‬
‫המקדש לעצמו צריד לומר ויכלו א״ב אין כאו חשש‬
‫איסור כיון שהוא שגור בפי המקדש וגם הוא מחויב‬
‫בזה•‬
‫על כן מסכם כבו׳ את דבריו וכותב ! ״ושאלתי אם‬
‫שייך בזה ענין המחמיר תובוא עליו ברכה לקרוא‬
‫מד‪,‬סידור׳ או שד‪,‬שומעים יאמרו בלחש‪ ,‬אזזרי כל‬
‫האריכות הנ״ל ליישב המנהג״‪.‬‬
‫וזאת תשובתי על כך‪.‬‬
‫ארבעת נימוקיו מתקבלים על הדעת בכדי ליישב‬
‫את המנהג שהמקדש מקדש בע״פ והנשים‬
‫אינן אומרות אחריו בחשאי ויכלו‪ .‬אבל כפי שכבו׳‬
‫בעצמו משרטט הרי על כל נימוק ונימוק נמצא גם‪1‬‬
‫שוברו בצירו‪ ,‬וקבוצה אחרת של פוסקים חולקים עליו‪,‬‬
‫והיד‪ ,‬יכול איפוא לד״ביא שיטד‪ ,‬נוספת הסוברת שכל‬
‫ענין חורה שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע״פ אינה‬
‫אלא למצוד‪ .‬מן המובחר‪ ,‬כמובא בתום׳ ישנים ביומא‬
‫מ״ט‪,‬‬ ‫דף ע' ע״א‪ ,‬ובברב״י ומחזיק ברכה או״ח סי׳‬
‫הרבה‬ ‫ושו״ת קול אליהו ח״א סימן ב׳‪ ,‬ועוד‪ .‬אבל מאידך‬
‫הרבר‪,‬‬ ‫פוסקים סוברים שהוא ממש מדרבנן‪ ,‬וישנם‬
‫בספר‬ ‫שסוברים שד״וא אפילו מה״ת יעו״ש בבדכ״י‪ ,‬וכן‬
‫ווי העמודים על ספר יראים סוף ה׳ מגילה וגם לרבות‬
‫בפי׳ שם חדש על היראים שם עיי״ש‪ ,‬ולא יצאנו איפוא‬
‫מידי פלוגתא‪ ,‬אך יש בכדי להכריע לד‪,‬יתר בצירוף‬
‫ריבוי השיטות לד‪,‬יתרא )ויעוין בספרי צ״א חי״ג סימן‬
‫י״א ןךי״ש(‪,‬‬
‫נראדי לומד נימוק מיוחד בקשר לאמירת‬ ‫א( ולענ״ד‬
‫ע״ז איסור של (אי אתר‪.‬‬ ‫ויצלו שאץ‬
‫רשאי לאומרו בעל פדי׳ ובאוש שיד‪,‬א ניתן לומר‬
‫שכו״ע יודו על בך‪ .‬וד‪,‬וא זה‪ ,‬דהואיל ואמירה זו של ויכלו‬
‫נתקנד‪ ,‬כדי לד‪,‬עיד עי״ב שהבורא ית״ש הוא שברא בששת‬
‫ימים את השמים ואת הארץ ובל אשר בם‪ ,‬וינה ביום‬
‫השביעי‪ ,‬א״כ חל על מאמירה גדר של דין עדות‪ ,‬ולכן‬
‫סימן סג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫הרי׳׳צ‬ ‫אמר לי הגר״י כהן שליט״א שהמוהל‬ ‫וכך‬
‫הלפרין אמר לו שבכזאת הורה לו למעשה‬
‫הגרצפ״ם זצ״ל‪.‬‬
‫אסיים בברכה לכבו' כי יפוצו מעיונותיו חוצה על‬
‫פני תבל‪ ,‬ורבים יהנו מאור תורתו׳ ושיזכה‬
‫לחדש עוד בועה וכהנה בהרבה מקצועות בתוה״ק‬
‫ולזכות את הרבים בהגדלת תורה והאדרתה בקרב‬
‫המוני בית ישראל‪.‬‬
‫בהוקרה ובהערצה‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫סיסו סג‬
‫בגדר דברים שבכתב אי אתה רשאי‬
‫לאומרן בעל פה׳ ואחדות *מה שמרציאין‬
‫את הנשים בקידוש באמירת ויכלו‬
‫כשהמקדש מקדש בעל פה והנשים‬
‫שומעות ואין אומרות אחריו בחשאי‬
‫ויכלו מלה במלה‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובג״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬ג׳ שבט תשמ״ז‪.‬‬
‫לת״ח אחד‬
‫בספר חדושי הלכות והגדה של פסח ד׳ כ״ד‪,‬‬
‫מהגאון ר' שמואל אביגדור ז״ל בעך‪,‬״מ ספר תנא‬
‫תוספאה מעיר על דבר חדש וכותב וז״ל; יש ללמוד‬
‫להנשים ששומעין הקידוש שיאמרו בחשאי ויכלו‬
‫מלה במלה עם בעה״ב המוציאם‪ ,‬דאל״ב איבא איסור‬
‫דדברים שבכתוב אי אתה רשאי לומר בע״פ בדי להוציא‬
‫אחרים‪ ,‬ואם בעה״ב אומר בסיחר אז אין צריכין לומר‬
‫אחריו מלה במלה בחשאי‪ ,‬רק לשמוע היטב ובו׳‪ ,‬ואף‬
‫שיש ללמוד זכות מה שאינן אומרות מלה במלה עם‬
‫המקדש אף שמקדש בלא סידור כיון שהוא דבר השגור‪,‬‬
‫כי דבר השגור כפיו מותר כדמצינו בכמה דברים‬
‫השגורים בפי כל שנוכל לצאת ולהוציא בע״פ כגון‬
‫ק״ש שפסקו כמה פוסקים שסצתר להוציא בע״פ מפני‬
‫שהוא שגור וכו׳‪ ,‬ויש לחלק ששם בק״ש שכל אחד‬
‫ואחד קורא בפני עצמו‪ ,‬ואין זה לצאת על ידי חבריו‬
‫אבל קידוש שצריכץ להוציא ידי חובתן‪ ,‬על כן צריכין‬
‫לקרות מלה במלה‪ ,‬וכל זה מוסכם מכמה פוסקים רא׳‬
‫ואחרונים וכמה גאונים וכו׳ וכיון שכמה פוס'הסכימו‬
‫כן לדינא )שגם בשגור להוציא איכא משום דברים‬
‫שבכתב א״א רשאי לאומרן בע״פ( לכן שפיר יש לנהוג‬
‫כמ״ש שיאמרו הנשים מלה במלה עם המקדש עכת״ד‪.‬‬
‫והיות שידוע שאין נוהגין כן‪ ,‬כתב לי כבו׳ כי‬
‫אולי יש מקום לי שב המנהג מכה ארבעה נימוקים‪ ,‬א(‬
‫לסמוך על הסוברים שאם שגור גם בפי השומעים‬
‫מותר להוציא אותם בע״פ‪ ,‬והגם שיש חולקים הביא‬
‫ראיה להיתר מהסוברים שבברכת נהנים יכול כהן אחד‬
‫לד‪,‬וציא את הנהנים ‪,1‬אוזרים׳ כמובא מזה בספרי צ״א‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן סג‬
‫מיוחד זה או זה לא חל הדין של דברים שבכתב אי‬
‫אתה רשאי לאומרן בע״פ׳ או ביתר דיוק‪ ,‬שלא על‬
‫בגוזן דא נאמר הדין של א״א רשאי לאומרן בע״פ‪.‬‬
‫ו ל א תימא שהחתם סופר כותב בכזאת מפני דס״ל‬
‫כהסוברים שכל הדין של דברים שבכתב א״א‬
‫רשאי לאומרן בעל פה הוא מדרבנן וקרא אסמכתא‬
‫בעלמא‪ ,‬ולכן הם אמרו ‪n‬־ ‪ a‬אמרו‪ ,‬כי מצינו א להח״ס‬
‫בחידושיו לגיטין דף מ״ה ע״ב ד״ה דילמא לגנוז‪,‬‬
‫דס״ל בהדיא שהוא מה״ת‪ ,‬והקורא בע״פ עובר אדאוריי'‪,‬‬
‫וכי לכמה פוסקים אין חיאק בין ציבור ליחיד ולעולם‬
‫אסור לומר בע״פ עיי״ש‪ ,‬אלא דאפילו הוא מה״ת מ״מ‬
‫ס״ל להח״ם ז״ל שיכא להתקין מעיקרא על עגין‬
‫מיוחד שיוכלו לאומרן בע״פ‪ ,‬ושלא על כגון דא הוא‬
‫שאסרה תורד^‬
‫ג( והנה החתם סופר שם בת שובותיו)יעוין גם בסימן‬
‫רנ״ד( ובחידושיו‪ ,‬ס״ל דכל שחסר בם ״ת‬
‫אחת מד‪,‬תיקונים הו״ל בע״פ‪ ,‬ואע״ג שכתובה לפניו‬
‫כהלכתו אי חסר תיקון כגץ שלא לשמד‪ ,‬או שלא נתפרה‬
‫בגידין הו״ל בע״פ‪ ,‬ורק בזה״ז לכו״ע מותר ליחידים‬
‫משום עת לעשות לה' שאין הספרים מצויין לכך עיי״ש‪,‬‬
‫ויש לעיץ דלפי דברי חתם סופר אלד‪ ,‬נפל בבירא‬
‫הד׳יתר של קריאד‪ ,‬מתוך הסידור‪ ,‬ואפילו לא בקריאה‬
‫מתור החומש‪ ,‬וצריכים לכך רק קריאד‪ ,‬מתוך ס״ת‬
‫כשירה‪ ,‬ולא יועיל ההיתר של הבעל תנא תוספתא‬
‫שהמקדש יאמר ויכלו בסידור אם לא שנאמר כדברי‬
‫כבו׳ שכל מד‪ .‬שלא נתקן לאומרו בציבור נקרא אמירה‬
‫ליחידים שהותר לאומרו בע״פ משום עת לעשות לה׳‪.‬‬
‫ומה שמצינו לד״פרמ״ג בסי' מ״ט דס״ל דלדעת הכמה‬
‫פוסקים דס״ל שהוא מה״חו אין חילוק בין יחיד לרבים‬
‫ע״ש‪ ,‬הנה מהח״ם הנ״ל ראינו דס״ל שכן יש חילוק‬
‫ומשום עת לעשות לה׳‪ .‬וגם יש מקום לומר שמעיקרא‬
‫דדינא ג״כ יש חילוק כי מצינו ברש״י ז״ל בגיטין‬
‫דף ם׳ ע״ב שעל הנאמר בגט׳ שם דברים שבכתב אי‬
‫אתר‪ ,‬רשאי לאומרן בעל פד<‪ .‬כותב רש״י וז״ל;‬
‫דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם‬
‫לישראל על פה עכ״ל‪ ,‬הרי שרש״י ז״ל מדגיש לכתוב‬
‫שהאיסור הוא לא על היחיד כי אם על המסירה לאחרים‪,‬‬
‫וא״כ יש לומר לפי״ז אפילו גם שהאיסור הוא רק‬
‫לציבור בדומה למה שנאסר למשה ״למוסרם לישראל‬
‫על פד״״‪ ,‬ויעוין גם בשו״ת משכנות יעקב )מקארלין(‬
‫חאו ‪ ^r‬סי׳ ס״ו מ״ש עפ״י דברי רש״י הנ״ל יעו״ש‪.‬‬
‫כדז^י לציין גם לדברי שו״ת קול אריה סימן י״ב‬
‫שכותב לבאר דגם זה שש״ץ מוציא יד״ח‬
‫בדברים שבכתב לעם שבשדות‪ ,‬הוא גם כן משום עת‬
‫לעשות מכיון שאי אפשר לד‪,‬ם לבוא עיי״ש‪.‬‬
‫גןאי<ד!ר כותב קול זמ‪-‬יה ‪.‬שם לחדש׳ דאפילו אם‬
‫הש״ץ קורא מתוך הכתב‪ ,‬צריך להיות שגור‬
‫בפי כל‪ ,‬דאל״ב לגבי המשלח הוי דברים שבעל פד״‬
‫ואף דהשליח קורא מתוך הכתב‪ ,‬לענין זה ל״ש שליחות‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קמ‬
‫אומרים אותו גם בעמידה׳ ומכיון שבן‪ ,‬הרי דין עדות‬
‫הוא דבעינן שיעידו מפיהם ולא מפי כתבם‪ ,‬זא״ב גם כאן‬
‫מתחילה כאשר תיקנו חז״ל אמירתו בכניסת השבת‬
‫המכוון היה שיאמרו אותו בעל פה‪ ,‬ולא מתוך הכתב‪,‬‬
‫וזהו שכתוב בגמ׳ בשבת דף קי״ט ע״ב בלשון׳ כל‬
‫״האומר״ ויכלו‪ ,‬ולא כתוב בלשון כל ״הקורא״‪ ,‬ככתוב‬
‫במקומות אחרים היכי שצריכים קריאה בדייקא‪ ,‬והיינו‬
‫מפני שבכאן בעינן אמירה בעל פה‪ ,‬ועכ״ם לא בדייקא‬
‫מתיר הכ תג‬
‫דבנוגע לעדות מובא בפתחי תשובה בחו״מ סי׳‬ ‫וזזגם‬
‫כ״ח סעי׳ י״א בסק״ב בשים הריטב״א‪ ,‬דאם נותן‬
‫עדותו כתובה לבי״ד וזמימר מ״ש כאן אני מעיד מפיהם‬
‫קרינן ביה ע״ש‪ ,‬יש לחלק ולומר דשם שאני שנותן‬
‫הצהרה על כך בפני בית דין‪ ,‬ואומר גם דברים בעל‬
‫פה‪ ,‬דהיינו ״מה שכתוב כאן אני מע ‪T‬״‪ ,‬ומשא״ב כאן‬
‫בויכלו שאין הצהרה בפני בית דין‪ ,‬ואין גם בכלל‬
‫ההצהרה של מה שכתוב כאן אני מעיד‪ ,‬ועוד זאת הצהרה‬
‫כזאת של מ״ש כאן אני מעיד יש לומר שזה מועיל‬
‫דוקא כאשר הדברים שבכתב כתובים בצורה של אמירה‬
‫ועדות פרטית שמעיד ביהוד על דבר זה וזה‪ ,‬ויחיד זה‬
‫מצהיר בעל פה ומצביע שזה עדות שלו המיוחדת שבכתב׳‬
‫אבל משא״ב כאשר בכתב כתוב רק עדות כוללת‬
‫וסתמית‪ ,‬בכה״ג יש לומר שלא יועיל אם מי שהוא יבוא‬
‫ויצהיר ויאמר דמ״ש כאן אני מעיד‪ ,‬דהרי אין כאן‬
‫נתינת עדות כתובה בפרטות מצידו על הדבר הזה כדי‬
‫שיחול הצהרתו בע״פ דמ״ש כאן אני מעיד‪ ,‬ומכש״ב‬
‫^לא יועיל אם יביא פרשה כתובה בתורה על עניו כזה‬
‫וכזה ויאמר מ״ש כאן אני מעיד על פלוני ופלוני‪ ,‬ואם‬
‫כן גם בנוגע לאמירת ויכלו הרי בודאי לא יועיל לשם‬
‫אמירת עדות אם יאמר מה שכתוב כאן אני מעיד‪ ,‬אלא‬
‫צריך להוציא בפיו ולומר ״ויבלו״ כולו‪.‬‬
‫ומכיון שכן שפיר יש לומר שכדי להבליט העדות‬
‫הזאת כדת תיקנו מראש שאין בדבר זה משום דברים‬
‫שבכתב אי אתה רשאי לאומרו בע״פ‪ ,‬ויכול לאומרו‬
‫בעל פה‪ ,‬דצריך שיהא ראוי להגדה‪ ,‬ואולי יש בזה‬
‫משום כך גם מצוד! מן המובחר לאומרו בעל פה ולא‬
‫מתוך הכתס )ויעוץ בספר פתח הדביר על או״ח סי׳‬
‫רס״ח אות ד מ״ש לבאר בהרחבה ובטו״ט שגם נשים‬
‫יכולות וחייבות להעיד ע״ז ושאין בכה״ג כל גדר של‬
‫פסולי נשים לעדות שכזו יעו״ש(‪.‬‬
‫ב( ד ב ר זה‪ ,‬שיכלו חז״ל לתקן מתחילה שלא יחול‬
‫ע״ז הדין של אי אתה אתה רשאי לאמרו‬
‫בעל פה‪ ,‬אני מוצא סייעתא לכך בשו״ת חתם סופר‬
‫חיו״ד סימן קצ׳א בד״ה איברא‪ ,‬שכותב וז״ל» ולפענד״נ‬
‫דכל שירי תהילות נאמרים בעל פה דמעיקרא הכי‬
‫נתקנו‪ ,‬דלא נראה שהיו הלוים משוררים בבהמ״ק‬
‫מתוך הספר‪ ,‬או שיהו עושי הפסח קוראים הלל מתוך‬
‫הרי‬ ‫הספר‪ ,‬וא״כ מעיקרא הכי איתקון עכ״ל ע״ש׳‬
‫כנ״ל שיכלו חז״ל להתקין מעיקרא בכזאת שעל ענין‬
‫קמא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫לו כי לאור מדי שנוהגים כהיום‪ ,‬ומביא זדי‬ ‫ואעיר‬
‫לדילן בסעיף ט״ו ! דתוקעים תשר״ת תש״ת‬
‫תר״ת למלכיות‪ ,‬וכן לזכרונות׳ ו כן לשופרות׳ ושאין‬
‫לשנות ממנהג זה‪ ,‬אזי אין קפידא בדבר אם יעשדי גם‬
‫איפבא לעשות בתקיעות של מיושב בשתי נשימות‪,‬‬
‫ובתקיעות של מעומד בנשימדי אחת‪ ,‬וזה שמרן הב״י‬
‫ז״ל פוסק בסימן תק״צ סעיף ד׳ שבתקיעות דמיושב‬
‫יעשה דיג' שברים ותרועדי דתשר״ת בנשימה אחת‬
‫ובתקיעות במעומד יעשדי בב׳ נשימות‪ ,‬דמשמע דאבל‬
‫איפכא לא‪ ,‬הוא רק לדינוהגים לתקוע רק תשר״ת‬
‫למלכיות‪ ,‬וכן אכרונות‪ ,‬וכן לשופרות‪ ,‬אבל במקומות‬
‫שנוהגין לתקוע למלביות תשר״ת תש״ת תר״ת‪ ,‬וכן‬
‫אכרונות וכן לשופרות‪ ,‬כאשר אנו כולנו נוהגין‪ ,‬אזי‬
‫יכול לעשות גם לדייפך׳ במיושב בב׳ נשימות׳ ובמעומד‬
‫בנשימה אחת‪ ,‬דמאי אנא‪ ,‬וכאשר מבאר המשנה ברורה‬
‫בס״ק י״ט‪ ,‬ובמילתא בטעמא בשער הציון בס״ק י״ז‬
‫כדיעו״ש‪ ,‬וכך פוסק במפורש ובדיסברת הדברים בספר‬
‫מטה אפרים סי׳ תק״צ סעיף ט״ו‪ ,‬וכן באלף למטה שם‬
‫שמציין שכן מבואר בתרומת הדשן דבמקום שנוהגים‬
‫לעשות שלשים ^ א ת בסדרים יכול לעשות כן שיתקע‬
‫תקיעות מיושב בב׳ נשימות ותקיעות מעומד בנשימד‪,‬‬
‫אחת עיי״ש‪.‬‬
‫אני מוצא לחובה מיוחדת לדיעיר מזה‪ ,‬בד‪,‬יות וגם‬
‫בלוח ״ארץ שראל״ להרה״ג טוקציגסקי מדפים‬
‫מדי שנד‪ ,‬בשנדי‪ .‬שדימנדיג באר״י כדיב״י ובתקיעות‬
‫דמיו שג עושים בנשימה אחת‪ ,‬ובמעומד בב׳ נשימות‪,‬‬
‫והרבד‪ ,‬טועים וחושבים עפי״ז דאם עשה להיפך לא‬
‫יצאו יד״ח‪ ,‬ולאמיתו לא כן הדבר‪ ,‬ויוצאים בפשיטות‬
‫לפי מנהגנו גם אם עשו לדייפך‪ .‬והלוח א״י כותב את‬
‫דבריו בסמוך ונראה ממש למ״ש‪ ,‬שתוקעין למלכיות‬
‫תשר״ת תש״ת תר״ת וכן אכרונות ושופרות‪ ,‬כאילו‬
‫שרצו״ל שאפ״די בתקיעות הללו דמעומד ״שברים‬
‫תרועה״ בשתי נשימות‪ ,‬ולא כן הדבר‪ .‬וכג״ל‪.‬‬
‫ב( כן אעיר עמ״ש בסי׳ ט׳ סעיף י״ג דאסור להניח‬
‫את הסכך לפני הדפנות וכד׳ ואם עבר להניח‬
‫את הסכר תחילה יש פוסלים ויש מכשירים וכו׳‪.‬‬
‫דכדאי להזכיר בזה גם סיום ד?רי הרמ״א בזה בסי׳‬
‫תרל״די‪ .‬דאבל אם עשדי טפח סמוך לסכך‪ .‬מותר לסכר‬
‫קודם שיעשה שאר הדפנותי ואת חולק על ז ת וזה‬
‫חשוב מאד להזכיר‪ ,‬כי בסוכות חדשות ישנן כמה וכמה‬
‫כאלדי סנויות ועשויות עם מסגרות רחובות טפח לאודר‬
‫כל הסוכה סמיד לגג‪ ,‬וקורדי שנותנים את הסכר ואחר‬
‫כד גומרים את המחיצות‪ ,‬וכמה חושבים שזה פסול‬
‫משום תעשדי ולא מן העשוי‪ ,‬לדעת זעוברים כן׳ היכא‬
‫שעשה הסכך קודם הדפנות‪ .‬ובאמת בכד״״ג זה כשר‬
‫אליבא דכו״ע‪.‬‬
‫‪ W‬אעיר עמ״ש בסי׳ י״ב סעיף ד׳ וז״ל« נשים‬ ‫ג(‬
‫פטורות ממצות נטילת אלב׳ ספני שהיא‬
‫מעקזהז״גי ומ״מ יש קצת מצוה שתטול לולב בלי‬
‫סימן סד‬ ‫שו״ ת‬
‫ד מ א ענין ®מילא׳ וכותב שכן נראה מדברי הב״ח‬
‫עיי״ש‪ ,‬ויוצא גם לפי״ז דאם הנשים לא שגור ויכלו‬
‫בפיד^ לא יועיל אסי׳ אם המקדש קורא מתור הסידור‪.‬‬
‫אולם לפי דברינו דגבי ויכלו שאני משאר דוכתא‬
‫מפני שהוא גדר עדות ומתחילה כך נתקן שלא חל על‬
‫כגון זה דינא דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן‬
‫בע״פ‪ ,‬מתיישב הכל שפיר‪ ,‬ואין לפקפק כלל על מנהגן‬
‫של ישראל מאז ומקדם בכל מושבותיו שהבעה״ב‬
‫מקדש ואומר ויכלו בעל פה והנשים שומעות ולא‬
‫אומרות בחשאי ויכלו בעל פה ויוצאות ידי חובה׳ רק‬
‫שומעות את היוצא מפי המקדעז המכוון להוציא אותן‬
‫יד״ה‪ ,‬וזה מחוישב אליבא דכו״ע‪.‬‬
‫ד( ע ם״ י דברי האמורים יש להסביר על הדרך‬
‫האמורה ולומר שזהו גם דבר־ההיתר של‬
‫הסוברים שבברכת כדינים יכול כהן אחד להוציא את‬
‫הכהנים האחרים‪ ,‬ואשר גם החולקים ע״ז חולקים‬
‫מטעמים אחרים ולא באים מכח דברים שבכתב א״א‬
‫רשאי לאומרם בע״פ‪ ,‬ודייינו מפני דשאני חיוב הכהנים‬
‫בברכת כדינים שכתוב ע״ז בתורדי בלשון ״אמורלדים״‬
‫שדימשמעות של ״אמוד״ הוא שיברכו את בני ישראל‬
‫באמירד‪ .‬בעל פדי מבלי צורך הסתכלות בכתב‪ ,‬וגילתה‬
‫התורדי בזה שברכת הכהנים לישראל בפסוקי יברכך‬
‫מותרת היא גם באמירדי בעל פדי‪ ,‬וגם כסי סברת‬
‫החתם סופר‪ ,‬דלא נראדי שיהיו הכדינים בעת פרישת‬
‫כפיהם על הדוכן שידייו מברכים מתוך הספר‪.‬‬
‫בברברי‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫סימן סד‬
‫א‪ .‬בדין הג׳ שברים ותרועה דתשר״ת‬
‫מתי לעשותם בנשימה אחת ומתי בב׳‬
‫נשימות‪.‬‬
‫ב‪ .‬בעוושה טפח סמור לסכר דמותר לסכר‬
‫קודם שיעשה הדפנות‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם מותר לנשים ספרדיות ליטול ד׳‬
‫מינים ולברר ברכת הלולב‪.‬‬
‫ירושלים עידי״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״די‪ .‬די׳ שבט תושמ״ז‪.‬‬
‫לדירה״ג היקר משנתו זך ונקי יכו׳‬
‫כמודיר״ר אהרן זכאי שליט״א‪.‬‬
‫רזמז ישיבת ״אור יום טוב״‪.‬‬
‫יקבל בזה הסכמתי על ספרו ״דיבית היהודי״ ח״ב‪,‬‬
‫כמבוקשו‪ .‬ולאות הוקרה אכתוב לו בזה כמדי הערות‬
‫קצרות‪.‬‬
‫א( ב סי מן ד׳ סעי׳ ד׳ מ ת ב וז״ל ‪ t‬וירא שמים יוצא‬
‫ידי כולם‪ ,‬ובתקיעות של מיושב יעשה‬
‫אותם בנשימדי אחת‪ ,‬ובתקיעות של מעומד בשתי‬
‫נשימות עכ״ל‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן סה‬ ‫שו‬ ‫ק»ב‬

‫התורה׳ אבות את הרבים בהרבצת תורה ויראת‬ ‫ברכה״ אבל לברד אסור לנשים סמרדיות׳ לדעת מ ת‬
‫שמים כיד ה׳ הטובה עליו‪ ,‬ולהפיץ מעינותיו חוצה‬ ‫השו״ע״ שקבלנו תראותיו עכ״ל‪.‬‬
‫למען הגדלת התורה והאדרתה•‬ ‫ולדעתי הגם שמקור דבריו לכד לקוחים משו״ת‬
‫באעה״ח ביום הג״ל‬ ‫יביע אומר לידידי הגאון הגרע״י שליט״א‪.‬‬
‫אליעזר יהודה רולדינברג‬ ‫עם כל זאת מן הראוי ומן הנכון להזכיר גם מה שהשיג‬
‫עליו בספר נתיבי עם להמגוה הרה״ג מוהר״ר עמרם‬
‫סימן ס״ה‬ ‫אבורביע ז״ל רב העיר פתח תקוה או״ח סי׳ תקפ״ט‪,‬‬
‫דאין ביכלת לבוא ולבטל מנהג הספרדיות בא״י מאז‬
‫בביאור דברי התום׳ בכתחבות עזכותבים‬ ‫ומקדם ליטול לולב ולברך‪ ,‬וכן נוהגות גם בבלקן‪.‬‬
‫שרוב נשים מסתכנות ■בלידה‪ .‬ודברי‬ ‫ובבר היה לעולמים שמרן החיד״א ז״ל בברכ״י סימן‬
‫המ״מ שמסביר שלהכי משנים בשבת‬ ‫תרנ״ד בראותו מנהג הנשים בא״י לברד על הלולב‬
‫ביולדת כל ש«‪1‬פשר אפילו בפיהו״נ‬ ‫קרא ערעור דאגן שקבלנו הוראות הרמב״ם ומרן אין‬
‫מפני שרק אחת מני אלף מתה בלידה‪,‬‬ ‫להם לברך‪ ,‬אבל לאחר שהביא תשובה שהשיבו מן‬
‫ומתי אין לשנות אפילו להמ״מ‪.‬‬ ‫השמים שהרשות בידן לברך משוה הרדנא ביה׳‬
‫ובתשובותיו שו״ת יוסף אומץ סי׳ פ״ב שחיברן אחרי‬
‫ירושלים עיד׳״ק תלבב״א‪.‬‬ ‫כ״ה‪ ,‬ו׳ טבת תשמ״ז‪,‬‬
‫מופלג לחיבור הברכ״י סיים ואמר ולענין הלכה אני‬
‫לכבוד מכובדי הגדול הין״ש חכם ודבי יתקרי‬ ‫הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים נהגתי‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫פרוס׳ ד״י אברהם־סדפר אברהם‬ ‫לומר לנשים שיברכו על הלולב וכמנהג הקדום שהיה‬
‫שלום ורב ברבה‪.‬‬ ‫בירושלים‪ ,‬והגם שמרן פסק שלא תברכנה׳ אילו מרן‬
‫הנני לענות לו בזה על שאלותיו‪.‬‬ ‫שלטו עיניו הקדושות בתשר רבנו יעקב ממרויש‬
‫שתים המה שאלותיו‪ .‬א( דברי התום' בכתובות‬ ‫דמשמיא מיהב יהבי כח לברד לנשים ודאי כך היה‬
‫דף פ״ג ע״ב שכותבים ״רובן מסתכנות בלידה״ המה‬ ‫פוסק ומנהיג‪ ,‬ובבי הא לא שייך לא בשמים ע״ש מילת'‬
‫לכאורה נגד המ״מ מובא במג״א סי׳ ש״ל ובמ״ב שם‬ ‫בטעמא‪ ,‬ובארץ חיים מביא בשם הזכו״ל דבמקום מנהג‬
‫שמסביר שלהכי משנים ביולדת כל שאפשר אפילו‬ ‫אפילו בפלוגתא דרבוותא בעניני ברכות‪ ,‬לא שבקינן‬
‫בפיקו״ג מפגי שהכאב הוא דבר טבעי ורק אחת מני‬ ‫מנהגא׳ והספר מסיים וכותב׳ דהמנהג הזה הוא פשוט‬
‫אלף מתה בלידה‪ .‬ב( המקור חיים )מהבעל חרוז י אי ח‬ ‫בין הספרדים הקדמונים יושבי הארץ‪ ,‬ואין בכה לבוא‬
‫על סי׳ ש״ל סעי' א׳ כותב וז״ל ! משנין‪ ,‬בדברים דלא‬ ‫כעת לעורר מחדש לבטל מנהג קבוע זה בזמן שגם‬
‫תליא סכנה‪ ,‬רש״ל׳ ולכן אין ראיה מזו־‪ ,‬למ״ש סימן‬ ‫מרן החיד״א שהתנגד לא עמד בתוקף לבטלו‪ ,‬וכ״ש‬
‫שב״ח סס״כ הגה‪ ,‬ושל״נ חילוק אחר עכ״ל‪ .‬מה כוונתו‬ ‫כשיש להם גמלי ם על מי לסמוך‪ ,‬וע״ז נאמר הנח לר‪,‬ם‬
‫בזה‪ ,‬הרי המדובר בפיקו״ב דיולדת‪.‬‬ ‫לישראל‪ ,‬לא ניהא לן לזאל בו עיי״ש‪ ,‬וזהו באמת נימוק‬
‫וזאת תשובתי עליהם‪.‬‬ ‫של היוסף אומץ שם‪ ,‬דלכן לא שייך בהא לא בשמים היא‪,‬‬
‫ל ש א ל ה הראשונה‪ .‬ג׳ תשובות בדבר‪ ,‬ראשית‬ ‫כיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דס״ל דיברנו לכן‬
‫נאמר שדברי המ״מ‬ ‫סד׳ הקושי‬ ‫אהניא לן סעייתא דשמיא עיי״ש‪ .‬והחיד״א ז״ל לא רק‬
‫המה שלא כדברי התום׳‪ ,‬כחו אתו שלא לסבור בכזאת‬ ‫שלא עמד בתוקף לבטל מנהגן‪ ,‬אלא כפי שכותב גם‬
‫ולהסביר אוזרת בדעת הרמב״ם‪ ,‬ובפרט שמצינו שגם‬ ‫נהג בקו״ע אמר להן שיברכו על הלולב כמנהג הקדום‪.‬‬
‫המאיריי בשבח דף ‪ 7ro‬סובר נמי כדעת המ״מ שכותב‬ ‫דאנן ידעינן הן המציאות‪ ,‬כי דבר זה מה שעקרות‬
‫ח״ל ! ואע״פ שבשאר חולים אין צריך שינוי‪ -‬יולדת‬ ‫הבית מברכות על הלולב כפי מנהגן הוא מכניס‬
‫שאני שרובן אין בהן ]כל כך[ סכנה עכ״ל‪ ,‬וד׳תוס׳‬ ‫אוירה דתית בקרב בל כני הבית‪ ,‬והגשים מרגישות‬
‫כחולד״ צריכים‬ ‫יסברו כהרעה הסוברת שתמיד‪ ,‬אפילו‬ ‫את עצמן כשותפות בהלכות החג ורוממותו‪ ,‬ובכמה‬
‫התוס׳ בכתובות‬ ‫לשנות כל שאפשר‪ ,‬שנית‪ ,‬נראה כי‬ ‫מקומות שונשים ספרדיות נטשו מ ה תורת אמן והתחילו‬
‫מסתכנת בלידה״‬ ‫שכותבים בלשון ״משום דרוב פעמים‬ ‫לבטל מנהגן זה לפי הוראה שהורו להן‪ ,‬זה גרם להן‬
‫המציאות‪ ,‬אלא‬ ‫אין כוונתם לדוב ממש‪ ,‬דהא ז ה ע ד‬ ‫שהתהיא עי״כ להדגיש א״ע כסעזדטלזת ממצות־החג‬
‫כוונתם לומר‪ ,‬מפני דהרבה פעמים מסתכנת אבל לא‬ ‫רזה השפיע לרעה בביתם בכמה מובנים‪ ,‬ואני יודע‬
‫ברוב פעמים ממש‪ ,‬וכך מצאתי באמת בתום׳ שאנץ־‬ ‫ועד על כד מנשים ספרדיות שהיו באות מתחילה בביתי‬
‫על מס׳ כתובות שכותב בזה״ל ‪ :‬ומיתה דשכיחא דילמא‬ ‫בהרדת קודש לבקש ארבעת המינים כדי לברד על‬
‫משום דמסתגנת בלידר׳ הרבה פעמים׳ מ״ר‪ ,‬עכ״ל‪,‬‬ ‫האלב׳ ולנענען‪ ,‬׳וד״ל• זוכבר הרבתי חזון מ ה כהנה‬
‫והיינו ״הרבה פעמים״ אבל לא כרוב פעמים‪ ,‬וא״כ גם‬ ‫וכהנה בספרי שו״ת צ^ץ ־אלשףר ח״ט סימן ב׳ יעו״ש[‪,‬‬
‫בתוס' המכוון ג״ב לכזאת‪ ,‬כי נכרים הדברים כי שאובים‬ ‫ו ^‪1‬ום את דברי שברכה להרה״ג המחבר שליט״א‪,‬‬
‫ממקור אהד‪! .‬ואפילו הלשון של ״שמא״ כתוב בשניהםז׳‬ ‫שחפץ ר‪ ',‬בידו יצלתז אכו ת לדיהשיד לשקוד על דלתי‬
‫קמג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫הדם להיות שותת אז כבר ״תליא ביה סכנה״ ואין לשנוו^‬
‫ואפשר לבאר עוד ביותר‪ ,‬דכוונתו כפי מה שראיתי‬
‫בספר מור וקציעה להיעב״ץ ז״ל על או״ח‬
‫שמבאר ח״ש משנין הוא דוקא כשאין הדבר בהול‬
‫ונחוץ רק יושבת על המשבר כדרך הארץ‪ ,‬משא״כ‬
‫במקשה לילד ומסוכנת וחלושה ע״פ נשים בקיאות‬
‫או על פי רופא בקי‪ ,‬ודאי אינה צריכה שינוי כלל‬
‫ע״ש‪ ,‬וא״כ זהו המכוץ גם במקור חיים‪ ,‬דזה שמשנין‬
‫הוא דוקא בדברים דלא תליא ביה סכנה‪ ,‬במו בחולה‪,‬‬
‫ורק חשבת על המשבר כדרך הארץ‪ ,‬אבל משא״ב‬
‫במקשה לילד ומסוכנת וחלושה‪.‬‬
‫מ‪ 3‬ו‪ 1‬ד‪ 1‬יעוץ בספר דברי ירמיהו על הרמב״ם )מבנו‬
‫של הגאון בעל שערי תורה ז״ל( שכותב להסביר‬
‫דברי הרמב״ם והמ״מ‪ ,‬דלבך שאני יולדת מחולה‪,‬‬
‫מפני דבהחולה הסכנה לפנינו‪ ,‬כמ״ש המ״מ דרוב‬
‫אינם מתים אלא דאם לא נעשה אלה הדברים תוכל‬
‫לבוא לידי הסכנה ובזה נעשה ע״י שינוי באפשר‪,‬‬
‫דשאני באיכא סכנה מאם שלא תהי׳ סכנה‪ ,‬ולכן הקילו‬
‫בחולה ביותר עיי״ש‪ .‬וא״כ זהו המטץ של המקו״ח‪,‬‬
‫ח ה שמשנין הוא דוקא בדברים דלא תליא ביה סכנה‬
‫ורק תוכל לבוא לידי הסכנה‪ ,‬ומשא״ב כשתליא ביה‬
‫סכנה כגון משהתחיל הדם שותת‪ ,‬או במקשה לילד‬
‫שאז דינה ממעי כחולה שישב״ס ואץ משנין‪.‬‬
‫בידיתת ובברכה‬
‫והוקרה והערצה‬
‫אליעזר ימדה וולדינברג‬
‫סימן סו‬
‫באיסור השתלת לב וכבד מאדם לאדם‬
‫פרלן א‬
‫ב״ה‪ .‬ב׳ מרחשון תשמ״ז‪.‬‬
‫נז חנז ע תי על ההתרחשויות המחרידות בימים אלד״‬
‫בבית חולים רמב״ם בחיפד‪) .,‬וכוננות‬
‫לכך בעוד בתי״ח( לגשת בקלות דעת להשתיל לב‬
‫וכבד מאיש יהודי אל רעהו תחת השם של תורם‬
‫ונתרם׳ ולפניות המרובות אלי שאחוה דעתי דעת־‬
‫תורה על זה‪ ,‬אני מוצא חובה לנפשי לד״עזגות למבוקש‪.‬‬
‫א( ‪ p‬לפנים כבר גיליתי את דעתי על כך בכמה וכמה‬
‫מקומות מחלקי ספרי שז״חו צ ת אליעזר כי ישנו כאן‬
‫רצח נפש התורם שהנהו עוד בגדר חי׳ ובכמה מקרים‬
‫גם רצח!נתרם כאשר לזמזר זמז הוא נפטר‪ ,‬על אשר‬
‫הוציאי ממנו לפני ‪) p‬לפני השתלת הלב הזר( את‬
‫לבבו הטבעי‪.‬‬
‫מחדע אנכי מהמסופר על כמה גמלים אשר לאחר‬
‫שאסרו את הדבר׳ גילו את חות דעתם להיתר‬
‫במקרה מיוחד שבא לפניהם לאחר מיכן‪ ,‬אבל גלוי וידוע‬
‫שהיה זה כאשר המתבר היה בתורם ומשתיל לא‬
‫סימן סה‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ועוד יעוין בריטב״א בכתובות שם וכן בשמ״ק משמו‪.‬‬
‫שכותב ח״ל! ויש מקשים ומנא ליה דמיתה דידה‬
‫שכיחא טפי ממיתה דידיה‪ .‬ותירצו בשם רש״י ז״ל‬
‫דמיתה דידה שכיחא טפי שמסוכנתו בלידה פעמים‬
‫רבות עכ״ל‪ .‬והיינו ג״כ כנד׳ לא רוב פעמים ממש‪.‬‬
‫אלא קעמים רבות קורה במאת ול ‪ p‬מיתה ‪n v i‬‬
‫שכיחא טפי ממיתה ד‪T‬יד‪-‬‬
‫שלישית‪ .‬יש לומר דמר אמר חדא ומר אמר הדא‬
‫ולא פליגי‪ .‬דהנה דברי המ״מ מוסבים‬
‫על דברי הרמב״ם בפ״ב מה׳ שבת הי״א שמדבר על‬
‫יולדת שכורעת לילד‪ .‬ושאעפ״י שהיא בסכנת נפשות‬
‫פוסק דכל שאפשר לעונות משנין׳ ומסביר המ״מ הטעם‬
‫בזה ״מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה‬
‫ואין אחת מאלף מתד‪ .‬מחמת לידה ולפיכך החמירו‬
‫לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולה״‪ .‬אבל להלן‬
‫בהלכה י״ג‪ ,‬מוסיף הרמב״ם לפסוק עוד בזה׳ וכותב‬
‫ח״ל! חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד‬
‫ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת‬
‫ועושין לה כל צרכיד‪ .‬עכ״ל׳ והנד‪ .‬כאן בזאת ההלכה‬
‫לא מזכיר כבר הרמב״ם ״דכל שאפשר לשנות משנין״‪.‬‬
‫וגם המ״מ לא מעיר מזדי׳ ומצינו שעמד על כך הגריז״ם‬
‫ז״ל הגאב״ד בריסק בחידושיו לסוף מסכת יומא׳‬
‫כותב לד׳סביר זאת׳ מפני דביולדת גופא הדין דבל‬
‫כמד‪ .‬שאפשר לשנויי משנינן‪ ,‬הוא ג״ב רק קודם שיתחיל‬
‫הדם להיות שותת דקאתינן עלה רק משום סכנת עצם‬
‫מעשה הלידה דהרי היא אז בם ‪p‬נת נפשות׳ ובזה הוא‬
‫דאם אפשר למנוע הסכנה באיזה אופן שהוא דהיינו‬
‫ע״י שינוי לא מחללין לעשות בלא שינוי׳ אבל משיתחיל‬
‫הדם להיות שותת אז הרי היא ככל חולה שיש בו‬
‫סכנה דלא מהדרינן לעשות בשינוי לדעת הרמב״ם׳‬
‫וזהו שלא הזכיר הרמב״ם דין השינוי רק בהי״א ולא‬
‫בהי״ג עיי״ש‪ .‬וא״כ לפי״ז אין כל הכרח לומר דדברי‬
‫המ״מ המה נגד דברי התום׳ בכתובות דף פ״ג׳ כי‬
‫המדובר במ״מ הוא על מצב היולדת עד שמתחיל הדם‬
‫להיות שותת דהבעיה הם משום סכנת עצם הלידה‪,‬‬
‫ואז מחמת כאב היולדת וחבליה אין אחת מאלף מתה‬
‫מחמת זה‪ .‬ולכן אף שיש םכ״נ בכל זאת כל שאפשר‬
‫לשנות משנין׳ אבל משיתחיל הדם לד‪,‬יות שותת אזי‬
‫מודה גם המ״מ שדיסכנה חמורה יותר ודינה כזזולה‬
‫שאץ משנין וצריכים לחלל עליה את השבת בלי כל‬
‫שינוי ]ומאידך יש לציץ דבתום' כתובות לא כתוב‬
‫דברוב פעמים מתה בלידה׳ אלא כתוב ״דרוב פעמים‬
‫מסתכנת בלידה״‪ .‬והרי גם חולים מסוכנים רוב חולים‬
‫לחיים ורק רוב גוססיס למיתה[‬
‫ב( עפ״י דברי הג״ל באופן השלישי׳ נפתחת לפנינו‬
‫כבר הדלת להשיב על שאלת כבו׳ השניה‪,‬‬
‫ואפשר להבין טונ ת הספר מקור חיים במ״ש דז״ש‬
‫משנץ הוא ״בדברים דלא תליא ביה סכנה״ וד‪,‬יינו‬
‫דר״ל‪ ,‬עד שיתחיל הדם להיות שותת׳ אבל משיתחיל‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן סו‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קמד‬

‫‪.‬לתחיה ולשיבת לקדמותם‪ ,‬ויוצא איפוא שאם הולכים‬ ‫יהודים‪ ,‬ולכן סברו לפי״ד שיש מקום להתיר בהיות‬
‫אחרי הפסקת פעולת־המוח הורגים ממש נפשות‪.‬‬ ‫ואצלם זה היתר‪ ,‬ואין לאסור מה שהם מתירים‪ ,‬וסברו‬
‫ב( ו כ ב ר קבע לנו רבינו הגדול החתם סופר ז״ל‬ ‫וקיבלו לבצע בכזאת גם כאשר הנשתל הוא יהודי‪.‬‬
‫בתשובותיו דשיעור ‪.‬מיתר‪ ,‬קיבל מרע״ה‬ ‫לבוא כאן בארצנו הקדושה לבצע דבר נורא כזה‬ ‫אולם‬
‫מהלמ״מ‪ ,‬וסמכו חז״ל על ״כל אשר רוח באפו״ כי‬
‫על ידי יהודים‪ ,‬ומתורם ונתרם יהודים‪ ,‬הוא‬
‫הכל תלוי בנשימה‪ ,‬ושזהו כלל גדול לכל המתים‪ ,‬וזהו‬ ‫ממש מבהיל ומזעזע‪ ,‬ולא עלה על לב מי שהוא מהגדולי'‬
‫שיעור המקובל בידינו מאז היתד‪ ,‬עם ה׳ לגוי קדוש‪,‬‬
‫להתיר דבר כזה עד כה׳ וכמה מחרידים כל לב ונפש‬
‫וכי כל הרוחות שבעולם אם ימלאו חפניהם רוח לא‬
‫דברי הרמג״ם בפ״ד מה׳ רוצח ה״ט שפוסק הלכה‬
‫יזוזונו ממקום תורתנו הקדושה״‪ ,‬ושכל המהרהר אחר‬
‫פסוקה! ״כי כל מי שיש בידו עון זה )של רציחה(‬
‫קבלת אבותינו הרי הוא מהרהר אחר השכינה יעו״ש‪.‬‬
‫הרי הוא רשע גמור ואין כל המצוות שעשה כל ימי‬
‫ג( ו פ ל א הדבר שבאים ותולים הדבר בהסכמת‬
‫חייו שקולין כנגד עון זה״‪ .‬ולבן מחשבות נוגות מטרידו׳‬
‫התורם או המשפחה׳ ומתברכים בלבם‬
‫לכל מי שיראת ה' נוגע אל לבו שח״ו לא נגיע עי״ב‬
‫להשקיט את רוחם ואת רוחות בני האדם׳ היכן נשמע‬
‫לידי מצב של ״ולארץ לא יכופר וגו׳״‪ ,‬אם החריש‬
‫בכזאת בישראל‪ ,‬שבני משפחה יוכלו לתת את הסכמתם‬
‫נחריש לעת כזאת‪.‬‬
‫על כך ? וכי המה הבעלים של בן המשפחה לתת הסכמה‬
‫לקרב את מיתתו? ואפילו התורם בעצמו ג״כ איננו‬ ‫כי הדבר ברור כשמש‪ ,‬שאי אפשר לבצע השתלת לב‬
‫או כבד מגוף לגוף אלא אם כן יוציאו אותו‬
‫בעלים על עצמו לכך להכריתו מארץ החיים‪ ,‬כי נפש‬
‫האדם איננה קנין של שום בן תמותו־״ לרבות גם לא‬ ‫מהתורם כל עוד קיים בו חיות עצמי‪ ,‬ואך סמיות‬
‫קנינו העצמי׳אלא קנינו של הקב״ה הנותן נשמד׳ ורוח‬ ‫עינים הוא לקרוא את מצב התורם בשעה שמבצעים‬
‫באדם ומקרא מלא ביחזקאל פרק י״ח ! הן כל הנפשות‬ ‫בו פעולת הוצאת הלב׳ או הכבד׳ בשם מות־קליני )שם‬
‫מות־ראשוני שבדו מלבם(‪ ,‬וזה בא רק למען להשקיט‬
‫לי הנד״ כנגש האב וכנפש הבן לי הנר״ והדברים‬
‫עתיקים‪.‬‬ ‫את מצפונם של הרופאים המבצעים זאת׳ או יותד‬
‫ד( ע ל כן יש להרעיש עולמות על זה בלי חת‪ .‬וכמר‪,‬‬ ‫נכון‪ ,‬את מצפונם של האנשים בעלי־הנפש המזדעזעים‬
‫גדולים המד‪ ,‬דברי ד׳רמכ״ם בפ״ח מד‪,‬׳ יסודי התורה‬ ‫לשמוע על הוצאת לב או כבד מבן אדם בשעה שנמצא‬
‫הלבד‪ ,‬ז׳‪ ,‬שבחכמת אלקים אשר בקרבו‪ ,‬כלל בפסקו‬ ‫בו עדנו רוח־חיים‪] ,‬ואגב‪ ,‬בדברי על זה עם פרופיסור‬
‫באיסור שפיכת דמים של חבירו כדי לד״ציל עי״כ את‬ ‫רופא־לב־גדול‪ ,‬ויר״ש ות״ח׳ הוא ממש היה מזועזע‬
‫עצמו‪ ,‬ושהוא ביהרג ואל יעבור‪ ,‬גם דבר זה‪ ,‬שלא‬ ‫מהמתרחש‪ ,‬מהמבצעים׳ ושקדם להם׳ ושאחריהם‪,‬‬
‫להרוג נפש מישראל ״כדי לרפאות נפש אחרת״ )יעוין‬ ‫ואמר לי שאץ שום ספק בדבר שבאותה שעה של‬
‫בלשון דבריו(‪ ,‬ומהו המציאות של להרוג נפש מישראל‬ ‫ביצוע־הכריתה‪ ,‬ישנו להתורם עוד פעימת לב עצמית‬
‫כדי לרפאות עי״ב נפש אחרת אם לא כדי ליקח מדמו‬ ‫טבעית‪ .‬ושאל באיראניע! האם לא יהא מותר לי‬
‫או מאבריו כדי לרפאות עי״ב נפש אחרת?‪ ,‬ואם‬ ‫לחלל עבור חולה כזה את השבת כדי להאריך כל‬
‫לתרגם זאת למציאות של זמנינו‪ ,‬הוי אומר! כדי‬ ‫האפשר את חיץ ל‪ ,‬וכן האם אסור לי כבר להלינו ל‪ ,‬או‪,‬‬
‫לד‪,‬שתילם בנפש אחרת‪ .‬ובאה גם על זה האזהרה‬ ‫׳האם אני צריך כבר להזהיר את הכהנים מטומאת‬
‫החמורה של ״אין מאבדין נפש מפני נפש״‪ ,‬ושהוא‬ ‫מת דדינו כבר כשנשברה מפרקת ל והשאלות נוקבות‬
‫ביהדג ואל יעבור‪.‬‬ ‫ויור מ ת חדרי נפש[‪.‬‬
‫ה( באשר על כן החובה על רועי־ישראל‪ ,‬ועל כל‬ ‫ומכירו שישנה עוד באותו רגע חיות עצמית בלב־‬
‫מי שבידו לעשות למען מניעת רציחת*‬ ‫התורם‪ ,‬אם כן כרותת הלב או הכבד ממנו‬
‫נפשות במסוה־רפואית‪ ,‬לעמוד על המצפה ולד‪,‬זהיר‬ ‫גובל ממש עם רציחה‪ ,‬כמאמרם ז״ל בשבת דף קנ״א‬
‫על הענין החמור הזה‪ ,‬ולא לתת מנוח למבצעי רציחות‬ ‫ע״ב ‪ :‬והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופד דמים‪.‬‬
‫כאלה‪ .‬וד‪,‬׳ הרחום וחנון לא ימנע טוב מההולכים‬ ‫וכך נפסקה ההלכות בפשטות‪ ,‬באין חולק׳ ברמב״ם‬
‫בתמים‪ ,‬ויעורר לבות בני האדם המעורבים בזה‬ ‫בפ״ד מה׳ אבל הלכה ה׳‪ ,‬ויו״ד סימן של״ט‪ .‬ועוד‬
‫במישרין ובעקיפין‪ ,‬לסגת מדרכם הנלוזה ולשוב לפניו‬ ‫פוסק הרמב״ם בפ״ב מרוצח‪ ,‬דאחד ההורג את הבריא‬
‫לאהבה וליראה את שמו ולשמור תורותיו שבכתב‬ ‫או את החולה הנוטה למות ואפילו הרג את הגוסס‬
‫ושע״פ‪ ,‬ומתוך התעוררותא דלתתא נזכה גם לידי‬ ‫נהרג עליו‪.‬‬
‫התעוררות דלעילא‪ ,‬והרופא כל בשר יפליא לעשות‬ ‫וכידוע‪ ,‬מאז ומקדם׳ והתאמת הדבר עוד בימינו׳‬
‫אתנו פלאי פלאות‪ ,‬ויהא עמנו כאשר היה עם אבותינו‪,‬‬ ‫קרו מקרים ידועים בארצות שונות‪ ,‬שפעולת‬
‫לא יעזבנו ולא יטשנו‪ ,‬ויברך אותנו בכל אשר נעשד״‬ ‫המוח נפסקה אצל כמה וכמה בני אדם הרבה זמן לפני‬
‫בכו״ב בחינות נג א ת ונסתרות‪ ,‬לנו ולבנינו עד עולם‪.‬‬ ‫הפסקת פעולת הלב‪ ,‬והמשיכו לחיות ככה עוד עידן‬
‫* ♦ *‬ ‫זעידנין‪ ,‬וקרה אפילו שכמה התעוררו לאחד זמן‬
‫קמה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫נק׳ חי‪ ,‬ובפרט כשעדיץ מרג שים פעימת הלב‪,‬‬
‫אע״פ שלא נראים סימני הנשימד״ לצורך השתלה‪,‬‬
‫נחשב לשפיכת דמים ממש‪ ,‬ויש בזה מעשר‪ ,‬רציחה‬
‫הנוגע לתורם הלב‪ ,‬ולרוב גם לנשתל‪.‬‬
‫ואוי לנו שנמצאים בדורינו כאלה הנותג ם יד‬
‫לפשע זה תחת מסוה של רפואה‪ ,‬כי אין להשתלות‬
‫כאלה מציאות היתר ע״ם ההלכה‬
‫ומצטרפים אגו בזה לדעתם דע״ת של גדולי ישר׳‬
‫האמיתים שפעולד‪ ,‬זאת נחשבת שפיכת דמים‬
‫ואץ נכנסת כלל בדין ורפא ירפא מכאן שניתן‬
‫מסות לרופא לרפאוה‬
‫והקב״ה ירחם על חולי עמו ביתישראל — ומח־י‬
‫החיים יתן להם חיים טובים ארוכים ומתוקנים—‬
‫ואתר‪ ,‬תבער דם הנקי טקרבד כי תעשה הישר‬
‫בעיני ה׳‪.‬‬
‫ע״ז בעה״ח — מצפה לרחמי ה׳‬
‫שמואל הלוי ואזנר‬
‫פרק ב‬
‫ב ה מ ש ך לדברי בפרק הקודם אודות השתלת לב‬
‫וכבד‪ ,‬למען התועלת אני בא ס ה להוסיף‬
‫כמה אמרים שישתקפו מהם דעת־תורה שעיקר חיות‬
‫האדם קשור עם הלב יותר מעם המוח‪ ,‬ושאץ להתחשב‬
‫על פי ההלכה עם דעת תפאי ם שמנסים לקבוע להיפך‪,‬‬
‫וכמו ‪ p‬להבהיר שהפסקת הנשימה דרך האף קובעת‬
‫רק לזמר שאץ דופק בלבג‬
‫א( בדבר* הזה אם חמת כל בעל חי תלוי במוח או‬
‫בלב נחלקו קדמוני חכמי או״ד‪-‬‬
‫גאלינום קבע שהחיות תלוי במוח‪ .‬ואריסטו סבר‬
‫ההיפך שהכל תלוי בלס ובא המורד‪ ,‬הגדול‬
‫והרופא האמיתי רבינו הרמב״ם ז״ל והכריע כדעת‬
‫אריסטו שהזזיות תלוי בלב‪ ,‬ו כ ל עוד שיש חמת ‪n‬‬
‫דין חיים על ה ‪r‬ור הזד‪-‬‬
‫בחוד שלנו קובע דעת הרמב״ם ז״ל‪ ,‬והוא הסוף פסוק‬
‫מ ה לגבינו‪ ,‬וכך אנו מוצאים להגאון החכם‬
‫צבי ז׳ ל בת שומתמ סימן ע״ז‪ ,‬שקובע מסמרות בזד‪-‬‬
‫ומוסיף לומר חק» הסובר שהתנועה הוא במוח‪ ,‬מכל‬
‫מקום מודה הוא שאץ החיות תלויה אלא בלב כי בזה‬
‫לא נחלק אדם מעולם‪ ,‬ומסיים בלשון ! ״והחילוף שבץ‬
‫מתנענע ומפרכס — לחי‪ ,‬הוא מבואר לכל חי‪.‬‬
‫וכך פציט להרשב״ץ ז״ל בספרו יבץ שמועה שמנתח‬
‫תפקידי הלב וד‪,‬מוח והכבד בקרב בעל חי‪,‬‬
‫וכותב ח״ל ״ויש בב״ח שלשה אברים ראשיים והם‬
‫הלב והמוח תעבד סימן להם מל״ך‪ ,‬וראש לכולם‬
‫הוא הלב ו»סם משתלחים אל המוח ואל ועבד כחוו^‬
‫בח המוח ההא החוש והתנועה וכד‪ ,‬יכח ועבד ד ‪a‬נ כה‬
‫ההזנה וכר׳ ואלו דעותות קרוים בתזות טבעךווד וכח׳‬
‫המוח ק תי ם מ ע ת נ«עיות‪ ,‬וכהות חלג ד& כח החיים‪,‬‬
‫סימן סו‬ ‫שו‬
‫פרק זה פרסמתי לראשונה מ מנו בכתבי־עת תחת‬
‫השם ״גילוי ד ע ת' ופורסם גם ברחובות קריה על ידי‬
‫הועדה הצימרית להגנת כבוד האדם‪.‬‬
‫ב ד ב ב ד עם פירסומי זה פרסם בכיוון זה בשם ״פסק‬
‫דין' מכובדי הגדול הגאון העצום כקש״ת‬
‫מוהר״ר יצחק יעקב וייס שליט״א רב ואב״ד בפעיה״ק‬
‫ת״ו בעהט״ס הנפלאים ״מנחת יצחק״‪ .‬ולתועלת הענין‬
‫אני מפרסמו בזת וזה לשונו!‬
‫״נזדעזעתי לשמוע שמועה מחרידה כי יצאו‬
‫אנשים בני בליעל מרימי יד בתורת משה וגזרו‬
‫גזירה לבצע השתלות כבד ולב מתוך גוויות‬
‫גוססות ואנשים חיים נטולי הכרה‪ .‬להתיר‬
‫בפרהסיא שפיכות דמים ורצח רח״ל‪ .‬וכבר מלתי‬
‫אמורה כאז ‪ p‬עתה כי שתילת הלב והכבד‬
‫שהתחילו הרופאים לעשות הוא רציחת שתי‬
‫נפשות ממש‪ ,‬כי הוצאת הלב או הכבד מגוף‬
‫המושתל בו בזמן שעוד עשוי הוא לחיות באברים‬
‫אלה ימים ושטים‪ ,‬מהוה רצח בפועל‪.‬‬
‫הנני להזהיר בכח תורתנו הק׳ שאף אחד לא‬
‫יעח ח״ו לתת היתר לדבר זה‪ ,‬כי זה פוגע ביסוד‬
‫היסודות של תוה׳ק וחלילה לפרוץ פרץ כלשהו‬
‫בתורת משד‪ -‬ופדרץ גדר ישכנו נחש לא יאבה‬
‫ה׳ סלחז א וגר‪.‬‬
‫וחובה על כל אחד ואחד לעשות כל מה שביכלת‬
‫לוער עצת זדים ולבטל פורעניות זו ולבער דם‬
‫נקי מקרב ישראל‪.‬‬
‫והקב״ה יסיר חרפת עטו ויחוס עם עני ודל‬
‫להוושע בה׳ תשועת עולמים אמן‪.‬‬
‫הכו״ח למען כבוד ה׳ ותורתו‬
‫יצחק יעקב ווייס‬
‫רב ואב״ד פעיה״ק ת״ו‬
‫הועדה הציבורית הנ״ל שאזה העתקים מהנז״ל‬
‫לבל רבגי הארץ וגם מחוצה לה בצירוף בקשה מה״ל ‪I‬‬
‫״נבקש ממע״ב הרב שליט׳א להודיע ללא איחור על‬
‫הצטרפותו לחוו׳ד חנ׳ל‪ ,‬לאשר בחתימת ידו על‬
‫הנ ל ^ למסה*‪.‬‬
‫״אני הח״מ מצטרף לדעתם של הגר״ם פיינשטיין‬
‫זצ״ל‪ ,‬ויבלחט״א הגאונים האדירים הג רי׳י דים‬
‫שליט׳א והגרא״י תלדינברג שליט״א‪ ,‬ומאשר‬
‫זאת בחתימת ‪T‬״■‪.‬‬
‫הרבה והרבה רבנים נענו לקול הקריאה וצ ‪T‬פו‬
‫את חתימת ידם כמבוקש‪ ,‬ומהם פרסמו גילדי־דעת‬
‫םיוחדים ומפורסים בכמה כתבי עת והעממד על‬
‫חומרת האיסור‪ .‬ואחד מהמיוחדים שבהם הגאון הגר״ש‬
‫ומזגר שלינ^א הגאב״ד ו ^ ם לזכרון מאיר בני ברק‬
‫ובעהמה״ם היקרים שבט הלוי פירסם גילוי דעת‬
‫בז ה׳לו‬
‫החני םד« להביע דעתינו העני' דע״ת שכריתת‬
‫לב או כבד מחולה מ פן שלפי דעת תוה״ק עדיין‬
 ‫ציץ אליעזד חי״ז‬ ‫סימן סז‬
‫עובר בל״ת ואם רצח בזדון בג^ני עדים מיתתו בסייף‪,‬‬
‫וכך כותב בספר אמרי בינד‪ ,‬להגאון מקאליש ז״ל‬
‫חאו״ח ה׳ שבת סימן ט׳ דחרש ושוטה בודאי ההורגן‬
‫חייב כמ״ש הרמב״ם ריש ה׳ רוצח כל ההורג נפש‬
‫אדם מישראל עובר בל״ת דלא תרצח ומיתתו בסייף‪,‬‬
‫וחרש וקזוטה נפש אדם מישראל נקראין כיון דאסור‬
‫למספא להו איסור בידים‪ ,‬ובני כריתות הן ובני זביחה‬
‫כשגדול עע״ג‪ ,‬וגם הנולדים מד‪,‬ם ישראלים הם ובן‬
‫כשר הוא למיפטר מיבום‪ ,‬וחז״ל תקנו לד‪,‬ם נישואין‬
‫וכדומה לכמה ענינים יעו״ש[‪.‬‬
‫ו ד ע ת רופאים לשינוי פני הדברים ממה שקבעו‬
‫לנו חז״ל הקדושים אין בד‪,‬ם בכדי לשנות‬
‫כלל וכלל בהיות וגילוייהם ומסותיהם עומדים בניגוד‬
‫לחז״ל‪ .‬וזהו חוץ מה שיודעים אנו עפ״י נסיונות רבים‬
‫מקדם ומאז שקביעות הרופאים בענקני רפואה ע״פ‬
‫חכמתם ותגליותיהם המה תמיד לא סוף פסוק׳ ומה‬
‫שלפנים קבעו שזר‪ ,‬תרופד‪,‬־מציאותית‪ ,‬קובעים לאחר‬
‫זמן מה שהיא חסרת ישע׳ ועוד כמזיק׳ והוא דבר שגם‬
‫הרופאים לא מסתירים זאת‪ ,‬ומכריזים על כך בכמה‬
‫הזדמנויות שיתכן וקרוב לודאי שכעבור כמה שנים‬
‫יקבעו אחרת לפי תגליות נוספות‪.‬‬
‫ו ל א מלבי אני אומר זאת‪ ,‬פוק חזי לאחד מגדולי‬
‫הראשונים הריב״ש ז״ל בתשובותיו סי' תמ״ז‬
‫שקובע בכזאת‪ ,‬כי דברי רופאים ‪ ,.‬לא יכולים לשנות‬
‫בעל פי ידיעתם בחכמת הרפואה ממה שקבעו חז״ל‪,‬‬
‫ולשואל שם הוא משיב דברי נגידים‪ ,‬ודברים קשים‬
‫כגידים לאמר‪ :‬״ידע האדון שאין לנו לדון בדיני תורתנו‬
‫הקדושה ומצותיה עפ״י חכמי הטבע והרפואה שאם‬
‫נאמין לדבריהם אין תורה מן השמים חלילה׳ כי כן‬
‫הניחו הם במופתיהם הכוזבים‪ ,‬ואם תדין בדיני‬
‫הטריפות ע״פ חכמי לרפואד‪ ,‬שכר הרבה תטול מן‬
‫הקצבים כי באמת יהפכו רובם ממות לחיים ומחיים‬
‫למות ויחליפו חי במת וכו׳ ואנחנו על חז״ל נסמוך‬
‫אפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל שד‪,‬ם קיבלו‬
‫האמת ופירושי המצוה איש מפי איש עד משרע״ה‪,‬‬
‫ולא נאמין אל חכמי היוונים והישמעאלים שלא דיברו‬
‫רק מסברתס ועפ״י איזה !נסיון מבלי שישגיחו על‬
‫כמה ספיקות יפלו בנסיון וכו׳״ יעו״ש‪.‬‬
‫וממיגו‪ ,‬מרבינו הריב״ש ז״ל‪ ,‬נקח ללמוד להתנהג‬
‫בכאמור בהיקש ובק״ו כאשר מדובר לסטות‬
‫מדברי חז״ל בדברים הנוגעים אל הנשמה‪ ,‬בקביעת‬
‫חיים או מות לגפש האדם׳ וממש מה שהריב״ש‬
‫קובע לנו ״כי באמת יד‪,‬פכו רובם ממות לחיים ומחיים‬
‫למות ויחליפו חי במת״‪ ,‬אנו רואים שקוים כך אצל‬
‫הרופאים בקביעת חיי האדם׳ בדור ההשכלה׳ בתקופת‬
‫הח״ס ז״ל רצו להחליף מת בחי ולעכב קבורתו מספר‬
‫ימים ה«״ס ודעימיה לחמו נגדם‪ ,‬בכל תוקף ועוז‪,‬‬
‫וכעת הגדילו הטא ופשע להחליף חי במת ולרצוח‬
‫נפשות למען ״לעשות לד‪,‬ם שם בארץ״‪.‬‬
‫שו״ ת‬ ‫קמו‬
‫כי לפעמים יתקיים האדם בלא מזון ויתקיים בלא חוש‬
‫ותנועד^ אבל אם יתבטלו מתנועותיו ויתקרר הב׳׳ח‬
‫ימות‪ ,‬וזהו וימת לבו בקרבו ויהי לאבן‪ ,‬ובן כתוב מכל‬
‫משמר נצור לבו כי ממנו תוצאות חיים״ יעו״ש‪.‬‬
‫ו כ ד מביא החכם צבי בתשובתו האמורה בשם האר״י‬
‫ז״ל כתנא דמסייע שעיקר החיות קשור בלב וכותב‬
‫וז״ל! גט״הרב האלקי כמוהר״ר יצחק לוריא זצוק״ל‬
‫אשר רוח אלהים דיבר בו הסכים למח שהוא מפורסם‬
‫לכל אנשי העולם שהלב הוא משכן לנפש החיונית‬
‫והוא המת לאחרונה אחרי מיתת כל האברים הרחוקים‬
‫והקרובים אליו״‪.‬‬
‫ב( א מנ ם מציגו בחז״ל ביומא ד׳ פ״ה שאמרו דעיקר‬
‫הזזיות הוא באן* כדכתיב כל אשר נשמת‬
‫רוח חיים באפיו‪ ,‬וזה מטעה לחשוב שאם נשימת החוטם‬
‫נפסקת — שרוצים לקבוע שזה בא כתוצאה מהפסקת‬
‫פעולת המוח‪ ,‬אזי הוא נחשב למת‪ ,‬ולד‪,‬וכיח מזה‬
‫שהחיות תלוי במוח‪.‬‬
‫של חז״ל בזה הוא לחומרא‬ ‫הנ ה המכוץ האמיתי‬
‫כשזה בא לאחר שדפיקת הלב נפסקה׳ וכך מבאר‬
‫בהדיא רש״י ז״ל ביומא שם וז״ל ‪ :‬ומר אמר עד חוטמו‬
‫דזימנין דאין חיות ניכר בלבו וניכר בחוטמו עכ״ל‪,‬‬
‫וזדי שאמרינן בגט׳ שם שממעלה למטה כיון דבדק‬
‫ליה עד חוטמו שוב אינו צחיד‪ ,‬הוא מפני דתליגן‬
‫דמסתמא גם אין כבר חיות בלב‪ ,‬אבל כל היכי שרואים‬
‫שיש חיות בלב אזי ברור הדבר דאז דינו כחי שנשמתו‬
‫דופקת‪ ,‬כדברי רש״י ביומא שם‪.‬‬
‫והגאון החכם צבי ז״ל בתשובתו שם השיב לשואלו‬
‫על כך‪ ,‬דאדרבה מד‪,‬גמ׳ ביומא שם ראיה‬
‫שהכל תלוי בלב‪ ,‬אלא דלפעמים אף שהנשמה עדיין תוך‬
‫הלב אין הדפיקה ׳ניכרת בלבו‪ ,‬ר״ל מבחוץ על החזה‬
‫כיון שהדפיקה חלושה היא מבפנים‪ ,‬אבל הנשימה‬
‫היוצאה מן הלב דרך הריאד‪ ,‬היא ניכרת כל עוד שד‪,‬לב‬
‫חי‪ ,‬וזה דבר ברור מאד שאין נשימה אלא כשיש‬
‫חיות בלב שממנו ולצרכו היא הגשימה וכו׳ ודרך‬
‫החוטם יוצא האויר החם מן הלב ונכנס בו אויר קר‬
‫לקרר הלב‪ ,‬ואם אין לב אין גשימד‪ ,‬יעו״ש‪.‬‬
‫ו כ ר קובע גם הגאון הגרי״ש נאטאנזא‪:‬ד‪,‬ן ז״ל בספרו‬
‫דברי שאול על יו״ד סימן שצ״ד בד‪,‬משך דבריו‬
‫שם כי ברור כשמש דקביעת ההיות הוא הדופק על‬
‫הלב והנשמת־אף ע״ש‪.‬‬
‫ג( ׳ מע ת ה אחרי שיוצא לנו הדבר בבירור גמור כי‬
‫על פי הדין והד‪,‬לכה עיקר החיות תלוי‬
‫בלב‪ ,‬אין מקום של ספק כי כל עוד שישנו בד‪,‬תורמ‬
‫פעימת־לב־עצמית הרי הוא כחי לכל דבר‪ ,‬וד‪,‬מוצ׳‪:‬ז או‬
‫את לבו דינו כרוצח‪.‬‬
‫]וז א ת להדגיש )מפני מעשה שהיה( כי חומר האיסור‬
‫בזה לא נחלש אם לוקחין את הלב או הכבד‬
‫מאדם שאינו שפוי בדעתו‪ ,‬כי הוא כלול במד‪ ,‬שפוסק‬
‫הרמב״ם בפ״א מד‪,‬׳ רוצח דכל הורג נפש בן אדם‬
‫קמז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן סו‬
‫לזה הכרתי ופלתי שם כאשר ניטל הלב מבעל חי אע״פ‬
‫שנמצא בגופו אבר אחר כדמותו וכתבניתו ובו משכן‬
‫רוח חיוני וממלא תפקידו של הלב ונותן לו החיות‪,‬‬
‫בכל זאת אץ זה מוציא אותו מגדר טריפה׳ היות ועכ״פ‬
‫ניטל ממנו לבבו הטבעי כדיעו״ש‪ ,‬וא״כ ה‪,‬א הדין‪,‬‬
‫ואולי הדבר עוד במכש״ב שנקבע בכזאת כאשר כורתים‬
‫ממנו לבבו וכבדו הטבעי ומשתילים בקרבו לבבו או‬
‫כבדו של אדם אחר׳ וכאשר רואים אנו כי הגוף לוחם‬
‫בכל כחו נגד זד‪ ,‬ודוחה אותו בכל מדת היבלת‪.‬‬
‫ואם אנו צודקים בד‪,‬אמור שעושים אותו טריפד‪,‬‬
‫ע״י כריתת לבבו או כבדו הטבעי ונשאר‬
‫במצב בזה‪ ,‬ואצל אדם הרי לא קובע מד‪ ,‬שחי יותר‬
‫מי״ב חדש לד‪,‬וציא אותו עי״כ מגדר טריפד״ דאדם‬
‫אית ליה מזלא כדכותבים התום׳ בכמד‪ ,‬מקומות בש״ם‬
‫)יעוץ בתום' גיטין ד׳ נ״ו ע״ב‪ .‬וזבחים ד׳ קט״ז ע״א‪,‬‬
‫ובעוד מקומות(‪ ,‬אם כן הרי ישנם כמר‪ ,‬מגדולי הפוסקים‬
‫רוא״ח דס״ל להלכה דהעושה אדם טריפד‪ ,‬חייב עליו‬
‫)יעוין ביד רמד‪ ,‬םנד‪,‬דרין ד׳ ע״ח‪ ,‬ושו״ת ריב״ש סי'‬
‫רנ״א‪ ,‬ובספר למודי ה׳ לימוד קס״ח‪ ,‬וכן בספר פתח‬
‫הדביר על או״ח ח״ב סימן קצ״ט יעו״ש וד‪,‬דברים‬
‫ארוכים ואין כאן המקום לד‪,‬אריך בזה(‪.‬‬
‫זאת דבמקום שהוא ודאי טריפה גם בבעל חי‬ ‫ועוד‬
‫)ולא רק באדם( לא מועיל מד‪ ,‬שחי יותרמי״ב‬
‫חדש להוציא אותו עי״כ מגדר של טריפד״ כאשר פוסק‬
‫הרמ״א ביו״ד סימן נ״ז סעי׳ י״ח‪ ,‬ולא מד‪,‬ני אפילו‬
‫אם הוא מרבה כחול ימים יעו״ש בש״ך ואכמ״ל‪.‬‬
‫כאשר מראשית בזאת הודעתי‪ ,‬יש לד‪,‬זדעזע‬ ‫ז( לזאת‬
‫על מפנה־הד‪,‬תדרדרות לחזור לנסות באן‬
‫בארצנו הקדושה לד‪,‬שתיל לבבות‪ ,‬ובד‪,‬וספת חטא על‬
‫פשע גם לד‪,‬שתיל כבד‪ ,‬דלפנינו רציחת נפשות‪ ,‬דבר‬
‫שצריך לועזריד כל לב ונפש‪ ,‬ואין לד‪,‬תברך ולומר‬
‫שלום יהי׳ לי‪ ,‬אלא יש להתקומם נגד זה במלוא הישות‬
‫ולהרעיש עולמות על כך השכם והערב‪ ,‬ולא לתת‬
‫מנוח למבצעי רציחות כאלד״ ולמסייעים בידם‪ ,‬אשר‬
‫רק היצר הישן נושן של ״נעשד‪ ,‬לנו שם״ הסוכן באדם‪,‬‬
‫הוא זד‪ ,‬שדוחף אותם לד‪,‬תדרדר במדרונים מסוכנים‬
‫כאלה‪ ,‬ומסנור את עיניד ‪ a‬מלראות נכוחה כי דרבי‬
‫השתלות כאלד‪ ,‬דרכי שאול המה ויורדות אל חדרי‬
‫מות‪ ,‬ופותחות גם פתח פתוח נרחב כללי אלזל בחיי‬
‫אדם זלזול כזד‪ ,‬שעוד לא היה כמוהו‪ ,‬ה׳ ירחם‪,‬‬
‫ח( מ‪,‬י יתן ויפקחו עיני עורים הד״לכיט בדרך חתחתים‬
‫ויראו ויכינו את אשר לפניהם‪ ,‬ואז צדיקים‬
‫יראו וישמחו‪ ,‬ויקוים בנו במד‪,‬רה חזון הנבואי)ביחזקאל‬
‫ל״ ‪ ! (0‬ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם‬
‫והסירותי את לב ‪ p w‬מבשרכם ונתחי לבם לב כשד‪,‬‬
‫ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר כחוקי תלכו‬
‫ומשפטי תשמרו ועשיתם‪ ,‬וישבתם בארץ א שי נתתי‬
‫ש ו״ ת‬
‫והנה רואים אנו כי כבר קבע לנו הריב״ש ז״ל מד‪,‬‬
‫שבא וקבע ד״ח״ם ז״ל )שציטטתיו בגי אי דעת‬
‫שלי( שבל מד‪ ,‬שקבעו לנו חז״ל בזד‪ ,‬מקובל ד‪,‬יד‪ ,‬זד‪,‬‬
‫בידם איש מפי איש עד מרע״ד‪ ,‬ולכן עלינו לסמור‬
‫עליד״ם אפילו יאמרו לנו על ימין שד‪,‬וא שמאל׳ ובד‪,‬וםפת‬
‫אזד‪,‬רד‪ ,‬המורד‪ ,‬שאם נאמין בכאלד‪ ,‬לוזכמי ד‪,‬טבע‬
‫והרפואד• ״אין תורד‪ ,‬מן ד‪,‬שמים חלילד‪,‬״‪.‬‬
‫ד( כזה וכיוצא בזד‪ ,‬כותב גם הגאון בעל אורים‬
‫ותומים ז״ל בספרו כרתי ופלתי בסימן מ׳‬
‫סק״ד וז״ל! ״ומה בכך שמכחיש חוקות הטבע וכי‬
‫עי״כ יצא חורבד‪ ,‬כמו שיש לחוש אם נכחיש כללות‬
‫ד‪,‬תורד‪ ,‬בטדיפד‪ ,‬אינד‪ ,‬חיה וכדומה‪ ,‬ובפרט יסודות‬
‫חכמי טבע בנוים ע״פ נסיון‪ ,‬היום היתד‪ ,‬הסכמה כך‪,‬‬
‫וכאשר באו אנשים שדאו ההיפוך אף הם נזורו אחור‬
‫מהסכמתם ועשו כלל אחר‪ ,‬וכן תמיד‪ ,‬עד כי עכשיו ע״י‬
‫נסיון בזד‪ ,‬נזורו אחור ממש מכל הנחת גלילות ארסט״‪,‬׳‬
‫וכדומד‪ ,‬ובחרו הנחות ויסודות חדשים״ עכ״ל‪.‬‬
‫ה די לנו שהגאון בעל כרתי ופלתי ז״ל איננו מתפעל‬
‫כלל אם אפילו מוצאים כללי הלכד‪ ,‬שנוגדים‬
‫חוקות הטבע‪ ,‬דלנו ד עי התורה הוא הטבע היסודי‬
‫המקיף את כל החיים‪ ,‬ובאור פני אלד‪,‬ים נתן לנו תורת־‬
‫חיים‪ ,‬ובפרט כאשר לעומת זה כל יסודותיהם של‬
‫חכמי הטבע והרפואה בנוים על אבני־תד׳ו׳ ומה שזה‬
‫מנד‪ ,‬כעת בא זה לאחר זמן וסותרו‪ ,‬ומד‪ ,‬המר‪ ,‬אפילו‬
‫חלמשי־צור כאלד‪ ,‬נגד החיי עולם‪ ,‬היא תורד‪ ,‬שבעל‬
‫פד״ שנטע נותן התורה בתוכנו‪) .‬ויעוין עוד בבני אהובה‬
‫בפי ט״ו מה׳ אישות ה״א‪ .‬וכו״פ סי׳ קפ״ח סק״ה יעו״ש(‪.‬‬
‫מיוחדת היא ענין נאמנות הרופאים׳‬ ‫ה( פרשה‬
‫הדבר תופס יריעה נרחבד‪ ,‬בספרות ד‪,‬ד‪,‬לכד‪,‬‬
‫עד היכן נאמנותם מגעת‪ ,‬ואין ברצוני לד‪,‬תעכב על‬
‫נושא זה כאן כדי שלא תתפרש — כאשר כבר רוצים‬
‫לפרש — כאילו מ‪1‬יעי'הד‪,‬תנגדות לד‪,‬שתלה נובעמכח‬
‫בעיא זאת‪ ,‬כאשר לאמיתו של דבר אפילו אם נקבל את‬
‫נאמנותם בזד‪ ,‬גם כן איסור ההשתלד‪ ,‬של כבד ולב‬
‫הנלקח מאדם שלבו פועם פעימה עצמית וטבעית‬
‫במקומה עומדת‪ ,‬כאקזר נתבאר הדק היטב‪.‬‬
‫‪ 0‬ה ב ה ר ה נוספת על כל האמור יש להבהיר כי חומרת‬
‫הבעיא היא לא רק לגבי התורם‪ ,‬כי אם‬
‫לגבי הנשתל אשר כורתים ממנו לבו הטבעי ‪ W‬את‬
‫כבדו השלם ולא רק אם לאחר מיכן הוא נפטר בזמן‬
‫קצר דאזי הוא רצח ממש‪ ,‬אלא אפי א אם נשאר בחיים‬
‫וחי כמד‪ ,‬חדשוים או אפילו שנה ויזתר‪ ,‬והוא במקרה‬
‫והנשתל הוא עדיין איננו לפי מצבו בגדר טריפה לפי‬
‫ההל׳ — ויש לד‪,‬ניח שבד‪,‬רבר‪ ,‬מקרים הוא בבזה —‪ ,‬דהרי‬
‫על ידי שכורתים לבו הטבעי מקרבו הוא נעשה עי״כ‬
‫)אם לא בגדר של נבילד‪ (,‬לכד‪,‬״פ בגדר של טריפה‪,‬‬
‫ור‪,‬״ה ככר‪ ,‬בכבד‪ ,‬וד‪,‬דעת נותנת שעל ידי ששותלים‬
‫במקום זה בקרבו לב או כבד של איש אחר אין מוציאים‬
‫אותו עי״ב מגדר זה של טריפה׳ כאשד כותב בדומה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫של חיות בשאר אברים ואיתרע רובא לפנינו יש‬
‫אמר דלא סמכינן אבדיקת חוטם יעו״ש‪.‬‬
‫וזז פ הי ר ש״ ם ז״ל אומר את דבריו אפי א כשיש רק‬
‫חיות בשאר אברים‪ ,‬ולא בלב׳ ומינה‬
‫בק״ו בן בנו של ק״ו כשמוצאים שישנה עדי? חיות‬
‫ופעימת־לב‪ ,‬דאז י בודאי ובודאי דלא סמכינן כלל‬
‫על זה שנפסקה הנשימה דרך האף‪ ,‬ודינו כחי גמור‪,‬‬
‫כי הלב הוא כח החיים‪.‬‬
‫ולקציעתו של המהרש״ם דכל שיש עדנה חיות‬
‫באתה אבר מהאברים דנחשב עדיץ עי״ז‬
‫כחי‪ ,‬אנו מוצאים סמוכין א בשו״ת חתם סופר ז״ל‬
‫סימן של״ח‪ ,‬שכותב כהמשך דבריו בזה״ל‪ :‬״כל שאחר‬
‫שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה אם אחר כך‬
‫בטל הגשימה אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה‬
‫שהוא מת ע״ש‪ ,‬הרי דס״ל להגאון החתם סופר ז״ל‬
‫דביטול הנשימה מועילה לקבוע את המיתה רק אם‬
‫באה ״לאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה״‪,‬‬
‫ומכלל הן אתה שומע לאו‪ ,‬דהא כל שיש בו עדיין‬
‫איזה דפיקה באיזה אבר שהוא ואיננו מוטל כא ‪p‬‬
‫דומם‪ ,‬אזי חוששין שאולי הוא יוצא מן הכלל‪ ,‬ויש‬
‫לחוש שמא עדנו חי‪ ,‬ומן הצורך להמתין עד שיתברר‬
‫מצבו לנכון‪.‬‬
‫ב( עו ד אנו מוצאים להגאון הפני משה ז״ל בירושלמי‬
‫פ״ח הלכה ה׳‪ ,‬על זה דאיתא בירושלמי שם‬
‫וז״ל! מפקחין עליו בשביל ישראל של שם‪ ,‬עד איכן‪,‬‬
‫תרין אמורין‪ ,‬חד אמר עד חוטמו וחורנה אמר עד‬
‫טיבורו‪ ,‬מאן דאמר עד חוטמו בהוא דהוה קיים‪ ,‬ומאן‬
‫דאסר עד טי בו ח בהוא דהרה רמן‪ .‬ומבאר הפני משה‬
‫כוונת הירושלמי‪ ,‬דר״ל‪ ,‬דלא פליגי‪ ,‬דמ״ד עד חוטמו‬
‫סיירי‪ ,‬בהוא דהוה קיים כלומר שחזק וקשה הוא‬
‫ונרגש בבדיקת חוטמו אם יש ‪ p‬אמה חיות‪ ,‬ומ״ד עד‬
‫טיבורו בהוא דהוה רכין שהוא רך כשממשמשין בו‬
‫ואינו נרגש בחוטמו‪ ,‬ובודקין אותו עד טיטרו שאפשר‬
‫שעוד ירגישו בו חיות עיי״ש‪.‬‬
‫הן אמנם אין הוכחה ברורה שכתנת הירושלמי הוא‬
‫בדייקא כפירושו זה של הגאון בעל פני משה‬
‫ז״ל‪ ,‬ויש גם פירושים אחרים בכוונת הירושלמי יעו״ש‬
‫בקה״ע‪ ,‬ועוד‪ .‬אבל זאת עכ״פ אנו רואים בבירור‪,‬‬
‫שלהגאון בעל פני משה ז״ל היה פשוט ליה הדבר‬
‫בהלכה זו‪ ,‬דעקרונית כל שיש עדנה איזה חיות במקום‬
‫אחר‪ ,‬דאזי לא קובע כבר מה שלא נרגש נשימת חוטם‪,‬‬
‫ונחשב עדנו כחי‪ ,‬ועל כן כל שיש איזה סיבה לתלות‬
‫מדוע שלא נרגש בו בדיקת חוטם‪ ,‬מותר אפילו לחלל‬
‫שבת כדי לבדוק בעוד מקום בגופו‪ ,‬כגון בטיבורו‪,‬‬
‫כדי לעמוד על הבירור אם נרגש בו עוד חיות‪ ,‬ולכן‬
‫הטה אל זאת הכוונה בדברי הירושלמי‪.‬‬
‫ע ל כן‪ ,‬אם אמרנו לענין שבת‪ ,‬לפי הבבלי וההלכה‬
‫הפסוקה‪ ,‬דמלמעלה למטה כיון דבדק ליה עד חוטמו‬
‫מכיון שהדבר כרוך בחילול‬ ‫שוב אינו צריך‪ ,‬הייט‪,‬‬
‫סימן סו‬ ‫ת‬ ‫ש‬ ‫קמח‬
‫לאבותיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלד׳ים‪,‬‬
‫אמן וא ‪.p‬‬
‫פרק ג‬
‫אני מוצא לנחוץ לפרסם הבהרה נוספת להראות עז­‬
‫כמה שעל פי ההלכה מחויבים לחשוש לחמת־‬
‫אדם כל עוד שנרגש בו נשימת־חוטם או פעימת־לב‪,‬‬
‫והוא הדין נם אם מוצאים למעשה דופק או תנועת חיים‬
‫בשאר אברים‪ ,‬ועוד דבר מה בקשר למות־מוחי‪ ,‬וכן‬
‫בקשר לנשתל עם לב או כבד מגוף אחר‪.‬‬
‫*‬
‫א( פ מ ס ב ת יומא ד' פ״ה ע״א איתא ! תנו רבנן עד‬
‫היכן הוא בודק )מי שנפלה עליו מפולת‬
‫בשבת עד היכן הוא מפקח את הגל לדעת האמת אם‬
‫הוא חי עדנו(‪ ,‬עד חוטמו‪ ,‬ויש אומרים עד לבבו וכף‪,‬‬
‫אמר רב פפא מחאקת ממטה למעלה‪ ,‬אבל מלמעלה‬
‫למטה כיון דבדק ליה עד חוטמו שוב אינו צריך דכתיב‬
‫כל זמ‪1‬ר נשמת רוח חיים באפו‪.‬‬
‫צבר הזכרנו בקצרה בפרק הקודם והסברנו כי מה‬
‫שאמרו ז״ל ביומא הנז׳ דעיקר החיות‬
‫הוא החוטם‪ ,‬כוונתם הוא כשזה נמצא עוד לאחר‬
‫שדפיקת הלב נפסקה‪ ,‬והסתמכנו על דברי רש״י שכותב‬
‫וז״ל» ״ומר אמר עד חוטמו‪ ,‬דזימנין דאין חיות ניכר‬
‫בלבו וניכר בחוטמו״‪ ,‬והיינו מפני ״דלפעמים אף‬
‫שהנשמה עדיץ תוך הלב אין הדפיקה ניכרת בלבו״‬
‫)כלשונו של החכם צבי בתשובתו(‪.‬‬
‫והעירוני‪ ,‬דלפי זה מחוסר עדיץ הבהרה להסביר‬
‫דברי רב פפא שאומר‪ ,‬דמחלוקת ממטה‬
‫למעלה ״אבל מלמעלה למטה כיח דבדק ליה עד חוטמו‬
‫שוב אינו צר ‪T‬״‪ ,‬וככה נפסקה ההלכה ברמב״ם ובשו״ע‪,‬‬
‫ולמה לא חוששין לשמא ישנה פעימת־לב הגס דאין‬
‫בבר נשימה בחוטם?‬
‫ו הנ ה הגם שכבר הסברתי זה בקצרה‪ ,‬ארחיב בזה את‬
‫הדיבור יותר‪ ,‬ואומר כי פשוט הדבר‪ ,‬שהמכוון‬
‫הוא מפני שמסתמא משערמן ותלינן שאם אין חיות‬
‫באף אין כבר חיות גם בל ‪ 3‬דכך הוא עפ״י רובא דרובא‪,‬‬
‫ולבן בשבת אין להמשיך לפקח את הגל עד הלב ולחלל‬
‫שבת עבור כך‪ ,‬אבל כל היכי שרואים ונוכחים לדעת‬
‫שיש חיות בלב אזי ברור הדבר דאז דינו כחי‪ ,‬דנשמתו‬
‫דופקת שם‪ ,‬כדברי‪ ,‬רש״י‪ ,‬ז^ל‪ ,‬ובחול מרהחובה לבדוק‬
‫גם בלב‪.‬‬
‫ו צ צ ה מצינו להגאון המהרש״ם ז״ל בתשובותיו בח׳‪/‬־‬
‫סימן קכ״ד שכותב בפשטות לבאר גם כן הכונו;‬
‫כנ״ל‪ ,‬רזה שאמרו דבלמעלה למטה דאין צריך לבדוק‬
‫רק עד חוטמו‪ ,‬היינו בסתמא‪ ,‬אם ליכא הוכחה להיפך‬
‫םמכינן על בדיקת חוטמו דהוי רוב גמור ואפי׳ מיעוטא‬
‫ליכא אא״כ על צד א׳ מאלף דהוי מיעוטא דמיעוטא‬
‫דאין לחוש לכך גם בפקו״נ‪ ,‬אבל אם רואים איזה סימן‬
‫קמס‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫כן מודים ובאים‪ ,‬כי בדרך כלל גם בקביעת המות‬ ‫על‬
‫על פי מות־המוח‪ ,‬יתכן אפל מצב הפיך למרות‬
‫שלפי הבדיקות והנתונים המדעיים מזולה הי׳ לכאורה‬
‫במצב של מת‪ ,‬באשר שברור וידוע שכל הבדיקות‬
‫הטפניות‪-‬העזמליות מסוגלות רק לשער את חייהם‬
‫או מותם של מליוגי תאים במוח‪ ,‬אך יתכן בהחלט‬
‫שהרבה תאים עדיין חיים אאו שהפוטנציאל החשמלי‬
‫שלד‪,‬ם לא נקלט בתרשיג^ על כן אץ ממדים קליניים‬
‫וטכנולוגים בטוחים מספיק כדי לקבוע בוודאות‬
‫וסופית שאכן מת המוח‪ ,‬והנימוק של מצב 'סופי״ או‬
‫״‪Ton‬״ אינ ט מוחלט כשום קריטריץ‪] .‬אכן « אין‬
‫חקר לתבונתו של הבורא ית‪-‬ש[‪.‬‬
‫רבסיפום‪ ,‬הם בעצמם מעוררים אחרי ככלות הכל‬
‫שתי בעיות חשובות‪ ,‬והמה! א( המצב‬
‫האימיעטי למות כל אברי הגוף — כפי שנדרש‬
‫בהגדרה של מות המוח — איננו מוגדר דיו‪ ,‬כי זה‬
‫יכול לקרות לאחר מספר הדשים‪ .‬ב( המצב ״הבלתי‬
‫נמנע״ של המות שאף הוא הלק אינטגראלי של‬
‫הדרישה לקביעת המות על פי מות המוח אף הוא‬
‫עשוי להשתנות על ידי שיפור הולד ומתקדם במדע‬
‫הרפואי והטכנולוגי‪ .‬והאם בעיות חשובות אלה אין‬
‫בהם בכדי לחסום לפניהם את הדרך ז דרך־לא־דרך‬
‫לפי מושגי ההלבד‪-‬‬
‫על כן ברור ופשוט הדבר בתכלית הפשטות שנם‬
‫מבחי׳ זאת‪ ,‬וגם אליבא דידהו‪ ,‬מן ההכרח שגם לאחר‬
‫קביעה של הפסקת פעולות המוח‪ ,‬זקוקים גם ‪ - -‬כדי‬
‫לקבוע המות — להעדר נשימה והעדר פעילות הלב‪.‬‬
‫*‬
‫ועוד מלה גם בנוגע לנשתל‪.‬‬
‫ה( בפרק הקודם כתבתי והערתי שאפילו אם המושתל‬
‫נשאר חי לשנה ויותר‪ .‬בכל זאת ית ‪p‬‬
‫אמר שגשז«־ בגרר טריפה‪ ,‬וד‪.‬רי ישנם כמד‪ .‬מגדולי‬
‫הפוסקים רוא״ח דס״ל דהעושה אדם טריפד‪ .‬חייב עליו‪,‬‬
‫ויהיו חייבים איפוא לפי שיטות אלה גם על כריתת‬
‫לבבו הטבעי של ד‪.‬גשתל אם לא היד‪ .‬לפני כן בגדר‬
‫של טריפד‪ ,.‬והבאתי סיוע לקביעד‪ .‬האמורה שנשאר‬
‫בגדר טריפד‪ .‬מדברי הגאון בעל כרתי ופלתי ז״ל דס״ל‬
‫דכאשר ניטל הלב מבעל חי אע״פ שנמצא בגופו אבר‬
‫אחר כדמותו וכתבניתו ובו משכן חיוני וממלא תפקידו‬
‫של הלב ונותן לו הוזיות‪ ,‬בכל זאת אין זה מוציא‬
‫אותו מגדר של טריפד‪ .‬היות ועכ״פ ניטל ממנו לבבו‬
‫הטבעי‪ ,‬והוספתי‪ ,‬ראם כן‪ ,‬הדבר עוד במכל שכן שניתן‬
‫לקבוע בכזאת באשר כורתים ממנו לבבו או כבןו‬
‫הטבעי ומשתילים בקרבו לב או כבד של גוף אחר‪_.‬‬
‫בזה ביתר הבהרה‪ ,‬כי רצוני לומר בדיהוספד‪.‬‬ ‫ואבהיר‬
‫של ״מכל ש ‪p‬״‪ ,‬כי אפילו אם נתפוס בהתיא‬
‫דידיה׳ וכפי‬ ‫דד״כו״פ דלא במסקנתו הנד בעובדא‬
‫שמציט להגאון חתזו״א ז״ל בחיו״ד סימן ד׳ אורג‪.‬י״ד‬
‫שכותב לחלוק על הכו״פ‪ ,‬וס״ל דודאי בשר זה המפקד‬
‫סימז ‪W‬‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שגת לכן לא חיישינן יותר למיעוטא דמיעוטא ולא‬
‫מתירץ משום כך להמשיך עוד בחילול שבח■׳ וכדיוצא‬
‫‪ p‬גם מדברי המהרש״ס זע״ל‪ ,‬אבל כל שלא קשור‬
‫הדבר בחילול שבת שעומד מנגד‪ ,‬ובאים לקבוע מותו‬
‫של אדם‪ ,‬אין לקבוע בהפסקת אנשימה בלבד‪ ,‬אלא‬
‫לבדוק גם ביתר חלקי ודופקי הגוף‪ ,‬ובמיוחד אם‬
‫קיים עוד פעימת־לב דבר שמאשרים גם הרופאים‬
‫שלפעמים מפסיק הלב לפעול בשעת המיתה ולפעמים‬
‫הנשימה תחילד<‬
‫דבדרךכלל ניתן לסכם ואמר‪ ,‬דבכלל כל מה שנחלקו‬
‫מ ה הוא רק מאימתי אפשר מסתמא לקבוע‬
‫שנחשב עי״כ כמת‪ ,‬אבל כל שמתברר ש מ ישנה‬
‫עדיין אחה חיות ודופק באמה מקום ש ד ^ אזי מ׳ ע‬
‫יודו מ ה שיש לחוש שחי עדנו‪ ,‬ומכש״ב כשמוצאים‬
‫עדנה פעימת־לב‪ ,‬שבודאי ובודאי שדינו עוד כחי‬
‫לכל דבר‪.‬‬
‫ג( ׳ היו צ א מהאמור‪ ,‬כי נוסף להפסקת פעולת המוח‬
‫אפיא בכללותו‪ ,‬זקוקים לפי ההלכה לשם‬
‫קביעת המות גם להעדר נשימה והעדר פעילות הלב‬
‫וגם לרמת חוסר תפק וחוסר תנועת‬
‫וכל עוד שקיימים דופק או תנועה‪ ,‬איתרע נאמנותם‬
‫של דופאים לבוא ולקבוע מותו של זה‪ .‬וכך‬
‫כותב בשו״ת מהרש״ם שם‪ ,‬דדברי הרופאים אין‬
‫מכריעין בכל כה״ג‪ ,‬דכבר כתב הבחיי ס׳ משפטים‬
‫דדוקא בחלאים החיצונים יש לסמוך על דבריהם ע״ש‪.‬‬
‫]להגע בעצמך‪ ,‬אם אחרי מות המוח כולו‪ ,‬לרבות‬
‫מה שקוראים גזע־המוח‪ ,‬ימשיך האיש הזה‬
‫לחמת עוד כמה חדשים עם פעימת הלב‪ ,‬כפי שקובעים‬
‫הרופאים בעצמם שזה מאד יתכן‪ ,‬ה«ז בכל זאת נתיר‬
‫את אשתו להנשא לשוק מיד עם מות גזע המוח ן‬
‫ואיך נעשה מ ה איפוא תרתי דסתרי ז[‪.‬‬
‫«‬
‫ד( י ש לציץ סי גם בקשר לבדיקת וקביעת הרופאים‬
‫למות־המוח גופיה אין לסמוך על נאמנותם‬
‫לקביעתם הסופית לכך‪ ,‬והקורא בדוחי״ם הרפואיים‬
‫שלהם על כך בדפי־רפואה שמפרסמים מדי פעם נוכח‬
‫לדעת שגם אצלם אין עוד סוף פסוק בזה‪ ,‬ואחרי כל‬
‫קביעה בזה‪ ,‬הספק מכרסם בקרבם‪ ,‬ובעלי הנפש שבהם‬
‫מביעים זאת בפרהסיא‪ ,‬ומדי פעם באים כולם להכרה‬
‫שהקביעה עפ״י הבדיקה הקודמת אין בה אמנם בכדי‬
‫לקבוע ודאות בזה וקובעים קביעה עפ״י בדיקה אחרת‪,‬‬
‫וגם אז אין תמימות דעים‪ ,‬ומה שרופא זה קובע על‬
‫פיה מות־מוח סופי בא חבירו וחקרו‪ .‬לפעמים המציאו^‬
‫באה ומטפחת על פניהם‪ ,‬ולמה שבתחילה התייזזסו‬
‫‪.‬‬ ‫כעל סימן מובהק של מות המוח‪ ,‬מתגלה לאחר מיכן‬
‫מצבים שונים המחקים את תיסמונת מות׳ המוח ונותני׳‬
‫תרש‪-‬ים שטיח למרות שהפגיעה במוח היתה הפיכה‪,‬‬
‫והחולים החלימו‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן סו‬
‫והנוהרים‬ ‫שכפי הנשמע‪ ,‬רופאי ההשתלה‪,‬‬ ‫ובאשר‬
‫אחריהם׳ על אף כשלונם החרוץ בהשתלות‬
‫שעברו וביצעו וגרמו גם למיתת הנשתלים כעבור זמן‬
‫קצר מההשתלה‪ ,‬בכל זאת לא שמו לב לאותות האזהרה‬
‫ולא נרתעו לסגת אחורנית מזממם‪ ,‬ולמרוח‬
‫שזר‪ ,‬הרתיע והחריד רבבות מקרב בית ישראל׳‬
‫המצפון שלהם לא התעורר‪ ,‬ולא גרם להם שום נקיפת־‬
‫לב‪ ,‬ובלי כל הרד‪,‬ורי חרטה מקשיחים את ערפם לחזור‬
‫על משגם הגס והמזעזע‪ ,‬ואורגים ומחטטים בכל בתי־‬
‫החולים למצוא טרף אדם נוסף לד‪,‬קריב על מזבחם־‬
‫הרפואי‪ ,‬תחת שמות נרדפים של ״תורמים״ ״ומסכימים״‬
‫לכן מוטלת משנה־חובה לעשות מאמצים לקדם את‬
‫פני הרעה׳ ולמונעה׳ לעמוד על המצפה ולהיות צופר‪,‬‬
‫לבית ישראל‪ ,‬להזהירם ולהעמידם על חומרת מעשה־‬
‫השתלד״־כאלה הגובלים עם רציחת נפשות׳ ובכיות‬
‫זה לשלוח חוזרים תכופים לכל בתי־ד״חולים‪ ,‬ושחלילד‪,‬‬
‫לא יתנו יד לזה‪ ,‬ובפי שכבר הזכרתי במאמרי‬
‫תחת השם ״גלוי דעת״ את דברי הרמב״ם בפ״ד מה׳‬
‫רוצח ה״ט שפוסק ״שכל מי שיש בידו עון זה הרי‬
‫הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין‬
‫כנגד עון זה ולא יצילוד‪,‬ו מן הדין״‪ .‬עוד זאת‪ ,‬כי אפי׳‬
‫מי שהוא בעל עבירות חמורות בלאו הכי‪ ,‬בבל זאת‬
‫העון הזה של גרימת רציחה הוא שמכריעו לכף חובר‪,‬‬
‫יותר מכל העבירות שעושה‪ ,‬וכפי שמסיים הרמב״ם‬
‫שם וכותב וז״ל! צא ולמד מאחאב שהיד‪ ,‬עובד ע״ז‬
‫שהרי נאמר בו רק לא היד‪ ,‬כאחאב‪ ,‬וכשנסדרו עונותיו‬
‫וזכויותיו לפני אלד‪,‬י הרוחות לא נמצא עון שחייבו‬
‫כלייד‪ ,‬ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי‬
‫נבות שנאמר ותצא הרוח ותעמוד לפני ה׳ זד‪ ,‬רוח‬
‫נ מ ת‪ ,‬ונאמר לו תפתד‪ ,‬וגס תובל‪ ,‬וד‪,‬רי זעא הרשע‬
‫לא הרג בידו אלא סיבב‪ ,‬קל ותומר לד׳ורג בי מ עכ״ל‪.‬‬
‫למדים מזה עד כמה שצריך ליזהר מזה אפילו רשע‬
‫גמור ולא לד״פטיר שבין כך דינו פסוק‪ ,‬בד׳יות שזר‪,‬ו‬
‫העון שיכול לזעריע כיותר לחייבו כלי‪ ,iT‬ולמדים‬
‫גם עד כמד‪ ,‬שחומרת העבירה על כך‪ ,‬וכל כך היא‬
‫אפילו למי שלא הורג בידו אלא רק מסבב את ההריגה‪.‬‬
‫לשנן לעצמנו ולאחרים האזהרות החמורות‬ ‫ז( עלינו‬
‫בתוה״ק‬ ‫והעונשים הכבדים הנאמרים‬
‫לכלל ולפרט על עת רציחד‪ ,‬ואביזריח‪ ,‬גם לרבות‬
‫כאשר ״שפיכת דם האדם״ בא כביבול לשם ״באדם׳‪,-‬‬
‫עבור הצלת אדם אחר‪ ,‬באשר זמזדם הוא נזר היצירה‬
‫וכל אחד ואחד ממנו מזעה ‪ ehiy‬מ&ו‪ ,‬ביודעים ובלא‬
‫יודעים‪ ,‬בנימוק הנאמר על כך תורד‪ .‬״כי בצלמאלהים‬
‫עשר‪ ,‬את האדם״‪ ,‬והתקין לו ממט בנין עדי עד מר‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫ו ‪ 3‬מ‪4‬‬
‫סיסנו סו‬
‫היבא דגמה טויא ביו זוג גשואיו ואשמה‬
‫רבה בקולר האשח והאשדי מסרבת לקבל‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קנ‬
‫ו«יןיד הלב ומחית את הבע״ח הוא באמת הלב‪ ,‬ואם‬
‫נשתנתה צורתה החיצונה לא מציט שהלב נטרף בשינוי‬
‫תואר יעו״ש‪ ,‬בכל זאת בכגון נידוננו יש לומר שגם‬
‫החזו״א יודה שנהיה טריפה עי״ז‪ ,‬כי בההיא דהכו״פ‬
‫הרי האבר תחליף־הלב נברא באותו הגוף עצמו‬
‫ומתפקד תפקיד־הלב באופן טבעי ולכן ם״ל להחזו״א‬
‫דמכיון שבן‪ ,‬הרי הוא באמת הלב ולא נטרף בשינוי‬
‫תואר‪ ,‬אבל בכגון נידוננו הרי כורתים הלב או הכבד‬
‫הטבעי מהגוף‪ ,‬ואין לו לזה תחליף עצמיותי‪ ,‬אלא‬
‫דבמקום זה שותלים בידי־אדם לב או כבד מגוף‬
‫אחר ומפעילים אותם בגוף חדש־ זה ]אשר למעשה‬
‫הגוף לוחם נגדם ודוחה אותם[ באמצעים מלאכותיים‬
‫מעשה ידי אדם‪ ,‬ומכיון שלא בא בדרך הטבע אם כן‬
‫בכל כגון דא מסתבר הדבר שכו״ע יודו‪ ,‬וגם החזו״א‬
‫ז״ל יסבור‪ ,‬שנהיה טריפה עי״כ באשר שחסר לו הלב‬
‫או הכבד הטבעי‪ ,‬שנטרף עפ״י דין על ידי זה׳ האוין‬
‫כח בלב או כבד מגוף אחר הנשתל על ידי אדם בגוף‬
‫זה לד‪,‬תאחד עמו לד‪,‬יות לאחדים גם באופן חיוני כמקדם‪,‬‬
‫ולמלא כשלימות את התפקיד שמילא בו הלב או‬
‫הכבד הטבעי‪ ,‬וזוהי הסיבה שהגוף נלחם נגד גוף זר‬
‫זה ומנסה לדוחפו ולהרחיקו ממנו במלוא התנופה‬
‫וצריכים לרסנו בכל מיני המצאות רפואיות חדשים‬
‫לבקרים‪ ,‬ולכן האדם הזה נהיה עןי״כ בגדר של טריפה‪,‬‬
‫]אגב‪ .‬אותה הבעיה תהא כאשר ירצו לכרות לב או‬
‫כבד מחולה מסוכן שאינו בגדר טריפה׳‬
‫ולהשתיל במקומו לב או כבד מלאמתי‪ ,‬ועוד חריפה‬
‫יותר‪ ,‬באשר שאיננו בא אפילו מאדם חי הדומה לו‬
‫בסידור אבריו וחיותם[‪.‬‬
‫ו( חז ״ ל אומרים! טוב שברופאים לגיהנם )קדושין‬
‫פ״ב‪ (.‬וראיתי בספר קול סופר על המשניות‬
‫להגאון בעל מחנה חיים ז״ל שכותב לבאר הכוונה‪,‬‬
‫•דר״ל׳ דרופא מומחה ובקי הוא שחקר והיה מנסה‬
‫הרבה בכמה חלאים אשר חפץ לנסות׳ וע״י שמתו‬
‫רבים תח״י וראה שסם זה אינו מועיל וגם זה אינו‬
‫מועויל בא על התכלית מה שמועיל‪ ,‬אם כן דם הרבה‬
‫שפך עד שנעשה טוב שברופאים‪ ,‬וראוי לבוא לגיהנם‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫ב ע ק בו ת פירוש זה של הגאון בעל מחנה חיים ז״ל׳‬
‫ולאור המציאות המרה שלפנינו‪ ,‬ניתן‬
‫לפרש שהמכוון הוא על כגון רופא שכזה שאיננו נרתע‬
‫מלהרוג נפשות )כלשונו של רש״י ז״ל בקדושין שם(‪,‬‬
‫ובלבד שיצא לו שם בעולם וטוב שברופאים כאשר‬
‫לפעמים יעלה בידו להאריך עי״כ חיי הנשתל לכמה‬
‫חדשים‪ ,‬או שנים‪ ,‬והכל תחת מסוה של קידום הרפואזב‬
‫וטחו עיניהם של רומזים אלה לדאות נכוחה כי מות‬
‫בסיר התבשיל הרפואי הזה‪ ,‬בהריגת ״התורם״‪ .‬ובהריסת‬
‫ה״גשמל״ו‬
‫קנא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫אלא שיסובבו את פני הדברים עד שיסכימו לכך‬
‫ולזה הוא כוונתו במ״ש ״עד שיאמרו רוצה אני״ הייזנו‬
‫עד ששניהם יסכימו כבר להפרד זמ״ז בג״ם ברצון‪.‬‬
‫)יעוין לעיל בסי׳ נ״ב מ״ש ביתר אריכות בקשר לדברי‬
‫הגר״ח פלאג׳י ז״ל(‪.‬‬
‫ואם כן יש לקבל הערעור בחלקו ולהחליט כי ^ל‬
‫הצדדים להפרד זמ״ז בג״פ‪ ,‬אבל לחייב ממש‬
‫בקבלת ג״פ עד כדי כפיה אי אפשר‪.‬‬
‫להניע את האשה שתסכים לכך יש לד‪,‬חליט‬ ‫ד( >כדי‬
‫גם על חילוק הרכוש ביניהם וביצועו עוד‬
‫לפני מתן הג״פ‪ ,‬אם האשד‪ .‬תסרב לקבל את הג״פ‪.‬‬
‫וכן לפוטרו ממזונותיה לאחר שישליש גיטה וכתובתה‬
‫ויבצעו כל אשר יפסקו עליו‪ ,‬כאשר מובא לפסוק‬
‫בדומד‪ .‬אד‪ .‬בפתחי תשובד‪ .‬אד״״ע סי׳ ע״ז סק״ב יעו״ש‪,‬‬
‫ו אה לצרף גם דעתו ושיטתו של הגאון האמיתי ר׳‬
‫יצחק אלחנן ז״ל מקאוונא בסוף ספרו נחל יצחק ח״א‬
‫כדיעו״ש )ועוין בספרי צ״א חט״ז סימן ט״ח במ״ש‬
‫שם ע״ש(‪.‬‬
‫ה( ל מע שן? הלכנו כבר בכוון זה כאשר נכנסנו‬
‫לעובי הקורה לפשר בין הצדדים‬
‫בענינים הכספיים ולהביאם לידי הסכמה הדדית לר״פרד‬
‫זמ״ז בג״פ׳ ובתאריך ד׳ אד״ב מ״ד הוצע לצדדים‬
‫לנד‪,‬ל מו״מ ביניהם ולהגיע לידי הסדר של שגי שלישים‬
‫ושליש בדירד‪ ,.‬דדדינו שהאשד‪ .‬תקבל ‪ 66‬אלף דולר‪,‬‬
‫והכספת תשאר ברשותד‪..‬‬
‫ב״כ הבעל הציע לאחר מיכן במכתבו מיום י״ח‬
‫אד״ב מ״ד שהאשה תקבל שני שלישים מתוך‬
‫סך של שמונים אלף דולר בשקלים לפי השער היציג‪,‬‬
‫ולחלופןן מוכן הבעל לשים לאשר‪ ,‬שני שלישים משיווי‬
‫הדירה כפי שיקבע ע״י שמאי מ^‪,'.‬שלתי‪.‬‬
‫האשד‪ .‬במכתבו מתאריך ‪ 13.5.84‬הודיע לביה״ד‬ ‫וב״ב‬
‫שאם תבוא הסכמת הבעל להעביר לאשד‪ ,‬את‬
‫זכויותיו בדירה ‪.‬ללא תמורה ולרשום אותן על שם‬
‫האשה‪ ,‬תאות האשד‪ .‬להתגרש מבעלה‪.‬‬
‫א ך לאחר מיכן חזרה האשד‪ .‬והודיעה שאיננה מסכימה‬
‫בכלל לד‪,‬תגרש‪ ,‬ובך הודיע גם בא כחה‪.‬‬
‫‪ 0‬כאמור‪ ,‬במקרה המיוחד שלפנינו‪ ,‬וכאשר אפסה‬
‫כל תקוה לגשר על פני התהום שנוצר‬
‫בין הצדדים‪ ,‬מצוד‪ .‬שיפרדו זמ״ז בג״פ‪.‬‬
‫לאור כל הנ״ל מחליטים‪.‬‬
‫א‪ .‬מקבלים את הערעור בחלקו ופוסקים כי על‬
‫הצדדים לד‪.‬פרד זמ״ז בג״פ כדמו״י‪,‬‬
‫דירת הזוג תימכר והאשד‪ .‬תקבל שני שלישים‬ ‫ב‪.‬‬
‫משויה‪ ,‬ולא פחות מסך השוה ששים אלף דולר‬
‫לפי השער היציג בשקלים‪.‬‬
‫זכות קדימד‪ .‬לאשר‪ .‬לרכוש את הדירה לעצמה‬
‫ולשלם לבעל את דדתרד‪ .‬מד‪.‬נז׳‪.‬‬
‫תכולת הדירה תחולק בין הצדדים בשוד‪ .‬באמצעו׳‬ ‫ג‪.‬‬
‫באי כחם‪.‬‬
‫םימן סז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫גיטה אם אפשר להשליש כתובתה וכו׳‬
‫ולפטור את הבעל ממזונותיה‪.‬‬
‫לפנינו ערעור הבעל על ^ ל ט ת ביה״ד האזורי‬
‫בת״א מתאריך י׳ תמוז תשמ״ג שבו הוחלט בסע׳ א׳‬
‫״בי ת‪p‬יעת הבעל לחייב את אשהו בגט פטוריז נגד‬
‫רצונה נדחית״‪ .‬ובקשת המערער הוא לחייב את האשה‬
‫לקבלת ג״פ‪.‬‬
‫שמענו באריכות דברי הצדדים וב״ב המלומדים‬
‫ונסינו להביא את הצדדים לידי הסכמה הדדית להפרד‬
‫זמ״ז בג״פ כדמו״י‪ ,‬והצענו מוצא גם לבעיות הכספיות‬
‫שביניהם עם ביצוע הג״פ< ובמעט היה נראה בעליל‬
‫שיסכימו לכך‪ ,‬אך לבסוף נכשל הדבר בעיקר מצד‬
‫סירובה של האשה‪.‬‬
‫א( והנה הצ!דדים מתדיינים ביניהם בפני בתי הדין‬
‫האזוריים בת״א שנים ע״ג שנים‪ ,‬והיתד‪.‬‬
‫תקופה שהאשה היא מצידה שדרשו; ג״פ מבעלד‪,.‬‬
‫ולאחר מיכן חדלה האשד‪ .‬מלתבוע זאת ותבעה‬
‫מזונות‪ ,‬והבעל מצידו הוא שדרש ודורש לחייב את‬
‫אשתו בקבלת ג״פ בטענות מטענות שונות נגד הנהגותי׳‬
‫כלפיו קלות וחמורות כאשר באו באריכות רבה בתיקי‬
‫ביה״ד האזוריים ובסיכומים הארוכים של ב״כ הבעל‬
‫המלומד‪ ,‬אך ביה״ד האזורי נמנע מלקבוע עמדוזו‬
‫עליהם בהיות ולפי דבריו ניתן לקבוע כי הבעל הסכים‬
‫לוותר ולסלוח לד‪ ,‬כאשר‪ .‬הסכים לבםוף‪ .‬לשוב אתר‪.‬‬
‫לנסיון לחיי שלום‪ ,‬כאשר כותבים בפסק דינם מתאריו‬
‫י׳ תמוז מ״ג נשוא הערעור‪.‬‬
‫ב( מ תו ר עיון בחומר הרב שבתיקי בתי הדין‬
‫האזוריים וטיעוני הצדדים בכתבובע״פ‬
‫בפניהם ובפנינו משתקפת תמונד‪ .‬ברורה כי גבה‬
‫טורא בין הצדדם ואין כל סיכוי שישובו אי פעם‬
‫לחיי שלום‪ ,‬ולא מעט אשמה בכך האשד‪ ,‬בתעלוליה‬
‫והנד‪,‬גותיה השונות והמשונות עם בעלה‪ ,‬וזהו איפוא‬
‫המקרה הקלאסי ביותר שאפשר להחיל עליו את פסק‬
‫דינו של הגאון הר״ח פלאג׳י ז״ל בספר חיים ושלום‬
‫ח״ב סי׳ ל״ד‪ ,‬שפוסק ‪— :‬‬
‫דאם יארע איזו מחלוקת בין איש לאשתו וכבר‬
‫נלאו לתווך השלום ואין לד‪,‬ם תקנה ימתינו עד‬
‫זמן ח״י חדשים ואם בינם לשמים נראה לב״ד‬
‫שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג‬
‫ולכופם ליתן גט עד שיאמרו רוצה אני״‪.‬‬
‫ובנידוננו מיום הגשת הערעור בפנינו בעצמו‬
‫)א׳ אב תשמ״ג( כבר עברו יותר מח״י חדשים‪.‬‬
‫ג(‪ ,‬א מנ ם יש מקום רב להסתייג לע״ד ממ״ש הגר״ח‬
‫פלאג׳י ז״ל ״גם לכרפם ליתן גט״ דהיכן‬
‫מצינו בכזאת לכוף לתת גט בגלל חילוקי דיעות‬
‫וקטטות ומריבות החולפים בין איש לאשתו‪ ,‬או בגלל‬
‫״שלא יש תקוה לשום שלזם ביניהם״? וכפי הנראה‬
‫גם הגר״ח פלאג׳י ז״ל לא כוון בדבריו לכפיה כמשמעו‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫‪ p‬ולו רק יש ספק בפירוש החק‪ ,‬ג״ב אין לרמית‬
‫את האשה במוחזקת‪ ,‬ואין לשלול את זכות‬
‫חזקתו של הבעל־המשיב בדירה לפי עיקר ההלכה‪,‬‬
‫וכפי שמצינו שנפסק בדומה לזה בשו״ע אבד‪,‬״ע סימן‬
‫קי״זז סעי׳ ו׳ דדבר שאינו מפורש בתקנה נעם ידנו‬
‫על דין תורה ע״ש‪,‬‬
‫ו עו ד יעוין בשו׳׳ת הרא״ש כלל נ״ד סימן א׳ שפוסק‬
‫דבתקנה אמרינן ך‪,‬בו דלא להוסיף עלה‪ ,‬כיון‬
‫שנוכל לומר דבהא לא תיקנו עיי״ש‪.‬‬
‫ג ם הגאת ר׳ שאול ז״ל בתשובה הנדפסת בסוף שו״ת‬
‫רמ״א‪ ,‬העלד״ דבתקגה אין לנו אלא לשון התקנה‬
‫ואין למדין מן התקנת מה שלא נאמר בה בפירוש ע״ש‪.‬‬
‫וכך העלד‪ ,‬וסיכם בפשיטות בשז״ת השיב ־משר‪,‬‬
‫)טייטלבוים( סימן צ'‪ ,‬דהמתבאר בספרי התשוכו׳‬
‫כי אין לך בתקנה רק מד‪ ,‬שמבמד בהלשון עיי״ש‪.‬‬
‫ו א ם כן דון מךנד‪ ,‬ומינה גם לכגון נידוננו‪.‬‬
‫ג( נוסף להאמור‪ ,‬ישנו לפנינו גם ספק במציאות‪,‬‬
‫אם המשיב עזב את הדירה מרצונו הטוב‪,‬‬
‫או דילמא שהאשה אילצה אותו לנטוש את הבית‪,‬‬
‫כי אצל הזוג שרר מצב של ״איהו בקרי ואיתתיה‬
‫בבוציני* )עיין מגילד‪ ,‬י׳׳ב וברש״י(‪ ,‬והאשד‪ ,‬חויבד‪,‬‬
‫בגלל ‪ p‬בביה״ד האזורי לקבל את גיטה )ויש ספק‬
‫אם כבר אז היה מותר להם לד‪,‬יות ולחיות יחד(‪,‬‬
‫ד( עוד זאו^ שלמעשה לא נקרא בכלל שהבעל נטש‬
‫את הדיחי״ כי היה יוצא ובא לדירה פתי‬
‫שרצר״ וגם האשה ועדתה בכך שלבעל היה מפתח‬
‫של הביו^ ובא הביתה מתי שד‪,‬יה רוצה וכפי שביה״ד‬
‫האזורי מצטט בפס״ד נשוא הערעור מדברי האשד‪.‬‬
‫בפניהם בתאריך כ״ב תמוז מ״ב שבו טעבי‪ ,‬בין השאר!‬
‫״הילד ישן אתו בבית הלילד״ הוא נבנם חפשי הביתה‪,‬‬
‫יש לו מפתח‪ ,‬הוא אוכל בבית מתי שהוא רוצה׳׳‪ ,‬ולפי‬
‫דברי ב״כ המשימ פנתה האשד‪ ,‬בגלל ‪ p‬בזמנו‬
‫לביהמ״ש המחוזי בת״א בתביעה ובקשה שביד‪,‬מ'ש‬
‫יוציא צו שיאסור על המשיב להבנם בדירד‪) ,‬ולא‬
‫הוצא צו מה(‪ .‬וב״ב האשה בדברי סיכומו הוסיף‬
‫לדברי האשדי ואמר» ״כשדצד‪ ,‬הבעל היה שב כרצונו‬
‫ומקיים מזסי אישות עם הנתבעת״‪ ,‬ואס כן «ין כאן‬
‫נטישה סכלל‪.‬‬
‫רזה שד״בעל לא גר בדירה מאז שהתגרשת הרי אז‬
‫היד‪ ,‬מנוע מכח ד^‪,‬לכה האוסרת עליד״ם לאחר‬
‫הג״פ להמצא ולגור יחד תחת קורת גג אחד‪,‬‬
‫ה( כ מו ‪P‬׳ * ‪ r‬להתיחם בביטול בקביעה שקבע‬
‫כיה״ד האזורי‪ ,‬כי יש לד»ת בבעל כמחזיק‬
‫בדיוץ*• ‪ u‬בגלל ‪ p‬שאף הילדים גרים בדירה מכח‬
‫אביזט שמחויב במדורס‪ ,‬ומאיח* אין לילדים מעמד‬
‫של דייר כלפי אביד&‪ ,‬ואמנם ‪ ,p‬יש לראות את‬
‫הילדים שנשארו לגור בדירד״ כגרים בדירה מכח‬
‫אביהם אשר חיוב מדורם מוטל עליו‪ ,‬ועל ‪ P‬יש‬
‫סימן סח‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קנב‬
‫הכספת תשאר ברשות ד»שד‪-‬‬ ‫יד‪.‬‬
‫בהגז״ל בלול גם סכום כתובתד‪-‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫אם האשה לא תסכים לזע״ל עד שלשה חדשים‪,‬‬ ‫ו‪.‬‬
‫תבוצע מכירת הדירה ע״י כונס נכסים שימונה‬ ‫‪.‬‬
‫לשם כך ע״י ביה״ד והבעל ייפטר ממזונותיה‪.‬‬
‫אין צו להוצאוו^‬ ‫ז‪.‬‬
‫א‪ .‬וולדינכרג‬
‫סימן סח‬
‫זוג שהתגרש לאחר שהבעל נטש את‬
‫הדירה ונשארו בה האשה והילדים‪.‬‬
‫והבעל היה יוצא ובא‪ ,‬ומחולקים כעת‬
‫באיזו צורה שיש למכור את הדירה‬
‫ולחלוק בכסף התמורה‪ ,‬אם כשהיא‬
‫תפוסה‪ ,‬כי ישנה לאשה גם זכות דייר‬
‫לפי חק הגנת הדייר‪ ,‬או שגם לבעל‬
‫נשאר לו בה זכות דייר ויש על כן למוכרה‬
‫כשהיא פנויה‪ ,‬ולחלק את התמורה‬
‫בחלקים שדים‪.‬‬
‫לפנינו ערעור מצד האשה וב״כ על פסק דינו‬
‫של כבו׳ ביה״ד האזורי בת״א מתאריך כ״ג אלול‬
‫תשמ״ד תיק סם׳ ‪/2209‬מ״ב שבו נפסק!‬
‫׳־יש למכור את הירת הצדדים כשהיא פנויה‪,‬‬
‫ולחלק את החמורה סזלקים שוים‪-‬‬
‫בערעור מבוקש לבסל פסה״ד הנז' של ביה״ד‬
‫האזורי‪ ,‬ולפסוק כי יש למכור את הדיחז כשהיא‬
‫תפוסה‪ ,‬בהיות והמזסיב נטש את הדירה‪ ,‬וזאת בהסתמך‬
‫על חק הגנת הדייר‪.‬‬
‫הצדדים ו מוי כחם‪ ,‬ואוזרי‬ ‫א( ש מ ענו באריכות‬
‫העיון בחומר שבתיקים ובחומר שהוגש‬
‫בפנינו‪ ,‬והעיון בצדדי ועזלכה‪ ,‬יספ*! לי כי צדק בית‬
‫הדץ זמזורי בפסק דינו‪ ,‬ולפי ההלכה אץ לראות‬
‫אמנם את האשה במצב מ ה כמחזיקה בלעדית בדית־‪.,‬‬
‫ובנוגע לחק הגנת הדייר‪ ,‬הנה גם אם חק הגנת‬
‫הדייר מ ה מחייב ע״ם דין תורה בהיות‬
‫והותש לטובת כל בבי המדינד״ תתקבל בהקיקה‪,‬‬
‫בכל זאת במקרה שלפנינו אק לראות את האשד‪,‬‬
‫כמחזיקה בלעדית בדירה גם לפי חק זד‪ -‬וב*כ המשיב‬
‫הגיש לפנינו חומר משפטי המשתשי ממנו כי גם‬
‫שופטי הערכאות מסתפקים ומפקפקים הרבה בנידון‬
‫אם חק הגנת הדי ‪ T‬מ ה מכוון נם על כגון נטישה‬
‫מצד אחד של השותפים בכגון נסיבות טרגיות בץ‬
‫בעל לאשה כגון שלפניט‪ ,‬וזה מחזק את הקביעד‪ ,‬של‬
‫ביה״ד האזורי בפסק דינו נשוא הערעור שבא על‬
‫כך בפירוש משלו אזק הגנת הדייר מ ח‬
 ‫קנג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן סט‬ ‫ש ו״ ת‬

‫אני מצטרף בזה לדעתו של עמיתנו כב' הגרא׳י‬ ‫‪i‬‬ ‫«ל מ»נד■ ‪K‬רם ‪ok‬‬
‫וולדינברג שליט״א‪ ,‬ואבקש לד^םיף שהמפתח הנמצא‬ ‫לראות גם מבחינה זאת את הבעל כמחזיק בדירה‪.‬‬
‫ברשותו של הבעל‪ ,‬ושהוא בא לבקר לפעמים‪ ,‬וכפי‬ ‫ו( ולבסוף‪ ,‬יש לציין‪ ,‬כי מה שנטען ע״י ב״כ‬
‫שצוין בתיק‪ ,‬באופן מד‪ ,‬אין זו נטישד* ונציין רק‬ ‫המערערת להסתמך על ויתורים שהביע‬
‫בגדר דוגמא סוגית ד‪,‬גמ׳ בב״ב ד׳ כ״ט ע״ב‪ :‬אנא‬ ‫המשיב בזמנו‪ ,‬שיהא מוכן אותר בדירה לטובת‬
‫בשכונא בואי הואי‪ ,‬ועיי״ש ברשב״ם ובתום׳‪ ,‬וברמ״א‬ ‫הילדים‪ .‬דאין בזה כדי סמיכה כלל‪ .‬וכפי שהשיב על‬
‫חו'מ סי׳ ק״ט סעי׳ י״ג שכתב וי״א שאם היה ידוע‬ ‫כך לנכון ב״כ המשיב‪ ,‬כי היד‪ ,‬זד‪ ,‬לפני שהאשד‪ ,‬חויבה‬
‫שהמערער היד‪ ,‬דר בחדר הפנימי מן הבית‪ ,‬וטוען‬ ‫ע״ י ביד‪,‬״ד לקבל ג״פ‪ ,‬ולכן אין זה מחייב‪ ,‬וביחוד‬
‫שד‪,‬יד‪ ,‬עובר דרך הבית החיצון ולכן לא מוהר■ במחזיק‬ ‫מאחר והמערערת סירבד‪ ,‬אז לכל הצעה‪.‬‬
‫בבית החיצון וכו׳ טענתו טענד״ ועיין ב‪:‬תר‪,‬״מ שם‬ ‫לאור האמור נראד‪ ,‬לפסוק לדחות את הערעור ולאשר‬
‫ס״ק כ״ב שד״עברת דרך לבד מבטל החזקה עיי׳׳ש‪.‬‬ ‫פסה״ד של ביד‪,‬״ד האזורי נשוא הערעור‪.‬‬
‫היינו שאם עובר דרך הבית מבטל חזקת המחזיק‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫משום שלעבור דרך הרי זה מראד‪ ,‬בעלותו של המערער‬
‫אני מסכים׳ וברצוני א‪,‬וסיף דברים אחדים‪.‬‬
‫שהשתמש ללא עוררין׳ וא״כ אם כי לא בבחינת ראיה‬
‫הנה זה ודאי מסתבר שחק הגנת הדייר שחוקק‬
‫לדבר אלא כזכר לדבר שהבעל היה נכנס לבית אימת‬
‫ע״י השלטון האזרחי‪ ,‬חוקק בזמנו לצורך‬
‫שרצה׳ באופן כזה אין זו נטישה‪.‬‬
‫תקנת הציבור כידוע לכל‪ ,‬ועל כן יש לו ללא טפק‬
‫ומלבד זד‪ ,‬אני מצטרף גם לנימוקיו הנוספים‪.‬‬
‫תוקף מחייב מוכר ע״י בתי הדין‪ ,‬וכמ״ש בשו״ת אמרי‬
‫יצחק קוליץ‬ ‫יושר שכתב על חק מה בפולניה‪ ,‬שאילו לא היו‬
‫גזחוקקים חק כזד‪ ,‬ע״י הערכאות‪ ,‬היו בתי הדין צריכים‬
‫סימן סט‬ ‫לתקן תקנד‪ ,‬מו‪ ,‬וכך פוסקים למעשה בתי הדין בארץ‪.‬‬
‫אכן הפרט הנוגע לדידן במקרה מ ה הוא בענין‬
‫בדינא דהתובע הולד אתר הנתבע‪.‬‬
‫הסעיף האומר שגם בעל הבית נהפך אוטומטית‬
‫הוגש לפנינו ערעור על החלטת ביד‪,‬״ד האזורי‬ ‫לדייר לגבי חק זה עם פקיעת זכותו כבעל הבית‪,‬‬
‫בהיפר‪ ,‬מתאריך כ״ג טבת תשמ״ד להעביר כל תיקי‬ ‫ונשאר לגור בדירה‪ ,‬וזכות הגגת הדייר חלה גם עליו‪,‬‬
‫הזוג לביה״ד בבאר שבע בהתאם לדין שהתובע הולך‬ ‫ועל נקודד‪ ,‬זו רבו הטענות והטענות בתיק זה‪ ,‬והאריכו‬
‫אחר הנתבע‪.‬‬ ‫בזה הרבר‪.,‬‬
‫אכן נראד‪ ,‬שאינו מקבל זכויות בדירה יותר ממה‬
‫האשד‪ ,‬המערערת טוענת כי בעלה גירש אותה‬
‫שד‪,‬יה לו זכות ממון בדירה‪ ,‬וע״כ הוא נהפך‬
‫מביתו בבאר שבע בחוסר כל ואין ביכלתה בשום‬
‫פנים לנסוע מדי פעם לדיונים מחיפד‪ ,‬לבאר שבע‪,‬‬ ‫לדי ‪ T‬רק על אותו חלק שהיה קודם בבעלותו‪ ,‬וע״כ‬
‫הן בגלל מצב בריאותד״ והן בגלל מצבה הכספי‪.‬‬ ‫במקרה דירן שד‪,‬יו שותפין‪ ,‬מי שנשאר בדירה יש‬
‫שמענו טו״מ הצדדים‪.‬‬ ‫לו זכות הגנת הדייר רק על חצי הדירה בלבד‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬הזכות של בעד‪,‬״ב לד‪,‬ר‪,‬פך לדייר‪ ,‬נוצרת‬
‫א( והנה מתוך עיון בחומר שבתיקים האיזוריים‬
‫רק עם בטול הבעלות שלו‪ ,‬וכל עוד לא פקע‬
‫התמונה המצטיירת לפנינו היא כי הבעל‬
‫בעלותו אין גם טענד‪ ,‬על קיום זכות דייר כיון שעדיין‬
‫איעו בא בנקיון כפיים בתביעתו לקיים את הדיון‬
‫בבאר שבע‪ .‬בראשונה הוא תבע אמנם תביעד‪ ,‬לגירושין‬ ‫אינו דייר כלל‪ ,‬ונשאר הדין הרגיל של שני שותפים‪,‬‬
‫שודאי כל אחד יכול לתבוע גוד או אגוד‪ ,‬ואז הדירה‬
‫בבא״ש‪ ,‬ולמבוקשו של ב״כ האשד‪ ,‬החליט ביה״ד‬
‫בבאר שבע כי עליו להגיש את תביעתו לג״פ בביה״ד‬ ‫נישומד‪ ,‬כפי שד‪,‬יא אז‪ ,‬וכל ז«זד רשאי לקבל את מחצית‬
‫בחיפד‪ ,‬כדין תובע הולך אחר הנתבע‪ ,‬ואז הלך הבעל‬ ‫ערך הדירה במילואד«‬
‫ופתח תיק לגירושין בביד‪,‬״ד בחיפד‪ ,‬מס׳ ‪/225‬מ״ב‬ ‫ההיסרסים שד‪,‬יו בפנינו בערעור זד‪ ,‬היו כיון שלפי‬
‫ועמדו לד‪,‬תדיץ שם‪ ,‬אך כשהאשה מצידה פתחה גם‬ ‫האמור בפסה״ד‪ ,‬האב היה מוכן להסכים‬
‫תיק נגדי בתביעה לשלום בית יעצוהו כנראה לסגור‬ ‫לפני מתן פסה״ד להשאיר את הדירה ברשות האם‬
‫את התיק שפתח בחיפד״ כדי שישאר רק נתבע‪ ,‬ויוכל‬ ‫לשנים מסוימות אחרי הגירושין לטובת דיור של‬
‫אז לדרתזז להעביר את הדיונים חזרה לבא״ש‪ ,‬ויוכל‬ ‫הילדים בדירה‪ ,‬ולכן לא היה ביד‪,‬״ד צריך להתעלם‬
‫שוב לתבוע שם כתביעד‪ ,‬נגדית דרישתו לחייב את‬ ‫מהסכמה זו‪ ,‬ולפסוק כפי שפסק‪ ,‬אבל מכיון שבעת‬
‫האשד‪ ,‬בקבלת ג״ם‪ ,‬ו ‪ p‬עשה‪ ,‬והצליח‪ ,‬כי החלים אמנם‬ ‫מתברר שינוי גדול ביחס למגורי הילדים בדירה זו‪,‬‬
‫עקב כך ביה״ד בחיפה לר‪,‬עביר חזרה את התיקים‬ ‫שוב אין מקום לדון בזה עכשיו מכח ההסכמה הנ״ל‪,‬‬
‫לביה״ד בבא״ש בהד‪,‬חלטה הנז׳ מכ״ג טבת מ״ד‪ ,‬שד‪,‬יא‬ ‫אי לכן יש לדחות את הערעור‪.‬‬
‫נשוא הערעור‪.‬‬ ‫אגתזם שפי^‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫נתבע כעת צריך לילך אחריה בחיפה ]ולא מסתבר‬
‫כלל לומר שכוונת הגרש״ק ז״ל מ ה הוא מפני שיש‬
‫ללכת אחר המקום שנעשה העיסקא‪ ,‬כי אז בודאי לא‬
‫היה נמנע מלד‪,‬זכיר מזה‪ ,‬ומדלא טרח להזכיר מזאת‬
‫משמע דהוא זח מפני שהיה סובר דעיקר הנימוק הוא‬
‫מפני שהנתבע גרם לכך‪ ,‬ולכן לא על כגון דא חלה‬
‫התקנה שהוקבעה שהתובע ילך אחר הנתבע‪ ,‬וא״כ מינה‬
‫גם לכגון נידוננו וכנז׳[‪.‬‬
‫ג( סמוכים נוספים להאמור כי אין כאן נקיוןכפים‪,‬‬
‫ושכל כוונת הבעל להציק ולהכביד עי״כ על האשה‬
‫לבוא ולהתרוצץ מדי פעם לדיונים בבאר שבע‪ ,‬כדי‬
‫שימאס לה ותכנע לדרישותיו‪ ,‬אנו מוצאים לכך בתיק‬
‫ביה״ד בבא״ש מם׳ ‪/3829‬מ״א‪ ,‬שם הבעל תבע אותה‬
‫לגירושין בבא״ש‪ ,‬והאשה באה לשם כך במיוחד‬
‫מחיפד״ ואילו הבעל־התובע לא הופיע‪ ,‬והאשה‬
‫התאוננד‪ ,‬שגרם לה לטלטולים ולהוצאות‪ ,‬ואמנם‬
‫ביד‪,‬״ד החלט לסגור את תיק הגירושין בד‪,‬דגישו כי‬
‫עושה ‪ jp‬״בהתחשב שהאשה חולה ועשתד‪ ,‬מאמצים‬
‫להגיע מחיפה והבעל לא; הופיע לכן אם הבעל יפתח‬
‫תיק גירושין בשנית ביד‪,‬״ד ידוג לר׳עביר התיק‬
‫לחיפד‪ ,‬כפי בקשתו של ב״כ האשה המצורפת לתיק״‪.‬‬
‫וככד‪ ,‬החליט לאחר מיכן להעביר את הדיונים לחיפה‪,‬‬
‫‪,‬‬ ‫ובצדק‪.‬‬
‫ד( וז א ת גם להדגיש‪ ,‬כי למעשר‪ ,‬הצהיר הבעל‬
‫בפנינו כי עדנו עומד בתביעתו לג״פ‪,‬‬
‫ושאין מקום לשלום‪ ,‬באופן שד‪,‬וא גם תובע‪ ,‬והיא‬
‫גם נתבעת‪ ,‬וא״כ עליו להתדיין מכל הבחינות בפני‬
‫ביה״ד בחיפה שהוא מקום מגורי האשה‪.‬‬
‫לאור האמור פוסקים >‬
‫מקבלים את ערעורה של האשה׳ ומקום הדיונים‬
‫בין הזוג יתקיימו בפני ביה״ד האזורי בחיפה‪.‬‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫אנו מסכימים‬
‫שלום מזרחי‬ ‫אברהם שפירא‬
‫נשיא‬
‫סימן ע‬
‫בסכסור בין בית הכנסת ישורון בת״א‬
‫לבין אגודת ״בית הילד״ אודות בעלות‬
‫וזכות מקום ״גן״!הנמצא מתחת לעמודי‬
‫ביהכ״נ׳ והעירייה שעל שמה רשום‬
‫בטאבו הנכס מסרבת להתדיין על כר‬
‫בפני ביה״ד‪.‬‬
‫הערעור שלפנינו הוא מצד אגודת ״בית הילד״‬
‫ת״א על פס״ד של ביה״ד האזורי בת״א‬
‫מתאריך כ״ו תמת תדש״ט; שגו חויבה לשלם למשיבה‬
‫בית כנסת ישורון בת״א דמי שמירות עבור הגן הנמצא‬
‫סימן סט‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קנד‬
‫על כן אדן לתת לבעל סעד לתזזמלותיו כדי להצר‬
‫עי״כ את צעדיה של האשה וליצור עליה לחץ‬
‫שתסכים למבוקשו לג״ס בלי פיצוי הגון‪ ,‬באשר אין‬
‫ביכלתה לא מבחינה פיזית‪ ,‬ולא מבחינה כספית‬
‫להתרוצץ מדי פעם מחיפה לבאר שבע לדיונים‪ ,‬וברור‬
‫שלא על כגון דא זעא שהותקן שהתובע הולד אחר‬
‫הנתבע‪ ,‬ומה גם שהזוג שלפנינו הוא מבני עדות המזרח‪,‬‬
‫והדין של התובע הולך אחר הנתבע נפסק למעשה‬
‫רק ברמ״א בחו״מ הי׳ י״ד סעי' א'‪ .‬ובמחבר לא נפסק‬
‫מזה בשלחנו‪ .‬וישנם אמנם כמה מקומות בקרב עדות‬
‫המזרח שבכלל לא נתקבל אצלם זאת התקנה שהתובע‬
‫הולד אחר הנתבע‪ ,‬ורק בהרבה מקומות ובתוכם בא״י‬
‫כן נתקבל אצלם מנהג זה‪ ,‬יעוין מה שמציין מזה בם׳‬
‫ארץ חיים סתהון בחו׳׳מ סי׳ י״ד סעיף א׳ יעו״ש‪ ,‬אבל‬
‫אין לזה החומר כמו אצל עדות האשכנזים שיוצאים‬
‫תמיד ביד רמ״א‪ .‬ואבמ״ל‪.‬‬
‫ב( עו ד יש לציין‪ ,‬כי המצב הזה שנוצר בין הזוג‬
‫שהבעל נמצא כבא״ש‪ ,‬והאשה בחיפה‪ ,‬הוא‬
‫באשמתו‪ ,‬והוא שגרם לכך עי״כ שעשה דין לעצמו‬
‫וגירש אותה מהבית‪ ,‬ונשארה שם בלי מדור‪ ,‬ובלי‬
‫קרוב וגואל׳ והיתה נאלצת משום כך לעבור לגור‬
‫בחיפה אצל הוריה‪ ,‬והוא זה איפוא האשם מה שהאשו;‬
‫נמצאת בריחוק מקום מבאר שבע‪ ,‬ועל כן נראה דהאשה‬
‫יכולה שפיר לטעון כי במצבה שנמצאת בו איננה‬
‫יבולה כעת להתרוצץ לדיונים מדי פעם מחיפה לבאר‬
‫שבע‪ ,‬ואין להעמיס עליה למנות לה ב״כ שייצג אותה‪,‬‬
‫!דיכולה לטעון בי רצונה להיות נוכחת בדיונים‬
‫ולהשמיע בעצמה את טענותיה‪ ,‬וזהו נוסף למה שאין‬
‫ביכלתד‪ ,‬למיץ את ההוצאות הכספיות הדרושות לשם‬
‫בך‪ ,‬ואשר הבעל הוא שהביא וגרם לכך‪.‬‬
‫ועוד זאת‪ ,‬כי בכלל במקרה כזה אשר הבעל הוא‬
‫שגרם לכך יש לומר שלא על כגון דא הוא שנתקן‬
‫בכלל הדין של התובע הולך אחר הנתבע‪ ,‬דזהו בזעיר‬
‫אנפין בבחינה של ״הרצחת וגם ירשת״‪.‬‬
‫ונ ר א ה להביא אסמכתא לכך מדברי הגרש״ק ז״ל‬
‫בחכמת שלמה בחו״מ שם בסימן י״ד שכותב‬
‫וז״ל‪ :‬והנה אם התובע והנתבע היו במקום אחד ואח״ב‬
‫הלך הנתבע למקו״א עי׳ בכנה״ג בהגהות ב״י בשם‬
‫מהרשד״ם שכופין הנתבע לבוא למקום התובע‬
‫ועי׳ בחיבורי על אה״ע סי׳ ע״ה מ״ש בזה לאה״ק‬
‫עכ״ל‪ ,‬הרי לנו שאם הנתבע גורם לכך ללכת למקום‬
‫אחר‪ ,‬אזי לא מחייבין את התובע ללכת אחריו‪ ,‬דלא‬
‫יעל כגון דא נאמר הדין של התובע הולך אחר הנתבע‬
‫וא״כ מינה‪ ,‬דניתן להקיש וללמוד מזה בגז״ש ולמר‬
‫דהוא הדין גם היכא שד‪,‬נתבע גרם שהתובע ילך‬
‫למקו״א שגם כן דינא הוא שהנתבע צריך לילך בכה׳׳ג‬
‫אחר התובע‪ ,‬וזהו כנידועו שהבעל הוא שגרם לכך‬
‫שהמערערת תלך למקו״א על ידי זה שעשה דין לעצמו‬
‫וגירש אותה מביתו על דעת עצמו‪ ,‬וא״ב הגם שהוא‬
 ‫קנה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן ע‬ ‫‪ ir‬ו ״ ת‬

‫עד היום מבנים על מגרש זה‪ ,‬וללא כל מחאד‪ ,‬שהיא‬ ‫מתחת לעמודי ביהכ״ג‪ .‬בסעיף ד׳ מפסה״ד הג״ל נאמר‬
‫מצד ד‪,‬עיר ‪T‬״ וד^‪,‬שכרד‪ ,‬עצמד‪ ,‬חזקה היא‪ ,‬כסוגית‬ ‫באשר לטענת הנתבעת כי בעלת הנכם היא העירית‬
‫הגמ׳ בב״ב כ״ט א׳‪ ,‬וכפי שפסק הרמב״ם בפ״ג מטוען‬ ‫ולא התובעת ״ביכ״נ ישורון״‪ ,‬ואשר על כן אין העירי׳‬
‫ונטען ד‪,‬״ב‪ ,‬ובשו״ע חו״מ סי׳ ק״מ סעיף ח' ‪ :‬״בתים‬ ‫מוכנה לשלם דמי שכירות עמר השימוש בנכס שלה‪,‬‬
‫שד‪,‬ם לדירה צריך להביא עדים שדר בו‪ ,‬או השכירו‬ ‫ומשום כך סבורה הנתבעת ״בית הילד״ כי גם היא‬
‫שלש שנים וכו״‪ .‬היינו שד‪,‬ד‪,‬שכבד‪ ,‬חזקה היא‪ .‬והמשיבד‪,‬‬ ‫פטורה מלשלם לתובעת דמי שכירות— טענה זו אין‬
‫שד״יא המשכירד‪ ,‬הן מבנד‪ ,‬זד‪ ,‬וד‪,‬ן מבנים ו‪.‬וםפים של‬ ‫בה ממש‪ ,‬שהרי לא הוכח הדבר זה דיו‪ ,‬שאם כך‬
‫מגרש זד‪ ,‬היא המווזזקת‪.‬‬ ‫הם פגי הדברים‪.‬‬
‫אולם אין לנו לד‪,‬כריע בשאלה זו‪ ,‬כי הרי העיריד‪,‬‬ ‫נג ד זה טוענת המערערת בערעורה כי המסמכים‬
‫אינד‪ ,‬תובעת‪ ,‬ואינד‪ ,‬מוחה במשיבד״ והריון‬ ‫שד‪,‬וגשו מוכיחים די והותר כי הנכם רשום בטבו‬
‫שלפנינו איננו בין העיריד‪ ,‬למשיבד‪ ,‬אלא בין המערערו!‬ ‫ע״ש העיר יה‪.‬‬
‫אשר לד‪ ,‬ודאי אין לד‪ ,‬שום חזקד״ והיא באד‪ ,‬לפטור את‬ ‫הצדדים הופיעו בפנינו טענו וסיכמו טענותיהם‪.‬‬
‫עצמה מהתחייבויותיה עקב זה שלדבריה המשיבה‬ ‫העיריה הודיעד‪ ,‬מפורשות כי מסרבת להתדיין‬
‫אינה בעלת המבנד‪ ,‬ולכן אין לד‪ ,‬גם זכויות להשכיר‬ ‫בפני בית הדין‪.‬‬
‫את המבנד‪.,‬‬ ‫עמיתנו הגר״י קוליץ שליט״א חוה את דעתו כי‬
‫יש לדחות את הערעור ולאשר את פסה״ד של כבר‬
‫לזאת ‪.‬הואיל ולא נפסק ולא נקבע שד‪,‬בעלים‬
‫ביה״ד האזורי מהטעם דלד‪,‬לן‪.‬‬
‫של המבנד‪ ,‬היא העיריה ולא המשיבה‪,‬‬
‫ה מ ע ר ע ר ת שלפנינו היא השוכרת ששכרה מבנה‬
‫ולא נפסק שאין למשיבד‪ ,‬זכות לד‪,‬שכיר את המבנים—‬
‫מאת המשיבה‪ ,‬אין חולק על כך כי‬
‫כי יתכן‪ ,‬ואפילו אי א המשיבה אינד‪ ,‬בעלים גמורים‬
‫המשיבד‪ ,‬היא אשר השכירה את המבנה למערערת‬
‫ואינה רשאית למכור ממים‪ ,‬בכל זאת רשאית להשכיר‪,‬‬
‫והמערערת התחייבה לשלם שב״ד‪ ,‬ואמנם שילמה‬
‫כי יש לד‪ ,‬זכות דיור מוחלטת במבנים׳ והמערערת‬
‫שכ״ד תקופה מסוימת‪ ,‬עד שהפסיקה לשלם משום‬
‫מסתמכת בטענותיה רק על סמך מד‪ ,‬שנאמר לה‬
‫שעירית ת״א הפסיקד‪ ,‬לד‪,‬עביר לד‪ ,‬את הכספים לתשלום‬
‫בעירית תל אביב שד‪,‬מבגד‪ ,‬שי ‪ T‬להם‪ ,‬לכן הפסיקו‬
‫שכה״ד למשיבה‪.‬‬
‫לד‪,‬עביר לד‪ ,‬את שכר הדירד‪ ,‬על מנת לשלם למשיבד‪—,‬‬
‫למערעחת אין כל מעמד של בעלות או מחזיקה‬
‫על סמך טענה זו אין יסוד לפטור את המערערת‬
‫במבנה‪ ,‬והמערערת גם לא טוענת זאת—‬
‫מהחיוב הברור שהיא התחייבד‪ ,‬למשיבה המוחזקת‬
‫וברור הדבר שד״שכירות אינה מעניקה למערערת‬
‫במבנה‪.‬‬
‫זכות מחזיקד״ וכפי שמבד‪,‬יר זאת ברורות מהר״מ‬
‫לכן יש לדעתי לדחות את ערעורה של המערערת‪.‬‬
‫פדואד‪ ,‬בשובותיו סימן ל״ט שכתב!״‪ .‬הרבה פעמים‬
‫יצחק קוליץ‬ ‫הזכיר מעלתך ששכירות ליומא ממבר הוא׳ ומה ענינו‬
‫לאחר זה הוספתי וכתבתי חות דעתי כדלקמן‪.‬‬ ‫לכאן‪ ,‬ומי לא יודע שבפרק הזהב איתא כך לעניו‬
‫ל ד ע תי מכיון שהנד‪,‬לת ד‪,‬עיר ‪ ,T‬בת״א הודיעה‬ ‫אונאד‪ ,‬דנכלל בלשון התורה וכי תמכרו ממכר וכו׳‪,‬‬
‫מפורשות‪ .‬במכתבד‪ ,‬מתאריך ‪ 25.5.84‬באמצעו׳‬ ‫נקוט כלל זה בידך שכירות מכר הוא ליומא מה שהוא‬
‫עוד‪,‬״ד מר ע‪ .‬פזטל כי ״אין העיריה מוכנה מרצונה‬ ‫ודאי שלו וכו׳ אבל לא שיד‪,‬יד‪ ,‬נקרא בעל קרקע לענין‬
‫להצטרף כצד לדימ המשפטי ד‪,‬מתנד‪,‬ל בביה״ד הרבני‪,‬‬ ‫ספק שיהא מוחזק וכו״‪.‬‬
‫כי על העיריד‪ ,‬אין חלים הדינים האזרחיים״‪ ,‬אין לראותה‬ ‫וע״ע בכנסת הגדולד‪ ,‬מד‪,‬דורא בית חו״מ הגהות‬
‫כלל כצד בדיץ‪ ,‬ורשאי ביה״ד לד‪,‬עלים עץ ולא ליכנם‬ ‫טור אות ה׳‪.‬‬
‫כלל בעובי הקורד‪ ,‬לד‪,‬כריע אם המםמכים שהוגשו‬ ‫היינו שהמערערת איגד‪ ,‬נקראת בגדר מוחזקת‪ ,‬והיא‬
‫לפניו ע״י המערערת‪ ,‬או מכל צד שהוא אחר‪ ,‬יש‬ ‫ודאי לא בעל המבנה ו א‪ 1‬מוחזקת בו‪ ,‬אלא‬
‫בד‪,‬ם בבדי לר‪,‬עגיק בעלות לעיריד‪ ,‬במגרש‪ ,‬ובעיקר‬ ‫שכרה את הדירד‪ ,‬מאח המשיבה‪.‬‬
‫במבנד‪ ,‬הקיים עליו שד‪,‬וא נשוא הערעור‪ ,‬ואין כל חובה‬ ‫א מנ ם אילו עירית ת״א היתד‪ ,‬תובעת לדין את המשיבה‬
‫לד‪,‬יות בזה בבחינד‪ ,‬של ״נדרשתי ללא שאלוני״ בזמן‬ ‫לה‪ ,‬ד‪ ,T ,‬מקום לחן‬ ‫בטענה שד׳מבנד‪,‬‬
‫שד‪.‬לד‪ ,‬עומד וצווח שאיז רצונו בבד‪ ,‬יד‪,‬יה מאתה נימוק‬ ‫בתביעד‪ ,‬ולברר בירור יסודי את הענין‪ ,‬מי הם הבעלים‬
‫שיהיה‪ ,‬והמערערת שדוחקת את עצמד‪ ,‬ועומלת להכניס‬ ‫של המגרש‪ ,‬של האבנים‪ ,‬ולמי הזכות לד‪,‬שכיר ולעשות‬
‫בתמונד‪ ,‬את העיריה אפשר לראותד‪ ,‬כעץ ״עובר‬ ‫הכל במבנים אא‪ ,‬אמנם המגרש רשום על שם העיריה‪,‬‬
‫ומתעבר על ריב לא לו״ לד‪,‬וציא את המבנד‪ ,‬מחזקת‬ ‫אך גם בזד‪ ,‬יש טענות למשיבות ובביהכג״ס אעור‬
‫ד‪,‬נד‪,‬לת ״בית הכנסת״ ולד‪,‬עבירה לחזקת הנהלת ״עיריה״‪,‬‬ ‫נבנד‪ ,‬על המגרש לא השתתפה העיר ‪ ,T‬כלל‪ P ,‬נטענו‬
‫למרות שמטרתד‪ ,‬בזד‪ ,‬היא כדי להפיק על ידי כך‬ ‫טענות נוספות בני חן ע״י ב״כ המשיבד״ ו מ עצם‬
‫תועלת עצמי עמרד‪-‬‬ ‫הדבר שד״משיבה היא אשר השכירה כל הזמן‪ ,‬ומשכיח־‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן ע‬
‫ישוב וקנד‪ ,‬ראובן משמעון החזקה לשנה הרי הישוב‬
‫לשמעון‪ ,‬שאילו היתה החזקד‪ ,‬לראובן לא היה קונד‪,‬‬
‫משמעון לשנה וה״ה בכל כיוצא בזה‪ ,‬וה״ה אם שכרו‬
‫ממנו כדלקמן סימן קמ״ז עכ״ל‪ .‬וברור איפוא שכגון‬
‫נידוננו הוי ג״כ *בבל כיוצא בזה* שכותב הרמ״א‪,‬‬
‫ונוסף על מה שד‪,‬מערערת שכרו מהמשיבה‪ ,‬הוליכה‬
‫לה גם מדי שנה בשנה השכירות‪ ,‬ובודאי דלא שייך‬
‫לטעון על כגון זה דעביד איניש חבין דיניה׳ וכדמבאר‬
‫הסמ״ע בסק״ד‪ ,‬דאע״ג דעביד אינש דזבין דיניה‪,‬‬
‫ה״מ כל דינים שלא יצטרך לד‪,‬תרעם עוד וכו׳ וה״ד‪ ,‬אם‬
‫שכרו ממנו וכו׳ דאף אם שכרו ממנו בכל שנה ד״מ‬
‫בעד זהוב כל זמן שירצד״ מ״מ לא זבין כל דיניה‬
‫דהיינו להיות של הקונה לחלוטין‪ ,‬דזה יצטרך לחזור‬
‫ולדון עמו‪ ,‬ומ״ד‪ ,‬לא אמרו אלא עביד אינש דזבין דיניה‪,‬‬
‫ולא שישכור דינו עיי״ש‪ ,‬ומד‪ ,‬שמשיג ושואל שם‬
‫הט״ז על זד״ מיישבים היטב הנתד‪,‬״מ שם בסק״ב‪,‬‬
‫וכן החתם סופר בתשובותיו חחו״מ סי׳ נ״ג‪ ,‬מוזכר‬
‫בפ״ת שם סק״א‪ ,‬וכותבים שד‪,‬עיקר כד‪,‬סמ״ע יעו״ש‪,‬‬
‫ודבריהם חלים נאמחים ומוסברים ביותר לכגון שכירו׳‬
‫בזמנינו ששכה״ד עולה מדי שנה‪ ,‬וצריכים מדי שנד‪,‬‬
‫בשנה לחזור ולהתדיין על כך‪ .‬ויש לומר על כן שבכה״ג‬
‫כו״ע יודו שלא שייך על כגון זד‪ ,‬לטעון ולומר דעביד‬
‫אינש דזבין דינא‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫לזאת הנני מצטרף לדעתו של עמיתנו כבו׳ הגר״י‬
‫קוליץ שליט״א‪ ,‬ויש לדחות ערעורה של‬
‫המערערת ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי‬
‫נשוא הערעור‪.‬‬
‫אליעזר יהודה ורלדינברג‬
‫ניתן ט״ז מרחשון תשמ״ו‪.‬‬
‫סימן עא '‬
‫על כך‪ ,‬מה שהעיריה היתד‪ ,‬ממציאה לה‬
‫ג״ פ שהשמיטו אצל האשה תיבת ״ה נזכרת״‬
‫וכתב רק ״העומדת היום בירושלים* בלבד‪.‬‬
‫כמי שמביא ״נורא לקיניה״‪ ,‬דזה משמש הוכחה כנגד‪,‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ד״ ט״ז שבט תשמ״ז‪.‬‬
‫לידי״נ הגאון כמוה״ר״ד יוסף כהן שליט״א‪.‬‬
‫אחדשכתר״ה באהבה וכבוד‪.‬‬
‫א( אודות המקרה שמצאו שד‪,‬שמיט אצלכם הסופר‬
‫בג״פ אצל האשד‪ ,‬תיבת ״הנזכרת״ וכתב‬
‫סתם ״ד‪,‬עומדת היום בירושלים״‪ ,‬והגט כבר ניתן‬
‫ועברו כמד‪ ,‬ימים‪ ,‬וד‪,‬בעתי את דעתי שניתן לד‪,‬כשיר‬
‫את הגט‪ ,‬וכת״ר פקפק מה‪ .‬ועל אתר לא מצאנו שיזכירו‬
‫ממקרד‪ .‬כזה‪.‬‬
‫דנ ה התבוננתי לאחר מיכן בשדי חמד במערכת‬
‫גט סימן י״ז ד״ד‪ ,‬העומד היום כפ׳ מתא‪.‬‬
‫וראיתי שכותב שבמצרים לא כותבים מלכתחילד‪,‬‬
‫בכלל תיבת ״ד‪,‬נזכרת״‪ ,‬אלא רק ״ד‪,‬עומד היום במתא‬
‫פלוני׳״‪ ,‬דד׳יינו שם העיר בלבד׳ למרות שגם שם ג״ב‬
‫אין כותבין סימני העיר כי אם דוקא אצל הזמן בלבד‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קנו‬
‫ו מ ה שעומד לפגינו הוא איפוא רק הדין ודברים‬
‫שבין המערערת לבין המשיבה אודות תשלום‬
‫דמי השכירות על חלק המבנה שהמערערת מחזיקה‬
‫בה כשוכרת‪.‬‬
‫ואודות דין ודברים זה‪ ,‬לדעתי‪ ,‬מסתמנת לפנינו‬
‫תמונה בהירה כי המערערת הכירה ברורות‬
‫בבעלותה של המשיבה על חלק מבנה זו‪ ,‬להשכירו‬
‫ולקבל תשלום שכר דירה ממנה עמר השימוש‬
‫וההחזקה בו‪.‬‬
‫דבר זה משתקף באספקלריה מאירה ״בזכרון דברים״‬
‫שערכה המערערת עם המשיבה בתאריך כ״ו‬
‫טבת תשט״ו על תשלום דמי מפתח ושכ״ד חדשית‬
‫ולאחר מיכן‪ ,‬בחוזה שערכה אתר‪ ,‬בתאריך כ״ב ניסן‬
‫תשט ‪ ,r‬ובהמשכו‪ ,‬בזה ששנים ע״ג שנים שילמה‬
‫המערערת למשיבד‪ ,‬בד‪,‬תאם לכך‪ ,‬דמי שכירות‪ ,‬הן‬
‫לפני תיקון חלק מבנה זה ושיכלולו‪ ,‬והן לאחר מיכן‪.‬‬
‫כמו כן בכל המסמכים שערכו הצדדים ביניהם‪ ,‬הבז׳‬
‫והנוספים‪ ,‬אין בד‪,‬ם כל זכר או רמז כל שך‪,‬וא‬
‫מצד המערערת‪ ,‬כי התחייבותה כהאמור נובעת עקב‬
‫התחייבות העיריה מצידה לשלם תשלומים אלד‪,‬‬
‫למשיבה דרכד״ ואם כן אין גם כל בסים לבוא כעת‬
‫להאחז בה ולטעון — כפי שטוענת י־ שמכיון שד‪,‬עיריה‬
‫הפסיקה לאחרונד‪ ,‬לד‪,‬מציא לד‪ ,‬את התשלומין גם היא‬
‫פטורה מלשלם זאת‪ ,‬וד‪,‬עיריה איננד‪ ,‬בעלת דברים‬
‫כלל של המשיבה‪.‬‬
‫ו מ ה שד‪,‬עיריד‪ ,‬מצידד‪ ,‬העבירה עד כד‪ ,‬סכומי־כסף‬
‫למערערת כדי לעזור לה בתשלומיה למשיבה‪,‬‬
‫זה יכול אדרבה לשמש כעין הוכחה שהעיריה אמנם‬
‫הכירה בבעלותה של המשיבד‪ ,‬על הנכס‪ ,‬ועכ״ם כזכאית‬
‫לקבל השכ״ד עבורו‪.‬‬
‫באשר על כן‪ ,‬המערערת שבאה להסתמך כביכול‬
‫סכומי־כסף לתשלום השכ״ד למשיבה‪ ,‬היא דומה רק‬
‫שד‪,‬יא כן הכירה בבעלותה של המשיבד‪ ,‬לקבל שכ״ד‪,‬‬
‫והרי זה דומד‪ ,‬למה שמצינו שנפסק בכעין זה בחו״מ‬
‫סימן קמ״ז סעיף ב׳ בדמ״א‪ ,‬דפוסק שם‪ ,‬דאם המערער‬
‫שכר הקרקע מן המחזיק הוי כחתום עליה בעד ואיבד‬
‫זכותו ע״ש‪ .‬וד‪,‬״נ כמו כן‪.‬‬
‫וככזאת יש ללמוד גם ממה שפוסק המחבר לעיל‬
‫מיניה בחו״מ סי׳ קמ״ב סעיף א'‪ ,‬דפוסק‬
‫דאע״פ שאין חזקד‪ ,‬בפחות מג׳ שנים‪ ,‬אם הביא המחזיק‬
‫עדים שהמערער הגביה סל פירות משדה זו על כתיפו‬
‫של המחזיק לד‪,‬וליכם לביתו של המחזיק לעצמו הוי‬
‫חזקד‪ ,‬מיד‪ .‬וה״נ הוי בדומד‪ ,‬לזה שד‪,‬מערערת לקחה‪,‬‬
‫שכר־ד‪,‬דירה שד‪,‬מד‪ ,‬פירות הדירד‪ ,‬וד‪,‬וליכו ונתנו‬
‫למשיבה המחזיקד‪ ,‬בחזקת הבגין‪ .‬וכך כותב גם הרמ״א‬
‫שם דמהנפסק במחבר שם‪ ,‬וז״ל‪ :‬ומכאן יש ללמוד‬
‫בראובן ושמעון שיש לד‪,‬ם ערעור ביחד על חזקת‬
‫קנז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן ‪KV‬‬ ‫ש ו״ ת‬

‫פשוט‪ ,‬ובערוך השלחן סימן קכ״ח סעיף כ״ט‪ ,‬וכמו בן‬ ‫וכך ראיתי נוסחת הגט במצרים בספר גהר מצרים‬
‫בנוגע ״למי מרות״ טפף לד‪.‬אמור‪ ,‬חל שם מר גם‬ ‫שכתוב באמת כנזכר בשד״ח‪ ,‬ומפרש וכותב‪,‬‬
‫על באר‪ ,‬ככתוב בערוה״ש שם בסעיף ל״ד ע״ש‪ ,‬והרי‬ ‫דבמצרים ונ״א אין מנהגנו לכתוב ״הנזכרת״ בשום‬
‫לא כותבים ״דמסתפקא״ כי אם ״דןיתבא״ בלבד וכנז׳[‪.‬‬ ‫דוכחא ע״ש‪ .‬וכך נקיט ואזיל בס׳ נהר מצרים שם‪ ,‬ומבאר‬
‫דהדבר פשוט דאין בכלל קפידא בדבר בהיות ויש‬
‫ו מ ה שהדגשתי לכתוב לעיל בלשון ״מאז מאך דוד‬
‫מקומות שאין כותבין אותו ע״ש‪ .‬ושם העובדא היתה‬
‫על ישראל״‪ ,‬היה זה בדייקא ובכוונה תחילה‬
‫שהשמיטו תיבת ״הנזכרת״ אצל ״העומד היום״‬
‫כי מצאתי במדרש תדשא לר״פ ‪ p‬יאיר פרק כ״ב‬
‫)מודפס באוצר מדרשים אייזענשטיק אות ד‪ ('.‬שכתוב‬ ‫)ושקו״ט בדברי סספר בארות המים בזה‪ ,‬כי הג״פ‬
‫נשלח לשם(‪ ,‬ואצל הבעל הדבר יותר חמור׳ כמובן‪,‬‬
‫בזה״לז כתוב אחד אומר ואת הימסי יושבי ירושלים‬
‫ובכל זאת סובר בפשיטות דאין קפידא בדבר גם‬
‫לא יכא בני יהודה להורישם )יהושע ט״ו( וכתוב‬
‫אילו קרה □כזאת בשאר מקומות אשר בדרך כלל‬
‫אחד אומר ואת היבוסי יושבי ירושלים לא הורישו‬
‫כן מזכירין‪) ,‬ושנם הרב על בארות המים‪ ,‬לא הקפיד‬
‫בני בנימין )שופטים א'(׳ אס בני בנימין למה בני‬
‫בנקודה זאת( כדיעו״ש‪ ,‬ואם כן מי איכא מידי דלדידהו‬
‫יהודד‪ .‬ואם בגי יהודה למה בני בנימין ? אלא שהיתד‪.‬‬
‫וכר‪.‬‬
‫ירושלם לפגים שתי עיירור^ אמת עליונד‪ .‬וא׳ תחתונד‪,.‬‬
‫ב( ו מ ה שיש לכאורה לחוש מה ביוחד בנוגע‬
‫העליונד‪ .‬נפלד‪ .‬בגורל יהודה וד‪.‬תחתונד‪ .‬בגורל בנימין‪,‬‬
‫״לירושלים״ בהיות ואיתא בגם' בערכין‬
‫שנאמר וצלע האלף היבוסי היא ירושלים וגו' זאת‬
‫דן* ל״ב ע״ב דתרי ירושלים הוו ע״ש ובתום׳ ד״ה‬
‫גחלת בני בנימין )יועשע י״ח(‪ ,‬ואחרי מוח יהושע‬
‫ה״ב וא״כ כן אם לא נזכר תיבת ״הנזכרת״ אצל‬
‫עלו בני יהודד‪ .‬ולקחו את חסקם ושרפו את העיר באש‬
‫האשד‪ .‬ניתן לחשוב שהג״פ נכתב במתא ירושלים‬
‫)שופטים א׳( ועזמה חרבה‪ ,‬אבל ירושלים התחתונד‪.‬‬
‫דיתבא על מי שלח ועל מי בורות‪ ,‬והאשד׳ עמדה‬
‫שהיתד‪ ,‬לבניטיל לא אבו בני בנימין לד״ורישם והיתר‪,‬‬
‫בירושלים שניה ששם לא נמצא מי שלח והוליכו לה את‬
‫עומדת עד ימי חד‪ ,‬שכן כתיב ואת הימסי לא הורישו‬
‫הגט לשם ]וכבר עלד‪ ,‬בדעתי ליישב על זה שממשיכים‬
‫בני בנימין‪ ,‬חו העיר התחתונה שנא' בספר הזה ולא‬
‫לכתוב נוסחא זאת של ״דיתבא על מי שלח ועל מי‬
‫אבה האיש לאן וגו׳ ויבא עד נוכח יבוס היא ירושלים‬
‫בורות״ הגם שכבר מזמן שלא מסתפקים ממי השלח‪,‬‬
‫וגו׳ לא נסור אל עיר נכרי )שופטים י״ט(‪ .‬ועוד זו‬
‫וד״גאונים מסדרי הגיטין שקדמונו ג״כ לא שמו על‬
‫היא שנלחם בד‪ .‬דוד בשנת שמוגד‪ ,‬למלכו שנאמר וילך‬
‫לב לכך‪ ,‬הגם שגם בזמנם לא הסתפקו כבר ממי שלח‪,‬‬
‫הלך ואגשיו ירושלים וגו׳ ריאמרו יושבי ימס וגו׳‬
‫והיינו מפני שאם ישגו‪ ,‬אם יראו גט כזד‪ ,‬במקו״א‬
‫)ש״ב ה׳‪ ,‬ח‪.‬י״א י״א(‪ .‬וכשלכד אותר‪ .‬דוד התחיל לבנות‬
‫יבואו לחשוב שזאת ירושלים שניה‪ ,‬ולכן ממשיכים‬
‫ירושלם העליונד‪ ,‬ועשה חומה אחת בהיקף וסיבב‬
‫לכתוב כמאז ומקדם כדי שידעו שזאת אותר‪ .‬ירושלים‪.‬‬
‫לעליונה ולתחתונד‪ .‬ונעשו שתית לשם אחד ירושלם‪,‬‬
‫לבד זאת הרי לא כותבים דמסתפקא ממי שלח‪ ,‬אלא‬
‫שנאמר ויבן העיר מסביב )דד‪,‬י״א י״א( בה נטה אהל‬
‫״דיתבא״‪ ,‬והיינו שעכ״פ הרי היא נמצאת ע״י ״מי שלח״‪.‬‬
‫לארון‪ ,‬ובאותה ירושלם בנד‪ .‬דוד את המזבח בגרן‬
‫ומי השלח נמצאים בתחומד‪.[.‬‬
‫ארונה היבוסי בגזרת המקום לעצור המגפה שנאמר‬
‫הנה לאחר העיון נראה דאין לזזוש שיבואו לטעות‬
‫ומלאך ה׳ אמר אל גד וגו׳ )דהי״א כ״א(‪ .‬בירושלם‬
‫ולחשוב בכזאת‪ ,‬וד״וא‪ ,‬בהיות שכד‪,‬יום לא ידוע‬
‫התחתונה שד‪,‬יתה בגבול בנומין נבנה בית המקדש‬
‫על שום קיום של ירושלים שניה בשום מקום בעולם‬
‫בימי שלמד‪ .‬לקיים מה שנאמר ל מי מין אמר ידיד ה׳‬
‫מאז מלוך דוד על ישראל‪ .‬והרי כהיום הזה קיימים‬
‫וגו׳ )דברים ל״ג(‪, ,‬ד׳ר המוריד‪ .‬זה ירושלם שנאמר‬
‫קשרים אלחוטיייים ותלגרפיים עם כל חלקי העולם‪,‬‬
‫ויחל שלמד‪ .‬לבנות לד‪.‬׳ בירושלם בד‪.‬ר המוריד‪) ,‬דהי״ב‬
‫ואילו היה במציאות בכזאת היה הדבר נודע בלי שום‬
‫ג׳( עכ״ל המדרש תדשא‪.‬‬
‫צל של ספק‪ ,‬בדור קודם היו רק מקומות אשר ליקרת‬
‫ה ע ת ק תי בשלימות דברי המדרש תדשא‪ .‬באשר‬ ‫גדולת התורד‪ .‬שהיתה שם היו מכנים את המקום‬
‫עפי״ז מתיישבים הדורים‪ ,‬והיד‪ ,‬העקוב‬ ‫בשם חיבר‪ .‬״ירושלים״ ע״ש כי מציון תצא תורד‪ .‬ודבר‬
‫למישור‪ .‬והרי יוצא לנו מדברי המדרש תדשא כי‬ ‫ה׳ מירושלים‪ ,‬אבל בצירוף שם ליורי‪ ,‬כמו ״ירושלים*‬
‫זה דתרי ירושלים ודו‪ ,‬היו זה דק עד מלוך דוד על‬ ‫דליטא״ וכדומה‪ .‬והיה זה גם לשם תפארת המליצה‬
‫ישראל‪ .‬אבל מאז שמונד‪ .‬למלכו לאחר שלכד דוד את‬ ‫בלבד‪ ,‬וכולם ידעו השם האמיתי של אותד‪ .‬העיר‪ ,‬ולא‬
‫יבום‪ ,‬אז איחד דוד את ירושלם העליונה שהיתר‪.‬‬ ‫עלד‪ .‬על דעת מי שד׳וא לד״זכיר שם כזה גם בגט‪] .‬וזה‬
‫ליהודה עם ירושלים התהתונד‪ .‬שהיתר‪ .‬לבנימין‬ ‫שלא משגים כאן בירושלים שלא לכתוב בכלל הם ימני׳‬
‫בחומה אחת בד‪,‬יקף סביב לעליונד‪ ,‬ולתחתונד‪ .‬ועשא?‬ ‫של מי שלח ומי בורות‪ ,‬הוא פשוט בכדי שלא לשנות‬
‫לעיר אחת‪ ,‬ונקבעו שתיהן לשם אחד במלוכד ״ירושלם״‪.‬‬ ‫מכפי מד‪ .‬שד‪.‬ורגל מאות בשנים‪ ,‬ושלא להוציא לעז‬
‫ומאז והלאה היתד‪ ,‬רק ירושלים אחת‪.‬‬ ‫על שום ג״פ קודם‪ ,‬ככתוב בדומה לזה בספר גם‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן עא‬ ‫‪ r‬ו״ ת‬ ‫קנח‬

‫ח( עכ״פ מאז מלול שלמה על ישראל לא מצאנו‬ ‫ד( ע ס״י דברי מדרש תדשא אלה שיחשלים השני׳‬
‫יותר שני ירושלים‪ ,‬ואין כל מקום לחוש‬ ‫לא היתה ג״כ ביהודה אלא בבנימין‪ ,‬יובגו‬
‫כהיום הזה כלל לשני ירושלים‪ ,‬ושום אחד לא יעלה‬ ‫דבחי התום׳ בערכין שם ד״ה ה״נ׳ שכותביז דאליבא‬
‫על דעתו כל מחשבה לכך‪ ,‬ופוק חזי דאפילו מה שמצינו‬ ‫דרבא בגט׳ שם אין אנו צריכין לזמר ביהודה תר י‬
‫בגמ׳ בגיטין דף בז‪ ,‬וב״מ ד׳ י״ח דאמהינן חיישינן‬ ‫ירושלים דעו אלא בשאר ארצות ע״ש‪ ,‬והיינו דהשניה‬
‫לשני שווירי‪ ,‬מתבים התום׳ שם תהו דוקא בנפל‬ ‫היתה בבנימין‪ ,‬וכפי שיוצא מדברי המדרש תדשא‪.‬‬
‫דאידע‪ ,‬אבל בלא״ה לא חיישינן א ה ביון דלא הוחזקו‪,‬‬ ‫ה( □מגביל להכתוב במדרש תדשא ראיתי בהאברבנאל‬
‫והוי שפיר מוכיח מתוכו ע״ש‪ ,‬וכמו״ב איפוא הדברים‬ ‫בשופטים פרק א׳ שטתב עקרונית ג״ב‬
‫ק״ו גם בנוגע לירושלים‪ ,‬כי יחשלים השניה שהיתר‪,‬‬ ‫לפרש על הדרך האמורה‪ ,‬וזה לשונו ‪ t‬הנכון אצלי‬
‫קיימת מלפני אלפי שנה כבר נשתקעה וירדד‪ ,‬לתהום‬ ‫שהיה ירושאם בימים ההם סחזז גדול‪ ,‬ו א ה נטה‬
‫הנשיה‪ ,‬ומאז איננה קיימת עוד על מפת העולם‪ ,‬וזה‬ ‫דעת רש״י באמרו מחוז היה בירושאם ושמו יבוסי‪,‬‬
‫על כן לא רק בגדר של שלא הוחזקה‪ ,‬אלא בגדר‬ ‫ולא היתה עיר אחת מוקפת לבד‪ ,‬וד‪,‬יה מנחלת בני‬
‫שהוחזקד‪ ,‬שליכא בכזאת‪ ,‬ולכן ויש שפיר להכשיר את‬ ‫יהודה באותו מחוז‪ ,‬ומנחלת בני בנימין גם כן נפלה‬
‫הגט זר‪5‬זר הסוטר השמיט בה בשגגה תיבת ״הנזכרת״‬ ‫באותו מחוז‪ ,‬כמו שבא בספר יהושע )י׳ח־כ״ח( ‪,‬צלע‬
‫שאצל שם האשת‪ ,‬ומספיק מה שכתוב אצלה ״העומדת‬ ‫האלף והיבוסי היא ירושלים ולזה אמר כאן ביהודה‬
‫בירושלים״‪.‬‬ ‫וילכדו אותה ויכום לפי חרב ואת העיר שלחו באש‪,‬‬
‫בברכה ובהערצה‬ ‫יורה שהעיר בלבד שלחו באש‪ ,‬והמחוז שד‪,‬יה עוד הכהו‬
‫אליעזר יהודה רולדינברג‬ ‫לטי חרב‪ ,‬והנה מה שזכר שבני יהודה נלחמו בירושלם‬
‫וילכדוד‪ .‬וישרפו העיר באש׳ ^יז ראוי שיובן כי אם‬
‫סימן עב‬ ‫על החלק שהיה ליהודה באותו מחוז‪ ,‬ולא על חלק‬
‫בנימין שהיה ט גם כן‪ ,‬ולכן זכר כאן שעם היות‬
‫בירורים נרחבים אודות הקדמת הצלת‬
‫שעשו בני יהודה זה בחלקם הנה לא עשו כן בני בנימין‪,‬‬
‫אדם לחיי עולם על פני הצלת אדם לחיי‬
‫‪ p‬בחלק שלהם לא הורישו את היבוסי אבל ישב‬
‫שעה מלבד‪ .‬ואודות איסור להציל אדם‬
‫בתוכם וכר‪ ,‬וזהו מה שמצאנו שזפד׳ב היו יבוסים‬
‫לחיי עולם בדמו של אדם טריפה או במי‬
‫בירושלים‪ ,‬ועוד המבצר הוא ציון היה חזק מאד ולא‬
‫שאין לו מיכדים לחיות כי אם חיי שעה‬
‫עצרו כח לא בני יהודה ולא בני בנימין לכבוש אותו‪,‬‬
‫בלבד‪ .‬ואם יש נפקא מיניה בין חיכי‬
‫ונשאר עד י « דוד שכבשו ונקרא על שמו עכ״ל‬
‫שהודאי תצה להציל את עצמו עי״כ‬
‫האברבנאל‪.‬‬
‫לבין שהמדובר להגשת זלצלה ע״ י גוף‬
‫יו צ א לנו גם מדברי האברבגאל כי עד כיבוש דוד‬
‫שלישי■י(‬
‫היו שני ירושלים האחד בחלק בגי יהודה‬
‫)הרצאה(‬ ‫והשני בחלק בני בנימין‪ ,‬אלא שמוסף עלה ס״ל גם‬
‫אקדים מלים אחדות לזכרו של המנוח הדגול‬ ‫זאת‪ ,‬דגם בחלק בני יהודה היה כעין שני ירושלים‪,‬‬
‫ד״ר שלזינגר ז״ל אשר לשמו ואברו מוקדש כנם‬ ‫דאחד ירושתם העיר‪ ,‬והאחד ירושלים המחוז‪) ,‬שנחלק‬
‫מכובד זד‪-‬‬ ‫לשנים ליהודה ולבנימין(‪ ,‬וכעין שמצינו שיש מדינת‬
‫במכילתא פ׳ בשלח )ט״ו־א׳( כתוב! ״כל דבר‬ ‫בבל ועיר בבל )עיץ בשבת ל״ו‪ ,‬וסוכה ל״ד‪ ,‬ובתוס׳‬
‫שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו״‪.‬‬ ‫ורש״י‪ ,‬וד״מ בטור אה״ע סי׳ קכ״ח וב״ש באה״ע שם‬
‫מפזרסמים המה זכיותיו על שדה־הרפואה בחו״ל‬ ‫סק״ז ובערוה׳׳ש סעיף י״ח עיי׳׳ש‪.‬‬
‫ולאחר מיכן כאן בארצט הקדושה‪ ,‬ובגישתו המיוחדת‬ ‫י( ד ג רי האברבנאל יהיו מותאמים אליבא דרב‬
‫בטיפוליו בחולים שהיתה מלאי רוד ואדיבות כשיראת‬ ‫אשי בערכין שטתבים התום׳ שם דאליבא‬
‫שמים חופפת על פניו הזוהרים‪ .‬רבים המה ואין כאן‬ ‫דידיה צ״ל דביהודה תרי ירושלים הוו‪ ,‬והיינו ירושלים‬
‫המקום לפורטן‪.‬‬ ‫העיר וירושלים המחוז‪ ,‬והסחת בלט במיוחד כדי‬
‫לאפוקי ממחוז בנימין שהיה לו גם כן חלק בשם זה‪.‬‬
‫פנים חדשות לנידון שדנתי בו לעיל סימן‬ ‫ז( א ל א דאליבא דהאברבנאל יתכן אמר שגם ביפי‬
‫עמקים ובתוספות מרובות על העיקו‬ ‫י׳‪ ,‬בשידוד‬ ‫דוד נשאר אפ״ה עדיין ירושלים וירושלים‬
‫בבירור וליבון והעמק דבר‪ ,‬שנתחדשו לי כתוצא׳ מהרצא'‬ ‫המחוז‪ .‬אבל זה לא נקרא לעסןין גט שינוי מקוו^ ומכ״ש‬
‫מקיפה שנתתי על נושאים אלה בכנס תורני לזכרו‬ ‫כשכותבים ירושלים סתם שזה כולל כל המרחב‪ .‬והרי‬
‫זטל ד״ר ‪ .9‬שאינגר מנהל ביה״ח שערי צדק בתאריך‬ ‫והרי כהיום הזה מסתמן לפנינו ג״כ ירושלים העיר‬
‫י״ד אלול תשמ״ו במרכז הרפואי שערי צדק בפעיה״ק‬ ‫וירושלים המחת‪ ,‬ואפ״ה הכל כאל בג״ם בהסימנים‬
‫ת״ו‪.‬‬ ‫שאמי מציינים בו׳ דהכל טזשב כאחד‪.‬‬
‫קנט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן עב‬
‫חייב לגזול את ממנת החייאה ולעבור על תקנות בית‬
‫החולים כדי להציל טריפה חיי־שעה עב״ל השאלה‪.‬‬
‫כפי שאנו יכולים להבין מסגנון השאלד״ השאלה‬
‫מתחלקת לשתים‪ .‬א( אם מכונת־ההחייאה מחוברת‬
‫לאדם שחייו חיי שעה‪ ,‬או טריפד״ אם מותר לנתק אותה‬
‫ממנו בדי להציל בה אדם לחיי עולם‪ .‬ב(‪ ,‬אם אסור׳ אם‬
‫מותר אבל לתקן לא להשתמש במכונת החייאה זו כי‬
‫אס לחולים שניתן לרפאותם ולהצילם לחיי עולם אשר‬
‫אץ יום שלא מובא לבי״ח חולה יהודי כזה שניתן להצילו‬
‫לחיי עול)^‬
‫לפתרונות השלכות להרבה בעיות כיוצא בזה שד׳סגל‬
‫הרפואי אי פה אי שם נתקל בד‪,‬ם כמעט‬
‫מדי יום ביומו בתופעות שומת‪ ,‬וכן בשטח ההשתלות‪,‬‬
‫מהקיימות והעתידות לבוא׳ במוח לב וכבד וכיוצא בהן‪.‬‬
‫נבוא איפוא לברר בתחילה את השאלה הראשונות‬
‫נתחיל את דברינו במקורו׳ הראשוני׳ בחז״ל ובניתוחם‪.‬‬
‫א( בנררים דף כ״ב ע״א מסופר ז עולא במיסקיה‬
‫לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני‬
‫הוזאי בהדיה‪ ,‬קם חד שחטיה לחבריה‪ ,‬אמר ליה לעולא‬
‫יאות עבדי אמר ליה אין ופרע ליה בית השחיטד״ כי‬
‫אתא לקמיה דר׳ יוחנן א״ל דלמא חס ושלום אחזיקי‬
‫ידי עוברי עבירד״ א״ל נפשך הצלת‪ .‬ומפרש הר״ן דזה‬
‫שאמר ליה ופרע ליה בית השחיטד‪ ,‬הוא כהי שימרת‬
‫מד‪,‬ר‪ ,‬ור״י אמר לידי נפשך הצלת‪ ,‬מפני שאלמלא כן‬
‫היד‪ ,‬הורגך‪ .‬ור״ל‪ ,‬דלא היד׳ מאמין לו שמחזיק את ידו‬
‫בהד׳ריגה׳ ורק בזדי שהוסיף לו אמר שגם יפרע לו בית‬
‫השחיטה האמין לו בדיבורו אליו שיפד‪ ,‬עשר­‬
‫ה( ה ת פ א ר ת ישר׳ על המשניות בפ״ח דיומא בבועז‬
‫אות ג׳ מקשה על זה‪ ,‬מכיון דמבואר במשנה‬
‫דיומא שם דחיישינן לחיי שעה דמחללין את השבת‬
‫לד׳צילו זסילו אי אפשר שיחיה רק חיי שעה‪ ,‬א״כ איך‬
‫עולא א״ל ״ופרע ליר‪ ,‬בית השחיטה״ למהר מיתתו‪,‬‬
‫הרי הו״ל כא״ל שידירגנו׳ ומאי חזית דדמא דידך סומק‬
‫טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי‪ ,‬ואע״פ שהוי זד‪ ,‬רק‬
‫באמירה‪ ,‬מ״מ באומר לחבירו שיד׳רוג לפלוני‪ ,‬משלח‬
‫חייב מיתד׳ בידי שמים לכו״ע׳ כרמב״ם פ״ב מרוצח‪,‬‬
‫ולשמאי הזקן חייב מיתת ב״ד‪ ,‬וא״כ מחויב למסור נפשו‬
‫כדי שלא יתחייב מיתר‪ ,‬לשמים‪.‬‬
‫וכותב על כן התפא״י לחדש עפי״ז הלבד‪ ,‬ולומר דאע״ג‬
‫דקיי״ל דחיישינן לחיי שעה‪ ,‬היינו באין חיי‬
‫קיום כנגדו‪ ,‬אבל ביש חיי קיום כנגדו אזי ודאי דדם‬
‫חיי ק־‪,‬ים שלו סומק טפי מדם חיי שעה של חבירו‬
‫שאינו סומק כל כך‪ ,‬ואפי׳ ספק חיי קיום עדיף מודאי‬
‫חיי שעה‪ ,‬ויכול להציל את עצמו בו‪ ,‬ועפי״ז מוסיף עוד‬
‫וכותב דאפשר דאפי׳ בחיה צריך עולא לעשות מעשה‬
‫בעצמו הוי שרי מה״ט‪ ,‬וכ״ש בדיבור שאינו רק גרמא‬
‫בעלמא יעו״ש‪.‬‬
‫וראיתי לכמד‪ ,‬שנתפסו בדברי התפא״י ללמוד מדבריו‬
‫הלכה למעשה שמותר להציל אדם לחיי עולם‬
‫ש ו‬
‫בעשרת שנותיו האחרונות הגה רעיון־נחשוני‪,‬‬
‫ושם אותו למטרה לראש פעולותיו הברוכות במוסד‬
‫הגדול הזה שעמד בראשו׳ והוא להחזיר עטרה לראשה‬
‫לתורת־הרפואה־הישראלית׳ כמאז ובמקדם׳ שהלכה‬
‫שלובת זרוע כאחים תאומים עם הידע וההכרה האלהית‬
‫ותורת־קדשו‪ ,‬כפי שכותב הרמב״ם בפ״ה משמונה‬
‫פרקים ״כי יש למלאכת הרפואה מבוא גדול מאד‬
‫במעלות השכאת והמדות ובידיעת השי״ת״׳ וכמו‬
‫״שידענו ביחוד משני גדולי עולם אנשי חמודות‬
‫בתורה ובהוראה יסודית׳ הרמב״ם והרמב״ן ז״ל אשר‬
‫יצא להם שם בגוים בחכמתם והארץ האירה מכבודם‬
‫ותורתם״ )כלשונו של שו״ת יעב״ץ ח״א סו״ס מ ״ ^‬
‫ונתן את דעתו לעשות מאמצים להחזיר את תורת‬
‫סיני אל מסד־הרפואה שתינוק משרשיה העמוקים‬
‫של תורת החיים׳ לראות ולהביט מתוך כך מאספקלח‪-‬א‬
‫הרפואית אל פועל ה׳ ומעשהו הגדול‪.‬‬
‫לשם כך יסד שיעורי הלכה בהלכות רפואה לפני‬
‫חבורה של רופאים דתיים׳ דד‪,‬ושמעו על ידי כ״ש׳ כמעט‬
‫מדי שבוע בשבוע בתוך כותלי המוסד‪ ,‬ונד‪,‬רו אל שיעורי׳‬
‫אלד‪ ,‬פרופסרים ורופאים מכמד‪ ,‬בתי חולים מכל הארץ‪.‬‬
‫והוא בעצמו השתתף במסירות נפש בשמיעת השיעורים‬
‫למרות חליו׳ ופניו נד‪,‬רו מרוב שמחה על ההצלחה‪.‬‬
‫וד‪,‬ושיט גם סיוע של ממש לד׳דפסת ־והפצת ההלכות‬
‫שהושמעו והתחדשו הודות לכך‪.‬‬
‫באשר על כן זכר‪ ,‬ד״ר שלזינגר ז״ל כי בתוך כותלי‬
‫המוסד הרפואי הגדול הזד‪ ,‬נוסד מוסד רפואי־הלכתי‬
‫הנקרא על שמו׳ וקוימו בו דברי המכילתא האמורים‪.‬‬
‫*‬ ‫«‬
‫נעבור לעצם הנושזב‬
‫רב גדול אחד פנה אלי שאחזה את דעתי על שאלד‪,‬‬
‫גדולה שנשאל עליה בדרום אפריקה‪.‬‬
‫וז״ל השאלד״! רופא מובהק יהודי חרדי ראש מחלקד‪,‬‬
‫לטיפול נמרץ בבית חולים ביוהנסבורג שאל‬
‫אותי שאלה חמורה‪ ,‬והיא זאת ‪ t‬ברשותם מכונת החייאה‬
‫חדישד‪ ,‬מאד‪ ,‬ואין להם אלא מכונה אחת‪ ,‬ואפשר לד‪,‬ציל‬
‫באמצעות המכונה חולים שחי ‪,T‬ם חיי שעד׳ שאבריהם‬
‫הפנימיים נרקבו והם טריפה׳ כגת חלי סרטן‪ .‬ומאידך‬
‫מחי יום ביום מגיעים חולים שאפשר לד׳צילם חיי עולם‬
‫ואם ישתמש במכונה להצויל טריפה לחיי שעה אינו יכול‬
‫לנתק המכונה ממנו ולתת אותה לחולה שחייו חיי עולם‬
‫מפני שממיתו׳ ואפי'אם נחליט שמן הדין לנתק המכונה‬
‫וליתנה לשלם‪ ,‬הקרומים יצעקו ולא ירשו ליטול ולנתק‬
‫את המכונה מהטריפד״ לכן החליטו בית החולים‬
‫בתקנותיהם לא להשתמש במכונת החייאה זו כי אם‬
‫לחולים שניתן לרפאותם ולהצילם לחיי עולם‪ ,‬כי לא‬
‫כדאי לבזבז את המכונה להאריך חיי שעה של טריפה בו‬
‫בזמן שאין יום שאין חולה יהודי שניתן להצילו לחיי‬
‫עולם‪ ,‬אבל לבד נוקפו שמא מדין תורה אסור לנהוג כך‬
‫אלא עליו לד׳ציל את החולים שחייהם חיי שעד״ ואם‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן עב‬
‫רשם בנדרים הא היה בדיבור בעלמא בלי שכירות‪,‬‬
‫ולאיניש דעלמא‪ ,‬וליכא איפוא לקושית התפא״י‪,‬‬
‫וממילא ליכא כל ראי׳ מהר״ן ללמוד מזה בעשיית‬
‫מעשה בזה אפילו אם לא נטה כוונת הר״ן אל כוונת‬
‫דברי הרא״ש‪,‬‬
‫ב( כתבתי את האמור כאשר הדגשתי ״בזאזילו אם‬
‫יש ללמוד משם״‪ ,‬אבל למעשר׳ אין לבוא‬
‫ללמוד משם בכלל‪ ,‬כי יתכן גם דהעובדא בנדרים‬
‫המדובר כששחטו מן העורף ונשבר מפרקתו ורוב בשר‬
‫עמו‪ ,‬ורק לא נשחטו הסימקי׳‪ ,‬שדיגו כבר אז כמת ומטמא‬
‫אע״פ שנשאר מחובר בסימנים ובמיעוט בשר‪ ,‬ואע״פ‬
‫שמפרכס‪ ,‬ככתוב במשנה בפ״ק דאהלות מ״ו׳ ונפסק‬
‫ברמב״ם בפ״א מה' טומאת מת הט״ו‪ ,‬ומתבאר ביתר‬
‫הרחבה בתפא״י באד‪,‬לות שם בבועז סקי״ג‪ ,‬ועל כן‬
‫הורה עולא היתר לעצמו במצב כזר״ שד‪,‬נשחט היה כבר‬
‫דינו כמת‪ ,‬ואמר לו ״פרע ליה בית השחיטה״‪ ,‬מכיון‬
‫שבין כך היה כבר נחשב כמת‪.‬‬
‫יתרה מזו ראיתי בחידושי המאירי בנדרים שם שמבאר‬
‫שהמדובר בעובדא דנדרים שם הוא בכלל‬
‫שאותו האיש כבר מת ממש‪ ,‬באופן שאין פריעת בית‬
‫השחיטה עועזד׳ דבר‪ ,‬ועולא שאמר לו לההורג ״פרע‬
‫ליה בית השחיטד‪,‬״ היה זה רק ״כאדם שמראה עצמו‬
‫שמח במד‪ ,‬שעשר‪ ,‬חבירו ומחזקו שיפליג הדבר לפרסמו״‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫ו עו ד זאת‪ ,‬בשיטד‪ ,‬מקובצת על נדרים מביא שישנם‬
‫מהקדמונים שרוצים לבאר שהמדובר שם היה‬
‫בכלל בלא־ יהודים ע״ש‪.‬‬
‫ו א ם כן אין בכלל כל שייכות לבוא וללמוד משם כל‬
‫היתר בנוגע להבנות ממי שהוא רק חיי שעה בדי‬
‫להציל חיי עולם‪.‬‬
‫ג( מיו ת ר להזכיר מה שיש עוד לחלק מהעובדא‬
‫דנדרים שד׳מדובר שהחיי עולם בעצמו‬
‫רוצה להציל את עצמו ע״י החיי שעה אשר בגרמתו בא‬
‫לו הסיכון‪ ,‬אם כי שלא באשפמוואין ללמוד מזד׳ איפוא‬
‫בנוגע לגוף שלישי שיותר לו ג״כ לעשות זאת‪ ,‬דלאור‬
‫האמור הא אין ללמוד משם אפילו היכי שהחיי עולם‬
‫בעצמו רוצה להבנות ע״י רציחת החיי שעד‪ ,‬שגורם לו‬
‫הסיכון שלא באשמתו‪.‬‬
‫יוצא לנו מכל האמור דמכמד‪ ,‬אנפין אין מהעובדא‬
‫דד‪,‬גמ׳ בנדרים הנ״ל כל הוכחה שיהא מותר‬
‫להרוג אדם טריפד״ או מי שחייו חיי שעה בלבד‪ ,‬כדי‬
‫להציל עי״כ את השלם לחיי עולם‪.‬‬
‫ד( על עוד גמרא כותבים המסתמכים ללמוד משם‬
‫שחיי שעה נדחים מפני חיי עולם‪ ,‬וד׳וא במסכת‬
‫עבודה זרה דף כ״ז‪.‬‬
‫ד פ מ שנ ה שם כתוב שאסור לד׳תרפאות בעובד‬
‫כוכבים מפני שחשודים על שפיכות דמים‬
‫]המדובר מעובד כוכבים שאינו מומחה לרבים‪ ,‬דברופא‬
‫מומחה אמרינן דלא מדע נסשיד‪.[,‬‬
‫שר ״ ת‬ ‫קם‬
‫בדמו של אדם שאין לו סיכוים לחיות כי אם לחיי שעה‬
‫בלבד‪ ,‬ואפיא בספק אם יצילו אותו על ידי כן‪.‬‬
‫ולדעתי נראה דאין בשום פנים ללמוד בכזאת למעשה‬
‫עפ״י דברי התפא״י‪ ,‬שכותבם בעצמו רק‬
‫בלשון ״אפשר״‪ ,‬כמסתפק ובא‪.‬‬
‫ועצם דברי התפא״י בזה לענ״ד נדחים המה מהלכה‪,‬‬
‫וראיתו על כך מהעובדא דנדררם איננה ראיה‬
‫כלל‪ ,‬וכדאבאר‪.‬‬
‫ר א שי ת דבר‪ ,‬יעוץ בסי׳ הרא״ש על נדרים שם שכותב‬
‫וז״ל« ופרע ליה בית השחיטה‪ ,‬מחמת מורא‬
‫מורא החזיק ידיו‪ ,‬וגם כדי שימהר למות עכ״ל‪ .‬ויש‬
‫להבין מה כוונת הרא״ש בהוספת טעם שהוא ״גם כדי‬
‫שימהר למות״ שמשמעותו כאילו הוא בא להוסיף נימוק‬
‫נוסף על נימוקו ברישא דדבריו כי ״מחמת מורא החזיק‬
‫ידיו״‬
‫ונראה לומר דכוונת הרא״ש בזה הוא‪ ,‬מפני שהיה‬
‫קשה לו כקושית התפא״י‪ ,‬דאיך מפני מחמת‬
‫מורא החזיק עולא בידיו של הרוצח לד‪,‬פקיר עי״ב חיי‬
‫שעה של חבירו‪ ,‬ולכך הוסיף עוד להסביר שעשר‪ ,‬כן מפני‬
‫דנוסף על כך יסוריו של הנשחט היו גדולים מאד וד‪,‬יה‬
‫נבחר לו המות מחיי שעה כאלה‪ ,‬ולכן בד‪,‬צטרף שני‬
‫הנימוקים יחד‪ ,‬שרזמוית היה עליו מורא שאם לא‬
‫יחזיק בידיו יהרגנו‪ ,‬ושנית‪ ,‬חיי השעה המועטים של‬
‫הנשחט היו כרוכים ביסורים מרים באין כל תקוד‪ ,‬לד‪,‬נצל‬
‫מזה הורה לו עולא היתר לעצמו לעשות זאת להחזיק‬
‫את ידיו של ההורג כדי שימהר למות‪ ,‬וזאת ג״ב רק‬
‫על ידי דיבור בעלמא‪.‬‬
‫בארפן שיוצא לנו שאין ללמוד מהאמור היתר )אם‬
‫יש ללמוד( לדחות חיי שעה מפנוי חיי עולם‬
‫כי אם רק כאשר ישנם לפנינו נימוק נוסף באשר‬
‫חיי השעה של השני המה מאד מועטים וכרוכים המה‬
‫ביסורים נוראים‪ ,‬ואחחי כל זאת ההיתר הוא רק בדיבור‬
‫בעלמא‪ ,‬אבל לא כאשר הדבר כרוך בעשיית מעשה‬
‫בפועל אשר על זה הוא המדובר שלפנינו‪.‬‬
‫ו מ ה ששואל התפא״י שאפי' אם זה רק בדיבור מכל‬
‫מקום באומר לחבירו שיהרוג לפלוני משלח חייב‬
‫מיתד‪ ,‬בידי שמים לכו״ע‪ ,‬ומציץ כמקור לכך לד‪,‬רמב״ם‬
‫בפ״ב מרוצח‪ ,‬ולבן רוצה להקיש וללמוד מזד‪ ,‬שכשם‬
‫שמותר בזה בדיבור‪ ,‬מותר גם במעשה‪ .‬יש לד׳שיב‪,‬‬
‫דברמב״ם כתוב הדין הזה היכי ששוכר הורג לד‪,‬רוג‬
‫את חהירו‪ ,‬או ששלח עבדיו והרגוהו‪ ,‬אבל באמירה‬
‫בעלמא לאדם אחר לד‪,‬רוג לא מצינו שיהא גם כן חייב‬
‫מיתד‪ ,‬לשמים‪.‬‬
‫ו כ ך מביא באמת המשנד‪ ,‬למלך שם בשם הריטב״א‬
‫בקתשין שכתב דדוקא שוכר דעושה מעשה חייב‬
‫בדיני שמים‪ ,‬אבל בדיבורא לא מיחייב‪ ,‬ועפי״ז מוסיף‬
‫המשל״מ לבאר דאפשר שאה כיוץ הרמב״ם במ״ש או‬
‫ששלח עבדיו והרגוהו‪ ,‬דדוקא עבחץ שהם שכורים‬
‫לו ע״ש‪.‬‬
‫קסא‬ ‫‪ r s‬אליעזר חי״ז‬
‫אשר גצטוה להמיתו‪ ,‬שמותר להביע לפניו הסכמתו‬
‫שימהר להמיתו ויקצר את יסוריו‪.‬‬
‫א ב ל לאחר העיון ]»ין כל ראיה לכך מהד‪,‬יא דר״ח בן‬
‫תרדיון‪ ,‬דשם לא הותר הדבר ע״י עצמו בהיות‬
‫שלא היתד‪ ,‬בפעולד‪ ,‬כל מטרה להביא עי״כ כל הצלר‪,‬‬
‫שד‪,‬יא׳ וד‪,‬תיר משום כך רק על ידי דיבור בעלמא לגוי‪,‬‬
‫ובר‪,‬בטחת חיי העוד‪,‬״ב‪ ,‬ובלא הבטחת שכר של ממש‬
‫בעוה״ז‪ ,‬שבכד‪,‬״ג ליכא חיוב בידי שמים׳ וכנ״ל ב״‪.,.‬‬
‫א׳‪ .‬אבל משא״ב כשישנה מטרה לאיזו ד;צלה שהיא‬
‫עי״כ לחיי עולם אז י״ל דשפיר !יש לד‪,‬תיר זאת אפילו‬
‫ע״י ישראל׳ ובהתיא דארבעת המצורעים‪ ,‬הרי המה‬
‫הישראלים מסרו א״ע לכך במו ידם‪ ,‬לפן תבוא להם‬
‫עי״כ חיי עולם‪ ,‬ואמנם אילו המיתום לא היה יוצא‬
‫גם בגרמא ובסיבוב מיתה‬ ‫שהרגו א״ע בידים‪ ,‬אבל‬
‫פוסק הרמב״ם בפ״ג מדי' רוצח ה״י דהגם דאיוממיתין‬
‫אותו הרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם‪.‬‬
‫ובבה״ ג‪ ,‬דכשאין עי״כ פעולת הצלד‪ ,‬דיש חילוק‬
‫בין כשעושד‪ ,‬פעולת ההמתר‪ ,‬ע״י עצמו שזר‪,‬‬
‫יותר חמור‪ ,‬לבין כשעושה זאת ע״י אחר‪ ,‬מציגו שכותב‬
‫לפרש ולחלק בכזאת המשנד‪ ,‬למלך בספרו פרשת‬
‫דרכים )בדרך הרבים דרוש י״ג( את העובדא דשאול‬
‫המלך שאמר לנער עמד נא על‪1‬י ומותתני וכו׳‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫שמונת שאול היתד‪ ,‬ליהרג ע״י אחר ולא רצה הוא‬
‫לד״רוג את עצמו‪ ,‬מפני דאעפ״י שבדרני שמים יש עונש‬
‫על המשלח לדבר עבירה מ״מ הא אמרינן בקדושין‬
‫דדיגא רבא ודינא זוטרא איכא בינייהו וכו׳ וא״כ גם‬
‫הד‪,‬ורג את עצמו אף שמענישים אותו מן השמים מ״מ‬
‫כשאמר לאחרים שיד‪,‬רגודיו אין מענישים אותו כולי‬
‫האי‪ ,‬ולת שאול אף שד‪,‬וברח להרוג את עצמו כדי‬
‫שלא יתעללו בו פלשתים‪ ,‬מ״מ כל הבא בידו להקל‬
‫עליו מהעונש עשה ומשו״ה לא נהרג ע ‪ r‬עצמו כי‬
‫אם ע״י אחרים עיי״ש‪ .‬הרי כנז׳‪ ,‬אלא דמ״ש הפרשת‬
‫דרכים דמ״מ גם מה שעשה זאת ע״י אחר איכא מיהת‬
‫דינא זוטרא‪ ,‬יש לעיין רזה סותר למה שהבייא בעצמו‬
‫במשנד‪ ,‬למלך בפ״ב מרוצח בשם הריטב״א‪) ,‬הובא‬
‫לעיל באות א׳( בקדושין‪ ,‬שכתב דדוקא שוכר דעביד‬
‫מעשר‪ ,‬חייב בדיני שמים‪ ,‬אבל עפ״י דיבורא לא‬
‫מיחייב‪ ,‬ועפי״ז הטה המשל״ט אל זאת הכוונה גם‬
‫דברי הרסב״ם שם כדיעו״ש‪ .‬וכאן בשאול )וכןבההיא‬
‫דרחב״ת( הרי היד‪ ,‬בדיבורא בעלמא בלי שכר‪ .‬ויעוין‬
‫בב״‪,‬י בטור סי׳ קנ״ז בבד״ר‪ ,‬מ״ש לחלק בדומה לזד‪,‬‬
‫גם בד‪,‬ד‪,‬יא דחנניה מישאל ועזריה עיי״ש‪.‬‬
‫עב״ פ אין לד׳ביא כל היכחד‪ ,‬נזר‪,‬היא דרחב״ת )וכן‬
‫מד‪,‬היא דשאול לפי״ ד הפרש״ד( לאל היכא‬
‫שהותר הדבר משום פעולת הצלה‪ ,‬ולומר שיהא מותר‬
‫רק ע״י עכו״ם ולא ע״י ישראל‪) .‬ויעוין מ״ש בהד‪,‬יא‬
‫דרחב״ת בים על שלמה ב״ק פ״ח סימן נ״ט ובשו״ת‬
‫חתם סופר חמ״ד םימן שכ״ו אות ג׳ ד״ד׳ אודות‬
‫עיי״ש‪ .‬וכמו״כ יעוין ס״ש בהד‪,‬יא דשאול במד״ר פ׳‬
‫סימן עב‬ ‫ש ו״ מ‬
‫ואיתא על זה בגמ'» אמר רבה אמר ר׳ יוחגן ואמרי‬
‫לה אמר רב חסדא אמר ר׳ יוח^ ספק חי‬
‫ספק מת אין מתרפאין מ מ ]דעובד כוכבים ודאי קטיל‬
‫ליה ומוטב שיניח אולי יחידע רש״י[ וד‪1‬אי מת מתרפאיז‬
‫מהן‪ .‬ושואלת ר‪.‬גמ' ‪ :‬תאיכא חיי שעה‪] .‬שהעכו״ם ממהר‬
‫להמיתו‪ ,‬ושמא יום או יומים יחיה‪ .‬רש״י[‪ ,‬ומתרצת!‬
‫לחיי שעת לא חיישינן‪ .‬ומוסיפה הגט׳ ואומרת ומנא‬
‫תימרא דלחיי שעה לא חיישינן‪ ,‬דכתיב בארבעה‬
‫מצורעים ברעב שהיה בימי יהורם בן אחאב[ אם אמרנו‬
‫נבא העיר הרעב בעיר ומתנו שם ]ואם ישבנו פר‪,‬‬
‫ומתנו‪ ,‬ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו ונחי׳‬
‫ואם ימותונו ומתנו‪ ,‬והאיכא חיי שעה‪ ,‬אלא לאו לחיי‬
‫שעה לא חיישינן‪.‬‬
‫הרי יוצא לנו מפורש שבמקום אפשרות הצלה לחיי‬
‫עולם ע״י איזה פעולה לא חיישינן אז לחיי שעה‪.‬‬
‫ולהוסיף על זה גם דברי המהרש״א בבבא קמא דף‬
‫ם׳ ע״ב שכותב לבאר שהמכוון במ״ש‬
‫המצורעים אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו‬
‫שם* דר״ל‪ ,‬דקרוב לודאי שימותו מכיון שהיה שם רעב‪,‬‬
‫אבל לא בודאות גמורה‪ ,‬ואפ״ה מותר עבור כך ליכנם‬
‫לספק נפשות דאולי עי״ב ינצלו לחיי עולם עיי״ש‪.‬‬
‫ומוכח בנז'‪.‬‬
‫וכפה מצינו בספר שו״ת שבות יעקב ח׳׳ג סימן‬
‫ע״ה שנשאל אחיות חולה מסוכן שסיכויו‬
‫לחיים הוא רק לחיי שעה‪ ,‬וישנה תרופה לתתו‪ ,‬שאם‬
‫תועיל תביא לו חיי עולם‪ ,‬ואם לא תועויל תמיתהו‬
‫מיד‪ ,‬אם מותר לתת לו מזד« והשיב להיתר‪ ,‬וכותב‬
‫שישגה ראיה ברורה לכך מדברי הגמ׳ בע״ז הנז׳‬
‫דאיתא ספק חי ספק מת אין מתרפאין ]מן העכו״ם[‬
‫ודאי מת מתרפאין‪ ,‬והאיכא חיי שער״ לחיי שער‪ ,‬לא‬
‫חיישינן‪ ,‬ולומד מזה הלכה גם לנידונו‪ ,‬מכיון שודאי‬
‫ימות‪ ,‬מניחין את הודאי ותופסין הספק אולי יתרפא‬
‫יעו״ש‪.‬‬
‫ופכז א׳ ת העלה גם בשו״ת בנין ציון סי׳ קי״א‪.‬‬
‫ה( בר ם הבנין ציון שם מסתפק ובא אם זד‪ ,‬מותר‬
‫גם ע״י רופא ישראל‪.‬‬
‫ולכאורה יש לד‪,‬ביא סמוכין לספיקו זד‪ ,‬מהמעשה של‬
‫רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרה‬
‫הרוגי מלכות‪ ,‬ומסופר בע״ז דף י*ח ע״א שכרכוהו‬
‫בספר תורה וד‪,‬קיפוהו בוזבילי זמורות וד‪,‬ציתו בד‪,‬ן‬
‫את האור וד‪,‬ביאו ספוגין של צמר ושראום במים‬
‫וד״ניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה• ואמרו‬
‫לו תלמידיו רבינו פתח פיך ותכנס בך האש׳ והשיב‬
‫לד& ! מוטב שיטלנו מי שנתנד‪ ,‬ואל יחבל הוא בעצמו‪.‬‬
‫אבל כשהממונה הגוי שהי׳ עליו שאל אותו נ ׳׳אם אני‬
‫מרבד‪ ,‬בשלד‪,‬בת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה‬
‫מביאני לחיי העולם הבא״׳ השיב לו בחיוב׳ וככה‬
‫עשה‪ .‬ד‪%‬י לנו מזה שיש חילוק בץ אם הפעולה נעשית‬
‫על ידי !ישראל שאסורה‪ ,‬לבין שהיא נעשית ע״י גוי‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזד מי‪-‬ז‬ ‫סימן עב‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קסב‬

‫בודאות חיי שעד■ של אחר כדי להציל עי״כ לחיי עד‬ ‫‪ ru‬ל״ד סימן י״ג ובנו״ב‪ .‬ובר^ג״ש סופ״ג דמו״ק סימן‬
‫חיים של איש אזר‪.‬‬ ‫צ״ד‪ ,‬ובטור רו״ד סימן שמ״ה ויו״ד שם סעיף ג׳‬
‫ובנו״כ‪ ,‬ובב״י בטור יו״ד סימן קנ״ז בבד״ה בשם‬
‫ח( לזאת נר«־< לי להלכה למעשד« בגידון שאלתנו‪,‬‬ ‫הא״ח יעו״ש זאבמ״ס‪.‬‬
‫דאסור לנתק המכונד‪ .‬המחוברת לחולה‬ ‫ולמע שרו‪ ,‬גם הבנק ציון בעצמו העלו) ג״כ בסו!״‬
‫שסיכויו לחיי שעה בלבד‪ ,‬ולחברד‪ .‬לחולה שסיכויו‬ ‫רבמיו להלכה למעשה שמותר אפילו על‬
‫לתיי עולם‪ ,‬בד‪.‬יות וימיתהו על ידי כך‪ ,‬ואסור להמית‬ ‫ידי רופא ישראל כדיעדש‪.‬‬
‫אדם אע״פ שסיכויו רק אזיי שעה בדי להציל עי״כ‬ ‫ו( גם בבית מאיר על יו״ד סימן של״ט מובא שנשאל‬
‫אדם אחר הנם שסיכויו לחיי עולם‪.‬‬ ‫ג״ב במאת‪ .‬אם מותר לע‪7‬מוה לגוסס רפואה‬
‫ט( ומפידש מצינו באמת להגאון זעודע ביהודה ז״ל‬ ‫ע״י מומחה שמסופע אם ע״י הרפואה תעלה לו תעלה‪.‬‬
‫במהדו״ת חחו״מ סימן נ״ט שהעלה כי פשוט הדבר‬ ‫ואומר אם לא יעשה לו רפואה ודאי ימות‪ .‬אלא שיש‬
‫כברעתא בכותחא שאסור להרוג את הטריפה כדי‬ ‫לחוש אם הרפואה או תעלה תהיה ע״י הפעולה קירוב‬
‫להציל את השלם‪ ,‬ושלא קובע בזד‪ .‬מה שאין חייבין מיתה‬ ‫מיתד‪ ..‬והשיב להתיר עפ״י הנפסק ביו״ד סימן קנ״ה‬
‫על הריגת טריפה‪ ,‬בהיות שמכל מקום איסור יש‬ ‫סעיף א׳‪ ,‬עפ״י הגמ' בע״ז הנ״ל‪ .‬דלחיי שעה לא‬
‫להורגו בידים‪ ,‬ובהיות שאפילו שבת החמורה מחללין‬ ‫חיישינן בכה״ג ומתרפאים מעכו״ם עיי״ש‪.‬‬
‫עליו עיי״ש‪ .‬וכבה העלה גם בספר שו״ת תפארת צבי‬ ‫ז( כאמור ‪.‬רוצים להוכיח מהאמור‪ ,‬דמותר לנו להרוג‬
‫)מגאגא( חאו״ח ססימן י ״ד ע״ש‪ ,‬וגם לרבות בשו״ת‬ ‫טריפד« או מי שחייו חיי שעה בלבד כדי‬
‫תורת חסד להגאון מלובלת ז״ל חאה״ע סימן מ״ב‬ ‫להציל עי״כ את מי שחייו לחיי עולם‪.‬‬
‫אות ז׳ שאסור להרוג את הטריפה כדי לד‪,‬ציל את‬
‫אולם לדעתי למרות הבל נראה לי כי אפ״ה אין‬
‫השלם עיי״ש‪ .‬ומינה איפוא במכש״ב שאסור להרוג‬
‫הוכחה מכל האמור‪ ,‬לבוא להקדש וללמוד מזה‬
‫לשם כך את מי שחייו חיי שעה ואינגו טריפה אשר‬
‫גם בנוגע אזריגת טריפד״ או שחייו חיי שעה בלבד‪,‬‬
‫על כגון זה נפסק ברמב״ם בפ״ב מד״׳ רוצח ה״ז בד‪,‬לכה‬
‫וממילא גם להתיר בנידון המדובר לנתק החיות של‬
‫פסוקד״» ״דאחד הוערג את הברןא או את החולה‬
‫חיי שעה של זה כדי להציל עי*כ לחיי עולם של איש‬
‫הנוטה למות ואפילו הרג את הגוסס נד״רג עליו״‪,‬‬
‫אחר ע״י חיבורו למכונת ההחיאד‪ -‬והוא זה‪.‬‬
‫וד״יינו דשוה היא חומר איסור וש‪,‬דיגה של הנוטה‬
‫למות כד״חומר של וש״ורג את הבריא‪.‬‬ ‫ר בג מ׳ בע״ז שם‪ ,‬ו ‪ p‬בהאמור בדברי הפוסקים כנ״ל‪,‬‬
‫הא המדובר על להקריב ולסכן חיי שעה‬
‫י( א מנ ם מצינו להגאון בעל מנחת חנוך ז״ל )מצור‪.‬‬
‫של איש לטובתו ר ^ בהיות ויתכן דעי״ב ינצל לחיי‬
‫רצ״ו( לגבר ההלכה המפורסמת דעכו״ם‬
‫עולם ולכן טתירץ להקריב ולסמ החיי שעח שלו‬
‫שאמרו לסיעת בני אדם המהלכים בדרך תנו לנו אחד‬
‫בהיות ויתכן דעי״ב יקבל טובה שינצל לחיי עולם‪,‬‬
‫מכם ונהרגנו ואם לאו נד״רוג כולכם‪ ,‬שד‪,‬דין הוא‬
‫וכך מדגישין התום' בע״ז שם ״דעבדינן לטובתו״‬
‫דיהרגו כולם ואל רמסרו להם נפש אחת מישראל‬
‫ע״ש‪ .‬ואיך אפשר ל מ א וללמוד מזה להתיר בכה״ג‬
‫)עיץ פ״ח דתרומות משנד‪ ,‬י״ב וירושלמי שם‪ ,‬ורמב״ם‬
‫גם כשזה ל|א לטובתו כ״א לטובת זמזר ]ועוד זאו^ דשם‬
‫פ״ה מד‪,‬׳ יסודי התורד‪ ,‬ה״ד‪ -‬ויו״ד סימן קנ״ז סעיף א׳(‪,‬‬
‫כשהוא לטובתו‪ ,‬הרי ישנם אחוזים שעי ‪ r‬א» ימיתו‬
‫שד״עלד‪ .‬אמר‪ ran ,‬היד‪ .‬טריפד‪ ,‬בינש״ם כיון דלא‬
‫את החיי שעה שלו‪ ,‬אבל כשזה לטובת אחר כבנידועו‬
‫איקרי נפש כלל‪ ,‬מותר למסור ולד״ציל עצמם ע״ש‪.‬‬
‫החי ממיתים עי״כ טדזטת את החיי שעה של זה[‪,‬‬
‫]וכך סובר גם בשו״ת בית יצחק חיו״ד סי׳ קס״ב[‪.‬‬
‫וכך ראיתי בחכמת אדם כלל פ״ח סעיף ו׳ בבינת אדם‬
‫ו ל א עוד אלא שמצינו שכית מ ה המנ״ח להטאירי‬ ‫שם‪ ,‬שכשנשאל בדומה להנ״ל בשבו״י וב״ם‪,‬‬
‫בחידושיו לסנד״דרמ דף ע״ב )הובא גם בשיורי‬ ‫בחולה דתקיף ליה עלמא ורופאים מומחים אמרו‬
‫כנד״״ג יו״ד סימן קנ״ז הגד״ב״י אות ל״ו(‪ ,‬דכותב‬ ‫שהוא לאחר יאוש ובודאי ימווד רק רוצים לנסות‬
‫בד‪,‬משמת דבריו וז״ל ! ואין צריך לומר בסיעה של‬ ‫לתת לו רפואד‪ ,‬ואז יכול להיות שיחי׳‪ ,‬או אפשר שימות‬
‫בגי אדם וד״יד‪ ,‬ביניהם טריפה שימסרוהו ואל יהרגו‬ ‫תיכף‪ ,‬אם מותר או לא׳ והשיב ג״כ להיתר‪ ,‬נימק את‬
‫שהרי ההורגו פטור עכ״ל‪ .‬הרי דגם לד״מאירי הי׳ פשוט‬ ‫דבר היתרו‪ ,‬מפני‪ ,‬דאע״ג דחיישינן לחיי שעה ולכן‬
‫ליד‪ ,‬כפי שרוצ״ל המנ״ח‪ ,‬שמותר לד״ציל את הבריאים‬ ‫מפקחין עליו גל בשבת‪ ,‬מ״מ כבר כתבו התום׳ בע״ז‬
‫בגופו של ד״טריפר״ וז״ש המאירי ״שהד״ורגו פטור״‬ ‫הביאו הט״ז ביו״ד סי׳ קנ״ה סק״ב דלעולם חיישינן‬
‫בודאי ר״ל דפטור רק מדיני אדם׳ וכמו שפוסק‬ ‫לטובתו וכו׳‪ ,‬וא״כ ה״נ עבדינן לטובתו ול״ח לחיי‬
‫ד״רמב״ם בפ״ב מרוצח ד‪,‬״ח ע״ש‪ .‬ורק הוא יותר קל‬ ‫שעה ע״ש‪ ,‬הרי כנז' שדגש ההיתר הוא מפני שעבדינן‬
‫מד״הורג ‪10‬ת הבריא שחייב גם בדיני אדם‪ ,‬ויעויז גם‬ ‫בזה לטובתו זלזולי יחיה עי״ב לחיי עד‪ .‬וא״ב בשום‬
‫בשו״ת אחיעזר חאד״״ע סימן ר״ט ע״ש‪.‬‬ ‫פנים לא נוכל לבוא וללמוד מזה להתיר גם לד׳קהיב‬
‫קסג‬ ‫צ^ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן ‪9‬ב‬
‫רלציין גם זאת — דאחרי כל זאת‪ ,‬גם שם לא החלים‬
‫הטנ״ה את דבריו למעשר״ ובא על כך רק‬
‫כמעורר ובא בלבד‪ ,‬כפי שיוצא מדבריו במצוד‪ ,‬ת״ר‬
‫כשחחר להזכיר מזאת כדיעו״ש‪.‬‬
‫הני מו ק הג׳‪ ,‬הוא בחבחגו; ^!עמיקה ונמנר‪ ,‬הזאת‪,‬‬
‫דקזם במאירי ובמנ״ח הא המדובר‬
‫בסיעת בני אדם שהד״ורגים רוצים להרוג את כולם‬
‫אם לא ימסרו אחד מד‪,‬ם שחע‪-‬גו א! תו‪ ,‬זאת אומרת‪,‬‬
‫דאיכא בפד‪ ,‬תרתי לטיבוחא לד‪,‬יתר לצדד למסור את‬
‫הטריפה‪ ,‬ראשית שדמו של זד‪ ,‬הטריפד‪ ,‬נדרש מתחילה‬
‫בשזה לשל האחרים‪ ,‬ועוד זאת׳ דאם לא ימסרו להם‬
‫אחד מד״ם בין כך יהרג ג״כ הטריפה עמהם׳ דהא‬
‫תנאם הוא ״דאם לאו יהרגו את כולם״׳ ח־‪,‬טריפה‬
‫עמד‪,‬ם ולכן הוא דס״ל על כן לד&אירי וכן לד‪.‬מנ״ח‬
‫כי מותר לד ‪ a‬למסור את הטריפה כדי שינצלו המה‬
‫עי״כ )מה שלבריא אסור זאת(‪ ,‬אבל אץ איפוא ללמוד‬
‫מזה כל היתר להתיר אפיא אליבא דידהי למסור‬
‫חיי אדם טרפה שלא נדרש לד‪,‬ריגד״ ואינני מועמד‬
‫למיתה מיד‪ ,‬ודק כדי לד‪,‬ציל עי״כ בדמו של זההטריפר‪,‬‬
‫או את מי שחייו חיי שעה‪ ,‬את השלם לחיי עולם‪.‬‬
‫וגם זאת ניתן אזלק׳ מפני דבד‪.‬היא דסיעד‪ ,‬של בני‬
‫אדם ובו׳׳ אין המחבר בד‪,‬ריגה בידים‪ ,‬אלא בסיבוב‬
‫מיתד‪ .‬ואמגם משום זד‪ ,‬בלבד אץ בזה די השב כד׳יות‬
‫שגם בהריגד‪ ,‬ע״י גרסא או סיבוב מיחד‪ .‬אם כי דאץ‬
‫ממיתין אותו בב״ד‪ ,‬זעל רוצח הוא ודוד|ש דמים‬
‫חדקז ממנו דם ועונו המור מכל עונותיו כדנפסק‬
‫ברמב״ם בפ״ג מד‪,‬׳ תצה ה״י וד‪,‬י״א‪ ,‬ובפ״ד ה״ט‬
‫כדיעו״ש‪ .‬אבל גזניף להאסור מקודם בודאי שזר‪ ,‬כן הו‪,‬י‪.‬‬
‫הטריפה שנשמת חיים בקרבו כדי לד״‪(1‬יל עי״כ את‬
‫יא( עי ד זאת כדאי ל‪x‬י^ כי המג״ח במצוד‪ ,‬ת״ר גם‬
‫לפי ציחדו האמור׳ גנוקוא המדובר׳ מכל‬
‫מקום מדגיש שיעז מיהת היאק מ ה בץ טריפד‪ ,‬לסין‬
‫מי שהיץ חיי שעד‪ ,‬בלבד אבל איננו טריפה ושרק‬
‫בטריפה הוא צידוח להתיר׳ כי טריפד‪ ,‬יותר קל בזד‪,‬‬
‫מבית שחתוכים סימני דחיוחא‪ ,‬ומשא״כ מי שחיץ חיי‬
‫שעה בלבד‪ ,‬ולכן הגם דבגם׳ אימא דבשביל חיי שעה‬
‫מחללין בודאי את זמזבת‪ -‬מכל מקום מסתפק המנחת‬
‫הנוך ובא אס גם מזביל פקו״ג דטריפה מחלליןשבת‬
‫יעו״ש ןואותו החילוק בין טריפדי לבין חיי שעד״ ניתן‬
‫אמר גם בדברי המאירר[‪.‬‬
‫ו כ א מו ד לדעתנו פשוט הדבר דגם בשביל פיקו״ג‬
‫דטריפד‪ .‬מחללין את השבת‪ ,‬וכמו״כ דאץ‬
‫לד״מית את הטריפה כדי לד׳ציל עי״כ את הבריא‬
‫וכדברי הגחלים האמודוים‪.‬‬
‫יב( ונ ר א ה לד‪,‬וסיף כי לא יועיל בזה להתיר המתת‬
‫הטריפה »או מי שחייו חיי שעה כדי‬
‫להציל את הבריא אפילו אס תבוא על כך הסכמת‬
‫הטריפד‪ ,‬או מי שחייו חיי שעה בלבד׳ ואין נפ״מ אם‬
‫חיי השעה שלו הוא למספר ימים או שעות או רגעים‬
‫‪r‬ו ׳‪n‬‬
‫אולם לדעתי אין בזה בבדי הכרע כלל לא בעיקרו‬
‫של דבר ו^א בהשוואת ועידוני^ ושלשה‬
‫גימוקים לכך‪.‬‬
‫ני מו ק א׳‪ .‬הסברא נוועת כי למעשה יש להכריע‬
‫לפסוק בזה כשןיטת הנודע ביהודה וסייעתו‪.‬‬
‫מפני שאין זה דרכי נועם לקפד פתיל חייו של אחד‪,‬‬
‫הגם שחיי שעה המת כדי להציל חייו של איש אחר‪.‬‬
‫וכל רגע של חיי אדם יקר הוא לאין ערוך ומהוה עולם‬
‫מלא‪ ,‬וכדברי התנא באבות* ״יפה שעה אחת של‬
‫תשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי העולם הבא״‪.‬‬
‫וכל עוד בו נשמתי יקו לתשובת !יציר אדמתו‪.‬‬
‫וניתן על בן להחיל על זה הדברים שמצינו בשו״ת‬
‫רדב״ז ח״ג סימן תרכ״ה דמדי דברו בשאלה‬
‫שבנידונו אם ישנו תיוב על האדם להקריב אבר‬
‫מאבריו כדי להציל את חבירו מסכנה‪ .‬והעלה דאין‬
‫חיוב ]וכך הכהיעו האחרונים‪ ,‬עיין פתחי תשובה‬
‫יו״ד סימן קנ״ז ס״ק ט״ו‪ ,‬ודרכי תשובה ס״ק נ״ח‪,‬‬
‫ועוד[‪ .‬ומסביר הרדב״ז את דעתו בהסבר הגיוני ואומר ‪:‬‬
‫״שאע״ג דחייב להצילו בממונו‪ ,‬אבל אינו מחויב‬
‫למסור עצמו על הצלתו גם לא בסכנת אבריו‪ ,‬ותו‬
‫דכתיב דרכיה דרכי נועם‪ ,‬וצריך שמשפטי תורתנו‬
‫יהיו מסכימים אל השכל והסברא‪ ,‬ואיך יעלד‪ ,‬על‬
‫הדעת שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו‬
‫או רגלו כדי שלא ימיתו את ח^ירו״ יעו״ש‪ .‬וו«בר‬
‫דברים אלה של הרדב״ז הנאמרים באמת וצדק ניתנים‬
‫לד‪,‬חילם במאאם‪ ,‬ועוד בותר תוקף ועוז׳ אל מקום‬
‫שהמדובר לקפד פתיל חייו של אחד‪ ,‬ולו חיי שעד״‬
‫כדי לד׳ציל עי״ב איש אחר‪ ,‬ואסור על כן להרוג את‬
‫הברש^ כי אין זה דרכי נועם כלל וכלל‪,‬‬
‫ני&וק ‪ .3‬אפילו במאירי ובמנ״ח‪ ,‬המדובר ועא על‬
‫מקרה שד‪,‬מסוכן בעצמו רוצה לד‪,‬עזר‬
‫עי״כ כדי להציל את חייו )כהד״יא דסיער‪ ,‬של בני‬
‫אדם שבולם נתונים בסכנה(‪ .‬ואין על כן ללמוד מזד‪,‬‬
‫להתיר גם לגוף שלישי לעשות‬
‫וכ ס ה ראיתי בספרי אור גדול )אעדרל ממינסק ז״ל(‬
‫סוף סי ^ א׳ בפיסקא המתחלת « שם הלכד‪ ,‬ה׳‬
‫נשים וכר‪ .‬שעל פי המבואר בשו״ת תפארת צבי שם‪,‬‬
‫רוצד• לחלק כנז׳ ולומר דד׳נו״ב והמנ״ח לא פ^יגי‪,‬‬
‫אלא דד‪,‬מנ״ח מי ‪ T‬י לד׳מסוכן בעצמו‪ ,‬וד׳נו״ב קאי על‬
‫איש אחר עיי״ש‪.‬‬
‫ואם כי לדעתי‪ ,‬מהנו״ב לא משמע שיסבור לחלק‬
‫כדבי‪ ,‬אלא ס״ל בבירור דבכל גוונא שהוא אסור‬
‫לד׳רוג את הטריפד‪ ,‬כדי לד״ציל את הבריא‪ ,‬ואפילו‬
‫למסוכן עצמו‪ ,‬כפי שויווכח לדעת המעיין בדבריו‬
‫בטוב העיון•‬
‫אבל בנוגע לד‪,‬מנ״ח ]ות לד״מאירי[ בודאי שיש‬
‫מקום לחלק בכד‪ ,‬ולומר‪ ,‬שדק לד״מסוכן בעצמו‬
‫ד^א שמתיר ‪ jan‬ולא לגוף שלישי‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן עב‬
‫את האחרים‪ ,‬והותר לו זאת רק היכא שד״וא לטובת‬
‫כלל ישראלי‪ .‬ושם הרי לא יהא לזה חיי שעד‪ ,‬יותר‬
‫מכמה רגעים או כמה שעות או מספר ומים‪ ,‬ובכל‬
‫זאת לא הותר לו למסור את החיי שעד‪ ,‬האלו שלו‪,‬‬
‫כדי לד‪,‬ציל עי״כ את האחרים לחיי עולם‪ ,‬וא״כ ה״ה‬
‫שלא הותר בבכז(»ת למי שהוא טריפה‪ ,‬או למי שחייו‬
‫חיי שעה בלבד‪ ,‬אותר על החיי שעה שלו כדי לד׳ציל‬
‫את השני לחיי עד‪ ,‬ע״ י ניתוק מכונת ההחיאד‪ ,‬שמקושר‬
‫אליה‪ ,‬וד״דומד‪ ,‬אד‪-‬‬
‫יג( ברצוני לד״בד״יוח גם זאת כי ניתוק ממכונת‬
‫הד׳חיאד‪ ,‬באיזה צורר‪ ,‬שהיא לא נחשב‬
‫כגורם למיתר‪ ,‬אלא כממית בידים היות שבניתוק‬
‫המכונד‪ ,‬הלה מת מכח ראשון‪ ,‬ואביא ראיה לכד מדברי‬
‫אחד מד^אשונים‪ ,‬הוא היד רמד‪ ,‬על סנד׳דרין דף ע״ז‬
‫ע״ב דד‪,‬גמ׳ שם אומרת! האי מאן דכפתיה לחבריה‬
‫ואשקיל עליד‪ ,‬בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומחייב‬
‫וכו׳ )ונפסק כן להלכה ברמב״ם בפ״ג מד‪,‬׳ רוצח הי״ג(‪.‬‬
‫ומקשד‪ ,‬היד דמה מדוע נחשב זה גירי דידיה‪ ,‬המי‬
‫לאו האזלי מכחו עסקינן‪ ,‬אלא כגון שד‪,‬יה דבר מפסיק‬
‫בין המים ובינו ונטלו ונמצאו המים באין מאליד׳ן‬
‫ואמאי מחייב דא לא כחו הוא‪ ,‬ותו מאי שנא מדרבה‬
‫דאמר זרק בו חץ ותרים בידו ובא זד‪ ,‬ונטלו ואפילו‬
‫הוא קדט ונטלו פטור דבעידנא דשדאמפסק פסיקי גירי■‬
‫אלמא אע״ג דקא שקיל לי׳ לד״ד‪,‬וא מידעם דהוד‪ ,‬מפסיק‬
‫ביניה ובין גיר!יד‪ ,‬דשדא ביה‪ ,‬אפ״ד״ פטור‪ ,‬וכש״ב‬
‫הבא דד‪,‬ני גירי לאו מכחו קא אזל‪ ,‬ואמאי מיחייב‪.‬‬
‫שלמעשד‪ ,‬הם לא הרגוה מ״מ אמרו כן כדי לד׳ציל את‬
‫ו מ ת ר ץ היד רמר‪ ,‬וז״ל! לא תקשי לך‪ ,‬דאע״ג דלא‬
‫כחו הוא‪ ,‬כיון דמחמת מעשה דידיה קאזלי‬
‫ככחו דמי ובו׳‪ ,‬ולא דמיא הא מילתא לזרק בו הץ‬
‫ותרים בידו‪ ,‬דאילו התם כך סלקיה לתריס מיקמי דנמטי‬
‫גירא לגביה הוא דסליקי‪ ,‬דאי לבתר דמטי לגבי תרים‬
‫‪1‬אע״ג דד״וד‪ ,‬מסליק ליד‪ .‬לתריס תו לא הוי אזיל גירא‬
‫טפי ולא הוה מיקטיל‪ ,‬אלא ולאי על כרחיך בדסלקיה‬
‫מקמי דנמטי לגבי עסקינן ואמטול הכי פטוד דכי‬
‫סלקיה לא מידי עבד‪ ,‬מאי אמרת סוף חץ לבוא‪ ,‬דש!‬
‫כל סוף הורג לבא פטור דגרמא בעלמא הו‪1‬א‪ ,‬אבל הכא‬
‫דכי סלקי לעפרא דמפסיק בין מיא לדידיה מיא הוו‬
‫נגעי בד‪,‬ד‪,‬וא עפרא כי סלקיה לעפר גירי דידי' ואמטול‬
‫הכי מיחייב ובו׳ עכ״ל היד רפ)ה הצריך לעניננו‪.‬‬
‫הנ ה למדנו מדברי היד רמה דאפילו אם פעולת‬
‫ד‪,‬ד‪,‬מתד‪ ,‬באד‪ ,‬עם הסרת גורם חיצוני‪ ,‬מבל‬
‫מקום אם תד״ליך פעולת ד‪,‬ד‪,‬מתד‪ ,‬מתחילו־‪ ,‬מיד עם‬
‫סילוק הדבר החוצץ אזי הגם שאיננו עושה הפעולה‬
‫בגוף הדבר שממית אלא מסיר הדבר החוצץ מפני‬
‫הדבר הממית מלבוא‪ ,‬מכל מקום לא הוי זד‪ ,‬בגדר‬
‫גרמא בלבד‪ ,‬אלא נחשב זד‪ ,‬שפיר גירי דיליה מכיון‬
‫שזה ‪,‬בא מיד לאחר מיכן׳ וחינו איפוא כרוצח לחייבו‬
‫על כך‪.‬‬
‫ר״ ת‬ ‫קסד‬
‫בלבד‪ ,‬כי גם הוא בעצמו איננו בעל|ים על חייו וכפי‬
‫שמצינו להרדב״ז ז״ל על הרמב״ם בפי״ח מה׳ סנהדרין‬
‫ה״ו שכותב להסביר שמשום כד הדין הוא דאון‬
‫הסנהדרין ממיתין ולא מלקין את המודה בעבירה‬
‫שלא עפ ‪ r‬עדים׳ לפי שאין נפשו של אדם קניינו‪,‬‬
‫אלא קנין הקב״ה שנאמר )יחזקאל י״ח( הנפשות לי‬
‫הנה׳ הלכד לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו‪,‬‬
‫ומלקות פלגא דמיתה הוא‪ ,‬אבל ממונו הוא שלו ומשום‬
‫הקי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי‪ ,‬וכי היכי‬
‫דאין אדם דשאי להרוג את עצמו כן אין אדם דשאי‬
‫להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה‬
‫לפי שאין נפשו קניינו* עכ״ל‪ .‬הר‪/‬י כנז׳‪.‬‬
‫כיו צ א בזה מצינו בספר ישועות יעקב יו״ד סי׳‬
‫קנ״ז סק*א‪ ,‬הוא מסמ* שם דאפ!ילו בשאר‬
‫עבירות שד‪.‬דין בד‪,‬ם הוא דיעבור ואל יד׳רג‪ ,‬שלדעת‬
‫הרמב״ם !אסור להחמיר׳ מכל מקום היכא שרוצה‬
‫למסור נפשו להריגה לטובתן של ‪,‬ישראל שלא יכשלו‬
‫עי״כ בעכו״ם אזי יכול האדם למסור נפשו‪ ,‬ומביא‬
‫ראיה לזה מדברי ד‪.‬גמ׳ בב״ב דף ך׳ ע״ב שאומרת‬
‫דהרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן‪.‬‬
‫ומפ‪-‬רש׳זי‪ ,‬דהרוגי לוד המה לוליינוס ופפום אחים‬
‫שהרגם טוריינוס הרשע בלודקיא על ידי גזירה‬
‫שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך‬
‫הרוגה וחשדו את ישראל עליה‪ ,‬ועמדו האתים הללו‬
‫ואמרו מד‪ ,‬לכם על ישראל אנו הרגנוה‪ .‬וכפי שמסופר‬
‫במם׳ תענית דף י״ח ע״ב הרג אותם הרשע‪ ,‬ואע״פ‬
‫כלל ישר׳‪ ,‬ושואל ע״ז הגאון בעל ישועו׳ יעקב ז״ל‪ ,‬דלכאו׳‬
‫מי התיר להם להתחייב ראשם למלך‪ ,‬הרי קיי״ל דאם‬
‫אמרו לד‪,‬ם עכו״ם תנו לגו אחד מכם ונהרגהו ואם‬
‫לאו נד׳רוג כולכם׳ יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת‬
‫מישראל‪ ,‬ולמה לא נימא בכאן אף שד״מלך העליל על‬
‫כולם ויהרוג כולם‪ ,‬יהרגו מלם ואל ימסרו נפשם‬
‫שהוא נפש מישראל ומה לי גפש איש אחר ומה לי‬
‫גפשם‪ ,‬א״ו דאף שמצד הדין כן הוא‪ ,‬מ״מ אם ירצו‬
‫לעשות דבר כזד‪ ,‬שד״וא טובת כלל ישראל יכולים למסור‬
‫נפשם ואין עליהם חטא שמסרו נפשם‪ ,‬וה״ה בדבר‬
‫הנוגע לטובת ישראל שלא יבשלו בעון עכו״ם וגדול‬
‫המחטיא חבירוו יותר מן הד‪,‬ורגו‪ ,‬וד‪,‬״ד‪ ,‬לענין הצלת כלל‬
‫ישר(אל‪ .‬מסיים הישוע״י בלשון ״והדבר ברור כשמש״‬
‫יעו״ש‪.‬‬
‫הרי למדנו מד‪,‬ישוע״י בכאמור‪ ,‬שהיה פשוט בעיניו‬
‫הדבר הזה‪ ,‬שבמקום שאסור לד׳רוג את האחד‬
‫בשביל הצלת השני‪ ,‬אזי גם האחד הזה בעצמו אטור‬
‫לו לתת הסכמתו לכך‪ ,‬וגם לא מד׳גי הסכמתו‪ ,‬בהדגישו‬
‫הנימוק לכך מפני ״דמד‪ ,‬לי איש אחר ומה לי נפשם״‪,‬‬
‫ויתירה מזה‪ ,‬שד״יה פשוט לו שד‪,‬דין הזה הוא אפילו‬
‫היכא שבאם לא‪ ,‬יד׳רגו את כולם וגם אותו בתוכם‬
‫ובכל זאת אסור לו למסור נפשו להריגה כדי לד״ציל‬
 ‫קסה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן עב‬ ‫ש ו״ ת‬

‫שעד״ תדחה על ידי כן הגשת ד^‪,‬צלד‪ ,‬לזה שלחיי‬ ‫כדאי לציץ כי עפ״י דברי יד רמה אלד‪ ,‬כותב הגרח״ע‬
‫עולם וימוו^‬ ‫ז״ל בשו״ת אהיעזר ח״ג סימן ם׳ ללמוד הלכה‬
‫בדו מ ה אד‪ ,‬מצרנו לד‪,‬גאמ החזו״א ז״ל באד‪,‬לות סי׳‬ ‫לעגין הדלקת וכיבוי החשמל בשבת‪ ,‬ולומר‪ ,‬שאפילו‬
‫כ״ב אות ל״ב לענין מ״ש הגו״ב וד״ח״ס לגבי‬ ‫אם יסודר הדבר שבסיכוב הכפתור יעשה רק הציפוי‬
‫ניתוח המת דאם יש חולד‪ ,‬לפנינו מותר לנוולו משום‬ ‫הקצר מעין גשר שד‪,‬זרם עובר עליו ובכיבוי יסולק‬
‫פיקו״נ‪ ,‬שכותב להסביר‪ ,‬דאין החילוק בין איתא‬ ‫ולאחר מיכן ע״י הסרת הגשר יחוברו החוטין מאליהם‬
‫קמן לליתא קמן׳ אלא אם מצוי הדבר אף שאין בשעה‬ ‫ע^ כלי צירוף )ספראזינקע( אחר ובאופן זה יהיה‬
‫זו הולד‪ ,‬קמן מכל מקום נחשב כישנו לפנינו עיי״ש‪,‬‬ ‫חיבור געשה מאליו ע״י הכלי צירוף׳ בכל זאת זאת לא‬
‫ואם כן הוא הדון נמי בלכגון גידוננו נחשב הדבר‬ ‫יחשב זד‪ .‬רק דרמא בעלמא׳ דהא מדברי היד רמה‬
‫כשנ ‪,T‬ם לפנינו וכנז׳‪ .‬ועוד במב״ש מכיון שזה מצוי‬ ‫מבואר דאם הרד‪ ,‬החץ סמוך ממש להתרים אם הסיר‬
‫בכל יום‪.‬‬ ‫התרים זהו גירי דיליה וה ‪ ,T‬חייב ע״ז כמו בבידקא‬
‫עהד נהאד‪ ,‬לקבוע דד‪,‬מכוון של חיי שעד‪ ,‬איעו מוגבל‬ ‫דמיא‪ ,‬וה״ג אם הסרר הגשר וזרם האלקטרי עובר‬
‫למי שיכול לחיות רק מספר ימים בלבד׳ סי‬ ‫מיד הרי הוא כמו בידקא דמיא‪ ,‬דמתחברים הזרמים‬
‫אם אפילו למי שיכול לחיות אפילו מספר חדשים׳ ורק‬ ‫כמו המים‪ ,‬ונראה דזה הור ככח ראשון עיי״ש‪.‬‬
‫לא יותר משנים עשר חדש‪.‬‬ ‫ועוד יעוין באור שמח בד‪,‬׳ שבת פי״א ה״א‪ ,‬דעל‬
‫כך מביא הדרבי תשובד‪ ,‬ביו״ד םןימן קנ״ד‪ ,‬סק״ו‬ ‫זה שפוסק הרמב״ם שם דאם העלד‪ ,‬דג מספל‬
‫בשם הגאון הגרש״ק ז״ל שד‪,‬עלד‪ ,‬דכל שאינו יכול‬ ‫של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק וכו׳‪ ,‬מוסיף‬
‫לחיות מחמת חולי זו י״ב חדש וסופו למות מחולי‬ ‫האו״ש וכותב׳ דפשוט דהוא הדין אם שפך המים מן‬
‫זה בתוך י״ב חדש‪ ,‬לא נחשב חייו רק לחיי שעה ע״ש‪.‬‬ ‫הספל חייב דמאי שגא יעו״ש‪.‬‬
‫נלמד על כן מהאמור דמי שמנתק מכונת ההחייאר‪,‬‬
‫וכך ראיתי לד‪,‬גאץ הגרח׳׳ע ז״ל באחיעזר חיו״ד‬
‫מן החולד‪ .‬וכתוצאה מזר‪ .‬הוא מת׳ דנחשב‬
‫סימן ט ‪ r‬אות ו׳ שנשאל אודות חולד‪ ,‬שהרופאים‬
‫הדבר כממיתו בידים כי זהו גירי דילי׳ ולא רק גרמא‬
‫המומחים אומרים כי בלא ניתוח לא יחיה רותר מששה‬
‫בעלמא וכנ״ל‪.‬‬
‫חדשים׳ וע״י ניתוח (אפשר שחזיה‪ ,‬אך הניתוח מסוכן‬
‫על האמור כדאי לציין לעוד אור שמח בפ״א מהל׳‬
‫מאד וקרוב יותר שימות מהר‪ ,‬ובהמשך דברי תשובתו‬
‫רוצח ה״ח שהעלד‪ ,‬כאל דבר הפשוט מאד דגם‬
‫כתב כי הסברא פשוטה דאין חילוק קין חיי שעה לזמן‬
‫ברודף אחר חבית לד‪,‬רגו ע״י גרמא דג״ב הדבר‬
‫מועט של יום או יומים או איזד‪ .‬חדשים׳ הכל נחשב‬
‫בודאי דגיתן לד״צילו בנפשו כיון דד‪,‬כוונד‪ .‬להציל‬
‫חיי שעה (יעו״ש‪.‬‬
‫נפש מישראל מד‪ ,‬לי אם רוצה לאבדו באופן דיהיה‬
‫לאור זה נגש אל הביתר‪.‬‬ ‫פטור ממיתת בי״ד עיי״ש‪.‬‬
‫טו(;הפ שנה בהוריות דף י״ג ע״ש קובעת כללים‬ ‫והרי גם ההורג אפילו ע״ו־ גרמא ובסיבוב מיתד‪.‬‬
‫בדיני קדימד‪ ,‬להצלד‪ ,‬ואומרת ! כהן‬ ‫‪,‬‬ ‫פוסק הרמב״ם בפ״ג מרוצח ה״י והי״א דהגם דאין‬
‫קודם ללוי ]לד׳תיות ולפרנס וכו׳[ לוי לישראל׳ ישראל‬ ‫ממיתין אותו הרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו‬
‫לממזר וכו׳‪ .‬וכך נפסק לד‪,‬לכד‪ ,‬ברמב״ם בפ״ח מד‪,‬ל׳‬ ‫דם‪ ,‬ובאחאב הרשע שרק סיבב מיתתו של נבות בכל‬
‫מתנות עניים ה׳ י״ז י׳׳ח‪ ,‬ובשו״ע יו״ד סימן רנ״א‬ ‫זה עון זד‪ ,‬הוא שחייבו כא ‪T‬״ ולא היד‪ ,‬עון אחר‬
‫סעיפים ח׳ ט׳ ע״ש‪.‬‬ ‫ששקול כנגדו אלא דמי נבות׳ כדמדגיש הרמב״ם‬
‫ויש מקום אם כן ללמוד מהאמור׳ דאם ככה׳ שיש‬ ‫לכתוב מזה בפ״ד מד‪,‬׳ רצח ה״ט יעו״ש‪.‬‬
‫קדךמד‪ ,‬בגלל יחוס‪ ,‬ואפילו במקום שבשניהם‬ ‫יד( ונבוא בזה אל השאלה השניה׳ והמעשית׳ שבנידון‬
‫הד‪,‬צלד‪ ,‬לחיי עולם‪ ,‬מכש״ב איפוא שיש להקדים את‬ ‫שאלתנו‪ ,‬וד‪,‬וא׳ אם מותר הדבר להתגד׳ג‬
‫ההצלד‪ ,‬לחלי עולם על הצלד‪ ,‬לחיי שעה‪ ,‬ולדחות עבור‬ ‫כפר התקנד‪ ,‬שתיקנה הנהלת ביה״ח ביוהנסבורג שלא‬
‫‪ P‬את ד‪,‬ד‪,‬צלד‪ .‬לחיי שעד‪ ,‬היכא שאין אפשרות להציל‬ ‫לד‪,‬שתמש במכונת*ד‪,‬החייאד‪ .‬שברשותם כי אם עבור‬
‫את שניחם‪.‬‬ ‫חולים שניתן לרפאותם ולד‪.‬צילם לחיי עולם באשר‬
‫רכך‪ ,‬ראית!י בספר מחנד‪ ,‬חיים להגאון ר׳ חיים סופר‬ ‫אין יום שלא מובא לבי״ח חולה יהודר כזה שניתן‬
‫ז״ל בחאה״ע ח״ב סימן י״ט שרצה ללמוד מהאמור‬ ‫לד‪,‬צילו לחיי עולם‪.‬‬
‫במשגר‪ .‬דד״וריות להתיר בכגון דא לגבי סיעה של‬ ‫והנה ראשית דבר נראד‪ ,‬לקבוע‪ ,‬דמכון שכפי שכותב‬
‫אדם שדורשים אחד או אחת מד‪,‬ם להרוג או לטמא׳‬ ‫הרופא כי אין יום שאין חולה יהודי המובא‬
‫ש!יש לנד‪.‬וג מד‪ .‬לפי כללי העדיפות‪ ,‬אם נמצאים‬ ‫לבי׳׳ח שניתן להצילו לחיי עולם׳ אם כן נחשב הדבר^‬
‫ביניהם בכאלד‪ ,‬שבמשגד‪ ,‬דהוריות או בכדומה לזה‪.‬‬ ‫תמיד כאילו לפנינו ב׳ חולים׳ אחד שניתן להצילו‬
‫אל א שהמחנד‪ ,‬חיים דוחד‪ .‬זאת׳ מפגי שאין לבוא‬ ‫לחיי עולם׳ ואחד שד״אפשרות לד׳צילו הוא רק לחיי‬
‫וללמוד משם להתיר בכגון סדר זד‪ ,‬אפילו כשר׳מדובר‬ ‫שעה׳ ושאם יתנו הטיפול במכות ההחי^זה לזד‪ ,‬שלחיי‬
 ‫ציץ אלמזר תי‪-‬ו‬ ‫סימן ‪9‬ב‬
‫וא״כ מעה במכש״ב לכגון מקרה דנן‪ ,‬שיש להעדיף‬
‫את ההצלה לאותו שיש לו סיכוים לחיי עולם על פסי‬
‫אותו שסיכויי ההצלה שלו ד‪.‬מה לכל היותר לחיי שעה‬
‫בלבד‪.‬‬
‫יח( עו ד אזכיר מה שהבאתי מכבר בספרי שו״ת‬
‫צ״!» חלק ט׳ םי ‪ p‬כ״ח דברי הפרי מגדים‬
‫באו״חסי׳ שכ״ח במ״ז סק״א שהעלה להלכה דאם יש‬
‫אחד שודאי מסוכן עפ״י הרופאים‪ ,‬וכדומה‪ ,‬ואחד‬
‫ספק‪ ,‬ורפואה אחת אין מספקת לעוניהם‪ ,‬דזעדאי דוחה‬
‫את ז«פק ע״ש‪ .‬הנה לנו לימוד ערוך‪ ,‬דהגם דבכלל דינא‬
‫הוא דספק פיקו״ב דוחה שבת כודאי פיקו״ג‪ ,‬בכל‬
‫זאת בהפגשם לפנינו יחד‪ ,‬ורפוזמז אחת איננה מספקת‬
‫לשניהם‪ ,‬אזי דינא הוא שיש להעדיף את הודאי על‬
‫הספק‪ ,‬ולתת את הרפואה רק להודאי‪.‬‬
‫יט( רק נראה כי צריכים לומר שכוונת הפרמ״ג‬
‫לפסוק בכזאת רק לגבי דידן‪ ,‬היכא שלנו‬
‫)כגוף שלישי( שייכת הרפואה‪ ,‬ומסתפקים אגו למי‬
‫לתת אותה‪ ,‬ואס מחוייבים לתתה דק להודאי‪ ,‬אזי‬
‫פסקינן להלכה לתתה להודאי‪ ,‬אבל במקרה שהרפואה‬
‫שייכת היא להספק‪ ,‬אזןי אין הספק מחויב לתת אותה‬
‫להודאי‪ ,‬דאל״כ יהא הפרמ״ג סותר א״ע ממה שמצינו‬
‫לו בעצמו במ״ז שם סק״ז שפוסק מ ה כהרדב״ז‬
‫בתשובה שמביא שם‪ ,‬שהעלה דספק דידיה עדיף‬
‫מודאי‪ ,‬אלא בודאי צריכים לחלק כנז׳‪.‬‬
‫והכי ראיתי בספר הנודע חקר הלכה )להגאון ר׳‬
‫נפתלי הלוי ל^דא זל אבד״ק סטרעליסק( בכלל‬
‫ח׳ בעניני חולה טק״ב‪ ,‬שבדבריו מקיא רק דברי‬
‫ה‪0‬רמ״ג בםק״ז‪ 4‬ומוסיף לומר מד״ע‪ ,‬דאבל אי הרפואה‬
‫היא של בעל הספק איננו מחויב ונם איננו רשאי‬
‫לתתה לבעל הודאי‪ ,‬דני ת דדשיק וחי אחיך עמך‬
‫חייך קודמון לשל חבירד כדדרש ר״ע בב״מ דף ס״ג‬
‫א״כ איעו רשאי לתת לחצירו‪ ,‬דכיון דהתורה אמרה‬
‫חי ‪ T‬קודמין א״כ הו״ל כממית עצמו ומה חזית דדמא‬
‫דחברד סומק טפי דרלמא דמא דיח* סמק טפי יעו״ש‪.‬‬
‫ולפלא רק על הבעל חקר הלכה שלא הבחין ממה‬
‫שהפרמ״ג כותב נסי בםאת במשבצות זהב‬
‫וכנד‪.‬‬
‫כמו ‪ p‬ראיתי להנאון המהר״ם שיק ז״ל בספרו על‬
‫המצוות מצוה רל״ח שכותב לבאר דנראה לו‬
‫דפלוגתת ר״ע וב״ס הוא בגוונא דאיזע ספק וחבית‬
‫ודאי מ ה הוא דסובר ב״פ דמוטב שישתו שנתע‬
‫וימותו ואל יראה במיתת חברו‪ ,‬ור״ע פליג ויליףמחי‬
‫אחיד עמד ש‪n‬י ‪ T‬קידמת לחיי חבירד‪ ,‬ור״לכתא כר״ע‬
‫עיי״ש‪ .‬ויוצא מדברת להלכה ג״כ במסקנותיו^ של‬
‫הפרמ״ב והחקר הלכה הנ״ל‪.‬‬
‫‪ P‬עכ״פ מממזור אפשר ללמוד‪ ,‬כי אילו היתד‪,‬‬
‫עומדת הבעייה שלפנינו לגבי מכונת‬
‫הר‪.‬הי>אה בספק מדאי‪ ,‬אם לתת להספק או דוקא להודאי‪,‬‬
‫שאנו בגוף שלישי צריכים לפסוק לנו לתתה רק‬
‫שר״ ת‬ ‫קסו‬
‫למסור למיתה בן ‪T‬ים‪ ,‬ושפיר יש לומר דבכגון זה‬
‫לא חל סדר העדיפות עיי״ש‪.‬‬
‫ונ ר א ה להביא הוכחה לכד דלמסור בידים שאגי ממה‬
‫דאיינא בירושלמי דשקלים פ״ב ה״ו וזיל‪ X‬תני‬
‫אין פודין שבוי בשבוי‪ .‬ומפרש הפני משה הבונה דר״לן‬
‫״ליתן להם שבוי אחר תחת השבוי הזה״‪ .‬ומבלי לחלק‬
‫אם זה חשוב מזה‪ ,‬או לא‪ ,‬והיינו מפני שהמדובר בלמסור‬
‫בידים‪ ,‬ובכה״ג אין עדיפות‪ .‬וכד מפרש הק״ע׳ דר״ל‪,‬‬
‫דאם גבו מעות לצורד שבוי זה אסור לשנותו לצורד‬
‫שבוי אחר ואפילו השני עדיף מהראשון ע״ש‪ .‬ו!אני‬
‫מצטט את דברי הק״ע בקשר א ה שהמדובר אפי' הב׳‬
‫עדיף מהראשון‪ ,‬ובכל זאת אין משנין‪ ,‬ואין ממירים‬
‫ויעוין מה שכותבים מזה גסבשו״ת יד אליהו מאבלין‬
‫סי׳ מ״ג וחמדת שלמה חאו״ח סימן ל״ח ס״ק כב‪ ,‬ושו״ת‬
‫טוב טעם טעם ודעת להגרשק ז״ל מהדו״ק ססי׳ ק״צ‬
‫עייש[‪.‬‬
‫עב״ פ אם לא נובל ללמוד מהאמור במשנה דהוריות‬
‫על חלות סדר העדיפות היכא שהמדובר‬
‫בלמסור בידים‪ ,‬אבל שפיר נוכל ללמוד מזה לחאת‬
‫סדר העדיפות בהיכא שהמדובר לא בלמסור בידים‬
‫אלא בעדיפיות הצלה‪ ,‬ובהקדמת הצלה להחשוב יותר‪,‬‬
‫וממילא ללמוד מזה שפיר בק ‪ r‬להקדים ההצלד‪ ,‬לחיי‬
‫עולם על ההצלה לחיי שעה ]אם לא שנבאר אחרת‬
‫את המשנה בהוריות ואמר שהמחבר לא בפיקו״נ‬
‫ממעו‪ ,‬וזה יצא דלא כהט״ז והש״ד ועוד מפרשים‬
‫שמבארים שהמדובר מעריות לענת פיק״ג ממש‬
‫וכד הרו ביאר גם המחנה חיים הנ״ל ואכמ״ל[‪.‬‬
‫טז( ו מ כיון שכאמור נחשב ני חננו כי ני נו הצלה‬
‫לחיי עולם‪ ,‬מבית שאמ יום שאין חולה יהודי המובא‬
‫לבי״ח שניתן להציא לחיי עולם‪ .‬אם כן ממילא לא‬
‫שיז גם לבוא עלה לחייב להציל את החיי שעה לפנינו‬
‫מבח דין של ״והשמתו א ״ דדרשינן לרבות אב ‪ r‬ח‬
‫גופו ‪ w‬מדין ל״ת על דם רעד‪ ,‬כי במקום פיקוח■נפש‬
‫של הצלה לחיי עולם נדחה הד^ של השבת גוף לחיי‬
‫שעה אשר יסוכן עי״ז החיי עולם‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫ח( בג די ל ה מהאמור מצאתי שהעלה להלכה הגאון‬
‫בעל מרכבת המשנה ז״ל בספרו שלחן‬
‫עצי שטים סי׳ א׳ סעיף ו׳‪ ,‬זעא פוסק וז״ל! ובריא‬
‫ומסוכן להציל‪ ,‬בריא קודם עכ״ל‪ ,‬הרי לנו שהבעל‬
‫מרכה״מ דעתו לפסוק בפשיטות‪ ,‬ר‪b‬אשר לפנינו להציל‬
‫בריא‪ ,‬כי יש לד‪,‬ציל את הבריא קודם‪ ,‬אע״פ שהמדובר‬
‫על מסוכן סתם‪ ,‬אפילו כשאיננו טחיפד^ ואפילו לא‬
‫שבטוח שחייו חיי שעה בלבד‪ ,‬דאל״כ לא היה נמנע‬
‫בעל מרכה״מ מלפרש זאת כדי שלא ימאו לטעות‪,‬‬
‫אפ^ה פסק להעדיף את הבריא בהיות שמכל מקם‬
‫התקוה לחייו מיהת של זה מובטחים יותר מחיי המסוכן‪,‬‬
‫ולא משנה מה שאפשר שגם את המסומ יכלו להציל‬
‫לחיי עולם‪ ,‬מכיון שעכ״ס חיי הבריא יותר מובטחים‪,‬‬
‫\ ל מ ס״ל דדינא הוא דיש להעזזיף אןצילו קודם‪,‬‬
 ‫קסז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫במיתתו של חבית‪ ,‬עד שבא ר״ע ולימד וחי זמזיך עמך‬
‫חי ‪ T‬קודמין לחיי חבירך‪.‬‬
‫ה מ פ ד שי ם ט״נ בעיקר בד‪,‬דרש של ‪ p‬פטורא׳ שאם‬
‫הלבד‪ ,‬כסותו יש א ה הרבה השלמת׳‬
‫שיש בד!ם ככדי לשמת כמד• ובמזז הלכות בקובלוה‬
‫וברמב״ם ובשו״ע אמ לט כל גי אי כזה כמי‬
‫שפוסקים למעשד!׳ האם כר״ע׳ או דילמא‬
‫כ ‪ p‬פטורא‪ ,‬ואאיר )באלף( על ‪ p‬מ ה שלש נקודוה‬
‫א( רו ב המפרשים מד‪,‬ראשוגים ור‪,‬אחרוןגים נקטו‬
‫לעיקר כי הלבד‪ .‬כד‪-‬ע מ ה ד חיז קודמין׳‬
‫ויש לדייק זאת הר‪,‬כרעה גם מלשון הגמ׳ בעצמד‪ .‬שכתוב‬
‫בלשון ״עד שבא ר״ע רט״״ ולא כתוב בלשמ ״ר״ע‬
‫«־מר״״ כבפאגתא רגילד״ ד ש א‪,‬בין מזה ת״ ל׳‬
‫שרק עד שבא ר״ע חשקזו לדרש של בן פטורא‪ ,‬אבל‬
‫משבא ר״ע ודרש אחרת את אותו הקרא‪ ,‬עזבו דרשת‬
‫בן פטורא בזד• )כפי שכתוב בספרא בם׳ בד‪,‬ר שדרש‬
‫מקרא זד‪ «,‬״ישתו שתיד& וימותו שנאמר וחי אחיך‬
‫עמך״(‪ ,‬ותפסו לעיקר אר שת ר״ע מ ה דדריש ״וחי‬
‫אחיך עמך״ חייך קודמים לחיי חבירך‪.‬‬
‫ב( גם בכונת ‪ p‬פמורא בעצמ׳ מתבים לבאר הגאון‬
‫בעל מחנה חיים בחחו״מ ח״ג סי׳ ג׳‪ ,‬ובספר‬
‫חמדת ישראל להנאון ר׳ מאיר ח פלאצקי בחלק העשין‬
‫לדעת ד‪,‬רמב ‪ r‬ז״ל אות נ״ב‪ ,‬שאץ רצונו לומר שזה‬
‫שבידו הקיתון של מים מחויב בכך׳ אלא משנת חסידים‬
‫היא זאת׳ ולבן אומר בלשון ״מוטב״ ולא חיוב‪ ,‬כי‬
‫במקום סכנד‪ ,‬של עצמו אין עלד חדב של השבת גופו‬
‫של חבירו‪ ,‬ואיננו עובד על ל״ת על דם רעך ע״ש‪.‬‬
‫אמגםבססרא בתוב מד‪ ,‬הל׳ז ״דרקו ‪ p‬פטויא ישתו‬
‫שתידים וימות״׳ ולא כתוב בלשון ״מוטב״׳ מכל‬
‫מקום נהאה כי בם לשון ״ישתו״ אפשר ג״כ לפרש שזר‪,‬‬
‫כתור עצד• טובד‪ ,‬בלבד׳ ומשום מדת חסידות‪ ,‬אבל‬
‫לא בתורת חיו מ דאחדת ד‪,‬יד‪ .‬אומר בלשון ״צריכים״‬
‫שישתו שניהם״‪.‬‬
‫כא( הזכרנו בדבריט‪ ,‬ממד‪ ,‬שד‪,‬םפר חקר הלכר‪ ,‬לומד‬
‫בכל ‪ p w‬שהו* בבבלי הא כחוב בלשון ״מוטב״‬
‫מד‪,‬דרז[ו של ר״ע בב״מ תור ש וחי‬
‫ונקטינן כד‪.‬מלי‪ .‬וגם ברמב ‪ r‬עד‪,‬״ת בפרשת‬
‫אחיך עמך חייך קודמץ לשל חבירך‪ ,‬דאי הרפואד‪,‬‬
‫שם )כ״דדל״ה( מעתיק בזה לשון הבבלי כיעו״ש‪.‬‬
‫של הספק דאינט מחויב וגט איננו רשאי לתתה לבעל‬
‫ויוצא לפי״ז כי פלוגתת ר״ע מד‪ ,‬על בן פטורא היא‬
‫לומר‪ ,‬שליכא בכאן כל מדת חסידות‪ ,‬אלא‬
‫מחויב לד‪,‬קדים « ‪ r‬חייו כי ״ ‪ T'n‬קודמין לחיי חבירך״‪.‬‬
‫ג( הגאון הנצי״ב ז״ל בספר העמק שאלד• על‬
‫השאילתות שאילתא קמ״ג אות ג׳׳ כותב‬
‫לתמוד‪ ,‬על דעת בן פטורא׳ דכי בשביל שאי ‪»1‬פשר‬
‫לקיים וחי אחיך מחויב הוא לד״מית את עצמו ח״ו׳‬
‫ואיזה תועלת תד‪,‬י׳ מה שיתן גם לחבירו‪.‬‬
‫לכן כותב לפרש‪ ,‬דד׳ענין הוא׳ דאם ישתו שניהם‬
‫עב״פ יחיו יום או יומים גם שניהם׳ שלא הגיעו‬
‫לישוב׳ ואולי עד כה יזדמן לד‪.‬ם מים׳ משא״ב אם לא‬
‫סימן עב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫להוואי והגם שגם ספק פי ש׳ג דינו כדרר כלל כודאי‬
‫פיקו״ב לענין לד״צי* ולהלל עליו את השבת׳ נמל‬
‫מקום כלפי הודאי ולגבי דןידן‪ ,‬כגוף שלישי׳ הספק‬
‫הזה נדחה מפגי ועדאי פקו״ב‬
‫ראם צדקנו בדבריט‪ ,‬א״כ הרי נלמד מזה כק״ו‬
‫לאל כגון הנידון שלפנינו שהשאלה העומדת היא‬
‫נידח של הצלת ודאי׳ או הצלת טריפה׳ ולחיי שעה‪,‬‬
‫כי בודאי הדין כותן לפסוק את ההלכה םי הטריפה‬
‫והחיי שעה נחזה מפני החיי עולם‪ .‬הגם שכדרד כלל‬
‫מחויבים להציל את הטסיפה לחיי שעה כשם שמחויבים‬
‫להציל את הבריא׳ ולחלל עליו את השבת עכור כן‪,‬‬
‫אכל בכאן בהפגשם יזזד הלחיי עולם והלחיי שעה‪.‬‬
‫מחחיבים אנו להעדיף את החייאת ד״לחיי עולם על‬
‫פני החייאת הלחיי שעה׳ ואפילו אם הלחיי שעה ^וינט‬
‫בגדר טריפה‬
‫}יאפילר אי א היתד• מכונת ההחית™ שייכת להבעל‬
‫חיי שעה׳ ג״כ יש מקום להסתפק אם‬
‫מחוויבים משום כך‪ ,‬אט כגוף שלישי׳ לדיקדים לתת‬
‫בה את הטיפול לד‪,‬חיי שעה׳ מכיון שההצלד׳ היא בודאי‬
‫רק לחיי שעה בלבד׳ ולא קיימת כל ספק להצלה לחיי‬
‫עולם‪ .‬ואפי׳ הוא בעצמו יתכן שיכול ג״כ לוותר לנתינת‬
‫הטיפול אזיי עולם ואין כאן עגין של חייך קודמין מכיון‬
‫שהם רק לחיי שעה׳ ומתבטלים המד‪ ,‬כלפי ההצלד‪,‬‬
‫של זה שהמה לחיי עולם‪ ,‬ואפשר לד׳יות איפיא‬
‫בזד‪ ,‬בגדר של שב ואל תעשד‪ ,‬שלא לד״גיש הטיפול‬
‫לד‪,‬חיי שעד״ ולד‪,‬גישו במקום זר‪ ,‬להחיי עולם‪ .‬ואליבא‬
‫דד‪,‬מד‪,‬ר״ם שיק הנ״ל ב«*ת הקודם‪ ,‬הרי מבור בכזאת‬
‫בן פטורא שצריך לוותר טפיקו דידיד‪ ,‬כדי לד׳גיש‬
‫הצלד‪ ,‬לחבירו הודאי‪ ,‬וניתן איפוא לומר שר״ע פליג‬
‫רק היכי שזעא ספק‪ ,‬וע״י סהצלד‪ ,‬ינצל לחיי עולם‪,‬‬
‫אבל היכי שע״י הצלד‪ .‬דידיד‪ ,‬ג‪-‬ב לא ינצל בי אם רק‬
‫אזיי שעה בלבד בבדדג ^ל שגם ר״ע יודד• שיש לו‬
‫לתת לחבית אשר ל{א רק שעי״ב ימותו שניד‪,‬ם׳ כי אם‬
‫בשעי״ב ינצל חבית בודאות א די עולם[‪.‬‬
‫הודאי‪.‬‬
‫לשם הבד‪,‬רה‪ ,‬ובד״יות שכמד• ובמד‪ ,‬מה־ועים תלו‬
‫זיינן על ד‪,‬גמ׳ הד‪,‬יא דב״מ׳ וט״נ בזה אלד‪,‬‬
‫בדרך הפלפול׳ ואלד‪ ,‬בדרך הר‪,‬לכד‪,‬׳ לא אמנע א״ע‬
‫מלד‪,‬ציע לשון הגט׳ שם׳ ולד‪,‬איר )באלף( כמד‪ ,‬הארות‬
‫קצרות וקולעות למיצוי ומסקנת ד‪,‬ד‪,‬לכד‪ ,‬לאל כגון‬
‫נ ‪T‬וננו‪.‬‬
‫‪ V n‬הגמרא ! שנים שהיו מד‪,‬לבין בדרך וביד אחד‬
‫מד‪,‬ן קיתון של מים׳ אם שותים שניהם‬
‫מתים‪ ,‬ואם שותד‪ ,‬אחד מהן נמיע לישוב‪ ,‬דרש ‪P‬‬
‫פטורא מוטב שישתו שניד‪,‬ם וימותו‪ ,‬ולא יר‪10‬רי א׳ מהם‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן עב‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קסח‬

‫היכא שצריך לגזול לשם כך מטון חבית‪ ,‬כי בנידונגו‬ ‫יתן לחבירו הרי ימות בודאי בעמא‪ ,‬ולכן ם״ל לבן‬
‫ישנו בזה בעיא של גוזל־נפש‪ ,‬וכפי שמציגו שהעלה‬ ‫פטורא שבבה״ג מוטב שישתו שניהם‪.‬‬
‫בכעין זה הגאון החזו״א ז״ל בחיו״ד סימן ס״ב אות ב׳‬ ‫ו ב א רבי עקיבא ודרש וחי אחיד עמך חייך קודמין‬
‫לגבי שנים שד‪,‬יו מד‪,‬לכין בדרך וביד אחד מד& קיתון‬ ‫ור״ל דאפילו חיותו קודמין כ ד אי ^ ביומא דף‬
‫של מים‪ ,‬דכותב‪ ,‬דלד״ע דסבר דמשום חייך קודמין‬ ‫פ״ה וחי בהם ולא שימות בהם ודריש מכאן אפי׳ ספק‬
‫נפטר מד‪,‬צלת חיי שעה של חבירו‪ ,‬אם כן אין חבירו‬ ‫פקו״ג דוחה כל המצות׳ דוחי משמע ודאי‪ ,‬שלא יבת!‪1‬‬
‫רשאי לגזול ממנו מימיו‪ ,‬מנע״ג האדם רשאי לד‪,‬ציל‬ ‫בשום ענין לידי סכנה כמ״ש התום׳ שם‪ .‬ו‪1‬מסייםהעמק‬
‫עצמו בממון חבית‪ ,‬הכא כבר הוכרע הדין ‪ T’m‬קודמין‪,‬‬ ‫שאלה את דבריו בזה בלשון• ״וידוע דד‪S‬כה כר״ע״‪,‬‬
‫ולכן הוי הגוזל גוזל נפש של חבידו יעו״שוכןבשטמ״ק‬ ‫‪:‬‬ ‫יעו״ש‪.‬‬
‫בב״מ שם יעו״ש‪ .‬ה״נ כמו״ב איפחא גם בנידוננו׳ אם‬ ‫ומצאתי סייעתא לפי׳ העמק שלה הנז׳ בספר שו״ח‬
‫יגזול את מכונת ההחייאד‪ ,‬כדי לד״ציל לחיי שעה׳ הוד‪,‬‬ ‫יד אליהו מלובלין סי׳ מ״ג׳ דכותב שם נמי לפ׳‬
‫ליה כגחל עי״ז נפשו של הלחיי עולם‪.‬‬ ‫בכאמור‪ ,‬דטעמא דבן פטורא הו!»׳ משום דשמא כשישתו‬
‫ולבר של הרופא לא צריך לנוקפו כלל מזה‪ ,‬כי הוא‬ ‫יוצלו שניהם‪ ,‬ורבי עקיבא סובר שאפ״ה חייך קודמים‬
‫מתנד״ג לפי הוראות ביה״ח כדין וכד‪,‬לכד״ ויכול‬ ‫להנצל בודאות עיי״ש‪ ,‬והיינו כנ״ל‪.‬‬
‫שפיר לד‪,‬תפאר בזד‪ ,‬מד‪ ,‬שעל פי הד‪,‬נהיות של הנד‪,‬לת‬ ‫יוצא לנו מהאמור‪ ,‬דמההיא דשנים שהיו מהלכין בדרך‬
‫בית החולים‪ ,‬שמבצע אותם‪ ,‬הציל הרבה יד‪,‬ודים לחיי‬ ‫לא נוכל ללמוד הלכה אפי׳ אליבא דבן פטורא‬
‫עולם אשריו ואשרי חלקו מה ובבא‪.‬‬ ‫לאל כגת נידוננו בנוגע לגוף שלישי ולומר דאליבא‬
‫ד‪,‬רופא כל בשר ישלח רפואד‪ ,‬שלימה לכל חולי עמו‬ ‫דבן פטורא צריכים לחלק את הרפואה בין השנים‬
‫בית ישראל‪ ,‬ויסיר מאתנו כל מדוה ומכאוב‪,‬‬ ‫ויחיו חיי שעה בהיכי שאפשרי הדבר‪ ,‬כי מלבד דגראין‬
‫ונכתב ונחתם לטובד‪ ,‬ולברכד״ לשנת גאולד‪ ,‬וישועד‪,‬‬ ‫הדברים דהלכה כר*ע‪.‬עוד זאת‪,‬גםאלים» דבןפטורא‬
‫בביאת גוא״צ בב״א‪.‬‬ ‫נראה שאמירתו בזה הוא רק ממדת חסידות‪ ,‬וגם זאת‬
‫שמימרתו הוא רק מפני שיתכן שאולי לאחר מיכן‬
‫סימן עג‬ ‫יזדמן להם מים ויחיו שניהם לחיי עולם‪ ,‬אבל לכגון‬
‫נידוננו הא הרי ברור שבבל אופן שהוא יחי׳ האחד מהם‬
‫בירור כוונת דברי הרמב״ם בהלכות‬ ‫רק חיי שעה בלבד‪ ,‬ז‪£8‬ילו אם יתנו לו את הרפואד״‬
‫מאכלות אסורות אודות ספיחי שביעית‪.‬‬ ‫ואם כן בכד‪,‬״ג כו״ע יודו שיש לתתד‪ ,‬לאותו שיחיה‬
‫ב״ה‪ .‬יום ועש״ק ט׳ סיון תשמ״ז‪ .‬ירושלם עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫עי״כ לחיי עולם‪.‬‬
‫כב בסיכום‪ .‬מכל האמור נתינה לי להלכה כי יפה היא‬
‫לבבו' ידידי ומכובדי הרופא המד״ולל דעסיק באורי׳‬
‫התקנה שתיקנה הנהלת ביה״ח ביוהנסבורג‬
‫תדירא הידש פתס׳ ד״ר אברהם־סופר אברהם‬
‫שלא להשתמש במכונת ההחייאה היחידה שברשותם‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫כי אם עבור חולים שניתן לרפאותם ולהצילם לחיי‬
‫אחדשה״ט כאהבד‪ ,‬וכבוד‪.‬‬ ‫עולם‪ ,‬היות ואם יתני הטיפול במכונת ההחייאה אה‬
‫תמול בפגישתנו שאלני כבו׳ קושיא בדברי הרמב״ם‬ ‫שלחיי שעה‪ ,‬תדחה עי״כ ההצלה! א ה שלחיי עולם‬
‫בפ׳׳י מד‪,‬ל׳ מזמלות אסורות הלבד‪ ,‬כ״ב שפוסק וז״ל;‬ ‫וימות‪ ,‬כי אז בהיות כבר החיי שעה מחובר למכונת‬
‫הטבל והחדש וד^״קדש וספיחי שביעית וד‪,‬כלאים והערלד‪,‬‬ ‫ההחייאה‪ ,‬יהא אסור לנתק את המכ‪1‬נה מהלחיי שעה‬
‫משקין היוצאין מפירותיהן אסורין כמותן ואין לוקין‬ ‫עבוד החיי עולם‪ ,‬כי להמית‪ ,‬בידים עבור החיי עולם‬
‫עליהן‪ ,‬חוץ מיין ושמן של ערלד‪ ,‬ויין של כלאי הכרם‬ ‫יהא אסור‪ ,‬כפי שביארנו בדברינו הדק היטב‪.‬‬
‫שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים ועל הענבים‬ ‫ולכן יש להשאיר מלכתחילה את מכונת ההחייאה‬
‫שלהן עכ״ל‪ ,‬וד‪,‬קשד‪ ,‬דאיך כלל הרמב״ם בהדי כל הגי גם‬ ‫פנויה כדי להציל על ידה יהודים לחיי עולם‪,‬‬
‫ספיחי שביעית ומה שייך על ספיחי שביעית ד‪,‬ך דינא‬ ‫אשר כפי דברי הרדפא־השואל אין יום שלא מוב;<;‬
‫דלוקין ולא לוקין‪ ,‬הא ספיחי שביעית אינן אסורין‬ ‫לביה״ח דשם חולד‪ ,‬יהודי שניתן להצילו באמצעות‬
‫אלא מדברי סופרים בלבד שגזרו על ‪,T‬ם מפני‬ ‫המכונר‪ ,‬לחיי עולם‪ ,‬ומתפאר בעצמו שעל פי הד‪,‬נחיות‬
‫עוברי עבירד‪ ,‬כדפוסק הרמב״ם בפ״ד מד‪,‬ל׳ שמיטה‬ ‫של הנהלת ביד‪,‬״ח הציל הרבה יהודים לחיי עולם‪.‬‬
‫ויובל ה״ב וגם לרבות לקמן בפי״ד מד‪,‬לכות מאכלות‬ ‫בג( ועל כן נראד‪ ,‬לי לד‪,‬לכה גם זאת‪ ,‬כי תרופא־השואל‪,‬‬
‫אסורות הלכה י״ז׳ ומאי שייטי איפוא לגבייהו הך דינא‬ ‫לא לק שאיננו מחויב לגזול את מכונת הד‪,‬חיא׳‬
‫דלוקץ על גופן ואין לוקין על משקין היוצאין מפירותיהן‪,‬‬ ‫ולעבור עי״כ תקנת ביה״ח‪ ,‬כדי לד‪,‬ציל יד‪,‬ודי טריפד‪,‬‬
‫הא בדידד״ו גופיה ליכא זה‪ ,‬דהא איסורן אינו אלא מדברי‬ ‫וכיו״ב לחיי שעה‪ ,‬כפי שעומד ושואל על כך‪ ,‬אלא‬
‫סופרים בלבד‪ ,‬ואמר לי שחיפש בחיפוש מחופש למצוא‬ ‫שאסור א לעשות זאת‪ ,‬וזאת בלי גם צורך לד‪,‬כנם‬
‫מי שיער על זה ולא מצא‪ ,‬ושאל על כך גם לכמה גדולי‬ ‫בכאן לבידור הד‪,‬לכתי אם ישגו בכלל חיוב הצלד‪,‬‬
‫קסט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬
‫אשר הזכיר את דינם סמוך ונראה בההלכה שלפניה‬
‫וסמוכה לד« ומה אם כן איפוא הכוונה בזה של אין לוקין‬
‫עליהן או שלוקין עליהן שכותב הרמכ״ם מה ?‬
‫ברור איפוא שהרמב״ם ר״ל בזה שאין לוקין עליהן‬
‫מכת מרדות או שלוקין עליהן מכת מרדות‪ ,‬וכלל‬
‫בד‪,‬אין לוקין ובהלוקק שבמימרתו הן מה שלוקין עליהן‬
‫מדדת והן מה שאקין עליהם רק מכת מרדות מדבריהם‬
‫שגם המה בשם מלקות יקראו‪ ,‬ופירט איזה מד‪,‬ן שלקין‬
‫כדרך שאקין על פירותיהם‪ ,‬הן מלקות של תורה׳ והן‬
‫מלקות של דבריהם‪ ,‬ואיזה מהן שאץ לוקין על משקין‬
‫היוצאין מהן כדדך שלוקין על גופן‪.‬‬
‫וא״כ הרי ‪ .‬מיושב לפי״ז כמין חומר מה שכלל הרמב״ם‬
‫בההלכה הזאת היא ההלכה כ״ב גם ספיחי שביעית‪,‬‬
‫כי אין רצונו אמר דאסורין סה״ת‪ ,‬דבודאי אינטאסורי׳‬
‫אלא מדבריהם בלבד‪ ,‬אבל הרי האוכלן לוקה עליהן‬
‫מכת מרדות‪ ,‬וזאם כן רצונו לומר‪ ,‬דד״משקין היוצאים‬
‫מפירותיהן של ספיחי שביעית אסורים כמותן‪ ,‬דגם‬
‫הם כלולים באיסור דספיחין שגזרו עליהן מלאוכא‪ ,‬אבל‬
‫אין לוקין עליהן‪ ,‬ר״ל‪ ,‬דאין אקין עליהן מכת מרדות‬
‫כדרך שלוק ין על גופן‪ ,‬וכללן הרמב״ם בזאת ההלכה‬
‫כשם שכלולים בה גם טבל של דבריהם ופלאי הכרם‬
‫וערלד‪ ,‬של חו״ל שנם כן אץ איסורן אלא מדבר ‪.T‬ם‪,‬‬
‫ואתי הכל שפיר‪.‬‬
‫והנני בכבוד רב ובדיערצה‬
‫אליעזר ייהודה וולדינברג‬
‫םי»ו עד‬
‫דרשה לראש השגה‬
‫)ביום ב׳ דר״ה שנת תשמ״ז לפני תקיעת שופר‬
‫בביהכ״נ גן ירושלים בבתי הוראדנא בפעיה״ק ת״ו(‪,‬‬
‫א( בר״ה דף ט״ז ע״א ודף ל״ד ע״ב אמרי׳ ! תקיעות‬
‫וברכות של ר״ה ושל יוה״כ מעכבות מאי‬
‫טעמא‪ ,‬אמר רבה׳ אמר הקב״ד‪ ,‬אמרו לפני בר״ה מלכיו׳‬
‫זכרונות ושופרות‪ ,‬מלכיות כדי שתמליכוני עליכם‬
‫זכרונות כדי שיבוא לפני זכרוניכם לטובד‪ ,.‬ובמד‪ ,‬בשופר‪.‬‬
‫אנו למדים מזה גודל כחו הרוזזני של תקיעת שופר‬
‫ביום קדוש זה של ר״ד״ ואיד שהוא מד‪,‬וה הבריח התיכון‬
‫אשר דרך בו הוא שתתבלט הממלכד‪ ,‬שאנו ממליכים‬
‫עלינו את הקב״ה׳ ודרך ■בו הוא שנזכה שיבוא לפניו‬
‫זכרונינו לטובר״‬
‫והנה למרות כל זה‪ ,‬כאשר חל ר״ה בשבת‪ ,‬כד‪,‬שנה הזאת׳‬
‫תקנו חז״ל שתדחה תקיעת השופר מפני קדושת‬
‫השבת‪ ,‬ולא מפני שעצם התקיעה אסורד״כי היאחכמד‪,‬‬
‫ואעה מלזמה אלא רק מפני גזירה שנה! מתוך כך ילד‬
‫אצל בקי להתלמד ויעבירנו ארבע אמות ברה^‪ .‬ולא‬
‫חששו מד‪ ,‬שעי״ב לא יד‪,‬א'בידינו המכשיר העיקרי הזה‬
‫אשר על י ח תתבלט המלכותינו את השי״ת עלינו‪ ,‬ועל‬
‫סימן עג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫תורה ולא מצאו טענה על זד״ ושאלני אולי זט‪-‬כל למצוא‬
‫איזה תירוץ לזו^ ועל אתר גם בפי לא היה מענה על זה‪.‬‬
‫]ו היינו יכולים ליישב דברי הרמב״ם עפי״ד בית‬
‫ר ‪T‬ב״ז על ה׳ שביעי' בפרק ג׳ אות א׳ שמאריך לבאר‬
‫דזה שספיחין אינו אסור אלא מדבריהם הוא דוקא בזרע‬
‫שנפל קודם שביעית‪ ,‬אבל הזרע שנפל בה בשביעית‬
‫גופיה אסור ספיחיה מן התורה משום דמן השבות אתה‬
‫אוכל‪ ,‬ששבות בארץ מ^דם ולא שנזרעה בשביעית אפי'‬
‫נזרעה מאליו‪ ,‬יעו״ש באריכות דבריו‪ ,‬וכן מה שטורח‬
‫להעמיס כן גם בדברי הרמב״ם בפ״ד מה׳ שמיטה עיי״ש‪.‬‬
‫ולפלא על ד‪,‬גאמ הרידב״ז ז״ל שלא עלד‪ ,‬בדעתו הגדולה‬
‫להביא סייעתא לדבריו מדברי הרמב״ם בה׳ מאכלות‬
‫אסורות הנז׳‪.‬‬
‫אבל לפענ״ד פשטות דברי הרמב״םשםבהל׳ א׳ והל׳‬
‫ב׳ והלכה ט״ו אינם טורים כן אלא הכל מותר‬
‫מה״ת ורק מדברי סופרי׳ בלבד הלא שאסורי׳ כדיעו״ש‪.‬‬
‫וכמו״כ דברי הרמב״ם בתשובותיו בפאר הדור סי׳ ט״ו‬
‫ברור מללו מ ה ״כי הדבר היוצא מאליו בשביעית הרי‬
‫הוא מותר מה״ת‪ ,‬אבל חכמים גזרו מפני עוברי עבירה‬
‫ישראל שמא יזרע ולכן גזרו על ספיחי ארצו וכו׳ ואפילו‬
‫לישראל לא אסרה התורה אלא זריעה בלבד‪ ,‬אבל הירק‬
‫היוצא מאליו‪ ,‬או אם עבר וזרע הוא מותר מן התורה כמו‬
‫כלאי זרעים שאסור לזרעה ומותר לאכול הדבר היוצא‬
‫מאליו‪ ,‬ורבנן הוא דגזור עליו שלא לגרום מכשול לעוברי‬
‫עבירה ויבוא ליזרע״ יעו״ש בלשונו ממש‪ .‬ולכן קשה‬
‫לפענ״ד לדחוקי ליישב דברי הרמב״ם בה׳ מאכלות‬
‫אסורות ע״פ מה שדוחק הרידב״ז ז״ל להעמיס את חידושו‬
‫האמור גם בדברי הרמב״ם[‪.‬‬
‫ולאחר העיון עלה בע״ה בדעתי ליישב דברי הרמב״ם‬
‫בדרך טטתה ומרווחות‬
‫ד הנ ה בההלכה שלפני כן )בהלכה כ״‪1‬א( פוסק הרמב״ם‬
‫בכזאת‪ x‬אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו ממנו‬
‫מעשרות בכלל שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר‬
‫דגנך וגו׳‪ ,‬ובהלכו׳ תרומו׳ ומעשרות יתבאר איזה דבר‬
‫חייב בתרומה ומעשרות ואי זה דבד פטור‪ ,‬ואי זה דבר‬
‫הוא חייב מה״ת ואי זהו החייב מדברי סופרים‪ ,‬והאוכל‬
‫מי ת מטבל של דבריה׳ או מכלאי הכרם וערלה של חוצה‬
‫לארץ מכין אותו מכת מרדות עכ״ל‪ .‬חזינן שבהלכה הזאת‬
‫כללהרמב״סבה הןהחייבי׳ על האוכלם מלקות מד‪,‬״ת‪,‬‬
‫והן החייבים עליהם מכות מרדות מדבריהם‪ ,‬ופירט‬
‫לדוגמא כגון ״האוכל כזית טבל מדבריהם או מבלאי‬
‫הכרם וערלה של חוצה לארץ״‪.‬‬
‫ולפי זה נר׳ כי ברור איפו(א דכשבא הרמב״ם בהלכה‬
‫שלאחריה‪ ,‬היא ההלכה ב״ב שאנו עוסקין בה‪ ,‬וביאר‬
‫דמשקין היוצאין מפיתתיהן של טבל כלאים וערלה וכו׳‬
‫דאסורן כמותן ואין לוקין עליהן ח ח מיץ ושמן של‬
‫ערלה ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהן‪ ,‬דביראי אותו‬
‫הדין הוא גם על טבל של דברמע וכלאי הכרם וערלה‬
‫של חוצה לארץ‪ ,‬ובודאי שכוון בההלכה הזאת גם עליהן‬
 ‫ציץ אל^עזך חי״ז‬ ‫סימן עד‬
‫כ מ ה גורא ואיום קביעה זאת של הגאון הקדוש בעל‬
‫אוה״ח ז״ל‪ ,‬שהגם שיעשה אדם בחייו כל המצוות‬
‫שבעולם )מה צריך יותר מזה ?(‪ ,‬בכל זאת אם לא יהיו‬
‫מיוסדים על דברי תורה שבע״פ המבוארים ויוצאים‬
‫לנו בש״ס‪ ,‬לא יועיל לו כל זה‪ ,‬ולא יהיו לרצון לפניו‬
‫ית׳‪ ,‬ושר העליון הממונד‪ ,‬ע״ז לא יקבלם‪ ^ ,‬א ״ישרף‬
‫כל נימי הלב והנפש‪ ,‬ואכן‬ ‫הוא וד&״‪ .‬הלא זה מרעיד‬
‫בא זה ולימד על זה‪ ,‬מדברי אוה״ח אלה אנו מקבלים‬
‫מושג על כחם וגבורתם של חז״ל הקדו׳ לגדור גדרים‬
‫ולעשות סייגים ואזנים לתורה שבכתב‪ ,‬וממה שאנו‬
‫רואים כח תורתם של חז״ל הקדר׳ לעקור דברי תורה‬
‫בשוא״ת כדי להקימה ולקיימה אנו יכולים לד‪,‬בין למהות‬
‫קביעת הדברי׳ המבד״ילי׳ שקובע בזה האוד‪:,‬״ח הקדוש‬
‫ז״ל‪.‬‬
‫ג( ח כ מינו הקדושים ז״ל שעקרו הקביעות בר״ה שחל‬
‫לד‪,‬יות בשבת‪ ,‬יצא לנו מתחת ידם גם מזור‬
‫ומרפא לכך‪ ,‬בזה שע״פ דבריהם יש לנו למעשה שני‬
‫ימים ר״ה‪ ,‬אשר נחשבים לנו כיומא אריכתא‪ ,‬ואנו‬
‫תוקעים ביום שני זה של ו־אש השגד״ ונחשב עלינו‬
‫כשנה שתוקעין בתחילתה‪ ,‬ואיערב שטן‪.‬‬
‫חשבתי לפרש בדרך רמז דברי ד‪,‬גמ׳ בביצה דף ד׳‬
‫ע״ב שאומרת בדרך כלל על שני ימים טובים‬
‫של גליות‪ :‬״והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא‬
‫עבדינן תרי יומי‪ ,‬משום דשלהו מתם הזהרו במנד‪,‬ג‬
‫אבותיכם בידכם זימנין דגזרו המלכות גדרה ואתי‬
‫לאקלקולי״‪ ,‬דיש לומר ח ה מרמז על המלכות העליונה‬
‫שבשמים‪ ,‬דשמא לפעמים תגזור המלכות העליונה גזירה‬
‫על שמצד אחד לא נזהרים בשמירת שבת וי‪,‬׳״ט‪ ,‬ומצד‬
‫שני לא מקיימי׳ מצות היום באשר שחל בשבת‪ ,‬ובמיוחד‬
‫בר״ה שאמרו ע״ז ״מריעין לד‪ ,‬בסופה״‪ ,‬וזהו ״ואתי‬
‫לאקלקולי״ לגזור גזירה רעה ח״ו‪ ,‬ולכן שלחו מתם‬
‫להודיענו ״ד״זהרו במנהג אבותיכם בידיכם״ לד‪,‬משיך‬
‫ביום היו״ט שני‪ ,‬ואת שני ימי ר״ד‪ ,‬גם בארץ ישראל‪,‬‬
‫כפי שאנו מקיימים ומחזיקים למעשד‪ ,‬מאות בשנים‪.‬‬
‫ו ש מ ח תי שמצאתי בספר ייטב פגים על המועדות‬
‫)דף ט> ע״ב(‪ ,‬שמבאר מעין האמור‪ ,‬דר״ל‬
‫שאנו אוחזין מעשה אבותינו בידינו והולכים בדרכי‬
‫אבות‪ ,‬בזכות זה יתקומם עלינו בזמ׳ת אטת כמו שד‪,‬יה‬
‫נוהג עם אבותינו שהי׳ בידם לבטל רוע גזירה שלמעלה‬
‫כמ״ש צדיק גוזר והקב״ד‪ ,‬מקיים‪ ,‬הקב״ה גוזר צדיק‬
‫מבטל‪ ,‬וז״ש זימנין דגזרו מלכא של מעלד‪ ,‬גזירה ועי״ז‬
‫אתי׳ לקלקולי היינו לבטלה עיי״ש‪ ,‬ואמנם הפירוש‬
‫הוא אחר‪ ,‬אבל שהמכוון על גזירה שיגזור מלכא עילאד‪,‬‬
‫ד‪,‬וא כעין מה שפירשנו‪.‬‬
‫ד( וכשאנו מדברים בנוגע לב׳ ימי ר״ה‪ ,‬הדבריס‬
‫מקבלים בד‪,‬ירות יתירה ונעלד‪ ,‬עד מאד‪.‬‬
‫כפי שהזכרנו ב׳ ימי ר״ה מכונים בשם יומא אריכתא‪,‬‬
‫ואיחודו למסגרת רוחנית אחת יסודו בהררי קדש‪,‬‬
‫דיעוין בזוד״״ק פ׳ פינחס דף רל״א דאיתא דיום ר״ה‬
‫שו״ ת‬ ‫קע‬
‫ידו יבוא לפניו ית‪-‬ש זכרונינו לטובה‪ ,‬וגם לא למה‬
‫שאומר ר׳ יצחק בר״ה כדף ט״ז ע״ב דכל שנה שאין‬
‫תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה מפני דלא איערב‬
‫שטן‪ ,‬וכחם הקזץש של חז׳׳ל גדול הי׳ להגן שלא מוקו‬
‫בגלל תקנתם זה‪ ,‬וכפי שמביאים התום'שם בשםבה״ג‬
‫דזה שאמרינן דכל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה וגו׳‬
‫לאו דאיקלע בשבתא אלא חנתייליד אונסא ע״ש‪.‬‬
‫אתייליד אונסא לא מתני לוה‪ ,‬אבל תקנת חכמים כן מהני‬
‫בזה)יעוין בב״ח בטור או״ח סי׳תקפ״ה וט״זאו״חשם‬
‫סק״ז(‪ ,‬כי כחם אתם בכח מעשיהם לדחות את הגזירוו^‬
‫חשוב מה שראיתי בספר שו״ת נפש חיה להגא' מקאליש‬
‫ז״ל בחאו״ח סימן מ׳‪ ,‬זעא כותב שפעם דרש‬
‫ברבים על המקילים להוציא חוץ לעירוב כי המה עתידי׳‬
‫ליתן את הדין על שלא תקעו שופר בר״ה ולא שמעו‬
‫תקיעת שופר בר״ה שחל להיות בשבת‪ ,‬ולא לקחו לולב‬
‫ביום הרא׳ של סוכות וכ״כ העמידו דבריהם חז״ל לבטל‬
‫תקיעת שופר ונטילת לולב שמא יוציא לר״ה‪ ,‬ואחר‬
‫שהמה יוציאו לר״ה במזיד ובשאט נפש מאי תירוץ‬
‫יהיה להם‪ .‬וכל שנה שאין תוקעין בתחילתה מדיעין לה‬
‫בסופה‪ ,‬ואיתא בבה״ג דבשבת לא שייך זה‪ ,‬אבל לאלו‬
‫אין תירוץ ע״ש‪ .‬מה מבהילין הן דברי מוסר אלה וכמה‬
‫יש לתת את הלב לכך‪ ,‬דיוצא דלאלו שאין משמרין את‬
‫השבת בהוצאה והכנסה חוזרין וחלין עליהם דברי ר'‬
‫יצחק באמרתו החמורה דכל שנה שאין תוקעין בתהילה‬
‫מריעין לה בסופה״ ולא מהני גבי דידיה מה שחז״ל המה‬
‫הם שתקנו בפעם הזאת שלא יתקעו בתחילה באשר שחל‬
‫ר״ה בשבת‪ ,‬כמו כן יתבע על שלא נטל לולב ביום‬
‫ראשון זה שחל בשבו^‬
‫ב( כדי לקבל מושג לחומר דברי חז״ל‪ ,‬וכמה שחמורים‬
‫המה דברי סופרים מדברי תורה אצטט דבריו‬
‫הקדושים של האו״ח הקדוש ז״ל בר ״פ כי תבוא‪ .‬הוא‬
‫כותב נפלאות ובאריכות מה שהציץ והבין שפרשה זאת‬
‫של כי תבוא אל הארץ מרמזת אל הארץ העליונה ששם‬
‫היא הנחלה האמתית שנוחל כל אחד מישראל לפי מדרגתו‬
‫ולפי מה שרכש לעצמו חורה ומצות ומעשים טובים‬
‫בעוה״ז‪ ,‬ולעניננו‪ ,‬הוא מבאר שהמכוון של ״ושמת בטנא״‬
‫הוא‪ ,‬התורה שבע״פ שלמד‪ ,‬בטנא בגימטריא ״ששים״‪,‬‬
‫דהיינו ש״ם‪ .‬וירמוז בזה שצריך שלכל מפעלות הטובות‬
‫שעושה האדם בעוה״ז שיצורף אה קיום תולה שבע״פ‬
‫דרק עי״ז יזכה ליכנם לע״ל אל הארץ העליונה כמאמרם‬
‫ע״פ התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יגידו לך‪.‬‬
‫וברוח ה׳ אשר נחה עליו הוא מוסיף על האמור דברי‬
‫נגידים לאמור ! והתורה והמשפטים ביארו אותם‬
‫חז״ל בם׳ מסכתות כמנין טנ״א שזולת זה הגם שיעשה‬
‫כל המצות שבעולם ישרף הוא וד׳ם״ וכך חוזר וכופל‬
‫ענין זה עה״כ ולקח הכהן הטנא בידך‪ ,‬וכותב וז״ל ‪:‬‬
‫״ואומרו ולקח הכהן הטנא מידך‪ ,‬פי׳ שלא יקבל שר עליון‬
‫אלא הבא בידו מיוסד על דברי תורה שבע״פ הרמוז‬
‫בחיבת טנא״‪.‬‬
‫קעא‬ ‫ציץ אלי״עזר חי״ז‬ ‫סימן עד‬
‫בגי לידי עבירות זכור להם זו השעד‪ ,‬ותשא לד‪,‬ם פנים‬
‫שנא׳ ישא ה׳ פניו אליך כשם שנשאתי לך פנים לכך‬
‫נאמר הבו לה׳ בני אלים עכ״ל‪.‬‬
‫לימדנו ממדרש זה פירוש חדש על פסוק ״הבו לה׳‬
‫בוני אלים״‪ ,‬ועל מבוקשו של אאע״ה מהקב״ה‬
‫עבור כך שככר‪ .‬יתנהג גם עם בניו כשיבואו לידי‬
‫עבירות‪.‬‬
‫אבל ממדרש זה לא למדנו עדנה תשובתו והבטחתו‬
‫של הקב״ה לא״א על כך‪ ,‬ולא ידענו אם המדובר‬
‫ביחידות על חדש שביעי זה של ר״ז^‬
‫לשם כך נביא עוד מדרש‪ ,‬והוא במד״ר פ׳ אמור )פרש׳‬
‫כ״ט אות ט׳( שכתוב בזה״ל‪ 8‬בחדש השביעי‪.‬‬
‫ר׳ ברכיה הוה קרי ליה ירחא דשקחעתא‪ ,‬שבו נשבע‬
‫הקב״ה לאאע״ה‪ .‬הה״ד )בראשית כ״ב( ויאמר בי נשבעתי‬
‫נאם ה‪ ,‬מה צורך היה לשבועה‪ ,‬ר׳ ביבי בר אבא בשנו‬
‫ר׳ יוחנן אמר‪ ,‬עמד אברהם אבינו בתפלה ותחנונים‬
‫לפני הקב״ה ואמר לפניו רבש״ע גלוי וידוע לפניך בשעה‬
‫שאמרת לי קח נא את בנך יחידך היה בלבי מה להשיבך‪,‬‬
‫והיה בלבבי מה לומר‪ ,‬אתמול אמדת לי כי ביצחק יקרא‬
‫לך זרע ועכשיו אתה אומר לי והעלהו שם לעולה׳ אלא‬
‫כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא‬
‫השיבותיך‪ ,‬כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו‪ ,‬כך‬
‫כשיד‪,‬יו בניו של יצחק באים לידי עבירו'ומעשי׳ רעים‬
‫תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביד& ועמוד מכסא הדין‬
‫לכסא רחמים‪ ,‬ומתמלא עליהם רחמים ותד״פוך להם‬
‫מדת הדין למדת הרחמים‪ ,‬אימתי בחדש השביעי עכ״ל‪.‬‬
‫הנה ממדרש זה למדו כבר‪ ,‬שמבוקשו של אאע״ה היר‪.‬‬
‫על החדש השביעי‪ ,‬שבו גידוגים‪ .‬ושהקב״ה נשבע‬
‫לו על כך ושעל כן הוא נקרא בשם חדש השביעי‬
‫דר״ל״ירחא דשבועתא״ באשר בו נשבע הקב״ה לא״א‬
‫ע״ה על כך‪.‬‬
‫אך לא למדנו עדגד״אם א״א הוא שדרש את השבועה‬
‫שכביכול ישבע לו על כך‪ ,‬וכמו״ב לא למדנו‬
‫במפורש מדוע נשבע לו בדייקא בחדש השביעי הזה‪,‬‬
‫ומד‪ ,‬הקשר הישר של יום קדוש זה לכך‪.‬‬
‫אולם נלמד זאת מעוד מדרש שלישי‪ ,‬והוא בפסיקתא‬
‫דרב כהנא פ' מ״א‪ ,‬דשם הובאו כדברים‬
‫הכתובים במד״ר הנז׳ בפרשת אמור‪ ,‬אך יש שם סיום‬
‫דברים בלשון זה! כך ״כשהיו בניו של יצחק נדונים‬
‫לפניך ביום זד‪,‬״ ואפילו יש להם כמה קטיגורים לא‬
‫תשיב להם‪ .‬ויקרא אברד‪,‬ם את שם המקום ה' יראד‪,‬‬
‫אשר יאמר היום‪ ,‬״כהיום״‪ ,‬מפני שראש השנה היה‪,‬‬
‫אמר לו הקב״ה‪ ,‬וכך אני עושה‪ ,‬אמר לו אברהם השבע‬
‫לי‪ ,‬מיד בי נשבעתי נאם ה׳׳ הוי בחדש השביעי א״ר‬
‫ברכיה בירחא דשבועתא עכ״ל‪,‬‬
‫הנזז ממדרש שלישי זה כבר למדנו גם זאת‪ ,‬שאאע״ה‬
‫תבע כמפורש מהקב״ה שיתמלא עליהם רחמים‬
‫כשיהיו נידונים לפניו ביום זה של ראש• השנה‪ ,‬וקשר‬
‫זאת מפני שתעק ‪T‬ה היתה ג״כ ביום זד« וביום ‪ m‬הוא‬
‫ש ו״ ת‬
‫הוה בכל זמנא תי ת יומין אינון ואלמלא ישתכח יחידאי‬
‫יחרב עלמא׳ דיומא קמא אית ביה דינא קשיא‪ .‬וראיתי‬
‫בספר אגודת אזוב דרושים להגאון בעל מראות הצובאות‬
‫ז״ל שמביא עפי״ז לבאר הפסוק בתהלים ס״א ״אחת דבר‬
‫אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים״׳ דר״ל‪ ,‬הרי‬
‫איתא בזוה״ק טעם על מה שאנו עושין ר״ה שני ימים‬
‫אפילו בארץ ישראל לפי שיום הראשון של ר״ה הוא‬
‫יומא דדינא קשיא דלא ושה יכיל עלמא למסבל דינא‬
‫דמלכותא קדישא‪ ,‬לכן הן שגי להקימו במשפט׳ באשר‬
‫יום שני הוא דינא רפיא׳ והנד׳ כי כן יאמר הכתוב׳ אחת‬
‫דיבר אלד׳ים׳ ר״ל אלהים דיבר בתורתו הקדושה לעשות‬
‫יום אחד בלבד ר״ה ולא שתים׳ והנה שתים זו שמענו‬
‫מפי הקבלה‪ ,‬לעשות שני ימים ר״ה כיומא אריכתא‪ ,‬לזה‬
‫אומר שהטעם בזה כי ביום הראשון הוא עוז לאלהים׳‬
‫שד׳וא מדת הדין הקשה ועוז ולא היה העולם יכול לעמוד‬
‫בו‪ ,‬לכן באה הקבלה לעשות יום שני שהוא דינא רפיא‪,‬‬
‫וע״י תקיעת שופר והזכרת פסוקי מלכיות זכרונות‬
‫ושופרות יתהפך הדין לרחמים׳ משא״כ ביום הראשון‬
‫שהוא מדת הדין הקשה לא היה אפשר להפכו לרחמים‬
‫כי אם ע״י זכות גדול ועצום י^ו״ש מה שהוסיף עוד‬
‫לבאר עפי״ז‪.‬‬
‫הנ ה כי כן היום השני הזה של ר״ה שהותקן לנו עפ״י‬
‫הקבלה מהוה תשלומין והשלמה ליום הראשון‬
‫הכתוב בתו׳ שבכתב‪ ,‬וכפי שכותבים הוא מרומז בתו׳‬
‫של תקעו ״בחדש״ שופר‪ ,‬ר״ת ב׳ חדש‪ ,‬ובחו אחו‬
‫ע״י תקיעת השופר והנלוד‪ ,‬לו פסוקי מלכיות זכרונות‬
‫ושופרו׳ לד״פוךמדת״ד למדת הדחמים לחעו ולברכנו‪.‬‬
‫ה( ב ח תקיעת השופר גדול הוא כל בך באשר מוזכר‬
‫עי״ז עקידת יצחק בן אברהם ואת כל אשר‬
‫התרחש אז מסביבו בשמים ממעל ובארץ מתחת׳ כדאי׳‬
‫בר״ה שם בדף ט״ז ע״א י אמר רבי אבד‪,‬ו למה תוקעין‬
‫בשופר של איל אמר הקב״ה תקעו לפני בשופר של איל‬
‫כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלד‪ ,‬אני‬
‫עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני‪.‬‬
‫ולהבין את המשמעות המיוחדת של גדלותו ומהוללו‬
‫של תקיעת השופר ביום קחש זה ואת הקשר‬
‫והתוצאה מזה של ״מעלה אני עליכם כאילו עקדתם‬
‫עצמכם לפני״ נקדים כמה מאמרים מהמדרשים הקשורים‬
‫זה בזה וכאו״א מהוה מעין השלמה למשנהו‪.‬‬
‫ב מד ר ש שוחר טוב תהלים כ״ט כתוב בזה״ל־ הבו‬
‫לה׳ בגי אלים‪ ,‬בני אלמים בני חרשים׳ בנים‬
‫שיש להם מה להשיב למקום ואינם משיבים‪ ,‬וכן ישעי׳‬
‫אומר )ישעי׳ מ״ב( מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי‬
‫אשלח מי עור כמשולם ועור כעבד ה׳‪ ,‬וכן הוא אומר‬
‫ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה‪ ,‬אמר לו ראה‬
‫היה לי לד‪,‬שיבך ולא השיבותיך והחרשתי‪ ,‬אמר לו‬
‫הקב״ה מה היה לד להשיב‪ ,‬אמר לו אמש אמרת לי‬
‫כי ביצחק יקר<» לד זרע ועכשיו אמרת לי קח נא את‬
‫גגן•‪ ,‬וכשם שהיה לי ׳^ז?יבד ולא משיזבותיד׳ כד כשיבואו‬
 ‫ציץ אליעזד חי״ז‬ ‫סימן עד‬ ‫שו״ ת‬ ‫קעב‬

‫דאיתא בר״ה נפקדה שרת רחל וחנה‪ ,‬מפרש רש״יז״ל‬ ‫שהיה לו להשיב ולא השיב‪ ,‬לכן‪ ,‬שגם הוא יתנהג ככה‬
‫וזד‪ ,‬לשונו ! נפקדה שרה‪ ,‬בא זכרונם לטובה ונגזר‬ ‫עם בניו ביום דין זה‪ ,‬ודרש ממנו כביכול שישבע לו‬
‫עליהם הריון עכ״ל‪ .‬ויעוין בספר מים חיים )רפאפורט(‬ ‫על כך‪ ,‬והוא ית״ש עשה כרצונו ובשבע לו כמו! שנאמר‬
‫חאו״ח סי׳ כ״ב אות ב׳ שמקשד‪ ,‬על הגט׳ דמאי ריבותא‬ ‫״בי נשבעתי״ וזהו שכתוב אשר יאמר היום ״כהיום״‪.‬‬
‫דבר״ה נפקדד‪ ,‬שרה רחל וחנד‪ -‬הא אכולה עלמא מיפקד‬ ‫‪ 0‬כ שאגר מזווגים יהד שלשת המדרשים האמורים‪.‬‬
‫דינא בר״ה‪ .‬וגם מאי בעי רש״י במד‪ ,‬שמוסיף וכותב‬ ‫יוצא לנו‪ .‬ראשית‪ ,‬שהמזמור של ״הבו לה׳‬
‫״ונגזר״ עליד‪,‬ם הריון‪ ,‬יעו״ש‪ ,‬ומ״ש דברים בזה בספרי‬ ‫בני אלים״ אשר הוא מוסב לפי המדרש תהלים על‬
‫שו״ת צ״א חי״ב סימן מ״ט ע״ש‪ ,‬וכעת נראה לי ליישג‬ ‫אאע״ה שעשה עצמו באלם וכחרש בשעת העקידה יש‬
‫בכזאת‪ ,‬ובהקדם דברי הגמרא בתענית דף כ״ה ע״א‪,‬‬ ‫לו קשר בל ינתק עם יום קדוש זה‪ ,‬באשר שהיה זה‬
‫דמסופר שם‪ ,‬דרבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא‬ ‫לפי מה שגילה לנו הפסיקתא דרב כהנא‪ ,‬ביום זה של‬
‫טובא‪ ,‬עבד מלתא >ד‪,‬קיז דם( ולא הזה ליה מידי למיטעם‪,‬‬ ‫ר״ה ועפי״ז השבתי אמר שזהו הטעם שביו״ט זה של‬
‫שקל ברא דתומא ושדי ‪ ,T‬בפומיה‪ ,‬חלש ליביה ונים‪,‬‬ ‫ר״ה אומרים בשעת הכנסת ס״ת להיכל מזמור זה של‬
‫אזול רבנן לשיולי ביד״ חזיוהו דקא בכי וחייך ונפק‬ ‫הבו לה' בני אלים שלא כבשאר יו״ט שאומרים לדוד‬
‫צוציתא דנורא מאפותיד״ כי אתער אמרו ליה מ״ט‬ ‫מזמור‪ ,‬ויעוין במטה אפרים בסימן תק״צ באלף למטה‬
‫קבכית וחייכת אמר לד‪,‬ו דד‪,‬וד‪ ,‬יתיב עמי הקב״ה‪ ,‬ואמרי‬ ‫אות ל״ב שרוצה להסביר זאת מפני שמזמור זה נאמר‬
‫ליה עד מתי אצטער בהאי עלמא‪ ,‬ואמר לי אלעזר בני‬ ‫על מ״ת שמזכירין היום בשופרות ע״ש‪ ,‬אבל לפי הנז׳‬
‫ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא אפשר דמתילדת‬ ‫יש לזמר ביתר על כן שהוא זה מפני שיש למזמור זה‬
‫בשעתא דמזוני וכו׳‪ ,‬אמרי ליה דחיי טפי או דחיינא‪,‬‬ ‫קשר ישיר לעק״י אשר אירע ממש ביום זה באשר היהבו‬
‫א״ל דחיית‪ ,‬אמרי לקמיה א״כ לא בעינא וכו׳‪ .‬הסיפור‬ ‫לה״ ׳^בני אלים״ שנזכר בו מוסב על ‪,‬אאע״ה אשר עשה‬
‫מזעזע‪ ,‬ולקח רב יש ללמוד ממנו‪ ,‬אבל הנוגע לעניננו אנו‬ ‫את עצמו ביום זה כאלם ולא השיב להקב״ה דבר‪,‬‬
‫למדים מזה‪ ,‬שבדרך כלל אין הקב״ה משנה מההנהגד‪,‬‬ ‫ומזכירים בזד‪ ,‬את אשר עבור כןנשםעלו הקב״ה שככד‪.‬‬
‫הטבעית ורק במציאות רחוקד‪ ,‬ולאדם יחיד ומיוחד‬ ‫יתנהג גם עם בניו ביוים זה ולא יקשיב למקטרגים‬
‫בעבודת הית״ש הקב״ה משנה עבור טובתו גם מד‪,‬ר‪,‬גד‪,‬ג׳‬ ‫עליד‪,‬ם‪ ,‬והוא כפתור ופרח‪.‬‬
‫הטבעית‪ .‬והנד‪ .‬אצל האמהות כדי שיוכל ללדת דדו‬ ‫ו ע ל הכל‪ ,‬אנו מבינים היטב ע״פ שלשת המדרשים‬
‫צריכים לשנות את היבע אצלן‪ .‬ויעוין ביבמות ד' ס״ד‬ ‫יחד את דברי ר׳ אבד‪,‬ו הנ״ל בר״ה מדוע שאמר‬
‫ע״ב שאומרת גבי שרד‪ ,‬שכתוב בד‪ ,‬״אין לד׳ ולד״‬ ‫הקב״ה לתקוע לפניו בשופר של איל בדי שעי״כ יזכור‬
‫דאפילו בית ולד אין‪ .‬וא״כ לפי האמור נראד‪ ,‬דרש״י‬ ‫לנו עקידת יצחק בן אברהם‪ ,‬והקשר הבל ינתק שיש‬
‫ז״ל בר״ה בא לתרץ קושית המים חיים הנ״ל שמקשה‬ ‫לכך בדייקא עם יום קדוש■ זה‪ ,‬ומדוע שעי״ב יעלה‬
‫על הגמ׳ שם דמאי רבותא דבר״ה נפקדו־‪ ,‬שרה וכו׳‬ ‫עלינו בדייקא באילו עקדנו עצמנו לפניו‪ ,‬וד‪,‬יינו מפני‬
‫הא אכולד‪ ,‬עלמא מפקד דינא בר״ה‪ ,‬ולכן הוסיף‬ ‫שד‪,‬כל התרחש ביום קדוש זה‪ ,‬ובו הוא שנשבע הקב״ה‬
‫ההסבר‪ ,‬דבא זכרונם לטובד‪ ,‬ונגזר עליהם הריון‪ ,‬ור״ל‬ ‫לאאע״ה שכבד‪ ,‬יתנהג עם בניו ביום זד‪ ,‬וכנז״ל‪.‬‬
‫חכרונם לטובה לא היה כזכרון לטובה של שאר בני‬ ‫נ ל מ ד מכל האמור מוסר כמה שיש לנו לכוון דעתנו‬
‫אדם בזה‪ ,‬דבשאר בני אדם מתבטא הזכרון לטובד‪,‬‬ ‫ולייחד מחשבותינו ביום קדוש זה‪ ,‬וביחוד בשעת תקיעת‬
‫מד‪ ,‬שאפשרי בדרך ד‪,‬הנד‪,‬גד‪ ,‬הטבעית‪ ,‬אבל אצל האמהות‬ ‫שופר ואמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות‪.‬‬
‫הזכרת לטובד‪ ,‬החופטא באופן מיוחד דשינו עבורם את‬ ‫ז( ויחיד ומיוחד הוא יום זה של ראש השנד‪ ,‬דהשתא‪,‬‬
‫הטבעיות שבד‪,‬ם וגזר הקב״ה שישתנה הטבע אצלם‪,‬‬ ‫באשר הוא גם ראשית של שנת השמיטה‬
‫וזהו ד^נגזר עליהם הריון״ שמבאר רש״י ז״ל‪ ,‬והיינו‬ ‫שנכנסנו בו כעת‪ ,‬ובאשר שני ימי ר״ד‪ ,‬הוא כיומא‬
‫כנז׳ שנגזר על טבעיותם שישתנו לטובה‪.‬‬ ‫אריכתא‪ ,‬יוצא לנו שזכות שלשה בו‪ ,‬שבת‪ ,‬ריש ירחא‬
‫ח( ואם כן כד‪,‬יום הזה דהשתא שמוכתר בחוט משולש‬ ‫דשביעתא‪ ,‬וראש השנד‪ ,‬של השנד‪ ,‬השביעית‪ ,‬ויעוין‬
‫כנז׳ אפשרי ע״י התעלות יתר לפעול הרבה‬ ‫במד״ר פ׳ אמור שם‪ ,‬דאיתא‪ 1‬כל השביעין חביבין לעולם‬
‫יותר ויותר מד‪ ,‬שאפשר לפעול כרגיל‪ ,‬ובפרט אלד‪,‬‬ ‫בשנים שביעי חביב שנא• וד‪,‬שביעי'תשמטנד‪ ,‬ונטשתד‪,‬‬
‫הגבוריכח עושי דברו שומרי־שביעי׳ כד‪,‬לכתו‪ ,‬ומקבלי־‬ ‫בחדשים שביעי חביב שנא׳ בחדש השביעי באחד‬
‫עליהם ובתוכיותם את השבת לד‪,‬׳‪ .‬וראיתי בם׳ הזכרון‬ ‫לחדש‪ ,‬בימים שביעי חביב שנא' ויברך אלד‪,‬יםאתיום‬
‫להח״ס ז״ל בדרשתו לערב יום הבפורים שכותב כי‬ ‫השביעי וכו׳ עיי״ש‪ .‬וא״כ יש לפנינו היום זכויות של‬
‫תיבת ״שמיטה״ בגימטריא ״שס״ד״ ובא לומר דהשומרה‬ ‫״חוט משולש״ שלא במהרד‪ ,‬ינתק‪ ,‬וא־ל כביר לא ימאס‬
‫אזי כל השנה יש לו דין יו״ב שנקרא שבתון בפסוק‬ ‫תפלתנו ומבוקשנו לפניו ית״ש‪ ,‬אפילו אם יצטרך‬
‫כמו״ש חז״ל ביהטא דף כ״ ע״א שס״ד יומי אית ליה‬ ‫לשנות דבר מד‪ ,‬מר‪,‬ד‪,‬נד‪,‬גה הטבעית כדי להענות למבוקש‬
‫רשות לאסטוני ביומא דכיפורי לית ליה רשות לאסטוני‬ ‫אם רק יהיו זכאים לכך‪ ,‬כאשר עלה בדעתי לפרש‬
‫יעו״ש‪ ,‬וא״ב כמד‪ ,‬מרומם ומקודש האיש הזה השומר‬ ‫דברי רש״י בר״ד‪ ,‬דף י״א ע״א‪ ,‬דעל דברי ד‪,‬גמ׳ שם‬
‫קעג‬ ‫ציץ «ליעזר חי״ז‬ ‫סימן עד‬ ‫שר״ ת‬
‫בראשית וסיים ישראל‪ ,‬ואם תסיר מלת אשרי מן‬ ‫שביעית כהלכתה שלית לו לשטן רשות במשך כל השנה‬
‫בראשית ישאר ב״ת‪ ,‬ואם תסיר תיבת אשרי מן ישראל‬ ‫שנת השביעי לאסטוני עליה‪ .‬וכל השנה פולה מהוה‬
‫תשאר אות למ״ד‪ ,‬וזה מרמז ״ללב״ת אש״ שנראה ה'‬ ‫אצא בחינה ודין של יו״ב שנקרא שבתון‪.‬‬
‫אל משה מתוך הסנה‪ ,‬ולבת גימטריא ב׳ פעמים יראה‪,‬‬ ‫ט( י תן ה' שיערה רוח ממרום על מלם ויתנו אל‬
‫כי יראת ה׳ היא על ב׳ אופנים א' מצד כניעת ושפלות‬ ‫לבם לשוב אליו באמת ובתמים ובנים ישהכו‬
‫עצמו‪ ,‬והשני מצד הגבהת לבו בדרכי ה׳ ע״ש‪ .‬יוצא‬ ‫לא רק לגבולם כ״א גם אל צור מחצבת!^ וכסי שראיתי‬
‫לנו מרומז בתיבת ״בראשית״ ‪r‬ישראל״ גם על דרכי‬ ‫להגו״ב ז״ל בדרושי הצל״ח שעומד על הדקדוק בפסוקי‬
‫היראה שמן הצורך שיהיו בצוותא חדא עם קיום המצוות‬ ‫ההפטרה מירמיה שקראנו זה עתה שכתוב‪ :‬כה אמר‬
‫ולימוד התורד‪-‬‬ ‫ה׳ קול ברמה נשמע נהי ובבי תמרלרים רחל מבכה על‬
‫עו ד ציטטתי מה שהה״ם מביא שם באות מ״ד בשם‬ ‫בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו‪ ,‬כה אמר ה' מנעי‬
‫הרמ״ע מפאנו שמבאר דמר״ה עד שעה ששית‬ ‫קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם‬
‫דליל הושענא רבה יש תפ״ו שעות ואז גמר המחילה‬ ‫ה׳ ושבו מאר‪ ,‬אוימ ויש תקוה אוחריתך נאם ה׳ ושבו‬
‫והסימן הללוהו בתו״ף ומחול‪ ,‬שלסוף תפ״ו שעות‬ ‫בנים לגבולם‪ .‬ושואל על כפילות תיבת בניה בבכיה‬
‫תשתלם המחילה‪ ,‬ומוסיף לזה מדידיה דע״כ תורה‬ ‫״מבכה על בניה״ ״מאנה להנחם על בניה״‪ .‬וכן על‬
‫מתחיל בבית ומסיים בלמ״ד‪ ,‬כי למ״ד בי״ת )במלואם<‬ ‫כפילות התשובה ״ושבו מארץ אויב״ ״ושבו בנים‬
‫גימטרי׳ תפ״ו‪ ,‬והיינו‪ ,‬לרמז על התשובה ע״ש‪.‬‬ ‫לגבולם״‪ ,‬ומבאר שבכית רחל היא בכפלים על הגלות‬
‫הגשמי‪ ,‬שהגלו אותם בארץ אויב‪ ,‬ועל הגלות הרוחני‪,‬‬
‫יו צ א לנו איפוא שבתיבת בראשי״ת וישרא״ל מרומז‬ ‫שירדו מדרגתם אל שפל מדלגה ופרקו העליהם עול‬
‫כל החוט המשולש‪ .‬שחובת האדם בעולמו לקיימם‬ ‫תורה ומצוות‪ ,‬וזהו ״מבכה על בניה״ שהלכו בגלות‪,‬‬
‫ולהחזיק בם בצמידות וצמיתות והמה לימוד התורה‪,‬‬ ‫וכמו״ב ״מאנה להנחם על בניה כי איננו״ שאיננו כמו‬
‫קיום המצוות‪ ,‬ותשובה על העבר וקבלה על לעתיד‪.‬‬ ‫שהיה ברמה הרוחנית של ישרזד^ סבא‪ .‬והקב״ה מנחמה‬
‫ויום שמחת תורה הוא לנו בחינה של ״עצרת תהיה‬ ‫על כן בכפלים‪ ,‬ראשית שישובו מארץ אויב‪ ,‬ושנית‬
‫לכם״ להנזר לרגע קט משאון החיים הסואנים ולהעצר‬ ‫כי לבסוף ישובו גם לגבולם הרוחני ויוזל עליהם רוח‬
‫ולד‪,‬תכנם אל תוכיותינו ולהתיחד עם קועו‪ .‬לשמוח על‬ ‫ממרום רוח דעת תורה ויראת שמים‪.‬‬
‫כל הטוב הרוחני שהעניק לגו בימים קדושים אלה‬ ‫ככה אנו מקוים שיקוים בנו גם במאת‪ ,‬זכינו כעת‬
‫מר״ה ועד הוש״ר‪ ,‬ולעשיית דין וחשבון נוקב עם‬ ‫להזשבו מארץ אוימ כאן בארץ ישראל‪ .‬ובע״ה‬
‫עצמיגו אם אמנם נצלנו ימים טראים אלה כפי שהיו‬ ‫נזכה לבסוף גם שכולם ישובו גם לגבולם הרוחני ויקבא‬
‫צריכם לנצל‪ ,‬ולתקן כל מה שבאפשר עוד לתקן ביום‬ ‫עליהם עול מלכות שמים ועול תורה וקיום מצוותיה‬
‫גדול זה שאנו שוכחים הכל ושמחים בשמחת התורה‪.‬‬ ‫באהבה ובשמחה‪.‬‬
‫י( ה ר ח מן הוא יברך את כולט בכתיבה וחתימה טובה‬
‫י תי ר ה מהאמור ראיתי בספורנו עה״ת פ׳ אמור כ״ג־‬
‫ונזכה לשנת גאולה וישועה בגשמיות‬
‫ל״ו שמבאר כי ענין העצירה הוא לא בלבד‬
‫וברוחניות‪ ,‬ומקדש ה׳ יהא בנוי על תלו בהר מרום‬
‫לשבות ממלזמת הדיוט‪ ,‬אבל היא עם אזהרת עמידה‬
‫הרים הוא הר המוריה‪ ,‬ובביאת גואל' צדק בב״א‪.‬‬
‫איזה זמן במקומות הקודש לעבוד במקומות ההם את‬
‫הא־ל יתברך בתורה או בתפלה או בעבודה וכו׳‪ ,‬אמר‬ ‫בשולי הז־דדש‪.‬‬
‫אם כן שזה היום אחר חג הסוכות אשר בו שלמו כל‬
‫בה מ שך לדברי האוה״ח הק׳ בס׳ תבוא שהבאתי‬
‫שמחות הרגלים הוא קודש לד‪,‬יות יום עצרת שיעצרו‬
‫בדרשתי בר״ה הנ״ל‪ ,‬הוספתי לדרוש מזה‬
‫במקומות הקודש ותהיה שמחתו שמחה של תורה‬
‫בדרשתי בביהכ״נ הג״ל ביום שמחת תורה‪ ,‬ואמרתי‬
‫ומעשים טובים כאמרו ישמח ישראל בעושיו יעו״ש‬
‫בדרך רמז כי תיבת בבראשית״ מכיל אותיות תרי״ג‬
‫ביתר ז»*יכות‪.‬‬
‫ושי״ן‪ ,‬ויש לומר דתרי״ג המה ״תרי״ג מצוות״‪ ,‬ושי״ן‬
‫יו צ א לט מדברי הספורנו שהיום הזה משמש לא רק‬ ‫במלואו הוא ״ש״ם״‪ ,‬וא״כ זה מרמז לתרי״ג מצוות‬
‫כסיכום המועדים והרגל הסמוך לו‪ ,‬אלא משמש‬ ‫וש״ס‪ ,‬וכדברי האוה״ח שהזכרתי‪ ,‬שנוסף לקיום המצות‬
‫הנהו כסיום כל שלשת הרגלים‪ ,‬פסח‪ ,‬שבועות‪ ,‬וסוכות‪,‬‬ ‫צריכים גם ללמוד ש״ם שהוא חלק נפרד מקיום המצות‪.‬‬
‫ולכן כציון לכך יש לגו להעצר במקומות הקודש‬ ‫ובהיות שצריכים שיראת חטאו תהא קודם לחכמתו‬
‫ולהתייחד עם בוראנו‪ ,‬ולשמוח בשמחה של תורה‬ ‫הוספתי להביא דברי הח״ס בדרשותיו לשמחת‬
‫ומעשים טובים ולעשותו יום טוב בהלל וד‪,‬ודאה‪.‬‬ ‫תורה אות ז׳‪ ,‬שמבאר דחז״ל בברכות דף י׳ אמרו דכל‬
‫שי שו ושמחו בשמחת תורה כי היא לנו עוז ואורה‪,‬‬ ‫פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח באשרי וסיי׳ באשרי‪,‬‬
‫עוז ועצמה מפני כל הקמים עלינו‪ ,‬ואורה להאיר‬ ‫וא״כ מסתמא לא תהי׳ תוה״ק כספר שאינו חביב חלילה‬
‫בפנינו דרך עץ החיים לטוב לנו מה ובבא‪.‬‬ ‫ובודאי הוא התחיל באשרי וסיים באשרי‪ ,‬ע״כ התחיל‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן עה‬
‫הכיפורים שאנו נידונים בו ונחתמים לפניו ית״שלשבט‬
‫או לחסד‪ ,‬הקב״ד‪ ,‬מתגא־״ לפנינו בד‪,‬דר גאון עחו בבחינה‬
‫של ״נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני״‪ ,‬ומתחנן‬
‫במיטל בפנינו ליכנס אל הקודש פנימד‪ ,‬״אל הבורגן‬
‫הרוחני״ למחסה ולמסתור‪ ,‬לד‪,‬יטהר מהעונות המבדילים‬
‫בינו לבינגו‪ ,‬ולבוא לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו‪,‬‬
‫ויהיו נשמרים וניצלים מן החיות ומן הליסטים הרוחניים‬
‫מסטרא דשמאלא‪ ,‬המסטינים והמקטריגים בכל ימות‬
‫השנה‪ ,‬כמאמרם ז״ל ביומא דף כ' ״שטן ביומא דכיפורי‬
‫לית ליד‪ ,‬רשות לאסטוני — השטן בגימט׳ תלת מאה‬
‫ושיתין וארבע הוי‪ ,‬תלת מאד‪ ,‬ושיתין וארבעה יומי‬
‫אית ליד‪ ,‬רשות לאסטוני‪ ,‬ביומא דכיפורי לית ליה רשות‬
‫לאסטוני״‪ .‬ועל כן מן החובה להענות להקריאד‪,‬־‬
‫דקדושד״ לד׳סיר את הבגדים הצואים ולמהר ליכנם‬
‫אל הבורגן הרוחני ולד‪,‬תלבש במחלצות‪ .‬דבעבור‬
‫הד׳זדמנות נוכל חלילד‪ ,‬לאחר את המועד ולקבל‬
‫תשובד‪ ,‬שלילית כאשר נפנד‪ ,‬אליו‪ ,‬בדומד‪ ,‬לתשובת‬
‫הבורגני ״כי אין דרכו של בורגני לפתוח בלילי‪ ,‬ולקבל‬
‫אדם בשעה זו״‪ ,‬באחד מימי השנד״ באשר שאז‬
‫כבר רשות לשטן וכת דיליה לאסטוני‪ .‬ומצינו לד׳נביא‬
‫יואל שקורא את יוה״ב )כפי המבואר במדרש( בשם‬
‫״כי גדול יום ה׳ ונורא מאד מי יכילנו״‪ .‬ומבארים‬
‫הסה״ק )עיץ אגודת אזוב דרושים בדרוש יום ב׳ של‬
‫ר״ד״ ועוד( דד׳וא זה מפני שאם ח״ו לא ישובו‪ ,‬או שלא‬
‫תקובל התשובד‪ ,‬בדחמים‪ ,‬אז מי יבא אחר המלך את‬
‫אשר כבר עשוהו בביוד‪,‬״כ‪ ,‬ואפילו יביא כל אילי‬
‫נביות שבעולם אחר יוד״״ב אין מוחלין לו‪.‬‬
‫]אגב יום כיפורים זה שזמו עומדים בו השנה״ הוא‬
‫בדיוק כבאותו היום שעמדנו בו בעת שמשה‬
‫ירד בן ההר‪ ,‬שחל ביום שני של השבוע‪ ,‬וכפי שמבאר‬
‫הדעת זקנים בעלי התוספות בפ׳ עקב )י׳—י׳( דמכיון‬
‫למבואר בס׳ ר״ע בשבת דפסח שבו יצאו ישראל‬
‫ממצרים חמישי בשבת היה אם כן י״ז בתמוז גם‬
‫היה ביום חמישי‪ ,‬דלעולם פסח וי״ז בתמוז באין ביום‬
‫אחד‪ ,‬ונמצא שלוחות הראשונות באו בה׳ בשבת‪ ,‬דבי״ז‬
‫תמוז ירד אתם מההר‪ ,‬ור״ה בשבת היד׳ לסי׳ א״ת‬
‫ב״ש ג״ר‪ ,‬וא״כ יוד‪,‬״כ בשני היד‪ ,‬וד׳לוחות האחרונות‬
‫באו ביום שני‪ ,‬ולפי ששתיהן באו חדא ביום שני וחדא‬
‫ביום חמישי נד‪.‬גו לקרות בחורד‪ ,‬ביום ב׳ וביום חמישי‪,‬‬
‫חהו דרשו ה׳ בד׳מצזמ•׳ ב״ה מצאו‪ ,‬שד‪,‬ם ימי קריאת‬
‫התורה ע״ש‪ .‬וגם השגד‪ ,‬הרי יצא לנו בדיוק ככל‬
‫האמור‪ ,‬וי״ז בתמוז היד‪ ,‬ביום חמישי‪ ,‬ור״ד‪ ,‬ביום שבת‪,‬‬
‫וכעת ביום הכיפורים ביום שני‪ ,‬וא״כ הוא עוד יותר‬
‫ויותר עת רצת‪ .‬באשר הוא ממש כבימים הד‪,‬ם בזמן‬
‫הזה‪ ,‬ויש איפוא לנצל במיוחד יותר ויותר יום קדוש‬
‫זה בתשובד‪ ,‬ובתפלד‪ ,‬ובד‪,‬רבות בתחנונים לפניו ית״ש‬
‫ויתעלר‪.[,‬‬
‫ב( כפי שמדגיש הכתוב שהתחלנו בו‪ ,‬הקריאה היא‬
‫״לשני ה׳ תטהרו״‪ ,‬להטהר לגמרי מכל מחשבות‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קעד‬
‫סימן עה‬
‫דרשה ליום הכפורים‬
‫)בליל יוהכ״ס שנת תשמ״ז לאחר כל נדרי בביהכ״נ‬
‫גן ירושלים בבתי הוראדנא בפעיה״ק ת״ו(‪.‬‬
‫כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל‬
‫חטאתיכס לפני ה׳ תטהרו )ויקרא ט״ז — ל׳(‪,‬‬
‫במקרא קודש זה ישנו לפנינו הודעה והזהרה גם‬
‫יחד ליחודו של היום ולתוקף קדושתו שאין שני לו‪.‬‬
‫הודעה על אהבתו אלינו יתברך שייחד לנו‬
‫יום אחד בשנה קדוש וטהור יחיד ומיוחד שנתייחד‬
‫אליו ית׳ ונשוב מעונותינו‪ .‬ועיצומו של יום נשגב זה‬
‫בחו אותו לכפר על חטאתינו שחטאנו לפניו ית׳במשך‬
‫השנה‪.‬‬
‫ואזהרה להזהר ולהשמר מכל משמר שלא להחמיץ‬
‫זאת ההזדמנות של ״היותו מצוי וממציא את עצמו‬
‫לפנינו״ ומעמיד אותנו במצב עלית של עמידה ״לפני‬
‫ה׳״ כדי שנתעורר לשוב לפניו ולהשיג עי״כ הכפרה‬
‫!הרצויה‪ .‬כי יום זה הוא אחד ואין שני לו‪ .‬והמאחרו‬
‫הוא נמצא לאחר מיכן במצב של מעוות שלא ניתן‬
‫לתיקון ח״ו‪.‬‬
‫א( כדי להמחיש את המצב שלנו ביום קדוש זה‪,‬‬
‫ולאחריו‪ ,‬אביא בזה מה שמצינו תיאור מצב‬
‫הדומה לזה בילקו״ש ישעיה ס״ה עד‪.‬״פ‪ 5‬נדרשתי ללא‬
‫שאלו נמצ‪1‬אתי ללא בקשוני אמרתי הנני הנני אל גוי‬
‫לא קרא בשמי‪ .‬וז״ל‪ :‬אמר ר' חוניא מלמה״ד לתייר‬
‫שהיה מהלך בדרך וחשכה לו‪ ,‬בא לו אצל הבורגן‬
‫)ד‪,‬ממונה על הבורגני‪ .‬הוא מגדל קטן בשדה( א״ל‬
‫הבורגני הכנס לך לבורגן מפני חיר‪ ,‬רעה ומפני הלסטים‬
‫א״ל אין דרכו של תייר ליכנם לבורגן‪ ,‬כיון שד‪.‬לך בא‬
‫עליו אישון לילה ואפלה‪ ,‬חזר ובא אצל הבורגן והיה‬
‫‪,.‬צועק ומבקש שיפתח לו‪ ,‬א״ל הבורגני אין דרכו של‬
‫בורגני לפתוח בלילה ולקבל אדם בשעה זו׳ אני בקשתי‬
‫לד‪,‬כניםך ולא רצית‪ ,‬עכשיו איני יכול לפתוח לך‪ ,‬כך‬
‫אמר הקב״ה לישראל שובו בנים שובבים דרשו ה'‬
‫בד‪,‬מצאו ולא היה מבקש אחד מהם לשוב‪ ,‬כיון שנמסרו‬
‫למלכויות שנמשלו לחיות התחילו צועקים למד‪ ,‬ה׳‬
‫תעמוד ברחוק עכ״ל‪.‬‬
‫התיאוד המופלא הזה מעמיד אותנו בבר‪,‬ירות נפלאה‬
‫על התמונה הכללית של אומתנו בכללותה‬
‫בעת חירות ובעת גלות׳ ומלמדנו לקח מוסר עד כמה‬
‫שמן הצורך לד״ענות לצו קריאה שמימית של ״שובו‬
‫אלי וזמזוובה אליכם״ בשעת כושר ובעת רצון׳ בלי‬
‫דחיות כל שהם‪ ,‬ולחוש לפן ח״ו נאחר את המועד המוכשר‬
‫ושוב לאחר מיכן לא נענה לקריאתנו קריאת הצלד‪,‬‬
‫של •השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם״‪.‬‬
‫בדומה לזד‪ ,‬אגו נמשלים גם במצבנו אנו‪ ,‬של הכלל‬
‫ושל הפרט‪ ,‬ביום קדוש ואדיר זד‪ ,‬של יום‬
 ‫קעה‬ ‫ציץ «ליעזד חי״ז‬
‫משום כך אפילו מצב של סכנה א ולבנו׳ ובזה הגיע‬
‫אאע״ה כבר אל המדרגה הרוחנית הגבוד‪,‬ה ביותר‬
‫שאפשר להגיע‪ ,‬ועל כן קרא אליו מלאך ה' מן השמים‬
‫שנית‪ ,‬ואמר לו ״יען אשר עשית את הזזבר הזה״ להכניס‬
‫עצמך ברצונך הטוב לידי סיכון כזה‪ ,‬מבלי שיהא עליך‬
‫כבר שום צו על כך‪ ,‬ואך ורק בכדי לתרבות כבוד‬
‫שמים באשר אין כבודו של מקום לשכון בעמק‪ ,‬לכן‬
‫הקב״ה מבטל בזה את הדיבור הראשון להעאעלעולר‪,‬‬
‫על אחד הד‪,‬רים‪ ,‬שהוא זה שגעשה בתפלתך הר‪ ,‬ומברך‬
‫אותך עתר‪ ,‬יותר ״אחת לאב ואחת לה״ והרבה ארבד‪,‬‬
‫את זרעך ככוכבי השמים וכחול )אשר על שפת הים‪,‬‬
‫וירש זרעך את שער אויביו‪.‬‬
‫אין ערוך ואין שיעור להמוסריס הגדולים והנשגבים‬
‫שאפשר ללמוד מהאמור בדרך עבודת האדם את‬
‫בוראו‪ ,‬לזמ־״בה אותו ולעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו‪.‬‬
‫ג( לתוקף קדושת היום שהוא נורא ואיום‪ ,‬והחרדה‬
‫שמקיפה את מלוא ישותנו לקראת בואו‪,‬‬
‫אנו מתכוננים לנצל כל רגע שבו׳ ומיד עם כנסיתו‬
‫בקדושתו ותפארתו אנו מקדימים להפיל לפניו ית״ש‬
‫את תחנונינו בתחינת הרעיא מהימנא בחטא המרגלים‬
‫>בפ׳ שלח(‪ ,‬וזועקים זעקה גדולה ממעמקי הלב לאמר!‬
‫״סלח נא לעון העם הזד‪ ,‬כגודל חסדך וכאשר נשאת‬
‫לעם הזה ממצרים ועד הנה*‪.‬‬
‫ויש להבין הטונה של ״כאשר״ נשאת‪ ,‬בוי״ו מוסיף‪,‬‬
‫הרי זה לכאורה חדא המשכיות עם ״סלח נא״‪.‬‬
‫ואם כן היה צריך להיות כתוב ״כאשר״ בלבד בלי‬
‫הוספת הוי״ו‪ .‬כמו כן מה הוא בכלל המכוון של הד׳וספה‬
‫הזז™ ולא מספיק ב״הסלח נא כגודל חסדך״ בלבד‪.‬‬
‫ונראה לבאר בהקדם דברי השל״ה הקדוש בפרשת‬
‫עקב עה״פ! ואת חטאתכם אשר עשיתם את‬
‫העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכת אותו טחוןד‪,‬יטב‬
‫וגו׳ )דברים ט׳־כ׳(‪ .‬ומקשה דאיך אפשר לשרוף החטא‬
‫שאין בו ממש‪ ,‬ואם קאי על העגל הי לו לומר בקצרה‬
‫ואת העגל אשר עשיתם‪ .‬וכותב לפרש‪ ,‬כי כל טצוה‬
‫שאדם עושה וכל עבירה שאדם עושה נעשה ממנו‬
‫מלאך‪ ,‬מן המצוה מלאך קדוש׳ מן העבירה מלאך‬
‫משחית‪ ,‬הרי שהמצוה והעבירה ישנה בפועל עומד׳‬
‫ובעל תשובה צריך לראות שיתבטל המלאך המשחית‬
‫העומד‪ ,‬וזהו ואת חטאתכם אשר עשיתם לקחתי ג״כ‬
‫ושרפתיו יעו״ש‪ .‬זאת אומרת דכאשר האדם חוזר בתשוב׳‬
‫ורצונו שהקב״ה ימחול לו על חטאו צריך לר׳תחנן לפניו‬
‫ית׳ בכפילות‪ ,‬שימחול א על עצם חטאתו‪ ,‬ושנוסף אה‬
‫יתרצה גם להשמיד את המלאך המשחית שנברא מחטא‬
‫זה שלא יוסיף לעמוד‪.‬‬
‫עוד אקדים מה שראיתי בספר תכלת מרדכי עה״ח‬
‫לד׳גאון המהרש״ם ז״ל בפ׳ חקת שכותב לפרש‬
‫הפירוש של ״נושא עון ועובר על פשע״ דר״ל שמגביה‬
‫את העון למעלד‪ ,‬אל מקום שמתפורר ומתבטל‪ ,‬כי ״אם‬
‫השי״ת מגביה את העון למעלה לשרש הקדושה שגם‬
‫סי ^ עה‬ ‫שד ״ ת‬
‫אחרות׳ ומכל פניות שז«‪ ,‬ולהיות ה׳ אלהיו עמו בגל‪.‬‬
‫שהכל יהא ממזן אד ורק לשם יחוד קוב״ה‪ ,‬לייחדו‪,‬‬
‫לאהבו‪ ,‬להתהלן־ לפניו ולהיות תמים‪ ,‬ולקדש את שמו‪,‬‬
‫ושימאד על כל העולם כולו בככודו‪ .‬וכפי שראיתי‬
‫בהת״ם עה״ת פ׳ וילד שעמד על הדקדוק כפ׳ העקידה‬
‫עה״פ של ״ויקרא מלאן־ ה׳ אל אברהם שנית מן‬
‫השמים‪ ,‬ויאמר בי נשבעתי נאם ה׳ כי יען אשר עשית‬
‫את הדבר הזה ולא חשכת את בנד את יחידד‪ ,‬כי ברד‬
‫אברכד והרבה ארבה את זרעד ככוכבי השמים השמים‬
‫וגר״‪ .‬ומפרש״ין כי ברד אברכד אחת לאב ואחת לבן‪.‬‬
‫ושואל הח״ם דיש• לדקדק מ״ט לא ברכו כלל בקריאה‬
‫הראשונה‪ .‬וכותב לבאר באופן נפלא ובצורה למדנית‪,‬‬
‫והוא זה‪ ,‬כי דברי אלהיגו יקום לעולם‪ .‬הקב״ה אמר העלהו‬
‫על אחד ההרים אשר אומר אליד‪ .‬ומבואר בדרוש‬
‫אברהם אבינו וירא המקום ולא הר כי הי׳ עמק ולא הר‬
‫אך ראה שם ענן קשור בשכינה וידע זהו המקום‬
‫אך לא הר‪ .‬א״ב כשאמר הקב״ה אל תשלח ידך לא‬
‫עבר הקב״ה על דבריו הראשונים‪ ,‬כי אמר א׳ ההרים‬
‫אשר אומר אליך‪ ,‬כל זמן שלא יאמר לו זה הוא ההר‬
‫עדיין לא נגזר העלאה‪ .‬ועכ״פ אח״ב הקריב איל תמורתו‬
‫וראה ברוה״ק שזה יהי׳ ביהמ״ק ואמר אין כבודו של‬
‫ית״ש לשכון בעמק‪ ,‬והתפלל וגעשה הר‪ ,‬אשר יאמר היום‬
‫בהר ה׳ יראה‪ ,‬כמבו׳ בבמדרש‪ ,‬הנה עכשיו הי׳ סכנה לאב‬
‫ובי כיון שיהי׳ הר יאמר עתה העליהו והוא הד‪,‬ר‬
‫אשר אמר ה׳‪ ,‬ע״כ הוצרך הקב״ה לבטל דיבור הראשון‪.‬‬
‫ואמר ברכה לאב וברכה לבן‪ ,‬וכיון שאברהם מסר‬
‫הבן עתה לרצונו לגמרי רק משום כבוד שמים שלא‬
‫יעיכון מלך הכבוד בעמק ע״כ ברכו עתה יותר עכ״ד‪.‬‬
‫הפירוש מ א נעלה עד מאד ומתפרש היטב במסגרת‬
‫הפסוקים‪ ,‬ובאופן שיוצא לנו כי עד אשר התפלל אברהם‬
‫אבינו לאחר הקרבת האיל כי ״ה׳ יראה‪ ,‬אשר יאמר היום‬
‫בהר ה‪ ,‬יראה״‪ ,‬לא הכנים א״א ע ״ה עדיץ את עצמו‬
‫במו ידיו אל גסיון העקידה‪ ,‬ועשה הכל כפי פקודת‬
‫ה׳ עליו‪ ,‬ולא עוד אלא שלא הי׳עליו עדיץ פקודת ביצוע‬
‫בהיות שהמקום היה עדיין עמק והצו היה ״על אחד‬
‫ההרים אשר אמר אליך״‪ ,‬וניתן היה לד‪,‬תפרש שלכן‬
‫הקריאה הראשונה אליו מן השמים של ״אל תש^ח‬
‫ידך אל הנער״ לא עמד בניגוד הצו לראשון של העלהו‬
‫לעולה‪ ,‬כי לא היד‪ ,‬לפניו ״ד‪,‬ר״ כפי הפקודה של ״על‬
‫אחד הד‪,‬רים״‪ .‬וד‪,‬נה לאחר הקרבת האיל קנא אאע״ה‬
‫קנאד‪ ,‬גדולה לכבוד שמים‪ ,‬לאחר שנתגלה לו ברוד‪,‬״ק‬
‫שהמקום הזה יהיד‪ ,‬ביהמ״ק׳ואמר כי אין כבודו של‬
‫מקום לשכון בעמק‪ ,‬ועל כן גמר בדעתו להתפלל לפניו‬
‫ית״ש שיעשה הר׳ולא היה איכפת לו מה שעי״ב יכניס‬
‫את עצמו במו ידיו לידי סבנד‪ ,‬״לאב ולבן״ כי מכיון‬
‫שיעשה הר יאמר אליו עתר‪ ,‬העלאהו לעולד״ דהוא‬
‫ההר אשר אמר לו מתחילה ״אל אחד ההרים אשר‬
‫אמר אליך״‪ .‬כי חובתו בעולמו ראה רק בזה ״להרבות‬
‫כבוד שמים״‪ ,‬ועל זה היה מוכן ברצונו הגמור ליצור‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ ז‬ ‫סימן עה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קעו‬

‫בראשונה ״חוסה על עמלך״ ובושנית ״ד‪,‬׳ עשר‪ ,‬למען‬ ‫הטטא הוא טהוד ואין שם פגם סלל כמ״ש מי יתן טהור‬
‫שמך״‪ .‬יש אמר דהוא כפירושו הקולע של הח״ס ז״ל‬ ‫מטמא וגו׳״ ועל ידי התשובה והחרטה נתברר שהיד‪,‬‬
‫בפ' וילך‪ ,‬דר״ל‪ ,‬יש גופים שהם נרתיק לנשמר‪ ,‬כגלדי‬ ‫המעשה בלא רצון שכלי וכד ״אבל באמת ענין התשובה‬
‫בצלים ואין שום לחלוחית אור נשמד‪ ,‬נדבק בחשכת‬ ‫הוא מצד שהשי״ת נושא העון למעלה עד שלא ניתן‬
‫גשם הגוף‪ ,‬מ״מ עמלו של בורא הוא וראוי לפועל‬ ‫להשיגו בשכל ושם הכל טהור״ יעו״ש‪.‬‬
‫לחום על עמלו ומעשה ידיו‪ ,‬מבש״כ בעם ה׳ אלו‬
‫ע פ״ י האמור אפשר ליישב ולפרש כמץ תומרכונת‬
‫שהגוף מתקדש ע״י הנשמה וצלם אלהים ;ושם ה׳ עליו‬
‫ה״וכאשר נשאת״ שבפסוק ״סלח נא״‪ .‬ור״ל‪,‬‬
‫כמ״ש רמב״ן בסוד כי קללת אלהים תלוי שהוא דוקא‬
‫דבראשונר‪ ,‬ביקש מרע״ה מהקב״ה שימחול לעצם‬
‫בישראל‪ ,‬א״כ גם הגוף חלק אלקי ממעל וראוי לחוס‬
‫העון שחטאו נגדו‪ ,‬אך לא הסתפק עדיץ בזה והוסיף‬
‫לכבוד שמו ית׳‪ .‬והיינו אילו רק הנשמה לך‪ ,‬והגוף‬
‫לבקש שישמיד גם את המלאך המשחית שנברא‬
‫רק פעלך בעלמא ראוי לך לחום על עמלך‪ ,‬מכש״כ‬
‫עי״ב ועומד למעלד‪ ,‬לשטן ולקיטרוג‪ ,‬ובחינה זאת של‬
‫שהגשמה לך והגוף שלך א״כ עשה למען שמר ע״ש‪.‬‬
‫ביטול כוחות הטומאה ע״י החטאים‪ ,‬מציגו שד‪,‬יה ככה‬
‫א״כ אנו מתחננים שגם אפי' אם הגענו למצב של‬
‫עם ישראל בצאתם ממצרים‪ ,‬שמושקעים היו במ״ט‬
‫זקנר‪ ,‬ובלית כחתינו הרוחניים בכל זאת חוסה על עמלך‪,‬‬
‫שערי טומאה והקב״ה הגביהם למעלה למעלה עד‬
‫דראוי לפועל אזום על עמלו ומעשד‪ ,‬ידיו‪ ,‬והגוף‬
‫לשרש הקדושה שגם הטמא הוא טהור וד‪,‬ביאם אליו‬
‫הישראלי מתקדש גם ע״י הנשמה ושם ד‪ ',‬עליו‪.‬‬
‫עד מ״ט שערי קדושה‪ ,‬ככתוב ״ואשא אתכם על כנפי‬
‫ה( ועיקר העיקרים מד‪ ,‬שאנו צריכים ונדרשים הוא‬ ‫נשרים ואביא אתבם אלי״ )שמות י״ט — ד׳(‪ ,‬וככה‬
‫לקבל עלינו עול תורה כי זה כל האדם‬ ‫המשיך להנהיגו במצב כזה עד חטא המרגלים‪ ,‬שאז‬
‫הישראלי כפי שקראנו בפ׳ השבוע משבת שעברה‪,‬‬ ‫ירדו ממדרגתם והושלך אמת ארצה‪ ,‬ונברא המלאך‬
‫״כי לא דדבר ריק מכם כי ה‪1‬ןא וכו'״‪ .‬ומביא בם׳ דמשק‬ ‫המקטרג הגדול מהחטא הגדול הזה‪ .‬חהו איפוא שר‪,‬משיך‬
‫אליעזר בשם מורו הכ״ס ז״ל ששמע מפיו שאמר בשם‬ ‫מרע״ה בתפלתו לבקש עוד זאת שנית‪ ,‬שלא רק שימחול‬
‫האלשיך שכוונת הפסוק‪ ,‬כי אם שנעדר מאיש למשל‬ ‫לד״ם את העון‪ ,‬אלא שגם ישמיד את המלאך המקטרג‬
‫כתב ולשונות ושארי חכמות עליו נאמר שהוא ריק‬ ‫שנברא עי״כ ועומד למעלד״ תה יכול להיות רקעי״כ‬
‫מחכמור^ אולם איש מישראל שבער מתוה״ק לא יוכל‬ ‫שהקב״ד‪ ,‬ישא את העון למעלה אל מקום אשר שם הכל‬
‫לאמור עליו שהוא ריק מחכמת התורד״ כי אם אין‬ ‫טהור‪ ,‬והוא אל שורש הקדושה העליונר״ שזה היה‬
‫לו תורה הוא כגוף בלא נשמד‪ ,‬ואין לו חיות כלל‪ ,‬וזה״כ‬ ‫גם בצאת ישראל ממצרים כנז׳‪ ,‬וזהו שהוסיף עוד‬
‫שימו לבבם לשמור לעשות כל דברי התורד‪ ,‬הזאת‬ ‫לבקש ״וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה״‪.‬‬
‫כי לא דבר ריק הוא מכם‪ ,‬אין זד‪ ,‬הדבר אשר נאמר‬ ‫וא״ש הוי״ו המוסיף בתיבת כאשר‪ ,‬כי היה זה באמת‬
‫שריק הוא מזה‪ ,‬כי זר‪ ,‬עיקר החיות כי הוא חייכם ע״ש‪.‬‬ ‫בקשה נוספות‬
‫ויש לד‪,‬וסיף שד‪,‬כוונד‪ ,‬דאם ריק ד‪,‬וא מכם‪ ,‬כי כמד■‬ ‫ו א ל הד‪,‬געה לידי מצב כזד‪ ,‬שגם המקטרגים שנבראו‬
‫שד‪,‬איש הישראלי ריק מחכמת התורה יש רןקנוח‬ ‫מד‪,‬עונות יפסיקו מלקטרג‪ ,‬ויפלו כליל‪ ,‬אנו חותרים‬
‫בעצמיותו כי זה לא כשאר חכמות שהמד‪ ,‬רק בגדר‬ ‫גם פתפלתנו‪ ,‬חהו גם מד‪ ,‬שאנו מבקשים מאתו ית׳‬
‫״שכונתי״ אצל האדם‪ ,‬ולא נוגע לעצמיותו‪« ,‬וא זה‬ ‫ותעבור על פשע ותמחה אשם״‪ ,‬שימחול את הפשע‪,‬‬
‫בגדר ״מזגי״ ועצמיותי‪ ,‬ואם חסר לו מזה הסר לו‬ ‫ולא עוד אלא שגם ימחה ״אשם״ הוא המלאך המקטרג‬
‫מעצמיותו‪,‬‬ ‫שנברא בגרמת הפשע‪.‬‬
‫ו( נקלה כי הקב״ד‪ ,‬יוציא לצדק דיננו ויריק עלינו‬ ‫ד( ׳ובא שר שמדי פעם הדורות מתמעטים‪ ,‬ואנשי‬
‫בשנד‪ ,‬זו ברכות עד בלי די‪ ,‬וד־ושנד‪ ,‬הזאת‬ ‫אמונה אשר באים בכה מעשיהם נאבדים‪,‬‬
‫הרי היא שנת השמיטה‪ ,‬שנאמר עליה בתורה הבטחה‬ ‫ונפסקים כאלר‪ ,‬אשר כחם אתם לר‪,‬תם חטאת ולכלות‬
‫של ״וצויתי את ברכתי לבם וגו׳״‪ .‬והרי ישנם ב״ה‬ ‫פשע‪ .‬לכן אנו מתחננים לפניו ית‪* -‬אל תשליכנו לעת‬
‫בקרבנו הרבה שומרי שביעית‪ .‬וד‪,‬ברכה מתבטאת‬ ‫זקנר‪ ,‬ככלות כחנו אל תעזבנו״‪ ,‬אל תשליכמ לעת‬
‫בכמה פנים נוסף על הד‪,‬בטחה של ״‪.‬לעשאת את התבואה‬ ‫כזאת אשר זקנה אומתינו‪ ,‬ואל תעזבנו לעת אשר‬
‫לשלש השנים״ כמבואר בסה״ק‪ ,‬יעוין בם׳ נחלת יעקב‬ ‫כוחתינו הרוחניים תמו וגם כא ואין מי שיעמוד בפר׳ן‬
‫עה״ת להגאמ בעל נתר‪,‬״מ ז״ל‪ ,‬ובספר אהל יעקב‬ ‫לרדות לנו לחומה ולמחסה ביום זעם ולרצותו בעתר‬
‫לד״מגיד מדובנא ז״ל ועוד‪.‬‬ ‫שלא ישיב פניהם ריקם‪.‬‬
‫לנ תב רד יחד עם כל בית ישראל בשנר‪ ,‬טובה ומאושרת‬ ‫ואנו מרצים אותו ית' ואומרים ‪ :‬הנשמה לך והגוף‬
‫ברוחניות ובגשמיות ובגמר חתימה טובה‬ ‫פעלו חוסה על עמלך‪ .‬הנשמה לך והגוף שלו‬
‫אמן ואמן‪.‬‬ ‫ה׳ עשה למען שמך‪ ,‬וכפילות הבקשה בנוסח אחר‪,‬‬
‫קען‬ ‫ציץ אליעזד חי״ז‬
‫ו כ א מו ר אין לחוש משום חלב שחלבו עכו״ם כאשר‬
‫בטוח שכדורי הסוכר־חלב שנקנים מבית‬
‫החרושת העכומ״י נעשים אך ורק מחלב פרה‪ ,‬וכפי‬
‫!שכתבתי וציינתי ‪,‬באות א׳‪.‬‬
‫בברכד‪,‬‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫סימן עז‬
‫אם הברתי לעשות עמודי עץ החיים‬
‫של ם״ ת דוקא מעץ‪.‬‬
‫ב״ה‪ ,‬ירושלים יום כ״ח מנ״א תשמ״ז‪.‬‬
‫לכבוד הרב הגאון ו ט׳ מוהרר שמעון כהן שליט״א‬
‫ראש כולל עטרת שלמד‪ ,‬בפעיה״ק ת״ו‪.‬‬
‫מכתב שאלתו מסוף שבוע שעבר קבלתי והיום‬
‫פתחתיו וקראתיו‪ ,‬והשאלה היא אם אפשר לעשות‬
‫עמודי הם״ ת גם משל מתכת‪ ,‬כי רש״י בב״ב ד׳ י״ג‬
‫ע״ ב ד״ה כדי לגול עמוד כותב ״על גבי עמוד של עץ‬
‫שהספר עלל עליו״‪ ,‬וכ״כ הרמב״ם בפ״ט מה׳ ס״ת‬
‫הי״ד! ״ועושה לו שני עמודים של עץ אחד בתחלתר‬
‫ואחד בסופו״‪ ,‬ואילו בטושו״ע לא נזכר מזה שיעשר‪,‬‬
‫של עץ‪ ,‬ומתב שלפום ריהטא לא עמדו הפוסקים ע״ז‪,‬‬
‫ומסתמא צריך להיות כשר גם עמודי מחבת‪ ,‬ומוכיח‬
‫מסוגית הגט׳ שם !סד י״ד שצריך לד‪,‬יות כשר משל‬
‫כסף‪.‬‬
‫והנה בדיוק בשאלתו דמר נשאלתי תמול בבית‬
‫הכנסת מהרב הגאון ר׳ נתן קופשיץ שליט״א‬
‫ואמר לי כי נצרך לו זה למעשד‪ ,‬כי נדיב אחד רוצה‬
‫לנדב שיעשו עמודים של זהב‪.‬‬
‫לי ע דן בשו״ת מהרש״ם ח״ד סימן קל״ה שנשאל‬
‫אודות אחד שכתב לו ס״ת ונתנד‪ ,‬לביהכנ״ם‬
‫ועשה עצי החיים לס״ת מנחושת‪ ,‬ומחמת רוב כבדם‬
‫נתיישב אח״ב באיזו זמן ולקח העצי חיים הנ׳׳ל מהס״ת‬
‫ועשה במקומם עצי החיים של עץ‪ ,‬וד‪,‬שאלה כעת מה‬
‫שיעשה עם עצי החיים של נחושת הנ״ל‪ ,‬והשיב‬
‫שבגוף השאלד‪ ,‬כבר האריך בתשו' מהר״י אשכנזי‬
‫חאו״ח סי׳ י״ו וד״עלד‪ ,‬לעשות מן הנחושת של הע״ח‬
‫מנורה לביהכ״ג‪ ,‬והסכים לו‪ ,‬דאם אפשר שיעשו ממנה‬
‫מנורד‪ ,‬של נחושת כמ״ש מהרי״א הנ״ל מה טוב׳ ואם‬
‫לא‪ ,‬יכולים זט״ה למכור‪ ,‬ומד‪,‬נכון ליתן הדמים על‬
‫ת״ת יעו״ש‪.‬‬
‫עכ״פ חזיגן שלא עלד‪ ,‬על דעתם כלל של הגאונים‬
‫הנזכרים להעיר איזה חשש שד‪,‬וא על זה‬
‫שעשו מתחילה עמודי של עץ החיים לס׳׳ת מנחושת‪,‬‬
‫וד‪,‬יה פשוט בעיניד״ם שזה כשר לעשות כן אפילו‬
‫לכתחילד‪ .,‬וכל מקום דיונם היה רק מד‪ ,‬לעשות כער‪.‬‬
‫עם עמודי נחושת אלה כשרוצים להחליפם בשל עץ‬
‫מחמת כובדם‪.‬‬
‫סימן עו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫סימן עד‬
‫אודות מכירה והשתמשדת בסוכר חלב‬
‫המובא מחו״ ל ואם מותר עם אכילת בשר‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‬ ‫ב״ה‪ .‬י׳ אדר תשמ״ז‪.‬‬
‫לכבוד מר אמנון נ״י — בית מרקחת אופלטקה‪.‬‬
‫אורית שאלתו ממני על אודות מכירת ולקיחת‬
‫סוכר־חלב המובא מחו״ל שנוצרו מחלב שחלבו עכו״ם‪.‬‬
‫ואחרי שמילא מבוקשי לפנות בבירור לחברה המייצרת‬
‫זאת‪ ,‬ונתקבלה תשובתה שבה היא מצהירה רשמית‬
‫כי משתמשים אך ורק בחלב פרה׳ הנני להשיבו‬
‫כדלקמן ובקצירת האומר‪.‬‬
‫א( מכיון שהמדובר הוא בבטחון בחלב פרות בלבד‬
‫)ויש פיקוח ממשלתי שלא יזייפו‪ ,‬והעובר ע״ז‬
‫ענוש ״ענש(‪,‬לזאת על יסוד הבירור ההלכתי שכתבתי‬
‫כבר בספרי שו״ת ציץ אליעזר חלק ט״ז סימן כ״ה‬
‫אודות יובזא מוצרי שוקולדה משוויצריה‪ ,‬וכן אודות‬
‫חמאה של עכו״ם‪ ,‬מחו״ל‪ ,‬וצידדתי להיתר״ כדיעוין‬
‫שם‪ ,‬יש להתיר לאור האמור שם גם לקיחת ואכילת‬
‫סוכר־חלב נ ‪T‬ון השאלה‪.‬‬
‫ב( לשאלתו השניה אם אפשר לקחת את הכדורים‬
‫יחד עם ארוחה של בשר‪ ,‬כי לפי‬
‫ההוראה הרפואית צריכים לקחתם בשעת הארוחות‬
‫ואז יפעלו הפעולד‪ ,‬הטובה והמועילה‪ .‬תשובתי על‬
‫כך היא« —‬
‫אין לערב את הכדורים במרק חם של בשר׳ וכדומה‪,‬‬
‫אבל אפשר לקבא! ולבולעם או רבע שעה לפני‬
‫ארוחת הבשר‪ ,‬או שעה לאחר הארוחה״ בצורה זו‬
‫אפשר להתיר בהחלט‪ ,‬ואני מציין לעיץ בספרי שו״ת‬
‫ציץ אליעזר חלק ה׳ סימן י״ב׳ וחלק ו׳ סימנים י״ז‬
‫י״ח‪ ,‬וחלק ז׳ סימנים ל״ג ל״ד‪ ,‬מה שביררתי אודות‬
‫קוניאק הנעשה מזיעת ואדי־חלב אם מותר לשתותו‬
‫בסעודת בשר‪ .‬כמו כן לעיץ גם בחלק ו׳ שם סימן ט״ז‪,‬‬
‫וחלק ר סימנים ל״ה ל״ו מה שביררתי אותת רפואה‬
‫הנקראת ״בנרגין״ הנעשית מציר מרוכז של כבד לא‬
‫כשר‪ ,‬אם מותרת בשתיה לחולה שאין בו סכנה‪ ,‬יעוין‬
‫שם באריכות‪.‬‬
‫ג( לפי הבירורים שכתבתי בספרי שם היה אפשר‬
‫לד‪,‬תיר לגמרי ‪ ,‬אבל מכיון שד‪,‬שאלה‬
‫שבנידוננו היא לא דוקא בקשר לחולים בלבד‪ ,‬כי אם‬
‫גם על הבריאים בדרך כלל‪ ,‬שממליצים שגם הם‬
‫יקחו את ברורים אלה סובר־חלב‪ ,‬אחרי או לפני‬
‫כל ארוחה‪ ,‬לשם חיסון גופם‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬דכפי שכבד‬
‫הם ‪3‬יר לי בעל פה אץ בנתוננו בכדורים הפרדת‬
‫היסודות מהחלב‪ ,‬לכן כתבתי באות ב׳ שבקשר לשאלד‪,‬‬
‫של בשר בחלב שבנידוננו‪ ,‬מן הצורך שיקחו ויבלעו‬
‫או ילעסו אותם בצורה האמורה‪ ,‬שבצורה זאת אין‬
‫לחוש לשאלד‪ ,‬של בשר בחלב כלל‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫שאלתכם היא אודות דברי הגרע״א בשו״עאו״ח‬
‫סי׳ תקנ״ט דשדי נרגא על המנהג שנוהגים בקרה״ת‬
‫שחרית בט״ב שאומרים ח״ק לאחר הקריאה ולפני‬
‫קריאת ההפטרה‪ ,‬מפני דהא מבואר דהמפטיר צריך‬
‫לקרות בתורה תחילה‪ ,‬ואם מפסיקים בקדיש כשאומר‬
‫אח״כ ההפטרה הוי כעולה להפטרד‪ ,‬לחוד‪ ,‬ולבן יש‬
‫לומר הח״ק אחר ההפטרה‪ ,‬לזאת שאלתכם היא אם‬
‫צריכים משום כך לשנות מנהגינו ולומר הח״ק אחר‬
‫קריאת ההפטרה‪ ,‬או דילמא דאין לשנות מהמנהג‬
‫מכיון שלעומת זה מצינו הרבה מהפוסקים שמאמצים‬
‫את המנהג שאנו נוהגים‪ ,‬כגון הלבוש‪ ,‬האבן העוזר‪,‬‬
‫היעב״ץ‪ ,‬דה״ח‪ ,‬והח״ם‪ ,‬זזעוד‪ ,‬אבל לעומת זה הא דברי‬
‫הגרע״א מוצדקים בטענתו ונימוקו שעמו עכת״ד‪.‬‬
‫וזאת תשובתי‪:‬‬
‫א( לענ״ד נראה דאין לשנות ממנד׳גנו‪ ,‬כי טענת‬
‫הגרע״א שטוען דהקדיש הוי הפסקה ביו‬
‫קרה״ת לבין ההפטרה‪ ,‬כפי שכותב בעצמו׳ מבוסם‬
‫הוא על דברי המג״א בסימן רפ״ב ס״ק ט״ז דס״ל‬
‫כן דהקדיש בין קריאת התורה לבין ההפטרה מד‪,‬וך‪,‬‬
‫הפסק‪ ,‬וא״ב כלפי זאת לפנינו נגד זה דברי האבן העוזר‬
‫בשו״ע שם שדוחה דברי המג״א מד‪,‬לכה וס״ל דד‪,‬קדיש‬
‫לא הוי הפסק כלל׳ ומשה ספרא רבא הגאון הח״ס‬
‫ז״ל בד׳גהותיו לשו״ע שם בסי׳ רפ״ב בא ומכריע‬
‫שהעיקר כדעת האבן העוזר בזה דהקדיש לא‬
‫הוי הפסק‪ ,‬ומסתמך ואזיל שנוהגים ]כמנהגינו[‬
‫שאומרים בט״ב שחרית קדיש בין קריאה למפטיר‪,‬‬
‫ומטביע את חותם קדשו שבן יש לודרות‪ ,‬וא״כ ליכא‬
‫לטענת הגרע״א כי אנן סבירא לן דהקד׳־ש לא הוי‬
‫הפסק כלל‪.‬‬
‫ב( ובעצם‪ ,‬בעיקרו של דבר זה אי הקדיש מהוה‬
‫הפסק בין קריאת התורה לבין הד‪,‬פטרה׳‬
‫מצינו דמחלוקת קדמונים היא‪ ,‬וכדיבואר‪.‬‬
‫מ צ ד אחד מצאתי סייעתא גדולה לשיטת המג״א‬
‫והגרע״א בשו״ת מהר״י מיגזמו ז״ל סימן פ״ט‪,‬‬
‫דס״ל שם בהדיא שז»‪ 1‬הפסיק בקדיש אז קריאתו‬
‫הראשונה כבר נגמרה ושב להיות כשאר העם ואפי׳‬
‫שהיה מפטיר היה הוא מחויב להקדים ולקרוא בתורה‬
‫ואח״ב יפטיר בנביא‪ ,‬ומנמק שלטיבה זו תקנו שלא לומר‬
‫קדיש במנחה ביוה״ב ומט^ב ביןד^ורה וזעביאיעו״ש‪.‬‬
‫]וזהו מה שהערתי בט״ב שאם ‪,‬בשחרית אמרו קדיש‬
‫בין קרה״ח למפטיר‪ ,‬ובמנחה לא יאמרו הר״ז כתרתי‬
‫דסתרי‪ .‬אך יעוץ מ|ה שנכתוב עוד לקמן מזה[‪.‬‬
‫ו מ אי ד ך מצינו בב״י בטור או״ח סימן רצ״ב שמביא‬
‫בשם השכלי לקט שכתב דאחר שקראו‬
‫חובת היום בתורה מקדישץ בין בחול בין בשבת‬
‫בין ביו״ט ח ח משבת במנחה וכו׳‪ ,‬ומסביר הטעם‬
‫מפני דשבת ויו״ט שחרית ומנחה ביוה״ב וט״ב שיש‬
‫בהם קריאת ההפטרה המפסקת בץ הקדיש שלאחר‬
‫קריאת התורה לקדיש שלפני תפלת המנחה בהצנעת‬
‫סימן עז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קעח‬
‫א ל א שוזשבתי שאולי אבל בשל זהב לא יאה לעשות‬
‫העמודים מבוז זה שלא להזכיר מעשה העגל‬
‫דאין קטיגור נעשה סניגור׳ מדומה למ״ש התוספות‬
‫בב״ב שם בד׳ י״ד ע״א ד״ה שבהן עמודין עומדין‬
‫בהא דעמודיו עשה כסף ע״ש‪.‬‬
‫שו ב מצאתי בספר שו״ת ראשית בכורים להגאון‬
‫ר׳ בצלאל מיוולנא ז״ל ס״י שדן באריכות בזה‪,‬‬
‫ומברר הסוגיא דב״ב שם‪ ,‬ונוגע מדברים שנוגע כת״ר‬
‫במכתבו‪ .‬וזאת הלכה העלה בדפים נ״ג נ״ד דהעמודים‬
‫כשלים בודאי משל עץ או ׳משל כסף כדאי׳ בב״ב‬
‫שם דעמודיו עשה בסף‪ ,‬אלא שמעורר דאולי אבל‬
‫משל זהב אץ לעשות כדברי התום׳ בב״ב הנז'‪ ,‬אך‬
‫מסיק דגם משל זהב מותר‪ ,‬ודברי התוספו׳ אמורים‬
‫על מה שהיה !בפנים בלמד‪ ,‬אבל לא לכל עמודי ס״ת‬
‫שמחח למקדש כלל כדאי׳ בד״ה כ״ז דעיקר קפידא‬
‫דהזכרת מעשה עגל איו שי ‪ T‬רק בפנים בלבד ע״ש‪.‬‬
‫א מנ ם להלן בדף ס״ד חחר להעיר ע״ז מהמהרי״ל‬
‫דמוכח ממ״ש גבי ציפהו זהב‪ ,‬דשייך בזה‬
‫אין קטיגור גם ובחוץ‪ ,‬אולם דוחה זאת דשאגי גבי‬
‫שופר דהו״ל הקטיגור שהוא הזהב המסייע ג״כ יעו״ש‪,‬‬
‫הגם דגם בכאן העמודים מסייעים ג״כ לר‪,‬גבר׳‪,‬ת הס״ת‬
‫והעמדתה כתקונה ויל״ע‪.‬‬
‫וצריכים איפוא לומר דרש״י והרמב״ם נקטו של‬
‫עץ מפני שהוא דבר ההוה והמצוי ]ואולי‬
‫גם בכדי לאשמיענו שאין כאן מן המצוה וגם לא מן‬
‫ההידור לחזר ליותר משל עץ[‪ ,‬אבל הוא הדין גם‬
‫בשל מתכת או כסף וכדומזש ומשום בך השמיט מלהזכיר‬
‫זאת השו״ע מכיון שלמעשה כשר גם לא בשל עץ‪.‬‬
‫אולם בשל זהב כדאי אולי בכל זאת כן להחמיר‬
‫כדי שלא להזכיר מעשה העגל‪ ,‬ובפרט בשעה‬
‫שיקראו בהם״ ת ממעשה העגל‪.‬‬
‫והנני בברכה‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫סימן עח‬
‫חצי הקדיש שלאחר קרה״ת אם !מהוה‬
‫הפסק בין הקריאה לבין הוהפטרה ואם‬
‫יש להנהיג בט״ב שחרית לומר הח״ק‬
‫אחרי ההפטרה‪.‬‬
‫ב״ה‪ .‬ח״״י לזזדש מנ״א תשמ״ז לפ״ק‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫לכבוד חו״ר הכולל דישיבת ״דברי חיים״‬
‫בפעיה״ק ירושת״ו‪.‬‬
‫באמצעות האברך היקר הרב ר׳אשד גוטפרב שליט״א‪.‬‬
‫אחדשכת״ר‪.‬‬
‫קראתי מכתב־שאלתכם והנני להשיב לכם בזה‬
‫עליה כמבוקשכם‪,‬‬
 ‫קעט‬ ‫ציץ אלמנזר חי״ז‬
‫זה לומר שרק אמירת אשרי לאחד מכן מהוה‬ ‫ג( לדבר‬
‫מפסיק בין הקדיש שלאחר קרה״ת לבין‬
‫הקדיש שלפני תפלת הלחש‪ ,‬אנו מוצאים בספר ארחות‬
‫חיים לר׳ אהרן מלוניל ז״ל בסדר תפלת מנחד‪ ,‬של‬
‫שבת אות ב׳ שכתב שאין אומרים קדיש אחר קרה״ת‬
‫במנחה כמו שאומר בשחלית‪ ,‬והטעם כי בשחרית אומר‬
‫אשרי אחרי הגלילה ולשץ אשרי משמע לשון שהייה‬
‫ועיכוב כמו שאו ״ל חם ‪T‬ים הראשונים היו שוהין שעה‬
‫א' ומתפללין שנא׳ אשרי יושבי בביתך והדר עוד‬
‫יהללוך סלד״ וכדי שלא ישהו כל כך אחר קרד‪,‬״תקודם‬
‫קדיש אומר אותו אחר קרה״ת‪ ,‬אבל במנחה שאין‬
‫אומר כלום כין קרה׳׳ת לתפלה די לנו בקדיש אחד‬
‫לפני התפלה‪ ,‬וה״ה למנחה של תענית שקורין ויחל‬
‫שאין אומרים קדיש עד לפני התפלה ע״ש‪ .‬והאור״ח‬
‫חוזר לבאר בכזאת גם להלן בדבריו בסדר תפלת מנחה‬
‫ביוה״ב אות מ׳ וכותב דיש מי שכותב שאומר קדיש‬
‫אחר קרה״ת קודם ההפטרה במנחה דיוה״ב‪ ,‬ויש חולקין‬
‫בדבר ואומר שאין לאומרו אחר קריאת התורה כלל‬
‫אחר שאין אומרים לא אשרי ולא ובא לציץ כי לא‬
‫יתכן לומר שני קדשים כאחד א׳ על הבימה וא' על לפני‬
‫התיבה כשיתחיל להתפלל תפלת המנחה אחר שחזרו‬
‫הספר למקומו כי אותו הקדיש הוא בעבור קריה״ת‬
‫ודי לנו בכך יעו״ש‪.‬‬
‫כן בקודש חזיתי בספר בית דינו של שלמה )לאנייאדו(‬
‫שנו״נ בהאמור‪ ,‬ומוסף עלד‪ ,‬שדבר ידבר במפורש‬
‫גם באי הקדיש קודם ההפטרה מד‪,‬וה הפסק כאשר הג׳‬
‫הוא המפטיר‪ ,‬ובדעת הרמב״ם כותב לפרש שאין‬
‫לד‪,‬פסיק בקדיש בין קריאתו להפטרה לפי שהד‪,‬פטרה‬
‫היא על הקריאד״ ]ודלא כספר שדה הארץ הגז׳ בדעת‬
‫הרמב״ם‪ ,‬יעוץ בשיוכה‪-‬ג שם[‪ ,‬ולעומת זד‪ ,‬כותב‬
‫שאבל אין כן דעת יתר פוסקים‪ .‬וגם מנהגינו הוא דלא‬
‫כן‪ ,‬דד‪,‬רי בט״ב בשחרית אנו אומרים קדיש במפטיר‬
‫בין קריאתו להפטרתו אף שהוא ממנין העולים שהג׳‬
‫הוא המפטיר‪ ,‬והיינו משום דסבירא לן שאין הפסק‬
‫אלא בקריאת אשרי ולכן ביום שאומרים אשדי וצריכים‬
‫לומר קדיש לפני אשרי אנו מקדימין הקדיש קודם‬
‫הד‪,‬פטרה כדי לסמכו לקריאת התורה של המפטיר לפי‬
‫שעיקר הקדיש הוא על קרה״ת‪ ,‬וככה בט״ב שחרית‬
‫וכו׳ יעו״ש‪ .‬וזד‪ ,‬מחזק את מה שד‪,‬עלינו בזד‪ ,‬לעיל‬
‫בדברינו‪ ,‬ושאין לשנות ממה שנוד‪,‬גים■ ושיש חילוק‬
‫בין ט״‪ 1‬כ שחרית לבין ט״ב במנחה ]אגב• ממד‪ ,‬שד‪,‬באנו‬
‫לעיל מהר״י מיגאש ז״ל יש סייעתא למד‪ ,‬שד‪,‬עלה הבית‬
‫דינו של שלמד‪ ,‬בדעת הרמב״ם דיוצא שקים ליה בזה‬
‫כשיטת רבו הר״י מיגאש[‪.‬‬
‫ד( מ ה אבוא אל שאלתכם הנוספת על המשנה‬
‫ברורד״ וד‪,‬וא זד« דבהלכות ט״ב בכלל העלים‬
‫עין מכל זה‪ ,‬ולעומת זה בד״לכות יוד‪,‬״כ סימן תרכ״ב‬
‫בשער הציץ סק״ז מביא בשם הפ״ע בשם רע״א לענין‬
‫מנחה ביוד‪',‬כ‪ ,‬שד‪,‬ח״ק לפני העמוד קודם תפלד‪ ,‬קאי‬
‫סימן עח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫כשאין מפטיר‬ ‫ס״ת מקדישין לאומ* קריאת התורד״‬
‫כנעחה אץ מקדישין שהרי צריך לו להקדיש מיד‬
‫בהצנעת התורה בעמדם בתפלת תלחש ע״ש‪ .‬הרי‬
‫לנו מדברי השכלי הלקט דפשיטא ליה דביום שיש‬
‫מפטיר אומרים קדיש לזמזר קריאת התורה אפילו‬
‫במנחה‪ ,‬ולאחר מיכן אומרים קדיש שני לפני התפלת‬
‫לחש כי קריאת ההפטרה היא המפסקת בין הקדישים‪,‬‬
‫ומה״ט ס״ל דאומרים בכזאת גם בתפלת מנחה של יוה״ב‬
‫וט״ב‪ .‬והב״י לא השיג ע״ז כלום‪ ,‬שמע מינה דגם הוא‬
‫ס״ל בכזאת דהקדיש לא מהוה ‪ poon‬בין קרה״ת‬
‫לבין ההפטרה‪ ,‬ומכיון שבשלחנו לא הביא ההיפר‬
‫מזה ש״מ שס״ל לפסוק בן להלכה‪ ,‬וישנם במה‬
‫מקומות בכזאת ונקטינן שסובר לפסוק כן להלכה‬
‫והסתמך ע״מ שהעא־״ בבר בפשיטות בכזאת בבישרו‬
‫הארוך בב״י בטור‪ .‬יעוין בבשד״ח בכללי הפוסקים‬
‫סימן י״ג אות ה׳ יעו״ש‪.‬‬
‫במגביל א ה מצינו גם ברמ״א בזאת ההלכר« דבד״מ‬
‫בטור בסימן תרכ״ב סק״ב הביא בשם‬
‫המרדכי דאין אומרים קדיעו על הספר במנחה ביוה״ כ‬
‫ולא הביא מי שחולק ע״ז‪ ,‬ואילו בשו״ע בסי׳ תרכ״ב‬
‫לא כתב הרמ״א מזה כלל‪ ,‬אם אומרים קדיש על‬
‫הספר במנחה ביוה״ב‪ ,‬או לא‪ .‬וצ״ל ג״כ בנד דסמך‬
‫הרמ״א א״ע על מה שכתב בז״מ דא״א‪ ,‬וכפי שאנו‬
‫האשכנזים נוהגים באמת בכזאת‪.‬‬
‫ו כנז׳ בדעת הב״י ראיתי שהעלה כן גם הכנה״ג‬
‫בשיוכה״ג או״ח סימן רצ״ב בהגהב״י‪ ,‬ורק‬
‫מסתפק ובא בדעת הרמב״ם בזה בנוגע למנחה ביוה״כ‬
‫וט״ב‪ ,‬ומכית שאץ דבר מפסיק בץ קדיש זה שלאחר‬
‫קרה״ת לבץ הקדיעו לתפלת לחש ע״ש‪ ,‬ויתירה מזו‬
‫ראיתי בספר שדה הארץ )מיוחס( ח״ג סימן כ״ז‬
‫שבירר והעלה ‪ p‬לא רק בדעת הב״י אל!א גם לדבות‬
‫בדעת הרמב״ם‪ ,‬והוא‪ ,‬דכל יום שיש בו הפטרה בץ‬
‫דשחרית בין דמנחה אומרים קדיש אחר קריאת‬
‫התורה וקדיש זמזר הצנעת ס״ת בהיכל‪ ,‬ולכן יש‬
‫לומר קדיש אחר קריאת התורה קודם שיאמרו‬
‫ההפטרה במנחה כגץ יוה״כ וט״ב עיי״ש‪.‬‬
‫ה עו ל ה מהאמור‪ ,‬שלפנינו אמבוד‪,‬א דספרי דס״ל כדעת‬
‫האבן העוזר דהקדיש לא מהוה הפסק בין‬
‫קרה״ת לבין הד‪,‬פטרה‪ ,‬ומחולקים רק בקשר למנחה‬
‫דיוד‪,‬״כ וט״ב‪ ,‬אם יש לומר בכלל ח״ק אחר הקריאה‬
‫ומטעמא אחרינא‪ ,‬והוא‪ ,‬מפני שלא יהא דבר מפסיק‬
‫בין קדיש זה לבין הקדיש הסמוך לפני התפלת לחש‪.‬‬
‫ולא דמי לשחרית שמפסיקים לאחר מיכן באמירת‬
‫אשרי ובלצ״ג‪ ,‬ובנוגע לנקודה זאת הכי נקטינן אנז‬
‫האשכנזים להלכה‪ ,‬וכפי שקבע הרמ״א בד״מ בטור‬
‫ב סי ^ תרכ״ב וכנ״ל‪ .‬וכך מעיד ובא השיוכנד‪,‬״ג שם‬
‫דמגהג האשכנזים שאין אומרים במנחת ט״ב קדיש‬
‫אחר קרדדת ע״ש‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן עח‬
‫הקדיש שלאחר הכנסת הס״ת להיכל להיות מוסב גס‬
‫על הקריאה דהרי מפסיקים בינתים באמירת אשרי‬
‫ובעכ שזה מוסב איפוא על הקריאד‪ .‬במנחה דתענית‪,‬‬
‫או ט״ב׳ או י^^ב‪ ,‬וא״ב הא הרי זה ממש כמנהגנו בזה‪,‬‬
‫באין חריגה כלל‪ ,‬ומתיישב הכל בעהי״ת‪.‬‬
‫ואסיים בברכה‬
‫אליעזר יהודה רולדינברג‬
‫ב״ה‪ ,‬ירושלים ועש״ק כ״ו מנ״א תשמ״ז‪.‬‬
‫עוד להנ״ל‬
‫לשאול גם זאת על המשנ״ב‪ ,‬דמדוע הביא ממרחק לחמו‬
‫בתשובה להערותיכם על תשובתי‬
‫״פ״ע בשם רע״א'‪ ,‬הרי דברי הרע״א כתובים ביד‬
‫א( בשו״ע או״ח דפוס יאד‪,‬נניםבורג לא מופיעים‬
‫דברי הגרע״א לא בסימן תרכ״ב וגם לרבות‬
‫לא בסימן תקנ״ט אשר שם מודפסים הדברים ביתר‬
‫הדפוסים‪.‬‬
‫ב( אין תח״י ספר רבבות אפרים ח״ג‪ ,‬שהנכם מציינים‬
‫אך זה לא מסזנה דבר‪.‬‬
‫ג( מד‪ .‬שהנכם כותבים שהרב גרדסברג ז״ל כותב‬
‫בספרד מלבו לומד שיש טה״ד בשער הציון‪ ,‬זה‬
‫עוד אז אומר כאם‪ ,‬ובכל ההוצאות של המשנ״ב מאז‬
‫ועד עתר‪ .‬כתוב בשפה אחת ״המפטיר״ ולכן מסתבר‬
‫יותר כפי שיישבתי זה בתשובתי‪.‬‬
‫ליתר הדברים אין מה להוסיף ועל משמרתי אעמודהי‬
‫בכבוד רב‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫מילואים‬
‫)לסימן א׳ לפני אות ‪(n‬‬
‫סי׳ תע״ב סעי׳ ט' שכתוב בלשון‪ :‬״וצריך‬ ‫באר״ח‬
‫לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בינתים״‬
‫)והוא מהרוקח(‪ ,‬שנחלקו נו״כ השו״ע בהמונה ‪,‬של‬
‫״שלא בהפסק גדול״‪ ,‬אם המכוץ שלא ישהד‪ .‬בשתיית‬
‫רוב הכום יותר מכדי ז»ילת פרם‪ ,‬או שד‪/‬מכוון שלא‬
‫ישהה יותר משתיית רביעית כמובא בבאה״ט ובמשנ׳׳ב‪.‬‬
‫הנה מציאה מצאתי בספר ישן נקרא בשם מלכי הקודש‬
‫מגיסו של הפר״ח ז״ל‪ ,‬ובחדושיו על השו״ע ה׳‬
‫פסח לאחר שג״כ מסתפק ;בזה וכחתב דזה שכתוב שיעור‬
‫גדול הוא כדי אכילת פרם או שתיה רביעית‪ ,‬הוא‬
‫מוסיף וכותב ח״ל! וראיתי בכתיבת י' שהיה כתוב‬
‫ברוקח ראשי תיבות שג״ב שהוא שעור ג׳ ביצים‪,‬‬
‫וטעה המדפים וכחס שעה גדולה ביניהם עכ״ל‪ .‬ותיקון‬
‫זה מתקבל מאד גם בלשון הב״י בשם הרוקח שמשם‬
‫לקוחים דבדי הלמ״א בשו״ע באן שכתוב בזה״ל ! כתב‬
‫הרוקח בסימן רפ״ג‪ ,‬בתוספתא שתאן בפוסץ לא יצא‪,‬‬
‫פי׳ ששהה שעה גדולה ביניהם עכ״ל‪ .‬והיינו כנז׳ שדייה‬
‫כתוב בר״ת שג״ב‪ ,‬ור״ל‪ :‬פי׳ ששד‪,‬ה שיעור ג׳ ביצים‪,‬‬
‫ש ו ״ וו‬ ‫קפ‬
‫גם על התורה‪ ,‬דע״כ אם נזדמן שהולכים למקום אחר‬
‫לקרות בתורה וחוזרים לבהכ״ב להתפלל י״ל הקדיש‬
‫אחר אמירת המפטיר‪ .‬וכן נראה מלשונו בסימן רפ״ב‬
‫ס״ק כ״ו שכתבז אבל בחול שהמפטיר ממנין הקרואים‬
‫אומרים קדיש אחר המפטיר ]דהיינו אחר שמכניסין‬
‫הס״ת להיכל[ ולא קודם דאין אומרים קדיש עד שנשלם‬
‫המניך עכ״ל‪ ,‬הנראה מלשונו כהגרע״א ז״ל׳ ומדוע‬
‫בה׳ ט״ב לא אמר המשנ״ב כלום ע״כ‪.‬‬
‫ו ת שו ב תי ע״ז כי הדברים מתיישבים עם מה שהנכם‬
‫מוסיפים במאמר המוסגר בדרך אגב‬
‫קדשו בגליון השו״ע תקנ״ט סעיף ד׳‪ ,‬והוא זה‪ ,‬כי‬
‫בשו״ע שהיה אז לפני המשנ״ב לא היה מודפס קטע‬
‫זה על הגרע״א‪ ,‬ול ‪ p‬הסתמד בזה על אשר מביא בשמו‬
‫הפ״ע ]הפתחי עולם[‪ ,‬וזה לא סתם השערה בעלמא‪,‬‬
‫דהנה מונח לפני שו״ע או״ח דפוס יואהנניסבורג עם‬
‫הגהות הגרע״א על השו״ע‪ ,‬ואילו קטע זה שבסימן‬
‫תרכ״ב הנז׳ חסר משם‪ ,‬וא״ב לפני המשנ׳׳ב היה ג״כ‬
‫שו״ע מדפוס זה‪ ,‬ועל כן הוצרך להסתמך בזה כפי‬
‫המובא בשמו בספר פ״ע‪.‬‬
‫וזהו איפוא הטעם על מה שהמשנ״ב בה׳ ט״ב לא‬
‫אמר מזה כלום‪ ,‬כי לא ידע מדברי הגרע״אבזה‪.‬‬
‫והוכחה חותכת נוספת שלא ידע המשנ״ב מדברי‬
‫הגרע״א במקוריותו‪ ,‬כי בשער הציון בה׳ יוה״ב שם‬
‫כותב משמו‪ ,‬דאם נזדמן דהולכין למקו״א וכו׳ דאזי‬
‫י״ל קדיש אחר אמירת ״המפטיר״‪ ,‬וזה הא דלא כרע״א‬
‫שסובר לפי שיטתו כי יש לומר הקדיש אחר ״ההפטרה״‬
‫ולא אחר אמירת המפטיר שהוא השלישי; וכך באמת‬
‫כתוב מקזמו בפ״ע שם שי״ל הקדיש אחר אמירת‬
‫״ההפטרה״‪ .‬אלא הוא הדבר שאמרנו שלפני המשנ״ב‬
‫לא היו גוף דברי הרע״א‪| ,‬ולא ידע מחידושו‪ ,‬ולכן‬
‫סבור היה שיש טעות בפ״ע משמו‪ ,‬ובמקום תיבת‬
‫ההפטרה צ״ל ״המפטיר״‪.‬‬
‫ו מ ה שה)נכם מוסיפים לציץ גם מדברי המשנ״ב בם'‬
‫רפ״ב ס״ק ב״ו‪ ,‬אש״פכם ע״ז‪ ,‬דהנה בלי ההוספה‬
‫במאמר המוסגר ׳במשנ״ב שם‪ ,‬הדברים מתפרשים‬
‫בפשוטן‪] ,‬והמה בשם המג״א שג״כ כתובים המה בלי‬
‫הדברים שבמאמר מוסגר זה[ דר״ל דבחול לא אומרים‬
‫הקדש לפני המפטיר מפני דאז יחסר עריץ ממנין הקרואי'‬
‫כי המפטיר הוא השלישי המשלים‪ ,‬ולכן אומרים הקדיש‬
‫אחרי המפטיר דהיינו אחר הקריז™ בתורר‪ ,‬לשלישי‬
‫שהוא המפטיר‪ ,‬אבל לא ממתינים גם עד אחרי קריאת‬
‫ההפטרה‪ ,‬ודלא כהרע״א‪ ,‬וגם עם ההוספה שבמאמר‬
‫המוסגר שכתוב ״דהיינו אוזר שמכניסין הס״ת להיכל״‬
‫הא הרי זה ג״כ דלא כהרע״א‪ ,‬דלדידיה צ״ל הקדיש‬
‫אחר אמירת ההפטרה ולא אחר שמכניסין הס״ת להיכל‪,‬‬
‫ועוד זאת דלפי הוספה זאת‪ ,‬לא יכולים הדברים בכלל‬
‫להיות מוסבים על קריאה בשחרית‪ ,‬כי אז לא יכול‬
‫קפא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫ברוך הוא שבראם באוצרו הטוב כדי להגיש באמצעותן‬
‫מזור ומרפא במקרים שלא תספיק יד הסגולה של‬
‫הגוף עצמו לנצח במלחמתו עם האויב האכזרי והיא‬
‫זקוקה לעזרה מן החוץ‪ .‬ו ט מצינו לו עוד לחזו״א‬
‫ז״ל בקובץ אגרות אגרת קל״ו שטתב וז״ל! וכשאני‬
‫לעצמי הנני חושב את ההשתדלות הטבעיות במה‬
‫שטגע לבריאות‪ ,‬למצוד‪ .‬וחובה‪ ,‬וכאחת החוטת‬
‫לד‪.‬שלמת צורת האדם‪ .‬אגזור הטביע היוצר ב״ה‬
‫במטבע עולמו‪ ,‬ומצינו מאמוראים שד‪.‬לט אצל רופאים‬
‫מאוד‪.‬״ע ומינים לההפא‪ ,‬וד‪.‬רבד‪ .‬מן הצמחים בע״ח‬
‫ומוצקם שנבח®־ לצורך רפהמ*‪ ,.‬וגם נבראו שערי חכמה‬
‫שניתן לכל לחשב ולד‪.‬תטנן ולדעת עכ״ל‪.‬‬
‫ולדברים שכתבתי בפנים באות ה׳‪ ,‬שיחד עם‬
‫הדרישד‪ .‬ברופאים ורפואות צריך האדם‬
‫עם זאת א ט ר שלא יסיר בטחונו מן השם ב״ה‪,‬‬
‫ושד״כל נעשד‪ .‬ברצונו ובשליחות של הקב״ר‪ .‬וכד‪,‬‬
‫יש לד״וסיף מה שמסיים בקשר לכך ר‪.‬חזו״א ז״ל‬
‫באגרתו הנז׳‪ ,‬וז״ל! אם כי יש דרך בדרכי ה׳ ית•‬
‫לדלג על הטבע וכש״ב על רב השתדלות בד״‪ ,‬מכל‬
‫מקום צריך לפלס מאד‪ ,‬כי שתי הנטיות מקו האמת‬
‫המזץיק אינן ישרות‪ ,‬אם לבטוח יותר ממדרגת הבטחון‬
‫שהגעתי אליו באמת‪ ,‬ואם להאמין בד״שתדאת יותר‬
‫מדאי עכ״ל‪ .‬כד״שלמד‪ .‬לסיום זה יש לצרף הדברים‬
‫שכותב באמונה ובטחון בפ״ד‪ .‬אות ה' שהבאתי בפנים‪.‬‬
‫ומעניין מה שראיתי כעת בספר מושב זקנים מבעלי‬
‫התוספות עד‪,‬״ת פרשת משפטים שמביא‬
‫לפרש שלכן כתוב ״ורפא ירפא״ ב׳ פעמים‪ ,‬דבא‬
‫לרטת לרופא אחר חפא‪ ,‬דסד״א כיץ דרופא ראשון‬
‫אינו י ט ל לרפאותו א״כ אץ הב״ד‪ .‬חפץ לרפאות זה‬
‫החולד‪ ,.‬ו ‪.T‬יה אסור לרפאותו‪ ,‬קמ״ל ורפא ירפא מכל‬
‫מקום עכ״ל‪ .‬ומזה לנו איפוא פתח פתוח לחזר אחר‬
‫רופאים כשאינם רואים הצלחה ברופאים הראשונים‪.‬‬
‫ויש להביא ראיד‪ .‬לדברי המושב זקנים מדבריהגמ׳‬
‫בע״ז ד׳ נ״ד‪ .‬ע״א דאיתא! יסורין בשער‪.‬‬
‫שפהזוגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו‬
‫אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה‬
‫פלונית ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני‪ .‬הרי לנו‬
‫שמן השמים קובעים על ידי איזד‪ .‬רופא ועל ידי‬
‫איזה תחפה שיתרפא‪ ,‬ואיה החוזה שיוכל לקבוע לנו‬
‫אם הקביעות שיתרפא נקבע על ידי הרופא שבחר‬
‫לו עד כד״ ועל ידי התרופד‪ .‬שנתן * ? ולכן אם לא‬
‫הועיל לו חפ א זד״ שעד כד״‪ ,‬מותר לו שפיר לדרוש‬
‫אחרי רופא אחר‪ ,‬ו חפ א זמזר רופזנ וזד״ו שאיתא גם‬
‫בירושלמי ונפסק כן בשו״ע יו״ד סימן של״ו סעיף‬
‫א׳‪ ,‬שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות‪.‬‬
‫ו מ ה שמשביעין אותן גם שלא ילכו אלא ביום פלוני‬
‫ובשער״ פלונית‪ ,‬דבר זד״ ניתן לד״שתנות לטובה‬
‫אם האדם זוכד״ ועושה תשדבד״‪ ,‬וע״י תפלד‪ .‬וצדקה‬
‫כדמבאר המהרש״א שם בח״א יעו״ש‪.‬‬
‫מלואים‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ולא ״שעה גדולה ביניה ם׳‪ ,‬ומוכרע איפוא כהמפרשים‬
‫שלא ישהה יותר מכדי ז»ילת פרם‪.‬‬
‫)לסימן ‪ a‬או״ג סוף ד׳ה ובכלל(‬
‫ו כ מ ה קלורין לעינים המה דברי החזו״א ז״ל באמונה‬
‫ובטחון שם בפרק א׳ אות ר‪ ,‬בהסברו הנפלא‬
‫איך שממציא כל הנמצאים‪ ,‬חכם חרשים‪ ,‬שם לב למצוא‬
‫מזור ותרופה לכל פגע ולכל נגע‪ ,‬לרפא את האדם‬
‫רפואה נאמנה ולהשיבו על כנו בארצות החיים‪ ,‬וכי‪,‬‬
‫סגולת הרפואה הטבעה בגוף האדם‪ ,‬כי פגע הפוצע‬
‫בגופו בכל מקום שהוא ונח תו בשרו ודמו שותת‪ ,‬מיד‬
‫כל אבריו עורקיו וג ‪ T‬יו שלוחים עזרד« ד& שמנים‬
‫המקפיאים את פני הפצע ומעכבים את הדם מאנק‪,‬‬
‫ומעוררים את שרירים הנחתבים אזעלות ארוכה ולדבק‬
‫אבר אל אבר ולקרם קרום חדש‪ ,‬וכן נבראו מחנות‬
‫הנגה נגד הבצילים המשחיתם‪ ,‬ויש בגוף האדם צבא‬
‫בעלי חיים נוחים לסגולת בשרו ודמו‪ ,‬והם עומדים‬
‫הכן בהתמדה גמורה‪ ,‬לגרש‪ ,‬להרוג ולאבד את המיקרובים‬
‫המסכנים את חיי האדם‪.‬‬
‫ועלה מוסיף החזו״א ז׳ל אמרים הנוגעים לנשוא‬
‫נידוננו וכותב ת״ל‪ :‬ואכן במקרים רציניים‬
‫לא תספיק יד הסגולה של הגוף עצמו לנצח םמלחמתה‬
‫עם האויב האכזרי‪ ,‬והיא זקוקה לעזרה מן החח‪ ,‬וכבר‬
‫ברא הבורא את אוצרו הטוב של עשבים ירקות ופרי‬
‫אדמה ופרי עץ ומימות סגולות ומוצקים רבים בכדור‬
‫הארץ אשר ניתן בד& סגוא ת מרפא למיניהן‪ ,‬ובלב‬
‫חכם נתן חכה לחקור «זר סגואתיהן‪ ,‬ולדעת חכמת‬
‫הרפואה ואופן שימושן כל מץ לתעודתו‪ ,‬וככל אשר‬
‫חורגאו במרפא הרופאים לכל תחלואי הגוף למיניהן‬
‫עכ״ל‪.‬‬
‫הרי לנו הסברא משכנעת לאל כל ״אשר הורגלנו‬
‫במרפא הרופאים לכל תחלואי הגוף למיניהן״‬
‫ושראשןשל זה נ ע ח ב אל מה שבבונה תחלה ברא הבורא‬
‫לשם כך את אוצ ת הטוב המכיל סגולות המרפא‬
‫למיניהן‪ ,‬ונתן לשם כך בלב חכם חכמה לחקור אחר‬
‫סגולותיהן ולהבץ ולהשכיל אופן שימושן כל מין‬
‫לתעודתו‪ ,‬ליהנות בהן בני האדם אשר יצטרט ויבואו‬
‫לדרוש אחריהן ולהודות לבורא שלא חיסר בעולמו‬
‫כלום‪ ,‬ויש מחויט ת על כך כדרך שישנן מחויבו׳ ליד ‪ u‬ת‬
‫ולברך על כל מה שברא הטרא ית״ש לעד להחיות‬
‫בהם נפש כל חי‪ .‬וקרוב לודאי שיש להחיל על כגון זה‬
‫גם אמרתו של רבי חזקיה ר׳ כהן בעום רב בירושלמי‬
‫בטוף מסכת קדושין שאומר! ״עתיד אדם ליתן דין‬
‫וחשבון על שרז«־‪ .‬עינו ולא אכל״ וכדמסביר הפני‬
‫משה שהוא זה ״משום שאינו נותן לבו לחזור אחריהן‬
‫לברך ולהודות השם ב״ה שברא מינים אלו להחיות‬
‫בהן ומי אדם‪ ,‬וכמו שאינו נחשב בעיניו טובת יתעלה‬
‫ברוך הוא״״ ע״ש‪ ,‬וכך במניעת קיחת תרופות יש גם‬
‫כן בזה מעץ זה‪ ,‬שאינו נחשב בעיניו טובת יתעלה‬
 ‫ציץ «ליעזר חי״ ז‬ ‫טלואים‬
‫דאי נימא טעמו של דבר חשוב כמו עיקרו תיפוק‬
‫מיניה קולא‪ ,‬אית לן למימר דאדרבא דילמא הלצה‬
‫ברש״י דמן התורה טעמא של דבר אינו חשוב כעיקרו‪.‬‬
‫ולדידן רוב שחיטת עוף של צורך חולה שיש בו‬
‫סכנה אינו רק להאכילו המרק לבד ולא‬
‫הבשר עצמו דלדעת רש״י אין כאן רק איסור דרבנן‪,‬‬
‫א״כ טפי עדיף לצוות לנכרי לנוחרו ולהאכיל לחולה‬
‫המרק דהוי איסור דרבנן מלשוחטו בשבת על ידי‬
‫ישראל ולעפור איסור סקילה‪ ,‬ונכון עכ״ל הספר‪.‬‬
‫יעו״ש בהג״ה שמוסיף חמוק להודאה זאת עיי׳<ש‪.‬‬
‫וכל זה הוא מפני דלא חיישינן מה שיעבור עכ״פ‬
‫על כל שיעול ושיעור של שתיית המרק איסור דרבנן‪,‬‬
‫מכיון דזה בא כדי לחשוך שלא יעברו על איסור‬
‫מה״ו‪/‬‬
‫)באותו סימן סוף אות א'(‪.‬‬
‫ו ל א אמנע מלהזכיר מה שראיתי כעת ב^בץ אור‬
‫המאיר )אכרו של הגר״מ שפירא ז״ל( שמובא‬
‫שם תשובה של הגאון בעל ארץ צבי )פרומר( ז״ל‬
‫על ‪ m‬שנשאל אם בן מותר למול את אביו‪ ,‬והשיב‬
‫על יסוד דברי הרמ״א בי רד סימן רמ״א סעיף‬
‫ג׳ שפוסק דמותך לבן להקיז דם לאביו או לחתוך‬
‫א אבר אם אין שם אחר והוא מצטער‪ .‬דמשמע מזה‬
‫דאפילו ליבא סכנה רק צער בעלמא שרי‪ ,‬וא״ב ה״ג‬
‫אם אביו מצטער במילתו וקשה לו לד‪,‬מתין עד שיבוא‬
‫אחר‪ ,‬כי כל רגע מצטער‪ ,‬מותר ל ‪ p‬למולו‪ ,‬והוא‬
‫קל וחומר מחותך א אסר דעושה בעל מום‪ ,‬מ״מ שרי‬
‫להפיג צערו‪ ,‬כש״כ מ ה דאדרבא בד״יותו בערלה‬
‫חשיב בעל מום כמ״ש במד״ר לך לך׳ העבר הערלה‬
‫ובטל המום‪ ,‬ועל ידי המילה נעשה ׳תמים‪ ,‬ע״ב‪ .‬והיא‬
‫הוראה חדשה ומעניינת‪,‬‬
‫)לסימן כ״ג(‪.‬‬
‫הזדמן לידי ספר זכרת בשם ״גנזי מועדים״‬ ‫כעת‬
‫היד״מ אכדו של הג״ר אלכסנדר דינקל ז״ל‪,‬‬
‫וראיתי תשובה נדפסת בו מכתי״ק של הגר״ח ברלין‬
‫ז״ל שד‪,‬שיזב על שאלה שנשאל למעין נידוננו‪ ,‬וז״ל!‬
‫ואם נמצאו פתיתי חמץ או מיני דגן בבאר מים‪ ,‬גם‬
‫אנכי ]כנראה שצ״ל! שמעתי[ ממ״א הגזצ״ל שתמוה‬
‫בעיניו חומרת הפוסקים בזה‪ ,‬וכי היאך אפשר שמים‬
‫מחוברים יהיו נאסרים ע״י בליעד״ וא״ב הרי נאסר‬
‫כל מימות שבעולם דהא אמדינן בפ׳ חומר בקודש‬
‫כ״ב א׳ בארעא כולה חלחולי מחאזלא‪ ,‬וא״כ הרי‬
‫הנהרות הולכין למרזזוק בכמה כפרים שעושים שם‬
‫נכרים יי״ש בפסח‪ ,‬ושופכין המים החמוצים לנהר‪,‬‬
‫וכיון דחמץ במשהו הרי נאסרו כל הנד‪,‬רות שבעולם‪,‬‬
‫ע״כ עיקר הענק הוא דבר תמוה ואינן; מתקבל על‬
‫הדעת‪ .‬והן נודע מה שצדד בשערי תשובה סי׳ תס״ז‬
‫סק״ז די״ל דחמץ של עכו״ם או הפקר אינו אוסר‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קפב‬
‫להוסיף ביאור והסבר להאמור‪ ,‬והוא זה‪,‬‬ ‫ואפשר‬
‫דבעבור שהאיש הזה חטא קצבו לו ‪P‬‬
‫השמים עונש לריצוי חטאו שיסבול יסורין וחולי‬
‫ל״ע א מן קצוב‪ ,‬והיה אם האיש עשה תשובה כראוי‬
‫ומשליך יהבו על ה׳ בכל לב הוא זוכה ומתרפא מן‬
‫השמים בהגיע ״יום פלוני״ בלבד‪ ,‬ואם לאו גזרה עוד‬
‫הכמתו יתברך למסור את האיש הזה לידי הטבע שברא‬
‫הקב״ה בעולמו להחיות ‪,‬מהם נפש כל חי‪ ,‬ואזי‪ ,‬יסוריו‬
‫לא ילכו ממנו‪ ,‬ובן מחלתו לא תסתלק כי אם על ידי‬
‫איש פלוני ועל ידי סם פלוני‪ .‬יעו״ש בהגהת יעב״ץ‪,‬‬
‫ומשום כך התיר לנו הרופא כל בשר בתוה״ק‬
‫להתרש*ות על ידי רופא‪ ,‬וע״י לקיחת סמים טבעיים‪,‬‬
‫ומכלל הרי ישנם מחלות שבאים על האדם לא‬
‫בדרך עונש כי אם בגלל אי זהי תוזו בדו!מה למאמרם‬
‫ז״ל בב״מ דף ק״ז ע״ב ! הכל בידי שמים חוץ מצינים‬
‫ופחים‪ ,‬יעו״ש במהרש״א‪ ,‬ובמו״כ יעוין מ״ש מ ה‬
‫התום׳ בב״ב דף קמ״ד ע״ב ד״ה הכל עיי״ש‪ .‬ואין בידי‬
‫האדם לקבוע בדיוק‪ ,‬ולקבוע תחומין להן‪ ,‬וא״כ עליו‬
‫להשתדל איפוא בדיפוים בדרך הטבע‪.‬‬
‫)למימן י״ד אות א' שורה י״ח(‬
‫ועולה בזכרוני הורזמ־• חדתא שראיתי מובא בשם‬
‫הגר״ד טעביל ז״ל בענין טעם כעיקר‪ ,‬ובאשר‬
‫שמגע לה בענין רפואי ולחיאל שבת עבור חולה‬
‫שיש בו סכנה‪ ,‬לא אמנע הטוב מלהעתיקו כאן‪.‬‬
‫והוא זו‪J‬‬
‫מו״צ דסמארגאן(‬ ‫)גינצבורג‪.‬‬ ‫בספר גבעות עולם‬
‫סימן ג׳ כותב בהמשך דבריו שפז אזכיר‬
‫מילתא חדתא בדבר הוראה ההווה מצוי תדיר‪ ,‬במה‬
‫דקיי״ל מותר לשחוט בשבת לצורך חולה שיש בו‬
‫סכנה‪ ,‬ושמעתי בשם הגאון מוד‪,‬ר״ר טעביל ז״ל‬
‫דבזמנינו אסור לשחוט עוף בשבת אפילו לצורך חולה‬
‫שיש בו סכנה‪ ,‬משוום דאמרינן בפרק בתרא דיומא‬
‫מי שזמזזו בולמוס מאכילין אותו הקל קל‪ .‬וכתב הד״ן‬
‫ק״ל אמאי שוחטין לצורך חולד‪ ,‬שיש בו סכנה בשבח‬
‫שהוא איסור סקילה‪ ,‬ולמה לא נאמר לנכרי ונוחרו‬
‫ונאכילנו נבילה שהוא איסור לאו‪ ,‬ותירץ דבנבילה‬
‫איכא חומרא אחרת שהאוכלה עובר על כל זית וזית‬
‫שבד״ אבל לענין שבת לא עבד אלא בשעת שחיטה‬
‫וחד איסור הוא דאיכא‪ ,‬ומשו״ה לאוין הרבה דנבילד‪,‬‬
‫לא מיקרו איסור קל לגבי חד לאו בשסת אע״ג דהוי‬
‫איסור סקילד‪ ,‬עכ״ל‪ .‬וד‪,‬נה הב״י הביא בשם הרשב״א‬
‫בתה״א שכתב וז״ל ולענין הלכה אי טעם כעיקר‬
‫דאורייתא או דרבנן על מי נסמ‪-‬ך בואו ונסמוך על‬
‫דברי ר״ת ור״י ז״ל ובעל הלכות והראב״ד שרבים‬
‫הם ואמרו לד״חמיר בשל תורה עכ״ל‪ ,‬משמע דמאי‬
‫דקיי״ל כר״ת דטעם כעיקר אסור מן התודה הוא רק‬
‫לחומרא משום דמחמרינן באיסור חורה לומר טעמו‬
‫של איסור חשוב כמו עיקרו של איסור‪ ,‬אבל היכא‬
‫קפג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬
‫ועל ‪ p‬יבוא בזה דבריו לבבדני להרגיע רוחי ההומיה‬
‫אשר לא תדע מנת‪4‬‬
‫והנר‪ ,‬חפצתי להאריך לבוא כתבים כרגיל אך לא עת‬
‫האסף לגודל חולשתי כידוע גם זד‪ ,‬היה לי‬
‫למעמסה רבד״ ועל כן היו דברי קצרים הפעם‪.‬‬
‫אקוה כי מעכ״ת הרמד‪T ,‬ידי שליט״א ימהר‬
‫ישראל רועלץ‬ ‫להשיבני ולהניח דעתי■‬
‫וד‪,‬רי תשובתי !‬
‫יקרת מכתבו הסוער על סערות ד‪,‬זמ ופגעיו‬
‫הרוחניים בארצנו הקדושה‪ ,‬לנכון קבלתי‪ ,‬קראתיו‬
‫ברגש רב ובלב מלא חרדות‪ ,‬יען כי כל דבריו נאמרים‬
‫באמת ׳הידק‪.‬‬
‫ומר‪ ,‬שפונה אלי לשמוע חות דעתי על השערוריות‬
‫אשד קמו זגהץ להרוס אשיות תורתנו הקדושה‬
‫— וכאילו בשם התורה‪ .‬הנה מה כחי כי ייחל‪ ,‬הן אמנם‬
‫כפי שמדגיש במכתבו ״הייתי מהראשונים בארד‪,‬״ק‬
‫לצאת נגד כת הדיפורם שוודש פורה ראש ולענה ונגד‬
‫היתר פסולי חיתון הקראים ושאר כיתות דומות‬
‫כ״בני ישראל״‪ ,‬״פלשים״ וכדומד‪ ,‬כידוע ומבואר‬
‫כ״ז בספרי״‪ .‬וב׳׳ה לא נשתנתי וככחי ודעתי אז כן‬
‫כחי ודעתי עתד״ אבל דא עקא דאז חיו אתנו אנשי‬
‫אמנה גבורים לעמוד בפרץ ובראשם האחד המיוחד‬
‫שהתייצב לימיני לתמכני ‪:‬בבל תוקף ועוז ה״ה הגאון‬
‫עמוד הועראה רבה של ירושלים הגרצ״פ פרנק זצ״ל‪,‬‬
‫כאשר ג״כ ידוע ומפורסם כ״ז ומתבלט בספרי שחנני‬
‫ה׳ להו״ל‪ .‬וכעת מרוב עוונינו אבדנום ״המר‪ ,‬סעו‬
‫למנוחות ואותנו עזובז לז^סחות״ ונוצר מצב‬
‫עגום שכזה עד שפל אחד שאך מקלו! יגיד לו מכריז‬
‫ואומר זמכי־הרואד‪ ,‬ולפני נגלו פתחי־התודה‪ ,‬ולבן‬
‫נתזעד‪ ,‬מצב כזה שקשה פי שבעה וץתר לצאת במלחמת‬
‫תנופה רוחנית מוצלחת‪ ,‬ושבים על כן בבושת פנים‬
‫לשחר פני ה׳ בעת צרותינו וד״ל‪ ,‬וד‪,‬לואי שאתבדה‬
‫במה שאומר‪ ,‬שבקרוב יתירו רשמית לא רק ״פסולי‬
‫חיתון״ ״בגי ישראל״ ״פלשים״‪ ,‬כי אם גם את‬
‫״הקראים״‪.‬‬
‫אע״פ שכאמור נמצאים אנו לדאבוננו במצב‬ ‫אולם‬
‫של ״בשעת המפזרים כנס״‪ ,‬אבל את פני‬
‫‪r‬יד נפשי כתר״ה שליט״א לא אוכל בשום‬ ‫אהובי‬
‫פנים להשיב ריקם‪ ,‬ולכן אשיב לו בקצרה‪ ,‬דלדעת׳‬
‫מקור הרעה איננו בפרט פלוני או במקרה אלמוני״ אלא‬
‫נובע הוא מזה שלמגינת לבנו הותרד‪ ,‬הרצועה לצאת‬
‫אל ההמונים ולדבר דבל בשם אשר יקראו להם‬
‫תורת־ההיתרים‪ ,‬ולהשמיע מליצות ושדופות כאילו‬
‫זו היתד‪ ,‬דרכם של תנאים קדושי עליץ — ובנימה‬
‫אחת כאילו משמיעים שתנאים קדושים אחרים לא‬
‫היתד‪ ,‬דרכם בכזאת‪ ,‬ומחרים כדואשונים‪ ,‬ולא חלים‬
‫ולא מרגישים את עלבון התורה הגדול וד‪,‬נורא שנוצר‬
‫מזה‪ ,‬הלא אמות הסיפיס של מקדשינו התלמודי נעים‬
‫ומזדעזעים מזה‪ ,‬והקול נשמע מסוף העולם ועד‬
‫מלואים‬ ‫שו‬
‫והגם דרוב פוסקיס מחו לה אמוחא‪ ,‬מכ״מ‬
‫יש לצרף קולא זו לקולא נו״ט לפגם‪ ,‬כמש״בהמג״א‬
‫סי׳ תמ״ז סק״ו דחיטים ושעורים הבאר הוא נוטל״פ‪,‬‬
‫ולקולת השאילתות דחפדן בפסח בששים‪ ,‬ולצרף כולם‬
‫נגד מצות שטחת יו״ט דאורייתא אם לא יהא בעיר‬
‫מים אוזרים לבשל‪ ,‬ויעו ?ל׳תיר לבשל במים הללו‬
‫ע״ י םיגון‪ p ,‬הוריתי כמה פעמים‪ ,‬ומכש״ב אץ‬
‫להחזיק בהם איסור מזמן לזמן עכ״ל הגרח״ב ז״ל‪.‬‬
‫ת שו ב ה זאת מוסיפה משקל לדברינו האמורים בזה‬
‫בפנים הספר‪ ,‬ודברינו האמורים והמובאים‬
‫בפנים מרחיבים ומחזקים את צדדי ההיתר שניתנים‬
‫להאמר בזה‪.‬‬
‫)לסימן מ״ח(‬
‫אני מוצא לנבון ולמועיל לד\סיף לפרסם בזה‬
‫חילופי מכתבים בין ידי״ג המנוח הגאון מזהר״ר‬
‫ישראל וועלץ זצ״ל גאב״ד פעסט‪ ,‬לביני שאבאז״ט‪,‬‬
‫שהיו בשנת תשל״ג אודות כת הפלשים ודומיהן‪,‬‬
‫ופורסמו ע״ג דפי ״המודיע״ בתאריך י״ב אדר״א‬
‫תשל״ג‪.‬‬
‫על של עתה באתי אל מעכת״ר הרמה אשד‬ ‫הנד‪,‬‬
‫זה רבות בשנים עומד לנס על משמרת הקודש‬
‫ועיניו כיונים לתקן ולהיות מגודרי גדר המתפרצים‬
‫בחומת דדת קדשנו‪ ,‬אשר פלצות אחזתני משועלים‬
‫קטנים מחבלים בכרם בית ישראל לעשות תורה‬
‫פלסתר ולהמציא בה חדשות כחפצם ושרירות לבם‬
‫הרע‪ ,‬וכל זה כאילו בשם התורה הקדושה להתיר‬
‫‪« 1‬ולי קהל לבוא בקהל ה׳ ועוז־ ידם נטויה ה' יצילנו‬
‫אוי לדור שכך עלתה בימיו ה' יגדור פרצתיו ופרצות‬
‫עמ‪ 1‬בית ישראל במהרה‪ ,‬אך זאת ועוד אחרת אשר‬
‫רפו ידינו נאלמנו דומיה ומחשים אנחנו בראותינו‬
‫תורה נקרעת לגזרים ואץ לאל ידינו‪ ,‬ועל זאת סוער‬
‫הלב חומה כאחד כי את המוטל עלינו עכ״פ מחובתינו‬
‫עשות להרים קול צעקה גדולה למען ‪T‬עו ביח‬
‫ישראל אשר לבם רד עוד עם קל כי לא אלו המורים‬
‫לעם ה׳ דעת תורה ודבר הלכה‪ ,‬כי אם את אשר‬
‫בידינו לא נעשה מי יודע לאן דברים יגיעו‪ ,‬כי הרי‬
‫כבר עתה רבים חללים הפילה ובמה נציל נפשנו‬
‫בבואנו אל המלך ןביום תוכחה‪ ,‬כי הרי לא עשינו די‬
‫לזעוק ולהתריע בזה‪ ,‬ועל זאת מאד ידוה לבי כי טרם‬
‫ראיתי להמורים בעם דייגי ישראל לצאת חוצץ כיאות‬
‫נגד השערוריות הנוראות זמזור קמו ונהיו להרוס‬
‫אשיות תורתינו הק' ומה נענה ליום דין ותוכחה‪,‬‬
‫אי לזאת מאד עז רצוני לידע דעת ידי״נ וידי״ע‬
‫מה‪ ,‬בי הרי ידעתיו מאד לוחם מלחמת‬
‫ה׳ בגבודים‪ ,‬וכת״ו־ הי׳ מהראשונים באדה״ק לצאת‬
‫נגד כת הריפורם שורש פורה ראש ‪:‬ולענה‪ ,‬ונגד היתר‬
‫פסולי חיתון הקראים ושאר כיתות דומות כ״בני ישראל״‬
‫״פלשים״ וכדו׳‪ ,‬כידוע ומבואר כ״ז בספריו היקרים‬
 ‫ציץ אלייעזר חי״ז‬ ‫טלואים‬
‫)לןנוימן נ״ג אות ב(‬
‫מצאתי גם תשובד‪ ,‬אחת מהגאון הצדיק מודור״ר‬ ‫כעת‬
‫יחזקאל שרגא הלברשטאם ז״ל משתאווי‬
‫שנדפסה בסוף ספר שובע שמחות )אבד״ק סטריזוב(‪,‬‬
‫שהשיב להמוציא לאור אודות אשה שחרשת ג״פ‬
‫מבעלד‪ ,‬שחולה במחלת הנפילד״ והיות ונוכל גם ממנת‬
‫לד‪,‬סתייע לדברינו בזד‪ ,‬בפגים‪ ,‬וקצרה היא‪ ,‬לכן הנני‬
‫מעתיקה בזה במילואד״ וז״ל־ לאשר שקדו חז״ל על‬
‫תקנת עגונות‪ ,‬נתתי אל לבבי לכתוב לך עצה לפי‬
‫דעתי שתוכל לעזור לאחותך‪ ,‬היינו שתסע להר׳ הצדיק‬
‫המפורסם מק׳ גור יצ״ו ותשאל אותו‪ ,‬הלא מד״ש״ע‬
‫א״ע נרואר‪ ,‬שד׳רמ״א מסכים לדעת הרא״ש דאם הבעל‬
‫חולד‪ ,‬נכפה ר״ל כופין אותו לגרש‪ ,‬דהפוסקים כתבו‬
‫דבכל מקום שיש ב׳ דיעזזת והש״ע‪ ,‬חב״י או הרמ״א‪.‬‬
‫הביא דעה ראשונד‪ ,‬בסתם והשניה בשם י״א דעתו‬
‫לפסוק כדעה ראשונד״ ואם הביא שני הדיעות בשם‬
‫י״א דעתו לפסוק כדיעד‪ ,‬השניד״ וכאן הביא הרמ״א‬
‫ז״ל דעת שניהם בשם י״א‪ ,‬ודעת הרא״ש דכופין הביא‬
‫באחרונה‪ ,‬הרי דפוסק כהרא״ש‪ ,‬וגם הב״ש מסיים‬
‫בהרא״ש דאפי׳ תנאי לא מהני‪ ,‬ואם א״א לכופו בדייני‬
‫ישראל שבעוד‪,‬״ר אין ‪ t‬ישראל תקיפד״ נתיר לה‬
‫לקבול עליו בערכאות‪ ,‬כי יכולד‪ ,‬לברר ע״י דאקטורים‬
‫שסכנה לפניה לדוד עמו‪ .‬ואם הערכאות לא ירצו‬
‫לכופו‪ ,‬עכ״פ יפסקו דצריך לשלם לד‪ ,‬דמי מזונות‬
‫בבל שבוע סך גדול כי בכה״ג שד‪,‬יא נולדד‪ ,‬בעשירו!ת‬
‫יכולים לפסוק עשרים רו״כ לשבוע כאשר ‪ T‬עתי‬
‫במדינד‪ ,‬זו שפסקו סך רב‪ ,‬ועי״ז יתרצה לגרש׳דבאופן‬
‫זה יהיה טוב יותר ויהי׳ שפיר אפילו לדעת הסוברת‬
‫שאין כופין!בכרדג מודים דד‪,‬גט כשד כיון שהכפיה‬
‫רק על הממון וכיון שרוצה לד׳ציל עצמו מממון נותן‬
‫גט‪ ,‬ודבר זד‪ ,‬הובא בפוסקים )יעוין בא״ע סי׳ קל״ד(‬
‫שרק לכתחילה טוב לחוש‪ ,‬וכאן כחעבד דמי‪ ,‬לכן‬
‫לדעתי בי הרה״צ תג״ל יגיד לבעל האשך‪ ,‬ואביו‬
‫שיסכימו ליתן גט ברצון‪ ,‬אם לא תעשה כנ״ל‪ ,‬ולפ״ד‬
‫פי מיני ומיני׳ תסתיים מילתא דנא לד‪,‬תיר העלובה‬
‫זאת מכבלי העיגון שהבעל מעגן אותה‪ ,‬שלא‪ :‬כד״ת‬
‫ויודע שלא תדור עמו בשום אופן רק לצערה קא‬
‫מכוון‪ ,‬ומצוד‪ ,‬גדולד‪ ,‬לד‪,‬ציל עשוק מיד עושקו‪ -‬כי לא‬
‫ידעה מהמום וד‪,‬וא הטעה אותר״ ועתד‪ ,‬כי א״א לד‪,‬‬
‫לדור עמו‪ ,‬אם הי׳ רוצה לעשות כד״ת צריך לגרשה‪,‬‬
‫מצוד‪ ,‬עלינו לעזור לה כפי האפשר‪ ,‬עפ״י תורתינו‬
‫הקדושד‪ ,‬עכל״ק‪.‬‬
‫הרי לנו תניא דמסייעא נוסף לדברינו האמורים‬
‫בפנים הוא הגד‪,‬״צ משינאווי ז״ל‪ ,‬וחזינן דדעתו‬
‫הגדולד‪ ,‬בכגץ זד‪ ,‬היא‪ ,‬דמעיקרא דדינא אפשר לכוף‬
‫מד‪ ,‬ממש‪ ,‬ואפילו לפגות לערכאות לשם כך‪ ,‬כי‬
‫הכרעת הלבד‪ ,‬בדין זה הוא כד״י״א בתרא שברמ״א‬
‫דכופץ‪ ,‬ורק כשמאיזה סיבד‪ ,‬לא יוכלו לכוף‪ ,‬וגם‬
‫בערכאות לא ירצו לכוף‪ ,‬אזי ס״ל דמותר יבשופי לכופו‬
‫שר״ ת‬ ‫קטד׳‬
‫סופו‪ ,‬והתורה חגרת שק ומתפלשת באפרים‪.‬‬
‫ו מ ג ו כן מדברים על רבותינו ומאורינו הגחלים‬
‫בעלי השז׳׳ע ונו״כ !מסוללי מסילות ההלכה‬
‫בשפה הנשמעת כדבר איש אל רעהו‪ ,‬ולא חשים‬
‫ומרגישים אפסיותם כלפי ענקי דורות אלה׳ ואה‬
‫ה״דע הפני מי אתה עומד״‪ .‬ומה איפוא הפלא ‪m‬‬
‫המוני העם של המחנד‪ ,‬החילוני עונים אחריהם אמן‪,‬‬
‫וקוראים כלפי נושאי דגל התורה האמיתיים את הקריאה‬
‫האפיקורסית של ״מאי אתני לן הנהו רבנן מעולם לא‬
‫תכסנו בושה בשמענו כמעט‬ ‫שרו לן עוחבא״‪ .‬ואיך‬
‫השכם וד‪,‬ערב כבלע את הקודש בהשתמשות בשמותיהם‬
‫הקדושים של רבי־החובלים של מקדשנו התלמודי‬
‫לצורך הכרזותיהם לכבוד עצמם ועושים אותם ממש‬
‫כאסקופה נדרסת רח״ל‪.‬‬
‫ע ל דא הוא דבעינן למיבכא‪ ,‬על כי נוטל כובד‬
‫הראש של ההוראה מבית חיינו‪ ,‬ומורא!‬
‫שמים לרבות תלמידי חכמים המה ״ארזי הלבנון‬
‫אדירי התורה״ לא יעלה על ראש‪ ,‬וקדים בנו ממש את‬
‫הנאמר בחז״ל על דור עקבתא דמשיחא‪ :‬״חכמת‬
‫סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא‬
‫נעדרת״ וקטיגוריא בתלמידי חכמים וכפירש״י ז״ל‬
‫)בסוף כתובות( ״הרבה מסטינים ומלמדים חובה‬
‫יע מח עליהם״‪.‬‬
‫ל כן נגד כל האמור צריכים לצאת במלחמתינו‬
‫הרוחנית‪ ,‬ובהשכל ודעת‪ ,‬ולשוב להחדיר בין‬
‫ההמונים הרחבים דעת־תורד‪,‬־האמיתית‪ ,‬ובדברים‬
‫היוצאים מן הלב דלמעשה ייעשו בסופו של דבר‬
‫המכריזים על ״היתרים״ זולים גם בעיני שומעיהם‬
‫השותים כעת בצמא את דבריד״ם‪ ,‬בבחינה של ״מהדי‬
‫שקרי אאוגרייהו זילי״‪ ,‬ולצאת בקריאה גדולד‪ ,‬ונלהבת‬
‫ובקול נגיד !מצוד‪ .‬לאסור איסור לד׳וציא את התודה‬
‫לרחובה של עיר‪ ,‬ומלצאת אל הד״מונים — כאילו‬
‫ובחסותד‪! — ,‬בהכרזות נבובות ושדופות קדים של‬
‫מתירי־איסורים׳ ובשימוש לרעה בשמות קדשם של‬
‫הראשונים כמלאכים‪ .‬ומזקנים נתבונן‪ ,‬דמעולם לא‬
‫ראינו מפוסקים אמיתיים חדורי דעת תורה שיקלו‬
‫ראשם להעלות על שפתותיהם נוסחאות צורמות כאלד‪.,‬‬
‫חתוורה היא תורת חיים שנתנד‪ ,‬לנו מן השמים באור‬
‫פגי ה׳ ולנצחים‪ ,‬ומקפת את כל החיים ובעיותיה‬
‫בכל הדורות‪ ,‬ויש לשומרד‪ ,‬בטהרה בנרתיק־ קדושה‪,‬‬
‫ולד‪,‬שתמש בה ברתת ובזיע מדי םואונו לפתור לאורד‪,‬‬
‫בעיות החיים‪ ,‬ובאופן שירגישו במוחש שההוראות‬
‫ממקום קח ש יהלכון‪ ,‬לכן כל זר לא יקרב אליה‪ ,‬ואז‬
‫רק אז חפץ ה׳ בידינו יצליח להחדירה בקרב כל המוני‬
‫פית ישראל די בכל אתר ואתר‪ ,‬ולד‪,‬עמיק בקרבם את‬
‫ההכרה הברורה כי אמנם אין אומתנו אומד‪ ,‬אלא‬
‫בתורתיזע‬
‫הכואב כאב עלבון התורה ומצפדי לרוממותד‪,‬‬
‫י ח דו נצח אליעזר יהודה ורלדינברג‬
‫קפה‬ ‫ציץ אלי׳ע‪t‬ר חי״ז‬ ‫מלואים‬ ‫ש ו״ ת‬

‫לאסור ולכן כתב סברתו בסתם‪ ,‬ובדץ הטלטול לא‬ ‫בדרך ברירה‪ ,‬דהיינו לחייבו במזונותיה בסטם ג חל׳‬
‫דיבר מזה שים‪ ,‬ודיבר נמה רק ל ק ^ בסי׳ ש״ח‪ ,‬ובכאן‬ ‫והוא כאשר ירצה להציל את עצמו מהטטון יתרצה‬
‫הכריע מ ה להיתר בד״יות ויש מקום להסתפק מ ה‬ ‫ליתן גט‪ ,‬ושבכה״ג יודו שמותר לעשות ‪ P‬א פי א‬
‫ולומר נם שאפי׳ להרמב״ם יהא זה מותר‪ ,‬וכפי באמת‬ ‫הסוברים שאין כופין‪ ,‬ואין לחוש לכך אפילו לכתחילה‪,‬‬
‫כותב לד״כריע בכזאת גם אליבא דהרמב״ם בביאורי‬ ‫כי כבדיעבד דמי‪.‬‬
‫הגר״א שם בס״ק ק״א יער׳ש ואכמ״ל יותר־[‪.‬‬ ‫ו ר ק מה שמסתמך ואזיל ע ״ז מפני שהכרעת הפום׳‬
‫כמו כן מה שמשתמע לכאורה רמיזא בהמשך דבריו‬ ‫שכשהרמ״א מביא ב' דיעות בשם י״א דעתו‬
‫של הגה׳׳צ מ שינמזי שביאר כאילו טעמא‬ ‫לפסוק כדיעה השני׳ וכאן הביא הרמ״א ז״ל באחרונה‬
‫דמילחא מ ה מפני שסכנה לפניה לחר עמו‪ ,‬ושהוא‬ ‫דעת הרא״ש דכופין‪ .‬הנה לדעתי דמשום זה בלבד‬
‫זה מפני שזה חולי המתדבק‪ ,‬הנד‪ ,‬בפנים בררתי‬ ‫אין עוד כדי הכרע כאשר הבאתי בפנים דמצינו‬
‫וד‪,‬וכחתי דלא כן הדבר‪ ,‬וד‪,‬דיעה הסוברת לכוף‪ ,‬הוא‬ ‫שהפוסקים מסתפקים בהך כללא׳ בהיכא שהרמ״א‬
‫זה מפגי עצם המום שגדול הוא ואין לסובלו כדיעו״ש•‬ ‫כותב בלשון י ״א וי״א אם דעתו להכריע כי״א קמא‬
‫ושחייב לכו״ע במזונותיה גם כשהיא בנפרד ממנו‪,‬‬ ‫או כי״א בתרא‪ .‬אך אבל הכא מצינו א להרמ״א‬
‫ביררתי מזה בספרי שו״ת ציץ אליעזר חט״ז‬ ‫שהפריע מפורשות כי״א בתרא כי כך פוסק בפשיטות‬
‫סי׳ מ״ו‪ ,‬וג״כ בדיוני במקרה של נכפה יעו״ש‪.‬‬ ‫בסי׳ קי ״ז סעיף י״א דמחלת נפילה הוא מום גדול‬
‫אשר אי א היה באיש היו מ פין אותו לגרש‪ .‬וסתבתי‬
‫וכמו״כ יעוץ בספרי צ״א ח״ד סימן כ״א אות י״ג‬
‫מזה גם בח״ו סי׳ מ״ב פ״א ע״ש‪ .‬ולפלא על הגאון‬
‫מה שביררתי גם זאת שבאופן הנ״ל של‬
‫משינאווי שלא הרגיש מזה‪.‬‬
‫חיוב מזונות‪ ,‬רבדרד ברירה‪ ,‬לא נקרא כפיר״ ועוד מזה‬
‫] אג ב אודות כללי השו״ע בזה וכיוצא בזד« נזדמן‬
‫בחלק ו׳ סימן מ״ב פ׳׳ג אות ג׳ ע״ש‪ ,‬וכך מבאר גם‬
‫לידי סמוך לכתבי הנז״ל‪ ,‬כי בעת שנתתי‬
‫הגאון הגדי״א ז״ל מקזפיונא בספרו שו״ת עץ יצחק‬
‫השיעור בה׳ שבת לפני שומעי לקחי בביהכ״נ בבתי‬
‫השני סימן ל״ג ״עו״ש‪.‬‬
‫הוהאדנא נתעוררתי ונתלבטתי בהלכה אחת בדברי‬
‫לבסוף ‪ p‬הראוי לצטט הקטע שכותב בשו׳״ת אמרי‬
‫המחבר מרן הב״י ז״ל‪ ,‬לפי מה שמוסכם בדברי‬
‫יושר ח׳״ב סי׳ קי׳״ט שציטטתקו בפנים‪ ,‬וז״ל‬
‫הפוסקים דכשכותב שתי סברות אחת בסתם והשניה‬
‫באות ג׳ ‪ t‬ועוד נראדי דמומץ כאלו כפי דברי הרופאים‬
‫בלשון יש אומרים שדעתו כסברת הסתם )יעוין בשדי‬
‫בגב״ע הוא ענין חולאת העצבים והמוח‪ ,‬וידוע שמחלה‬
‫חמד כללי הפוסקים סי' י״ג אות ח׳ יעו״ש( והנה‬
‫זו מתחזקת בכל פעם ביותר‪ ,‬א״כ ל״ש בזה כלל סבר‬
‫מצינו א בנוגע אם ‪,‬מותר להביט ס מ ט חלו׳ ב )כלי‬
‫וקיבל אף בידע בשעת נשואץ כמבואר מדברי השט״מ‬
‫של חוזי כוכבים( בשבת‪ ,‬ד מי׳ ש״ז סעיף י״ז פוסק‬
‫כתובות ד׳ ע״ז בהא דאמרו שם ׳במוכה שחין דאף‬
‫וז״ל ! אסור ללמוד בשבת ויו״ט זולת בד״ת ואפילו׳‬
‫שידעד‪ ,‬מ פין ‪ wxt‬להוציא משום דממי׳קתו וכו׳עיי׳״ש‪.‬‬
‫בספרי חכמות ‪ y m‬ויש מי שמתיר וע״פ סברתו‬
‫וככר‪ ,‬משתקפת המצהעת של זאת המוזלד‪ ,‬גם במקרה‬
‫מותר להביט באצטרא׳ב בשבת עכ״ל‪ ,‬לפי הכלל‬
‫המיוהד של נידוננו‪.‬‬
‫האמור יוצא לנו שדעת המחבר להכריע בזה אזיסור‬
‫)לסימן ס‪-‬ו פרק ב׳ סוף אות ז׳(‬ ‫שאסור להביט באצטרלו׳ב בשבת‪ ,‬וכן להפכה ולטלטלד״‬
‫שהרי את הדיעה שאסור ללמוד בשבת בספרי חכמות‬
‫של ״נעשד‪ ,‬לנו שם״ כבר דחף לשעבר את‬ ‫והיצר‬
‫הוא כותב בסתס‪ ,‬ואת הדיעה השניה המתרת הוא‬
‫כמד‪ ,‬מרופאי ביה״ ח ״הדסה* לד‪,‬שתיל כליות‬
‫מ תב רק בלשץ ׳״ויש מי שמתיר״‪,‬ודק ע״פ היש מי‬
‫של יהודי שנרצח בידי ערבים בגופד‪ ,‬של ערב ‪T‬ו אוהדת‬
‫שמתיר הוא שכותב שלפיה מותר להביט באצטרלו׳ב‬
‫אש״ף‪ .‬ואו פרסמתי בקשר לכך מאמר מעל דפי‬
‫בשבת‪ ,‬ואם ‪ p‬דעתו להכריע מ ה לאיסור כסברת‬
‫״ד‪,‬מודיע״ ועש״ק כ״ח שבט תש״מ ״תשובד‪ ,‬לרבים״‬
‫הסתם שמביא‪ ,‬דלא כן מצינו לו להמחבר ז״ל לקמן‬
‫ואני מוצא תועלת להדפיסו כאן‪— :‬‬
‫בסי׳ ש״ח סעיף נ׳‪ ,‬דשם פוסק בזה בזה״ל* החשב״א‬
‫״ ה מ ע ש ה הבורא של זעצאת הכליות מגופת הנרצח‬ ‫מתיר לטלטל האצטרלו׳ב ‪,‬בשבת וכן סגמיי החכמות‪,‬‬
‫הקדוש יהושע סלומד‪ ,‬הי״ד וד״שתלתן )או‬ ‫ו א ע ת הרמב״ם יש לד‪,‬סתפק בדבר עכ״ל• ומדד‪,‬קדים‬
‫אחת מהן( בגופה של ערביה אוהדת או משתייכת‬ ‫בתמדונה לכתוב הדיעה המתרת היא דעת הרשב״א‬
‫לפנופיות המרצחים הוא מעשד‪ ,‬שפל ומשפיל קורע‬ ‫משמע דס״ל להכריע דד״יא העיקרית ומותר להביט‬
‫לבבות רבים מבית ישראל‪ ,‬ומחריד ומזעזע כל בעל נפש‬ ‫ו ‪ p‬לטלטל האצטרלו״ב בשבת‪ ,‬ובפרט שאפיא אליבא‬
‫ושאר רוח על עמקי מעמקיו‪ ,‬נפשו העדינה כאילו‬ ‫דהרמב״ם הוא רק מסתפק ובא מ ה אם אסור או לא‪,‬‬
‫שומעת קול הד״רוג הזועק מן האדמה על ההתעללות‬ ‫אם לא שנאמר שהמחבר לא ס״ל כדברי ההגה בסי׳‬
‫בו על ידי מרחמי היהודים כביכול לאחר הרצחו בידי‬ ‫ש״ז ששילב יחד דין הד‪,‬בטד‪ ,‬ודין הטילטול‪ ,‬אלא‬
‫בני עולה‪ ,‬ועל גרימת העול א שלא ניתן לתיקון‬ ‫שחלק את זה לתרתי‪ ,‬ובדין ההבטה הכריע כהרמב׳׳ש‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫מלואים‬
‫על ידי אלה המשתייכים לעם הנרצח עוד לא ברא השטן‪.‬‬
‫ונדמה שאין לו כמעט אח וריע בהיסטוריה‪ ,‬ואיה‬
‫סופר ואיה שוקל שיוכל לתז»־ תוצאות זרות המקרה‬
‫על צבעיו הטראגים הנכונים ?‬
‫אך הבל יהמיון ופטומי מילי כעלמא נינתו לבוא‬
‫)כפי שמנסים( ולתת למעשר‪ .‬הנתעב סמוכים כל שהם‬
‫שהם להצדקת המקרה לאל כשם שמחללים למעשד‪ .‬את‬
‫השבת גם עבור פיקו״ג של אינו ‪ p‬בדית‪ ,‬והוא כעוקלא‬
‫לדנא‪ ,‬דכאן לא שי ‪; T‬נימוקי האיבה וכל הכרוך בכך‬
‫הנאמרים לגבי שבת אשר המדובר הוא לגבי הגשת‬
‫עזרד‪ .‬רפואית ורגילה ומקובלת ומסורה בידי כל רופא‪,‬‬
‫דבר שאין להחיא בשום פנים לאל כגמ נידונ ס הברוך‬
‫בחזרה אוזרי הזדמטיות של מקרים נדירים והקשור‬
‫עם מציאת צוות של רופאים טיזחדים מחפשי שם‪ ,‬ועם‬
‫התמצאות ־ממחרת‪ ,‬ומוגבל ומוצמד גם עם קבלת‬
‫הסכמות שונות גם לפי החק‪ ,‬באופן שאופשר בקלות‬
‫לאשתמוטי מזה בלי הרגשדי‪ ,‬כל שהיא דבלי שיצטרכו‬
‫אפילו למצוא כל אמתלא על כך )עיין ע״ז כ״ו‪ ,‬ועוד(‪,‬‬
‫ובפרט כאשר גם חביים מכד‪,‬ניהם של או״ד‪ .‬מתנגדים‬
‫לסוגי הצלות כאלד‪) .‬יעויין בדדמה לזה בשו״ת גנת‬
‫וורדים חאו״ח כלל ג׳ סימן א׳ יעו״ש(‪.‬‬
‫קשה להעלות על הדעת שזמן ידים יהודיות העבירו‬
‫עליהם את הדרך וביצעו בדם קר אות המעשה‬
‫הרע הזה‪ .‬ועוד בלי כל נקיפת מצפון ? ואם למגינת לב‬
‫כן הדבר שרופאים יהודים ביצעו זאת׳ ואינם מתחרטי׳‬
‫על מעשיהם‪ ,‬אין זה כי אם שהלהיטות אחרי ״הנעשה‬
‫לנו שם* הוא שגרם להם זאת להעסירם על דעתם ועל‬
‫דעת קונם׳ ועטו אל השלל מבלי שהות רגע קט להתבונן‬
‫על הסיבה ועל המסובב ‪.‬ולמשול ביצרם לבא חשבון‪ ,‬ואם‬
‫ככה הדבר הרי זו הוכחה חותבת לאימות הטעג׳ הנשמעת‬
‫מפי רבים וטובים אישי תורה ואנשי מדע על סוגי‬
‫הד‪,‬שתלות האלה ממתים לחיים‪ ,‬באשר כי ל!א יצויר‬
‫שלא יקרה לא פעם שהרופאים המבצעים זאת כדי‬
‫שיהיו יותר בטתזים בהצלחת משימתם ורכישת שם‬
‫גדול במהנה הרופאוים‪ ,‬ימהרו לבצע את הדבר עוד‬
‫טרם יציאת הנפש תוך סינודר וטסוד‪ .‬של קביעת המות‬
‫הקליני‪ ,‬וד‪,‬רי ההלכד‪ .‬הפסוקה היא ‪ :‬המעצים עם‬
‫יציאת הנפש הדי זה שופך דמים‪.‬‬
‫ע ל אלה אני ברכיה‪ ,‬שבפחזותם של הגורמים ומבצעי‬
‫הניתוח וד‪,‬השתלה הנתעבת הזאת גרמו לצער‬
‫ולכאב בל ישוער לנרצה שחטאו כלמיו בכפלים וד‪,‬וכד‪,‬‬
‫בבית אויביו וגם כבית אוד״ביר‪; ,‬ונוסף לגזירה האיומה‬
‫על נשמתו שאינה מוצאת את תיקונה כ״א בדם שופכיו‬
‫או במלאות שנות חייו שהיה אמור ומעזתד לחיות עלי‬
‫אדמות‪ ,‬כי א ע ליודעי חן‪ ,‬גזלו גם מגופו‪ .‬את שלימות‬
‫מנוחתו האחרונה‪ ,‬וכליותיו שהיו יועצות לתורה וליר״ש‬
‫בהיותך בן י שיבה)עיין ברכות ם ״א(‪ ,‬הועם זהבם ונשתנה‬
‫כתטם הטוב בד‪,‬שתלתם‪ ,‬על אפו וחמתו‪ ,‬בגופה כזאת‬
‫שיד‪,‬יו בגרמתה מבאן ואילך יועצות לרעה׳ אימד״‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קפו‬
‫•ואיננה מוצאת מנוח לה‪ ,‬כי משווע הזא עד לשמים‬
‫ויורד חדד״ בטן ולס‬
‫והןמעש!ה הוא מעשה הנוגד את כל כללי ההלכה‪ ,‬ושום‬
‫הלבשה ממחצלות המדע והרפואה לא‬
‫תועיל לחפות על כך‪ ,‬וזפוגע גם‪ ,‬ולו געקיפין‪ ,‬ביהוד‬
‫האמונה הישראלית אשר היא חלע מנשמת האדם‬
‫הישראלי ו!ממנה הוא ניזון‪.‬‬
‫ע;ל פי הדין עבדו ובביצוע מעשה נתעב זה על כמה‬
‫איסורים‪ ,‬והמד״ ניוול המת‪ ,‬מניעת חלקים מהגוף‬
‫מהבאתם לקבורה‪ ,‬איסור הונאה מטת‪ .‬ובפנימיות של‬
‫אלו ההלכות חסויות כבוד הצלם האלקי שבאדם‪ ,‬חילוק‬
‫כבוד לגוף המשמש נרתיק לנשמה‪ ,‬ואמונה עמוקה‬
‫בעולם התחיה‪ ,‬כפי שמתוארי' בספרי רבותינו הקדושי'‪,‬‬
‫ומושרשת עמוק‪ ,‬עמוק בלב כל איש ישראלי ‪.‬באשר‬
‫הוא ישראלי‪ ,‬כי‪ :‬״גם חשך לא יחשיך ממך ולילה‬
‫כיום יאיר כחשיבה כאורה‪ .‬כי אתה קנית כליותי‬
‫תסוכני בבטן אמי״ )!תחלים קל״ט(‪.‬‬
‫ה א מו ר הוא גם כשלא נכנם בבאן לבעיות החמורות‬
‫הכלליות המקוננות בקרב אישי התודה לעצם‬
‫ביצוע סוגי השתלות כאלה הגובלות לא פעם בקירוב‬
‫מיתה כאשר מבצעים זאת עם קביעת מות קליני בלבד‪,‬‬
‫והגורטות במקרים רבים גם יסורים לתורם ע״ י הארכת‬
‫יציאת נפשו ע״י אמצעים ומכשירים מלאכותיים עד‬
‫שד‪,‬כל יהא מוכן לביצוע )יעוין בשו״ת אגרות משד‪.‬‬
‫חיו״ד ‪ pr'n‬סימן קי״ד‪ ,‬ובספרי צ״א חי״ג סי׳ צ״א(‪.‬‬
‫ה מ ת חנו חפשי מן המצוות‪ ,‬ואיננו מחויב בהם אפי׳‬
‫במקום שגובל הדבר בפיקוח נפש‪ ,‬ולכן גזילת‬
‫העני — הוא המת _ בבתיהם של אלו שביצעו זאת‬
‫וגזלו חלקים מגופו‪ ,‬ומידם תדרש צעקת הדל אל דר‬
‫על כך‪.‬‬
‫כשם שלא יעלה על הדעת להוציא בליה מגופו של‬
‫אדם חי בניגוד לרצונו‪ ,‬ואפילו כשזה נוגע‬
‫לפיקף'נ בהצלת של אדם אחר ע״״כו‪ ,‬ואפילו כשבטוח‬
‫הדבר במאה אחוז שלא תגרם לו כל סכנה בד‪,‬וצאת‬
‫האבר ממנו‪ ,‬והוא נגד חק התורה שדרכיה דרכי נועם‬
‫)יעוין שר׳ת רדב״ז ח‪,‬״ג סי׳ תרכ״ז(‪ ,‬גם נוגד הוא את‬
‫החק הא|נושי‪ ,‬ואין גם כל מצוה על כך )יעוין שו״ת מנחת‬
‫מנחת יצחק ח״ד‪ .‬סימן ז׳‪ ,‬וצ״א שם(‪ ,‬כך אין להעלות‬
‫על הדעת לבצע בכזאת בגוף אדם מת באשר נטלד‪.‬‬
‫ממנו כח התגובד״ וגם המוסר האנוש‪.‬י מתקומם נגד זה‪.‬‬
‫ובמקרה שלפנינו נעלה מכל ספק שהנרצח הקדוש‬
‫הי״ד לא היה מסכים בשום פנים ואופן והיה מתנגד‬
‫תכלית ניגוד שיוציאו ממנו כליה וישתלוה בגופד‪ .‬של‬
‫ערביה‪ ,‬ומה גם להתגרות כזאת להשתילה לשכזאת‬
‫ממשפחה המודהה עם רציחתו‪ ,‬ובהיותה אוהדת לארגון‬
‫המרצחים שרצחוהו‪ ,‬היש לך לועג לרש גדול מזח?‬
‫לרצחו ואחר כך לתת לחם שגם ירשו חלק מעצמיותו ?‬
‫ובמלים פשוטות‪ :‬להאכיל למרצחים את קרבנם וכדי‬
‫להחיות נפש א׳ מהם‪ ,‬התעללות מחרידד‪ .‬כזאת‪ ,‬וביצועה‬
‫קפז‬ ‫ציץ אליעזד חי״ז‬
‫ועה כקיבא עליהם כל החוקים !יען שכל אנשי המדינה‬
‫בוחרים צירים לבית הנבחרים ושולחים אותם לתקן‬
‫לד& תקנות טובות ומועילות‪ ,‬אשר על כן בדברים‬
‫שבממון אף שהוא היפך מד״ת יש להם הכה והעת לתקן‬
‫תיקון המדינה‪ ,‬וכל מה שעשו הנבחרים נחשב כמו‬
‫שעשו הקהל בעצמם תקנה דשלותו של אדם כמותו‪,‬‬
‫וכמו‘״ כ מצינו בחו״מ סימן ל״ה סעיף י״ד ברמ״א שם‬
‫דאף דאשה פסולה לעדות‪ ,‬כ״ז רק מדיגא אבל תקנת‬
‫קדמונים דבמקום שאץ אנשים מצוים גם אשה כשירה‬
‫לעדוח^ ומעתה אף שעפ״י דתוה״ק הדין עם המשכיר‬
‫עכ״ז בדורינו מכח דדמ״ד הדין עם השוכר יעו״ש‪.‬‬
‫חזרי ככל החזיון הזה ניתן להחיא גם עם השוכר‬
‫שבנידועו‪.‬‬
‫כמו כן יעוין מה שמאריך בזה גם בספר שו״ת חבצלת‬
‫השרון חחו״מ סי ‪ p‬ח׳‪ ,‬ואם ומתי חל בזת דד״מ‪,‬‬
‫וכן ח בדבריו לוומר דהיכא דאיכא ספק בדינא דמלכותא‬
‫דהוי זה כמו ספק תקנה דאוקמינן אדינא‪ ,‬ונו״ב בדברי‬
‫האמרי יושר ם ה יעת ש ]ויעוין מ״ש מזה גם בספרי‬
‫שו״ת צ״א ת״ד סימן כ״ח חז״ה סי ^ ל׳ יעו״ש[‪,‬‬
‫ואודות ספק בתקנה שכתבנו שיש לאוקמא אדינא‬
‫אצטט עוד מ״ש בקשר לזה בשר״ ת אמרי‬
‫םיינה להגאון מקאליש ז״ל בחלק התשובות בסוף חיו״ד‬
‫סימן ו׳‪ ,‬וז״ל על נידוטי שם! וזע* אם יהיבנא דיש‬
‫ספק אם איבד זכותו עפ״י התקנות‪ ,‬הא ספרן פתיחין‬
‫דכל ספק טתקנה אוקימגן על הדין ובו׳ ולדעת רוב‬
‫הפוסקים כל ספק כתקנה זמלינן כתר ד״ת אף להוציא‬
‫מ ‪ T‬המוחזק וכד‪ ,‬ועיץ בספר מחנה אפרים דיני גב״ח‬
‫סי ^ א׳ דאף לד&וברים דאק מוציזמ■ ממח בספק‬
‫בתקנה הוא דוקא תקנות חז״ל דאלימא טובא דברי‬
‫סופרים זמזור כת להם לאפקועי ממונא‪ ,‬ואף כספק‬
‫שיהיה בתקנתם ראוי שלא לתוציא מיד המוחזק‪ ,‬אבל‬
‫תקנות כני העיר שמתקנים איזי׳ שיני ם לפי ראות‬
‫עיניהם ת ד דור ומנהיגיו בכה״ג ודאי דאין כח‬
‫ביד שום אדם לבטל ד״ת מפני ספק תקנתם עכ׳״ל‪.‬‬
‫זדון מינה ואוקי באתרין‪.‬‬
‫תיקון טעות‬
‫סדף קנ״ג שורה ראשונה של הטור הראשון מיותרת‬
‫ונשתרבבה לכאן ממקו״א‪ ,‬ויש להעביר‬
‫עליה קו‪ ,‬ואז יבוא לנכון הקשר והמשכיות מעמ׳ הקודם‪.‬‬
‫מלואים‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לשור‪ .‬ו א־צ^ ל״ע׳ היש מכאוב יותר גדול ממכאוב‬
‫מ ה אשד עוללו א ? האין זה לעג שמגי לו ולכל המקודש‬
‫לנו? דהאין מקורן בכפירה וטזש■ בנצחיות אומתינו‬
‫תורתנו ואמווגתנו‪ ,‬׳ולעג על דברי חכמים חכמי הדורות ?‬
‫ברור איפוא כי שום מטגרת רבנית לא תוכל עפ״י הדין‬
‫לתת כל חיפוי שהוא על כך‪.‬‬
‫אין לנו לחטט בנסתרות אשר רק לה׳ המה‪ ,‬הוא החופש‬
‫כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב‪ ,‬והוא היודע רזי‬
‫עולם ותעלומות סתרי כל חי‪ ,‬והנגלות לנו ולבןנינו עד‬
‫עולם הוא רק לעשות את כל דברי התורה הזאת‪ ,‬היא‬
‫תורת סיני‪ ,‬והתורה הזאת מלמדת אותנו כי אסור וגם‬
‫מוקצה מן הדעת לבצע מעשים כאלה‪ ,‬וכי הורגים המה‬
‫ממסגרת הרשות של ״ורפא ירפא״ שנתנה לרופאים;‬
‫״ ב עון חיים מתים מתחטטין״ )יבמות ס״ג‪ ,(:‬שחיתות‬
‫הדור ׳וכריתת האמונה מפי רבים בגרמת החינוך‬
‫הקלוקל‪ ,‬היא שהביאה להתדרדרות כזאת לבצע חיטוטי‬
‫משכבי מנורה משפלת ומושפלת מ אונ‬
‫אכן נבלה נעשתה בישראל‪ ,‬ואין לעבוד לסדר היום‬
‫עד כי יובטח ש!מקרה מזעזע כזה לא ישונה עוד‬
‫בקרב בית ישראל״‪.‬‬
‫)לסינון ס״ח סוף אות א׳(‬
‫וי עוין בס׳ אהל יהושע)באמבאך( סי׳ י׳ שנשאול נשאל‬
‫אודות חק שכירות בתים שלא יוכלו להוציא‬
‫את הדייר גם עם כלות זמן השכירות‪ ,‬אם חל על זה‬
‫דרמ״ד‪ .‬והשיב שלא חל היות שעפ״י ד״ת שייך כבר‬
‫למשכיר‪ ,‬ויש בזה משום גזל‪ ,‬ובדומה למ״ש הש״ך‬
‫בכמה מקומוו^ וכן התומים ס^ימן ס״ח וע״ג דלא‬
‫אמרינן בבה״ג דדמ״ד‪.‬‬
‫אולם בסימן שלאחריו )בסימן י״א( בתשובה מבן‬
‫המחבר‪ ,‬לאחר שמצטט מה שפסק בזה אביו‬
‫יהושע‪ ,‬כנ״ל‪ ,‬מוסיף וכותב וז״ל ; אולם שמוע‬ ‫הבעל‬
‫שמעתי מאחי הדוב הגדול שליט״א שאאמו״ר זלד‪,‬״ה‬
‫חזרי מזה‪ ,‬וזמזר לי!מילחא בטעמא כי דברי הש״ך לא‬
‫נאמת רק בדורות הראשונים שכל נמוסי המלכות‬
‫נחתכו ונקבעו רק ע״י המלך ויועציו‪ ,‬משא״ב בדורות‬
‫הללו שכל מדינה יש לה בית נבחרים מכל המדינה‬
‫)פארלאמענט( וכל החוקים נחתכים עפ״י הנבחרים‬
‫האלה מעתה כל מה שעושים ומתקנים לטובת המדינה‬

‫מפתחות‬
‫תורת ה אד ם מ ת ר המפר שים‪ .‬ה‪ .‬ה א ם‬
‫האנ שי ם שלא מכירי ם א ת החול ה‬
‫א ת ה חו ל ה מ ק רוב יכולי ם לפי‬
‫הה תר שמו ת ל דון ולקבוע אם הו א‬
‫בעל מד רג ה או לא‪ .‬ו‪ .‬אד ם שמכיר‬
‫בע צ מו ש איננו בעל א מונ ה מו של מ ת‬
‫ע ד כ מ ה צריכה להיו ת ה ש תדלו תו‬
‫בחיזור א חר רופ א ורפו או ת‪ .‬ו ע מן‬
‫חיזור א חרי הנז׳ בדרר כלל‪ ,‬ו אופן‬
‫החיזור‪ ,‬ו שיהא לבו ל שמים ול א‬
‫להסיר ב ט חונו בו‪ .‬ו הנ הג ת הרופא‬
‫בזה‪.‬‬
‫סי מן ג‪ .‬בענין א מיר ת תחלים בלילה‪ ,‬ו א ם‬
‫נ״ר בכלל מקרא ותו שב״ב‪ ,‬ו שיטת‬
‫הרמב״ ם ובירור שיטת רש״י‪.‬‬
‫או דו ת הו צ א ת הציציו ת של הטל‪-‬ת‬
‫קטן מחוץ לבגדי ם ו א ם ני תן הר שות‬
‫ל ת ת הורא ה ל אד ם ה מ תנ הג ללכת‬
‫כ שציציו תיו מחוץ ל בגדיו שי שנה‬
‫מבגדיו‪.‬‬ ‫בפני ם‬ ‫להכניס ם‬ ‫מ מנ הגו‬
‫הא שכנזים‬ ‫ב• בירור מיסת הפוסקים‬
‫והספרדי ם ב הנד‪.‬‬
‫מי שנופל א צלו תכופו ת הטלית גדו ל‬
‫שעליו א ם י ש הי תר שלא יצטרך‬
‫בכל פע ם שלוב שו בחזרה לברך‬
‫עליו‪ ,‬ו א ם יעו חילוק בין איכ א‪ .‬ט׳ ק‬
‫עליו או לא‪ ,‬וכן אם הו א ב שעת‬
‫תפל ה או שלא ב שע ת תפלה‪.‬‬
‫א‪ .‬בה איסור לה שבע בדבר אחר עם‬
‫שמו י תעלה‪ ,‬ו אי ך אלי שע והא שה‬
‫ה שונ מי ת נ שבעו בכזא ת‪ .‬ב‪ .‬א ש ת‬
‫א לי הו הנ בי א או של ריב״ ל אי הי תה‬
‫מו ת ר ת להנ שא לעל מ א‪ ,‬ו א ם גם‬
‫בצדיקי ם נ א מ ר ב מ תי ם חפ שי ממצוות‪.‬‬
‫ובה א ד ר בינו הקדו ש הוה א תי כל‬
‫בי שמ שי לבי תי ה ופוטרם בקידו ש‬
‫היום‪ ,‬וחילוק בין א ם ה ה תגלו ת הי א‬
‫בגופו הזך או בנ שמ תו בלבד )ובחזר‬
‫וחי ה ע״י נ בי א ו כ דו מ ה כ ת ב תי בספרי‬
‫צ״ א חט״ז סי׳ כ״ד‪ ,‬ועיין ג ם ב או צ״פ‬
‫סימן י״ז סעיף א׳ סק״ב‪ .‬ו כ ע ת ראי תי‬
‫מ״ ש בז ה ג ם בספר דגל מ חנ ה אפרי ם‬
‫קפח‬
‫פתח השער‪.‬‬
‫סימן א‪ .‬א‪ .‬ב מנזזג לברר במוצ ש״ק ברכ ת‬
‫ב שמים על הד ס של לולב‪ ,‬וא ם‬
‫ה מנ הג הו א ג ם ע ל ה ד ס שוטה‬
‫ו היכ א שדיהדס הו א יבש בכ שר או‬
‫בשוטה‪ .‬ב‪ .‬מ צו ת שלימו ת ו שבורי ת‬
‫ש מונ חו ת ב מעורב וצריכים להוצי א‬
‫מהן שלימו ת ללחם מ שנה א ם חל על‬
‫ז ה דיני ברירה‪ ,‬ובניעור החרוסת‬
‫מ ה מדור כ שחל ליל פסח ב שבת אם‬
‫הו״ל כבורר פסול ת מ תור האוכל‪.‬‬
‫ג‪ .‬בביאור כוונ ת רבא בפסחים שמוסיר‬
‫שיאמר ו או תנו הוצי א משם‪ ,‬וכוונ ת‬
‫בעל ה הגד ה בזה‪ .‬ד‪ .‬במילואי ם בביאור‬
‫כוונ ת המחבר ב או״ ח סי׳ תע״ב סעי׳‬
‫סימן ד‪.‬‬ ‫ט׳ שכ תוב בל שון ״וצריר ל שתות‬
‫ה שיעור שלא בהפסק גדול בינתי ם״‬
‫שנחלקו המפר שים בכונתו‪ ,‬ה‪ .‬באמיר ת‬
‫הלל בברכה לאחר חצו ת ליל פסח‪.‬‬
‫ו‪ .‬א ט יש חיוב של שואלין ורור שין‬
‫בחנוכה‪ .‬ז• נמחק או ת מ ס״ ת ונ שאר‬
‫רק רושם ה או ת‪ .‬א ם פסול‪ ,‬ו א ם צריר‬
‫סימן ה‪.‬‬ ‫להוצי א אחרת‪ .‬ח• בהק מ ת בי ת או‬
‫ביכ״נ בשטח ביכ״ס או מרחץ‪ ,‬ובנוגע‬
‫לב תי כ ס או ת שלנו‪.‬‬
‫ודרי שה‬ ‫ל ה ת רפ או ת‬ ‫א‪ .‬בחיוב‬ ‫סיימך ב‪.‬‬
‫ב רופ א א חר רופא‪ .‬וי חד ע ם ז א ת‬
‫ל א להסיר הב טחון בהרופא כל בשר‬
‫סימן ו‪.‬‬ ‫)וב מילו אי ם(‪ .‬ב‪ .‬חול ה המסרב לקבל‬
‫טיפול רפו אי ו מ סכן א ת ע צ מו האם‬
‫מו טל חוב ע ל הרופא להכריחו אפי׳‬
‫בכח לקבל טיפול‪ ,‬ולחלל‪ ,‬א פילו א ת‬
‫ה שבת‪ .‬ג‪ .‬חול ה שהוא בעל מד רג ה‬
‫'באמונה א ם מו תר ל שכנע או תו לקבל‬
‫טיפול רפואי ל מרו ת שהו א ב א מונ תו‬ ‫י‬
‫עו מד‪ .‬ו ב תו על ת קבלת תרופר טבעיו׳‬
‫כ די שיחול עליה ם הברכתיר בכל‬
‫אם אד ם‬ ‫א שר תע שה‪ .‬ו מכ מ ה פנים‪ .‬ד‪.‬‬
‫לגבי ה מד רג ה‬ ‫ע צ מו‬ ‫יכול ל שפוט‬
‫ה רו חני ת שהוא עו מ ד ע ד כדי שיוכל‬
‫לסרב לקבל טיפול רפואי‪ .‬ובי אור‬
‫ובספרו‬ ‫ע ה״ ת‬ ‫דברי ה ר מב״ן בז ה‬
‫קפט‬ ‫מפתחות‬
‫שזזו שתל בלבו לב מ ל אכו תי וו ד א חי‬
‫ע ם זה‪ ,‬ו ב א א ד ם ו הכ הו על גבי ה מכונ ה‬
‫ו שיברה ע ד שחדל ה מלפעול‪ ,‬ו או תו‬
‫אד ם מ ת בגין כר‪ ,‬ה א ם ה מכ ה נח שב‬
‫לרוצח בידים‪ ,‬או ד הוי רק גור ם ל מי תה‪.‬‬
‫או דו ת טלטול ספר תורה מ מ קו מ ה‬ ‫סימן יב‪.‬‬
‫הקבוע א ל מ קי ם א ח ר עבור קריאה‬
‫ח ד פ ע מי ת‪ .‬א‪ .‬ע ל קיום מנד‪,‬ג לה שאיר‬
‫ס״ ת ה מו ב א ת ל מ קו״ א לקריאה ג׳‬
‫פעמי ם‪ .‬ב‪ .‬קיו ם מנין ב מ בנ ה בי הכ״ג‬
‫בחדר צ מו ד ול ה בי א לשם ס״ ת מ א רון‬
‫הקוד ש שבביהכ״ג לקריאה‪ ,‬ולה חזירה‬
‫ל א חר מי כן ל מקו מזז באה״ק‪ .‬חילוקי‬
‫די עו ת בפוסקי ם על כר‪ .‬ג‪ .‬א ם יש‬
‫ע צ ה לוזביא ס״ ת לקריאה ממ קו ם‬
‫למקונז כא שר ע שרה אנ שי ם י בו או‬
‫לקח תה ול ה בי א ה א ל מ קו מ ה ה מיו עד‬
‫לקריאות ד‪ .‬טלטול לצורר ציבור‪.‬‬
‫סימן יג‪ .‬א ם מו תר ל א ח ד ש הו א ברי א להכניס‪,‬‬
‫א ת ע צ מו ב שבת למזנב ש אין בו‬
‫לו‬ ‫ש מו תר‬ ‫למ שכב‬ ‫הנופל‬ ‫ס כנ ה‬
‫לקחת סמי רפו אה‪ ,‬ו א ם צריר כדי‬
‫שלא יגי ע לכר ל שבת ב שבת בביתו‬
‫ול א לזנאת ל תפל ה בציבור‪ .‬ב‪ .‬פסיק‬
‫רי שא בדרבנן ו אינו מ תכוין בדבר‬
‫ש אי ם אל א מ שום ד מ חזי כאיסור‪ ,‬או‬
‫מ שום גזירה כגזיר ת שתיקת ס מנין‬
‫ג‪ .‬גזיר ת שחיק ת ס מ מנין קילא טפי‬
‫מ א מי ר ה לעבו״ם‪ .‬ד• כל שאפ שר‬
‫שלא יע שה איסור אפילו ב צד רחוק‬
‫ל א ח שיב פסיק רישא‪ .‬ה‪ .‬לקיחת‬
‫תרופ ה ב שבת כ די לחזק מזגו‪ .‬ו• לקיח ת‬
‫תרופה ב שבת על ידי שינוי‪.‬‬
‫א שה שסובל ת מ מ חל ת עוקר )סברת(‬ ‫סימן יד‬
‫ו הי א בהריון‪ ,‬והרופ א או מר שהכרחי‬
‫הדבר שתע שה בדיק ת ד ם כ מ ה‬
‫פע מי ם ביו ם כדי לד ע ת מ ד ת ה אינ סולין‬
‫שיש להזריק ל ה‪ ,‬ד א ח ר ת נ שקפת‬
‫ח״ו סכנה לעובר‪ ,‬מה לע שות בשבת‪,‬‬
‫וא ם אפ שר לוזתיר שבתה הקטנה‬
‫תז ת ק לדז ז א ת‪ .‬ב‪ .‬באיסור חבלה‬
‫ב או״ א ו א ם הו א לצורך רפו א ה‬
‫טעביל‬ ‫מ הג ר״ד‬ ‫ג‪ .‬הור אה ח ד ת א‬
‫ז״ל ב חול ה שיב״ס שצריר מרק בשר‬
‫ב שבת א ם ל שחוט לו עבור כר‪ ,‬או‬
‫ל ת ת מרק של בשר נבילה )במלואים־‬
‫ד‪ .‬א ם מו תר לבן ל מול א ת אבי!‬
‫שבת‬ ‫)ב מלו אי ם(‪ .‬ה‪ .‬א ם מחללי ם‬
‫ל אכול ביוה ׳ כ‬ ‫לא שה‬ ‫או מ תירי ם‬
‫)לאגיי אדו( ח א ה״ ע סי מן א׳ יעו״ ש‬
‫ויש להאריר‪.‬‬
‫ג‪ .‬ב מל ח מ ה ע ם מו א ב אם מו תר‬
‫ה שח ת ת אילנו׳ טובות‪ .‬כ מי כ האיסור‬
‫של אל ת תגר בם מל ח מ ה א ם נ א מר‬
‫רק למ שה‪ .‬ד‪ .‬ב ה א ד אלי שע ריפ א‬
‫לנעמך‪ ,‬ו כ מו כן מ דו ע שלא רצה‬
‫לקבל מ מנו מ תנה‪ .‬ה‪ .‬ב הבנ ת דברי‬
‫ר ש״י ז״ל ב חו אן דח ז׳ ב ה א ד א ס א‬
‫ויוע שפט ל א כי ת תו א ת נח ש הנחו ש ת‬
‫ו‪ .‬א ם אפ שר לקיים מצו ת בקור חולי ם‬
‫ע״י שליח‪.‬‬
‫א‪ .‬מ דו ע בני חו ם אבלי ם מנ ח מי ם‬ ‫סימן ז‪.‬‬
‫בל שון ״הבלקום ינח ם א תכ ם״‪.‬‬
‫ב‪ .‬בי אור כוונ ת חז״ל שאומרים‬
‫דהקורא הלל בכל יום הר״ ז מחרף‬
‫ו מגדף‪ ,‬ודברי ר ש״י שכותב ד אינו‬
‫אל א כ מז מ ר שיר ומתלוצץ‪ .‬לגוד ל‬
‫תועל ת ה ת פלו ת שמ תפללי ם לז מ ת‬
‫לעבוד ת הבורא יתברר‪ ,‬ודברי הרמב״ ם‬
‫בזה‪ .‬והסברים נוספים•‬
‫א‪ .‬מי שהכניס א ת ע צ מו בסכנח‬ ‫סימן ח‪.‬‬
‫וני צול א ם צריר לברר ברכ ת הגו מל‬
‫ובירורים בדיני ד הולכי מדבריו ת‬
‫ו עו ט־י ימי ם ואיר שמו תר להם להכניס‬
‫א״ ע בסכנה‪ .‬ב‪ .‬נ שים יולדו ת אש‬
‫מב רכו ת ברכת הגו מל‪ .‬ג‪ .‬א ם מו תר‬
‫לכהן לעבוד בבי ת תולים ב תפקיד‬
‫של א ח או עיז ד אזו לי ם וכדו מה‪.‬‬
‫שני ת ב הנ״ל שבסימן הקודם‪.‬‬ ‫סימן ס‪.‬‬
‫סי מן‬ ‫ה מג״ א ב או״ ח‬ ‫ב‪ .‬דברי‬
‫ת ר צ״ו סק״ה‪.‬‬
‫מפני חיי עול ם‬ ‫בד חיי ת חיי שעה‬ ‫סימן י‪.‬‬
‫בה שתמ שו ת ב מכונ ת החיי אה‪ ,‬ו א ם‬
‫‪,‬מותר להרוג אד ם טריפה כדי להציל‬
‫)ו ב א לזה ב שניות‬ ‫א ת ה שלם‬
‫באריכות גדול ה ו מכופל ת ובהרחבת‬
‫הנו שאי ם ל ק מן סי מן ע״ב יעו״ ש(‪.‬‬
‫סי מן י א‪ .‬א‪ ,‬חולה שע שו לו ני תו ח לב פ תו ח‬
‫ובסיום הטיפול לפני שחזרו וחברו‬
‫לבבו א ל מחזור הד ם נפטר‪ ,‬מ אי מ תי‬
‫נח שב הו א ל מ ת‪ ,‬ה א ם מ שעה שנו תק‬
‫ל בבו לפני הני תו ח‪ .‬או די ל מ א רק‬
‫מ או תו רגע שפסק גו פו מל חיו ת בפועל‪.‬‬
‫ב‪ .‬מ ה דינו של מי שמ שבר או מנ ת ק‬
‫מ כונ ת לב רי א ה מן החול ה בע ת‬
‫הני תו ח כנ ד‪ ,‬ו כ תו צ א ה מז ה נפטר‪,‬‬
‫הא ם ה מ ליה זה רק גורם למי תה‪,‬‬
‫או ד ה ד דינו כ רוצ ח בידים‪ .‬ג‪ .‬מי‬

‫שנחל שו‬ ‫בני מוק‬ ‫מב שיעור‬ ‫פ חו ת‬
‫הדורו ת‪ .‬ה‪ .‬ביאור דברי הלבו ש‬
‫בהסברת הטעם דח ש ברא שו או‬
‫ב עיניו פטור מן הסוכה‪.‬‬
‫כא‪ .‬בני דון עי שון ביו״ט בז ה״ז שנ תגל ה‬
‫בעליל שזה מזיק לבריאו ת האדם‪.‬‬
‫כ ב‪ .‬בנידון עי שון סיגריו ת בציבור היכא‬
‫שמוחלים למע שנים‪ ,‬או שלא מוחי ם‬
‫בידם א ט יש חילוק בין ה מע שן‬
‫האקטיבי לבין ה מע שן הפאסיבי‪.‬‬
‫כג‪ .K .‬או דו ת ש תיי ת המי ם של מי הכנר ת‬
‫בטבריה בפ סח היו ת ומרובים ה מה‬
‫היועובים שם ו אוכלי ם חמץ על שפח‬
‫י מ ה ו מ שליכי ם הנ ש אר להם אל תור‬
‫המי ם )ו ב מילו אי ם(‪ .‬ב‪.‬כ ש מ תווספי ם‬
‫ב מ עיינו ת מים חד שים בכל תור‬
‫מעל״ע א ם יש לחמץ הנ מ צ א בתוכ ם‬
‫דין כבוש‪ .‬ג‪ .‬א ם חמץ אוסר במ שהו‬
‫כ ש אין בו א פילו טע ם מ שהו‪ ,‬או‬
‫כ שאינו י כו ל לבו א לידי נ תינ ת טעם‪.‬‬
‫ד‪ .‬א ם מו תר ל ש תו ת מי נהר אשר‬
‫עו בדי ע״ז מ שליכים שם מי־תקרוב ת‬
‫לע״ז‪.‬‬
‫א‪ .‬בפ ס ח מצרים א ם הוזהרו בבל‬
‫יראה‪ ,‬ו א ם ל מ ח ר ת הפ ס ח היו מו תרי ם‬
‫באכי^ץ חמץ‪ .‬ובפ סח מצרים א ם‬
‫הלילה הלר אדזר חיום‪ .‬ב‪ .‬פירו ש חד ש‬
‫בכוונת בעל הגד ש״פ ב ה א דלבן‬
‫ביקש לעקור א ת הכ ל וגו׳‪ ,‬ודברי‬
‫היב״ע דל בן הו א בלעם‪ ,‬וביאור דבריו‪,‬‬
‫ודברי ה מ ד״ ת בזה‪ ,‬ובדברי הגמ ר א‬
‫בסנהדרין‪ .‬ג‪ .‬מבי אי בכורים אם היו‬
‫קורין רק מ ה שכ תוב בפר שה‪ ,‬או גם‬
‫הדר ש‪ ,‬ו בי אור בכוונ ת דברי הר״ ח‬
‫בזה‪.‬‬
‫המערב עירובי תב שיליו גם עבור‬
‫שבניו ונו סע ל שבת מחוץ לעיר או‬
‫למקו ם שלא יוכל להגיע מ שם ב שבת‬
‫למקום העירוב אם מ הני עירובו‬
‫ל שכנים‪.‬‬
‫או דו ת ה מנ הג ל ע מוד בע ת קריאת‬
‫ע שרת הד ברו ת ב תורה‪ ,‬ו או דו ת דברי‬
‫הרכלב״ם ב ת שוב תו ע ל זה‪,‬וא ם יש‬
‫לסמור ע ל כ ת״י הנדפסי ם מחד ש‬
‫בהפסק ת מסור ת דו ד דיר‪.‬‬
‫וה ש תפרות‬ ‫התחרעזות‬ ‫בגדרי‬
‫בפסוקי‬ ‫ביאורי ם‬ ‫ב‪.‬‬ ‫המע שים‪.‬‬
‫בזה‬ ‫ה אב רבנ אל‬ ‫דברי‬ ‫העקידה‪,‬‬
‫ובי אור מהערוה״ ש‪ .‬ג‪ .‬ענין הבא שר‬
‫מפתחות‬
‫קצ‬
‫הי כ א שנ שקפת רק סכנה לעובר‪.‬‬
‫פ ציע ה ע מו ק ה ב שב ת מכ לי מלוכלר‬ ‫סימן טו•‬
‫ב אד מ ה א צ ל בן אד ם שקיבל בעבר‬
‫היסוז‬ ‫זריקת‬ ‫י דו ע‬ ‫לא‬ ‫בתאריר‬
‫סימן‬ ‫נג ד פלצ ת‪ ,‬א ם ‪-‬מותר לחלל שב ת‬
‫לשם קבל ת טיפול לחי סון שני ת בגלל‬
‫סימן‬ ‫שקיימת בזה‬ ‫מחלוק ת הרופ אי ם‬
‫ובספק חיסרון ידיעה‪.‬‬
‫א‪ .‬אם מו תר ל אד ם לשרוק בפה או‬ ‫סימן טז‪,‬‬
‫ל מ חו ת כפים ב שבת כדי ל מ צו א‬
‫סימן‬ ‫היכן מונ ח מחזיק ׳מפ תחו ת שורק‪ .‬ב‪.‬‬
‫גר מ׳ בה ש מע ת קול‪ .‬ג‪ .‬אם מו תר לצייר‬
‫ע״ג קירות ביכ״נ פסוקים ע ם ש מו ת‬
‫הקדו שים‪ ,‬זכ שמצויר כבר ורוצי ם‬
‫להרחיב א ת הבי הכ״נ אם מו תר להרוס‬
‫קיר שעליו ש מו ת הקדו שים‪ ,‬וכן א ם‬
‫מו ת ר לעבור עליה ם ע ם צבע כדי‬
‫לחזק א ת הכ תב של הפסוקים‪ .‬ד‪ .‬א ם‬
‫נכון ה מנ הג החר ש ב איז ה ביב״ נ ל א‬
‫לקרוא ל תורה א ת הקרוא ב שמו אל א‬
‫על ידי חילוק כרטיסים‪.‬‬
‫א ם סון! ז מן קידו ש לבנה הו א בליל‬ ‫סימן יז‪.‬‬
‫שב ת קוד ש איר עליו ל ה תנ הג זה‬
‫סימן כד‪.‬‬ ‫שלא קיד ש עדיין א ת הלבנה‪ ,‬הא ם‬
‫יקד ש מבעוד יו ם קצת לפני כניס ת‬
‫ה שבת‪ ,‬או שיקד ש בליל שבת‪.‬‬
‫א‪ .‬שני ת בענין הנ״ ל בסימן הקודם‪,‬‬ ‫סימן יח‪.‬‬
‫ובענין קידו ש מבעו״ י בל א ברכה‪,‬‬
‫או שיקד ש בל שון תרגום‪ ,‬ועצ ה‬
‫בפ תי ח ת הג מ ר א ולברר ב שו״מ דרר‬
‫לי מוד בג מ׳‪ .‬ב• ב הנ הג ת ה ש״ץ‬
‫המקריא ברכת כהנים‪ ,‬בפניו תיו‬
‫לצדדי ם‪ ,‬בין כשיש כהן ו בין כ ש אין‬
‫כהן‪.‬‬
‫א‪ .‬עו ד ב הנ״ ל ל הנ הג ת ה ש״ץ בברכ ת‬ ‫סימן יט‪.‬‬
‫סימן כה‪.‬‬ ‫כהנים‪ .‬ב‪ .‬א ם ה ב א ת רא שית בכורים‬
‫קשור ברא שית בכורי א ד מ תו‪ ,‬ל ספ רי‬
‫שו״ ת צ״ א ח ט״ו סימן ט״ז•‬
‫א‪ .‬בביקור חולה שיב״ ס בין בע מיד ה‬ ‫סימן כ‪.‬‬
‫לי שיבה מסביב ל מי ט תו‪ ,‬ועצה של‬
‫סימן כו‪.‬‬ ‫הליכה אנ ה ו אנ ה ונ ענו ע הראש• ב‪.‬‬
‫כ הן ש הו א חול ה שאין בו סכנה א ם‬
‫מו תר לו ל ה ת א שפז בבי ת חולי ם‬
‫שלא י מל ט שלא י מו ת מי שהוא‬
‫שם בז מן האי שפוז‪ .‬ג‪ .‬כשיש צורר‬
‫סימן כז‪ .‬א‪.‬‬ ‫לטלפן ב שבת עבור חולה מסוכן מ ה‬
‫עדי ף א ם להרים ה שפופר ת על ידי‬
‫שינוי‪ ,‬או ע ל ידי שנים• ד‪ .‬א ם אפ שר‬
‫בז ה״ז להקל ל מעובר ת ל אכול ביוה״כ‬
 ‫קצא‬
‫בנד ה הו א א פילו כא שר הי א חולה‬
‫שיש בה סכנה‪ .‬ודברי הג און בעל‬
‫זרע א מ ת בזה‪ .‬ד‪ .‬פנוי ה נד ה א ם‬
‫הי א בכלל עריות‪,.‬‬
‫א חו ת שעו בד ת בבי ת חולי ם של גוי ם‬
‫ו מ תפ קיד ה להגי ש לחולי עכו״ ם‬
‫להאכיל ם ג ם תב שילים מב שר בחלב‪,‬‬
‫א ם מו תר לה לע שו ת ז א ת הג ם‬
‫שנ הני ת עי״ כ שמקבלת שכר ג ם‬
‫עבור תפקיד ה זא ת‪ .‬ב‪ .‬איסור בשר‬
‫בחלב א ם חל ע ל איסור נבילה‪ .‬ג‪.‬‬
‫בשר בחלב שבי שלו עכו״ ם א ם מו תר‬
‫לי שראל בהנ אה‪ .‬ד‪ .‬בענין לה אכיל‬
‫לעכו״ ם ב שר בחלב ש אינו שלו‪ ,‬ו א ם‬
‫יש חילוק בין לקיחה מ של הפקר‬
‫לבין לקיחה מ של אחרים‪.‬‬
‫הדרן על מסכת חגיגה‪ .‬א ביאור‬
‫מ א מר ר׳ אב הו ד ת ל מידי חכמי ם אין‬
‫אור של גי הנ ם שולטת בהם‪ .‬ב‪ .‬ענין‬
‫סלמנדר א דהסך מ ד מ ה אין אור‬
‫שולטת בו‪ ,‬ובבי אור ה מכוון של‬
‫סלמנדרא וז הו תה‪ ,‬ו א ם יש ב׳ מינים‪,‬‬
‫ובה א ד א מו של חזקיה סכ תו בסל מנדר׳‬
‫ופירו ש נפל א מד״רמב״ן על כך‬
‫ביאור מ א מר ריש‬ ‫והסברת דבריו‪ .‬ג‪.‬‬
‫לקיש שלו מד ד ת״ ת אין אור גיהנ ם‬
‫שולט ת בהן בק״ו מ מז ב ח הזהב‪.‬‬
‫וגירסת הר • ח בזה‪.‬‬
‫סי מן לה‪ .‬הי שן ע ם ת רופו ת בכים בגדיו א ם‬
‫דינ ם כדין אוכלי ם ומ שקים ש ת ח ת‬
‫המטה‪ .‬ב‪ .‬א ם נו תן אוכלי ם ומ שקים‬
‫ת ח ת ק אנ אפי או שלאך באנק דינו‬
‫נ מי כנו תן ת ח ת המטה‪ .‬ג‪ .‬אוכלי ם‬
‫שע״ג ה מטה בכים בגדיו א ם דינ ם‬
‫כנ תוני ם ת ח ת המטה‪ ,‬ד‪ .‬מ ה הדין‬
‫היכ א שהקרקע ש תח ת המטה מרוצך‬
‫ב אבני ם ו עוד כ מ ה חילוקים בזה‪,‬‬
‫בגדרי תוכ ח ה ע רבו ת ו מ ח א ה ו שנ א ה‬
‫לרשע‪ .‬א‪ .‬פורקי עול לגמרי כגון‬
‫מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילו ת‬
‫להכעיס א ם יש חיוב להוכיחם‪ .‬ב‪.‬‬
‫כ ש אין ע רבו ת ו איכ א רק מ שום מצו ת‬
‫תוכחה‪ ,‬א ם החיוב ג ם ל הוכי ח ברבים‬
‫או רק ביחידו ת‪ .‬ג‪ .‬כ שליכא מעו ת‬
‫תוכ ח ה ו אי כ א רק מ שום ערבו ת מהו‬
‫הגדר של תוכ ח ה מכ ח ז ה בלבד‪ .‬ד‪.‬‬
‫אי שייך תו כ ח ה לפוקדי ם בדברי‬
‫חז״ל‪ .‬ה‪ .‬אי איכ א חיוב הוכח ה מכח‬
‫הלאו של ל א ת ע מוד על ד ם רעך‪.‬‬
‫מפתחות‬
‫הו א שם‪ ,‬ובא שר מ שפטו שם פעלו‪.‬‬
‫ד‪ .‬צעקה ו תפלה‪ .‬ה‪ .‬ביאור דברי‬
‫ה מד ר״ ת בפ׳ וירא‪ .‬ו‪ .‬בי אור ה ח ת״ ס‬
‫הפסוק של היתקע שופר בעיר ועם‬
‫סימן לג‪.‬‬ ‫לא יחרדו‪.‬‬
‫ת שובת יו ם הכיפורים‪ .‬ב‪ .‬ביאור דברי‬ ‫סימן כח‪.‬‬
‫הר מב״ ם ב פ״ ב מ ה׳ ת שובה הלכה‬
‫ז׳‪ .‬ג‪ .‬ענין עבירו ת שבין אד ם לחבירו‬
‫ד אין יו ה׳׳ כ מכפר עד שירעה א ת‬
‫חבירו‪ ,‬ו א ם יש פלוג ת א בזה‪ ,‬ו א ם‬
‫ז ה ב שנ ת ה שמיטה‪ .‬ד‪ .‬ביאור דברי‬
‫ה שע״ ת דר״י ב שער ב׳ או ת י״ ד‬
‫ע פי׳׳ ד בשער ד׳ או ת י׳׳ ז בגדר של‬
‫ב א זה ולי מד על זה‪ ,‬וי שוב קו שית‬
‫ר״י שם‪ .‬ה‪ .‬דברי הזוה״ק בי חודו של‬
‫יום קדו ש זה‪ ,‬ודברי נגידי ם שכותב‬
‫סימן לד‪.‬‬ ‫בזה הגר״י בלזר ז״ל‪ .‬ו‪ .‬אופן ב׳‬
‫בי שוב דברי הרמב״ם‪ .‬ז‪ .‬עגין ע בי רו׳‬
‫שאד ם דש בעקביו‪ ,‬וקבלת עול לי מוד‬
‫תורה‪ ,‬וענין עצ ם ה הי מע או׳ בביהכ״ג‬
‫ו ע מיד ה ל פניו י ת״ ש ב תפלה ו תחנוני ם‪,‬‬
‫וביטוי ע מו ק לכך מהגרי״ל חס מן ז״ל‪.‬‬
‫ב תפל תו‬ ‫אם י תכן שה ש״ץ י ע מוד‬ ‫סימן כט‪.‬‬
‫שהבימה‬ ‫ליד בי מ ת ה ס״ ת‪ ,‬והיכא‬
‫עו מ ד ת על הארץ ב שוה ע ם קרקע‬
‫בי ת הכנסת‪.‬‬
‫ל ה ת רפ או ת בר״ ת‪ ,‬א ם הו א דוקא‬ ‫סימן ל‪.‬‬
‫כ שלוח ש ע ל ה מכ ה בדייקא‪ ,‬ובהגדרי ם‬
‫בזה‪ .‬ב‪ .‬בענין א מיר ת תהלים והיה״ר‬
‫שלאחר מיכן עבור חולה א ם אין‬
‫איסור הוז רפ או ת בד״ ת‪.‬‬ ‫בז ה גדר של‬
‫הנכונ ה ברמב״ ם בפ״ו‬ ‫א‪ .‬הגירסא‬ ‫סימן לא‪.‬‬
‫בהתיר כלי שהיה שם‬ ‫מה׳ י סו ה״ ת‬
‫לוקה‪ .‬ב‪ .‬גירסא ברמב״ם‬ ‫חקוק עליו אי‬
‫בפהמ״ ש ב פ״ג דסוטה בא שה פרו שה‬
‫וביאור הכוונה‪.‬‬
‫א‪ .‬מי ש מינה חר ש המדבר ו אינו‬ ‫סימן לב‪.‬‬
‫סימן לו‪.‬‬ ‫שו מע שלי ת להפרי ש ת רו מ ה אם‬
‫יכול לבטלו לאחר שבירך ולפני‬
‫שתרם‪ ,‬או ש אפילו גם מחויב בכך‪,‬‬
‫דברי הגרי״ל דיסקין ז״ל בזה וישוב‬
‫דברים ע פי״ ד שו״ ת ח ת ם סופר‬
‫והסברת דבריו‪ ,‬ודברי הג און אב״ ד‬
‫מט שעבין ז״ל לסיוע דברי הח ת׳ ש‪.‬‬
‫ב‪ .‬י שוב קו שית הח ת ם סופר שמקשה‬
‫על דר שת חז״ל הקרא של ״וחי‬
‫בהם״ ו ל א שי מו ת בהם‪ ,‬ודברי הג און‬
‫הנצי״ ב ז״ל על קו שיא זאת‪ ,‬ג‪ .‬בביאור‬
‫ד ע ת הב״י ב שו״ע א ם איסור נגיע ה‬

‫של ארור א שר ל א יקים וגו׳ כ שלא‬
‫ממהרים להרים ס״ ת שנפלה לארץ‬
‫ב• מ ה שאמרו חז״ ל ד מ עו ה ל ע מוד‬
‫מפני ס״ ת א ם כלול בז ה גם לה שתחוות‬
‫לה‪.‬‬
‫א‪ .‬בנידון הי לפו ת א של ״וב א הלוי״‬
‫ו ענין תליי ת חיוב תרו״ מ בלקיח ת‬
‫חלק בארץ‪ ,‬ו א ם הו א דו ק א בחיוב‬
‫הנ תינה‪ ,‬ודין שאר ה ארעו ת שכוב ש‬
‫מלר מ מלכי ישראל‪ ,‬ב• בביאור וי שוב‬
‫דברי הר מב״ ם בפ׳ י״ג מ שמיטה‬
‫ויובל ו ה ר א ב״ד ו הרדב״ז וה מ של״ מ‬
‫ג‪ .‬בענין עלי ה ענון וקליפי תפו״ז‬
‫א ם חייבי ם ב תרו״מ‪.‬‬
‫סי מן מ א‪ .‬בבי אור ענין חטא הכ א ת הסלע‪,‬‬
‫ו מ ה ש אומרי ם ב תפל ת ג שם ״בעדקו״‬
‫חון ה שרת מים‪ .‬ב‪ .‬בי שוב דברי‬
‫ר ש״י ל ח ט א מרע״ ה במי מריבה‪,‬‬
‫ג‪ .‬ב ד ב ת הנו ד ע בי הוד ה בקבלת פני‬
‫רבו ברגל בז מן הזה‪.‬‬
‫סי מן מ ב‪ .‬הא ם ה תגיירו רות וערפה לפני‬
‫נ שואיה ם ל מ חלון וכליון או לא‪ ,‬וא ם‬
‫כן ה תגיירו איר ריחקה נ ע מי לאחר‬
‫מיכן א ת ערפה ו עודד ה ש תחזור‬
‫לסודה‪ ,‬ול שם מ ה הי ת ה זקוקה רו ת‬
‫לגיור שני‪ ,‬כ מו כן מה היה ענין‬
‫הגאולדז של ב עז בק תתו א ת רות‬
‫לא שה להק מ ת שם ה מ ת על נחל תו‪,‬‬
‫ו ה מס תעף מז ה ב עניני גירות בכלל‪.‬‬
‫א‪ .‬בירוד שיטת ר ש״י ו שיטת ה א ב׳ ע‬
‫בה אמור‪ .‬ב‪ .‬נכרי שבא לקבל ד ב״ ת‬
‫חוץ מד ב ר א' ודברי הבי או״ ה בזה‪.‬‬
‫ג‪ .‬ב שיטת הזוה ״ק שה תגיירו לאחר‬
‫נ שו איהן בחזק ת אי מ ת בעליהן עליהן‪,‬‬
‫ודברי ה ב״ ח בזה‪ ,‬בע שיית פ שרה‬
‫בין ה שיטות והמדרעזים החלוקים בזה‪.‬‬
‫ד‪ .‬פלא בדברי ה מהר ש״א ביבמו ת‬
‫ב ענין פ לוג ת ת דו אג וסיע תו‪ ,‬ואיר‬
‫ח שבו שבועז נ ש א פסולי קהל‬
‫ברבים‪ ,‬וי שוב קו שיתו‪ .‬ה‪ .‬א ם לפני‬
‫בועז הי ת ה ע מוני ו מו א בי ו ע מוני ת‬
‫ו מו א בי ת אסורי ם רק ב חי תון אבל‬
‫קיבלו מה ם גרים או לא‪ .‬ר‪ .‬ה שגו ת‬
‫על דברי ספר נ חל ת בני מין )קד מון(‬
‫שמחדעז לו מ ר דז ה ש א מרינן בגר‬
‫ד א ם חזר לסורו דינו כ מו מ ר הו א‬
‫דו ק א כ שקיבל עליו ב שע ת גירו ת‬
‫ב שבועה לקיים א ת ה מצוו ת‪ ,‬ו ב ענין‬
‫ה אנוסי ם מחד ש לו מר ד א פילו א ם‬
‫מפתחות‬ ‫קצב‬
‫ו‪ .‬א ם כל בר י שראל יכול לענו ש א ת‬
‫חבירו כדי להפרי שו מן האיסור‪ ,‬או‬
‫שהדבר מסור רק ל בי״ד או ל אד ם‬
‫ח שיב‪ .‬ז‪ .‬יש סוג מיו חד של חיוב‬
‫מ ח א ה גם במקום שאין חיוב ע רבו ת‬
‫סי מן מ‪.‬‬ ‫ו מ עו ת תו כ ח ה בז מן שפוקרים רועים‬
‫לקבוע עו בדו ת ולע שו׳ תקנו׳ ו מנ הגו ת‬
‫בעניני העיר א שר יעביר עי״ ז א ת‬
‫הע ם ע ה״ ת‪ ) .‬ב או ת ד׳ שורה ב' יש‬
‫להעביר עליה קו‪ ,‬וב מ קו מה ע ״ ל‪:‬‬
‫״ה מ שנ״ב בסי מן א׳ בבי או״ ה ד״ ה‬
‫ול א יתביי ש‪ ,‬שכו ת ב״(‪ .‬ח‪ .‬חיוב‬
‫תוכחה מיו חד ת שמוטל ע ל מי שיושב‬
‫על כ ס א הרבנו ת‪ ,‬בה ס תייגו ת‪ ,‬כי הכל‬
‫לפי ר או ת עיני המורה אם יקובלו‬
‫דבריו‪ .‬ט‪ .‬א ם ה מ עי ה ל שנוא א ת‬
‫הר שע חל כ שעוד ל א הוכיחו‪ ,‬ואם‬
‫יש בדור הז ה מי שיודע להוכיח‪ ,‬ו א ם‬
‫יש חילוק בין ר שע לע ע מו לבין רשע‬
‫הבלכשיל ג ם ל א ח ת ם‪ .‬י‪ .‬בהגדר של‬
‫מ עו ת ה שנ א ה לר שעים הן בכ מו ת ה‬
‫ו הן באיכו תה‪ .‬ו א ם י שנו בזה הדין‬
‫של מו רידין‪.‬‬
‫נ שים שיש ל הן שרירין ב תוך הרחם‬ ‫סימן לז‪.‬‬
‫שנקראים פייברוידז שמועי אי ם דם‬
‫והרופ א או מר שקשה לקבוע א ם‬
‫הד ם היוע א מה ם הו א ד ם נד ה או ד ם‬
‫מכה‪ ,‬מ ה הדין בזה‪) .‬לה א מור בפני ם‬
‫אני מו ע א לכד אי לעיין כ אן מ ה‬
‫שראיתי ל א חר מיכן בספר נ ש מ ת‬
‫אברה ם יו״ ד סי מן קפ״ז סק״ב שמביא‬
‫בשם ידי״ נ הג און הגר ש״ ז אוירבאך‬
‫שליט״א שכתב לו בנוג ע ל ה דין ד א ם‬
‫יש מכה ב או תו מקום תולין בדם‬
‫מכ ת ה‪ ,‬וז״ל ! ״ו א ע״ג שהמכה מועי א ה‬
‫דם גם מ או ת ם הגידי ם ש מ תפ קעי ס‬
‫ב שעת הוס ת‪ ,‬מ״ מ דם נדה הו א רק‬
‫הד ם שיוע א מ אליו כדרכו ב אופן‬
‫טבעי ע כ״ ל(‪.‬‬
‫סי מן ל ח‪ .‬ספר תורה שקראו בה ע שרות ב שנים‬
‫שהובאה ארעה‪ ,‬וכע ת בע ת הבדיקה‬
‫וה תי קון מ ע או ב ה שהרא ש ה א מ עעי‬
‫של ה שיני״ ם נע שה בקו ישר ע ם‬
‫בקו‬ ‫רא ש ברור‬ ‫רגלה ו ל א ניכר‬
‫ה א מע עי‪.‬‬
‫סי מן ל ט‪ .‬א ח ד שהוביל ס״ ת בידיו וה תחלק‬
‫ונפל ע ם הס״ ת על הארץ‪ ,‬א ת מי‬
‫יש להקדי ם להרים מן הארץ הס״ ת‬
‫או האד ם‪ .‬א‪ .‬א ם עוברי ם על ל או‬
 ‫קצג‬
‫בדברים עד שיפ תח ה אבל בתחילה‪.‬‬
‫ה‪ .‬מ ענין תלי ש ת ע שבים וה שלכת ם‬
‫אחר גוו ם ב שחוזרים מבי ת הקברות‬
‫)וי עוין בפי׳ רג מ״ ה בב״ב דר ק׳ ע׳׳ ב‬
‫שכתוב בל שון; ו מפני מ ה לוקחין‬
‫עפר ו מריחין או תו ו אח׳׳ כ מ שליכין‬
‫על רא שם ו א חרי הן מ פני שנזכור כי‬
‫עפר אנ חנו עכ׳׳ל‪ .‬למדי ם מז ה שהיה‬
‫הכלנהג ג ם להריח א ת העפר שלוקחין‬
‫ול א חר מיכן היו מ שליכין או תו על‬
‫רא שם ואחריהן(‪.‬‬
‫הדרן על מסכת יבמות‪ .‬א‪ .‬י שוב‬
‫דיבורי חר מב״ ם ב פי״ג מה׳ גירו שין‬
‫הב׳׳ ח והב*ט‪ ,‬בהא ד אין בודקין‬
‫עדי נ שים בדו״ ח ובה א דה תירו‬
‫חבמים הערוה הח מורה ב ע דו ת א שה‬
‫ו עד מפי ע ד וכו׳‪ .‬ב׳ חקירה בהא‬
‫ד ע״ א קם מ ה״ ת לשבועה• ג‪.‬חקירה‬
‫בהא דער המסייע פוטר מ שבועה‪.‬‬
‫בנידון בחור שהוחזק לכהן וב א‬
‫בקשרי שידוכין ע ם בחורה שאביה‬
‫י הודי ו א מ ה גיור ת שה תגיירה לפני‬
‫ליד ת או ת ה הב ת וההריון היה שלא‬
‫בקדו שה‪.‬‬
‫) א תיופי ם(‪,‬‬ ‫הפל שים‬ ‫בת‬ ‫או דו ת‬
‫ובמלואים‪.‬‬
‫א שה‬ ‫לי שא‬ ‫חייב‬ ‫אם‬ ‫א‪ .‬טריפה‬
‫ובפו״ר‪ .‬ב‪ .‬גר שנ שא שתי א חיו ת‬
‫גיורו ת א ם מפרי שים או תו מ א ח ת‬
‫מהן‪ ,‬ו א ם יש חילוק בין א ם נ שא‬
‫או תן בגיו תן או בגירו תן‪ ,‬ובנ שו אי‬
‫תאומי־סיאם‪ .‬ג‪ .‬מי ש א מו י שראלית‬
‫ו א ביו גוי כ שנו ש א א שה א ם מחויב‬
‫ל הודיע לה מפג ם יחוסו זה אע ם׳ י‬
‫שהוא כ שר לגמרי‪ ,‬וכ מו כן בגר או‬
‫גיו ר ת אבו מ חוי בי ם ל הודיע לצד ה שני‬
‫שרוצים ל ה ת ח תן בם מ מצב ם זה‪.‬‬
‫ד‪ .‬בהא ד א ש ה שנ ת אל מנ ה או‬
‫נתגר שה ל א תנ ש א לאחר אפילו הי׳‬
‫בעלה סריס‪ ,‬ו בי אור דברי ה שו״ע‬
‫בזה‪ .‬ה‪ .‬בדברי הר מ״ א ב א ה״ע סי׳‬
‫כ״ א סעי׳ ה׳‪ .‬ו‪ .‬ל א ה״ע סי מן כ״ג‬
‫סעיף ו׳‪ .‬ז‪ .‬א שה שהיא חולה והרופ א‬
‫תול ה שהיא זקוקה ל מזון מסוג אחר‬
‫א ם ז ה נ בלל בכלל מזונו תי ה‪ .‬ח‪ .‬בדברי‬
‫ה שו״ע ב א ה״ ע סי׳ ע״ ט סעיןז ג׳ באם‬
‫ר א ה הבעל שהחולי ארור וכו׳‪ .‬ס‪.‬‬
‫תרמז ש אינו שו מ ע ו אינו מדבר א ם‬
‫י‪ .‬בע מיד ה‬ ‫יכול לגר ש ע״י שליח•‬
‫מפתחות‬
‫ה ת ח תנו מ ה ם ע ם בנו ת הערלים‬
‫א פ״ ה דין י שראלים לע אצ אי ה ם‪ .‬ז‪.‬‬
‫בדברי הר מב״ ם ד ה ב א על ב ת גר‬
‫תו שב אין הקנ אי ם פוג עין בו ורק‬
‫מבין או תו מ כ ת מרדו ת‪ ,‬ו מ ה הדין‬
‫אם ב א עליה בדרר חי תון‪ .‬ח‪ .‬חידו ש‬
‫ת מו ה מ הג און בעל ע פנ ת פ ענ ח שרות‬
‫קיבלה עליה מ ת חיל ה כל ה מעוו ת‬
‫רק בלא טבילה ו א ח •כ טבלה ונע שי ת‬
‫גיור ת למפרע‪ .‬ט‪ .‬זה שאמרינן ׳■מי ל א‬
‫טבלה לנדו ת ה״ א ם ז א ת הטבילה‬
‫סימן מו‪.‬‬ ‫כשלעצמדז מ ש מ ש ת לגירו ת‪ ,‬או שזה‬
‫רק הוכ ח ה שנ תגיירה כבר כראוי‪.‬‬
‫י• ב ה א ד א מ רינן הו איל ומו שבע‬
‫ו עו מד מהר סיני אין שבועה חלה‬
‫על שבועה‪ ,‬א ם י שנו חילוק בזה בין‬
‫י שראל לבין גר‪ ,‬ו א ם שייר לגבי‬
‫גרים מו שבע ו עו מ ד מהר סיני‪ .‬י א‪.‬‬
‫בדברי הנ חל ת בני מין שם די ש שני‬
‫סימן מז‪.‬‬ ‫מיני גרים‪ ,‬וספר י שמח מ שה שמביא‬
‫סברא דבגרי ם אין פיק• נ שלהם דוח ה‬
‫שבת ו דו ח ה או תה‪ .‬י ב‪ .‬דברי הרמב־ ם‬
‫ב ת שובו תיו לר׳ עובדי ה גר הצדק‬
‫וזזירצא מדבריו‪ ,‬ודברי הרמב״ ם בפי״ג‬
‫סימן מח‪.‬‬ ‫מה׳ אי סו״ ב בענין קבלת הברית•‬
‫יג‪ .‬דברי ה מהרי׳׳ט בספרו צ פנ ת‬
‫סימן מט‪.‬‬ ‫פ ענ ח ב ענין גי רו תן של רות וערפה‪,‬‬
‫ובירור ד ע תו בגי רו ת ע ל ד ע ת נ שואין‪.‬‬
‫י ד‪ .‬דברי ספר א מונ ת חכמי ם בא ם‬
‫מ חלון וכליון גיירו לרות וערפה‪.‬‬
‫א• ב שנה מעובר ת א ם צריר האבל‬ ‫סימן מג‪.‬‬
‫לה תפלל לפני ה ע מוד ג ם ב שבת‬
‫ת שלום הי׳׳ב חדש• ב‪ .‬א ם עריר ביום‬
‫ת שלום הי״ב חר ש לבקר על הקבר‬
‫בבי ת הקברות‪.‬‬
‫א‪ ,‬בירור שיטות הב* י ו ה ר מ׳׳ א‬ ‫סימן מד‪,‬‬
‫באיסור לבי שה ל אבל ל א חר ל׳ בגדי ם‬
‫חד שים או מגו הצי ם ע ד הרגל ויגערו‬
‫בו חביריו או ע ד י׳׳ב חד ש ? ב‪.‬‬
‫בללבו ש בגדי ם חד שים כ שצדיכים‬
‫להם שמצריכי ם שאחר ילב שם ז מן‬
‫מה‪ ,‬א ם ז ה נ א מ ר גם בבגדי ם הע שוים‬
‫לזיעה‪.‬‬
‫א• א ם א שה יבולה להגי ש ס^וד ת‬ ‫סימן מה‪.‬‬
‫הבראה לגבר‪ .‬ב‪ .‬בן הסמוך ע ל שלחן‬
‫להברות לאביו‪.‬‬ ‫אביו א ם יכול‬
‫ג• א שה שנתגר שה על תנ אי ו מ ת‬
‫א ם ר שאית לבכו ת עליו ולהספידו‪.‬‬
‫ד‪ .‬ב ה א ד אין ה מנ ח מי ם ר שאים לפ תוח‬
‫קצה‬
‫שעיקר‬ ‫פ״ ה‬ ‫ביו מ א‬ ‫חז״ל‬ ‫דברי‬
‫ה חיו ת הו א באר וחו מר ת הבעי ה‬
‫הי א ל א רק לגבי התורם כי אם גם‬
‫לגבי הנ ש תל )לסוף או ת ז׳ יעוין‬
‫מזה ג ם ב מלו אי ם(‪ .‬פרק ג• בהחיוב‬
‫לחשוש ל חיו תו של ה אד ם כל עו ד‬
‫שנרגש בו נ שי מ ת חוט ם או פעי מ ת‬
‫לב‪ ,‬עו ד בביאור דברי חז״ ל ביו מ א‬
‫דר פ״ה‪ ,‬ו א ם כל עוד שי שנה חיו ת‬
‫ב איז ה אבר מהאברים נח שב עדיין‬
‫עי״ז כ חי‪ ,‬דבר ה ח״ ס בזה‪ ,‬וכן הפני‬
‫מ שה בירו שלמי וגנ א מנו ת הרופאים‪.‬‬
‫ואם המועזתל נ שאר חי ל שנה ויו תר‬
‫אם י תכן בכל ז א ת שנ שאר בגדר‬
‫טריפה‪.‬‬
‫זוג נ שו אין שגבה טורא בינייהו• וא שמה‬ ‫סימן סז‪.‬‬
‫רבה בקולר הא שה‪ ,‬ו הי א מסרבת‬
‫לקבל ג״פ‪ ,‬א ם אפ שר לה שלי ש סך‬
‫כ תו ב ת ה וכו׳ ולפטור א ת הבעל‬
‫ממזונו תיה•‬
‫זוג שהתגר ש לאחר שהבעל נטש א ת‬ ‫סימן סח‪.‬‬
‫הדירה‪ ,‬ונ שארו בה הא שה והילדים‪,‬‬
‫והבעל היה יו צ א ובא‪ .‬ומחולקי ם‬
‫לאחר מיכן ב איזה צורה שיש למכור‬
‫א ת הדירה ולחלוק בכסר ה ת מורה‪,‬‬
‫אם כ שהיא תפוס ה כי י שנו לא שה‬
‫גם ז כו ת דייר לפי חק הגנ ת הדייר‪,‬‬
‫או די ל מ א שגם לבעל נ שאר לו בה‬
‫זכו ת דייר ויש על כן למוכרה כ שהיא‬
‫פנוי ה ולחלק א ת ה ת מור ה בחלקים‬
‫שוים )אחרי סוה או ת א׳‪ ,‬י עוין ב מלו אי׳‬
‫או דו ת חק שכירות בתים שלא יוכלו‬
‫ל הוצי א א ת הדייר ע ם כלו ת ז מן‬
‫ה שכירות‪ ,‬וכן או דו ת ספ ק ב תקנה(‪.‬‬
‫ז א ת להעיר‪ ,‬כי שורה רא שונה בטור רא׳‬
‫בע מוד קנ״ג מהספר הי א מיו תר ת ויש‬
‫להעביד עליה קו‪ ,‬וככה י בו א טוב המשר‬
‫ע מוד ז ה עם סוה ע מו ד הקודם‪.‬‬
‫סימן סט‪ .‬בדינ א ד ה תו בע הולר אחר הנ תבע‪.‬‬
‫סימן ע• בסכסוך בין בית כנ ס ת ב ת״ א לבין‬
‫;אגודת ״בי ת הילד״ או דו ת ב עלו ת‬
‫וזכו ת מקום ״גן״ הנ מ צ א מ ת ח ת‬
‫לע מודי ביהכ״ג‪ ,‬והעיריה שעל שמה‬
‫רשום טאבו הנכם מסרבת ל ה תדיין‬
‫על כך בפני ביה״ד•‬
‫סימן ע א‪ .‬או דו ת ג״ פ שה שמיט הסופר אצל‬
‫שם הא שה תיב ת ״הנזכר ת״ וכ תב‬
‫״ ה עו מד ת היו ם בירו שלם״ בלבד‪.‬‬
‫ב• בירור או דו ת מ ה ד אי ת א בג מ ר א‬
‫מפתחות‬
‫הרוח א ת ע מו ד הע שז‪.‬‬
‫בביאור הכווגה דקרי א ת ה מגיל ה זו‬ ‫סימן סא‪.‬‬
‫הלילא‪ ,‬ב‪ .‬אם בל יחיד או ציבור‬
‫יכול לתקן לקרות הלל ב שאירע לו‬
‫צרה ונג א ל ממנה‪ .‬ג‪ .‬בדברי ה א״ ר‬
‫שכותב שלכן ברכ ת הגו מל בע מיד ה‬
‫מ שום דנקרא הלל‪.‬‬
‫מ אי מ תי ח שביגן למע שה וד אי יום‪,‬‬ ‫סימן סב•‬
‫או וד אי לילה‪ ,‬לענין מילה וכיו״ב‪.‬‬
‫ב‪ .‬ב סוגי א ד ע ל מ א ד אז ל א בזה דל א‬
‫בשימת ר״ ת לגבי שב ת ו ת עני ת‬
‫ו ספ ה״ע וכיו צ א בזה‪ .‬ג‪ ,‬ל מנ הג ארץ‬
‫י שראל בזה ומע שה רב מ הג ריח״ז‬
‫ל מנ הג ירו שלים‪.‬‬
‫בגדר דברים שבכתב אי א ת ה רשאי‬ ‫סימן סג‬
‫לאומרן בעל פה• ב‪ .‬או דו ת מה‬
‫בקדו ש‬ ‫הנ שי ם‬ ‫את‬ ‫ש מוצי אין‬
‫‪.‬‬ ‫ב א מיר ת ויכלו כ שהמקד ש מקד ש‬
‫בעל פ ה והנ שים שו מעו ת ו ל א או מ רו׳‬
‫א ח ריו בח שאי ויכלו מלה במלה‪.‬‬
‫ג‪ .‬בדין ע דו ת ד ב עינו שיעידו מפיה ם‬
‫ולא מפי כתבם‪ .‬ד‪ .‬מה דנ א מרי ם‬
‫בעל פה שירי ת הלו ת מפסוקי תנ״ר‪.‬‬
‫ה‪ .‬ז ה דדברי ם שבכתב אי א ת ה רשאי‬
‫ל או מרן ב ע״פ א ט הו א מ ה״ ת או‬
‫מדרבנן‪ .‬ו‪ .‬כ שחסר ב ס״ ת א ח ד‬
‫מה תי קוני ם א ם הקורא מ תוכ ה נח שב‬
‫כ או מר בעל ן!ה• ז‪ .‬בזה שש״ץ מו צי א‬
‫י ד״ ח לעם שב שדות בדברי ם שבכתב‬
‫ו אפילו א ם קורא מתור הכ תב צריך‬
‫מ״ מ ל היו ת שאורים בפי כל‪ .‬ח‪,‬‬
‫בברכ ת כהני ם אם יכול כהן א ח ד‬
‫ל הו צי א א ת הכהני ם האחרים‪.‬‬
‫סימן סד‪ .‬א‪ .‬בדין הג׳ שברים ו ת רוע ה ד ת שר״ ת‬
‫מ תי לע שות ם בנ שי מה א ח ת ו מ תי‬
‫בב' נ שימות• ב‪ .‬בע שה טפח סמוך‬
‫לסכר ד מו ת ר לסכך קורם שיע שה‬
‫הדפנו ת‪ .‬ג‪ .‬א ם מו תר לנ שים ספרדיו ת‬
‫ליטול ד׳ מיני ם ולברר ברכת הלולב‪.‬‬
‫סימן סה‪ .‬בביאור דברי ה תו ס׳ בכ תובו ת שכו תבי׳‬
‫שרוב נ שים מ ס ת כנו ת בלידה‪ .‬ב‪.‬‬
‫בדברי ה מ״ מ שמסביר שלהכי מ שנים‬
‫ב שבת ביולד ת כל שאפ שר אפילו‬
‫בפיקו״נ מ פני שרק א ח ת מני אלף!‬
‫מ ת ה בלידה‪ ,‬ו מ תי איו לעזנות א פילו‬
‫ל ה מ״ ט‪ .‬ג‪ .‬בהסבר פסקי הרמב״ם בזה‪,‬‬
‫סימן סו‪ .‬פרק א• באיסור ה ש תל ת לב וכבד‬
‫מ אד ם לאדם‪ .‬פרק ב• חיו ת בעל חי‬
‫אם ק שור ב מו ח או בלב‪ ,‬ובביאור‬

‫שהיא מ בוג ר ת הרכה מ מנו‪ ,‬ו הי ת ה‬
‫כבר ל מעל ה מגיל ארבעים שנ ה‬
‫)ויעוין בק שר לזה גם ב שו״ ת דובב‬
‫מ שרים ח״ א סימני ם י ״גי ״ ד‪ ,‬וכן בס־‬
‫ברכת ש מעון ע מ״ ס קדו שין בקונטרס‬
‫הערות על הספר דובב מ שרים או ת‬
‫ט״ז יעו״ ש(‪.‬‬
‫א‪ ,‬ילד בן ארבע ע שרה שמסרב‬
‫להיות ב מ חי צ ת א ביו ו ה א ב ה תחייב‬
‫בז מנו לכלכלו עד הגיעו לגיל ש מונ ה‬
‫ב תנ אי וסעיפי‬ ‫דיוקים‬ ‫עשרה‪ .‬ב‪.‬‬
‫הד‪,‬סכם‪.‬‬
‫בגדרי ה תיי חדו ת לשם זנו ת ורגלי ם‬
‫לדבר בדי ל א סו ר עי״ב א שה על‬
‫בעלה‪ ,‬או להעטרף עי״ב לעד טומ אה‪.‬‬
‫ב‪ .‬היבא שהא שה מכחי ש תו‪ .‬ג‪ .‬ב ע דו ת‬
‫הנראה ב ע צ מו ש או מר אני זני תי עמה‪.‬‬
‫ג‪ .‬כ שהוא גם מהריקים ופוחזי ם‬
‫ד‪ .‬היכ א שה ה תייחדו ת הי א שכונתית‪,‬‬
‫ה‪ .‬היכ א שהנח שד הו א גוי )וי עוין‬
‫ג ם ב שו״ ת רא שית בכורי ם ל הג און‬
‫ר׳ בצל אל ז״ל מווילנ א סימן ז׳‬
‫עמרדימ ל ״ז ‪ .-‬ל ״ ט‪ ,‬ובהנמ שך לק מן‬
‫ע מודי ם ע״ ד — ע«ו■ יעו״ ש(‪.‬‬
‫א‪ .‬א שה שמתוך קטטה טימאה ש תי‬
‫עיניו של בעלה ול א חר מיכן ב א ה‬
‫לפני בי״ד ו טוענ ת מאי ם עלי ודור שת‬
‫ג ״פ א ם שו מעין לח‪ .‬ב‪ .‬בהא ד אונ ס‬
‫שותה בע צי צו )לסוה או ת א' יש‬
‫להו׳סיה רל>ייןלמלב‪-‬י״ם ע ה״ ת דברים‬
‫כ״ב י״ט שמחד ש ד שם גה״ב‬
‫ש שותה כע ציצו אפילו כג מצ או בה‬
‫מו מי ם שמבטלים א ת הקדו שין ע ״ש‬
‫ובהר צבי ע ה״ ת(‪ .‬ג‪ .‬רוצח אם יורש‬
‫א ת הנרצח‪ .‬ד‪ .‬בן סורר ומורה א ם‬
‫אביו יורשו‪ .‬ה‪ .‬ישוב דברי ה מ שנ״ב‬
‫ב א ם בי ת שער בסוכה חייב ב מזוזה‪.‬‬
‫א איכ א אי סור מ ח מר ו שבי ת ת‬
‫בה מה ב חו ה״ ט וי שוב דברי ה מ שנ״ב‬
‫בזה‪ .‬ב‪ .‬איסור מל אכ ה ב חו ה״ מ‬
‫ד או ריי ת א או דרבנן‪ ,‬ג• באיסור‬
‫מח מר ביו״ט‪ .‬ד‪ .‬אי איכ א איסור‬
‫הו צ א ה בתרה ״מ‪.‬‬
‫לספרי שו״ ת ציץ אליעזר ח״י סימן‬
‫ל״ א ב ענין הדלק ת נרות בחצרו ת‬
‫ה'‪ ,‬ב‪ .‬שטת הר הבי ת א ם נקרא לפני‬
‫ה׳‪ .‬ג‪ .‬תירוץ הח״ ס דב שהדליקו בחוץ‬
‫היו צריכי ם ל שמן יו תר מפני הרוח‬
‫א ם ז ה לא בניגו ד למ״ ש ולא נ צ ח ה‬
‫׳טפתחות‬ ‫קצד‬
‫ע״י ס מיבה‪ .‬י א‪ .‬בעדי קדו שין ש אינ ס‬
‫מכירים א ת הכלה בא שר פני ה מכו סי׳‬
‫נ כע ת ר אי תי דברים שכו תב בזה גם‬
‫הגרע״ם פרנק ז ״ל בהר עבי בטור‬
‫א ה״ ע סי מן מ״ ב יעו״ ש‪ ,‬וי עוין ג ם‬
‫ב א מרי בינ ה ל הג און מקאלי ש ז״ל‬
‫אבן העזר בחלק ה ת שובו ת סימן ה‪,‬‬
‫סימן נר‪.‬‬ ‫ד״ ה אול ם מ ע א תי עיי״ ש(‪ .‬י ב‪ .‬או דו׳‬
‫הפלה מל אכו תי ת‪.‬‬
‫כ ח ה א ב וה א ם בהחזק ת ו חיניר בניה ם‬ ‫סימן נ‪.‬‬
‫ובנו תיה ם‪.‬‬
‫סי מן נ א‪ .‬הרחקה ד ר״ ת לבעל שמסרב ל ש מוע‬
‫סימן נז‪.‬‬ ‫לבית דין שחייבוהו לפטור א ת א ש תו‬
‫בג״ פ‪.‬‬
‫או דו ת ת ביע ה מ צ ד הבעל לג״פ‬ ‫סימן נב‪.‬‬
‫בא שר זה עידן עי דנין אין ה שלום‬
‫שורר ביניה ם ול א חיי ם י תד‪ ,‬ודברי‬
‫שו״ת דברי מלכי אל בזה‪ .‬ב‪ .‬מו״ מ‬
‫בדברי הג ר״ ח פ ל אג׳י ז״ל בזה‪ .‬ודברי‬
‫ר ש״י ז״ ל ב ת שובו תיו‪.‬‬
‫הנפילה עוד‬ ‫‪ 1‬בעל החול ה ב מ חל ת‬ ‫סימן בג‪.‬‬
‫תו ב ע ת לחייבו‬ ‫לפני הנ שו אין ז ה א ש ה‬
‫ט ענו ת נו ספו ת‬ ‫גלל כן בג״פ‪ ,‬ו כן בגלל‬
‫ד ת ו ה תנ הגו ת‬ ‫של מחל ה ועובר על‬
‫סימן נח‪.‬‬ ‫בל תי הוגנ ת ו מו סרי ת בלפיה‪ ,‬וחיים‬
‫בנפרד ז מן רב‪ ,‬ו אין סיכוים שהא שה‬
‫תחזור אליו‪ ,‬ובפי ה טענה של מ אי ס‬
‫עלי‪ ,‬ב‪ ,‬בדברי ה תו ס׳ רי״ד בכ תובו ת‬
‫דן[ ס״ ד ע״ א‪ .‬ג‪ .‬א ם כופין או מחייבים‬
‫לג״ פ בגלל מ חל ת נפילה‪ ,‬ובירור‬
‫שיטת ה ר מ״ א בזה‪ ,‬וד ע ת החת ם סופר‬
‫והבאי ם אחריו )ובמלואי ם(‪ .‬ד• א ם‬
‫חייב ב מזונו תי ה כ ש הי א בנפרד מ מנו‪.‬‬
‫ה‪ .‬ב טענ ת ריח הפה• ר‪ ,‬בנ א מנו ת‬
‫הא שה בטענו תיה‪ .‬ז‪ ,‬בכללי ה שו״ע‪,‬‬
‫וב מלו אי ם בהשר״ע בז ה ב או״ ח סי מן‬
‫ש״ז סעיה י״ז ובסי׳ ש״ח סעין[ ז׳‪,‬‬
‫סימן נס‪.‬‬ ‫בירור הלכה בזוג שנתגר שו בהסכמה‬ ‫סימן נד‪.‬‬
‫ונח שדה ע ל פלוני ו חי ת ה א תו והר תה‬
‫מ מנו ל א ח ר הג״ פ א ם מו תר ת להנ שא‬
‫לו‪ .‬ב‪ .‬בענין חשש לעז הבני ם שנולדו‬
‫שלא ב מ סגד ת נ שואין‪.‬‬
‫גם‬ ‫נ שואין‬ ‫ני דון ת ביע ת הי תר‬ ‫סימן נה‪.‬‬
‫סימן ס‪.‬‬ ‫עדיין‬ ‫קיים‬ ‫ב א מ תל א נו ספ ת שלא‬
‫מ צו ת פו״ ר כי יש לו מ מנ ה רק בת‪.‬‬
‫ב• בשיש ספ ק בכוונ ת הבעל א ם הו א‬
‫לשם שמים‪ .‬ג‪ .‬ב ע דו ת המזרח‬
‫שנ שבעים שלא לי שא עליה א חר ת‬
‫מ קוד ם‬ ‫וכ שידע‬ ‫הכ תובה‪,‬‬ ‫ונו ס ח ת‬
‫קצה‬
‫שעיקר‬ ‫פ״ ה‬ ‫ביו מ א‬ ‫חז״ל‬ ‫דברי‬
‫החיו ת הו א ב אך וחו מר ת הבעיה‬
‫הי א ל א רק לגבי התורם כי א ם גם‬
‫לגבי הנ ש תל )לסוך או ת ז׳ י עוין‬
‫מז ה גם ב מלו אי ם(‪ .‬פרק ג• בהחיוב‬
‫לחשוש ל חיו תו של ה אד ם כל עוד‬
‫שנרגש בו נ שי מ ת חוט ם או פעי מ ת‬
‫לב‪ ,‬עו ד בביאור דברי חז״ל ביו מ א‬
‫דך פ׳׳ ה‪ ,‬ו א ם כל עור שי שנה חיו ת‬
‫ב איז ה אבר מהאברי ם נח שב עדיין‬
‫עי״ז כחי‪ ,‬דבר ה ח׳׳ ס בזה‪ ,‬וכן הפני‬
‫מ שה בירו שלמי ו בנ א מנו ת הרופאים‪.‬‬
‫ואם ה מו ש תל נ שאר חי ל שנה ויו תר‬
‫אם י תכן בכל ז א ת שנ שאר בגדר‬
‫טריפה‪.‬‬
‫זוג נ שו אין שגבה טורא בינייהו‪ .‬וא ש מה‬ ‫סימן סז‪.‬‬
‫רבה בקולר הא שה‪ ,‬ו הי א מסרב ת‬
‫לקבל ג״ פ‪ ,‬א ם אפ שר לה שליש סך‬
‫כ תוב ת ה וכו׳ ולפטור א ת הבעל‬
‫מ מזונו תיה‪.‬‬
‫זוג שהתגר ש ל א חר שהבעל נטש א ת‬ ‫סימן סח‪.‬‬
‫הדירה‪ ,‬ונ שארו ב ה הא שה והילדים‪,‬‬
‫והבעל הי ה יו צ א ובא‪ .‬ומחולקים‬
‫לאחר מיכן ב איז ה צורה שיש למכור‬
‫א ת הדירה ולחלוק בכסך ה ת מורה‪,‬‬
‫אם כ שהי א תפו ס ה כי י שנו לא שה‬
‫גם זכו ת דייר לפי חק הגנ ת הדייר‪,‬‬
‫או די ל מ א שגם לבעל נ שאר לו בה‬
‫זכו ת דייר ויש ע ל כן למוכרה כ שהיא‬
‫פנוי ה ולחלק א ת ה ת מור ה בחלקים‬
‫שוים )אחרי סוך או ת א'‪ ,‬יעוין ב מלו אי׳‬
‫או דו ת חק שבירות ב תי ם שלא יוכלו‬
‫ל הו צי א א ת הדייר ע ם כלו ת ז מן‬
‫ה שכירות‪ ,‬וכן או דו ת ספ ק ב תקנה(‪.‬‬
‫ז א ת להעיר‪ ,‬כי שורה רא שונה בטור רא׳‬
‫בעמוד קני ג מהספר הי א מיו תר ת ויש‬
‫להעביד עליה קו‪ ,‬וכבה יבו א טוב המ שך‬
‫ע מוד ז ה ע ם סוך ע מו ד הקורם‪.‬‬
‫הנ תבע‪.‬‬ ‫סט‪ .‬בדינ א ד ה תו בע הולך אחר‬
‫סימן‬
‫סימן ע‪ .‬בסכסוך בין בי ת כנ ס ת ב ת״ א לבין‬
‫או דו ת ב עלו ת‬ ‫' אגוד ת ״בי ת הילד״‬
‫וזכו ת מקום ״גן״ הנ מ צ א מ ת ח ת‬
‫ל ע מודי בי הכ״נ‪ ,‬והעיריה שעל שמה‬
‫רשום טאבו הנכס מסרבת ל ה תדיין‬
‫על כך בפני ביה״ד‪.‬‬
‫סי מן ע א‪ .‬או דו ת ג״ פ שה שמיט הסופר אצל‬
‫שט הא שה תיב ת ״הנזכר ת״ וכ תב‬
‫״ ה עו מד ת היו ם בירו שלם״ בלבד‪.‬‬
‫ב‪ .‬בירור או דו ת מ ה ד אי ת א בגמ ר א‬
‫מפתחות‬
‫הרוח א ת ע מו ד הע שן‪.‬‬
‫בביאור הכוונה דקרי א ת ה מגיל ה זו‬ ‫סימן סא•‬
‫הלילא‪ ,‬ב‪ .‬א ם כל י חיד או ציבור‬
‫יכול לתקן לקרות הלל כ שאירע לו‬
‫צרה ונג א ל ממנה■ ג‪ .‬בדברי ה א' ר‬
‫שכותב שלכן ברכת הגו מל בע מיד ה‬
‫מ שום דנקרא הלל‪.‬‬
‫מ אי מ תי ח שכינן למע שה וד אי יום‪,‬‬ ‫סימן סב‪.‬‬
‫או וד אי לילה‪ ,‬לענין מילה וכיו״ב‪.‬‬
‫ב‪ .‬ב סוגי א ד ע ל מ א ד אז ל א בזה דל א‬
‫כ שיטת ר״ ת לגבי שבת ו ת עני ת‬
‫וספה״ע וכיו צ א בזה• ג‪ ,‬ל מנ הג ארץ‬
‫י שראל בזה ומע שה רב מ הג ריח״ז‬
‫ל מנ הג ירושלים‪.‬‬
‫בגדר דברים שבכ תב אי א ת ה רשאי‬ ‫סימן סג‬
‫ל או מרן בעל פה‪ .‬ב‪ .‬או דו ת מה‬
‫בקדו ש‬ ‫הנ שי ם‬ ‫את‬ ‫ש מוצי אין‬
‫ב א מיר ת ויכלו כ שהמקד ש מקד ש‬
‫בעל פה והנ שים שו מעו ת ול א או מ רו׳‬
‫א חריו בח שאי ויכלו מלה במלה‪.‬‬
‫ג‪ .‬בדין ע דו ת ד בעינז שיעידו מפיהם‬
‫ול א מ פי כתבם• ד‪ .‬מ ה דנ א מרי ם‬
‫בעל פה שירי ת הלו ת מפסוקי תנ״ר‪.‬‬
‫ה‪ ,‬ז ה דדברי ם שבכ תב אי א ת ה רשאי‬
‫ל או מרן ב ע״פ א ם הו א מ ה״ ת או‬
‫מדרבנן‪ .‬ו‪ .‬כ שחסר ב ס״ ת אחר‬
‫מה תיקוני ם א ם הקורא מ תוכ ה נח שב‬
‫כ או מר בעל׳ןנק‪ .‬ז‪ .‬בזה שש״ץ מו צי א‬
‫י ד׳׳ ח לעם שב שדו ת בדברים שבכתב‬
‫ו אפילו א ם קורא מתור הכ תב צריך‬
‫מ״ מ להיו ת ש\ודי ם בפי כל‪ .‬ח‪.‬‬
‫בברכת כהני ם א ם יבול כ הן א ח ד‬
‫ל הו צי א א ת הכ הני ם האחרים‪.‬‬
‫סד‪ .K .‬בדין הג׳ שברים ו ת רו ע ה ד ת שר״ ת‬ ‫סימן‬
‫מ תי לע שו ת ם בנ שימה א ח ת ו מ תי‬
‫בב' נ שי מו ת‪ .‬ב‪ .‬בע שה טפח סמוך‬
‫ד מו ת ר לסכך קודם שיע שה‬ ‫לסבר‬
‫הדפנו ת‪ .‬ג‪ .‬אם מו תר לנ שים ספרדיו ת‬
‫ליטול ד׳ מיני ם ולברר ברכת הלולב‪.‬‬
‫בביאור דברי ה תו ם' בכ תובו ת שכו תבי׳‬ ‫סימן סה‪.‬‬
‫שרוב נ שים מ ס ת כנו ת בלידה‪ .‬ב‪.‬‬
‫בדברי ה מ״ מ שמסביר שלהבי מ שנים‬
‫ב שבת ביולד ת כל שאפ שר אפילו‬
‫בפיקו״נ מ פני שרק א ח ת מני אלך‬
‫מ ת ה בלידה‪ ,‬ו מ תי אין ל שנו ת אפילו‬
‫ל ה מ״ מ‪ .‬ג‪ .‬בהסבר פסקי הרמב״ם בזה‪.‬‬
‫פרק א• באיסור ה ש תל ת לב וכ בד‬ ‫סימן סו‪.‬‬
‫מ אד ם לאדם‪ .‬פרק ב• חיו ת בעל חי‬
‫אם קשור ב מו ח או בלב‪ ,‬ובביאור‬