Professional Documents
Culture Documents
שו'ת ציץ אליעזר יג
שו'ת ציץ אליעזר יג
שו'ת ציץ אליעזר יג
ספר
שאלות ותשובות
ציץ אליעזר
חלק שלשה עשר
כ ו ל ל
חנני ה׳
בס ד
I
.להכניסו לאתר ולהפיצו לצורך שימוש אישי בלבד
וזאת למודעי
אין רשות לאף אהד להדפיסו או להעתיקו
בכל אופן שהוא או בכל אמצעי שהוא
I
ס
ס
o בין בחינם בין בשכר בין ליהיד בין לרבים 0
I
:אצל
I
(>
בית ספריית מורגנשטרן
אשדוד3 6 2 0 .ד. ת14 רחוב רבא
0 8 -8 6 6 -5 0 5 9 פקס08-866-0821 טלפון m
a
ם
OTZROT HATORAH
THE MORGENSTERN EIBRARY
■
14 RAVAH STREET
«
P.O.B.3620 ASDOD, ISRAEE ס
Email- kidosheypolin@bezeqint.net
a
#
4
This sefer has been provided by ס
Judaiea Image OTZROT HATORAH for individual use only.
All rights reserved by Judaiea Image OTZROT HATORAH.
ס
Permission is only granted to Hebrew Books Org.
•0
* •© •® * יי ®
לזכרוו בהיכל התורה
הנדיבה החשובה והנכבדה רודפת צדקה וחסד מרת גיטל בת פעריל
פילר־קויט תחי׳ שתרמה בעין יפה וברוח נדיבה לסיוע הדפסת
ובריכת הספר.
לעילוי־ נשמות
אביה הר״ ר דוד בה״ ר יעקב קליין ז ״ל שנהרג על קידוש השם בעיר
בוכנא ע״י קראקא ביום י״ב אלול הי״ד.
אמה מרת פעריל בת הר״ר אשר ע״ה שנפטרה בירושלים ביום ה׳ טבת
ומנו״ב בהר המנוחות בגבעת שאול.
אחיה הבחור יחיאל אשר שנעלם בשואה הי״ד.
בעלה הראשון אבי־הבנים ר׳ אברהם משה בה״ר שלמה יצחק פילר
ז״ל ,נפטר בירושלים בכ״ז תמוז תשל״ד ומנו״ב בהר הזיתים.
בעלה השני ר׳ חיים גרשון יהודה בה״ר יעקב קויט ז״ל נפטר ביום
ו׳ מנ״א תשל״ו ומנו״ב בהר המנוחות בגבעת שאול.
בברכה שימלא ד׳ כל משאלות לבה של הנדיבה הנכבדה לטובה .ותזכה
לראות את בניה ובנותיה היקרים הולכים בדרכי ד׳ ולרוות מהם נחת
אמיתי כאות נפשה הטובה .ונקובים המה בזה בשמותם :ישראל ,יהודה,
אליהו ,יעקב ,שמואל ישעיהו ,שלמה יצחק ,ליפשא ,חוה מינדל,
ומלכה .יאריך ד׳ ימיהם ושנותיהם בטוב ובנעימים.
ותזכה הנדיבה הנכבדה לרפואה שלימה מן השמים ובמיוחד על עיניה,
ותהיה טוב־רואי ,וזכות המצוה תגן עליה ,ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח.
ותרבה עוד הרבה פעלים לתורה ולתעודה.
כברכת
ה מ ח ב ר
מצבת זכרון
להאשה היקרה הצוה״ח אשת חיל ויר״א
מרת שפירנצא ע״ה בת הר״ר קאפיל ז״ל
אשת מכובדנו שיבלח״ט הרה״ח היקר השו״ב המופלג דנתניה
הרב ר יצחק אהרן העליר שליט״א
נפטרה ביום י״ד תשרי תשל״ח
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים והנצח ותקיץ לגורלה לקץ הימין בב״א.
ע״ז שהנהיגו לברכה בקרה״ת .ואם השומעים צריכים ז״ל אמרו אדוד נענש על זה ,כיעו״ש .אולם זה בהחלט
לישב. לא נכון ,ונגד דברי רז״ל בזה ,וח״ו להעלות על
סימן כ. הדעת שהמלך החם Tנעים זמירות ישראל היה
א .אם יש לברך ברכת שהחיינו בלידת בת .ב .מתי מתנהג בכזאת[ ואמרו כל הקורא פסוק משיר השירים
יש לקרוא שם לבת. ועושה אותו כמין זמר וכר ,כי מאמר ועושה אותו
סימן כא. מורה שע״י עשיה אנושית מוציאו מקדושתו להכניסו
אם יש איסור או משום מדת חסידות שלא לשמש בניגון זה נגד טבעו ,ע״ד משחית נפשו הוא יעשנה
בימי מלחמה .ב .בירור האיסור לשמש בשני רעבון )משלי ר( כי הנפש מטבעה לא תקבל השחתה כי
ושאר צרות ובחילוק אם כבר קיים פו״ר או לא ,וכן אם באונס עשית המלאכה האנושית ,ועל זה התורה
באם הוא ליל טבילה. חוגרת שק וכר ועל זה קרא הכוזר תגר עכ״ל.
הרי לד שפה ברורה ואמירה פסקנית של הספר
סימן כב.
סידורי נגינת ערוגת הבושם שעל כגון זה של
א .בענין האיסור של הושבת גר תושב בירושלים,
התפילות בשירי־חשק הוא שאמרו ז״ל שנאמר עליהם
והגדרת המקום ב .כוונת מקום ״עין עיטם״ הנאמר
״נתנה עלי קולה על כן שנאתיה״ באשר שברור
דירה לעקור מותר בגמ׳ יומא וזבחים .ג .אם
יפול כרעתם ■נבול פה שבתוך הדיבור המקודש
מירושלים ולעבור לגור במקו״א בא״ י ובדין יציאה
ודכר ערוד ,וכי אין זה אלא סימני־טומאה ופסול
ע״מ לחזור,
בקודש ,וע״כ חלילה להלביש התפלות בנגוני דברי-
סימן כג. חשק ולהשחית בזה את הנמש הנגעלת מטבעה מזה.
בענין כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
ודברים אלה של הבעל ערוגת הבושם בשלימותם
וביאור בדברי ד.גמ׳ בזבחים ד׳ ל״ט ובדברי הרמב״ם.
באים ומשלימים להאמור והמבורר בפנים הספר בזה[
סימן כד.
סימן יג.
אשה שמדלקת נרות שבת בפעם הראשונה אחר
אם מותר להתפלל כשהוא י חבוש כובע קטן בלבד
הנשואין אם צריכה לברך גם שהחיינו ,ובדין אם
על הראש ,ובמיוחד בימים החמים והמזיעים.
כלה תברך שהחיינו בטבילה ראשונה לב״מ ,וכן
בקטן המתחיל להניח תפילין.
סימן יד.
כהן מחלל שבת בפרהסיא אם מחלל עבודה ואם
סימן כה.
מותר לעלות לדוכן .ב .ביאור בזבחים ד׳ כ׳ ע״ב
מי ששכח בליל שבת בסוף התפלה ונסתפק אם
ביציאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים.
.חתפלל שמ״ע של .שבת או של חול אם צריך לחזור
סימן טו.
ולהתפלל .ובהתפלל של חול וספק לו אם הזכיר גם
א .כמה הוא שיעור עיכול בשתיה וביאור דעת
ברכה של שבת .ובחילוק שיש בזה בין הסתפק ביעלה
הרדב״ז בזה .ב .בדין אם צריכים ליטול ידים אחרי
ויבא של ר״ח לבין הסתפק בשל שבת.
הנגיעה בנעל חליצה .ג׳ בכזית מצה בליל פסח אם
. . סימן כו.
זכות לאכול סגי או.צריך שיהא שלו ממש.
ע״ד אשה שרוצה להרבות בנרות״שבת מכפי שהיתה
רגילה עד כה ,ובעלה מתנגד לכך .ובדין אשה
סימן טז.
מי שטעה בברהמ״ז ודילג ברכת הארץ ונזכר אחר
ששכחה ולא^׳הדליקה נר בשבת אם צריכה מדינא
שגמר ברכת בונה ירושלים איך עליו להתנהג .ב.
להוסיף גר יותר ,ובעשיית היכר בין שתי נרות
ברכות חתנים אם סדרן מעכב .ג .בדברי הש״ד ביו״ד
השבת לבין יתר הנרות.
סי׳ רכ״ח בדינא דהתרת נדר שנדר ע״ד חבירו בלא
■ סימן כז.
י דעתו לצורך מצוה.
חולים השוכבים בביה״ח שלא יכלו בשב״ק שחרית
להתאסף יחד ולקרוא במנין קריאת התורה ,אם סימן יז.
יכולים להתאסף ולקרוא קרה״ת דשחרית לפני תפלת אם אפשר לברך ברכת הגומל בלילה ,ואם יש -חילוק
.מנחה ,ובקריאה של חול בב׳ דה׳ אם אפשד לקרוא בזה בין גברי לנשי ,ובהמגהג לברך אחר קרה״ת.
. , . במנחה. מימן יח.
: סימן כח. אם בעל הגם המברך ברכת הגומל יכול להמגות
ברין שכר שבת עבור לימוד ליומו בלבד .ובירור .להשלים העשרה .וכן אם ״התרי מיגייהו רבנן״ יכולים
גדרי איסורו של שבר שבת ,וההיתר לדבר מצוה. . להמגות בין העשרה:. .
ובתשלום עבור לבוא למנין בשבת ,ובשכר רופא סימן לט.
בשבת .ובחילוק בין כשטורח בגופו לבין כשמקבל אופן צורת ברכת הגומל לדעת הרמב״ם ,בעמידה,
שכר עבור הכלים ,וע״ד שכירת מקומות בביהכ״ג ובאמצע .דשוב דבריו בפ״י מברכות ה״ח .וטעם
מפתחות
סימן לח. לשבת ובמועד ,ובניכוי קנס עבור שבת ,ובבעלי
א .חולה השוכב בבי״ח ונתפנה בשבת ליכנס לבית הפונדקאות הנוטלים שכר לינת לילה בעד ליל
הכנסת בשעה שהציבור עומד כבר לפני תפלת מוסף שבת לבד בלא הבלעה.
אם להורות לו שיצטרף אתם להתפלל קודם מוסף סימן כט.
עם הציבור ,או להורות לו שיתפלל ביחידות על בדינא דהקפאת מים במקרר בשבת והפשרת קרח.
הסדר שחרית קודם ואח״ב מוסף .ב .אם אפשר סימן ל.
להקדים תפלת מוסף לקריאת התורה .ג .אם רשאי א .אם מותר לשחק בשבת באבני־פלא ,ובגדר בנין
אדם ללמוד בין תפלת יוצר לתפלת מוסף .ואם מותר וסתירה בכלים .ב .בעשיית גלידה בשבת.
לדרוש בין שחרית למוסף. סימן לא.
סימן לט. שנית בענין הנ״ל.
אם מותר להשכיר חנות למי שיחלל בה את השבת סימן לב
בפרהסיא ,ואם השכנים יכולים ג״כ למחות בדבר מי שמחמיר על עצמו שלא לטלטל בשבת אפילו
שלא ישכיר לשכזה. במקום שיש עירוב ,אם מותר לו אפ״ה לשאת תינוק
סימן מ. ברחוב ,בדינא דלא אמריגן בקטן חי נושא א״ע
אם מותר לערות מים רותחים לתוך כוס שהיא לחה ובחילוק בין אם יכול להלך ברגליו לבין אינו יכול,
ממים צוננים מבושלים או אפילו לא מבושלים .ב. ובהובלת התינוק בעגלה שלו .ב .בישוב קושית
דבר שכלה והולך לאחר הבישול או מתבטל ברוב הגר״ח ברלין ז״ל על התום׳ בשבת ד׳ צ״ד שכותבים
.אם יש בזה משום מבשל. שבמשכן לא היו נושאין דבר חי .וכן במה שפירש
סימן מא. כוונת הפייטן על ״יבשת להטביע לשליש ולרביע״.
תיקון עירוב למושב ששדות זרועים לו בין הבתים סימן לג.
לבין בית הכנסת ,וגם מאחורי הבתים ישנם שדות אם מותר לצאת בשבת במקום שאין עירוב בבגד
זרועות רחבי ידים. עליון כשהוא מלובש על כתפיו בלבד מבלי להכניס
סימן מב. ידיו בשרוולים.
יחיד שקיבל עליו בע״ש את השבת ולאחר מיכן סימן לד.
נזכר שלא חתפלל עוד תפלת מנחה ,אם יכול עדנה אם מותר לחולה לב לישא אתו בשבת במקום
להתפלל מנחה של חול .ואם קרה הדבר בחוה״מ אם שאין עירוב כדורים לשעת הצורך .וע״ד נשיאת
יכול לחזור ולהתפלל עוד מנחה של חול וגם להזכיר סוכר .לחולה במחלת סכרת כדי לאכלו באם ירגיש
בה יעלה ויבוא ,ובחל ר״ח בע״ש ,וחילוק בין קבלת בולמוס .ובלישא כתב״תעודה בשבת בשעת חירום
שבת במזמור שיר ליוה״ש או בעניית ברכו ,וכן ע״י שינוי ,ובלישא מחוץ לעירוב מכוגת־שמיעה
. בין יח Tלציבור. לחרש .ובלהשים הכדור בפיו ולשאת בצורה כזאת.
סימן מג. סימן לה.
א .אם מותר לחבר בגד בשבת עם סיכת ביטחון .ב. א .נכפה אם הוא בכלל חולה שיש בו סכנה לחלל
לדין ביאור דברי המשנ״ב בסימן תרנ״א בנוגע עליו את השבת .ב .שיעור מליחת בשר עבור חולה
. ^ קשירה ...בשבת-. שאסור לו לאכול מלוח .ג .חולה שמאכילין אותו
סימן מד. דרך צינור לענין ברהמ״ז .ד .בהא דלא מדקדקין
אם מותר לפתוח ולנעול בשבת מנעולים הנפתחים לקרוע כשעומדים בשעת יציאת נשמה■ .
על,ידי הכוונת אותיות זה לזה ונסגרים ע״י הפרדתן סלמן לו.
זמ״ז .ב .ע״ד פתיחת וסגירת ספרים שכתוב על אם מותר ואיכא גם מצוה בביקור חולים בשבת,
ראשי חודי;דפיהם אותיות או תיבות. ואם מותר זאת גם למי שהוא רך הלבב ומיצר בצער
סימן מה. החולה .ב .בעשיית מי שברך לחולה בפניו בשבת.
בדין עשיית זריקות בשבת לחולה שאין בו סכנה והסבר בזה שהגבילו חז״ל התפלה על החולה בשבת
מתחת לעור או לתוך הוריד .ואוחת מה שמנקים יותר ממה שהגבילו העסיקה ברפואות.
לאחר מיכן את מ^ם הזריקה בחתיכת צמר גפן סימן לז.
טבולה במי בורית ,וכדומה ,וע״ד תלישת הצמר גפן א .ע״ד אכ!ורת ויהי נועם במוצש״ק גם כשחל בו
מהגוש העב. ר״ח או פורום וכן בער״ס שחל בע״ש •.ב .ישוב
סימן מד. סתירה שבדיבורי רש״י בזבחים צ״א ומנחות מ״ט
ע״ד הרכבת המחט במזרק בשבת לצורך עשיית ג.ביאור נוסח התפלה במוספי .שבת ומוספי ר״ח:.
^ זריקה לחולה שאין בו סכנה ,ואם יש לחייב בזה של קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורת Tשאומרים
משום בונה או מכה בפטיש. ............ בשבת.
מפתחות
רק בגבר או גם באשה .ב .מאימתי יוצאה האשה להקים סוכה בחוה״מ ע״מ לסותרה ולחזור ולבנותה
מרשות הוריד .לרשות בעלד.. כפי הצורך.
. סימן עט, סימן סט,
א .אשה שרוצה לנדב לביכ״ג מעיל לס״ת ולרקום חגומז שחל-להיות בשבת שמדליקים בבית לפני
שמה עליו אם יש מקום לסרב מלקבל זאת משום שמדליקים בביהכ״ג ,אם יוכל השמש המדליק אח״כ
חשש ד.רד.ור .ב .בדבר מליחה כצוקער .ג .כלד. בביהכ״ג לברד שוב ברכת שהחיינו.
וחמותר .ששמות .Tם שוים אך החמות איננה כבר סימן ע.
כחיים. א .אם ישנד .מצוד .להרבות בסעודה בחנוכה .ב .אם
סימן פ. יש חיוב להשכיר עצמו עבור קיום מצות נר חנוכד.
בגיור אם המוהל מצטרף לב״ד ,ואם הברכד .שלאחר כמו בד׳ כוסות .ג .לאחר חצות וישנים בני הבית
מילת גר טעונד .כוס. אם יש לברד על הד.דלקה .ד .אם יש להחמיר בכל
סימן פא. נר מצוה שלא לר.דליק מנר מצרה לנר מצוד ..ה.מקור
א .גדרי צהבת בתינוק לענין דחית המילה והמתנת דרשת חז״ל שכל המועדות יהיו בטלים חוץ מחנום*.
ז׳ ימים מד.בראתו .ב .אם מותר לרופא לר.עיד בבית ופורים.
הדין על חולד .שלו ,והאם יש לשבועת הרופאים סימן עא.
הכללית על סודיות רפואית השפעד .על כך ,ואם יש בגדר מצות מחית עמלק ,ואם מקבלים גרים מהם.
משוס גילוי סוד בר״דרכת סטודנטים ליד מטת סימן עבג
החולה .ג .אם אפשר לר.סתייע בקביעת דם נדה ע״י מי שבני ביתו מרובים ולא עלד .בידו לד.כין חצאי
טבלאות או ע״י חומר כימי מפוחם. לירות עבור כאו״א מד.ם כדי ליתן בפורים זכר
סימן פב. למחצית השקל ,אם יוכל ליתן זאת בלירות שלימות
א .עוד בענינים שבסימן הקודם ,ב .תינוק שהוכנס בחישוב מחצית הלירה עבור כאו״א מר&.
לאינקובטור להתאוששות אחרי ד.ל Tד .מתי למנות סימן עג.
ז׳ ימים .ג .במד .הוא מדת החום להחשיב עי״כ את בפורים המשולש בירושלם ת״ו שקורין את המגילה
התינוק כחולד ,.ד .אם משקל הילד מעכב למילה. ביום ועש״ק י״ד בו ,אם יכולות נשים לקבץ עשרד.
ה .אם כל הפרשה בעינים דינה ככאב עינים גדול. נשים בביתן ולשמוע מקרא מגילד ..ובדין קריאד.
סימן פג. .ביח .T
א .עוד בגדרי צד.בת בתינוקות ילודים .ב .אם מועיל . סימז עי•
נתינת ויטמין ק׳ לתינוק שנשאר עוד קצת צבע בד.יר אודות כשרות העופות .שעושים לרס זריקה בצוארם
בעור שיוכלו למולו כבר .ג .כשמבצעים החלפת דם כדי לחסנם ממחלות ולר.שביחם .ב .ביאור וישוב
ימים כדי למולו. ר לתינוק אם יש לחכות לאחר מיכן דברי החת״ס בתשובותיו לגבי הקזה בצוואר ולגבי
ד .תינוק שנולד בעזרת מלקחיים וזד .השאיר נפיחמת דקירה במחט תחת הכנף .וכן בענין סירוס
על הראש של התינוק ,וכן כשמשכו לו יד או רגל התרנגולים .ובחילוק שיש בזר .בין אומנים לשאר
וזה גרם לחוסר תנועתית זמנית ,אם יש לחכות עם אנשים.
המילה עד שיתרפא מזה .ה .אם מותר לרחוץ בשבת סימן עה.
עיני תינוק שיש לו הפרשה בעינים עם מים רתוחים א .נפחי ריאד .כדי לנסות להסיר סירכא ■והתחיל
: י פושרים וצמר גפן. הסירכא. במקום לבצבץ .במקום הסירכא ושלא
* סימן פד. ב .בטבילת כלי זכוכית ע״י קטן ,וכן בטבילת כלי
אם מיתר למרוח ס״ת בחומר כימי לא־טרף לאחר מתכת ע״י גדול בן י״ג שנה ולא בדקוהו אם הביא
תיקוני האותיות כדי שלא יקפצו .ב .ע״ד הקלף י ב׳ שערות.
ג. שאחר עיבוד הסיד מושחין אותו בצבע לבן. סימזעו.
בטיפות שעוד .שנטפו על אותיות ס״ת אם בחול ואם ביאור בגמ׳ זבחים ד׳ ע׳ ,ובענין אם נתקטנו הביצים
' ■ י• בשבת, בומנינו.
סימן פה. סימן עז,
ס״ת שנכתבד .בכתב האר״י ז״ל אם אפשר לשנותד. מתוד לבנות שערות אם מותר ללקט מן הזקן
לכתב הב״י באותיות הצדיקי״ם ,ואם אין לחוש השחורות כשהכוונה בזה הוא רק מפני שמפריעות
בזה משים מנומר. לו בצורת גידולם ואילו היו שחורות היד .ג״ב
סימן פו. ■ '■ ■ מל.קטם». .
עוד בהנ״ל שבסימן הקודם .ב .בלשנות בס״ת לגבי : ד. סימן עת.
פצוע דכא מא׳ לה׳ .ב .בענין שם צבקות שהוא היתר ביטול כיבוד או״א בקשר לשידוכין אם נאמר
מ פ ת וו ו ת 8
עצמו ,וגם חצב הקבר ,ולאחר מיכן נקבר במקום מהשמות שאינן נמחקים.
אחר. סימן פז.
סימן צו. חולה מסובן שהרופאים התיאשו מלרפאו ,וסובל
עוד בעגין הנ״ל שבסימן הקודם. יסורים קשים ממחלתו ,אם מותר להגדיל לתת לו
סימן צז. זריקות הארגעה כמו מורפיום הגם שאינן מרפאות
אשת איש שנתעברה דרך הפרייה־מלאכותית מגבר את המחלה והגם שעלולות מא Tד לקרב מיתתו.
זר שלא בידיעת בעלה ,אם נאסרת על בעלה ,ואם סימן פח.
דינה לצאת כג״פ בלא כתובה .ובאם הולד פסול. תינוקות הנולדים עם מום בעמוד השדרה ,אם מותר
ואם נאמנת בכלל לומר שזה לא מזנות ממש כי אם לבצע בהם ניתוח ביום הראשון לל Tתם כדי למנוע
דרך חפרייה־מלאכותית .וכמו כן ז ס מיקל הדבר עי״ב זיהום של קרומי המוח .ב .אם ,יש חובה' לטפל
כשעושים בעירבוב זרע• הבעל עם זרע אחר ,ובכלל בילודים כאלה ע״י ניתוחים חוזרים את בל הסיבוכים
אם הדבר אינו כי אם רק הסואה בלבד. שיתעוררו בעת .Tג .תינוקים שנולדים מונגולואים,
סימן צח. כשמצוי אצלם היצרות קשה של התריסריון אם
אם מקבלים גרים מעמון ומואב ,וביאורי מקראות מחויב הרופא לטפל בהם במלוא העצמה כולל
במגילת רות. ניתוחים.
' סימן צט. סימן פט.
א .חתן שאיננו משתתף באכילה בסעודה שעורכים אם מותר לרופא לנתק את החולה ממכשיר ההנשמה
לכבודו אם נחשבת כסעודת חו׳׳ב לברך שבע ברכות. המלאכותית כשהוא חסר כל חיות עצמית ואין כל
ב .אם בלימודי משגיות לעי״ג הגדיבים אפשר לד.קדים סכוי להצילו .או שלא יהא חייב עכ״פ להפעיל
לומר הקדיש דרבנן מ Tלאחר הלימוד ולהזכיר לאחר המכשיר מחדש כגון בדרך שהמכשירים יוצמדו
מיכן הנפטרים שלעי״ג למדו השיעור משניות. לשעונים הדומים לשעוני שבת ויופעלו 'לתקופות
)ב(. סימן צט המכשיר לפעול לא יפעילו קצובות ,וכשיפסיק
בדבר כתיבת הכהן בג״פ אחר הדמתקרי. מחדש .ב .אריכות גדולה בביאור ופירוש דברי
סימן ק. הרמ״א ביו״ד סי׳ של״ט סעי א׳ ובמקוריות ההלכה
א .במלחמה אם מחויבים ,או עכ״פ מותרים ,להכניס בזה .וכן בכללי קביעת המות לסי ההלכה.
את עצמם בספק סכנה כדי להציל את חברם החייל סימן צ.
המוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב .ב .ספק כהן שנקטעה לו אצבע בתאונה אם מותר לנסות
עבירה בג׳ העבירות אם יהרג ואל יעבור. לחבר לו את האצבע חזרה לגיסו ע״י ניתוח פלסטי
ולא לחוש מה שבינתיים נטמא עי״כ הן באהל והן
סימן קא.
במגע.
בענין עריכת נסיונות רפואיים בבגי אדם.
סימן צא.
סימן קב־ אם מותר לנתח את המת ולהוציא את אחד מאבריו
הפסקת הריון בגלל המחלה הנקראת תיי־סקס .כאשר
לשם השתלתו בחולה מסוכן .ואם מותר לשם כר
מאבחנים את המחלה בעובר כעבור שלשה חדשים.
לעכב יציאת נפשו של התורם .ובדבר השתלת עיניים.
ב .בעצם דין הפלת עובר ובגדרי ההיתרים שישנן
סימן צב
בזה .ועדיפות שרופאה תסדר את החפלה.
בדין קבורת ב׳ מתים בקבר אחד ,וכמה שיעור
סימדקג. המחיצה שיש לעשות ביניהם.
כלוח העומדות להנשא והרופא נותן להן תרופה סימן צג.
לעכב וסתן לזמן מה ,אם זה מועיל שיוכלו לשמש החזרת מימרת לחיק היהדות.
ולא לחוש לעונת וסתן הרגיל ולעונה הסמוכה ,ואם סימן צד.
ולא ראו. מועיל כשעוברת העונה ע״ד מי שזנח את אשתו ונשא בערכאות נכרית,
סימן קד. ומסרב לשוב לאשתו וגם מתחמק מלסטרה בג״ס,
היש אפשרות לקבוע זהות אבהות על יסוד תוצאות האם חייבים הקרובים להתאבל אחר מיתת איש כזה,
בדיקות סוג הדם. וכן אם יש לקברו בביה״ק היהודי ולו סמיד לגדר
סימן קה. ולהתעסק בקבורתו ולויתו ,ומה דימה דרכי ההתראה
א .אכל ח״ש ונתכפר לי אם מותר לאכול אח״כ עוד והאיומיזם שיש להתנהג כלפיו ושעי״ב יופעל עליו
ח״ש בתוך כדי אכ״פ למ״ד ח״ש מותר .ב .גדר גם לחץ שיסכים לפטור את אשחר היהודיה בג״ס.
ח״ש בגזל פחות משו״)^ ג .גזל פחות משו״ם סימן צה.
בישראל ובב״ג .ד .גדר דינין שנצטוו ב״נ עליהם. אם מותר לבן ליקבר בקבר שאביו קנה לו עבור
מפתה רפואי על הבעיות הרפואיות הנידונות בספרי
אם יש מצוד .מיוחדת לרופא דתי לר.זדקק לחולה טו. א .חולה השוכב בבית חולים ואיני יכול להניח
שיש בו סכגד .ולחלל את השבת עבורו כדי למנוע התפילין בעצמו .אם אחית ביה״ח יכולה לקשור
עי״ב שלא יזמינו רוסא שאינו דתי שיחלל עליו לו התפילין של יד ולהניח לו השל ראש .סי׳ ז׳.
שס. את השבת. שתן לחולה בדיקת ב .אם מותר לרופא לערוך
בדבר ליילד בן קראים בשבת ,וכן אם יש למולו טז, כשתפילין בראשו ,ואם יש חילוק בזה בין רופא
סימן נז. בשבת. סימן ח. לשאר כל אהם.
הנולד בניתוח־קיסר אם מילתו דוהר .יו״ט שני של יז. הולים השוכבים בביה״ח שלא יכלו בשב׳׳ק שחרית ג.
סימן סב. ר״ה. להתאסף יחד ולקרוא במנין קריאת התורה ,אס
גדרי צהבת בתינוק לענין דחית המילה וד.מתנת יח. יכולים להתאסף ולקרוא קרה״ת דשחרית לפני
סימנים פא ,פב ,פג. ז׳ ימים מד.בראתו. סימן כ״ז. תפלת מנחה.
לד.תאוששות אחר תינוק שהוכנסלאינקבטור יט. סימן כח, ד .בדין שכר רופא בשבת.
סימן פב. הל Tד .ממתי למנות ז׳ ימים. ה .אם מותר לחולה לב לישא אתו בשבת במקו!ם
כמה ר.וא מדת החום לד.חשיב עי״באת התינוק כ. שאין עירוב כדורים לשעת הצורך .או לשים כדור
שם. כחולה. בפיו .וכן ע״ד נשיאת סוכר לחולה במחלת סכרת
שם. כא .אם משקל הילד מעכב למילה. במקום שאין עירוב כדי לאכלו באם ירגיש בולמוס.
כב .אם בל הפרשה מעינים דינו ככאב עינים גדול. הימן לד.
שם. ■ " ■ נכפה אם הוא בכלל חולד .שיש בו סכנה לחלל ו.
אם מועיל נתינת מטמין ק׳ לתינוק שנשאר עוד כג. סימן לה. עליו את השבת.
קצת זנבע בהיר בעור שיוכלו למולו כבר ז .שיעור מליחת בשר עביר חולה שאסור לו לאכול
סימן פג. שם. מלוח.
כשמבצעים החלפת דם לתינוק אם יש לחכות לאחר כד. ח .חולה שמאכילין אותו דרך צינור לענין ברהמ״ז.
שם, מיכן ז׳ ימים כדי למולו. שם.
תינוק שנולד בעזרת מלקחיים וזה השאיר נפיחיות כה. אם מותר ואיכא גם מצוד .בביקור חולים בשבת. ט.
על הראש של התינוק ,וכן כשמשכו לו Tאו סימן לו.
רגל וזה גרם לחוסר תנועתית זמנית ,אם יש לחכות חולה השוכב בביד.״ח ונתפנה בשבת ליכנס לבית י.
שם. עם המילד .עד שיתרפא מזה. הכנסת בשעה שהציבור עומד כבר לפני תפלת
אם מותר לרחה בשבת עיני תינוק ,שיש לו כו. מוסף ,אם להורות לו שיצטרף עם הציבור לד.תפלל
הפרשה בעינים ,עם מים רתוחים פושרים וצמר מוסף ,ואח״ב יתפלל שחרית לעצמו .או להורות לו
שם. גפן. שיתפלל ביחידות על הסדר שחרית קודם ואח״כ מוסף.
אם מותר לרופא להע Tבבית הדין על הולד. כז. סימן לח.
שלו ,והאם יש לשבועת הרופאים הכללית על יא .בדין עשיית זריקות בשבת לחולד .שאין בו סכנה
סודיות רפואית השפעה על כך ,ואם יש משום מתחת לעור ,או לתוך הוריד .ואודות מה שמנקום
גילוי סוד גד״דרכת סטודנטים ליד מטת ההולד. את מקום הזריקה בחתיכת צמר גפן טבולה במי
החולה על כך. הסכמת וד.אם צריכים לקבל בורית ,ובדומה .וע״ד תלישת הצמר גפן מהגוש
סימן פ״א וסי׳ ק״ד סימן מד.. העב.
חולה מסוכן שהרופאים התיאשו מלרפאי .וסובל כח. י ב על אודות הרכבת המחט במזרק בשבת לצורך
יסורים קשים ממחלתו ,אם מותר להגדיל לתת לו עשיית זריקר .לחולה שאין בו סבנד ..ואם יש בזר.
זריקות הארגעה כמו מורפיום ,הגם שאינן מרפאות סימן מו, חיוב משום בונה או מכד .בפטיעז.
את המחלה ,והגם שעלולות מאידך לקרב מיתתו. יג .יולדת היושבת על המשבר ,או חולה מסוכן ,אם
סימן פז. מותר להזמין בשבת עבורם רופא ממקום אחר
תינוקות הנולדים עם מום בעמוד השדרה ,אם כט. הכרוך בחילול שבת ,הגם שמצוי על המקום רופא
מותר לבצע בהם ניתוח ביום הראשון לל Tחם בדי אחר שמוכן לטפל בד.ם.
למנוע עי׳׳ב ז .Tום של קרומי המוח .ב .אם יש יד .אם יש חי׳וב על רופא לרפאות ולהעגות לד.זמנה
חובה לטפל בילודים כאלה ע״י ניתוחים חוזרים, שמזמינים איתר בשיש באותו זמן רופא אהר ממעד
אח כל הסיבוכים שיתעוררו בעתיד ,ג .תינוקים סימן נו. לכך ,בחדר מיון וכדומר..
מפתח ד פ ו א י 10
בסוף הספר נדפס מפתח כללי מכל שנים־עשר חלקי ספרי שו״ת ציץ אליעזר מסודרים
לפי סדר ארבעה חלקי השלחן ערוך .ומפתח מיוחד נקרא בשם ״אורחות המשפטים״ על
פסקים בעובדות ומעשים שהתרחשו בבית הדין.
וכן מפתח־ רפואי על עניני הלכה ברפואה .ומפתח על בעיות הלכה כלליות ,וכן על
ענינים שונים.
11 מפתחות
באי!סור פינוי מתים ועצמותיהם ממקום סימן כז. המאבד עצמו לדעת אי יש לו חלק לעולס סימן א.
. למקום. הבא.
סימן כח .א .פינוי .מת לקבר משפחתו .ב .אם אפשר אנינות על מאבד עצמו לדעת. סימן ב.
לפנות בכדי לקוברו ע״י אשתו וכן להיפך. מאבד עצמו מחמת יראה אף שהיה לו להבין סימן ג.
ג .מקום שהוקבע לקבר משפחתי ועדיין לא דזוטרתא היא.
נקבר מי שהוא שם אם נקרא קבר משפחה סימן ד .אבילות על הפורשים מדרכי ציבור.
)ועיין גם בסי׳ ל״ד( .ד .פינוי על יד קבר סימן ה .עריכת הספד תוך .ל׳ לרגל למת דעלמא
חותנו או רעים ואהובים .די .אשה שנקברה ולגדול הדור או תלמיד חכם.
בטעות ע״י קבר איש אם מותר לפנותדי משם הזכרות נשמות בימים שא״א תחנון ובשבת סימן ו.
ואם מותר לכתחילה לקוברדי ע״י בעלה באופן מברכים.
שמצידה השני תדייה קבורה ע״י איש אחר. הזכרת נשמות בב׳ וה׳ ושבתות ודין אם יש ■סימן ז.
סימן כט .פתיחת הקבר בשביל הוצאת ממון של אחרים ברית מילה או חתן.
שנקברו או נאבדו שם. סימן ח .אם כופין לבעל לשכור קדיש עבור אשתו.
מצבדי שעל גבי הקבר אי אסורד׳ בדינאה ואם סימן ל. סימן ט .א^ עור המת ושערו אי אסורים כהנאה ואם
מותר לישב או לדישען עלירי. כן אם ד.ןוא מה״ת .ב .אם מותר ליקה שבר
•סימן לא .בדין קבורת הרוג או נפל זמת או יולדת. בעד שמירת המת הטהרה הכתפות והקבורה.
סימן לב .העוסקים בצרכי המת אם נקראים עוסקי קבירת המת בגדי פשתן ולבנים ,ודין כלאים. סימן י.
במצוה גם כשנוטלים שכר. סימן יא .הוצאת תינוק בן ל׳ אם זקוק לשלשה מלוים.
סימן לג■ בשיעור הרחקת בית הקברות מן העיר סימן יב .הוצאת ת״ח זאשה מי קדים.
וטעמו. סימן יג ,בדין אין מנחמים שני אבלים כאחד.
סימן לד .אשה שהיו לה שני בעלים ,וכן לדייפד ,אצל סימן יד .העמדת מטת אשה ברחוב והספדתה.
מי יקברו. סימן טו .בירור דינא דאין עולין בחבר איש על האשה.
סימן לה .בקבירת מתי עכו״ם והרוגי האויב ,ואם יש ואם יש בירושלים, סימן טז .באיסור הלנת המת
חיוב לויה למת עכו״ם ועמ Tה. חיבוט הקבר בא״י.
סימן לי .אמידת קדיש בסמוך למת ועל יד הקבר. יציאת נשים אחר המטה ובביה״ק. מימן יז.
סימן לז .אם ישנו איסור לישון בבית הקברות. סימן יח .מילה וקבורה מה קודם.
סימן לח .בענין אבילות על בן בכור. סימן יט .במה הוא השיעור של הלוייח המת.
סימן לט .חולה שלא נהג אבילות בגלל מחלתו והבריא כשאינם מחויבים ללוות כי אם לעמוד כמה סימן כ.
בתוך שלשים אם צריך לנהוג באבילות. הוא שיעוד העמידה.
אבלים הנמצאים בעיר אחרת ממקום שקרובם סימן.מ. סימן בא .בהא דלא מקפידין לבטל מת״ת אפילו על
נפטר באופן שלא יגיעו לקבורה ממתי מי שיודעין דקרי ותני ואפילו ד״א בלבד.
יתחילו למנות אבילותם מ Tיעת המיתה או סימן כב .אשה אם דינה כמאן דקרי ותני ואם היא
משעת הקבורה. אשת חבר וכדומה.
סימן מא .אם בזמנינו אפשר לשער שיעור מקום קרוב סימן כג .בהא דלא נהגו כיום לבטל ממלאכה בשעת
עפ״י מסילת הברזל ואוירון. לוייה ולצאת ללוותו.
סימן מב .גדיל הבית שבא מקום קרוב ,וכן במקום סימן כד .אם ממצות הקבורה שיהא קבור בקרקע ממש,
שאין כלל גדול הבית ,אם הבא מצטרף אל וסגולת עפר א״י.
האבלים הנמצאים ומונה עמהם ,או דילמא סימן כה .סדר הקבורה ברוחות וכוון הרגלים מול שער
דמונה לעצמו. כיה״ק.
סימן מג .בהא דאין אבל וחולה חייבין לעמוד אפילו סימן כו .בדין אין קוברין רשע אצל צדיק .כמה הוא
בפני נשיא ,ואם רשאין לעמוד אם ירצו. שיעור ההרחקה .אם מועיל בהעמקת מחיצה
סימן מד .א .זמן העמדת מצבה .ב .נטילת ידים אחרי מבדלת בעומק האדמה או מלמעלה כגודל
ביקור בביה״ק או הליית המת .ג .בהא דאין של עשרה טפחים .ואם מועיל מחיצה בצורה
לוקחין שום דבר מבית האבל כל ז׳ .ד .על של נטיעת שורת אילנות.
מפתחית 12
סימן נה .שאילת שלום בבית האבלים. אודות שלא ללכת על קבר א׳ ב״פ ביום
סימן נו .א .חילוקי דינים בהשתתפות לאבל על או״א אחד .ה .אם יש לבקר על קבר אבות אחרי
בשמחת גשואין בתור יב״ח לאבילותו .ב. שלא הלך לשם עשר שנים.
אחי בעלי השמחה והקרוביןם שלב החו״כ סימן מה .הקדיש ופירושו.
מצטערים באי השתתפותם .ג .השתתפות סימן מו .אמירת קדיש לאונן בשבת ויום טוב.
קרובים בשבת הן בחתונה והן בשבת שלפני סימן מז .אב שציוה לבנו שלא יאמר קדיש אחריו אם
כן כשקוראים החתן לתורה ועושים קידוש. מחויב לשמוע לו.
ד .אם יש גם בזה דין של שיגערו בו חביריו.
סימן מח .אבל תוך שנתו שיש לו יא״צ אם רשאי
ה .באשה אבילה ובעלה דורש ממנה להשתתף.
לעבור לפני החיבה בשבת ,ואם אבל רשאי
ו .השמעת ד״ת על השלחן אם נחשב כעומד
בכלל להתפלל לפני העמוד במנחה בשבת.
- ■ ■ ■ ׳ומשמש.
]וראיתי בשו״ת תשורת שי ח״א סימן תל״ב
סימן גז .הליכה לאבל על או״א לביהכ״נ תוך שבעה
מ״ש ליישב מה שנהגו במקומו שאבלים אינם
לאמירת קדיש כשא״א לאסוף מנין בביתו,
מתפללים לפני העמוד במנחה בע״ש עפי״ד
וכן לאבלים אחרים לשם תפילד! בציבור
נסתר ע״ש ובכאן נהגו שעוברים לפני העמוד
ושמיעת קדיש קדושה וברכו.
גם במנחה בע׳׳ש באין פוצה פה ,והכי נראה
סימן נח ,א .בירור עצם דין שינוי מקום הישיבה
להלכה[.
בביהכ״ג בשנת האבילות .ב .אם יש לשנות
סימן מט .א .אמירת קדיש י״א חדש אפילו בשנת
■ .......מקום בשבת ,ובמיוחד לרב וראש קהל .ג.
העיבוד .ב .לימוד משגה ואמירת קדיש דרבנן .
אם יש לשנות המקום גם בישיבה שלומדים,
ותפלת אנא בחדש הי״ב .ג ,אמירת הכ״מ
וכן בזמנינו שאין מקום מיוחד לישיבת
בחדש הי״ב.
האבלים .ד .כמה הוא שיעור ההרחקה. ■
סימן נט .א .שמע שמועה ספק קרובה ספק רחוקה אם מי ששוכרין אותו לומר קדיש בעד נעדרים סימן נ.
חייב באבילות .ב ,אם אח״כ נודע לו שהיתה שלא הניחו בנים אם יכול להגיד קדיש
קרובה ועכשיו היא כבר רחוקה .ג ,אם בטעות שזכרונו יעלה עבור כמה נפטרים.
אמרו לו שהיא רחוקה ואחר ל׳ נודע לו סימן נט .אם מותר להאבל לאכול מיני פירות ותבשילים
שהיתה קרובה] .ועמ״ש בזה גם בספרי שו״ת 'או לשתות מיני משקים,קודם סעודת הבראה.
ציץ אליעזר ח״ג ■סי׳ כ״ב .ובכאן התבהרו !סדמן נב .קדיש דרבנן לאבל תוך ז׳ אחרי לימוד
הדברים עוד ביותר{. . המשניות ע״י האחרים. .
אם אפשר לחשוב שמיני עצרת לשבעה ימים סימן ס. סימן נג .אם האבלים יכולים לכתחילה לאכול שלשה
מחשבון השלשים גם בשנקבר המת בחוהמ״ס . ביחד כדי לברך בזימון. .
. או אפילו בשמ״ע גופה. סימן נד .כשרוב המגין שמתפלל בבית האבלים או כולו
סימן סא .אמירת לכו נרננה ,במה מדליקיו ,וברכת הוא מהאבלים אם מותר להוציא עבורם
מעין שבע ,בבית האבל. ־ ספר תורה לקרות בה ובב׳ וה׳ או בשבת.
ה מ ד ק ה
ו כ ש ם שכללות תורה שבע״ פ שמיוסדת על ב ח ס ד ד׳ עלי ״בתליסר מיכלין דרחמי״ הנני
הי״ ג מדות מגבילות הנה וקשר מסתורי להם עם עומד בזה בפתח שער ספרי זה שהוא ״השלשה
הי״ג מיכלין דרחמין ,וטובת גומלין ביניהם )עיין עשר״ במספר מחלקי ספרי שו״ת ציץ אליעזר.
המצוטט בזה בפירוש מקור חסד על הס׳ חסידים ובפי הלל והודאה לא־ל עליון נותן־התורה לבני
סי׳ ר״נ יעו״ש( .כר כל חידוש והוראה נכונה ישראל עם קרובו על שזיכני לכר והפליא חסדו עמי
שזוכה תלמיד ותיק בכל דור לחדש ולהורות משיג להואיל לספחני אל ״הוראות נוראות חוקי תורתנו
וזוכה עי״ב ג״ב למעין זאת ,והוא ,לבחינה של הקדושה״ אעפ״י שאינני כדאי והגון לכך .ובזכות
את ד׳ האמרת וד׳ האמירר ,כי ״כל דבר שנתחדש אבות קוים בי מדרשם ז״ל :וחנותי את אשר אחון
אצל ת״ח הקב״ ה יושב בישיבה של מעלה ואומר אעפ״י שאינו הגון ורחמתי א ת אשר ארחם אע״פ
ת״ח בני זה כר הוא אומר ,ושוב נותן בו דעה שאינו הגון) .ברכות ד׳ ז׳ ע״א(.
ומחדש דבר ואומרו משמו ,והיינו א ת ד׳ האמרת ו הן הנר תליסר מיכלין דרחמי מגבילין המה
היום שעשית אותו אומר דבר בשם אומרו ,וד׳ לי״ ג מדות שהתורה נדרשת בהן )יעוי׳ זוה״ק פ׳
האמירר היום שתאמר אתה חידושי תורה ושוב פינחס ד׳ רב״ ח עא( אשר מהם תוצאות לכל
יאמר ד׳ ושוב תוסיף• אתה ,והיינו את ד׳ האמרת התורה שבעל פה ,אשר היא המפיחה רוח חיים
וד׳ האמירר״ )חתם סופר עה״ת מהדו״ד ריש לתורה שבכתב אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה
פ׳ כי תבוא( .וקורא אותו בשם בני ,כי כר מקרא מני ים ועמוק עמוק מי ימצאנה .וכר עלתה
כתוב ״אספרה אל חוק ד׳״ !,בשעה שאספרה במחשבתו של נותן התורה למסור למשה רבינו
ואפרש חק אחד מחקי ד׳ אזי אני זוכה ומגיע לעמו ישראל יחד עם התורה שבכתב גם תורה
לדרגא של ״אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיר״. שבעל פה שהן כללי המצוות ופרטיהן ודקדוקיהן
ה ק ב ״ ה כרת אתנו ברית על הי״ ג מדות והיינו ״המצוות בכתב והפירוש על פה״ )עיין
והורה לנו לאומרם לפניו תמיד ״הן בשעתא רמב״ם בריש הקדמתו לפיהמ״ש( .והיה זה
דעקתא והן בשעתא דרווחא״ )עיין זוה״ק פ׳ שלח בבחינה של ״אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי״
ד׳ קס״א ע״ב( כאשר אנו מתחננים ״א־ל הורית שבכתב ושבעל פה .וכל כר למה ,מפני ״כי עוז
לנו לומר שלש עשרה וזכר לנו היום ברית שלש לאלקים״ ורחוק עד מאד מבינת אנוש עלי אדמות
עשרה״ .והקב״ה כרת אתנו בריתו עבור קבלנו להבין מתורה שבכתב בלבד עמקי סודותיה ואל מה
התורה שבעל פה ,כמאמרם ז״ל ; לא כרת הקב״ה מליה ירמזון ומה המה תלי תלים ההלכות היוצאים
ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה מכל קוץ וקוץ שבה .והיה מן הצורר גם זאת
שנאמר כי על פי הדברים האלה כרת אתר ברית שהקב״ ה ימסור למשה רבינו ע״ה גם כל מה
ואת ישראל )גיטין ד׳ ס׳ ע״ב( .והברית מתבטא שתלמיד ותיק עתיד לחדש )עיין ירושלמי פאה
לא רק על הארץ מתחת כי אם גם בשמים ממעל, פ״ב ה״ד( כדי שהתלמיד ותיק ינוק א ת מקור
וכל הכרעת הספיקות בכל מקום שהן נהיו מסורות חידושיו כפי שנמסר למשה מסיני וילר עי״ב
לא לנביא ולא לבת קול כי אם אך ורק לחכמי לבטח דרכו ולא יפול במצודות השגיאות .ועי״ב
התורה שבכל דור ,ומה שיסכימו בדבר מן הדברים גט ״הרשנו לבוא אל היכל המלר פנימה ולחדש
הוא זה שנצטוה משה מפי הגבורה ,כי כן גזר אומר בה בשבלינו ולצרפו אל עצם תורתנו הקדושה,
״ששכל האדם מחייב כפי התורה והמדות שהיא ובזה יצטרר החלק אל הכל וכח השכל שבה אל
נדרשת בהם״ )עיין דרשות הר״ן בדרועו השביעי בית אביה* )עיין יד המלר בהקדמתו לחלק שני(.
ובדרוש הי״א( .וכלפי זה הוא שהיתה טענת באופן שיוצא לנו שכשם ״שתורה שבכתב בלא
מלאה״ש ״מה אנוש כי-תזכרנו וגו׳ תנה הודר תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות ממימיה״
בשמים״ שתהיה התורה מתנהגת ע״פ שכל אלקי כר כל דקדוק ודקדוק שמדקדקים בתורה צריר
ולא ע״פ שכל האנושי .אר לא כן גזרה חכמתו ית׳, לפרשו עפ״י דבריהם ויסודותיהם של הראשונים
אלא הוריד תוה״ק למטה להתנהג כפי שכל אנושי. ״וכל שלא יהיה מיוסד עפ ״י דברי הקדמונים אין
וכאשר יכריע כן יקום )עיין אמרי שפר להגרש״ק לסמור עליו״ )אוה״ח במדבר כ״ו־י״ז(.
ה ק ד מ ה 14
קל ,ולמה לא הוכיח בפשוט דהוא בר סמכא מדהוי ז״ל פ׳ תרומה( .וזהו שמעינו בחגיגה )ד׳ י״ד ע״ב(
ליה מדרגת גילוי אליהו ,מזה תתבונן דמכל זה אין דאשכחיה רבה בר שילא לאליהו א״ל מאי קא
ראוי להיות בר סמבא בשכליות התורה ,כי היא עביר הקב״ה א״ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו
עלתה על כולנה ,היא המשיבת נפש לשורשה רבנן ומפומיה דר״מ לא קאמר ,א״ל אמאי ,משום
ולמקורה ולמחצבה ,והיא המוציאה את האדם מן דקא גמר שמעתא מפומיה ד א ח ת א״ל אמאי ר״מ
החומריות לשומו עליון יותר ממלאכי השרת״ דמון מעא תוכו אכל קליפתו זרק ,א״ל השתא
)מעין גנים שם(. קאמר מאיר בני כר הוא אומר וכר ,ולכאורה,
והעם הישראלי אשר אתו כרת הקב״ה א ת וכי לא ידע קוב״ה ח״ו מעיקרא שר״מ רמון מעא
הברית עבור תורה שבע״פ .צוה )צ׳ שורוק( וכר עד שאמר כן ההוא תנא? אלא הוא הדבר
לטבוע את גופו בחותם ברית קודש אשר ג״כ שאמרנו ״דקודם דאיפסקא הלכתא כר בחכמים
״נכרתו עליה שלש עשרה בריתות״ )נדרים ל״א;( דלמטה אזי יענש ר״מ דלא אתמר הלכתא משמיה,
וככה נהיה מוכשר שיוחק עליו מדברות־תורה־ וכאשר נפסק בב״ד שלמטה דלא יענש ר״מ כי
שבע״פ הנדרשת בי״ג מדות ,כי ״על ידי תורה תוכו אכל וכר נפטר ר״מ מאותו העונש ,כי כל
שבע״פ שהוא בפה אדם ממש לא בקלף יש לתורה הנהגה של עולם העליון היא ע״י התורה ולומדיה״
חיבור עם ישראל .ולפי״ ז הפה הוא הקלף מתורה )מעין גנים על ס׳ אוה״ח להקדוש יעב״ץ ז״ל
שבע״פ ,וכמו הקלף של תורה שבכתב צריך פ״ב אות י״א( וזהו הכוונה של שהראה הקב״ה
עיבוד לשמה דוקא ויהיה טהור ולא טמא כן הקלף למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד־לחדש ״כי
של תורה שבע״ פ היינו הפה יהיה רק לשמה״ נתחדשו הדברים על פי התלמיד המחדשו״
)שב שמעתתא בהקדמה( ,וגם זאת דע״י תורה )קעוה״ח בהקדמתו(.
שבע״פ מתעלה גם לדרגא של ס״ת ממש כמאמרם א ך מובן שבשכל אנושי לבד אי אפשר
ז״ל :״העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב להכריע בתורה־אלקית ואפשר עוד ח״ו לקעץ
לקרוע הא למה זה דומה לס״ת שנשרפה״ )שבת ולקלקל .ולכן דבר־ ההכרעה נמסר אר ורק לחכמי
ק״ה (:כי ״איו לר ריק בישראל שאין בו תורה התורה חאמיתיים אשר יראתם קודמת לחכמתם
ומצות״ )רש״י( ,וביכלתו להתעלות עוד למעלה ואשר בהשתלמותם זכו שא ־ל עליון יאציל עליהם
מזה כמו שאמרו ; ״כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מחכמתו ויבינם מבינתו באופן שכל מה שמכריעים
מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא״ בשכלם הוא בהשתתפות שכל ועזר אלקי ״וזהו
)מכות כ״ב .(:ולא עשה כן לכל גוי ערלי הלב כוונת מאמרם ז״ל )בסנהדרין ד׳ ע״ג (:וה׳ עמו
וערלי־הבשר ,ומשפטים בל ידעום .דאם ״אין שהלכה כמותו בכל מקום ,היינו ״שמפני כן זכה
אדם נימול אינו יכול ללמוד תורה שנאמר מגיד דוד שיהיה הלכה כמותו בכל מקום משום שה׳
דבריו ליעקב למי שהוא מל ביעקב לא עשה כן עמו ונצטרף שכל אלקי עם שכל אנושי ביחד,
לכל גוי משום שהם ערלים״ )מדרש תנחומא פ׳ ולכן היה יכול לכוון לאמיתה של תורה כהלכה״
משפטים אות ה(. )אמרי שפר שם יעו״ש באריכות יותר(.
והקביעה של ״בן י״ג למצות״ )אבות פ״ה( ו כ כ ל ל כן לפרט ,אין הקב״ה מטביע חותם
היא ג״ב מהלכה למשה מסיני )שו״ת הרא״ש ברית־קדשו על חכם מחכמי ישראל כי אם כאשר
כלל ט״ז סי׳ א׳( שהיא התורה שבעל פה ,ולב״נ החכם קולע לכוון לאמיתה של תורה ,״באשר
לא ניתן זה אלא ״משבאו לכלל דעת דמסברו ליה שעסק התורה לכוין הלכה לאמיתה אפילו בדבר
מיסבר הרי הוא גדול״ )שו״ת חת״ס חיו״ד סימן קל הוא גדול ונכבד מכל המדריגות היינו מהשגת
שי״ז ע״ש .ויעוין בתוס׳ רי״ד כתובות ד׳ י״א דיוצא רוה״ק וגילוי אליהו״ )מעין גנים שם( .ודבר זה
סייעתא להח״ס ,אבל יעוין גם בבית הבחירה אנו למדים מהמבואר בגיטין )ד׳ ו׳ ע״ב( שאביי
להמאירי שם .אבל י״ל דשם שאני מפני שכבר מוכיח דר׳ אביתר בר סמכא הוא מפני ,דהא ר׳
גיירו אותו .ואכמ״ל( .ובמדרש סמכו זאת גם על אביתר הוא דאסכים מריה על ידיה דכתיב ותזנה
דברי קבלה ,ודרשו ״עם זו יצרתי לי״ ,ז״ו בגימ׳ עליו פלגשו רבי אביתר אמר זבוב מצא לה׳ ר׳
י״ג )מדרש שמואל באבות שם(. יונתן אומר נימא מצא לה ,ואשכחיה ר׳ אביתר
א כן ״נפשות בית ישראל מן התורה נאצלות לאליהו א״ל מאי קא עביד הקב״ ה ,א״ל י עסיק
ולולי החומר המעכב לא היו פוסקות מדברי תורה בפלגש בגבעה ,ומאי קאמר ,אמר ליה אביתר בני
אפילו שעה אחת״ )קצוה״ח בהקדמתו שם(. כר הוא אומר וכו׳ .ופירש״י :דאסכים מריה על
ובהגיע האיש הישראלי לשנת הי״ ג יכול לזכות ידיה לגלות לו סוד לכוין דברים הסתומים על
לכתרה של תורה אשר ממנח נאצל ברחמיו אמיתתם .״הנה תראה שהוכיח אביי דר״א גברא
דנפישין היוצאים ובאים מי״ ג מיכלין דרחמין, רבא הוא על שכוון הדבר לאמיתו הגם שהוא דבר
15 ה ק ד מ ה
ותשים לי שלום מהמונעים באלו השלש וכדתנינן במדרש הנעלם פ׳ בראשית :א״ר אלעזר
עשרה. עד תליסן שניז אשתדלותיה דבר נש בההוא נפש
]והאותיות של האבות אברה״ם יצח״ק יעק״ב המה חייתא ,מתליסר שנין ולעילא אי בעי למהוי זכאה
ג״ב במספר שלש עשרה כמספר אח״ד) ,ויעוין ח״ס יהבין ליה ההיא נשמתא קדישא עלאה דאתגזרת
עה״ת מהדו״ת פ׳ לר לד( ואותו הדבר גם של מבורסי יקרא דמלכא .א ״ר יהודה היינו טעמא
האמהות שר״ה רבק״ה רח״ל לא״ה[, דתנינן בתלת עשר מ בי א דרחמי במתניתא דרבי
¥ אלעזר״ )זו״ח ד י׳ ע*ג(.
בהתימי חלק השלשה עשר ,ובעמדי אור ומפליא הדבר שישיבת רשב״י עט ר״א בנו
לארבעה עשר .יחד עם ההודאה על לשעבר אפיל במערה היתה ג״ב בס״ה במספר שלש עשרה שנה
תחינתי לפני יושב מרום על להבא ,שיוסיף לחונני כמבואר בשבת ד׳ ל״ג ע״ב )ויעו״ש בס׳ בן יהוידע
חנם מאוצר המנוצר ,ולא יסיר חסדו ואמתו שמבאר שבאמת הם היו עריכין מלכתחילה לישב
מאתי כל הימים ,ויאיר לי את הדרך לקראת שם י״ ג שגה מכמה טעמים כמוסים ומשו״ ה לסוח
הארבעה עשר ,ויעמידני בקרן־אורה לראות ממנה י״ב שנה לא א״ל א א הו דבר זה דמית קיסר
את המטלה העולה בית א ־ל .ומטובו הגדול ובטיל גזירתיה פה אל פה יע״ש( ,ובמערות צורים
המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ,יעניקני שעמדו שם במספר שנים אלה קנה רשב״י הודו
לחדש חידושיו דאורייתא בתמידין כסדרן ,באשר והדרו ,והעיד על עעמו שזכה שראה בעיניו ״תליסר
מקור אחד לכולם ״לפי שהמחדש בתורה בכל מכילין ג א פין קמאי ונהירין כבוצינין״ )זוה״ק פ׳
חידוש שמחדש בורא שמים חדשים שמים נשא ד׳ קל״ב ע*ב(.
מחודשים כדאיתא בזוה״ ק ונמצא מורה זה בח ומפליא ביותר שכמקרה הזה קרה בדיוק גם ,
התורה בכל פמליא של מעלה ולכל צבא המרום לאבינו הראשון בשעת הוולדו דבקשו להרגו גדולי
במרום שעל ידי התורה יש כח באדם לברוא המלכות והקוסמים ״ונחבא בארץ שלש עשרה
שמים בשם שברא הקב״ ה ולכו בוחר בו הקב״ ה שנה ש א מי ם ולא ראה שמש וירח וכוכבי מרומים
כי הוא מפרסם כח תורתו״ )מדרש תלפיות ענף ולאחר שלש עשרה שנה יצא מחובם בחיכומים
חדושי תורה( .ועל ידי כן אזכה גם לזכות א ת )עיין בפיוט דלפני קדושה שחרית ליום ב׳ דר״ה(.
נשמתי אשר היא חלק אלוק ממעל חצובה מתחת ואולי זהו גט הסוד שהיו צריכים לנפות את
כסא הכבוד ,כי ״כל המחדש חדושים בתורה נפשו העומר בשלעז עשרה נפה ,כדאיתא במנחות ד׳
שמחה עליו ביותר מהלומד בלא חידוש כנודע ע״ו ע״ב ,ומפרש״י שהוא מהלבה למשה מסיני.
למחדשים בתורה ,ונמצא שהחידושים בתורה באשר ״דקרבנא דא כלא איהו בדבקותא עלא
גודמים שמחה גדולה לנשמה שהיא חלק אלוק ותתא ובו׳״ )זוה״ק אמור ד׳ צ״ז ע״א יעו״ש(.
ממעל ,לכן בוחר ורוצה הקב״ה במי שמחדש גם לרבות בם בבורים נזכר ג״כ י״ג פעמים שם
חידושים בתורה״ )מדר״ת שם( .ויזכני גם הויה לנגד י״ג מדות של רחמים )יעוין בממזר
להמשיך להעלותם ע״ג הכתב ולאדפוסייאדרא חכמה ר״פ כי מבוא(.
להפיצם ע״פ תבל להגדיל תורה ולהאדירה ,כי והשלש עשרה עמרים שקבע לגו הרמב״ם
״כשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש, ג״ב יוצאים מי״ג מדות מכל מדה ומדה יחנא עיקר
הכתיבה זו היא עולה לו במקום קרבן״ )ברית אחד״ )שלה״ק שער האותיות אות א׳ .יעו״ש
עולם להחיד״א ז״ל על הס׳ חסידים סימן תק״ל(. שמפרט בפרטות איר שיוצאים המה .והיוצא משם
וגם בדי שלא לגזול א ת מי שגילה לו ״כי לא שבן קבלה קדמונית עוד מימי רב טביומי שיש י״ג
גילה לו ]הקב״ה[ אלא לכתוב דכתיב )תהלים עקרים .יעוין שו״ת חתם סופר חיו״ד סי׳ שנ״ו(.
כ״ה( סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם .וכתיב וזוהי גס התפלה הישנה ״מיוסדת בשם
)משלי ה׳( יפוצו מעינותיר חוצה״ )ס׳ חסידים טביומי' הכתובה בשל״ ה שם שזו נוסחה.
שם(. יהי רצון מלפניך המזם המקודש שלעז עשרה
ואסיים א ת דברי בתחנה ובקעזה מיועזב למען אברהם ויצחק הראשתים בבריתות שלש
מרום בדבריו המאלפים של הגאוז בעל אמרי עשרה ולמען יעקב איש תם וצאצאיו שלש
בינה ז ״ל ,וזל״ק ! ואקוד על אפי בתפילת ר׳ חייא, עשרה תחניני עם מקיימי תורתך הנדרמזת
יהרמ״י אלקינו שתהיה .תורתר אומנתינו ,ואל במדות שלש עשרה וברכני לדבק לשמרני
ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו ,בי תוה״ק נקרא ממקרה ולא ימנעו ממני מדותיר העזלקז עשרה
תושיה מתשת כתו של אדם ובפרט לימוד העיון, והאר פניר אלי והוציא שכלי לפועל תורה
ומדאיב הלב החומד להבין ולהשכיל ומתאוה ותחנני ואדעך בשם עם יושר עיקרים שלש
להשביעו בבל פינות השרעוים והענפים ,וצריד עזר עשרה ותשא זיו שכינתר אלי ועלי תשרה
ה ק ד מ ה 16
שינה ,דהיינו מי שישן הרבה כדי שיחזק מוחו וסעד מא ת החוגן לאדם דעת לשמוח בחלקו,
בתורד .נותן לו הקב״ה חלקו בתורה כמו אותו כי ער לו שבכל מד .שיגע ולמד וחידש עדיין לא
שממעט בשינה ומצטער עצמו ,כי הכל הולר אחר השיג אף כטיפה מן הים וכמו שפירש רביני הגדול
המחשבה״ )ט״ז אה״ע סימן כ״ה סק״א יעו״ש, מרן רע״א ז־צלל״ה שש אנכי על אמרתיר כמועא
ודרשת חז״ל ע״ז בכתובות ד׳ ס״ב ע״ א ידועה. שלל רב ,כי מי שמצא בדרכו אשר הולד ארעד
והט״ז מפרש את דבריו בדרך של אין מקרא יוצא גדול ואין לו כלים להניח בתוכם בלעדי כל מה
מידי פשוטו ,ומסיים על פירושו זה בלשון שיוכל שאת ,וכפלי כפלים עריר שישאיר ,והנפש
ב״נלענ״ד נבון״{. לא תמלא ,אף כי שמח לבו באשר מעא ער לו
ובצאת התפלה והבקשה ממעמקים מתוך על הנשאר אשר לא יוכל להביא אליו ,כן אמר
לב קרוע ומורתח בשפיכת שיח פני בוחן לבות, דהמע״ה ,שש אנכי על אמרתיר שחננתני ,אולם
ומתוך געגועי־עד להשגת כמגינות-הנצח ומימיו כמוצא שלל רב שער לו על השיג הנשאר ,ושלא
הזכים המפכים ויוצאים מקודש הקדשים של יחשכו עינינו בראותנו עומק המושג ואורות התורה
תורתנו הנצחית ,ישנה הרגשת־אומן בי אמנם אשר בזהרה לא יוכלו עיני בשר להביט בזירה
יקובלו התחנונים האלה לפגי שוכן עד מךום והדרה בלעדי אם ה׳ יאיר עינינו .לכן התפלל
וקדוש שמו מתוך פריצת המחיצות־המבדילות, ע״ז ר״ח זי״ע .ואנן מה נענין אבתרי׳ תולעת נבער
וכדברי הר״י החסיד ז״ל :״אם שואל אדם דבר מדעת ריק המוח חלוש הכח ,אנא ד׳ חזק ואמץ
שהוא שבח לבוראו כגון על לימוד התורה או דבר לבבי בתורתך התמימה ,האר עינינו כמאמר
אחר מחפצי שמים ושופך את נפשו עליו, דהמע״ה גל עיני ואביטה נפלאות והסר ממנו
הקב״ה שומע תפלתו אע״פ שאין בידו מעשים השגיאות) .אמרי בינה חחו״מ בסופו(.
טובים״ )ספר חסידים סימן קל״א(. ובכפילות היא הבקשה הגדולה של ״שלא
לכן בטוח אני באלה ,ובזכות אבדתי הצדיקים יחשכו עינינו בראותנו עומק המושג ואורות
התמימים והישרים זכרוגם לברכה לחיי העולם התורד.״ כאשר טרודים ועסוקים ומוקפים בהקפת
הבא .שמסרו את נפשם כל ימי חייהם על התורה כל הראש בישיבה ובשמיעה ובהכרעה ״בין דם
ולימודה ועל קיום מצותיה פרטיה ודקדוקיה בבל לדם ובין דין לדין״ בדברי ריבות אשר בשעריר,
עת ובבל שעה ,ובמסירות נפש ,ואפילו בזמנים שמלבד^שהדבר כשלעעמו גוזל הרבה זמן מהיממה
הקריטיים ביותר שעברו עליהם ,ולא ידעו עולם וממנוחת הנפש ומועץ את לשד העעמות ,הנה
אחר חוץ מעולם־התורה ,וכל הגיגם ואדיר חפצם לאחר מיכן דרוש גם תקופת מה של מנוחה
היה רק זה שיזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים פיזית מהעצב והרוגז והעבודה הקשה ,ולהחלפת
בתורה ובמצות לשמה. כוחות ,ולכן באלה — שאנכי באחד מהם —
ויה״ ר מלפני אבינו שבשמים שלא תמוש צריכים ונזקקים שיושב מרום יחוננם מאוצרו
התורה מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו עד המיוחד שבזמן שנשאר בידם עבורם יספיקו
עולם ונזכה לשבת בבית ד׳ כל ימי החיים ,לחזות להשיג בלימודים ובחידושים ובירורי הלכות למה
בנועם ד׳ ולבקר בהיכלו. שאחרים משיגים בתקופה יותר ארוכה וביתר
המצפה לרחמי שמים ולישועתו הקרובה יגיעה ועמילות ,ובפירושו הנפלא של רבינו הט״ז
במהרה דידן ז״ל א ת הפסוק; שוא לכם משכימי קום מאחרי
אליעזר יהודה וולדיברג' שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא
)תהלים קב״ז־ב׳( .לאמר• :שיש תלמידי חכמים
שמנדדין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה,
שלמי תודה
ויש תלמידי חכמים שישינים הרבה כדי שיהיה
למדפיס הנכבד מוקיר רבנן מר יהודה עמרכז להם כח חזק וזריזות לב לעסוק בתורה ,ובאמת
איתאח ולבנו היקר מר עובדיה הי״ו עבור מסירותס יכול ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק
הנאמנה להדפסת הספר ושקידתם הגדולה להוציא בשתי שעות ,ובודאי שניהם יש להם שכר בשרה,
מתחת ידם עבודד .מעולה ומתוקנת .יהי נועם ד׳ ע״ב אמר שוא לבם דהיינו בחנם לבם שאתם
עליהם לכונן מעשי ידיהם ולברכם בבל מילי מצטערים ומשכימים בבקר ומאחרי שבת בלילה
רמיטב. וממעטים שנתם ,זד .בחנם ,כי כן יתן ה׳ לידידו
שו״ת ציץ אליעזר
חלק שלשה עשר
בפי״ב מה׳ שבועות הי״ב פוסק וז״ל :ולא והרמב״ם סימן א
שבועה בלבד היא שאסורה אלא אפילו
להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע״ם
א .שיחות קודש שהוקלטו אל תוד כלי
שלא נשבע שהרי הכתוב מצור .ואומר ליראה את השם
הטיים־רעקארדער ובהם גם אזכרות אם
הנכבד והנורא ,ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה לפיכך
מותר לפתוח מדי פעם את הטייס כדי
אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מ Tוישבח
לשמוע ולהשמיע את השיחות ולא לחוש
ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלד .כיצד אמר ה׳
משום איסור שמיעת שם שמים לבטלה.
אומר ברוך הוא לעולם ועד ,או ,גדול הוא ומהולל מאד,
ב .בתי כסאות הסמוכים לבתי כנסת
וכיוצא יבזה כרי שלא יד.א לבטלה עב״ ל.
וכשנכנסים שם שומעים דברי קדושה אם
מחויב לסתום אזניו היטב שלא ישמע או
ד׳ ז׳ ע״ב איתא :אמר רב חנין אמר רב ובנדרים שלא ליבנס שם בזמני התפלה ולחזר
השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו
אחר ביכ״ס רחוק משם ,ואותה השאלה
וכר שכל מקום שד.זכרת השם מצדד .שם .עניות מצויד.
בהיכא ששומעים שם מזמורים ופסוקים
וכר ,ויעוין מד .שאסף וליקט וכתב אריכות דברים בזה
מהרדיו שאצל שכנו.
בשדי חמד מער׳ ב׳ כללים אות קט״ו ובפאת השדה סי׳
ג .אם מותר להרהר בביהכ׳^ס וכדומה
י״ב עיי״ש^
במקומות המטונפים במציאותו ית״ש.
בעזהי״ת ,ט׳ אדר״א תשל״ו .ירושלים עיה״ק תובב״אי
אם מותר להזכיר השם בשעת לימוד או דרעזד?. ולענין
לבבוד הרבני וו״ח יר״א באמת
ב*טו״ע או״ח סי׳ רט״ו סעיף ג׳ נפסק שמותר ללמד הנה הרר״א ויינברגר שליט״א
לתינוקות הברכות כתקנן ואע״ם שהם מברכים
שלום ורב ברכה.
לבטלה .וכותב ע״ז המג״א בסק״ה! אבל גדול בשער.
שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם וכו׳ נ ענ ה למבוקשו הרגי להשיב לו בזה על השאלה
עכ״ל .ומוסיף ע״ז הערוה״ש בסעיף ב׳ וז׳׳ל :וכן המעיקה עלי׳ו זה כמז7
הדורשים ברבים ומזכירים פסוק שיש בו שמות לא היות ומשפיע הרבה שיחות קודש אל שאלתו היא.
יפרש השם אלא יאמר השם ואף שיש מתירין נכון תוך כלי הטייפ ־רעקארדער ובהם■ גם
להתרחק מזה וכן אנחנו נוהגים עכ״ל ,ונראה דאבל אזכרות שהשמיע אגב ציטוט פסוקים ׳ודרשות חז״ל ,אם
מהמג׳׳א בעצמו לא מוכח שאוסר כי אם אמירת הברכות פותר לפתוח מדי פעם את המכונה ולכוון את הסדט״ם
בשם ,אבל הזכרת השם בדרך לימודו או דרועזו פדי. המוקלטים כדי לשמוע ולהשמיע את השיחות ,והאם
הזכירו איזה פסוק יש לומר שיודה שמותר ,וכן משמע אין בזה משום איסור השמעת ושמיעת שם שמים
שפ Tש ,בן הפרמ״ג ,שע״ד המג״א הנזכרים מוסיף לבטלה.
מדידיה וכותב 8 :בל כשלומד פסוקים בתלמוד ודורשן
רשאי לאומרם כמו שהם כתובים עם הזכרת השם עכ׳׳ל.
בראשונה נזכיר ונברר בקצרה עצם איסור הזכרת הנה
השם ,ואם מותר להזכיר בכלל את השם דרך
ומשמע שהפרמ״ג בא בזה לא כחולק על המג׳׳א אלא
לימוד או דרשה.
כמבאר שגם המג״א אינו אוסר כי אם באמירת ברכה
הנזכרת ,אבל בלמידת ,פסוקים הנזכרים בתלמוד וכן תמורה ד׳ ד׳ ע״א ילפינן אזהרה למוציא במ'0 א׳(
כשדורשן גם המג״א מודה דרשאי לאומרם עם הזכרת שם שמים לבטלה מדכתיב את ח׳ אלקיד
השם. תירא.
ציץ אליעזר חי״ג סימן א שו״ת
מעולם מפי שום אדם פשיטא לי שאינו עובר שום נראה שסובר לחלק כן גם החיד״א ז״ל כיוצא כהאמור
איסור כלל וכו׳ שכיון שאין שום אדם עושה איסור מדבריו בברכי יוסף או״ח שם ,אותיות ג׳
לעבור על לא תשא את שם ד׳ אלקיך לשוא אין איסור ד׳ יעו״ש.
גם לשמוע וכו׳ וגם זה פשיטא לי ,שאם מתחילה נקבעו האמור פוסק גם בספר חסד לאלפים להגה״ח ובחילוק
השמות הקדושים בכלי זו לצורך לא מיבעיא לי כלל בעל פלא יועץ ז״ל בסי׳ רט״ו סעיף ז׳
דודאי שרי ,דהרי אפי׳ אם נאמר דאין זה קול הברה יאלא וז״ל; אם יש הזכרה באמצע מטבע ברכה הכתובה
קול דיבור ממש ,הרי נשמע אותו הדיבור שיצא בש״ם לא יזכיר השם בקריאה אלא יאמר השם ,אבל
מפי האדם בהיתר גמור וכו׳ .אלא כי קא מיבעיא לי, בדרך לימודו או שמביא פסוק בש״ם מצוה להזכיר בפי׳
אם מתחילה הכניסו השמות לתוך הכלי באיסור ,אז ד׳ ולא לכנות ולומר השם ,דאין זה דרך כבוד כלפי
יש לחקור ,אם נאמר דלא מיקרי בכהאי גוונא קנל מעלה לכנות עכ״ל .הרי דס״ל להבעל חסד לאלפים
הברה אלא שמיעת קול הראשון ממש ,הרי שומע בזה בהדיא לחלק כנ״ל ,והגדיל לומר שיש עוד מצוה
הזכרת ש״ש לבטלה ואסור ,ואם לא נקרא אלא קול בכך להזכיר את השם בפירוש.
הברה ,הרי כשם דלא מחני קול הברה לצאת בו ידי הזה שאיכא עוד מצוה בכך סבור היה כנראה גם וכדבר
שופר או שי מגילה כדתנן בפ׳ ראוהו ב״ד )כ״ז (:אם הגאון החכם צבי ז״ל ,דבשו״ת שאילת יעבץ
קול הברה שמע לא יצא ,הוא הדין דלא מהני קול הברה ח״א סי׳ פ״א מעיד וכותב וז״ל ; נהירנא כד הוינא טליא
לאסור שמיעתו בהזכר ש״ש לבטלה .ונראה לענ״ד דלא וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז״ל .כשהייתי
נקרא זה קול דיבור לצאת בזה ידי חובתו )כמצות מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כפי מה ששמעתי
שופר ,מגילה ברכות( וכו׳ ,וכשם שלא נקרא קול זה ממלמדי ,הי׳ גוער בקורין כך ,והורני לקרות השם כקורא
אלא קול הברה לענין זה ,שאינו יוצא בו ידי חובת בתורה ע״ש,־ ואם הדבר רק רשות למה היה צריך
שופר ומג־לה ,כן לא נקרא זה הקול קול דיבור לענין לגעור במחמירין על עצמן וקורין בכינוי ,אלא מוכח
שמיעת ש״ש לבטלה וכו׳ ,ואחרי הדברים האלה לענין מזה שהיה !סובר שמצוה נמי איכא ,דכל היכא דמותר
שאילתא דש־אילנא קדמוהי ,הרי נתברר דאין שום אין זה דרך כבוד כלפי מעלה לכנות ,וכדברי החסל״א
איסור לשמוע הזכרת ש״ש .לבטלה מכלי זה .אמנם הנז׳ ,ולכן מצוה נמי איכא להזכיר בפירוש את השם
כל זה לדינא אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן ]ויעוין בשו״ת מהרי״ל דיסקין ז״ל בקו״א אות ק״ד
הדומה לו ,והדבר מגונה לבעל נפש ,וכל המכבד את מ״ש בשם אביו הגאון שהתיר לומר השם ככל שנצרך
המקום גופו מכובד על הבריות ,ואיתא בבמדבר רבה לו להענין עיי״ש[.
פ׳ ד׳ ,אליהו אומר כל המרבה כבוד שמים וממעט בשו״ת יעב״ץ מ״ש לחלוק גם על עיקר ויעו״ש
כבוד עצמו ,כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה ,וכל דברי המג״א ,וס״ל שאם אם נזדמנו לו אזכרות
הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במטבע ברכות המובאים בתלמוד ג״כ מזכיר השם
במקומו וכבודו מתמעט ,ובכלל כבוד עצמו נכלל גם כדרך שקוראו בתורה עיי״ש ,אך בנוגע לזה נתחלקו
תענוג עצמו שגופו■ מתענג ונהנה במיעוט כבוד שמים, הפוסקים בדיעותיהם בזה ,יעוין מה שאסף בזה בשד״ח
על כן הירא את דבר ה׳ יתרחק מלהקל בכבוד שמים מע׳ ברכות אסיפת דינים סי׳ א׳ אות מ״ג ובפאת השדה
ויהא גופו מכובד על הבריות עכת״ד המחוכמים. סי׳ א׳ ובס׳ טהרת המים מע׳ ה׳ אות פ״ו ושו״ת תורת
לנו הלכה פסוקה של רב האי.גאון זה שמדינא הרי יקותיאל חאו״ח סי׳ ל״ג וספר זכרונות אליהו חאו״ח
אין בכל כגון זה איסור מדינא משוס פנים מע׳ א׳ אות א׳ ובהג׳ ־שם ובדע״ת רט״ו סעיף ג׳.
מלהשמיע ולשמוע הזכרות שם שמים ,כי לא נקרא קול ובארחות חיים אות ד׳ וילקוה״ג אות א׳ ־עיי״ש ,והדברים
כזה היוצא מתוך כלי קולידיבור לענין שמיעת ש״ש . ארוכים, . \
לבטלה. בירור קצר זה זשיוצא לנו שהמזכירים.את השם .אחרי
יש מיהת בכאן משום הרחק מן הכיעור ,ומגונה אבל בדרך לימודם ודרושם יש להם על מה לסמוך ,
הדבר לבעל נפש ,וישנו בדבר כזה משום ■ נבוא לעצם שאלתו דמר.
מיעוט כבוד שמים ונהנה במיעוטו. ב( הנ ה כיוצא בזה כבר דיברו כמה־ מספרי האחרונים
לעיין אם זה שקבע הגרח״ב ז״ל שיש בזה ויש ג( בדור שלפנינו בנוגע להכוונת ולהשמעת
אבל משום הרחק מן הכיעור וכו׳ אם קבע זאת כלי־־הגרמפון המשמיע ברכות ותפלות עם הזכרת שם
רק על כגון ספיקו שהיה לו בזה ,דהיינו כשמתחילה שמים ,אשר הקליטו אל הפלטות .ואצטט לו בזה
הכניסו השמות לתוך הכלי באיסור ,אבל לא על הגוון תשובה אחת אשר השיב בזה הגאון ר׳ חיים ברלין
שהיה פשיטא לו מראש דודאי שרי ,דהיינו כשמתחילה ז״ל' ,מי ששימש בזמנו תקופת.מה )בין גברא לגברא(
נקבעו השמות בכלי זו לצורך ,או דילמא שגם על כגון כרבה של ירושלים ,והיא נדפסת לו בספר שו״ת אהלי
דא קבע ג״כ דלהשמיעם לאחר מיכן כדי להתענג יש אהרן )מיליקבסקי( ח״ב סי׳ ס״ד ,וז״ל הצריך לעניננו :
בזה נמי משום מיעוט כבוד שמים וכו׳. והנה מי ששומע הזכרת ש׳׳ש ע״י קול הברה שלא יצא
ציץ אליעזר חי״ג סימז א ש ו״ ת
ברכת ל׳שמיע קול שופר בשם ומלכות וכיוצא ברכות ו מ ס ת ב ר לומר שגם ,על כה״ג שגקבעו לצורך ג״כ
לבטלה ,וד.כלי חוזר ומנגן בבית מרזח וכו׳)כמתואר שם(, .ישנו אח״כ בההשמעה שנית משום מיעוט
באופן שמוקלט מתוך קלות דעת ,ומשמיעים אותר .לאחר כבוד ,דמהו בכלל יפיל להיות בזה לצורך ? ומה שיכול
מיכן אל כווגד ,זולר .כזאת ,ולשם תענוגים וכדומד,. להיות הוא כשהשמיעם בהיתר ,וכפי שמצייר הגרח״ב
אבל,על כגון נידון שאלתו שנד״פוך הוא הדבר 'שד׳ורתו ז״ל בראשית תשובתו ־שם ,דהיינו ׳שעמד הגרמפון
כקדושה ולידתו בקדושד ..דבכוונד .טד.ורד■ .מקליט אל אז בביד.כ״נ אצל החזן לפני העמוד ,זעכ״פ זיל בזר.
תוך,הכלי שיחותיו בקודש ,ובכוונד.כזאת משמיעד .אוחד. בתר טעמא ,ובהיות שלאחר מיכן הוא מכוון לשם
לאחר מיכן מדי פעם בדביקות דקדושה ,גם הגאון הבעל תענוגו ותענוג השומעים לשמוע נעימות זמרה וכד,
מנחת .אלעזר ,יודד ,דמותר הדבר מדינא ואין מקום כבוד שמים וא״כ הרי גם בזה ישנו אותו המיעוט
,אפילו לחומרא בזה. , , וד.ד,תענגות במיעוטו. י
ו( ו מ צ א תי בספר שו״ת אגרות משד .לד.גר״מ פיינשטיין בספר שו״ת ארץ צבי )פראמער( סי׳ כ״ג ]ויעוין
, , ,,,שליט״א חיו״ד סי׳ קע׳׳ג שנשאל במפורש שנותן עצה גבי גרמפון להחשש של מוציא
בדבר הטיים־רעקארדער אם יש עליו איזה מזמור עם ש״ש לבטלה ,שהמעריכו תחילד .יעריך אזתו וישים
שמות וברכות אם מותר להעמיד שישמעו הפסוקים עם עליו הפליט ואח״כ יסיר ברזל הקטן המעכב התנועד.
השמות והברכות ,והשיב שלא רואה בזד .דבר איסור, ויד,י׳ מותר משום דהשם מתבטא בכה שני והשיב גרמא
שאיסור להזכיר שם שמים וברכד .לבטלד ,הוא על האדם ע״ש ,וכטייפ־רעקארדער ,הא אין מקום אפילו לכזאת.
בפיו כדרך הדיבור ,אבל לא ע״י עצים ואבנים ,אבל וגם כ״ז הא ועא רק בכדי לר.םיר החשש של מוציא
כשמצים לד.עמ Tשישמעו הטייפ רעקארעד יהיר .במקום ש״ש לבטלה ,אבל נשאר עוד חשעז האיסור של מענג
נקי דכיון שישמעו הפסוקים והשמות הרי יד.רד.רו ממילא גופו במיעוט כבוד שמים ,ושל עשוני בני ככנור ,יעוין
ואסור להרהר במקום מטונף .אכל אסור לכתחילה לעשות גם בשו״ת לבושי מרדכי ח׳׳ד סי׳ כ״ב עיי״ש[.
דעקארדע 'מפסוקים בשביל לשמוע הניגון ,לדaענג מצד זאת אבל נלמד מהאמור ,שעל כגון ,נידון אולם U
האיסור דעושה פסוק כמין זמר שהתורד .חוגרת שק שאלתו דמר ,שמתחילה הוקלט בדייתר .מדי .
ועומדת ,לפני הקב״ה ואומרת לפניו רבש״ע עשאוני השמיעו שיחות־קודש ,וזאת אפשר לקרות גם לצורך
בניר בכנור שמנגנין בו לצים שאיתא בסנהד׳ ד׳ ק״א למען יעמדו שיחות־קודש אלה ימים רבים ,להשמיע
והוא עוד מעשה ליצנות מכ״ש ,ואם עושה הרעקארדער מדי פעם דברי הד.תעוררות וד.תוכחה וכו׳ ,וגם לאחר
כדי שעי״ז נוח להתינוק להתלמד מזה יש להתיר עכ״ד. מיכן כשמשמיעם הוא משמיעם לא לשם תענוג גופני
הגהמ״ח הזד .מתוך ■שאין מדרכו לעיין בספרי והנה וכו׳ ,כי אם אדרבא לשם ריבוי כבוד שמים שיתעורר
שו״ת ד.אחר1ונים הדנים בנושא שדן עליו ,כפי ויתעוררו השומעים מדי פעם מדי שמוע דברי התוכחה
המשתקף מספריו ,גם בזה לא עיין בספרי שו״ת אחרוני וכו׳ בהתעוררות חדשה של קדושה .א״כ בכל כגון דא
אחרונים המדברים ומבארים במגביל לזד .מדי דברם אודות לא רק שליכא איסור מדינא לשמוע הזכרת ש״ש היות
כלי־הגרמפון ,והרואה יראה שדבריו האמורים בזה המוז דלא נקרא זה קול דיבור ,אלא גם לרבות' שליכא בזה
בנהיגה של מועט המחזיק את המרובד .ממד .שד.מד. אפילו לא משום הרחק מן הכיעור ומיעוט כבוד שמים,
מבארים .ומשר .שפיר קאמר .יד״חדש שמשמיענן בזה ואדרבא ישנו בזד .משום ריבוי כבוד שמים ,ויתכן
נוח הוא ,דמיהו אס עושה הרעקארדער כדי שעי״ז שאפילו,אילו היה נקרא זה כן קול דיבור ג״כ היה מותר
להתיגוק להתלמד מזה יש לד.תיר ,וד.די זה איפוא בדומד. בד.יות ור.דברים נאמרים מחדש אגב השמעת דברי מוסר
למה שכתבנו לד.תיר בשיחות־ קודש וכנז״ל ,ואדרבא זמתוך כוונה טהורה של ריבוי כבוד שמים ,וד.וא על
בתינוק דשם במבש״כ, כנ Tוננו ד^.יתר הוא עוד כן עוד בכלל של כל המכבד את המקום גופו מכובד
להתלמד ,התועלת היא במציאות רחוקה ,זכאן בשיחות־ על הבריות.
קודש] ,וה״ה בד׳קלסת שיעורי־ תורה[ התועלת גדולד. נאמרים גם כלפי מה שראיתי בספר והדברים ד(.
, יותר בהרבה מובנים. שו״ת מנחת אלעזר ח״ג סי׳ כ״ה .שדן
שמעיר האגרות משה ,דכשרוציט !וההערה ז( ג׳׳כ בשאלת בלי־הגרמפון ומראה פנים לכאן ולכאן אם
לד.עמ Tשישמעו ד.טייפ רעקארדער ישנו בדבר משום שמיעת ש״ש לבטלד ,.וסיים כלשון:
יהיה במקום נקי דכיון שישמעו הפסוקים והשמות הרי ולהוכיח להכריע מזה פתרא ״ועב״פ לא אשכחן
יהרהרו ממילא ואסור להרד,ר כמקום מטונף ,היא דיערד. לעניניגו״ ,ובם ע״י ציווי להעריכד .ע״י נכרי סיים ג״כ
נהונד ,.והיא גחוצד .ונמרצת יותר )באשר שמצויה יותר( דהגם דלא נראד .בזר .איסור מדינא ,מ״מ המחמיר גם
לגבי השמעת פרשיות מתג״ר ושיעורי תורה בגמ׳ ברכות מד.שמעת בזה תע״ב למונעה לגמרי מביתו
ודברי הלבד .ובדומה דרד הרדיו ,דכאשר ידוע ישנם לבטלה יעו״ש ,וטהאמזר תשובד .מוצאת שהכל הוא זד.
לדאבוננו אלפים מישראל !שאינם חרדים לדבר ד׳ ורק רק על כגון הנידון שם בכלי־גרמפון המנגנים בתוכה
אוד.כים ומעוגיגים לשמוע גם זה ולא מדקדקים על כן זמירות ישראל והרבה חזנים קלי הדעת דיברו לתוכם
ציץ אליעזר חי״ג סימן א ש ו״ ת
רישומים כעין■ נקבים הנעשים על הסרט לפי חוזק ומכניסים את הרדיז במקומות המטונפיס ,ברפתייהבקר,
הקול ,אבל אין שום רושם או צורת אות. וכדומה ,ושומעים שם את דברי התורה ,ום׳ השבוע
בספר שו״ת מנחת יצחק חלק ג׳ סי׳ ק״ב השיב הנה ההפטרה וכיוצא• והשומעים האלה לא ישמעו ולא יצייתו
שלא Tע בזה איסור ברור מ״מ מצריך לעשות כשיעמידו אותם על האיסור שיש בזה .וברדיו הוא עוד
המחיקה ע״י גרמא או קטן ועדיף יותר ע״י נכרי עיי״ש. כשעה דשם רעקארדער, מטיים ייתר חמור בזה
ששומעים לא שומעים ע״י אדם ,ואילו ברדיו האדם עומד
אגרות משה שם בח״א כותב ג״כ כנ״ז שלא ובשו״ת
באותו רגע ע״י ד׳מיקרופון וגלי הרדיו מעבירים ברגע
Tוע לו איסור ברור כי אין שם אותיות
כמימרא את קול המשמיע )או :הד־קולו( .וא״כ יוצא
ומ״מ למעשה כותב שאולי אין למחוק שנראה כמחיקת
איפוא כאילו המשמיעים גורמים להם מכשול זה ,ומה
השם .ובח״ב שם כותב נמי דלא שייך איסור מחיקה
עוד שע״ז נאמר גם כי דבר ד׳ בזה- ,וכן המקרא כתוב:
אבל מ״מ מכוער הדבר ,ולכן נותן עצה ,דבשצריך למחוק
וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו
שיעשה זאת ע״י גרמא דאין איסור מעצם הדין כדאיתא
בהם ,כמבואר בברכות ד׳ כ״ד ע״ב ,וכמה גדולים המה
בשבת ד׳ ק״כ ,ואף שבשמות הכתובים יש להחמיר
דברי הם׳ חסידים סי׳ מ״ה שכותב :לעולם יתפלל
אבל בזה שליכא איסור בעצם יש להתיר ע״י גרמא
אדם שלא תבוא תקלה על ידו וכו׳ יעו״ש ,וחובה על
עיי״ש. י
כן על המשמיעים להרהר הרבה בדבר אם לא יוצא
יעוין בספר יביע אומר ח״ד חיו״ד סי׳ כ׳ שנו״נ ועוד שכרם בהפסדם ולבחון היטב מתי ואימתי כן יש
בטו״ט וסיכם דעתו להלכה שמותר למחוק להשמיע משום עת לעשות לד׳ הפרו תורתך ,ומתי לא.
אזכרות ה׳ ודברי קדושת שהוקלטו על סרט הטייפ ‘ ויש עוד להאריך בזה הרבה ,וכן בעוד כמה פרטי דברים
ראקרדער ,בכדי להקליט עליו ענין ,אחר ,ואין בזה בזה ,וכן בדינא דאיסור לימוד וללמד תורה לעכו״ם
בית מיחוש כלל עיי״ש. . כשמשמיעים דף גמ׳ וכדומה בשפה המדוברת ויודעים
ב א ש ר על כן דעתי נוטה לפסוק בהיכא שהוקלטו על מראש שאלפי אינם בני ברית ג״כ מקשיבים לזה.
סרט הטייפ־רקארדער )בזדון או בשגגה( ואב״מ[.
ברכות או פסוקים עם האזכרות שאין כל תועלת רוחנית ראיתי לו להבעל אגרות משה שהוסיף לדון ועוד ח(
בהשמעתם לאחר מיכן מדי פעם ,ויש בהם רק ריבוי בזה בתשובה שניה בחיו״ד מהדו״ת סי׳ קמ״ב
כבוד או תענוג וחמדת הגוף ,דאזי מוטב למחוק את וביתר פירוט קצת )וישנם שם גם כמה דברים הסותרים
האזכרות מהסרט ע״י לחיצת הכפתור הנמצא והמיועד קצת את תשו׳ הראשונה .הראשונה השיב בשנת תשי״ז
לכך במכוגת ההקלטה המופעלת ע״י חשמל ,מלהשאיר והשניה בש׳ תשכ״ג( ,ומוסיף לחדש שם דאם אינו לזמרה
אותם כמות ש־הם ולהפעילם מדי פעם ,ויחשב עליו חתונתו בימי אז 'שנהגו אלא רק להזכיר איך
לפ.קה ולמכש־ול בזלזול ח״ו בכבוד שמים ובמיעוט וכדומה אזי לא שייך האיסור אף בפסוקים ושאין להחמיר
כבודו .כי המחיקה )שאיננה מחיקה מעצם הדין( נעשית . אף לבעלי נפש עיי״ש.
רק בפעם אחת ולא יותר ,ואילו המיעוט כבוד שמים הדבר עוד לא פשוט כ״כ לומר שאין להחמיר ולענ״ד
)ולכמה מספרי התשו׳ יש בזה גם משום משמיע ושופע בכה״ג אף לבעלי נפש ,דסוף סוף הא בא
ש״ש לבטלה( יעשה הרבה והרבה פעמים בכל עת זה ג״כ רק לשם תענוג גופו ,ולהנאתם של המקשיבים
שיפתחו את המכונה וישמיעו את הסרט )ואסמכתא אתו ,להזכר ולהתענג ממעמד ימי חתונתו הנעימים,
לדברי אלה יש להביא מדברי הערוה״ש אה״ע סי׳ קי״ט וכדומה ,וללא כל לימוד ותועלת רוחנית ,וא״כ ספק גדול
סעיף ט״ו כיעו״ש .ואכמ״ל( ,ועוד ,וכי זוטרא הוא הוא אם מותר בכגון דא לישמוע ברווחא פסוקים וברכות
מה שקבעו חז״ל בנדרים ד׳ ז׳ ע״ב שכל מקום שהזכרת עם הזכלת השם שנשמעים המה כעת לבטלה ,ואס גם
השם מצויה שם עניות מצויה .ויעו״ש במנח״א שכותב זה איננו ג״כ בכלל מענג את עצמו במיעוט כבוד
לדייק דמשמע מלשונם דהקפידא היא על ״הזכרת השם״ .ישמים כדברי הגרח״ב ז״ל בתשובתו שהבאתי לעיל,
בעצמותו כ־שהוא לבטלה ואין נפ״מ מי המגיד אם וכמו״ב אם אין זה ג״כ כמין זמר וכו׳ ,וכדברי עצמו
בר חיובא או לא עיי״ש ,וא״כ יש להעדיף המחיקה בח״א הנז״ל ,וא״כ שפיר יש לבעלי נפש להחמיר גם
כנ״ז. על כגון זה )ואולי כוונתו ג״כ רק על פסוקים ,ובלי
שמוטב לבחור לעשות את המחיקה ע״י גרמא ומובן הזכרת ש״ש ,אבל לא משמע כן מהרצאת דבריו בזה
או קטן ,והיותר טוב ע״י נכרי ,וכדבריהם של כיעו״ש(.
■האגרות משה והמנחת יצחק הנ״ל. לזה אני מצטרף למה שכותב להתיר שם בהיכא אולם
כלי חמדה עה״ת פ׳ עקב אות ה׳ ד״ה ומה ]בספר שגעשה כדי ־שיהא נקל לחזור אחר מה שלמד
שנראה ,כותב לומר בדעת הרמב״ן ז״ל דס״ל ע״ש ,וכדברינו בזה לעיל.
דגם ב״נ מוזהרים על מחיקת השם ,וכמו דמוזהר על אם מותר למחוק השם שנקלט בטייפ־ ואודות ש(
ברכת השם ד,״ה דמוזהר על מחיקת השם ע״ש .ולפי״ז רעקורדער ,היות ואין כאן כתיבה כי אם
ציץ אליעזר חי״ג סימן א שר״ ת
והרהר לאנסו מותר ,ומציין לזה דברי הגמ׳ בזבחים הנז׳, באמירה לעכו״ם למחוק ישני בדבר לא רק משום שבות
והועתק גם בב״ח. כי אם גם משום לפנ״ע.
הזה הוא בברכות פ״ג ה״ד ושם כתוב והירושלמי הבעל כלי חמדה עצמו שדא נרגא בזה לאחר מיכן אך
בזה״ ל :מהו להרהר בבית הכסא ,חזקיה וכותב :״דבר זה שנימא דב״ג מוזהר על איסור
אמר מותר ,ר׳ יסא אמר אסור ,א״ר זעירא כל סבר קשי מחיקת השם צריך לראי׳ ולא מצאהי הדבר מבואר
דהוה לי תמן סבירתיה ]אם היה לי איזה דבר קשה בשום מקום ואין לדמות מהיקת השם לברכת השם
להבין אותו ,שם בבית הכסא הבנתיו כאשר הייתי מהרהר כמובן״ יעו״ש.
בו ,פ״מ[ ,א״ר אלעזר בר׳ שמעון כל ההוא סברא קשיא ג ם לא ראה דברי שו״ת חית יאיר סי׳ ט״ז דפשיטא ליה
דטבול יום חמן סבירתיה עכ״ל. שם דהאיסור לומר לעכו״ם למחוק השם הוא מכח
מדרבינו מנוח מזווג ומתאם דברי הירושלמי עם וא״כ זה ,באשר קיי״ל בכל דבר אמירה לגוי אסור דבר
ההיא דגמ׳ דידן בזבחים שם] ,ומעניין הדבר שאסור לישראל לעשותו כדמוכח בם׳ הפועלים ד׳ צ׳
המסופר בזבחים שם הוא על ראבר״ש ,וגם כאן בירושלמי וא״ה סי׳ ה׳ .ומכה זה הוא דאיסר שם אמירה לעכו״ם
הוא ראבר״ש[ ,א״כ מוכח שבכה״ג שנאנס מותר אפי׳ להתיך שם השם עיי״ש ,והיינו דעל העכי״ם בעצמו ליכא
לכתחילה ,זאת אומרת שאינו צריך לעשות מאמצים איסור ורק דישראל אסור לו לומד לו לעשותו מכה
ופעולות נגדיות שלא יהרהר. איסור אמירה לעכו״ם ,יעל דברי החות יאיר אלה הוא
מזאת מצינו להדרישה בטור שם שביאר ובגדולה ב( דמייעץ בשו״ת מהרש״ם ח״ג סי׳ ל״ס )שמשם הוא
שמההיא דזבחים מוכח ,דכיון ששמועה דמסתייע המנחת יצחק הנ״ל( בנ^ונו ע״ד התכת פלטת*
היא כל כך שגורה בדעתו ותקוע בפיו עד שא״א שיסיח מאטריצין שיש בהם שמות שאינם נמחקים שיעשו מעשה
בשפתיו כיון דעתו ממנה אז מותר אפילו לבטא ההתכה ע״י עכו״ס היות דמבואר בשו״ת חות יאיר
ששמועתו אונסו ,שהרי ר׳ אליעזר אמר את הדין בבהכ״ם דמחיקת השם ע״י עכו״ם אסור רק משום שבות עיי״ש
ע״ש .וזה שמבטא בשפתיו הא זה בא איך שהוא ע״י יאכמ״ל יותר[.
פעולה רצונית ומעשית מצ Tו ,ובכל זאת התיר מכיון
שזה בא לו ע״י דחיפה פנימית ,וזה יועיל לן לגבי
שאלתנו ,באפילו אם נאמר דאמרינן שומע כעוגה אפי׳ בתי כסאות הסמוכים לבתי־כנסת־ושטיבלאך ואודות
כשרק שומע ואינו מכוין לצאת. וכשנכנסים לשם שומעים דברי קדושה הנאמרים
הדרישה פסק גם הא״ר בסק״ב ,וכן הפרמ״ג וכדברי בביהכ״ג אם מחויב לסתום אזניו היטב שלא ישמע,
במ״ז סק״א ובא״א סק״א ,ומסיים שם בלשון : או שלא ליכנס שם בזמני התפלה ולחזר אחר ביכ״ם
ומיהו הדין דין אמת מזבחים עיי״ש ,וכ״כ גם בם׳ רחוק ,ואותה השאלה בהיכא ששומעים שם מזמורים
בגדי ישע על או״ח. ופסיקים מהרדיו שאצל שכנו.
א ל א שהברכ״י בסק״א מתפלא על הדרישה והא״ר ,דאיך א( הנ ה אמנם נפסקה ההלכה בשו״ע או״ח סי׳ פ״ה
ס״ד ביטוי שפתים וכו׳ וההיא דזבחים מביא סעי׳ ב׳ דאפילו להרהר בד״ת אסור בבית
־סהפיתש הוא כפי שפירשו שם הברכת הזבח והצאן הכסא וכו׳ .והוא מגט׳ ברכות ד׳ כ״ד ע׳׳ב ושבת ד׳
קד־סים ,דר״ל ,שגמר בבית המדרש מה שהרהר ר״א מ׳ ע״ב ,ועוד מקומות.
בבית הכסא ע״ש .והביא דבריו במ״ב בסק״ח. מצינו במם׳ זבחים ד׳ ק״ב ע״ב שמסופר שם אבל
נראה דבכגון נידוננו לא שייך דינא ולמעשה ג( שרבא למד דין מרבי אלעזר ברבי שמעין שאמר
דשומע כעונה ,מכיון שאינו רוצה לצאת, בבית הכסא ,ושואלת הגט׳ .והיכי עביד הכי והאמר
ונוטף לזה גם אם יכוין לצאת הא איסורא קעב ,T רבה בר חנה א״ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ
ומכיון שאיסורא קעביד לא אמרינן בכה״ג שומע ממרחץ ומבית 'הכסא ,ומשני :לאונסו שאני ,ופירש״י :
כעוגה זכדכותב בדומה לזה המג״א •שם בסק״ב בנוגע שהיחה שמיעתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחי.
לעומד ערום וחבירו מברך ,ע״ש ובמחצה״ש ובפרמ״ג, הרי נלמד מזה ראם בא לו .ההרהור בעל כרחי מותר.
וכך יוצא לנו ביותר מדברי הפרישה בטח״ד שם בסוף וא״כ ד^׳נ בנ Tון שאלתנו צריך להיות מותר ,ולא מסתבר
סי׳ א׳ ששם מקור הדברים ,דכותב שם בלשון :אבל לחייבו לעשות פעולה מעשית שלא יהרהר פסתימת
הערום שאפילו להרהר בדבר קדושה אינו רשאי ואף אזנ״ו ,שזה דבר קשה ,וגם לא מצילתו לגמרי שלא
אם יברך אחר אינו רשאי לכוון בברכתו הלכך ליכא ישמע.
למימר שומע כעונה עכ״ל .ולשון ״הלכך״ שכותב מורה בב״י בטור שם שמביא בשם ה״ר מנוח שכתב ויעוין
לנו דר״ל ,דהלכך מכיון דאינו רשאי לכוון בברכתו, בד״ת להרהר דמותר דבירושלמי אמרינן
תו לא אמריגן כבר בכלל על בכה״ג שומע כעונה ]אלא בביהכ״ם ,וביאר ,דלא פליג אגמ׳ דידן דכי אמרינן
דיש לעיץ במ״ש הפרישה דגם הרהור אסור לערום, אסור להרהר ה״מ לכתחילה כלומר לשום מחשבתו
דהא הרהור מותר נגד ערוה כדאיתא בשבת ד׳ ק״נ ולבו לחשב בד״ת ,אבל אם היה תלמודו שגור בפיו
ציץ אליעזר חי״ג סימן א שר״ ת
המדרש, שמבית לדריסת הרגל שמבית הכנסת או ע״א ,וכ״כ באמת המג״א שם והמחצה׳׳ש ,וכן הפרמ״ג
ולפעמים א״א לעצור נקביו בתוך זמן שא״א לאטום בע״ד שם בש״ד ס״ק ל״ז .ולפלא שלא הרגישו בתימא
אזניו מלשמוע דברי קמשה . .ובדברי בירורו לא מזכיר שבדברי הפרישה בזה[.
מלה להתבסס על ההיא דלאונסו שאני ,וכפי הנראה כותב בהדןא החיי אדם כלל ד׳ סעיף י״ב וז״ל : וכנ״ז
סבור היה דכאן יותר חמור בהיות שישנה בעיא של ׳מדכתיב ערות דבר קבלו חז״ל דדוקא דיבור
שומע כעונה והו״ל כמבטא בשפתיו ,אלא בא עלה בכחא אסור אבל הרהור■ מותר נגד ערוד .ואעפ״ב אם שמע
דהיתרא מצד אחר ,והוא ,דכעין מה דקיי״ל ששם ד.ק׳ איזה ברכה אע״פ שמתסוין לצאת בו אינו rצא דליכא
שנכתב ולא נתקדש אין בו איסור מהיקה ,כן הוא ג״כ למימר שומע כעונה כיון שאסור לדבר עכ״ל .הרי שביאר
בהנ״ל כיון שאין ההרהור עם כוונה ורצון פשיטא אין בהדיא שאפילו אם מתכוין .לצאת ג״כ אינו יוצא,
הקדושה חלה ,כי אינה חלה כי אם עפ״י ההכנה ומפני. ,שמכיון שהוא .במצב שאסור.בו לדבר לא שייך
להתקדש ,וגם בלא״ה בחי׳ דבר ד׳ בזה זה המהרהר למימר בכלל בכה״ג שומע כעונה .ומינה בק״ו דלא
במקום שאינו נקי לא שייך בזה לכ״ע כיון שאין זה שייך למימר שומע .כעונה אם הוא נמצא במקום כזה
נעשה •ע״ד .בזיון ,אך עפ״י הטעם הנ״ל־ אתי שפיר . שאפילו ההרהור בו אסור. ,
בזזחלק ,וכ׳ בזוה״ק פ׳ בלק אודות ברהמ״ז דבעי הזמנה דשומע כעונה יעוין בתום׳ ברכות ד׳ כ״א ע״ב ],ובדינא
בכל מיל שקדושה וכי' וכ״ת אודות חלות הקדושזה ד״ה עד שלא יגיע ,ומ״ש .לבאר בצל״ח שם.
בבחי׳ והיה מחנך קדוש וכו׳ ■וגם אם שומע.מה שנאמר ושאגת ארית סי׳ ו׳ ומה שנ>״נ בדבריו בספר המאיר
על פי הזמנה דדרך הקדש .מ״מ כתן שאנו דנין רק לעולם ח״א סי׳ ו׳ ,ובשו״ת חתם סופר חאו״ח סי׳ ט״ו,
על הנשמע בחוש השמע של .האיש הלזה אם הוכן לדרך וכן בחזו״א האו״ח סי׳ כ״ט ושו״ת הר צבי חאו״ח ח״א
הקדש או לא ,וגם אם נימא שבזה שנשמע'מפה האומר סימנים נ״ז־ם׳ וסי׳ קי״ב עיי״ש ואכמ״ל,. .
בקדושה שמיעה.זו טפל לאמירתו ,עכ״ז.לגבי מה שנימא כן יש לעיין בספר יד אליהו )רגולר( פסקים סי׳ ט״ז
שסתמיות על שמיעתו קיימא לשם שמים כסי כוונת שכותב שם :נראה לי לכאורה פשוט דמי שאין
המשמיע י״ל שחזקת כשרות של עם בני ישראל מחשבת Tיו נקיות דמותר ללמוד על ידי הרהור בלא נטילת
ניכרת מתוך מעשיד& שכל הנשמע להם במקומות ידים ,אכן לשמוע מפי אחר שקורא לפניו אסור דהוי
שאינם נקיים מצד שאין המקום מוכן לקדושה אין בלבם כעונה מפמ ממש כדאיתא כה״ג בברכות ד׳ כ׳ ע״ב
שיהיה נדון לצד הקדושה וכו׳ והרי קיימא .לן שצ״ל בד״ה כדאשכחן בסיני עיי״ש ,אבל הוא ג״כ כשמכוין
כוונת .שומע ומשמיע לצי״ח הברכה וכו׳ .וכ״ש בזה מיהת בדעתו לכך לשמוע מפי אחר .והדברים ארוכים[.
שאין גם שום כונה לשמוע כלל ,וגם במילי דקיי״ל־ שא״צ ד( א ל א שאין ב Tי הכרעה אם לפי דברי הברכ״י
כוונה מ״מ כוונת פעולה בעינן וכו׳ עיי״ש באריכות צריך לעשות מאמץ בסתימת האזנים כדי
דבריו כזה בחילוקים דקים. שישמע פחות ,כי מזכיר שם בתוך דבריו ,דאע״ג דאם
שדברי המילי דחסידותא בזה עומדים יותר והנראה הרהר לא עבד איסורא מאחר שהיה לאונסו ,ברם חובת
בחילוקיהם עפי״ד הנסתר מעפי״ד ההלכה גברא לדחות ההרהור יעו״ש.
הנגלית ,וכבר ראיתי שכותב לד.שיג על״ו בקצרה בזד. נבוך בזה קצת יצאתי כדרך האחרים לתור ובהיותי
בספר משנת אברד.ם על הס״ח סי׳ ז׳ ,ורק למעשה כותב בדברי הפוסקים ,ומצאתי לשני גדולים בדור
ג״כ להתיר בזה ומטעם הפשוט דלאונסו שאני ,ואם שלפנינו שמדברים מזה .הראשון הוא הגאון הגר״ח
צריך לנקביו ואין לו מקום אחר לצאת בודאי דד.וי פלאגי ז״ל בספרו שו״ת לב חיים ח״ג ■סי׳ ו׳ ,הוא
לאונסו ,ואם יש לו מקום אחר שהוא יכול ללכת נשאל שם על זאת השאלה ,על מי שבית הכסא שלו
שם בודאי שאסור עיי״ש. סמוך לביהכ״נ או לחברת ת״ח שלומדים התינוקות
א ל א דדברי המילי דחסידותא משתמעים שפיר ביותר בכל יום תמ ,Tוכשנכנס לשם לעשות צרכיו הוא שומע
בנוגע להשומע דרך הרדיו ,דשם אין גם כוונת ד״ת ,אם יש איסור בדבר ,או לא .ובדברי תשובתו נו״נ
משמיע ,ובמקרה הנדיר ביותר שכן יעונו ,הוא כידוע בדברי הגט׳ בזבחים והפרישה ,וזאת הלכה העלה ,דאין
לא קולו ממש של המשמיע אלא עוברים כחתף כמה חשש איסור להכנס בביהכ״ס לעשות צרכ״ו מפני
גלגולים עד שנוצר מחדש הברת הקול ,וקול האדם ששומע קול ד״ת ,דאם אדם זה הוא ת״ח אינו בא
חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים לידי הרהור בד״ת דיזהר שלא להרהר ,ואם הוא ע״ה
הזרמים מתחלפיום ושוב לזרמים חשמליים קטנים ויבוא ל Tי הרהור בקול הזה ,אנוס הוא שהוא מוכרח
החשמליים לגלי אויר והוזר ונוצר מחדעז גלי־קול• ולכן לעשות צרכמ עיי״ש.
על כגון דא יש שפיר יותר מקום בד.לכד .חילוקו של ^ןזני שדן בזה הוא הגאון מבוטשאטש ז״ל בספרו מילי
הגאון בעלי מילי דחסימתא. דחסידותא על הס״ח סי׳ קנ״ז ,ולשון שאלתו
האמור נראה להלכה דמותר ליכנס לביהכ״ס מכל ה( היא ; אודות הזכרות הנשמעות לאזני אדם בע״ב ,וכגון
גם אם במר שישמע ברכות ותפלות או ד״ת, מה שההכרח ברוב מקומות שיהיו הבתי כסאות סמוך
ז ציץ אליעזר חי״ג סימן א ש ו״ ת
בהדדא דתפילין דר״ת הד.לכה דשם היא נגד המקובלים, לא מיבעיא כאשר שומע רק דרך הרדיו המגיע אליו,
וצריכים אנו על כן גם שם לתפוס העיקר כר.הלכד,. דמותר אלא גם לרבות אפילו כששומע מבית כנסת או
יעוין באו״ח סי׳ ל״ד סעי׳ ב׳ וביאור הלכד .ד״ה יניח בית מדרש הסמוך ג״כ מותר ,״שהרי דוחק אוחו הטבע״,
ש־ל ר״ת ,עיי״ש ,וא״כ אין ללמוד מד.אמור שם ע״פ )כלשון הרדב״ז בתשר ח״א סי׳ שמ״ב( ,ורק צר T
הקבלות להתאמץ שלא יהרהר במה ששומע ,ות״ח בודאי יעשה
ג( ו הנ ה הכ״מ בפ״ד מד,׳ ק״ש ה״ח מקשה על טעמא זאת ,ובדומה למ״ש הרדב״ז שם בליכנס לביהכ״ם מתוך
דבן בתירא בגמ׳ דד״ת אין מקבלין טומאה הלבה שאינה פסוקה ״שכמן שהדבר ברור שהוא אסזר
שנא׳ הלא כד ,דברי כאש וכו׳ ,דא״כ לא יד,א צריך ים Tם מלבו ולא יהרהר בד״ת״ ואם יכול ויועיל לו
להרחיק ממקום הטנופת ,ומתרץ ב׳ תירוצים .הא׳ ,דלא אטימת אזניו ג״כ יעשה זאת ,ואם בכל זאת לא מועיל
דמי ,דד,תם הדבר הנמאס אנו רואים אותו בעין או הר״ז כלאונסו ושרי .ואין לו למנוע א״ע עבור כן
אנו מרגישים ריחו ונראה כאילו מבזה ד״ת האומר אותם ולעצור א״ע מליכנם לביהכ״ג.
שם ,אבל טומאת הטמאים אינו דבר מורגש אלא דבר
שכלי ולכך אין ד״ת מקבלין טומאה .והב׳ ,דכיון
דאשכחן דכתיב הלא כה דברי כאש אנו אומרים שאין א( ו ב ד ב ר אם מותר להרהר בביהכ״ם וכדומה במקומות
ד״ ת מקבלין טומאה וכן לא היד ,צריך לר,רחיק ממקום המטונפים במציאותו ית״ש .הנה כבר עמד
הטנופת אלא דהא כתיב גבי מקום הטנרפת והיה מחניך בזה הגאון הגר״ש קלוגער ז״ל בחידושיו חכמת שלמה
קדוש. על או״ח סי׳ פ״ה .וכותב שלכאורה יש ללמוד ק״ו
היד ,מקום לומר דד,ר,יא חילוקא של הגרש״ק ולכאורה דאסור להרהר במציאותו ויכלתו ,אבל לאחר מיכן חוזר
הרד.ור לבין בד״ ת בין ד.רד.ור ז״ל בו מזה וכותב דלפמ״ש המקובלים דתפילין דר״ת
במציאותו ית׳ תליא בב׳ תירוצים האמורים בכ״מ מותר לשוח בהם שיחת חולין מכח דקדושים ביותר
שלתירוץ הא׳ שד,וא הואיל שאנו רזאין אותו בעין או ואין דבר טמא נתפס בהם י״ל מכ״ש בזה כן .ומוסיף
מרגישים ריחו ,לכן אם אומר או מר,רד,ר בד״ת נראה להביא ראי׳ לזה מיומא ד׳ ז׳ ע״ב בפלוגתא דר״י
כאילו מבזה ד״ח ,א״כ ה״ד ,אם מד,רד.ר במקומות כאלד, ור״ש גבי ציץ ואמר שם דטעמיה דר״ש דכתיב והיה
במציאותו ית״ש ג״כ נראה כאילו מבזה ח״ו ואסדר .אבל על מצחו תמיד דמהו תמ Tאילימא תמיד ממש מי לא
לוניתץ הב׳ שהוא משום גזה״כ של והיה מחנך קדוש, בעי מינם פורתא מי לא בעי עייל לביהכ״ים אלא לתמ T
י״ל שזהו רק לגבי ד״ת ,אבל לא לגבי הרהור במציאותו מרצה הוא דאתי ,ור״י ההוא תמיד שלא יסיח דעתו
יתברך. ממנו וכו׳ ,וקשה דהו״ל להקשות לר״ש מה יעשה בהך
א ב ל באמת זה אינו ,דבקרא של וד,יד .מחניך קדוש קרא שויתי ד׳ לנגדי תמיד ,מהו תמיד ,מי לא בעי
לא פורט בו שנאמר רק על ד״ת ,וד,וא נאמר מינם י פורתא מי לא בעי עייל דביהכ״ס ,בשלמא לר״י
בסתמא על כל דבר שבקדושה ,ומלבד זה הא גם אתי שפיר דהכוונה שלא יסיח דעתו ממנו ,אבל לר״ש
הרהור במציאותו ית׳ הוא ג״כ ד״ת ואדרבד ,עוד נראה קשה מה יפרש בזה מהו תמיד ,ובע״כ מוכח דבמציאותו
לי להביא ראיד ,שהקרא נאמר במיוחד משום הרהור יתברך מותר להיות מהרהר בו גם בביהכ״ם ,גם לא
במציאותו ויחודו ,דהנה רש״י בשבת ד׳ ק״נ ע״א שייך בו מי לא בעי מינם פורתא ,די״ל דכל החלומות
מפרש טעמא דקרא של וד,יד ,מחנך קדוש ,שלכן הוזהרו הוי מהרהורי דיומא ,ואם מחשב בו ית׳ גם בלילה הן
שמקום חנייתך תד,א בקדושה ״משום דישראל מהרהרין כן רעיוניו ושייך'ביה תמ Tואתי שפיר עכ״ד.
תמיד בדברי תורד,״ ,ולכאורה הוא נגד המציאות ,דהן ו הנ ה בדומה לסברתו בעפמ״ש המקובלים מביא בדומה
אמנם שהחיוב להרהר תמיד בד״ת ,אבל לדאבונינו לזה גם בפי׳ נחל אשכול שעל ;ם־׳ האשכול ה׳
המציאות היא שרק יחידים מקיימים זאת .ומה היא תפלה וק״ש סי׳ י״ב אות כ״ח דכותב שם ששמע בשם
איפוא ההנחד ,שמניח רש״י ז״ל ״דישראל מד,רד,רין גדול אחד שאמר דבגדולתו של הקב״ה מותר להרהר,
תמ Tבדברי תורה״ עד שמפני זה הוא שנאמר קרא בביהכ״ם ,ושזהו כונת המשורר בשיר היחיוד ליום ג׳ן
והיה מחנ Tקדוש שלא יהא מקום של טנופת במחנה אף כל טנופת לא תטנפך .ע״ען.
)אם לא■ שנימא שדור המדבר שר,יו אוכלי מן באמת ב( א ב ל לפענ״ד קשה ל מו ח יסוד מעפ״י האמור,
היו כולם מהרהרין תמ Tבד״ת .והוא דחוק( .אבל אם ראשית הא גם דברי תורד .אין טומאה נתפס
נאמר שהמכוון על הרהור במציאותו ית׳ שזה ג״כ בד.ם כדאיתא בברכות ד׳ כ״ב ע״א ,וקדריש לה מקרא
נקרא ד״ת ,אתי שפיר יותר ,דבזה פחות או יותר הלא כד .דברי כאש ,מה אש אינו מקבל טומאד .אף
מהרהרין כל ישראל או רובן ,ויכולים ומחויבים להרהר דברי תורד .אינן מקבלין טומאה .ובכל זאת אסדר להרהר
בזה אפילו כאלה שאין תורתן אומנחן ,וא״כ עוד איכא בהם במקום טומאה ומטונף משום כי דבר ד׳ בזה וכו׳
הוכחה מזה שד,ר,ךד,ור במציאותו ית׳ במקום הטנופח כדאיתא בברכות שם ד׳ כ״ד ע״ב ,וא״כ מה״ט צריך
אסור בדיוק כאיסור הד,רד,ור בד״ת .כי גם זד ,ד״ת. לד.יות אסור גם ההרהור במציאותו ית׳ ,ושנית גם
ציץ אליעזר חי״; סימן א ש ו״ ת
שניתן לפרש הכוונה של ״תמיד״ דר״ל וככזאת ה( הראי׳ שמביא הגרש״ק ז״ל מההיא די>מא ג״כ וגם ד(
תמ Tלזמן הקבוע ,מבואר בסנד,דרין שם איננה מכרעת ,דבגמ׳ בסנהדרין ד׳ ■כ״א ע״ב
בד׳ כ״ב ע״א דמפרשינן לה באמת על ״ד,תמ T״ הנאמר מצינו דדרשינן לה להך קרא דשויתי וגו׳ על מלך,
בד,שויתי גופיה ,דאמרינן שם :ואידך ]המ״ד דלא שצריך לו ב׳ ס״ת ,אחת שיוצאת ונכנסת עמו ועדשה
דריש את משנה התורד ,לישתי תודות וכו׳ שנאמר שויתי אותה כמין כמיע ותולה בזרועו ]אמנם הרש״ל בח״ש
וגו׳[ האי שויתי מאי דריש ביה ,ההוא מיבעי ליד, מוחק זה ,אבל המהרש״א מקיים לה .ויעויין גם בר״ח
כדרב חנה בר ביזנא דאמר רב חנא בר ביזנא אר״ש שם שגרים לד .בהדיא[ ובכל זאת ממעטת הגמ׳ שם
חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו דאינו נכנס בד^ .א לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנא׳
שנא׳ שויתי ה׳ לנגדי תמש .הרי דדרשינן תמיד הנא׳ וד.יתד .עמו וקרא בו ,מקום הראד לקרות בו .וא״כ יש
בשויתי גופיד ,שאין הכוונה על תמש ממש כי אם דר״ל לנו כבר גילוי דקרא שד.כוונד .של תמ Tהיא לכל זמן
תמיד בשעה שעומד לך,תפלל. ומקום שראוי לכך .והרי גם בד״ת כתיב בהדיא ״וד.גית בו
בריש סי׳ א׳ שהביא הך קרא דשויתי וגו׳ והרמ״א יומם ולילה״ וג״ב ממעטינן מקום שאינו ראוי לד.גות.
ומפרש ליה על תמ Tיות ממש ,דקדק בדבריו מבאר איפוא בספר שיח יצחק על יומא שם, ויפה
וכתב גם ״שהוא כלל גדול בתורד ,ובמעלות הצדיקים דדוקא בד,היא דצת ס״ד דתמיד ממש כיון שבא
להגאון שראיתי וכפי אשר הולכי לפני האלקים״. לרצות על טומאת בשר שיפולד ,להיות בכל שעה,
מלבי״ם ז״ל בספרו ארצות החיים סי׳ א׳ בהמאיר לארץ ולכן ניחא דלא דמי לתמיד דמנורה ודחביתין דלאו
סק״ח שהרגיש בסתירה שישנה לכאורד ,מד,היא דםנד,ד׳ תמיד ממש הוא .ומציין לדברי רש״י בחגיגה ד׳ כ״ו
לדברי הרמ״א ,ולכן מפרש דבדקדוק כתב רמ״א כנ״ז, ע״ב ע״ש .ויעוין מ״ש ג״כ בהד,יא דתמ Tדחגיגה
כי לא כל אדם יעצים עוז לשום ממשבתו בד,׳ לטוטפות שם בספרי ■שו״ת ציץ אליעזר ח״י סי׳ ל״א יעו״ש.
בין עיניו תמ ,Tורק צדיקים ההולכים לפני האלקים רא״כ גם ד,תמ Tשל השויתי י״ל ג״ב דד.מכוון תמיד
תמיד ,הדבקים באלקים חיים .וההיא דסנהדרין מכוון כל זמן שאפשר ,ולאפוקי באמת גם כשהוא ישן ,ולאו
על שאר בני אדם אשר לא השיגו זאת,שעכ״פ צריכים כל אדם זוכה שיחשוב בו ית׳ גם בעת השינה כפי
ליזהר שבעת תפלתם ישימו פחד ה׳ לנגד עינם כמ״ש שכותב הגרש״ק ז״ל ,ויעדן בספר החינוך מצוה תי״ח
בברכות דכ״ת ע״ב דעו לפני מי אתם מתפללים עיי״ש. שמדגיש לכתוב בזה בלשון; ״עד שלא יהי׳ רגע ביום
ועכ״ם מכיון שחזינן דהך תמ Tמתפרש גם על זמן ובלילה בד,קיצו שלא ,Tא זוכר אהבת אדוניו בכל
קבוע ,בודאי שמתפרש אליבא דכו״ע רק לבו״ .הרי שמדגיש לכתוב לישנא דמדקיצו ,היינו
במקומות הראוים לכך ,לאפוקי ביהכ״ס וד,דומה לזה לאפוקי כשהוא ישן.
שאינם ראוים לכך בגלל טיגופם ,ליכלוכם ומיאוסם. בשו״ת לבושי מרדכי מהדו״ת חיו״ד סי׳ ומצאתי
עוד ראיתי שרוצים להביא ראי׳ שמותר להרהר קע״א שכותב ג״כ לד,שיב על ראי׳ הגרש״ק
במציאותו ית׳ בביהכ״ס וכדומה ,מדבריי הספר ז״ל מההיא דיומא ,ומציין לכמה פירושים שנאמרו
חסידים סי׳ קנ״ז שכתוב לאמר; המכבד יכובד כל בהכוונה של תמ Tהנא׳ בשויחי ,ושלכל הפירושים
המכבד את הקב״ה ואת אשר צוד ,הקב״ה מכבדו וכו׳ אין תיבת תמיד תמש ממש ,וכן מציין גם לתמיד
ללמדך שלא יהא אדם במקום הטנופת ויחשב דברי תורה הנא׳ בלחה״ם ופלוגתת ת״ק ור״י במנחות ד׳ צ״ט,
או יתפלל או ידבר לחבירו שום דיבור מן הקב״ה. וכן מציין להד,יא דחגיגה ושרימעיין שם בר״ש ותום׳
בפי׳ מקור חסד לד,ג״ר ראובן מרגליות ז״ל ויעו״ש יראה דמלת תמיד היכא דאיכא לפרש תמ Tממש
אות ז׳ שכותב לדייק דמדגבי דברי תורה נקט מפרשינן ליה כפשוטו ,והיכא דאי אפשר מפרשינן ליד,
הס״ח מחשבד ,והכא דיבור ,משמע שד,רד,ור מד,קב״ה כמו תמ Tדעולת חמ ,Tולכן כיון דתמ Tגבי ציץ
שרי בכל מקום. איכא לפרש דקאי על הרצון שפיר מפרשינן ליה כמו
יש לדחות הדקדוק הזה מהס״ח ,כי אין הוכחה ולדעתי תמיד ממש עיי״ש.
שהמדובר בזה בס״ח בכלל מהדיבור ממציאותו השואל שם ‘מד.ביא לו דברי החינוך בהקדמה ולהרב
ית׳ .ויש לומר שכוונת הס״ח בכתבו מלדבר עם חבירו שמונד ,מ״ע זו של הרהור באמונת מציאת
מן הקב״ה היא על כגון שיספר לו מנפלאותיו ומנסיו הש״י לתמידית לא תופסק אפי' רגע א' כ״י חייו,
שעשד .עמו וכדומה ,ולכן נקט בזה בלשון דיבור, וכ״כ שאר מוני המצות ,משיב לו הבעל לבושי מרדכי
דר,יינו ש Tבר ויספר לחביח מזה .ויש גם קצת הוכחה שם שאם כי הוא דיוק נבון ומסתבר ,מ״מ לחשוב ממש
שכוונתו לזה ממה שם Tר דבריו בזד ,לאחר שד,זכיר ברעיון וד,רהור דבר שלענין ד״ת הוי כדיבור כדאיתא
מדברי תורה ותפלה ,והיינו בדרך לא זו אף זו ,לא רק בשבת ד׳ ק״ג ,הוא קשד ,לומר כן ,דוכי מ״ע זו לאו
בד״ת או תפלה אסור ,אלא גם מסתם דיבור וסיפור מן ד״ת הוא ,הא ילפינן לה מקרא כמ״ש החינוך מ׳ כ״ה
הקב״ה ג״כ אסור .וא״כ אין הוכחה מד,ס״ח בנוגע מדיבור הראשון אנכי■ ,ובס׳ ואתחנן והשבות אל לבבך
מלחשוב במציאותו ,ושפיר י״ל איפוא דבזה גם לחשוב יעו״ש .וסייעתא מזה לד,נ״ל בסק״ג.
ט ציץ אליעזר ח׳׳״ג סימן א ש ו״ ת
כי עיניו יתברך פקוחות על כל דרכיו של אדם וכל אסיר ,והוא כלול במד .שהס״ח אוסר לחשוב דברי
צעדיו יספור לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו ולא יוכל תורה ,ואין לך דברי תורה יותר מזד..
לד.חביא ממנו א׳ מכל מחשבותיו ,הלא תהיד .לאדם למצוא סמוכין לפירושי הנז׳ בכוונת הס״ח ושמחתי
מחשבתו זאת למשמרת כל היום ר.ד.וא ,וכן בלילה אם בספר יעלזו חסידים על ר.ם״ח מד׳גה״ח בעל
יחשוב כך בתפלת ערבית שמתפלל בתחילת הלילה פלא יועץ ז״ל ,דכותב וז״ל :שלא לחשוב שום דבר
]תד.יד .לו[ למשמר כל הלילד .ויהיר .תמיד ירא וחרד שבקדושה ולא ידבר להכירו שום דבר מן הקב״ה אפי׳
מחטוא לפניו ,וכדרך שכתב בס׳ החרדים דט״ו ע״ב אינו מזכיר את השם עכ״ל .והך לישנא של ״ולא
משם הרב החינוך במצות ק״ש בבקר ובערב עכ״ל. ידבר לחבירו שום דבר מן הקב״ר .אפי׳ אינו מזכיר את
וא״כ איש אשר שלש אלה לו ,שמסוין כנ״ז בזמני השם״ מורה לנו בהדיא שביאר הכוונד ,.שרוצה לדבר
התפלד ,.ושממילא גם תקועה בלבו אמונת אומן עם חבירו ולספר לו מד,קב״ד .כגון מנפלאותיו אשר עשה,
גם במקומות הנ״ל כנ״ז ,וסתמא לשמד .קאי ,ויכוין גם ואוסר זאת מלספר אפילו אם לא יזכיר את השם ,ודדינו
כנ״ז עפ״י הפרישה בכוונת 1בינו יונד ,.בודאי נחשב כנז״ל.
לו ר.תמידיות של השויתי ,אבל לא יחשוב ויתעמק ]י מ ה שמעיר המקור חסד שם מא Tד ממנחות ד׳ מ״ג
במקומות הנ״ל במציאותו דהדעת נותנת שיש בזר. ע״ב ממה דאיתא שם בשעה שנכנס דוד לבית
משום דבר ד׳ בזה .והמכבד יכובד ,ויזכד .לד.טר.ר המרחץ וכו /יעוין מ״ש בזה גם בשו״ת לבושי מרדכי
ולהתקדש בקדושתו העליונה. שם עיי״ש ,וגש לד.אריך[.
נ .ב.
כן הטוב טוב יותר להתנד.ג כפי שכותב שם על ו(
צורת הרהור — היחוד בכללות ובפרטות ובדרך ואופן
בשו״ת לבושי מרדכי ,וך.וא :דודאי כן הוא
קצרה וממצית ,תא שמע מד .שמצאתי בזה דברי אלקים
דגם במקומות הנ״ל תהי׳ אמונת אומן ,אבל לא שיחשוב
חיים בתורתו של מרנא החת״ס ז״ל עה״ת פ׳ שמות• וז״ל:
ויהרהר כן ממש אלא שתד.י׳ תקועה בלבו ובמחשבתו
כל מד .שיחשוב אדם הן ע״ד פילוספים הן ע״ד קבלה
כ״כ שלא תהי׳ סרה ממנו לרבות מחשבות בלב איש,
וסתרי תורה ועוד גבוה מעל גבוה ואפילו ישיג להשגת
ואין ההרהורים שוים עיי״ש.
מרע״ה ולהשגת הגבו׳ מעל הגבוהים עצמם ויחשוב לזד.
יעבוד וישתחוד .לזה הרי זד .כעע״ז ,שאיננו הי״ת אותו על כן נלפענ״ד בזה עפ״ י מה שהב״י בטור שם ויתר
שד.וא משיג ,כי איננו משיגו ,ועצמיות תכלית מה בסי׳ פ״ה מביא מד.״ר יונד .שכתב בפ׳ היד.
שיוכל לדבר הוא אהי׳ אשר אר.י׳ ,פי׳ הנמצא אשר קורא שמי שנתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה שאין
הוא נמצא כמ״ש רבינו סעדי׳ שאין צריך לדבר והוא ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי כגון החולה
נמצא בעצמותו ,ואך דבר זה אין כח להבין ולד.שיג . . . שאין מטתו נקיד .ואינו יכול לבטא בשפתיו התפלה,
אמנם שורש הכל הקב״ה קרא וייחד שמו על האבות דיש לו לד.רד.ר הברכה או התפלה שנתחייב ואע״פ שאינו
ותיאר עצמו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, יוצא ידי חובתו אלא באמירה ה׳ יראה ללבבב ליתן לו
רצה לומר אותד .מדריגה שהשיגו הם אע״פ ששמי שכר המחשבה ,וכותב הב״י דדבריו תמוהים וכו׳ ודוחק
ה׳ לא נודעתי לד.ם מ״מ הוא ית״ש מתרצה בזה, א״ע ליישב דבריו כיעו״ש.
וכיון שאחד מאלף לא ישיג גם את זה ע״כ די שיחשוב שם כותב ליישב דבריו ,דמעולם לא היתה ובדרישה
במחשבתו אני עובד את אלקי אברהם יצחק ויעקב כוונת ר״י ז״ל שיהרהר בלבו נוסח הברכה,
ו .Tיה מה .וזד .שאמר מרע״ה ואמרו לי מה שמו מד. דזה ודאי אסור ,אלא ר״ל ,יד.רד.ר ויחשב בלבו שחשקו
אומר עליהם כי כל מד .שאסביר לד.ם לא אוכל להגיע ותאותו לעשות ברכה זו או תפלה זו בכל לב ובכל
לאמיתת הדבר ,השיב לו הקב״ה פעם א׳ תודיע לר.ם נקיות נפש כראוי אלא שאינו רשאי כיון שאין
אהי׳ אשר אהי׳ כמ״ש רבינו סעדי׳ ,ע״ד פילוסופי׳ ואז מחשבד .טובד .הקב״ה מצרפר .למעשד .ומעלה עליו
או גם ע״ד סחרי תורד .יבין כל א׳ ממנו עד מקום שידו הכתוב כאילו עשאו עיי״ש.
מגעת ,אבל שוב תאמר לדס אלקי אברהם וגו׳ שלחני ה״נ בנידוננו י״ל ג״כ בכזאת דבד.מצאו בביד.כ״ס לא״כ
אליכם זה שמי לעולם ,ולא שום כוונה אחרת ,אלא וכדומה .Tרהר ויחישוב בלבו שרצונו להרהר בו
Tבק מחשבתו במחשבת אבותינו ויעבוד למי שעבדו ית״ש כראוי אלא שאינו רשאי ,ואזי יעלה עליו הכתוב
הם ומי שקיבל עבודת האבות הוא יקבל עבודת הבנים כאילו עשאו.
אם אוחזים מעשיד.ם ידיהם עכ״ל קדשו .ולהשמיע לזה מה שראיתי בספר יפד .ללב על או״ח אוםיף
דברים כדרבונות כאלד .ברור כי אך רוח אלקים דיבר סי׳ צ״ח אוח ג׳ ,שכדי ליישב דברי הרמ״א
בו ומלתו על לשונו ,וממנו על כן תוצאות ללכת לבטח בסי׳ א׳ שלא יד.א פתירה עליו מההיא דסנד.דרין דמשמע
דרכנו באורח חיים זה שלא להכשל לעולמי עד ,ולזכות כי זה דוקא בשעת התפלה כנ״ז באות ה׳ כותב לפרש
עי״כ לחיי העולם הבא. וז״ל! כי אם חשב אדם כן בבקר בתפלד .ויתן אל לבו
ציץ אליעזר חי״ג סימן ב ש ו״ ת
הדבד שהמוסד לא טוב עושה בעמיו לד,כניס ברור ה( רו״ר ,ובנוגע לשאלה השני׳ בנחתום ,כותב ראם ברור
במטבח פועלים כאלד ,,ועליו לד,תנות אתם לגו שנגעו בפת קודם נט״י ראוי לחוש לשיטת האוסרים
תנאי מפורש שלפני כניסתם למטבח עליד,ם ליטול גם בדיעבד ,אמנם מכיון שלא ברור כותב להתיר מכה
ידיהם ג״פ כדין ולהשגיח ע״ז .ואם איננו עושד ,כן, ס״ס ,שמא נטלו ידיהם ,ושמא לא מיתסר בדיעבד ,ואע״ג
אזי הירא לדבר ד׳ עליו לד,תדחק מלאכול מד,מאכלים, דחמירא סכנתא מאיסורא ,מאריך לבאר ולצרף בזד .עוד
ואטו מילתא זוטרתא היא המסופר בתוספת מעשה רב ספיקות וכן חזקת דפת ,ומוסף עלד .חוזר להדגיש מה
אות כ״ד ,שפ״א הביאו להגאון ד,חס Tהגר״א ז״ל שביאר לעיל מיניד ,בדבריו ,דלא מציני בגמ׳ ברו״ר
משלוח מנות ציטרין ותפוחים טובים ונרדם הצדיק ר׳ דידים שיהא בגדר סכנה ,א״כ לא שייך להחמיר בר.
זלמן ז״ל על השולחן ונגע ב Tו את הכלים שבו משום ונשמרתם לנפשותיכם :וכיון דבלא״ד .איכא דעת
התפוחים וציטרין ,וצוד ,לחתוך אותם דק דק ולהשליך הפוסקים המקילין דבדיעבד לא מיתסר אפי׳ בודאי נגעו
לביהכ״ס כדי שלא ימצא אחר ויאכל ,ואפילו לנכרי בו בלי נט״י ,א״כ מכיון דאיכא כמד .ספיקות כדאי הנך
לא הניח למסור כדי שלא יחזור וימכרנו לישראל עיי״ש. פוסקים לסמוך עליד.ם להקל עיי״ש] .יעו״ש בקו״א
למחות בדבר ולהכריז איסור אין מקום לז/ 1 אבל מתלמש המחבר ז״ל מ״ש לד.שיג בשם ר.גד.ות זכרון
והרוצה לסמוך יבוא ויסמוך והמחמיר יחמיר מנחם ,ואין בו כדי השב ,ומ״ש שם שהמחבר בעצמו
לעצמו ]ועובדת הגר״א הא ג״כ היתד ,כשלא נטל כלל, ג״כ לא סמך להקל אלא בקטן ,הוא ג״כ לא נכון ,וכפי
וכגון נידוננו הא רובא דרובא נוטלין קצת בקומם בבקר שד,עתקתי מדבריו כנ״ז[.
וכנ״ל[.
ו הג ם שד.בעל קרן לדוד לא סמך להתיר כ״א באיכא
בכבוד רב
כמד .ספיקות מ״מ אחרי הד.כרעד .של הח״א
אליעזר יהודא וולדינברג
הארצה״ח וד,ערוד,״ש וד,משנ״ב ,יש לד,קל בכל גוונא
בדיעבד ,ומה גם דכמעט יש תמיד ר.םפק שמא נטלו,
סימן ג
ובפרט דיש גם יסוד לומר דבנטילה פעם אחת הולכת
ביאור דברי רב נטרונאי גאון ורב משה גאון כבר סכנת הרו״ר ,יעוין בתוס' יוה״כ על וומא שרו״ל
שכותבים שאין לאחוז הציציות כשקוראים דחכמים פליגי אר״נ דס״ל דצריך ליטול ג״פ] ,וגם
את שמע ושהעושה כן צריך ללמדו ולהשביעו נוגע בדבריו מזה דאין רו״ר מצוי בדורות הללו ע״ש[
שלא יעשה כן. ויעוין מ״ש בזד ,גם בס׳ אורח נאמן על או״ח ח״א בקו׳
מצות ראיה להגראיה״ק ז״ל בסי׳ ד׳ ,ומ״ש עוד לומר
ב״ה .ב׳ אדר״ב תשל״ו. דר,גמ׳ בשבת לא נקט כ״א ההיזקות שמגיע ממי שלא
לח״א נטל כדין ג״פ ,אבל מי שלא נטל כלל אפי׳ בהדחה
בעלמא מזיק ג״כ בנוגע בפת עיי״ש] ,ויעו״ש מ״ש גם
הכתוב בספר ארחות חיים ומובא בב״י בטור או״ח ע״ד
לד,סיר השגות הב״ח וד,ט״ז מעל הב״י ע״ש[ ,ונטילד,
סי׳ כ״ד וז״ל! אמר רב נטרונאי גאון האוחז
בעלמא בד,שכמד ,בבקר כמעט כולם נוטלים ,וא״כ תמ T
בציציותיו בשעת עטיפתו ובירך עליהן לאח״כ למר,
יש ס״ס שמא נטל עכ״פ נטילד ,בעלמא ,ושמא הלכה
נמי רב משד ,גאון וביאר עוד וכי מאחר שד,תבונן
כהמתירים בדיעבד• ויש להאדיר ]לדבר הזה שכשנוטלים
בציציותיו בשעת עטיפתו ובירך עליד,ן לאח״ח ■למר,
פ״א נהיה יותר קל יש סמוכים אפי׳ בע״פ הנסתר אע״פ
יאחזן בידו אלא מעתה כשמגיע לוקשרתם צריך נמי
שעפ״י הסוד מחמירים יותר בזה .יעוין מ״ש בזד ,בס׳
לאחוז תפילין ואם תאמר יאחוז וכשמגיע לוכתבתם
עוד יוסף חי פ׳ תולדות ע״פ האר״י ז״ל עיי״ש[.
צריך לבא ולד,ניח ידו על מזוזתו הלכך העושד ,כן
צריך ללמדו ולהשביעו שלא יעשד ,כן עכ״ל. ו מ פו ר ש להתיר גם בלי צירוף ספיקות מצאתי בספר
ונ ת ק ש׳ דמד .חרי האף הגדול הזה שד,יו לגאונים שו״ת באר חיים מרדכי ח״ב סי׳ ד׳ .חוא
האמורים למי שאוחז בציציותיו בידו כשקורא נשאל שם ג״כ בנחתום שיש לו פועלים ישראלים אשר
את שמע עד כדי כך שד,צריכו ללמדו שלא יעשה כך, יש לחוש שלא יטלו ידיהם שחרית אם יש ליזד,ר
וגם בכך עוד לא די עד שהצריכו גם להשביעו על כך שלא לקנות פת מהם ,ואחרי שנו״ג בזה והעלה להכריע
שלא יעשד .יותר בן? דבדיעבד שרי ,הוסיף לכתוב דכיון שנתברר דבדיעבד
כבר עמד בזה בפי׳ עתים לבינד ,שעל ספר הנה א( שרי הלא יש מקום לצדד ולומר דהקניה נחשב לדיעבד
העתים בד,׳ ערבי שבתות אות קל״ד ,דלא כמ״ש הט״ז ביו״ד סי׳ ק״ח סק״ד בשם הת״ח ,וזהו
נודע מה איסור יש בזה עד שנצטרך להזהירו ולהשביעו גם אם בודאי אינם נוטלים Tיהם שחרית ,שבזה צריכים
למונעו מזה ,וכותב לבאר דהיה זה בכדי לעצור בעד ליזהר לכתחילד .בהקניד ,,אבל באין .כאן אלא שמא,
בזמן המשכות אחר מנד,ג הקראים] ,שנתפרצו אז הלא זה כלל גדול דד,יכא דבדיעבד שרי ,בספיקא שרי
הגאונים ע״י ענן ושאול[ שמפרשים וראיתם אותו כפשטי׳ גם לכתחילה וכו׳ .אמנם אדם חשוב שאני וכו׳ עיי״ש.
ציץ אליעזר חי״ג סימן ג שו״ ת יב
הדרכים ]כתנאי יהושע :ומסתלקין לצדי הדרכים מפני והמחזיקים בזה נחשדו לה״ות מהנמשכים אחריהם ,ולזה
יתידות הדרכים[ הוה קא מפסיע ואזיל ר׳ יהודה בן ראו הגאונע לבטל מהם מנהג זה כענין ביטול אמירת
קנוסא קמייהו ]מפסע ואזיל מיתר ליתד פסיעות גסות עשרת הדבחות בק״ש בש״ם ברמת י״ב .עיי״ש.
ולא היה רוצה לריסתלק אל מצר השדה ,רש״י[ א״ל ראיתי בספר אחד ממחברי זמנינו שכותב אריכות וכבר
רבי לרבי חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו א״ל גדולה לפרש בכזאת בציטוט דוגמאות ועשיית
רבי חייא שמא ר׳ יהודה בן קנוסא תלמ Tי הוא וכל מטעמים לזה ,ובסוף דבריו מציין גם לדברי עתים לבינה
מעשיו לשם שמים כי מטו לגביה חזייה א״ל אי לאו הנ״ז■ וברור בעיניו שזאת הכוונה האמיתית בכוונת
יהודה בן קנוסא את גזרתינתו לשקד בגיזרא דפרזלא. דבריהם של הגאונים.
ומפרש רש״י ז״ל :שמראה גדולה בפנינו ,שהוא ב( ולענ״ד אין כל קשר של קיימא בין הדוגמאות
מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש שמביאים בדבריהם לבין הנ Tון שלפנינו ,וכל
לתנאי שהתנה יהושע ומחזי כיהורא .בגיזרא דפרזלא, הבנין שבונים בזה הוא רק לשעה בברק ראשון אבל
כלומר נדוי. לאמיתו אי אפשר בשום פנים לשיט המרוש האמור
למדים מהעובדא האמורה שלהיות יוצא מן הכלל אני בפיהם של הגאונים ז״ל,
ולהחמיר עליז ביותר בפני כל שלא מתנהגים ראשית אם כוונו לכזאת לא היו נמנעים מלפרש ולבאר
כמותו יש בזה משום יהירא ,וגם שראוי אפילו לנדותו כן בהדיא כדי להוציא מלבם של הכת האתרה
משום זה. כפי שעשו כן והתריעו בדבריזע באותם הדוגמאות
ואם ראוי אפילו לנדותו משום כך ,אין ספק שעל אחת שמצטטים מדבריהם ,ומדוע מנעו מאתנו את הטוב
כמה שראוי לשכזה ללמדו וגם להשביעו שלא יוסיף בכאן? ואיזה פחד היה להם מלגלות זאת?
להתנהג בכזאת ,דקלה היא בהרבה מלנדותו■ שנית ,בתשובות הגאונים ״שערי תשובה״ סי׳ פ״ח,
דברי הגאונים רב נטרונאי ורב משה ,מובנים וא״כ מובא שנשאל על כך רב האי גאון ז״ל והזכיר
בפשוטם וגם בטעמם המפורש בדברידט ,והיינו, . דברי השוללים ,והוא מצידו יישב וחיזק מנהג המחזיק
דבהיות ובזמנם כל העם לרבות גדוליהם לא נהגו ככה בציציותיו ,דשפיר דמי ,ומאי איכפת לן יעו״ש .וכיתע
להתנהג במדת חסידות לאחוז בשעת ק״ש ,לכן התנהגות בזמנו של רב האי גאון ז״ל עוד התלבטו די הרבה
כזאת מצד יחיד בפני הרבים שלא נוהגים ככה יהירותא הקראים והפיצו רעלם ככל שיכלו ,ואיך לא ידע גם
היא ,וראוי אפילו לנידוי על כך כדברי הגמ׳ בב״ק, רבינו האי גאון ז״ל שזהו נימוקם האמיתי של קודמיו
׳ומשום כך לקחו את הדבר בחומרא והורו ללמד את שהתנגדו לאחיזת הציצית ,ואיר לא חשש גם הוא
היחיד הזה וגם להשביעו שלא יוסיף לעשות כן. לכך .אלא ודאי דזה אינו.
ו מו בן לפי״ז גם בפשיטות מה שלאחר מיכן נשתנה הביאור האמור הוא ההיפך הגמור ממה ושלישית,
הדבר כן לאחוז בציציות בעזעת ק״ש וכנפסק שכתוב בדבריהם גופיה ,דבדברי הגאונים
גם בטור ושו״ע שם .,והיינו בהיות שגם הרבים נקטו שבארחות חיים הא כתוב בהדיא ,טעם אחר ,והוא ,שלכן
לנהוג בכזאת ,ותו ליכא לטעמא דיהורא ,וכפי שבאמת התנגדו למי שאוחז בציציותיו בשו כשהוא קורא ק״ש
מעיר ובא על כך הב״ י,בטור שם וכותב :ועכשיו שנהגו מפני שישנו בזה משום יהירותא ,וכך כתוב במפורט
בהם קצת בני אדם תו לא מיחזי כיהורא עכ״ל ומכש״כ יותר בשם רב נטרונאי גאון באבודרהם שהובא ג״כ
כשרבים התחילו לנהוג כן כפי הוראותיהם של הגאונים בב״י שם ,והוא ,שלכן יהירות הוא ,מפני; ״שכל דבר
כמוזכר האמורים והגדולים הבאים אחרי הגאונים שאין האדם מחויב בו ועושה אותו ברבים במדת חסיתת
בב״י שם .ואדרבא כהיום הזה מי שלא נוהג ככה לאחוו וכל העם אינם עושים אותו הוא מתחזי כיהורא״ .ואיך
בציציותיו כשהוא קורא את שמע מתראה כמעט כפורש בדברידם המפורש אפשר איפוא להתעלם מהנימוק
מהציבור שנמצא בקרבם וכן אוחזים בציציותיהם. ולהטות כוונתם אל כוונה אחרת שלא נזכר ממנה
ד( עו ד עולה בדעתי שיתכן שנפלה שגיאה בארחות בדבריהם אפילו ברמז כל שהוא• וגם לרבות בתשר רב
חיים שם ,והיינו שבמקום ״ולהשביעו״ צ״ל האי גאון ז״ל הנ״ל כתוב ג״כ שנימוק הקזלילה הוא
״ולהסבירו״ ,וחילי דידי הוא מדברי התשובה של רב מפני ״שזה דרך יהירות הוא״.
האי גאון ז״ל בשערי תשובה שם ,ששם מועתק זה על כן ברור הדבר שנימוק התנגדותם הוא באשר ג(
בלשון :״הלכך העושה כן צריך ללמדו ולהפביר לו מפני הנימוק הכתוב בדבריהם דהיינו מפני
שלא יעשה״ יעו״ש .וא״כ יתכן איפוא וקרוב לודאי שיהירותא היא.
שגם בהעתק שבארחות חיים ,צריך ג״כ להיות כתוב להבין מדוע חרה להם על כך כ״כ עד שגזרו ללמד וכדי
אחרי תיבת ללמדו ״ולהסבירו״ במקום ׳ץלהשביעו״. ולהשביע להנוהג כן שלא יעשה כן ,נעתיק עובדא
איך שהוא אין כל מקום לתימא והדברים מחוורים עכ״פ המסופרת בגמ׳ בב״ק ד׳ פ״א ע״ב ,וכה לשונה; רבי
כשמלה. ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא אסתלקו לצדי
ציץ אליעזר חי״ג סימן ד ש ו״ ת
נלמד איפוא דז״ש הקול אליהו ״וכן ראיתי לרבנן הרי נראה לחלק בין כשנכנס רק לטבול ובראשונה ב(
סבוראי פה עה״ק ירוש׳ ת״ו שנוהגין כן״ מוסבים א״ע ותיכף יוצא ומתלבש .לבין לכשנכנם
לא דק על הנכנס למרחץ כי אם גם על מסיר הט״ק למרחץ ומחרחץ היטב וטובל לאחר מיכן ,דבאופן הא׳
וחוזר ולובשו ,ורק מה שמביא מהאר״י ז״ל הוא רק מכיון שלא לוקח הרבה זמן ודעתו מיד לחזור וללבוש
ביציאה מן הטבילה .ועוד זאת דאעפ״ב שהקול אליהו הט״ק י״ל דלא הוי הפסק■ וכדמצינו שכותב לחלק
מביא בשם רבנן סבוראי ,שנהגו בכנ״ז ,בכל זאת לא בהכי בספר בן א״ח פ׳ בראשית אות י׳ )ומובא גם
ביטל דעתו וחלק עליהם וחזר וכתב דעומד הנהו בכל בכד,״ח ס״ק נ״ו( וז״ל ; בט״ק אם פושטו להכנם לטבילה
זאת על דעתו הקודמת דבמחליף חלוקו ומיד חוזר לא יברך כשלובשו בעת שיצא משום ספק ברכות ,ואע״ג
ולובש הט״ק ואין כ״כ הפסק א״צ לחזור לברך ,וגם דמפורש בספר הבונות דרבינו האר״י ז״ל היה מנהגו
זאת ,דהחילוק שמחלק הוא לא בין טבילה ומרחץ לבין לברך על ט״ק אחר טבילה ואין אומרים ספק ברכות
טבילה לבד ,אלא בין טבילה או מרחץ לבין מחליף כנגד רבינו האר״י ז״ל ,מ״מ י״ל שאני רבינו האר״י
חלוקו ,דלעומת מחליף חלוקו שהוא מיד מחשב זה ז״ל שהיה מתעכב בטבילה ועושה בה כוונות הרבה
)הן הטבילה והן המרחץ( להפסק גדול. ונעשה היסח דעת טפי ,מיהו אם פושטו כדי ליכנס
למרחץ דשוהה שם הרבה יש לברך ע״פ מנהג האר״י
שיוצא לנו ,שמצד אחד ,מצד ההלכה הנגלית באופן ז״ל כך העלתי בסה״ק מקבצאל עכ״ל.
אין לקבוע בעפ״י מה שנהגו רבנן קשישאי
בירוש־ בהיות ומנהגם היה גם על מחליף חלוקו וחוזר שהבעל בן א״ח מחלק כנ״ז .ולא רק זאת ,אלא הרי
ולובש הט״ק מיד ,ושובר דבריהם בצד ,בהיות והקול אפילו בשוהה הרבה במרחץ נשמע מדבריו שרק
אליהו חלק על מנהגם ועמד על דעתו דא״צ לברך ,ומצד למי שנוהג כהאר״י ז״ל יש לו בכה״ג לברד .אבל ע״פ
שני ,נראה מהקול אליהו שמצד דינסתר אין לחלק בין הנגלה יש יסוד לומר שאפילו בכה״ג אין לברד ועכ״ס
טבילה לבין מרחץ ,והיינו הך .וקובע מנהג האר״י ז״ל משום ספק ברכות להקל.
לברך .אך אבל שפיר כתב לחלק בזה הבן א״ח ז״ל דברי המ״ב בשם ס ^ ק ו ל אליהו בזה לקוחים והנה ג(
דשאני האר״י הק׳ שגם בטבילה לבד ייחד כוונות )כפי שמציין( מספר ארצות החיים .ובארצות
גדולות ,אבל לכו״ע שפיר יש לחלק בין מרחץ לבין החייום בהמאיר לארץ ס״ק פ״ו כותב בזה בזה״ל :וכן
טבילה לבד וכנ״ל. העלה בשו״ת קול אליהו ח״ב סי׳ ב׳ שהביא בשם
ציץ אליעזר חי״ג ■סימן ה ש ו״ ת
סימן ה בשם התורת חיים ,העמא דגר היא עזלא וכאמור ד(
לחזור ילברך אפילו כשנכנסים למרחץ ולא
בדבר ההליכה עם הציצית בחוץ רק לטבילה לבד.
ב״ה .י״ט אדר״ב תשל״ו .ירושלים עיד,״ק תובב״א. הנראה קיבלו העמא דבר הנימוק שכותב עום וכפי
המ״ב שלפיהם אין לברך ,והוא מפני דמכיון
לכבוד מכובדי הרב הגד,״צ המפורסם
דמכוין לזה בעת ברכה בבקר לא -שייך זה הפסק בין
חובר חיבורים מחוכמים וכו׳ כש״ת
הפשיטה והלבישה דהברכה קאי על הלבישה השנית
מוד,ר״ר בנימין יהושע זילבר שליט״א
ע״ש ,ותו אמרינן כבר כן גם בסתמא ,דלזה דעת כאו״א
אחדשכתר״ה. בברכו בבקר ]יעוין מ״ש לומר בדומה לזה על עצת
יקרת מכתבו קבלתי היום״ ואני ממד,ר לד,שיבו ,כי המ״ב הנ״ל שיבוין בבקר שלא לפטור ,בהגה׳ זכרון
מתוך כתלי מכתבו ניכר שנפשו סוערת ,ואני מנחם על ספר לקוטי מהרי״ח בסדר מצות ציצית ,דמי
מצטער ע״ז ,באשר יודע אנכי את נפשו הטהורד) .כאשר שנוהג לכוין כן בשעת ברכה אז אף אם אינו מכוין
ככד ,הצטערתי גם בזמנו כאשר ראיתי ידידי הבלתי אח״כ מסתמא על דעת מנהגו הוא מברך עיי״ש[ .וכל
נשכח הגד,״צ הגר״י וועלץ שסער כל כולו על כתר״ד, זה כדי למעט בברכות ,וכדמצינו בדומה לזה לענין ברכת
על ד,דברים שכתב בספרו ״תורת ההסתכלות״ וד,ביא השחיטה שכותב בספר נחפה בכסף ח״ב בפרי מפרי
זאת ל Tי ביטוי במקצת באוצד,״פ כרך ט׳ בדיערות סי׳ כ״ח סעי׳ ט' שנהגו רבני שוחטי דמתא לשחוט כל
שבסוה״ס( וברצוני על כן להרגיעו ביפה שעה אחת היום בברכה אחת ולערב עושים כיסוי א׳ לכולם ,ודעתם
קודם. על כל מה שיביאו ואפילו כל היום כולו לא חשיבי לשיחה
אינני מבין על מד ,שכיוון סערת רוחו כלפי והנה א( הפסק ,ומסיים וכותב דהכי עדיף למעט בברכות כדי
הדברים שכתבתי בספרי צ״א ח״ח סי׳ ג׳ שלא יהיו נכשלים בברכה שא״צ עיי״ש .וה״ה והוא
בנוגע אם יש חיוב ללכת עם הציצית בחוץ ,ואם היטב הטעם גם בנ Tוננו בהיות שלא מלטינן מפלוגתא בזה
הרה ל> על מה שפירסם כעת הגרע״י שליט״א .בחוברת וסב״ל ,ולכן הכי עדיף לנהוג כנ״ז .ומכש״כ דהכי עדיפא
אור תורה )אינה תח״י לעיין כה( והעלים א״ע לגמרי להנוהגים בכלל לא לברך על הט״ק בבקר ומכוונים
מדברי המ״ב■ ,וכתב שיש עוד בזה בכיסוי הציציות לצאת ידי ברכה עם הברכה על הטלית גדול ,עיין חיי
משום והצנע לכת )שקשים באמת לשמעם( ,אין אנו אדם כלל י״ב סעי׳ ה׳ ותו״ח ס״ק י׳ י״א ,ומ״ב ■סי׳ ט״ז
ערבין ואחראין על דבריו .ואני מתפלא על כתר״ה סק״ד ושעה״צ סק״ו ,וכן כאשל אברהם תניינא סי׳ ח׳
איך שמתוך רוגזו עשד ,כמעט עירבוב פרש״ות בדברי ושו״ת חסד לאברהם חאו״ח סי׳ ב׳ ובספר קטן הנקרא
אשר בספרי שם ,והעלים א״ע מצד החיוב לגלותם שאני בשם ס׳ זכרו תורת משה ח״ב סי׳ ט״ז מ״ש להשיב
כותב בזה. ע״ד החס״ל הנ״ז עיי״ש והדברים ארוכים.
דברי להיתר כתבתי למי שחושש לחילול השם, את
לציין לדברי שו״ת פנ״י ח״ב או״ח סי׳ ו׳ ]וחשוב
לפי הנד,גותיו ,ולא אכחד ,שגם לרבות להליץ על
דס״ל בכלל דבתפילין וציצית מכיון דמצוה
מי שמתנהג ככה מאז ומתמיד ,כפי שד,ורגל מנעוריו,
עליו כל היום ודעתו על זה ,לית דין דלית דיין ,דבה״כ
באשר יש גדולים שכן מקילים בזה .ואשאלד ,את כתר״ה,
ושינה לא הוד ,היסח הדעת ע״ש .וא״כ פשוט דלפי״ז
האם כמוד,ו כמוני לא יודעים מאלפי תלמידי ישיבות
גם בית המרחץ לא הוי היסח ד,דעת .ויש לד,אריך[.
ליטא שנד,גו ככד ,לד,יות ציציותיד,ם מכוסות ומכונסות
בתוך המכנסים בפני מוריד,ם ומאוריד.ם הגדולים מתאים נ Tוננו להשוות אליו את האמור ומאד ה(
הגאונים המפורסמים בתורתם וביראתם ולא מיחו ולא שם שכותב בשו״ת הלק״ט ח״א סי׳ ט׳•
כיהו בזע? )ואולי עוד ביותר מזד.(, לנידונו בנוגע לברכר ,אחרונד ,על הקאוי ,דמכיון דעמא
וחזור מפורשות מא Tך הא הדגשתי בספרי אבל דבר לברך ״לרבים טועים ל״ח וראוי לשבוק דעתין
וד,דגיש ״דאדרבא יש לדקדק באמת לד,תנד,ג כדת ונעביד כוותייהו ,ובפרט דיש להם על מד ,שיסמוכו
וכדין בכל הר,ליכות . ..ובפרט ע״י מצוות ציצית וכו׳ וזה כלל גדול שדייד ,מוסד בידינו אם הלכד ,רופפת
ששקולד ,ככל המצוות וראייתם מביאה באמת לזכירת ב Tך פוק חזי מד ,עמא דבר כי פשוט הוא אשר באהבת
כל המצוות״ ,וכן כי ״המנהיג א״ע ללכת עם ציציותיו ה׳ את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו
מבחוץ מתוך כוונה לשמד ,שיראה לפניו הציציות העולם אחר היחיד אלו סברתו דחויד,״ עיי״ש .ודון מינד,
תמיד וע״י ראייתן מכור כל מצוות ד׳ ,ובפרט אצלינו איפוא בג״ש לכגון נ Tוננו ,ועוד גם מק״ו ,מכיון
האשכנזים שנפוץ לד,תנד,ג בכזאת ,קדוש יאמר לו״, שבנ Tוננו הא המדובר לד,יות ישב וא״ת וגם למינקט
וגם זאת ״שביחוד יש מקום לד,נהיג עכ״פ א״ע להוציא בהכלל של סב״ל.
בחוץ ב׳ הציצית שמלפניו״ וכפי שנהג בכזאת השל״ר,
ז״ל .ועוד זאת הוספתי לכתוב כי ״יתכן עוד גם זאת
טו ציץ אליעזר חי״ג הימן ה ש ו״ ת
מעשה המצות עכ״ל .הרי מפורש יוצא מדברי הבעל דאצל אותם ההולכים בדרך טובים זשומרים אזרחות
מקור חיים שגם הציציות צריכים להיות תחת הבגדים, צדיקים מעדת האשכנזים אצלם נהיה הדבר הזה כדין
ורק מדי פעם בשעות היום מציא את הציצית מתחת ועליד& איפוא לדקדק לשמור על כך ללכת עם הציציות
בגדיו ויסתכל בו .ולפי״ז יורדת גם הראי׳ שמביא כתר״ה בחיץ״ .מכל הדברים החיוביים הנ״ל העלים כאילו א״ע
במכתבו מס׳ הכוונות )המובא בכה״ח סי׳ כ״ד סקי״א(. מהם ,ותפס רק את הדברים שהמה שליליים לפי דעתו ?
ממ״ש בלשון כי האדם צריד להסתכל בציצית בכל ב( ואם כתבתי שהספרדים נוהגים לכסות ,מה אעשה
שעה ורגע וכו׳ ,שמוכח שהציציות בחוץ ,די״ל דהכווגה שהמציאות היא ככה ,וכפי שכתבתי בדברי,
כפי שכתוב במקור חיים הנ״ז ,דיוציאם מדי פעם מתחת שפכה ראינו ,וככה ממשיכים לראות ,שכמעט כולם
לבגדיו ויסתכל בהם .וחוץ מזה המעיין בגוף דברי מקטנם ועד גדולם לרבות הנוהגים בחסידות ופרישות
השער הכוונות )ענין הציצית דרוש ז׳( נוכח לדעת )פרט ליח״ס ,בעיקר בזמנינו;ה מאלה שלומדים ולמדו
שכותב ענין ההסתכלות רק ע״ד הסוד וכן מה שצריך בישיבות האשכנזיות( שלובשים הט״ק מתחת לבגדיהם
לכוון ע״ד הסוד בשעת ההסתכלות ,ושהוא עמוק כיעו״ש• לרבות גם הציציות שמכונסים ג״כ מבפנים לבגדיוע
ד( וי עוין בב״י בטור סי׳ כ״ד שמביא מהריב״ש שכדי ן וכך נהג הבעל ישכיל עבדי ז״ל וכך נוד!ג הגרע״י
לר״י לקיים מה שכתוב בספר היראה שליט״א .וברור איפוא שלזה מכוונים דברי הישכיל עבדי
שמצוה להסתכל בציציותיו ,הוא נוהג להסתכל בם בשעת בח״ה סי׳ ג׳ להוכיח מהאר״י ז״ל כמנהגם לכסות גם
העטיפה ,וקורא קילוס להנוהגים להסתכל בם גם בשעת הציצית ,ועל זה כוונתי בספרי שם במ׳׳ש ע״ד היש״ע
ק״ש ,אבל לא נזכר כלל גם על הסתכלות אחרת בט״ק הנ״ז שאין הוכחה מדברי הכוונות גם בקשר לציצית,
במשך היום .ויעו״ש גם ביתר הדברים המובאים שם ואינני מדע מה היא תלונת כתר״ה עלי בקשר לזה[.
בב״י מזה ,וד״ל. מתפלא על כתר״ה איך שיכול לכתוב שאני ואני ג(
דבר כל דברי־ההתרעמויות שבמכתבו שכונן כלפי סוף הראשון שבא לערער על המוסכמות שלפי
המה שלא במקומם ,ואם לבו כואב עליו על מה האר״־ ז״ל רק הט״ק צריך להיות מכוסה ,הא הרי מלבד
שפורסם בחו׳ אור תורה ,נחנו מה כי חלינו עלינו. שאין ראיה עכ״פ על כך שכוונתו רק על הט״ק )כפי
ו ב ב ר כו ת הלבביות אלי שבסוף מכתבו שבאו בבחינה שגם כתר״ה מודה( ודברי האר״י ז״ל ניתן להתפרש
של ״את והב בסופה״ אבי גאחז,וברך לקחתי לכאן ולכאן וכפי שכתבתי בדברי שם ,הא הבאתי לאחר
וברך אשיבנו שיזכה עוד רבות בשנים לשקוד באהלי מיכן שמצאתי גילוי מפורש לבך בדברי אחד מגורי
התורה והיראה ולזכותנו בחיבוריו היקרים ,ויקוים בו האר״י ז״ל) ,ולא מסתם אחרון אחד כפי שחושב כתר״ה(,
מקרא שכתוב :עוד ינובון בשיבה דשנים רעננים יהיו הוא ספר מקור חיים .ומה שיש מקום לסתור הראי׳
בכבוד רב ובהוקרה מרובה שמביא מההיא דמגחות ,הא אני בעצמי הרגשתי מזה
אליעזר יהודא וולדינברג בדברי וכתבתי ״דמבלי ליכנס בכאן בעצם נכונות
הראי׳ משם ,הרי מעצם בואו של הבעל מקו״ח להוכיח
בס״ד .ערש״ק תזריע משם כדעת האר״י ז״ל הרי מוכח שפירש בהדיא בכוונת
שו״ב
וכ״ט למעכש״ת הגאון הגדול האר״י ז״ל ,או שהיה מקובל ב Tו כך ,דר״ל דגם
הרב אליעזר יהודה וולדינברג שליס״א הציצית צריכים להיות תחובים מבפנים״ יעו״ש.
בזה .דהנד .בספרי שם העתקתי מהמקור חיים ואוסיף
אחדשה״ט ושלו׳ הדר״ג שליט״א הנ״ז כפי שמובא בספר יפה ללב) ,שאגב,
ע כ שיו נתקבל יקרת מכתבו בברכה . . . גם הוא איננו סתם אחרון( אבל כעת ,השגתי כבר
שעיינתי עוד בזה ולאחר שביררתי עוד אודות לאחר הספר הק׳ הזה ואני רואה שההוכחה עוד יותר מפורשת,
מנהג הספרדים ראיתי שבאמת הפרזתי על דז״ל בסי׳ ח׳ במקור חיים ס״ק י״א ]על מה שמביא
המדה מה שהשגתי על הספר צ״א כאילו הוא הגורם בפנים לשון השו״ע בסעיף י״א[ :אמנם המעשה של
לזה ועמו הסליחה. אותו שעלה לשכב אצל הזונה משמע כי הטלית קטן צריך
רצון שיקבל חג המצות ביתרון הבשר ודיצה וחדוה יהי להיות תחת הבגדים שהרי שם נאמר כי כאשר פשט
אמיתית כראוי ליראי ד׳ וחושבי שמו. בגדיי באו הציצית וטפחו לו על פניו ,אמנם מן הטעם
הנחפז בערב חג החפזון הוא הראיה ענין האמור ]לעיל בדבריו שם[ ,כי
המצפה לרחמי שמים בכלל וכפרט מכוון כנגד התכלת והוא תיקון של העין עכשוי יוציא
בנימין זילבר . .. הציצית סצעות חיום מתחת בגדיו ויסתכל בו ויזכור
ציץ אללעזר חי״ג סימן ו ש ו״ ת טז
כשלעצמן כדנתבאר ,גם שאלה של גזל ואונאה כשלא ולמטה כתיתורא ובתפרן וכר״] ,ויעוין גם במקדש
מודיעים לקונים מהם החושבין שקונים תפילין מהודרין מעט שעל הדעת קדושים ס״ק קס״ה קס״ו עיי״ש[,
בלי כל בעיות שידעו שהוכשרו רק בדיעבד ,או שאינם ושפתי כהן הגזז״צ בעל המשנה ברורה ז״ל ברור
מהודרין כפי שחושבין ומשלמים על כן להם בכסף סללו בס״ק קע״ז לפסוק כהר״י אכסנדרני,
מלא ,וזאת אינני מעלה על מחשבתי שיש מי שהוא דהתיתורא צריכה להיות מרובע בין מלמעלה ובין
שיחשוב באמת שאמנם כשרים הם גם לכתחילה, מלמטה ,ועוד פוסק שם לעיל בס״ק קע״ד על יסוד
ולמהדרים ,ואפילו אם הוא מכאלה שמעלין פילא בקופא דברי הרי״א הנ״ו ,דפשוט דצריד להיות התפירות מרובע
דמחטא להטות דברי הפוסקים ככל שיוכלו אל דעתם בין למעלה ובין למטה ,ומסתפק רק לענין דיעבד,
ואל מחשבתם ,וד״ל. וכן מסתפק בשעה״צ ס״ק קפ״א אם כוונתו לעיכובא
ז( ו בנו ג ג ע לשאלתכם הג׳ אם דבק מעור או עור בדיעבד .ויעוין מה שדנים בזה לענין דיעבד גם בכפרים
הנטחן הדק היטב אם נקרא עכ״פ עור. שציינו להם בספר או״ח ובספר מאסף לכל המחנות וקול
הנה בזה זבדומה לזה יש ג״כ דיונים בדברי הפוסקים, יעקב אות ק״ב ובאר יעקב על או״ח ס״ק צ״ט עיי״ש,
אבל מצינו בשו״ת מחר״ם מינץ )אובן־ישן סי׳ א׳( והדברים ארוכים.
שהעלה דמהני בדבק שהוא מינו של העור ,והגאון ג( ב או פן שאין יכל ספק שצריכים לרבע העור שלמעלה
מהרש״ם ז״ל באו״ח ובדע״ת תמך בדעתו ,וכן מצאתי באותו הדרך והאופן שצריכים לרבע העור
גם בשו״ת מהר״ם בריסק ח״ג סי׳ ל״ח שנשאל בדבר התחתון של התיתורא אחרת ספק גדול אם יוצאים בהם
הבתים של תפיל־ן שנוהגים הסופרים שאחר שמוציאים ואם הברכה שמברכים עליהם איננה עכ״ס בגדר ספק
הבתים מהדפוס נשארים עליד» ב׳ או ג׳ קמטים ברכה לבטלה•
דקים מאד ,וכדי ליפותם ולהחליקם סותמים הקמטים לשאלתכם הב׳ .והוא :אם גם באמצע הבית אתאן ד(
בטיח הנעשה מפסולת הגוילים וכו׳ .והשיב דאין ספק שהנכם כפי נקרא ריבוע .והנה כי כן
דודאי שרי כיון שהוא מינו מבטל ליה להתם עיי״ש. מציינים במכתבכם יש כמה חולקים על המ״ב.
אך יתכן דיש לחלק דבכל הנ״ז המדובר כשאכל לא לדעתי הירא לדבר ד׳ י־ס לו לחוש במצוה יקרה אבל
באים ממש להקצות את הריבוע• אלא באים רק לחזקן זאת ויום־יומית לדעת המשנה ברורה בס״ק ■
ולנאותן .ויש להאריך. קע״ח שקובע עפ״י ס׳ עבודת היום שריבוע הבתים
שהנכם מעוררים דאולי י״ ל דפנים חדשות באו ומה צ״ל בכל משך גובהן .ובביאור הלכה מתב את הדבר
לכאן כדמצינו כעין זה ביו״ד סי׳ ק״צ לענין כאל דבר הפשוט .וכותב בלשון :וגם פישיטא לי דלאו
נייר בכתמים ,הנה אין הנשון דומה לראיה ,דראשית דוקא אם נתקלקל במקום חודו של הזוית למעלה ,דה״ה
גם שם נחלקו הפוסקים בדיעותיהם בזה כמובא בפ״ת אם נתקלקל ונפגם במקום אחר מדפני הבית מבחוץ
שם ס״ק י״ז ודר״ת ס״ק נ״ה ,ושנית ,דשם שאבי דאזלינן עד שאבד ריבועו עי״ז .וכך פוסק גם בשו״ע הגרש״ז
בתר טעמא ,דלבדים אמורים בש״ם הם הנעשים ללבישה בסעיף נ״ט שהבית צריך להיות מרובע ארכו כרחבו
או לישיבה משא״ב הנייר שגעשה לכתיבה או לציור, בכל משך גבהו.
ושלישית ,דשם איכא טעמא דבכתמים דרבנן הקילו ראיתי בספר שו״ת חלק לוי חאו״ח סי׳ כ״ה והלום ה(
כיעו״ש .וכ״ז לא *שייך לכגון נידוננו. שהשיב במיוחד להקל בתיתורא בחסר ממנו
אם מדבק בפלעסטיק וכדומה ,הנכם צודקים, אמנם קצת הן בחלק העליון וגם לרבות החלק התחתון עיי״ש,
דהדבר פשוט דאינו משלים הריבוע ,ומציינים אבל לא משמע כן מדברי תיקון תפילין והר״י אכסנדרני
שפיר ,לכך דברי הנו״ב מהדו״ק חאו״ח סי׳ א׳ .וכך פוסק ויתר הפוסקים שהזכרתי לעיל שמדגישים בדבריהם
'מפורש המ״ב בס״ק קע״ח דהריבוע צ״ל ע״י הבתים שהתיתורא והארובה צריכים לרבע בריבוע המדוקדק
עצמן ולא ע״י ד״א שמטיח עליהם ,ומציין בשעה״צ היטב• ועוד יעוין באשל אברהם )מבוטשאטש( בסי׳ ל״ב
לדברי הנו״ב הנ״ז .ואין להאריך יותר בזד סעי׳ מ״ב שחשש על תיתורא אפילו לספק אם זה גדר
בברכה ובהוקרה קלקול הריבוע.
אליעזר יהודא וולדינברג בשו״ת תשורת שי ח״א סי׳ ת״ה שהעלה ויעוין ו(
והוכיח דסופר שמכר תפילין דלא הוכשרו רק
לפירצות דחוקות להכשיר משום נימוק דאם וליכנם בדיעבד ולא הודיע מזה לקונה אפי׳ מוכרן בזול יותר
לא כן יצא הדבר שנכשלו אלפים ורבבות
משאר תפילין יכול לטעון הלוקח אח״כ טענת מקח
מישראל בהנחת תפילין פסולים עד כה ,לא בא בחשבון
טעות .והביא בדבריו גם דברי שו״ת השיב משה חיו״ד
כלל• דהשאלה בחומרתה הנצבת לפנינו היא הדאגה
סי׳ נ״ב שכתב מן התשב״ץ דאפילו ודאי כשר רק
על העח Tהיום יומי לקיום מצוה יקרה זאת כמאמרה.
אינו מן המובחר פטור מלשלם שכר הסופר עיי״ש .ודבר
בזה מעשה־רב משו״ת רב פעלים להגה״ח ואצטט זה צריכים הסופרים ועושי הבתיזם לשוות נגד עיניהם
בעל בן א״ח ז״ל בח״ד סי׳ ב׳ ,וז״ל :הנה דלפנינו )בענין ב׳ השאלות האמורות( נוסף על חומרתן
יט ציץ אליעזר חי״ג סימן ו שו״ת
המרא־דאתרא שם לנגד עיניו רק התיקודלעתיד ,לבני נודע בענין הבתים של תפילין ראש ויד שהיו עושין
עדתו צאן מרעיתו ,שמכאן ולר.בא לא יכשלו כבר ולא היו קדמוניות משנים פה עירנו בגדאד יע״א
לנצח וידעו נאמנד .שמעתה .ועד עולם מקיימים כבר מרובעות עד שהם נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות
מצוד .גדולה ויקרה זאת כמאמרה וכפי שנאמרה הלכדי ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה ,ובזמן רבינו
למשה מסיני .ומכיון שמסר נפשו עליה זכה אמנם הגדול מד׳ר זקני הרב רבנו משה חיים זצ״ל בא פה
שעלה בידו הדבר לזכות את כל אנשי עירו ,וברכותיד.ם עירנו החכם היקר רבי יאודה אשכנזי ז״ל שהיה מתושבי
נחו על ראש צדיק הוא מורם המסור .וכפי שהגהמ״ח דמשק יע״א והיה בקי בכמה מלאכות וטען לפני הרב
ז״ל מסיים את דבריו :זכות הרבים תלוי בו ,ואשריו מו״ז זלה״ה ע״ד התפילין שאינם מרובעים והוא יש
ואשרי חלקו. לאל ידו ללמד את האומנים לעשותם מרובעים ,והרב
בנוגע להעבר ,בכגון דא שלא פשעו כלל ולמעשה מו״ז זלה״ה אחר שעיין בדברי הפוסקים בדבר הזה
והיו אנוסים גמורים בזה ,המניחים מחוסר והסכים לפוסלם וכאשר דבר בזה הרב קרבן אשה ז״ל
ידיעה מציאותית ,וד.עושים מחוסר ידיעה הלכתית ,לא א״ח ס״ז באורך ע״ש אז הבריז בכל בתי כנסיות שכל
נחשב עליד.ם עבירד ,.ומעלים עוד עליד,ם כאילו קיימו התפילין שלובשין אנשי העיר הם פסולים ומעתה יהיו
המצוד .עם הברכות שעשו עליד .כתיקונם .כדכתב וד.עלד, לובשים התפילין שלהם בלא ברכה עד שילמד לאומן
לאחר מיכן בדבריו הרב פעלים שם ]אם כי הראי׳ לעשות מחדש תפילין מרובעים אשר יהיה רבועם שלם
שמביא מר.שבלי הלקט המובא בדבש לפי לד.חיד״א ז״ל ונכון ומכוון במחוגה ובכלי המדה אז הכל צריכים
מע׳ כ׳ אות ד׳ ,יש לדחותד ,.דשם המדובר על תנא לעשות בתים חדשים ויברכו עליהם ,וכן היה שכל
שסבור היד .שכך הדין שכשר ,וברור דכחו וגבורתו עמו הקהל למקטון ועד גדול כולם לא ברכו על התפילין,
לסבור ככה ,אם כי לאחר מיכן הוכרע כבתראי או ואחר שישב הר״י אשכנזי ז״ל הנ״ז עם האומן יומם
כרוב החולקים .וכמו״ב יש לחלק בנקל מהראי׳ שמביא ולילה ולמדו לעשות תפילין מרובעים היטב ומכוונים
עוד ממ״ש גדולה עבירה לשמד .כדיווכח המעיין בדבריו■ במחוגד ,ובכלי המדד .אז כל הקהל עשו בתים חדשים
שם ,וכן מה שמציין שכן העלה גם בלב חיים להגרח״פ וברכו על .Tם ,ואע״ם שהי׳ הדבר הזה קשה מאד אצל
ז״ל ח״ב סי׳ י׳ ,יש לציין שהגם שד.לב חיים העלה נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מר.הכמים
ג״כ כנ״ז לפי הבירורים שבירר שם ,אבל בכל זאת שבעיר באמרם כי חרפה היא ,לנו לומר שלא היו אנשי
השיב לשואל שמ״מ יש לו לתקן על עון ביטול מ״ע עיר הגדולה בגדאד יע״א מניהין תפילין כשרים מכמה
ס״א תעניות כאשר כתבו המקובלים ,וכן על הברכות שנים עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים,
לבטלד .ל״ז תעניות וכו׳ כיעו״ש .אלא דשם הי׳ המעשה עכ״ז לא יכלו לעכב בדבר הזח כי מי יוכל לפתוח פיו
שמצאו שלא היו בבתים פרשיות כלל כ״א מלאים לפני הרב מו״ז זלה״ה ומי יוכל למרות פיו ,ובעל
גרעינים .הגם דד.לב חיים שם לא ניחא ליד .לחלק בהכי כרחם כפפו ראשם לקיים גזירתו ועל ידו זכו כל הקהל
מפני דגם בפסולים םו״:ס אינו יוצא T״ח לפום ההלכה הגדול שבעיר פה אשר היא עיר ואם בישראל למקטון
יעו״ש[. ועד גדול במצוה הגדולה הזאת של תפילין לעשות
עוד בדעת קדושים סי׳ ל״ט סעי׳ ט׳ שהעלה ויעויז כתקנה .צדקת ה׳ עשה זכה וזיכה את הרבים כי אע״ג
ג״כ בכנ״ל ,התפילין שנמצאו פסולים למפרע דאיכא סברת ריא״ז ריש הלכות תפילין שרמז עליו
מ״מ י״ל דשייך מעין זד .שאחז״ל בקדושין ס״ו ] :בכהן דבינו ח T״א ז״ל במחב״ר אחר שד.ביא תשובת הרב
שעבד ונודע אח״כ שהיה חלל[ מצד מה שנאמר ברך זרע יעקב ז״ל שם ,עכ׳׳ז הנה נודע דסברת ריא״ז ז״ל
ה׳ חילו ,ואצ״ל בשכמל״ו על כל ברכה שאמר קודם הנ״ז יחידאה היא דכל הפוסקים ס״ל שצריך לרבוע גם
שנודע ,כי הברכות ]שמקודם[ רצויות ע״ש ,ובם׳ שו״ת הבתים ולדיחיוו התפילין שדייו עושין פה שהיו נראין
פרי השדה ח״ג סי׳ קי״ז נו״נ בדברי הדע״ק ומה שיש בחוש הריאות שאינם מרובעות הרי אלו פסולים ,וד.רב
לכאורד .להשיב על ראיתו ,ולמעשד .מסיק ג״כ דלענין עט״ר מו״ז זלד.״ה שעשה התיקון הזה על ידו אשריו
קיום מצוה שפיר אמרינן כד.״ג כל שלא פשע כלום, ואשרי חלקו זכות הרבים תלוי בו עכ״ל.
דנאנס ולא עשאה מעה״כ כאילו עשאה עיי״ש ,ויעוין לד.עתיק כל סיפור המעשה באשר שמשתקפת טרחתי
עוד בשו״ת מחזה אברד.ם )מבראדי( ח״א סי׳ ה׳ ,וס׳ ממנה הוראה ברורד .ופסקנית לתיקון מעוות
חזון נחום סי׳ ז׳ .יעו״ש .ויש הרבה לד.אריך. אי־הריבוע שבבתי התפילין עד שריבועם יר,יד .שלם
טימן ז ומכוון ,מבלי להסתכל לאחור ,על החרפד .שיוצא עי״כ
חולה השוכב בבי״ח ואינו יכול להניח תפילין לכאורד .על.העבר שכאילו עיר שלימה מלאה חכמים
בעצמו אם אחות ביה״ח יכולה לקשור לו וסופרים לא הניחו שנים על שנים תפילין כשרים ,ומבלי
התפילין של יד ולהניח לו השל ראש רצות פנות לטענות יחידי הת״ח להכנס משום כן
.אודות חולד .השוכב בבית חולים ואינו יכול להניח לפרצות דחוקות לצרף דיעזת יחידות ]אם כי כגובה
תפילין בעצמו אם אחות יכולה לקשור לו . ארזים גבהם^ המכשירים בכגון דא .וד.מורה הגדול
ציץ אליעזר חי״ג סימן ז ש ו״ ת
עד כמה ושילהי אין מעמידיז )ע״ז ל״ט (.מעשה באשה התפילין של יד וכן להניה לו על הראש התפלה של ראש.
אחת שנשאת לחבר והיתה קושרת לו תפילין על ידו, א( הנ ה לכאורה גמ׳ מפורשת היא במם׳ ע״ז ד׳ ל״ט
לא היתד .קושרת אלא מסייע׳ לו לקשור ,א״נ לא נאסר ע״א דאיתא :וכן היה ר״ש בן אלעזר אומר
באשד .אלא תיקון הדבר כגון כתיבה ותיקון הציצית מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתד! קושרת לו
ואגודת הלולב ,אבל קשירד .לאו תיקון המצוה ומציא תפילין על ידו וכו׳ .הרי בהדיא דאשה כשירה לקשור
למיעבד ע״כ בתוס׳ גיטין עכ״ל .ויוצא לנו איפוא מזה לאיש את תפיליו ,ולא דרשינן בזה כל שאינו בכתיבה
שדבר זה אם אשד .יכולד .לקשור לו תלוי בב׳ התירוצים אינו בקשירה.
שבהגה׳ מיימוניות הנ״ז בשם התום׳ ,ולתירוץ הא׳ לא לאחר העיון אין הדבר פשוט כ״כ ,וזה נפתח אבל
יכולה לקשור לו כי אם רק לסייע לו לקשור. בגדולים ,והמעשה שבגמ׳ הנ״ז יכולה להתפרש שהיתה
בם׳ פ״ת על או״ח סי׳ ל״ט שהתעורר לדברי וראיתי רק מסייעת לו לכך .וכעין שמצינו שכותבים התום׳
הגהת מיימוני הנ״ל שד.עלד .ונסתפק בשם במנחות ד׳ ל״ו ע״א ד״ה משעת הנחה ע״ש.
תום׳ גיטין אי אשד .כשרה לקשור תפילין לבעלד .על בשו״ת חכמת שלמה )קוועטש( סי׳ א׳ .נשאל דהנה ב(
,™ ,itו לסייע לו מעט לקשור מותר בודאי עיי״ש על כך ע״ד מי שא״י להניח תפילין אם בתו
)אך מעיר דבתום׳ ד Tן בגיטין ליחא .אכל כמובן שזה יכולה לקשור לו השל יד ולהניח לו ,והאריד בזה בגמי
לא משנה ,דנאמן עלינו ההגהות מיימון שלפניו כן היה וסברא והעלה דאף בתו יכולה להניח לו ,והוא יברך
תוס׳ כזה בגיטין(. עיי״ש .ובשו״ת מהרי״א אסאד חאו״ח סי׳ י״ט סמך ב׳
וא״כ יש לחוש לכתחילר ,שאשה לא תקשור כשם ידיו על פסקא דנא של החכמת שלמה והוסיף עוד עלה
שהרמ״א פוסק לד.חמיר בכזאת גבי עשיית ציצית דאפי׳ קטן יכול לקשור לו התפילין דמעשה קוף בעלמא
בסי׳ י״ד סעי׳ א׳. הוא עושה בסיוע זה יעו״ש ,וכך נראה גם מדברי שו״ת
זה מצאתי בשו״ת שו״ת יד הלוי )בעהמ״ח וראה ה( מחנה חיים חאו״ח ח״ג סי׳ ו׳ שהסכים ג״כ לדברי
מלאכת שמים ועוד( בח״ב הנדמ״ח סי׳ א׳ הח״ש כיעו״ש.
שנשאל ג״כ על בכזאת במי שיש לו חולי בזרועותיו ג ם לרבות בשו״ת מהר״ם שיק חאו״ח סי׳ ט״ו העלה
שמרתת ביותר עד שאינו יבול לקשור תפיליו בעצמו ג״כ דאשה רשאית לקשור ושפיר דמי אפילו
אם אשתו או בתו יכולות לקשרן לו ,ובדברי תשובתו באפשר באיש עיי״ש .ובכף החיים סי׳ כ״ז סק״ח מביא
הביא מיד דזה תלוי במד .שכתוב בהגהות מיימוני כמו״כ בשם ס׳ מסגרת זהב על קיצשו״ע שכ׳ שגם
הנ״ל ,ואחרי בירור קצר נוסף ומו״מ על הכתוב בזה קטן יכול לקשור לו דלא גרע מאשה דפטורה מתפילין
בשו״ת מהר״ם לובלין סי׳ ס״ח ,זאת הלכה העלה, ואפ״ה יכולה לקשור ולהניח תפילין לאיש ע״ש.
דפשיטא דכשאי אפשר ע״י איש ,דיש לקשור .התפילין בשו״ת תשורת שי ח״ב סי׳ כ״ד העלה דאשה אבל ג(
ע״י אשר .ולא יתבטל ממצוה יקרד .כזו ח״ו ,אמנם לענין איננה יכולה לקשור לז .אך מ״ש שם דכך
דלא יברך עיי״ש. ברכד .נראה העלה גם בשו״ת חכמת שלמה סי׳ א׳ דאשה לא יכולה
גם להעיר על נק Tת־בעיד .נוספת שישנד .במיוחד יש ו( לקשור לו משום דאינה מחוייבת ,הוא לא נכון ,דהח״ש
בנידוננו ,וד.וא דהנידונים שבדברי הפוסקים העלה בדיוק להיפך שכן יכולה לקשור לו והוא יברך
הוא כשאשתו או בתו יקשרו לו התפילין ,דעל ,Tמ אין וכנ״ל• וגם על עצם סברותיו של התשורה שי שם
חשש של הרהור מצדו ,אבל בנ Tוננו הא המדובר על וכן מ״ש בח״א סי׳ תרי״ח יש להשיב בנקל כדיעו״ש.
אחות בית חולים שתקשור לו ,ובבה״ג הא יש לחוש ויעוין מ״ש גם בספרו ערך שי על או״ח סי׳ כ״ז ע״ש.
שיבוא החולה עי״ב ל Tי ד.רד.ור ,ויצא איפוא שכרו ג ם בשו״ת זכרון יהודה ח״א סי׳ י״ז נראה דעתו
בר.פסדו )עיין או״ח סי׳ ל״ח סעיף ג׳(. דאשה א״י לקשור לו ,דאתי עלה בזה מטעם
על כן נראה לד.לכד ,.דלכתחילה אין לקשור באשר ז( שליחות ,ואשה הא איננה בר חיובא בזה .עיי״ש .אך
ע״י אשד ,.ויש לעשות כל טצדקי לחזר אחר לפי דברי המהר״ם שיק שם יש לומר שהיא כן בתורת
איש בר חיובא שיקשור לו ,אך באין מצוא תקשור דבר זה ,לפי מה דקיי״ל דנשים מברכות על מ״ע שהז״ג
לו אשד] .ואפילו גם קטן[ ,ויוכל במקרה כזד .לסמוך עיי״׳ען.
גם על גדולי הפוסקים שד.באתי הסוברים שגם יברך. לפלא על הגאונים חכמת שלמה מהר״ם שיק אולם ד(
וגם בכד.״ג יש לחזר בתחילה על כאלד .שלא יבוא ומהרי״א אסאד הנז״ל שכולם באילו לא
ל Tי הרהור כאשתו בתו או אחותו ,ובאין גם זה ראו ולא הביאו בדבריהם דברי הגהות מיימונ״ות בפ״א
תקשור ותניח לו אחות בית חולים ויראה בכל היכולת מה׳ ציצית אות ט׳ דע״ד ר״ת שסובר דכל מצוה שאין
לכוף את עצמו ולמשוך הלב ליראת שמים כדי לד.סיח האשד .חייבת כגון לולב וציצית אינה יכולה לאגד
הדעת מהרהור תאות אשה )יעו״ש במ״ב ס״ק י״ד(, הלולב ולתקן הציצית ומביא ראי׳ מה׳ דם׳ השולח דכל
ואם לאו לא יניח על Tה .ואקצר. שישנו בכתיבה ישנו בקשירה .ט ח ב וז״ל; והא דם״פ
כא ציץ אליעזר חי״ג סימן ח ש ו״ ת
של כתיבה תמה לבין כשעובר ,כבר מעל״ד ,כי אז הא שלכתחילה יש לחזר שלא לכתוב על קלף כזה ,ורק
יש לדון שזה נכנם כבר בגדר נקב. בדיעבד אין לפסול וכן במקום הפסד מרובה יש מקום
לנידוננו לא צריכים לכך ,ובלא״ר ,אין הוכחה אבל להכשיר בזה אפי׳ לכתחילה ,וע״ז בא כבו׳ כעת
מהחסל״א ,דשאלתו היא לא ״כד.שאלד .הזאת״ באומר מן החדש מה שמצא בשו״ת חסד לאברהם
של נידוננו) ,כפי שמתבטא יכבו׳ בדבריו( ,ועדיין החילוק ח״א סי׳ ו׳ )זה במהדו״ת ח״א חאו״ח סי׳ ו׳( שנשאל
גדול לבין הנ^ון של החסד לאברד.ם )וכן של הישועות בשאלה הזאת ,וכותב שם בזה״ל ״והדבר פשוט אצלי
מלכו( לבין נידוננו ,כי בשם לא מדובר על נקב כי דזהו דרך כתיבתן שתתבלע בתוך הקלף וכו׳ וכי גתת
אם על ספיגה מעל״ע מתוך שהקלף נתלחלח ונתרכך, דבריך לשיעורין שלא יתבלע רק עד אמצע הקלף ולא
אבל לא על נקב מסוים שנתד.וה. ,אבל בנידוננו הא מעל״ד ,אין זה אלא תמהון לבב״ ,וכמו״ב מביא מה
המדובר :על אודות נקב כעוד שנתד.ור ,לפני הכתיבה שמצא עוד בספר ישועות מלכו חאו״ח סי׳ ד׳ שדן
אשר משום כך מבצבץ דרכו מהדיו לעבר השני של בנפלו מים על הפרשיות ועי״כ נראה הכתב על הקלף
הקלף ,ובכד.״ג של נקב בעור יש לומר שגם הם .יודו מעבר החיצון ,וכתב שם להכשיר ,ולא נראה דדוקא
ישאין לכתוב על זד ..וד״חילוק בין ספיגה מתוך רכות בדיעבד הכשיר וכו׳ .וע״ב שואלני אם האם לאור הנ״ל
העור ולחלחותו לבין נקב בעור ו vא פשוט ומובן לכל אסכים עם דבריו שאפשר אפילו לכתחילה להכשיר
מבין דבר] .זססיגה לפי דעת החסל״א הא זה רק בגדר • ■לכתוב על קלף שדיו מבצבץ מעל״ד ,ע״כ.
בליעד .שאין לחלק בזה על כן בין אם בולע רק עד
דאין דעתי מסכמת לדעתו גם לאחר שהביא ואשיבנו,
אמצע הקלף לבין אם עובר מעל״ד• ומשא״ב בנקב,
לן ממ״ש בזה בספרים חסד לאברהם וישועות
ולו קטן ,שהביצבוץ מעל״ד הוא אז כבר לא בגדר
מלכו.
בליעה אלא בא הדבר מתוך הנקב המיוחד שיש במקום
הזה .ופשוט[. דבר הנידונים בספרים הנ״ל הוא כשלפני ראשית א(
שנפלו המים לא היה נראה מעל״ד עד ־
כדעתי אז ,כן דעתי עתה ,שלכתחילד .יש לחזר לזאת,
שנתייבש הכתב ,וכפי שהרגיש כבו׳ בעצמו שניתן לומר
שלא לכתוב סת״ם על קלף כזה שהדיו מבצבץ
מעבר השני מחמת נל,צ קטן שיש בו ,ורק בדיעבד אין כן בדברי הישועות מלכו ,ואוסיף בזה שכשם שניתן לומר
כן בדברי הישועות מלכו ,כך ניתן לומר כן גם בדברי
לפסול ,וכן במקום הפסד מרובה יש מקום להכשיר בזד.
החסד לאברהם )וכך נראה שהיתה המציאות בספרים
בדברי שד.עלתי הנימוקים אפילו לכתחילה ,וכפי
תשובתי שם. הנ״ז שם( ,שהרי כך הוא הלשון בחסד לאברהם ״ע״ד
ולומר לו שמחזיק כנפי יונד ,.ומתחזקים שפיר דברי משא״כ כשנטלם מראשו דהוה לא עסיק בה ולא מגינה,
החת״ם ז״ל. לכן כותב לפרש )לפי גירסת הרמב״ם בגמ׳ שם( דהוא
הדברים שלבתי וקשרתי ב׳ המדות של אמת ]ובתול זה ,משום שהיה רוצה לכזב ולומר שהם כנפי יונה,
ושל תמימות ששתיד.ן נתמזגו אצל יעקב ולא רצה להוציא שקר מפיו בעוד שהתפילין בראשו
אבינו ע״ה ,הוא בחינד .של אמת ככתוב ״תתן אמת שצריכין גוף נקי ובכלל זה שלא ישקר ויכזב וכמ״ש
ליעקב״ ,והוא גם בבחינד .של תמימות ככתוב ״ויעקב רמב״ם וב״י ,ומשו״ה סיכן עצמו והסירם מראשו וכד.
איש תם יושב אהלים״ וכדמפרש רש״י ז״ל ״כלבו כן וא״כ בשעת הורידם ג״כ עוסק במצוד .ולהכי נעשה לו
פיו״ ,ור.יינו שאינו יודע לשקר ,ואחת יוצאת מהשניד,. נם גדול עיי״ש) .ויעוין גם בדרשות ח״ס ח״ג ד׳ צ״ו
וד.זכרתי ממדות אלד .שד.יו גם אצל אבי ז״ל שנכד ע״ב ובשער יוסף שם ואכמ״ל(.
שילח״ט נקרא על שמו. דמצוה ביומא דהכגם נכדי היקר היניק ובסעודתא
הזאת חלה גם בימים שהן תמימות — לבר־מצוה וחכים יעקב גדליהו נ״י לעול המצוות) ,בי״ב
בימי העומר — כדכתיב ״תמימות אייר תשל״ו( בדברים שדברתי לכבוד היום .הוספתי
תהיינה״ ודורשים ז״ל במד״ר ״אימתי הן תמימות בזמן חיזוק לדברי הח״ם ז״ ל ,מדוע שלא רצה לשקר בעודם
שישראל עושין רצונו של מקום״[. בראשו .,שד.רי מותר הוא ■משום סכנה ,ושעל כן הא
איתרחיש לו ניסא שנמצא כמו ששיקר ,וד.וא ,בהקדם
אפשר לומר גם בדרך רמז על ענין מנהג ובסירם
דבריו הפני יהושע בר״ה ד׳ ט״ז ע״ב שעומד בדבריו
לבישת תפילין חדש לפני הבר־מצוה .דהנה
בדקדוק בגמ׳ שם בסוגי׳ דג׳ ספרים נפתחים ,שעל ר״ה
הח״ס עה״ת פ׳ תזריע מביא בשם הזוה״ק שכתוב דמיום
לחיים לצדיקים ונחתמין״ ״נכתבין כתוב בלשון
המילד .שמתחילד .הנשמד .הקדושה ליכנס בתוך הגוף
ולרשעים להיפך ,ואילו לבינונים ביוד.״׳כ כתוב רק
הישראלי אינד .מתיישבת על מקומר .הראוי עד אחר
בלשון :זכו נכתפין לחיים ,ולא נזכר גם לשון נחתמין,
ל״ג יום ]וזהו כנראד .ענין השלשים יום ושלשת ימים
וכותב הפנ״י לבאר בטו״ט מפני שחותמו של הקב״ה
תשב בדמי טהרה יעו״ש[ ,ומוסיף עלה הח״ם דבזד .יש
אמת .ובאותו יום לא מתנד.ג במדד .זאת אלא מתנהג
לר.בין אחד .מהטעמים של ל״ג בעומר ,אחר שנימולו
באותו יום במדת ורב חסד להטות כלפי חסד ,והיינו
ע״פ במצרים אז לא נתיישב בתוכם רוד.״ק עך שמצאד.
לבינונים יעו״ש באריכות דבריו הנחמדים.
מנוח אחר ל״ב בעומר וביום ל״ג הוא כמו מ׳ ליולדת
יוצא לנו מהאמור שאפילו כשד.קב״ה מסכים להטות
שהוא גמר טהרר .ע״ש .והנה גם ביום הבר מצוד .ישנו
את האדם לחיים ברוב חסדו ,מכל מקום לא
גמר התיישבות הנשמר .בגוף ,וכדמצינו בשו״ע גרש״ז
שייך לומר שנותן גם חותמו על זה ,כי חותמו אמת
או״ח סי׳ ד׳ סעי׳ ב׳ שכותב שגמר ועיקר כניסת נפש
ובמקום שאין אמת ,אפילו אם כביכול מסכים על הדבר
הקדושה באדם הוא בי״ג שנים ויום א׳ לזכר וי״ב
מכל מקום חותם האמת אי אפשר להטביע על זה•
לנקבה ע״ש .וא״כ י״ל דעל כן ד.נד.יגו גם כאן לד.תחיל
ו הנ ה הב״ח בט.נכ או״ח סי׳ ל״ז מסביר כוונת הגמ׳
להתכונן לגמר התיישבות הנשמד .בגוף וגם כן על ד י
במנחות ד׳ מ״ד דאיתא; כל המניח תפילין
ספירת חדש ימים לפגי כן )ופורתא של יומים שלש
מאריך ימים שנא׳ ה׳ עליהם יחיו וכו׳ ,דד.וא זה ,לפי
לא דקו כדי שיהא קביעות( ומתבטא הדבר ע״י התחלת
שדבק גופו בה׳ אלקים חיים במד .שמניח שם ה׳ על
הנחת תפילין שעי״כ מתדבק גופו בה׳ אלקים חיים
ראשו סמוך לגופו על כן שכרו בזה העולם שיאריך
וכדברי הב״ח הנז״ל.
ימים וכמו״׳ש ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם
הנ ח ת התפילין היא עדות על האדם שמקבל עליו
היום וכו׳ ע״ש.
ממשלת קונו וכדאיתא בברכות ד׳ ל׳ ע״ב:
ו כ ל הרי אומרת ד.גמ׳ בברכות ד׳ ו׳ ע״א )ובעוד כמד.
אביי הוד .יתיב קמיד .דרבה חזייה דהוד .קא בדח טובא
ל־שראל הם מקומות( ־ ומנין שהתפילין עוז
אמר וגילו ברעדד .כתיב א״ל אנא תפילין מנחנא .ר׳
דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו
ירמיה הוה יתיב קמיה דר׳ זירא חזייד .דהוד .קא בדח
תפילין אלו אומר ממך ותניא רבי אליעזר הגדול
טובא א״ל בכל עצב יד.יד .מותר כתיב א״ל אנא תפילין
. שבראש. .
מנחנא• ופירש״י; תפילין מנחנא והם עדות שממשלת
יוצא לנו שבשעה שד.תפילין בראשו של אדם וא״כ
קוני ומשרתו עלי עכ״ל
אזי שם ה׳ עליו וגופו דבוק אז בה׳ אלק-ם חיים,
היא המגמה של ההקדמה בהנחת התפילין כדי וזאת והיינו שד.וא דבוק אז במקור האמת כדכתיב וד׳ אלקים
להכשירו ולהרגילו לר״גילו ברעדה ולעשותו אמת ,ולכן גם שקר המותר אסור לאומרו אז ,ועל כן
כלי־קיבול לקבלת ממשלת קונו עליו .ובשלשים יום אתי שפיר מדוע שדקדק אלישע בעל כנפים לד.וריד
הוד .חזקה .ואין לד.אריך בכאן יותר. תחילד .התפילין מע״ג ראשו ואח״ב לשקר לקסדור
כה ציץ אליעזר חי״ג סימן יא ש ו״ ת
להוציא רבים ידי חובתם ,וכמדובר שם מזה ,וס״ל נמי רשאי לאומרם בע״פ . ,ולא ■מתחיל את דבריו בלשון :
כדעת הרא״ש ז״ל. דברים שבבתב אסור לאמרם בע״פ .ובו /אלא בא בעיקר
ה( או סי ף עוד זאת לרווחא דמילתא ,דבנדון שאלתינו לאשמיענו השייך לסימן זה ,והוא ,שיכול .לומר ק״ש
שהמדובר הוא שהאמירה בע״פ באה לשם וכו׳ בע״פ ,וכדמתחיל בלשון :אע״פ דקיי״ל דברים
שינון בעלמא ,או כפי שמכנה זה יכבו׳ במכתבו שבאה שבכתב א״א רשאי לאומרם בע״פ ,כל דבר שרגיל
לשם ״פסוק לי פסוקיך״ ,ובכגון דא הדבר עוד יותר ושגור בפי הכל כגון ק״ש וכו׳ מותר .ומשום כך מכיון
קל ,ואני לומד דבר זה מדברי הריטב״א ביומא ד׳ ע׳ שלא בא בעיקר משום דא לבאר דיני דברים שבכתב
ד״ה והא דתנן ,שכותב וז״ל :והנכון בזה מה שנראה ובו ,/ורק לאשמיענו מה שמותר אעפ״כ לקרוא ק״ש
מן הירושלמי שלא אסרו לקרוא על פה אלא דברים וכיוצא ,לכן הסתפק לכתוב בכאן רק נימוק היתר לקרוא
שבכתב שהם מחובת קריאה בצבור ,אבל פסוקים שאם ק״ש וכו׳ ושהוא ,מפני שהוא רגיל ושגור בפי הכל.
קורא ]אולי צ״ל :שהוא קורא[ לשנון בעלמא או דרך דינא ועל ,יתר דרכי היתר שישנם עוד בזה בעיקר
שבח ותפלה והודאה אינו בכלל זה ,ומיהו נראה שאף דדברים שבכתב וכו׳ סמך על מה שהביא וכתב ופירט
הקורא תורה שבכתב לחובת קריאתה ולומדח אפילו בחיבורו הארוך ביתה יוסף.
ביחש אסור לקרוא על פה ולפיכך לא היה קורא רב שלמעשה אין לפנינו כלל כל הוראה מפורשת באופן
יוסף בתורה שבכתב לפי שחיה סגי נהור ולעולם היה נגד פסק המחבר.
קורא תרגום והיינו דאמרינן כדמחרגם רב יוסף עכ״ל, לחוש יש מקום לחוש לאידך גיסא ,דאם יורו ואם ג(
הרי דאע״ס שלשם חובת קריאה ולימוד אסר הריטב״א במפורש שאסור יהא זה בדומה למיקל לעצמו
לקרוא על פה אנ^לו ליחיד ,שלא כדנראה מהירושלמי ומחמיר לאחרים ,דהרי כמעט לא יצויר שלעצמנו לא
שלא אסור אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה נורה בזה להקל ,כי אין אחד מני אלף שיחמיר
בציבור ,מכל מקום הסכים להתיר מיהת הקריאה בעל בזה ,דהא בהזדמנויות שונות אומרים פסוקים וחלקיהם
פה בהיכא שקורא לשם שינון בעלמא או דרך שבח בעל פה ,ולפי הדין דדברים שבכתב אסור לאמרם בע״פ
ותפלה והשאח .ודון מינה ומינה. אסור גם זה ,דיעוין בכנה״ג על או״ח סי׳ מ״ ט שמביא
הלין שנתבאר נראה ברור להלכה דאין מקום מכל ו( משם ספר תפארת ישראל שכותב להקל בזה רק בתיבה
להחמיר ולעקור המנהג הנהוג מקדמת דנא אחת שאין לה משמעות כלל בלבד וצריך לצרף אותה
בהרבה בתי־תלמוד לתינוקות להטיל על הילדים ללמוד אל דיבור שהוא עמו ע״ש ,וגם על קולא זאת כותב להשיג
קטעים בע״פ בתנ״ך .שתרבה תועלת בזה לחינוכם, בספר חקרי לב חאו״ח סי׳ י״ד וכותב להוכיח במישור
ומכמה מובנים הן לשעתו והן לעתיד ,וד״ל. שאפי׳ תיבה אחת אסור כל שהיא בדרך קריאה ולימוד
והנני בכבש רב ובברכה מרובה עיי״ש .ועל כן בכל כגון דא אם להחמיר יש לנהוג בזה
אליעזר יהודא רולדינברג להיפך להחמיר לעצמו ככל האפשר ולהקל לאחרים,
ועכ״פ לא למנוע מהם ,וכדמצינו שהעלה בדומה לזה
סימן יב בשו״ת רדב״ז ח״ד סי׳ אלף ר״ה )קל״ה( עיי״ש.
אם מותר לנגן !7טעי,תפלה וב.קשות לציין גם לדברי הערוך השלחן בזה בסי׳ כדאי ד(
. בניגוני עגבים. מ״ט ,דאחרי שמצטט מדברי הראשוגיט בזה,
לח״א מסיים וכותב וז״ל ! והגה כתבנו כל דברי רבותינו בענין
אם מותר לנגן קטעי תפלה ובקשות בניגוני־ ע״ד זה ולפ״ז אין לחוש כל כך בענין זה כי יש לנו עמודים
ענבים ,כי פשתה המספחת על כך בכמה בתי גדולים לסמוך עליהם עכ״ל ,וזוהי גם התשובה על
כנסיות ,וכמה מהיראים התעוררו למחות על כך ,ופרסמו שאלתו דמר.
מודעות אזהרה ,אבל נתקלים בהתנגדות ובטענות שכנגד נעיר זאת דמ״ש שם עוד הערוה״ש דברמב׳׳ם לא אד
שאין בזה איסור. נמצא זה כלל ,הנה אישתמיט מיניה דברי הרמב״ם
לדעתי לית דין צריך בושש כי תועבה היא הנה א( בפי״ב מה׳ תפלה ה״ח שפוסק וז״ל :הקורא יש לו
להלביש דברי־קדושה במלבושים צואים לדלג ממקום למקום בעגין אהד וכו׳ והוא שלא יידא
כאלה שריח של זנות נשף מהם ומטמאים ומטמטמים על פה שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת
את הגוף ואת הנפש ״וצא טמא״ יאמר עליהם שלא עכ״ל .הרי מפורש כתוב בדברי הרמב״ם הך דינא של
להכניסם במקומות קשש של בתיתכנ״ס מקדשי־הנמם איסור קריאה בע״פ דברים שבכתב .וכך מבאר בפשיטות
של האומה .וחז״ל במס׳ סנהד׳ ד׳ ק״א ע״א אומרים לנו הכ״מ שם ,דמ״ש הרמב״ם והוא שלא יקרא געל פה,
דהקורא פסוק של שה״ש ועושה אותו כמין זמר והקורא מקורו מדברי הגמ׳ בגיטין ד׳ ס׳ דדברים שבכתב אי
פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני אתה רשאי לאמרם בעל פה ע״ש .ומה שיש לומר הוא
שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב״ה ואומרת לפניו רק זאת ,דגם הרמב״ם כוונתו שהוא רק דין בקריאה
כז ציץ אליעזר חי״ג סימן יב שו
שמנגנים בפני ע״ז לא יעשה אותו נגון להקב״ה עכ״ל. רבש״ע עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים .ואומר
שאין הכרח לבאר בכזאת גם כוונת הרמ״א, ונראה אני דלתרוא בבתי משתאות בלא זמנו הוא פיגול ולא
ויש לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא, ירצה בבחינה של ״שחוטי־חוץ״ ואילו לנגן בקודש
הרמ״א מדבר במנגן שירי־עגבים ,וזה אסור בכל גוונא, פנימה בניגון־עגבים פיגול הוא ולא ירצה להתקבל
וכיוצא מסתמיות דברי הרי״ף שבכל בו שמשם מקור לפניו ית׳ בבחינה של ״חולין שנשחטו בעזרה״•
הדברים .והס״ח מדבר על ניגון שמנגנין גם בבית אחד העושה ואחד המסייע לכך הוא בגדר של ולכן
תפילתם .ועל זה הוא שסובר גם הב״ח בתשר שצוין ״ויתן לשבי עוזו ותפארתו ב Tצר״ ,ואך מעשה
גם במחצית השקל שאסור דוקא כמיוחדים לנגן לע״ז שטן הוא לפתות יראים ושלמים לשורר ,או להסכים,
כיעו״ש .אבל בניגוני־ערב שהמה שירי־עגבים מודה שישוררו שירי־תפלה ובקשות־קודש בניגוני־עגבים
שאסור בכל גוונא ,וכדמצינו באמת להס״ח בעצמו שהמה כאש־בנעורת לגרום להפסדת טהרת־תכוונה,
במקו״א בסי׳ תשס״ח שכותב בלשון :״דזהר מי שיש ביודעים ובלא יודעים ,ולתת מקום לשפחה שתירש את
לו קול נעים שלא יזמר נגונים נכרים כי עבירה היא גבירתה ,להחליף היכל ניגון דקדושה בהיכל ניגון
ולכך נברא קולו נעים לשבח בוראו ולא לעבירה״ ,ולא דסטרא דשמאלא רח״ל ,ולהוליד את התפלות והבקשות
מזכיר הס״ח בשם כלל שהמדובר מניגונים שבפני ע״ז, אל מחוץ למחנה כקדשים פסולים ר״ל )יעוין שו״ת חתם
והיינו מפני ששם כוונתו לשירי־עגבים ,שכאלה בסתמא סופר חאו״ח סו״ס ר״ה ע״ש( ,באשר הניגון הוא בהרבה
נגוני נכרים ,ולכן אוסר בסתמא בכל גווגא. פעמים הרוח החיה של השיר והקובע את צילצול־
ומצאתי הוכחה ברורה לדברי הנ״ל בשו״ת רדב״ז משמעותו.
ח״ב סי׳ תת״ט ,שהשיב שם וז״ל! ולענין ■ פיטוסי מילי בעלמא הוא לבוא בגיבובי דברים ואל
ש״ץ שהוא נעים קול ומזמר בבית המשתאות בשירי לטהר שרץ זה ולומר שניגוני־העגבים מכיין
עגבים בשירים של דופי מוחין בידו ואם אין רוצה שמנגנים אותו בשירי־קודש אינם מעוררים באדם המנגנם
לשמוע מעבירין אותו ועליו ועל כיוצא בו אמר הכתוב חשק ותאוה זרה ,וכן גם לא בקרב לב השומעים
נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה ,כן השיב הריא״ף והמאזינים ,המציאות ההפוכה מטפחת על פניד aשל
ז״ל בתשובה עכ״ל .הרי בהדיא שהרדב״ז ז״ל ביאר אלה ,ואולי אך יחידי סגולה יכולים להנצל מזה לגמרי
בפשיטות שכוונת הרי״ף ז״ל בחשובה המה על שירי בהעמיקם חקר אל עומק תוכיות התפלה והבקשה
עגבים ושירי דופי .והרי מקור דברי הרמ״א בזה המה הנאמרת ,אבל לעומת זה יש להם לתת לב אל ההפסד
מהרי״ף שבכלבו וא״כ גם כוונתו היא לבכזאת ,ואסור היוצא מהשכר כאשר המוני עם הפשוטים המקשיבים
בכל גוונא ,וכדברי הנ״ל) .ויותר עדיף איפוא הגירסא והמאזינים נתקלים באין ספק וכאילו מאליהם בהרהורים
ברמ״א ״שירי עגבים״(. רעים ובחשקי־תאוה.
הב״ח והמג״א שחילקו מה שחילקו הוא מפני ואפילו קצת •את הדברים בביאור ההלכה בזה. וארחיב
שביארו שהכוונה על ניגון שמנגנים גם בבית בשו״ת שבסו׳ הספר כתוב בזה״ל :קרב ב( בכל בו
ע״ז שלהם .והמה לא שירי־עגבים .אבל על כגון שירי־ יצחק בן יעקב אלפסי ,ש״ץ שעושה דברים
עגבים יש לומר שגם הם יודו שאסור ככל גוונא ,דהיינו שאינם הגונים כגון שמוציא מפיו דברי נבלות וכיוצא
לא רק לשיר עצם השירים ,כי אם גם לרבות שאסור בזה כגון שמרנן בשירי העורב ממחין בידו שלא לעשות
לנגן ניגונם בתפילות ובקשות לפני הקב״ה. כן ואם אינו שומע מסלקין אותו ועליו ועל כמותו
וני תן לומר שהדברים עוד ק״ו שאסור להתפלל לפני נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה עכ״ל.
באשר כאלה, מתועבים הקב״ה בניגונים הרמ״א ז״ל הביא דברי הכל בו הן בד״מ והן רבינו
מעזחיתים המה כל חלקה טובה. בהמפה• בד״מ בטור או״ח סי׳ נ״ג סק״י מעתיקו
ו כ ד ראיתי באמת בספר לב העברי ח״א )ד׳ ע״ג ע״א( בלשון! ״כגון שמרנן בשירי ערב ממחין בידו שלא
שכותב בתוך דבריו וז״ל :והרי מבואר ברמ״א לעשות כן ואם אינו שומע מעבירין אותו״ .וברמ״א
שם סעי׳ כ״ה ששליח צבור המנבל פיו או שמרנן שירי בשו״ע שם בסעי׳ כ״ה ,ישנם ספרי שו״ע שכתוב בהם
נכרים פי׳ במג״א ,כלומר בניגון עבודתם ,מעבירין הלשון :״שמרנן בשירי הנכרים״ וישנם ספרי שו״ע
אותו אחרי התראה ,וזה אם מנגן בעלמא ,קו״ח איד שכתוב בהם בלשון :״שמרנן בשירי עגבים״ .גירסת
אותן מנגן צבון אם השליח בעיני המקום רע המג״א בס״ק ל״א היא ״בשירי הנכרים״) .וכפי שנביא
אזן יכול ואיד עצמה, התפלה בתיד נגונים לקמן ישנם אבל אחרים שגרסו כהגירסא השנית ״בשירי
ישראל לשמוע כן עכ״ל .הרי כנ״ז ,ורק מה שמבאר עגבים״(•
הלב העברי שהמכוון במג״א )שהוא עפ״י הס״ח( לא עפ״י הס׳ חסידים סי׳ רל״ח מבאר שהכוונה המג״א
כשמנגן זאת בתפלה ,ולומד זאת משם רק בקו״ח ,לא בניגון שמנגגין בו לע״ז ,וז״ל הם׳ חסידים
כן מבואר בס״ח שם) .בסי׳ רל״ח( דשם מבואר בהדיא שם :לא ילמוד אדם לגלח אותיות ולא ינגן לפניו
שהמדובר הוא במפורש על כך כשחוזר ועושה אותו זמר נעים פן ינגן הגלה בע״ז שלו אותו נגון וכל
ציץ אליעזר חי״ג סימן יב ש ו״ ת כח
חקתיו וככל משפטיו יעשו אותו בלי ערעור ופקפוק ניגון להקב״ה ,אבל א׳ת הקו״ח הזה ניחן לזמר ע״ד
עכ״ל השואל. הרי״ף בחשו׳ )שמשם מקור דברי הרמ״א( שהמדובר
המחבר בדברי תשובתו מרחיב את היריעה בזה והרב כששר אותם בבחי משחאוח ,וכן ע״ד הרדב״ז שמפורש
בבירור וליבון ,ומוכיח בעליל גודל האיסור שהמדובר בשירי עגבים ובבחי משחארח וכנ״ל ,אבל
שישנו בדבר זה לכריד דברי־הקדושה בשירי עגבים, נלמד משם איסור לנגנם לפני הקב״ה עוד בקו״ח.
ותיכף בפתיחת דבריו מתחיל בהסברת דברי האיסור, וכנז״ל) .ויעוין עוד לקמן מה שנביא מם׳ מעשה ריקה
וכותב ,דמודעת זאת בכל הארץ כמה שהחמירו חז״ל שכותב לבאר בחוד דבריו הכוונת של הרמ״א רק
בכוונת התפילות וכו׳ והזהירונו ז״ל לפחות להסיר כל על הניגון ולא דוקא שירי־הנכרי בעצמם• אד מהרדב״ז
המניעות והרהורים בשעת התפלה ,ואצ״ל בדבר שגורם שם לא מבואר כן ,דהא מדי העתיקו שו״ת הרי״ף שמשם
על Tו שום הרהור וכמ״ש הרב״י א״ח סי׳ צ״ח ,ואם מקור דינו של הרמ״א ,כותב מפורש בלשון ״ומזמר
בדבר הרשות אסור להרהר בשעת התפלה מכ״ש וק״ו בבתי משתאות בשירי עגבים בשירים של דופי״ ,הרי
בדברי התול שחוק וקלות ראש ,ואצ״ל דברי חשק בהדיא שהמכוון לא רק על ניגוני־העגבים כי אם גם
ועגבים שנאסרו אף שלא בשעת התפלה וכו׳ ואם על עצם השיר הזר הזה ,וכן כיוצא בזה ״בשירים של
אסרו כל זה אפילו שלא בשעת התפלה מכ״ש וק״ו דופי״ ,ולא על הניגון כשמלבישו בשיר קודש .אד אבל
בשעה שאנו עומדים בביהכנ״ס שהוא לנו למקדש מעט שפיר נלמוד איסור אפילו כשמלבישו בשיר־קודש ,ועוד
ובשעת התפלה לבקש על נפשותינו וצורר גופינו, בקו״ח וכנ״ל(.
ומ״ש הטור שם והרב״י בשם הר״מ שעכשיו אין נזהרים ג( ורואה אנכי כי על נגע־מספחת רעה זאת ,כבד
בכל זה שאין אנו מכוונים עכשו כ״כ בתפלה, נשאל הבעל מעשה רוקח על הרכב״ם ,והיא
לא קאי אלא להנר שכתב לעיל שהיו עושים החסידים לו בפ״ח מה׳ תפלה הי״א .הרב השואל שניכר שהיה
ואנשי מעשה וכו׳ ,אבל בדבר שאנו יכולים לעשות בלי גברא רבא געש ורעש על כד ,ופונה ■להבעל מעשה רוקח
שום אונם המכריחנו פשיטא שיש לנו לעשות כל טצדקי בדברים אלה; ידוע יהיה למעכ״ת כי פשתה צרעת
לכוין ככל האפשר ,ואצ״ל בדבר שידענו נאמנה שיגרום ממארת בארצנו וזאת תהיה לפוקה ולמכשול בזמן הזה
ביטול הכוונה ולעשותו בקום עשה שזו לא אמרה אדם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו קדושים אשר
מעולם• בארץ המה לעמוד ולשרת בשם ה׳ בבתי כנסיות כקול
מוסיף המעשה רוקח להביא דברי הכלבו רלהאמרר הצר׳ים תחת השיר שיר ה׳ שירי עגבים ומחולות
וכן דברי הרמ״א באו״ח סי׳ נ״ג סעי׳ כ״ו ■ ליקח מזמרת ־הארץ זמרי נכרים ולשורר בהם קדושה
שמביאו ,ופוסק ! ש״ץ המנבל פיו או שמנגן בשירי וקדוש ותפלה שירים בצר׳ים נתחלף להם שוררי׳ם
הנכרים ממחין בידו .וכן דברי המג״א ע״ז ,שכותב כלומר ומורים עצמם לשרת בקדש ותהי מחשבתם לא כן
בניגון שמנגנים בו לע״ז .וכותב ,דאיר שיהיה למדנו במקום אשר יאמרו להם בני א־ל חי יאמרו להם לא עמי
מדבריו דאף אס משורר שירים אחרים באותו ניגון אתם כי מחשבותיכם מחשבות און כל מגמתם אינה כי
אסור שהרי כתב בניגון וכו׳ כלומר דלאו דוקא השיר אם לזכור הניגון ולא לכוין בתפלתם כי א״א שני
עצמו רזה פשיטא אלא אף הניגון ,כן מביא עוד דברי הפכים בנושא אחד מצפצפים כיונים ואינם יודעים כי
הס׳ חסידים סי׳ רל״ח שכותב ,לא ילמד אדם לעכו״ם הכל תלוי בכוונת הלב ,תפלה בלא ■כוונה כגוף בלא
אותיות ולא ינגן לפניו זמר נעים פן ינגן העכו״ם נשמה ,יען כל כמה דלא מכוונים דומה לתורגמן שקורא
לע״ז שלו אותו ניגון וכל שמנגנים בפני עכו״ם לא ואינו יודע מה קורא ,היתכן לעשות כן במלכותא דארעא
יעשה אותו ניגון להקב״ה ,שנלמד מזה שאפילו ,אם ק״ו בן בנו של ק״ו לפני מלכותא דרקיעא ,שאם יעשו
העכו״ם תפסו ניגון נעים שלנו לצ׳ורר בו בבית תפלתם ככה בשאול לוס שאלה או חקירה יפלגו ולא ידעו
אין ראוי לנו לשורר בו עוד וכו׳ ,וכ״ש וק״ו בניגון להשיב ,יעבר נא אדוני לפני הרב ארקיוולטי בספרו
של צ׳יר חשק ועגבים פשיטא ופשיטא שיאסר ,שהרי ערוגת הבושם בפרק אחד ושלשים ומשם יראה וישכיל
כוונת הניגון אינה אלא אחר כוונת הלב לכוין בו מה שכתב בענין זה והתגר שקורא על העושים כן באמרו
היטב וכו׳ ,מעתה אם מנגן בניגוני הנכרים ומכ״ש שאין לזרים אתנו יעויין שם גם נעמו דברי הרב
בדברי חשק שבודאי ע״י הניגון יתעורר כוונתו לאותו זמירות ישראל בענין זה .והנה הם מביאים ראיה משו״ת
הצ׳יר וגירוי היצה״ר שהוא הגורם הגדול כידוע ומפורסם, ב״ח ד׳ צ״ה שמתיר כל שאינו ניגון קבוע בבית
ואין כאן מקום לפוטרו מ Tי מעילה בקדשי שמים שהיא תפלתם ,ואומרים שרב כחו נגד שאר החכמים כי הוא
התפייה במקום הקרבן וכמו שכתב הר״ש הלוי בתשובה פוסק והם מפרשים וגדול כח הפוסק מהמפרש ,הטיבו
א״ח סי׳ ח׳ וכו׳ וגם הרב בעל ם׳ הזכרוגות וכו׳ ,דון אשר דברו אבל צריכים אנו למודעי אם יש פוסקים
מינה ואוקי באתרין שע״י הגיגון ההוא מתעורר בנפשו אחרים הולכים עמו ,או אם מוחלפת השיטה וכו׳ ,ואנחנו
קול הניגון של אותו הצ׳יר נכרי בי זכור אזכרנו לשמע לא נדע הדרר הטוב נלד בו יען דבריהם אמת וצדק
קול דמות תבניתו ותוארו ,כי עיקר השיר הוא הנועם מאלו השני׳ ,לכן אבקש ממעכ״ת לגמו׳ הדין ככל
כט ציץ אליעזר חי״ג סימן יב ש ו״ ת
הוא תמצית דברי התשובה שהשיב בזה הבעל חאמור והניגון שבו וכר ומה גם דאפשר דק״ו הוא שבשעת
מעשה רוקח שם ,ולדעתי כל דברי התשובה התפלה עצמה יתעורר בזה ח״ו והמוחש לאי יוכחש.
מיוסדת ומבוססת על אדני פז ,ועליה אין להשיב — מוסיף להביא בדבריו סמוכות מדברי שו״ת הרשב״א כן
והלכה כמותו שאמר כהלכה■ סימן רט״ו שמגנה הש״ץ שמתכוין להשמיע קולו
בתשובתו הארוכה של המעש״ר שם נוכח והמעיין ד( הנעים לעם וישבחוהו ,ודברי המטה משה בזה .וכמו״כ
לדעת שלא בא בדבריו רק כמעתיק אלא מציין למ״ש הרב לוזאנו באצבע דרך החיים בשם סה״ח
העלה את מסקנתו בזה מתוך עיון ובירור ממצה ,ובאשר סי׳ תשס״ח שיזהר מי שקולו נעים שלא יזמר נגוני
על כן לא נגרע דבר מפסק ההלכה שלו בזה ש אם נכרים ,ומדייק שלא כתב שלא יזמר שירי נכרים דזה
נמצא לא׳ שמציין שלא כתב כפי שציין אליו .וכוונתי פשיטא שאסור אלא כתב שלא יזמר נגונים נכרים
בזה למה שמציין גם מהרב לונזאנה ,והברכ״י או״ח כלומר דאף שהשיר מצד עצמו יהיה קדוש הניגון נכרי
סי׳ תק״ס מעיר עליו שלא ציין כדת כיעו״ש ,וכאמור אין שבו יפסידוהו כי הכניס הטינופת במקום הקדש וכו׳
בזד .בכדי לשנות עצם פסקו בזה לאיסור ,וגס הברכ״י חוזר להביא סמוכות לדבריו גם מדברי הערוגת כן
בעצמו בא בזה רק בבחינר .של כמעיר ובא ,אבל לא הבושם שציטט ממנו הרב השואל ,וכותב :וכבר
מציגו שמערער על עצם פסקו של המעש״ר לאיסור. צווח ככרוכיא על זה הרב בעל ערוגת הבושם בפרק
מעשה־רב הגאון הגר״ח פלאג׳י ז״ל בספרו וגדולים ל״א כאשר הביא מ׳ השואל והאריך למעניתו הרבה וגם
כף חיים סי׳ י״ג ,שמטיף אמריו אמרי־צוף הביא אחוזת מרעהו הרב הכוזרי ז״ל שנתרעם גם כן
אל המשוררים המנגנים קדיש וקדושד .בניגוני־הזרים, על זה והוא ז״ל חזק סברתו ביתר שאת והביא לו סמוכות
וכותב וז״ל :מי יתן שיזהרו המשוררים שלא ינגנו גדולות וראיות ברורות וכו׳.
הקדיש וד.קדושד .ניגוני הגוים '.במאקאם שהיודע מהם על כן מתמה הרבה הבעל מעשה רוקח על ובאשר
יביאו לו הרהורים רעים ,ופיגול הוא לא ירצה ,וההעדר האומרים )שמזכירם השואל( דאין להביא ראי׳
טוב ממציאותו עיי״ש .ואת דבריו הנמרצים האלד .הוא אלא מדיפוסק ולא מהמפרש ,ולהעלים א״ע מהראמת
כותב גם אחרי שראי .גם דברי הברכ״י בזה כיעו״ש. שמביאים ,וחולקים עליהם בלי העיון וכו׳ ומה גם
שהלכה כרבים מה לי שהוא פוסק מה לי שהוא מפרש
דברי הגרח״פ ז״ל הנ״ז נתעוררתי להמליץ על ועפ״י
כיון שהוא מביא ראיות לדבריו וכותב כן לענין הדין
ת״ח יראים ושלמים ששמכזו שליחי ציבור ונגנו
והלכה למעשה. .
בניגוני עגבים — אם אמנם היו כאלה .והיינו שבא להם
אפילו אם היה הב״ח חולק )כפי שכתוב בשאלה(, וכ״ז
זאת מחוסר ידיעה ,שלא Tעו שמקורם סמא משירי־
אבל למעשה כותב שבנ Tון זה שנשאל נראה
ענבים ומכיון שלא ידעו מהם ,לא הזיקו לד.ם ,אבל
שכל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד בלי חולק ,וגם
היודע מהם ברור שאסור לנגנם ולא לשומעם ,כי יביאו
הב״ח שרוצים להסתייע מדבריו יורה יורה בנ״ד שהוא
לו הרהורים רעים ,ופיגול הוא לא ירצה ,ולכן ההעדר
איסור גמור ,ומהטעמים שנתבארו ,וענין שלו הוא ענין
טוב ממציאותו ,וכנ״ז.
אחר ,ומעתיק דברי הב״ח בתשובה סי׳ קכ״ז ,ומוכיח
הב״ח בתשובה ,יעיין לד.ראש״ל ישא ועפי״ד ה( בעליל שנדון הרב״ח ז״ל הוא באותם הניגונים שהמציאו
ברכה ו״ל בספרו ישא איש בתשובה והולידו המשוררים מבני עמנו מחכמת המוסי׳קה ולא
הגדפסת בסוף חחו״מ )בהשנזטה לה׳ תפלה( מזז לימדום מתחילה מילדי נכרים ,אלא בשלימדום מתחילה
שמרעיש עולמות על אשר פשתה המספחת צרעת פורחת מזולתם בדרך היתד ,ורק גם המח התחילו לנגנם גם
לנגן בבתי הכנסיות מניגוני הזריט ,ובדבריו דוחה דברי אצלם ,ולכן כותב דבהא ודאי איכא למימר דלא מינייהו
הם׳ כרד של רומי שכותב לד׳שיג ע״ד הב״ח ,ומסיים גמרינן ,אמש ללמוד מנגוני עכו״ם בהא לא איירי ב׳׳ח
את דברי תשובתו בלשון ! את זה כתבתי בדאגה ודמעות כלל ,ופשיטא שאסור ,והב״ח לא בא בדבריו אלא להליץ
יורדות תוך חדרי לבבי בראותי כי אבדה התורה והיהדות בעד השלוחי צבור שבהגו כן מעולם דמחזקינן להו
והאמונה מקרב רוב ישראל עיי״ש .וראה ראיתי גם מה בהיתרא דלא מנייתו גררו.
שכותב בספר שו״ת תעלומות לב ח״ג בקו׳ הליקוטים א ח ד כל האמור מסכם הבעל מעשה רוקח אח דבריו
שבסוה״ם אות י״א ,להשיב ע״ד הישא איש .אבל מלה וכותב :מעתה מה להס כי נזעקו כת החולקים,
לא נזכר בדבריו לתת איזה וזיתר גם צל גיגוגי־עגבים דאפילו לפי דעתם שהרב״ח מתיר ,הרי הרב הכוזרי
ואדרבה מה שכותב להגיח את הדעת הוא זה ; שלהקת והרב בעל ערוגת הבושם וסה״ח והרב לונזאנו ונז״י
משרים ילדים ונערים אומרים איזה פסוקים ומזמורים שהביא מע׳ השואל חולקים עליו ,ולא אאמין כי יסופר
וקצת ניגונים בלה״ק־ בהכנעה יתירה וכו׳ ,ועל זאת נגד הרבים ולעשות הלכה שיש מי שיסמוך על
הדיד הוא שכותב ש להליץ על שארו מחבר הס׳ למעשה בקום עשה ובדבר שאפשר לאוסרו משום ליתא
כרך של רומי כיעו״ש ,וכ״ז כתבתי רק לרווחא דמילתא, דבחקותיהם לא תלכו ,ומה גם דהטוומז לא יוהחש
כי גם בלי זר .הדבר פשוט וברור לאיסורא׳ דגורם גם כן ביטול הכוונה ,עכ״ד.
ציץ אליעזר חי״ג סיימן יב ש ו״ ת
עלינו הצרה שקורה שמתלוצצים עלינו ? השכח דברי מיכן עלה בידי לעיין גם בגופן של דברים ולאחר ו(
רשב״י )מובא ברש״י פ׳ וישלח )ל״ו״ד׳( האומר :הלכה וממש שבם׳ כרך של רומי )סי׳ א׳(.
היא בידוע שעשו שונא ליעקב .והלא אבן מקיר תזעק נשתוממתי על המראה ולבי לא האמין למה שעיני
על כך ,על שרשרת ארוכה של מאות בשנים מעינויהם קוראות .אמנם המשתמע מדברי הספר שם הוא זה
השטניות לאלפי רבבות מבני ישראל שאשמתם היחידה שדעתו להתיר לשיר פיוטים ותפלות בשירי־עגבים,
היתה דביקותם באמונתם ובתורתם ,ומשריפת בתי' אבל עיקר דיונו של הספר שם הוא ע״ד לשורר בבתי
מקדשנו התלמודיים אשר אידי שוקל ואיד .סופר שיוכל הכנסת בגיגוני־נוצרים ששרים בכנסיותיהם בפולחנם,
להשמיענו ולסרט לנו מאת אשר עוללו לנו ,הלזה יקרה וכדי לטהר שרץ זה הוא מסתייע ממה שניגנו ומנגנים
מקרח של התלוצצות? או כפי שמוסיף בדבריו שם )אצל עדות המזרח( בניגוני שירי ישמעאל ומניח )אז
לסנגר על איזה מנגדים מהם? שדייה זה מפני שראו שהנכון באמת בך( שתרי רובא של שירי ישמעאל הם
בספרנו כמדי דברים נגד הגוים וכו׳ 7ומהו זדי שכותב : עגבים ,ולכן דן ק״ו בנפשו ,אם שירי ישמעאל שרובם
שחכמיהם חוקרים תמיד את האמת? האומנם ככדי? עגבים עכ״ז הקולות שלהם התירו לנגנם בל׳ הקודקז
ובכלל המותר לקרוא קיאם לחכמיהם ? ואידי האיסור ובתפלות ובמלות קדושות יען שהענינים הם נאותים
של לא תחנם שישנו בדבר ? )יעוין ברמב״ם פ״י מדי׳ או קדושים ולא איכפת לן שמא באותה שעה שמנגן אותו
ע״ז ה״ד(• ויתירדי מזאת עשה לנו בעל התשובדי הזה, יזכור הערביות שהם עגינים פחותים ועגבי□ ,וכן המנהג
שדיפך את הקערה על סיד ,.שבכאן הוא שם חושך לאור, בכל א״י וערביא בכל הב״כ ולא מיחו בהם חכמים,
ואילו לעיל מיניה בדבריו )כד׳ ב׳ ע״ב( הוא שם אור וכו׳ ,כ״ש נגוני בתי כנסיות הנוצרים שהם באמת נגונים
לחושך ומגנה ולועג לצורת התפלדי שלנו בתי הכנסת מוכנעים ומביאים אהבת תא־ל ויחודו ואנן לא Tעינן
וכותב וז״ל* ואם בחוש השמע בשמעו קול בוכים או לשון לאטין שבהם מנגנים באותו קול מוכנע כדי שגא׳
קול עורב ובפרט בבתי כנסיות אם הש״ץ קולם שנזכור עי״ז אותם דברים של שלוש שד& אסורים לנו,
מגונה בצעקות ויללות בלי סידור וישוב ודינהגדי פעם שודאי מלבד שמותרים לנו אלא אדרבא חובה עלינו
יצעוק כיענים במדבר פעם ישפיל קולו בחשאי כגנב וכו׳ עכ״ל )בד׳ ד׳ ע״ב מדפי הספר( .ונזדעזעתי לשמוע
הנמצא במחתרת וכו׳ דין כל אלדי מצטערת הנפש צער דברים כאלה יוצאים מפי בעל התשובה שם ,איד אפשר
גדול ונקראים בזיון הנפש עכ״ל ומשוה שם את צער להטיף אמרים ולומר שהנגונים שמנגנים הנוצרים
הנפש בזה כצערד — ,לדיבדיל — כששומעת קול עגבים בפולחנם בבתי כנסיותיהם המה באמת נגונים מופנעים
בבתי״מקודשים כיעו״ש .וכל זד .משום אהבת המוסיקה־ וטפיאים אהבת הא־ל ויחודו? כזמן שהרמב״ם וכל
הנוצרית שמחבבה בדבריו עד לאחת? רחמנא ליצלן גדולינו קבעו לנו שאמונתם ופולחנם היא אמונה ופולחן
מדיאי דעתא .והעולה על כולנה הע״ז בשיתוף ח״ו, של עבודה זרה ,ושהם גרועים בזה יותר מהישמעאלים,
רצוני לומר ,על זה שמשודי ומעמיד אותנו בשורה אחת ובתוך כדי דיבור הא בעל התשובה בעצמו מזכיר אמונת
עם הנוצרים ואומר לדבק רע כזה טוב ,כאילו ח״ו שילוש שלהם• ואיד מתהפך כחותם ז ועוד לכתוב שגם
״אנו ודים משולים לשתי נטיעות יונקות מגומא אחת״ ? חובה עלינו ללמוד מהם ניגוניהם .פדי לפאר עי״כ בית
אוי לעינים שכך קוראות דברים צורמים כאלדי יוצאים אלקינו ? לא יאומן כי יסופר ?
מפי רב שכזה ? ממש כל כולי רותח מזה ,ואינני מוצא ו ה ר ב ה גרוע מזה עוד כותב במקו״א בתשובתו שם
מנוח לנפשי .האם ניתן ללמד עליו זכות ולומר שכתב )בד׳ ד׳ ע״א( .דאחרי הכשרת הקרקע בגינוי האומה
את דבריו רק מסני דרכי שלום ובגלל היותו מקורב הישמעאלית ,הוא מגיע אל יעודו וכותב וז״ל; לא כן
לדיאפיפיור ולגדולי רומי ובישופידים? )יעוין בספרו אומת הנוצרים שמלבד שהם חכמים גדולים וחוקרים
בחלדי לישראל( ,ולשם מדי היד .הכרח לדידפים זאת? ת ^ אחר האמת ועל פי עומק חק Tחם וחכמתם מצאו
ממדי שכתוב כאן יש עוד בלבי על זה ,ואקיים את יותר שאין עלינו אשם בהיותנו מתחזקים לשמור תורת אלקינו
די״כבוד חכמים הסתר דבר״. ^ י נ ו ,עוד זאת שבאמת יודעים ערך תורתנו הקדושה
שבעל התשובדי הנזכר העביר עלינו כ״כ את אחרי וחכמת חכמי התלמוד ואנו והם משולים לשתי נטיעות
הדרך בזה ,ואחרי שדיראה לנו בדברי תשובתו יונקות מגומא אחת ומעולם לא יתלוצצו על תורתנו
דביקותו בחכמי הנוצרים ובניגוניהם בפולחנם עד שזה ומנהג תפלותינו מצד עצם התפלה והעבודה חלילה
פשוט סינוור אותו ,יש כבר ספק גדול אם אפשר בכלל לחכמים גדולים כחכמי הנוצרים אלא אם יקרה התלוצצות
לסמור על הנחותיו הבאות כדי לחבב אותם עלינו ,רצוני היא על רוע סדר הנהגתנו בכל מעבדינו ובפרט בבתי
לומר על מה שמניח שתרי רובא שירי ישמעאל הם תפלתנו וכדומה לו עכ״ל• שומו שמים למקרא ״מז
עגבים ,ברצותו בזה להביא סייעתא שאם מנגנים בכל יפית״ בזה לאמונת הנוצרים וחכמיוע מפורש י תא
זאת בניגונים כאלה מכש״כ שאפשר לנגן בניגוני־ וללא כל בושה ,מפי בעל התשובה ,ולגנות לשם כך
ועוצרים ,ועל כל פנים אין כל הוכחה שאלה שניגנו בצד את רוע מדר הנהגתנו בכל מעבדינו ובפרט בבתי
^ ע ו מזה, ואלה שהניחו לנגנם ,ואפילו השומעים, תפלותינו י ושאנחנו האשמים כביכול בזה ועל כן באה
לא ציץ אליעזר חי״ג סימן יב ש ו״ ת
הכנסיות ,בניגוני־עגבים הרי זה כמכניסים אל הקודש והדעת נותנת שאלה שידעו בודאי לא היו מניחים
אשיזרה אשר לא צוה ה׳ ,אש השורף ומכלה את כל לנגנם• ואסילו סתם שירי ישמעאל ג״כ לא היו מניחים
בשריפת־נשמה ,כי המוחש לא יוכחש )כלשונו של כמה מההסידים ואנשי מעשה בא״י לנגן עד שהיו
המעש״ר( שזה מביא לביטול הכוונה ולגירוי היצה״ר, מסדרין שיר לה״ק על אותו משקל באותו נגון החדש
ואשר גורם ממילא בכנפיו לסתימת חלונות בשמים או הערב ,כפי שמספר בעל התשובה שם )בד׳ ד׳ ע״ב(
ממעל שלא יכנס לפניו ית׳ תפלות ובקשות פגומות ואשר כותב שהיה מצטער על כך למה שהתנהגו ככה,
ותוכם כקליפתם כאלה העטופות בקליפות חסט״א, ולזה היה המכוון גם מה שמספר שם עוד שהרב החסיד
נזרקות למצולות תהומות החושך אל מקום אשר לא מוה״ר הגדול מוהרח״א גאגין ז״ל ביקש ממנו ג״כ
יפקדו ולא יזכרו ,ולא עוד אלא שהמנגנים והמאזינים בכזאת שלא ישיר בלשון ישמעאל אלא שיסדר פיוטים
עוד יתבעו לדין שמים על השתמשם בשרביטו של מלך חדשים על משקל שירי ערב ,והוא עשה רצונו אע״פ
מלכו־של־עולם לישא את שמו לשוא להשמיע עי״כ שהוא לא חשב כך שאסור בלשון ישמעאל.
ניגוני תועבה כאלה .ולכן שומר נפשו ירחק מזה, באופן שאין לסמור כלל וכלל ע״ד הם׳ כרך של רומי
ולהשומעים לבער נגע צרעת זה תבוא עליהם ברכת טוב• בכל האמור שם בזה.
וג ם על מה שכותב שם להשיג ע״ד הב״ח בתשובה
בשולי התשובה
בזה שאוסר באיסור מוחלט ומרבה לתאר התועלת
ע ם החיתום ראיתי בספר שו״ת זקני יהודה להחכם והמתיקות הגדולה ־שישנה כביכול לנפש כאשר מנגנים
האיטלקי ר׳ יהודה אריה ממודיגה סימנים ו׳ וקל״א ניגוני הנוצרים בכנסיותיד ,aאין בהם כדי השב כלל,
מ״ש בשבח הזמרה בביהכ״נ ע״ס חכמת חמוסיקה ,ובהיתר וגם לא כל ממשות ואחיזה במציאות האמונה הישראלית,
כפילת מילי־התפלה וכו׳ כיעו״ש. וכמה מכוער הדבר מה שמספר לנו בדבריו)בד׳ ד׳ ע״א(
הספר שם איננו מדבר כלל מהתרה לנגן גם בניגוני הנה על כמה משוררים גדולים אשר לפני ימים נוראים היו
עגבים ,וגם לרבות לא מנגינה בכלים. הולכים בכנסיית הנוצרים מאחרי הפרגוד בימי חגם
מתוך שבחו שם הנגינה לפי חכמת המוסיקה ואמנם כדי להתלמד מהם אותו הקול המוכנע והפד»9ד הלכ׳ו
הוא בא לספר בגנותם של המתנגדים לזה והיו מסדרים מאותם הקולות קדשים וקדושות• ובעל
)שגדולים וקובים ממנו היו( ומתבטא בדברים בוטים, התשובה מאמץ לו זה בתור מעשה־ רב וסיוע גדול
בכנותו השצי״ם שאינם מתפללים לפי זה בשם ״נוערים לדעתו .ואני משיב ואומר :בושה תכסנו משמוע מעשים
כחמורים ולא ינעימו קולם ויקרא עליהם נתנה עלי תעתועים כאלה ,וישתקע מעשהירע כזה אשר כל נפש
בקולה״ ,או שצתקים ״אל אלקי אבותינו ככלב וכעורב״. יהודי מאמין סולדת מזה ,באופן שאין ללמוד ממנה
וגם עצם שבחו את הנגינה בביהכ״נ עפ״י חכמת כלל וכלל ,כי אם לגנותה בכל מיני גינויים.
המוסיקה ,ואח הש״ץ אשר יוכל להשמיע קולו יחידי רמז לנו בשו״ת ישא איש בתשובתו הנ״ל, וכבר
כאלו עשרה משוררים יחד״ ,הוא מגוחך ובלתי מקובל, שהכרך של רומי האריך להשיג ע״ד הב״ח
וכפי שכותב שם בעצמו שהמתנגדים לכך היו ״רובם והרחיב בצחות לשונו ,אבל לבבו לא כן יחשוב והוא
מתופשי התורה״ ,ולא מתקבל על דעת־תורה גם מה איסור גמור כמ״ש הרב ב״ח ,ומחבר הספר כרך של
שמתיר שם כפילת המילים ,כמפורסם וכידוע מדברי רומי התיר את האיסור ויש לסתור כל דבריו ,ועלינו
ספרי הפוסקים וגדולי הדורות שצעקו מרה נגד צרעת חיובא רמיא לציית להרב ב״ח ז״ל דאפילו לשורר בפה
ממארת זאת ,שאוכלה ומכלה את חתוך זו הכוונה ,ועת ניגונים שמנגנים בבית תפלתם אסור וכו /ואסור לעשותו
כמה רעות שאין לפרטם כאן. בביהכנ״ס שלנו ועובר על לאו דלא תלכו בחקותיהם
אין להתפעל מדברי החכם חאטלקי הזה ,והדבר אולם וגו׳ ומקרא מלא דיבר הכתוב השמר לך פן תנקש אחריהם
לא צריך להיות לפלא אם כותב מה שכותב ,כי היו וגו׳ ע״ש.
היה האיש אדם הפכפך ,המחהפך בדיעותיו כחומר חותם, כן כאלה ,השרים שירי עגבים כל מגמתם תמה וכאלה
מנהל מלחמות נגד רבני וגדולי עירו בצורה לא פחותה כאשר מעיד עליהם הגאון מצאנז ז״ל בספרו
ממלחמת המשכילים נגד רבני דורם ,ולא בעיני אחד דברי חיים ״שבאים להתאוות תאוה בבית ה׳ בחצרות
היה מוחזק ככופר ,והנראה מכפי עדות עצמו הלך בלי קדשו ולהרהר הבליהם בשעת התפלה ע״י שירי חשק
כובע על הראש ברחובות קריה )יעוי׳ זקנ״י שם סי׳ הנזמרים בטרטראות ,ואוי להם לפתאים הללו ערלי
כ״א .ובתוך המשך דבריו שם כותב ״כי דברי רז״ל לב אין תבונה בהם״ )שו״ת ד״ח ח״ב האו״ח סי׳ י״ז(
צריך להבינם כפי המקום והזמן והאדם • ..כי אין יעו״ש ביתר תוקף דבריו בזה .ואין להאריך ביותר מזה
קץ לדברים שמצינו להם ז״ל אסורים שנעשו מותרים כאן.
בחילוף הזמן והמקום״ ,ויאמר נא ישראל חלשכזה רב־ של דבר .זאת התורה היוצאת מבירורנו בסיכומו ז(
פוסק יקרא ז( לעג מהאוטרים משחק כדור רגל בשבת ומבירורו המיוהד של הבעל מעשה רוקח
)שם סי׳ כ״ב( ,ובל ימיו עד זקנה ושיבה היה משחק בזה ,כי הכנסת והלבשת שירי תפלה ובקשות בבתי
ציץ אליעזר חי״ג סימן יב שו״ת לב
ומיחד .בו ולא אשגח עלה ,ונדה אותו .דנידויו נדוי, בקוביא ולא היד .יכול בשום פנים להגמל מזה הגם
ובנמקו ,דאע״ג דאמרינן בפ״ק דקדושין ד׳ ח׳ לא אמרן שהיה מפסיד סכומים עצומים והדבר גרם להפרעת חיי
אלא רב כהנא דגברא דבא הוה ,פרש״י דלא אזיל בגילוי המשפחה שלו )יעוין מדברי עצמו בזה בספרו ״חיי
הראש ,אבל כ״ע לא ,אלמא דאין קפידא ,וכן בם׳ כל כתבי יהודה״( .חיבר ספרים נגד חכמת הקבלה ור.זוה״ק
קי״ח תיתי לי דלא מסגי ד׳ אמות בגילוי הראש ,ד.״מ ועוד ,למד ולימד לד.תחבר עם ר.נוצרים וכומריהס ,הטיף
לדידד.ו דבארץ ישראל הוו והוו מסגי הכי ,אנן דדיירינן למיזוג חכמת ישראל וחכמת יון )יעוין בספרו שם
בין האומות ואינהו אזלי בגילוי הראש וחשיב כחוקות ומהמובא וד.מצוטט במבוא לספר זקני יד.ודד (.זלזל
הגזים ולא מינכר ביניהון אלא בכיסוי הראש חשוב בדיני ומנהגי ישראל תרד כדי הטפתו מידעו על צורך
השתא כעובר על דת יהודית וכדאמרינן בכתובות ע״ב השמירד .עליהם ]יעוין בספרו חיי יהודה שם שכותב
יוצאה בגילוי הראש חשוב כעובר על דת וכו׳ וכיון שהגם שצר לו על עשותם כל זה בימי בין המצרים אשר
דמיחא ב .Tולא אשגח עליד .חשוב כאפיקורס ונדוהו חובר .עלינו להיות מצרים ודואגים על חורבן בית
לשם שמים אפי׳ הרב צריך לנד.וג בו נדוי עיי״ש ,הרי קדשנו והעיר אשר נראה בה ה /עט כל זאת ר.וא מבקש
שהשיב ג״כ כנ״ז דבזה״ז חשיב כבר כעובר על דת ממנו שיהי לרצון לפניו להודיעו מתי יהיד .זאת ולהמציא
יהודית ועפ״י יסוד דברי ד.גמ׳ בכתובות הנ״ל .ובמ״ש גם לו מקום שמד .שיוכל גם הוא לבוא ולראות .ובמקו״א
שם המהר״י ברונא לד׳לן בדבריו לחלק בין הליכה ישם הוא מעיד על עצמו וכותב ,שביום י״ז בתמוז
לישיבה ,נראה פשוט דבזה״ז שכל היראים מדקדקים שחמשד .דברים אירעו בו לישראל רעים וחטאים ,נכנסד.
גם על ישיבה חשיב כבר גם הישיבר .בגילוי ראש כעובר בו רוח שטות ושחק בקוביא וד.פסיד וגו׳ כיעו״ש[.
על דת יהודית וכדברי הנחלת בנימין .ואכמ״ל במה ואם כן לאיש חכם אשר כל אלד .דברים גרועים לו ,היש
שפירש המר״י ברונא בכוונת דברי הגמ׳ בשבת ובקדושין להתחשב עם פסקי הלכות שכותב כביכול ככל העולד .על
שהמכוון על גילוי הראש ממש ,אשר כמה וכמה מגדולי רוחו 7והאם אין תורתו כתורתו של דואג ישהיא מן
המפרשים והפוסקים פירשו דלא כן אלא שהמכוון לא על השפד .ולחוץ?
גילוי ממש אלא על כיסוי שלא כראוי ,כיעוין בדבריהם. כן לא מעלה ולא מוריד כלל ממ״ש בזקני יד.ודד. על
ואציין בזה למוז שביררו ואספו בזד .בספרים שו״ת בתשו׳ שם אשר למעשד .חכמי עירו התנגדו לו,
יריעות שלמר .סי׳ י״ז ובהגה מבד.מ״ח ,ספר יפה על כך בחריפות ,ובראשם הגאונים הבעל גדולי חתמה
ללב או״ח סי׳ ב׳ אותיות ו׳ ז׳ ,שו״ת מד.ר״ם בריסק הספר(. במבוא )יעו״ש והבעל דבר שמואל ז״ל.
ח״א סי׳ ח׳ ,שו״ת ירושת פליטה סי׳ י״ח ]ויפד .כתב ובמקומות אחרים אין ללמוד מדבריו ומפסקיו ,כי אם
בירושת פליטד .שם על הבעל מנחת אלעזר ז״ל בספריו כאשר נוכחים לדעת באמיתות הדברים כשלעצמם ,וכולי
אות חיים סי׳ כ״ה סק״ה ונמוקי או״ח סי׳ ב׳ שד.שיג שלא האי ואולי• ואין להאריך בכאן יותר.
■כדת על הט״ז וד.גר״א ז״ל ,ולא עיין בדברי הב״י והב״ח באיסור הליכה וישיבה בגילוי ראש כבר הלכו ואגב.
>בטזר שם סי׳ מ״ו ובב״ח סי׳ ב׳ כיעו״ש .ויעוין גם .בזד .נמושות ,ובפרט בזה״ז מאז שכאיל? משמיא
בדברי הגר״א בעצמו בסי׳ מ״ו שם[ ושו״ת מנחת יצחק קלא נפק לאיסורא ,וכל הירא וחרד לדבר ד׳ מדקדק
ח״ג סי׳ ל״ג וח״ד סי׳ ס׳ עיי״ש .ואכמ״ל יותר. ומקפיד על כך עד לאחת ,וכתבתי מזה קצת גם בספרי
שו״ת צ״א ח״ד סי׳ ח׳ וח״ה סי׳ ו׳ וכן בחי״ב סי׳ י״ג
סימן יג יעו״ש ,ובזה אציין רק לדברי התבואות שור בבכור שור
שבת ד׳ קי״ח ע״ב מה שמדגיש לבאר דלאו דוקא הילוך
אם מותר להתפלל עם כובע קטן בלבד על
אלא אפילו בקימה וישיבה צריך ליזהר עין״ש ,וכן
הראש ובמיוחד בימים החמים והמזיעים
לדברי שו״ת נחלת בנימין סי׳ ל׳ שניתח היטב את
אם מותר לר.תפלל עם כובע קטן בלבד על הראש ע״ד הדינים והשיטות בזה ,ומסכם וכותב וז״ל :ואחר כל
]והשאלה היא בתפלות מנתח וערבית של חול הדברים הנ״ל נלע״ד לד.לכה דודאי איסור גילוי הראש
ושחרית של שבתות ויו״ט לרווקים שאינם מתעטפים דת יהודית היא ,דבפ׳ המדיר ע״ב הקשה ד.גמ׳ ראשה
בטלית[ בימים החמיום וד.מזיעים. פרוע דאו׳ היא ,ותי׳ דאו׳ קלתה ש״ד ,דת יהודית אפי׳
א( הנ ה בשו״ע סי׳ צ״א סעי׳ ג׳ נפסק ; יש אומרים קלתה נמי אסור ,וד.א מדינא ליכא איסור רק משום
שאסור לד׳וציא אזכרה מפיו בראש מגולה שנד.גו בנות ישראל ואע״ג דלא כתיב עיי׳ רש״י שם
וי״א שיש למחות שלא ליכנס בב״ה בגלוי הראש עכ״ל במתני׳ ,וה״נ הא ודאי בני ישראל קדושים נהגו כן
]יעו״ש בבה״ל[ ,והחיי אדם בכלל כ״ב סעי׳ ח׳ פוסק מעולם שלא לילך או לישב בגילוי ראש ותופסום אותו
בזד .וז״ל; וישים כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב יד.ודית, דת הוא לבניד.ם לקלות ופריצות ,ודאי
ולא בכובע הקטן שתחת הכובע )שאלאף מיטץ( ופשיטא וזה ברור עכ״ל ,וכוון בזה הנחלת בנימין לדברי שו״ת
שלא יתפלל ברגלים מגולות אם אין דרך אותו מקום מד,ר״י ברונא סי׳ ל״ד שד,שיב על מעשד .שר.יה בא׳ שהלך
כד לעמוד לפני גדולים עכ״ל ,וכדברי החיי אדם פסק בגילוי הראש בפני עשרה ובא א׳ מד.תלמידים וראד.
לג ציץ אליעזר חי״ג סימן יג ש ו״ ת
שכן מביא לדבריו הוא מדברי החכם הגדול והסייעתא גם המשנה ברורה בשו״ע שם ס״ק י״ב ,דבזמנינו צריך
מנחם לונזאנו שהיה מוכיח לבני דורו להשים בעת התפלה כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב
על ככה כיעו״ש. ולא בכובע הקטן שתחת הכובע כי אין דרך לעמוד
אומר לי שלהגאונים מחברי המגן גבורים נתחלף ולבי כן לפני אנשים חשובים ]אלא דמה שמוסיף המ״ב
להם מנחם במגחם ,וחשפו שהישם החכם הגדול שם וכותב ״וכ״ש שלאף מיץ״ נראה שיש בכאן טעות
מנחם שמזכיר הח״ה הוא המאירי ז״ל ששמו ג״כ הדפום ,דכפי שמתבאר מהחיי אדם הנ״ז ״שלאף מיץ״
מנחם ,ולא שמו על לב לחשוב שהוא חכם גדול אחר היינו כובע קטן והכ״ש שכותב בזה הוא על שלא
ששמו ג״כ היה מנחם ,הוא :מנחם לונזאנו. יתפלל ברגלים מגולות .אם לא שנאמר שגרם בדברי
הח״א ״או שלאף מיטץ״ והוא מדעתו כתב שהוא
מאין שלקחו לומר שהמדובר כשעושים כן בגלל אבל
במכש״ב[,
החום לא אדע .ואולי הבינו כן מד״ע שבודאי
המדובר על בכזאת ,דאל״כ לא היו מעיזים להתפלל לנו דאין להתפלל בכובע קטן ,אלא דלפי החיי הרי
בכובע קטן. אדם ששם את הדגש על ה״כדרך שהולד ברחוב״
היה מקום להתיר בזמנינו לאלה שגם ברחוב הולכים
מה שהח״ה מספר בדבריו שם ממעשה שהיה ומעניין
כך במבע קטן ,אבל לפי המשנ״ב ששם את הדגש
בימי האר״י ז״ל שהיה בזמנו הרב ישראל
בזה מפני ״שאין דרך לעמוד כן לפני אנשום חשובים״
נוג׳ארד .ז״ל והיה נעים זמירות ישראל וי״א שהגיד
יש להחמיר גם על ההולכים ככה גם ברחוב אם אבל
עליו האר״י זלה״ד .שהיה ניצוץ דוד הע״ה ,ופעם א׳
בשעה שצריכים לעמוד לפני אנשים בעלי שררה כן
כליל שבת קודש היה החכם הנזכר שורר על שלחנו
חובשים כובע גדול ,וגם מסוף דברי החיי אדם משמע
כמנהגו הטוב וראה האר״י זלה״ה מלאכים לאלפים
נמי שסובר כן שהמודד הוא ״אם אין דרך לעמוד
ורבבות עולים ויורדים בביתו לשמוע אל הרינה כי כל
כך לפני גדולים״.
שיריו היו ברוח הקודש ,ותיכף ומיד הפתכל הרב האר״י
כן לא נתבאר מדברי שנידס איד הוא הדין בזה בהיכא
ז״ל שבא מלאך אחד וסילק לכל מתנה המלאכים
שיש לו מוטיב ונימוק שרוצה לעשות כן מפני
השרוים שם על דבר שהיה משורר על השלחן אשר
החזם הגדול ששורר וההזעה.
לפני ה׳ בזרועות מגולים וגם על דבר שלא היה הכובע
על ראשו ,וכשהרגיש האר״י ז״ל בדבר שלח אליו בספר מגן גבורים על או״ח סי׳ צ״א באלף אולם ב(
ב׳ תלמ Tיט מתלמידיו הקדושים לגלות את אזנו לאמר המגן סק״ג כותב בזה וז״ל :כתב בספר
כי מלאכי אלקים היו משתעשעים אל שיריו ורינותיו ח״ה דפוס לוורנו בשם הגאון ממאירי ז״ל ראיתי בבית
ובעבור שלא היה בכבוד על השלחן נסתלקו למעלה, הכנסת יש מהם שמסירין הסרבל מעליהם והכובע
וכשומעו החכם הנזכר את הדבר אחזתו רעדה ופיק שבראשם ונשארין לפניו יתברך כאשר הם עומדים
ברכים וחלחלה בכל מתנים ועמד מרע Tוישב בכבור בביתם במבע קטן ואומרים זמירות וברכות ק״ש
גדול על שלחנו וחזר לשירו שהיה משמח בדברותיו משום החום אף שאין דרך לעמוד כך בפני גדולי
אלקים ואנשים ,ותיכף ומיד חזרו מלאכי שמים לבא המקום וכו׳ בודאי חציפותא מקרי ע״ש ועיין תום׳
, כבראשונה וכו׳ עיי״ש. יומא ד׳ כ״ה ד״ה והא עכ״ל.
וז א ת להסביר שמ״ש בלשון ״וגם על דבר שלא היה ה רי לנו שהגאון המאירי ז״ל אסר בהדיא לומר
הכובע על ראשו״ אין הכוונה שישב בלי כובע זמירות וברכות ק״ש בביהכ״נ בכובע קטן אפילו
כלל ,אלא הכוונה שלא היה הכובע־המכובד על ראשו כשעושים כן בגלל החום היות ואין דרך לעמוד כך בפני
כי אם הכובע הקטן ,ונלמד זה ממה שמביא שם בסמוך גדולי המקום.
סיפור שני עליו ,בחח של חכם גדול שבא אל המהרח״ו ג( א ל א האמת אגיד בזה דחפשתי בספר ח״ה )לא
ז״ל להגיד לו לעורר את העם בתשובה כדי לבטל בדפוס לוורנא אלא בדפוס קושטאנדינא .אך
גזירה קשה ,והגיד לו מי המה מהגדולים הראויים היינו הך( ולא מצאתי שיביא כן בשם המאירי ז״ל
להתענות ולהתפלל על זאת ,וכשהציע לו המהרח״ו )מלבד הזרות שבדבר לכנות ראשון ז״ל בתואר הגאון(.
ז״ל לקרוא גם להחכם ישראל נאג׳אר ענה לו :״לא הוא אמנם מדבר באריכות מזה בחלק הימים נוראים
תקראוהו כי יש דבר מגונה בו שאף על פי שהשירים פרק ג׳ )מאמר לקיים הכון לקראת אלקיך(• ופיו מלא
שעשה המה משמחים אלקים ואנשים והם מקובלים תוכחות על המתפללים בביהכ״ג במצנפת הקטן הפחות
לפני ה׳ ,עכ״ז יש לו גנות בהיותו אוכל על שלחנו המיוחד לצנוף בתוך הבית ולישן עמו במשכב הלילה
מזבח אשר לפני ה׳ בראשו מגולה וערקא אדומה עליה }ואולי דברי החיי אדם המדבר מכובע־השינה לקוחים
לבד וזרועותיו מגולים כי על כל אלה לא תקראוהו״ המה ג״כ משם ?[ ,אבל איננו מזכיר שהמדובר כשעושים
עיי״ש .הרי מבואר בהדיא שהכוונה של ״בראשו כן מפני החום ,וגם לא מוזכר דבר בזה בשם המאירי
מגולה״ שנאמר עליו היא שרק ערקא אדומה בלבד ז״ל.
ציץ אליעזר חי״ג סימן ע שר״ ת לד
אם הוא בכלל בן נכר לענין זה שיהא מחלל עבודה היה עליה ,וא״כ איפוא בא זה ולימד על זד .שגם
אחרי דקי״ל דבזד .הרי הוא כנכרי עכ״ל ,ונשאר בספק. ״על דבר שלא ה ,Tהכובע על ראשו״ שמסופר עליו
יש לפשוט את ספיקו מדברי עצמו ,ממ״ש ולדעתי א( בסיפור הקודם ג״כ הכוונד .שלא ר.יד .עליו כובעו־
בספרו משנה ברורה ,דהנד .באו״ח סי׳ המכובד ,אבל שפיר היה עליו כובע קטן בדמות ערקא
קכ״ח סעי׳ ל״ז פסקינן :מומר לעבודת כוכבים לא אדומה ,וכדומה.
יישא את כפיו וכו׳ ,ובמשנ״ב ס״ק קל״ד מסביר דלהכי לחזר איך שלא יהיה נראה שבודאי יש עכ״פ ד(
לא ישא את כפיו משום דילפינן מעבודה שד.וא פסול לחבוש תמיד בשעת התפלה מגבעת על
לה וכדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה׳ הראש כדרך הופעה חשובה בפני מלך או שר ,ובאין
בירושלים וגו׳ ,ובסוף דבריו פוסק וז״ל :וכן אם הוא אפשרות מאיזה סיבר .שהיא יש עכ״פ לחזר לא לבוא
מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעו״ג ולא ישא בביהכ״נ עם כיפד .פשוטה שישן בה ,וכן שתכסה
כפיו עכ״ל• וא״כ מדפוסק המשנ״ב בפשיטות דמומר את רוב ראשו• ויעוין לד.גרש״ק ז״ל בספרו שו״ת
לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו״ם ולא ישא בפיו, האלף לך שלמה סי׳ ג׳ שסובר שבכלל צריך תמש
הא מוכח מזה דה״ה ומכש״כ דמומר לחלל שבת שלא יהא מקצת הראש מגולד ,.וכך מביא בספר לקוטי
בפרהסיא מחלל עבודד ,.דד.א כל הדין שמומר לא ישא מהרי״ח ח״א בסדר לבישת הבגדים בשם הבעל ייטב
את כפיו ילפינן מעבודד ,.ואדרבד .הרבה מקילין בנשיאות פנים הגאב״ד דסיגזט שכתב שצריך לילך מכוסה כל
כפים יותר מבעבודה כיעו״ש בשו״ע וביאור הלבד .ד״ה הראש ,ולא שמחצית ר.ראש יהא מגולה והכובע חבוש
אם נאנס ,וא״כ אם פסקינן דמומר לחלל שבת בפרד.סיא בקצה הראש ע״ש .ויעוין מ״ש בזר .דברים נמרצים
לא ישא את כפיו הרי מכש״כ דפסול לעבודה ,דד.א גם בם׳ שו״ת ישכיל עבדי ח״ו בהשמטות שבסוה״ס
מד .שכשר לעבודה מכ״ש דכישר גם לנשיאות כפים, חאו״ח סי׳ א׳ .וגם לרבות בם׳ שו״ת הלל אומר סי׳
ואם פסול לנשיאת כפים הרי בודאי שפסול לעבודה מ״ג כותב נמי בזה ,אלא שסוף דברי תשובתו סותרים
ופשוט. למ״ש קודם לכן ,כדיעו״ש .ואמנם בספר שו״ת אגרות
המ״ב לקוחים מד.סר״ח והפרמ״ג שפסקו כן דברי ב( משה חאו״ח ח״א סי׳ א׳ כותב לחלוק על הגרש״ק
בפשיטות שלא ישא את כפיו .ויעוין בקו׳ ז״ל ,ומסיק וכותב ,דלמעשה הרוצה לד.חמיר ולחוש
עובר אורח להגאון האדר״ת ז״ל שבסוף ספר ארחות לדעת הגרש״ק צריך לכסות רוב ראשו ,אבל לדינא אין
חיים על או״ח שסובר בכזאת ג״כ כאל דבר ר.פשוט מחויבים לחוש לדעתו וכו׳ ולכן אם אך מכוסד .באופן
וכותב וז״ל ; ומאד נחרדתי בראותי שאלד .מחו״ל אם מי שנקרא שראשו מכוסה רשאים לילד בדחוב ואף לברך
שאינו משמר שבתו בשוק נושא כפיו ,אתמהד ,.מה וכמו שעושין כן הרבר ,ואין להחשיבם ח״ו לקלים
זו שאלה ,ואם נמצא סברות כרסיות להקל בעיקרי עיי״ש ]וסתם ולא ביאר מד.ו האופן שנקרא שראשו
תורה כאלו יאמרו התירו פרושים ח״ו עכ״ל. מכוסה[ האם גם הטלאי כגודל כפתור גדול שמשימים
על הראש נקרא ג״כ עי״כ שראשו מכוסה .אבל גם הוא
ג( דברי הגאון האדר״ת אלה המה בניגוד גמור למה
לא כתב את דבריו כי אם בנוגע להליכה ברחוב ועשיית
שראיתי בספר תקון האדם להגר״ע אלטשולער
ברכה .אבל בנוגע לתפלה בביהכ״נ מסתבר הדבר שגם
ז״ל בתשובד .שבסוד,״ס בסופה שכותב שד.וא היה
הוא יודה שצריך לחבוש מגבעת ,או עכ״פ לחבוש כיפה
מחמיר בדבר זד .מאד שכהנים מחללים ■ישבת בפרהסיא
מיוחדת שתכסר ,את רוב ראשו ,משום הכון וכו׳ ומשום
שלא יעלו לדוכן אלא שאחרי שראה שהגאון ר׳ יעקב
תפלה בכובד ראש ,ועכ״פ כך היא דעתי לר.לכה ,וכך
רבינאוויץ אב״ד ראגלא העיד בשם דודו הגאון הנפלא
ראיתי גם בספר שו״ת יביע אומר ח״ו הנדמ״ה בסי׳
ר׳ אליה דוד תאומים וצ״ל שהקיל בדבר הוא מחויב
ט״ו סוף אות ה׳ שד.עלד .נמי בכזאת ,שבכגיסד .להתפלל
לכוף את ראשו שלא לחלוק עליו עיי״ש ,וכפי מה
לבית הכנסת ולעלות לס״ת ראוי מאד שהכיפה תד.יד.
שאנו רואים מדברי עצמו של האדר״ת ז״ל בקו׳
גדולה כשיעור שתכסד .רוב הראש ,שרזבו ככולו עיי׳׳ש,
עובר אורח הרי סותרים המה לגמרי במחמ״ב עדותו
ואכמ״ל ביתר דברי תשובתו שם.
של ב״א הגר״י רבינוביץ משמו ,והוא כותב ממזש
היפוכו של דבר ־שיש להחמיר בזה ביותר שלא יעלו סימן יד
לדוכן.
כהן מחלל שבת בפרהסיא אם מחלל עבודה
ד( א ל א שהגאון רח״ע ז״ל פתח בזה פתח לד.תיר ואם מותר לעלות לדוכן
בזה״ל: וד.שיב לגיסו הגאב״ד מיוהנסבורג בזבחים ד׳ כ״ב ע״ב :ת״ר בן נכר יכול בן נכר
ע״ד שאלתו בנוגע לביטול נשיאות כפים לפי שהכהנום ממש תלמוד לומר ערל לב אם כן מר .ת״ל
על רוב מחללי שבת ,בצדק העיר כת״ר כי עי״ז יכול בן נכר שנתגכרו מעשיו לאביו שבשמים וכו׳.
לצאת קלקול כי ישכחו לגמרי שד.ם כהנים ]כלומר: וז״ל; בלקוטי הלכות בזבח תודד ,שכותב ויעוין
וישאו נשים הפסולות לכר.ונדו וגם יטמאו אח עצמם נסתפקתי אם אחד מהלל שבת בפרהסיא
לה ציץ אליעזר חי״ג סימן יד ש ו״ ת
שלזאת המכוון גם בם׳ תקון האדם שם אלא שקיצר למתים .הגה[ ויש לומר כי הם כתינוק שנשבה בין
במקום שהיה לו להאריך בכדי למנוע מכשול שלא הנכרים ,וכמו שצידד בזה בשו״ת בנין ציון להג׳
יחשבו שבאמת הגאון האדר״ת ז״ל התיר מדינא ,וכי ׳מוהר״י עטלינגער זצ״ל שאין ■מגעם יין נסך מטעם
התירו פרושים את הדבר. זה עכ״ל)אחיעזר קובץ אגרות ש״א דברי הלכה סי׳ ם׳(.
להזכיר שהגאב״ד דראגעלא בעצמו כן מזכיר זאת ו( ה( והנה מאד הייתי מתפלא איך יתכן הדבר שזקן
בתשובתו שם מדי הבעת דעתו לקולא ,את ונשוא פנים כהגאב״ד דראגאלא ז״ל )שהכרתיו
דברי הבנין ציון ,וגב מספר שעשה מעשה ופסק להעלותם כד הוינא טליא( יע Tששמע מהאדר״ת ז״ל ההיפוך
לדוכן מנימוק לבל יבטלו הקהל מ״ע זו כיעו״ש ,וזה ממה שפוסק במפי כתבו ,ואסתייעא מילתא ונזכרתי
במובן איננו נימוק משכנע כלל ,דכמוהם של כהנים מה שראיתי זה עידן עידנין כקו׳ סוכת שלום יצחק
כאלה לענין זה כאילו ליכא כהנים ,ובעלותם עוברים להרה״ג לעוויטאן שדן בזאת השאלה ,חפשתי בחיפוש
על איסור של אך לא יעלו כהני הבמות וגו׳ .וגם ^ ו ע מחופש ומצאתי את הקונטרס הזה ,ומה רחב לבי
על דברי הבנין ציון רבו גם החולקים עליו ,ואכמ״ל שמצאתי בו מה שלא עלה על דעתי,והוא דברי הגאב״ד
בזה. מראגאלא במקורן כפי מה שכתב והעיד בזה ,ונוכחתי
מעיקרא דדינא נלפענ״ד דבדרך כלל יש ולכן ז( לדעת שהוא לא תואם כלל כפי מה שהועתק בשמו
להורות לאסור להעלותם לדוכן ,ולהחמיר בזה בקצרה בם׳ תקון האדם הנ״ל ,ראשית הוא לא שמע
ביותר כפי שכותב האדר״ת ז״ל בקו׳ עובר אורח ,עד זאת מפיו של האדר״ת ז״ל בעצמו ,אלא כותב שאת
שיעשו תשובה ,׳ובפרט כשבאים בגבולנו ,בבתי כנסת השמועה שמע מפיו של הרב ר׳ שמואל ראפאפארט
החרדים לדבר ד׳ .ובמקום שיגרום למחלוקת ,כשהדיעות הגאבד״ק ספרינגפעלד־מאסס ,ושנית לא מספר משמו
בביהכ״נ מחולקות ,ולא כולם ישמעו לקול רבם ,יש כפי המשתמע מס׳ תקון האדם הנ״ז ,אלא כה מספר:
להתנהג כפי שהרב לעוויטאן מספר בקו׳ שם שהיה ״אשר כעשרים שנה מלפנים שאל שאלה כזאת את דודו
מתנהג ,והוא שהיה שותק לגמרי ,ואם עולים מעצמם הגאון ר׳ אלי׳ דוד ראבינאוויץ תאומים זצ״ל הגאב״ד
הכהנים המחללים ש״ק לא היה אומר שירדו .וצריך דעיה״ק ירושלים תובב״א .והשיב לו שבל יעלו
מיהת שעכ״פ יהא כהן אחד כשר מבלעדו שיעלה לדוכן — אח״כ כתב לו הרה״ג הנ״ל שאם לא יעלו
ג״כ לדוכן .ורק אם המדובר על מקום כזה ועל כהנים לדוכן אז עי״ז תצא תקלה לבניהם וישכח מהם ומזרעם
כאלה שיש חשש מבוסס שאם לא יעלו לדוכן בבואם כי כהנים המה ויטמאו ויקחו פסולות וגרושות —
לביהכנ״ס בימים נוראים וברגלים ,וכדומה ,ישכח מהם ואז מפני שלא תצא תקלה עי״ז הסכים לו הגאון
ומזרעם שהמה בכלל כהנים ,ויטמאו למתים ,וישאו הנ״ל לבל ידח ממנו נדח נדרש לנו לקרב אבל לא
לנשים פסולות וגדושות )דבר שע״ז עוד נזהרים כעת( לרחק בפרהסיא בשגם לענין דבר שבקדושה אבל זולת
אזי משום בל ידח ממנו גדח יש להתיר להעלותם הטעם זה הי׳ דעתו לאסור״ עכ״ל ,הרי לנו תמונה
לדוכן ולהסתמד על במה צדדי ההיתר שיש לצדד בזה שלימה מה שסיפר בזה הגאב״ד מראגאעלא ז״ל משמו של
אשר יש בהם כדי סמיכה בשעת הצורך ומקום דחק דודו האדר״ת ז״ל ,ראשית הוא לא שמע בעצמו מזה
רוחני כזה .ואין להאריך יותר• מפיו של האדר״ת כלל ,ומה ששמע הוא מפי השמועה
בשולי התשובה כפי שסיפר לו הרב ראפאפארט ,ושנית הסיפור הזה מפי
ע״ב; איבעיא להו יציאה מהו בזבוזים שם ד׳ כ׳ השמועה הוא הפור כמעט מכפי שמסופר בס׳ תקוו
שתועיל בק Tוש ידים ורגלים אס ת״ל לינה האדם הנ״ז ,והוא זה ,דמעיקרא דדינא סבור היה
לא פסלה דלא פריש אכל יציאה דפריש אסוחי אסח באמת הגאון האדר״ת ז״ל ,כפי שכותב בעצמו בקו׳
דעחיה ,או דלמא כיון שבידו לחזור לא מסח. עובר אורח ,והוא ,שאסור להעלותם לדוכן ,ורק כשהרב
בספר לקוטי הלכות ״בזבח תודה״ שכותב וראיתי ריאפאפארט חזר וכתב לו שיש לחוש לתקלות גדולות
לחקור איר יהא הדין היכי שידוע לו שלא שיצאו עי״ז שלא יתנו להעלותם לדוכן ,והוא ,שישכח
הסיח דעתו אי פוסל ,ומסיק דאפשר דבכל גוונא פסול מהם ומזרעם כי כהנים המה ויטמאו ויקחו פסולות
ביציאה משום לא פלוג. וגרושות ,אזי לקח )לפי עדותו( גם הוא זאת בחשבון,
לי להוכיח דבאמת כן הוא דבכל גוונא פסול ונראה )כפי שעשה גם הגאון אחיעזר ז״ל בתשו׳ הנ״ל[
ביציאה ,מהאיכציא השניה דבעי הגמ׳ להלן ומשום בל ידח ממנו נדח הסכים במקרה ההוא להתיר
גבי טומאה אם מועיל לקידוש ידים ורגלים ,דרצתה להם לעלות לדוכן ,ומתוך הסתייגות מפורשת וברורה
הג׳מ׳ שם לפשוט מפרה שהיה מקדש בכלי שרת בפנים, שאבל זולת זה אסור להעלותם לדוכן מעיקרא דדינא.
והא פרה דטמויי מטמינין ליה וכו׳ ש״מ לא פסלה בה ]וגם זה עוד לא ברור לאור חרדתו וחריפות דבריו
טומאה .ויעוין בס׳ צאן קדשים שמקשה דמאי פשיטותא בזה בקו׳ עובר אורח שם שלא לצדד שום היתר בזה[.
היא הא הרי גבי פרה הוה מטמאינן ליה בטומאה דרבנן ולא הזכיר אפי׳ להסתמר בזה על הגאון בעל בנין
שדרו אחיו הכהנים נוגעים בו כמו שכתבו התוס׳ בריש ציון ז״ל ,כפי שהזכיר האחיעזר הנ״ל ,וברור איפוא
ציץ אליעזר חי״ג סימן יד ש ו״ ת לו
וטעם ומשאירים טעמן הטוב לזמן זמנים ,מה׳ ישא יומא ,גם הרי היה יודע שאין בהן אחר ראוי לעבודת
ברכה להמשיך דרכו דרך הקדוש והטהור לעוד רבות פרה שהיו מפרישין אותו ז׳ ימים קודם שריפת הפרה,
בשנים מתוך בריאות תקינה ומחוך צלותא דשמעתתא ומ״ה לא ■מסח דעתיה .אבל אם היה נטמא בטומאה
להגדיל תורה ולהאדירה לקיומי ולעובדא ולמעשה. דאורייתא וכהן אחר יכול לעבוד עבודתו אכתי מיבעיא
ולמען חיבת הקודש העליתי על הכתב מה שנתעוררתי ליה דלמא אסוחיה מסח דעתיה .ונשאר בצ״ע.
תוך כדי־ עיוני בספרו ,מהם ■מרי שנוגע לדברי אבל אם נאמר כנ״ל דאם רק יקבע הדין דפוסל ביציאה
■ הספר ומהם בדרך אגב. תו כבר פוסל בכל גוונא משום לא פלוג ,יתיישב
באה״ד בזה״ל ״וא״כ בנידוננו ג׳ אות בסי' א' שפיר גם כאן קושית הצאן קדשים ,משום דה״נ אם נאמר
שהמדובר בשהיה קצרה של עשרה או ט״ו דטומאה מועלת לקידוש Tים ורגלים תו לא פלוג בין
רגעים בין שתיה לשתיה בודאי שאין בזה שיעור של טומאה לטומאה ,ובכל גוונא צריך למיפסל ,ולהכי רצתה
כדי שתתעכל השתיה הקודמת א״כ הברכה הראשונה הגמ׳ שפיר למיפשט מפרה ,משום דאי אמרינן דטומאה
שבירך בשתיה הראשונה בבקר פוטרת כל השתיות״ מועלת מכיון שבדרך כלל אסוחיה מיסח דעתיה ,תו
■וכו׳ .הנה מדברי הרדב״ז נראה שס״ל ששיעור עיכול אין אנו מביטים כבר בתר דעתיה בטומאה פרטית זאת,
בשתיה הוא פחות אפי׳ מתשע רגעים ,דברז־ב״ז שעל משום דאמרינן לא פלוג ,וא״כ מדמצינו גבי פרה שהיו
הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פי״ד ה״ט הקשה על הא מטמאין אותו אחר הקידוש ולא היתה הטומאה פוסלת
דפסק הרמב״ם שם דשיעור שתיית משקין אסורין הוא הקידוש ,א״כ מוכח מזה דאין טומאה בדרך כלל פוסלת
בכדי שתיית רביעית ,ודלא כהסוברים שגם במשקין בקידוש .והוצרכה הגמ׳ לדחות הראי׳ מטעמא אחרינא
השיעור בכדי אכילת פרם ,והקשה הרדב״ז בזה״ל אלא דשאני פרה הואיל דטבול יום לא פסיל בה•
דאכתי קשה דבפ׳ אמרו לו אמרינן ■כל המשקין מצטרפין הצאן קדשים מטומאה דרבנן בכלל לא קשה ]וקושית
לפסול את הגויה בכדי אכ״ם וכו׳ וכתב רבינו דין בלא״ה ,משום דמאי איכפת לן שהוא טומאה
זה בה׳ אבות הטומאה ,והנכון אצלי לקיים התוספתא דרבנן ,הא מכל מקום הרי אינו יכול לעבוד בטומאה
ודבריי רבינו שפוסק אותה ,דאכילת איסורין ושתייתן זו ,והוי איפוא הסחת הדעת .ובכלל דעת הרמב״ם דלא
בהנאת ־הגרון תליין ,והנאת הגרון במשקין עוברת מיד, כן ,אלא דשפיר היו מטמאין אותו בטומאה דאורייתא
ולפיכך בתוך כדי שתיית רביעית עדיין שתיה הראשו׳ בשרץ וכיוצא בו ,וכמבואר בדבריו בפ״א מה׳ פרה
הנאתה עומדת ,ואם שהה יותר מזה ■כבר עברה ההנאה אדומה הי״ד ע״ש .ואין להאריך[.
הראשונה ולפיכך אינה מצטרפת ,אבל לענין פיסול
הגויה אין הדבר תלוי בהנאת הגרון ,אלא בעיכול תליא סימן טו
מילתא ,הלכך בתוך כדי אכ״פ־ עדיין השתייה הראישונה א .כמה הוא שיעור עיכול לשתיה וביאור
עומדת ולפיכך מצטרפת עמה ,אבל יותר מ־שיעור זה דעת הרדב״ז בזה.
השתייה הראשונה הלכה לה ונבלעה במעיים ואינה ב .בדין אי צריכים ליטול ידים אתרי
מצטרפת עכ״ל ,הרי שפתי הרדב״ז ברור מללו ששיעור הנגיעה בנעל חליצה.
עיכול בשתייה הוא רק בכדי אכ״פ ולא יותר ,ושיעור ג .בכזית מצה בליל פסח אי זכות לאכול סגי
אכ״פ פלוגתא היא בין האחרונים והוא נע בין ארבע או צריך שיהא שלו ממש
לתשע מינוט ,ושיטת החת״ם בח״ו ליקוטי חת״ס סי׳
ט״ז ששיעור אכ״פ הוא תשע מינוט ,אבל יותר מזה בעזהשי״ח• נר ג׳ דחנוכה התשל״ו.
הזמן לית מאן דסובר כן ,לפ״ז נמצא דבנ״ד בעובדא שלמא רבא וברכתא טבא תיתי מן שמיא
שביוהכ״פ הי׳ שיעור עיכול ,דלהמג״א צריך לברד על על ראש מעכתר״ה ש״ב רב מכובדי גבור
כל שתייה ושתייה. חיל אשר באוכלסא דאורייתא נפיק ועייל,
אות י״א .יעו״ש ,הנה הכף החיים בסי׳ ד׳ אות ק״ח שם ה״ה הגאון הגדול נודע ומפורסם בשערי
מביא את התמיה הזאת על דברי המרש״ו ז״ל. ההלכה ,אוצר כל כלי חמדה כש״ת
אות ג׳ ,באה״ד בזה״ל :ושלישית והוא העיקר סימן ו' הרב אליעזר יהודה וולדינברג שליט״א
דשם שאני שנוגע בגופו בשעה שרחוץ דשטוף גאב״ד פעיה״ק ירושלים ת״ו ובעל ספרי שו״ת
הנהו ואין שם שום מלמולי זיעה ולכן מותר לנגוע שם ציץ אליעזר ועוד.
אע״פ שהוא ממקומות המכוסים וא״צ נטילה ע״כ ,ולהלן אחדשכתר״ה כמשפט.
באות ה׳ באה״ד ״ושמחתי לראות להכפי אהרן״ וכו׳• י ספרו דמר שו״ת ציץ אליעזר חלק י״ב וראיתי הגיעני
והנני להוסיף שכן כתב גם הגה״ק הרי״ח הטוב מבגח־ כי כמעשהו בספריו הקודמים כן הוא בספרו
ז״ ל בספרו חורה לשמה הנדמ״ח בסי׳ י״ג כיעו״ש. הדין ,כי מלא הוא בדבר ה׳ זו הלכה ברורה לעובדא
האמור שם בתודה לשמה שהנוגע ברגלים צריך ולפי ולמעשה ,וגס לרבות כי כמה וכמה תשובות ערבים הן
נטילה והוא משום הטומאה והרו״ר השורר על לאזן שומעת וטעם מתיקותן נרגש כמאכל טעים לחיך
לז ציץ אליעזר חי״ג סימן טו ש ו״ ת
סעי׳ ג׳ ברמ״א ,ועיין גם בש״מ ב״מ כ״ט ע״ב ד״ה הרגלים ,ובזכרוני שהכף החיום אומר בלשונו בריש סי׳
סד״א ניח״ל לאינש דליתעבד מצוד .בממוניד .יעו״ש. ד׳ שטומאת הרגלים היא טומאה עזה ,לפ״ז יש מקום ל חן
בנ״ד שבעל המצה גילד .דעתו שאינו מקפיד אולם ע״ד השארית יהודה האומר ״שעפ״י ח Tושו ניחא
על אכילתם דהא הזמינם לאכול מצד ,.לכן נמי מה דתמוה לכאורה מה שלא מצא בשום מקום
אמדינן דעתו של בע״ב שמקנד .את המצה בתורת מוזכר לגבי חליצה שצריכין הב״ד שבודקין רגל היבם
מתנה שיוכלו לקיים מצות ■מצוד .וכמו בטלית שאולה ובין אצבעותיו וכן הרב המלביש המנעל ליבם ליטול
בסי׳ י״ד דדעת השו״ע ששפיר מברך עליד .דאם לא ידיהם וגם לא ראה לרבנן קשישאי דהוי מזדהרי בהכי,
יועיל לשון שאלד .יד.י׳ במתנה עמ״ל. א״ו כיון דצורך תיקוני חליצה הוי א״צ נטילה״ ולפי הנ״ל
ואפילו לדעת היש״ש החולק על השו״ע והו״ד בט״ז, יש לדון דהא תינה בדברי החת״ס שהכהן מזכיר שם
■ התם היינו טעמא משום שבמצות ציצית אין הקדוש נגד שערות מגולות די״ל דהא שיטת המחבר
שואל מחויב בתמצוה קודם שמתלבש בבגד של ד׳ הוא דעצימת עינים שרי אפילו נגד ערוה ,ואפילו
כנפות ,וד.יא מצוה שאינד .חיובית ,משא״כ בנ״ד להאחרונים שאין סוברים כן בכ״ז נגד שער שהוא רק
שהאורחים וב״ב מחויבים ועומדיזם בחיוב אכילת מצה, דרבנן מהני עצימת עינים לכו״ע וכמש״כ המ״ב סי׳
שפיר מודה היש״ש דאמדינן דעת הבעה״ב שנותן ע״ה אות ה׳ משם החיי אדם ,וכמו״ב בתופס הערלה
במתנד .כדי לצאת יד״ח מצה. בשעת המילה ,אפילו לאלו הסוברים דנגד ערות קטן
ו כ מו כן אפילו לדעת הט״ז שם בסי׳ י״ד שסובר ג״כ אינו והי׳ מחניך קדוש אינו אלא לכתחילה עי׳
ג״כ כהיש״ש שאינו מברך על טלית שאולה מ״ב סי׳ ע״ה אות כ״א ,ולכן בזה וכיוב״ז אמרינן
ומטעמא אחרינא משום דאין לנו ראיד .ממוע״ק ,לענין שפיר דהיכא דלתיקוני מצוה אתי מותר לכתחילה,
קריעה ,שאדם נותן דברים שלו במתנר .אפילו ע״מ אבל מנין לגו בחליצה שהדיינים נוגעין ברגל היבם
להחזיר ,נלענ״ד דד.תם שאני דכיון שהבגד לענין קריעה שהיא טומאה עזה וכנ״ל מנין לנו שגם בזה סמכינן על
וכן הטלית לענין ציצית הם נשארים בעולם והם האי סברא זו שהוא צורך חליצה א״צ נטילה.
יוחזרו אח״כ לבעליהם ,לפיכך אמרינן שאין כוונת ל״ז בענין מצת מצוד .דבעינן לכם וכדאיתא בסי'
בעליהם ליתבם במחנה אפילו כשדיוא ע״מ להחזיר, בפסחים ל״ח ע״א ,ויש מקום עיון לגבי ב״ב
משא״כ בנ״ד שיש לד״אורחים או לב״ב היתר אכילה או אורחים המוזמנים אצל בעד.״ב ויש לד.ם היתר
בד.מצד .וסו״ס הרי יאכלו את המצר .ולא יד.יו בעולם אכילר .אצל בעה״ב ,מי נימא שבזר .כבר נחשב המצה
ולא יוחזרו לבעל המצה ,בזה שסיר מודד .הט״ז שאמדינן שלד.ם ,או דלמא שבעינן שהבעד.״ב יקנה להם בפירוש
דעתו של בעד.״ב שנותן את המצה בתורת מתנה את המצד .וד.יתר אכילה גרידא עדיין לא משוי את
על מנת שדמסובין יצאו יד״ח מצה. המצה שיהא נחשב ״לכם״ ,ומביא מד.אמרי בינה דזכות
מנאי ש״ב דושת״ר הרמה באד.״ר ראה״ע לאמל סגי ,ולענ״ד קשד .מסוגיה ד.גמ׳ בנדרים ל״ד ע״ב
ומברכו שיזכד .לזכות אותנו בעוד שורר. ככרי עליך ונתנה לו במתנר .זכו׳ לאפוקי דאי אזמניד.
של שו״ת צ״א עלה ,ופ Tש הר״ן בזה״ל כלומר לעולם אימא לך דאי
צבי פסח פראנק ש״ב יהיב ליה במתנה שריא ליה ,וכי קאמר ל .Tעליך
לאפוקי דאומנ .Tעלה תתסר ליד .דהד.יא שעתא נמי
תש ובה . ככרו הוא עכ״ל ,והמאירי שם כתב בזר.״ל ״שהמזומן
משל מדיר הוא בא לאכול ויכול לאסור״ עכ״ל ,חזינן
ב״ה• מוצש״ק אור ליום א׳ ג׳ טבת חשל״ו.
שאע״פ שד״זמינו ויש היתר אכילד .בכ״ז עדיין ככר
ירושלים עיד.״ק תובב״א
בעד.״ב הוא ,וא״א לצאת בזה יד״ח מצה ,והאמרי בינר.
לש״ב היקר הרב הגאון חו״ב ובעל סברא מציין לד.גמ׳ נדרים הנ״ז אבל עדיין אינו מיושב.
, צבי ישרד .מופלא ומופלג בתד״ש מוהר״ר ו ל ענ ד ״נ בזד .בד.קדם מד .שנפסק בשו״ע סי׳ י״ד
שליס״א בעמד.ח״ם היקר פסח פראנק סעיף ד׳ שמותר ליטול טלית חבירו שלא
״שעשועי צבי״. מדעתו ולברך עלקז ,וכתב הט״ז סק״ד וה׳ שהוא משום
דניח״ל לאיניש למיעבד מצוה כממונו ולכן כמן שהטלית
אחדשד.״ט באהבה וכבוד.
חוזר בעין לבעליו אין כאן קפידא מצד הבעלים
מכתבו בד.ערות והארות על ספרי החדש שז״ת יקרת וגם יש לגו אומדגא שמקנד .את הטלית במתנה ע״מ
צ״א חי״ב קראתי בתשומת לב ,ותשואות חן להחזיר ,וכמו בטלית שאולה ,אכן כל זה עולד .שפיר
לו על ״האמירה נעימד.״ אודותיו ,וד.נני להשיב לו על בטלית מפני שחוזר לבעליו בעין ,משא״כ ליקח מצה
הדברי־תורד״ מחבירו שלא מדעתו ב תר ועא שבזר .לא אמרינן
א( ע מ״ ש בספרי סי׳ א׳ אות ג׳ גם אליבא דשיטת ניח״ל למיעבד מצוד .בממונו ,כיון שאוכלו ואיבו מחזירו
המג״א בסי׳ קפ״ד סק״ט בלשון :״וא״כ בנידוננו לבעליו ,דש בזד .חסרון כים ,וכדאיתא בסי׳ תל״ז
ציץ אליעזר הי״ג סימן־טו שר״ ת לח
שיעור עיכול ממש הנאמר לגבי ברהמ״ז ■וברכות ,דבשם שהמדובר !בשהיה קצרה של עשרה או תמש עשרה
הכוונה לשיעור עיכול שד׳מאכל כלד .אז והולך לו ונהיה רגעים בין שתיה לשתיה בוראי שאין בזה שיעור של
רעב ,כלפני האכילד .הזאת ,אבל בכאן כוונת הרדב״ז כדי שתתעכל השתיה הקודמת א״כ ■הברכה הראשונה
לשיעור עיכול noשהמאכל או השתיה מתפזר מקיבוצו שבירך ■בשתיה הראשונה בבקר פוטרת כל השתיות
וד.ולך ונבלע באברים באופן שמה שבא שוב אל תוכו וכר״ ,מעיר כת״ר ובא ,ושדא נרגא בזה ממה שמצא
לאחר מיכן אין לו כבר חיבור אל מד .שקדם לו ,אבל ברדב״ז על רמב״ם בפי״ד מה׳ מאכלות אסורות ה״ט,
השביעה שפיר מיד.ת נרגשת עוד מזד .בגופו ,ובאופן דעל מה שפוסק שם רמב״ם דשיעור שתיית משקין
שאין להאמור כאן כל שייכות ״לשיעור עיכול״ האמור, אסורין הוא בכדי שתיית רביעית ,מקשה עליו מהא
בזה לגבי ברהמ״ז וברכות. דבפ׳ אמרו לו אמרינן כל המשקין מצטרפין לפסול את
תורה עניים במקום זד .ועשירים במקו״א ,ומצינו ודברי הגויה בכדי אכ״פ וכו׳ ,וכתב רבינו דין זה יבה׳ אבות
לו לד.רדב״ז בפ״י מה׳ תרומות ה״ג שמפורש הטומאה ,וכותב ליישב ,דאכילת איסורין ושתייתן
יוצא מדבריו סד.אמור ,דשם מתרץ הקושיא האמורר .על בהנאת הגרון תליין ,והנאת הגרון במשקין עוברת ׳מיד,
הרמב״ם בלשון זד : .והנכון אצלי לתרץ דברי רבנו דקשה ולפיכך בתוך כדי שתיית לרביעית עדיין שתיה הראשונה
מדידיה אדידיד .ממד .שפסק פ״ח מד.׳ אבות הטומאה, הנאתה עומדת ,ואם שהה יותר מזה כבר עברה ההנאה
דבשלמא כל איסורין שבתורד .טעם איסורן לפי שנהנה הראשונה ,ולפיכך אינה מצטרפת ,אבל לענין פיסול הגויה
הגרון ולפיכך אם שד.ר .יותר מכדי שתיית רביעית הרי לא אין הדבר תלוי בהנאת הגרון ,אלא בעיכול תליא מילתא,
נהנד .גרונו כשיעור רביעית יחד ולפיכך אין מצטרפין הלכך בתוך כדי אכ״פ עדיין השתיה הראשונה עומדת
ופטור ,אבל גבי פסול הגוד .אין הדבר תלוי בד.ניית ולפיכך מצטרפת עמה ,אבל יותר משיעור זה השתייה
הגרון אלא בד.תחבר המשקה בתוך גוף וכל ששהה הראשונה הלכה לה ונבלעה במעיים ‘ואינה מצטרפת
כשיעור אכילת פרס מתחבר המשקה ופוסל את הגויד,. עכ״ל ,הרי שפתי הרדב״ז ברור מללו ששיעור עיכול
אבל ביותר מזה השיעור ראשון ראשון מתחלק בגוף בשתיה הוא רק בכדי אכ״פ ולא יותר ,ושיעור אכ״פ
ומתבטל ואינו פוסל את הגויה עב״ל ,הרי שפתי הרדב״ז פלוגתא היא בין האחרונים והוא נע בין ארבע לתשע
ברור מללו שיסוד ומתכונת תירוצו ־וחילוקו בזה הוא, מינוט ,ושיטת החת״ס בח״ו לקוטי חת״ס סי׳ ט״ז
מפני שבכל האיסורין תלוי הדבר בהניית גרון וחיבור ששיעור אכ״פ הוא תשע מינוט ,אבל יותר מזה הזמן
רביעית יחד של הניית גרון בא רק אם הד.צטרפות לין לן מאן דסובר כן ,לפ״ז נמצא דבנ״ד בעובדא
באד .בתוך כדי שיעור של שתיית רביעית ,אבל בפסול שביוהכ״פ הי׳ שיעור עיכול ,דלהמג״א צריך לברך
גויה הדבר תלוי באם עוד מתחבר יחד שיעור המשקה על כל שתיה ושתיה עכ״ד .והיא לכאורה הערה נכונה,
כשהוא עוד בקיבוצו בתוך הגוף ולפני התחלקותו בגוף, וגם מעין תגלית.
וזה נהיה כשד.וא עוד בתוך כדי אכילת פרם ,דלאחר ב( א ב ל לאחר העיון נראה דזה אינו ,וברור הדבר
מיכן ראשון ראשון כבר מתחלק בגוף ומתבטל ,וראה דאין כוונת הרדב״ז לומר דזהו שיעור עיכול
זה שהרדב״ז לא הזכיר בכאן בכלל מר.ך לישנא של הפוטר מברכה אחרונה ,והמחייב ברכה חדשה ,והגע
״עיכול״ כלל. בעצמך ,הא דברי הרדב״ז מוסבים לבאר דברי הרמב״ם
ברור הדבר בלי שום צל של ספק שבא זיד. וא״כ בפ״ח מה׳ אבות הטומאה הי״א במ״ש לענין פסול גויה
ולימד על זה ,שגם בדבריו בה׳ מאכלות אסורות ששיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס ,ושם הא פוסק
ביוון לכזאת ,וזהו שמדגיש גם בד.׳ מאכ״א שם וכותב הרמב״ם אותו הדבר גם בנוגע לאוכלין ,דאם ,אכל
בלשון ״אבל יותר משיעור זד .השתיה הראשונד .הלכה מעט ושהה ואכל מעט אם יש מתחילה ועד סוף כדי
לה ונבלעד .במעיים״ והיינו ,דר״ל ,דתו אין כבר אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין ,ואם נאמר
התחברות מפני שד.קודם כבר התחלק בגוף )וכדבריו שהטעם בזה הוא מפני שיותר מזה כבר עבר שיעור
בה׳ תרומות( ,ומה שמכנד .זאת בלשון ״עיכול״ הוא עיכול ולכן אין מצטרפין ביותר מזה ,איך ניתן להאמר
מפני שזהו עיכול ראשוני דראשוני ,שמתעכל מקיבוצו בכזאת גם לגבי אכילה ,הא באכילה אין אף אחד שיסבור
ומתחלק ומתבלע במעיים ,אבל אין לו כל מגע אל בכזאת שביותר מכדי אכ״פ כבר עבר זמן עיכול ,ואפילו
כוונת העיכול הנאמר וד.נזכר לגבי ברד.מ״ז וברכות באכילה מועטת משערינן בזה עד כדי הילוך ד׳ מילין
ולשיעור הנאמר שם בזה .ולכן שייך זה שפיר בכאן שהוא ע״ב מינוט ,יעוין במג״א או״ח סי׳ קפ״ד סק״ט,
גם גבי מאכל כמו גבי מעזקה ,ושפיר כתב הרמב״ם ומ״ב סק״כ ע״ש ,וצריך להיות איפוא הדין שבאכילה
שם בה׳ אבות הטומאד .שיעור זה של אכ״פ גם לגבי תצטרף לפסול הגויה עד כדי שיעור זה ,ואיך פוסק
מאכל• הרמב״ם גם גבי אכילה שרק עד כדי שיעור אכילת פרס
שאין כל הוכחה מהד.יא דהרדב״ז בד.׳ מאכ״א באופן מצטרפין ואם לאו אין מצטרפיז?
לבנוגע לשיעור עיכול של נידוננו שד.וא על כן נראה ברור ,דלשון ״שיעור עיכול״ באשר
בנוגע להצרכת ברכה חדשד ,.ולא קרב זר .אל זה כלל. דנקיט ליד .הרדב״ז כאן בדבריו אין כוונתו לאותו
לט ציץ אליעזר חי״ג סימן טו שר״ ת
וכותב ממה שאין הפסק כא״פ ,כוונתו ברורה כנ״ז ומובן שאין ממילא כל מקום לחוש עפ״י הרדב״ז הנ״ז
מפגי שעל כך ר>ןא דנשאל ,ןעל כן סיכם וכתב דמכיון ולמהר לברך מיד ברכה אחרונד .אחרי שתיית מים
שהעובדא היא כנ״ז א״כ כפי שקדם לבאר בזה אין כדי שלא ליכנם לחשש ברכה לבטלה ,בהיות שאין
כל ספק בדבר שודאי מצטרפין ואין צריך ברכה בינתיים, לדברי הרדב״ז כל שייכות לשיעור עיכול מאמר
אבל הוא הדין שהיה פוסק כן גם אילו היה הפסק של לגבי ברהמ״ז וברכות וכנ״ז ,ושפיר מסתבר לומר
יותר מבדי אכ״פ בהיות ואין היסח הדעת ,ומה גם כדברי בספרי שם ,דבשהיה קצרה של עשרה או חמש
אילו לא היה עדנה כדי שיעור עיכול ,כי לא קבע עשרה רגעים בין שתיה לשתיה בודאי שאין בזה עוד
בדבריו כל מסמרים בדבר ששיעור העיכול בשתיה שיעור של פדי שחתעכל השתיה הקודמת ,ושפיר
למעשה הוא בכדי אכ״פ ,ופשוט. פוטרת נכה״ג השתיה הראשוגה אפילו אליבא דהמג״א.
ה( והשיעור הברור של כדי עיכול בשתיה לא מצינו ג( אמנם בשו״ת גגת וורדים חאו״ח כלל ג׳ סי׳ כ׳
והשיעור הפוסקים בדברי ־בזה באמת )שהזכרתיו בספרי שם בהמשך דברי( כותב
הכללי הוא באם נשתהא עד שצמא ,בדומה למה דאיתא ״דבשתיה נראה דבציר שיעורה מאכילה ובמעט זמן
בטור ושו״ע סי׳ קפ״ד ,וכן כותב בשו״ת חוקי חיים הולכת ־ הנאתה״ ,אבל לא נראה ולא מסתבר שתהלך
)שהבאתי ממנו בספרי שם( סי׳ א׳ ע״ש .וכ״כ בכה״ח המאה מיהת בזמן מועט כזה של חמש עשרה רגע,
סי׳ קפ״ד ס״ק ל״ו בשם ס׳ פדה את אברהם ,אלא דלעיל ואפילו היכא שהשתיה מועטת ,ויעוין במ״ב בסי׳
מיניה שם בס״ק כ״ט משמע שהשיעור הוא עכ״פ קפ״ד בביאור הלכה ד״ה אם אינו יודע ,מה שמבאר שפיר
עד חצי שעה ,דמדמה זאת לברכת אשר יצר שהעלה דגם באכילה מועטת דיאו!מד בזה הוא עד שיתעכל
דעד חצי שעה יכול לברך ומשם המצ״מ שם כותב וכן במעיו מה שאכל ויחזור להיות רעב כבתחילה ע״ש
כתוב בס׳ זכור לאברהם אות ב׳ ואות מ׳ .דבשותה מים וה״ה איפוא גם בשתיה מועטת האומד הוא עד שתחעכל
משעה אחד או קצת פחות דעא הפסק ע״ש ,ומשמע במעיו ויחזור להיות צמא כבתחילד .,וזה לא יכול
הא בפחות מזה לא הוי הפסק .ומזה שעכ״פ ברבע שעה להיות בזמן מועט כנז׳.
בודאי ובודאי לא הוי עוד שיעור עיכול בשתיה, ד( ל א אכחד תחת לשוני מה שמצאתי אבל אני כעת
וכדברינו בספרנו שם. בספר שו״ת ריב״ם שנייטוך סי׳ י״ז ,דנשאל
דברי בספרי שם בסי׳ ו׳ אות ה׳ שכתבתי ליישב על ו) שם אם מותר לברך על משקים בבקר קודם לימודו
על זה שלא מדקדקים הדיינים להצריך נטילת ולסמוך על הברכה כל חצי היום עד עמדו מלימודו,
ידים גבי חליצה שנוגעים ברגל ובמנעל ,והבאתי דברים היינו לשתות ת ™ מאותו המשקה המוצג אצלו על
בזה גם בשם ספר שארית יהודה ,כותב ■כת״ר להעיר, סמך ברבה ראשונה שהקדים לה .והעלה בזה בסוף
די״ל דבנגיעה ברגלים ״ותר חמור מקריאה נגד שער דבריו בזה״ל :ובכאן זה דאמרת לשתות תמיד מעט
מגולה ,ומתופם בערלה בשעת המילה )שמובא בדברי פ׳ מכשיעור כשאין הפסק ביניהם ממש כאכילת פרם
שם( ,מפגי דהצרכת הנטילה בנגיעה ברגלים הוא מעזום ובסוף שתיי׳ כשיעור לברך ב״א ודאי דמצטרפין ואין
הטומאה והרו״ר השורר על הרגלים וכמו״ש בם׳ תורה צריך ברכה ראשונה בינתיים וליכא חששא עכ״ל הרי
לשמה סי׳ י״ג וטומאת הרגלים היא טומאה עזה וכמו״ש דהריב״ם שניטוך תלה הדבר במה שאין הפסק ביניהם
הכה׳׳ח ריש סי׳ ד׳ ,וא״כ מנין לנו שגם בכה״ג סמכינן כאכילת פרם ויוצא מזה סמיכה לדברי כת״ר.
על האי סברא דמכיון שהוא צורך חליצה א״צ נטילה, א ב ל באמת אין בזה כדי סמיכה כלל ,וזה שהריב״ם
ע״ כ. שנייטוך נקט כן הוא רק מפני דעובדא דהוה הכי
הנ ה בספרים רוח חיים ועזדי חמד שאני מציין בספרי הוה ,דעל בכזאת נשאל .כי הרואה יראה בכל דברי
שם כבר כתבו להעיר ולהשיב בכזאת ע״ד הס׳ תשובתו שם דלמעשה ס״ל בכליל להריב״ם שגייטוך
כפי אהרן שלא מצריד נט״י בחליצה ,בטענה דאף אם שעל ברכה שלפניו לא שייר כלל לתלות הדבר בעיכול
הרגל רחוץ וקני זוהמה דבקה בו ,ורוח טומאה וכו׳, אלא תלוי בהיסח הדעת■ וכלשונו שם :״משא״כ בברכד,
ושכן כתבו עוד קצת מקובלים יעו״ש. דלפניו דקאי על העתיד שעודנו בעולם ומה לנו
א ב ל ראיתי בזה גם ראיה שניה ,והוא בספר כפי לעיכול דהעבר והדבר תלי׳ רק בהיסח הדעת ושינוי
אהרן ח״ב חאה״ע סי׳ ח׳ שאני מציין בספרי שם, מקום״ ,ואפילו אליבא דהמג״א כותב לבאר ״דלא קאמר
והגאון הזה שהיה ג״כ מקובל גדול )מראשי מקובלים רק כששהה בנתיים ולא שתה כלום באורך הזמן ההוא,
בזמנו בבית קל שבעיר העתיקה( מבטל במחי T אבל כששתה בנתיים ודאי ל״צ״ ,ותו חוזר לכתוב
טענתם זאת זמאריד לבאר ולהוכיח הן מתורת הנגלה ולכפול ולבאר ,דהרמ״א לא קא׳ רק בדאיכא חשש
והן מתורוו הנסתר דלא מפני זה ששורה ^׳ Tעל דהיסח הדעת ובו׳ יעו״ש ,הרי שהריב״ם שנייטוך לא
הרגלים נחייב שהנוגע ברגלים צריך רחיצה וכו׳ ,אלא החשיב בזה כלל אפילו אי איכא שיעור עיכול ושביאר
העיקר מה שצריך נט״י לנוגע ברגלים וכן במנעלים שאפי׳ להמג״א הדבר תלוי אבל בעיקר אם היה גם
זעא משום זיעה יעו״ש באריכות דבריו בזה■ והשד״ח היסח הדעו Jוא״ב איפוא דעת לנבון נקל דזה שמסיים
ציץ אליעזר חי״ג סימן טו שר״ ת מ
דעתו של בעה״ב שמקנה את המצה בתורת מתנה, בעצמו במערכת חליצה שם להלן בדבריו )בסי׳ ד'
בד,יות ומ״מ לא נתן הבעה״ב לו את המצה רק אדעתא אות כ״ו( חוזר לציין למה שחזר וכתב להשיב בזה
לאכלה אבל לא ליתנה או למוכרה לאחר יעו״ש באריכות על השגותיהם הכפי אהרן בח״ב הנ״ז ע״ש.
דבריו. ימימה, מימים ז( ל מ ע ש ה הנהוג בפעיה״ק ת״ו
נו״נ בדבריו בעפ״י דברי הט״ז בסי׳ י״ד סק״ד וכת״ר שהדיינים בכלל לא נוגעום לא ברגל היבם
וכו׳ .ושי״ל שבנ״ד יודה גם הט״ז שאמדינן ולא בנעל המולבש עליו ,והשמש הוא שעושה עבודה
דעתו של בעה״ב שנותן את המצה בתורת מתנה מכיון זאת ,ואני נוהג להזהיר את היבם שיתן לשמש בלבד
שסו״ס יאכלו המצה ולא יוחזרו לו .ובזה אוסיף לכתוב להסיר לו הנעל שלו וכן הגלב ולקפל לו שולי מכנם־
סייעתא לדבריו מדברי חט״ז בעצמו בה׳ פסח סי׳ הרגל ,ולהלביש לו מנעל החליצה ,בהטעימי לו כי הוא
תנ״ד סק״ד ,שכותב בגדולה מהאמור אפילו לגבי צריך לומר פסוק ,ועוסק במצוה ,באופן שאצלנו אין
שאלה ,דמקשד .שם מכיון דגבי מצה כתיב ב׳ פעמים הבעי׳ הזאת של נגיעה ברגל ובמנעל ,לא לבי״ד המקרה
עריסותיכם א״כ צריך להתמעט גם שאול ,ואית לן למימר את הפסוקים ליבם וליבמה ,וגם לא ליבם .והבעי' היא
דכי היכי דמצה גזולה פסולה ה״נ מצה שאולה דהא רק לאשה שחולצת הגעל ונוגעת ברגל היבם ולאחר מיכן
גבי אתרוג כי הדדי נינהו ,וכותב לתרץ ולחלק ,דשאני יורקת ומקרים לה הפסוק של ככה יעשה וגו׳ .והיא
גבי אתמג דהדר בעיני׳ ע״כ אפי׳ כ״ז שהוא בידו בנגיעתה ^כנ״ז הא זהו מעצם עצמיותה של המצוה,
,mאבל מי מיקרי אינו שלו דהוא שאול בעלמא ושפיר אפשר להתיר גם בלי שתעשד ,הפסקת ביניים
ששואל מצה מחבירו נתכוין לאוכלה ודמים הוא שחייב ליטול ידיה לפני קריאת הפסוק ,כמבואר בספר כפי
לו בעדו או מצה אחרת וכו׳ עיי״ש .הרי שהט״ז בעצמו אהרן ובספרי שם.
חילק בכגון דא ,ואפי׳ כשלוקח בתורת שאלה .וסייעתא ח( ו או דו ת מה ששואל ע״ד האמרי,בינה שמובא בספרי
לדבריו. שם בסי' ל״ז אות ג׳ שכותב לבאר דגבי
והנני בכבוד רב ובהוקרה מצה בליל פסח ,זכות לאכול סגי ,וכותב שקשה עליו
אליעזר יהודא וולדינברג מסוגית ד.גמ׳ בנדרים ד׳ ל״ד ע״ב ופי׳ הר״ן והמאירי
נ .ב. שיוצא דבאזמניה בההיא שעתא נמי ככרו של בעד,״ב
ומסכים עמו הכ״מ הר״י קורקוס בפ״ו ■מד.׳ בכורים ה״ד, הוא ,והגם שהאמרי בינה בעצמו מציין להסוגיא ,אבל
שם ,סוברים מפורש דלא בעינן במצה דין ממון ■ אינו מיושב ,ע״כ.
אלא היתר אכילד .בלחוד ,ובכך מיישבים דעת הרמב״ם ידעתי מדוע שאינו מיושב ,דנהי שהוא עדיין ולא
בפ״ו מחו״מ שפוסק דשצאין בשל מע״ש בירוש:לים ככרו של בעה״ב ,ומזה הא הוא דהוכיח האמרי
עיי״ש■ ולפלא על הגאונים שפ״א אמ״ב וידדי״מ שלא בינה שם דלא בעינן במצה לכם ,אבל הא אין חולק
זכרו ולא הביאו מזה. דזכות לאכול מהככר ישנו מיהת להאורח ,וא״כ הא
אמנם בספר שו״ת גחלת בנימין סו״ם צ״ג, ראיתי זד^ דמוכיח ,וזהו דסובר ,האמרי בינה שם דזכות כזה
שמעיר ובא ,דיש לחלק ולומר דדוקא במע״ש רק לאכול ג״כ סגי גבי מצה ]ונוסף לזה הא מוסיף
שלו מד.ני טעמא דד.יתר אכילר .שנחשוב המצד .כשלו עוד האמרי בינה שם ,לכתוב ולהסביר דגם כיון שבא
וחשבינן כאילו לא נפק מרשותו ,אבל בדבר שלא היד, לתוך פיו קונה ממילא וכו׳[.
שלו מעולם י״ל דלא מהני ה״ט דהיתר אכילה כשלו ו מ ה שכן יש לשאול על האמרי בינה הוא על לאידך
ממש עיי״ש .אבל אין זר ,במשמעות דברי הר״י קורקום גיסא מדו.ע שלא הזכיר ,שאבל רש״י בנדרים שם
כיעו״ש .ויעוין מד ,שמאר Tלכתוב ולבאר בזה גם ]או ; הפי׳ המיוחס לרש״י[ מפרש הסוגי׳ להיפר מהר״ן,
בשו״ת בית הלוי ח״א סי׳ כ״ד ,עיי״ש .ויש לד,אריך. ושכיון דאזמניה עליה קנה האורח חלקו ,ושאליבא
דידיה אין איפוא ראי׳ מההיא דנדרים דזכות לאכול
סימן טז בלבד סגי.
ט( ו ה ה ס ב ר שכותב כת״ר מדיס־ה לומר בזה ]שהוא
מי שטעה בברהמ״ז ודילג ברכת הארץ ונזכר זה מה שכותב בספרו שעשועי צבי סי׳ ב׳[
אחר שגמר ברכת בונה ירושלים איד עליו הוא הסבר נאה ומתקבל.
להתנהג ,וברכות חתנים אם יש להם סדר ו ב ע צ ם רמז בקצרה למעין זה גם השפת אמת בסוכה
שהבאתי בספרי שם במ״ש ״דאפשר דהעולם
ב״ה .שלד,י ניסן תשל״ו.
סומכים ע״ד הרא״ש שהתיר לקדש בטבעת שאולה,
ע״ד מי שטעה בברכת המזון ודילג ברכת הארץ וכשגמר דאדעתא דהכי יהיב ליה שיוכל לצאת בו״• וגם היד
ברכת בונה ירושלתם נזכר מהדילוג ,אם יכול לומר המלך בפ״ו ממצה שאני מציין בספרי שם הרגיש בדבריו
כעת ברכת הארץ וא״צ לחזור ולומר גם ברכת בונה ג״כ בעיקרה של זאת הסברא ,אלא שטוען בדבריו דאס
ירושלים ,או שכן צריך כדי שיהא על הסדר שתקנו, בעינן לכם ודין ממון בדבר ,לא סגי בזה לבד דאמדינן
מא ציץ אליעזר חי״ג סימן ט״ז ש ו״ ת
קרה״ת סי׳ רי״ט שכך הורה גם בנו הגאון בעל מנח״א או דילמא שצריך בכלל לחזור לראש כדין טעה בג׳
נדחה לה ,דאפשר לשנויי דלא תני אלא הנהו דמוכח ראשונות או אחרונות של שמ״ע.
מקראי עיכוב סדרן ונוסח לשונם נמי הוא מן התורה זה לא נזכר בשו״ע ונו״ב ,אבל על מדוכת דבר א(
והכתובים וכר ,אי נמי מצינן למימר דתנא ושייר דהא זאת השאלה ישב הגאון בעל ערוך השלחן
כתב בם׳ כריתות דבמקום דליכא מנין תנא ושייר כסי׳ קפ״ח סעי׳ ט׳ ,וכותב וז״ל; ובעיקר ברכת המזון
אפי׳ חדא וכו׳ עיי״ש. אם הקדים ברכה המאוחרת כגון שהקדים ברכת הארץ
מדמצינו שכבר קדם להערוה״ש בזה הבירור וא״כ לברכת הזן או בונה ירושלים קודם ברכת הארץ יש
המהר״ש אבוהב ז״ל ועמד גם על ראית הערוה״ש להסתפק אם יצא אם לא יצא ,ונ״ל דיצא ,וראיה דברפ״ב
ודחד ,אותה ,והוכיח בהרבה ראיות היפוכו של דבר דלא דמגילה תנן הקורא למפרע לא יצא ותניא בברייתא
יצא ,והערוה״ש לא ראה מכל זאת ,וגם לא ראה דברי וכן בהלל ובק״ש ובתפלה ע״ש ,ומדלא חשיב גם
הרוקח בזה ,א״כ יש להחיל ע״ז הדין הנפסק ברמ״א נרהמ״ז ש״מ דכסדרן לא מעכב בברהמ״ז ,ועוד ראיה
בחו״מ סי׳ כ״ה סעי׳ ב׳ שעל כגון דא יש לפסוק דהא בברכות מ״ח :ילפינן סדר ברהמ״ז מקרא וברכת
כהקודמים ,משום דאפשר דאי הוי שמיע להו מד ,שאמרו זו ברכת הזן את ה׳ אלקיך זו ברכת ■הזימון ,והרי זימון
בזה הקודמים הוו הדרי בהו ,ועוד זאת ,אין בכחו של קודם לזן ,אלא ודאי דאין הסדר מעכב ולכן הקדים
הבעל ערוה״ש לחלוק מד״ע על ראשון כבעל הרוקח, זן לזימון אע״ג דזימון ודאי קדים להורות שאין הסדר
וגם לא על המד״י״ש אבוהב שקדם לו בהרבה ,בלי מעכב כנלע״ד עכ״ל•
שיד,א לו סיוע מגדולים אחרים שכמותם ובפרט שגם מדלא נזכר מזה לכאורה במקו״א ,והערוה״ש וא״ב
ראיותיו אין בהם כדי סמיכה) .יעוין לקמן מ״ש גם הכריע בזה מדעתו ,ועפ״י הראיות שמביא ,שאין הסדר
אודות ראיתו השניה(. מעכב ,י׳ש לפסוק בכזאת והיינו שיאמר הברכה ששכח
עו ד לרבות גם זאת ,דהנה ממש כמדובר ברמ״א בחו״מ במקום שנזכר וא״צ לחזור גם על הברכה המאוחרת
שם ב״אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה שאמרה לפני כן.
זכרונו על ספר״ מצאתי שהוא זה גם בנידוננו ,דהנה לאחר העיון והחיפוש נראה דלא כן ,דיעוין אבל ב(
נדפס כעת ספר יקר נקרא בשם ״זור,ר ההגדה״ על בספר הרוקח סי׳ של״ז שכתוב בזה״ל :סדר
הגש״פ ,מהרה״ג המופלג בנוב״מ מוה״ר שלמה אליעזר ברכת המזון ,ראשונה מברך הזן ,שניה על הארץ,
מרגליות שליט״א ,ובדף האחרון של הספר הדפים תשו׳ שלישית בונה ירושלים ,רביעיית הטוב והמטיב שלא
מכתי״ק של הגאון מהר״י אלגזי ז״ל ,ודן שם ממש יברך למפרע הברכות כי אם על הסדר עכ״ל .הרי
על זאת השאלה ,דאחד מהמברכים שהיה מברך ברכת לנו בהדיא דהרוקח פסק שלא יברך למפרע הברכות,
המזון בינו לבין עצמו דילג ברכת.על הארץ ובירך ברכת ונראה בהבנת דבריו ,דכדי שלא נטעה לחשוב שכוונתו
בונה ירושלים ,ותיכף הרגיש מהדילוג ,ונסתפק אם רק על לכתחילה ובדיעבד לא מעכב ,לכן כפל הרוקח
יברך ברכת על הארץ שם אחר בונה ירושלים ,ובדברי ולהוסיף ולכתוב מילים ״כי אם על הסדר״ ,והיינו
בירורו מתקיף הר״י אלגזי ז״ל את האחד מהמסובין כדי לאשמיענו שמעכב אפילו בדיעבד ,דאל״כ כפילות
שהורה לו לאומרה שם ,וס״ל דסדרן מעכב מפני שיש זו למה ? וגם בכלל למה לו להרוקח לכתוב הך ״שלא
להם סדר לפי הזמנים זה אחר זה ,משד ,ברכת הזן, יברך למפרע״ הרי נדע זאת מעצם הסדר הזה שכתוב
יהושע ברכת הארץ ,ודוד ושלמדי בונה ירושלים .ועוד בגמ׳ ופירטן לפני כן בדבריו ,אלא ודאי כוונת הרוקח
כותב להוכיח מדברי הרא״ש בפ׳ ג׳ שאכלו ]שמשם להשמיענו בדבריו שגם בברהמ״ז ישנו הדין של שלא
מוכיח גם המהר״ש אבוהב בדבריו שם[ דצריך לחזור יברך למפרע ״כי אם על הסדר״ דייקא ,ומעכב זה
לראש עיי״ש ]ויעוין בשו״ת מעזכנות יעקב חאו״ח סי׳ אפילו בדיעבד ,ודלא כהערוה״ש.
צ״ה מ״ש לדון בדברי הרא״ש )וכן בדברי הרמב״ם( זאת ,מצינו שנשאל על כך מפורש המהר״ש ועוד
בזה יעו״ש ,אבל כמובן שמשום דיונו על דבריהם לא אבוהב ז״ל בשו״ת דבר שמואל סי׳ קמ״ז,
נדחים דבריהם מהלכה[ .ומתחזקים איפא הדברים לומר והוא ; בדין ברכת המזרן אם סדר שלש ברכות ראשונות
שהוראת הערוה״ש בזה נדחית מהלכה. מעכב ואם אמרן למפרע יצא ידי חובתו בדיעבד .ובדברי
ב( ..ו ה ר אי ה השניה שמביא הערוך השלחן לדבריו דלא תשובתו ,מראש עלתה בדעתו לפסוק עה״ד שפסק
מעכב מההיא דברכות ד׳ מ״ח; הנה , הערוה״ש ,דאם בדיעבד אמרן למפרע יצא ,ומביא גם
מלבד דקלועוה היא כשלעצמה ,יעוין עוד בהגהות הגר״א הראי׳ של העיוה״ש מההיא דרפ״ב מגילה דלא תני לה
ז״ל על הגמ׳ שם שכותב באמת לתקן הגירסא בגמ׳ בהדי נינהו דלמפרע לא יצא ,ומוסיף עוד אמרים
שצ״ל :וברכת זו ברכות המזון את ה׳ אלקיך ברכת בביסוס דבר זה כיעו״ש ,אבל לאחר מיכן משוי המהר״ש
הזן .באופן שזהו באמת על הסדר. אבוהב ז״ל הדרנא בנפשיה ,ומאר Tלהוכיח דגם
המהר״ש אבוהב בסוף דברי תשובתו שם כותב והנה ד( בברהמ״ז מעכב הסדר אפילו ׳בדיעבד ,ולא עוד אלא
להסתפק גם בברכות חתנים וכדומה ,היכא דדין ג׳ ראשונות ואחרונות של שמ״ע לזה ובטעה
ציץ אליעזר חי״ג סימן יז ש ו״ ת מב
מצוה לא ,וא״כ במש־ה נמי הרי הרבה ריוח והצלה למקום דשייך בהו משום ברכה הסמוכה לחברתה ,אם סדרן
והיה יכול לגאול את ישראל מבלי שיצטרך משה לשוב מעכב ,ונשאר בספק ,ע״ש ,אלא דלזה מציגו בבאה״ט
למצרים ,ותמוה בעיני תירוץ זה ממה דאיתא במדרש באה״ע סי׳ ס״ב סק״א שמביא בשם תשו׳ הרמב״ם שפסק
רבה שמות פרשה ג׳ אות ג׳ :ועתה ואשלחך אל פרעה. דברכת חתנים אין להם סרר ומי שחסר א׳ מהנה מברך
א״ר אלעזר לכה וודאית ,לומר אם אין אתה גואלם אין אותה כש־זוכר !וכך פסקתי עפ־״ז במעשה שהיה[.
אחר גואלם .הרי בהדיא שהקב״ה הודיע למשה שכך נגזר ועיינתי בגוף דברי תשובת הרמב״ם בזה ]הוצאת מקיצי
מלפניו ית׳ שגאולת ישראל ממצרים תהא בדייקא רק נרדמים[ סי׳ רפ״ח וראיתי שמסביר זאת
ע״י משה ״ואם אין הוא גואלם אין אחר גואלם״ ,ואיך הרמב״ם שלכן אין להן סדר ,מפני :״שכל אהד מהן על
כותב הש׳׳ך שהיה יכול לגאול את ישראל מבלי שיצטרך ענין בפני עצמו״ ע״ש ,והשבתי מראש להביא עפי״ז
משה ליבוב למצרים ? ולפי המדרש לא היה הרבה ריוח ומזה קצת ׳סייעתא להערוה״ש ,דהא גם בברהמ״ז כל
והצלה למקום כי אם באמצעות משה ,כי כך עלתה לפניו אהד מהן על ענין בפני עצמו.
יתברך .וצ״ע ,אם לא שנאמר שמכיון שזה רק מדרש חוזרני ב־ מכה הראיות והטענות האהרות שישנן אך
ולא נמצא מזה בתלמודים אין להקשות מזה .ועוד לגבי ברהמ״ז לומר לפיהן שכולן נהשבות כאהת
שכוונת הש״ך שהקב״ה היה יכול לסדר הגאולה ע״י וסדרן וסדר זמני תיקונן מעכב כדמבואר בדבריהם הנ״ל
משה' מבלי שיצטרך לשוב מצרימה ,ודוחק.. ' של המהר״ש אבוהב והמהד״י אלגזי ז״ל ,ויעו״ש במהר״י
אלגזי מ״ש עוד בסוף דבריו להלק ,דבשבחים אין קפידא
כותב הש״ך שם לתרץ ,דיש .לומר דהתם רצון ערד
אם הקדים או איהר דהכל שבהו ית' אש־ר פעל ועשה,
הקב״ה היה שלא ילך למצרים עד שיתיר הנדר
משא״ב בברכת הניזון שנהקנו ברכותיו על סדר ש־נתקנו
א״כ כל שלא התיר אינו מצוד .ע״ש׳ ,וגם על תירוץ זה
•כל אהת לפי הזמן ע״ש ,וחילוק זה שייך לחלק גם בין
יש לעיין ,דעדיין לא פלטינן עי״ כ מעצם הקושיא,
ההיא דברכת חתנים לבין ברהמ״ז.
משום דאכתי נילף מזד .לכל מקום שלא מתירין שלא
ה( בהיות לפנינו כל האמור אוסיף למה שמצאתי גם
בפני חבירו אפילו לדבר מצוד .מכיון שהזינן שכך היה
להגרש״ק ז״ל בספרו ש־ו״ת ובהרת בחיים
רצון הקב׳׳ ה שאפילו ששולהו לצורך מצוה מ״מ לא
סי׳ נ״ב שבאמצע דבריו נגע ג״כ בספק זה בקצרה באם
ילך עד שיתיר הנדר בפני יתרו ,ויעוין בדומה לזה
הקדים ברכת הארץ ובונה ירושלים לברכת הזן אם יוצא
בשו״ת התם סופר חיו״ד סי׳ שט״ז שכותב לתרץ קושי׳
או לא ,והעלה דמלשון הרמב״ן שהביא המג״א בס־' קצ״ד
הגאון ר׳ דוד דייטש ז״ל שר.קשה דלמאי דאמרינן
סק״ג וכן נ־ני״ש המג״א בסי׳ קפ ׳וז סק״ח בשם הרא״ש
פ־אד״מ דלר״א ציצית אין דוחין שבת הואיל ובידו
משמע דס״ל דאף סדרן מעכב ,ולכן חזר ב־ נזמה שר״ל
להפקירן א״כ אמאי פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר
לפני כן די״ל דיצא עיי״ש־.
נכסיו ולא יהי׳ לו לפימ״ש תום׳ ריש פסחים מי שאין
כותב זה רק לסניף כי הגרש־״ק ז״ל לא קבע ואני
לו קרקע פטור מפסח ,ומתרץ ,דאין בו ריח קושי',
מסמרות בזה ומסיים וכותב .בלשון :״ואין פנאי
התורה אמרה פסח ידחה שבת וד.וא מקשר .קושיא
לברר דין זה.לאמיתו כעת״ יעו״ש.
לאלקינו ,אך כותב דד.קושיא להיפוך ,נילף ציצית
כל האמור נלפענ״ד לפסוק בזה דלא כהערוה״ש לאור ו(
ומזוזה מפסח דאעפ״י דיכול להפקירו אפ״ד .דוחה שבת
אלא לפסוק דצריך לחזור לראש ולברך ברהמ״ז
יעו״ש מ״ש לתרץ ולחלק בין פסח לציצית עיי״ש.
כסדרן כדיוצא לן מהרוקח וכדבריהם ש־ל המר״־נז אבוהב
וה״נ לפי תירוצו זה של הש״ך עדיין הקושיא במקומה
והר״י אלגזי ז״ל .וכדכתב גם הגרש״ק ז״ל שנראה כן
עומדת ,דמ״מ נילף ממד .שציור .הקב״ה למשר ,שאעפ״י
. מהרמב״ן והרא״ש ז״ל .ואין להאריך יותר.
שהוא לצורך מצוה דאפ״ה ילך בפניו של יתרו להתיר
נדרו ,דד.״ד .גם בעלמא צריך בפני חבירו אפי' כשהוא
. בשולי התשובה
לצורך מצוד .וכנ״ז.
״ד דכוונת ה־מ״ך בתירוצו זה הוא ,דרצון ואולי עו מ ד אני כעת בדברי ה־מ״ך ביו״ד סי׳ רכ״ח ס״ק נ״ד.
הקכ״ה היד .שלא יחול עדיין חלות ציויו אל דמביא מה שמקשים על דברי התום׳ בנדרים ד׳
המצור .הזאת .למשה .ללכת לגאול .את יש־ראל כל עוד ס״ה ע״א מובא ברמ״א שם דס״ל דלצורך מצוה מתירין
שלא ילך למדין להתיר נדרו בפני יתרו ,באופן שלא נדר שנשבע על דעת חבירו אפילו בלא דעת חבירו,
היה עדיין על משה חלות של צו לעשיית זאת המצוה דא״כ למה אמר הקב״ה למשה שיתיר נדרו בפני ■יתרו
לגאול את ישראל ממצרים ,ולכן היר .צריך שפיר להתיר הרי אין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות
את נדרו בפגי יתרו כמו למי שרוצה להתיר שלא לצורך הש״י ולמה הוצרך לשאול רשות מיתרו ולא הותר שלא
מצוד ,.דחלות הצו היד .רק לאחר שיתיר את נדרו ,דכך ברצונו .וכותב הש״ך לתרץ עפי״ד המהרי״ק דלא חשיב
היר .רצון הקב״ה ,ולכן שפיר אי אפשר למילף מזר. דבר מצוה אלא היכא שא״א למצוה לעשות אותה אם
לבעלמא להיכא שכבר יש עליו חלות של עשיית מצוד.. לא בהתרת השבועה ,אבל כל שאפשר לקיים בלא ביטול
מג ציץ אליעזר חי״ג סימן ט״ז שו
הנס ממש( ,אבל עיקר טעם העמידד .מבאר שם שהוא סימן יז
משום כבוד הציבור ,ולא משום זכר לקרבן תודה ,וגס
לא משום הלל עיי״ש. אם אפשר לברך ברכת הגומל בלילה
טעמא מד ,שיש לחוש בזה שלא לברך לכתחילד. ועיקר ואם יש חילוק בזה בין גברי לנשי.
בלילד .משמע מסוף דברי תשובתו של הח״ס
דס״ל שהוא משום שינוי מנהגא ,היות וכותבים התוס׳,
לח״א
ונפסק כן גם בשו״ע שנד.גו לברך אחר קריאת התורד,. מה שהיה הדבר אצלו חידוש כאשר העירותי )במעשה
ואין להתיר בפרהסיא דבר התמוד .לרבים ובפרט במידי שהיה( שיש שאלה אם יכולים לברך ברכת הגומל
דמנהגא שלא לזלזל ח״ו במנד.גי ישראל אפי׳ כל שהוא בלילה .ובאמת נוהגים בפשיטות כאן שנשים יולדות
יעו״ש. מברכות עפי״ר ברכת הגומל בלילה כשעושים מנין
ג( ו מ כיון שחששו של הח״יס בזד .הוא משום שינוי לתפלה בביתם במוצש״ק ,וכיוצא בזר .בשאר לילות.
מנד.גא ,נראה לי עפי״ז ליישב המנהג שנהגו אמנם בשו״ע ובנו״כ על אתר )כסי׳ רי״ט( הנה א(
כאן ,ובעוד מקומות ,שנשים כן מברכות ברכת הגומל לרבות במ״ב ,לא נזכר מזה ,אבל דנים בזה
בלילה ,ולא שמענו מעולם למי מהגדולים שמיחד .על בשו״ת חתם סופר חאו״ח סי׳ נ״א ועוד כמד .ספרים
כך ,וד,יינו דבנשים הא ליכא להך מנהגא לברך אחר כדיבואר.
קריאת התורה ,דזה נאמר בגברי )דבנשים הא יש כף החיים בסי׳ רי״ט ס״ק י״ד פוסק דלכתחילה בספר
מקומות שבכלל לא מברכות הגומל( ובפרט לפי מה יש לברך ביום כי הוא נתקן במקום זבח תודד.
שהח״ס שם מסביר מדידיה טעם למנהג זה לברך אחר ותודד .אינה אלא ביום ורק אם מפני איזה צורך בירך
קרד.״ת )נוסף להטעם הפשוט משום דאז בודאי נמצאים בלילה יצא ,ומציין כמקור לדברי הח״ס הנ״ז .וכן בספר
עשרה ותרי מנייד,ו רבנן( מפני דעליה לתורה הוד, בן א״ח ש״א פ׳ עקב אות ג׳ פוסק נמי בכזאת ,וז״ל :
במקום זבח תודד .ע״ש ,ונשים הא לא עולות לתורה העשרה יושבין דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו והמברך
]ויעוין באשל אברד,ם שמסביר מדידי׳ טעם למנהג מפני עומד משום דברכד .זו ר.יא במקום קרבן תודד .והמקריב
שיש להקדים ברה״ת בציבור לברכת ההודאה ע״ש. עומד ימקריב ולכן אין מברכין ברכת הגומל בלילה
וגם לפי״ז לא שייך זה בנשי שלא עולות לתורה] .ומכיון אלא ביום ובדיעבד אם בירך בלילה יצא י״ח ועיין
שאין בזה בנשי משום שינוי מנר,גא לכן שפיר הנהיגו ח״ס א׳יח סי׳ נ״א עכ״ל .הרי שהנז״ל נוקטים בפשיטות
בהן .משום כל כבודה וכו׳ ומשום נוחיותן ,שמברכות שאין לברך לכתחילה ברכת הגומל בלילזע
בביתם בלילה בנוכחות עשרד ,אחרי תפלת ערבית, המעיין בגוף דברי החתם סופי בתשובתו שם אמנם ב׳(
וכיוצא. רואה בעליל ,שלא נוקט בזה טעמא דהוי
לומר דזד ,נקרא משום כך אצלם גם כבדיעבד, ויש במקום זבח ,כפי שכותבים הבן א״ח והכה״ח ,ואחרי
ומשום לא פלוג הניחו לד.תיר זאת בכל גוונא בירור דבריו בזה כותב שם מפורש בלשון :והיוצא מזה
אצלם ]גם כשיורדים למשל מביד,״ה לביהכ״נ לברך[. ״שאין הגומל במקום זבח להיות דוקא בעמידה וביום״.
ד( עו ד ראיתי בספר שמח נפש )גאגין( ערך הגומל אלא שלרווחא דמילתא מוסיף וכותב ״דא״נ יד.יד.
שפוסק בודאות ,דהגומל צריכה להיות ביום במקום זבח מ״מ היינו אינך תלתא אבל ביורדי הים
ולא בלילד ,מפני כי נתקנה במקום זבח תודד ,כמש״ה לא כתיב זבח״ ,ונידונו שם היה על עולה מן הים,
ויזבחו זבחי תודה וגו׳ כמ״ש הרא״ש ז״ל ר״פ הרואה ועוד מוסיף לרווחא דמילתא וכותב :״וא״נ יהיבנא
ותודה אינה אלא ביום ,ומסמיך לזה דברי החתם סופר. להו כל טענותיהם מ״מ כיון דודאי דיעבד יי״ח בלילה
ומצטט מדבריו כאילו הח״ס מצדד להתיר בלילה רק א״כ הכא אפילו לכתחילה הי׳ חוב גמור״ וכו׳ יעו״ש.
לעולה מן הים עיי״ש. הרי שמעיקרא דדינא סבור היה הח״ם שאין עיכוב
א ל א שכבר הראנו לדעת שלא כן הדבר ,ומעיקרא מלברך בלילה מטעמא דד.וי במקום זבח ,ורק לעומת
הד׳ בבל בלילה דדינא מתיר ח״ס לברך המפקפקים כאשר בא בשאלה שם ,הוסיף הח״וס לרווחא
שצריכים לד.ודות ,ומבאר גם זאת שאפי׳ מהרא״ש אין דמילתא דבעולה מן הים )כנידון השאלד .שם( בודאי
הוכחה לכך ,ומה •שחושש הח״ס לזה הוא רק מכח לא שייך נימוק זה ,וכן דד.א בדיעבד הרי בודאי יי״ח■
שינוי־מנהגא ,ועוד מדגיש בדבריו בהדיא שאליבא ]ולעיל בדבריו מבאר הח״ס דמ״ש הרא״ש בזה שד.וא
דכו״ע בדיעבד שבירך בלילד .יצא .באופן שאם וסמיכת במקום תודה אין הכוונה שיהיה זה כאילו הקריב קרבן
הס׳ שמח נפש בפסקו הוא בעפ״י מד ,שראה מד ,שהח״ס באופן שנאמר שצריך דוקא ביום וכו' כיעו״ש[.
כותב בזה ,אין בזה כדי סמיכד ,,דלא דק בטעמו ונימוקו א ל א דהח״ס בהמשך דבריו שם מעיר מצד אחר שלא
ובמסקנת דבריו בזה . . לברך בלילה ,וד.וא לפי טעמא של הא״ר שכותב
ה( כן ראיתי עוד בספרים פתח הדביר על או״ח סי׳ שלכן מברכין מעומד משום דנקרא הלל ,וא״כ צריך
באסיפת דינים חמד רי״ט אות י״ב ושדי נמי להיות ביום דהלל משמע דוקא ביום )מלבד בשעת
ציץ אליעזר חי״ג סימן יז שר ״ ת מיד
ז( ו עו ד זאת ראיתי תעוובה ארוכה וערוכה בטו״ט מערכת ברכות סי׳ ב׳ אות י׳ שמביאים משם ם׳ שדה
שכתוב בזה בשו״ת מהר״ם שיק חאו״ח סי׳ יצחק שהעלה ג״כ בפשיטות דכיון דההודאה הוא במקום
פ״ח שנו״נ בדברי רבו החת״ס ז״ל ובדברי החכם קרבן תורה דאינו כשר אלא ביום אין לברך בלילה.
הספרדי הרב גוטיען .ודעתו להלכה למעשה שבודאי והעתיק לפסוק כדברי הס׳• הנ״ז בס׳ דברי מנחם על
אף בלילה יכולין לברך ברכת הגומל עיי״ש .והביא הטור.
וביאר דבריו גם השד׳׳ח בדברות השניות בפאת השדה
מהבר הספר שדה יצחק הנ״ז הוא זה שהיה אבל
מערכת ברכות סי׳ י״א כיעו״ש.
החלוק על הרב בטעריעסט שבאה בשאלה
נוכחנו לדעת שהדבר לא כ״כ פשיוט שיש עכ״פ ח(
בשו״ת ח״ם שם ,ה״ה :החכם המופלא ר׳ יצחק גויטאן,
לברך הגומל בלילה כפי שחשב .וכי יש בזה
וא״כ כבר יצאנו במה שהרבה להשיב עליו החת״ס
כמה עקולי ופשורי בדברי הפוםקים האחרונים.
שם ולברר היטב יסודי הדברים בזה .והשד״ח שם
נראה ,דבגברי בודאי אין להתיר לברך .ולמעשה ט(
הוסיף עוד להביא דברי הברכ״י שדחה לטעם הא״ר
לכתחילה ברכת הגומל בלילה ,ואין
מה שצריך לברך מעומד ובחר בטעם הב״ח דהוא
לש־נות מהמנהג לברך אחרי קריאת התורה ,ובדיעבד אם
מדכתיב ובמושב זקנים דמשמע שהזקנים עומדים והוא
בירך בלילה בודאי שיצא ,ויש־ להתיר אפילו לכתחילה
יושב ושכ״ב ר״א בנו של הרמב״ם ז״ל ,ובאופן שאין
בכעין נידונו של הח״ס שם ,וכמו׳׳ב נראה דיש להתיר
לנו שום ־טעם להצריך ברכת הגומל ביום דוקא ע״ש.
באם יחכה ליום יעברו כבר •שלעזה ימים ,ועל אחת
ובזה נדחים דברי הפתח הדביר שם שמשום טעמו של
במה המשה ימים ,שאזי יכניס א״ע בפלוגתא אם יש
הא״ר רפיא הדביר בידיה ולא פשיטא ליה אם אפשר
לברך עוד )עיין בסי׳ רי״ט סעי׳ ו׳ ובאה״ט סק״ט(,
לברך בלילה או לא .דהטעם משום דד,הודאה הוא
בלילה, יש־ להתיר אפילו לכתחילה ש^יברכו ובישי
במקום תודה דוחה גם הפתח הדביר שם בעצמו ]ואגב.
דאצלם אין בדבר משום שינוי מנהגא ,ואיכא בזה
אעיר ,דמה שמביא שם השד״ח בדבריו מספר יש־רי לב
משום כל כבודה ובו׳ ,וגם נחשב עפ״י רוב כבדיעבד,
ד׳ י׳ בהגה ,שמעתיק בשם פתח הדביר שהעלה דאין
וכדנתבאר לעיל בדברינו.
לומר בלילה ,ומעיר עליו דאגב ריהטיה כתב כן ,בי
הפתה״ד לא החליט בדבר אלא רפיא בידיה .הנה עיינתי
סימן יח
בדברי הישרי לב וראיתי שעיקר דבריו מוסבים על
אם בעל הנם המברך ברכת הגומל יכול קריאת פ׳ הקרבנות בלילה ,וא״כ נראה דזה שסיים
להמנות להשלים העשרה שם בשם הפתה״ד בלשון ״ובסו״ד הלכה זו העלה דאין
לומר בלילה״ .כוונתו בנוגע לאמירת קרבנות בלילה
הכרעת ההלכה בפלוגת הפוסקים אם המברך בדבר
ולא בנוגע להגומל ,ודבר זה העלה באמת לפשוט בכזאת
בעל הנם יכול להמנות להשלים העשרה ,או
בספר פתח הדביר שם דאמירת הקרבנות בלילה המור
שצריכים עשרה מחוץ ממנו ,שהפוסקים נחלקו בזה
יותר מברכת ההודאה ,דקריאת הפרשה במקום קרבן בא
בדיעותיהם והשערי אפרים שע״ד סעי׳ כ״ז והחיי אדם
מפר בש״ס משא״כ ברכת הודאה כיעו״ש .וזה מדויק
כלל ס״ה ■סעיף ו׳ והקישו״ע סי׳ ס״א סעי׳ ב׳ פוסקים
בדברי הישרי לב שם ,שאינו כותב בלשון ״דאין לברך
ש־צריכים עשירה מלבד .המברך .ואילו המשנה ברורה
בלילה״ אלא כותב בלשון ״דאין לומר בלילה״ ,והיינו
בסי׳ רי״ט סק״ו פוסק שהעשרה המה עם בעל הנס.
משום דאין כוונתו בזה על לברך הגומל כי אם על
נראה להכריע■ כהנזנ״ב ,כי כמו שכותב לפענ״ד א(
לומר פ׳ הקרב׳ ,וכנ״ז[,
בשעה״צ סק״ז הפריע לפסוק כן גם אחרי .
שראה א־זה אחרונים נמשכים אחרי ראנ״ח )שמוזכר להתעלם כי גם פשטות דבריו של הס' מקראי ואין ו(
בבאה׳׳ט( שחולק וס״ל דבעינן עש־רה חוץ מן בעל קדש מהגר׳׳ח אבולעפייא ז״ל ]•שמביא השדה
הנם ,והוסיף מדידיה סמך לדבר להקל ,מפני ,דהא כל יצחק שם ומתאמץ להסב דבריו שאין כוונתו שיברך
דין דעשרה ילפינן מוירוממוהו בקהל עם ,א״כ כמו גבי בלילה[ שכותב בלעוון )כפי •:ועיינתי וראיתי גם בגוף
ברכת חתנים דילפינן ג׳׳כ לחד מ״ד מבמקהלות ברכו דברי המקראי קדש( ״שאם יצא ללכת מהלך עשרה
ה׳ )בכתובות ד׳ ז׳( ואפ״ה חתנים מן המנין וכ״ש ימים כל הלילה שיוצא מהסכנה חייב לברך שבל לילה
ברכה זו דקילא דלכמה מספר עשרה אינו מעכב כלל מגיע לכפר ויוצא מהסכנה״ מורים בפשטותם שהמדובר
דיעבד ובו׳ יעו״ש. כשמגיע לכפר בלילה ממש• זשכוונתו שיברך אז מיד
לחזק את זאת הראיה ,עפ״י מה שראיתי בשו׳׳ת ונראה שמגיע לא לפני כניסת לילה ולא אחרי יציאת הלילה
כנסת יחזקאל בסוף ההקדמה שכותב לתרץ להגר׳׳ח היה דאילו זאת, אלא בלילה ממש .וגם
דברי הרמב״ם בפ״ב מברכות שיליף -ברכת -חתנים אבועלפייא ז״ל איזה פקפוק אם ייש לברך הגומל בלילה.
בעשרה מדכתיב במקהלות .ומתמי׳ הכ״מ שהביא קרא אזי בודאי.שלא היה נמנע מלפרש בהדיא שיש אבל
דר׳ אבהו ,ולא דר״ה ור׳׳נ דילפי מן ויקה עשרה אנשים לברך לפני כניסת הלילה או אחרי יציאתה לפנות בוקר.
מה ציץ אליעזר חי״ג סימן יח ש ו״ ת
בפ״ב דגיטין אמרינן בפני כמה נותנו לה ר״ג אומר דבועז) .יש לעיין היכן זה ברמב״ם וכ״מ ז( ומתרץ
בפני ב׳ ר״ש אומר בפני ג׳ ,וקיי״ל שהשליח מהמנין, די״ל באשר דנ״מ בנייהו ,לר״ה ור״נ צריך עשרה זולת
ובפ״ק דכתובות ילפינן דברכת חתנים מעשרה מויקח החתן כמו בועז שלקח עשרה ,משא״כ לר׳ אבהו
בועז עשרה אנשים וקי״ל דחתנים מהמנין ה״נ קמיה דיליף מבמקהלות סגי עשרה בהדי החתן ,ושם ד׳ ח׳
עשרה בעלי הנס מהמנין עכ״ל. רב ור״י כולם ס״ל עשרה וחתן מן המנין וכר וכ״כ
שהר״ב ברזילי כבר דהר .בכאמור ההיא דיוקא חזינן כל הפיסקים דס״ל כר׳ אבהו ושפיר פסק עיי״ש .הרי
מההיא דקמי, דדייקי המהראנ״ח מלישנא רלהגאון בעל כנ״י כ״כ פשוט ראי ילפינן מבמקהלות
דבועז ,ועוד הוסיף .עלה להוכיח דלא כן מההיא דגיטין דחתן מן המנין עד שתלי דין זה דחתן מן המנין באי
שהשליח מן המנין ,ועשה בזה מעשה רב לברך עם ילפינו מבמקהלזת דאזי ברור דחתן מן המנין ,וזה דלא
בעלי הנס המצרפים לעשרה .ומדהגר״ח אבולעפיא ז״ל יליד מבמקהלות כי אם מן ויקח עשרה אנשים הוא
חביא דברי המהרי׳ב ברזילי ז״ל לאחרונה שדחה זה מפני דס״ל דחתן איננו מן המנין .וא״כ בברכת
דעתיה דהראנ״ח מהלכה ועשה מעשה דלא דכוותיה, הגומל שהלימוד הוא ■מקרא דוירוממוהו בקהל עם
ש״מ דגם דעתיה דהגרח״א היא ג״כ בכזאת דיש לפסוק שהוא דומה ללימוד מן במקהלות שפיר בעל הנס מן
דבעל הנס הוא מן המנין. . המנין.
האמור אוסיף עוד .מעשה רב .בזה מהגאון ועל ה( בגוף דברי המהראנ״ח בזה ,שהוא הראשון ועיינתי ב(
החתם סופר ז״ל ,וניסופר זאת בספר הזכרון שחידש הדבר שצריך עשרה חוץ מי
ש־לו ,וז״ל :וביום הכניסה עליתי לתורה וברכתי ברכת בעל הנם ,ואחריו נמשכים המצריכים כזאת .והיא לו
הגומל בלשון רביו ,ואנשי ק״ק פ״ב שהיו עמי ענו אחרי בספרו אר־י שפר דרשות עה״ת ,בדרוש הראשון בפ׳
בלשון רבים מי שגמלנו כל טוב ,וכן נעשה גם בתוך אמור .וכותב בזה בתוך דבריו בזה״ל :״הודאה צריכה
הק״ק ע״י הרב רב״א מהו׳ מרדכי טאסק עכ״ל .הרי להיות קמי עשרה ותרי מניהו רבנן כמו שפירשו בגמ׳
העשרה כשכל אפילו הגומל שהח״ס ז״ל בירך אח״כ ,ובודאי שהאנשים ההמה צריך שיהיו זולת
]והנוכחים[ המה בעלי הנם שצריכים להודות .וההיפך המודים ובעלי הנס״ עכ״ל .ולכאורה לא מובן מאין הוא
ממה שכותב שם המהראנ״ח להלן בדבריו ״דבהיותם שלקח המהראנ״ח הודאות הזאת שהעשרה צריך להיות
במדבר ובים אין שם עשרה ותרי מנייהו רבנן כי אפי׳ זולת המודים .ואולי מפני שבגמ׳ בברכות ד׳ נ״ד ע״ב
אם היו הרבה מ״מ כולם הם בעלי הנם ,וע״כ צ״ל כתוב בזה בלשון :אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה
וליישוב ליבשה כשיגיעו אלא שההודאה אינה וכו' ,ודייק מלי־שנא דקמי ,דר״ל ,קמי עשרה הוץ ממנו,
וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים״ ע״ש ,אלא סבור וכך ראיתי באמת בס׳ מקראי קדש להגר״ח אבולעפייא
היה הח״ס ודיראב״ד דעימיה שפשוט הדבר שגם בעלי ז״ל בד׳ נ״ג ע״ב מדפי הספר שהעתיק מהראנ״ח כאילו
הנם בעצמם יכולים להוות מנין העשרה .ועשו כפי מהראנ״ח כ׳ שכותב מפורש זאת ,ובזה״ל :״והנה
שעשו כן גם יוצאי מצרים ,וכהוכחת המהר״ב ברזילי דמלישנא דאביי צריך לאודויי קמיה עשרה מוכח שיהיו
הנ״ל. ע־מרה מלבד בעלי הנס ע״כ״ .וכנראה למד כן שזהו
ו( כן מצאתי גם בספר שו״ת צרור הכסף )גאטיניו. טעמו מפני שלפני זה מעתיק הראנ״ח הך לי*מנא דגמ' :
מוזכר בשם הגדולים להחיד״א ז״ל( .בהשמטות ״ההודאה צריך להיות קמי עשרה וכו״׳.
שבסוה״ס )ד׳ קכ״ד( שמקשר ,על המהראנ״ח ג״כ מההיא לפי מה דתפסינן בההיא דכתובות דבפשטות והנה ג(
דגיטין דשליח עצמו מן המנין ,ומההיא דכתובות )חוץ ממה שפירש הכנ״י כנ״ז( גם מי שיליד
דחתנים מן המנין ונשאר בצ״ע .וגם מדגיש לציין שלא מן ויקה עשרה אנשים וגו׳ ג״כ מודה דחתנים מן המנין
ראה שום אחד מן הפוסקים חדשים גם ישנים שיזכירו הרי מזה סתירה להוכחת הראנ״ח מלישני דקמי ע־מרה,
סברא זו )של המהראנ״ח( זולת הרב מאור עינים גבי דהרי גם בההיא דבועז כתיב נמי ויקח עשרה אנשים
הדייא עובדא דר״ח בגדאתאה ,שלפי הרשום בזכרונו, וגו׳ ,שזה יכול להשתמע שהמכוון מבלעדי דבועז ,יותר
הולד סובב בסברא זו ע״ש ,ונראה מוכח שהבעל צרור מלישנא דקמי ,ובכל זאת לא מדקדקינן ככה ופסקינן
הכסף קורא לה נדהר., דחתנים מן המנין ,וא״כ ה״ה כאן ]ואולי נרמז זה
ז( ו הנ ה על דברי אביי בברכות שם ד׳ נ״ד ע״ב בדברי שו״ת הלק״ט ח״א סי׳ קע״א ,דכשנשאל על
דכתיב שאומר :וצריך לאודויי קמי עשרד, כזאת אם הוא עולה לחשבון ,השיב בקצרה ״מאי שנא
וירוממוהו בקהל עם וגו׳ .פירש״י :וירוממוהו בקהל עם דחתנים״ עיי״ש[,
בסוף פרשת המזמור כתיב עכ״ל .ולכאורה לא מובן מקראי קדש הנ״ל לאחר שהביא דברי והספר ד(
י ־ ־־ ־־מאי בעי רש״י לאשמיענו בזה. המהראנ״ח מוסיף וכותב וז״ל :ומהרי״ב
ועמיד בזה המהראנ״ח בדרושו שם ,דזה דבר תימה ברזילי היה מברך עם בעלי הנס ואו׳ דמזמור י״א גאולי
כי מי פתי לא ידע בכל אלה שהפסוק שם באותו ה׳ ביוצאי מצרים נאמר וכולן בעלי הנם ובפני מי
פרק באותו מקום ,ועוד הוסיף לדקדק שלא היה לו יודו ,ודיוק שאמר אביי צריך לאודויי קמי עשרה,
ציץ אליעזר חי״ג סימן יט שר״ ת פו
לו מה שנתעוררתי לחדש אגב עיוני בו. לומר אלא באותה .פרשה כתיב ,ולמה כתב בסוף פ׳
א( בסי' קנ״ו עומד על דברי הרמב״ם בפ״י מברכות אחרונה כתיב•
ה״ח שכותב בלשון :וצריכים להודות בפני לפרש שרש״י ז״ל רצה לתרץ בזה שלא יקשה וכותב
עשרה וכו׳ וכיצד מודה וכיצד מברך עומד ביניהן בעיניך על מה שרז״ל מפרשים הפסוק הזה על
ומברך וכו׳ .ומקשה הכ״מ דמ״ש עומד ביניהם צ״ע כל הארבעה שצריכים להודות ,דלכאורה הא איני
מנא ליה• וע״ז כותב ומביא כת״ר לפרש די״ל דכוונת חוזר אלא אל יורדי הים הקרוב אליו בפסוק ,וכמו
הרמב״ם שעומד בינידס ומצטרף לעשרה ,אבל אין שפירשוהו באמת כן הראב׳׳ע והרד״ק .ולכן הדגיש
כוונתו על עמידה ממש■ . רש״י לכתוב דהך ״וירוממוהו בקהל עם״ כתיב בסוף,
ולדעתי קשה לפרש כן בדברי הרמב״ם ,ובודאי והיינו דבשלמא אם הפסוק הזה היה כתוב בסוף איזה
כשכותב ״עומד״ כוונתו על עמידה ממש. פרשה מהפרשיות האמצעיות חיינו מוכרחים לומר שהוא
וכפי שגדולי הפוסקים מבארים באמת כן בכוונתו, חוזר אל הענין ההוא הקרוב אליו בלבד ,ולא אל שאר
ומסבירים דעתו ,יעוין בא״ר ובשו״ת חתם סופר חאו״ח הפרינזיות ,אבל מאחר שהוא כתוב בסוף פרשה אחרונה
סי׳ נ״א ע״ש .ועוד זאת ,דהלשון של ביניהם שכותב אין שום הכרח לומר שחוא חוזר אל הקרוב אליו ,אלא
הרמב״ם לא מובן עדנה עי״כ .ובכלל לא מובן איד ש־נכתבו כל הפרשיות ואח״כ כתב וירוממוהו בקהל
המשמעות לומר שבלשון זה של הרמב״ם כלול שר״ל עם ,וחוזר על כל הנזכר למעלה ,וזהו מ״ש רש״י בסוף
שמצטרף לעשרה ,גם הך לישנא ״דכיצד מודה״ ״וכיצד פרשה אחרונה כתיב עיי׳׳ש ומה שמוסיף להסביר
מברך״ שכותב הרמב״ם בזה נראים ככפילות דברים, עפי״ז מה שהגמ׳ נקטה הסדר של הד׳ צריכים להודות
ואין זה מדרכו של הרמב״ם ,באופן שהפירוש האמור דלא כהסדר שכתובים בתהלים יעו״ש בנעימות דבריו.
הוא לדעתי כולו מוקשה. ועפי״ז נ״ל להוסיף דזה שלמדו בגמ׳ שם דצריד
בספר יפה ללב להגר״י פלאג׳י ז״ל על וראיתי ב( לאודויי בי עשרה ותרין מינייהו רבנן ניעו״ש
או״ח סי׳ רי״ט אות ג׳ שעמד על קדטי בגליון הש״ם דהגרע״א ז״ל שעמד ע״ז וציין ,מפני,
דברי הרמב״ם בזה ,דמהו ״עומד ביניהן״ שכותב, דקה,ל מקרי עשרה כמו שפרש״י בכתובות ז׳ ע״ב
וכותב על כן לפרש די״ל דר״ל דלא בעינן שיהיו כל דמכיון והיינו גופיה, מזה ד״ה במקהלות[ למדו
העשרה בפניו ממש פנים כנגד פנים ,אלא שיהיה עומד דהוירוממוהו בקהל עם כתיב באחרונה ומוסף על כל
בתוך עשרה .ובהשמטות שבסוה״ס אות ב׳ מוסיף וכותב: הד׳ שצריכים להודות .ובכל אחד מהם כתיב ביה בלשון
וז״ל :וז״ש דוד הע״ה )תהלים כ״ב( אספרה ש־מך לאחי מדרך ״יושב -חשד״ ״אוילים רבים :״תעו במדבר״
בתוך קהל אהללך ,וכן )שם ק״ט( אודה ה׳ מאד בפי פישעם״ ״יורדי הים״ ,והא אין רבים פחות משנים ,חרי
ובתוך רבים אהללנו ,דלא אמר ובפני אלא בתוך לנו שמונה ,ומוסף ע״ז ״ובמושב זקנים יהללוהו״ והיינו
•מהוא באמצע כמו שת״א בפ׳ בראשית בכתוב ועץ עוד שנים ,ה״בי תרי רבנן״ וא״כ בס״ה הרי יוצא לנו
החיים בתוך הגן במציעות גינתא ,ה״נ דכוותא עכ״ל עשרה .ופירשו ז״ל שזה בא גם לרמז וללמד על זה
‘ ■ עיי״ש. שצריכים לאודויה קמי עשרה ותרי מינייהו רבנן.
היה נראה לי להוסיף טעם על זה שהנהיגו ועפי״ז ו ע ם ניתן לפרש בכזאת הרי יוצא לנו שגם בעלי הנס
לברך ברכת הגומל בקריאת התורה ,כדכתיב וגם הבי תרי רבנן נמנים ,ויכולים להמנות ,בין
בתו׳ ברכות ד׳ נ״ד ע״ב .דבשו״ע סי׳ רי״ט סעיף ג׳ העשרה.
כתוב הטעם לפי שיש שם עשרה .וביטו״ת חתם סופ־■ כדאי לציין שגם החיד״א ז״ל בספרו לדוד לבסוף ח(
חאו״ח סי׳ נ״א מוסיף עוד טעם משום דעלי׳ לתורה אמת סי׳ כ״ג פוסק )עפ״י המ״ק( דבע^
הוה במקום הקרבת קרבן יעו״ש .ולפי היפה ללב הגם מן המנין .וכך פוסק גם בס׳ שמח נפש וגאגין׳
והוא, הנ״ז בכוונת הרמב״ם יש לומר טעם נוסף, ערך הגומל ,דבעל הנם המברך מן המנין.
מפני שבשעת עלי׳ לתורה הוא עומדעל הבימה שהיא
עפי״ר עומדת באמצע ,ונמצא שבעל הנס מברך עומד סימן יט
אז באמצע כפי שדרוש לפי הנ״ז .ותיקנו כן כדי אופן צורת ברכת הגומל לדעת הרמב״ם
שלא יהא צורך לחזר להעמידו באמצע ,ולאו כו״ע ידעי
וישוב דבריו בפ״י מברכות ה״ח.
דא ,אבל בשעת קה״ת נמצא ממילא שעומד באמצע.
היה נראה לי ליישב דברי הרמב״ם, וכשלעצמי ג) ירושלים עיה״ק תובב״א, ב״ה .כ״א תמוז תשל״ו.
בדרך אחרת ,והוא ,עפ״י מה שראיתי בספר לכבוד הרב הגאון הנעלה
כעשה רוקח על הרמב״ם בח Tושים מהרמב״ם בכת״י שליט״א אפרים גרינבלט מוה״ר
שבתחילת הספר שמביא בשם הר״א בן הרמב״ם ז״ל אחדשכת״ר.
שאמר בשם אביו ז״ל שבברכת הגומל ראוי שיהיו עיינתי בספרו היקר רבבות אפרים ,שהואיל לכבדני
השומעים יושבים והמברך עומד לפי שאמר הכתוב בו ,ונהנתי ממנו ,ולאות הוקרה הנני כותב
מז ציץ אליעז. ',חי״ג סימן כ ש ו״ ת
המשנ״ב לחלק בזה כין ברכת הטוב וזזמטיב וכוונת ובמושב זקנים וגו׳ ,רסכן הנהיג הלכה למע-סה כדעת
לבין ברכת שההיינו ,והוא ,דברכת הטוב אביו ז״ל ע״ש ,ומובא בקצרה גם בברכי יוסף בסי׳
והמטיב לא יוכל לברך מכיון שלאישה לעולם ניחא לה רי״ט אות ו׳] ,ויעוין מ״ש בזה גם בב״ח על הטור שם.
בזכר ,ואין הטבה לאחרינא ,אבל לעצמו צריך שפיר ופסק כן גם בשערי אפרים שע״ד סעי׳ כ״ז דיש
לברך שהחיינו בפעם הראשון שרואה אותה ושמח בה. לברך ברכה זו בעמ Tה והעשרה יש להם לישב בשעה
ויוצא שאבל האשה מודה מ־שנ״ב שגם שהחיינו לא שמברך שנא׳ ובמושב זקנים וגו׳ ע״ש[,
תברך בפעם ראשונה שרואה אותה ,דאם לא כן הרי י״ל דהרמב״ם הכליל דעתו זאת בקצרה בספרו וא״כ
שוב יכולים כבר שניהם לברך הטוב והמטיב ,והטעם הגדול בלשונו המזוקק הג״ל בכתבו בלשון:
שלא תברך אפילו שהחיינו הוא מטעמא שכתב מפני ״עומד ביניהן ומברך״ ,זאת אומרת ,שמקודם מתאספים
שהיא לעולם ניחא לה בזכר. כולם ויושבים כבמושב זקנים כדהזכיר ,מקודם לזה
הנצי״ב ז״ל בספרו מרומי שדד .ברכות ד׳ ולהגאון ג( בהביאו הפסוק של ובמושב זקנים וגו׳ ,ולאחר מיכן
וד.גד. נ״ד ע״א ראיתי שכותב וז״ל: בשעת,הברכה צריך בעל.הנס לעמוד מישיבתו ביניהן
מדאי׳ במשנד .דעל כלים חדשים מברך ,יש ללמוד ולברך ,והם נשארים יושבים.
לכאורד .דמי שגולד־ לו בת שמברך שד.חיינו ,דלא גרע לפי״ז שפיר גם מ״ש הרמב״ם בלשון :״כיצד וניחא
מאילו קנה עבד או שפחד .לשמשו ,שהרי מעשר .ידיה מודה וכיצד מברך״ ,ואין זה כפילות דברים.
לאביד ,.איברא לא־ ראיתי זאת בפוסקים ,ואולי י״ל והיינו דר״ל ״כיצד מודה״ באיזה צורה צריך להודות
דבת איגד .מתנד .טובד ,לאביה כידוע באגדד .עכ״ל. ״וכיצד מברך״ מהי מטבע הברכה .ומפרש ואזיל ,דצורת
יושבים נשארים ההודאה היא דעומד ביניהן ,והם
דגם הדעת נוטה של הנצי״ב ז״ל דיש לברך על חזינן כמושב זקנים .ומטבע הברכה היא ,ברוך וגו׳ הגומל
לידת בת שהחיינו ,ורק שונה בזד .נימוקו,
. וגו׳ .והוא כפתור ופרח.
מטעם הנימוק שכותב המנ״ב ,דד.מ״ב מנמק מפני דלא
והנני בכבוד רב ובברכת נחמת ציון וירושלים
גרע ממי שרואה את חבירו וישמח בראיתו ,והנצי״ב
אליעזר יהודא וולדינברג
מנמק מפני דלא גרע מאילו קנד .שפחה ,ויש נפ״מ
להלכה בזה ,דאי משום נימוקו של המ״ב יש מקום
סימן כ
שגם האשד .תברך משום כך שהחיינו אם שמחה לשעתה.,
ואי משום נימוקו של הנצי״ב ז״ל שייך זד .רק באיש א .אם יש לברך ברבת שהחיינו בלידת בת.
ולא באשה ,דהא מעשה ידיה של האב .ולא של האם, ב .מתי יש לקרוא שם הבת.
ו ד ק מפני שד.נצי״ב לא ראה מזאת בפוסקים חוזר לנמק ילדה אשתו בת אם יש לו לברך ברכת שהחיינו. שאלה.
לצד הב׳ ,וד.וא ,דאולי דאין לברך מפני דבת ומתי יש לקרוא ישם לבת.
איבד .מתנד .טובה לאביה כ Tוע באגדה. תשובה.
נימוקו זה איננו משכנע ,וכאשר הוא בעצמו ולענ״ד א( ב ג מ' בברכות ד׳ נ״ט ע״ב נזכר רק על אמרו לו
כותב זה רק בלשון ״ואולי״ .דמלבד דאין ילדה אשתו זכר אומר ברוך הטוב והמטיב.
למדין מן האגדות ,הא הטעם באגדה שאיננה מתנה ועפי״ז נפסק גם בטור ובשו״ע או״ח סי׳ רכ״ג סעי׳ א׳
טובה לאביה מפני שאיננו בטוח מה שיד.א עליד, וז״ל :ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא
כשתגדל ,וא״ב אין נימוק זה לא יכול לגדע מה״באשר צריכה לברך כן עכ״ל .ומדינא דילדה בת לא נזכר כלל.
היא שם״ ,זאת אומרת ,ממד .שכעת בקטנותה מיד.ת ומשמע בפשטות שלא תיקנו שום ברכה על לידת בת.
שמח בה ,וד.ר״ז בדומה למד .שמצינו בסי׳ רכ״ב סעי׳ וכך כותב באמת מפורש בערוך השלחן סעי׳ א׳ ,וז״ל;
ד׳ שנפסק שמברך על הטובד .הטוב וד.מטיב אע״פ שיירא אבל בלידת נקבה אין מברכין לפי שאין בזה שמחה
שמא ,יבא לו רעה ממנו ,ואותו הדין הוא גם לענין כל כך עכ״ל .והיינו דאין מברכין לא הטוב והמטיב
ברכת שהחיינו כשיאין עוד אחר שנהנד .עמו ,שמברך וגם לרבות לא שהחיינו.
שד.חיינו גם בכה״ג שירא שתבוא לו רעה מזה לאח״ב, המשנה בריורוז בסק״ב אע״פ ישכותב דמדסתמו אבל ב(
וכדמבאר המשנ״ב שם בסק״ו ,ובכאן הא עוד עדיפא הפוסקים משמע דאפילו היו לו כמה זכרים
הרבד .ביותר משם ,ולא מיבעיא בבת תחילד .שחז״ל ותאב שיולד לו בת כדי שיקיים מצות פו״ר אפ״ה אם
בב״ב ד׳ קמ״א ע״א קובעים ואומרים ; בת תחילד .סימן נולד בת אינו מברך ע״ז.,וגם מסביר הדבר בשעה״צ
בטעמא .אלא אפילו כשד.יא
יפד .לבנים יעו״ש במילתא /
. .
סק״ג דאפשר משום דהאשד .שאינה מצווית על פו״ר
לא תחילה הא מ״מ לא ברור שלא תד.א לו מתנד .טובד, לעולם ניחא לה בזכר .מכל מקום ממשיך וכותב וז״ל :
לאביד] .וד.אב הוא רק חרד תמיד על הדבר[ ,ולא פעם ומ״מ נ״ל פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה מברך
מציגו שלהורים יש נחת מהבנות יותר מד.בנים ,ורב ברכת שהחיינו דמי גרע ממי שרואה את חבירו לאחר
חסדא בעצמו אמר בב״ב שם :לדידי בנתן עדיפא ל׳ יום ושמח בראייתו דמברך שהחיינו עכ״ל.
ציץ אליעזר חי״ג סימן כא שר״ ת
קרד.״ת סי׳ רי״ט שכך הורה גם בנו הגאון בעל מנח״א לי מבני .ומפרשים התום׳ ,לפי שהיו חתניו גדולי הדור
ז״ל לקרוא לבת שם תיכף בעת קריאת התורה הסמוך ע״ש.
הראשון ולא להמתין על ש״ק עיי״ש, בספר אשל אברהם )בוטשאטש( תניינא ומצאתי ד(
סי׳ רכ״ג ,שעומד ג״כ על הדבר הזה ,מדוע
סימן כא שלא תיקנו שם ברכה על לידת בת גם הראשונה
שהיא סימן יפה לכנים ,וקיום מצות פו״ר א״א בלי
אם יש איסור תשמיש המטה בימי מלחמה בתו או בת בנו עכ״פ .אבל מה שכותב בדבריו לומר
איזה נימוק על כך לא מובן מה כוונתו בדבריו כדיעו״ש.
״מלחמת יום הכפורים״ שנת תשל״ד שהיו ימי בימי ואחת היא מה שמובן מדבריו שיש תוספת טובה בהבן.
צרה לישוב ,ונפלו כמה אלפים מישראל על שדה וגם מביא מהזוה״ק דבאתר דכר לא סליק שמא דנוקבא
הקרב ,ובמספר כזד .נפצעו . .נשאלתי מכמה תלמידי יעו״ש ,אבל אין בזה בכדי לפטור מיהת מברכת שהחיינו
חכמים אם חל על זמן כזה ,לא תקפ״ץ ,הדין של איסור ממה ששמח ונהנה גם מלידת הבת.
תשמיש ,כי הרמ״א באו״ח סי׳ ר״מ סעי׳ י״ב הרי פוסק ו מ ה שטוען הא״א ,מדוע שלא תקנו ו אין הוכחד .שלא
דלא רק על שני רעבון ישנו הדין הזה ,כי אם :ה״ה תיקנו ,ויש לומר שסמכו על מה שתיקנו לברד
בשאר צרות שד.ם כרעבון .ואם חלה ,באיזה אופן מותר שד.חיינו בדרך כלל על הקונה ועל הניתן לו דבר חד־מ,
מיד.ת ,כי ישנו בזה חילוקי דעות .ונבוא בע״ה לברר וכן על השמח בראית חבירו ,וכדומה ,ויעוין עוד
את ההלכה בזה. במשנ״ב בסי׳ רכ״ה סק״ה ושעד.״צ סק״ה שמבאר גם
במם׳ תענית ד׳ י״א ע״א :אמר ריש לקיש איתא א( בדברי כוונת הפרמ״ג שם דר״ל דבנחבשר לו שילדה
אסור לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף אשתו נקבה וד.וא היד .במדינת הים דכשבא ורואה אותה
ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב .תנא חסוכי מברך שהחיינו מפני דבודאי יש לו שמחה בולדו .אף
בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. שלא ראהו מעולם ע״ש.
ובתוס׳ ד״ה אסור .מקשים :הרי יוכבד נולדה בין נ״ל דלהלכר .יש לפסוק כד.משנ״ב לברך על לזאת ה(
החומות ואותו העת עת רעב היד .וע״כ שימשו לידת בת שד.חיינו ,ולא שייך לומר בזה ספק
מטותיד.ן בשני רעבון .ומתרצים :ויש לומר דלכ״ע לא ברבות להקל ,ושלא לברך על הספק )גם אם נתפוס
הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף שיש ספק בדבר( ,וכדמצינו בב״ח בטור או״ח סימן
לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו עכ״ל. כ״ט שכותב לבאר שיש חילוק בזה בין ברכת שהחיינו
לנו מפשטות דברי התוס׳ דס״ל שליכא בזה יוצא לשאר ברכות ,ובברכת שהחיינו יכול לברך גם בספק,
איסור מדינא ,וד.איםור שנא׳ בגמ׳ בזה המכוון מפני דברכת שד.היינו שבאה על שמחת לבו של אדם
הוא רק למי שרוצד .לנהוג עצמו בחסידות )יעוין יכול לברך אע״פ שאינו ודאי דחייב לברך ,דאינו עובר
במהרש״א בח״ה ובח״א מ״ש בזה .ויש לתאריך(. על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו
הרמב״ם בפ״ג מד.׳ תענית ה״ח פוסק בזה אבל ב( וקיימו עד הזמן הזה ע״ש.
לאיסורא ממש ,דפוסק וז״ל :וכל מי שקיים מתי לקרוא שם לבת .אין מזה בהלכד ..אך ואודות ו(
פריה ורביה אסור לו לשמש מטתו בשני רעבון עכ״ל. בספר טעמי המנד.גים עניני מילה אות תתקכ״ט
ומדסתם לפסוק בסתמא בלשון ״אסור״ משמע דם״ ל בקו״א ,כותב ששמע בשם המר״ש מבעלז ז״ל שאמר
דהאיסור הוא מדינא ולבל אדם אם קיים כבר פו״ר. שאם נולדה לאחד בת אין לקדוא לה שם קודם חמשה
קבעו להלכה לאיסור־מדינא ,הטור באו״ח סי׳ ר״מ רכך ימים ,ואם יום השלישי הוא בש״ק יכול לקרות להם
וסי׳ תקע״ד וד.שו״ע בסי׳ ר״מ סעי׳ י״ב וסי׳ שם בש״ק ע״ש .אבל בספר לקוטי מהרצ״א נדפס בסופו
תקע״ד סעי׳ ד׳ .ויעו״ש בב״ח דקנסיב גם דברי התום׳ תשובה על כך מהגאון בעל דרכי תשובה ז״ל .והוא
לפרש כוונתם דהמשום מדת חם Tות הוא רק כשעוד השיב ששמע בשם הבעל בני יעזשכר שד.זהיר לקרוא
לא קיים פו״ר ,אבל כשכבר קיים שפיר איכא בזה לד .שם תיכף בקריאת התורה הסמוך ,בנמקו ,דבשלמא
איסור מדינא עיי״ש וגם יוצא מדבריו שיש מקום כשנולד בן כן ציותה תורה להמתין שמונה ימים עד
לאיסור ממדת חסידות אפילו כשכבר קיים פו״ר יעו״ש. מילתו ואז יקראו לו שמו ,אמנם בנקבה מדוע נמתין
ג( ו הנ ה בשו״ע בסי ר״מ כתוב היתר רק לחשוכי בנים אפי׳ יום א׳ מבלי לקרוא שם בישראל כי את אשר
וכך כתוב כהך ליעזנא גם באה״ע סי׳ כ״ה נקרא לו נפש חיה הוא שמו וממשיך קדושת ישראל
סעי׳ ו׳ .אבל באו״ח שם בסי׳ תקע״ד מוסף ע״ז גם תנאי על הולד ,ואיך יאחרו זה מיום קה״ת ראשון .וד.בעל
של ליל טבילד ,.וכתוב בלשון :״חוץ מליל טבילד .ולחשוכי דרכי תשובה מצ Tו מוסיף עלד .לביא טעם ורמז לכך
בנים מותר״ .ויש לעיין אם הכוונה לצמצם ההיתר שיש לקרוא השם בקרה״ת ושלאו דוקא בש״ק גם
ולומר שגם לחשוכי בנים מותר רק בליל טבילד ,.ובאשר מהכתוב בכונת האריז״ל ,ומסיק על כן דטוב שלא
אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתד ,.ותרתי בעינן לאחרו יעו״ש .יכ״כ גם בם׳ דרכי חיים ושלום סדר
מט ציץ אליעזר חי״ג סימן כא שו״ת
בפ׳ מקץ והוא.,דדוקא תשמיש לתענוג בעלמא אסור, חשוכי בנים וליל טבילה ,או שהכוונה לרבות בליל
אבל לקיום המין או דיצרו תקיף עליו ויש חשש טבילה שמותר אפי׳ למי שכבר קיים פו״ר ,ואילו להשוכי
השחתת זרע אין איסור ודבר זה בכלל חשוכי בנים בנים מותר אפילו שלא בליל טבילה.
ואלא דמילתא דפסיקא נקט עיי״ש ,וכמובא בשערי
ביאורו של דבר זה מדברי הב״י בטור בסי׳ ונלמד
תשובה שם יעו״ש וכן מה שמביא מה שהשיג עליו גם
תקע״ד שם ,שבעצמו מסתפק בדבר זה בכוונת
השבות יעקב עיי״ש ,ויעוין גם במ״ב בסי׳ ר״מ ס״ק
דברי הירושלמי שמשם הוא שנלמד זה ,וכותב לבאר
מ״ו ע״ש. .
שכוונת הירושלמי למימר דחשוכי בנים צריכים לשמש
בגוף דברי השבו״י שם )ח״ג חאו״ח סי׳ ל׳( ועיינתי
תמ Tעד שידעו שנשותיוע מעוברות ,ומוסף עלה ליל
וראיתי שמפרש ג״כ דברי התום׳ שהוא ממ Tת
טבילה שבאותה הלילה צריך כל אדם לשמש אע״פ
חסידות ,וכותב דהיכא שיש לחוש שאם לא ישמש יבוא
שהוא שנת רעבון יעו״ש .וא״כ ברור הדבר שכזאת היא
לידי עבירה הוא או אשתו אם משתוקקת אליו אז
גם כוונתו ־ בשלחנו הטהור שבליל טבילה מותר לכל
אפשר דמותר לשמש כיון שהוא רק מידת חסידות
אדם לשמש. ■
בעלמא עיי״ש.
ד( אמנם המג״א בסי׳ תקי״ד סק״ד .כותכ לחלוק על
מוסיף,הרמ״א בסי׳ ר״מ שם וכותב :וה״ה כאמור ו(
השו״ע ומפרש כוונת הירושלמי דאף חשוכי -
בשאר צרות שהם ברעבון .והוא מהירושלמי .
בנים אין מותרים לשמש אלא בליל טבילה דס״ל דאין
פ״ק דתענית ,כדצוין שם ,וכדמציין הגר״א ז״ל .וא״כ
. האשה מתעברת אלא סמוך לטבילה.
לכאורה הדין כן גם בשעת מלחמה.
חוץ מה דהמג״א בעצמו תבר לקמן בדבריו לגזיזיה אבל
לאחר העיון נראה דאין עח־ מזה הוכחה אולם ז(
מיניה ומודה מיהת ,דמיהו .מפיטט גמ׳ ד Tן
ברורה לכך ,דיש להבין מה המה המלים
והפוסקים משמע דחשוכי בנים משמשים לעולם ,וחולק
שמוסיף הרמ״א עוד וכותב ״שהם כרעבון״ ,ומדוע לא
רק על ההיתר בליל טבילה גם לשאיגס חשוכי בנים
הסתפק רק במ״ש :״וה״ה בשאר צרות״ ,והך הוספה
כיעו״ש.
של ״שהם כרעבון״ ניתן לפרש שבאים לגרוע ולומר
חוץ מזה חלקו הבאים אחריו על המג״א בזה .יעוין
דבעינן דוקא בדומה לסוג רעבון.
בפרמ״ג שציין נגד דברי המג״א להדברי דוד
שגדולי המפרשים נחלקו באמת במהות והתבוננתי שהביא הא״ר שמשמע שכל שאין לתענוג שרי ,וכן
כוונת הרמ״א בזה.
לדברי הח״מ וב״ש באה״ע סי׳ כ״ה שהביאו הא
תמיד בסק״ו מבאר כוונת הרמ״א וכותב דר,עולת דליל טבילה שרי ע״ש ,וכמו״כ יעוין בספר בגדי ישע
וז״ל ; ומ״ש שהם כרעבון פירש כגון אלו על שו״ע או״ח סי׳ הנ״ל ,שכותב להסיר השגות המג״א
שביאר המחבר לקמן בהלכות תענית סימן תקע״ו על השו״ע ולבאר שדברי השו״ע ברורים בטעמן ,ושאין
שגוזרין עליהם תענית עכ״ל .ובסי׳ תקע״ו הא נמנה לזוז מפסק השו״ע עיי״ש .וכן במ״ב סקי״א .ועוד יעוין
ביניהם גם כותים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, בח״ס עה״ת סו״פ ויגש מ״ש ג״כ לפרש דברי השו״ע
וא״כ מוכח שפירש כוונת הרמ״א שגם על זמן מלחמה ומסיים דאפילו איסור ממידת חסידות ליכא בליל טבילה
ישנו האיסור הזה .וכך משמע שסובר כן גם הלבוש עיי״ש .וכן מתיר שם גם ליוצא בדרך עיי״ש .ויוצא
כיעו״ש בדבריו בסעיף י״ב .וגם מהב״ש באה״ע שם לנו לפי״ז היתר לחייל היוצא לחזית גם אפילו אם
סי׳ כ״ה סק״ו משמע נמי שפירש כן שכותב בלשון: נסבור שאיסור שימוש הוא גם בימי־מלחמה.
״ה״ה שאר צרות כמ״ש בא״ח סי׳ תקע״ד״ ,וכפי הנראה
יש להסתפק בהכוונה של חשוכי בנים ,אם עוד ה(
הוא ט״ם דבסי׳ תקע״ד לא כתוב משאר צרות וצ״ל; הכוונה שאין לו יעוד בכלל בנים ,או שהכוונה
סי׳ תקע״ו ,ושם נזכר מלחמה .והיינו כנ״ז בעו״ת. מאמר צוין ר״מ דבסי׳ כל עח־ שלא קיים פו״ר,
דברי בכוונת שמתלבט בשירי כנה״ג אחרי אבל המוסגר ״פירוש שאין לו בנים״ ומשמע שאין לו עוד
הירושלמי בזד ,,וכן בדברי הרמ״א ,ואחרי שעומד כלל .ואילו בסי׳ קע״ד צוין במאמר המוסגר ״פי׳
ג״כ על הדקדוקים שדקדקתי לעיל בדברי הרמ״א ,כותב 'ולמעוטי בנים״ ,ומשמע מזה שיש לו ורק הם ״מעוטי״
לפרש ,דהירושלמי לא אסר בכל הצרות שמתענין עליהם והיינו שעוד לא קיים פו״ר•
ברעבון אלא דוקא צרות דומיא דרעב כגון על הירקון וג ם זה נלמד מדברי הב״י בטור שם וכן גם מדברי
על השדפון ועל החסיל והארבה והמזונות שכל אלו הב״ח ,שמפורש יוצא מדבריהם .שהכוונה להתיר
דמו לרעבון ,אבל בצרות אחרות כדבר וכיוצא בהם כל עוד שלא קיים פו״ר כיעו״ש.
דלא דמי לרעבון לא נאסר תשמיש המסה ,וכך כותב הט״ז שם בסי׳ תקע״ה סק״ב סובר דלא התירו אמנם
לפרעז גם כוונת הרמ״א ,דבאמרו וה״ה בשאר צרות אלא למי שחשוך לגמרי שהולך ערירי כיעו״ש,
שד,ם כרעבון מורה שדוקא בשאר צרות שהן דומות אבל כבר כתבו להשיג עליו ממה שהעלה בעצמו עוד
לרעבון. בגדולה בזו בצדדא דהיתרא בספרו דברי דוד עה״ת,
ציץ אליעזר חי״ג סימן כא שו״ ת
ו ה הג הו ת יעב״ץ על הש״ם שם רוצד .לומר ביתר על ד.דעד .של ד.כנד.״ג צוינו בעוד כמד .מגדולי לזאת
כן ,שאפילו כשגם הארון אינו במקומו האיסור ד.מפרשים וגם ד״עולת תמיד בעצמו ציין בסוף
רק לאנשי המלחמר ,ההולכים בצבא מפני הארון ההולך דבריו לעיין מ״ש בזד .בכנד.״ג ,ונראד .מזד• .שלא קבע
עמד.ן כל שלא קבעו לו מקום מיוחד זכו׳ אבל היושבים מסמרים בדעתו ד.קודמת,
בביתם ולא הולכים במלחמה מותרים בתשד.״מ אפי׳ ח( ו עו ד זאת כותב ד.שירי'כנד״״ג שם לפרש כפי
בכה״ג שהארון אינו במקומו ,ומסתייע מדין התורר. שפירשתי סתמיות פשטות דברי ד.תום׳ בתענית־
במי שלקח אשד .חדשד .שאינו יוצא בצבא ושמח את שם ,דר״ל ,דברעב גופי׳ ד.איסור ר.וא רק משום מדת
אשתו ע״ש. חסידות ,ולזאת מסיים את דבריו וכותב וז״ל :ואד.א
יש עוד לעיין על דברי האמורים מדברי ולכאורה י( סמכינן ד.אידנא לשמש בשני רעבון דלא עדיפנן מלוי
המהרש״א בעירובין שם בח״ה ,שכותב ששמש מטתו בשני רזזבון כמ״ש ד.תוס׳ שם ,וכיון
וז״ל :שלא במקומן אסורין כו׳ ענינו עמו אנכי בצרד. דשני רעבון לא נאסר כ״ש בשאר צרות ,ואפילו תימא
בעת מלחמה ואמרינן פ״ק דתענית אסור לאדם שישמש דאנן ד.אידנא נד.גינן איסור לשמש מן הדין או מחמת
מטתו בשני רעבון וה״ה בכל שאר עת צרר .עכ״ל .ויוצא מדת חסידות מסתיין שנד.וג כן בשני רעבון שמצינו
מדברי המהרש״א לכאורה שאסור באמת בתשה״מ משום איסור מפורש בתלמוד דידן ,אבל בשאר צרות שלא
העת מלחמד .שר.וא שעת צרה ,ובדומה למה שאסרו מצינו איסורו מפורש בתלמוד שלנו אע״פ שנמצא כן
כשני רעבון. בירושלמי אנן אתלמודא דידן סמכינן ע:״ל .וכיוצא
בזה ראיתי בספר שו״ת משפטים ישרים )בירדוגו( סי׳
זה אינו ,דאי הכי ,הרי דבריו נגד ד.גמ׳ שם אבל
פ׳ שמדבר על סוגי רעב ושיעור של שני רעבון ובתוך
שנאמר מפורש שהאיסור ה .Tרק מפני שדוארון
דבריו כותב וז״ל :ובאיסור תשמיש לא שמענו לא׳
ושכינה שלא במקומן ונגד הדברים המפורשים שנאמרו
שפרסם לד.מון העם ,כמדומה שסומכים עמ״ש התוס׳
בזד .בתום׳ שם וכנ״ל.
במם׳ תענית דמידת חסידות בעלמא היא עכ״ל .הרי
כן ברור הדבר שכוונת המהרש״א היא דוקא על על שפירש נמי בכוונת דברי התום׳ כנ״ל ,ורק מסיים שם
עת מלחמד .אשר היא בבחינר .של ״עמו אנכי וכותב ,דמ״מ בעל נפש יחמיר לעצמו עיי״ש.
בצרד.״ דר.יינו שהארון ג״כ נמצא עמהם שם ,אבל לא
על עת מלחמה בלבד ,וז״ש ״וה״ה בכל שאר עת צרה״
לי להביא ראיה דמשזם מלחמה מותר ונראה ט(
בתשמיש מדברי הגמ׳ בעירובין ד׳ ס״ג ע״ב
נראה דר״ל בכל שאר עת צרה הבאה משמים שלא
דאיתא :לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את
באמצעות ידי אדם ,שר.וא בדומה לשעת רעבון ,ומשא״ב
ישראל לילד .אחת מפריד .ורביד .וכו׳ וגמירי דכל זמן
מלחמה עצמה הבאה באמצעות בני האדם אזי לא נאסר
שארון ושכינד .שרויין שלא במקומן אסורין בתשמיש
כי אם כשר.יא גם בבהינה של ״עמו אנכי בצרה״ וכנ״ז
המטד ..הרי שאע״פ שרדתד .שעת מלחמה ,בכל זאת
)וזהו חוץ מה שי״ל שד.מד.רש״א כתב את דבריו רק
לא נאסרו אז בתשמיש אלא משום הא מפני שארון
בדרך רעיוני ולכן לא הכניס זר .בחידושיו כי אם
ושכינה היו שרוין שלא במקומן ,אבל משום המלחמד.
באגדותיו ,ואין למדין מן האגדות(.
גופ׳ לא נאסרו בתשמיש.
ו א פ ש ר להוסיף להסביר זאת ביותר עפ״י דברי יא(
שם גם בתוס׳ ד״ה כל זמן ,שמקשים שגם על ויעוין
ד.גמ׳ בקזבועות דף ל״ה ע״ב דאמר
הארון כשאינו במקומו מוכח מהעובדא דאוריה החתי
שמואל מלכותא דקטלא הד משיתא בעלמא לא מיענשא,
שאחרים היה מותרים אפ״ה בתשה״מ ורק אוריה החת'
ומבארים התום׳ שם דבהוצאת למלחמת הרשות קאמר,
היה מחמיר על עצמו לפי שהיו ישראל בצרה דהא
ובשו״ת התם סופר חחו״מ סי׳ מ״ד מסביר דברי ד.גמ׳
קאמר ליה דוד רד לביתך ,וגם על דח־ בעצמו אמרינן
מפגי שיש בזה משום תיקון המדינה וצורך הנהגתה .וכן
בסנד.דרין שד.פך משכבו של לילה למשכבו של יום
בשו״ת שם אר .Tחיו״ד סי׳ כ״ז מסביר מפני שהוא
ונתעלמה ממנו הלכד .זו כו׳ משמע בלילד .היה מותר,
מנדיגו של דבר עיי״ש .ויעוין גם בד.עמק דבר עה״ת
ומתרצים דשני ארונות היו וכו׳ עיי״ש .הרי בהדיא
)בראשית א׳־ט׳( ובד.רהב דבר .ומשפט כהן סו״ס
דמשום מלחמד .גופר .אין כל איסור בתשד.״מ ,וגם על
קמ״ג .עיי״ש .ומכיון שכן ,שפיר אין מקום להחיל ע״ז
אוריד .שד.יה מהמיר על עצמו מסיימים התום׳ בסוה״ד
הדין של איסור תשמיש ,ואין זה בכלל של ״חסרון
לריעותא, תרתי שם שעשה זאת משום שהיד .אז
בא לעולם״ הנאמר בירושלמי.
דישראל היו במלחמה יושבין בסוכות וגם ארון אינו
יתייקזב גם מד .שד.יד .קשר .עוד על ובהאמור יב( במקדש ע״ש .ויוצא שאבל משום עצמיות המלחמות אין
הנחתי שמלחמה לא נכללת בההוא הדין כל מקום אפי׳ להחמיר בת*סד.״מ ,ומסתמיות הדברים
בשאר צרות שכותב הרמ״א ,ממה שראיתי בחידושי ברור שמשמע שבכל ענין מותר במלהמר ,ולא רק בליל
המאירי על תענית שם שמביא שבתלמוד המערב הסבירו טבילה או לחשוכי בנים.
נא ציץ אליעזר חי״ג סימן כב שו״ת
ב .אם מותר לעקור דירה מירושלים למקום הטעם של איסור שימוש בשני רעבון ,שהוא משוס ״שלא
אחר בארץ ישראל יהא הקב״ה עוסק בחורבנו של עולם והוא בונה״ ,ע״ש
וא״כ זיל בתר טעמא ,וצריך לפי״ז להיות אסור אסי׳
לח״א
בשעת מלחמה ,כי הרי ד׳ איש מלחמה ומכיון שעוסק
האיסור של הושבת גר תושב בירושלים שאיתא בענין בחורבנו של עולם אין לנו לבנות אז.
להלכה ופסקה בתוספתא פ״ו דנגעים ה״ג לפי הנ״ל יתיישב שפיר ,כי זהו רק כשההופעה של אבל
הרמב״ם בפ״ז מה׳ בית הבחירה הי״ד ,ושכתבתי מזה עסיקה בחורבן העולם ח״ו היא שלא באמצעות
בספרי ש>״ת ציץ אליעזר ח״י סי׳ א׳ אותיות ע״א ע״ב. בני אדם ,אבל לא כשבא זה ע״י פעולות אמצעיות של
פשטות האיסור הוא רק בתוך חומתה .ועל כן הנה א( בני אדם כבשעת מלחמה ,והטעם זה של שלא יהא הקב״ה
יש מקום לומר שבצד הצפיני החל סמוך עוסק וכו׳ איתא לפנינו במדר״ת פ׳ נח )דבירושלמי
לשטח מקום קבר אותו האיש וממנו והלאה לצד צפון שלפנינו לא נמצא זאת( ושם הוא כתוב על שעת המבול,
הדבר קל ביותר .דיעוין באברבנאל זכריה י״ד־י׳ שכותב שהיה ג״ב ישירות מהקב״ה ,ומיושב שפיר.
וז״ל :וממ״ש דשבה תחתיה יראה אמיתת מה שאמרו מעיל צדקה )לדיבעל מדרש תלפיות ועוד( בספר יג(
המספרים הרומיים שטיטוס החריב ירושלם ונתץ סי' תק״נ ראיתי שכותב על דברי חרמ״א ,דמשמע
חומותיה ושרף את בתיה ,ושאחרי כן אדריאנוס קיסר שסובר דטעם האיסור בשני רעבון הוא משום שיש צער
צוה לבנותה ,ושלא נבנית באותו מקום שהיתה בראשונה כעולם ואין ראוי שיזדווג עם אשתו ,ולכן משיב ע״ז
בדיוק ,אלא קרוב אליו ,והאות על זה הוא שהנה ידוע ומחדש פירוש חדש ,וכותב שהמפרשים ז״ל שאסרו רק
שבארץ ישראל וכל שכן בירושלם הקדושה לא היו בשני רעבון פירשו שטעם האיסור בשני רעבון הוא
מקברים המתים כ״א מחוץ לעיר מפני הטומאה ,ולכן משום שהמשמש רעב מוליד בנים חלושי המזג שאינן
היה בהכרח קבר יש״ו מח ת לעיר במקום שהיו קוברים כר קיימא ,ומטעם זה הזהירו רז״ל מאד ע״ז שלא ישמש
הרוגי ב״ד ,והנה עתה קבלה ביניהם שקברו אשר נקבר אדם רעב ,וא״כ כפי זה אין איסור תשמיש בזמן מגפה
בו הוא בתוך ירושלם באמצע העיר ,ושם עושים היום עיי״ש.
הנוצרים בית קדושתם .והוא המוכיח שישוב ירושלם זה מצאתי סייעתא לפירושו האמור בדברי אחד וראה
היום אינו באותו מקום עצמו שהיה קודם החורבן מהראשונים ,והוא הריטב״א ז״ל בח Tושיו על
ושנתישבה העיר במקום שהיה בתחילה בית הקברות תענית שם ,דכותב לפרש הכוונה של חשוכי בנים שאיתא
עכ׳׳ל. בגמ׳ שם ,דה״ק כי מי הס חשוכי בנים שאין בנים
לפי דברי האברבנאל שאותו השטח היה מחת ויוצא יוצאים כשורה מי שמשמשים מטותיהם בשני רעבון,
לחומת ירושלים עכ״פ מרחק המשים אמה כדין ומביא שבקצת נוסחאות איתא בגמ׳ הגירסא בכזאת:
בית הקבחת )עיין ב״ב ד׳ כ״ה ע״א ורמב״ם פ״י רעבון תנא חשוכי בנים המשמשים מטותיהם בשני
משכנים ה״ג(. עיי״ש .ומשתקף לנו בהדיא שלפי״ז כוונת האיסור של
לכתוב בלשון ״יותר קל״ כי הדבר לא דייקתי ב( שימוש בשני רעבון מפני שאין בנים יוצאים כשורה.
ברור עדנה ,דח ת מה שבשו״ת רדב״ז ח״א
לומר לפי זה שמחולקים בזה הבבלי והירוש׳. ונצטרך
סי׳ תרל״ג )שהבאתי ממנו בספרי שם( כותב בתשובתו
דבירושלמי )פ״א דתענית ה״ו( הא כתור.
שם שיש גם סברא לומר שגזרו החומרות בכל תחום
בלשון :בחסר ובכפן גלמוד ,בשעה שאת רואה חסרון
ירושלים ,ולא רק בתוך החומה כיעו״ש )חגם שכותב
בא לעולם עשה אשתך גלמודה .ומשמע •שהנימוק הוא
שזה י״ל בדוחק(.
בשביל השתתפות בצער העולם ,אם לא שנפר־ש הכוונה
הנ ה ראיתי בזה גם ראיה שניה בספר תבואות הארץ ש״חסרון בא לעולם״ והבנים נולדים עי״כ כחושים,
להחבם החוקר הרב יהוסף שווארץ ז״ל פרק ז׳, ]בירושלמי לא נזכר בכלל לשון איסור בזה ,יעוין במ״ב
דמוכיח שם מתיאור שלשת החומות שהיו בירושלים סי׳ תקע״ד כשעה״צ סק״ח ע״ש[,
הכתוב בספר יוסיפון שיוצא ברור כשמש שתכונת המקום הלין שנתבאר נלע״ד דאין לאסור תשמיש מכל יד(
ההוא לפנים מחומות העיר ,וכי תכונת קבר ההוא אפילו בימי מלחמה ,ומסתבר שאין בזה גם משום
לפנים מחומה הראשונה ,ואלמלא ראה האברבנאל דברי מידת חם Tות ,ובפרט אצל אנשים צעירים ואפילו כשכבר
היוסיפון ,וידע המציאות לא היה אומר כך לדהות קיימו פו״ר ואפילו שלא בליל טבילה .ואיך להאריך
המציאות והמפורסמת מפני קבלה שלהם ,ונהפוך הוא יותר.
לדהות קבלה ההיא מפני המציאות .ומסיים וכותב שכבר
סימן כב
דיבר על כך גם עם חכמי העמים והודו לדבריו ,וכי
יסוד טעות זה ששם קבר אותו האיש הוא מזמן העלענא א .בענין האיסור של הושבת גר תושב
אם קאושטאטנטין כי היא וכומריה בנו על המקום הזה בירושלים.
ציץ אליעזר חי״ג סימן כב שו״ת נב
ו כ ד פוסק הרמב״ם בפי״ג מאישות ד.״כ וז״ל :אמר כנסיה גדולה יעו״ש .וא״כ לפי״ז יוצא כי ברור הדנר
האיש לעלות לארץ ישראל וד.יא אינה ■רוצר .תצא שגם השטח ההוא היה בתוך חומת ירושלים קיימתא.
בלא כתובה וכו׳ והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ג( כן יותר קל ציון כי גם עליה יש ספק אם בירושלם
ירושלים שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין קיימתא היה ציון בתוך חומת ירושלים ,ככתוב
הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם עכ״ל, בשו״ת רדב״ז שם ,וכותב שם שכבר אפשר לסמוך בזה
ופשוט דזה שכותב הרמב״ם ׳׳והוא הדין לכל מקום על קבלת העכו״ם שקורין לכל שכונת הישראלים ציון.
מארץ ישראל עם ירושלים״ •ש־זה מוסב גם על מ״ש ומפתח השוק והלאה קורין אל קודם ,ושקרוב הוא שעל
לפני זד .בה׳ י״ט בנוגע מתו״ל לא״י,־ דכופין לעלות זה־ סמכו הראשונים לפדות מעשר שני בבתיהם ולא
אפילו מנוה היפה לגוה הרע וכו׳ ואין מוציאין אפילו היד מוציאין את הפירות לחוץ ,כי שכונת ישראל דציון
.מנוה הרע לנוד .היפה וכו׳.,דאותו הדין הוא גם בנוגע הוא ולא בירושלם עיי׳׳ש ,ואין להאריך מזה יותר.
לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלים.
ד( ואגב אעיר על מה שבס׳ תבואות הארץ פרק ז׳
נפסק .בפשטות גם כאה״ע סי׳ ע״ה סעי׳ ד׳. וכך שם כותב לבאר שעין עיטם הנזכר ביומא ד׳ י.
אם יש דין של כפיר .לעלות ממקום בא״י לגור רא״כ ל״א .ע״א שהוא גבוה מקרקע עזרה כ״ג אמות ,אין
בירושלים וכפיד .שלא לצאת ממנד .לגור במקום הכוונה שם על אותו עין עיטם הנזכר בזבחים דף נ״ד
אחר בארץ ישראל ,הרי נש־מע מזר .ממילא שאותו הדין ע״ב ,דאיתא; סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי וכו׳,
דירתו את ישנו גם על האדם בעצמו שלא לעקור מפני שהנזכר -בזבחים הא גבוה יותר ויותר מכ״ג
מירושלים המקודשת יותר ולעבור לגור למקום אוזר' אמה• אלא הכוונה על עין עיטם במקום שיוצא סמוך
׳ בא״י ,ואפילו מנוה הרע לנוד .היפה. ' לעיר עיטם ועל שמה נקרא עין עיטם ע״ש .ומובן
מזאת יש לומר ,דאפילו־ לשיטת ר״ח כהן ויתירה ה( שהוא דחוק■ מאד לומר בכזאת ,בזמן שבב׳ המקומות
שמובא בתוס׳ כתובות שם ד״ה הוא אומר, ביומא ובזבחים נזכר .בסתמא ״עין עיטם״ ומשמע
דס״ל דעכשיו אינו מצוד .לדור בא״י .כי יש ,כמה מצות בפשטות שבב׳ המקומות המכוון על מקום אחד ולא על
התלויות בא־ץ וכמה עונש־ן דאין אנו יכולין ליזהר ב׳ מקומות נפרדים ,וגם זה מפורש נגד דברי רש״י
בהם ולעמוד עליהם כיעו״ש .מכל מקום יש לומר דלמי שבשני המקומות ביומא ובזבחים מבאר שהוא־ מעין
שהוא כבר גר בא״י בודאי עליר .וידיה'יש מצוד .לגור מי נפתוח האמור בספר יהושע ע״ש .והיינו ,שהיינו הך.
יותר בירושלים ,דקדושת ירושלים הא עליונה היא כן נראה שבאמת בב׳ המקומות מכוון על מקום על
על קדושת שאר ערי ארץ ישראל ,ויש לה קדושה מיוחדת אחד ,ואין סתירה מהמציאות מה שראש הגבעה
מפני שהיא שער השמים ,וכדהבאתי בספרי שו״ת צ״א )כלשונו ישם( גבוה יותר ויותר מכ״ג אמות ,והוא
שם באות ע״ב בשם שו״ת חתם סופר כיעו״ש ,וממי׳לא בעפ״י מה שראיתי בס׳ אדמת הקודש )גולדהאר( בפ״ב
כשהוא כבר גם בירושלים אסור לצאת ממנה לגור ד׳ כ״ו ע״א ,שכותב לבאר שגובה ההר של עין עיטס
במקום אחר בא״י. הוא למעלה מגובה הר הבית במאתים ושלש מטר,
רק לרווחא דמילתא דלמעשה דברי ר״ח כהן חהו אולם פני המים אשר בהמעין)עין עיטם( גבוהים מקרקע
.נדחים מהלכה ע״י כל גדולי הפוסקים ,וישנם העזרה של ביהמ״ק עשרים ושלש אמות וכדאיתא ביומא
התולים זה בכלל בתלמיד טועה ,כידוע. שם עיי״ש .וא״כ שפיר י'1ז לומר איפוא שגם בגמ׳
בספר שו״ת שדד .הארץ ח״ג סי׳ י״א, ומצאתי ו( יומא הכוונה היא על אותו עין עיטם הנזכר בזבחים ,ואין
שנשאל מכח זר .דר.כל מעלין לירושלים ואין סתירה מה שראש הגבעה גבוה הרבה יותר מכ״ג אמות,
הכל מוציאין■,־ אם מותר אפילו לצאת ירושלים לחברון דהכוונה של 'שגבוה מקרקע עזרה כ״ג אמות שאיתא
וכיוצא בשארי ערי ארץ ישראל ע״מ■ לחזור ,כגון ביומא שם היא מלפני המים אשר בהמעין ,שמשם גבוה
כדי להשתטח על קברי הצדיקים ,ואם יש חילוק בזה :קרקע העזרה רק כ״ג אמות. ^
בין למי שבא לגור בירושלים אדעתא דהכי.שיוכל לצאת דירתו לעקור מישראל ד( ו ע״ ד אם מותר לאדם
להשתטח על קברי הצדיקים לבין מי שבא סתם ,ובדברי מירושלים ולעבור לגור למקום אחר בארץ
תשובתו התייחס לשאלה בכובד ראש ,וזאת הלכה העלה ישראל. ■
להתיר מכיון שזה ע׳׳מ לחזור ובדומה למ״ש הדדכ״ז אין ההיתר על כך כ״כ פשוט ,דבגמ׳ כתובות לדעתי
דאין איסור לאו דלא תוסיפו לראותם עוד ליושבי מצרים ד׳ ק״י ע״ב במתניתין הא איתא דכשם שהכל ■
כיון דאין דעתם להשתקע שם ,אבל לעקור הדירה מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין ,כך אותו הדין
מירושלים לאחד משאר מקומות בערי ישראל אסור, גם בנוגע לירושלים ,דהכל מעלין לירושלים לאין הכל
ובדבריו מביא גב בנוגע לשיטת ר״ח כר.ן דבס׳ מוציאיי ,ואמרינן בגמ׳ דהכל מעלין לירושלים לאתויי
נתיבות משפט )ספרדי( מביא בשם ם׳ אהלי תם ,דזאת מנוה היפה לנוה הרעה ואין הכל מוציאין אפילו מנוה
מודה גם ר״ה כהן■ דמ״מ היושב בא״י אסור לצאת הרעה לנוד .היפה.
נג ציץ אליעזר חי״ג סימן כב שו״ת
לחזור- ,והיינו שצריך רק לחשוב תמיד שאין דעתו לחו״ל .ולומד מזה דגם לר״ח כהן נמי מא״י לירושלים
להשתקע שם ,ואילו בה׳ ט׳ כותב ההיתר לצאת לסחורה נראה דכופין מפני דהלא א״י וירושלים שוין הן לכל
בהמשכיות למ״ש לפני כן שמותר לצאת לחו״ל ללמוד המצות הנהוגות היום ,וכיון דאיהו דר מתחילה בא״י .
תורה או לישא אשה או להציל מן העכו״ם ,ושם מתנה תו אם אחד מהם רוצה לעלות לירושלים פשיטא שכופין
וכותב ״ויחזור לארץ״ .וע״ז ממשיך וכותב בלשון ״וכן אחד האיש ואחד האשה יען כי פשוט הוא כי גדולה
יוצא הוא לסחורה״ ,והיינו ■שיוצא בדומה לזה למ״ש מעלת ירושלם על א״י כמו שא״י גדולה על חו״ל ואין
קודם ,והיינו ■שלאחר מיכן ״יחזור לארץ״. כאן טעם מפני המצות והעונשים ,ולכן בני א״י יכולים
הדבר שגם,בנוגע למצרים החמיר הרדב״ז ומעניין לכוף לעלות לירושלים אף לסברת הרח״ך .ונוסף לזה
על )ברדב״ז בעצמו בזה ,ומעיד על עצמו מביא כי ס׳ הרח״ך ז״ל דחויה היא מי״ב נשיאי ישראל
הרמב״ם שם( וכותב :״וגם אני נתיישבתי שם זמן כמובא בכנה״ג אה״ע שם בהגהת ב״י ס״ק כ׳׳ה עיי״ש■
מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה וכי כן מצאתי עוד בספר שו״ת פרי הארץ ח״ג חיו״ד סי׳
האי גוונא מותר ושוב באתי לירושלים״ עכ״ל ,וא״כ ז׳ שנשאל ג״כ בדיוק אותה השאלה ממש שנשאל
גם לפי הדמיון שמדמה השדה הארץ לההיא דישיבה עליה הבעל שדה הארץ הנ״ל ,ובדברי תשובתו האריך
במצרים ,יש להיוצא מירושלים לא״י לסחורה וכדומה עוד יותר הדיבור על כך ,והעלה ג״כ להתיר כע״מ
במחשבה לחזור ,שגם יקיים כן לאחר מיכן בעצמו לחזור ,ומכח הנימוק דלא גרע מלסחורה דשרי לצאת
מחשבתו ש־ח־שב מראש ,וישוב לירושלים. לחו״ל כדפוסק הרמב״ם בפ״ה מה׳ מלכים ה״ט .ושלא
ע״מ לחזור שקיל וטרל בזה אם יש מקום להתיר לצאת
בהמו״מ בהספרים האמורים באם מותר בעיוני ז(
מירושלים לארץ ישראל אפילו שלא ע״מ לחזור .ובנימוק
לצאת מירושלים אפילו .ע״מ לחזור,
דהגם דקדושת ירושלים אלימא טפי דקדושתה קדושת
ובמיוחד למי שעלה סתם בלי תנאי ,ומזה במכש״ג למי
עולם ,מ״מ הואיל והא מיהא נפיק לארץ ישראל ,ואחרי
שנולד .בה ,עלה בדעתי דאכן זהו המקור על המסופר
מו״מ בזה זאת הלכה העלה דגם מירושלם לא״י דינו
על ..כמה וכמה מיחידי הסגולה שבירושלם עיה״ק
שוה כמהארץ לחו״ל ,דכשם דאשכחן לענין נשואין שדין
שדקדקו על עצמם שלא ללון אפילו לילה אחת מחוץ
ירושלם עם שאר א״י שוה לדין א״י עם חו״ל וחד
לחומת ירושלם .והיינו שחששו לצאת ממנו אפילו ע״מ
דינא אית להו אפילו בזה״ז ה״נ לענין היציאה שדם
לחזור ,והיציאה ביום ללא לינה היה נחשב עליהם
הם ,וכי היכי דלא שרי לצאת מהארץ לחו״ל אלא בע״מ
כעראי ממיש שאין קפידא.
לחזור ה״נ מירושלים לשאר ארץ ישראל לא שרי אלא
האיסור לצאת מירושלים לגור במקום אחר ברם ח( בע״מ לחזור עיי״ש.
בארץ ישראל ,נראה שהוא רק להגרים בעיר וכפי הנראה היתה לפני הבעל ישדה הארץ תשובתו הנ״ז
העתיקה בתוך גבולות חומת ירושלים קיימתא .אבל של הבעל פרי הארץ ,ורמז אליה בסוף דברי
מירושלים החדשה אין איסור לצאת ממנה לגור במקום תשובתו שם בכתבו בלשון :״וכן העלה לענין דינא
אחר בארץ ישראל. מו׳ המאיר עיני חכמים ה״י והאריך בראיות רבות
ט( לאת למודעי .דעל אף ההשוואה של איסור יציאה כדעתו הרחבה וסוף דינא אמר זכו״׳ .ושם הבעל פרי
מירושליןם לא״י לאיסור יציאה מא״י לחו״ל, הארץ הא הוא ישראל מאיר מזרחי ,וכינה אותה בשם
בכל זאת חומר האיסור הוא יותר בהרבה לאין ערוד המאיר עיני חכמים.
ביציאה מא״י לחו״ל .וכל האזהרות החמורות לאיסור אני רואה חילוק בין נימוקו של הבעל שדה הארץ אבל
היציאה )עיין ב״ב ד׳ צ״א( ושל כאילו עובד עבודה בזה לבין נימוקו של הבעל פרי הארץ בזה,
זרה )עיין כתובות שם ד׳ ק״י ע״ב( וכיוצא בזה ,נאמר׳ו דלנימוקו של השדה הארץ דמדמה זאת למ״ש הרדב״ז
רק על יציאה מא״י לחו״ל .ובשום פנים לא על יציאה לגבי האיסור לגור במצרים צריך להיות ׳מותר היציאה
מירושלים לאחד משאר המקומות בא״י• ואין תימא מירושלים לא״י אם רק יוצא בכוונה לא להשתקע ,וכן
בדבר ,כי ההבדל הוא גדול מאד ,דביציאה מא״י לחו״ל שכוונה זאת במחשבתו יכול ההיתר להמשך ' בכמה
גובל הדבר באיסור מדאורייתא ,וכדמציגו ברמב״ן דורות ,וכפי שמעתיק בכזאת מהרדב״ז שם לגבי הדירה
בסוף ספר המצות להרמב״ם במצות עשה ד׳ שמסביר במצרים ,דכל שאין דעתם להשתקע שם אין איסור
שהפלגות הגדולות שחז״ל מפליגים במצות ישיבת א״י אף כי יושבים אבות על בנים שלשים וגם"רביעים
עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחו״ל יהי׳ בעיניך ע״ש .ואילו לנימוקו של הבעל פרי הארץ דזה דומה
כעובד ע״ז וכו׳ וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה למ״ש הרמב״ם בפ״ה ממלכים דמותר לצאת לחו״ל
הכל נובע מכח המ״ע שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת לסחורה ,צריך הוא בעצמו לאחר מיכן לחזור ,כדרואים
בה ע״ש .וזה לא שייך ביציאה מירושלים לא״י .וכמו״ב בדברי הדמב״ם שם דבהלכה ח׳ כשמדבר מאיסור לחזור
הרשב״ם בב״ב שם ד׳ צ״א ע״א מסביר טעם איסור למצרים כותב רק דאין אסור אלא להשתקע ולסחורה
היציאה מא״י לחו״ל מפני שמפקיע עצמו מן המצות ולפרקמטיא מותר ,ואינו כותב שלאחר מיכן עליו
ציץ אליעזר חי״ג סימן כג שו״ת נד
לו דברים מפורשים יותר המוכיחים צדקת ואביא ע״ש .וגם כל עצם הישיבה בה הא שקולה היא כנגד
דברעו .יעוין בביצה ד׳ י״ט ע״ב דאיתא: כל המצוות שבתורה ,כדאיתא בספרי פ׳ ראה י״ב־כ״ט
פשיטא דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא עיי״ש .וכל זה לא שייך בנוגע ליציאה מירושלים לאחד
אלא מן החולין ,ופרש״י ז״ל :מן החולין ,ולא ממערת משאר המקומות שבארץ ישראל ,כמובן .ואכמ״ל יותר.
מעשר שני ולא מנדרים ונדבות שחוא מחויב ועומד
בהן עכ״ל .הרי בהדיא ברש״י ז״ל שפירש שדימיעוט סימן כג
הוא לא דווקא מעשר שני והדומה לו התלוי בארץ ,אלא
גם שלא יביא מנדריום ונדבות שהוא מחויב ועומד בהן, בעניו כל דבר שבחובה אינו בא אלא מך
ודייינו בהיות וזה לא מן החולין ,וא״כ ממילא ברור החולין
ופשוט שגם לא יביא מקדשי בדק הבת.
לרב גדול אחד
יעוין בתום׳ פסחים ד׳ מ״ז ע״ב ד״ה שה ,דע״ז כן
דממעטינן בגמ׳ שם :שדי ולא הבכור .מקשים מה שרוצה לומר בדינא דקרבן דאינו בא אלא מן
התוס׳ דבפ״ק דחגיגה נפקא לן זאת מבמסת Tך דבל החולין ,דממעטינן רק שלא יביא ממעשר שני וכדו׳
דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין ,ומתרצים דהדייא התלוי בארץ אבל לא קדשי בדק הבית ,ומדייק לדי
דפסחים אסמכתא בעלמא היא ע״ש .הרי בהדיא גם מלשון הגמ׳ בזבחים ד׳ צ״ח ע״א דאיתא בלשון :מה
בתוס׳ דפירשו בפשיטות דהמיעוט של במסת ידך דכל חטאת אינה באה אלא מן החולין וכו׳ אף כל אינדי
דבר שבחובדי אין בא אלא מן החולין כולל גם כל מיני באה אלא מן החולין זכו׳ מנלן אמר רב חסדא אמר
הקדשות ולא רק מן התלוי בארץ ,וברור איפוא שממעט קרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכו׳ ולא
גם שלא יביא מהקדש בדק הבית. משל מעשר .הרי שרב חסדא מפרט שהכוונדי הוא למעוטי
דיעוין שבעצם מפורש כן גם בגט׳, והתבוננתי משל מעשר .ומדייק לה גם מלשון הרמב״ם בפט״ז
בפסחים ד׳ ע״א עמוד א׳ דאיתא :כי אתא מדי׳ מעשדי הקרבנות הט״ו שמפרט נמי שדיכוונה:
רבין א״ר אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב יוצא דמי שנדר נדר לא יביאנו ״ממעות מעשר שני״.
בדין משום שמחה ואין יוצא בדים משום חגיגה ,יוצא זה אינו ולא משמע כן מלשון דיגמ׳ שכתוב לענ״ד
משום שמחה לא בעינן זביחח בשעת שמחה ,ולא משום בלשון; אף כל אינדי באת אלא מן החולין.
חגיגה דדיוי דבר שבחוברי וכל דבר שבחובה אינו בא והך לישנא של ״אלא מן החולין״ משמע שהוא בדייקא
אלא מן החולין .הנה מפורש בנמ׳ שהמיעוט של אינו למעט כל שאינו מן החולין .וגם הרמב״ם בדי׳ מעשדי
בא אלא מן החולין ממעט כל מיני הקדש ,הגם שהוא הקרבנות שם מסיים את דבריו בלשון :״וכל המחויב
להקדיש, והקדים היות הקדישה אז לשם שלמים, קרבן לא יביא קרבנו אלא מן החולין״ ,ומשמע בבירור
וכדמפרש שם הר״ח ,היות ״דדיא אינדי מן החולין שכבר שממעט בזה כל שאינו מן החולין ,אפילו לא מקדשי
הפרישה מיום י״ד והקדישה״ .ופסיק לה נמי הרמב״ם בדק הבית.
בפ״ב מחגיגה הי״א ,ובהדגשת הנימוק ,מפני שחגיגה ג ם במשנרי במנחות ד׳ פ״ב ע״א ובתוספתא פ״ח
״אינדי באה אלא מן החולין״ .ובעצם זהו גם מדי דאיתא דמנחות הי״ד כתוב בלשון :דנסכים ,בכל מקום
בביצה שם ,דמביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה לא יביא אלא מן החולין .והרמב״ם בפ״ב מדי׳ מעשה
ידי חובתו משום שמחה ואין יוצא בה משום חגיגה ,ודיגמ׳ הקרבנות בדינא דנסכים ,ג״כ מתחיל וכותב בלשון;
פירשה שדיח Tוש הוא אע״ג דפריש ,ופירש״י אע״ג אין מביאין נסכים אלא מן החולין .ואמנם מפרט ודיולד
דפריש כשנדר התודה על מנת שיוצא בדי Tי חגיגתו, ״לא יביאם לא מן התרומה ולא ממעשר שני ולא מן
ודייינו ,היות ומ״מ תודה זו כבר מחויב בדי ואין זו מן הבכורים״ צריכים לומר שהוא רק לדוגמא מן המצוי
החולין שיהא פוטר בה חגיגתו ,כדפירש״י לעיל מיניה לו .אבל למעשה אי אפשר להביא גם משום דבר אחר
שם .ויעו״ש גם בר״ח .ופסקה ג״כ הרמב״ם בפ״ב מחגיגה שאינו מן החולין ,ונראה דאל זה המכוון באמת דברי
שם הי״ד ויעו״ש גם בדי״ח ,ודיקביעות בזה הוא לא דירמב״ם בפט״ז מדי׳ מעשה הקרבנות הלכדי י״ז ,שדיקדים
מפני שמחויב בדי ,עד שנרצה לחלק בין זה לבין קדשי לכתוב שם דלא יביא נסכיה ממעות מעשר שני ,וסיים
בדק הבית ,אלא הקביעות בזה הוא מפני שאינו מן עלדי בלשון ״שאין הנסכים באין לעולם אלא מן החולין״,
החולין'וממילא ה״ה גם שלא יביא מקדשי בדק הכית, והיינו דד,עיקר בזה שלא יהא צד הקדש בדברT ,יידי
כן ברור הדבר בלי צל של ספק שכל שיש צד גבודי על איזה שיהיה ,ומוכח לה עוד ביותר ממה שדירמב״ם שם
בהן דין מהתלוי בארץ ודין מכל הקדש שהוא ,הכל ממשיך ומביא הלימוד לכך וכותב בלשון :לפי שנאמר
כלול בדימיעוט ,דאינו בא אלא מן החולין .ומעשר בהן וריקריב המקריב קרבנו ,עד שיהיו משלו ולא Tייה
דנקטו נראה דדיוא לרבותא דאע״פ דשלמים מביאים בהן צד לגבוה כלל עכ״ל• הרי בהדיא שמן הצורך
ממעשר ,יעוין בחגיגדי דף ז׳ ע״ב במשנדי ובגמ׳ ,אפ״ה וברור שזה בעיקר שלא יהידי בדין צד לגכודז כלל,
כל דבר שבחובה לא יביא גם ממעשר. ממעט גם קדשי בדק הבית שיש בהן ג״כ צד לגבודי.
נה ציץ אליעזר חי״ג סימן כג שו
בפיהו של השטמ״ק בתירוצו זה ,דבתורת כהנים )ויקרא שהרמב״ם לומד מקרא אחר ולא מביא דרשה וזה ב(
ד׳ סי׳ רנ״ג( לא נזכר כלל בזה שע Tי ראשי חדשים, דקרא הנזכר בגמ /מצינו לו כן בכמה מקומות
אלא כתוב רק בלשון :״יכול שאני מרבה שעירי רגלים דקנקיט דרשה הפשוטה לו יותר ,וכנראה ממדרש אחר
תלמוד לומר לו״• ויוצא לנו מזה בהדיא שזה שהיינו שהיה לפניו .ואציין חדא שאני עומד בה כעת ,והוא,
יכולים לטעות לרבות מהפסוק הנ״ל הוא רק על שעירי דלעיל בזבחים ד׳ ל״ס ע״א איתא :ת״ר ועשה כאשר
הרגלים ,ועל זה הוא דבא מיעוטא ד״לו״ למעט שלא עשה מה ת״ל לכפול בהזאות ,ללמד שאם חיסר אחת
נרבה גם שעירי הרגלים. מכל המתנות לא עשה ולא כלום ,אין לי אלא מתן
שבע שמעכבת בכל מקום מתן ד׳ מנין ת״ל כן יעשה וכר.
סימן כד והרמב״ם בפ״ב מה׳ פסולי המוקדשין ה״ג יליף לה
להך דינא דאם חיסר אחת מהן לא כיפר מדרשא אחרינא,
אם אשה שמדלקת בפעם ראשונה אחר והוא מפני ״שהרי הכתוב הקפיד על מניינן שנא׳ שבע
הנשואין נרות שבת צריכה לברך גם , פעמים״ ,ומקשה הלח״מ שם דקשה דלא אמרו טעם
ברכת שהתיינו. זה בגם׳ אלא משום דכפילן וכתיבן ומדוע הניח
הרמב״ם הטעם האמור בגמ׳ .ויעוין מה שכותבים עליו
ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ה ,כ״ג אדר״ב תשל״ו.
עוד בהק נתן בסוגיין דגמ׳ שם ,וכן בהתורה והמצוה
לכבוד הרה״ג וכו׳ הרה״ח ויקרא ד׳ סי׳ רנ״ב עיי״ש.
שליט״א. מתתיהו דייטש מוה״ר
בבתי אונגארים בזה ביותר המה דברי הרמב״ם בפיהמ״ש ותמוהים
ברישא דפירקין שם ,דעל הא דאיתא שם
אחדשכת״ר. הניתנין על המזבח הפנימי אם חיסר אחת רכל במשנה,
קבלתי מכתבו שאלתו הנוגעת אצלו למעשה. אתמול מן המתנות כאילו לא כיפר ,כותב שם וז״ל :אמר
עליה דעתי חות והנני ממהר להשיבו רחמנא בפר החטאת הקרב ביום הכפורים )ויקרא פ׳
כמבוקשו. אחרי ט״ז־י״ד( ולפני הכפרת יזה ז׳ פעמים ,ואמר
היא ,באשה שגם לפני הנישואין מברכת על השאלה בשעיר החטאת שחבירו שעיר המשתלח )ויקרא שם
נרות־שבת בבית הוריה ,אם לאחר הנישואין פסוק ט״ו( ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר ,ר״ל
צריכה לברך ברכת שהחיינו בהדלקה ראשונה .ומחלק שיזה שבע פעמים ,ומורה שהזאות שבפנים מעכבות זו
את השאלה לשתים :א( אם בכלל צריכה לברך שהחיינו את זו לפי שהכתוב מבאר מספרם עכ״ל .והנה נוסף על
על הדלקת הנתת ,ב( ואם כן ,מאי הדין בנידו״ד היכא התמיה הנ״ז שישנה על הרמב״ם במה דיליף זאת ממה
שכבר הדליקה לפני הנישואין ,ע״כ. שהכתוב מבאר מספרם ,תמוה עוד ביותר מזה ,במה
ת ש ו ב ה . דיליף האי דינא שאם חיסר אחת מכל המתנות דלא
כיפר מפר החטאת הקרב ביום הכפורים ומשעיר החטאת
א( הנ ה היעב״ץ .בם Tורו בדיני ע״ש כותב וז״ל;
בסוגיין וכן כהנים, הנאמר שם ,והא הרי בתורת
ונ״ל דבפעם הראשון שמקיימין המצוה )של
)שמקורו של דין זה מתו״ל שם( ילפינן זאת בהדיא
הדלקת נר שבת( מברכין שהחיינו ,וה״ה לכל המצות
מקראי אחרינא שנאמרו בפר כהן משיח ושנכתבו
כמ״ש בחיבורי בס״ד עכ״ל. ,
בויקרא )ד׳־כ׳(■ ועוד ,הא בקראי דשעיר החטאת בפ׳
בפשיטות דבפעם הראשונה נ ש מ ע מדבריו דט״ל
אחרי ,שיליף מיניה הרמב״ם ,הרי לא כתיב גם ״כן
שמקיימין מצות הדלקת נר שבת ,הן איש והן
יעשה לו״ וא״כ הרי לא נדע משם דגם במתן ארבע אם
אשה ,יש לברך שהחיינו.
חסר אחת מהן דלא עשה כלום ,דהא בתו״כ שם וכן
א ב ל אנו לא שמענו שינהגו ככה ,והיעב״ץ מקשר זה
בסוגיין ילפינן זאת דגם במתן ארבע דלא עשה כלום
גם מפני שסובר שה״ה לכל המצות צריך לברך
מההיא ד״וכן יעשה לו״ הנאמר שם בפר כהן משיח,
בקיומן בפעם הראשונה שהחיינו .ואנו הא לא מדקדקין
ומ״לו״ ממעטינן שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים.
כן להתנהג בבל המצוות.
ושם בפ׳ אחרי הרי לא כתיב זאת .ויש לעיין בכל זה.
יקותיאל תורת שו״ת ב( כן ראיתי הלום בספר
)ראזענבערגער( חאו״ח סי׳ ם׳ שנשאל מפורש בהא דאיתא בזבחים שם )בד׳ ל״ט ע״ב( : ואגב. ג(
בעש״ק הנרות שמדלקת על יכלה בפעם ראשונה יכול שאני מרבה אף שעירי הרגלים ושעירי
שמתחנכות למצוה זו אם היא צריכה לברך שהחיינו ראשי חדשים תלמוד לומר לו .מקשים התום׳ ,דהיאד
כבשאר מצוה חדשה ,וזאת הלכה העלה ,דכל מצוה יכול לרבותו והלא חטאת דר״ח נאכל היה ומ׳ כותב
שאדם מתחנך בה בפעם הא׳ מברך שהחיינו ,ק״ו בשטמ״ק שם לתרץ ,דנראה דעיקר קושיא דהכא אשעירי
באשה שאין לה אלא ג׳ מצות הללו נדה חלה והדלקת רגלים הוא ,ושעירי ר״ח אגב גררא נקטי ,ע״ש מה
פשיטא שתברך שהחיינו ,ובדבריו הביא גם דברי שו״ת שמאריך עוד בזה .והנה ראה זה דתורת אמת היתה
ציץ אליעזר חי״ג סימז כד שו״ ת נו
במיוחד בהדלקת נר שכת ,שאין מקום לברך ע״ז שהחיינו, תברך .שהחיינו שכלה חתם סופר סי׳ נ״ה שהעלה
ובדימשך דברי תשובתו שם טרח רק ליישב וללמד זכות דד.״נ בטבילה הראשונה לבעילת מצוד^ ולמד מזה,
שאין על המורד ,עונש שגרם ברכד ,לבטלה אשר בכלל מצות הדלקת נר דבטח בתחילת חינוכה יש לה לברך
לא תשא ,אבל דעתו איתנד ,שד,יא שלא כהלכה ,וכדמסיים שהחיינו עיי״ש.
את דבריו שם בלשון :כללו של דבר אני אומר .הכזורה יש להעיר ע״ד הספר הנ״ז מכמה פנים ,ראשית, אבל
אשר בדה מלבו ברכת שר,חיינו בהדלקה הראשונה היא דבר זה אי על מצוה ראשונה יש לברך שהחיינו
ברכה שלא כד,לכה ואינד ,צריכד ,ואין לה יסוד וסמיכה, תלוי הדבר באשלי רברבי ,יעוין או״ח סי׳ כ״ב במג״א
אבל אין בזה משום ברכר ,לבטלד ,ולא ישא עון לא סק״א ופרמ״ג ומ״ב סק״ב וביאור הלכה ד״ה קנה,
תשא עב״ ל עיי״ש. ובארחות חיים סק״א ובהגהת המהרש״ם שם מה שמשיג
לדברי התשובד ,מאהבה מביא כהלכה ■פסוקה בספר נזר על הח״ם מדברי הרמב״ם בתשו׳ פאר הדור שכותב
,ישראל סי׳ מ״ד ,ח״א בליקוטי רימ״א סק״י ע״ש, בהדיא דהמפריש חלה ותו״מ וטבילת טמא אינו מברך
כן ראיתי אחרי רואי בספר פתח הדביר על או״ח סי׳ בפעם ראשונה שהחיינו ,וכן באו״ח שם בסי׳ רכ״ה
רס״ג סק״ז שדן ג״כ בזאת השאלה ; בכלה המתחנכת סק״א מדברי כו״כ פוסקים בזה עיי״ש ,וכן מה שציטט
במצות הדלקת הנר בשבת שלאחר חופתה שזו.הפעם בזה בם׳ מאסף לכל המחנות בסי׳ כ״ב סק״ב עיי״ש
ראשונה שמקיימת מצוה זו אם תברך.גם ברכת שהחיינו. וביו״ד סי׳ כ״ח סעיף ב׳ רט״ך סק״ה ובאה״ט סק״ב
וד,אריך בזה אריכות גדולד ,ובא עלה מכמה צדדים ,וזאת ודרכי תשובה ס״ק כ״א ע״ש .והדברים ארוכים .שנית,
הלכה העלה דשב ואל תעשה עדיף ,או תברך בלא שו״מ מה שכותב הספר בלשון; שהח״ם העלה שכלד מכרך.
יעו״ש ,ואם נעמוד על כל פרט מדבריו שם יארכו לא דק ,דהח״ס בדבריו לא העלה כן בדייקא שצריכה
הדברים. לברך ,אלא כתב ליישב מנהג אותן מקומות שנהגו
שיוצא לן שמעיקרא דינא אין בכלל בשום גוונא באופן לברך שאין זה טיהת ברכה לבטלה ,וללמד ,זכות שלא
לד,ורות לאשה לברך שד,חייו.ו בד,דלקה ראשונד., יהי׳ זה מנהג הדיוטות מטעות )כלשונו שם( ,אבל
לנידון שאלתו דמר על כלה שנהגה כבר גם למזה ה( מסיים בהדיא :״דהיכי דלא נהיג לא נהיג״ כיעו״ש.
לפני החתונד ,להדליק נרות־שבת ,ונראה דכל ושלישית אי תפיס הספר הנ״ז כדעתו של הח״ם וכמנהג
בכגון דא לית מאן דפליג דאין עוד כל מקום אליבא דכו״ע אותן מקומות לברך ,בשעת הטבילה ,א״כ אין עוד
.שתברך שד,חיינו בד,דלקה ראשונד ,לאחר החתונד ,,ונלמד מקום בכלל לברך שהחיינו תו בשעת ההדלקה ,דהא
הדברים בק״ו ממה שמצינו בתבואות שור סי׳ כ״ח סק׳יה הח״ס שם נותב בהדיא בדבריו דמנהג הנשים המברכות
שכותב לד,סביר שלהכי אין ראי׳ שלא לברך על מצוד, שהחיינו על טבילה ראשונה במקומות שהורו להם כן,
ראשונה ממה שלא מברכין אציצית ותפילין ,משום דכיון הוא משום חינוך כל מצות שהנשים רגילות בהן שהמה
דקטן היודע לד,תעטף אביו חייב לחנכו בציצית ,וכן בפרטות טבילה חלה והדלקה והיא מסתמא פוגעת
קטן היודע לשמור תפיליו אביו חייב לקנות לו תפילין, בראשונד ,בטבילת מצוד ,ע״ש ,הרי יוצא בהדיא מדברי
וכן נד,גו ,וא״כ אימת יברך שד,חיינו אי בשעת לבישד, הח״ס שד,שד,חיינו שמברכת בטבילד ,מוסבת גם על
ראשונה לא תקנו חז״ל חיובא לדרדקי ,ואחר שנעשו חלה והדלקה וא״כ מה מקום לברך בפעם נוספת שהחיינו
בני י״ג האי שעתא לאו שעת חינוך היא שכבר נתחנך בשעת ההדלקה ,הא השהחיינו שברכה בשעת ד,טבילד,
אחרונים בה בקטנותו עיי״ש .ונו״נ בזה כמה וכמה הוסב כבר גם על חינוך ההדלקה.
והסכימו שי״ל שאין לברך אליבא דכו״ע להנוהגים )וכך ג( ו מ כ ח הנ״ז אני מוסיף ואומר דמכח דברי הח״ס
מנד,גינו כאן( להתחיל להניח תפילין חדש או חדשיים הנ״ל ,ממנ״פ אין לכלה לברך שד,חיינו בשעת
וג׳ קודם שנעשה בן י״ג שנים ,עיין שו״ת בית היוצר הדלקת הנר בפעם ראשונה ,דאם היא מאותן הנוהגות
)מחוסט( חאו״ח סימנים ג׳ ד׳ ,שו״ת זכרון יהודה לברך שהחיינו על הטבילה הראשונה הא כבר כללה
)גרינוואלד( ח״א סי׳ ג׳ ,מהר״ם בריסק ח״א סי׳ צ״ד, בזר ,גם על מצות חינוך ההדלקה ,וכדברי.החת״ס הנ״ז,
פתח הדביר שם ,ואחרון אחרון בשו״ת קרן לדוד חאו״ח ואס היא איננה כהנשים ר,נ״ז ולא מברכת שד,היינו על
סי׳ נ״ן יעו״ש באריכות דבריד,ם .וא״כ על אחת כמד, הטבילה הראשונה ,א״כ ,כשם שאינד ,מברכת שהחיינו
שאין לה לברך בשבת לאחר החתונה ,מכיון שכבר היתה על הטבילה הראשונה ,כך מאותו הטעם איננה צריכה
מדלקת קודם לכן ובהיותה כבר גדולה ומחויבת במצות, לברך שד,חיינו גם על ההדלקה הראשונה ,ופשוט.
וכל כנון דא כו״ע יודו דאין יותר מקום לברך שהחיינו בשו״ת תשובה מאהבד ,ח״ב חאו״ח סי' ומצאתי ד(
לאחר חתונתד .,ואם היד ,מקום לדון שתברך שהחיינו רל״ט שנשאל על מורה שד,ורה שד.אשד.
היד ,צייד להיות זה בשער ,שמתחנכת להדלקה זו בפעם תברך שד,חיינו בהדלקד ,ראשונד ,אחר החתונד ,,ובדברי
הראשונה ,בגדלותה ובבית אביה ,ואקצר. תשובתו בירר.ששגג וטעה בזה ,הן מכח זה שהרבה פוס׳
והנני בכבוד רב ובברכה מרובד, סוברום שאין לברך שהחיינו על מצוד ,ראשונד ,שאדם
אליעזר יהודא וולדינברג עושה )וציין גם לדברי הרמב׳׳ם הנ״ז בפאר ד^ר( ,וד,ן
נז ציץ אליעזר חי״ג סימן כה שו״ת
ד( וראיתי בשו״ע הגרש״ז מלאדי בסי׳ רס״ח סעי׳ ט׳ סימן כה
שאע״פ ׳שבהיכא שהוא מסופק אם הזכיר
של שבת בתפלת י״ח שהתפלל ,מכריע דצריך לחזור מי ששכח בליל שבת בסוף התפלה אם התפלל
ולהתפלל ,בנימוק ,שמן הסתם לא הזכיר כיון שאין שמ״ע של חול או של שבת אם צריו לחזור
כן הרגלו של אדם ,מכל מקום ,באם הוא מסופק אם ולהתפלל.
התפלל תפלת י״ח של חול או אם התפלל ז׳ ברכות של נשאלתי מבן ישיבה שבליל שבת בסוף התפלה שכח אם
שבת ,פוסק ,דבזה; ״יש להסתפק אם צריך לחזור התפלל ש״ע של חול או של שבת ,אם צריו
ולהתפלל״ .ונשאר בספק. לחזור ולהתפלל.
אפילו אם יש ספק בדבר ג״כ צריכים לפסוק וא״ב א( על אתר הורתי לו כפסק החיי אדם בכלל כ״ח סעי׳
שלא יחזור להתפלל.וכנ״ל• ח׳ שפוסק דאם נסתפק אם התפלל של שבת
ה( ו הנ ה המג״א בסוף דבריו שם מציין לעיין מ״ש או יו״ט חוזר לראש דמסתמא אמר כמו שהוא רגיל.
בסי׳ תכ״ב .ובסי׳ תכ״ב סעי׳ א׳ פוסק הרמ״א וכן פוסק המשנה ברורה בסי׳ רס״ח סק״ט ראם ספק לו
לגבי ר״ח דאם ספק לו אם הזכיר יעלה ויבא או לא אם התפלל של חול או של שבת ג״כ צריך לחזור דמסתמא
אין צריך לחזור .ויעוין שם בלבוש סעי׳ א׳ שמסביר התפלל של חול כמו שהוא רגיל .ומציין כמקור לזה
טעמו של הרמ״א בזה שאין צריך לחזור מספק ,דכיון לא״ר בסי׳ תכ״ב והחיי אדם הנ״ז.
שרגילין בו בכל ר״ח ועדיין לא כלו ל׳ יום שאמרו לומר דלא דמי לספק התפלל שפסקו האחרונים וצריו
אמרינן כיון שידע שהוא ר״ח אלא שמסופק אם אמרו מובא במ״ב בסי׳ ק״ז סק״ה דבשבת ויו״ט בכל
אם לאו תלינן לומר שאמרו כהרגלו בכל ר״ח ע״ש, התפלות אם נסתפק אם התפלל אותם דאינו יכול לחזור
והר״ז איפוא במגביל לחילוקנו הנ״ל .והיינו ,דכיון ולהתפלל אותם ,כי צריך להתנות דאם התפלל תהא
דידע שהוא ר״ח ובר״ח רגיל להזכיר יעלה ויבא ,א״כ לנדבה ,ובשבת ויו״ט לא יכולים להתנות בכזאת ע״ש,
האוירה של ר״ח שידע והרגיש בה מהני לו לומר מפני שבכאן אנו קובעים בודאות שמסתמא התפלל של
שבודאי הזכיר רי׳ח כפי שרגיל להזכיר בכל ר״ת ,וא״כ חול כמו שהוא רגיל.
ומכ״ש די״ל כן בנוגע לשבת שאוירת מנוחת וקתשת מיכן התבוננתי שיש אבל מקום עיון בפסקם לאחר ב(
היום מורגשת בה הרבה יותר מבר״ח ,ואפילו הט״ז זה של הח״א והמ״ב ,ועוד לפני העיון אמרתי
בסק״א שכותב לחלוק על דברי הלבוש ,יש לומר דאבל לעצמי מצד הסברא ,דמדוע יהא שונה זה ממה שמצינו
לגבי שבת יודה ג״כ דא״צ לחזור ,הן מכח הסברא בב״ק ד׳ ל״ז דאיכא מועד לשבתות ,ורש״י מפרש ,לפי
הנ״ז ,והן מפני שזה נקרא הרבה יותר רגיל לאומרו שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו ,ותוס׳ מפרשים
מלגבי ר״ח שטוען הט״ז בדבריו שזה לא נקרא רגיל בשם הירושלמי מפני שרואה ■בני אדם במלבושים נאים
הרבה לאומרו כיעו״ש. אחרים וחשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם .וה״נ נימא
ו( ו ה ר מ ״ א בעצמו בד״מ בטור מסביר דעתו מדוע דזה בעצמו שלבוש בגדי שבת ,ובטל ממלאכה ,ורואה
שא״צ לחזור מספק .והוא ,בהיות דלא מצינו את כל האנשים שסביביו בצורה כזאת ,ועצם השראת
לעולם שיעברו ל׳ יום שלא יזכיר יעלה ויבוא לכן לא השבת שמרגיש ,כל זה מזכירים אותו כאילו מאליהם
מיקרי הרגל ולא אמרינן חזקה מה שלמוד מזכיר ע״ש, שצריך להתפלל תפלה של שבת ,ובהיותו נמצא באוירה
וגם לפי״ז הא יוצא לנו ג״כ ,דמכש״כ שא״צ לחזור כזאת יש לתלות שבודאי התפלל של שבת ,וכדרכו
מספק בשבת ,דלא מיקרי הרגל זה שמתפלל ש״ע של בכך בכל שבת ,מדי שבוע בשבוע .ועכ״פ אין לקבוע
חול היות דלא מצינו לעולם שיעברו ז׳ ימים שלא יתפלל כודאות שמסתמא התפלל של חול כמו שהוא רגיל ,ואם
של שבת ,ובאמת כותב למעשה ללמוד כן מדברי הד״מ הדבר מוטל רק בספק הרי שוב אי אפשר לחזור ולהתפלל
המג״א שם בסק״ד .אלא שכותב בזד .בלשון :״משמע במו בנסתפק אם התפלל דבשבת ויו״ט אינו חוזר על
דס״ל דאפילו בשבת וי״ט אם הוא ספק א״צ לחזור דד,א הספק ,וכנ״ל.
רגיל יותר מר״ח״ עכ״ל .אלא דלא אבין מאי לשון המג״א על אתר בסי׳ רס״ח סק״ה מביא ובאמת ג(
אעילו דקנקיט בזה המג״א ,הא הוא עוד כמכל שכן בשם הכלבו דנסתפק אם ספק לו אם הזכיר
בהיות שרגיל יותר מר״ח) .ותיבת יו״ט דקנקיט בוה של שבת אם צריך לחזור .ונראה בנשאר בזה בספק,
המג״א כבר כותב הפרמ״ג דא״י לפרשו ,וד.מחצה״ד ודבריו מוסבים על המדובר שם בשו״ע בהתפלל תפלה
כותב דהוא לא דוקא כיעו״ש( .ואולי י״ ל דלהכי נקט של חול ,וא״כ הספק הוא לכאורה באם הזכיר בתוך
בזר .המג״א לישנא דאפילו ,מפני דיש מקום לומר דבצד אם ק״ו, הי״ח גם ברכה של שבת ,וא״כ הדברים
מד .גרוע בזה שבת מר״ח ,מפני שבר״ח הא מתפלל כשהתפלל בודאות של חול שבסתמא רגיל שלא להזכיר
אותד .התפלד .שמתפלל כל יום וד.ספק הוא רק אם לא בה של שבת ,ובכל זה כשספק לו מסתפק אם צריך
הזכיר יעלה ויבא כפי הרגלו או שכן הזכיר ,וע״ז הכריע לחזור ,כ״ש שהספק הזה יש לו נייחא כשספק לו אם
הד״מ שזד .לא נקרא הרגל ,אבל לגבי שבת שיש לו בכלל התפלל של הול ויתכן שהתפלל בכלל של שבת.
ציץ אליעזר חי״ג סימן כה שו״ח נח
בשבת אין מחזירין אותו ,ואילו בסי׳ רס״ח לא הכריע ספק אם התפלל כפי הרגלו או שהתפלל התפלה האחרת
בכזאת ,אלא מביא בשם הכל בו שנשאר בזה בספק, היא תפלת שבת ,על עקירה כזאת שבלי דעת לקבוע
ושזה למעשה לא כהתירוץ הראשון של הכל בו שכתב שלא התפלל כלל התפלה הרגיל בה בכל ימות החול
דאפשר לומר דבשבת מחזירים אותו לפי שהיא ברכה אלא של שבת ,יש מקום לומר שיותר יש לקבוע שהתפלל
בפ״ע ]לפנינו בכל בו כתוב בלשון ״אין״ מחזירים התפלה הרגיל בה יותר היא תפלת החול ,ולכן סבור
אותו ,אבל מסתבר ביותר כפי שמועתק במחצר.״ש היה המג״א שמכש״ב אין לומר בזה ,ורק הכריע בכל
בלשון ״׳מחזירים אותו״[ ובפי שמבאר המחצה״ש ,דד.וא זאת שמ״מ יש לומר שאפ״ה גם בשבת דינא הכי דא״צ
זה ,מפני דאמרינן דכיון שנסתפק ודאי שכחו ,וגם לא לחזור ,משום דזיל בתר סברא ,והיות ובשבת מאידך
כתירוץ השני דס״ל דה״ה דבשבת אין מחזירים אותו. גיסא רגיל בה יותר משל ר״ח לכן מהני זה שתפלת
אם לא שנאמר דמכיון שהכל בו לא הכריע בין התירוצים החול לא נקרא הרגל.
לכן נחשב הדבר כאילו נשאר בזד .בספק ,וזה יהא ז( ה מג ״ א בדבריו שם כותב ע״ד הלבוש ,שדברי
ניחא רק עמ״ש משמו בסי׳ רס״ח ,אבל עדיין לא הרמ״א בעצמו בד״מ המה שלא כדבריו. י ־
תתיישב שפיר על הסתירד .שבדברי המג״א ממה שבסי׳ לענ״ד נראה שהכל אחד ,ודברי הלבוש המה רק אבל
תכ״ב כן מכריע כד.תירוץ הב׳ שאין מחזירים אותו. כהרחבת והסברת דברי הרמ׳׳א בד״מ ,והיינו.
דמכיון שלא מיקרי הרגל מה שבמשך החדש אינו
בספר שלחן עצי שטים לד.גאון בעל ומצאתי ט(
מזכיר יעלה ויבא מכיון שלא עוברים בכך ל׳ יום שלימים
מרכד.״מ ז״ל סי׳ ו' בדיני ליל שבת,
)כדברי הד״מ( תו אמרינן שאין זה מבטל את הרגלו
דבפנים פוסק בזה וז״ל :וכל שהוא מסופק אם התפלל
שרגיל בכל ר״ח להזכיר יעלה ויבא ותולין שאמרו
של שבת וי״ט או של חול יצא עכ״ל .ולמטד .בביאור
כהרגלו בכל ר״ח ,והוצרך הלבוש להוספת הסברו זה,
מציין בזה לדברי המג״א בסי׳ רס״ח ותכ״ב ומוסיף
דאל״ב היה מקום לטעון דנהי דאין חזקה שלא יזכיר
לכתוב בזה״ל :נראה ברור דדוקא בספק אם התפלל
אבל סו״ם הא להוד לזה יותר שלא להזכיר ,ולכך הוסיף
של חול ספק ברכות להקל ,אבל אם יודע שהתפלל של
הלבוש הסברו דמכיון דאין חזקה המבטלת מה שרגיל
חול וספק אם הזכיר של שבת מסתמא לא הזכיר כיון
להזכיר בכל ר״ח ,תו מה שלמוד להזכיר בכל ר׳׳ח
שהוא ברכה בפ״ע עכ״ל) .וחילוק זד .דומה לחילוקו
מיקרי הרגל בדומה לוסת קבוע ,ותלינן על כן בבוא
של שו״ע הגרש״ז ז״ל שהבאנו לעיל באות ד׳ ,אלא
ר״ח שבודאי אמר כהרגלו.
שהשע׳׳ש מסיים גם דמכיון שהוא ספק יצא ,והיינו שא״צ
לחזור ולהתפלל(.
זה נרויח שיש איפוא לפי״ז בפשיטות ובהסברנו
המכל שכן לגבי שבת בין להרמ׳׳א ובין
ו מ תו ר שד.בעל שלחן .עצי שטים ביאר את דבריו להלבוש .כי למעשה שניהם לדבר אחד נתכוונו.
האמורים לאחר שציין לשני המקומות שבמג״א אות ג׳ הזכרנו דברי המג״א בסי׳ רס״ח לעיל ח(
בזה ,נראה לי לפרש שהיה קשה לו ג״כ על הסתירה בשם הכל בו ,וכותב שם וז״ל :בכל בו .
שבדברי המג״א בזה ,לכן ביאר שבסי׳ רס״ח שנשאר נטחפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור
בספק המכוון כשמסופק אם התפלל של שבת או של עכ״ל .ובכאן בסי׳ תכ״ב .כותב המג״א את דבריו בזה
חול ,ובסי׳ תכ״ב המכוון כשודאי התפלל של חול אלא כזה״ל ; והכל בו כ׳ אפשר דבשבת וי״ט איז שייך ספק
שמסופק אם הזכיר של שבת ,ושכוונת המג״א בזה לפי שהוא ברכה בפ״ע עכ״ל ,וקשה דיוצא כאילו
להיפך ממה שביאר המחצד.״ש כוונתו ,והיינו שכוונתו המג״א סותר א״ע בדבריו ,דבסי׳ רס״ח כתב משם
שבכה״ג ודאי מחזירים אותו מפני שמסתמא לא הזכיר הכל בו שנשאר בספק באם ספק לו אם הזכיר של
כיון שהיא ברכה בפ״ע ,ועפי״ז הכריע השלחן עצי שבת אם צריך לחזור ,ואילו בכאן בסי׳ תכ״ב כותב
שטים לפסוק בזה דבספק אם התפלל של שבת או של משמו דאפשר דבשבת וי״ט אין שייך ספק .ודוחק לומר
חול אין מחזירים אותו לפי דבספק ברכות להקל, דהלשון ״אפשר״ שכותב משמו זהו הספק שמתכוון
וכשודאי התפלל של חול אלא שמסופק אם הזכיר של אליו בסי׳ רס״ח.
שבת בזה מחזירים אותו מפני דתלינן דמסתמא בודאי במחצה״ש בסי׳ תכ״ב שמעתיק לשונו של וראיתי
לא הזכיר כיון שד.יא ברכה בפ״ע.
הכל בו בזה ומבאר כוונת הקטע שהועתק
הנ״ז נראה על כן ברור דהגם דלענין ר״ח הכריע ולפי במג״א שם משמו ,דר״ל ,דבאמת ה״ד .דגם בשבת אין
המג״א בדבריו שלאחר מיכן דיש להורות כהב״י מחזירין אותו ,אבל לא ביאר דינם )ר׳ מאיר ז״ל שעליו
והב״ח דמחזירים אותו ,מכל לענין שבת יודה דאין הוא ששואל הכל בו בדבריו מדוע שלא הזכיר דין
מחזירים אותו ,וכפי שחזינן שנשאר בזה בספק בסי׳ שבת( לפי שאין נופל בהם ספק לפי שהוא ברכה בפ״ע
רס״ח ,וזאת ,אי משום דספק ברכות לד.קל ,וכדברי ודברו בהוד .שאין דרך להסתפק בהם ,אבל אי אירע
השע״ש ,ואי משום דבשבת אינם חוזרים על הספק שנסתפק באמת אינו חוזר ע״ש .ולפ־״ז תקשי ביותד
וכנז״ל. על המג״א ,דבסי׳ תכ״ב הכריע כתירוץ הכל בו שגם
נט ציץ אליעזר חי״ג סימן כו שו״ת
]יעוין במיוחד במעשה רב סי׳ קי״ב ובהגהות דברי שלמה י( ו הנ ה כפי שהזכרנו לעיל בדברינו ,בנה המש״ב בסי׳
שם מהגר״ש מוילנא ז״ל ,ובעוד ספרים[ פשוט דאין קשר רס״ח סק״ט לפסוק דאם ספק לו אם התפלל
לנרות־השבת המיוחדות שהנשים מדליקות[ של חול או של שבת דצריך לחזור ולהתפלל ,לא רק
דהנה המחבר בשו״ע סי׳ רס״ג סעי׳ א׳ פוסק בסתמא על הח״א ,כי אם גם על הא״ר בסי׳ תכ״ב .ואמנם
וז״ל :יהא זהיר לעשות נר יפה ויש מכוונים הא״ר בסי׳ תכ״ב סק״ו בהכריעו כהב׳׳ח ומ״א שם
לעשות שתי פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור דצריך לחזור ,מסיים וכותב בלשון :״וכן הדין בתפלת
עכ״ל .ולא מזכיר אפילו ברמז שיש מקום להדר ולהדליק שבת וי״ט״.אבל ראה זה דהא״ר בסי׳ רס״ח סק״ח,
יותר מב׳ נרות. פוסק בעצמו ההיפר מזה ,דפוסק וז״ל :״ואם נסתפק
א מנ ם הרמ״א מוסיף ע״ז וכותב וז״ל :ויכולין להוסיף כשבת וי״ט א״צ לחזור״ ,ומציין כמקור לזה להכל בו.
ולהדליק ג׳ או ד׳ נרות וכן נהגו .האשה זאת אומרת שהכריע כהתירוץ בכל בו המשתמע ממנו
ששכחה פעם אחת להדליק מדלקת כל ימיה ג׳ נרות שבשבת ויו״ס א״צ לחזור .ולפלא על המשנ״ב שלא
כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר ובלבד הרגיש בזה ,וא״כ בהיות שאנחנו לא נדע איך שסבר
שלא יפחות עכ״ל .הרי שמזכיר מהדלקת נרות נוספות. הא״ר לבסוף לעיקר בזה ,לא נוכל כמובן לבנות עליו
אבל כד דייקינן חזינן שהרמ״א איננו כותב בזה בהכרעת הלכה זאת•
בלשון ״מצוה״ כאילו שיש בזה מצוה להוסיף, זאת .לפי חילוקו הנ״ל של הגאון בעל שלחן ועוד
אלא כותב בלשון ״ויכוליף׳ והיינו שאין איסור בדבר, עצי שטים ,נראה דיש מקום לפי״ז ליישב גם
אבל מצוה על כך ג״כ ליכא. דברי הא״ר .ולומר דבסי׳ תכ״ב המדובר כשהתפלל של
הייתי יכול לחשוב שיש איסור בדבר ? את זה ומדוע חול והספק הוא רק אם הזכיר בה של שבת ,ולכן הכריע
אנו למדין מסיפא דדברי הרמ״א ,והיינו שהיינו בזה דצריך לחזור ,אבל בסי' רס״ח המכוון בדבריו הוא
יכולים לחשוב שאין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר כשנסתפק אם התפלל של חול או של שבת ,ולכן בזה
אחר ,והיינו על הב׳ המכוונים כנגד זכור ושמור ,קמ״ל הכריע שפיר להיפך דא״צ לחזור וכנז״ל.
שיכולין להוסיף ואין איסור בדבר .ומשום כך שאין הנז״ל שביררנו ופירשנו נראה לענ״ד דהיכא מכל יא(
איסור בדבר הסכים הרמ״א לקנוס ולחייב את האשד. שנסתפק אם התפלל של חול או של שבת
ששכחה פעם אחת לד.דליק שתוסיף נר על הנרות. יש שפיר מקום לפסוק שלא להצריך לחזור ולהתפלל,
האמורים בכוונת דברי הרמ״א אנו למדים ודברי ג( אי משום דספק ברכות להקל ,אי משום דבשבת אין
ביתר בד,ירות מדברי הרמ״א שבדרכי משד, חוזרים להתפלל על הספק ,ואי משום דיש מקום לתלות
על הטור ,דזה לשונו שם :כתב מהרי״ל אשד ,ששכחה ולקבוע שבודאי התפלל של שבת.
ולא הדליקד ,נר בשבת שצריכה כל ימיה להוסיף על
נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה להדליק עד עתה סימן כו
וצריכד ,תענית וידוי וכו׳ ,וכל זר ,יגןא אלא חומרות
אשה שרוצה להרבות בנרות־שבת מכפי
רחוקות ,ואדרבד ,נראד ,דכל המוסיף על הנרות גורע
שהיתה רגילה עד כה ובעלה מתנגד לכר
ומפס Tהכוונה של זכור ושמור ,אבל הנשים נוהגות
כדברי מהרי״ל שכל ששכחה פעם אחת מדלקת כל ימיר, משפחה אחת שהאשה היתה רגילה להדליק ב׳ ע״ד
ג׳ נרות ,ונראד ,דסמכו אדברי מרדכי דכתב במסכת נרות לנרות שבת ,וכעת לרגל תעמולה רוצה האשה
ראש השנר ,ר״פ י״ט דיכולין להוסיף על דבר המכוון, להרבות בנרות ,והבעל מתנגד ,והדבר הביא להפרת
וכ״כ שם האשרי עכ״ל. שלום בית.
מדברי הרמ״א בד״מ .דאדרבה הוא כשלעצמו למדנו א( הנ ה הדלקת נר שבת הוא משום •שלום ביתו )עיין
סבור היד ,שמבחינת הדין אין לד,וסיף על שבת ד׳ כ״ג ע״ב וד׳ כ״ה ע״ב וד׳ ל״ד ע״א(
הנרות ,מפני דכל המוסיף גורע ומפסיד הכוונה של וכיון שההוספה שרוצה האשה להוסיף מביאה להפרת
זכור ושמור .ורק כדי ליישב מנהג הנשים שנוהגות שלום בית ,הרי זה היפוך המכוון ,ואין לאשה להתעקש
כהמהרי״ל כן לד,וסיף נר כששכחה פעם אחת להדליק, על הדבר הזה להרבות נגד רצון בעלה.
הביא סמוכות למנהגן מדברי דמרדכי שיוצא שיכולין אינני יודע אם יש מקום לתעמולה ציבורית ולמעשה ב(
להוסיף על דבר המכוון .אבל בדרך כלל מצוד ,בודא■■ והמונית עבור ריבוי הדלקת נרות ־שבת
ליכא לד,וסיף ,ומשום כך דקדק הד״מ בלשונו הזהב שהגם שכל משפחה ומשפחה יש לה בזה מנהגיה משלה
ברמ״א ,ועל הוספד ,בסתמא כתב רק בלשון ״ויכולין בכמה שתדליק עקרת הבית אם להדליק רק ב׳ נרות,
לד,וסיף״ ,ז״א ,שיש רשות בכך ואין איסור ,ורק בשכחה או להוסיף ז׳ או י׳ וכדומה ,כפי שנזכר בספרים הקדושים,
פעם א׳ להדליק ,אזי משום קנסא ,וכדי שלא תשכח אבל להחדיר־הדעה להרבות בדייקא בנרות־שבת יותר
פעם אחרת ,הסכים לפסק המד,רי״ל )מכיון שעפ״י ויותר מב׳ נרות אין זה מכוון ממש לפי ההלכה] .וריבוי
המרדכי אין איסור בדבר( וכתב בלשון ״מדלקת כל הנרות בבית להרבות האורה בבית דיש מצוד! מיוחדת בזה
ציץ אליעזר דזי״ג סימן כו שו״ת
וא״כ רואים דכאן המנין דוקא וא״כ אפשר ב׳ נרות בדומה ימיה ג׳ נרות״ ,והיינו ,שצריכה להתנהג ככה .או,
לד& עיי״ש. דילמא שכוונתו רק שקובע בזה מנהג הנשים ״שמדלקת״.
בעיני על הבעל לבוש״מ שלא השגיח בההיא ולפלא כי למעשה לא כותב בלשון ״צריכה״,
שעתא שבעצם מובא בכזאת גם בדברי הב״י רואה סמוכין לפירושי האחרון הנ״ז מדברי שו״ע ואני
בטור ראש הסימן בשם הכלבו ממדרש תנחומא ,וז״ל; הגרש״ז בסי׳ רס״ג סעי׳ א׳ ,שמתחילה כותב ג״ב
בתנחומא מצאתי כל מילי דשבת שנים ,כבשים ,מזמור רק בלשון ״ויכולין״ ג״כ להוסיף וכו׳ ,לא בלשון
שיר ליום השבת ,זכור ושמור ,ונראה שהמנהג על זה ״ומצור.״ ופו׳ ,ולאחר מיכן כותב ,שלכן אשה ששכחה
להדליק ב' נרות עכ״ל .הרי כנ״ז ,ולא עוד אלא שד,כלבו וכו׳ נוהגין שמדלקת וכו׳ ,ולא כותב בלשון ״צריכה״״
הוסיף לבאר שבאמת ע״ז הוא שמיוסד המנהג להדליק וד,יינו כנ״ז שרק מנד.ג הנשים בכך .ואין לבטל זה
ב׳ נרות .ומסתבר שאילו הבעל לבוש״מ היה נזכר בד.ד,יא בר.יות ואין איסור וכנ״ל.
שעתא שכתב את דבריו מדברי הב״י בשם הכלבו לא מהאמור מצאתי בספר מאמר מרדכי ד( בגדולה
היד ,מוסיף וכותב בדבריו שם על ראיתו האמורה על או״ח ,שעל דברי הרמ״א שכותב ״כי
בלשון ״ואפשר לחלק״ )ולא פירש מה שאפשר( אלא יכולין לד.וםיף על דבר המכוון נגד דבר אחר״ .כותב
היד ,נשאר קיים במאמרו, וז״ל :ומ״מ נראה ברור דיותר טוב שלא לדווסיף
ראה ראינו שגם מעצם בחינת ההלכה ישנה ועכ״פ ו( דמפסיד מיד,׳ הכוונה במקצת ,וכ״מ בד״מ עכ״ל .הרי
שקלא וטריא בדברי הפוסקים אם יש להוסיף שדעת המאמר מרדכי שאפילו בשכחה להדליק ג״כ
על ב׳ נרות ,ושעכ״פ זה רק רשות ,ושאיכא דסברי עכ״פ יותר טוב שלא להוסיף ,מפני דאיך שהוא הכוונה
שאפילו הנוהגים להוסיף עפ״י הסוד ור,רמז יש להם נפסדת עי״כ במקצת .ומדגיש לכתוב שכן נראה לו
מיר,ת לעשות היכר בין ב׳ הנרות המכוונים נגד שמור ברור) .ויעוין מ״ש ע״ד בס׳ פתה״ד ואכמ״ל(.
וזכור לבין יתר הנרות .וא״כ מד ,מקום להכריז בקולי ו מ ה שהאנשים מוסיפים להדליק נרות בחדרים להרבות
קולות לד,וספת נרות השבת בדייקא. האורה אין קשר לנרות השבת המייחדות
לאור כל האמור אין כל מקום להתעקשות רלנידוננו ז( שמדליקות הנשים וכנ״ל בסק״ב.
האשד ,על כך )בגלל התעמולה שעושים( מוסיף שם המאמר מרדכי וכותב שאפילו להנוהגים ועוד
להרבות בנרות על הרגיל עד כה ,בניגוד לרצון בעלה, להרבות בנרות משום כבוד שבת ,יש אבל
ולהביא עי״כ בביתה המטרד ,ההפוכה של הבאת שלום לעשות היכר דהב׳ נרות שד,ם כנגד זכור ושמור ידליקו
שהדלקת נרות שבת במטרתם להביא ,ואין לך כשרה לחוד ,ובמקום נפרד מזד ,ידליקו יתר הנרות ,דבכר,״ג
בנשים אלא אשד ,שעושה רצון בעלה )רמ״א אר,״ע איכא היכרא לב׳ הנרות שהם כנגד זכור ושמור ואין
סי׳ ס״ט סעי׳ ז׳ בשם תנא דבי אליהו(. תוספת שאר הנרות מפסיד הכוונה כלל ,וכותב שבאמת
כן המנהג במדינתו לעשות בכזאת .ומסיים בלשון:
בשולי התשובה
הלכך אין לשנות וכל המשנה ידו על התחתונה עיי״ש.
שבראש התשובה וסופד ,.מעניין לציין דברי לדברי א. )וכן מסכים לנדיוג בכזאת בס׳ פתה״ד שם(.
הארחות חיים לר׳ אהרן הכהן מלוניל ז״ל ה( עוד זאת .הגם שהרמ״א בד״מ יישב מנהג הנשים
בד,׳ שבת בפירושו למשנת במה מדליקין שמבאר כוונת ושאין בזה משום הוספד ,והפסדת הכוונה.
דרשת הז״ל :ותזנח משלום נפשי זה הדלקת הנר בשבת. בכל זאת עוד נו״נ בזה הבאים אחריו ,יעוין בשו״ת חתם
דר״ל ,שבמקום שאין נר אין שלום לפי שאדם הולד סופר חאו״ח סי׳ ע״ה מה שמשיב על דברי הרמ״א ,וכותב
חשכים ונכשל ואז כועס על בני ביתו ע״ש .רואים טעם מדידיד .,ויעוין גם בספר מנחת פתים וכן בספר
שהאו״ח מבאר שהכוונה ,שאי הדלקת הנר מביא באמת ארחות חיים שמביאים ראי' מדברי התוס׳ בפסחים ד'
גם מבאר לזה ובדומד, להפרת שלום בית ממש. ק״ד ד״ה מר ,ועוד ,דמבואר דאין להוסיף על דבר
השאילתות בפ׳ תצוה )שאילתא ס״ג( שכותב שם על המכוון .וכן בספר דעת תורה על או״ח לר.מהרש״ם ז״ל
האיבעיא דנר וקידוש הי מנייהו עדיף .וז״ל :או דילמא מעיר ע״ז מדברי הב״י סוס״י נ״א שמביא בשם א״ח
נר עדיף דאי ליכא נר לא מיתכיל ל ,Tולא מישתתי דכל המוסיף גורע ,ונשאר בצ״ע עיי״ש.
ליה ומענייא שבתא ולא הוי שלום בביתיה עכ״ל .הרי כן ראיתי בספר שו״ת לבושי מרדכי חאו״ח מד,דו״ת סי׳
שגם השאילתות מבאר כנ״ז שאי הדלקת הנר יביא מ״ט שמדייק ג״כ מדברי הד״מ דחזינן דבקושי
בהנימוק, מחולקים להפרת שלום הבית ממש ,רק מתיר להדליק יותר משני נרות .ומוסיף להעיר ע״ז גם
דהאו״ח מבאר שיביא לקטטה בגלל שהולך השכים מדידיד .בעפ״י מד ,שראה בבעלי התוס׳ ער.״ת פ׳
ונכשל .והשאילתות מבאר שד,דבר שיביא לקטטד .הוא פינחס שמביאים דברי השוחר טוב ,שהשבת ,קרא תגר
בגלל שבחושך לא יוכל לאכול ולשתות ומענייא שבתא. לפני הקב״ה על אש^־ קרבן מוסף שלו אינו רק ב׳ כבשים
והיוצא מדברי שניהם שד,דלקת הנר מביא לידי שלום פחות ממוספי ר״ח ויו״ט ,והקב״ה השיב דכך ראוי לשבת
בית ממש .ויעוין עוד ברש״ש שבת ד׳ כ״ג ע״ב ד״ה דד,כל כפול שירר ,כפול מזמור שיר לחם משנה וכיו״ ב.
סא ציץ אליעזר חי״ג סימן כז שו״ת
גם בנידון שאלתנו יש לפסוק שיקראו הסדר של וא״כ משום שלום ביתו מ״ש להעמיס בכדומה לפי׳ הנ״ז
שחרית עם ז׳ קרואים ומפטיר וההפטרה וברכותיהן גם בכוונת דברי רש״י שם עיי״ש,
קודם התחלת המנחה ,ולאחר מיכן יאמרו אשרי ובא שבסק״ב וסק״ד יש להוסיף לציין גם לדברי לדברי ב.
לציון ויקראו הקריאה של מנחה .כנהוג. שו״ע הגרש״ז ז״ל בסי׳ רס״ג בקו״א סק״א,
ב( א מנ ם ראיתי בספר כף החיים סק״ט שלאחר שהביא שמבאר ,דהטוש״ע שהזכירו לעשות נר יפה ודאי קיימו
דברי הדגמ״ר ,הוסיף לאחר מיכן להביא, אנר שמברך עליו ואוכל לאורו ,ולא על נרות שמדליק
שאבל החיד״א בחיים שאל ח״א סי׳ ע״א אות ה׳ וח״ב שלא יכשל בעץ ואבן מדסיימו לעשות שני פתילות
סי׳ ט״ז כתב בפשיטות דאין לקרות אפי׳ במנחת שבת דהיינו שני נרות לדידן וזה אין עושין כי אם' על
הפרשה שביטלו ואפי׳ בלי הוספת קרואין ,רק בשבת השלחן ע״ש .הרי שגם הגרש״ז ז״ל חילק נמי מה
הבאה יקראו ב׳ פרשיות ע״ש. שמדליקין לשם נרות שבת על השלחן למה שמדליקיז
להוספת אורות ביתר פינות הבית ,וכן גם זאת שמה
כמובן שאין בזה כדי לדחות תורתו של רבינו אבל
שמדליקין על השלחן הוא שני נרות לדידן.
יחזקאל ז״ל .ושם בשו״ת חיים שאל בח״ב עוד
שאלוהו על פסקי דידיה בח״א ממה שבשו״ת משאת
משה ריש ח״ג מבואר ההיפך מזה שפשיטא ליה שאפשר סימן כז
שפיר לקרות במנחה .והרואה יראה שבדברי תשובתו
דוחק א״ע בביאור כוונת דברי המשאת משה .ומה חולים השוכבים בביה״ח שלא יכלו בשב״ק
שהחיים שאל שם מביא לאחר מיכן ממה שמצא בזוה״ק שחרית להתאסף יחד ולקרוא במנין קריאת
פ׳ ויקהל דעל דרך האמת אין ‘לקרות הפרשה שלימה התורה אם יכולים להתאסף ולקרוא קרה״ת
במנחה .הא הכה״ח שם כבר מביא לפני כן בדבריו בשם דשחרית לפני תפלת מנחה.
ספר בר יוחאי שהביא מזה ,ובכל זאת כתב שע״פ
מנין חולים השוכבים בבית חולים ,ולא עלה שאלה.
הגמרא מבואר כהדגמ״ר ,ולא עוד אלא דיעוין בספר
בידם להתאסף יחד בשב״ק לשמוע קריאת
יפה ללב להגר״י פלאג׳י ז״ל סי׳ קלה אות ג׳ שאחרי
התורה בשחרית ,והתפללו ביח Tות שחרית ומוסף ,אם
שהביא דברי הבן יוחאי הוסיף וכתב שגם בדברי הזוה״ק
יכולים להתאסף יחד לפני תפלת המנחה ולקרוא בתורה
בעצמו מצינו שסותר א״ע בזה ומדבריו בפ׳ יתרו
פרשת השבוע בעליות של ז׳ קרואים שכל אחד יברר
משמע כלפי לייא דאדרבא יש לקרות כל הסדר בז׳
לפניו ולאחריו כרגיל ,ולאחר מיכן קריאת מפטיר
גברי אפי׳ במנחה אם לא קראו לה בשחרית ע״ש.
וההפטרה עם ברכותיה.
באופן שאין לועיא סתירה להדגמ״ר גם לא מדברי
הזוה״ק; ת שו ב ה:
תשו׳ מוצאת גם למה שראיתי בס׳ מאמר מרדכי ומזה
זה מתורתו של יחזקאל למדנו ,הוא הגאון דבר א(
על או״ח סי׳ קל״ה סק״ג שנרתע מכח דברי
הנודע ביהודה ז״ל .דבדגול מרבבה או״ח
הזוה״ק הנז׳ ,וחזרה למקומה פיסקא דידיה שכתב שם
סי׳ קל״ה סעי׳ ב׳ כותב וז״ל :אם בטלו שבת שחרית
לפני כן לפסוק בזמויטות דאם נאנסו בשחרית ש״ד
הקריאה ובמנחה כבר מצאו מנוחה אם יש פנאי לקרות
להשלימה במנחה דומיא דתפלה עיי״ש.
כל הסדרה יקראו במנחה כל הסדרה ויקראו שבעה
זאת יעוין בספר ברכות מים )מיוחס( או״ח סי׳ ועוד ג( גברי כי כל יום השבת הוא זמן הקריאה עכ׳ ל.
קל״ה שעביד עובדא בירושלם עי״ה ת״ו בשנת לנו הלכה ברורה של הגאון נו״ב שאפשר להשלים הרי
התקמ״ז שהיה ביום שב״ק שלג גדול ולא יכלו להתאסף לקרות במנחה כל הסדרה ובז׳ קרואים .ובמילתא
לקרות בתורה בשחרית והתפללו ביחיד ולאחד שסעדו בטעמא מפני שכל יום השבת הוא זמן הקריאה.
והיה כבר קרוב לשבעה שעות מן היום נזדמן לוס מנין ו סו ת ם לפסוק בכזאת המשנה ברורה בסק״ה ,ובשער
והוציא ס״ת .וסידר סדר היום לקרות ז׳ עולים ברכות הציון סק״ה מפרט גם דרך הקריאה ,והיינו,
והפטרה כמנהג שחרית .ובדברי תשובתו בזה בירר דיקראו הסדר של שחרית קודם התחלת המנחה ,ואח״כ
וליבן שקריאת התורה בשבת כל היום זמנה ,ושכל יאמרו אשרי ובא לציון ואח״ב יקראו קריאה של מנחה
זמן שלא התפללו תפלת המנחה בס״ת עדיין זמנה הוא כנהוג .וכיוון בזה לדברי השערי אפרים שער ז׳ סעי׳
לקיים מצות קריאת התורה ,ושמח שמצא סיוע לפסקו ל״ט ,שאתרי שהביא דעת הדגמ״ר הכריע וכתב ,שאם
.בדברי .שו״ת משאת משה דמפורש יוצא כן מדבריו, כבר התחילו מנחה אשרי ובא לציון וקדיש יש לקרות
ועוד הוסיף להסתייע לפסקו גם עפ״י תורת הח״ן כשאר מנחת שבת ,ואם עדיין לא התחילו יכולין
מכתבי האריז״ל ,ופסיק על כן את פסקו שכן ראוי לקרות הסדרה בז׳ גברי אע״פ שכבר הגיע זמן מנחה
להורות להשלים לקרות באותו יום גם במנחה כל עוד סעודה והוא שיהא שהות להתפלל מנחה ולקיים
שלא התפללו תפלת המנחה בס״ת יעו״ש. . שלישית ע״ש.
ציץ אליעזר חי״ג סימן כז ש ו״ ת סב
התוס׳ בב״ק ד׳ פ״ב ע״א ד״ה כדי ,מפגי שהם ימי רצון, זה דיומא דתיקון לקריאה זמנה כל היום ודבר ד(
וכידוע עפ״י חזוה״ק לעת מנחה שולט בכל יום מדת יש לנו עוד כמה הוכחות ברורות לכך
הדין חוץ משבת בשעת מנחה שאדרבא הוא רעוא מכמה מעשה־רב שעשו בזה גדולי־פוסקים.
דרעוין ,וא״כ אם אפ״ה עשו הגאונים מעשה בנפשייהו בשו״ת גורן דזד לתלמיד הח״ס ז״ל סוף סי׳ ה׳
להשלים בחול חקריאה במנחה )יעוין שו״ת פרי השדה מסופר על הח״ם בזה״ל :ושמעתי מתלמ Tנאמן
ח״ג סימנים א׳ ב׳( ולא חששו לכך מכיון שזה בא רק לרבינו הגדול ,שכשנסע ממט״ד לפי׳ ב ,הי׳ ביום ב׳
באקראי להשלמה דחיובא דשחרית ,א״כ נלמד מזה בשחרית על הדרך ,ובשעת מנחה הגיע לא׳ הקהילות
במכש״כ דאפשר להשלים בכזאת חיובא דשחרית בשב״ק וקרא שם בעשרה בביהכ״נ ואחיך עלי׳ הגאון מו״ה
בשעת המנחה .גם בם׳ שו״ת זכר שמחה סי׳ י״ד הביא הרש זצ״ל בעה״מ תאומי צביה שהי׳ אב״ד דק״ק קיצע
בשם אביו הגאון ז״ל שהתיר לקרות במנחה כשנתבטל כן סיפר רבינז הגדול זצ״יל בלשון זה אד לא אמר
קרה״ת בב׳ וה׳ בשחרית עיי״ש. טעמו ולא טעם הגאון מוהר״צ עכ״ל ]יעו״ש בהגה
מבהמ״ח מ״ש להסביר טעם הח״ס ז״ל[.
דבצד מה יש גריעותא בשבת במנחה יותר מכחול הגם
בהיות שאז יש כבר חיובא דקריאה דידיה )יעוין ובשו״ת מהרי״א אסאד חאו״ח סי׳ נ״א מספר ממנו
בם׳ חורת חיים או״ח סי׳ קל״ה סק״ג(. וחבר מרעיו הגדולים מעשה־רב דעבדו בזה
א ב ל לזה יש לומר ,דעל כן בא ההיכר בזה שצריכים בנפשייהו ובזה״ל :באמצע חדש אלול תר״ה לפ״ק
בדייקא לקרוא ההשלמה של חיובא דשחרית כשהיינו בוועד הרבנים בק״ק פאקש ובבואינו בחזרה
לפני שהתחילו עדנה אשרי ובא לציון ,ככתוב בשע״א בבקר השכם טרם נסענו משם התפללנו עם מנין בית
ובמשנ״ב וכנ״ל• והיבר בדומה לזה ראיתי שכותב המלון ולא שמענו בו ביום ב׳ קריאת התורה שחרית,
לעשות בכזאת אפילו בחול בספר שו״ת מהךש״ג ח״ב וכמו ג׳ או ד׳ שעות אחר חצות היום הגענו לישוב
סי׳ צ״ב ,והיינו ,שיקראו קודם אמירת הקרבנות של שהיה שם בהכ״ב וקבצנו מנין עשרה לתפלת מנחה,
מנחה כדי שיחי׳ ניכר שקריאה זו שייכת לתפלת שחרית ושלשתנו בד״צ שהיינו ביחד הגאון אבד״ק מיקלאש
עיי״ש. והגאון אבד״ק סאבאטיש ואני הסכמנו בעצה א׳ ועשינו
ח( וי עו״ ש בשו״ת מהרש״ג שכותב שמעיקר הדין מעשה לקרות בתורה אז פרשה השבוע של שחרית
דעתו ג״ב דנכונים דברי החת״ס והדגמ״ר בין אשרי לתפלת ש״ע כדי שלא לבטל התמ Tתקנת
והמהרי״א שאפשר לקרות במנחה מפני דקרה״ת זמנה עזרא שלא לשהות ג׳ ימים בלא תורה ,והרמב״ם יחס
כל היום .והגם דלמעשה הוא כותב שם דמשום מיחזי תקנה זו למרע״ה ברפי״ב מה׳ תפלה ומקורו ביאר יפה
כיהורא ומשום מניעת מחלוקת אין לנהוג כן באנשים בכ״מ .שם עכ״ל יעו״ש מה שמוסיף להסביר מילתא
בינונים זולת באקראי בעלמא ,אבל הרואה יראה שכותב בטעמא.
את דבריו אלה על כגון נידונו בחול ,וכדכותב שם לדעת כי גדולי־דורות כבר עשו מעשה בנפשם הראנו
שהמיחזי כיהורא הוא כאילו באים להבליט שלעולם לא להשלים חובת קריאת התורה של שחרית
מחסרין מלקרות בתורה בב׳ וה׳ ,וזהו הגורם גם שיביא בשעת המנחה ]ומובן שלא משנה מה שהבעל תאומי
לידי מחלוקת כיעו״ש .אבל בשבת שבאמת עפ״י רובא צביה אחיך עלי׳ דהח״ס מכיון שאעפ״כ הח״ס לא חזר
דרובא גם אנשים בינונים לא מחסרים קריאת התורה משום כך מדעתו הגדולה שכן אפשר להשלים במנחה.
בשחרית ,ואפילו פחותים מבינונים לא מחסרים ,א״כ ויתכן גם שהאחיך עליה של הבעל תאומי צביה היה
כשקורה שהחסירו הקריאה בשחרית בשב״ק יש לומר זה לא מתוך התנגדות )כפי שחשב הגורן דוד שם[
שגם המהדש״ג ז״ל יודה שאפשר לכולי עלמא להשלים אלא מתוך הנאה על ההמצאה ,באופן שהיה זה חיוך
ולקרות קריאת התורה של שחרית בז׳ גברי והפטרה של הסכמה) .וחיוך כזה מצינו בשו״ת תשובה מאהבה
בשעת המנחה לפני אשרי ובא לציון. ח״ג תשו׳ ת״ז בספרו על רבו הגאון הנו״ב ז״ל בנוגע
זה בין שבת לימות החול ניתן לומר גם וחילוק ו( לביצה של ימינו שהנו״ ב כתב שנתקטנו ,והוא טען
בדברי ספר שו״ת בית שערים חאו״ח סי׳ נ׳ לפניו שחשב לפי אגודל שלו והוא הי׳ ארוך בדורו,
שמזכיר המהרש״ג שם שדעתו דשב ואל תעשה עדיף, ונענע לו בראשו ושחק ע״ש( וזה מוכח ממה שחח״ס
והיינו שדבריו נאמרו רק על בב׳ וה׳ ולא על שב״ק. היח מספר זאת לתלמידיו מבלי לחטעים טעמו וטעם
ועיינתי בגוף דברי ספר בית שערים ,וראיתי שעובדא מתנגדו ,כמסופר שם ,והיינו מפני שלא היה מתנגדו
דשיד .היתד .באמת על הקריאה ביום ה׳ ,והגם שבתוך בזה ,ולכן סיפר בסתמא המעשה שעשה ושהבעל תאומי
דבריו מזכיר גם דברי הדגמ״ר שנאמרו על שבת ,אבל צביה הסכים על ידו בחיוכו[.
בדבריו מדגיש במפורש לכתוב בלשון ״ומ״מ ג״ל בנ״ד ו ה מ ע ש ה שעשו היה זה בקריאה של חול ,וא״כ נלמד
דלא אריך למיעבד הכי״ .ו ר^ .ן דידיד .הא הוא על מזה עוד במכש״כ שאפשר להשלים בכזאת
הקריאה בה׳. גם בשבת ,דהא טעם הקריאה שתקנו בב׳ וה׳ כותבים
סג ציץ אליעזר חי״ג סימן כז שו״ת
שיוצא לנו להלכה ,שבנידון שאלתנו דכולי באופן ח( חוץ מה שהמהרש״ג שם כותב גם זאת ,דנראה וזהו
מעליותא בה ,שהמדובר על השלמה דקריאת דגם הג׳ בעל בית שערים לא אמר דשב וא״ת
התורה דשב״ק שחרית ,וביטול הקריאה היתה רק מתוך עדיף אלא בנידון ד Tיה שהי׳ כן בקביעות דבשחרית
אונס דחליים ,שאין לך אונם גדול מזה ,וגם רק לא הי׳ מנין ובמנחה היה מנין ונמצא דאם היו קורין
באקראי ,בכל כגון דא בודאי ובודאי שיש להתיר במנחה הי׳ כן בקביעות דלעולם היו קורין בב׳ וה׳
השלמת החיוב באותו יום ולהורות שיוכלו לקרות קריאת במנחה וזה באמת מילתא דתמוה שהבאים אחריהם
התורה דשחרית גם בשעת עלות המנחה ,ואם מתכוננים יסברו דלעולם קורין בב׳ וה׳ במנחה ,אבל באקראי
כבר להתפלל גם מנחה יקראו הקריאה של שחרית לפני בעלמא כמו בנדון של החת״ם והמהרי״א דנזדמן כן
אמירת אשרי ובא לציון ,הכל כבשחרית ,כל הפרשה בז׳ פעם אחת במקרה אין קפידא גם לדברי הבית שערים
גברי והפטרה וברכותיהן ,ולאחר מיכן יאמרו אשרי ובא ע״ש .וגם זאת שהמדובר בבית שערים שם כשמבטלים
לציון ויקראו שנית חובת קריאת המנחה בג׳ גברי במזיד הקריאה בב׳ וה׳ שחרית שלא באין למנין
בסדרא הבאה. כדיעו״ש. '
בספר שו״ת מלמד להועיל סי׳ י״ד שמספר ]ויעוין ז(
סיפון כת שבקהלת עדת ישראל בברלין נתקן עפ״י
הגר״ע הילדעסהיימער ז״ל שבעד הנערים שאין יבולין
בדין שכר שבת עבור לימוד ליומו כלגד.
לבוא לביהכ״ג לפני הצהרים קורין אחר הצהרים ב׳
ובירור גדרי איסורו של שכר שבת וההיתר
או ג׳ שעות כל הסדרא וקורין ז׳ גברי ואומרין ההפטרה
לדבר מצוה. עם הברכות ואח׳׳ב מתפללין מוסף עד גמירא ואח׳׳כ
ב״ה .כ״ג מנ״א תשל״ו. מתפללין מנחה עם קריאה ג׳ גברי .והבעל מלמד להועיל
מעיר ע״ז דקשה לתקן כן לחלוטין ,ושבודאי אם נמצה
שאלה. עומק הדין אין לעמוד בדין בתיקון זה ,ואך משום עת
מתורני אחד שלומד בישיבה ומקבל שכר נשאלתי לעשות תקנו בדוחק לעשות כן בכל שבת עיי״ש .ולדעתי
חדשי עבור לימוד מיוחד בחבורה לעי״נ מכיון שהנערים אנוסים ואין ביכלתם בשום פעם לבוא
החברים ,בשעה קבועה בכל יום ,והיות ובשבת קשה לו בשחרית ,אין הדבר כ״כ נגד הדין שיסדרו עבורם
לבוא לשיעור אם מותר לו לקחת אחר במקומו ליום הקריאה אחה״צ כנ״ז] ,בפרט עוד לפני מוסף ,יעוין
השבת ולשלם לו עבור כך ,כי זה שמציע לו הדבר ר״ח ר״ה ד׳ ל״ב ע״ב בשם ירושלמי .ושו״ת חקקי לב
רוצה לדעת אם ע״פ הדין אין לחוש בזה משום שכר חאו״ח סי׳ ד׳ ,ושו״ת נהרי אפרסמון סי׳ ג״ט עיי״ש[,
שבת שאסרו חז״ל. ולא צריכים לבוא עלה משום טעמא דעת לעשות ,ונוסף
למה שמתבאר כן בדברי הפוסקים שהבאנו על כה,
תשובה.
וזיל בתר טעמייהו דזמן הקריאה כל היום ,אציין גם
א( הנ ה בדינא דשכר שבת לצורך מצוה ובירור דעת למה שראיתי בספר בחיר חיים )וולפרט ,אב״ד ליבוי
בספרי כתבתי השו״ע בזה להלכה כבר לטביה( שבהח Tושים על או״ח סי׳ קל״ה נשאל על
שו״ת צ״א ח״ז סי׳ כ״ח ,ובאתי בשניות על כך בחלק מקום יריד שאי אפשר לקבץ מנין ביום ב׳ וה׳ שחרית
ח׳ סי׳ ט״ו פרק י״ג בבררי דין שכר שבת לרופא יעו״ש. בגלל טרדי׳ דממונא ,אך בתפלת המנחה רבים באים
ולעניננו אוסיף בע״ה לברר כדלקמן. לביהמ״ד אם אפשר לקרות פרשת היום במנחה ,והשיב
חשבתי שיש להתיר זאת כשם שנוהגים היתר ולכאורה דתקנת הקריאה כל היום זמנו הוא ופסק להתיר לקרוא
לקבל שכר שבת עבור דבר מצוה) .יעוין במקומם שם במנחה עיי״ש .ובדומה לזה השיב להתיר
בספרי שם( .ולהסתפק על כן בהדברים שכבר כתבתי גם בם׳ שו״ת בית ישראל )לאנדא( סי׳ כ׳ באנשי צבא.
בזה בספרי הנ״ל. שלא ניתן להם רשות בב׳ וה׳ שחרית ללכת לביהכ״ג
לאחר העיון נראה דיש מקום לחלק ולומר אבל ב( להתפלל ולשמוע קריאת התורה ולעת המנחה ניתן להם
דבנ Tון שאלתנו לא נחשב בלדבר מצוה .דהרי טנאי ויש להם הרשות ללכת לביהכ״נ ,והתיר להם
חובת הלימוד הזה חלה על השוכר אשר מקבל עבור לקרוא ולהשלים חובת הקריאה בעת המנחה עיי״ש.
כן שכר חדקזי ,ורק מפני שהשוכר רוצה לחשוך א״ע ואכמ״ל בעיקר דבריו שם .אך משום חדשות ,ושלא
מללכת ביום השבת רוצה לקחת עבור כן אחר במקומו יקבע הדבר למנהג קבוע ,כן יש מקום לחוש על כגון
ועבור כך ישלם לו שכר כפי שיוצא לו עבור יום זה המדובר במלמד להועיל שם .וכיו״ב חשש בשו״ת פרי
כפי החשבון ,ולכן ספק גדול אם בכגון דא נחשב השדה בח״ג שם ,וגם כשהסכים להתיר כשלא יכולים
הדבר כמקבל שכר עבור דבר מצוה .כי השכר שמקבל לבוא בב׳ וה׳ בשחרית משום טרדת הפרנסה התיר לקרוא
הבא במקומו הוא למעשה לא עבור עצם הלימוד כי אם במנחה רק לפרקים ,כגון פ״א או ב״פ בכמה שבועות
ובעיקר מפני שעי״כ חושן־ את השוכר מלבוא וללמוד. כחנו״ש ואכמ״ל יותר[.
ציץ אליעזר חי״ג סימן כח שו״ת סד
באמת בספר פתח הדביר ה׳ שבת סי׳ ש״ו וראיתי מצאתי בספר קול סופר על המשניות מהגאון וכעי״ז
סק״ה שמביא בתוך דבריו שם ספר הנא בעל מחנה חיים ז״ל בפ״ה דכתובות משנה ז/
וחסדא שקרא ערער על יא״צ דליל שבת ,שמה שנוטלין דעל דין המשנה דימורד על אשתו דמוסיפים על כתובתה
הת״ח שכר לימוד הוי שכר שבת ,וערער גם על מר. ג׳ דינרים בשבת ואין מוסיפים לה עוד חצי דינר משום
ששמע מחסיד א׳ דכי הוו מזמנו ליה ללימוד יא״צ ליל דמחזי כשכר שבת .כותב וז״ל :ומזה דנתי בעושר א׳
שבת היה הו^לך בע״ש מבע״י ומתחיל ללמוד לעי״ג שחפץ להרגיל נערי בני ישראל לבוא למנין ,שמשלם
האיעו ההוא קודם ערבית כדי שיחשב בהבלעה ,ומערער, להם בעבור כל יום ויום שיבואו סך איזה פרוטות,
דלאו תיקון גמור הוא אי משום דלא התנה עמו הבעה״ב, ויום שלא יבוא לא יקבל הפרוטות הקבועות ,אין רשאי
ואי משום דד,זמן גרמא דקפיד הבעה״ב שיהיה הלימוד לשלם הפרוטות בעבור שיבוא גם בשב״ק ג׳ פעמים
בליל שבת דוקא .וכמו כן מביא שכיוצא לזה גמגם להתפלל דהוה שכר שכת דאין זה בהבלעה כמו
גם על תיקון הרב בית המלך ז״ל על ישיבת ש״ק שב׳ שמשלמים בקהילות ישנות עשרה בטלנים שבאים ערב
שילמדו גם בחול יום אחר ,שאין זד .תיקון ,ושד,תיקון ובוקר בביהכ״נ ,דהם מקבלים סך ידוע לשבוע ,אבל
הוא שהמקדיש יחייב את הת״ח ללמוד גם יום חול יתר בכה״ג שמקבלים רק לום יום שבאו ואם לא בא אחד
על השבת דבכד,״ג הוי כדין הבלעה ממש עיי״ש .וחזינן אפי׳ מחמת אונס אינו מקבל א״כ הוי שכר שבת עכ״ל.
דלא לקחו בחשבון שיהא מותר מפני שזה לדבר מצוה. ולכאורה הא הוי זה כמקבלים שכר עבור דבר מצוד.
ויתכן שד,וא זה מפני שתפסו לעיקר כהדעד .הסתמית ולמה אסר זאת הבעל קול סופר .אבל נראה דטעמו בזה
שכותב הב״י בסי׳ ש״ו סעי׳ ה׳ דאסור לד,שכיר חזנים כפי שחילקנו לעיל ,דזה לא נקרא שמקבלים שכר עיור
להתפלל בשבת .אבל יש גם לחלק בין מצוה חיובית דבר מצוה ,כי השכר שמקבלים בזה הוא מפני שעושים
לבין מציוד ,שמחזרים אחריה אשר כאשר עושים אותה עי״כ רצונו של העשיר וגורמים לו נחת רוח רוחני
נחשבת למצוד ,,וזאת אפילו לד,מנד.ג לד,תיר במקום כי למצוה גדולה היא לו זאת שזוכה על ידי כן להרגיל
מצוה ,וכנ״ל ]ויעוין גם באשל אברהם )בוטשאטש( נערי בני ישראל שיתפללו במנין ,ולכן הגם שלעשיר
או״ח סי׳ ס״ו שמספר שביום ב׳ דר״ה אמרו תהלים השוכרם הו״ל לדידיה זאת דבר מצוה ,אבל הנערים
עבור .חולה .וצוד ,שיחזרו ויאמרו כמר ,פסוקי תחלים אינם מקבלים השכר בעצם עבור הדבר מצוד ,שעושים
בלילר ,כדי שלא יהא מיחזי כשכר יו״ט ע״ש[, לבוא להתפלל במנין ,כי אם עבור זה שממלאים רצון
ד( והלום ראיתי במאסף ״הצבי ישראל״ שנדפסה שם העשיר ומטריחים את עצמם לעשות רצונו ולבוא למנין,
תשובה מגדא״ז מלצר ז״ל בענין שכר רופא ועל כן לא נקרא זה שמקבלים שכר עבור דבר מצור,.
בשבת ,ומביא שם ח Tוש מרבו הגאון הגר״ח ז״ל ולכן אסר הבעל קול סופר שישלמו להם הפרוטות
מבריסק ,שאמר ליישב מה שהשמיט הרי״ף הא דלא בעבור שיבואו גם בשב״ק .ואותו הדבר גם זה שמשלמים
ישכיר אדם כליו לנכרי בע״ש ,שהשיגו הבעה״מ ,וכן לעשרה בטלנים שיבואו ערב ובוקר לביד,כ״נ .שהתשלום
הסכים הר״ן ,דמשמע שסובר דאתיא כב״ש דסברי שביתת הוא לא בעיקר עבור ■המצוד ,שעושים העשרה בטלנים
כלים ,וכתבו דזה א״א דא״כ אפי׳ בד׳ וד,׳ נמי ,נכן כי אם עבור הנאת ההנאה הרוחנית של הציבור ההוא
כתבו שם בתוס׳ ,אלא דטעמא משום שכר שבת ובכלים גדולה כעיר עי״כ ששוכרים אותם ,כדי שיחשבו
שאין עושין מלאכד .,וחידש לומר ,דשכר שבת אינו וכמאמרם ז״ל במגילה ד׳ ה׳ ע״א אי זו עיר גדולה כל
איסור הרוחה אלא כעין איסור מלאכה ,שאסור לעשות שיש בה עשרה בטלנים בבית הכנסת ,ולכן מותר רק
פעולה אפילו שאינה מלאכה כמו שימור כיון שנוטל בהבלעה .ומשא״כ חזן הכנסת ובעל תוקע וכדומד .שמקבל
עבורה שכר ,ולכן בשכירות כליו לנכרי גם הכלים שאין שכר עבור טרהתו בקיום עצם המצוה וא״כ ה״ה ש־ש
עושין בהם מלאכד ,דוקא לב״ש דסברי שביתת כלים לפי״ז לאסור משום שכר שבת גם בנ Tוננו וכנ״ז. .
גם בזה יש איסור שכר שבת דד,וי כמו מלאכת הכלים, גם מקום לחלק בזה בין סתם מצוה לבין מצוד, יש ג(
אבל בלא שביתת הכלים וד,אדם אינו עושה שום פעולה של חובד .,ולומר דזה שהתירו במקום מצור ,היינו
בשבת נשאר הרוחה בעלמא .ועפי״ז מוסיף הגרא׳־ז ז״ל רק במצוד .של חובה ,אי של חובת היום כתפלד ,ותק״ש
וכותב ,דלפי הנחה זו יעו לומר דאין שכר שבת אסור סתם חובד ,כרופא וקרה״ת וק Tוש וכדומד ,,ואי של
אא״כ נוכל לומר דממילא בשביל זה הפעולה אסור הנקרא לרפאות וכדומה .דבכל מצוד .כי האי לא גזרו
וכמו שימור דאסור לשמור בשכר ,אבל היכא דהפעולה רבנן .אבל לא בסתם מצוה שמביא עליו או שרוצים
מצוה כמו תקיעות א״א לומר דד.פעולה אסורד ,,ונשאר לד.כניס אותו בעשייתד ,ואשר בעצם אין כל חיוב לחזר
השכר רק הרוחה בעלמא ,ולפי״ז רופא לישראל דהוי אחריה בדייקא כדי לקיימד-
מצוד ,מותר ליטול שכר עכ״ד. נאמר כן יצא לנו בנידוננו שגם השוכר ששכרו ואם
ליישב עפי״ז דברי הרמב״ם בפכ״ג מד,־ ונלענ״ד אותו בקביעות ללימוד משניות לעי״נ החברים של
שבת הכ׳׳ד שפוסק וז״ל :ואומר לאחרים בואו . המוסד ,אילולא ששכרו אותו חדשית ,היה ג״כ אסור
והצילו לכם וכל אחד ואחד מציל מזון שר,וא צריך לו לקבל שכר מפורט עבור הלימוד של יום השבת בלבד.
סה ציץ אליעזר חי״ג סימן כח ש ו״ ת
עליהם מדוע שלא הדגישו בדברידים שעיקר הרבותא לו זכו׳ ואם לא רצר! המציל לקחתו זנתנו לבעליו מותר
בזה דאף בדבר מצוד■ אסור ע״ש .וזה אינו ,אלא כוונתם לו ליטול ממנו אחר השבת שכר עמלו ואין זח שכר
לא בחפצי שמים אלא בשל חול( .וכדמצינו באמת בזה שבח שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו
שמירת על פלוגתת ראשונים אי הכוונה בגמ׳ בזה אלא במקום מעורב עכ״ל .ומקשה המ״מ דאין במשמע
הקדשות ,יעוין בנדרים ד׳ ל״ז ובתום׳ ובשטמ״ק שם, ששכר שבת מותר בעושה דברים המותרים שהרי סוף
וכן בח Tושי הר״ן על ב׳׳מ שם ,שע״ד רש״י שכותב פ״ו מבואר שלשמור את התינוק אסור לקבל שכר שבת.
דכולר .ברייתא בהקדש היא ,משיג הר״ן וכותב ,דלא שכותב המשנה ע״ש מה שמתרץ• זיעוין במרכבת
מחוור שבתוספתא הוא שנוי עם דיני השומרים ולא שתירוצו של המ״מ דחוק ,וגם הוא דוחק א״ע ליישב
לגבי הקדשות כלל ,אלא כולן בשל חול נינד,ו עיי״ש. דברי הרמב״ם כיעו״ש.
ויעוין מ״ש בזה בספר בני ציון על או״ח סי׳ ש״ו לפי דבריהם של הגאונים הנ״ל אפשר ליישב אבל
סק״ו ,וכמו״ב מ״ש לחלק בזה גם מדידיה עיי״ש ויש בפשיטות דברי הרמב״ם ,ולפרש ,דכוונתו,
להאריך[. דמתחילה הא זכה המציל לעצמו ,באופן שאי אפשר
דהרי״ף אליבא רק המה הא דבריהם כ מו כ! לומר שאסור לו לעשות הפעולה ,וא״כ לאחר מיכן
]והרמב״ם[ ולא אליבא דיתר הראשוגים. כשרוצה ליתנו לבעליו ,ומבקש רק שכר עמלו הרי זה
ו( במגביל לחידושיהם של הגאונים .הנ״ל מצאתי כבר כשכר של הרוחה בעלמא שמותר.
בספר שו״ת מהרש״ג ח״ב סי׳ ס׳ ,הוא לפי״ז היה אפשר לצדד להתיר גם קבלת שכר וא״ב
כותב לומר ,דהאיסור לקבל שכר בשבת שלמדנו מהגמ׳ שבת בההיא דלימודי הישיבה ,והיא״צ ,וגם
בב״מ ד׳ נ״ח הוא רק בעד מה שהוא בעצמו משתכר לרבות גם בנידון שאלתנו .דהרי בכל אלה ג״כ אי
בטרחת גופו ,אבל שיהיה אסור לו לקבל שכר כליו אפשר לומר דפעולת הלימוד אסור ,ונשאר רק הרוחה
וחפציו או שכר ביתו לא שמענו ,והרי עצם איסור בעלמא דמותר.
שכר שבת לאו איסור גמור הוא אלא חומרא בעלמא א ל א דלא אבין איך יפרנסו הגאונים הנ״ל סוגית די(
כדכותב הב״י בסי׳ תקפ״ה ,ונראה דטעם האיסור הוא ר״גמ׳ בכתובות דפים ס״ג ס״ד דאיתא
משום דגזרו חז״ל דאם יהיה אדם רשאי להשתכר בשבת במשנה ,דבמורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה
במלאכת היתר יבוא להשתכר גם במלאכת איסור ,וא״כ שלשה דינרין בשבת ,דינר ליום ,ומבארת ד.גמ׳ דלהכי
נראה דזה שייך רק באם משתכר בגופו במלאכת היתר, לא יהבינן לה דשבת ,משום דמיחזי כשכר שבת .וד.א
אבל באם גופו אינו משתכר כלום רק כליו וחפציו שם ליכא כל פעולה בשבת מצידה ,והוא רק הרוחה
משתכרין בו בשבת לא שייך שום גזירה דאנן קיי״ל בעלמא מפני שמורד בה ,ואפ״ה אסרו לתת לה מפני
כב״ה דלית לן שביתת כלים ,וברמב״ם בפ״ו משבת דמיחזי כשכר שבת.
לא מזכיר איזה איסור ׳שכר שבת בכליו של אדם ,ורק לתרץ ,דיפרשו כוונת ד.גמ׳ ,דבאמת אין זה ונראה
בשכר אדם בגופו הביא הברייתא הנ״ל בב׳׳מ .ומביא שכר שבת שגזרו עליו ,ורק מפני שמכל מקום
שאמנם ברא״ש וטור בסי׳ רמ״ג ורמ״ו מבואר שש״ש מיחזי הדבר כשכר שבת לא רצו חכב?ים לתקן שיוסיפו
אסור אף מה שכליו משתכרין לו וכו׳ ,אבל לדעת הרי״ף לה גם עבור יום השבת ,כי מכל מקום אין זה ממדת
והרמב״ם דדחי ברייתא דאיסור השכרת כלים ד׳ י״ט ך ,ק״« ע״א חסידים ,ובדומה למה דמצינן
מהלכה וסברי דהברייתא אזלי אליבא דב״ש וכו׳ א״כ גבי הצלת מזון מדליקה בשבת ,שרבא שאל ״חסידי
לא מציגו בש״ס שום איסור על שכר כלים בשבת. אגרא דשבת שקלי״ ו ומפרש רש״י שם ,דחם Tים יעז
ועפי״ז כותב דנפלו כל דברי המג״א בסי׳ רמ״ו וש״ו להם לוותר משלהם בכל דבר שיש .בו נדנוד עבירה,
לענין שכר בית וריבית מעותיו דאסור אם משלמין בעד ואע״ג דלא שכר שבת גמור הוא וכו' מיהו Tenלא
כל יום ויום ,ולהרמב״ם הכל מותר .וכמו״כ כותב דעפי״ז מקרי וכו׳ ע״ש .וה״ה ה״נ לא רצו חז״ל לתקן דבר
יתיישב מנהג העולם שנוסעים אל הצדיקים על ש״ק שמיהו מחזי עכ״פ כשכר שבת ,וזהו שדייקו חז״ל
ועל ימים נוראים ולנים ומשלמים שכר לינה בעד לינת בלשונם לכתוב :״משום דטיחזי כשכר שבת״ ,אבל
שבת ויו״ט ומחשבים בל יום וכל לילה לבדו ,ואינו אבל לאמיתו אין זה שכר שבת שאסרו.
עולה על לב שום אדם לחוש משום שכר שבת ,וכן דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה וכו׳ ]ובההיא
בהרבה מקומות וקהילות כשרות משלמין בעד המקוד. דבב״מ ד׳ נ״ח ע״א .הנראה מדברי הרמב״ם
שטובלין בשבת ויו״ט ואינו עולה על לב שום אדם בפ״ו מה׳ שבת הלכה כ״ה דפירש לה דלא מיירי בשמירה
.לחוש על חשש שכר שבת .והיינו ,דסומכין על שיטות של מצוה .וכן נראה גם מדברי הטור והשו״ע בסי׳ ש״ו
הרי״ף והרמב״ם וכו׳ שלדעתם אין בשכר כלים ובית סעי׳ ד׳ )יעו״ס בפרישה בטור ,ודלא כהערוה״ש סעי׳
ודומה לזה משום ש״ש ,דאין האיסור רק שגופו של ט׳ שרו״ל דהגם דהרמב״ם לא מיירי בדבריו בדיני חפצי
אדם בפעולתו לא ישתכר בשבת עיי״ש ]ובתשובתו זאת שמים ,בכל זאת מבאר שם ,ובמיוחד בדעת הטור
של המהרש״ג שכתבה בשנת תרפ״א חזר וביסס ביתר מתמה כך והשו״ע ,שכוונתם בחפצי .שמים ,ומתוך
ציץ אליעזר חי״ג סימן כח שו״ת סו
בא כאילו בהבלעד .עם המיפחת פחית של שאר ימי הרחבה חילוקו זה אשר למעשה כבר כתבה בתשובתו
השבוע .אבל בכל היכא שמפחיתין משום שבת בלבד עוד ושמה בח״א סי׳ ס״ה שכתבה בשנת ת־ע״ג,
אזי גם במיפחת אסור ,ועל כן מסיים הריטב״א וכותב פיקפק בזה ,ובכאן חזר וחיזקה[.
בהדיא ״שאבל כל שפוחת מחובו כפירוש לשכר שבת שהמהרש״ג ז״ל נחית ג״ב לחלק אליבא דהרי״ף הרי
אסור״ ,והיינו דמכיון שפוחת בפירו־ש לשכר שבת תו ודעימיה בין כשטורח בגופו לבין כשמקבל שכר
לא דמי כבר לההיא דאמרינן שם ״איהי דמיפחת קא עבור הכלים ,אם כי לא באותו סברת החילוק שחילקו
פדזית לא מיחזי כשכר שבת״ .אלא שפיר מיחזי כשכר הגאונים הב״ל .וגם אליבא דהמהרש״ג ז״ל קשר .איך
שבת ואסור .וכך הועתק בשם הריטב״א בחדושי נמו״י שלא שת לבו לסוגית ד.גמ׳ בכתובות ,ואשר היא בעצמו
על כתובות בלשון :ומיהו כל שפוחת מחובו בפירוש מזכירה להלן בדברי תשובתו שם ,אם לא שנאמר שסבר
לשכר שבת אסור ע״ש .וד,יינו כנ״ז. ג״כ לחלק כפי שחילקנו לעיל ,ועוד י״ל אליבא דידיה,
המדובר הא הרי בנ Tונו של המהרש״ג שם והא דמכיון דד.דגשת חילוקו בזד .הוא בעיקר בין כשגופו
כשמשכיר מקומו בביהכ״נ בכל שנד .רק על .נ׳ משתכר לבין כשכליי משתכרים.,א״כ בהדדא דכתובות־
ימים בשנה ,על ר״ה ויוה״כ• באופן שיוצא שד.מיפחת נחשב ג״כ כגופה משתכר ,דד.א מקבלת זה עבור צער
הוא במפורש רק על ימים אלה ,וא״כ :לפי היוצא לנו גיפה שבעלה גורם לה ,ולכן נחשב זה גרוע יותר משכר
מדברי הריטב״א הנ״ז צריך להיות אסור משום מיחזי כלים ואסור בשבת מטעמא דמיחזי כשכר שבת] ,ויעוין
כשכר שבת ויו״ט אפילו בהקדים לו המעות ,ובדומה מ״ש עוד בנוגע לתשלום שכר לינה בפונדקאות בלילי
ממש למה שאוסר הריטב״א בכל היכא שפוחת מחובו שבת ויו״ט בשו״ת האלף לך להגר״ש קלוגער ז״ל
בפירוש לשכר שבת. חאו״ח סי׳ קכ״ה ,ועוד שם בסי׳ קל״ב ע״ד השוחטים
הריטב״א ולכאורה הערתנו האמורד .מכח דברי ביו״ט ונותנים שכרם ,וכן בספרו ובהרת בחיים סי׳
בכתובות מוצאת לד ,מקום לנוח גם על המג״א ע״א וסי׳ פ״ט עיי״ש .כן יעוין כספר שו״ת ברכת חיים
בסי׳ ש״ו סק״ז שכותב שם ג״ב בפשיטות ,דאבל אם ח״א מהגאב״ד דאלטשאטדט מ״ש לחדש בנוגע לריבית,
פוחתין לו מהחוב כל יום כך וכך לא מיקרי שכר •שבת דגם להמג״א לא אסור אלא במלוה לנכרי ,אבל במלוה
בכיוצא בזה ,ושכ״מ בגמ׳ פ״ה דכתובות ע״ש )ולפלא לישראל מכיון שעושה על צד היתר עיסקא כתקנות
על המהרש״ג שלא כתב להסתייע לדבריו מדברי המג״א חז״ל גם להמג״א י״ל דמותר ,מכיון שהוא כמחצית
הנ״ז( ,ואילו מדברי הריטב״א הא מפורש יוצא דהיכא שבר מדיריוח אלא שהתפשרו שלא יתן לו כל הריוח
שפוחת מחובו בפירוש לשכר שבת אסור. אלא דבר קצוב עיי״ש .ואכמ״ל בכל זה .וגם לפי ביאורם
לאחר העיון נראה דעל המג״א אין להקשות כי יש אבל של הגרח״ס והגרא״ז הנ״ל בשיטת הרי״ף ודעימי׳ ג״כ
לומר שגם בדברי המג״א המדובר דכש־פוחתין צריך להיות מותר ריוח־ריבית[.
לו את זה במשותף עם הפחת שפוחתין ג״כ עבור יתר שני כותב שם הנוגע במיוחד לנדון שאלתו טעם ז(
ימי השבוע ,ולכן דמי זה שפיר לההיא דכתובות דמתירין זה ומכה ע״ד שכירת מקומות בביד.כ״נ,
מיפחת כי האי. שמקדימים לשלם דמי השכירות במוקדם כיעו״ש.
בזה רק עמ״ש המהרש״ג שם לכתוב סברא ואעיר
לראות בדברי שו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל ושמחתי להתיר בנידונו ,משום ,דנראה דדומה לד.א
בסי׳ ש״ו סעי׳ י׳ שבהביאו דינא דמג״א דאמרינן בכתובות פ׳ אע״פ גבי מורד ומורדת דאיהו
פירש לה דמיירי בגוונא הנ״ז ,דכותב וז״ל :וכן הדין דמפחת פחתה לא מחזי כשכר שבת ,א״ב ה״נ בהקדים
בקנסות שקונסים לאדם כך וכך בעד כל יום ויום שעובר לו מעות הוי ביו״ט רק כפחת פחתה ולית ביה משום
על תקנת חכמים וכו׳ אינו משלם בעד השבתות ובו׳ שכר שבת ויו״ט ע״ש.
אבל אם הקנס הוא לנכות לו מד,חוב שיש לו על אחרים להעיר ע״ז מדברי הריטב״א ד׳ ס״ד סוף ע״א ויש
בעד כל יום ויום כך וכך מנכין לו גם בעד השבתות שכותב על הד,יא דאמרינן כיון דמיפחת פחתד .לא
וכו׳ עכ״ל הרי שהגרש״ז ז״ל ביאר בהדיא כוונת המג״א מחזי כשכר שבת ,וז״ל :ומכאן היד ,נראה ללמוד שאין
שהמדובר הוא כשמנכין לו לא רק בעד שבתות בלבד משום שכר שבת ]בדבר שד,וא פוחת מחובו ,אבל יש
כי אם גם על כל ימי החול כל עוד שעובר על התקנה. לדחות דשאני הכא דלאו משום שכר שבת פחתינן לה
וא״כ דוקא בכה״ג שעכ״ם כלול בד,ניכוי גם ימי החול ממש .שט״מ בשם הריטב״א[ ולמראית העין הוא דאיכא
בזה הוא דחילק המג״א בין כשנוטלין ממנו בעין שמיחזי למיחש וכל דפחית ליכא מראית עין אבל כל שפוחת
עכ״פ כשכר שבת )יעוין בתום׳ כתובות שם ד׳ ס״ד ע״ב מחובו בפ־רוש לשכר שבת אסור כן ניאד ,לי עכ״ל.
ד״ה מיחזי ע״ש( ובין כשרק מנכין לו מחוב שיש לו ופשוט דכוונת הריטב״א לבאר דזר .דאמרינן דכיון
אבל דכתובות, שמותר ,כי זה בדומד .ממש לד,ד,יא דמיפחת פחית שרי ,ואשר יש ללמוד דה״ד ,בכל כיוצא
כשממש מנכין לו רק עבור שבת בלבד בכל כה״ג גם בזה דמותר ,הוא רק בגוונא דד,היא שליכא גם משום
המג״א יודה שאסור. מראית עין ,והיינו בהיות שד,מיפחת פחית של שבת
סז ציץ אליעזר חי״ג סימן כט ש ו״ ת
ט( ו ב ס פ ר ארחות חיים על או״ח סי׳ ש״ו אות ד׳, נראה לי לתרץ מה שראיתי בספר תהלד .לרוד ובזה
כותב הגאון המהרש״ם ז״ל להמליץ על בעלי סי׳ ש״ו סק״ז שכותב להקשות )או להמציא דרך
הפונדקאות הנוטלים שכר לינת לילה בעד ליל שבת היתר( על דין המחבר בסעי׳ ו׳ דאסור לשכור חזנים
לבד בלא הבלעה ,די״ל כיון דד.כנסת אורחים מצוד. להתפלל בשבת וכו׳ .דלכאורה היה אפשר לעשות בהיתר
הר״ז דומה לד.א דסעי׳ ה׳ דלשי׳ י״א שרי ובסי׳ תקפ״ה שמקודם יתנו לו בהלואה ואח״ב יפחתו לו מן החוב
ס״ה ומהה״ש שם מבואר דקיי״ל כדעה זו לד.קל .ומוסף דכה״ג לא מיקרי שכר שבת כמ״ש המ״א סק״ז ע״ש.
עלה מביא מהירושלמי פ״ה דסוכד .ה״א דמוכח משם אבל לפי דברינו האמורים אין קושיא ,ואין לדמות
שנטלו שכר בעד דרשה בפני העם בשבת ,והיינו מפני, מההיא דמג״א לדינא דשו״ע בשכירת חזנים
דלצורך מצזה שרי .עיי״ש ]ויעוין בספר שו״ת באר צבי להתפלל בשבת ,כי דברי תמג״א אמורים כשמיהת מנכים
)קינסטליכער( סימן י״א שכותב להשיג על המהרש״ם, עם זה גם עבור ימי חול ולכן מתיר וכנ״ל ,אבל בכה״ג
ולומר דכיון דנוטל שכר בודאי שלא חשיב לדבר מצוד.. ששוכרים החזנים רק עבור שבת ,והגיכוי מהחוב גם הוא
ובד.גד .שם מד.גר״י וועלץ ז״ל מ״ש ליישב דברי רק עבור יום השבת ,גם המג״א מודה שאסור ,ומשים כך
המהרש״ם ,ומבר.״ח שכותב לד.שיב על דבריו עיי״ש. במתכוון לא הזכיר בכאן בשו״ע ונו״ב מדרך המצאת
כן ראיתי מ״ש להשיג עליו נכדו בדעת תורה עיי״ש היתר שיתנו לו מקודם הלואה ואח״כ יפחתו לו מן
ואכמ״ל[. החוב ,מפני שבזה גם בכה״ג אסור.
המהרש״ם ז״ל ,הלימוד בישיבה ,וד.יא״צ ,וכן ולפי״ד על המהרש״ג השגחנו עליו מדברי הריטב״א עכ״פ
בנידוננו ,בודאי אפשר להחשיב זה דבר מצוד. במקומה עומדת ,וכאמור מובאים דברי הריטב״א
דשרי שכר שבת .וכאן בודאי גם הבעל באר צבי ויתר גם בנמוק״י ובשט״מ ובאין חולק ]אם לא שנאמר שדברי
המשיגים על המהרש״ם יודו שמה שמקבלים שכר לא רש״י במהדורא קמא המובאים לפני כן בשמ״ק שם
מגרע זה מאומד .מחשיבות הדבר כדבר מצוה. יוצאים בחלוקים על דברי הריטב״א .כי מסביר בדבריו
ט( לזאת נראה להלכה בנ Tוננו .דאם כי בודאי ישנו הא דמיפחת פחית שרי ״ואע״ג דמוסיף אממוניה בהך
בדבר משום מידת חסידות שלא לקבל שכר פחיתה כיון דכולה כתובתה ב Tו עם שאר ממון שלו
עבור יום השבת בלבד ,ובדומה לההיא דשבת ד׳ ק״ב לא מיחזי כשמשתכר בשבת דהא תפיס וקאי מעיקרא
ע״א ששאל רבא ״חסידי אגרא דשבתא שקלי״ י וכפי בכולו״ ע״ש .ואם נאמר בזה זיל בתר טעמא צריך
שפירש רש״י שם ד״ה חסידי כיעו״ש .אבל מצד הדין להיות מותר לפי״ז גם בפוחת מהחוב בפירוש לשכר
יש מקום להתיר. שבת .ויש להאריך[.
טעם שלישי כותב שם .מזה דמתירין לדבר ועוד ה(
מצוה ,ובהמשך דבריו כותב להסביר ענינו של
סימן כט דבר שהתירו לרבר מצוה ,משום דטעמא שאסרו ש״ש
בדינא דהקפאת מים במקרר בשבת אפילו במלאכת היתר ,כי לא רצו חכמז״ל שיעשה האדם
והפשרת קרח מישראל בשבת אפי׳ במלאכת היתר ,ורק שלא היה כח
בידם לאסור וכו׳ ולכן אסרו עכ״ם לקבל שכר על
בס״ד בדר״ח כסלו התשל״ו. המלאכה כדי שלא ישכיר האדם את עצמו למלאכת היתר
שו״ר וכ״ט למ״כ וכו׳ וכל זה בדבר דלאו מצוה ,אבל בדבר מצוה הרי
שליט״א וולדינברג י. אליעזר הגאון אדרבה בזה רצו שיעשה האדם בשבת ולכן לא אסרו
אב״ד בירושלם בזה השכר אע״ג דאין קבלת השכר מצוה ,דהאדם אינו
מבוא דרך הברכד .וד.שלום.כערכו הרם ,נתקבל אחרי מחויב לעשות לחבירו בחנם וכו׳ .ועפי״ז מיי-בב מנהג
בתודד .וברכר .ספרי שו״ת צ״א יא־יב .כד .יתן העולם שכשמת אחד מישראל שוכרין שומרין ישראל
וכד .יוסיף להגדלת תורה מתוך בריות דגופא ור.רחבת אפילו בשבת ומשמרין אותו ומשלמים להם ,ואינו עולה
הדעת. על לב שום איש איסור של שכר שבת ,והיינו דכיון
הספר פגשתי התשובה לד״ר פנטון נ״י כשפתחתי שחז״ל רצו שיעשה מלאכה זו לית ביה משום שכר
ברית הספר שנזכר )בחי״ב סי׳ ל״ד(. שבת יעו״ש ביתר אריכות.
עולם ,לכן עלי לברר שהרי זה בודאי אחריות גדולה טעם זה של המהרש״ג ז״ ל אפשר להתיר מאותו ולפי
לומר בשם אחרים מה שלא אמר ,וכבר ביררתי זה הנימוק גם לקבל ש״ש עבור הלימוד בישיבה או
ותיקנתי בספר ״אז נדברו״ )הוצאת תשל״ג( ח״א עמוד בלימוד יא״צ לעי״ג ,וגם לרבות בנידוננו ,בהיות ועצם
קמ״ד ,וזה לשוני :מ״ש בברית עולם שיש חוששים הפעולה רצונם של הז״ל בזה ,דהיינו שילמדו ביותר
משום בונד .וצוין ע״ז ציץ אליעזר ח״ז )צ״ל ח״ו והוא ביום שב״ק] ,עיין בטור ושו״ע או״ח סי׳ סעי׳ ב׳ ובנו״ב[
בסי׳ ל״ד( הסגנון נותן מקום לטעות כאלו הנ״ל מחמיר ולא משנה מה שמכוון בזה לעי״נ של איזה נפטר ,ולכן
בזד ,.וזד .אינו ,אלא שמביא י״א בזה שמחמיר ,ודוחה מותר בזה גם שכר שבת.
ציץ אליעזר חי״ג סימן כט ש ו״ ת סח
סעי׳ כ״ה דכותב ״דאלו מפני שהקרה היה מקודם מים אותו וכן עיר,ר וכן ס׳׳ל לשה״ש ואינו דומה לעשיית לבן
אין בזה לא משום נולד וכר״ ,ואני הוספתי להביא מה והמובא בעמוד 92סעיף ז׳ שזה מתקיים ,וגם שם מה
שמצאתי בשבלי הלקט שכבר כתב לחלק בכזאת ,ולא שצויין על זה ״שבה״ש״ אינו מדוקדק דמובא שם
כמסתפק ובא ,אלא בתורת סברא ודאית יעו״ש. דעה זו ,אבל הוא בעצמו מחלק בין לבן לגבינה ,אלא
אולם מתוך זה ,זאת אומרת במסגרת החילוק שיש שחושש משום עזבדין דחול ,עד כאן לשוני .וחזרתי
־ לחלק בכנ״ז כתבתי בספרי שם באות י״ד גם על זה עוד איזה פעמים להשואלים בחלקי האז נדברו.
מה שי״ל סברא הפוכה ,והוא דנולד שייך יותיר בהפשרה וידוע שהברית עולם יצא בהרבה שגיאות מסיבות שלא
בהיות שהמים הנפשרים המה בר־קיימא וכר אבל בגוונא הייתי אשם וגם אי דיוקים ,ולאחר שזכיתי בקיץ שעבר
דהקפאה בהיות ואיד שהוא עומדת היא להנמס ולחזור להוציא המהדורא השישית והוספתי עוד תיקונים יותר
לקדמותה הנוזל וכר בכל כגון דא י״ל דכו״ע יודו לקרוא אפשר שכבר ממאה בגוף הספר אני חושב
שאין בהקפאה מ־שום נולד וכר והארכתי בזה כיעו״ש. מהדורה מתוקנת )והנ״ל לא תיקנתי בגוף הספר כיון
כן יעוין עוד בספרי בחלק ה׳ סי׳ י״ב אות ר שכתבתי שכבר הודפס ותוקן בשו״ת א״נ( .ואני מוסיף שם עוד ז
עפ״י הסברא האמורה גם לחלק בין ההיא דפשטידא ולעיקר הנ Tון שרבים השואלים איך להתנהג למעשה
לבין הקפאת המים ,משום דבשם כשנימס ע״י האש , . .ואנו רואים שאפשר לענג השבת במאכלים ומשקים
בזה הוא חוזר לקדמותו ולטבעו העצמותי־ להיות נוזל קרים בלא עשיית קרח ,ומ״מי מי שאומר שכבר רגיל
וכר ולכן מה שמחזיר אותו על ידי האש לטבעו הנוזל בזה ואצלו הוא צורך א״כ ההיתר שלו מפורש ברמ׳־א
זהו המתקיים שלו ,ולכן נקרא שפיר בר־קיימא ,אבל )א״כ למעשה אין כ״כ הבדל גדול ביני לבין כהדר״ג(
משא״כ בנידוננו שהדבר להיפך ,זה שמקפיא את המים שבמקום צורך מותר ,והסברא פשוטה דלעשות ממים
ע״י הקור זהו נגד טבעו העצמותי של המים ,ולכן בהיות קרח שייך בזה נולד יותר מלעשות מקרח מים ,דהקרח
והפעולה הנגדיטבעית הזאת לא תחזיק מעמד אחרי חוזר לטבעו הקודם ואם לא יחזיק הקרח במקום קר
יטיוציאו אותו מהקור וימהר לחזור לטבעו הניזולתי, מאד יתפשרו מעצמן ,אבל באופן טבעי אין המים מתהפך
על כן נקראת שפיר הפעולה הנגד טבעית הזאת שאיננה לקרח אלא בקור גדול לכן *מייד בזה יותר נולד.
בר קיימא ,ותו ממילא גם לא קובע כלל מה שאילו היה הכופל בברכה בברכת ב׳׳ט
ממשיך עוד להחזיקו במקום הקור היה ממשיך בקיומו, ■ בכל הכבוד הראוי
כהיות וזקוק הנהו ליסמיכה ולהפעלת פעולה חיצונית בנימין יהושע זילבר
לקיום ,ומיד עם ההפסקה של הסמיכה הזאת לא יהא לו
קיום יעו״ש .ולמעשה דא ודא ניתנם להתקיים ולאומרם תשובה.
ולחלק עי״כ מהנידונים האחרים.
ירושלים תובב׳׳א, ב״ה ,יום א׳ ה׳ כסלו תשל״ו.
ובזה■ אומר שלום למר ולתורתו
החיים והשלום למע״כ הרב הגאון המופלא חו״ם מזכה
בכל הדרת הכבוד והיקר
הרבים בחיבוריו המחוכמים והמועילים וכר כש״ת
אליעזר יהודא ורלדינברג
מוהר״ר בנימין יהושע זילבר שליט״א
אחדשכתר״ה באהבה וכבוד.
סימן ל מכתבו קבלתי ביום ועש״ ק ותודה מיוחדת על יקרת
א .אם מותר לשחק בשבת באבני פלא ובגדר ברכותיו.
בנין וסתירה בכלים מעריך מאד תמימותו וישרותו בתיקון האמירת אני
דבר בשם אומרם .ואני שמח לדבר סיכומו שכותב
ב בעשיית גלידה בשבת. .
״שלמעשה אין כ״כ הבדל גדול בין דעתי לבין דעתו״
ירושלים עיה״ק תובב״א ב״ה .י״ד מנ״א תשל״ו.
בהיות ומעיקרא דדינא מסכים לדעתי.
לכבוד ש״ב היקר האברך כמדר־טו הרה״ג המצוין זך אעיר־להאיר שמה שמוסיף גם וכותב; ״והסברא ורק
שליט״א יהושע הכהן גרוס השכל מוה״ר פשוטה דלעשות ממים קרח שייך בזה נולד יותר
אחדשה״ט באהבה. מלעשות מקרח מים דהקרח חוזר לטבעו הקודם ואם
קראתי נועם ונהנתי מדבריו הנאמרים בהשכל למכתבו לא יחזיק הקרח במקום קר מאד יתפשרו מעצמו ,אבל
ודעת. באופן טבעי אין המים מתהפך לקרח אלא בקור גדול
שאלתו היא בענין בנית ״אבני פלא״ בשב״ק והנה לכן שייך בזה יותר נולד ,ע״כ.
אי יש בו משום איסור בונה ,או לא .כי מצא הנ ה גם מזאת הזכרתי וכתבתי בספרי ,ודנתי מתוך זה
אוירבך שליט״א בסו״ס ששכ״ה במלואים מהגרש״ז על שני הכיוונים גם יחד.
לו שרגילים •מכותב בנוגע לזה ״דבאבני פלא נודע ח״ו סי׳ ל״ד אות ל״ב הבאתי שהמעורר על בספרי
לעשות בהם דברים שונים ,וכיון שכן הו״ל כמי שיש כך לחלק בכזאת הוא הערוך השלחן בסי׳ ש״כ
סס ציץ אליעזר חי״ג סימן ל ש ו״ ת
דמחד נקיט ליה להחזו״א ז״ל ג״כ בפשיטות שגם להלכה לו פרקים שונים וכר ,דמסתבר שאסור אפילו ברפויה
נקסינן שבתחילה יש בנין בכלים וכנ״ל ,אבל באידך שאין רגילין להדק בחוזק ,כיון דבשעה שהוא עושה
סובר גם זאת בפשיטות ,שאבל בבנין עראי גם בתחילה כלי אינו מחזיר את הפרקים לקדמותם ,אלא בכל פעם
אין בנין בכלים מה״ת כ״א מדרבנן ,ומכיון שבן ,א״ כ חשוב כעושה דבר חדש ,ולכן אע״ג דבנדו״ד אין זה
נראה ברור שאם נוסף על זה שהוא בנין עראי עומד בנין גמור וגם עומד לסתרו בו ביום דקיל טפי ,אפ״ה
הדבר גם להסתר ביומו ,שאזי יש לומר שמותר בכה״ג מסופקני בדבר״ עכ״ל .וכת״ר מעיר עליו בתרתי,
גם בתחילה .והא זהו איפוא הדבר ״באבני פלא״ שהוא א( אמנם הרמב״ן והרשב״א והר״ן בר״פ הבונה גבי
בנין עראי ,וגם עומד לסותרו בו ביום ,ובפי שמודה עייל שופתא בקופינא דחייב משום בונה כותבים להסביר
על כך גם הגרשז״א שליט״א ,וא״ב אין ספק בדבר בכזאת דאע״פ שאין בנין בכלים ובו׳ אבל הכא עושה
שמותר בזה אפילו בתחילה. כלי מתחילתו אין לך בנין גדול מזה וכר ,אבל התוס׳
ג( ודבר זה שבתרתי לטיבותא כנ״ז מותר אפילו מחלקים בין מקום שיש חיזוק ואומנות לבין היכא
מדרבנן ,נלמד מהאמור נדטו״ע סי׳ רנ״ט . שאין חיבור כזה שאזי לא הוי בנין בכליום וכר ,ונקיט
סעי׳ ז /דפסקינן וז״ל :תנור מניחים בו החמין וסותמיז לחילוק זה להלכה בשו״ע הרב מלאדי ז״ל בם־׳.שי״ג
פיו בדף ושדרקין אותו בסיט מותר לסתור אותה סתימה סעי׳ ט׳ ,וכן בסעי׳ כ ,ולא נחית לחלק בין מחזיר לבין
כדי להוציא החמין וכו .והוא מתרומת הדשן סי׳ ס״ה. עושה החיבור בפעם ראשון וכו ,וא״כ בבנית אבני פלא
והתה״ד שם מסביר טעמו של דבר ,דמכימ דבכלל ג״כ אין לחלק בין הבניה הראשונה לבניה השניה ,דהרי
בבה״ג לא שייך סתירה דאורייתא אלא מיחזי כסותר הוי בנין גרוע שאינה תקועה בחוזק ויוכל ליסלה ממנה
מדרבנן ,ומכיון שנוסף לזה לא נעשו כלל לקיום רק בקל .ב( מכיון שעומד לסותרו ביומו א״כ מה ספק י־ש
לשמור החום לפי שעה ולמסחר למחר קיימא •יכן שרי כאן ,דהא אף בהידוק בחוזק פסקו הט״ז והמג״א דאם
אפילו לכתחילה ע״ש ,ויעוין גם בפרמ״ג סי׳ שט״ו אין ע־שוים לקיום מותר ,ואין לדון בזה גם בעושה בפעם
במ״ז סק״ח שכותב ג״ב בדומה לזה שכל בכה״ג שאפי׳ הראשון דיתחייב משום תיקון מנא כמו במנעל חדש
לזמן .מרובה אינו אסור מה״ת כשעשאז לזמן מועט לא דאסור להכניס הרצועה בפעם הרא־שון אף בנקב רחב
גזרו עיי״ש ,וא״ב ה״ה נמי בכגזן נ Tוננז וכג״ל. )סי׳ שי״ז( ,כי דמיא זה יותר לאבנט דמותר להכניס
ועוד זאת יעוין.בשו״ע הרב מלאדי בסי׳ שי״ג סעי׳ בשבת במכנסיים אף בפעם הראשון מפני שאינו מבטלו
כ״א שפוסק במפורש דלא אסרו בנין עראי שם ועשוי להכניס ולהוציא ,ואין בזה משום תיקון מנא
וסתירתו אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת וכמו״ש הט״ז סי׳ שי״ז סק״ד ,וא״כ משום האי טעמא
עצמה ע״ש .הרי בהדיא דבנין עראי העשוי לסותרו לחודא היה לנו להתיר ״באבני פלא״ אף אם הוא
בשבת עצמה לא אסרו כלל. באופן של הידוק חזק ,דהא ע־שוי לסתרו ביוימו עכ״ד
הרב מלאדי ז״ל האמורי(ם תשובה מוצאת ומדברי ד( המחוכמים.
למ״ש כת״ר להלן בדבריו להעיר עמ״ש הגם דמהרמב״ן והרשב״א הוה יותר הוכחה א( והנה
בספרי שו״ת צ״א ח״ו סי׳ ל״ד ס״ק ל״ו ל״ט דבעשיית לדברי הגרשז״א שליט״א ממה שמדברי התום׳
גלידה והקרשת רוטב הדגים )אפילו אם מקרישים בידים( הוה סתירה לדבריו ,כי בדברי התום׳ אין הוכחה מפורשת
מכיון דרעועים הם ולא יוכלו להתקיים אפילו יום אחד, שלא יסברו גם לחילוקם של הרמב״ן ודירשב״א ,כי
אפילו להסוברים דבנין לשעה הוי בנין בכה״ג כו״ע י״ל דזה גופיה ג״כ כוונת התוס׳ דמכיון שצריך אומנות
יודו דבנין כזה לא הוי בנין ,ומעיר ע״ז כת״ר מההיא הו״ל עי״כ כעושה כלי מחדש ,וכך ראיתי באמת באבני
דסי׳ רנ״ט סעי׳ ז׳ ,וכן בשו״ע הרב מלאדי ,דמבואר נזד או״ח סי׳ רי״א אות כ״א שמבאר בפשיטות שדברי
דהא דהתירו לטתור דף התנור ,אף שלא נעשה לקיום הרשב״א המה ביאור לדברי התום׳ ,דלכן כותבים התוס׳
כלל ובדעתו לםחורו למחר ,היינו דוקא בפתחא בעלמא דבדבר שצריך חיזוק ואומנות יש בנין בכלים ,מפני
דלא שייבא ביה סתירה מדאורייתא רק מדרבנן ,אבל דחשיב כעושה כלי מתחילה עיי״ש• והוכחה ברורה נגד
באופן אחר לא הותר אף אם יהא בדעתו לסותרו ביומו זה אין גם משו״ע הרב מלאדי ואין לשלול מלזמר
ע״ב .ומדברי הרב מלאדי בעצמו בההיא דסי׳ שי״ג שגם הוא יסבור שגם מתחילה אסור .ושבזה נעוץ האיסור
שהבאתי ישנה סתירה מפורשת להנחתו ,דהא כותב כשצריך מעשה אומנות וכנ״ז•
בהדיא הדבר הזה לכלל בכל בנין עראי ,ולא רק גבי הערתו השניה נכונה היא וכת״ר קיצר בזה אבל ב(
פתחא בעלמא ,דבל שעשוי לסותרו גם בשבת עצמה, מאד .ואני ארחיכה קצת בע״ה .ובאופן שיצא
לא אסרו ככה״ג ,ואין להקשות דא״ב הרי הרב מלאדי לן שיש להחילה גם אם נאמר דבתחילה אסור .דיעוין
ז״ל סותר א״ע למ״ש בסי׳ ירג״ט סעי׳ ז׳ דמסביר ג״ב בחזו״א ה׳ שבת סי׳ נ״א אות י״ז ד״ה ■אבל ,דכותב על
דההיתר הוא מפני שסותר רק פתהו כנ״ז ,דהחילוק פשוט, הכתוב בשו״ע סי׳ שי״ד סעי׳ י״ב ,בזה״ל :נראה דאף
דשם הא המדובר במחובר לקרקע ולכן שפיר המיר אם תוקע בשבת בתחילה אין כאן איסור תורה דהוא
יותר ,אבל המדובר בסי׳ שי״ג הא הוא לגבי בנין בכלים בנין עראי ואין בנין בכלים כה״ג מה״ת עכ״ל ,חזינן
ציץ אליעזר חי״ג סימן לא ש ו״ ת
נחיתנא ובהא סליקנא דאין כל איסור בונה בהא ו( דקיל ,וכך מצאתי גם בס׳ קצות השלזזן סי׳ קי״ט בבדי
או סותר בבנית או סתירת אבני־פלא שד,ילדים השלחן ס״ק י״א שעמד על הדיוק בדברי ד,רב מלאדי
שוחקים בד,ם .וגם לרבות לא משום תיקון מנא .ומותר בסי׳ שי״ג שמוכח מדבריו בהדיא דס״ל דבעשוי לסתרו
לשחק בהם בשבת. בשבת מותר לסתור גם גוף הכלים ,וד,בליע בדבריו גם
כחילוקנו הנ״ז דבמחובר לקרקע לא התירו סתירד ,שאינו
בכבוד הב וביקר
עשוי לקיים אלא בדלת של בור ופתח תנור ע״ש .וזהו
אליעזר יהודה רולדינברג
איפוא גם דבר החילוק שבין ההיא דסימן רנ״ט לבין
הנידון שלנו בספרנו שם ,דבנ Tוננו הא המדובר באינו
סימן לא מחובר לקרקע.
נו ס ף להאמור הא הדגשתי בספרי שם הנימוק ,יד,מדובר
שנית להנ״ל בעניו הנ״ל שלנו הא הוא כשהוא רעוע מצד עצמו ,והיינו
ב״ה .יזם א׳ כ״ו מנ״א ל״ו .ירושלים עיד,״ק תובב״א דמצד עצמיותו איננו ראוי להתקיים יותר ,וא״כ גם
אחדעזד,״ט. בזה לא דמי לההיא דסי׳ רנ״ט דשם מצד עצמו ראוי
עליו עברתי ועש״ק, י ק ר ת מכתבו קבלתי ביום להתקיים שם יותר ,ורק האדם בכוונתו לסותרו ביומו.
בתשומת לב ,וד,נד ,אינני רואד ,שנתחדש דבר, וד,םפר שביתת השבת בקו׳ מעשד ,חושב שבראש הספר
ד׳ ח׳ ע״ב שמציינו אליו הא מזכיר ג״כ בדבריו שם
וקשר .לי לבוא שנית באריכות .ואשיב לו בזה בקצרד,
מהך חילוקא ,דכשד,בנין מצד עצמו הוא עראי ,ואם
על הערותיו.
יעלה שועל ופרץ אבניהם ,עדייפא יותר לד,תיר כיעו״ש,
הדגשתי מפורש בהביאי דברי החזו״א בסי׳ בדברי א(
וכך ראיתי כעת גם בספר הר צבי או״ח בקו׳ ל״ט
נ״א אות י״ז ,שהמדובר בדבריו הוא רק
מלאכות שבסוד,״ס מלאכת בונד ,שכותב ג״כ לומר בכזאת,
פכנין עתד ,זע״ז הוא שסובר דגם בתחילה אין בנין
שאפילו לדעת הסוברים שבנין לשער ,הוי בנין ,זה דוקא
בכלים יכד,״ג מד,״ת .וע״ז הוא שהוספתי מדידי לומר
בבנין שמצד עצמו הוא בר קיימא אלא שדעתו לסתרן,
שא״כ אם נוסף לזה שהוא עראי ,הנהו עומד גם להסתר
אבל בבנין שבמציאות אינו ראוי להתקיים לכו״ע אין
ביומו אזי יש לומר שמותר כד,״ג גם בתחילד.,
בזה איסור בונה ע״ש.
דברי החזז״א לא ר,באתי כדי לד,סביר עפי״ד את ואת ה( ונחזור ל^ננו.
דברי שו״ע הגרש״ז ז״ל שאני מביאו לאחר מיכן נוספת לקולא יש בנ Tוננו )וד,וא רק לרווחא נימא
בנפרד מדבריו כדי להסתייע גם מדבריו לדברי הן דמילתא( מפני שאבני־הפלא הא ממש בכל עת
בנוגע לאבני־הפלא והן בנוגע לעשיית גלידה המתקיים בזה ורגע לפירוד קיימא ,דזהו דרד מז2זחקי־הילדים
רק ליומו. לבנותם ולסותרם בכל רגע ורגע ,ולכן י״ל דאין זה בכלל
ראשית אין מקום בכלל למה ששואל במכתבו וא״ב בגדר בנין .וכד,״ג מצינו בשו״ת חות יאיר סי׳ ט״ז,
על החזו״א ממה שהגרש״ז )רסי׳ שי״ג סעי׳ כ׳( דמההיא דאין בנין וסתירד ,בכלים לומד דאין איסור
כותב אחרת. פתיחת ספר שכתובים אותיות על ראשי הדפים היות
זאת דבדברי לא הבאתי בכלל בשם החזו״א כי ועוד ובכל עת ורגע לפירוד קיימא עיי״ש ,ואבמ״ל בד,ד,יא
הך לישנא ״דכל בנין בכלים אף אם יתקע בחוזק דשם.
אינו אלא בנין עראי ואסור רק מדרבנן״ כפי שמעתיק ו ב דו מ ה לזה מצינו גם בספר בן א״ח ש״ב פ׳ ויקהל אות
כבו׳ בשמי ,אלא העתקתי לשון החזו״א ממש ,שהוא קמק״ם בערבי ה׳ שכותב דכלי שקורין
בכזאת ״נראה אף אם תוקע בשבת בתחילד ,אין כאן וכיוצא בו שהראש שלו עשוי הריצים כמו זד ,שקורין
איסור תורה דהוא כנין עראי ואין בנין בכלים כה״: בערבי ברג׳י ור,וא מתפרק ומתחבר על ידי החריצים
מה״ת״ .וד,יינו כנ״ז שהמדובר ר? בכנין עראי .וא״כ מותר לפרקו ולהחזירו בשבת ואע״פ שמהדקו בחוזק
פוסק אין בכלל מקום למד ,ששואל ממד ,שר,גרש״ז אין בו איסור לא בנטילד ,משום סתירה ולא בחזרר ,משום
בהדיא דבכלי של פרקים אם תקע פרקיו בחוזק הר״ז בנין לפי שאין עשוים לקיום כדי שיד,א בהם סתירד,
בנין גמור וחייב משום בונה .דאין הנידונים שוים כלל ובנין אלא עשוין לפתוח ולסגור תמיד עיי״ש .הרי דכל
ופשוט ]גם שפיל לסיפא דדברי הגרש״ז שם )וזד ,נוגע כה״ג אין בזד ,בכלל כדי ש ,Tא בהם משום סתירה
לנידוננו( שמתנד ,תנאי לחיוב ״באם עשוי להתקיים כנין ,וד,״ה איפוא גם בנ Tוננו.
הרבה״ ומשמע הא באינו עשוי להתקיים הרבה אע״פ לא שייכא בזה מר,״ט גם לא משום תיקון וממילא
שר,וא בנין חזק כמו כלי של פרקים שמד,ודק בחוזק מ״מ הראשון בפעם לא אם זד, מנא ובפרט
אינו אסור אלא מדרבנן .וכ״כ באמת לדייק כן בקצוה״ש. להשתמשותו בהם בחדעו ממש ,דתו כבר דרכו בכד וזהו
ובאינו עשוי להתקיים כלל גם בזה מותר אפי לכתחילה, דרד שימושו לבנותו ולסותרו בכל שעד ,בצורות שונות,
וכדמסיים בשו״ע הגרש״ז שם[. ואקצר.
עא ציץ אליעזר חי״ג סימן לא ש ו״ ת
אומן פטור ג( קשר שאינו של קיימא ואינו מעשד .אומן וזה פשוט .דאם הגלידה אינו עשוי למעשה להתקיים
מותר אפילו לכתחילה )עיין רמב״ם פ״י משבת ,ושו״ע יותר מביומו ,אזי לא קובע כלל במה שהעושה
סי׳ שי״ז ונו״כ( .והיינו מפני שבאופן הג׳ איננו בכלל יחשוב בדעתו להשאירו יותר מיום אחד ,דהר׳ל כמחשבה
בגדר של מלאכת קושר שד.יד .במשכן. בעלמא בלי פעולת מלאכה .היות ולמעשה הוא נסתר
כל האמור יש להוסיף שהמדובר שלנו הא הוא ועל ביומו .ועומד מלכתחילה לכך.
בבנין בכלים שכפי שהזכרנו מצד זה בעצמו הוא ב( ו מ ה ששואל על מ״ש בספרי צ״א ח״ו שם בנוגע
כמי־. וישנם ג״כ קיל הרבה ביותר מבנין במחובר, לגלידה ,וכן במכתבי הקודם ,והבאתי כהד כללא
ראשונים כהיראים ועוד )יעוין באבנ״ז שם בסי׳ רי״א( גם בשם שביתת השבת והר צבי ,דכיון שמצד עצמו
שסוברים דלא שייד בנין בכלים אפילו בעשיית כלי הוא רעוע ואינו ראוי להתקיים אפילו יום אחד דבזה
גמורה .ואני מוסיף זאת רק לרווחא דמילתא. כו״ע יודו דמותר ,ומקשה ,דזה נגד דברי הרמב״ם
משנתינו לא זזה ממקומה. לזאת בפ״ט מה׳ שבת הי״ג שפוסק בלשון :״וכל שאין מלאכתו
וד,נני חותם בכבוד ויקר מתקיימת בשבת פטור״ .וכ״כ בסי״ג הט״ו)לענין כותב(.
אליעזר יועדא וולדינברג והיינו שגם אם אינו מתקיים אפי׳ יום אחד אסר־ מיהת
בשולי התשובה מדרבנן .וכד נפסק בשו״ע סי׳ ש״מ דבכתיבה דבר שאינו
מתקיים ע״ג דבר שאינו מתקיים אפי׳ אם לא יתקיים
מיכן מצאתי בספר שו״ת גדולת מרדכי )גלאנטי( לאחר
ליומו אסור מדרבנן ,וא״כ ה״ה גם בבנין עראי דפטור■
סי׳ י׳ שעלה ונסתפק באלו שמשימין קערה
מצד דחשיב אין מלאכתו מתקיימת צריד להיות אבל
או דף לסתום פי החבית ושורקין בטיט ומחברין הכיסוי
אסור מדרבנן ע״כ•
עם החבית אי שרי לפתחה בשבת ,וכן באלו האשישות
ו הנ ה אני רואה בזה לבבו׳ דקאזיל כל בתר איפכא לומר
שנותנין בד.ם ורדים וגפין פיד .בטיט עם מעט בגד אי
ממה קל יותר שאם חושב לסותרו ביומו
שרי לפתחה בשבת .ובדברי תשובתו כתב לחלוק ע״ד
שבמציאות לא יתקיים ביומו ,ומשום כד לא שאל
שו״ת דבר משה בזה והעלד .בפשיטות שיכול לפתחה
אותה הקושיא מהנ״ז גם על שו״ע הגרש״ז ז״ל בסי׳
וליטול מגופתה ,והביא בתוד דבריו דברי התה״ד שבסי׳
שי״ג סעי׳ כ״א ,שהבאתי בדברי ,שפוסק בהדיא
ס״ה ,וגם כתב להסביר דזה שהוצרד ד.תד.״ד לחלק
דכשעשוי ע״מ לסותרו בשבת עצמה מותר .ואני רואה
בנידונו מפני ששריקת התנור לא נעשה לקיום כלל
בזה כעין יציבא בארעא וגו׳.
וכו׳ היינו כיון שד.וא קרקע שיש בו בנין וסתירה ,אבל
הקושיא מהרמב״ם והשו״ע כג״ז איננה לדעתי ולמעשה
בכלים דאין בהם ליתא דבנין וסתירה וכו׳ אפילו שעשוי
)וכן קדסיא כלל ,ראשית ,בנוגע לדברי
להתקיים זמן מה כיון דלהנטל עומד לא הוי חיבור
לדברי שו״ע הגרש״ז( הא המדובר כשיש כאן תרתי
ולא מיקרי סותר דבר מחיבורו וכו׳ ואין בנין גרוע
דרבנן ,ראשית מה שהוא מצד עצמו בנין עראי ,ושנית
בכלים ,כ״ש בג״ד שמדבק המגופה בטיט דהוי גרוע
שגם יסתר ביומו)או מצד עצמו ואו מצד העושה( .וא״כ
יותר וכו׳ ולבן מותר ליטול מגופה זו ב Tים בשופי
מה סתירה יש לזה מההיא דהרמב״ם וה־שו״ע שהמלאכה
למסקנתו בב׳ עיי״ש■ .ודבריו מהוים ג״כ סיוע רב
דאורייתא ואיפא רק חדא דרבנן שאינו מתקיים .ושנית,
התשובות האמורות.
אין לדמות המלאכות זל״ז כלל ,וכל מלאכה יש לה
כלל בפני עצמד .עפ״י המודד שהיתר .לה במשכן ]ואפי׳
סימן לב בנוגע לבנין בכלים עצמו כותב שם החזו״א בסי׳ נ״א
אות י״ז דקשה לדמות מילתא למילתא בדין אין בנין
מי שמחמיר על עצמו שלא לטלטל אפילו בכלים ואין לנו אלא מה שמצינו בהדיא ע״ש[ ,ובכאן
במקום שיש עירוב אם מותר לו אפילו הכי כוונתם של השבד.״ש וד.חר צבי ]וכוונתי בדברי[ היא,
לשאת תינוק ברחוב. שבכגון דא שד.וא כ״כ רעוע אשר במציאות איננו ראוי
מי שנוהג מאז להחמיר על עצמו שלא לשאת ע״ד לד.תקיים איננו בכלל בגדר מלאכת איסור בונה ,והא
ולטלטל בשבת אפילו במקום שיש עירוב ,ואינו אפילו בבנין לשעד .שעשוי לדיפחר רק מצד רצון העושה
רוצה על כן גם לשאת תינוק ,וזד .מכביד מאד על אשתו ישנם דיעות שאיננו בנין משום דלא דמי למשכן ,ואלו
ועל ילדיו הרכים ,אם יש למצוא היתר עבורו שיוכל הסוברים שזר .כן בנין הוא מפני דסברי שזה כן דומה
לשאת תינוק ברחוב ושזה לא יעמוד בסתירה למנהג למשכן ,כי^ע ,ולכן י״ל שפיר דאבל בבנין כזד .שמצד
חומרתו שאיננו נושא ומטלטל בשבת. עצמו עשוי להסתד בגלל רוע בנינו כו״ע יודו שאינו
ו מו דג ש שמנד.ג חומרתו בזה הוא לא מפני שחושש דומד .למשכן ומותר.
לדעת הסוברום שיש רה״ר בזה״ז ולא מועיל זה הא מצינו גם במלאכת קושר ,שמחולק ג״כ ובכעין
עירוב ,דע״ז היד .מוכן מראש לסמיד על גדולי הפוסקים לשלשד .שלבים וד.מה; א( קשר של קיימא
ר.םוברים שאין דינא דרה״ר בזה״ז ,ואשר על פיד.ם כו והוא מעשד .אומן חייב ב( קשר של קיימא ואינו מעשה
ציץ אליעזר חי״ג סימן לב ש ו״ ת עב
מ״שי בזה גם הגאון המהרש״ם ז׳׳ל בהגהות׳ בספר ארחות עמא דבר .אלא הוא הוא זה ,באשר שהעירוב מתוקן ע״פ
חיים סי׳ ש״מ ,ובס׳ מנחת שבת סי׳ פ״ב אות כ״ח רוב ,ע״י צוה״פ ביותר מעשר ,וכדומה ,שבמה מגדולי
עיי״ש(, הפוסקים סוברים שלא מהני זה )יעוין באו״ח סי׳
לומר דבגוונא שהקטן יכול היה להלך ]ומסתבר ד( שס״ב סעי׳ י׳ ומ״ב ויעוין גם בערוה״ש סי׳ שמ״ה
ולקחו אותו על כן אתם ,אך באמצע הדרך סק״ז עיי״ש סעי׳ כ־כ״ב ובחזו״א מועד סי ק״ז
קרה שנפל ,וכדומה ,והתחיל בבכיות חזקות שישאו ואכמ״ל(.
אוחו על הידים ,שעל כגון דא־יש מקום להחיל על זה א( ו הנ ה לכאורה אין למצוא עבורו היתר ,וחל עליו
הדין של הרמ״א בסי׳ שכ״ח סעי' י״ז שפוסק דסתם דינא דגמ׳ בשבת ד׳ קכ״ח ע״ב וגפסק בישו״ע
צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי ושלכן מותר לומר בסי׳ ש״ח סעי׳ מ״א ,דאשה מדדה את בנה אפי׳ ברה״ר,
לעכו״ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול עיי״ש. ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח
וכן הדין שנפסק בסי׳ ש״ט סעי׳ א׳ שהתירו משום השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניה רגלו
צערא דינוקא ,וכדי שלא יחלה ,טלטול מוקצה שלא שהגביה שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת .ואם
בידים ,ואע״פ דלא הוי חשש סכנת נפש כיעו״ש .ובהיות מגררתו ונושאתו ברה״ר חייב .ובכרמלית אסור ,כיעו״ש
דפסקינן בשו״ע שם בסי׳ שכ״ח סעי׳ י״ז דיש להתיר במג״א ס״ק ע״א ,ושו״ע הגרש״ז מלאדי סעי׳ ס״א,
בחולה שאין בו סכנה עשיית כל השבותים ע״י ישראל ומ״ב שם ס״ק קנ״ד וביאור הלכה ד״ה שלא תגררה
ואפילו בלא שינוי ,דבמקום חולי לא גזרו )יעו״ש עיי״ש.
במ״ב סק״נ ושעה״צ ס״ק כ״ז ע״ש( א״כ מכש״כ לאחר העיון נלפענ״ד שיש מקום להתיר לו אולם ב(
דיש להתיר שבות דעזבות כבנידוגנו ,ובאופן שיוצא לגו לשאת תינוק ברחוב ,דהגם דנקסינן דבקטן
שאפילו המחמירים שם יודו להתיר בכל כה״ג דהו״ל שאינו יכול כלל להלך ברגליו לא אמרי׳ הי :ושא את
גזירה לגזירה ,ושיש לומר שאפילו החולקים על הפרי עצמו ,וגם נקטינן דאפילו ביכול להלך ברגליו דאמרינן
תבואה יודו בכל כה״ג להתיר[. עליה חי נושא א״ע ,דהיינו דוקא דפטור מחטאת ,אבל
לציין להאמור גם דברי הגר״ש קלוגער ז״ל כדאי ה( איסור מדרבנן יש ,ואפילו בכרמלית ,כיעוין ׳במקומות
בחכמת שלמה באו״ה שם ,וכן בספרו שו״ת הנ״ז שציינתי לעיין בהם.
האלף לך שלמה חאו״ח סי׳ קמ״ו ,שהתיר לשאת בשבת ידוע הדבר ,וכדמצוין גם במפורש במ״ב וב״ה אבל
קטן שאינו יכול לילך ברגליו במקום שאין עירוב לומר שם ,שמאידך ישנם עכ״פ כמה מהראשונים
קדיש ,מנימוק דמכיון שהוצאה זו הוי רק לומר קדיש והנווסקים הםוברים דאפילו בקטן בן ח׳ ימים הוא רק
הו״ל משאצל״ג דלרוב הפרסקים הוי רק דרבנן ,ולכך איסור דרבנן ,ויעוין מה שמביא ומציין בזה גם בכה״ח
שוב הוי בכרמלית שבות דשבות וזה שפיר מותר במקום ס״ק רמ״ט ע״ש.
מצוה ,ומסיים דזה ברור ופשוט ע״ש .ולהוסיף ע״ז, מזו מצינו להגאון בעל מראה הפנים בירוש׳ וגדולה
דגם בכגון נידוננו ישנו בדבר עפי״ר צד מצוה בכדי בריש פי״ט דשבת שכותב להשיג על המג״א
למנוע עי״כ צערא דינוקא ,וכדכותב מזה גם בשו״ת ודעתו הגדולה היא שכזאת היא דעת רוב גדולי הפוסקים
פרי.תבואה שם בסו״ד ,דנ״ד מיקרי שעת הדחק מפני, דלא מחלקינן בזה בין קטן לגדול ואפי׳ בקטן כ״כ
שאם תניח אשה עולה כאשר תלך לבית אביה בשבת שצריך לנושאו ג״יכ ליכא חיוב חטאת אלא שבות
איכא צערא דינוקא ע״ש .וה״ה בכל כדומה לזה שיוצא דרבנן הוא עיי״ש. ,
צערא לינוקא )ויעוין גם בספר תהלה לדוד סי׳ ש״ח ו עו ד מצינו בספר שו״ת פרי תבואה סי' ז׳ שהשיב
ס״ק מ״ה מ״ש בזה ע״ש(. באריכות להלכה למעשה להתיר במקום שא־ן
של מראה מקום נציין גם לדברי התום׳ ]בבחינה עירוב את טלטול התינוק בזה״ז היות ואין לנו רה״ ר
דבלשון בשבת ד׳ ק״ל ע״א ד״ה ר״א והו״ל שבות דשבות בברמלית ,והו״ל כגזירה לגזירה
כלי קושיתם מקשים בלשון :׳׳ויביא התינוק אצל דבכל דוכתא לא גזרינן ,וגם בכרמלית לא גזרינן גזירה
דהשתא ליכא איסור כלל דהחי נושא את עצמו״ .יעו״ש לגזירה ,ובפרט שלד Tן הגזירה של כרמלית אטו ר׳יה
במהרש״א ובמראה הפנים בירועזלמי שם מ״ש ע״ז. הוא ל ^ ן חשש רחוק המציאות מאחר דאין לנו ר״ה
וכן בספר שבת של מי ,וס׳ מרומי שדה להנצי״ב ז״ל, כלל בזה״ז כמו שהסכימו הט״ז ומג״א באו״ח סי׳ שמ״ה
וכמו״ב לדברי ספר בגי ציון על או״ה סי׳ ש״ח ס״ק ובכה״ג ודאי לא גזרינן גזירה לגזירה לכו״ע עיי״ש.
ס״ג עיי״ש .וכן נציין לדברי התום׳ בב״מ ד׳ ע״ט ע״ב כמה גדולים מהבאים אחרי הפרי תבואה כתבו אמנם ג(
ד׳יה השתא .במה שכותבים במינקת עם בנה דחי נושא לחלוק עליו .יעוין בשו״ת הגרע״א סי׳ כ״ח
את עצמו ע״ש ,וציין לדברי התוס׳ ההגהות מהרש״ם )והוא חולק עליו בעיקר לגבי קטן כזה שלא הגיע
בספר ארחות חיים שם עיי״ש והדברים ארוכים[. עדנה לנוטל אחת ומניח אחת יעו״ש( ,שו״ת בני ציון
הצעת כל האמור נלפענ״ד שבנידוננו שיש אחרי ו( )עטלינגער( סי׳ כ׳ ,וספר פתחי תשובה על או״ח סי׳
עירוב ורק הוא שמחמיר על עצמו שלא ש״ח עיי״ש .אבל מידי פלוגתא בזה לא יצאנו )יעוין
עג ציץ אליעזר חי״ג סימן לב ש ו״ ת
שהקשה קושיא בשם הגר״ח ברלין ז״ל על דברי התום׳ כפי שהעירוב הסוברים לדעות בחששו לטלטל
בשבת ד׳ צ״ד ע״א ד״ה שהחי נושא את עצמו ,דדיקשה מתכונתו שלפנינו איננו עירוב להתיר ,אם כן יש
ר״י למה פטור דאי משום שהחי מקיל עצמו ודילא אפי׳ לצדד להתיר לו לשאת מיהת תינוק מכח ספק ספיקא,
במשא קל יותר חייב וכו׳ ,ותירץ דממשכן גמרינן שלא והוא ,ספק שמא הלכה כהסוברים ,וכפי המקובל ,שעירוב
היו נושאין דבר חי שד,תחשים והאילים היו הולכין כזה מתיר ,ואת״ל שמא הלכה כהסוברים שעירוב כזה
ברגליהם וד,חלזון מיד היו פוצעין אותו טרם ימות אינו מתיר ,שמא הלכת מיהת כהסוברים שנשיאת
דכמה דאית ב ,Tנשמה טפי ניחא לי׳ה כי היכי דליצול תינוק אינו אלא מדרבנן ושמותר לשאת אותו בכרמלית
ציבעיד •,והקשר■ הגרח״ב ז״ל ,הלא במשכן היה השמיר מכה זה דהו״ ל שבות דשבות בכרמלית ולא גזרו בזה
בשביל אבני האפוד וד,חושן ,ואמר •שאין לו תירוץ ע״ז, גזירה לגזירה ,והוא גם ס״ם המתהפד ואפשר להתחיל
וד,קשה אותה גם במסיבת גדולי תורה ולא היד ,מענה בו גם להיפר ,דהיינו ספק שמא הלכה כהמתירים שבות
בפיהם• ואמו״ר ז״ל תירץ לו בכזאת ,דהגמ׳ בשבת שם דשבות בכרמלית ,ואת״ל שהלכה כהאוסרים שמא הלכה
הא מסיימת ״אמר ר׳ יוחנן ומודד ,ר׳ נתן בכפות״, מיהת כהסוברים וכפי שנהוג עלמא ,שעירוב כזה
והשמיר הלא כפות היה ■כדתנינן בסוטה ד׳ מ״ח ע״ב ; מתיר.
ת״ר שמיר זה ברייתא כשעורה ומששת ימי בראשית שיוצא לנו שהספק ספיקא בזה הוא חזק ,ועוד באופן
נברא ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו במה מש־מרין זאת דהוא ספק ספיקא באיסור דרבנן ,ונוסף
אותו כורכין אותו בספוגין של צמר ומניחין אותו באיטני לזה הא ההלכה המקובלת בזה וכך נהוג עלמא יכן
של אבר מליאה סובי שעורין .הרי דברי התוס׳ שרירין לנהוג היתר בעירוב כזה ורק יח Tי סגולה המר■ הנוהגים
וקיימין שלא היו נושאין דבר חי .ונענע לו הגאון ז״ל בזה איסור.
בראשו וד,ודה לו ,ע״כ ,ודפח״ח. בצירוף כל האמור נראה לי שמותר לו לשאת על כן
הדבר שזה שכרכו אותו בספוגין של צמר ולחיזוק תינוק ברחוב ,על אף שנוהג בעצמו בדרך כלל
נקרא השמיר ככפות ,הגם עזכל גדלו היה רק שלא לשאת שום דבר ,ולהקל עי״כ מצער אשתו וילדיו.
כשעורה ,נראה לי לר,ביא ממה שראיתי בספר חסדי האמור נראה שיוכל להוביל את התינוק גם רעפ״י ז(
דוד על התוספתא שכותב לבאר דד•,שמיר היה רמז לכח בעגלה שלו ,דומיא דאיתא בשבת ד׳ צ״ג
הגבורה ובזה אתי שפיר דברייתו כשעורה דשעורה נודע ע״ב במתניתין :את החי במטה פטור אף על המטה
שהיא סוד דין ,והיינו טעמא שאין כל דבר קשה עומד שהמטה טפלד .לו .וכן בד׳ קמ״א ע״ב :מטה לגבי חי
לפניו ,ולהעמידו שלא יפעל כזזו היו כורכין אותו מבטלי ליה .ופירש״י :מבטל לה להיות טפלה לו שהרי
במוכין של צמר שרומז לחסד כנודע והוא סוד התרועה צריך לה .וכד פוסק הרמב״ם בפי׳׳ח מה׳ שבת הכ״ח
הפשוטד ,לפניה ופשוטה לאחריר ,ע״ש .הרי דהכריכה וז״ל :המוציא אוכלין פחות מכשיעור אע״פ שהוציאו
בספוגין של צמר היתה גורמת להעמ Tו שלא יפעל בכלי פטור שהכלי טפילה לו ואין כוונתו להוצאת הכלי
כחו ,ולכן היה גחשב עי״כ עזפיר ככפות. אלא להוצאת מה שבתוכו והרי אין בו:.שיעור ,לפיכך
מבאר שם החסדי דוד דבאמרם בתוספתא שם ועוד אם הוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור אף על המטה
״בריה היתה מששת ימי בראשית״ ,רצונם לומר שהמטה טפלה לו וכן כל כיו״ב עכ״ל .וא״כ דון מינה
דבריה בפני עצמה היא ואינה בכלל השרצים ,ועם ומינה דגם בנ Tוננו העגלה טפלה לתינוק ,ומכיון שאין
היות שאין זה בכלל לא הוכשר למלאכת שמים אלא כוונתו אלא להובלת התינוק ,וד,ובלת התינוק מוהר
בטהורה בלבד הואיל ולא היה לגוף המלאכד ,אלא ב ^ נ נ ו )ולא רק פטור ,וכנ״ל( א״כ העגלה טפלה לו
תשמיש לצורך עבודת המלאכה ,מכל מקום אם היד, ומותר גם להוביל את העגלה עם התינוק וי־מ רק לדקדק
דבר טמא מסתבר דמאיס למלאכת שמים וכל שכן שלא ישימו בעגלה גם דברים אחרים גם לא אפילו בגדיו,
לד״כגיסו לפנים ,ולבד אמרו רבותיגו ז״ל דבריד .הואי, בדומד■ לכליו מקופלים על כתיפו שאסור כדאיתא בשבת
כלומר בריר ,בפני עצמד ,שאינה מכלל הבעלי חיים. ד׳ קמ״ב ע״א וברמב״ם פי״ח מה׳ שבת הי״ז ע״ש.
ועוד מבאר שם דמה שאמרו מששת ימי בראשית לאו דוביל עם התינוק רק את העגלה ומצעיד .בלבד הטפלים
דדקא דדיא תנן באבות עשרה דברים נבראו בערב שבת לו ,בדומה להוצאת החי במטר ,,ורק שם הגס דפטור,
בין השמשות ואלו הן פי הארץ פי הבאר פי האתון מיהת אסור ,מפני שגם הוצאת החי בלבד ג״ כ מיהת
הקשת והמן והמטה ודדשמיר וכו׳ ,ונראד ,דלעולם עלד, אסור ,אבל בנידוננו שהוצאת התינוק מותר וכנ״ל א״כ
במחשבה לד,בראות מששת ימי יבראשית ולא איברי עד מותר גם הוצאת עגלתו עמו כיון שהיא טפלה לו ואין
בין השמשות בהדי הנד מילי שהם דברים כולם היוצאים כוונתו להוצאת העגלה כי אם להוצאת התינוק שבתוכו
חוץ מד,טבע עיי״ש ,זא״כ י״ל דמכיון דהשמיר היד ,בריד, שמותר.
בפני עצמה שאינח מכלל הכעלי חיים ובריד ,שכזאת בשולי התשובה
שמחוץ לגדר הטבע ,אין ללמוד ממגד ,אם כן כלל בנוגע ח״ג ב״פתח דבר״ ,וכן בתחילת בספרי שו״ת צ״א
ליתר בעלי החי שנבראו במסגרת הטבע, ספרי אבן יעקב .הבאתי בשם אאמו״ר ז״ל
ציץ אליעזר חי״ג סימן ,ל ג ש ו״ ת עד
ליום עד.שנת השבעים לימי חייו ,ולא בא מאכל בשר בביאור הגר״א בתוספתא סוטה שם ראיתי שמגיה והנה
בפיו בלתי בימי השבת.והרגלים ,ובאחרית ימיו התענה במקום בריה היתה וכו /דצ״ל :ברייתו כשעורה
כמר .שנים משבת לשבת וכל זאת לא היסב לו ביטול וכר .והרהרתי דאולי,כוונתו בזה לומר דלא היתה בדיה
תורה וכארי התנשא לעבוד את אלקיו הנותן לו עוז חיה אלא דוממת שנבראה בששת ימי בראשית ,כמו
ועצמה לעבודתו עיי״ש[. . שהתנא באבות שם קורא גם להכתב והמכתב וכר
בלשון .״נבראו״ ,ואמנם הרמב״ם בפיהמ״ש באבות שם,
סימן לג וכן המאירי בסוטה שם ,והרע״ב ,מבארים שהיד .כמין
תולעת .אבל מד.משנדו באבות וסוטה וכן מהגמ׳ ,שם,
אם מותר לצאת במקום שאין עירוב בבגד
וגם לרבות מד.גמ׳ בגיטין ד׳ ס״ח ,אין הכרח שד.ידי
עליון כשהוא מלובש על כתפיו בלבד מבלי
דבר חי .ובערוד ערך שמיר מתרגם דיאמאנט ,ומביא
להכניס ידיו בשרוולים.
דוגמא מהתרגום ירושלמי דעה״פ המוציא לד מים מצור
אם .מותר לצאת במקום שאין,עירוב )או למי ע״ד החלמיש ,מתרגם שמיר טינרא ,וכן ושמן מחלמיש צור.
שמחמיר על עצמו לא לשאת בשבת( בבגד עליון ויוצא לפי״ז שלא היה בעל חי] .וראיתי בפי׳ תורה
כשהוא מלובש על כתיפו ולא מכניס ידיו .בו )כגון תמימד .עה״ת שמות כ״ח י״א.,שמד״ע כותב לבאר כוונת
בקיץ כשחם לו ,או בחורף שמלובש הרבד .וקשה להכניס ד.גמ' בסוטה דמראה להם שמיר .מבחוץ וכו /דד.שמיר
ידיו גם במעיל הגשם שלובשו עליהם( .כי באיזד .ספר הוא ,צור חזק וכן תרגומו של הפסוק מצור החלמיש
חושש בזה נדשום נראה כמשוי רשמחובר ספר ששכ׳.T בפ׳ עקב וכו׳ ע״ש ,ולא הזכיר אפי׳ ברמז שד.ראשונים
כתב לו שמה שהתיר בספרו לצאת לרה״ר כשמעיל שלפנינו ,וכן כל .מפרשי המשנה וד.גמ׳ ,וכן בירושלמי
נתון על כתפיו הוא רק במקומות שרגילים לילד כד. סוטד .שם ,כולם ביארו שהוא תולעת ,וזה כבר דבר
)וזאת מפני שבספרו ציין המקור להיתר רק לסי׳ ש״א תמוה[ .וא״כ אם היד .מקום לומר שגס הר״י בתום׳
סעי׳ ל״ד ומ״ב יס״ק קכ״ז(. שבת שם פירש כן .הרי יורדת מאליה כל הקושיא עליו
הנ ה לא ידעתי מקום ספק בזה ,הא בדינא דשו״ע בסי׳ מד.ד.יא דשמיר ,כי לא היה בכלל בעל חי• .
ש״א סעי׳ ל״א שנפסק :היוצא מעוטף בטליתו ובהיות שאני כותב את דברי בין כסר .לעשור ,אזכיר
וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו אם נתכוין לקבץ גם זאת ,דמה שד.באתי שם עוד ״בפתח דבר״
כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו אסור וכו׳ בספרי שם ח״ג .וכן בא״י .דאאמו״ר מסר עוד בשם
זד.״מ בטליתות שלהם שד.יו יריעה אחת מרובעת ,אבל הגרח״ב ז״ל ,ששמע מפיו דפירש כוונת הפייטן )ביום
במלבושים דידן כשהוא לבוש בד.ם ומוציא ידיו מתוכה ב׳ דר״ה בפיוט מלד עליון( ״פותח יד ומשביע ,צורר
מותר וכר .כתוב במקור הדברים בב״י בטור בלשון.זד;. ולרביע״ לשליש להטביע, מים ומנביע ,יבשת
דד.א דאסר טלית מקופלת דוקא בטליתות שלד.ם שרדו )שהמפרשים מתיגעים לפרש כוונת הפייטן( ,דהפייטן
יריעה אחת מרובעת כעין טליתות של מצור .אי נמי כיון לדברי הגט׳ בתענית ד׳ כ״ד .דאיתא :תנאי רשב״א
ידיו במלבושין דידן אם אינו לובשן כדרכן להוציא איו לד טפח מלמעלר .שאין תהום יוצא לקראתו שלשד.
מתוכן אלא מתעטף כד.ן ומקפלן ומניחן על כתפו דכהאי טפחים ,והא תניא טפחיים ,לא קשיא כאן בעבודה כאן
גוונא כי מקפל לד.ו על כתפו או עביד לד >.כעין מרזב בשאינה עבודד ,.וא״כ זהו מר .שאמר הפייטן :״לשליש״
הוי משוי שאין זה דרד מלבוש ,אבל מלבושים דידן כלומר; בעבודד ,.טפח מלמעלה וטפחיים מן התהום,
כשהוא לבוש בד.ם ומוציא r rמתוכם אפילו מגביה הרי שלשד ,,״ולרביע״ כלומר :בשאינה עבודד ,.טפח
שוליו לעולם דרד מלבוש הוו עכ״ל .הרי מפורש יוצא מלמעלר .ושלשה טפחים מן התד.ום ,הרי ארבעה ,ע״כ,
מדברי הב״י שגם במלבושין דידן העשוין להוציא וש״י.
הידים מתוכן אפילו אם אמו לוכאזן כדרכן לד.וציא בספר שו״ת זכר יר.וסף להגרי״ז שטערן ז״ל ומצאתי
הידים מתוכן מ״מ עצם ההליכה בהם בצורה כזאת של חאו״ח ח״א במגילת ר.יחש שבסוד,״ם שמביא
אי הוצאת הידים מותרת היא ,ומה שאסור בכה״ג הוא שכתב לבאר כן זקנו הרב ר׳ יוסף ז״ל ,ובזה״ל ; ועוד
רק לקפלן או לד,ניחן על כתפו ,דאזי הוא דד,וי משוי דבר חדש אשר הוגד על שמו בשם א״ז הרב ר׳ יוסף
כי אין זה דרד מלבוש ,אבל ללכת בד.ן כרגיל ,אע״פ הנ״ל ביוצר ליום שני של ר״ה בפיוט מלד עליון ,פותח
שד,מד .על כתפיו בלבד ולא הוציא ידיו מתוכו הגם יד ומשביע צורר מים לר.נביע לשליש ולרביע ,ע״פ הגמ׳
שאינו לובשן כדרכן מכל מקום הוי זה מ״מ שפיר דרך בתענית כ״ה ע״ב אין לד טפה של מעלד .שאינר .יורדת
מלבוש ומותר. כנגדד .שני טפחיים מלמטה ,וד,״מ ביבשה ,אבל בלחה
ג ם המג״א בשו״ע בס״ק מ״ד כותב בלשון :משמע דאם בשלשה ,ולזה כיוון הפייטן הנ״ל עב״ל ]יעו״ש בזכר
אין מוציא Tיו מתוכו כמו שמתעטפים הנשים או יד,וסף שמספר נפלאות על זקנו הנ״ל ,שנזר את נפשו
האשכנזים אסור להגביר,ם וכו׳ ע״ש .הרי דמד .שאטר מכל חמודות תבל ועסק כל ימיו בתורה ובעבודת ה׳
הוא רק לד,גביד ..אבל בלי להגביה לא vt באין מוציא ובטרם המלאות לו שלשים שניו מימי חייו התעגד .מיום
עזז ציץ אליעזר חי״ג סימן א ש ו״ ת
ה ס פ ר שם כותב שלכאורה ההיתר מפורש בחז״ל עולה על דעתו שום ספק שהוא שיש איזה מקום לאסור,
ובשו״ע ,שהתירו חז״ל להוציא בשבת קמיעה ]ויעדן בספר תורת שבח ס״ק כ״ח מ״ש לומר דבגלימא
ממומחה )סי׳ ש״א סעי׳ כ״ד (.ושם סעי׳ כ״ז ״יוצאין שדרך לבישתן שלא להוציא v tמתחתיו ,יהא מותר
בביצת החרגול ובשן של שועל״ הנה התירו לצאת להגביה באמצע הגלימא ע״ש ואכמ״ל[.
בקמיעא ובשאר עניני סגולות אפילו לטייל .ולמחבר וז הו גם לשון שו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל בסעי׳ ל׳ץ:
שמביא הספר כ״כ פשיטא ליה הראיות האמורות ומלבושים שלנו שנתעטף בהן ולא הוציא
כיציבות ,עד שהיה אפשר לדעתו להתיר בכלל לצאת מחוכם אסור לתפוס קצתם בידיו להגביזע שלא יתלכלך
עם הסוכר בכיס ,ולכן מוסיף וכותב בלשון :״ונראה אפילו אינו תופס בשואהם עב״ ל ,הנה מזה ג״כ יוצא
לי לצאת כל השיטות שיתפור בערב שבת הסוכר בכיסו״. בבירור שעל עצם לבישה כזאת בלי הוצאת ^ י ם אין
זאת אומרת שבעצם היה אפשר לדעתו להתיר גם בלי כל מקום לשום פיקפוק ,ומה שאסור בזה הוא רק
זה; ורק כדי לצאת כל השיטות מיעץ שמוטב שיתפור' . לתפוס קצתם בידיו להגביהם שלא יתלכלך.
ודבריו מרפסין איגרא ,ואין התחלה של ראיה מההיא ובעצם זהו בעצם המכוון גם במה שפוסק המ״ב בס״ק
שמביא ,דהא בההיא דקמיעא וביצת החרדל קי״ח דמשמע דכשאינו מוציא ידיו מתוכן וכו׳
וכו׳ כתוב מפורש שלא התירו שם כי אם דוקא כשמוציאן אסור להגביהם דלא דרך מלבוש הוא וכו׳ ע״ש■ ומינה
דרך מלבוש דאז שרי משום דתכשיט הוא לחולה כאחד דהא כל שאינו מגביהם שפיר הוי זה דרך מלבוש ,ואין
ממלבושיו ,אבל לא יאחזנו בידו ויעבירנו ד״א .עיין בזה משום משוי ,וגם אין כל מקום לחוש בזה משום
שבת ד׳ ס״ב ע״א ,וכן במ״ב בשו״ע שם ס״ק פ״ח דילמא נפיל ,דאין לנו לגזור גזירות מעצמינו במקום
וס״ק ק״ד עיי״ש ,וא״כ מה ענין להביא משם ראי׳ שרבותינו ז״ל התירו בהדיא ולא חששו לכך.
לכגון נידוננו שהמדובר על להוליד סוכר בכיס שזה לא ו ש מ ח תי לראות בספר הנדמ״ח נקרא בשם שו״ת
בגדר מלבוש ותכשיט כלל ,וחתיכת הסוכר כשלעצמה איתן אריה )להגרא״ל ראזען ז״ל( בסי נ״ד
כפי שהיא מבלי שיאכלנה כשיצטרך לה איננה משמשת שנשאל בזאת השאלה והאריך בדברי תשובתו וזאת
לו לכלום )שוגה מקמיעה וכו׳ שמועילות לו כשלעצמם הלכה העלה ג״ כ בפשיטות להתיר ושאין בזה שום חשש
מעצם נשיאתם עליו( ,וא״כ הרי אדרבא משם ראיה של משא בשבת עיי״ש.
לאיסור על כגון נידוננו,
של הספר — עצת התפירה — ג״כ איננה ועצתו ב( סימן לד
עצה ,והראי׳ שמביא שם לכך מסי׳ ש״א סעי׳
ל״ג ניתן לדחותה בנקל ,דאדרבא ההלכה היא שם
אם מותר לחולה לב לישא אתו בשבת כדורים
שאסור לצאת בשבת במעות התפודיט בבגדו ,והרמ״א
לשעת הצורר במקום שאין עירוב
מוסיף ע״ז רק שיש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלו ב״ה .ט״ז אד״א תשל״י.
ממנו אם יניחם בביתו וכו׳ ומתוך הדגשה שאבל אם למכובדי הרופא המהולל דגמיר וסביר וירא ושלם
יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת לא יצא כיעו״ש, נ״י אברהם־םופר אברהם ד״ר
וא״כ מד .מקום להקיש וללמוד משם להתיר יסלא במקום
פסידא ,ומשום שרוצר .סתם לטייל ולא לישב בבית, ^ שלום ורב ברכה.
ואפילו משום ללכת לתפלה לביד.כ״נ ג״כ אין ללמוד להשיבו בזה על שאלתו בהלכה ששאל אותי הרני
משם דהתם איכא טעמא דאדם בהול על ממונו וכו׳ השבוע.
כדמבאר המ״ב שם ס״ק קכ״ג ,וכאן אין הדבר הזה היא אם מותר לחולה לב לישא אתו בשבת שאלתו
ומוטב על בן שיעואר בביתו להתפלל ]גם יש בכלל ולצאת לתפלה או לטיול במקום שאין עירוב
לחלק מההיא דמעות ,דשם כשתופרם יש לומר דמבטל כדורים ממחדים שהרופא נתן לו שבמקרה של הרגשת*
ליה עי״כ לדיבגד ליום השבת ,ומשא״כ בתפירת הסוכר מיחוש יקח מיד אחד מד» וישימו בפיו תחת לשונו
אין לומר בזה דמבטל ל .Tלד.בגד דהא נושאו אתו ויוטב לו .ונושא אותם אתו תדיר כדי שיהיה לו פת
בכוונה לפן יצטרך לו ביום השבת ויוציאנו• ובדומה בסלו.
לזד .ראיתי להגאון הרגאטשווער ז״ל בשו״ת צפנת הכם חצי תשובה ציטט שבכדומה לזה נשאל ובשאלת
פענח ח״ב סי׳ ל״ו שכתב לאסור נשיאת הפאט ושלא בספר כל בו)גרינוולד( בנוגע לנשיאת סוכר
מהני אפילו חפירד ,.ולא דמי למעזת דד.וי זה כמו לחילה במחלת סכרת ,והתיר ע״י שיתפור בע״ש הסוכר
שביטלו להבגד ,אבל בפאס עיקר הדבר כדי להראותו בכיסו ,ואם ירגיש בולמוס אז הרי הוא פקו״נ ממש
לסרדיוט ולא ביטלו עיי״ש[, ומותר לקרוע התפור אפלו ברחוב.
שכותב עוד הספר שם להסתייע לדעתו מדברי ומה ג( עיינתי בדברי הכל בו )ח״ב סי׳ א׳ אוח ו׳( א( הנה
ספר שו״ת מד.ר״ש אנגיל ח״ג סי׳ מ״ג שנשאל ובמחילה מכבודו כל דבריו בזה מרפסין איגרא ,ודאיותיו
אם יש היתר )בשעת חירום( לישא הכתב תעודד .בשבת שמביא דוצדן המה כמאן דמביא נורא לקיניה ,וכדיבואר.
ציץ אליעזר חי״ג סימן א ש ו״ ת עו
בע״ש וכו׳ מלצמצם הילוכו רק לבית הכנסת״ ומשתמע על ידי שינוי ,היינו להניחו בתוך הכונע המונח על
מלשונו זה שהא בלצמצם הילוכו רק לביהכ״נ מותר ראשו כדי שיוכל לילד להתפלל כי כמה פעמים קרה
)לדעתו( גם בלי שיתפור ,וזה גם לא כדברי עצמו שנתפסו יהודים על שלא המ בידם הכתב תעודה ונענשו
בדבריו שקדמו לזה ,וגם הא אין לדבר הזה כל יסוד במאסר וכר ,והתיר לפי שא״א להחמיר לישב בביתו כל
מה )מלבד לכד אפילי לסי דמיונותיו וראיותיו יום השבת ומותר על כן לילד לבית התפלה ולישא הכתב
שאישתבי־ש בתחילת דבריו בראיותיו מקמיעא וכנז״ל(. תעודה בכובע שלו.
בדבריו -שמאריד במהר״ש אנגיל מה ויעו״ש ד( הנ ה הספר שם מזכיר בעצמו שהמהר״ש הדגיש בדבריו
להוכיח שאין להתיר איסור דרבנן ע״י שמתיר דוקא לצורר מצות תפלה בציבור ושמיעת
ישראל ואפי׳ כלאחר יד .ורק במקום פם Tא ל״ג ,וכמו׳׳כ קרה״ת ,אלא שמ״מ מד״ע מרחי?ן לכת להוסיף להתיר
דשלא להתיר אפילו חשש דרבנן שלא לצורר עיי״ש. אפילו לצאת לטייל בנמקו דעתו ,מפני :״שמוטב
וכמר״כ יעוין גם בספרי שו״ת ציץ אליעזר ח״ו סי׳ ו׳ שיותפר בערב שבת הסוכר בכיסו ,מלצמצם הילוכו
אותיות ג׳ ט״ז מה שהארכתי ג״כ להוכיח שאין רק לבית הכנסת ,כי כמעט אי אפשר לצמצם ,יקרה
להתיר שום איסור דרבנן ע״י ישראל משום מצוה, שישאל איש אותו לשלומו ולדבר משמועות שונות
דחכמים העמידו דבריהם יעו״ש. וכדומה״ .וא״כ זה לא נקרא שיש לו סיוע לדעתו מדברי
ה( בסיכומו של דבר ,כל דברי הכל בו בזה נדחים המהר״ש אנגיל ,כמובן.
מהלכה ,ואין לבנות כל יסוד עליהם. ו חו ץ מזה ,הנה עיינתי בגוף דברי המהר״ש אנגיל שם
]למותר לציין שלמעשה עצם ההצעה של הספר איננה ונוכחתי לדעת שקיצץ והעתיק מדבריו שלא כדת,
גם מעשית[. התירו שדבר דבדבריו שם מדגיש המהר׳יש מפורש
עוד זאת .העצה של תפירת הדבר כדי אוסיף ו( בנידונו הוא ,מפני שנוסף שמוציא את התעודוז כלאחר
להוציאו חוץ לעירוב מצינו על דבר שיכול יד שלא כדרר הוצאה ובכרמלית )לדעת רוב הפוסקים
להחשב למלבוש ולתכשיט על האדם הנושאו ,והתפירה דליכא רה״ר בזה״ז( ,נוסף לזה הו״ל גם מלשאצ״ל,
באה כדי להבטיח שלא יבוא להעבירנו ד״א ,ועל בגון דהא אינו נושאו כי אם רק כדי להצילו מחשש מאסר
דא הוא שמצינו שיעצו עצה כזאת גם בספרים עדות כיעו״ש ,ונראה כמעט בעליל דבלי זה לא היה מתיר
לישראל להגרי״א הענקין ז״ל ומנחת יצחק )ח״א סי׳ המהר״ש אפילו ללכת לביהכ״נ ,ואת זה השמיט הספר
ל״ז וח״ב סי׳ י״ז י״ח( בנוגע לנשיאת מכונת שמיעה מלהעתיק ,וא״כ בנידונו של הספר הא ליכא הצירוף
על החלק המונח בכיס כיעו״ש ,אבל לא על דבר שאיננו הזה כי שפיר הוה ליה בנידונו מלאכה הצריכה לגופה
כלל בגדר מלבוש ותכשיט. דהא מוציא את הסוכר שפיר לצרכו ,שיהא אתו מן
חזי להגאון הגרצ״פ פרנק ז״ל בשו״ת הר צבי ופוק המוכן לפן יצטרד לו.
חאו״ח ח״א סי׳ קע״ג שגם במכונת שמיעה לא יעוין במהר״ש אנגיל ח״ז סי׳ כ׳ שבא בזה בשניות ועוד
התיר בכל גוונא ,ואחרי מו״מ ארור הסבים להתיר ומחזק לבאר שבנידונו הוא משאצל״ג ,ולהדגיש
נשיאתה רק כגון מכונת שמיעה כזאת שלמראה עינים שההיתר הוא רק במקום מצוה ,כלתפלה וקה״ת ,וגם
לא ניכר כלל שנמצא בה כלי שמיעה מפני שהוא כולו זאת שאפ״ה ראוי להתרחק מלישא ככל האפשר עיי״ש.
כמעשה משקפים שמלבישים אותם על העינים ושתי שיוצא לן ,שבכגון נ Tונו של הספר כל בו לא באופן
אחת של יד ידות לה הנאחזים מאזן לאזן ובעובי היה מתיר המהר״ש אנגיל ז״ ל אפילו לשם
מובלעת בפנימיותה מכונת שמיעה קטנה וחוט דק יוצא צויר יציאה לביהכ״ג.
מהיד לאזן להמשיד את חוט השמיעה ,דזהו איפוא כפי אחת כמה וכמה שהס מלהזכיר להתיר לצורר טיול ועל
שנהגו לצאת במשקפיים ואהני ליה כח רגילותו שלגבי וכדומה מצרכי חול .ורק פטפוטי מילי בעלמא
דידיה חשיב זה כלב,יש או תגשיט ,אבל סוג מכונת המה הסברת הנחיצות שישנו כאילו לשם יציאות כאלה.
השמיעה שמכונת הבאטעריא מונחת לו בכיסו וחלק כפי שטורח הספר לנסות להסביר זאת.
אחד בתור האזן ,פסק דיגרצ״פ ז״ל את פסקו שם שאין ראיתי גם בשו״ת מהר״ם בריסק ח״ב סימנים ס״ג־ וכה
מקום להתיר בה הטלטול מחוץ לעירוב דיש כאן הוצאות ס״ז שנשאל ג״כ על כגון נ Tונו ינזל המהר״ש אגגיל,
שתים ,המונחת בכיס ,והמונחת באזן עיי״ש .והיינו מפני ולדינא מסיק בסו״ ס ס״ד .כהמהר״ש אנגיל ושלא להתיר
שראשית כל צריד שיוכל הדבר לשאת עליו שם מלבוש כ״א בתלתא דרבנן כרמלית משאצל״ג ,וכלאחר •T
^ או תכשיט. ובהדגשה מפורשת שההיתר הוא רק לתפלה בציבור,
בטלטול משום כבוד הבריות מצינו ברמ״א אמינם ז( ובתנאי שלא ילכו ברחובות שלא בזמן התפלה .וכפל
בסי׳ שי״ב סעי׳ א׳ ,ב׳ דיעות אם התירו משום להדגיש שההיתר הוא רק בתלתא דרבנן גם בסוף סימן
כד לטלטל אפילו בכרמלית ,אבל שם המדובר בטלטול ס״ז עיי״ש.
בשעה שצריד לדבר ,אבל לא שיקח אתו;בלכתו לכרמלית וראה איד שבתיד הפיטפוט הזה אישתביש מחבר ובא
לפן יצטרד לאחר מיכן ,וגם אפי׳ בכה״ג שצריד בבר ״מוטב שיותפר הס® -בעצמו לכתוב בלשון
עז ציץ אליעזר חי״ג סימן לה ש ו״ ת
שהמסקנא הנלמדת מכל האמור היא שאין באופן לדבר אשר הדיעה הב׳ מתרת שם הטלטול אפי׳ מכרמלית
להתיר נשיאת הכדורים למקום שאין עירוב . לרה״י ,ג״כ כותב שם המ״ב בסק״ח שאבל ברהי׳ר
בשום גוונא. או« שלהרבה פוסקים דינו ככרמלית מ״מ אין להקל,
והנני בכבוד רב ובברכה מרובה והוא מתו״ש.
אליעזר יהודא וולדינברג
שבת בספרו סק״ו מסביר טעמו בזה מביון והתוספת
דבלא״ה רבים חולקים וס״ל דגם עכשיו
סימן לה
שאוסר רש״י דעת איכא רה״ר וניתוסף עליו גם
נכפה אם הוא בכלל חולה שיש בו סכנה א. בכרמלית והוי תרתי לריעותא עיי״ש.
לחלל עליו את השבת.
ו מ כ אן הערה כללית הן לשם והן לנידוננו ,דלמי
שיעור מליחת בשר עבור חולה שאסור ב.
שבדרך כלל מחמיר על עצמו שלא לשאת בשבת
לו לאכול מלוח.
גם כשיש עירוב משום דעת הפוסקים הסוברים דאיכא
חולה שמאכילין אותו דרך צינור לענין ג.
רה״ר גם בזה״ז ,לגבי כזה אין בכלל מקום לצידוד
ברהמ״ז.
היתר בשעת הצורך שיובל לטלטל באיזה דרך משום
בהא דלא מדקדקין לקרוע כשעומדים ד.
צירוף האי טעמא דאין רה״ר בזה״ז ,דהא הד ליד! זר.
בשעת יציאת נשמוד
לגבי דידיה תרתי דסתרי ,ופשוט.
להנ״ל שבסינזן הקודם ראיתי גם בספר הנדמ״ח שו״ת באר צבי ]וכעת
הקודש אכתוב לו בזד .כמה הערות קצרות על לחיבת בהדרא גם )קינסטליכער( סי׳ י׳ מ׳״ש להסס
ספרו היקר ״לב אברהם״. דנשיאת תעודות תחת הכובע ,וכן גם בדין רה״ר בזה״ז
ב פ ר ק א׳ סעי׳ ב׳ כותב בפשיטות דהחולה במחלת א( עיי״ש ואכמ״ל יותר[•
הנפילה )אפילפסיא( ל״ע יש לו דין חולד.
שאין בו סכנה.
והנתבאר דעת לנבון נקל שאין מקום ומהאמור ח(
להתיר נשיאת הכדורים של כגון נידון .
לא כן הוא. ולדעתי
שאלתו דמר .ולא רק שאין להתיר עמר טיול וכדומה
מיימוניות ברמב״ם בפי״ד מד.׳ מאכלות יעוין בהגהות
לצרכי חול ,אלא גם לרבות שאין להתיר אפילו לשם
אסורות אות ב׳ שכתוב בזר.״ל :שאלו לרבי
הליכה לביהכ״נ וכדומה לשאר צרכי מצוה .והדרך
לרפאותו אחד על נכפה אחד והיה רוצה עכו״ם
היחידה שיוכל ללכת היא ע״י שישאיר כמה כדורים
ולהאכילו מאכל אחד לרפואה שנראין הדברים שיש בו
מע״ש במקום שמור בביהכ״ג .ואם זה בלתי אפשרי
שרץ העוף לפי ר.ענין ,והשיב כי נכפר .חולי גדול וכמכה
אזי מוטב שיתפלל ביחידות בביתו ,ולא לטלטלם במקום
של חלל דמי ופעמים שמסתכן ונופל באור או במים
שאין עירוב.
ומותר אם הרפואה Tועה עכ״ל.
לנו דמכח תרתי נחשב הנכפה כחולה שיש בו הרי ואומר .שאפילו אי יצויר שהרופא יאמר לו אוסיף ט(
סכנה ,ראשית מכח עצם המחלד .דכמכה של חלל שאם יכניס הכדור בפיו בדרך הליכתו זה
דמי ,רבנית מפני שלפעמים מסתכן ע״י שנופל באור ג״כ יבטיח לו שלא יקבל מיחוש עד שובו לביתו בחזרה
או במים. )ויתיר לו לקחתו גם בלי שיהא לו עוד מיחוש( מ״מ ג״כ
כן יעוין בט״ז ביו״ד סי׳ פ״ד ס״ק כ״ד שמביא נמי יהא אסור לעשות זאת ,מכיון שכעת למעשה הא אינו
בכזאת בשם הרש״ל שהעתיק תשו׳ ר״י שפסק זקוק לכך ,דיד.א זה ממש הוצאה כדרך המוציאים ,והו״ל
שנכפה היא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש זה בדומה למה דאיתא בעירובין ד׳ צ״ח ע״ב :רי״א
בו שרץ עוף אם הרפואה ב Tוע ע״ש. אף משנתלש רוקי בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירוק,
חתם סופר חיו״ד סי׳ ע״ו )מובא בקצרה ובשו״ת דאע״ג ויעו״ש ברבנו יהונתן על הרי״ף ,שמבאר,
בפ״ת יו״ד שם( ,הגם שכותב דמתשובת הרא״ש דאמרינן הוציא כלי בפיו ובמרפקו פטור ,לא דמי ,התם
יש להוכיח דנכפד .לא חשיב סכ״נ ,בכל זאת פוסק דמ״מ אין דרך להוציא כלים בפיו ,אבל הריק ואוכלים דרכן
בפקו״נ הולכיז לד.קל ויש לסמוך אמהרש״ל בשם הר״י בכד ומחייב חטאת וכו׳ עיי״ש ,ויעיין גם באו״ח סי׳
עיי״ש .יש להעיר על הח״ס דלא נחית למיחשב ליה ש״נ סעיף ג׳ ומ״ב ס״ק י״ג ,וכן בכה״ח שם אות כ׳
לנכפה כיש בו סבנה מיהת מכח הטעם השני שכותב שמעתיק דברי הס״ח סי׳ רס״ה שכותב דלא יאכל אדם
בד.גהות מי״מונית שם ,והוא ,מפגי דפעמים שמסתכן שומשמין בשבת וכיוצא בו לאחר אכילתו שמא יצא
בשעת התקפה ועלול לד.סתכן וליפול באור או במים. לרה״ר ומאכל בפיו עיי״ש .וא״ב דון מינה דה״נ נתינת
וראה זה דד.ח״ם בעצמו במקו״א בחאה״ע ח״א סי׳ הכדור בפיו תחת לשונו הוא דרך השתמשותו ,ואסור.
ציץ אליעזר חי״ג סימן לה ש ו״ ת עח
עיר ומדינה דליכא בה ת״ח ואם באנו לקרוע ע״כ חכם קט״ז חושש בעצמו לכד ,וכותב ,דפשיטא שבעל הנכפה
וחכם לא נשאר לנו בגד ביום קרה עיי״ש. הוא מסוכן בנפשו שיפול לא׳ הפחתים או למים ולאש,
וכיו״ב ועוד ביתר אריכות כותב בזה גם בספר נהר ומספר עובדא דהוה שבעל נכפה נפל בשדה לתוך תנור
מצרים ה׳ אבילות אות י״ז• בראשונה מ ^ על ששורפים פחמים והוציאוהו משם ומת אחר כמה ימים,
הדבר הזה ,דלא נהגו לא בירושלם עיקו״ת ולא במצרים ועל כן מבאר דפלוגתייהו דראבי״ה ורא״ש הוא אך
ואגפיה לקרוע על מת שאינו קרוב שנמצאו בשעת בהליכת הרופאים אם הוא חולי המתדבק עיי״ש.
מיתתו ואפי׳ היה אדם כעזר ,ולא אפילו על ת״ח .ולאחר הט״ז פוסק בפשיטות גם הערוה״ש בסעיף וכדברי
מיכן מביא ליישב כנ״ז יעו״ש. צ״ה .והדברים ארוכים.
א ל א דיש להעיר דההםתמכות של השו״ג ע״ד הרב יש להכליל את הנכפה בכלל חולה שיש בו ואם כן
המפ״ה ז״ ל בסעי׳ ז׳ אין בה כדי סמיכה ,דשם סכנה.
המדובר בגוגע לחיוב קריעה על ת״ח אפי׳ אם לא
ר׳ סעי׳ ו׳ כותב ששיעור מליחה בשביל בפרק ב(
עומדים בשעת יצ״ג ,ולזה יש שפיר מקור לקולא מש״ם
חולה שאסור לו לאכול מלוח צריך לכה״פ
וראשונים כדיעוין שם בש״ך ובביאור הגר״א ז״ל ,אבל
כ״ג דקות .והוא עפ״י המ״ב או״ח סי׳ תנ״ט.
בנוגע לחיוב הקריעה בשעת יצ״ג על אדם כשר לא
דיש לציין לדברי הגאון דיחזו״א ז״ל בס׳ מועד ונראה
-מדובר שם מזה כלל שיש כאילו מקום להקל.
ה׳ פסח סי׳ קכ״ג אות א׳ שכותב להשיג על
ר ק מה שיש לומר בזה ,דהעיקר דהוא משום תקנת
דברי המ״ב בזה ,ומסיק דאין לנו לזיז מדברי השו״ע
המת כדי שיימצאו בנקל מי שיעמוד בשעת יצ״ג
דשיעור מיל הוא י״ח מינוט ,וממילא .,בשיעור מליהה
וכנ״ז ,ואולי סמכו גם משום דעפי״ר לא מבודק להעומד
יש להקל בדיעבד בשיעור הזה ,ואם הוא לזזולה מותר
אם הוא אמנם אדם כשר שיש חיוב לקרוע עליו)דהתנאי
לכתחילה בשיעור זה של ח״י מינוס יעו״ש ,וברור
בזה הא הוא שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום
איפוא שלחולה יש להקל ולפסוק כן למעשה שמספיק
ביטול מצוה ולא סני שומעניה ,כדאיתא בסי׳ ש״מ
גם לכתחילה שיעיר י״ח דקות.
סעי' ו׳[ וספק קריעה להקל .וברופאים ואחיות בבית
חולים יש עוד צד קולא ,שהבגד העליון שלבושים הוא י׳ כותב דחולה שמאכילין אותו דרך צינור בסעי' ג(
לא שלהם אלא של רכוש הציבור ,הוא הביהי׳ח ,וי״ל הנכנס לבטן פטור מלברך תחילה וסוף,
דאין דעת הציבור שיוכלו לקורעם ,עיין סי׳ ש״מ סעי׳ ובין המקורות לכך מציין גם לשו״ת מחזה אברהם סי׳
ל״ד וש״ד סק״ג .ופוק חזי מאי עמא דבר ,ולרבים טועים קכ״ט .וכדאי איפוא להוסיף ולציין שהמחזה אברהם שם
לא חיישיגן )יעוין שו״ת הלק״ט ח״א סי׳ ט׳( ,ובפרט מהמיר מיהת בזה ,דמה טוב שישמע ברהמ״ז מאחר
בידיעת הגדולים ואין מוחה, כשוהגים כן זה כמה מזחויב בברהמ״ז ויוציאו יד״ח יעו״ש .ובבית חולים
ואכמ״ל יותר. הא מצוי זה שישכב באותו חדר עוד אחד שאוכל בדרך
טבעי ושיוכל להוציאו בברהמ״ז ,ולא פעם יחיו עי״כ
וד׳ ישסות עלינו חיים ושלום
חולה שמאכלו כנ״ז ,ומדקדק ומחזר אחר מצוות לקיימן,
הכו״ח לכבוד התורה והוגיד■ ,
ומצטער כשאין בידו לקיים.
מוקירו
אליעזר יהודא ורלדינברג ד( ב פ ר ק כ״ב סעי׳ ה׳ מעתיק את ההלכה שהעומד
בשעת יציאת נשמה של איעז או אשה
סימן לו מישראל חייב לקרוע ,ושנהגו להקל לקרוע בשולי הבגד
כשקורעים על שאר מתים שאינם משבעת הקרובים.
א .אם מותר ואיכא מצוה בביקור חולים שכידוע למעשה לא קורעים כלל לא הרופאים ובהיות
בשבת ,ואם מותר זאת גם למי שהוא רר הדתיים העומדים 'בשעת יציאת נשמה ,לא
הלבב ומיצר בצער התולה. אנשי ח״ק ,ולא שאר כל אדם ,ומנין ההיתד לכך ׳־
ב .מי שברך לחולה בפניו בשבת. כדאי להעתיק לזה דברי ספר שלחן גבוה על לכן
א( אודות ביקור חולים בשבת ,הנח בשבת ד׳ י״ ב יו״ד סי׳ ש״מ ס״ק ט״ו שמצינו בדבריו נייחא
ע״ב איתא ; א״ר חנינא בקושי התירו לנחם על כך .וז״ל :קשה דלא נהגו העולם לקרוע בשעת
אבלים ולבקר חולים בשבת .ולעיל מינה בעמוד א׳ יציאת נשמה ,ושמעתי באומרים לי שא״ :לא נמצא
איתא :ואין מנחמין אבלים ואין מבקרין חולים בשבת מי שיעמוד אצל המת בשעת יצ״נ ,וכן ;הגו כעי״ל,
דברי בית שמאי ובית הלל מתירין .ויש לעיין בית הלל ירושלים ת״ו בחברה של בקו״ח שאין קורעים מט״ז,
דמתירין אם הוא ג״כ בקושי וכדברי ר׳ חנינא ,או דילמא ונראה דסמכו העולם עמ״ש הרב המפה ז״ל סס״ז די״א
דב״ה מתירין בשופי .ובפשטות משמע דמתידין בשיפי. דאין קורעין אלא על ת״ח שהוא רבו וכן נהגו להקל
ו ב ר מ ב ״ ס בפרק כ״ד מה׳ שבת ה״ה ,נפסק בסתם במדינות אא ,אע״ג דדין קריעה על ת״ח פשוט הוא
דמבקרין חולין בשבת ,וכן בטור ושו״ע בגנן׳ ופוס׳ נהגו להקל משום דאין לדבך סוף שאין לך
עט ציץ אליעזר חי״ג סימן לו ש ו״ ת
לכאורד .פשוט שמותר דמאי שנא בפניו משלא הנה או״ח סי׳ רפ״ז נפסק ג״כ בסחמא דיכולים לבקר את
שנכנס שד.חולה נוד.גים בפניו ,וכך ראיתי החולד .בשבת .ומדלא הזכירו חחיא דר׳ חנינא דאך
לביד.כ״נ לתפלה מבקש מד׳גבאי לעשות לו מי שברך בקושי התירו ,משמע שסברו דאליבא דב״ה דפסקינן
המיוחד לחולה ,וד.וא עושד .לו. כוותיידר מותר בשופי לבקר את החולד .בשבת ,וכנ״ז.
א ל א דמצאתי בשו״ת אבקת רוכל להב״י ז״ל סי׳ י״א,
ר ק המג״א מזכיר הך דר׳ חנינא דבקושי התירו לבקר
דרבו המהר״י בי רב ז״ל השיב ע״ד חולה ששלח ,
חולים בשבת ,ופי׳ הטעם מפני שחששו שמא יבוא
בשבת לב״ה לומר לש״צ שד.י׳ רוצה להתנדב דבר מה,
לזעוק ,ומתוך כך כותב התנגדות לאותן שכל ימות
אם כשיברך אותו ד.ש״צ כמנהג אם יוכל לומר ה׳ ירפאהו
השבוע אין הולכין רק בשבת .וכד מביא בשערי תשובד.
רפו״ש אמן וכו׳ .והשיב דאין איסור בדבר ,דלא אסרו
גם בשם ס׳ מח״ב.
אלא הדבר שמביא את האדם לידי בכי או צער וזה לא
והשערי תשובה מדידיה כותב לומר דמי שד.וא רך
ימשך אלא באחד משני פנים ,או כש .Tיד .החולד .בפנינו
הלבב ומיצר על יסורי החולד .אין לו לילך
שמצטער האדם כשמתפלל עליו ויתעורר הבכי וד.צער,
בשבת לבקר דלעונג ניתן ולא לצער ע״ש.
או אפי׳ שלא הי׳ החולה לפנינו כשאומרים מצלאים
על החולד .שד.כוונד .היא לד.תפלל עליו ולהתחנן לפני כבר ■כתבתי לד.שיב על דברי השערי תשובה והנה
ה׳ יתברך ויתעורר הצער וד.בכי וכו׳ יעו״ש .הרי מתוך בספרי רמת רחל )הנספח גם לספרי צ״א ח״ה(
דברי המהר״י בי רב מפורש נלמד שכל שהחולד .נמי סי׳ י״ד ממה שמצאתי בשאילתות ויקרא )שאילתא צ״ג(
לחולה, לפנינו אין לעשות עליו מי שברך המיוחד שכתוב בזה בזה״ל :ברם צריך בשבת מהו לשיולי
דכשרואים אותו לפנינו מצטערים עליו בשעת עשיית בקצירא מי אמרינן כיון דאזיל וחזי ליה דאית ליה צערא
המי שברך המיוחד עליו ומתעורר הבכי וד.צער• וכך חלשא דעת .Tוקא עקר עינוגא דשבתא ורחמנא אמר
באמת רואים בחרס שהן החדלה בעצמו מתעורר עי״כ וקראת לשבת עונג ,או דילמא כיון דאמר מר כל מאן
בצער ובכי והן המברך וד.שומעים. דאזיל ומשאיל בקצירא דמי כמאן דהיב ליד .חיי וד.לכך
ראיתי עוד בספר פתח הדביר על או״ח סי׳ ר״כ והכי שפיר דמי ,דתניא וכו׳ ואין מבקרים את החולים בשבת
סעי׳ א׳ שנשאל אי שרי לעשות הטבת חלום ובית הלל מתירים וד.לכתא כבית הלל בכולהו עכ״ל,
בשבת ,וד.שיב לאיסור ,ותמך יסודו גם על דברי ד.מד,ר״י הרי למדנו מדברי השאילתות שפירט דזהו גופיה היא
בי רב הנ״ל ,בהיות וזהו גם בפניו ,וכבר כ׳ ה״ה מוד.ר״י האיבעיא של רז״ל בזה אם יש להתיר ביקור חולים
בי רב ז״ ד בתשובתו דכשד.חולה בפניו שמצטער בשבת בהיות וע״י הביקור עוקר המבקר ממנו מצות
המתפלל עליו ומעורר הבכי אליבא דכו״ע איכא איסור עונג שבת ,ושבזה הוא שנחלקו ב״ש וב״ה ,ובית הלל
דשאלת צרכים עיי״ש■, י מתירים כי ס״ל דד.יות שכל המבקר את החולד .ושואל
על כן ,כשד.חולד .נמצא לפנינו בביד.כ״נ הטוב באשר בשלומו הר״ז כמאן דיהיב ליד .חיי לכן דוחה זה
טוב הוא שלא לעשות עליו ד.מי שברך המיוחד העינוגא דשבתא שלו ,וא״כ הרי נלמד מזה דשפיר דמי
לחולה ,אלא לעשות עליו המי שברך הרגיל ,כשם שכל לבקר החולה בשבת גם למי שד.וא רך הלבב ומיצר על
עולה לחורה עושד .מי שברך לרב ולכמה אנשים השובים, יסורי החולה ולא אמרינן גביה ״דלעונג ניתן ולא
ויפקדוהו גם אותו ביניהם ,או לעשות מי שברך מיוחד לצער״ ,כי מצות עונג שבת נדחית מפני המצוד .הגדולה
עבורו בלבד ,ויעלה הדבר לרצון לפני הבוי״ש .והרי של ביקור חולים ,ודלא כד.שערי תשובה.
גם בד.מי שברך הרגיל מזכירים ומבקשים ג״כ שד.קב״ד. ראיתי גם בלבוש בסי׳ רפ״ז שכותב בזד .גמי וכעת
ישמרהו ויצילהו מכל צרד .וצוקה ומכל נגע ומחלה וגו׳. בלשון :ואם יש אבל בעיר יכול לילד לנחמו
ועונים אמן. ולחולה לבקרו ולא אמרינן שמא יצטער בשבת דגדולד.
ג״ח עכ״ל ,הרי שגם ד^בוש ביאר בפשיטות דכך נקבעד.
בשולי הדברים. ההלכה דלא חיישינן בזה לצערו של המבקר ,ני גדולה
שד.גבילו חז״ל התפלה על החולד .בשבת יותר ממר. וזה גמילות חסדים שדוחה הצער הזה ,וזהו כבעקבות
שד.גבילו לו העסיקה ברפואות נמצא הסבר לזה השאילתות הנ״ל.
בדברי החתם סופר ז״ל ,דמצאתי לו בדרשותיו לשבת נלמד גם זאת מתוך דבריהם של השאילתות וממילא
שובה ם׳ האזינו )ד׳ כ״ה ע״א( שכותב בהמשך דבריו והלבוש דלהלכד .פסקינן דלא כר /חנינא דבקושי
בזר.״ל; אחז״ל )שבת י״ב( .המבקר חולה בשבת לא התידו לבקר ,אלא דמותר בשופי וכפשטות משמעות
יתפלל להדי׳ ה׳ ישלח רפואר .שלימה אלא יכולה היא דבר .Tם של בית הלל שמתירים ,ולא עוד אלא דאיכא
שתרחם ,פי׳ זכות השבת כדאי שתרחם בלי תפלה, בזה עוד משום קיומא מצוד .דגמילות חסדים ויהיבת חיי
וק׳ א״ב גם שום רפואה לא יעשה בשבת כי יכולה היא לחולה.
שתרחם ,ואגן קיי״ל אפי׳ ס׳ פ״נ דוחה שבת ,אך אם מותר לעשות מי שברד לחולד .בשבת וע״ד ב.
העיקר כי חיי העוה״ז לא ניתנה ב Tהמצות רק חיי לפניו
ציץ אליעזר חי״ג סימן לז ש ו״ ת
נועם ,ואמאי לא נדמהו ליו״ט כשחל יו״ט באמצע העוד,״ ב אבל חיי העוה״ז כתיב וחי בהם ולא שימות
השבוע שאין אומרים במוצש״ק שקודם היו״ט ,אלא )יומא פ״ד ,(:אך הפדש יש חיי העוד,״ז הנתלים במעשה
כיון ש״מ דליבטול מקודם לא ,וה״ה כאן בפורים אדם לעסוק ברפואות והצלות וכדומה אין לו לומד
דבלילד ,מותר אינו מבטל ויהי נועם. זכות המצוד ,תגן ,אלא יעסוק במנד,גו של עולם ,אך
ובהמשך דבריו שם מביא להסתייע לדבריו גם מר״ח רפואה והצלד ,התלוי בידי הקב״ה כגון להתפלל אל ה׳
שמשד ,רבינו אמר ויהי נועם כשד,וקם המשכן שירפא החולי אע״פ שגם זה בדוק ומנוסה שה׳ אלקינו
במבואר בטור סי׳ רצ״ה וזה היה בר״ח כדיוצא מדברי קרוב לקורא ,rמ״מ כיון שאנו מבקשים מהי״ת נאמר
ד,גמ׳ בשבת ד׳ פ״ז ע״ב ,יא״כ תקשה לפי מ״ש בתום׳ יבולה שבת שתרחם עכ״ל ודפח״ח .וממנו יתד וממנו
שבת ד׳ כ״ד ד״ה או דילמא דגם בר״ח מנהג הוא שלא פנד ,בהסברת החילוק בכל כיוצא בזה.
לעשות מלאכה ,וא״ב איך יאמרו ויד,י נועם בר״ח.
והא פשיטא דלדידהו יאמרו ויד,י נועם בר״ח כיון דעיקר סימן לז
ויהי נועם נתקן בר״ח ,ואין סברא לבטל עתה משום
א .ע״ד אמירת ויהי נועם במוצש״ק גם
המנהג ,אלא הוא זה משום דס״ל דאין מנהג אלא ביום
כשחל ר״ח או פורים ,וכן בע״ם שחל
כמו ביעלה ויבא דאין עיקר חיובא אלא ביום ,וכדאמרי׳
בע״ש
בסוף פרק תפלת השחר דאין מקדשין החדש בלילה ,וכן
ב .ישוב סתירה שבדברי רש״י בזבחים ד׳
הוא באיסור מלאכה עיי״ש.
צ״א ומנחות ד׳ מ״ט במוספי שבת ומוספי
הפרמ״ג סובר מפורש כך דבפורים דוקא ביום ואמנם
אסור אבל בלילה עד הנץ שרי לעשות אף
ר״ח.
במקום שנהגו שלא לעשות.
ג• ביאור נוסח חתפלח של קדשנו במצותיר
ותן חלקנו בתורתיר שאומרים בשבת.
בשו״ת ח״ם חאו״ח סי׳ קצ״ה ,וצוין גם בביאור אך
הלכד ,שם מחמיר בזה גם על בלילה. לח״א
מסתבר מה שמחלק הבעל תנא תוספאה שם והיותר מה שאומרים ויר,י נועם במוצש״ק אפילו כשחל ע׳׳ד א(
עוד ,דלא דמי פורים לת״ב וכן לא ר״ח ראש הדש ,ומדוע גרוע זה מכשחל ט״ב
לת״ב ,דאין דומה מנהג למנהג ,ובפורים מה שהוא צורך במוצש״ק שא״א ויהי נועם ,שהמרדכי ישן שמובא בב״י
פורים מותר משא״ב בת״ב דליכא צורך ת״ב כלל ,וכן בטואו״ח סי׳ .תקנ״ט כותב הטעם ׳משוט דמקום שנד,גו
•בר״ח אף מנהגא ליכא מפני שהוא רק לנשים ,ונהגו שלא לעשות מלאכה בט״ב אין עושין ,וכ״כ האי טעמא
ג״כ מעצמם ובמו״ש התוס׳ במגילה ד' כ״ב ע״ב בביאור הגר״א בשו״ע שם ,והא גם בר״ח נהגו נשים
שאין ,ולכן שפיר י״ל ויד,י נועם בר״ח יעו״ש .ובנוגע שלא לעשות מלאכה ,ומלפנים גם האנשים לא היו עושין
לר״ח יעיין מ״ש בזה במ״ב סי׳ תי״ז בביאור הלכה כדמפרשים התרגום יונתן ורש״י בשמו״א )כ׳־יט( .וגם
ד״ד ,והנשים שנוד,גות עיי״ש. לפי הטעם שמוסיף לכתוב שם המרדכי משום דאקרי
בזה בקשר לר״ח ,דמכיון שמשה רבינו אמרו והעיקר מועד ,הא ר״ח איקרי במי מועד.
בר״ח שפיר אמרינן ליד ,גם אנן אפילו כשחל אותה השאלד ,ייש לשאול גם על פורים דכשחל הנה
ר״ח במוצש״ק. במוצש־״ק שאומרים ויד,י נועם כנפסק בסי׳ תרצ״ג
של הבעל תנא תוספאה שם בנוגע לפסח ולדיונו ב( סעי׳ א׳ אע״פ שהאידנא נהגו בכל מקום שלא לעשות
שהל לד,יות בשבת אם אומרים ויד,י נועם מלאכד ,כנפסק בסי׳ תרצ״ו סעי׳ א׳.
במוצש״ק שלפניו ,חשוב לציין לזה דברי ד,פנ־ יהושע בביאור הגדש״פ מהגאון בעל תנא תוספאה ומצאתי
בפסחים בר״פ מקום שנר,גו ישכותב לחדש ולפרש דעיקר ז״ל בחידושי הלכות שבראש הספר סי׳ א׳
מנהגא דאיסור מלאכה קודם חצות היינו משום דלאחר ישוב נכון על כך.
חצות פשיטא טובא דאיסור גמור הוא וד,יינו משום דיונו שם הוא בפסח שחל לדדות בשבת אם אומרים דבר
דכתיב בפ׳ אמור אלד ,מועדי ה׳ וסמיך ליה בחדש במוצ״ש שקודם ויהי נועם ,ובתוך דברי בירורו
הראשון בארבעה עשר בין הערבים פסח לה׳ ,וא״ב שבת״ב מפני לחלק וכותב הוא נוגע גם בהנ״ל.
משמע דמהאי שעתא די״ד דלאחר חצות איקר־ מועד המנהגא נוד,ג אף בליל ת״ב שלא לעשות מלאכה כמבו׳
וד,יינו לענין איסור עשיית מלאבד ,כחולו של מועד אי בדברי המ״א בסי׳ תקנ״ד ס״ק כ״ג משא״י :בפורים א־ז
מדאורייתא או מדרבנן ,ומש״ה יש מקומות שנהגו חומר הלילה כיום וכו׳ וא״כ חילוק גדול בין ת״ב
אפילו קודם חצות משום גדר דלאחר חצות דלא ליזלזלי לפורים ,דבת״ב בשעת אמירת ויד,י נועם אינו רשאי
ב .Tיעו״ש. לעשות מלאכד ,,אבל בפורים כיון דבלילה מותר רק
לד,גר״א ז״ ל שכיוון ג״כ בדעתו הגדולד ,לדייק ומצינו למהר ביום אסור לעשות מלאכה במקום שנד,גו לא
כהך דיקדוקא מסדרי־דקראי ,דבע״ד סי׳ שצ״ט הסיר לבטל ויד,י נועם ,ומביא ראי׳ לסברא זו ,שהרי
סעי׳ ג׳ על הנפסק שם דאבל שחל שביעי שלו ערב הרגל, בחל ת״ב באמצע השבוע אמרינן בשבת הקודם ויחי
פא ציץ אליעזר חי״ג סימן לז שו״ ת
לפרש עפי״ד האגלי טל בפתיחה לספרו ,וכי הכונה דבערג פסח מותר בכל לאחר חצות ,מסביר הגר״א
קדעזנו במצותיך על התרי״ג מצות ,ומד .שאינו שייך בסק״ט דהוא זה מפני ,דנראה דקחשיב כמו מועד דקרא
לכל ,בקשתינו שתתן חלקנו מהמצוד ,בתורתך ע״ש ,ויוצא חשבו בתוך המועדים עיי״ש.
לפי דבריו שכל המבוקש רק בקשר למצות ולא לגופד■ מסתבר להכריע דבחל ער״פ בע״ש שלא לומר וא״כ
של תורד.(, ויהי נועם במוצש״ק שלפניו ,בהיות ולדברי
נראה לפרש בכזאת ,דד,נד ,בספר שו״ת בית ולדעתי הגאונים הנ״ל דינא דאיסור מלאכה בע״פ אחר חצות
הלוי בההקדמה כותב לפרש מאמרם ז״ל בשבת ושנכלל בכלל המועדים יש לזה אסמכתא והוכחה מה״ת
)ד׳ פ״ח ע״א( ״בשעה שד,קדימו ישראל נעשד .לנשמע מסדרי דקראי .ולמעשה מכריע גם הבעל תנא תוספאה
ירדו ס׳ ריבוא של מד,״ש וקשרו לכל אחד מישראל שני שם שלא לומר דהי נועם יעו״ש ,ואין להאריך.
כתרים א׳ בנגד נעשה ואחד כנגד נשמע״ ,דיש להבין הסתירה שישנה בדברי רש״י ,דבזבחים ואודות ג(
אומרו בשעה שהקדימו ,ולא אמר בשעה שאמרו ,ומוכח ד׳ צ״א ע״א כותב רש׳׳י דמוספי ר״ח
דרק ע״י הד.קהמד ,זכו לד,ני שני כתרים ויש להבין דראך מקודשין משל שבת דאיקרי מועד ,ואילו במנחות T
תלוי בד,ד,קדמד ,,ומאריך לבאר דלימוד התורה הוא משני מ״ט ע״ב ד״ה ושמע מינה ,כותב להיפך שמוספי שבת
פנים א( כדי ל Tע היאך ומה לעשות ב( עצם הלימוד מקודש הן ושבת קדוש מיי״ט.
שד,וא תכלית בפני עצמו ומ״ע כמו הנחת תפילין ,ומביא בשאגת אריה סי׳ ס״ב שכבר עמד על כך ,ומסיק יעוי!
לזה דברי הזוה״ק דאיתא :נעשה בעובדין טבין ונשמע שם שבאמת יו״ט לגבי שבת מקודש מיקרי ,ודלא
בפתגמין דאורייתא ,והיינו ,דנעשה הוי קבלה על קיום כדברי רש״י במנחות יעו״ש.
המצות ,ונשמע הוי קבלת לימוד ד.תוד,״ק ,והנד ,אם זמן כביר שאמרתי ליישב דברי רש״י שלא יהיו וזה
היו ישראל אומרים נשמע ונעשה לא היד ,במשמעות סתרי אהדדי ,דיש לחלק בזד ,בין מוספי יו״ט לבין
קבלתם רק עול מצות אלא שמוכרחים ללמוד קודם כדי תמ Tי יו״ט ולומר ,שדוקא לענין תמידי יז״ט ,שמזה
שידעו היאך לעשות והיה נשמע נמשך ומבוא לנעשה, מיירי רש״י במנחות שם הוא דמיקרי מוספי שבת
ונעשה הוי התכלית וד,י׳ רק קבלה א׳ ,ומש״ה אמרו מקודש יותר ,משום דמוספין קדישי רק מחמת קדושת
נעשה ומובן מאליו שמוכרחים ללמוד קודם ואח״כ אמרו היום ,והיום גורם ,ומשא״כ בתמידין שאין היום גורם
נשמע ,ונמצא דד,וי נשמע תכלית מצד עצמו ג״כ דגם להם ,ואע״ג דבזבחים שם אמרינן ״אטו שבת למוספין
שלא יצטרכו ללמוד משום עש ,Tג״כ ילמדו מצד עצמה, אהנאי לתמ Tין לא אהנאי״ ,הרי דגם התמידין נקראין
ונמצא ע״י הקדמה נעשו ב׳ קבלות של ב׳ תכליתים עול מקודש ,מכל מקום יש לומר דאפ״ה המוסף נקרא מקודש
מצות ועול תורד ,,וזהו שאמרו בשעה שהקדימו ,ור,וי יותר ,ודחיית הגמ׳ :לתמידין לא אהנאי 7היא רק לדחות
ב׳ קבלות עול מצות ועול תורה ירדו ס״ר מה״ש וקשרו דליכא למיפשט מכאן בנוגע לתדיר לבד ומקודש לבד
לכל א׳ מישראל ב׳ כתרים א׳ כנגד נעשה וא׳ כנגד מי קדים.
נשמע דע״י הד,קדמה זכו לב׳ כתרים. מוספי יום טוב שפיר נקראים מקודש יותר במוספי אבל
שבת ,משום דאיקרי מועד ,ובזה הרי מיירי רש״י
ו ב ה מ ש ך דבריו מבאר הבית הלוי שם עפי״ז ,דע״י
בזבחים ,וא״כ ליכא סתירד ,בין דברי רש״י בזבחים
קיום המצות נקראים בחינד ,של תשמישי
לבין דברי רש״י במנחות.
מצוה ,וע״י העסיקה בתורד ,נעשים בבחינה של תשמישי
מיכן מצאתי בספר שו״ת עין יצחק חאו״ח סי׳ לאחר
קדושה שד״גוף נשאר בקדושתו לעולם ,ולא עוד אלא
ט״ו אות מ״ז שמביא בשם ספר טהרת הקודש
דד,ת״ח לא הוי בבחינת תשמיש קדושד ,רק בבחי' עצם
על זבחים שכותב נמי לפרש כדברי הנ״ל בכוונת דברי
הקדושה כקלף שכותבין עליד ,ס״ת ,וד,ת״ח הוי גופו
ד,גמ׳ בזבחים ,שבאמת מוספין קדישי טפי שד,ם עיקר
הקלף של תורד ,שבע״פ וכמאד,״כ כתבם על לוח לבך
הקרבן ,וכוונת הגט׳ היא משום דקצת קדושה חל על
יעו״ש בנעימות דבריו. התמידין ,אבל עיקר קדושה חל רק על המוספין אפי׳
האמור יש לומר דזהו הפירוש של ״ותן חלקנו ולפי למסקנא עיי׳ש ,וא״ב שפיר יש מקום •ליישב דברי רש״י
בתורתך״ ,שנזכד ,להיות חלק מגוף קדושת התורה אהדדי בכגז״ל.
ע״י העסיקה בה לעומד] .כמצוה בפ״ע לד,גות בד .יומם קושיתו של ם׳ זרע יעקב על או״ח )להרב וע״ד ד(
ולילד ,ולד,עמיק ולעיין בכל תוצאותיד .ומובאיה כי עמקו הגר״ז זלזניק ז״ל( סי׳ רס״ח על הנוסח בתפלת
מחשבותיד .,וזהו עוסק לשמה של תורה לא על כונה שבת ״קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך״ ,שד,קדים
אחרת .חדושי ח״ס נדרים ד׳ פ״א ע״א יעו״ש[. ואמר מצות קוחם תורה ,והוא נגד מה דקיי״ל גדול
לזד ,אי אפשר כי אם ע״י קדימת נעשד ,לנשמע, ולזכות תלמוד תורה שמביא לידי מעשה ,וגם באהבה רבה
דהיינו שיכשיר א״ע קודם להיות תשמישי לבנו ודבק ואח״ב הקדים וד,אר עינינו בתורתך
מצוד ,ע״י ״עובדין טבין״ ורק מתוך כך יוכל לאחר מיכן במצותיך ,וגם באלקי נצור פתח לבי בתורתך והדר
לזכות לבחינה של תשמישי קדושה ושל קדושת ספר־ ובמצותיך תרדוף גפעזי ,ולמה כאן להיפוך )יעו״ש מ״ש
ציץ אליעזר חי״ג סימן ש ו״ ת פב
תפלת שחרית בשם מקודעז נגד מוסף עיי״ש. תורה עצמה כקלף לאותיות התורה ע״י הנשמע והיגיעה
דברי באר יצחק אלה הובאו באין חולק בספרים פתחי כתורה לשמה ~ לשם העסיקה כשלעצמה•
תשובה ,פתחי עולם או״ח החדש ,ובאר יעקב מכיון שבתפלת שבת באים לבקש על ה״ותן ולכן
■ יעו״ש. ■ חלקנו בתורתך״ ,שנזכה להיות עצם מעצמיותה
מצאתי בספר שבילי דוד על או״ח סי׳ רפ״ו אולם ב( של התורה בחיבור בלתי נפרד ,מן הצורך להקדים בכאן
סק״ג שמביא בשם רב אחד שרצה לומר קודם הבקשה של ״קדשנו במצותיך׳ שנזכה להתקדש
באם בא לביהכ״ג בשעה שציבור מתפללין מוסף יתפלל מקיום המצות ,ורק לאחר ההכשרה כנ״ז יכולים להגיע
עמהם אם ■לא יעבור זמן תפלה של שחרית אח״כ דטעם ולהיות מוכנים להוות כלי־ קיבול־ רוחני ולזכות שיתן
שחרית קודם דתדיר ובזה דמוסף בציבור הוא מקודש חלקנו בעצמיות תורתו הקדושה.
לרמב״ם יעשה איזה שירצה .והבעל שבילי דוד דוחה
זה ,דלא מיקרי מקודעז רק כשיש ע״ז יותר חיובים סימן לח
כבר משא״כ בזה גם שחרית מצותה בציבור אלא
התפללו ורק מוסף יעשה מן המובחר וזה ל״ד תדיר
א .חולה השוכב בבי״ח ונתפנה בשבת ליכנם
כמו שנתבאר בסי׳ כ״ה בדברינו דאין מעבירין על
לביהכ״נ בשעה שהציבור עומד כבר לפני
המצות בשביל מצוד .מן המובחר כ״ש תדיר כדמוכח
תפלת מוסף אם יצטרף אתם להתפלל
.בסי׳ תרפ״ד עיי״ש.
קודם מוסף עם הציבור או שיתפלל
כן מצאתי בירחון שערי תורד .תרע״ב ח״ו קו׳ א׳ סי׳
ביחידות על הסדר שחרית קודם ואח״ב
ב׳ שנשאל על כך הגאב״ד מבראדי ז״ל הבעל מחזד.
מוסף.
אברהם ,וד.שיב לשואל שרוצה לומר דיתפלל עם הציבור
ב .אם אפשר להקדים תפלת מוסף לקריאת
מוסף קודם שחרית משוס דכדי לקיים תפלה בציבור
התורה.
הוי כדיעבד ,דדבריו לא נד.ירין בלל ,דכיון דקיי״ל חולה ששוכב בבי״ח ונתפנה בשבת .ליכנס שאלה.
דתפלות כנגד תמשין תקנו ,ותפלת שחרית הוא כנגד לביהכ״נ להתפלל בשעה שהציבור עומדים
תמיד של שחר וקיי״ל במנחות מ״ט מנין שלא יהא דבר כבר לפני תפלת מוסף ,וציבור אחר לא יהא לו ,האם
קודם לתמיד של •שחר ת״ל וערך עליה העולד .עולה יקדים להתפלל תפלת מוסף עם הציבור ואה״ב יתפלל
ראשונה וזר .הוא מצוד .מדאר והתום׳ במנחות שם שחרית ביחידות ,או שאין לו להקדים מוסף לשחרית
נסתפקו אם אפי׳ בדיעבד פסול ,ואפי׳ אם לא פסול דתפלל הכל ביחידות.
בדיעבד ע;ב״פ מצוד .מדאו׳ שלא יהי׳ דבר קודם לתמיד תשובה.
ש״ש וזה לא מטעם תדיר קודם וכו׳ וא׳/כ הדבר פשוט א( ה ר מ ב ״ ם בפ״ג מה׳ תפלה ה״ה פוסק וז״ל :תפלת
שאין להקדים מוסף לשחרית משום תפלד .בציבור ,ועיין המוספין זמנה אחרי תפלת השחר וכו׳.
במג״א סי׳ ס״ו סוסקי״ב וכו׳ וכ״פ הא״ר דעדיף לד׳תפלל והב״י בטור או״ח סי׳ רפ״ו מוסיף לאחר שמעתיק
ביחיד לעישות המצוד .מהמובחר ,ועיין ת־שז׳ מהרש״ם לשונו של הרמב״ם וכותב וז״ל :וכתב הרשב״א בריש
ח״ג פי׳ שנ״ט ,מכ״ש בנ״ד דאיכא מצוד .מדאו׳ להקדים פרק תפלת השחר שנראה מהתוספות שאם הקדים תפלת
התמיד של שחר אין ספק דזה דוחה את התפלד .בציבור, מוסף לשל שחרית יצא וכן כתב בספר אהל מועד בשמו
והוא פשוט וברור עיי״ש. עכ״ל .ובשלחנו לא הביא מזה ,ורק הרמ״א בסעי׳י א׳
ו עו ד שם בקו׳ ג׳ סי׳ ט״ו השיב ע״ז גם האבד״ק דקוטב פוסק זאת ,דאם התפלל אותה קודם תפלת שחרית יצא,
הגאון ר׳ יעקב שור ז״ל .ונו״נ בזה ,ולמסקנא והבעיא היא איפוא אם כדי להתפלל בציבור נחשב
העלד .דאין להקדים לכתחילד .להתפלל בציבור של מוסף כבדיעבד ויכול או צריך להקדים להתפלל מוסף עם
קודם של שחרית יעו״ש. הציבור ,או לא.
מצאתי גם בס׳ שו״ת מד.רש״ג ח״א סי׳ כ״ב ועוד שנשאל על כך הגאון הגרי״א מקאוונא ז״ל ומצינו
•שהאריך בזאת השאלה ,ומכמד .טעמים העלד. בספרו באר יצחק סי׳ כ׳ במי שאיחר לבוא
לד.לכה דבשביל כדי שיתפלל מוסף בציבור אין להקדים לביהכ״ג בימים שיש בהם קרבן מוסף ומצא ציבור
לד.תפלל תפלת מוסף לתפלת שחרית כיעו״ש. . מתפללין מוסף והוא לא התפלל עדיין שחרית אם
על כל האמור גם עצם הדין דהקדים תפילת מוסף ג( יתפלל מוסף עם הציבור ואח״ז יתפלל שחרית ביחידות.
מוסף לתפלת שחרית דיצא בדיעבד ,לאו דכו״ע והאריך בזה בחו״ב וזאת הלכה העלה ,דאם לא ימצא
היא ,יעוין מה שמאריכים בזה בספר תורת שבת אח״ז להתפלל בציבור יתפלל עכשיו מוסף עמהם ואח״כ
סי׳ רפ״ו סק״ב ,ובערוה״ש סי׳ רפ״ו סעי׳ ו׳ .ובס׳ תהלה יתפלל שחרית ,וזאת לענין שבת ויו״ט שגם בשחרית
לדוד ח״ג סי נ״ד רו״ל דאפשר דמספק יצא ונדבה א״א אינו מתפלל רק ז׳ ברכות ,אכן בימות החול כמו בר״ח
בשבת עיי״ש ,ובשו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל סעיף ג׳ וחוה״מ עדיין יש לדון כיון דבשחרית מתפלל י״ח
מסביר מפני שבתפלד .לא החמירו כ״ב לר.יות חוזר שלימות ובמוסף רק ז׳ ברכות אפשר שמחמת זה מיקרי
פג ציץ אליעזר חי״ג סימן לח ש ו״ ת
הכי להתפלל בתחילה ולקרוא בס״ת אח״כ ואין בזה ומתפלל ע״ש .ויעוין גם בכה״ח ס״ק י״ב שגם שע״ס
שום פקפוק כלל ועיקר ,וכי זו אינה צריכה לפנים עיי״ש. הסוד צריך להיות דוקא שחרית קודם מוסף ע״ש.
והחזיק אחריו מר בריה ז״ל בספרו יפה ללב או״ח סי׳ על כן נראה דמוטב שיתפלל ביח Tות על הסדר, באשר
רפ״ו כיעו״ש. היינו בראשונה תפילת שחרית ולאחר מיכן
וזה ח Tוש גדול לקבוע בכזאת אפילו על לכתחילה תפלת מוסף.
שאין זה מעכב כלל ,ושגם אם מאחר קרה״ת לאחר י ב
מוסף מיקרי זה בכל זאת שפיר מעיקר תיקוני התפלה, אם אפשר להקדים תפלת מוסף לקריאת התורה ? וע״ד
בזמן שמהירושלמי והרמב״ם משמע דלא כן וכנ׳׳ל, ד( הנ ה בירושלמי פ״ד דר״ה ה״ח איתא :שמעה
ויעז לומר דגרם לוט זאת מפני שלא ראו אז דברי ה׳ צדק זו ק״ש ,הקשיבה רנתי זו רינון
הירושלמי ,והסתמכו רק על הכתוב בזה בתיקונים ,אבל של תורה ,האזנה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זו
אילו ראו ועמדו ע׳׳ד הירושלמי והרמב׳׳ם היו מודים מוסף .ומובא גם ברא״ש פ״ד דר״ה ה״ד ,וכן בר״ח
שעכ׳׳פ אין זה מעיקר תיקוני התפלה אם קוראים על הש״ם ר״ה ד׳ ל״ב ע״ב .נלמד מזה שחז״ל אסמכוה
בתורה לאחר מוסף ,ושאין לעשות כן באופן קבוע ושלא אקרא לדבר זה שמתפללין תפלת מוסף אחרי קריאת
במקום צורך] ,ולמעשה המדובר בחקקי לב ויפה ללב התורה .וכדמפרש בקה״ע שם :״זו מוסף שלא עמד
שם הוא על מקום צורך למאן דחליש ליביה וכו׳ כיעו״ש[ לתפלת מוסף בשפתי מרמה אלא מתוך ד״ת ,שלאחר
ויעוין גם בכה״ח סי׳ רפ׳׳ו סק״ד שמעתיק בקצרה הכתוב קריאת התורה מתפללין מוסף״) .יעו״ש גם בפ״מ הפי׳
בחקקי לב ,וכן ביפה ללב ,ומעיר עליהם ממה שכתוב לפי הגירסא הנ״ז ,וכן במדרש ״שוחר טוב )תהלים
בשער הכוונות שנותן שם טעם בסוד לקס״ת שצריך י״ז( בגירסא הנכונה בזה(.
להיות אחר חזרת תפלת שחרית וקודם לחש דמוסף. ו כ ך קבע הרמב׳׳ם בפי״ב מה׳ תפלה ה״כ וז״ל ; כיצד
וכותב על כן דאם אין הכרח גדול אין לאחר קס״ת אחר סדר הקריאה בתורה אחר התפלה ,כל יום שיש בו
תפלת מוסף ע״ש. תפלת מוסף אחר שיגמור שליח צימר תפלת שהרית
ומהאמור תשובה גם למ״ש כתוב בזה בס׳ שו״ת אומר קדיש ומוציא ספר תורה וקורא לאהד אחד מן
הריב׳׳ד חאו׳׳ח סי׳ ל׳׳ב כיעו׳׳ש. הציבור ועולין וקורין בתורה וכשגומרין מחזיר ספר
ו( ומצאתי שדן בדבר זה בפרטרוט בספר תשובה תורה למקומה ואומר קדיש ומתפללין תפלת מוסף עכ״ל
מאהבה חאו׳׳ח סי׳ רמ״ג ,וקובע מסמרים הרי שהרמב״ם קבע זאת מפורש להלכה דביום שיש
לסדר זח של שחרית ,קרה״ת ,מוסף .ולשואל שכתב בו תפלת מוסף סדר הקריאה בתורה היא אחר תפלת
לו שבטור ושו״ע או״ח לא מצא מזה כלום שקרה״ת שחרית ,ורק לאחר מיכן מתפללין מוסף.
צריך להיות תיכף אחר תפלת שחרית ,הוא משיב וכותב: הגם שלא נזכר מפורש כנ״ז ,אבל כך נקבע ובשו״ע,
תמה תמה אני איך שייך לומר שלא מצא מזה הא כל בסדר הסימנים ,תפלת שחרית ,קה׳׳ת ,ומוסף,
סדרי הסימנים בטור וש״ע מורים על סדר הזה ,וכן ויעוין גם במחצה״ש בסי׳ קפ״א סק״ב שמוכיח שצריך
נראה מסידורן של כל הראשונים רוקח ואבודרהס וכלבו כן שעל שיהיה הפסק בין שחרית למוסף ,ומבאר
סדר היום וכיוצא בהן הרבה ,וכן נוהגים בכל עיר ועיר מפסיקין בקריאת התורה ומפטיר ביניהם ע״ש) .ולא
ובכל מדינה ומדינה. הסתפקו במה שמפסיקין באמירת יקו׳׳פ ואשרי(.
בהמשך דבריו להסביר דמכיון שהראשונים ומוסיף א ל א שיש לעיין אם זה גם לעיכובא ,או לא ,ואם עכ״פ
יסדו כן ,עלינו לדעת דכל מה שחקרו ויסדו בשעת הצורך ובאופן עראי יש להקל בזה
הוא עפ״י יסודי התורה הנגלות לנו והנסתרות לה׳ להתפלל מוסף ולקרוא בחורה לאחר מיכן.
אלקינו ואין לזוז אפי׳ זיז כל שהוא ,ומביא סמך לזה גם הלום להגר״ח פלאגי ז״ל בספרו שו״ת וראיתי ה(
מהדרשה שהזכרנו אבל לא בשם הירושלמי אלא בשם חקקי לב חאו״ח סי׳ ה׳ ,שמדבר מזה ,ואמנם
מדרש שוחר טוב )תהלים י״ז־א׳( .אלא כותב שכמדומה לא מזכיר לא מהירושלמי ולא מהרמב״ם כנ״ל אבל
שראה זה גם בירושלמי) .יעו״ש בהגהות ציון וירושלים מביא מה דאיתא בתיקונים תיקון -כ׳׳א ,דבג״ד תקינו
ביתשלמי שם(. בצלותא למשמע ס״ת למיהוי קרבנא שלים באדם דאתמר
בכל זאת סובר שם התשובה מאהבה שבאקראי אולם ביה זאת התורה אדם כו׳ ,וכותב דגראה מזה דעיקר
מיהח יש להקל ,כגון כשקשה עוד לראות היטב תקנת קס״ת הוא דוקא בתוך התפלד^ ואעפ״כ ממשיך
מתוך הס״ת ,ומעיד על עצמו שעב Tעובדא בנפשיה וכותב דאין זה הכרח ,דאה״ג דעיקר התקנה בך היתה,
כשלא היתה בריאותו שלימה וטובה והי׳ קשה עליו וכן נוהגין לקרות ס״ת בציבור בין תפילת שחרית
להתענות עד אהר גמר כל סדרן של תפלות ופיוטים, לתפלת המוספין ,אכן אם שינה הסדר וקרא בס״ת אחר
היה משכים בימים טובים עם משכימים ומתפללים תפלת מוסף אין קפידא וכו׳ וכל המתפלל ואח״ב קורא
שחרית ומוסף יחדו למען יובל לקדש ולאכול ,ולאחר בס״ת מיקרי שפיר מעיקר תקוני התפלה .וכופל כמה
מיכן היו הולכים לביהכ״נ לקריאת ה6ורה עיי׳׳ש. פעמים מילתא דא בתשובתו שם ,דשפיר מצו למיעבד
ציץ אליעזר חי״ג סימן לס ש ו״ ת פד
שחרית למוסף ]ויעוין גם בשו״ת באר שמואל סי׳ ל״ז. כן מצאתי גם בספר שו״ת בהרי אפרסמון חאו״ח סי׳
ובמ״ש בתוך חמשו דבריו דקה״ת שייך לשחרית, כ״ט שהשיב על ענין זה בזה״ ל :רלעגין להתפלל
ושאין לעשות הפסק בין שחרית לקה״ת ומוסף עיי״ש[, תפלת מוסף קודם קריאת התורה ג״כ לא נכון לעשות
ממה שנתבאר לפנינו נראה דבקביעות אין עכ״ם ח( כן בקביעות והובא על זה מדרש שוחר טוב ,שמעה ד׳
להתיר להתפלל תפלת מוסף לפני קריאת צדק זו ק״ש ,האזינה תפלתי זו תפלה ,הקשיבה רנתי
התורה ,אבל באקראי ומשום איזה צורך יש שפיר להתיר זו רינונה של תרה ,בלא שפתי מרמה זו תפלת המוספין,
)ויעוין גם לעיל סי׳ כ״ז עיי״ש(. הרי שכך הוא הסדר ,קריאת התורה קודם מוסף ,וכתב
בשו״ת תשובה מאהבה שבאקראי יזכולין לעשות כן
סימן לט להתפלל תפלת מוסף קודם קריאת התורה אבל לא
.בקביעות עכ״ל. י
אם מותר להשכיר חנות למתלל שבת שיחלל
בה את השבת בפרהסיא ז( יזה לשון המדרש שוחר טוב שם :שמעה ה׳ צדק זו
קריאת שמע ,האזינה תפלתי זו תפלה הקשיבה רבתי
לשואל אחד
זו רינונה של תורה ,בלא שפתי מרמה זו תפלת המוספים,
שאלתו אם מותר לו ע״פ דין להשכיר חנותו ע״ד
למה בלא שפתי מרמה שלא עמדנו בתפלה לא מתוך
למחלל שבת אשר יפתח את החנות בשבת ויחלל
דברים בטלים ולא מתוך שפתי מרמה ,אלא מתוך דברי
בה את השבת בפרהסיא.
תורה ומעשים טובים לפיכך מלפניך משפטי יצא שהוא
בשאלה בזאת נשאל כבר בשו״ת מהרש״ם הנה א(
יוצא ומזכה אותנו עכ״ל■
ח״ב סי׳ קפ״ד ,אם מותר להשכיר ביתו ליהודי
ספר שמגלח ביום ש״ק בפרהסיא ,אם עובר משום מסייע ו מ כ ח זה תמוה מה שראיתי בשו״ת תשב״ץ בחום
לדבר עבירה דגם בדלא קאי בתרי עברי דנהרי איסורא ■המשולש הטור השלישי סי׳ כ״ג שמביא בשם
מיהא איכא .והשיב דעיד שהוא שואל להשכיר לספר הלכות הגאון רבינו יצחק בן גיאת ז״ל שכתב דאין אדם
הרי בכל השכרת בית ליהודים מחללי ש״ק בבישול רשאי ללמוד ולשנות בין תפלת יוצר לתפלת מוסף
ואפי׳ ורחיצת הרצפה וכדומה יהי׳ איסור בזה ,ופוק ע״ש• והא מהמדרש שוח״ט הג״ז מבואר שאדרבא שאנו
חזי מה עמא דבר ,אלא ליכא איסור אא״כ בשעת סיועו מתפארים שאנו עומדים בתפלה מתוך דברי תורה.
ערבה האיסור מש וכו׳ ,ועוד דמסייע נקרא דוקא אם ואמנם התשב״ץ בעצמו שם מתקשה להבין טעמו בזה,
בגוף הדבר שנותן לחבירו יעשה בו האיסור ,אבל הכא וכותב לומר דאולי משום דחיישינן דילמא משכא ליד,
הרי לא יעשה האיסור אלא באויר שבתוך הבית וכו׳. שמעתא ואתי לאמנועי מתפלת מוסף ,או דילמא שמא
גם יש לצדד דכיון דלשמא ימות חיישינן וכו׳ כן יגיע זמן תפלת מנחה וצריך להקדימה וכו׳ .ובעצמו
י״ל שמא יעשה -תשובה וכו׳ ואף דלענין לפ״ע מוכח כותב ע״ז שאין זה כדאי ליבטל מללמוד ולשנות משים
מהש״ס דע״ז ד׳ כ״ב דאין לתלות להקל מטעם זה ,מ״מ חששא רחוקה כזאת ,אבל יחד עם זה כותב דכיון
בנ״ד שיש לו בית אחר בעיר וליכא אלא משום מסייע ־שהוא ז״ל אוסר ולא נמצא מי שחולק עליו יש לחוש
והוא משכיר לו גם •נואר חדרים שאין ■מח-ללין בהם לדבריו ■כי גאון מפורסם היה .וכותב ליישב על מה
ש״ק ועיקרו לימי החול וי״ל דרמי למ״ש בגה״מ סי׳ שנהגו לדרוש תמ Tברבים בין שחרית לתפלת מוסף
צ״ז דבעיסקא פ״ב ופ״פ מותר לתפוס והביא מהא עיי״ש.
דב״מ ד׳ ל׳ שטחה לצרכו ולצרכה דאי לאו גזה״כ מותר אם נאמר שבעצם אין להפסיק בין תפלת שחרית אבל
במתכוין יזזד לדבר המותר ולדבר האסור וכו׳ .ומסיים לבין תפלת מוסף ורק קריאת התורה הוא דתיקנו
בלשון :ועב״ס נראה לי דבנדו״ד מותר להשכיר עיי״ש. מעיקרו של דבר שיהא זה מסודר בסדרן של התפלות
ניתן ללמוד מזה לכאורה להתיר גם בנידון וא״כ וביניהם ,יתי pזב שסיר ,וי״ל ,דלכן ס״ל להרי״צ ■בן גיאת
שאלתנו• ז״ל שאין אדם רשאי ללמוד ולשנות בין תפלת יוצר
לאחר העיון נראה דלא כן ,דכד דייקינן חזינן אבל לתפלת מוסף ,כדי שלא להפסיק בין הדבקים )יעוי׳ צל״ח
דאפ׳י המהרעז״ם שהתיר לא התיר כי אם בציי־וף זח ברכות ד׳ כ״ח ע״א תום׳ ד״ה ושל מוספין עיי״ש( וכדי
שיש לו בית אחר בעיר וליכא אלא משום מסייע ולא שנדע שקריאת התורה ביניהם הוא מפני שבד תוקן
משום לפ״ע וגם מפני שמשכיר לו גם שאר חדרים שאין מעיקרא לחבר ברינונה של תורה בין תפלת שחרית
מחללים בהם ש״ק ,ובנידוננו ליכא זה ,כי השוכר אין לבין תפלת מוסף ולשלבם ולעשותם אחד ,וממילא אין
לו בית אחר ,וגם משכיר לו רק את החנות שיחלל בו להוסיף ע״ ז בלימוד ושינון אחר ,כדי לעשות היכר
את השבת ,ומה שיתכן שיהודי אחר ישכיר לו )כי מגוי לדבר .ויש להאריך.
ובסביבה נכרית לא ילד לשכור( אין זה מוציאו מידי שאליבא דהרי״צ גיאת ,וכן אליבא דהצל״ח ויתכן
איסור לפ״ע ,בהיות ואז היה היהודי ההוא עובר משום בברכות שם] ,וגם לרבות אפילו ממשמעות
לפ״ע ,וכדמבאר המשנה למלך בפ״ד מה׳ מלוה ולוה ה״ב דברי הרמב״ם בה׳ תפלה[ אין באמת גם לדרוש בין
פה ציץ אליעזר חי״ג סימן לט ש ו״ ת
שבת ,וכדממשיך הפרי השדה לר.לן בדבריו שם וכותב, שכל כה״ג שפיר עוברים משום לפ״ע עיי״ש ,וסובא
דזולת אם לא היה משכיר לו לא היה יכול למצוא דירה זטסק כן גם החות דעת יו״ד טיסן ק״ס aח Tושים
אחרת ,וד״יד .מקבל עליו שלא לחלל שבת כה״ג ודאי היד. ובביאורים סק״א ,ו pבפ״ת ביו״ד שם סק״א כיעו׳׳ש.
מחויב למחות בו שלא יחלל שבת וכל אדם אם אפשר מה שמסתייע המהרש״ם בדבריו מהעמא דבר ]ואגג
לו למחות בעוברי עבירד .מחויב למחות ומי שאינו שמשכירים בית ליהודים מחללי ש״ ק וכר.
מוחה עושה איסור ע״ש ,אך לא אבין את דבריו דאם הנה אנחנו בפה יודעים שיהודים חרדים מקפידים באמת
מתורת מחאה קאתינן עלד ,.שיש חיוב למחות בו שלא גם על כך וכישמשכירים בית מכניסים סעיף בחוזה שלא
יחלל שבת ושלא לד.שכיר לו משום כך ,מד .משנד. יחללו שבת ,ועכ״פ לא בפרהסיא ,והרוצה לשכור מתחייב
אם גם יכול לשכור במקום אחר ,אבל האיש הזה מחויב וחותם ויוצא עכ״פ שמצד אחד מפרישים אותו עי״כ
בתורת מחאד .שלא להשכיר לו עד שיקבל עליו שלא שיפסיקו לחלל את השבת בפרהסיא )אם נהגו בכזאת
יחלל את השבת ,ויתכן שהבעל פרי השדה כתב את לפני כן( ,ויש גם חילוק בין בית לחנות ,דבחנות מכשיל
דבריו מפני שזד .כבר ה .Tלאחר מעשה שכבר השכיר גם אחרים שיבואו לחלל על ידי הסככלתו את השבת .ופוק
לו ,ושאלו ממנו רק את ההלכה עם עובר משום מסייע, חזי בספר חסידים סי׳ מ״ה עד כמה שמזהיר שיתפלל
וע״ז הוא שד.שיב מד .שהשיב ,וכדממשיך לכתוב עוד אחם לעילם שלא תבא תקלה על ידו ומביא הוכחות לכך
להלן בדבריו בלשון :״רק שיהיד .איסור משום שהשכיר עיי״ש[,
לו את דירתו זהו לא הד בכלל מסייע כיון שאינו עושה ב( רבעזו״ת נהרי אפרסמון מהדו״ת סי׳ י׳ נשאל ג״ב
האיסור בשל המשכיר דלדור בבית ולחלל שבת הם שני כשאלה שנשאל המהרש״ם אם מותר להשכיר
ענינים נפרדים״ .והיינו מפני שזד .הש .כבר לזמזר מעשה הבית ליהודי ספר מגלח שערות אשר אפשר שישלח
שכבר השכיר לו ,אבל אילו היו שואלים אותו לפני גזעלן שלו גם בש״ק ,והשיב שמצד לפ״ע לא שייך באי
המעשה היה שפיר משיב לאסור מתורת חיוב מחאד. כיון שאפשר לו לשכור בית אחר ,ומעורר שאך י״ל
וכנ״ל. דאיכא עכ״פ איסור דרבנן משום מסייע ומצטט להפלוגתא
מפורשת לאיסורא בזה בלי כל הסתייגות, והוראה ד( שיש בזה בראשונים ,דד%״ן סובר דאיכא איסור דרבנן
מצאתי בספר שו״ת ערוגת הבשם חאו״ח עכ״פ ,ובמרדכי פ׳׳ה דע״ז מבואר דכשיכול ליטול בלא״ה
סי׳ נ״ד ,הוא נשאל ,אם מומר לחלל שבת בפרהסיא מותר לגמרי וכו׳ .ומסיים לשואל בלשון :עב״ פ יפה
רוצה לשכור ממנו חנות אשר בביתו אם נכון לעשות אמרת שישכיר לו החדר ויתנה עמו שלא ישלח בשבת
כן ולהשכירו לו מאחר שיודע בבירור שיהיה חנותו או עג״פ לא ישלח ישראל בשבת עיי״ש.
פתוח בש״ק ,אם מס בזה משום מסייע ידי עוברי עבירה, מדברי הנהרי אפרסמון שלא היה מוחלט אצלו ולמדנו
אם מותר מצד הדין מאחר שיש הפסד מרובד .דאם לא הדבר שליכא בזה עכ״פ איסור דרבנן משום
ישכירנו לו אפשר שלא יזדמן לו שוכר אחר ,ואידך מסייע ,וכן גם זאת שלמעשה הצריך שיתנה עמי שלא
מוצא לעצמו מקום לחנות די וזעתר .ובדברי תשובתו ישלח בשבת ,והגם שבג Tון שאלתו לא היה ברור בכלל
נו״נ מתחילה באם יש לפ״ע מיד.ת מדרבנן היכא דאינו שיחלל את העזבת ,וכדכתוב בשאלה שם בלשון :אשר
בתרי עברי דגהרי והביא מחלוקת הפוסקים בזה ,ולאחר אפשר שיעזלח גזעלן שלו גם בש״ק .ובכל זאת הצר T
מיכן סיים וכתב בזה״ל :וכל זה להתלמד במק״א היכא כנ״ז .וע״ז שכותב ״כיון שאפשר לו לשכור בית אחר״
דממציא לבעל עבירה איסורא דלא הוי בתרי עברי יש להעיר ע״ז כפי שהערנו לעיל על המהרש״ם ,אם לא
דנהרא וד.יא באקראי בעלמא ,אבל במאי דקמן להשכיר שנאמר שאפשר לו לשכור בית אחר אצל גוי.
חנות לפושע ישראל המחלל שבת בפרר,סיא וד.וא בבית ג( כ! ראיתי עוד בספר שו״ת פרי השדה ח״ג סי׳ צ״ז
דירתו דבר זה איכא למיפשט ממשנה מפורשת במס׳ שנשאל ג״כ על בכזאת ,על דבר איש אחד
אבות פ״א דתנן התם הרחק משכן רע ואל תתחבר שהשכיר ביתו לפיש־קאל אחד מחלל שבת ר״ל ועבריין
לרשע ,ואי משוט הפסד המגיעו עי״ז ,בבר אמרו בשלהי גדול כמעט על כה״ת כולה ,אם הוא בכלל מסייע ידל
מסכת סוכד .ששכני רשעים לא נשתכרו ,ועיין בבאד״״ט עוברי עבירד״ והשיב ,דיש לחלק דמסייע ידי עוברי
בשו״ע או״ח סי׳ ש״ז סק״ד בשם ס׳ חס Tים דאל ידור עבירה לא הוי רק אם הוא עושה עבירה בדבר הזה ממש,
האדם בעיר שיום השוק בשבת כי א״א שלא יכשל ,ק״ו משא״ב הכא שמשכיר לו ביתו אטו השוכר המחלל
שלא ישכיר חנות שבביתו למי שמחלל בו שב״ק ,עכ״ל. שבת עושה עבירה בדבר שהשכיר לו ,הוא עושה עבירה
האמור שי Tגם על כגון נידון שאלתנו ,ועל כן וככל כפני עצמו ,ופשיטא שאם זהו לא היה משכיר לו חיה
אין לד.תיר גם כשימצא למכביר לשכור חנות אחרת, אחר ג״כ משכיר לו לא מיקרי מסייע שי עוברי עב Tה
וגם בשקשד .לו למצוא שוכר אחר ,וגם מפני הדגשת ע״ש .וזהו כחילוקו הנ״ל של המהרש״ם .אך הפרי
הנימוק שזר .לא באקראי בעלמא כי אם בתדיריות .ואפי׳ השדה כורך זד .גם מפני שאם לא הוא היד .אחר ג״כ
אם החנות קרובי! יותר לשכנים אחרים ,איכא בזה מכל משכיר לו ,אך יתכן דכוונתו מפני דאילולא כן מחוייב
מקום משום גדר של דעלך סני ואסור לחברך לא הוא שלא להשכיר לו מדין מהאה וד.עכבה שלא יחלל
ציץ אליעזר חי״ג סימן מ שו״ ת פו
לפענ״ד מאותו הנימוק שהאגרות משה כותב אבל א( ת ע ^ לזכות אותם כביבול בשכן רשע כזה שלמרד מדי
להתיר לאחר מיכן כשהצוננים הוא ממים שבת בשבתו את חייהם הריחניים.
שנתבשלו ]ומעוד נימוקים שנזכיר( יש להתיר גם כשלא להוסין* ,דמכיון שהמדובר שהשכנים וכן ונראה ה(
נתבשלו עוד ,והוא ,דכותב שם לאחר מיכן ,דאבל כיון גרי הסביבה המה יהודים חרדים ,א״כ
שאין בזה שיעור החיוכא ,אף שעכ״פ אסור מדאורייתא יכולים המה למחות ב Tו מעשות זאת להשכיר חנותו
משום דח״ש אסור מה״ת ,יש אולי להקל בהדיה במים למחלל שבת מדין נזקי שכנים ,ונלמד דבר זה מהדינים
קרים שהיו מבושלים ונצטנגו כיון דיש סוברין דאין המבוארים בחו״מ סי׳ קנ״ו שהשכנים יכולים למחות
בישול אף בלח שנצטנן והוא גם פ״ר דלא ניחא ליה זה בזה משום ריבוי הנכנסים והיוצאים וכן לא להשכיר
ע״ש .ומאותו פתח ההיתר משום דהוא פ״ר דלא ניחא לשכזה שירבה כנ״ז ,וכן כל שהקול מזיק להם וכדומה
ובצירוף שהוא רק ח״ש יש לפתוח להתיר גם כעזהמים כיעו״ש ,וא״כ על אחת כמה שיכולים למהות שלא
הקרים עוד לא נתבשלו ,ובצירוף לזה מה שיש סוברים להשכיר לשכזה שישתמקז בו באיסור ואשר ינחם להם
דעירוי ככלי שני ,וכן שיש סוברום שאמרינן בכה״ג בפעולת איסורו עגמת נפעז רבה ומיתוח עצבים קשה
תתאי גבר )יעוין להלן בשם הטור( ,וכן מה שבכלל אשר בהרבה פעמים עולים המה הרבה יותר מאי
אין דרך בישול בכך. הסבילות של ריבוי נכנסים ויוצאים או קולות פטייש
ב( וקולעים הדברים שראיתי שכותב בזה בספר שו״ת וריחים .וערד זאת ,שוה יגרום להם בתמ Tות מוסר־
משנה הלכות ח״ו .סי׳ ס״ז ,שלא ראה כליות וטרדת רעיונית אולי אינם יוצאים די מספיק
מרבותיו וגם לא מרבנן קשישאי שדקדקו בזה ,ושהוא דין המחאה שצריכים מדי שבת בשבתו למחות ולהוכיח
זה דלכן לא הקפ Tו על כך ,כיון דצחצוחי מים דבר למחלל השבת שיפסיק את הילוליו .ועי״ב גם מופרע
מועט הוא והשופך לתוכי מים חמים בטלו לגמרי מיד העונג שבח שלהם ונהיה מועב אוירת־השבת ,ואיד
ואין כאן בישול ,ואין דרך בישול בכך ,וכיון דאין כוונתו שהוא הוא גם גורם מפריע בחינוך בנידם לשמירת
לבשל ואינו נהנד ,מהבישול הזד ,,בכל כה״ג ודאי לא שבת ולפחוד מלחללו ,ולכן הדעת נותנת שהשכנים
גזרו רבנן ,והרי מעולם ׳לא שמענו בכף המוציא מרק וגרי הסביבה יכולים בודאי ע״ם הדין למנוע אותו שלא
מכלי :ראשון בשבת בלילד ,או בבקר מן הטשולינד ישכיר חנותו לשכזה אשר יחלל בה את השבת בפרהסיא.
הכף בין כל לקיחה שלאחר שד,וציא פעם אחת ינגב ו מ ס ת ב ר על כן לומר שכל דבר הדיונים שבאו בזה
ולקיחה אף אם נצטנן הכף בינתיים עיי״ש. בספרים הנ״ל המה כשהמדובר בלהשכיר
שם כותב דאמנם ראה בספר שביתת השבת והספר ג( ביתו או חנותו בסביבה נכרית ,כפי שהיה רגיל בחו״ל.
בפתיחד) ,לד,׳ מבשל( אות י״ט שכותב בשם אבל בלהשביר בסביבה יהודית ומכש״כ חרדית כו״ע
הגה״צ רא״ל מסטאוויסק זצ״ל שד,י׳ נוד,ג מקודם לנגב יודו ]שחוץ מהפקפוקים וחששות האיסורים שישנם בדבר
הכוס .ומתקבל הרושם כאילי סתם הבעל שביתת השבת הזה כשלעצמו וכנ״ל[ שיכולים השכנים וגרי הסביבה
כן לד,לכד .,ולא כן הדברים ,והבעל שבה״ש שם מוסיף למחות ע״פ דין שלא ישכיר את חנותו למחלל שבת
ע״ז וכותב ,שאך לא ראינו לזולתו לרבנן קשישאי דעבדי אשר יחלל בה את השבת בפרהסיא ,מתורת נזקי־שכנים.
הכי כיעו״ש .וכמו״כ מעיר שם ממה דלא אשתמיט האמור נראה ברור להלכה שאסור לו להשכיר מכל
להשמיענו דכשלוקחים בכף לחה מן הקדרד ,המד ,דליתסר חנותו למחלל שבת שיפתח את החנות בשבת.
נדמום מבשל הלחלוחית שעל ד,כף כיעו״ש. וישמר ייזהר מזה פן תחגור עליו השבת את השק ומידו
ו מ ה מ ש ך דברי השביתת שבת שם במי״מ הארור ד( תבקש ,וד״ל .ולעזומע תבוא ברכת טוב•
שכותב בזה ,מסתמנים כמה צדדי היתר
בזה ,וד,יינו ,אי משום דאנו תופסים לעיקר כד,רשב״א סימן מ
דאין ביעוול אחר בישול בלח ,ורק לחומרא מדרבנן
מחמרינן לאסור בישול אחר בישול ,ולכן בכה״ג שלא אם מותר לערות מים רותחים לתור כוס לחה
ניכר פעולת הבישול לפגינו לא גזרו ,ואי משום שמעט ממים צוננים מבושלים או לא מבושלים
הלחות שבכלי בטל במים המבועולים ואין נתפס על זר,
לח״א
שם בישול ,ודן שם שלא יתחייב בכלל על מלאכת
בישול על דבר שאינו ניכר .ואי מעזום דאזלינן בזה עירוי מים חמים בשבת מכלי ראשון לתוך אודות
בתר רובא יעו״ש .והגם שנו״ג שם על כל פרט ,אבל כוס לחה ממי ההדחה ,אמנם כן דבשו״ ת
בד,צטרפם יחד שפיר יכולים להוות יסוד־היתר לדבר אגרות משה חאו״ח ח״א סו״ס צ״ג השיב דהואיל דערוי
שאין בו שיעור ושלא ניחא ליה כלל. מבשל כדי קליפה מדאורייתא לכן יש לאסור לערות
ה( ו פו ק חזי בערוד,״ש סי׳ שי״ח סעי׳ נ״ב שמביא מתוך כלי ראשון רותחין לכלי שהדיחוהו במים קרים
ומבאר דעת הטור שמותר לערות מכלי ראשון שלא נתבעזלי ונשארו בו טפים ,שמתבשלים הטפות,
לתוך צוננין מועטין ,דאע״ג דד,צוננין מועטין מ״מ הא ואף שלא ניחא ליה יש לאסור ,וצריך לנגבו ע״ש.
פז ציץ אליעזר חי״ג סימן מ ש ו״ ת
אמנע מלד,זכיר מה שמביא שם בס׳ שביתת השבת ]ולא קיי״ל תתאה גבר וכל מד .שנשפך לתוך הצונן מקררו
באות כ״ו שחכם א׳ נר,ג לערות על צד הכלי מעט מעט ואינו מבשל להצונן ,וכותב שלפי דבריו
היבש ורק דרך זחילד ,יבוא למקום הלח עיי״ש[. כששותים חמים בשבת שחרית מכלי ראשון וד.םענ״ס
נמצינו למדים מדברי החזו״א שבס׳ זה השלחן כמו״כ ז( הוא צונן ונותנים מעט סענ״ס בצנצנת ושופכים עליהם
הנ״ל דלחלוחית ממים שנתבשלו פשוט הדבר הרותחין מכלי ראשון דשפיר עבדי וא״צ לשפוך מקודם
להיתרא ,ודלא כמו״ש בהאגרות משד ,הנ״ל ״דיש החמין לד.צנצנת ואח״ב ליתן בהצנצנת מעט סענ״ם
אולי להקל״ וכאילו עדיין מסתפק ובא בזה .ושפיר שד,יא כלי שני ,ומסיים ע״ז בלשון :״וכן אנו נוד,גים״
מסביר גם זאת בזה השלחן שם שזה מבוסס לפי מד, ע״ש .וא״כ אלו הנוד,גים שם בכנ״ז מכ״ש שאין כלפם
שפסק הרמ״א בסי׳ שי״ח סט״ו דמנר,גינו כדעת הפוס׳ כל בעיא של איסור וחומרא לגבי טפות ר.צוננים
שאף בלח אין בישול אחר בישול ,ואף דבעינן שעכ״פ שבכוס ששופכים עליהם הרותחים .ואמנם מביא שם
לא יצטננו לגמרי כדאיתא שם ,מ״מ מעיקר הדין לאחר מיכן בסעי׳ נ״ג דעת יתר הראשונים החולקים
מותר אפילו בנצטננו לגמרי כדאיתא שם ובחזו״א או״ח ע״ז ואוסרים בצוננים מועטים .אבל מסיים בכל זאת
סי׳ ל״ז סי״ג ,ואין זה רק חומרא בעלמא וכמ״ש בחזו״א בלשון; ולפ״ז לדברי התוס׳ בשבת יש ליזר,ר לבלי
שם ע״ש. ליתן חמים מכ״ר על סענ״ס צונן מיהו לדינא אם נותנים
גם בם׳ שביתת השבת שם באות ל״ב שמביא ויעוין לית לן בה לפי שהטור והר״ן ור,תוס׳ בפסחים מתירים,
בשם הגרצפ״פ ז״ל שאמר ג״כ סברת היתר וגס יש לסמוך בזה על דעת הרמב״ם ודירשב״א וד,רמ״ך
בלשפוך חמין לתוך בוס כשד,וא עדיין לח משתי׳ שכתבנו:בסעי׳ י״ט דאין בישול אחר בישול אפי׳ בדבר
ראשונה ,וד,וא ,די״ל דבחמין שכבר נרתחו לא ניחא לח עכ״ל )ויעוי׳ מ״ש בזה גם המ״ב בסי׳ שי״ח סעי׳ י״ב
לי׳ תו בבישול שני וד,זי מור״ל דגם רש״י מודה בביאו״ה ד״ה וד,וא שלא יהיו עיי״ש( .וא״י :כ״ש
דאבא״ב ,או נאמר כיון דלרוב ראשונים אין בישול דלית לן בר ,בכעין נידוננו( )ד,גם שלא שייך הנימוק
אחר בישול תו לא הוי פס״ר לדעת הט״ז בסי׳ שט״ז ר.נוסף של אין בישול אחר בישול( וכנ״ל•
סק״ג דמותר לנעול תיבה כשהוא מסתפק אם יש בה
ו( כן מד ,שכותב עוד הספר שם ששמע בשם מרן
זבובים עיי״ש.
ר,חזו״א ז״ל שנד,ג לנגב בזה ,ומתקבל הרושם
לכל האמור לכללות השאלר .את דברי ואוסיף ח(
באילו אסר ,ג״כ לא דק בזה הספר ,דיעוין בספר ״זה
שו״ת חתם סופר חיו״ד סי׳ צ״ב שכותב
השלחן״ ח״א לאו״ח סי׳ שי״ח שמביא בשם החזו״א
לבאר דד,מדליק נר בשבת בודאי אין בו משום בישול
שד,סכים דזד ,נקרא דלא ניחא ליה ,וכן גם זאת שאמר
רק משום הבערד ,ולא לשתמיט מקום דד,נותן שמן בנר
ז״ל שהיה ראוי להנהיג להדיח הכוסות במים שכבר
חייב משום מבשל ,ולא משמע דתליא זה בפלוגתא
נתבקזלו ,אך קשד .להנהיג כן ע״ש .ומוכח מזה שה .T
משאצ״ל,־ אלא דלכולי עלמא לית ביה מעזום מבשל,
סבור שמדינא אין לאסור שאל״כ לא היד ,מפטיר את
אע״ג דלגבי בשר בחלב ס״ל לגדולי אחרונים דהוה
דבריו שקשה לדונהיג כן אלא היה מורה ובא שצריכים
מבשל ,מכל מקום מלאכת שבת בעינן שיהיה כיוצא
לר,נהיג כן ,ושאחרת אסור ,ופשוט.
בהן במשכן ,ושם הי׳ בישול הסממנים שדבר המבושל
היה בעולם והיו צריכים לו ובו׳ ,ולגן ענין בישול כותב בזה השלחן שם שיסודי ההיתר בזה ושפיר
בשבת הוא ,שצריך לדבר המתבשל ,ועכ״ס נשאר משום דד,וד ,פסיק ריעזא דלא ניחא ליה דלדעת
בעולם ,משא״ב כשכלר ,וד,ולך ואחר הבישול לא נשאר הערוך מותר ,וגם להחולקים אינו אסור אלא מדרבנן
בידו מאומה ,אע״פ שמ״מ בישל הדבר ההוא ולענין אבל חיובא ליכא ובמו״ש המשנ״ב בסי׳ ש״כ ס״ק נ״ג,
בב״ח עשה תועבה דרחמנא קפיד אמעשה הבישול ההוא, ולכן כשיש עוז־ צד טיבותא סמכינן שפיר על הערוך
מ״מ בשבת פטור דלא הוד ,כעין בישול סממנים עיי״ש. וכמו שביאר המשנ״ב שם בס״ק נ״ה ,ובנדו״ד יש עוד
כן מבאר שם הח״ס לפני כן ,דמותר השמן שבנר לא צד טיבותא דד,א דעת הרשב״ם בתום׳ שבת ד׳ מ״ב
נתבשל מעולם רק הטיפד .שסביב השלהבת ואותו ע״ב ובטיו״ד סי׳ ס״ח דעירוי מכ״ר הוא ככלי שני
כבר כלד ,והלך לו ולא נותרת ממנו מאומה ,ואפי׳ אם לעיל שכתבנו ע״ש .ומוסף ע״ז עוד צדדי הד,יתר
הי׳ שם סמוך לפתילד ,שמן שנתחממו וד״פשרו זד,ו באותיות ד׳ ה׳.
בישולו ,אותו נתבטל ברוב אותו שרחוק מן הפתילה גם בספר שו״ת יביע אומר ח״ד חאו״ח סי׳ ויעוין
כי ידוע הוא שאין רוב השמן שבנר חם וכמד ,פעמים ל״ג שהרחיב והעמיק הדיבור בשיטת הערוך,
הקור מפני הנר דולק בקערד ,ותחתיות השמן פנוי ובא עלה גם בהפלוגתא אם עירוי ככ״ר או לא ,ודן
יעו״ש. גם בדינא דחצי שיעור ,וזאת הלכה העלד ,שמותר מצד
הח״ס דעת לנבון נקל ללמוד על נידוננו ועפי״ד הדין לערות מים חמים לתוך בום שהודח בצונן ועליו
ולומר שבכגון זד ,שלא ניח״ל בלל בבישול רסיסי מים ,ואין צורך לד,המיר בזה לנגבם קודם שיערד,
הטיפוח מים הדבוקים בדופני הכום ,ומיד עם בוא עליהם חמים עיי״ש.
ציץ אליעזר חי״ג סימן מא שו״ת פח
כל המושב אבל רק משלשה צדדים ,הצד הרביעי מתחבר המים הרותחים עליהם מתבטלים המה ברוב המים
עם השדות. המבושלים והיו כלא הי> א״כ אין זה דומה כלל וכלל
היא בקשר לעירוב ,האם מותר לתקן עירוב השאלה לבישול הסממנים שהיו במשכן ואין בזה משום לתא
באותו צד רביעי של הואדי שאיננו עמוק, דמבשל כלל.
ואז יעלה התיקון כמה אלפים ל״י ,או שיש להתקין דקשה לי על הח״ס ממה שנפסק בשו״ע בסי׳ איברא
עירוב לכל צד שמסביב בית הכנסת ,שאליו נמשכים ש״א סעיף מ״ו דבגדים השריים במים אסור
שבילים מכל צד ,יעלה הדבר הון רב שאין המושב יכול לנגבם סמור לאש .ומבאר המג״א בס״ק נ״ז ,דהאיסור
לעמוד בו. משום מלבן או משום מבשל .ושם הא הרי ג״כ א״צ
והנני בכל הכבוד המצפה לתשובה למען המושב לבישול המים ,והמים הולכים וכלים מיד.
דוד הכהן זריצקי ומצאתי בס׳ שביתת השבת מלאכת מבשל סעי׳ ט״ו
ת ש ו ב ה . בבאר רחובות ס״ק ל״ז שהקשה באמת על
דין השו״ע דלמה יתחייב על המים משום מבשל ,הא
ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ה .ג׳ שבט חשל״ו.
א״צ להמים המתבשלים והולכים לאיבוד ,ומביא
לכבוד Tידי ומכובדי הנעלה
שמדברי ■הגמ״ר שמשם הוא מקור דין זה מוכח שחיוב
הרב ר׳ דוד הכהן זריצקי שליט״א
המבשל הוא לא עבור המים כי אם מפני שהבגד מתרכך
. סגן מנהל בתי הדין הרבניים
מחמת מתרכך תחלה ,דכל דבר דימתיבש בתחילה
אחדשה״ט באהבה וכבוד. הלחלוחית שבו ומתקשה ע״ש ,ולפי״ז לא תקשה על
שהמציא ל Tי תמול קראתי נועם, למכתב־שאלתו הח״ס ,די״ל דגם הוא הכריע להלכה שזהו הטעם גבי
והנני להשיבו כדלהלן. בגדים ,ומשום מבשל המים אינו חייב באמת גם שם
שלהתקין עירוב לכל צד שמסביב בית הכנסת מכיון בהיות שא״צ להמים המתבשלים וגם הולכים לאיבוד
שאליו נמשכים שבילים מכל צד יעלה הדבר ואינו דומה למלאכת המשכן.
הון ■רב שאין המושב יכול לעמוד בו ,וגם אפילו א לו כל המתבאר ובצירוף כל האמור נראה דאין לאור ט(
יכלו לעמוד בזה עוד לא יצאו מחששות שדות־הזריעה לאסור עירוי מים רותחין לתוך כוס לחה
שמכל צד הן הפתוחות בגישה לביהכ״ג והן הפתוחות ממים צוננים ,והנח להם לישראל וגו׳ ,ומכ״ש שאין
מאחורי הבתים של הכביש הסובב את הכפר .לכן נלע״ד כל לתא דחשש איסור בעירוי רותחין לתוך בום
שיש להקל ולהתקין את העירוב באותו צד רביעי של לחה ממים צוננים מבושלים כגון משתיה קודמת,
הוואדי שאיננו עמוק ,באופן שהעירוב יקיף סביב סביב וכדומה.
את כל המושב וכל אשר בו ,ונימוקי־ההיתר בזה בקצרה,
המה כדלקמן. סימן מא
א( ב שר״ת דבר שמואל להמר״ש אבוהב ז״ל ,סי׳ רנ״ט
אין שבכה״ג .מקיל בעיר מוקפת חומה, תיקון עירוב למושב ששדות זרועים לו בין
הזרעים שבתוך העיר מבטלי להיקף דירה של חומה, הבתים לבין בית הכנסת וגם מאחורי הבתים,
והסכימו לפסקו )עכ״פ בשעת הדחק כשאי אפשר לתקן שדות זרועים רחבי ידים
באיפן אחר( בשו״ת חכם צבי סי׳ נ״ט ,והיעב״ץ במור
שאלה.
וקציעה או״ח סי׳ שנ״ח והמשנה ברורה בסי׳ שנ״ח
סעיף ט׳ בביאור הלכה ד״ה אבל אם נזרע .והמשנ״ב ב׳׳ה .ב׳ בשבט תשל׳ .r
מתנה רק )דלא כדעת דימו״ק( שיהא בגוונא שאין המקום
הו״כ הגאון המפורסם לשם ולתהלה
זרוע גדור במחיצות אלא פרדו לחומת העיר ,דאלא״ה
מדברנא דאומתי׳ וכו׳ וכו׳
לא מהני היקף של חומה כיון שאין החומה מחיצה של
שליט״א וולדינברג כמוהרא״י
מקום הזרוע אלא יש מחיצות אחרות והזרעים משוים
לאותם מחיצות כמחיצות שלא נעשו לשם חרה יע־״ש. אחדשה״ט בכל הכבוד וההוקרה כראוי.
ובנידוננו ,כפי שהבנתי המדובר כשאין הכלקומות לפנות אל הדר״ג שליט״א בשאלה דלקמן. נתבקשתי
הזרועים גדורים במחיצות ]והגדורים וסגורים במחיצות ב מו ש ב נמצא בית הכנסת באמצע המו־שב ממש ,מסביב
לעצמם ,אם ישנן כאלה ,הא ג״כ אינם אוסרים את למושב נמשך בביש הסובב בעיגול את המושב
הדירות שמחוצה להם ואינם פתוחים ופרוצים לזרעים, ומשני צדדיו בתי המושב .בין הבתים לבין בית הכנסת
יעו״ש בשו״ע ומשנ״ב ס״ק ע״ב ,ויעוין גם בשו״ת בית שדות זרועים מכל צד ,וגס מאחורי הבתים שמצד השני
שלמה )מסקאלא( חאו״ח סי׳ נ״א מה שהעלה דגינה של הכביש הסובב את הכפר ,שחת זרועים רחבי ידים.
שהיא גדורה בגדר סביב בלי פירצה וגובה הגדר הוא מוקף ואדי שעמקו )העומק נמדד על ידי המושב
עכ״פ י׳ טפחים ,דאינה מזקת לשאר המקומות עיי״ש[. מומחים( הוא 15מטר הוא סובב ,כאמור את
פט ציץ אליעזר חי״ג סימן מא שר
דון מינה ומינר ,גם לנידון שאלתינו ,מכיון וא״ב דעת המור וקציעה להתיר אפילו כשהמקום וכדציינתי,
שעתד ,לאחר שר,שדות וד,גינות נמצאים כבר אם דגם הזרוע מוקף במחיצות ,וס״ל
באים לתקן עירוב ,דשפיר מותר ומד,ני לתקן העירוב נתבטלו מחיצות שסביב הזרעים ,מ״מ אכתי מחיצות
באותו צד רביעי של הואדי שאיננו עמוק ולהקיף עי^כ שסביב העיר קיימים עיי״ש ,ויעוין עוד בם׳ עיקרי הד״ט
את כל המושב על כל אשר בו לרבות השדות והגינות, או״ח סי׳ ט״ו אות ל״א שנוסף לדברי המו״ק מעתיק
משום דהו״ל עי״כ כמקיפים כעת את כל המושב לשם עוד פסק מגדול אחד להיתר בזה ,וגם הוא בעצמו
דירה שמהני זה להתיר לרוב הפוסקים אפילו לשדות מצטרף לזה ,ומלמד עי״כ זכות לעם ד׳ אשר הוא ירשב
הזרועות בעצמם אע״פ שהם יותר מסאתים ,דהא מותר בקרבו .שמנהג פשוט הוא להוציא ולהכניס ולטלטל
איפוא לסלטל בכל המושב ור,שדות וד,גנות ולא רק בגנות פרדסים שבעיר ואפי׳ הת״ח ויראי שמים עיי״ש.
שלא יאסרו אלא גם בהם בעצמם יהא מותר לטלטל
]ויעוין בשו״ת דובב מישרים ח״א סי׳ ב׳ שלא ראד ,דברי
סמך ההיתר של הדב״ש דזרעים בעיר אין מבטלים ועל
היקף העיר מצינו גם להגאון בעל מחנה לוי ז״ל
תשו׳ הדברי מלכיאל הנ״ל ,זרק עפ״י סברת הפרמ״ג
בספרו שו״ת חומר בקודש סי׳ ב׳ שכתב להתיר הטלטול
שכתב ג״כ בכזאת רצר ,להתיר היכא שהזרעים היו קודם
בעיר מאנהיום אעפ״י שהיו שדות רבות זרועות בתוך
הדייקף ,ועל כן לא סמך למעשר ,להתיר מכח זה בהיות
היקף העיר .יעו״ש מ״ש שגם השב יעקב סובר כן.
והפמ״ג עוד מהנדז בעצמו בזד .,אבל לעומת זד ,סובר
וכן מה שדן על שבנידונו היו הזרעים חוץ לעיר ועזייבים
שם שפיר להתיר עפי״ד הדבר שמואל ,וכותב לחזק את
לאנשי הכפרים ,וכותב מ״מ להתיר הן מטעמא דמכיון
דבריו יעו״ש[.
ששייכים לאנשי כפרים ואינם שייכים להעיר כלל א״כ
שו״ת מלמד להועיל חאו״ח סי ס״ה מביא בספר ג( מה״ת יבואו בני העיר לטלטל שם ברשות אחרים שלא
בשם ספר תיקון עירובין להגאון מו״ה חיים מדעת בעליהם ,והן מגם זה ,דמאחר שחושבים בנידונו
ארי׳ ליבוש הלוי איש הורוויץ מ״צ דק״ק קראקא שנשא שם הנהר והחריצות להיקף דירה א״כ ממילא המקימות
ונתן ע״ד שנמצאו שדות בתוך היקף העיר שגדולות הזרועים שמבפנים נחשבין כאילו הם בתור העיר עצמה
יותר מב״ים ,ושיצא לדון בדבר חדש ,דאף שגימא עיי״ש ,ואותו הטעם נאמר גם בנ Tוננו ,שאפילו השדות
שד,זרעים אוסרין אף החצר כנראה מדברי הרשב״א הזרועות הנמצאות מחיץ ומסביב למושב נחשבים גם
בספרו עבודת הקודש ,מ״מ נוכל לומר שבכל העיר אין המה כאילו הם בתוך העיר עצמה כי עם תיקון העירוב
הזרעים מבטלין ,דדוקא בחצר שאין דרך לזרוע בחצר בצד הרביעי של הוואדי הרי יהיו גם המה מבפנים
הזרעים מבטלים ,אבל בעיר המוקפת ודאי,ראינו שדרכה ההיקף וממילא יחשבו כאילו הם בתוך המושב עצמו.
בכך שיש בתוכה שדות ואין באים לבטל היקף דירת
דברי מלכיאל ח״ד סי׳ ג׳ אין דעתו נוחה בשו״ת ב(
העיר ,ושהאריך בזה בעוד סברות ,ומתוך כך סמך
מההיתר של הדבר שמואל הנ״ל וכותב
להתיר הטלטול בקראקא אף שיש שם זרעים יותר מבית
להשיב עליו וכן על דברי הח״צ שבתשובה הנ״ל ,אבל
סאתים ,והסכים עמו זקנו הגאון מו״ד ,משולם יששכר
מאידך מחדש לנו מדידיה חידוש נפלא בצדדא דהיתרא,
הורוויץ אבדק״ק סטאניסלאב ,ושכן פסק בספרו שו״ת
ועפ״י דבריו שם נפתח לנו היתר מרווח גם על כגון נ Tון
בר לואי או״ח סי׳ י״ח עיי״ש .וכתב שם גם זאת,
שאלתינו ,הוא כותב להוכיח בד,רחבה ובעמקות נפלאה,
דגם כשהגינות מוקפים בגדרים דהויין רשות בפני
דדעת רוב הפוסקים כדירמב״ם רש״י ותוס׳ ואו״ז והג״א
עצמן ואינם מכלל העיר ,מ״מ א״א לומר דהמחיצות
והרע ׳ב וררראים ,ורבינו יד.ונתן ,ום׳ צדה לדרך ,וכ״נ
יגרמו איסור יעו״ש ,ור,וא כדעת המו״ ק הנז״ל ודלא
דעת הבה״ג ור,רי״ף ,ושכן מוכח מפשטות הש״ס
כד,משנ״ב. .
והירושלמי ודיתוספתא ,וכן מפשטות לשון הטושו״ע ר״ם
שהדבר שמואל בעצמו בספרו שם כותב והתבוננתי שנ״ח ,דד,א דזרעים מבטלי מחיצות הוא רק כשכבר הוקף
ג״כ מהחידוש האמור^ ,ונוסף למר ,שמסיק לדירה ואח״כ זרע שם דכיון שאין דרך לזרוע במקום
בתשובתו שם להתיר מכח זה מפני שהעירוב שנעשה המוקף לדירה ,אמרינן שנמלך ורוצה שיהא ההיקף שלא
בעיר מתיר גם הקרפיפות יותר מב׳ סאתים אע״פ לדירה וכו׳ ,אבל היבא שהיה שם מכבר גינה ויש שם
שלא הוקפו לשם דירה ,מזכיר בדבריו לפני כן שיש פרצה יותר מעשר ,ועתד ,גודרה לשם דירה זד ,מהגי אף
מקום להתיר גם מזאת הסברא דיש לחלק בין היקף לגינד ,לד,תירד ,אף ביותר מסאתים ומותר לטלטל גם
העיר העשוי לשם דירת כל יושביה לבין היקף קרפף כה ,וע״כ מסכם וכותב לג Tונו ,שנתברר שדעת רוב
אחד המיוהד לבעליו ,משום שאם אמרו שר,זריעה מבטלת הפוסקים להקל בפשטיות ,כיון שהגינות היו מכבר ועתה
דירת הקרסף אין לדון ממנו שגם מקצת קרקע זרוע באום לתקן עירובין ולד,קיף את העיר לדירה וכמ״ש
הלא מצער הוא לגבי כל העיר שיבטל גודל היקף המג״א סי׳ שנ״ח דאף צורת הפתח מהני להיקף דירה,
דירתה .אלא שאיננו קובע מסמרים בזד ,יעו״ש .ור׳סכים ומותר לטלטל אף בהגינות ואף אם דם יותר מסאתים
לזה ופסק כן למעשה גם בס שו״ת נשאל דוד להגאון ע״כ ,יעו״ש באריכות.
ציץ אליעזר חי״ג סימן מב ש ו״ ת
המדובר כשקיבל שבת עם ,הציבור ,ושזה ובדומה למה ר״ד אופנהיתם ז״ל הנדמ״ח חאו״ח סי׳ י״ב יעו״ש
שמצינו .במג״א בסי רס״א סק״ז שמחלק בין יחיד בנעימות דבריו.
המקבל עליו שבת לבין ציבור שקיבלו עליהם שבת יא״ב ,גם לפי״ז בנידוז שאלתנו יש ג״ב להתיר על
שאזי יותר חמור מפני דחל עליהם שבת בע״ב כיעו״ש. יסוד האמור לסדר העירוב מסביב לכל המושב,
אלא דלא היה נראה לי להעמיס זאת הכוונה מפני ומפח זה ,דאיז nbaהשדות הזרועות לאסור ולב^ל
דמפשטות דבריד aכפי שהם מעתיקים מהזר״א נראה היקף דירת המושב ,ואם ׳כי מרחב להם ,אבל מצערים
שהוא זה מפני שזה היה ■בחוה״מ ומפני שכבר התפלל הם ובטלים לגבי בתי המושב ויושביהם.
מנחה ורק שכח יעו״י ,אבל מאידך אין הסבר וטעם לדבר ד( לאור כל האמור אחתום מעין הפתיחה שיש להורות
זה ומה החילוק ביניהם ? להקל להתקין בנידוננו את העירוב ובאותו צד
ו ט ר ח תי והשגתי הספר זרע אמת בעצמו ונוכחתי לדעת הרביעי של הוואדי ,באופן שהעירוב יקיף סביב את
שרק עובדא דהוה הכי הוה שבחוה״מ שחל כל המושב וכל אשר בו לרבות השדות הזרועות מכל
בע״ש קרה המקרה ,אבל לא מפני זה פסק את פסקו הכיוונים ,ויהא הכל מוקף ומוגדר לשם דירה ,ויהא
כפי שפסק .והזרע אמת שם מתחילה בא עלה לחלק מותר לטלטל בכל המושב ,לרבות בשטהי שדות הזריעה.
בין קבלת שבת ע״י עניית ברכו לבין קבלת שבת ע״י והנני בכבוד רב ובבהכוה מרובה
אמירת מזמור שיר ליוה״ש ולומר דדוקא בעניית ברכו אליעזר יהודה רולדינברג
חשוב קבלה גמורה לענין זה אבל בלא קיבל שבת רק
באמירת מזמור שיר ליוה״ש יכול שפיר להתפלל מנחה סימן מב
]ובהגה מת״ה מבאר דאע״פ שהזר״א בעצמו ביאר
בחאו״ח סי ל״ג דאמירת מזמור של״ה הוי כאמירת ברכו,
יחיד שקיבל עליו בע״ש את השית ולאחר
ולא עוד אלא דאף אמירת בואי כלה לחוד חשיבה קבלה
מיכן נזכר שלא התפלל עוד מנחה אם יכול
כמ״ש בתשו׳ הלק״ט סי׳ נ״ב ,מ״מ שאני הכי לענין
עדנה להתפלל מנחה של חול
תפלה דלא אמרינן שמזלזל קדושת שבת בתפלת חול הוה בחולה א׳ השוכב בביה״ח שבע״ש שכח עובדא
אלא דוקא בקבלה גמורה דהיינו עניית ברכו[ ,ולאחר שעדיין לא התפלל מנחה וקיבל שבת ביחיד
מיכן מוסיף הזר״א עוד לחלק ,וכפי שעלה על דעתי באמירת לכה דודי ומזמור שיר ליום השבת ,ולאחר מיכן
מראש ,בין יהיד לציבור ,וריד ד׳ הטובה עליו מאריך כשעדיין יום נזכר שטרם התפלל תפלת מנחה ,ונשאלתי
להוכיח זאת מכמה מקומות דקבלת ציבור חמור הרבה אם יכול עדנה להתפלל תפלת המנחה.
כמו בקבלת יחיד מחמרינן ושלא מקבלת ,■vw בפשטות יש ללמוד דין זה ממה שנפסק באר׳ח והנה
שמחמירים בקבלת ציבור ,וקבלת יחיד אין קבלתו אלא סי׳ רס״ג סעי׳ ט״ו דמי ששהה להתפלל מנחה
כמנהג בעלמא דלא מחמרינן ביה כולי האי ,ולמי שקיבל בע״ש עד שקיבלו הקהל שבת לא יתפלל מנחה באותו
שבת קודם הציבור לא מיחזי כ״כ זלזול שבת דלא ביהכ״ג וכו׳ והוא שלא קיבל שבת עמהם אבל אם ענה
שבת שקיבל יחיד דין וכי כ״כ, מיפיסמא וקיבל שבת עמהם אינו יכול להתפלל תפלת חול אלא
ולא הציבור עם היה מדעתו קודם הציבור כדין יתפלל ערבית שתים ..וא״כ ה״נ בנידוננו אינו יכול
ענה עמהם ,דאע״פ שדינא דא׳א שנגרר אחריהם ■בע״כ כבר להתפלל מנחה מכיון שקיבל כבר שבת ,דאין
לענין איסור מלאכה עכ״ז כיון שעדיין הוא יום וזמן נפ״מ אם זה בעניית ברכו ,או באמירת מזמור שיר
מנחה מתפלל מנחה של חול ,וזהו שדייק השו״ע לאשמעי׳ ליוה״ש ,וכמו״ש המשנ״ב בס״ק נ״ה ,דזיל בתר טעמא
דין זה דמתפלל ערבית שתים דוקא במי שקיבל עם דמאחר שעשהו בעצמו קודש איך יעשנה אח״כ חול.
הציבור וענה עמהם .ואחרי אריכות הדברים שכותב אלא דחזי הוית בם׳ פתח הדביר על או״ח אות י״א
ומברר ומווכיח בכנ״ז הלכה ברורה זאת העלה דכי הלכי וכה״ח אות צ״ו שמביאים בשם ספר זרע אמת
דאם הציבור קיבלו שבת ולא ענה ברכו יעמהם ולא ח״ג ■סי׳ כ״ז שפסק בכזאת .דמי שהתפלל מנחה ביחיד
התפלל מנחה מתפלל מנחה של חול ,הוא הדין והוא ביחיד בע״ש חוה״מ בעוד היום גדול וקיבל שבת
הטעם דדינא הכי גם ביח Tשקיבל שבת קודם הציבור באמירת לכה דודי ומזמור שיר ליום השבת ואח״כ נזכר
ולא התפלל מנחה ,דמתפלל מנחה של חול ,ובטעה ולא שלא אמר יעלה ויבוא במנחה ,דיחזור ויתפלל מנחה
הזכיר יעלה ויבוא כנדון דידיה הו״ל כאילו לא התפלל של חול ויזכיר בה יעלה וחבוא ע״ש .ולא הסבירו לנו
מנחה דהדין הוא שיחזור ויתפלל מנחה של חול. בדבריהם מדוע שזה לא עומד בסתירה נגד דין השו״ע
הראנו לדעת וזכינו לעמוד על טעמו של הזרע אמת, בסי׳ רס״ג הנ״ל ,ומה זה משנה מפני שזה היה בחוה״מ
שהוא בהחלט לא מפני שנידונו היר .לענין ומפני שכן התפלל כבר לפני כן מנחה ורק לא הזכיר
דשכח יעלה ויבוא ,אלא דבכל דברי בירורו ההלכתי בזה בה יעלה ויבוא ■
בא עלה על עיקרה של זאת ההלכה שנפסקה בשו״ע סי׳ מד״ע שאולי הוא זה מפני שבעובדא דהזר״א וחשכתי
רס״ג דבקיבל שבת אינו יכול להתפלל של חול ,ולחלק היה שקיבל שבת ביחיד ואילו בדין השו״ע
צא ציץ אליעזר חי״ג סימן מב ש ו״ ת
בדברי הקרבן נתנאל וסברתו■ ,בבר נו״ג כמר. הנה א( יצא מראש .בין ענה בחכו לבין אמר רק מזמור שיר
מגדולי האחרונים ,וכבר גם השיבו ע״ז די״ל ליוה״ש ,ובעיקר אתי עלה לחלק ביז יחיד שקיבל עליי
דמלבד מה שזד ,לא של קיימא )יעוין גם בספר גגת שבת לבין ציבור שקיבלו עליהס את השבת וענה עמהם.
וורדים שמציין אליו השע״ת שם סק״ג( ,הא אין זה נראה לי להוסיף דאילו היה המקרה של שגזן ]ובזה
גם דרך תסירד ,כלל ,ולכן מיישבים שפיר מנהג העולם יעו״י בר״ח של יום א׳ שחל בע״ש היה אז
שנד,גו היתר בזה ומה שגדולי הדורות לא מיהו בשם. עוד צד לומר שיחזור ויתפלל תפלת מנחה של חול,
ו ה מ שנ ה ברורה בעצמו נראה דג״כ לא תקע מסמרים משום דאם לא כן יצא שיהא זה כבר בגדר של מעוות
בזד ,לפסוק כהק״נ ,והוא מביא אותו רק שלא ניתן לתיקון ,כי מצינו עוד להזרע אמת מובא
בלשון :״יש אומרים״ ,ולא עוד אלא דבמקו״א מצינו בשע״ת או״ח •סי׳ ק״ח ס״ק י״ז שפסק דאם שכח להזכיר
לו שכתב כאילו להסכים לד,יתר בזה ,וד,וא בסי׳ ש״ח ר״ח במנחה והיה ר״ח בע״ש יום אחד ונזכר אחר שחשכה
ס״ק מ״ו ,דעל הנפסק בשו״ע שם בסעוף י״א דמחט לא יתפלל תפלת התשלומין ,כיון דאותה תפלה אין
שלימד ,מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ ,מוסיף וכותב להתפלל רק בנדבה ואין תפלת נדבה בשבת ,וכן פסק
בלשון :״וה״ר ,שמותר לתחוב בד ,את המלבושים בעת במשנ״ב שם ס״ק ל״ו דאם חל ר״ח בע״ש והיה ר״ח רק
הדחק״ .הרי לך שבעת הדחק ,דדדינו ׳כגון שנפל יום אחד ושכח .במנחה להוכיר של ר״ה ונזכר אחר
מהבגד הכפתור או שנתר,וד ,בו קרע ,ולא יכול להתהלך שחשלד .דאין להשלים כלל בליל שבת כיון דאינו מועיל
לכד ,,מתיר לתחוב בו מחט כדי לחברו ,ובא איפוא זה כלום ורק שיכול להתפלל נדבה ואין מתפללין נדבה
ולימד על זה ,שגם בסי׳ ש״מ כוונת המ״ב לר.חמיר בשבת ע״ש .ומכיון שיצא שמפסיד מצות תפלת המנחה
כהק״ג רק שלא בשעת הדחק ,וד,יינו מפני שמעיקרא )כי הא לא הזכיר יעו״י( יש מקום על כן לטעון דהו״ל
דדינא ס״ל להמ״ב שפיר דאין לאסור ,וכפי שבשער איפוא כעין קבלת שבת בטעות ,וקצת ראיה יש להביא
הציון בסי ש״ח שם מסמיך דבריו לר,נפסק בסי׳ ש״ג לכך ממה שמצינו בט״ז באו״ח סי׳ ת״ר לגבי קהל שבא
סעי׳ י״ח י״ט בד,יתר שימח מחט בקישוריד,ן ובסעיפידע, להם שופר בסוף יום ב׳ דר״ה שהיה בימים ה׳ ו׳ ובשעה
וביתרה מזו ,היותר נראה שזה שהתיר המ״ב שם בסי׳ שבא השופר כבר התפלל של שבת ופסק דהו״ל קבלה
ש״ח רק בעזעת הדחק הוא מפני שר.מדוביר שם במחט בטעות ,ושאין קבלת שבת מועיל לבטל מצוה בזמנה
שלימד ,המיוחדת לחפירה דהו״ל כלי שמלאכתו לאיסור, ע״ש באריכות .ויעוין גם בספר תורה לשמה הנדמ״ח
אבל בלא״ה מותר אפילו שלא בשעת הדחק ,וצריכים מכתי״ק של הגאון בעל בן א״ח ז״ל חאו״ח סי קי״ז
לומר איפוא שזה שהזכיר בסי׳ ש״מ דברי הק״נ דvא שפסק מה״ט ועל יסור דברי הט״ז דמי שקיבל עליו
רק לחומרא בעלמא הואיל ונפיק מפומיה דגברא רבא שבת מבע״י והתפלל ערבית ואח״כ נזכר שהוא חייב
דכוותיד., שכר שכיר ואם לא ישלם עתה יעבור על ביומו תתן
שגם בר,גד,ות הגרע״א ז״ל שהעתיק ג״ב את והנראה שכרו ,דחשיב כמו קבלה בטעות ושרי ליה לעבור על
ד,ק״נ ,כיון ג״כ רק לחומחא ,דבספר שו״ת איסור תחומין ולרכוב על הבהמד ,כדי לקיים המצור .אי
רחש לבב מחתנו ,בראש הספר מספר דר,גרע״א לא לא אפשר לקיימה בלא״ה עיי״ש ואכמ״ל יותר[.
הוציא מחט התחוב בשפתי הכר המובא עם הילד למולו דון מינר ,ואוקי באתרין ,שבנידוננו שקיבל עליו וא״כ
בשבת ,משום דברי הקרבן נתנאל .ומשמע הא בהאחרים שבת ביחיד ונזכר לאחר מיכן שלא התפלל מנחה
שחיברו את המחט ,וכן באחרים שר,וציאו את המחט לא שיכול שפיר לד.תפלל עדנה מנחה של חול.
כיהה בהם ,והיינו מפגי *שמעיקרא דדינא סבר גם הוא
שמותר ,ורק לעצמו הוא שהחמיר בזה הואיל ויצא מפיו סימן מג
של הבעל ק״ג.
ב( ו מ ה גם דההיתר פשוט בהיכא שהכוונד ,ברורה שהיא אם מותר לחבר בגד בשבת עם סיכת בטחון. א.
לחבר רק לאו;תד ,שעה ולאותו יום בלבד ,וכפי ביאור דברי המשנ״ב בסי׳ תרנ״א בנוגע ב.
שראיתי גם לד,גד,״צ בעל רב פעלים ז״ל בספרו בן א״ח לדין קשירה בשבת,
ש״ב פ׳ כי תשא אות ט׳ דבב׳ תחיבות מתיר בזה לגמרי,
ובשלש תחיבות אוסר רק בעושה כן ע״ד לד,תקיים כמה מה שנד.וג עלמא בפשיטות )וכד זכורני גם מנעורי ע״ד
ימים ,אבל מה שעושין לפי שעה כגון לחבר צידי הצעיף שנד.גו סהה גדולים וטובים( לחבר בשבת בגד
או מכסד ,הפנים ביציאתם חוץ לבית כותב דמותר אפי׳ שנפל ממנו כפתור ,וכתמה ,עם סיכת בטחון .והרי
בשלש תחיבות דאין זד ,אלא לשעה כי בודאי שיפשטו הקרבן נתנאל בפרק כלל גדול אות נ׳ שדא נרגא בזד,
הצעיף כשיחזרו לביתם ,ורק כותב דמיד >.כיון דיש ומעיר ,דהא איכא בזה מיהת איסור דרבנן דהא הוי
מחמירים בשלש גם באינו עשד לד,תקיים טוב ליזהר כשתי תכיפות ,וסדברי הקרבן נתנאל פוסק גם המשגר,
היסא דאפשר להם בשתי תחיבות יעו״ש• וא״ב ה״ה ברורה בסי׳ ש״מ ס״ק כ״ז) .ועורר על כך גם בשו״ת
דמותר בפשיטות גם לחבר ב׳ צידי המלבוש כמחט ערוגת הבושם חאו״ח סי׳ פ׳ אות כ״ג ע״ש(.
ציץ אליעזר חי״ג סימן מג שר״ ת צב
ז״ל לא כוון להתיר אלא בשעת הדחק וכדומה .דכאמור )ומה גם ׳אם יעשה רק ב׳ תחינות( ,בהיות וברור שזה
דבריו ברור מללו שאין אפילו מקום להחמיר בזה כלל רק לשעה וכשיבוא לביתו יוציא את החיבור כדי
וכלל. . ■ לפשוט המלבוש. .
זה דכטעמו ונימוקו של החזו׳׳א ז״לבזהמצינו וראה ד( זהר הכל אפילו בהנחה שזה כן בגדר תופר ואתיגן
באמת כתוב !בן גם בשלטי הגבורים על . עלה רק מפני שאין בזה שיעור תפירה ,ושזה
הרי״ף פרק כלל גדול ,דז׳׳ל שם בשם הריא״ז ; המותח אינו מתקיים.
חוט .של תפירה בשבת כדי שתהיה התפירה מהודקת כפי שהזכרנו .באים על !כך גם מפח זה שתחיבת אבל
חייב הטאת שהרי הוא כתופר ,ומז״ה ביאר בפסקיו מחט במקום חוט איננו בגדר תפירה בלל ,ואינו
שהפתיל העשוי להדק בו בתי ידים וכן הפתיל העשוי דומה למה שהיה במשכן ,ובא על כך במפורש ובתוקף
להדק בו אדם ,המנעלים ברגליו אם יש בהם נקבים בספר טל אורות .במלאכת תפירה ,ואחריו עוד כמה
עשויין ליכד להכניס ולהוציא בהן ולהדקד יפה בשבת מהאחרונים ,ואם לד הרי אין בכלל ■מקום פיקפוק
שאינו.אלא כעין מעשה לולאות וקרסים .ואע״׳פ שנותן
. לאיסור.
בז מחט ותופר ע״י מחט שאין זו דרך תפירה ואינו
אלא כאדם המהדק בגדיו ע״י לולאות וקרסים והמחט
שאני כותב זה ביום הדכרון של הגאון החזו״א וכיון נ(
ז״ל אעתיק בזה פסק מפורש שנדפס ממנו
עצמו הרי הוא כאחד מהם שהוא מחובר שם עכ״ל הרי
להיתר בזה במאסף ״אוצרות ירושלים״ שנת תשל״א.
בהדיא כדעתו וכהסברו של החזו״א ז״ל דחיבור ע״י
חלק ע״ח ,וז״ל :דברי הקרבן נתנאל פ׳׳ז דשבת סק״נ
מחט ■תפירה כזאת איננה דרך תפירה ושאין .זה אלא
תמוהים ,דהתוחב מחט להדק לפי שעה הוא כמהדק
כמהדק בגדיו ע׳׳י לולאות וקרסים ,דחיבור ע״י מחט
בקרסים ואין בזה שמץ של תפירה כלל ,וזה מבואר
הרי הוא כאחד מד» וכמחבר על Tיהם שמותר בודאי.
בהדיא בב״י ■סי׳ ש״א ש״ג דמהדקין מפתח החלוק
ה׳ ו ב ס פ ר טל אורות שציינתי לעיל לדבריו ,ג״כ חוזר
במחט .שאינה נקובה ולא דנו!כלל בזה יק לענין לצאת
ושונה כמה פעמים בדברוו שם את הדבר
בשבת ול״א כלל דאיירי שהן תחובין מע״ש ]ועוד
הזה ,חכשהשינוי הוא בזה שעושה חיבור ע״י תחיבת
א״כ גם בבית ליתסר דלמא שלפא רמחוי והו״ל קורע[,
מחט לא נקרא זה רק שעשה מלאכה ע״י שינוי ,אלא
והקרבן נתנאל העיד שהעולם נהגו היתר בדבר ,ובזמנו
דאזי אין זה .בגדר מלאכה כלל ,ומכיון שעי׳׳ו :לא
ז״ל היו גאונים אדירים עומדים בפרץ וגם כל העם יראי
עושח שום מלאכה כלל א״כ אפילו איסורא דרבנן ליכא,
חטא ,והק״נ לא מלא בפיו לומר איסור בדבר אלא שתמה
וכל חיבור שהוא ע״י תחיבת מחט שרי לחבר בשבת
במנהגם ,דלפי מה שחשבו ז״ל לתפירה היה ראוי לחייב
לא שנא תחיבה אחת לא שנא שתים או שלש תחיבות,
חטאת ,דמה שחשבו שאינו של קיימא תמוה דהכא במחט
דחיבור מחט לא חשיב תפירה כלל ,ומאריך להוכיח
הוא קיימא ,ואילו תפר ב' תפירות בחוט והיה מקשה
זאת בראיות עיי׳׳ש.
את החוט כברזל שלא יכפף ועי״ז לא יצאו ראשי החוטין
גם בס׳ שו״ת אגרות משה חאו״ח מהדו״ת סי׳ ויעוי! הוי חשיב כעשה קשר ב״אשן ,אבל הכא ביון שאין
פ״ד שבירר והעלה ג״ב להתיר בזה ,וביאר עשוי לקיום ואין דרך תפירה בכך אין זה תפירה ,וזה
ג׳׳כ שגם הק״נ לא אסר ,ורק תמה על מה שנוהגים, מבואר בהדיא בהגהמ״ר והובא בד״מ סי׳ ש״ם החולק
אבל אפשר שאינו חולק לדינא על המנהג וחכמי בדין הידוק בתי ידים המבואר ■בשו״ע סי׳ ש״מ ס״ז
הדורות ההם שלא מיחו בהם ■עיי״ש. וכתב כיון שאין ההידוק אלא לפי שעה אין זה תפירה,
ובד׳׳ מ כתב שנהגו להקל בדעת הגהות ומיהו בשו׳׳ע
]ו ג ם אם יש תימא על מנהג עולם שנשתרש רבות
לא הגיה הרמ׳׳א כלום וקיי׳׳ל כהאדסרין ,אבל האוסרין
בשנים כלול גם אצל יראים ושלימים יש להאמין
לא אסרו אלא כשתפר בחוט ואין שינד בעצם המלאכה,
שאין בכך שום פוקה ומכשול ,וכדמצינו שכותב .בדומה
אבל כשתוחב במחט שחזותו מוכיח עליו שאין זה
לזה בשו״ת הלכות קטנות למהר״מ בן חאגיז ז״ל
תופר אלא הידוק לפי שעה לא נחלק בזה אדם ובן עמא
ח״א סי׳ ט׳ ,דזה כלל גדול שהיה מוסד ב Tינו אם
דבר ואין להחמיר כלל וכלל עכ״ל החזו״א ז׳׳ל בשלימות,
הלכה רופסת בידך פוק חזי מה עמא דבר ,כי פשוט הוא
אשר באהבת ה׳ את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ושפתותיו דובבות.
ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה ע״ש, לנו דעת תורה ברורה של הגאון החזו׳׳א ז״ל, הרי
ומינה במכש״כ היכא שכל העולם לא נוטים אחר היח T דתחיבת מחט שחזותו מוכיח עליו שאין זה תופר
המערער אם כי כגובה ארזים גבהו ,ועל אחת כמה אלא הידוק לפי שעה ,אין דרך תפירה בכך ,ואין זו
כשרק מתמה ולא כותב מפורש שיקז לשנות המנהג בכלל בגדר תפירה ,ועל כן אין להחמיר בזה כלל וכלל.
ולאסור וכנ״ז[. זאת אומרת שההיתר בזה חד וחלק ,וכלשונו ״שלא נחלק
להגאון אברהם אשל בספר גם ראיתי וכה ו( בזה אדם״ ,וברור ופשוט על כן שאין כל מקום כלל
מבוטשאטש ז״ל במהדו״ת סי׳ תקכ״ו .שהורה . וכלל לעייל פילא בקופא דמחטא ולבוא ולומר שהחזו״א
צג ציץ אליעזר חי״ג סימן מג ש ו״ ת
דמילתא בריר לן וכו׳ עכ״ל ספר אגורה באהלך. שם בב״מ לחבר התכריכיז ע״י כמה מחטין בלי שום
לבו ברור ומבורר מדברי ספר אגורה באהלך יוצא חוט שיתחבר עי״ז כאילו הי׳ בחוט ,ומסביר זאת ,מ&ני,
שלא בא כלל לומר דבצורה של תחיבת הלולב שכ״ה המגהג פשוט בהבאת הילד לברית מילה בש״כ
לתור הבית יד הו״ל ג״כ כקושר ב׳ קשרים שנאסר בשבת שתוחבין מחט בחכד בשתי •תכיפות ויותר ,וכן הנשים
ו^״ט ,אלא אדרבא בא לבאר שלא צריכים בכאן דומיא בקישורי צעיפיהם עושות תכיפות רבות במחטין
דאורייתא ,אלא אזלינן בזה בתר טעמא ,דמניון דענין בשויו״ט ,ומסביר את ההיתר ,דהיינו מצד שתפירות
הקשירה בזה ולא מספיק בעניבה ,הוא כדי שיהיו ב׳ תפיתת וב׳ תכיפות חיבור בדרך תפירה הוא רק
מאוגדים יפה ולא ישתלפו לכאן ולכאן ,לכן אי משום בחוט דוקא ,משא״כ מחט עצמה היא כבפ״ע בזה לכז״ע
כך מהני גם התחיבה לחוד הבית יד ,כי האגידה בצורה וגם ע״ד קיימא אין בזה לא שום דררא דקשירה או
כזאת לענין זה שלא ישתלפו לכאן ולכאן מהני נמי כאילו תפירה כלל עיי׳׳ש .והיינו כנ״ל בין בהעדאה על מנהג
קשורים בהרבה קשרים זה בזה .אבל •בשום פנים לא ההיתר הנהוג והפשוט בזה ,והן ובהסברת הדברים.
עולה על דעתו של הבעל אגורה באהלר לומר שיתחייב
לציין גם לספר קצות השלחן ח״ח •סי׳ קמ״ו סעי׳ ויש
נמי בשבת בתזזיבה לתוך הבית יד משום איסור קשירה.
י״ב בבדי השלחן •אות •כ״ב שמאריך בזה הרבה
שדבריו ברור איפוא שגם המשנה ברורה, וא״כ בצדדא דהיתרא כיעו״ש ,ואכמ״ל יותר.
מצוטטים בקצרה מהם׳ הנ״ל ג״כ כוונתו לכנז״ל,
וסנתבו בלישון ״שגם זה בכלל קשר״ כוונתו שזה בכלל
קשר הנצרך גבי אגד הלולב! ,כי זיל בתר טעמא שענין סי׳ תרנ״א סעי׳ א׳ :ומצוה לאגדם בקשר גמור באר׳ח
הקשר הגמור שמצרכינן בזה )לפי דעת המחבר( ולא דהיינו ב׳ קשרים זה על זה משום נוי .וכותב
סגי בעניבה הוא כדי שיהא מהודק יפה ולא ישתלטו המ״ב בסק״ח וז״ל :בקשר גמור ולא בעניבה דאין זה
לכאן ולכאן ,ובתחינה לתוך בית יד הוא ג״כ לענין קשר הנאסר בשבת ויו״ט ולא מקרי אגד ,ועיין בתשובת
זה שיהא מהודק יפה כקשורים בקשר גמור ,וכנ״ל. אגורה באהלד שמצדד דמה שנוהגין העולם שלא לעשות
אבל בשום פנים אין כוונת המ״ב שיתחייבו בבה״ג משום קשר אלא עושין מן עלי לולב כמין בית יד ותוחבין
קשר הנאסר בשבת ויו״ט .ופשוט. הלולב בו ג״ז בכלל קשר עכ״ל .וניתן לכאורה לדייק
מזה שתחיבת הלולב לתוך הבית יד הו״ל ג״כ בכלל
קש:ר שחייבין ע״ז בשבת ,דהא דבריו מוסבים ע״מ
סימן מד
שסתב לפני כן ]בדעת המחבר ,וככתוב בהדיא כן בב״י
בטור[ דבעינן בזה קשר הנאסר בשבת ,וע״ז הוא שכותב
אם מותר לפתוח ולנעול בשבת מנעולים
דג״ז )תחיבת הלולב בתוך הבית יד( הו״ל ג״כ בכלל
הנפתחים ע״י הכוונת אותיות זל״ז ונסגרים
קשר ,והיינו בכלל קשר הנאסר בשבת.
ע״י הפרדתן זמ״ז
באמת זה איגו ,ולא מסתבר בשום פנים לאסור אבל
מנעולים הנפתחים וננעלים על ידי חיבור אותיות ע״ד בכה״ג של תחיבת הלולב לתוך הבית יד בשבת
זל״ז ופירודם זמ״ז אם מותר לפותחם ולנועלם משום איסור קושר.
בשבת.
בגוף דברי ספר אגורה באהלד )גאטיניו( וז״ל ועיינתי
הנ ה כיוצא בזה מציגו שדנים גדולי הפוסקים א( בזה )בד׳ י״ב מדפי הספר( :בבית דוד או״ח
ע״ד לפתוח ולסגור ספרים שכתוב על ראשי סי׳ תנ״ד וז״ל יש לגמגם על מנהג העולם שנוהגים
חודי דפיו אותיות או תיבות ,ורובא דרובא חזפוסקים שלא לקשר בלולב רק עושין מן עלי הלולב במין
מתירים ,ובראשם הרמ״א בתשובותיו סי׳ קי״ט בהביאו בית יד מעשה אורג וכו׳ ומלניסין ותוחבין בו וכו׳
ועומד ובנמקו ‘ ,הואיל חבילות של ראיות לדעתו, מטעם דצריד אגד ,דהש״ס והפוסקים נקטו לשון קשירה
לפתוח ולנעול אין דרך מחיקה בכך ,ווכן מפני דקריבה בו׳ .ואנכי הדיוט לא דאיתי טענה מספקת דהא לדידן
לא מיקרי מחוסר מעשה כלל ,וה״ה אם היו מקורבים דלא צריך אגד אלא לנוי וכי גזירה היא ב׳ קשרים
והרחיקם לאו כלום עבוד ולא מיקרי מוחק ,ואפילו אם ודאי דהיינו טעמא דבב׳ קשרים איכא נוי ומהדק יפה
פותח באמצע אות אחד נמי לאו כלוט הוא ,יעו״ש, ולא משלפי לכאן ולכאן משא״כ ובעניבה דכיון דיוכל
והחזיק וכוון לדעתו הט״ז כיסי׳ ש״מ סק״ב בהשיבו להתירו בא׳ מידיו ירפה הקשר ע״י משמוש היד וליכא
ע״ד הלבוש שרו״ל שקרוב הדבר שחייב עליו חטאת, נוי ,הא ודאי טעמא ד Tן ,וא״ב :בנ״ד דנכנסין הג׳
שהפריז ד*רב על מדותיו ,ואין כאן לא כותב ולא מוחק, מינים תיד האתג הזה ויבא מהודק היטב הדק ויש לו
כי הכתיבה כבר היא קיימת ומה שקירב האותיות גוי הרבה למה לא יכשר וה״ל כאילו קשור בהרבה
שנתרחקו לא עביד מ Tי ,ולא שייך גם לאסור מדרבנן קשרים זה בזה ,ומה שהביא דכל דתיקון רבנן כעין
דומיא שאוסר הרמ״א שם לשבור עוגה שכתוב עליה •דאורייתא תיקון ,אין כאן דבר מספיק דהא כאן סעמא
ציץ אליעזר חי״ג סימן מד ש ו״ ת צד
מעשה חדש הרי הן כמקורבים ועומדים ואינו עולה כמין אותיות ,דהתם הרה עכ״פ מקלקל וכיון דאחר
כלום בקריבה זו וכן מותר לפתחן מטעם זה ואינו שנשתברו לא מועיל שם קירוב דא״א לעשות מהם
כמוחקן כיון שכתיבתן קיימת ואפשר להקריבן בקל חיבור א' אחר ששיברם ,אבל כאן אין קילקול ובמה
והרי הן כמקורבין וכן נוהגין עכ״ל והצמח צדק החדשות שמרחיקם ע״י הפתיחה וכר ,וג״כ כותב דאין לחלק
בחידושים על הש״ס בפי״ב דשבת מ״ד מביא רק דעת דדוקא בין אות שלם לאות שלם לא מהני ■הקירוב אבל
הרמ״א בזה שמתיר בפשיטות ומסביר את דעתו ,ומסיים באות א׳ שנתפרק מחמת פתיחת הספר מד.ני מה
ג״כ בלשון :וכן נוהגין. שנתרחק ונתקרב ,זה אינו ,דכך לי אות א׳ שאין מ
כן יעוין גם בספר תורת שבת סק״ו שכותב נמי שכן חיוב שבת כמו חצי אות והחTב הצריך לענין חיוב
ומוסיף דעת רוב האחרונים כהרמ״א שמתיר, שבת בב׳ אותיות הוה כמו חצי אות דאין בו חיוב ע״ש.
להסביר ולנמק את הדבר ע״ש .והסכים לדעת המתירים ו ב ס פ ר כנסת הגדולה בסי׳ ש״מ בהגהב״י כותב שאין
גם הערוה״ש בסעי׳ כ״ג .ויעוין גם באשל אברהם ספק אצלו שאילו היה רואה בעל הלבוש ז״ל
עיי״ש. דברי רבו הרמ״א ז״ל בתשובה היה ■חוזר מסברתו,
■סובר כן גם החיי אדם בה' שבת כלל ל״ז ולמעשה ומעיד ובא בזה בזה״ל :מנהג פשוט בכל ישראל לפתוח
פדיוצא מדבריו בסעיף ו׳ וביותר מדבריו ולסגור בשבת ■ספר ■שכתוב בו שמו או דבר אחר על
בנשמת אדם סק״ב .ושם יותר חמור שהמדובר לחבר דפיו מבחוץ ולא דאינו פוצה פה ומצפצף על הדבר
אותיות לפרוכת ,אבל פאן המצב של האותיות בחיבורן הזה ונוהגים היינו כן בפני זקנים ובפני מורי הרב
המה כפי שהן ורק מקרבן או מרחקן ,ויעוין בם׳ שו׳׳ת ז״ל ולא מיהו ^ נ ו עכ״ל ,ולאחר מיכן מוסיף גם לנמק
אגרות משה חאו״ה ח״א סי׳ קל״ה מ״ש בדברי הח״א טעמי ההיתר בזה ,ושלא דמי לשבירת עוגה ,מפני
ומה שמסיק להלכה דאם אין שום חיבור רק שמעתיק שבפתיחת הספר האות אינה נמחקת אלא נפרדת קצתה
האותיות זה אציל זה אין לאסור לא מצד וכותב ולא מקצתה וכשחוזר וסוגר הספר חוזרת ומתחברת ,ומציין
מצד מוחק עיי״ש. שגם חמהר״ש הלוי ז״ל התיר וחילק כחילוקו ועוד חילוק
הוא ■הדין גם בפתיחת וסגירת המנעולים בחיבור וא״כ אחר עיי״ש.
ופירוד.אותיות שהמה ג״כ בדומה לפתיחת וסגירת ז״ל כמור וקציעה כותב דפשיטא שאין מקום להיעב״ץ
הספר שאותיות על חודי הספר. להחמיר כלל והדיבור בזה אך למותר שאין
קצת לצטט מדברי הפוסקים בזה כדי להוציא והרבתי כאן חיבור לגמרי ,ופוק ,חזי מאי עמא דבר ,ולית דחש
מלבן של אלה שהרעישו על כך ולהראות לה ע״ש .והסכים לזה גם חחיד״א ז״ל במחזיק ברכה
אמבוהי דספרי דקיימי בתוקף רב ומכריזים לצאת ביד סי׳ ש״מ סק״ז והוסיף לציין גם לספרים בית דח־
רמ״א להתיר בלי פיקפוק וכן את העמא דבר בזה ואהל יוסף המתירים ג״כ בפשיטות.
מימים ימימר] .וברור הדבר דכשההיבור נמצא בין ערד חזי הוית להגר״ח פלאג׳י ז״ל בספרו לב היים ח״ב
כך ובין כך והפעולה היא רק בקירוב האותיות או סי׳ ע״ג שנו״ג בזה ומהסכם הכותב וז״ל :באופן
בריחוקן דהו״ל אז כמקרב או מרחק אותיות זל״ז שמצינו דרבו כמו רבו המתירים על האוסרים הלא המה;
בלי חיבור דמותר כנ״ל באגרות משה .בהיות דבין כנה״ג והרב הלוי מור״ם והט״ז והרמ״ע מהר״ש
■כך ובין כך הן בחיבורן[• ושה״ה איפוא גם בנידוננו. והזקנים שבדורו והמהרימ״ט רבו והרב חות יאיר והרב
ב( ובמידת מה עוד יותר קל במנעולים ,דאין שאלה מו״ק והרב א״ז והרב אהל יוסף והרב פרי מגדים ז״ל.
-של חיבור אות שלם כפי שיש גבי הספרים והאוסרים הלא המה הרב הלבוש וס׳ הזכרונות והרב
ואשר ע״ז מציגו בשו״ת אבני נזר חאו״ח סי׳ ר״י מג״א .והרי קיי״ל אפי׳ באיסור תורה אח״ר והכא רבו
שמפקפק במיוחד בזה מפני שבשעה שהיה פתוח לא המתירים על האוסרים א״כ הבי קיי״ל מה גם כי מע Tים
היה שום אות שלם ע״ש ]מאידך מביא שם האבנ״ז ג״כ ,שכן נהגו עיי״ש .ובאשל אברהם )אופגהיים(
ראי׳ דאף שאינו מתקיים מחמת דעתו חשיב אינו מתקיים מעתיק בשם האהל יוסף ־1םיים בזה דהמחמירין המה
ושל״כא איסור תורה על כל פנים עיי״ש[. מהמתמיהין ע״ש.
על כן עולה בדעתי די״ל דבכגון המנעולים יתר ג( לציין גם לדברי תום׳ שבת סי׳ ש״מ סק״ט אוסיף
כו״ע יודו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד שדעתו להתיר ומעיד שכבר נהגו היתר ,וכן
ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה בדומה לדלת הנסגר בשו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל בסעי׳ ד׳ פ־סק בזה״ל ;
ונפתח תמ Tדאין בו משום בנין וסתירה )יעזין במ״ב ואיתן ספרים שכתוב עליהם אותיות בראשי חודי
סקי״ז וערוה״ש שם וכן בתורת שבת שם( ,משום הדפים יש אוסרין לפותחן בשבת משום מוהק זכן לנעלן
דבשלמא בההיא דספרים יש לטעון דלא דמי לדלת משדם כותב ואף שאינו מתכוין ל1כך פסיק רישיה ולא
הנסגר ונפתח תמיד ,דהא האותיות והתיבות הכתובים ימות הוא ,ויש מתירין לנעלן לפי שביון שהאותיות
בראשי חודי הספר אין להם כל גורם לעצם הפתיחה הן כתובות כבר אלא שמחוסרין קריבה בעלמא אין
והנעילה ומהוים כדבר צדדי ,ויש מקום על כן לטעון בזה משום כותב כיון שאפשר להקריבן בקל בלי עשיית
צה ציץ אליעזר חי״ג סימן מד ש ו״ ת
ו שם בח״ח בסיכומי ההלכות שבסו״ם ט״ו פי״ד אות בס׳ ששכ״ה בפי״ט ס״ק נ״ה ,ובתוך סדי דיבור מדברי
כ״ב כתבתי שיש גם לדעת ששיטת הרמב״ם היא אלה הערתי שאך מה שכותב הם׳ שם ששמע כן גם בשם
דחיובא דחובל הוא משום מפרק ושיעורו הוא כגרוגרות. החזו״א ז״ל אין לו ■סמוכין וכתבתי מפורט השיחה
ודם היוצא מזריקה הוא בפחות מזה. שהיתה בזמני בין החזז״א לבין הד״ר שלזינגר שספרתי
ג( מו בן שכל הנזדובר הוא בזריקות מוכנות ,אבל לא עליה בחלק ח /וחרא ,דמתחילה חשב החזו״א שהמדובר
בזריקות שצרתכים עוד להרתיחן לפני כן, . הוא על עשייתה לתוך הווריד ולכן התחיל לחוקרו על
דאז יש בזה איסור תורה משום מבשל ,וכאשר ביארתי אפיה ,אבל וכשבהמשך השיחה אמר לו הד״ר שלזינגר
פרטי הדברים בזה בספרי בחלק ח׳ פי״ד אות י״ג, שאינה ^לתוך הוריד הפסיק החזו״א את המשך חקירתו
ובח״ט שם בפ״ב אות כ״א ,ויעו״ש גם בפ״י אות ב׳. ואמר לו :אם כן הרי אין כל שאלה שמותר לעשותה•
באיפן שההזו״א ז״ל לא סיים לו חו״ד על כשהיא בתוך
ד( ו ב נו ג ע למה שמנקים מקום הזריקה לאחר מיכן עם
הוריד.
חתיכת צמר גפן טבולה במי בורית ,וכדו׳,
ביארתי בח״ח שם בסי׳ ט׳ vפי״ד אות י״א ,דאין מקום שם בספרי בח״ט סי ט״ו פרק ח׳ אות ב׳ חזרתי ועוד
לחשוש בזה לאיסור סחיטה ,בהיות שלאחר מיכן זורקים על חות דעתי ,דלא מיבעיא ׳פשעושין רק מתחת
חתיכת הצמר גפן לאשפה ,והנוזל הנסחט ג״כ הולך לעור דבודאי אין בזה עכ״פ איסור דאורייתא ,ואין
לאיבוד ,ואין דרך סחיטה בכך כלל ,והטיפה הנצרכת בכאן כל פס״ר להוצאת דם .,אלא אפילו כשעושין בתוך
לגוף מקום הדקירה אין בה בבדי סחיטה ,וזהו הכל חוץ הוריד ג״כ הדעת נוטה דאין בזה איסור מה״ת.
מה שגם לא הוי פסיק רישא לכך ובפרט כשחתיכת כ״ח אות י׳ חזרתי שוב לדון בזה וכתבתי ובסימן
הצמר גפן יותר גדולה ומטביל רק קצתה .ובסיכומי דנוסף על מה שבבר כתבתי בזה עולה בדעתי
ההלכות שבסוף הסי׳ שם בפי״ד אות כ״ג הוספתי להביא שבכלל יש לומר דאין חיוב תורה בהוצאת כמה טיפות
מה שראיתי לאחר מיכן .בס׳ שו״ת אגרות משה ,חאו״ח דם כאלה מהוריד הנזקקים לצורך הזריקה ,כי טיפות
׳סי׳ ע׳ שכותב־ להתיר לשרות■ נייר במים לקנח איזה אלה המה מיפקד פקיד בתוך הוריד ,ועל כן אין חייבים
דבר ומשליכים אותו לאיבוד ,וחוץ מה שדן בזה מפני על הוצאתם משום חובל ,ותמבתי יסודי על מה שמצאתי
דלא נבלע בתוך הנייר ,הוא דן להתיר גם מסח זה בשו״ת קול גדול למהר״מ בן חביב ז״ל סי' מ״ג
דאינו חושש לסוחטו וכ״ש כשהולך לאיבוד ע״י מים שנשאל אם מותר לחקיז ■דם לחולה שאין בו ׳סכנה בשבת,
וגם אינו בתוך כלי ונם אין דרך לסחוט מים מנייר והשיב ,דדם מיפקד פקיד בוורידים ואין בו משוס
כלל לא לצורך המים ולא למלבן ,ואינו מתכוין לזה, נטילת נשמה וכמו״ש התוס׳ בפ״ק דכתובות וכו׳ הרי
וגם אפשר ליכא פ״ר בנייר שיאין מחזיקין בחזקה ע״ש, בהדיא דלא יאמרו דהוצאת דם יש בו משום נטילת נשמה
וכ״ז שייך כמעט גם לגבי חתיכת צמר גפן. אלא הדם היוצא מחמת חבורה אבל דמיפקד פקיד לא,
דבח״ ט סי׳ י״ז פ״ב אות י״ט בתשובותי להגרש״ז ודם היוצא מן ההקזה מיפקד פקיד הוא ,ואע״ג דהכא
שליט״א חזרתי להסביר זאת בחוספת ראיות, בדם ההקזה ■א״א שלא תצא טיפת דם מחמת חבורה ויש
והוספתי גם זאת שיש לזכור שכל המדובר שלנו הוא בו משום נטילת נשמה אפ״ה לא מיחייב וכו׳ וא״כ ה״נ
בסחיטה שאין בה •שיעור כגרוגרת שחייבים עליו ,וכמו״כ מתעסק הוא אצל דם חבורה שההקזה אינה אלא להפיק
שהמדובר גם על סוג סחיטה שהרבה סוברים ■לפסוק שבל ריבוי דם המקובץ בוורידים ובו׳ והכא ההקזה לא משים
כולה אינה אלא מדרבנן ,וציינתי המקורות לכך ,ולבסוף דצריך לדם ההקזה אלא משום דאותו דם מזיק לו ,ועוד
כתבתי שאד זה בודאי צריך ליזהר שלא לסחוט מהצ״ג דהכא דם ההקזה לאו מפרק הוא דמיפקד פקיד וכו׳
חזרה אל כלי המי־בורית ,ושזאת בודאי אם אפשרי עיי״ש .הרי דט׳^ל להמהר״מ בן חביב ז״ל דבהוצאת
הדבר מוטב לנקות מקום הזריקה עם דבר שיש לו בית דם מן הוור Tים אין בזה משום נטילת נשמה משום
אחיזה ,או עם חומר שאינו בולע אל תוכו. דדם מיפקד פקיד בוורשים ,וא״כ ה״ ה די״ל כן גם
תלישת הצמר גפן מהגוש העב ,הבאתי ובדבר ה( בנ Tוננו דאין בכלל לחייב מה״ת משום נטילת נשמה
בספרי שם בח״ח סי׳ ט״ו פי״ד אות י״א בהוצאת כמח טיפות דם המוקבצים ועומדים שם ,כי
שבס׳ שו״ת צור יעקב אויסר זה משום קורע ,אבל אני דמים אלה מיפקד פקידי שם.
חויתי דעתי שיש הרבה לפקפק אם חיבור כזה של גם הוא דבנידוננו כתבנו חוץ למה שכבר וזהו
הצמר גפן נקרא חיבור כזה עד שנאמר שבתלישת חתיכה משאצל״ג ,שגם לזה אנו מוצאים חתוק בדברי
שגם יהא בזה משום קורע ,כי בבחינת עין רואים המהר״מ בן חביב האמורים שכתב נמי בכזאת בניזדנו,
כשמושכבים יחד המה גופים מופרדים ,ושכן אמרו לי דמתעסק הוא אצל דם חבורה שההקזה אינה אלא
כמה גדולים שדעתם שיש להתיר בזה• ובסיכומי ההלכות להפיק ריבוי הדם וכו׳ ,וה״נ הוצאת דגמה טיפי זם
שבסו״ס ט״ו פי״ד אות כ״ד הוספתי להביא מה שמצאתי מהור Tאינו אלא בכדי לדעת אם כיוון אל המטרה
לאחר מיכן בס׳ שו״ת מהר״ם בריסק ח״ג סי׳ ל״ה להכניס מחט הזריקה אל הור .T
צז ציץ אליעזר חי״ג סימן מו ש ו״ ת
אא״כ מחתכו וממחקו בסכין .משמע מרש״י שאם קוטמו שדעתו ג״כ להתיר לקרוע חתיכת וואטע )צ״ג( בשג״ק,
ומתקנו כדרכו שאין דרך תיקון טוב ממנו• יודו חכמים ומטעים ג״כ מילתא בטעמא מפני כי מלאכת nrnp
וכל רש״י לר״א שיש בו איסור דאורייתא ,ואמנם לא שייך אלא כשגורע ומפר Tגופים רבים שנתחברו
הראשונים ,הרא״ש והר״ן והרב המגיד אומרים במפורש חיבור ממש ,ורק מדגיש שזהו דוקא כשאבל אינמ
שכל שהוא קוטם שלא בסכין אינו אסור אלא מדרבנן מקפ Tעל מדת גדלותו של החתיכה שתולש דאל׳׳ב
אבל נראה לי פשוט שזד ,מפני שיש תיקון עדיף ממנו אית ביה משום מחתך או מתקן .ואין להאריך בכאן
כשהוא ״מחתכו ומתקנו בסכין״ אבל במקום שאין תיקון יותר.
הא טוב ממנו ,גם ב Tהיי מלאכה דאורייתא ,כגון
דאיתא בשבת ע״ד : ,האי מאן דשקיל אקופי מגלימי חייב סימן מו
משום מכר ,בפטיש ,ופרש״י ראשי חוטין התלויין
ביריעה במקום קישורן כשניתק בד ,חוט וקשרוד,ו ,וכן
הרכבת המחט במזרק בשבת לצורר עשיית
קשין וקסמין דקין שנארגו בה בלא מתכון ונוטלין
זריקה לחולה שאין בו סכנה
אותן לאחר אריגר ,,ע״כ ,וכי יעלה על הדעת שנוטל שאלה.
אותן קשין וקסמין בכלי ולא ביד ? וכך בסוכה ל״ג :
ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ה ,כ״ו מרחשון תשל״ז.
בד,דס שמיעט ענביו ביו״ט ,שלדעת רש״י )שם ל״ג.
בד״ה עבר וליקטן( אינו אלא שבות שדומד ,למתקן כלי, אל כבוד מורנו ורבנו רש״י המאוה״ג
ולריב״א הובא במרדכי שם סימן תשמ״ז מתקן גמור הרב אליעזר יהודה ולדינברג שליט״א.
הוא מה שניתקנו למצוד ,ואיסור דאורייתא הוה ,והלא דרישת שלומו וברכות שלומו כיאות וכמצווה, אחרי
לא מיעט בכלי כי אם ,toאלא ודאי בכל מקום שד,וזכרה ארשה לעצמי לבא בפני אדוני בשאלה שכבר
עשי ,Tבכלי דליד,וי איסורא דאורייתא בחיתוך יבלת נתעוררתי עליה לפני שנים ושבה אני במבוכה גדולה,
בסוף עירובין ובפסחים ובשאר דוכתי היינו רק משום אלא שהיא נתעוררה אצלי כעת מחדש כשנשאלתי עליה
אבל דד,תם דרך עשיר ,מתוקנת ומעולה היא בכלי, השבוע על ידי אחות העובדת בבית החולים שערי צדק.
במקום שכל עיקר עשייתו היא ב ,Tוד,יא היא עשייד, המדובר הוא בהזרקת זריקה בשבת לחולה ישאין בו
של אומנות ומלאכת מחשבת שלו ,הויא עשייתו ביד סכנה .והנה הכלי שבו מזריקים את הזריקה מורכב
מלאכה דאורייתא ,וד,שתא אם נכונים דברי ,הא דקמן משני חלקים ,האחד הוא בית יד ,והוא הנקרא מזרק,
שאעפ״י שכל עיקר עשייתו אינו אלא לצורך שימוש והחלק השני הוא המחט ,לפני כן היה נהוג לחטא את
חד פעמי כמו קיסם זר ,לחצוץ בו שיניו ,שאחרי שחצץ המחטים בין זריקה לזריקה במים רותחים ,ולשם זה
את שיניו זורקו לאשפז־ ,,מכל מקום הואיל וזה דרך היו מכינים קערית עם מים חמים על כירה ,ובה היו
שימושו והכנתו חייב משום מכר ,בפטיש או משום בונה, נתונות המחטים בתוך המים שעל הכירה ,ובכל שעת
וכן בהושענא אם מיעט וקטם וד,תקינר ,למצוד ,ביו׳׳ט הצורך היו מוציאים בצבת קטנה מחט ,ונותנים אותה
אע״פ שאינו זקוק לד ,אלא לשעתה למצותה הויא מלאכה לתוך המזרק ומהדקים בבורג ,כיום נתונות כל המחטים
דאורייתא לריב״א ,וכן נראה לכאורה גם בשבת קמ״ו : בתוך אריזה מקורית סגורה הבאה מבית החרושת,
בטרפא דאסא דר,תקינו בנקב החבית לזוב שם היין וכשהיא באה להזריק היא קורעת את האריזה ומוציאה
שאם קוטמו ומתקינו חייב בחטאת אע״פ שד,וא רק את שגמרה את המחט ומרכיבה על המזרק ,ואחרי
לשימוש לפי שעה ,וכן בשבת ק״ג :מקשה ד,גמ׳ הבונה מלאכתה היא שולפת שוב את המחט מתוך בית T
כל שהוא למאי חזיא ,אמר ר׳ ירמיה שכן עני חופר לא ושוב שלה ,היינו המזרק ,ומשליכה את המחט,
גומא לד,צניע בד ,פרוטותיו ,ולד: ,ין שכן עושה פטפוטי תשתמש בה לזריקה שניה ,והנה אע״פ שבתשו׳ חת״ם
כירה לשפות עליד ,יורה קטנד ,,ובודאי שימושו של או״ח סי׳ ע״ב מסיק שבנין לשעה לא חייב עליו משום
משכן צבעים של העני באותד ,כירה וכן במבשלי בונה מה״ת ,היה נראה לי פשוט שבמזרק זה יש משום
שחסרה מלאכתן שעושין גם הם פטפוטי כירה לשפות בנין דאורייתא או משום מכה בפטיש למר כדאית ליה
עליה יורה קטנר ,של צבעים ,אין זה אלא לשימוש הד ולמר כדאית ליה ,אע״פ שהרכבת המחט על בית יד
פעמי ,וכן ק״ג שם אף המכה בקורנוס על הסדן בשעת שלה אינה אלא לצורך שעה לשימוש הד פעמי ,שהרי
מלאכד ,חייב ,שכן מרדדי טסי משכן עושין כן להחליק בית יד זה בלי המחט אינו ראוי לשום מלאכה ,והמחט
הקורנס ,כדברי רש״י ,והרי תיקון זה אינו תיקון אלא לצורך ובנייתם גם היא אינה ראויה לשמש כלום,
לשעד ,,שד,רי כשיוסיף לעבוד בקורנס מיד יתקלקל שוב שימושם נגמרת במעשר ,הרכבתם.
ו ,Tיה צורך לר,חליק אותו — ואמנם בכל אלה ,בקיסם קיסם ו הנ ה שנינו בביצד ,ל״ג ר״א אומר נוטל
לחצוץ בו שיניו ובהדס ובמכה בקורנס על הסדן ,וכן משלפניו לחצוץ בו שיניו וכו׳ ואם קטמו לחצוץ
בכירד ,של עני ,בכל אלה כשד,וא מתקין אותם אינו בז שיניו ולפתוח בו הדלת וכו׳ אינו אלא משום שבות,
מתכון לפרק ולסתור את בנינו אחרי כן ,אלא שאינו הוא ולא תיקון מעליא t פירש״י דקטימא תיקון כלאחר
ציץ אליעזר חי״ג סימן מו ש ו״ ת צח
חרץ מהאמור יש גם לחלק בין תיקון בגוף הדבר כפי צריך אותו אלא להשתמש בו לפי שעה ,ואחרי שלמושו
שהמר .הדוגמאות שד.ביא לבין הרכבה זמנית דוגמת יפקיר את בנינו ,אבל הבנין מצד עצמו הוא בנין
הרכבת מחט במזרק. המתקיים )מלבד במכה בקורנס על הסדן שהוא בעצמו
לו איפוא רא Tו לאיסור רק מההיא דמטד. ונשאר ב( יקלקל את חליקות הקורנס בזה שימשיך לעבוד בו(
גללניתא דשבת ד׳ מ״ז ,ובמאמר המוסגר אבד במטה גללניתא בשבת מ״ז שאמרו שם שאם הידק
בב׳ חצאי לבנה חוזר כאילו גם לומר שיש גם ראי' כשהם אותה חייב חטאת ,ושם כך דרכם של טרסיים
ממכד ,בקורנס על הסדן שד.וא בעצמו יקלקל את חליקות גומרים מלאכתם במקום שהייתם מפרקים את מטותיהם
.הקורנס בזה שימשיך לעבוד בו. ^. והולכים להם ,והנה הם בעצמם סותרים את מה שבנו,
אשיבנו דגם מד.אמור אין כל ראיד ,.ממטה גללניתא וע״ז וגם מכאן ראיה שהרכבת המחט במזרק שבודאי צריך
אין ראי' ,משום דנהי דכך דרכם של טרסיים כשהם להדק אותה לא פחות מאשר מטה זו של טרסיים יש בה
גומרים מלאכתם במקום שד.ייתם מפרקים את מטותיד.ם חיוב חטאת — ואם נכונים דברים אלה שאמרתי ,אסור
והולכים להם .אבל על המדובר בשבת שאמרו שאם בשום אופן להרכיב מחט של מזרק לצורך הזרקת זריקה
הידק אותר .חייב חטאת יש שפיר לומר דמיירי דזה לחולה שאין בו סכנה גם במקומות בגוף שאין בו
שה Tק אותר .בשבת לא כיון אבל לפרקד ,.ועכ״פ לא משום הוצאת טיפה דם .וזו תקלה חמורה במה שהתירו
באותו יום .ואותו הדבר יש לומר גם בההיא דמכד. במדריד הלכתי לאחיות בבתי חולים של הרב י .נוביר.6
בקורנס על הסדן ,דמתי אבל חייב כשמכה על הקורנס הנני מבקש את סליחתו על שאני מרבה להטריח
בשבת דוקא כשמתכוין רק להחליק הקורנס ,ועכ״ם לא את הדר״ג בדברי ,אך תורה היא וללמוד אני
להמשיך לעבוד בו עוד באותו יום .ומה שאין כן בהרכבת צריך ,והנני מעתיר עלת שפע ברכות על
המחט במזרק שמתכוון במפורש לסותרו בו ביום ,ומיד העגותו תמיד.
לאחר ההזרקה) ,וזהו חוץ מר .שיש גם לחלק מהר.יא והנני חותם בכבוד רב כיאות
דקורנס שהוא תיקון בגוף הדבר וכנ״ז(] .חוץ מד.אמור, שלמה מן־ההר
הנה בההיא דמכד .בקורנס על הסדן חלקו הראשונים
על פירש״י ,וכדמובא במגיד משנה בפ״י מה׳ שבת הט״ז תשובה.
ופירשו כפ־רוש ר״ח שר.מכה בפטיש הוא ,יסהאזמן מכה ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ה .ר״ח כסלו תשל״ז.
בפטיש על הכלי להשוות עקמימותיו .כיעו״ש .וזהו הא
לכבוד יד Tי הרב הגאון המושלם וכר
בר קיימא[.
ג( ופרק חזי בשו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל בסי׳ שי״ג סעי׳
שליט״א שלמה מן־ההר מוהר״ר
הרב דבית וגן
כ׳ בדינא דכלי של פרקים שפוסק בזד.״ל :
ואפי׳ בכלי של פרקים דד.יינו שד.דקם בחוזק בענין אחדשכת״ר
שצריך לזד .גבורד .ואומנות דהרי זה בנין גמור וחייב מכתבו שהמציא לידי ביום ועש״ק אחר חצות יקרת
משום .בונד .אם עשוי לד.תקיים הרבה ואם אינו עשוי קראתיו עם צאת השבת ואחרי העיון הנני
להתקיים הרבה הרי זד .בנין עראי ואסור מד״ס אא״כ להשיבו כדלקמן.
אינו עשוי להתקיים כלל כמשית׳ עכ״ל .הרי לנו שאפי׳ כי נהנתי מההשוואות שמביא במכתבו ברוב בקיאות אם
בכלי של פרקים שד.דקם בחוזק בענין שצריך לזד. והבנה ,בכל זאת נראה דאין בהם בכדי לשכנע
גבורר .ואומנות שזה בנין גמור וחייבים עליו משום וללמוד מהם שיש איסור דאורייתא בהרכבת המחט
בונד ,.בכל זאת חילק הגרש״ז הדינים בזד .לשלשד. במזרק.
סוגים ,וד.וא ,דחיוב מה״ת בזה הוא רק אם עשוי הרי כת׳׳ר בעצמו אחרי כל ההשוואות ראשית א(
להתקיים ר.רבה ,אבל אם אינו עשוי לר,תקיים הרבה שמביא מרגיש את מה שיש לחלק ביניהם
אזי הר״ז בנין עראי ואסור רק מד״ס ,ואם אין עשוי לבין הרכבת המחט במזרק ,וכותב :״דאמנם בכל אלה,
להתקיים כלל מותר לגמרי ,ומהו אינו עשוי להתקיים בקיסם לחצוץ ■בו שיניו ובהדס ובמכה בקורנס על
בסמוך לזה T12 כלל ז פירש לן בשו״ע הגרש״ז שם הסדן ,וכן בכירה של עני ,בכל אלה כשהוא מתקין אותם
בסעיף כ״א .וכלשונו שם :״ולא אסרו בנין עראי אינו מתכוון לפרק ולסתור את בנינו אחר כן ,אלא
אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת עצמד,״. שאינו צריך אותו אלא להשתמש לפי שעה ,ואחרי
זאת אומרת דכשד,וא אבל עשוי לסותרו בשבת עצמד, שימושו יפקיר את בנינו ,אבל הבנין מצד עצמו הוא
אזי אין בזד ,איסור כלל לא משוט בונה ולא משום בנין המתקיים״ .ואם כן נסיים על זד .ונאמר ,שאבל
סותר ]ובמקו״א כתבתי לבאר ולד,וכיח שזהו רק בכלים מד .שאין כן בר.רכבת המחט במזרק שמיד שד,וא מתקין
אבל לא במחובר לקרקע )יעוין לעיל סי׳ ל׳ ל״א( אותר .מיד הוא מתכוון לחזור ולסתור זה עם גמר
ואכמ״ל( .וא״כ דון מינד ,ואוקי באתרין ,דבנ Tוננו הד.זרקה ,ולכן ברור שאין בכה״ג איסור תורה עכ״פ
בהרכבת המחט במזרק ,לא מיבעיא שאין בזה איסור )עיין עוד לד.לן(.
צס ציץ אליעזר חי״ג סימן מו שר״ ת
מועט לא גזרו עיי׳׳ש .ונם בשו״ת בנין עולם שם כותב תורה מכיון שאינו עשוי להתקיים הרבה ,אלא אפילו
לומר מזאת הסברא ,דהיכא דאם הי׳ דבר של קיום לא אי&ור דרבנן יש ג״ב לומר דליכא בזה ,בהיות ועשוי
הוי אסור אלא מדרבנן ,בהיכא שאינו מתקיים הוי כמו לסותרו בשבת עצמו ,ובבוונה תחילה נעשית ההרכבה
גזירה לגזירה ע״ש .אלא שמדברי שו״ע הגרש״ז למדנו לפני ההזרקה לחזור ולסותרי מיד אחר ההזרקה.
עוד בגדולה מהאמור ,שאפילו אם כשעשאו לזמן מרובה בשו״ת אבני נזר חאו״ח סי׳ ר״י שכותב ויעוין ד(
אסור מה״ת ,גם כן מתי כשאינו עשוי להתקיים הרבה להוכיח דאף שאינו מתקיים מחמת דעתו
עשוי איכא מכל מקום איסור מד״ס ,דוקא כשמיהת חשיב אינו מתקיים ושליכא איסור תורה עכ״פ עיי״ש.
להתקיים באותו שבת ,אבל אם עשוי על מנת לסותרו עוד על כן יעוין בספר שו״ת בנין עולם להגאון רי״א יתר
בשבת עצמה אז מותר לגמרי. הבר ז״ל חאו״ח סי י״א בדיונו בענין הערכת
נלעג״ד ברור להלכה דאין כל איסור תורה על כן ח( השעון בשבת ,שכותב בתוך דבריו ,בד״ה עוד ,בלשון ;
בהרכבת המחט במזרק ,ומסתבר שגם איסור ״העיקר תלוי באם חושב לבשל המלאכה באמצע הזמן
מדרבנן ליכא ,ומותר לעשות זאת בשבת גם עבור חולד. וכר״, שיוכל להתקיים ,דאז לא מיקרי בנין כלל
שאין בו סכנה. דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ,רכדמבאר שם גם
והנני בכבוד רב ובברכי .מרובה לפני כן ,ועפי״ז מבאר דברי הגמ׳ בעירובין ד׳ ק״ב
אליעזר יהודא ורלדינברג בהנהו דיכרי זכר א״ל זיל כרוך בודיא וכר ,וכן מאמר
רב משום ר״ח וילון מותר לנסותו ומותר לפורקו וכר
ופרש״י וכר דמוכרח משם דכל בנין שאינו עשוי
סימן מז
לקביעות גמור אלא לסחור ביומו אין זה דרך בנין
מי שמת בשבת אם יש לבניו לומר קדיש מן התורה ,והיינו בהיות דעיקר מחשבתו לבטל הבנין
הגם שזה עדיין לפני הקבורה בעת שהי׳ ראוי להתקיים בלעדי סתירתו עיי״ש• וה״נ
בנידוננו הרי אם לא יעשו פעולה ימשיך להתקיים המחט
לח״א במזרק זמן רב .והוא חושב לבטל זאת באמצע הזמן
אודות אמירת קדיש לאונן שמת לו מת בשבת מכיון על לזה, נוסף שיוכל להתקיים ,ועוד באותו יום .ועוד
שהקבורה משתררת עד לאחר השבת. בנ Tוננו לאחר גמר הפעולה המחט כשהוא במזרק כבר
אינו עומד לשימוש כלל ,והו״ל כמתבטל מאליו מתורת
הט״ז ביו׳׳ד סי׳ שע״ו ס״ק ל׳ פוסק בזר .וז״ל : הנה א(
כלי עוד בטרם שמוציא המחט מהמזרק ובנוסף לזה,
נראה לי דמי שמת בשבת או ביו׳׳ט ואי אפשר
דעתו לכך מתחילה ,וכך עושה מיד לאחר מיכן שמוציא
לקוברו בו ביום דעל כל פנים יאמר קדיש תיכף אחר
המחט מהמזרק ומשליכו לאשפה.
המיתר .דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל אבל
ה( כו יעוין גם בם׳ תהלה לדוד על או״ח .סי׳ שי״ז
בחול אין לעשות כן דהא כשהוא אונן פטור מן התפלד.
סק״ו שכותב דלענין תיקון כלי משמע דבעשוי
עכ״ל. לשעה מותר ע״ש .ומכש״ב כשעשוי רק לאותו יום
בנקודות הכסף חולק ע׳׳ז וכותב דכיון דטעם והש״ך ולזמן מועט ממש דאין בכה׳׳ג משום מבה בפטיש.
הקדיש הוא שפודה את אביו מגיהנם א״כ כל זמן
לציין גם לדברי החזו׳׳א ז״ל ס׳ מועד סי׳ אוסיף ו(
שלא נקבר אין בו דין גיהנם ,ומסיים בלשון ״וכמדומה
נ״א אות י״ז ד׳׳ה אבל ,שכותב על הכתוב
שכן נור׳גין׳׳•
בשו״ע סי׳ שי״ד סעיף י״ב בזה׳׳ל ; נראה דאף אם
בשבת כהט״ז דכשמת ו הנ ה המנהג בפעיה״ק ת״ו
תוקע בשבת בתחילה אין כאן איסור תורה דהוא בנין
נכנסים האבלים לבית הכנסת ואומרים הקדשים עראי ואין בנין בכלים כה״ג מה׳׳ת עכ׳׳ל .הרי דס״ל
בכל התפילות.
להחזר׳א ז״ל בפשיטות דבנין עראי גם בתחילה )ולא
הש״ך דאין מקום לאמירת קדיש היות שכל ולטענת ב(
רק בהחזרה( אין בנין בכלים מה׳׳ת כ״א מדרבנך ,וא״כ
זמן שלא נקבר אין בו דין גיד.נם יעוין בספר כשנוסף ע״ז עומד גם לסותרו ביומו י׳׳ל דמוכח שיסבור
תשובה מאהבה על או״ח סי׳ קל״ב בדיני קדיעו אות ב׳
נמי שאז יהא מותר גם בתחילה ,וכנ״ל בדברי שו״ע
שכותב להשיב על זה דאין בהשגה זו כדי להשיג על
הגרש״ז ז״ל.
הט״ז מפני כי תיכף אחר מיתה הרבד .דינין קשיין
בקשר לחשוואותיו של כת״ר ללמוד מזל״ז, ]ובכלל
רח״ל כמבואר בזוד,ר ובספרי קבלה ,וכן נראד .לנו מן
כדאי לציין למ״ש עוד החזו״א שם בתוך
העלות לנו עיין היטב ביו׳׳ד סי׳ שנ״ח סעיף ג׳ בסוף דבריו ,והוא :״דקשח לדמות מילתא למילתא בדין אין
ההגהה ,וברא מזכא אבא בכל זמן ועידן ,וכן מצאתי בנין בכלים ואין לנו אלא מה שמצינו בהדיא״ יעו״ש[.
בשו״ת שער אפרים סימן צ״ט זכו׳ עיי״ש. גם בפרי מגדים סי׳ שט״ו במ״ז סק׳׳ח שכותב ויעוין ז(
לעיין ע׳׳ד התשובה מאהבד .דמדוע אם כן בסכמו ויש ג״כ בדומה להאמור ,והוא ,שכל בכה״ג
את דבריו שם להלכה לפסוק כהט׳׳ז ,מתנה אבל שאפילו לזמן מרובה אינו אסור מה״ת כשעשאו לזמן
ציץ אליעזר חי״ג סימן מז ש ו״ ת
סי׳ ע״א במ״ז סק״ב כיעו״ש ,ועפי״ד כתב לחלק בכזאת דכ״ז באין אבל אחר בביהכ״נ ,אבל אינם יכולים לדחות
. גם המשנ״ב שם סק״ז. שאר אבלים ע״ש.
הפוכר .מדברי הס׳ שבט שמעון הנ״ל כותב ובסברא ז( ג( ו הנ ה כיוצא בזה דחילוקו של התשובה מאהבה
לחלק החכמת אדם בכלל ע״א סעיף י״ב. ראיתי בספר שערי דעה על יו״ד שהעלה ג״כ
ובאמת עפ״י דברי הזוה״ק ,והוא דאע״ג דאיו בו דין להכריע כזאת לדינא ,דדוקא באין אבל אחר יאמרו קדיש
גיהנם עדיין ,הא יש כמה דינין עד הגיד.נם כדאי׳ בזוהר. אף קודם הקבורה אבל אם יש אבל אחר לא יאמר זה
ואע״פ שהחכ״א שם מעיר ובא דאפשר י״ל דבשבת אין קדיש קודם הקבורה.
עליו שום דין ,בכל זאת מביע את דעתו לפסוק כהט״ז השערי דעה שם מסביר־ נימוקו בזה ,מפני שזה אבל
דבשבת או יו״ט כיון שמותר בכל דיני אנינות יאמר האבל אומר קדיש כדי להציל מדין אשר בבר
ג״כ קדיש אע״פ שלא נקבר עדיין ,ומציין שכן כתב מתוח עליו ,וזה רוצה לומר קדיש כדי להציל שלא יבוא
גם בם׳ בל״י דנוד,גין לומר קדיש כמו״ש הט״ז ע״ש, לדינו של גיהנם ,לכן זה האבל קודם אשר רוצה להציל
דברי החכ״א ראיתי שצועד גם בס׳ שו״ת ובעקבות את אשר כבר הדין מתוח עליו עיי״ש .וחילוק זה אי
נהרי אפרסמון חיו״ד סי׳ צ״ז ומרחיב קצת אפשר לומר איפוא גם להתשובה מאהבה דהא הוא כותב
את הדיבור בזה וכותב וז״ל :ועוד דגם הט״ז ס״ל בדבריו דהקדיש של האונן הוא לא רק כדי להצילו
דנזשפט רשעים בגיר.נם י״ב מתחילין מהקבורד .ומה על לאחר מיכן אלא על הדיגין שכבר מתוחין עליו.
שאומר קדיש קודם הקבורה הוא בשביל דינין אחרים אם לא שנאמר שאע״ם שתיכף אחר מיתה מתחילין
שיש עד הגיד.נם כמ״ש בחבמת אדם וכו׳ וז״ל הזוה״ק כבר הרבה דינין קשיין ,אבל אחר הקבורה דינין דגיהנם
פו־שת ויקהל במאמר יונה דנחתא לספינתא ,דא איהו יותר חמורים ולכן אמירת הקדיש דאבלים קודמים.
נשמתא דב״נ והא אוקימנא דשבעה דינין יחלפון עלי׳ ד( ו ביו ת ר נראה לחלק אליבא דהתשובה מאהבה ולומר
דב״נ כד נפיק מד.אי עלמא ,חד ההוא דינא עילאה כד דהא המדובר כשמת בשבת ,ובשבת עוד
נפיק רוחא מן גופא ,ב׳ כד עובדוי ומלוי אזלין קמי׳ לא מתחילין כלל הדינין ,ואז הקדיש הוא רק על הגנה
ומכרזי עלוי ,ג׳ כד עייל לקברא ,ד׳ דינא דקברא ,ה׳ לעתיד לאחר הקבורה ,ולכן שפיר האבלים קודמים
דינא דתועלתא ,ו׳ דינא דגיהנם ,ז׳ דינא דרוחא דאזלא בהיות שהקדיש שלהם הוא לפטור מעליו הדין שכבר
ושאט׳ בעלמא ולא אשכחת אתר נייחא עד דישתלים התחילו בו מקודם השבת ,ורק עושים הפסקה בשבת,
עובדוי יע״ש ,ונה״ב ס״ל דאמירת קדיש רק על דינין ומשא״כ זה האונן שהקדיש בא אצלנו רק בדרך של
דג־ד,נם שאהר הקבורר .ולא על הדינין שקודם קבורד. מעין הקדמת תרים לדין גיהנם שיבוא לאחר הקבורה.
וכדס״ל כן לעבודת הגרשוני בתשו׳ ס״ב ,אבל טו״ז
ס״ל שגס על שאר דינין שקידם הקבורה שייך אמירת ויעוין ■בס׳ שבט שמעון על ה׳ אבילות שמעתיק ה(
קדיש• יאבל דין גיהנם מתחיל רק מהקבורה עיי״ש. בזה ג״כ מדברי הזוהר דשבעה דינין יחלפון
א ל א דיש להעיר דהם׳ נד.רי אפרסמון סותר א״ע בזה עליה דבר נש כד נפק מהאי עלמא ,חד האי דינא עלאה
למ״ש בדיבור לפני כן שם ,דשם כותב דעכצ״ל . כד נפק רוחא מן גופא ,ועל כן כותב דכיון דהנשמה
בכוונת הט״ז שאמירת קדיש קודם קבורה הוא בשביל נידונית גם קודם קבורה י״ל קדיש קודם קבורה .ואילו
דין גיהנם דאח״כ דאל״כ תקשר ,אף שנימא שיש דין לאחר מיכן כשבא ליישב קושית הנקה״כ על הט״ז כותב
גיד.נם קודם קבורה תינח בחול אבל לא בשבת א״כ ליישב מפני דאמירת הקדיש קודם הקבורה הוא רק
למר ,יאמר קדיש שקודם קבורר ,.וד,נה מה שר,אבל אומר בכדי לזכות הנשמה שלא תבוא אחר קבורה לגיהנם
קדיש שבמשך הי״א חדשים בשבתות וימים טובים אף עיי״ש ,והרי זה כסותר א״ע למה שכתב לפני כן מהזוהר
שאין דין גיהנם כתב בשערי דעה סי׳ שע״ז משום שכבר שהנשמה נידונית אפילו קודם קבורה ,וא״כ הא הקדיש
התחילו בדינו קודם שבת ויו״ט וכשיכלה שבת ויז״ט הוא על המתרחש מיד ולא רק על מה שעתיד להתרחש
חוזרין לדין גיד,נם לכן אומרים קדי״ש לפטור מעליו לאחר הקבורה ,ורק לפי חילוקנו הנ״ל בין שבת לחול,
הדין שכבר התחילו בו .אבל קודם הקבורה שעדיין לא י־ס ליישב גם דברי השבט שמעון שלא יהא נראה
התחילו בדינו כלל למה יאמר קדיש ,אלא ודאי שאמירת כסותר א״ע ,דהא המדובר בס״ז כאן ביו״ד שאת דבריו
קדיש קודם קבורה הוא להקדים תפלה לדין גיהנם בא ליישב הוא כשמת בשבת ,ואז אין דינין ,ולכן הקדיש
שיבוא אח״כ ע״ש .וכל זה סותר לחילוקו שכותב בדיבור בזה הוא רק על העתיד להתרחש לאחר קבורה.
דלאחר מיכן שם כנ״ל ,והוא כחילוקו של השבט שמעון. ולומר, יש ליישב דברי התשובה מאהבה, ועוד ו(
כחילוקו של הס׳ שבט שמעון מצינו שכבר ובאמת ח( דלהכי כתב לחלק בזה בין כשיש אבלים
הקדימו בזה בס׳ שו״ת שבות יעקב ח״א אחרים ,או לא ,ודכשיש אבלים אחרים אינו יכול לדחותם,
חאו״ח סי׳ ח׳ ,דכותב שם דאין בדברי הנקה״כ השגה מפני שסו״ס הש״ך הא חולק בזה ,והמה כבר מוחזקים
על דברי הט״ז משום דאע״ם שכל זמן שלא נקבר אין בו באמירת הקדיש ,וא״כ יכולים לטעון קי״ ל כהש׳ ך.
דין ג ,Tנם ,מ״מ כיון שד.וא כבר מת מוטל לפנינו וד,וא וחילוק זה נראה שחילק גם הפרמ״ג כיוצא מדבריו באו״ח
KP ציץ אליעזר חי״ג סימן מז ש ו״ ת
אין לעשות כן .וכפי הנראה שם את הדגש בדבריו מעותד ומוכן לדין גיהנם ואיתא בש״ם דסנהדרין פ׳
באו״ח שם מפני שהוא בגוונא ״שי*ש מתעסקין״ יעו״ש נגמר הדין ד׳ מ״ד ע״ב אמר ר׳ אליעזר לעולם יקדים
בלבו״ש .וכפי שכותבים באמת ליישב את דבריו בפרמ״ג אדם תפלה לצרה שנאמר היערוך שועד לא בצר ,רכן
ומחצה״ש ובאה״ט באו״ח שם .וכ״כ לחלק גם בשו״ת הוא במדרשים דיש להקדים תפלה לצרה ,וא״כ שפיר
תשובה מאהבה ושו״ת נהרי אפרסמון שם יעו״ש. י״ל קדיש תהילה וכו ע״ש .אלא דלהלכה מסיים וכיתב
מעיז הפתיחה שמנהג ירושלים ת״ו כהט״ז. ונסיים י( בזה בזה״ל :אד באמת לא ראיתי נוהגין כן ,מ״מ היכא
ונוסיף לזה גם מ״ש בספר בית לחם יהודה דנהגו כדעת הט״ז או אם הורה המורה כן לא מהדרינן
על v׳ tסי׳ שע״ו סק״ה )שמציין אליו החכ״א( ,דעל עובדא פי יש לו על מה שיסמוד עיי״ש.
דברי ס׳ לחם הפנים שחולק על הט״ז בגלל שבנקוה״ב
יעוין בספר דודאי השדה סי׳ י״ד שמביא בשם ועוד
כ׳ כל זמן שלא נקבר אין בו דין גיהנם ,ושכמדומה ספר שושן עדות )להגאון ר׳ וואלף באסקאוויטץ
שכן נוהגין ,משיב עליו וכותב וז״ל ; מה שכ׳ כמדומה ז״ל( במס' עדיות פ״ב משנה >׳ שכותב לחזק דעת הט״ז,
שכן נוהגין ,אבל אני ראיתי בכמה קהלות ומדינות
ומסיר השגת הנקה״כ בבארו דאמירת קדיש יש לו גם
שנוהגין כט״ז ,וכן הורה אחי הגאון מוהר״ר יעקב ז״ל, תועלשת אחרות לשבר ולהכניע הקליפות ,והם׳ דודאי
וכן פסקתי כמה פעמים ,ועוד שב׳ בהגהת מנהגים בהדיא השדה בעצמו מוסיח דיש גם לתרץ דברי הט״ז בפשיטות
דיכול לומר קדיש ,ומה שב׳ מפני שאין בו דין גיהנם לפימ״ש שם השושן עדות בעצמו לענין אמירת קדיש
כ״ז שלא נקבר ,קשה א״כ לא יאמרו קדיש בשבת ד״ט כל השנה בשבת ויו״ט ,דאף שאביו ואמו אינם צריכים
כלל דהא אין בו גיהנם ,א״ו דיש טעם אחר ולכן לקדיש באותו יום מ״מ מועיל לו אותו הקדיש להקל
אומרים קדיש בשבת ,ה״ה כאן עיי״׳ש ביתר אריכות. העונש שד יום מחרת השבת ,ותדע שאם מועיל לו
ו א פי לו השבות יעקב שהעלה כנ״ל באות ח׳ מוסיף אמירת הקדיש להעלותו מגיהנם מכ״ש שיועיל לו
עוד מיהא לאחר מיכן וכותב וז״ל :ובספר אמירת הקדיש היום מדדת שחת גיהנם למדור התחתון
לקט הקמח חלק א״יח הל׳ תפלה וקדיש וקדושה ד׳ י׳
למחית .וא״כ ה״נ אע״ג שלא נקבר עדיין מ״מ יהי׳ לו
ע״ד כתב וז״ל ומנהג עיר הקודש תוב״ב שאומר קדיש תועלת אמירת קדיש היום על אחר הקבורה שלא יהי׳
בסיועת חזן הכנסת שאומר אחריו עכ״ל .והוספה זו של נידון במשפט קשה בג״הנם רק בדין קל ויקילו מעליו
השבות יעקב הוא כעין הודאה מצידו שאבל מנהג למחרתו נעשו של גיהנם ע״ש.
ירושלים הוא דלא כדכתב קודם לכן אלא דכן אומרים
קדיש לפני הקבורה ,ומנהג ירושלים זה נזכר גם בספר
הדבר מה שהם׳ שושן עדות שם העלה לפי ] ומעניין
הסברו ח^וש דין )מובא בדודאי השדה
בית לחם יהודה הנ״ל ,שהבן אומר קדיש עם החזן על
להלן בדבריו ■בסי׳ נ׳ בהגה מחתן המחבר( והוא דאם
ארון אביו כשמוציאין אותו מפתח הבית ובשער העיר.
יום האחרון של החדש י״א הוא ביום שבת ויו״ט שלא
ויעוין עוד בברכי יוסף יו״ד סי׳ שמ״א סקי״ב שמובא
לומר אז קדיש כלל באותו היום ,ודלא כמו שנהגו בטעות
ג״כ מזה ומכנה זאת בשם מנהג ארץ הצפי .וגם מוסיף
לתרבות באותו היום הקדישים אף כשחל בשבת ויו״ט,
ע״ז וכותב :״ויש סמך למנהג דאינו דומה לברכה
ושזה גרם להם מיעוט הבנתם עיי״ש .ונראה דיש מקום
ויועיל לאביו״.
להשיב ע״ז ,מפני שהא לא נגמר עדיין הי״ב חדש שזהו
לפשוט דז״ש הלקט הקמח שאומר קדיש בסיוע ונראה
משפט רשעים בגיהנם ,ורק מפסיקים בי״א חדש כדי
החזן הוא מפני שאין דעתו של האונן מיושבת
דלא לאשוויי רשעים בעיני העולם ,וא״כ מכיון שבעיני
עליו מרוב אנינותו ,וכן בגלל אלה שלא רגילין עוד
העולם נראה זה עוד שהיום הוא עוד עדנה סוף יום הי״א
באמירת קדיש בעל פה ,וחיישינן שיתבלבלו באמירתו,
חדש ,ובעיני העולם אין הדבר נראה כלל כאשוויי נפשי׳
אבל ברור שהאונן לבדו 1״כ יכול לומר לפי״ז הקדיש,
לרשע ,לכן יכולים שפיר לומר הקדשים גם כשחל יום
דזיל בתר טעמא ,ועפי״ז יורדת הקושיא מה שראיתי
האחרון של החדש הי״א בשבת ויו״ט ,ואין להאריך בכאן
בשדי חמד מערכת אנינות אות כ״ו שמתקשה על מה
יותר מזה ,ומה גם שאין גוף ספר שושן העדות תח״י[,
שראה מנהג שהאונן לבד אומר הקדיש ע״ש ,והיינו
מפני דהד ״עם הש״ץ״ הנזכר בלקה״ק הוא רק לנוחיות ט( ו ל ב סו ף יש להעיר דלזה שמסיים מיהת הט״ז ביו״ד
האמירה של האונן ולא יותר וכנ״ל. כאן ,שאבל בחול אין לעשות כן דהא
זאת ס״ל להשד״ח שם נמי דהאונן רשאי לומר עכ״ם כשהוא אונן פטור מן התפלה ,הוא סוחר א״ע למ״ש
קדיש ,ומביא שכן העלו להלכה גם בשו״ת באו״ח סי׳ ע״א סק״ב ,דשם הוא כותב דבן שהוא אונן
אגודת אזוב מדברי סי׳ ג׳ ושו״ת עמודי אש סי׳ י״ט על אביו ויש מתעסקין ילך לביהכ״נ ויאמר קדיש כי
אות ט״ו עיי״ש .וא״כ בשבת בודאי יש לפסוק שהאונן זה כבודו של אביו ומותר לכו״ע ע״ש ,ושם הא המדובר
יאמר קדיש ,בכל התפלות ,וכפי שהזכרתי שכן הוא על ימי החול ,ומשמע מסתימת לשונו דס״ל שיאמר
באמת גם המנהג בפעיה״ק תובב״א. קדיש גם בימי החול ,וזהו ההיפך ממ״ש ביז״ד שבחול
ציץ אליעזר חי״ג סימן ra שו״ ת קב
סימן מט כי אם היא נהנה עבור נסיעתו מחדש מהכא להתם
במוצש״ק.
א .אודות יציאה במטפחת כרוכה על הצואר נראה דבנידוננו ליכא גם למר .שמביא בם׳ ועפי״ז ו(
במקום שאין עירוב או למי שמחמיר שלא כה״ח בסי שי״ח ס״ק י״ב בשם ם׳ נהר
לשאת. שלום שכתב דראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילו.
ב .ע״ד יציאה בצמר גפן תחוב באוזן במקום
דעיינתי בגוף דברי ספר נר.ר שלום ,וראיתי שמנמק טעמו
שאין עירוב או למי שמחמיר שלא לשאת. שראוי לאסור ,דהיא מפני ,כדי שלא יהנה מרשעתו
אודות לצאת במקום שאין עירוב עם מטפחת כרוכה כמו במבטל איסור כיעו״ש ,דבכאן לא נקרא זה נהגה
על הצואר ,אין הדבר פשוט כ״כ להיתרא. מרשעתו ,במד .שמקבל מנוסעי מוצ״ש ,דמרשעתו כבר
ד( ד הנ ה בשו״ע ברמ״א בסי׳ ש״א סעיף כ״ג כתוב נר.נד .ממחללי השבת שנסעו אתו לכאן ,ומה שנר.נר.
העצד ,לזה אם מחובר לכסות ,וגם ע״ז יש מנוסעי מוצ״ש הוא עבור נסיעת ההיתר אתם במוצ״ש■
מפקפקים לומר שזה נאמר רק על בזמנו שדרך ,TO ]וזהו חוץ מר .שלא מצאנו לו חבר בזה ,וגם הנהר שלום
לתפור כן בהכסות .ועוד עצה כותב הט״ז שם בס״ק איננו כותב בזה בלשון איסור ,אלא רק בלשון ״ראוי״[.
י״ד שיחבר ראש המטפחת בראש החגורד ,בקשר שאינו יש לעיין אם על כגון נידוננו יש כאן בכלל עוד ז(
של קיום ויד,יד ,כמו חגורה ארוכד .,וגם ע״ז יש מפקפקים חלות של איסור נד,נר .ממעשד .שבת ,דיעוין
דסוברין דקשר שאינו של קיימא לא מר,ני לזד ,,כמובא במשנה ברורה סק״ד שכותב דהקנס היה רק מליהנות
במשנ״ב ם״ק פ״ד ,וע״כ כותב דלכתחילה טוב לעשות מאותה מלאכה ,אבל מ״מ מותר לו ליד.נות מדמיך .של
עצה זו גופא מע״ש ויקשרנו בקשר של קיימא להחגורה המלאכה ,ור,גם שראיתי בכה״ח סק״ח ,שמוסיף לומר
בראש דיחשב כחגורד ,ארוכד ,לחגור בד ,בשבת• וד,עצד, דמ .Tו מר ,שמותר ליר,נות מדמי אותה מלאכה נראה
שיכרוך המטפחת מסביב לצואר לא מזכיר המשנ״ב. דהיינו שיוכל למכרה רק בכדי מה שד.יד ,שוד .אותו
לקמן בסעיף ל״ו ס״ק קל״ג מדי דברו בדינא אמנם דבר קודם שיעשה בו מלאכד ,כדי שלא יהנד ,ממלאכת
דחגורד ,ע״ג חגורד .ובהזהירו שאסור לחגור שבת דאס לא כן מד ,אד,ני קנסא דרבנן ע״ש .ויעוין
המטפחת על החגורה דאין דרך לחגור בכך .ובהזהירו גם בשו״ת רב פעלים ח״ג חאו״ח סי׳ י״ז עיי״ש .אבל
גם שאסור לקשור המטפחת סביב לרגל ,שאינו דרך מכל מקום מסתמיות פסקו של המשנר ,בררה משמע
מלבוש ,כותב עצר ,שיכול לחגור המטפחת ע״י הפסק שסובר להתיר הנאת דמיה של המלאכר ,גם מר.וספת
מלבוש ,מסיים וכותב גם זאת ד״או יכרוך אותה סביב השבח שנשבח בשבת ,וגם מדברי הס׳ ,פתח הדביר
הצזאר בדרך מלבוש״. שמציין הכה״ח המעיין בגוף דבריו רואה שסובר ג״כ
יש לעיין ,דבשעה״צ שם ים״ק קס״ח מציין המקור אבל בכנ״ז שקנסו רק דומיא דמבשל שגוף האיסור איתא
לזה לד,חיי אדם ,ואילו המעיין בחיי אדם כלל נ״ו נוכח בעיניה ונהנה ממנו כיעו״ש.
בכריכת לדעת שמעיקרא דדינא סובר שיש איסור א ל א שיש לדחות ולומר שכוונת המשנ״ב הוא דוקא
המטפחת סביב לצואר ,כי אין זד ,דרך מלבוש ,ורק מוסיף בגוונא שהעברין רצד ,בהנאר ,מגוף המלאכד,.
וכותב דמ״מ כיון שלפעמים כורכין בשביל הקור אפשר ובזה חל הקנס רק על הנאה מגוף המלאכה ולא מדמיה,
שאין למחות אם כורכין אותו כדרך מלבוש ,ומתוך אבל משא״כ כשכוונת העבריין מתחילה היתד ,על
הדגשה שאבל מה שכורכין פעם א׳ והקצוות תלוים למטה הנאת הדמים ,בכל כגון זה י״ל שסובר נמי שחל קנם
איסור גמור הוא ,ושוב חןזר וכופל ,דאך בכל זה איסור ההנאה גם על הדמים ,ועדיין יש לצדד בזה,
כיון שידוע שאין שומעין ונעשד ,ילר,ם כד,יתר מוטב ולא נאריך בזה כאן כי כפי שהזכרנו לעיל מיניד ,נראה :
שיד,יו שוגגין ,ועכ״פ י Tיעו לר,ם שיכרכו סביב הצואר דבנ Tוננו לא נקרא ג״כ דמי המלאכה של שבת ,כי המחיר
כדרך מלבוש .ובנשמת אדם שם סק״ב כותב בזד, שלוקח מהנוסעים במוצש״ק הוא אותו המחיר שהיה
בפשיטות ,דגם על הצואר אסור דאין דרך לבישד, והבאת לוקח גם אם לא היד ,טורח בשבת בהסעת
בכך ,ובמקום דמוכח שאינו עושה רק להוציא אסור המכונית משם לכאן.
ע״ש ,ולפלא על המשנ״ב שלא בירר בדבריו דעתו יש לדון ,דבנידוננו הנהג המחלל בכלל לא ועוד ח(
האמיתית של החיי אדם בזה ,ורק לאחר מיכן להכריע נקרא נהנה בכאן מתשלומי כסף הנוסעים ,דלו
את דעתו לד,יתר ,אם אמנם סבור היד ,ככד., לא איכפת כמד ,נוסעים ש ,Tיו ,ואפילו אם לא יהיו
א ל זה נראה גם דעתו של המשנ״ב דאסור מיד.ת בכריכד, נוסעים כלל ,דהוא יקבל מהחברה משסורתו בשלימות
פעם א׳'וד,קצוות תלוידם למטה ,דר,רי מדגיש לכתוב בכל גוונא .ורק החברה היא שנהנית ,והיא לא המחללת
שהבריכה סביב הצואר צריך לד,יות ״בדרך מלבוש״ במעשה זה המיוחד של הנד,ג דאשלד״ע.
והיינו לאפוקי הנ״ז ,וכנ״ל בח״א. גם אם איסור אין כאן אבל משום גדר מחאר, אולם ט(
השלחן בסי׳ ש׳׳א סעיף מ״ח כותב ג״כ והערוך ומשום מיגדר מילתא בודאי שיש כאן ,ואשרי
בהאיסור שיש בזה ,וז״ל :ודע דאותן שנושאין המחמיר.
ציץ אליעזר חי״ג סימן מט שר״ ת קד
מסביב לאסור שכתבו מדברי המשנ״ב והערוה״ש איזה משא זעושיז אותה כעין מלבוש כגון שנושא
לרנל. מטפחת לקנח האף ועושין אותה כעין מלבוש כגון
עוד בלבושי מרדכי מה שהשיב להבעל מנה״א ריעו״ש שנושא מטפחת לקנח האף ועושין אותה כמטפחת כרוכה
מ״ש להשיב על טעמו שכתב משום כבוד סביב הציאר ,אם אין לו מטפחת בצוארו מותר אבל
הבריות ומוסיף לחזק דבריו בזה ,וכותב שקיבל ע״ז אם יש לו מטפחת כרוכה בצוארו אסור דהוי משא,
גם תשובה מהגה״צ אב״ד דק״ק ערלוי ,וגם הוא כתב ראם בזמן החורף כורכה סביב הבגד העליון בצוואר
בענין המטפחת משום כבוד הבריות ,דמי זוטר מ״ש מפני הקור שלא ישלוט בו ג״כ מותר ,אבל אם כורכה
חכז״ל בחגיגה ד״ה על כל נסתר ונעלם זה הרק בפני סביבות ידו או סביבות רגלו פשיטא דמשא גמורה היא
חבירו ונמאס בו ,ולכן איכא ודאי בזה משום כ׳׳ה וחייב סקילה או חטאת עכ״ל יעו״ש מה שמהנדז גם
ע״ש. בלעשותה כעין חגורה .ויעוין גם בקיצשו״ע סי׳ פ״ד
תשובה זאת של הגאב״ד דערלוי ז״ל נמצאת והנה ג( סעיף י״ד שפוסק נמי דמסביב לצואר אינו מותר אלא
בספרו שו״ת התעוררות תשובה ח״ב סי׳ ק״ס, אם אין לו שם מטפחת אחרת והוא רגיל לפעמים לכרוך
ושם בדברי תשובתו מבאר יותר בהרחבה ההיתר משום שם מטפחת מפני הקור וכי׳ .וכן אוסר לכורכו סביב
כ״ה לצאת בזה משום כך כלאחר ,Tורק בתנאי אם הרגל או סביב ה .T
לא היה יבול לסדר מלפני השבת בדרך היתר ,ואחרי לפי הערוה״ש יוצא שמכיון שבזה״ז רובים לובשים וגם
נו״נ בדברי הרמ״א והט״ז בזה ,מסיים וכותב בלשון: כותנות עם צוארונים דאסור בימות הקיץ לכרוך
״ואעפי״ב י״ל דהיינו דוקא אסור לפי שהיה יכול לתקן המטפחת ע״ג הצוארון .ויעו״ש במנח״ש ס״ק .כ״ב
הדבר בהיתר גמור כנון לתפור בבגדו ,אבל אם אירע שכותב נמי שראוי להניחה תחת הקאלנער מבית הצואר
לפעמים לא׳ בשבת קודש שצריך לצאת חוץ לעירוב בין של הכתונת שלו ע״ש.
יוצא או ירוק הבריות והבריות נמאסים בזה אם גם לאידך גיסא נראה להזכיר ,דזה שכותבים אולם י ב(
עכ״ל .והנה לא t כיחה וניעה שמיתר לשאת כלאחר הקיצשו״ע והמשנ״ב בפשיטות לאסור לכרוך
ברור מדבריו מה כוונתו בלשאת כלאהר יד ,ולא מזכיר המטפחת מסביב לרגל ,וביותר מ״ש הערוה״ש דיש
גם ממנהג זקנו הח״ס בזה ,וניתן להבין שאולי כוונתו בזה חיוב סקילה או חטאת ,גם זה אין הדבר פשוט
להתיר בזה אפילו בכריכד .מסביב ליד ,כי גם זד. כל כך לאיסורא.
נקרא כלאחר יד ,וכפי שהיה המובן בכזאת בדברי הלבושי
מרדכי הראשונים בכתבו זה הנוסח ,ובהיות שזה נקרא
בספר שו״ת לבושי מרדכי חאו״ח מהדו״ת סי׳ דיעוין
קל״ג ,שמצד אחד מתקשה על מנהג ההיתר
הוצאה שלא כדרכה ואינו רק מדרבנן לכן התיר משום
לכרוך מסביב לצואר ,וכותב שאינו יודע על מה סומכים,
כבוד הבריות.
לצוואר ומתיר רק באם מסירים המטפחת המיוהד
ד( ח א ת גם להזכיר שמאידך מתיר ההתעוררות תשובה
וכורכים תחת זה המטפחת מטעמא דכל שהוא צריך
שם בפשיטות יותר הכריכה מסביב לצוארו
לו באמת אלא דנעשה דרך הערמה דאין זה בכלל
ולקושרו פ״א ,ואת התירו הקודם כותב כאילו רק כשאין
הערמה דעלמא ,ומאידך מעיד וכותב ששמע מפי מו״ר
אפשרות לכרוך מסביב לצואר כגון בקיץ ,וכשאינו
הגאון המובהק מאריי״א זצ״ל בשם מרן חת״ס שכן
יכול לכסותה במלבוש העליון ,דאזי יה .Tבזה כחוכא
נהג בחוץ לעירוב כמדומה לי שכרך המטפחת לאחר
וטלולא בין הבריות ,ויש בזה משום גדול כבוד הבריות
ידו ,וכי גילה טעמי׳ משום חזור! הוצאה שלא כדרכה
עיי״ש.
ואינו רק מדרבנן ומשום כבוד הבריות מתירים ,אשר
ג ם הגאון בעל מנח״א ז״ל בספרו נמוקי או״ח דעתו
באמת צריך כ״פ בבני אדם מאד לנקות צדדי החוטם
להתיר בפשיטות ובין בקיץ ובין בהורף כריכת
שלא יהא נמאס בעיני הבריות דהוי גדול כבוד הבריות
המספחת סביב לצוואר בנימוק דזהו דרך מלבוש הנהוג
ע״ש.
כשיש רוח או קרירות מבחוץ וכו׳ וגם אם יש לו כבר
מטפחת על צוארו וכו׳ דאין שיעור לזהירות מפני
מצינו לו בחיו״ד מהדו״ת סי׳ קמ״א שהגאון ואמנם
בעל מנח״א .זצ״ל התקיף אותו על כך ,והוא
הצינה כשגופו חם עיי״ש.
ז״ל משוי הדדנא ביה במה שהיה מובן מדבריו שהח״ס
ר (.הנ ה כי כן ראה ראינו כמה עקולי ופשורי ישנם
ז״ל כרך מסביב לידו ,אבל מאידך חוזר להעיד שכרך
בדברי דיפוסקום בענין יציאה במטפחת כלאחר
סביב רגלו ,וכותב לו בזה״ל :וראיתי מ״ש עלי במ״ש
יד ברגל או בש ,וגם לרבות בכריכה מסביב לצואר.
בשם מרן חת״ס זי״ע ,והנה אני הייתי נזהר וכתבתי
והדבר משתקף גם מעוד תשובד .אחת שמצינו לו לד.גאון
לאחר יד וידוע כי ברגל וכי״ב הוי שמי׳ כלא״י ,ועתה
בעל לבושי מרדכי ז״ל וד,יא לו במהדו״ד סי קפ״ו,
נאמר לי כי כרך ע״ג רגלו עכ״ל.
שד.שיב לשואל ,דבענין היתר המטפחת בש״ק ודאי
צריך התרה ואינו דומד .למ״ש המג״א בסי׳ תקנ״א דשם שהנלמד מדברי הלבושי מרדכי הוא דהמעשה־ באופן
ליכא לתא דאיסורא ואמרינן אדעתא דעלמא נהג ,אבל רב שנהג הח״ס ז״ל לכרוך סביב רגלו מוציאים
קה ציץ אליעזר חי״ג סימן מט ש ר״ ת
לרד.״ר ,השיב שאין ב דו לומר היתר כיון דכל הפוסקים בג Tון זר .שיש משום מילתא דאיסורא צריך התרה,
בלשונם קשור ומהודק ומלת קשור בוי״ו מורה שצריך ומוסיף וכותב לו בלשון :״וידעת כי אין היתר רק אם
להיות מקושר כידוע ,וכן פסק בתו״ש וח״א ,ורק תפור המטפחת בבגד כמ״ש רמ״א סי׳ ש״א״ .ועוד
המאירי מכריע כל״א של רש״י ז״ל וגם בם׳ נזר מעיד על עצמו וכותב ״ואני נוהג לפשוט הסודר שעל
ישראל כתב ^סתמא מד,דק ולא נקט כלל מקושר ולא צוארי ולכרוך במקומו המטפחת שאין כאן ערמר .כי
פירש טעמי׳ .ולא ניחא ליה גם במ״ש לו השואל להקל סודר על הצואר בכלל י״ח בגדים במתני׳ גם' כל כתבי״
משום דרוב הפוסקים ס״ל דבזד,״ז ליכא רד,״ר יעו״ש. עיי״ש.
ט( ופתח להיתרא פתח לן בזה רק בם׳ שו״ת מהרש״ג א ל א דבמקום שיש עירוב ורק הוא שמחמיר על ו(
ח״ב סי׳ קכ״ו ,דאחרי שכותב שם לדחות כל עצמו מספק שלא לשאת כדי לצאת גם
צדדי הד,יתר שכתב לו השואל בזה ,ממשיך וכותב ,וז״ל; דיעות המחמירים ,נראד .דיש להתיר לו לשאת המטפחת
ועכ״ז אפשר לדינא דאם המוך שבאוזן מהודק הרבה עד כשהיא כרוכה על צואר ,וגם לרבות בכל כלאחר יד,
שא״א ליפול אין למחות בהנוד,ג היתר דאפשר דזה ומכח ספק ספיקא ,ספק שמא הלכרי כדימתירים ,ואת״ל
חשיב כמו קשור ,דבאופן אחר לא דעתי איך אפשר הלכד .כד.אוסרים שמא הלכה כמאן דסברי ]וד.ם הרוב
לקשור מוך בתוך האוזן ,ואפשר שר,כוונר ,של קישור וכך נהוג עלמא[ שהעירוב מהני ,והוא גם ספק ספיקא
שבש״ס הוא רק שיהי׳ מר,דק באופן שלא יהי׳ חשש המתהפך ,ופשוט.
שתפול בנקל ,וכל שהוא מד,ודק הוי כמו קישור ,ומצינו היציאה בצמר גפן באוזן ,הנה הדבר לכאו׳ ובדבר ז(
כד,״ג גבי דברים דבעי׳ בהו חבת״ח דכל שהמגופה עוד חמור ביותר מכריכת המטפחת סביב
מד,ודקת הרבד ,חשיב כמו חותם ,ד,ד,״ד הכא אם המוך לצוואר ,הגם שהעולם נוהגים להקל בזה ,דבמשנר .שבת
שבאוזן הוא דחוק אפשר ךד,וי כמו קשור ,ובפרט דמבו׳ ד׳ ס״ד ע״ב איתא :יוצאת אשה וכו׳ ובמוך שבאזנד,.
בסי׳ ש״ג דבזה״ז דלית לנו רה״ר נד,גין להקל הרבה ובגמ׳ שם בד׳ ס״ה ע״א ,איתא :רבי יוחנן נפיק בד.ו
בענינים אלו שאינם אסורים אלא מטעם חשש דילמא לבי מדרשא וחלוקין עליו חבריו וכו׳ והתני רמי בר
תפול או חשש של שלפי ומחוי עכ״ל ]וכמו״כ השיב יחזקאל והוא שקשור לה באזנה ,לא קשיא הא דמ .Tדק
שם שמותר ליתן המוך באוזן אפי׳ בשבת׳ ואין זר ,גם הא דלא מיד.דק .ומפרש רש״י ב׳ פירושים .בפי׳ הא׳,
ענין לרפואה דאסור בשבת כיון שד,וא אינו מרפא רק מפרש דבמיהדק לא בעי קשירה ודרמי בר יחזקאל לא
מונע את האויר הקל לכנוס באוזן ,וכן אין לאסור משום מיהדק לכן בעי קשירה ,ובפי׳ הב׳ מפרש דלצאת ברה״ר
חשש שלפי כדי לשמוע מה שאחרים מדברים ואתיא בעי קשור ומיהדק ע״ש ,ואמנם המאירי מכריע כפי׳
לאתויי ,דכיון דלא מצינו גזירד ,זו בש״ם אין לנו לחדש הא׳ דבמיהדק לא בעי קשירה .אבל הרמב״ם בפי״ט
מעצמינו גזירות חדשות עיי״ש[. משבת הי״א פוסק דצריך שיד.א קשור באזנד ,.ולא
דעצם פירושו של ר,מר,רש״ג דהדוק הרבה איברא י( מזכיר שמועיל גם מיהדק. ,ובפיהמ״ש כותב דבעינן
חשיב כמו קשור הוא יוצא בעליל נגד קשר מד.ודק ע״ש .וביותר מזה נפסק מפורש בטור
הכתוב וד,מפורש בגמ׳ וברש״י ויתר ראשונים וכן בטור ובשו״ע סי׳ ש״ג סעיף ט״ו דבעינן שר.מוך ד.א קשור
ושו״ע ,דמיהדק הוא לחוד וקשור הוא לחוד .וד,וכחתו בסעיף ומהודק באזנה ,ובשו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל
לכך מפגי דאחרת אינו יודע איך אפשר לקשור מוך י״ז עוד כתוב בלשון ״וד.וא שר.מוך קשור באזנר .קשר
בתוך האוזן יש לדחותה בנקל ,דאפשר ואפשר ,דדדינו מד,ודק שלא יוכל ליפול״ .וכ״כ גם בח״א כלל נ״ו סעי׳
לחבר חוט או משיחה במוך ולשים את המוך באוזן ה׳ ובערוד,״ש סעי׳ י״ח דבעינן קשור ומהודק באזנה•
ולקשר החוט או המשיחה מסביב לאוזן מבחוץ. וברא״ש )מובא בב״י בטור שם( עוד מדגיש לכתוב
יא( ו מ ה שיש לחלק בזד ,נראה לי דד,וא בכזאת ,דיש דבעינן ״דוקא קשר מהודק״.
לומר דד.ד,יףוק בצמר גפן הוא הרבה יותר הוא ספר נזר ישראל שלא מזכיר מקשירד ,וכותב אחד
מבמוך ,ולכן זה שהצריכו גם קישור הוא רק במוך, בסי׳ ט״ז סעיף ט״ז בלשון :״ויוצאת במוך
ושמד ,אפשר שפיר לחבר חוט או משיחה ולקושרה שבאזנה שנותנת לבלוע ליחה שבאזנה והוא כשמהודק
מסביב לאוזן ,אבל בצמר גפן באמת מצד אחד אי אפשר היטב שלא תפול״ .ולא מובן מאין לקח לו להכריע
לחבר לה חוט או משיחה מרוב רכותד .וממילא אי בכזאת.
אפשר לעשות קישור ,אבל מצד שני מרוב רכותה אפשר שו״ת לבושי מרדכי מהדו״ד סי׳ קצ״ג נשאל ובספר ח(
לתוחבה ולודקה בפנים הרבה יותר מבמוך המדובר על כך ,ע״ד מי שיש לו מיחוש באזנו וצריך
בתלמוד ובפוסקים ,ולכן זד ,מד,ניא לד ,דלא בעינן גבה למוך תמ Tשלא יזיק הרוח אם מותר לתת לכתחילה
גם קישור. וכן גם לצאת לרה״ר בזה״ז .וד,שיב ,דלשאלה הא׳
נראד ,לי להוסיף לפרש דזר ,שכתוב ברמב״ם ועפי״ז בהכין מבע״י ודאי יש לסמוך ארוב הפוסקים דס״ל דלא
ובטור ושו״ע דבעינן שהמוך יהא קשור ומהודק קאי אמוך שבאזנו ,ושכן בם׳ נזר ישראל כתב להדי׳
הכל מוסב על הקשר שד,קשר יהא גם מד,ודק ,וזד .מדויק להתיר במוך לכתחילה .אך לענין השאלה הב׳ בהוצאה
ציץ אליעזר חי״ג סימז נ ש ו״ ת קו
שי בעצמו בדבריו שם לפני כן בא עלה מטעם דהוי זה כדי שיזכור עי״ז איזה הן הפתילות ושמנים הכשריס
וכנ״ל כמו ברכת מעין שבע ,וא״כ ל״ש זד ,לדידן להדליק בהן ,וטעם זה נכון על מנהג אחב״י שגספרד
בטוטו״ד ,ורק לאחר מיכן בא עלה להטעם שאומרים שנוהגין לומר הפרק הזה קודם קבלת שבת ,אבל למנהג
אותו כדי להורות הלכות שבת ,וגם כשאומרים אותו אחר אחב״י שבאשכנז שאומרים אותו אחר סיום תפלת ערבית
תפ״ע נפ״מ לשבת הבאה ,וע״ז מעורר ובא דאין לאומרו אינו מספיק הטעם הזה )וכמובן שזאת השאלה של הח״ם
בבית האבל משום דאין אומרים שמועות בבית אבל ישנה גם למנהגינו כאן שאומרים אותו אחר אמירת
אפי׳ בשבת ,ומשום טעמא דפרהסיא משיב כג״ל ,ולזה מזמור שיר ליום השבת .דהא סו״ס זה כבר אחר קבלת
נשיב ,דבפרר,םיא כן הוי זה כנ״ז ,וגם עצם הטענה שבת( .ומביא שהרב השל״ה ז״ל מביא בסידורו שער
דאין אומרים שמועות בבית האבל ג״כ איננה טענה השמים משם הרמ״ק שיש טעם עפ״י קבלה לומר פ׳
בהיות דמנד,גנו אנו שכן אומרים שמועות בבית האבל במה מדליקין ,ואיהו מדידד .מוסיף ליתן עוד טעם,
אפילו בימי החול ]ולא רק בשבת כדי להראות שאין והוא ,עפי״מ שאיתא בבה״ט בשם האר״י ז״ל שאחר
אבילות בשבת ,כמובא דיעה זאת בערך שי שם[, שישכים בבקר יהי' תחילת לימודו ם' משניות כי עי״ז
ויעוין בערוד,״ש סי' שע״ח סעיפים ח' ט׳ שכותב מתיישבת הגשמה בגופו כי משנה אותמת נשמה .ולפי״ז
לדיטעים טעמו של דבר ,ומברר דשפיר יכולים אחרים אחר תפלת ערבית בשבת שכבר קיבל נשמה יתירה ,כדי
ללמוד בבית האבל ושאדרבא חושבים זה לזכות ליישב אותה לומדין פ׳ במה מדליקין כי יען הנשמה
לנשמתו ,ושכן נ״ל ברור לדינא ע״ש .וכן יעדן גם קרד׳ נר כדכתיב כי גר ה׳ נשמת אדם כדאי׳ בגמ׳ פ'
בם׳ שו״ת רב פעלים ח״ג חיו״ד ■סי׳ ל״א שכותב זה ,לכן לומדין פ׳ משגיות זה שמדבר מעניני נר,
ד Tוע המנהג פשוט ובן עמא דבר דאם לומדים השמועה ודפח״ח.
ואגדה למנוחת הנפטר אין חשש בזה ע״ש. טעמו זה של הח״ם יש להסביר את מנהגינו אנו ולפי
שאנו אומרים פרק ב״מ מיד אחרי אמירת מזמור
בטוטו״ד שמוסיף עוד להסביר ולומר׳ דלדידן ויעו״ש
שיר ליוה״ש ,והיינו שלפי האמור הוא המשכיות ענין
דבשבת ויו״ט מותר לאבל לצאת מפתח ביתו, ■
קבלת השבת ,ובאמירת מזמור שליוה״ש קבלנו עלינו
א״כ כיון שמותר לו לילד לביהכ״נ שוב גם ביתו לא
את השבת .ובהוספת אמירת פרק ב״מ אנו ממשיכים
נקרא בית אבל כלל ונחשב בשבת רק כשאר מנין
עלינו תוספת הנפש שקיבלנו באמירת המזמור ומיישבים
שמתפללום בו לפרקים ,ולכן כיון שמנד,גו לומר במה
אותה בגופנו )יעוין בשו׳׳ע סי׳ רס״א סעיף ד׳ דלדידן
מדליקין בכל מקום אפי׳ ביח Tגם אצל אבל אומרים
הוי אמירת מזמור שיר ליוה״ש כענין עניית ברכו
אותו בשבת ע״ש.
לדידהו .וכן בבה״ח שם ס״ק כ״ז כ״ח וכן בסי׳ רס״ז
מ״ש בטוטו״ד שם לחלק בזה בין אמירת ואגב ה(
ס״ק י״ב שמביא בשם האר״י ז״ל דבאמירת בואי כלה
שבע, מעין במד ,מדליקין לבין ברכת מקבל תוספת הנפש ובעניית ברכו מקבל תוספת קדושת
ושברכת מעין שבע מכיון שאין אומרים אותו בשום
הרוה ובאמירת ופרוס עלינו מקבל תוספת נשמה עיי׳׳ש(.
מקום שמתפללין בו לפרקים לכן גם בבית האיל אין
לפי״ז מתחזקת ביותי■ הדעה האמורה ,שלא רק וא״כ
לאומרו .יש להעיר דוהו למנהגם ,אבל בכאו ובמיוחד במה שהמנין המתפלל בבית האבל צריך לומר פ׳
בפע ,T״ק ת״ו המנד,ג זד ,מאות שנים לומר ברכת מעין
מדליקין כפי המנהג ,אלא גם לרבות האבל בעצמו
שבע אפילו במקום שמתפללים בו לפרקים ואפילו שאין צריך ג״כ לאומרו בהיות שהוא קבוע ועומד ויש לוה
שם ס״ת כמובא בספר מזבח אדמה או״ח סי׳ דס״ח,
שייכות והמשכיות לאמירת מזמור שיר ליוה״ש שאמר
וכן בכה״ח באות ג׳ ,וד,עלה לנד,וג כן גם בספר רב
מקודם לכן.
סעלי׳ם ח״ג חאו״ח סי׳ כ״ג ובספרו בן א״ח ש״ב פ׳ ראיתי בספר שו״ת תשורת שי ח״א סי׳ איברא ד(
וירא .וא״כ כפי שכבר העלתי ובררתי בספרי שו״ת תרי״ד שכותב די״ל דמכיון שיש לתלות
צ״א ח״ז סי׳ כ״ג ס״ק ג׳ יש לאומרו גם בבית האבל.
דמשו״ה לא אומרים ב״מ דל״ש הטעם דלהמתין כמו
וכן בשו״ת רב פעלים ובן א״ח שם הע Tבנו בכזאת
ברכת מעין שבע לכן אף להסוברים טעם כדי להורות
דמנד.ג ירושלים לאומרר ,בכל מקום לרבות בבית חתנום
הלבות שבת מ״מ תו לא הוי .מפורסם דמשום אבילות
ואבלים ,וד,וסיף מצ Tו בחיזוקו של מנהג זה דיש בזה
בשבת מונעים לאומרו ,ולכן העיקר דאין לומר ב״מ
צורך גדול ע״פ הסוד כיעו״ש.
לא בבית האבל ולא בבית חתגים ע״ש ,אבל לענ״ד אין
ו( ל כז גראד ,לר,לכח דשפיר יש לומר במה מדליקין בזה כדי שיכנוע ,בהיות ומנהגינו כן לאומרו אפילו
כשמתפללין בליל שכת אצל האבל וגם האבל במגין של פרקום וא״כ כשאצל בית אבל לא אומרים
בעצמו אט מצטרף עמהם לאומרו לא הפסיד. אותו הדבר ניכר והו״ל שפיר אבילות בפרהסיא .והערך
ציץ אליעזר חי״ג סימן נא ש ו״ ת קח
קדושה בברכה שלישית ואין זו הפסקה כמ״ש זה הגאון בנו של הרמב״ם ז״ל בח Tושיו הבאים בתשר הרמב״ם
ז״ל כר יענה אמן בברכת כהנים בין הודאה ושים דנ״א ע״ג ,עב״ל הספר הנ״ל.
שלום ואין זו הפסקה ,ההקש אחד עכ״ל. לנו שרבנו אברהם בנו של הרמב״ם ז״ל פסק בזה הרי
הנ ה ראה ראינו הדברים במקורם ,ושפתי רבנו אברהם את פסקו דהמתפלל בלחש יחד עם הש״ץ ומגיע
בן הרמב״ם ז״ל ברור מללו ובמילתא בטעמא לברכת כהנים יכול לענות אמן בברכת נהנים בכל
דאפשר שפיר למתפלל בלחש לענות אמן בברכת הפרקים ,ועפי״ז ובעקבותיו פסק גם הבעל תעלומות לב
כהנים ,ולומד זה בהיקש גם מדברי רבינו האיי ז״ל, למעשה לבני־העליה שרגילים לשהות בתפלתם ,שאין
וא״כ נתחזקו דברינו האמורים. צריכים למהר בתפלתם בשביל זה ויכולים הם להתפלל
עם הש״ץ מלה במלה וכשיגיעו לברכת כהנים יכולים
מדי עיוננו במקוריותם של דברים ,אנו למדים ברם ו(
לענות אמן בכל הפרקים ואין זה הפסק ,וא״כ יכולים
אבל שדברי רבינו אברהם בן הרמב״ם ז״ל
אנו ג״כ להכריע לפסוק בכזאת ,בהיות ולפניהם דהב״ח
נאמרו בזה בהסתייגות ,והוא ,דבמה דברים אמורים,
והפרמ״ג לא היה למראה עיניהם בעת כתבם דבריהם
דוקא כשיח Tזה התחיל את תפלתו בלחש יחד עם
את דברי רבנו אברהם בן הרמב״ם ז״ל ולא ראו הכרעת
הש״ץ בשעה שהתחיל בקול רם ,וככתוב בפורש בדברי
דעתו הגדולה בזה שאין זה הפסק .וזאת בהתאם למה
הגאון ז״ל בלשון ״והא דאמור רבנן אם יכול להתחיל
שמצינו להרמ״א בחו״מ סי׳ כ״ה סעי׳ ב׳ שפוסק שבכגון
ולגמור ד,יכא דאתחיל מקמי ש״ץ אבל בדאתחיל בהדי
דא אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים ,מכיון שלא
ש״ץ שפיר דמי״ וגם כל דברי רבינו אברהם בן הרמב״ם
ידעו דברי הראשון ואמרינן דאי הוי שמיע להו הוו
ז״ל מוסבים על בכזאת כשהציבור מתחיל בלחש יחד
הדרי בהו ע״ש וכן בש״ד שם ס״ק כ״א יעו״ש.
עם הש״ץ בקול רם כפי שתיקן אז אביו הגדול הרמב*׳ם
ה( וחפשתי ומצאתי דברי רבנו הרמב״ם ז״ל בזה
ז״ל במצרים לשם התועלת כיעו״ש .וכך המרי הדברים
מודפסים בראש ספר מעשה רוקח על הרמב׳׳ם
שמסיים שם בזה בלשון :״וד,נכון בזה הסגנון המתוקן
ז״ל ,וז״ל שם בנוגע לנידון שלנו :אבל צריד אתה
שהוא גדול התיקון באלו הזמנים שיתפללו כל העם
לדעת שראינו רוב האנשים וכו׳ שכשמגיע ש״ץ לעבודה
עם ש״ץ מלה במלה מתחילת התפלר ,ועד סופה״ עיי״ש,
ועלו הכהנים לדוכן ימהרו כולם בתפלה עד שישלימו
הרי שכל המדובר שם הוא על גוונא שמתחילים להתפלל
תפלתן קודם ברכת נהנים כדי שלא ימנעו מעניית אמן
בלחש יחד עם הש״ץ .ולפלא איפוא על הבעל נוה שלום
על ברכת כהנים ,או שמא יענו ותהיה הפסקה וכו׳ וקצת
שלא שם את לבו לכד שרבינו אברזע אומר את דבריו
מהם ממהר יותר עד שישלים תפלתו קודם שיגיע ש״ץ
רק כשהיחיד מתחיל הלחש יחד עם הש״ץ .ואולי הוא
למודיום כדי שלא יגרע ממודים דרבנן ,וזה הדקדוק
זה מפגי שיתכן שהמדובר בנוה שלום הוא ג״כ רק על
עזיבתו דקדוק להיותו בעצמו טעות ואין בו דקדוק תוריי
גוונא דא כשהציבור מתחיל את הלחש יחד עם הש״ץ.
כ״א הפכו והוא מביא ל Tי עון גדול אמג׳ היותו מביא
האמור יתכן לומר דכשמתפללים עם הש״ץ מלה ולפי ל Tי עון גדול זה להיות מחייב המהירות באמירת
במלה כו״ע יודו שאפשר ליחיד לענות גם האמנים התפלה ושבוש הכוונה ותליית המחשבה כדי להקדים
בברכת כהנים .ויעוין בב״ח בטור שם דדבר חילוקו לש״ץ ותהי׳ אז צורת התפלה קבע ולא תחנונים ,ואמנם
של ש״ץ מיחיד לעניית איש׳ר וקדושה הוא זה ,מפני היותו טעות בעצמו ואין בו דקדוק תוריי וכו׳ ומה
דהתם איהו הוא דגרם להפסק זה כיון דאיחר מלבא שנתלה בזה במודים דרבנן הוא טעות שטעה בעיקר
לביהכ״ב ולהתפלל עם הציבור עד שמתפלל בשעה הדין וכו׳ אבל אם היה מתפלל ואומר מודים העיקרי
שהש״ץ אומר קדיש וקדושה הלכד אסור לו להפסיק עם ש״ץ קים ליה בדרבה מיניה ,ועניית אמן בברכת
דאין זה הכעור תפלה ע״ש ,וא״כ דון מינה דהא אם כהנים אינה הפסקה לפי שההפסקה באמן וכיוצא בזה
מתחיל ד,יח Tיחד עם הש״ץ כשם שאז מפסיק גם שהזהירו ממנה היא בשיהיה עונה אמן או קדוש וכיוצא
לקדושה )עיין או״ח סי׳ ק״ט סעין* ב׳ ומ״ב סקי״ד( כן בהן בלתי היותו מתפלל עם ש״ץ ,וכבר העתיק זח הענין
יכול להפסיק גם לאמן דברכת כהנים. האמיתי ר׳ יצחק ז״ל משם ר׳ האיי ז״ל וקיים אותו
היוצא לנו להלכה לפענ״ד דכשהיחיד מתחיל עכ״ם ז( בה׳ מנהגא דרבנן ,כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח
הלחש יחד עם הש״ץ אזי א״צ למהר לגמור צבורא דמצלו בלחש דמעכב עד דמסיימי ,וכדפתח
קודם ,וימל שפיר לענות אמן אחר ברכת כהנים ויברכך, שליחא דצבורא ומתחיל ה׳ שפתי תפתח אומר בהדי
אבל כשמתחיל לפני הש״ץ או לאחר מיכן אזי באנו שליחא דצבורא מלתא מלתא ועני קדועותא בהדי צבורא
בא״ר כמבואר והט״ז בזה למחלוקת שבין הב״ח ועופיר דמי למעבד הכי דלית בה הפסקה ,והא דאמור
ובפרמ״ג ,ובזה הדעת נוטה דעדיף להיות בזה שב ואל רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכא דאתחיל מקמי
תעשה וישתוק. ש״ץ ,אבל בדאתחיל ■בהדי ש׳׳ץ שפיר דמי .וכמו שיענה
ציץ אליעזר חי״ג סימן נב ש ו״ ת קי
ראיתי שהעתיק את הד.לכה בזה בספר ברכת הכית ויפה סימן נב
שער נ״ח סעיוף י״ד בזר.״ל; ובשבת נד.גו ליתן
אם אפשר לצאת בשבת ידי מצות קידוש היום
לתינוק לשתות ,ואם המברך אוכל במקום שמברך ישתה
בכוס שמברכין על ברבת מילה
כמלא לוגמיו ואחר כך יאכל כזית פת הב״כ ,וכן אם
יש לו לשתות עוד כוס מלבד הכוס הזה יכול לשתות אף מת״ח אחד שכיבדוהו בברכות בברית מילה נשאלתי
.בשבת כמבואר ברמ״א באו״ח סי׳ רע״ג ומ״א שם עכ״ל שחל להיות בשבת ,והמילה TDלאחר
ויעו״ש גם בשערי בינה ס״ק י״ד עיי״ש. התפלה ,איך עליו להתנהג ,אם מחויב לעשות ק^וש
ד( ונשארת אבל השאלד .מדוע שבאמת לא נחשב קודם ולאכול כזית ,או שיכול באותו הכום שיכבדוהו
זר .כעושין מצות חבילות חבילות ? . לברך לצאת בו גם ידי קידוש .וישתה מלוא לוגמיו,
בספר כורת הברית סי׳ רס״ה בנחל כרית ס״ק וראיתי זאח״ב יאכל כזית ,או ישתה עוד רביעית.
ט״ו שיחד עם כתבו את ההלכה דכשעושד, א( ו הנ ה הבעיה שמתעוררת בזה היא בגלל שאין עושין
עליו גם ק Tוש היום כגון שד,וא במקום סעודד .דודאי מצות חבילות חבילות ,ואולי גם זה מפני
את המוסגר צריך לשתותו כשיעור ,מעיר במאמר דד.משך אמירת הברכה והתפלר .לכבוד המילה הוד .הפסק
השאלה האמורה ,וכותב ,דצע״ק דהא אין עושין מצות בין ברכת פה״ג להטעימה בנוגע ליציאת ידי קידוש ,אך
חבילות ,ומציין לאה״ע סי׳ ס״ב סעיף ט׳ ולא תירץ. אם בכד.״ג לא הוה בגדר של מצות חבילות מסתבר שגם
ומתוך זה כותב באות הברית שם ס״ק ט״ו דצע״ק לא הוד .הפסק )יעוין באו״ח סי׳ רע״א סעיף ט״ו ומג״א
■אי שרי לעשות ק Tוש עליו עיי״עז. ס״ק ל״א ומשנ״ב ס״ק ע״ה ע״ו עיי״ש(.
ליישב עפי״ד הב״י בטור יו״ד סי׳ רס״ה שכותב ונראה ב( ובאמת נשמע הדבר מתוך הלבד .פסוקה שנפסקה
שמ״ש הטור שם שעל הכוס מברכין אותד ,.שלאי בשו״ע או״ח סי׳ רע״ג סעי׳ ה׳ וז״ל :כתבו
מצא דבר זד .מבואר בגמ׳ ולא בדברי הרי״ף ור.רמב״ם, הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודד .אפילו
אלא שמדברי המפרשים והגאונים נראה שר.וא מוסכם אכל דבר מועט או שתד .כוס של יין שחייב עליו ברכד,
מהכל לברך אותד .על הכוס ,ושמדברי המרדכי נראה יצא ידי ק Tוש במקום סעודר .וכו׳ ,ומוסיף ע״ז הרמ״א
שד.טעם הוא משום דאמרינן בברכות ל״ה דאין אומרים וז״ל :ולפי זר .היד .מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס
שירה אלא על היין ע״ש ,ועמ״ש עפי״ז גם הט״ז ביו״ד של מילר .בשבת בשחרית אם שותין כשיעור ,אבל נהגו
שם סק״ד וסק״י עיי״ש ,ועוד יעוין בקו׳ דברי שלום ליתן לתינוק עכ״ל .והמג״א בסקי״ב מוסיף עלה וכותב,
לד.גאון המהרש״ם ז״ל שבסו״ס כורת הברית בס״ק דלבוש וב״ח כתבו דבעי שישתה עוד כוס מלבד הכום
כ״ה שמבאר שגם מהך דאין אומרים שירר ,אלא על של קידוש וד.שתיד .השניד .נהשבת לסעוח־ו.
היין הוא רק אסמכתא בעלמא לד.מנד.ג וכו׳ והכא הברכה הרי לנו שכל הבעי׳ הגידונת בזה היא רק כמד .שצריך
לאחר המילה ,ובצל״ח )בפסחים ס״ד( דדוקא בשירת לשתות כדי לצאת גם ’Tק Tוש אבל על שיכול
לדם אבל בשאר שירה לכ״ע בלא יין עיי״ש. לקדש על אותו כוס של מילה אין בעיד..
בהיות שעיקרו של דבר זה שצריכים כוס ועל כן לפרש דזה שמסיים הרמ״א ,דאבל נר.גו ויכולנו ג(
בברכת המילה לא נזכר בגט׳ ולא ברי״ף והרמב״ם ליתן לתינוק ,הוא באמת בגלל הבעיד,
וד.וא נלקח ור.וסמר רק משום טעמא דאין אומרים שירה של אין עושין מצות חבילות ,ולכן נהגו שלא יצא בזה
אלא על היין ,לכן לא נקרא הדבר הזה משום כך כמצוד. ידי קידוש ולתת לשתות לתינוק ,אבל מדברי הב״י
בפני עצמד .עד שנאמר שאם יצרפו לכוס זד .עוד מצוד. בטור שמשם הוא מקום הדבר לא משמע כן ,דמתחילה
שיהא נקרא זד .כעושין מצות הבילות חבילות ,ולכן מביא הב״י דבר זה דכוס מילד .שד.יא בשבת יתננו
אפשר שפיר גם לקדש קידוש היום על כוס זה ולעשותו לתינוק מד.גד.ו׳ מיימו׳ בשם הר״ם ,ועל זד .מוסיף וכותב
עי״ כ כעצמיותר .של מצוה. דאבל לפי דברי הגאונים אין צריך ליתנו לתינוק דש״ד
בטור ואהע״ז שם בסי׳ ס״ב שגם שם גופא ויעוין שישתהו המוהל עצמו ,ומשמע שפירש בפשטות שד.חשש
איכא מחלוקת באם יברכו על כוס א׳ ברהמ״ז של הר״ם הוא רק בגלל זד .דצריך קידוש במקום סעודה.
וברכות נשואין אם יהא נקרא זה חבילות חבילות ,והגם וכך יוצא גם מדברי הב״ח שם .והכי כותב מפורש גם
שר.רמ״א פוסק שם בסעיף ט׳ שאנו נוהגין לקחת ב׳ הלבוש בסעיף ד׳ ,דאסור למוהל ולסנדק לשתות מכוס
כוסות א׳ לברד׳מ״ז וא׳ לז׳ ברכות ,זאת אומרת שכן של מילה בשבת בשחרית אפילו אם ירצה לשתות כשיעור
חייעזינן משום מצות חבילות ,י17ז לומר דהוא זה מפני דד.א אין להם שם מקום סעודד .וגם אין לד.ם שם כוס
שאנחנו פוסקים כשיטת הרי״ן והרא״ש וד.טור דלא סגי אחר לשתות ע״ש .אבל משום אין עושין מצות חבילות
שם בלא כוס ]והצרכת כוס שם נזכר גם במס׳ מפרים לא עלר .על דעתם כלל לאסור .וכשיש לתס עוד כוס או
פי״ט ,ומובא ברא״ש פ״ק דכתובות סי׳ י״ג[ ,ויתכן מקום סעודד .כו״ע מודו שאין אפילו מנד,ג שלא יובל
לומר דזה שמביא הטור באה״ע שם דבספרד אומרים גם לקדש על כוס זה ולשתות ממנו מלוא לוגמיו ואחי׳כ
הכל ]ברד.מ״ז וז׳ ברכות[ על כוס א־ ,דד.וא זה גם לשתות עוד כוס או לאכול כזית.
קיא ציץ אליעזר חי״ג ]WCגג ש ו״ ת
אחר .וד.יינו דאי לית ליד ,בית אחר שרי לדור בשבת ]חוץ ממ״ש בב״י שם[ מפני שנקטו כדעת הרמב״ם
וי״ט בבית שאין בו מזוזה דומד ,לציצית בסי׳ י״ג דלא שם דכוס לא מעכב בו׳ ברכות ולכן לא הו״ל זה בגדר
אסרד ,תורד ,לדור כ״א לעשות מזוזה וכל שאין לו דירד, של מצות חבילות חבילות] .ויעוין במג״א או״ח סי׳
אחרת לא גזרו חז״ל עכ״ל. . קמ״ז ס״ק י״א מ״ש לומר דדוקא בב׳ מצות של חובה
אומרת שהפרי מגדים ,מחלק בזה בין דין התורה זאת הוי חבילות עיי״ש[.
ע כ ״ פ כאן בברכת מילה מכיון שלא מצאנו מי שיסבור
לבין גזירת חז״ל,בזה ,דמדין התורד .אין כל איסור
לדור בבית שאין בו מזוזה ,וחיוב התורד ,בזה הוא רק כמצוה דלא סגי בלא כוס ושדבר זה הוא
לעשות מזוזה ,אלא דחז״ל גזרו בזד ,גם שלא לדור עצמאית ,לכן י״ל דבכל כה״ג כו״ע ס״ל שאם מצרפים
בבית שאין בו מזוזה ,וד,מד ,לא גזרו כי אם ביש לו בית לצאת עם זר ,עוד מצוד .דלא הו״ל כעושין מצות חבילות
אחר ,אבל באין לו דירד ,אחרת לא גזרו חז״ל. חבילות ,ולכן לא מצאנו מי שיחלוק על הד,יא דסי׳
רע״ג שיוצא משם בפשיטות שאפשר גם לצאת Tי
כל האמור הרי ממילא נופלת קושיתו ,דהמדובר אחרי ק Tוש בכום של ברכת המילה.
במג״א סי׳ י״ג בשם המרדכי הוא על דינא
דאורייתא ,ומדינא דאורייתא מותר באמת לגור בבית
שאין בו מזוזה אפילו ביש לו דירה אחרת ,ורק בקום סימן נג
ועשה קאי ,ובשבת אי אפשר לעשות׳ אבל המדובר
בפרמ״ג הוא על גזירת חז״ל בזה ,כפי שיוצא מד,קד.״ע אם נודע לאדם בשבת שאין מזוזה בפתח
לפי פירושו בכוונת הירושלמי ,וד,מר ,הם שגזרו גם דירתו אם מותר לדור בה .ואם אסור אם
על הכניסה כל שיש לו דירד ,אחרת ,ועל כן לא ראה מותר להחזירה בשבת לנרתיקה ואין בזה
שפיר הפרמ״ג כל סתירה בין מה שמפרש עפ״י הקה״ע משום מיחזי כמתקן
לבין הכתוב בזה במג״א סי׳ י״ג ,ועשה מד.ם כורך על דברי הפתחי תשובה ביו״ד סי׳ רפ״ה נשאלתי א(
אחד ,כאילו האחד משלים את משנד,ו ,ועפ״י דברי שנש,ם סק״א שמביא מהפרמ״ג לאו״ח סי׳ ל״א
פסק וד,סביר דכל שיש לו דירה אחרת ישנה גזירת חז״ל שפסק דאם נודע לו בשבת ויו״ט שאין מזוזר ,בפתחו
בזה שלא ליכנס בו ,וכל שאין לו דירה אחרת מותר ויש לו בית אחר מחויב הוא לצאת וכו׳ ,וקשה דד,א
ליכנס בה בד,יוח ומה״ת בכלל מותר כמבואר בסי׳ י״ג מש לאחר מיכן ציין גם לדברי המג״א באו״ח סי׳ י״ג
]ובמג״א שם[ ואיכא בזה רק גזירת חז״ל ,וד,מה לא סק״ח ,והא המג״א שם מביא דברי המרדכי שכתב
גזרו לאסור הכניסד ,כי אם דוקא ביש לו דירר ,אחרת. בלשון :״ותדע דאטו במזוזה ומעקד ,אסור ליכנס לבית
.שאין בו מזהה ]ומעקה[ אלא בעמוד ועשה קאי ותו
יש מתירים אפי׳ ביש לו דירד ,אחרת ויש ולמעשה ב(
לא״ .ולפי״ז.הא גם ביש לו בית אחר איננו מחויב
אוסרים מדינא אפילו כשאין לו דירה אחרת,
לצאת ,דזיל בתר טעמא ,ובשבת הא אין עליו גם עמוד
ומצריכים להפקיר את הבית ,וגם מעצם הירושלמי אין
ועשד .,ואיך לא הזכיר מזה הפ״ת ,וגם על הפרמ״ג צ״ע.
הכרח לפרש כפירושו של הקה״ע ,חנוין בשו״ת רע״א סי׳
ט׳ ובדעת קדושים.ה׳ מזוזה סי׳ רפ״ה בגדולי הקדש
ליישב בהקדם דברי הירושלמי במגילד ,פ״ד ונראה
הי״ ב דאיתא ; תפילין ומזוזה מי קודם ,שמואל
סק״א ומקדש מע״ט סק״ג ושו״ת אבני נזר חיו״ד סי׳
אמר מזוזה קודמת ,רב חונה אמר תפילד ,קודמת ,מה
שפ״א עיי״ש והדברים ארוכים.
טעמיה דשמואל שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות,
אם נפלה המזוזה בשבת אם מותר לר,חזירה ואודות ג(
מד .טעמא דרב חוגה שכן היא נוהגת במפרשי ימים
צריכים שלא לנרתיקה אם הוא בגוונא
והולכי מדברים ,ומפרש הקרבן העדד .בכוונת טעמיה
לדופקר ,במסמרים ?
דשמואל ,דר״ל ,שכן היא נותנת בשבתות וי״ט ,דכשיש
להסוברים שמותר לד.משיד לדור בדירד ,אין שאלת, הנה לו בית אחר אסור לדור בבית שאין בו מזחד ,בשבת ע״ש.
ובודאי מותר ,והשאלה היא רק לחסוברים שאסור
לנו לפי פירושו זה של הקרבן העדה דיש לנו ויוצא
להמשיך לדור בבית בלי מזוזה דאזי היא השאלה אם מקור מדברי הירושלמי לדין האמור בם״ ת
אין בההחזרד ,איסור של מתקן או מיחזי כמתקן )יעוין בשם הפרמ״ג דאם נודע לו בשבת ויו״ט שאין מזוזה
באו״ח סי׳ שכ״ג סעי׳ ז׳ ובביאור הלכה ד״ה מותר. בפתחו דמחויב הוא לצאת ממגד ,כשיש לו בית אתר.
וכן בסי׳ שכ״ו סעי׳ ח׳ ובביאור הלכה ד״ה אדם מותר
נעתיק את עצמנו לדברי הפרי מגדים. וכעת
■ עיי״ש(. , הפרמ״ג לא נמצאים בסי׳ ל״א כפי שציין והנה דברי
שדן בזו השאלה השדי חמד במערכת מ׳ ומצאתי ה«׳ת ,אלא נמצאים באו״ח סי׳ ל״ח בא״א ס״ק
כלל קט״ו .ומביא מההקרי לב יז׳ש סי׳ קכ״ח ט״ו .ודבריו שם מוסבים באמת ע״ד הירושלמי והקרבן
דפשיט ליה דמותר לתת בשבת המזוזה בד,קנה הקבוע העדר] ,שקורא לו בשם המפרש[ .וכותב וז״ל :וכתב
על ד,משקוו« ,אך מסביר דגראר ,אבל שהוא זה מפני דס״ל המפרש שם מזוןה נוהגת בשבתות וי״ט אם יש לו בית
ציץ אליעזר חי׳״ג הימן נד ש ו״ ת קיב
מיחזי כמתקן וגם הא אינו עושה מעשה בגופו כלל דאין איסור ליכנס לבית שאין פה מזוזה וכמו שכתב
ופשוט[. המרדכי ולכן אין כאן שום תיקון רק קיום המצוה הוא
יעו״ש בשדי חמד שהעלה לעיקר שאין איסור ועוד ה( דאיכא ]ובתוך דבריו כותב גם להקשות על הקה״ע
לדור בבית שאין בו מזוזה׳ וממילא גם פשוט מהמרדכי כיעו״ש .ואנו כבר יישבנו זה[,
שאין כל איסור בנתינת או בהחזרת המזוזה אל נרתיקה
א ל לאחר מיכן מביא עוד השד״ח מספר שו״ת באר
שבמשקוף )כשלא צריכים למסמרה במסמרים( ואין כל
מים חיים )מוצירי( שנראה שסובר שאסור לדור
חשש משום מיחזי כמתקן .עיי״ש ,ואכמ״ל יותר.
בבית שאין בה מזוזה ,ונו״ג בדין זה ,באם שכח להניח
מזוזה מע״ש אם מותר להניחה בשבת ,או במי שנפלה
סימן נד המזוזה שלו בשבת אם מותר לההזירה להחור שלה
בשבת דלא עביד שום מלאכה ,או דילמא אסור משום
באיסור האזנה לשידורי רדיו בשבת ויו״ט דמיחזי כמתקן דעל Tי הנחתה מתיר דירת הבית,
גם על ידי כינון פתיחת המקלט וסגירתו ע״י והאריך בטעמים שנאמרו במס׳ ביצה ד׳ י״ז באיסור
שעון אוטומטי טבילת כלים בשבת ובדברי הפוסקים ,וזאת הלכה
העלה דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו הך גזירה דשמא
האזנה לששורי רדיו בשבת ויו״ט ע״י הערכת אודות
יתקן ,ועל כן פסק דבנפלה המזוזה בשבת או יו״ט דשרי
הכלי מע״ש אי בהשארת המקלט פתוח ואי על
להחזירה וליכא למיגזר משום שנראה כמתקן ,משום
ידי שעון אוטומטי ששליק ויכבה בבוא הזמן ,שכמה
דמילתא דלא שכיחא היא דישראל קדושים וקובעים
רוצים לגבב בזה גבובי היתר.
המזוזה במסמרים ואי אתרמי דנפלה הוי מילתא דלא
הנ ה בספרי שו״ת ציץ אליעזר ח״ג סי׳ ט״ז בקונטרס
. שכיח ושרי להחזירה עיי״ש,
הארוך בן י״ב הפרקים על אודות הרדיו הארכתי
כבר גם בנוגע לזה וביררתי והוכחתי על האיסור המוחלט ד( ולענ״ד נראד! דגם בלעדי החידוש הנ״ל לומר שזה
אפילו המקלט מתוך שיעזנו בהקשבה לש Tורים בגדר של מילתא דלא שכיחא ושבמילתא
כשהפתיחה ׳והסגירה תסודר מע״ש על ידי שעון אוטומטי, דלא שכיחא לא גזרו רבנן גזירתם של מיחזי כמתקן.
או בהשארת המקלט פתוח מער״ש ויו״ט ,וגם לרבות ג״כ יש סברא לומר דאין בכה״ג של הנחת מזוזה משום
לא להקשיב לששורי נכרים הנסדרים עבור נכרים ,ושלא מיחזי כמתקן הגם שאסור'לו בלעדי זה לגור בבית ,ולא
מועיל אפילו הדבקת פתקה שהכל ערוך מע״ש ]וגם מיבעיא להסוברים שהאיסור לגור הוא גזירה מדרבנן
הזהרתי על עבירה גוררת עבירה ,שאלה המורים היתר בלבד ולא גזרו כי אם באין לו בית אחר לגור ,דבודאי
^ ו ר שעון אוטומטי־ ,מע׳^ש ,שנכשלים לעצמם ע״י שיש לומר אליבא דידהו שלא גזרו בכה״ג משום מיחזי
מתוך כך בהרבה פעמים גם באיסור הבערה וכיבוי ,כי כמתקן דהו״ל מעין גזירה לגזירה דלא גזרו רבנן ,אלא
נוהגים היתר בעצמם להעביר בשבת המחוג מגל אל אפילו.להסוברים שיש בזה איסור ממש ג״כ יש לומר
גל ומגלים בינונים אל גלים קצרים ,ואינם חשים דלא אסרו בכלל בכל כה״ג משום מיחזי כמתקן ,והוא,
שעחסים מתוך כך בכמה סוגי מקלטי רדיו הבערה וכיבוי דמיחזי.כמתקן נקרא כל שמונח איסור השתמשות "ועל
במנורות המקלט[ .ופרטתי מהותי האיסורים שיש בזה, גופיה דחפצא ,כגון בההיא דטבילת כלים טמאים או
קחנו משם. חדשים בשבת ,שהאיסור הוא על עצמיותם ,אבל בבית
בזה מה שראיתי בם׳ מנוחה נכונה ב״מוסף אוסיף שאין בו מזוזה אין איסור מונח על .גופיה דהבית ,ואיש
השבת״ על פי פסקי החזו״א שבסוף הספר, אחר מבלעדי הבעל הבית ,מותר לו ליכנס לגור בו,
שמובא שם שגם הגאון החזו״א ז״ל פסק בפשיטות אלא התורה הטילה איסור־גבדא על בעל־־הדירה החייב
שאסור לשמוע רדיו בשבת אפילו אם כונן את הכלי במזוזה שאסור לו ליכנס לגור בו בלי שיקיים מקודם
מע״ש ,וכי חוב קדוש על כל אחד להזהר מזה. החיוב המוטל עליו לקבוע מזוזה ,ומכיון שאין באן
ולא ברור משם אם אמנם פסק החזו״א ז״ל והיות איסור חפצא כי אם איסור גברא שפיר יש לומר על כן
כזאת בדיוק ,כי ככתוב שם הוא נסדר ונערך דבהגיחו מזוזה בשבת בהחור או בהקנה )באופן שלא
ממה שפסק לשואליו .לכן אעתיק בזה מכתב מעניין כרוך בשום חילול שבת( אין בזה משום מיחזי כמתקן
מהחזו״א ז״ל שכתב בזמנו למועצה למען השבת והומצא כלל ,כי אם רק כמקיים עי״כ המצוה המוטלת עליו
העתקו לרבנים הגאונים חברי המועצה התורנית לבירורי וממילא יורדת ממנו ומגופו האיסור׳גברא שהתורה
הלכות שבת שהתקיימה אז לאחר מלחמת השחרור. הטילה עליו מבלי ליכנס לדירה טרם שיקיקם את אשר
ואני שמשתי כאחד החברים .וזה לשון המכתב במלואו. הטילה עליו לקבוע מזוזה ,ומכיון שכן פשוט שמותר
שפע ברכות ורב שילומים. להחזיר בכה״ג בשבת המזוזה שנפלה ואין בזה משום
״הניעני מכתבכם מזמן ,לא חשבתי לנחוץ תשובתי, מיחזי כמתקן כלל] .ומה שנראה לכאורה כמתקן גופו
אחרי כי פתיחת הרדיו בשבת מכאיבה כל לב שומר שירד ממנו עי״ב האיסור ,בודאי שזה לא בגדר של
קיג ציץ אליעזר חי״ג סיפן נד ש ו״ ת
סימן נה שבת ,והפורז גדרי הכרם ונותנו למרמס לכל עובר
הפסדו רב והשחתתו כבירה ,יותר מגונב אשכלותיו
יולדת היושבת על המשבר או חולה מסוכן ועושק ענביו ,ופרטי האיסור מקומו בעסק התורה
אם מותר להזמין בשבת עבורם רופא ממקום ועונג חכמתה ,אבל בנוגע למעשה חובתנו קיום
אחר הכרוך בחילול .שבת הגם שמצוי על התורח ולגדור פרצותיה ,ויצליחו נא לשמירת
המקום רופא אחר שמוכן לטפל בהם. ישראל את השבת.
ואחתום בברכה אי״ ש
ביולדת שישבר ,על המשבר בשבת ויש לה נשאלתי ובספר מנוחה נכונה בסופו הדפיסו כבר משמי בזה
רופזן המטפל בה וכדי להזמינו צריכים וז״ל שם :אסור לשמוע רדיו בשבת ,ואפילו אם
לחלל את השבת ,אם מותר לדיזמינו הגם שעל המקום כונן את הכלי מע״ש אסור ,וחוב קדוש על כל אחד
בביה״ח שבאה ללדת נמצא ג״כ רופא־מילד או מילדת, להזהר מזה ,וגם למחות נגד הפרצה הגדולה הנעשית
כי רצון האשה ורצון בעלה להנחת דעתם שהרופא בזה שמשדרים ברדיו ע״י יהודים ובשביל יהודים
המטפל בה כל הזמן יעמוד בשעת הלשד^ בשבח .ע״כ בנדפס.
לזאת השאלה נשאלתי בכזאת על חולד .מסוכן וסמול בתחנת החשמל בתל־אביב אינם מבטיחים את שמירת
ששוכב בבש,״ח ורואיס שזקוק לטיפול מידי השבת וכבר פנה אליהם הרב הראשי שליט״א בזה
מיוחד ,אם מותר להם להזמין הרופא שיש לד,ם יותר והשיבו שהנם נכונים להקשיב כאשר יצוו ,ואמנם
אימון בו ,הגם שד,דבר כרוך בחילול שבת ,והגם שעל עדיין לא סודרו הדברים ,והעיקר ששמירת השבת
המקום נמצא רופא אחר שמגיש לו הטיפול. קשור בשימוש א״י בשבת ,ועל שדה זו צריך למצוא
תש ובה . את הדרך״ .עד כאן לשון המכתב.
א( הנ ה בשאלי ,הראשונד ,לגבי יושבת על המשבר לנו שהגאון החזו״א ז״ל בכתבו שם את חותמו הרי
נראה בעליל מראש שיש להתיר ,דד.רי גבי על כל הנוסחא שהודפסה בשמו בם׳ מנוחה נכונה
יולדת עושין לד ,כל דבר שיש בד ,משום יתובא דעתה, שם] .ונתגלגל הדבר גם שאדפיס מכתב מעניין כזה של
אפילו דברים שלמעשה לא צריכים לד,ם ,כדאיתא הגאון ז״ל שטרם ראה אור עד כה ,ובודאי יתענגו על
בשבת ד׳ קכ״ח ע״ב ,ונפסק כן בפשיטות ברמב׳׳ם פ״ב כך הרבים הצמאים לכל הגה שיצא מפי קדשו ומפרי
מד,׳ שבת הי״א ובטור ואו״ח •סי׳ ש״ל סעי׳ א׳ ,וכפי עטו[.
שגם מסבירים התום׳ שם שהוא זה ,מפני שיותר יכולה ו ל מ ען התועלת אציין גם לדברי Tידי המנוח הראש״ל
המלדת לד,םתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין הגרב״צ עוזיאל ז״ל בספרו משפטי עזיאל חאו״ח
ייפה מה שד,יא צריכה ממד ,שיסתכן החולד ,ברעב, מהדו״ת סי׳ נ״ב שהשיב בפשיטות לשואלו הר״ר יעקב
זיעו״ש גם בב״ח וגם המוסבר בזה בשנ״ב שם ובביאור הלפרין מזכרון מאיר ,שגם בפתיחת הרדיו בערב שבת
הל&ו^ וא׳׳ב טה״ט יש לר,תיר נמי בנידוננו להביא על מנת להשמיע ביום השבת יש בו איסור משום שמא
הרופא המקובל עליר ,יותר. יטה ומשום מתקן כלי שיר שהם מוכרחים ואי אפשר
י ת ד על כן במשגה בשבת שם כתוב בזה בלשון ; להמלט מהם ע״ש.
וקורין לר ,חכמר ,ממקום למקום .וכך נפסק כלשון יעוין גם מה שכתב לאיסורא בזר .ששי הראש״ל ועוד
הזה ברמב״ם וטור ושו״ע שם ,דפד ,מבאר בזה התפא״י הנוכחי הגר״ע יוסף שליט״א בספרו יביע־אומר
על המשניות שם דנקט לשון חכמד ,לאשמעינן ד^זפי׳ ח״א חאו״ח סי׳ כ׳ ,ועש חזר זר.ניף שו שנית בהרחבת
יש מילדת כאן ורק דזו חכמד ,ביותר אפ״ה שרי, בירור האיסור בח״ו מספרו חאו״ח סי׳ ל״ד ,ובשפלנו
ושמד,״ט נקט תנא מילדין קודם לקורין לד,חכמר ,ע״ש. זכר גם לנו יעו״ש.
ואפשר לד,וסיף ע״ז דזד ,מדויק גם בלישנא של: כ מו כן יעוין בספרי שו״ת צ ת אליעזר ח״ט סי׳ כ״א
וקורין לד ,חכמר .״ממקום למקום״ ,ולא קתני ״וקורין שהשבתי לשואלי דבר והבר,רתי וביררתי
לד ,חכמה אפילו מחוץ לתחום״ ,דד,יינו בכדי לאשמיענו שאותו חומר האיסור ישנו גם בד.פעלת טרנזיסטור בשבת
בזה שאפילו אם במקום זד ,יש חכמה ,והיא רוצה ויו״ט וכמה וכמה גופי עבירד .קשורים בזה .וגם לרבות
ביותר חכמה ממקום אחר והכרוך בחילול שבת ,אפ״ה אפילו כשיפעילו אותו מערב שבת שישאר פתוח עד
קורין לה החכמה מד,מקום האחר .באופן שיוצא לנו מוצאי שבת ,או שיופעל בשבת בדרך אוטומטית ,ג״כ
שד,דין של שאלתנו כתוב למעשה מפורש במשנר,, אסור ,ואין כל צד היתר בזה ,יעו״ש.
וכן ברמב״ם וטור ושו״ע ,וד,יינו ששפיר מותר לקרוא לית דין צריך בושש שאין כל מקום של צשודי על כן
להמומחד ,ממקום אחר אשר האשר ,רצונה בכך ,אע״פ דרכי היתר כל שד,ן להקשבת ששורי רדיו,
שהדבר כרוך בחילול שבת ,ואעפ״י שגם בכאן נמצא ע״י השארת המקלט ]כלי הרדיו או הטרנזיסטור[ פתוח
מי שיילד אותד ,,בד,יות והאשד ,סומכת ביותר על מע״ש ,או על שי כיוון שעון אוטומטי שיפתחהו ויסגרהו,
המומחר ,שנמצא במקום אחר. והדבר פשוט לאיסורא.
ציץ אליעזר חי״ג סימן נח ש ו״ ת קיד
שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ]דעוין גם ביו״ד גם להתיר העיון נראה דלמעשה יעז ולאחר ב(
סי׳ ש״ע בפ״ת סק״א ובנחלת צבי שם ,ו ש להאריך[. מסוכן, חולה של השניה בשאלה .
וא״כ נלמד שהאמור לעיל כן היא גם ההלכה הפסוקה וכדיבואר.
]ושוין ערד מ״ש בזה לקמן סי׳ נ״ו פ״ב יעו״ש[. ד׳ ל״ח ע״ב במתניתיז איתא :המודר הנאה בנדרים
ד( בהיות לפנינו כל האמור ,אפשר להוסיף דלמעשר. מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב,
נוכל ללמוד זאת גם ימד.ד.יא דשבת ד׳ ומרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון .ובגם׳
קכ״ח ע״ב מהאמור לגבי יולדת ,דכד מעיינינן נראה בד׳ מ״א ע״ב מבארת רפואת נפש גופו רפואת ממון
דזה דקתני ברישא דמתניתין שם :וגדילדין את האשד. . בהמתו.
בשבת וקורין לד .חסמד .ממקום למקום .אין זה ח Tוש בפ״ד ה״ב מקשה דאמאד אינו מרפא ובירושלמי
מיוחד רק לגבי יולדת ,אלא הוא דין כולל לגבי כל בהמתו ,ליהד במחזיר אב Tתו ,ומשני
חולד .מסוכן ,דרק על זה שמוסיפה ד.מש1ד .לכתוב דמיירי מ2זיש לו מי שירפאנו; ,ומקשה :אם בשיש לו
״ומחללין עליה את השבת״ הו,א דבאד .ד.גמ׳ שם מי שירפאנו אפיא רפואת נפש לא ירפאנו .ומשנל:
שואלת :מכדי תני ליה מילדין את האשד■ וקוריז לה לא מכל אדם זוכה להתרפות .והיינו ,כדמבאר הקרבן
חכמד .ממקום למקום ,ומחלליו עליה את השבת לאתויי העדה ,דמכיון דלא מכל אדם זוכה להתרפאות לכן
מאי .ומשני :לאתויי הא דת״ר אם היתד .צריכד .לנר משום השעו סכנת נפשות התירו לו לדפאותו אף בשיש
וכו׳ .זאת אומרת שעד הפיסקא ומחללין עליה את השבת שם רו®! אחר ,אבל לבהמתו לא התירו משום הך
אין חידוש מיוחד גבי מילדת אלא המשנר .מלמדנו שגם חששא כיון שיעז שם רופא אחר.
היא בכלל חולד .שיש בה סכגה ,ורק מומחללין עליד. דרך הירושלמי מבאר הר״ן בנדרים שם גם ביאור ועל
את דדנזבת משמיענו משנה יתירה עליה דהיולדת . כוונת הבבלי.
שעושין בשבילה גם דברים שיש בהם רק משום מזה דמביון שלא מכל אדם זוכה להתרפאות, למדנו
יתרבה דעתד ..ואם צדקנו בזד .הרי יוצא לנו שלמעשה גם כשיש רופא אחר ורוצים ברופא זה הוא
גם בזאת המשנה כתוב ד.ך דינא שבחולר .מסובן אפשר ג״כ בגדר של חשש סכנת נפשות ומתירים איסור,
לקרוא רופא מומחה ממקום אחר הכרוך בחילול שבת וא״כ ה״ה דיש להתיר משום כך גם לחלל את השבת,
וד.גם שיש בכאן גם רופא ,דזד .כלול ב^.קורין לה דהא דינא הוא דמשום חשש סכנת נפשות מותר לחלל
חכמה ממקום למקום״ שהוא דין כולל בחולר .שיש את השבת .וזיל בתר טעמא..
בו סכנה ,ושדיוקא דלישנא משמע שהוא זה הגם הירושלמי מובא גם ביתר הראשונים מפרשי דברי
הטיפול שיש בכאן ג״כ ,מי שיודע לד.גיש .לחולד. הגט׳ .והרמב״ן מלבד שמביאו בהלכותיו שם
הדרוש ,וכנ״ל בתפא״י ובדברינו לעיל. מביאו גם בספרו תורת האדם בשער ה0כנז 7ולומד
להדגיש שאם החולד .המסוכן דורש לד.ביא ]ומיותר מזה הלכה ,דהתפא מצוה דרמיא עליה עבד והשבת
את הרופא האחר שאז בודאי הוא דומד. אבידה דגופו היא ,וכן הריטב׳׳א בנדרים שם מביא
בדיגו לגמרי למילדת שעושין אפי׳ מד .שיש בו משום בשם מורו ז״ל שהסביר את הדבר .משום דפקוח נפש
יתובי דעתיר .בלבד כדי שלא תטרף דעתו עליו, מילתא רבח וחייב לפקח אע״פ שיש אחרים .מפקחים
דהתום׳ שם מחלקין רק בין יולדת לבין למד .שיסתכן ע״ש ,וכל זה משלים את האמור לפני זה בדברינו,
החולה ברעב .ודברינו אמורים אפי׳ כשהחולד .איננו ולמדים ביותר לנידוננו ,שגם הרופא שמזמינים אותו
דורש זאת ,ורק המשפחה רצונד .בכך מדאגה למצבו כן גם אשר הוא צריך לחלל עי״ב את השבת,
המסוכן ומרצונד .לד.גיש העזרה הטובה ביותר[. איננו יכול לחשתמט ולומר שיש רופא תורן במקום
ה( נו ס ף להאמור יש לציין גם לדברי הגמ׳ בע״ז ד׳ שיגיש לו את הטיפול ואיננו מחויב לחלל מצידז את
בשעה דיסורין דאיתא, ע״א ד׳ נ״ר. השבת בגלל כן ,אלא מכיון שמזמינים אותו ורוצים
שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו דוקא בו ,עליו החובה מעתה לקיים הפלצור .המוטלת
וכו׳ ועל Tי פלוני ועל ידי סם פלוני ,הרי לנו עליו בהשבת אבידה דגופו של חבירו ,וחייב לפקח
דנגזר על הסובל גם על ידי איזה רופא שיתרפא ,וא״כ ולחלל גלל כן אפילו את השבת משום פיקוח נפש
גם מזה נלמד דמן הספק מותר לקרות בשבת לכל של החולזנ
רופא שלבם אומר לד.ם לקרותו מספיקא דאולי על Tו הירושלמי נפסק גם בש״ד סי׳ רכ״א סעי׳ כדברי
ועל ’tה ס ם שיתן הוא שנגזר שתבוא הישועד .לחולה ד׳ דיכול לרפאותו אפי׳ ב Tים אפילו אם ש
המסוכן ,וכן שבי כל רופא שקוראים אותו מצוד .עליו רופא אחר שירפאנו ,ומבארים הט״ז והש״ך בסק״ב
לבוא כדי לפקח ולד.גיש פצידו לחולה הטיפול הנאות דהמעם מפני דלא מכל אדם זוכר .להתרפאות ע״ש.
לפי דעתו ולקבוע הסם־המרפא שיש לתת לו. הירושלמי הדה שהבאנו נפסק בסיר דו״ד עפ״י ג(
ראיתי בשו״ת שכוח יעקב חמ״ד ח״א סי׳ ובאמת סי׳ של״ ו סעי׳ א׳ דרופא המונע את עצמו
פ״ו שבתוך דברי תשובתו נוגע מדינא דרופא־ מלרפאות הרי זה שופד דמים ואפילו ש לו מי שירפאנו
ק3זו ציץ אליעזר חי״ג סימן בה ש ו״ ת
ה .אם יש חיוב על רופא לרפאות ולהענות אבל אם מותר ל^את מביתו לחולה הקרוא לו ,ומסתייע
להזמנה שמזמינים אותו כשיש באותו לדבריו מהגמ׳ דע״ז הנ״ז וכותב וז״ל :איברא לענין
זמן רופא אחר מיועד לכד .ואם מותר רופא שאירע בו אבילות ראיתי סרבותי שהתיח
להזמין רופא בשבת לחולה שיב״ם ומגוח שאני, סכנה החולה כי חשש לילך אל
כשהדבר כרור עם חילול שבת בזמן ואפשר להתיר אף דאיכא רופא אחר כי לאו פנל
שיש רופא אחר שאפשר להזמינו בלי אדם זוכה לרפואה וכדאיתא בפ׳ ר׳ ישמעאל ד׳ נ״ה
חילול שבת. ע״א חלאים רעים ונאמנים ,נאמנים בשליחותם וכו׳
שלא תצאו אלא ע״י פלוני וע״י סם פלוני ,וגם
מסכת הוא יומא טבא לרבנן ,והוא יום טדב לא סיום תשועה ברוב יועץ וכו׳ עיי״ש .ולפלא על הגאון
רק לאלה שלמדוה כי אם גם לכל המסובבים אותם, בעל שבות יעקב ז״ל שלא הביא להתסייע גם מהירוש׳
וכדברי אביי במסכת שבת ד׳ קי״ח ע״ב שאמר :תיתי הנ״ל .אבל עכ״פ רואים שהבעל שבות יעקב הוציא
לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עב Tנא אותה ההלכד ,שנאמרה בירושלמי שלא מכל אדם
יומא סבא לרבנן .וזה מה שאנו מקיימים גם הערב זוכה להתרפאות גם מהבבלי ,ומההיא דע״ז הנ״ל,
במסיבה נאה ומגוונת זאת עזל תלמיד־ חכמים ורו״מ ועלה הוסיף עוד נימוק משום דתשועה ברוב יועץ,
המוסד הגדול הזה. וזהו בעצם כלול גם במכלול הדברתם של הריטב״א
ו ה ס עו ד ה שאנו עורכים הערב בדייקא לסיום המסכת הנ״ל שכתוב בלשון ״וחייב לפקח אע״פ שיש אחרים
ולשמחת התורה )יעוין במהרש״א בשבת מפקחים״ .והיינו בשיתוף וביעוץ משותף .וזה יועיל
שם( יש לה גם מעזמעות מיוחדת .כי כפי שנאמר לגו להתיר עפי״ז גם כשרוצים שיזמינו כמה רופאים
בפיוטי־הסליחות של עעזרה בטבת )ונזכר גם בשו״ע להתייעצות משותפת.
מאד מקרים לעמנו קרו אז״ח סי׳ תק״פ ונו״כ( בב׳ כן מסקנא דדינא הוא שיש להתיר על ו(
מעציבים בשלשת הימים של ח׳ ט׳ וי׳ של חדש י השאלות לקרוא ולהזמין בשבת הרופא
טבת ,בח׳ בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי הרצוי להם ,הגם שזה כרוך בחילול שבת והגם שיש
המלך והיה חושך בעולם ג׳ ימים ,בט׳ בו מת עזרא רופא על המקום אלא שהם רצונם בהרופא האחר
הסופר ,ובעעזרה בו סמך מלך בבל על ירוקזלים ,ובנקל שנראה להם יותר מומחה ושהוא יותר מקובל עליהם.
אפקור לקשר קשר בין ג׳ המאורעות ולמצוא הסבר ותולים בו התקוה שיגיש טיפול יותר טוב ומהיר.
יוונית ,והכנסת התורה שכתיבת איך להסביר
הפילוסופי׳ היוונית לתוך הכלי־התורה גרמה באופן
&ימן נו
רוחני למיתת עזרא הסופר — זאת אומרת להפסקת
לדור מדור המשך מסירת חורה שבע״ם בטהרתה הדרן על מסכת נדרים
שחודשה על ידיו — המסמל לקבלת עול התורה מחדש
בשום שכל ,ועל כל דקדוקיה ותגיה עד שאמרו שראוי ]נשאתיו בביהכ״נ של בית החולים שערי
היה עזרא שתנתן תורה על שו אילמלא קדמו משה )עיין צדק בפעיה״ק ירושלים ת״ו באור ליום ה׳
סנהדרין ד׳ כ״א ע״ב( ,כי החכמה היוונית רצתה ט׳ לחדש טבת תשל״ז בסיומא דמסכתא עם
להשכיחנו מכל זה .ואיך שכליון תורת־עזרא זאת גפ״ת רוא״ח בםסגרת השיעורים וההרצאות
פירושה הבאת החורבן על עמנו ח״ו .כי — כדברי שאני משמיע בו בעזהי״ת מדי יום ביומו
רס״ג — ״אין אומתינו אומה אלא בתורותיה״ שבכתב ומדי שבת בשבתו זה למעלה מחצי יובל
דעזבעל פה. שנים[.
עומדים כעת בליל ט׳ טבת יום שמת בו עזרא ואנו א .בדינא דקונם כהנים לוים נהנים לי יטלו
הסופר וחוגגים ברוב פאר שמחת־תורה־שבעל על ברחו ובירור מחלוקת הרשב״א
פה ,ימכריזים בזה שהיא רק היא חיי־העולם שלנו, והר״ן באוסר הנאת סירות על עצמו
וכמבואר בטור או״ח סי׳ קל״ט דחיי עולם נטע וזכה בהם אחר ואח״ב נשאל על נדרו.
בתוכנו היא תורה שבעל פה כדכתיב דברי חכמים ב ישוב דברי הרמ״א באו״ח סימן רמ״ו
כדרבונות וכמסמרות נטועים .ועל ידי כן אנו מעלים במפקיר בהמתו לפני השבת כדי להנצל
על עצמנו את יום מיתת עזרא שיחשב כיזם שנולד בז, מאיסור שביתת בהמתו אם יכול' אחר
וכפי שראיתי להחחם סופר ז״ל בדרשותיו לפורים לזכות בה.
שמבאר דזד ,שאז״ל במגילה ד׳ י״ג על המן ״ולא ג .בדינא דהפקר הבא מחמת איסור.
שע כי בז׳ באדר מת משה ובז׳ נולד משה״ ,והקדימו ד .בדינא דהמודר הנאה מחבירו מרפאו
מיתתו ללשתו ,מפני דשאי ידע המן כי נולד מרע״ה רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון
בז׳ אדר ,אך חשב כי אחר שמח ביום הזה ג״כ ובירור שיטות הראשונים בזה.
ציץ אליעזר חי״ג סימן גה ש ו״ ת קטז
האחרון ,אותו הדבר גם ר׳ענין השלישי ,ולמדים אותו, הרי מ״מ הורע מזל היום ,והוא לא ידע כי ד״צדיקים
במיוחד מר׳סוגיא האחרונה שבמסכת היא סונית האומרת מיתתם הוא חייהם האמיתיים וכאלו נולדה אז הנשמה,
טמאה אני לד ,וביותר מארבעת הסיפורים האחרונים שלא דבצאתר .מהגוף דומה לה כעובר הנשמט מרחם אמו,
האמינו עבור כך את האשה וקבעו שעיניה נתנה באחר, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם עיי״ש ,וככה
וכן למדו מד׳תנד׳גותו של החשוד .שלא נטמאה ,ועד כדי גם יעלה לנו יום מיתת עזרא .כיום שנולד בו אם
כך שלא הצריכו לבעל אפילו לצאת ידי ש.מים ולהוציאה, נמשיך עלינו אור־תורתו ,בטהרת האספקלריא המאירה
וכמו שמפרש הר״ן. שלה בלי תערובת של זמורות זרים ,ועי״ז נזכה גם
נייחד קצת את הדיבור על המגבלות שבנדרים, בזה להבנות מחורבנינו ולצאת מאפילה לאור גדול ,ולזכות
ואית הנלמד זאת מב׳ סוגיות ,האחת בפרק האחרון, לראות במהרה בבנין 'בית מקדשנו ותפארתנו ,אמן.
והיא בדפים פ״ג־פ״ה ,ס׳וגיאי דקונם כד,נים נד׳נים לי,
והשניה בפרק ד׳ דפים ל״ח־מ״א ,סוגית המודר הנאה שאנו מסיימים.- ,אותה כעת ,כשמה מסכת נדרים
מחבירו מרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון. כן היא ,עוסקת כמעט כולה בעניני
נדרי־בני אדם ,וכשלומדים אותה עומדים .לא פעם
ב ד' פ״ג ע״ב איתא במשנה ; קונם כהנים לוים נהנים ומשתאים לראות עד היכן מגיע כהו של דיבור היוצא
לי יטלו על ברחו ,כד׳נים אלו לוים אלו נר,נים מן האדם נזר ־היצירה .אשר על הדיבור גאוותו ואשר
לי יטלו אחדים .י זהו למעיטה'יתרונו על שאר ■בעלי־חי ,כמאמר הפסוק
ד׳ פ״ד ע״ב ובהמשכו בד׳ פ״ד ,ע״א עומדת על ובגמ׳ ״ויהי האדם לנפש חיה״ וכתרגומו ״לרוח ממללא״.
הסתירה שבין הרישא לבין הסיפא ,דמהרישא ומתחילים להבין היטב את משמעות הצו העליון
שאמרינן דיטלו על כרחו ,משמע דטובת הנאה אינה שבתוה״ק הדורש בקול נג Tומצוה :״איש ,כי ידור
ממון ,ולכן הגם שנאסרו בהנאתו מכל מקום נוטלין ממנו נדר לה׳ או השבע שבועה לאסור איסור על נפשו לא
תרומתן בעל כרחו ,דלא שלו נוטלים ,ואילו מהסיפא יחל דברו ״ככל היוצא מפיו יעשה״ ,הין כפשוטו ,והן
דקתני דאם אמר כהנים אלו לדם אלו גד,נים לי ,דיטלו מה שבעלי הרמז מרמזים בו ,יטאם האדם ישמור על
כהנים אחרים ,והם לא יכולים לקחת משמע דטובת קדושת דיבורו ולא יחל דבריו ,אזי ,יעלה ויתקדש עד אשר
הנאה ממון ,ולכן חל גם על זד׳ הנדר .ונו״נ בזה ד׳גמ׳ ״ככל היוצא מפיו״ ,יכל בקשה שיצא מפיו לפני יושב
ולבסוף מתרץ רבא ,שלעולם סבירא לה להמשנה דטובת מבוקשו. ימלאו אחריה ,ויעשו את יעשה, מתם
הנאד ,ממון ,וזד ,שברישא כשאסר הנאת כל הכהנים וכמסופר בעצם בכזאת גם .על ריב״ל בכתובות ד׳
דבאים ונוטלים התדו״מ בעל ׳כדחו ,הוא זה :משום ע״ז ע״ב כיעו״ש.
דתדומה לא חזיא אלא לכד׳נים וכיון דקא אתי למיסדא חומרת־הנדר ועלילות האדם להתפתות ליצרו ולגודל
עלייהו שויא עפדא מנלמא. לעבור עליו בבחינה של ״מים גנובים ימתקו״
שמעינן ז״ל :דמד,א ו כו ת ב הד״ן בשם הרשב״א אשר מסכת נדרים מסתיימת בזה ,באה האזהרה החמורה
שד,אוסר הנאת פידות על עצמו יכולים אחדים של ״טוב אשר לא תדור״׳ ועד כדי כך שחז״ל בפרק
ליטול אותן בעל כדחו ,ואינו יכול לעכב .וזהו מפני, קמא )ד׳ ט׳ ע״א( כינו את הנודרים בשם רשעים ,ובאה
שמשעה שהאדם אסד הנאת פירות על עצמו הדי זד׳ כאילו על כך המשנה של ״כנדרי רשעים״ והסוגיא שם .ויפה
הפקירם וד׳וציאם מרשותו ,ולכן כל הזוכה בזה הו״ל כותב להסביר את זה הח״ס בסוף נדרים ,דהענין הוא,
כזוכד ,מן הד,פקר וכפי שהר״ן מסביר זאת להלן בדבריו, שהיצה״ר ממתיק האיסותם לעוברי עבירה ובעל התאוד׳
וגם מסכים לו לר׳לכח ,ורק מחולק עם הרשב״א אם אח״כ שביק היתרא ואכיל איסורא שסובר שזו החתיכה או
נשאלים הבעלים על זה אם הזוכה צריך להחזיר לו גוף הלז מוטעם מההיתר וכר וד׳יינו דתנינן לעיל כנדרי
צריך הפירות בחזרה ,או לא ,דד׳רשב״א סובר שכן רשעים שהרשעים נודרים ,ואמרו בירושלמי לא די לד
להחזיר ,וד׳ר״ן חילק עליו וס״ל שא״צ לד׳חזיר ,דקנין במה שאסרה תורה ,פי׳ לא די לד שהיצה״ר ממתיק
ממונו של זה לא בטל ,ולא מצינו שאלה בהפקר כדיעוין מה שאסרה תורה אלא שאתד׳ מוסיף לד איסורים בנדרד
בדבריו. כדי שימתיק לד גם אלו ותעבור על נדרך עיי״ש.
להסביר פלוגתתם של ד׳רשב״א וד׳ר״ן על ונראה א( מאידך עומדים בלימוד המסכת על עוד ב׳ דברים,
פי דברי הרמב״ם בפ״ב מה׳ נדרים הי״ד והמה :א( על המגבלות שמסביב לזה ,אשר
שפוסק וז״ל ; ההפקר אף על פי שאינו נדר הרי הוא התורה הגבילה את הנודר כאשר הדברים מגיעים לפגיעה
כמו נדר שאסור לו לחזור בו עכ״ל .וזה חידוש גדול במשפטי התורה .ב( עד כמד׳ שירדה תורה לדעתן של
בגדר הר׳פקר ,וד״אחרונים דיברו בזד׳ רבות) ,עיין חו״מ בגי אדם.
סי׳ רע״ג סעי׳ ב׳ וקצוד,״ח סק״א ,ועוד( ,וא״כ יש לומר הענין הראשון שהוא כחו של אדם בנדרים ,לומדים את
דבזה הוא דמחולקים הרשב״א והר׳ץ .דהרשב״א סובר אותו מכל פנה ופנה שבזאת המסכת ,ואת הענין
כר׳רמב״ם דגם הפקר הוא חלק מגדרו של נדר ,ולכן כל השני לומדים מאי פה אי שם ,וביותר מהמדובר בהפרק
קיז ציץ אליעזר חי״ג סימן נה שו
שבת א״כ לא הויא הפקר ועדיין עובר על שביתת ביטול שיש דרך של שאלה ,גם ההפקר נמשד אחר
בהמתו. האיסור בגדר של חכם עוקר למפרע ,וההפקר מתבטל
ר״ד פרשמאן ז״ל מקארלין בספר Tדוד על והגאון ונעקר מעיקרו יחד עם האיסור ולכן ס״ל דחייב הזוכה
הרמב״ם )בפ״ה מה׳ אישות הט״ז בהגה ג׳( להחזיר לבעלים בחזרה מה שזכה ,אבל הר״ן ס״ל דהפקר
מוסיף להקשות על הרמ״א מדברי הירושלמי בשביעית אינו כלל בגדר של נדר ,ולכן ס״ל דהגם שעקר אח״כ את
פרק ט׳ ה״ד ,דאיתא שם :רבי יצחק בר רדיפא זעה ליה איסורו מהפירות ע״י שאלה לחכם ,דאפ״ד ,אם בינתיים
עובדא ]שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור[ כבר זכה מי שהוא ׳בהפירות ׳איננו מחויב להחזירם
אחא שאל לר׳ ירמיה ,א״ל מה אירוותא קמך ואת שאיל לבעלים ,וכפי שמסביר ,דאע״ם שאיסור שבו הלך ע״י
לתעליי׳ ]הרי אריות לפניך •ואתה שואל משועלים כמוני[ שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל ,והיינו כנ״ז ,מפגי
אתא שאל לר׳ יאשיה ,א״ל חמי לך תלתא רחמין ואפקרה שההפקר שנהיה ע״י איסורו של זה הוא ענין נפרר
קומיהון ]כנס לך שלשה אוהבין שתדע שלא יזכו מהנדר ,ובא רק כפועל יוצא עי״ז שאסר הנאת נכסיו
והפקר בפניהם ותחזור ותזכה בעצמך בהן[ ,קפודאי עליו ,ולכן אי אפשר לבטל קנין הממוני של זה הזוכה
דציפורין ]אנשי קפודיא שהיו דרים בציפורין[ שאלין מדינא דהפקירא ולא מדיגא דאיסורא .דהפקר איננו
לר׳ אימי בגין דלית לאילן עמא רחים ולא שאל שלם כנדר.
איך צורכה מיעבד ]אנחנו דלית לנו אוהבין ולא שואל ב( עו ד נראה לי לומר דד,רשב״א והר״ ן פליגי אם
בשלומינו איך נעביד שלא יזכו בהן אחר[ ,א״ל כד הפקר כזה שבא רק כהכרחי או כפועל יוצא
תיחמון ריגלא צלולא ]כשתראו שד,רגל צלולה מן השוק מאיסור אם כחו כהפקר דעלמא שמצינו להרבה ראשונים
שאין בני אדם מצויין[ תיד,וין מפקון לשוקא ומפקרין דס״ל דהוי ליד ,כדעת אחרת מקנה לזוכה ,שהמה הבעלים
ליה וחזרין וזכיין ביד ,,ע״כ .הרי שלא מצאו תקנה המפקירים )יעוין בשיטה מקובצת בב״מ ד׳ י״ב ע״א,
אלא באופן זה ,ולא שנאמר כיון שלא הפקיר אלא ובעוד( .דהר״ן ס״ל שאע״פ שבא ההפקר מחמת האיסור
להפקיע האיסור אסוף לבני אדם לזכות בו .ומסיים מכל מקום הו״ל ג״כ כהפקר דעלמא וכדעת אחרת
וכותב ,שע״כ דבר זד ,ישתקע ולא ישמע עיי״ש. מקנה לזוכה ,ולכן מכיון שהיה הפקר חזק כזה כדעת
ליישב בהקדם מה שיש לר״בין עוד דברי הרמ״א ונראה אחרת מקנה לזוכה ,תו לא נפיק מרשותיה דזוכר ,אע״פ
במה דכותב דלהכי אין אחר יכול לזכות בו שלאחר מיכן נשאלו הבעלים על זה .אבל הרשב״א ס״ל
משום דאין כוונתו רק לד,פקיע מעליו איסור שבת, דהפקר כזה שבא ע״י איסור הוא חלש ביותר מהפקר
ומשמע דאם היד ,הפקר גמור ליום השבת היה אחר יכול דעלמא ,ואין זה אלא כעין סילוק רשות בלי הקנאה
לזכות בו ,ואמאי הא הרי כל הטעם שיכולים לד,פקיר לעלמא ,ומשום כך ס״ל דהפקר כזה שפיר נפקע ע״י
בשבת כותב המאירי בשבת ד׳ קכ״ז מפני דבהפקר השאלה ,ומכיון שחכם עוקר הנדר מעיקרו מעלין להן
ליכא שינוי רשות שאינו מכניסו לרשות אחר ,ויעוין להנך פירי כאילו לא נאסרו עליו מעולם וההפקר נפקע,
עוד בשעה״מ פ״ח מד,׳ לולב ה״ב ,ובהגזעת וחיתשים ועל הזוכה להחזיר הפיתית לבעליהם.
של הגר״ש קלוגער על ד,שעד,״מ שט .וכן בס׳ חתן סופר
שער המקנר ,וד,קנין בשער הפקר פ״ב ע״ש .וא״כ איך
זה אמרתי מאז ליישב דברי הרמ״א באו״ח סי׳ כעין ג(
רמ״ו סעי׳ ג׳ ,דהמחבר פוסק שם דאם אחד
יכולים לזכות מר,פקר בשבת הא הרי מכניסו לרשותו
השאיל או השכיר בהמה לעכו״ם והתנה עמו להחזירו
והוי כקונה מקח בשבוב
לו קודם השבת ,ועיכבה בשבת ,דיפקירנה בינו לבין
נראד ,לי לומר דטעמו של הרמ״א שד,יו יכולים על כן
עצמו קודם השבת ,או יאמר בהמתו קנויה להעכו״ם,
כשיטת דס״ל לזכות בזה בשבת הוא מפני
•כדי שינצל מאיסורא דאורייתא .והרמ״א מוסיף ע״ז
העולם לכל הרשב״א והריטב״א דד,פקר הוי הקנאה
וכותב וז״ל :ואם רוצה יכול להפקירה לפני ג׳ בני אדם
]וד,ריטב״א בשבת ד׳ ק״כ ס״ל דבאמת אסור לד,פקיר
כדין שאר הפקר ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות
בשבת ,יעו״ש בשעה״מ או שי״ל דמכיון דלא מכניסו
בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבח
לרשות פרטי אלא לרשות יכל העולם לכן לא דמי למכר[.
עכ״ל ,והצלג״א בס״ק י״א כותב דמשמע מדברי הרמ״א
וד,א דצריך הזוכה לעשות קנץ הוא רק כדי להפקיע
דאפילו בשבת אין אחם יכול לזכות בד ,ושכך כותב
רשות האחרים ,ולכן ס״ל להרמ״א דיכוליט שפיר אכות
הלבוש ,ומ״מ אין עובר עליו כיון שהפקירה ע״ש.
מד,פקר בשבת דלא חשיב שינוי רשות; ולא דמי לקונה
]יעוין ביתר המפרשים שמבארים אחרת בכוונת הרמ״א
קנין בשבת משום דד,א הרי הוי שלו גם קודם וכעת
ואכמ״ל[.
הוא רק מסלק רשות האחרום ,וממילא נעשית שלו ,ולא
דמי לקונה קנין שעושה קנין להכניסו לרשותו. וי עויו בספר מחנה אפרים בה׳ זכיה מהפקר סי׳ א׳
יש לומר דכל זה הוא דוקא היכא שהבעלים וא״כ שמקשה על זה ,דהיכן מצינו הפקר רק להפקיע
מפקירים את החפץ מרצונם הטוב ,שרק אז הו״ל מעליו האיסור ,וביון שכותב הרמ״א דאין שום אדם יכול
הד,פקר הקנאה לכל העולם דאיכא דעת אחרת מקנה, לזכות בו משום דאין כוונתו אלא להפקיע מעליו איסור
ציץ אליעזר חי״ג ■סימן נה שר ״ ת קיח
להם מקום והם יטלו בעצמם ובגוונא דהפקר ,והא דלוה ואז היו יכולים שפיר לזכות מההפקר הזה בשבת ביון
ובע״ח באין ונפרעין מהם ,הוא ,משום דההפקר של שהקנין אז היה כדי לסלק רשות האחרים וכנ״ל ,אבל
איסורי הנאה חלוק משאר הפקר כיון שלא הפקירו בפד, היכי שהבעלים אינם מפקירים מרצונם הטוב אלא שדבר
וחשוב כיאוש דלא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה, אחר גורם להם זאת להפקיר בכה״ג לא הוי ההפקר
ומשו״ד ,כשהבע״ח תפסו בשביל פרעון חוב ולא לזגות הקנאה לכל העולם כי אם סילוק בעלים בלבד ,דהא ליכא
מהפקר נפרע זה מחובו כיון דעדיין לא נפיק מרשותיה, דעת אחרת המקנם ,ולכן בכה״ג אסורים לזכות מהפקר
יעו״ש ביתר אריכות ,ומ״ש גם להסיר הקושי׳ השני׳ של כזה בשבת דהא נמצא דהקונה צריך לעשות את הקנין
המח״א שלא דמי להד,יא דכהנים נהנים לי עיי״ש. לא רק שיסולק רשות האחרים כי אם כדי שיכנס לרשותו,
וא״כ עפי״ד חידושו של הנתה״מ יש מקום להרחיבו והא הרי אסור לקנות:בשבת ,וזהו שכותב איפוא הרמ״א
ולד,חילו גם על כגון הפקר שמפק Tו לא מרצונו בדבריו ,שאפ״ה אין שום אדם יכול לזכות בה ,מפני׳
הטוב ורק כדי להסיר עי״כ האיסור מעליו] ,ומבליט זאת שהא ״בודאי״ אין כוונתו של זה גי אם ״בדי להפקיע
בהפקידו אותו רק לזמן[ ולומר שגם הפקר כזר ,לא נפיק מעליו איסור שבת״ ,וא״כ הגם שבודאי זה הוה הפקר
מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ,וזהו הד־בר איפוא גמור ,אבל מכיון שאין כוונתו אלא רק כדי להפקיע
בהד,יא דד,רמ״א שמפקיר בהמתו לשבת רק כדי להסיר מעליו איסור שבת ,א״כ בכה״ג לא הוי אלא סילוק
האיסור מעליו ,דג״כ לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי בעלים לחוד ,והקנין שזוכה יצטרד לעשות בזה הוא
לרשות זוכה ,ומכל מקום איננו עובר כבר על שביתת ממש עבור כן •כדי להכניסו ברשותו וכנ״ז ,ולכן אין
בהמתו מכיון שד,רשות הקניני ניתן כבר לכל לבוא שום אדם יכול לזכות בזה משום דאין קונים קנין בשבת.
ולזכות בה ,ועל בן מצד איסורא דשבת שפיר לא יכול ומיושבת קושית המחנה אפרים.
אחר מישראל לזכות בד ,,מפני דאז יצא שזה יוצא בשבת ומיושב לפי״ז ממילא נמי בפשוטו קועזית היד דוד
מרשות לרשות ,דהיינו מרשות בעלים לרשות הזוכר,, מהירושלמי דבשביעית ,משום דזה שכאן בדברי
וד,ד זר ,כמעט ממש כקונה קנין בשבת וכיש קונה ומקנה הרמ״א אין אחר יכול לזכות בו הוא משום ליתא דש!בת,
וזד ,אסור משום איסורא דמו״מ בשבת] .ויעוין בחידושי דאין קונין קנין בשבת ,אבל התם בירושלמי הא מיירי
הגרע״א על או״ח סי׳ של״ט למ״א כיק״ו ,וכן בספר בנין בחול ושפיר יכולין לזכות ,ולכן הוצרכו שפיר למצוא
שלמה לד,גר״ש מווילנא ז״ל סי' י״ז עיי״ש ואכמ״ל[. עצה באופן המבואר שם.
וי^ 8לד,ביא ראיד ,לחאמור דאע״פ שלא נפיק מרשות בדעתי ליישב עוד ביתר שאת דברי הרמ״א ועולה ד(
בעלים עד דאתי לרשות זוכה ,דמ״מ כבר אינו ז״ל .דהנה המחנה אפרים בה׳ זכיה מהפקר
עובר על שביתת בהמתו ,ממה דס״ל להנה״מ גבי יאוש, שם מקשה על דברי הרשב״א והר״ן שהתחלנו בהם מהא
דלא נפיק מרשות בעלום עד דאתי לרשות זוכר ,,כנ״ל, דאיתא בב״ק ד׳ ק״ח ע״ב במתניתין :האומר לבנו קונם
וכן ס״ל בכזאת לר,קצוד,״ח בחו׳׳מ סי׳ ת״ו סק״ב כיעו״ש, אי אתה נהנה משלי אם מת ירשנו ,בחייו ובמותו אם
וד,אם יעלה על הדעת דמי שאבדר ,לו בהמתו ונתיאש מת לא ירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו ואם אין לו לוד,
ממנה ,ועדיין לא הגיע לרשות זוכה ,דיעבור עדנה עליה ובעלי חוב באים ונפרעים ,וכתב הר״ן בנדרים ד׳ מ״ז
על שביתת בד,מתוז ע״א דהא דקתני אם מת לא ירשנו לאו למימרא דכיון
לכד הוא ,מפני שהקנינים שיש לו בר,חפץ וההסבר דנכסים אלו אסורים לו בהנאה לא יזכה בהו דהא קתני
הופקרו תיכף ומ Tשנתיאש ולכך יכולים כל דיתן לבניו או לאחיו או לוה ובע״ח באין ונפרעים מהם,
אדם"לזרות בו ,ורק עצמיות החפץ לא נפיק עדיין מרשותו אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות
עד דאתי לרשות זוכה ,ור,נפ״מ ,בזה הוא כפי שמבאר מהן .וא״כ איך כתבו הרשב״א והר״ן דנעשו הנכסים
ד,נתד,״מ בסי ׳רס״ב ,דאם בלר ,היאוש קודם דאתי לרשות הפקר ,הא יכול ליתנם לבניו או לאחיו ונמצא דקנין
זוכד ,אין צריך לחזור ולזכות בו אלא כיון שראד,ו תיכף דידה דאית ליה בנכסים עדיין לא פקע ולמה נעשו
זכד ,בו ושוב אין שום אדם יכול לזכות בו ע״ש ,ואותו הנכסים הפקר שיוכלו אחרים ליטלם •בע״ב ,ומה שמסתייע
ההסבר הוא איפוא גם כשמפקיר מחמת איסור כמפקיר הרשב״א מהא דכהנים נהנים לי דיטלו בע״ב ,אין הנ Tוז
בד,מתו לשבת ,וגם כאן הדין כמו כן נמי דכשכלד, דומה לראיה דההיא דכהנים נהנים לי ממון כר,ן הוא
הד,פקר עם צאת השבת חוזרת הבהמר ,ממילא לרשות ואין לו אלא טובת הנאה וכיון דאסרי עליה שוב לא
בעליד., נשאר לו שום זכות בהתרומות והלכד נוטלים בע״כ,
נצדק בדברינו הנ״ל שגם בר,פקר מחמת איסור ואם ה( אבל הכא הא ממון ד Tיה הוא ונשאר לו זכותים ולמד,
לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ירכלו אחרים ליטול הנכסים שאסרם עליו בע״כ ,יעו״ש,
יד,א מקום לדון על דברי ד,נתד,״מ בספרו מקור חיים על בנתיבות המשפט בחו״מ סי׳ רע״ה סק״א שכותב ויעוין
ה׳ פסח סי׳ תמ״ח סק״ט שכותב לחדש דיש תקנה בחמץ דבאמת כיון לתרץ דברי הרשב״א בכזאת,
שיש לו במקום אחר לדיפקיר ג׳ ימים קודם פסח אפילו שאסורים בהנאה נעשו הנכסים הפקר ,ומה שנותן לבניו
הפקר לזמן דבמקום דלא חיישינן לר,ערמד ,וד,וא הפקר או לאחיו כתב הר״ן בנדרים ד׳ מ״ז שם דד,יינו שמראר,
קויט ציץ אליעזר חי״ג סימז גה ש ו״ ת
האיסור ,ורק כתוצאה מהאיסור שבא עליו מצד אחר, גמור לא קנסו חז״ל לאסור דבר הפקר בשביל עבירה
זעא שבא לצעדו להפקיר את הדבר כדי להנצל עי״כ שעשה הישראל ,דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
מהאיסור ,כההיא דשביתת בהמתו שברמ״א ,בכל כגון והמקור חיים בעצמו מקשה ע״ז מיד דהא בכל חמץ
דא גם הר״ן יודה שההפקר הוא רק סילוק ולא הקנאה, בעידן איסורא איאושי מייאש מריה מיניה ואפ״ד .קנסו
כי אין כאן דעת אחרת מקנה דהרא בהפקירו כוונתו ואסרו׳ ומחדש ע״ז את חידושו דיאוש לא נפיק מרשותיה
רק כדי לסלק מעליו את האיסור] .ובמ״ש המחנ״א שם עד דאתי לרשות זוכה ולפיכך שפיר אסרו החמץ אף
עוד בענין מללה״נ ,וכן בדינא דאיסו״ח אי מיקרי שלו דנתייאש מהחמץ כיון דאחר הפסח הוי דידיה בלא שום
הארכתי בזח בספרי דבר אליעזר סי׳ א׳ יעו״ש[. זכיה בד Tיה קנסוהו עיי״ש.
בע״ה לסוגיא השניה. ונבוא ולפי דברינו האמורים דיש לומר שגם בהפקר מחמת
. ב . ■ איסור ולזמן ג״כ לא נפיק ■מרשותיה עד דאתי
ד׳ ל״ח ע״ב במתניתין ; המודר הנאה מחבירו בנדרים לרשות זוכה הרי ליכא ממילא לדבר התירו זה של
ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ,ומרפאו המקור היים ע״י הפקר ג׳ ימים קודם פסח ]ובפרט בהפקר
רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון .ובד׳ מ״א ע״ב לזמן[ ,מפני שבכה״ג שאינו מפקירו כי אם מחמת
שואלת הגמ׳ :חיכי קתני אילמא דרפואת נפש בחנם איסור מיקלש קליש החפקר וג״כ אינו יוצא מרשות
רפואת ממון בשכר ]ונפש דקתני פירושו רצון ,כדאשכחן בעלים על דאתי לרשות זוכה ,ושייך שפיר למיקנסיה
אם יש את נפשכם ,כלומר שמראהו ברצון לבו ולא ולאסור החמץ בדומה ליאוש .ויש להאריך.
בשכר׳ ר״ן[ ליתגי הכי מרפאהו בחנם אבל לא בשכר, קושית המחנה אפרים על הרשב״א ,מההיא ולעצם ו(
אלא רפואת נפש גופו רפואת ממון בהמתו .א׳׳ר זוטרא דנותן לבניו או לאחיו וכר ,מצאתי שהרשב״א
בר טוביה אמר רב אבל אומר לו סם פלוני יפה לה בעצמו בח Tושיו לנדרים ד׳ מ״ח ע״ב וב״ק ד׳ ק״ח
סם פאני רע לה. מתקשה בהבנת דברי המשנה דב״ק שם דהיכי מצי יהיב
נחלקו בדיעותיהם בטעם החילוק שבין הראשונים לחו לבניו או לאחיו וכיצד בע״ח ד Tיה באן ונפרעין
רפואת גופו שמותר לבין רפואת בהמתו ממנו .ומביא לזה ב׳ אוקימתות ,א( אוקימתת הראב״ד
שאסור. ח״ש נותן לבניו או לאחיו וכר אמדיר קאי ,כלומר ,דהאב
מפרש ,דברפואת גופו מצוד .קעב ,Tואין הרא״ש א( המדיר יכול ליתנו לבנו של הגודר וכן פורע לו חובו
נוטלין עליה שכר ,ורפואת בהמתו לא וזן את אשתו ובניו אע״פ שחייב במזונותיהן וכר.
מצוה קעביד וקא מד.ני ליד .אף אם אין נוטלין עליה ב( אוקימתת הרמב״ם שבאמת קאי אנ^ר ,אלא שצריך
צותה לא שכר ,ולא הוי במחזיר אבידתו שהתורה שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי וכר .ומפרש
לרפאות בד.מד .של הכירו. כוונתו דמכיון דאמר לד& כך אין זה אלא כמודיעו שר׳וא
מגביה לו מציאה ,וכן בפרעון חובו כיון שגילה כן לבעל
ו כ ד נראד .שפירש וסבר גם הרמב״ם ז״ל ,דבפיהמ״ש
חובו וקבלן הלה הר״ז כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה
שם כותב וז״ל :ורפואת נפשו הוא שירפא גופו
זו ותנה לי והפטר ,אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור
ורפואת ממון שירפא בהמתו ,ומותר לו א־.גיד מה שיועיל
באמת עיי״ש באריכות.
לבהמתו ואמנם אסור לו לרפאות בידיו ,ואין זד .אסור
אפרים שם כותב לתרץ מה שהקשה מההיא והמחנה ז(
לחולד .עצמו לפי שהוא מצוד .ר״ל חיוב הרופא מן התורד.
דלוה ובע״ח באין ונפרעין מהן .עפ״י מה
לרפאות חולי ישראל וזד .נכלל בפי׳ מ״ש הפסוק )דברים
שמדגיש הר״ן לכתוב בדבריו דפל ש«םר 0על עצמו
כ״ב( וד.שבותו לו ,לרפאות את גופו ,שד.וא כשרואה
הרי הפקירם וכר ,וא״כ לא דמי האי דאסר נכסיו על
אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או
עצמו לההיא דאסר לו אביו נכסיו ,דהתם כיון דאינו
בחכמתו עכ״ל.
הוא האוסר לא הפק Tזכותו ומשו״ה אית ליה קנין
ו ה ג ם שהרמב״ם לא פירש בדבריו מדוע שבבהמה אסור, בגוייהו ליתנם לואחיו או לבע״ח ,אבל זה שאסר נכסיו
אבל מכלל ההן שפירש לנו בטעמו ובנימוקו על עצמו חשיב כאילו הפקירם עיי״ש.
מדוע שמותר לרפאות את גופו ,נשמע ממילא את הלאו נראה לי להוסיף על תירוצי הראשון בישוב ולפי זה
גבי בד,מד ,.שד.וא מפני דבבהמה לאו מצור .קעביד, דברי הרמ״א באו״ח הנ״ל ולומר ,דדברי הרמ״א יבואו
וכנימוקו של הרא״ש הנ׳׳ז ,דלא הוי כמחזיר אבידתו לא רק אליבא דהרשב״א ,כי אם גם אליבא דהר״ן ,כי
שהתורד ,לא צותה לרפאות בהמה של חבירו. י״ל דאימתי ס״ל להר״ן ]לפי דברינו[ דגם הפקר הבא
הנשמע גם ממה שפוסק בזה בספרו הי״ד בפ״ו וזהו מחמת איסור הוי נמי הקנאה לכל העולם ,היכא דהוא
מה׳ נדרים ,דבהלכר ,ח׳ פוסק דמותר לו לרפאתו בעצמו הביא עליו את האיסור ,כההיא דגדרים שם,
בידז שזו מצוה היא ,ובסמוך לזד ,בח״ט פוסק דחלתה דמכיון שהוא בעצמו הביא עליו את האיסור זהו איפוא
בהמת ראובן לא ירפא אותה שמעון ,ונשמע טעמו הפשוט הדעת אחרת מקנה שלו לההפקר לכל העולם שבא
בזד ,מפגי שבבד,מחו ליכא מצוד ,וכנ״ז. כתוצאה מכך ,אבל היכא שהוא לא הביא עליו את
ציץ אליעזר חי״ג סימן נה ש ו״ ת קכ
ידו ,ואילו להרמב״ם וד.רא״ש יוכל שפיר לסרב מלבוא ד,ר״ן בסוגיין שם ס״ל דשפיר איכא מצוד. אבל ב(
בנימוק זה שיש רופא אחר העומד מוכן לד.ענות לד.ם. לרפאות גם בהמת חבידו ,ובנמקו ״דד.א תנן
ו כ מו pיד.יד .עוד נפקא מינד .באי מותר להזמין בשבת מחזיר לו אבידתו ואין לד השבד .גדולה מזו״.
רופא עבור חולד .שיעז בו סכנר ,.המקובל על לכן מפרש הר״ן דמיירי כשיש שם רופא אחר ,ומשום
החולה ואנשיו ,כשהדבר ברוד בחילול שבת ,כשבאותו הכי לא ירפא בהמתו ,וזה שאפילו הכי מרפאהו
זמן יש רופא סמוך שאפשר להזמינו בלי חילול שבת, רפואת נפש דהיינו גופו ,הוא ,לפי שלא מן הכל אדם
ורק המד .לבם נוטר .לוע להזמין את הרופא הזה ,דלהר״ן זוכה להתרפאות ,ומסיים שהכי איתא בירושלמי] .זיעוין
ודעימ .Tצייד להיות מותר ,ואילו להרמב״ם והרא״ש ברדב״ז על הרמב״ם שם שעל דברי ר׳ זוטרא בר טוביא
צריך לד.יות אסור. שאומר דאבל אומר לו סם פלוני יפר .לד .וכר ,מוסיף
וכותב ,דמסתברא שאם אין ראובן יודע לעשות הרפואה
העיון נראה לומר דאין הכרח שהרמב״ם ולאחר ה(
זהכד.מד .תמות ואין שם מי.שיודע לעשות זולת שמעון
וד.רא״ש לא יסברו ג״כ לעיקרו של כלל
שמותר שמעון לעשות זאת דקי״ל צעב״ח מן התורר.
זוכה אדם הכל מן זה שנאמר כירושלמי ״שלא
ע״ש[' .
לר.תרפאות״ ,דזר .יש לומר שסברו גם הם ,ורק לא
ג( וזהו לשון הירושלמי בזה בפ״ד דנדרים ה״ב ; תמן
היד .נראד .לוע להעמש בדברי הבבלי בכאן שמיירי
תנינן מרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת
כשיש רופא אחר ,כי סברו דמסתימת דברי הבבלי בזה
ממון ]וקשיא ליה אמאי ליהד כמחזיר אבידתו ,קד.״ע[.
מעזמע דמיירי בכל גוונא אפילו כשאין רופא אחר ,ולכן
רבי יודה ור׳ יוסי חד אמר כאן במדירד .מגופו ]הא
חילקו כפי מה שחילקו .והא ראה ראינו שגם בירושלמי
דתנן מחזיר אב Tתו מיירי במדירזז מגדפו שלא יהנד.
גופיד .יש בזה ג״כ תירוצא אחרינא ןוכנ״ל.
גופו ממנו ,אבל נכסיו יד.נה ממנו .קה״ע[ וכאן במדירד.
שלא ,.t .tנראה דעכ״ם למעשה נקטינן בזה ואיד ו( מנכסיו ]הא דתנן אבל לא רפואת ממונו איירי שנדר
כד.ירושלמי■ ,כי כך נפסק כהחילוק הזה ביו״ד שגם ממונו לא יד.נר .ממנו .קד.״ע[ .זחרנא אמר כאן
סי׳ רכ״א סעי׳ ד /דאם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול כשיש לו מי שירפאנו ]כשיש לו רופא אחר שירפא
אחר רופא יש לרפאותו אפילו בידים אפילו אם בהמתו הלכך אסור הנודר לרפאותר [.וכאן בשאין לו מי
שירפאנו .ומבארים הט״ז והש״ד בסק״כ שהטעם הוא שירפאנו ]כלומר ,אין שם אדם אחר שיחזיר לו אב Tתו,
מפני דלא מכל אדם זוכה להתרפאות. קה״ע[ ,אם בשיש לו מי שירפאנו אפילו רפואת נפש
ו עו ד זאת נפסק עפ״י הירושלמי הזר .ביו״ד סי׳ של״ו לא ירפאנו] .ומשני[ :לא מכל אדם זוכד .להתרפות
סעיף ■א׳ ,דתפא המונע עצמו מלרפאות הרי זה ]ומשום חשש סכנת נפשות התירו לו לרפאותו אף כשיש
שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו שלא Pהכל שם רופא אחר ,אבל לבד.מתו לא התירו משום הך חששא
אדם זוכה להתר®^ווו Jהרי שהשו״ע אימץ לו את הכלל כיון שיש שם רופא אחר ,קה״ע[.
הזר ,י^פשוט ולכולל שאפעזר לפסוק עפי״ז בכל שטחי רואים שיש בזר .ב׳ אוקימתות בירושלמי ,וכוונת אנו
ההלכד., הר״ן איפוא לר.אוקימתא השניה .וד.אוקימתא
יש עוד להוסיוף ולומר ,שמוכח שהב״י סבר ועל זה הראשוני .יכולד .למיזל אליבא דהרמב״ם והרא״ש.
בזה גם זאת ,שגם מד,רמב״ם וד.רא״ש אין כל ג ם יתר הראשונים כהרמב״ן הריטב״א והמאירי ועוד
הוכחה שלא יסב ח נמי לכלל זה ]יעוין בכ״מ שם בה׳ מפרשי לה כד,ר״ן .כיעו״ש.
נדרים[ מפני דאילולא כן -לא היד .פוסק בזה דלא הזכירו לא ד( ו הנ ה לכאורה מדד.רמב״ם והרא״ש
דכוותיש.ו ,כשוע. מתירוץ שני זר .של ר״ירושלמי משמע דלא ס״ל
נוכל למעשד .להביא יסוד לזה הכלל ולכשנרצה ז( לר.לכה להך חילוקא בין בד.מד .לאדם בר.יכא שיש רופא
שבירושלמי שלא מן הכל אדם זוכד. אחה ומיסבר קא סברי דכשיעז רופא אחר אסור גם
להתרפאות ,גם מהבבלי ,זד.וא ממד .דאיתא בע״ז ד נ״ה באדם ,וסמיכתם בזה דמדלא מוזכר מזה בבבלי משמע
ע״א ; יסורין בשעד .שמשגרין אותן על האדם משביעין דהבבלי לא ס״ל לחילוק זד] ,.וגם בירתזלמי הא איכא
אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום גם חילוקא אחרינא וכנ״ל[.
פלוני ובעזער ,פלונית ועל שי סם סלוני ,הרי לנו מפורש לנו איפוא מזה השלכות רבות ונפקא מינות ויצא
יוצא גם מד.בבלי ,דד.פקודר .היא גם שלא יצא אלא על גדולות בהלכד ,.למשל ,כשמזמינים רופא לבוא
שי פלוני .וא״כ הא זו היא אותר ,הסברא של הירושלמי, לחולד ,.ויש באותו זמן רופא אחר שמוכן להענות לד.ם,
שלא מן הכל אדם זוכה לר,תרפאות ,כי מן השמים נגזר כגון בחדר מיון ,וכדומה ,אם ימל רופא זה לסרב
על שי מי שיתרפא .ולכן כל רופא שמזמינים אותו צריד מלבוא בנימוק שילכו לרופא האחר ,דלר.ירושלמי וד.ר״ן
איפוא למהר לבוא כי אולי הוא זה הפלוני שנגזר ודעימיה לא יוכל לסרב ,כי לא מכל אדם זוכד .לד.רתפאות.
שיתרפא על שו. ואולי הוא זר .שלבם אומר לד.ם שיזכה להתרפאות על
קכא ציץ אליעזר חי״ג סימן נו ש ו״ ת
שומר שבח כשיעשה החילול עבור החולד ,הגם שיש שלא לתת פתחון פה לבוא ולטעון שאין ללימוד וכדי
ר.כרח לכך הא מ״מ יזקף עליו זה כאילו חילל את השבת מד.ד,יא דע״ז כי זד .בגדר של אין למדין מן
בהיות שהיד ,מחלל בשאט נפש גם אילו לא היד ,הכרח האגדות אצטט לדברי אחד מגדולי הפוסקים שכותב
עבור כשיחלל שבת השומר לכד ,ואילו הרופא נמי ללמוד הלכד .מד,ד,יא דע״ז ,וד.וא בשו״ת שבית
החשיקזב״ס לא יזקף עליו זד ,לעבירד ,כלל ,ואדרבא יעקב חיו״ד ה״א סי׳ פ״ו ,דבתוד דברי תשובתו שם
למצוד ,תחשב לו. הוא נוגע בדינא דרופא שהוא אבל אם מותר לצאת
סי׳ י״ז פ״ד בתשובה לשואל באתי בשניות על ובח״ט מביתו לבקר חולה ,וכותב וז״ל :איברא לעגין רופא
כך לחזק לד,סביר את הדברים כיעו״ש. שאירע בו אבילות ראיתי מרבותי שהתירו לילך אל
ברצוני להעיר בזה ,שאבל לפי בירורנו בזה ולכן החולה כי חשש סכנד .ומצוה שאני ,ואפשר להתיר אף
לעיל ,יוצא לנו דאם דעת החולה ואנשיו נוטה זוכה לרפואר, אדם באיכא רופא אחר כי לאו מכל
לד,זמין הרופא שאינו דתי ,אין לר,ם למנוע משום האמור וכדאיתא בפ׳ ר׳ יקזמעאל ד׳ נ״ה ע״א חלאים רעים
זלהדר לחזר להזמין את הרופא הדתי ,בהיות שלא מן ונאמנים נאמנים בשליחותם וכו׳ שלא תצאו אלא ע׳׳י
הכל אדם זוכה לד,תרפאת וכנז״ל .ואמנם גם בדברי פלוני וע״י סם פלוני וכו׳ עיי״ש ,הרי לד שגם הגאון
שם בח״ט כבר הדגשתי לבאר ,דצריך שהדבר יד,א בעל שבות יעקב ז״ל סמך על הד.יא דע״ז ללמוד ממנה
ברור שמה שהבאתי לומר עפי״ד הפלאד ,והבית הלוי הלכה למעשד ,.וביתר על כן ,שאעפ״י שלא נזכר להביא
הוא רק מן המובחר ,אבל ע״פ דין ברור שאין כל איסור בדבריו מההיא דירושלמי ודברי הראשונים שר,באנו
להזמין גם רופא שאינו דתי ,אבל שם היתד ,כוונתי בכל זאת סמך להוציא ד,ד,לכד ,האמור הגם מד,ד,יא דע״ז
מפני שכל עצם הדברים שכותב בזה הבית הלוי הוא בלבד.
ח Tוש גדול שלא מציגו לו חבר בד,פוסקים מדי דברם נתוסף איפוא גם פוסק ג מל זה שראינו שס״ל ולנו
בפסק ד,ר,לכד ,בעינינים אלה ,וגם על הבית הלוי בעצמו נמי שדבר זה דלא מכל אדם זוכד ,לר,תרפאות
עוד לא ברור אם היתד ,כוונתו לפסוק כן כהלכה ברורר, הלכד ,היא ,וד,יא משמשת בית־אב לר,ורות על פי זר,
גס כשמזדמן לפנינו להכריע עי״כ להלכר ,למעשד., להתיר משום כך אפילו את האיסור .ןויעויז מר ,שביררתי
אבל לפי בירורנו בזה כאן ברור שאין בזר ,גם משום בזאת הד,לכר ,גם לעיל !סי׳ נ״ה עיי״ש].
מן ד,מובחר ,כשהבעיד■ העומדת לפנינו היא על הזמנת ה( ובראותנו שגם הבבלי ס״ל לזה הכלל ,בע״כ צ״ל
רופא ,ויכולים לכתחילה להזמין אמד! רופא שדעתם איפוא כנ״ל שזה שהבבלי בנדרים לא
נוטד ,לו ,בד,יות ולא מן הכל אדם זוכה לד,תרסאות, תירץ עפי״ז ההיא דנדרים וכחילוקא דר,ירושלמי ,מפני
ומתירים עבור כן איסורים ,וכדנתבאר לעיל בדברינו. שסבור היד] ,לסי פירושם של הרמב״ם והרא״ש[
מצד הרופא ,שום רופא לא -יוכל לדחות ומאידך דמסתמיות דברי המשנה משמע דמיירי בכל גוונא ,וכנ״ל.
מאיזה סיבר ,שהיא ע״י הפנאה לרופא אחר ,הן
בגלל ;ימוק שהשני יותר קרוב ולא יצטרך לחלל את במפתחות ט״ו סי׳ בספרי שו״ת צ״א ח״ח והנה
השבת ,וד.ן בגלל נימוק שדיד,וא בין כך מחלל את השבת, וטלואים שבסוד,״ס לפרק י״ג ,כתבתי להדש
בד,יוה והלכה פסוקה היא שלא מן חכל אדם זוכה שיש מצוד ,מיוחדת לרופא דתי לר.זדקק לחולד ,שיב״ס
להתרפאות. ולחלל את השבח עבורו כדי למנוע עי״ב שלא יצטרכו
לד,זמין לרופא שאינו דתי שיחלל עליו את השבת ,וד,וא
הן כחו של אדם בנדרים וד.ן המגבלות ששמו בסיכום. על ®י דעת הגאון בעל בית הלוי ז״ל בספרו עה״ת
עליו ,שניהם יחד מלמדים ומעמ Tים את האדם פ׳ שמות ,שעפ״י מה שמביא שם מספר ההפלאה סוף
הישראלי על ״התביב אדם שנברא בצלם״ ועל ״ר.חביבים כתובות ,מחדש לומר דמי שהוא פרוץ באחת ממצות ד׳
יחד ישראל שניתן להם כלי המדד.״ ,ואיד ששניהם אע׳׳ג דלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימר .מ״מ
אחוזיזם ואגודים זה עם זה בקשר בל ינתק .ורדיתי אומר לא מקרי אונס ,וכמו בשמירת שבח וכדומד ,דלפעמים
שזה מרומז בפסוק האחרון שבס׳ קהלת האומר :״סוף אנוס ר,וא לעשות מלאכד ,או עכור חולה ר״ל ובדומה
דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי מ״מ לא מקרי אונם רק לאותם שהיו שומרים אותו אם
זה כל האדם״ .האדם צריך לדעת שבסופו של דבר לא היד .האונס ,אבל המחלל שבת כשאינו אונס גם
יראה האדם ויוכח בי הכל ,כל מר .שהשמיע ודיבר הכל במלאכי ,שד,וא אנוס מיקרי מחלל ,וכן בכל האיסורים
עשר .רושם ונשמע למעלה ,כפי שמבארים את הפסוק ע״ש ,הרי יוצא לנו מדברי הבית הלוי שגם כשברור
של ״כבל היוצא מפיו יעשה״ שכל היוצא מפיו עושה הדבר שיש לחלל את השבת עבור חולד ,שישב״ס מ״מ
רושם וד,ד בשמים ,ולכן עליו לשמור על קדושת דיבורו זד ,שפרוץ בדבר לחלל את השבת גם כשדיוא מחללד,
ולא לחללו בשום מחיר .ויחד עם זאת עליו להזהר כעת מפני שהוא אנוס לחלל מכל מקום מיקרי מחלל
שלא לגעת בדיבורו על אשר נצטור״ אלא עליו לירא וא״כ הרי בודאי מצוד ,יותר שיעשה החילול עבור
את האלקים ולשמור את מצותיו ,ובשמירת שניהם יחד, החשיב״ס ע״י רופא משמר שבת ,כי הרופא שאינו
ציץ אליעזר חי״ג ,.סימן,נז ש ו״ ת קכב
׳ריה״ר מלפני אבינו שבשמים ,שנזכה ,.ללמוד וללמוד זהו בל האדם ,אחרת איננר גם ,אדם ,ואם דיבורו .איננו
,ולשמור ולעשות ולקיים את כל ,,דברי תלמוד דיבור גם שלימות!.ממסחתו נהר.סת ,,כי גם היא הוקמה
. תורתו באהבה .אימן; . .. . .על ידי דיבור של :הרי את מקודשת לי .וכמו שמבארים
הסמיכות ,בתורה של ,״ואיקז .את קךשיו לוי.והיו וגה״
אל ״האיש איש כי תשטה אשתו״ ,שאם לא יקיים לתת
סימן נז - את קדשיו וישאירם■ ,לעצמו ,ויחלל את דיבורו שהקדיש,
אז תלמד מזה אשתו ׳.שגם .דיבורו...אליה ״בהרי,.און
בדינא דלילד בן קראים או למולו בשבת מקודשת לי״ .אפשר ג״כ לחלל ותשטה תחתיו .אבל
ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ה .ט״ז טבת תשל״ז. בשמרו על שניהם יחד על מצוות התורה .ועל קדושת
אל הוד כבוד הרב הגאון הגדול■ מעוז ומגדול וכר כש״ת דיבגרו ,אזי הגיע.אל הנדרש והנכסף והוא אל ה״זה כל
. . שליט״א . שמואל הלוי ואזנר מוהר״ר האדם״ אשר עבורו נאמר ״נעשה אדם בצלמנו״ ,ועלה
.. . בני בדק. רב ואב״ד דעיה״ק זכרון מאיר ונתעלה אל ,״החביבים ישראל שניתן ,להם כלי חמדה״.
. - אחדשכתיר״ה באהבה וכבוד.
יקלת מכתבו קבלתי ,ואני מודה לו על אדיבותו
הרבה ועל דבריו הנלבבים על ספרי .וכמים
אבות סימן לבנים — ■■ : מעשה
הפנים וכר ,ומביע לו בזה רחשי , ,לבבי..,על . ,ספריו
הדגולים ,ובמיוחד על החלק הג׳ שקבלתי כעת ,כה יסוד כלל זה■ .מבאר יפה החתם סופר ז״ל בם׳ על
יתן ד׳ וכה יוסף לו לזכותו להעניקנו מתנובת פי־י יישב דרשת חז״ל עה״ם ״וישב יעקב״ דביקש
תורתו ולהפיץ כל מעונותיו ,חוצה, .... . יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" ,והיינו
שמכתבי זה ,לא יהא כשטרי הדיוטות ,אכתוב לו וכדי דחזרת יעקב מלבן ועשו לבית אבותיו הוא רכ!ז על
בזה הערה אחת על ספרו היקר ,וגדולה היא אצלך. ביאת משיח צדקנו ,וסבר יעקב שעתה יראה סימן מה
בשבט הלוי .ח״ג סימנים ל״ז ל״ז נו״נ בטוטו״ד שיהיה באחרית הימים ,אבל באמת אמרו חז״ל לבא
בויכוח שבין הגאונים הבית מאיר והגרע״א ז״ל לפומא לא גליא ,ולכך דומה זה כדרך שמראים לאדם
בדבר ,לילד בן קראים בשבת .וגם אני הארכתי בזה בחלום .הלילה דברים העתידים להיות מתחילה ועד
במקו״א .אולם מה שמסיק להלכה דסוגיא דעלמא אזלי סוף ,וכשהקיץ מתחיל התחילה ,וזהו •שאמרו ,ביקש
כהגרע״א ]להתיר ולחייב לילד משום התינוק ,דהוא יעקב לישב בכזלוה ולראות פרטי הדברים שיהי׳ באחרית
כתינוק שנשבה .בין העכו״ם והו״ל ישראל מעליא .לחלל הימים אבל קפץ עליו התחלת הגלות במצרים שהוא
עליו שבת בפק״נ[ מדפשיט לנו דמחללים שבת אהרש רוגזו .של יוסף ,שעל האחרית די מה שמתוקן להס
ושוטה דיהי׳ פטור מן המצוות כל ימי חייו ומדמחללים לע״ל ולא לבקש לראות בחיים.
שבת אתינוק הנמצא ברוב העיר גוים ע״כ .נראה להעיר דרך זה מבאר גם יפה ענין הנאמר ״ולא יכול ועל.
,׳, . כדלקמן. .. להתאפק״ שבס׳ השבוע ,והיינו . ,דבהיות דמעשה
מלבד מה שלא יצאנו בזה עדיין מידי פלוגתא דהנה אבות סימן לבנים רוצה יווםף לקיים בהם סוף דבר של
הנ״ל, גדולה של פוסקים בעיקרו של דין .. . התוכחה כדי שיסבלו על עונם ויתכפר להם ,והוא ,את
והארכתי בזה בפקו״א ]ואגב .לפלא שכתר״ה לא הנאמר ,והשיבך ד' מצדים באניות והתמכרתם שם
הזכיר בדבריו מה שהעלה בזה-לאיסורא מעיקרא דדי-נא לעבדים ולשפחות ואין קונה ,ומשרצה יהודה למכור
הגרש״ק ז״ל בחכמת שלמה או״ח שם סי׳ ש״ל כיעו״ש 4 עצמו לעבד ואין קונה שוב לא יכול להתאפק יותר מזה.
זאת ,הדעת נוטה להוציא מן הכלל את כת הקראים עוד ג ם אנו לעניננק נוסיף ונאמר■ ,מעשה ,אבות. .לימוד
יותר ■ מתינוק הארורה ,ולהחמיר לגבי דידהו לבנים ,וכאשר אנו קוראים בפ׳ השבוע.איו שיהודה
הנמצא ברוב העיר גוים וכו /וזאת.בגלל התבדלותה מסר וחרף נפשו להציל את אחיו בנימין עבור.נימוקו
והתדדדרותה המיוחדת במשך הדורות מדחי אל דחי. לכך מפני ״כי עבדך ערב את הנער מעם אבי״ ולא .חיפש
הכנסת הגדולה בעצמו שבשמו .הוא דמביא וראשית, שום עילה ושוב טענת פטור -מזה מפני האונס .הגדול
המג״א שם בסי׳ ש״ל סק׳/ד שכתב שלקראים שאיקלע בו ,אנו למדים כמה קדוש ונעלה צריך •להיות
מותר לילד כיון דמנטרי שבתא ]והוא בכנה״ג או״ח שם אצלנו הבטחת־דיבור. ,עד כדי השתלבות כחלק בלתי
פלוגתתם .של בהגה״ט[ ושעל דבריו הוא דמוסבים נפרד מעצמיותו .ואכן זהו זה מה שהתחלנו בתחילת
הגרע״א והבית מאיר ,מציגו לו בעצמו■ במקו״א שכתב אמרינו ,דהנשמת חיים של האדם המעלהו לשמש כנזר־
הסתייגות בזה .והוא לו בשיירי■ כנה״ג ביו״ד סי קנ״ד היצירה ,הוא הרוח־ממללא שבו ,ולכן על האדם ועל
הגהב״י אות י׳ ,דכותב שם -לבאר דזה שהתיר לילד האיש הישראלי לשמור על קדושות הרוח והממלא שבו
קראית בשבת הוא רק בשישבה על.המשבר ובאופן שלא כעל בבת עינו כדי שהעטרה תהא הולמתו ,ומפני ״כי
עושים מלאכות דאורייתא כ״א מלאכות .דרבנן,בלבך, - זה כל האדם״.
קכג ציץ אליעזר חי״ג סימן נז ש ו״ ת
כלפי אלה שרצו ללמד זכות על נשותידט שראוי וגם כל האמור הוא בדוקא כשהם מתנהגים עמנו
להצילן ולחלל עליהם את השבת כיח דד,וו כאנוסין בתמימות ויוסר מזע עקשות פה ולזות שפתים מלדבר
תחת rבעליד,ן וסירכייד,ו דבעלייד,ו נקיטי וד,וד ,להו תועה על החכמים הרבנים שבדור ולא יזלזלו במועדינו,
כתינוק שנשבד ,לבין הגוים מקטנותו ונתגדל בנימוסיד,ן ובכלל ,מסיים וכותב ,דלדעת הרדב״ז ז״ל דס״ל דבזמנינו
כיעו״ש[ ,אנו רואים עד כמד ,שר,גאון בעל גינת ורדים אסור למול בניהם בשבת הדעת נוטה דלדידיה ז״ל אף
ז״ל היד ,איתן בדעתו שלא לחלל עלידט בשום פנים את אין מילדים אותם בשבת עיי״ש ]דעוין בשו״ת באר
השבת כדי לילד את בניד,ם ,ושאין לדמותם אפי׳ לתינוק מים חיים להגה״ק הר״ש ויטאל ז״ל סי׳ מ״א שמובא
שנשבד ,בין הגוים. שבעקבות הרדב״ז יצאו בדברים חוצבים להבות אש
ו א ל השלישי אני בא בזד ,,והוא הגאון יעב״ץ־ז״ל לאסור למולם בשבת גדולי הפוסקים כהמהר״י בי רב,
בספרו מור וקציער ,על או״ח בסי׳ ש״ל שב, חמהר״ם גאלנטי ,המהר״ש גאויזון ועוד ,וגם המהר״ש
דבראשונה משיג ע״ד הכנה״ג שבמג״א .ולאחר מיכן ויסאל כשלעצמו ערך תשובה מיוחדת על כך לאיסורא
מעיר לבא דיתכן אבל כי יש לחלק בין גדול בר דעת לאחר התדרדרותם בזמנו ,ומנה אחת לאחת הנהגותיהם
ובין תינוק ולומר דד׳ו״ל כתינוק שנשבר ,בין הגוים, ומדותידט הרעות ואיך שעוברים בשאט נפש על דיני
אך ויד,י כמשיב כלאחר : tקראים שאני ,מפני ,דד,תם התורה ,ומלעייים על הרבנים ,והפלגת התבדלותם מכלל
לא ידע לגמרי מדת יהדות ,משא״כ הללו שמעיזין ישראל ,וסיים את דבריו כזה״ל? ומכל חני רברבתא
פגידט להכחיש פירוש התורה המבואר ע״פ חכמים נפסיקה הלכה ונקכעה לדורות ,.שאסור למול,בניהם של
שבמסירה להם דור מדוד עד משד ,מסיני ,ועושין ב T הקראין ביום השבת וכו׳ והדין דין אמת ברוך..בטל
רמה לעקור פרשה מן התורה לד,מרות ע״פ ב״ד .לד,פקיר ,עכ״ל עיי״ש[, ־
עצמם לדעתם המשולחת ,הרי דמן מותר ,וד,פרו האחוד, יעוין בשו״ת גנת ורדים )חספרדי( חאו״ח ושנית,
ונעשו כגוים גמורים ,ודט עוברים בכל יום על כמד, דעתו שמחוה כלל ג׳ סי׳ א' ,שנוסף .למה :
גופי תורה בשאט נפש זמלעיגים על דברי חכמים ,לפיכד לאיסודא גם בתינוק שנשבה בין הגוים ,ובפרט כת
אפילו לפניהם נ״ל שיש לחוש שלא לחלל עליד,ם שבת, והולכים גוום אחר הקראים שהשליכו את התורה
גם לא למולם בשבת ,שאין לד,ם דין ישראל כלל אחר בשרירות לבם ,ונוסף למה שמורה חיציו כלפי דברי
שנשתקעו במינות ואדוקים בד ,ומשתרשים בחטא בלי הכנה׳׳ג באו״ח כפי שמובאים במג״א ומבאר .ומוכיח
אונס ,עיי״ש. שאינם כלל:וכלל בגדר של מינטרי שבת ושדומים לשאר
ראה ראינו עד כמה שגדולי הפוסקים חרדו שלא הנה גויס .עוד זאת מוסיף וכותב ,דאפילו אם .יהי' הדבר
להתיר לחלל את השבת עבור כת .הקראים הארורה מסופק אם לחלל עליהם את השבת ,מ״מ בכל כה״ג ראוי
לא עלידט ולא על נשותיהם וגם לרכות לא עכור ב'ניד,ם לומר שב .ואל תעשה עדיף כיון דרובא דרבנן סברי
כקטנים כגדולים ,וגם לא למולם בשבת .כמילתא בטעמא דמצוה לבערן מן העולם וכו׳ א״כ לכל הפחות נחדל
- . . בקרא ובסברא•. מעושק ידינו ,וענין פיקוח נפש הוי מקרא דלא תעמוד
לפענ״ד נראה להלכד ,,דמצוד. ,ודאי.ליכא לחלל לזאת על דם רעך ,יכשלא ניחוש לאיסור זה לא הוי אלא
את השבת כדי לילדם ויתכן גם שאיכא גם . לאו גרידא אפי׳ מלקות אין בו.וביטול פיקוח נפש
במלאכוה ובפרט דדינא, איסורא על כד מעיקרא הוא בשב ואל תעשה ,אבל חילול שבת הוי איסור
דאורייתא ,ורק משום איכר ,יש לצדד להתיר..ועפי׳׳מ חמור ויש בו מיתה וחילולו הוי בקום ועשה ,וא״כ
שהארכתי לבאר בזה בספרי שו״ת צ:״א ח״ה םי../ס״ו מוטב לבטל לאו דלא תעמוד דהוי בשב ואל תעשה
פ״ו בנוגע לשאינם כני ברית ,ונוספות בח״ט סי׳ י״ז מלחלל את השבת דהוי בקום ועשה וכו׳ ,מה גם שיש
פ״א ,ועוד .כיעו״ש. ,ואין להאריך יותר. חילול וזלזול גדול בדבר ,דהצדוקים אין להם,דין פיקוח
• ככל הדרת הכבוד וד,יקר נפש וקסברי שיעשה אדם המצוות אעפ״י שימות בהם
אליעזר יהודא וולדינברג ואינם מחללים את התורה בישביל .פיקוח נפש ולכן
כשיארע להם שתהיה אשד ,מהן מקשה לילד ביום השבת
אינם קוראים למילדות שלהם בדי שלא תחללנד ,את
• סימן נח השבת ,וקוראות את הישראלית וכו׳ ועד היום לא זזו
מטעותם וד,לעיגו עלינו שאנו מחללים את השבת .כפי
בדינא דחשבת פיגול בזבחים דפים כ״ז-כ״ט זה קשד ,הדבר רע.ומר שד,ם יפרעזו מלחלל את השבת
א( ב ז ב חי ם ד כ״ז ע״ב במשנד ;,השוחט את הזבח וכו׳ כפי דעתם ויזלזלו בנו שאנחנו נחלל את השבת בעבור
לזרוק דמו למחר וכו׳ לד,קטיר אמו^ו למחר דאדרבד, כאן אין הצלת נשותיהם ,גם טעם איבד,
וכו׳ לאכול בשר למחר וכו׳ פיגול וחייבין עליו כרה. תלונותינו ואיכתנו תד,יה עליד,ם שהם מכשילים אותנו
ויעוין בתום׳ רע״א על המשניות ]וכן בפ״ב דחוליז להלל את השבת ,וכ״כ קלים ונבזים אנחנו בעיניד,ם
מ״ז[ שמדייק מזה רמשמע דווקא כלזרוק או יעו״ש ביתר אריכות ]ואת דבריו שם הוא משיב גם
ציץ אליעזר חי״ג סימז נח ש ו״ ת קכד
רגם לרבות ברז״ה שם לא מוזכר ג״כ בדבריו במפורש, להקטיר או לאכול ,אבל במחשב ע״מ לקבל או להוליד
דבמחשב בכל הד׳ עבודות בשעת שחיטה דמפגל למחר לא הוי פיגול ,ומקשה על כן על הרז״ה הרשב״א
כדיעו״ש. והר״ן שמפרשים שם בחולין דבקדשים פוסלת מחשבה
ו א ״ ב שפיר יש לתרץ דברי ג׳ גדולי עולם האמורים בד׳ עבודות כגון במחשב בשעת שחיטה לזרוק או
׳ ־ כג״ל. להוליד או לקבל חוץ לזמנו ,ואילו מהמשנה הזו משמע
כ״ח ע״ב ; מסתברא נותר הוה ליה לאוקמי בדף ב( דאין מחשבה שבשעת ׳שחיטה מועלת כי אם לזרוק או
בכרת למגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה להקטיר או לאכול חוץ לזמנו ,אבל לא בלקבל או
בז״ב. להוליד הוץ לזמנו ,ונשאר בצ״ע.
בד״ה ה״ג מסתברא ,כותב בסוף דבריו :אבל וברש״י ו הנ ה בראשונה לא אבין מדוע שהגרע״א ז״ל מקשה
אי מוקמת ליה לתאי כרת בחוץ למקומו ,כי גמרת עליהם רק מכח דיוקא דאיכא למידק מהד
ליה חוץ לזמנו מיניה בג״ש ופהכינן ליה ונילף עון מתניתין ,הא הו״ל להקשות עליהם ביותר מגמ׳ מפורשת
עון מטומאה ליכא לתרוצי מחוץ למקומו הוה ליד, בזבחים ד׳ י״ג ע״א דאיתא דמחשבת פיגול לא פסלה
למילף דדמי ליה בז״ב ,דד,א אין פסולו בזמן ואינו בקבלה ,ויעו״ש גם בעמוד ב׳ במה דמשני הגמ׳ :לא
נוד,ג בבמת יחיד שאין שם מחיצות. קשיא הא דאמד הרני שוחט ע״מ לקבל דמה למחר וכו/
וי עוי! בספר פנים מאירות שמקשה ע״ז ממ״ש רש״י ופירש״י; הא דקתני לעיל מחשבת קבלה לא פסלה
שכותב שם ,דלהכי בעמוד א׳ בד״ה פיגול, בפיגול וכו׳ במחשב בשעת שחיטה על מנת לקבל דם
מסתברא דאמחשבת חוץ למקומו מוקמינן לר ,ולא למחר וכו׳ ע״ש ,ועוד יעוין בתוס׳ בד׳ ט׳ ע״ב ד״ה
אמחשבת שאר פסלות וכו׳ ח־מי חוץ לזמנו מדבי מחשבין מעבודה לעבודה ,מה דמפרשי דגס בשלא
בהאי קרא וחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן .וא״ב מסברא לשמן במי לא פסלה בכה״ג ,ובחושב לקבל ח ח לזמנו
זו הרי עדיף גם כאן ללמוד חוץ מחוץ משנלמיד לא מפגלי אף אם חישב בקבלה עצמה לגמור הקבלה
. מטומאה .וכד מקשר ,גם בם׳ חק נתן ע״ש. חוץ לזמנו יעו״ש ,ולפלא על הגרע״א ז״ל שלא הזהיר
ר מכל זה בדבריו.
נראה לתרץ דלא דמי לאהדדי .דשם בעמוד ולפענ״ד
א׳ הרי אין השאלה לענין הג״ש ,כי אם על קושית הגרע״א ז״ל על שלשת גדולי עולם אלה, ולעצם
״הפיגול״ שנאבד גבי חוץ לזמנו דבמאי קאי אי בחוץ נלענ״ד לחומר הקושיא לתרץ ולומר ,דיש לומר
למקומו ,או בשאר פסלות ,ומאי מסתבר לרבות יותר, בשעת והולכה קבלה דסברי מרנן ,דנהי דמחשבת
ולהכי כל מה דדמי יותר לחוץ לזמנו ,אף בדמיון כל שחיטה לא מפגלא ,אבל זאת מהני עכ״פ שפיר דליפסל
שהוא ,אמרינן דבזה מיירי יותר ,דהא מכל מקום הרי מיהת ,וחילי דידי על כד הוא מפגי דהא זה שבעינן
עדיף זה משאר פסלות שלא דמו כל ,ולכן מוקמינן דקאי ד״ואם אכילת אדם ואכילת מזבח הרי ילפינן מהקרא
בחוץ למקומו משום הסברא ״דחוץ למחיצד .דמי לחוץ מבשר זבח שלמיו״ ,כדיעוין בזבחים בד׳ כ״ט ע״א
לזמן״. וברמב״ם בפי״ג מה׳ פסולי המוקדשין ה״ב ,והקרא
כאן הא הרי אין השאלה במאי שנוקמא קרא, אבל הזה הרי כתיב בפיגול ,וא״ב Tעינן מזה רק דלא מפגלי.
אבל לא ידעינן מזה דבלא״ה גם לא ליפסל ,ולכן קסברי
אלא שהשאלה היא ,דמאי חזית דילפת הג״ש
הרז״ה הרשב״א והר״ן דבמחשב ע״מ לקבל או להוליד
דעון עון מחוץ ממקומו שאיכא כרת ,נילף הג״ש דעין
שפיר מיפסל מיהת ,וא״כ ממילא לא קשה עלייד.ו לא
עון מטומאה שליכא כרת ,ולכן בזה שפיר כותב רש״י
מד״גמ׳ ולא מדיוקא דמתניתין הנ״ל ,מפני דשם מיירי
״דליכא לתרוצי מתח למקומו הוה ליה למילף ,ליד,״
לענין פיגול ,ומוכח משם דלא מפגלי ,אבל לא מוכח
משום דדמיון קלוש כזה במה שנראים דומים בהשם
גם דלא מיפסלי.
מהגז״ש החיצוני לא מהני כדי לאפוקי משום כד
דטומאה ושנילף מחוץ למקומו ושיהא ממילא גם כרת, ר ע ו י ן בדברי הר״ן בחוליו שם דלא מזכיר באמת
מכיון שלאמיתו של דבר ובתוכיות לא דמי חוץ לזמנו בדבריו שם פיגול כלל אלא מזכיר ע״ז רק
לחוץ למקומו כלל ,דהא אין פסולו בזמן ,וגם אינו שם פסול ,ועוד זאת ,הר״ן שם לא מזכיר כלל שחשב
נוהג בבמת יחיד •שאין שם מחיצות ,ואין ראוי לומר מחשבת פיגול ,דר,יינו ח ח לזמנו ,אלא כותב בלשון:
ביה חוץ למקומו .יעוין היטב ברש״י ובשט״מ בסקי״ב. לקבל או להוליד ״בפיסול״ כדיעו״ש .וכן כותב בלשון
בהתורה וד,מצוה ויקרא פ׳ צו קכ״ב מ״ש ויעוין זה גם היש״ש שם ע״ש.
לבאר באריכות ענין חוץ לזמנו וחוץ למקומו ג ם הרשב״א שם מסיים את דבריו בלשון :״פיגול״
עיי״קן. ״ופסול״ .ולכאורר ,מכיון שכבר כותב ״פיגול״
כ״ט ע״ב; ורב מרי מתני אמר ר׳ ינאי מנין בל' ג( למה לו לר,זכיר תו ״פסול״ ,אבל לפי הנ״ל מיושב שפיר,
למחשב בקדשים שהוא לוקה ת״ל לא יחשב. די״ל דנקט גם לשון ״פסול״ משום קבלה והנלכה דלא
א״ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא וכל מפגלא.
קכה ציץ אליעזר חי״ג סימן נט ש ו״ ת
שד,וא עוד מספירה ראשונה ,וקפ Tא זו היא ודאי בכל לאו שאין בו מעשה איו לוקין עליו ,אמר ליה רב
לילות הספירה שלא להקדיזם תפלת ערבית כדי שלא יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
מספירה עדיין יזכירו יום ספירה שניה ביום שהוא וי עוין בס׳ חק נתן שמקשה ע״ז מהא דאמרינן בפ״ק
נקרא ולא הראשונה ראשונה ומגדע בזה הספירה דתמורה ד׳ ג׳ ע״ב; א״ל ר׳ יוחנן לתנא לא
חמימות ,ורבותינו הט״ז והמג״א ז״ל הוסיפו שבליל תיתני מימר משום דבדיבוריה מתעבד מעשה .וה״נ
חג השבועות הגם שאין סופרים אז ולא יזכירו שום הרי בדיבוריה עשה מעשה דנפסל הקרבן ,ואמאי קרי
ספירה אחרונה לגרע בזה הספירה של יום שעבר מכל שלשיטת ליה לאו שאין בו מעשה .יעו״ש שמבאר
מקום אם יאמרו בתפלה יום חג השבועות הזה גם כן הרמב״ם דסגי במחשבה ניחא ,אבל לשיטת התום׳
יד,א בזד ,גרעין לספירת יום שעבר ולא יד,א נקרא דבעינן דיבור קשה עיי״ש.
תמימות .ומסיים את דבריו בזד״״ל :כן הוא לענ״ד ולענ״ד נראה לתרץ דלא דמי לההיא דמימר .משום
באור הדברים ולא כמו שתפסו העולם כוונת הט״ז דבמימר הדיבור לבד קעביד למעשה התמורה,
והמג״א רק על ליל חג השבועות ,וכן הבין גם כבוד מר ואין שם שום דבר נוסף להדיבור ,והדיבור פועל הכל,
אבא עט״ר הגאון מאוה״ג זצלל״ה ,עפר אני תחת ולהכי חשיב ליה שפיר לר״י לדיבור כזה למעשה מכיון
כפות רגליו ,וחידש שטעם הדבר משום דכתיב בשבועות שבדיבוריה מתעביד מעשה ,אבל משא״כ ■באן בפינוי■,
בעצם היום הזה ,ולענ״ד הדלד ,נראה כמו .שכתבתי הא אם יחשוב לפגל הקרבן שלא בהד׳ עבודות הרי לא
שהט״ז והמג״א הוסיפו שגם בליל חג השבועות מאחריו יתפגל עי״ז הקרבן ,וא״ב חזינן מזה שאין כח עצמי
תפלת ערבית וכש״כ בשאר לילות הספירד .עכ״ל. למחשבת פיגול לפגל הקרבן ,אלא רק שיש בכח מחשבה
ב( ולפענ״ד נראר ,דאם כי דברים מחוכמים הם מכל כזו להטיל פגם בא׳ מהד׳ עבודות אם חושב בכזאת
מקום קשה להעמיס כן בכוונתם של הט״ז בשעת עשיית העבודה ,והיינו שהוא במחשבתו מטיל
וד,מג״א בזמן שאין כל רמז רמיזד ,בדבריהם שבאים פגם בהעבודדי .ומכיון שנהיה פגם בהעבודה אזי ממילא
לרבות גם ליל חג השבועות ,ופשטות דבריר,ם מוכיחים עבודה פגומה כזאת פוסלת הקרבן ,ונמצא שמחשבת
כמו שתפסו העולם בכוונתם שמכוונים רק על ליל חג הפיגול מטלת רק פגם בהעבודה .ורק כפועל יוצא מזה
השבועות ,ובפרט דברי המג״א שלא מדבר כלל מתפלת בהיות והעבודה נהית פגומה ,תו ממילא העבודה מפגלת
ערבית כי אם מקידוש על הכוס ששייך רק לליל חג הקרבן מכיון שיש בה פגם מחשבה כזו ,ולהכי שפיר
חג השמעות. לא חשיב בכה״ג דיבור הפיגול למעשה בהיות וזה
ו ל א עוד אלא דיש סתירד ,לדבריו מד,נפסק בשו״ע שמתעב Tלאחר מיכן מעשה ונפסל הקרבן לא הדיבור
בלשון : נפסק ב׳ סעיף תפ״ט שם .דבסי׳ בלבד גורם לזה ,כי אם גם העבודה ]ויעוין בספר
וד,מדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי ארצה״ח סי׳ ח׳ בארץ יהודה סק״א מ״ש לבאר מדוע לא
לילות הספירר ,רק לעשות עכ״ל .הרי לגו דבשאר חשיב מפגל מעשה במד .שעושה מעשר .השחיטה עיי״ש[
מדקדקים אינם סופרים אלא עד צאת הכוכבים ,אבל ולא דמי למימר שהדיבור לבד גורם לך.מעשה ,ולהכי
מדינא כשר אף לפני כן וכל שכן בבין השמשות .וכ״כ היה מוכרח שפיר רב מרי לתרץ דרבי יהודה היא דאמר
המג״א שם בסק״ו ,דאם טעה וספר בין השמשות יצא, לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
ומבאר המחצר,״ש ,מפני די״א דלכתחילה יש לספור נו ס ף ‘להנ״ל יעוין גם בכ״מ בפ״א מר,׳ תמורה ה״א
בית השמשות וס״ל דד,כי עדיף שירדו תמימות ,ונהי דלא ובהג״ה שם מ״ש לבאר שגם ר״י גופיה הדר
קיי״ל כוותייד,ו אבל דיעבד יש לסמוך על ,Tם ע״ש .ועוד ביה מסברתו בתמורה שם ,וכן גם בלח״מ בפי״ג מד,׳
יעוין במג״א שם בסק״ז ובמחצה״ש שמובא כמה דיעות שכירות ה״ב מ״ש ג״כ לבאר שגם שם בדין מלמר
ראשונים דסברי דאחר תפלת ערבית אפשר לספור אפילו לסי האמת ד.וי לאו שאין בו מעשה עיי״ש .ואכמ״ל.
אם הוא עדנה יום יעו״ש .וא״כ מוכח בעליל זצזט״ז סימן נט
ודימג״א בדבריהם באו לומר דין מיוחד רק לליל חג דין הט״ז והמג״א בם^ תצ״ד לאחר תפלת
השבועות ושהוא אליבא דכו״ע. ערבית וכר עד צאת הכוכבים משום תמימות
לבין השבועות ג( ו ה ס ב ר ת החילוק שבין ליל חג אם נאמר גם על כל לילות הספירה.
שאר לילות הספירד ,נראה להסביר עפי״מ בט״ז או״ח ריש סי׳ תצ״ד :מאחרין להתחיל ערבית
שראיתי כתוב בזה במקור הדברים שממנו לוקחו בכניסת שבועות כדי שיד,יו ימי הספירה תמימות.
דבריד,ם של הט״ז וד,מג״א ,ודיוא בספר עמק ברכה ובן כותב המג״א ; בליל שבועות אין מקדשיו על הכום
מאבי השל״ר ,והשל״ה ז״ל בדיני ספירת העומר שבסוד,״.ס עד צ״ה דכתיב תמימות תד,יינר.,
וז״ל ; קבלתי ממורי ד,גאון מד,ר״ש ז״ל מלובלין שקיבל להגר׳ץז ברלין ז״ל בקובץ שערי תורה וראיתי א(
איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז״ל שלא ח״ה קונטרס ט׳ סי׳ ס״ה ,שכותב ביאור
לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד הדבריום בזה ,דזה ודאי קפ Tא גמורה שלא להקדים
צאת ר,כוכבים ,והטעם מפני שבספירה כתיב שבע שבתות הספירה מכעוד יום בדי שלא להזכיר ספירה שניה ביום
ציץ א לי עז ר הי׳׳ג סימן נש שו״ ת קכו
למוקפים ,וגם במוקפים ישנו אותו הדין שאם יש איזה תמימות תהיינה ,ואם כן כשמקדש בעוד יום מחסר
אונם שא״א להמתין עד הלילה שיכולים ג״כ להקדים אותו המקצת ממ״ט ימי הספירה שלזרי חג שבועות הוא
לקרוא כנ״ז ,דלא מצינו מי שיחלק בזה ,והמחבר נקט לאחר הספירה וכשיש ספירה אינה שבועות וכשמקדש
הציור לגבי פרזים מפני שלגביהם שייך סיבת האונס אם כן מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי
המצוי שקשה עליו לישב בתענית .ויוצא איפוא שהזמן ■ ■ ■י הספירה ונמצא שאינן תמימות עכ״ל.
הזה לגבי מוקפים יכול כבר לעלות לחיוב של
בזה גם דברי הרמב״ם בשו״ת פאר הדור סי׳ ואקדים
הלילה הבא ,ואילו לגבי פרזים עוד נחשב הזמן הזה
ע״ו שנשאל על פסקו שפוסק שצייד לומר
ליום ,ודינא דזמנו של זה לא כזמנו של זה הוא עד פלג
ענינו במנחה בערב הצום בהקבלד^ דאיד יאמר ביום
המנחה ,ולאחר מיכן מכיון שזה עושה אותו ללילה וזה
צום התענית הזה ולא התענה עדיין ,והשיב ,דאין בזה
מחזיק אותו עדנו ליום ,וכל אחד קורא משום חיוב
שום דבר מפני שבערב שהוא תשלום היום כבר הוא
אחר ,נקרא שפיר זמנו של זה לא כזמנו של זה.
התחלת יום מהרת ולזה יכול להתפלל ערבית של
ו כ מו ״ ב יעוין במג״א שם בסק״ז שכותבי דפשוט דאנום שבת בערב שבת וערבית של מוצאי שבח בשבת
קצת יכול לשמוע של יום קודם הנץ החמה אחר . , ומבדיל עיי״ש. . .
שעלה עמוד השחר .ואע״פ שלעומת זה הא נפסק בסי׳ לפי האמור חילוק גדול יש בין ליל חג השבועות וא״כ
תרפ״ז סעי׳ א׳ דאם קרא חיוב של לילה ■משעלה עמוד לבין שאי־ לילות הספירה ,דבשאר לילות הספירה
השחר יצא .הרי שהזמן הזה עולה לכאן ולכאן .ומכאן גם אם סופר בין השמשות ]ואפילו מבעוד יום להסוברים
הלאי׳ עוד יותר חזקה מהד.יא דק״ש ,דשם אפשר.לטעון כן[ איננו מגרע עי״׳כ מתמימות הימים ]מבלי צורו
שהדבר תלוי.בזמן שכיבה וקימה ככתוב ״בשכבך להכנס בזה בהפלוגתא אם דין התמימות הוא גם על
ומקומך״ וכדמבואר בברכות שם .אבל מכאן רואים ממש הימים ולא רק על השבועות[ וגם לא נקרא שמזכיר
שבזמגי היום ישנו זמן אחד לפנות ערב וזמן אחד יום ספירה שניה ביום .שהוא עדיין ׳מספירה ראשונה,
לפנות בקר שיכול לעלות לכאן ולכאן .־ מפני ששעת תשלום היום שהוא סופר בו ,ובפרט כשהוא
כבר בין השמשות ,כבר הוא גם התחלת יום המחרת,
ד( כז 4מרר המג״א כותב את דבריו רק בנוגע לקידוש,
ואין בזה גם כל חיסור וכל תרתי דסתרי שהכל■'נמשי
וכ״כ בסו״ס שו״ת משאת בנימין שהמג״א
ועולה לכוונה אחת שהיא ספירת השבע שבתות .אכל
מציין לדבריו .ויתירה מזו כתוב בס׳ עמק ברכה שם
משא״כ בליל חג השבועות אם עושה קידוש לפני צאת
ליישב המנהג כן להתפלל מבעוד יום ולחלק .בין תפלה
הכוכבים הרי מפסיק עי״כ ■כבר את מ״ט ימי הספירה
לקידוש ,וכותב :ואל תשיבני ממה שמתפללין אז התפלה
דמכניט עי״כ את חג השבועות שהוא לאחר הספירה ,והוא
מבעוד יום .דזה אינו כלום דהא רבי אושעיא צלי של
דכשיש ספירה אינה שבועות ,׳וכשיש תרתי דסתרי,
מוצאי שבת בשבת אע״ג דעדייז ממש שבת גמור הוא
שבועות אינה .ספירה ,ולכן אע״ג דהזמן הוא כבר גם
עיי״ש ,ויש לדבריו סיוע מדברי שו״ת הרמב״ם הנ״ל
התחלת יום מחרת אבל האי שייך הוא עדנה גם'ליום'זה
.שהזכלנו, . .. . .
של מ״ט ימי הספירה ,ולכן אין לו להכניס עדנה ביה
הט״ז שכותב להחמיר גם בתפלה הוא מפני וסברת הזמן את חג השבועות היות וסוף סוף הוא מחסר מ״מ
שמזכירין בה ואומרים ״את יום חג השבועות עי״כ מתמימות השבע שבתות .ודוק כי הוא מסתבר.
הזה״ וזהו דהוי א״כ ג״כ כמחסר מהמ״ט תמימות.
ד( רכה״ג מציגו גם לענין חיוב קריאת שמע דהזמן
ומסכים לפסקו גם הפרמ״ג שם בהסבירו ,דהא באבילות
שמעמיד השחר עד הנץ החמה עולה לכאן
ונדה י״א דאם התפללו הקהל ערבית שכבר עשאו לילה
ולכאן ,דמצד אחד הוא כבר זמן ק״ש של שחרית ,ומצד
כו׳ א״כ הא בעינן תמימות מ״ט יום וכשמתפלל ערבית
שני מי שנאנס ולא קרא ק״ש ערבית עד שעלה עמוד
ומזכיר בתפלה יום השבועות מבע״י הרי חסר ממ״ט
השחר ,כל עוד שעדיין לא הנץ החמה קורא ק״ש ויוצא
יום ע״ש .וכך אנו .נוהגים למעשה לחכות גם בתפלה.
בה ידי חובת קריאת שמע ערבית״ כדאיתא בברכות ד׳
ואין להאריך בכאן יותר............... .
ח׳ ע״ב ונפסק בשו״ע או״ח סי׳ נ״ח.
ליארס בט״ב ,אבל להמאירי שסובר שאסור ליארס בט״ך סי׳ תקנ״א סעיף ב׳ ובהטעימם תטעם שמא יקדמנו ,אחו־.
ממילא י״ל תו דאליבא דשיה גם שידוכין אסור, ועפי״ז מוסוף דמג״א בסק״י דמהאי טעמא מותר לעשות
ואילי יש גם מקום לבאר דכוונת הירושלמי בסיומא ,גם ששוכין .וכך נפסק עפי״ז במשנ״ב ס״ק ,ט׳׳ז.
דהך פיסקא הוא לומר ״דאף על פי כן״ שמותר ומעניו הדבר דאעפ״י שההלכה בזה היא כ״כ פשוטה
ליארם אפילו בט״ב כשמואל ,מקל מקום ״לא קיימה״. ופסוקה מכל מקום לא שמענו עוד שינהגר כן
ר״ל שלא יתקיים ולא יצליח זיווג כזה שעושים האירוס באיזה מקום למעשה לעשות שידוכין בט״ב? ונדמה
בט״ב ,והר״ז בדומה למה דמצינו בגם׳ דידן בתענית שגם מקפידין שלא לעשות בט״ב .ועוד יעוין בם׳ בא״ח
ד׳ ל׳ ע״ב שאומר ר״ע :כל העושה .מלאכה בתשעה ש״א פ׳ דברים שכו׳ שבבגדאד נוהגין שמר״ח עד ט״ב
באב אינו רואה סימן ברכה לעולם ,ופסקה הרמב״ם אין עושין אירוסין וששוכין• עיי״ש ובשיורי כגה״ג
בפ״ה מתענית ה״י והטור ושו״ע באו״ח ס׳ תקנ״ד שמציין אליו כותב שמנהגם שלא לארם ולא לשדך מי״ז
סעי׳ כ״ד ,ומבאר המג״א )וכן יתר נו״כ השו״ע( בס״ק , ־ ■; בתמוז ואילך ע״ש. .
כ״ז דנאמר זאת אפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה בדעתי למצוא אסמכתא ואחיזה לדבר. ועולה
בת״ב כ^ו״ש .ואם ניתן לפרש בכזאת בכוונת הירוש׳ המקור לדין זה שמותר ליארס אפילו בט״ב דהנה
נרויח שיוכל לבוא זאת גם אליבא דפסק הרמב״ם וחשו״ע מציין הכ״מ שם שהוא בירושלמי פ״ק דכתובות■
דמותר ליארס בת״ב ,כי אין סתירה לכד ,דבאמת מותר ובב״י בטור שם כותב שהוא מירושלמי פ״ק ובם׳ בתרא
זאת מדינא ,אבל !סומז ברכה.אין בזה ,ובדומה לההיא דתעניות .ושם בירושלמי פ״ק דכתובות ה״א )וכן ביתר
דעושה מלאכה בת״ב ,הגם שיקשה עדנה מדוע שאבל לא המקומות( כתוב כלשון הזה :שמואל אמר אפילו בתשעה
הזכירו מזה שאעפ״ב לא מצלה בךומה שסזכירים־ גדי באב יארס שלא יקדמנו אחר .ומקשה מחלפא שיטתא
עשיית מלאכה ,אם לא שנאמר שסמכו על מה שכתבו דשמואל תמן הוא אמר אלקים,מושיב יחידים ביתה
שם ושגם זה בכלל עשיית מלאכה ,דהיינו גמירת מו״מ וגו׳ במאזנים לעלות המה מהבל יחד וכה הוא אמר
ועשיית חלות של איזה מעשה ,וזה נראה דחוק דבכאן אכין .ומשני :אלא שלא יקדמנו אחר בתפלה ,ואף
הא הוא־ גם ענין של עשיית מצוד ,.ויל״ע. ;. על פי כן לא קיימה עכ״ל .והנה הפיסקא המסיימת בל׳
עכ״ ם !מצאנו אחיזה ואסמכתא ומקום נייחא לקפשא ״ואף על פי כן לא קיימה״ אין לה לכאורה הבנה,
שלא ליארם בט״ב על אף שכרמג״ם ובטור ויעו״ש בקה״ע ובפני משה שמבארים שאין לה כבר
ושו״ע נפסק שמותר מדינא .וממילא ה״ה שלא לשדר, קשר לעצם הדין של שמואל ,ואלא שהירושלמי מוסיף
והנח להן לישראל אם אין נביאים ד.ן בגי נביאים ד,ן. לאשמיענו שאפילו אם האחר יקדמנו ברחמים מ״מ
לא יתקיקם הזיווג הזה כיעו״ש .ואולי פירשו איפוא
אל זאת הכוונה גם הרמב״ם והטור והב״י ,או שלא היה
סימן סא לפניהם סיומא דהך פיפקא שבירושלמי.
אבל ראה זה מציאה מצאתי■ במאירי בבית הבחירה
המתאכסן בבית מלון בט׳ הימים שמר״ח עד
■ על יבמות ד׳ מ״ג ע״א שמבאר שהסיומא דפיסקא
ט״ב אם מותר שיחליפו עבורו מצערת המטה
הג״ל שבירושלמי יש לה קשר עם מה שקדם לה,
שישן עליהם איש אחר ולשים לו מצערת
ושהכוונה לאשמיענו שאעפ״י שתירצו להעמש דברי
אחרים מכובםים.
שמואל שלא יהו דבריו סותרין זא״ז ,אפ״ה עצם ההלכה
מכבר הימים נשאלתי ע״י ידידי המנוח הרב הגאון זה שמשמעינו שמותר ליארם בט״ב ,לא קייש! :הר.לכךו
וו״ח וכו׳ &וד.ר״ר מנחם זאב שטרן ז״ל .אודות כוותיה ,וזהו לשון המאירי בזה :״ואפילו כן לא קיימא,
המתאכסן בבית מלון בט׳ הימים שמר״ח עד ט״ב אם בלומר שאין הלכה בן״ עכ״ל ,והיינו כנ״ז .ולא עוד
מותר שיחליסו עבורו מצעות המטה שישן עליהם איש אלא מכיון שהמאירי פירש שזאת היא הכוונה בירושלמי
אחר ולשים לו מצעות אחרים מכובסים ,כי לא מצא פוסק שם בן גם להלכה -ל&עשה וז״ל : :ולענין;פסק
מי שידבר מזה ,וגם לכאורה אינו יודע מקום היתר מותר .ליארם ■מר״ח עד התענית וכו׳ הא פב׳ כאב בעצמו
בזה ,דבשו״ע סי׳ תקנ״א סעיף ג׳ נפסק בסחמא דאיסור אסור ליארס עכ״ל ,והגם שאת הפסק כותב המאירי
י, . לד.ציע במכובסים המטה. עוד לפגי שמביא את הירושלמי ,אבל נראה בעליל
ו ה נ ה אמנם לא נזכר מזה מפורש ,אבל לפענ״ד נראה שביססו על יסוד דברי הירושלמי שמסמיך לרג?או מיך
דיש ללמוד זה מדין רחיצה וסיכד..־ וגבי״אבל לאחר מכן ,ואשר מבאר כוונת הרושלמי במה שמסיים
תוך שבעה איתא בגמ׳ בתענית ד׳ י״ג ע״ב דאם להעביר בלשון ״ואעפ״כ לא קיימא״ דר״ל ״שאין.הלכה'כן״
את הזודימא מותר ,וכד נפסק ■ביו״ד סי׳ שפ״א סעיף ב׳ כדברי שמואל ,אלא דאסור ליארס בט״ב כיעו״ש.
דאסור לסוד אפי׳ כל שד.וא אם מכוין לתענוג אבל אם המאירי שפסק שאסור ליארם׳ בט״ב ,א״כ אין ולדברי
הוא להעביר הזוהמא מותר .ויעוין במשנ׳׳ב בסי׳ תקנ״ד לנו כבר יסוד להתיר אפילו שידוכין ,דכאמור
סעי׳ ס״ו בביאור הלכה ד״ה סיכה שלומד מזה דה״ה כל היסוד להתיר שידוכין בט״ב בנוי על מה דמותר
ציץ אליעזר חי״ג סימן סא ש ו״ ת קכח
אסטניסיום המה לגבי דבר זה ,והחלפתם באחרים נחשב לגבי איסור סיכה בט״ב דפשוט דלהעביר את הזוהמא
זה על ,Tם כר,חלפר ,משום לכלוך וערבוביא, מותר ,ודלא כהמטה יהודה שר״ל דלהעביר הזוהמא
ולכן לדעתי הבא להתאכסן במלון בימים שמר״ח עד אסור ,ובין הראיות שמביא לזר .מביא מתענית ד׳ ל׳
ט״ב וגם לרבות בשבוע שחל בה ט״ב אין לו דאיתא בל מצות ה1וד.גות באבל נור.גות בת״ב וכו׳
לחוש מלישבב על סדינים וציפיות מכובסים שבעל וכיון דבאבל איתא שם בד׳ י״ג דלהעביר את הזוהמא
המלון החליף של האחרים והציע אלו עבורו. מותר ממילא ה״ה בט׳ באב עיי״ש,
ו ל רוו ח א דמילתא ולסניף בעלמא יש להוסיף ולומר עפ״י האמור נראה לומר דה״ה נמי גבי איסור וא״כ
דלגבי בעל המלון שמחליף המצעים עבור הצעת לבנים מכובסים דלא אסרו כי אם לתענוג
האורח הו״ל כמחליף לדבר מצוה ,דהיינו כדי לקיים אבל כל שר.ד.חלפדי באה לשם העברת הזוהמא מותר,
מצות הכנסת אורחים ,דחשיב זה מצוד ,לגביה הגם וכידוע הרבר .בני אדם נמאסים לשכב על סדינים ששכב
שמקבל שכר ,וכדמצינו שכותב לומר כן הגאון המהרש״ם עליהם אדם אחר וההחלפד .אצלם הוא ממש כמשוט
ז״ל בנוגע לקבלת שכר שבת לבעלי פונדקאות הנוטלים אצולי טנופי ,דרובא דבני אדם אסטניסים המד ,לגבי
שכר ליגד ,בעד ליל שבת לבד ,כמובא משמו בס׳ ארחות דבר זה כ Tוע ,ולכן מכיון שזר ,בא לא לשם תענוג כי
חיים על או״ח סי׳ ש״ו אות ד׳ כיעו״ש ,והא לדבר אם משום שנגעלים לשכב על סדינים וציפיות ששכב
מצוד ,מותר להחליף כנפסק ברמ״א סי׳ תקנ״א סעיף ג׳ עלידם אי שאחר יש להתיר זה ,ולא רק מר״ח שד,וא
דלצורך מצור ,כגון אשד ,הלובשת לבנים מותרת לכבס ממנד,גא אלא גם בשבוע שעבר שחל בה ט״ב שד.יא
וללבוש לבנים ולד,ציע תחתיד ,,והיינו אפילו בשבוע מדינא בהיות דהר״ז בדומה כלהעביר הזוהמא דמותה
שחל ט״ב להיות בתוכו־ ,,בכתוב בד״מ בטור שם ,וכן ו ד ב ר זה לד,שוות דינא דד,חלפת בגד או סדין מבובס
במ״ב כק״ל עיי״ש .ואין לד.אריר יותר. לדינא דרחיצר ,מצאתי סיוע לו בספר שו״ת
לחמי תודה למהר״י באסאן ז״ל סי׳ ל׳ שכותב לבאר
כוונת דברי התוס׳ במו״ק ד׳ כ״א ע״א ד״ה אלו דברים
סימן סב שאבל אסור בהן ,שכותבים דתכבוסת לא חשיב דהוי
בכלל רחיצה .דר״ל ,דכשם שאסור ברחיצה דד.וי דבר
הנולד בניתוח1?-יםרי )יוצא דופן( אם לידתו
שבגופו כך אסור בתכבוסת כלומר לבישת התכבוסת
דוחה יו״ט שני של ראש השנה
דד,וי ג״כ דבר שבגופו .ועפ״ז כותב המהר״י באסאן
בתינוק שנולד יוצא דופן )בניתוח־קיסרי( נשאלתי להלן בדבריו שם דכשם שרחיצה וסיכה כל שהוא
וחל שמיני שלו ביו״ט ב׳ דר״ה אם יכולים לר,עביר הזוהמא מותר ,ואשר גדולה מזו פסקו הפוסקים
למולו בזמנו שד,וא יום ב׳ דר״ה ,אי שיש לדחות את דמאן דאית ליה ערבוביא ב רי ^ ,מותר לחוף ראשו
המילה לאחר ר״ה. בחמין דלא גרע מאסטניס שמותר לרחוץ אפילו כל
לענין תינוק שנולד ביהשמ״ש מצינו בזד ,פלוגתא והנה גופו ,והוא מדברי התוס׳ פ״ב דברכות מדברי הירושלמי
גדולה אם מלין אותו ביו״ט שני של גליות. דרחיצה שאינה של תענוג מותר ,א״כ אף בחילוף הבגדים
המחבר ביו״ד סי׳ שס״ו סעיף ח׳ פוסק דאינו דוחה כשד.וא משום לכלוך וערבוביא ודאי מותר ,דתכבוסת
יו״ט מספק ואפילו יו״ט שגי של גליות .והש״ך בסה״ח ליתא דרחיצה היא אלא שזה בבגדים וזד ,בגוף אבל
פוסק לעיקר דדוחה י״ט שני של גליות .ודינו״ב בדגול שתיד,ם לצורך הנקיות ,ומסיום שגם הסברא מכרעת כן
מרבבה וכן בתשובותיו במהדו״ק חאו״ח סי׳ ל׳ מכריע עיי״ש .הרי שלך לפניך ,דברום ברורים יוצאים מפיו
כד,ש״ך ,ובשו״ת חתם סופר חיו״ד ישנו בזד ,ב׳ תשו׳ של המהר״י באסאן דלבישת תכבוסת דינר ,ממש כרחיצה
סותרות זא״ז .בסי׳ רנ״ב מכריע כהמחבד דאפילו ספיקא וכשם שברחיצזז מותר באבל כל שאינה לתענוג אי*א
אינו דוחד ,יו״ט שני של גליות .ובסי׳ ר״נ מכריע כהנו״ב כדי להעביר ר,זוד,מא ,כך בלבישת תכבוסת אינו אסור
למול זית הספק ביו״ט ב׳ של גליות .וכפי שכותב הפ״ת אלא ושם תענוג אבל כל שהחילוף בא משום לכלוך
בסקי׳ז התשר׳ דסי׳ ר״ג השיב באחרונה בערר עשרים שנד, וערבוביא ודאי מותר ,וברור איפוא שד,וא הדין אותו
דותר מתשובתו שבסי׳ רנ״ב כיעו״ש .ויעוין גם בחידושי הדבר גם בהחלפת ור.צעת לבני־מטד ,מכובסים ,דד.א הוא
רע״א ביו״ד שם .ולמעשה יש בזה חילוקי מנהגים יעו״ש משום לתא דלבישת תכבוסת .ומכיון דדינא דאבילות
בעקריהד״ט ,ועוד] .וד,ערוד,״ש שם בסי׳ י״ז פוסק בפשי׳ דט״ב הוקשו לדינא דאבל כדאיתא בתענית ד׳ ל׳ וכנ״ל
. כד.מחבר ע״שז. בביאור הלכד! ,,ד,ימים הסמוכים לט״ב הא בודאי לא
בנ Tוננו חמור הדבר ביותר מתרי אגפי ,ראשית אולם חמירא מאבל ,א״ב מינה ,דכשם שבאבל מותר לבישת
מד ,שד,מדובר על יו״ט ב׳ דר״ה ,ושנית מה תכבוסת כשד,וא משום לכלוך וערבוביא ,ה״ה דמותר
שד.מדובר על יוצא דופן. זה גם מר״ח אב וגם לרבות בשבוע שחל בד ,ט״ב ,וא״כ
ביותר מד ,שר״מדובר ביו״ט ב׳ דר״ד ,הוא החמור מינה ומינה דמותר גם החלפת סדיני וציפיות המטה
משום דד,א שני י״ט של ר״ה קדושד .אחת הן. ששכב על ,Tם איש אחר מכיון דכאמור רובא דבני אדם
קכט ציץ אליעזר חי״ג סימן סב ש ו״ ת
מחויב בכל גוונא ,מוסיף וכותב דאבל מהסמ״ג משמע בנשוננו גבי יוצא דופן הא הו״ל ספק אחד בדין )אם
דקסבר דהיכא שברור לו שלא יקבל אינו מחויב יוצא דופן דוחת שבת( וספק אחד בגופו אם היום יו״ם
לד,וכיחו ,ושמוכן כן לכאורד ,ש מדברי התום׳ בשבת או חול .ושנית ,הא ביוצא דופן זה שאינו דוחה שבת
ד׳ נ״ה ע״א ,ושכן מוכח מד,גר״א דדעח התום׳ להקל כשוע ישנם חילוקי דיעות אם הוא מתורת ודאי או
ברבים כדעת חסמ״ג עיי״ש .וא״ב אין כ״כ השגה על מתורת ספק .וא״ב הכרעת הכף לאיסורא הוא הרבה יותר
מד,כרעת הכף להיתרא ,ולכן י״ל דעל כד,״ג לא ■כתב
הברכי יוסף אם מדברי הסמ״ק לא משמע כדבריו ,מכיון
דמאשך הא מוכח כדבריו מדברי הסמ״ג והתוס׳. הח״ס את סברתו שם בסי׳ ר״נ די״ל דאתי ספק קיום
ג( א ל א דלא מובן מדוע שהמשנ״ב לא השיג על מ״ע דאורייתא ודחי ספק קל דרבנן ,בהיות שהוא הרבה
הברכ״י מדברי הרמ״א על אתר )וד,וא מהר״ן( פחות מספק קיום מ״ע ,דד,א כמד ,המה הסוברים שמתורת
שכותב דברבים צריך מיד,ת לד,וכיח »עם אחת אפילו אם שאי אינו דוחה.
יודע שאין דבריו נשמעים .ולכאורה אם איו דבריו מכל הלין נראה גרור בנשון שאלתנו בתינוק לכו
נשטעין גם אין שינו תקיפד ,,דאם ידינו תקיפד ,הרי אפשר שנולד יוצא דופן )בניתוח־קיסרי( וחל שמיני
לכוף שכן יד,יי דברינו נשמעים 1וא״כ הרי מוכח שלו ביום טוב ב׳ דר״ד ,דאין מילתו דוחד ,יוט״בדר״ד,,
מזה דגם כשאין כח בשינו לד,פרישם דמ״מ מחויבים ואסור למולו בו ביום אלא יש לדחות את המילד ,לאחר
מיהת להוכיחם פעם אחת. ר״ה ,ויקבלו בזד ,שכר על הפרישה ,ואין להאריך
בגוף דברי הברכי שסף ,ונוכחתי לדעת ועיינתי בכאן יותר.
שדבריו בזה נעתקו בקיצור במשנ״ב ,ובדבריו
ציץ אליעזר חי״ג סימן סג ש ו״ ת קל
דוקא ישהוא באקראי ,אבל אלו הפורקי עול לגמרי שם בולט דסובר לחלק בין אם דברינו נשמעין לביז
כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס אם ידינו תקיפה .וכי יש גוונא שבאמת לא שומעיז
כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו ,וכן איתא לציית לנו .אבל אנו יכולים לבוא עליהם בחזקת היד,
בתנא דא״ר פי״ח הוכח תוכיח את עמיתד׳ ועמיתו שהוא וכלשונו שם :היינו כש Tנו תקיפה על העוברים וכי׳
אוהבד ושהוא עמך בתורה ובמצות אתה חייב .להוכיח ובהא הוא דחייבין להוכיח אף דלא מקבלי מינן דסמא
אותו ,אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח בידן אתיא רדיפה רדיפה בחזקת היד ומסבין להן כופרי
אותו ,והעתיק זה הגר״א בקיצור באדרת אליהו עיי״ש. המשפט כל יסורי עד דפרשי ובהא הוא דחייבין להוכיח
א ל א דיש לעיין ע״ז לכאורה מההיא בשבת ד׳ נ״ה בהם ,אבל כי ידעינן דלא מקבלי וכח אין משום
ע״א שחיו רשעים גמורים עובדי ע״ז ובכל זאת אפרושי בכה״ג אין היובין להוכיחם וזהו שאמרו ביבמות
היתה התביעה מדוע שלא מיהו. י ס״ה שלא לומר דבר שאינו נשמע עיי״ש .הרי מפורש
וי ת כו לחלק שבמקרה הזה רבים חמירי יותר מיחיד שהברכ״י בא עלה להפריד ביז המושג של דלא מקבלי
וחייבים למחות אפילו בכאלה כי יש בזה משום . . מינן לבין המושג של ידיגו תקיפה ,ושיתכן שאף שלא
מכשול להבים ותקלה לציבור ,ובדמצינו בדומה לזה מקבלי מינן ,מ״מ ידינו תקיפה לכופם על כך בחזקת
במשנ״ב ם' א' סעיף א׳ בביאור הלכה ד״ה ולא יתבייש, היד ,ושרק במצב כזה איכא מצות התוכחה ,אבל
שכותב דמ״ש הב״י שעכ״ם לא יתקוטט עמהם ובו׳. כשאיכא תרתי לריעותא,־ דלא מקבלי מינן וגם אין
דהב״י לא מיירי כ״א במצוה שהוא עושה לעצמו וכו׳ ידינו תקיפה ,אזי אין בכלל מצות תוכחה .וא״כ לא
אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים קשה מהרמ״א די״ל דהגם שכותב דיודע שאין דבריו
על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר נשמעים ,מ״מ המדובר כשמיהת ידינו תקיפה לכופם
ועי״ז יעבירו את העם מרצון ד׳ ופתח בשלום ולא בהזקת הש.
נשמעו דבריו בכגון זה לא דיבר הב״י מאומה ומציה א ב ל עדיין יש לעיין דאם המדובר ברמ״א על בכה״ג
לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל כשמיהת ידינו תקיפה להכריחם בחזקת היד שלא
ודהמע״ה אמר הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיד יעברו מדוע ליכא מצות התוכחה רק פעם אחת בלבד I
אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו׳ עיי״ש. ומדוע לא נהיה מחויבים להוכיחם ולהפרישם בכח בכל
או אפשר לומר כפי שראיתי להמהר״י עייאש ז״ל פעם שירצו לעבור ן
בהגהותיו על ס׳ ארעא דרבנן המכונים בשם ד( ו עו ל זאת ראיתי בברכי יוסף שם שהוא בעצמו
עפרא דארעא בערך מוטב שיד,יו שוגגין אות מ״ו שכותב הביא לפגי כן בדבריו בשם הגאון מהר״ח
בתוך דבריו לבאר דמה שהיו בידם ג׳ עבירות י״ל אבולעפיא ז״ל שכתב לחלק ]כפי שהמשנ״ב כותב
חדא מתרתי אי שמיחו בהם ולא קיבלו ומה שנענשו שמשנזע מהסמ״ק[ דחגם דאין עונש ביודע שלא ישמעו
הוא על שאר דברים שאינם מפורשים ,או י״ל דלא מ״» איכא מ״ע דתוכחה ,ולא עוד אלא שכותב דגם
ידעו בהם באותן העבירות החמורות שהיו עושין־בצינעא בסמ״ג נזכר בדבריו לחלק בכזאת דאף דפטור ממיתה
דלא פקירי כולי האי לעשותן בפרהסיא עיי״ש .ואליבא מ״מ מעשה דהוכח תוכיח לא מיפטרי .ובכל זאת כתי
דהמשנ״ב נתרץ כהתירוץ הב׳ הנ״ז. מד Tיה לחלק לאחר מיכן כחילוקו האמור ,ומביא
שגם המהר״י זאבי כתב ג״כ לחלק בכזאת.
5ן הראוי גם להזכיר בזה מה שהברכ״י ולבסוף ו( ויתירה מזו ראיתי בספרו פתח עינים ]שבבכר״י שם
בספרו מחזיק ברכה על או״ח פי׳ תר״ח מציין אליו[ בשבת ד׳ נ״ה ע״א שבעצמז
אות ב׳ מביא בזה לעיקר חילוקו של הרמ״א שהבאנו מזכיר מדברי תסמ״ק ]שהמשנ״ב משיג עליו ממנו[ ועוד
בתחילת דברינו ,דמעתיק שם מדברי השטמ״ק ביצה מביא שנראה שהוא גם דעת הרא׳׳ם הובא בהגמ״יי
ד׳ ל׳ ,ובזה״ל :העיד הריטב״א בשם רב גדול אשכנד פ״ו מריעות ,ובכל זאת לא חזר מחידושו האמור בתמכו
שהע Tבשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר״י והרב את יסודותיו שגם הסמ״ג נקיט לבסוף כן לדינא דהכל
מדוטנבורק שלא נאמרו דברים אלו אלא לדורותם, תלוי אם ברור הדבר בודאי שלא יקבלו דאז אין
אבל בדור הזה שמקילים בכמה דברים ראוי לעשות להוכיחם וחובה לשתוק ושלזה נוטים דברי הרי״ף
סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו עד בביצה ויבכמית ודברי התום׳ בשבת שם וס״פ חזקת
דלא לעבדו לא בשוגג ולא במז ,Tושכן הוא במדרש ופ״ק דע״ז והגהות אשרי בשבת שם יעו״ש.
ירושלמי עיי״ש .ו תן מינה ואוקי באתרין בגז״ש ובק״ו ר (.עו ד זאת משמיענו דבר חידוש המשנ״ב שם בביאור
בן בגו של ק״ו לדורנו זה אשר הפרוץ בו מרובה על הלכה ד״ה אבל אם ,וז״ל; ודע דמסתברא
העומד ,ד׳ ירחם .ואין להאריך בכאן יותר. דמה שפסק הרמ״א דבדבר המפורש בתורה חייב למחית
קלא ציץ אליעזר חי״ג סיפן סד ש ו״ ת
לומר הגאון בעל אמרי בינה ז״ל שציינתי בספרי שם, סימן סד
שכותב להוכיח דזכות לאכול סגי אף דלא נתבויז לקנור.
ממש יעו״ש ,וכמו״ב גם בדברי r nהמלך שאני מציין כזית מצה בליל א׳ של פסח ולולב ואתרוג אי
בדברי שם] .ויש לעיין על האמרי בינה שם שבדבריו בעינן שיהא שלו ממש וכן בגט אשה אם
מציין רק לשי׳ הר״ן ופי׳ הרא״ש בנדרים ד׳ ל״ד ע״ב צריך שיהא שלה ממש.
דסברי דגם בשעה שמזמין אורח לאכול מככרו דעדייו ב״ד״ יום ג׳ ז״ך כסלו תשל״ו.
ככרו של בעה״ב הוא ואינו של האורח עדיין ,ולא ירושלים עיה״ק תובב״א .ג׳ דחנוכה.
ציין גם לפי׳ רש״י)או :המיוחס לרש״י( דטפרש להיפד
לידידי הרב הגאון חו״ב
שהאורח קנה חלקו כמה שהוא יכול ליהנות ממנו,
רב שכונת קרית משה ור״ט כולל בית התלמוד
ותו אינו יכול לאוסרה עליו יעו״שו.
מוהר״ר שילה רפאל שליס״א
גם ישובו את דברי הקצוה״ח סו״ם רמ״א שלא ונאה ג(
תקשה עליו מההיא דגיטין ד׳ »״ה בע״מ אחד:-זה״ט
שתחזרי לי את זעייר דמגורשת. ,דאמר אביי דאתיא קבלתי מכתבו.
אליבא דר״מ דבעינן תנאי כפול ולא כפלי׳ לתנאי, א( והנה בהקשר לדברי בספרי החדש ג״א הי״ב סי׳
ואליבא דהקצוה״ח תקשה דהא מ״מ חייבת להחזיר ז׳ בענין אם מותר לקחת טלית של חבירו
הנייר מדין חוב ובע״ח למפרע הוא גובה ובו׳ ,ומיישב, שלא מדעתו ,כותב כבו׳ לתרץ קושית הט״ז בסי׳ י״ד
מפגי דבגט אשה ודאי א״צ שיהא גוף הנייר שלח ממש סק״ה שמקשה דמאי שנא מלולב דדוקא בשאר ימים
אלא מספיק שתוכל להשתמש בו וכו׳ ולכן מגורשת, מותר זה ,אבל ביום א׳ דבעינן לכם אין לו ליטול ,וכותב
ע״ כ. לתרץ בהקדם למה שגבי ציצית פוסק המחבר דטלית
בקצוה״ח בסי׳ ר׳ סק״ה שמבאר באמת בכזאת ויעוין השותפין חייבת בציצית ואילו גבי אתרוג פוסק דאתרוג
דבגט אשה לא בעי זכיה ,שתזכה דרד זכיה, השותפין אין אחד מהם יוצא י״ח ,ובע״ב צ״ל דבאתרוג
ומביא ראי׳ מחא דקיי״ל כתבו על אי.סורי כשר אע״ג לא מספיק שימוש אלא בעינן שיהא שלו ממש ,משא׳׳כ
דליכא תורת זכיה כלל באיסו״ה ע״ש .ויעוין גם בספר בציצית לא בעינן שיהא שלו ממש ואם יש לו זכות
פסקי הלכות הנ״ל שם ,שמבאר בזה דלהיכ גט שכתבו להשתמש בטלית זו מקרי כסותר וכוי ולכן בטלית
על איסו״ה כשר אף שצייד שיהי׳ לה הנייר ,מפני מספיק מה דניחא ליה ,אבל באתרוג לא מספיק זכות
דבמן שאין לשחם אדם זכות בזה הגט ,אף שהיא עצמה שימוש ובו׳ ,ע״כ.
ג״כ א״א לה לזכות באיסוה״נ עכ״ז מתקיימה בו ונתן ואודיעו שכיוון בזה לדברי שו״ת משאת משה מובא
בידה ,זהו מבאר שם בדעת הריטב״א ,ובדעת הראב״ד בספר מגז גבורים על או״ח בסי׳ י״א בשלה״ג
מבאר דסובר דגט שאגי דלא בעינן .ביה לבם משא״ב ס״ק י״ד ,שכותב לתרץ קו׳ הט״ז שם בכזאת .דודאי
באתרוג עיי״ש .ואכמ״ל, לאו למימרא מדשאלו לקדש ,או בשאלו כשהיא מצויצת,
בכבוד רב ובברכה מרובה דגמר ומקני לי׳ לגמרי וכו׳ ,אלא אמרינן כיון דאדר
לקדש בו אקני לי׳ בו שו״פ במתנה גמורה או ע״מ
אליעזר יהודא וולדינברג
להחזיר ,אבל לא עקר שמו ממנו ,ולכד בקדושין שפיר
מקודשת בחלקו ,וכן בציצית גמי הוי טלית של שותפין
סימן סה דחייבת בציצית ,משא״ב בלולב ביו״ט ראשון דבעינן
שיהי׳ כולו שלו עיי״ש ,הרי בדומה לתירוצא דמר.
אם יש מקום לחומרא שלא לאכול מצה כל להזכיר בזה דברי הגאון הגר״ד פרידמן ז״ל וכדאי
ימי הפסח מלבד בליל הסדר מקארליז בספרו הגדול פסקי הלכות נפ״ח מה׳
אישות ביד דוד סק״א )ד׳ ב׳ ע״ב( ,שגם גני אתריג
לח״א גופי׳ אי בעינן לכם ממש כותב שפלמי בזה הריטב״א
ע ״ ד אם יש מקום ואחיזה להתמיר על עצמו שלא לאכול והראב״ד ,וכי הריטב״א ס״ל דמלבם לא איחמע״ט אלא
מצות כל ימי הפסח משוס חשש חימוץ או מטעמא אתרוג שיש גם לאחדים חלק בו דכזה לא הוה לכם,
אחרינא מלבד בליל הסדר כאשד מסופר זנשמע על כמון־. אבל אתרוג שהוא הפקר ואין לשום אדם זבות בו-עכ״ז
וכמה חסידים ואנשי כמשה שנהגו וגוהגים ככה. בשעה שהוא י מא נפק ביה כיון שאין מעורב בו
א( לפענ״ד אין כל מקום לחופדא זאס ,וכאשר כבר , זכות של אדם אחר יעו״ש. .
השיבותי על כך בקצרה בספרי שד׳ ת צ״א , ממשיך כת״ר לבאר עפי״ז גם לגבי כזית ויפה ב(
ח״י סי׳ כ״ז אות ה׳ .ועל הנוהגים ככה משום חסידות מצה בליל א׳ דפסח ,שאני ח בזה בסי׳ ל״ז
מחששא הנ״ד אפשר לקרוא עליהם ולומר :״ואותז בספרי שם ,בי גם במצה א״צ שיהא שלו לגמרי ,ומספיקה
חסידיום אין רוה חכמים נוחה מהם״ )עיין שבת קכ״א ;( בהחלט זכות שימוש במצה וסר .וזהו בעצם מק שכותב
ציץ אליעזר חי״ג סימן סה ש ו״ ת קלב
מדעת הכת הקראית הארורה שדברי חז״ל ודרשותיהם ומלבד שעוברים עי״ב על החיוב לאכול כל יום פת
לא נראה בעיניהם ונוד.גים כפי שמבינים פשטא דקרא כדפוסק חמג״א בסי' תע״ה ס״ק ט״ז ,ומה גם בשבת
שמצור .וחובה לאכול מצה כל שבעת הימים ,הגט שזה ויו״ט .חוץ מזה במחמ״ב הא עושים שוא בנפשייהו ,דאם
מוזר לחשוב בכזאת ,ובפרט שלפנינו כמה וכמה מגדולי חוששים משום חשש חימוץ איך אוכלים מזה בלילה
הראשונים והפוסקים האחרונים דקסברי שבאמת איכא הראשון .וכבר מחי להו אמוחי ושפך עליהם מרורית
מצוד .לדידן לאכול מצה כל ז׳ וזה שחז״ל קוראים הגאון ממונקאטש ז״ל בספרו נמוקי או״ח .סי׳ תע״ה.
לזה רשות הוא מפני שמצוה לגבי חובה של לילה וכותב שרע עליו המעשה שעושין שמונעים מלאכול
הראשונה רשות קרי להו. מצה כל ימות הפסח ,פרט ללילי הסדר ,ושגם אביו
ותמהתי לראות שבספר יפר .ללב שם מביא גם מנימוק הגאון ז״ל צווח ותמר .על כך ,דפוגמים בכבוד חוה״מ.
זה בשם ספר ארצותי החיים לחד מרבני ועוד יפגמו ויחסרו סעודות יו״ט ממש וכן סעודות שבת,
אשכנז בחי׳ לפסחים ,ומעתיק את לשונו בזה בזה״ל : וכי אפי' חז״ל לא היד .לר.ם כח לגזור בכזאת לבטל
הנוהגים שלא לאכול כל ימי הפסח רק כזית מצה אפי׳ בשוא״ת שלא לאכול מצה בימי פסח כיון שמפר
ראשונד ,בליל ט״ו ש״פ בלבד יש מהם שנוכל לדרוש בתורה כ״פ שבעת ימים תאכל מצות ,מכש״כ שאין
עליהם לשבח ומהם לגנאי ומצור ,בכונה תליא מילתא, רשות וכח לכך למי שהוא בימינו ,ועוד דממנ״פ אם
הנוהגים לד,ב1יל בין אכילת מצה המחויבת ובין אכילת יזהרו מהמצות בכל ימות הפסח מחשש חימוץ איד
הרשות להוציא מדעת הקראים שאומרים שמחויבים יאכלום בלילי סדר ,ואם יזהרו בהאפיה א״כ רק מראים
לאכול מצות כל ז׳ הימים מהפסוק שבעת ימים תאכלו א״ע כפרושים כי כל העולם יפרשו בפסח מחמץ והמה
מצות ,אותם האנשים הגם שביטלו עונג יו״ט בכל זאת יפרשו גם ממצד .יעו״ש ביתר אריכות ובדבריו הבוטים
יפה הם עושים וכונתם במנהגם עולד ,יותר שכרם בזר ..ובדבריו מזכיר גם מהשיטות דסברי דאיכא מצוה
מד,פםדם ,אבל האנשים שכונתם רק מפני חשעזא יתירה באכילת מצה כל ז׳ ולא נקראת רשות אלא לגבי לילוז
מחשש חימוץ יש עליד,ם לדרוש לגנאי ויצא שכרם הראשונה .שהוא חובה ומצוה לגבי חובר .רשות קרי
בהפסדם וכלל זרי אצליגו לא ניתנה תורה למר.״ש וזה לה וסומך א״ע מסמיכה בכל כחו על שיטת רבינו הגר״א
האיש בחששיו יבטל כמה מצות עונג יו״ט ולח״מ ז״ל בזה עיי״ש.
וכדומד ,.ולסוף העיקר המצוד ,אכילת כזית מצד .ראשונה בזה ראיתי גם להגאון הגר״ח פלאג׳י ז״ל וכיוצא ב(
יאכל ברתת ובחלחלה מחששא של חמץ ולא ניתנו מצות בספרו ת ח חיים על או״ח סי׳ תע״ה דכותב
לישראל לפחד ,כן יעשר ,עבירה בעשייתם ,ופקודי ד׳ על הדין דנפסק שם בשו״ע סעיף ז׳ דאין חיוב אכילת
ישרים משמח לב ועליהם נאמר ישרם דרכי ד׳ צדיקים מצד ,אלא בלילה הראשון בלבד ,וז״ל :ומ״מ חייב
ילכו בם וכו׳ עכ״ל. לאכול בכל סעודות יו״ט פת דהיינו מצה כדי לצאת
כי ראינו שכבר היה לעולמים וכבר נשמע בין הנה י״ה אכילת סעודר .ביו״ט ,ואותם המחמירים שלא לאכול
ההיים נימוק ההתבדלות מאכילת מצה כל שבעה מצה משום חשש חמץ כי אם בלילה הראשונה לא יפה
שר,וא כדי להוציא מלבם של הקראים. הם עושים כי חששא זאת היא רחוקה ובס׳ ,ואילו חיוב
על אף כל זאת קשה לשמוע בכאן מנימוק אולם ד( אכילה ביו״ט הוי ודאי חיוב וכמ״ש בס׳ אדני פז
כזה בזמן שבאמת גם לדידן גדולים וטובים בסי׳ זה עכ״ל.
שקטנם עבד .ממתנiTם של המחמירים משום הטעם ו מ ר בריר .הגאון בעל י»ז ללב ז״ל בחלק הששי הנספח
הנ״ז קסברי רבנן שאיכא באמת מצוד .לאכול מצר .כל לשו״ת לב חיים ח״ג מעתיק מדברי ס׳ אדנ פז
ז׳ ,ואיך נגרע מאתבו המצוד .משום דעת חיצונה הסוברת לאותם מגולר. תוכחת הנ״ז שכותב בזה״ל :מזר.
שהיא לא רק מצוה כי אם גם חובר .ו ואיד גם נמעט מחמירים שאין אוכלים מצה כלל רק בליל הראשון כזית
מעצמנו אליבא דכו״ע חובת אכילת פת וכנ״ל ? והם עוברים דאין יוצאים כלל ביו״ט דלא אוכלים פת
באמת משיג עליו היפר .ללב שם אחרי העתיקו וכאשר והיא עבירה ודאית ,וחשש מצה הוא רק משום ספק חמץ
את דבריו ,וכותב דחלילה לומר שהוא דעת וד,וא חשש רחוק דמצות שלנו הם עוסקים בהם שפיר
חוץ מצ״ה מי״ן מדעת הקראים ,ואינו אלא כמ״ש וזריזין דס ,וגם מצה נפוחד .היא רק חומרא ורבו בו
הרמב״ם פ״ג ממעד,״ק והסמיכד .שירי מצוה לפיכך אם דיעות להתיר וכו׳ ע״כ אין מקום לחומרא זו דהיא
לא סמך כיפר ואינה מעכבת ואעפ״כ מעלין עליו כאילו חומרא דאתי לידי קולא עיי״ש.
לא כיפר ,כמו״כ הוא באכילת מצד .בשאר הימים הוא ג( ו ד ב ר החומרא ררה כ״כ קשה בעיני למצוא לה אחיזה
שירי מצוד ,דאם לא אכל לא קפ Tעליה קרא ואעפ״כ ושלא יהא גם כתרתי דסתרי במד .שבליל
מ״ע כאילו לא עבד מצוה שכתוב שבעת ימים מצות הסדר כן אוכלים המחמירים האלה מהמצה וכנ״ל ,עד
תאכלו וכו' ונהי דלית בהו חיובא כל ז׳ הא מיהא שעלתר .בדעתי לחשוב שאולי אלה שהחמירו על עצמם
משי מצוה לא נפקא׳ ומ״ג ביו׳׳ט ושבת בינתיים דבעי על כך בדורות שלפני דורגו ולפני דלפני היה זה
למיכל פת ד,א לחמא עניא כמו שגא׳ שבעת ימים תאכל מטעמא אחרינא לגמרי ,והוא זה אולי כדי להוציא
ל!לג ציץ אליעזר חי״ג סימן סו ש ו״ ת
בד,ם אפילו אם בשברו שלא נשאר בהם שיעור קבלת עליו מצות לחם עוני ולח״מ ויאיר משום חששא רחוהה
טומאה ,והוא מד,גמ׳ בסוכר ,ד׳ ט^ ע״ ב .וד״לבוש בסעי׳ מחימה וחשש מפני הטועיז דעת הקראים יאבד סובה
ב׳ מטעים דד,ואיל ואידחו א Tחו .וכן בשו״ע הגרש״ז הרבה וגם ברכת אובד ד׳ ברכות ברהמ״ז וזימון עיי״ש.
מלאדי בסעיף ב׳ כתוב בלשון :שחכמים גזרו שלא על כן פלגינן דיבוריה של הס׳ ארצותי החיים הנ״ל
לסכר בר,ז לעולם^ ודרשינן רק לגנאי להנוהגים בחומרא זאת שלא
הן הסדר בליל לאכול מצות כל ז׳ הימים מלבד
שהוא בצער גדול ,וללכת כעת בחוד,״מ לפרק ראיתיו
מהנימוקים שפירט הספר שם כנ״ז ,והן מהנימוקים של
סכד זה ולשים ■סגד אחד הוא בושה גדולה
יתר הספהים שהזכרנו לעיל שלמעשה כל אחד משלים
לו ,חזרתי ואמרתי לו אמנם כן הדבר בפשטות כפי
את מעזנהו.
שאמרתי לך ,אבל כדי להניח קצת את דעתך שהתוכחת
ה( ו ה ט ענ ה של לא נתנה תורה למה״ש ראיתי בספר
נגדם ואמר להם שזה כן כשר ,בא ואראה לד פוסק
זברון יהודא )על מנד^י המהר״ם אש ז״ל(
אחרון מפורסם אחד שמכקזיר על כגון דא שבאופן מיוחד
שטענה גם הגאון המהר״ם אש ז״ל ,וז״ל ; ולא היה
פירקת את הארגזים לקורות דקות ושיניתד ,אותם בפנים
דעתו גוחה במה שנוהגין שלא לאכול מצה כלל בימי
חדקזות לשם סיכוד הסוכר .,ור,ראתי לו בערוד השלחן
הפסח ,עם כי אאזמ״ו הגאון מו״ה דוד דייטש לא אכל
סי׳ תרכ״ט סעיף ה׳ ,דאחרי שפוסק נמי כנ״ז דבלים
מצד .במי הפסח רק בשבת וייו״ט אשר החיוב לאכול
שנשברו באופי שגטד,רו מטומאתן אין מסככין בהן
פת ,אמנם הוא אמר כי לא נתנה תורה למלאכי השרת
כיון שבאו מדבר המקבל טומאד ,,מסיים וכותב בזה״ל :
והאדם צריד ליזהר במה שבכח ויכלתו ולא י ימנע
ונ״ל דאם בכוונד ,מטהרר ,לשם סכך מותר לסכד בה
משמחת יו״ט עכ״ל.
עכ״ל .וא״ב מכיון שהמקרד ,שלד הוא ג״כ בכזאת
ו( ואודות השיטות דקסברי דאיכא מצוה לאכול מצה
ששברת את כלי־ר,ארזים בכוונה תחילה כדי לטד,ר את
כל ז׳ הימים של ימי הפסח ,כתבתי מזה
העצים לשם סבר יעו מקום להכשיר אח סוכתד .ולא היד,
בספרי שם בח״י סי׳ ב״ז ,קחנו משם .ויעויז מ״ש בזד.
גבול לשמחתו של הרב השואל.
גם בספר יפד .ללב בח״ב ,ומראש מביא שם כמה דיעוח
שהלד ממני מהרד,ר הייתי עדנה על המקרה, אחרי דסברי שלא רק בלילד .הראשון יש חיוב לאכול כזית
וד.נד ,אסתייעא מילחא ב Tי ,׳ולעתותי ערב בין מצד ,כי אם ים ביום הראשון ישנו ג״כ חיוב כזה.
מנחה למעריב נגש אלי בביהכ״ב ש״ב הרד,״ג רב״צ ולאחר מיכן מביא השיטות דקסברי שאיכא מצור■ כל
דייויס שליט״א וברצותו לשוחח אתי בד״ת מענינא ז׳ הימים עד שעלד ,בדעתו שיש גם לברד על כד כל
דיומא מספר לי לפי תומו כדלקמן :לפני הרבה שנים ז׳ הימים ,ורק נרתע מזה לאחר שראה לכמדי מגדולי
כשזקני — הוא ח״ז — הרד,״ג אלהו מרדכי אייזינשטיין הפוסקים שכתבו מפורש שאין לברד יעו״ש וכן מה
ז״ל היה עדנו בחיים ,הלכנו מהישיבד ,בחר,״ס לביקור שמוסיף לכתוב בקו״א שם .ועוד לו מזה בח״ה וכן
חג אצל הגרמד״ל ז״ל ,וד.תפתח ויכוח אם אפשר לסכר בח״ח ,וך״גם שביטל דעתו נגד דברי הפוסקים וכתב
בקורות משבכי ארגזים׳ וד,גרימד״ל העיד בשם הגר״ח שאין לברד ,בכל זאת לא נחה דעתו עד שהתקין לעצמו
ברלין ז״ל שפסק שפסול לסכר בהם כדין שברי כלים. נוסח של לשם יחוד :הנני בא לקיים וכו׳ .שדויד.
וכשבאתי אצל זקני ז״ל וספרתי לו מכל הויכוח ,התלהב אומרה לפגי כל סעודה בכל ז׳ ימי הפסח יעו״ש ,ואין
ואמר מד ,הויכוח ז ור,עיד בשם הגר״ש סלנט ז״ל רבד, להאריד יותר.
של ירושלם ]כידוע היד ,גזברו הנאמן ומבאי ביתו
הקבועים[ שפסק בעובדות שבאו לפניו שאפשר שפיר
לסכד בהם בנמקו דמכיון שנשתנו ממד ,שהיו ופנים סימן סו
חדשות באו לד,ם ולא ביכר שלקחו אותם מארגזים ,לא
אם מותר לסכר בשברי עצים מארגזים
ססלו בכה״ג ,וזה שפסלו בגמ׳ ובשו״ע אפילו שברי
שהותקנו לקנים דקים )בלפונים(.
בליום הוא י ק בהיכא שניכר עליהם שבאו מכלים
שמקבלים טומאה דומיא דשפודין וארוכות המטה שבג צ׳ חוה ברב אחד מחו״ל שהיגר לארץ בפרוס חג עובדא
ושו״ע שם .ויודבר היה לשיחה אח״כ גם עם אביו הרב הסוכות ופירק את ארגזי העץ שחפציו היו
הגר״ט ז״ל .וראיתי בסיפור המעשד ,הזה לפני בשעה ארוזים בהם ועשאן קנים דקים )בלפונים( ושיפן ויפן
שהייתי מהרד,ר עז־בד ,על שפסקתי כנ״ז ,ממש סליעתא וסיכן בהן את סוכתו ,ולעזו עליו שכניו וטענו לעומתו
דשמיא להניח את דעתי ולבוא ולספר לי שלא במתכווו ■כי סוכתו פסלה היות ועשה את הסכד מכלי־ארגזים
איד שגם הגרש״ם ז״ל פסק עוד ביתירה מזו להכשיר ובאו מדבר המקבל טומאה .ובא אלי בבהלה בחוד,מ״ס
אפילו כשלא שיבר במתכוון לטהרם לשם סיכור ,אלא לשאול אם אמנם הצדק עם המערערים .עניתי לו שכן,
בל שמיד,ת שינו את צורתם מכפי שד,יו ולא ניכר עליהם הצדק אתם ,והראתי לו ד,ד.לכד״ הפסוקה בזה בקזו״ע
שבאו מבלים. או״ח סי׳ תרכ״ט סעיף ב׳ ,דכל הכלים אין מסככין
ציץ אליעזר חי״ג סימן סז ש ו״ ת קלד
דקיי״ל דמדליקין מנר לנר ,ויעדן במשנד■ ברורה סי׳ של הגרש״ס ז״ל מסתבר באמת ממר■ שפירש״י ופסקו
תרל״ח בביאור הלכה ד״ה כל שמונה ,שמביא לפסוק בשם ז״ל בסוכר■ שס ד׳ ט״ו ע״ב שהאיסור בשברי
שו״ת חתם סופר חאו״ח סי׳ קפ״ד שמותר ליטול אתרוג כלים ד.וא רק מדרבנן כיון דמכלי אתו .וביותר לפי מד■
התלוי בסוכד■ לנוי ולצאת בו ,ונהי דביו״ט אסור בטלטול ■ מסוכה ה״ב בלשון :וכן אם
שפוסק הרמב״ם Toa
משום מוקצד■ מ״מ בחוד.״מ שמותר לטלטלו ה״ד .דמותר סיככה בשברי כלים ובליותיד!ן פסולה הואיל וד^יו
לצאת בו דמללד.״נ ,ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום מקבלין טומאה שמא יסכד בשברים שעדיין לא טד.רו
בזוי מצור .ובאן ליכא ביזוי דמעיקרא הוי רק נוי מצוה עכ״ל .וא״כ מכיון שהוא משום גזירד■ שמא יסכד
זד.שתא מצוד■ גופא ומברכים עליו ע״ש■ . בשברים שעדיין לא טהרו ,יש לומר שהגזירד■ שייכת
דד.ח״ס הורה לד.תיר לד.וריד גוי סוכד■ משום מצוד. הלי דוקא ■כשעוד ניכר על השברים שבאו מכלים ואזי יש
אחרת ושליכא בכד,״ג משום בזוי מצוה ■,והגם לגזור טהרו אטו לא טד.רו ,אבל כשנשתנו צורתו ולא
דכסי שמועתק בביאור הלכה יש לטעון דשם שאני ניכר כבר עליהם שבאו משברי כלים אזי אין .מקום
משום שהעלה את הנוי למצוד■ גופא ,אבל הרואה יראה לגזירד■ זאת ולא יבוא להחליף בכדו״ג טהרו אטו לא
בגוף דברי הח״ס דאין נ״מ בזה ,דז״ל שם :ועוד דמ״ט מכליה, שבאו טד,רו מכיון שלא ניכר כבר עליהם
אסור ליטלן וליהנות בד.ם משום בזוי מצוה כמבואר ושפיר י״ל שלא גזרו בכה״ג.
בפ׳ ב״מ ובכל הפוסקים והיינו לדבר הרשות דומיא בפרמ״ג שם במ״ז סק״ה וסק״ו ובבכורי יעפב ויעיי!
להרצות מעות נגד נר חנוכד .וכיסוי דם ברגל ,אבל סק״ג וכן במ״ב שנקטו ג׳׳כ בפשיטות כרש״י
ליטול ממצור .אחת למצוד .אחרת אין כאן משום ביזוי והרמב״ם שהאיסור לסכך בשברי כלים הוא רק משום
מצוד .דד,רי קיי״ל מתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר גדרד .יעו״ש.
לנר .ור.״ה וכ״ש כאן דמעלין בקודש וכו׳ עיי״ש ,הרי
מפורש יוצא לנו מדברי הח״ס דיסוד הד.יתר בזה הוא סימן סז .
משום דמותר ליטול ממצור .אחת למצוד■ אחרת בדומה
למתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר ,ורק לשופרא
אם מותר בחג הסוכות להוריד נוי סוכה
דמילתא הוסיף דמכש״כ דמותר בגידונו דאיכא גם
מסוכה כדי לתלותו בסוכה אחרת
משום מעלין בקודש. אודות אם מותר בחג הסוכות להוריד נוי סוכר■ על
על העובדא של הח״ס שזה לא היד׳ לנוי ואדרבא מסוכר■ כדי לתלותו בסוכד .אחרת ,שבספר פססי
אחר אלא למצוד .אחרתימצינו שנו״נ בזה תשובד■ סי׳ קט״ז מצטט משו״ת שואל ומשיב מד.דו״ר.
בשו״ת מחנה חיים חאו״ח ח״ג סי׳ מ״ט ,ובשו״ת מהר״ב שר^שיב לאיסור׳ ואע״ג דגבי נר חנוכה קיי״ל מדליקין
שיק חאו״ח סי ׳שכ״ג השיב לו ויישב דברי חח׳׳ס ־ מנר לנר הכא שאני. .
יעו״ש ,באופן שמצדד מר .מנוי לנוי עוד עדיפא לחתיד עיינתי בגוף דברי שו״ת שו״מ )מהדו״ד ח״ג סי׳ הנה
ע ״ כ נראה דלמעשה יש לדיתיר העברת נוי סוכה מסוכה בזח. בדבריו כ״ח( ואני רואה שסותר א״ע
■ אחת אל סוכה אחרת. דמתחילד■ העלה דאם הסוכד■ כשרה ובאה לקחת ־הנול
סוכד■ לסוכד■ אחרת הדבר פשוט דיש בו משום בזוי
מצוד■ ואכחושי י מצוה .ואילו לאחר מיכן בסמוך לזה
סימן סח כשמעתיק א״ע לדבר בענין הסכך אם מותר לפחת
א .אם מותר לפרק סוכה שהקימה בביתו לסוכר■ אחרת ,ומדבר בד.א דנוי סוכה אסור משום בזוי
ערב החג ולהשתמש בסכר לסוכה שיבנה מצוה ,ועצי סוכה משמע דמקרא ילפען ,כותב דד״נפ״מ
בטיול ע״מ להחזיר אח״ב הסכר למקומו הוא ,אם מותר לקחת לסוכה אחרת דמשום ביזוי מצוה
הראשון. לא איכפת לן דמדליקין מנר לגר דליכא משום ביזוי
ב .אם מותר להקים סוכה בחוה״מ ע״מ מצוד■ ולא משום אכחושי אבל עצי סוכר■ א״א לפחר.
לסותרה ולחזור ולבנותה כפי הצורך. מכיון דנפקא לן מקרא דחל שם שמים על הסוכר■ ואותו
מקום נתקדש עיי״ש ,הרי שבכאן הסיק הר.יסך ממ״ש
ב״ה ,מוצאי שמת״ת תשל״ז .ירושלים ע .T״ק תובב״א.
■ דבנוי סוכד .מותר לקחת
לעיל מיניד■ ,ופשוט ל T
לכבוד הרב הגאון ובו׳ מור.ר״ר שילה רפאל שליט״א לסוכד■ אחרת כי ליכא בזה לא משום בזו מצור .ולא
רב שכונת קרית משד .וראש כולל בית התלמוד
בחנוכה דקייי׳ל משום אכחושי׳ ושזה בדומד■ למד.
אחדשכת״ר.
דמדליקין מנר לנר )ודלא כמו שכותב משמו בספר
י ק ר ת מכתבו קבלתי בה׳ דחור.מ״1ס ,וחודה על הברבות, פסקי תשובה שסובר דאע״ג דגבי נ״ח קיי״ל דמדליקיז
וד.נני לד.שיב לו על שאלתו. ■ הכא שאני .דזה אינו ,וכנ״ז(.
שאלתו ד.יא אם מותר לאדם לפרק סוכתו הקיימת והנה ו כ ך מסתבר להלכד .למעשה דמותר לקחת נוי סוכה
בביתו שעשאד .ערב החג ולהשתמש בסכך לסוכה מסוכה אחת ולתלותד■ בסוכד■ אחרת ,בדומה למה
קלה ציץ אליעזר חי״ג סימן סח ש ו״ ת
נימוק מיוחד וחדש ,אבל ג״כ לא עולה על דעתו לנמק שיבנה בטיול ע״מ להחזיר אח״כ הסכר למקומו הראשת•
טעם האיסור משום הורדה מקדושה בעצם הסתירה ,אלא וכותב דעת נוטה דיתכן שכבר הוקצה לכל ז׳ ימים,
משמע מזה ג״ב כג״ז דמשום הא אין מקום לאסור כל ומביא מה שמצא 01בשו״ת שו״מ מהדז״ד ח״ג .סי׳ כ״ח
עוד שלא משתמש .בזה לדבר אחר. שכותב ג״כ שהדבר פשוט שאין לעשות כז דביוו דחלה
ב( ומצאתי בספר עיקרי הד״ט על או״ח סי׳ ב׳ אות קדושה על הסוכה כיצד אפשר להפקיעה ,ושוב שואל
ס״ח שעומד על המחקר אס מותר לו אם מותר מיתת ליקה עמו בחוה״מ סכך )כפי שעל
לאדם לסתור סוכתו בא׳ מימי חוה״מ של חג לאיזה סיבה זאת הוא שנשאל( ודפנות חדשים ולבגות סוכה במקום
שתהיה ובשכבר יש לו לקיים מצות סוכה באופן אחר. שבא בטיולו ולסתרה ולחדור ולבנותה במקום החדש,
ומביא שנחלקו בזה חכמי הישיבה ,ומהם שםבר 1שמותר ומביא לזה דברי הבכורי יעקב בסי׳ תרל״ה.סק״ב שכותב
בנימוק דדוקא לתשמיש חול עצי הסוכה אסורין ,אד דלסעם רש״י שאין מועיל תנאי דביהש״מ הראשון מפני
שלא להשתמש כלל רק להתיר סוכתו לאיזה צורך אין שאסור ליטול מצד סתירת אהל אזי בבונה סוכה בחוה״מ
זה תשמיש של חול בעצי סוכה ,והביאו גם הוכחה יועיל תנאי .אבל מביא שם דעת הר״ן דעצי סוכה אסורים
מההיא דבני א״י שרוצים לאכול בסוכה ביום ח׳ דפוחת בהנאה מדאורייתא ולפי״ז לא מהני תנאי גם בבונה
מקום ד׳ על ד׳ להיכר ,והבעל עיקרי הד״ט דעתו לאיסור בחוה״מ ,וכותב איפוא כת״ר דלפי״ז נפל בבירא כל
ודוחה ראיתם ,ומביא להסתיע לדבריו מדברי הפחד יצחק ההיתר של ״סוכה ני Tת״ שבונים אותה ימפרק״ם אותה
שאוסר לעשות מטלית שיש בו ציצית בגד .אבל גם לפי הצורך.
העיקרי הד״ט שאוסר בא עלה מפורש שהוא רק מטעמא .. ........ . בזה כדלקמן. ו א ש יבנו
דביזוי מצוד .כמי בההיא דטלית ,אבל לא מטעם דמורידה אין הכרח למה שקובע הגאון שו׳׳מ דיש א( לפענ״ד
מקדושתה ,ואדרבא מדבריו שם מוכח בעליל שאילו איסור לסתור הסוכה משום הורדה מקדושה,
היד .סותרה כדי להניחם בסוכה אחרת היד .ג״כ מסכים ויש לומר דהאיסור הוא רק להשתמש לדבר אחר וכלשון
בפשיטות להתיר דכאמור הוכחתו היא מפני שמדמה לה השו״ע בסי׳ תרל״ח סעיף א׳ :ואין נאותין מהן לדגד
לההיא דטלית של ציצית שבס׳ פחד יצחק ,וכפי שמעתיק אחר .אבל כל שאינו משתמש בהם לדבר אחר אין איסור
שם משמו כותב בר.דיא שהאיסור הוא רק כשפוסל טלית בעצם הסתירה רשום הורדה מקדושה !דסוכה לא נחשבת
לעשות ממנה בגד ,ולהשאיר את הציצית ככה ,אבל אם אפילו בין תשמישי קדושה כי אם בין תשמישי מצוה[,
גם מניח הציציות בטלית אחר מותר .וא״כ ה״ה בדומר. ורק כשאין לו מטרת מצוה אחרת בהסתירה יש אולי
לזה גם בסוכר .דאם סותרד .כדי להניחה בסיכה אחרת מקום לומר דמה דיש בזה הוא משוט.ביזוי מצוה .וממילא
מותר ,וכמו״כ מודגש גם זאת בעיקרי.הד״ט שם דלא כשאבל בכוונתו בהסחירה כדי לתתם לסוכה אחרת׳ או
שייך לאסור מטעמא דמיגו דאיתקצאי ביה״ש וכו׳ כל כדי להקימה במקו״א ושיוכל לישב ולקיים מצות סוכה
עוד דלא אתינן למישרייה בהנאה כיעו״ש ,וא״ב ה״ה במקום שיהא נמצא .אזי שפיר מותר.
גם בנידון שאלתנו אין לאסור לא מטעם מיגו דאתקצאי לזה לדעתי הוכחה ממה דאיתא במשנה בסוכה ד׳ ■ ויש
וגם לרבות לא משום ביזוי מצור .בר.יות ולא אתינן מ״ח ע״א ; גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו.
למישרי בר.נאה לדבר אחר אלא בדי לתתם לסוכה אחרת ומפ!״ש״י ,דלהכי אסור לסתרה מפני ״דהא כל היום
או כדי לחזור ולהקימה במקום אחר. חובתו לישן ולשנן ואי אקלע לה סעודתא אכיל ליה
ג( רכ ש מ קי ם את הסוכה בחוה״מ ע״מ לסותרד .ולחזור בגווה״ ,ומשמע דרק משום טעם הנ״ז אסור לפתרה הא
ולבנו,מד .כפי הצורך ,בזה ,נוסף לר.אמור, הורדה משום הסתירה אי לא״ה אין איסור בעצם
יש להתיר זאת גם בר.יות זר .שמקים אותר .מתחילה ע״מ מקדושה ,דאל״כ היה צריך רש״י לפרש בפשוטו דבעצם
כן כדי לסותרה ,ומזי שמביא כת״ר מר.בכורי יעקב סי׳ הסתירה כשלעצמה ,מבלי שום נימוק אחר ,יש איסור
תרל״ח סק״ב שכותב דתנאי בחוה״מ תלוי במחלוקת משום הוהוה מקדושה ,אלא משמע כנ״ז דמשום כך לא
הראשונים ,דלדעת הר״ן אסור ,ולדעת רש״י מי שעושה היה אסור.
סוכה בהוה״ט מדיני תנאי. הזד .של רש״י מפרשים גם הטור והב״י וכהנימוק
מצאתי בשו״ת רדכ״ז ה״ה סי׳ ש״א ר׳ שפוסק ואני והלבוש באו״ח סי׳ תרס״ו ,וכך מבאר
בפשיטות דאם בא לעשות סוכר׳ או להוסיף עצי בפשיטות המ״ב )בשם הפוסקים( ,ולא עלה על דעת אחד
סוכה בשאר הימים והתנה עליהם יועיל תנאו דר.א לית מהם לאסור מכה הורדה מקדושה ,ומשמע איפוא כנ״ז,
עליד.ו איסור דהא מותר לסתור אותם ולא שייך מגו דאי לאו הנימוק שכותבים אין איסור בעצם הסתירה
דאתקצו ביום ראשון שהרי לא חיי שם ביום ראשון ,מאי משוט הורדה מקדושה כל עוד שלא משתמש בה לדבר
אית לד למימר שמקצה אותם לשם מצוד .לזה מועיל אחר.
תנאו .ומסכם את דבריו בלשון זה :והשווא אתי ,שפיר וג״ל על הרי״ף כותב נימוק אחר בזה ,וז״ל ובר״ן
הכל לפי תנאו ,דיש דברים שמועיל בד.ם תנאי איני בודל דהיינו טעמא דכיון דאמר רהמנא בסוכות תשבו
מהם ,דהיינו 1ויי סוכה .ויש זה)ן שמועיל תנאי אפילו שבעת ימים צריך שןחהא לו סוכה כל שבעה עכ״לnn . ,
ציץ אליעזר חי״ג סימן סט ש ו״ ת קלו
בביד״כ״ג יברר שד,היינו ג״כ ,הגם שבלהיפד בהדליק קוח[ בעצי סוכה כגון בשאר הימים עיי״ש .הרי מתבאר מדברי
בביהכ״נ פוסק שם )כמובא גם במ״ב( שלא יחזור לומר הרדב״ז דפשיטא ליה דבשאר הימים מהני תנאי אפילו
בביתו ברכת שהחיינו אם לא שמדליק לר,וציא ג״כ בעצי סוכה ,ומבלי שיזכיר אפילו שיש .איזה מחלוקת
אשתו וב״ב ע״ש .וד,חילוק המשתמע בזה הוא ברור, בזה.
שהוא מפני דביד,כ״נ שאני שיש אזי שפיר לחזור באופן שיש לומר שבכל כגון דא יודה גם השו״מ
לברר בגלל חידוש של פירסומי ניסא. שמותר ,בהיות וכפי הנראה מבין השיטין של
מ ה שיש אולי לחלק ,הוא לומר דעואני ההיא דזרע אמת דבריו שם שלא היה ברור לו לאיסור ,ושעל כן הוסיף
שרק המדליק כבר הדליק בביתו ,ולא כל בדבריו הנימוק בהיות והמדובר בנידדנו לסתור לצורר
השומעים .וכפי הנראד ,כוון לחלק בכזאת גם בספר שמיני שאינו רק ספק כיעו״ש ,וא״כ בכעין זה שיש
כף החיים ולכן בס״ק ע״ד העתיק לפסוק כהזרע אמת. גם ענין של תנאי בשאר הימים י״ל שבהצטרף הכל
ובס״ק ע״ה העתיק לפסוק כהבן איש חי ,ולא הרגיש גם הוא יודה שמותר.
סתירד ,בכך ,וד,יינו מפני שסבר לחלק כנ״ז ,אבל לדעתי ל&ענ״ד יש להת Tהסתירה לצורר סוכה אחרת, עכ״פ
לא מסתבר לחלק בכך ,דזיל בתר טעמא .ועוד זאת, ופפרט ע״מ לחזור במקו״א ,ועל אחת כמה
דאם יכוון להוציא בזד .את השומעים ,לא יוכלו המה כשמקימה בחור.״מ ע״מ כן כרי לסותרה ולחזור ולהקימה
לברך כבר שד,חיינו בביתם ,וכפי שראיתי באמת בספר לפי הצורר. .
ברכת הבית ח״ב שער נ״ד בשערי בינה סק״מ ,שמזהיר והנני בכבוד רב ובברכה מרובה
להשומעים שהחיינו בב ,Tכ״נ שיכוונו שלא לצאת ,אבל אליעזר יהודא וולדינברג
אם כוונו לצאת לא יחזרו לברד בביתם אם אין לד,ם ב״ב
בביתם כמו הש״ץ ע״ש ,ואם מכוונים שלא לצאת א״כ סימן סט
למי מביר שהחיינו ז ובע״כ מפני שהוא לפרסומי ניסא חנוכה שחל להיות בשבת שמדליקים בבית
דכנ״ז .א״כ אין הבדל תו בין אם רק הוא כבר בירר לפני שמדליקים בביהכ״נ אם יוכל השמש
שהחיינו לבין אם כולם כבר בירכו ,וזה דוחק לומר המדליק אח״כ בבית הכנסת לברך שוב ברכת
שמברד מפני שאלה שיש להם ב״ב מכוונים לצאת, שהחיינו
דראשית לא מכוונים׳ ואדרבא כל אחד חושב בסתמא ירושלים עיר,״ק תובב״א. ב״ה .כ״ד כסלו תשל״ו.
בדעתו לברך בביתו ובכאן הברכה היא כללית רק לכבוד Tידי הרב הגאון חו״ב
משום פירסומא ניסא ,ושנית לא מסתבר בכלל לחלה שליט״א שילה רפאל מוה״ר
בכזאת וכנ״ל. רב שכונת קרית משה ור״מ כולל בית התלמוד
ו עיינ תי בגוף דברי הבן איש חי ,וראיתי שכותב אחדשה״ט באהבה וביקר.
לפסוק כן מפני שבספרו מקבצאל כתב ר ק היום אחה״צ בבואי מביה״ד קבלתי מכתבו היקר,
להסתפק בדבר זה ולא איפשט׳ ליד ,,ולכן ספק ברכות עברתי עליו ביעף ,וראיתי בחתימתו ששואל אותי
לד,קל ,ומציין ■נוספות גם לדברי הזרע אמת. שאלה הנוגעת מיד למעשה ,איר שיש לנהוג מחר בערב
אי משום הד סעמא דספק ברכות להקל אין ולענ״ד עם הכנס חג החנוכה ,לכן אני ממהר להשיב לו ראשית
למנוע מלברר שהחיינו ,כי מצינו לד,ב״ח כל מ Tעל כף.
בטור או״ח סי׳ כ״ט שד,עלה דברכת שר,חיינו שאני בש״ק ספיקתו הוא ,בהשנה שחל א׳ דחנוכה דבר
בזה משאר ברכות ,וכי הד כללא דספק ברכות לד,קל ומדליקים בבית לפני שמדליקים בבית הכנסת,
לא חייל על ברכת שהחיינו ,ומיטעם קטעים לן טעמא האם יוכל השמש המדליק בביהכ״נ לברד שוי ברכת
בזה ,משום ,דברכת שד,חיינו מכיון שבאה על שמחת שההיינו ,שהרי כבר בירכד ,פעם אחת בביתו ובנרות
לבו של אדם יכול לברד אע״פ שאינו ודאי דחייב -לברד, של ביהכ״נ הרי אף אחד לא יוצא י״ח ,וא״כ אולי לא
דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברר לו יתעלה יוכל לברר שהחיינו שנית ,וכותב ,שמצא בבן איש חי
על שד,חי ,Tו וקיימו עד הזמן הזה ע״ש .ועוין עוד פ' וישי אות י״א שכתב שלא לברד׳ אד כת״ר מסופק
באליהו רבד ,סי׳ כ״ב סק״א שס״ל ג״כ כהב״ח ומוסיף עוד בזה ,כי שמא בגלל פירסומא ניסא כמו שמברר
לחזק דבריו עיי״ש .וכלפרט כן לכלל שייך בזר ,הך שאר ברכות בגלל המנר״ג יברר גם שד,חיינו ,ונשאר
טעמא גופיד ,,כמובן .ועוד יעוין בצל״ח ברכות ר׳ בצ״ע.
ס׳ ע״א שד,עלה ג״כ מד״ע בנוגע לברכת שד,חיינו ,דאפי׳ דלדעתי צדק כת״ר בסברתו ,ושפיר יש ואשיבנו,
דבר שאין חובר .לומר עליו שהחיינו אעפ״כ הרשות לברך גם בכה״ג שד,חיינו בביהכ״נ בגלל
למי שירצה לברד עליו שד,חיינו ולא מחשב זה כברכר, פירסומא ניסא ,ובראשונה ,אני מתפלא עליו'מדוע לא
שא״צ שעובר בלא תשא ע״ש .וכמו כן יעוין עוד בם׳ שת לבו גם לדברי השע״ת על אתר )בסי׳ תרע״א ס״ ק
עמודי אור סי׳ ב׳ אות ב׳ שד׳אריד דברים בזה והעלה י״א( שמביא בשם המחב״ר שכתב בשם הזרע אמת
דסברת ד,ב״ח דבשד,חיינו מברך מספק הלכה היא עיי״ש. שפסק דאם הדליק בללד ,הראשונד ,בביתו ואח״כ מדליק
קלז ציץ אליעזר חי״ג סימן סם ש ו״ ת
ירושלים עיה״ק תובב״א ב״ה .י׳ שבט תשל״ו. באמת מסתייע גם בשו״ת פרי השדה שם כיעו׳׳ש .וא״כ
ה״ה דיש להסתייע מזה גם בנוגע לברכת שהחיינו,
למע״ב יד Tי הרב הגה״צ המפורסם וכו׳ כקש״ת
דהרי גם שהחיינו מברכין משום המהדרין מן המהדרין.
שליט״א. יוחנן סופר מוהר״ר
אב״ד ור״מ דק״ק ערלויא בעיהקת״ו.
לעוד מצאתי גם בספר שו״ת התעוררות תשובה ח״א
אחדשכתר״ה באהבה וכבוד. סי׳ ק״ג שכותב להסביר ענין ההדלקה והברכות
הספרים היקרים שהואיל כתר״ה לשולחם אלי קבלתי, בביהכ״נ ,משום ,דכיון דאנו מדליקים בפנים ממש ואין
ותשואות חן חן לו על כך .ולמבוקשו עיינתי מקיימים עיקר ■תקנת חכמים בפרסומי ניסא לרבים רק
בקונטרסו הגדול והמפואר ״יומין דחנוכה״ וממציא לו הבני בית רואים אותם ולכמה בני אדם שהמה ערטילאים
בזה כמה הערות ממה שנתעוררו אצלי מדי עיוני ואין לדם בני בית אין מפרכמים הנם כלל ,לכן מדליקים
ביקרת־ דבריו בחי׳ השו״ע. בביהכ״נ במקום שרבים שם ומקיימים עיקר פרכומי
מחבר סעי׳ ב׳ .מעיר דממשמעות בסי' תע״ר א( ניסא ,והוא כפו מעיקר תקנת חכמים לקיים פרסומי
הרמב״ם בפ״ג ה״ג שכתב :שיהיו ניסא ומברכים ,ע״ש .וא״כ מה״ט יש לברר גם שהחיינו
שמונת ימים האלו וכו׳ ימי שמחה והלל .נראה דמצוה כשחוזרים להדליק בביהכ״נ בהיות שאז הוא עיקר
להרבות בחנוכה בסעודה ,וכן מבואר בתום׳ תענית ד׳ פירסומא ניסא ,והיתה גם זאת מעיקר תקנת חכמים
י״ח ■ע״ב וכו׳ .ומציין לזה לדברי שו״ת מהרש״ל סוס״י לקיים נוספות פרסומי־ניסא .בצורה של הדלקה בבית
פ׳ ,Tשכתב :מצוד ,לשמוח בחנוכה ומשום הכי קראו הכנסת.
יו״ט וד,ן ימי שמחה וכן פסקו הרמב״ם וד,מרדכי ארוך
וכו׳ .ע״כ. בברכת חג האורים
ו הנ ה ביותר היה לו לכתר״ה לד,ביא בזר ,מדבריו בידידות
ביש״ש ב״ק פ״ז סי׳ ל״ז ששם מפורש על
המעודד ,,דכותב שם ,דאותן סעודות שעושי׳ בימי חנוכד,
אליעזר יהודא רולדינברג
נראה שד,ם סעודות מצוה ,דלא כדברי מהר״ם ובו׳ אלא
בדברי הרמב״ם וכו׳ ,וגם מבאר שם בהדיא דזהו מלבד
ציץ אליעזר חי״ג סימן ע ש ו״ ת ?ןלת
חילוקים ביניהם ,אלא שהמחבר לעיל סי׳ תע״ב נמשך מה דקבעו יו״ט משום חנוכת המזבח ע״ש׳ ורק נראה
אחר ל׳ הרשב״ם שכתב כן גבי ד׳ כוסות כמבואר בב״י מדבריו שם שמבאר דלפי המררכי ,הלהודות ולהלל
שם ,וכאן נמשך אחר ל׳ הרמב״ם והטור ,וס״ל לדימחבר נקבעו משום הנם .והימי משתה ושמחה נקבעו משום
ז״ל דה״ה דחייב להשכיר את עצמו במכש״כ דמוכר חנוכת המזבח ,וזאת לפי מה דאיתא במגילת תענית
י י כסותו ע״ש. דקבעו יו״ט משום חנוכת המזבח ,ואילו לפי מה שמוכיח
ל א אמנע מלציין גם דברי ספר ערך השלחן סק״א להלן בדבריו שם מתלמודא דידן בפ׳ ב״מ ,משמע שמבאר
שכותב נמי עפ״י המ״מ דמשמע דחייב להשכיד דמשום הנם גופיה הוא דקבעו גם יו״ט כפשוטו ולמשתה
עצמו כמו בד׳ כוסות .ומוסיף עלה שכן מוכח מתשו׳ ושמחה ורק לא אסרום במלאכה כיעו׳׳ש .ויש להאריד.
הריב״ש סי׳ קי״א דאין שום עני פטור ע״ש',אלא דלדעתי גם למקור חדש שמובא בשו״ת לבושי מרדכי אציין
מהריב״ש אין הוכחה לכך כדיעו״ש. מהדו״ד סי׳ קי״ט יעו״ש שהגהמ״ח שמח על
סק״א עמ״ש דבכאן יש חידוש במנהג לט״ז ג( המציאה אשר הרב השואל שם מצא במגילת אנטיכם
שהספרדים נוהגים ;פהתיום׳ וכו׳ .מעיר .ובא כי ביומי דחנוכה ג״כ קבעו למשתה ושמחה כמשמעות
דאינו חידוש כ״כ כי כבר העיד הרמב״ם בפ״ד ה״כ הרמב״ם ותשו׳ מהרש״ל ,וקורא קילוס גם לטעמו שב׳
שמנהג פשוט בכל ערי ספרד כך הוא ,ע״כ. לו משום דהוה כיום מתן תוה״ק דלכו״ע בעינן לכם,
וכותב שהוא טעם מתוק ע״ש.
כתב .להעיר מזה החמד משה בסק״ד ,דכותב וכבר
תרע״א מחבר סעי׳ א׳ .מאריך להוכיח דלא בסי׳ ב(
וז״ל :אין זר .ח .Tוש שהרמב״ם כתב שכן נוהגיז
כהבאר היטב והע״ת דס״ל שאינו חייב להשכיר
ודלא כמ״ש אליבא דדינא .וא״כ מנהג מקדם הוא זה
עצמו בנ״ח כמו בד׳ כוסות ,אלא דכן מחויב להשכיר
... , , ע״ש.
עצמו ,דחיובי ד׳ ;כוסות ונ״ח שוים ,ולהה״מ נ״ח עוד
לציין למו״מ הכתוב בזה בשד״ח מע׳ חנוכה ואוסיף
עדיפא ,ואין ראיה ממה שהשמיט המחבר חיוב ההשכרה
אות ט׳ סק״ד יעו״ש, ..... . .
בדיני חנוכה ,די״ל דכיון דבד' כוסות כבר פסק דחייב
ד( ב סי׳ תרע״ב מג״א סק״ו .עמ״ש המג״א דאם ישנים
א״כ ממילא נשמע דה״ה בנר חנוכה ,וגם יש ללמדו
בני הבית אין לברך עליהם לאחר חצות .משיג .
מגופו מסברא ,דכיון דשואל על הפתחים ה״ה דחייב
כתר״ד .וכותב וז״ל :לא הבנתי ,למה יגרע ממי שאין
למכור כסותו או להשכיר עצמו ,ע״כ.
לו בני בית דמדליק בברכה עד עלות השחיר .ולא
ו הנ ה לפלא שלא הזכיר דברי המ״ב על אתר שפוסק
אבין מה שלא מבין ,וערבך ערבא צריך ,ולדעת המג״א
כן מפורש בסק״ג שכן חייב גם להשכיר עצמו.
באמת גם מי שאין לו בני בית ג״כ לאחר'חצות מדליק
ובשעה״צ סק״ג מציין שכן פסקו המאמר מרדכי וא״ר,
כבר בלא ברכה ,כך יוצא מבואר מד׳מג״א שם ,דמסכים
ודלא כע״ת ,ושטעמם דכיון דילפיגן מפסח כמו שכתב
מעיקרא דדינא לדעת המהרש״ל שדוקא עד חצות יש
הרה״מ ילפינן כולי׳ מילתא משם.
לברך ,ורק כשיש בני בית נעורים מסכים לדעת הג״מ
בגוף דברי הא״ר בסק״א ,וראיתי שסותר גם ועיינתי
שיש לברך אפי׳ עד עמוד השחר .אבל באין בני בית
עצם החילוק של הע״ת דהכא אית ליה
נעורים ,או שר.וא יחידי ,איך לברך לאחר חצות. .
היכרא וכו׳ אבל בד׳ כוסות ליכא היכר וכו׳ ,וכותב
רואד .שכך מבאר בהדיא גם המ״ב בשעה״צ ס״ק ואני דגם בפסח איכא עוד היכרא דמצה ומרור ,וגם כותב
י״ז ,דלפ״ד המג״א אם יד,יד ,אדם במקום שאין להוכיח ג״כ מגופו דנ״ח ,וכסברת כת״ר ,ועוד בהוספת
איש אף מאנשי הבית שם ידליק בלא ברכה ע״ש ,הרי בלשון דקדוק והוכחה לכך ,והוא מדכתוב בש״ע
־ כנ״ל. ״שואל״ ולא בלשון ״לוה״ ,והיינו דר״ל דשואל על
תרע״ג מג״א סק״ב .עמ״ש המג״א .וב״ח פסק בסי' ה( הפתהים ,וא״יכ מטעם זה אפשר דסמך הש״ע דה״ה
להחמיר וכ״כ הסמ״ק וסה״ת דאפילו לאכול שישכור עצמו דהא אמרי׳ בב״ב לעולם ישכיר אדם
אצלו אסור .מקשה כת״ר וכותב :צ״ע מאי אפילו עצמו לעבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות ע״ש
לאכול דקאמר דמנ״ל דאכילה הד תשמיש עראי, ]ואגב .מ״ש כת״ר בדבריו דנלמד מהא דשואל על
ומספר התרומד ,ליכא שום ראי׳ לזה ,גם הסמ״ק העתיק הפתחים ,דה״ה דחייב למכור כסותו ,הנה לזה אין
רק לשון ספר התרומה. דכשם צורך בלימוד דהא זה כתוב מפורש בשו״ע,
לעיין במחצה״ש שם שמבאר שהחידוש ואנהרינהו ששואל ,כך צריך למכור כסותו ,והדיון הוא רק על
הוא בעיקר לא מפני דאכילה הוי תשמיש להשכיר עצמו שלא נזכר מפורש בשו״ע[.
עראי ,אלא החשוש הוא אע״פ דא״צ שיד,יו שיו סמוכות ג ם לרבות המאמר מרדכי בדבריו בסק״ב .כותב ללמוד
לנר .וכך כותב לבאר ביתר אריכות הערוך השלחן זאת מהד סברא ,דמדאמרינן שהוא חייב למכור
בסעי׳ ז׳ ,דבא לאפוקי ממה שי״א דדוקא תשמיש שצריך כסותו נראה דג״ש הוא שחייב להשכיר את עצמו ,וגם
לעשותו סמוך להנר אסור ,ולכן ״אפילו לאכול מרחוק כותב הלימוד מדין ד׳ כוסות ,ואשר לדעת הה״מ הדבר
אסור״. במכ״ש שה״ד .בנ״ח דחייב ,ושממילא אין להמציא
קלט ציץ אליעזר חי״ג סימן ע שז
תרע״ו כותב ע״ד העטרת זקנים שמביא דרשת בסי' ז( ומהמ״ב בסק״ט משמע שפירש שהחידוש הוא בעיקר
חז״ל שכל המועדות .Tיו בטלים חוץ מחנוכה על ״בשבת״ ,דאפילו לאכול אצלן בשבת
ופורים .ושואל כת״ר ,דלא ידע איה מקום דרשה זו וכו׳. דהוא סעודת מצודי ג״כ אסור יעו״ש.
שגם .בס׳ מגיד מישרים למרן חב״י ז״ל פ׳ ואודיעהר ו ט״ ש דאין שום ראי׳ לזה מס׳ התרומה והסמ״ק,
ויקד,ל ,היה מקובל בידו חז״ל כזה ,דכוחב למעתיק בשולי הגליון לשון הסמ״ק .נראה פשוט
שם בלשון :״וד׳יינו דאמור רבנן חנוכר ,ופורים ■אינם דראי׳ המג״א היא ,ממה שמקודם כותבים דינא דאסור
בטילים לעולם״ עיי״ש .וראיתי בס׳ קדמות ספר הזוהר להרצות מעות כנגד נר חנוכה ולא מלאכה אחרת ,ולא
להגרד״ל ז״ל במאמרו על הספר מג Tמישרים ,שמעיר כוללים בזה גם לא לאכול .אלא לאחר מיכן מוסיפים
עליו כדיערת כת״ר על העטרת זקנים ,דבמדרש משלי וכותבים ״גם לא לאכול״ ,ומשמע שזה ^ ו ש נוסף שלא
איתא רק על ימי הפורים שאינן בטלין לעולם ע״ש. רק להרצות ולעשות מלאכה אסור ,אלא אפילו לאכול
אבל כפי הנראה היד ,לפניהם חז״ל כזה ,ונעלם מאתנו ג״כ אסור .״וגם״ לרבות דין זה.
כשם שמצינו עוד הרבה מאמרי חז״ל שמוזכרים בדברי ו מ ה שמוסיף כתר״ה בדבריו להקשות על ראי׳ המג״א
הראשונים ואנו לא זכינו לאורם. שם מסי׳ תרע״ח דאם לא כן יקנה נ״ח וידליקנה
עוד גת״ר להלן בדבריו שם ,דמצות הדלקת ומ׳׳ש ח( בביתו ויהי׳ גם ׳שלום בית וכו׳ ,ומקשה דהלא בשבת
נ״ח לא נזכר כלל במגילת תענית ,אקרא תמד, מדליקים כל פעם נר לכבוד שבת ואם ידליק רק אחד
ע״ז ,דד,א בפ״ט ממגילת תענית כתוב מפורש ממצות לא יהי׳ היכר דהודלק למצות נ״ח וכו׳ .אין בזה די
הדלקת נר חנוכה איש וביתו ,ומבואר גם פרטי מצות השב ,דדינא דהיכר הוא רק לכתחילה .וכבר הרגיש
הד,דלקד ,כיעו״ש. לבאר זאת המחצה״ש שם ,דרק היכי דאפשר בעי׳ נר
וד,נני בכבוד רב ובברכד ,מרובד, אחר לכתחילה משום היכר׳ ,לכן ,היכי דל״ל כ״א נר
ידידו דוש״ת באה״ר ומוקירו ומכבדו כרז״ע א׳ כדי שלא יתבטל ממצות נ״ח היה ראוי להדליקה
אליעזר יהודא וולדינברג על שלחנו ,אע״כ דאסור לאכול אצלו עיי״ש.
תרע״ד עמ״ש המג״א בריש הסי׳ :אבל במרדכי בסי' ו(
שלפנינו )סי׳ רע״א( משמע דבכל נרות של
סימן עא
מצוד ,נהגו להחמיר וכו׳ וכ״מ בתום׳ ,משיג כת״ר
בגדר מצות מחית עמלק ואם מקבלים גרים וכותב :הנד ,ז״ל המרדכי שלפנינו :מיד,ו בתוס׳ פירשו
מהם. נד,גו להחמיר שלא לד,דליק מנר לנר ע״כ ,וכ״כ ר״ש
משאנץ ואין לשנות המנהג וכו׳ ולא ידעתי היאך משמע
בפ״ו מד,׳ מלכים הלכות א׳־ד׳ פוסק וז״ל: הרמב״ם ממרדכי ותוס׳ האלו דבכל נרות של מצוד ,נהגו לד,חמיר,
עד בעולם אין עושין מלחמה ,עם אדם וצ״ע ,ע״כ.
שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת אמנם כבר החמד משה בסק״ב השיג בכזאת על הנה
מצור ,וכו׳ אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח המג״א ,דאין הכרע בדברי המרדכי כי המרדכי
עליד,ן אין הורגין מהן נשמד .וד,רי הן למס שנאמר ,Tיו כ״כ בשם התוס׳ ,וד,וא ד׳ כ״ג ע״א ד״ה ש״מ וכו׳
לך למס ועבדוך וכו׳ וד,עבדות שיקבלו הוא שיהיו ופשטא בדבר ,Tם קאי אגר חנוכה ,וגם רמ״א הבין כן
נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יד,יו וכו׳ עיי״ש.
כבושים תחת ידם וכו׳ ואם לא השלימו או שהשלימו מפני היא, מהמרדכי לעג״ד הוכחת המג״א אבל
ולא קבלו ז׳ מצות עושין עמד,ם מלחמה וכו׳ ואת הורגין שמקודם לכן מדבר המרדכי בסתם מנר של מצוד,
אשד ,ולא קטן וכו׳ במד״א במלחמת הרשות שהוא עם כדי של מצור, ומביא דעת המתירים לד,דליק מנר
שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו לד,דליק בו נר של מצוה אחרת ,וגם מפרט והולד ,דכן
אין מניחין מהם נשמה וכו׳ וכן הוא אומר בעמלק בנר של שבת וכן בנרות של ביהכ״נ ,וכהמשך לזה
תמחה את זכד עמלק וכו׳. מוסיף המרדכי וכותב ,דמ ,Tו התוס׳ פירשו נד,גו להחמיר
יו צ א לנו מדברי הרמב״ם דס״ל שגם בעמלק מועיל שלא לד,דליק מנר לנר וכו׳ ,ומשמע מזה איפוא מפורש
השלמה ,ע״י קבלת ז׳ מצות וקבלת מס ועבדות. שר,מרדכי היה סבור שאין לחלק בזה בין נ״ח לבין שאר
בספר אבני נזר חאו״ח ח״ב סי׳ תק״ח שכותב א( ויעוין נרות של מצוד ,,ואם התום׳ סוברים שיש להחמיר בנ״ח
להקשות על הרמב״ם דמג״ל שגם בעמלק שלא להדליק מנר לנר ,ה״ד ,דאסור לפי״ז גם בשאר
מועיל השלמר״ ואין לומר דילפינן עמלק משבעד ,אומות נרות מצוה ,ועל כן הביא המדדכי מדבריהם שמוכח
דליתא ,דשאני שבעה אומות דטעם שמחרימין אותם מדבריהם שלא כד,דעה הקודמת שהביא לפני כן דס״ל
כדי שלא ילמדו לעשות ,אבל עמלק שאינו בארץ ישראל דמותר להדליק מנר של מצור״ וכן בנר שבת ,ונרות
וטעם מחייתו משום ויבא עמלק וגו׳ מנלן דמהנו של ביד,כ״נ ,אלא שיש לנד״וג להחמיר שלא לד,דליק,
השלמה ותשובה. ופשוט.
ציץ אליעזר חי״ג סימן עא ש ו״ ת ל!מ
בעצמו ואין צריך להיות נכנע וטפל ואם יזדמן שיראה ליישב שרק בז׳ אומות צריך ריבוי דקרא וכותב
מעלה בישראל מה שאין •בו ובעל כרחו יצטרך להיות דמועיל השלמה מפני שחוטאים בעצמם ועושים
נכנע יהי׳ שונא ורודף כעמלק אביו ,ועדיין אין לנו כל התועבות ונתחייבו מיתר .לכן הוה אמינא שלא יועיל
הוכחה שאיננו בכלל אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם; תשובה כמו כל חייבי מיתות בית דין שאין נפטרים
אך בשעת כיבוש שאז צריך לקבל עליו מסים ושיעבוד מחיובם על ידי תשובה ,אבל זרע עמלק שנענשין בעון
שיהיו נבזים ושפלים ולמטה ולא ירימו ראש בישראל אבותם .לכן הוא דוקא באוחזין מעשה אבותיהם בידיהם,
וגם שיעבוד הנה שמתרצה להיות נכנע זה אינו אוחז אבל אם עשו תשובה וקיבלו שבע מצות הא אין אוחזין
מעשה אבותיו בידו ואין מחויב מיתה עכ״ד האבנ״ז. מעשה אבותיוע ב Tיהם ושוב אין נענשין בעון אבותם.
לנו לפי מסקנתו זאת של האבני נזר בדעת ויוצא ולפי ח Tושו זה של האבני נזר יוצא שאפשר לקבל
הרמב״ם ,שמתי ס״ל להרמב״ם שמקבלים גם מעמלק גם גרי־צדק ,והדברים עוד■ ק״ו■ ,דאם
מעמלק ,דוקא בשעת כיבוש ■,וכשמקבל עליו רק להיות בקבלת ד מצות נקרא כבר אין אוחזין מעשה אבותיהם
כגר תושב בשמירת שבע מצות בני נח ,מפני שאז הוא בידיהם ושוב אין נענשים בעון אבותם )כנימוקו של
צריך לקבל עליו מסים ושיעבוד ושיהיו נבזים ושפלים האבנ״ז( מכש״ב כשמקבלים עליהם להיות גרי־צדק
אבל להיות גר צרק כישראל גמור שפיר מודה הרמב״ם ולקיים כל התרי״ג מצות. .
שאין ■מקבלים אותו לעולם ,כי אזי אין זה עוד הוכחד. ו כ ך יוצא באמת כן גם מדברי הכ״מ ברמב״ם שם
שרוצדי בהכנעה שד,רי נעשה ישראל בעצמו ואין צריד שמסביר בפשיטות שלכן מועיל גם בעמלק קבלת
להיות נכנע וטפל ,וגם להיות כגר תושב אין מקבלין ז׳ מצות מפני שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו
אלא בשעת כיבוש וכנ״ז .באופן שלקבלו להיות גר תושב מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח
עדיף מלקבלו להיות גר צדק ,דלהיות גר צדק אין הכשרים ע״ש ,וא״כ מכ״ש כשמקבלים עליהם להיות
מקבלים לעולם וכדברי המכילתא ולהיות גר תושב גרי־צדק דבודאי יוצאים אז מכלל עמלק ,ומקבלים אותם.
מקבלין מיד.ת בשעת כיבוש] .ויעוין בחדושי הגרי״ז א ך האבנ״ז שם ממשיך בדבריו להקשות על הרמב״ם
הלוי ז״ל עה״ת שעפי׳י דברי הרמב״ם הנ״ל בה׳ מלבים ממה דאיתא במכילתא סוף פרשת בשלח :בשעה
דגם בעמלק אם השלימו וקיבלו עליהן ז׳ מצות אין שבא המבשר ממיתת שאול ואמר גר עמלקי אנכי
הורגין אותן ,כותב יפה לבאר ז״ש בשמואל בלשון ; באותה שעה נזכר לדוד מה שנאמר למשה רבנו אם יבוא
לך והחרמת את החטאים את עמלק .ר״ל אותן שאינן שיקבלוהו .ומביתו להתגייר מכל האומות שבעולם
מקבלין ז׳ מצות שב״נ מוזד.רין עליהן עיי״ש[. ]היינו מבית עמלק[ שלא יקבלוהו ]וכן הוא בפרקי
ב( א ל א דיש לעיין על האבני נזר מדברי הרמב״ם בפרק דר״א שנשבע הקב״ה בכסאו שאין מקבלין גרים מזרע
י״ח מד.׳ סנהדרין ה״ו דמטעם קא טעים לנו עמלק[ והרגו .הנה שאף גרים גמורים אין מקבלין
טעמא שהרג דוד לגר עמלקי בהודאת פיו ,דד.וראת מזרע עמלק ,כל שכן קבלת ז׳ מצות לבד.
איתא שעה היתד .או דין מלכות היה ע״ש .ואם הגירסא כל האבנ״ז הנראה לא היה לפני ]וכפי
דהרמב״ם ס״ל דלהיות גר צדק אין מקבלים מעמלק, שלפנינו במכילתא ולכן הוצרך להביא סיוע גם
ובעל ׳כרחו דאותו גר העמלקי פירש איפוא הרמב״ם מהפרד״א ,דלפנינו הכל כתוב מזה במכילתא :ובזה״ל :
שהיד .רק גר תושב שד.תגייר בשעת כיבוש ,אם כן רבי אליעזר אומר נשבע המקום בכסא הכבוד שלו
מדוע איצטריך לפרש שזח שהרגו דוד היה זה רק שאם יבא מכל האומות ]להתגייר .הגר״א[ שיקבלוהו
הוראת שעה ,או דין מלכות .הא בלא״ה מסתבר דבן נח ולעמלק ולביתו שלא יקבלוהו שנאמר ויאמר דוד אל
נהרג על פי עצמו ,וכמו שגם פוסק הרמב״ם בפ״ט מה׳ הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי
מלכים הי״ד דבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא אנכי ,נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו
התראה ועל פי קרובין ע״ש. אם יבא מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו
לתרץ ולומר דאע״פ שנהרג ע״פ ע״א וע״פ ויש ומביתו ]של עמלק .הגר״א[ שלא יקבלוהו מיד ויאמר
קרובין מ״מ על פי הודאת עצמו אינו נהרג ,כי גם אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך ,לכך נאמר
בעדות אשה אינו נהרג כדפוסק הרמב״ם שם בה׳ מדור דור עכ״ל המכילתא[.
מלכים ,וגם מטעמא שכותב הרמב״ם שם בה׳ סנהדרין כותב האבנ״ז ליישב דברי הרמב״ם בעפ״י על כן
דשמא מן העמלין מרי נפש הרא המחכים למות וכו׳ מה דאיתא בתנא דבי אליהו פרק כ״ד שצוה
שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג אליפז לעמלק בנו ששע שעולם הבא אינו מתוקן אלא
כיעו״ש. לישראל לך וסייע אותם בחפירות בארות וכדומה ותזכה
בספרי הלכות מדינה ח״ב שער ה׳ פ״ו אות י׳ והנה ג( עמהם ,כיון ששמע רישומו של דבר נעשה שונא ורודף
הבאתי דברי האבנ״ז הנ״ל בקשר לענין אחר לישראל ע״כ .הנה שזהו שורש חטא עמלק שאינו רוצה
שכתבתי שם .ועל דברי האבנ״ז אלד .כתב לי בזמנו בשום אופן להיות נכנע לישראל ,ועל כן אף שמתגייר
הגאב״ד דטשעבין ז״ל )והדפסתי את תשובתו בשלימותד. אין זה עוד הוכחה שרוצה בהכנעה שהרי נעשה ישראל
קמא ציץ אליעזר חי״ג סימן עא ש ׳ו ״ ת
חאו״ח ח״ב סי׳ כ׳׳ב שמבאר בפשיטות דד,גם שב״נ בספרי הלכות מדינה ח״ג שער י' פ״א( בזה״ל :בעיוני
נר.רג עפ״י ע״א או קרוב ,אבל ע״פ עצמו אינו נד.רג ראיתי שכ״ת הביא בשם האבני נזר שהעיר על הרמב״ם
שלא הזכיר בדבריו מדעת ספר החינוך יעו״ש .אך■ לפלא ממכילתא פ׳ בשלח דאין מקבלים גרים מעמלק ,ודן
בזד., האבנ״ז מק״ו אם גרים גמורים אין מקבלים כש״כ אם
בספרי השבתי לד,גאב״ד מטעבין ז״ל על ושם ד( אין מקבלים עליהן רק ז׳ מצות לבד שאין מקבלין אותן
דבריו הנ״ל בזה״ל; בעצם מתקבלת מאד ■עכ״ד — הנה מאז הרגשתי בזה וחשבתי שי״ל להיפד
סברת כ״ג זאת ,וכמו״כ כיוון כ״ג בד,סברת דברי דרק לקבלו שיהי׳ ראוי לקר,ל ישראל אין מקבלין אותו,
המכילתא להגאון בעל אור שמח בספרו משך חכמה אבל להיות רק גר תושב שפיר מקבלין אותו .ועפי״ז
עד,״ת םו״פ תצא שכדרכו בקדש נוקט לשון קצרד, יונח מה שהקשו איד הרגו דוד לגר העמלקי כיון שלא
בבחינת מועט המחזיק המרובה וכותב ״וד,א דאמרו הי׳ עדות רק הודאת פיו וגם בלי התראה ]ואמנם הרמב׳׳ם
במכילתא שהרג גר עמלקי שאין מקבלין גרים מעמלק, פי״ח מסנהדרין ה״ו דעתו שהוראת שעה הי׳[ אולב
היינו לכן הרגו בהודאת עצמו כמו בן נח שנד,רג ע״פ כמה שפרשו מה לדברינו הנ״ל ניחא ,נהי דלפי
עצמו וברור״ ע״ש .וביאור זה בדברי המכילתא ניתן מהמפרשים הדברים כפשוטם שהי׳ כבר גר בעת שבא
להתפרש גם אם ננקוט כדברי האבני נזר כמובן. לבשר ,לדוד כמו שתאר את עצמו שגר עמלקי הוא.
כפי שמרגיש הדר״ג בעצמו משמע מפורש מדברי אבל מ״מ הי׳ רק גר תושב ,דהא אין מקבלין עמלקי לעשותו
הרמב״ם שסבר שגר העמלקי היר ,גר צדק, לגר צדק ,והנה גר תושב הלא דינו כבן נח לכל דבר
שהרי מסביר) .בספי״ח מסנהדרין( שזה שהרג דוד לגר כמבואר בש״ם כריתות ט׳ ,ועי׳ בתום׳ יבמות מ״ח ד״ה
העמלקי בהודאת פיו הוראת שעה היתד ,או דין המלכות זה׳ דאסור לו לשבות כב״נ ,וא״כ ׳שפיר נהרג בלא התראה
היה ,ואי ה״ד ,גוי או אפילו רק גר תושב לא היה צריך כמבואר בש״ס סנהדרין נ״ז וגם על פי הודאת עצמו
לכל זה כמובן מכיון שב״נ נהרג ע״פ עצמו. כמבואר בחינוך מצוד .כ״ו ,ומדויק מה שמבואר שם
שד,רמב״ם דחה את המכילתא־ מהלכה י״ל מפני וזה במכילתא באותה שעד .נזכר דוד ישאין מקבלים גרים
דסבד דש״ס דילן פליג ע״ז ,וד,יינו ,ממד ,דאיתא מעמלק וד.רגו ,ולכאורה מד .תלוי זב״ז ,אולם לד.נ״ל
בגיטין ד׳ נ״ז ע״ב ובסנד,דרין ד׳ צ״ו ע״ב דמבני בניו הסי׳ שנזכר שאין מקבלין מעמלקי לגר צדק וע״כ אינו
של המן למדו תורה בבני ברק .הרי דס״ל לש״ס דילן רק גר תושב וע״כ שפיר הרגו בהודאת פיו עכ״ל הגאב״ד
דמקבלין גרים מעמלק ,ותפס איפוא הרמב״ם לד,לכה מטשעבין ז״ל.
כשיטה הש״ם. . . מה שראינו הרי למעשה סובר כזאת גם האבנ״ז ועפ״י
לומר ביותר ,שגם במכילתא שם נחלקו בזה, ויש בעצמו במסקנתו שרק גר תושב מקבלין ולא גר
ורבי אלעזר המודעי שדורש ״הנ?לחמה לד,׳ בעמלק״ צדק ,וביאר אח הדבר גם במילתא בטעמא וכנז״ל.
שבא לומר :נשבע הקב״ד ,בכסא הכבוד שלו אם אניח ואת דברי הרמב״ם בר,׳ סנר.דרין כתבנו ג״כ דאפשר
נין ונכד של עמלק תחת כל השמים שלא יאמרו גמל להעמ Tשפירש שהגר העמלקי היה רק גר תושב ,ומד.
זה של עמלק״ .לא ס״ל שנשבע גם שלא לקבל מהם שמתקשה הגאב״ד מטשעבין ז״ל דא״כ למה הוצרך
גרים ,מפני ,דכשמתגיירים שוב הוו כקטן שנולד ואין הרמב״ם לבוא עלה מכח הוראת שעד ,,כתבנו ג״כ
להם יותר שייכות לעמלק .ורק רבי אליעזר הוא שבא ליישב די״ל מפני שס״ל שגם בן נח אינו נהרג בהודאת
שם במכילתא ודורש כן שנשבע הקב״ד ,לא לקבל גרים עצמו ,ומה שמביא הגאב״ד מטשעבין מדברי החינוך
מעמלק ומפרש עפ״י זה ענין הריגת דוד לגר העמלקי מצוה כ״ו שסובר שב״ג נד.רג גם על סי הודאת עצמו,
עכ״ל בדברי שם בזה. לדעתי אין מזה עוד הוכחה שגם הרמב״ם יסבור כז,
מצאתי שגם החיד״א ז״ל בספרו עין זוכר מע׳ ושוב ואדרבא מדבר.לכות מלכים לא הזכיר מזה משמע יותר
הנ״ל כדברי לפרש הג׳ אות א׳ שכותב גמי דס״ל שלא נהרג בד,ודאת עצמו ,וד.מנחת חנוך התקשר,
שד,רמב״ם שאב מקורו מש״ס דילן דא״תא מבני בניו חT •2 שד״ז באמת בדעת ספר החינוך בזה ,וכתב
של המן למדו תורד ,בבני ברק ,ועוד דבמכילתא ר׳ הרהמ״ח מדעתו הרחבד ,ולא מצא בש״ס ולא ברמב״ם
אליעזר אמרר .וקיי״ל ,דאין הלכה כרבי אליעזר ,וגם דב״נ נתחייב בד,ודאת עצמו .ורק כותב להסביר את
זאת דבמכילתא עצמד ,במחלוקת שנויה ור״א המודעי דעתו שלכן ס״ל שנד,רג ע״פ עצמו ,מכיון שנהרג ע״פ
פליג עליה דר״א ,וד-גם שמצא בפסיקתא רבתי דאתמר קרוב וע״פ ע״א .וגם מוסיף עלד ,שלא יתכן לומר זאת
זאת בשם ר״א בן יעקב ,אפשר דסבר הרמב״ם דד׳גירסא לדעת הראב״ד שפי׳ דעל עצמו אינו בגדר עדות עיי״ש,
רבי אליעזר כמ״ש במכילתא ,וא״נ גרסינן ראב״י סבר וא״כ אפשר שגם הרמב״ם ס״ל נמי בכזאת ומשו״ר ,לא
דסבר דפליגי עליה ולא קיי״ל כוותיה ,וגם זאת הזכיר בה׳ מלכים שגם נהרג עפ״י עצמו ,ועוד זאת
דתלמודין לא סבר הכי כדאמרן ופסק כתלמודין וכן דד,א איכא בזד ,לומר שלא נהרג ע״פ עצמו כד.סברת
שבכלל אין לד,שגיח בפסיקתא רבתי כי מלאה טעיות הרמב״ם בה׳ סנד,דרין שם מפני דשמא מן העמלין מרי
עיי״ש ]ולפני כן ,וכן בספרו פתח עינים בסנהדרין שם נפש הוא ובו׳ וכנ״ל .וכך ראיתי גם בשו״ת מחנה חיים
ציץ אליעזר חי״ג סימן עא ש ו״ ת קמב
במלחמד .ור.לך ונתגייר וקבלוד.ו ,ודוד אמר שקיבלוהו דחה אוקימתוח אחרות כגון לומר דמעצמם התגיירו,
שלא כדין כיון שהיד .במלחמה עיי״ש. או לומר דמקודם צריך לקבל ריז׳ מצות יורק אז מגיירים
ו כ ל מצאתי להגאון חנצי״ב ז״ל בפירוש ברכת הנצי״ב אותו בשלב שני ,או לומר דתינוקות מושלכין מצאו.
הנדמ״ח שעל דברי המכילתא כותב בזה״ל! או שכוונת המכילתא רק שלא יתירו לגר עמלקי לבוא
ולעמלק ולביתו לא יקכלוהו .כלומר בשעת מלחמה בקהל כיעו״ש[.
וגדולת ישראל כמו בימי דוד עכ״ל .הרי כנ״ז .והדברים כאמור דרכינו כעת בהליכה בעיקבות שיטת אולם ה(
ניכרים בר.״כלומר״ שכותב שהזקיקו לד.נצי״ב ז״ל האבני נזר ,ושגם בדברי הרמב״ם אפשר
לפרש בכזאת בכוונת המכילתא כדי שלא יהא זה להעמיד שכוונתו שגר העמלקי היה רק גר תושב
בסתירה למד ,שמצינו בגמ׳ שמבני בניו של המן למדו !וראיתי ברלב״ג בשמואל שם שרוצה להעמיד לא רק
תורה ברבים ולכן פירש דכוונת המכילתא היא לשעת זאת שלא היה גר צדק אלא שלא היה עמלקי בכלל,
מלחמה ,וחיינו לאחר שנכנסו במלחמה כנ״ז בדברי ואעפ״י שאמר בן איעז גר עמלקי כבר אמר זה להורות
החזו״א ,או בזמן גדולת ישראל כמו בימי דוד ,ורק על שאינו עמלקי באמת ,אלא שאביו התגורר בארץ עמלק
הוספד ,זאת של או בזמן גדולת ישראל ,יש לעיין דהא עיי״ש .אבל זה נגד דברי המכילתא ויתר המקומות
אז אפילו משאר אומות אין מקבלין כדאיתא ביבמות ד׳ בחז״ל בזה[,
כ״ד ע״ב ,ונפסק כן גם ברמב״ם בפי״ג מאיסו״ב הט״ן. הגמ׳ בגיטין ובסנהדרין מצאתי בספר עיני ודברי
ויש לומר דמ״מ יש נפ״מ ,דבשאר אומות מר,ני עכ״פ כל חי להגר״ח פלאג׳י ז״ל על אגדות חז״ל
אם נתגיירו מעצמן ,וחוששין לד.ם ,כדאיתא בתוס׳ במככת סנהדרין שם שכותב לתרץ קושית העיון
יבמות שם ד״ה לא בימי דוד ,וכן ברמב״ם שם .אבל ■יעקב שזה סותר להמכילתא ,ולפרש ,דיתכן לומר דההיתר
מעמלק גם בנתגיירו מעצמם ג״כ אין חוששין להם .וזה שקיבלו היינו שבא סנחירב וכל דפריש מרובא פריש,
היה הענין שדוד לא חשש לגר העמלקי גם אפילו ושוב הופיע רוה״ק באנשי כנה״ג ונתגלה להם בנבואה,
אם העובדא היה שנתגייר מעצמו. דבא מבני בניו של המן אך תחילת הקבלת הגירות היד.
לעומת זה לא נמנע החזו״א ז״ל מלר,זכיר בדבריו ברם בסתום חכמה עיי״ש ,ויש לר.וםיף ע״ז ולומר דלכן
גם זאת ,דמיהו מהד.יא דםנד,דרין אין מ״מ להוכיח מ .Tת לא ריחקום כישנתגלה לד.ם בנבואה האמת .מפני
שכן מקבלין מעמלק ,די״ל דבני בניו נתערבו באחרים שהיה זד .בבחינה של לא בשמים היא ואין משגיחיו
וקיבלו אותם ע״ש. בבת קול ,ודו״ק.
מכל האוקימתות שהזכרתי מה שכותבים ביתירה ז(
כן ראיתי בספר גליוני הש״ם להגר״י אנגיל ז״ל לגיטין
להעמיד בכוונת דברי ד,גמ׳ בגיטין וסנהד׳,
שם שמביא ג״כ הקושיא מר.םתירד .מד.גמ׳ לבין מה
מצינו לד,בעל הטורים עה״ת פ׳ יתצוה כ״ת־ז׳ ,דכותב
שמבואר במכילתא ,וכותב ליישב דלק״מ ,דמשכחת
בזה״ל ; בני עלי היו מבזין הכהונר ,שנא׳ בה אל שני
באשה מזרע עמלק שנישאת לעכו״ם שאינו מזרע עמלק
לכך נענשו ונהרגו ,אבל נעמן היד .מכבדד .שביקש
וילדה לו בן דר.בן ההוא איננו מתייחם לזרע עמלק
אדמד ,לעשות מזבח נתקרב תחת כנפי השכינה ומבני
דבעכו״ם הלך אחר הזכר כמבואר ביבמות מ״ח ב׳
בניו למדו תורה ברבים עכ״ל .הנה נראה.מזד ,בעליל
וא״כ הבן ההוא וכל יוצאי חלציו שפיר מקבלין אותן,
שד.בעל הטורים ז״ל היד ,לפניו הגירסא בגמ׳ במקום:
ועל כזה הכוונה כאן ,ור.א דאמר מבני בניו לאו דוקא
מבני בניו של המן למדו תורה וגו׳ :מבני בניו של
רק הכוונה יוצאי חלציו עיי״ש ]ויעוין בדרשות ה״ס
:עמן למדו תורד ,וגו׳ .וסר לפי״ז מאל .Tמהר כל
ח״א ד׳ ר״ב ע״ב שמבאר בנעימות פי׳ הפסוק ״ופני
הסתירר ,מד,גמ׳ על המכילתא ,דעם מחיית שמו של
המן חפו״ כי המן גימטרי׳ צ״ה ,צ״ד ממנו בטומאה
המן מד,גמ׳ נמחה גם שמו של עמלק.
הצ״ד דציד ,וא׳ ניצוץ קדושה שבני בניו למדו תורה
דברי ועיינתי במקורם של הדברים שמשם לוקחו
ברבים ]גיטין נ״ז ;[ ואותו ניצוץ נפרד ממנו טרם
החזו״א הנ״ל שעל הרמב״ם ,וד.וא בחזו״א
התלותו ע״כ ופני המן חפו גמטרי׳ צ״ד עיי״ש .ולם־
יו״ד סי׳ קנ״ז אות ה' וראיתי שמביא את דברי בעל
הגר״י אנגיל הג״ז אפשר להוסיף ולומר דאותו הניצוץ
הטורים .ומעיר עליו דלא אתפרש מקורו ,ובגמ׳ סנהדרין
א׳ של קדושה הפרידו ממנו ומכל זרע עמלק ונתערב
וגיטין לא משמע כן וכו׳ ואי אפשר שהיתה גי׳ נעמן
בזרע יתר העכו״ם שיכלו אחר כך להתגייר[.
תחת המן .שהרי הדבר מוזכר בגמ׳ ב׳ פעמים ,וכן הוזכר
ברש״י סנהדרין ,ועוד דבהמן גרסינן בבני ברק ,ובה״ט אחר ,להעמיד את המכילתא באוקימתא, ובכיוון ו(
העתיק ברבים ,ובגמ׳ סנהדרין נזכר המן לבסוף ואם ראיתי שכותב לפרש הגאון החזו״א ז״ל
הגי׳ נעמן v nנזכר בתחילד .,אך לד.ערתו זו האחרונך, המכילתא דכוונת והיינו, על הרמב״ם בה׳ מלכים,
מסיים החזו״א וכותב שאמנם בגיטין נזכר תחילר, דלאחר שנכנסו למלחמד .אין מקבלין אותן ,דבשאר
עיי״ש .ובקטע אחרון זה פתח החזו״א בעצמו את הפתח אומות מקבלין אף אח״כ ,ולא יניח ד׳ נין ונכד לעמלק
והדרך שבו אפשר ליישב דברי הבעה״ט וגירסתו בגמ׳. היינו כעושה מעשה עמלק ,וגר העמלקי דדוד ,זה היד.
קן»ג ציץ אליעזר חי״ג סימן עב שר״ ת
הד״מ בזד ,בטור סק״א שכותב בלשון :״לוקחין בכל וזה שלא דקדק דיבעה׳׳ט להזכיר ככ;י ברר! כדאיתא
מקום שיש מטבע קבוע לוקחין המחציות של אותי־. בגמ׳ ,אלא כתב כרכים ,אין לתפוס עליו בכך ,כי הא
מטבע וכו״׳ .ור,יינו כנ״ז ,ב( ובמקום שיש ממש מטבע הפועל יוצא הנשמע מזה הוא זה שלמדו תורה ברבים,
ששם מחצית עליד .יש להעדיף לקחת ולתת אותה המטבע וזהו מה שהיה נצרך לו בעיקר לבעה״ט לדרשתו שם.
ששם מחצית עליד., ויעוין בדברי הח״ם שהבאנו לעיל בדברינו שג״כ לא
יוצא לנו דמעיקרו של דבר יש בעיקר לעשות וא״כ דקדק לכתוב בב״ב כדאיתא בגמ׳ אלא כתב נמי בלשון
חישוב לתת שיוי מחצית של מטבע כדי שעי״כ למדו תורה ברכים.
ידיא ויעשה היכר וזכר למחצית השקל שהיו נותנים אשר כותב בזה הגר״ר !מרגליות ז״ל בהגהותיו ויפה
בזמן שביהמ״ק ר ,T ,קים .וא״ב ברור הדבר דלמי שקשה ־מקור חסד על הס׳ חסידים סי׳ תתרי״ט סק״ב
להשיג החצאין ש׳שפיר יכול לתת שלימים ורק לחשוב ]שהם׳ חסידים ג״כ כותב שם ״לפי שאמרו איש אל
בעת הגתינח חשבון חצאין עבור כאו״א זכר למחצית יתגייר מהם לא איש ולא אשה אין בהם תועלת כי מי
השקל. שהוא מהם יבא ל Tי רע ולקלקול כל רע מעמלק״
על כן גם בזמן שביד.מ״ק היה קים היו יכולים יתר עיי״ש[ אחרי העתיקו דברי הבעה״ט הנ׳׳ל ,ובהטעימו
ג״כ לתת בצורה כזאת ,דד,יינו שקל שלם עבור דזה נכון מאד בקישור חענינים בסוגיא דאיירי בנעמן
בהדיא אחד ,וכדפוסק ב׳ אנשים מחצית עבור כל גר תושב היה .דתלי״ת שזכה לקיים מצות מחה תמחה
הרמב״ם בפ״ג מד.׳ שקלים ה״ג וז״ל :הנותן שקלו את זכר עמלק עיי׳׳ש .אותו הדבר בדברי רש״י ז״ל
עליו ועל חעני איו על שכינו או על בן עירו אם נתנו על ישעיה מ׳׳ד־ד׳ ,שבכמה ספרי דפוס כתוב שם
להם מתנד .פטור מן הקלבון שהרי נתן חצי שקל מתנה בלשון :״■וצמחו בבין חציר בתוך עמלק על ידי גרים
כדי להרבות בשקלים ואם נתן להם החצי ששקל על שיתווספו עליחם ,בין חציר הוא עמלק וכו׳״ .אבל
Tם דרך הלואד ,עד שיחזירו לו כשתמצא ידם חייב בספרי דפוס דיוקנא כתוב בזח״ל :״וצמחו בבין חציר
בקלבון עכ״ל .וכן פוסק גם בד,לכד ,ד׳ שם דאחים וכן בתור עשו על ידי גרים שיתווספו עליהם ,בין חציר
שותפין יכולים לתת שקל על *r־ שנירם כיעו״ש .הרי הוא עשו שנא׳ עליו וכו״׳ .ואין זכר לעמלק .ויש
שפשוט ד,דבר שהיד ,אפשר לתת שקל שלם עליו ועל להאריך.
חבירו ,ורק יש נפ״מ לענין הקלבון דאם נתן עבור
חבירו במתנה פטור מן הקלבון ואם נתן בתורת הלואה
סימן עב
חייב בקלבון ,וא״כ לא יד.א חטפל חמור מן העיקר, מי שבני ביתו מרובים ולא עלה בידו להכין
ומכיון שד,עיקר יכלו ילתת בצורה.של שקל שלם עבורו חצאי לירות עבור כאו״א מהם כדי ליתן
ועבור חבירו ,ה״ה ובודאי שגם הזכר שעושין עכשיו בפורים זכר למחצית השקל אם יוכל ליתו זאת
שאפשר ג״!כ לתתו בצורד ,של מטבע שלימה עבורו בלירות שלימות בחישוב מחצית הלירה עבור
ועבור חבירו וע״י מחשבו לחצאין ,שנותן חצי עבור כאו״א מהם.
כל נפש ונפש איכא עי״כ שפיר זכר למחצית השקל
שד,יו נותנין באדר. מי שבני ביתו מרובים ולא עלה בידו להכין בדבר
חצאי לירות עבוד כאו״א מהם כדי ליתן בפור־ם
ומצאתי .בם׳ הנקרא בשם עיר מבצר בשו״ת שבראש
בקערת ביהכ״נ זכר למחצית השקל אם יכול ליתן זאת
הספר ,שמחבר הספר פנד ,בשאלה אל הגאון
בלירות שלימות בחישוב מחצית הלירה עבור כאו״א
המהרש״ם ז״ל בשאלה באשר נשתנו המטבעות ואין
מהם ,או שלשה חצאים ,כל אחד כפי מנהגו.
שום מטבע שיד,י׳ עליה שם מחצית וכו׳ א״כ איזה
הנ ה ברמ״א באו״ח סי׳ תרצ״ד סעי׳ א׳ .שמשם הוא
מטבע יתנו כעת זכר למחצית השקל ,והשיב לו בזר,״ל :
המקור לנתינה זו )דברמב״ם וטור וב״י לא
כבר נשאלתי בזה כמה פעמים והשבתי שיתן ג׳ מטבעות
נזכר מזה כלל( כתוב מזה כאילו בכפילות דמתחילה
ויאמר שנותן ג׳ חצאין לשם זכרון ■מצות מחצית השקל
הוא מעתיק מהכתוב בזה במרדכי ובלשון :יש אומרים
והשאר למתנה ,או יתנו ב׳ אנשים יחד■ ,וד״ז מבואר
שיש ליתן פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום
במשנד ,פ״א דשקלים ורמב״ם פ״ג משקלים הלכה ב׳
ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר
והלכה ג׳ וד,לכר ,ד׳ עכ״ל.
וכו׳ .ולאחר מיכן מוסיף וכותב :״ויש ליתן ג׳ חצאי
שגם הגאון המהרש״ם ז״ל השיב ג״כ להסתייע הרי גדולים במדינות אלו כי אין מטבע ששם מחצית עליה
מדברי הרמב״ם בד,׳ שקלים שאפשר ששנים יתנו מלבד זו וכו׳ וכן לכל מדינה ומדינה״ .ונראה דהרמ״א
יחד מטבע שלימה וכ״א יאמר שנותן ג׳ חצאין לשם משמיענו בזה ב׳ דברים ,והמה :א( דבמקום שאין
זכרון מצות מחצית השקל ,והוסיף לתת עצד ,שאפי׳ מטבע ששם מחצית עליה אזי יש ליתן מחצית מן המטבע
אחד בלבד יכול ליתן מטבע שלם ויאמר שחצי נותן השלימה הקבוע באותו מקום וממילא מטבע שלימה
לשם זכר מחצית השקל וד,שאר למתנה .וזאת עפי״ד יכולה לעלות לב׳ בני אדם .וכך יוצא מפורש מלשון
ציץ אליעזר חי״ג סימן עב ש ו״ ת קמד
לנשים בבית כשהן עשרה או שצריכות ללכת דוקא זזרמב״ם שם בה״ב בנתן שקל על אחד חייב ואחד
בביהכ״נ במקום שנמצאים עשרה גברים ולשמוע שם פטור כיעו״ש.
קריאת המגילה .כי קשה הדבר לעורב את ביתן. 1ו א ג ב רואים שלא עלה כלל על דעת הגאון חמהרש״ם
לדעתי פשוט שיכולים לקרוא לפניהן כשהן עשרה, הנה ז״ל להשים בפיו של הרמ״א ז״ל שכוונתו■
ולא צריכים שיהיו עשרה גברים ,דהא גם הנה כאילו שצריכים לעשות חישוב ולתת ממש כפי הערך
חייבות במקרא מגילה ,ולכן יכולות שפיר להצטרף של מחצית השקל ,כפי שעלה על דעת שו״ת בית דוד
לעשרה בפני עצמן ולקרוא לפניהן .וזה שכתוב בלוח )הספרדי( חיו״ד סי׳ קי״ח ,וכפי הנראה נגרר לפי״ז
א״י בלשון ; וגם הנשים ישמעו קריאת המגילה בביהכ״נ לכתוב כן גם בס׳ כה״ח על או״ח סי׳ תרצ״ד סק״ב,
דוקא . . .יש מקילין לנשים כשהן עשר לקרוא לעצמן וכן כמה ממחברי זמנינו .אלא היה פשוט בעיניו שאין
בהברכות״ שנשמע מלשון זה שרק יש נמןילין בזה. לתת כי אם מחצית מהמטבע הקבוע בזמנו באין הפרש
אבל לכתחילה אין לעשות כן וצריכים לשמוע קריאת כמה ערכו לעומת המחצית השקל ,היות שזה רק לזכר
המגילה דוקא ביהכ״ג ,במקום שיש עשרה גברים .הוא בעלמא ,וכפי שאנו רואים שגם להמשנה ברורה היה
טעות לדעתי ,וכפי הנראה נובע הטעות ,ממה שכתוב ג״כ פשוט בעיניו בכזאת עד שכותב בביאור הלכה
ברמ״א בסי׳ תר״צ סעיף י״ח בלשון :״ויש להסתפק שאפשר לתת אפילו מטבע קטנה שנקרא חצי גראש
אם נשים מצטרפות לעשרה״ .וביאר שכוונת הרמ״א )ורק כותב שמ״מ אין זה מטבע חשובה כלל אפילו אב
אם יכולות בכלל להצטרף לעשרה ,אפילו כשהן עשרה נותן ג׳ חצאין אם לא שנותן גם בעד בניו הקטבים(,
בפני עצמן ,ופירש שלזה המכוון גם במג״א שם ס״ק וכן מעתיק גם הכה״ח בעצמו בס״ק כ״ג בשם המט״י
כ״ד שכותב שפלוגתא היא .אבל זה לא נכון .דכוונת שלא נהגו לתת כ״א מטבע הפחות שבמטבעות ,כיון
הרמ״א וכן המג״א היא רק לענין אם יכולות להצטרף שאינו אלא זכר בעלמא .וכ״כ גם הערוה״ש בסעיף ח׳
לעשרה יחד עם אנשים ,וזהו הציון שמציין המג״א ■שבמדינת רוסיא צריכין ליתן ג׳ חצאי ק״כ שהיא
מפורש כתוב כמקור לכד לטור סי׳ תרפ״ט ,דשם המטבע היותר קטנה עיי״ש .ואדרבא אם ידקדק על
שהפלוגתא היא אם מצטרפות לאנשים ,או .שאינן עצמו לתת בדיוק לפי הערך של מחצית השקל אז,
׳מצטרפות דומיא בזימון ,אבל שיקראו ויצטרפו לעצמן יש מקום לחשוש לחשש קדשים כמו״ש כיו״ב הטור
כו״ע מורו שיכולות דומיא דזימון שמזמנות מיהת בסי׳ תע״ג כיעו״ש .וגם הוא חומרא דאתי לידי קולא
לעצמן ,כיעו״ש בטור ובב״י וב״ח ,וכך יוצא בהדיא גם שלא יוכל לעמוד בדבר לפי מצבו הכלכלי לתת בכזאת
מדברי הפר״ה בס״ק י״ח וכן מהפרמ״ג בס״ק כ״ד עבור כאו״א מאנשי ביתו .ויגיע לידי לחץ זו הדחק
שכל מקום הספק והפלוגתא הוא רק אי מצטרפי לאנשים ובפרט בימינו אלה שהערך עולה לסך גבוה .ואין
יעו״ש .ולזה דיוא איפוא המכוון והכתוב בזה גס במשנ״ב להאריך יותר[.
בס״ק ס״ג ,ופשוט. א ך לפלא על הגאון המהרש״ם ז״ל שלא כתב להוכיח
בקונטרס הנקרא בשם ,״חוג הארץ״ להמהר״י ומצאתי מהדברים את הדבר גם מדברי הרמ״א בעצמו
אלגזי ז״ל ,שביאר ופסק בכאמור באר היטב, שכותב בזה בד״מ ובהגה וכנז״ל.
וז״ל באות ג : .ונראה לע״ד פשוט שאם יהיה בבית נראה פשוט הדבר דאם מאיזה סיבה לא היה ע״כ
י׳ נשים שנתקבצו שם לשמוע מקרא מגילה מהבעל יכול להכין חצאי לירה עבור כאו״א מאנשי ביתו
הבית שפיר מקרי בי׳ וקורא להן מקרא מגילה בברכות, ששפיר יוכל לתת בלירות שלימות לפי חשבון חצאי
וראיה לזה מההיא דפסחים פ׳ האשה ד׳ צ״א א׳ רמי לירה עבור כל אחד ואחד ולפרט שנותן חצאי לירה
ליה רב עוקבא ובו׳ לרבא מי אר״י אין שוחטין את עבור כל נפש זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר.
הפסח על היחיד ורמינדיי אשדי בראשון שוחטין עליה
בפני עצמה ובב׳ עושים אותה טפלדי לאחרים דברי ר״י, סימן עג
א״ל לא תימא בפני עצמרי אלא אימא בפני עצמן ,ומי
עבדינן חבורה שכולדי נשלם והתנן אין עושים חבורת
בפורים המשולש בירושלים ת״ו שקורין את
נשים ועבדים וקטנים מאי לאו נשים דחודייהו ועבדים
המגילה ביום ועש״ק י״ד בו אם יכולות
לחודיידיו ,לא נשים ועבדים וקטנים ,נשים ועבדים משים
נשים לקבץ עשרה נשים בביתן ולשמוע
פריצותא ,הנרי מפורש יוצא דאע״ג דאין שוחטין הפסח
מקרא מגילה .ובדין קריאה ביחיד.
על היחש כל שהן חבורת נשים לא הוו יחיד ושוחטים יררכלים עיה״ק תובב״א. ט׳ אדר תשל״ז.
והכא נמי פרסומי ניסא בעשרה מהן סגי שפיר ,וזה
פשוט עכ״ל. לח״א
בפר״ח שבתוך דבריו הזכיר ג״כ להביא ויעו״ש מ ה ששאלנו בהשתא שעבדינן בפעיה״ק ת״ו פורים
ראיה מההיא דפסחים הנ״ז עיי״ש .ועוד יעוין משולש ואת המגילה קורין ביום ועש״ק י״ד בו,
בשו״ת רב פעלים ח״ב חאו״ח סי׳ ס״ב שמוכיח מהך שצריכים עשרה לקריאת המגילה ,אם יכולים לקרוא
קמה ציץ אליעזר חי״ג סימן עג ש ו״ ת
המשולש להגרחי״ז ז״ל שם שפסק דד.גם שצריך ליזהר דינא דסי׳ תר״צ ,וביותר מדברי הפר״ח הנ״ל שם.
בה שתהי׳ בעשרה יותר מבכל שנה וכו׳ ,״מ״מ גם דגם בנשים חשיב פרסום ,דהרי התם טעמא דבעינן
כשקורא Tmnיברך״ .ואת יסוד סברתו בזה מצינו עשרד ,הוא משום פירסומא גיסא ועכ״ז אי לאו משום
לו שביסס בם׳ שלמת חיים סי׳ ק״ג ,דד.מחבר שם פנד. פריצותא וכו׳ הוה אמרינן דאיכא פרסומי ניסא בנשים
אליו בשאלה אם יש עצה לברך ביחיד מכיון שד.משנ״ב עיי״ש.
הביא דזה מיקרי שלא בזמנד ,.וא״כ יש פלוגתא אם ג ם לרבות בחזון אי״ש מועד סי׳ קנ״ה סק״ב העלה
בעינן עשרה לעיכובא וסב״ ל ,וגריח״ז ז״ל ענד .לו, דאיכא הרבה צדדים להקל קריאת נשים בעשרה
ד Tועי(ם דברי הפר״ח ,ובכל זאת כותב דלדעתו מד.ש״ס למוקפין בחל י״ד בשבת עיי״ש.
לא מוכח כ״א אם חל י״ד להיות בשבת דאז קורין בי״ג הגרי״ח זאננעפעלד ז״ל בס׳ פורים המשולש ומלשון
זה מקרי שלא בזמנה ,אבל למוקפין דזמנם בט״ו ואם שהו״ל בשנת עת״ר שכותב בלשון ״יש אומרים
חל בשבת קורין בי״ד אפשר מעיקרא הכי תקנו, שצריך ליזהר בה שתהי׳ בעשרה יותר מבבל שנה כיון
והרי עיקר הטעם דבזמנד .קורין ביח Tדד.וד .פרסומא שאינה זמנה לכן צריכין הנשים ג״כ לשמוע בביהכ״נ
ניסא ובכר.״ג אדרבה קורין בכל העולם בי״ד בודאי דוקא״ ,אין ללמוד מהך לישנא ״דצריכין לשמוע בביהכ״נ
שייך לומר דקורין ביחיד .ומסיים את דבריו בלשון: דוקא״ שרצונו לאפוקי בזה שגם לא יעשו עשרה בפני
״וכן מצאתי בס׳ בני בנימין בסופו הועתקו מנהגי עצמן ,ואדרבא מצאתי בספר שלמת חיים ח״א סי׳
ירושלים ונקרא בשם דברי איש מסיק הלכר .למעשד. ק״א שמחבר הספר שאל במפורש על כך להגריח״ז ז״ל,
למעשה מחכמי ירושלים עה״ק תובב״א לברך גם ביחיד״ והוא השיב לו בפשיטות דבכאן דטעם עשרה משום
עכ״ל. פרסז׳מי ניסא י״ל דשפיר דמי שיצטרפו לעשרה ,ושלא
בגופן של דברים הכתובים בזה בסוף ספר ועיינתי דמי לברדימ״ז שנפסק בסי׳ קצ״ט סעי׳ ו׳ דעשר נשי□
בני בנימין הנ״ז ,ושם כתוב באות ב׳ בזה״ל: לא ידמנו בשם ,דשאני ברהמ״ז ■בשם שצריך עשרה משום
ש׳ התקי״ד חל ט״ו אדר להיות בשבת ומדינא מקדימין כבוד השם וצריך בני חורין ככל דבר הצריך עשרה,
הכרכים לקרות המגילה בע״ש יש לד.סתפק לענין הקורא אבל בכאן טעם עשרה משום פרסומי ניסא ,וכנ״ז
לנשים בביתו אם יוצאות י״ח ואם יכולות לברך עליו עיי״ש .ויעוין גם במשנ״ב שם בסי׳ קצ״ט ס״ק ט״ו
דלכאורד .הוי שלא בזמנד .כפי מ״ש המרדכי ז״ל אסור
ליחיד לברך עליה .ור.םכמנו דממ״נ אנן בני ט״ו ברור ופשוט הדבר לדינא שיכולות הנשים על כן
הקורין בי״ד יכולים לקרות ביחיד כמד .דלא אפשר אפילו לכתחילה לקבץ לעצמן עשר נשים בביתן
ופצו לברוכי כדחזי .ובשנ׳ התקכ״א ג״כ חל הכי וד.כריז לשמוע מקרא מגילה ולברך הברכות ,ואין להשגיח כלל
השמש שלא מדעת ב״ד ביחיד הקורא שלא לברך כ״א בהכתוב בזד .בלוח א״י .ובהרבה פעמים הבא להחמיר
שעשה נסים ושהחיינו ,ואמרנו להרב ה״י דהד כשגגה בזד .הוא למעשה חומרא דאתי ל Tי קולא ,דעוזבות
היוצאת לפני השליט שרצד .לחוש לס׳ הפר״ח ז״ל הנשים ילדיד.ם הקטנים בבית לבד מתוך צער ,ואם
ואין דעתו מסכמת ודיי״ל לעשות מעשר .עפ״י בד״צ מביאות אתן גם את הקטני קטנים לביר.כ״נ מפריעים את
עב״ ל. הרבים מלשמוע קריאת המגילה .ובפרט דכאמור הדבר
דלא לא פורש בספר שם נימוקי ההוראה והנה ברור שיכולות לשמוע אפילו לכתחילד .מקרא מגילה
כהפר״ח ,ולא מובן כוונת ״הממ״נ״ ע״ז שהסכימו בעשרה בפני עצמן ולברך הברכות בלי כל חשש כלל
שיכולים לקרות ביח .T ועיקר.
אבל ממש על אותר .שנד .שמוזכר שם היא שנת התקי״ד. ב
מצינו שדן עליה באריכות בס׳ שו״ת קול אליד,ו גם בנוגע לקריאה ביחיד ,מאן דמורד .לברך ובכלל
ח״ב חאו״ח סי׳ כ״ח .ודברי התשובד .מתחילה בלשון : ג״כ לא משתבש .ומד ,דבלוח א״י וכן בספרו
״הא שתא הכא שנתנו זאת שנת התקי״ד חל ט״ו לר.יות ״ארץ ישראל״ סותם בזה לפסוק כהפר״ח דדינו כקריאת
בשבת״ .וממשיך וכותב :ובראותי להרב פר״ח ז״ל המגילה שלא בזמנה ״ומי שקורא המגילד .שלא בעשרה
שר.עלה לענין הלכד .וכו׳ דאי ליכא עשרה יקראנה יקרא בלא ברכד.״ ,הגם שגם המשנ״ב בסי׳ תרצ״ד ס״ק
בלא ברכד .וכו׳ ״ראיתי ונתון אל לבי כדת מד .לעשות ־ס״א פתים ג״כ לפסוק בזד .כהפר״ח דאי ליכא עשרה
לדידן פד .ער.״ק ירושלם תובב״א בשנתינו זאת כשאנו לא יברכו המוקפין עליה- .מכל מקום לאו דכו״ע היא,
קורין בבתינו המגילה לד.וציא את הנשים״ ומפרט וכותב ומצינו לכמה וכמה ומגדולי הפוסקים שנמנו וגמרו כן
שעמד על הדבר ״בחברת חכמי ישיבתנו חסד לאברר.ם לברך אפילו ביח ,Tושבהיות דכו״ע קא קרו ביום זה
ובנין שלמה ונסתפקנו הרבה בדבר״ .ובבואו אל הבירור בזמנה. שד,וא י״ד בו קסברי רבנן שזה כן נקרא
הוא נגש לברר סוגית ד.גמ׳ בזה במגילה ד׳ ה׳ ע״א וד.סוברים כן המד .כאלד .שטרם ראו דעתו של הפר״ח
ודברי הראשונים ובכוונת מרן הב״י בזה .ומראש ■כותב בזה ,וגם לרבות אפילו כאלה שכבר ראוי דברי הפר״ח
ב׳ טעמים שיכולים לברך ומסתייע לכך מדברי שו״ת ובכל זאת נמנו וגמרו כן לברך ,ויעוין בקד פורים
ציץ אליעזר חי״ג סימן עג ש;ו ״ ת קמו
החזו״א ז״ל נראה ג״כ דעתו לד.לכה לברד והגאון הרדב״ז סי׳ תרס״ה ,והמה :א( ממה שנוהגות לברד
ביחיד ,דבדבריו הנ״ל ,בהצדדין שמביא להקל, על מ״ע שהז״ג אעפ״י שפטורות .ב( ממ״ש שם בשם
מזכיר ,דעת ר״ש הראב״ד הרז״ה וד.רא״ש שאין דין ספר כפתור ופרח ,דע״כ לא אימרינן ספק ברכות להקל
עשרה לעיכובא אפי׳ שלא בזמנו ,וכן שמדברי הרמב״ם אלא דוקא בשאנו מסופקים אי חייב לברד או לא ,אבל
מבואר דשלא בזמנו הנא׳ בגמ׳ אינו אלא חוץ מי״ד כשאנו מסתפקים בעיקר עשיית המצוה ואנו באין
וט״ו ,אבל בני חמיסר הקוראין בארביסר איכא פרסומא לעשותה עפ״י סברת אחד חכם יכול לביד בשופי.
טובא כיון שד.וא זמן קריאד .לרוב העולם ,ובדבריו ונ״ד נמי דכוותיה היא• אר את הנימוק הב׳ כותב
מתמה ע״ד המשנ״ב בזה ,ולבסוף מאיר ובא :״דלמש״ב לאחר מיכן לדחות מפני שמהב״י בסי׳ תע״ג בדין נטילה
הרמ״א דיחיד שלא שמע א״צ עשרר .כיון דכבר נתפרסם לטיבולו במשקה משמע דלא ס״ל כן .אבל במקום זה
בקריאת עשרה בציבור ,נראה דגם שלא בזמנו הדין בא עלה לדון על עיקרא דהא מילתא שקבע הפר״ח
כן ,ונפל בבירא כל הנידון עיי״ש .ונראה איפוא בעליל לדינא שבכה״ג מקרי נמי שלא בזמנה ,כי י״ל דמה
דעתו של הגאון החזו״א ז״ל בזה דגם יחיד יכול לקרות דקרי בגמ׳ שלא בזמנה היינו בחל י״ד בשבת דשלא
לעצמו בברכה ]וכיוון בנימוקיו לדברי שו״ת קול אליד.ו בזמנה היינו י״ג וכו׳ אבל כשחל ט״ו בשבח וקורין
הנ״ל[. בי״ד כיון דרובא דעלמא קרו ביה איז לד זמנו גדול
הדבר שכטענתו הנ״ז של החזו״א ז״ל דלפי״ד ומענין מזה ,ועוד מצרף לזה דעת הראב״ד ז״ל דס״ל דאי איכא
הרמ״א נופל כל הדין של איסור קריאה ליח T עשרה דקרו בעיר יכול יחיד לקרות .ועל כן מסכם וכותב
בבריכות ,מצינו בס׳ שלמת חיים שם בסי׳ ק״ב שג״כ בזה״ל :אשר מכל זה הסכמנו דהמברד לא הפסיד
טען ושאל בכזאת מחבר הספר מהגריח״ז ז״ל ,דבדדות ומהיות טוב הסכמנו שיברכו הנשים עצמן מידי דהוה
שד.רמ״א בסי׳ תר״צ בסופו פוסק דאם קראו באותה אמ״ע שהזמן גרמא דפטורות ואעפ״י כן מברכות ,וכן
העיר בעשרה שוב היחיד שלא שמע א״צ עשרה ,א״כ עשינו ׳מעשה עכ״ל.
צ״ע בזה שד.ובא בכ״מ לענין שחל ט״ו בשבת והמוקפיו מכל זר .אנו רואים שלא על רגל אחת החליטו לפסוק
מקדימין שיש סוברים דבעינן עשרד .לעיכובא וכו׳. בשנה ההיא שנת התקי״ד שיכולים לביד ביחיד,
והגריח״ז ז״ל עונה לו ע״ז ,כפי דעתו האמורה ,ופסי אלא החליטו על ככה אחרי דיונים ממושכים וירידד.
ליה בסכינא חריפא ,דבלא״ה לא נהיגי בזה לדון כשלא לעומקה דדינא בשיתוף הרבה חכמים וחכמי ישיבה.
בזמנה ומברכין אפילו ביחיד וד.כי מסתברא דמהש״ס ואגב אנו רואים שר.גריח״ז ז״ל הנ״ל כוון בנימוקו
לא מבואר כ״א בחל י״ד בשבת וקראו בי״ג זה מקרי להכתוב בזר .כבר בשו״ת קול אליד,ו הנ״ז .וא״כ מדשנו
שלא בזמנד ,.אבל למוקפין דקורין בי״ד דהוא זמן הבד״צ לחוות דעתם ולהורות ככה גם בשנת התקכ״א,
קריאה לרוב העולם אינו מבואר עיי״ש .ובכאן חזינן יתכן שבכאן בפעיה״ק ת״ו נקרא זה כבר מאז כנהוג
שד.גריח״ז ז״ל כותב כבר מפורש על מנהו .שיש בזה לביד שאין לומר כבר בזה בכלל סב״ל )כפי שטוען
ד״לא נהגי בזה לדון כשלא בזמנה״ ,ומכלל לאו אותה בכד,״ח סי׳ תר״צ ס״ק קי״ח .וכפי שמודד .שם ג״כ
שומע הן ,שאבל נהי בזה כבזמנה ,וכדמוסוף לכתוב דכשיש מנד.ג לא אמרינן סב״ל ע״ש( .ומה גם שכבר
״ומבדכין אפילו ביחש״ .ודדינו כדברינו האמורים שיש המשיכו לד.ורות כד גם בשנים שלאחר מיכן ,וכנז״ל.
כבר בזד .בפעש.״ק נם מנהג כזה כן לברד ביחיד ,ואין וזה היה כפי הנראד .גם טעמו של הגריח״ז ז״ל במד.
להאריד יותר. שר.וסיף בדבריו נוסף על דעתו כן מעיקרא דדינא ,לציין
נ .ב גם להכתוב בזה בס׳ בני בנימין.
מ״ש !בזה גם בס׳ שו״ת יביע אומר ח״ו חאו״ח שו״ר עוד בקו׳ חוג הארץ למהר״י אלגזי ז״ל אות ויעויל
סי׳ מ״ו יעו״ש ,ומיני ומיניה תסתיים שמעתתא. ג׳ שמעיד נמי ובא ,שראה בירושלים ת״ו לחכמי
העיר שלא מיחו בדבר זד .וכל א׳ מברר בביתו לאשתו
סימן עד או האשד .מברכת לעצמה .ואם כי מעורר ע״ז שאין
להם על מה שיסמוכו .הרואה יראר .דהוא זה מפני שלא
אודות כשרות העופות שעושים להם זריקה
היו לפניו כל הנימוקים שכתבו בזה ,ומביא רק ששמע
בצוארם כדי לחסנם ממחלות ולהשביחם.
שהורו להם על כד עפ״י סברת רבוותא דם״ ל שהנשים
על אודות הזריקות שעושים בצוארי העופות נשאלתי יכולות לביד במ״ע שהז׳׳ג וכו׳ .ואת הנימוק הזה כותב
כדי לחסן אותם ממחלות וכדי שיעשו שמנים לדחות בהיות שהב״י פוסק דנשים אינן רשאות לברר על
ביותר אם יש לחשוש שמא פוגעים בסימנים. המצות שד.ז״ג .ובכלל חסר שם סוף דבריו בזה ,ולא
כיוצא בזה כבר נשאל הגאון הגרצ״פ פרנק והנה א( נדע בכלל מסקנתו בזר .כיעו״ש .ולדידן גם הדחיה הנ״ז
ז״ל בשו״ת הר צבי חיו״ד סי׳ כ״ב ,ומראש מכח דברי הב״י איננה דחיה ,כי אנחנו יוצאים ביד
חשב לד.תיר בפשיטות עפי״ד שו״ת חתם סופר חיו״ד רמ״א והנשים מברכות על מ״ע שד.ז״ג) .עיין רמ״א
סי׳ כ״א שנשאל לענין הקזה בצואר הבהמה ,וד.שיב או״ח סי׳ י״ז ועוד(.
קמז ציץ אליעזר חי״ג סימן עד שד״ ת
הח״ס שם לבאר בדבריו ,והא השאלה בהר צבי שם די״ל דאומן באומנתו בקי ולא פגע ולא נגע בסימנים
הוא על עופות שידוע שעושים הזריקה בצוארם יא״ב כמו ’ rrnttהפרמ״ג )סי׳ מ״ו שפ״ד סק״י( על מנהג
מדי מדיני אם לא ניכר כבר סימן הזריקה .אם לא שנאמר היתר המסורסים ולא חיישיגן לנקיבת המעיים ,וה״ו
שכוונת דיגרצ״ם היא באמת שלא להתיר כי אם דכשעי״ז לעגין הקזה שהרי הסירוס מסור לכל כפרי וכפרי בשלו
שלא ניכר כלל יש ספק אם בכלל עשו לר .הוריקד. כידוע ,מכ״ש הכא שצריך רופא אומן להקזה .מבואר
במקום דיצואר. מדבריו שע״י סברא זאת שאומן באומנתו בקי יש
ג( א ל א שלאידך גיסא לא מובן גם מדי שהגרצ״פ ז״ל להתיר אפילו בדבר שמסור לכל אחד ואחד ,אלא
מעתיק מדברי הח״ס בסי׳ קכ״ב שכותב כאילו שבהקזה שצריך רופא אומן יש גם ק״ו ,עוד משמע
דאפילו ישראל בכרי״ג לא מידימן משום דבשעת תחיבדי מלשון התשובה שם שדעתו להתיר אפילו בבהמה שידוע
לא רמיא עליה דינא דריאה .דיא הרי הח״ס שם ממשיך שהקיזו בצוארה ,גם מהראיה שהביא מדברי הפמ״ג
עוד אמרים בזד .וכותב בזדי״ל :״ונהי דישראל ממש לענין תרנגולים מסורסים יש להוכיח כן ,שהרי שם
המוזהר על הטריפות בודאי רמיא עלידי לרישגיח שלא ידוע שהתרנגולים הם מסורסים ,ע״כ.
להטרף ומהימן לומר ברי לי שלא נגעתיו ומזה דיענין א ל א שלאחר מיכן ניסוג מזה ממה שמצא להחת״ס
מ״ש ב״י סי׳ ל״ד כשניקב הקנדי ותופסו בידו ואומר בתשובה אחרת שמשמע שבידוע שנעשה כן יש
שלא נגע בוושט כשר ולא נאמר דלמא עב Tולאו להחמיר ,והוא בסי׳ קכ״ב ,שנשאל שם .ע״ד האווזים
אדעתי׳ והיינו על כרחך משום דישראל הוא ורמי׳ עליד. שמדרך הערלים לדקור במחט כמה פעמים תחת הכנף
איסורא דטריפות מידימן בכך ,אבל גוי אפי׳ אי דייה כדי להצבות מקומו ,ותראה עבה מחמת שומן ,אם יש
לענין עדות כישראל מ״מ כיון דאיסורא דטריפות לא לחוש לכל האווזים משום נקיבת הריאה שהיא נחבאת
רמיא עלידי בשעת התחיבדי עביד לה ולא אדעתידי עכ״ל. בין הצלעות ,והשיב ,שבלי ספק שרוב ורובא דריבא
הרי דברי הה״ס ברור מללו שריסביר את דבריו דס״ש של העושים כן אינם מגיעים במחט להצלע ,כי אין הגוי
לפני כן דאפילו ישראל בכה״ג לא מיהמן ,דר״ל ,דאפי׳ שוטה ואינו עושה כן רק להשביח מקחו ותוחב בעלירנו
אי היה הגוי מידימן לענין זה בעדותו כעדות ישראל של עור ,ואם ניכר האווזא שנעשה בה כן אזי צריכה
ג״כ לא דייה מועיל מכיון דאיסורא דטריפות לא רמיא בדיקה בלי ספק ואפילו אם יאמר ברי לי שלא נגעתי
עליה בשעת התחיבדי ולכן עב Tלדי ולאו אדעתידי, וכו׳ וק״ו מנשבר הגף סמוך להגוף ,ואפילו החולקים
אבל ישראל ממש דימוזדיר על הטריפות ס״ל בדידיא שם ,יודו הכא שיש ריעותא לפנינו שנתחב באותו מקים
דבודאי רמי׳ עליה להשגיח שלא לדיטרף ומידימן לומר שיש לחוש שנגע בריאה ,ואפילו יאמר ברי לי ״‘:א
ברי לי שלא נגעתיו .וא״ב גם בזריקות הצואר אם נגעתי דברי הגוי לא מעלין ולא מור Tין וכו׳ ,ובלאי הכי
ישראל עושה אותו צריך להיות נאמן לומר )אם לא נמי אפילו ישראל בכה״ג לא !מיהמן ,משום דבשעת
שדיוא פוקר( שלא נגע בסימנים. תחיבה לא רמיא עליה דיני דריאה וכו׳ ,אמנם לסיהש
אין כל הכרח לסתור דברי הח״ס בחשובה ובכלל ד( מסתמא להכי לא נ״ל ,שהרוב אינם עושים כן והעושים
סי׳ כ״א לגבי צוואר ,מכח דברי תשובתו ותוחבים בדחס מ״מ רובם אינם נוגעים בריאה וכו׳
שבסי׳ קכ״ב בדקירת מחט תחת הכנף ,דראשית ,דיתשו׳ הנה מפורש בדבריו שאם ניכר דקירת המחט יש להחמיי,
שבסי׳ כ״א כתברי הח״ס בדירבה שנים לאח״כ ,ודזקנותידי ולכאורה זה נגד משמעות דבריו בתשובה סי׳ כ״א ע״כ.
היא ,דאת התשובה שבסי׳ קכ״ב כתב בשנת תקס״א מסכם הגרצ״פ ז״ל את דבריו בזה להלכה ,שאם ולכל
ואילו התשובד .שבסי׳ כ״א כתב בשנת תקפ״ח ,ואי׳כ ניכר שהזריקה היתד■ במקום הסימנים אינו כדאי
אם יש לומר שחזר בו הח״ם הרי חזר בו ממ״ש בסי׳ לאכול עוף זה ,אבל בלא ניכר כלל מותר לאבקין עיי״•״.
קכ״ב ולא ממ״ש בסי׳ כ״א .ושנית בסי׳ כ״א המדובר לא אבין מסקנת פסקו בזה ,דאם חישלש ולפענ״ד ב(
ברופא אומן שעושדי הדיקזדי ואפילו הלימוד דיק״ו לפסקא דדינא של הח״ס שבסי׳ קכ״ב הא
מדיכפרים שעושים הסירוס ג״כ אבל המדובר כשהם אבל לא תלי הדבר באם ניכר עוד מקום הזריקה או לא,
אומנים לכך וכדכתוב בפרמ״ג סי׳ מ״ו )שהח״ס לימד אלא העיקר תלוי באם ידוע שנעשה כן ,ואם ידוע
משם הק״ו( בלשון ״המאחר שהוא אומן בקי הוא בכך שנעשד ,כן תו לא מדיני אם לא ניכר כבר ,ורק בלא
ורואה שלא יגיע כלל לבני מעיים״ .אבל בתשו׳ שבסי׳ ידוע אם בכלל מעשה כן אזי הוא דמתיר הח״ם ,וכדיוצא
קכ״ב לא מדובר כלל מאומן אלא מסתם מוכרים מפורש מדברי הח״ם שם בתשובדי שכן כותב בלשון:
ערלים שמדרכם לתחוב במחט כמה פעמים תחת ״ע״כ כל אווזא שראינו או אנו ■מבירין בסימנים שנתחב
שלישיה הכנף של האווזות דיפטומות ,ועוד בדי לה מחט אסורה באכילה זכו׳״ הרי בדידיא דס״ל לדיח״ס
דבסי׳ ב״א איכא עוד מעליותא דכשרירופא אומן עושה דכל שראינו אע״פ שלא מכירין בסימנים שהרי כותב
דיהקזר .הוא קושר חבל כצוואר עד שירארי פליטת גיד בזר .בלשון ״או״ ודייינו דכל שיודעים בודאי שעשי
עורק הדופק ,ודיו״ל על כן בתפס בקנדי שבסי׳ כ״ג, במקום הסמוך לסימנים אסור אע״פ שאין בל היכר
זכמו״ש דיח״ס שם' ,מד .שאין בכזה בתשובה ש כסי׳ בסימנים ,ומפני שאין אנו בקיאים בבדיקה ,כדממשיך
ציץ אליעזר חי״ג סימן עד ש ו״ ת קמח
בלשון :א״כ מכ״ש הכא בנידון ימלפנינו דליכא למיחש קכ״ב .ובנ Tוז הזריקות בצואר ג״כ שמעתי שהוא בבזאת
למ Tי ואיכא נמי כל הנ״ל דחזי לאצטרופי להיתרא שתופסים את המקום שעושום את הזריקה ,ובאופן שאין
עכ״ל .וכל הנ״ז שכתב הרי הוא זה מה שמביא ראי׳ מגע בסימנים ]גם כפי שמעידים המומחים והמטפלים,
מסירום שבפרמ״ג ,ושאומן באומנתו כקי ,ומזה שקושר אותן העופות שמזריקים להם באזור הצואר חיים לאחר
חבל הצואר עד שיראה פליטת גיד עורק הדופק. מיכן הרבה יותר מי״ב חדש ,ומטילות ביצים .יעוין
ח ה ו שנקיט ליה בפשיטות גם השבט סופר הנ״ל בדעת בשו״ת צ״צ החדשות חיו״ד סי׳ כ״ו עיי״ש ועוד[.
הח״ס בתשובה שבסי׳ כ״א שאין לחוש בהקזה הב׳ הנ״ל שכתבתי ,ראיתי שכותב באמת וכהתילוק ה(
שעושים בצואר הבהמה משום נקיבת הסימנים משום לחלק בכזאת בשו״ת שבט סופר חיו״ד סי׳ כ״ג ,דמבאר
דבקי באומנתו ולא מרעי אומנתו כיעו״ש. שם בפשיטות דהא דמחמיר הח״ס בסי׳ קכ״ב צ״ל דהתם
בשו״ת שערי צדק חיו״ד סי׳ ס״ח שכותב נמי ויעוין כל או״א תוחב המחט תחת הכנף ולא זהיר כלל דהא
לחלק בדרך כלל בין אומן ורגיל לביד מי כל התכלית שיראה עב ושמן ע״י המכה הנפוחה ועושים
שעושה זאת כסומא בארובה עיי״ש ]ועיין גם בשו״ת כן קודם המכירה ומה להם ליזהר דאדרבה כל שקודם
דברי חיים )מצאנז( ח״ב חיו״ד סי׳ ל״ג עיי״ש[. המכירה יותר עדיף שלא תתרפא המכה ותהיה נפוחה
הנ״ז שכותב השבט סופר דמסרסי והסברא ז( סמוד למכירה ,משא״כ המסרסים לתרנגולים עושים כן
התרנגולים בודאי נזהרים שלא ינקבו כדי לשבחה ולפטמד .למכור לאחר זמן אז בודאי נזהרים
הבני מעיים בהיות ועושים כן כדי לשבחם ולפטמם שלא ינקבו הבני מעיים שתוכל למות עי״כ .ומכיון
ולמוכרם לאחר זמן ,שייכת נמי בפשיטות גם גבי הקזה שהגאון הבעל שבט סופר לא ראה סתירה בהח״ס
או זריקה בצואר דהא גם בזה המטרה בדי לשבחם מהתשובה שבסי׳ קכ״ב להתשובה שבסי׳ כ״א ,ע״כ
ולמוכרם לאחר זמן ואין חילוק בין מטילות לבין למד מההיא דסי׳ כ״א וכן מההיא דסירוס תרנגולים
שעומדים מתחילה למכירה ]וכשדנים על הביצים היוצא להתיר גם בנידונו שם שדוקרים הבהמה להוציא ממנה
מהם יש עוד להקל יותר וכשדנים לאחר מיכן עליהם הרוח מחמת שנפחה מרוב מאכל עשבים ,בהיכא שיש
מבוסס כבר יותר גם ההיתר עליהם ,וכדמצינו שמבאר אומנים על זה הבקיאים לדקור בין הצלעות ונזהרים
בכזאת בשו״ת צמח צדק החדשות חיו״ד סי׳ כ״ו אות שלא ינקבו הכרם ,מפני דהא אלו האומנים המוציאים
ג׳ יעו״ש[ ויעוין בספר ערוגות הבושם על יו״ד סימן הרוח מבהמה שנפחה כריסה כוונתם להציל הבהמה
מ״ז סק״ג שמע Tעל ההיא דמסורסים שלא ראה מימיו ורק שתחיה ולכן בודאי נזהרים שלא ינקבו הכרס.
אף מהדרין מן המהדרין שיעלה על לבם להחמיר בזה בנידונו שם כותב לאחר מיכן עדנה לפקפק בהיתר
עיי״ש. בהיות שלא נודע לנו בבירור היטב שאומנים בקיאים
ח( ו עו ד יעוין בס׳ שו״ת לבושי מרדכי חיו״ד מהדו״ת בזה ולא דמי לסירוס תרנגולים ולהקזה דצואר בהמה
סי׳ י״ח שנשאל ג״כ בענין הקזת עופות ע״י שיותר יכול ליזהר בזה שלא יגע בבני מעייום וסימנים,
רופא אומן ונו״נ בזה בקצרה ,ובתוך דבריו מצטט משא״כ אם תוחב במחט במקום שאין עינים שולטות
להדרכ״ת סי׳ ג״ג ס״ק צ״ח שהביא דברי החקרי לב כ״כ כיעו״ש .אבל בהקזה דצואר בהמה פשיטא ליה
שהחמיר בהקזו׳ בהמה ולעומזת זה חביא חבילות חבילות להתיר ,וכדברי הח״ס בתשובה בסי׳ כ״א■ ,ובאשר שסובר
תשובות המתירים ,ונוגע בדבריו שיש מקום לחלק בפשיטות שהתשובה שבסי׳ קכ״ב אינה סותרת הלל
בזה בין בהמות שעורם עב לבין עופות ,ולבסוף מסכם להתשובה שבסי׳ כ״א ,וכנ״ל] .ובעיקר דברי הח״ם
וכותב בזה״ל :והנה בתשו׳ מהרמש״ק סי׳ מ״ה בחיו״ד בתשו׳ שבסי׳ קכ״ב יעוין מ״ש עליה בספר שו״ת עמק
בעובד׳ הנ״ל שהי׳ צואר האווזא תפור בתפירה והטריף שאלה חיו״ד סי׳ ט״ז עיי״ש[.
והביא שם דברי פמ״ג מ״ש לעגין סירוס דבאומנתו בקי ראיתי בספר שו״ת משיב שלום מהדו״ק והלום ו(
משא״ב כאן .משמע מדבריו דאם היה בזה דבר אומנות סי׳ ק״ם שכותב דהח״ס; בעצמו בסי׳ כ״א
וע״י אומן היה מקום להכשיר ,משמע דגם בצואר העופות כתב גבי הקזה שאין להורות קולא מסברא זו דאומן ורק
י״ל כג״ל עכ״ל ,ויוצא מזה שמוכח גם ׳מהמהר״מ שיק מצד אחר אתי עלה ,ומסביר מפני שאין לדמות ענין הקזה
ז״ל .שדעתו להכש Tבהקזה בצואר העופות ע״י אומן, לסירוס דאפשר שם שייך טפי לומר שבקי שלא יגע
והחרה החזיק אחריו גם הבעל לבושי מרדכי ז״ל להכשיר במעיים אבל להקזה קשה ליזהר שלא יגע בסימנים
בכה״ג. עיי״ש .ואין זה נכון לענ״ד ,דהח״ס שם כתב רק ,דאך
הלין שנתבאר נראה דשפיר יש להתיר גם מכל ס( אין להורות מסברא בלי ראי׳ עכ״פ טפוסקים ראשינים,
העופות שרופא או אומן עושה להן זריקות בצוארם לכן הוסיף להביא ראי׳ מהמרדכי בפ״ב דחולין דמוכח
כדי להצילם ממחלות וכדי להשביחם ,ואמרינן דאומן לא דאי תפס לשוחטם ותחוב ק ח בצואר או חתך בו ליכא
מרע אומגתיה ובודאי נזהרים שלא יגעו בסימנים ,פרט למיחש לושט שאין הושט סמוך לעור וכו׳ כיעו״ש.
לאם מוצאים סימן הזריקה בסימנים דאזי בודאי יש אבל לאחר שמצא זאת הראי׳ מהמרדכי שוב חזר
להטריף ,אבל בסתמא אין לחוש לזה. ואימץ כל מה שכתב לפני כך ,וכדמסיים הח״ס וכותב
ק!מט ציץ אליעזר חי״ג סימן עה ש ו״ ת
על הריאה ,ומדחזינן דאינו מבצבץ בשום מקום בד׳ריאד. סימן עה
רק במקום הסירכא או במקום הד.תפשטות הסירכא ולא
בשאר דוכתא הוי לגו זד .לד.וכחה משום גדר סימן מקום א .נפחו ריאה כדי לנסות להסיר סירכא
דמבררת לנו דנעשד .נקב מחיים ע״פ הנך תרתי לריעותא והתחיל לבצבץ במקום הסירכא ושלא
המוכיחין לנו זה על זה .אכן היכא דחזינן דגם בשארי במקום הסירכא.
מקומות בד.ריאד .שאינו מקום הסירכא וד.ד.תפשטות ב .טבילת כלי זכוכית ע״י קטן וטבילת כלי
הסירכא דגם שם מבצבצת ויש לנו שם במה למתלי מתכת ע״י גדול בן י״ג שנה ולא בדקוהו
במשמוש יד בכח וכן ע״י חוזק הנפיחה ,א״כ חזינן אם הביא ב׳ שערות.
דדרך הריאה זו להיות מבצבץ ע״י משמוש ה Tוחוזק ב עו ב ד א בסירכא ע״ג ריאה בבהמה שנפחו את הריאה
הנפיחה ,ע״כ לא שייך בכה״ג לדון להך סימן מקום, כרגיל כדי לנסות למעך את הסירכא לקולפה
ולכן גם אם נמצא הבצבוץ במקום הסירכא וההתפשטות ולהסירה ,והתחיל לבצבץ בבמה מקומות ,מזה במקום
ג״כ יש לנו לדון ולהכשיר דנעשד .זה ע״י משמוש T הסירכא והתפשטותח ,ומזה גם במקומות שלא היתה
וחוזק הנפיחה ,דהא אנו רואים דכן הוא הטבע של בכלל הסירכא .אם יש איזה מקום לצדד להכשיר את
הריאה זו ,זע״ב אין מקום בכה״ג להחמיר משום סימן הבהמה במקום הפסד מרובה.
מקום ,ויש לנו לומר דבזד .לא החמירו האחרונים לחוש הגאון מופת הדורות הגדי״א ז״ל מקאוונא הנה א(
משום תרתי לריעותא. בספרו שו״ת עין יצחק חיו״ד סי׳ ח׳ ,הדית
ו מ ה שיש לדון בזד .מצד חסרון הבדיקה ,הא כבר לן בזה ״מילתא חדתא״ )כלשונו שם( .והוא דהיכא
כתבו האחרונים דכיון דסמכינן על בדיקתנו דחזינן דאף במקום שלא היתר .הסירכא וגם התפשטות
א״כ הבדיקה הוא רק לחומרא ואינה מעכבת וכפי לא היד■ שם ומכל מקום מבצבץ על אותר .הריאה והיכא
דברי הט״ז בסי׳ ל״ט סק״ו ,וזה הטעם שייך גם לדידן דיש למתלי בחוזק הנפיחה בכה וכיוצא בזה במשמוש
דנוד.גין בקליפד .בנחת וכמש״כ בשו״ת בסוף ספר נחלת Tא דטבחא דבזה תלינן ודאי לדיכשיר ,דבכה״ג גם אם
יעקב .והעיקר הוא דאם הקליפה בנחת כראוי דאין מבצבץ על מקום שטח התפשטות הסירכא ,תלינן דנעשה
להחמיר בהפ״מ אף דלא נבדק מחמת איזה סיבה ,ועיקר גם שם הנקב ע״י משמוש יד או בחוזק הנפיחה ,ומסביר
מקום לד.חמיר הוא משום תרתי לריעותא וכמש״כ הל״ש את הדבר במילתא בטעמא ,משום דעיקר טעם תרתי
ושארי אחרונים ,ע״כ היכא דמבצבץ גם בשארי מקומות לריעותא דאגו מטריפין הוא מן הסברא דכיון דאתרמי
בהריאה ויש לנו למתלי גם שם ,בכה״ג אף דמבצבץ הנד שני ריעותות סמוכין לד.דדי במקום א׳ זה הוד,
גם במקום הסירכא יש להכשיר זה במקום הפ״מ ,וכן להוכחה דהיא טריפד .דאל״כ איך איתרמי הנך שגי
יש לדון ולצדד לד.יתרא בשארי תרתי לריעותא עכת״ד ריעותות במקום א׳ ,והוי זד .בגדר סימן מקום דקיי״ל
המחוכמים של הגאון בעל עין יצחק ז״ל. בב״מ ד׳ כ״ב דהוי סימן אמצעי וכו׳ ודיינינן בזה לעין
לפי זד .גם בנידוננו יש לפסוק לד.תיר במקום וא״כ יג Tעליו ריעו ובא זה ולימד על זה ,א״כ לא שייך לדון
ד.פ״מ מכיון שביצבץ גם במקומות שחוץ לסירכא כן רק היכא דלא נמצא הריעותא זו רק במקום שיש שם
והתפשטותה ,שתלינן זאת בחוזק הנפיחה ובמשמוש ריעותא אחריתא אז שפיר יש לדון להך סברא ולההמיר,
יד הבודק ,כידוע שבשעת הנפיחה ממשמשים את הריאה אבל היכא דחזינן דנמצא ריעותא כזו אף במקום אחר
שתעלד .היטב בנפיחה ,ה״נ תולין גם הבצבוץ שבמקום אז אין לנו להחמיר משום תרתי לריעותא ,וע״כ בנ״ד
.הסירכא והתפשטותה שבא זה מכח חוזק הנפיחה או במה דהחמיר הב״ח ושארי האחרונים בנמצא נקב במקום
המישמוש בידים. אף סירכא שעברה ,וכן החמירו האחרונים בזה
ראיתי בספר שו״ת דברי מלכיאל ח״ב והלום ב( בד.תפשטות הסירכא אף דאיכא למתלי במשמוש יד
חיו״ד סי׳ כ״ד שדן בדברי שו״ת עין יצחק הטבח וכן ע״י חוזק הנפיחד .בכח ,דבכה״ג לא תלינן
הנ״ל ,ובתוך דבריו כותב לומר שד.גאון בעל עין יצחק משום דר.וי כעין תרתי לריעותא וכמש״כ הל״ש וכנ״ל
ז״ל לא הקיל דק כשהיד .הבצבוץ במקום ההתפשטות )דד.טעם דד.וי תרתי לריעותא ,דניקב במקום דאיכא
של הסירכא וכו׳ אבל אם בצבץ גוף הסירכא ודאי שאין למתלי הוי •ריעותא כ״ד וע״כ במקום ריעותא גדולד.
לד.קל .ושכן מפורש בכזאת בדבריו עיי״ש. דשלא כסדרן מצרפינן והוי תרתי לריעותא( .דז״א שייך
אבין לפענ״ד איך שאפשר לומר כן בדעתו של ולא רק היכא דחזינן דד.ריאה אינו מבצבץ רק במקום הסירכא
הגאון בעל עין יצחק ,ושעוד מפורש כן בדבריו, ובד.תפשטות הסירכא ולא בשארי מקומות בהריאד .אף
הא בדברי העין יצחק מפורש כתוב ההיפך מזה ,ובהמשך דד.י׳ שם ג״כ משמוש יד הטבח בנח ,וכן סברא דע״י חוזק
דבריו הוא כותב ומשנה ומשלש שדבריו נאמרים הן על הנפיחה בכח ודאי דזר .שייך בכל הריאה ,ואפ״ה אינו
אפילו לרבות וגם כהתפישמות הפירכא ביצבוץ מבצבץ רק במקום הסירכא כף ,א״ב יש לנו הלכחה
כשר.בצבוץ הוא על מקום הסירכא .ובסיכום הוא מאחדם דהבצבוץ אינו משום מה דתלינן ,לפי דאם הי׳ זה
וכותב ,מפורש בלשון :אכן היכא דחזינן דגם בשארי מקזום מד .דתלינן א״כ הי׳ לד.מציא כן גם במקום אחר
ציץ אליעזר חי״ג סימן עה ש ו״ ת קג
כשהיה מבצבץ גם שלא במקום הסירכא עפ״י הוראת מקומות בהריאה שאינו מקום הסירכא וההתפינזטות
הגאון הגרי״א ז״ל מקאוונא ,ונו״נ בזה. הסירכא דגם שם מבצבצת וכו׳ ולכן גם אם נמצא
איפוא הדבר בשאלתנו בכחא דהיתרא■ ויצא הבצבוץ גמקום הסירכא והתפשטות ג״כ יש לנו ’‘דון
ב במפורש דקדק יצחק ולהכשיר וכו /הרי שהעין
עלי — ובמיוחד מקזום מעשד .שד.יה — וחביבא ה( לאשמיענו שיש לדון להכשיר אפילו כשהבצבוץ הוא
לד.עתיק בכאן מדי דברינו בד״ק של לא רק בההתפשטות אלא הוא גם במקום הסירכא ואפ״ה
הגאון מאור הגולה הגרי״א ז״ל מקאוונא .תשובה שהשיב יש להכשיר .ואיך יש אפילו פתח כל שהוא לפרש את
אודות טבילת כלי זכוכית ע״י קטן ובמיוחד אודות דעתו אחרת ,ושכוונתו כאילו רק בהיכא שהבצבוץ
טבילת כלי מתכת ע״י גדול בן י״ג שנר .ולא בדקוהו במקום ההתפשטות בלבד ? וכך גם בשורות האחדונוח
אם הביא ב׳ שערות .ונדפסה בספר שו״ת זכר שמחה ממש חוזר הבעל עין יצחק בסוף תשובתו ומדגיש וכותב
סי׳ ק״ג .וז״ל :ע״ד שאלתו אם יכולין לסמוך בטבילת ״דבכדי״ג אף דמבצבץ במקום הסירכא יש להכשיר זה
כלים ע״י קטנים כאותן שהגיעו לכלל שנים הם בני במקום הפ״מ״ .ועל כן ברור ופשוט שהגאון בעל עין
י״ג שנים אך לא נבדקו אם הביאו ב׳ שערות .והנה יצחק הכשיר בזה הן כשהבצבוץ הוא במקום התפשטות
בעיקר הדין מוסכם מן האחרונים אשר בטבילת כלי הסירכא וגם לרבות אפילו כשהבצבוץ הוא במקום
זכוכית יכולין לסמור על קטנים אף בפחות מן י״ג הסירכא עצמה.
שנים ,וכמ״ש כת״ר .אך בכלי מתכת דמבואר דאין השגותיו של הבעל דברי מלכיאל שם על העין ועצם
לסמוך על קטנים ,בזד .לכאורה נראה דאין לסמוך גם יצחק אינן חזקות כ״כ ,ואפשר להסירן במיוחד
בהגיעם לי״ג שנים אך דלא נבדקו אם יש להם ב״ש, לפי הקו והיסוד שסלל והניח בזה הבעל עין יצחק
דר,א בדאורייתא לא סמכינן על חזקה דרבא ,וסברת כיעו״ש .ופוק חזי להגאון בעל דברי מלכיאל בח״ה
הפתחי תשובה בסי׳ ק״כ ס״ק י״ד בזר .לא נר.ירא לי. מספרו סימנים ע״ח ע״ט שבעצמו שם בדיוניו שט נר
אך לדעתי נראה מטעם אחר להקל בזה ,לפי דבעיקר לרגליו יסוד דבריו של הגאון בעל עין יצחק ז״ל.
הדין בטבילת כלי מתכת יש פלוגתת ראשונים אם הם
בשו״ת משיב דבר להגאון הנצי״ב ז״ל חיו״ד ויעוין ג(
דאורייתא או רק מדרבנן והפר״ח שם הביא לפלוגתת
סי׳ יט״ז שלעג למחבר ספר שהיה נדמה
הני רבוותא ,ומד .שכתב שם כי מן השו״ע נראה דס״ל
לו דמחי ליה מאה עוכלי בהשגותיו שכתב בספרו על
דטבילת כלים מדאורייתא ,אין לזה הכרע ,ובספר ישועות
הוראת הגאון בעל עין יצחק .וכתב לו שבמח״כ כל
יעקב כתב כי רוב פוסקים ס״ל דד.ם מדרבנן ,וע״כ
השגותיו מוסרים ע״י הקדמה א׳ יעו״ש .ורק מתנה
לדעתי הוי שפיר ספיקא דדינא בזה אם הם דאורייתא
תנאי א /באם עברה הסירכא ע״י הפשטה קלה רק
או דרבנן ,וידוע מ״ש הש׳׳ך בכללי ספק ספיקא ס״ק
אז יש מקום לתלות ב T״ט עיי״ש ,ולזה כבר העיר
ט״ז גבי ציר דגים ,דאם יש ספק ספיקא בדאורייתא וחד
בשו״ת דברי מלכיאל שם בח״ב דגם בעין יצחק שם
ספק בדרבנן דהוי ס״ס מעליא ,א״כ ה״ה בנ״ד ,דהא ^פן
מייתי שקלפוה בנחת עיי״ש.
התורה הוי ספק ספיקא ,ספק אחד שמא הלכד .כד.סוברים
דגם כלי מתכת אינו רק מדרבנן ואת״ל דאורייתא דילמא יעוין בכפר עין יהודה להגאב״ד מסמל ז״ל ועוד ד(
סזמכין על חזקה הביאו ב׳ שערות ובדרבנן הא חיו״ד סי׳ א׳ שמע Tובא שהוראתו של הגאון
דרבא ,ואף דלכאורד .יש לדון דהא הוי ספק ספיקא נגד בעל עין יצחק ז״ל נתקבלה .וכותב להסיר ההשגה
חזקה ,עכ״ז בזר .שפיר י״ל דאין זד .מקרי חזקת איסור שכותב עליו בס׳ כלי שרת על הראיה שמביא בספרו
כיון דלא נאסר למה שנשתמשו בר.כלי וכעין סברת שם מתום׳ נדה ד׳ נ״ט ע״א ושלחנם תמה עליו עיי״;:ן.
הפתחי תשובה בס״ק י״ד בשם התפאל״מ .ועוד דד.א כתב ]ובכלל המעין בעין יצחק שם נוכח לדעת שלא על
הפרי מגדים ליו״ד סי׳ ק״ג בש״ך אות ה׳ דאם חד כפק הראי׳ מתוס׳ נדה הנ״ז בנה את עיקר יסודו ,ורק
הוא בדין אף דספק ב׳ הוא במעשה דד.וי ספק ספיהא בהמשך דבריו הוסיף וכתב שיש לדון גם לסיוע בנ״ד
מעליא אף דד.וי נגד חזקה יעו״ש .וע״כ לדעתי יב־לין מד.א דנדד .ד׳ נ״ט ותוס׳ ד״ה הי׳ בר .טיפי דר־ם
לסמוך על בני י״ג ׳שנים אף דלא נבדקו אם יש להם למטה כיעו״ש[.
ב״ש ,אף בטבילת כלי מתכת .וידעתי מה דיש לד.עיר להעיד שגם בפעיה״ק ת״ו נתקבלה הוראתו ואוסיף
ע״ז פן הך דיו״ד סי׳ ק״כ סעי׳ ט׳ ,אכן בנד׳׳ד שפיר של הגאון בעל עין יצחק ז״ל ,וזכורני שלפני
יכולין לסמוך על מה שכתבתי דד.א בתשובות מהרי״ט כסל־סים וחמש שנה ששמשתי אז ראש הישיבר .של
חחו״מ סי׳ מ״א ]כותב[ דחזקד .דרבא הוי כעין חזקה ישיבת שערי ציון של הראש״ ל המנוח הגרב״צ עוזיאל
אלימתא כו׳ ,ע״כ שפיר יכולין לסמוך על חזקה דרבא ז״ל וד,לכתי עם התלמידים שלמדו אצלי הוראה לבקר
בטבילת כלי מתכת ולצרף שיטת המהרי״ט לכל הנ״ל בית המטבחים כדי שילמדו גם שימוש־מעשי ,וראיתי
עכל״ק .והתשובה מאירת עינים בדרכי הפסיקה. שר.גאון ר׳ אליהו ראם ז״ל היה מורד .בפשיטות להכש־ר
קנא ציץ אליעזר חי״ג סימז עו ש :ר
אפילו ביותר מכדי אכילת פרס ,לכן ״קמ״ל״ קרא דמ״מ סימן עו
אפילו בזה בעינן נמי שיעור הצטרפות לכזית ובעינן
שיעבור כזית בבת אחת ובכדי שיעור אכילת פרס, ביאור בגם׳ זבחים דף ע /רבעניו אם
ורק אז גורמת הבית הבליעה להתהוות הטומאה ,אבל נחקטנר הביצים בזמנינו
ביותר בכדי אכילת פרס לא מיטמא .וזהו שכותב רש״י מאי בזבחים ד׳ ע׳ ע״א :ורבי מאיר האי נבילה א(
בלשון :״שאם שהה באכילת כזית יותר מכדי אכילת עביד ליה ,לשיעור אכילה בכזית ,ותיפוק .
פרס הרי היא כשאר אכילות שאין מצטרפין לעונשין לי מקרא קמא מדאפקיה רחמנא בלשון אכילה ,חד
ואף זו אין מצטרפת ליטמא בבית הבליעה״ .והי׳־נו, לשיעור אכילה בכזית ,וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת
שבאמת חלוק כאן מבשאר מקומות ,ששם השאלה היא פרס ס״ד אמינא הואיל וחידוש הוא יותר מכדי אכילת
עד הצטרפות האכילות לענין עונשין ,ואילו כאן השאלה פרס נימי ליטמא קמ״ל.
היא לענין עצם התהוות הטומאה ע״י העברת כזית בי»ז עינים שכותב להקשות מהא דחוליז ד׳ יעויל
דרך בית הבליעה ושאז הבליעה מכשרת הטומאה ,אלא ק״ג ע״ב גבי אבר מן החי ,דבעי חלקו מבחוץ
שזהו שגלי קרא יתירא שאעפ״י שח Tוש הוא ורוא מהו .ופירש״י דהבעי׳ היא משום דכיון דחידוש הוא
שונה משאר מקומות ,אפ״ה ״אף זו אין מצטרפת ליטמא אימא אין לך בו אלא חידושו וכי אכיל ליה בבת אחת
בבית הבליעה״ כי גם כאן צריכים שיעבור מיהת כזית מיחייב דסתם אכילה בבת אחת משמע אבל לחצאין
בבת אחת ובתוך כדי אכילת פרם דרך בית הבליעה, לא .ואילו הכא אמרינן דאדרבא אפי׳ יותר מכדי אכ׳ים
מדברי הגט׳ בזבחים שם בד׳ ע׳ ע״ב דאיתא : אגב, ב( ליצטרף משום דחידוש הוא ,ונשאר בקושיא ,יעו״ש.
אמר רב ביבי אמד רבי אלעזר מטהר היה ונראה לי לתרץ דלא דמי לההיא דחוליז ,ושאני הצירוף
רבי מאיר בבעלי מזמין ואפילו באווזין ותרנגולים, שבכאן לענין טומאת בית הבליעה ,דבשלמא
בעי רבי ירמיה ערף עז מהו אווזין ותרנגולין טעמא בההיא דחולין הא החידוש הוא רק בזה שאברמה״ח
מאי דמינא דעופות נינהו אבל עז לאו מינא דדגלד. אסור באכילה כיתר איסורי אכילה ולכן הו״א שפיר
גינהו או דילמא מיב אדבהמה הוא^ .מביא בשו״ת עין דאין לך בו אלא חידושו שנאסר רק כסתם אכילה שבבת
יצחק חיו״ד סי׳ ב׳ אות ז׳ להקשות על הרא״ש בחולין אחת משמע .אבל בכאן הא החידוש הוא על גדר חדש
פ״ג סי׳ א׳ שכותב די שעופות שאין להן מרה ואין של טומאה שנגרמת בית הבליעה ולכן הוי אמינא
להתיר בשביל זה שאר עופות כו׳ דשא״ה דכל מיני שבכלל אין כאן חלות הדין של צירוף בכדי אכילת פרס
בהמות אחד הוא ואפילו זו בהמה גסה וזו דקה ,אבל שנאמר בצירופי אכילות ,משום דהו״א דכי אמיינן
עופות חלוקין במינם זה מזה ואין ללמוד אלו מאלו דבעינן שיעור אכילה בכדי אכילת פרס היינו דוקא
עכ״ל .והא מהך דזבחים יוצא לנו דעופות אינן חלוקין היכא ראיו התהוות האיסור תלוי בזה ,דהאיסור כבר
במינן אבל בהמות חלוקין במינן ,ונהפוך הוא מדברי ישנו והשאלה היא לענין הצטרפות לעונשין ,דבזה הוא
הרא״ש .וכותב לתרץ באופן נאות ,די״ל דהרא״ש יפרש דאמרינן דיותר מכדי אכילת פרם אין מצטרפין האכילות
באופן אחר להך דובחיס ,דהתום׳ בחולין ד׳ כ״ב ר״ה לעונשין ,דהא העיקר בוה הוא הצטרפות איסורי
והביא תחילת הציהוב כתבו בשם הי״מ דכל העופות האכילות זל״ז שיהא בכדי שיעור עונש ,וביותר מכדי
קרבים בבמה ,ואף שהתוס׳ השיגו שם עליהם ,ע:״ז אכילת פרס דינא הוא דלא מצטרפין כבר האכילות,
באמת הסוגיא דזבחים דף קט״ו ע״ב משמע דגם אבל משא״כ כאן ,דההעברה בבית הבליעה גורמת
בישראל כשר בבמה אף חיה ועוף כמבואר שם להמעיין, להטומאה ,דאם עובר בבית הבליעה כזית גורמת הבית
וע״כ לדידהו יש לפרש כוונת ד«גמ׳ דזבחים במה דאמרו הבליעה להתהוות הטומאה ,וא״כ הו״א דאין זה תלוי
אווזין ותרנגוליו טעמא מאי דמינא דעופות נינהו ,דוהר כלל להצטרפות ושהעיקר שבעינן בוה הוא שבבית
כיון דמין עוף נינהו וממילא קרב בבמה ,א״כ מציגו הבליעה יעבור שיעור כזית ואז ממילא גורמת הבית
בהו מין המכשיר בהקרבה ע״י מליקה ע״כ מטהר בהו הבליעה להתהוות הטומאה מכיון שכבר עבר דרך בית
מידי נבלה ע״י מליקה וכדס״ל לר״מ ,וי״ל דהרא״ש הבליעה כזית ,וזהו הכוונה שאמריגן בכאן.־ ״הואיל
יסבור כשיטת יש מפרשים הללו ומתורצת שפיר הקושי׳ וחידוש הוא״ .והיינו ,מכיון דבכאן שאני מבשאר
עיי״ש ודפח״ח. מקומות ,ואין השאלה בכאן לענין הצטרפות האכילות
ג( כן אזכיר בזה בנוגע לדברי הצל״ח הידועים בפסחים לעונשין כי אם השאלה היא לענין התהוות הטומאה
ד׳ קט״ז ע״ב שרוצה לומר שהשיעורים וביחוד ע״י העברת כזית דרך בית הבליעה .ולא שייך גם
הביצים שבזמנינו נתקטנו ]יעוין מ״ש עליו בשו״ת הנימוק של ״דסתם אכילה בב״א משמע״ שכותב רש״י
תשובה מאהבח סי׳ שכ״ו ושו״ת חתם סופר חאו״ה שם בתולין .מכיון דבכאן הקביעות הוא בית הבליעה
סימנים צ״ג קכ״ז וקפ״א ,וכן בחיי אדם כלל קב׳ ח )ויעוין ביומא ד׳ פ׳ ע״א ששיעור שמחזיק בית הבליעה
סעיף ט״ו ותוספת חיים שם וערוך השלחן יו״ד פי׳ שדין הוא ביצת תרנגולת עיי״ש( .ולכן הוי אמינא
שכ״ד סעיפים ה׳־ו׳ ואו״ח סי׳ קס״ח סעיף י״ג .ועוד[. מיוחד זה שאני משאר מקומות ,והדין המיוחד הזה 'שגו
ציץ אליעזר חי״ג סימן עז ש ו״ ת קנב
דלא איסור תורה קאמר אלא איסורא דרבנן ,ואתיא דמצאתי בספר תשובות הגאונים שהו״ל הר״ר ב .מ.
כרבנן דפליגי עליה דראב״י דאמרי במס׳ נזיר דלא לוין על ימס׳ ביצה ,באוצר התשובות בריש המסכת,
ילבש גבר שמלת אשה כפשוטו בבגדים המיוחדים תשובה מובאת מרב שרירא גאון ז״ל שהשיב שלהב־
לנשים ולא בשום זיון אחר ע״ש. נתנו שיעור בבצים ופירות לפי שמצויים תמיד ואין
ו כ ד רואים שביאר כן בהדיא בכוונת הראב״ד לחוש שנשתנו״ .וראיה מזה להחולקים על הנו״ב ז׳ ל.
בביאור הגר״א ביו״ד סי׳ קפ״ב ס״ק י״ג ,דעל ומעניין גם הנדפס שם בסוף הספר מהגאון הגראי״ה
דברי השו״ע שם שפסק בזה בלשון ״אסור לאיש ללקט קוק ז״ל דמעיד ובא ששמע נאמנה שמצאו בזמן האחרון
אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות משום לא ילבש ביצים הנוטות במצרים שהמומחים מעידים ע״פ בחינות
גבר״ ,ביאר רבינו הגר״א ז״ ל וכתב ,דהרמב״ם כתב ברורות שהם !ביצי תרנגולת ,וגדלם הוא כמו הביצים
שחייב וכו׳ והראב״ד חלק עליו וכתב דאינו אלא מדרבנן שבזמנינו .ומאיר ובא שזה חיזוק גדול לדברי הגאון
כמו כל העברת שער וכו׳ ע״ש ,הרי שביאר בהדיא כנ״ל רבינו שרירא ז״ל עיי״ש.
־דדעת הראב״ד שכל האיסור בזה אינו אלא מדרבנן כמו
כל העברת שער. סימן עז
ו מ ת עו ר ר לנו,.באמת גם ספק איד שדעת השו״ע בזד.
בהיות ואינו כותב בזה בלשון הייג
אם מותר ללקט מן הזקן שערות לבנות מתיר
אלא בלשון אפור בלבד .ור.גם שבב״י בטור שם הכריע
השחורות כשהכוונה בזה היא רק מפני
כד.רמב״ם) ,ויעוין גם במ״ב סי׳ ש״מ בביאור הלבה
שמפריעות לו בצורת גידולים ואילו היו
ד״ה מלקט ע״ש( אבל מלשונו בשלחנו הטהור שהיא
שחורות היה ג״כ מלקטם.
כנ״ז אין הוכחה איך שהכריע סו^ת בזה. ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ה .ס״ו מרחשון תשל״ו.
:ב( ו הנ ה הדרבי תשובה ביו״ד שם ס״ק ט״ז מביא
שליט״א לכבוד הרב וכו׳ מוה״ר שמעון שמואל
בשם שו״ת הלק״ט חלק ב׳ סי׳ רנ״ח שנשאל
מנהל ״בית יעקב״ בשכונת קטמון
בהסורק זקנו ונופלות שערות לבנות מתוך שחורות
אי אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה אי לא אחדשה״ט
ור.עתיק רק קטע ׳מדברי תשובתו בזה ,וכמו״ב ציין עוי־ ע ״ ד שאלתו ששאלני אם ׳סותר ללקט מן הזקן שערות
לדברי שו״ת אגורה באהלך ד׳ ב״ח ,ולא ציטט מדבריו או שערה לבנה מתוך השחורות בהיכא שאין
כלל ,ורק כותב דשקיל וטרי בדברי הרב הלק״ט בחקירה הכוונה כלל בכדי ללקטם מן השחורות אלא הכוונה
זו וד,עיר מכמה מקומות ,ושבסוף דבריו סיים דנמצא היא מפני שמפריעות לו בצורת גידולם וכדומה ,ו,יכ
דברי הלק״ט כראי מוצק ,יעו״ש. אילו היו שחורות גדלים בצורה כזאת ג״כ היה מלקטם.
בגוף דבריד.ם של ההלק״ט והאגודה באהלד, ועיינתי א( הנה בהשקפה ראשונה יש לומר שהדבר תלוי
וראיתי שהלק״ט פסק בזה בכזאת :שדדות במחלוקת הרמב״ם והראב״ד בפי״ב סה׳
שנראה דהוי פסיק רישא ,איכא למימר דאי ניחא ליה עכו״ם ה״י ,דלהרמב״ם שסובר שיש בזה איסור דאור׳
אסור ,ואי לא ניחא ליה אין בכך כלום לכו״ע ולא דמי והמלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או
לשבת ע״ש. מזקנו משילקט שערה אחת לוקה מפני שעדה עדי
אגורה באר.לך ,מתחילה כותב להעיר על והספר אשה ,צריך להיות אסור אפילו בכה״ג ,משום דאע״פ
הד.לק״ט ולהוכיח דבשאר איסורים לא בעינן שאינו מתכוין מ״מ הא הו״ל פסיק רישא .אבל להראב״ד
דניחא ליד) .דבר שמעיר ההלק״ט בעצמו בתחילת שחולק שם על הרמב״ם וכותב שלא מחוור שיהא לוקה
דבריו בנוגע מד .דד.ו״ל דבר שאינו מתכדן כיעו״ש(. באחת שלא אמרו אלא אסור ,ועוד מאי עדי אשה
אבל בסוף דבריו חוזר לקיים דברי ההלק״ט וכותב וז״ל: איכא בחרא והא לא מינכרא מילתא .אליבא דידיה יש
ועל כן צריך אני לבאר דברי הלק״ט ז״ל ,דספיר מקום להתיר בכה״ג שאינו מתכוין אע״ג דהו״ל פסיק
כתב ,לפי דנידזנו הוא באיסור דרבנן דד.יינו נפילת רישא ,כשם שמתירים בכל בכה״ג באיסור דרבנן.
שערות לבנות מתוך שחורות ומשום תכשיטי אשד. שבדברי הראב״ד לא מפורש שס״ל דהו״ל רק ואע״ג
ואסמכוה רבנן אקרא דלא ילבש שמלת אשה ,וין איסור דרבנן ,וגם מה שחולק בהדיא הוא רק
איסור העברת שער בית השחי ובית הערוד ,.ובאיסור על מלקט שערה אחת .וכך כותב בכוונתו בשו״ת דברי
דרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה וכמ״ש התים׳ חיים חיו״ד ח״ב סי׳ ס״ב עיי״ש .מכל מקום ממשמעות
שם בשבת )ד׳ ק״ג ע״א( ד״ה ל״צ ,וז״ל מיהו י״ל לשונו של הראב״ד שכותב ״שלא אמרו אלא אסור״
באותו תיקון מועט כגון מיעוט ענבים דלא אסור אלא משמע שפירש כך הכוונה בגמ׳ דמכות ד׳ כ׳ ע״ב,
מדרבנן ולא גזרו חכמים כשאינו נהנה ,הרי דבאיסיר שהאיסור אינו אלא מדרבנן .וכפי שמצינו באמת גם
דרבנן כל שאינו נהנד .לא גזרו חכמים ,נמצאו דברי בחידושי הריטב״א שם שכותב בפירוש קמא לבאר,
הלק״ט חזקים כראי מוצק עכ״ל. דלישנא ״משום שנאמר״ שאמרו בגם׳ שם ע״ז משמע
קנג ציץ אליעזר חי״ג סימן עח שו״ ת
על כן ,כפי שהבנתי ,נידון השאלה שלפנינו ,היא, יתר שההלק״ט דבר היתרו בזה הוא רק כשלא ניחא חזינן
דמוציא לא רק הלבן מתור השחור כי אם מוציא ליה ,ואילו הם׳ אגורה אהלד חיזק דברי ההלק״ט
גם השחור,מתור הלבן כל שיוצא מדרי דאוני ,ואם והעמיד את נקודת ההיתר לא רק על כ ך בהיכא שלא
ככה ,מצאתי היתר מפורש לכד בספר שיח יצחק על מס׳ ניחא ליה ,כי אם גם לרבות ב״כל שאינו נהנה״ ,ואם
מכות ד׳ כ׳ ע״ב בד״ה ודבר זה אף בחול אסור ,דכותב נקודת ההיתר הוא מסני ״שאינו נהנה״ יש מקום
בתוד דבריו בזה״ל :״דזה פשיטא שאינו חייב רק למצותו ולומר שמותר כל שאינו .נהנה במה שנלקטו
בליקט הלבנות מתור השחורות כדי שלא יראה זקן השחורות מתוך הלבנות ,ולא איכפת במה שנהנה
כמש״כ ברש״י ,אבל במלקט כל השערות הן הלבנות מבחינה אחרת דהיינו במה שעי״כ יושרו שערותיו
והן השחורות וודאי בטור משום לא ילבש״ עכ״ל עיי״ש. וכדומה ,כבנידון שאלתנו ,בהיות וזה כבר אין לו
וא״כ ה״ה דמותר לפי״ז גם בנידוננו דמלקט הן הלבנות שייכות להלא ילבש ,וגם היה עושה בכזאת גם אילו
והן השחורות כל שערה מהם שאיננה עומדת בדרא היו שחורות.
דאוני ומתרוממת ממקומה ומפריע לו בתחום ראיתו
ג( א ל א שעצם דברי הס׳ אגורה באהלד תמוהים בעיני,
וכדומה.
דאיד קבע בזה כ״כ בודאות וכ״כ בפשיטות
כן מכל האמור בנוספות מובן מדוע שכתבתי רעל ו(
שהאיסור בזה אינו אלא מדרבנן ,כאילו אין כל פלוגתא
בראשית דברי בלשון ״דבהשקפה ראשונה״ נראה
בזה ,בזמן שהרמב״ם פוסק בהדיא שיש בזה איסור
דתלוי הדבר בפלוגתת הרמב״ם והראב״ד וכו׳ ,מפני
תורה ולוקין על כד ,וכד פסק כוותיה גם הטור ביו״ד
דלפי מה שהתבאר בדברי לאחר מכאן יש מקום להתיר
שם ,וכד נראה דס״ל כן גם הכ״מ ברמב״ם שם וכן
בכגון נידוננו אליבא דכו״ע ,ועכ״פ אליבא דרוב הפוס׳.
בב״י בטור שם .ולפלא גם על הגאון בעל דרכי חשובה
ואין להאריד יותר.
שלא מצא לנכון לדיעחיק מדי שהס׳ אגורה באהליד
בכבוד רב
כותב בזה .ולהתפלאות עליו כנ״ז .ולא לסתום כאילו
אליעזר יהודא ררלדינברג מסכים למ״ש שם .ובפרט שהדרכי תשובה בעצמו בס״ק
שלפני זדי )ס״ק ט״ו( ציטט ונקט לידו בדעה שלכו״ע
סימן עח
הוי בזה איסור דאורייתא כיעו״ש.
היתר ביטול כיבוד או״א בקשר לשידוכין הפליאה י״ל דאולי תפס הבעל אגורה באהלד ולחומר
אם נאמר רק בגבר או גם באשה. ונקט ליה בשיטה שגם הב״י בשלחנו חזר בו
מלפסוק בזה כדירמב״ם ,וזאת בהיות ולא פירש שחיובא
ירושלים עיה״ק תוגב״א. ב״ה .י״ד טבת תשל״ז.
ג״כ איכא ,וכפי שמעיר עליו הבאר הגולה ,וכפי שראיתי
נ״י שמעון גליק לכבוד פרופ׳
בספר ערד שי על יו״ד שמבאר באמת כן שדיב״י חזר
בבית החולים מרכז רפואי סורוקה בנגב
שו״ב. בז משום דבחנם דחה השגות ראב״ד ,וכן דרכו כמ״ש
ב Tמלאכי בכללי ש״ע בשם כמה גדולים ע״ש .ותפס
מכתבו קבלתי תמול .והנני להשיב לו על יקרת
גם כשיטת השו״מ מהדו״ק ח״א סי׳ ר״י )שציין בדר״ת
שאלותיו.
שם( שדעת רוב הפוסקים דאינו אלא מדרבנן עיי״ש.
הראשונה היא ,אם בחורה בת 20מותרת שאלתו
וכמובן זה רק מקיל כובד הקושיא אבל לא מיישב עצם
להנשא בניגוד לעמדת הוריה ,זאת אומרת,
התימא מה שהאגורה באהלד תפס בפשיטות כאילו כו״ע
אם היתר ביטול כיבוד אב ואם בקשר לשידוכין נאמר
ס״ל דאינו אלא מדרבנן ומבלי להזכיר אפילו ברמז
רק בגבר ,או גם באשה.
שהדמב״ם וסייעתו חולקים על כד.
ביו״ד סי׳ ר״מ סעי׳ כ״ה פוסק הרמ״א, תשובה.
דאם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ לציין גם לדברי הערוד לנר על מס׳ מכות ]כדאי ד(
בה הבן אין צייד לשמוע אל האב ,ובנוגע לבת לא ד׳ כ׳ ע״ ב ,דשדי נרגא לצדד לומר דבמקלקט
נזכר מידי. שער לבן מן השחורות בזקן לא יהא חייב ,דמכיון
יש מקום באמת לחלק בזה בין בן לבין ולכאורה דאשה אין לה זקן ולא שייד אצלה עדוי זה ,גם האיש
בת ,מפני שהבן מצווה בפו״ר ,אבל האשה הא נרתע ממה שברמב״ם כתוב בהדיא אד אינו מוזהר,
איננה מצווה בפו״ר ,ותוכל לחכות עד שתמצא בן זוג ״מראשו או מזקנף /ומ״מ נשאר בתימא על הטור והשו״ע
אחר שתרצה בו ויתקבל גם על דעת הוריה. שהביאו דין זה בסתם דאסור ללקוט שער לבן מתוד
כשמעיינים בדבר נראה דלא כן ,דד,נה מקור אבל השחורות ולא הזכירו כהרמב״ם דאפילו בזקן אסור
דינו של הרמ״א בזה הוא בשו״ת מהרי״ק סי׳ עיי״ש[,
קס״ד .והמהרי״ק בדבריו נימק ג׳ נימוקים מדוע שאין מכל האמור מסתמן לפנינו דרד להתיר גם עכ״פ
הבן צייד לשמוע בזה אל אביו ,והמה; א( דאפילו למעשה באינו מחכוין ליקוט הלבן מתוד
לענין ממון איורו ליה רבנן לר׳ ירמיה כמאן דאמר השחור.
ציץ אליעזר חי״ג סימן עט ש ו״ ת קנד
שם ם״ ק כ״ה ,דאשד .אפילו בגופה אינה יכולה לכבדו משל אב ,וכן פסקו כל פוסקי הלכות ,כל שכן הכא
שהיא משועבדת למלאכת בעלד .בכל עת ע״ש .וכל זד. שהוא דבר השייך בצערא דגופא להניח האשה אשר
לא שך כי אם רק לאחר הנשואין] .ויעוין בם׳ שלמי חפץ בד .ויצטרך לקחת אשד■ אחרת אשר לא תישר
נדרים על מס׳ נדרים במלואים שבסוד.״ס מ״ש הגאון בעיניו כל כך .ב( דקרוב הדבר כמצוד .לעבור עלי דברי
האדר״ת ז״ל לחקור אם גם ארוסד .אין עליה מצות תורד .שד.רי אמרו רבותינו ז״ל אסור לאדם שיקדש
כיבוד או״א מפני רשות בעלה ע״ש ואכמ״ל[. את האשה עד שיראנד .וכר .ג( דעד כאן לא פליגי אם
בכבוד רב משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה
אליעזר יהודא וולדינברג פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו ,אבל במילתא דלא
שייך בגווי׳ כי הכא פשיטא דאין כח לאב למחות בבן
סימן עט לא משום כבוד ולא משום מורא ,דלא שייך כבוד אלא
כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו׳ ,מורא לא
אשה שרוצה לנדב לביכ״ב מעיל לס״ת א.
ישב במקומו ולא סותר את דבריו כו׳ ,וכן כיוצא בזה
ולרקום שמה עליו אם יש מקום לסרב
דשייך לאב ,אבל במלתא דלא שייך האב בגווד .פשיטא
מלקבל זאת משום חשש הרהור.
דאין כח האב למחות ביד בנו זכו׳ וכל שכן דאין לו
בדבר מליחה בצוקר. ב.
לד.ניח מלקחת אשה הד.וגנת לו והישרה בעיניו משום
כלה וחמדתה ששמותיהם שוים אך החמות ג.
כבוד אביו עיי״ש.
אינה כבר בחיים.
בביאור הגר״א יו״ד שם שרמז ג״כ לד.נימוקים ויעוין
הוד .באשד .רבנית זקנה צדקנית אחת בפעיד.״ק עובדא הנ״ז ובתוספת מרובד .כיעו״ש.
ת״ו שנדבה מעיל יפד .לס״ת שבעלה הגה״צ כן כל אלד .הנימוקים שייכים גם אצל בת כדי ואם
ז״ל נדבו ל ^.כ״נ שהיד .מתפלל בו ורקמה את שמה לפוטרה מלשמוע בזה לאו״א .הנימוק ר.ראשון
עליו לזכרון] .ונתנה גם הס״ת להגיד .ולתקן הצריך בודאי שייך אצל בת ,דגם גבי דידד .איכא אותו צערא
תיקון וד׳וציאר .ע״ז כסף רב[ .וכשבאה לתתו לביד.כ״נ דגופא להניח האיש אשר תחפוץ בו ולקחת איש אחר
לא רצו לקבל זאת בטענה כי לא יאה להשים מעיל שלא תישר בעיניך .כל כך .והנימוק השני מפני דאסור
כזה ששם אשד .רקום עליו על ס״ת .היא נעלבה מאד לאדם וכו׳ חגם דבגמ׳ )בקדושין ד׳ מ״א ע״א( נזכר
מזה ובאה בדמעתה על לחיד .לשאול את דעתי אם זה רק לגבי איש ,אבל זיל בתר טעמא דאמרינן שם,
אמנם יש לדבר סירובם זה מקור בהלכה .השיבותי לה שמא יראה בר .דבר מגונה זתתגנה עליו ורחמנא אמר
על אתר שאין כל מקום לכך ,ושלחתי להגיד להם ואהבת לרעך כמוך .וטעם זה הא שייך גם בלר.יפך
בשמי כי הלכד .פסוקה היא ביו״ד סי׳ רמ״ט סעיף י״ג לגבי האשה .וטעם השלישי הא בודאי שייר ג״כ בפשי׳
דמי שמקדיש דבר לצדקה מותר שיכתוב .שמו עליה גם גבי בת .דבשום מקום לא מצינו שהבת תהא חייבת
שיד.א לו לזכרון .ולא עוד אלא ״שראוי לעשות כן״. בכיבוד או״א יותר מבן ,ואדרבא ד.גמ׳ בקרושין ד׳ ל׳
באין הבדל אם המקדיש הוא איש אשה .ומעולם לא ע״ב שואלת :איש אין לי אלא איש אשד .מנין וכו׳,
שמענו שיחששו לפן ואולי יבואו ל Tי הרהור אם וצריכים ריבוי לרבות שגם אשד .חייבת כאיש ,אבל
יראו שם אשה על פרוכת.או מעיל וכדומה. לא יותר מזה ,ופשוט.
מילתא בידי ומצאתי בספר הנקרא 'בשם ואסתעיין נראה ברור שגם בת דינה בזה כבן שאין צריכה ולכן
ליקוטי שושנים לרגו״צ מפורסם בדור לשמוע בזה אל האב ,ומותר לה להנשא לאיזר.
הקודם מחבר כמה וכמר .ספרים ,שבמערכת ש׳ ס״ק י״ז איש שתחפוץ בו.
נשאל במפורש על שכזה :ע״ד שא׳ נדב פרוכת לבית היא .אם יש להורי איזה שהיא מעמד שאלתו השניה
■הכנסת ■וחקק על הפרוכת שמו ושם אמו ,ויש כמה בקביעת תאריך לחתונד..
אנשים שמוחין בדבר ,זד.שיב דמד.ד.יא דיו״ד סי׳ רמ״ט ת שו ב ה לאור מה שביארתי לעיל ,גם בזה ,ליכא להם
יוכן מסי׳ רנ״ט סעיף ג׳ שמותר לחקוק שם הבעלים בגלל לשמוע לד& מעמד ,ולא מחויבים
ואפי׳ עכו״ם המנדב דבר מותר לו לחקוק שמו עליו, נימוקים א׳ וג׳ שד.באתי לעיל ,ופשוט.
ואי משום דכתכ על הפרוכת שם אמו ולא רצו החם Tים היא :אימתי יוצאת האשד .מרשות שאלתו השלישית
שיזכר שם אשד .על הפרוכת בפומבי ,אין בזר .שום הוריה לרשות בעלה לענין הציות
חשש ,וראי׳ מהא דאמרו ז״ל במגילה ד׳ ט״ו ת״ר רחב בדרך כלל ,אם מתאריך החלטתה להנשא לו או מיום
בשמה זינתר ,יעל בקולר .אביגיל בזכרה וכו׳ ולכאורה חתונתך..
יש להבין מר .נפ״מ מזה ולאיזה צורך אמרו רז״ל דבר פשוט הדבר שלא חל בזה רשות בעלה עד תשובה.
זה ,אבל אפ״ל דד.ורו לנו בזה דדוקא רחב בשמה שתכנס לחופה ממש ,שאז נעשית משועבדת
ואביגיל בזכירתה ,אבל נשים אחרות אין שום איסור לו .כדאיתא בגמ׳ קדושין ד׳ ל׳ שם ,וכן נפסק ביר׳ד
וחשש דילמא המזכיר בשמר .נגרר אחר תאות זנות סי׳ ר״מ סעיף י״ז .וכפי שמסביר גם הפרישה בטור
קנה ציץ אליעזר חי״ג סימן עם ש ו״ ת
זצ״ל שמלח בשר עם צוקער ,כבר הבאתי מזר .גם וכי אם אשה חצה להתנדב דבר לביהכ״ג לא יקבלו
בספרי שם בח״ט וד.ארכתי בסתירת הדבר כיעו״ש. ממנה אם תכתוב שמה על נדבתה חם מלומר כן שלא
בדברי שם הבאתי גם מה שסיפר לי בזמנו והנה נמצא כן בשום ספר דבר זה ,א״ו דמה דזכתה התורה
הגר״א וועלץ זצ״ל מד .ששמע מנכד האבנ״ז לעושי המצוד .שיכתבו שמם על המצוה אין חילוק
ז״ל שידוע לו ממקור נאמן שלאחר מיכן נתברר בין ישראל לעכו״ם ובין איש לאשד ,.וא״כ מי שרוצה
שכל ר0.יפור בטעות יסודו ,ועובדא דד.וד .הכי הוד,. לכתוב שמו ושם אמו על דבר שנדב אין מוחין בידו
שד״גאון מליסא אסרו עליו הרופאים לאכול בשר ואדרבר ,לדעתי הוא עושה אישי״ר מוסיף כדי לקיים
שנמלח במלח ,ולכן היתד .העצר .שלאחר שימלחו במצוד .זו גם כיבוד אב כדי לזכות את אמו לד.זכר
הבשר במלח כדין יחזרו עוד הפעם לפני הבישול למלוח שמו על דבר שהקדיש בנה לביד.כ״נ עכ״ד עיי״ש .וד.וא
את הבשר בצוקער כדי שהצוקער יפיק במתיקותו כל הדין וד.וא הטעם גם לנידוננו ,ולמה נמנע הטוב מאשד.
טעם של מלח שנבלע בד.בשר ממקודם. צדקנית כזאת שנחת רוח הוא לד .שיזכר שמד .על
זה דכעת אסתייעא מילתא ב Tי ומצאתי בספר וראה מעיל לס״ת שנדב בעלה.
פרדס יוסף עה״ת פ׳ ויקרא שמביא בדומה להנ״ז ו פי ק חזי בנדבות־־המשכן שהיו מקבלים לנדבות כל
בשם הרה״ג ר׳ ליבוש ראזענבערג דומ״צ בלאדז ,והוא ויבואו כדכתיב הנשים סוגי התכשיטים מן
שר.שמועד .שד.רב מליסא ז״ל מלח בשר בצוקר היא האנשים על הנשים ,והביאו חח ונזם וטבעת וכומז,
טעות גדולד ..כי איך יעלד .על הדעת שהרב מליסא עשר. ובמיוחד עשו את הכיור ואת כנו במראות הצובאות
רק לעצמו ומשמע ברגילות ; ״אך האמת יורה דרכו, שבנות ישראל היו רואות בדין כשהן מתקשטות ,יעוין
שםנד.ג הרבה אגשים באכלם בשר המבושל נותנים עליו ברש״י ויקהל ל״ח־ח׳ ,וברמב״ן שם שמבאר שאעפ״י
מלח ליתן טעם כמו שמולחים בצל וצנון .וד.דב מליסא היו יותר ח Tוש מ״מ נמאס יותר שהכומז
נתן צוקר על הבשר מבושל כקערד .ליתן טעם ,ולמד במראות הצובאות בזר .שעשו כלי מיוחד מן התכשיט
האבנ״ז שטבע אחד להרגיש טעם ,אבל ח״ו ללמוד העשוי ליצר הרע עיי״ש .ואם לכלי מיוחד מן התכשיט
מזר .לעגין להכשיר בשר להוציא דם וזר .ברור״ עיי״ש. העשוי ליצדי״ר לא חששו לפן יבואו עי״כ להרדיור,
שגם האבנ״ז לא כוון בסיפורו ח״ו לד.שמיענו באופן מכש״כ שאין כל חשש לחשוש לפן ואולי יבואו לידי
שאפשר למלוח בצוקר ,ומשנתנו בספרנו שם הרדיור בראית שם אשר .חקוק על פרוכת או מעיל,
במקומה עומדת שעובדת הרב מליסא ז״ל אין לד .כל ופשוט.
שייכות לשאלת מליחת הבשר בסוכר ,ושאדרבא ,אם יעוין בשו״ת מדירש״ם ח״ו חאו״ח סי׳ י׳ שדן ועוד
ללמוד מכפי המסופר מנכד האבנ״ז ז״ל יש ללמוד ע״ד אשד .שארגה מכסר .של משי שידיי׳ מונח על
משם לדדפך ,והוא ,שד.גאון מליסא ז״ל סבר שאין כל העמוד במקום עמידת הש״ץ לתפלה ועל שולי המכסה
היתר שהוא למלוח הבשר בצוקר ,ולכן חזר אחר עצר. תפרה את שמה בלשון וכתב הגרי ,וכל מקום דיונו
לחזור לאחר מליחת הבשר במלח כדין ולמלוח הבשר הוא מפני שכתבד .שמד .בלשון עכו״ם ,ואינו עולה על
שנית בצוקר .ואין להאריך יותר. דעתו כלל לדון משום עצם תפירת שמר .במכסד .שצריך
כלה וחמותה ששמותיהם שוים אך החמות ואודות ג( להיות מונח תמ Tעל העמוד למראד .עיני הש׳׳ץ שעומד
איננד .כבר בחיים .הנד .במקור חסד על הם׳ שם לתפלדי .ואדרבה דבר עצתו היא לארוג עוד יריעד.
o’Tonכצוואתו סעיף כ״ג בס״ק ל״ג מביא בשם קטנד .בכף איש משובצת בתפירת אותיות של שמד.
ספרים יפה ללב ושו״ת אבן הראשה שד.עלו דהקפידא בלשדי״ק ולתפרו מסביב על המקום של תפירת אותיות
היא רק כשחמותד .בחיים עיי״ש. שמד .בלשון הגרי עיי״ש .ואם ככד .במכסה המונח על
ראיתי בספר שו״ת לחם שלמה )להגאון משאמלויא וכן העמוד והוא תמ Tבסמוך ונראה לעיני הש״ץ בשעה
ז״ל( חאר.״ע שנדפס זה עתד ..בסימן מ׳ שנשאל שעומד בתפלה ,מכש״כ שאין כל חשש כששם אשד.
על כך ,והשיב בזה״ל :הנה כלל גדול יש בענין צוואת תפור על מעיל של ס״ת שנראה רק בשעת ההוצאה
ז״ל שכל צד שנוכל לומר שבזה לא דיבר ר״י מארוד.״ק עד הר.באה על הבימד ,.וגם אז אין דעת
החסיד ז״ל יש לד.תיר כמבואר בשו״ת אמרי אש חיו״ד הציבור להסתכל על השם הרקום על המעיל .ואין
סי׳ ס׳ יעיי״ש ,ומעתד .כיון שאינו מפורש בצוואה לד.אריך יותר.
שהקפדתו הי׳ אף אחרי מותד .אמרינן של״ה כוונתו מליחד .בצוקר כבר בררתי באר היטב בספרי בדבר ב(
רק בחיים חיותד ..וכן מרגלא בפי העולם שההקפדד. שו״ת צ״א ח״ט סי׳ ל״ה שאין כל היתר בזה
ל״ד .אחרי מותה ,ע״כ אין בזה בית מיחוש וצלח ורכב ואפילו בדיעבד יש לאסור בכל החומר ,ושניתי לכתוב
ובלי ספק ל״ר .יודע מרן ד.הצד.״ק ממונקאטש שאמך מזה גם בחי״א סי׳ ע״ז סק״ד ,וגם שלשתי לכתוב
מתד .עכ״ל. בחי״ב סי׳ נ״ב סק״ו ,קחנו משם,
לא אמנע מלהעיר גם זאת ,דבשו״ת אבן הראשה אולם ו מ ה שבשו״ת אבני נזר חאו״ח סי׳ תקל״ב כותב
)סי׳ ל״א( שמציין אליו המקור חסד כתוב זאת דד.רה״ג ר׳ אלעזר סיפר מחותנו הגאון מליסא
ציץ אליעזר חי״ג סימן פ ש ו״ ת קנו
בלי צל של ספק שיכול עם זאת לדדות גם השלישי ר?ן על מי ששמו כשם אבי הכלוז יעו״ש ,וכ Tוע חמור
בב״ד ,ואפילו אילו יכלו כל ד.שלשה לבצע המילה יכלו הדבר יותר בכלה וחמותה .וביותר יש להעיר דמד .שמעיין
בכל זאת גם להיות הבי״ד .ומ״ש כבו׳ דמפשט לשון להיפה ללב ־־ח״ו דפים מ״ו־נ״ד .מלבד שהתשו׳ שם
הפוסקים נראה שד.מוד.ל לא מצטרף לב״ד ,אני אינני היא לא מהבעל יפר .ללב אלא לחכם ס״ט אחר חתום בשם
רואה כל משמעות לכך מדברי הפוסקים ]ואני נזכר אליד .אבולעפייא ,וד,וא זה שכותב בהמשך דברי תשובתו
מה שראיתי מזמן בלוח ירושלים )ברינקר( לשנת תש״י, )בד׳ נ״ב ע״ב( דשם אמו של הכלה כשם הכלה היינו
שנדפס שם מכתב מהגד.״צ ר׳ שלמד .זלמן בהר״ן ז״ל, בעודן שניהם חיים .חוץ מזה מציין מיהת גם לס׳
שבסופו ■כותב להסתפק ,אם שלשד .גרים טבלו עצמם רוח חיים להגר״ח פלאג׳י ז״ל בחאה״ע סי׳ ס״ב ס״ק
בב״א ממש ,דהיינו אם נימא ב Tי אדם אפשר לצמצם, ט״ז שמספק״ל בזה .ועיינתי בגוף דברי הרו״ח וז״ל
אי נחשב זה לזה לב״ד הואיל וע״י טבילד .זו נעשים בזה ; ואם יד.יד .שחמיו מת או אמו של חתן יאו בשם
כולם בב״א ישראלים ממילא יר.יו ג״כ ב״ד זה לזה אב החתן ואב הכלה שויט אם מת א׳ מהם אי מותר
בב״א וגרים ג״כ כשרים לב״ד לטבול הגרים ונשאר לעשות זווג וליכא משום אזהרת צואת ר״י החסיד,
בספק .ופשוט דאין שייכות לספק זה לנידוננו בדדות דבר זה רבים שאלו ממני ואנכי לא ידעתי להשיב לא
ועומדים שלשה מחוץ לגר הנימול .ואכמ״ל בעיקר הן ולא לאו יען החששא יש בו משום ספק סכנד ,ואיני
ספיקו[. רוצד .כי על פי יהיה ח״ו איזה תקלה כיון שאין אתנו
גם שאין לנידוננו דמיון למה שכבו׳ מזכיר וברור יודע סודן של דברים ,ובכל מקום שנינו •שב וא״ת עדיף
מד.היא דמכות ד׳ כ״ג דמשמע דהחזן איננו עכ״ל ,ולפי״ז יתכן שגם הגאון ממונקטש ז״ל שהשיב
מצטרף לשלישי .דשם חוץ מד.חזן המכה ,יש לכל אחד להחמיר כפי שיוצא מהמובא בספר לחם שלמה הנ״ל
מהדיינים תפק Tמיוחד ,כדאיתא שם :הגדול שבדיינין ידע שפיר שד.מדובר כשאם ר.חתן כבר מתד .ובכל זאת
קורא ,השני מונה ,והשלישי אומר הכד.ו .וחוץ מזה, סבר נמי ששב ואל תעשה עדיף בזה .ואין להאריר
לא יאה שאחד מהדיינים יהא המכה .ובדומה למה בכאן יותר.
דאיתא בסנהדרין ד׳ מ״ב ע׳׳ב דבית הסקילה היד .חוץ
לב״ד כי היכי דלא מתחזי ב״ד רוצחין .והא מלקות סימן פ
במקום מיתה עומדת ,ונהי דנתינת המלקות עושים
בנוכחות הבי׳׳ד ,אבל גנאי הדבר שחמד ,.או אחד מהם, בגיור אם המוהל מצטרף לב״ד ואם הברכה
יהיו בעצמם המכים .ומשא״כ בכגון נ Tוננו ,ופשוט. שלאחר מילת גר טעונה כוס
שכך אנו נוד.גים בכאן.גם למעשר ,.כשאנו ראודיעו ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ר ..כ״ג שבט תשל״ו.
שולחים גר לבי״ח לסדר לו מילה ,ששנים
לכבוד הרה״ג המפורסם רב פעלים לתורה ולתעודה
עם המוהל מצטרפים לשלשה ,וכשמאשרים לנו בכתב
שבוצע כנ״ז אנו מסדרים לאחר מיכן הטבילה בפני ג׳
שליט״א, אברהם נפתלי צבי רות וכו׳ מוהר׳׳ר
הרב למדינת העססין — פרנקפורט דמיין
כדמו״י.
אחדשכת״ר.
כת״ר ע״ד ספיקו של הר.ר צבי חיו״ד סי׳ ומ״ש ב(
רכ״א ,אם הברכה שלאחר מילת גר טעונר. ,
מכתביו ובזא״ז קבלתי לנכון בסוף שבוע שעבר. יקרת
ואני מעריך עבודתו בקודש ,ועמידתו על
כוס ,שמצא בם׳ כללי המילה לר׳ גרשם בר׳ יעקב
המשמר שהכל יבוצע כדת וכדין.
הגוזר) .עמוד ( 134שכתוב מפורש דמברכין על הכוס.
כנים דבריו ,ועיינתי בגוף דברי הספר הנ״ז ,וזהו
ששואל אותי באומר מן החדש ,אם כשמגיירים, ומה
אם מותר לצרף את המוד.ל — במקרה שהוא ראוי
באמת לשונו הברור :ולאחר שמל אותו נוטל מבני
מצד עצמו להיות כדיין — בכלל חבר בי״ד ,היינו
בית כוס של יין ומברך בורא פרי הגפן. . .
שד.וא יהיה השלישי ,או שצריכים ג׳ שיעמדו על
יוצא בעצם ככזאת גם מדברי הפרישה בטור ולמעשה המילד! מחוץ ממנו ,וכותב שנמצא במבוכה בזה.
יו״ד סי׳ רס״ז ס״ק כ״ו ,דעל מ״ש הטור שם
לדעתי פשוט הדבר שגם המוהל יכול להצטרף הנה
גבי מילת העבדים :והמברך אומר אקב״ו למול את
לחבר בי״ד ,ומה שמדמד ,כבו׳ לההיא דשליח
העבדים ולהטיף וכו' מוסיף הפרישד .וכותב :פירוש
)בגיטין ד׳ ה׳ ע״ב( דיין נעשה ועד עד נעשה
על הכום ,־ע״ש וזהו מד .שגם ההר צבי בעצמו מציין
ובדאורייתא הא אין עד נעשה דיין .אין לזה כל שייכות
.בדבריו ממה שהועתק זה בש״ך יו״ד שם סקכ״ב ,וה״ה
כלל ,דבשם המדובר כשצריך גם להעיד לפני השנים
איפוא גם במילת גר ,דמאי שנא .־
האחרים מה שהוא ראד׳ וד.ם לא ראו ,ועל כן תלוי
ו כ ר ראיתי באמת בם׳ נהר מצרים ה׳ גרים שכותב הדבר באם עד נעשה דיין או לא ,אבל כשממלא בפעולתו
שנוהגים לעשות הברכה על הכום ,ומציין כמקור רק תפק Tשל שליח ואין לדבר כל מגע לעדות,
לזה דברי הפרישד .הנ״ז ,ובהדגשד ,.דמינד .נילף לגרים כבנידוננו שמבצע זאת בנוכחות השנים האחרים ,ברור
קנז ציץ אליעזר חי״ג סימז פא ש ו״ ת
אם יגידו שמדובר בצהבת שאיננה מחלה ואיננה ששניהם ענין אחד ונוסח ברכתם אחת ,עיי״ש מ״ש
מסוכנת״ )כפי שכבו׳ מנסח צורת שאלה זאת בהמשך עוד בזה.
דבריו( ,היות ובחז״ל ובפוסקים מדובר בזה בסתמא, אנו נוהגים גם בכאן לברך את הברכה על הכום. וכך
ואמרו ופסקו פסוקייהו דירוק דוחה ביצוע המילה ,וזה בכבוד רב ובברכה מרובה
כולל כל סוגי הירקות באין הבדל מי ומה הגורמו אליעזר ידזרדא רולדינברג
והמסובבו .ועוד זאת ,הנה המאירי בשבת ד׳ קל״ד ע״א
כותב בזה בהד לישנא :״וכן אם נראה ירוק ביותר אין סימן פא
בו דם עדיין כל כך מבושל ויסתבן אף ביציאה מעט
ממנו לפיכך מאחרין אותו עד שיפול בו דמו״ .גם א .גדרי צהבת בתינוק לענין דחית המילה
לרבות בספר זכרון ברית לראשונים לר׳ יעקב הגוזר והמתנת ז׳ ימים מהבראתו.
ז״ל כתוב נמי בלשון :״והיכי נמי דירוק טפי לא ב .אם מותר לרופא להעיד בבית הדין על
למהליה מ״ט משום דלא נגמר עדיין כל צרכו ולא
חולה שלו ,והאם יש לשבועת הרופאים
נכנס בו עדיין הדם ומתוך כך הוא הלש ואין בו כה
הכללית על סודיות רפואית השפעה על
לסבול צער המילה והוא סכנה ,לפיכך לא למהליה״.
כר ואם יש משום גילוי סוד בהדרכת
הרי שהמאירי ור׳ יעקב הגוזר מבארים ומסיבים כוונת
סטודנטים ליד מטת החולה.
חז״ל שהירקות המופיע בולד הוא בגלל חוסר בשלות,
ג .אם אפשר להסתייע בקביעת דם נדה ע״י
והמאירי קורא לזה בלשון שאין בו דם עדיין כל כך
טבלאות של צבעים או ע״י חומר כימי
מבושל .ור׳ יעקב הגוזר ,מכנה זה בלשון דלא נגמר .מפוחם.
עדיין כל צרכו .והא זהו איפוא סוג הצהבת שאיננה ב״ה .כ״ד לחדש ימי הרחמים תשל״ו.
מחלה והמוגדרת בפי הרופאים של היום כפיסיולוגית, ירושלים עיה״ק תובב״א
דהיינו שנובעת מחוסר בשלות ,ודוחים בכל זאת בגלל לכבוד הרופא התורני בנש״ק
זה את המילה .ונראה דעל הסוג הראשון והחמור ביותר נ״י ד״ר אברהם שטינברג
המהווה סימטום למחלה לא הוצרכו לדבר — ולומר ימים נזספר ,וקראתי נועם יקרת מכתבו קבלתי לפני
שחז״ל מכוונים להסוג הזה — בהיות דמחלה היא הנשאלות והנאמדות בטוטו״ד. לשאלותיו
ופשוט על כן מאליו שדוחים את המילה עבורה ,ולא ונענה למבוקשו הנני להשיב לו חות דעתי עליהם.
עוד אלא דגם לאחר שיביריא צריכים להמתין גם ז׳ א( שאלתו הראשונה היא :ע״ד מילת תינוק צהוב,
ימים ,כפי שקבעו כבר בזה במקו״א :במשנה ובגט׳ דכ Tוע קיימות שתי צורות עקריות לצהבת
)בד׳ קל״ז( לגבי חולה בכל הגוף. למחלה אצל הילודים ,א( צהבת המהוה סימפטום
כל כל עוד שמראה הצהבת נראית בכל הגוף וכמו )בדר״כ קשה ומסוכנת( ,כגון אי התאמת סוג הדם
או אפילו ברובו ,קשה לדעתי לסמוך על חות בין האם לתינוק ,זהום כללי של הגוף ,זהום של הכבד,
דעת רפואית שהיא כבר בתהליך יר Tה ,דראשית נצטרך חסימה של דרכי המרה וכיוצ״ב .ב( צהבת המוגדרת
ליתן בזה דברינו לשיעורים ,דלא כל הרופאים בידם ברפואה הפיסיולוגית ,דהיינו שנובעת מחוסר בשלות
בדיוק לקבוע בדייקנות הידע־הרפואי לתאריך הירידה יחסית של הכבד ואשר לא מהווה סכנה עד דרגות
ויש לחשוש לטעות או לבדדמי או מחוסר מעקב תמידי. מסוימות.
וכדומה ,ולא פעם נתקלים מורי ההוראה ועומדים לפני כן נפשו בשאלתו — :האם כל צהבת ובכל דרגה ועל
״מחלוקת־רופאים״ ,זה מחייב ,וזה שולל ,והמבוכה דוחה מילה בזמנה ? אם כן ,האם צריך לחכות ז׳
גדולה .ושנית ישנה שאלה הלכתית בנאמנות הרופאים ■ ימים כדין חולה.
כאשר באים לחות דעה על גוף פרטי זה המדובר בו ומביע• דעתו מבחינה רפואית — אם צהבת נובעת
על סמך בדיקתם ,כידוע .ומצינו להגאון החתם סופר ממחלה ,דינה ככל מחלת תינוק ויש לדהות
בדבר במיוחד ז״ל בחולין ד׳ מ״ז שכותב על כך המילה ז׳ ימים מהבראיתו ,מאידך אם הצהבת היא
נאמנותם של הרופאים לגבי■ מילה ,ומבאר ,שמה פיזיולוגית — אשר בדר״ כ מתחילה ביום השלישי
שנאמנים הוא רק לומר אכלל ״שכל ירוק או אדום לחייט — אם הצהבת הנו הוא בסימן עליה בהתאם
מסתכן וכשממתינים מועיל״ אבל על הגוף הפרטי לבדיקת בילירובין )הוא החומר הנותן את המראה
אינם נאמנים עיי״ש. הצהוב( — יש לדחות המילה עד שהצהבת תתחיל
כשרואים בעין שהצהבת בתהליך של שקיעה, ורלן לרדת .אם לקראת היום השמיני ישנה ירידה בצהבת
דחלפה מרוב הגוף וגם המראה נהיה בהיר ,רבזר. אין צורך לדחות.את המילה בזמנה ,עכת״ד. :
מצינו לכמה מהפוסקים שכבר מקילים בזה )עיין בס׳ תשובתי בע״ה. וזאת
כורת הברית סי׳ רס״ג סעי׳ א׳ ובם׳ אות חיים ושלום כל צהבת ובכל דרגה שהיא .דוחה מילה לדעתי
סי׳ רס״ג סק״ב ע״ש( ,הגם שישנם חולקים עליהם, בזמנה ,ואין מקום לסמוך בזה ״על הרופאים
ציץ אליעזר חי״ג סימן פא שו״ ת קנח
עו ד מצינו בע״ד סי׳ רכ״ח סעיף ל״ג שנפסק דאפילו )יעוין בספרים הנ״ז ובקו׳ דברי שלום להמהרש׳׳ם ז״ל
נשבע על דבר שלא לגלותו ואח״כ נתנו עליו שבסו׳ ספר כורת הברית ע״ש( ,אבל על כל כגון דא
חרם חייב לדוג .Tומבארים הט״ז בס״ק מ״ב ודיגר״א נראה דיש לצרף בזה כבר חות דעת רפואית ,ואם
מפני דשבועת סיני קדמדי. ז״ל בס״ק צ״ב ,דדיטעם הוא הרופא קובע שאפשר למול יש לסמוך עליו ,ובכעין
ריש סי׳ כ״ח ,ובחו״מ שם כן מציגו בד״מ בטור חו״מ שמצינו שכותב בשו״ת מהרי״א אסאד חיו״ד סו״ם
שמביאים בשם המהרי״ו בסמ״ע ובש״ך סק״א ר״מ ״דמה טוב לשאול את פי הרופא בכיוצא בזה
שאין רשאי לחע Tמחמת שכתב ,דאם שום עד יאמר וסומכים עליו בכל דברים למול ושלא למול״ ע״ש.
שקיבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בע״ד )אותו ויעוין גם בכורת הברית שם באות הברית סק״א ע״ש.
בע״ד שאמר לו בסוד שלא לגלות( יתיר לו לגלות )ונדמה שליתר בטחון וזהירות נותנים הרופאים לפני
הדבר .והט״ז מעיר ע״ז ,דאפילו התרה א״צ בדומה המילה ויטמין ק׳ לתינוק כזה שנשאר עוד קצת צבע
למ״ש הרמ״א ביו״ד הנ״ז .ובהגהות אמרי ברוך שם . צהוב בעור(.
מציין למ״ש עוד ביו״ד סי׳ רל״ט סעיף ז׳ .והיינו למה בזאת אני מסכים עם כבו׳ ,והוא בהכרעתו — אולם
שפוסק הרמ״א שם שהנשבע שלא לגלות לחבירו מבחינה רפואית ~ דבצהבת הנובעת ממחלה
דבר שיצילנו מן ההפסד הוה נשבע לבטל מצוה ואינו יש לדחות חמילה ז׳ ימים מהבראתו ,ובצהבת פיזיולוגית
חל .ויעו״ש בביאור הגר״א סק״כ. א״צ להמתין ז׳ ימים .אך לא מפני שדעתי לסמוך בזה
ל מ ד נ ו מהאמור ששבועה שלא להעיד או שלא יגלה על צד חות דעת הרפואית בזה בלבד ,אלא מפני
לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד לא הלה, שבעיקרו של דבר זה דבירוק צריך להמתין ז׳ ימים
משום דהו״ל נשבע לבטל מצוה ,וא״כ אותו הדבר מיום הבראתו ,לא מציגו על כך מפורש לא בחז״ל
ברופא שמבטיח לחולה או שנשבע על כך שלא להע T ולא ברמב״ם וטור ושו״ע ,ובדברי הראשונים רובם
לרעתו ,ושלא לגלות דבר שיציל את חבירו מן ההפסד , כותבים מפורש שא״צ. .
כשיצא לו מזה רעה )בדומה למה ששואל עוד כבו׳ גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בדיעותיהם אמנם
בדבריו בגילוי פרטים למעבידו וכדומה( הו״ל .נשבע בזה ,הללו מצריכים ,והללו לא מצריכים )יעוין
לבטל מצוד .ולא חלה השבועח ,ומותר וגם חייב לד ™. בס׳ משמרת שלום סי׳ י״ז סעיף ד׳ ,ובספרים כורת
ב ר ם דא עקא ששאלת כבו׳ היא לא על כשנשבע הברית ואות חיים ושלום שם ,שו״ת בית יצחק חיו״ד
במפורט רק על האמור .אלא על המקובל באופן
ח״ב סי׳ צ״א סק״ו ושו״ת אבני נזר חיו״ד סי׳
כללי אצל כלל הרופאים והנקרא בשם ״סודיות רפואית״ י ש״כ עיי״ש(.
ועל שבועת הרופאים אשר ג״כ כללית היא ,וא״כ בכל בזמן אחרונים גדולים מצינו לשני פוסקים אבל
כגון זה יש לומר שחלה ההבטחה והשבועה בכולל גם וראשונים במעלה בפסיקה הלכתית ,שהכריעו
על עדות בפני בי״ד וכדומה ,וכפי שמצינו באו״ח
דברי בתוקף ותחים בבירור שא״צ להמתין ז״י,
חו״מ שם סי׳ ב״ח סק״א ושער המשפט סק״ב ,ופ״ת
רס״ג ׳בסי׳ הערוה״ש המצריכים להמתין ,והמה,
סק״ג ובסי׳ ל״ד ס״ק י״ד ועוד ,שמבארים שבכולל
סעיף ג׳ ,והמהרש״ם בדעת תורה יו״ד סי׳ ל״ח בגילוי
חלה השבועה )ועפי״ז כותבים להסיר תמיהת הט״ז(
דעת סק״ח ובקו׳ דברי שלום שבסו׳ ספר כורת הברית
יעו״ש.
יעו״ש .ומכיון שכך בודאי יש לסמוך להקל בזה
א ל א דמכל מקום נראה לי דאפ״ה היות דאע״פ שחל
כשמצטרף לזה חות דעת רפואית.
בכולל מ״מ הא עבירה בידו על שנשבע לבטל
מצוה ,לכן מסתבר שהרופא ,ובפרט הרופא הדתי ,לא השניה היא ,אם מותר לרופא להע Tבבית שאלתו ב(
כיוון כלל בשעת שבועתו לכלול בה גם שלא לגלות המשפט על חולה שלו ,והאם יש לשבועת
דבר שבהמנעותו עבירה בידו] ,אלא אדרבא אילו זכר הרופאים הכללית השפעה על כך.
מדבר זה היה מכוון בפירועז שלא לכלול זאת[ ,ולכן הנ ה אם אדם נשבע שלא להעיד ,משנה מפורשת היא
יוכל שסיר להעיד עדות בבי״ד ,וכן לגלות כל דבר בשבועות ד׳ כ״ט ע״א ,דאם אמר לעדים בואו
שיש מצוה בידו לגלות זאת. והעירוני ,שבועה שלא נע Tך וכו׳ זו היא שבועת שוא
בחשש הרחוק שאולי כן חלה השבועה גם ואפילו שחייבין על זדונה מכות וכו׳ .וכן ברמב״ם בפ״די מה׳
ע״ז בכולל ,ולמי שירצה בכל זאת לחשוש שבועות הט״ו פוסק בזה״ל :וכן הנשבע לחבירו שלא
לכך ,יש לו עצה שיתירו לו השבועה בבי תלתא ע״י א ^ לך עדות זו שאני יודעה או שלא אעיד לד אם
חרטה) ,ובחרטה סתם השו״ע שלא אמרינן בזה הותר אדע לך עדות הרי זה לוקה משום שבועת שוא מפני
בקצתו דיותד כולו כדאיתא ביו״ד סי׳ רכ״ט סעי׳ א׳ .וגם שהוא מצווה להעיד עב״ ל )ויעוין בספר חקרי לב
יוכל לומר בלשון שלא אמרינן הותר כולו כדאיתא .חחו״מ ה׳ עדות סי׳ י״ד■ ,ואמרי בינה חחו״מ די' עדות
ביו״ד סי׳ רל״ב סעיף ח׳ עיי״ש( וכפי שמצינו ^1אמת סי׳ ח׳ ,מה שנו״נ בהא שהרמב״ם נקט לה להך הלכה
בערוה״ש בחו״מ שם סעי׳ ה׳ שפוסק שכמקרה שחלה גם בעד יח Tהיודע עדות לחבירו עיי״ש(.
קנט ציץ אליעזר חי׳׳ג סימן פא ת שו
ירצה את החולה שיסכים לכך .ואם מביע התנגדות יש השבועד ,.כגון בעד אחד ,דמכל מ?ןום מצוד .להתיר לו
לו למנוע מלד.ביאם מסביב למטת חולה זה .ויש להאריך[. השבועה ע״י חרטד .בד.יות וד.וא דבר מצוד .כדי לד.ציל
ולשאלתו האחרונה במסגרת זאת השאלה .בחולה ממון חבירו ע״ש.
במחלת האפילפסיד .שגדדגתו עלולד .לסכן את ו ב ע צ ם זהו גם מד .שפוסק הרמ״א ביו״ד שם סי׳
עצמו ואת אחרים ,האם מותר למסור על מחלתו רל״ט בהוסיפו לכתוב ,שמ״מ נ״ל דיש להתירה תחילה
לשלטונות הרשוי ,וד.אם יש אולי חיוב לעשות כך י ואה״כ יגלה לו דלא עדיף ממה שהוא מדרש חכמים
לית דין צריך בושש ,ובודאי הברור שמותר וגם הנה ע״ש ,ולכאורה נראד .כסותר א״ע ,דמקודם כותב
חייב למסור על מחלתו לשלטונות ,דאין לך הרמ״א דד.וי זה נשבע לבטל מצוד .ולא חל ומיד תוכ״ד
דבר העומד מפני פקוח נפש מלבד הג׳ עבירות ,ופשוט. כותב דמ״מ יש להתירד .תחילה ,אלא דרצו״ל ,דמעיקרא
לשאלתו השלישית וד.אחרונר ,.והיא ,אם אתא] ג( דדינא הו״ל זד .בעצם נשבע לבטל מצוד .דלא חל ,אלא
אסכים שהרבנים יסתייעו בקביעת דם נדד. דבד.יות שזה ממדרש חכמים מוצאת לה מקום אחיזד.
בשתי דרכים :א( קיימות טבלאות של צבעים וגוונים לחול ,ועל כן יש מ״מ מצור .להתירה תחילה לפני
מפורטים שנקבעו באופן מדעי .ניתן לסמן את כל שמצוים עליו לגלות .ויעו״ש בביאור הגר״א סק״כ
הגוונים של נדד .או ספק נדה ,וכד יוכלו הרבנים להשוות מ״ש בזה.
את השאלות לצבעים אלו ולהחליט אם האשד .גדה. התשובד .גם למה שכבר שואל עוד במסגרת וזוהי
ב( ניתן לד.שתמש בחומר כימי מפוחם אשר בתגובר. בד.דרכת סוד גילוי משום שאלתו ,אם יש
של שינוי צבע נותן תשובד .אם יש בחומר מסוים דם סטודנטים ליד מטת החולה ,כאשר המטרד .היא לימוד
או לא ,ע״י שימוש בחומר זד .ניתן להוכיח אם בכלל הסטודנט ולא עזרד .לחולד ,.ובכאן במדת מד .הדבר
מדובר בדם או לא ,ע״ כ. עוד יותר פשוט להתיר ,דד.א בשעת השבועה יודע כל
הנ ה לדעתי יש לקרוא נדחה לד.צעותיו .כי לפי הד.לכה רופא ש Tריך סטודנטים ליד מטת החולה ,כשם שנהגו
אין לסמוך על קביעת סוג הדם ומראהו היוצא אתו ככד ,.וא״ב בודאי לא כיוון להכליל בשבועתו שלא
מרחם האשד .על הרופאים ועל ה Tע־ד.רפואי] ,זאת לגלות גם לסטודנטים .דש עוד סברא נוספת לומר,
מחוץ מהדיון וד.קביעד .הכללית של ההלכה שנאמנות דבכל חכמה ישנו הכלל של ״ומתלמידי יותר מכולם״,
הרופאים מטילה רק ספק[ ,ופוק הזי לרבותינו הקדושים וע״י ההסברה לד& והשאלות ששואלים ,לא פעם
התנאים וד.אמוראים שכל רז לא אניס להו וידעו באמת מתעורר גם אצלו דבר מה חדש לתועלת רפואתו של
על פי סוד ד׳ ליראיו להבחין בסוגי הדמים אם המד. החולה ,באופן שיוצא שיש בזד .איך שד,וא גם עזרה
מהחמשה דמים הטמאים המפורטים במשנה בנדה ד׳ לחולה.
י״ט ע״א ,או לא ,ובכל זאת מצינו לכמד .וכמר .מד.ם ] א ל א •שמבחינה אחרת יש לדון על דבר אסיפת
שכבר לא רצו לסמוך על עצמם לחזות ולהבחין בין סטודנטים־ החולה למטת הרופא מסביב
דם לדם ,אם הוא מסוג הטמא או הטהור ,כדיעוין מהמובא מתלמדים ומראים לד& מקומות נגעי־המחלה בשטחי
בגמ׳ שם ד׳ כ׳ .וד.טור ביו״ד סי׳ קפ״ג אחרי שהציע הגוף ,ואפילו במקומות נסתרים .וד.וא ,מפני ,דיש בזה
עיקרד .של ד.ד.לכה ,שלא כל דם הבא מן המקור טמא, הלבנת פנים לחולד ,.ובפרט כשמביאים גברים מסביב
אלא דוקא ה׳ מיני דמים ,הוסיף מיד וכתב ,דמיד.ו . לאשה חולה ,או להיפך. ■
חששושמא יבואו מש־רבו הגלויות ונתמעטו הלבבות רואד .סמוכים לדברי בדברי הגאון הנצי״ב ז״ל ואני
לכל מראה לטעות באיסור כרת וכו׳ החמירולטמא בהעמק דבר ויקרא )י״ד־נ״ה( עד.״פ :״להודות
דם אדום .ועוד לו בסי׳ קפ״ח חזר הטור לכפול זאת, ביום הטמא וביום הטד.ור זאת תורת המצורע״ שמבאר
ופוסק בזד.״ל :דבר תורד .ה׳ דמים טמאים באשד .ותו עפ״י הראב״ד בתו״ב ,דפי׳ לד.ורות היינו שד.כד.ן יד.א
לא .והאידנא נתמעטו ר.לבבות חזרו לטמאות כל שיש• מורה בשעה שבא מעשד .לפניו ויהא קורא לתלמידיי
בו מראד .אדום בין אם הוא כהה הרבה או עמוק וכן ולד.ראות להם בעין צורת הנגע ופרטיו וכו׳ ,וזד.
וכך נתקבלד .הד.לכה בכל כל מראה שחור עכ״ל. שמסיים הקרא בלשון ״וזאת תורת המצורע״ כותב
ספרי הפוסקים רוא״ח באין חולק לטמאות כל שיש כו לבאר ,מפני שזד .הדין אינו בכל מקום אלא בצרעת,
מראה אדום .והדיונים ,המבחנים ,והמחקרים שעושים דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים
מורי־הד.וראד ,.הוא רק לברר אם זה בא מן הרחם, ויביטו על בשרו וגגעו',ודאי בהוראה כיב״ז במק׳׳א
ואם המראה ד\א אמנם מראד .אדום ,ולזה לא צריכים אסור לעשות בן ולר.לבין פני השואל ,אבל זאת תורת
וחוקר זאת לידע־רפואי ,רק המורד .הוראה שואל הצרעת שיגיע לו בפרה על שהלבין הוא פני חבירו
בפיו ,ומבחין בעיניו ,ופוסק את פסקו לפי כללי ההוראה עיי׳׳ש.
המקובלים. נלמד מזה גם דיש מקום לאסור לרופא לאסוף דא״כ
עם כל הכבוד אין כל מקום להצעת כבו׳ ,ואתו לכן ■ מסביב למטת החולד .סטודנטים מתלמדים משום
הסליחה. איסור הלבנת ־פני החולה ,ומן הראוי איפוא שד״רופא
ציץ אליעזר חי״ג סימן פב שר ״ ת קם
שקצבו לו מראש ממשיך עדנה לקבל הטיפול בברכת כתיבה וחתימה טובה ואסיים
באנטיביוטיקה ,נראה דיכולים כבר להתחיל למנות בכבוד רב ובהוקרה
הז׳ ימים ,ובמקרה שלא צריכים ז׳ ימים) ,שלא היד. אליעזר יהודא וולדינברג
חולה בכל גופו( יכולים למולו מיד ,וזאת כמובן
בהסכמת הרופא. סימן פב
שהוכנס לאינקבטור לר.תאוששות אחר בתינוק ד(
. הלידה ממתי למגות ז״י ? שנית להנ״ל
לפי דעתי יש למנות הז״י מיום שד.וצא מהאינקבטור, עוד בענינים שבסימן הקודם. א.
דמכיון שהיד .זקוק להמצא באינקבטור לשם התאוששות תינוק שהוכנס לאינקבטור להתאוששות ב.
נקרא אז כלא בריא בגופו .וכך ראיתי גם בספר שו״ת אחר הלידה ממתי למנות ז' ימים.
אגרות משה חיו״ד ה״ב סי׳ קכ״א שהעלד .להלכה כמה הוא מדת החום להחשיב את התינוק ג.
שהתינוקות שהוצרכו להיות באינקבטור נחשבים חולים, כחולה.
דניכר שהיה חסר להם מעיקר כה החיות ולכן צריכים אם משקל הילד מעכב ד.
אף להמתין ז׳ ימים משעה שיצאו מהאינקבטור אם כל הפרשה מעינים דינה ככאב עינים ה.
כשיאמרו הרופאים שיכולים למולו ע״ש.
גדול.
ה( ע״ד במה הוא מדת החום להחשיב את התינוק כחולה.
ואם לקבוע מ* 38ומעלד?, ב״ה .מוצאי שמח״ת תשל״ז .ירושלים עיה״ק תובב״א
הד״ר אברהם נ״י בספרו החדש לב אברד.ם שהופיע הנה מכתבו השני קבלתי בערב החג ,ובגלל קדושת יקרת
זה עתה לאור בפרק ל״א כבר הזכיר את דעתי הימים שאין הלבלר יוצא בהם בקולמסו לא
בזה ,שלא למול אפי׳ בחום 37.5ואפי׳ בפחות מזד,. השבתי לו עד כה ,והנני בזה לענות לו בקצרה על
■ועד אשר יעברו שבעה ימים מאז שירד החום לגמרי דבריו השניים ,ועל שאלותיו הנוספות.
ע״ש ,אם לא שד.רופא קובע שד.חום הירוד היה רק בגלל שברמב״ם ובעוד ■כמה הראשונים כתוב בלשון זה א(
גורם חיצוני של מדת האויר וכדומה ושהוא ידוע כבת״ ירוק ־ביותר .הא גם כבו׳ מודד .שיש בזד.
חלוף .או כפי שמזכיר כבו׳ שידוע שזה בא לו מיבשות מחלוקת הפוסקים ,וגם בשו״ע לא נזכר הך לישנא של
מבטלת את החום ,אשר מבחינה to במקצת ,ותוספת ביותר ,וא״כ יש להחמיר.
רפואית איננו מוגדר כחולד.. ו עו ד זאת יעוין בספר ראש אפרים סי' ל״ח ס״ק
ל״ד וס״ק נ״ב שכותב לפרש דגם כוונת הרמב״ם
אם .משקל הילד מעכב ,וכמה צריך שיהא וע״ד ו(
היא ,שהוא ירוק ביותר ממה שתינוקות בריאים רגילים
שוקל? יעוין שם באגרות משה שהעלה שפיר
להיות ירוק קצת )וממילא יש לפרש כן גם דברי יתר
שחיסרון במשקל אין לזד .דין חולה ,והוא רק חשש
כמה מד.ראשונים המזכירים הך לישנא של ביותר(,
בעלמא שהתחילו הרופאים לחשוש אולי מצד קטנותו
וכ״כ לפרש גם בספר .כורת הברית סי׳ רס״ג בנחל
לא יוכל לסבול הצער ,וגם אולי יזיק לו הדם שיצא,
ברית סק״א ,דגם כוונת הרמב״ם כפשוטו ,ביותר משאר
ולכן כשגדל ויש לו המשקל שצריך ליכא שוב החשש
ילדים הבריאים שפניהם צד׳ובות קצת .וכד הוא כותב
ויכולים למולו תיכף ע״ש .ולכן אם דעת הרופאים לפי
ומביא בגוונא דא להסיר קושי׳ החכ״א על השו״ע
השקפה רפואית היא לא להתיר מילה קודם שהתינוק
כוונת שד.שמיט מילת כיותר שברמב״ם ,ולהטות
מגיע למשקל של 2,700גר׳ )כפי שכבו׳ כותב שכך
הרמב״ם אל הכוונה הנ״ז ,שהשו״ע הבין שכוונת
מקובל במחלקתו( ,אזי מיד שמגיע למשקלו ■כנ״ז יש
הרמב״ם שהוא ביותר משאר הנולדים .וגס לרבות
למולו מ Tואין צריך לחכות ז׳ ימים.
הערוה״ש בסי׳ רס״ג סעי׳ ג׳ כותב דגם הרמב״ם ס״ל
להגר״י ראיתי בס׳ אשל אברהם )תש״כ( לאח״ז ככל הפוסקים וזה שהוסיף לשון ביותר הוא פשוט מפני
ניימרק שליט״א סי׳ כ״ב שהעלה נמי כה״ג דסתם אדום או ירוק זהו מטבעי היצורים ,ולכן כתב
שבחז״ל אין יסוד לקביעת מדת גדלו של התינוק ,וכותב ביותר ,כלומר ,יותר מכפי המורגל ע״ש.
ששמע שהגאון החזו״א ז״ל לא היתד .ג״כ דעתו נוחה שנזכר בנדד .ד׳ כ״ב ע״ב שכן שאלו לרופאים זה ב(
מזה שהמשקל יהיד .קובע עיי״ש. בעניני קביעת דם נדד ,.הוא ,באם מכה יש
ז( ו ע ״ ד אם כל הפרשה מעינים דינה ככאב עינים גדול לה בתוך מעיה ,או שומא יש לה בתוך מעיה ,אבל
וד.וי כחולה כל הגוף ,או דוקא אם הוברר שמדובר בשום פנים לא לקבוע על קביעת סוג הדם ומראהו
בדלקת. היוצא מרחם האשה ,ופשוט .ובעצם נאמנות הרופאים
בספר דעת כהן סי׳ קל״ז שעשה מעשר .להחמיר יעוין אין להאריך בדבר שכבר האריכו .והדברים עתיקים.
הרבה בשותת ציר מעיניו ,ובירר ופסק שצריך אשר לפי כל הבדיקות הוכח שכבר הבריא תינוק ג(
שבעה מהבראתו ,ולא שעה ולא האזין לבקיאים שאמרו הגם שליתר ביטחון ,או כדי שיגמור המנה
קסא ציץ אליעזר חי״ג סימן סג ש ו״ ת
לקבוע רמת הצהבת בלי בדיקת בילירובין. אסור א( לו שאין זה בלום ולא חולי רק זד .בטבעו של הילד
בדיקה זו יכולד .להוציא את הספק של ומאיזו סיבה חיצונה יעו״ש.
״מחלוקת הרופאים״ היות וד.יא מד.ימנד .ובעזרתד .ניתן אולם שם הי׳ זה שהמוהל אמר לו בכזאת :אבל כשרופא
לקבוע בודאות אם הצהבת היא פיזיולוגית או סימן קובע ,וזאת אחרי בדיקה מדוקדקת .שזה רק גורם
של מחלד■ .ומה רמתר .וכמובן אם הנטיה היא לרדת או כבו׳ חיצוני בלבד ,ולא מגדלת כל חדקים )כלשון
לעלות. במכתבו( .נראר ,שיש לסמוך שלא .להצריך עכ״פ ז״י
ב( עלי לד.בהיר ברורות שלא נותנים ויממיו ק׳ לתינוק מיום שנתרפא ,דש הוכחה לכך מדברי הש״ך ביו״ד
לפני הברית .ליתר זהירות ובטחון ,הויטמין סי׳ רס״ב סק״ד שמדגיש לכתוב ע״ד הרמ״א שם,
ק׳ ביתן מיד לאחר הלידה אצל פגים ולאחר לידות קשות שצריכים דוקא כאב גדול כזד .באופן שנתבאר באו״ח
וד.סיבד .היא קשורד .עם מנגנון חקרישה מיד לאחר סי׳ שכ״ה סעיף ט׳ שמחללים על כך את השבת ע״ש,
הלידה .עד ליום החמישי לאחר הל Tד .מנגנון הקרישה וכשברור שזר .רק גורם חיצוני ובת־חלוף הרי בודאי
מפותח במלואו ואם הוא איננו מפותח אזי הסיבה שלא מחללים אז את השבת.
היא מחלה ויש לדחות את הברית ולא לתת ויטמין ק והנני בכבוד רב ובברכד.
. לפני הברית. ־ אליעזר יהודא וולדינברג .
שמח שכבוד הרב מסכים אתנו שאם הצד.בת אני ג(
היא פיזיולוגית ובירידה עם .מצב .כללי טוב . סימן פג
ניתן למול את התינוק ביום השמיני.
כעת הנני רוצה לעורר שתים שלש בעיות נוספות. אבל א .עוד בענין גדרי צהבת בתינוקות ילודים.
אם ילד היד .עם צד.בת בדרגה גבוד .שד.צריכה (1
ב .אם מועיל נתינת ויטמין ק׳ לתינוק
החלפת דם אז הוא קיבל גם אנטוביוטיקא .הילד יכול
שנשאר עוד קצת צבע בהיר בעור שיוכלו
לצאת מבית החולים 5־ 4ימים לאחר החלפת הדם ,אבל
למולו כבר.
דעתי האישית שלי המבוססת על הנסיון היא שיעז
ג .כשמבצעים החלפת דם לתינוק אם יש
לחכות לאחר מיכן ד ימים כדי למולו.
לחגות שמונה ימים עד לברית מילר..
ראיתי במכתבו של הרב שגדולי הפוסקים האחרונים אני ד .תינוק שנולד בעזרת מלקחיים וזה השאיר
נחלקו בדיעותיהם בנדון ,אבל הנקודה שלי היא ; —
נפיחיות על הראש של התינוק.• ,וכן
.הילד עבר פעולד .של חחלפת דם .כללית שנעשית
כשמשכו לו יד או רגל וזה גרם לחוסר
תנועתית זמנית אם יש לחכות עם המילה
בעזרת הכנסת צינור בתוך כלי הדם הפנימיים,
היא עוברת ללא בעיות אם היא מבוצעת כדבעי ,אבל
עד שיתרפא מזה.
לפי דעתי יש מקום לחכות .שמונה ימים לאוןר מיכן
ה .אם מותר לרחוץ בשבת עיני תינוק שיש
בכדי לראות אם לא מופיעים סימני זיד.ום כללי או
לו הפרשה בעינים עם מים רתוחים
פושרים וצמר גפן.
מקומי.
אם תינוק קיבל טיפול עם אנטוביוטיקא אנו (2 ב״ה .י״ח לחדש חשון תשל״ז .ירושלים.
בדיעח שיש לחכות או 24שעות הזמן שבו האנטוביוטיקא נ״י, אליעזר יהודא וולדינברג לכבוד הרה״ג הרב
מד.זריקד .האחרונד .עדיין משפיע ,או 8 ,ימים עד לברית. אב בית הדין הרבני האזורי בירושלים
אני מחמיר בזה בגלל סיבד .דומה לטיעון דלעיל ,דד.יינו: שלום ורב ברכד' ..
מתן ובזמן לאחר הבריא קביעת רופא שהתינוק כוונתי היתר .אך ורק לשאול כמר .שאלות בתחילה
אנטוביוטיקא שרירה וקיימת ,אבל יש לראות שבלי תינוקות הנוגעות לבעיות שכיחות אצל
אנטוביוטיקא מצבו של הילד נשאר טוב. בימים הראשונים לאחר הלידה העשויות לד.שפיע על
(3המחלוקת על גוון הצהבת היא מאד מענינת, המילד..
וד.פעם אני מתיחס גם למכתבו השני של הרב על לאחר השיחה עם הרב עיינתי קודם במכתבים אבל
נוסחת הרמב״ם ״ירוק ביותר״. שהרב שלחם לד״ר שטיינברג.
ש מ ה תי לקרוא עד כמה שהפוסקים היו בקיאים בגוונים ב נו ג ע לשאלה על השפעת הצד.בת על ברית המילד,
שוגים של צהבת ,אבל יש לי להעביר לכבוד והתשובד .של כבוד הרב .מפליא ומשמח לראות
הרב מד .שאני למדתי מנסיוני ומה Tיעות האחרונות עד כמה המאירי בשבת ד׳ קל״ד ע״א וגם ר׳ יעקב הגוזר
ברפואה. העריכו שקיים גורם של חוסר בשלות )את הנ״ל אני
הוא גוון של העור כתוצאד .מרמת בילורובין הצהבת לא מביא מ Tיעותי אלא ממכתבו של הרב(.
בעור .אם יש משהוא שמשפיע על בילורובין גם מע Tומסכים עם דעת ,הרב שקשר .לקבוע לפי אני
משפיע על הצד.בת גם כן ,כעת אנו למדים שאור השטעז מראה אם הצד.בת בירידה או בעליד .אבל יש לקחת
משפיע על הבילירובין בעור והילדים ששוכבים על יד בחשבון את הנתונים הבאים.
ציץ אליעזר חי״ג 0יםן פג ש ו״ ת קסב
רופאים״ ובעזרתה ניתן לקבוע בודאות אם הצהבת חלונות מוארים באור השמש הם פחות צהובים מאחרים
היא פיזיולוגית ,או סימן של מחלה ,ומה רמתה. ששוכבים בפנים החדר.
אחרי הקביעה ע״י הבדיקה האמורה ,יש אבל אולם כעת בנרות חשמליות עם תדירות חשמלית משתמשים
להתנהג להלכה כפי שקבעתי במכתבי הראשון, המתקרב לקרני השמש בכדי לפרק את ■
דהיינו :דכל צהבת ,ובכל דרגה שהיא ,דוחה מילה הבילירובין שמתוד העור ולהוריד את רמת הצהבת.
בזמנה ,וכל עוד שמראה הצהבת נראית בכל הגוף ,או לכן יש להתיחם לגוונים של צהבת ,וגם בהתחשב עם
אפילי ברובו ,אין לבצע המילה ,על אף קביעת רופא מקומו של הילד בבית ,רחוק או קרוב לאור השמש.
שהיא כבר בתהליך יר Tה ,ורק כשנראה בעליל שהצהבת ל ל עוד שאנו למדים יותר אנו משתכנעים שאסור
בתהליך של שקיעה ,דחלפה מרוב הגוף והמראה נהיה להסתמך על גוון העור אלא אך ורק על בדיקת
בהיר ,והחפא קובע שאפשר למול ,יש לסמוך עליו ,ואזי הבילירובין.
אם הצהבת היתה פיזיולוגית א״צ להמתין ז׳ ימים, וכעת ברצוני לשאול את הרב את השאלה הבאה.
ואם נבעה ממחלה יש לדחות המילה ז׳ ימים מיום לפעמים כשהאשה מתקשה בלידתה ,המילדת או רופא
הבראתו. או הנשים עוזרים לה בעזרת מלקחיים
ב( ע מ״ ש בתוך דברי שנדמה שליתר בטחון וזהירות שולפן ריק שמוציא מהר את התינוק החוצה על ידי
כזה לתינוק נותנים הרופאים מטמין ק׳ לחץ שלילי .זה משאיר נפיחיות על הראש שאם הן
שנשאר עוד קצת צבע בהיר בעור .משיב ע״ז כבו׳ שטחיות חולפות במשך •כמה ימים ,אבל אם הן בשכבה
בתוקף שלא נותבים כזאת לפגי הברית ליתר זהירות עמוקה יותר חולפות רק לאחר חדש או חדשייט .כמו״ כ
ובטחון ,והויטמין ק׳ ניתן מיד לאחר הלידה אצל לפעמים בזמן הל Tה יש צורך למשוך יד או רגל החוצה
פגים ולאחר לידות קשות ,והסיבה היא קשורה עם או לדחוף אותם פנימה ,וזה גורם לחוסר תנועתיות
מנגנון הקרישה וכו׳ ,והסיבה היא מחלה ,ועל כן ,יש במיוחד. «t
1 זמנית של
לדחות את הברית ולא לתת ויטמין ק׳ לפני הברית. הנ״ל אינם מסכנים את חיי הילוד ,והם לא המצבים
מהוים מחלה כללית ,האם הם דוחים את
ו שו ב אני מסכים בהחלט עם דבריו ,אך במה דברים
הברית ן
אמורים כשהמדובר באמת שהוא ניתן עבור אי
ב נו ג ע לפסקה האחרונה במכתב השני של הרב הדן
התפתחות מנגנון הקרישה ,ושהסיבה היא מחלה ,אבל
בהפרשה מעינים כבוד הרב כותב ״כשברור
המדובר שלי כשזה ניתן לסיבת צהבת של חוסר בשלות
שזה רק גורם חיצוני ובת חלוף הרי בודאי שלא מחללים
ולא מחלה והצהבת כבר בתהליך היריחז וההחלפה
אז את השבת״ המבוסס על הרמ״א שם והש״ך ,עלי
ונשאר רק קצת צבע צר,וב בעור .וביססתי את דברי על
להבהיר — :
מה ששמעתי בבירור )וראיתי גם מעשה( שישנם
רופאים שנוהגים ככה ,שבמקרים שהצהבת לא עברה
ההפרשה היא חיצונית כתוצאה מסתימת בהתחלה
צנור הדמעות לאף מהפרשות בזמן הלידה,
לגמרי ,אבל היא כבר בדרגה שאפשר למול ביום השמיני,
דאזי נותנים ויטמין ק׳ ליתר בטחון כדי להבטיח את אבל אם משאירים 24שעות ,תקופת השבת ,מתוספים
על זה חידקים ,ואז מתחילה הבעיה הזהומית ,לכן הייתי
קרשת הדם ד.מר.ירד ..וזהו למעשר .כנראה מד .שכבו׳
מבקש מהרב לעיין מחדש ולהתיר רחיצת עינים עם מים
פיזיולוגית היא הצהבת בעצמו מסכים ג״כ ,שאם
ובירידד .עט מצב כללי טוב שניתן למול את התינוק רתוחים פושרים וצמר גפן גם בשבת.
בכבוד רב ובברכה
ביום השמיני ,ורק אותם הרופאים ליתר בטחון ממשיכים
עוד לתת לתינוק עד אחרי המילה ויטמין ק׳ .ואולי
איסקזון מאיר
יש בזה ״מחלוקת רופאים״ י
תשובה.
מביע דעתו התוקפנית ,שבמקרה שהצהבת כבו׳ ג(
ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ה .כ״ג מרחשון תשל״ז.
היתד .בדרגה גבור.ד .שר.צריכד .החלפת דם,
ור.תינןק מקבל עבור כך גם אגטוביוטיקא .שהגם שהילד נ״י מאיר איסקזון למכובדי היקר ד״ר
יכול לצאת מבית החולים כעבור ארבעה או חמשה ימים שלום ורב ברכה,
לאחר החלפת הדם ,בכל זאת דעתו האישית המבוססת
מכתבו שהמציא לי אתמול קראתי בתשומת לב, יקרת
על הנסיון היא שיש לחכות שמונד .ימום לאחר מיכן
והנני והסבריו הרפואיים, ונהגתי מדבריו
עד לברית מילה בכדי לראות אם לא מופיעים סימני
להשיב לו כדלקמן. .
זד.ום כללי או מקומי.
ההתפתחות שלפי לדעתו מסכים בהחלט אני א(
אני מסכים ללא כל הסתייגות לדעתו האמורה, והנה הצהבת ע״י בדיקת בילירובין ,שהוא בדוק ומנוסה,
ולא אדע איפוא שראה בדברי שכתבתי דלא כן, אזי אסור לקבוע רמת הצהבת בלעדי זה ,באשר רק
או שיש חילוקי דעות בפוסקים בנידון זה. ״מחלוקת של הספק בדיקה זו יכולה להוציא את
ציץ אליעזר חי״ג סג ש ו״ ת
חולי בין מחמת דבר אחר אין מרהלין אותו עד שיבריא שמהבל על ■תינוק מה שכן דברתי בדברי הוא,
ע׳׳ש ואם כן רק אם הרופא יקפק דאין כאן חולי כל אנטיבביוטיקה משום חשש למחלה זהומית ולפי
שהוא ושאין גם להתינוק צער מחמת הדבר אחר הנתונים שפירש לי ד״ר שטינברג במכתבו ,היינו:
שגרם לו זאת ,ושלמילה לא תהא כל השפעה לרעה ״תינוק שיש חשד למחלה זהומית והוחל בטיפול
על הדיפאקט הזמני הזה אזי אפשר למולו .אהרת ,יש התינוק באנטיביוטיקה ושיתכן שלפי כל הבדיקות
להמתיז עד שיתרפא מזה ולא יהא לו יותר צער מזה. תבריא כבר ,אך מקובל לתת הטיפול למשך 5עד 7ימים,
האחרונים המה בקשר להפרשה מעיבים, דבריו ו( האם המילה נדחית עד סוף הטיפול? ואז יש למנות
ולמ״ש בסוף דברי במכתבי הב׳ ,דכשברור ז״י?״ .ועל זד .הוא שהשיבותי לו את דברי במכתבי
שזה רק גורם חיצוני ובת־חלוף דבודאי שלא מחללים הב׳ אות ג׳ ,והתנתי את הדבר בהסכמת הרופא.
אז את השבת ע׳׳ז. אבל במקרה של החלפת דם ,אין כל ספק שהדין עם
מעיר כבו׳ דאם אמנם בהתחלת ההפרשה היא וע״ז כבו׳ שצריכים לחכות לאחר מיכן ז׳ ימים .ואוסיף
חיצונית כתוצאה מסתימת צינור ,אבל אם בזה ,שכך ראיתי גם בם׳ שו״ת אגרות משה חיו״ד ח״ב
משאירים 24שעות לתקופת השבת ,מתוספים על זה סי׳ קכ״א שפסק בכזאת ,וז״ל :׳׳והילדים שנקראו ״בלו־
חידקים ואז מתחילה הבעיה הזהומית ,ולכן מבקש הדם שלהם ונותנים דם אחר, om בייביס״ שמוציאים
ממני לעיין מחדש ולהתיר רחיצת עינים עם מים היה עובדא אצלי והצרכתי להמתין ז׳ ימים אחר שכבר
רתוחים פושרים בצמר גפן גם בשבת. אמרו הרופאים שהוא באופן טוב כילדים בריאים ,שאין
ועל זה אשיבנו ,דבהחלט מותר לרחוץ■ בשבת את לך חולי גדול מזה שהוצרכו להחליף דמו ,אף שהרופאים
העינים עם מים רתוחים פושרים וצמר גפן ,גם אמרו שיכולים למולו״ עכ״ל .ואני מצטרף בזה לזאת
במקרה שהתחלת ההפרשה היא חיצונית ,וכדי למנוע הדעה .ושלא מועיל בזה אפילו הסכמת רופא.
עי״כ זיהום ,ומה שאסרתי בזה במכתבי ,הוא לחלל ו כ ע ת שאני קורא דעת כבו׳ להחמיר בדרך כלל בתינוק
עבור כך את השבת במלאכה דאורייתא ,שעל זה הוא שמקבל זריקות אנטיביוטיקה ,לאחר שהתינוק
המדובר בש״ך שם שציינתי בדברי וכן באו״ח סי׳ הבריא ,יש עדין לבחון השפעת האנטיביוטיקה עם
שכ׳׳ח סעי׳ ט׳ שמציין שם ,אבל ברחיצת העינים במים גמר הנתינה אם אמנם מצבו של הילד נשאר טוב.
רתוחים פושרים וצמר גפן ,אין כל מלאכה דאורייתא ברור שאני מצטרף לזה .וכמו שכתבתי גם בדברי שם
)דהא אין המדובר בלהרתיח המים בשבת( ,ואי משום שאין להחליט בזה בלי הסכמת הרופא .היינו :המטפל
סחיטת הצמר גפן ,לדעתי אין מקום לחשש איסור והנאמן ,זרק מפני שיש מקרים שגם אחרי הסכמת
סחיטה עי״כ בהיות שזורקים אח״כ לאשפה חתיכת הרופא ,ההלכה עדיין איננה מסכימה לכך ,לכן בכאן
הצמר גפן ,וגם הנוזל הנסחט הולך ג׳׳כ לאיבוד ,ואין הבעתי דעתי שנראה הדבר שההלכה יכולה להסכים
דרך סחיטה בכך כלל ,והטיפות הנצרכות לגוף רחיצת לדעת הרופא אס מביע דעתו ההחלטית לאפשרות ביצוע
עיניו הקטנות אין בה כדי סחיטה ,וזהו חוץ מה המילה.
שגם לא הוי פסוק ריעזא לכך ,ובפרט כשחתיכת הצמר מודה לו על פירוטו והבהרתו מהידע הרפואי אני ד(
גפן יותר גדולה ומטביל רק קצתה ,ומה גם כשיש כהיום על גווני־הצהבת ותוצאותיה וסיבותיה.
לה בית אחיזה )עיין א*״ח סי׳ ש״כ סעי׳ י״ז( ,על ודרך הטיפול בם .ועד כמה שמרחי הדבר להסתמר
כן באמור מותר גמור הוא לרחוץ בשבת לתינוק שיש רק על בדיקת הבילורובין.
לו הפרשה בעינים עם מים רתוחים פושרים בצמר גפן. ה( מה ששואל כבו׳ ע׳׳ד שלפעמים כשריאשה מתקשה
בכבוד רב ובהערצה בלידתה ועוזרים לה בעזרת מלקחיים וכו׳,
אליעזר יהודא וולדינברג משאיר זה נפיחיות על הראש של התינוק שאם הן
שטחיות חולפות במשך כמה ימים ,אבל אם הל בשכבה
סימן פד
עמוקה יותר חולפות רק לאחר חדש חדשייום ,וכמו״כ
אס מותר למרוח ס״ת בחומר כימי לא טרף יש צורך למשוך יד או רגל לפעמים בזמן
לאחר תיקוני האותיות כדי שלא יספצו. החוצה או לדחוף אותם פנימה ,וזה גורם לחזזסר
ב״ה ,ירושלים יום ועש״ק יא לחדש תמוז תשל״ו. תנועתיות זמנית של היד במיוחד ,האם המצבים הנ״ל
שליט״א מנחם הלוי קליין לכבוד הרה״ה זכר מוה״ר שאינם מסכנים את חיי הילוד ור& לא מהוים מוזלה
״סופר סת״ם״. כללית דוהים את הברית ?
אחדשמ״ט . על זה ,דהנה ביו״ד סי׳ רס״ב סעיף ב׳ כתוב אשיבנו
מכתבו קבלתי השבוע ,והנני להשיב לו על יקרת דאם חלה באחד מאבריו וכו׳ ממתינים לו
שאלתו להלכה למעשה .במלאכת שמים שלו. עד שיבריא ,ומבאר הש״ך בסק״ג דמשרם צער וחולי
היא ,היות וישגם הרבה ס״ת שאינם ניתנים שאלתו כל שהוא משהין אותו למול עד שיבריא ,וכך מוסיף
לתיקון כיון שהאותיות קופצים ,לכן אגב להביא בשם הגאון דכל תינוק שהוא מצטער בין מחמת
ציץ אליעזר חי״ג סימן פד ש ו״ ת קסד
מדבר טמא ,אבל כשבכלל לא .בא מדבר טמא ורק נסיונותיו ,מצא פטנט ,למרוח זזומר ״כימי״ מעורב,
שאינו־ מחומר של עור בהמה טהורה■ ,כבנשוננז ,גם מיד אחרי התיקון וזח מחזיק אפילו בס״ת שנידונו
הם יודו שמותר. מזמן לגניזה ,חומר הכימי הוא כשר ,או לפחות —
אומר זאת לא רק מסברא ,כי אם יש לי הוכחה לאני לא טרף — ,לכן נפשו בשאלתו אם מותר למרוח החומר
לכך ,דיעוין בשו״ת פנים מאירות ח״ג ־סי׳ ל״ב הזה ועי״ז יבוא התיקון לגבי הרבה ס״ת.
שנשאל ע״ד הקלף שאחר עיבוד הסיד מושחין אותר דמקום ספיקו בזה הוא ,דהגם דחומר והנראה א(
בצבע לבן יעל שי זה מתקנים הקלף שיהיה חלק הכימי הוא לא טרף ,אבל הא איננו מעור
ומזהיר ובהיר בלבנותו מאד והכתב מיושב מאד ,אם בהמה כשירה) .עיין רמ״א או״ח סי' ל״ב טעי׳ מ״ז
כשר הדבר ,מפני שקצת סופרים הוציאו לעז על זה ומג״א ס״ק ס״ב ,זמ״ב ס״ק ר״כ(.
ואמרו שאסור לכתוב על קלף זה מפני שאינו כותב ואשיבנו .דמצד זה שזה לא מחומר של עור בהמה
על הקלף רק על אותו צבע הלבן ומפסיק בין הקלף טהורה כקלף נראה דאין קפשא בכך .מכיוז
לכתב .והשיב ,שקנאת סופרים הוא זה והבל יפצה שזה לא בא בנידוננו בי אם לחיזוק ושמירה בעלמא,
פיהם וכו׳ כי זהו תיקונו של קלף ,והוא עוד מצוה וגם הוא רק חזותא בעלמא ,ובכל כגון דא מצינו ביתר
מן המובחר ,ומה שאומרים הסופרים שהצבע הזה הוי על כן לכמה מגדולי'הפוסקים שמכשירים למרוח אפילו
הפסק בין הכתב לקלף גם בזה לא דיברו נכונה וכו׳ מדבר טמא .יעוין בשו״ת באר עשק סי׳ י״ד שמתיר
ומכיון שבצבע הלבן מיפים הקלף עי״ז ,לא חשיב הפסק לדבק מטלית מאחורי יריעת הס״ת אף בדבק טמא,
וכו׳ ומכיון דהאי צבע לבן הוי לנאותו את הקלף אינו ובנימוק ,דלא בעינן בזה מן המותר בפיך כיון שאין
חציצה כלל ,ומצור .להדר אחר קלף בזה לקיים זה אלי זה אלא לחזק ע״ש .כן יעדן בשו״ת נודע ביהודה
ואנוהו עיי״ש .וד.עתיקו דברי הפנים מאירות להלכה מהדו״ק חאיו״ח סי׳ א׳ שמעיר שיש לדון דדבר שאינו
הברכי יוסף על יו״ד סי׳ רע״א סק׳/ו ,השערי תשובה בעין ונשאר רק חזותא אם שייך לומר דבעינן גם
באו״ח סי׳ ל״ב סק״ו ]ומסכים אתו במפורש לד.לכה, בכה״ג מן המותר בפיך .ובנו הגר״ש לנדא ז״ל בנו״ב
ורק כותב דנראד .דלכתחילה יש להעביר על פניו בחוזק. מהדו״ת חאו״ח סי׳ ג׳ יצא לקבוע מסמרים ולומר דבכגזן
יד מטלית לבן ולקנח היטב ,ואז מה שאינו מדובק נידונו שמושחין העורות בשומן דגים ,מכיון דהאי
בהקלף מד.צבע דבק טוב יסור ממנו ע״י הקינוח הזה, משיחה אינו גורם עיקר השיחור ,כי עיקר צבע השיחור
ומה שנשאר מדובק בו הוא נעשר .גוש אחד עם הקלף נעשה מדבר טהור ,והאי משיחה הוא רק להצליל הצבע
ואינו חוצץ■ .ועוד מוסיף וכותב שאין לד.תיר רק משיחד, לחזותא ולרכך העור וליפות ,בזה בודאי אין קפידא
דקר .כיעו״ש[ ,והפתחי תשובה ביו״ד סי׳ רע״א סק״ג. אם הוא מדבר טמא עיי״ש ,ובא ע״ז בשניות לחזק את
וכן הביא דבריו גם בעקרי הד״ט או״ח סי׳ ב׳ אות הדברים בספרו שו״ת שיבת ציון סימנים ב׳ ג׳ כיעו״ש.
מ׳ ,ובשניות ביו״ד סי׳ ל׳ אות ד׳ ,ושם הוסיף לחזק וכ״כ גם בשו״ת תשובה מאהבה חאו״ח סי׳ רי״ד
דבריו מעוד כמה פוסקים שמצא שסוברים ג״כ בכזאת, ומצטט בדבריו גם דברי שו״ת באר עשק הנ״ל .ועל
דאין לפסול מטעם חציצה כיעו״ש ,וקבע לפסוק כהפנים ארבעה לו אשיבנו לציין גם לדברי שו״ת חתם סופר
מאירות גם בספר קול יעקב ה׳ ס״ת סי׳ רע״א ס״ק חיו״ד סי׳ רע״ו ,שבדבריו שם מביא דברי רביגו בחיי
י״ג עיי״ש ,וכפי הנשמע נוהגים הסופרים כן למעשה פ׳ תרומה שמבאר ,דמשו״ה לא היה משי במלאכת
ובפרט אצל עדות המזרח .וכך העלה לד.תיר למרוח המשכן מפני שאינו מותר בפיך .וכותב דלדבריו צ״ל
הקלף בבלייא־וויים עם דבק ,הגאון הפלאה ז״ל בשו״ת שלכן הי׳ תולעת שני אע״פ שהוא צמר צבוע' בדם
גבעת פנחס סי׳ נ״ו עיי״ש ,וא״כ הגע בעצמך אם התולע ,מפני דבצבוע לא איכפת לן אם אינו מותר
מכשירים בכזאת למרוח בצבע או בבלייא־ווייס עם דבק בפיך וכו׳ ,ועפי״ז מוסיף הח״ם וכותב ,דמזה ראיה
את הקלף בעצמו אשר יוצא עי״כ שלמעשה כותבים להתיר ליקח שומן דג טמא כשצובעים עורות הרצועות
עצם האותיות על דבר שאינו מחומר קלפי ,א״ב מכש״כ עיי״ש .וא״כ נלמד מכל האמור בק״ו לכגון נידוננו
שיש להתיר מריחד .כזאת )ושהחומר■ אינו טרף ורק אשר המדובר; הוא על מירוח בתומר שהוא לא מדבר
שאיני מחומר עור בהמה טהורה( כשד.יא נמרחת רק טמא ,אלא שאיננו מחומר של עור בהמה טהורה ,שבודאי
מלמעלד .והאותיות נכתבים על הקלף בעצמו. יש להכשיר זה על כל כגון דא שאינו־ בא כי אם לחיזוק
הבני יונח ועוד כמד .מהפוסקים החולקים על ואפילו בעלמא ,ואינו גורם כלל לעיקר שחרות האותיות ,וגם
הפנים מאירות ,כיעו״ש בפ״ת ביו״ד ,וכן ' אינו אלא חזותא בעלמא.
בספר קסת הסופר סי׳ ב׳ סעי׳ י״ב ומלאכת שמים עוד אלא די״ל דבכל כגון זה שבא בכלל לא מדביר ולא
כלל ב׳ סעי׳ ו׳ ובבינד .סק״ח באריכות ,וכן בספר טמא ,כו״ע יודו שמותר ,ובאשר על כן ,ומשום
תורה לשמה הנדמ״ח מכת״י הגה״ח יבעל בן א״ח ז״ל בך לא מצאתי לחיבה לציין בכאן גם לדברי פוסקים
חיו״ד סי׳ רמ״ג עיי״ש ,יש לומר שעל כגון נידוננו שדעתם שונה מדברי הפוסקים האמורים ,מפני שי״ל
גם הם יודו שמותר כי בעיקר באים עלה בדבריהם שם שכל פלוגתתם היא רק מפני שהמדובר שם כשהוא בא
קסה ציץ אליעזר חי״ג סימן פד שו״ ת
עירעורו של ד.ד״מ על הר.לק״ט ,הוא לא על מד .שהלק״ט מסעם חציצה ,וכן חוששים שאולי יקלף במשך הזמן עס
קובע בדברי תשובתו שם )כפי שראיתי בגוף דברי האותיות כיעו״ש ,וכ״ז לא שייך בנידוננו שנמרחים
התשובד .שם( דרא״ה דרך השעור .ראיה גמורה היא על האותיות ובמטרה לחזקם .וגם לפי מ״ש לבאר הגאון
כראי׳ ע״י זכוכית ,וכד.ד,יא דערוה בעשישית דאסור הח״ס ז״ל בהגהותיו לס׳ קסת הסופר שם שעיקר סעם
לקרות ק״ש כנגדד .משום לא יראה .אלא עירעורו הוא הפוסלים הוא לא ממש משום חציצה ,אלא מפני דנמצא
מכח טעמא אחרינא ,והוא ,מפני דכפי שמבאר כוונת ס״ת נכתב על דבר אחר שלא על ה?ןלף כיעו״ש ,ג״כ הא
שעוד .דינו כדיו ,ולכן ס״ל השו״ע סי׳ ש״מ סעי לא שייך נימוק פסול זה לכגון נ Tוננז שממרחים על
דכשנפל שעור .על האות ,הגם שהאות נראית לא האותיות ,והאותיות נכתבים ממש על הקלף )וכ״ז
נקרא מיד.ת האות מוקף גויל .וא״כ הרי דעת לנבון לרווחא דמילתא כי כאמור גם שם תפסו לעיקר כהפנים
נקל דדבר פקפוקו זה של הדבר משה )אני כותב בלשון ־ מאירות ודעימיה(.
״פקפוק״ כי כסי שאנו נוכחים לדעת גם גבי שעוה ב( מ ה שכן יעז לחוש בזה לכאורה הוא מפני שעי״ז
לא החליט ד.ד״מ בבירור לפסול ,אלא רק מסתפק בזה, הא נראים האותיות כמכוסים ,הגם שנקראים
ולכן סובר שאין לברך על ס״ת כזו לכתחילה משום היטב גס דדד הציפוי הדק הזה.
ספק ברכה לבטלה( לא שייך בכלל על כגון ^ נ נ ו , ד הנ ה הבאה״ט באו״ח סי׳ קמ״ג סק״ט מביא בשם
כי בודאי אין במירוח כזה שבא דרך שפיכד .ומחומר שו״ת הלק״ט ח״א סי׳ צ״ט שפסק דאם נטף
הימי שדומד ,במראהו כמראה הקלף ,ונמרח על פני טיפד .של שעוד .על אותיות ס״ת אם נראין האותיות
כל הקלף ולא רק על פני האותיות בלבד ,משום כתיבה כשר .והביא דבריו גם בעיקרי הד״ט או״ח סי׳ ז׳ ■אות
כלל ,וממילא אין בהתפשטותו על פני האותיות בכדי ג׳.,וציטט לעוד פוסקים שסוברים כן דאם האות ניכרת
שיגרום מחמתו שד.אות לא יד,א נקרא עי״כ מוקף גויל. כשר .ויעוין גם בפרמ״ג סי׳ ל״ב ס״ק כ״ג ומשנ״ב
ומובן שבודאי לא שייך בזה ממילא לחוש גם לא משום ס״ק ס״א וביאו״ה ד״ה טיפת דיו עיי״ש .וכן כסי׳
כתב ע״ג כתב ,מח ת מד .שזה הא לא בא אלא לשם ש״מ סעי׳ ג׳ בביאו״ד .ד״ר .שעל ד,קלף .וא״כ לפ*״ז
פעולת חיזוק ושמירה על הכתב שלא ידהה ,והר״ז בדומה אין לספק גם בנידוננו מכיון שהאותיות נראים.
למד .שמצינו בשו״ע או״ח סי׳ ל״ב סעיף כ״ז ומג״א א ב ל יעוין בכף החיים סק״מ שמביא ,שאבל בשו״ת
ס״ק ל״ט שנפסק שבכד.״ג לא הוי שלא כסדרן בהיות ד״מ חיו״ד סי׳ ט׳ פסק דאפי׳ נראה הכתב
שעכשיו הכתב כשד ומה שמוסיף עליו אינו אלא פסול .וא״כ לפי״ד גם בנידוננו צריך להיות פסול
שמשמרו שלא יתמחק יותר יעו״ש .וגם מלבד מה שאין לכאורה .וד.גם דהכה״ח שם מוסיף וכותב דאבל דעת
זה לכל היותר אלא מי מילין )עיין גיטין י״ט כ׳( האחרונים לד.תיר בנראים האותיות כדעת הלק״ט יעו״ש
ואכמ״ל. וכן מ״ש עוד בס״ק מ״ב עיי״ש .מ״מ מצינו לכמה
האמור נראד .דיש לד.תיר למרוח את גליוני הס״ת מכל זכמד .אחרונים שכן חוששים לפסול אפילו בגראין
לאחר התיקון בחומר ה״כימי״ כפי שמציע האותיות ,יעוין בשערי אפרים שער ה׳ סעי׳ ז׳ שפוסק
בשאלתו ,ובפרט כשעי״ז יבואו על תיקונם הרבה ס״ת דאם נמצא בשעת' הקריאה טיפת שעוד .שנטף על איזה
שנדונו מזמן לגניזה ,דיש לומר דבכה״ג עוד יש מצוד, אותיות מהס״ת אם הוא בחול יעז לד.סירו משם קודם
בדבר לד׳צילם מגניזד .על ידי מירוח כזה לאחר תיקונם הקדיאד .אף אם יוכל להכיר האותיות דרך בהירות
כדין. - ■. השעוה ע״ש ,ויעוין גם :בג״פ סי׳ קכ״ד ס״ק מ״ט
וד.נני'בכבוד ובברכה שפוסל גמי אפי׳ אם ניכר האות ע״ש ,וכמו״כ יעוין
אליעזר יהרדא וולדינברג למר .שאסף וליקט וציטט ,לד.רבד .שפוםלים בזה בספר
שו״ת ירך'יעקב )ארגואיטי( חאו״ח סי׳ ז׳ עיי״ש .וא״כ
סימן פה לפי דבריד,ם יש לפסול גם בנידוננו מטעם כיסוי ,אם
לא שנאמר לחלק בין כיסוי עב כשעוה לבין כיסוי דק
ספר תורה שנכתבה בכתב האר״י ז״ל אג
כבנידוננו. '
אפעזר לשנותה לכתב הב״י באותיות
עיינתי בגוף דברי ספר שו״ת דבר משה ,והיא אך ג(
הצדיקי״ם .ואם איז לחוש בזה משום מנומר.
לו בח״ג מספרו חיו״ד סי׳ ט /וראיתי דיש :
ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ה ,כ״ח טבת תשל״ז. לומר שגם אליבא דהד״מ וסיעתו יהא כשר בנד^׳ד,
לכבוד נכדי היקר' חתן בני הרד.״ג המופלג יקר יקרים דזה לשון דבריו בזה :ולע״ד נראה דיש לד.חמיר אפילו
גראד .הכתב ולחוש לס׳ ברכה לבטלה ,דד,רי כיון
שליט״א. זלמן דוד צוקרמז מוד.״ר
דשעוה דינו ■כדיו כמ״עז בא״ח סי׳ ש״מ ,וא״כ כי היכי
בעיון מכתב שאלתך — שאלת חכם חצי קראתי דבנפל דיו בין אות לאות אין לברך עד שיגרור הדיו,
■תשובה — ע״ד ס״ת שנכתבד .בכתב האר״י ה״ד .בשעוד\ .דבכד,״ג אין נקרא האות מוקף גויל ואין
ז״ל ,אם אפשר לשנות את הס״ת לכתב הב״י באותיות לברך עליס״ת זו לכתחילה עכ״ל .יוצא לנו מזה דעיקר
ציץ אליעזר חי״ג סימן פה שו״ ת קסו
כלל ב׳ סי׳ ד׳ ,שגם בד,ד.יא דסי׳ רע״ט סעי׳ ד׳ שנפסק הצדיקי״ם ,היות ודעת מקצת פוסקים לפסול בזד.
]עפ״י ד.גמ׳ במנחות שם[ לחלק בזה בין שכתב המלא וד.גאון החזו״א ז״ל מחמיר בזה מאד ,וזה נוגע כעת
חסר דפסול לבין שכתב החסר מלא ,כותב לחדש ולומר, למעשד .בביהכנ״ס דפרושים במח״ק בגבעת שאול .והנך
דד׳שתא שד.סופרים בקיאים ואומנים הרבד .ודרכן אפי׳ מעורר אם אין לחוש בזה משום מנומר היות ותיקוני
לענין חיסרון שגוררין בתוך השיטה וכותבין שם את הצדיקי״ם מגיע ליותר מג׳ אלפים ת״ק אותיות ,וכן אם
הם שד׳טעיות החיסרון ,אם כן ליכא לפלוגי בין אין כאן חשש בזיון לכתב האר״י זצוק״ל.
בחיסרון או בתוספת ,דכשם שבתוספת מכשרינן לר.ו תשובתי בזה בעזה״י. וזאת
ואפילו טזבא לפי שתיקונם על Tי גרירה אם כן בסוגיא דגיטין ד׳ נ״ד ע״ב שד.מדובר מד.עברת א( הנה
הוא הדין נמי לענין חיסרון שיש להכשיר אפילו בטעיות קולמוס נזכר ד.חשש של מנומר רק לגבי
מרובין כיון שתיקונם הוא על ידי גרירר .עיי״ש. אזכרות ,ובסוגיא דמנחות ד׳ נ״ט ע״ב שהמדובר בתליית
בם׳ מלאכת שמים כלל ט״ז בבינה סק״ד כותב אמנם מזה אותיות שמד .הוא שמדובר בסתמא שמוכח
על דברי הגוו״ר הנ״ז שלא מצא לו חבר שהמדובר גם בשאר אותיות.
לחידושו חאמור .ונראה כמפקסק על חידושו. מוכח מזח שיש ב׳ סוגי מנומר ,הא׳( ■מנומר ונראה
כבר כתב עליו בם׳ קסת הסופר סי׳ י״ט בלשד.״ם אבל ע׳׳י תליית אותיות שזהו גנאי ביותר ואסור
סק״ג שמצא שכבר נחלקו בזה הרשב״א והריב״ש אפילו בשאר אותיות .וד.ב׳( מנומר ככתיבה ע״י העברת
כפי שביאר כבר בסי׳ ג׳ סק״ב ע״ש .ולדעתי מוכח קולמוס או בכתיבה ע״ג מחקים שד.וא פחות גנאי וחסר
הדבר כהגוו״ר מדברי השו״ע גופיד .בסי׳ רע״ט הנ״ל בזה רק הזה קלי ואניד,ו ואינו אסור בכר.״ג כי אם רק
שכתוב בלשון ״לפי שאין הגרידד .גנאי כמו התליה״, גבי אזכרות] .ועפי״ז אפשר לייקזב גם דברי המג״א
וא״כ זיל בתר טעמא ,וגם גרירה .שנעשה בתוך השיטה באו״ח סי׳ ל״ג סק״ז ,ע״ש בחצר.״ש ובפרמ״ג ,וכיעו״ש[,
איך שד.יא אינגד .ג״ב גנאי כמו התליה. לומד חילוק זר .גם מלשון השו״ע ביו״ד סי׳ רע״ט ואני
יעוין בס׳ קול יעקב בסי׳ רע״ט סק״ט שמביא ג״ב ועוד סעי׳ ג׳ שכתוב בלשון; אבל אם כתב החסר מלא אפי׳
דברי הגוו״ר לד.לכה ,ועוד מוסיף עלד .מעשר.־רב יש בכל דף ודף כמד .טעיות יתקן לפי שאין הגרידד.
שכן נוהגין בבגדאד דאפי׳ יש כמה טעיות הסירות גנאי כמו התליה עכ״ל ,דוק מהך לישנא של ״שאין
בכל דף ודף ואפי׳ אין דף בלא ד׳ טעיות גוררין הטעית הגרידה גנאי כמו התלי״ שאמנם גם בכה״ג הוי קצת
וכותבים על מקום הגרר ע״ש. , גנאי אבל איננו גנאי כזה כמו התליה ,ומשו״ה אפשר
כן בתיקון הצדיקי״ם בנידוננו אפשר ג״כ ע״י ואם לתקן .ולכאורה הא בההיא דש״ך בסי׳ רע״ו סקי״ב
סופר מומחה לתקנם בצורה כזאת] .וזהו רק לרווחא שאוסר למחוק בד׳רבה שמות שנכתבו שלא לשמן אע״פ
דמילתא .יעוין עוד לקמן[. שד,וא לצורך תיקון משום דמחזי כמנומר ,הוא לא
ג( ובכלל אינני חושב שהתיקונים שיעשו בנ Tון נראה יותר כמנומר מהך דסי׳ רע״ט בגר Tד] ,.יעוין
יותר גרועים שלפנינו בצדיקי״ם המה שו״ת תשב״ץ ח״א סי׳ קכ״ה וסי׳ קכ״ז עיי״ש ויש
מהתיקונים בד.יכא שכתב החסר מלא שנפסק בשו״ע לעיין[ .אלא ע״כ שיש חילוק כזה בין אזכרות לבין
שם שמותר לתקנם אפי׳ אם יש בכל דף ודף כמר. שאר אותיות ,דבאזכרות פוסל אפי׳ מנומר כזה ,אבל
טעויות. בשאר אותיות לא פוסל מנומר חלש כזה ]ובכתב בזהב
כל האמור אוסיף ואומר שבעוד זאת קיל בכלל על ד( או בצבעונים וגררן וכתב בדיו המוזכר בא״ר או״ח
הרבה יותר בנ Tוננו ,דר.א המדובר הוא לא על סי׳ ל״ב סק״ז וביאור הלכדי בסעי׳ ג׳ י״ל דנראד .יותר
תיקון אות שלם כי אם רק על מיעוט אות ,והגדולי מנומר מד.ך דלעיל ,ולכן גם הפוסלים שם יודו בכאן
הקדש שם כבר מעתיק מהריב״ש שכותב דלא חיישינן דכשר[.
למנומר במד .שכותב מקצת אות מהרבה אותיות על צדקנו בחילוקנו האמור ,אם כן פשוט הדבר שגם ואם
הגרר .ואיהו » ד Tיח כותב לחלק בזה בין אזכרות לשאר בנידון שאלתנו שדימדובר לא באזכרות והמדובר
אותיות ,דבאזכרות המירי לחשוש בזה אפילו במיעוט מאותיות במחיקה גם לא בתליית אותיות כי אם
אות ,אבל בשאר אותיות אין לחשתז במה שכותב בהרבה הצדיקי״ם ולתקנם או ע״ג הגרירה ,או שיד.א ניכר
אותיות מקצת אות על הגרר עיי״ש ,ובנ Tוננו הא הגרירה ,שיש להתיר לעשות זאת ,ואין לחוש בזה
המדובר בשאר אותיות שבד.ם ישנם הצדיקי״ם ]והרמב״ם משום חשש מנומר.
לא חשיב בכלל הד דמיחזי כמנומר בין הפסולים. מוצא חיזוק לדברי בדברי הגתלי הקדש בסי׳ ואני
יעוין בערוה״ש בסי׳ רע״ט סעי׳ י״ד .וכן יעוין בדעת רע״ט סק״ט שכותב להוכיח בדבריו שמוכרח
הבני יונד .בסי׳ רע״ט שם ,ולכן אין לחפש חומרות הדבר דבאזכרות יש חומר טפי לענין מנומר ,ולפי
בזה ובפרט ביתר אותיות[. הסברת דברי גם מוסברים דבריו שם ביותר.
השני דאולי איכא כאן חשש בזיון לכתב ולחשש ה( שבאנו לכך ,נוסיף לד,זכיר מד .שמצינו ומכיון ב(
האר״י ז״ל ,לדעתי אין לחוש לזה להיות ביותר מזה בספר שו״ת גנת ורדים חאו״ח
?TOj ציץ אליעזר חי״ג סימז פו ש ו״ ת
קלי ואנוהו ,דאין נאה לשמות הקדושים שיהיו כתובים ו Tוע ומפורסם שנחלקו הדיעות בזה ,והמחלוקת קדומה,
על גבי מחקים שעל ידיד& נראית הס״ת קצת כמנומר. וכל עדה יש לה מסורת ידועה ומקיימת כזה הלא
זהו מד .שד,בינותי לקוצר דעתי בביאור הדברים )אד תטוש תורת אמך ,והמביני דבר נוהגים בזה כפי שנראית
מד .שכתב רומעכת״ר שם בחצאי ריבוע לחלק מד,א להם ההלכה .ועל כגון דא הוא שנאמר :אעפ״י ובו׳,
דא״ר בסי׳ ל״ב גבי כתיבת אותיות ע״ג מחיקת אותיות ואלה ואלה דברי אלקים חיים.
זהב או בצבעונים דשם גרע טפי ונראית יותר כמנומר, זקנכם החפץ אשריכם וטובכם כל הימים
לא זכיתי להבין לנכון דלכאורד .מה נפק״מ יש בין באהכה וביקר
אם המחיקה היתד .של אותיות זהב בין מחיקה של אליעזר יהרדא וולדינברג
אותיות דיו שנפסלו ,הלא אחר המחיקד .אין שום היכר
איד הי׳ כתוב לפני כן(. סימן פו
ב( ו ב ע צ ם נ Tוננו גבי מחיקת אותיות הצדיקי׳׳ם,
מצאתי בספר משנת אברד,ם סי׳ ל״ ב סעי׳
שנית להנ״ל בעניו הנ״ל שבסימן הקודם. א.
ה( מ״ ש בשם ת״ח אחד ששמע פעם לד.עיר דאם אין ריצה לשנוח מא׳ לה׳ אז אם הס״ת כשירה בלא״ה
,שם .צבקות בתוה״ק ■א״כ איך ׳הוי זה .השם בין ל אין להוציאה מכשרותה למחוק ולהקן בשביל זה ,לבד
השמות שאין נמחקים ,הרי לא נמצא כתיבתן כן בתורה. אם עדיין אין הנז״ת בשלמותה או שנמצאו .בלא״ה
אדע מקום לזאת הקושיא ,אי המכוון על הנאמר לא אז רשות ■ב Tו .וא״ב צ״ע מה הוא לגבי נ Tוננו שגם
שאינו נמחק ,דהא לא' נמצא כתיבתו בתורד ..הא פשוט כאן המדובר שהס״ת כשרה ומהודרת ,ע״כ. .
שהמכוון בכל היכא שנמצא כתוב .השם חזה דאסור
ע״ז ' בתרתי .ראשית ,מה שפסק כן הבית ואשיב
למחקו ,ודבר זה מפורש יוצא מר.ירושלמי פ״א דמגילה
אפרים הוא מפני שסבור היה דכשכבר־ נכתב ־
ה״ט ומם׳ סופרים פ״ד ה״א ,דאחרי שמובא שם דרבי
אזי כבר כשר אפילו לכתחילה■ .ולחיזוק הדבר אוס׳יף
יוסי חולק וסובר דצבקות חול )מה דאיתא גם בשבועות
לציין בזה מה שראיתי להגאון הגר״ד פרידמן ז״ל
ד׳ ל״ה ע״ב( מסופר שם דבית חגירה כותבנים אומנים
מקארלין בספרו פסקי הלכות על ה׳ אישות ח״א
היו בירושלים והיו מוחקין צבקות שהיו נוהגין בו חול
בתשובות שבסוף הספר בסוף סי׳ א׳ שנשאל בקשר
יעו״ש .ואי הקושיא היא דמנין ידעינן זאת שהוא מן
לדכא אם בא׳ ואם בה׳ ,והשיב ובירר בטו״ט שהדבר
השמות שאינן נמחקין מכיון שלא כתוב ממנו בתורה.
תלוי בפלוגתא שבין הבבלי והירושלמי בביאור מלת
גם זה לא קשה כלל ,דהא חנה נביאה היתד) .עיין מגילה
דכה ,ושלפי הירושלמי צריכים לכתוב בא /ועוד זאת
ד׳ י״ד ע״א( ,וא״כ היא שזכתה בצדקתה ששם קדוש
מבאר דמכיון שזה ענין של מסורה בכגון זה ליכא
זה שאינו נמחק יתגלה על Tה בגלל שהיתה זקוקה
להכלל דהלכה כהבבלי נגד הירושלמי .ולכן העלה
להשפע היוצא משם גדול זה ,ויעוין בפי׳ כסא רחמים
להלכה שהגם שלכתחילה בודאי יש לכתוב דכה בה׳
באבות דר״ג פרק ל״ד ה״ב שמציין שבזוה״ק אזמר
אבל בדיעבד כשר עיי״ש .וא״כ חזינן שבשם יש
סוד גדול בשם צבקות .וכשם שאמרו בחולין ד׳ ז׳ ע״א
סמיכות יותר חזקות גם להכתיבה בא׳ ,ולכן אין לדמות
דת״ה שאמר דבר הלכה אין מזיחין אותו וכו׳ ,כך
־ משם לנידוננו.
גם בנבואה ,ואין מקום לשאול מדוע שלא נתגלד .רז
זה לפני כן ,דמי יבוא בסוד אלוקד ,.והא ההתגלות גם לגבי דכה גופיה לפענ״ד מאן דעביד עובדא שנית.
לא היתה לשם הלכד .עד שנשאל דלפני כן מאן אמרד,. להורות או לעשות מעשה למחוק הא׳ ולכתוב
ושאין הנביא רשאי לחדש דבר ,אלא היתה זאת זכיה ה׳ גם בס״ת כשירה ג״כ לא מישתבש ,דהא אפילו
של השגה בנבואה ,אשר תאמר לדורות )יעו״ש במגילה(. למחוק ר.ה׳ ולכתוב א׳ ]בס״ת כשירה[ מביא בם׳ משנת
ורק דממילא חלד .על זה ההלכה דשם זד .הוא מן השמות אברהם שם בשם ספר שארית יהודה שכותב בשם אחיו
.. שאינם נמחקים. ■ הגרש״ז מלאדי ז״ל שצוה להגיה ס״ת שהיתה תחילה
אמנע מלציין גם זאת דכפי שראינו נחלקו באמת ולא כתובה בה״א וצוה לכתוב באלף דוקא .וא״כ מכש״כ
בשם זה ת״ק ורבי יוסי אם הוא קודש או חול, . שמותר לדידן להגיה את הכתובה בא׳ ולכתוב ה״א.
ולהלכה ג״כ נחלקו הראשונים אי הלכד .כת״ק או כר״י, ועוד זאת כפי שמביא המשנת אברהם שם בשם החיד״א
ואנן נקטינן כפסק הרמב״ם וד.שו״ע דר.לכה כת״ק, ז״ל ,פסק בספרו לדוד אמת דאם נמצא בא׳ ואין ס״ת
והרחיב בזה את הדיבור חחיד״א ז״ל בספרו כסא רחמים אחר יקראו בה בלא ברכה ,ומהו איפוא התיקון לזה
על מס׳ סופרים כיעו״ש ,כן ראיתי בפי׳ מקרא סופרים שיוכלו לברך אם לא שימחקו הא׳ ויכתבו ה״א ? ורק
על מס׳ סופרים שכותב להסביר טעמא דר״י דבזה בשבת שאין עצר .זאת הוא שיקראו בה בלא ברכה.
חלוק צבקות משאר השמות משום דכל השמות עיקר וכך ראיתי בספר אמת ליעקב להמהר״י אלגזי ז״ל
תחילת הנחת הוראתן הונח על הבורא ית׳ וכו׳ משא״כ ]שמציין אליו בס׳ משנת אברר.ם שם[ בפרק משפט
תואר צבקות אמרינן במס׳ ברכות עד הנד .לא היה הדבויים הפוסלים את הס״ת אות ט״ז ,שכותב שאם נמצא
אדם שקראו צבקות ומציגו תואר צבקות במקרא מימי כתוב בס״ת דכא בא׳ חל ע״ז פסק הרמ״א באו״ח סי׳
קדם קודם חנה שד.וראתם חול א״כ עיקר הנחתו הי׳ על קמ״ג דבשעת הדחק שאין לציבור רק ס״ת פסול ואין שם
הוראת חול וממנו הושאל לתואר הבורא ית׳ וכו׳ עיי״ש. מי שיוכל לתקגד ,יש אומרים דיש לקרות בה בציבור
ויש עוד לעיין על מ״ש ״שממנו הושאל״ .אכל עב״פ ולברך עליה ויש פוסלים ,והכרעת הכנה״ג היא דכשאין
רבנן אבל סברי שדרתה זאת התגלות חדשה בבחינד, ס״ת כשר לקרות בו בלא ברכה עיי״ש ,וא״כ ציבור או
של ״ושמי . . .לא נודעתי לד.ם״ וכנ״ל .ולכן הוא מן מורה הוראה החושש משום דילמא מברכים ברכות לבטלה
השמות שאינן נמחקין .וכך נקטינן להלכה ,ואין לד.אריד ורוצים לתקן ה״א במקום א׳ בודאי שיש מקום להתיר
יותר. להט זאת.
סימן פח זה בא לשם מטרה וכוונה כדי להקל מעליו נטל יסוריו
הקשים ל״ע.
א .תינו?ןות הנולדים עם מום בעמוד השדרה והרופא כל בשר ישלח רפו״ש לחולי עמנו
אם מותר לבצע בהם ניתוח ביום הראשון ויסיר מאתנו כל חולי ונעבדהו בבריות
ללידתם כדי למנוע עי״ב זיהום של קרומי גופא ובנהורא מעליא.
המוח. רולדינברג בכבוד רב אליעזר יהודא
ב .אם יש תובה לטפל בילודים כאלה ע״י ב״ה ,י״ב בניסן תשל״ז.
ניתוחים חוזרים את כל הסיבוכים לכבוד
שיתעוררו בעתיד. שליט״א אליעזר יהודה וולדינברג הרב הגאון רבי
ג .תינוקים שנולדים מונגולואים ,כשמצוי אב בית דין ,ירדשלים.
אצלם היצרות קשה של התריסריון אם לידי תשובת כת״ר לד״ר אברהם שטינברג בענין הגיע
מחויב הרופא לטפל בהם במלוא העצמה שאלתו על מתן רפואה מסוכנת לחולה סרטן
כולל ניתוחים. הסוכל מיסורים קשים למרות שיש מקום להאמין שמתן
התרופה עלול ,במידה ,לקרב את מיתת החולה.
בס״ד .נר א׳ דחנוכה .תשל״ז.
להעיר שכבודו כוון בנימוקיו לעמדת הרפואה ברצוני
שליט״א. מוהר״ר א .י .ולדינברג לכבוד הרב הגאון המודרנית .לא יתכן שלא לראות ■בכאבים
וביסורים מצב הדורש טפול כבכל תופעה אחרת של
כב׳ הרב.
מחלה אותה חייב הרופא המצווה לרפא .זאת ,אפילו אם
לי בזה לפנות לכת״ר בבעיות אחדות שהתעוררו ארשה מתן תרופות אלה מסוכנות במ Tה ועלולות אפילו לקרב
לאחרונה במחלקתנו. ומטרה מיתת החולה ,וכמובן שלא תהא ח׳׳ו כוונה
תינוקת עם מום בעמוד השדרה .במום זה א( נולדה לעשות זאת .לדעתי ,זה חל לא רק על כאבים פיזיים
חסר חלק מהחוליות בעמוד השדרה .וקרומי אלא גם על ״כאבים נפשיים״ ,כלומר ערעור נפשי קשה
חוט השדרה יחד עם חלק מחוט חשדרה גלויים ובולטים — דבר המופיע לפעמים אצל חולים הסובלים ממחלות
החוצה. קשות והזקוקים גם לחומרי הרגעה עם אותם הסיכונים.
אלו צפויים למספר סבוכים חמורים הכוללים : ילדים המודרנית מכירה בכך שכמעט אין תרופה הרפואה
( 1שתוקים •סל הרגליים (2חוסר שליטה שלא כרוך בה סיכון בלקיחתה בנסיבות
על השתן והצואה עם זהומים חוזרים של הכליות מסויימות .האספירין הפשוט ביותר יכול לגרום לשטפי
(3הגדלת הנוזל בתוך המוח עם הגדלה של הראש, דם קיבתיים רציניים ביותר במקרים מסוימים ולא יתכן
ולחץ על המוח (4 .פיגור שכלי .בנוסף לכך ישנם שעקב זאת ימנעו הרופאים ממתן תרופה זו .בכל קופסת
לעתי־ס ‘קרובות מומים נוספים בעיקר במערכת השתן. תרופות יש הוראות לרופא כיצד להשתמש בתרופה
ע ק ב הסיבוכים הללו הילדים האלו עלולים להזדקק ובהן מצויינות כל אותן תופעות הלוואי המסוכנות
למספר גדול מאד של ניתוחים אורתופדיים שהרופא חייב להכירן ׳ולהתחשב בהופעתן .סיבוכים
)עקב בעיות הרגלים( ,נתוחים אורולוגיים )עקב בעיות הכוללים גם כאלה העלולים להביא למיתת החולה.
השתן( ,וניתוחים נוירוכירורגיים )עקב הידרוצפלוס(. מציבור הרופאים לא יתן אנטיביוטיקה ,במידת מי
בין הרופאים גישות שונות ביחס לטיפול .יש קיימות הצורך ,בגלל הסיכון הנדיר של סיבוכים רציניים
הגורסים שכל תינוק הנולד עם מום זה יש ביותי הקיימים במתן תרופות אלה .גם בכירורגיה קיים
לנתחו בתרך 24שעות מלידתם .ניתוח זה מכוון לכסות הצורך בהחלטות כגון אלה .יש סיכון חייט בבל ניתוח,
עם עור את קרומי המוח הגלויים על מנת למנוע זהום הן מהניתוח והן מההרדמה .אם היינו מצווים לפעיל
של קרומי המוח ,מאידך לש רופאים שסוברים שאם יש רק כשהצלחתנו בטוחה וכשאין שום פנים לחשוד שעצם
כבר נזק בעת הלידה ,כגון שיתוק הרגלים ,חוסר פעולתנו יכולה להחיש את מות החולה — היתה הרפואה
שליטה על השתן או ה Tרוצפלום )הגדלת הראש( — משותקת לחלוטין .השיקול הרפואי הוא האיזון בין
לא נוגעים בילדים הללו ,ואם מופיע זהום מטפלים הסיכוי לסיכון.
כמקובל ,במצב כזה קרוב יותר מותם של הילדים, של רבי מיסה גירונדי ,הרמב״ן ז״ל ,אותה מצטט דעתו
אך בתנאים של ימינו שניתן להתגבר על זיהומים לא הרב תשובתו מבוססת לא רק על גאונותו
כולם מתים במהרה. בתורה ובהלכה ,אלא גם על נסיונו כרופא Tוע בספרד
להמשך התכנית ,יש רופאים שמטפלים ומנתחים וביחס באותה תקופה.
את כל הסבוכים שמתעוררים עם הזמן ,ויש בברכת חג בשר ושמח
רואים אם ניתוחים כאלה שמפסיקים לטפל ע״י דוד מ .מאיר פרופ׳
שהסבוכים הם חוזרים. המנהל הכללי של בית החולים שערי צדק
קעא ציץ אליעזר חי״ג סימן פת ש ו״ ת
לי גם בע״פ שהניתוח מועיל להאריך חייהם בכמה שאלותי :
שנים. א( האם לנתח ביום הראשוז את כל הילודים
נראה ,שמותר ,והדעת נוטה שאיכא גם מצוה, אם כן עם מום זה?
לנתח תינוקות כאלה ביומם הראשון ולכסות ב( האם לטפל ע״י ניתוהים חוזרים את כל
עם עור את קרומי המוח הגלוים על מנת למנוע זיהום הסיבוכים שיתעוררו בעתיד ?
של קרומי המוח .וחילי דידי ממה שמצינו להרמב״ן שניה נוגעת למונגולואים עם פיגור שכלי שאלה ב(
בספרו תורת האדם שער הסכנה ,וכן ב ^ו שי הר״ ן אשר שכיח אצלם מומים שונים ,בין השאר
בסנהדרין ד׳ פ״ד ע״ב שכותבים לבאר שזהו בכלל ענין מצוי אצלם היצרות קשה של התריסריון אשר ללא
גחינה התורה רשות לרופא לרפא ,הגם שיש ספק ניתוח ימותו מאחר והמזון לא יעבור דרך החלק הצר.
שאולי גם יסכנו עי״ב כיעו״ש ,וענין זה ניתן בודאי השאלה היא האם מחויב הרופא לטפל במלוא העצמה
להחיל על ניתוח שהסכנה בו הוא רק כשלשה אחוז — כולל ניתוחים — בילדים אלו ,או שיש
או בקירוב לזה. חיוב רק להחיותם בדברים רגילים ומקובלים .מזון,
חדא .ושנית ,מכיון שלפנינו הניתוח בא כדי הא חמצן .טיפול באנטיביוטיקה בעת זהומים ,וכיוצ״ב,
לד,צילו מסכנה ודאית בעתיד ע״י הופעת זיהומים אך אולי אין חיוב לטפל בצורה של ניתוחים והחיאה
בקרומי המוח ,וגם כדי להאריך עי״כ גם מספר שנוח־ — אם צריך ?
חייו ,א״ב נראה דאפילו לו סכנת הניתוח גדולה ביותר או ד ה לכת״ר אם יוכל להשיבני על הבעיות הנ״ל.
משלשה אחוזים ,זאפילו עד כדי מחצה ג״כ מותר לבצע בכבוד רב ובהוקרה רבה
זאת ,כי זה בבחינה שלא לחוש לחיי שעה משום ספק אבלהם שטינברג
לפן עי״ב יצילו אותו בעתיד מסכנות ודאיות ,וגם יצליחו
להאריך ימי חייו ,דכך כותב הרמב״ן שם ,דלא חיישי׳ כתשובה והכררה נוספת לעניו:
לספיקא דחיי שעה מקמי דאפשר דחי טובא ,ובעקבות א( הניתוח לכיסוי הפגם של עמוד השדרה ביום
זה מציגו בשו״ת שבות יעקב ח״ג סי׳ פ״ה שנשאל על ראשון לחיים איננו מסוכן כשלעצמו והוא מבוצע
חולה א׳ שחלה את הליו שקרוב למות בו תוך יום או ע״י העברת עור מצידי הפגם כדי לכסות את
יומים ,אך שאומדין שיש עוד רפואה אחת שאפשר קרומי חוט השדרה הגלוים ,הסיכונים הם כמו
שיתרפא מחליו וגם אפשר להיפך שימות מיד תוך בכל ניתוח קטן ,וקשורים בעיקר בבעית ההרדמה.
שעה זזו שתים ,ור,שיב להתיר יעו״ש ביתר אריכות, ב( בסריה גדולה של תינוקות כאלו שלא נותחו
ובדומה לזה העלה גם בספר בית מאיר על יו״ד סי׳ כלל ,באנגליה )שם ישנה שכיחות של ארבעה
של״ט ע״ש ,וכך האריך והעלה להתיר גם בשו״ת בנין מקרים לכל אלף ל Tות ,בניגוד למצב בישראל
ציון סימן קי״א עיי״ש ,ובמקו״א הארכתי בזה )יעוין שהשכיחות היא אחד לכל שלשת אלפים וחמש
בספרי שו״ת צ״א ח״ד סי׳ י״ג( .וא״ב .הוא הדבר אשר מאות לידות( התברר שנשארו בחיים עד גיל אחד
אמרתי.שמותר לבצע ניתוח זה בתינוקות אלה ,ושיתכן עשרה שנה ,שלשה עשר אחוז מכל החולים במום
שיש אפילו מצוה בדבר. זה.
השניה היא בנוגע למונגולואים עם פגור שאלתו ב( ה נ״ ל
שכלי אשר שכיח אצלם מומים שונים וכו׳ תשובה.
אם מחויב הרופא לטפל במלוא העצמה ,או שיש חיוב
ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ה .י״ד טבת תשל״ז.
רק להחיותם בדברים רגילים וכו׳ אד אולי אין חיוב
לטפל בצורה של נתוחים והחיאה — אם צריך ז לכבוד הרופא התורני בנש״ק
ו הנ ה לדעתי יש חיוב לטפל בהם כבאחרים ,בלי שינוי, ד״י אברהם שטינברג נ״י
דהחיוב להחיות נפש מישראל אינני מותנה דוקא ,של,ום וברכה.
באנשים הבריאים בשכלם ,ואביא לו דוגמא מדברי הנני מתכבד להשיב לו גזה על,מספר ,שאלותיו.
המשנה ברורה כאז״ח סי׳ שכ״ט בביאור הלכה ד״ה .א( לפענ״ד מכיון שהניתוח שיש לבצע.בתינוק הבן־
אלא לפי שעה.,שהעלה בפשיטות .שמחללין את השבת יומא .איננו קזסוכן גשלעצמו .וכפל שהסביר
אפילו על,חרש ושוטה אע״ג דאינם בני מצות עיי״ש, ,לל בע״ס הסיכון הוא רק ב־ 3אחוז ,ולעומת .זה הוא בא
,וכתבתי מזה גם בספרי שו״ת צ״א ח״ח סי׳ ט״ו פ״ג, כדי למנוע זיהומים־וודאים ל,עת Tשל קרומי המוח.
וח״ט סי׳ כ״ח .קחנו משם .וא״ב דון מינה ומינה גם ..אשר מהוים סבנה לילד וקרוב יותר מותם.,,נרק בתנאים
לנידון שלנו דג״ב הדין כן ,ושאין דינם שונה בזה של,.ימינו ניתן להתגבר על הזהומים ולא .כולם מתים
מאחרים .לענין זה דחיוב הצלה. .במהרה .וגם נותן לזה דוגמא — !בסריה ,גדולה של
ג( ו ט ה א מו ר — גם תשובה למה שכבו׳ מוסיף לשאול ...מיננקות באלה ..שלא■ גןתחו כלל ,באנגליה^ שהתברר
ע״י על הענין הראשון :״האם לטפל שנשארו בחיים על גיל 11שנה רק 13אחון .והסביר
ציץ אליעזר חי״ג סימן פט ש ו״ ת קעב
וזה לא חדש ,שכן שועה לכל שיטת הרמ״א שבהתחשב ■I ניתוחים חוזרים את ■כל הסיבוכיס שיתעוררו בעתיד״
באפשרות שישנם דברים המונעים יציאת דשמר ,.הוא ותשובתי לחיוב.
כותב שיש להפסיק את הרעש של חוטב עצים המשמש והנני בכבוד רב זבברכר .מרובד.
גירוי לחולה ומעכב יציאת נשמתו ,וגם מותר להסיר אליעזר יהודא ררלדינברג
המלח מעל לשונו .פעולות אלה אינן ישירות ולפיכך
מותרות ,ובלשונו ,״הסרת מונע״. סימן פט
התפתחויות רפואיות משרניות ,הבע״ה שאעלה עקב אם מותר לרופא לנתק את החולה ממכשיר
עתה לחוות דעת כב' הרב היא יותר מורכבת: ההנשמה המלאכותית כשהוא חסר כל חיות
אדם מובא לחדר מיון לאחר תאונת דרכים קשר .ויתכן
עצמית ואין כל סיכוי להצילו .או שלא יהא
שגולגלתו נמחצה לגמרי ,והרופאים בכדי לנסות להצילו חייב עכ״פ להפעיל המכשיר מחדש כגון
ממהרים לבצע בו פעולות החייאה ,ומקשרים אותו
בדרך שהמכשירים יוצמדו לשעונים הדומים
למכשיר הנשמה מלאכותית ,כי אין הוא נושם וגם
לשעוני שבת ויופעלו לתקופות קצובות.
יתכן שאין לו עוד פעימות לב עצמונית ,המכשיר מספק
וכשיפסיק המכשיר לפעול לא יפעילו מחדש.
לו חמצן ועל ידי פעולות של מכה חשמלית מתחיל הלב
לפעום .אין בהנשמה מלאכותית זו אלא פעולה טכנית ב״ה .י״ג בסיון תשל״יו.
של נפוח הריאות כשם שמנפחים בלון .המכשיר דוחס לכבוד הרב הגאון
חמצן לתוך הריאות :הן מתפשטות ורירותן סופגת את שליט״א. וולדנברג רב אליעזר יהודה
החמצן .הלחץ המכשיר פוחת והבלון )הריאה( מתקפל. אב בית דין ,ירושלים.
פעולה זו חוזרת על עצמה .אין שום שליטה על נפרה מכובדי הרב ולדנברג שליט״א.
הריאות ממרכזי המוח כפי שקיים במצב תקין ובריא. נא את ברכתי המיוחדת בקבלתך את פרס ישראל קבל
זאת אפשר לבדוק בדרכים שונות .ביניהם — הפסקת כהכרה וכהוקרה בעבודתו למען הפצת התורה.
פעולת המכשיר לדקות ספורות בכדי לראות אם החולה פונה הפעם אל כבודו במספר שאלית שהן הנני
מתחיל לנשום בצורר .עצמונית .אם אין נשימה עצמונית אקטואליות מאד לצבור הרופאים בארץ ומחוצה
מחזירים את החולד .למכשיר .עתה ,כעבור שעות או לה ,בעיות הקשורות לטפול נמרץ ולהחייאה .פעולות
ימים ,מתברר שהחולה הוא חסר כל חיות עצמית. הנעשות יותר ויותר שכיחות ,מדי פעם מתקיימים כנזסי
השאלה היא האם במקרה זר .נחשב המכשיר ״כמונע״ ריפאים הדנים בבעיות אלר .ובהשלכותיהן המוסריות.
והפסקתו וניתוקו מדרכי הנשימר .של החולה הוא בכל המפגשים הללו מורגש רצון הרופאים לד.כוונה
מותר .בשעת מתן הטפול בחדר מיון אי אפשר לשקול דתיתימוסרית למעשיהם אלה.
ולהעריך במדויק את מצב החולה ■וחייבים לעשות את זו ,ראשית אציג את הבעיר .הרפואית ואת בפניתי
את המאמץ המירבי לד.צילו ולהשתמש בכל המיכשור השאלות האקטואליות הנובעות ממנה ,ושנית,
הרפואי האפשרי .רק לאחר מיכן כשמתברר במהלך כמה הערות הבהרד .על הפעולר .התקינה של הריאות
הטפול ,למשל ,שגולגלתו של החולה רצוצה או מפרקתו וחרט.תה במקרים המתוארים .כמו כן ,מאחר והגיע
שבורה ,עומד הרופא בפני הבעיה של הפסקת הטפול. לידי בימים האחרונים כתב ידו של הרה״ג רב מ.
א .ישנם רופאים שבשום אופן לא יעיזו לנתק את פיינשטיין שליט״א בענין דומה ,אצרף העתק ממנו
החולד .חסר הכרה ובתרדמד) .קומה( עמוקה לעיון הרב.
לתקופה ארוכה .ידועים מקרים של חולים קודמות עם כת״ר העליתי כבר את הבעיות בשיחות
המתקיימים תקופות ארוכות בצורה וגטטיבית הקשורות לר.פםקת טפול ואי מתן טפול לפי
ללא כל החזרים )רפלקסים( ללא כל סימני חיות שקול רפואי כשמצבו של החולה ,לפי דעת הרופא ,אנוש
עצמאית או תגובות כלשהן לגירויים חיצוניים. וללא כל סיכוי של הצלה .מטרת הרופא במקרים אלה
האם ההלכה מחייבת זאת י היא למנוע את המשך סבלו הקשה של החולה ,ולעתים,
ב .ישנם רופאים הניהגים לבדוק את יכולתו של אף למנוע טפול בלתי יעיל אשר הוצאותיו הכלכליות
החולה לפעולה .נשימה עצמונית על ידי נתוק הגדולות גורמות להרבר .משפחות להגיע לסף העוני.
החולה לחמש או עשר דקות מהמכשיר בכדי במיוהד רוצה הרופא לאפשר לחולד .למות ״מיתה
לראות אם החולה מתחיל לנשום נשימות יפד.״ — מיתת כבוד ,ולא לבזותו ע״י הפיכתו ,ללא
עצמוניות .במ Tה שאינו יכול לעשות כן ,אחרי תועלת ,ליצור עם צנורות רבים המאבד את הצלם
מספר בדיקות חוזרות כאלר ,,אינם מפעילים האלקי שבו .זאת ,כמובן ,רק במקרים שאין סיכוי
מחד־ב את המכשיר .האם רשאים הם לעשות כן ? לד.צילו.
האם זו היא רק פעולד .עקיפה מעין ״הסרת אלה הן במשה מעין ״שב ואל תעשר.״ ואין פעולות
מונע״ ? בהן כל פעולה .ישירד .הפוגעת ישירות בחולה.
העג ציץ אליעזר חי״ג סימן סט ש ו״ ת
החוצה )פעולת הנשיפה( .פעולות אלד .הן בפיקוחו בנו ס ף ,ישנם שאלות אחרות :פעולת מכשירי ההנשמה
ובשליטתו של המוח אשר בצורה אוטומטית מווסת את נעשית באמצעות חשמל או חמצן ,והפסקת
התכווצויות שרירי בית החזה וד.רפייתם. הספקתם מפסיקה את פעולת המכשיר .במקרר .של
מ ח לו ת מסוימות ,הרעלות ופגיעה במוח עקב תאונות חולה הקשור למכשיר הנשמר .ושלדעת הרופא אין כל
יכולות לנתק את הקשר הזד ,בין המוח סיכוי לד.צילו ,מה חובתו של ר.רופא כאשר פעולה
והריאות ואין אפשרות ״לנשום״ אלא על ידי מכשיר המכשיר נפסקת עקב הפסקת זרם החשמל או שד.חמצן
המשמש כעין משאבה הדוחסת חמצן לתוך הריאות. אזל .האם חייב הוא לעשות כל מאמץ ולהמשיך להנשים
כשד,לחץ עולר .מתנפחות הריאות ומתמלאות ,וכשהלחץ את החולה בדרכים ידניות אחרות ? או האם גישד .של
במכשיר פוחת הן מתקפלות כמעין בלון המתנפח ״שב ואל תעשה״ מותרת 7
ומתקפל. ב מ ד ה שאין כל אפשרות לנתק חולה ממכשיר הנשמה,
פד ,כל פעולד ,ריאתית המכוונת על ידי המוח. אין אבל גם אין חובד .לחברו מחדש אם נפסקת
השניד ,בריאה היא ספיגת החמצן דרך הפעולה פעולת המכשיר מאליד ,.הנני מעלה לחוות דעת כב׳ הרב
הרירית העדינד) ,מוקוזה( של הריאות לתוך את הד.צעה להלן הדנה בטפול בחולים אשר מתברר שאין
נימיות הדם השזורות בריאה .פעולה זו אפשרית כל כל סיכוי לחייד.ם :
זמן שמחזור הדם פועל ,וזה קשור לפעולת הלב .הלב ״כל חולה המובא לחדר מיון אחרי תאונה ,הרעלה
מסוגל לפעול כל זמן שיש לו אספקת חמצן .הלב אינו זכו׳ ,אפילו אלד .שנמעך מוחם — יש לבצע בו
תלוי בצורה דומה למוח בקשר לפעולתו .יתכן שאחרי כולל מיד כל פעולות הד,חייאד .האפשריות,
הפסקת הקשר העצבי בין המוח והלב ימשיך הלב חבורו לכל המכשירים הקיימים ,מכשירים אלד.
לפעום או בצורר ,עצמאית או אחרי הכנסת קוצב לב. יוצמדו לשעונים הדומים לשעוני שבת ויופעלו
וזאת ,כי יש עצמאות בשרירי הלב הגורמים להתכווצויות לתקופות קצובות ,למשל2 ,ג או 24שעות .בפרק
הלב ולמוזזוד הדם .כמובן ,בלי נשימות יובלי הכנסת זמן זה יוכלו הרופאים לבחון את כל הממצאים
חמצן דרך הריאות לדם גם הלב יחדל ,לפעום .כך, הקליניים בסיוע כל בדיקות העזר כגון בדיקות
ישנה אפשרות שהלב ימשיך לפעום בו בזמן שהנשימה מעבדו־ ,.רנטגן וכר׳ ,ולהחליט אם לחולה יש
היא מלאכותית גרידא על ידי מכשיר מבלי כל פעולת סיכוי כלשד.ו להשאר בחיים ,ואז כשתופסק
המוח ,וכשיופסק המכשיר — ידום הלב. פעולתם — יפעילו אותם מחדש מיד .במידד.
אף שר,מקרים הנ״ל של הפסקת פעלת המוח הם על שיתברר ,למשל ,כי המוח נמעך ואין לחולה
אחרי תאונות קשות ,שברים ופגיעות בגולגולת, כל תקוד ,.או שנשברה מפרקתו ויש נתוק שלם
ידועים גם מקרים שהמוח פועל אבל מאבד שליטה בין מוחו לגופו ,כשיפסיק המכשיר לפעול ,לא
ספציפית על פעולת הריאות .זאת ,עקב ניוון עצבי יהיד .הרופא חייב לד.פעילו מחדש״.
שרירי בית החזה )שתוק ילדים( וכו׳ — ושמכשיר הדתיים והלא דתיים כאחד מצפים להדרכה הרופאים
הנשמה )ריאת ברזל( הוא חיוני להמשך חייו של החולד, מוסרית־דתית בעבודתם כי יודעים הם את
אשר מצבו תקין לכל דבר אחר. גודל האחריות המוטלת עליהם להיות ,אך ורק ,פרי
מקור ,שהסבר נוסף זד .יעמוד לעזרת כב׳ הרב אני מחשבד .רפואית.
בבירור ענין זה. מצפה לתשובותיו ולד.ערותיו. הנני
בברכה ■ בכבוד רב
תשובה. דוד מ .מאיר פרום׳
המנהל הכללי של בית החולים שערי צדק
ירושלום עיה״ק תובב״א ב״ה .כ״ב סיון תשל״ו. נ .ב.
נ״י דוד מ .מאיר למכובדי פרופ׳ ד״ר לד.בד.יר היטב מד .הוא טיבה של פעולת הנשימה, בכדי
המנהל הכללי של ביה״ח שערי צדק בירושלים אוסיף הערה זו.
הריאות מתחלקות לשני סוגים; פעולות
שלום ורב ברכד.,
א .פעולות הקשורות לנפוח הריאות ולהכנסת האויר
מכתבו מתאריך י״ג פיון דנא קבלתי לנכון יקרת לחללי הריאה.
בט״ז בו ,עברתי בעיון על מספר שאלותיו, ב .פעולות של ספיגת החמצן מר.אויר לתוך מחזור
ותיאורו הנכון והמדויק יש בו בכדי לסייע הרבה להגיע הדם.
לידי פתרונות־ר,לכתיים על אף חומרתן ,ויקבל נא בזה הראשונד .נעשית על ידי התכווצויות שרירי הפעולה
אמנם את הנלענ״ד בזה. בית החזה המביאות להגדלת נפח הריאות
ה ב עי ה וד,שאלר ,המרכזית והעיקרית של כבו׳ היא ולשאיפת אויר )פעולת השאיפד (.ובהרפיית שרירים
כזאת; — אלד .קטן נפח בית החזה ואויר זה שנשאף פנימד .יוצא
ציץ אליעזר חי״ג סי»ן ■פט ש ו״ ת קעד
צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח וכו׳ ואין מעצמין ״אדם מובא לחדר מיון לאחר תאונת דרכים
עיניו עד שתצא נפשו וכל המאמץ עם יציאת הנפש קשה ויתכן שגולגלתו נמחצה לגמרי והרופאים,
ה״ז שופך דמים וכו׳. בכדי לנסות להצילו ,ממהרים לבצע בו פעולות
מוסיף עלה ופוסק ; וכן אסור לגרום למת והרמ״א הנשמה למכשיר אותו ומקשרים החייאה
שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך מלאכותית ,כי אין הוא נושם ,וגם יתכן שאין לו
ולא יוכל להפרד אסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו עוד פעימות לב עצמוניות .המכשיר מספק לו
מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה, חמצן'ועל ידי פעולות של מכה חשמלית מתחיל
■וכן לא יזיזנו ממקומו ,וכן אסור לשום מפתחות ב״ה הלב לפעום .אין בהנשמה מלאכותית זו אלא
תחת ראשו כדי שיפרד ,אבל אם יש שם דבר שגורם פעולה טכנית של נפוח הריאות כשם שמנפחים
עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קזל בלון .המכשיר דוחס חמצן לתוך הריאות הן
דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מתפשטות וריריתן סופגת את החמצן .הלחץ
מעכבים יציאת הנפש מותר להסירו משם דאין בזה במכשיר פוחת והבלון )הריאה( מתקפל .פעולה
. מעשה כלל אלא שמסיר המונע עכ״ל. זו חוזרת על עצמה .אין שום שליטה על נפוח
הריאות ממרכזי המוח כפי שקיים במצב תקין
למדנו מדברי הרמ״א שמותר להסיר דבר המונע יציאת
ובריא ,זאת אפשר לבדוק בדרכים שונות ,ביניהם
הנפש של גוסס ולא נקרא זה מעשה כלל.
— הפסקת פעולת המכשיר לדקות ספורות בכדי
א ל א לא מובן עוד החילוק בין השמטת כר וכסת מתחתיו
לראות אם החולה מתחיל לנשום בצורה עצמונית.
כדי להוציא הנוצות המעכבים יציאת הנפש
אם אין נשימה עצמונית מחזירים את החולה
שאוסר הרמ״א ,לבין הסרת המלח מעל לשונו המעכב
למכשיר .עתה כעבור שעות או ימים ,מתברר
ג״כ יציאת הנפש שמתיר בזה הרמ״א להסירו ,הא
שהחולה הוא חסר כל חיות עצמית .השאלה היא
שניהם יש להם פגע עם גופו ,ואדרבא המלח שעל
האם במקרה זה נחשב המכשיר כ״מונע״ והפסקתו
הלשון הוא נראה יותר מגע־עם גופו.
וניתוקו מדרכי הנשימה של החולה הוא מיתר.
הגתל של הרמ״א הוא בעל הלבושים תלמידו ב( בשעת מתן הטפול בחדר מיון אי אפשר לשקול
עמד על כך .בלבוש בסי׳ של״ט סעיף א׳ ולהעריך במדוייק את מצב החולה וחייבים לעשות
מקשה על זה ,דלמה אסר הרמ״א להשמיט הכר מתחתיו המאמץ המירבי להצילו ולהשתמש בכל המיכשור
משום נוצות הרי התם נמי אינו עושה כלום אלא הרפואי האפשרי .רק לאחר מכן כשמתברר במהלך
שמסיר המונע .וכותב לבאר כוונת דבריו )הגם שכותב הטפול ,למשל ,שגולגלתו של החולה רצוצה או
הנוצות שהוא דחוק( דאפשר שהוא מפרש שסילוק מפרקתו שבורה ,עומד הרופא בפני הבעיה של
מקרבין המיתה ,כלומר ,שידוע שגם.אם לא היו אותם הפסקת הטפול״ .ומודגש שהשאלה היא כאשר
הנוצות תחתיו היה מאריך בגסיסה אלא שסגולת הנוצות ״לפי -שקול רפואי מצבו של החולה הוא אנוש
כך הוא שאם יזדמן שהם בכר ’מהחולה שוכב עליו וללא כל סיכוי של הצלה״ ״וזאת בעיקר בכדי
ומסלקין אותה מתחתיו בעת שהוא גוסס מיתתו מתקרב ״למנוע את המשך סבלו הקשה של החולה,
ע״ש. ולאפשר לו למות ״מיתה יפה״ — מיתת כבוד
לנו לפי פירושו זה של הלבוש שגם השמטת כר יוצא ולא לבזותו על ’tהפיכתו ,ללא תועלת ,ליצור
וכסת מתחתיו עבור הוצאת הנוצה היה מותר עם צנורות רבים המאבד את הצלם האלקי
הגם שבא בפעולתו זאת במגע ונענוע של הגוף ,אילו שבו״.
סגולתה של הנוצה היתה רק העכבת יציאת הנפש היא תמצית השאלה .וממנה השלכות לפרטים זאת
כהמלח על הלשון ,וזה שהרמ״א אוסר זה הזא מפני נוספים דומים ,ונבוא בע״ה לבירור ההלכה.
שבהוצאתה ישנה לא רק פעולה של הסרת הגורם מזכיר בדבריו שיטת הרמ״א שמתיר הסרת־מונע. כבו׳
המעכב אלא שגם מקרבין עי״ז מיתתו של הגוסס אשר ונתחיל את דברינו באמת בשיטת רמ״א זאת,
יש לו עוד חיות עצמותי של גוסס. נגש אל המקור שמשם שאב הרמ״א את דבריו ,וננתח
לפי״ז בכעין נידוננו שהסרת מכשיר ההנשמה וא״כ אותם לשרשיהם וענפיהם ,ומתוך כך נבוא בע״ה לפסק־
דבר המלאכותית היא רק בבחינה של הסרת ההלכה על נידונגו.
המעכב יציאת הנפש ואין כל גורם של קירוב מיתה וז״ל : ביו״ד סי׳ של״ט סעיף א׳ פוסק המחבר א(
אם היא באה אחרי המבחן הדק היטב שאין עוד פעימות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין
לב עצמותית ואין גם שום שליטה של נפוח הריאות לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין
ממרכזי המוח ,באופן שההסרה היא רק בבחינה של את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו
הסרת דבר המעכב יציאת הנפש בלבד ,ואין כל גורם על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה
של קירוב מיתה ,צריך להיות מותר להסיר גם ב Tים את ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא
קעה ציץ אליעזר חי״ג סימן פט ש ו״ ת
שתצא נשמתו מהרה נראה דודאי אסור דהא מניח מכשיר הנשימה ולהפסיק את פעילותו הגם שיש לו
אצבעו על הנר עכ״ל. מגע עם הגוף.
לנו שדין זה של השמטת כר משום נוצה שיש הרי הס״ז והש״ך לא ניחא להו בחילוק זה ,והט״ז אולם ג(
בפליגתת הדבר בה כדי שימות מהרה שנו בסק״ב אוסר באמת גם הסרת המלח בהיות
קדמונים ,ורבותיו של הבעל שלטי הגבורים וכן הר״ד שמזיז פיו על Tו והוד■ כמעמץ עיניו ,והש״ך בסק״ז
נתן מאיגרא היו מתיריזם לעשות זאת ,הגם שעושה ובנקה״כ מחלק דבהשמטת הכר אין האיסור משום
עי״כ גם מעשה להזיז ולנענע את הגוסס. הנוצות אלא האיסור הוא מפני שמתנועע הגוסס ,אבל
ה( אמנם הרמ״א הכריע כאמור בזה כהבעל שלטי בהסרת המלח מעל הלשוז הוא נענוע קל ולא כלום הוא.
הגבורים שאוסר לעשות כן ,אבל מצינו
בשירי כנה״ג על יו״ד סי׳ של״ט הגה״ט או״ד שמביא
גם לפי דבריהם צריך להיות מותר הפסקת והסרת אבל
המכשיר המלאכותי אם היא באה בצורה שלא
שגם הוא עוד ראה לנשים שנוהגות כן שכשהחולה גוסס
מזיזים ומנענעים ע״י את הגוף ,וזה יכול להיות ע״י
והכר ששוכב עליו הוא מנוצה של עופות ששומטתת
הוצאת התקע מהקיר ,או ע״י סגירת הכפתור החשמלי.
הכר מתחתיו שאומרות שהנוצה הזאת מעכבת את
הנשמה שלא תצא ,ובימי חורפו היה קורא תגר על זה ג ם עצם מה שאוסר הרמ״א השמטת הכר והכסת
שזה הוא איסור כפי הברייתא של אבל רבתי ,אבל אחרי מתחתיו כדי להוציא הנוצות ,איננה הלכה שאין
שראה דברי השל״ג מה שמביא בשם רבותיו ובשם ר׳ עליה חולק .וכדיבואר.
נתן מאיגרא ,וכן מ״ש בס׳ מטה משה בח״ר .בהלוית השלטי ד( דהנה מקור דברי הרמ״א המה מדברי
המת סי׳ א׳ ,חוזר מתגגדותו וכותב עוד להסביר טעם דמו״ק. הגבורים שמסביב להרי׳׳ף בפ״ג
המתירים ומנהג העולם בכזאת :״שלא אמרו באבל ומוסבים המה על דברי הרי״ף שכותב ; הגוסס הרי הוא
רבתי דאין קושרין לחייו וכל שאר הדברים ששנו שם כחי לכל דבר אין קושרין לחייו וכר ואין מעצמין את
אלא כשהנשמה אינה רוצה לצאת כ״כ מהרה ואין שום עיניו והנוגע בו הר״ז שופך דמים למה הדבר דורה
דבר מונעתה מלצאת אלא שלא הגיע זמנה אז אין לנר המטפטף שכיון שנוגע בו אדם מיד נכבה .ואלה המה
לעשות כל הדברים הללו לקרב מיתתו ,אבל כשהנשמה. הדברים בשלימותם שכותב שם חשלטי הגבורים ; ומכאן
רוצה לצאת אלא שיש דבר מונעתה מלצאת אז מותר היה נראה לאסור מה שנוהגים קצת אנשים כשהמת גוסס
להסיר הדבר המונע לנשמה לצאת שאין זה מקרב מיתתו ואין הנשמה יכולה לצאת ששומטין הכר מתחתיו כדי
שאם לא היה הדבר ההוא היתה יוצאת ,וראי׳ לדבר שימות במהרה שאומרים כי יש במטה נוצות של
שבס׳ חסידים סי׳ תשכ״ג כתב שאם היה גוסס וכר■ עופות שגורמין לנפש שלא תצא ,וכמה פעמים צעקתי
מסירים החוטב עצים משם ,והטעם כמו שכתבתי דכיון ככרוכיא להסיר המנהג הרע ולא עלה בידי ,ורבותי
שהנשמה רוצה לצאת אלא שחטיבת העצים מונעתה חלקו עלי ,והר״ר נתן איש איגרא ז״ל כתב על זה
מסירין המונע ואין שם משום מקרב מיתתו ,ומ״ש בס׳ להתיר ,אחר כמה שנים מצאתי בספר החסידים סי׳
הנ״ז ואם הוא גוסס ואר אינו יכיל למות עד שישימוהו תשכ״ג סיוע לדברי שכתוב שם ז״ל ואם הוא גוסס
במקו״א אין מזיזין אותו משם ,נ״ל הטעם שיש חילוק ואינו יכול למות עד שישימוהו במקום אחר אל יזיזוהו
בין עושה מעשה חוץ לגופו לעושה מעשה בגופו והטעם משם .אמת כי דברי ספר החסידים צ״ע כי בתחלה
דבעושה מעשה חוץ לגופו אין כאן אלא קירוב מיתה. כתב שאם היה איש א׳ גוסס והיה א׳ קרוב לאותו בית
כה״ג שרי אבל בעושה מעשה בגופו יש לו צער בהזזה, חוטב עצים ואין הנשמה יכולה לצאת מסירין החוטב
א״נ שאני התם שאין שום דבר מונע מלצאת הנשמה משם ,דמשמע היפך ממה שכתב אח״כ ,אלא שיש לתרץ
בספר אלא שהיא בעצמה מתקשה לצאת ולכן אסר הכי ולומר דודאי לעשות דבר שיגרום שלא ימות מהרה
ח ^י ם להזיז אותו ממקומו עכ״ל הכנה״ג. הגוסס אסור כגון לחטוב עצים שם כדי שתתעכב הנשמה
ראה ראינו שהכנה״ג צירף דעתו לדעת המתירים הנה לצאת או לשום מלח על לשונו כדי שלא ימות מהרה
השמטת הכר משום הוצאת הנוצה ואף הוסיף כל זה אסור כדמשמע שם מלשונו ,וכל כיוצא בזה
מדידיה להסביר מנהג ההיתר שראה שנוהגים בזה .ולפי שרי להסיר הגרמא ההוא ,אבל לעשות דבר שלגרום
האסורים חילוקו בין השמטת הכר לבין הדברים מיתתו מהרה ויציאת נפשו אסור ,והלכך אסור לזוז
המפורטים באבל רבתי אשר פסקם המחבר בסעיף א׳, הגוסס ממקומו להניחו במקום אחר כדי שתצא נשמתו
יוצא לנו שגם הדברים המפורטים שם שהמה מעשים והלכך אסור נמי לשום מפתחות בהכ״נ תחת מראשותיו
בגופו של המת ממש בכל זאת לא אסרום אלא משום של גוסס כדי שימות מהרה כי גם זה ממהר יציאת
:שאין שם שום דבר המונעתה מלצאת ״אלא שלא הגיע נפשו ,ולפי זה אם יש שם דבר שגורם לנפשו שלא
זמנה״ .אבל אם היה שם דבר המונעתה מלצאת אז היה תצא מותר להסיר אותו הגורם ואין בכך כלום שהרי
מותר לעשות אפילו מעשים כאלה המנוים שם כדי אינו ׳מניח אצבעו על הנר ואינו עושה מעשה ,אבל
להסיר עי״כ הדבר המונע לנשמה לצאת ,ובנימוק ,כי להניח דבר על הגוסס או לטלטלו ממקום למקום כדי
ציץ אליעזר חי״ג סימן פט שר ״ ת קעו
משמע דלא אסר לבסוף כ״א להסיר המת ממקום למקום אין זה נקרא שמקרב מיתתו בהיות שאם לא היה הדבר
אבל לד.שמיט הכר מתחתיו בנחת כדי להסיר הגורם של ההוא היתה יוצאת ,ולפי זה מוהר בני Tוננו בפשיטות גם
הנוצות אינו אסור ,ומדייק שזהו שכותב השלה״ג להסיר מהחולה מכשיר־ההנשמה מגופו גם אם הדבר
מתחילת לשונו בלשון; מכאן היה נראה לאסור וכו׳, כרוך בעשיר .של ״קום ועשה״ בהיות והנשמה רוצה
דמשמע רק היד ,נראה לאסור ,אבל לא קאי כן לפי לצאת אלא שהמכשיר הזה מונע אותה מכך.
האמת אחר הישוב שיישב דברי ספר חסידים אהדדי. ועוד זאת רואים שהבעל כנה״ג עוד מסתייע לחילוקו
והדרישה רק מוסיף וכותב שזהו דוקא לפי גירסת מההיא דם׳ חסידים אשר .הבעל שה״ג רוצה.
הרי״ף והרמב״ם דלא גרסי השמטת כר להסתייע משם לאיסור ,וד.וא מסתייע משם בכיוון הפוך,
לאיסור ,אבל לא לפי מ״ש הטור וד,שו״ע השמטת כר ור.וא ,מזה שמתיר הסרת חוטב העצים משם ,שהוא
לאיסור בכל גוסס ,ולפי דבריהם צ״ל דמחשב זה להזזה זה מפני שאין שם משום קירוב מיתתו אלא הסרת
ממקום למקום דאסור עיי״ש .ולפענ״ד י״ל דגם לפי המונע מהנשמה שרוצה לצאת .ומד,היא שהם׳ חסידים
דבריד.ם של הטור והשו״ע יש לחלק ולומר דשאני אוסר ההזזה ממקום למקום משם הוא שמקשה שלכאו׳
השמטת כר דהוד .דבר המתכוין משא״כ כשהכוונה סותר א״ע ,וכותב לתרץ בב׳ אופנים ,בחילוק הראשון
להסרת הנוצה דד,וה דבר שאינו מתכוין הגם שהוא פסיק מחלק בין עושה מעשה בגופו לבין עושד .מעשה חוץ
רישא',כי העיקר רצונו וכוונתו להוציא הנוצה ולזה לגופי ,ובתירוץ הזה הוא נראה כמסתייג מביאורו הקודם
כשלעצמו לא זקוק להזזה. וסברת חילוקו שכתב לחלק מד,היא דאבל רבתי ,והרגיש
שמוסיף הרמ״א באיסור השמטת כר משום ]ומה בעצמו בזה ,ולכן הוסיף לנמק דברי הם׳ חס Tים בנימוק
הנוצה על דברי השו״ע שאוסר בכלל השמטת נוסף ,שהוא מפני דכשעושה מעשר ,בגופו יש לו צער
כר מתחתיו ? יעו״ש בדרישה לפני כן שמבאר שהרמ״א בהזזה ,זאת אומרת שגם כשאין קירוב מיתר ,בכל זאת
בא להוסיף ולומר דאף אם ירצו להשמיט מפני צורך אסור מיד.ת עשיית מעשר .בגופו מטעמא דצערה ,מפני
וטובת הגוסס מפני שאינו יכול ליפרד זמן רב אפ״ה שגורם לו עי״כ צער .ונצטרך עוד להסביר לפי תירוץ זה,
אסור כיון דעושה מעשה בגופו שמזיזו ממקומו ע״ש. שהחילוק בין הזזתו ממקום למקום שאסור לבין השמטת
וכ״כ בספר שבט ידדרה למד.ר״י עייאש ז״ל דר.רמ״א הכר כדי להסיר הנוצה שמותר ,הוא ,מפני שבר,זזר,
בא לומר דלא מיבעיא אם כוונת המשמיט הכר הוא כדי מזיז ומנענע את גופו ממש ולכן אסור ,ומשא״כ בההיא
להניחו ע״ג קרקע כמו שעושין למת אחר שימות ,אלא דד,שמטת הכר אינו נוגע בגופו ממש אלא מן הצד
אפי׳ אם כוונתו לעשות נחת רוח לחולה שהוא מצטער וכלאחר יד בגרמת השמטת הכר ולכן מותר ,ובתיו ו־ץ
הרבה בפרידת הנשמד ,ועושין לו זה לסלק הכר שיש השני ,חוזר הכנה״ג אל כל יסוד חילוקו הקודם ,ומחלק
בו הנוצות הגורמין העיכוב אעפ״כ אסור כיון דמזיז דשאני התם בהזזה ממקום למקום שאין שם שום דבר
גופו עיי״ש ,ולפלא שלא הזכיר בדבריו שכבר הקדימו המונע מלצאת הנשמד• .אלא שד,יא בעצמד ,מתקשה לצאת
הדרישה בביאורו זד.[, ולכן אוסר זאת הס׳ חסשים ,וד,יינו ,מפני שבהיות שאין
הדרישה יוצא לנו שמעצם דברי השלטי הגבורים ולפי •שם שום דבר המונע אלא היא בעצמד ,מתקשד ,לצאת
שמשם נשאבו דברי הרמ״א אין בכלל הוכחה שיש •ולכן אוסר זאת הם׳ חסידים ,וד.יינו ,מפני שבד,יות
מי שאוסר השמטת הכר כדי להוציא הנוצה ,ושיש לומר שאין שם שום דבר המונע אלא היא בעצמד ,מתקשר.
שבמסקנת הדברים גם השלטי הגבורים בעצמו ר,רבים •לצאת ,אם כן ישנה בד,ד,זזד .משום קריבת מיתה ולכן
לדברי רבותיו להתיר. אסור.
בדברי השלטי הגבורים כפי שביארם הרמ״א גם ז( ועכ״ם בין לתירוץ הראשון ובין לתירוץ השני של
ז״ל משתמע כאילו כותב נמי ב׳ חילוקים בההיא הכנר,״ג מותר גם לד,סיר בנידוננו מכשיר*
דם׳ הס Tים ,כדי שדבריו לא יר,יו בסתרי אהדדי ,וד,וא, הנשימד ,.והחילוק שיכול להיות בזה הוא כשזה
שבתחילד ,כותב לחלק בין היכא שמונח עליו ,או נמצא כ״כ מחובר אל גוף החולד .עד שצריכים עבור כן להזיז
בסמוך לו גורם שמעכב יציאת נשמתו אשר היה אסור את החולה ממש ,דאזי לתירוץ הא׳ אסור ,ולתירוץ הב׳
לעשות כן )אבל אין כוונתו מפני שד,שים זה כן ממש יסוד ■מותר גם זאת ,וכפי שיצא לנו זאת גם מעצם
באיסור .יעוין לד,לן( כחטיבת עצים או שלמת מלח על הילוקו המקורי של הכנה״ג בין ר,ד.יא דאבל רבתי
לשונו ,שזד .מותר להסירו ,לבין הזזת המת ממקומי לבין השמטת הכר כדי לד.סיר הנוצר״ וכנ״ל.
למקום אחר שבאופן טבעי איננו מוציא נפשו עוד יעוין בדרישה על הטור שכשלעצמו כותב ועוד ■ ו(
]או אפילו שמונח מתחתיו כר עם נוצד ,.שמכל מקום לפרש שאפילו השלטי הגבורים בעצמו סובר
השכיבד ,שם היא בד,יתר[ שאזי אסור להזיז הגוסס במסקנתו שמותר להשמיט הכר ולהוציא הנוצד .,ומבאר,
ממקומו ולהניחו במקום אחר כדי שתצא נשמתו ,באופן דאע״פ שד.שלטי הגבורים התחיל וכתב תחילר ,דהיר,
שלפי״ז אין הדבר תלוי באי עושה מעשה בגופו לבין נראה לאסור להסיר כר שיש בו נוצות ,מ״מ לבסוף
שאיני עושד ,מעשה בגופו ,ואילו לאחר מיכן מסכם כי הקשה ספר חם Tים אהדדי ומסיק לייעזב ולחלק
קעז ציץ אליעזר חי״ג סימן פט ש ו״ ת
להשים דבר כזה כדי לעכב יציאת נשמתו ,שבכה״ג וכותב ,בלשון :ולפי זה אם יש דבר שגורם לנפשו
מותר להסירו אפילו כשעושה מעשה .לבין היכא שיש שלא תצא מותר להוציא אותו הגורם ,ובנימוק ,מפני
לו עדיין חיות עצמי כל שהוא ,ואשר בפעולתו גורם שאין בכך כלום שהרי אינו מניח אצבעו על הנד
לעשיית מעשה של קריבת יציאת הנשמה שאסור .וזה ואינו עושה מעשה ,ומשמע הא בעושה מעשה ומניח
שכותב הרמ״א בשו״ע בלשון ״דאין בזה מעשה כלל אצבעו על הנר ס״ל דאסור אפילו כשיש עליו דבר
אלא שמסיר המונע״ אין כוונתו לחלק בין פעולה של שאסור היה להשים עליו כדי לעכב יציאת נשמתו .אבל
״שב ואל תעשה״ לבין פעולה של ״קום ועשה״ במובנו קשה דמלשונו שכותב ״ולפי זה״ משמע שהכל חילוק
הפשוט ,אלא כוונתו בזה מפני שבהסרת חוטב העצים אחד ,והשני יוצא מהראשון] .וגם יקשה עליו מדוע
שסמוך לו וכן בהסרת המלח מעל לשונו ,אין בזה מתיר הסרת המלח מעל לשונו ,הא יש כאן הנחת האצבע
מעשה כלל של קירבת יציאת הנשמה והפסקת חיותו על הנר .וכפי שמקשים כנ״ל על הרמ״א .ועליו יקשה
העצמית ,אלא מסיר בזה רק דבר מונע יציאת הנפש ביותר שהרי כותב מפורש שהנחת האצבע עליו בלבד
אשר הגיע כבר זמנה לצאת. אסור[.
השמטת הכר מתחתיו כדי להסיר הנוצה, ואיסור ו מה שמעניין ביותר שהרמ״א בדרכי משה על הטור
שאוסרים השה״ג והרמ״א ,נצטרך לפרש כפי שם גבורים, השלטי מדברי כשמעתיק
שמפרש הלבוש שהבאנו■ ,מפני שעי״ז גם מיתתו בעיקר הדגש על החילוק בין כשמסיר גורם שהיה
מתקרבת ואילולא כן היה מאריך עוד בגסיסתו וחיותו אסור לעשותו כדי שיגרום שלא ימות מהרה ,לבין
העצמית. שמסיר שלא בכזה ,ומסכם וכותב בלשון :״אבל מותר
הדבר שהלבוש כשמעתיק בדבריו לשונו ומעניין להסיר דבר המאחר יציאת הנפש״ ,ואינו מזכיר כלל
של הרמ״א בזה מעתיק את נימוקו שמותר מנימוק שיש בזה ״מפני שאינו עושה מעשה״ ,ואילו
להסירו בלשון :״שאין זה מקרב מיתתו אלא שמסיר הרמ״א במפה שלו בשו״ע בא בדבריו ההיפך מזה,
המונע״ ולא מזכיר כלל מלישנא של ״שאין בזד. הוא לא מזכיר בדבריו כלל מהחילוק בין כשמונח או
מעשה כלל״ ,ולפי ביאורנו הנ״ל אתי שפיר כי גם נמצא גורם שהיה אסור להשימו ,או לא ,ומזכיר רק
כשכותב הרמ״א ״שאין בזה מעשה״ כוונתו ג״כ לכנ״ז החילוק בין עושה מעשה או לא ,ומנמק ההיתר של
מפני שאין בזה מעשה של קירוב מיתר .כלל אלא הסרת חטיבת העצים שבסמוך לו ,וכן הסרת המלח
יש בזד .מעשה של הסרת המונע בלבד. מעל לשונו מפני ״דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר
שיוצא לנו לפי האמור שגם אליבא דד.רמ״א באופן ט( המונע״ .הלא דבר הוא ?
מותר בנ Tוננו לעשות אפילו גם מעשה נלפענ״ד לפרש שהכל תירוץ וחילוק אחד הוא, לכן ח(
בקום ועשה כדי להסיר מכשיר־הנשימה בהיות שעי״ב ויסוד סברת החילוק בין כשמסיר גורם שהיה
מפסיקים רק תנועת־החיות הבאה לו מן החוץ ואין אסור לעשותו ,או לא ,הוא בזה ,דכשמסיר גורם שהיה
עושים מעשה כלל שיש בד ,בכדי להפסיק חיות עצמית, אסור לעשותו ,מכיון שהוא גורם כזה שהיה אסור
באשר שד,תברר שכבר מופסקת היא. לעשותו כדי שלא ימות מהרה ,סימן הוא שהדבר הזה
ו עו ד זאת למדנו מד,אמור שאם הסירו מכשיר־הנשימד, איננו מביא חיות עצמית לגוסס ,ומכיון שאיננו מביא
כדי לברר חיותו ,או שנפסקה מאיזה סיבה שד.יא, חיות עצמית לכן מותר להסירו שהא בהסרתו איננו
ומתברר שאין לו כבר חיות עצמי לא מהמוח ולא עושה מעשה של הפסקת חיותו אלא מסיר הגורם
מהלב ,שאזי לא רק שמותר שלא לחברו עוד אל גופו, החיצוני שמעכב יציאת נפשו ,ומשום כך מובן מדוע
אלא שיש איסור על כך ,בד,יות שברור כבר שזה לא שאסור להזיזו למקום אחר ,והיינו בהיות שעי״ב מפסיק
יביא לו חיות עצמית ויגרום רק להארכת עיכוב יציאת חיותו העצמית ,דהא אין עליו איזה גורם חיצוני שמעכב
נפשו בלבד ,ואם עברו וחיברו יש מן החובה להסירו. יציאת נפשו ,ואותו הנימוק הוא גם באיסור שימת
■ ,על יו״ד סי׳
]והנה ראיתי בספר בית לחם m,T מפתחות ביהכ״נ מראשותיו ,וזה שכתוב בדברי השה״ג
של״ט סק״ד שכותב להסביר טעם הרמ״א להלן מיכן גם ההסבר ״שהרי אינו מניח אצבעו על
שמתיר להסיר המלח מעל לשונו ,ולהסיר קועזית הט״ז, הנר ואינו עושה מעשה״ ,ג״כ המכוון לכנ״ז ,והיינו,
וז״ל :צ״ל כמ״ש בס״א אסור לדירחיק מיתתו ואין שאינו עושה מעשה של קריבת יציאת נשמתו וחיותו
משימין מלח על לשונו כדי שלא ימות ע״כ נמצא העצמית ,ושמנה משימת אצבע על הנר שמכבה עי״כ
שמתחלה עשו שלא כהוגן שהיה מגיח המלח על עצמיות אורו.
לשונו ולכן מותר ליקח המלח מעל לשונו רק בנחת ולפי״ז מתיישבים ממילא שפיר גם דברי הרמ״א ואין
שלא יזיזו אבר עכ״ל .וכל דבריו מרפסין איגרא ,ראשית כל סתירה בין הנימוק שבותב בד״מ לבין
בסעי׳ א׳ שם לא כתוב במחבר מזה שאסור להרחיק הנימוק שכותב במפה בשו״ע ,דהכל אחד הוא ,ועיקר
מיתתו ושאין משימין מלח על לשונו ,ומה שכתוב החילוק הוא בין כשבפעולתו מסיר רק הגורם החיצוני
הוא על הד,יפד מזה ,שאסור לקרב מיתתו ושאסור משום שאיננו מביא לו חיות עצמי ,ושאסור משום כד בכלל
ציץ אליעזר חי״ג סימן פט ש ו״ ת קעח
)כהנחת מלח על לשונו( במטרה כדי לד.אריד חייו, כן לחשים גרגיר של מלח על כריסו .שנית ,אילו כן
אם לאחר מיכן רואים שזד .גורם לו רק סבל בעיכוב שהאיסור הוא רק מפני שמתחילה עשו שלא כהוגן
יציאת נשמתו ,מותר ג״כ להסיר מעל גופו הגורם והניחו באיסור .היה צריך הרמ״א לאשמיענו בכזאת
הזה ,ומתרי טעמא ,ראשית דזה לא נחשב כמעשר .כלל בהדיא שיש חיליק בזה בין ששמו באיסור לבין שנמצא
דנענוע קל הוא ,ועוד מכיון שמסתמא הניחו לו זה כבר בהיתר שאז אסור להסיר ,ובפרט לאשמיענו בכזאת
שם במטרה לד.אריך חייו ממילא מותר להסירו .ונראה לגבי חטיבת עצים שעפ״י רוב הוא חוטב בהיתר עוד
דכוונת הערוד.״ש בנימוק שני זה הוא לא רק מפני ממקודם ולא מתכוון כלל בחטיבה עבור עיכוב יציאת
שהגיחו זד .באיסור ,אלא מפני שחיותו ע״י המלח שעל הנפש של גוסס .ושלישית ,מה טעם יש בחילוק זה ,וכי
לשונו הוא חיות והארכת חיים חבאד .לו שלא מחמת מפני שאכל שום ,ושם באיסור ,יחזור ויאכל שום ויסיר
עצם גופו לכן הפסקת חיות כזאת איננה נקראת הפסקת באיסור ? ורביעית ,׳מכיון שמסיים וכותב שהסרת המלה
חיים ולכן מותר להסירו. מעל הלשון הוא בתנאי שיסיר בנחת ולא יזיז אבר,
ב או פן שדברי הערוד.״ש האמורים בהסבר דברי הרמ״א )שזהו בעצם תירוצו של הש״ד( ,א״כ לא צריכים תו
משלימים ומחזקים את דברינו לעיל .וזאת י לכל חילוקו הקודם בזה .ופשוט[.
רק להדגיש שבנידון שאלתנו לא נוכל להסיר מכשיר־ בהיר נוסף בדברי הרמ״א ,ואשר יש בו גם בירור י(
הנשימד .גם מכח ספק ,כי בכאן אין הממנ״פ שכותב משים סיוע רב לדברינו האמורים ,נוכל
הערוה״ש ,מפני שאם יש עדנה ספק שאולי יש לו עוד לקבל גם עפ״י הסברו של הגאון בעל ערוה״ש ז״ל
גם חיות עצמית הרי יתכן שהמשכת חיבור מכשיר־ שראיתי שכותב בזה.
הנשימד .אל גופו יכול עוד להחזיר לו את חיותו הערוה״ש בסי׳ של״ט סעיף ד׳ ,אחרי שמקודם דז״ל
העצמית השלימה ,ופשוט . לזה בסעיף ג׳ מעתיק פסקו של הרמ״א :ביאור
לנו עוד ביתרר .מזו ,דבכלל אסור לעשות ויוצא יא( דבריך דמקודם נתבאר שאין עושין מעשה שעי״ז יקרבו
דבר כזה להניח עליו דבר שיגרום להארכת מיתתו כמו לשמוט הכר מתחתיו ולזה הוסיף דאפילו
חייו בהיכא שברור לנו שלא יחיה עי״ז חיים עצמיים אם לדעתם מצוד .לקרב מיתתו דטובתו הוא כגון
ובל החיות שיקבל עי״כ לא יהיו מחמת עצם גופו, שהוא גוסס זמן ארוך ורואים שיש לו יסורים גדולים
^ומשום כך אם עבר ועשה כן כשרואה לאחר מיכן מ״מ אסור לעשות שום מעשה לזה דכן הוא רצון
שסבלו רב מזה מותר ל> )ואולי גם מצוה עליו( להסיר הש״י ,ולא מיבעיא לשמוט הכר מתחתיו שבזה ראשו
זה ממנו ,ולא שייך בזר .הסברא שיהא אסור לעשית מזיז הרגה מגבור ,לגמוך ,אלא אפילו לד.זיזו מעט
זאת מפני ״דכן ה*א רצון הש״י״ ,כי החיות הפרוביזורי אסור ,ואפילו לא יעשו מעשה בגופו כלל אלא להניח
שיש לו עודנה ,באה לו רק ע״י מעשה בשר ודם, תחת ראשו בלי הזזה כלל את מפתחות בהכ״ג ג״כ
ולא עוד אלא דאדרבא הארכת היות כזאת הוא עוד אסור דסוף סוף עושה מעשה שימות מהרה אף אם
נגד רצון השי״ת ,וכדמצינו בס׳ חסידים סי׳ רל״ד אין המעשה בגופו של הגוסס ,אמנם אם יש דבר מן
שכותב וז״ל :ואין צועקים עליו בשעת יציאת הנשמה הצד שמעכב יציאת הנפש מותר להסירו דממ״נ אם
שלא תחזור הנשמה ויסבול יסורים קשים ,עת למות, העיכוב מצד זד .למה יסבול דד.לא זה אינו מחמת עצם
למה הוצרך קחלת לומר כן אלא כשאדם גוסס כשנפש גופו ,ואם אין העיכוב מצד זה הלא לא יועיל כלום,
אדם יוצאה אין צועקים עליו שתשוב נפשו כי איני וגם הסרת המלח מלשונו לא נחשב כמעשה כלל דנענוע
יכול לחיות כי אם מעט ימים ואותן ימים יסבול יסויים, קל הוא ,ועוד מסתמא הניחו להאריך חייו וממילא
וכן למר .לא אמר עת לחיות לפי שאין זר .תלרי באדם דמותר להסירו ויש מגמגמים בזה )עט״ז סק״ב ונקר.״כ
כי אין שלטון ביום המות עכ״ל .וכותב המפרש שם ובל״י( ובאמת אין חשש בזה עכ״ל.
בסק״ז ,דר״ל ,לפי מש״כ הפי׳ של עת למות ,שלא איפוא מדברי הערוה״ש בביאור כוונת הרמ״א נלמד
יעשו פעולר .שלא ימות ,דר.יינו שלא יצעקו עליו וכו׳, שלש אלה :א( דלעשות איזה מעשר .שעי״ז
ובזה מתרץ דלכך לא כתיב עת לחיות דמשמע שד.קרא ימות מהרד .אסור אפילו כשאין המעשד .בגופו של
אומר שעת היא לפעמים שייעשו פערלר .להחיות ,וע״ז הגוסס ,ב( במה דברים אמורים היכא שד.חיות שיש
אמר שזה א״א לפי שאין זה תלוי באדם עיי״ש .הרי עוד הוא חיות-עצמותי אבל אם יש ספק שר.חיות איננו
לנו שאין לעשות פעולה לההיות בשעה שברור לנו מחמת עצס־גופו אלא משום גורם מן הצד אזי מותר
שהעת אצל החולה הזה הוא כבר עת למות והתוצאה להסיר הגורם הזה מכח ממנ״פ דאם העיכוב באמת
מהפעולה שיעשו לא יר.א בה כי אם להחזיק עוד משום הגורם הזה למד .ניתן לו לסבול מכיון שד.חיות
סבל נשמתו בו בדרך רופפת מספר ימים מלאים איננו מחמת עצם גופו ,ואם אין העיכוב משום הגורם
ויסורים ,כי זהו נגד רצון הש״י שגזר אומר דאין הא הסרת הגורם לא יועיל כלום .ג( היתר הסרת הגורם
שלטון ביום המות ,ואין זד .בטווח סמכותו של בשר הוא לא רק כשבא לו מחמת דבר אחר מן הצד ,אלא
ודם לד.משיך חיות כזאת בשעה שרואים ■שהאדם הזה אפילו אם הניחו לו על גופו איזד .דבר מן החוץ
קעט ציץ אליעזר חי״ג סימן פט ש ו״ ת
ובאשר על כן לא אבין מדוע שבכורך אחד עם דבריו נמצא כבר במצב של ״עת־למות״ ושלא יוכל גשום
האמורים כותב הגר״מ פיינשטיין גם זאת ״דכל פנים להמלט ממצב זה רח״ל .וזהו אפילו כאשר לכאו׳
זמן שהמכונה עובדת עבודתה אסור ליטול מפיו דשמא ע״י הצעקה הוא ממשיך חיותו העצמית ,ומינה דמ:ש״כ
הוא חי ויהרגהו בזה״ ,הא מכיון שכבר עמדו על שאסור להמשיך את תנועתו של כזה ע״י המשכת היות
המבחן ״שלא ניכר בו בענינים אחרים ענין חיות חיצוני עליו ע״י מכשיר מבחוץ בשעה שברור שאין
שנראה כלא מרגיש בכלום אף לא בדקירת מחט וכהא כבר כל סיכוי להחזיר לו חיותו העצמית.
דקורין קאמא״ כפי שסוחב לפני כן בסמוך לזה ,מדוע יב( על הגדרות וכללי קביעת המות לפי ההלכה,
אסור להוציא אז גם את המכשיר ממנו? וצריך לומר וכמו״ב על המחלוקת הקדומה אם היות האדם
שכוונתו בהיכא שעוד לא נתברר זאת בבירור אחרי קשור בלב או במוח והכרעת ההלכה בזה שקשורה
הבחנד ,של כמה פעמים ,כפי שמצריך לעיל בדבריו, בלב ושבדיקת הנשימה דרך החוטם שבחז״ל מראה על
אבל אם אחרי הבחנה כמה פעמים שמו בכל זאת חיות הלב ,ושיש הפרש בין תנועה שהיא במוח לבין
חזרה מכשיר־ההנשמה גם הוא יודה שמוהר .אפילו חיות שהיא בלב ,ותנועה לחוד וחי לחוד ,ובהעדר
להוציאו ולהסירו ממנו אפילי באמצע עבודתה. הלב שממנה תוצאות חיי׳ם יעדר החיים ,על כל זה כבר
מובן לי גם מה שהגר״מ פיינשטיין בדבריו רוצה ולא הארכתי לברר ולבאר בספרי שו״ת צ״א ח״ט סי׳ מ״ו,
כאילו גם לחלק בזה בין סתם חולים ב Tי שמים וחלק י׳ סי׳ כ״רי פ״ד ,קחנו משם .ולענינו בוה נזכיר
לבין חולים בידי אדם כדריסה ע״י מכונית או נפילה רק הקביעה התמציתית והפסקנית שהעלה בזה גדול
מחלון ,ולומר שב Tי אדם יותר חמור שלא לסמוך הפוסקים האחרונים מרנא החתם סופר ז״ל ,בחיו״ד
כ״כ על בדיקת חוטמו ובדיקת הנשימה ,הא בגט׳ סי׳ של״ח .והיא :אם מוטל כאבן דומם ואין בו שים
כיומא ד׳ פ״ה נאמרה בדיקת החוטם והנשימה דרכו דפיקה לא בעורק הצדעים ולא בצוואר ובבדיקת חוטם
על נפלה עליו מפולת שהוא לא כנחלה ב Tי שמים נוכחים לדעת שבטלה ממנו גם הנשימה ,זהו סימן
אלא בדומה לנדרס ע״י מכונית ,ועוד זאת דבגמרא של יציאת הנפש ,ואז יש לשהות עוד זמן מועט ,כפי
סנהדרין ד׳ ע״ח ע״א מבואר ההיפר מזה דגוסס בידי שכותב הרמב״ם בפ״ד מאבל ה״ה .וליותר מיכן אין
אדם קרוב יותר למיתה מגוסס ’Tnשמים ,וכפי שבאמת לחוש .והח״ס בדבריו שם יוצא חוצץ נגד רופאי זמנו
כבר כתב לבאר ולהוכיח בבנ״ז בשו״ת חתם סופר שאמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות ושא״א
שם ,ושאין כל מקום לחלק בזה בגדר קביעת המות לדעת זאת אלא בעיכול הבשר וסימנים כחולים היוצאים
בין חולה בידי אדם לבין חולה ב Tי שמים יעו״ש. בגופה .וקובע שאנו אין לנו אלא דברי תוה״ק שכל
להוסיף לציין מה שכותב עוד הח״ס שם. כדאי יג( שרואים כנ״ז יש לקבוע שהוא מת יעד׳ש כחריפות
והוא :דמה שיכול לקרוא לפעמים אחד מני דבריו בזה .מובן שאם רואים לאחר מיכן איזה סימן
אלפים שחוזר לתחיה ,מכל מקום ,אין לחוש לזה חיות בשאר אברים ,או כשמבחינים בו איזה שינוי
דשסא יקום אחרי נפלו וביטול נשימתו ,ואפילו מיעוסא מבשאר מתים וכדומה לזה דאזי יש לנהוג בזהירות
דמיעוטא לא הוי ,ולא נכנם זה בגדר של חוששיז יתירה כדמצינו שכותב בזה בשו״ת מהרש׳׳ם ח״ו סי׳
למיעוט בפקו״ג יעו״ש .וכ״ב גם התפא״י פ״י דנדה צ״א עיי״ש .ויעוין גם בח״ס שם ד״ה מ״מ פשוט ע״ש.
אות י״ז ע״ש .ויעוין בספרי בח״ט שם אות ו׳ מר, ויש על כן לקבל בברכה כל תכשיר מתוחכם שמפציאים
שהבאתי דברים בזה גם בשם הח T׳׳א ז״ל, הרופאים כדי להבחין בדייקנות על סימני חיות ,אבל
ו עו ד יעוין בספר דברי שאול על יו״ד סי׳ שצ״ד שקובע הכל מסתובב ונחתך בסיכומו של דבר לפי כללי
וכותב :״זה לפענ״ד ברור כשמש שכל שאנו הקביעה העיקריים כזה שקבעו לנו חז״ל ,וכנ״ל.
רואים שהוא מת ואין בו נשמת אף ואינו דופק על זאת העלה בבהירות החת״ס שם ,שנשמת רוח ועוז*
הלב שזה הסימן של חיות כמבואר ביומא אינו חי החיים שבחוטם הוא הקובע בין כשהמדובר במיתה
עוד ויש לו דין מת לכל דבר״ עיי״ש. טבעית ובין כשמדובר במיתה בלחי טבעית יעו״ש וכן
מוסיף ע״ז ואומר דמכיון שאנו קובעים שיש והייתי בספרי שם ח״ט.
לו דין מת לכל דבר ,ואיננו כבר בגדר אדם ,א״כ א ל דברי ח׳׳ס האמורים מ צ ^ גם הגר׳׳מ פיינשסייז
למי שאינו כבר מ ד ר אדם אין בכלל דין של ספק שליט׳׳א בתשובתו הקצרה בכת׳׳י שכבד הואיל
פקו״ג ,וכפי שראיתי שכותב בדומה לזה הגאון הנצי״ב להמציאה ל Tי ,וכמקובלת עליו .וכתב רק דנ2כיוז
ז״ל בהעמק שאלה שאילתא קס״ז אות י״ז להסביר שא״א לאינשי להסתכל ולהבח rשאיננו נושם אף
דברי החום׳ בב״ם ד׳ קי״ד ע״ב מדוע שכותבים דלהכי בזמן קצר בלי היסח הדעת לכן יש לבדוק איזה פעמים
טימא אליהו א״ע לכן הצרפית לד,חיותו מפני rrm ואם יראו שאינו נושם זהו סי;מן המיתה שיש לספוד
פרור לו שיחייהו לכן היה מותר משום פקו״ג ,למאי על זה ואין להרהר ,וקבע גם שע׳׳י המכונה שייד
דייקי שהיה בחר ,הא אפילו משום ספק מותר ,ומבאר שינשים אף שהוא כבר מת דגשימה בזה לא מחשיבו
מפגי דכיון שמת אינו בכלל אדם ,ואזי אין מחללין כחי.
ציץ אליעזר חי״ג סימן פט שר ״ ת קס
שמיירי הב״י שם .ולפי״ז בכגון נידוננו שהמדובר את השבת ,או עוברין על מצוה איחרת ,אלא ברואי
בגמר כלות הנפש א״כ יתכן שבכה״ג גם הדברי שאול פקו״נ ולא בספק עיי״ש ומ״ש לפני כן לבאר בכרי״ג
יודה שיש איסור וממילא יש גם מצוה להסיר[ .וזאת דעת הבה״ג בעובר ,דעל העיבר אין :מחללין אלא על
כפי שמסביר בספר שבט יהודה להמהר״י עייאש ז״ ל הודאי ולא על הספק משום דעובר לא מיקרי אדם
על יו״ד שם שהטעם הוא משום שגורם לו עי״כ צער עיי״ש .וה״נ איפוא גם כאן דמאחר שהוא שאיננו
ביציאת הנפש עיי״ש ,ומתיאור כבו׳ במכתבו )שהשכיל אדם ויש לו דין מת לכל דבר תו אין לחוש יותר
לתאר המצב הנכון( הרי הסבל והצער בנ Tוננו בעיכוב משום מיעוטא ׳וגם לא משום טפק בכלל.
יציאת הנפש הוא לאין עמד גדול וקשה ביותר. יד( ואני בא איפוא להצעת כבו׳ בזה ,והיא :
שאין לזלזל גם בהנימוק הנוסף להאמר, ונתנה ״כל חולה הובא לחדר מיון אחרי תאונה ,הרעלה
שכותב כבו׳ ,שגורמים עי״כ גם למשפחה וכו׳ ,אפילו אלה שנמעך מוחם — יש לבצע בו
להוצאות כלכליות גדולות ,עד שממש הרבה משפחות מיד כל פעולות ההחייאה האפשריות ,כולל חבורו
מגיעות עי״כ לסף העוני ,וללא כל תועלת .מובן לכל המכשירים הקיימום .מכשירים אלה יוצמדו
שנימוק זה הוא רק בבחינה של :יהודה ועוד לקרא. לשעונים הדומים לשעוני שבת ויופעלו לתקופות
ויה״ר שיקוים בנו מקרא שכתוב :ממתים ידך קצרות ,למשל 12או 24שעות .בפרק זמן זה יוכלו
ה׳ ממתים מחלד חלקם בחיים וגו׳ )תהלים י״ז־ הרופאים לבחון את כל הממצאים הקליניים בסיוע
י״ד( ובפירושם של רש״י ומצודות .שנהיה מן כל בדיקות העזר כגון בדיקות מעבדה ,רנטגן וכו',
המתים מ Tד על מטתם ומחמת שכלה זמן חייהם ולהחליט אם לחולה יש סיכוי כלשהו להשאר בחיים,
בעבור הזקנה ,ומאותם שחלקם בחיי העולם הבא. ואז כשתופסק פעולתם — יפעילו אותם מחדש
בכבוד רב ובברכה מרובה מ .Tבמידה שיתברר ,למשל ,כי המוח נמעד ואין
אליעזר יהודה וולדינברג לחולה כל תקוה ,או שנשברה מפרקתו ויש נתוק
שלם בין מוחו לגופו .כשיפסיק המכשיר לפעול ,לא
סימן צ יהיה הרופא חייב להפעילו מחדש״ ,ע״כ הצעתו.
ו הנ ה אני סומר את שתי ידי על הצעתו וקורא לה
כהן שנקטעה לו אצבע בתאונה אם מותר קילוס ,ולפי מה שביארתי וביררתי לעיל
לנסות לחבר לו את האצבע חזרה לגופו ע״י בדברי את ההלכה בזה ,אפשר לומר שהיא גם ל״מן
ניתוח פלסטי ולא לחוש מה שבינתיים נטמא המהדרין״ ,אבל עם הוספה זאת .שגם אחרי כל הבדיקות
עי״כ הן באהל והן במגע. המפורטות בהצעתו כשתופסק פעולתם של המכשירים
ע״י השעונים ,יש לעשות עוד גם בדיקה לאת יכלתו
ב״ה .ו׳ אייר תשל״ז .ירושלים עיה״ק תובב״א.
של החולה לפעולת נשימה עצמוגית ל ’ 1או 20דקות,
לכבוד מכובדי הגדול הרופא המהולל דגמיר וסביר ובמספר בדיקות חוזרות כאלה )כפי שכבו׳ מזכיר
נ״י אברהס-סופר אברהם וירא ושלם ד״ר מזה במכתבו לפני כן( .ובמדה שיתברר שאינו יכול
שלום ורב ברכה. לעשות כן ,אזי כבר לא יהיה הרופא חייב להפעילו
בשאלתו ששאלני על אודות כהן שנקטע לו עיינתי חוטם חז״ל שבדיקת מחדש .כי אין לזוז מדברי
אצבע בתאונה אם מותר לנסות לחבר לו לפעילות הלב והנשימה העצמית היא הקובעת בזה.
את האצבע חזרה לגופו ע״י ביצוע ניתוח פלסטי ,דהא כל הנ״ז יש לומר דלא רק זאת שהרופא ובהתברר
בינתיים הוא נטמא עי״כ בגלל הבאת האצבע המקוטע את להפעיל עוד לא יהיה אזי חייב
בסמוך לו הן באהל והן במגע. המכשיר מחדש .אלא שיהא גם אסור לעשות זאת.
א( ולדעתי היא שאלה הצריכה לפנים ,ומה שהביע דהחיבור הנוסף יביא לכל היותר ל Tי תנועה בלבד
סברא שהאצבע לא יטמא היות ולבסוף וזה יגרום נותנת כלום להחשיבו עי״ז כחי, שאינו
חוזר לחיות במקום חיותו שמקודם ,אין בזה בכדי לו רק סבל וצער בלתי ישוער ,וזה בדומה למה שאוסר
להתיר ,ומלבד מה שהראתי לו על אתר דברי שו״ת הרמ״א בד״מ לשים מלח על לשונו שלא ימות מהרה
נודע ביהודה מהדו״ת חיד׳ד סי׳ ר״ט שמבאר ומוכיח ]ולא ערד אלא שיש אפילו צד לומר שאם עבר והפעיל
בפשיטות דאברי עצמו ואברי איש זר דין אחד להם שמצוה להפסיק) .וכפי שכבר רמזתי על כך גם לעיל
שאין הכהן רשאי ליטמא להם ,ושאין בזה שים היתר בדברי( .יעוין בס׳ דברי שאול סי׳ של״ט מ״ש בשם
כלל יעו״ש ,נוסף לזה .הנה מהגמ׳ בנדה ד׳ ע׳ ע״ ב שו״ת בית יעקב שסובר שאסור לעכב יציאת הנפש.
)ימהזכרתי לו מדי דברנו בזה( שכתוב בלשון :״בן והוא משיג עליו דאף דמבואר כאן בשו״ע דמיתר
השונמית מהו שיטמא ,אכלר להן מת מטמא ואין חי לא שיהי׳ דבר המעכב יציאת הנפש ,אבל להסיר
מטמא״ ,משמע שהתשובה היתה שאינו מטמא רק איסור אם לא עשה כן .אבל עוד כותב לחלק דכאן
לאחר •שהחיורר ,אבל על מה שנגעו בו לפני שהחיוהו הנפש ,ולאבגוסס כפי בשו״ע מיירי בגמר כלות
קפא ציץ אליעזר חי״ג סימן צ ש ו״ ת
עיי״ש[ .וא״כ בנ Tוננו שהמדובר על גדול אין עצד, שפיר נשארו ב2זומאתם הגם שהחיוהו לבסוף ,ורש״י
אפי׳ ע״י רופא עכו״ם דהא הכד,ן עצמו מוזהר על שם מפרש בהדיא שאפילו השאלה של ״מהו שיטמא״
כך ,ואסור לו לעבור על איסור תורד ,כל שאין בו היתד .מלכתחילה רק על לאחר שהחיוהו ,וכדכותב
סכנד ,של פקו״ג. בלשון :מד,ו שיטמא לאחר שזזדויחו מי חשוב כמת״,
ד( א ל א דלאחר העיון נלענ״ד לצדד להתיר בנידוננז והיינו כנ״ז .וכן ראיתי בשו״ת חתם סופר חיו״ד סי׳
עפי״ד הש״ך ביו״ד סי׳ קנ״ז סק״ג ,דעל של״ז שכותב ליישב קושית החרס׳ בנדה שם דמדוע
הנפסק שם בשו״ע דעל כל עבירות שבתורה חוץ מע״ז לא שאלו גם על בן השונמית אי צריך הזאה ג׳ וז׳,
נ״ע ושפ״ד יעבור ואל יהרג ,ואם יוכל לר,ציל עצמו )כדשאלו שם על מתים לעתיד לבא( .מפני דבבן
בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה. השונמית פשיטא להו דבעי הזאה ,דנהי דבחיותי אינו
כותב הש״ך וז״ל :ואם יש סכנת אבר צ״ע אי דמי מטמא עוד דמת מטמא ואין חי מטמא ,מ״מ א .Tו
לממון או לנפש עיין בריב״ש סי׳ שכ״ו ובא״ח סי׳ גופיה טמא דכשעה שהחיחו נגע בעצמו פמותו ובעי
שכ״ח סי״ז ונראה לקולא עכ״ל .הרי שד״ש״ך הכריע הזאה כטמא מת וכו׳ אבל מתים שעתידים לההיות
בזה לקולא דמשום דסכנת אבר מותר לעבור על לא שעתידים לדדות עפר שעד ,אחת קודם התחיה ובטל
תעשד ,,וזאת גם לאחר שציין לפני כן להנפסק בה׳ טומאה מיניד ,ע״ז שאלו וכו׳ עיי״ש .הרי מפודש יוצא
שבת סי׳ שכ״ח סעי׳ י״ז דמשום סכנת אבר אין מחללין מדברי הח״ם דברור הדבר דזה שהחיהו טמא הוא
באיסור דאורייתא .ונראד ,בעליל דזאת היא מפני היות ובשעה שהחיד.ו נגע בעצמו במותר .וא״כ ודון
שסבור היד ,הש״ך דרק בשבת החמורר ,אין ניחללין מינה דה״ה נמי בכגון שאלתו דמר ברור הדבר שהכהן
באיסור דאורייתא משום סכנת אבר ,אבל בשאר איסורים שמחברים לו חזרה האצבע נקרא שמטמא את עצמו
שפיר מותר לעבור על לא תעשה משום סכנת אבר. לאצבע ברדות ומאהיל עליו וגם נוגע בו בהיותו עוד
ו כ ה ראיתי בפרי מגדים או״ח סי׳ שכ״ח במ״ז סק״ז אבר מת ,וא״כ יפה היא השאלה אם מותר לי ליטמא
שמביא לדברי הש״ך הנ״ז וכותב לפרש וליישב די״ל אליו כדי להציל עי״כ אבר מאבריו ,הוא אבר זה
דזר ,בשאר ל״ת הא דשבת דחמיר לא ,וד,יינו כנ״ל. בעצמו שנקטע ממנו.
והפרמ״ג שם מצטרף לדעתו של הש״ך בזה ,ומוסיף ב( ו מ ה שהזכיר כבו׳ ממה שנטמא אליהו לבן הצרפית
ללמוד ,דמינד ,בשאר ל״ת בחולה סכנת אבר י״ל דמותר כדי להחיותו .הנה שם שאני שהיה בזה משום
לרפאות באיסור תורה ושאני שבת דחמיר עיי״ש. פיקוח נפש ,וכדכותבים התום׳ בב״מ ד׳ קי״ד ע״ב
לפי דברי הש״ך והפרי מגדים האמורים יש וא״כ ד״די אמר ליה ,שהיה ברור לו שיחייד,ו לכך חיה
ללמוד לר׳תיר גם בגידוננו שהכד,ן יעבור על מותר משום פיקיח נפש עיי״ש .ואין איפוא להביא
ל״ת דאיסור טומאה כדי לרפאות ולד,שיב עי״ז לתחיד, ראיד ,ממה שמותר משום פיקו״נ שיהא מותר גם משום
אברו שנקטע ממנו. הצלת אבר בלבד .ופוק חזי לגבי דינא דחילול שבת
נוספים יש להוסיף דעת מקצת ראשונים כסניפים ה( שנפסק בשו״ע אר״ח סי׳ שכ״ח סעי׳ י״ז דרק במקום
שסוברים שאפילו בשבת מותר לחלל פיקו״ג מחללים באיסור דאורייתא ,אבל משום סכנת
במלאכד ,דאורייתא משום סכנת אבר ,כדר,באתי וביררתי אבר בלבד נפסק בר,דיא דאין מחללין עליו את השבת
בספרי שו״ת ציץ אליעזר ח״ח סי׳ ט״ו פ״ו אותיות י״א באיסור דאורייתא .וא״כ לכאררה הדין הזה הוא גם
י״ב כיעו״ש .וכן שיטת הראב״ד בפ״ה מנזירות הט״ו בשאר איסורי דאורייתא .וצריך לדדות איפוא אסור
דס״ל דד,כהנים בזה״ז הואיל וטמאי מתים הם אין בגידוננו בהיות ועי״כ עובר על לאו דאורייתא.
עליהן עוד חיוב טזמאד .,והנו״ב בדגול מרבבד ,ביו״ד ג( וי עוין בשו״ת טוב טעם :ודעת להגרש׳׳ק ז״ל
סי׳ שע״ב מראש היד ,סבור בדעתו שסובר הראב״ד במהדו״ג ח״ב סי׳ רי״ד שנשאל בכהן קטן
דכד״נים בזה״ז אין מוזהרים כלל על הטומאה ,ולאחר שעלתה לו חטוטרת מגבו ואמרו לו רפואר .לסבב
מכאן משוד ,הדרנא ביד ,מודאותו וכותב שאולי לא אותה ב Tו של מת ובזה תהיה רפואתו שלא יגדל
אמרה הראב״ד אלא לענין חיוב מלקות אבל לענין יותר החטוטרת .והשיב דע״י ישראל ודאי אסור להכניסו
איסור אולי אפי׳ איסור תורד ,מודה עיי״ש .ורואים באהל המת ומכ״ש ליקח יד המת וליגע בו כיון דלטמאו
שגם אחרי שחזרו בו הנו״ב מ״מ נשאר עדנה בספק בידים ודאי הוי איסור תורה ,וזה הוי חולה שאין בו
בזה אם לדעת הראב״ד יש איסור ,ועכ״פ מלקות בודאי סבנה ואסור לעשות בזה איסור תורד .,והתיר רק
ליכא אליביה באופן שלהראב״ד להצד החמור ביותר ע״י עכו״ם ובתנאי לשאול כמד ,זקנים או זקנות אט
הוא עכ״פ לדיד ,Tאיסור תורד ,יותר קל משאר ל״ת זה הוי סגולד ,ידועד ,וכמ״ש בש״ע סי׳ קנ״ה דבעינן
דאיכא.מלקות ויעוין מ״ש בזה גם בשו״ת חתם סופר שתד,יה הרפואה ידועד ,,ואז מותר ע״י עכו״ם כיון
חיו״ד סימנים ,של״ח של״ט ובמד ,שמביא שם דיעות דד,וי רק שבות דרבנן ומותר בחולי שאין בו סבנד.,
ראשונים הסוברים להתיר מן התורה להטמאות בהיכא ,והקטן בעצמו אינו מוזהר על כך עיי״ש ]ויעו״ש מ״ש
שבין כך כבר נטמא .באותו יום עיי״ש .ואכמ״ל .ובל עוד דברפואה סגולית אסור אפילו במקום פקו״נ
ציץ אליעזר חי״ג סימן צא ש ו״ ת קפב
מותר מעיקר הדין להשתמש מאברים )כגון האם א( זה ממשמשים ובאים רק כסניפים נוספים ולרווחא
כליד (.ממת ישראל לשם השתלתו לחולה שיש דמילתא ביהודה ועוד לקרא ,אבל עיקר ההיתר בזה בנוי
בו סכנד.. ע״פ דברי הש״ד והפרי מגדים ,וכנז״ל .והוא היסוד
מותר לעכב יציאת הנפש מהתורם כפי שתואר האם ב( החזק להתיר בנדו״ד.
לעיל ,כדי בסופו של דבר להציל חיי המקבל. וד.נני בכבוד רב ובידידות מרובד.
וד.נני מסיים בכל לשון של ברכה אליעזר יהרה וולדינברג
תוך רגשי ׳כבוד עמוקות
. הקטן שבתלמידיו סימן צא
אברהם ם .אברהם
תשובה. אם מותר לנתח את המת ולהוציא את אחת
מאבריו לשם השתלתו בחולה מסוכן .ואם
ב״ה .ג׳ טבת תשל״ז .״זאת חנוכה״. מותר לשם כר לעכב יציאת נפשו של התורם.
ירושלים עיד.״ק תובב״א.
למע״כ מכובדי הנעלד .הרופא ד.מד.ולל דגמיר וסביר שאלה.
נ״י אברהם־סופר אברהם וירא ושלם ד״ר . בס״ד .כ״ח כסלו תשל״ז.
שלום רב ושפע ברכות. שליט״א א ,י .וולדינברג לכבוד מורי ורבי הגה״ר
קראתי בתשומת לב שתי שאלותיו אודות השתלת
כליות ממת לאדם מסוכן כשהתורם הוא מת ־ שלום וברנד..
יהודי ,ובכובד ראש הנני לד.שיב לו כדלקמן. הנני פונה לכבודו בכתב בהמשך לשיחתנו בנוגע
א( הנה בעצם הבעיר .המסובכת של ניתוחי־מתים לשם לד.בעיר .של השתלת כליות כשד.תורם הוא מת
מסוכנים לימוד כדי לדעת לרפא חולים >ד.ודי.
כבר נכתב על כך ספרות־ שלפנינו )ושלא לפנינו( שיש מחלוקת בין פוסקי דורנו אם מעיקר מצאתי
תורנית שלימה ,וגם אני השבתי וכתבתי בזמנו בבירור הדין מותר או אסור לנתח את המת ולהיציא
ומיצוי השיטות בזה ונדפס בספרי שו״ת ציץ אליעזר את אחת מאבריו לשם השתלתו בחולה מסוכן .האגרות
ח״ד סימן י״ד כיעו״ש. משד .יו״ד ח״ב סימן קע״ד ,וגם הובא במנחת יצחק
כל המדובר הוא כשמיהת לבסוף הכל יובא אבל )ח״ה סי׳ א׳( מתיר )פרט מהשתלת הלב( ולפי דעתו
לקבורה ,וכשלא נד.נים מגופו של האבר כדרך גם מצוד .לעשות כן .לעומתו המנחת יצחק )שם סי׳ ז׳
הנאתן ,ורק מתלמדים עליו. וט׳( אוסר ,וד.גה״ר אריאלי מסופק )נועם כרך ו׳ עמוד
בכגון הנידון שלפנינו שרוצים לעשות שינוי אולם פ״ב(.
במעשה־בדאשית להחזיר אבר אדם מת לתחיד. ברור ,לכל הדעות ,שאסור להקריב את מיתת אולם
ע״י השתלתו בגוף אדם חי ,ול .Tנות ממנו כדרך הנאתו, התורם או לנתח אותו ואפילו להכין אותו
כפי שד.יה נועד לתפק Tו גם מקודם לכן בחיים חיותו, לנתוח אסור ,עד שד.וא נפטר בוודאות )ז״א לפי הכללים
הדעת נותנת ,רכך נראים הדברים ,שבכגון דא ,כל שקבעו חז״ל(.
גדולי הפוסקים היו אז בדעד .אחת ואחידד .שמצוה מכיון שצריכים לד.כין גם את התורם וגם את ובכן,
לתתם בודאי ליכא ,ולא עוד ,אלא שעל הבא לישאל המקבל לניתוח ,זבנוסף לזד ,.הכרחי לד.וציא את
אם יתרום אבר מאבריו לאחר מותו לשם מטרה כזאת, הכליד .תוך 30דקות ממות התורם ,ז״א מרגע שנפסק
היו ג״כ מיעציט לו שלא לעשות כזאת לד.עביר עליו זרם הדם זד.חמצן לכליותיו )פרוס׳ קן ספר אסיא עמו׳
את הדרך ולבטל ממנו במד .מצוות ושיעברו עליו כמד. ,( 184חשוב מאד לקבוע בדיוק מתי נפטר התורם.
איסורים ,ובמתים חפשי כתיב ואין עליו כל חיוב את מה שמציע הגר.״ר ברוך י .י .רבינוב^ וראיתי
לעשות מצוות בגופו לאחר מותו אפילו משום פיקוח )ספר אסיא עמו׳ — (190שאם התורם קשור
נפש .ועם מותי עליו לתת לר.חזיר את גופו בשלימותו למכשירים שמשאירים אותו ב״חיים׳׳ על ’Tהנשמד.
אל המקום אשר ממנו לוקח בראשונד .כפי אשר עלתה וד.זרמת הדם באופן מלאכותי ,שבלעזזם אינו נשאר
ועזר מלפניו ית״ש .וישנו בדבר הזד .הן משום ״והנגלות בחיים ויצא נפשו ,אז .t .tאפשר להכין תורם כזד.
לד׳ ״והנסתרות לרבות משום לנו ולבינינו״ וגם לניתוח ,וברגע המתאים )שגם הוא וגם המקבל מוכנים(
אלקינו״ ,וד.דברים מגיעים גם מעבר לאופק תחום לנתק אותו מהמכשירים .ניתוק זה יהיה רק משום
ראייתנו ,ורק לבו של אדם מרגיש ורואה זאת ,בבחינה הסרת ״המונע׳׳ ובאותו רבע יהיה דינו כמת ואז .Tיה
של ״ולבי ראה הרבה חכמי־.״. מותר מיד לנתח אותו כדי לזדציא את הכליה מגופו
אמורים לא רק על הסכמר .להסרת והדברים ב( לשם שתילתה בגוף המקבל.
והשתלת אבר ג תל ממת לחי ככליה, ו ב כן אבקש את דעתו על שתי הבעיות :
קפג ציץ אליעזר תי״ג סימן צא ש ו״ ת
]ויש להעיר ,דלמעשה יוצא שבדרך כלל ועפ״י רוב אפילו על האבר הכי קטן כהסרת כי אם חלים
המדובר לא רק בהסרת הקרום של עין המת והשתלת קרום עיז ,זקטן וגדול שם דעא.
בלבד ,אלא המדובר ,לנקר את העין אחרי המיתה
הדברים שראיתי שכותב על כגון זה בם׳ ויפים ג(
ולגונזו אחרי כן במידת חום מתאימה ,ובבוא הזמן
ישמח לבב )לאחד מגדולי רבני מרוקו( חיו״ד
והצורך מסירים מהעין את הקרום ומרכיבים אותו על
סי׳ מ״ה ,וז״ל :מכאן מודענא רבה למה שנתחדש
העין החי .וא״כ מה גדול ניוול המת בזה .הן מעצם
דבר פלא בימינו אלה ע״י רופאים מומחים שלוקחין
ניקור כזה ,והן במה שמשהים את אבר זה של העין
גלגל עינים של מת ונותנים בעיני הסומא וחס׳ר עינ׳ן
כ״כ זמן רב בלי קבורה.
סי׳ מ״ה ,וז״ל :מכאז מודעא רבה למה שנתחדקז
יש להדגיש על האיסור היותר חמור שישנו כמו כן המוח ויאורו עיניו כאחד הבריאים ,שלפי מ״ש יהיה
כאשר כן מסדרים אח ההשתלה בדרך העברה
ענין זה אסור לישראל שאין לך הנאת מת גדולה
מ Tית מקרום עפעפי עיניו של מת תומ״י עם המיתה
מזה ,זאע״פ שיש לצדד ולומר דהואיל ונזרקה חיות
ע״ג עיניו של החולה .דבפי שקראתי ,אז מתוך הבהירות
בעינים אלו ונעשית בהם תחית המתים תו לא חשיב
ומתוך רצון הרופא המנתח שזח יצליח יותר בבטחה,
הנאת מת כי חיות הנה ,מ״מ כיון שמגופו של מת
הוא ממהר להסיר עור העפעפים תיכף ומיד לגסיסה
באו לא גריעי מתשמישיו של מת שגם הם אסורים
בעודו חומו בקרבו ,באופן שבהרבה פעמים לא ברור
בהנאה ,ועיין להגאון חת״ס בחיו״ד סי׳ של״ו לענין
אפילו אם מת בודאי ,וא״כ הא חל על זה ממש דין
אם מותר לנתח המת כדי ללמוד ממנו אופני הרפואה
המשנה והגמ׳ בשבת ד׳ קנ״א ע״ב :דהמעצים עם
לאותו חולי ,וב׳ דאפילו יש לפנינו חולה ישדומה למחלתו
יציאת הנפש הרי זה שופך דמים .משל לנר שכבה
של זה והניתוח יש בו ספק הצלת נפשות אפ״ה אסור,
והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה .והיא הלכה
משום דלימוד זה מיקרי הנאה ,דמת אסור בהנאה,
פסוקה ברמב״ם ובשו״ע באין חולק[.
אפילו במוכר עצמו לכך אסור משום הנאה וכו׳.
כן מהנהו טעמא ,עליונים למעלה .יש להמנע ואם ד(
ואע״ם שיש מי שחולק בזה היינו משום דס״ל דהנאת
גם מהתרמת כליות ,ובנימוק נוסף ,דמי יודע
הלימוד לא מקרייא הנאה ,משא״כ בנידון זה שלוקחין
עוד מה תהיינה הכליות יועצות בגופו של השני ]ואותו
גלגל עינו של מת עצמו ונותנים עין תחת עין אין לד
הדבר גם בשתילת־עינים — מי יודע למה יתורר העיגים
הנאה גדולה מזו ,והמוכר עצמו לכך ידע נאמנה שכאשר
בגופו של השני[ ויהיו נזקפים על התורם־המת שבגרמתו
יקום בתחית המתים יהיה סומא בעיניו כמו שהקפידו
בא זה .וברור *שאין חילוק בין אם תורם תמורת כסף
חז״ל בעניני התכריכין מה״ט כנודע ,ואע״פ ישאמרו
לבין אם מנדב ,בהיות ואינו מצווה על כך ,וישנם
שכל בעלי מומין יהיו מתרפאין ,היינו בנולד כד .או
ממילא תוצאות־מזרות האמורות.
שקרה לו מקרח ונולד בו מום ,משא״כ בחובל בעצמו
זאת .אני מזדהה בהחלט עם מ״ש בזה בשו״ת ועוד ה(
ומכר עיניו בכסף מלא ,השכל מחייב שאין נותנין
מנחת יצחק שם ח״ה סי׳ ז׳ אות כ״ב ,דעוד
לו תמורתן עכ״ל.
יש לומר בזה כדברי הרדב״ז בתשובה )ח״ג סי׳ תרכ״ז(,
הל אמנם מ״ש הספר הנ״ל בשם החת״ס שאסר בנידונו
דכתיב דרכיה דרכי נועם ,וצריך שמשפטי תורתנו יהיו
שם אפילו כשיש .לפנינו חולה שדומח למחלתו
מסכימים אל השכל והסברא ,ואיך יעלה על דעתנו,
של זה והניתוח יש בו ספק הצלת נפשות .הוא לא
שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו א׳ו רגלו
נכון ,ואדרבא החת״ם בתשובתו שם כותב מפורש,
כדי שלא ימיתו את חבירו ,הלכך איני רואה טעם
דמפני שאין כאן פ״נ איכא משום איסור הגאה וגם
לדין זה — .וכ״ז שייך אף בניתוח מת .ומכ״ש לחתוך
משום ניוול ,ומדגיש לכתוב ,דאילו היה לפנינו חולה
אברו לצורך חי ,אף כחולה לפנינו ,כי איך יעלה על
שיש לו מכה כיוצא בזח ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו
הדעת לעשות כן אם מת גדול הדור או נשיא בישראל,
של זה קרוב לודאי דמותר ,ושמה שאוסר הוא במי
ואם הי׳ מצוה גם אצלם שייך מצוה ,ואם ל״ה מצוה
שתצה למכור עצמו בחיותו לרופאים שינתחוהו אחר
אצלם גם באיש פשוט ל״ש מצור ,.דהתורר ,ניתן לכל.
מותו ללמוד ממנו הלכות הרופאים ובנימוק ,מפני
אלא עכ״ח דל״ש מצור .בכד.״ג עיי״ש.
שזה איננו.נכנס בגדר פ״נ כלל וכלל כדיעו״ש .וזה
בעיני ששום אחד מד.רבנים וד.תלמידי חכמים וברור
ממש ההיפד ממה ששם בפיו הס׳ הנ״ז ,ולא מובן
שכתבו להתיר בזה בזמנינו ,לא יהא מוכן ,
איד שהס׳ הנ״ל בא לכלל טעות כזה בדברי החת״ם.
לקיים את ה״אם אתה עושד .כן״ ולא יד.א מוכן לתרום
אחד מאבריו לשם מטרד .זאת אפילו אם ידע נאמגד. לדעתי המה א ב ל סיפא דדברי הס׳ הנ״ז נאמנים
שישתמשו בו רק עבור הצלת חולד .מסוגן .אלא זלהרגשתי .ודומה לכיוון זה של הס׳ הנ״ז דורך
הוא זר ,.מפני שהד.כרה העמוקה של האדם מישראל גם בספר ישכיל עבדי ח״ו חמ״ד סי׳ כ״ו ,והעלה לאסור
המאמין ]ומושרש עמוק באמונתו[ היא ,דבשם שלאחר השתלת עינים ע״ש ,אם כי יש לערער על כמה
המות ״הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנד.״ ,כך גזירת מהנווותיו שם כיעו״ש.
ציץ אליעזר תי״ג סימן צב ש ו״ ת קפד
י״א־ט״ו )מדי דברו בנוגע להשתלת לב( ,דבמקרב הצו האלקי בזה כי גם הגוף בשלימותו יקוים בו ,כי
אף חיי שעה הוי בכלל שפיכת דמים ודאי ולא הותר אף ״ישוב העפר על הארץ כשהיד.״ .ולא להתחכם להחזיר
משום הצלת נפש אחרת אף דיד,יד .בזה ודאי הצלד, לתחיה חלקים ממנו .t .t i ,הנימוק מד .שיהיה.
עיי״ש .ודון מינד ,ומינד .,ואין לד,אריך יותר. ו( דוג מ א כזאת שישנו מצב.שפוטרים את האדם אפי׳
והנני בכבוד רב ובברכר ,מרובה מפיקוח נפש ,אפשר לד.ביא ממה שפוסק
אליעזר יהודה רולדינרג הרמב״ם בפ״ז מד.׳ רוצח ה״ח ,וז״ל :הגרלד .אינו יוצא
מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוד .או לעדות
סימן צב בין עדות ממון בין עדות נפעזות ואפילו להציל נפש
בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים אז מיד הנהר או
בדין קבורת ב׳ מתים בקבר אחד וכמה מיד הדליקד .ומן המפולת אפילו הל יעזראל צריכין
שיעור המחיצה שיש לעשות ביניהם. תשועתו כיואב בן צרדד .אינו יוצא משם לעולם עד
ב״ה .ירושלים עיד,״ק .עש״ק דברים תשל״א. מות הכהן הגדול ואם יצא התיר עצמו למיתה עכ״ל,
וד.יינו ,מפני שכך גזרה התורד .על הרוצח ; כי בעיר
לכבוד הגאון הגדול המפורסם
מקלטו ישב .זא״כ נראה דד.״ד .דיש לומר גם בנתץננו,
שליט״א אליעזר יהודה וולדינברג רבי
דכך גזרה התורד .על מת דכי קבור תקברנו .ולכן אינו
אב״ד ירושלים.
רשאי לבטל ממנו חיוב זד .אפילו מעזום הצלת נפש.
שאני מתכונן לפנות את עצמות אבא.הרב זק״ל היות וגם אחרים מוזהרים על כך ,דקיום המצוד .דכי קבור
ועצמות סבא הרב זק״ל ולד,ביא את עצמותיד,ם תקברנו כמאמרד .ובשלימותד .הכתובה במת נאמרד.
לארץ ישראל ולקבור אותם בירושלים — : על החיים.
לפי הלכד ,מותר לקבור אותם בקבר אחד דהיינו האם ז( וחמורה היא גם הבעי׳ השני׳ שמעורר כבו׳ במכתבו,
את אבא וסבא זק״ל עם הפסק של מחיצה ,וכמה ואולי עוד ביותר ,ור,יא ,הקביעה המדויקת
צריך לד,יות המרחק בין קבר אבא לקבר סבא זק״ ל. מתי נפטר התורם ,וכרוך עם זה גם הבעיר ,.אם מותר
חותם ברגשי כבוד ויקר לכהד״ג ובברכה לעכב יציאת הנפש מד.תורם ,כפי שמתאר בדבריו.
אשר שמואל פנט ו מ ל ב ד מה שהשכיל כבר לבאר בזה בשו״ת אגרות
תשובה. מעזה )חיו״ד ח״ב סי׳ קע״ד( ,וכותב ,דבדבר
ירושלים עיד.״ק תובב״א. ב״ה .י״א מנ״א תשל״א. שעושין הרופאים לקיים את מי שרוצים ליטול ממנו איזד.
נ״י אשר שמואל פנט לכבוד היקר בנש״ק ה״ר אבר שיחיד ,.אף שלא היד .ראוי כבר לחיות ,ע״י אמצעים
דכיון מלאכותיים עד שיהיה מוכן להשתיל בחולה,
שלום רב.
שאינו לרפואתו אלא לד,אריך חייו איזד .שעה ,אם חיי
מכתב ־שאלתו .ור,מדובר שרצונו לקיים כיבוד קראתי השעה שיחיה ע״י האמצעים של הרופאים יהיה ביסורים
אבות לאחר מותם ולהעלות עצמות אביו אסור .וממשיך וקובע ,דסתם עיכוב יציאת הנפש בגוסס
ואבי אביו זצ״ל לארץ ישראל .אך דא עקא שאינו הוא ביסורים ,ומה שיאמרו הרופאים שאינו מרגיש
יכול לשאת בהחוצאות הגדולות שצריך להוציא גס כבר ביסורין אין לד.אמינם כי אפשר לא שייך שידעו
עבור קניית ב׳ קברים נפרדים ,ולכן נפשו בשאלתו זה יעו״ש.
אם יוכל לקברם בקבר אחד ורק בד.פסקת מחיצה ,ואם חוץ מזה .לדעתי ,לפי התיאורים ,ולפי חילוקי הדיעית
כן כמה צריך להיות המרחק ביניהם, בין הר,לכר .לבין הרפואה שבימינו מתי שיש
בדרות שד,מדובר הוא באב ובן ששניהם היו והנה לקבוע בדיוק את המות ,וביותר לאור האנדרלמוסיא
יראים ושלימים וגדולים בתורה ,וראוי לבן שמכניסים בזה המכשירים שיחברו לגופו אשר משאירים
ליכנס אצל אביו ,וגם כפי שקראתי במכתב שד.ראה לי אוחו עי״כ בחיים ע״י הנשמה והזרמת הדם באופן
מד,רב דשם עומדים העכו״ם לפנות הקברים משם ,ומכיון מלאכותי)יעוין לעיל סימן פ״ט תיאור ארוך בזד .עיי״ש
שלא יוכל עמוד בד,ד,וצאות הגדולות לקניית ב׳ קברים היטב ותבין האוביקטיביות הרבד ,שצריכים לכן כדי
נפרדים ,כנ״ז ,לכן נראה לי דיש לד,תיר לקברם בקבר להבין במצבים( .וגם לרבות חרדת הרופאים המטפלים
אחד ,ובהפסק מח rר ,,וד,מרחק יד.א שני טפחים .ואם להצליח במלאכתם ״מלאכת־השתילה״ ,לא ימלט כמעט
אפשר בנקל שיד,א שלעוה טפחים מה טוב ,יבפרט שלא יכשלו בזדון או בשגגה לגמם באיזד .צורה
שד,מדובר בעצמות ולא עדנד ,בשר שיוצא עוד מוד,ל שד.יא ע״י טיפולם לקיצור החיים של זה התורם ,ולו
ונבלע. לרגעים תבחננו ,ושע״ז הוא שאמת ז״ל בד,ד,יא דעזבת.
דידי מדברי החכמת אדם בקו׳ מצבת משה סי׳ וחילי דהמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים מעול
י׳ שד,עלה בדבריו להקל ושנכון להרחיק ג״ט לנר שכבד ,וד,ולכת אדם מניח אצבעו עליה מש כבתה.
ושבפחות מו׳ אצבעות א״א להקל בשום אופן עיי״ש. ויפר .מבאר בשו״ת מנחת יצחק שם בסי׳ ז׳ אותיות
קפה ציץ אליעזר חי״ג סימן צג שו״ת
האנגליקאנית ,ועוה״ד של האשד .הגיש בשמה לפני ו כ ך העלה גם הערוה״ש סעיפים ר ז׳ די״ל דבזה״ז
ביד.״ד המשאלד .דלקמן. שלא פותחים הקברות ללקט העצמות י״ל דכו״ע
המבקשת אינה יודעת מר .משמעות המלים ״חזרה יודו דאין צריך להרחיק ר ספחים אלא אין שיעור
לחיק היהדות״ .בשם המבקשת אכיר תודד .לכב׳ לעוביה של הדופן ורק מיחו אם יש ביכולת להרחיק
בית דין אם יואיל לפרש את המלים הנ״ל :״האם ג״ט צריכין לעשות כן יעו״ש.
כוונתן שהמבקשת חזרה ליהדות מדת אחרת ,או זאת ראיתי בספר ארץ חיים )סתחון( שמביא ועוד
שהמבקשת הזרד .בתשובד .ומעולם לא השתייכה בשם הגאון חקרי לב מהדו״ב יו״ד סימן י״ב
לדת אחרת )כי המרתר .כביכול לא היתד .המרד(. שכותב שבעיה״ ק ירושלים ת״ו יש כמה קברים שאין
וכן לא חדלה מעולם מלהיות יהודיד.״. בין קבר לקבר אלא טפח או שני טפחים .והגם שכותב
ראינו וחשנו )אני וחברי הדיינים דאז הגר״ע יוסף להנדז שזה נגד הדין ,אבל מביא שם מכמה פוסקים
וד.גר״י קפאח שליט״א( בסכנד .האורבת לבת־ אחרים שלפי״ד מתיישב זה ושהנוהגים להקל יש להם
היד.ודיר .שלפנינו .וחשתי ולא ד.תמר.מהתי ,והוספתי על מה לסמוך ,ובפרט בקרקע קשה כבירושלים ,ומזכיר
ד.בר.רד .ונימוקים להחלטה האמורה כדלקמן. שם גם מהנימוק של מה שקשה לקנות מסיבת עניות
הנ ה פשוט ובחר כי לפי ההלכה היהודית אין ביכלתו יעו״ש ,ודון מינה ומינה.
של יהודי בשום פנים להשתחרר ולפרוק עולו זאת היא דעתי בנ Tוננו ,דמותר לקברם בקבר אחר לכן
מעמו, יניקתו ושורש מתורתו ולנתק את קשריו בהפסק מחיצה ומרחק שני טפחים )ומן המובחר
השתייכותו השרשית לעם ד.יד.ודי מבוססת על העובדה יהא אם יוכלו לעשות ג׳ טפחים( .ובפרט בצירוף כל
הקיימת שד.וא נולד להורים יהודים — או יותר מדויק : הנימוקים האמורים שהמדץבר באב ובן ששניהם צדיקים
מאם יהודיה .וכבר הגדיר את הדבר כאופן ממצד .רבינו ובקבורת עצמות בלבד ,ואין ביכולת המטפל בדבר
הגדול הרמב״ם ז״ל באגרת־תימן ,באמרו: לעמוד בההוצאות המרובות ,ויש מצוה להעלותם גם
ומי שלא יתכן לו לצאת בשום זמן )מאותן מכח זה שאם ישארו במקומם יש חשש שהעכו״ם יפנו
הארצות שכופין על השמד וד.מרת הדת( לא אותם בבזיון ח״ו.
ינד.ל נפשו לאט ויפשע בעצמו ויעשד .הפקר לחלל ונזכה ביקיצת שוכני עפר בב״א. ויה״ר
השבת ולאכול איסורים ויעלה על לבו שפרק מעליו בכבוד רב
עול התורה .שר׳תורה הזאת לא יוכל לד.מלט אליעזר יהודה ורלדינברג
ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם לא
הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו בין ברצונו ובין סימן צג
שלא ברצונו .אבל הוא נענש על כל מצוד .ומצוה
החזרת מומרת לחיק היהדות
שבטל מן הצווים .כלומר ממצות עשד ..וגם יענש
על כל מד .שיעבור ממצות לא תעשר ..ולא יעלד. הוה )בשנת תשכ״ג( באשה אחת בת להורים עובדא
על הדעת שבדדותו עושד .החמורות שלא יענש על יהודים שהגישה בקשה לביה״ד להחזירה לחיק
הקלות כדי שיפקיר עצמו להן .אבל ירבעם בן היהדות .בהופעתה לפני ביה״ד מיררה בבכי וסיפרה
נבט שחיק עצמות יענש על העגלים שחטא בד.ם פרשת המרתה את דתה בכנסיה האנקליקאני מתוך
וד.חטיא .את ישראל ,וכמו כן יענש על שביטל טירוף ובילבול דעת באשר שרצתה להנשא לאחד מבן
מצות סוכד .בסוכות ,וזה העיקר יסוד ®יסודי הדת האגגליקאנית ,והביעה את חרטתה הגמורה על
התודה והדת ולמדוהו יעשו היקש עליו עכ״ל. מה שעשתה .וזה מבוקשה :״רצוני לחזור ליהדות ,היתה
לנו שד.עיקר הגדול מיסודי דת־תודתנו*ד.קדושד, הרי לי טעות התאהבתי בו וחטאתי ,מעולם לא האמנתי בדת
הוא ששום אחד מזרע יעקב לא יוכל להמלט הנוצרית ,אין לגו ילדים ,נפרדתי ממנו מלפני חצי
ממנד .לעולם ®ן ברצונו ו®! שלא ברצונו ובעל כרחו שנה ,ועתה אני אצל הורי ,אני מתחרטת על מה שקרה
הוא נשאר יד.ודי דבוק לדת משה ,מבלי יכולת בשום לי״.
פנים להשתחרר ממנה. מו בן שהוחלט לקבלה בתשובה .אבל נתקלה בקשיום
מסופר נאמנו* .על רכינו הגר״א ז״ל מווילנא. וככה מהכמורה האנגליקאנית שלא רצו לחתום על
כי פעם בא מומר אחד לפניו וביקש יי״ש לשתות, צאתה מדתם כדמש .וביה״ד החליט בתאריך כ״ג ניסן
וצוד .אח בער,״ב שלא יתן לו עד שיברך ,ולא רצד. תשכ״ג כדלקמן — :
לברך באמרו הרי הוא מומר ושותד .ככל הנכרים בלא על פי הבירורים שהיו לפנינו מאשרים שהמבקשת
ברכה .אמר Tonnהגר״א ז״ל ,שוטה וכסיל ,בזה שהנך חזרה לחיק היהדות בדמו״י ויש לרשום את דתה
מומר לא פטרת א״ע משום פרטי דקדוק מצוד .קטנה, כיהודיה.
והרי אתה כישראל ג « ר ,ומד .שהרשעת וחטאת תקבל האמורה לא סיפקה עדיין לרשות־הרשמית ההחלטה
עונשים הראויס לך ,וד.כ^רד .לא תועיל לך ,ואף שתכפור ולא יכלה לעמוד נגד ההתנגדות של הכנסיה
ציץ אליעזר חי״ג סימן צג ש ו״ ת קפו
למער ימצא חן בעיניך כי״ר ונאמר אמן) .שו״ת בכל תענש כמה וכמה עד שתצורף ותשאר ישראל ,כי
רשב״ש מובא בפ״ת יו״ד סי רס״ח סק״י(. זרע אברהם אינו כלה וכדכתיב ואעשה אותך לגוי גדול
היד.דות לחיק אומרת שמקבלים את חזירתו זאת וכו׳ ונברכו בך כל משפחות האדמה )ספר ארחות חיים
באהדה ובשמחה רבה ,ואומרים לו :אחינו אתה. מבעהמ״ח ספר ברכת ראש על ברכות ונזיר(.
ומתפללים עליו לפני אבינו שבשמים כשם שהטה את רבותינו הגדולים ממשיכי התורה שבעל פה אמנם
לבו לשרב בתשובה שלימה אל חיק היד.דות שממנה איש מפי איש עד משה מסיני בכחם כי רב,
לוקח ומשם מקור יניקתו כן יטע בלבו אהבתו ויראתו תקנו תקנות ויסדו דינים מיוחדים נגד פורקי עול,
ויחננו םדעה ובינה והשכל לר.בין עמקי וסודי התורה ובמיוחד נגד מומרים השמים על פניד.ם מסוד .של דת
ולמצוא את נתיב מצוותיך ,לטוב לו בזד .ובבא .וכל אחרת ומתכחשים אל צור מחצבתם .וכאשר עשר .כן
זה בגלל ובאשר שממעיקרא לא פקעו ממנו יהדותו כלל יעשה לו לשלם לו במדה כנגד מדה לשלול ממנו הרבה
וכלל. זכויות הנובעות לו מיהדותו ,וכן לד.פקיע ולהסיר ממנו
האמור מובן בפשיטות שבכתבנו בהחלטתנו מיום מיכל חסינות של הרבה דינים אשר תנאי הותנה על חלותם
כ״ג ניסן תשכ״ג כי המבקשת ״חזרה לחיק ההתנהגות כדת משה וישראל .וגם זאת להחיל עליהם
היד,דות״ המכוון הברור הוא כי עזבר .את הרצון־הרע דבר־הצו של ״לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי״.
״אשר אנסה עד כד.״ יחזרה אל רצונה הטוב וד,אמיתית. ואין כאן המקום להאריך בפירוט והגדרת הדינים
וכפי שמצינו ברמב״ם בפ״ב מד,׳ גירושין ד,״כ שמסביר המסועפים המסתעפים מזה )קטע זה מכוון נגד כמה
ענין הכופין אותו עד שיאמר רוצד ,אני ,שהוא זה ,מפגי מומרים שהרבו לפשוע אז — ולדאבון לב ממשיכים
״שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות גם כעת — כאן בארצנו הקדושד .לחרפתנו ולבשתנו(.
דבר שאינו מחויב בו מן התורד . .. ,אבל מי שתקפו כל זה בפרטים ובענפים ,אבל בכללות ובשורש אך
יצרו הרע לבטל מציה או לעשות עבירה והוכה עד נשאר כאמור קשור ומושרש בקרקע־היהדות הן
שעשר ,דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר בדתו והן בלאומיותו ,ואין כל הכרה להפרדה בין הדת
האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא ,אנס עצמו והלאום )כפי שמתנכלים לעשות נגד המבקשת שלפנינו(,
בדעתו הרעה . . .ויצרו הוא שתקפו ...״ ואותר הדבר אלא הכל חד ומקושר אחד עם משנהו בקשר בל ינתק
הוא בדיוק גם בנידוננו .יצרר .הוא שתקפה לעשות והדין היהודי )שמשם — ברצונו ושלא ברצונו
בזמנו הצעד אשר לא יעשה והיתה אנוסה לדעתד ,הרעה, של לוקחה המבקשת( שולל בד.חלט כל הגדרה
וכעת כיון שתש יצרה היא שבה אל מהות־עצמיותד .הוא השתייכותו של בן מומר זה ■לדת או ללאום אחר,
מקור מחצבתה היהודי. ושום טקס של המרת דת אין ביכלתו להוציאו ולנתקו
פשוט וברור שדבר המרתה של המבקשת את ועל כן מהשתייכותו העקרונית וד.שרשית לעמו היהודי והוא
דתה־היהודי היה כלא היד .,ומעולם לא יצתה נשאר כישראל לכל דבר )עיין שו״ת נו״ב מהדו״ת
)כפי בלאומיותה ממסגרת יהדותה לא בדתה לא חאה״ע סי׳ פ׳ יעו״ש( ואע״ם שחטא ישראל הוא וכל
שמתנכלים לד,פר Tבזה( וחזרתה ליד.דות היא כחזרת דינו ■כישראל ואפילו הזרע שהוליד מישראלית או
בת לחיק אמה. ממומרת דינים כישראלית■ גמורים )עיין ערוה״ש אה״ע
וב״ה שעלה בידינו להציל נפש אחת מישראל מבין סי׳ מ״ד סעיפים ט׳ ־ י״א( ובמומרת הזרע ישראלים
צפרני הכנסיד ,הנכרית. אפילו בהולשה מעכו״ם. י ■
רעל :כן הדין הוא שכאשר תש יצ ת של זה ובא
סימן צד לפנינו לומר ; רוצד •.אני לחזור אל קבלת
עול יהדותי כפי אשר מוטל עלי לפי הדת היהודית אשר
ע״ד מי שזנח אשתו ונשא בערכאות נכרית •אנכי י חלק בלתי נפרד ממנה .אזי אינו זקוק מעיקרא
ומסרב לשוב לאשתו וגם מתחמק מלפטרה ררינא לשום טקס־דת .ורק למעלה בעלמא ולרווחא
בג״פ ,האם חייבים הקרובים להתאבל אחר דמילתא מטכיליז אותו לדעת כמה מהפוסקים ,ומקבל
מיתת איש כזה ,וכו אם יש לקוברו בביה״ק עליו דברי חבירות־ בפני שלשה ■)עיין יו״ד סי׳ רס״ז
היהודי ולו סמיד לגדר ,ולהתעסק בקבורתו סעי׳ ח׳ וסי׳ רס״ח סעי׳ י״ב( .ועם זאת אין מכבשים
ולויתו ,ומה המה דרכי ההתראה והאיומים ואין מבהילים אותו כלל ,אלא־ מושכים ■אותו בחוט
שיש להתנהג אתו ושעי״כ יופעל עליו גם של חסד .ועם שובו מתפללים עליו תפלה נרגשת לפני
לחץ שיסכים לפטור אשתו היהודיה בג״פ. ■ ■ אבינו שבשמים לאמור— :
או׳׳א הצלח נא לעבד הנקרא שמו כך ומשוך
ב׳׳ה .יום ועש״ק ט״ו טבת תשל״ו.
אליו חסדך וכשם שהטית לבו לשוב בתשובה
ירושלים עיה״ק תובב״א.
שלימד .לפניך כן תסע בלבו אהבתך דראתך
לכבוד הרה״ג המפורסם רב פעלים לתורה ולתעודד ,וכו׳ ותפתח לבו בתורתל ותדריכהו בנתיב מצותיך
ישפז ציץ אליעזר חי״ג סימן צד ש ו״ ת
שכותב מר במכתבו ,דידועים לו דברי הח״ס ״ברם ומה שליט״א, אברהם נפתלי צבי רות מוהר״ר
יש חילוק בין קבורה בא״י — כי סוף כל סוף בפפד״מ .הרב למדינת העססין.
צריך לדאוג שכל איש יהי׳ קבור באיזה מקום שר,וא אחדשכח״ר.
— ובין איש שגר במדינה אחרת ואשתו הלא יד.ודיה להזדקק בקשני מ כו ב די הרב ר׳ דוד זרצקי נ״י
או איזה מוסד שהוא ידאוג בעד קבורתו״ .ומתקבל לשאלותיו של כת״ר .במכתבו אליו מיום
הרושם שרצונו לחלק דהח״ס מדבר על קבורה בא״י, ז׳ טבת דנא .ונעתר למבוקשו הרני להשיבו על מספר
ולא כן הדבר לאמיתו ,דהח״ס מדבר שם ג״כ מחו״ל, שאלותיו .ובקצירת האומר.
)שעל כגון זה הוא שנשאל שם( ,ומה שכותב לציין מכוונות למעשה על יהודי שהוא נשוי עם שאלותיו
ולהשוות למ״ש בזה הכל בו )גרינוואלד( ח״א עמ׳ יהודיה ואח״כ נשא אשה לא יהודיה על
191וד,לאד ..הנד .הכל בו כותב שם לחלק בכזאת, אשתו ,ואינו מובן לשוב אל היהודיה ,וכ״ב מתחמק
ברצותו להשיג על ראית הח״ס שם בדבריו שמחויבים לפטרה בגט כדמו״י :האם חייבים הקרובים להתאבל
לקברו מזה שד.רוגי ב״ד שיש בד.ם עובדי ע״ז ואנשי אחר מיתת איש כזה ,האם צריך לתת לו מקום קבורה
עיד.״נ אם כל זאת מקברים אותם על ידי ישראל ,וע״ז בבית החיים ואפילו סמוך לגדר ביד,״ק ,האם יתעסקו
כותב הכל בו שיש לדחות זאת הראי׳ של הח״ס ,מפני בו בקבורתו וישתתפו בלויתו .ומה המה דרכי ההתראה
ששם קרה זאת בא״י בעיר של ישראל שלא היה שם והאיומים שיש לנו<וג באיש הזה ,ולהפעיל עי״ב לחץ
רק קברות ישראל וממילא מוטל החוב על ישראל עליו שיתרצה גם לפטור את אשתו היהודיה בג״פ.
לקברו ע״ש .וע״ז אשיב ואומר דלמעשה אפילו אם נו ס ף על האמור מציין כת״ר ,כי הוא פורש מדרכי
היתר .דחיתו זאת של ספר בל בו כראי מוצקת ,ג״כ ציבור ,ואפילו בימ״ג אינו בא לביהכ״נ.
לא היו מתבטלים עוד עצם דברי הח״ס שם בזה שמבסס א( ו הנ ה בנוגע לחיוב אבילות על איש כזה ,הלכה
אותם שם גם בלי זאת הראיה ,ומד .גם דנראה שד.דחיה פסוקה היא בשו״ע יו״ד סי׳ שמ״ד סעי׳ ה׳
הזאת אין בה בכדי השב ,דאם יש חיוב אפילו על וז״ל :כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול
שכזר ,לקברו כדילפינן ממה שנאמר בהם בי קבור המצוות מעל צוארם ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם
תקברנו ,כמדגיש לד.ביא מזה הח״ס שם ,איד נוכל ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות
להפקיע את עצמנו מחיוב זה ולומר שאינם יהודים אלא הרי הם כבני חורין לעצמם כשאר האומות וכן
יקברוד,ו? ועוד זאת ,וכי בא״י אין שכנים עבו״ם, המומרים והמוסרים כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים
ואין קברות עכו״ם 1ואיד נתפתו לע״ז ? ואיד נעשתה עליהם אלא אחיוע ושאר קרוביהם לובשים לבניזם
העיר עיר הנדחת ? ועובדי ע״ז ועיר הנדחת הרי יכולים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים עכ״ל.
הספר ? t לד.מצא גם על לנו שמעיקרא דדיגא אין כל חיוב אבילות על הרי
האו״ז שמזכיר כת״ר בדבריו ,כבר דשו גדולי ובדברי הקרובים אחר מיתת איש כזה.
הפוסקים הרבה בדבריו ,ועל יסוד דברי שו״ת לא רק שאין חיוב אלא יש גם איסור לנהוג ולכאורה
הרשב״א ח״א סי׳ תשמ״ג שד.ובא גם בב״י סי׳ של״ד אבילות אחר איש כזה ,בד,יות שיש חיוב של שמחד.
העלו דשפ-ר קוברין אותו ,אך הרחק מקברי ישראל על שאבד שונאו של מקום כדכתיב באבוד רשעים
גמורים ,יעוין בב״ה בטיו״ד סי׳ שס״ב )אך סובר שם רנה ,וכדמסיים הש״ך בסק״ם.
שמיהת אין להתעסק בקבורתו להמציא לו תכריכין נראה דאין למחות במי שרוצים להחמיר על אולם
וצרכי קבורד .של שאר מתים ,אלא מניחין אותו בקבר עצמם כן להתאבל משום כבוד המשפחה ,ובפרס
כמו שנמצא ע״ש .וזר .נגד דברי הרשב״א שם שכתב כשעושים זאת מתוך מוטיב של צער ועגמת נפש על
שאול יו״ד to דגם בתכריכין מתעסקין עמו ע״ש( וכן אבדן שאר בשר מבלי ששב בתשובר ..יעוין במרדכי
סי׳ שמ״ה ,ובשו״ת טוטו״ד חיו״ד מהדו״ג ח״ב סי׳ ר״ב פ״ג דמו״ק סי׳ תתפ״ו ,שו״ת מהר״מ מרוטנבורג סי׳
ושו״ת ערוגת הבושם חיו״ד ח״ב סי׳ רמ״ז ,יעוד .יעו״ש. תקמ״ד ,שו״ת חדב״ז ח״ג סי׳ תקנ״ח ,לבוש יו׳ד סי׳
ג( הן אמנם שבשו״ת מחנד .חיים להגאון ר״ח סופר שמ״ה סעיף ו׳ ,חכ״א כלל קנ״ו סעי׳ ו ,שו״ת חתם
ז״ל חיו״ד ח״ג סי׳ מ״ט ,מרבד .להשיב ע״ד חח״ס סופר חיו״ד סי שכ״ו ,שו״ת טוטו״ד חיי״ד מהדו״ג
הנ״ל וראיותיו ,וזועק מרד .מדוע שיד.י׳ חיוב על בי״ד ח״ב סי׳ ר״ב ,ושו״ת שבט סופר חיו״ד כי׳ ק״ח עיי״ש.
ישראל לקבור רשע מומר לע״ז המת על מטתו בלי וד.דברים ארוכים.
תשיבה ,ולמה לא יהי׳ כדומן על פני האדמה או יקבר ב( ו ב נו ג ע לקבורדי .הפתחי תשובה ביו״ד שם בסי׳
ע״י עכו״ם. שמ״ה סק׳׳ה ,מציין לדברי שו״ת חתם סופר
א ב ל בסוף דברי תשובתו מסתייג ומביע כמעט לבטל חיו״ד סי׳ שמ׳׳א שדיעלה שמ״מ מחויבים לקברם.
דעתו מפני דעתי הגדולה של רבו הח״ס ז־׳ל ,ומסיים והעתיק מדברמ גם בסי׳ שע״ד סק״א ,שכתב שיפה עשו
בלשין ״הן כל אלה ראתר .עיני להגדיל תורד ,.ושפת שהשתדלו בקבורתו ,אך מה שקברוד.ו בקברי ישראל
יתר לומר דבטלר .דעתי נגד אדמ״ו רבן של ישראל, שלא כדין עעזו דאין קוברין רשע אצל צדיק ע״ש.
ציץ אליעזר חי״ג סימן צד שו״ת קפח
שבדברי מד.ר״י הלוי הנ״ל )ואכמ״ל במה שיש להשיב ולא מנעתי לגלות דעתי לפני יודעי דת ודין עיי״ש.
על השוגתיו ולהעמיד דברי המהר״י הלוי על מכונן(. מרבן שמ״מ עצם דעתו הגדילה של המחנה חיים בזה
בכל זאת ,בהיכי שמתרים אותו על כך בחייו ,ונותן שמציעה מיהת לפני יודעי דת ודין ,ג״כ לא
כתף סוררת ,הוא תמים דעים אתו שיש להתנהג בשכזה מתבטלת ,וראויה להצטרף לשעת הצורך ,ויעוין גם
לאחר מותו כפי שהתרו בו ,בנמקו ״דמאחר שהגזימו בספר עמהדי אש בקו׳ דיני אבילות סי׳ י״ט אות י״א
עליו לעשות זה הקנס ולא השגיח בזה א״כ ראד שמרבה ג״כ להשיב על הח״ם עיי״ש.
לב״ד אם יראו בעיניהם לעשות זה הקנס להוראת שעה
זאת אמינא בודאות דאפילו אם מדינא יש אולם ד(
בד.יות והוא גרם לעצמו שלא חזר בתשובה אחר שעשו
לקוברו ולהתעסק בקבורתו) ,הרחק ,ילאחורי
לו התראה ולא ציית לד׳ו ועמד במרדו״) .ושם בחיים
הגדר( ,מכל מקום כשיש בדבר משום מיגדר מילתא,
ביד ר.נ Tון במי שהיד .נשוי עם גויה וכו׳ ולפני מיתתו
ולמען ישמעו ויראו ,בודאי שכל בית דין ורב בעירו
אמר וידוי ושמע ישראל וצוד .שלא יקברוהו כי אם
יכולים לגזור שלא לד.ביא איש כזה לקבר ישראל ומד.
ע״י היהודים ובקברי היהודים כיון שהוא יד.ודי יעו״ש(.
גם אם עוד בחייו יתרו בו על בכזאת שאם לא ישוב
בנידון דמר ,אם הכח בידו ומוצא שיש בזה וא״כ
ינהגו בו בכזר .שלא יביאו אותו לקבר ישראל ,והוא
משום מיגדר מילתא ביכולו שפיר בלי כל
בכל זאת ימרד .את פי הבי״ד או הרב ולא ישוב מדרכו
היסום להתרות בהרשע הפוקר חמורות שאם לא ישיב
הרעד..
לא יתעסקו בקבורתו וכו׳ ,ואם לא ישמע לדברי
מפורשים בזה מצינו בשו״ת מהר״י הלוי ודברים
חכמים וימות בחטאו גם לד.וציא את הדבר לפועל,
)כלל ה׳ סי׳ מ״ט( ,דגשאל שם באשד .ארורה
ותתעסק עמו הערלית ויהיר .עמה לאחר מותו כשם
הד.ולכת אחר בנד .הכופר ומחזקת בידו ור.ולכת בדרכיו
שדבק בה בחייו.
לאכול משחיטתו ולאכול ביור.״כ וכן לענין חמץ בפסח
ה( וכפי שאני מבין מכתלי מכתבו ,יתכן גם שע״י
ומלאכה ביו״ט ,ונדו אותה וגם החרימוה ,ועוד הודיעוה
התראד .חמורה כנ״ל ישוב לאשתו ד.יד.ודיה
שאם תמות במרדה לא תקבר בקברי ישראל וכל זה לא
ועכ״פ יתרצה לפוטרה בג״פ ולא להשאירד .בעיגון
שוד .לה לחזור בה ,אם אחר שתמות במרדד .יוכלו
כל ימי חייד ,.ואם ככה ,בודאי ובודאי שאם בכחו ,מן
לד.ניחה על פני הארץ ושלא לקברד .כלל .ובדברי
הדין שיעשה בכזאת להתרות בי כנ״ל ,וכפי שכותב
תשובתו נטה מתחילה המהר״י הלוי לפסוק כי מדינא
בעצמו אין כל חשש בזה לגט מעושה ,דד.כפי׳ היא מן
ראוי שלא יטפלו בה ישראל כלל ,כפשטות הדין של
הדין בר.יות ומונע מאשתו ד.יד.ודיד .את עונתד .לחלוטין,
הפורשים מדרכי ציבור ,אך לאחר מיכן הסתייג מזה
והיא גם בעקיפין ,דהיינו לא על נתינת הגט אלא בגלל
בהיות והרשב״א העביר לנו את הדרך הזאת וכתב
שאינו מוכן לשוב אל אשתו היהודיה .אלא מד .שמציין
בפשיטות דכשאמרו אין מתעסקין וכו׳ לא לענין קבורד.
לזר .לדברי הב״ש באה״ע סי׳ קנ״ד ס״ק כ״א ,הנד,
ותכריכין אמרו .וגם זאת דקבורה הוא משום כבוד
שם המדובר בקידש אשה שאסורה להנשא לי וכו׳,
המשפחה ,ובנידונו שם היו לה עוד ב׳ בנים ת״ח ויראי
ויש על כן מקום לחלק ,דד.א שם כופין אותו לגרש
ה׳ .ומשום כך חזר ופסק שמן הדין אין על הארורה
האסורר ,עליו ,אבל בנידוננו הא המדובר בלכוף אותו
הזאת שלא לקוברה.
לגרש את הכשירה לו באשר בגד בה .ויותר היה לו
שפוסק כ״א בסעי׳ לציין לזה לדברי הרמ״א שם שפסק שלא לד.חמיר עליה מן הדין .בכל ,זאת ואעפ״י
שבמק-ום שאין כופין בשוטין אין מנדין אותו ומ״מ ממשיך עוד וכותב וז״ל :ומכל מקום אם נר׳
יכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום בעיני הב״ד אשר במקום ההוא שזה הוא למגדר מילתא
טובד׳ או לישא וליתן עמו או למול בניו אז לקוכרפ ולנעול דלת בפני האנשים החטאים בנפשותם אשר הם
עד שיגרש ובכל חומרא שירצו ב״ד יכולין להחמיר מתפקרים בעיקרי הדת ומלעיגים במלאכי אלקיום נביאינו
בכה״ג ובלבד שלא ■ינדו איתו .ומוסיף עוד ע״ז הרמ״א ודבותינו בעלי ד.גמ׳ והאגדד ,.בודאי דרשאים הם בכל
וכותב :״אבל מי שאינו מקיים עונה יכולין לנדותו כהאי לענוש יותר מן הדין לר.וראת שעה וכו׳ וכל העם
ילהחרימו שיקיים עונה או יגרש כי אין זה כפיה רה ישמעו ויראו עכ״ל.
לקיים עונתו וכן כל כיוצא בזה״ עכ״ל .הרי שפוסק לנו שהמהר״י הלוי הסכים בפשטות שמיד.ו משום הרי
הרמ״א בר.דיא דכשלא מקיים עונתו הוא הכי חמור. מיגדר מילתא יכולים בכל אופן להתנהג בכזאת
ויכולים עבור כך גם לנדותו ולהחרימו ,ומכ״ש שיכולים למיגזר שלא להביאה לקבר ישראל והגם שבנידונו
לעשות בו כהקודמים שברמ״א ,דהיינו גם שלא לקבור היד .יוצא בזה גנאי לבניה התלמידי חכמים ויראי ד׳
את בניו וכו׳ ,ומינה דעל אחת כמה שלא לקבור אותו, בכל זאת לא נשא פנים להם אם עי״כ ינעלו דלת בפני
)עיין רמ״א יו״ד סי׳ של״ד סעי׳ ו׳ עיי״ש( ועל אחת הפוקרים וד.מלעיגים.
כמד .וכמד .כשזזוא מלבד זד .גם פוקר ופורש מדרכי שראיתי בספר חיים ביד להגר׳׳ח פלאג׳י ז״ל סי׳ הגם
ציבור וגר עם ערלית כבנידוננו. .צ״ט שכותב לד.שיב על כמה וכמה דברים
קפט ציץ אליעזר חי״ג סימן צה שו
בפעולתו זאת לשם אביו החיל עליו כיבוד אביו בזה, עוד מ״ש להתיר בכפיה בדרך ברירה בבית מאיר ויעוין
ואיכא על כן זילותא כשלאחר מיכן הוא נקבר שם. אה״ע סי קנ״ד סעיף א /מוזכר בפ״ת סק״ד,
אבל פשא״כ כשהאב בעצמו הכין לו עבורו ,ונקבר זכן בפ״ת בסק״ח בשם הגבורת אנשים עיי״ש זהדברים
במקו״א ,אזי לא חל בזה דינא דכיבוד אב ,ויורש את ארוכים.
הקבר ליקבר בו כשם שיורש כסא שישב עליו וכדו׳. כל האמור נראה לי ברור להלכה למעשה לאור ו(
דלא חל בזה הדין דלא ישב במקומו לאחר מותו. בי בנידון דמר בודאי ובודאי שמכל הבחינות
ובאמת בגט׳ וכן ברמב״ם ובשו״ע נזכר בזה רק בד.יכא יכולים )אם כחו בכך( להתרות בהבליעל ככל אשר
שר.בן בנד .וחצב עבורו את הקבר ,וא״כ יש שפיר לומר מציע במכתבו ולנהוג ע».־ ככה אם לא ישוב מדרכו
כנ״ז דרק כשהבן חצב הקבר לאביו אזי הוא דמתבטא הרעד .וימות בלי מוסר .ואם ישוב מיד תקבלו.
הזילותא לאב אם הבן נקבר בקבר שהזמין לאביו והנני בכבוד רב ובד.וקרד.
)יעוין שו״ת שיבת ציון סי׳ נ״ח ד״ה אמנם מד .ע״ש(. אליעזר יהודא וולדינברג
ב( אולם לאחר העיון נראה לומר דשפיר יש גם לחלק
החילוק בין היכא שהוכן וח־צב הקבר סימן צה
לאחר מותו לבין היכא שהוכן וחוצב מחיים ,ואפילו
למסקנת ד.גמ׳ שד.וא משום כבוד אביו ,ושדברי רש״י אם מותר לבן ליקבר בקבר שאביו קנה לו
נאמרו אפילו לד.מסקנא ,ודלא כהבעל תורת חיים ז״ל עבור עצמו וגם חצב הקבר ולאחר מיכן
הנ״ל ,וד.וא מכח הסברא שאמרתי לכבו׳ בשיחתנו בע״פ, נקבר במקום אחר.
והיינו ,מפני שהכנר ,מחיים בזה לא מיקרי בכלל הכנד,. ב״ה .יום ג׳ ו׳ תמוז תשל״ז ,ירושלים עיה״ק תובב״א.
ולא חל עכ״פ ע״ז שם הכנד ,עד שנאמר שיש כבר
לכבוד ש״ב היקר האברך כמדרשו ד.רר.״ג
בזה משום כיבוד אביו ומשום זילותא אם הבן יקבר
שליט״א. מיכל הומינר מודו״ר
בו ,כי בכד.״ג נקרא זה לכל היותר הכנד .מספק ,דאין
אדם יודע בחיים חיותו לד.יכן יקבר למעשד .אם בעיר מה שעוררתי בשעת ניחום־אבלים על הדין אם בדבר
זאת או בעיר אחרת ,ואם בבית קברות ומקום זה או מותר לבן ליקבר בקבר אביו שהכין לו בחיים,
בבית קברות ומקום אחר .וכמאמרם ז״ל בסוכה ד׳ וגם חצב הקבר ,ואחר כך נקבר במקום אחר .ובמה
נ״ג ע״א דרגלוד.י דבר אינש אינון ערבין ביה לאתר שנדברנו באם יש חילוק בין אם חוצב הקבר לאחר
דמיתבעי תמן מובילין יתיה. מותו לבין אם חוצב בחיים חיותו .לאחר העיון ברצוני
■ להבהיר בזה כדלקמן.
לחזק סברת חילוקי הנ״ל כי מצאתי חיזוק והחלטתי
בסנר.דרין ד׳ מ״ז ע״ב ע״ד ד.גמ׳ :החוצב קבר אמנם א(
לזד .בספר תבואות השדד .לד.גאון מהר״א
לאביו וד.לך וקברו במקום אחר הרי זה לא .
דייטש ז״ל בח״ר .בסופו סי׳ א׳ .ה־א נשאל שם במי
יקבר בו עולמית .מדייק רש״י ז״ל לכתוב שר.מדובר
שקנד ,קרקע בביד.״ק עבורו ועבור אשתו ואח״ב נתגלגל
בחוצב קבר לאביו ״משמת״ .אבל יש לטעון ולומר
הדבר שאחד משנים אלו מת במקו״א ונקבר במקום
שרש״י פירש כן.רק לפי הס״ד שם שהאיסור הוא ־משום
שמת ,אם מותר לקבור אחר באותו מקום .והשיב דהדבר
הזמנה למת דנאסר על כן בד.נאה ,ושה״ה גם אם חצבו
פשוט דאפילו למ״ד ר.זמנר .מילתא מ״מ קרקע מחובר לא
לצורך איש אחר אלא דאורחא דמלתא נקט ,וכדפירש״י
נאסר בד.זמנה בעלמא ופו׳ ועוד דפשיטא דמי שקונה
שם .אבל לפי מד .ישהגמ׳ לד.לן בד' מ״ח ע״א מעמידה
מקום בביה״ק עבור עצמו גם בשעת הקנין לא היד.
שד.וא לא משום איסור הנאה דר.זמנה ,אלא הוא משום
ברור שיקבר שם דאטו יוכל אדם לידע באיזה מקום
כבוד אביו ,אזי י״ל ^שמודה רש״י שה״ה נמי אפילו
יקבר ,וכבר אמרו בגט׳ רגלוהי דבר אינש אינון ערבין
מחיים ,דמאן שנא ,וזיל בתר טעמא.
ביד .באתר דמתבעי תמן מובלין יתיה ,רא״כ לא שייך
ו כ ך ראיתי באמת בספר הנדמ״ח בשם ״ישבב סופר״
הזמנה על הספק ואפילו בתלוש כד.״ג לא היד .נאסר
על מס׳ סנד.דרין מד.גאון בעל תורת חיים ז״ל על .
משום הזמנה מה שלא הזמין רק על הספק וכו׳ עיי״ש.
או״ח .שכותב נמי לבאר בכזאת בפשיטות .דזה שפירש״י
שד.גאון בעל תבואות השדד .ז״ל כתב ,ג״כ ^מש הרי משפות זהו דוקא לפי סד״א אבל למסקנא משום כבוד
כסברתי הנ״ל ,וא״כ בודאי שיש להחיל .זאת אביו אז אף בחיי אביו לא יקבר בו עולמית ע״ש.
הסברא גם בנידוננו ולומר שבכה״ג מותר שפיר הבן איפוא לכאורד .שאין היתר ולא משנה מד .שחוצב ויוצא
ליקבד בקבר אביו בהיות שד.ד,כנד .והחציבה היתד, . .מחיים. י.
מחיים והכל rrnאיפוא רק הכנד ,מספק דלא שמה רק־ יש אולי לומר מה שאני אמרתי'לחלק ,והוא ,דיש
הכנד ,וממילא אין בזה כלל משום כיבוד אביו. חילוק בין כשהאב בעצמו חצב ־לו הקבר ,לבין שר.בן
גם בספר סנר,דרי קטנד■ .עמ״ס סנהדרין ד׳ מ״ח שו״ר הוא שחצב לו ,דדינא דכיבוד אב שאמרינן בזה הוא
ריש ע״א שכותב בתוך .דבריו ג״כ בפשיטות כנ״ל דוקא היכא שד.בן חצב הקבר לשם כיבוד אביו ,דאז
ציץ אליעזר חי״ג סימן צז־ו שו״ ת קצ
נהי דבעלמא הזמנה לאו מילתא היא אבל משום כבוד דהחוצב קבר לשם חי שיקבור בו לכשימות איו זה
אביו אמרו רבנן דהזמנה מילתא היא. חשוב הזמנה עיי״ש.
נבין שי׳ התום׳ דחילקו בין קבר בנין לחופר, ובזה ]ומינה דיש להתיר במכש״ב על כגון שנשאלתי כמה
ואם נאמר דמ־שום כבוד אביו אין לזה שייכות פעמים אם מותר לבן ליקבר בקבר שקנה לו
לחך דינא דהזמנה מה יטעם יש לחלק בין בנין לחפירה, אביו בחיים ונקבר אח״כ במקו״א .דהא לא היה אפי׳
אלא מוכרח דהטעם הוא משום הזמנה ועשאוהו כדין כל מעשה של הזמנה בקבר עצמו לא בבנין ■ולא בחפירה[.
הזמנה דעלמא דיש חילוק בין קבר לחפירה .והרמב״ן כל האמור יש להזכיר גם זאת ,דיש בכלל מחלוקת על ג(
שהחמיר גם בחפירה היינו משום כבוד אביו החמירו עוד בראשונים אם האיסור בזה הוא אפילו בקרקע
יותר בדין הזמנה. עולם ,והתוס׳ בסנהדרין שם ד׳ מ״ז ע״ב ד״ה איתיביה
ו כן נבין בזד .את שיטת הרמב״ם שהבונה קבר לאביו סוברים דאין לאסור בזה במחובר ,ובטור ביו״ד סו״ס
אפור סזנאה ,ואם משום זלזול כם־ד אב לחוד שס״ד מביא בזה פלוגתא ,די״א דוקא בקבר בנין אסור
אינו מובן כלל ,אלא מוכרח דמדין הזמנה הוא ואסור אבל קרקע עולם שרי ,והרמב״ן ס״ל דכיון דטעמא משום
בהנאה דדיזמנה מילתא היא משום כבוד אביו. כבוד אביו אפי' קרקע עולם נמי אסור .והשו״ע שם
שכך ,הרי דין הזמנה הוא דוקא משמת ,דבחיים וכיון בסעי׳ ז׳ סתם אמנם כנראה לפסוק כהרמב״ן ,יעו״ש
ל״ש הזמנה כלל. בב״י בטור ,וכן בש״ך שם סקט״ו .אבל הרמב״ם בפי״ד
וחפץ אני לדעת אם מעכת״ר .מסכים לזר. מה׳ אבל ה״כ כותב בזה בלשון :הבונה קבר לאביו
ויקוים במהרה ויקיצו וירננו שוכני עפר ולא נוסיף וכו׳ .ומשמע דר״ל שהדין הזה הוא רק בקבר בנין.
לדאבד .עוד. וכך ראיתי בספר לחם יהודה על הרמב״ם למהר״י
בכבוד רב עייאש ז״ל שמבאר דכוונת הרמב״ם בזה לאפוקי חופר,
מיכל הומינר דקרקע עולם אינו נאסר אף משום כבוד אביו וכסברת
תשובה. התום׳ ע״ש )ואכמ״ל במה שהרמב״ם שם אוסר אפילו
ב״ה .יום ב׳ תמוז תשל״ז .ירושלים עיה״ק תובב״א. לקבור אחר יעו״ש בלחם יהודה וכן בשו״ת שיבת ציון
לש״ב היקר הרד.״ג האברך כמדרשו שם( .וראוי איפוא לצרף ליסודי ההיתר שכתבנו שהמה
שליט״א מיכל הומינר מוד.״ר אליבא דכו״ע ,גם שיטות הראשונים המתירים בכלל
מבוא החיים והברכד.. אחרי בקרקע עולם.
י ק ר ת מכתבו קבלתי היום .והנני להשיב לו כדלקמן. מכל האמור נראה דשפיר יש להתיר לקבור ולכ1 ד(
כבו׳ לד.וכיח מחילוק התום׳ בסנהדרין ד׳ מ״ז מ״ש הבן בקבר אביו אשר אביו בעצמו הכין לו
שם בין קבר בנין לחופר ,דמוכח דס״ל דהכוונה בחיים חיותו ,ולא משנה מה שגם עשה פעולה של
משום כבוד אביו שאמרו בזה הוא דמשום כבוד אביו חציבה ,ובפרט אשר כפי הנראה כל גוף איסור זה
אמרו רבנן הזמנה מילתא היא אע״ג דבעלמא לאו מילתא משום כבוד אביו הוא רק איסור דרבנן וכדכותב בשו״ת
היא ,משום דאם נאמר דכשאמרו משום כבוד אביו שיבת ציון שם בסוף התשובה.
אין שייכות לכך דינר .דהזמנה מה טעם יש לחלק בין ותנוח איפוא דעתו ולא תוסיפו לדאבה עוד
בנין לחפירה. בכבוד רב
לדעתי אי משום הא אין מזה הוכחה ,דיש לומר הנה אליעזר יהודא וולדינברג
דכוונת התום׳ היא ,דמשום כבוד אביו לא ח Tשו
בזד .איסור חדש אלא שעשאוהו כמעשד ,.ולכן כל היכא סימן צו
שבמעשר .ג״כ לא נאסר בזה לא ח Tשו איסור משום
כבחד אביו. עוד להנ״ל בעניו הנ״ל שבסימן רקודם
על כן ראיתי בפרישה בטור יו״ד סי׳ שס״ד שם ויתר
שמבאר דכוונת התום׳ בחילוקם הוא דלכן בס״ד .יום ב׳ י״א לחדש הרביעי .תשל״ז
במחובר לא אסרו משום כיבוד אב ,מפני דמידע יךעי
לכבוד מע״כ ש״ ב הרב הגאון הגדול וכו׳ וכו׳ כש״ת
דקרקע עולם אינה נאסרת ולכן ליכא בכה״ג משוב
שליט״א וולדינברג מהרא״י
כיבוד עיי״ש,
רב שלו׳ וברכה.
לנו דגם הפרישה ביאר בהדיא דכוונת התום׳ הוא הרי
רק משום כיבוד ולא משום שקבעו בזה דינא דהזמנה לנ כו ן קיבלתי את תשובתו הרמתה .והנה כשלעצמי
מילתא ,וזה שלא אסרו משום כיבוד גם בחפירה הנחתי את דעתי דהקונה קבר בחייו אינו עניו
הוא מפני שבכה״ג מכיון דכו״ע מ ד ע ידעי דקרקע ואין לזה שייכות כלל וכלל להך דינא דהחוצב קבר
עולם אינה נאסרת לכן ליכא משום חיסרון כיבוד אם לאביו ,דגם למסקנת הגס׳ דאין זה מטעם הזמנה מילתא
יקבר בזה. אלא משום כיבוד אביו ,נלע״ד פשוט וברור דהכוונה,
קצא ציץ אליעזר חי״ג סימן צו ש ו״ ת
שקונין הקבר מהח״ק וזה נשאר כרכוש שלו שאזי ב( ג ם מ״ש כבו׳ להוכיח מהרמב״ם מזה שאוסר הקבר
בכה״ג גם הטור והשו״ע יודו שאסור לקבור בו אפילו בהנאה שמוכח ג״כ דהוא מפני שהחילו בזה
מת אחר .ריש להאריך[. דין הזמנה מילתא ,דאם משום זלזול כיבוד אב לחרד
ויעו״ש בשיבת ציון שגם בכוונת רברי התום׳ אינו מובן כלל מדוע שאוסר בהנאה ,אלא מוכרח דמדין
בסנהדרין מפרש נמי שהוא משום כיבוד אביו הזמנה הוא ואסור בהנאה דהזמנה מילתא היא משום
לחוד ,והחילוק בין בנין לחפירה הוא דכיון כמחובר אינו כיבוד אביו.
נאסר בהנאה כלל ליכא ביה משום כיבוד אביו ,דדעת לדעתי גם מדברי הרמב״ם אין הוכחה ,ופשטות הנה
התוס׳ דדבר שאינו נאסר כלל אין בו משום כבוד לשונו שכותב ״והקבר הזה אסור בהנאה מפני
אביו עיי׳׳ש .והיינו כג״ל. כבוד אביו״ משמע דבא עלה משום כבוד אביו לחוד,
לחם יהודה על הרמב׳׳ם שם ,עומד בהקושיא ובספר ג( וזה שאוסרו בהנאה ואוסר גם שלא יקבר בו מת אחר
על הרמב׳׳ם דמנליה דאפילו אחר הא כיבוד עולמית ,על הכל קאתי עלה• מפני כבוד אביו בהיות
אביו לא שייך אלא בבן וכדפרש׳׳י וכסברת הטור ובנאו לשם אביו ,ועל כן משום כבוד אביו וזילותא
בהדיא ביו״ד סי׳ שס״ד דאחר מותר ליקבר בו עולמית. דידיה מוטל על הבן להשגיח שגם מת אחר לא יקבר
וכותב ליישב דאפשר לומר דפלוגתת הרמב״ם והטור בו עולמית.
תלי׳ בפי׳ הטעם דכבוד אביו ,דהטוד מפרש דכבוד בשו״ת שיבת ציון שם שמפרש כוונת דברי ויעויז
אביו הוא לאחר קבורה דכיון דחצב בו לצורך אביו הרמב״ם ג״כ בפשטות כנ״ל ,שהכל הוא משום .
אם יקבר במקומו איכא זילותא ,ולפ״ז דיקא הבן אבל כבוד וזילותא דאביו ,ועד כדי כד פשוט בעיניו דעתיה
אחר מותר דאינו מחויב בכבוד אדם דעלמא ואפי׳ ברשות ורישו״ע הטור בדעת דהרמב״ם בזה עד שמתקשה
הבן אין חשש דאין הבן מחייב למנוע אחר היושב החולקים בזה ,ושואל ,דאיך יהיה רשאי לוזבן להניח
במקום אביו ,אבל הרמב״ם מפרש דהכבוד הוא קודם בקבר זה מת אחר ,והיכן אזיל בזה זילותא דאב ,ואדרבה
קבורה ור׳׳ל כיון דחצב קבר זה לצורכו אין ראוי לקברו הסברא הוא להיפוך דלקבור בו מת אחר יש יותר
במקום אחר דהוי זילותא לגביה כאילו אינו ראוי ליקבר קם Tא משום כבוד אביו מלקבור בו את בנו ,דהא
בקבר זה הלכך משום שביטל כבוד אביו קנסינן ליה אמרינן שם בסנהדרין לענין מותר המת ליורשין דלגבי
שלא יקבר בו לא הוא ולא אחר כדי שלא Tא רגיל יורשיו אחולי מחיל לזילותא ולגבי אחר לא מחיל וכו׳
לעשות כן ,דאי שרית לאחר אכתי לא מימנע עיי׳׳ש. ואיך החמירו הטור ושו״ע לקבור בו בנו עצמו יותר
דחזינן שהלחם יהודה סובר בדעתו בזה כמעט ואעפ״י משום כבוד אביו מלקבור בו מת אחר ולא תהא כהנת
ההיפר מהשיבת ציון הנ״ל ,אבל גם לפי פירושו כפונדקית .ובאשר על כן כותב השיבת ציון שם
וחילוקו יוצא ג״כ שפירש שהוא .משום כבוד אביו לחוד לעשות שלום בין הרמב״ם לבין; הטור והשו״ע ,ומפרש
ולא משום הזמנה מילתא ,ובמיוחד יוצא שפירש כן באופן נאות דאין כאן מחלוקת כלל ומר אמר חדא
אליבא דהרמב״ם דלפי דבריו הא יוצא שכל האיסור ומר אמר חדא ולא פליגי ,דהרמב״ם מיירי דמקום הקבר
שאסרו בזה משום כבוד אביו הוא רק משום קנס הואיל אשר הבן חצב בו לאביו הוא שייך להבן ,דהיינו דהשדה
וביטל כבוד אביו בזה שהלך וקברו במקום אחר וזה שלו וביד הבן למנוע מלקבור בו שום מת ,ולכן שפיר
נראה כזילותא כאילו אביו אינו ראוי ליקבר בקבר זה, פסק הרמב״ם דלא יקבר, ,בו מת אחר משום כבוד אביו,
באופן שאין לזה כל מגע לגדר של הזמנה מילתא. ואין חילוק בזה בין בנר עצמו ובין מת אחר דסוף סוף
ך( א ל א דלפי ההסבר של הלחם יהודה בטעם הרמב״ם איכא ביה קפ Tא משום כבוד אביו ,אבל הטור ושו״ע
■ בזה ,יש לומר דכל האיסור בזה משום כבוד מיירי שחצב קבר במקום הפקר או בבית עלמין השייך
אביו הוא רק בהיפא שלא נודע ולא בולט הטעם מדוע לציבור בשותפות ויש רשות לכל אדם לקבור מתו
שחזר בו הבן ולא קבר לאביו במקום זה אלא במקום במקום הזה ,בזה שפיר פסקו לחלק דלא יקבר בו
אחר ,דאזי נראה הזילותא לגביה כאילו אינו ראוי הוא עולמית משום כבוד אביו ,אבל אחר מותר ליקבר
ליקבר בקבר זה ,אבל היכא שגלוי ^ ע לכל שלא יכלו בו דכיון דקייל הזמנה לאו מילתא היא רגם אחר אינו
לקברו במקום זה משום אונסא אחרינא שאינו תלוי מוזהר על כבוד אביו של זה שחצב,הקבר וליכא חשש
אליבא אסרו בבן כלל ,אזי י׳׳ל דבכה׳׳ג בכלל לא לקבור בו מת אחר עיי״ש.
דהרמב״ס .ובנידוננו הא גלוי וידוע לכל שבעת שאביו ה רי נלמד בהדיא דגם הגאון בעל שיבת ציון ז״ל
נפטר היה המקום סגור ומסוגר ואין יוצא ואין בא בהיותו פירש נמי,בפשיטות הן בדברי הרמב״ם ,והן בדברי
נמצא בשטח ובבעלות האויב ,לכן על כגון דא בכלל הטור והשו״ע דרק משום ,כיבוד וזילותא דאב^ אתינן
לא נאמר האיסור של החוצב קבר לאביו ופו׳ .וזה נוסו* עלה בזה ולא משום ,דינא דהזמנה מילתא ,וזה שאוסר
על כל צדדי ההיתר שכתבתי בזה במכתבי הקודם. הרמב״ם אפילו לקבור בו מה אחר הוא רק כשביד הבן
בכבוד ובברכה למגוע זאת דאזי הוא זדאיכא ביה קפידא משום כבוד
אליעזר יהודא וולדינברג אביו ]ואליבא דהשיבת ציון ■צריך .להיות הדין לדידן
ציץ אליעזר חי״ג סימן צז ש ו״ ת קצב
שאין אשדי יכולה לרחוץ ביום טבילתה במרחץ שרחצה סימן צז
בו בעלה שמא תתעבר ויהיד ,הולך בן הנדה וכו׳,
אשת איש שנתעברה דרך הפרייה־מלאכותית
וכתבתי לחלק בין כשעושים פעולה לכך לבין שב
ואל תעשה .וכמו״ב הבאתי דברי המל״מ בפט״ו מאישות
מגבר זר שלא בידיעת בעלה אם נאסרת על
ה״ד שכותב דאין ספק דאשת איש שנתעברה באמבטי
בעלה ואם דינה לצאת בג״פ בלא כתובה.
דלא נאסרה על בעלה משום דאין כאן ביאת איסור, הוה בזוג שלא זכו להבנות ,ושלא בידיעת עובדא
ודברי הגאון בעל אורים ותומים ז״ל בספרו בני אהובה בעלה .הלכה האשה אצל רופא והלה הזריק לה
שכותב להשיב על דברי המל״מ ,ונו״נ בדבריהם, זרע מגבר אחר ,והרתה מזה .כשנודע לבעל מזאת
והזכרתי לחלק כנ״ז בין כשאין פעולה לכך מצד האשה. שאשתו נתערבה מהפרייה־מלאכותית מזרע של אחר,
לבין כשיש פעולה לכך ,ומכש״כ כשיש פעולד ,רצינית תבעה אותה לבית הדין ודרש לפטור אותה עבור כך
וכוונה תחילה לדיביא עי״כ הכנסת הזרע לרחם האשד. בג״פ .האשה לפי תומה הודתה ואמתה את הדברים,
בשם כהזרעה־מלאכותית .והבאתי דברים בזה גם ובנמקה ,היות שהרופא נסה כבה פעמים זרע הבעל
הרמב״ן והרא״ר ,בספר החינוך יע״ש 'באריכות. וקבע שהוא עקר ולא יוכל להוליד ,והיא מצדה בקשה
ו ב ה מ ש ר אריכות דברי בספרי שם פרטתי והסברתי מבעלה לאמץ ילד ולא הסכים'ולכן בקשה מאת הרופא
את התועבד .הגדולה והאיסורים החמורים שיזרוק לה זרע ,הרופא הסביר .לה שהזרע של בעלה
שישנם וד.כרוכים בביצוע הזרעה־מלאכותית ברחמה לא עוזר בשום אופן ,והזריק לה זרע מגבר אחר,
של אשה אפילו פנויד ,ועל אחת כמה וכמד ,בלהזריע )הדבר התאמת מעוד כמה בירורים(.
כזאת ברחמר ,של אשת איש משכבת זרע של גבר זר הן שמוע טו״מ הצדדים והבירורים והיות והאשה אחרי
של ישראל והן של נכרי. מבעלה תמורת זה.
לנבון נקל דק״ו בן בנו של ק״ו דאשה ההולכת ודעת פסקנו כדלקמן- :
ומבצעת תועבה כזאת שלא בידיעת בעלה .דגדול אחרי שמוע טו״מ הצדדים והבירורים והיות והאשה
עונה מנשוא ,דמעשד .כזה מהוה חתירד ,עמוקה תחת מודה לטענת הבעל שההריון שהיא הרה בי
אשיות קיום התא־המשפחתי שבינה לבין בעלה ,וחטא איננו ממנו ,וכי הרופא הזריק לה זרע מאיש אחד
חטאה בזה בכפלים — מעלה מעל בה׳ ,ומעלה מעל ומזה היא הרתה ,והדבר בוצע גם שלא בוריעת הבעל,
בבעלה — .ועל כן דינד ,להיות לנ Tה ״נע ונד״ מבעלה לכן מחליטים.
)עיין רש״י איכה א׳־ח׳( ולצאת ממנו בגט בלי כתובה. האשה בהסכמתה שיזריקו לה זרע מאיש אחר,
מיקל כלל מחומרת המעשה של האשה ,בזה ולא מעלה מעל בה׳ ובבעלה גם יחד ,ולכן חייבת
שנוכחה לדעת שבעלה עקר ,וגם לא הסכים למבוקשד. היא לקבל ג״פ מבעלה ,ואין לה להתנות תנאים
לאמץ ילד .ואם רצתה ״בחוטרא לידה״ הרי פתוח היה כספיים עובר למתן הגט או לדרוש שבעלה
לפניה הדרך לבוא לפני ביר.״1ד ולטעון בכזאת ולדרוש יעביר את הדירה שהיא ע״ש שניהם על שמה
לחייב את בעלה לפוטרד ,בג״פ ,והיתה מוצאת אוזן בלבד.
קשבת .ולא להעמיד את הבעל בפני מצב נתעב של נימוקים לפסק הדין.
״מסריחים עריסותם בשכבת זרע שאינו שלהן״ )יעוין הפסק האמור בססתי על יסודי הדברים והבירורים
שבת ד׳ ס״ב ע״ב ע״ש(. הארוכים והרחבים שכתבתי בע״ה על אודות
הפדייה־ מלאכותית בספרי שו״ת ציץ אליעזר חלק ט׳
פוסקים ב( ו הנ ה בספרי שם הבאתי לכמה וכמה סי׳ נ״א שער ד׳ על ששת פרקיו הגדולים.
שסוברים שיש על הולד הנולד לאשת איש שם נו״נ בפירוש דברי ד.גמ׳ בחגיגה ד׳ בספרי א(
מהפריiT־מלאכותית מש״ז של גבר זה גם פסול או י״ד ע״ב בההיא דשאלו את בן זוסא בתולה
חשש פסול של ממזרות ,ובתוך דברי כתבתי שם )בפ״א שעיברה מהו לכה״ג זכו׳ וחיישינן שמא באמבטי עיברה
אות ח׳( בלשון הזה :״וכשמצאנו מפורש שהר״ש וכו׳ ובביאור דברי רש״י התום׳ והר״ח והגהת הב״ה
מלנדון וד,ר״ם בשלד,״ג סוברים בהדיא שד,ולד פסול, שם ,ומה שי״ל דשאני עיברה באמבטי שהוא מעשה נסים
הרי באים דבריהם אלד ,ומלמדים שגם הרמב״ן והרא״ה ולכן לא נקרא בכה״ג ״אשד■ כי תזריע״ ,ומשא״כ הזרעה
שד,באנו לעיל אות ג׳ ג״כ כוונו לבכזאת ,וכפי שביארנו באמצעות מזרקה דאין כלל מעשה נסים י״ל דשפיר
שם ,באופן שיוצא שלדידהו יש איסור תורה בהזרעה נקרא באופן זה ״כי תזריע״ ושתיאסר עי״כ גם לבעלה.
מלאכותית מזרע אחר במעי אשת איש ,והולד שיולד והבאתי גם דברי הב״ח בטור יו״ד סי׳ קצ״ה מקום
מזה לא יהא ולד כשר ,ויש מקום גדול של הרהור הגהת סמ״ק ישן שכותב דאשה נדה יכולה לשבב
לומר שדעתם מכרעת להלכה בזה ,ועכ״פ ספק השקול אסדיני בעלה ,אבל ,נזהרות מסדינים ששכב עליהם
בחדאי יש בזד ,,וד,ולד הוא ספק ממזר .ובעל שבא איש אחר וכו׳ ,ולעומת זד ,דברי הברכי יוסף באה״ע
לשאול יש ליעצו שיוציא את אשתו זאת בג״ס״. סי׳ א׳ סוף אות י״ד שמביא בשם הר״ש מלנדון שסובר
?!צג ציץ אליעזר חי״ג סימן צז שו
אשר כרוכים בה כמה וכמר ,איסורים חמורים כאשר ועוד הוספתי וכתבתי— :
פירטתי בספרי שם באריכות גדולה ,עיי״ש.
״עכ״פ אם הבעל דורש להוציאה בג״פ גלל כן
ראיתי בספר שו״ת חלקת יעקב ח״א סי׳ כ״ד וכה
שביצעה פעולת הזרעה־מלאכותית שלא בידיעתו
שד,עלד :,״דדבר זח אינו צריך לפנים ,דפשיטא
אע״פ שלא נתעברה מזה ,יש לחייב את האשה
דבעושה דבר כזה בלי ידיעת הבעל ,דדינה כעוברת על
בכך לקבל ג״פ ,הן גלל הדיעות המחולקות שיש
דת משה ויהודית המבואר בגמ׳ כתובות ע״ב ,ובפוסקים,
בזה כנ״ל ,ועוד זאת דעצם פעולת־תועבה כזאת
ובשו״ע סי׳ קט״ו ,דיוצאת שלא בכתובה ,ומצור ,לגרשה,
בגופה שלא בידיעת בעלה מעמיד אותה בצל
וכופין לגרשד — ,דכולד,ו איתנייד.ו בזה ,איסוי זנור.
של אשה העוברת על דת משה ויהודית ,ויש על
ופריצות ,ובנים אחרים יקראו על שמו ע׳ בשו״ע
כן לדונה כדינה . . .ויש גם סברא שנאסרה
ובפוסקים ,וזה פשוט״ עיי״ש.
עי״כ על בעלה .והבעל יכול לטעון קים לי ,ואין
י כ ר ראיתי לאחר מיכן גם בספר שו״ת שבט הלוי
להוציא מידו)הכתובה(״] .עיין בבית מאיר אה״ע
ח״ג ■סי׳ קע״ה שד,אריך בזה והעלה ג״כ בכזאת ;
■סי׳ קנ״ד סעיף א׳ ע״ש ואכמ״ל[.
״דאם אשת איש עושה כזאת בלי ידיעת הבעל איו לד
עוברת על דת משד ,דיד׳ודית גדולד ,מזאת ותצא שלא אוסיף לציין לעוד כמה ספרים הדנים בזה. ובזה
בכתובה״ .כי ״מעשר ,של הזרע המלאכותית להכניס בספר אוצה״פ כרך א' אות מ״ב שמביא לכמה יעוין
זרע של איש אחר אז של גוי לגופה של אשת איש הס; פוסקים שסוברים דהולד ממזר ,וכן בכרך ט׳
תועבה שאין כמוה ,ואסורה מן התורה״ .ויתרה מזו סי׳ כ׳ סעי׳ א׳ סקי״א אות ט׳ שמביא לעוד כמה דיעות
העלד ,,״דאם הבעל מכריחה לזה יוציא ויתן כתובר,, שס׳־ברים בכזאת ושנאסרת לבעלה )ומביא גם דיעות
דאם בממלא ונופצת אמרו בסופ״ז דכתובות יוציא מתירים( ,וכן בהשמטות שבסוה״׳ס מביא דעת הגר״י
ויתן כתובה .ונפסק כן ברמב״ם ושו״ע ,מכ״ש אם טייטלבוים דנאסרת על בעלה והולד ממזר ,עיי״ש,
מכריחה להיות ילדיד ,ילדי זנונים ,ומלאה הארץ זימה״ ובכיוון זה צועד בספר שו״ת מנחת יצהק ח״ד סי ה׳
יעו״ש. ומאריך בטוטו״ד כיעו״ש.
יעוין בשו״ת מנחת יצחק שם אות י״ד שכותב ועוד חלקת יעקב ח״ג סי׳ מ״ו אות ח׳ כותב בל־מון ובשו״ת
בזד ,נמי בלשון :״וכי אפשר להכחיש שמד, זה :״חוץ מכל החששות והאיסורים שיש
שהאשה שוכבת ערומה לפני הרופאים בגילזי ערוד,, בזה ,יש להתחשב הרבה עם דעת הרבנים הגאונים
וד,וא מטפל עמד ,כמד ,וכמר ,פעמים באותו מקום להזריק שדעתם בהחלט שהולד ממזר והיא נאסרה על בעלה,
בד ,הזרע עד שתקלוט שאין זר ,ענין זנות וכו׳ אבל ה״ה בר לואי ח״ב סי׳ א׳ המובא באוצה״פ ,ומערכי
באופן שכזד ,שאין בזה שום סרך של מצוד ,.אלא לב מהגאון צירלזאהן ,וכה ראיתי כן בהפרדס סיון
להיפך כנ״ל ,בודאי יש בזה ג״כ משזם אביזרייד,ו דג״ע״ תשי״ג מגאון ליטאי הר״מ דטעלז בקליבלנד הרב אליהו
עיי״ש. מאיר בלאך דעתו בהחלט שהולד ממזר ונאסרה לבעלה
עצם העיבור והיניקה וד.באת ולד הביתה אשר ולכל ד( וכו׳ יעו״ש.
נוצר ונולד מזרע של גבר אחר ,מזכותו של ג ם לרבות הגר״ע הדאיה ז״ל בשו״ת ישכיל עבדי ה״ה
הבעל לטעון שלא היה לר ,רשות לכך ,דכאשד ,היא חאה״ע סי׳ י׳ פ״ו העלה שהאשה נאסרת על בעלה
משועבדת לה כל הזמן ואין לד ,כל רשות לד.כניס את והולד ממזר עיי״ש.
עצמה למצב שיצטרך לפרוש ממנד ,משום הבחנד ,ומשום ו א ״ כ ברור איפוא כמו שהעלתי מדברי ,שהבעל יכול
מעוברת ומינקת חבירו )יעו״ש בספרי באריכות מדין לכופה שתקבל ממנו ג״פ ולטעון קים לי מבלי
זה( .יכן אין רצונו לגדל בביתו ילד שד,ביאה לאחר לשלם לה תשלום כתובותה.
הנשואין ,ואשר אין עליו כל התחייבות לגדלו ולוונו. ג( כן אוסיף חיזוק וקיום לדברי האמורים לעיל ,ואומר.
שלמה לבאר ר,גד,״צ מוד,״ר מאד השכיל ]ומה דהיכא שהאשה עשתה זאת שלא בידיעת בעלה
הלברשסאם אבד״ק דבאבוב במאמרו הנפלא בגד כבנידון שלפנינו ,דאזי לא רק שהבעל יכול לזכות
התועבד ,הנוראזז של ״הזרעה מלאכותית״ ,שנדפס בירחון בטענת קים לי וכנ״ל ,אלא גם זאת ,דההלכה עומדת
״ד,מאור״ תשרי־חשון תשכ״ה ,כי ״הנשים החושבות בכל כי בבירור לציזדו לפוטרה בג״ם בלי כתובה.
שע״י ר,זרעה זו תצמח לר,ן ישועה גדולה ולא תהיינר. כהאי גוונא נראה דאליבא דכר׳ע יוכל בעלה להוציא
עוד גלמודות ועזובות .אני אומר שכל תקותן בזה היא אותה בלי כתובה כדין עוברת על דת משה ,וכדין עשתה
הבל וריק ותקות כזב ,ואם תשים לב לאמת הזו ,אז מעשי־כיעור .כי אין לד עוברת על דת משה יותר
תברח מד,ישוער ,זו כמפני הדליקה . . .מיד עם הכרת מזה וכן עשיית מעשי־כיעור גדולה מזו מללכת לישכב
עוברד ,בא השבר בחיי המשפחר .,הבעל יודע ומרגיש ערומה בגילוי ערוד ,לפני גבר זה בדמות־רופא ולתת
שכאן הולך וניצר עובר שאין לו בו שום חלק ושיתוף. לד,כניס אל קרבד ,שכבת זרע של איש אחר .ובמטרר,
נלד וידוע שעיקר צמיחת מחלוקת בין איש לאשתו הוא להתעבר מזה .אשר כו״ע מודים שהיא תועבה גדולה
ציץ אליעזר חי״ג סימן צז ש ו״ ת קצד
אמר ישכב איש אותה שכבת זרע בי בעכוד הז,יע על ידי בנים חורגים ,שהאחד אינו מרגיש להם אהבה
תהיה קנאתו. כשני .אבל שם לכה״פ החורגים הנם יהודים כשרים
הזרעה־מלאכותית לאשת איש מזרע של גבר ולגבי והאשה .או הבעל הכניסום בשעת הנשואין ,איל כאן
זר איתנד״ו בהו ג״כ הנהו תרתי .א( היא תועבה עם גידולו של הילד ,הולכת מותגדלת שנאת הבעל
גדולה באשר כי לא יודע הזרע למי הוא .ב( גם על אליו מיום ליום ואף אי תימא דאין כאן שנאה אבל
בכזאת גדולר ,חמת קנאת הגבר ,באשר בעבור הורע אהבה בודאי לא .ומה גם כשהבן או הבת יגדלו . . .
תרע תהיה קנאתו. וממילא אזל לה כל שלום הבית ,ובמקומו דברי ריבות
ששינתה כאן התורד ,בלשונה לבטא 'את איסור לבזה ומצה ולב דוי . . .והפרצה בבית הולכת וגדלה והיתה
הביאה בסגנון ״לא תתן שכבתך לזרע״ ,באה לתבערת אש .והאשה לא רק שאבדה את בעלה ,אבל
התורה לאשמיענו בזה — : גם בן לא יהיה לה . . .ועליהם אמר הכתוב )ירמי׳
דבכל אופן שתנתן שכבת הזרע של איש זר לתוך י״ז 1קורא דגר ולא ילד ,עיין פרש״י ובילקוט שם,
רחם אשת איש :הן על ידי ביאתו ,הן על ידי הקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהם
איזה כלי בלא ביאתו תשתרע על זה האזד.רה עד שיוצאים מקליפתן ונעשים אפרוחים ועולים עליו
הזאת )שו״ת מערכי לב .סי׳ ע״ג(. ומורטים את כנפיו ראוכלין אותו מי גרם לו ,על שגדל
באופן שיוצא לנו: ביצים שאינם שלו״ .יעו״ש באריכות דבריו המשכנעים,
״דד.מצאת זריקת שכבת זרע של איש זר לתוך וכל זה אפילו כששכנעה את בעלה כראש שיתן הסכמתו
רחם אשת איש אסורה מדאורייתא״)שו״ת מערכי לקבל אל גופה הזרע־זר )כפי שעל כגון זה המדובר
לב שם(. במאמרו שם( .ועל אחת כמה שכל הרעות האלה מעותדות
ואכמ״ל ביתר דברי שו״ת מערכי לב שם. לבוא ,ועוד יותר מהמה ,כאשר האשה לא קבלה בכלל
ראיתי בספר שו״ת מנחם משיב ח״ב סי׳ והלום ז( הככמתו של הבעל לכד ,ונודע לו מזה רק לאחר מיכן,
כ״ו ,דהגם שכותב :״דחלילד .לבת ישראל ־ כפי שהמדובר בנידוננו .וא״כ בודאי שיש ליתן צדק
להפקיר עצמה להזנות־המלאכותית שהמציאו הרופאים״, ולהבין לרוחו של הבעל על שאינו רוצה להשלים עם
אבל .מאידך כותב דמידיא בכה״ג לא הוי הולד ממזר כך ,ואיננו מסכים להכניס ילד כזה בביתו ,ודורש ג״פ[.
וגם ליכא איכא כרת ,ותומך יסודתו מהא דאמדינן
ה( מו ס ף על כל האמור .יש לדעת גם זאת).על אף
ביבמות ד׳ ע״ו ע״א ,דגשים הממוללות זו בזו דכשרות
שזה לא נטען ע״י הבעל( דבכלל אין נאמנות
לכהונה ,והריב״ן שמובא בתוס׳ שם פי׳ דמטילות ש״ז
מעיקרא דדינא ,לאשד .שנמצאת מעוברת שלא מבעלה,
שקבלו מבעליד.ן וכו׳ ולפי פי׳ ריב״ן אף שמטילות ש״ז
לבוא ולטעון שלא זינתה אלא נתעברה בדרך של
שקבלו מבעליר.ן אפע״כ אין הולד ממזר דאין כאן שם
הפרייה־מלאכותית מש״ז של גבר זר ,כאשר ביארתי
ביאה כ״ש בנד״ד דל״ה דרך ביאה וד.ולד כשר עיי״ש.
מזר .בספרי שם בפ״א אות ד .וגם הרופא ג״כ אינו נאמן
אין כל ראי׳ מההיא דנשים המסוללות לכאן, ולדעתי
ביחידי על כך .וכדאי להזכיר ,שכאשר פורסם בכמה
דמלבד דהתוס׳ דחו שם פי׳ הריב״ן ,ופשטא
מקומות כבר קרו כמה מקרים בארץ ובתו״ל שנתברר
דדברי הרמב״ם )בפכ״א מאיסו״ב ה״ח( והשו״ע )באה״ע
שסודר בסתר שד.אשד .קיבלה הזרע ישירות מהגבר
סי׳ כ׳ סעי׳ ב( בזה משמע כפירש״י שהכוונה שסתם
האחר ,וכמו״כ קרה גם שקיבלה בכזאת מר.רופא בעצמו,
משחקות ומתחככית זו בזה .ולא מוזכר מהטלת ש״ז כלל.
והאשה נתעברה ,וניסו להסוות .שזה היה בדרך של
הנה גם אליבא דהריב״ן לא מוזכר אף במלה אחת
הפרייה־מלאכותית וד.זממר .לא עלתד .בידם.
שמדובר כשאפשר בכלל להתעבר מסלילה כזו ,באופן
ששם המדובר משכיבת אשה על אשה לשם משחק א ך בנידוננו אין אנו צריכים לכך ,דגם בלא״ה הדין
וד.נאה ובדרך של הטלת ש״ז שקבלו מבעליד.ן שזהו ג״כ ברור שתצא בלי כתובה ,כאשר נתברר לעיל,
לשם הנאתן .וללא כל מטרה של הריון וללא לכל מציאות לכן לא נרחיב את הדיבור על כך.
כזאת .וביאור זה מדייק מדברי המאירי ביבמות שם לבאר עוד דלקמן. נוסיף
שכותב בלשון :״נשים הממוללות זו בזו ר״ל שבאין ו( ב תו ה ״ ק באזהרת הניאוף עם אשת איש כתוב בל׳ :
זו .על זו אפילו פלטו זו בזו וכי׳ שאין עיינם■ אלא ״ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתד לזרע
פריצות בעלמא ,ולשון מסוללות כאדם שדורך במסילד. לטמאה בה״ )ויקרא י״ח־כ( .ומה מאד השכיל הרמב״ן
ואינו בוקע בעפרה כלום״ עיי״ש .והיינו כנ״ל ,שאפי׳ ז״ ל למצות ולהגדיר את האזהרה כנוסחה שכתוב בה.
כשפלטו זו בזו .אין עושים זאת אלא לשם פריצות וזל״ק :
מגיעין בעלמא ולא לשם כל כוונת הריון ,וגם לא ואפשר שאמר לזרע להזכיר טעם האיסור ,כי
במעשיה,ן עד כדי כך ,אלא כמי •שדורך במסילה ואינו יא יודע הזרע למי־ הוא ויבואו מזה תועבות
בוקע בעפרה כלום .וא״כ מד .הדמיון משם לכגון נידוננו גדולות ורעות לשניהם ,ולא הזכיר זה בעונש
שכל עיקר הכוונה והמטרד .להבקיע ולהכניס אל קרבה כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב ,ולכן
קצה ציץ אליעזר חי״ג סימן צז שו״ ת
עם רופא אחד ע״ד אמירה זאת של הרופאים לעירבוב של האשת איש ש״ז של אדם אחר פדי שתתעבר מזה
זרע הבעל עם זרע אחר ,והלה גילה לו שהוא זה רק ותוליד ולד של קיימא.
כדי לשבר את האוזן ולרמות את הבעל העלר כדי ראיתי בשו״ת מנחת יצחק שם בסוף התשובה וכה
שיחשוב הבעל שההריון הוא דמנו ולהרגיע עי״ כ את שמזביר דברי ספר מנחם משיב הנ״ז ,ומשיב
רוחו יעו״ש. עליו בקצרה ובסכינא חריפא) .ובהסתמכו על מה
ראיתי כעת בירחון ״אסיא״ אלול תשל״ה שד״ר וכן שהשיב ע׳׳ז בבר באריכות הגר״י טייטלבוים( ,דשאני
אברהם שטיינברג מגלה לנו ג״כ רז זה שו* ההיא דנשים המסוללות דאין בהם משום חשש הזרעה.
טכסיס־הרופאים ,וכותב כמספר לפי תומו :״שאמנם ואדרבא ,מדחזינן דמ״מ אסור ולדעת רב הונא הוא
קיימות מגמות אצל רופאים לערבב זרע דפקטיבי פגם של זנות ,א״כ כ״ש בהזרעה מלאכותית עיי״ש.
ובלתי פורה של הבעל עם זרע פורה מגבר זר במגמה ]ושם באוצה״פ בהשמטות לסי׳ כ׳ מעתיק מתשובתו
פסיכולוגית לגרום סיפוק לבני הזוג שההריון נוצר של הגר״י טייטלבוים בזה שהשיב בטו״ט ,דלא
כביכול מזרעו של הבעל״. דמי עלל לההיא דריב״ן ,כי אין כוונת הריב״ן שמטילות
צא תאמר לסוג טענה כזאת אם תבוא מאיזה וא״כ זרע בכוונה ובמזיד ,שהרי לא הוזכר בגמ׳ כלל לשון
גורם שהוא. שם ובדפי׳ בעלמא זרע בעשייתן ,אלא מסוללות
לא הועלתה בכלל טענה כזאת בנידוגנו ,אבל כאמור שע״י המאירי וכו׳ וכך היא כוונת דברי הריב״ן
מפני שגונב לאזני מין לחישה כזאת שיש שמסוללות ר״ל מתחככות ,זה יוכל להביא ליודי הטלת
כאילו מגמה מאיזה גורם שהוא להעלות גרה וללמד זרע ,ולכן אין בכה״ג חשש איסור דאורייתא ,דלא עדיף
שקר לבוא ולטעון טענה כזאת בדיון חוזר ,לכן הקדמתי משכיבה על הסדין שאינד ,מתכוונת כלל לזרע אלא
דברי האמורים כדי להוציא מלבם של הטועים והמטעים. כמתעסק בעלמא ,וכו׳ ,והאיך יעלה על הדעת להתיר
סימן צח הזרעת זרע מאיש אחר וכו׳ וכל זה לפי דעת הריב״ן,
אם מקבלים גרים מעמון ומואב ,וביאורי אבל באמת התום׳ חולקין עליו וסברי דמיירי באופן
מקראות במגילת רות. שאין שום חשש של זרע כלל ,וכן ברמב״ם ושו״ע
לח״א העתיקו בסתמא האיסור של נשים הממוללות ,ולא
ע ״ ד אם מקבלים גרים מעמון ומואב .רינה באותה תימו׳ חילקו בין פנויה לבעולה ,וע״כ סברי כהתוס׳ שלעולם
שנו״ב עם הגאב״ד דטשעבין ז״ל ע״ד אם מקבלים אסור ואינו מדבר כלל מחשש זרע וכו׳ ,ואינו ענין
גרים מעמלק )עיין לעיל סי׳ עא( נו״ב גם על דבר זה. כלל לנ״ד עיי״ש[.
מטשעבין ז״ל כתב לי בזרי בזה׳׳ל :ודרך הגאב״ד כל האמור והמתבאר קם דינא דאיתתא דא לאור ח(
אגב אציין שיותר חידוש מציגו דגם מעמון שלפנינו שחייבת לקבל ג״פ מבעלה ,ויוצאת
ומואב אין מקבלין כמבואר בירושלמי פ״ב דדמאי: בלי כתובה .ומכל שכן שאין הבעל חייב לתת לה
מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני א־מר כל פיצוי כספי כמבוקשה.
שאול על יו״ד t מעמון ומואב הוא .ועי׳ בהגהות בשולי הפסה.
סי׳ רס״ב שדיעיר דדיא מקרא לא יבוא בקהל משמע דרק כדי שלא להשאיר כל מקום לענות בו ,ולרווחא דמילתא
בחיתון אסור ,ועי׳ ברכות כ״ח ובתוס׳ יבמות ע״ו אציין גם זאת— :
ע״ב — .אולם ייתר חידוש מציגו בתום נזיר כ״ג ד״ה יעוין בספרי שו״ת ציץ אליעזר שם בפרק ו׳ שביררתי
ומדינים ,שעמונים אסורים לבא בקהל ובעזררי כטמאים, ודיוכחתי שלא מדיני בהזרעה מלאבותית גם
והיינו דדריש בקהל היא עזרה יע״ש .עכל״ק. בעירבוב זרע הבעל עם זרע אחר ,ועוד זאת ,שזה רק
וע״ז השיבותי לו כדלקמז— : סמויות עינים מצד הרופאים כדי להשקיט רוחו הסוערת
למה שמביא כ״ג להוכיח מדברי הירושלמי בנוגע א( של הבעל ,הבאתי שהרופאים שומעי לקחי ג״ב הביעו
)פ״ב דדמאי ה״א( דס״ל דאין מקבלין גרים לפני תימא על הדבר הזה ,וציטטתי גם משו״ת אגרות
מעמון ומואב ,נראה להוסיף בזה גם דברי הירושלמי משה חאה״ע סי׳ ע״א שכותב שמה שמדברים הרופאים
ביבמות פרק ח׳ ה״ג ,דאיתא :ותעזבי אביך ואמך ,אמר ומציעים עירבוב הזרע מהבעל ומאיש אחר ,נהדע לו
לה אילו באת אצלנו מאתמול ושלשום לא היינו מקבלים שזה רק רמאות לרישקיט רוח בעל האשה שיחשוב שהולד
אותך .והיינו ,דר.ירושלמי מפרש דהמשך הפסוק שאמר הוא גם מזרע שלו והוא אביו ,אבל באמת אינו כלום.
״ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול בועז לרות: וגם מהגרי״א העניקין ז״ל בהמאור )תשרי חשון
שלשום״ ר״ל שאילו באת תמול שלשום לפני שנתחדשה תשכ״ה( שכותב נמי דאותם הרופאים שאומרים
ההלכה דעמוני ולא עמונית ,לא היינו מקבלים אותך דמערבים זרע הזר עם זרע הבעל אין בדבריהם ממש.
אל העם הזה ,ולא יכלת לדעת אותו .והיינו ,דס״ל וקזאפילו הידי אפשר כן הוא בלבול הזרע וכו׳ וקרוב
להירושלמי ביבמות דהכוונה של לא יבוא עמוני ,היינו הדבר שזה בכלל לא תדייה קדשדי זכו׳ .ועוד ציינתי
שלא יבוא כלל ולא יקבלו אותו אפילו לגירות. לשו״ת חלל אומר חאה״ע סי׳ כ״ד שמספר ג״כ שדיבר
ציץ אליעזר חי״ג סימן צח שו״ ת קצו
לך אדם שהוא מוליד את נשיו ,אלא שחש כנמר וביאר דהכי נקט ליה בפשיטות גם בספר תשב״ץ ומצאתי
את הד.לכה ,ויולד מן חודש •אשתו וכו׳ אלא על ידיה קטן )סימן תקל״ד (.שכותב וז״ל :ור׳ מאיר
נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דחייש למיעוטא היאך מקבלים גרים בזמן הזה ,ניחוש
יעו״ש ,וד.וא כפו״פ. שמא עמוני ומואבי הוא וכתיב לא יבוא עמוני ומואבי,
לפירושי האמור אפשר להביא גם מהבבלי, אסמכתא ונראה דלא אסרה תורה אלא עמוני ודאי ומואבי ודאי
1ד.וא ,ממד .שמצינו ביבמות ד׳ ע״ו ע״ב כדאיתא בם׳ עשרה יוחסין ד׳ ע״ג ממזר ודאי הוא דלא
שמבארת בדומה לזה כוונת ישאלת שאול על דוד יבוא הא ׳ספק ממזר יבוא עכ״ל .הרי דנקיט ליה
באמרו :שאל אתה בן מי זר .העלם .דר״ל ,שישאל להתשב״ץ בפשיטות שאסור מה״ת לקבל גרים מעמון
אם מרתר לו לבוא בקהל כיעו״ש .ואמנם אפשר לפרש ומואב ,עד שמקשה מתוך כך אליבא דר״מ דחייש
כוונת השאלה אצל רות ״בת מי אה״ שד.יתד .ג״כ למיעוטא היאך מקבלים גרים בזה״ז ניחוש שמא עמוני
לשאול רק אם הותרד .לבוא בקהל ה׳ להתחתן עם ומואבי הוא ,והוצרך לתרץ דלא אסרה תורה אלא עמוני
ישראלי או לא ,אבל עפ״י שיטת הירושלמי מתיישב ודאי וכו׳.
הפירוש ביתר פשטות וכנ״ל. לו מד .שאמרתי לבאר עפ״י הירושלמי ואכתוב ב(
צדק כ״ג בציינו בדבריו לדברי הבבלי ולהלכה ג( דיבמות הנ״ל כוונת הקרא במגילת רות
התום׳ לרברי בברכות ד׳ כ״ח ע״א .וכן )ג׳־ט״ז( שכתוב בלשון :ותבוא אל חמותה ותאמר
ביבמות ד׳ ע״ו ע״ב ,והיינו שמשמע משם בפ־שטות מי את בתי ותגד לה את כל אשר עשה לד .האיש.
שר.איםור של לא יבוא הוא רק לענין חיתון אבל שפיר ולכאורה קשד .הקרא בתרתי ,ראשית ,וכי לא הכירה
מקבלין גרים מעמון ומואב .וכך פוסק מפורש הרמב״ם נעמי את רות ששאל אותד .מי את בתי ז ואם לא הכירד.
בפי״ב מה׳ איסו״ב ר.י״ז שעמון ומואב ומצרים ואדום אותה מהו זה שקראד .בשם בתי ? זאת זה נוכל עוד
האומות האלו כשיתגייר אחד מהן הרי הוא כישראל לכל לתרץ ולומר ,שרות הרי באה הזרד .לפנות בקר בטרם
דבר אלא לענין ביאה בקהל ע״ש) .ויעוין גם באה״ע יכיר את רעהו ,ולכן הסתפקה נעמי בגלל החשכה
סי׳ ד׳ שמוזכר בפשיטות מגרים דעמון ומואב ומדובר אם היא רות אז לא ,ושאלה אותד .בלשין שאלד : .מי
רק מאיסור חיתונם עיי״ש(. . את — האם בתי ז )כלתי — כבתי( .אבל איה איפוא
ד( עו ד כתבתי לבאר דזה שכתוב במגילה שם :וגם אם כן התשובה שד.שיבה לה רות על השאלה הזאת?.
את רות המואביד .אשת מחלון קניתי לי הרי יוצא שענתה לפ״ז שלא ממין הטענה ,ובמקום
לאשד .וגו׳ .אי אפשר לפרש כמו שמשמע לכאורה להשיב על שאלתה זאת השיאה לדבר אחר וסיפרה
מפשט .Tדקרא דקנד .אותר .על ידי .אותו הקנין שקנד, לה את כל אשר עשר .לד .האיש .ויעוין באבן .עזרא
את השדד ,.דהיינו בקנין חליפין ,כנזכר לפני זה, שר.רגיש בזה ורו״ל שקיצר הכתוב .וראיתי במדרש רות
וכדפירש״י בקדושין ד׳ .ג׳ ע״ב .בנוגע לקנין .השדה. שם שעמד בעצם ג״כ על התימא הזאת ,ושואל :״וכי
דהרי אשה לא מיקניא בחליפין ,יעוין בפני יהושע שם. לא היתד .מכירד.״ ? ומבאר שאמרד .לה מה את פנויד.
אלא צריכים לפרש כדמפרש ד.מד.ר״פ .אלשיך ,ז״ל, או אשת איש ,אמרה לה פנויה ,ותגד לד .את כל אשד
דהכוונה של ״קניתי לי״ ר״ל שע״י קניית הנחלד..נעשית עשה לה האיש יעו״ש ,ויש להאריך.
זו מעין זקוקה ,ומביא ראיה לזר .ממה שלא נאמר עפ״י הירושלמי דיבמות הנ״ל עלה בדעתי שיש אבל
״כי קניתי את .כל אשר לאלימלך ואת,רות״.,דאזי היה לפרש שכוונת נעמי בשאלה ״מי את בתי״
משמע שקנה הכל בקנין חליפין ,אלא כתוב בלשון היתד .לשאול לה שתספר לד .מה החליט בועז על גורלה
״וגם את רות״ עיי״ש .ובאמת ישנה הוכחה לפירושו ולאיזה עם היא נחשבת מעתד .לבית־ישראל )יממ.ילא :
זד ,של ד.מד.ר״מ אלשיך מדברי התרגום .בפסוק ה׳ שם, בתי( או לבת־עכו״ם )ואינך בתי( .וכלשון דכתיב :
שכתוב :״ויאמר בועז .ביום קנותך השדה מיד .נעמי ובעל כת אל נכר .כי אע״פ שבועז כבר הודיע לה
ומאת רות המואביד .אשת המת קנית .להקים .שם המת קודם לכן שנחשבת לגיורת ,אבל היו צריכים עוד
על נחלתו״ .ומתרגם ע״ז התרגום :״.ומן ידא דרות להכרעד .ולהחלטת הד.לכה על כך במושב־זקנים .ועל
מואביתא אתת מיתא חייב .את למפרוק ובעי ליבמה כך הבטיח לה בועז להביא את הדבר למחרתו לידי
יתה ולמסבא לאותו״ .הרי שהתרגום מפרש ״הקנית״ הכרעה בהשתתפות הגואל .וזהו שענתר .לה רות על
שנאמר בקרא ,דר״ל ,שתהיה עי״כ זקוקה לו ויתחייב ר.שאלה ,וסיפרה.לה את כל אשר עשה לה האיש לפתרון
ליבמה ולקחתה לאשד .,וא״כ מינה דה״ה נמי ״הקניתי״ זאת הבעיה ,וד.בטחתו לה .ובאמת למחרתו ,הגואל י*א
שנאמר לאחר מיכן בפסוק י׳ דג״כ ר״ל .שנהיתה .ע״י רצד .לקחת את רות בטענד.של ״פן אשחית את נחלתי״
זקוקה לי ונתחייבתי ליבמד .ולקחת .אותך לי.לאשר.. כי לא ידע מהדרשה של עמוני ולא עמונית ,כדאיתא
וראיה לד,מד.ר״מ אלש-יך ז״ל . . . .־ . . . ■במדרש ,וערש״י. .ואילו בועז ■חש וביאר את ד.ד.לכד.
ה( ו ב כו ר ר עם זה כתבתי להעיר ולר,איר ,כי ברור שרות מותרת לו, ,כדאיתא בירושלמי ליבמות שם :
ופשוט הדבר בלי צל של ספק-,־ דזה שנזכר ישחרים זה בועז יכו׳ חושים ואת בערה נשיו ,וכי יש
קצז ציץ אליעזר חי״ג סימן צח ש ו״ ת
לומר כי המאירי פירש הקרא הכי :״וזאת יש הא׳( בזה בתרגום לשון יבום; ״ובעי ליב״ה״ .וכן במהר״ט
לפנים בישראל״ ,ר״ל ,דזאת ליפנים שהונהג אלשיך בלשון ״זקוקר.״ ,וכן מר .שמצינו לכמה ממפרשי
הדבר בישראל ]כמו :לפני מלך מלך לבני ישראל[. המגילה שמדברים על ענין בועז ורות כעל ענין יבום,
״שלף איש נעלו״ ,וד.יינו איים אפילו בן נח .והיינו, 1כל זד .אינו אלא לשון .מושאל ,כי חז״ל הקדושים
דאז היד .הדבר הזד• .טוד ,לכלם אפילו לבני נח .ולאחר הורו לנו בקבלתם ובעומק הבנתם דד.״כי ישבו אחים
מיכן ,דד.יינו לאחר מתן תורה נקבע זר .״לזאת התעודד, יחדו״ הנאמר בתורה גבי יבום הכוונה הברורר .היא
בישראל״ .זאת אומרת דאח״כ הונהגה זאת התעודד, על אחים ממש שהמה בני אב אחד כבני יעקב ,ואם
רק בישראל. אינם אחים ממש אין שום מצזת יבום דקרא על
דד,מאירי פירש הקרא בכזאת :״וזאת לפנים והב׳, הקרובים ,וכבר כתב האבן עזרא עה״ת פ' תצא כ״ר.־
בישראל״ ,ר״ל ,לפנים ,לפני מתן תורה .והרי א׳( שזו היתד .סילוף המכחישים שפירשו הכוונה של
לפני מתן תורד ,היו ישראל ובני נח שוים ,לא מיבעיא ״כי ישבו אחים יחדו״ שאין המכוון על אחים ממש כי
לדס״ל דאז היד ,לישראל דין ב״נ ,אלא אפילו לדס״ל אם על קרובים והסתייעו בדבר .Tם מההיא דבועז .ומכר.
שהיר ,לד.ם דין ישראל ,אבל לדרכי הקניות ד.יו שוות אותם על קדקדם ודוחה כל ראיותיד.ם ובתוך זד .גם
ולכן ממילא היה מועיל הקנין הזה גם בב״נ .אבל ייאחר הראיר .מד.ד.יא דבועז ,באמרו ,כי אין שם זכר יבום
מיכן :נהיתה ״וזאת התעודד ,בישראל״ ,ר״ל ,דאבל כי אם גאולה ע״ש .וכן כותב בכזאת גם הרמב״ן בפ׳
לאחר מתן תורה ד,ונד,גד .זאת התעודה רק בישראל בראשית )ל״ח־ח׳( גבי ענין יהודה ותמר ,כי ״חכמי
ולא בבן נח. ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה ד.נר.יגו
חידושו זה של המאירי נמצאה הדרך הפשוטה ועפ״י לפנים בישראל לעשות המעשד .הזד .בכל יורשי הנחלה
לפרש בפשיטות מה שמתקשים המפרשים באותם שלא יהיה בד.ם איסור השאר וקראו אותד.
בכפילות לשון הכתוב של ״וזאת לפנים״ ושל ״וזאת גאולה ,וזו ענין בועז וטעם נעמי ושכנות״ ,עיי״ש .ומכיון
התעודד.״ ,ופשוט. שגאולה זו מנהגה ומקורה מיבום האח האמור בתורה
בזה דכביאורי הנ״ל בכוונת דברי המאירי ]אוסיף )יעו״ש ברמב״ן( קראוד ,המפרשים כשם מושאל של
בפירושא דקרא ,אפשר לכוון גם בדברי התרגום דז״ל; יבום.
וכר.דא מנד.גא בעידנא די מלקדמין מתנר.גא בישראל ראיתי בזה דברים תמוהים בפי׳ אגרת שמואל ואגב,
בזמן דשקלן וטרן ופרקן ומחלפן חד מן חבריד ,ומקיימין למהר״ש זאדה על המגילה ,הן בהשוותו □דבריו
כל מדעם וטלע גבר ית נרתק rימיניה ואושיט ,ביה ענין הגאולה זאת לדין יבום ממש בנוגע לפרטי הדינים,
קניין לחבריה והכי נהגין למקני בית ישראל מן חבריה וד.ן בדברי טעות בעצם דיני היבום בנוגע לאשת אחיו
קדם סד.דיא עכ״ל .ויש לדקדק דמקודם כותב רק בלשון שלא היד .בעולמו ,כדיווכח המעיין בדבריו ,וד.מחוור
כישראל ולבסוף כותב כותב בלשון בית ישראל ,ולכן יש ד%א לומר שכל דבריו הנאמרים שם בזה אינם אמורים
לבאר בכוונתו כנז״ל ,דזה שכותב בראש בלשון ״וכד,דא אלא בדרך דרש בלבד למשיכת לב השומעים וד.קוראים
מנהגא בעידנא די מלקדמין מתנד.ג בישראל״ ,ר״ל ; בקישורים של הדברים הנאמרים ,מבלי לדקדק כלל
זהו המנהג בזמן קדם עוד לפני שנד,גו כן בישראל, ליכנס בדקדוק פרטי ההלכה בזר ,.באופן שאין ללמוד
והיינו -,שגם ,בני נח נד,גו כן ,דטלע גבר ית.נרתק וכו׳ מהם בנוגע לדינא כלל ,ואכמ״ל יותר.
והיה זה מנהג כללי אצל כולם ,בשרה .ולבסוף ,התחילו
ו( ו ל ב םו ף אזכיר דבר חדיוש שמצאתי בתורתן של
לנר,וג כן במיודזד לקנות בכזאת אצל בית־ישראל .ור,יינו
ראשונים ,הוא המאירי ז״ל בד.סתמכו על
כנ״ל ,דלפני מתן תורה היה .זה מנהג אצל כולם בשוה,
מקרא כתוב ברות ,ומה שנראה לי בביאור כוונתו.
ולאחר מתן תורה נתייחד הקנין הזד ,אצל ישראל[,
העיר לי בני היקר שליט״א ]כעת הרב.דשכונת ויפה על קדושין ד׳ ג׳ ע״א בסופו ,מדי דברו בדינא המאירי
אי יש קנין סודר בגוי ,או לא ,מחד־מ וכותב
עזרת וזורה בירושלים ת״ו[ שעל פי הדרך הנ״ל ..
וז״ל :ולי נראה שמכל מקום עד שלא נתנד .תורה ובני
שפירשתי פירוש הכתוב לפי המאירי ,אפשר ,למצוא את
נח אף הם מצווים על הדינים ,כל דרכי הדינין והקניות
הדרך לפרש דברי הכתוב באופן שתתיישב גם שיטת
היו שוות לכלם ,וכן עיקר ,וד.רי כתוב וזאת לפנים
ר״ת .דס״ל דחליפין מועיל בעכו״ם אפילו,לארור מתן
בישראל שלף איש נעלו עכ״ל.
תורה ,כמפורש בתוס׳ ,אשר המפרשים הקיפוד׳ו כעכנא
בקושיא חזקה מד,ך קרא שכתוב מפורש .״בישראל״.
בלתי מובנת כלל ראית המאירי מהכתוב ולכאורה
של ״וזאת לפנים״ ,וכדד,רגיש' בזה המגיד.
ודדינו ,דר״ת יפרש החלק הראשון של הקרא כדפירשנו
במאירי שם .ולא עוד אלא דהא אדרבר .בכתוב הרי
בדברי■ המאירי.,ד״וזאת לפנים בישראל״ המכוון הוא על
מודגש שוה היה דוקא בישראל ,וכמו שהרעישו באמת
לפני ,מ״ת .וממילא ישראל וב״נ שוים בזה ,וכנ״ל.
המפרשים להקשות מהך קרא על ד׳ת בתוס׳ שם.
אבל זה שמסיים הקרא ״וזאת התעודד ,בישראל״ יפרשי
ר״ת -דד״ל ״וזאת התעודה״ שד.וזכר ,ברישא דקרא לי ליישב כוונת דברי המאירי בב׳ אופנים. ונראה
ציץ אליעזר חי״ג סימן צח שר ״ ת קצח
ואמר לי ,דאכן מדברי רש״י בקדושין דף ג׳ ע״א לא שאיו הבדל בין ישראל לבן נח בקנין זה מכיון שהיה
משמע הכי .שכותב בלשון; מה שדד .מקניא בחליפין זה קודם מתן תורה ,זאת התעודה נמשכת גם לאחר
דכתיב וישלוף נעלו וד.תם שדה הואי .הרי משמע בהדיא מתן תורה ״בישראל״ ,ור״ל ,דנוהגת גם עכשיו לאחר
דרש״י ס״ל דהקנין חליפין היה על השדה. מ״ת בדיני ישראל שגם עכו״ם הוא בקנין חליפין.
נראה לי דבזה לא נסתר עדיין תירוצו על הקושיא אבל ובמקום שלהמאירי הביאור של ״וזאת התעודה״ מוסב
הנ״ל בנוגע לרות בעצמה] ,ונסתר בזה רק על עצם ההלכה של חליפין ,יוסב הביאור הזה אליבא
תירוצו שם על קושית ד.קוצד.״ח בסי׳ קצ״ה סעיף ט׳ דר״ת על כל אותה ההלכה עם פרטי דיניה לומר שנוהגת
כיעו״ש .ויעוין במלבי״ם רות ד׳־ז׳ מ״ש בזה[ .והיינו, גם בעכו״ם ,ע״כ.
דזד .שכתוב ״וגם רות המואביה קניתי״ ,ר״ל ,שקנה ע״יז בירושלמי פ״א דקדושין ה״ה במה דאיתא; ויעייו
הזכות מהגואל שלא יוכל לחזור וליבמה ,ופשוט. וזאת לפנים בישראל בראשונה היו קונין במנעל
פני יהושע ראיתי •שמקשה באמת בכנ״ל ובחידושי ובסנדל וכו׳ ,ומ״ש בזה בספר דבר אברהם ח״א סי׳ א׳.
לפי פי׳ רש״י .וז״ל :ויש לדקדק א״כ אמאי וכן יעוין במהר״מ אלשיך בפי' רות שמפרש ״וזאת
לא קאמר בשמעתין דסד״א דאשה מקניא בחליפין לפנים בישראל״ שנהגו כן ״וזאת התעודה בישראל״
מדכתיב התם וגם את רות המואביה קניתי לי לאשה. שקבעו כן לקנין .והוא בדומה למ״ש בד״א שם .ויעוין
ומתרץ דהתם לא היד .הקנין בין בועז לרות אלא ב־ן גם בפי׳ רס״ג ,ובפי׳ משיב נפש להב״ח ,וכן במלבי״ם
בועז לגואל ,משא״ב לענין השדר .א״ש דאע״ג דמשמע עיי״ש ,ואכמ״ל.
דהשדה היה ג״ב של רות כיון דהגואל היד ,הקרוב וראוי בשולי התשובה
לירש את מחלון היה השדה ברשותו ,אלא כיון שהיה הלק א׳ סי׳ י״ט אותיות י׳־ בספר היקר הבל יעקב
לרות שיעבוד כתובתה מיקרי נמי שדד .שלה עיי״ש, י״א כותב וז״ל; וצריך להבין מה שאמר בועז
הרי לנו שגם הפני יהושע הרגיש־ בד.נ״ל בהבל יעקב, )רות ד׳“י׳( שיהיו עדים דגם רות המואביה אשת מחלון
ופירש לנו מילתא בטעמא למה שהיה צריך לקנות קניתי לאשה להקים שם המת וכו׳ הלא אין אשה
הש־דה מהגואל ,אלא שלא ביאר לנו לפי פירושו זה מהו נקנית בחליפין.
איפוא הפירוש של :וגם את רות קניתי לי .ובמה קנה ליישב ,דבאמת לא היד .הקנין סודר לקנות עי״ז וכותב
אותד ,ו ואולי יתכן שבנוגע לזה היד .מפרש ג״כ השדד .וד.אשד ,.דאשה אין נקנית בחליפין ,וד.שדה
כד,חבל יעקב הנ״ל ,דר,ביאור הוא ,דקנה אותה עי״ז לא זכה עדנה גואל ולא מצי להקנות ,כי עיקר זכותו
ליבמד ,,ושלא יהא עוד זכות לד,גואל לחזור בעצמו משעת יבום ,ובועז כשייבם אותם יקנה מעצמו הנכסים
וליבמה. מצד יבום ,רק באשר שזה הזכות היה שייר לגואל
היד ,נראה דהפירוש ש־ל ״קניתי לי״ ,ר״ל ולענ״ד שהוא הגואל היותר קרוב והזכות לו ליבמה ולזכות
שעי״ז שקנה את השדד .נתחייב לה לייבמד., עי״ז השדה ,אך הגואל לא רצה ליבמה ונתרצד .שבועז
ואני מוצא אסמכתא לפירושי זה מדברי התרגום בפסוק ייבם אותד ,.והקנין היד .שלא יוכל גואל לחזור עוד
ח׳ ש־ם ,על מקרא כתוב :ויאמר ביום קנותך השדה מיד מזה הזכות ליבם בעצמו ולזכות עי״ז הנכסים ,ומעתה
נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית .ומתרגם קם זד .הזכות לבועז אף שהגואל היה קרוב יותר ממנו,
התרגום בזה״ל :ואמר בועז ביום זבינתך וכו׳ איתת וזהו שאמר בועז עדים אתם כי קניתי את כל אשר
מיתה חייב את למפרק ובעי ליבמה יתד ,ולמסבא לאנתו לאלימלך וכו׳ וגם את רות המואביה וכו׳ ,לא רצה לומר
וכו״׳ .הרי שהתרגום מבאר הביאור של קנית שאמר דקנה כל זה ע״י הקנין סודר לגמרי ,אלא רצה לומר
בועז לגואל .שהוא לשון חיוב .שיתחייב עי״ז ליבמה דקנד .מד.גואל הקרוב יותר שהוא ייבם אותה ועי״ז
ולקחת אותד .לאשה ,וא״כ דון מינה דאותה הדבר יש יזכד .בכל הנכסים ,ולא הוי קנין דברים דקנין חל על
לפרש• גם דברי בועז בעצמו שאמר ,וגם את רות המואביה ג־פו של דבר שיש לו בה זכות כמו שד.ביא הרמ״א
קניתי לי וגו״׳ דר״ל ג״כ כנ״ז ,עזנתחייב עי״ז ליבמד, )בסי׳ קע״א סעי׳ א׳( דיורשין או שותפין בדבר שיש
ולקחת אותר .לאשה .ואילו עצם הלקיחה היה לאחר בו כדי חלוקה ונתרצו שלא לחלוק ועשו קנין דמהני
מיכן ,כדכתיב להלן בפסוק י״ג :ויקח בועז את רות ולא הרי קנץ דברים כירן דיש לו זכות בכל החצר כדי
ותהי לו לאשר ,ויבא אליה. לכרר חלקו והקנה זה הזכות לחבירו חל ע״ז הקניז
ו הנ ה זאת כבר כתבנו וביררנו לעיל בפנים התשובה ןאו כמו שמהני קנין של מצרן לגבי לוקח ,עיין ברא״ש
דלשון יבום הנזכר בכאן בתרגום וכו הוא רק ב״מ פ׳ המקבל סי׳ כ״ג .בהוספות ומלואים[ א״כ ה״ב
לשון מושאל .וענין בועז נקרא בשם גאולה .ואוסיף כיון דד.יה להגואל זכות בזה הנכסים כדי שיהיד .שלו
רק זאת ,דדוק בדברי ד,תרו.ום הנ״ל ותראה שמקודם יכול להקנות כדי שבועז יזכה אז־תם עיי״״
כותב ״ובעי ליבמר .יתה״ ואח״ב הוא מוסיף וכותב כד הוינא טליא — כבר שיתכר שיבסר — .יהגה
״למסבא לאנתו״ .ואילו בתורה בפ׳ תצא )כ״היד,׳( נא׳ ישבתי לפני הגאון המחבר ז״ל ,ומדי דברנו על
מקודם ״ולקחר ,לו לאשה״ ואח״כ ״ויבמה״ .ומדוע שינה חידושו זד .בספרו .העיר לי בעצמו על חידושו זה.
קצט ציץ אליעזר חי״ג סימן צט ש ו״ ת
נגע באה״ע מבוטשטאטש שו ב הגידו לי שהגאון התרגום לכתוב בכאן אהרח ממה שכתוב בתורה 7אלא
בנדוננו ,ואומר שכיון שכל המסובים סועדים לכב׳ הוא זה ,מפני דכאן שהמדובר לא ביבום ממש אלא
החתן והכלד .לפיכך שפיר נחשב סעודת חו״כ ומברכים בגאולת קרובים אשר רק מנהגה ומקורה מיבום האח
ז״ב ,אני עדיין לא חפשתי בדברי הגאון הנ״ז ,ואיד האמור בתורה ]יעו״ש ברמב״ן שציינו לעיל[ ,ולכן
שיהי׳ מי יבוא אחר המלך שלמה הנ״ל שאוסר לברך הדין הוא בכאן דגם אחרי שמקבל עליו היבום דהיינו
ז״ב. הזיקה וחיוב הגאולה צריך מיהת לאחר מיכן ״למסבא
ב( הנו הג במוסדות התורה וד.חסד שיש להם מנין לאנתר׳ ע״י קדושין גמורים כבכל אשד .דעלמא .ולהכי
קבוע שלומדים שיעור משניות כל יום דייק שפיר התרגום בכאן לא לכתוב ככתוב בתורה
לעי״נ הנדיבים של המוסד בין לאלו היארצייטין ובין ״הליבמה״ בתר ״להמסבא לאנתו״ ,בכדי שלא נבוא
לאלו שנעדר באותד .השנה ,ואחר הלימוד יש אדם לטעות ולחשוב שהלקוחין יש לד,ן דיני יבום .וד.קדים
הממונה לד.זכיר את השמות שלעי״נ למדו השיעור על כן ה״ליבמד.״ ואח״כ הוסיף וכתב ״ולמסבא לאנתו״
משניות וגם אומר קדיש דרבנן ,או המגיד שיעור עצמו לאשמיענו שלאחר התחייבות הזיקה צריך מיהת לעישות
מזכיר הנשמות ואומר קדיש דרבנן ,ונשאלתי היות בה לקודין ממש ע״י קדושין גמורים כבכל אשה דעלמא,
שלר״זכיר הנשמות לוקח זמן כי יש כמה ע־שרות שמות וכנ״ז.
בכל יום שצריכים להזכירם ולפורטם ,שמותיהם ושמות
אביד.ם ,ומחמת טירחא דציבורא שואלים הילכו בו אולי סימן צט
נכון להגיד קדיש דרבנן תיכף עם גמר הלימוד וממילא
אין המנין צריכים להמתין כי תיכף אחר הלימוד והקדיש א .חתן שאיננו משתתף באכילה בסעודה
יפנו ללכת כל אחד לדרכו ,וזה הממונה להזכיר הנשמות שעורכים לכבודו אם נחשבת כסעודת חו״ב
שצריכים אלו כל ישאר ויזכיר ויפרט בנחת את לברר שבע ברכות.
להזכירם ,וכמו שבהלימוד אומרים שמה שלמדנו שיעור ב .אם בלימודי משניות לעי״נ הנדיבים אפשר
המשניות יחיד .לטובת הגשמות שמזכירים אח״כ ,כמו להקדים לומר הקדיש דרבנן מיד לאחר
כן גם הקדיש דרבנן ג״כ יהיה לטובת הנשמות שיזכירו הלימוד ולהזכיר הנפטרים שלעי״נ למדו
' אחר אמירתו. השיעור משניות לאחר מיכן.
והנני מצרף בזה ברכת השנים לו ולכל אשר
אתר :לשנד .טובה תכתבו ותחתמו לחיים טובים שאלה.
ארוכים ולשלום שנת הרמת קרן התורה ושנת בס״ד .כ״ח באלול תשל״ו.
גאולד .וישועה שלמה לכלל ישראל. שלמא רבא וברכתא טבא תיתי מן שמיא על ראש
ממני ש״ב המברבו ומכבדו כערכו הרם מעכ״ת ש״ב רב מכובדנו הגאון הגדול נודע ומפורסם
צבי פסח פראנק בשערי ההלכד .אוצר כל כלי המדד .כש״ת
תשובה. הרב א .י .וולדינברג שליט״א
גאב״ד יררשלם ת״ו ובעל ספר שו״ת ציץ אליעזר ועוד
ירושלים עיד.״ק תובב״א. ב״ה .ה' דעשי״ת תש־ל״ז. אחדשכ״ת באה״ר.
החיים והשלום וברכת גמר התימה טובה לש״ב היקר להעלות על שלחנו הטהור מד.ני מילי מעליותא הנני
הרה״ג החו״ב מופלא ומופלג בתוי״ש זך השכל וכד הצריכים בירור. י
מוהר״ר צבי פסח פראנק שליט״א הוי בסעודת משתד .של חתן וכלה אחרי חופתן, עובדא
י בעד.מ״ם היקר שעשועי צבי ולג״־ שד.חתן מתענה בלום חופתו ,כ Tוע ,לכן
אחדשד.״ט באהבה ויקר. אחרי החומק כשגמר תעניתו שתה קפה עם חלב יותר
קבלתי מכתבו היקר ,וד.נני לרישיב לו על אתמול מכדי הרגלו ,וגם מאכילת מזונות לא משך ידו ,ולכן
שאלותיו. אח״כ כשנכנס אל הקהל באולם השחמט מליטול ידיו
הראשונד .היא ,בחתן שאיננו משתתף בסעודה שאלתו להסעודד ,.וגם אני השתתפתי בהמשתה הנ״ל ,וכיששמעתי
שעורכים לכבודו ,אם נחשבת הסעודה כסעודת דבר זה נצנצה במוחי שאולי כיון שהחתן אינו נוטל
חו״כ לברך שבע ברכות או לא .ונתעורר על ^ ידיו ואיננו משתתף עם הסעודה ,אולי לא נחשב הסעודה
כד בעובדא דד.וי ,וכת״ר בתוכם .וכותב שלאחר מיכן כסעודת חו״כ ,ולא יוכלו לברך שבע ברכות ,ותיכף
מצא בספר שו״ת האלף לד שלמה שסובר באמת שאין יעצתי לד.חתן שכן יטול ידיו ויאכל רק כזית פת עם
לברך ,אלא דאמרו לו שהגאון מבוטשאטש באה״ע נגע כוס מיץ ,וממילא יצאנו מכל ספק.
ג״כ בנדוננו ודעתו דכיון שכל המסובים סועדים לכב׳ מספר ימים מצאת בעז״ה שכוונתי בזה לדעתו אחר
החו״כ לפיכך שפיר נחשב סעודת חו״כ ומברכים ז״ב, הגדולה של הגאון הגרש״ק בספרו האלף לד
ע״כ. שלמה.
ציץ אליעזר חי״ג סימן■ צט ש ו״ ת
בדבריו( לא ראה אפילו את דבריהם ,ולא מציין להם, א( הנ ה כי כן בשו״ת האלף שלמה חאו״ח סי׳ צ״ג
ודק מציין לעיין בהאלף לך שלמה. פוסק כן בפשיטות ,שאפילו בלילה הראשונה
לאחר שעיינתי בדבריהם ,אני רואה היפוכו של אבל אחר החופה אם החתן לא נטל ידיו לברך עמהם ברכת
דבר ,ומשתומם לצד הב׳ ,כי אני נוכח לדעת המזון לא יברכו ז׳ ברכות כי אין זה סעודת נשואין אם
דהמחבר הספר הנ״ז לא עיין היטב בדבריהם ,דמדבריהם החתן אינו סועד עמהם.
אין כל הוכחד .שס״ל שמברכים ז״ב אפילו כשהחתן ב( א ך מה שכותב כת״ר שהגידו לו שהגאון מבוטשאטש
איננו אוכל עמהם .דבספר המנד,יג סי׳ קי״ב כותב את על אה״ע סובר שכן מברכים ז״ב ,אודיע לו
דבריו לא על הז״ב ,דז״ל; אבל מז׳ ועד ל׳ אף אם שהמגיד שהג Tלו זאת לא דק בדבריו ,כי כל הדיון של
לא יאמר מחמת הילולא מברך שד׳שמחה במעונו ,וכל הגאון מבוטשאטש בעזר מקודש באה״ע סי׳ ס״ב ■סעי׳ ח׳
משבעה ער ל׳ היינו בבית החופר .וכשהחתן מיסב הוא בהיכא שמתחילה לא הכינו את הסעודה עבור
עמהן ואע״פ שאינו אוכל עכ״ל ,הרי בהדיא שכל החו״כ ,אלא באו לסעודה שהיתה מוכנת קודם לכן,
דברי המנהיג בזר ,הוא לא לענין ז״ב ,כי אם לענין ולא עבורם ,ועל זה הוא דפוסק שאפ״ה נקרא זה
ברכת שד.שמחה במעונו. סעודת נשואין אע״פ שאוכלים מהמוכן שלא בשכילם
ומברכים ז״ב ,וכותב שכן פשט המנהג ,אבל במפורש
אמנם מדבר מז״ב ,אבל אין מדבריו הוכהה רהרדב״ז מדבר בדבריו כשהחתן והכלה אוכלים אבל עמהם.
שהמדובר כשד.חתן אינו אוכל עמד.ם כלל, ואולי כיוון המגיד לפיסקא שבאמצע דבריו הכתובה
דז״ל :שאלת ממני על מנהגנו שאחר סעודת נשואין ובאה בזה״ל :״רק במקום סעודה שהוכנה בשביל החתן
בשעה שאוכלים השמשים מברכין שבע ברכות בסעודה וכלה ,וכן משמע באולי מקצת לשונות של הפוסקים
ראשונה ,תשובה .כך כתב רבינו טוב .Tז״ל בהדיא,
ז״ל בזה ,כי בסעודה שהוכנה בשביל החתן והכלה פשיטא
אבל הרשב״א חלק עליו וטעמו כיון שאכלו החתן יהכלה דהיינו חופה ממש כל שהחתן וכלה שם ומפור־ט שהם
והשושבינים האוכלים אחריהם הוי כסעודה שניה.
הולכים ממקום למקום מקום שהם שם הוא כמקום
ומכל מקום מודד .שמברכין אשר ברא ,אבל אני אומר
חופה לזה״ עכ״ל) .ולשונו מגומגם קצת( .ופירש המגיד
כי אפילו רשב״א מודד ,במנד,ג שלנו שאין החתן וד,כלד.
שכוונת דבריו בזה לומר ,דאם הוכנה בשביל החתן
אוכלים עם הקרואים וכיון שכן אין סעודת המשמשים
והכלה היינו חופה ממש כל שרק החתן וכלה שם ,ולא
שניה אלא ראשונה שעדיין לא אכלו החתן והכלה וכו׳
בעינן שגם יאכלו .אבל באמת אין כל הוכחה שכיון
עכ״ל .וממה שכותב הרדב״ז בלשון ״כי אפי׳ הרשב״א
לכך ,ויותר יש לומר שכוונת דבריו בזה הוא ,שבכה״ג
מודד ,במנד.ג שלנו שאין החתן והכלה אוכלים עם
היינו חופה ממש אפילו שזה לא במקום קביעותם
הקרואים״ ,הוא שלמד כנראה מחבר הספר הנ״ל
והולכים ממקום למקום ,וכפי שמדבר במפורש בסיום
שד,מדובר כשהחו״כ לא אוכלים כלל ,ועל כן הוציא
דבריו מזה ,ש7זם הולכים ממקום למקום ,ושאפ״ה ,מקום
ללמוד מדבריו שדעתו שמברכים ז״ב אפילו כשהחו״ב
שהם שם כמקום חופה לזה.
לא אוכלים עמהם ,אבל באמת זה אינו ,כי נהי דאפילו
נסבור דמברכין ז״ב אפילו כשהחתן לא אוכל ,אבל
שפיר יעץ כת״ר במעשה שהיה ,שהחתן יטול וא״כ
ידיו ויאכל עכ״פ כזית פת.
לא יתכן הדבר שבזמנו של הרדב״ז היה בדייקא מנהג
כזה שהחו״ב לא יאכלו כלל ,וברור על כן שכוונת ג( א ל א דראיתי בספר שובע שמחות להרה״ג הר״ש
הרדב״ז בזה ,שרק אז בשעה שד.קרואים אכלו לא התחילו דבליצקי שליט״א בפ״א סעי׳ י״ח שכתב לפסוק,
עדנה החתן והכלד .לאכול) ,אולי כדי שיהיו פנוים לקבל דאף שהתו״כ לא אכלו בעצמם מברכים שבע ברכות,
פני הבאים( ,אבל לאחר מיכן שפיר הצטרפו גם המה ובסעיף י״ט חזר לפסוק ,דלכתחילה צריך החתן להשתתף
לבסוף לאכול ומדויק זאת גם מסיומא דדברי הרדב״ז בסעודה על יחי אכילת פת ,אמנם פדיעבד אף אם לא
שכותב בלשון ״וכיון שכן אין סעודת המשמשים סעודד, טעם כלל ורק היסב שם די בזה .ובמקורות שם ס״ק
שגיד .אלא ראשונה שעדיין לא אכלו החתן והכלה״, ק׳ נימק את פסקו ,כי בשו״ת הלל אומר )פוסק( חאה״ע
וד,ך לישנא של שעדיץ מורה לנו בפשיטות ,שאבל סי׳ ס״ג פוסק דצריך לאכול פת ,אבל בהמנהיג סי׳
עת Tין המר ,החתן והכלה להצטרף לבסוף אל הסעודה קי״ב כתב ,אם החתן מיסב עמהם אף שאיננו אוכל
ולאכול .וגם זאת ,דאי גם לא עתידין להצטרף לסערדד. עמהם ,וכן מבואר ברדב״ז ח״ד סי׳ רמ׳׳ט ,ע״כ כתב
לאכול מד ,הקביעה והדאיכחה איפוא מהחו״כ שאין סעודת בפנים להחמיר לכתחילה ולהקל בדיעבד ע״ש.
המשמשים סעודה שניה אלא ראשונה ? אלא ודאי כנ״ז לפני שעיינתי בפנים המנהיג והרדב״ז ,השתוממת־ והנה
שזזמדובר ברדב״ז כשעתידין עדיין רהחו״כ להצטיף על מחבר הספר ,אם הספרים כהמנהיג והרדב״ז
אל האכילה. פוסקים שמברכים ז״ב אף שאיננו אוכל עמהם ,איך
שיוצא לנו שלפנינו אין מי שיסבור במפורש באופן ד( מסתפק עודנו בזה בגלל שספר אחרון שבאחרונים כ״הלל
דלא כהגרש״ק ז״ל ,ולכן יש שפיר לפסוק אומר״ סובר דלא כן ז וההלל אומר )כפי שעיינתי
רא ציץ אליעזר חי״ג סימן צט שו
עיוני בדבריו הנני מתכבד לד.שיבו כרלקמן. ואחרי כפסקו שלא לברך ז״ב כל שהחתן לא אכל עמהם ,ומה
ראשית כל אמינא בזד :.״נהרא ,נהרא ופשטיה״. א( והנה גם דספק ברכות להקל.
לפני הדמתקרי וכשם שמי שכותב הכהן שאלתו השניה אם בלימודי משניות לעי״ב וע״ד ה(
כשאינו עולה בזד .לתורה וכו׳ ,אין לפקפק עליו ,הגם הנדיבים אפשר להקדים לומר קדיש דרבנן מיד
שזה נגד סתמיות דברי הרמ״א )וכפר.״ :רצה משום אחר הלימוד ,ולאחר מיכן יקריא הממונה הזכרת השמות
כך לפסול הרב השואל בשו״ת האלף לך שלמה שלעי״נ למדו השיעור משניות.
כהגדולים עושה כי יעו״ש(. חאר.״ע סי׳ קמ״ח הנ ה לדעתי מכיזן שהזכרת הנשמות לוקח זמן מה
דסברי לחלק בכזאת ,וכמו שכותב השד״ח מערכת גט כי יש )כפי שכותב( כמה עשרות שמות בכל יום
סי׳ ב׳ אות י״ג בשם ״רב גאון מפורסם בדורנו״ שכתב שצריכים להזכירם ולפורטם ,אם כן אפילו בלי אמתלא
ע״ז דאין לפקפק כמ״ש בג״מ ובמים חיים סי׳ נ״ט .כך שכמה מהלומדים ממהרים ללכת יש ג״כ לכתחילה להנהיג
אין לפקפק גם במי שכותב תמ T״הכר,ן״ אחרי הדמתקרי כן לומר הקדיש דרבנן מיד אחר הלימוד ,ורק לאחר מיכן
כסתמיות משמעות דברי הרמ״א .ואפילו בבי״ד אחד להזכיר ולפרט השמות שלעי״נ למדו השיעור ,ואמרו
מצאנו שלפעמים כתבו הכהן לפני הדמתקרי ולפעמים הקדיש ,והוא בהיות שכשמקריאים קודם יוצא הפסק
אחרי הדמתקרי ,כמובא בשד״ח שם באות ז׳ בשם ס׳ גדול בין גמר הלימוד לבין אמירת הקדיש ,וחלות
שער אשר שפעם עשו מעשה לכתוב הכהן קודם הדמת׳ הקדיש לא יוצא על הלימוד כי אם על איזה מאמר
בכור ובפעם אחרת עשו מע-מד .לכתוב הכהן אחרי שצריכים להסמיך לו .וחילי דידי ממה שמצאתי בשר׳ ת
הדמת׳ בכור .וד.יינו משום דקסברי דרבנן דלמעשה אין הרי״ף )בילגוריי ,תרצ״ד (.סי׳ כ״ז שהשיב וז״ל :אין
קפ Tא )ואפילו במכונד .מכריע ד.ערוד.״ש בסי׳ קכ״ט אומרים קדיש אחר קבורת המת עד שיקרא פסוק מן
סעי׳ ק״ד דרק חששא קלה היא ע״ש(, התורה כגון והוא רחום וכו׳ או בלע הניות לנצח וכדו׳
אמרנו כד הוא פשטות המשמעות של רבינו כאשר ב( לענין ,אבל הצדוק הדין ופסוקים שאומרים קודם שיקבור
הרמ״א ז״ל דבמדמתקרי צריך תמיד לאחר המת אין סומכין עליהם שהרי הקבורה הפס-־קה הענין,
מיכן לכתוב הכהן .כי כך סותם ופוסק בסכינה הריפא אלא צריך שיאמר ]פסוק[ אחר עכ״ל .הרי דס״ל להרי״ף
בסי׳ קכ״ט סעי׳ ז׳ בזה״ל :אבל אם יש ב׳ שמות שכותבין שד.קבורה הוד .הפסק בין אמירת הפסוקים לבין הקדיש,
על אחד דמתקריא כותבין אחר כך כד.ן או לוי עכ״ל. ולכן מצריך שיאמר לאחר מיכן פסוק אחר כדי להסמיך
ותרתי נשמע מסתמיות פסקו בזה ,ראשית שצריכים הקדיש אליו ,וא״כ ה״נ בנידוננו י״ל שהקראת הרשימה
בדייקא לכתוב אחר כך כהן או לוי )ח־לא כפי שרו״ל הארוכד .של השמות הוד .הפסק בין הלימוד להקדיש ויש
החדושי אנשי שם בסי׳ קע״ב ,שמצטט כתר״ה ממנו, לאחר מיכן לד.סמיך אל הקדיש איזד .מאמר ,ובאופן
שהוא לא בדייקא ורק שהרשות נתונר .לכתוב אח״כ(. שד.קדיש יהא מוסב עליו ולא על הלימוד שקדם להם,
ושנית ,שד.וא זה אפילו כשלא נקרא בצירופין עם שם ולכן שפיר יש לד.קדים אמירת הקדיש מ Tעם גמר
הדמתקריא גם הכהן ,לא לתורר ,.ולא אצל בנ״א ,וגם לימוד המשניות ,ולאחר מיכן להקריא השמות שלעי״נ
לא חותם ,דאל״כ היה בודאי הרמ״א מבאר זאת כן למדו השיעור ואמרו הקדיש.
בהדיא ,כי הא ברוב פעמים הדבר כן הוא שלא נקרא ומעין הפתיחה אסיים בברכת גמר חתימה טובה
הכד.ן ביחד עם השם של דמתקריא שלו .וטעסא דמילתא לו ולכל אשר באהלו אהל ישרים יבורך ,ותתברכו
בזה נראה כדלקמן. משמיא בכל מילי דמיטב.
ד הנ ה הגם דד.ג״פ בס״ק ל״ח ,וכן יתר הגדולים המיבאים כברכת ש״ב הדורש שלומכם וטובכם.
בפת״ש בסדד״״ג ס״ק כ״ד כן כותבים לחלק אליעזר יהודא וולדינברג
בכנ״ז ,ולשים את הכוונה הזאת גם בדברי הרמ״א
סימן צט
)כפי שמציין כתר״ה( .אבל יעוין בספר המפורסם
גט מקושר )בולד (.סי׳ נ״ב שמחד .טעמו של ד.ג״פ בענין כתיבת הכהן אדזר הדמתקרי בג״פ
בזה שתולד .הדבר מפני שקורין אותו כן בעליתו לתורה ב״ה ,יום ועש״ק כ״ב תמוז תשל״ז.
ובחתימתי ,וכותב שד.וא טעם חלוש מאד ,אלא כותב ירושלים עיד.״ק תובב״א.
מדידיה להסביר טעם החילוק בזה בין המכונה לבין יראה בנחמת ציון וירושלים מע״כ הרב הגאון המפורסם
דמתקרי ,והוא ,דבשלמא בהמכונד .פ׳ הכהן יש צד וד.נעלה וכו׳ בנש״ ק כש״ת
לומר דאינו כהן אלא שהכינוי הוא כהן דכיון שכתב שליס״א משה הלוי שטיינברג מזהר״ר
המכונד .דר״ל שאינו שם אלא כינוי לגעגוע וכיוצא אחדשכתר״ה.
א״כ י״ל דגם הכהן שכתב •אחר תיבת המכונה אינו אלא למראה עיני מכתב כתר״ד .ובו הוא מתמיה מדוע הובא
כינוי ,אבל מי שיש לו ב׳ שמות שד.ם שמותיו ממש שכתבנו בגט הכהן אחרי הדמתקרי הגם שהשם
אלא דד״אחד יותר עיקר דמפני זד .מקדימים אותו וכותבים הוא לעז שאינו עולה בו לתורד .וד.כהן לא נקרא יחד
דמתקרי על שם הב׳ באופן דגם שם הב׳ הוא שמו ממש עם שם זה.
ציץ אליעזר חי״ג סימן צט שו״ת רב
וידוע דרוב הנקראים בפי העולם אין קורים אותם ואינו כינוי ומה שכותבין דמתקרי אין כוונתם לומר
בכינוי כהן רק בהשם למד ואם איתא דיש חילוק בזה דקורין לו כך אבל אינו שמו דזה אינו דגם זה שמר
לא הו״ל להפוסקים לסתום כל כי הא אלא לפרש דיש• ממש ,אלא כוונתם לומר דב׳ שמות יש לו ,א״כ מה
חילוק בדין ,אלא ודאי מדלא חילקו אלא בין המכונה מקום יש לומר דמה שכתב הכהן הוא כינוי ואינו כהן
לדמתקרי משמע דבמתקרי בכל גוונא כותבים הכהן אלא שקורין לו כך והלא תיבת דמתקרי אינו מורה
אחר הדמתקרי כיעו״ש .אלא דנרתע מזה ש־ם לאחר על שאינו שם כדי שנאמר דגם הכהן הוא כינוי ואינו
מכאן ממה שראה מה שמובא בזה בס״ת בסח״ג אות שם ,אבל תיבת דמתקרי מורה ג״כ על מה שהוא שם
כ״ד .וא״כ לפי האמור אין בזה כדי דחיה מכיון שראה ממש ,ודרך העולם להקדים השם היותר עיקר ולכתוב
ראינו בד.ג״מ בולה •נזגם הוא בדיעה האמורה שאין הימם הב׳.בדמתקרי וגם דיר העולם להקדים מה שהוא
חילוק בזה ,וגם סתמיות דברי הרמ״א מסייעין לו, שם לתיכת הכהן ,וכיון דכל ב׳ השמות הם שמותיו
ומהרמ״א נשארת הוכחת השד״ח דמוכח ממה שסתם ממש דרך העולם להקדימם ואחר כך לכתוב תיבת הכהן
ולא חילק דס״ל דבכל גוונא כותבים הכהן אחר דמתקרי ואין שום מקום לומר דמפני שכתב קודם תיבת דמתקרי
ואפי׳ בשם לע״ז )לדידן כאן דכותבין דמתקרי( ואפי׳ דתיבת כהן הוא כינוי ואינו כהן ,משא״כ כשכותב קודם
כשבפי העולם אין קוראין אותו בכינוי כהן ,כאשר תיבת המכונה דיש צוד לומר דתיבת הכהן שכותב אח״כ
הוא כן עפ״י הרוב .ואנו בני אשכנז הדי יוצאים ביד הוא ג״כ כינוי עכ״ל עיי״ש.
רמ״א. לפי ההסבר הזה של הגט מקושר הנ״ז בכוונת וא״ב
ד( כן בקוד־מ חזיתי להגאון הגרח״פ ז״ל בספרו שו״ת דברי הרמ״א ,שהוא מתקבל מאד על הדעת ,יוצא
חיים ושלום ח״ב סי׳ ס״ד שמציין לעיין להסבר לנו ■איפוא גם זאת שדברי הרמ״א אמורים בדייקא,
שכותב בזה בג״מ בולה הנ״ל ומוסיף עלה מדידיה ומכיון דכשכותבים דמתקרי אין צד לטעות דתיבת
להסביר בכזאת ,מפני ,דכל שם שהוא דסתקרי המורה הכהן שכותב אח״כ הוא ג״כ כינוי ,תו צריכים כבר
שאינו כינוי א״כ שייך לסומכו לשם העיקרי ולכתוב בכה״ג בדייקא לכתוב תיבת הכהן אח״כ בהיות וכן
אח״ב הכהן דמורה על כינוי מש־פחה משא״כ במכונה דרך העולם להקדים מה שהוא שם לתיבת הכהן ולכן
דמורה ללשון כינוי שייך עם הכהן דהוא לשם כינוי, מכיון שהשם הב׳ שכותבים בהדמתקרי הוא ג״כ משמותיו
ועפי״ז ממשיך וכותב לדחות דברי הג״פ בזה ועוד ,וכותב ממש לכן שומה הדבר לעשות כן גם בגט ולהזכיר
דמלבד מה דהג״מ כבר השיב ע״ד וכתב שהוא טעם מקודם שמותיו ממש כדרך העולם ואח״כ לכתוב תיבת
חלוש מאד ,עוד זאת ,דכפי הטעם שכתב הרב ג״מ, הכהן.
והרב ב״ש בסקי״ד אין מקום לחלק בין שם בכור אפשר להשים הביאור הנכון האמור של ולמעשה
)המדובר שם( דאינו עולה לס״ת וחותם ,לשמות אחרים, הג״מ הנ״ל גם בכוונת דבריהם של הב״ש
אלא העיקר תלוי בכותב דמתקרי דאין לטעות בכהן בסקי״ד והט״ז בסק״ח כיעו״ש .ובאופן שיוצא שגם
שהוא כינוי ,אבל בכותב המכונה ואח״ב הכהן טועין דעתם בכאמור.
שיהיה גם הכהן כינוי ,וכ״נ שהוא דעת הרב מכתב אני רואה בשד״ח בפאת השדה מערכת גט וכה ג(
אליהו עיי״ש. סי׳ י״א שמביא בשם הגאון מוה״ר אברהם צבי
זה של הגרח״פ ז״ל ,יוצא שהוא ג״כ בדייקא, ולטעמו הכהן אבד״ק חערסאן שכתב לו לדחות דברי הגט
שכל היכא שכותבים דמתקרי צריכים בלי מקושר וכו׳ שמובא בפ״ת בסדר הגט אות כ״ד ,ולהביא
השם כי מיכן הבדל וחילוק להזכיר הכהן לאחר ראיה דבשם לע״ז כותבין ג״כ דמתקרי פ׳ הכהן ,כי
דמתקרי שייך יותר לסימכו לשם העיקרי ורק לאחר המקור של הרמ״א הוא מהמהרי״ק והמהרי״ק א״ל כדעת
מיכן לכתוב הכהן דמורה על כינוי משפחה. הב״י דלע״ז היוצא משם העברי כותבין ג״כ דמתקרי,
דעתו האמורה הביע הגרח״פ ז״ל גם בספרו גנזי ואת וא״כ מדכתב הרמ״א בשם הס״ג שהמקור ממהרי״ק דאם
חיים מערכת גימל אות ל״ח וכותב שכדעת הג״מ כותבין דמתקרי כותבין אח״כ כהן או לוי משמע דאפי׳
כ״כ גם הרב ב״ש ס״ק י״ד והרב לחם שלמה ,והרב אם שם השני שם לע״ז ג״כ כותבין תחילה השם השני
מכתב מאליהו ,ומציין גם לטעמו שכתב בזה ,ושלכל שהוא לע״ז ואח״ב כהן או.לוי אע״ג דאינו עולה לס״ת
הטעמים יש לכתוב דמתקרי בכור הכהן.כיעו״ש. כשם זה עיי״ש .הרי שהגאון הנ״ל דעתו ג״כ בכנ״ל
א ל א דבהיות שהגרח״פ ז״ל מצא לאחר מיכן לרבני שדינא הוא לכתוב הכהן אחרי הדמתקרי ואפילו בשם
עירו ובתוכם זקינו הגאון ז״ל שתפסו כטעם לע״ז ואפילו אם אינו עולה .לס״ת בשם זה.
הג״פ ,לא רצה לשנות ממנהגם שהנהיגו וחוזר וכותב הג״מ הנ״ל דבריו מקבלים יותר הסבר .וליכא רעפ״י
לנהוג כמותם לכתחילה ,אבל מתיך הדגשה. ,דאבל אם כלל לדבר הבעת פקפוקו של השד״ח שם ע״ז .ואת הדעה
נכתב דמתקרי בכור הכהן אין קפידא כיון דמצינו האמורה הביע למעשה כן גם השד״ח בעצמו במע' גט
שלמים רכן רכים דלא ■ס״ל כטעם הרב ג״פ ולדידהו סי׳ ב׳ אות ו' בכתבו שם דמדסתמו הפוס׳ וכתבו דעם
אין חילוק כ״א אם כותב דמתקרי למכונה עיי״ש .ומצינו ימם •מכותבים דמתקרי יכתבו כהן אחר הדמתקרי,
רג ציץ אליעזר חי״ג סימן צט שו
על כך בקיצור נמרץ ,לכן אני בא בזה בכאן בשניות לו עוד דלמעשה ג״ב לא המשיך להקפיד ופעם הקדימו
בפנים חדשות ובתוספת מרובה. הכהן ופעם הקדימו הדמתקרי כיעו״ש עוד בגנזי חיים
שם אותיות ס״ב וע״ה עיי״ש.
היא :חייל שנפצע בשדה־המערכה ,והוא השאלה
נשאר מוטל בשטח מסוכן וחשוף לאויב,
לדעת שמה שאמרתי לציין לו במכתבנו הראתי ה(
הקודם לדברי הערוה״ש בזה בסי׳ קכ״ט
ואם לא יחישו להוציא אותו מהשטח או להגיש לו עזרה
סעי׳ ק״ד לא היה בדבר זה כבחירת דעתו היחידה
רפואית ימות בודאי מפצעיו ,או אפילו הדבר שקול ■אס
״נגד דעת רוב גדולי הפוסקים״ )כביטוי של כתר״ה
ימות או לא .ומאידך ,אלו שימהרו להחיש לו את העזרה
במכתבי( אלא היה בזה רק כמראה מקום בזה להכרעת
מכניסים את עצמם עי״כ בספק סכנה לפן יפגע בד aאש
דעתו של גאון ופוסק אחרון במקום שפוסקים שלפניו
האויב למרות חיפוי האש שיתנו להם מצידנו .והספק
נחלקו בדיעותיהם בזה ״ושלמים וכן רבים״ )כביטויו
איננו סתם ספק מופשט ,אלא הוא ספק מבוסס .על כן
של הגרה״פ ז״ל( סברו גם לאידך גיסא מדעתם של
השאלה היא אם מחויבים ,או עכ״פ מותרים ,להכניס
גדולי הפוסקים המובאים בפ״ת .ועוד .ובא בזה איפוא
את עצמם בספק סכנה כדי להציל את חברם מודאי
הגאון בעל ערוה״ש ז״ל ,שבודאי ראה ג״כ דבריהם
סכנה ,או אפילו מספק סכנה .או לא ,שאינם מחויבים,
של הג״פ והג״מ בזה ,כאשר תמ Tמביא מדיעותיהם,
או גם לא רשאים להכניס את עצמם בסכנה או ספק
והכריע כדעת הסוברים שבדמתקרי יש תמיד להקדים
סכנה עבור כך בטענה שההלכה היא כי חייך לוודמים.
שם הדמתקרי זאה״כ לכתוב הכהן .ואשר מורה כן גם
בע״ה לברר ולפשוט את השאלה. ונבוא
סתמיות פסקו של רבינו הרמ״א ז״ל.
ד׳ ע״ג ע״א אמרינן :מנין לרואה את א( בסנהדרין תשובה נכבדה בזה בס׳ שו״ת מנחת יצחק ]שו״ר
חבירו שהוא טובע בנהר אי חיה גוררתו
ח״ד סי׳ ס״ה ,ויש שם כמה דברים חשובים
או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו ת״ ל לא שמסייעים לדעתנו בזה כיעו״ש .ואיהו היה רואה
תעמוד על דם רעך .והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת
בולה מהג״ר שהבאנו ממה שליט״א הגהמ״ח
גופו מנין ת״ל והשבותו לו ]קרא יתירא הוא למדרש והחיים ושלום להגרת״פ ז״ל היה בודאי מבסס עי״ז
השב את גופו לעצמו .רש״י[ .אי מהתם דץ״א ה״מ ומסתייע לדעתו העיקרית שבתשובתו שם ,וכפי אשר
בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ׳׳ל יוצא מסתמ״ות דברי הרמ״א[.
]ה״מ בנפשו .אם זה הרואהו יכול להצילהו יצילהו.
קמ״ל לא תעמוד על דם רעך ,לא תעמוד על עצמך
לא אמנע מלציין מה שראיתי גם בספר בחיר ולבסוף
חיים להרה״ג רבי חיים וולפרט ז״ל אב״ד
משמע אלא חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך.
ליבוי־לטביה )שהיה מסדר גיטין מובהק ומקובל על
רש״י[.
גדולי דורו וביניהם הגאון בעל אור שמח ז״ל שבא
היא גם ההלכה הפסוקה ברמב״ם בפ״א מה׳ רוצח ככה בחליפות מכתבים אתו גם בעניני גיטין( בעניני גיטין
הי״ד ובטור וחו״מ סי׳ תכ״ו סעי׳ א׳ דהרואה את
סימן ג׳ שמע Tובא שבדרך כלל רגילים לכתוב הכהן
חבירו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה
אחר כתיבת כל השמות ובפרט במקום שצריך לכתוב
באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים
דמתקרי דכל הפוסקים מודים שצריך לכתוב הכהן
להציל ולא הציל זכו׳ וכיוצא בדברים אלו עובר על לא
אחר דמתקרי עיי״ש.
תעמוד על דם רעך.
בכבוד רב ובברכה מרובה
א ל א דלא ברור עדיין מכל זה שהמדובר הוא אפילו
אלעזר יהודא וולדינברג
כשעי״כ יכניס המציל את עצמו כספק סכנה
אם אפ״ה ג״כ מחויב להכניס את עצמו למצב זה כדי
סימן ק׳
להציל את חבירו.
ב( ו הנ ה הב״י בטור שם מביא בשם הגהות מיימוניות במלחמה אם מחוייבים ,או עכ״פ מותרים, א.
שכותב שבירושלמי מסיק דאפילו להכניס להכניס את עצמם בספק סכנה כדי להציל
עצמו בספק סכנה חייב .ומסביר מדידיה דנראה שהטעם את חברם החייל המוטל פצוע בשטח מסוכן
מפגי שהלה ודאי והוא ספק וכל המקיים נפש אחת וחשוף לאויב.
מיעזראל כאילו קיים עולם מלא. ספק עבירה בג׳ העבירות אם יהרג ואל ב.
ב מ ס כ ת שבועות ד׳ ל״ה ע״ב אמרינן :אימר שמואל ויהבוניה .הרי דשב״ל עבד עובדא בנפשיה ליכנס בספק
מלכותא דקטלא חד משיתא ]באנגריא דעבודת סכנה כדי להציל את רב אימי מודאי סכנה.
המלך .רש״י[ לא מיענשא שנאמר כרמי שלי לפני,
הפלא ,למרות שהב״י הסביר :סברת הירי/ למרבית ג(
האלף לך שלמה למלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים
בכל זאת לא הכניס זאת־ההלכה בשלחנו
את פריו למלכותא דארעא ]לרבנן ,הניחם ויעסקו בתורה
הטהור ,לפסוק ולהדגיש שצריך להכניס עצמו אפילו
יאחד מששה שבהם .רש״י[ וכותבים התום׳ ,דבהוצאת
בספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית .וגם הרמ״א
למלחמת הרשות קאמר ,ומבאר המהרש״א כוונת דברי
לא הביא מזה.
התום׳ ,דלשון דקטלא לא משמע להו באנגריא כפרש״י,
ה ס מ ״ ע עמד על כך ,ויישב ,די״ ל דכיון שהפוסקים
אלא דקטלא ממש ,ומשמע להו דבמלכי ישראל איירי
הרי״ף ,הרמב׳׳ם ,הרא״ש ,והטור ,לא הביאו
קרא ,ובהוצאה למלחמת הרשות ,דבמלחמת מצוה כתיב
מזה בפסקיהן משו״ה השמיטוהו ג״כ הב״י והרמ״א.
לא תהיה כל נשמה,
שלהלכה לא ס״ל לפסוק כן. זאת אומרת
מזה שהמלכות או הכח השולט בעם ואחראי למדנו
ד( ו כ ר מובא בפ״ת בשם שו״ת רדב״ז שהעלה בפשיטות
לבטחיונו רשאי להכניס עם רב לסכנת מלחמה,
דספיקא דידיה עדיף מודאי 1חבריה .ומביא גם
ואפילו במלחמת הרשות ,שד,יא ,כפי שמגדירה הרמב״ם
בשם הגאון בעל אגודת אזוב שהסביר בטעם נכון שלכן
בפ״די ממלכים ה״א ~ :המלחמה שנלחם המלך עם
הרי״ף והרמב״ם והרא״ש והטור לא הביאו דברי הירוש׳
שאר העמים כדי לד,רחיב גבול ישראל ולר,רבות בגדולתו
בזה משום דס״ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי בזה.
ושמעו] .אמנם בכל צריך שתהיה המגמה והמחשבה כדי
לר,רים דת האמת למלאות העולם צדק ולשבור זרוע ועיינתי .בגוף ספר אגודת אזוב וראיתי שמוכיח כן
הרשעים ולהלחם מלחמות ה׳ וכדמבאר הרמב״ם בפ״ד מכמה מקומות דש״ם דילן שמוכח דלא ס״ל
ממלכים ה׳׳י יעו״ש[, כהירוש׳ .ובמקו״א הארכתי בזה ,וגם כתבתי שמהירש׳
בעצמו אין הכרח לכד ,כי י״ל דבזה גופא נחלקו ר׳
הנצי״ב ז״ל בפירושו עה״ת )בבראשית ט׳־ד (',מסביר
יונתן ורשב״ל ,ואין הוכחה ■איפוא שהלכה כרשב״ל,
ענין זה ,וכוללו בפי' הכתוב :״מיד איש
ורשב״ל גופיה ג״כ י״ל שעשה כן רק משום מדת
אחיו אדרוש את נפ־ב האדם״ ,וז״ל :פירש הקב״ה
חסידות ,וגם אין הוכחה שהירושלמי מיירי בכלל בספק
אימתי האדם נענש ,בשעה שראוי לנהוג באחור ,,משא״כ
השקול .והא ראי׳ שלמעשה שידל אותם רשב״ל
בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש
והניחוהו.
וכדאיתא בשבועות כי כך נוסד העולם ע״ז כלל
מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש ,ואפי׳ מלר שיוצא לנו שלהלכה למעשה ,אין חיוב להכניס באופן
ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע״ג אח עצמו בספק סכנה מבוססת כדי להציל
שכמה מישראל יהרגו עי״ז עכ״ל )ויעו״ש גם בהרחב חבירו מודאי סכנה ,ולא עוד אלא דהרדב״ז בתשובתו
דבר(. חסיד על כך )בסי׳ תרכ״ז( כותב דד,עושה כן הר״ז
שו טה משום דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה.
אחרת מגדיר בזה בספר משפט כד,ן )סי׳ קמ״ג הגדרה
בסוף הסימן( וד,רא :כי עניני הכלל במלחמות נתון רה! בספק סכנה בלבד, חבירו ג״כ ואם ה(
שהרי גם מלחמת יוצאים הם מהכלל דוחי בהם בכל כגון זה בכלל יש לומר שכו״ע יודו שאיננו
רשות מותרת היא ואיד מצינו היתר להכניס נפשות מחויב וגם איננו רשאי לד,כניס א״ע בספק סכנה ,משום
רבות בסכנה בשביל הרוחה ,אלא דמלחמד, ספק סכנה דחבריה ,דבכה״ג הא ליכיא כבר הסברו של
והלכות ציבור שאני וכו׳ ואי אפשר ללמוד מזה דחבירו ספק, והלה מפני שהלה ודאי הב״י של —
למקום אחר עיי״ש. הא ג״כ רק ספק.
לנו מדבריד,ם של הגאונים האמורים ,כי לפנינו יוצא לכאורה יש להחיל את כל האמור במסקנת וא״ב ו(
שתי הגדרות והסברות על הדינים המיוחדים ההלכה על נידון שאלתנו ,ולומר שלא מיבעיא
שישנם בזה במלחמה ,והמה א( מפני שכך ועל יס Tזר, שאינם מחויבים להכניס א״ע בספק סכנה משים ס פ ק
נוסד העולם .ב( מפני דהלכות צבור והנהגת המדינה סכנה של חבירו החיל ,ויתכן גם שאפי׳ אינם רשאים
שאני ,זאת אומר תשזהו משום תקנת וד,בטחת העם ודאי בכד ,אלא אפילו להכניס א״ע בספק סכנה משום
והמדינה. סכנה של חבירו החיל ג״כ אינם מחויבי׳ ,ולפי הרדב״ן,
לעוד שני גאונים שקדמום להסביר בכזאת, ומצאתי העו־סה כן הר״ ז ח toשוטה.
כל אחז־ בנימוק אחד .והמר : ,א( בשו״ת חתם בהתבוננות ובחדירה יותר מעמיקה בנבכי אולם ז(
סופר חחו״מ סי׳ מ״ד ,הוא כותב להסביר דברי ד,גמ׳ הר,לכד .נמצא שלא כן הדבר ,ובמלחמה ההלכה
בשבועות שהזכרנו ,שהוא מפני שיש בזה מ שו ם בזה אחרת.
רה ציץ אליעזר חי״ג סימן ק ש ו״ ת
בהן דמו של ישראל תו אף בספק צריך למסור נפשו ולא והיינו ע״ש. תיקון המדינה וצורר הנהגתה
לעבור. כהמשפט כהן .ב( בשו״ת שם אריה מבעל ערוגת הבושם
נראה דמינה ,דאותו הדבר יש לומר נמי בכה״ג וא״כ מנהגו על יו״ד חיו״ד סי׳ כ״ז מסביר ,שהוא מפני
גם בנוגע למלחמה ,דמכיון שמצינו שלא הקפידה וזה צורך העולם ,ולכן מותר לרדת למלחמה של דבר,
תורה בה על איבוד נפשות מישראל ,לא ילפינן לה אע״ם דהוי ודאי סכנה ,ומותר אף במלהמת הרשות
תו איפוא משאר ספיקות בעלמא שהדין הוא ש־איננו ע״ש ,והיינו כהנצי״ב ז״ל.
מחויב ליכנם בספק סכנה להצלת חבירו מודאי סכנה,
אוסיף לד.זכיר מר .שמצינו בספר שו״ת אמרי אש חיו״ד
אלא אמרינן דבמלחמה שאני ולא אזלינן בה לק־לא
סי׳ נ״ב שנשאל ,אם מותר למצוא גבר אשר
לדידיה ,אלא מחויב וצריד להכניס עצמו בספק סכנה
בעד רצי כסף יחפוץ ללכת אל הצבא) ,ועי״ז ישוחרר
כדי להציל את חבירו מודאי:סכנד ,.ואפילו מספק סכנה.
אחר שרוצים בשיחרורו( .באשר כן נהגו בהונגריא
ט( ו הנ ה זה מכבר כתב לי דודי הרב הגאון מור.ר״ר וכן במדינות פולין ,ואין פוצה פדי לאסור ,ובתוך דברי
זאב וואלף ראגין ז״ל להשיב על דברי תשובתו מבאר ,דהיוצא למלחמה מדעת עצמו אין דינו
התרומת הדשן ולד.וכיח דגם על הג׳ עבירות הוא דוקא כמאבד עצמו לדעת ח״ו דא״כ הי׳ מלחמת רשות כמוסר
כשהעבירה היא עבירד ,ודאית ולא על ספק עבירה, אדונינו עצמו לסכנה ועובר על ונשמרתם ,ולא הי׳
מגמ׳ מפורשת ביומא ד׳ פ״ה ע״א דקאמר מנין לפקו״נ מרבה במלחמת הרשות וכו׳ ,ומשמע מן דוד המע״ה
שדוחה את השבת ,נענד .רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת הסתם אע״ם שאין אורים ותומים כמו בבית שני
ימצא הגנב ומד ,זר ,שספק על ממון בא ספק על נפשות שחסרו או״ת ,ואף גם בזמן שד.י׳ או״ת לא יצאו מספק
בא וכו׳ ניתן לד,צילו בנפשו וכו׳ ,הרי דס״ל לר״י דאף סכנד ,הרי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות
שזה ספק אם על ממון בא או על נפשות בא מ״מ הותר כותב לאשתו ,וכן בזמן בית שני נראה דלא נמנעו
לו להרוג את הבא במחתרת ואף שהוא ספק פקו״נ מ״מ מלכי בית חשמונאי הכשרים מלצאת למלחמה
אינו מחויב לסכן את נפשו בספק פקו״נ .הרי שהוא לרווחה עיי״ש.
עובר על שפ״ד שד.וא אחת מד,ג׳ עבירות משום ספק
פקו״נ ,ומוכח מזר ,דאף על הג׳ עבירות שהתורה התירה
וכן שלמדנו מהאמור דמלחמה שאני ,מסתבר בהיות
דמו של ישראל בכל זאת זהו דוקא אם הוא עובר
מהמותר לומר ,דכשם שאי אפשר ללמוד
במלחמד .שיד.א מותר גם למקום אחר ,כך אי אפשר גם
ע״ז בודאי ולא כשהוא עובר על ספק עבירה ,וסיים
ללמוד מר.אסור במקום אחר שיהא אסור גם גבי מלחמה,
דזהו קושיא חזקה על התרומת הדשן.
זאת אומרת ,דכשם שהכלל של וחי בהם לא חל
ו ה שי בו תי לו ,דאין בזר .בכדי השב על התה״ד, במלחמה ,כך מסתבר לומר שגם הכלל של :וחי אחיד
ראשית יש לדחות הקושיא מיניה וביה של עמך ,שדורשים חייך קודמים ,ג״ב לא חל במלחמה,
חסוגיא שם ולומר דכשד,גמ׳ ביומא שם דוחה לאחר אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור
מיכן ואומרת לכולהו אית להו פירכא וכו׳ דר׳ ישמעאל כאו״א את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו .וגם דבר
דילמא כרבא דאמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה הנהגת ובגדר בכללי הלכות צבור, זר ,נכנם ג״כ
אין אדם מע ™ עצמו על ממונו ור,אי מידע ידע דקא' המדינה ותקנתה.
לאפיה ואמר אי קאי לאפאי קטלינא ליה וכו׳ ואשכחן
ודאי ספק מגלן .כוונת הגמ׳ בזה לא לדחות דברי רבי ח( ו ד מו ת רא ,Tלדברי האמורים נראה להביא מדברי
ישמעאל מדברי רבא ,אלא לומר שבודאי מסתברא התרומת הדשן סי׳ קצ״ט ,מובא גם בש״ך ביו״ד סי׳
מילתא שגם ר״י ס״ל בהא כדרבא שהטעם שהתירד, קנ״ז סק״א .הוא כותב לומר ,דבנוגע לקידוש השם י״ל
תורד ,דמו של הבא במחתרת משום חזקה וכו׳ ,דמילתא דאפילו בפלוגתא דרבותא אם צריך או רשאי למסור
דמסתברא הוא ,וא״כ אשכחן ודאי אבל ספק מנלן, נפשו ,או לא ,ימ״מ לא אזלינן בזה לקולא כדאמרינן
באופן שגם אליבא דר״י הוא ג״כ בבחינה של ודאי. בעלמא ספק נפשות לד.קל ,מפני די״ל דלענין קידוש
השם שלא הקפידה תורה על איבוד נפשות
סיוע לפירושי הנ״ז בדברי ד,גמ׳ בם׳ תבואות ומצאתי
לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום מישראל
שור בקונטרס בכור שור בחלושים על יומא,
קידוש השם .ע״ש. .
דמבאר שם לומר דכיון דכולד,ו תנאי אית לד,ו פירכא
ספק מנלן לא ס״ל באמת לכול^ דספק דוחה שבת רע״א ביו״ד שם על הדין דג״ע מציין לעיין ובחידושי
כ״א רבי עקיבא וכו׳ עיי״ש .הרי כנ״ל שכולהו )חוץ בספר תיבת גומא להרב פמ״ג ריש פ׳ וישב
מר״ע( לרבות גם רבי ישמעאל לא דיברו ולא הוכיחו מ״ש לענין אם היא ספק אשת איש .ועיינתי שם ,וראיתי
כי אם על ודאי. שעפ״י דברי הש״ך הנ״ז כותב דיש ללמוד גם לענין
א ל א שיכולים לד,קשות עדיין ממד ,דאיתא בתוספתא יספק א״א דליא אמרינן בזה ספק פק״נ לקולא ויהרג ואל
פרק ט״ז דשבת הלכה י״ד שכתוב בכזאת :ר' יעבור ע״ש .והיינו דמכיון דבג׳ העבירות התירה התורה
ציץ אליעזר חי״ג סימן ק ש ו״ ת רו
מהגאון בעל חסדי דוד על התוספתא. אחא משום ר״ע הרי הוא אומר אם במחתרת ימצא הגנב
בספרי פ׳ תצא עה״פ :״כי תצא מזזנה על אויביו וגד בעל הבית מהו ודאי או ספק הוי אומר ספק,
ונשמרת מכל דבר רע״ .כתוב :ונשמרת מכל אם הורגין נפש להחיות בספק דין הוא שידחו את
דבר רע .שומע אני בטהרות ובטמאות ובמעשרות הכתוב השבת להחיות נפש בספק .הרי בהדיא בתוספתא
מדבר תלמוד לומר ערוה .אין לי אלא ערוה מנין לרבות שהלימוד ממחתרת הוא על ספק וא״כ עדיין תשאר
ע״ז ושפיכות דמים וקללת השם ת״ל ונשמרת הוכחת כת״ר נגד התה״ד מדברי התוספתא ]אם לא
, מכל דבר רע וכו׳. שנאמר שמחולקים בזה תלמודא ד Tן עם התוספתא
וכותב ע״ז הספר ״,ספרי דבי רב״ לבאר ,שהריבוי והלכה כתלמודא דידן].
בא לא למימרא שלא לאיסור שפ״ד בספרי נראה לי ליישב דברי התה״ד בכזאת ,דקושיא על כן
יהרגו איש את אחיו ]דמה נשתנה המחנה שצריך שיבוא מעיקרא ליתא ,משום דבבא במחתרת עצם
עליה אזהרה מיותרת ע״ז[ ,אלא בא לומר שאם רואה ,מחתרתו היא התראתו ,ומכיון שבא וחתר התירה תורה
גוי שבא להרוג את אחיו לא יעלים עיניו ולא יעבור על דמו של זה והוסר כלפיו הדין של איסור שפיכת דמים
לא תעמוד על דם רעו ואע״ג דמשים עצמו בסכנה כל זמן שזה שבא עליו לא יצא מכל ספק סבנה האורבת
דהא נפישי גברים ויקומו עליו דבכה״ג בעלמא לו .בגרמו של זה .כי האיש הזה הבא במחתרת על
פטור ,הכא חייב ,עיי״ש. מעשיו הוא שהתיר עצמו למיתה ,וממילא עומד לפנינו
הרי מפורש שהגאון בעל חסדי דוד ז״ל ביאר בכוונת רק דין ההצלה של הבעל הבית שחתר לי הנתון בספק
דברי הספרי בדרשתו ,דר״ל ,דהתורה כתבה לרבות פקו״נ ,ומזה הבא במחתרת ירד חומר הדין של פקו״ב,
במלחמה דין מיוחד של חיוב ,מה שבעלמא פוזור, ונקרא רק שהורגין נפש כפני ספק פקוח נפש] .עיין
להכניס א״ע והוא שבמלחמה צריך ומחויב כל או״א שם בתוספתא שבת ובחזון יחזקאל בביאורים[ .וזהו
בסכנה כדי לבוא לעזרת חבירו הנתון בסכנה אצל יסוד הדין בזה מה שלא רק הבעה״ב הנתון בספק פקו״ג
האויב. מותר להורגו אלא גם שאר בני אדם שאינם נתונים
ראיה מפורשת ,מפני כמעט לכתוב בלימון נזהרתי כלל בשום ספק סכנה ג״כ מזתרין להורגו ]עיין בספר
שמי שירצה לדחוק א״ע ,יובל לבוא ולטעון תום׳ יוה״ב על יומא מה שמבאר מדוע דלא יליף ר״י
שהמכוון ב״הספרי דבי רב״ הוא ,שהחיוב הזה הוא מוחי בהם עיי״ש[ .ויעוין בספר אור גדול להגדול
רק בשעת עמידה בקרב ממשי ,ולא כשחבירו נמצא ממינסק ז״ל )סי׳ א׳ ב״ד ח׳ ע״ב( מה שמסביר דמשו״ה
כבר מחוץ לקרב הממשי ומוטל פצוע ,וכדומה לזה. במחתרת ניתן להצילו בנפשו ואיננו מחויב להניח לו
הגם ,שלא מסתבר לחלק בכך] .מאידך בודאי אין כוונת הממון בכדי שלא יהרג אף דבשאר פקו״ג מחויב
הספרי דבי רב שימסור א״ע לידי מיתה ודאית וימותו בממונו ,משום דכאן שאני דהוא גרם לעצמו ע״ש .והיינו
שניהם[. כנ״ז שגרם לעצמו בחתירתו ולכן התירה תורה את דמו
בצירוף עם כל אשר ביררנו לעיל ,ברור הדבר אבל משום פקו״נ ]או ספק פקו״נ[ של בעה״ב .וא״כ מה
שאין כל מקום לחלק בכך ,אלא דין התורה בזה הוא מקום לבוא להוכיח מזה דבספק מג׳ עבירות לא אזלי׳
שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של וחי בהם ואין ד■ ן לחומרא ,הרי סאן במחתרת התירה תורה דמו של
של חייך קודמים ,אלא כשם שפוסק הרמב״ם בפ״ז זה כלפי כל העולם כולו ונתנה עליו דין של רודף ממש
מה׳ מלכים הט״ו ״דמאחר ':יכנס בקשרי המלחמה ישען ]דעוין גם במגילת אסתר על םה״מ להרמב״ם שורש
על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וישים נפשו בכפו ט׳ וכן בספר יבין שמועה להב״י כלל ר״צ מה שמבארים
ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבנ־־ו נמי דלא אמרו ספק נפשות להקל אלא במי שלא עבר
אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה״, עבירה עיי״ש[.
הפרטי כך הדין הוא שצריך למחות מלבו זכרונו זאת .שהבא במחתרת ,הרי הוא הגורם והמכניס וערד
ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים במו ידיו את הבעה״ב ליד הספק פקו״נ ,ואין על
והנמצאים בשדה הקרב ,באופן שכל או״א מחויב לחרף כן במניעה מלהרוג את הבא במחתרת משום קידוש השם
נפשו להציל את חבירו מסכנה אפילו כשמכניס א״ע ומשום כך הותר לו לבעה״ב שפיר לשפוך דמו של זה
ולא רק כשחבירו לידי ספק סכנה, עי״כ בודאות כדי להציל ספק נפשו ,ומה דמות נעריך להשוות לד־ן
נמצא בסכנה ודאית ,אלא גם לרבות אפילו כשנמצא זה שאר ספיקות בג׳ עבירות אשר אנס אונסו לבך,
בספק סכנה .ואו אז יעשה ד׳ נפלאות שלמעשה ינצלו דבד aשפיר יש מקום לומר דאף בספק צריך למסור
כולם ,ויקוים בכל אחד מהם הבטחת הרמב״ם שם בסיום נפשו ולא לעבור למען קידוש שמו הגדול ,וכדברי התה׳׳ד
ההלכה ,באומרו ובקבעו :וכל הנלחם בכל לבו בלא הש״ך והפרמ״ג.
פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד ,מובטח לו ונחזור לעניננו.
שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ,ויבנה לו בית נכון מפולשת י( ולבתה שמחתי כאשר מצאתי כמעט ראיה
בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם לדברי ,בספר ״:פרי רבי רב״ על הספרי
רז ציץ אליעזר חי״ג סימן ?xi שו״ת
מחויב איננו שגם אם כן הוא הדין די״ל ממילא הבא ,שנא׳ כי עשר .יעשה ה׳ לאדוני בית גאמז כי
למסור עצם גופו ומטה שבגופו כדי לר,ועיל עי״כ לחבירו מלחמית ה׳ אדרני נלחם ירעה לא תמצא בך וגו׳ וד.יתד.
הנתון בסכנה .ואותו הנימוק שמצינו להרדב״ז שכותב נפש אדוני צרורד .בצרור החיים את די' אלקיך.
בתשובותיו)ח״ג סי׳ אלף נ״ב( שלכן אין לחייב שיחסיר ויה״ר מלפני אבינו שבשמים שנזכה כולנו במהרה
אבר מאבריו לר,צלת חבירו מסכנה ,משום דבתורה לראות בר.רמת קרן התורה ונושאי -דגלה בקרב
כתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתנו יהיו בית ישראל כולו ,ולגישום החזון הנבואי של; ומלאה
מוסכמים אל השכל והסברא ,אותו הנימוק בעצמו ישנו הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים ,אמן.
גם כאשר מדובר על עריכת נסיונות בגופו של אדם,
בריא או חולה ,לטובת חולה אחר ,הגם שלא נשקף לו
סימן קא
מזה כל סכנה ,והוא ,מפני שאין זה דרכי נועם לחייב בעניו עריכת נסיונות רפואיים בבני אדם
אותו למסור את גופו כדי לבצע ב־ נסיונות עבור ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ה .כ״ו טבת תשל״ו.
תועלת חבירו ,דבר שלא מרשים בדרך כלל אפילו בשום למכובדי הרופא ד.מד.ולל בר־אוריאן וירו״ש
מדינה מתוקנת. . נ״י אברהם־סופר אברהם ד״ר
מהאמור מצאתי להגאון יעב״ץ ז״ל בספרו בגדולה ג( שלום וברכד..
מגדל עוז חלק ג׳ )באבן בוחן פנד .א׳ נז ד מן לידי כעת לעבור שנית על מאמרו החשוב
אות פ״ג( שכותב שם בתוך דבריו וז״ל :ואין ראיה ״נסיונות רפואיים בבני אדם״ שהדפים בנועם י״ז.
לדבר זה שיחויב אדם מישראל שאינו רודף לד,ציל ובד.יות ־ששאלני בזמנו מה שיש לי להעיר .אכתוב לו
באחוד מאבריו את דינדרף מזולתו ,זה לא שמענו ,אבל בזה שירותי דלקמן.
ההיפך שמענו בגדולרי מזה ,דהיינו אפילו כזיוגא תופ א נהנתי ממאמרו ,ויפר .השכיל למצות את השיטות
לא מידחי כמש״ל בס״ד ,אמנם נראה דרשות היא ומצור, בזה ולנתחם.
גר Tא עכ״ל .הרי לנו דס״ל להגריעב״ץ לדבר הפשוט למסקנתו לומר :״דאם אין שום אפשרות סבירד. אולם
שאין לחייב אדם אפילו בזיון דגופו לשם הצלת חבירו לנזק לבריאות של אדם ,חייב הוא מצד הדין
מסבנד ,,וא״ב מינה נלמד דמכש״כ שאין לחייב אדם דגמילי־ת חסדים לעשות הכל ולתת את גופו לערוך בו
למסור גופו לניסוים לשם הצלת חבירו ,כי ברור הדבר נסיונות אם יכולר .לצאת מזה תועלת רפואית לאחרים.
שזה הרבה יותר גרוע מבזי׳ונא דגופא בעלמא. והגם שהוא כשלעצמו לא יפיק מזרי שום תועלת״ .אנכי
ד( ו עו ד זאת ,הרי הניסוים בעצמם *שיבצעו בגופו לא לא כן עמדי ,ומנימוקים דלקמן.
יביאו כשלעצמם שום הצלה ורפואה לחבירו מ ה שמצינו שמחויבים בגמ״ח בגופו ובממונו, א(
החולה ,אלא רק שיתכן שאולי עי״כ יודע לרופאים הכוונה של ״בגופו״ הוא להשתדל בגופו ,לטרוח
דרכי־רפואד ,לאיזה מחלה ,ואיד אפשר איפ!־א לחייב אדם ולחזר בכל אשר ביכלתו לעשות גמ״ח עם חבירו,
למסור גופו לניסויים הבאים לשם מחקר ? וד,רמב״ם בפיהמ״ש בפ״ד דנדרים מסביר שזהו גם
האמור הוא אפילו בהנחה ״שאין כל סכנה לו כל ה( ענין חיוב הרופא לרפאות חולי ישראל ,דזד .נכלל
בעריכת הניסוים בגופו״ ,אבל למעשה אין עוד במצות ״והשבותו לו״ כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו
בטחון על כך במאה אחוז ,וכל ניסוי שעורכים בגוס• או בגופו או בממונו או בחכמתו כדיע״ש .אבל לא
של אדם עלול לפעמים )ולו במיעוטא( להיות נשקפת מצינו שמחויב,עבור כך לתת גם מגופו.
ונצמחת מזה סכנה ,במישרין או .בעקיפין ,בהיות ב( אפילו לשיטת הירושלמי בתרומות שרוצים להוכיח
ובאים עי״כ במגע עם מה שבפנימיותו ובזעזוע עם משם שמוכח שסובר שאדם מחויב להכניס
מה שנקרא ״מן החלל ולפנים״ ,ולא פעם קורה שכתוצאה את עצמו כספק סבנה כדי לד,ציל את חבירו מודאי
מניסויים מסתכן האדם בדבר שלא היה צפוי מראש סכנה )יעוין בב״י בטור חו״מ סי׳ תכ״ו( מכל מקום
כלל — ואותו הדבר גם בהתרמת דם — ,ובכלל ,לא אין.עוד הוכחה מזה שמחויב גם לד.חסיר לשם כך
כל הגיפות שוות במבניהם וברגשת ותגובות עצביהם . בודאות מגופו.
עקב פעולד ,המתבצעת בד,ם. . שכן לדידן שפסקינן לד,לכה כפי הכרעת רוב ומכל
ו( ו ע ל כן דעתי להלכה היא .דנהי דאם הרופאים הפוסקים שאין אדם מחויב לדוכניס את עצמו
קובעים שאין כל סכנה בניסוים כאלה שמציעים. בספק !סכנד ,כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית ;וישנה
שאז מותר לו .לאדם למסור את עצמו לעריכת ניסוים שאלה אם אפילי רשאי אם רצונו בכך( .וכמו כן פסקינן
שכאלה בגופו לטובת חולד ,אחר .וכן לתרום מדמו, שאין אדם מחויב לר,חכיר מאבריו לשם ,הצלת חבירו
וכדומה .וגם מקיים מצור .בכך ,אבל לחייב אותו עבור מסכנה ]והארכתי להוכיח את כל האמור )וכן שלמעשה
כן על פי דין תורה ,זה אי אפשר בשום פנים. אין הוכחה ודאית נגד זה אפילו מהירושלמי דתרומות
בכבוד רב ובהערצד, הנ״ז( בכמר ,מקומות מחלקי ספרי שו״ת צ״א .ויעוין
אליעזר יהודא וולדינברג מה שציינתי בקצרה על זה גם לעיל בסימן הקודם[,
ציץ אליעזר חי״ג סימן קב שר ״ ת רח
בכאן שאלת פקו״ג של האם ,והמדובר רק כדי להצילה בגלל קמחלה היא ,אודות הפסקת הריון השאלה
מכאב גדול שיש לה בגללו ,ושבכלל יש להקל בזה הנקראת תיי־סקס ,אשר אבחנתה מתגלית
לצורך גדול. עוד בשלבי ההריון .המחלה היא תורשתית וסימניה
הגע בעצמך האם יש צורך ,צער וכאב ,יותר וא״כ המובהקים הם התפתחות לקויה של היילוד תוך שנת
גדול מזה של נידוננו ,אשר יגרם לאם בהולד חייו הראשונה .הילד נעשה בשנה זו יותר ויותר מפגר
לה יצור כזה ,שכולו אומר יסורים ומכאובים ומיתתו בהתפתחותו הפיזית והשכלית כאחת .הוא מפתח עוורוז
בטוח במשך מספר שנים ,ועיני ההורים רואות וכלות ושתוק גופני ,והתוצאה היא כיום בלי יוצא מן הכלל
באין לאל ידם להושיע ? )וברור שלא משנה ולא מפחית מוות ע 1גיל .4אין כיום טפול ספציפי למחלה זו ,ופרט
כלום באם הילוד הזה ילקח למוסד מיוחד ולא יתנו לסיעוד לילדים ועזרה פסיכולוגית ואחרת להורים ,אין
גישה להורים עד מותו( .ומתוסף לזה פיתולי היסורים סיכוי להציל את הילד .אם כי יתכן ,שאפשר להאריך
והמכאובים של היילוד בעצמו של״ע כל מום בו .ולכן את חיי הילד במספר חודשים .הטכניקה בה ניתן כיום
אם יש להתיר עפ״י ההלכה הפסקת הריון בגלל צורך לבצע בדיקות מעבדה אלה ,אינה נותנת תוצאות לפני
גדול ובגלל כאבים ויסורים ,נראה שזהו המקרה הקלאסי תום שלשה חדשי הרמן .לזאת נפשו בשאלתו .אם ; האם
ביותר שיש להתיר .ולא משגה באיזה צורה מתבטאים לראות במחלה זו אשר תוצאותה כה חמורות וכה
הכאבים והיסורים ,גופיים ,או נפשיים .ויסורים וכאבים וודאיות ,מספיק חמור בכדי לאפשר .הפסקת הריון גם
נפשיים המה במדה מרובה הרבה יותר גדולים ויותר אחרי שלשה חדשים ,או האם התקופה הזו של שלשה
מכאיבים מיסורים גופיים ,״ונתן עול ברזל על צוארך״ חדשים היא אבסולוטית ואין שום סיבה פרט לסיבה של
מפרש הירושלמי בפי״ד דשבת ה״ג ד״זה הרעיון״. פקוח נפש ישיר באם ,אשר מאפשר הפסקת הריון אחר
מביאים ובפרט בכאלה שלפנינו ,שבהרבה פעמים ג׳ חדשי עיבור ,ע״כ.
בתוצאותיהם לידי התקפות גופניות חמורות ,מרוב אחרי העיון בדבר בכובד ראש בכל צדדי והנה א(
הצער והיגון ,כהתקף לב ,מרה ,כליות ,שגעון וכדומה. הנתונים שבבעיה האמורה ,נלפענ״ד על
ומי ככבו׳ היודע ומבין זאת. יסוד הבירורים הנרחבים שכתבתי בדבר הפסקת הריון
ב( וזאת לדעת ,כי בדבריהם של המהרי״ט והיעב״ץ בספרי שו״ת צ״א חלק ט׳ סי׳ נ״א שער ג׳ על שלשת
לא נזכר כלל שישנו כאילו הפרש בזה בין פרקיו הארוכים .כי שבמקרה המיוחד הזה אשר תוצאות
תוך ג׳ חדשים לבין לאחר ג׳ חדשים ,וההגבלה הסתמית כה חמורות בכנפיו עם המשכת ההריון והלידה ,אפשר
בזה היא רק שיש חילוק בין עקר לצאת לבין לא עקר להתיר הפסקת הריון עד שבעה חדשים ,ובאופן שבביצוע
לצאת ,ואדרבה היעב״ץ כותב בהדיא בלשון :״כל הפסקת ההריון לא יהא ברוד בשום סכנה לאם ,משבעה
כמה דלא עקר״ ,ומינה דהא כל כמה דלא עקר אין חדשים והלאה הדבר כבר יותר חמות )והחומרא בזה
חילוק באיזה חודש שהיא נמצאת. אז כבר הוא יותר מדעת נוטה ומסברת הכרס כביטויו
להדגיש ולציין דבדיוננו בזה אין קשר ,ואין ובזה ג( של החו״י להלן באות ד׳( .מכיון שבמלאות ז׳ חדשים
לקישר ,לאי כן מחללין בגללו של העובר את בא כבר הולד בהרבה מקרים לידי גמרו .ואסביר בזה
השבת או לא .דשמה בשבת הגדר בזה אחרינא ,דשם את דעתי זאת בקצרה.
הגדר הוא מפני ״שעי״כ שיצילוהו ישמור שבתות ברור ופשוט הדבר בהלכה ,דישראל אינן נהרג על
הרבה״ כדיוצא מדברי התוס׳ בנדה ד׳ מ״ד ,וביותר העוברין ,ומלבד דעה יחידית סוברים הפוסקים
בחידושי הרמב״ן שם שמסביר בהדיא — :״דאע״ג שאיסור מיהא ישנו ,אבל דעת הרבה מהפוסקים שהאיסור
דעובר לא קרינן ביה נפש אדם וליכא ביה משום הצלת אינו אלא מדרבנן ,או הוא רק משום גדר בנינו של
נפש ,מ״מ מחללין עליו שבת ,משום דהתם אמרה תררה עולם ,אבל מחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל ,ומשום
חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה״ עיי״ש. כד מתיר בשו״ת מהרי״ט ח״ט סי׳ צ״ז־צ״ט לסדר
)ואכמ״ל באם על ילוד כזה שברור שלא יגיע למצוות בישראלית הפלת ולד בכל היכא שהדבר נחוץ משום
מחללין עליו את השבת ,והארכתי בזה במקו״א והעליתי רפואת אמו ,אפילו באין סיבה של פקו״נ לאם )כך
לחיוב ,אבל יתכן שבעודו במעי אמו שאינו נפש ,וגם הוכחתי בספרי שם ,שסתמיות דברי המהרי״ט מוכיחים
ברור שלא ישמור שבתות ומצוות ,באמת לא מחללין על כך ,והבאתי מעוד פוסקים שפירשו בכזאת בכוונת
אז משום סכנה דידיה של ילוד כזה ,ואכמ״ל(. דבריו(.
ד( ג ם בשו״ת חוות יאיר סי׳ ל״א שהעלה והזכיר ויותר מזאת ,צידד להתיר בהדיא בשו״ת ובכזאת,
בתשובתו שם מדבר זה שניתן לחלק בין קודם ,שאילת יעב״ץ ח״א סי׳ מ״ג ,וכותב בלשון:
מ׳ יום לבין אחר ,מ׳ יום ,או בין קודם ג׳ חדקזים לבין ״וגם בעובר כשר יש צד להקל לצורך גדול כל כמה
את הסתייגותו מחילוקים t אחר ג׳ חדשים ,הביע כלאחר דלא עקר אפילו אינו משום פקוח נפש אמו ,אלא להציל
כאלה ,וכותב בלשון — :״מכל מקום אין מבוקשנו לה מרעתו שגורם לה כאב גדול״ .הרי בהדיא שדבר
לדון מדעת נוטה ופברת הםרפ׳׳ יעו״ש. הצעת ההיתר בזה של היעב״ץ הוא אפילו כשליכא
ציץ אליעזר חי״ג סימן קב ש ו״ת
סי׳ קנ״ה ,תורת חסד חאה״ע סי׳ מ״ב ,שו״ת בית יצחק ה( אמת הדבר ,שכמה מהאחרונים מהבאים אחריהם
חיו״ד ©י׳ קס״ב ,שראיתי שמציינים לדבריהם .והמהר״ם כן הזבירו לחלק בזה בכג״ז ,וכפי שציטטתי
שיק שם מדגיש לכתוב דמיהו לא מיקרי נפש ולא הוי מדבריהם בספרי שם ,אבל בכגון מקרה חמור כזה
ש״ד ממש .ושם בפ״א כתבתי להעיר על עצם דבריו להורים וליילוד גם יחד ,יש לדעתי להתיר הפסקת הריון
בזה .וכן הבית יצחק שם מדגיש לבאר בדברי התוסז נוטה שגם כזה לפחות עד שבעה חדשים ,והדעת
דאבל יש בזה רק איסור תורה אבל >מיתה ליכא ,ודן לומר המחמירים יודו :בזה ,דכמקרה החמרר הזה שלפנינו
דגם אין בו מלקות יעו״ש( .אבל לומר בכוונת דבריהם עוד לא בא זכרונו בספרות ההלכה שעד כה.
שיש גם מיתה בשי שמים מאן דכר שמיה .וגם הצפנת ופרק חזי בספר שו״ת רב פעלים ח״א חאה״ע סי׳ ד׳
פענח שם כותב רק בלשון שהוא בגדר שפ״ד ,וגם ע״ז שפתח פתח להתיר בהדיא בנידונו)בא״א שזיגתה(
אינו קובע מסמרות ומציין גם לדברי התיס׳ בנדה ד׳ לסדר הפלה ,הגם שהמדובר הוא כשכבר הובר עוברה
מ״ד ע״ב דנקטו לשון מותר ,ועש ,כדיעו״ש. ונגמר בבטנה חמשה חדשים ,וזאת בהסתמכו על הכתוב
בשו״ת מהרי״ט ושאילת יעב״ץ דינז״ל ,ובנימוק לנידונו,
וג ם זאת .דמלבד שבעצם כוונת דברי התום בסנהדרין
מפני - - :״דיש פ״פ לבע׳ Tלומר היכא דאיכא פגם
מחולקים הדיעות אם אמנם כוונתם לאיסור תורה,
משפחה ובזיון וחילול השם אם ישאר העובר ולא
ומלבד מה שמצינו לבעלי התום׳ עצמם במקו״א דסברי
תפיל אותו חשיב זה צורר גדול״ .הרי תרתי שמעינן
דלא כן ,הנה כל דברי התוס׳ בסנהדרין מוסבים על
מזה; א( שצורך גדול בזה נקרא לא רק משום צורך
הכלל של מי איכא משי ,ועל הכלל הזה בעצמו אי
גופני דאם ,אלא גם לרבות משום צורך ופגם רוחני.
סברינן ליה להלכה מחולקים הפוסקים ,וכפי שהבאתי
ב( להתיר משום זה גם לאחר שלשה חדשים מהריונה.
בספרי שם הרבה ,מהפוסקים ובראשם רבינו הח״ם ז״ל
וא״כ איפוא ברור הדבר ,שהפגם ,הצער והבושה,
ס״ל דהרמב״ם לא ס״ל להלכה כהכלל הזה של מי
והכאבים והיסורים הרוחניים והגשמיים גם יחד
איכא מידי .וכן הבאתי שם מדברי המהר״ש דנגיל ח״ה
שבנלדוננו בהוולד להורים וולד בלתי קיימא שכזה,
סי׳ מ״ט שס״ל ג״כ הכי בדעת הרמב״ם ועפי״ז מבאר
המה לאין ערוך בהרבה מאשר בנידונו של הרב
בהדיא דעפי״ז שוב י״ל דבישראל ההורג עובר אף
פעלים ,והמה ממושכים וגלויים באין אפשרות להסתירם
איסור תורה אינו עובר ,ואף אם יש בזה עכ״פ איסור
ובאין אפשרות להתגבר על המתח הנפשי הגדול )ורק
דרבנן מ״מ ל״ח זה בכלל אביזרייהו דש״ד יעו״ש
הבושת שבנידונו הוא הרבה יותר ,אבל אי משום הא
בכלל )וזה דלא כהמהר״מ שיק שם שרו״ל שזה
בלבד נראה דלא משנה ,והנימוקים האחרים מכריעים את
אביזרייהו .והדברים ארוכים(.
הכף להיתר( ,ואם כן הדעת נותנת ללמוד משם להתיר
אמנע מלציין מה שראיתי גם הלום •בספר שו״ת ולא בנידוננו אפילו לאחר ג׳ חדשים להריונה לא רק בבנין
הרדב״ז מכתב יד )שנדפס בשנת תשל״ה( חאו״ח אב וגזירה שוה אלא אם גם מקל וחומר.
סי׳ כ״ב שנשאל על כד.ן שדיכד .את האשד .במזיד והפילה שראיתי שמביאים בשם המשך חכמה ר״פ ויקהל ]ומה
אם פסול לישא כפיו ,ש.שיב דלא נפסל שאין זה הורג שכותב שההורג עובר חייב מיתה ב Tי שמים,
נפש ,שעדיין לא היד .לו חזקת חיות כיון שעדיין לא
וכן משו״ת צפנת פענח ח״א סי׳ נ״ט שכותב שהוא
יצא לאויר העולם ,ושזהו עיקר הטעם דהמקשה לילד
בגדר שפ״ד ,הנה בספרי שם סופ״ג ציינתי בעצמי
חותכין העובר שבמעיה מפני סכנת אמו )באהלות
לדבריהם ,אבל לעומת זה תמכתי יסודותי על מה
פ״ז מ׳ (rמפני שד.עובר אין לו חזקת חיות ,ומביא שהבאתי שם לעומתם אמבוהא דספרי דלא סברי כן
ראיה גמורה לדין זה מדינא דכי ינצו אנשים ונגפו למעשה כדיעו״ש .והמשך חכמה שם מלבד מה שלא כתב
אשה הרד .ויצאו ילדיה ,שאין חייב לבעל האשד .או כן למעשה כי אם לשם פירושא דקרא שם וגם בלשון
ליורשיו אלא דמי וולדות עיי״ש. ״ויתכן״ .חוץ מזה נזהר בלשונו שם ולא כתב כהך
הרדב״ז הג״ז סייעתא לדברי הגרש״ק ז״ל ומדברי לישנא דמתיאמרא משמיה דחייב מיתה בידי שמים.
שבם׳ צלותא דאברהם סי׳ ■ס׳ שהבאתי■ בספרי שו״ת אלא כותב בלשון ״וישראל נמסר מיתתו בידי שמים״,
צ״א ח״ח סי׳ ל״ו שכותב ג״כ דמשום האי סברא דלית ויתכן שכוונתו בזה רק שדינו נמסר בזה בידי שמים
ליה להולד חזקת חיותא ודאי הד צערא דידה קודם להכריע לפי המסיבות אם חייב ע״ז מיתה .ועוד זאת דכל
כיעו״ש .ואין להאריך בכאן יותר[. יסודו בזה הוא כפי שציין שם על דברי התוס׳ בסנהד׳
ו( באשר על כן כאשר גיליתי דעתי מראש ,נלפענ״ד ד׳ נ״ט ד״ה ליכא מידי .ומדברי התום׳ שם אין כל
דיש להתיר לכגון נ Tוננו לסדר הפסקת הריון הוכחה על חיוב מיתה ב Tי שמים דכתוב שם רק
מיד עם הוודע המבחן הברור והוודאי שאכן יולד ילוד בלשון ״וישראל פטור אע״ג דפטור מ״מ לא שרי״.
כזה ,אפילו עד שבעד .חדשים להריונה .ובאופן שס Tור ואפי׳ אם כוו׳ התום׳ בכלל לאיסור תורה שקלו וטרי
הפסקת ההריון תתבצע בצורה כזאת שלא יהא כרוך :בזה גדולי הפוסקים זה בכה וזה בכה כדציטטתי בספרי
בה כל סכנד .לאם) .באופן שאין ליחס זה לגדר מקרה שם )והבאתי שם גם מדברי שו״ת מהר״ם שיק חיו״ד
ריא ציץ אליעזר חי״ג סימז קג ש ו״ ת
יתעכב וסתם איזה זמן וצריכים ליתן לכ״א לפי מזגה, לידה שיש בה חשש של פקו״נ ,כגון להפסיק ההריון
האיד הדין בעונה הסמיד לוסתה ובזמנה והמסתעפים ע״י מתן זריקה ,כדורים ,וכדומה(.
מזה״ .ובדברי תשובתו דימה הדבר לדינא דמחבא וכמו ז( אוסיף לומר לרווחא דמילתא ,שמדי טוב יהא אם
דהתם צריד בדיקה לכתחילה ואסור לשמש בשעת וסת אפשר הדבר לסדר שאשדי רופאה תבצע את
כמו שפסק הרמ״א בסי׳ קפ״ד סעי' ח׳ .כן הכא .ועוד הפסקת הדיריון ,דבאופן כזה יתווסף עוד דבר המקיל
הוסיף עלה דבנדו״ד אין להקל אפי׳ בעבר הוסת ולא בזה ,וזאת לפי דעתם של החו״י ודייעב״ץ:בתשובות Tים
בדקה ,וצריכה עוד בדיקה מכיון שאנו צריכים לזה שם .ועוד ,שס״ל שהאיסור בישראל ■בדיריגת עובר הוא
לנאמנות הרופאים ,ואף לפי אמירת הרופאים כפי טבע משום השחתת זרע יעו״ש ,ונשים הא אינן מצוות על
הגוף כן ישתנה פעולת הסם וצריכים להאמין לרופא כך לדעת רוב הפוסקים.
שגוף זה מקבל סם זה ,והביא בדבריו שיטת הח״ס הנוספת שכב׳ שואל ,שלדעתי היא משנית, השאלה ח(
בנאמנות הרופאים בזה ,וזאת העלה דפשיטא דבנדו״ד והוא ,אם זוג צעיר העומד להתחתן מגלה
אף אחר שעבר זמן הוסת אף שלפי אמידת הרופאים בבדיקות דם את נוכחות הגנים המזיקים הללו ,כיצד
הועיל הסם לעכב הוסת ,מ״מ כיון שאפשר ע״י בדיקה לטפל בו? והאם ההלכדי מאפשרת לזוג שיתחתנו אבל
אין אנו סומכין על דעת הרופאים ,והיכא דיכול לברר שלא קיימו משפחה?
בודאי מבררינן עיי״ש. לדעתי לית דין צריך בושש ,שאסור ליעץ בכזאת לזוג
כזה ,הדילכדי אוסרת זאת בדיחלט ,הבעל מצוודי
ראה זה מצאתי דשאלד ,חדשד ,זאת כבר היתר, אולם
על פריה ורביה ,ואיננו יוצא בזה באימוץ ילדים ,ובזמן
לעולמים ,וכבר נשאל עליה הרדב״ז ז״ל בזמנו.
שכח בית דין היה יפה ,היו גם כופין את הבעל לגרש
ותשובתו בזר ,ראתד ,כעת אור הדפום בשו״ת הרדב״ז
כאשר עברו עשר שנים ולא ילדה לו ,וגם בזמן הזה
מכת״י שנדפס בב״ב בשנת תשל״ה .והיא לו בחיו״ד
נענה ביה״ד בכל הרצינות כשבעל תובע מאשתו
סי׳ קל׳ץ .הוא נשאל :״במקצת נשים ששותות משקה
ג״ם בגלל שלא יכול להקים אחה וולדות ולקיים המצוה.
או שאר דברים לעכב וופתן עשרה או עשרים יום,
ואפילו האשה יכולה ג״כ לטעון :בעינא חוטרא לשי
אם אסור לבעלה לבוא על ,Tאעפ״י שהיא טהורה דד,וי
ומרא לקבורה.
כסמוד לוסתד ,או לא״.
היעוץ היחשי שיש ליעצם במקרה שכזה ההא : ולכן
הלכה העלד ,הרדב״ז ז״ל בדברי תשובתו הרמתד., וזאת — שכל אחד ילד לדרכו וימצא הבן והבת זוג
)אחרי שהקדים להביא פלוגתת הראשונים אם המתאים לו .ואלקים מושיב יחשים ביתה.
חוששת לכל ימי משד הוסת ,או רק עונד ,ראשונד ,של והנני בכבוד רב ובהוקרה מרובה
הוסת( .דאם עבר כל זמן הוסת לכו״ע מותרת .ואם אליעזר יהודה וולדינברג
נסתר ,זה המשקה תלתי זימגי ומעכב את וסתר ,הוי
חזקר ,והוי כאילו נעקר וסתר ,ונקבעה על שתיית המשקה, סימן קג
ובריא פשיטא שהוא מותר לבוא עליד .,אבל הספק
בפעמים הראשונים שעדיין לא הוחזק הענין ובתוד זמן כלות העומדות להנשא והרופא נותן להן
. משד וסתה. תרופה לעכב וסתן לזמן מה אם זה מועיל
לזה היכא שעדיין לא הוחזק ,העלה בכזאת. ובנוגע שיוכלו לשמש ולא לחוש לעונת וסתן הרגיל
דמסתבר דמותר לבוא עליד ,,חדא ,דעיקר איסור
ולעונה הסמור .ואם מועיל כשעוברת העונה
לבוא על אשתו סמוד לוסתד ,לא הד מן החודר ,אלא ולא ראו.
בדרבנן וכו׳ ומזה הטעם לא אסרו אלא הביאה אבל שאר נשאלתי ע״ד שהרופאים נותנים תרו™ לנשים לעכב
קריבות מותר וכו׳ ותו דאפילו המחמירים יודו בנ״ד, וסתן למספר שבועות לפי הצורד ,וישנם
דבשלמא כשאורח מתעכב ללא סיבר ,יש לחוש לו כל שדורשים לקבל זאת התרופה לעכב הוסת אצל כלות
ימי משד הוסת ,אבל במתעכב על שי משקר ,שיש בטבעו העומדות להנשא דחוששין שלא תקבלנה וסתן בזמן
לפעול פעולדי זו יש לסמוד עליו ,וכמו שמועיל ליום חופתן בהיות שוסתז לא קבוע ויציב כל כד ,אם זה
הראשון יועיל לשאר ימי משד הוסת ,ותו שכבר נסו מועיל שיוכלו לשמש בסמוד ובעונת וסתן הרגיל ,ועכ״פ
הדבר חזה פעמים רבות שאר נשים וריואיל ,הלכד לאחר עבור עונת ופתן הראשונה ,או דילמא שיש
יפרוש ממנו היום הראשון של הוסת ומותרת אחר כד, לחוש כל הזמן לשמא יקבלו וסתן ,ולהצריד עכ״פ
ומכל מקום צריכה בדיקה קודם תשמיש ,ואע״ג דבשאר וסתן עונת עבור בדיקה לפני תשמיש גם לאחר
נשים אני תופס מילתא מציעתא דאי אית לה וסת קבוע הראשונה.
אין צריכד ,בדיקה ,ואם אין לד ,וסת קבוע צריכד ,בדיקה. בשאלה זאת ככר נשאל בשו״ת מנחת יצחק והנה
בנ״ד הד כאין לד ,וסת קבוע וצריכד ,בדיקה עכ״ד. ח״א סי׳ קכ״ז :״בדבר אשר העלו הרופאים
ובס״ום דברי תשובתו חוזר למה שהעלה בראש דבתו. חדשות שנותנים איזה סמא אוגעקציאן לנשים אשר מזה
ציץ אליעזר חי״ג סימן קד שר ״ ת ריב
מצרף לו בזה העתק ממד .שהשבתי לו בזמנו ]עיין דאבל ,אם נפתה אשה זו משקה זה ג׳ פעמים שמעכב
לעיל סי׳ פ״א[, וסתה מסתברא דמשמשת בלא בדיקה יעו״ש.
בזה לשאלתו השניה. ואבוא לנו שכבר הרדב״ז פסק לן זאת ההלכה ,וכפי הרי
שאלתו השניה ; ידוע שעל ידי בדיקות סוג הדם וז״ל שהעלה המנחת יצחק ,ובדברים מפורשים שצריך
אפשר לשלול בודאות שראובן הוא האבא של לפרוש רק מיום הראשון של חרסת ,ומותרת אחר כך,
ילד )אף פעם אי אפשר לוודא שהוא כן האבא — רק והבעל מנח״י .לא הוצרך להזכיר מזאת ,כי אנן הרי
שיתכן שזדא האבא( האם בדיקה ותוצאותיה תופס מקום פסקינן:בדרך כלל )ביו״ד סי׳ קפ״ד סעי׳ ר( כהסוברים
בדיני תורה עכ״ל. שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה .של הוסת
כדלקמן. ואשימו וכיון שעברה עונה ולא ראתה מותרת .אלא דמ״מ גם
ב מ ם' נדה ד׳ ל״א ע״א איתא :ת״ר שלשה ש־תפין לאחר מיכן צריכה מיהת בדיקה קודם תשמיש כי נותן
יש באדם הקב״ה ואביו ואמו ,אביו מזריע הלובן לזה דין של כאין לה וסת קבוע .ומוסף על זה נלמד
שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן עוד זאת מדברי הרדב״ז ,דאם כבר נסו באשה שלפנינו
שבעין ,אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות בזאת התרופה להפסיק וסתה זה שלש פעמים והועיל,
ושחור שבעין ,ור,קב״ר .נותן בו רוח ונשמח וכו׳. דאזי נקרא כבר חזקה והוי כאילו נעקר וסתה ונקבעה
ו הנ ה באודם שהאשד ,מזרעת ברור שכלול בזה )ואולי על קיחת זאת התרופה ומותר איפוא לבוא עליה ואפילו
עוד בראש ובראשונה( הדם .ובהגהות הגר״א בלא בדיקה.
גם ז״ל מגיה בהדיא בגס׳ :״ודם״ וכ״כ בהדיא
בשאילתות יתרו שאילתא נ״ו ,ובהעמק שאלד .שם סימן קד
כותב שבמדרש קהלת מבואר ג״כ בפירוש דם עיי״ש.
היש אפשרות לקבוע זהות אבהות על יסוד
ז״א שהדם בא י מן האשה ,וכפי שמסביר שם העמק
תוצאות בדיקות סוגי הדם.
שאלה שם ,דזה פשיטא דעיקר יצירת הולד היינו
מדם שבאשד .ודם מוליד דט ע״ש .וא״כ מכיון שהדם ירושלים עיה״ק תובב״א. ב״ה .ט״ז מנח״א תשל״ז.
בא מן האשד ,זיר.ות דם יכול להיות ולקבוע בין בן לאמו
אבל לא בין בן לאביו בהיות שדם הבן לא בא ממנו. למכובדי היקר הרופא המהולל דגמיר וסביר וירו״ש
וזה באמת הנימוק למה שכבו׳ כותב שאף פעם אי נ״י א .ם .אברהם ד״ר
אפשר לוודא ע״י בדיקת סוג הדם שהוא כן .האבא, שלום ורב ברכה.
והיינו מפני שזהות הדם הוא רק בין הבן להאם בדרות ועש״ק הגיע לידי יקרת מכתבו ,ושמחתי לשמוע ביום
שהדם בא מן האשה .וא״כ מינה גם זאת ,דגם מה ממנו אחרי שזה זמן שלא ראיתיו ,והנני מתכבד
שבדיקת סוג הדם מראה לשלול בודאי שדרא לא לענות לו על שאלותיו.
האבא של הילד המדובר ,ג״כ אינו אומר עוד כלום, הראשונה היא על המקובל של ״סודות שאלתו א(
ואי אפשר מתזך זה להחליט שפלוני איננו אבי הילד. רפואית״ אם יש בזה גם איסור תורה משום
ראיתי גם בספר שערי עזיאל להרה״ר הראש״ל והכי לא תלך רכיל ,ומה יהיה הדין אם הרופא יודע דבר
המנוח הגרב״צ עוזיאל ז״ל בח״ב שער מ׳ פ״א שהשמירה על הסודיות בזה עלול להזיק אחרים— ,
סעי׳ י״ח שפוסק בזה וז״ל :כל;מקום שאין שורת הדין למשל שיש לו מחלה מדבקת ,או שהוא סובל ממחלת
מחייבת האב למזונות ילד זנונים ,אין סומכין על נפילה ונוהג ,האם במקרר .כזה מותר ואפילו חייב הרופא
בדיקה מדעית של דם הילד בדמיונו לזה של האב, לגלות את זה למשפחתו ,או למשרד הרישוי .ומציין
שכן קבלה מרז״ל שלשה שותפין באדם הקב״ה ואביו למ״ש בדבר דומה גם בשו״ת חלקת יעקב ח״ג סימן
ואמו ,אביו מזרע הלובן וכו׳ אמו מזרעת אודם וכו׳ קל״ו.
וד.קב״ה נותן בו רוח ונשמה .וכל בדיקד ,מדעית מתבטלת נראר .שבודאי בדרך כלל כשאין נגיעה והיזק וד.נדי
נגד קבלתם הנאמנה של רז״ל שכל דבר .Tם נאמרו בזה לאחרים יש איסור לגלות לאחרים כפי
ברוח הקוד׳ש ,ברוך שבחר בהם ובמשנתם עכ״ל .ומאד שכותב ,במכתבו ,וכפי שמקרא כתוב במשלי )י״א־י״ג(
נאמ.נו דבריו ז״ל .ואם הוא מדבר על החיוב ,שע״ז ,כפי ״ד,ולך רכיל מגלר .סוד ונאמן רוח מכסד ,דבר״
שכבו׳ כותב ,גם הבדיקה המדעית מראה רק על ספק ״סוד אחר אל תגל״) . ,עיין סנר,דרין וגם משום
שיתכן ,אבל לא על וודאות ,יברור אבל שאותו הנימוק ד׳ מ״ד ע״ב( ועוד כמה ענפי איסור .וחוץ מזה הא ישנו
ואותו הטעם ישבו גם כאשר הבדיקה מראה בודאות על כך משום ״שבועת ־הרופאוס״ ומכיון שנשבע הרי
על השלילד ,,באשר כי כל בדיקה מדעית מתבטלת נגד יש בזה שוב איסור תורה משום עבירה על השבועה.
קבלתם הנאמנה של חז״ל. למיודענו ד״ר שטיינברג■ נ״י, וכבר השבתי בזה
דעתי אין במקרה הזה גם סתירה בין הבדיקה ולפי והשיבותיו בקשר לעדות רופא בביהמ״ש וגם על מקרה
המדעית לבין דברי חז״ל ,מפני דגם אם נקבל שזה מזיק לאחרים כפי הדוגמאות שמפרט כבו׳ .ואני
ריג ציץ אליעזר חי״ג סימז קד שר״ ת
)אלונקאים נכרים( ,מד .יעשה היהודי המלווה את ונאמין לבדיקה המדעית השוללת בודאות זיהוח הדם
ד.נפטר ו בין הילד לבין האב ,אין עוד זאת אומרת שהוא איננו
ע״ז היא ,בדרך כלל אין לו לר.צטרף למעלית תשובתי אביו ,ויכול להיות אביו גם אם סוגי הדם אינם זהים
אלא ירד ,דרך ר״מדרגות ויצטרף למטה, ביניהם בהיות והדם של הילד לא בא מן האב .כי כאמור
ורק במקרה של חרדד .או בהילות מצד הקרוב המלווד, הדם בא מן האשה,
יש מקום להתיר לד להלוות בהיות והפעולה נעשית וי עויו עוד ביו״ד סי׳ רס״ג סעי׳ ב׳ ברמ״א ובט״ז
ע״י עבו״ם ,וכדרך שמצינו באו״ח סי׳ שי״א סעיפים םק״א וביאור הגר״א סק״ד דסברי גם לגבי מילה שהדין
א׳ ב׳ כיעו״ש. של מתו מחמת מילה לא שייך באיש רק באשה לפי
והנני בכבוד רב ובברכה מרובה שהדם בא מן האשה .ומסתברא שגם הדעה הראשונה
אליעזר יהודא וולדינברג במחבר שם שסוברת ששייך גם באיש מרדד .ג״כ לזה
שהדם בא מן האשה ,ורק לגבי מילד .שאני ,מפני שסוברת
סימן קה שענין המיתה הוא לא רק מן הדם ,כי אם גם מן הכח וכדו׳
מדברים הבאים מהאיש .וכך מבאר בהדיא גם בשו״ת
אכל ח״ש ונתכפר לו אם מותר לאכול א. חתם סופר חאה״ע ח״א סימן קל״ו כיעו״ש .ויש להאריך.
אח״כ עוד ח״ש בתור כדי אכ״פ למ״ד ג( א מנ ם בספר חסידים ,סי׳ רל״ב מסופר על רב
ח״ש מותר. סעדיר .שעשה מעשה לקבוע זהות הבן
גדר ח״ש בגזל פחות משו״ם. ב. ולתת לו הירושד .ע״י הקזת דם בספל ולקיחת עצם המת
גזל פחות משו״פ בישראל ובב״נ. ג. ושימו בספל ,ואצל זה שנבלע הדם בעצם קבע שהוא
גדר דינין שנצטוו ב״נ עליהם. ד. בנו כי הוא גוף אחד יעו״ש .אבל נראר .דאין לקבוע
גיז חבילות־כתבי מצאתי חילופי מכתבים בחדו״ת מזה הלבד .בהיות ולא מצינו מבכזה בש״ס וספרי הלכד,
שהיו לי בשחר טל־ילדותי עם אחד מגדולי ליטא דאז. )יעוין בב״ב ד׳ נ״ח ע״א וברש״ש ועוד .ואכמ״ל( ועוד
ואגב דחביבין לי עלי אדפיסם בזה. זאת דשס הא היתה הבדיקד׳ כעצם ועצמות הבן הא
הוא מהאב כדאיתא בנדה שם ,וגם אין אתנו יודע עד
ב״ה .יום ועש״ק י׳ לחדש הרחמים תרצ״ג לפ״ק.
מר .לדעת מהות צורת הבדיקה והקביעה שעל פיה קבע
ירושלים עיה״ק תובב״א.
ויב סעדיה ועל מה הושבעו אדני־חכמתו בזה.
לכבוד ’t tהרב הגאון המפורסם חו״ב סוע״ד .ובו׳ ד( כ סני ף נוסף לכל האמור יש להוסיף גם זאת ,דנראר.
שליט״א ]ז״ל[ אבד״ק יצחק בעגון כש״ת מוהר״ר שהקביעה המדעית בזה ע״י בדיקת סוגי
דק״ק ז Tיק ובעמח״ס ״שדה יצחק״. הדם איננה יוצאת עכ״פ מגדר השערה של באשר הוא
יפקדד״ו ד׳ בפקודת ישוער .ורתמים וישים את תו זכרונו שם .כפי שאנו רואים בהרבה מקרים שמה שהמדע קובע
ביום הזכרון הבע״ל בספר הצדיקים. לוודאות כהיום ,כעבור זמן מה קובעת בעצמה אחרת
קבלתי מכתבו , . . אתמול ומבטלת מד .שקבעה בודאות תמול ,וזאת לפי הד.תפתתות
אחת על ספרו. ואכתוב לו בזה הערר. והגילדס החדשים שמגלד .לאחר מיכן .והא הרי ידוע
בהשמטות ומלואים לסי׳ א׳ בספרו ״שדד .יצחק״ דעת גדולי הפוסקים שאין להסתמך ולא לקבוע הלבד.
כותב לחקור :היכי שאכל חצי שיעור איסור על אומדנות הרופאים .וברור שאין זר .דומה למה
ונתכפר לו תיכף עוד קודם שהשלים לבשיעור ,אם מותר שהרופא קובע ע״י צילום או ראי שסברי רבנן שבזה כן
אח״ב לאכול חצי שיעור בתוך כדי אכילת פרס למ״ך גזתנים לו נאמנות.
ח״ש מותר .מי נימא כיון דהחצי שיעור הראשון נתכפר וז הו מחוץ מה שיש עוד לומר ,שלפעמים מאיזה סיבה
לד פבר א״כ כמאן דליתא דמי וממילא מותר לו מן שהיא שקורה בחיים משתנר .סוג הרם אצל האחד
התורד .לאכול עתה עוד פחות מבשיעור ,או דילמא מהם מכפי שהיה מתחילתו ,והאם כשמחליפים דם אצל
ביון דעצם האכילה היתר׳ באופן איסורי אף שנתכפר בן אדם ,או נותנים לו מנות דם מאחרים ,האם על ידי
מ״מ מיקרי אכילד .איסורית ולכן יש לומר דבכה״ג כך לא משתנה סוג הדם אצלו מכפי rr־ .T ,לפני כן ז
לכו״ע אסור מן התורה שד.רי כשמשלים לכשיעור מיקרי וזהו אולי הסיבה מה שלפעמים לא מזדד.ד .סוג הדם של
אכילה גמורה באיסור עכ״ד, הבן גם עם סוג הדם של אמו ז ־
ונ ״ ל לפשוט את החקירה כדלקמן. כן מכל האמור ,ובעיקר ממד .שביארנו עפ״י ר(.׳ על
חמג Tמשנה גפ״א מה׳ גניבה ה״ב כותב דהנה ־ הגמ׳י בנדה ,נראה דבדיקת סוג הדם ותוצאותיה
■דדיו פחות משוה פרוטד .בממון כדין חצי אינו תופס מקום בדיני תורה ■.כדי לקבוע עי״כ זהות
י שיעור באיסורין. ^ אבהות.
ו הנ ה בספר דברי חיים מאביו של הגאון בעל אמרי השלישית ,ביהודי שמת בבית הח1ליס לשאלתו ו(
בינה ז״ל בדיני גזילה סי׳ ב .כותב לבאר גבי בשבת ומעבירים אותו דרך מעלית
ציץ אליעזר חי״ג סימן קר< ש ו״ ת ריד
מה שכבר מחל .ונראה דהא דאמרינן דבפחות משוה דיגא דגוזל פהוח משו״פ ,דאם צירף אח״כ לפרוטה
פרוטה מחיל אינו רק דסתמא אנו משערים דמחל לו, דחייב ,ואע׳׳ג דעל החצי פרוטה כבר מחל לו מ׳’ מ
אלא אפילו אם עומד וצווח ג״ב אין ב״ד נזקקים לו נהגה ׳בפרוטה אם מצטרף אח״כ עיי״ש וכן מ״ש הגאון
דבפחות משוה פרוטה לאו ממון גמור הוא. בעל אמרי בינה שם בהגהותיו יעו״ש.
ו א סיי ם באחילת כתיבה וחתימה טובה ברוח ובגשם חזינן דבכעין חקירת כת״ר ככר עמד גם .הגאון הרי
ונהבה לשנת הרמת קרן התורה והרמת קרן עם ישראל בעל דברי חיים ז׳׳ל לגבי דיגא דגזילה ,וגקיט ליה
; כאחילת . . כהצד השני של חקירתו ,דהיינו ,דכיון דעצם הגזילה
רב דזידיק יצחק בעגין היתה באופן איסורי ונהנה בפרוטה .אע״פ שכבר מחל
לו על החצי פרוטה ,מ״מ נהנה בפרוטה ,ומיקרי גזילה
וזה אשר השבתי שנית. איסורית משוה פרוטה ,וא״ב ממילא ה״ה נמי כמו״כ
לחקירת כת״ר,
ב״ה .יום ב׳ ה׳ דעשי״ת תרצ״ד לפ״ק. בירושלמי שבת פ״א ה״א במה דאיתא :אמר ויעוין
ירושלים עיה״ק תוכב״א. . ר׳ ינאי בלע חצי זית וכר .וכן ברמב״ם בפי״ד
קבלתי מכתבו היקר ,והנני להיטיבו עליו אתמול .מה׳ מאכלות אסורות ה״ג עיי״ש ואכמ״ל.
בעהי״ת. ב( כן עיינתי בהשמטות ומלואים לספרו לסי׳ ה׳ ד״ה
כת״ר במבתבו מחליט בפשיטות דבפחות משו״ם אכן התומים ,שציין לי כת״ר לעיין שם .וראיתי
הוי מחילה גמורה ,וממילא דוחה עי״ב דברי מה שמחלק שם דלפיכך גבי קנה חמץ בפסח לוקה משום
ה״דברי חיים״ .ובאמת דבד זה נפתח במחלוקת גדולה דהתס לא יראה ולא ימצא כתיב וכשקונה או מחמץ
:בראשונים ובאחרונים .ואכתוב בזר׳ לכת״ר רק מעט פעולתו היא בעצם שס האיסור ,ומסתייע לזה החילוק
מזעיר. מדברי התום׳ בשבועות ד׳ ד׳ ע״א ד״ה אבל אוכל,
ד׳ נ״ז ע״א איתא :כיוצא בזה בגזל בסנהדרין א( שכותבים שם דבנשבע על הכבר וזרקו לים דפטור,
מאי היא .אמר רב אחא בר יעקב לא והיינו משום דאין הפעולה בעצם שם האיסור.
נצרכה אלא לפועל בכרם .פועל בכרם אימת ,אי בשעת
דיש אבל להעיר על חילוקו מדברי הירושלמי ונראה
גמר מלאכה התירא הוא אי לאו שעת גמר מלאכה גזל
בפ״ג דשבועות ה״ז דאיתא שם באמת דבנשבע
מעליא הוא .אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות
על הככר וזרקו לים דחייב עיי״ש .וא״ב מדברי הירוש׳
משוה פרוטה .אי הכי כותי בישראל אסור הא בר
סתירה לדבריו .ובמקו״א הארכתי בדינא דקנה חמץ
מחילה הוא .נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה
בפסח וכן בדברי הירושלמי דשבועות שם.
מי לית ליה .ופירש״י וז״ל :צערא בשעתא מי לית
והנני ידשו מוקירו ומכבדו
ליה .הלכך גזל הוא אלא שאין ב״ד ישראל נזקקיז
אליעזר יהודא רולדיבברג
לר׳שיבו דבתר הכי מחיל ליד׳ ,ובישראל בישראל נמי
אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזול ,והשיב את
וזה אשר כתב לי על האמור הרב הנ״ל
הגזילה ,אמ Tי דד׳שבון קרי גזל ואידך לא ,אבל בכותי
דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתד׳ לא נפיק נ״י. אליעזר וולדינברג כבוד ידידי הרב . . .
פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה אפילו מישראל דמחיל אחדשה״ט.
ל T׳ בתר הכי עכ״ל.
דברי רש״י צריכים ביאור בתרתי ,חדא ,במאי והנה מ כ ת ב ו מי׳ אלול קבלתי תמול ,והאמת אומר לו כי
דתולה המחילד׳ בד׳שבון ,דבישראל דחייב בהשבוז מכתבו עשה עלי רושם.
מדיני הבחילה וכותי דלאו בד השבון הוא לא מחני מה שכתב כת״ר מדברי ה״דברי חיים״ לעניז והנה
המחילה .דאיזד׳ שייכות ישנו מחילה להשבון ,ומסנ״ם, גזי פחות משזה פרוטה ואח״כ גזל עוד פחות משו״פ,
כיון דמחיל ליד .ורהני המחילה מי לי אי חייב בהשבוז יעיין במחנה אפרים בשעה״מ ריש ה׳ גזילה .עכ״פ
ובר חשבון ד׳וא ,או לא ,ומפני מד׳ איפוא גבי כותי לא דברי ה״דברי חיים״ אינם נראים לי ,תזתם כיון דמחל
נפיק פחות משוה פרוסה מכלל פרוטה ,הא הרי מחיל לו הוי כמו תשלומין והיכא דמשלם נתקן הלאו למפרע,
ל T׳ ,ושנית קשה מה שכזתב רש״י; ״ר׳לכד גזל הוא ומסתבר דמחילה כפרעון דמי .ואפילו לא מחל רק
אלא שאין ב״ד של ישראל נזקקין להשיבו דבתר הבי נתייאש ~ להשיטות דסברי דיאוש בחוב מהני )זזזכא
מחיל ל .T״ .ומשמע מדבריו אלה דהטעם דבתר הכי אם נתייאש גם מדמיה( ג״כ מסתבר לי דנעקר הלאו
מחיל ליד׳ לא מהני אלא רק בנוגע לזה שאין ב״ד של למפרע ולא שייך תר הצטרפות .ומדברי הדבדי חיים
ישראל גזקקין להשיבו ,אבל גזל ואיסור מיהא הול. :משמע )הספר אינו תחת ידי לעיין גו( שרוצה לומר
ולכאורה הא לא כן הוא ,אלא דכיון דמחיל ל T׳ שוב שאפילו בתשלומין יתחייב ,ולדידי פשיסא לי דודאי
ליבא כאן איסור גזל ז אי אפשר להיות בכאן תבתת ממון דאיד יבול לתבוע
רטו ציץ אליעזר חי״ג סימן קר. ש ו״ ת
לא גזל ממנו אלא פחות משו״פ .ויעוין בתיו״ט פ״ט לתרץ דברי רש״י ז״ל נלענ״ד לפרש דהא ובכדי
דב״ק מ״ו שמדייק נמי כן מפשטות המשנה שם וכן דאמרינן בגמ׳ דבפחות משו״פ מחיל לתז,
בסמ״ע בחו״מ סי׳ שס״ז סק״ז שכותב נמי כן .ויעוין אין הפירוש שבאמת אינו :מקפיד ע״ז ,אלא הפירוש
גם במנ״ח מצוד ,ק״ל עיי״ש ]ויעוין בירושלמי פ״א הוא דבפחות משו״פ מחיל לה ,דמוותר מלתובעו לדין
דמע״ש ה״א עיי״ש[. על התביעד ,.דמחיל ליד .מלתבוע אותו בב״ד בעד
הלחם משנר ,בפ״א מה׳ גזילד .ה״א מקשה והנה ג( זדי ,אבל באמת מקפיד על זה .זד.א דאינו עובד משום
על פירש״י שסובר דאפילו בישראל איכא איסודא לא תגזול ואיכא עליה רק איסור לחוד ,הטעם בזה
בפחות משו״פ ,דא״כ מאי הקשו בגמ׳ שם )בד׳ נ״ט( הוא כמו שמדגיש רש״י ז״ל לבאר ,משום ,דכיון דכתיב
גבי הא דאמרינן מי איכא ^ י דלישראל שרי ולעכו״ם לא תגזול — והשיב את הגזילה — אמידי דהשבון
אסור :וד,רי פחות משו״פ .ותירצו :התם משום דלאו קרי גזל .וכיון דכאן ליכא השבון דר,א הרי מחיל ליה
בני מחילה נינד.ו .והשתא מאי הקשו הא בישראל מלתבוע אותו בב״ד בעד זה ,ומכיון דמחיל ליה מלתבוע
נמי איכא איסורא בפחות משוה פרוטה ,ראי דאיכא אותו בב״ד ממילא גם ב״ד של ישראל אין נזקקין
מיתר .בכותי ובישראל ליכא אלא איסורא בלחוד, להשיבו ,ולכך אינו עובר על לא תגזול ,אלא רק איכא
א״כ בשוד ,פרוטה נמי חמיר כותי מישראל דבישראל עליו איסור לחוד.
ליכא אלא לאו ובכותי איכא מיתה עיי״ש. מתיישבים היטב הקושיות הנ״ל על רש״י ז״ל. ולפי״ז
לענ״ד נראה לתרץ ולחלק בפשוטו בין פרוטה לבין הקושיא הראשונה דאיזד .שייכות יש מחילה
פחות משוה פרוטה ,דבשלמא בפחות משו״ פ הא להשבון ולמה גבי כותי לא נפיק פחות משו״ס מכלל
הרי בישראל לא עבר כלל על הלאו של לא תגזול ,אלא פרוטה ,מתיישבת שפיר ,דהא הרי כל הטעם דבישראל
איכא עליו רק איסורא בעלמא ,ובכותי הא הרי איכא לא עבר אלאו דלא תגזול הלא הוא משום דד.תורה
עליו גם הלאו ולכן אמרינן שסיר דזה מיקרי שד,וא תלתה הלאו של לא תגזול בהעשה של וד.שיב את
,כידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור .וד,וצרכו לתרץ הגזילר ,.דכיון דליכא השבון ליכא לא תגזול כנ״ל,
דהתם משום דלאו בני מחילה נינהו .אבל בשוד .פרוטה א״כ בכותי דליכא השבון ,דלאו בר השבון הוא שכל
דגם בישראל איכא לאו אלא דליכא עליו מיתר ,,לכן דינו למיתה ,וכדמבאר רש״י ,לכך שפיר עובר על
לא חשיב שד,וא משי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור הלאו אפי׳ בפחות משו״פ וחייב מיתה .וכאמור ,דאיסורא
משום זה דאיכא נפ״מ בעונשין ,כיון דהא הרי גם מיהא שפיר איכא בזה גם בישראל.
בישראל איכא אותו הלאו. וכן מיושבת ממילא גם הקושיא השניה שדיקשתי על
כיון שר.וכחנו דגם בפחות משו״פ איסורא עכ״פ ד( רש״י ז״ל ,משום דבאמת אין הפירוש דמחיל ליה
מיד,א איכא ,ואם רוצה לצאת ידי איסור לגמרי עד שאינו מקפ Tעל זה ,אלא הפיררש הוא
צריך לד,חזיר .א״כ ממילא שפיר נוכל לומר כדברי הדברי דמחיל ליה שלא יתבענו בדין על זד ,.וממילא אין
חיים ,שאם גזל אח״כ עוד פחות משו״פ דשפיר מצטרפין בי״ד של ישראל נזקקין לזה ,אבל קפיד מיהא מקפיד,
ועובר על הלאו של לא תגזול ,ומחויב בהעשד ,של ולכן שפיר לא פירש רש״י ,דשוב ליכא כאן גזל ,משום
והשיב את הגזילה ,וב״ד נזקקין להשיבו. דבאמת איסורא מיהא איכא וכנ״ל.
א ל א דד.תבוננתי דבעיקר דברי המגיד משנד, ה( לנו מד.אמור דמדברי רש״י ז״ל מתבאר שסובר היוצא
שכותב דדין פחות משו״פ בממון כדין דבגזל פחות משוה פרוטה איסורא מיהא איכא.
חצי שיעור באיסורין ,דנראה דלא מוכח כן מדברי מוכח כן גם מדברי הרמב״ם ,שסובר נמי ונראה ב(
התוס׳ בחולין ד׳ ל״ג ע״א ד״ה אחד עכו״ם ואחד הכי דבפחות משו״פ איסורא מיהא איכא,
ישראל .דמקשים שם ,הא איכא אבר מן החי דחיות ואם רוצה לצאת ’Tאיסורא צריך להחזיר ,אלא רק
ועופות הטהורים דלישראל שרי ולעכו״ם אסור ,וכי שאין ב״ד של ישראל גזקקין לד.שיבו וליכא עליז
תימא דלא חיישינן כיון דסתם אבר מר מן החי אסור החיוב של יהשיב את הגזילה.
לישראל ,א״כ מאי פריך התם בפ׳ ד׳ מיתית) ,ד׳ נ״ט( ד ה ר ט ב ״ ם בפ״ז מה׳ נזילד .ואבידה הי״א פוסק וז״ל:
מגזל פחות משוה פרוטה ,ומתרצים דמ״מ אבר מן החי נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש
דידהו אסור משום דבעיא שחיטה אע״ג דעכו״ם אסור או שמחל לו את הקרן ולא מחל לו את החומש או
במשהו בשר וגשים ועצם ויעזראל לא מיתמר אלא שמחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות משוה פרוטה
בכזית בשר ,הא אמר ר׳ יוחנן דחצי שיעור אסור מן בקרן אינו צריך להוליך אחריו אלא יבא הנגזל ויטול
התורה עיי״ש .ואי איתא כהמ״מ דדין פחות משוד, את השאר ע״ש .הרי מבואר בהדיא מדברי הרמב״ם
פרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין ,א״כ הרי לא שסובר שחוקא לר.וליך אחריו אינו צריך ,אבל אם יבוא
תירצו התום׳ כלום ,דגם לפי תירוצם האחרון תהדר הנגזל ליטול צריך ליתן לו ,ובודאי שאם לא יתן
קושיתם דלעיל שמקשום ,דא״כ מאי פריד בפ׳ ד׳ יהא עליו איסורא .וזה דוחק לחלק בין היכא שגזל
.מיתות מגזל פחות משוד ,פרוטה ,דכמו שכותבים ממנו הרבד .ונשאר פחות משו״פ לבין היכא שלכתחילה.
ציץ אליעזר חי״ג סימן הה ש ו״ ת רטז
לאומרו ,ואפשר לבוא באריכות גדולה להראות סתירתם כאן גבי אבר מן החי ״דאע״ג דכותי אסור במשהו
של דברים .אך בכאן אסתפק לציין לדברי הכ״מ בפ״א וישראל בכזית הא אמר ר״י ח״ש אסור מן התורה״,
מה׳ גניבה ואביזתק ה״ב שכותב לענין לא תעשוק דעכו״ם ה״ג נימא אותו התירוץ גם התם בפ׳ ד׳ מיתות ,״דאע״ג
לא מיקרי אחיך .ואע״ג שעל הדינין נצטוו בני נח. דכותי אסור בפחות משו״ם וישראל בפרוטה הא אמר
ומוכח דלא כדבריו .וכן אציין לדברי המהר״ל מפראג ר״י ח״ש אסור מן התורה״ ואסור גם לישראל בפחות
בספרו נצח ישראל מפרק י״א והלאה שמבאר שם משו״פ מדין חצי שיעור..,אלא ע״כ ,מזכה מדברי התוס׳
ומוכיח בהוכחות רבות שאפילו;במצות שנצטוו עליהם דלא ס״ל כסברת המגיד משנה דדין פחות משו״פ בממון
בני נח ,מכל מקום אינם במדרגה גבוהה כישראל עיי״ש. כדין חצי שיעור באיסורין .דאסור לד״י .אלא ס״ ל
ו מה שמסתמך על רבינו יקיר ,יעוין בחתם סופר דאיסורין שאני. .
בח Tושיו לגיטין שם .שכותב בביאור דבריו, הנני ידידו מוקירו ומכבדו ומברכו בברכת
דר״ל ,דנהי שאינו אחיו במצוות אבל הוי אח לחיי,ס חתימה טובה וחג שמח
שיש לו אחוה ביוצאי חלציו יעו״ש.. . אליעזר יהודא ררלדינברג
ו ה ס ת מ כו ת ך על דברי רש״י בגיטין שם ,נראה לי דכוו׳ שלישית להנ״ל.
רש״י היא אחרת ,והוא .דהנה רש״י ב״ה .יום ה׳ ר מרחשון תרצ״ד לפ״ק.
ז״ל לעיל מיניה כותב ,דלכן כל השטרות העולים ירושלים עיה״ק תובב״א. .
בערכאות של עכו״ם כשרים ,משום דדינא דמלכותא קבלתי. מכתבו
דינא ואע״ם שהנותן והמקבל ישראלים ,וא״כ לפי״ז ו כ ד ב ר מה שמתמה על המנחת חנוך )מצוה ק״ל(
כוונת רש״י בכאן היא בפשוטו ,והוא דאתי עלה בזה שהבין בפשוטו דהיכי דלא מחיל בפחות משו״פ
ג״כ מכח דינא דמלכותא דינא ,ורק דאימתי שייך הדין דניתן להתבע בב״ד .ומקשה מהא דכתובות ד ל״ב־
של דינא דמלכותא .היינו דוקא בדינים ,דכיון שנצטוו דמבואר דהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה ,ואס
בה .לכן הדינים שעושים הוי דינא מכח דינא דמלכותא. נאמר דכל זמן שלא מחל ממון גמור היוצא בדיינים
אבל בדבר שלא נצטוו עליו ואינם שייכים כאותו הוא אמאי לוקה' .
דבר בזה לא אמדינן בהו דדמ״ד מכיון שלא נצטוו ע״ז לי לתרץ בפשוטו ,דהנה התום׳ שם בכתובות נראה
ואינם שייכים בזה ,וזהו שכותב בזה .איפוא רש״י ד״ה ואי ממונא קולא הוא ,מקשים על הא
ז״ל ,דבגיטי נשים פסולים הואיל ולא שייכי בתורת דמשלם ממון ואינו לוקה ,דאיתגורי מיתגר שנידון
גיטין וקדושין וא״כ לא אמרינן בזה דדמ״ד כיון.שאינם בקלה ,ומתרצים דשאני הכי דחם רחמנא אממונא של
שייכים בזה .אבל על הדינין נצטוו בני נח״ .ולכן שפיר נחבל ע״ש ,וא״כ לפי״ז י״ל דכיון דבפחות משו״פ
אמרינן בזד .דינא דמלכותא דינא .ולכן כל השטרות מסתמא מחיל א״כ שוב לא שייך כאן הסברא של דחס
העולין בערכאות של עכו״ם כשרים חוץ מגיטי נשים רחמנא אממונא של נחבל מכיון דמסת-מא מחיל ,ולכך
ושחרורי עבדים. נידון בחמורה ולקי .וזה פשוט.
שאין כל הוכחה מסייעת מדברי רש״י ז״ל באופן לכת״ר בזה עוד הערה על ספרו היקר ואכתוב ב(
לדברי חידושו של כת״ר. והחשוב.
וד.נני ידידו מוקירו ומכבדו ט״ז מבאר כת״ר בארוכה לומר דבהמצוות בסימן
אליעזר יהודא וולדינברג שנצטוו בני נח עליד aדינם כישראל גמיר
מ שה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל ואחיד הוא בהאי מילתא ,ושלגבי דברים אלו איו הגירות
שנאמר מורשה קהלת יעקב ,ולכל הרוצה פועלת כלום דגם קודם נחשב כישראל לגבי זה ,ותומך
להתגייר משאר האומות שנאמר ככם כגר )רמב״ם יסודותיו על דברי רש״י בגיטין ד׳ ט׳ ע״ב שכותב
פ״ח ממלכים ה״י( אבל לכל באי העולם אפילו הז׳ וז״ל :״חוץ בגיטי נשים דלא בני כריתות נינהו הואיל
מצוות שצור .עליהם הוא לא בתורת נחלה להם אלא ולא שייכי בתורת גיטין וקדושין אבל על הדינין
צו־אלקי להם שמוכרחים לקבלם עלשס ולקיימם כפי נצטוו בני נח״ .ומקשה דאמאי כשר בשאר שטרות
שצוה עליר& הקב״ה )יעו״ש ברמב״ם בה״י וכן בהי״א( הא לא אחיד הוא ,ולכן מוכיח מזה דלענין הדינין כיוז
אבל בשום פנים המד .לא לנחלה לר ,aכי לא עשה כן שנצטוו בני נח דינם כישראל גמור ומקרי אחיד .וכמו
באים כאשר ורק ידעום. לכל גוי ומשפטים בל כן תומך יסודותיו על דברי ספר החכמה ורבינו יקיר
ומתגיירים הם נהפכים לדס בתורת נחלה יחד עם יתר שמובא באשר״י פ״ק דגיטין שכותבים דעכו׳׳ם אינם
התורד׳ והמצווה .שנהיים להם לנחלה בבחינה של ״ככם פסולים אלא מטעם שהם גזלנין .ומאריך בזה כיד ד׳
כגר״ באשר שע״י התגיירותים נהיים כקטן שנולד הטובה עליו.
ונד.פכים לחלק בלתי נפרד מקהלת־יעהב שהתורה ירושה ו הנ ה לפענ״ד נראה שדבר זה לומר שבהמצוות שנצטוו
להם ככתוב ; מורשה קהלת יעקב. עלידג בני נח דינם כישראל גמור ,קשה מאד
ריז מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר
מפתחות כלליות
לי״ב חלקי ספרי שו־ת ציץ אליעזר
לבקשת גדולים וטובים ולתועלת הרבים אני מדפיס בזה מפתח
כללי מכל שנים עשר חלקי ספרי שו״ת ציץ אליעזר מסודרים לפי
סדר ארבעה חלקי השלחן עריה ומפתח מיוחד נקרא בשם ״אורחות
המשפטים״ על פסקים בעובדות ומעשים שהתרחשו בבית הדין,
וכן מפתח־רפואי על עניני הלכה ברפואה ,ומפתח על בעיות הלכה
כלליות ,וכן על ענינים שונים.
בטשהה נקביו לשם רפואה אי איכא משום בל חלק אורח חיים
חי״ב סי׳ מ״ה. חשקצו.
הלכות ביהכ״ס ברכת אשר יצר ונט״י שחרית
ציצית ותפילין
ח״ח סימן ד׳. בדין החיוב ללכת בטלית קטן כל היום. ח״ז סימן ב׳ באיסור קינוח בימין
אם ישנו חיוב ללבוש הט״ק מעל לבגדים ולהוציא שם מכנים ידיי בלבד לחלל ביהכ״׳ס אם טעון נס״י.
ח״ח סימן ג׳. הציציות לחוץ. נט״י ליוצא מביהכ״ס בחדר אמבטיה ולענין הברכה
קונטרס בירור הלכה אודות מלבושים עליונים ח״ז סימן ה׳ שם.
שיש לדם ארבע כנפות ,וכן הכותנות ,שבני אדם אם מותר ליכנס לביהכ״ס בכתבי חדו״ת שבכיסו
ח״ו סימן א׳. לובשים אותם מבלי להטיל בהם ציצית. חי״א סימן ה׳ וחי״ב סימן י״א. ודין ספר מודפס.
ח״ו סימן ט^. בהכשר ציצית הנטוין ע״י מכונה. מטיל מים באמצעות קאטעטער אם צריך לברך
ח״ח סימן א׳ וחי״ב סימן ב׳. ברכת אשר יצר.
אם אפשר לצאת יד״ח מצות ציצית בלבישת טלית
מי שמטפטף ממנו מי רגלים לאונסו אם צריך
קטן של ד' כנפות מבגדי ניילון ,והדומה להן.
שם. ■ לברך אשר יצר.
חי״ב סימן ג׳.
אם יש לברך ברכת אשר יצר אחרי יציאת מי
מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו בחיוב הנחת רגלים שיוצאים מעורבים עם מים מרובים שהכניסו
תפילין ומצות ישיבה בסוכה )דרשה לבר מצוה(. בגופו באמצעות שפופרת כדי לנקות מבפנים ולתת
ח״ד סימן כ״ז. חי״ב שם. מקום למי רגלים לצאת.
תפלה של יד שהפרשיות שלה ארוכות מחלל גובה שם. המשתין דם אם צריך לברך אשר יצר.
הבית ונכנסות לחלל התיתורא ,אם א^נזר להכשיר ח״ח סימן א׳. ברכת אשר יצר למי שיש לו שלשול.
השימה באופן זה ,ואם יש חילוק בזה בין של אם בברכת רפאנו יוצאים יד״ח ברכת אשר יצר
ועור העליון אם נקרא תיתורא >ד, ראש לבין של חי״א סימן ד׳. למי שהתחייב לברכה לפני התפלה.
חי״ב סימן ד׳. בחיובא דקטנים בנט״י שחרית ,ואם מותר ללמוד
עם קטנים שדרכם לחופף ראש וליגע במנעלים.
נקב שנמצא בקלף לפני הכתיבה שהגם שהדיו
ח״ז סימן ב׳.
עובר עליו אבל מבצבץ דרכו לעבר השני של
באיסור גילוי ראש כאיש .ח״ד סימן ח׳ וח״ה סימן ו׳.
חי״ב סימן ה׳. הקלף אם כשר לכתוב עליו ■סת״ם.
נגיעה בשער הראש המכוסים וחיכוך במגולים אם
אם צריכים ליטול ידים לאחר לבישת התפילין ה״ז ׳סימן ב׳. מצריך נט״י.
חי״ב סימן ו׳. של ראש בהיות ונוגעים בידים בשערות. בלבישת ב׳!מנעלים הנתונים זה בתוך זה )סנעלים
אם יש מקום לחומרא להסתכל במראה כדי לכוון שם. וערדילים( במזד.
שהתפלה של ראש תהא באמצע ,או שאדרבה שאין אם מותר לענות אמן באמצע נטילת הצפרנים.
שם להתפתות אחר חומרא כזאת. שם סקט״ז.
מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר ריח
קריאת שמע וברכותיה חולה הנכנס לביהכ״נ להתפלל ומוצא טלית ותפלין
!מונחים על השלחן וניכר שהם של יחיד ,אם מותר
חקרי ובירורי הלכות בדיני ק״ש וברכותיה לו לקחתם ולהניחם שלא מדעת בעלים .ובירור הדין
ובירורים וחימשים שונים בדברי הרמב״ם. בזה אפילו בבריא ,ואם בתפילין הקפידא יותר.
ח״ב סימן א׳ ,וח״ז סימן ב׳. חי״ב סימן ד.
העוסקים בצרכי ציבור בחיוב ק״ש ותפלה ,וחילוק בירור כוונת הב״ח בטואו״ח סי׳ י״ח בדרך חינוך
שישנו בזה בין דורות הראשונים לבין דורות שם. קטן בתפילין ולולב.
האחרונים ,וכן בין כשעוסק בחנם או בשכר .ואם אודות אופן עשיית צורת דלי״ת בקשר תפילין של
יש תשלומין בזה לתפלה שעבר עליה זמנה. ח״ט סימן ט׳. ראש.
חי״א סימן י״א. בכשרות תפילין אשר השי״ן נכתב על חתיכת קלף
בברכת נשים על מ״ע שהז״ג וחיזוק מנהג הנשים ח״ז סי׳ כ״ג או״ה. והדביקוהו אח״כ בדבק על הבית.
לברך על ברכות ק״ש הלל שופר ולולב וכן להתפלל
. מי שמצא רציעה של תפילין הפוכה של ראש
ח״ט סימן ב׳. תפלת המוספים ,וכיוצא בזה.
במקום ההיקף או של יד בקיבורת במקום ההידוק
ח״ז סי׳ כ״ח אות ג׳. קול באשה עררה.
ח״ז סימן כ״ו. אם חייב להתענות ולהניח מחדש.
שמיעת קול זמר של אשה וע״י הרדיו .ח״ה סימן ב.׳
־ התנאת תנאי בק״ש וכן בשאר מצות ,ואם יש על בדינא דחיוב קריעה ותענית ברואה תפילין שנכלו
כך עיכוב מצד דיני תנאים ודיני דברירה או מצד חי״ב סימן ס״ה. בזרוע.
ח״ז סימן ד׳. דינא דמצות צריכות כוונה. אכילת עראי עם תפילין כשלובשן רק בשעת ק״ש
ח״ז סימן כ״ז או״א. ותפלה.
תפלה ונשיאת כפים ותחנון
מורה מיוחד ללימוד הנחת תפילין לברי־מצוה
חולה שמי רגלים נוטפים ממנו כל הזמן דרך בחו״ל ,וישנם מספר תלמידים שאין להם אפשרות
קאטעטער אל כלי זכוכית המחוברת לו מהו ^ לקיים אח שיעיריד aאלא בשבתות ,אם מותר
בתפילין בברכות בק״ש בתפלה בנשיאת כפים ■ ללמדם בשבתות יסדר הנחת התפילין הלכה למעשה
ובת״ת ולכל דבר שבקזץשה .ח״ח סי׳ א׳ וחי״א סי׳ ז׳. ח״ח סימן ה׳.
אם ומתי מועיל החזרת פניו וגופו מעביטי מי
רגלים וצואה הנמצאים על יד מטותיהם של יתר
, ברכות השחר פסוד״ז וברכה״ת
ח״ח שם. י החולים ,ודין כסוי הכלי. טעם שתקנו לומר בכל יום פרק איזהו מקומן,
חולה השוכב :בבי״ח ומגיע לו ריח רע משתן או וביאורים בכמה מקומות במשניות הפרק ובדברי
צואה מכוסה שבאותו חדר ,וכן המהלך עם ח״ט סימן ה׳. הרמב״ם.
קאטעטער קטן ובא לביהכ״נ להתפלל ומגיע ריח בדין לימוד תורה שבכתב ושבע״פ לנשים ,וברכתן
’ רע מהשתן אליו ואל המתפללים שעומדים על Tו, ח״ט סימן ג׳ וח״י סימנים ח׳ ט'. ברכה״ת.
אם מועיל שיוכלו להתפלל ע״י שישפכו בחדר או ■■ בענין הכוונה בפסוק פותח את Tיך ,ובאם לא
על בגדיו מי־קולון וכדומה כל ריח טוב הדוחה י ■ כוון אם מספיק שיחזור רק על הפסוק הזה.
חי״ב סימן י״ב ומשקיע את הריח רע. חי״ב סימן H׳. ‘
רעי או הפרשה שיוצאה דרך חור מהבטן שפתחו אם יש ה Tור לחזר לברך ברכות בקול רם כדי
כתוצאה מניתוח אם מעכב לתפלה וברכות ולימוד, שחבירו יענה עליהם אמן וענין אמרם ז״ל ^ ל
ח״ט סימן ו׳. ואם המקום נידון כדין פי הטבעת. יותר מן המברך ,ואם המברך צריך למין לאמן
שמיעת תפלת צבור ויציאה יד״ח דרך רדיו ורם־קול. לבין שעונים ,וחילוק בין■ברכה הנעשית בציבור
ח״ד ■סימן כ״ו וח״ח סימן י״א. חי״א סימן ב׳; ברכה שיחידמברכה.
כשיש ■מנין מצומצם בביהכ״נ אם יכול הש״ץ אם מותר לענות בריך הוא באמצע פסד״ז ,או
עומד עודנו כשאחד להתחיל הי״ח בקו״ר גם , להנוהגים לענות אמן במקום זה.
חי״ב סימן ט׳. בתפלת הלחש ,ובהיכא שאחד ישן. חי״א סימן ג' וחי״ב סימן י״א.
ש״ץ וקהל שלא נזכרו לומר קדושה בחזרת הש״ץ בדין לימוד מקרא בלילה .ואם תהלים מותר לקרות
עד סוף ברכת אתה חונן אם צריכים לחזור עבור בלילה ובמיוחד בעת צרה בלהתפלל על חולה או
הקדושה ,ואם כן ,אם צריכים לחזור לראש. ח״ח סימן ב׳. על המקשה ללדת.
חי״ ב סימן י׳. העוסק בתורה אם מחוייב להפסיק ממשנתו לעניית
שאלת טל ומטר מז׳ במרחשון לבן א״י היוצא חי״א סימן ג׳. דבשב״ק.
ח״ו סימן ל״ח. לחו״ל לפני או לאחר זמן זה. בכללא דכל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן
בהפסקה לעניית דברים שבקדושה בעירובי תחומי ח״ט סימן י״ז פ״י.
ריט מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר
לו להניח תפילין או לכבדו בהוצאת ס״ת מהארון, התפלות שע״י הכותל המערבי ,ואם יש להמנע
חי״א סימן טי. וכדומה. מלהתפלל שם באם אין אפשרות להסתדר שמנין
אם מותר לכהן שאיננו נימול ליקזא כפיו לדוכן .שם. חי״א סימן ג׳. אחד לא ישמע תפלתו של המנין השני.
כהנים שלא נזכרו לומר ברכת כדינים עד שסיים פסיעת הג׳ פסיעות מתפלת הש״ץ בלחש כשאחד
הש״ץ המברך את עמו ישראל בשלום ,וקודם ח״ז סימן כ״ג. מתפלל מאחוריו.
שעקר רגליו ,אם יש לדים לברך עוד ,ואם כן ,אם
אם מותר לענות איש״ר באמצע ברכת את צמח
לש״ץ לחזור לרצה ,או שיאמרו ברכת כהנים ויחזור
או שומע תפלה או בעל כולם יתברך.
לשים שלום ,או עכ״ס רק לותחזינדי ,ומדי הדין בזה
ח״ח סימן י׳ ובמלואים.
כשאין כדינים והש״ץ דילג אמירת או״א וכו׳
בירור הלכה בדין עניית אמן באמצע תפלת י׳׳ח
חי״ב סימן י׳. ודישלים כבר ברכת שים שלום.
וכן באמצע ק״ש להסוברים דחיוב העניה היא מה״ת
וחלוקת לנש״כ הכדינים ידי הגבהת צורת
ואם אליבא דהנ״ז חיוב עניית אמן על כל ברכה
אצבעותידים בעמדם על הדוכן לברך את ישראל.
ח״ח סימן כ״ג. וברכה הוא מה״ת.
חי״א סימן ו׳.
ש״ץ ששכח בתפלת הלחש לומר יעלה ויבוא ונזכר
בדין ברכת כדינים בזר כשהוא בלי פריסת כפיס
קודם שעקר רגליו אם יחזור לעבודה או יסמוך על
וכשאינו מכווין לקיים מצות ברכת כהנים .חי״א סי׳ ח׳.
ח״ח סימן ו׳. התפלה בקו״ר.
ח״ז סימן ר, בדין נשיאת כפים בכל יום.
שם. כדין מחלל שבת אם מותר לישא כפ״ו. בירור איסור עריכת מניני־תפלה באולומות
בענין אמירת קדיש ע״י כמדי בנ״א בב״א ,ועל המשמשים למקומות תועבה ונאצה ופריצות
כאלה שמצטרפים אל אומרי הקדיש ואומרים אותו חי״ב סי׳ ט״ו. והוללות.
ח״ט סימן ט״ו. בלחש עד שקולם לא ישמע. בתי נכרים שמכניסים שם ע״ז ,וכן בתי זנות,
אמירת תחנון וסליחות בבית כנסת שיש בו ברית אם מותר לשוכרם או לקנותם למטרת בתי תפלה,
ח״ז סימן ט׳. מילדי. שם או ללימוד תורה כרבים.
בענין אמירת תחנון כשיש בר מצוה ,ובדין אמירת בית כנסת שעברו בו עבירה גדולה אם מותר
חי״א סימן י״ ז. תחנון ביום סיום מסכתא. שם. להמשיך להתפלל שם.
רופא הנקרא לטיפול בחשיב״ס באמצע תפלדי אק נקלעים למקומות כאלה שעושים שם תועבות
ח״ט סי׳ י״ז פ״ז ,וח״י סי׳ י״ג, או קריאת התורדי. כנ׳י׳ז והגיע זמן תפלה וכן כשאין מקום אחר
להתפלל ויתבטל מקה״ת בציבור או תק״ש וכדומה.
קריאת ספר תורה שם. אם מותר להתפלל שם.
בחובת הקהל לגשת אל הס״ת בדיולכתדי לבימה בדין האיסור לעכור כנגד המתפלל ,ומה הדין
חי״ב סי׳ מ׳. ולנשקה. אם המתפלל עומד באמצע ביהכ״נ במקום שרבים
אחד שעלה לתורה ושכח ופתח בברכת אשר בחר עובריע ,ואם מותר לעבור כדי לילך לקיים מצוה
שם. בני וגו׳ אם יכול לאחר מיכן לומר עוד ברכו. עוברת ,או כדי שלא לאחר העת שקבוע לו ללמוד,
הקורא בתורדי חצי פסוק שיש בי שם שמים וטעה או כדי ליכנס ולעמוד במקום שלא יפריעו לו
שם. לדייכן יחזור. עוברים ושבים ויוכל לכוון דעתו בתפלה .ח״ט סימן ח׳.
טעות בס׳׳ת במלאים וחסרים אם פוסל בדייכא ה״ט סימן ז״. דרך הנחת Tים בשעת שמ״ע.
שם, שלמדים מזה דין.
אם מותר לישב בתוך ארבע אמות של חולה
פעם שקורין בדי בדינא דדיכנסת ס״ת חדשה
ח״ט סימן ז׳. המתפלל בישיבה או בשכיבה.
שם. ראשונה ודוחה החזקה של ס״ת אחרת.
חי״א סימן י׳. באיסור לימוד באמצע חזרת הש״ץ.
שמיעת קרדי״ת או תק״ש ומקרא מגילה באמצעות
ח״ט סימן י/ הקראים אם אפשר לצרפם לסנין.
ח״ח סימן י״א. רט־קול טלפון או רדיו.
אם מותר לקרוא לתורדי ילד בר מצודי שאינו מקום גבוה שמוקף במחיצות רק בב׳ צדדים אם
מהול ,ואם לסדר לו בכלל חגיגת בר מצוה. נקרא כמקום בפ״ע שיהא מותר לעמוד ולהתפלל
חי״א סימן ט׳. חי״ב סימן ל״ח. עליו.
חי״א סימן י. בדין העלאת סומא לס״ ת. נשים בתפלה ובהזכרת דברים שבקדושה בימי
על הנוהג לדיביא ס״ת לקריאה ברחבת הכותל ח״י סימן ח׳. נדותן.
המערבי מהאולם הסמוך ואחד הולד לבדו ומוציא ע״ד מה שנשים פנויות ההולכות בגילוי ראש לא
חי״א סימן ט״ז. הס״ת ומביאה אל מעמד־המנין מכסין ראשן בשעת אמירת דברים בקדושה.
ח״ז סימן א׳. בדין עליה לקטן בין ז׳ עולין. חי״ב סימן י״ג.
חי״ב סימן ל״ז. אודות עליית כרין במקום לוי. אם מותר לצרף לומנין מי שלא נימול ,ואם לתת
מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר רב
נט״י ברהמ״ז ברכת חפירות ושאר ברכות חי״א סימן מ״ז, קריאת לוי במקום כהן בחוד׳מ״ס.
שם. לברך הגומל. כל שתיה ושתה .וכמה פרטי חילוקי דינים בזה.
חי״א סימן י״ד. ברכת הגומל לנוסע באוירון. חי״ב ■סימן א׳.
מנותח שהוציאו ממנו אבר פנימי שהתנדב לשם כשמכניסיס לחולה מזון או מזלים דרך ד,וור Tים
השתלה בגופו של אחר והבריא אם צריך לברך )אימפוזיא( אם יש לברך לפניהם לאחריהם ,ובירור
ח״י סימן כ״ה פרק כ״ג. הגומל. שם. אם ברכו על המן במדבר.
הנתון במאסר בגלל אי תשלום חוב ,וביכלתו, שם. בדין ברכר .בשותה מי מעיינות לרפואה.
שם. לשלמו לכשיוצאאם מברך הגומל. חצי שיעור אכילה וחצי שיעור שתיה אם מצטרפין
מי שומםר עצמו בסכנה קרובה על דברי תורה אם שם. זל״ז לברך אחריהן ברכה אחרונה.
שם. יברך הגומל. איזה ברכה מברכים על פת שנעשה מאחד מחמשה .
מי ששתה סם המות ונסתכן והרופאים הצילוהו אם ח״ט סימן י״ב. מיני דגן שגדל בעציץ שאינו נקוב.
שם. חייב לברך הגומל. ע״ד מכירת מאכלים לאלה שאוכלים בלא נט״י
חולה שנתרפא ונשאר אדם טריפה אם צריך או חי״א סימן ל״ד וחי״ב סי׳ ס״ז. וברכה.
ח״י סימן כ״ה פכ״ז. יכול לברך ברכת הגומל. ירקות המבושלים עם בשר איזה ברכה יש לברך.
חי״א סימן מ״ו.
תפלת מנחה ומעריב וק״ש שעל המטה ברכת ברוך שפטרני אי בעי ציבור ,ועד אימתי
ומצות עונה ח״ז םי!מן כ״ג אות ד׳. אפשר לברכה.
! הקונים רהיטים חדעזים בהקפה אם יש לדם לברך
סידור התיעצות רופאים )קונסוליא( עבור חולה
שהחיינו או הטוב והמטיב ,ואם כן אימתי לברך
ח״י סימן י״ג. סמוך למנחה וכדומה.
בשעת הקניה או בשעת גמ׳ר תשלום החוב.
הנמצא בביהכ״נ שמתפללים ערבית מבעו״י אי מן
חי״ב סימן י״ט.
ההידור להשאר שם עד תפלת ערבית כדי לקרא
ברכת האילנות אם צריכים לראות לכה״ם ב׳
עמהם ק״ש ,או עדיפא יותר לעזוב הביהכ׳^נ מקודם אילנות מלבלבים ,ואם צרכים לצאת דוקא לשדה. ,
חי״א .סימן ט״ו.
יכן אם .דוקא ביומא דניסן ,ואם אפשר לכרך גם
הגומרים להתפלל ערבית ,ושומעים מציבור אחד בלילה ,ואם מברכים גם על אילני סרק דמלבלבי,
שמתפללים עוד תפלת המנחה אם מותרים או אפי׳ חי״ב סימן כ׳. ואם נשים ג״כ יש להם לברך.
חייבים לענות אחריהם קדושה וכו׳. היושב בבית ורואה אור ברק מבחוץ ואת הברק
ח״י סימן ט״ו וחי״א סימן ט״ו. עצמו בישמים איננו רואה אם יכול לברך ברכת
אם מותר להפסיק אחר ברכת המפיל לברכת אשר ־ חי״ב סי׳ כ״א. עושה מעשה בראשית.
ח״ז סימן כ״ז. יצר או לצורך דבר אחר. ,בדינא דברכת משנה הבריות ברואה בריות משונות
ח״י סימן י״ג. בעילת מצוד .לאור הנר. מזמן לזמן ,ובדברי הערוה״ש יהמשנ״ב בזה.
לאור מפתיעבמאירי בדינא דלא ישמש ח Tוש חי״ב סי1מן כ״ב.
חי״ב סימן ע״ג. הנר. ברכה על נס הצלת רבים והסמכת ההודאה על כך
;מלמדי תינוקות ביום וכן בני ישיבות שעוסקים ח״י סימן י׳. למועד קבוע סמוך.
בלילות בד״א ואינם עמלים בתורה בלילות אם יש שם. גדר אמירת הלל על נס.
חי״א סימן י״ח. ■ להם דין ת״ח לענין זמן עונתן. ח״י סימן י״ב. ביאור הדין של האומר הלל בכל יום.
ח״י סימן י״ג. ■ עוגה לת״ח בימות החול. בדין ברכת בריך רחמנא סספק ברכה.
ח״י סימנים י״א י״ב.
הלכות שבת
שם. באמירת פסוקי ויברך דוד בכל ספק ברכה.
קונטרס עין החשמל בדיני הדלקת החשמל בשבת הברכה על ראיית קברי ישראל •אם צריכים לברכה
ח״א סימן כ׳. ויו״ט ,מחולק לי״ג פרקיע בתוך ד׳ אמות סמוך להקברים ,או בתוך שטח בית
איסור מוליד בהדלקת אש ביו״ט .פרק א׳ .וח״ג סי׳ ד׳. הקברות ,ובדין אם תאה הקברים דרך חלון בית.
פרק ב״. מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו״ט. ח״ז סימן מ״ט פ״ט.
פרק ג׳. הנאת אורד .אי מיקרי רק מכשירי אר׳נ.
איסור .מול Tבהדלקת אש ומאור החשמל■ לשיטת
ברכת הגומל
פרק ד׳. ' ■ ■ הראב״ד. בביאור נוסחת ״הגומל לחייבים טובות״ .חי״ב סי׳ י״ח.
פרק ה׳. כיבוי וגרם כיבד ביו״ט. בחיוב ברכת הגומל על ניתוח עין או שבר או
פרק ף. החשמל. שם. טחורים ,וכן בחולה נפש שנתרפא.
ר, פרק י כיבוי החשמל ביו״ט מי שעלול מזומן לזמן לקבל התקף לב או כליות
הדלקת וכיבוי החשמל בשבת ומרה וכדומה ,אם צריך בכל התקף שמקבל ועובר
מפתחות לי״ב חלקי שד׳ת ציץ אליעזר רכב
נושא ג׳. רחיצה בשבת בסבון ובפתיתין ומל סבון. פרק ח׳ ,וח״ג סימן י״ז ובתיקונים שבסוה״פ. .
נתינת סוכר בטה ובחישתו וכן שפיכת מים חמים הערכת השעון האבטומטי מע״ש .ב ,הערכת וסיבוב
נושא ד׳. על הסוכר בשבת. פרק ט׳. . הכפתורים בשבת.
בשבת שפיכת המים המתמלאים בארגז הקרח דיבור הטליפון וצלצול פעמון עלעקטרי בשבת
והוצאת הארגז והחזרתו למקומו. פרק י׳. . ויו״ט
נושא ה׳ .וח״ו סימן כ״א. פרק י״א. הדלקת נר שבת בנר חשמלי.
אוכלין ומשקין שנקפאו בשבתי וחזרו ונפשרו, פרק י״ב. הדלקת נ ת ת חנוכה בנרות חשמליות.
נושא ו׳. פרק י״ג. ברכות מאורי האש על מאור החשמל.
נושא ד. שבירת קרח בשבת. בישול וחימום תבשילין על תנור חשמלי הנדלק
נושא ח׳. סכום ההלכות בכ״ח סעיפים. בשבת ע״י שעון מכווין מע״ש.
ח״ח סימן י״ב. בעצם ההשתמשות במקרר בשבת. ח״ב סימנים ו׳ ז /וח״ג סי׳ י״ח .וח״ז סמנים ט״ז־י״ח.
ח״ו סימ 1ל״ה. בדינא דפתיחת קופסאות בשבת. כיור חשמלי העשוי באופן כזה שמיד שפותחים
אם מותר לפתוח בליל שבת כפתור של שעון הברז להוצי׳א !מים חמים נכנסים מיד בכיור מים
מעורר כדי שעי״ז יכול השעון לצלצל בשעה צוננים חדשים מצינוי המחובר למי מעין ,ויוצא
ח״ח סימן י״ג. הקבועה לפנות בוקר. שע״י הפעולה בשבת בהוצאת המים נכנסים מים
קונטרס אודות שימוש ברדיו בשבתי .ויום טוב, חדשים בכיור ומתבשלים בשבת ,אם מותר להשתמש
ח״ג סימן ט״ז. מחולק לשנים עשר פרקים ח״ב סימן י״ח. בכיור כזה בשבת.
מלאכות אסורות הנעשות ע״י יהודים ,וגרימת בדבר לבישת כתנות ״דקרון״ בשבת ,ובדין מלאכה
פרק א׳. עשייתם ,או על ידי עכו״ם עבור יהודים. שנעשית בשבת והולכת לאיבוד אם נכנסת תחת '
פרק ב׳. השמעת קול בכלי שיר ,ולא בכלי שיר. ח״ז סימן ו׳. סוג מלאכה.
פרק ג׳. דיבור ונגינה אל תיד המיקרופון. בירור הלכה בדין הפלגה בספינה בשבת והמסתעף
פרק ד/ איסור השמעת קול בזמן הזה. מזה לדין הפלגה באוירון והיציאה ממנו .ב .בדין
ההשגחה והפעולות בחדר הפיקוח של בית האולפן. נסיעה ברכבת בשבת המתנהגת ע״י עכו״ם.
פרק ה׳. ח״א סימן כ״א.
ס Tור ההשגחה בחדרי האולפן והמשדר ע״י מומחים קונטרס על הספנות העברית בשבת )בירורים על
פרק ו׳. עכו״ם. ההלכות שנאמרו בזה בספרי שביתת הים( מחולק
פרק ך. הערכת שעון ומדשה. ח״ד סימן ה׳. לארבעה פרקים.
הציפצופים שמשמיעים ברדיו עם התחלת השידור. בדבר הפלגה בספינת ישראל מע״ש במקום שיצטרכו
פרק ח׳. אח״כ לחלל שבת בודאות משום סכנה ,ובדבר
שינויי הזרמים והחום הנגרם ע״י הדיבור והנגינה קניית שביתה ותחומין למעלה מעשרה ,ואם יש
פרק ט׳. במיקרופון. סרק א׳. בהולכת :ספינה משום עקירה והנחה.
פרק י׳. שידור תקליטים. הפלגה לארץ ישראל אפילו לטיול אי נחשב לדבר־
פרק י״א. אוושא מילתא ועובדין דחול. מצוה .ב .מצות העליה לא״י במגביל למצות הישיבה.
פרק י״ב. הקשבה לשידורים מתוך המקלט. ג .ביאור !סונית הגמ׳ בגיטין דדיקונה שדרי בסוריא
קונטרס אודות שמירת השבת במשטרה מחולק פרק ב׳. כקונה בפרוארי ירושלים.
ח״ד סימן ד; לשמונה פרקים. פרק ג׳. איסור לפני עור בספק מכשול.
פרק א׳. שימוש בטלפון בתחנת המשטרה. פרק ד׳. לפני עור במקום שיש לתלות שלא יעבור
פרק ב׳. הנסיעה במכונית למקום הריב אי הגניבה. נסיעה בשבת באנידי ישראלית שמלחיה יהודים.
פרק ג׳. הנטיעה בחזרה ממקום הריב או השוד. ח״ה סימן ז׳ .ובהקדמה.
פרק ד׳. מכוניות משטרה ניידות. בהפעלת מכונת חרשים בשבת.
פרק ה׳. כתיבת רפורטים של מעשה העבירות. ח״ו סי׳ ו׳ ובמלואים י״ד סעיפי הלכדי .וח״ז סי׳ י״א.
פרק ו׳ ,וחי״א סימן ל״ג. מאסר בשבת. קונטרס בירור הלכדי בדין עשיית גל Tה לבן וקרח
פרק ד. מלחמה במסתננים. והקרשת מאכלים ומשקים והפשרתן בשבת ויו״ט
פרק ח׳. היתר חילול שבת במקום ספק פיקוח נפש. ח״ו סימן ל״ד. מחולק לשמונה נושאים.
אם מותר להשתמש ברם־קול בשבת כשהוכן על אם מותר להכניס מים בתוך מקרר חשמלי בשבת
ח״ד סימן כ״ו. כל פרטיו מע״ש. שיעשה קרח .נושא א׳ .וח״ח סי׳ י״ב וח״ט סי׳ כ״ח.
אם מותר שהממטרות תהיינה בפעולתן בשבת על וחי״ב סימן ל״ד.
ח״ד סי׳ ל״א ,וח״ה סי׳ ף. שי כוון מערב שבת. עשיית גליחה לבן וקרח והקרשת מאכלים ומשקים
בדין טלטול ביצים הנולדים בשבת ויו״ט .ח״ה סי׳ ח׳. נושא ב׳ .יח״ט סי׳ י״ז פ ^. והפשרתן בשבת ויו״ט.
רכג מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר
קונטרס בירור הלכה בדין חליבה בשבת מחולק »ם מותר לסגור מפתחות החשמל בשבת בשעה
ח״ב סימן ג׳. לחמשה פרקים. שהחשמל מנותק ובד־ן טלטול מוקצה במחובר.
בירור שיטת הסוברים דחיוב חולב מדאורייתא. שם ,וח״ו סי׳ ה /ח״ט סי׳ כ״ג וחי״א סי׳ י׳.
פרק א׳. אם מותר להוציא בשבח המסננת הנתונה בקערת
בירור שיטת הסוברים דחיוב חולב אינו אלא המים לנקותה מסתימתה ואח״ב להחזירה למקומה,
פרק ב׳. מדרבנן. וכן א□ אין אסור מוקצה בטלטול הזבל שבה ,ואם
בירור שיטת השו״ע בדין חליבה בשבת אם הוא יש לדקדק בכלל להוציא המסננת מע״ש משום
פרק ג׳. מדאורייתא או רק מדרבנן ח״ז סימנים י״ב־י׳׳ד. חששא דבורר בשפיכה דרך בה.
באיסור דאו׳ t דין במקום צערא ומצוה וכלאחר בדין העמדת תבשילין מע״ש על הפטפוט ע״י
פרק ד׳. ובאיסור דרבנן. הפסקת טס של ברזל או חתיכת אזבסט.
פרק ה׳. בהיתר חליבה לאיבוד. ח״ז סימן 0׳ vוסי׳ י״ז.
ח״ג סימן ט׳ מלחמת הגנה והתקפה בשבת. בדין כיסוי קדרה העומדת על האש בשבת ונתבשלה
]ובשניות בה״מ ח״ב שער י׳[. שם. כל צרכה.
דין מפה וחאק של ניילון לענין כביסה בשבת. אם מותר להעמיד מע״ש מיהם חשמל עם תה
ח״ה סימן י׳. עבור קהל בהכ״נ אשר החשמל שבו מתכבה עפ״י
השתמשות בזכוכית שנפלה ממשקפיים ודין החזרתה שעון בחצות וחוזר ומדליק בבקר והמים חוזרים
ח״ט סימן כ״ח. . בשבת. ומתחממים .ולענין חימום התבשילים בכגון זה על
אם מותר לטלטל בשבת שעון לאחר שעמד מהילוכו תנרר חשמלי באופן שבשבת בשעה קבועה יודלק '
ח״ט סימן כ׳. התנור מאליו ויחמם את התבשילים שהועמדו עליו
ח״ט סימן כ׳ בדין טלטול שעון ברה״ר מקודם בע״ש או בשבת עצמו ע״י נכרי.
תי׳׳א סימן כ״ח. בהנ״ל ודין שעון כים בזה. ח״ז סימנים ט״ז־י״ח וחי״ב סי׳ צ״ב.
אם מותר לשאת שעון המתמלא ונערך מאליו באופן אודות שימוש בשבת במים שמתתממים מדודי
ח״ט סי׳ כ׳ אוטומטי אגב טלטול נשיאתו ח״ז סי׳ י״ט ובמפתחות .וח״ח סי׳ י״ד. שמש.
בירור איסור הפעלת טרנזיסטור בשבת ויו״ט. אם מותר לקבל משרה בתחנת מכבי אש שנזעקים
ח״ט סימן כ״א לכיבוי דליקות גם בשבת ואשר לא בכל המקרים
.אם מותר לרסס את הבית בשבת בפליט או בנוזל ח״ז סימן כ׳. יש פקוח נפש.
ח״ט סימן כ״ב. חריף אחר. אם בית דין או רבנות רשאי לתת יד לנתינת היתר
שעון מעורר שמחברים אותו באמצעות חוט/או ופיקוח מצידם לעבודות בשבת בשבות וע״י נכרים
שאלטער חשמלי שיכבה האור בשבת בשעה ידועה בכדי למנוע עי״כ שלא יעשו בעצמם מלאכות דאו׳
ח״ט סי׳ כ״ד אם מותר בטלטול לאחר הכיבוי. ח״ז סימן כ״ב.
בשבת באופן ע״ד ההסקה המרכזית הפועלת פלטה חשמלית של שבת אם דינה כקטומה.
אוטומטי ונדלקת וכבה כמה פעמים במשך השבת, ח״ח סימן כ״ו.
זכשכבה המים מתקררים וכשחוזרת ונדלקת המים את הנביא מהארון אם מותר לחפש ולהוציא
מתחממים בחזרה ומתבשלים ,אם אין לחוש לאיסורא ■ שצריכים לקרות בו הגם שזה כרוך בהצרכת הוצאת
חי״ב סימן ל״א. מפמה חששות שמתעוררות בזה. והסרת יתר ספרי הנביאים כדי למצוא הנביא הדרועז
אם שכחו לטרוף מע״ש ביצים לתוך מרק מבר2זל חי״ב סימן ל׳׳ה. והאם אין בזה איסור בורר.
וקר של סלק או עגבניות ,אם מותר לטורפם בשבת^ . בירור גדר איסור בורל ובמיוחד בשאר דברים ח ת ■
חי״ב סימן ל״ב. מאוכלין ככלי מתוך כלי וספר מתוך ספרים ופחקא
אם מותר לכתחילה לטרוף ביצה בשבת כדי לתתה שם. מתוך פתקאות וכדומה.
לתוך דייסא דלילה עבור תינוק או לתוך כוס קפח .שם אם מותר בע״ש לשים קומקום מים על פלפה ■
אם מותר להחליף בעזבת ציפית עליונה שע״ג חשמלית כבויה שהשעון של שבת יפעיל אותה "
חי״ב סימן ל״ו. י הכר. חי״ב סימן צ״.!4 באמצע הלילה.
בירור דין אמירה לעכו״ם במקום מצוה ,ובאמירה מי שנכבה הגז שלו בשבת אם מותר להעביר
חי״ב סימן מ״ב. מע״ש. ׳ תבשילו בעודנו חם על הפלטה של שבת שאצל
בירור שיטת הרמב״ם בהיתר יציאה עם תפילין .ש* . שכנו.
ערב שבת עם חשיכה )דרשה לבר מצוה( ׳ ,אודות ההשתמשות בפריז׳ידד בשבת דו״ט.
ח״ד סימן א׳ וח״ה סימן ט׳. . חי״ב סימן צ״ב. י ־
השומעים ברכו מציבור שמתפללים ערבית של שבת : ע״ד עשיית מי סודה בשבת ע״י הסיפולוקס.
ועונים אחריהם ,אם מותר להם לאחר מיכן להתפלל ח״ן ׳סימן כ״ד. י ’• ■
מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר רכד
ח״ז סימן ב׳ לש״א או״ה. . עוד תפלת מנחה של חול בהיות ועגיית ברכו
ברכת מעין שבע בליל שבת אם יש לכרוע בה ,ואם נחשבת בקבלת שבת ,ואת״ל שמותר ,אם מותר לד&
אומרים אותה כבית אבל וחתנים. להתפלל התפלה באותו מקום שציבור כבר קיבל
ח״ז סימן כ״ג .ויעוין גם בספרי א״י סימן ס״א. ח״י סימן ט״ו. עליהם בו את השבת.
אם מותר להיות ער בליל ש״ק לעסוק בתורה. אם ישנה עצה שהנשים תוכלנה לנסוע מבעו״י אל
ח״ז סימן כ״ג. הכוה״ט לקבלת שבת או לתפלת יו״ט לאחר שברכו
אבל תוך ז׳ אם יכול וצריך לברד על הבשמים ח״י סימן י״ט וחי״א סימנים כ״א כ״ב. על הנרות, .
ח״ז סימן כ״ג. בהבדלה של מוצאי שבת קודש. אשתו t אם יש מקים לחייב את הבעל לעמוד על
מדוע אין מברכין על אכילה ותענוג שבת. בשעה שמברכת על נרות־שבת כדי לצאת ידי
חי״א סימנים כ״א כ״ב. חי״א שם וחי״ב סימן כ״ז. הברכה.
בדין מצות ענג שבת ומצות שמחת יו״ט. בירור חיובא דקידושא רבא בשבת ויו״ט .ח״ו סימן ז.׳
ח״ז סימנים כ״ד כ״ה ובמפתחות כוסות־נייר אם כשרים לקידוש והבדלה .חי״ב סי׳ כ״ג.
בדינא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת בדין קידוש במקום סעודה ובהשיעור של הצרכת
ח״א סימן י״ב. ויו״ט. אכילה לאלתר ,ובהיכא שאוכל באותו מקום.
אודות מנהג בני אשכנז לומר בשבת השיר של חי״א סימן כ״ה.
חי״ב סימן כ״ח יום רק לאחר תפלת מוסף. אם שתיית יין של הקידוש יכול להחשב עי״כ
קריאת הגדה בשבת יחידי לאור הנר .ובלימוד כקידוש במקום סעודה גם להיוצאים בזה.
לאור שאר נרות חוץ משמן ובעושה היכרא. חי״ב סימן נ״ד.
ח״ז סימן כ״ז. אם אפשר לצרף ללחם משנה לחם שאול שמחזירו
שכר שבת לצורך דבר מצוה שהוא לצורך שבת. אח״כ לבעליו בשלימות .ודין צירוף פת עפו״ם.
ח״ז סימן כ״ח. חי״א סימן כ״ג זחי״ב סימן כ״י וסי׳ ל״ז.
בעשיית עניבה ע״ג קשר בגלילת הס״ת בשבת. בצירוף מצה ללח״מ בער״ם שחל להיות בשבת. .
ח״ן סימן כ״ט. וכן לצרף בפסח ללח״מ מצה שאינה שמורה למי
ה״ז סימן ל׳. אודות רכיבה על אופניים בשבת. חי״א שם. שאוכל שמורה.
אודות סיכה במשחה וניקוי שיניים במשחת שיניים מצות ‘מכונה שמעשה פרידתן זמ״ז נעשות לאחר
ח״ז סי׳ ל׳ ,זח״ח סי׳ ט״ו פי״ד. בשבת. האפיה עם צאתן מהתנור אם כשירות ללחם משנה.
בתפלת אבל לפני התיבה במנחה בע״ש ובשבת. חי״א סימנים כ״ד כ״ה ,וחי״ב !סימניס כ״ה כ״ו.
ח״ז סי׳ מ״ט פ״י .מעוין נם בספרי א״י סי׳ מ״ח שינויי !מבטאים בעשיית קדוש באופן עראי.
ובמפתחות. ח״ז סימן כ״ח.
אם אפשר להבדיל במוצש״ק על משקים של n s p מי שאסור כל השבת באכילה ושתיית יין וכל חמר
ח״ח סימן ט״ז. טה וחלב ומשקה פירות. חי״ב סי׳ כ״ד מדינה אם מחויב בקידוש היום.
שהן בשנה וקדושים בקריאת הפטרות אחרי חולים שגמרו לאכול עוד מבעו״י ואסורים בשתיית
חי״א !סימן ל״א. נפרדות. יין ,אם .המקדש בביה״ח יכול לקדש על הכוס
אם מותר לנסוע במוצש״ק עם נהג שברור שלא עבורם הגם שהוא בעצמו אינו מכוון לצאת בזה
הבדיל כלל .וגדר חיוב ההבדלה ,ואיסור מסייע, ג״ב שי קשוש והגם שאין גם מי שישתה רביעית .שם
וע״ד מכירת אוכלים לכאלה שאוכלים בלא נט״י שיטה חדשה באו״ז בחיוב הקידוש בערבי שבתות
חי״א סימן ל״ד .וחי״ב סימן ל״ח. וברכה, שם ‘דו״ט.
מי שאינו שומר שבת^אם יש עליי חיוב הבדלה .שם. ח״ז סי׳ א. בדין עליה לקטן בין ז׳ עולים.
אם יוצאים יד״ח הבדלה במוצש״ק באמירת שבוע קריאת ס״ת בשבת אם הוא דאורייתא .שם סוף ענף ט׳.
טוב ,וכן בדינא דקשוש אם יוצאים מה״ת באמירת אם יש לדחות מילה בזמנה שחלה בשבת כאשר
חי״ב סי' ל״ז. שבתא טבא וכיוצא בזה. בעקבתה תגרם חילול שבת על ידי בעל הברית
ח״ב!סימן כ״ט. בגדר חיוב הבערה בשבת. ח״ו סימן ג׳. והמזומנים.
וה״ג סימן ו׳ או״ה ובמלואים. אם אפשר לקרוא בשבת ברכות ופסוקי המפטיר
שיאה בשבת במוך באו״מ ששמה לבדיקת הפסק וברכות וקריאת ההפטרה פעמיים לשני ברי־מצוה.
ח״י סימן י״ג. טהרה ,וכדומה. ח״ו סימן ל״ו.
אם אפשר להקדים אמירת ובא לציון וקריאת ח׳ yסי׳ ל״ז ,ובמלואים, בתענית בשבת.
התורה במנחה בשבת לפני הגעת זמן תפלת וח״ז סי׳ כ״ד כ״ה.
ח״י סימן כ׳. המנחה. שם. בשטיפת פירות בשבת.
בשבת וללמוד אם מותר לבעל מגיה לקרוא אם ראוי להחליף בשבת גם מנעלים.
רכה מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר
כשנעשה בר־מצוה באותו שבוע ,וביאור עצם דין בכתבים ובעלי הגהות שרגיל להגיה אותם בימות
עליה לקטן בין ז׳ עולין ובמיוחד בזה״ז שהחזן ח״י סימן כ״א. החול.
הוא הקורא הפרשה .מחולק לשלש עשרה ענפים. בדין חבישת מגבעת בעלת שולים רחבים בשבת.
ח״ז סימן א׳. ח״י וסימן כ״ג.
שם. בדין אם נמצא טעות במפטיר של ס״ת שני. בנשיאת כובע גשמים בשבת ויציאה בו למקום
ח״י סימן כ״ח. בקריאת פרשת פרה אם היא מה״ת. שם. שאין עירוב.
שם. קטן אם קנרא בתורה. ח״י סימן כ״ד. בדין פציחת בטנים בשבת.
עוגה שכתוב עליה אותיות לענין שבירתה בשבת.
הלכות פסח
חי״א סימן כ׳,
דרך הגעלת כלי פלאסטיקד .ניילון וכיו״ב לפסח. חילוק בין ישראל העושה איסור בשבת בידים לבין
ר. ח״ד סיומן ־ עושה ממילא לענין המתנת בכדי שיעשה במוצש״ק.
בדין שיניים תותבות לפסח ולב״ח ודרך הגעלתן. חי״א סימן כ״ ב.
ח״ט סימן כ״ה. סאמובאר גדול עם מים העומד על הכירה בשבת
בלי פייערקס ודורלקס אם מותר להשתמש בהם ובמשך ליל שבת מתרוקן מחלק גדול ממימיו עד
ח״ח סימן כ׳ וח״ט סימן כ״ו. לפסח בלי הגעלה. שנהיה קשה למשוך המים מתוכו ,אם מותר לקחת
לקיחת תרופות בפסח שיש בהם תערובת חמץ קומקום קטן להשימו על הטס ולשפוך המים מן
לחולה שאיב״ס .ובבליעת כמוסות מחומר ג׳לטינה. חי״א סימן כ״ז. הקומקום הגדול לתוכו.
ח״י סי׳ כ״ה פ״כ. אם מותר לקרוע בשבת מגליל נייר־טואלטי
בהא דרובא דאינשי שוהים בליל הסדר בין שתית שמחובר בחיבור גמור או בחיבור מודלדל לצורך
בום ראשון לשני יותר משעה וחומש ואפ״ה אין חי״א סימן ל׳. קינוח ,ובגדר מלאכת קורע.
נוהגין לברך ברכה אחרונה אחרי כוס ראשון. באיסור אמירה לעכו״ם בטלטול מוקצה .חי״א סי׳ ל״ב.
חי״ב סימן א׳. אמיח־י לעכו״ם כדי שלא יכשל בעצמו בטלטול
חולה שישב״ ם ואמרו הרופאים שאם יאכל הכזית שם. המוקצה.
מצה בליל הסדר יסתכן ,והוא לא שמע ואכל, אמירה לעכו״ם בהוצאה מרה״י לרה״י דרך רה״ר.
ולשעה או שחים סר ממנו החולי אם מחויב לאכול חי״א סימן ע״ז.
מחדש כזית מצה לצאת r״ ,nובירור אם כשאוכל טלטול מת בשבת כשהוא רשע מפורסם ,ובדין
כשעת חוליו אם יברך על אכילתו ,ומה הדין אפילו התעסקות בקבורת אדם רשע ומוכר נו״ט .חי״א סי ל״ה.
כשאין בו סכנה אלא שהאכילה מזקת לו .חי״ב סי׳ מ״ג. ע״ד הכנת ביצים ובצלים קצוצים מעורבים עם
ראיה מקורית למנהג הנחת פתיתין בבדיקת חמץ. שמן בשבת ,וכן כבד ודג מלוח עם בצלים ,ובדין
ח״ט סי׳ י״ז פ״ט. חי״א סימן ל״ו. לישה שלא בגדולי קרקע.
בדין מצות ביעור חמץ ואיסורי הנאה העומדים ע״ג כירה אודות כ׳ קדירות שהעמידום זע״ז
ה״ב סימן ט׳ .וח״ג סימן י״ב. להתבער. גרו״ק מע״ש אם מותר בשבת כשמוציא את
ישוב דברי הריב״ש באיסור קניית חמץ בפסח חי״ב סי׳ כ״ט. התחתונה להשים את העליונה למטה.
ח״ג סי׳ ח.׳ ממעותיו של עכו״ם עבור העכו״ם. אם מותר בשעת הצורך להסיר מעל השלחנות
בעשה דאכילת מצה ואי דוחה הל״ת דחדש. בליל שבת או ביומו את מנורות השבת עם הטסים
חי״א סימן מ״ד. שעומדים עליהם לאחר שיכבו על ידי שישימו
ח״ה סימן י״א. בחיוב אמירת ג׳ דברים בפסח. מע״ש על הטסים לחמים או סידורים וכדומה.
במצות אכילת מצה כל שבעה ,ואם סוחר לברד, חי״ב סימן ל׳.
ודין המברך בי״ד באייר .ב .אין כל מקום לחומרא
ראש חדש רד' פרשיות
שלא לאכול מצה בשאר ימי הפסח גלל חששות
ח״י סימן כ״ז. שאין להם כל יסוד בהלכה. חי״א סימן ע״ז. בד״נא דזמן קידוש לבנה.
המחמיר על עצמו מלאכול מצה שרויה אם מותר פחותים מבני עשרים בחיוב נתינת מחצית השקל
חי״ב סי׳ נ״ג. כהבשר והרוטב שהתבשל עם זה. ותפלת המוספים ,אם אפשר לד& לשמש ש״ץ
חי״א סימן א׳. למוספים ,ואם ישנם בכלל ערבות.
הלכות ^ום טוב
נשים אי חייבות בתפלת המוספים של ר״ח ושבת
בירור איסור כיבור תנור הגאז ביו״ט ע״י סגירת שם, ויו״ט.
ח״ו סימנים ח׳ ט׳. ברז מיכל הגאז. קונטרס ארוך בדין אם מותר לקרוא לקטן למפטיר
הדלקת נרות־נשפד .ביו״ט ונר הבדלה כשחל יו״ט דמוספים דר״ח יו״ט חנוכה וכן אם מותר לקרותו
ח״ו סימן י׳ ,וח״ז סי׳ ל״ב. במוצש״ק. למפטיר דד׳ פרשיות ובמיוחד לפרשת זכור ,ובמיוחד
מפתחות לי״ב וזלקי שו״ת ציץ אליעזר רכו
אם גם בת״ב ישנו הדין של הצרכת אכילה או הדלקת גפרור או סיגריה ביו״ט ע״י קירוב לראש
.־ שם, שתיה פחות מכשיעור. ח״ז סימן כ״ז. זכוכית של מנורת נפש בוערת.
בקיחת תרופות בת״ב ושאר תעניות לחושאב״ס בירור ארור אודות הזכרת נשמות ונדרי צדקה
סימן כ״ה פכ״ב. ולמיחושים קשים. עבור המתים בשבתות וימים טובים ויוהכ״ס ,ועניו
היציאה מביהכ״ג בשעת ההזכרה בימים טובים
תעניות חי״ב סימן ל״ט. ויוה״ב למי שיש לו הורים בחיים.
אודות תקיעה בשופרות וחצוצרות בעת צרה וע״י אם יש חיוב הנהגת יו״ט שני באילת ובמקומות
הכותל המערבי ,וביאור דין בחצוצחת בגבולין , ישוב החדשים בארץ ישראל. .א .בירור שיטת
ובזה״ז שליכא חצוצרות של תורה וגם לא כהגים הרמב״ם .ב .בירור שיטת הריטב״א ודעימיה.
חי״א סימן ט״ז. מיוחסים. ח״ג סימן כ״ג. ג .דין אילת.
גדרי סעודות שיכולים משום כך ללוות תעניתו. ביו״ט אצלו לאכסן אם מותר לבעל אכסניא
ח״י סימן ל״ב. שבח מחלל יהודי מבושלים לאכילה ושתיה
בפרהסיא ,ואם המחלל שבת מותר מיהת לבשל
הלכות ראש השנה
ח״ח סימנים י״ז־כ׳. בעצמו ביו״ט.
מצות תקיעת שופר בחדש אלול אם הותקן רק בן א׳׳י שנסע לחו״ל עם אשתו וב״ב לתקופה של
על ציבור ,או גם על יחיד המתפלל בביתו. שנתיים מה דינו ביו״ט שני של גליות .ח״ט סימן ל׳.
חי״ב סימן מ״ח. בן חו״ל שהגיע לא״י באמצע יו״ט שני של גליות
בדין תקיעת ושמיעת קול שופר ,ודין ח״ע וחב״ח, שם. אם עליו להמשיך בקדושת היום.
ח ״ג סימן י״ך. ועוד. חי״א סימן ע״ז. בדין יקגה״ז מעומד.
שמיעת שופר באמצעות רם קול טליפון או רדיו. ש״ץ שאחר שגמר הקדושה של מוסף ביו״ט דילג
ח״ח סימן י״א. לדור ודור והתחיל במהירות אתה בחרתנו ,אם
... . . בטעימה בר״ה לפני תקיעת טופר. חי״ב סי׳ י׳. מחזירין אותו לראש ,או רק לדור ודור.
ח״ו סי׳ ז׳ ,וח״ז סי׳ ל״ב ,וח״ח סי׳ כ״א ובמלואים. ואינם מסוכנים אודות ביצוע ניתוחים שא״נם
טעם למנהג לכסות בר״ה השופר בשעת הברכה , דחופים ,ובן קיחת מנות דם דרך הוורידים ,בערבי
ח״ז סימן כ״ז. ואם ראוי מיהת לאוחזו בידו. חי״ב סימן מ״ו. ימים טובים.
ביאור בטעם פסול קרן של פרה לתק״ש .ח״ט סימן כ״ח.
חול הפועד
בדין אם טעה בליל ר״ה ולא אמר המלך הקדוש
ח״ט סימן כ״ט וח״י סי׳ כ״ח. אם מחזירים אותו. ח״ח סי׳ ס״ו פי״ג באיסור ציחצוח נעלים בחוה״בי.
אם מותר לענות ב״ה וב״ש בקידוש ששומעים ובמלואים שבסוה״ס.
ויוצאים יד״ח או בברכת שופר וכל כיו״ב מברכות הקורע בחוה״מ על או״א אם יש להחליף הבגדים,
חי״א סי!מן י׳ וחי״ב סימן כ״ה. חובה. ח״ה סי׳ ה׳. ואם החליף האם צריך לקרוע שנית.
מי שהוצרך לצרכיו בין התקיעות אם מותר וצריך ח״ה סימן י״א. בירור דין כתיבת פרוזבול במועד.
לברך ברכת אשר יצר ,וישוב דברי תה״ד שמובא
ד׳ צומות
חי״א סימן מ״ה. בלקט יושר ה׳ ר״ה.
יחיד העומד בתפלת לחש בימים נוראים באמצע . . אם נוהג איסור תספורת בעשרה בטבת.
ברכת קדושת השם שארובה היא ,והש״ץ מגיע ח״ ז סימן מ״ט פי״א. .
לקדושה ,אם יכול היחת להפסיק ולומר קדושה עם : אם נוהג איסור נשואין בעשרה בטבת ובצום
הציבור ,ואם יש חילוק בין כשעומד עוד באמצע או שם. גדלי׳.
לבין שהגיע לסוף הברכה ועומד כבר לפני אמירת אם מותר לסדר גשואין בליל י״ז בתמוז .ח״י סימן כ״ו.
חי״ב סימן מ״ט. י בא״י המלך הקדוש. . בטבילה במקוה בט^ ימים שמר״ח עד ת״ב.
ביאור בדברי רש״י בר״ה ד׳ י״א ד״ה נפקדה שרה ,שם, חי״א סימן ג״ז.
ח״ז סימן מ״ט פי׳׳א. בנשואין בעשי״ת. ח״ח סימן כ״ה. הגהה בקינה אלי ציון.
קטן שהגדיל בתענית ת״ב שנדחה אם מחויב
הלכות יום הכפורים
ח״ט סימן כ״ז. . להתענות.
חולה מסוכן שהוצרך לאכול ביוד,״כ בכלותבת אם . אם ע״י שיצום בט״ב או צו״ג יצטרך עי״כ לאכול
חייב אח״כ בעינוי ,ואם ישנו בחולה מסוכן הדין : ח״י סי׳ ב״ה פי״ד. אח״כ ביוהכ״פ מה עדיף.
ח״ו סימנים י״ב דמאכילין אותו פחות מכשיעור. . לחקור חולה הצריך לאכול בת״ב אם צריכים
י״ג י״ד .וח״ט סימן י״ז פ״ט, ולאמוד מתי שצריך לאכול ,או שאין לדקדק עליו
בהאוכל ביוהכ״פ במתכוון כמה חצאי שיעור ביותר ח״י סימן כ״ה .פט״ז. כלל.
רכז מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר
׳ ח״י סימן כ״ח. הסוכות הזה אם יצא. ח״ז סימן ל״ב. מכדי אכ״פ עד כדי שביעה.
אם מותר לבן ארץ ישראל להקרא לחתן תורה אם מותר לקחת אמצעי בעיוה״כ כדי שיתענה
בשמח״ת בחו״ל ,או סתם כאחד העולים ,וכן אם שם. ביוהכ״פ בטוב.
מותר לעלות שם לתורה ביוט״ב של גליות כשהוא בדינא דאכילת ח״ש ביוה״כ .ואם אכל ח״ש
חי״ב סימן נ׳. לגביה לא יום קריאה. בעיוה״כ והשלים בתכא״ם בליל יוהכ״פ .ח״ז סימן ל״ג.
ח׳ץ סימן י״א. במד Tת שיעורי תורה.
הלכות ד׳ מינים בדין רופא אומר צריך ושנים אומרים א״צ לענין
ח״ה סימן י״א. אכילה ביוה״כ.
מי -שיצא ידי נטילת לולב ובא לכותל המערבי אם
כהכנסת מזון לחולה בוהכ״פ שלא בדרך אכילה,
ח״י סימן ב׳. מחויב לחזור וליטול שנית.
ואם יש לחזר תחילה אחר אמצעי כזה לחולה הצריך
אם נטע בזה״ז לולב בירושלים מדיו לנוטלו למצוה.
לאכול .ב .האכלה והצלה ע״י גדולי ישראל.
ח״י סימן ג׳.
ח״י סימן כ״ה פרק כ״א.
אתרוג של שביעית מן המשומר או מן הנעבד.
ולמיחושים לחושאב״ס בקיחת תרופות ביוה״כ
חי״א סימן ס״ט. .
ח״י סימן כ״ה פכ״ב. קשים.
אתרוגים ספק מורכבים אם אפשר לקחתם למצוד.
אם מותר לו לחולה להחמיר על עצמו במקום פקו״נ
ח״ח סימן כ״ב. ולברך עליהם בריך רחמנא.
כדי לא לעבור דברי קבלה או דברי ׳סופרים ,או שלא
המפם Tאתרוג אי חייב לשלם כפי שיווין ההדורי
ח״י סימן כ״ה פי״ד. לאכול ביוה״ב.
מחמת מצותו ,ודימחזירו אחר החג אי יכול לומר
אם יש להתיר לחולה לאכול ביוהכ״ם בבקר ח״ש
חי״א סימן פ״ב. הרי שלך לפניך.
כדי שלא יצטרד אח״כ לאכול כשיעור שלם.
דין אתרוג של שביעית שלא נעבד ולא נשמר,
ח״י סימן כ״ה פט״ו.
או לרינוהגים עפ״י היתר המכירה ,וכן דין אתרוג
אם יש להתיר אכילה ביוהכ״פ למעוברת עבור
של שביעית שנעברדי בו עבירד .ומן המשומר או
פיקו״נ של עובר גם במקום שלא נשקפת כל סכנה
לאלד .המחמירים שלא לנהוג עפ״י היתר המכירה,
חי״א סימן מ״ג ובמלואים. לאם באם תפיל.
n׳ rסימן ל״ט.
ביאור כוונת הנוסח שאומרים בתפלה זכה ״והנני
שם. אם כזה״ז ישנה חובת ביעור באתרוג.
מקבל עלי קדושת יוהכ״פ ולהתענות וכר״ ,אם חל
בלקיחת ב׳ אתרוגים בזא״ז בשעת ברברי משום
עי״כ על האדם איסור נדר קודם שיחול עליו
שם. ספיקא.
חי״ב סימן א׳. איסור יוה״כ.
אתרוג שדיירי מנומר או שנקלף במשמוש היד תוך
במנהג שנוהגים ביוה״כ שבשעה שהציבור אומר
קיום המצוה אם הוא בכשרותו■ ,ובדין שירי מצורי.
והכהנים וכו׳ ומשתחוים הש״ץ אינו משתחוה אז.
ח״ט סימן ל״ב.
ח״ס סימן כ״ט.
אם נצטוו ישראל לקיים במדבר ד׳ מינים.
ח״ז סימן ל״א. הלכות סוכה ושמ״ע
לולבים מדקלים שאין מגדלים תמרים אם כשרים
אם נצטוו ישראל לקיים במדבר מצות ישיבת סוכה.
ח״ח סימן כ״ב. לטצודי ,ודין לולב מדקל קנארי.
ח״ז סימן ל״א.
דברים בדין אתרוגי קורפו ומורכבים ,וביאור
אם לגבי מצות שינה בסוכה ישנו ג״כ הדין דאם
הנאמרים בזה בס׳ ברכת משדי בשם הח״ם.
ראשו ודובו בסוכה ושלחנו ב ח ח דנחשב כאילו
ח״ח סימן כ״ב ,וה״ט סימן ב׳ ובמלואים .וח״י
ח״ח סימן כ״ב. לא ישן בסוכה.
סימנים י״א י״ב .וחי״א סי׳ מ״ד ובמלואים,
ישוב ע״ז שהקדימה תורה לכתוב מצות ד׳ מינים
וחי״ב סי׳ כ״ה.
ח״ט סימן כ״ט. למצות ישיבת סוכה.
הדס דאשחור ענביו ביו״ט אי מקרי ראוי מה״רג
ביאור עובדת רב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור
ואם אין לו הדס אחר אם חייב ליסלו ,ואם מיתר
ח״ט יסומן ל״ב. שלא ישבו בסוכה כל ימי החג.
ח״י סימן ל׳. ׳למעט ע״י עבו״ם.
ה״י סימן כ״ט. אם מותר לסכך הסוכה במחצלת.
באויד פחות מג׳ בסוכה ,וישוב דברי הרמ״א.
הלכות חנוכה
חי״א סימן ע״ו.
וישוב נוסחת חנוכה, בגדר חיוב הדלקת נר בגדר איסור הבאה מעצי סוכר״ ואיסור הבאה מדבר
חי״ב סימן נ׳. ״להדליק״ שבברכה. ה״ג סי׳ ט׳׳•. שהוקצה למצותו.
^ י ע איז מזכירים חנוכה בברכת מעין שלש. אם יש מקום להצריך לאכול בליל א׳ של סוכות
ח״יט סימן ל״ג. * חי״א סימז מ׳׳ו. ב׳ זיתים.
^ין הדלקת המנורה ודידלקת נר חנוכר'-ה״י סי׳ ל״א. •הטועה בתפלת שמיני עצרת והזכיר את יום חג
מפתחות לי״ב חל?!י ש:ו״ת ציץ אליעזר רכח
קופסאות שימורים או קפה או אלידון הבאים מחו״ל דג הנקרא בשם דג־חזיר אם מותר לאכלו ,ובדין
מביח״ר של עכו״ם אם טעונים טבילה .ודין היכא הדג הנקרא בשם שסריל ,וכן דג הנקרא שטאהר.
שבאים משם קופסאות פתוחות ונגמרים אצל חי״א סימן נ״ד.
ח״ח שם. ישראל. קוניאק הנעשה מזיעת ואדי חלב אם מותר לשתותו
כלי עסו״ם חדשים שלא נטבלו עדיין שנתערבו ח״ה סימן י״ב .וח״ו סימן י״ז. בסעודת בשר.
בכלי ישראל רבום מהם ואי אפשר להכירם אם זיעת והבל משקין באיסורי הנאה ואיסורי אכילה,
טעונים כולם טבילה ,או שבטלים ברוב .חי״א סי׳ נ״ח. ח״ו סימן י״ח. ובדין איסור שנשתנה.
גר שנתגילר או מומר שחזר בתשובה אם כליו ראש ח׳׳׳ד. על אודות הדזשעלטין.
ח״ח סימן י״ט. צריכים טבילה. רפואה הנקראת ״בענרגין״ הנעשית מציר מרוכז
בלי אלומניום וכדומה שפכים אותם בשעת עשייתם של כבד לא כשר ,אם מותרת בשתיה לחולה שאין
בשומן חזיר או טריפה ,אם צריכים הכשר והגעלה. בו סכנה .וכמו״ כ מה דין הגלתסרין.
חי״ב סימן נ״ה. ח״ו סימן ט״ז ,וח״ז סי׳ ל״ב ול״ה ,וח״ח
שיומורים הנעשים ומתבשלים בבתי חרושת סי׳ כ״ז .וחי״א סי׳ נ״ט.
שבעלידס כופרים ומחללי שבת בפרהסיא וממונה קוניאק ובדין כמשקים דעת משקים אי הוה
עליהם משגיח יר״ש ,אם יש מקום לחוש להמתבשל ח״ז סימנים ל״ג ל״ד. הנעשה מחלב.
ח״ט סימן מ״א. שם משום בשולי עכו״ם. דם הכבד וסמפנותיו .ב .ח״ש וזו״ז גורם .ג .יוצא
אם מותר לשאול מחבירו איזה ענין שיש לחוש ח״ז סימן ל״ו. מן הטמא בדם שבישלו.
שישקר בתשובתו ,או אפילו שודאי ישקר ,אם יש כלי פיירעקם ודורלקם אם מותר להשתמש בהם בלי
ח״ח סמן ל״ג. בזה משום לאו דלפ״ע. הגעלה מבשר לחלב ,וכן להיפך.
הושטת איסור בדלא קאי בתרי עברי דנהרא. ח״ח סי׳ כ׳ וח״ט סי׳ כ״ו.
ב .בטעם איסור לפ״ע גם כשהוא מז .Tג .בטעמא אם מותר להכשיר בלי חלב כדי להשתמש בוס
חי״א סי׳ ס״א. דבן פטורא ב׳טנים שה״ו מהלכין בדרך. ח״ט סימן ל״ח. לדבר שא״נו לא בשרי ולא חלבי,
בהלכות יין נסר וע״ז ולא ילבש בגדר שאם תתבשל תהיה מותרת שמצרכינן בחתיכה
אם מותר למכור לומומר מחלל שבת אפילו יין כשר, הראויה להתכבד ,אי בעינן שתהיה מותרת לכל
וכן בדין הגשת שתיית יין לחתן וכלה כאשר המה העולם או שסגי שתהיה מותרת למאן דחזי ליה.
ח״ח סימן י״ז. בכאלה. ח״ט סימן ל״ט.
מי שאין לו מה לאכול כי אם בשר חזיר ויין נסך בביטול ברוב אם מותר לאדם אחד לאכלם בבת
ויכול להסתפק באחד מהם מה להתיר בשר החזיר אחת ,ואם הדבר המתבטל משיג כח המבטל.
חי״א סימן ס׳. או יי״ג. ח״ט סימן מ״ג.
גר שמל ולא טבל ונגע ביין אי אסרו .ח״י סי׳ כ״ה פ״ב. תרופה הנקראת בשם מזון־מלכות )טוני־רויאל(
ביאור דברי רש״י ביהושע שהעמידו תמונת החמה שהדבורים מייצרים אותה ,אם מותר לקחתה לשם
על קברו של יהושע ,וכן.דברי המדרש שעל דגלו ריפוי או חיזוק הגוף והחזרת כוחות נעוריו.
של יששכר היה מצויר שמש וירח ,וגדר האיסור של חי״א סי׳ נ״ט וחי״ב סי׳ .נ״ד.
ציור חמה ולבנה וכוכבים ובהיתר קיומם ,וביאור אם מותר לחושא״ב לשתות לפי פקודת רופא מרוח
ח״ט סי׳ מ״ד. בדברי הגמ׳ בע״ז בחרס הדרייני. שם. מבהמות טמאות.
בדין טבעת של ע״ז שנתערבה במאה טבעות, אם יש לתת הכשר לבית מלון שמקבל עליו לא לבשל
ח״ט סימן מ״ג. ובדין שלהבת של הקדש וע״ז. בשר בחלב ומתנה אבל שלא יפרעו לו מלהאכיל
חולה בין שיש בו סכנה ,ובין שאין בו סכנה ,אם לאורחיו הרוצים בכך ,ב שרהלב צונן.
מותר לשתות סתם יינם לצורך רפואה ,ואם כשיש חי״א סימן נ״ה ,ובסוף חי״ב. :
בו סכנה וצריך לחמם לו יין בשבת.אם מותר .׳ בצואת ר״י החס^ כנשואי ב׳ אחים לב׳ אחיות.
לחמם לו ע״י עכו״ם מטעמא דמוטב שיתנסך היין ■ ’ ח^׳ז סימן מ״ט פי״א.
חי״א ,סימן ס׳. משיתחלל שבת. ,בצואת .ריה״ח שלא לעשות מרחץ בתוך ביתו.
בדבר שתיית.יין בסעודות הנערכות באולמות של חי״א סימן נ״ז.
שמחה שיש לחשוש שנגע בהן מומר לחלל שבתות. ח״י סר׳ ל׳׳זן. בהחזקת מאכלים .תחת המטה בספינה.
ב .בוינא דהצרכת חותם בתוך חותם במשלוח
הלכות טבילת כלים והגעלה ובשולי
יינות עז׳י עכו״ם או מחלל שבת ,ובזה״ז בפרט.
חי״ב סיומן נ״ו.
עכו״ם ובלאו דלפ״ע
באיפור לא יהיה כלי גבר על אשה במלבושים, ; כלי פלסטיק וניילון .הנקנים מעכו״ם אם צריכים
חי״א סימן ס״ב. ואודות מכנסי־השחץ. ח״ז סימן ל״ז וח״ח סימן כ״ו. טבילה.
מפתחות לי״ב חלקי שר״ת ציץ אליעזר רל
הלכות ספר תורה ומזוזה תקנה ,וזזחייביס בהם מתורת צדקה בלבד ,והיןודם
ח״ז סימן ל״ח. קודם.
קונטרס ע״ד איסור השלכה ואיבוד של כתבי שליח שהוציא לצדקה עבור המשלח ,והמשלח טוען
הקודש ,ואם מותר לד׳שליד ולאבד עלי־הגהות־ ח״ד סימן ל׳. לא לסכום כזה נתכוונתי.
ח״ג סימן א׳. דפוס מדברים שבקדושה. אם יש מצוה לעשר מעשר כספים מכספי השילומים
ח״ד סימן י״ב. באיסור מחיקת שמות הקודש. ח״ו סימן כ״ז. מגרמניה.
קונטרס ״שאלי שרופד .באש״ על אודות ספרי
תורה ותפילין שנשרפו או נפלו לארץ ,מחולק
הלכות מילה ובקריאת שמות
ח״ה סימן א׳. לעשרד .פרקים. אם יש חיוב על האב למול את בניו הגדולים
. דין הנשרפים והנקרעים בזרוע ושלא בזרוע. והגדרת העיכוב של מ ל ת בניו הקטניזם ועבדיו בין
פרק א׳ .וחי״ב סימן ס״ה. ח״ב סימן י״א. גדולים וקטנים מלעשות הפסח.
מנהג קביעת תענית בנשרפו או נקרעו ע״י אונס מצות מילה שעל האב אם היא מ״ע שהזמן גרמא.
פרק ב׳. ובאין רואין וגניזתן. ח״ג סימן כ׳.
מנהג קביעת תענית במי שנפלו מידו ס״ת או שם. בדין מילה הנעשית ע״י אחר בשליחות האב.
פרק ב׳. תפילין. ח״ה סימז י״ד. מל ולא פרע אי חייב כרת.
למנר.ג קביעת תענית גם על רואי נפילת הס״ת וח״ו סימן כ״ח.
פרק ד׳. לארץ. בדין גירות לשם מטרת נשואין וכדומה .ח׳׳ה .סי' ט״ו
מתפללי ותושבי עיר שלא ראו נפילת הס״ת לארץ. )ויעוין מ״ש עוד באריכות דברים בספרי
פרק ה׳. ה״מ ח״ג שע״ח(
בירור דעת הדברי חיים והנוהום אחריו ביסוד המנהג אם יש לדחות מילר .בזמנה בשבת כדי למנוע חילול
פרק ף. ומדת הסתעפותו. ח״ו סימן ג׳. שבת,
פרק ז׳. מנהג נתינת הס״ת שנפלה להגיה אותה. ח״ו סימן כ״ח. בחיוב אשה למול את בנה.
אם נפלה הס״ת באה״ק עצמו ,ודין מדרגות אה״ק בחיוב הרב למול את עבדיו ואי נשים חייבות למול
פרק ת׳ ,וחי״א סי׳ ע״ז. לענין זה. שם. עבדיהן
אם נפל לארץ רק צד אחד מהס״ת ,ודין שיעור גובה ברכת !מילה קודם הפריעה אי מיחשב עדנה עובר
פרק ט׳. הנפילה בכלל. ח״ה סי׳ י״ד ,וח״ו סימן כ״ט. לעשייתן.
פרק י׳. מילי ד ח ^ו ת א במנר.גי התענית. ח״ז סימן ל״ו. במילר ,שלא בזמנד .ביו״ט ע״י נשים.
ח״ח סי׳ ל׳. סדר גניזת ספרי תורד .שנשרפו רח״ל. שם. בפיטורא דאשד .למול בנה.
אם מותר לרידפיס ספר ממחבר קראי ,ודין ספרי י בחיובא דאב במילת סנו שלא בזמנה ,ובהיכא :.
תורד .תפילין ומזוזות שכתבם או הדפיסם אחד שהגדיל הבן .ובעבדים אם יש עליהם בעצמם חיוב
ח״ט סי׳ י׳ מעדת הקראים ,ואם מצטרפים למבין. ח״ז סימן ל״ט. להמול משהגדילו.
ובמפתחות. אודות כלי המכשיר הנקרא בשם ״מגן קלעמפ״
שם ובמפתחות. אם מותר לכתוב על מצבה שם אלקים. אם כשר למול בו ,ובדין מקום הטפת דם ברית
אחד שקנר .ס״ת ישן ונמצא ,בו מספר אותיות ח״ח סימן כ״ט .וח״י סימן ל״ח. באבר.
: לפופות וגלל כן רוצה הקונה לחזור מהקניה. בדין מילה באונן ,הכתוב בספרי א״י סימן י״ח.
חי״א יקזמז ס״ה. ח״ח סימן ל״ן^ :
בירור דברי פסקי התוס׳ שכותבים דעיר שיש שם. ברכת להכניסו אם היא ברכת השבח.
ח״ח,סימן י״ו^ . בד .חזירים פטורה מן המזוזה. ישוב דברי ,רש״י ריש כריתות .ורמב״ם וסמ״ג '
,עזכותבים החיוב ;,של מצות מילה מקרא דביום
הלכות ערלה וכלאים
,;•,שם. ■ ■ השמיגי■,^.
- קונטרס ע״ד שתילים הגעברום ממקום למקום אם מותר לדתות ?,רית ; מילה לאחר חצות היום
■•ח^׳א סיפע י״ג^ ממתי מונים להם שנוח ערלה .י ח״ט סימן־כ״ח. בכדי לעשותה .■riTna׳ י .
א .דין אילן שנעקר ויכול לחיות. ח״י סימן ל״ח. ' אם מותר לקבל למול ולא למצוץ.
ב• אי ?*?1,ג-ז.ז,לכו׳ל:ל!^יותivעד כדי גידול פירות. ח״י טי׳ כ׳?ה :פ״[.3 במילה לגר ביום חמישי.
ג .בירור3 ,שיםת הרמב״ם. אם יש לתת לנקבות שם אחרו הזכרים ,וקן לודפד.
,: ' ד .דין ■נעקר הןאילן ,ממקומו בידי אדם. ח״ז הימן ג׳ץ. . ,
,ביתד דברי.ת שובת הרשב״א ^בשועור של יכול אם מותר לקרוא לאח ואחות בשום שרשי אחד
..־ • ' .״■ ■. -: ■,לחיות' ■■. אחר שם אביו או אמו ,ובדדכא שקריאת.השם;הוא
ו : .אילן שנעקר בתור שלש: . חי׳׳א סימן נ״,ו. ; לא על שם האבות.
מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר רלב
ח״ה ■סימן ל״ה. מושב קיבוצי ושיתופי בשמיטה. ז .סיכום של ט׳ עיקרי הלכות.
בגדרי לקשו״פ והפקר ,והפקירא דפירות שביעית. אילן שאינו מתקיים כי אם שלש שנים בלבד מה
ח״ב סימן י״ד. ח״ב סי,מן ט״ו. דינו לענין ערלה.
חי״ב סימן פ״ה. שטר פרוזבול. ח״א סימן ט״ז. בההרכבה הנהוגה בזה״ז.
בירור דעת החתם סופר בחיוב ס Tור פרוזבול פרי המאלינס אם אפשר לנוטעו בין גפן ,ואם
בערב ר״ה של כניסת שנת השביעית .ח״ט סי׳ כ״ט. בעינן בו שיעור הרחקה בבא לזורעו בין האילנות.
בכתיבת פרוזבול בלילה ,ובקרובים ,וע״י שליח. ח״א סימן י״ז.
ח״ו סימן ל״ט ובמלואיס. משתלות הגפנים אם יש להם דין כרם ,ואם עבר
שט סימן י״ח, וזרע סמוך להם.
הלכות תרומות ומעשרות וחלה
ח״ב סימן י״ב. אבטיח עם מלון לענין כלאים.
עלי הצנון וקליפת התפו״ז אם חייבים בתרומות נכרי המקיים כלאים בשדהו אם נאסרו הפירות.
■ ומעשרות ,ואם אפשר להפריש מהם על הפירות. חי״א !סימנים ס״ז ס״ח.
ח״א סי׳ א׳ ,וח״ב סימנים טז י״ז ,וח״ג סימנים כ״א כ״ב.
אריסים נכרים בשדה ישראל אם חייבים התבואות
הלכות בכור
ח״-א סי,מן ב׳. בתרו״מ. !בכור שהומס בגובה האוזן לצד הגוף במקום הקשה.
בדין הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ח״ח סימן ל״א.
שם !סימן ג׳. לענין שבת. דבר חידוש בנוגע למטיל מום בזה״ז אפילו במזיד .שם.
שם סימן ד׳. גדר וח Tוש בהילפותא דובא הלוי. בן בכור ישראלית שילדה מנכרי אם יכולים בי״ד
מעשר שני חוץ לירושלים אי מיקרי דבר שיש לו ח״ט סימן כ״ח. לפדותו ולברך ברכת הפדיון.
שם סימן ה׳. מתירין. ילד בכור שנולד ונתנוהו באינקובאטור וחי יותר
בדין מחשבה בתרומה ,ובדין אמירתו לגבוה .ובהא שם. !מל׳ יום ,אי חייבים כבר לפדותו.
דאין מברכין על דברים שבלב ,ובענין כל המצות
מברכין עובר לעשייתן ,וישוב דברי רש״י בברכות
הלכות שביעית
ד׳ ט״ו ובהא שאין מברכין על מתנות כהונה על שביעית אי חייבת!בבכורים .ח״ו סי׳ ל׳ ,וסי׳ ל״ב או״ג.
שם סימן ו׳. נתינתן. לאו דלא תחנם אם עוברים בדרך של חליפין.
ענבים שקונים מן העכו״ם על מנת לעשותן יין או _ ח״ו סימן ל״א. ואם יש חילוק בין בית לשדה.
מיץ לענין חיוב בתרו״מ ,ואם נמלך אח״כ לאכלן בירור אם יש הוכחה מדברי האבני נזר על דעתו
שם סי׳ ז׳. כך. בהיתר המכירה הכללית בשביעית .ב .אם מותר
בחיוב תרו״מ בדבש הנעשה מחתבין הנקנין אצל לזלף הבתים בשנת השמיטה עם מימי ריח טוב
נכרים ,וע׳^ שומשמין שקונים מעכו״ם ועושין הנעשים מתערובות סממנים ומעשבי בשמים והורד
מהן שמן ,וכן בדבר צמוקים שקונים מהעכו״ם שקורין רוזדרוזאניש ,ובתותים שמאכילים העלים
ועושים בהמים שלהם עוגות ,או שעושין מהם יין. שלהם לתולעי־המשי אם מיתר לעשות כן גם
ח״א סימנים ח׳ ט׳. ח״ו סימן ל״ב. בשביעית הואיל ומאכל אדם המה.
גדר זכיית הכהנים בתרו״מ ,ומתי חל על הבעלים אם קדושת שביעית נוהגת בטאבאק ,ואם מותר
שם סימן י׳. המצוה להפריש. לעשות בשביעית המציצה ביין וכן בלשפוך מכוס
ממתי נתחייבו ישראל בתרו״מ ,ובחיוב ירושלים ח״ו סימן ל״ג. הבדלה וד׳ כוסות בפסח.
בתרו״מ .שם סי׳ י״א ,וח״ב סי׳ י״ג ,וח״ג סי׳ כ״ב, ח״ז סי׳ ל״ב. בזליפת יין של שביעית על המילה.
וח״ד סי׳ ה׳ פ״ב ,וח״ה סי׳ ל״ב ,וח״י סי׳ ב׳ וחי״א באתרוג של שביעית שלא נעבד ולא נשמר ,או
סימן ס״ו בנוסחא ג׳. להנוהגים עפ״י דרתד המכירה .ב .באתרוג של
בדינא דאין מגביהין תרו״מ בשבת ויו״ט .ח״א סי׳ י״ב. שביעית שנעבדה ב־ עבירה ומן המשומר ,או
מאימתי נפטרה פאה מתרו״מ ובהפקר לאחר מירוח. לאלה המחמירים שלא לנהוג עפ״י היתר המכירה.
ב .בסאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין. ג .אם בזה״ז ישנו חובת ביעור באתרוג.
שם סימן י״ג. ח״ג סימן ל״ט ,וחי״א סימן ס״ט.
ח״ב סי׳ י״ג. בדין נאמנות ע״ה בפירות דמאי. בשיטת רעז״י במהות ביעור פילות שביעית.
שם. בדין סוריא בחיוב תרו״מ. ח״ט סימן מ״ג.
כשמפרישין תרו״מ במחשבה אי מברכין ,ואי איכא ספירט מפוגל שמשתמשים בו להדלקת פרימוסין
ח״ב סי׳ ט״ז. מצוה באכילת זרוע ולחיים. חי״א סימנים ס״ז ס״ח. אי נוהג בו קדושת שביעית.
קפה וקקו המובאים מחו״ל בעודם ירוקים והקליה חי״א סי׳ ס״ט. איסור ספיחין אי איכא בטבאק־עישון.
והטחינה נעעוים בארץ אם יש חיוב להפריש מהם חי״ב סי׳ ל״ז. אם נוהגת שביעית בטוטון וטאבאק.
רלג מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר
עוד בהנ״ל ובמצות הקמת חברות לינה וקופה ח״ה סימן י״ט וח״ו סימן כ״ט. תרו״מ.
שם סימן ד׳. לבקו״ח. בדברי רבינו מנוח גהפקיר לאחר מירוח .ח״ה סי׳ כ״א.
אם מותר להתפלל על חולה שאין סיכוים שיבריא אודות הקושיא איד מהני שאלה בתרומה הא נמצא
שם סימן ה׳. ומתפתל ביסוריו שימות. שהברכה שבירד בשעת ההפרשה היתה לבטלה.
וח״ז סימן מ״ט פי״ג .וח״ט סימן מ״ז. ח״ה סימן י״ד ,וח״ו סימן כ״ח.
זהירות על המבקר שלא יהא למשא של החולה, אם אפשר לעשר מאתרוגים המורכבים על שאינם
אופני פטורים מביקור ,ועצה לצאת ידי חובת חי״א סימן מ״ד. מורכבים.
שם סי׳ ו׳. המצוה. תרומות הפרשת בדבר קונטרס :אודות הצעה
שם סימן ז׳. זמן ביקור הרחוקים. ומעשרות ונתינתם ,מחולק לשבעה עינפים .ח״ד סי' י׳.
ביקור גדול אצל קטן ,פירוש מחודש בבה״ג בהא ענףא'. הגורמים לחפש עצה בתיקון תרו״מ.
שם סימן ח׳. דבקו״ה אין לה שיעור. ענף ב'. . תקנות יוחנן כה״ג.
שם. שאילת שלום ע״י הטליפון. ענףג׳. תקנת עזרא.
שם סימן ט׳. ביקור של שוגא. ענףד׳. מפריש תרומה ע״מ שלא לתתם לכהן
חובת העטיפה של המבקר .פירוש מפתיע במאירי ענףה׳. הפקר של הערמה
בכוונת מאמרם דשכינה למעלה מראשותיו של ענףו׳. הפקר בפני שלשה
שם סימן י׳. החולה. ענףז׳. לעצם ההצעה
שם סימן י״א. אופן ישיבת המבקר. שם סימן י״א. קונטרס שני בענין הנ״ל.
שם סימן י״ב. זמני שעות הביקור. קונטרס נוסחאות לסדר הפרשת תרו״מ בזמננו,
התפלה בפני החולה ואופן הזכרת שמו של אביו לעצם והארות והערות ליבש וללח ,ובירורים
שם סימן י״ג. או רבו החולה. הנוסחאות ובדיני ההפרשה ,ופדיון מע״ש בזה״ז
שם סימן י״ד. תפלה בשבת עבור חולה. בירושלים וחוצה לה ,והברכה עליד& ,ובית וחצר
מתי מזכירים לחולה שיתן דעתו על ענ״ניו. בירושלים אי קובעים למעשר ,ובנתינת מע״ר,
שם סימן ט״ו. ומ״ע ,ובענין הוצאת מ״ע לחו״ל ,ובענבים הנלקחים
שם סי׳ ט״ז. בביקור איש לאשה ,או להיפך. מן העכו״ם בשנת השביעית לעשות מהן יין אם יש
בקשת רח:מים על החולה אצל חכם שבעיר ,וברכת להפריש מד& מ״ע ,או שאין להפריש לא מ״ע ולא
שם סי׳ י״ז. החולה בביה^״נ בשעת קה״ת. מע״ש .ואודות מנהג לעשר גם בשנת השמיטה,
אם החולה נמצא במקום אחר אם אפשר להתפלל ובדין חיוב פירותיד aשל מחללי שבת בתרו״מ,
שם סימן י״ח. עליו ולהזכירו בתפלה. חי״א סי׳ ס״ו. ובענין ספיקות השטחים בזמנינו.
מתי ניחום אבלים קודם לביקור חולים .שם סי׳ י״ט, מיחה ישראל בתבואת עכו״ם ,או להיפך .ח״ג סי׳ ל״ג.
לעורר את החולה לתשובה וצדקה ולסידור צואה. ככרות של נחתומים הנמכרים בחנויות ובשווקים
שם סימן כ״ז. ואין ידוע אם ניטל מד& חלה ,אם יש לחוש בהם
אם יש מצות בקור חולים לחולה שנחלה במחלה לחלת דמאי להצריך להפריש מהם מספק חלה בלי
ח״ט סי׳ י״ז פ״ה. מתדבקת. ברכה כדין פירות דמאי ,או דילמא חלה שאני דדמי
לתח״ג שאינם חשודים ולא היתה בכלל התקנה.
הלכות אונן קריעה ואבילות
ח״א סימן י״ד.
ח״ג סי׳ כ״ב. מתי הוה עיקר מצות הקריעה לכתחילה. לההצעה של רב גדול אחד לתקנת חלת דמאי,
המחליף בגדים בתור ז׳ ימי אבילות שאחר הרגל שם סימן ט״ו. ובדינא דהתורם משלו על של חבירו.
ח״ה סימן ה׳. . אם צריך לקרוע שנית. בהפרשת חלה ממין על שאינו מינו או בדבר
ברכת דיין האמת בשעת קריעה .ח״ה בר״ר !סימן ל״ג. המקפיד כשיש בכל אחד כשיעור ,וחילוק בין אדם
גדר קביעת המות וחומר ענין איסור הלנת המת אחד לבין ב׳ בני.אדם ,וישוב דברי הרמ״א ,וביאור
בנגלה ובנסתר .ח״ט סי׳ מ״ו ,וח״י סי׳ כ״ה פ״ד ופ״ט. דברי התה״ד בספרו ובמה שמובא בשמו בס׳ לקט
במצות קבורה מה״ת ,והאמור בזה בתוהנ״ס, חי״א סימן ע״ו. יושר.
ולענין קבורת אבר או כזית ,או פחות מכזית,
, הלכות ביקור חולים
וביאור ענין השכבתו של ר״א בר״ש בעליה לאחר
חי״א סימן ע״ד. מיתתו. חיוב בטהון החולה בד׳ וגדר אופן הדרישה ברופא
מי שמת לאחר ניתוח וטרם החליפו ממנו בגדיו ח״ה ברמת רחל סימן א׳. ורפואות.
ד^גואלים בדם אם מותר לפשוט הבגדים לטהרו מצות בקו״ח אם היא הלק ממצות גמ״ח או היא
ולהלבישו תכריכים .ב .דין הרוג ויולדת שמתה שם סימן ב׳. מצוה מיוהדת.
לענין הנגדים המגואלים בדם והלבשת התכריכין. שם סימן ג׳. מטרת מצות הביקור ואופניו.
מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר רלד
ח״ה סי' א׳ ובר״ר סימן מ״ד. ג .בירור ההלכה של קבורת התגים ע״י נכרים
בדיני אנינות שתקנו רבנן עד הקבורה. בלבושיהם .ד .אודות דמים היוצאיזם לפני המיתה
ח״ה בר״ר סימן מ״ה. חי״א סימן ע׳. או לאחר קביעת המיתה.
שם סימן מ״ו. באמירת הספד קדיש ותהלים לאונן. מת לו מת אחר החושז לפני הבעילת מצוה אי נוהג
אונן שיש לו יא״צ אם יכול להגיד קדיש. קודם ז׳ ימי אבילות או שנוהג קודם ד ימי
.שם סימן,מ״ז. ח׳׳ה בר״ר סימן מט. המשתה.
שם סימן מ״ח. באיסור ישיבה לאונן על כסא. חולה שנודע לו שמת לו מת ונהג קצת אבילות
בדין איסור מלאכה בעיר עד קבורת המת. אם לכשיבריא חייב לנהוג אבילות מחדש.
שם סימן נ׳. , ח״ה בר״ר סימן כ״ו.
שם סימן ׳נ״א. באי׳סור שאילת שלום כשמת בעיר. בשמועה קרובה ולא נהג אבילות אם באונס או
שם סימן נ״ב. גדר מצות חיוב ההספד. בזדון ועבר ל׳ מיום המיתה אבל לא מיום השמועה
דין הספד ומצות לויה של אשה חשובה ובדבר ח״ג סימן כ״ב. אם מחויב עוד באבילות שבעה.
שם סימן נ״ג. הספדת אשה ברחוב. דין גדול הבית במקום שאיננו לא מקום מיתה ולא
שם סימן נ״ד. !בדין הכנסת נפטר לבית הכנסת. חי״א סומן ע״ב. מקום קבורה.
אבל בתוך ז׳ אם יכול וצריך לברך על הבשמים בימי אבילותה בדין !בוגרת בפירכוס וכיחול
ח״ז סימן כ״ג. בהבדלה של מוצש״ק. בזמנינו ,ומהו גדר הגיל בזה ,ואם נאמר זה גם
במצות קריעה על או״א לעיני הקהל .ואם יש חיוב באלמנה או גרושה .ב .בלבישת תכשיטים לאשה
להמציא א״ע בפניהם .ב״ אם מותר לאבל תוך
חי״א סימן ע״ג. בז׳ ימי אבילותה.
שבעה לתת לאחר ספר במתנה ,ג .אבל בי״ב חדש
ברחיצה לאבל בימי הספירה בתוך שלשים לאבלו.
על או״א אם מותר ליתן שלום לאחר בשעה שיודע .
חי״א סימן ע״ז.
שהלה ישיב לו שלום .ד .אבל תוך ז׳ אם רוצה
ח״ה בר״ר סי׳ ל״ח. בחיובא דנשי לקרוע באבילות.
לעמוד בפני נשיא או ת״ח אי רקזאי .ה .אודות ■
וחי״ב סימן ס״ה. ־
אם מותר לאבל לגמור שכ״ד עם השכנים.
אמירת קדיש על נעלמים במקומות הריגה ולא
ח״ח סימן ל״ג.
נתברר בבירור על מיתתו הודאית עד כדי להתיר
אם מותר לאיש להגיד קדיש אחרי אשתו הראשונה
ח״ג!סומן ג׳ ,וח״ה בר״ר סי׳:ל״א. את אשתו להנשא.
לאחר שנשא שנית ,וכן להזכיר נשמתה ,וכמו״כ
אמירת קדיש של בני בנים אי עדיפא על אמירת
אם מותר לאשה לאחר שנשאה שנית לבקר על קבר
בעלה הראשון או להדליק נר יא״צ עבורו. ח״ג סימן כ״ב. אח. קדיעו של אב או
ח״ח סימן ל״ד, בירור איסור השארת קבר פתוח עד למחרתו.
בדין זימון בסעודת הבראה ,ואם האבל מצטרף ח׳׳ר .בר״ר סימן ס׳.
חי״א סימן ע״א. לזימון לעשרה או לשלשה. מנהג אמירת צדוק הדין עם סתימת הגולל.
קונטרס תשובות על ספרי אבן יעקב הלכות אבילות, שם ׳סומן ל״ב. .
ובירורי הלכות נוספות ,מחולק לשלש עשרה פרקים. הנהגת האנשים הנמצאים בעת יציאת נשמה.
ח״ז סימן מ״ט. . שם סימן ל״ד.
בבירור מקור ההלכה המקובלת דמאבד עצמו מה עושים ומה רואים הצדיקים בעת יציאת נשמתן.
,פרק א׳. לדעת אין לו חלק לעוה״ב. שם סימן ל״ו.
בדין איסור הנאה משער ועור המת .ב .בהא שת״ח - שפיכת המים מבית הנפטר ומבתים הסמוכים.
אינם מבטלים בזמנינו מלימודם להוצאת המת אפי׳ שם סימן ל״ה.
בשוע שהוא קרי ותני וגם מתני לאחרים ,ג .בדין באב ואם אם יש לקרוע גם הטלית קטן .שם סימן ל״ז.
שינוי מקום לאבל אם האיסור הוא אפילו בלעמוד קריעה באשה באו״א אשר יש לקרוע כל הבגדים
על מקומו הקבוע בביהכ״ג כגון לשמ״ע .ד .אם שם סימן ל״ח ,ובח׳ י״ב סי׳ ס״ה.
תפרו בשוגג הקריעה על או״א לאחר שבעה ,אם שם סימן ל״ט. החלפת בגדים באו״א.
מחויב לקרוע עוד הפעם ואסור ללבוש לפני זה שם סימן מ׳. בדין חליצת כתף באו״א.
פרק ב׳, הבגד ,או לא. בחיוב קריעה להעומד בשעת יצ״נ ועל ת״ח.
מהו המובן של אין מבטלין תשב״ר להוצאת המת, שם סימן מ״א. .
ב ,בהחשבון של עשר פרסאות שנתנו כדי שיצטרף שם סימן מ״ב. בקריעה ואבילות על מומר.
עם גדול הבית שהוא כדי הילוך יום אחד .פרק ג. ובח״י סי' מ״א.
אשה שהיו לה שני בעלים אצל מי נקברת ,ובדין- שם סימן מ״ג. קריעה על רוב ציבור שנפלו במלחמה.
פרק ך׳, היכא שמתה בחיי בעלה השני. אם יש לקרוע כשמאבדים בזרוע ספרי גמ׳ ופוס׳.
רלה מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר
ח״ד סימן ט״ו ,ובמליאים. עוד בעניו הנ״ל .ב .על אודות אם יש חשש לישא
קונטרס :באיסור פינוי מתים וד,אוסנים שלפיד,ם אלמנה ,וענין קישקוש רוח בעלה ד,כתוב בזר.
מותר לפנות ,ודן הקברים שנשארו פנויים ,מחולק פרק ה׳. גספרי קבלה.
ח״י סי׳ מ׳. לששד ,פרקים. באמירת קדיש בחיי הר,ורים .ב .ענין אמירת קדיש
שלשה אופנים שהותר בהם הפינוי וגדר קבר של אב על בן .ג .על איזה קטן יש לומר קדיש.
פרק א'. משפחה. פרק ר.
קרובי משפחד ,אם נאמנים לומר שקברו בדעה באמירת קדעז ולימוד משניות עבור כמה נפטרים
לר,עבית אח״כ למקום אחר ,ודעהומחשבדי אם פרק ז׳ ופ״י ופי״ ב. בב״א.
פרק ב׳. נחשבת כתנאי. שם בפ״ז. בד,כללת כמד ,נפטרים באמירת אמ״ר.
קברי מסביבת גדרים וד,בר,רות בפינוי קברים פרק ח'. קבר שנתפנה אם !מותר לקבור בו מת אחר.
משפחה בהר המנוחות לסביבת קברי!משפחה בהר פרק ט׳. בהברכד ,על ראיית קברי ישראל.
פרק ג׳. הזיתים. אבלים ר,נמצאים בעיר אחרת ממתי יתחילו למנות
מותר אם תנאי ללא נפטרים בהר המנוחות אבילות אם משעת השמועה או משעת הקבורה.
להעבירם להר הזיתים רק בגלל זאת שבחי ,Tם ב .מי שהגיע לו שמועה רחוקה ולא ישב באותו
פרק ד׳. רכשו להם בזמנו אחוזות בר,ר הזיתים. יום השער .אחת כדין אם מחויב לישב למחר,
פינוי מהחלקות הזמניות בשיד־באדר ושע״צ לשם ואותד ,השאלה באם לא נד,ג גזירת ל׳ על או״א
הבאתם לקבורד ,בחלקת קברי משפחה בבי״ע אחר ובתספורת וגיהוץ וכד שמחויב גם בשמועה רחוקה
פרק ה׳. מלבד הר הזיתים. אם חייב לד,שלים .ג .בתפלת אבל לפני התיבר,
דין קברים הנשארים פנוים או המתפנים ,ואלה פרק י׳. במנחה בער״ש ובשבת.
שקנו להם אחוזות בחיים גם בהר המנוחות וגם מאימתי נפסקת האבילות בע״ש .ב .בחזרת האבל
בר,ר הזיתים אם יכולים לתבוע מד,ח״ק שיחזירו פרק י״א. לביתו בשבת ובער״ש .וכל לילה.
פרק ד. לד,ם דמי אחת מד,ן. בהנאד .מפיתת אילנות הגדלים בביר,״ק .ב .בדין
קונטרס על אודות ישראל שהיה נשוי בערכאות אם זלזל במקצת ז׳ ימי האבילות ,וחילוק !מחודש
עם נכריד ,וד,יד ,מובדל כל ימיו מקהל ישראל, פרק י״ ב. בזה.
ולפני מותו צוד ,לקוברו בבית העלמין ד,T ,ודי אם אם מותר להתפלל למיתת חולה המתפתל ביסוריו.
שומעין לו ,ואם מתאבלים עליו ואומרים קדיש פרק י׳׳ג.
ח״י סימן מ״א. אחריו .מחולק לחמשר ,פרקים. ילד שנולד ונתנוהו באינקיובאטר וחי יותר מל׳
ישראל שנשא נכרית ופירש מדרכי ציבור ותורת יום ואח״ב מת אי חייבים להתאבל עליו.
ישראל אם מתעסקים עמו בקבורה לאחר מותו. ח״ט סימן כ״ח.
פרק א׳. ח״ד סימן י״ד. קונטרס על אודות ניתוח המתים.
פרק ב׳. הביאור של אין מתעסקין עמו בכל דבר. אם מותר לרופאים להתלמד על אבר שנחתך מן
אכילות ההורים והקרובים על הפורשים מדרכי ח״י סימן כ״ה פ״ח. החי.
פרק ג׳. ציבור. העצמות ופינוי הקברות בדבר איסור חפירת
פרק ד׳. אמירת קדיש על הפורשים מדרכי ציבור. ח״ר ,סי׳ כ׳, שבשטח קרב הרמב״ם בטבריד.,
חיוב אבילות כשיקו מקום לחשוב שד,פורשים מדרכי ובד,קדמת הספר.
פרק ה׳. ציברר שבו בתשובד ,לפני מותם. אם מותר לד.עביר ארון עם סבון מעצמות ושומן
בדין העברת מת לקבורד .בארץ ישראל ,ובענין קדושינו הי״ד ממקום קבורתו אל מקום אחר.
חי״א סימן ע״ה. מיוחד שיש בקבורר ,בירושלים. ב .אם ישנד ,מצוד ,לקבור סבון'ואפר הקדושים.
ח״ח ׳סימן ל״ה.
חלק אבן העזר אבר שחותכים מאדם חי אי מחויבים לקובח ואי
ח״י סימן כ׳יה פ״ח, מותר בד,נאה.
הלכות אישות ועגונות
בקבורת נפלים ,ובקבורת שליא ,ובד,צנעת שינקם
אודות איסור עדת הקראים לבוא בקהל. שם, ר,נופלים.
ח״ה סימן ט״ז .ובר,קדמר ,,וחי״ב סי׳ ס״ו. ע״ד נסיער ,לכד,ן באוטובוס ע״ג כביש העוסר על
אודות הכת הנקראת ״שומרי שבת״ .ב .על הפלשים. קברי ישראל עתיקים ככביש הר הזיתים וככביש
בחי״ב שם. ג .ע״ד יהודי קוצ׳ין. חי״ב סימנים ס״ב ס״ג. דומה לזה בטבריא.
ביתר הלכד ,בדין דכשם שאסורד ,לבעל כד אסורד, אם מותר לכהן ליטמא לאחד מקרוביו כשנחתד
לבועל ,ובדין אשד ,שאמרד ,טמאה אני לד מפלוני מגופו אבר פנימי בחייו או לאחר מותו .ח״ט סי׳!מ״ח,
ח״ה סימן כ״ג. בדין כניסת כד,ן בשטח בית הקברות.
מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר רלו
המלחמה עקב עגונות תקנות קונטרס בענין נוצרי־קטולי ממוסד לאימוץ תינוקת שלקחוה
העולמית האחרונה .מחולק לחמשה פרקים. כיהודיה ,אי זקוקה לגירות בכלל ,ואם לאו אם
ח״ג סימן כ״ה. ח״ז סימן מ׳. מותרת גם לכהונה.
פרק א׳. עיר שכבשוה כרכום. חרש שוטה וקטן שבאו על אשת איש אם נאסרת
פרק ב׳. דין מים שאין להם סוף. על בעל והולד ממזר .ואם בא על אשתו נדה אי
פרק ג. מה שחששו בעיגונא אפילו למיעוטא. ח״י סימנים מ״ג מ״ד. אי ליכא איסורא עליה.
שיטת הר״א מווררין ודעימיה ,ואומדנא דעתא. בדינא דהנטען על הנכרית ונתגיירה ,ובהיכא דודאי
פרק ד׳. בא עלה לפני כן! .ב .בד״נא דנטען על השפחה,
פרק ה׳. תרי רובא. וענין מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכו׳
גם בנאבדו בענין הנ״ל .ושאלה בענין יבום שכתב הרמב״ם בזה בתשובה .ג .בהיכא שנשאה
ח״ג סימן כ׳ץ. יבמיהם ויש עוד »פק על בן שנאבד. חי״א סי' ע״ט. כשהיא נכרית בנשואין אזרחיים.
. בענין עגונא ,בבעל שנעלם בפעיה״ק ת״ו אחרי בנשואין אזרחיים אי צריכה גט ,ואי לא צריכה
ח״ה סי׳ כ״ד. !מלחמת השחרור. אם מותרת גם לכהן .ב .בנפרחז רק בגירושין
ובלהנשא לעד עוד בענין עגונא מיוגוסלביה, אזרחיים והקדושין היו כדמו״י ואח״ב נפרדה בג״פ
שם. . המעיד. כדמו״י מאימתי מונין ג׳ חדשי ההבחנה .ג .אם
על אודות חידושו של הנודע ביהודה בגדר נאמנות מתה אחרי הגירושין האזרחיים אי מתאבל עליה,
עכו״ם מסיח לפי תומו בעדות אשזה .ח״ז סי׳ מ״א. חי״א סימן פ״א. ולענין אם יורשה.
. בהיתר עיגונא דאיתתא שליום הג׳ מהעלמו של קונטרס ״שער הקדושה״ בירורי הלכות בדיני
בעלה מצאו את הגופה על שפת הנחל כשכולה . מצות פריה ורביה ,מוסבים על דברי המנחת חנוך
חי״א סימן פ׳. שלימה ורטובה. ח ״ד סמן ט״ז. ומחולק לשלש עשרה פרקים.
!באיסור הרכבת חתן על הכתפיים ולרקוד עמו. קונטרס על אודות הריון מלאכותי ודין הולד
חי״ב סימן ע״ג. ח״ג סימן כ״ז. שנולד .מחולק לחמשה פרקים.
. גדר האיסור של הליכה אחורי אשה ,ובזה״ז; אשה שנתעברה כמתכוון באמבטי או ע״י מזרקה
ח״ט סימן נ׳. מש״ז של איש אחר אם נאסרת על בעלה ,ואם
הולד כשר .וכן אם נאמנת לומר שנתעברה ע״י
הלכות יחוד
פרק א. מזרקה.
קונטרס בדיני איסור יחוד לכלליו ולפרטיו .מחולק פעולת ההזרקה של ש״ז מאיש אחר לתוך רחמה
לב״ז פרקים )ומכיל למעלה מעשרה גליונות דפוס(. פרק ב׳. של א״א אם היא מותרת.
ח״ו ׳סימן מ׳. אם יש אב לילד הנולד ע״י ש״ז באמבטי או על
איסור היחוד ואם הוא אביזרייהו דעריות .וביאור ■ על ידי הכנסת ש״ז של איש אחר לתוך רחמה של
.פרק א׳. דין מקשה ללדת בחול ובשבת. פרק ג׳. . אשה.
וחי״ב סי' ל״ג. מעוברת ומינקת חבירו ע״י אמבטי או מזרקה.
פרק ב׳. יחוד עם ב' נשים. פרק ד׳.
פרק ג׳. . יחוד אשה אחת עם ב' אנשים. אם מותר לאיש להוציא ש״ז לשם מטרה זאת שיהא ..
פרק ד'. יהוד עם אשה .כשבעלה בעיר. לרופא מוכן להזריק מזה לתוך רחם של אשה.
עם מועיל בעלה בעיר כשהאשה הולכת ־ לבית פרק ה׳. ^ .
אחר .ואם מועיל שמירת אשמו־בחתן היכא שפ״נ בשניות על כל האמור ובתוספת מרובה על העיקר
פרק ה' .ובמלואים. ־ . ק־דם ב״מ. באתי בח״ט סימן ג״א שער ד' המכיל ששה פרקים
שמפליג יודעת והאשה בהפליג הבעל בעיר גדולים ,קחנו משם.
פרק ו'. ומתעכב במקו׳׳א ,וסוגי ההפלגה. אודות ניתוח פרוסטט לחולה בעצירת השתן.
בעלה בעיר באדם חשוב אליבא דרש״י ,וכן בגוונא . ח״י סימן כ״ה פרק כ״ד.
דכניסה משותפת .ב .עשיית היכר היכא■.דאיכא מ־ שנכרתו ממנו חוטי ביצה אחת אם כשר לבוא
פרק ך. רק חשש ליחוד ואפילו כשאין בעלה בעיר. ח״ט סימן מ״ט. בקהל.
. שני חדרים זה כנגד זה .ובדינא דאנשים מבפנים אודות אישור נשואין של קראי עם קראית.
פרק ח׳. . וכי' .ויחוד עם פנויה אם הוא סה״ת. ח״ד סימן ט׳. .
אם לאיש מהגי כשאשתו בעיר וכשהיא מפליגה. בדין נשואי מינקת באשה שנתגרשה ובנאמנות.
.- .פרק ט^. ח״ד סימן כ׳, שלא התחילה להניק.
בעלה בעיר והיא נמצאת עם עוד נשים אם מהני בדבר אשה שנתגרשה מחמת קול ונשאת לכהן
.פרק י׳. . גם ליתר הנשים. ח״ד סימן י״ט. וילדה לו.
רלז מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר
יחוד בפחות מ׳שיעור ביאה אם יש לאסור מדין דיז פתח פתוח לרשות הרבים ,ומהו הנקרא פתוח
רוצי שיעור .ב .איש שאין לו גבו״א או זקן שתש פרק י״א .ובמילואים. לרה״ר .ואם מהני פ״פ בלילה.
ח״ז סי׳ מ״ו ,וח״ח סי׳ י״ד. כחו אם מותר ביחוד. גדר של גס בה דדינו ,ובאם פתח פתוח לרה״ר.
ביחוד בב׳ חדרים ונועלים הדלת שביניהם והמפתח פרק י״ב. ובהתייחדות נשים אצל רדפאים.
ח״ח סימן כ״ח. נ׳סאר בידם. יחוד כשאשתו עמו אם ההיתר הוא אפילו בלישן
חי״א סימן מ״ו. ע״ד יחוד עם זקנתו. פרק י״ג. בלילה בחדר אחד.
אם מותר לב׳ אחים לגור בקביעות עם אחותם. פרק י״ד. יחוד כשאמו או אחותו או בתו עמו.
חי״ב סימן ס״ח. יחוד בדרך או בשדה דצריכים ג׳ ,ובאם נמצאים
בתוך שטח ריק פתוח ונרחב ,ובנסיעה מעיר לעיר.
הלכות קדושין
פרק ט״ו.
קונטרס בירור הלכה על אודות נשואין אזרחיים שמירת תינוקת בעיר ובשדה ,ואם יש חילוק בין
ח״ב סימן י״ט. מחולק לז׳ פרקים. פרק ט״ז. תינוקת של אחרים לבין שלהם.
גדר החזקה של אין אדם עושה בעילתו בעילת תינוקת ,או בישראל פרוץ אי מהני שמירת
פרק א׳. זנות. כשאשתו עמו ,וכן אם יש בו הדין של בעלה בעיר,
פרק ב׳ וח״ח. מתי נאמרת חזקה זו של אאעבב״ז. ובאיש המייחד לו אשה בביתו בלא חו״ק אם מותר
סימן ל״ז. לאיש ליכנס לביתה כשהוא בעיר או אפי׳ בבית.
פרק ג׳. הגר עם אשה בקביעות בלי קדושין. פרק י״ז.
פרק ד׳. שיטת הרמ״א. לענין בפנים כנמצא יוצא ונכנס אם נחשב
פרק ה׳. הפרוץ בעריות והבא על אשדי באיסור. פרק י״ח. שמירה מיחוד.
פרק ו׳. אם הבועל מודה שבעל לשם זנות. יחוד משום דוחק פרנסה ,ואי אמרינן בעבידתייהו
פרק ז׳. נשואי ערכאות. פרק י״ט. טרידי וחזקה דלא מרעי לחזקתייהו.
בקדושין שנעשו לפני עדים קרובים ומחללי שבת ביחוד עם קרובים ,ודינא דיחוד עם אחותו ,וביחוד
ח״ח סימן ל״ז. בפרהסיא ואוכלי נו״ט. פרק כ׳. עם בת בנו או בת בתו.
שם. בקדושין שסודרו ע״י רב ריפורמי. וח״י סימן י״ג.
בדינא דקדושין לחצאין וישוב פסקי הרמב״ם בזה. יחוד עם בן או בת מאומצים.
חי״ב סימנים ס״ט ע׳. פרק כ״א ,וח״ז סימנים מ״ד מ״ה.
ח״ו סימן י״ז. בדין אפקינהו רבנן לקדושין מיניה. טעם איסור היחוד ושיעורו ,ויחוד במעלית ,ודינא
בעגין עדי קדושין על שיווי הכסף ועל דיבור דיחוד במי שאין לו גבו״א או זקן שתש כחו.
הקדושין .ב .אם יש מקום לחדמרא לגלות פני פרק כ״ב וחי״ב סימן ס״ז
הכלה כדי שעדי הקדושין יראוה .ג .המקדיש בדבר גדר איסור היחוד ,ובבתים הננעלים ע״י יעל.
חי״א סימן פ״ב. ששו״פ רק מחמת מצותו. פרק כ״ג.
בענין יעוד אמה העבריה לבנו הקטן ,ובדין קטן פרק כ״ד. דירת ת״ח בחצר שגר בה אלמנה.
שקידש לו אביו אשה ,ובירור שיטת הר״י ברזילי וכלה חתן ביהוד ביהוד עם פנויה נדה ,וכן
ח״א סימן פ״ג. . י. בזה. כשפי״נ לפני -ב״מ ,ומה הדין בהערה בה ,או פחות
ריבית קצוצה שיוצאה בדיינים אם מכל מקום ממון מזה ,ולפני' שהספיק לבוא עליה שנית פי״נ אם
גמור של .המלודי הם ,ואם קידש בהם אשה אם פרק כ״ה ובמלואים. מותרים ביחוד.
חי״א סימן צ״א. מקודשת. וח״ח סי כ״ז כ״ח.
יציאת אשה לחו״ל לצורך נשואין. לימוד .סופרים לאיש ,ובאם צריך שאשת המלמד
.ח״י סי׳ !מ״ב ובמלואים ,וחי״א סי׳ ל״א. ״ תהיה עמו ,או בעיר ,ובמנהג העולם שאין נזהרים
בטעם לבישת קיטל בשעת החופה .ח״ז סי׳ מ״ט פ״ה. פרק כ״ו. בזה ,וגם אין נזהרים אפילו ברווקים ממש.
בשב״ק ברכות שבע אם מותר לשתות מכוס לימוד סופרים לאשה ,לא״א כשבעלה בעיר; ולפנויה,
בסעודה שלישית כשזה יוצא כבר לאחר חשיכה. . פרק כ״ז .וח״ז סי׳ ל״ב. ואם מותר ללמד ילדים.
ח״י סימן מ״ה. ־־ חששא דיהוד אם הוא בשוה מצד האיש ומצד
אם מותר בסעודת נשואין לברד ברהמ״ז בשלשה .ה״ז סימן ל״ב. . . . האשה.
חי״א סימן פ״ך. וללכת לפני שמיעת שבע ברכות. הנוסע באוטובוס ונשאר יחידי עם גקזים ,מחוץ
אם אפשר לחלק הז׳ כרכות לז׳ אנשים. לנהג ,אם מחויב לרדת באמצע הדרך ,או שאדרבא
ח״ו סי׳ ב׳ פ״א ,וח״ז סי׳ כ״ד. ח״ז סימן מ״ב. מן המצוד! שימשיך בנסיעה.
חתן שסעודת יום הז׳ שלו נמשכה עד ליל שמונה, יחוד בדלת סגור בלי מנעול .ח״ז סי׳ מ״ג ,וח״ח ׳סי׳ כ״ז.
שם. אם מברכים ברכת חתנים בלילה ,או לא. ח״ז סימן מ״ד. יחוד עם נכלל בכלל אביזרייהו דג״ע.
מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר רלח
הדבר ,ואם זה יכול לשמש עילה שלא לחייבה חי״א חתן בז׳ ימי המשתה אם מותר בכתיבה.
ח״י סימן כ״ה פי״ג. בקבלת ג״פ. סימן פ״ה.
ח״א סימן ט״ו. בזיכוי ג״פ לאשה שהמירה דתה. הנותן לאשה חפץ סתם ותוכ״ד אמר לה הרי את
כיצד לכתוב בגט לבן ישראלית הנולד מנכרי. מקודשת לי בזה ושתקה אם יש לחוש לקדויttין.
ח״ד סימן ט׳ ,וח״ה סי׳ ו׳ ,וח״ו סי׳ מ״א. ב .בדינא דתוכ״ד לאו כדיבור דמי בקדושין.
שליח גיטין ששחל״ח מבלי למנות שליח אחר ג .חידוש דבזדנינו שהבתולות אינן עומדות תחת
ח״ה סי׳ כ״ג במיקומו ,והוא מקום עיגון גדול. החוסה לשמוע איך מקדעזים יש לימר דכל הבתולות
וח״ו סי׳ מ״א. חי״ב!סימן ע״ב. לא ברירא להו לישנא דקדושין.
ע״ד סידור גירושין ע״י שליח לחרש וחרשת שא״א
הלכות כתובה
ח״ה סימן כ״ח. שיפגשו יחד בבית דין.
בעל שמינה סופר ועדים ושליח שיכתוב ויחתמו בכתובה שכתבו בה תאריך שלשים מנ״א ולא
וימסור ג״פ לאשתו כעבור זמן מסוים אם לא ישוב חי״א סימן ם״ז. הזכירו גם ״שהוא ר״ח אלול״.
לביתו ולא ישמעו ממנו ,ולאחר מיכן שב עוד בתושבי עיר העתיקה שנאבדו כתובותיהם אם
לביתו לפני יציאתו לדרך ,אם יש לחוש לשמא שם. צריכים ׳לכתוב אחרות.
חי״א סימן צ׳. פייס. ■ ע״ד הכנסת תנאי ממון בכתובה ע״י זוגות
מגרש ספרדי שכתבו שמו הלועזי כפי הכתיב ח״ה סימן כ״ז. המתחתנים.
שכותבים הספרדים והגט נשלח למקום־ נתינה שישנו במציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ,מה שהוצרכו
שם רק בי״ד אשכנזי ופקפקו מלמסור הג״פ לאשה, חי״ב סימן ע״ז. חז״ל לתקן בזה ב׳ תקנות.
ובהנהוג בפעי״ק ת״ו לכתוב בגט וכל שום וכו׳ קונטרס בירור הלכה בדין מורדת ,ובתנאי המציאות
ח״ח סי׳ ל״ח. גם בגיטין הנשלחים לחו״ל. ח״ד סי׳ ב״א ,וח״ה סימן כ״ו; של תקופתינו.
חדר״ג ,או חרם קהלות ,שלא לגרש בעל כרחה אם בירור שיטת ופסקי הרמב״ם במדיר את אשתו
מועיל תנאי או -מחילה מצד האשה שיוכל לגרשה חי״א סי׳ פ״ו. מליהנות לו ,או מתשמיש המטה.
ח״י סימן מ״ו. בעל כרחה.
בהלכות גיטיו
סידור ג״ם בדרך של כתבו ותנו .ב .מינוי סופר
ושליח ועדים דרך הטליפון או הטלביזיה .ג .סופר אודות אם יש להדר לתת הגט בנוכחות עשרה.
גיטין השומע באמצעות מכונת־חרשים .ד .נוסח חי״א סימן פ״ח.
ח״י סימן מ״ז. המינוי בדרך של כתבו ותנו. אודות כתיבת שם ירושלם בג״פ חסר יו״ד בין
אשה שיש לה שם מעריסה אבל כולם קוראים אותה למ״ד למ״ם ,ואם כתבו מלא אם כשר בדיעבד,
בשם לעז אחר ,והבעל לא ידע כלל משם הערימז, חי״א סימן פ״ט. ומהו הנקרא בדיעבד בזה.
ורק אביה קרא לה לפעמים לפני רבות בשנים בשם בדין חתיומת האב״ד יחידי על תעודת הגירושין.
חי״א סי׳ פ״ט. העריסה ,איך לכתוב שמה בגט. חי״ב סימן ע״ח.
בדין וסדר מינד שליח לקבלה לקבלת הגט ,ומעשה
בהלכות יבום וחליצה
רב בזה מגאוני ירושלים ז״ל .ונוסחאות שטרי
י בקביעת מקום לב׳ חליצות ביום אחד. שליחות־לקבלה .ב .בשליח קבלה המביא את הגט
חי״א סימן ע״ז .וחי״ב סימן ע״ג. חי״ב סימן ע״ט. אי נאמן.
שם. בקביעת מקום ביום החליצה בשעןז הדחק. שבעיר ב״ד בפני שנתגרשה בנאמנות אש־ה
ישוב דברי החתם סופר בתשובותיו אודות דיין ח׳׳ד סי׳ כ״א. סלונית ונאבד לה כתב ההתרה.
שאוזן א׳ כבדה אצלו משמוע מרחוק ,אם כשר מה הדין אם כתבו בגט התאריך האזרחי .ח״ח סי׳ ח׳.
לחליצה .ב .ביאור דברי התה״ד בסעמא דאין קובעין בדברי הר״ן בס״ ב דגיטין דהקנאה לא מיקרי
מקום לחליצה בשבת .ג .אודות קביעת מקום מחוסר מעשה .ובההיא דחולין ד׳ פ״ד גבי כיסוי
חי״א סימן צ״ב. לחליצה בלילה. הדם דאמרינן יצא זה שמחוסר פדיה ,וכן בדברי
קונטרסים ע״ד בן טריפה אי פוטר מיבום. הפנ״י בגיטין שכותב לומר דבדיקת הריאה אין
ח״א סימנים כ״ג כ״ד כ״ה. ח״ה סימן י״א. זה מחוסר מעשה.
עוד בהנ״ל ,ובגדר ספיקא משם אחד ,וח Tוש אשה שבגלל מחלה פנימית ספק סכנה לה להכנס
ח״י סימנים מ״ח מ״ט. בגדר כל דפריש מחובא פריש. להריון והבעל לא קיים עדנה מצות סו״ר ודורש
קונטרסים בבירור אין תנאי בנשואין. על כן מאשתו שתקבל ממנו ג״פ ,והאשה מסכימה
ח״א סימנים כ״ו כ״ז כ״ח. להכנס בהריון גם במצב שנמצאת בו ,אם מותר
רלט מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר
אם טובי העיר צריכים להמלך בתקנותיהם עם חבר חלק חושן משפט
פרק ג׳. העיר.
פרק ד׳. סיכום ההלכות בחמשה סעיפים. ח״ב סי׳ כ״ז בדין סמיכת זקנים בזד,״ז.
הקנאת זכות בחירה לחות דעה בענינים ציבוריים. ובהקדמה במאמר עין משפע.
ח״ב סימן כ״ד. הלכות בספרי ובאתי בשניות באריכות גדולה
בירור גדרי אופני פיטורין של תלמ Tי חכימים מדינה ח״א שער ב׳ ובתיקונים שבסוה״ס ,ונוספות
ח״ב סי׳ כ״ה. מתשלומי מסים ,מחולק לחמשה פרקים. בח״ג שע״י פ״ג ,קחנו משם.
ח״ב סימן כ״ח. בדין מצות מינוי מלך.
פרק א׳. תלמידי חכמים בשמירת העיר וחומותיה.
בשניות באריכות גדולה בספרי ה״מ ח״א ובאתי
פרק ב׳. . ת״ח בכרגא וארנונא ,ושאר מסי המדינה.
שע״ג .פ״ג קחנו משם.
פרק ג׳. איזה ת״ח פטור מהמסים. בביאור דברי הירושלמי דאותן ששה חדשים שהיה
פרק ד׳. תלמיד חכם בזמן הזה. דוד בורח מאבשלום היה מתכפר בשעירה טזדיוט.
פרק ה׳. תלמ Tי חכמים בתיקוני העיר ורחובותיה. חי״ב סימן ע״׳ד.
בחירת מנהיגי קהל ודינידע ,הנהגת עניני הציבור שם. נשיא אם היה ג״כ מתכפר כמלך.
ח״ג סי׳ כ״ט. ודיני הנססים ,מחולק לששה פרקים. לראש נשיא האמור בכל מקום אם המכוון
כיצד ובאיזה אופן בוחרים וממנים פרנסי וממוני שם. הסנהדרין.
פרק א׳. קהל. שם. מלך אם יכול למחול למי שחויב עונש בגללו.
ליישוב מנהג העולם להלוות מעות בלי עדים.
מי המה המוכשרים להימנות לפקח ולנהל עניני
ח״ז סימן מ״ז.
פרק ב׳. ונכסי הציבור.
החתום. על בשבועה בכתב כשבא עליה רק
ת^ הסכמות והחלטות הנבחרים אם מחייבים
ח״ז סימן נ׳. ב .הצהרה בהן צדק אם נחשב שבועה.
פרק ג׳. . את הקהל.
פקיד מוסמך שהוסמך לפי החק להכריע ולפסוק
קהל או עדה שנחלקו חם או נבחריהם מה דין נכסי
בסכסוד שבין שכנים בבתים משותפים אם מותר
פרק ד׳. הקהל.
לפי הדין להתדיין אצלו ואין בדבר זה משום איסור
אם יש חזקה לפרנס ולמחזיק שררה להחזיק במינויו חי״א סימן צ״ג. הליכה לערכאות ,או לא.
פרק ה׳. לו לבניו אחריו. חי״ב מימן פ״ב. באיסור ההליסה לערכאות.
פ״ו. סיכום ההלכות בי״ט סעיפים. ביאור בכוונת דברי הרשב״א :מדוע .שאין מברכין
בדבר נתינת פנסיה לשו״ב ומלמד ופועל קבוע לעת על מתנות עניים והלואת דלים ונתינת צדקה.
ח״ב ׳סי׳ כ״ו. זקנתם וחולשתם. חי״ב סימן פ׳.
בדבר קבלת דמי מפתח שנתפשט בארצנו בקרב ישוב דברי החתם סופר בגדר דינא דמלכותא דינא.
ח״ד סי׳ כ״ח. הדיירים ,וסיכום בעשרה סעיפים. חי״ב סימן פ״ג.
בדינא דשליש ,ואי חייב גם בגרמא דנזקין .ב .נפקד ■
שלש שאלות עקרוניות בעניני תשלומי הפרשים,
יהלומים שאישר בכתב שקיבל לפקדון־ חבילת
ח״ה סי׳ ל׳. בקשר לחק העלאת שכר דירה מהדיירים.
במשקל כך וכך ,אם נאמן לאחר מיכן לטעון שלא
אודות לשונות בצוואה .א .מכתבים בד״ת אם
השגיח בשעת קבלת ,הפקדון ולא בדק החבילה
נכללים בכלל ספרום .ב .סתם כוסות אם המכוון
אלא האמין לנותן ולאחר מיכן נתברר לו שלא היו
ח״ה נזימן כ״ט. לשל זכוכית.
יהלומים .ג .מה שאדם מודה בכת״י אם נאמן לאחר ,
בני אדם השוכחים מעות או חפצים בחנות ולא . מיכן להכחיש או לטעון.נגד .מה שכתב או חתם.
באים לקחתם ואין בהם סימן ,אם בעלי החנות
חי״ב סימן פ״ד.
יכול לזכות בהם: .ב .בפקדונות שמפק Tים אצל קביעת מסים לאור התורה; ,איזה לפי!ממון ,ואיזה
רופא כשמזמינים אותו .בשבת ולאחר מיכן לא
לפי נפשות ,ואיזו חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות,
חי״ב סימן פ״ח. . באים לקחתם ,מה יעשה.בהם. ח״ב סימן כ״ב. ,
ח״ב .סימן ל׳. בחיובא .דשיעבודא של שומרים. אם .מותר לפועלים להשתמש באמצעי של שביתה
הגוף בשיעבוד עוד בהנ״ל בחיובא דשומרים כדי להכריח את נותן העבודה לקייזם את תנאי
ושיעבוד נכסים וגדרם ,ובביאור דברי התוס׳ ריש העבודה שנעשו כבר למנהג המדינה אצל רוב
פרק אע״פ ,ובדברי הר״י הלד בקנין משכון שלא נותני העבודה ,מחולק לארבעה פרקים .ח״ב סי׳ כ״ג.
חי״ב סי׳ פ״ט. ^. . בשעת הלואה. פרק א׳. דיני פועלים אם תלוים במנהג המדינה.
ח״ח סי׳ ל״ו, הפלת עובר אסור מה״ת או מדרבנן. אם ביכולת בני העיר וממוניה לקבוע קנסות במה;■
וח״ט סי׳ ■נ״א שע״ג. , פרק ב׳. שירצו להעובר על תקנותיהם.
מפתחות לי״ב חלקי שד״ת ציץ אליעזר רט
זוג שחיו יחד למעלה משנתיים והיא עדנה בבתוליד,. אורחות המשפטים
והאשה טוענת טענת גבו״א ,ובכתב תביעתה דרשה
פסקים בעובדות ומעשים שהתרחשו בביה״ד
גם כתובתה ,וד.בעל מכחישד .,ב .אם האשה נאמנת
בטענת גבו״א כשדורשת מזונות ולהיות בנפרד תביעה לחיוב ג״פ לבעל שיש לו מחלת שיזופרניה.
שם פ״ד. !ממנו• ובירור אריר באיש שחולה סמחלת היכפה.
אשה שעברו כמה שנים מנשואיה ולא ילדה ,ואין ח״ו סימן מ״ב פ׳׳א. .
לה אורח כנשים ,אי דמסולקת דמים לגמרי ,אי אשה שנודע שעוד קודם הנשואין חלתה במחלת
דבא לה מפקידה לפקידר .מאד רחוקה ,והבעל תובע שכיזופרניה־קטטוניה אם יש לכופה .לקבל .ג״פ
לחייבה משום כך בקבלת ג״פ עוד לפני עבור עשר שם פ׳׳ב. ולהפסידה כתובתה ,ואם אין לחוש לגרירה.
שנים מנשואיד.ם .ב .אם אפשר משום הנ״ז לבטל אשה שחולה במחלה נפשית דמיונית המתבטאת
שידוך .ג .בדין אשה שנטלה האם שלה לפני או אצלה ברעיונות קנאה והאשמות בגידה כלפי בעלה
אחרי הנשואין .ד .מי שד.ותר בדוחק לבוא בקהל ומתוך זה מונעת א״ע מבעלה ,אם יש לחייבה
אם גם האשד .מותרת בכך ואם צריך עכ״פ להודיעה בקבלת ג״ם ובסירובה לתת לבעל היתר נשואין .שם.
מזה .ה .בדין אשד .עקרה שד.עבירו לד .רחם מאשר. בעל שהיה מפליא מכות־אשתו ולבסוף ירה עליה
אחרת למי מתייחס הולד ,ואם סשרו לה זאת לפני באקדח ופצע אותה ונשפט למאסר.,אם יש לכופו
נשואיה אם מהחובה לד.ודיע על כך לאיש .ו .אשד, שם פ״ג. . לתת ג״פ לאשתו.
הזקוקה לשימוש במוך .ז .בדין מקללת יולדיו אשד .ששתתה כוס עיקריו והבעל לא קיים עדנה
שם פ״ה. ובזה״ז שפרוצים בזה רבים. שם פ״ד. מצות פו״ר אם הפסידה כתובתה.
תביעת אשה לנשואין בטענה שעבור כן נתרצתה אשה שזינתד ,ברצון ברשות בעלה אם הפסידה
לעובד בנוגע הכחשות ובדבר להתמסר לו, שם ובמליאים. כתובתה.
ח״ד סימן י״ז ,וח״ה וסי׳ כ״א. יטנתעברה בו. שם פ״ה. כפיה לג״פ לאיש החולה במחלת הצרעת.
בעל המכחיש וטוען שד,עובר אשתו הרה בו אינו בעל ששהה עם אשתו,עשר שנים ולא ילדד .וחלתה
ממנו בנימוק שהוא עמה בקטטה ולא הי אתה כל בתוך הזמן על כלי־ההולדה בצורות שונות אם
הזמן ,וישנה עדות מיוחדת שהיד ,מתייחד עמה. מנכים מהחשבון זמז מחלתה .ב .גם בעברו עשר
ח״ד סימן י״ח ,וח״ה סי׳ כ״א. שנים שלימות אם יש חדר״ג ואם יש להתירו
אשד ,שהתחייבה ,בכתב לבעלד .לפני נשואיד ,אתו כשהאשה עדנה ראויה ללדת ,ובגיל ארבעים אם
אח״כ בה לחזור ביכלתד. אם בילדו, לטפל נחשבת כעדנה ראויה להרות .ג .בהיתר בדיקת
ח״ה סימן ל״ג. מד.תחייבותה. ש״ז של הבעל בכדי לעמוד על המבחן אם העיכוב
אשה שבגלל מחלד ,פנימית ספק סכנה לה לד,כנס איננו מצידו .ד .אם רשאים לסדר לאשה הפלה
בהריון והבעל לא קיים עדנה מצות פו״ר ודורש בתוך מ׳ יום מהעיבור כשזה מרועע מצבה הבריאותי
על כן מאשתו שתקבל ממנו ג״פ ,והאשה מסכימה וגורם לד .יסורים .ה .אם דשאי הבעל לעשות דין
לר.כנם בהריון גם במצבה שנמצאת בו ,אם מותר לעצמו למנוע מאשתו בכגון הנ״ל שכ״ו .ואם יש
הדבר ,ואם זה יכול לשמש עילה שלא לחייבה ח״ז סימן מ״ח פ״א. ■ לעכב נסיעתו לחו״ל.
ח״י סימן כ״ה פי״ג. בקבלת ג״פ. אחד נשא אשה כשהיתה בהריון ולאחר הנשואין
זוג שנתגרשו בתוך שנה מנשואמזט ודירתם היתד, ילדה ,וד.בעל בא אח״כ וטוען שאיננו יודע אם
רשומה ,על שם שניהם שקיבלוה כנדוניה מהוריה, הר.ריון היד .ממנו ודורש לחייבה בקבלת ג׳׳פ מדין
ח״י סי׳ נ׳. אם הדירה ,חוזרת לרשות האשד ,וד,ור .,T מינקת חבירו ולפטור אותו ממזונותיה ,והאשה
מורדת שחוזרת בה לאחר י״ב חדש אם ד.פ Tcד, טוענת בבירור שההריון הוא ממנו ,ודין הודאה
ח״י סימן ג״א. כבר את כתובתה. שם פ״ב. מחוץ לב״ד בזה.
אב ישר,תחייב בסכום מסדם במזונות בתו בר,סכמת ע״א בדבר מכוער והאשד .מכחישתו וד.בעל מאמינו
הגירושין ,ולאחר מיכן בא בבקשה להפחית לו כבי תרי .ג .גדר העוברת על דת יהודית .ג .אם
מהסכום בטענת אונס .ב .דבר הנעשד ,בפני בי״ד נחשבת כעוברת על דת כשלא פירשה מד.דברים
חי״ב סימן ע״ד. אם צדיך קנין. בימי נדתד ,.כנגיעה ,וכדומה. שאסרו חכמים
חיוב ג״פ או נתינת היתר נשואין לזוג שעבר עליד-ס ד .בעל שרוצד .להוציא את אשתו בטענה של
יותר מעשרים שנה מנשוא ,Tם ולא זכו להיבנות. יוצאת וראשד .פרוע והוא כזה שג״כ אינו מנוקד.
ב .כשהאשה כבר עברה גיל הארבעים .ג .כשמסרבת מעון מלעבור בזדון על מצוות התורה .ה .טענה על
חי״ב סימן ע״ו. לעמוד לדין תורה. מומין שבגלוי באשד ..ו .טענה שאינה יודעת לבשל
דינה דבר מצרא אם ישנו בכלל בשוכר הגר בבית ולכבס ולעשות מלאכות הבית ,וכשטוען זאת אחר
הנמכר ,ומד ,דינו כלפי בן מצר .ואם ישנו טענת שם פ״ג. עבור דמן מה מנשואיהם.
רמא מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר
פיטורי עובד בגלל שמחמיר הרבה בעבודתו וגורם ח״ו סי׳ מ״ב פ״ו, בר פצרא כשקונים עבור הקודש.
עי״כ למעבידו פסידא דלא הדר .ב .תשלום פיצוים ובמל ואים.
לעובד במשרה שלימה או חלקית .ג .אם יש זכות חזרה מהקדש או ויתור עליו מצד הממונים
לדרוש החזרת זכויות של חדשי מחלר .,ד .מנהגי שם פ״ ז. המקובלים.
מדינה בדיני פועלים ,ובכמה פעמים נקבע הדבר הכנה והליכה אל מקום •שהותנה אם נחשב כהתחלת
שם פ״י. למנהג. קיום התנאי .ב .תנאי לגבי יורש מד״ת ונאנס
אשד ,שציותה להוביל את גופה לקבורה לארץ מלקיימו אם נחשב כאונס דרחמנא פטריה ,או לא.
ישראל ושאת ההוצאות ימיינו מכספיד .שמשאירד, ג .צואה המסתמכת על חק אזרחי שיש בה משום
לכך היורשים מתנגדים אחריה ,ולאחר מותה אעבורי אחסנתא .ד .אומדנא בצואה .ה .דינא
ותובעים את זכותם בכל נכסיד ,בתורת ירושה. שם פרק ח׳. דמלכותא ביתשה.
שם פי״א. מהו דין נאמנות של חנוני על פנקסו .ב .הטלת
בנידון ראובן שהפקיד ׳ס״ת אצל שמעון והלה ח״ז סי׳ מ״ח פ״ו. פשרה כדי למנוע שבועה דאורייתא.
ח״ד סימן כ״ג. טוען חזרתי וקניתיו ממנו. אימתי נזקקים לתביעה על נכסי יתומים קטנים
אשד .שסבלו! על מחלת לב ומהלכת בשוק ,וד,ביעה כשהאפוטרופוסים מסכימים על כך ,ודין קבלת
את רצוני ,לפני עדים שהיתה רוצד .להקדיש את עדות בזה .ב .בדין אין מוציאים מנכסי יתומים ע״פ
ביתד ,למטרת צדקה ,ומתה .אם יש חיוב על אומדנות ,ושר.אפוטרו§וס יכול לטעון גם במילתא
ח״ח סימן ל״ס. היורעזים לקיים דבריד., דלא שכיחא והחובה שעליו להפך בזכותם בכל
ראובן שיפה את כחו של שמעון למכור מקרקעו, מאי דאפשר .ג .בדין דאין לחייב שבועה ליתומים
ואחרי שקיבל דמי קדימד ,מקונה ,בא ראובן ע״פ עדות ע״א ,והיכא שאביהם כבר נתחייב שבועה
לחזור מר,מכר ,אם יכול לחזור בו ,ואם יען עליו שם פ״ז. ולא נשבע.
ח״ח סי׳ מ׳. עכ״פ חיוב מי שפרע. גדר של הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו,
בדינא דבר־מצרא באשה ובשוכר ובמקום פסידא. ובהיכא שהיה עליו,משכון ונטלו זה שפרע .ב .אם
ח״ח סימן מ״א. מותר להפרע חובו מפקדון שהופקד בידו .ג .תובע
בדיני שוכר ומשכיר ונתינת זכות שימוש ,ועזיבת או נתבע שדורשים מביה״ד ש Tונו אותם רק לפי
המושכר ו!מקום ד,ד,שתמשות בלי הודעד .מוקדמת שם פ״ח. דין תורה בלי כל פשרה.
ח״י סימן נ״ב. של י״ב חדעו ,וכדומד., אי ישנו בשוכר דינא דבר מצרא .ב .בר מצרא
חי״ב סימן ע״ה. בגדר של מסירת מודעה. הרוצה לקנות רק חלק מהנמכר אם יכול לטעון
נפקד שרוצר ,לעכב פקדון שד,וםקד אצלו בטענה טענת ב״מ .ג .הקדש לעניים אם יש בו משום דינא
שד״וא לא של המפק ,Tאו אפילו בטענה שחייב לו דב״מ .ד .אם ישנו דינא דב״מ בהיכא שהטוען על
חי״ב סימן פ״ו. מקום אחר. כך לא הזדרז לקנות ,וכן בהיכא שהקונה יצטרך
אם יעזנו בשוכר דינא דבר מצרא בד,יכא שלמעשי, למזלם קנס אם יבטלו את המכירה .ה .דין עני
חי״ב סימן פ״ז. עוד אין לפנינו לוקח אחר. שם פ״ט. המהפך בחררה.
מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר רמב
אם אחד הוציא הוצאות בלי רשות החולד ,עבור בישול תבשיל בשבת ,וכתמה במלאכות דאורייתא,
רפואתו או בקשת רחמים עבורו אם מחויב אח״כ עבור ?!טן שחסר לו מזה ,אם ע״י ישראל ואם ע״י
ת״ט סימן י״ז פ״ג, לשלם לו. עכו״ם ,ואם יש חילוק בין אכילה לבין יתר צרכיו
כשצריכים לר,זמין בשבת רופא עבור חשיב״ס הזקוקים לו .ב .הוצאת חלב מאשה אל תוך כלי,
שיצטרך לחלל עליו את השבת אם יש להעדיף אם לצורך התינוק ,ואס בכדי להקל החלב מדדיה.
.ח״ט סי׳ י״ז פ״ד. לד.זמין רופא שומר חורה. פרק י״ב. ג .עד איזה גיל נחשב כקטן לענין זה.
וח״י סימן כ״ה פי״ח שלא ואם דין שכר שבת לרופא אם בהבלעה
הולד .מסוכן בשבת אי צריך אומד. בהבלעה .ב .אם מותר לחולה שאין מ סכנה לבקר
ח״ו סיומנים י״ב י״ג י״ד ,וח״ט סי׳ י״ז פ״ט ,ופ״י. בשבת אצל רופא מחלל שבת .ג .מצוד .על רופא
אם מותר לאחות בית החולים לד.גיש בשבת פנקס יר״ש לד.זדקק לחולים הפונים אליו בש״ק.
החולים לרופא מחלל שבת. פרק י״ג ,וח״ט סי׳ י״ז פ״ב אות י״ז.
ח״ח סי׳ ט״ו אות י״ג וח״ט סימן י״ז פי״א. נתינת או החלפת רטיד .עם משחה על המכר .בשבת
עשיית זריקר ,לתוך הוריד בשבת לחולד ,שאין בו כשר.כינוה מע״ש ,וכן דין נתינת והחלפת תחבושת
ח״י ■סימן כ״ה ס״א. סכנה. יבשה .כ .מי שנדבק זפת בידו אם מותר לגוררו
גדר הואיל בד,נצרך לחשיב״ס ,ואודות הרתחת ולשפשפו בסכין בידו ,ובדין איסור סיכד .במשחה וכן
ח״ט סי׳ י״ז פ״י מחטי־הזריקות בבתי חולים. בדין משחת שיניים .ג .בדין הדבקת פלסטר על
צביעת טיפות שתן על טבלא בשבת לשם מבחן התחבושת ,או קשירת קשר .ד .דין פתיחת מכה .ה.
שם ופי״ח. רפואי לצורך חולה שאיב״ס. בדין הרכבת אבעבועות לקטנים בשבת .ו .בירור
גר שמל ולא טבל ור,וא חושיב״ם אי מותר להלל דין עשיית זריקות בשבת מתחת לעור או לתוך
שם פ״ב. עליו את השבת. הוריד וטבילת הצ״ג .ז .דין הוצאת קוץ במחט.
אם מותר לחלל שבת עבור הכת הנקראת בשם ״כני ח .שימת בגד על מכד .שמוציאה דם .ט .בדין
ישראל״ וכן על היד,ודים החבשים ועל הכת חתך הגדרת שימח קורי עכביש ע״ג מכד .,י.
הנקראת בשם ״שומרי־שכת״. שנעשה ע״י ברזל או אבן וצור.
ח״י סימן כ״ה פ״ג. פרק י״ד .וח״ט סימן י״ז פ״ב אותיות י״ח־כ״ב ופ״ח.
אם מותר לבצע בימי חמישי וששי נתוחים כאלה וסימן כח.
אשר כתוצאה מכך יצטרכו אח״כ בודאות לחלל בירור דין איסור לקיחת רפואה או עשיית פעולות
על המנותחים את השבת משום פיקו״ב. ובדין בעלמא, רפואיות בשבת עבור מיחושים
חי״ב סימן מ״ג. לקיחת רפואות אשר א״א בשום פנים ,או אפי׳ עפ״י
אם מותר למול מילה שלא בזמנד ,בימי חמישי וששי. רוב ,להכינם ולעשותם לבד .דין לקיחת רפואות ע״י
שם. שינוי .ג .לקיחת רפואות שמטרתם בכדי להרגיע או
בדין מדידה במד חום בשבת. לחזק המזג בלבד ,וכדומה ,ולא מרפאים בעצם.
ח״ג סימן י׳ וחי״א סימן ל״ח. ד .איסור שימת כוסות רוח גם כשלא נעשים ע״י
אם מותר לאשר ,שלא זכתר ,עדנה לבנים למדוד אש ,ודין עשיית חוקן .ה .אם יש לר.תיר לקיחת
מדת החום בשבת באשר כן פקודת הרופא למדוד רפואות בשבת בד,יכא שד,תחיל לקחתם מלפני
מעלות החום יום יום כדי לקבוע עי״כ איזר ,יום השבת ,ובן בהיכא ששומה עליו לקחתם זמן ממושך
חי״ ב סי' מ״ד. היא ראויה לד,זריע. שרק אז יופק לו ומד.ם תועלת הריפוי .ה .העדפת
אם מותר לחלל שבת כדי לעשות מאמצים לד,ציל לקיחת חמפד .דרך הפד .מעשיית חוקן או שימת
ח״ה בר״ר סימן כ״ח. גוסס. פתילה בפי הטבעת .ו .סוג ריפוי שאיסורו מיוחד
אודות שימת תחבושת ע״ג המכד ,בשבח אי עדיפא משום טעם ביטול עונג שבת ,ובדין רחיצה בשבת.
לקושרד ,בב׳ קשרים כדי שתחזיק ,או להדביקד, ז .בדין רפואות סגוליות או שאין בהם מעשד.. ,.,
ח״ח פי״ד חי״ב סימן מ״א. בפלסטר. פרק טו .וח״ט סימן י״ז פ״ב אותויח
בד,קפדד ,שמדת התחבושת והפלסטר יד,יו גזורים כ״ג־כ״ה.
שט. עוד מע״ש. בדין לקיחת ועשיית תרופות ביום טוב ובחוה״מ.
הנקרא בכלי בשבת בדין עשיית תרגילי גוף ב .הוצאת שן וד.עמדת כוסות רוח ועשיית זריקות
ח״ו סימן ד׳. אכספנדר. פרק ט״ז .וח״ט סימן י״ז פ״ב אות כ״ו. ביו״ט.
חולד ,שאין בו סכנר ,שד,ביא על עצמו החולי אם כשד.אדם נחלה חייב לקרוא לרופא שירפאנו.
מותר לחלל שבת עבורו במלאכות דרבנן. לשמים לבם לכוון ב .החולה וד,רופא צריכים
ח״י סימן כ״ה פי״ז. שהקב״ה ישלח רפואתו ע״י !סם פלוני וע״י איש
אם מותר לד%בות בתבשיל בשבת גם עבור חולד, פרק י״ז )סיום(. פלוני.
מפתחות לי״ב חלרוי שו״ת ציץ אליעזר רמד
ח״ט סי׳ י״ז פ״ז, ולתתם לצרכי חולד .שיש בו סכנד.. בכך ,יכן מי שיידע דבקי איך לבטל כישוף.
רופא שנמצא בבד.כ״נ ועוימד באמצע תפלה או ח״ט ׳סימן י״ז פ״ג.
קרה״ת וקוראים אותו לטיפול בחולד .שיש בו שם. בסגולות ורפואות שהוזכרו בתלמוד.
שם וח״י סימן י״ג. סכנה. כיצד לנהוג כשישנם שני חולים מסוכנים ולפנינו
בריא ומסוכן אם יש לד.קדים לד.ציל את הבריא. כמות רפואה שמספיק רק לאחד מהם ,ומה הדין
ח״ט סימן י״ז פ״י. ח״ט סי׳ כ״ח. אם אחד מהם רק ספק מסוכן.
חיוב הצלי .גם על זקן ואינו לפי כבודו. בטעמא דבן פטורא בשנים שחיו מחלכין בדרך.
ח״ט סימן י״ז פי״א. חי״א סי ס״א.
אם יש חיוב או מצוד .כל שד.יא לאדם בריא לנדב אם אחד הוציא תוצאות להזמנת רופא ורפואות
אבר מאבריו בכדי לשתלו בגוף אדם מסוכן ולד.צילו עבור חולד .ולא הועיל אם צריכים לשלם לו מר.
עי״כ ממיתד ..ואם לא ,אם מותר עכ״ם לנדב בכזאת שד.וציא,ואם עני היה באותה שעה ואח״כ העשיר
וכן לרופא לבצע זאת ,או שיש איסור בדבר. או שנתברר שיש לו אם צריך לחזור ולשלם מה
ח״ט סימן מ״ה ובמפתחות. ח״י סי׳ כ״ה פרק כ״ט. שד.וציאו עבורו.
בדין נתוחים שיש בד.ם ׳סכנר .לחולים ,וחולד .רוח רופא הבא לפתוח מרפאה )קליניקד (.בתוך ביתו
אי מיקרי חולד .מסוכן ,ובדן נתינת רשות לרופא בטענה שזה ידו אם יכולים שכניו לעכב על
ח״ד סימן י״ג ,וח״ר .בר״ר סימן כ׳, לרפאות. שם פרק ל׳. . יפריע מנוחתם.
וח״י סי׳ כ״ה פי״ז ופי״ט. עשיית ניתוח כשבאי עשייתו לא נשקפת סכנה
ח״י סיימן כ״ר .פרק ל׳. בדרישה ברופאים וברפואות. חי״ב סימן י״ח. לחייו.
וחי״א סימנים מ״א מ״ב. אם לבצע ניתוח בספינר .בים או מוטב לחכות
ח״ה בר״ר סימן כ״א. חובת הרופא לרפא. שם )כשיש אפשרות לכך( עד עלותו ליבשד..
בעגין מחלת אסא ברגליו ,ופירוש מחדש בכוונת אודות ביצוע נתוחים שאינם מסוכנים ואינם דחופים
הקרא שגם בחליו לא דרש וגו׳ כי ברופאים. בערבי ימים וכן קיחת מנות דם דרךהוורידים,
חי״א סימן מ״ב. חי״ב סימן מ״ו. טובים.
ומי ומי מותר לד.תעסק ברפואות ובירור ענין במלחמה אם חייל מחויב או רשאי להכניס א״ע
רשות ב״ד בזה ,ואם מותר למכור ולקנות רפואות בספק סכנד .כדי להציל את חבירו החייל מסכנה,
ח׳ .Tבר״ר סי' כ״ב. ולקחתן שלא על דעת רופא. כגון שמוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב,
רופא שריפא ברשות וטעה או החליף רפואד .וד.זיק חי״ב סימן נ״ז. וכממד..
או המית ,ודין אחות מסדרת זריקות שטעתד.. כ״ה פי״ז. רפוי או נתוחמסוכן לחולהמסוכן .ח״י סי׳
ח״ה בר״ר סימן כ״ג. רופא אם מחויב או עכ״פ !מותר לו להכניס א״ע
שכר הרופא ואם כופין רופא לרפאות חנם לחולה בספק סכנה בכדי לטפל בחולה שנחלה במחלה
ח׳ .Tבר״ר סימן כ״ד. שאין ידו משגת לשלם. מתדבקת ,וכדומה לזה .ואם יכולים מתפללי בית
אם התנר .הרופא ע״מ לשלם לו שכר רב אם כנסת למנוע מרופא כזה מליכנס בביהכ״נ מחשש
מחויבים אח״כ לשלם לו כפי דרישתו. התדבקות .ח״ט סי׳ י״ז פ״ה ובמפתחות וחי״ב סי׳ נ״ז.
.ח״ה בר׳׳ר סי׳ כ׳^ה. . . אם מותר להוציא אבר מאדם .טריפה או מגוסס
אם מותר וישנו חיוב לעשות מאמצים להציל בידי אדם בכדי לשותלו בגופו של אדם מסוכן כדי
ח״ה בר״ר J3ימן כ״ח. גוסס. .ח״ט סי׳ י״ז פ״ו. להשיבו לבריאותו ושלימותו.
איסור לקרב מיתת חולד .וחומר איסור רצח מתוך ובמפתחות.
ח״ד .בר״ר סי׳ כ״ט. חמלר.. כספים המיועדים לצרכי ת״ ת אם מותר לשנותם
מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר רמו
בירורים תמציתיים בדינא דמומר ומומר לחלל ח״ד .סי׳ י״ז. אם מותר לגור בספרד.
ח״ח סי׳ י״ח. שבת בפרהסיא. בירור שיטת הבבלי והירושלמי בדינא דהיא אומרת
קצרות בדין ובגדר מומר האמור בזיקה ליבום לעלות לא״י או לירושלים וכו׳ ,ובביאור מאמרם
ובירושה ובדין מחלל שבת בפרדוסיא וכופר בכה״ת חי״א בסוה״ם. ז״ל דכל הדר בא״י שרוי בלא עיון.
ח״ט סימן מ״ב. לענין ישיבה בארץ דרושה ,ועוד. קונטרס בגדרי חובת העליה וההתנחלות בארץ,
בחיוב סומא במצות ל״ת ובמ״ע שאין הז״ג. ובמצות ישוב א״י בכללותה ולעצם מצות העליה.
ח״ט סימן ב׳. ח״ו סי׳ ל״ג ח״ז סי׳ מ״ח פי״ב וח״י סי׳ ל״ב.
עממם שומם
בסוגיא דפסול מהו שיעשה שירים ,וביאור שיטת קונטרס חידושים הארות והערות על פ״ק דמסכת
ח״ב סימן ל״ב. הרמב״ם. ח׳׳ה סימן כ״ה. קדושין.
קונטרס חידושים הערות והארות על פרק אלו סימן ל״ב. ח״י ברכות. הדרן על מסכת
ח״ד סי׳ ז׳. טריפות בחולין. ח״ט סימן י״ח. הדרן על מסכת שבת.
קונטרס חידושים וביאורים הארות והערות על ח״ט סימן י״ט. הדרן על מסכת ביצה.
ח״ד סימן כ״ט. מסכת זבחים פרק ראשון. ח״י סימן ט״ז. הדרן על מסכת פסחים.
בדין הכ rר שהיה במקדש והמוכני שבו .ח״ח סי׳ ז׳. ח״י סימן י״ז. הדרן על מסכת סוכה.
בדברי דעת זקנים בעה״ת בההיא דמפני הטומאה . ח״י סימן ל״א. הדרן על משניות סדר מועד.
שם. נשרפה. חי״א בסוף הספר. הדרן על מסכת כתובות.
בדיני זר דמחלל עבודה ,ובע״מ ועובד יושב או חי״ב סימן ל״ג. הדרן על מסכת קדושין.
שוחה ושתויי יין ומחוסרי בגדים וחציצה ודרך חי״ב סימן צ״ג. לסיומא דש״ם,
ח״ח סימן ט׳. שירות. ישוב דברי הרמב״ם במדליק את הגדיש והיה
בדין מחשבת שלא לשמו של המקריב והסברת חי״ב סי׳ צ׳. גדי כפות לו ועבד סמוך לו וכו׳.
ח״ח סימן כ״ה. דברי המקנה בקדושין. בדברי רבינו יונה שכותב דלחה״פ היו אוכלים
ביאור דברי הריטב״א בסוגיא דלא מצינו הקדש אותי בשבוע שאחר השבת שהסירוהו .חי״ב סי׳ נ״א.
ח״ח סי׳ ל״א. בשוגג מתחלל. מצות העליה ברגל אם צריך לעלות ברגליים דייקא
בדין מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים חי״ב סי׳ י״ז. או אפילו ברכיבה.
ומה הדין בזה בנפגם הכבש ,ובביאור הכוונה של קונטרס בדין תורם שלא מדעת .ודין שליחות
״לא ע״ג מחילות״ שאמרינן גבי מזבח אדמה. ח״י סימן ל״ט. בתרומה. .
ח״ט סימן י״ג. בדין לקיחת אם על בנים לטהר את המצורע ובדין
אם לגבי אכילת קדשים היה חיוב של אכילה ח״ב סימן ל״ג. שילוח הקן.
בסוכה ואם יתכן היה לבנות סוכה בעזרה .ח״ט סי׳ ל״א. אודות הקושיא שמקשים דאיך אפשר לומר בשעיר
ישוב דברי רש״י בזבחים ד׳ ע״ד בטעמא דצריך ר״ח דמפני הטומאה'נשרפה ,הא ממון גבוה הוא
ח״ט סימן ל״ד. בדיקה באיערב בגפולה. חי״ב סימן נ״א. ואין כאן רצון בעלים.
בדין חישב לאכילת בהמה למחר אי מפגל וישוב חי״א סימן א׳. קטנים אם ישנם בכלל ערבות.
דברי הכ׳^מ בדין אם עירב המחשבה בהקטרה. שם בהא דבידי שמים אין עונשים פחות מבני כ׳.
ח״י סימן י״ד. ישוב קושית השב שמעתתא על הפנ״י בדינא
ביאור בדברי ד.גמ׳ בזבחים ד׳ ס״ג ע״א ורמב״ם חי״ב סימן נ״ט. דספיקא דאורייתא מה״ת לקולא.
חי״א סימן ל״ג, פ״י ממעשה הקרבנות ה״ג. בביאור דברי הירושלמי דאותן ששה חדשים שהיה
ישוב בדברי רש״י בזבחים ד׳ מ״ט ע״א. דוד בורח מאבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט.
חי״א סי׳ ל״ד. ואי נשיא היה מתכפר ג״כ כמלך .ב .נשיא האמור
חיוב בותר בדם שבישלו .וכמה ביאורים קצרים בכ״מ אי המכוון לראש הסנהדרין .ג .אם יכול מלך
חי״א סימן נ״ב. בזבחים דפים מ״ה־מ״ז. חי״ב סימן ס״ד. למחול למי שחויב עונש בגללו.
חי״ב סימן י״ב. ביאור בזבחים ד׳ כ״ד ע״ב. בענין דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
הסברת מאמרם ז״ל בזבחים פ״ח דמצנפת מכפרת ח״ב סימן ה׳ ,וח״ג סי׳ ו׳.
חי״ב סימן י״ג. על גסי הרוח. מתי יתכן שנשים תהיינה חייבות במ״ע שהז״ג.
ח״ג סימן ט״ו. בכור אי נאכל גם לנשיהם. ח״ז סימן ל״ט.
בדין קלוטה כמי שהונחה דמי ,ומקדיש דבר של אם בדקו את הריאה בקרביות .ח״ט סי׳ י״ט ובמפתחות.
מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר רמח
אנדרוגינוס אם הוא בריר .בפני עצמה או ספק. ח״ב סימן ד׳. הפקר ,ישור הנסקל אי נאסר מחיים.
ח״ג סימן י״ג. בענין מקדיש איסורי הנאה או דבר שאינו שלד. .
ח״ג סימן ט״ו. בדין הנאה מדבר שהוקצה למצותו. ח״ב סימן ה׳.
בדין יאוש אי נפיק מרשות בעלים מיד .ח״ג ם׳ ב״ח. סמן ח׳. ח״ב בדין שבירת עצם בפסח.
■ ח׳׳ג סימן ■ל׳. בדן עד המסייע לנתבע. בירור שיטת הרמב״ם בההלכה של כי אם צלי אש
בענין חצר השותפין והיזק ראיה )שפתי ישנים(. ח״ג סימן ה/ בקרבן פסח.
ח״ג סימן ל״א. בדין טובת הנאה ממון ובדין הפקר של איסורי
בסוגיא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי ח״ב סימן כ׳. הנאה.
ח״ד סי׳ ג׳. מהני או לא מהני. בדין בהמת עיר הנדחת ,ודין ישיבה בצל של הקדש,
בירור דברי הרמב״ם בדין יכול להציל באחד ח״ב סימן כ״א .וח״ג סימן יא. ובדין שליחות.
ח״ד סימן כ״ד מאבריו והציל בנפשו. ח״ב סימן כ״ז. בדין סמיכת זקנים בזה״ז.
בירור דברי הרמב״ם בדינא דמצוה ביד גואל הדם )וכתבתי מזה ביתר אריכות בספרי ה״מ ח״א שע״ב
ח״ד סימן כ״ד. להמית את הרוצח. קחנו משם(.
ח״ד סימן ל׳. בעניני שליחות. ח״ב סימן כ״ח. בדין ׳מצות מנוי מלך.
ביאיר דברי התוס׳ בר״ה בדין גטילת לולב ושופר )וכתבתי מזה ביתר אריכות בספרי ח״א שע״ז קחנו
בגבולין ביום טוב א׳ שחל להיות בשבת. משם(.
ח״ז סימן מ״ט פ״ה. ח״ב סי׳ ל׳. בדין חיובא ושיעבודא של שומרים.
תירוץ לקושית הגרע״א בפסחים ד׳ י״א. ישוב דברי הרמב״ם ס־ין טומאה שאין הנזיר
ח״ט סימן י״ז פ״י. ח׳׳ב סי׳ ל״ד. מגלח עליה .ובדין זמירה ב״ובל.
ישוב קושית ח״ס עה״ת פ׳ אחרי על דרשת חז״ל ישוב דברי רבנו חגנאל בלולב הגזול בשאר הימים.
ח״ט סי׳ כ״ח. בקרא דוחי בחם. ח״ג סימן ו׳ א״ו.