שו'ת ציץ אליעזר יג

‫בעזהי״ת‬
‫ספר‬
‫שאלות ותשובות‬
‫ציץ אליעזר‬
‫חלק שלשה עשר‬
‫כ ו ל ל‬
‫תשובות בהלכה וחידושי דינים ומחקרים‬

‫בענינים מעשיים שונים ובירורים ליבוני‬
‫שיסות ופסקים בבעיות רפואיות שונות‬
‫וחרישות‪.‬‬
‫חנני ה׳‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬

‫אב בית ‪ in n‬ביירושלים‬
‫בן לאאמו״ר הרדז״ג מוהר״ר יעקב גדליהו ז״ל‬
‫תועתק ותובנט לאינטרנט‬

‫‪www.hebrewbooks.org‬‬
‫ע״י חיים תשט״ז‬
‫בעיה״ק ירושלים תובב״א‬
‫שנת תשל״ח לפ״ק‬

•< a • • • •< 5 “ ® • • * • • • ® ‫® * • • • • י‬ • • • • • • ® • • * • • • ® • ‫* י‬
‫בס ד‬
‫ספר זה נסרק ונעבד ע״י‬

."‫"יודאיקה אימג' אוצרות התורה בע"מ‬ 4
"‫ניתנת רשות ל״היברא בוקס" שע״י חיים רוזנברג‬
I
.‫להכניסו לאתר ולהפיצו לצורך שימוש אישי בלבד‬
‫וזאת למודעי‬
‫אין רשות לאף אהד להדפיסו או להעתיקו‬
‫בכל אופן שהוא או בכל אמצעי שהוא‬
I
‫ס‬
‫ס‬
o ‫בין בחינם בין בשכר בין ליהיד בין לרבים‬ 0
‫ניתן להשיג עותק מספר זה ועוד ספרים‬

:‫ו‬
I ‫המשולבת‬ 1) 11‫ ם‬10
( □ ■ ‫)בשילוב א ו צ ר ה פו ס ק‬
‫וכן התוכנה‬ &
I
:‫אצל‬
I
(>
‫בית ספריית מורגנשטרן‬
‫ אשדוד‬3 6 2 0 .‫ד‬.‫ ת‬14 ‫רחוב רבא‬
0 8 -8 6 6 -5 0 5 9 ‫ פקס‬08-866-0821 ‫טלפון‬ m
a
‫ם‬
OTZROT HATORAH
THE MORGENSTERN EIBRARY
■
14 RAVAH STREET
«
P.O.B.3620 ASDOD, ISRAEE ‫ס‬
Email- kidosheypolin@bezeqint.net
a
#
4
This sefer has been provided by ‫ס‬
Judaiea Image OTZROT HATORAH for individual use only.
All rights reserved by Judaiea Image OTZROT HATORAH.
‫ס‬
Permission is only granted to Hebrew Books Org.
I No Permission is granted (in any form to distribute these books)

to anyone else even if they don’t sell them.
0
•0
* •© •® ‫* יי‬ ®
‫לזכרוו בהיכל התורה‬
‫הנדיבה החשובה והנכבדה רודפת צדקה וחסד מרת גיטל בת פעריל‬
‫פילר־קויט תחי׳ שתרמה בעין יפה וברוח נדיבה לסיוע הדפסת‬
‫ובריכת הספר‪.‬‬
‫לעילוי־ נשמות‬
‫אביה הר״ ר דוד בה״ ר יעקב קליין ז ״ל שנהרג על קידוש השם בעיר‬
‫בוכנא ע״י קראקא ביום י״ב אלול הי״ד‪.‬‬
‫אמה מרת פעריל בת הר״ר אשר ע״ה שנפטרה בירושלים ביום ה׳ טבת‬
‫ומנו״ב בהר המנוחות בגבעת שאול‪.‬‬
‫אחיה הבחור יחיאל אשר שנעלם בשואה הי״ד‪.‬‬
‫בעלה הראשון אבי־הבנים ר׳ אברהם משה בה״ר שלמה יצחק פילר‬
‫ז״ל‪ ,‬נפטר בירושלים בכ״ז תמוז תשל״ד ומנו״ב בהר הזיתים‪.‬‬
‫בעלה השני ר׳ חיים גרשון יהודה בה״ר יעקב קויט ז״ל נפטר ביום‬
‫ו׳ מנ״א תשל״ו ומנו״ב בהר המנוחות בגבעת שאול‪.‬‬
‫בברכה שימלא ד׳ כל משאלות לבה של הנדיבה הנכבדה לטובה‪ .‬ותזכה‬
‫לראות את בניה ובנותיה היקרים הולכים בדרכי ד׳ ולרוות מהם נחת‬
‫אמיתי כאות נפשה הטובה‪ .‬ונקובים המה בזה בשמותם ‪ :‬ישראל‪ ,‬יהודה‪,‬‬
‫אליהו‪ ,‬יעקב‪ ,‬שמואל ישעיהו‪ ,‬שלמה יצחק‪ ,‬ליפשא‪ ,‬חוה מינדל‪,‬‬
‫ומלכה‪ .‬יאריך ד׳ ימיהם ושנותיהם בטוב ובנעימים‪.‬‬
‫ותזכה הנדיבה הנכבדה לרפואה שלימה מן השמים ובמיוחד על עיניה‪,‬‬
‫ותהיה טוב־רואי‪ ,‬וזכות המצוה תגן עליה‪ ,‬ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח‪.‬‬
‫ותרבה עוד הרבה פעלים לתורה ולתעודה‪.‬‬
‫כברכת‬
‫ה מ ח ב ר‬
‫מצבת זכרון‬
‫להאשה היקרה הצוה״ח אשת חיל ויר״א‬
‫מרת שפירנצא ע״ה בת הר״ר קאפיל ז״ל‬
‫אשת מכובדנו שיבלח״ט הרה״ח היקר השו״ב המופלג דנתניה‬
‫הרב ר יצחק אהרן העליר שליט״א‬
‫נפטרה ביום י״ד תשרי תשל״ח‬
‫תהי נשמתה צרורה בצרור החיים והנצח ותקיץ לגורלה לקץ הימין בב״א‪.‬‬
‫כתבת המחבר ‪ :‬הרב א‪ .‬י‪ .‬וולדינברג‪ ,‬רחוב מזור ‪ .8‬ירושלים‪.‬‬
‫רפוס י‪ .‬ע‪ .‬איתאח‪ ,‬מחנה יהודה טל‪ ,231340 .‬ירושלים‪.‬‬

‫מפתחות‬
‫השני של הקלף אם כשר לכתוב עליו סת״ם‪ ,‬שבספרי‬ ‫ה ק ד מ ה ‪,‬‬
‫צ״א חי״ב סימן ה‪.‬‬ ‫סימן א‪.‬‬
‫סימן י‪.‬‬ ‫א‪ .‬שיחות־ קודש שהוקלטו אל תוך כלי הטייפ־‬
‫בזמן הקדמת הגהת תפילין לקטן שנעשה בר מצוה‪.‬‬ ‫רעקארדער ובהם גם ‪,‬אזכרות‪ ,‬אם מותר לפתוח מדי‬
‫סימן יא‪.‬‬ ‫פעם את הטייפ כדי לשמוע ולהשמיע את השיחות‬
‫אם מותר למורים להטיל על התלמ ‪T‬ים ללמוד קטעים‬ ‫‪ , ,‬ולא לחוש ‪,‬משום איסור שמיעת שם שמים לבטלה‪.‬‬
‫מתנ״ך בעל פה‪ ,‬כפסוקי שירת־הים שירת־הבאר‬ ‫ב‪ .‬בתי כיסאות הסמוכים לבית כנסת וכשנכנסים שם‬
‫ותפלת־חגה‪ ,‬וכדומה‪ ,‬והאם אין לחוש בזה משום‬ ‫שומעים דברי קדושה‪ ,‬אם מחויב לסתום אזניו היטב‬
‫דינא דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל‬ ‫שלא ישמע‪ ,‬או שלא ליכנס בזמני התפלה ולחזר אחר‬
‫פה‪.‬‬ ‫ביכ״ס רחוק משם ]ובדינא דשומע כעונה[‪ ,‬ואותה‬
‫סימן יב‪.‬‬ ‫השאלה בהיכא ששומעים שם מזמורים ופסוקים‬
‫קונטרס ע״ד אם מותר לנגן קטעי תפלה ובקשות‬ ‫מהרדיו שאצל שכנו‪ .‬וע״ד המשמיע כשיידע‬
‫בניגוני ענבים‪ .‬א‪ .‬דין ש״ץ המנבל פיו או מרנן שירי‬ ‫שמקשיבים לו במקומות כאלה‪ .‬ג‪ .‬אם מותר להרהר‬
‫עגבים‪ .‬ב‪ .‬השגות ע״ד ם׳ כרך של רומי במ״ש‬ ‫במציאותו ית״ש במקומות המטונפים או בביהכ״ס‪.‬‬
‫על לנגן בניגוני הנוצרים‪ ,‬ג‪ .‬השגות ע״ד ס׳ זקני‬ ‫ועל אופן צורת ההרהור בו ית׳‪ .‬ד‪ .‬אם מותר להזכיר‬
‫יהודה‪ ,‬וע״ד איסור הליכה וישיבה בגילוי ראש‪,‬‬ ‫ע״ד הכוונה‬ ‫את השם בשעת לימוד או דרשה‪.‬‬
‫]במה שהבאתי בפגים בשם המעשה רוקח שמציין‬ ‫והשמעת כלי־הגרמפון המשמיע ברכות ותפלות עם‬
‫לספר ערוגת הבושם שהתרעם ג״כ‪ ,‬ושמביא כן גם‬ ‫הזכרת שם שמים‪ .‬ו‪ .‬אודות אם מותר למחוק את‬
‫בשם הכוזרי‪ ,‬על השרים בתפלה בשירי ענבים‪ .‬עלה‬ ‫השם שנקלט בטייפ־רעקארדער‪.‬‬
‫ב ‪T‬י כעת להשיג לעיין בגופן של דברים שבם׳‬ ‫מימן ב‪.‬‬
‫ערוגות הבושם )פרק שלשים ואחד(‪ ,‬וראיתי שדבריו‬ ‫אודות מוסד אחד שהעובדים העוסקים בהכנת‬
‫בזה חמורים ופסקניים בחומרת האיסור לנגן בתפלות‬ ‫המאכלים אינם נזהרים בנטילת ידים שחרית אם מותר‬
‫בשירי־עגבים ודבריו מוסבים על דברי הכוזרי‬ ‫לאכול משם את המאכלים‪.‬‬
‫במאמר ב׳ ע״ד החבר שהודה שם ״כי חטאנו עוינו‬ ‫סימן ג‪.‬‬
‫פשענו להכניס צרתה לביתה אל לשון העברית להכינה‬ ‫ביאור דברי רב נטרונאי גאון ורב משה גאון ז״ל‬
‫על משקלי שירי חול מההמון״‪ .‬ומפרש כונתו לאמר;‬ ‫שכותבים שאין לאחוז הציצית כשקוראים אח שמע‬
‫כי אולי בימיו נגלו סימני טומאה להכניס בסדורי‬ ‫ושהעושה כן צריך ללמדו ולהשביעו שלא יעשה כן‪.‬‬
‫התפלות שירים נבנים על הגגונים ההם וכו׳ ובזה‬ ‫סימן ד‪.‬‬
‫הכניסו פסול בקודש‪ ,‬ואולי טעו בדברי הראב״ע‬ ‫ההולך לטבילה או למרחץ ביום אם צריד לברד שנית‬
‫שכתב בפירושו על מזמור למנצח על אילת השחר‬ ‫ברכת הציצית על הט״ק שחוזר ללובשו‪.‬‬
‫וז״ל והנכון בעיני כי הוא תחילת פיוט נעשה על‬ ‫סימן ה‪.‬‬
‫דרך דברי חשק כמו אילת אהבים וזה המזמור‬ ‫בדבר ההליכה עם הציצית בחוץ‪.‬‬
‫לנועם נגונו‪ .‬אמנם אין מקום לטעות בדבריו אלה כי‬ ‫סימן ו‪.‬‬
‫הוא דיבר מנגוגי פיוטי לשון הקדש הנעשים על‬ ‫בדין ריבוע התיתורא בתפילין בחלק התחתון ובחלק‬
‫דרך דברי חשק בין ישראל לאביהם שבשמים מעין‬ ‫העליון‪ ,‬ואם ריבוע הבתים צריך להיות בכל משך‬
‫שיר השירים לא מנגוני דברי חשק עצמם חלילה‪.‬‬ ‫גבהן‪ ,‬ואם מועיל השלמת הריבוע בדבק עור או‬
‫ואחרי דבריו אלה ממלא הבעל ערוגת הבושם פיו‬ ‫פלסטיק‪ ,‬ובתפילין שנמצאו פסולין למפרע‪.‬‬
‫מלא תוכחות ומוסיף וכותב רז״ל‪ :‬ונחנו מה נדבי•‬ ‫סימן ז‪.‬‬
‫ומה נצסדק על קצת חזני זמננו שמנגנים התפלות‬ ‫חולה השוכב בבי״ח ואינו יכול להגיח תפילין בעצמו‬
‫הקדושות בנגוני שירי חול מההמון ומתוך הדיבור‬ ‫אם אחות ביה״ח יכולה לקשור לו התפילין של יד‬
‫המקדש יפול בדעתם נבול פה ודבר ערוה‪ ,‬הלא‬ ‫ולהניח לו השל ראש‪.‬‬
‫על כל אלה צווח הנביא באמרו נתנה עלי פקולה‬ ‫סימן ח‪.‬‬
‫על כן שנאתיה‪ ,‬דייקא דלא קאמר קולה אלא פקולה‬ ‫בדיקת מי רגלים לחולה כשתפילין בראשו של הרופא‬
‫כלומר דבר הנלוה לקולה וכו׳ ]בכאן ממשיד הבעל‬ ‫וכן לשאר כל אדם‪.‬‬
‫ערוגת הבושם לבאר על דרך זאת גם מה שאמר‬ ‫סימן ט‪.‬‬
‫דהע״ה זמירות היו לי חוקיך בבית מגירי‪ ,‬שרבותינו‬ ‫אודות נקב שהדיו עובר עליו אבל מבצבץ דרכו לעבר‬
‫מפתח רפואי‬
‫ע״ז שהנהיגו לברכה בקרה״ת‪ .‬ואם השומעים צריכים‬ ‫ז״ל אמרו אדוד נענש על זה‪ ,‬כיעו״ש‪ .‬אולם זה בהחלט‬
‫לישב‪.‬‬ ‫לא נכון‪ ,‬ונגד דברי רז״ל בזה‪ ,‬וח״ו להעלות על‬
‫סימן כ‪.‬‬ ‫הדעת שהמלך החם ‪ T‬נעים זמירות ישראל היה‬
‫א‪ .‬אם יש לברך ברכת שהחיינו בלידת בת‪ .‬ב‪ .‬מתי‬ ‫מתנהג בכזאת[ ואמרו כל הקורא פסוק משיר השירים‬
‫יש לקרוא שם לבת‪.‬‬ ‫ועושה אותו כמין זמר וכר‪ ,‬כי מאמר ועושה אותו‬
‫סימן כא‪.‬‬ ‫מורה שע״י עשיה אנושית מוציאו מקדושתו להכניסו‬
‫אם יש איסור או משום מדת חסידות שלא לשמש‬ ‫בניגון זה נגד טבעו‪ ,‬ע״ד משחית נפשו הוא יעשנה‬
‫בימי מלחמה‪ .‬ב‪ .‬בירור האיסור לשמש בשני רעבון‬ ‫)משלי ר( כי הנפש מטבעה לא תקבל השחתה כי‬
‫ושאר צרות ובחילוק אם כבר קיים פו״ר או לא‪ ,‬וכן‬ ‫אם באונס עשית המלאכה האנושית‪ ,‬ועל זה התורה‬
‫באם הוא ליל טבילה‪.‬‬ ‫חוגרת שק וכר ועל זה קרא הכוזר תגר עכ״ל‪.‬‬
‫הרי לד שפה ברורה ואמירה פסקנית של הספר‬
‫סימן כב‪.‬‬
‫סידורי‬ ‫נגינת‬ ‫ערוגת הבושם שעל כגון זה של‬
‫א‪ .‬בענין האיסור של הושבת גר תושב בירושלים‪,‬‬
‫התפילות בשירי־חשק הוא שאמרו ז״ל שנאמר עליהם‬
‫והגדרת המקום ב‪ .‬כוונת מקום ״עין עיטם״ הנאמר‬
‫״נתנה עלי קולה על כן שנאתיה״ באשר שברור‬
‫דירה‬ ‫לעקור‬ ‫מותר‬ ‫בגמ׳ יומא וזבחים‪ .‬ג‪ .‬אם‬
‫יפול כרעתם ■נבול פה‬ ‫שבתוך הדיבור המקודש‬
‫מירושלים ולעבור לגור במקו״א בא״ י ובדין יציאה‬
‫ודכר ערוד‪ ,‬וכי אין זה אלא סימני־טומאה ופסול ‬
‫ע״מ לחזור‪,‬‬
‫בקודש‪ ,‬וע״כ חלילה להלביש התפלות בנגוני דברי‪-‬‬
‫סימן כג‪.‬‬ ‫חשק ולהשחית בזה את הנמש הנגעלת מטבעה מזה‪.‬‬
‫בענין כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין‪.‬‬
‫ודברים אלה של הבעל ערוגת הבושם בשלימותם‬
‫וביאור בדברי ד‪.‬גמ׳ בזבחים ד׳ ל״ט ובדברי הרמב״ם‪.‬‬
‫באים ומשלימים להאמור והמבורר בפנים הספר בזה[‬
‫סימן כד‪.‬‬
‫סימן יג‪.‬‬
‫אשה שמדלקת נרות שבת בפעם הראשונה אחר‬
‫אם מותר להתפלל כשהוא י חבוש כובע קטן בלבד‬
‫הנשואין אם צריכה לברך גם שהחיינו‪ ,‬ובדין אם‬
‫על הראש‪ ,‬ובמיוחד בימים החמים והמזיעים‪.‬‬
‫כלה תברך שהחיינו בטבילה ראשונה לב״מ‪ ,‬וכן‬
‫בקטן המתחיל להניח תפילין‪.‬‬
‫סימן יד‪.‬‬
‫כהן מחלל שבת בפרהסיא אם מחלל עבודה ואם‬
‫סימן כה‪.‬‬
‫מותר לעלות לדוכן‪ .‬ב‪ .‬ביאור בזבחים ד׳ כ׳ ע״ב‬
‫מי ששכח בליל שבת בסוף התפלה ונסתפק אם‬
‫ביציאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים‪.‬‬
‫‪.‬חתפלל שמ״ע של‪ .‬שבת או של חול אם צריך לחזור‬
‫סימן טו‪.‬‬
‫ולהתפלל‪ .‬ובהתפלל של חול וספק לו אם הזכיר גם‬
‫א‪ .‬כמה הוא שיעור עיכול בשתיה וביאור דעת‬
‫ברכה של שבת‪ .‬ובחילוק שיש בזה בין הסתפק ביעלה‬
‫הרדב״ז בזה‪ .‬ב‪ .‬בדין אם צריכים ליטול ידים אחרי‬
‫ויבא של ר״ח לבין הסתפק בשל שבת‪.‬‬
‫הנגיעה בנעל חליצה‪ .‬ג׳ בכזית מצה בליל פסח אם‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫סימן כו‪.‬‬
‫זכות לאכול סגי או‪.‬צריך שיהא שלו ממש‪.‬‬
‫ע״ד אשה שרוצה להרבות בנרות״שבת מכפי שהיתה‬
‫רגילה עד כה‪ ,‬ובעלה מתנגד לכך‪ .‬ובדין אשה‬
‫סימן טז‪.‬‬
‫מי שטעה בברהמ״ז ודילג ברכת הארץ ונזכר אחר‬
‫ששכחה ולא^׳הדליקה נר בשבת אם צריכה מדינא‬
‫שגמר ברכת בונה ירושלים איך עליו להתנהג‪ .‬ב‪.‬‬
‫להוסיף גר יותר‪ ,‬ובעשיית היכר בין שתי נרות ‬
‫ברכות חתנים אם סדרן מעכב‪ .‬ג‪ .‬בדברי הש״ד ביו״ד‬
‫השבת לבין יתר הנרות‪.‬‬
‫סי׳ רכ״ח בדינא דהתרת נדר שנדר ע״ד חבירו בלא‬
‫■‬ ‫סימן כז‪.‬‬
‫י‬ ‫דעתו לצורך מצוה‪.‬‬
‫חולים השוכבים בביה״ח שלא יכלו בשב״ק שחרית‬
‫להתאסף יחד ולקרוא במנין קריאת התורה‪ ,‬אם‬ ‫סימן יז‪.‬‬
‫יכולים להתאסף ולקרוא קרה״ת דשחרית לפני תפלת‬ ‫אם אפשר לברך ברכת הגומל בלילה‪ ,‬ואם יש ‪-‬חילוק‬
‫‪ .‬מנחה‪ ,‬ובקריאה של חול בב׳ דה׳ אם אפשד לקרוא‬ ‫בזה בין גברי לנשי‪ ,‬ובהמגהג לברך אחר קרה״ת‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫במנחה‪.‬‬ ‫מימן יח‪.‬‬
‫‪:‬‬ ‫סימן כח‪.‬‬ ‫אם בעל הגם המברך ברכת הגומל יכול להמגות‬
‫ברין שכר שבת עבור לימוד ליומו בלבד‪ .‬ובירור‬ ‫‪ .‬להשלים העשרה‪ .‬וכן אם ״התרי מיגייהו רבנן״ יכולים‬
‫גדרי איסורו של שבר שבת‪ ,‬וההיתר לדבר מצוה‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫להמגות בין העשרה‪:. .‬‬
‫ובתשלום עבור לבוא למנין בשבת‪ ,‬ובשכר רופא‬ ‫סימן לט‪.‬‬
‫בשבת‪ .‬ובחילוק בין כשטורח בגופו לבין כשמקבל‬ ‫אופן צורת ברכת הגומל לדעת הרמב״ם‪ ,‬בעמידה‪,‬‬
‫שכר עבור הכלים‪ ,‬וע״ד שכירת מקומות בביהכ״ג‬ ‫ובאמצע‪ .‬דשוב דבריו בפ״י מברכות ה״ח‪ .‬וטעם‬
‫מפתחות‬
‫סימן לח‪.‬‬ ‫לשבת ובמועד‪ ,‬ובניכוי קנס עבור שבת‪ ,‬ובבעלי‬
‫א‪ .‬חולה השוכב בבי״ח ונתפנה בשבת ליכנס לבית‬ ‫הפונדקאות הנוטלים שכר לינת לילה בעד ליל‬
‫הכנסת בשעה שהציבור עומד כבר לפני תפלת מוסף‬ ‫שבת לבד בלא הבלעה‪.‬‬
‫אם להורות לו שיצטרף אתם להתפלל קודם מוסף‬ ‫סימן כט‪.‬‬
‫עם הציבור‪ ,‬או להורות לו שיתפלל ביחידות על‬ ‫בדינא דהקפאת מים במקרר בשבת והפשרת קרח‪.‬‬
‫הסדר שחרית קודם ואח״ב מוסף‪ .‬ב‪ .‬אם אפשר‬ ‫סימן ל‪.‬‬
‫להקדים תפלת מוסף לקריאת התורה‪ .‬ג‪ .‬אם רשאי‬ ‫א‪ .‬אם מותר לשחק בשבת באבני־פלא‪ ,‬ובגדר בנין‬
‫אדם ללמוד בין תפלת יוצר לתפלת מוסף‪ .‬ואם מותר‬ ‫וסתירה בכלים‪ .‬ב‪ .‬בעשיית גלידה בשבת‪.‬‬
‫לדרוש בין שחרית למוסף‪.‬‬ ‫סימן לא‪.‬‬
‫סימן לט‪.‬‬ ‫שנית בענין הנ״ל‪.‬‬
‫אם מותר להשכיר חנות למי שיחלל בה את השבת‬ ‫סימן לב‬
‫בפרהסיא‪ ,‬ואם השכנים יכולים ג״כ למחות בדבר‬ ‫מי שמחמיר על עצמו שלא לטלטל בשבת אפילו‬
‫שלא ישכיר לשכזה‪.‬‬ ‫במקום שיש עירוב‪ ,‬אם מותר לו אפ״ה לשאת תינוק‬
‫סימן מ‪.‬‬ ‫ברחוב‪ ,‬בדינא דלא אמריגן בקטן חי נושא א״ע‬
‫אם מותר לערות מים רותחים לתוך כוס שהיא לחה‬ ‫ובחילוק בין אם יכול להלך ברגליו לבין אינו יכול‪,‬‬
‫ממים צוננים מבושלים או אפילו לא מבושלים‪ .‬ב‪.‬‬ ‫ובהובלת התינוק בעגלה שלו‪ .‬ב‪ .‬בישוב קושית‬
‫דבר שכלה והולך לאחר הבישול או מתבטל ברוב‬ ‫הגר״ח ברלין ז״ל על התום׳ בשבת ד׳ צ״ד שכותבים‬
‫‪.‬אם יש בזה משום מבשל‪.‬‬ ‫שבמשכן לא היו נושאין דבר חי‪ .‬וכן במה שפירש‬
‫סימן מא‪.‬‬ ‫כוונת הפייטן על ״יבשת להטביע לשליש ולרביע״‪.‬‬
‫תיקון עירוב למושב ששדות זרועים לו בין הבתים‬ ‫סימן לג‪.‬‬
‫לבין בית הכנסת‪ ,‬וגם מאחורי הבתים ישנם שדות‬ ‫אם מותר לצאת בשבת במקום שאין עירוב בבגד‬
‫זרועות רחבי ידים‪.‬‬ ‫עליון כשהוא מלובש על כתפיו בלבד מבלי להכניס‬
‫סימן מב‪.‬‬ ‫ידיו בשרוולים‪.‬‬
‫יחיד שקיבל עליו בע״ש את השבת ולאחר מיכן‬ ‫סימן לד‪.‬‬
‫נזכר שלא חתפלל עוד תפלת מנחה‪ ,‬אם יכול עדנה‬ ‫אם מותר לחולה לב לישא אתו בשבת במקום‬
‫להתפלל מנחה של חול‪ .‬ואם קרה הדבר בחוה״מ אם‬ ‫שאין עירוב כדורים לשעת הצורך‪ .‬וע״ד נשיאת‬
‫יכול לחזור ולהתפלל עוד מנחה של חול וגם להזכיר‬ ‫סוכר‪ .‬לחולה במחלת סכרת כדי לאכלו באם ירגיש‬
‫בה יעלה ויבוא‪ ,‬ובחל ר״ח בע״ש‪ ,‬וחילוק בין קבלת‬ ‫בולמוס‪ .‬ובלישא כתב״תעודה בשבת בשעת חירום‬
‫שבת במזמור שיר ליוה״ש או בעניית ברכו‪ ,‬וכן‬ ‫ע״י שינוי‪ ,‬ובלישא מחוץ לעירוב מכוגת־שמיעה‬
‫‪.‬‬ ‫בין יח ‪ T‬לציבור‪.‬‬ ‫לחרש‪ .‬ובלהשים הכדור בפיו ולשאת בצורה כזאת‪.‬‬
‫סימן מג‪.‬‬ ‫סימן לה‪.‬‬
‫א‪ .‬אם מותר לחבר בגד בשבת עם סיכת ביטחון‪ .‬ב‪.‬‬ ‫א‪ .‬נכפה אם הוא בכלל חולה שיש בו סכנה לחלל‬
‫לדין‬ ‫ביאור דברי המשנ״ב בסימן תרנ״א בנוגע‬ ‫עליו את השבת‪ .‬ב‪ .‬שיעור מליחת בשר עבור חולה‬
‫‪.‬‬ ‫^‬ ‫קשירה‪ ...‬בשבת‪-.‬‬ ‫שאסור לו לאכול מלוח‪ .‬ג‪ .‬חולה שמאכילין אותו‬
‫סימן מד‪.‬‬ ‫דרך צינור לענין ברהמ״ז‪ .‬ד‪ .‬בהא דלא מדקדקין‬
‫אם מותר לפתוח ולנעול בשבת מנעולים הנפתחים‬ ‫לקרוע כשעומדים בשעת יציאת נשמה‪■ .‬‬
‫על‪,‬ידי הכוונת אותיות זה לזה ונסגרים ע״י הפרדתן‬ ‫סלמן לו‪.‬‬
‫זמ״ז‪ .‬ב‪ .‬ע״ד פתיחת וסגירת ספרים שכתוב על‬ ‫אם מותר ואיכא גם מצוה בביקור חולים בשבת‪,‬‬
‫ראשי חודי;דפיהם אותיות או תיבות‪.‬‬ ‫ואם מותר זאת גם למי שהוא רך הלבב ומיצר בצער‬
‫סימן מה‪.‬‬ ‫החולה ‪.‬ב‪ .‬בעשיית מי שברך לחולה בפניו בשבת‪.‬‬
‫בדין עשיית זריקות בשבת לחולה שאין בו סכנה‬ ‫והסבר בזה שהגבילו חז״ל התפלה על החולה בשבת‬
‫מתחת לעור או לתוך הוריד‪ .‬ואוחת מה שמנקים‬ ‫יותר ממה שהגבילו העסיקה ברפואות‪.‬‬
‫לאחר מיכן את מ^ם הזריקה בחתיכת צמר גפן‬ ‫סימן לז‪.‬‬
‫טבולה במי בורית‪ ,‬וכדומה‪ ,‬וע״ד תלישת הצמר גפן‬ ‫א‪ .‬ע״ד אכ!ורת ויהי נועם במוצש״ק גם כשחל בו‬
‫מהגוש העב‪.‬‬ ‫ר״ח או פורום וכן בער״ס שחל בע״ש‪ •.‬ב‪ .‬ישוב‬
‫סימן מד‪.‬‬ ‫סתירה שבדיבורי רש״י בזבחים צ״א ומנחות מ״ט‬
‫ע״ד הרכבת המחט במזרק בשבת לצורך עשיית‬ ‫ג‪.‬ביאור נוסח התפלה‬ ‫במוספי‪ .‬שבת ומוספי ר״ח‪:.‬‬
‫^ זריקה לחולה שאין בו סכנה‪ ,‬ואם יש לחייב בזה‬ ‫של קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורת ‪ T‬שאומרים‬
‫משום בונה או מכה בפטיש‪.‬‬ ‫‪............‬‬ ‫בשבת‪.‬‬
‫מפתחות‬
‫אבל לא רפואת ממון‪ ,‬ובירור שיטות הראשונים‬ ‫•‬ ‫סימן מז‪.‬‬

‫בזה‪ .‬ה‪ .‬אם יש חיוב על רופא לרפאות ולהענות‬ ‫מי שמת בשבת אם יש לבניו לומר כבר קדיש על‬
‫להזמנה שמזמינים אותו כשיש באותו ומן רופא אחר‬ ‫אף שזה עדיין לפני הקבורה‪ .‬וכשיש בבמזכ״ג גם‬
‫מיועד לכך‪ .‬ואם מותר להזמין רופא בשבת לחולד‪,‬‬ ‫שאר אבלים‪ .‬בהדינין שעוברין על הנפטר עוד לפני‬
‫שישב״ס כשדבר כרוך עם חילול שבת בזמן שיש‬ ‫הקבורה‪ ,‬ואם יש דין בשבת‪ .‬ובתועלת הקדיש עיוד‬
‫רופא אחר שאפשר לחזמינו בלי חילול שבת‪ .‬ו‪ .‬אם‬ ‫לפני הקבורה‪ .‬ובהיכא שחל יום האחרון של החדש‬
‫ייבנה‪ .‬מצוד‪ .‬מיוחדת לרופא דתי להזקק לחולה‬ ‫הי״א בשבת ויו״ט אם לומר עוד קדיש‪.‬‬
‫שישב״ס ולחלל את השבת עבורו כדי למנוע עי״כ‬ ‫סימו מח‪.‬‬
‫שלא יזמינו רופא שאינו דתי שיחלל עליו את השבת‪.‬‬ ‫אם מותר לנסוע ‪ to‬במוצש״ק אם אוטו שהנהג‬
‫סימן נז‪.‬‬ ‫יצא ממקומו ונסע אתו לכאן עוד מבעוד יום עם‬
‫בדבר ליילד בן קראים בשבת‪ ,‬ואם יש למול בשבת‬ ‫י‬ ‫נוסעים מחללי שבת‪.‬‬
‫ילד בן קראים‪.‬‬ ‫סימן מט‪.‬‬
‫סימן נח‪.‬‬ ‫א‪ .‬אודות יציאה במטפחת כרוכה על הצואר במקום‬
‫בדינא דמחשבת פיגול‪ .‬בזבחים דפים כ״ז־כ״ט‪.‬‬ ‫שאין עירוב‪ ,‬או למי שמחמיר שלא לשאת בשבת‪.‬‬
‫סימן נט‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ע״ד יציאה בצמר גפן תחוב באוון במקום שאין‬
‫דין הט״ז והמג״א בסי תצ״ד שיש לאחר תפלת‬ ‫עירוב או למי שמחמיר שלא לשאת בשבת‪.‬‬
‫ערבית וכו עד צאת הכוכבום משום תמימות‪ ,‬אם‬ ‫סימן נ‪.‬‬
‫נאמר גם על כל לילות הספידד‪ ,.‬ובדינא דמן המנחד‪,‬‬ ‫בענין אמירת במה מדליקין בליל שבת בבית האבל‬
‫ולמעלה לענין קריאת המגילד‪ ,‬לגבי פרזים ולמוקפים‪.‬‬ ‫ולאבל עצמו‪ .‬ובענין אמירת מעין שבע בבית האבל‪.‬‬
‫סימן ם‪.‬‬ ‫סימן נא‪.‬‬

‫יחיד העומד בתפלה ושומע ברכת כהנים בשעה‬
‫אודות ליארס או לשדך בט״ב‪.‬‬
‫שכבר הגיע כבר גם בעצמו להטוב שמך‪ ,‬אם יכול‬
‫סימן סא‪.‬‬
‫להפסיק ולענות האמנים‪.‬‬
‫המתאכסן בבית מלון בט׳ הימים שמר״ח עד ט״ב אם‬
‫סימן נב‪.‬‬
‫מותר שיחליפו עבורו מצעות המטד‪ ,‬שישן עליהם‬
‫אם אפשר לצאת בשבת ידי מצות קידוש היום‬
‫איש אחר ולשים לו מצעות אחרים בכובסים‪.‬‬
‫בכוס שמברכין על ברכת מילה‪.‬‬
‫סימן סב‪.‬‬
‫סימן נג‪.‬‬
‫הנולד בניתוח ־קיסרי )יוצא דופן( אם מילתו דוחה‬
‫אם נודע לאדם בשבת שאין מוווה בפתח דירתו אם‬
‫יז״ט שני של ראש השנה‪ .‬ולענין תינוק שנולד‬
‫מותר לדור בה‪ .‬ואם אסור אם מותר להחזירה בשבת‬
‫ביהש״מ‪.‬‬
‫לנרתיקה ולא יהא בוה איסור משום מיחוי כמתקן‪.‬‬
‫סימן סג‪.‬‬ ‫סימן נד‪.‬‬
‫בגדרי מצות תוכחה‪.‬‬ ‫באיסור האונה לשידורי רדיו בשבת ויו״ט גם על‬
‫סימו סד‪.‬‬ ‫ידי כינון מע״ש את פתיחת המקלט וסגירתו ע״י‬
‫כזית מצה בליל א׳ של פסח ואלב ואתרוג אי בעינן‬ ‫שעון אוטומטי‪ ,‬ותשובה מכת״י ע״ו מהגאון החוו״א‬
‫שיד‪,‬א שלו ממש‪ ,‬וכן בגט אשה‪:‬אם צריך שיהא‬ ‫ו״ל‪.‬‬
‫שלה ממש‪.‬‬ ‫סימן נה‪.‬‬
‫סימן סה‪.‬‬ ‫יולדת היושבת על המשבר‪ ,‬או חולה מסוכן‪ ,‬אם‬
‫אם יש מקום לחומרא שלא לאכול מצה כל ימי‬ ‫מותר להזמין בשבת עבורם רופא ממקום אחר הכרוך‬
‫הפסח מלבד בליל הסדר‪.‬‬ ‫בחילול שבת‪ ,‬הגם שמצוי על המקום רופא אחר‬
‫סימן סו‪.‬‬ ‫שמוכן לטפל בהם‪.‬‬
‫שהותקנו‬ ‫אם מותר לסכר בשברי עצים מארגזים‬ ‫סימן נו‪.‬‬
‫לקנים דקים )בלפוגים(‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת נדרים‪.‬‬
‫סימן סז‪.‬‬ ‫ובירור‬ ‫א‪ .‬בדינא דקונם כהנים לוים נהנים לי‪,‬‬
‫אם מותר בחג הסוכות להוריד נוי הוכה מסוכה כדי‬ ‫מחלוקת הרשב״א והר״ן באוסר הנאת פירות על‬
‫לתלותו בסוכה אחרת‪.‬‬ ‫עצמו וזכה בהם אחר ואח״כ נשאל על נדרו‪ .‬ב‪ .‬ישוב‬
‫סימן סח‪.‬‬ ‫דברי הרמ״א באו״ח סי׳ רמ״ו במפקיר בהמתו לפני‬
‫א‪ .‬אם מותר לפרק סיכה שהקימד‪ ,‬בביתו ערב החג‬ ‫השבת כדי להנצל מאיסור שביתת בהמתו‪ ,‬אם יכול‬
‫ולהשתמש בסכך לסוכה שיבנה בטיול למקו״א וע״מ‬ ‫אחר לזכות בה‪ .‬ג‪ .‬בדינא דהפקר הבא מחמת איסור‪.‬‬
‫להחזיר אח״כ הסכך למקומו הראשון‪ .‬ב‪ .‬אם מותר‬ ‫ד‪ .‬בדינא דהמודר הגאה מחבירו מרפאו רפואת הנפש‬
‫מ פ ת ח ו ת‬
‫רק בגבר או גם באשה‪ .‬ב‪ .‬מאימתי יוצאה האשה‬ ‫להקים סוכה בחוה״מ ע״מ לסותרה ולחזור ולבנותה‬
‫מרשות הוריד‪ .‬לרשות בעלד‪..‬‬ ‫כפי הצורך‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫סימן עט‪,‬‬ ‫סימן סט‪,‬‬
‫א‪ .‬אשה שרוצה לנדב לביכ״ג מעיל לס״ת ולרקום‬ ‫חגומז שחל‪-‬להיות בשבת שמדליקים בבית לפני‬
‫שמה עליו אם יש מקום לסרב מלקבל זאת משום‬ ‫שמדליקים בביהכ״ג‪ ,‬אם יוכל השמש המדליק אח״כ‬
‫חשש ד‪.‬רד‪.‬ור‪ .‬ב‪ .‬בדבר מליחה כצוקער‪ .‬ג‪ .‬כלד‪.‬‬ ‫בביהכ״ג לברד שוב ברכת שהחיינו‪.‬‬
‫וחמותר‪ .‬ששמות ‪.T‬ם שוים אך החמות איננה כבר‬ ‫סימן ע‪.‬‬
‫כחיים‪.‬‬ ‫א‪ .‬אם ישנד‪ .‬מצוד‪ .‬להרבות בסעודה בחנוכה‪ .‬ב‪ .‬אם‬
‫סימן פ‪.‬‬ ‫יש חיוב להשכיר עצמו עבור קיום מצות נר חנוכד‪.‬‬
‫בגיור אם המוהל מצטרף לב״ד‪ ,‬ואם הברכד‪ .‬שלאחר‬ ‫כמו בד׳ כוסות‪ .‬ג‪ .‬לאחר חצות וישנים בני הבית‬
‫מילת גר טעונד‪ .‬כוס‪.‬‬ ‫אם יש לברד על הד‪.‬דלקה‪ .‬ד‪ .‬אם יש להחמיר בכל‬
‫סימן פא‪.‬‬ ‫נר מצוה שלא לר‪.‬דליק מנר מצרה לנר מצוד‪ ..‬ה‪.‬מקור‬
‫א‪ .‬גדרי צהבת בתינוק לענין דחית המילה והמתנת‬ ‫דרשת חז״ל שכל המועדות יהיו בטלים חוץ מחנום*‪.‬‬
‫ז׳ ימים מד‪.‬בראתו‪ .‬ב‪ .‬אם מותר לרופא לר‪.‬עיד בבית‬ ‫ופורים‪.‬‬
‫הדין על חולד‪ .‬שלו‪ ,‬והאם יש לשבועת הרופאים‬ ‫סימן עא‪.‬‬
‫הכללית על סודיות רפואית השפעד‪ .‬על כך‪ ,‬ואם יש‬ ‫בגדר מצות מחית עמלק‪ ,‬ואם מקבלים גרים מהם‪.‬‬
‫משוס גילוי סוד בר״דרכת סטודנטים ליד מטת‬ ‫סימן עבג‬
‫החולה‪ .‬ג‪ .‬אם אפשר לר‪.‬סתייע בקביעת דם נדה ע״י‬ ‫מי שבני ביתו מרובים ולא עלד‪ .‬בידו לד‪.‬כין חצאי‬
‫טבלאות או ע״י חומר כימי מפוחם‪.‬‬ ‫לירות עבור כאו״א מד‪.‬ם כדי ליתן בפורים זכר‬
‫סימן פב‪.‬‬ ‫למחצית השקל‪ ,‬אם יוכל ליתן זאת בלירות שלימות‬
‫א‪ .‬עוד בענינים שבסימן הקודם‪ ,‬ב‪ .‬תינוק שהוכנס‬ ‫בחישוב מחצית הלירה עבור כאו״א מר&‪.‬‬
‫לאינקובטור להתאוששות אחרי ד‪.‬ל ‪T‬ד‪ .‬מתי למנות‬ ‫סימן עג‪.‬‬
‫ז׳ ימים‪ .‬ג‪ .‬במד‪ .‬הוא מדת החום להחשיב עי״כ את‬ ‫בפורים המשולש בירושלם ת״ו שקורין את המגילה‬
‫התינוק כחולד‪ ,.‬ד‪ .‬אם משקל הילד מעכב למילה‪.‬‬ ‫ביום ועש״ק י״ד בו‪ ,‬אם יכולות נשים לקבץ עשרד‪.‬‬
‫ה‪ .‬אם כל הפרשה בעינים דינה ככאב עינים גדול‪.‬‬ ‫נשים בביתן ולשמוע מקרא מגילד‪ ..‬ובדין קריאד‪.‬‬
‫סימן פג‪.‬‬ ‫‪ .‬ביח ‪.T‬‬
‫א‪ .‬עוד בגדרי צד‪.‬בת בתינוקות ילודים‪ .‬ב‪ .‬אם מועיל‬ ‫‪.‬‬ ‫סימז עי•‬
‫נתינת ויטמין ק׳ לתינוק שנשאר עוד קצת צבע בד‪.‬יר‬ ‫אודות כשרות העופות‪ .‬שעושים לרס זריקה בצוארם‬
‫בעור שיוכלו למולו כבר‪ .‬ג‪ .‬כשמבצעים החלפת דם‬ ‫כדי לחסנם ממחלות ולר‪.‬שביחם‪ .‬ב‪ .‬ביאור וישוב‬
‫ימים כדי למולו‪.‬‬ ‫ר‬ ‫לתינוק אם יש לחכות לאחר מיכן‬ ‫דברי החת״ס בתשובותיו לגבי הקזה בצוואר ולגבי‬
‫ד‪ .‬תינוק שנולד בעזרת מלקחיים וזד‪ .‬השאיר נפיחמת‬ ‫דקירה במחט תחת הכנף‪ .‬וכן בענין סירוס‬
‫על הראש של התינוק‪ ,‬וכן כשמשכו לו יד או רגל‬ ‫התרנגולים‪ .‬ובחילוק שיש בזר‪ .‬בין אומנים לשאר‬
‫וזה גרם לחוסר תנועתית זמנית‪ ,‬אם יש לחכות עם‬ ‫אנשים‪.‬‬
‫המילה עד שיתרפא מזה‪ .‬ה‪ .‬אם מותר לרחוץ בשבת‬ ‫סימן עה‪.‬‬
‫עיני תינוק שיש לו הפרשה בעינים עם מים רתוחים‬ ‫א‪ .‬נפחי ריאד‪ .‬כדי לנסות להסיר סירכא ■והתחיל‬
‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫פושרים וצמר גפן‪.‬‬ ‫הסירכא‪.‬‬ ‫במקום‬ ‫לבצבץ‪ .‬במקום הסירכא ושלא‬
‫*‬ ‫סימן פד‪.‬‬ ‫ב‪ .‬בטבילת כלי זכוכית ע״י קטן‪ ,‬וכן בטבילת כלי‬
‫אם מיתר למרוח ס״ת בחומר כימי לא־טרף לאחר‬ ‫מתכת ע״י גדול בן י״ג שנה ולא בדקוהו אם הביא‬
‫תיקוני האותיות כדי שלא יקפצו‪ .‬ב‪ .‬ע״ד הקלף‬ ‫י ב׳ שערות‪.‬‬
‫ג‪.‬‬ ‫שאחר עיבוד הסיד מושחין אותו בצבע לבן‪.‬‬ ‫סימזעו‪.‬‬
‫בטיפות שעוד‪ .‬שנטפו על אותיות ס״ת אם בחול ואם‬ ‫ביאור בגמ׳ זבחים ד׳ ע׳‪ ,‬ובענין אם נתקטנו הביצים‬
‫' ■‬ ‫י• בשבת‪,‬‬ ‫בומנינו‪.‬‬
‫סימן פה‪.‬‬ ‫סימן עז‪,‬‬
‫ס״ת שנכתבד‪ .‬בכתב האר״י ז״ל אם אפשר לשנותד‪.‬‬ ‫מתוד‬ ‫לבנות‬ ‫שערות‬ ‫אם מותר ללקט מן הזקן‬
‫לכתב הב״י באותיות הצדיקי״ם‪ ,‬ואם אין לחוש‬ ‫השחורות כשהכוונה בזה הוא רק מפני שמפריעות‬
‫בזה משים מנומר‪.‬‬ ‫לו בצורת גידולם ואילו היו שחורות היד‪ .‬ג״ב‬
‫סימן פו‪.‬‬ ‫■ '■‬ ‫■‬ ‫מל‪.‬קטם»‪. .‬‬
‫עוד בהנ״ל שבסימן הקודם‪ .‬ב‪ .‬בלשנות בס״ת לגבי‬ ‫‪:‬‬ ‫ד‪.‬‬ ‫סימן עת‪.‬‬
‫פצוע דכא מא׳ לה׳‪ .‬ב‪ .‬בענין שם צבקות שהוא‬ ‫היתר ביטול כיבוד או״א בקשר לשידוכין אם נאמר‬
‫מ פ ת וו ו ת‬ ‫‪8‬‬
‫עצמו‪ ,‬וגם חצב הקבר‪ ,‬ולאחר מיכן נקבר במקום‬ ‫מהשמות שאינן נמחקים‪.‬‬
‫אחר‪.‬‬ ‫סימן פז‪.‬‬
‫סימן צו‪.‬‬ ‫חולה מסובן שהרופאים התיאשו מלרפאו‪ ,‬וסובל‬
‫עוד בעגין הנ״ל שבסימן הקודם‪.‬‬ ‫יסורים קשים ממחלתו‪ ,‬אם מותר להגדיל לתת לו‬
‫סימן צז‪.‬‬ ‫זריקות הארגעה כמו מורפיום הגם שאינן מרפאות‬
‫אשת איש שנתעברה דרך הפרייה־מלאכותית מגבר‬ ‫את המחלה והגם שעלולות מא ‪T‬ד לקרב מיתתו‪.‬‬
‫זר שלא בידיעת בעלה‪ ,‬אם נאסרת על בעלה‪ ,‬ואם‬ ‫סימן פח‪.‬‬
‫דינה לצאת כג״פ בלא כתובה‪ .‬ובאם הולד פסול‪.‬‬ ‫תינוקות הנולדים עם מום בעמוד השדרה‪ ,‬אם מותר‬
‫ואם נאמנת בכלל לומר שזה לא מזנות ממש כי אם‬ ‫לבצע בהם ניתוח ביום הראשון לל ‪T‬תם כדי למנוע‬
‫דרך חפרייה־מלאכותית‪ .‬וכמו כן ז ס מיקל הדבר‬ ‫עי״ב זיהום של קרומי המוח‪ .‬ב‪ .‬אם ‪,‬יש חובה' לטפל‬
‫כשעושים בעירבוב זרע• הבעל עם זרע אחר‪ ,‬ובכלל‬ ‫בילודים כאלה ע״י ניתוחים חוזרים את בל הסיבוכים‬
‫אם הדבר אינו כי אם רק הסואה בלבד‪.‬‬ ‫שיתעוררו בעת ‪ .T‬ג‪ .‬תינוקים שנולדים מונגולואים‪,‬‬
‫סימן צח‪.‬‬ ‫כשמצוי אצלם היצרות קשה של התריסריון אם‬
‫אם מקבלים גרים מעמון ומואב‪ ,‬וביאורי מקראות‬ ‫מחויב הרופא לטפל בהם במלוא העצמה כולל‬
‫במגילת רות‪.‬‬ ‫ניתוחים‪.‬‬
‫'‬ ‫סימן צט‪.‬‬ ‫סימן פט‪.‬‬
‫א‪ .‬חתן שאיננו משתתף באכילה בסעודה שעורכים‬ ‫אם מותר לרופא לנתק את החולה ממכשיר ההנשמה‬
‫לכבודו אם נחשבת כסעודת חו׳׳ב לברך שבע ברכות‪.‬‬ ‫המלאכותית כשהוא חסר כל חיות עצמית ואין כל‬
‫ב‪ .‬אם בלימודי משגיות לעי״ג הגדיבים אפשר לד‪.‬קדים‬ ‫סכוי להצילו‪ .‬או שלא יהא חייב עכ״פ להפעיל‬
‫לומר הקדיש דרבנן מ ‪ T‬לאחר הלימוד ולהזכיר לאחר‬ ‫המכשיר מחדש כגון בדרך שהמכשירים יוצמדו‬
‫מיכן הנפטרים שלעי״ג למדו השיעור משניות‪.‬‬ ‫לשעונים הדומים לשעוני שבת ויופעלו 'לתקופות‬
‫)ב(‪.‬‬ ‫סימן צט‬ ‫המכשיר לפעול לא יפעילו‬ ‫קצובות‪ ,‬וכשיפסיק‬
‫בדבר כתיבת הכהן בג״פ אחר הדמתקרי‪.‬‬ ‫מחדש‪ .‬ב‪ .‬אריכות גדולה בביאור ופירוש דברי‬
‫סימן ק‪.‬‬ ‫הרמ״א ביו״ד סי׳ של״ט סעי א׳ ובמקוריות ההלכה‬
‫א‪ .‬במלחמה אם מחויבים‪ ,‬או עכ״פ מותרים‪ ,‬להכניס‬ ‫בזה‪ .‬וכן בכללי קביעת המות לסי ההלכה‪.‬‬
‫את עצמם בספק סכנה כדי להציל את חברם החייל‬ ‫סימן צ‪.‬‬
‫המוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב‪ .‬ב‪ .‬ספק‬ ‫כהן שנקטעה לו אצבע בתאונה אם מותר לנסות‬
‫עבירה בג׳ העבירות אם יהרג ואל יעבור‪.‬‬ ‫לחבר לו את האצבע חזרה לגיסו ע״י ניתוח פלסטי‬
‫ולא לחוש מה שבינתיים נטמא עי״כ הן באהל והן‬
‫סימן קא‪.‬‬
‫במגע‪.‬‬
‫בענין עריכת נסיונות רפואיים בבגי אדם‪.‬‬
‫סימן צא‪.‬‬
‫סימן קב־‬ ‫אם מותר לנתח את המת ולהוציא את אחד מאבריו‬
‫הפסקת הריון בגלל המחלה הנקראת תיי־סקס‪ .‬כאשר‬
‫לשם השתלתו בחולה מסוכן‪ .‬ואם מותר לשם כר‬
‫מאבחנים את המחלה בעובר כעבור שלשה חדשים‪.‬‬
‫לעכב יציאת נפשו של התורם‪ .‬ובדבר השתלת עיניים‪.‬‬
‫ב‪ .‬בעצם דין הפלת עובר ובגדרי ההיתרים שישנן‬
‫סימן צב‬
‫בזה‪ .‬ועדיפות שרופאה תסדר את החפלה‪.‬‬
‫בדין קבורת ב׳ מתים בקבר אחד‪ ,‬וכמה שיעור‬
‫סימדקג‪.‬‬ ‫המחיצה שיש לעשות ביניהם‪.‬‬
‫כלוח העומדות להנשא והרופא נותן להן תרופה‬ ‫סימן צג‪.‬‬
‫לעכב וסתן לזמן מה‪ ,‬אם זה מועיל שיוכלו לשמש‬ ‫החזרת מימרת לחיק היהדות‪.‬‬
‫ולא לחוש לעונת וסתן הרגיל ולעונה הסמוכה‪ ,‬ואם‬ ‫סימן צד‪.‬‬
‫ולא ראו‪.‬‬ ‫מועיל כשעוברת העונה‬ ‫ע״ד מי שזנח את אשתו ונשא בערכאות נכרית‪,‬‬
‫סימן קד‪.‬‬ ‫ומסרב לשוב לאשתו וגם מתחמק מלסטרה בג״ס‪,‬‬
‫היש אפשרות לקבוע זהות אבהות על יסוד תוצאות‬ ‫האם חייבים הקרובים להתאבל אחר מיתת איש כזה‪,‬‬
‫בדיקות סוג הדם‪.‬‬ ‫וכן אם יש לקברו בביה״ק היהודי ולו סמיד לגדר‬
‫סימן קה‪.‬‬ ‫ולהתעסק בקבורתו ולויתו‪ ,‬ומה דימה דרכי ההתראה‬
‫א‪ .‬אכל ח״ש ונתכפר לי אם מותר לאכול אח״כ עוד‬ ‫והאיומיזם שיש להתנהג כלפיו ושעי״ב יופעל עליו‬
‫ח״ש בתוך כדי אכ״פ למ״ד ח״ש מותר‪ .‬ב‪ .‬גדר‬ ‫גם לחץ שיסכים לפטור את אשחר היהודיה בג״ס‪.‬‬
‫ח״ש בגזל פחות משו״)^ ג‪ .‬גזל פחות משו״ם‬ ‫סימן צה‪.‬‬
‫בישראל ובב״ג‪ .‬ד‪ .‬גדר דינין שנצטוו ב״נ עליהם‪.‬‬ ‫אם מותר לבן ליקבר בקבר שאביו קנה לו עבור‬
‫מפתה רפואי על הבעיות הרפואיות הנידונות בספרי‬
‫אם יש מצוד‪ .‬מיוחדת לרופא דתי לר‪.‬זדקק לחולה‬ ‫טו‪.‬‬ ‫א‪ .‬חולה השוכב בבית חולים ואיני יכול להניח‬
‫שיש בו סכגד‪ .‬ולחלל את השבת עבורו כדי למנוע‬ ‫התפילין בעצמו‪ .‬אם אחית ביה״ח יכולה לקשור‬
‫עי״ב שלא יזמינו רוסא שאינו דתי שיחלל עליו‬ ‫לו התפילין של יד ולהניח לו השל ראש‪ .‬סי׳ ז׳‪.‬‬
‫שס‪.‬‬ ‫את השבת‪.‬‬ ‫שתן לחולה‬ ‫בדיקת‬ ‫ב‪ .‬אם מותר לרופא לערוך‬
‫בדבר ליילד בן קראים בשבת‪ ,‬וכן אם יש למולו‬ ‫טז‪,‬‬ ‫כשתפילין בראשו‪ ,‬ואם יש חילוק בזה בין רופא‬
‫סימן נז‪.‬‬ ‫בשבת‪.‬‬ ‫סימן ח‪.‬‬ ‫לשאר כל אהם‪.‬‬
‫הנולד בניתוח־קיסר אם מילתו דוהר‪ .‬יו״ט שני של‬ ‫יז‪.‬‬ ‫הולים השוכבים בביה״ח שלא יכלו בשב׳׳ק שחרית‬ ‫ג‪.‬‬
‫סימן סב‪.‬‬ ‫ר״ה‪.‬‬ ‫להתאסף יחד ולקרוא במנין קריאת התורה‪ ,‬אס‬
‫גדרי צהבת בתינוק לענין דחית המילה וד‪.‬מתנת‬ ‫יח‪.‬‬ ‫יכולים להתאסף ולקרוא קרה״ת דשחרית לפני‬
‫סימנים פא‪ ,‬פב‪ ,‬פג‪.‬‬ ‫ז׳ ימים מד‪.‬בראתו‪.‬‬ ‫סימן כ״ז‪.‬‬ ‫תפלת מנחה‪.‬‬
‫לד‪.‬תאוששות אחר‬ ‫תינוק שהוכנסלאינקבטור‬ ‫יט‪.‬‬ ‫סימן כח‪,‬‬ ‫ד‪ .‬בדין שכר רופא בשבת‪.‬‬
‫סימן פב‪.‬‬ ‫הל ‪T‬ד‪ .‬ממתי למנות ז׳ ימים‪.‬‬ ‫ה‪ .‬אם מותר לחולה לב לישא אתו בשבת במקו!ם‬
‫כמה ר‪.‬וא מדת החום לד‪.‬חשיב עי״באת התינוק‬ ‫כ‪.‬‬ ‫שאין עירוב כדורים לשעת הצורך‪ .‬או לשים כדור‬
‫שם‪.‬‬ ‫כחולה‪.‬‬ ‫בפיו‪ .‬וכן ע״ד נשיאת סוכר לחולה במחלת סכרת‬
‫שם‪.‬‬ ‫כא‪ .‬אם משקל הילד מעכב למילה‪.‬‬ ‫במקום שאין עירוב כדי לאכלו באם ירגיש בולמוס‪.‬‬
‫כב‪ .‬אם בל הפרשה מעינים דינו ככאב עינים גדול‪.‬‬ ‫הימן לד‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫■‬ ‫"‬ ‫■‬ ‫נכפה אם הוא בכלל חולד‪ .‬שיש בו סכנה לחלל‬ ‫ו‪.‬‬
‫אם מועיל נתינת מטמין ק׳ לתינוק שנשאר עוד‬ ‫כג‪.‬‬ ‫סימן לה‪.‬‬ ‫עליו את השבת‪.‬‬
‫קצת זנבע בהיר בעור שיוכלו למולו כבר‬ ‫ז‪ .‬שיעור מליחת בשר עביר חולה שאסור לו לאכול‬
‫סימן פג‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מלוח‪.‬‬
‫כשמבצעים החלפת דם לתינוק אם יש לחכות לאחר‬ ‫כד‪.‬‬ ‫ח‪ .‬חולה שמאכילין אותו דרך צינור לענין ברהמ״ז‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫מיכן ז׳ ימים כדי למולו‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫תינוק שנולד בעזרת מלקחיים וזה השאיר נפיחיות‬ ‫כה‪.‬‬ ‫אם מותר ואיכא גם מצוד‪ .‬בביקור חולים בשבת‪.‬‬ ‫ט‪.‬‬
‫על הראש של התינוק‪ ,‬וכן כשמשכו לו ‪ T‬או‬ ‫סימן לו‪.‬‬
‫רגל וזה גרם לחוסר תנועתית זמנית‪ ,‬אם יש לחכות‬ ‫חולה השוכב בביד‪.‬״ח ונתפנה בשבת ליכנס לבית‬ ‫י‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫עם המילד‪ .‬עד שיתרפא מזה‪.‬‬ ‫הכנסת בשעה שהציבור עומד כבר לפני תפלת‬
‫אם מותר לרחה בשבת עיני תינוק‪ ,‬שיש לו‬ ‫כו‪.‬‬ ‫מוסף‪ ,‬אם להורות לו שיצטרף עם הציבור לד‪.‬תפלל‬
‫הפרשה בעינים‪ ,‬עם מים רתוחים פושרים וצמר‬ ‫מוסף‪ ,‬ואח״ב יתפלל שחרית לעצמו‪ .‬או להורות לו‬
‫שם‪.‬‬ ‫גפן‪.‬‬ ‫שיתפלל ביחידות על הסדר שחרית קודם ואח״כ מוסף‪.‬‬
‫אם מותר לרופא להע ‪ T‬בבית הדין על הולד‪.‬‬ ‫כז‪.‬‬ ‫סימן לח‪.‬‬
‫שלו‪ ,‬והאם יש לשבועת הרופאים הכללית על‬ ‫יא‪ .‬בדין עשיית זריקות בשבת לחולד‪ .‬שאין בו סכנה‬
‫סודיות רפואית השפעה על כך‪ ,‬ואם יש משום‬ ‫מתחת לעור‪ ,‬או לתוך הוריד‪ .‬ואודות מה שמנקום‬
‫גילוי סוד גד״דרכת סטודנטים ליד מטת ההולד‪.‬‬ ‫את מקום הזריקה בחתיכת צמר גפן טבולה במי‬
‫החולה על כך‪.‬‬ ‫הסכמת‬ ‫וד‪.‬אם צריכים לקבל‬ ‫בורית‪ ,‬ובדומה‪ .‬וע״ד תלישת הצמר גפן מהגוש‬
‫סימן פ״א וסי׳ ק״ד‬ ‫סימן מד‪..‬‬ ‫העב‪.‬‬
‫חולה מסוכן שהרופאים התיאשו מלרפאי‪ .‬וסובל‬ ‫כח‪.‬‬ ‫י ב על אודות הרכבת המחט במזרק בשבת לצורך‬
‫יסורים קשים ממחלתו‪ ,‬אם מותר להגדיל לתת לו‬ ‫עשיית זריקר‪ .‬לחולה שאין בו סבנד‪ ..‬ואם יש בזר‪.‬‬
‫זריקות הארגעה כמו מורפיום‪ ,‬הגם שאינן מרפאות‬ ‫סימן מו‪,‬‬ ‫חיוב משום בונה או מכד‪ .‬בפטיעז‪.‬‬
‫את המחלה‪ ,‬והגם שעלולות מאידך לקרב מיתתו‪.‬‬ ‫יג‪ .‬יולדת היושבת על המשבר‪ ,‬או חולה מסוכן‪ ,‬אם‬
‫סימן פז‪.‬‬ ‫מותר להזמין בשבת עבורם רופא ממקום אחר‬
‫תינוקות הנולדים עם מום בעמוד השדרה‪ ,‬אם‬ ‫כט‪.‬‬ ‫הכרוך בחילול שבת‪ ,‬הגם שמצוי על המקום רופא‬
‫מותר לבצע בהם ניתוח ביום הראשון לל ‪T‬חם בדי‬ ‫אחר שמוכן לטפל בד‪.‬ם‪.‬‬
‫למנוע עי׳׳ב ז ‪.T‬ום של קרומי המוח‪ .‬ב‪ .‬אם יש‬ ‫יד‪ .‬אם יש חי׳וב על רופא לרפאות ולהעגות לד‪.‬זמנה‬
‫חובה לטפל בילודים כאלה ע״י ניתוחים חוזרים‪,‬‬ ‫שמזמינים איתר בשיש באותו זמן רופא אהר ממעד‬
‫אח כל הסיבוכים שיתעוררו בעתיד‪ ,‬ג‪ .‬תינוקים‬ ‫סימן נו‪.‬‬ ‫לכך‪ ,‬בחדר מיון וכדומר‪..‬‬
‫מפתח ד פ ו א י‬ ‫‪10‬‬
‫סימן צא‪.‬‬ ‫עינים‪.‬‬ ‫שנולדים מונגולואים‪ ,‬כשמצוי אצלם היצרות‬

‫לג‪ .‬על אודות עריכת ניסיונות רפואיים בבני אדם‪.‬‬ ‫קשה של התיסיריון‪ ,‬אם מחויב הרופא לטפל בהם‬
‫סימן קא‪.‬‬ ‫במלוא העצמה כולל ניתוחים‪.‬‬
‫בדבר הפסקת הריון בגלל המחלה הגקדאח תיי־‬ ‫לד‪.‬‬ ‫ל‪ .‬קונטרס ארוך אודות אם מותר לרופא לנתק את‬
‫סקס כאשר מאבחנים את המחלה בעובר כעבור‬ ‫החולה ממכשיר ההנשמה המלאכותית כשהוא חסר‬
‫שלשה חדשים‪ ,‬ב‪ .‬בעצם דין הפלת עובר ובגדרי‬ ‫כל חיות עצמית ואין כל סיכוי להצילו‪ .‬או שלא‬
‫ההיתרים שישנן בזה‪ ,‬ועדיפות שרופאה תבצע‬ ‫יהא חייב על כל פנים להפעיל המכשיר מהדש‬
‫סימן קב‪,‬‬ ‫זאת‪.‬‬ ‫כגון בדרד שהמכשירים יוצמדו לשעונים הדומים‬
‫לשעוגי שכת ויופעלו לתקופות קצובות‪ ,‬וכשיפסיק‬
‫היש אפשרות לקבוע זהות־אבהות על יסוד תוצאות‬ ‫לה‪.‬‬
‫סימן פט‪.‬‬ ‫המכשיר לפעול לא יפעילו מחדש‪.‬‬
‫סימן קד‪.‬‬ ‫בדיקות סוג־הדם‪.‬‬
‫ל א‪ .‬כהן שנקטעה לו אצבע בתאונה אם מותר לגסות‬
‫אשת איש שנתעברה מאחר באמצעות הפריית‬ ‫לו‪,‬‬ ‫לחבר לו את האצבע חזרה לגופו ע״י ניתוח‬
‫מלאכותית ושלא בידיעת בעלה אם מחויבת לקבל‬ ‫פלסטי ולא לחוש מה שבינתיים נטמא עי״כ הן‬
‫ג״פ ומפס ‪T‬ה כתובתה‪ ,‬ומה דין הולד‪ .‬ובאם הרופא‬ ‫סימן צ‪.‬‬ ‫באהל והן במגע‪.‬‬
‫סימן צז‪.‬‬ ‫אומר שעירב בזה גם מזרע הבעל‪.‬‬ ‫אם מותר לנתח את המת ולהוציא את אחד מאבריו‬ ‫לב‪.‬‬
‫לז‪ .‬בדין וחי בהם וחייך קודמים אי איכא במלחמה‪,‬‬ ‫לשם השתלתו בחולה מסוכן‪ ,‬ואם מותר לשם כך‬
‫סימן ק‪.‬‬ ‫ובגדרי פקו״נ במלחמה‪.‬‬ ‫לעכב יציאת נפשו של התורם‪ ,‬ובדבר השתלת‬
‫בסוף הספר נדפס מפתח כללי מכל שנים־עשר חלקי ספרי שו״ת ציץ אליעזר מסודרים‬
‫לפי סדר ארבעה חלקי השלחן ערוך‪ .‬ומפתח מיוחד נקרא בשם ״אורחות המשפטים״ על‬
‫פסקים בעובדות ומעשים שהתרחשו בבית הדין‪.‬‬
‫וכן מפתח־ רפואי על עניני הלכה ברפואה‪ .‬ומפתח על בעיות הלכה כלליות‪ ,‬וכן על‬
‫ענינים שונים‪.‬‬
‫‪11‬‬ ‫מפתחות‬
‫באשר שיצא הדבר שאני מתעסק בסידור המפתחות ביום השנה‬

‫של אאמו״ר ז״ל לכן — וגם למען השלימות למפתחות לבל‬
‫י״ב חלקי צ״ א שבסוה״ס — אדפיס בזה גם המפתח לספרי‬
‫אבן יעקב‪.‬‬
‫באי!סור פינוי מתים ועצמותיהם ממקום‬ ‫סימן כז‪.‬‬ ‫המאבד עצמו לדעת אי יש לו חלק לעולס‬ ‫סימן א‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫למקום‪.‬‬ ‫הבא‪.‬‬
‫סימן כח‪ .‬א‪ .‬פינוי‪ .‬מת לקבר משפחתו‪ .‬ב‪ .‬אם אפשר‬ ‫אנינות על מאבד עצמו לדעת‪.‬‬ ‫סימן ב‪.‬‬
‫לפנות בכדי לקוברו ע״י אשתו וכן להיפך‪.‬‬ ‫מאבד עצמו מחמת יראה אף שהיה לו להבין‬ ‫סימן ג‪.‬‬
‫ג‪ .‬מקום שהוקבע לקבר משפחתי ועדיין לא‬ ‫דזוטרתא היא‪.‬‬
‫נקבר מי שהוא שם אם נקרא קבר משפחה‬ ‫סימן ד‪ .‬אבילות על הפורשים מדרכי ציבור‪.‬‬
‫)ועיין גם בסי׳ ל״ד(‪ .‬ד‪ .‬פינוי על יד קבר‬ ‫סימן ה‪ .‬עריכת הספד תוך ‪ .‬ל׳ לרגל למת דעלמא‬
‫חותנו או רעים ואהובים‪ .‬די‪ .‬אשה שנקברה‬ ‫ולגדול הדור או תלמיד חכם‪.‬‬
‫בטעות ע״י קבר איש אם מותר לפנותדי משם‬ ‫הזכרות נשמות בימים שא״א תחנון ובשבת‬ ‫סימן ו‪.‬‬
‫ואם מותר לכתחילה לקוברדי ע״י בעלה באופן‬ ‫מברכים‪.‬‬
‫שמצידה השני תדייה קבורה ע״י איש אחר‪.‬‬ ‫הזכרת נשמות בב׳ וה׳ ושבתות ודין אם יש‬ ‫■סימן ז‪.‬‬
‫סימן כט‪ .‬פתיחת הקבר בשביל הוצאת ממון של אחרים‬ ‫ברית מילה או חתן‪.‬‬
‫שנקברו או נאבדו שם‪.‬‬ ‫סימן ח‪ .‬אם כופין לבעל לשכור קדיש עבור אשתו‪.‬‬
‫מצבדי שעל גבי הקבר אי אסורד׳ בדינאה ואם‬ ‫סימן ל‪.‬‬ ‫סימן ט‪ .‬א^ עור המת ושערו אי אסורים כהנאה ואם‬
‫מותר לישב או לדישען עלירי‪.‬‬ ‫כן אם ד‪.‬ןוא מה״ת‪ .‬ב‪ .‬אם מותר ליקה שבר‬
‫•סימן לא‪ .‬בדין קבורת הרוג או נפל זמת או יולדת‪.‬‬ ‫בעד שמירת המת הטהרה הכתפות והקבורה‪.‬‬
‫סימן לב‪ .‬העוסקים בצרכי המת אם נקראים עוסקי‬ ‫קבירת המת בגדי פשתן ולבנים‪ ,‬ודין כלאים‪.‬‬ ‫סימן י‪.‬‬
‫במצוה גם כשנוטלים שכר‪.‬‬ ‫סימן יא‪ .‬הוצאת תינוק בן ל׳ אם זקוק לשלשה מלוים‪.‬‬
‫סימן לג■ בשיעור הרחקת בית הקברות מן העיר‬ ‫סימן יב‪ .‬הוצאת ת״ח זאשה מי קדים‪.‬‬
‫וטעמו‪.‬‬ ‫סימן יג‪ ,‬בדין אין מנחמים שני אבלים כאחד‪.‬‬
‫סימן לד‪ .‬אשה שהיו לה שני בעלים‪ ,‬וכן לדייפד‪ ,‬אצל‬ ‫סימן יד‪ .‬העמדת מטת אשה ברחוב והספדתה‪.‬‬
‫מי יקברו‪.‬‬ ‫סימן טו‪ .‬בירור דינא דאין עולין בחבר איש על האשה‪.‬‬
‫סימן לה‪ .‬בקבירת מתי עכו״ם והרוגי האויב‪ ,‬ואם יש‬ ‫ואם יש‬ ‫בירושלים‪,‬‬ ‫סימן טז‪ .‬באיסור הלנת המת‬
‫חיוב לויה למת עכו״ם ועמ ‪T‬ה‪.‬‬ ‫חיבוט הקבר בא״י‪.‬‬
‫סימן לי‪ .‬אמידת קדיש בסמוך למת ועל יד הקבר‪.‬‬ ‫יציאת נשים אחר המטה ובביה״ק‪.‬‬ ‫מימן יז‪.‬‬
‫סימן לז‪ .‬אם ישנו איסור לישון בבית הקברות‪.‬‬ ‫סימן יח‪ .‬מילה וקבורה מה קודם‪.‬‬
‫סימן לח‪ .‬בענין אבילות על בן בכור‪.‬‬ ‫סימן יט‪ .‬במה הוא השיעור של הלוייח המת‪.‬‬
‫סימן לט‪ .‬חולה שלא נהג אבילות בגלל מחלתו והבריא‬ ‫כשאינם מחויבים ללוות כי אם לעמוד כמה‬ ‫סימן כ‪.‬‬
‫בתוך שלשים אם צריך לנהוג באבילות‪.‬‬ ‫הוא שיעוד העמידה‪.‬‬
‫אבלים הנמצאים בעיר אחרת ממקום שקרובם‬ ‫סימן‪.‬מ‪.‬‬ ‫סימן בא‪ .‬בהא דלא מקפידין לבטל מת״ת אפילו על‬
‫נפטר באופן שלא יגיעו לקבורה ממתי‬ ‫מי שיודעין דקרי ותני ואפילו ד״א בלבד‪.‬‬
‫יתחילו למנות אבילותם מ ‪T‬יעת המיתה או‬ ‫סימן כב‪ .‬אשה אם דינה כמאן דקרי ותני ואם היא‬
‫משעת הקבורה‪.‬‬ ‫אשת חבר וכדומה‪.‬‬
‫סימן מא‪ .‬אם בזמנינו אפשר לשער שיעור מקום קרוב‬ ‫סימן כג‪ .‬בהא דלא נהגו כיום לבטל ממלאכה בשעת‬
‫עפ״י מסילת הברזל ואוירון‪.‬‬ ‫לוייה ולצאת ללוותו‪.‬‬
‫סימן מב‪ .‬גדיל הבית שבא מקום קרוב‪ ,‬וכן במקום‬ ‫סימן כד‪ .‬אם ממצות הקבורה שיהא קבור בקרקע ממש‪,‬‬
‫שאין כלל גדול הבית‪ ,‬אם הבא מצטרף אל‬ ‫וסגולת עפר א״י‪.‬‬
‫האבלים הנמצאים ומונה עמהם‪ ,‬או דילמא‬ ‫סימן כה‪ .‬סדר הקבורה ברוחות וכוון הרגלים מול שער‬
‫דמונה לעצמו‪.‬‬ ‫כיה״ק‪.‬‬
‫סימן מג‪ .‬בהא דאין אבל וחולה חייבין לעמוד אפילו‬ ‫סימן כו‪ .‬בדין אין קוברין רשע אצל צדיק‪ .‬כמה הוא‬
‫בפני נשיא‪ ,‬ואם רשאין לעמוד אם ירצו‪.‬‬ ‫שיעור ההרחקה‪ .‬אם מועיל בהעמקת מחיצה‬
‫סימן מד‪ .‬א‪ .‬זמן העמדת מצבה‪ .‬ב‪ .‬נטילת ידים אחרי‬ ‫מבדלת בעומק האדמה או מלמעלה כגודל‬
‫ביקור בביה״ק או הליית המת‪ .‬ג‪ .‬בהא דאין‬ ‫של עשרה טפחים‪ .‬ואם מועיל מחיצה בצורה‬
‫לוקחין שום דבר מבית האבל כל ז׳‪ .‬ד‪ .‬על‬ ‫של נטיעת שורת אילנות‪.‬‬
‫מפתחית‬ ‫‪12‬‬
‫סימן נה‪ .‬שאילת שלום בבית האבלים‪.‬‬ ‫אודות שלא ללכת על קבר א׳ ב״פ ביום‬
‫סימן נו‪ .‬א‪ .‬חילוקי דינים בהשתתפות לאבל על או״א‬ ‫אחד‪ .‬ה‪ .‬אם יש לבקר על קבר אבות אחרי‬
‫בשמחת גשואין בתור יב״ח לאבילותו‪ .‬ב‪.‬‬ ‫שלא הלך לשם עשר שנים‪.‬‬
‫אחי בעלי השמחה והקרוביןם שלב החו״כ‬ ‫סימן מה‪ .‬הקדיש ופירושו‪.‬‬
‫מצטערים באי השתתפותם‪ .‬ג‪ .‬השתתפות‬ ‫סימן מו‪ .‬אמירת קדיש לאונן בשבת ויום טוב‪.‬‬
‫קרובים בשבת הן בחתונה והן בשבת שלפני‬ ‫סימן מז‪ .‬אב שציוה לבנו שלא יאמר קדיש אחריו אם‬
‫כן כשקוראים החתן לתורה ועושים קידוש‪.‬‬ ‫מחויב לשמוע לו‪.‬‬
‫ד‪ .‬אם יש גם בזה דין של שיגערו בו חביריו‪.‬‬
‫סימן מח‪ .‬אבל תוך שנתו שיש לו יא״צ אם רשאי‬
‫ה‪ .‬באשה אבילה ובעלה דורש ממנה להשתתף‪.‬‬
‫לעבור לפני החיבה בשבת‪ ,‬ואם אבל רשאי‬
‫ו‪ .‬השמעת ד״ת על השלחן אם נחשב כעומד‬
‫בכלל להתפלל לפני העמוד במנחה בשבת‪.‬‬
‫‪-‬‬ ‫■ ■‬ ‫■ ׳ומשמש‪.‬‬
‫]וראיתי בשו״ת תשורת שי ח״א סימן תל״ב‬
‫סימן גז‪ .‬הליכה לאבל על או״א לביהכ״נ תוך שבעה‬
‫מ״ש ליישב מה שנהגו במקומו שאבלים אינם‬
‫לאמירת קדיש כשא״א לאסוף מנין בביתו‪,‬‬
‫מתפללים לפני העמוד במנחה בע״ש עפי״ד‬
‫וכן לאבלים אחרים לשם תפילד! בציבור‬
‫נסתר ע״ש ובכאן נהגו שעוברים לפני העמוד‬
‫ושמיעת קדיש קדושה וברכו‪.‬‬
‫גם במנחה בע׳׳ש באין פוצה פה‪ ,‬והכי נראה‬
‫סימן נח‪ ,‬א‪ .‬בירור עצם דין שינוי מקום הישיבה‬
‫להלכה[‪.‬‬
‫בביהכ״ג בשנת האבילות‪ .‬ב‪ .‬אם יש לשנות‬
‫סימן מט‪ .‬א‪ .‬אמירת קדיש י״א חדש אפילו בשנת‬
‫‪ ■ .......‬מקום בשבת‪ ,‬ובמיוחד לרב וראש קהל‪ .‬ג‪.‬‬
‫העיבוד‪ .‬ב‪ .‬לימוד משגה ואמירת קדיש דרבנן‬ ‫‪.‬‬
‫אם יש לשנות המקום גם בישיבה שלומדים‪,‬‬
‫ותפלת אנא בחדש הי״ב‪ .‬ג‪ ,‬אמירת הכ״מ‬
‫וכן בזמנינו שאין מקום מיוחד לישיבת‬
‫בחדש הי״ב‪.‬‬
‫האבלים‪ .‬ד‪ .‬כמה הוא שיעור ההרחקה‪.‬‬ ‫■‬
‫סימן נט‪ .‬א‪ .‬שמע שמועה ספק קרובה ספק רחוקה אם‬ ‫מי ששוכרין אותו לומר קדיש בעד נעדרים‬ ‫סימן נ‪.‬‬
‫חייב באבילות‪ .‬ב‪ ,‬אם אח״כ נודע לו שהיתה‬ ‫שלא הניחו בנים אם יכול להגיד קדיש‬
‫קרובה ועכשיו היא כבר רחוקה‪ .‬ג‪ ,‬אם בטעות‬ ‫שזכרונו יעלה עבור כמה נפטרים‪.‬‬
‫אמרו לו שהיא רחוקה ואחר ל׳ נודע לו‬ ‫סימן נט‪ .‬אם מותר להאבל לאכול מיני פירות ותבשילים‬
‫שהיתה קרובה‪] .‬ועמ״ש בזה גם בספרי שו״ת‬ ‫'או לשתות מיני משקים‪,‬קודם סעודת הבראה‪.‬‬
‫ציץ אליעזר ח״ג ■סי׳ כ״ב‪ .‬ובכאן התבהרו‬ ‫!סדמן נב‪ .‬קדיש דרבנן לאבל תוך ז׳ אחרי לימוד‬
‫הדברים עוד ביותר{‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫המשניות ע״י האחרים‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫אם אפשר לחשוב שמיני עצרת לשבעה ימים‬ ‫סימן ס‪.‬‬ ‫סימן נג‪ .‬אם האבלים יכולים לכתחילה לאכול שלשה‬
‫מחשבון השלשים גם בשנקבר המת בחוהמ״ס‬ ‫‪.‬‬ ‫ביחד כדי לברך בזימון‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫או אפילו בשמ״ע גופה‪.‬‬ ‫סימן נד‪ .‬כשרוב המגין שמתפלל בבית האבלים או כולו‬
‫סימן סא‪ .‬אמירת לכו נרננה‪ ,‬במה מדליקיו‪ ,‬וברכת‬ ‫הוא מהאבלים אם מותר להוציא עבורם‬
‫מעין שבע‪ ,‬בבית האבל‪.‬‬ ‫־‬ ‫ספר תורה לקרות בה ובב׳ וה׳ או בשבת‪.‬‬
‫ה‬ ‫מ‬ ‫ד‬ ‫ק‬ ‫ה‬
‫ו כ ש ם שכללות תורה שבע״ פ שמיוסדת על‬ ‫ב ח ס ד ד׳ עלי ״בתליסר מיכלין דרחמי״ הנני‬
‫הי״ ג מדות מגבילות הנה וקשר מסתורי להם עם‬ ‫עומד בזה בפתח שער ספרי זה שהוא ״השלשה‬
‫הי״ג מיכלין דרחמין‪ ,‬וטובת גומלין ביניהם )עיין‬ ‫עשר״ במספר מחלקי ספרי שו״ת ציץ אליעזר‪.‬‬
‫המצוטט בזה בפירוש מקור חסד על הס׳ חסידים‬ ‫ובפי הלל והודאה לא־ל עליון נותן־התורה לבני‬
‫סי׳ ר״נ יעו״ש(‪ .‬כר כל חידוש והוראה נכונה‬ ‫ישראל עם קרובו על שזיכני לכר והפליא חסדו עמי‬
‫שזוכה תלמיד ותיק בכל דור לחדש ולהורות משיג‬ ‫להואיל לספחני אל ״הוראות נוראות חוקי תורתנו‬
‫וזוכה עי״ב ג״ב למעין זאת‪ ,‬והוא‪ ,‬לבחינה של‬ ‫הקדושה״ אעפ״י שאינני כדאי והגון לכך‪ .‬ובזכות‬
‫את ד׳ האמרת וד׳ האמירר‪ ,‬כי ״כל דבר שנתחדש‬ ‫אבות קוים בי מדרשם ז״ל‪ :‬וחנותי את אשר אחון‬
‫אצל ת״ח הקב״ ה יושב בישיבה של מעלה ואומר‬ ‫אעפ״י שאינו הגון ורחמתי א ת אשר ארחם אע״פ‬
‫ת״ח בני זה כר הוא אומר‪ ,‬ושוב נותן בו דעה‬ ‫שאינו הגון‪) .‬ברכות ד׳ ז׳ ע״א(‪.‬‬
‫ומחדש דבר ואומרו משמו‪ ,‬והיינו א ת ד׳ האמרת‬ ‫ו הן הנר תליסר מיכלין דרחמי מגבילין המה‬
‫היום שעשית אותו אומר דבר בשם אומרו‪ ,‬וד׳‬ ‫לי״ ג מדות שהתורה נדרשת בהן )יעוי׳ זוה״ק פ׳‬
‫האמירר היום שתאמר אתה חידושי תורה ושוב‬ ‫פינחס ד׳ רב״ ח עא( אשר מהם תוצאות לכל‬
‫יאמר ד׳ ושוב תוסיף• אתה‪ ,‬והיינו את ד׳ האמרת‬ ‫התורה שבעל פה‪ ,‬אשר היא המפיחה רוח חיים‬
‫וד׳ האמירר״ )חתם סופר עה״ת מהדו״ד ריש‬ ‫לתורה שבכתב אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה‬
‫פ׳ כי תבוא(‪ .‬וקורא אותו בשם בני‪ ,‬כי כר מקרא‬ ‫מני ים ועמוק עמוק מי ימצאנה‪ .‬וכר עלתה‬
‫כתוב ״אספרה אל חוק ד׳״‪ !,‬בשעה שאספרה‬ ‫במחשבתו של נותן התורה למסור למשה רבינו‬
‫ואפרש חק אחד מחקי ד׳ אזי אני זוכה ומגיע‬ ‫לעמו ישראל יחד עם התורה שבכתב גם תורה‬
‫לדרגא של ״אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיר״‪.‬‬ ‫שבעל פה שהן כללי המצוות ופרטיהן ודקדוקיהן‬
‫ה ק ב ״ ה כרת אתנו ברית על הי״ ג מדות‬ ‫והיינו ״המצוות בכתב והפירוש על פה״ )עיין‬
‫והורה לנו לאומרם לפניו תמיד ״הן בשעתא‬ ‫רמב״ם בריש הקדמתו לפיהמ״ש(‪ .‬והיה זה‬
‫דעקתא והן בשעתא דרווחא״ )עיין זוה״ק פ׳ שלח‬ ‫בבחינה של ״אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי״‬
‫ד׳ קס״א ע״ב( כאשר אנו מתחננים ״א־ל הורית‬ ‫שבכתב ושבעל פה‪ .‬וכל כר למה‪ ,‬מפני ״כי עוז‬
‫לנו לומר שלש עשרה וזכר לנו היום ברית שלש‬ ‫לאלקים״ ורחוק עד מאד מבינת אנוש עלי אדמות‬
‫עשרה״‪ .‬והקב״ה כרת אתנו בריתו עבור קבלנו‬ ‫להבין מתורה שבכתב בלבד עמקי סודותיה ואל מה‬
‫התורה שבעל פה‪ ,‬כמאמרם ז״ל ; לא כרת הקב״ה‬ ‫מליה ירמזון ומה המה תלי תלים ההלכות היוצאים‬
‫ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה‬ ‫מכל קוץ וקוץ שבה‪ .‬והיה מן הצורר גם זאת‬
‫שנאמר כי על פי הדברים האלה כרת אתר ברית‬ ‫שהקב״ ה ימסור למשה רבינו ע״ה גם כל מה‬
‫ואת ישראל )גיטין ד׳ ס׳ ע״ב(‪ .‬והברית מתבטא‬ ‫שתלמיד ותיק עתיד לחדש )עיין ירושלמי פאה‬
‫לא רק על הארץ מתחת כי אם גם בשמים ממעל‪,‬‬ ‫פ״ב ה״ד( כדי שהתלמיד ותיק ינוק א ת מקור‬
‫וכל הכרעת הספיקות בכל מקום שהן נהיו מסורות‬ ‫חידושיו כפי שנמסר למשה מסיני וילר עי״ב‬
‫לא לנביא ולא לבת קול כי אם אך ורק לחכמי‬ ‫לבטח דרכו ולא יפול במצודות השגיאות‪ .‬ועי״ב‬
‫התורה שבכל דור‪ ,‬ומה שיסכימו בדבר מן הדברים‬ ‫גט ״הרשנו לבוא אל היכל המלר פנימה ולחדש‬
‫הוא זה שנצטוה משה מפי הגבורה‪ ,‬כי כן גזר אומר‬ ‫בה בשבלינו ולצרפו אל עצם תורתנו הקדושה‪,‬‬
‫״ששכל האדם מחייב כפי התורה והמדות שהיא‬ ‫ובזה יצטרר החלק אל הכל וכח השכל שבה אל‬
‫נדרשת בהם״ )עיין דרשות הר״ן בדרועו השביעי‬ ‫בית אביה* )עיין יד המלר בהקדמתו לחלק שני(‪.‬‬
‫ובדרוש הי״א(‪ .‬וכלפי זה הוא שהיתה טענת‬ ‫באופן שיוצא לנו שכשם ״שתורה שבכתב בלא‬
‫מלאה״ש ״מה אנוש כי‪-‬תזכרנו וגו׳ תנה הודר‬ ‫תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות ממימיה״‬
‫בשמים״ שתהיה התורה מתנהגת ע״פ שכל אלקי‬ ‫כר כל דקדוק ודקדוק שמדקדקים בתורה צריר‬
‫ולא ע״פ שכל האנושי‪ .‬אר לא כן גזרה חכמתו ית׳‪,‬‬ ‫לפרשו עפ״י דבריהם ויסודותיהם של הראשונים‬
‫אלא הוריד תוה״ק למטה להתנהג כפי שכל אנושי‪.‬‬ ‫״וכל שלא יהיה מיוסד עפ ״י דברי הקדמונים אין‬
‫וכאשר יכריע כן יקום )עיין אמרי שפר להגרש״ק‬ ‫לסמור עליו״ )אוה״ח במדבר כ״ו־י״ז(‪.‬‬
‫ה ק ד מ ה‬ ‫‪14‬‬
‫קל‪ ,‬ולמה לא הוכיח בפשוט דהוא בר סמכא מדהוי‬ ‫ז״ל פ׳ תרומה(‪ .‬וזהו שמעינו בחגיגה )ד׳ י״ד ע״ב(‬
‫ליה מדרגת גילוי אליהו‪ ,‬מזה תתבונן דמכל זה אין‬ ‫דאשכחיה רבה בר שילא לאליהו א״ל מאי קא‬
‫ראוי להיות בר סמבא בשכליות התורה‪ ,‬כי היא‬ ‫עביר הקב״ה א״ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו‬
‫עלתה על כולנה‪ ,‬היא המשיבת נפש לשורשה‬ ‫רבנן ומפומיה דר״מ לא קאמר‪ ,‬א״ל אמאי‪ ,‬משום‬
‫ולמקורה ולמחצבה‪ ,‬והיא המוציאה את האדם מן‬ ‫דקא גמר שמעתא מפומיה ד א ח ת א״ל אמאי ר״מ‬
‫החומריות לשומו עליון יותר ממלאכי השרת״‬ ‫דמון מעא תוכו אכל קליפתו זרק‪ ,‬א״ל השתא‬
‫)מעין גנים שם(‪.‬‬ ‫קאמר מאיר בני כר הוא אומר וכר‪ ,‬ולכאורה‪,‬‬
‫והעם הישראלי אשר אתו כרת הקב״ה א ת‬ ‫וכי לא ידע קוב״ה ח״ו מעיקרא שר״מ רמון מעא‬
‫הברית עבור תורה שבע״פ‪ .‬צוה )צ׳ שורוק(‬ ‫וכר עד שאמר כן ההוא תנא? אלא הוא הדבר‬
‫לטבוע את גופו בחותם ברית קודש אשר ג״כ‬ ‫שאמרנו ״דקודם דאיפסקא הלכתא כר בחכמים‬
‫״נכרתו עליה שלש עשרה בריתות״ )נדרים ל״א;(‬ ‫דלמטה אזי יענש ר״מ דלא אתמר הלכתא משמיה‪,‬‬
‫וככה נהיה מוכשר שיוחק עליו מדברות־תורה־‬ ‫וכאשר נפסק בב״ד שלמטה דלא יענש ר״מ כי‬
‫שבע״פ הנדרשת בי״ג מדות‪ ,‬כי ״על ידי תורה‬ ‫תוכו אכל וכר נפטר ר״מ מאותו העונש‪ ,‬כי כל‬
‫שבע״פ שהוא בפה אדם ממש לא בקלף יש לתורה‬ ‫הנהגה של עולם העליון היא ע״י התורה ולומדיה״‬
‫חיבור עם ישראל‪ .‬ולפי״ ז הפה הוא הקלף מתורה‬ ‫)מעין גנים על ס׳ אוה״ח להקדוש יעב״ץ ז״ל‬
‫שבע״פ‪ ,‬וכמו הקלף של תורה שבכתב צריך‬ ‫פ״ב אות י״א( וזהו הכוונה של שהראה הקב״ה‬
‫עיבוד לשמה דוקא ויהיה טהור ולא טמא כן הקלף‬ ‫למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד־לחדש ״כי‬
‫של תורה שבע״ פ היינו הפה יהיה רק לשמה״‬ ‫נתחדשו הדברים על פי התלמיד המחדשו״‬
‫)שב שמעתתא בהקדמה(‪ ,‬וגם זאת דע״י תורה‬ ‫)קעוה״ח בהקדמתו(‪.‬‬
‫שבע״פ מתעלה גם לדרגא של ס״ת ממש כמאמרם‬ ‫א ך מובן שבשכל אנושי לבד אי אפשר‬
‫ז״ל ‪ :‬״העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב‬ ‫להכריע בתורה־אלקית ואפשר עוד ח״ו לקעץ‬
‫לקרוע הא למה זה דומה לס״ת שנשרפה״ )שבת‬ ‫ולקלקל‪ .‬ולכן דבר־ ההכרעה נמסר אר ורק לחכמי‬
‫ק״ה‪ (:‬כי ״איו לר ריק בישראל שאין בו תורה‬ ‫התורה חאמיתיים אשר יראתם קודמת לחכמתם‬
‫ומצות״ )רש״י(‪ ,‬וביכלתו להתעלות עוד למעלה‬ ‫ואשר בהשתלמותם זכו שא ־ל עליון יאציל עליהם‬
‫מזה כמו שאמרו ; ״כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי‬ ‫מחכמתו ויבינם מבינתו באופן שכל מה שמכריעים‬
‫מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא״‬ ‫בשכלם הוא בהשתתפות שכל ועזר אלקי ״וזהו‬
‫)מכות כ״ב‪ .(:‬ולא עשה כן לכל גוי ערלי הלב‬ ‫כוונת מאמרם ז״ל )בסנהדרין ד׳ ע״ג ‪ (:‬וה׳ עמו‬
‫וערלי־הבשר‪ ,‬ומשפטים בל ידעום‪ .‬דאם ״אין‬ ‫שהלכה כמותו בכל מקום‪ ,‬היינו ״שמפני כן זכה‬
‫אדם נימול אינו יכול ללמוד תורה שנאמר מגיד‬ ‫דוד שיהיה הלכה כמותו בכל מקום משום שה׳‬
‫דבריו ליעקב למי שהוא מל ביעקב לא עשה כן‬ ‫עמו ונצטרף שכל אלקי עם שכל אנושי ביחד‪,‬‬
‫לכל גוי משום שהם ערלים״ )מדרש תנחומא פ׳‬ ‫ולכן היה יכול לכוון לאמיתה של תורה כהלכה״‬
‫משפטים אות ה(‪.‬‬ ‫)אמרי שפר שם יעו״ש באריכות יותר(‪.‬‬
‫והקביעה של ״בן י״ג למצות״ )אבות פ״ה(‬ ‫ו כ כ ל ל כן לפרט‪ ,‬אין הקב״ה מטביע חותם‬
‫היא ג״ב מהלכה למשה מסיני )שו״ת הרא״ש‬ ‫ברית־קדשו על חכם מחכמי ישראל כי אם כאשר‬
‫כלל ט״ז סי׳ א׳( שהיא התורה שבעל פה‪ ,‬ולב״נ‬ ‫החכם קולע לכוון לאמיתה של תורה‪ ,‬״באשר‬
‫לא ניתן זה אלא ״משבאו לכלל דעת דמסברו ליה‬ ‫שעסק התורה לכוין הלכה לאמיתה אפילו בדבר‬
‫מיסבר הרי הוא גדול״ )שו״ת חת״ס חיו״ד סימן‬ ‫קל הוא גדול ונכבד מכל המדריגות היינו מהשגת‬
‫שי״ז ע״ש‪ .‬ויעוין בתוס׳ רי״ד כתובות ד׳ י״א דיוצא‬ ‫רוה״ק וגילוי אליהו״ )מעין גנים שם(‪ .‬ודבר זה‬
‫סייעתא להח״ס‪ ,‬אבל יעוין גם בבית הבחירה‬ ‫אנו למדים מהמבואר בגיטין )ד׳ ו׳ ע״ב( שאביי‬
‫להמאירי שם‪ .‬אבל י״ל דשם שאני מפני שכבר‬ ‫מוכיח דר׳ אביתר בר סמכא הוא מפני‪ ,‬דהא ר׳‬
‫גיירו אותו‪ .‬ואכמ״ל(‪ .‬ובמדרש סמכו זאת גם על‬ ‫אביתר הוא דאסכים מריה על ידיה דכתיב ותזנה‬
‫דברי קבלה‪ ,‬ודרשו ״עם זו יצרתי לי״‪ ,‬ז״ו בגימ׳‬ ‫עליו פלגשו רבי אביתר אמר זבוב מצא לה׳ ר׳‬
‫י״ג )מדרש שמואל באבות שם(‪.‬‬ ‫יונתן אומר נימא מצא לה‪ ,‬ואשכחיה ר׳ אביתר‬
‫א כן ״נפשות בית ישראל מן התורה נאצלות‬ ‫לאליהו א״ל מאי קא עביד הקב״ ה‪ ,‬א״ל י עסיק‬
‫ולולי החומר המעכב לא היו פוסקות מדברי תורה‬ ‫בפלגש בגבעה‪ ,‬ומאי קאמר‪ ,‬אמר ליה אביתר בני‬
‫אפילו שעה אחת״ )קצוה״ח בהקדמתו שם(‪.‬‬ ‫כר הוא אומר וכו׳‪ .‬ופירש״י‪ :‬דאסכים מריה על‬
‫ובהגיע האיש הישראלי לשנת הי״ ג יכול לזכות‬ ‫ידיה לגלות לו סוד לכוין דברים הסתומים על‬
‫לכתרה של תורה אשר ממנח נאצל ברחמיו‬ ‫אמיתתם‪ .‬״הנה תראה שהוכיח אביי דר״א גברא‬
‫דנפישין היוצאים ובאים מי״ ג מיכלין דרחמין‪,‬‬ ‫רבא הוא על שכוון הדבר לאמיתו הגם שהוא דבר‬
‫‪15‬‬ ‫ה ק ד מ ה‬
‫ותשים לי שלום מהמונעים באלו השלש‬ ‫וכדתנינן במדרש הנעלם פ׳ בראשית ‪ :‬א״ר אלעזר‬
‫עשרה‪.‬‬ ‫עד תליסן שניז אשתדלותיה דבר נש בההוא נפש‬
‫]והאותיות של האבות אברה״ם יצח״ק יעק״ב המה‬ ‫חייתא‪ ,‬מתליסר שנין ולעילא אי בעי למהוי זכאה‬
‫ג״ב במספר שלש עשרה כמספר אח״ד‪) ,‬ויעוין ח״ס‬ ‫יהבין ליה ההיא נשמתא קדישא עלאה דאתגזרת‬
‫עה״ת מהדו״ת פ׳ לר לד( ואותו הדבר גם של‬ ‫מבורסי יקרא דמלכא‪ .‬א ״ר יהודה היינו טעמא‬
‫האמהות שר״ה רבק״ה רח״ל לא״ה[‪,‬‬ ‫דתנינן בתלת עשר מ בי א דרחמי במתניתא דרבי‬
‫‪¥‬‬ ‫אלעזר״ )זו״ח ד י׳ ע*ג(‪.‬‬
‫בהתימי חלק השלשה עשר‪ ,‬ובעמדי אור‬ ‫ומפליא הדבר שישיבת רשב״י עט ר״א בנו‬
‫לארבעה עשר‪ .‬יחד עם ההודאה על לשעבר אפיל‬ ‫במערה היתה ג״ב בס״ה במספר שלש עשרה שנה‬
‫תחינתי לפני יושב מרום על להבא‪ ,‬שיוסיף לחונני‬ ‫כמבואר בשבת ד׳ ל״ג ע״ב )ויעו״ש בס׳ בן יהוידע‬
‫חנם מאוצר המנוצר‪ ,‬ולא יסיר חסדו ואמתו‬ ‫שמבאר שבאמת הם היו עריכין מלכתחילה לישב‬
‫מאתי כל הימים‪ ,‬ויאיר לי את הדרך לקראת‬ ‫שם י״ ג שגה מכמה טעמים כמוסים ומשו״ ה לסוח‬
‫הארבעה עשר‪ ,‬ויעמידני בקרן־אורה לראות ממנה‬ ‫י״ב שנה לא א״ל א א הו דבר זה דמית קיסר‬
‫את המטלה העולה בית א ־ל‪ .‬ומטובו הגדול‬ ‫ובטיל גזירתיה פה אל פה יע״ש(‪ ,‬ובמערות צורים‬
‫המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית‪ ,‬יעניקני‬ ‫שעמדו שם במספר שנים אלה קנה רשב״י הודו‬
‫לחדש חידושיו דאורייתא בתמידין כסדרן‪ ,‬באשר‬ ‫והדרו‪ ,‬והעיד על עעמו שזכה שראה בעיניו ״תליסר‬
‫מקור אחד לכולם ״לפי שהמחדש בתורה בכל‬ ‫מכילין ג א פין קמאי ונהירין כבוצינין״ )זוה״ק פ׳‬
‫חידוש שמחדש בורא שמים חדשים שמים‬ ‫נשא ד׳ קל״ב ע*ב(‪.‬‬
‫מחודשים כדאיתא בזוה״ ק ונמצא מורה זה בח‬ ‫ומפליא ביותר שכמקרה הזה קרה בדיוק גם‬ ‫‪,‬‬
‫התורה בכל פמליא של מעלה ולכל צבא המרום‬ ‫לאבינו הראשון בשעת הוולדו דבקשו להרגו גדולי‬
‫במרום שעל ידי התורה יש כח באדם לברוא‬ ‫המלכות והקוסמים ״ונחבא בארץ שלש עשרה‬
‫שמים בשם שברא הקב״ ה ולכו בוחר בו הקב״ ה‬ ‫שנה ש א מי ם ולא ראה שמש וירח וכוכבי מרומים‬
‫כי הוא מפרסם כח תורתו״ )מדרש תלפיות ענף‬ ‫ולאחר שלש עשרה שנה יצא מחובם בחיכומים‬
‫חדושי תורה(‪ .‬ועל ידי כן אזכה גם לזכות א ת‬ ‫)עיין בפיוט דלפני קדושה שחרית ליום ב׳ דר״ה(‪.‬‬
‫נשמתי אשר היא חלק אלוק ממעל חצובה מתחת‬ ‫ואולי זהו גט הסוד שהיו צריכים לנפות את‬
‫כסא הכבוד‪ ,‬כי ״כל המחדש חדושים בתורה נפשו‬ ‫העומר בשלעז עשרה נפה‪ ,‬כדאיתא במנחות ד׳‬
‫שמחה עליו ביותר מהלומד בלא חידוש כנודע‬ ‫ע״ו ע״ב‪ ,‬ומפרש״י שהוא מהלבה למשה מסיני‪.‬‬
‫למחדשים בתורה‪ ,‬ונמצא שהחידושים בתורה‬ ‫באשר ״דקרבנא דא כלא איהו בדבקותא עלא‬
‫גודמים שמחה גדולה לנשמה שהיא חלק אלוק‬ ‫ותתא ובו׳״ )זוה״ק אמור ד׳ צ״ז ע״א יעו״ש(‪.‬‬
‫ממעל‪ ,‬לכן בוחר ורוצה הקב״ה במי שמחדש‬ ‫גם לרבות בם בבורים נזכר ג״כ י״ג פעמים שם‬
‫חידושים בתורה״ )מדר״ת שם(‪ .‬ויזכני גם‬ ‫הויה לנגד י״ג מדות של רחמים )יעוין בממזר‬
‫להמשיך להעלותם ע״ג הכתב ולאדפוסייאדרא‬ ‫חכמה ר״פ כי מבוא(‪.‬‬
‫להפיצם ע״פ תבל להגדיל תורה ולהאדירה‪ ,‬כי‬ ‫והשלש עשרה עמרים שקבע לגו הרמב״ם‬
‫״כשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש‪,‬‬ ‫ג״ב יוצאים מי״ג מדות מכל מדה ומדה יחנא עיקר‬
‫הכתיבה זו היא עולה לו במקום קרבן״ )ברית‬ ‫אחד״ )שלה״ק שער האותיות אות א׳‪ .‬יעו״ש‬
‫עולם להחיד״א ז״ל על הס׳ חסידים סימן תק״ל(‪.‬‬ ‫שמפרט בפרטות איר שיוצאים המה‪ .‬והיוצא משם‬
‫וגם בדי שלא לגזול א ת מי שגילה לו ״כי לא‬ ‫שבן קבלה קדמונית עוד מימי רב טביומי שיש י״ג‬
‫גילה לו ]הקב״ה[ אלא לכתוב דכתיב )תהלים‬ ‫עקרים‪ .‬יעוין שו״ת חתם סופר חיו״ד סי׳ שנ״ו(‪.‬‬
‫כ״ה( סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם‪ .‬וכתיב‬ ‫וזוהי גס התפלה הישנה ״מיוסדת בשם‬
‫)משלי ה׳( יפוצו מעינותיר חוצה״ )ס׳ חסידים‬ ‫טביומי' הכתובה בשל״ ה שם שזו נוסחה‪.‬‬
‫שם(‪.‬‬ ‫יהי רצון מלפניך המזם המקודש שלעז עשרה‬
‫ואסיים א ת דברי בתחנה ובקעזה מיועזב‬ ‫למען אברהם ויצחק הראשתים בבריתות שלש‬
‫מרום בדבריו המאלפים של הגאוז בעל אמרי‬ ‫עשרה ולמען יעקב איש תם וצאצאיו שלש‬
‫בינה ז ״ל‪ ,‬וזל״ק ! ואקוד על אפי בתפילת ר׳ חייא‪,‬‬ ‫עשרה תחניני עם מקיימי תורתך הנדרמזת‬
‫יהרמ״י אלקינו שתהיה ‪.‬תורתר אומנתינו‪ ,‬ואל‬ ‫במדות שלש עשרה וברכני לדבק לשמרני‬
‫ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו‪ ,‬בי תוה״ק נקרא‬ ‫ממקרה ולא ימנעו ממני מדותיר העזלקז עשרה‬
‫תושיה מתשת כתו של אדם ובפרט לימוד העיון‪,‬‬ ‫והאר פניר אלי והוציא שכלי לפועל תורה‬
‫ומדאיב הלב החומד להבין ולהשכיל ומתאוה‬ ‫ותחנני ואדעך בשם עם יושר עיקרים שלש‬
‫להשביעו בבל פינות השרעוים והענפים‪ ,‬וצריד עזר‬ ‫עשרה ותשא זיו שכינתר אלי ועלי תשרה‬
‫ה ק ד מ ה‬ ‫‪16‬‬
‫שינה‪ ,‬דהיינו מי שישן הרבה כדי שיחזק מוחו‬ ‫וסעד מא ת החוגן לאדם דעת לשמוח בחלקו‪,‬‬
‫בתורד‪ .‬נותן לו הקב״ה חלקו בתורה כמו אותו‬ ‫כי ער לו שבכל מד‪ .‬שיגע ולמד וחידש עדיין לא‬
‫שממעט בשינה ומצטער עצמו‪ ,‬כי הכל הולר אחר‬ ‫השיג אף כטיפה מן הים וכמו שפירש רביני הגדול‬
‫המחשבה״ )ט״ז אה״ע סימן כ״ה סק״א יעו״ש‪,‬‬ ‫מרן רע״א ז־צלל״ה שש אנכי על אמרתיר כמועא‬
‫ודרשת חז״ל ע״ז בכתובות ד׳ ס״ב ע״ א ידועה‪.‬‬ ‫שלל רב‪ ,‬כי מי שמצא בדרכו אשר הולד ארעד‬
‫והט״ז מפרש את דבריו בדרך של אין מקרא יוצא‬ ‫גדול ואין לו כלים להניח בתוכם בלעדי כל מה‬
‫מידי פשוטו‪ ,‬ומסיים על פירושו זה בלשון‬ ‫שיוכל שאת‪ ,‬וכפלי כפלים עריר שישאיר‪ ,‬והנפש‬
‫ב״נלענ״ד נבון״{‪.‬‬ ‫לא תמלא‪ ,‬אף כי שמח לבו באשר מעא ער לו‬
‫ובצאת התפלה והבקשה ממעמקים מתוך‬ ‫על הנשאר אשר לא יוכל להביא אליו‪ ,‬כן אמר‬
‫לב קרוע ומורתח בשפיכת שיח פני בוחן לבות‪,‬‬ ‫דהמע״ה‪ ,‬שש אנכי על אמרתיר שחננתני‪ ,‬אולם‬
‫ומתוך געגועי־עד להשגת כמגינות‪-‬הנצח ומימיו‬ ‫כמוצא שלל רב שער לו על השיג הנשאר‪ ,‬ושלא‬
‫הזכים המפכים ויוצאים מקודש הקדשים של‬ ‫יחשכו עינינו בראותנו עומק המושג ואורות התורה‬
‫תורתנו הנצחית‪ ,‬ישנה הרגשת־אומן בי אמנם‬ ‫אשר בזהרה לא יוכלו עיני בשר להביט בזירה‬
‫יקובלו התחנונים האלה לפגי שוכן עד מךום‬ ‫והדרה בלעדי אם ה׳ יאיר עינינו‪ .‬לכן התפלל‬
‫וקדוש שמו מתוך פריצת המחיצות־המבדילות‪,‬‬ ‫ע״ז ר״ח זי״ע‪ .‬ואנן מה נענין אבתרי׳ תולעת נבער‬
‫וכדברי הר״י החסיד ז״ל‪ :‬״אם שואל אדם דבר‬ ‫מדעת ריק המוח חלוש הכח‪ ,‬אנא ד׳ חזק ואמץ‬
‫שהוא שבח לבוראו כגון על לימוד התורה או דבר‬ ‫לבבי בתורתך התמימה‪ ,‬האר עינינו כמאמר‬
‫אחר מחפצי שמים ושופך את נפשו עליו‪,‬‬ ‫דהמע״ה גל עיני ואביטה נפלאות והסר ממנו‬
‫הקב״ה שומע תפלתו אע״פ שאין בידו מעשים‬ ‫השגיאות‪) .‬אמרי בינה חחו״מ בסופו(‪.‬‬
‫טובים״ )ספר חסידים סימן קל״א(‪.‬‬ ‫ובכפילות היא הבקשה הגדולה של ״שלא‬
‫לכן בטוח אני באלה‪ ,‬ובזכות אבדתי הצדיקים‬ ‫יחשכו עינינו בראותנו עומק המושג ואורות‬
‫התמימים והישרים זכרוגם לברכה לחיי העולם‬ ‫התורד‪.‬״ כאשר טרודים ועסוקים ומוקפים בהקפת‬
‫הבא‪ .‬שמסרו את נפשם כל ימי חייהם על התורה‬ ‫כל הראש בישיבה ובשמיעה ובהכרעה ״בין דם‬
‫ולימודה ועל קיום מצותיה פרטיה ודקדוקיה בבל‬ ‫לדם ובין דין לדין״ בדברי ריבות אשר בשעריר‪,‬‬
‫עת ובבל שעה‪ ,‬ובמסירות נפש‪ ,‬ואפילו בזמנים‬ ‫שמלבד^שהדבר כשלעעמו גוזל הרבה זמן מהיממה‬
‫הקריטיים ביותר שעברו עליהם‪ ,‬ולא ידעו עולם‬ ‫וממנוחת הנפש ומועץ את לשד העעמות‪ ,‬הנה‬
‫אחר חוץ מעולם־התורה‪ ,‬וכל הגיגם ואדיר חפצם‬ ‫לאחר מיכן דרוש גם תקופת מה של מנוחה‬
‫היה רק זה שיזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים‬ ‫פיזית מהעצב והרוגז והעבודה הקשה‪ ,‬ולהחלפת‬
‫בתורה ובמצות לשמה‪.‬‬ ‫כוחות‪ ,‬ולכן באלה — שאנכי באחד מהם —‬
‫ויה״ ר מלפני אבינו שבשמים שלא תמוש‬ ‫צריכים ונזקקים שיושב מרום יחוננם מאוצרו‬
‫התורה מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו עד‬ ‫המיוחד שבזמן שנשאר בידם עבורם יספיקו‬
‫עולם ונזכה לשבת בבית ד׳ כל ימי החיים‪ ,‬לחזות‬ ‫להשיג בלימודים ובחידושים ובירורי הלכות למה‬
‫בנועם ד׳ ולבקר בהיכלו‪.‬‬ ‫שאחרים משיגים בתקופה יותר ארוכה וביתר‬
‫המצפה לרחמי שמים ולישועתו הקרובה‬ ‫יגיעה ועמילות‪ ,‬ובפירושו הנפלא של רבינו הט״ז‬
‫במהרה דידן‬ ‫ז״ל א ת הפסוק; שוא לכם משכימי קום מאחרי‬
‫אליעזר יהודה וולדיברג'‬ ‫שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא‬
‫)תהלים קב״ז־ב׳(‪ .‬לאמר‪• :‬שיש תלמידי חכמים‬
‫שמנדדין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה‪,‬‬
‫שלמי תודה‬
‫ויש תלמידי חכמים שישינים הרבה כדי שיהיה‬
‫למדפיס הנכבד מוקיר רבנן מר יהודה עמרכז‬ ‫להם כח חזק וזריזות לב לעסוק בתורה‪ ,‬ובאמת‬
‫איתאח ולבנו היקר מר עובדיה הי״ו עבור מסירותס‬ ‫יכול ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק‬
‫הנאמנה להדפסת הספר ושקידתם הגדולה להוציא‬ ‫בשתי שעות‪ ,‬ובודאי שניהם יש להם שכר בשרה‪,‬‬
‫מתחת ידם עבודד‪ .‬מעולה ומתוקנת‪ .‬יהי נועם ד׳‬ ‫ע״ב אמר שוא לבם דהיינו בחנם לבם שאתם‬
‫עליהם לכונן מעשי ידיהם ולברכם בבל מילי‬ ‫מצטערים ומשכימים בבקר ומאחרי שבת בלילה‬
‫רמיטב‪.‬‬ ‫וממעטים שנתם‪ ,‬זד‪ .‬בחנם‪ ,‬כי כן יתן ה׳ לידידו‬
‫שו״ת ציץ אליעזר‬
‫חלק שלשה עשר‬
‫בפי״ב מה׳ שבועות הי״ב פוסק וז״ל ‪ :‬ולא‬ ‫והרמב״ם‬ ‫סימן א‬
‫שבועה בלבד היא שאסורה אלא אפילו‬
‫להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע״ם‬
‫א‪ .‬שיחות קודש שהוקלטו אל תוד כלי‬
‫שלא נשבע שהרי הכתוב מצור‪ .‬ואומר ליראה את השם‬
‫הטיים־רעקארדער ובהם גם אזכרות אם‬
‫הנכבד והנורא‪ ,‬ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה לפיכך‬
‫מותר לפתוח מדי פעם את הטייס כדי‬
‫אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מ ‪ T‬וישבח‬
‫לשמוע ולהשמיע את השיחות ולא לחוש‬
‫ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלד‪ .‬כיצד אמר ה׳‬
‫משום איסור שמיעת שם שמים לבטלה‪.‬‬
‫אומר ברוך הוא לעולם ועד‪ ,‬או‪ ,‬גדול הוא ומהולל מאד‪,‬‬
‫ב‪ .‬בתי כסאות הסמוכים לבתי כנסת‬
‫וכיוצא יבזה כרי שלא יד‪.‬א לבטלה עב״ ל‪.‬‬
‫וכשנכנסים שם שומעים דברי קדושה אם‬
‫מחויב לסתום אזניו היטב שלא ישמע או‬
‫ד׳ ז׳ ע״ב איתא‪ :‬אמר רב חנין אמר רב‬ ‫ובנדרים‬ ‫שלא ליבנס שם בזמני התפלה ולחזר‬
‫השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו‬
‫אחר ביכ״ס רחוק משם‪ ,‬ואותה השאלה‬
‫וכר שכל מקום שד‪.‬זכרת השם מצדד‪ .‬שם‪ .‬עניות מצויד‪.‬‬
‫בהיכא ששומעים שם מזמורים ופסוקים‬
‫וכר‪ ,‬ויעוין מד‪ .‬שאסף וליקט וכתב אריכות דברים בזה‬
‫מהרדיו שאצל שכנו‪.‬‬
‫בשדי חמד מער׳ ב׳ כללים אות קט״ו ובפאת השדה סי׳‬
‫ג‪ .‬אם מותר להרהר בביהכ׳^ס וכדומה‬
‫י״ב עיי״ש^‬
‫במקומות המטונפים במציאותו ית״ש‪.‬‬
‫בעזהי״ת‪ ,‬ט׳ אדר״א תשל״ו‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״אי‬
‫אם מותר להזכיר השם בשעת לימוד או דרעזד‪?.‬‬ ‫ולענין‬
‫לבבוד הרבני וו״ח יר״א באמת‬
‫ב*טו״ע או״ח סי׳ רט״ו סעיף ג׳ נפסק שמותר ללמד‬ ‫הנה‬ ‫הרר״א ויינברגר שליט״א‬
‫לתינוקות הברכות כתקנן ואע״ם שהם מברכים‬
‫שלום ורב ברכה‪.‬‬
‫לבטלה‪ .‬וכותב ע״ז המג״א בסק״ה! אבל גדול בשער‪.‬‬
‫שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם וכו׳‬ ‫נ ענ ה למבוקשו הרגי להשיב לו בזה על השאלה‬
‫עכ״ל‪ .‬ומוסיף ע״ז הערוה״ש בסעיף ב׳ וז׳׳ל‪ :‬וכן‬ ‫המעיקה עלי׳ו זה כמז‪7‬‬
‫הדורשים ברבים ומזכירים פסוק שיש בו שמות לא‬ ‫היות ומשפיע הרבה שיחות קודש אל‬ ‫שאלתו היא‪.‬‬
‫יפרש השם אלא יאמר השם ואף שיש מתירין נכון‬ ‫תוך כלי הטייפ ־רעקארדער ובהם■ גם‬
‫להתרחק מזה וכן אנחנו נוהגים עכ״ל‪ ,‬ונראה דאבל‬ ‫אזכרות שהשמיע אגב ציטוט פסוקים ׳ודרשות חז״ל‪ ,‬אם‬
‫מהמג׳׳א בעצמו לא מוכח שאוסר כי אם אמירת הברכות‬ ‫פותר לפתוח מדי פעם את המכונה ולכוון את הסדט״ם‬
‫בשם‪ ,‬אבל הזכרת השם בדרך לימודו או דרועזו פדי‪.‬‬ ‫המוקלטים כדי לשמוע ולהשמיע את השיחות‪ ,‬והאם‬
‫הזכירו איזה פסוק יש לומר שיודה שמותר‪ ,‬וכן משמע‬ ‫אין בזה משום איסור השמעת ושמיעת שם שמים‬
‫שפ ‪T‬ש ‪,‬בן הפרמ״ג‪ ,‬שע״ד המג״א הנזכרים מוסיף‬ ‫לבטלה‪.‬‬
‫מדידיה וכותב ‪ 8 :‬בל כשלומד פסוקים בתלמוד ודורשן‬
‫רשאי לאומרם כמו שהם כתובים עם הזכרת השם עכ׳׳ל‪.‬‬
‫בראשונה נזכיר ונברר בקצרה עצם איסור הזכרת‬ ‫הנה‬
‫השם‪ ,‬ואם מותר להזכיר בכלל את השם דרך‬
‫ומשמע שהפרמ״ג בא בזה לא כחולק על המג׳׳א אלא‬
‫לימוד או דרשה‪.‬‬
‫כמבאר שגם המג״א אינו אוסר כי אם באמירת ברכה‬
‫הנזכרת‪ ,‬אבל בלמידת‪ ,‬פסוקים הנזכרים בתלמוד וכן‬ ‫תמורה ד׳ ד׳ ע״א ילפינן אזהרה למוציא‬ ‫במ‪'0‬‬ ‫א׳(‬
‫כשדורשן גם המג״א מודה דרשאי לאומרם עם הזכרת‬ ‫שם שמים לבטלה מדכתיב את ח׳ אלקיד‬
‫השם‪.‬‬ ‫תירא‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן א‬ ‫שו״ת‬
‫מעולם מפי שום אדם פשיטא לי שאינו עובר שום‬ ‫נראה שסובר לחלק כן גם החיד״א ז״ל כיוצא‬ ‫כהאמור‬
‫איסור כלל וכו׳ שכיון שאין שום אדם עושה איסור‬ ‫מדבריו בברכי יוסף או״ח שם‪ ,‬אותיות ג׳‬
‫לעבור על לא תשא את שם ד׳ אלקיך לשוא אין איסור‬ ‫ד׳ יעו״ש‪.‬‬
‫גם לשמוע וכו׳ וגם זה פשיטא לי‪ ,‬שאם מתחילה נקבעו‬ ‫האמור פוסק גם בספר חסד לאלפים להגה״ח‬ ‫ובחילוק‬
‫השמות הקדושים בכלי זו לצורך לא מיבעיא לי כלל‬ ‫בעל פלא יועץ ז״ל בסי׳ רט״ו סעיף ז׳‬
‫דודאי שרי‪ ,‬דהרי אפי׳ אם נאמר דאין זה קול הברה יאלא‬ ‫וז״ל; אם יש הזכרה באמצע מטבע ברכה הכתובה‬
‫קול דיבור ממש‪ ,‬הרי נשמע אותו הדיבור שיצא‬ ‫בש״ם לא יזכיר השם בקריאה אלא יאמר השם‪ ,‬אבל‬
‫מפי האדם בהיתר גמור וכו׳‪ .‬אלא כי קא מיבעיא לי‪,‬‬ ‫בדרך לימודו או שמביא פסוק בש״ם מצוה להזכיר בפי׳‬
‫אם מתחילה הכניסו השמות לתוך הכלי באיסור‪ ,‬אז‬ ‫ד׳ ולא לכנות ולומר השם‪ ,‬דאין זה דרך כבוד כלפי‬
‫יש לחקור‪ ,‬אם נאמר דלא מיקרי בכהאי גוונא קנל‬ ‫מעלה לכנות עכ״ל‪ .‬הרי דס״ל להבעל חסד לאלפים‬
‫הברה אלא שמיעת קול הראשון ממש‪ ,‬הרי שומע בזה‬ ‫בהדיא לחלק כנ״ל‪ ,‬והגדיל לומר שיש עוד מצוה‬
‫הזכרת ש״ש לבטלה ואסור‪ ,‬ואם לא נקרא אלא קול‬ ‫בכך להזכיר את השם בפירוש‪.‬‬
‫הברה‪ ,‬הרי כשם דלא מחני קול הברה לצאת בו ידי‬ ‫הזה שאיכא עוד מצוה בכך סבור היה כנראה גם‬ ‫וכדבר‬
‫שופר או שי מגילה כדתנן בפ׳ ראוהו ב״ד )כ״ז ‪ (:‬אם‬ ‫הגאון החכם צבי ז״ל‪ ,‬דבשו״ת שאילת יעבץ‬
‫קול הברה שמע לא יצא‪ ,‬הוא הדין דלא מהני קול הברה‬ ‫ח״א סי׳ פ״א מעיד וכותב וז״ל ; נהירנא כד הוינא טליא‬
‫לאסור שמיעתו בהזכר ש״ש לבטלה‪ .‬ונראה לענ״ד דלא‬ ‫וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז״ל‪ .‬כשהייתי‬
‫נקרא זה קול דיבור לצאת בזה ידי חובתו )כמצות‬ ‫מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כפי מה ששמעתי‬
‫שופר‪ ,‬מגילה ברכות( וכו׳‪ ,‬וכשם שלא נקרא קול זה‬ ‫ממלמדי‪ ,‬הי׳ גוער בקורין כך‪ ,‬והורני לקרות השם כקורא‬
‫אלא קול הברה לענין זה‪ ,‬שאינו יוצא בו ידי חובת‬ ‫בתורה ע״ש‪,‬־ ואם הדבר רק רשות למה היה צריך‬
‫שופר ומג־לה‪ ,‬כן לא נקרא זה הקול קול דיבור לענין‬ ‫לגעור במחמירין על עצמן וקורין בכינוי‪ ,‬אלא מוכח‬
‫שמיעת ש״ש לבטלה וכו׳‪ ,‬ואחרי הדברים האלה לענין‬ ‫מזה שהיה !סובר שמצוה נמי איכא‪ ,‬דכל היכא דמותר‬
‫שאילתא דש־אילנא קדמוהי‪ ,‬הרי נתברר דאין שום‬ ‫אין זה דרך כבוד כלפי מעלה לכנות‪ ,‬וכדברי החסל״א‬
‫איסור לשמוע הזכרת ש״ש ‪.‬לבטלה מכלי זה‪ .‬אמנם‬ ‫הנז׳‪ ,‬ולכן מצוה נמי איכא להזכיר בפירוש את השם‬
‫כל זה לדינא אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן‬ ‫]ויעוין בשו״ת מהרי״ל דיסקין ז״ל בקו״א אות ק״ד‬
‫הדומה לו‪ ,‬והדבר מגונה לבעל נפש‪ ,‬וכל המכבד את‬ ‫מ״ש בשם אביו הגאון שהתיר לומר השם ככל שנצרך‬
‫המקום גופו מכובד על הבריות‪ ,‬ואיתא בבמדבר רבה‬ ‫לו להענין עיי״ש[‪.‬‬
‫פ׳ ד׳‪ ,‬אליהו אומר כל המרבה כבוד שמים וממעט‬ ‫בשו״ת יעב״ץ מ״ש לחלוק גם על עיקר‬ ‫ויעו״ש‬
‫כבוד עצמו‪ ,‬כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה‪ ,‬וכל‬ ‫דברי המג״א‪ ,‬וס״ל שאם אם נזדמנו לו אזכרות‬
‫הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים‬ ‫במטבע ברכות המובאים בתלמוד ג״כ מזכיר השם‬
‫במקומו וכבודו מתמעט‪ ,‬ובכלל כבוד עצמו נכלל גם‬ ‫כדרך שקוראו בתורה עיי״ש‪ ,‬אך בנוגע לזה נתחלקו‬
‫תענוג עצמו שגופו■ מתענג ונהנה במיעוט כבוד שמים‪,‬‬ ‫הפוסקים בדיעותיהם בזה‪ ,‬יעוין מה שאסף בזה בשד״ח‬
‫על כן הירא את דבר ה׳ יתרחק מלהקל בכבוד שמים‬ ‫מע׳ ברכות אסיפת דינים סי׳ א׳ אות מ״ג ובפאת השדה‬
‫ויהא גופו מכובד על הבריות עכת״ד המחוכמים‪.‬‬ ‫סי׳ א׳ ובס׳ טהרת המים מע׳ ה׳ אות פ״ו ושו״ת תורת‬
‫לנו הלכה פסוקה של רב האי‪.‬גאון זה שמדינא‬ ‫הרי‬ ‫יקותיאל חאו״ח סי׳ ל״ג וספר זכרונות אליהו חאו״ח‬
‫אין בכל כגון זה איסור מדינא משוס פנים‬ ‫מע׳ א׳ אות א׳ ובהג׳ ־שם ובדע״ת רט״ו סעיף ג׳‪.‬‬
‫מלהשמיע ולשמוע הזכרות שם שמים‪ ,‬כי לא נקרא קול‬ ‫ובארחות חיים אות ד׳ וילקוה״ג אות א׳ ־עיי״ש‪ ,‬והדברים‬
‫כזה היוצא מתוך כלי קולידיבור לענין שמיעת ש״ש‬ ‫‪.‬‬ ‫ארוכים‪, .‬‬ ‫\‬
‫לבטלה‪.‬‬ ‫בירור קצר זה זשיוצא לנו שהמזכירים‪.‬את השם‬ ‫‪.‬אחרי‬
‫יש מיהת בכאן משום הרחק מן הכיעור‪ ,‬ומגונה‬ ‫אבל‬ ‫בדרך לימודם ודרושם יש להם על מה לסמוך‬ ‫‪,‬‬
‫הדבר לבעל נפש‪ ,‬וישנו בדבר כזה משום‬ ‫■‬ ‫נבוא לעצם שאלתו דמר‪.‬‬
‫מיעוט כבוד שמים ונהנה במיעוטו‪.‬‬ ‫ב( הנ ה כיוצא בזה כבר דיברו כמה־ מספרי האחרונים‬
‫לעיין אם זה שקבע הגרח״ב ז״ל שיש בזה‬ ‫ויש‬ ‫ג(‬ ‫בדור שלפנינו בנוגע להכוונת ולהשמעת‬
‫אבל משום הרחק מן הכיעור וכו׳ אם קבע זאת‬ ‫כלי־־הגרמפון המשמיע ברכות ותפלות עם הזכרת שם‬
‫רק על כגון ספיקו שהיה לו בזה‪ ,‬דהיינו כשמתחילה‬ ‫שמים‪ ,‬אשר הקליטו אל הפלטות‪ .‬ואצטט לו בזה‬
‫הכניסו השמות לתוך הכלי באיסור‪ ,‬אבל לא על הגוון‬ ‫תשובה אחת אשר השיב בזה הגאון ר׳ חיים ברלין‬
‫שהיה פשיטא לו מראש דודאי שרי‪ ,‬דהיינו כשמתחילה‬ ‫ז״ל‪' ,‬מי ששימש בזמנו תקופת‪.‬מה )בין גברא לגברא(‬
‫נקבעו השמות בכלי זו לצורך‪ ,‬או דילמא שגם על כגון‬ ‫כרבה של ירושלים‪ ,‬והיא נדפסת לו בספר שו״ת אהלי‬
‫דא קבע ג״כ דלהשמיעם לאחר מיכן כדי להתענג יש‬ ‫אהרן )מיליקבסקי( ח״ב סי׳ ס״ד‪ ,‬וז״ל הצריך לעניננו ‪:‬‬
‫בזה נמי משום מיעוט כבוד שמים וכו׳‪.‬‬ ‫והנה מי ששומע הזכרת ש׳׳ש ע״י קול הברה שלא יצא‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימז א‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ברכת ל׳שמיע קול שופר בשם ומלכות וכיוצא ברכות‬ ‫ו מ ס ת ב ר לומר שגם ‪,‬על כה״ג שגקבעו לצורך ג״כ‬
‫לבטלה‪ ,‬וד‪.‬כלי חוזר ומנגן בבית מרזח וכו׳)כמתואר שם(‪,‬‬ ‫‪ .‬ישנו אח״כ בההשמעה שנית משום מיעוט‬
‫באופן שמוקלט מתוך קלות דעת‪ ,‬ומשמיעים אותר‪ .‬לאחר‬ ‫כבוד‪ ,‬דמהו בכלל יפיל להיות בזה לצורך ? ומה שיכול‬
‫מיכן אל כווגד‪ ,‬זולר‪ .‬כזאת‪ ,‬ולשם תענוגים וכדומד‪,.‬‬ ‫להיות הוא כשהשמיעם בהיתר‪ ,‬וכפי שמצייר הגרח״ב‬
‫אבל‪,‬על כגון נידון שאלתו שנד״פוך הוא הדבר 'שד׳ורתו‬ ‫ז״ל בראשית תשובתו ־שם‪ ,‬דהיינו ׳שעמד הגרמפון‬
‫כקדושה ולידתו בקדושד‪ ..‬דבכוונד‪ .‬טד‪.‬ורד‪■ .‬מקליט אל‬ ‫אז בביד‪.‬כ״נ אצל החזן לפני העמוד‪ ,‬זעכ״פ זיל בזר‪.‬‬
‫תוך‪,‬הכלי שיחותיו בקודש‪ ,‬ובכוונד‪.‬כזאת משמיעד‪ .‬אוחד‪.‬‬ ‫בתר טעמא‪ ,‬ובהיות שלאחר מיכן הוא מכוון לשם‬
‫לאחר מיכן מדי פעם בדביקות דקדושה‪ ,‬גם הגאון הבעל‬ ‫תענוגו ותענוג השומעים לשמוע נעימות זמרה וכד‪,‬‬
‫מנחת ‪ .‬אלעזר‪ ,‬יודד‪ ,‬דמותר הדבר מדינא ואין מקום‬ ‫כבוד שמים‬ ‫וא״כ הרי גם בזה ישנו אותו המיעוט‬
‫‪ ,‬אפילו לחומרא בזה‪.‬‬ ‫‪, ,‬‬ ‫וד‪.‬ד‪,‬תענגות במיעוטו‪.‬‬ ‫י‬
‫ו( ו מ צ א תי בספר שו״ת אגרות משד‪ .‬לד‪.‬גר״מ פיינשטיין‬ ‫בספר שו״ת ארץ צבי )פראמער( סי׳ כ״ג‬ ‫]ויעוין‬
‫‪ , , ,,,‬שליט״א חיו״ד סי׳ קע׳׳ג שנשאל במפורש‬ ‫שנותן עצה גבי גרמפון להחשש של מוציא‬
‫בדבר הטיים־רעקארדער אם יש עליו איזה מזמור עם‬ ‫ש״ש לבטלה‪ ,‬שהמעריכו תחילד‪ .‬יעריך אזתו וישים‬
‫שמות וברכות אם מותר להעמיד שישמעו הפסוקים עם‬ ‫עליו הפליט ואח״כ יסיר ברזל הקטן המעכב התנועד‪.‬‬
‫השמות והברכות‪ ,‬והשיב שלא רואה בזד‪ .‬דבר איסור‪,‬‬ ‫ויד‪,‬י׳ מותר משום דהשם מתבטא בכה שני והשיב גרמא‬
‫שאיסור להזכיר שם שמים וברכד‪ .‬לבטלד‪ ,‬הוא על האדם‬ ‫ע״ש‪ ,‬וכטייפ־רעקארדער‪ ,‬הא אין מקום אפילו לכזאת‪.‬‬
‫בפיו כדרך הדיבור‪ ,‬אבל לא ע״י עצים ואבנים‪ ,‬אבל‬ ‫וגם כ״ז הא ועא רק בכדי לר‪.‬םיר החשש של מוציא‬
‫כשמצים לד‪.‬עמ ‪ T‬שישמעו הטייפ רעקארעד יהיר‪ .‬במקום‬ ‫ש״ש לבטלה‪ ,‬אבל נשאר עוד חשעז האיסור של מענג‬
‫נקי דכיון שישמעו הפסוקים והשמות הרי יד‪.‬רד‪.‬רו ממילא‬ ‫גופו במיעוט כבוד שמים‪ ,‬ושל עשוני בני ככנור‪ ,‬יעוין‬
‫ואסור להרהר במקום מטונף‪ .‬אכל אסור לכתחילה לעשות‬ ‫גם בשו״ת לבושי מרדכי ח׳׳ד סי׳ כ״ב עיי״ש[‪.‬‬
‫דעקארדע 'מפסוקים בשביל לשמוע הניגון‪ ,‬לד‪a‬ענג מצד‬ ‫זאת אבל נלמד מהאמור‪ ,‬שעל כגון‪ ,‬נידון‬ ‫אולם‬ ‫‪U‬‬
‫האיסור דעושה פסוק כמין זמר שהתורד‪ .‬חוגרת שק‬ ‫שאלתו דמר‪ ,‬שמתחילה הוקלט בדייתר‪ .‬מדי‬ ‫‪.‬‬
‫ועומדת ‪ ,‬לפני הקב״ה ואומרת לפניו רבש״ע עשאוני‬ ‫השמיעו שיחות־קודש‪ ,‬וזאת אפשר לקרות גם לצורך‬
‫בניר בכנור שמנגנין בו לצים שאיתא בסנהד׳ ד׳ ק״א‬ ‫למען יעמדו שיחות־קודש אלה ימים רבים‪ ,‬להשמיע‬
‫והוא עוד מעשה ליצנות מכ״ש‪ ,‬ואם עושה הרעקארדער‬ ‫מדי פעם דברי הד‪.‬תעוררות וד‪.‬תוכחה וכו׳‪ ,‬וגם לאחר‬
‫כדי שעי״ז נוח להתינוק להתלמד מזה יש להתיר עכ״ד‪.‬‬ ‫מיכן כשמשמיעם הוא משמיעם לא לשם תענוג גופני‬
‫הגהמ״ח הזד‪ .‬מתוך ■שאין מדרכו לעיין בספרי‬ ‫והנה‬ ‫וכו׳‪ ,‬כי אם אדרבא לשם ריבוי כבוד שמים שיתעורר‬
‫שו״ת ד‪.‬אחר‪1‬ונים הדנים בנושא שדן עליו‪ ,‬כפי‬ ‫ויתעוררו השומעים מדי פעם מדי שמוע דברי התוכחה‬
‫המשתקף מספריו‪ ,‬גם בזה לא עיין בספרי שו״ת אחרוני‬ ‫וכו׳ בהתעוררות חדשה של קדושה‪ .‬א״כ בכל כגון דא‬
‫אחרונים המדברים ומבארים במגביל לזד‪ .‬מדי דברם אודות‬ ‫לא רק שליכא איסור מדינא לשמוע הזכרת ש״ש היות‬
‫כלי־הגרמפון‪ ,‬והרואה יראה שדבריו האמורים בזה המוז‬ ‫דלא נקרא זה קול דיבור‪ ,‬אלא גם לרבות' שליכא בזה‬
‫בנהיגה של מועט המחזיק את המרובד‪ .‬ממד‪ .‬שד‪.‬מד‪.‬‬ ‫אפילו לא משום הרחק מן הכיעור ומיעוט כבוד שמים‪,‬‬
‫מבארים‪ .‬ומשר‪ .‬שפיר קאמר‪ .‬יד״חדש שמשמיענן בזה‬ ‫ואדרבא ישנו בזד‪ .‬משום ריבוי כבוד שמים‪ ,‬ויתכן‬
‫נוח‬ ‫הוא‪ ,‬דמיהו אס עושה הרעקארדער כדי שעי״ז‬ ‫שאפילו‪,‬אילו היה נקרא זה כן קול דיבור ג״כ היה מותר‬
‫להתיגוק להתלמד מזה יש לד‪.‬תיר‪ ,‬וד‪.‬די זה איפוא בדומד‪.‬‬ ‫בד‪.‬יות ור‪.‬דברים נאמרים מחדש אגב השמעת דברי מוסר‬
‫למה שכתבנו לד‪.‬תיר בשיחות־ קודש וכנז״ל‪ ,‬ואדרבא‬ ‫זמתוך כוונה טהורה של ריבוי כבוד שמים‪ ,‬וד‪.‬וא על‬
‫בתינוק‬ ‫דשם‬ ‫במבש״כ‪,‬‬ ‫כנ ‪T‬וננו ד^‪.‬יתר הוא עוד‬ ‫כן עוד בכלל של כל המכבד את המקום גופו מכובד‬
‫להתלמד‪ ,‬התועלת היא במציאות רחוקה‪ ,‬זכאן בשיחות־‬ ‫על הבריות‪.‬‬
‫קודש‪] ,‬וה״ה בד׳קלסת שיעורי־ תורה[ התועלת גדולד‪.‬‬ ‫נאמרים גם כלפי מה שראיתי בספר‬ ‫והדברים‬ ‫ד‪(.‬‬
‫‪,‬‬ ‫יותר בהרבה מובנים‪.‬‬ ‫שו״ת מנחת אלעזר ח״ג סי׳ כ״ה‪ .‬שדן‬
‫שמעיר האגרות משה‪ ,‬דכשרוציט‬ ‫!וההערה‬ ‫ז(‬ ‫ג׳׳כ בשאלת בלי־הגרמפון ומראה פנים לכאן ולכאן אם‬
‫לד‪.‬עמ ‪ T‬שישמעו ד‪.‬טייפ רעקארדער‬ ‫ישנו בדבר משום שמיעת ש״ש לבטלד‪ ,.‬וסיים כלשון‪:‬‬
‫יהיה במקום נקי דכיון שישמעו הפסוקים והשמות הרי‬ ‫ולהוכיח‬ ‫להכריע‬ ‫מזה‬ ‫פתרא‬ ‫״ועב״פ לא אשכחן‬
‫יהרהרו ממילא ואסור להרד‪,‬ר כמקום מטונף‪ ,‬היא דיערד‪.‬‬ ‫לעניניגו״‪ ,‬ובם ע״י ציווי להעריכד‪ .‬ע״י נכרי סיים ג״כ‬
‫נהונד‪ ,.‬והיא גחוצד‪ .‬ונמרצת יותר )באשר שמצויה יותר(‬ ‫דהגם דלא נראד‪ .‬בזר‪ .‬איסור מדינא‪ ,‬מ״מ המחמיר גם‬
‫לגבי השמעת פרשיות מתג״ר ושיעורי תורה בגמ׳‬ ‫ברכות‬ ‫מד‪.‬שמעת‬ ‫בזה תע״ב למונעה לגמרי מביתו‬
‫ודברי הלבד‪ .‬ובדומה דרד הרדיו‪ ,‬דכאשר ידוע ישנם‬ ‫לבטלה יעו״ש‪ ,‬וטהאמזר תשובד‪ .‬מוצאת שהכל הוא זד‪.‬‬
‫לדאבוננו אלפים מישראל !שאינם חרדים לדבר ד׳ ורק‬ ‫רק על כגון הנידון שם בכלי־גרמפון המנגנים בתוכה‬
‫אוד‪.‬כים ומעוגיגים לשמוע גם זה ולא מדקדקים על כן‬ ‫זמירות ישראל והרבה חזנים קלי הדעת דיברו לתוכם‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן א‬ ‫ש ו״ ת‬
‫רישומים כעין■ נקבים הנעשים על הסרט לפי חוזק‬ ‫ומכניסים את הרדיז במקומות המטונפיס‪ ,‬ברפתייהבקר‪,‬‬
‫הקול‪ ,‬אבל אין שום רושם או צורת אות‪.‬‬ ‫וכדומה‪ ,‬ושומעים שם את דברי התורה‪ ,‬ום׳ השבוע‬
‫בספר שו״ת מנחת יצחק חלק ג׳ סי׳ ק״ב השיב‬ ‫הנה‬ ‫ההפטרה וכיוצא• והשומעים האלה לא ישמעו ולא יצייתו‬
‫שלא ‪T‬ע בזה איסור ברור מ״מ מצריך לעשות‬ ‫כשיעמידו אותם על האיסור שיש בזה‪ .‬וברדיו הוא עוד‬
‫המחיקה ע״י גרמא או קטן ועדיף יותר ע״י נכרי עיי״ש‪.‬‬ ‫כשעה‬ ‫דשם‬ ‫רעקארדער‪,‬‬ ‫מטיים‬ ‫ייתר חמור בזה‬
‫ששומעים לא שומעים ע״י אדם‪ ,‬ואילו ברדיו האדם עומד‬
‫אגרות משה שם בח״א כותב ג״כ כנ״ז שלא‬ ‫ובשו״ת‬
‫באותו רגע ע״י ד׳מיקרופון וגלי הרדיו מעבירים ברגע‬
‫‪T‬וע לו איסור ברור כי אין שם אותיות‬
‫כמימרא את קול המשמיע )או‪ :‬הד־קולו(‪ .‬וא״כ יוצא‬
‫ומ״מ למעשה כותב שאולי אין למחוק שנראה כמחיקת‬
‫איפוא כאילו המשמיעים גורמים להם מכשול זה‪ ,‬ומה‬
‫השם‪ .‬ובח״ב שם כותב נמי דלא שייך איסור מחיקה‬
‫עוד שע״ז נאמר גם כי דבר ד׳ בזה‪- ,‬וכן המקרא כתוב‪:‬‬
‫אבל מ״מ מכוער הדבר‪ ,‬ולכן נותן עצה‪ ,‬דבשצריך למחוק‬
‫וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו‬
‫שיעשה זאת ע״י גרמא דאין איסור מעצם הדין כדאיתא‬
‫בהם‪ ,‬כמבואר בברכות ד׳ כ״ד ע״ב‪ ,‬וכמה גדולים המה‬
‫בשבת ד׳ ק״כ‪ ,‬ואף שבשמות הכתובים יש להחמיר‬
‫דברי הם׳ חסידים סי׳ מ״ה שכותב‪ :‬לעולם יתפלל‬
‫אבל בזה שליכא איסור בעצם יש להתיר ע״י גרמא‬
‫אדם שלא תבוא תקלה על ידו וכו׳ יעו״ש‪ ,‬וחובה על‬
‫עיי״ש‪.‬‬ ‫י‬
‫כן על המשמיעים להרהר הרבה בדבר אם לא יוצא‬
‫יעוין בספר יביע אומר ח״ד חיו״ד סי׳ כ׳ שנו״נ‬ ‫ועוד‬ ‫שכרם בהפסדם ולבחון היטב מתי ואימתי כן יש‬
‫בטו״ט וסיכם דעתו להלכה שמותר למחוק‬ ‫להשמיע משום עת לעשות לד׳ הפרו תורתך‪ ,‬ומתי לא‪.‬‬
‫אזכרות ה׳ ודברי קדושת שהוקלטו על סרט הטייפ ‘‬ ‫ויש עוד להאריך בזה הרבה‪ ,‬וכן בעוד כמה פרטי דברים‬
‫ראקרדער‪ ,‬בכדי להקליט עליו ענין ‪,‬אחר‪ ,‬ואין בזה‬ ‫בזה‪ ,‬וכן בדינא דאיסור לימוד וללמד תורה לעכו״ם‬
‫בית מיחוש כלל עיי״ש‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫כשמשמיעים דף גמ׳ וכדומה בשפה המדוברת ויודעים‬
‫ב א ש ר על כן דעתי נוטה לפסוק בהיכא שהוקלטו על‬ ‫מראש שאלפי אינם בני ברית ג״כ מקשיבים לזה‪.‬‬
‫סרט הטייפ־רקארדער )בזדון או בשגגה(‬ ‫ואב״מ[‪.‬‬
‫ברכות או פסוקים עם האזכרות שאין כל תועלת רוחנית‬ ‫ראיתי לו להבעל אגרות משה שהוסיף לדון‬ ‫ועוד‬ ‫ח(‬
‫בהשמעתם לאחר מיכן מדי פעם‪ ,‬ויש בהם רק ריבוי‬ ‫בזה בתשובה שניה בחיו״ד מהדו״ת סי׳ קמ״ב‬
‫כבוד או תענוג וחמדת הגוף‪ ,‬דאזי מוטב למחוק את‬ ‫וביתר פירוט קצת )וישנם שם גם כמה דברים הסותרים‬
‫האזכרות מהסרט ע״י לחיצת הכפתור הנמצא והמיועד‬ ‫קצת את תשו׳ הראשונה‪ .‬הראשונה השיב בשנת תשי״ז‬
‫לכך במכוגת ההקלטה המופעלת ע״י חשמל‪ ,‬מלהשאיר‬ ‫והשניה בש׳ תשכ״ג(‪ ,‬ומוסיף לחדש שם דאם אינו לזמרה‬
‫אותם כמות ש־הם ולהפעילם מדי פעם‪ ,‬ויחשב עליו‬ ‫חתונתו‬ ‫בימי‬ ‫אז‬ ‫'שנהגו‬ ‫אלא רק להזכיר איך‬
‫לפ‪.‬קה ולמכש־ול בזלזול ח״ו בכבוד שמים ובמיעוט‬ ‫וכדומה אזי לא שייך האיסור אף בפסוקים ושאין להחמיר‬
‫כבודו‪ .‬כי המחיקה )שאיננה מחיקה מעצם הדין( נעשית‬ ‫‪.‬‬ ‫אף לבעלי נפש עיי״ש‪.‬‬
‫רק בפעם אחת ולא יותר‪ ,‬ואילו המיעוט כבוד שמים‬ ‫הדבר עוד לא פשוט כ״כ לומר שאין להחמיר‬ ‫ולענ״ד‬
‫)ולכמה מספרי התשו׳ יש בזה גם משום משמיע ושופע‬ ‫בכה״ג אף לבעלי נפש‪ ,‬דסוף סוף הא בא‬
‫ש״ש לבטלה( יעשה הרבה והרבה פעמים בכל עת‬ ‫זה ג״כ רק לשם תענוג גופו‪ ,‬ולהנאתם של המקשיבים‬
‫שיפתחו את המכונה וישמיעו את הסרט )ואסמכתא‬ ‫אתו‪ ,‬להזכר ולהתענג ממעמד ימי חתונתו הנעימים‪,‬‬
‫לדברי אלה יש להביא מדברי הערוה״ש אה״ע סי׳ קי״ט‬ ‫וכדומה‪ ,‬וללא כל לימוד ותועלת רוחנית‪ ,‬וא״כ ספק גדול‬
‫סעיף ט״ו כיעו״ש‪ .‬ואכמ״ל(‪ ,‬ועוד‪ ,‬וכי זוטרא הוא‬ ‫הוא אם מותר בכגון דא לישמוע ברווחא פסוקים וברכות‬
‫מה שקבעו חז״ל בנדרים ד׳ ז׳ ע״ב שכל מקום שהזכרת‬ ‫עם הזכלת השם שנשמעים המה כעת לבטלה‪ ,‬ואס גם‬
‫השם מצויה שם עניות מצויה‪ .‬ויעו״ש במנח״א שכותב‬ ‫זה איננו ג״כ בכלל מענג את עצמו במיעוט כבוד‬
‫לדייק דמשמע מלשונם דהקפידא היא על ״הזכרת השם״‬ ‫‪.‬ישמים כדברי הגרח״ב ז״ל בתשובתו שהבאתי לעיל‪,‬‬
‫בעצמותו כ־שהוא לבטלה ואין נפ״מ מי המגיד אם‬ ‫וכמו״ב אם אין זה ג״כ כמין זמר וכו׳‪ ,‬וכדברי עצמו‬
‫בר חיובא או לא עיי״ש‪ ,‬וא״כ יש להעדיף המחיקה‬ ‫בח״א הנז״ל‪ ,‬וא״כ שפיר יש לבעלי נפש להחמיר גם‬
‫כנ״ז‪.‬‬ ‫על כגון זה )ואולי כוונתו ג״כ רק על פסוקים‪ ,‬ובלי‬
‫שמוטב לבחור לעשות את המחיקה ע״י גרמא‬ ‫ומובן‬ ‫הזכרת ש״ש‪ ,‬אבל לא משמע כן מהרצאת דבריו בזה‬
‫או קטן‪ ,‬והיותר טוב ע״י נכרי‪ ,‬וכדבריהם של‬ ‫כיעו״ש(‪.‬‬
‫■האגרות משה והמנחת יצחק הנ״ל‪.‬‬ ‫לזה אני מצטרף למה שכותב להתיר שם בהיכא‬ ‫אולם‬
‫כלי חמדה עה״ת פ׳ עקב אות ה׳ ד״ה ומה‬ ‫]בספר‬ ‫שגעשה כדי ־שיהא נקל לחזור אחר מה שלמד‬
‫שנראה‪ ,‬כותב לומר בדעת הרמב״ן ז״ל דס״ל‬ ‫ע״ש‪ ,‬וכדברינו בזה לעיל‪.‬‬
‫דגם ב״נ מוזהרים על מחיקת השם‪ ,‬וכמו דמוזהר על‬ ‫אם מותר למחוק השם שנקלט בטייפ־‬ ‫ואודות‬ ‫ש(‬
‫ברכת השם ד‪,‬״ה דמוזהר על מחיקת השם ע״ש‪ .‬ולפי״ז‬ ‫רעקורדער‪ ,‬היות ואין כאן כתיבה כי אם‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן א‬ ‫שר״ ת‬
‫והרהר לאנסו מותר‪ ,‬ומציין לזה דברי הגמ׳ בזבחים הנז׳‪,‬‬ ‫באמירה לעכו״ם למחוק ישני בדבר לא רק משום שבות‬
‫והועתק גם בב״ח‪.‬‬ ‫כי אם גם משום לפנ״ע‪.‬‬
‫הזה הוא בברכות פ״ג ה״ד ושם כתוב‬ ‫והירושלמי‬ ‫הבעל כלי חמדה עצמו שדא נרגא בזה לאחר מיכן‬ ‫אך‬
‫בזה״ ל ‪ :‬מהו להרהר בבית הכסא‪ ,‬חזקיה‬ ‫וכותב‪ :‬״דבר זה שנימא דב״ג מוזהר על איסור‬
‫אמר מותר‪ ,‬ר׳ יסא אמר אסור‪ ,‬א״ר זעירא כל סבר קשי‬ ‫מחיקת השם צריך לראי׳ ולא מצאהי הדבר מבואר‬
‫דהוה לי תמן סבירתיה ]אם היה לי איזה דבר קשה‬ ‫בשום מקום ואין לדמות מהיקת השם לברכת השם‬
‫להבין אותו‪ ,‬שם בבית הכסא הבנתיו כאשר הייתי מהרהר‬ ‫כמובן״ יעו״ש‪.‬‬
‫בו‪ ,‬פ״מ[‪ ,‬א״ר אלעזר בר׳ שמעון כל ההוא סברא קשיא‬ ‫ג ם לא ראה דברי שו״ת חית יאיר סי׳ ט״ז דפשיטא ליה‬
‫דטבול יום חמן סבירתיה עכ״ל‪.‬‬ ‫שם דהאיסור לומר לעכו״ם למחוק השם הוא מכח‬
‫מדרבינו מנוח מזווג ומתאם דברי הירושלמי עם‬ ‫וא״כ‬ ‫זה‪ ,‬באשר קיי״ל בכל דבר אמירה לגוי אסור דבר‬
‫ההיא דגמ׳ דידן בזבחים שם‪] ,‬ומעניין הדבר‬ ‫שאסור לישראל לעשותו כדמוכח בם׳ הפועלים ד׳ צ׳‬
‫המסופר בזבחים שם הוא על ראבר״ש‪ ,‬וגם כאן בירושלמי‬ ‫וא״ה סי׳ ה׳‪ .‬ומכה זה הוא דאיסר שם אמירה לעכו״ם‬
‫הוא ראבר״ש[‪ ,‬א״כ מוכח שבכה״ג שנאנס מותר אפי׳‬ ‫להתיך שם השם עיי״ש‪ ,‬והיינו דעל העכי״ם בעצמו ליכא‬
‫לכתחילה‪ ,‬זאת אומרת שאינו צריך לעשות מאמצים‬ ‫איסור ורק דישראל אסור לו לומד לו לעשותו מכה‬
‫ופעולות נגדיות שלא יהרהר‪.‬‬ ‫איסור אמירה לעכו״ם‪ ,‬יעל דברי החות יאיר אלה הוא‬
‫מזאת מצינו להדרישה בטור שם שביאר‬ ‫ובגדולה‬ ‫ב(‬ ‫דמייעץ בשו״ת מהרש״ם ח״ג סי׳ ל״ס )שמשם הוא‬
‫שמההיא דזבחים מוכח‪ ,‬דכיון ששמועה‬ ‫דמסתייע המנחת יצחק הנ״ל( בנ^ונו ע״ד התכת פלטת*‬
‫היא כל כך שגורה בדעתו ותקוע בפיו עד שא״א שיסיח‬ ‫מאטריצין שיש בהם שמות שאינם נמחקים שיעשו מעשה‬
‫בשפתיו כיון‬ ‫דעתו ממנה אז מותר אפילו לבטא‬ ‫ההתכה ע״י עכו״ס היות דמבואר בשו״ת חות יאיר‬
‫ששמועתו אונסו‪ ,‬שהרי ר׳ אליעזר אמר את הדין בבהכ״ם‬ ‫דמחיקת השם ע״י עכו״ם אסור רק משום שבות עיי״ש‬
‫ע״ש‪ .‬וזה שמבטא בשפתיו הא זה בא איך שהוא ע״י‬ ‫יאכמ״ל יותר[‪.‬‬
‫פעולה רצונית ומעשית מצ ‪T‬ו‪ ,‬ובכל זאת התיר מכיון‬
‫שזה בא לו ע״י דחיפה פנימית‪ ,‬וזה יועיל לן לגבי‬
‫שאלתנו‪ ,‬באפילו אם נאמר דאמרינן שומע כעוגה אפי׳‬ ‫בתי כסאות הסמוכים לבתי־כנסת־ושטיבלאך‬ ‫ואודות‬
‫כשרק שומע ואינו מכוין לצאת‪.‬‬ ‫וכשנכנסים לשם שומעים דברי קדושה הנאמרים‬
‫הדרישה פסק גם הא״ר בסק״ב‪ ,‬וכן הפרמ״ג‬ ‫וכדברי‬ ‫בביהכ״ג אם מחויב לסתום אזניו היטב שלא ישמע‪,‬‬
‫במ״ז סק״א ובא״א סק״א‪ ,‬ומסיים שם בלשון ‪:‬‬ ‫או שלא ליכנס שם בזמני התפלה ולחזר אחר ביכ״ם‬
‫ומיהו הדין דין אמת מזבחים עיי״ש‪ ,‬וכ״כ גם בם׳‬ ‫רחוק‪ ,‬ואותה השאלה בהיכא ששומעים שם מזמורים‬
‫בגדי ישע על או״ח‪.‬‬ ‫ופסיקים מהרדיו שאצל שכנו‪.‬‬
‫א ל א שהברכ״י בסק״א מתפלא על הדרישה והא״ר‪ ,‬דאיך‬ ‫א( הנ ה אמנם נפסקה ההלכה בשו״ע או״ח סי׳ פ״ה‬
‫ס״ד ביטוי שפתים וכו׳ וההיא דזבחים מביא‬ ‫סעי׳ ב׳ דאפילו להרהר בד״ת אסור בבית‬
‫־סהפיתש הוא כפי שפירשו שם הברכת הזבח והצאן‬ ‫הכסא וכו׳‪ .‬והוא מגט׳ ברכות ד׳ כ״ד ע׳׳ב ושבת ד׳‬
‫קד־סים‪ ,‬דר״ל‪ ,‬שגמר בבית המדרש מה שהרהר ר״א‬ ‫מ׳ ע״ב‪ ,‬ועוד מקומות‪.‬‬
‫בבית הכסא ע״ש‪ .‬והביא דבריו במ״ב בסק״ח‪.‬‬ ‫מצינו במם׳ זבחים ד׳ ק״ב ע״ב שמסופר שם‬ ‫אבל‬
‫נראה דבכגון נידוננו לא שייך דינא‬ ‫ולמעשה‬ ‫ג(‬ ‫שרבא למד דין מרבי אלעזר ברבי שמעין שאמר‬
‫דשומע כעונה‪ ,‬מכיון שאינו רוצה לצאת‪,‬‬ ‫בבית הכסא‪ ,‬ושואלת הגט׳‪ .‬והיכי עביד הכי והאמר‬
‫ונוטף לזה גם אם יכוין לצאת הא איסורא קעב ‪,T‬‬ ‫רבה בר חנה א״ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ‬
‫ומכיון שאיסורא קעביד לא אמרינן בכה״ג שומע‬ ‫ממרחץ ומבית 'הכסא‪ ,‬ומשני ‪ :‬לאונסו שאני‪ ,‬ופירש״י ‪:‬‬
‫כעוגה זכדכותב בדומה לזה המג״א •שם בסק״ב בנוגע‬ ‫שהיחה שמיעתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחי‪.‬‬
‫לעומד ערום וחבירו מברך‪ ,‬ע״ש ובמחצה״ש ובפרמ״ג‪,‬‬ ‫הרי נלמד מזה ראם בא לו‪ .‬ההרהור בעל כרחי מותר‪.‬‬
‫וכך יוצא לנו ביותר מדברי הפרישה בטח״ד שם בסוף‬ ‫וא״כ ד^׳נ בנ ‪T‬ון שאלתנו צריך להיות מותר‪ ,‬ולא מסתבר‬
‫סי׳ א׳ ששם מקור הדברים‪ ,‬דכותב שם בלשון‪ :‬אבל‬ ‫לחייבו לעשות פעולה מעשית שלא יהרהר פסתימת‬
‫הערום שאפילו להרהר בדבר קדושה אינו רשאי ואף‬ ‫אזנ״ו‪ ,‬שזה דבר קשה‪ ,‬וגם לא מצילתו לגמרי שלא‬
‫אם יברך אחר אינו רשאי לכוון בברכתו הלכך ליכא‬ ‫ישמע‪.‬‬
‫למימר שומע כעונה עכ״ל‪ .‬ולשון ״הלכך״ שכותב מורה‬ ‫בב״י בטור שם שמביא בשם ה״ר מנוח שכתב‬ ‫ויעוין‬
‫לנו דר״ל‪ ,‬דהלכך מכיון דאינו רשאי לכוון בברכתו‪,‬‬ ‫בד״ת‬ ‫להרהר‬ ‫דמותר‬ ‫דבירושלמי אמרינן‬
‫תו לא אמריגן כבר בכלל על בכה״ג שומע כעונה ]אלא‬ ‫בביהכ״ם‪ ,‬וביאר‪ ,‬דלא פליג אגמ׳ דידן דכי אמרינן‬
‫דיש לעיץ במ״ש הפרישה דגם הרהור אסור לערום‪,‬‬ ‫אסור להרהר ה״מ לכתחילה כלומר לשום מחשבתו‬
‫דהא הרהור מותר נגד ערוה כדאיתא בשבת ד׳ ק״נ‬ ‫ולבו לחשב בד״ת‪ ,‬אבל אם היה תלמודו שגור בפיו‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן א‬ ‫שר״ ת‬
‫המדרש‪,‬‬ ‫שמבית‬ ‫לדריסת הרגל שמבית הכנסת או‬ ‫ע״א‪ ,‬וכ״כ באמת המג״א שם והמחצה׳׳ש‪ ,‬וכן הפרמ״ג‬
‫ולפעמים א״א לעצור נקביו בתוך זמן שא״א לאטום‬ ‫בע״ד שם בש״ד ס״ק ל״ז‪ .‬ולפלא שלא הרגישו בתימא‬
‫אזניו מלשמוע דברי קמשה‪ . .‬ובדברי בירורו לא מזכיר‬ ‫שבדברי הפרישה בזה[‪.‬‬
‫מלה להתבסס על ההיא דלאונסו שאני‪ ,‬וכפי הנראה‬ ‫כותב בהדןא החיי אדם כלל ד׳ סעיף י״ב וז״ל ‪:‬‬ ‫וכנ״ז‬
‫סבור היה דכאן יותר חמור בהיות שישנה בעיא של‬ ‫׳מדכתיב ערות דבר קבלו חז״ל דדוקא דיבור‬
‫שומע כעונה והו״ל כמבטא בשפתיו‪ ,‬אלא בא עלה בכחא‬ ‫אסור אבל הרהור■ מותר נגד ערוד‪ .‬ואעפ״ב אם שמע‬
‫דהיתרא מצד אחר‪ ,‬והוא‪ ,‬דכעין מה דקיי״ל ששם ד‪.‬ק׳‬ ‫איזה ברכה אע״פ שמתסוין לצאת בו אינו ‪r‬צא דליכא‬
‫שנכתב ולא נתקדש אין בו איסור מהיקה‪ ,‬כן הוא ג״כ‬ ‫למימר שומע כעונה כיון שאסור לדבר עכ״ל‪ .‬הרי שביאר‬
‫בהנ״ל כיון שאין ההרהור עם כוונה ורצון פשיטא אין‬ ‫בהדיא שאפילו אם מתכוין ‪ .‬לצאת ג״כ אינו יוצא‪,‬‬
‫הקדושה חלה‪ ,‬כי אינה חלה כי אם עפ״י ההכנה‬ ‫ומפני‪. ,‬שמכיון שהוא‪ .‬במצב שאסור‪.‬בו לדבר לא שייך‬
‫להתקדש‪ ,‬וגם בלא״ה בחי׳ דבר ד׳ בזה זה המהרהר‬ ‫למימר בכלל בכה״ג שומע כעונה‪ .‬ומינה בק״ו דלא‬
‫במקום שאינו נקי לא שייך בזה לכ״ע כיון שאין זה‬ ‫שייך למימר שומע ‪.‬כעונה אם הוא נמצא במקום כזה‬
‫נעשה •ע״ד‪ .‬בזיון‪ ,‬אך עפ״י הטעם הנ״ל־ אתי שפיר‬ ‫‪.‬‬ ‫שאפילו ההרהור בו אסור‪.‬‬ ‫‪,‬‬
‫בזזחלק‪ ,‬וכ׳ בזוה״ק פ׳ בלק אודות ברהמ״ז דבעי הזמנה‬ ‫דשומע כעונה יעוין בתום׳ ברכות ד׳ כ״א ע״ב‬ ‫]‪,‬ובדינא‬
‫בכל מיל שקדושה וכי' וכ״ת אודות חלות הקדושזה‬ ‫ד״ה עד שלא יגיע‪ ,‬ומ״ש‪ .‬לבאר בצל״ח שם‪.‬‬
‫בבחי׳ והיה מחנך קדוש וכו׳ ■וגם אם שומע‪.‬מה שנאמר‬ ‫ושאגת ארית סי׳ ו׳ ומה שנ>״נ בדבריו בספר המאיר‬
‫על פי הזמנה דדרך הקדש‪ .‬מ״מ כתן שאנו דנין רק‬ ‫לעולם ח״א סי׳ ו׳‪ ,‬ובשו״ת חתם סופר חאו״ח סי׳ ט״ו‪,‬‬
‫על הנשמע בחוש השמע של‪ .‬האיש הלזה אם הוכן לדרך‬ ‫וכן בחזו״א האו״ח סי׳ כ״ט ושו״ת הר צבי חאו״ח ח״א‬
‫הקדש או לא‪ ,‬וגם אם נימא שבזה שנשמע'מפה האומר‬ ‫סימנים נ״ז־ם׳ וסי׳ קי״ב עיי״ש ואכמ״ל‪,. .‬‬
‫בקדושה שמיעה‪.‬זו טפל לאמירתו‪ ,‬עכ״ז‪.‬לגבי מה שנימא‬ ‫כן יש לעיין בספר יד אליהו )רגולר( פסקים סי׳ ט״ז‬
‫שסתמיות על שמיעתו קיימא לשם שמים כסי כוונת‬ ‫שכותב שם‪ :‬נראה לי לכאורה פשוט דמי שאין‬
‫המשמיע י״ל שחזקת כשרות של עם בני ישראל מחשבת‬ ‫‪T‬יו נקיות דמותר ללמוד על ידי הרהור בלא נטילת‬
‫ניכרת מתוך מעשיד& שכל הנשמע להם במקומות‬ ‫ידים‪ ,‬אכן לשמוע מפי אחר שקורא לפניו אסור דהוי‬
‫שאינם נקיים מצד שאין המקום מוכן לקדושה אין בלבם‬ ‫כעונה מפמ ממש כדאיתא כה״ג בברכות ד׳ כ׳ ע״ב‬
‫שיהיה נדון לצד הקדושה וכו׳ והרי קיימא‪ .‬לן שצ״ל‬ ‫בד״ה כדאשכחן בסיני עיי״ש‪ ,‬אבל הוא ג״כ כשמכוין‬
‫כוונת‪ .‬שומע ומשמיע לצי״ח הברכה וכו׳ ‪.‬וכ״ש בזה‬ ‫מיהת בדעתו לכך לשמוע מפי אחר‪ .‬והדברים ארוכים[‪.‬‬
‫שאין גם שום כונה לשמוע כלל‪ ,‬וגם במילי דקיי״ל־ שא״צ‬ ‫ד( א ל א שאין ב ‪T‬י הכרעה אם לפי דברי הברכ״י‬
‫כוונה מ״מ כוונת פעולה בעינן וכו׳ עיי״ש באריכות‬ ‫צריך לעשות מאמץ בסתימת האזנים כדי‬
‫דבריו כזה בחילוקים דקים‪.‬‬ ‫שישמע פחות‪ ,‬כי מזכיר שם בתוך דבריו‪ ,‬דאע״ג דאם‬
‫שדברי המילי דחסידותא בזה עומדים יותר‬ ‫והנראה‬ ‫הרהר לא עבד איסורא מאחר שהיה לאונסו‪ ,‬ברם חובת‬
‫בחילוקיהם עפי״ד הנסתר מעפי״ד ההלכה‬ ‫גברא לדחות ההרהור יעו״ש‪.‬‬
‫הנגלית‪ ,‬וכבר ראיתי שכותב לד‪.‬שיג על״ו בקצרה בזד‪.‬‬ ‫נבוך בזה קצת יצאתי כדרך האחרים לתור‬ ‫ובהיותי‬
‫בספר משנת אברד‪.‬ם על הס״ח סי׳ ז׳‪ ,‬ורק למעשה כותב‬ ‫בדברי הפוסקים‪ ,‬ומצאתי לשני גדולים בדור‬
‫ג״כ להתיר בזה ומטעם הפשוט דלאונסו שאני‪ ,‬ואם‬ ‫שלפנינו שמדברים מזה‪ .‬הראשון הוא הגאון הגר״ח‬
‫צריך לנקביו ואין לו מקום אחר לצאת בודאי דד‪.‬וי‬ ‫פלאגי ז״ל בספרו שו״ת לב חיים ח״ג ■סי׳ ו׳‪ ,‬הוא‬
‫לאונסו‪ ,‬ואם יש לו מקום אחר שהוא יכול ללכת‬ ‫נשאל שם על זאת השאלה‪ ,‬על מי שבית הכסא שלו‬
‫שם בודאי שאסור עיי״ש‪.‬‬ ‫סמוך לביהכ״נ או לחברת ת״ח שלומדים התינוקות‬
‫א ל א דדברי המילי דחסידותא משתמעים שפיר ביותר‬ ‫בכל יום תמ ‪ ,T‬וכשנכנס לשם לעשות צרכיו הוא שומע‬
‫בנוגע להשומע דרך הרדיו‪ ,‬דשם אין גם כוונת‬ ‫ד״ת‪ ,‬אם יש איסור בדבר‪ ,‬או לא‪ .‬ובדברי תשובתו נו״נ‬
‫משמיע‪ ,‬ובמקרה הנדיר ביותר שכן יעונו‪ ,‬הוא כידוע‬ ‫בדברי הגט׳ בזבחים והפרישה‪ ,‬וזאת הלכה העלה‪ ,‬דאין‬
‫לא קולו ממש של המשמיע אלא עוברים כחתף כמה‬ ‫חשש איסור להכנס בביהכ״ס לעשות צרכ״ו מפני‬
‫גלגולים עד שנוצר מחדש הברת הקול‪ ,‬וקול האדם‬ ‫ששומע קול ד״ת‪ ,‬דאם אדם זה הוא ת״ח אינו בא‬
‫חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים‬ ‫לידי הרהור בד״ת דיזהר שלא להרהר‪ ,‬ואם הוא ע״ה‬
‫הזרמים‬ ‫מתחלפיום‬ ‫ושוב‬ ‫לזרמים חשמליים קטנים‬ ‫ויבוא ל ‪T‬י הרהור בקול הזה‪ ,‬אנוס הוא שהוא מוכרח‬
‫החשמליים לגלי אויר והוזר ונוצר מחדעז גלי־קול• ולכן‬ ‫לעשות צרכמ עיי״ש‪.‬‬
‫על כגון דא יש שפיר יותר מקום בד‪.‬לכד‪ .‬חילוקו של‬ ‫^ןזני שדן בזה הוא הגאון מבוטשאטש ז״ל בספרו מילי‬
‫הגאון בעלי מילי דחסימתא‪.‬‬ ‫דחסידותא על הס״ח סי׳ קנ״ז‪ ,‬ולשון שאלתו‬
‫האמור נראה להלכה דמותר ליכנס לביהכ״ס‬ ‫מכל‬ ‫ה(‬ ‫היא ; אודות הזכרות הנשמעות לאזני אדם בע״ב‪ ,‬וכגון‬
‫גם אם במר שישמע ברכות ותפלות או ד״ת‪,‬‬ ‫מה שההכרח ברוב מקומות שיהיו הבתי כסאות סמוך‬
‫ז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן א‬ ‫ש ו״ ת‬
‫בהדדא דתפילין דר״ת הד‪.‬לכה דשם היא נגד המקובלים‪,‬‬ ‫לא מיבעיא כאשר שומע רק דרך הרדיו המגיע אליו‪,‬‬
‫וצריכים אנו על כן גם שם לתפוס העיקר כר‪.‬הלכד‪,.‬‬ ‫דמותר אלא גם לרבות אפילו כששומע מבית כנסת או‬
‫יעוין באו״ח סי׳ ל״ד סעי׳ ב׳ וביאור הלכד‪ .‬ד״ה יניח‬ ‫בית מדרש הסמוך ג״כ מותר‪ ,‬״שהרי דוחק אוחו הטבע״‪,‬‬
‫ש־ל ר״ת‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬וא״כ אין ללמוד מד‪.‬אמור שם ע״פ‬ ‫)כלשון הרדב״ז בתשר ח״א סי׳ שמ״ב(‪ ,‬ורק צר ‪T‬‬
‫הקבלות‬ ‫להתאמץ שלא יהרהר במה ששומע‪ ,‬ות״ח בודאי יעשה‬
‫ג( ו הנ ה הכ״מ בפ״ד מד‪,‬׳ ק״ש ה״ח מקשה על טעמא‬ ‫זאת‪ ,‬ובדומה למ״ש הרדב״ז שם בליכנס לביהכ״ם מתוך‬
‫דבן בתירא בגמ׳ דד״ת אין מקבלין טומאה‬ ‫הלבה שאינה פסוקה ״שכמן שהדבר ברור שהוא אסזר‬
‫שנא׳ הלא כד‪ ,‬דברי כאש וכו׳‪ ,‬דא״כ לא יד‪,‬א צריך‬ ‫ים ‪T‬ם מלבו ולא יהרהר בד״ת״ ואם יכול ויועיל לו‬
‫להרחיק ממקום הטנופת‪ ,‬ומתרץ ב׳ תירוצים‪ .‬הא׳‪ ,‬דלא‬ ‫אטימת אזניו ג״כ יעשה זאת‪ ,‬ואם בכל זאת לא מועיל‬
‫דמי‪ ,‬דד‪,‬תם הדבר הנמאס אנו רואים אותו בעין או‬ ‫הר״ז כלאונסו ושרי‪ .‬ואין לו למנוע א״ע עבור כן‬
‫אנו מרגישים ריחו ונראה כאילו מבזה ד״ת האומר אותם‬ ‫ולעצור א״ע מליכנם לביהכ״ג‪.‬‬
‫שם‪ ,‬אבל טומאת הטמאים אינו דבר מורגש אלא דבר‬
‫שכלי ולכך אין ד״ת מקבלין טומאה‪ .‬והב׳‪ ,‬דכיון‬
‫דאשכחן דכתיב הלא כה דברי כאש אנו אומרים שאין‬ ‫א( ו ב ד ב ר אם מותר להרהר בביהכ״ם וכדומה במקומות‬
‫ד״ ת מקבלין טומאה וכן לא היד‪ ,‬צריך לר‪,‬רחיק ממקום‬ ‫המטונפים במציאותו ית״ש‪ .‬הנה כבר עמד‬
‫הטנופת אלא דהא כתיב גבי מקום הטנרפת והיה מחניך‬ ‫בזה הגאון הגר״ש קלוגער ז״ל בחידושיו חכמת שלמה‬
‫קדוש‪.‬‬ ‫על או״ח סי׳ פ״ה‪ .‬וכותב שלכאורה יש ללמוד ק״ו‬
‫היד‪ ,‬מקום לומר דד‪,‬ר‪,‬יא חילוקא של הגרש״ק‬ ‫ולכאורה‬ ‫דאסור להרהר במציאותו ויכלתו‪ ,‬אבל לאחר מיכן חוזר‬
‫הרד‪.‬ור‬ ‫לבין‬ ‫בד״ ת‬ ‫בין ד‪.‬רד‪.‬ור‬ ‫ז״ל‬ ‫בו מזה וכותב דלפמ״ש המקובלים דתפילין דר״ת‬
‫במציאותו ית׳ תליא בב׳ תירוצים האמורים בכ״מ‬ ‫מותר לשוח בהם שיחת חולין מכח דקדושים ביותר‬
‫שלתירוץ הא׳ שד‪,‬וא הואיל שאנו רזאין אותו בעין או‬ ‫ואין דבר טמא נתפס בהם י״ל מכ״ש בזה כן‪ .‬ומוסיף‬
‫מרגישים ריחו‪ ,‬לכן אם אומר או מר‪,‬רד‪,‬ר בד״ת נראה‬ ‫להביא ראי׳ לזה מיומא ד׳ ז׳ ע״ב בפלוגתא דר״י‬
‫כאילו מבזה ד״ח‪ ,‬א״כ ה״ד‪ ,‬אם מד‪,‬רד‪.‬ר במקומות כאלד‪,‬‬ ‫ור״ש גבי ציץ ואמר שם דטעמיה דר״ש דכתיב והיה‬
‫במציאותו ית״ש ג״כ נראה כאילו מבזה ח״ו ואסדר‪ .‬אבל‬ ‫על מצחו תמיד דמהו תמ ‪ T‬אילימא תמיד ממש מי לא‬
‫לוניתץ הב׳ שהוא משום גזה״כ של והיה מחנך קדוש‪,‬‬ ‫בעי מינם פורתא מי לא בעי עייל לביהכ״ים אלא לתמ ‪T‬‬
‫י״ל שזהו רק לגבי ד״ת‪ ,‬אבל לא לגבי הרהור במציאותו‬ ‫מרצה הוא דאתי‪ ,‬ור״י ההוא תמיד שלא יסיח דעתו‬
‫יתברך‪.‬‬ ‫ממנו וכו׳‪ ,‬וקשה דהו״ל להקשות לר״ש מה יעשה בהך‬
‫א ב ל באמת זה אינו‪ ,‬דבקרא של וד‪,‬יד‪ .‬מחניך קדוש‬ ‫קרא שויתי ד׳ לנגדי תמיד‪ ,‬מהו תמיד‪ ,‬מי לא בעי‬
‫לא פורט בו שנאמר רק על ד״ת‪ ,‬וד‪,‬וא נאמר‬ ‫מינם י פורתא מי לא בעי עייל דביהכ״ס‪ ,‬בשלמא לר״י‬
‫בסתמא על כל דבר שבקדושה‪ ,‬ומלבד זה הא גם‬ ‫אתי שפיר דהכוונה שלא יסיח דעתו ממנו‪ ,‬אבל לר״ש‬
‫הרהור במציאותו ית׳ הוא ג״כ ד״ת ואדרבד‪ ,‬עוד נראה‬ ‫קשה מה יפרש בזה מהו תמיד‪ ,‬ובע״כ מוכח דבמציאותו‬
‫לי להביא ראיד‪ ,‬שהקרא נאמר במיוחד משום הרהור‬ ‫יתברך מותר להיות מהרהר בו גם בביהכ״ם‪ ,‬גם לא‬
‫במציאותו ויחודו‪ ,‬דהנה רש״י בשבת ד׳ ק״נ ע״א‬ ‫שייך בו מי לא בעי מינם פורתא‪ ,‬די״ל דכל החלומות‬
‫מפרש טעמא דקרא של וד‪,‬יד‪ ,‬מחנך קדוש‪ ,‬שלכן הוזהרו‬ ‫הוי מהרהורי דיומא‪ ,‬ואם מחשב בו ית׳ גם בלילה הן‬
‫שמקום חנייתך תד‪,‬א בקדושה ״משום דישראל מהרהרין‬ ‫כן רעיוניו ושייך'ביה תמ ‪ T‬ואתי שפיר עכ״ד‪.‬‬
‫תמיד בדברי תורד‪,‬״‪ ,‬ולכאורה הוא נגד המציאות‪ ,‬דהן‬ ‫ו הנ ה בדומה לסברתו בעפמ״ש המקובלים מביא בדומה‬
‫אמנם שהחיוב להרהר תמיד בד״ת‪ ,‬אבל לדאבונינו‬ ‫לזה גם בפי׳ נחל אשכול שעל ;ם־׳ האשכול ה׳‬
‫המציאות היא שרק יחידים מקיימים זאת‪ .‬ומה היא‬ ‫תפלה וק״ש סי׳ י״ב אות כ״ח דכותב שם ששמע בשם‬
‫איפוא ההנחד‪ ,‬שמניח רש״י ז״ל ״דישראל מד‪,‬רד‪,‬רין‬ ‫גדול אחד שאמר דבגדולתו של הקב״ה מותר להרהר‪,‬‬
‫תמ ‪ T‬בדברי תורה״ עד שמפני זה הוא שנאמר קרא‬ ‫בביהכ״ם‪ ,‬ושזהו כונת המשורר בשיר היחיוד ליום ג׳ן‬
‫והיה מחנ ‪ T‬קדוש שלא יהא מקום של טנופת במחנה‬ ‫אף כל טנופת לא תטנפך‪ .‬ע״ען‪.‬‬
‫)אם לא■ שנימא שדור המדבר שר‪,‬יו אוכלי מן באמת‬ ‫ב( א ב ל לפענ״ד קשה ל מו ח יסוד מעפ״י האמור‪,‬‬
‫היו כולם מהרהרין תמ ‪ T‬בד״ת‪ .‬והוא דחוק(‪ .‬אבל אם‬ ‫ראשית הא גם דברי תורד‪ .‬אין טומאה נתפס‬
‫נאמר שהמכוון על הרהור במציאותו ית׳ שזה ג״כ‬ ‫בד‪.‬ם כדאיתא בברכות ד׳ כ״ב ע״א‪ ,‬וקדריש לה מקרא‬
‫נקרא ד״ת‪ ,‬אתי שפיר יותר‪ ,‬דבזה פחות או יותר‬ ‫הלא כד‪ .‬דברי כאש‪ ,‬מה אש אינו מקבל טומאד‪ .‬אף‬
‫מהרהרין כל ישראל או רובן‪ ,‬ויכולים ומחויבים להרהר‬ ‫דברי תורד‪ .‬אינן מקבלין טומאה‪ .‬ובכל זאת אסדר להרהר‬
‫בזה אפילו כאלה שאין תורתן אומנחן‪ ,‬וא״כ עוד איכא‬ ‫בהם במקום טומאה ומטונף משום כי דבר ד׳ בזה וכו׳‬
‫הוכחה מזה שד‪,‬ר‪,‬ךד‪,‬ור במציאותו ית׳ במקום הטנופח‬ ‫כדאיתא בברכות שם ד׳ כ״ד ע״ב‪ ,‬וא״כ מה״ט צריך‬
‫אסור בדיוק כאיסור הד‪,‬רד‪,‬ור בד״ת‪ .‬כי גם זד‪ ,‬ד״ת‪.‬‬ ‫לד‪.‬יות אסור גם ההרהור במציאותו ית׳‪ ,‬ושנית גם‬
‫ציץ אליעזר חי״;‬ ‫סימן א‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שניתן לפרש הכוונה של ״תמיד״ דר״ל‬ ‫וככזאת‬ ‫ה(‬ ‫הראי׳ שמביא הגרש״ק ז״ל מההיא די>מא ג״כ‬ ‫וגם‬ ‫ד(‬
‫תמ ‪ T‬לזמן הקבוע‪ ,‬מבואר בסנד‪,‬דרין שם‬ ‫איננה מכרעת‪ ,‬דבגמ׳ בסנהדרין ד׳ ■כ״א ע״ב‬
‫בד׳ כ״ב ע״א דמפרשינן לה באמת על ״ד‪,‬תמ ‪T‬״ הנאמר‬ ‫מצינו דדרשינן לה להך קרא דשויתי וגו׳ על מלך‪,‬‬
‫בד‪,‬שויתי גופיה‪ ,‬דאמרינן שם‪ :‬ואידך ]המ״ד דלא‬ ‫שצריך לו ב׳ ס״ת‪ ,‬אחת שיוצאת ונכנסת עמו ועדשה‬
‫דריש את משנה התורד‪ ,‬לישתי תודות וכו׳ שנאמר שויתי‬ ‫אותה כמין כמיע ותולה בזרועו ]אמנם הרש״ל בח״ש‬
‫וגו׳[ האי שויתי מאי דריש ביה‪ ,‬ההוא מיבעי ליד‪,‬‬ ‫מוחק זה‪ ,‬אבל המהרש״א מקיים לה‪ .‬ויעויין גם בר״ח‬
‫כדרב חנה בר ביזנא דאמר רב חנא בר ביזנא אר״ש‬ ‫שם שגרים לד‪ .‬בהדיא[ ובכל זאת ממעטת הגמ׳ שם‬
‫חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו‬ ‫דאינו נכנס בד‪^ .‬א לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנא׳‬
‫שנא׳ שויתי ה׳ לנגדי תמש‪ .‬הרי דדרשינן תמיד הנא׳‬ ‫וד‪.‬יתד‪ .‬עמו וקרא בו‪ ,‬מקום הראד לקרות בו‪ .‬וא״כ יש‬
‫בשויתי גופיד‪ ,‬שאין הכוונה על תמש ממש כי אם דר״ל‬ ‫לנו כבר גילוי דקרא שד‪.‬כוונד‪ .‬של תמ ‪ T‬היא לכל זמן‬
‫תמיד בשעה שעומד לך‪,‬תפלל‪.‬‬ ‫ומקום שראוי לכך‪ .‬והרי גם בד״ת כתיב בהדיא ״וד‪.‬גית בו‬
‫בריש סי׳ א׳ שהביא הך קרא דשויתי וגו׳‬ ‫והרמ״א‬ ‫יומם ולילה״ וג״ב ממעטינן מקום שאינו ראוי לד‪.‬גות‪.‬‬
‫ומפרש ליה על תמ ‪T‬יות ממש‪ ,‬דקדק בדבריו‬ ‫מבאר איפוא בספר שיח יצחק על יומא שם‪,‬‬ ‫ויפה‬
‫וכתב גם ״שהוא כלל גדול בתורד‪ ,‬ובמעלות הצדיקים‬ ‫דדוקא בד‪,‬היא דצת ס״ד דתמיד ממש כיון שבא‬
‫להגאון‬ ‫שראיתי‬ ‫וכפי‬ ‫אשר הולכי לפני האלקים״‪.‬‬ ‫לרצות על טומאת בשר שיפולד‪ ,‬להיות בכל שעה‪,‬‬
‫מלבי״ם ז״ל בספרו ארצות החיים סי׳ א׳ בהמאיר לארץ‬ ‫ולכן ניחא דלא דמי לתמיד דמנורה ודחביתין דלאו‬
‫סק״ח שהרגיש בסתירה שישנה לכאורד‪ ,‬מד‪,‬היא דםנד‪,‬ד׳‬ ‫תמיד ממש הוא‪ .‬ומציין לדברי רש״י בחגיגה ד׳ כ״ו‬
‫לדברי הרמ״א‪ ,‬ולכן מפרש דבדקדוק כתב רמ״א כנ״ז‪,‬‬ ‫ע״ב ע״ש‪ .‬ויעוין מ״ש ג״כ בהד‪,‬יא דתמ ‪ T‬דחגיגה‬
‫כי לא כל אדם יעצים עוז לשום ממשבתו בד‪,‬׳ לטוטפות‬ ‫שם בספרי ■שו״ת ציץ אליעזר ח״י סי׳ ל״א יעו״ש‪.‬‬
‫בין עיניו תמ ‪ ,T‬ורק צדיקים ההולכים לפני האלקים‬ ‫רא״כ גם ד‪,‬תמ ‪ T‬של השויתי י״ל ג״ב דד‪.‬מכוון תמיד‬
‫תמיד‪ ,‬הדבקים באלקים חיים‪ .‬וההיא דסנהדרין מכוון‬ ‫כל זמן שאפשר‪ ,‬ולאפוקי באמת גם כשהוא ישן‪ ,‬ולאו‬
‫על שאר בני אדם אשר לא השיגו זאת‪,‬שעכ״פ צריכים‬ ‫כל אדם זוכה שיחשוב בו ית׳ גם בעת השינה כפי‬
‫ליזהר שבעת תפלתם ישימו פחד ה׳ לנגד עינם כמ״ש‬ ‫שכותב הגרש״ק ז״ל‪ ,‬ויעדן בספר החינוך מצוה תי״ח‬
‫בברכות דכ״ת ע״ב דעו לפני מי אתם מתפללים עיי״ש‪.‬‬ ‫שמדגיש לכתוב בזה בלשון; ״עד שלא יהי׳ רגע ביום‬
‫ועכ״ם מכיון שחזינן דהך תמ ‪ T‬מתפרש גם על זמן‬ ‫ובלילה בד‪,‬קיצו שלא ‪,T‬א זוכר אהבת אדוניו בכל‬
‫קבוע‪ ,‬בודאי שמתפרש אליבא דכו״ע רק‬ ‫לבו״‪ .‬הרי שמדגיש לכתוב לישנא דמדקיצו‪ ,‬היינו‬
‫במקומות הראוים לכך‪ ,‬לאפוקי ביהכ״ס וד‪,‬דומה לזה‬ ‫לאפוקי כשהוא ישן‪.‬‬
‫שאינם ראוים לכך בגלל טיגופם‪ ,‬ליכלוכם ומיאוסם‪.‬‬ ‫בשו״ת לבושי מרדכי מהדו״ת חיו״ד סי׳‬ ‫ומצאתי‬
‫עוד ראיתי שרוצים להביא ראי׳ שמותר להרהר‬ ‫קע״א שכותב ג״כ לד‪,‬שיב על ראי׳ הגרש״ק‬
‫במציאותו ית׳ בביהכ״ס וכדומה‪ ,‬מדבריי הספר‬ ‫ז״ל מההיא דיומא‪ ,‬ומציין לכמה פירושים שנאמרו‬
‫חסידים סי׳ קנ״ז שכתוב לאמר; המכבד יכובד כל‬ ‫בהכוונה של תמ ‪ T‬הנא׳ בשויחי‪ ,‬ושלכל הפירושים‬
‫המכבד את הקב״ה ואת אשר צוד‪ ,‬הקב״ה מכבדו וכו׳‬ ‫אין תיבת תמיד תמש ממש‪ ,‬וכן מציין גם לתמיד‬
‫ללמדך שלא יהא אדם במקום הטנופת ויחשב דברי תורה‬ ‫הנא׳ בלחה״ם ופלוגתת ת״ק ור״י במנחות ד׳ צ״ט‪,‬‬
‫או יתפלל או ידבר לחבירו שום דיבור מן הקב״ה‪.‬‬ ‫וכן מציין להד‪,‬יא דחגיגה ושרימעיין שם בר״ש ותום׳‬
‫בפי׳ מקור חסד לד‪,‬ג״ר ראובן מרגליות ז״ל‬ ‫ויעו״ש‬ ‫יראה דמלת תמיד היכא דאיכא לפרש תמ ‪ T‬ממש‬
‫אות ז׳ שכותב לדייק דמדגבי דברי תורה נקט‬ ‫מפרשינן ליה כפשוטו‪ ,‬והיכא דאי אפשר מפרשינן ליד‪,‬‬
‫הס״ח מחשבד‪ ,‬והכא דיבור‪ ,‬משמע שד‪,‬רד‪,‬ור מד‪,‬קב״ה‬ ‫כמו תמ ‪ T‬דעולת חמ ‪ ,T‬ולכן כיון דתמ ‪ T‬גבי ציץ‬
‫שרי בכל מקום‪.‬‬ ‫איכא לפרש דקאי על הרצון שפיר מפרשינן ליה כמו‬
‫יש לדחות הדקדוק הזה מהס״ח‪ ,‬כי אין הוכחה‬ ‫ולדעתי‬ ‫תמיד ממש עיי״ש‪.‬‬
‫שהמדובר בזה בס״ח בכלל מהדיבור ממציאותו‬ ‫השואל שם ‘מד‪.‬ביא לו דברי החינוך בהקדמה‬ ‫ולהרב‬
‫ית׳‪ .‬ויש לומר שכוונת הס״ח בכתבו מלדבר עם חבירו‬ ‫שמונד‪ ,‬מ״ע זו של הרהור באמונת מציאת‬
‫מן הקב״ה היא על כגון שיספר לו מנפלאותיו ומנסיו‬ ‫הש״י לתמידית לא תופסק אפי' רגע א' כ״י חייו‪,‬‬
‫שעשד‪ .‬עמו וכדומה‪ ,‬ולכן נקט בזה בלשון דיבור‪,‬‬ ‫וכ״כ שאר מוני המצות‪ ,‬משיב לו הבעל לבושי מרדכי‬
‫דר‪,‬יינו ש ‪T‬בר ויספר לחביח מזה‪ .‬ויש גם קצת הוכחה‬ ‫שם שאם כי הוא דיוק נבון ומסתבר‪ ,‬מ״מ לחשוב ממש‬
‫שכוונתו לזה ממה שם ‪T‬ר דבריו בזד‪ ,‬לאחר שד‪,‬זכיר‬ ‫ברעיון וד‪,‬רהור דבר שלענין ד״ת הוי כדיבור כדאיתא‬
‫מדברי תורה ותפלה‪ ,‬והיינו בדרך לא זו אף זו‪ ,‬לא רק‬ ‫בשבת ד׳ ק״ג‪ ,‬הוא קשד‪ ,‬לומר כן‪ ,‬דוכי מ״ע זו לאו‬
‫בד״ת או תפלה אסור‪ ,‬אלא גם מסתם דיבור וסיפור מן‬ ‫ד״ת הוא‪ ,‬הא ילפינן לה מקרא כמ״ש החינוך מ׳ כ״ה‬
‫הקב״ה ג״כ אסור‪ .‬וא״כ אין הוכחה מד‪,‬ס״ח בנוגע‬ ‫מדיבור הראשון אנכי‪■ ,‬ובס׳ ואתחנן והשבות אל לבבך‬
‫מלחשוב במציאותו‪ ,‬ושפיר י״ל איפוא דבזה גם לחשוב‬ ‫יעו״ש‪ .‬וסייעתא מזה לד‪,‬נ״ל בסק״ג‪.‬‬
‫ט‬ ‫ציץ אליעזר ח׳׳״ג‬ ‫סימן א‬ ‫ש ו״ ת‬
‫כי עיניו יתברך פקוחות על כל דרכיו של אדם וכל‬ ‫אסיר‪ ,‬והוא כלול במד‪ .‬שהס״ח אוסר לחשוב דברי‬
‫צעדיו יספור לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו ולא יוכל‬ ‫תורה‪ ,‬ואין לך דברי תורה יותר מזד‪..‬‬
‫לד‪.‬חביא ממנו א׳ מכל מחשבותיו‪ ,‬הלא תהיד‪ .‬לאדם‬ ‫למצוא סמוכין לפירושי הנז׳ בכוונת הס״ח‬ ‫ושמחתי‬
‫מחשבתו זאת למשמרת כל היום ר‪.‬ד‪.‬וא‪ ,‬וכן בלילה אם‬ ‫בספר יעלזו חסידים על ר‪.‬ם״ח מד׳גה״ח בעל‬
‫יחשוב כך בתפלת ערבית שמתפלל בתחילת הלילה‬ ‫פלא יועץ ז״ל‪ ,‬דכותב וז״ל‪ :‬שלא לחשוב שום דבר‬
‫]תד‪.‬יד‪ .‬לו[ למשמר כל הלילד‪ .‬ויהיר‪ .‬תמיד ירא וחרד‬ ‫שבקדושה ולא ידבר להכירו שום דבר מן הקב״ה אפי׳‬
‫מחטוא לפניו‪ ,‬וכדרך שכתב בס׳ החרדים דט״ו ע״ב‬ ‫אינו מזכיר את השם עכ״ל‪ .‬והך לישנא של ״ולא‬
‫משם הרב החינוך במצות ק״ש בבקר ובערב עכ״ל‪.‬‬ ‫ידבר לחבירו שום דבר מן הקב״ר‪ .‬אפי׳ אינו מזכיר את‬
‫וא״כ איש אשר שלש אלה לו‪ ,‬שמסוין כנ״ז בזמני‬ ‫השם״ מורה לנו בהדיא שביאר הכוונד‪ ,.‬שרוצה לדבר‬
‫התפלד‪ ,.‬ושממילא גם תקועה בלבו אמונת אומן‬ ‫עם חבירו ולספר לו מד‪,‬קב״ד‪ .‬כגון מנפלאותיו אשר עשה‪,‬‬
‫גם במקומות הנ״ל כנ״ז‪ ,‬וסתמא לשמד‪ .‬קאי‪ ,‬ויכוין גם‬ ‫ואוסר זאת מלספר אפילו אם לא יזכיר את השם‪ ,‬ודדינו‬
‫כנ״ז עפ״י הפרישה בכוונת ‪ 1‬בינו יונד‪ ,.‬בודאי נחשב‬ ‫כנז״ל‪.‬‬
‫לו ר‪.‬תמידיות של השויתי‪ ,‬אבל לא יחשוב ויתעמק‬ ‫]י מ ה שמעיר המקור חסד שם מא ‪T‬ד ממנחות ד׳ מ״ג‬
‫במקומות הנ״ל במציאותו דהדעת נותנת שיש בזר‪.‬‬ ‫ע״ב ממה דאיתא שם בשעה שנכנס דוד לבית‬
‫משום דבר ד׳ בזה‪ .‬והמכבד יכובד‪ ,‬ויזכד‪ .‬לד‪.‬טר‪.‬ר‬ ‫המרחץ וכו‪ /‬יעוין מ״ש בזה גם בשו״ת לבושי מרדכי‬
‫ולהתקדש בקדושתו העליונה‪.‬‬ ‫שם עיי״ש‪ ,‬וגש לד‪.‬אריך[‪.‬‬
‫נ‪ .‬ב‪.‬‬
‫כן הטוב טוב יותר להתנד‪.‬ג כפי שכותב שם‬ ‫על‬ ‫ו(‬
‫צורת הרהור — היחוד בכללות ובפרטות ובדרך‬ ‫ואופן‬
‫בשו״ת לבושי מרדכי‪ ,‬וך‪.‬וא‪ :‬דודאי כן הוא‬
‫קצרה וממצית‪ ,‬תא שמע מד‪ .‬שמצאתי בזה דברי אלקים‬
‫דגם במקומות הנ״ל תהי׳ אמונת אומן‪ ,‬אבל לא שיחשוב‬
‫חיים בתורתו של מרנא החת״ס ז״ל עה״ת פ׳ שמות• וז״ל‪:‬‬
‫ויהרהר כן ממש אלא שתד‪.‬י׳ תקועה בלבו ובמחשבתו‬
‫כל מד‪ .‬שיחשוב אדם הן ע״ד פילוספים הן ע״ד קבלה‬
‫כ״כ שלא תהי׳ סרה ממנו לרבות מחשבות בלב איש‪,‬‬
‫וסתרי תורה ועוד גבוה מעל גבוה ואפילו ישיג להשגת‬
‫ואין ההרהורים שוים עיי״ש‪.‬‬
‫מרע״ה ולהשגת הגבו׳ מעל הגבוהים עצמם ויחשוב לזד‪.‬‬
‫יעבוד וישתחוד‪ .‬לזה הרי זד‪ .‬כעע״ז‪ ,‬שאיננו הי״ת אותו‬ ‫על כן נלפענ״ד בזה עפ״ י מה שהב״י בטור שם‬ ‫ויתר‬
‫שד‪.‬וא משיג‪ ,‬כי איננו משיגו‪ ,‬ועצמיות תכלית מה‬ ‫בסי׳ פ״ה מביא מד‪.‬״ר יונד‪ .‬שכתב בפ׳ היד‪.‬‬
‫שיוכל לדבר הוא אהי׳ אשר אר‪.‬י׳‪ ,‬פי׳ הנמצא אשר‬ ‫קורא שמי שנתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה שאין‬
‫הוא נמצא כמ״ש רבינו סעדי׳ שאין צריך לדבר והוא‬ ‫ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי כגון החולה‬
‫נמצא בעצמותו‪ ,‬ואך דבר זה אין כח להבין ולד‪.‬שיג ‪. . .‬‬ ‫שאין מטתו נקיד‪ .‬ואינו יכול לבטא בשפתיו התפלה‪,‬‬
‫אמנם שורש הכל הקב״ה קרא וייחד שמו על האבות‬ ‫דיש לו לד‪.‬רד‪.‬ר הברכה או התפלה שנתחייב ואע״פ שאינו‬
‫ותיאר עצמו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב‪,‬‬ ‫יוצא ידי חובתו אלא באמירה ה׳ יראה ללבבב ליתן לו‬
‫רצה לומר אותד‪ .‬מדריגה שהשיגו הם אע״פ ששמי‬ ‫שכר המחשבה‪ ,‬וכותב הב״י דדבריו תמוהים וכו׳ ודוחק‬
‫ה׳ לא נודעתי לד‪.‬ם מ״מ הוא ית״ש מתרצה בזה‪,‬‬ ‫א״ע ליישב דבריו כיעו״ש‪.‬‬
‫וכיון שאחד מאלף לא ישיג גם את זה ע״כ די שיחשוב‬ ‫שם כותב ליישב דבריו‪ ,‬דמעולם לא היתה‬ ‫ובדרישה‬
‫במחשבתו אני עובד את אלקי אברהם יצחק ויעקב‬ ‫כוונת ר״י ז״ל שיהרהר בלבו נוסח הברכה‪,‬‬
‫ו ‪.T‬יה מה‪ .‬וזד‪ .‬שאמר מרע״ה ואמרו לי מה שמו מד‪.‬‬ ‫דזה ודאי אסור‪ ,‬אלא ר״ל‪ ,‬יד‪.‬רד‪.‬ר ויחשב בלבו שחשקו‬
‫אומר עליהם כי כל מד‪ .‬שאסביר לד‪.‬ם לא אוכל להגיע‬ ‫ותאותו לעשות ברכה זו או תפלה זו בכל לב ובכל‬
‫לאמיתת הדבר‪ ,‬השיב לו הקב״ה פעם א׳ תודיע לר‪.‬ם‬ ‫נקיות‬ ‫נפש כראוי אלא שאינו רשאי כיון שאין‬
‫אהי׳ אשר אהי׳ כמ״ש רבינו סעדי׳‪ ,‬ע״ד פילוסופי׳‬ ‫ואז מחשבד‪ .‬טובד‪ .‬הקב״ה מצרפר‪ .‬למעשד‪ .‬ומעלה עליו‬
‫או גם ע״ד סחרי תורד‪ .‬יבין כל א׳ ממנו עד מקום שידו‬ ‫הכתוב כאילו עשאו עיי״ש‪.‬‬
‫מגעת‪ ,‬אבל שוב תאמר לדס אלקי אברהם וגו׳ שלחני‬ ‫ה״נ בנידוננו י״ל ג״כ בכזאת דבד‪.‬מצאו בביד‪.‬כ״ס‬ ‫לא״כ‬
‫אליכם זה שמי לעולם‪ ,‬ולא שום כוונה אחרת‪ ,‬אלא‬ ‫וכדומה ‪.T‬רהר ויחישוב בלבו שרצונו להרהר בו‬
‫‪T‬בק מחשבתו במחשבת אבותינו ויעבוד למי שעבדו‬ ‫ית״ש כראוי אלא שאינו רשאי‪ ,‬ואזי יעלה עליו הכתוב‬
‫הם ומי שקיבל עבודת האבות הוא יקבל עבודת הבנים‬ ‫כאילו עשאו‪.‬‬
‫אם אוחזים מעשיד‪.‬ם ידיהם עכ״ל קדשו‪ .‬ולהשמיע‬ ‫לזה מה שראיתי בספר יפד‪ .‬ללב על או״ח‬ ‫אוםיף‬
‫דברים כדרבונות כאלד‪ .‬ברור כי אך רוח אלקים דיבר‬ ‫סי׳ צ״ח אוח ג׳‪ ,‬שכדי ליישב דברי הרמ״א‬
‫בו ומלתו על לשונו‪ ,‬וממנו על כן תוצאות ללכת לבטח‬ ‫בסי׳ א׳ שלא יד‪.‬א פתירה עליו מההיא דסנד‪.‬דרין דמשמע‬
‫דרכנו באורח חיים זה שלא להכשל לעולמי עד‪ ,‬ולזכות‬ ‫כי זה דוקא בשעת התפלה כנ״ז באות ה׳ כותב לפרש‬
‫עי״כ לחיי העולם הבא‪.‬‬ ‫וז״ל! כי אם חשב אדם כן בבקר בתפלד‪ .‬ויתן אל לבו‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לגיגית של שכר שע״ז אמרו ז״ל בשבת בסתמא‬ ‫סימן ב‬

‫״תיקצץ״ ולא פירשו מכה מה‪ ,‬רק בזה יש ליזהר בזה״ז‬
‫)עיין לח״מ פ״ג משביתת עשור ה״ב עיי״ש(‪.‬‬ ‫אודות מוסד אחד שהעובדים העוסקים בהכנת‬
‫על כן מכח זה שיש לומר שנשתנו הטבעיים‬ ‫יתר‬ ‫ב(‬ ‫המאכלים אינם נזהרים בנטילת ידים שחרית‬
‫מצינו להגאון מלבי״ם ז״ל בספרו ארצות‬ ‫אם מותר לאכול משם את המאכלים‪.‬‬
‫החיים סי׳ ד׳ בארץ יהודה שהעלה להקל בכלל בכל‬ ‫ב״ה‪ .‬יזם א׳ י״ד אדר״א תשל״ו‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‬
‫הדין הזה ושלא לאסור בדיעבד המאכל‪ ,‬והביא לזה‬
‫־שיטת הרמב״ם ז״ל בענינים אלה‪ ,‬וכן הביא דברי‬ ‫נ״י‬ ‫ר״ב רפופארט‬ ‫להדה״ג‬
‫היש״ש בם׳ כל הבשר שכותב שעכשיו אין רו״ר מצוי‬ ‫מ ה ששאלני אזדוח מוסד אחד שהפועלים העובדים‬
‫ביננו‪ ,‬ושכ״כ גם הא״ר בשם דמשק אליעזר שעכשיו‬ ‫במטבח ועוסקים בהכנת המאכלים אינם נזהרים‬
‫אין נזהרים בכ״ז וכו׳ עיי״ש באריכות ]ויעוין מ״ש‬ ‫בנטילת ידים שחרית אם מותר לאכול משם את‬
‫בזה גם הגאון שד״ח ז״ל בספריו אור לי סי׳ נ״ח‪ ,‬ומכתב‬ ‫המאכלים•‬
‫לחזקיהו בחלק התשו׳ חאו״ח סי׳ א׳ עיי״ש[‪.‬‬ ‫כמה מספרי האחרונים העירו כבר בדומה לזה על‬ ‫הנה‬
‫והחיי אדם בכלל ב׳ סעיף ב׳ מכריע להלכה דמדלא‬ ‫מה שלא נזהרים מלקנות מצרכי אוכל ולחמים‬
‫אמר הש״ם סתם יד לאוכלין תקצץ‪ ,‬משמע‬ ‫מחנויות כאלה שברור שבעליהם אינם נוטלים נט״י‬
‫דדוקא בגיגית שכר אבל שאר אוכלין עכ״פ בדיעבד אין‬ ‫שחרית‪.‬‬
‫לחוש‪ ,‬ומוסיף הוכחות לכך עיי״ש‪] ,‬והרבה פלפלו כמה‬ ‫ללמד זכות שלכן אין מוחים על כך כראזי‪,‬‬ ‫ונראה‬ ‫א(‬
‫מהאחרונים בדברי הח״א ואכמ״ל[‪.‬‬ ‫דהנה בגמ׳ לא נזכר מפורש שנגיעה קודם‬
‫ו כ ר כותב לפסוק גם המשנ״ב סקי״ד בנגיעה בשאר‬ ‫נטילה מטמא את האוכלים‪ ,‬וגם ברמב׳׳ם ובטור ושו״ע‬
‫מאכלים חוץ משכר ע״ש ובביאור הלכה ד״ה לא‬ ‫ג״כ לא נזכר מזה‪ ,‬ורק בנו״ב השו״ע והבאים אחריהם‬
‫יגע עיי״ש‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫סותבים מזה ]יעו״ש בעט״ז ופרמ״ג ושו״ע הגרש״ז‬
‫והערוה״ש בסעי׳ ט״ז אחרי שמעתיק דינא דשכר‬ ‫ועוד[‪.‬‬
‫ודינא דשאר מאכלים מסיים בסתמא בלשון !‬ ‫ו ב ג מ' שבת ד׳ ק״ט ע״א איתא רק יד לגיגית תקצץ‪,‬‬
‫ובדיעבד אין אוסרין מפני זה‪ ,‬ומשמע מסתמיות לשונו‬ ‫ומפרש״י דמיירי על קודם נט״י שחרית‪ .‬וזה‬
‫שזה מוסב גם בנוגע לנגיעה בגיגית שכר‪.‬‬ ‫נזכר גם בשו״ע סי׳ ד׳ סעיף ה׳‪ .‬ובטור לא נזכר גם‬
‫מוסיף עוד ואומר שעל כגון זה‪ ,‬מכיון‬ ‫והייתי‬ ‫ג(‬ ‫מזה‪ ,‬וכפי שמבאר הב״י הוא זה מפני שפירש דזה‬
‫שחובא דעלמא לא נזהרים בזה‪ ,‬יש להחיל‬ ‫לא מיירי על נגיעה בקודם נט׳׳י שחרית‪ .‬וחלקו עליו‬
‫על כך מאמרם ז״ל ‪ :‬״הואיל ודשו בה רבים שומר פתאים‬ ‫בפרט זה הב״ח שם וכן הט״ז בישו״ע סק״ד כיעו״ש‪.‬‬
‫ד׳״‪ .‬וכדמצינו שכותב בדומה זה החכמת אדם בכלל‬ ‫ביומא ד׳ ע״ז ע״ב על מה דאיתא שם ‪ :‬מדיחה‬ ‫אמנם‬
‫ס״ח בבינת אדם אות ס״ג בנוגע לתבשילין תחת המטה‬ ‫אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה‬
‫וכו׳‪ .‬דאפשר כיון דדשי בה רבים שומר פתאים ה׳ ע״ש‪,‬‬ ‫חוששת וכר אמר אביי משום שיבתא‪ .‬מפרש רש״י וז״ל ;‬
‫וכן כותב גם העתר‪,‬״ש ביו״ד סי׳ קט״ז סעי׳ י״א עיי״ש‪.‬‬ ‫מדיחה את ידה לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח‬
‫וה״נ נימא איפוא גם לכגון נידוננו‪ ,‬דמ״ש‪.‬‬ ‫בידים שלא‪.‬נטלן שחרית ושם הש׳ שיבתא עכ״ל• ונלמד‬
‫בספר שו״ת קרן לדוד חאו״ח סימן א׳‪,‬‬ ‫ומצאתי‬ ‫ד(‬ ‫מזה דס״ל לרש״י ז״ל ומפרש כך בכוונת ד‪.‬גמ׳‪ ,‬דלא רק‬
‫באוכלין‬ ‫שנשאל בנוגע לתינוק שנוגע‬ ‫על נגיעה בגיגית שכר שורה רו״ר כדאיתא בשבת‬
‫ומשקין קודם נט״י שחרית‪! ,‬וכן אם צריך ליזהר שלא‬ ‫שם‪ ,‬אלא גם על לחם שורה רו״ר אם נלקח ב ‪T‬ים שלא‬
‫לאכול פת מנחתום שיש לו פועלים ישראלים שאינם‬ ‫נטלן שחרית‪ ,‬וזהו המתבאר בהך דיומא‪.‬‬
‫מדקדקין ליטול ידיהם שחרית כדינא‪ ,‬ואפשר שאין‬ ‫התום׳ ביומא שם חולקים על רש״י‪ ,‬ומבארים‬ ‫אבל‬
‫נוטלין כלל‪ ,‬ועוסקין במלאכת העיסה בלי נטילת ידים‪.‬‬ ‫שהמדובר בגמ׳ הוא אפילו כשנטל נט״י שחרית‪,‬‬
‫תשובתו כתב אתכות דברים בזה מענין לענין‪,‬‬ ‫ובדברי‬ ‫ושיבתא בזה ענין אחר הוא ששורה על האוכל כשבא‬
‫ובתוך דבריו כתב דאף שהאחרונים נקטו‬ ‫ליתן פת לתינוק בן ד׳ וה׳ שנים וכו׳‪ ,‬ולפי דבריהם‬
‫בלשונם לענין רו״ ר דתים לשון סכנה‪ ,‬לא מצינו ביה‬ ‫אין תו ראי׳ כלל מההיא דיומא בנוגע לנגיעה בלחם‬
‫בגמ׳ לשון סכנה‪ ,‬ואף דמבואר בב״י או״ח סי׳ קס״ג בשם‬ ‫לפני נט״י שחרית‪.‬‬
‫ר״י רהנותן פת לתינוק בלי נט״י חונקו‪ ,‬והוא מגמ׳‬ ‫אליבא דרש״י ז״ל יש מקום לומר דמכיח‬ ‫ואפילו‬
‫פ׳ כה״ב ד׳ ק״ז‪ ,‬התם איירי בת״ר דשיבתא ׳שאינו‬ ‫דביומא שם כתוב שהוא משום שיבתא‪ ,‬והתום׳‬
‫מצוי בזמנינו כמ״ש התוס׳ שם דאין אנו נזהרין בזה‪,‬‬ ‫שם הא כותבים שאותה רו״ר ששמה שיבתא אינה‬
‫ובנוגע אם לאסור בדיעבד הביא פלוגתת הפוסקים בזה‪,‬‬ ‫שורה וכו׳ כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות ע״ש‪.‬‬
‫והכריע דבנוגע לנגיעת קטן יש לסמוך בדיעבד על‬ ‫וא״כ גם אליבא דרש״י י״ל שבנוגע לנגיעה בלחם‬
‫דעת המקילין בהיות ויש ספק אם בכלל איכא בקטן‬ ‫שהחשש מכח שיבתא לא שורה בזה״ז‪ ,‬ורק בנוגע‬
‫יא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫הדבד שהמוסד לא טוב עושה בעמיו לד‪,‬כניס‬ ‫ברור‬ ‫ה(‬ ‫רו״ר‪ ,‬ובנוגע לשאלה השני׳ בנחתום‪ ,‬כותב ראם ברור‬
‫במטבח פועלים כאלד‪ ,,‬ועליו לד‪,‬תנות אתם‬ ‫לגו שנגעו בפת קודם נט״י ראוי לחוש לשיטת האוסרים‬
‫תנאי מפורש שלפני כניסתם למטבח עליד‪,‬ם ליטול‬ ‫גם בדיעבד‪ ,‬אמנם מכיון שלא ברור כותב להתיר מכה‬
‫ידיהם ג״פ כדין ולהשגיח ע״ז‪ .‬ואם איננו עושד‪ ,‬כן‪,‬‬ ‫ס״ס‪ ,‬שמא נטלו ידיהם‪ ,‬ושמא לא מיתסר בדיעבד‪ ,‬ואע״ג‬
‫אזי הירא לדבר ד׳ עליו לד‪,‬תדחק מלאכול מד‪,‬מאכלים‪,‬‬ ‫דחמירא סכנתא מאיסורא‪ ,‬מאריך לבאר ולצרף בזד‪ .‬עוד‬
‫ואטו מילתא זוטרתא היא המסופר בתוספת מעשה רב‬ ‫ספיקות וכן חזקת דפת‪ ,‬ומוסף עלד‪ .‬חוזר להדגיש מה‬
‫אות כ״ד‪ ,‬שפ״א הביאו להגאון ד‪,‬חס ‪ T‬הגר״א ז״ל‬ ‫שביאר לעיל מיניד‪ ,‬בדבריו‪ ,‬דלא מציני בגמ׳ ברו״ר‬
‫משלוח מנות ציטרין ותפוחים טובים ונרדם הצדיק ר׳‬ ‫דידים שיהא בגדר סכנה‪ ,‬א״כ לא שייך להחמיר בר‪.‬‬
‫זלמן ז״ל על השולחן ונגע ב ‪T‬ו את הכלים שבו‬ ‫משום ונשמרתם לנפשותיכם‪ :‬וכיון דבלא״ד‪ .‬איכא דעת‬
‫התפוחים וציטרין‪ ,‬וצוד‪ ,‬לחתוך אותם דק דק ולהשליך‬ ‫הפוסקים המקילין דבדיעבד לא מיתסר אפי׳ בודאי נגעו‬
‫לביהכ״ס כדי שלא ימצא אחר ויאכל‪ ,‬ואפילו לנכרי‬ ‫בו בלי נט״י‪ ,‬א״כ מכיון דאיכא כמד‪ .‬ספיקות כדאי הנך‬
‫לא הניח למסור כדי שלא יחזור וימכרנו לישראל עיי״ש‪.‬‬ ‫פוסקים לסמוך עליד‪.‬ם להקל עיי״ש‪] .‬יעו״ש בקו״א‬
‫למחות בדבר ולהכריז איסור אין מקום לז‪/ 1‬‬ ‫אבל‬ ‫מתלמש המחבר ז״ל מ״ש לד‪.‬שיג בשם ר‪.‬גד‪.‬ות זכרון‬
‫והרוצה לסמוך יבוא ויסמוך והמחמיר יחמיר‬ ‫מנחם‪ ,‬ואין בו כדי השב‪ ,‬ומ״ש שם שהמחבר בעצמו‬
‫לעצמו ]ועובדת הגר״א הא ג״כ היתד‪ ,‬כשלא נטל כלל‪,‬‬ ‫ג״כ לא סמך להקל אלא בקטן‪ ,‬הוא ג״כ לא נכון‪ ,‬וכפי‬
‫וכגון נידוננו הא רובא דרובא נוטלין קצת בקומם בבקר‬ ‫שד‪,‬עתקתי מדבריו כנ״ז[‪.‬‬
‫וכנ״ל[‪.‬‬
‫ו הג ם שד‪.‬בעל קרן לדוד לא סמך להתיר כ״א באיכא‬
‫בכבוד רב‬
‫כמד‪ .‬ספיקות מ״מ אחרי הד‪.‬כרעד‪ .‬של הח״א‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫הארצה״ח וד‪,‬ערוד‪,‬״ש וד‪,‬משנ״ב‪ ,‬יש לד‪,‬קל בכל גוונא‬
‫בדיעבד‪ ,‬ומה גם דכמעט יש תמיד ר‪.‬םפק שמא נטלו‪,‬‬
‫סימן ג‬
‫ובפרט דיש גם יסוד לומר דבנטילה פעם אחת הולכת‬
‫ביאור דברי רב נטרונאי גאון ורב משה גאון‬ ‫כבר סכנת הרו״ר‪ ,‬יעוין בתוס' יוה״כ על וומא שרו״ל‬
‫שכותבים שאין לאחוז הציציות כשקוראים‬ ‫דחכמים פליגי אר״נ דס״ל דצריך ליטול ג״פ‪] ,‬וגם‬
‫את שמע ושהעושה כן צריך ללמדו ולהשביעו‬ ‫נוגע בדבריו מזה דאין רו״ר מצוי בדורות הללו ע״ש[‬
‫שלא יעשה כן‪.‬‬ ‫ויעוין מ״ש בזד‪ ,‬גם בס׳ אורח נאמן על או״ח ח״א בקו׳‬
‫מצות ראיה להגראיה״ק ז״ל בסי׳ ד׳‪ ,‬ומ״ש עוד לומר‬
‫ב״ה‪ .‬ב׳ אדר״ב תשל״ו‪.‬‬ ‫דר‪,‬גמ׳ בשבת לא נקט כ״א ההיזקות שמגיע ממי שלא‬
‫לח״א‬ ‫נטל כדין ג״פ‪ ,‬אבל מי שלא נטל כלל אפי׳ בהדחה‬
‫בעלמא מזיק ג״כ בנוגע בפת עיי״ש‪] ,‬ויעו״ש מ״ש גם‬
‫הכתוב בספר ארחות חיים ומובא בב״י בטור או״ח‬ ‫ע״ד‬
‫לד‪,‬סיר השגות הב״ח וד‪,‬ט״ז מעל הב״י ע״ש[‪ ,‬ונטילד‪,‬‬
‫סי׳ כ״ד וז״ל! אמר רב נטרונאי גאון האוחז‬
‫בעלמא בד‪,‬שכמד‪ ,‬בבקר כמעט כולם נוטלים‪ ,‬וא״כ תמ ‪T‬‬
‫בציציותיו בשעת עטיפתו ובירך עליהן לאח״כ למר‪,‬‬
‫יש ס״ס שמא נטל עכ״פ נטילד‪ ,‬בעלמא‪ ,‬ושמא הלכה‬
‫נמי רב משד‪ ,‬גאון וביאר עוד וכי מאחר שד‪,‬תבונן‬
‫כהמתירים בדיעבד• ויש להאדיר ]לדבר הזה שכשנוטלים‬
‫בציציותיו בשעת עטיפתו ובירך עליד‪,‬ן לאח״ח ■למר‪,‬‬
‫פ״א נהיה יותר קל יש סמוכים אפי׳ בע״פ הנסתר אע״פ‬
‫יאחזן בידו אלא מעתה כשמגיע לוקשרתם צריך נמי‬
‫שעפ״י הסוד מחמירים יותר בזה‪ .‬יעוין מ״ש בזד‪ ,‬בס׳‬
‫לאחוז תפילין ואם תאמר יאחוז וכשמגיע לוכתבתם‬
‫עוד יוסף חי פ׳ תולדות ע״פ האר״י ז״ל עיי״ש[‪.‬‬
‫צריך לבא ולד‪,‬ניח ידו על מזוזתו הלכך העושד‪ ,‬כן‬
‫צריך ללמדו ולהשביעו שלא יעשד‪ ,‬כן עכ״ל‪.‬‬ ‫ו מ פו ר ש להתיר גם בלי צירוף ספיקות מצאתי בספר‬
‫ונ ת ק ש׳ דמד‪ .‬חרי האף הגדול הזה שד‪,‬יו לגאונים‬ ‫שו״ת באר חיים מרדכי ח״ב סי׳ ד׳‪ .‬חוא‬
‫האמורים למי שאוחז בציציותיו בידו כשקורא‬ ‫נשאל שם ג״כ בנחתום שיש לו פועלים ישראלים אשר‬
‫את שמע עד כדי כך שד‪,‬צריכו ללמדו שלא יעשה כך‪,‬‬ ‫יש לחוש שלא יטלו ידיהם שחרית אם יש ליזד‪,‬ר‬
‫וגם בכך עוד לא די עד שהצריכו גם להשביעו על כך‬ ‫שלא לקנות פת מהם‪ ,‬ואחרי שנו״ג בזה והעלה להכריע‬
‫שלא יעשד‪ .‬יותר בן?‬ ‫דבדיעבד שרי‪ ,‬הוסיף לכתוב דכיון שנתברר דבדיעבד‬
‫כבר עמד בזה בפי׳ עתים לבינד‪ ,‬שעל ספר‬ ‫הנה‬ ‫א(‬ ‫שרי הלא יש מקום לצדד ולומר דהקניה נחשב לדיעבד‬
‫העתים בד‪,‬׳ ערבי שבתות אות קל״ד‪ ,‬דלא‬ ‫כמ״ש הט״ז ביו״ד סי׳ ק״ח סק״ד בשם הת״ח‪ ,‬וזהו‬
‫נודע מה איסור יש בזה עד שנצטרך להזהירו ולהשביעו‬ ‫גם אם בודאי אינם נוטלים ‪T‬יהם שחרית‪ ,‬שבזה צריכים‬
‫למונעו מזה‪ ,‬וכותב לבאר דהיה זה בכדי לעצור בעד‬ ‫ליזהר לכתחילד‪ .‬בהקניד‪ ,,‬אבל באין ‪ .‬כאן אלא שמא‪,‬‬
‫בזמן‬ ‫המשכות אחר מנד‪,‬ג הקראים‪] ,‬שנתפרצו אז‬ ‫הלא זה כלל גדול דד‪,‬יכא דבדיעבד שרי‪ ,‬בספיקא שרי‬
‫הגאונים ע״י ענן ושאול[ שמפרשים וראיתם אותו כפשטי׳‬ ‫גם לכתחילה וכו׳‪ .‬אמנם אדם חשוב שאני וכו׳ עיי״ש‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ג‬ ‫שו״ ת‬ ‫יב‬
‫הדרכים ]כתנאי יהושע ‪ :‬ומסתלקין לצדי הדרכים מפני‬ ‫והמחזיקים בזה נחשדו לה״ות מהנמשכים אחריהם‪ ,‬ולזה‬
‫יתידות הדרכים[ הוה קא מפסיע ואזיל ר׳ יהודה בן‬ ‫ראו הגאונע לבטל מהם מנהג זה כענין ביטול אמירת‬
‫קנוסא קמייהו ]מפסע ואזיל מיתר ליתד פסיעות גסות‬ ‫עשרת הדבחות בק״ש בש״ם ברמת י״ב‪ .‬עיי״ש‪.‬‬
‫ולא היה רוצה לריסתלק אל מצר השדה‪ ,‬רש״י[ א״ל‬ ‫ראיתי בספר אחד ממחברי זמנינו שכותב אריכות‬ ‫וכבר‬
‫רבי לרבי חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו א״ל‬ ‫גדולה לפרש בכזאת בציטוט דוגמאות ועשיית‬
‫רבי חייא שמא ר׳ יהודה בן קנוסא תלמ ‪T‬י הוא וכל‬ ‫מטעמים לזה‪ ,‬ובסוף דבריו מציין גם לדברי עתים לבינה‬
‫מעשיו לשם שמים כי מטו לגביה חזייה א״ל אי לאו‬ ‫הנ״ז■ וברור בעיניו שזאת הכוונה האמיתית בכוונת‬
‫יהודה בן קנוסא את גזרתינתו לשקד בגיזרא דפרזלא‪.‬‬ ‫דבריהם של הגאונים‪.‬‬
‫ומפרש רש״י ז״ל‪ :‬שמראה גדולה בפנינו‪ ,‬שהוא‬ ‫ב( ולענ״ד אין כל קשר של קיימא בין הדוגמאות‬
‫מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש‬ ‫שמביאים בדבריהם לבין הנ ‪T‬ון שלפנינו‪ ,‬וכל‬
‫לתנאי שהתנה יהושע ומחזי כיהורא‪ .‬בגיזרא דפרזלא‪,‬‬ ‫הבנין שבונים בזה הוא רק לשעה בברק ראשון אבל‬
‫כלומר נדוי‪.‬‬ ‫לאמיתו אי אפשר בשום פנים לשיט המרוש האמור‬
‫למדים מהעובדא האמורה שלהיות יוצא מן הכלל‬ ‫אני‬ ‫בפיהם של הגאונים ז״ל‪,‬‬
‫ולהחמיר עליז ביותר בפני כל שלא מתנהגים‬ ‫ראשית אם כוונו לכזאת לא היו נמנעים מלפרש ולבאר‬
‫כמותו יש בזה משום יהירא‪ ,‬וגם שראוי אפילו לנדותו‬ ‫כן בהדיא כדי להוציא מלבם של הכת האתרה‬
‫משום זה‪.‬‬ ‫כפי שעשו כן והתריעו בדבריזע באותם הדוגמאות‬
‫ואם ראוי אפילו לנדותו משום כך‪ ,‬אין ספק שעל אחת‬ ‫שמצטטים מדבריהם‪ ,‬ומדוע מנעו מאתנו את הטוב‬
‫כמה שראוי לשכזה ללמדו וגם להשביעו שלא יוסיף‬ ‫בכאן? ואיזה פחד היה להם מלגלות זאת?‬
‫להתנהג בכזאת‪ ,‬דקלה היא בהרבה מלנדותו■‬ ‫שנית‪ ,‬בתשובות הגאונים ״שערי תשובה״ סי׳ פ״ח‪,‬‬
‫דברי הגאונים רב נטרונאי ורב משה‪ ,‬מובנים‬ ‫וא״כ‬ ‫מובא שנשאל על כך רב האי גאון ז״ל והזכיר‬
‫בפשוטם וגם בטעמם המפורש בדברידט‪ ,‬והיינו‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫דברי השוללים‪ ,‬והוא מצידו יישב וחיזק מנהג המחזיק‬
‫דבהיות ובזמנם כל העם לרבות גדוליהם לא נהגו ככה‬ ‫בציציותיו‪ ,‬דשפיר דמי‪ ,‬ומאי איכפת לן יעו״ש‪ .‬וכיתע‬
‫להתנהג במדת חסידות לאחוז בשעת ק״ש‪ ,‬לכן התנהגות‬ ‫בזמנו של רב האי גאון ז״ל עוד התלבטו די הרבה‬
‫כזאת מצד יחיד בפני הרבים שלא נוהגים ככה יהירותא‬ ‫הקראים והפיצו רעלם ככל שיכלו‪ ,‬ואיך לא ידע גם‬
‫היא‪ ,‬וראוי אפילו לנידוי על כך כדברי הגמ׳ בב״ק‪,‬‬ ‫רבינו האי גאון ז״ל שזהו נימוקם האמיתי של קודמיו‬
‫׳ומשום כך לקחו את הדבר בחומרא והורו ללמד את‬ ‫שהתנגדו לאחיזת הציצית‪ ,‬ואיר לא חשש גם הוא‬
‫היחיד הזה וגם להשביעו שלא יוסיף לעשות כן‪.‬‬ ‫לכך‪ .‬אלא ודאי דזה אינו‪.‬‬
‫ו מו בן לפי״ז גם בפשיטות מה שלאחר מיכן נשתנה‬ ‫הביאור האמור הוא ההיפך הגמור ממה‬ ‫ושלישית‪,‬‬
‫הדבר כן לאחוז בציציות בעזעת ק״ש וכנפסק‬ ‫שכתוב בדבריהם גופיה‪ ,‬דבדברי הגאונים‬
‫גם בטור ושו״ע שם‪ .,‬והיינו בהיות שגם הרבים נקטו‬ ‫שבארחות חיים הא כתוב בהדיא‪ ,‬טעם אחר‪ ,‬והוא‪ ,‬שלכן‬
‫לנהוג בכזאת‪ ,‬ותו ליכא לטעמא דיהורא‪ ,‬וכפי שבאמת‬ ‫התנגדו למי שאוחז בציציותיו בשו כשהוא קורא ק״ש‬
‫מעיר ובא על כך הב״ י‪,‬בטור שם וכותב‪ :‬ועכשיו שנהגו‬ ‫מפני שישנו בזה משום יהירותא‪ ,‬וכך כתוב במפורט‬
‫בהם קצת בני אדם תו לא מיחזי כיהורא עכ״ל ומכש״כ‬ ‫יותר בשם רב נטרונאי גאון באבודרהם שהובא ג״כ‬
‫כשרבים התחילו לנהוג כן כפי הוראותיהם של הגאונים‬ ‫בב״י שם‪ ,‬והוא‪ ,‬שלכן יהירות הוא‪ ,‬מפני; ״שכל דבר‬
‫כמוזכר‬ ‫האמורים‬ ‫והגדולים הבאים אחרי הגאונים‬ ‫שאין האדם מחויב בו ועושה אותו ברבים במדת חסיתת‬
‫בב״י שם‪ .‬ואדרבא כהיום הזה מי שלא נוהג ככה לאחוו‬ ‫וכל העם אינם עושים אותו הוא מתחזי כיהורא״‪ .‬ואיך‬
‫בציציותיו כשהוא קורא את שמע מתראה כמעט כפורש‬ ‫בדברידם‬ ‫המפורש‬ ‫אפשר איפוא להתעלם מהנימוק‬
‫מהציבור שנמצא בקרבם וכן אוחזים בציציותיהם‪.‬‬ ‫ולהטות כוונתם אל כוונה אחרת שלא נזכר ממנה‬
‫ד( עו ד עולה בדעתי שיתכן שנפלה שגיאה בארחות‬ ‫בדבריהם אפילו ברמז כל שהוא• וגם לרבות בתשר רב‬
‫חיים שם‪ ,‬והיינו שבמקום ״ולהשביעו״ צ״ל‬ ‫האי גאון ז״ל הנ״ל כתוב ג״כ שנימוק הקזלילה הוא‬
‫״ולהסבירו״‪ ,‬וחילי דידי הוא מדברי התשובה של רב‬ ‫מפני ״שזה דרך יהירות הוא״‪.‬‬
‫האי גאון ז״ל בשערי תשובה שם‪ ,‬ששם מועתק זה‬ ‫על כן ברור הדבר שנימוק התנגדותם הוא‬ ‫באשר‬ ‫ג(‬
‫בלשון‪ :‬״הלכך העושה כן צריך ללמדו ולהפביר לו‬ ‫מפני הנימוק הכתוב בדבריהם דהיינו מפני‬
‫שלא יעשה״ יעו״ש‪ .‬וא״כ יתכן איפוא וקרוב לודאי‬ ‫שיהירותא היא‪.‬‬
‫שגם בהעתק שבארחות חיים‪ ,‬צריך ג״כ להיות כתוב‬ ‫להבין מדוע חרה להם על כך כ״כ עד שגזרו ללמד‬ ‫וכדי‬
‫אחרי תיבת ללמדו ״ולהסבירו״ במקום ׳ץלהשביעו״‪.‬‬ ‫ולהשביע להנוהג כן שלא יעשה כן‪ ,‬נעתיק עובדא‬
‫איך שהוא אין כל מקום לתימא והדברים מחוורים‬ ‫עכ״פ‬ ‫המסופרת בגמ׳ בב״ק ד׳ פ״א ע״ב‪ ,‬וכה לשונה; רבי‬
‫כשמלה‪.‬‬ ‫ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא אסתלקו לצדי‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫האריז״ל שהיה מברך על ט״ק אחר צאתו מן הטבילה‬ ‫סימן ד‬

‫וה״נ רבנן קשישי בירושלים ודוקא בטבילה ומרחץ‬
‫דאיכא הפסק גדול עיי״ש עכ״ל‪.‬‬ ‫ההולך לטבילה או למרחץ ביום אם צריו‬
‫קשישי‬ ‫ו מל שול האמור יוצא דהמנהג של רבנן‬ ‫לברך שנית ברכת הציצית על הט״ק שחוזר‬
‫בירושלים מוסב ג״כ על יציאה מן טבילה‪ ,‬וכן‬ ‫ללובשו‪.‬‬
‫כי גם עליהם מוסבים דברי הקול אליהו במה שמסיים‬
‫אודות מי שהולך לטבילה בכל יום ובהרבה פעמים‬ ‫על‬
‫וכותב ודוקא בטבילה ומרחץ דאיכא הפסק גדול‪ .‬וגם‬
‫הוא הולך באמצע היום אם צריך לברך מחדש על‬
‫מתקבל הרושם דהקול אליהו חילק דהאר״י ז״ל נהג‬
‫הט״ק שלובש‪.‬‬
‫בכזאת מפני שהיה טבילה ומרחץ דאזי איכא הפסק‬
‫א( הנ ה אמנם המ״ב בסי׳ ח׳ סעי׳ י״ד בביאור הלכה‬
‫גדול•‬
‫שב׳‬ ‫אליהו‬ ‫ד״ה וי״א מביא בשם הקול‬
‫בגוף דברי ספר קול אליהו‪ ,‬וראיתי דלא כן‬ ‫ועיינתי‬ ‫שהיוצא מבית המרחץ צריך לברך שנית על הט״ק דאיכא‬
‫הדבר‪ ,‬דז״ל שם ! אבל הנכנס למרחץ ומסיר‬ ‫הפסק גדול והביא כן בשם רבני קשישי דירושלים‪ ,‬אבל‬
‫טלית קטן מעליו או כשמחליף חלוקו ומסיר הט״ק‬ ‫כפי שמעיר המ״ב שם העולם אין גוהגיום ליזהר בזה‪.‬‬
‫מעליו אז ודאי צריך לברך כשחוזר ולובשו לסברת כל‬
‫עצתו של המ״ב שם שיכוין בבקר בעת הברכה שלא‬ ‫גם‬
‫הני רבותא )שהביא לעיל מיניה( וכן ראיתי לרבנן‬
‫תפטור בברכה זו להט״ק רק עד שיפשטנז כבית‬
‫סבוראי פדי עה״ק ירדש׳ ת״ו שנוהגים כן‪ ,‬וכן שמעתי‬
‫המרחץ ואז יוכל לברך אח״כ‪ .‬לכ״ע ע״ש‪ .‬לא שמענו‬
‫משם מרן הקדוש האר״י ז״ל שהוא היה גוהג לברך‬
‫שיזהרו לנהוג ככה‪.‬‬
‫על טלית קטן אחר צאתו מן הטבילה‪ ,‬וכן מצאתי אני‬
‫עני כתיב בכתבי תלמידי מהריח״ו ז״ל‪ ,‬ועדיין אני‬ ‫יעוין בספר תורת חייום )סופר( על או״ח סי׳‬ ‫ואדרבא‬
‫אומר דאם מחליף חלוקו ומסיר הטלית קטן מעליו דא״צ‬ ‫ח׳ ס״ק כ״ג שמעיד על להיפך והוא ‪ :‬״דעמא‬
‫לברך כשחוזר ולובשו דלא דמי לטבילה למרחץ דהתם‬ ‫דבר כשפושטים ט״ק ביום כגון לרחוץ ומפסיקים סובא‬
‫איכא הפסק גדול אכן הכא במחליף חלוקו‪ .‬דתיכף‬ ‫בת הפשיטה ולבישה אעפ״כ אין מברכין כיון שדעתו‬
‫ומיד חוזר ולובש הטלית קטן ואין כל כך הפסק נלע״ד‬ ‫לחזור ולובשם מיד אעפ״י שא״א שיהי׳ עליו הט״ק‬
‫דא״צ לברך וכן ראיתי נוהגים עכ״ל‪.‬‬ ‫בהמרחץ״ ע״ש‪.‬‬
‫נלמד איפוא דז״ש הקול אליהו ״וכן ראיתי לרבנן‬ ‫הרי‬ ‫נראה לחלק בין כשנכנס רק לטבול‬ ‫ובראשונה‬ ‫ב(‬
‫סבוראי פה עה״ק ירוש׳ ת״ו שנוהגין כן״ מוסבים‬ ‫א״ע ותיכף יוצא ומתלבש‪ .‬לבין לכשנכנם‬
‫לא דק על הנכנס למרחץ כי אם גם על מסיר הט״ק‬ ‫למרחץ ומחרחץ היטב וטובל לאחר מיכן‪ ,‬דבאופן הא׳‬
‫וחוזר ולובשו‪ ,‬ורק מה שמביא מהאר״י ז״ל הוא רק‬ ‫מכיון שלא לוקח הרבה זמן ודעתו מיד לחזור וללבוש‬
‫ביציאה מן הטבילה‪ .‬ועוד זאת דאעפ״ב שהקול אליהו‬ ‫הט״ק י״ל דלא הוי הפסק■ וכדמצינו שכותב לחלק‬
‫מביא בשם רבנן סבוראי‪ ,‬שנהגו בכנ״ז‪ ,‬בכל זאת לא‬ ‫בהכי בספר בן א״ח פ׳ בראשית אות י׳ )ומובא גם‬
‫ביטל דעתו וחלק עליהם וחזר וכתב דעומד הנהו בכל‬ ‫בכד‪,‬״ח ס״ק נ״ו( וז״ל ; בט״ק אם פושטו להכנם לטבילה‬
‫זאת על דעתו הקודמת דבמחליף חלוקו ומיד חוזר‬ ‫לא יברך כשלובשו בעת שיצא משום ספק ברכות‪ ,‬ואע״ג‬
‫ולובש הט״ק ואין כ״כ הפסק א״צ לחזור לברך‪ ,‬וגם‬ ‫דמפורש בספר הבונות דרבינו האר״י ז״ל היה מנהגו‬
‫זאת‪ ,‬דהחילוק שמחלק הוא לא בין טבילה ומרחץ לבין‬ ‫לברך על ט״ק אחר טבילה ואין אומרים ספק ברכות‬
‫טבילה לבד‪ ,‬אלא בין טבילה או מרחץ לבין מחליף‬ ‫כנגד רבינו האר״י ז״ל‪ ,‬מ״מ י״ל שאני רבינו האר״י‬
‫חלוקו‪ ,‬דלעומת מחליף חלוקו שהוא מיד מחשב זה‬ ‫ז״ל שהיה מתעכב בטבילה ועושה בה כוונות הרבה‬
‫)הן הטבילה והן המרחץ( להפסק גדול‪.‬‬ ‫ונעשה היסח דעת טפי‪ ,‬מיהו אם פושטו כדי ליכנס‬
‫למרחץ דשוהה שם הרבה יש לברך ע״פ מנהג האר״י‬
‫שיוצא לנו‪ ,‬שמצד אחד‪ ,‬מצד ההלכה הנגלית‬ ‫באופן‬ ‫ז״ל כך העלתי בסה״ק מקבצאל עכ״ל‪.‬‬
‫אין לקבוע בעפ״י מה שנהגו רבנן קשישאי‬
‫בירוש־ בהיות ומנהגם היה גם על מחליף חלוקו וחוזר‬ ‫שהבעל בן א״ח מחלק כנ״ז‪ .‬ולא רק זאת‪ ,‬אלא‬ ‫הרי‬
‫ולובש הט״ק מיד‪ ,‬ושובר דבריהם בצד‪ ,‬בהיות והקול‬ ‫אפילו בשוהה הרבה במרחץ נשמע מדבריו שרק‬
‫אליהו חלק על מנהגם ועמד על דעתו דא״צ לברך‪ ,‬ומצד‬ ‫למי שנוהג כהאר״י ז״ל יש לו בכה״ג לברד‪ .‬אבל ע״פ‬
‫שני‪ ,‬נראה מהקול אליהו שמצד דינסתר אין לחלק בין‬ ‫הנגלה יש יסוד לומר שאפילו בכה״ג אין לברד ועכ״ס‬
‫טבילה לבין מרחץ‪ ,‬והיינו הך‪ .‬וקובע מנהג האר״י ז״ל‬ ‫משום ספק ברכות להקל‪.‬‬
‫לברך‪ .‬אך אבל שפיר כתב לחלק בזה הבן א״ח ז״ל‬ ‫דברי המ״ב בשם ס ^ ק ו ל אליהו בזה לקוחים‬ ‫והנה‬ ‫ג(‬
‫דשאני האר״י הק׳ שגם בטבילה לבד ייחד כוונות‬ ‫)כפי שמציין( מספר ארצות החיים‪ .‬ובארצות‬
‫גדולות‪ ,‬אבל לכו״ע שפיר יש לחלק בין מרחץ לבין‬ ‫החייום בהמאיר לארץ ס״ק פ״ו כותב בזה בזה״ל‪ :‬וכן‬
‫טבילה לבד וכנ״ל‪.‬‬ ‫העלה בשו״ת קול אליהו ח״ב סי׳ ב׳ שהביא בשם‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫■סימן ה‬ ‫ש ו״ ת‬
‫סימן ה‬ ‫בשם התורת חיים‪ ,‬העמא דגר היא עזלא‬ ‫וכאמור‬ ‫ד(‬
‫לחזור ילברך אפילו כשנכנסים למרחץ ולא‬
‫בדבר ההליכה עם הציצית בחוץ‬ ‫רק לטבילה לבד‪.‬‬
‫ב״ה‪ .‬י״ט אדר״ב תשל״ו‪ .‬ירושלים עיד‪,‬״ק תובב״א‪.‬‬ ‫הנראה קיבלו העמא דבר הנימוק שכותב עום‬ ‫וכפי‬
‫המ״ב שלפיהם אין לברך‪ ,‬והוא מפני דמכיון‬
‫לכבוד מכובדי הרב הגד‪,‬״צ המפורסם‬
‫דמכוין לזה בעת ברכה בבקר לא ‪-‬שייך זה הפסק בין‬
‫חובר חיבורים מחוכמים וכו׳ כש״ת‬
‫הפשיטה והלבישה דהברכה קאי על הלבישה השנית‬
‫מוד‪,‬ר״ר בנימין יהושע זילבר שליט״א‬
‫ע״ש‪ ,‬ותו אמרינן כבר כן גם בסתמא‪ ,‬דלזה דעת כאו״א‬
‫אחדשכתר״ה‪.‬‬ ‫בברכו בבקר ]יעוין מ״ש לומר בדומה לזה על עצת‬
‫יקרת מכתבו קבלתי היום״ ואני ממד‪,‬ר לד‪,‬שיבו‪ ,‬כי‬ ‫המ״ב הנ״ל שיבוין בבקר שלא לפטור‪ ,‬בהגה׳ זכרון‬
‫מתוך כתלי מכתבו ניכר שנפשו סוערת‪ ,‬ואני‬ ‫מנחם על ספר לקוטי מהרי״ח בסדר מצות ציצית‪ ,‬דמי‬
‫מצטער ע״ז‪ ,‬באשר יודע אנכי את נפשו הטהורד‪) .‬כאשר‬ ‫שנוהג לכוין כן בשעת ברכה אז אף אם אינו מכוין‬
‫ככד‪ ,‬הצטערתי גם בזמנו כאשר ראיתי ידידי הבלתי‬ ‫אח״כ מסתמא על דעת מנהגו הוא מברך עיי״ש[‪ .‬וכל‬
‫נשכח הגד‪,‬״צ הגר״י וועלץ שסער כל כולו על כתר״ד‪,‬‬ ‫זה כדי למעט בברכות‪ ,‬וכדמצינו בדומה לזה לענין ברכת‬
‫על ד‪,‬דברים שכתב בספרו ״תורת ההסתכלות״ וד‪,‬ביא‬ ‫השחיטה שכותב בספר נחפה בכסף ח״ב בפרי מפרי‬
‫זאת ל ‪T‬י ביטוי במקצת באוצד‪,‬״פ כרך ט׳ בדיערות‬ ‫סי׳ כ״ח סעי׳ ט' שנהגו רבני שוחטי דמתא לשחוט כל‬
‫שבסוה״ס( וברצוני על כן להרגיעו ביפה שעה אחת‬ ‫היום בברכה אחת ולערב עושים כיסוי א׳ לכולם‪ ,‬ודעתם‬
‫קודם‪.‬‬ ‫על כל מה שיביאו ואפילו כל היום כולו לא חשיבי לשיחה‬
‫אינני מבין על מד‪ ,‬שכיוון סערת רוחו כלפי‬ ‫והנה‬ ‫א(‬ ‫הפסק‪ ,‬ומסיים וכותב דהכי עדיף למעט בברכות כדי‬
‫הדברים שכתבתי בספרי צ״א ח״ח סי׳ ג׳‬ ‫שלא יהיו נכשלים בברכה שא״צ עיי״ש‪ .‬וה״ה והוא‬
‫בנוגע אם יש חיוב ללכת עם הציצית בחוץ‪ ,‬ואם היטב‬ ‫הטעם גם בנ ‪T‬וננו בהיות שלא מלטינן מפלוגתא בזה‬
‫הרה ל> על מה שפירסם כעת הגרע״י שליט״א ‪.‬בחוברת‬ ‫וסב״ל‪ ,‬ולכן הכי עדיף לנהוג כנ״ז‪ .‬ומכש״כ דהכי עדיפא‬
‫אור תורה )אינה תח״י לעיין כה( והעלים א״ע לגמרי‬ ‫להנוהגים בכלל לא לברך על הט״ק בבקר ומכוונים‬
‫מדברי המ״ב‪■ ,‬וכתב שיש עוד בזה בכיסוי הציציות‬ ‫לצאת ידי ברכה עם הברכה על הטלית גדול‪ ,‬עיין חיי‬
‫משום והצנע לכת )שקשים באמת לשמעם(‪ ,‬אין אנו‬ ‫אדם כלל י״ב סעי׳ ה׳ ותו״ח ס״ק י׳ י״א‪ ,‬ומ״ב ■סי׳ ט״ז‬
‫ערבין ואחראין על דבריו‪ .‬ואני מתפלא על כתר״ה‬ ‫סק״ד ושעה״צ סק״ו‪ ,‬וכן כאשל אברהם תניינא סי׳ ח׳‬
‫איך שמתוך רוגזו עשד‪ ,‬כמעט עירבוב פרש״ות בדברי‬ ‫ושו״ת חסד לאברהם חאו״ח סי׳ ב׳ ובספר קטן הנקרא‬
‫אשר בספרי שם‪ ,‬והעלים א״ע מצד החיוב לגלותם שאני‬ ‫בשם ס׳ זכרו תורת משה ח״ב סי׳ ט״ז מ״ש להשיב‬
‫כותב בזה‪.‬‬ ‫ע״ד החס״ל הנ״ז עיי״ש והדברים ארוכים‪.‬‬
‫דברי להיתר כתבתי למי שחושש לחילול השם‪,‬‬ ‫את‬
‫לציין לדברי שו״ת פנ״י ח״ב או״ח סי׳ ו׳‬ ‫]וחשוב‬
‫לפי הנד‪,‬גותיו‪ ,‬ולא אכחד‪ ,‬שגם לרבות להליץ על‬
‫דס״ל בכלל דבתפילין וציצית מכיון דמצוה‬
‫מי שמתנהג ככה מאז ומתמיד‪ ,‬כפי שד‪,‬ורגל מנעוריו‪,‬‬
‫עליו כל היום ודעתו על זה‪ ,‬לית דין דלית דיין‪ ,‬דבה״כ‬
‫באשר יש גדולים שכן מקילים בזה‪ .‬ואשאלד‪ ,‬את כתר״ה‪,‬‬
‫ושינה לא הוד‪ ,‬היסח הדעת ע״ש‪ .‬וא״כ פשוט דלפי״ז‬
‫האם כמוד‪,‬ו כמוני לא יודעים מאלפי תלמידי ישיבות‬
‫גם בית המרחץ לא הוי היסח ד‪,‬דעת‪ .‬ויש לד‪,‬אריך[‪.‬‬
‫ליטא שנד‪,‬גו ככד‪ ,‬לד‪,‬יות ציציותיד‪,‬ם מכוסות ומכונסות‬
‫בתוך המכנסים בפני מוריד‪,‬ם ומאוריד‪.‬ם הגדולים‬ ‫מתאים נ ‪ T‬וננו להשוות אליו את האמור‬ ‫ומאד‬ ‫ה(‬
‫הגאונים המפורסמים בתורתם וביראתם ולא מיחו ולא‬ ‫שם‬ ‫שכותב‬ ‫בשו״ת הלק״ט ח״א סי׳ ט׳•‬
‫כיהו בזע? )ואולי עוד ביותר מזד‪.(,‬‬ ‫לנידונו בנוגע לברכר‪ ,‬אחרונד‪ ,‬על הקאוי‪ ,‬דמכיון דעמא‬
‫וחזור‬ ‫מפורשות‬ ‫מא ‪T‬ך הא הדגשתי בספרי‬ ‫אבל‬ ‫דבר לברך ״לרבים טועים ל״ח וראוי לשבוק דעתין‬
‫וד‪,‬דגיש ״דאדרבא יש לדקדק באמת לד‪,‬תנד‪,‬ג כדת‬ ‫ונעביד כוותייהו‪ ,‬ובפרט דיש להם על מד‪ ,‬שיסמוכו‬
‫וכדין בכל הר‪,‬ליכות ‪ . ..‬ובפרט ע״י מצוות ציצית‬ ‫וכו׳ וזה כלל גדול שדייד‪ ,‬מוסד בידינו אם הלכד‪ ,‬רופפת‬
‫ששקולד‪ ,‬ככל המצוות וראייתם מביאה באמת לזכירת‬ ‫ב ‪T‬ך פוק חזי מד‪ ,‬עמא דבר כי פשוט הוא אשר באהבת‬
‫כל המצוות״‪ ,‬וכן כי ״המנהיג א״ע ללכת עם ציציותיו‬ ‫ה׳ את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו‬
‫מבחוץ מתוך כוונה לשמד‪ ,‬שיראה לפניו הציציות‬ ‫העולם אחר היחיד אלו סברתו דחויד‪,‬״ עיי״ש‪ .‬ודון מינד‪,‬‬
‫תמיד וע״י ראייתן מכור כל מצוות ד׳‪ ,‬ובפרט אצלינו‬ ‫איפוא בג״ש לכגון נ ‪T‬וננו‪ ,‬ועוד גם מק״ו‪ ,‬מכיון‬
‫האשכנזים שנפוץ לד‪,‬תנד‪,‬ג בכזאת‪ ,‬קדוש יאמר לו״‪,‬‬ ‫שבנ ‪T‬וננו הא המדובר לד‪,‬יות ישב וא״ת וגם למינקט‬
‫וגם זאת ״שביחוד יש מקום לד‪,‬נהיג עכ״פ א״ע להוציא‬ ‫בהכלל של סב״ל‪.‬‬
‫בחוץ ב׳ הציצית שמלפניו״ וכפי שנהג בכזאת השל״ר‪,‬‬
‫ז״ל‪ .‬ועוד זאת הוספתי לכתוב כי ״יתכן עוד גם זאת‬
‫טו‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫הימן ה‬ ‫ש ו״ ת‬
‫מעשה המצות עכ״ל‪ .‬הרי מפורש יוצא מדברי הבעל‬ ‫דאצל אותם ההולכים בדרך טובים זשומרים אזרחות‬
‫מקור חיים שגם הציציות צריכים להיות תחת הבגדים‪,‬‬ ‫צדיקים מעדת האשכנזים אצלם נהיה הדבר הזה כדין‬
‫ורק מדי פעם בשעות היום מציא את הציצית מתחת‬ ‫ועליד& איפוא לדקדק לשמור על כך ללכת עם הציציות‬
‫בגדיו ויסתכל בו‪ .‬ולפי״ז יורדת גם הראי׳ שמביא כתר״ה‬ ‫בחיץ״‪ .‬מכל הדברים החיוביים הנ״ל העלים כאילו א״ע‬
‫במכתבו מס׳ הכוונות )המובא בכה״ח סי׳ כ״ד סקי״א(‪.‬‬ ‫מהם‪ ,‬ותפס רק את הדברים שהמה שליליים לפי דעתו ?‬
‫ממ״ש בלשון כי האדם צריד להסתכל בציצית בכל‬ ‫ב( ואם כתבתי שהספרדים נוהגים לכסות‪ ,‬מה אעשה‬
‫שעה ורגע וכו׳‪ ,‬שמוכח שהציציות בחוץ‪ ,‬די״ל דהכווגה‬ ‫שהמציאות היא ככה‪ ,‬וכפי שכתבתי בדברי‪,‬‬
‫כפי שכתוב במקור חיים הנ״ז‪ ,‬דיוציאם מדי פעם מתחת‬ ‫שפכה ראינו‪ ,‬וככה ממשיכים לראות‪ ,‬שכמעט כולם‬
‫לבגדיו ויסתכל בהם‪ .‬וחוץ מזה המעיין בגוף דברי‬ ‫מקטנם ועד גדולם לרבות הנוהגים בחסידות ופרישות‬
‫השער הכוונות )ענין הציצית דרוש ז׳( נוכח לדעת‬ ‫)פרט ליח״ס‪ ,‬בעיקר בזמנינו;ה מאלה שלומדים ולמדו‬
‫שכותב ענין ההסתכלות רק ע״ד הסוד וכן מה שצריך‬ ‫בישיבות האשכנזיות( שלובשים הט״ק מתחת לבגדיהם‬
‫לכוון ע״ד הסוד בשעת ההסתכלות‪ ,‬ושהוא עמוק כיעו״ש•‬ ‫לרבות גם הציציות שמכונסים ג״כ מבפנים לבגדיוע‬
‫ד( וי עוין בב״י בטור סי׳ כ״ד שמביא מהריב״ש שכדי‬ ‫ן וכך נהג הבעל ישכיל עבדי ז״ל וכך נוד!ג הגרע״י‬
‫לר״י‬ ‫לקיים מה שכתוב בספר היראה‬ ‫שליט״א‪ .‬וברור איפוא שלזה מכוונים דברי הישכיל עבדי‬
‫שמצוה להסתכל בציציותיו‪ ,‬הוא נוהג להסתכל בם בשעת‬ ‫בח״ה סי׳ ג׳ להוכיח מהאר״י ז״ל כמנהגם לכסות גם‬
‫העטיפה‪ ,‬וקורא קילוס להנוהגים להסתכל בם גם בשעת‬ ‫הציצית‪ ,‬ועל זה כוונתי בספרי שם במ׳׳ש ע״ד היש״ע‬
‫ק״ש‪ ,‬אבל לא נזכר כלל גם על הסתכלות אחרת בט״ק‬ ‫הנ״ז שאין הוכחה מדברי הכוונות גם בקשר לציצית‪,‬‬
‫במשך היום‪ .‬ויעו״ש גם ביתר הדברים המובאים שם‬ ‫ואינני מדע מה היא תלונת כתר״ה עלי בקשר לזה[‪.‬‬
‫בב״י מזה‪ ,‬וד״ל‪.‬‬ ‫מתפלא על כתר״ה איך שיכול לכתוב שאני‬ ‫ואני‬ ‫ג(‬
‫דבר כל דברי־ההתרעמויות שבמכתבו שכונן כלפי‬ ‫סוף‬ ‫הראשון שבא לערער על המוסכמות שלפי‬
‫המה שלא במקומם‪ ,‬ואם לבו כואב עליו על מה‬ ‫האר״־ ז״ל רק הט״ק צריך להיות מכוסה‪ ,‬הא הרי מלבד‬
‫שפורסם בחו׳ אור תורה‪ ,‬נחנו מה כי חלינו עלינו‪.‬‬ ‫שאין ראיה עכ״פ על כך שכוונתו רק על הט״ק )כפי‬
‫ו ב ב ר כו ת הלבביות אלי שבסוף מכתבו שבאו בבחינה‬ ‫שגם כתר״ה מודה( ודברי האר״י ז״ל ניתן להתפרש‬
‫של ״את והב בסופה״ אבי גאחז‪,‬וברך לקחתי‬ ‫לכאן ולכאן וכפי שכתבתי בדברי שם‪ ,‬הא הבאתי לאחר‬
‫וברך אשיבנו שיזכה עוד רבות בשנים לשקוד באהלי‬ ‫מיכן שמצאתי גילוי מפורש לבך בדברי אחד מגורי‬
‫התורה והיראה ולזכותנו בחיבוריו היקרים‪ ,‬ויקוים בו‬ ‫האר״י ז״ל‪) ,‬ולא מסתם אחרון אחד כפי שחושב כתר״ה(‪,‬‬
‫מקרא שכתוב‪ :‬עוד ינובון בשיבה דשנים רעננים יהיו‬ ‫הוא ספר מקור חיים‪ .‬ומה שיש מקום לסתור הראי׳‬
‫בכבוד רב ובהוקרה מרובה‬ ‫שמביא מההיא דמגחות‪ ,‬הא אני בעצמי הרגשתי מזה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫בדברי וכתבתי ״דמבלי ליכנס בכאן בעצם נכונות‬
‫הראי׳ משם‪ ,‬הרי מעצם בואו של הבעל מקו״ח להוכיח‬
‫בס״ד‪ .‬ערש״ק תזריע‬ ‫משם כדעת האר״י ז״ל הרי מוכח שפירש בהדיא בכוונת‬
‫שו״ב‬
‫וכ״ט למעכש״ת הגאון הגדול‬ ‫האר״י ז״ל‪ ,‬או שהיה מקובל ב ‪T‬ו כך‪ ,‬דר״ל דגם‬
‫הרב אליעזר יהודה וולדינברג שליס״א‬ ‫הציצית צריכים להיות תחובים מבפנים״ יעו״ש‪.‬‬
‫בזה‪ .‬דהנד‪ .‬בספרי שם העתקתי מהמקור חיים‬ ‫ואוסיף‬
‫אחדשה״ט ושלו׳ הדר״ג שליט״א‬ ‫הנ״ז כפי שמובא בספר יפה ללב‪) ,‬שאגב‪,‬‬
‫ע כ שיו נתקבל יקרת מכתבו בברכה ‪. . .‬‬ ‫גם הוא איננו סתם אחרון( אבל כעת‪ ,‬השגתי כבר‬
‫שעיינתי עוד בזה ולאחר שביררתי עוד אודות‬ ‫לאחר‬ ‫הספר הק׳ הזה ואני רואה שההוכחה עוד יותר מפורשת‪,‬‬
‫מנהג הספרדים ראיתי שבאמת הפרזתי על‬ ‫דז״ל בסי׳ ח׳ במקור חיים ס״ק י״א ]על מה שמביא‬
‫המדה מה שהשגתי על הספר צ״א כאילו הוא הגורם‬ ‫בפנים לשון השו״ע בסעיף י״א[ ‪ :‬אמנם המעשה של‬
‫לזה ועמו הסליחה‪.‬‬ ‫אותו שעלה לשכב אצל הזונה משמע כי הטלית קטן צריך‬
‫רצון שיקבל חג המצות ביתרון הבשר ודיצה וחדוה‬ ‫יהי‬ ‫להיות תחת הבגדים שהרי שם נאמר כי כאשר פשט‬
‫אמיתית כראוי ליראי ד׳ וחושבי שמו‪.‬‬ ‫בגדיי באו הציצית וטפחו לו על פניו‪ ,‬אמנם מן הטעם‬
‫הנחפז בערב חג החפזון‬ ‫הוא‬ ‫הראיה‬ ‫ענין‬ ‫האמור ]לעיל בדבריו שם[‪ ,‬כי‬
‫המצפה לרחמי שמים בכלל וכפרט‬ ‫מכוון כנגד התכלת והוא תיקון של העין עכשוי יוציא‬
‫בנימין זילבר‬ ‫‪.‬‬ ‫‪..‬‬ ‫הציצית סצעות חיום מתחת בגדיו ויסתכל בו ויזכור‬
‫ציץ אללעזר חי״ג‬ ‫סימן ו‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫טז‬
‫ומ״ש והעור‪ ,‬וסתירה זו יש להעיר גם בלבוש בסעו׳‬ ‫סימז ו‬

‫מ״ד עיי״ש ‪.‬וכן בשו״ע הרב דבסעי׳ ס״ו כ׳ דתיתורא‬
‫הוא ירק למטה‪ .‬ובסעי׳ ע״ז כ׳ דיניח הבתים בין ב׳‬ ‫בדין ריבוע התיתורא בתפילין בחלק התחתון‬
‫כפלי ״התיתורא״‪ .‬וראיתי בבעל העיטור שב׳ בשער‬ ‫ובחלק העליון ואם ריבוע הבתים צריו להיות‬
‫הראשון חלק ג׳ זז״ל ופי׳ תיתורא הוא גשר והוא עור‬ ‫בכל משך גבהן ואם מועיל השלמת הריבוע‬
‫העודף סביבות הבתים שעובר התפירה עליו לחבר העור‬ ‫בדבק עור או פלסטיק‬
‫של דפוס הבתים עם עור המכסה פתח הבתים שהוא‬ ‫ש א ל ה‬
‫בית מושבן של התפילין ואע״פ שיוכל לחברן שוה‬
‫שלום וברכה לככוד הרב הגאון האדיר ממפורסם בכל‬
‫בשוה וכו׳‪ ,‬הרי דשפתיז ברור מללו דגם למעלה נקרא‬
‫קצוי תבל בחיבוריו היקרים ציץ אליעזר י״ב חלקים‬
‫תיחורא‪ .‬דצ״ב מ״ש שם השער דבשי׳ זו נראה מלשון‬
‫שנתקבלו בכל תפוצות הארץ‬
‫השו״ע עיי״ש(‪.‬‬
‫גם באמצע הבית נקרא ריבוע דלכאורה יש כמה‬ ‫אם‬ ‫ב(‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫אליעזר יהודא וולדנברג‬ ‫כש״ת מוהר״ר‬
‫אב״ד בירושלים‪.‬‬
‫חולקים על המ״ב בביאור הלכה‪ ,‬עיין בדעת תורה כאן‬
‫ובשו״ת מהרש״ם ח״ד סי׳ קכ״א בשו״ת ארץ צבי‬ ‫אחדשה״ט כראוי להאי גברא רבא‬
‫סי׳ י״ב אות ו׳ ובשו״ת חסד לאברהם מהדו״ת או״ח סי׳‬ ‫ימחול לנו הד״ג א׳׳פ על הטירחא‪ ,‬אמנם היות שמכונינו‬
‫ח׳ ובשו״ת ‪ t‬אליהו ח״א פסקים סי׳ ה׳‪.‬‬ ‫״מכון הסופרים״ הוא מרכז לתשמישי קדושה‬
‫דבק מעור הטחון הדק היטב אם נקרא עכ״פ עור‪,‬‬ ‫אם‬ ‫ג(‬ ‫וכמה אנשים באים לבדוק התפילין והוא דבר הנוגע‬
‫דלכאורה י״ל דפנים חדשות באו לבאן‪ ,‬עיין‬ ‫להלכה ולמעשה בטוח אני שהד״ג תענה ותאמר סלחתי‪.‬‬
‫בכעין זה ביו״ד סי׳ ק״צ לענין נייר כתמים‪ ,‬ולשון הדעת‬ ‫התפילין אשר העושי בתים בארץ ישראל וגם‬ ‫בדבר‬
‫קדושים בסקמ״ט נ״א נ״ב נראה כמסתפק בזה )עיי״ש‬ ‫כאן בארצ״ה ממלאים החלל בין הקמטים‬ ‫‪,‬‬
‫במקדש מעט סקקס״ד(‪ ,‬ונראה דזה לא הוי כשני עורות‬ ‫שבעור שמסביב ‪.‬הבתים שהתיתורא תפור בו בדבק או‬
‫אם ממלאים אותו בחתיכת עור‪ ,‬עיין מהר״ם שיק סי׳‬ ‫בטוח וכמה פעמים גם קצת ״פלעסטיק״‪ ,‬דלכאורה לפי‬
‫כ׳ מזה‪,‬־ אמנם אם מדבק בפלעסטיק וכדומה פשוט דאינו‬ ‫דברי המשנה ברורה בסי׳ ל״ב )ס״ק קע״ז( שכתב‬
‫־ משלים הריבוע‪ ,‬עיין נ״ב מהדו״ק סי׳ א׳‪.‬‬ ‫דהתיתורא צריך להיות מרובע בין למטה ובין למעלה‬
‫מעין ספתיחה‪ .‬היות שהדבר צריך היקף גדול‬ ‫ואסיים‬ ‫ועיי״ש בשער הציון‪ .‬וכן לפי מה שכ׳ בביאור הלכה‬
‫ובירור עמוק להלכה ולמעשה החלטנו לשאול‬ ‫י‬ ‫סעי׳ ל״ט )ד״ה נתקלקל( דלאו דוקא אם נתקלקל במקום‬
‫את פי הד״ג שליט״א המפורסם למברר הלכה בשכל‬ ‫חודו של הזויות דה״ה אם נתקלקל ונפגם במקום‬
‫הישר ועל דרך האמת‪ ,‬ונקוה לשמוע מהד״ג במוקדם‬ ‫אחר מדפני הבית מבחוץ עד שאבד ריבועו עי״ז ג״כ‬
‫האפשרי‪.‬‬ ‫פסול עיי״ש• ועפי״ז כיון דסתמו הקצות בדבק או בשאר‬
‫וע״ז בעה״ח יום ה׳ לסדר ככל אשר אני מראה‬ ‫דברים נפגם הריבוע ופסול‪ .‬והנה שאלה זו נחלקת‬
‫אותך וכן תעשו תשל׳ץ לפ״ק פה ברוקלין‪.‬‬ ‫לשלשה פרטים‪ .‬א( מהו הפיחו׳ של ״תיתורא״ אי רק‬
‫ישראל פולציק‬ ‫הק׳‬ ‫למטה ולא העור מלמעלה או דגם העור מלמעלה נקרא‬
‫יושב ראש ״מכון הסופרים״‬ ‫תיתורא‪ .‬ואת״ל דרק העור מלמטה נקרא כן וכנראה‬
‫כמעט מכל הראשונים וכ׳׳כ המחבר בסעי׳ מ׳׳ד‪ ,‬מהו‬
‫ת ש ו ב ה‬
‫הדין בעור מלמעלה כיון דעכ״פ יש לו דין בתים וכמ׳׳ש‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬ה׳ אדר״ב תשל׳׳ו‪.‬‬ ‫הסמ״ג במ״ע כ״ב וז״ל פירוש העור הנכפל למטה‬
‫שהיא התיתורא יתפור עם עור ״הבתים״ סביב בריבוע‬
‫שליט״א‬ ‫ישראל פולציק‬ ‫לב ™ הרה״ג וכו׳ מוה״ר‬
‫וכו׳ וגם עור הס‪.‬יתורא ״׳והבתים״ היוצא חוץ לתפירה‬
‫יושב ראש ״מכון הסופרים״ ברוקלין‬
‫קוצצים בריבוע‪ ,‬וכ״כ מפורש בספר התרומה בחלק‬
‫שו״ ב‪.‬‬
‫הסימנים אות ר״ט עיי״ש‪ ,‬הרי מפורש כיון דיש לו דין‬
‫מכתב־שאלתכם קבלתי‪ ,‬וסלח נא תאמרו אם‬ ‫יקרת‬ ‫בתים צריך לרבעו‪.‬‬
‫לא תיארתי אתכם בתואר הראוי‪ ,‬בהיות ולא‬ ‫יש לי מקום עיון בלשון הרא״ש ומביאו הטור‬ ‫)ועפי״ז‬
‫ירענא לכו• הגם שמכתלי מכתבכם ניכר שראוים הנכם‬ ‫וז״ל ויש שלוקחין עור עב וחזק וכופלין אותו‬
‫להוקרה‪,‬‬ ‫לשנים וחותכין בכפל העליון נקב מרובע בפי ריבוע הבתים‬
‫במכתב‬ ‫הראתם‬ ‫תשובה‪,‬‬ ‫כשאלת חכם חצי‬ ‫והנה‬ ‫ומכניסין בו הבתים והנשאר בעור הדק וכו' והוא הנק׳‬
‫שאלתכם גם צדרי החיוב והשלילת ומכיון‬ ‫תיתורא‪ ,‬הרי שדברי הרא״ש והטור סוברין דשני העורות‬
‫שהקול נשמע גם שכבר נו״נ בזה גדולים וחכמי תורה‪,‬‬ ‫נקראים תיתורא והיינו בין מלמעלה ובין למטה‪ ,‬ומקודם‬
‫זה בכה וזה בכה‪ ,‬לכן אבחור הפעם בדברי תשובתי‬ ‫כתבו הטור והרא״ש דתיתורא הוא בית מושב התפילין‬
‫אליכם לא לד‪,‬כנס בפרטי הדברים כפי שעומדים על‬ ‫הנכפל למטה עיי״ש בב״י ד״ה ויהיו מרובעים ובד״ה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ו‬ ‫שו‬
‫תקון תפילין לרבנו אברהם מזונשהיים וז״ל ‪ :‬וגם יחתוך‬ ‫הפרק‪ ,‬אלא אכתוב את הנלע״ד באזפן כללי על הג׳‬
‫עור ארוך מעור קשה הנעבדת בסיד לבד שתהא בה‬ ‫שאלות שאתם שואלים‪ .‬יג״כ בקצירת האומר• ומן‬
‫תיתורא ומעברתא והארובה‪ ,‬תיתורא היינו העור הטבלא‬ ‫הכלל תלמדו ממילא על הפרט‪.‬‬
‫התחתון שהפרשיות עומדות עליה‪ ,‬בין של יד ובין‬ ‫את דברינו מפסק הפוסקים בזה‪ .‬דדברי ד‪.‬גמ׳‬ ‫ונתחיל‬
‫של ראש יקצר משני צדדים לנגד התיתורא והארובה‬ ‫במנחות ד׳ ל״ה ע״א דמעברתא דתפילין הלכה‬
‫התיתורא‬ ‫שתהא‬ ‫כדי‬ ‫שתהא המעברתא כמגן קטן‬ ‫למשה מסיני‪ ,‬וכן דתפילין מרובעות הלכה למשה‬
‫והארובה מרובעים לגמרי עכ״ל‪ .‬הרי שאע״פ‪.‬שהבעל‬ ‫מסיני‪ ,‬ומחלוקת הראשונים בביאורם בזה כרש״י תוס׳‬
‫״תקון תפילין״ חילק את השמות ולעור התחתון הוא‬ ‫הרא״ש והרמב״ם ועוד ידועים לכשבמותכם ואין צורך‬
‫שקרא בשם תיתורא‪ ,‬ולעור‪ .‬העליון קרא בשם ארובה‪,‬‬ ‫לפרטם וגם באשר כי רבים הם ויארכו הדברים עד מאד‪.‬‬
‫בכל זאת כתב מפורשות שכהתיתורא כך הארובה‬ ‫א( ו הנ ה לפי דעתי אין כל הוכחה מהשו״ע שסובר שרק‬
‫צריכים להיות מרובעות לגמרי‪ ,‬וכך מבאר גם בברוך‬ ‫העור דלמטה נקרא תיתורא‪ ,‬ועל אחת כ«ה‬
‫שאמר בהגה שם שצריך לכוון שיהיו מרובעים לגמרי‬ ‫שאין כל הוכחה ״כמעט מכל הראשונים״ )כלשונכם(‬
‫כחוט השערה הארובה והתיתורא גם יחד כיעו״ש‪ .‬וכך‬ ‫שכך הוא הדבר‪ .‬ואדרבה יש דברים מוכיחים על היפוכו‬
‫כותב גם הלבוש שם בסעי׳ נ״א מדי קוראו לעור העליון‬ ‫של דבר‪ .‬ומלבד מה שהנכם מזכירים בעצמכם שמדברי‬
‫‪.‬בשם ארובה‪ ,‬וכותב בלשון‪ :‬״וכן יש לעשות בריבוע‬ ‫הרא״ש והטור מוכח שסוברין דשני העורות נקראים‬
‫הארובה ובריבוע התיתורא״ ע״ש‪.‬‬ ‫תיתורא‪ ,‬ושכ״כ מפורש גם בעיטור• הנה כי כן כותב‬
‫הדברים שמביא הב״י בטור סוס״י ל״ב בשם‬ ‫ואלה‬ ‫ג(‬ ‫גם הב״י בכסף משנה בפ״ג מה׳ תפילין הי״ח‪ ,‬וז״ל‬
‫הר״י אסכנדריני‪ ,‬וז״ל ‪ :‬כתב הר״י אסכנדרני‬ ‫בתוך המשך דבריו שם ‪ :‬״זאם אין נפסק התיתורא העליון‬
‫ז״ל כיצד יעשה שתהא התפירה מרובעת תחלה מרבע‬ ‫מן התחתון ע״י משיכה כזו וסו׳ נקראים ישנות״‪ ,‬הרי‬
‫עור התיתורא מלמעלה ומלמטה ויתקן ממנו המעברתא‬ ‫מפורש שמרן בעל השו״ע ז״ ל קורא גם לעליון בשם‬
‫משני הצדדים מכאן ומכאן בענין שיהא ניכר ריבוע‬ ‫תיתורא‪ .‬וגם כשם שבשו״ע וערש״ז ז״ל בסעי׳ ע״ז‬
‫התיתורא וכו׳ עכ״ל‪ ,‬הרי ב׳ הדברים גם יחד‪ ,‬הן שגם‬ ‫)כפי שהנכם מציינים בדבריכם( קורא אותם בהדיא‬
‫לחלק העליון קורא בשם תיתורא‪ ,‬והן שמצריך מפורשות‬ ‫בשם ״בין ב׳ כפלי התיתורא״‪ ,‬כך מציגו שגם הלבוש‬
‫לרבע גם עור התיתורא מלמעלה כמלמטה‪ .‬ומענין‬ ‫להלן בדבריו בסעי׳ נ״א כותב נמי בלשון ״תחלה‬
‫שלאחר מיכן חוזר וקורא לכל אחד גם בשם מיוחד‬ ‫מרבע עור התיתורא מלמעלה ומלמטה״‪ .‬הרי שלשניהם‬
‫לתחתון בשם תיתורא ולעליון בשם ארובה אבל מדגיש‬ ‫יחד קורא בשם תיתורא‪.‬‬
‫שגם הארובה צריך לעשות ריבוע‪ .‬וזה הוכחה לדברינו‬ ‫לרבות בס׳ לחם שמים כלל י״ח סעי׳ ד׳ קורא בשם‬ ‫גם‬
‫לעיל שבאמת באופן כללי נקרא הכל בשם תיתורא‪,‬‬ ‫״החלק העליון של התיתורא״ וכן הערוה״ש במעי׳‬
‫ורק להדגשת שימושן המיוחד קוראים לתחתון בשם‬ ‫ע״ך‪ .‬כותב ג״כ בלשון ״גם למעלה גם למטה בתיתורא‬
‫תיתורא‪ ,‬ולעליון בשם ארובה• ודברי הר״י אכסגדרני‬ ‫וכן חוזך וכותב בסעי׳ ע״ו בלשון ״למעלה ולמטה‬
‫מובאים גם במעדני יו״ט בה' תפילין להרא״ש סי׳ ט׳‬ ‫בתיתורא״‪.‬‬
‫סק״נ ע״ש‪.‬‬ ‫מראים בעליל שבאופן כללי נקרא בפי‬ ‫והדברים‬
‫שם בסעי׳ נ״א פוסק ‪ .‬נמי מפורש בלשון ‪:‬‬ ‫והלבוש‬ ‫כל בשם תיתורא החלק העליון כהחלק‬
‫״וכן יש לו לעשות בריבוע הארובה ובריבוע‬ ‫התחתון‪ ,‬ורק כשבאו מהם להצביע במפורט על מה‬
‫התיתורא‪.‬‬ ‫המדובר ועל ציון מטרת שימושן קראו בהדגשה לתחתונה‬
‫לשונו של הר״י אכסנדרני פוסק נמי בספר‬ ‫ובדרך‬ ‫בשם תיתורא יבאשר שלא משמשת כי אם למושב הבתים‬
‫לחם שמים כלל י״ח סעיף ד׳ וז״ל‪ :‬כיצד‬ ‫ולעליונה נתנו אפילו גם שם פרטי נוסף וקראו אותה‬
‫יעשה שתהא התפירה מרובעת‪ ,‬תחילה ירבע עור‬ ‫בשם ארוכה לתכונת שימושה )שהבית נכנס לתוכה(‪.‬‬
‫התיתורא בריבוע המדוקדק היטב בכל יכלת האדם‬ ‫ובכך יתיישבו לדעתי דברי הרא״ש והטור והשו״ע‬
‫לרבעו וכן החלק העליון של התיתורא ]שבו מכניסין‬ ‫והלבוש והגרש״ז באין כל סתירה מדברי עצמן על‬
‫הבית[ צריך לרבעו ג״כ בריבוע המדוקדק היטב שיהא‬ ‫דברי עצמן‪.‬‬
‫ארכו ורחבו מכוון ממש עם החלק התחתון המכסה פי‬ ‫סוברים‬ ‫שכמה‬ ‫גם אפילו אם נניח‬ ‫ולמעשה‬ ‫ב(‬
‫הבתים עכ״ל‪ .‬רואים שקורא גם לחלק העליון בשם‬ ‫שהעליון לא נקרא בשם תיתורא אלא בשם‬
‫״החלק העליון של התיתורא״ וגם מצריך לרבע ‪ .‬גם‬ ‫ארובה‪ ,‬אבל מצינו דברים מפורשים בראשונים ובאה׳‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬אותו בריבוע המדוקדק היטב‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫שגם החלק הזה חל עליו'אותו הדין ואותו החומר של‬
‫ו ה ע רו ה ״ ש שם בסעי׳ ע״ה כותב בזה ג״כ מפורשות‬ ‫רימע )וכפי שהנכם כותבים בצדק שעכ״פ יש לו דין‬
‫״שצריך להיות ריבוע שוה גם למעלה‬ ‫‪.‬‬ ‫בתים(‪ ,‬כך כתוב מפורש בספר התרומה אות ר״ט ו ת‬
‫גם למטה בתיתורא״‪ ,‬ובן חוזר וכותב בבזאת בסעיף‬ ‫ביסמ״ג עשין כ״ב שצריכים ג״כ לרבעו כדין‪ ,‬עור־‬
‫ע״ו ״נמצא שד‪pa‬ילין צריכין להיות ‪ .‬מרובעות למעלה‬ ‫הבתים■ )כפי שהנכם מציינים(• וכ״כ מפורש גם בספר‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ■ו‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫ית‬
‫כשלעצמן כדנתבאר‪ ,‬גם שאלה של גזל ואונאה כשלא‬ ‫ולמטה כתיתורא ובתפרן וכר״‪] ,‬ויעוין גם במקדש‬
‫מודיעים לקונים מהם החושבין שקונים תפילין מהודרין‬ ‫מעט שעל הדעת קדושים ס״ק קס״ה קס״ו עיי״ש[‪,‬‬
‫בלי כל בעיות שידעו שהוכשרו רק בדיעבד‪ ,‬או שאינם‬ ‫ושפתי כהן הגזז״צ בעל המשנה ברורה ז״ל ברור‬
‫מהודרין כפי שחושבין ומשלמים על כן להם בכסף‬ ‫סללו בס״ק קע״ז לפסוק כהר״י אכסנדרני‪,‬‬
‫מלא‪ ,‬וזאת אינני מעלה על מחשבתי שיש מי שהוא‬ ‫דהתיתורא צריכה להיות מרובע בין מלמעלה ובין‬
‫שיחשוב באמת שאמנם כשרים הם גם לכתחילה‪,‬‬ ‫מלמטה‪ ,‬ועוד פוסק שם לעיל בס״ק קע״ד על יסוד‬
‫ולמהדרים‪ ,‬ואפילו אם הוא מכאלה שמעלין פילא בקופא‬ ‫דברי הרי״א הנ״ו‪ ,‬דפשוט דצריד להיות התפירות מרובע‬
‫דמחטא להטות דברי הפוסקים ככל שיוכלו אל דעתם‬ ‫בין למעלה ובין למטה‪ ,‬ומסתפק רק לענין דיעבד‪,‬‬
‫ואל מחשבתם‪ ,‬וד״ל‪.‬‬ ‫וכן מסתפק בשעה״צ ס״ק קפ״א אם כוונתו לעיכובא‬
‫ז( ו בנו ג ג ע לשאלתכם הג׳ אם דבק מעור או עור‬ ‫בדיעבד‪ .‬ויעוין מה שדנים בזה לענין דיעבד גם בכפרים‬
‫הנטחן הדק היטב אם נקרא עכ״פ עור‪.‬‬ ‫שציינו להם בספר או״ח ובספר מאסף לכל המחנות וקול‬
‫הנה בזה זבדומה לזה יש ג״כ דיונים בדברי הפוסקים‪,‬‬ ‫יעקב אות ק״ב ובאר יעקב על או״ח ס״ק צ״ט עיי״ש‪,‬‬
‫אבל מצינו בשו״ת מחר״ם מינץ )אובן־ישן סי׳ א׳(‬ ‫והדברים ארוכים‪.‬‬
‫שהעלה דמהני בדבק שהוא מינו של העור‪ ,‬והגאון‬ ‫ג( ב או פן שאין יכל ספק שצריכים לרבע העור שלמעלה‬
‫מהרש״ם ז״ל באו״ח ובדע״ת תמך בדעתו‪ ,‬וכן מצאתי‬ ‫באותו הדרך והאופן שצריכים לרבע העור‬
‫גם בשו״ת מהר״ם בריסק ח״ג סי׳ ל״ח שנשאל בדבר‬ ‫התחתון של התיתורא אחרת ספק גדול אם יוצאים בהם‬
‫הבתים של תפיל־ן שנוהגים הסופרים שאחר שמוציאים‬ ‫ואם הברכה שמברכים עליהם איננה עכ״ס בגדר ספק‬
‫הבתים מהדפוס נשארים עליד» ב׳ או ג׳ קמטים‬ ‫ברכה לבטלה•‬
‫דקים מאד‪ ,‬וכדי ליפותם ולהחליקם סותמים הקמטים‬ ‫לשאלתכם הב׳‪ .‬והוא ‪ :‬אם גם באמצע הבית‬ ‫אתאן‬ ‫ד(‬
‫בטיח הנעשה מפסולת הגוילים וכו׳‪ .‬והשיב דאין ספק‬ ‫שהנכם‬ ‫כפי‬ ‫נקרא ריבוע‪ .‬והנה כי כן‬
‫דודאי שרי כיון שהוא מינו מבטל ליה להתם עיי״ש‪.‬‬ ‫מציינים במכתבכם יש כמה חולקים על המ״ב‪.‬‬
‫אך יתכן דיש לחלק דבכל הנ״ז המדובר כשאכל לא‬ ‫לדעתי הירא לדבר ד׳ י־ס לו לחוש במצוה יקרה‬ ‫אבל‬
‫באים ממש להקצות את הריבוע• אלא באים רק לחזקן‬ ‫זאת ויום־יומית לדעת המשנה ברורה בס״ק‬ ‫■‬
‫ולנאותן‪ .‬ויש להאריך‪.‬‬ ‫קע״ח שקובע עפ״י ס׳ עבודת היום שריבוע הבתים‬
‫שהנכם מעוררים דאולי י״ ל דפנים חדשות באו‬ ‫ומה‬ ‫צ״ל בכל משך גובהן‪ .‬ובביאור הלכה מתב את הדבר‬
‫לכאן כדמצינו כעין זה ביו״ד סי׳ ק״צ לענין‬ ‫כאל דבר הפשוט‪ .‬וכותב בלשון ‪ :‬וגם פישיטא לי דלאו‬
‫נייר בכתמים‪ ,‬הנה אין הנשון דומה לראיה‪ ,‬דראשית‬ ‫דוקא אם נתקלקל במקום חודו של הזוית למעלה‪ ,‬דה״ה‬
‫גם שם נחלקו הפוסקים בדיעותיהם בזה כמובא בפ״ת‬ ‫אם נתקלקל ונפגם במקום אחר מדפני הבית מבחוץ‬
‫שם ס״ק י״ז ודר״ת ס״ק נ״ה‪ ,‬ושנית‪ ,‬דשם שאבי דאזלינן‬ ‫עד שאבד ריבועו עי״ז‪ .‬וכך פוסק גם בשו״ע הגרש״ז‬
‫בתר טעמא‪ ,‬דלבדים אמורים בש״ם הם הנעשים ללבישה‬ ‫בסעיף נ״ט שהבית צריך להיות מרובע ארכו כרחבו‬
‫או לישיבה משא״ב הנייר שגעשה לכתיבה או לציור‪,‬‬ ‫בכל משך גבהו‪.‬‬
‫ושלישית‪ ,‬דשם איכא טעמא דבכתמים דרבנן הקילו‬ ‫ראיתי בספר שו״ת חלק לוי חאו״ח סי׳ כ״ה‬ ‫והלום‬ ‫ה(‬
‫כיעו״ש‪ .‬וכ״ז לא *שייך לכגון נידוננו‪.‬‬ ‫שהשיב במיוחד להקל בתיתורא בחסר ממנו‬
‫אם מדבק בפלעסטיק וכדומה‪ ,‬הנכם צודקים‪,‬‬ ‫אמנם‬ ‫קצת הן בחלק העליון וגם לרבות החלק התחתון עיי״ש‪,‬‬
‫דהדבר פשוט דאינו משלים הריבוע‪ ,‬ומציינים‬ ‫אבל לא משמע כן מדברי תיקון תפילין והר״י אכסנדרני‬
‫שפיר‪ ,‬לכך דברי הנו״ב מהדו״ק חאו״ח סי׳ א׳‪ .‬וכך פוסק‬ ‫ויתר הפוסקים שהזכרתי לעיל שמדגישים בדבריהם‬
‫'מפורש המ״ב בס״ק קע״ח דהריבוע צ״ל ע״י הבתים‬ ‫שהתיתורא והארובה צריכים לרבע בריבוע המדוקדק‬
‫עצמן ולא ע״י ד״א שמטיח עליהם‪ ,‬ומציין בשעה״צ‬ ‫היטב• ועוד יעוין באשל אברהם )מבוטשאטש( בסי׳ ל״ב‬
‫לדברי הנו״ב הנ״ז‪ .‬ואין להאריך יותר בזד‬ ‫סעי׳ מ״ב שחשש על תיתורא אפילו לספק אם זה גדר‬
‫בברכה ובהוקרה‬ ‫קלקול הריבוע‪.‬‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫בשו״ת תשורת שי ח״א סי׳ ת״ה שהעלה‬ ‫ויעוין‬ ‫ו(‬
‫והוכיח דסופר שמכר תפילין דלא הוכשרו רק‬
‫לפירצות דחוקות להכשיר משום נימוק דאם‬ ‫וליכנם‬ ‫בדיעבד ולא הודיע מזה לקונה אפי׳ מוכרן בזול יותר‬
‫לא כן יצא הדבר שנכשלו אלפים ורבבות‬
‫משאר תפילין יכול לטעון הלוקח אח״כ טענת מקח‬
‫מישראל בהנחת תפילין פסולים עד כה‪ ,‬לא בא בחשבון‬
‫טעות‪ .‬והביא בדבריו גם דברי שו״ת השיב משה חיו״ד‬
‫כלל• דהשאלה בחומרתה הנצבת לפנינו היא הדאגה‬
‫סי׳ נ״ב שכתב מן התשב״ץ דאפילו ודאי כשר רק‬
‫על העח ‪ T‬היום יומי לקיום מצוה יקרה זאת כמאמרה‪.‬‬
‫אינו מן המובחר פטור מלשלם שכר הסופר עיי״ש‪ .‬ודבר‬
‫בזה מעשה־רב משו״ת רב פעלים להגה״ח‬ ‫ואצטט‬ ‫זה צריכים הסופרים ועושי הבתיזם לשוות נגד עיניהם‬
‫בעל בן א״ח ז״ל בח״ד סי׳ ב׳‪ ,‬וז״ל‪ :‬הנה‬ ‫דלפנינו )בענין ב׳ השאלות האמורות( נוסף על חומרתן‬
‫יט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ו‬ ‫שו״ת‬
‫המרא־דאתרא שם לנגד עיניו רק התיקודלעתיד‪ ,‬לבני‬ ‫נודע בענין הבתים של תפילין ראש ויד שהיו עושין‬
‫עדתו צאן מרעיתו‪ ,‬שמכאן ולר‪.‬בא לא יכשלו כבר‬ ‫ולא היו‬ ‫קדמוניות‬ ‫משנים‬ ‫פה עירנו בגדאד יע״א‬
‫לנצח וידעו נאמנד‪ .‬שמעתה ‪.‬ועד עולם מקיימים כבר‬ ‫מרובעות עד שהם נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות‬
‫מצוד‪ .‬גדולה ויקרה זאת כמאמרה וכפי שנאמרה הלכדי‬ ‫ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה‪ ,‬ובזמן רבינו‬
‫למשה מסיני‪ .‬ומכיון שמסר נפשו עליה זכה אמנם‬ ‫הגדול מד׳ר זקני הרב רבנו משה חיים זצ״ל בא פה‬
‫שעלה בידו הדבר לזכות את כל אנשי עירו‪ ,‬וברכותיד‪.‬ם‬ ‫עירנו החכם היקר רבי יאודה אשכנזי ז״ל שהיה מתושבי‬
‫נחו על ראש צדיק הוא מורם המסור‪ .‬וכפי שהגהמ״ח‬ ‫דמשק יע״א והיה בקי בכמה מלאכות וטען לפני הרב‬
‫ז״ל מסיים את דבריו‪ :‬זכות הרבים תלוי בו‪ ,‬ואשריו‬ ‫מו״ז זלה״ה ע״ד התפילין שאינם מרובעים והוא יש‬
‫ואשרי חלקו‪.‬‬ ‫לאל ידו ללמד את האומנים לעשותם מרובעים‪ ,‬והרב‬
‫בנוגע להעבר‪ ,‬בכגון דא שלא פשעו כלל‬ ‫ולמעשה‬ ‫מו״ז זלה״ה אחר שעיין בדברי הפוסקים בדבר הזה‬
‫והיו אנוסים גמורים בזה‪ ,‬המניחים מחוסר‬ ‫והסכים לפוסלם וכאשר דבר בזה הרב קרבן אשה ז״ל‬
‫ידיעה מציאותית‪ ,‬וד‪.‬עושים מחוסר ידיעה הלכתית‪ ,‬לא‬ ‫א״ח ס״ז באורך ע״ש אז הבריז בכל בתי כנסיות שכל‬
‫נחשב עליד‪.‬ם עבירד‪ ,.‬ומעלים עוד עליד‪,‬ם כאילו קיימו‬ ‫התפילין שלובשין אנשי העיר הם פסולים ומעתה יהיו‬
‫המצוד‪ .‬עם הברכות שעשו עליד‪ .‬כתיקונם‪ .‬כדכתב וד‪.‬עלד‪,‬‬ ‫לובשים התפילין שלהם בלא ברכה עד שילמד לאומן‬
‫לאחר מיכן בדבריו הרב פעלים שם ]אם כי הראי׳‬ ‫לעשות מחדש תפילין מרובעים אשר יהיה רבועם שלם‬
‫שמביא מר‪.‬שבלי הלקט המובא בדבש לפי לד‪.‬חיד״א ז״ל‬ ‫ונכון ומכוון במחוגה ובכלי המדה אז הכל צריכים‬
‫מע׳ כ׳ אות ד׳‪ ,‬יש לדחותד‪ ,.‬דשם המדובר על תנא‬ ‫לעשות בתים חדשים ויברכו עליהם‪ ,‬וכן היה שכל‬
‫שסבור היד‪ .‬שכך הדין שכשר‪ ,‬וברור דכחו וגבורתו עמו‬ ‫הקהל למקטון ועד גדול כולם לא ברכו על התפילין‪,‬‬
‫לסבור ככה‪ ,‬אם כי לאחר מיכן הוכרע כבתראי או‬ ‫ואחר שישב הר״י אשכנזי ז״ל הנ״ז עם האומן יומם‬
‫כרוב החולקים‪ .‬וכמו״ב יש לחלק בנקל מהראי׳ שמביא‬ ‫ולילה ולמדו לעשות תפילין מרובעים היטב ומכוונים‬
‫עוד ממ״ש גדולה עבירה לשמד‪ .‬כדיווכח המעיין בדבריו■‬ ‫במחוגד‪ ,‬ובכלי המדד‪ .‬אז כל הקהל עשו בתים חדשים‬
‫שם‪ ,‬וכן מה שמציין שכן העלה גם בלב חיים להגרח״פ‬ ‫וברכו על ‪.T‬ם‪ ,‬ואע״ם שהי׳ הדבר הזה קשה מאד אצל‬
‫ז״ל ח״ב סי׳ י׳‪ ,‬יש לציין שהגם שד‪.‬לב חיים העלה‬ ‫נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מר‪.‬הכמים‬
‫ג״כ כנ״ז לפי הבירורים שבירר שם‪ ,‬אבל בכל זאת‬ ‫שבעיר באמרם כי חרפה היא‪ ,‬לנו לומר שלא היו אנשי‬
‫השיב לשואל שמ״מ יש לו לתקן על עון ביטול מ״ע‬ ‫עיר הגדולה בגדאד יע״א מניהין תפילין כשרים מכמה‬
‫ס״א תעניות כאשר כתבו המקובלים‪ ,‬וכן על הברכות‬ ‫שנים עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים‪,‬‬
‫לבטלד‪ .‬ל״ז תעניות וכו׳ כיעו״ש‪ .‬אלא דשם הי׳ המעשה‬ ‫עכ״ז לא יכלו לעכב בדבר הזח כי מי יוכל לפתוח פיו‬
‫שמצאו שלא היו בבתים פרשיות כלל כ״א מלאים‬ ‫לפני הרב מו״ז זלה״ה ומי יוכל למרות פיו‪ ,‬ובעל‬
‫גרעינים‪ .‬הגם דד‪.‬לב חיים שם לא ניחא ליד‪ .‬לחלק בהכי‬ ‫כרחם כפפו ראשם לקיים גזירתו ועל ידו זכו כל הקהל‬
‫מפני דגם בפסולים םו״‪:‬ס אינו יוצא ‪T‬״ח לפום ההלכה‬ ‫הגדול שבעיר פה אשר היא עיר ואם בישראל למקטון‬
‫יעו״ש[‪.‬‬ ‫ועד גדול במצוה הגדולה הזאת של תפילין לעשות‬
‫עוד בדעת קדושים סי׳ ל״ט סעי׳ ט׳ שהעלה‬ ‫ויעויז‬ ‫כתקנה‪ .‬צדקת ה׳ עשה זכה וזיכה את הרבים כי אע״ג‬
‫ג״כ בכנ״ל‪ ,‬התפילין שנמצאו פסולים למפרע‬ ‫דאיכא סברת ריא״ז ריש הלכות תפילין שרמז עליו‬
‫מ״מ י״ל דשייך מעין זד‪ .‬שאחז״ל בקדושין ס״ו ‪] :‬בכהן‬ ‫דבינו ח ‪T‬״א ז״ל במחב״ר אחר שד‪.‬ביא תשובת הרב‬
‫שעבד ונודע אח״כ שהיה חלל[ מצד מה שנאמר ברך‬ ‫זרע יעקב ז״ל שם‪ ,‬עכ׳׳ז הנה נודע דסברת ריא״ז ז״ל‬
‫ה׳ חילו‪ ,‬ואצ״ל בשכמל״ו על כל ברכה שאמר קודם‬ ‫הנ״ז יחידאה היא דכל הפוסקים ס״ל שצריך לרבוע גם‬
‫שנודע‪ ,‬כי הברכות ]שמקודם[ רצויות ע״ש‪ ,‬ובם׳ שו״ת‬ ‫הבתים ולדיחיוו התפילין שדייו עושין פה שהיו נראין‬
‫פרי השדה ח״ג סי׳ קי״ז נו״נ בדברי הדע״ק ומה שיש‬ ‫בחוש הריאות שאינם מרובעות הרי אלו פסולים‪ ,‬וד‪.‬רב‬
‫לכאורד‪ .‬להשיב על ראיתו‪ ,‬ולמעשד‪ .‬מסיק ג״כ דלענין‬ ‫עט״ר מו״ז זלד‪.‬״ה שעשה התיקון הזה על ידו אשריו‬
‫קיום מצוה שפיר אמרינן כד‪.‬״ג כל שלא פשע כלום‪,‬‬ ‫ואשרי חלקו זכות הרבים תלוי בו עכ״ל‪.‬‬
‫דנאנס ולא עשאה מעה״כ כאילו עשאה עיי״ש‪ ,‬ויעוין‬ ‫לד‪.‬עתיק כל סיפור המעשה באשר שמשתקפת‬ ‫טרחתי‬
‫עוד בשו״ת מחזה אברד‪.‬ם )מבראדי( ח״א סי׳ ה׳‪ ,‬וס׳‬ ‫ממנה הוראה ברורד‪ .‬ופסקנית לתיקון מעוות‬
‫חזון נחום סי׳ ז׳‪ .‬יעו״ש‪ .‬ויש הרבה לד‪.‬אריך‪.‬‬ ‫אי־הריבוע שבבתי התפילין עד שריבועם יר‪,‬יד‪ .‬שלם‬
‫טימן ז‬ ‫ומכוון‪ ,‬מבלי להסתכל לאחור‪ ,‬על החרפד‪ .‬שיוצא עי״כ‬
‫חולה השוכב בבי״ח ואינו יכול להניח תפילין‬ ‫לכאורד‪ .‬על‪.‬העבר שכאילו עיר שלימה מלאה חכמים‬
‫בעצמו אם אחות ביה״ח יכולה לקשור לו‬ ‫וסופרים לא הניחו שנים על שנים תפילין כשרים‪ ,‬ומבלי‬
‫התפילין של יד ולהניח לו השל ראש‬ ‫רצות פנות לטענות יחידי הת״ח להכנס משום כן‬
‫‪.‬אודות חולד‪ .‬השוכב בבית חולים ואינו יכול להניח‬ ‫לפרצות דחוקות לצרף דיעזת יחידות ]אם כי כגובה‬
‫תפילין בעצמו אם אחות יכולה לקשור לו‬ ‫‪.‬‬ ‫ארזים גבהם^ המכשירים בכגון דא‪ .‬וד‪.‬מורה הגדול‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫עד כמה ושילהי אין מעמידיז )ע״ז ל״ט‪ (.‬מעשה באשה‬ ‫התפילין של יד וכן להניה לו על הראש התפלה של ראש‪.‬‬
‫אחת שנשאת לחבר והיתה קושרת לו תפילין על ידו‪,‬‬ ‫א( הנ ה לכאורה גמ׳ מפורשת היא במם׳ ע״ז ד׳ ל״ט‬
‫לא היתד‪ .‬קושרת אלא מסייע׳ לו לקשור‪ ,‬א״נ לא נאסר‬ ‫ע״א דאיתא ‪ :‬וכן היה ר״ש בן אלעזר אומר‬
‫באשד‪ .‬אלא תיקון הדבר כגון כתיבה ותיקון הציצית‬ ‫מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתד! קושרת לו‬
‫ואגודת הלולב‪ ,‬אבל קשירד‪ .‬לאו תיקון המצוה ומציא‬ ‫תפילין על ידו וכו׳‪ .‬הרי בהדיא דאשה כשירה לקשור‬
‫למיעבד ע״כ בתוס׳ גיטין עכ״ל‪ .‬ויוצא לנו איפוא מזה‬ ‫לאיש את תפיליו‪ ,‬ולא דרשינן בזה כל שאינו בכתיבה‬
‫שדבר זה אם אשד‪ .‬יכולד‪ .‬לקשור לו תלוי בב׳ התירוצים‬ ‫אינו בקשירה‪.‬‬
‫שבהגה׳ מיימוניות הנ״ז בשם התום׳‪ ,‬ולתירוץ הא׳ לא‬ ‫לאחר העיון אין הדבר פשוט כ״כ‪ ,‬וזה נפתח‬ ‫אבל‬
‫יכולה לקשור לו כי אם רק לסייע לו לקשור‪.‬‬ ‫בגדולים‪ ,‬והמעשה שבגמ׳ הנ״ז יכולה להתפרש שהיתה‬
‫בם׳ פ״ת על או״ח סי׳ ל״ט שהתעורר לדברי‬ ‫וראיתי‬ ‫רק מסייעת לו לכך‪ .‬וכעין שמצינו שכותבים התום׳‬
‫הגהת מיימוני הנ״ל שד‪.‬עלד‪ .‬ונסתפק בשם‬ ‫במנחות ד׳ ל״ו ע״א ד״ה משעת הנחה ע״ש‪.‬‬
‫תום׳ גיטין אי אשד‪ .‬כשרה לקשור תפילין לבעלד‪ .‬על‬ ‫בשו״ת חכמת שלמה )קוועטש( סי׳ א׳‪ .‬נשאל‬ ‫דהנה‬ ‫ב(‬
‫‪,™ ,it‬ו לסייע לו מעט לקשור מותר בודאי עיי״ש‬ ‫על כך ע״ד מי שא״י להניח תפילין אם בתו‬
‫)אך מעיר דבתום׳ ד ‪T‬ן בגיטין ליחא‪ .‬אכל כמובן שזה‬ ‫יכולה לקשור לו השל יד ולהניח לו‪ ,‬והאריד בזה בגמי‬
‫לא משנה‪ ,‬דנאמן עלינו ההגהות מיימון שלפניו כן היה‬ ‫וסברא והעלה דאף בתו יכולה להניח לו‪ ,‬והוא יברך‬
‫תוס׳ כזה בגיטין(‪.‬‬ ‫עיי״ש‪ .‬ובשו״ת מהרי״א אסאד חאו״ח סי׳ י״ט סמך ב׳‬
‫וא״כ יש לחוש לכתחילר‪ ,‬שאשה לא תקשור כשם‬ ‫ידיו על פסקא דנא של החכמת שלמה והוסיף עוד עלה‬
‫שהרמ״א פוסק לד‪.‬חמיר בכזאת גבי עשיית ציצית‬ ‫דאפי׳ קטן יכול לקשור לו התפילין דמעשה קוף בעלמא‬
‫בסי׳ י״ד סעי׳ א׳‪.‬‬ ‫הוא עושה בסיוע זה יעו״ש‪ ,‬וכך נראה גם מדברי שו״ת‬
‫זה מצאתי בשו״ת שו״ת יד הלוי )בעהמ״ח‬ ‫וראה‬ ‫ה(‬ ‫מחנה חיים חאו״ח ח״ג סי׳ ו׳ שהסכים ג״כ לדברי‬
‫מלאכת שמים ועוד( בח״ב הנדמ״ח סי׳ א׳‬ ‫הח״ש כיעו״ש‪.‬‬
‫שנשאל ג״כ על בכזאת במי שיש לו חולי בזרועותיו‬ ‫ג ם לרבות בשו״ת מהר״ם שיק חאו״ח סי׳ ט״ו העלה‬
‫שמרתת ביותר עד שאינו יבול לקשור תפיליו בעצמו‬ ‫ג״כ דאשה רשאית לקשור ושפיר דמי אפילו‬
‫אם אשתו או בתו יכולות לקשרן לו‪ ,‬ובדברי תשובתו‬ ‫באפשר באיש עיי״ש‪ .‬ובכף החיים סי׳ כ״ז סק״ח מביא‬
‫הביא מיד דזה תלוי במד‪ .‬שכתוב בהגהות מיימוני‬ ‫כמו״כ בשם ס׳ מסגרת זהב על קיצשו״ע שכ׳ שגם‬
‫הנ״ל‪ ,‬ואחרי בירור קצר נוסף ומו״מ על הכתוב בזה‬ ‫קטן יכול לקשור לו דלא גרע מאשה דפטורה מתפילין‬
‫בשו״ת מהר״ם לובלין סי׳ ס״ח‪ ,‬זאת הלכה העלה‪,‬‬ ‫ואפ״ה יכולה לקשור ולהניח תפילין לאיש ע״ש‪.‬‬
‫דפשיטא דכשאי אפשר ע״י איש‪ ,‬דיש לקשור‪ .‬התפילין‬ ‫בשו״ת תשורת שי ח״ב סי׳ כ״ד העלה דאשה‬ ‫אבל‬ ‫ג(‬
‫ע״י אשר‪ .‬ולא יתבטל ממצוה יקרד‪ .‬כזו ח״ו‪ ,‬אמנם לענין‬ ‫איננה יכולה לקשור לז‪ .‬אך מ״ש שם דכך‬
‫דלא יברך עיי״ש‪.‬‬ ‫ברכד‪ .‬נראה‬ ‫העלה גם בשו״ת חכמת שלמה סי׳ א׳ דאשה לא יכולה‬
‫גם להעיר על נק ‪T‬ת־בעיד‪ .‬נוספת שישנד‪ .‬במיוחד‬ ‫יש‬ ‫ו(‬ ‫לקשור לו משום דאינה מחוייבת‪ ,‬הוא לא נכון‪ ,‬דהח״ש‬
‫בנידוננו‪ ,‬וד‪.‬וא דהנידונים שבדברי הפוסקים‬ ‫העלה בדיוק להיפך שכן יכולה לקשור לו והוא יברך‬
‫הוא כשאשתו או בתו יקשרו לו התפילין‪ ,‬דעל ‪,T‬מ אין‬ ‫וכנ״ל• וגם על עצם סברותיו של התשורה שי שם‬
‫חשש של הרהור מצדו‪ ,‬אבל בנ ‪ T‬וננו הא המדובר על‬ ‫וכן מ״ש בח״א סי׳ תרי״ח יש להשיב בנקל כדיעו״ש‪.‬‬
‫אחות בית חולים שתקשור לו‪ ,‬ובבה״ג הא יש לחוש‬ ‫ויעוין מ״ש גם בספרו ערך שי על או״ח סי׳ כ״ז ע״ש‪.‬‬
‫שיבוא החולה עי״ב ל ‪T‬י ד‪.‬רד‪.‬ור‪ ,‬ויצא איפוא שכרו‬ ‫ג ם בשו״ת זכרון יהודה ח״א סי׳ י״ז נראה דעתו‬
‫בר‪.‬פסדו )עיין או״ח סי׳ ל״ח סעיף ג׳(‪.‬‬ ‫דאשה א״י לקשור לו‪ ,‬דאתי עלה בזה מטעם‬
‫על כן נראה לד‪.‬לכד‪ ,.‬דלכתחילה אין לקשור‬ ‫באשר‬ ‫ז(‬ ‫שליחות‪ ,‬ואשה הא איננה בר חיובא בזה‪ .‬עיי״ש‪ .‬אך‬
‫ע״י אשד‪ ,.‬ויש לעשות כל טצדקי לחזר אחר‬ ‫לפי דברי המהר״ם שיק שם יש לומר שהיא כן בתורת‬
‫איש בר חיובא שיקשור לו‪ ,‬אך באין מצוא תקשור‬ ‫דבר זה‪ ,‬לפי מה דקיי״ל דנשים מברכות על מ״ע שהז״ג‬
‫לו אשד‪] .‬ואפילו גם קטן[‪ ,‬ויוכל במקרה כזד‪ .‬לסמוך‬ ‫עיי״׳ען‪.‬‬
‫גם על גדולי הפוסקים שד‪.‬באתי הסוברים שגם יברך‪.‬‬ ‫לפלא על הגאונים חכמת שלמה מהר״ם שיק‬ ‫אולם‬ ‫ד(‬
‫וגם בכד‪.‬״ג יש לחזר בתחילה על כאלד‪ .‬שלא יבוא‬ ‫ומהרי״א אסאד הנז״ל שכולם באילו לא‬
‫ל ‪T‬י הרהור כאשתו בתו או אחותו‪ ,‬ובאין גם זה‬ ‫ראו ולא הביאו בדבריהם דברי הגהות מיימונ״ות בפ״א‬
‫תקשור ותניח לו אחות בית חולים ויראה בכל היכולת‬ ‫מה׳ ציצית אות ט׳ דע״ד ר״ת שסובר דכל מצוה שאין‬
‫לכוף את עצמו ולמשוך הלב ליראת שמים כדי לד‪.‬סיח‬ ‫האשד‪ .‬חייבת כגון לולב וציצית אינה יכולה לאגד‬
‫הדעת מהרהור תאות אשה )יעו״ש במ״ב ס״ק י״ד(‪,‬‬ ‫הלולב ולתקן הציצית ומביא ראי׳ מה׳ דם׳ השולח דכל‬
‫ואם לאו לא יניח על ‪T‬ה‪ .‬ואקצר‪.‬‬ ‫שישנו בכתיבה ישנו בקשירה‪ .‬ט ח ב וז״ל; והא דם״פ‬
‫כא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫והוא‪ :‬ד״מ״מ בעל נפש לא יסמוך על זה״‪ ,‬וא״כ דיו‬ ‫סימן ח‬

‫ההיתר למי שנזכר‪ ,‬והוא לרופא דווקא‪.‬‬
‫כיוצא בזה בספר יפה ללב על או״ח סי׳‬ ‫ומצאתי‬ ‫ב(‬
‫בדיקת מי רגלים לחולה כשתפילין בראשו‬
‫מ״ג אות ט׳‪ .‬דמביא שם בשם ספר שלחן‬ ‫לרופא ולשאר כל אדם‬
‫גבוה שכותב דמדקאמר ליקח עביט של מ״ר ול״ק‬ ‫בשו״ע או״ח סי׳ מ״ג סעי׳ ט׳ נפסק >ז״ל ‪ :‬מותר‬
‫ליתן עביט משמע שאעפ״י שהוא מלא מי רגלים שכבר‬ ‫לרופא ליקה עביט של מי רגלים בידו ותפילין‬
‫השתין החולה וליכא מי שיסלק הכלי ממטתו מותר‬ ‫בראשו ובעל נפש יחמיר לעצמו עכ״ל‪.‬‬
‫לרופא ליקח מיד החולה‪ .‬ומשיג עליו דאילו היה‬ ‫ע״ז המשנה ברורה בס״ק כ״ז וז״ל־ לרופא‬ ‫וכותב‬
‫רואה דברי הלבוש לא היה כותב שהוא משום‬ ‫ליקח וכו׳ לבדוק בו החולה וא״צ לחלוץ אז‬
‫דליכא מי שיסלק הכלי ממטתו‪ ,‬שלא בשביל זה מותר‬ ‫התפילק ועובדא הוי ברופא וה״ה בכל אדם עכ״ל‪.‬‬
‫לרופא ליקח‪ ,‬אלא מטעם שכתב הלבוש‪ ,‬מפני שמלאכת‬
‫יש לי מקום עיון במ״ש המ״ב דה״ה‬ ‫ולפענ״ד‬ ‫א(‬
‫רפואתו היא בכך עיי״ש‪ .‬ואמנם היפה ללב לא עמד‬
‫בכל אדם‪ ,‬דנהי דהב״י בטור כותב בשם‬ ‫'‬
‫על הנקודה שדברנו עליה‪ ,‬בזה שהלבוש מדגיש לכתוב‬
‫הרשב״א )שמשם מקורה של זאת ההלכה( שנימוק‬
‫מה‬ ‫על‬ ‫רק‬ ‫ועמד‬ ‫בכך‪,‬‬ ‫רפואתו‬ ‫שמלאכת‬
‫ההיתר הוא מפגי‪ ,‬דהא בביכ״ם עראי מותר להשתיז‬
‫שהשו״ג ביאר שהמדובר על שימוש בעלמא לקחת‬
‫כשהן בראשו עם היות שאסרה תורה כנגד העמוד‪,‬‬
‫העביט מהחולה‪ ,‬ורופא דנקט הוא מפני שאין אחר‪,‬‬
‫ואפילו בביהכ״ם קבוע היינו מתירים אי לאו דחיישיגן‬
‫וע״ז הוא שהשיג היפה ללב עליו מדברי הלבוש‬
‫שמא יפנה כ״ש דיכא שהוא מותר דקיל הרבה מאד‪.‬‬
‫שמבואר שהמדובר שצריכים בדייקא שהרופא יקח‬
‫ולפי נימוק זה צודק המ״ב דאותו הדין הוא איפוא‬
‫העביט כדי לבדוק בשתן את החולי‪ ,‬וטעות זאת של‬
‫גם בכל אדם‪ ,‬דמאי שנא‪ ,‬וזיל בתר טעמא‪ .‬אבל ראיתי‬
‫השו״ג לא טעה המ״ב‪ ,‬דהא כותב מפורש בדבריו‬
‫בלבוש שכותב זאת הדילכרי ונימוקיי בזה״ל‪ :‬תפא‬
‫שלוקח העביט כדי לבדוק בו החולה‪ ,‬וז״ש דהוא הדין‬
‫הרגיל לראות עביטין של מי רגלים של חולי שקורין‬
‫בכל אדם‪ ,‬רצונו לומר‪ ,‬דה״ה כל אדם היודע לבדוק‬
‫שיתין מותר ליקח העביט בידו לראותו ותפילין בראשו‬
‫ולהבחין‪ ,‬כגון לראות אם יש דם‪ ,‬או שהמ״ר סמיך‬
‫שרירי אינו נוגע אלא בכלי ואין שייך בו משום בזיון‬
‫ביותר‪ ,‬וכדומה‪ ,‬אבל עם כל זאת נלענ״ד שגם על המ״ב‬
‫תפילין כיון שמלאכת רפואתו דרא בכד מ״מ בעל נפש‬
‫חלה ההשגה מדברי הלבוש הואיל והלבוש מדגיש‬
‫יחמיר על עצמו עכ״ל‪.‬‬
‫בדבריו דמשו״ה ליבא בזיון‪.‬דתפילין‪ ,‬מפני‪.‬שמלאכת‬
‫רפואתו היא בכך‪ ,‬וגם בתחילת דבריו מדגיש לכתוב‬ ‫שהלבוש ז״ל מדגיש דינימוק מדוע שליכא בזה‬ ‫חזינן‬
‫שהמדובר ברופא הרגיל לראות עביטין וכנ״ל‪ ,‬ומשמע‬ ‫בזיון דתפילין‪ ,‬דדיוא משום הואיל שמלאכת‬
‫דכוונתו של הלבוש להדגיש בזה שדווקא ברופא כזה‬ ‫רפואתו היא ככד‪ ,‬וא״כ נימוק זה הא לא שייר בכל‬
‫הוא שמותר וליכא בזיון דתפילין‪ ,‬הא לא״ה אסור‪,‬‬ ‫אדם‪ ,‬ואיכא איפוא בכל אדם משום מיון דתפילין‬
‫וא״כ צריך להיות בשאר כל אדם אסור אפילו כשהמטרה‬ ‫מכיון שאין מלאכתו בכך‪ ,‬וצריך להיות אסור בכל‬
‫ג״כ לבדוק הואיל ואיננו רופא ואין מלאכתו בכך‬ ‫אדם‪ ,‬ורופא דנקטינן בזה הוא בדייקא‪ ,‬וכד דייקינן‬
‫ואיכא אם כן בזיון דתפילין ואסור‪.‬‬ ‫רואים שגם תחילת ההלכה בזרי מתחיל הלבוש בלשון ‪:‬‬
‫״רופא הרגיל לראות עביטין של מי רגלים של ‪.‬חולי״‪,‬‬
‫סימן ט‬ ‫והנשמע גם מלשון זה כשלעצמו הוא זדי שבא לאשמיענו‬
‫שדין זה הוא בדייקא כרופא הרגיל לראות עכינוין של‬
‫אודות נקב בעור שהדיו עובר עליו אבל‬ ‫טי רגלים של חולי‪ ,‬שמכיון שהוא תפא ורגיל במלאכרי‬
‫מבצבץ דרכו לעבר השני של הקלף אם כשר‬ ‫‪ m‬לראותו ור ‪a‬פילין‬ ‫זאת‪ ,‬לכן אין בקחתו העביט‬
‫לכתוב עליו סת״ם שבספרי צ״א חי״ב‬ ‫בראשו משום בזיון דתפילין‪ ,‬מכיון שמלאכת רפואתו‬
‫סי׳ ה׳‪.‬‬ ‫בכך‪ ,‬והכל יודעין מזה‪ ,‬אבל בשאר כל אדם שפיר‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״ג מרחשון תשל״ו‪.‬‬ ‫יש לומר דהואיל ולוקח העביט עם המי רגלים בידו‬
‫לכבוד הרה״ג היקר דעסיק באורייתא תד ‪T‬א וכו׳‬ ‫ומסתכל בזה נראה דבר זה בצד מה יותר בזיון ממי‬
‫שליט״א‬ ‫אליהו דרמר‬ ‫מוה״ר‬ ‫בזיון‬ ‫משום‬ ‫זאת‬ ‫ואסור‬ ‫שמשתין כשהן בראשו‬
‫אחדשה״ט באהבה וכבוד‬ ‫דתפילין ]וחח מזה דיא גם בלהשתין כשהן בראשו ואפי׳‬
‫מכתבו קבלתי תמול‪ ,‬ומה שחוזר לכתוב לי על‬ ‫יקרת‬ ‫בעראי פוסק בשו״ע שם בסעי׳ א׳ דמדברי הרמב״ם‬
‫ד^שובד‪ .‬עןד‪,‬שבתי לו בזמנו ונדפסד‪ ,‬עתד‪,‬‬ ‫נראה שאסור ושיש לחוש לדבריו[‪.‬‬
‫בספרי החדש שו״ת צ״א חי״ב סי׳ ה׳ על אודות נקב‬ ‫ניתן לדיתפרש יותר לחומרא‪ ,‬הואיל וברופא‬ ‫והדבר‬
‫בעור שהדיו עובר עליו אבל מבצבץ דרכו לעבר השני‬ ‫עצמו ד ^ מסיים השו״ע דבעל נפש יחמיר‬
‫של הקלף‪ ,‬אם כשר לכתוב עליו סת״ם‪ ,‬שהעלתי בבירורי‬ ‫לעצמו‪ ,‬ובב״י בטור שם כותב עוד בלשון יותר חריף‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ט‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫כב‬
‫של כתיבה תמה לבין כשעובר ‪,‬כבר מעל״ד‪ ,‬כי אז הא‬ ‫שלכתחילה יש לחזר שלא לכתוב על קלף כזה‪ ,‬ורק‬
‫יש לדון שזה נכנם כבר בגדר נקב‪.‬‬ ‫בדיעבד אין לפסול וכן במקום הפסד מרובה יש מקום‬
‫לנידוננו לא צריכים לכך‪ ,‬ובלא״ר‪ ,‬אין הוכחה‬ ‫אבל‬ ‫להכשיר בזה אפי׳ לכתחילה‪ ,‬וע״ז בא כבו׳ כעת‬
‫מהחסל״א‪ ,‬דשאלתו היא לא ״כד‪.‬שאלד‪ .‬הזאת״‬ ‫באומר מן החדש מה שמצא בשו״ת חסד לאברהם‬
‫של נידוננו‪) ,‬כפי שמתבטא יכבו׳ בדבריו(‪ ,‬ועדיין החילוק‬ ‫ח״א סי׳ ו׳ )זה במהדו״ת ח״א חאו״ח סי׳ ו׳( שנשאל‬
‫גדול לבין הנ^ון של החסד לאברד‪.‬ם )וכן של הישועות‬ ‫בשאלה הזאת‪ ,‬וכותב שם בזה״ל ״והדבר פשוט אצלי‬
‫מלכו( לבין נידוננו‪ ,‬כי בשם לא מדובר על נקב כי‬ ‫דזהו דרך כתיבתן שתתבלע בתוך הקלף וכו׳ וכי גתת‬
‫אם על ספיגה מעל״ע מתוך שהקלף נתלחלח ונתרכך‪,‬‬ ‫דבריך לשיעורין שלא יתבלע רק עד אמצע הקלף ולא‬
‫אבל לא על נקב מסוים שנתד‪.‬וה‪. ,‬אבל בנידוננו הא‬ ‫מעל״ד‪ ,‬אין זה אלא תמהון לבב״‪ ,‬וכמו״ב מביא מה‬
‫המדובר‪ :‬על אודות נקב כעוד שנתד‪.‬ור‪ ,‬לפני הכתיבה‬ ‫שמצא עוד בספר ישועות מלכו חאו״ח סי׳ ד׳ שדן‬
‫אשר משום כך מבצבץ דרכו מהדיו לעבר השני של‬ ‫בנפלו מים על הפרשיות ועי״כ נראה הכתב על הקלף‬
‫הקלף‪ ,‬ובכד‪.‬״ג של נקב בעור יש לומר שגם הם ‪.‬יודו‬ ‫מעבר החיצון‪ ,‬וכתב שם להכשיר‪ ,‬ולא נראה דדוקא‬
‫ישאין לכתוב על זד‪ ..‬וד״חילוק בין ספיגה מתוך רכות‬ ‫בדיעבד הכשיר וכו׳‪ .‬וע״ב שואלני אם האם לאור הנ״ל‬
‫העור ולחלחותו לבין נקב בעור ו ‪v‬א פשוט ומובן לכל‬ ‫אסכים עם דבריו שאפשר אפילו לכתחילה להכשיר‬
‫מבין דבר‪] .‬זססיגה לפי דעת החסל״א הא זה רק בגדר‬ ‫•‬ ‫■לכתוב על קלף שדיו מבצבץ מעל״ד‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫בליעד‪ .‬שאין לחלק בזה על כן בין אם בולע רק עד‬
‫דאין דעתי מסכמת לדעתו גם לאחר שהביא‬ ‫ואשיבנו‪,‬‬
‫אמצע הקלף לבין אם עובר מעל״ד• ומשא״ב בנקב‪,‬‬
‫לן ממ״ש בזה בספרים חסד לאברהם וישועות‬
‫ולו קטן‪ ,‬שהביצבוץ מעל״ד הוא אז כבר לא בגדר‬
‫מלכו‪.‬‬
‫בליעה אלא בא הדבר מתוך הנקב המיוחד שיש במקום‬
‫הזה‪ .‬ופשוט[‪.‬‬ ‫דבר הנידונים בספרים הנ״ל הוא כשלפני‬ ‫ראשית‬ ‫א(‬
‫שנפלו המים לא היה נראה מעל״ד עד‬ ‫־‬
‫כדעתי אז‪ ,‬כן דעתי עתה‪ ,‬שלכתחילד‪ .‬יש לחזר‬ ‫לזאת‪,‬‬
‫שנתייבש הכתב‪ ,‬וכפי שהרגיש כבו׳ בעצמו שניתן לומר‬
‫שלא לכתוב סת״ם על קלף כזה שהדיו מבצבץ‬
‫מעבר השני מחמת נל‪,‬צ קטן שיש בו‪ ,‬ורק בדיעבד אין‬ ‫כן בדברי הישועות מלכו‪ ,‬ואוסיף בזה שכשם שניתן לומר‬
‫כן בדברי הישועות מלכו‪ ,‬כך ניתן לומר כן גם בדברי‬
‫לפסול‪ ,‬וכן במקום הפסד מרובה יש מקום להכשיר בזד‪.‬‬
‫החסד לאברהם )וכך נראה שהיתה המציאות בספרים‬
‫בדברי‬ ‫שד‪.‬עלתי‬ ‫הנימוקים‬ ‫אפילו לכתחילה‪ ,‬וכפי‬
‫תשובתי שם‪.‬‬ ‫הנ״ז שם(‪ ,‬שהרי כך הוא הלשון בחסד לאברהם ״ע״ד‬
‫בכבוד ובהוקרה‬ ‫השאלה בפרשה של תפילין שנתלחלחד‪ .‬ועי״ז נתפשט‬

‫אליעזר יהודא רולדינברג‬ ‫הדיו מעל״ע ונראה מצד השני קצת מהאותיות״ והיינו‬
‫שכבר היתד‪ .‬פרשה של תפילין כתובה‪ ,‬ורק לאחר מיכן‬
‫סימן י‬ ‫נתלחלחה‪ .‬והיינו בדומה לד‪.‬מדובר ביעזועות מלכו שם‬
‫זמן הנחת תפילין לקטן‬ ‫״ע״ד תפילין שנפל עליהם מים וע״י כן נראה הכתב‬
‫זמן הנחת תפילין לקטן‪ ,‬הנה אנחנו האשכנזים‬ ‫על‬ ‫א(‬ ‫על הקלף מעבר החיצון״‪ ,‬ומכיון שהמדובר במפורש‬
‫יוצאים בזה ביד רמ״א בפלוגתו עם הב״י‬ ‫בכזאת אין מקום לשאלת כבו׳ במכתבו שהי׳ צריך‬
‫)בסי׳ ל״ז סעי׳ ג׳( ואין מקדימין לד‪.‬ניח לו משעה‬ ‫הישועות מלכו להזכיר מזה כרי שלא נטעה ונאמר‬
‫שיודע לשמור תפילין בטהרה אפי׳ כשיהי׳ רק בן‬ ‫דתמיד כתב הנראה מעל״ע נכשיר‪ ,‬כי סמך שבודאי לא‬
‫י״א או בן י״ב‪ ,‬אלא נקטינן דקטן הנאמר בזה הוא בן‬ ‫יטעו בזה‪ ,‬שהרי החילוק בין קודם שנכתב לבין אחר‬
‫י״ג שנים ויום אחד )הגם שלא הביא עדיין ב׳ שערות‪,‬‬ ‫שנכתב נזכר במפורש בנו״כ השו״ע באו״ח שם‪ ,‬בסי׳‬
‫ויעוין מ״ש בזה גם בספר בנין שלמד‪ .‬סי׳ ה׳ ע״ש‪.‬‬ ‫ל״ב סעיף י״ג• יעו״ש ובבאה״ט ס״ק י״ז)וכן במ״ב שם(‪.‬‬
‫ושו״ת חבלים בנעימים ח״ג סי׳ ג׳ עיי״ש‪ .‬וספר עמודי‬ ‫ב( א ל א שעדיין יש לכאורה הוכחה מהחסד לאברהם‬
‫אש סי׳ ו׳ אות ג׳ עיי״ש( כהכרעת הרמ״א דכן נהגו‬ ‫•שלא סבור היה שיש לחלק בזה בין ממקודם‬
‫ואין לשנות• )וגם אצל אחינו הספרדים ישנם סתירות‬ ‫הכתיבה לבין לאחר הכתיבה‪ ,‬ממר‪ .‬שכותב בתוך המשך‬
‫במנהגם בזה‪ ,‬וכמר‪ .‬מגדוליר‪.‬ם כותבים •סגם המה נוד‪.‬גים‬ ‫דברי תשובתו שם בלשון ״וכיון דמותר מה״ד לכתוב בדיו‬
‫בזד‪ .‬כד‪.‬רמ״א‪ ,‬יעוין בספר ארץ חיים )סתהון( סי׳ ל״ז‬ ‫שד‪.‬וא נבלע בתוך הקלף וכי נתת דבריך לשיעורין‬
‫ס״ג‪ ,‬וספר נתיבי עם ח״א סי׳ ל״ז ושו״ת יביע אומר‬ ‫שלא יבלע רק עד אמצע הקלף ולא מעל״ד אין זה אלא‬
‫ח״ד חאו״ח סי׳ י׳ אות ג׳‪ ,‬ולעומת זה יעוין מהמובא‬ ‫תמהון לבב״ )וכפי שמעתיק גם כבו׳ מזה(‪.‬‬
‫בזה בספר מנד‪.‬גי ארץ ישראל )גלים( סי׳ ד׳ אות כ״ב‬ ‫גם זה אינו‪ ,‬ומלבד מד‪ .‬שלפי ענ״ד יש עוד מקום‬ ‫אבל‬
‫עיי״ש(‪.‬‬ ‫לשאת ולתת בעצם דברי החסל״א ובהנחתו‬
‫ב( א ל א דאפ״ה שבעיקר ההלכה תפסנו בזה כהרמ״א‪,‬‬ ‫בזה‪ ,‬דאין זה כ״כ תמהון לבב לחלק בין כשמגיע‬
‫מכל מקום כפי שכותב המג״א בסק״ד נהגו‬ ‫רק עד אמצע הקלף או יותר מזה‪ ,‬שאז הוא עוד בגדר‬
‫כג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן‬ ‫ש ו״ ת‬
‫רגיל כבר בכך‪ ,‬כדמצינו בכמה וכמה הלכות שקבעו‬ ‫עכשיו להתחיל בכל זאת להניח לו ב׳ או ג׳ חדשים‬
‫זמן של שלשים יום לקביעות והרגל‪.‬‬ ‫קודם הזמן‪ ,‬וכפי הנראה הוא זה כדי לחנכו ולהרגילו‬
‫א ל א שעולה בדעתי לתת גם נימוק מיוחד בזה‪ ,‬והוא‪,‬‬ ‫בזה ועי״ב עד שיגיע לבן י״ג ידע כבר הכל מעצמו‬
‫בע״פ מה שראיתי בספר שו״ת בית שלמה‬ ‫על מכונו• )ויעוין מ״ש בזה גם בם׳ תורת חיים )סופר(‬
‫חאה״ע סי׳ נ״ו שנשאל לענין התחלת הנחת תפילין‬ ‫סי׳ ל״ז סק״ו עיי״ש(‪ ,‬וכך החרו אחריו אישרו והחזיקו‬
‫בב׳ אדרים‪ ,‬והשיב‪ ,‬דכל האחרונים מסכימים שאינו‬ ‫מנהג זה בשו״ע הגרש״ז סעי׳ ג׳ בהדגישו לכתוב‪,‬‬
‫נעשד‪ ,‬בר מצוד‪ ,‬עד אדר שני כיון שנולד בשנה פשוטה‬ ‫דכן נהגו )כהרמ״א( במדינות אלו מקדם‪ ,‬ובי עכשיו‬
‫זולת הר״ש הלוי וכו׳ וכיון שהסכימו כל האחרונים‬ ‫נוהגים )כהמג״א( לחנכו ב׳ וג׳ חדשים קודם הזמן‪,‬‬
‫שאינו נעשד‪ ,‬ב״מ עד אדר שני פשיטא שכן הלבד‪ ,‬ודלא‬ ‫החיי אדם בסי׳ ס״ו סעיף ב׳ ובכתבו בלשון‪ :‬ועכשיו‬
‫כהר״ש הלוי‪ .‬אלא שאחר שכ׳ המג״א שעכשיו המנד‪,‬ג‬ ‫נתפשט המנהג להניח ב׳ או ג׳ חדשים קנקס הזמן‪,‬‬
‫להניח זמן מה קודם שנעשה בן י״ג שנה א״כ מד‪,‬‬ ‫והקיצור שו״ע בסי׳ י׳ סעי׳ כ״ד שכותב ג״כ כלשונו‬
‫איכפת לן לצאת אף דעת יחיד שיתחיל להניח באדר‬ ‫הנ״ז של הח״א‪ ,‬וכ״כ גם בספר מקדש מעט על הדעת‬
‫ראשון וכו׳ עיי״ש‪.‬‬ ‫קדושים סי׳ ל״ז סק״ג דמנהגנו כהמג״א‪) ,‬ויעוין גם‬
‫ו כי דו ע ישנד‪ ,‬תסבוכת גדולד‪ ,‬בדברי הפוסקים בהכרעת‬ ‫מ״ש בזה בא״א תניינא סי׳ ל״ז ע״ש(‪ .‬ואין על כן‬
‫ד‪,‬ד‪,‬לכד‪ ,‬בב׳ האדרים‪ ,‬וגם דברי הרמ״א נראים‬ ‫להשגיח כלל בדברים הבוטים שכותב נגד המג״א ם‪0‬פר‬
‫כסתרי אהדדי בכמה מקומות‪ ,‬כדמזכיר בבית שלמה‪,‬‬ ‫אות חיים סי׳ ל״ז סק״ה ובסברות אשר היד הדוחה‬
‫שם ובהגה מבן המחבר‪ .‬ויעוין גם בש״ך יו״ד סי׳ ר״כ‬ ‫יכולה בנקל לדחותם )ויעוין בשו״ת ‪ t‬יצחק )גליק(‬
‫ס״ק י״ז ובעצי לבונד‪ ,‬שם‪ .‬וכן באו״ח סי׳ תקס״ח סעי׳‬ ‫‪,‬ח״א סי׳ קע״א מ״ש דברים בזה במנהג הפרושים‬
‫ז׳ ונ״כ‪ ,‬ובשו״ת חתם סופר חאו״ח סי׳ י״ד ע״ש וכן‬ ‫ובמנהג החסידים עיי״ש(‪.‬‬
‫בהספרים שצויינו בזה ועל זה בספר ליקוטי הערות על‬
‫שילב בספר שלחן שלמה סי׳ ל״ז סעי׳ ג׳ דברי‬ ‫ויפה‬
‫הח״ס שם עיי״ש וד‪,‬דברים ארוכים‪ ,‬וא״כ יש לומר דעל‬
‫הרמ״א והמג״א ביחד‪ ,‬ומנסח ההלכה בזה‬
‫כן ומשום כן מד‪,‬יות טוב לא נתנו הדבר לשיעורים‬
‫בזה״ל‪ :‬המנהג להניח תפילין ב׳ או ג׳ חדשים קודם‬
‫וקבעו חמנהג אצל כל נער בר מצוה שיתחיל להניח‬
‫שנעשה בר מצוה וילמד אביו אותו סדר הנחת תפילין‬
‫תפילין חדש קודם‪ ,‬וממילא לא תעמוד כבר לפנינו‬
‫ולא יניחם קודם לכן מפני שצריכין גוף נקי ושלא יסיח‬
‫בעיה אצל זה שיחול הבר מצוד‪ ,‬שלו באדר בשנה‬
‫דעתו מהם עכ״ל‪ .‬וכך שילב את הדברים בזאת המתכונת‬
‫מעוברת מתי שיתחיל להניח היות דבין כך הא מתחילים‬
‫בס׳ מגן גבזרים באלף המגן בסק״ד‪ ,‬ומסכם וכותב‪:‬‬
‫לד‪,‬ניח חדש קודם‪ ,‬ויתחיל איפוא גם גער זה לד‪,‬תחיל‬
‫אמנם לענין דינא כבר נהגו כמ״ש בעל העיטור וכמו‬
‫להניח באדר״א ויצא בזה ידי דעת הכל‪ ,‬ואת חגיגת‬
‫שהעיד הרמ״א ז״ל או בב׳ וג׳ חדשים קודם כמ״ש‬
‫הבר מצוה ]וצירופו למנין וכו׳[ יעשו באדר הב׳ כדעת‬
‫המ״א כאן וכן עמא דבר עכ״ל‪ .‬והמה הדברים אשר‬
‫רוב הפוסקים‪ .‬והגם דכשמתחילים ■ב׳ או ג׳ חדשים קודם‬
‫אמרנו שאין סתירה בין הרמ״א והמג״א בעיקר ההלכה‬
‫ג״כ אין בעיר‪ ,,‬אבל לא היה בזה היכר מסוים וגם היד‪,‬‬
‫בזה‪ ,‬ודברי המג״א צמודים ומוסבים ג״כ על יסוד דברי‬
‫כאילו תורת כאו״א בידו‪ ,‬ומשא״כ כעזקבעו חדש ימים‬
‫הרמ״א בזה שאין להניח קודם )ויש אפילו איסור על‬
‫יש בזה משום היכר מסוים‪ ,‬בהיות והוא כההפרש בב׳‬
‫כך כיעו״ש במחצה״ש ופרמ״ג( אלא דאפ״ה שבעיקר‬
‫האדרים וגם קבוע ועומד‪.‬‬
‫הדין נקטינן בזה כהרמ״א מ״מ בזה מקילין עכשיו‬
‫בשולי התשובה‬ ‫להתחיל בזמן מועט קודם כב׳ או ג׳ חדשים כדי לחנכו‬
‫ו‪.‬ל‪!1‬כמו במצוה גדולה זאת‪.‬‬
‫ב ש ב ת ד׳ מ״ט ע״א ‪ :‬א״ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי‬
‫כאלישע בעל כנפים וכו׳ ואמאי קרי ליה בעל‬ ‫כהיום הזה נוהגים להתחיל להניח חדש ימים‬ ‫והנה‬ ‫ג(‬
‫כנפים שפעם אחת גזרד‪ ,‬מלכות רומי הרשעה גזירה על‬ ‫לפני הבר מצוה‪ ,‬וכד הנהוג בפעיה״ק ת״ו‬
‫ישראל המניח תפילין ינקרו את מוחו וד‪,‬יה אלישע‬ ‫אצלינו האשכנזים מימים ימימה ]וגם מברכים הברכות‬
‫מניחם ויוצא לשוק ראר‪,‬ו קסדור אחד רץ מפניו ורץ‬ ‫באין פוצה פה ומצפצף‪ .‬יעוין בם׳ שו״ת אבן שתיה‬
‫אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן ^ ו אמר‬ ‫חאו״ח סי׳ י״ד מובא במאסף לכל המחנות ס״ק י״ח‪,‬‬
‫לו מד‪ ,‬זה ב ‪T‬ד אמר לו כנפי יונה וכו׳‪ ,‬יעו״ש בתום׳‬ ‫עיי״ש ויש להאריך[‪.‬‬
‫ד״ה נטלם‪ ,‬וכן להלן בד׳ ק״ל ע״א ותום׳ ד״ה אמר ליה‪.‬‬ ‫ו מ מנ ה ג זה של חדש ימים נזכר כבר גם בערוך השלחן‬
‫ו ר אי תי בחידושי חתם סופר על שבת שכותב לפרש‬ ‫סעיף ד׳ בכתבו בלשון‪ :‬״ועכשיו מתחילין‬
‫מדידיה בד׳ מ״ט וביותר בד׳ ק״ל‪ ,‬בד‪,‬קדם‬ ‫בחודש קודם״‪ ,‬ונרמז מזה גם בספר שנות חיים להגרש״ק‬
‫מ״ש להקשות דצ״ע על אלישע שנטל תפיליו מראשו‪,‬‬ ‫ז״ל ח״ב סי׳ ל׳ כיעו״ש•‬
‫הא עדיין היה בסכנד‪ ,‬וצריך לנס‪ ,‬א״כ טוב יותר להניחם‬ ‫ובפשטות משמע שמנהג זה מבוסס על כך מפני‬
‫על ראשו דמצוה בע ‪T‬נא דעסיק בה מגינא ומצלה‪,‬‬ ‫שבשלשים יום הוה חזקה שילמד ויהא‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫כד‬
‫ולומר לו שמחזיק כנפי יונד‪ ,.‬ומתחזקים שפיר דברי‬ ‫משא״כ כשנטלם מראשו דהוה לא עסיק בה ולא מגינה‪,‬‬
‫החת״ם ז״ל‪.‬‬ ‫לכן כותב לפרש )לפי גירסת הרמב״ם בגמ׳ שם( דהוא‬
‫הדברים שלבתי וקשרתי ב׳ המדות של אמת‬ ‫]ובתול‬ ‫זה‪ ,‬משום שהיה רוצה לכזב ולומר שהם כנפי יונה‪,‬‬
‫ושל תמימות ששתיד‪.‬ן נתמזגו אצל יעקב‬ ‫ולא רצה להוציא שקר מפיו בעוד שהתפילין בראשו‬
‫אבינו ע״ה‪ ,‬הוא בחינד‪ .‬של אמת ככתוב ״תתן אמת‬ ‫שצריכין גוף נקי ובכלל זה שלא ישקר ויכזב וכמ״ש‬
‫ליעקב״‪ ,‬והוא גם בבחינד‪ .‬של תמימות ככתוב ״ויעקב‬ ‫רמב״ם וב״י‪ ,‬ומשו״ה סיכן עצמו והסירם מראשו וכד‪.‬‬
‫איש תם יושב אהלים״ וכדמפרש רש״י ז״ל ״כלבו כן‬ ‫וא״כ בשעת הורידם ג״כ עוסק במצוד‪ .‬ולהכי נעשה לו‬
‫פיו״‪ ,‬ור‪.‬יינו שאינו יודע לשקר‪ ,‬ואחת יוצאת מהשניד‪,.‬‬ ‫נם גדול עיי״ש‪) .‬ויעוין גם בדרשות ח״ס ח״ג ד׳ צ״ו‬
‫וד‪.‬זכרתי ממדות אלד‪ .‬שד‪.‬יו גם אצל אבי ז״ל שנכד‬ ‫ע״ב ובשער יוסף שם ואכמ״ל(‪.‬‬
‫שילח״ט נקרא על שמו‪.‬‬ ‫דמצוה ביומא דהכגם נכדי היקר היניק‬ ‫ובסעודתא‬
‫הזאת חלה גם בימים שהן תמימות —‬ ‫לבר־מצוה‬ ‫וחכים יעקב גדליהו נ״י לעול המצוות‪) ,‬בי״ב‬
‫בימי העומר — כדכתיב ״תמימות‬ ‫אייר תשל״ו( בדברים שדברתי לכבוד היום‪ .‬הוספתי‬
‫תהיינה״ ודורשים ז״ל במד״ר ״אימתי הן תמימות בזמן‬ ‫חיזוק לדברי הח״ם ז״ ל‪ ,‬מדוע שלא רצה לשקר בעודם‬
‫שישראל עושין רצונו של מקום״[‪.‬‬ ‫בראשו‪ .,‬שד‪.‬רי מותר הוא ■משום סכנה‪ ,‬ושעל כן הא‬
‫איתרחיש לו ניסא שנמצא כמו ששיקר‪ ,‬וד‪.‬וא‪ ,‬בהקדם‬
‫אפשר לומר גם בדרך רמז על ענין מנהג‬ ‫ובסירם‬
‫דבריו הפני יהושע בר״ה ד׳ ט״ז ע״ב שעומד בדבריו‬
‫לבישת תפילין חדש לפני הבר־מצוה‪ .‬דהנה‬
‫בדקדוק בגמ׳ שם בסוגי׳ דג׳ ספרים נפתחים‪ ,‬שעל ר״ה‬
‫הח״ס עה״ת פ׳ תזריע מביא בשם הזוה״ק שכתוב דמיום‬
‫לחיים‬ ‫לצדיקים‬ ‫ונחתמין״‬ ‫״נכתבין‬ ‫כתוב בלשון‬
‫המילד‪ .‬שמתחילד‪ .‬הנשמד‪ .‬הקדושה ליכנס בתוך הגוף‬
‫ולרשעים להיפך‪ ,‬ואילו לבינונים ביוד‪.‬״׳כ כתוב רק‬
‫הישראלי אינד‪ .‬מתיישבת על מקומר‪ .‬הראוי עד אחר‬
‫בלשון ‪ :‬זכו נכתפין לחיים‪ ,‬ולא נזכר גם לשון נחתמין‪,‬‬
‫ל״ג יום ]וזהו כנראד‪ .‬ענין השלשים יום ושלשת ימים‬
‫וכותב הפנ״י לבאר בטו״ט מפני שחותמו של הקב״ה‬
‫תשב בדמי טהרה יעו״ש[‪ ,‬ומוסיף עלה הח״ם דבזד‪ .‬יש‬
‫אמת‪ .‬ובאותו יום לא מתנד‪.‬ג במדד‪ .‬זאת אלא מתנהג‬
‫לר‪.‬בין אחד ‪ .‬מהטעמים של ל״ג בעומר‪ ,‬אחר שנימולו‬
‫באותו יום במדת ורב חסד להטות כלפי חסד‪ ,‬והיינו‬
‫ע״פ במצרים אז לא נתיישב בתוכם רוד‪.‬״ק עך שמצאד‪.‬‬
‫לבינונים יעו״ש באריכות דבריו הנחמדים‪.‬‬
‫מנוח אחר ל״ב בעומר וביום ל״ג הוא כמו מ׳ ליולדת‬
‫יוצא לנו מהאמור שאפילו כשד‪.‬קב״ה מסכים להטות‬
‫שהוא גמר טהרר‪ .‬ע״ש‪ .‬והנה גם ביום הבר מצוד‪ .‬ישנו‬
‫את האדם לחיים ברוב חסדו‪ ,‬מכל מקום לא‬
‫גמר התיישבות הנשמר‪ .‬בגוף‪ ,‬וכדמצינו בשו״ע גרש״ז‬
‫שייך לומר שנותן גם חותמו על זה‪ ,‬כי חותמו אמת‬
‫או״ח סי׳ ד׳ סעי׳ ב׳ שכותב שגמר ועיקר כניסת נפש‬
‫ובמקום שאין אמת‪ ,‬אפילו אם כביכול מסכים על הדבר‬
‫הקדושה באדם הוא בי״ג שנים ויום א׳ לזכר וי״ב‬
‫מכל מקום חותם האמת אי אפשר להטביע על זה•‬
‫לנקבה ע״ש‪ .‬וא״כ י״ל דעל כן ד‪.‬נד‪.‬יגו גם כאן לד‪.‬תחיל‬
‫ו הנ ה הב״ח בט‪.‬נכ או״ח סי׳ ל״ז מסביר כוונת הגמ׳‬
‫להתכונן לגמר התיישבות הנשמד‪ .‬בגוף וגם כן על ד י‬
‫במנחות ד׳ מ״ד דאיתא; כל המניח תפילין‬
‫ספירת חדש ימים לפגי כן )ופורתא של יומים שלש‬
‫מאריך ימים שנא׳ ה׳ עליהם יחיו וכו׳‪ ,‬דד‪.‬וא זה‪ ,‬לפי‬
‫לא דקו כדי שיהא קביעות( ומתבטא הדבר ע״י התחלת‬
‫שדבק גופו בה׳ אלקים חיים במד‪ .‬שמניח שם ה׳ על‬
‫הנחת תפילין שעי״כ מתדבק גופו בה׳ אלקים חיים‬
‫ראשו סמוך לגופו על כן שכרו בזה העולם שיאריך‬
‫וכדברי הב״ח הנז״ל‪.‬‬
‫ימים וכמו״׳ש ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם‬
‫הנ ח ת התפילין היא עדות על האדם שמקבל עליו‬
‫היום וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫ממשלת קונו וכדאיתא בברכות ד׳ ל׳ ע״ב‪:‬‬
‫ו כ ל הרי אומרת ד‪.‬גמ׳ בברכות ד׳ ו׳ ע״א )ובעוד כמד‪.‬‬
‫אביי הוד‪ .‬יתיב קמיד‪ .‬דרבה חזייה דהוד‪ .‬קא בדח טובא‬
‫ל־שראל‬ ‫הם‬ ‫מקומות( ־ ומנין שהתפילין עוז‬
‫אמר וגילו ברעדד‪ .‬כתיב א״ל אנא תפילין מנחנא‪ .‬ר׳‬
‫דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו‬
‫ירמיה הוה יתיב קמיה דר׳ זירא חזייד‪ .‬דהוד‪ .‬קא בדח‬
‫תפילין‬ ‫אלו‬ ‫אומר‬ ‫ממך ותניא רבי אליעזר הגדול‬
‫טובא א״ל בכל עצב יד‪.‬יד‪ .‬מותר כתיב א״ל אנא תפילין‬
‫‪.‬‬ ‫שבראש‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫מנחנא• ופירש״י; תפילין מנחנא והם עדות שממשלת‬
‫יוצא לנו שבשעה שד‪.‬תפילין בראשו של אדם‬ ‫וא״כ‬
‫קוני ומשרתו עלי עכ״ל‬
‫אזי שם ה׳ עליו וגופו דבוק אז בה׳ אלק‪-‬ם חיים‪,‬‬
‫היא המגמה של ההקדמה בהנחת התפילין כדי‬ ‫וזאת‬ ‫והיינו שד‪.‬וא דבוק אז במקור האמת כדכתיב וד׳ אלקים‬
‫להכשירו ולהרגילו לר״גילו ברעדה ולעשותו‬ ‫אמת‪ ,‬ולכן גם שקר המותר אסור לאומרו אז‪ ,‬ועל כן‬
‫כלי־קיבול לקבלת ממשלת קונו עליו‪ .‬ובשלשים יום‬ ‫אתי שפיר מדוע שדקדק אלישע בעל כנפים לד‪.‬וריד‬
‫הוד‪ .‬חזקה‪ .‬ואין לד‪.‬אריך בכאן יותר‪.‬‬ ‫תחילד‪ .‬התפילין מע״ג ראשו ואח״ב לשקר לקסדור‬
‫כה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫הטור בשם הרא״ש דדוקא להוציא ציבור ‪ ’T‬חובתן‪,‬‬ ‫סימן יא‬

‫וכן כתבו התום׳ בתמורה )י״ד‪ (:‬וכן כתב הכלבו בשם‬
‫הרי״ף‪ ,‬וגמרא ערוכה היא בסוף תענית ע״ש‪ ,‬וכן כ׳ תוס׳‬
‫אם מותר למורים להטיל על התלמידים‬
‫ישנים במם׳ יומא ע׳ ד״ה ובעשור הטעם שאין אסור‬
‫ללמוד קטעים בעל פה כפסוישי שירת הים‬
‫אלא להוציא רבים י״ח והביאו ראיה מהא דתענית‬
‫שירת הבאר וכן שירת דבורה ותפלת חנה‬
‫אר״י וכי האיד יחיד כו׳ וכן עיקר עכ״ל‪) .‬ויעוין בם׳‬
‫וכדומה ואם אין לחוש בזה משום דברים‬
‫דמשק אליעזר שמסביר בטו״ט כוונת הראי׳ מתענית‬
‫שבכתב א״א רשאי לאמרם ועל פה‪.‬‬
‫עיי״ש(‪.‬‬ ‫ש א ל ה ‪.‬‬
‫ברור שעפי״ז הוא דעמא דבר להקל בדברים‬ ‫ונראה‬
‫שבכתב לאמרם בע״פ‪ ,‬הן פסוקים והן ענינים‬ ‫שליט״א‬ ‫אליעזר וולדינברג‬ ‫לכבוד הרה״ג רבי‬
‫שלמים והיינו בהיות שלא בא הדבר להוציא רבים ידי‬ ‫ב״מ ספרי שו״ת ציץ אליעזר‪.‬‬
‫הסבתן‪ ,‬ולכן אין כל מקום וכל טעם למחות‬ ‫שלום וכל ברכה‪.‬‬
‫אחרים בזה‪ ,‬או לבטל מנהגים שנהגו בזה‪ .‬או לבטל‬ ‫מבוא השלום הנני לבקש מכת״ר להורות לנו‬ ‫אחרי‬
‫מנהגים שנהגו בזה לשם מטרה ותועלת חינוכית מכוונת‪,‬‬ ‫הלכה בשאלתנו‪.‬‬
‫ויעוין בשו״ת הלכות קטנות ח״א סי' ט׳ שכותב וז״ל ‪:‬‬ ‫מקדמא דנא בבתי־ספר וכן גם בבית ספרנו‬ ‫נהוג‬
‫וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו‪ ,‬אם הלכה רופפת‬ ‫שמורים ומורות מטילים על ילדיהם ללמוד‬
‫בידך פוק חזי מה עמא דבר‪ ,‬כי פשוט הוא אשר באהבת‬ ‫קטעים בעל פה כגון פסוקי שירת הים — או שירת‬
‫ד׳ אח עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיוס ולא יטו כל‬ ‫הבאר — או משלי בלעם וכן שירת דבורה ותפלת חנה•‬
‫העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה עיי״ש■ ומינה‬ ‫הנה שאלתי‪ ,‬אם צריך לעקור מה שגהגו ע״פ מסקנת‬
‫בק״ו לכגון נידונגו שרבו גם רבו גדולים וטובים דקיימא‬ ‫המחבר בסי׳ מ״ט ס״א ״שדברים שבכתב א״א‬
‫בהך הלכה ובהך טעמא וסוברים אותה לעיקרית‪.‬‬ ‫רשאי לאמרם בע״פ״‪ ,‬או שמא משום שיש תועלת מכך‬
‫ב( ו מ ה שמעיר כבו׳ ובא כי דבהיות דדעת המחבר‬ ‫בחינה ״פסוק לי פסוקך״ אפשר לסמור על מה שמביא‬
‫אינו כן הרי ״אם אומרים להם ללמוד על פה‬ ‫הטור בשם אביו הרא״ש דהאיסור הוא דוקא להוציא‬
‫הרי יש כאן ״חנוך״ נגד פסק המחבר״‪.‬‬ ‫רבים ידי חובה‪ ,‬ובמשנה ברורה מביא שכך סוברים‬
‫זה אשיבנו בתרתי‪ .‬ראשית אשתמש בלשון־מושאל‬ ‫על‬ ‫פוסקים הרבה וכן הט״ז והגר״א‪ ,‬אך כאמור דעת‬
‫מד‪.‬גמ׳ ואשאלה ממנו ! וכי פסח אחד יש לנו בשנה‬ ‫המחבר אינה כך ואם אומרים להם ללמוד בעל פה הרי‬
‫וכו׳‪ .‬כלומר‪ ,‬האם זה המקום היחידי שמצינו שפוסקים‬ ‫יש כאן ״חנוך״ נגד פסק המחבר‪ ,‬והדבר צריך לפנים‪.‬‬
‫וכן מורים ומלמדים את התלמידים לנהוג דלא כפסק‬ ‫מצפה לתשובתו הרמה ומברכו בכל ברכה טובה‪.‬‬ ‫הנני‬
‫המחבר ? אמנם המחבר וכן הרמ״א המה לנו הבסיס‬ ‫מוקירו ומכבדו‬
‫היסודי לפסק ההלכה‪ ,‬ולאורם נלך‪ ,‬אבל לא פעם פיסקים‬ ‫יעקב יהודא פולק‬
‫למעשה דלא דכוותייהו בהיות ונושאי כליהם וגדולי‬ ‫מנהל מוסד חורב ירושלם‬
‫הפוסקים שאהדיוע הכריעו דלא כמותם‪ ,‬והרי יש לנו‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫כללי הוראה בזה‪ ,‬ומה מקום איפוא לחשש של ״חנוך״‬
‫ב״ה‪ ,‬יום א׳ כ״ח מרחשון תשל״ו‪,‬‬
‫נגד פסק המחבר ן אתמהה‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫במקרה שלפנינו אין בכלל בהוראה כזאת‬ ‫ושנית‪.‬‬
‫הוראה מפורשת נגד פסק המחבר‪.‬‬ ‫נ״י‪.‬‬ ‫יעקב יהודא פולק‬ ‫לכבוד הרב‬
‫הב״י בעצמו בטור מפרט כמה וכמה דרכי היתר‬ ‫דהנה‬ ‫מנהל מוסד ״חורב״ בירושלם‪.‬‬
‫בקריאה בע״פ ע״פ מקורות מדברי הראשונים‬ ‫ש ז ״ ב‪,‬‬
‫ובתוך זה הוא מביא גם מדברי התסס׳ בתמורה דף י״ד‬ ‫קבלתי בסוף שבוע שעבר‪ ,‬והנני להשיב‬ ‫מכתב״שאלתו‬
‫שכתבו דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרדם ידי‬ ‫לו כדלקמן‪.‬‬
‫חובתן‪ ,‬והוא זה בנימוקו של הרא״ש המובא בטור שם‪.‬‬ ‫א( הנ ה דין זה של דברים שבכתב אי אתה רשאי‬
‫ולא מביא מי שחולק בזה‪ ,‬ורק ממשיך לפרט עוד כמה‬ ‫לאומרם בע״פ פורש וצומצם בדברי רבותינו‬
‫וכמה דרכי ואופני היתר‪ .‬וכבר מציגו כמה דינים‬ ‫‪T‬ועים‬ ‫הראשונים והפוסקים ז״ל והועמד על תנאים‬
‫מוסכמים שהב״י לא כתבם בשלחנו וסמיך ליה במד‪.‬‬ ‫ותנאי‪.‬כללי ועיקרי נאמר בזה בטור או״ח סי׳ מ״ט‬
‫שכתבם בבית יוסף‪ ,‬אי משום היותם ^זזוטים‪ ,‬ואי‬ ‫בשס אביו הרא״ש ׳ד׳ל‪ ,‬והוא‪ ,‬דלא אמרינן דברים‬
‫מעזום שדים כלולים ונלמדם מעיקר הדין שכתב בשו״ע‬ ‫שבכתב ‪:‬אי אתה רשאי לאומרם על טה אלא להוציא‬
‫)עיין ארץ חיים בקו׳ הכללים כלל י״ז עיי״ש(‪ ,‬וא״כ‬ ‫אחרים ידי חובתם‪ ,‬אבל כל אחד לעצמו רשאי‪.‬‬
‫נראה דיש לחהיל זה גם כאן‪ ,‬דהרי בשלחנו לא כא‬ ‫תגר״א ז״ל באו״ח סי׳ הנ״ל קבע ליסודי התנאי‬ ‫ורבינו‬
‫מתחילד‪ .‬לשם כך לבאר דין זה של דברים שבכתב א״א‬ ‫והנימוק הזה וכותב וז״ל ‪■ :‬אבל העיקר כמ״ש‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יא‬ ‫שו‬ ‫כו‬
‫להוציא רבים ידי חובתם‪ ,‬וכמדובר שם מזה‪ ,‬וס״ל נמי‬ ‫רשאי לאומרם בע״פ‪ . ,‬ולא ■מתחיל את דבריו בלשון ‪:‬‬
‫כדעת הרא״ש ז״ל‪.‬‬ ‫דברים שבבתב אסור לאמרם בע״פ‪ .‬ובו‪ /‬אלא בא בעיקר‬
‫ה( או סי ף עוד זאת לרווחא דמילתא‪ ,‬דבנדון שאלתינו‬ ‫לאשמיענו השייך לסימן זה‪ ,‬והוא‪ ,‬שיכול ‪.‬לומר ק״ש‬
‫שהמדובר הוא שהאמירה בע״פ באה לשם‬ ‫וכו׳ בע״פ‪ ,‬וכדמתחיל בלשון‪ :‬אע״פ דקיי״ל דברים‬
‫שינון בעלמא‪ ,‬או כפי שמכנה זה יכבו׳ במכתבו שבאה‬ ‫שבכתב א״א רשאי לאומרם בע״פ‪ ,‬כל דבר שרגיל‬
‫לשם ״פסוק לי פסוקיך״‪ ,‬ובכגון דא הדבר עוד יותר‬ ‫ושגור בפי הכל כגון ק״ש וכו׳ מותר‪ .‬ומשום כך מכיון‬
‫קל‪ ,‬ואני לומד דבר זה מדברי הריטב״א ביומא ד׳ ע׳‬ ‫שלא בא בעיקר משום דא לבאר דיני דברים שבכתב‬
‫ד״ה והא דתנן‪ ,‬שכותב וז״ל ‪ :‬והנכון בזה מה שנראה‬ ‫ובו‪ ,/‬ורק לאשמיענו מה שמותר אעפ״כ לקרוא ק״ש‬
‫מן הירושלמי שלא אסרו לקרוא על פה אלא דברים‬ ‫וכיוצא‪ ,‬לכן הסתפק לכתוב בכאן רק נימוק היתר לקרוא‬
‫שבכתב שהם מחובת קריאה בצבור‪ ,‬אבל פסוקים שאם‬ ‫ק״ש וכו׳ ושהוא‪ ,‬מפני שהוא רגיל ושגור בפי הכל‪.‬‬
‫קורא ]אולי צ״ל‪ :‬שהוא קורא[ לשנון בעלמא או דרך‬ ‫דינא‬ ‫ועל ‪,‬יתר דרכי היתר שישנם עוד בזה בעיקר‬
‫שבח ותפלה והודאה אינו בכלל זה‪ ,‬ומיהו נראה שאף‬ ‫דדברים שבכתב וכו׳ סמך על מה שהביא וכתב ופירט‬
‫הקורא תורה שבכתב לחובת קריאתה ולומדח אפילו‬ ‫בחיבורו הארוך ביתה יוסף‪.‬‬
‫ביחש אסור לקרוא על פה ולפיכך לא היה קורא רב‬ ‫שלמעשה אין לפנינו כלל כל הוראה מפורשת‬ ‫באופן‬
‫יוסף בתורה שבכתב לפי שחיה סגי נהור ולעולם היה‬ ‫נגד פסק המחבר‪.‬‬
‫קורא תרגום והיינו דאמרינן כדמחרגם רב יוסף עכ״ל‪,‬‬ ‫לחוש יש מקום לחוש לאידך גיסא‪ ,‬דאם יורו‬ ‫ואם‬ ‫ג(‬
‫הרי דאע״ס שלשם חובת קריאה ולימוד אסר הריטב״א‬ ‫במפורש שאסור יהא זה בדומה למיקל לעצמו‬
‫לקרוא על פה אנ^לו ליחיד‪ ,‬שלא כדנראה מהירושלמי‬ ‫ומחמיר לאחרים‪ ,‬דהרי כמעט לא יצויר שלעצמנו לא‬
‫שלא אסור אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה‬ ‫נורה בזה להקל‪ ,‬כי אין אחד מני אלף שיחמיר‬
‫בציבור‪ ,‬מכל מקום הסכים להתיר מיהת הקריאה בעל‬ ‫בזה‪ ,‬דהא בהזדמנויות שונות אומרים פסוקים וחלקיהם‬
‫פה בהיכא שקורא לשם שינון בעלמא או דרך שבח‬ ‫בעל פה‪ ,‬ולפי הדין דדברים שבכתב אסור לאמרם בע״פ‬
‫ותפלה והשאח‪ .‬ודון מינה ומינה‪.‬‬ ‫אסור גם זה‪ ,‬דיעוין בכנה״ג על או״ח סי׳ מ״ ט שמביא‬
‫הלין שנתבאר נראה ברור להלכה דאין מקום‬ ‫מכל‬ ‫ו(‬ ‫משם ספר תפארת ישראל שכותב להקל בזה רק בתיבה‬
‫להחמיר ולעקור המנהג הנהוג מקדמת דנא‬ ‫אחת שאין לה משמעות כלל בלבד וצריך לצרף אותה‬
‫בהרבה בתי־תלמוד לתינוקות להטיל על הילדים ללמוד‬ ‫אל דיבור שהוא עמו ע״ש‪ ,‬וגם על קולא זאת כותב להשיג‬
‫קטעים בע״פ בתנ״ך‪ .‬שתרבה תועלת בזה לחינוכם‪,‬‬ ‫בספר חקרי לב חאו״ח סי׳ י״ד וכותב להוכיח במישור‬
‫ומכמה מובנים הן לשעתו והן לעתיד‪ ,‬וד״ל‪.‬‬ ‫שאפי׳ תיבה אחת אסור כל שהיא בדרך קריאה ולימוד‬
‫והנני בכבש רב ובברכה מרובה‬ ‫עיי״ש‪ .‬ועל כן בכל כגון דא אם להחמיר יש לנהוג בזה‬
‫אליעזר יהודא רולדינברג‬ ‫להיפך להחמיר לעצמו ככל האפשר ולהקל לאחרים‪,‬‬
‫ועכ״פ לא למנוע מהם‪ ,‬וכדמצינו שהעלה בדומה לזה‬
‫סימן יב‬ ‫בשו״ת רדב״ז ח״ד סי׳ אלף ר״ה )קל״ה( עיי״ש‪.‬‬
‫אם מותר לנגן ‪!7‬טעי‪,‬תפלה וב‪.‬קשות‬ ‫לציין גם לדברי הערוך השלחן בזה בסי׳‬ ‫כדאי‬ ‫ד(‬
‫‪.‬‬ ‫בניגוני עגבים‪.‬‬ ‫מ״ט‪ ,‬דאחרי שמצטט מדברי הראשוגיט בזה‪,‬‬
‫לח״א‬ ‫מסיים וכותב וז״ל ! והגה כתבנו כל דברי רבותינו בענין‬
‫אם מותר לנגן קטעי תפלה ובקשות בניגוני־‬ ‫ע״ד‬ ‫זה ולפ״ז אין לחוש כל כך בענין זה כי יש לנו עמודים‬
‫ענבים‪ ,‬כי פשתה המספחת על כך בכמה בתי‬ ‫גדולים לסמוך עליהם עכ״ל‪ ,‬וזוהי גם התשובה על‬
‫כנסיות‪ ,‬וכמה מהיראים התעוררו למחות על כך‪ ,‬ופרסמו‬ ‫שאלתו דמר‪.‬‬
‫מודעות אזהרה‪ ,‬אבל נתקלים בהתנגדות ובטענות שכנגד‬ ‫נעיר זאת דמ״ש שם עוד הערוה״ש דברמב׳׳ם לא‬ ‫אד‬
‫שאין בזה איסור‪.‬‬ ‫נמצא זה כלל‪ ,‬הנה אישתמיט מיניה דברי הרמב״ם‬
‫לדעתי לית דין צריך בושש כי תועבה היא‬ ‫הנה‬ ‫א(‬ ‫בפי״ב מה׳ תפלה ה״ח שפוסק וז״ל‪ :‬הקורא יש לו‬
‫להלביש דברי־קדושה במלבושים צואים‬ ‫לדלג ממקום למקום בעגין אהד וכו׳ והוא שלא יידא‬
‫כאלה שריח של זנות נשף מהם ומטמאים ומטמטמים‬ ‫על פה שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת‬
‫את הגוף ואת הנפש ״וצא טמא״ יאמר עליהם שלא‬ ‫עכ״ל‪ .‬הרי מפורש כתוב בדברי הרמב״ם הך דינא של‬
‫להכניסם במקומות קשש של בתיתכנ״ס מקדשי־הנמם‬ ‫איסור קריאה בע״פ דברים שבכתב‪ .‬וכך מבאר בפשיטות‬
‫של האומה‪ .‬וחז״ל במס׳ סנהד׳ ד׳ ק״א ע״א אומרים לנו‬ ‫הכ״מ שם‪ ,‬דמ״ש הרמב״ם והוא שלא יקרא געל פה‪,‬‬
‫דהקורא פסוק של שה״ש ועושה אותו כמין זמר והקורא‬ ‫מקורו מדברי הגמ׳ בגיטין ד׳ ס׳ דדברים שבכתב אי‬
‫פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני‬ ‫אתה רשאי לאמרם בעל פה ע״ש‪ .‬ומה שיש לומר הוא‬
‫שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב״ה ואומרת לפניו‬ ‫רק זאת‪ ,‬דגם הרמב״ם כוונתו שהוא רק דין בקריאה‬
‫כז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יב‬ ‫שו‬
‫שמנגנים בפני ע״ז לא יעשה אותו נגון להקב״ה עכ״ל‪.‬‬ ‫רבש״ע עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים‪ .‬ואומר‬
‫שאין הכרח לבאר בכזאת גם כוונת הרמ״א‪,‬‬ ‫ונראה‬ ‫אני דלתרוא בבתי משתאות בלא זמנו הוא פיגול ולא‬
‫ויש לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא‪,‬‬ ‫ירצה בבחינה של ״שחוטי־חוץ״ ואילו לנגן בקודש‬
‫הרמ״א מדבר במנגן שירי־עגבים‪ ,‬וזה אסור בכל גוונא‪,‬‬ ‫פנימה בניגון־עגבים פיגול הוא ולא ירצה להתקבל‬
‫וכיוצא מסתמיות דברי הרי״ף שבכל בו שמשם מקור‬ ‫לפניו ית׳ בבחינה של ״חולין שנשחטו בעזרה״•‬
‫הדברים‪ .‬והס״ח מדבר על ניגון שמנגנין גם בבית‬ ‫אחד העושה ואחד המסייע לכך הוא בגדר של‬ ‫ולכן‬
‫תפילתם‪ .‬ועל זה הוא שסובר גם הב״ח בתשר שצוין‬ ‫״ויתן לשבי עוזו ותפארתו ב ‪ T‬צר״‪ ,‬ואך מעשה‬
‫גם במחצית השקל שאסור דוקא כמיוחדים לנגן לע״ז‬ ‫שטן הוא לפתות יראים ושלמים לשורר‪ ,‬או להסכים‪,‬‬
‫כיעו״ש‪ .‬אבל בניגוני־ערב שהמה שירי־עגבים מודה‬ ‫שישוררו שירי־תפלה ובקשות־קודש בניגוני־עגבים‬
‫שאסור בכל גוונא‪ ,‬וכדמצינו באמת להס״ח בעצמו‬ ‫שהמה כאש־בנעורת לגרום להפסדת טהרת־תכוונה‪,‬‬
‫במקו״א בסי׳ תשס״ח שכותב בלשון‪ :‬״דזהר מי שיש‬ ‫ביודעים ובלא יודעים‪ ,‬ולתת מקום לשפחה שתירש את‬
‫לו קול נעים שלא יזמר נגונים נכרים כי עבירה היא‬ ‫גבירתה‪ ,‬להחליף היכל ניגון דקדושה בהיכל ניגון‬
‫ולכך נברא קולו נעים לשבח בוראו ולא לעבירה״‪ ,‬ולא‬ ‫דסטרא דשמאלא רח״ל‪ ,‬ולהוליד את התפלות והבקשות‬
‫מזכיר הס״ח בשם כלל שהמדובר מניגונים שבפני ע״ז‪,‬‬ ‫אל מחוץ למחנה כקדשים פסולים ר״ל )יעוין שו״ת חתם‬
‫והיינו מפני ששם כוונתו לשירי־עגבים‪ ,‬שכאלה בסתמא‬ ‫סופר חאו״ח סו״ס ר״ה ע״ש(‪ ,‬באשר הניגון הוא בהרבה‬
‫נגוני נכרים‪ ,‬ולכן אוסר בסתמא בכל גווגא‪.‬‬ ‫פעמים הרוח החיה של השיר והקובע את צילצול־‬
‫ומצאתי הוכחה ברורה לדברי הנ״ל בשו״ת רדב״ז‬ ‫משמעותו‪.‬‬
‫ח״ב סי׳ תת״ט‪ ,‬שהשיב שם וז״ל! ולענין‬ ‫■‬ ‫פיטוסי מילי בעלמא הוא לבוא בגיבובי דברים‬ ‫ואל‬
‫ש״ץ שהוא נעים קול ומזמר בבית המשתאות בשירי‬ ‫לטהר שרץ זה ולומר שניגוני־העגבים מכיין‬
‫עגבים בשירים של דופי מוחין בידו ואם אין רוצה‬ ‫שמנגנים אותו בשירי־קודש אינם מעוררים באדם המנגנם‬
‫לשמוע מעבירין אותו ועליו ועל כיוצא בו אמר הכתוב‬ ‫חשק ותאוה זרה‪ ,‬וכן גם לא בקרב לב השומעים‬
‫נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה‪ ,‬כן השיב הריא״ף‬ ‫והמאזינים‪ ,‬המציאות ההפוכה מטפחת על פניד‪ a‬של‬
‫ז״ל בתשובה עכ״ל‪ .‬הרי בהדיא שהרדב״ז ז״ל ביאר‬ ‫אלה‪ ,‬ואולי אך יחידי סגולה יכולים להנצל מזה לגמרי‬
‫בפשיטות שכוונת הרי״ף ז״ל בחשובה המה על שירי‬ ‫בהעמיקם חקר אל עומק תוכיות התפלה והבקשה‬
‫עגבים ושירי דופי‪ .‬והרי מקור דברי הרמ״א בזה המה‬ ‫הנאמרת‪ ,‬אבל לעומת זה יש להם לתת לב אל ההפסד‬
‫מהרי״ף שבכלבו וא״כ גם כוונתו היא לבכזאת‪ ,‬ואסור‬ ‫היוצא מהשכר כאשר המוני עם הפשוטים המקשיבים‬
‫בכל גוונא‪ ,‬וכדברי הנ״ל‪) .‬ויותר עדיף איפוא הגירסא‬ ‫והמאזינים נתקלים באין ספק וכאילו מאליהם בהרהורים‬
‫ברמ״א ״שירי עגבים״(‪.‬‬ ‫רעים ובחשקי־תאוה‪.‬‬
‫הב״ח והמג״א שחילקו מה שחילקו הוא מפני‬ ‫ואפילו‬ ‫קצת •את הדברים בביאור ההלכה בזה‪.‬‬ ‫וארחיב‬
‫שביארו שהכוונה על ניגון שמנגנים גם בבית‬ ‫בשו״ת שבסו׳ הספר כתוב בזה״ל ‪ :‬קרב‬ ‫ב( בכל בו‬
‫ע״ז שלהם‪ .‬והמה לא שירי־עגבים‪ .‬אבל על כגון שירי־‬ ‫יצחק בן יעקב אלפסי‪ ,‬ש״ץ שעושה דברים‬
‫עגבים יש לומר שגם הם יודו שאסור ככל גוונא‪ ,‬דהיינו‬ ‫שאינם הגונים כגון שמוציא מפיו דברי נבלות וכיוצא‬
‫לא רק לשיר עצם השירים‪ ,‬כי אם גם לרבות שאסור‬ ‫בזה כגון שמרנן בשירי העורב ממחין בידו שלא לעשות‬
‫לנגן ניגונם בתפילות ובקשות לפני הקב״ה‪.‬‬ ‫כן ואם אינו שומע מסלקין אותו ועליו ועל כמותו‬
‫וני תן לומר שהדברים עוד ק״ו שאסור להתפלל לפני‬ ‫נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה עכ״ל‪.‬‬
‫באשר‬ ‫כאלה‪,‬‬ ‫מתועבים‬ ‫הקב״ה בניגונים‬ ‫הרמ״א ז״ל הביא דברי הכל בו הן בד״מ והן‬ ‫רבינו‬
‫מעזחיתים המה כל חלקה טובה‪.‬‬ ‫בהמפה• בד״מ בטור או״ח סי׳ נ״ג סק״י מעתיקו‬
‫ו כ ד ראיתי באמת בספר לב העברי ח״א )ד׳ ע״ג ע״א(‬ ‫בלשון! ״כגון שמרנן בשירי ערב ממחין בידו שלא‬
‫שכותב בתוך דבריו וז״ל‪ :‬והרי מבואר ברמ״א‬ ‫לעשות כן ואם אינו שומע מעבירין אותו״‪ .‬וברמ״א‬
‫שם סעי׳ כ״ה ששליח צבור המנבל פיו או שמרנן שירי‬ ‫בשו״ע שם בסעי׳ כ״ה‪ ,‬ישנם ספרי שו״ע שכתוב בהם‬
‫נכרים פי׳ במג״א‪ ,‬כלומר בניגון עבודתם‪ ,‬מעבירין‬ ‫הלשון‪ :‬״שמרנן בשירי הנכרים״ וישנם ספרי שו״ע‬
‫אותו אחרי התראה‪ ,‬וזה אם מנגן בעלמא‪ ,‬קו״ח איד‬ ‫שכתוב בהם בלשון‪ :‬״שמרנן בשירי עגבים״‪ .‬גירסת‬
‫אותן‬ ‫מנגן‬ ‫צבון‬ ‫אם השליח‬ ‫בעיני המקום‬ ‫רע‬ ‫המג״א בס״ק ל״א היא ״בשירי הנכרים״‪) .‬וכפי שנביא‬
‫אזן‬ ‫יכול‬ ‫ואיד‬ ‫עצמה‪,‬‬ ‫התפלה‬ ‫בתיד‬ ‫נגונים‬ ‫לקמן ישנם אבל אחרים שגרסו כהגירסא השנית ״בשירי‬
‫ישראל לשמוע כן עכ״ל‪ .‬הרי כנ״ז‪ ,‬ורק מה שמבאר‬ ‫עגבים״(•‬
‫הלב העברי שהמכוון במג״א )שהוא עפ״י הס״ח( לא‬ ‫עפ״י הס׳ חסידים סי׳ רל״ח מבאר שהכוונה‬ ‫המג״א‬
‫כשמנגן זאת בתפלה‪ ,‬ולומד זאת משם רק בקו״ח‪ ,‬לא‬ ‫בניגון שמנגגין בו לע״ז‪ ,‬וז״ל הם׳ חסידים‬
‫כן מבואר בס״ח שם‪) .‬בסי׳ רל״ח( דשם מבואר בהדיא‬ ‫שם‪ :‬לא ילמוד אדם לגלח אותיות ולא ינגן לפניו‬
‫שהמדובר הוא במפורש על כך כשחוזר ועושה אותו‬ ‫זמר נעים פן ינגן הגלה בע״ז שלו אותו נגון וכל‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יב‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫כח‬
‫חקתיו וככל משפטיו יעשו אותו בלי ערעור ופקפוק‬ ‫ניגון להקב״ה‪ ,‬אבל א׳ת הקו״ח הזה ניחן לזמר ע״ד‬
‫עכ״ל השואל‪.‬‬ ‫הרי״ף בחשו׳ )שמשם מקור דברי הרמ״א( שהמדובר‬
‫המחבר בדברי תשובתו מרחיב את היריעה בזה‬ ‫והרב‬ ‫כששר אותם בבחי משחאוח‪ ,‬וכן ע״ד הרדב״ז שמפורש‬
‫בבירור וליבון‪ ,‬ומוכיח בעליל גודל האיסור‬ ‫שהמדובר בשירי עגבים ובבחי משחארח וכנ״ל‪ ,‬אבל‬
‫שישנו בדבר זה לכריד דברי־הקדושה בשירי עגבים‪,‬‬ ‫נלמד משם איסור לנגנם לפני הקב״ה עוד בקו״ח‪.‬‬
‫ותיכף בפתיחת דבריו מתחיל בהסברת דברי האיסור‪,‬‬ ‫וכנז״ל‪) .‬ויעוין עוד לקמן מה שנביא מם׳ מעשה ריקה‬
‫וכותב‪ ,‬דמודעת זאת בכל הארץ כמה שהחמירו חז״ל‬ ‫שכותב לבאר בחוד דבריו הכוונת של הרמ״א רק‬
‫בכוונת התפילות וכו׳ והזהירונו ז״ל לפחות להסיר כל‬ ‫על הניגון ולא דוקא שירי־הנכרי בעצמם• אד מהרדב״ז‬
‫המניעות והרהורים בשעת התפלה‪ ,‬ואצ״ל בדבר שגורם‬ ‫שם לא מבואר כן‪ ,‬דהא מדי העתיקו שו״ת הרי״ף שמשם‬
‫על ‪T‬ו שום הרהור וכמ״ש הרב״י א״ח סי׳ צ״ח‪ ,‬ואם‬ ‫מקור דינו של הרמ״א‪ ,‬כותב מפורש בלשון ״ומזמר‬
‫בדבר הרשות אסור להרהר בשעת התפלה מכ״ש וק״ו‬ ‫בבתי משתאות בשירי עגבים בשירים של דופי״‪ ,‬הרי‬
‫בדברי התול שחוק וקלות ראש‪ ,‬ואצ״ל דברי חשק‬ ‫בהדיא שהמכוון לא רק על ניגוני־העגבים כי אם גם‬
‫ועגבים שנאסרו אף שלא בשעת התפלה וכו׳ ואם‬ ‫על עצם השיר הזר הזה‪ ,‬וכן כיוצא בזה ״בשירים של‬
‫אסרו כל זה אפילו שלא בשעת התפלה מכ״ש וק״ו‬ ‫דופי״‪ ,‬ולא על הניגון כשמלבישו בשיר קודש‪ .‬אד אבל‬
‫בשעה שאנו עומדים בביהכנ״ס שהוא לנו למקדש מעט‬ ‫שפיר נלמוד איסור אפילו כשמלבישו בשיר־קודש‪ ,‬ועוד‬
‫ובשעת התפלה לבקש על נפשותינו וצורר גופינו‪,‬‬ ‫בקו״ח וכנ״ל(‪.‬‬
‫ומ״ש הטור שם והרב״י בשם הר״מ שעכשיו אין נזהרים‬ ‫ג( ורואה אנכי כי על נגע־מספחת רעה זאת‪ ,‬כבד‬
‫בכל זה שאין אנו מכוונים עכשו כ״כ בתפלה‪,‬‬ ‫נשאל הבעל מעשה רוקח על הרכב״ם‪ ,‬והיא‬
‫לא קאי אלא להנר שכתב לעיל שהיו עושים החסידים‬ ‫לו בפ״ח מה׳ תפלה הי״א‪ .‬הרב השואל שניכר שהיה‬
‫ואנשי מעשה וכו׳‪ ,‬אבל בדבר שאנו יכולים לעשות בלי‬ ‫גברא רבא געש ורעש על כד‪ ,‬ופונה ■להבעל מעשה רוקח‬
‫שום אונם המכריחנו פשיטא שיש לנו לעשות כל טצדקי‬ ‫בדברים אלה; ידוע יהיה למעכ״ת כי פשתה צרעת‬
‫לכוין ככל האפשר‪ ,‬ואצ״ל בדבר שידענו נאמנה שיגרום‬ ‫ממארת בארצנו וזאת תהיה לפוקה ולמכשול בזמן הזה‬
‫ביטול הכוונה ולעשותו בקום עשה שזו לא אמרה אדם‬ ‫חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו קדושים אשר‬
‫מעולם•‬ ‫בארץ המה לעמוד ולשרת בשם ה׳ בבתי כנסיות כקול‬
‫מוסיף המעשה רוקח להביא דברי הכלבו‬ ‫רלהאמרר‬ ‫הצר׳ים תחת השיר שיר ה׳ שירי עגבים ומחולות‬
‫וכן דברי הרמ״א באו״ח סי׳ נ״ג סעי׳ כ״ו‬ ‫■‬ ‫ליקח מזמרת ־הארץ זמרי נכרים ולשורר בהם קדושה‬
‫שמביאו‪ ,‬ופוסק ! ש״ץ המנבל פיו או שמנגן בשירי‬ ‫וקדוש ותפלה שירים בצר׳ים נתחלף להם שוררי׳ם‬
‫הנכרים ממחין בידו‪ .‬וכן דברי המג״א ע״ז‪ ,‬שכותב כלומר‬ ‫ומורים עצמם לשרת בקדש ותהי מחשבתם לא כן‬
‫בניגון שמנגנים בו לע״ז‪ .‬וכותב‪ ,‬דאיר שיהיה למדנו‬ ‫במקום אשר יאמרו להם בני א־ל חי יאמרו להם לא עמי‬
‫מדבריו דאף אס משורר שירים אחרים באותו ניגון‬ ‫אתם כי מחשבותיכם מחשבות און כל מגמתם אינה כי‬
‫אסור שהרי כתב בניגון וכו׳ כלומר דלאו דוקא השיר‬ ‫אם לזכור הניגון ולא לכוין בתפלתם כי א״א שני‬
‫עצמו רזה פשיטא אלא אף הניגון‪ ,‬כן מביא עוד דברי‬ ‫הפכים בנושא אחד מצפצפים כיונים ואינם יודעים כי‬
‫הס׳ חסידים סי׳ רל״ח שכותב‪ ,‬לא ילמד אדם לעכו״ם‬ ‫הכל תלוי בכוונת הלב‪ ,‬תפלה בלא ■כוונה כגוף בלא‬
‫אותיות ולא ינגן לפניו זמר נעים פן ינגן העכו״ם‬ ‫נשמה‪ ,‬יען כל כמה דלא מכוונים דומה לתורגמן שקורא‬
‫לע״ז שלו אותו ניגון וכל שמנגנים בפני עכו״ם לא‬ ‫ואינו יודע מה קורא‪ ,‬היתכן לעשות כן במלכותא דארעא‬
‫יעשה אותו ניגון להקב״ה‪ ,‬שנלמד מזה שאפילו ‪,‬אם‬ ‫ק״ו בן בנו של ק״ו לפני מלכותא דרקיעא‪ ,‬שאם יעשו‬
‫העכו״ם תפסו ניגון נעים שלנו לצ׳ורר בו בבית תפלתם‬ ‫ככה בשאול לוס שאלה או חקירה יפלגו ולא ידעו‬
‫אין ראוי לנו לשורר בו עוד וכו׳‪ ,‬וכ״ש וק״ו בניגון‬ ‫להשיב‪ ,‬יעבר נא אדוני לפני הרב ארקיוולטי בספרו‬
‫של צ׳יר חשק ועגבים פשיטא ופשיטא שיאסר‪ ,‬שהרי‬ ‫ערוגת הבושם בפרק אחד ושלשים ומשם יראה וישכיל‬
‫כוונת הניגון אינה אלא אחר כוונת הלב לכוין בו‬ ‫מה שכתב בענין זה והתגר שקורא על העושים כן באמרו‬
‫היטב וכו׳‪ ,‬מעתה אם מנגן בניגוני הנכרים ומכ״ש‬ ‫שאין לזרים אתנו יעויין שם גם נעמו דברי הרב‬
‫בדברי חשק שבודאי ע״י הניגון יתעורר כוונתו לאותו‬ ‫זמירות ישראל בענין זה‪ .‬והנה הם מביאים ראיה משו״ת‬
‫הצ׳יר וגירוי היצה״ר שהוא הגורם הגדול כידוע ומפורסם‪,‬‬ ‫ב״ח ד׳ צ״ה שמתיר כל שאינו ניגון קבוע בבית‬
‫ואין כאן מקום לפוטרו מ ‪T‬י מעילה בקדשי שמים שהיא‬ ‫תפלתם‪ ,‬ואומרים שרב כחו נגד שאר החכמים כי הוא‬
‫התפייה במקום הקרבן וכמו שכתב הר״ש הלוי בתשובה‬ ‫פוסק והם מפרשים וגדול כח הפוסק מהמפרש‪ ,‬הטיבו‬
‫א״ח סי׳ ח׳ וכו׳ וגם הרב בעל ם׳ הזכרוגות וכו׳‪ ,‬דון‬ ‫אשר דברו אבל צריכים אנו למודעי אם יש פוסקים‬
‫מינה ואוקי באתרין שע״י הגיגון ההוא מתעורר בנפשו‬ ‫אחרים הולכים עמו‪ ,‬או אם מוחלפת השיטה וכו׳‪ ,‬ואנחנו‬
‫קול הניגון של אותו הצ׳יר נכרי בי זכור אזכרנו לשמע‬ ‫לא נדע הדרר הטוב נלד בו יען דבריהם אמת וצדק‬
‫קול דמות תבניתו ותוארו‪ ,‬כי עיקר השיר הוא הנועם‬ ‫מאלו השני׳‪ ,‬לכן אבקש ממעכ״ת לגמו׳ הדין ככל‬
‫כט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫הוא תמצית דברי התשובה שהשיב בזה הבעל‬ ‫חאמור‬ ‫והניגון שבו וכר ומה גם דאפשר דק״ו הוא שבשעת‬
‫מעשה רוקח שם‪ ,‬ולדעתי כל דברי התשובה‬ ‫התפלה עצמה יתעורר בזה ח״ו והמוחש לאי יוכחש‪.‬‬
‫מיוסדת ומבוססת על אדני פז‪ ,‬ועליה אין להשיב —‬ ‫מוסיף להביא בדבריו סמוכות מדברי שו״ת הרשב״א‬ ‫כן‬
‫והלכה כמותו שאמר כהלכה■‬ ‫סימן רט״ו שמגנה הש״ץ שמתכוין להשמיע קולו‬
‫בתשובתו הארוכה של המעש״ר שם נוכח‬ ‫והמעיין‬ ‫ד(‬ ‫הנעים לעם וישבחוהו‪ ,‬ודברי המטה משה בזה‪ .‬וכמו״כ‬
‫לדעת שלא בא בדבריו רק כמעתיק אלא‬ ‫מציין למ״ש הרב לוזאנו באצבע דרך החיים בשם סה״ח‬
‫העלה את מסקנתו בזה מתוך עיון ובירור ממצה‪ ,‬ובאשר‬ ‫סי׳ תשס״ח שיזהר מי שקולו נעים שלא יזמר נגוני‬
‫על כן לא נגרע דבר מפסק ההלכה שלו בזה ש אם‬ ‫נכרים‪ ,‬ומדייק שלא כתב שלא יזמר שירי נכרים דזה‬
‫נמצא לא׳ שמציין שלא כתב כפי שציין אליו‪ .‬וכוונתי‬ ‫פשיטא שאסור אלא כתב שלא יזמר נגונים נכרים‬
‫בזה למה שמציין גם מהרב לונזאנה‪ ,‬והברכ״י או״ח‬ ‫כלומר דאף שהשיר מצד עצמו יהיה קדוש הניגון נכרי‬
‫סי׳ תק״ס מעיר עליו שלא ציין כדת כיעו״ש‪ ,‬וכאמור אין‬ ‫שבו יפסידוהו כי הכניס הטינופת במקום הקדש וכו׳‬
‫בזד‪ .‬בכדי לשנות עצם פסקו בזה לאיסור‪ ,‬וגס הברכ״י‬ ‫חוזר להביא סמוכות לדבריו גם מדברי הערוגת‬ ‫כן‬
‫בעצמו בא בזה רק בבחינר‪ .‬של כמעיר ובא‪ ,‬אבל לא‬ ‫הבושם שציטט ממנו הרב השואל‪ ,‬וכותב ‪ :‬וכבר‬
‫מציגו שמערער על עצם פסקו של המעש״ר לאיסור‪.‬‬ ‫צווח ככרוכיא על זה הרב בעל ערוגת הבושם בפרק‬
‫מעשה־רב הגאון הגר״ח פלאג׳י ז״ל בספרו‬ ‫וגדולים‬ ‫ל״א כאשר הביא מ׳ השואל והאריך למעניתו הרבה וגם‬
‫כף חיים סי׳ י״ג‪ ,‬שמטיף אמריו אמרי־צוף‬ ‫הביא אחוזת מרעהו הרב הכוזרי ז״ל שנתרעם גם כן‬
‫אל המשוררים המנגנים קדיש וקדושד‪ .‬בניגוני־הזרים‪,‬‬ ‫על זה והוא ז״ל חזק סברתו ביתר שאת והביא לו סמוכות‬
‫וכותב וז״ל ‪ :‬מי יתן שיזהרו המשוררים שלא ינגנו‬ ‫גדולות וראיות ברורות וכו׳‪.‬‬
‫הקדיש וד‪.‬קדושד‪ .‬ניגוני הגוים ‪'.‬במאקאם שהיודע מהם‬ ‫על כן מתמה הרבה הבעל מעשה רוקח על‬ ‫ובאשר‬
‫יביאו לו הרהורים רעים‪ ,‬ופיגול הוא לא ירצה‪ ,‬וההעדר‬ ‫האומרים )שמזכירם השואל( דאין להביא ראי׳‬
‫טוב ממציאותו עיי״ש‪ .‬ואת דבריו הנמרצים האלד‪ .‬הוא‬ ‫אלא מדיפוסק ולא מהמפרש‪ ,‬ולהעלים א״ע מהראמת‬
‫כותב גם אחרי שראי‪ .‬גם דברי הברכ״י בזה כיעו״ש‪.‬‬ ‫שמביאים‪ ,‬וחולקים עליהם בלי העיון וכו׳ ומה גם‬
‫שהלכה כרבים מה לי שהוא פוסק מה לי שהוא מפרש‬
‫דברי הגרח״פ ז״ל הנ״ז נתעוררתי להמליץ על‬ ‫ועפ״י‬
‫כיון שהוא מביא ראיות לדבריו וכותב כן לענין הדין‬
‫ת״ח יראים ושלמים ששמכזו שליחי ציבור ונגנו‬
‫והלכה למעשה‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫בניגוני עגבים — אם אמנם היו כאלה‪ .‬והיינו שבא להם‬
‫אפילו אם היה הב״ח חולק )כפי שכתוב בשאלה(‪,‬‬ ‫וכ״ז‬
‫זאת מחוסר ידיעה‪ ,‬שלא ‪T‬עו שמקורם סמא משירי־‬
‫אבל למעשה כותב שבנ ‪T‬ון זה שנשאל נראה‬
‫ענבים ומכיון שלא ידעו מהם‪ ,‬לא הזיקו לד‪.‬ם‪ ,‬אבל‬
‫שכל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד בלי חולק‪ ,‬וגם‬
‫היודע מהם ברור שאסור לנגנם ולא לשומעם‪ ,‬כי יביאו‬
‫הב״ח שרוצים להסתייע מדבריו יורה יורה בנ״ד שהוא‬
‫לו הרהורים רעים‪ ,‬ופיגול הוא לא ירצה‪ ,‬ולכן ההעדר‬
‫איסור גמור‪ ,‬ומהטעמים שנתבארו‪ ,‬וענין שלו הוא ענין‬
‫טוב ממציאותו‪ ,‬וכנ״ז‪.‬‬
‫אחר‪ ,‬ומעתיק דברי הב״ח בתשובה סי׳ קכ״ז‪ ,‬ומוכיח‬
‫הב״ח בתשובה‪ ,‬יעיין לד‪.‬ראש״ל ישא‬ ‫ועפי״ד‬ ‫ה(‬ ‫בעליל שנדון הרב״ח ז״ל הוא באותם הניגונים שהמציאו‬
‫ברכה ו״ל בספרו ישא איש בתשובה‬ ‫והולידו המשוררים מבני עמנו מחכמת המוסי׳קה ולא‬
‫הגדפסת בסוף חחו״מ )בהשנזטה לה׳ תפלה( מזז‬ ‫לימדום מתחילה מילדי נכרים‪ ,‬אלא בשלימדום מתחילה‬
‫שמרעיש עולמות על אשר פשתה המספחת צרעת פורחת‬ ‫מזולתם בדרך היתד‪ ,‬ורק גם המח התחילו לנגנם גם‬
‫לנגן בבתי הכנסיות מניגוני הזריט‪ ,‬ובדבריו דוחה דברי‬ ‫אצלם‪ ,‬ולכן כותב דבהא ודאי איכא למימר דלא מינייהו‬
‫הם׳ כרד של רומי שכותב לד׳שיג ע״ד הב״ח‪ ,‬ומסיים‬ ‫גמרינן‪ ,‬אמש ללמוד מנגוני עכו״ם בהא לא איירי ב׳׳ח‬
‫את דברי תשובתו בלשון ! את זה כתבתי בדאגה ודמעות‬ ‫כלל‪ ,‬ופשיטא שאסור‪ ,‬והב״ח לא בא בדבריו אלא להליץ‬
‫יורדות תוך חדרי לבבי בראותי כי אבדה התורה והיהדות‬ ‫בעד השלוחי צבור שבהגו כן מעולם דמחזקינן להו‬
‫והאמונה מקרב רוב ישראל עיי״ש‪ .‬וראה ראיתי גם מה‬ ‫בהיתרא דלא מנייתו גררו‪.‬‬
‫שכותב בספר שו״ת תעלומות לב ח״ג בקו׳ הליקוטים‬ ‫א ח ד כל האמור מסכם הבעל מעשה רוקח אח דבריו‬
‫שבסוה״ם אות י״א‪ ,‬להשיב ע״ד הישא איש‪ .‬אבל מלה‬ ‫וכותב ‪ :‬מעתה מה להס כי נזעקו כת החולקים‪,‬‬
‫לא נזכר בדבריו לתת איזה וזיתר גם צל גיגוגי־עגבים‬ ‫דאפילו לפי דעתם שהרב״ח מתיר‪ ,‬הרי הרב הכוזרי‬
‫ואדרבה מה שכותב להגיח את הדעת הוא זה ; שלהקת‬ ‫והרב בעל ערוגת הבושם וסה״ח והרב לונזאנו ונז״י‬
‫משרים ילדים ונערים אומרים איזה פסוקים ומזמורים‬ ‫שהביא מע׳ השואל חולקים עליו‪ ,‬ולא אאמין כי יסופר‬
‫וקצת ניגונים בלה״ק־ בהכנעה יתירה וכו׳‪ ,‬ועל זאת‬ ‫נגד הרבים ולעשות הלכה‬ ‫שיש מי שיסמוך על‬
‫הדיד הוא שכותב ש להליץ על שארו מחבר הס׳‬ ‫למעשה בקום עשה ובדבר שאפשר לאוסרו משום ליתא‬
‫כרך של רומי כיעו״ש‪ ,‬וכ״ז כתבתי רק לרווחא דמילתא‪,‬‬ ‫דבחקותיהם לא תלכו‪ ,‬ומה גם דהטוומז לא יוהחש‬
‫כי גם בלי זר‪ .‬הדבר פשוט וברור לאיסורא׳‬ ‫דגורם גם כן ביטול הכוונה‪ ,‬עכ״ד‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סיימן יב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫עלינו הצרה שקורה שמתלוצצים עלינו ? השכח דברי‬ ‫מיכן עלה בידי לעיין גם בגופן של דברים‬ ‫ולאחר‬ ‫ו(‬
‫רשב״י )מובא ברש״י פ׳ וישלח )ל״ו״ד׳( האומר ‪ :‬הלכה‬ ‫וממש‬ ‫שבם׳ כרך של רומי )סי׳ א׳(‪.‬‬
‫היא בידוע שעשו שונא ליעקב‪ .‬והלא אבן מקיר תזעק‬ ‫נשתוממתי על המראה ולבי לא האמין למה שעיני‬
‫על כך‪ ,‬על שרשרת ארוכה של מאות בשנים מעינויהם‬ ‫קוראות‪ .‬אמנם המשתמע מדברי הספר שם הוא זה‬
‫השטניות לאלפי רבבות מבני ישראל שאשמתם היחידה‬ ‫שדעתו להתיר לשיר פיוטים ותפלות בשירי־עגבים‪,‬‬
‫היתה דביקותם באמונתם ובתורתם‪ ,‬ומשריפת בתי'‬ ‫אבל עיקר דיונו של הספר שם הוא ע״ד לשורר בבתי‬
‫מקדשנו התלמודיים אשר אידי שוקל ואיד‪ .‬סופר שיוכל‬ ‫הכנסת בגיגוני־נוצרים ששרים בכנסיותיהם בפולחנם‪,‬‬
‫להשמיענו ולסרט לנו מאת אשר עוללו לנו‪ ,‬הלזה יקרה‬ ‫וכדי לטהר שרץ זה הוא מסתייע ממה שניגנו ומנגנים‬
‫מקרח של התלוצצות? או כפי שמוסיף בדבריו שם‬ ‫)אצל עדות המזרח( בניגוני שירי ישמעאל ומניח )אז‬
‫לסנגר על איזה מנגדים מהם? שדייה זה מפני שראו‬ ‫שהנכון באמת בך( שתרי רובא של שירי ישמעאל הם‬
‫בספרנו כמדי דברים נגד הגוים וכו׳ ‪ 7‬ומהו זדי שכותב ‪:‬‬ ‫עגבים‪ ,‬ולכן דן ק״ו בנפשו‪ ,‬אם שירי ישמעאל שרובם‬
‫שחכמיהם חוקרים תמיד את האמת? האומנם ככדי?‬ ‫עגבים עכ״ז הקולות שלהם התירו לנגנם בל׳ הקודקז‬
‫ובכלל המותר לקרוא קיאם לחכמיהם ? ואידי האיסור‬ ‫ובתפלות ובמלות קדושות יען שהענינים הם נאותים‬
‫של לא תחנם שישנו בדבר ? )יעוין ברמב״ם פ״י מדי׳‬ ‫או קדושים ולא איכפת לן שמא באותה שעה שמנגן אותו‬
‫ע״ז ה״ד(• ויתירדי מזאת עשה לנו בעל התשובדי הזה‪,‬‬ ‫יזכור הערביות שהם עגינים פחותים ועגבי□‪ ,‬וכן המנהג‬
‫שדיפך את הקערה על סיד‪ ,.‬שבכאן הוא שם חושך לאור‪,‬‬ ‫בכל א״י וערביא בכל הב״כ ולא מיחו בהם חכמים‪,‬‬
‫ואילו לעיל מיניה בדבריו )כד׳ ב׳ ע״ב( הוא שם אור‬ ‫וכו׳‪ ,‬כ״ש נגוני בתי כנסיות הנוצרים שהם באמת נגונים‬
‫לחושך ומגנה ולועג לצורת התפלדי שלנו בתי הכנסת‬ ‫מוכנעים ומביאים אהבת תא־ל ויחודו ואנן לא ‪T‬עינן‬
‫וכותב וז״ל* ואם בחוש השמע בשמעו קול בוכים או‬ ‫לשון לאטין שבהם מנגנים באותו קול מוכנע כדי שגא׳‬
‫קול עורב ובפרט בבתי כנסיות אם הש״ץ קולם‬ ‫שנזכור עי״ז אותם דברים של שלוש שד& אסורים לנו‪,‬‬
‫מגונה בצעקות ויללות בלי סידור וישוב ודינהגדי פעם‬ ‫שודאי מלבד שמותרים לנו אלא אדרבא חובה עלינו‬
‫יצעוק כיענים במדבר פעם ישפיל קולו בחשאי כגנב‬ ‫וכו׳ עכ״ל )בד׳ ד׳ ע״ב מדפי הספר(‪ .‬ונזדעזעתי לשמוע‬
‫הנמצא במחתרת וכו׳ דין כל אלדי מצטערת הנפש צער‬ ‫דברים כאלה יוצאים מפי בעל התשובה שם‪ ,‬איד אפשר‬
‫גדול ונקראים בזיון הנפש עכ״ל ומשוה שם את צער‬ ‫להטיף אמרים ולומר שהנגונים שמנגנים הנוצרים‬
‫הנפש בזה כצערד‪ — ,‬לדיבדיל — כששומעת קול עגבים‬ ‫בפולחנם בבתי כנסיותיהם המה באמת נגונים מופנעים‬
‫בבתי״מקודשים כיעו״ש‪ .‬וכל זד‪ .‬משום אהבת המוסיקה־‬ ‫וטפיאים אהבת הא־ל ויחודו? כזמן שהרמב״ם וכל‬
‫הנוצרית שמחבבה בדבריו עד לאחת? רחמנא ליצלן‬ ‫גדולינו קבעו לנו שאמונתם ופולחנם היא אמונה ופולחן‬
‫מדיאי דעתא‪ .‬והעולה על כולנה הע״ז בשיתוף ח״ו‪,‬‬ ‫של עבודה זרה‪ ,‬ושהם גרועים בזה יותר מהישמעאלים‪,‬‬
‫רצוני לומר‪ ,‬על זה שמשודי ומעמיד אותנו בשורה אחת‬ ‫ובתוך כדי דיבור הא בעל התשובה בעצמו מזכיר אמונת‬
‫עם הנוצרים ואומר לדבק רע כזה טוב‪ ,‬כאילו ח״ו‬ ‫שילוש שלהם• ואיד מתהפך כחותם ז ועוד לכתוב שגם‬
‫״אנו ודים משולים לשתי נטיעות יונקות מגומא אחת״ ?‬ ‫חובה עלינו ללמוד מהם ניגוניהם‪ .‬פדי לפאר עי״כ בית‬
‫אוי לעינים שכך קוראות דברים צורמים כאלדי יוצאים‬ ‫אלקינו ? לא יאומן כי יסופר ?‬
‫מפי רב שכזה ? ממש כל כולי רותח מזה‪ ,‬ואינני מוצא‬ ‫ו ה ר ב ה גרוע מזה עוד כותב במקו״א בתשובתו שם‬
‫מנוח לנפשי‪ .‬האם ניתן ללמד עליו זכות ולומר שכתב‬ ‫)בד׳ ד׳ ע״א(‪ .‬דאחרי הכשרת הקרקע בגינוי האומה‬
‫את דבריו רק מסני דרכי שלום ובגלל היותו מקורב‬ ‫הישמעאלית‪ ,‬הוא מגיע אל יעודו וכותב וז״ל; לא כן‬
‫לדיאפיפיור ולגדולי רומי ובישופידים? )יעוין בספרו‬ ‫אומת הנוצרים שמלבד שהם חכמים גדולים וחוקרים‬
‫בחלדי לישראל(‪ ,‬ולשם מדי היד‪ .‬הכרח לדידפים זאת?‬ ‫ת ^ אחר האמת ועל פי עומק חק ‪ T‬חם וחכמתם מצאו‬
‫ממדי שכתוב כאן יש עוד בלבי על זה‪ ,‬ואקיים את‬ ‫יותר‬ ‫שאין עלינו אשם בהיותנו מתחזקים לשמור תורת אלקינו‬
‫די״כבוד חכמים הסתר דבר״‪.‬‬ ‫^ י נ ו‪ ,‬עוד זאת שבאמת יודעים ערך תורתנו הקדושה‬
‫שבעל התשובדי הנזכר העביר עלינו כ״כ את‬ ‫אחרי‬ ‫וחכמת חכמי התלמוד ואנו והם משולים לשתי נטיעות‬
‫הדרך בזה‪ ,‬ואחרי שדיראה לנו בדברי תשובתו‬ ‫יונקות מגומא אחת ומעולם לא יתלוצצו על תורתנו‬
‫דביקותו בחכמי הנוצרים ובניגוניהם בפולחנם עד שזה‬ ‫ומנהג תפלותינו מצד עצם התפלה והעבודה חלילה‬
‫פשוט סינוור אותו‪ ,‬יש כבר ספק גדול אם אפשר בכלל‬ ‫לחכמים גדולים כחכמי הנוצרים אלא אם יקרה התלוצצות‬
‫לסמור על הנחותיו הבאות כדי לחבב אותם עלינו‪ ,‬רצוני‬ ‫היא על רוע סדר הנהגתנו בכל מעבדינו ובפרט בבתי‬
‫לומר על מה שמניח שתרי רובא שירי ישמעאל הם‬ ‫תפלתנו וכדומה לו עכ״ל• שומו שמים למקרא ״מז‬
‫עגבים‪ ,‬ברצותו בזה להביא סייעתא שאם מנגנים בכל‬ ‫יפית״ בזה לאמונת הנוצרים וחכמיוע מפורש י תא‬
‫זאת בניגונים כאלה מכש״כ שאפשר לנגן בניגוני־‬ ‫וללא כל בושה‪ ,‬מפי בעל התשובה‪ ,‬ולגנות לשם כך‬
‫ועוצרים‪ ,‬ועל כל פנים אין כל הוכחה שאלה שניגנו‬ ‫בצד את רוע מדר הנהגתנו בכל מעבדינו ובפרט בבתי‬
‫^ ע ו מזה‪,‬‬ ‫ואלה שהניחו לנגנם‪ ,‬ואפילו השומעים‪,‬‬ ‫תפלותינו י ושאנחנו האשמים כביכול בזה ועל כן באה‬
‫לא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫הכנסיות‪ ,‬בניגוני־עגבים הרי זה כמכניסים אל הקודש‬ ‫והדעת נותנת שאלה שידעו בודאי לא היו מניחים‬
‫אשיזרה אשר לא צוה ה׳‪ ,‬אש השורף ומכלה את כל‬ ‫לנגנם• ואסילו סתם שירי ישמעאל ג״כ לא היו מניחים‬
‫בשריפת־נשמה‪ ,‬כי המוחש לא יוכחש )כלשונו של‬ ‫כמה מההסידים ואנשי מעשה בא״י לנגן עד שהיו‬
‫המעש״ר( שזה מביא לביטול הכוונה ולגירוי היצה״ר‪,‬‬ ‫מסדרין שיר לה״ק על אותו משקל באותו נגון החדש‬
‫ואשר גורם ממילא בכנפיו לסתימת חלונות בשמים‬ ‫או הערב‪ ,‬כפי שמספר בעל התשובה שם )בד׳ ד׳ ע״ב(‬
‫ממעל שלא יכנס לפניו ית׳ תפלות ובקשות פגומות‬ ‫ואשר כותב שהיה מצטער על כך למה שהתנהגו ככה‪,‬‬
‫ותוכם כקליפתם‬ ‫כאלה העטופות בקליפות חסט״א‪,‬‬ ‫ולזה היה המכוון גם מה שמספר שם עוד שהרב החסיד‬
‫נזרקות למצולות תהומות החושך אל מקום אשר לא‬ ‫מוה״ר הגדול מוהרח״א גאגין ז״ל ביקש ממנו ג״כ‬
‫יפקדו ולא יזכרו‪ ,‬ולא עוד אלא שהמנגנים והמאזינים‬ ‫בכזאת שלא ישיר בלשון ישמעאל אלא שיסדר פיוטים‬
‫עוד יתבעו לדין שמים על השתמשם בשרביטו של מלך‬ ‫חדשים על משקל שירי ערב‪ ,‬והוא עשה רצונו אע״פ‬
‫מלכו־של־עולם לישא את שמו לשוא להשמיע עי״כ‬ ‫שהוא לא חשב כך שאסור בלשון ישמעאל‪.‬‬
‫ניגוני תועבה כאלה‪ .‬ולכן שומר נפשו ירחק מזה‪,‬‬ ‫באופן שאין לסמור כלל וכלל ע״ד הם׳ כרך של רומי‬
‫ולהשומעים לבער נגע צרעת זה תבוא עליהם ברכת טוב•‬ ‫בכל האמור שם בזה‪.‬‬
‫וג ם על מה שכותב שם להשיג ע״ד הב״ח בתשובה‬
‫בשולי התשובה‬
‫בזה שאוסר באיסור מוחלט ומרבה לתאר התועלת‬
‫ע ם החיתום ראיתי בספר שו״ת זקני יהודה להחכם‬ ‫והמתיקות הגדולה ־שישנה כביכול לנפש כאשר מנגנים‬
‫האיטלקי ר׳ יהודה אריה ממודיגה סימנים ו׳ וקל״א‬ ‫ניגוני הנוצרים בכנסיותיד ‪ ,a‬אין בהם כדי השב כלל‪,‬‬
‫מ״ש בשבח הזמרה בביהכ״נ ע״ס חכמת חמוסיקה‪ ,‬ובהיתר‬ ‫וגם לא כל ממשות ואחיזה במציאות האמונה הישראלית‪,‬‬
‫כפילת מילי־התפלה וכו׳ כיעו״ש‪.‬‬ ‫וכמה מכוער הדבר מה שמספר לנו בדבריו)בד׳ ד׳ ע״א(‬
‫הספר שם איננו מדבר כלל מהתרה לנגן גם בניגוני‬ ‫הנה‬ ‫על כמה משוררים גדולים אשר לפני ימים נוראים היו‬
‫עגבים‪ ,‬וגם לרבות לא מנגינה בכלים‪.‬‬ ‫הולכים בכנסיית הנוצרים מאחרי הפרגוד בימי חגם‬
‫מתוך שבחו שם הנגינה לפי חכמת המוסיקה‬ ‫ואמנם‬ ‫כדי להתלמד מהם אותו הקול המוכנע והפד»‪9‬ד הלכ׳ו‬
‫הוא בא לספר בגנותם של המתנגדים לזה‬ ‫והיו מסדרים מאותם הקולות קדשים וקדושות• ובעל‬
‫)שגדולים וקובים ממנו היו( ומתבטא בדברים בוטים‪,‬‬ ‫התשובה מאמץ לו זה בתור מעשה־ רב וסיוע גדול‬
‫בכנותו השצי״ם שאינם מתפללים לפי זה בשם ״נוערים‬ ‫לדעתו‪ .‬ואני משיב ואומר ‪ :‬בושה תכסנו משמוע מעשים‬
‫כחמורים ולא ינעימו קולם ויקרא עליהם נתנה עלי‬ ‫תעתועים כאלה‪ ,‬וישתקע מעשהירע כזה אשר כל נפש‬
‫בקולה״‪ ,‬או שצתקים ״אל אלקי אבותינו ככלב וכעורב״‪.‬‬ ‫יהודי מאמין סולדת מזה‪ ,‬באופן שאין ללמוד ממנה‬
‫וגם עצם שבחו את הנגינה בביהכ״נ עפ״י חכמת‬ ‫כלל וכלל‪ ,‬כי אם לגנותה בכל מיני גינויים‪.‬‬
‫המוסיקה‪ ,‬ואח הש״ץ אשר יוכל להשמיע קולו יחידי‬ ‫רמז לנו בשו״ת ישא איש בתשובתו הנ״ל‪,‬‬ ‫וכבר‬
‫כאלו עשרה משוררים יחד״‪ ,‬הוא מגוחך ובלתי מקובל‪,‬‬ ‫שהכרך של רומי האריך להשיג ע״ד הב״ח‬
‫וכפי שכותב שם בעצמו שהמתנגדים לכך היו ״רובם‬ ‫והרחיב בצחות לשונו‪ ,‬אבל לבבו לא כן יחשוב והוא‬
‫מתופשי התורה״‪ ,‬ולא מתקבל על דעת־תורה גם מה‬ ‫איסור גמור כמ״ש הרב ב״ח‪ ,‬ומחבר הספר כרך של‬
‫שמתיר שם כפילת המילים‪ ,‬כמפורסם וכידוע מדברי‬ ‫רומי התיר את האיסור ויש לסתור כל דבריו‪ ,‬ועלינו‬
‫ספרי הפוסקים וגדולי הדורות שצעקו מרה נגד צרעת‬ ‫חיובא רמיא לציית להרב ב״ח ז״ל דאפילו לשורר בפה‬
‫ממארת זאת‪ ,‬שאוכלה ומכלה את חתוך זו הכוונה‪ ,‬ועת‬ ‫ניגונים שמנגנים בבית תפלתם אסור וכו‪ /‬ואסור לעשותו‬
‫כמה רעות שאין לפרטם כאן‪.‬‬ ‫בביהכנ״ס שלנו ועובר על לאו דלא תלכו בחקותיהם‬
‫אין להתפעל מדברי החכם חאטלקי הזה‪ ,‬והדבר‬ ‫אולם‬ ‫וגו׳ ומקרא מלא דיבר הכתוב השמר לך פן תנקש אחריהם‬
‫לא צריך להיות לפלא אם כותב מה שכותב‪ ,‬כי היו‬ ‫וגו׳ ע״ש‪.‬‬
‫היה האיש אדם הפכפך‪ ,‬המחהפך בדיעותיו כחומר חותם‪,‬‬ ‫כן כאלה‪ ,‬השרים שירי עגבים כל מגמתם תמה‬ ‫וכאלה‬
‫מנהל מלחמות נגד רבני וגדולי עירו בצורה לא פחותה‬ ‫כאשר מעיד עליהם הגאון מצאנז ז״ל בספרו‬
‫ממלחמת המשכילים נגד רבני דורם‪ ,‬ולא בעיני אחד‬ ‫דברי חיים ״שבאים להתאוות תאוה בבית ה׳ בחצרות‬
‫היה מוחזק ככופר‪ ,‬והנראה מכפי עדות עצמו הלך בלי‬ ‫קדשו ולהרהר הבליהם בשעת התפלה ע״י שירי חשק‬
‫כובע על הראש ברחובות קריה )יעוי׳ זקנ״י שם סי׳‬ ‫הנזמרים בטרטראות‪ ,‬ואוי להם לפתאים הללו ערלי‬
‫כ״א‪ .‬ובתוך המשך דבריו שם כותב ״כי דברי רז״ל‬ ‫לב אין תבונה בהם״ )שו״ת ד״ח ח״ב האו״ח סי׳ י״ז(‬
‫צריך להבינם כפי המקום והזמן והאדם ‪ • ..‬כי אין‬ ‫יעו״ש ביתר תוקף דבריו בזה‪ .‬ואין להאריך ביותר מזה‬
‫קץ לדברים שמצינו להם ז״ל אסורים שנעשו מותרים‬ ‫כאן‪.‬‬
‫בחילוף הזמן והמקום״‪ ,‬ויאמר נא ישראל חלשכזה רב־‬ ‫של דבר‪ .‬זאת התורה היוצאת מבירורנו‬ ‫בסיכומו‬ ‫ז(‬
‫פוסק יקרא ז( לעג מהאוטרים משחק כדור רגל בשבת‬ ‫ומבירורו המיוהד של הבעל מעשה רוקח‬
‫)שם סי׳ כ״ב(‪ ,‬ובל ימיו עד זקנה ושיבה היה משחק‬ ‫בזה‪ ,‬כי הכנסת והלבשת שירי תפלה ובקשות בבתי‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יב‬ ‫שו״ת‬ ‫לב‬
‫ומיחד‪ .‬בו ולא אשגח עלה‪ ,‬ונדה אותו‪ .‬דנידויו נדוי‪,‬‬ ‫בקוביא ולא היד‪ .‬יכול בשום פנים להגמל מזה הגם‬
‫ובנמקו‪ ,‬דאע״ג דאמרינן בפ״ק דקדושין ד׳ ח׳ לא אמרן‬ ‫שהיה מפסיד סכומים עצומים והדבר גרם להפרעת חיי‬
‫אלא רב כהנא דגברא דבא הוה‪ ,‬פרש״י דלא אזיל בגילוי‬ ‫המשפחה שלו )יעוין מדברי עצמו בזה בספרו ״חיי‬
‫הראש‪ ,‬אבל כ״ע לא‪ ,‬אלמא דאין קפידא‪ ,‬וכן בם׳ כל כתבי‬ ‫יהודה״(‪ .‬חיבר ספרים נגד חכמת הקבלה ור‪.‬זוה״ק‬
‫קי״ח תיתי לי דלא מסגי ד׳ אמות בגילוי הראש‪ ,‬ד‪.‬״מ‬ ‫ועוד‪ ,‬למד ולימד לד‪.‬תחבר עם ר‪.‬נוצרים וכומריהס‪ ,‬הטיף‬
‫לדידד‪.‬ו דבארץ ישראל הוו והוו מסגי הכי‪ ,‬אנן דדיירינן‬ ‫למיזוג חכמת ישראל וחכמת יון )יעוין בספרו שם‬
‫בין האומות ואינהו אזלי בגילוי הראש וחשיב כחוקות‬ ‫ומהמובא וד‪.‬מצוטט במבוא לספר זקני יד‪.‬ודד‪ (.‬זלזל‬
‫הגזים ולא מינכר ביניהון אלא בכיסוי הראש חשוב‬ ‫בדיני ומנהגי ישראל תרד כדי הטפתו מידעו על צורך‬
‫השתא כעובר על דת יהודית וכדאמרינן בכתובות ע״ב‬ ‫השמירד‪ .‬עליהם ]יעוין בספרו חיי יהודה שם שכותב‬
‫יוצאה בגילוי הראש חשוב כעובר על דת וכו׳ וכיון‬ ‫שהגם שצר לו על עשותם כל זה בימי בין המצרים אשר‬
‫דמיחא ב ‪ .T‬ולא אשגח עליד‪ .‬חשוב כאפיקורס ונדוהו‬ ‫חובר‪ .‬עלינו להיות מצרים ודואגים על חורבן בית‬
‫לשם שמים אפי׳ הרב צריך לנד‪.‬וג בו נדוי עיי״ש‪ ,‬הרי‬ ‫קדשנו והעיר אשר נראה בה ה‪ /‬עט כל זאת ר‪.‬וא מבקש‬
‫שהשיב ג״כ כנ״ז דבזה״ז חשיב כבר כעובר על דת‬ ‫ממנו שיהי לרצון לפניו להודיעו מתי יהיד‪ .‬זאת ולהמציא‬
‫יהודית ועפ״י יסוד דברי ד‪.‬גמ׳ בכתובות הנ״ל‪ .‬ובמ״ש‬ ‫גם לו מקום שמד‪ .‬שיוכל גם הוא לבוא ולראות‪ .‬ובמקו״א‬
‫שם המהר״י ברונא לד׳לן בדבריו לחלק בין הליכה‬ ‫ישם הוא מעיד על עצמו וכותב‪ ,‬שביום י״ז בתמוז‬
‫לישיבה‪ ,‬נראה פשוט דבזה״ז שכל היראים מדקדקים‬ ‫שחמשד‪ .‬דברים אירעו בו לישראל רעים וחטאים‪ ,‬נכנסד‪.‬‬
‫גם על ישיבה חשיב כבר גם הישיבר‪ .‬בגילוי ראש כעובר‬ ‫בו רוח שטות ושחק בקוביא וד‪.‬פסיד וגו׳ כיעו״ש[‪.‬‬
‫על דת יהודית וכדברי הנחלת בנימין‪ .‬ואכמ״ל במה‬ ‫ואם כן לאיש חכם אשר כל אלד‪ .‬דברים גרועים לו‪ ,‬היש‬
‫שפירש המר״י ברונא בכוונת דברי הגמ׳ בשבת ובקדושין‬ ‫להתחשב עם פסקי הלכות שכותב כביכול ככל העולד‪ .‬על‬
‫שהמכוון על גילוי הראש ממש‪ ,‬אשר כמה וכמה מגדולי‬ ‫רוחו ‪ 7‬והאם אין תורתו כתורתו של דואג ישהיא מן‬
‫המפרשים והפוסקים פירשו דלא כן אלא שהמכוון לא על‬ ‫השפד‪ .‬ולחוץ?‬
‫גילוי ממש אלא על כיסוי שלא כראוי‪ ,‬כיעוין בדבריהם‪.‬‬ ‫כן לא מעלה ולא מוריד כלל ממ״ש בזקני יד‪.‬ודד‪.‬‬ ‫על‬
‫ואציין בזה למוז שביררו ואספו בזד‪ .‬בספרים שו״ת‬ ‫בתשו׳ שם אשר למעשד‪ .‬חכמי עירו התנגדו לו‪,‬‬
‫יריעות שלמר‪ .‬סי׳ י״ז ובהגה מבד‪.‬מ״ח‪ ,‬ספר יפה‬ ‫על כך בחריפות‪ ,‬ובראשם הגאונים הבעל גדולי חתמה‬
‫ללב או״ח סי׳ ב׳ אותיות ו׳ ז׳‪ ,‬שו״ת מד‪.‬ר״ם בריסק‬ ‫הספר(‪.‬‬ ‫במבוא‬ ‫)יעו״ש‬ ‫והבעל דבר שמואל ז״ל‪.‬‬
‫ח״א סי׳ ח׳‪ ,‬שו״ת ירושת פליטה סי׳ י״ח ]ויפד‪ .‬כתב‬ ‫ובמקומות אחרים אין ללמוד מדבריו ומפסקיו‪ ,‬כי אם‬
‫בירושת פליטד‪ .‬שם על הבעל מנחת אלעזר ז״ל בספריו‬ ‫כאשר נוכחים לדעת באמיתות הדברים כשלעצמם‪ ,‬וכולי‬
‫אות חיים סי׳ כ״ה סק״ה ונמוקי או״ח סי׳ ב׳ שד‪.‬שיג שלא‬ ‫האי ואולי• ואין להאריך בכאן יותר‪.‬‬
‫■כדת על הט״ז וד‪.‬גר״א ז״ל‪ ,‬ולא עיין בדברי הב״י והב״ח‬ ‫באיסור הליכה וישיבה בגילוי ראש כבר הלכו‬ ‫ואגב‪.‬‬
‫>בטזר שם סי׳ מ״ו ובב״ח סי׳ ב׳ כיעו״ש‪ .‬ויעוין גם‬ ‫‪.‬בזד‪ .‬נמושות‪ ,‬ובפרט בזה״ז מאז שכאיל? משמיא‬
‫בדברי הגר״א בעצמו בסי׳ מ״ו שם[ ושו״ת מנחת יצחק‬ ‫קלא נפק לאיסורא‪ ,‬וכל הירא וחרד לדבר ד׳ מדקדק‬
‫ח״ג סי׳ ל״ג וח״ד סי׳ ס׳ עיי״ש‪ .‬ואכמ״ל יותר‪.‬‬ ‫ומקפיד על כך עד לאחת‪ ,‬וכתבתי מזה קצת גם בספרי‬
‫שו״ת צ״א ח״ד סי׳ ח׳ וח״ה סי׳ ו׳ וכן בחי״ב סי׳ י״ג‬
‫סימן יג‬ ‫יעו״ש‪ ,‬ובזה אציין רק לדברי התבואות שור בבכור שור‬
‫שבת ד׳ קי״ח ע״ב מה שמדגיש לבאר דלאו דוקא הילוך‬
‫אם מותר להתפלל עם כובע קטן בלבד על‬
‫אלא אפילו בקימה וישיבה צריך ליזהר עין״ש‪ ,‬וכן‬
‫הראש ובמיוחד בימים החמים והמזיעים‬
‫לדברי שו״ת נחלת בנימין סי׳ ל׳ שניתח היטב את‬
‫אם מותר לר‪.‬תפלל עם כובע קטן בלבד על הראש‬ ‫ע״ד‬ ‫הדינים והשיטות בזה‪ ,‬ומסכם וכותב וז״ל‪ :‬ואחר כל‬
‫]והשאלה היא בתפלות מנתח וערבית של חול‬ ‫הדברים הנ״ל נלע״ד לד‪.‬לכה דודאי איסור גילוי הראש‬
‫ושחרית של שבתות ויו״ט לרווקים שאינם מתעטפים‬ ‫דת יהודית היא‪ ,‬דבפ׳ המדיר ע״ב הקשה ד‪.‬גמ׳ ראשה‬
‫בטלית[ בימים החמיום וד‪.‬מזיעים‪.‬‬ ‫פרוע דאו׳ היא‪ ,‬ותי׳ דאו׳ קלתה ש״ד‪ ,‬דת יהודית אפי׳‬
‫א( הנ ה בשו״ע סי׳ צ״א סעי׳ ג׳ נפסק ; יש אומרים‬ ‫קלתה נמי אסור‪ ,‬וד‪.‬א מדינא ליכא איסור רק משום‬
‫שאסור לד׳וציא אזכרה מפיו בראש מגולה‬ ‫שנד‪.‬גו בנות ישראל ואע״ג דלא כתיב עיי׳ רש״י שם‬
‫וי״א שיש למחות שלא ליכנס בב״ה בגלוי הראש עכ״ל‬ ‫במתני׳‪ ,‬וה״נ הא ודאי בני ישראל קדושים נהגו כן‬
‫]יעו״ש בבה״ל[‪ ,‬והחיי אדם בכלל כ״ב סעי׳ ח׳ פוסק‬ ‫מעולם שלא לילך או לישב בגילוי ראש ותופסום אותו‬
‫בזד‪ .‬וז״ל; וישים כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב‬ ‫יד‪.‬ודית‪,‬‬ ‫דת‬ ‫הוא‬ ‫לבניד‪.‬ם‬ ‫לקלות ופריצות‪ ,‬ודאי‬
‫ולא בכובע הקטן שתחת הכובע )שאלאף מיטץ( ופשיטא‬ ‫וזה ברור עכ״ל‪ ,‬וכוון בזה הנחלת בנימין לדברי שו״ת‬
‫שלא יתפלל ברגלים מגולות אם אין דרך אותו מקום‬ ‫מד‪,‬ר״י ברונא סי׳ ל״ד שד‪,‬שיב על מעשד‪ .‬שר‪.‬יה בא׳ שהלך‬
‫כד לעמוד לפני גדולים עכ״ל‪ ,‬וכדברי החיי אדם פסק‬ ‫בגילוי הראש בפני עשרה ובא א׳ מד‪.‬תלמידים וראד‪.‬‬
‫לג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שכן מביא לדבריו הוא מדברי החכם הגדול‬ ‫והסייעתא‬ ‫גם המשנה ברורה בשו״ע שם ס״ק י״ב‪ ,‬דבזמנינו צריך‬
‫מנחם לונזאנו שהיה מוכיח לבני דורו‬ ‫להשים בעת התפלה כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב‬
‫על ככה כיעו״ש‪.‬‬ ‫ולא בכובע הקטן שתחת הכובע כי אין דרך לעמוד‬
‫אומר לי שלהגאונים מחברי המגן גבורים נתחלף‬ ‫ולבי‬ ‫כן לפני אנשים חשובים ]אלא דמה שמוסיף המ״ב‬
‫להם מנחם במגחם‪ ,‬וחשפו שהישם החכם הגדול‬ ‫שם וכותב ״וכ״ש שלאף מיץ״ נראה שיש בכאן טעות‬
‫מנחם שמזכיר הח״ה הוא המאירי ז״ל ששמו ג״כ‬ ‫הדפום‪ ,‬דכפי שמתבאר מהחיי אדם הנ״ז ״שלאף מיץ״‬
‫מנחם‪ ,‬ולא שמו על לב לחשוב שהוא חכם גדול אחר‬ ‫היינו כובע קטן והכ״ש שכותב בזה הוא על שלא‬
‫ששמו ג״כ היה מנחם‪ ,‬הוא‪ :‬מנחם לונזאנו‪.‬‬ ‫יתפלל ברגלים מגולות‪ .‬אם לא שנאמר שגרם בדברי‬
‫הח״א ״או שלאף מיטץ״ והוא מדעתו כתב שהוא‬
‫מאין שלקחו לומר שהמדובר כשעושים כן בגלל‬ ‫אבל‬
‫במכש״ב[‪,‬‬
‫החום לא אדע‪ .‬ואולי הבינו כן מד״ע שבודאי‬
‫המדובר על בכזאת‪ ,‬דאל״כ לא היו מעיזים להתפלל‬ ‫לנו דאין להתפלל בכובע קטן‪ ,‬אלא דלפי החיי‬ ‫הרי‬
‫בכובע קטן‪.‬‬ ‫אדם ששם את הדגש על ה״כדרך שהולד ברחוב״‬
‫היה מקום להתיר בזמנינו לאלה שגם ברחוב הולכים‬
‫מה שהח״ה מספר בדבריו שם ממעשה שהיה‬ ‫ומעניין‬
‫כך במבע קטן‪ ,‬אבל לפי המשנ״ב ששם את הדגש‬
‫בימי האר״י ז״ל שהיה בזמנו הרב ישראל‬
‫בזה מפני ״שאין דרך לעמוד כן לפני אנשום חשובים״‬
‫נוג׳ארד‪ .‬ז״ל והיה נעים זמירות ישראל וי״א שהגיד‬
‫יש להחמיר גם על ההולכים ככה גם ברחוב אם אבל‬
‫עליו האר״י זלה״ד‪ .‬שהיה ניצוץ דוד הע״ה‪ ,‬ופעם א׳‬
‫בשעה שצריכים לעמוד לפני אנשים בעלי שררה כן‬
‫כליל שבת קודש היה החכם הנזכר שורר על שלחנו‬
‫חובשים כובע גדול‪ ,‬וגם מסוף דברי החיי אדם משמע‬
‫כמנהגו הטוב וראה האר״י זלה״ה מלאכים לאלפים‬
‫נמי שסובר כן שהמודד הוא ״אם אין דרך לעמוד‬
‫ורבבות עולים ויורדים בביתו לשמוע אל הרינה כי כל‬
‫כך לפני גדולים״‪.‬‬
‫שיריו היו ברוח הקודש‪ ,‬ותיכף ומיד הפתכל הרב האר״י‬
‫כן לא נתבאר מדברי שנידס איד הוא הדין בזה בהיכא‬
‫ז״ל שבא מלאך אחד וסילק לכל מתנה המלאכים‬
‫שיש לו מוטיב ונימוק שרוצה לעשות כן מפני‬
‫השרוים שם על דבר שהיה משורר על השלחן אשר‬
‫החזם הגדול ששורר וההזעה‪.‬‬
‫לפני ה׳ בזרועות מגולים וגם על דבר שלא היה הכובע‬
‫על ראשו‪ ,‬וכשהרגיש האר״י ז״ל בדבר שלח אליו‬ ‫בספר מגן גבורים על או״ח סי׳ צ״א באלף‬ ‫אולם‬ ‫ב(‬
‫ב׳ תלמ ‪T‬יט מתלמידיו הקדושים לגלות את אזנו לאמר‬ ‫המגן סק״ג כותב בזה וז״ל‪ :‬כתב בספר‬
‫כי מלאכי אלקים היו משתעשעים אל שיריו ורינותיו‬ ‫ח״ה דפוס לוורנו בשם הגאון ממאירי ז״ל ראיתי בבית‬
‫ובעבור שלא היה בכבוד על השלחן נסתלקו למעלה‪,‬‬ ‫הכנסת יש מהם שמסירין הסרבל מעליהם והכובע‬
‫וכשומעו החכם הנזכר את הדבר אחזתו רעדה ופיק‬ ‫שבראשם ונשארין לפניו יתברך כאשר הם עומדים‬
‫ברכים וחלחלה בכל מתנים ועמד מרע ‪ T‬וישב בכבור‬ ‫בביתם במבע קטן ואומרים זמירות וברכות ק״ש‬
‫גדול על שלחנו וחזר לשירו שהיה משמח בדברותיו‬ ‫משום החום אף שאין דרך לעמוד כך בפני גדולי‬
‫אלקים ואנשים‪ ,‬ותיכף ומיד חזרו מלאכי שמים לבא‬ ‫המקום וכו׳ בודאי חציפותא מקרי ע״ש ועיין תום׳‬
‫‪,‬‬ ‫כבראשונה וכו׳ עיי״ש‪.‬‬ ‫יומא ד׳ כ״ה ד״ה והא עכ״ל‪.‬‬
‫וז א ת להסביר שמ״ש בלשון ״וגם על דבר שלא היה‬ ‫ה רי לנו שהגאון המאירי ז״ל אסר בהדיא לומר‬
‫הכובע על ראשו״ אין הכוונה שישב בלי כובע‬ ‫זמירות וברכות ק״ש בביהכ״נ בכובע קטן אפילו‬
‫כלל‪ ,‬אלא הכוונה שלא היה הכובע־המכובד על ראשו‬ ‫כשעושים כן בגלל החום היות ואין דרך לעמוד כך בפני‬
‫כי אם הכובע הקטן‪ ,‬ונלמד זה ממה שמביא שם בסמוך‬ ‫גדולי המקום‪.‬‬
‫סיפור שני עליו‪ ,‬בחח של חכם גדול שבא אל המהרח״ו‬ ‫ג( א ל א האמת אגיד בזה דחפשתי בספר ח״ה )לא‬
‫ז״ל להגיד לו לעורר את העם בתשובה כדי לבטל‬ ‫בדפוס לוורנא אלא בדפוס קושטאנדינא‪ .‬אך‬
‫גזירה קשה‪ ,‬והגיד לו מי המה מהגדולים הראויים‬ ‫היינו הך( ולא מצאתי שיביא כן בשם המאירי ז״ל‬
‫להתענות ולהתפלל על זאת‪ ,‬וכשהציע לו המהרח״ו‬ ‫)מלבד הזרות שבדבר לכנות ראשון ז״ל בתואר הגאון(‪.‬‬
‫ז״ל לקרוא גם להחכם ישראל נאג׳אר ענה לו‪ :‬״לא‬ ‫הוא אמנם מדבר באריכות מזה בחלק הימים נוראים‬
‫תקראוהו כי יש דבר מגונה בו שאף על פי שהשירים‬ ‫פרק ג׳ )מאמר לקיים הכון לקראת אלקיך(• ופיו מלא‬
‫שעשה המה משמחים אלקים ואנשים והם מקובלים‬ ‫תוכחות על המתפללים בביהכ״ג במצנפת הקטן הפחות‬
‫לפני ה׳‪ ,‬עכ״ז יש לו גנות בהיותו אוכל על שלחנו‬ ‫המיוחד לצנוף בתוך הבית ולישן עמו במשכב הלילה‬
‫מזבח אשר לפני ה׳ בראשו מגולה וערקא אדומה עליה‬ ‫}ואולי דברי החיי אדם המדבר מכובע־השינה לקוחים‬
‫לבד וזרועותיו מגולים כי על כל אלה לא תקראוהו״‬ ‫המה ג״כ משם ?[‪ ,‬אבל איננו מזכיר שהמדובר כשעושים‬
‫עיי״ש‪ .‬הרי מבואר בהדיא שהכוונה של ״בראשו‬ ‫כן מפני החום‪ ,‬וגם לא מוזכר דבר בזה בשם המאירי‬
‫מגולה״ שנאמר עליו היא שרק ערקא אדומה בלבד‬ ‫ז״ל‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ע‬ ‫שר״ ת‬ ‫לד‬
‫אם הוא בכלל בן נכר לענין זה שיהא מחלל עבודה‬ ‫היה עליה‪ ,‬וא״כ איפוא בא זה ולימד על זד‪ .‬שגם‬
‫אחרי דקי״ל דבזד‪ .‬הרי הוא כנכרי עכ״ל‪ ,‬ונשאר בספק‪.‬‬ ‫״על דבר שלא ה ‪ ,T‬הכובע על ראשו״ שמסופר עליו‬
‫יש לפשוט את ספיקו מדברי עצמו‪ ,‬ממ״ש‬ ‫ולדעתי‬ ‫א(‬ ‫בסיפור הקודם ג״כ הכוונד‪ .‬שלא ר‪.‬יד‪ .‬עליו כובעו־‬
‫בספרו משנה ברורה‪ ,‬דהנד‪ .‬באו״ח סי׳‬ ‫המכובד‪ ,‬אבל שפיר היה עליו כובע קטן בדמות ערקא‬
‫קכ״ח סעי׳ ל״ז פסקינן‪ :‬מומר לעבודת כוכבים לא‬ ‫אדומה‪ ,‬וכדומה‪.‬‬
‫יישא את כפיו וכו׳‪ ,‬ובמשנ״ב ס״ק קל״ד מסביר דלהכי‬ ‫לחזר‬ ‫איך שלא יהיה נראה שבודאי יש‬ ‫עכ״פ‬ ‫ד(‬
‫לא ישא את כפיו משום דילפינן מעבודה שד‪.‬וא פסול‬ ‫לחבוש תמיד בשעת התפלה מגבעת על‬
‫לה וכדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה׳‬ ‫הראש כדרך הופעה חשובה בפני מלך או שר‪ ,‬ובאין‬
‫בירושלים וגו׳‪ ,‬ובסוף דבריו פוסק וז״ל‪ :‬וכן אם הוא‬ ‫אפשרות מאיזה סיבר‪ .‬שהיא יש עכ״פ לחזר לא לבוא‬
‫מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעו״ג ולא ישא‬ ‫בביהכ״נ עם כיפד‪ .‬פשוטה שישן בה‪ ,‬וכן שתכסה‬
‫כפיו עכ״ל• וא״כ מדפוסק המשנ״ב בפשיטות דמומר‬ ‫את רוב ראשו• ויעוין לד‪.‬גרש״ק ז״ל בספרו שו״ת‬
‫לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו״ם ולא ישא בפיו‪,‬‬ ‫האלף לך שלמה סי׳ ג׳ שסובר שבכלל צריך תמש‬
‫הא מוכח מזה דה״ה ומכש״כ דמומר לחלל שבת‬ ‫שלא יהא מקצת הראש מגולד‪ ,.‬וכך מביא בספר לקוטי‬
‫בפרהסיא מחלל עבודד‪ ,.‬דד‪.‬א כל הדין שמומר לא ישא‬ ‫מהרי״ח ח״א בסדר לבישת הבגדים בשם הבעל ייטב‬
‫את כפיו ילפינן מעבודד‪ ,.‬ואדרבד‪ .‬הרבה מקילין בנשיאות‬ ‫פנים הגאב״ד דסיגזט שכתב שצריך לילך מכוסה כל‬
‫כפים יותר מבעבודה כיעו״ש בשו״ע וביאור הלבד‪ .‬ד״ה‬ ‫הראש‪ ,‬ולא שמחצית ר‪.‬ראש יהא מגולה והכובע חבוש‬
‫אם נאנס‪ ,‬וא״כ אם פסקינן דמומר לחלל שבת בפרד‪.‬סיא‬ ‫בקצה הראש ע״ש‪ .‬ויעוין מ״ש בזר‪ .‬דברים נמרצים‬
‫לא ישא את כפיו הרי מכש״כ דפסול לעבודה‪ ,‬דד‪.‬א‬ ‫גם בם׳ שו״ת ישכיל עבדי ח״ו בהשמטות שבסוה״ס‬
‫מד‪ .‬שכשר לעבודה מכ״ש דכישר גם לנשיאות כפים‪,‬‬ ‫חאו״ח סי׳ א׳‪ .‬וגם לרבות בם׳ שו״ת הלל אומר סי׳‬
‫ואם פסול לנשיאת כפים הרי בודאי שפסול לעבודה‬ ‫מ״ג כותב נמי בזה‪ ,‬אלא שסוף דברי תשובתו סותרים‬
‫ופשוט‪.‬‬ ‫למ״ש קודם לכן‪ ,‬כדיעו״ש‪ .‬ואמנם בספר שו״ת אגרות‬
‫המ״ב לקוחים מד‪.‬סר״ח והפרמ״ג שפסקו כן‬ ‫דברי‬ ‫ב(‬ ‫משה חאו״ח ח״א סי׳ א׳ כותב לחלוק על הגרש״ק‬
‫בפשיטות שלא ישא את כפיו‪ .‬ויעוין בקו׳‬ ‫ז״ל‪ ,‬ומסיק וכותב‪ ,‬דלמעשה הרוצה לד‪.‬חמיר ולחוש‬
‫עובר אורח להגאון האדר״ת ז״ל שבסוף ספר ארחות‬ ‫לדעת הגרש״ק צריך לכסות רוב ראשו‪ ,‬אבל לדינא אין‬
‫חיים על או״ח שסובר בכזאת ג״כ כאל דבר ר‪.‬פשוט‬ ‫מחויבים לחוש לדעתו וכו׳ ולכן אם אך מכוסד‪ .‬באופן‬
‫וכותב וז״ל ; ומאד נחרדתי בראותי שאלד‪ .‬מחו״ל אם מי‬ ‫שנקרא שראשו מכוסה רשאים לילד בדחוב ואף לברך‬
‫שאינו משמר שבתו בשוק נושא כפיו‪ ,‬אתמהד‪ ,.‬מה‬ ‫וכמו שעושין כן הרבר‪ ,‬ואין להחשיבם ח״ו לקלים‬
‫זו שאלה‪ ,‬ואם נמצא סברות כרסיות להקל בעיקרי‬ ‫עיי״ש ]וסתם ולא ביאר מד‪.‬ו האופן שנקרא שראשו‬
‫תורה כאלו יאמרו התירו פרושים ח״ו עכ״ל‪.‬‬ ‫מכוסה[ האם גם הטלאי כגודל כפתור גדול שמשימים‬
‫על הראש נקרא ג״כ עי״כ שראשו מכוסה‪ .‬אבל גם הוא‬
‫ג( דברי הגאון האדר״ת אלה המה בניגוד גמור למה‬
‫לא כתב את דבריו כי אם בנוגע להליכה ברחוב ועשיית‬
‫שראיתי בספר תקון האדם להגר״ע אלטשולער‬
‫ברכה‪ .‬אבל בנוגע לתפלה בביהכ״נ מסתבר הדבר שגם‬
‫ז״ל בתשובד‪ .‬שבסוד‪,‬״ס בסופה שכותב שד‪.‬וא היה‬
‫הוא יודה שצריך לחבוש מגבעת‪ ,‬או עכ״פ לחבוש כיפה‬
‫מחמיר בדבר זד‪ .‬מאד שכהנים מחללים ■ישבת בפרהסיא‬
‫מיוחדת שתכסר‪ ,‬את רוב ראשו‪ ,‬משום הכון וכו׳ ומשום‬
‫שלא יעלו לדוכן אלא שאחרי שראה שהגאון ר׳ יעקב‬
‫תפלה בכובד ראש‪ ,‬ועכ״פ כך היא דעתי לר‪.‬לכה‪ ,‬וכך‬
‫רבינאוויץ אב״ד ראגלא העיד בשם דודו הגאון הנפלא‬
‫ראיתי גם בספר שו״ת יביע אומר ח״ו הנדמ״ה בסי׳‬
‫ר׳ אליה דוד תאומים וצ״ל שהקיל בדבר הוא מחויב‬
‫ט״ו סוף אות ה׳ שד‪.‬עלד‪ .‬נמי בכזאת‪ ,‬שבכגיסד‪ .‬להתפלל‬
‫לכוף את ראשו שלא לחלוק עליו עיי״ש‪ ,‬וכפי מה‬
‫לבית הכנסת ולעלות לס״ת ראוי מאד שהכיפה תד‪.‬יד‪.‬‬
‫שאנו רואים מדברי עצמו של האדר״ת ז״ל בקו׳‬
‫גדולה כשיעור שתכסד‪ .‬רוב הראש‪ ,‬שרזבו ככולו עיי׳׳ש‪,‬‬
‫עובר אורח הרי סותרים המה לגמרי במחמ״ב עדותו‬
‫ואכמ״ל ביתר דברי תשובתו שם‪.‬‬
‫של ב״א הגר״י רבינוביץ משמו‪ ,‬והוא כותב ממזש‬
‫היפוכו של דבר ־שיש להחמיר בזה ביותר שלא יעלו‬ ‫סימן יד‬
‫לדוכן‪.‬‬
‫כהן מחלל שבת בפרהסיא אם מחלל עבודה‬
‫ד( א ל א שהגאון רח״ע ז״ל פתח בזה פתח לד‪.‬תיר‬ ‫ואם מותר לעלות לדוכן‬
‫בזה״ל‪:‬‬ ‫וד‪.‬שיב לגיסו הגאב״ד מיוהנסבורג‬ ‫בזבחים ד׳ כ״ב ע״ב ‪ :‬ת״ר בן נכר יכול בן נכר‬
‫ע״ד שאלתו בנוגע לביטול נשיאות כפים לפי שהכהנום‬ ‫ממש תלמוד לומר ערל לב אם כן מר‪ .‬ת״ל‬
‫על רוב מחללי שבת‪ ,‬בצדק העיר כת״ר כי עי״ז יכול‬ ‫בן נכר שנתגכרו מעשיו לאביו שבשמים וכו׳‪.‬‬
‫לצאת קלקול כי ישכחו לגמרי שד‪.‬ם כהנים ]כלומר‪:‬‬ ‫וז״ל;‬ ‫בלקוטי הלכות בזבח תודד‪ ,‬שכותב‬ ‫ויעוין‬
‫וישאו נשים הפסולות לכר‪.‬ונדו וגם יטמאו אח עצמם‬ ‫נסתפקתי אם אחד מהלל שבת בפרהסיא‬
‫לה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שלזאת המכוון גם בם׳ תקון האדם שם אלא שקיצר‬ ‫למתים‪ .‬הגה[ ויש לומר כי הם כתינוק שנשבה בין‬
‫במקום שהיה לו להאריך בכדי למנוע מכשול שלא‬ ‫הנכרים‪ ,‬וכמו שצידד בזה בשו״ת בנין ציון להג׳‬
‫יחשבו שבאמת הגאון האדר״ת ז״ל התיר מדינא‪ ,‬וכי‬ ‫׳מוהר״י עטלינגער זצ״ל שאין ■מגעם יין נסך מטעם‬
‫התירו פרושים את הדבר‪.‬‬ ‫זה עכ״ל)אחיעזר קובץ אגרות ש״א דברי הלכה סי׳ ם׳(‪.‬‬
‫להזכיר שהגאב״ד דראגעלא בעצמו כן מזכיר‬ ‫זאת‬ ‫ו(‬ ‫ה( והנה מאד הייתי מתפלא איך יתכן הדבר שזקן‬
‫בתשובתו שם מדי הבעת דעתו לקולא‪ ,‬את‬ ‫ונשוא פנים כהגאב״ד דראגאלא ז״ל )שהכרתיו‬
‫דברי הבנין ציון‪ ,‬וגב מספר שעשה מעשה ופסק להעלותם‬ ‫כד הוינא טליא( יע ‪ T‬ששמע מהאדר״ת ז״ל ההיפוך‬
‫לדוכן מנימוק לבל יבטלו הקהל מ״ע זו כיעו״ש‪ ,‬וזה‬ ‫ממה שפוסק במפי כתבו‪ ,‬ואסתייעא מילתא ונזכרתי‬
‫במובן איננו נימוק משכנע כלל‪ ,‬דכמוהם של כהנים‬ ‫מה שראיתי זה עידן עידנין כקו׳ סוכת שלום יצחק‬
‫כאלה לענין זה כאילו ליכא כהנים‪ ,‬ובעלותם עוברים‬ ‫להרה״ג לעוויטאן שדן בזאת השאלה‪ ,‬חפשתי בחיפוש‬
‫על איסור של אך לא יעלו כהני הבמות וגו׳‪ .‬וגם ^ ו ע‬ ‫מחופש ומצאתי את הקונטרס הזה‪ ,‬ומה רחב לבי‬
‫על דברי הבנין ציון רבו גם החולקים עליו‪ ,‬ואכמ״ל‬ ‫שמצאתי בו מה שלא עלה על דעתי‪,‬והוא דברי הגאב״ד‬
‫בזה‪.‬‬ ‫מראגאלא במקורן כפי מה שכתב והעיד בזה‪ ,‬ונוכחתי‬
‫מעיקרא דדינא נלפענ״ד דבדרך כלל יש‬ ‫ולכן‬ ‫ז(‬ ‫לדעת שהוא לא תואם כלל כפי מה שהועתק בשמו‬
‫להורות לאסור להעלותם לדוכן‪ ,‬ולהחמיר בזה‬ ‫בקצרה בם׳ תקון האדם הנ״ל‪ ,‬ראשית הוא לא שמע‬
‫ביותר כפי שכותב האדר״ת ז״ל בקו׳ עובר אורח‪ ,‬עד‬ ‫זאת מפיו של האדר״ת ז״ל בעצמו‪ ,‬אלא כותב שאת‬
‫שיעשו תשובה‪ ,‬׳ובפרט כשבאים בגבולנו‪ ,‬בבתי כנסת‬ ‫השמועה שמע מפיו של הרב ר׳ שמואל ראפאפארט‬
‫החרדים לדבר ד׳‪ .‬ובמקום שיגרום למחלוקת‪ ,‬כשהדיעות‬ ‫הגאבד״ק ספרינגפעלד־מאסס‪ ,‬ושנית לא מספר משמו‬
‫בביהכ״נ מחולקות‪ ,‬ולא כולם ישמעו לקול רבם‪ ,‬יש‬ ‫כפי המשתמע מס׳ תקון האדם הנ״ז‪ ,‬אלא כה מספר‪:‬‬
‫להתנהג כפי שהרב לעוויטאן מספר בקו׳ שם שהיה‬ ‫״אשר כעשרים שנה מלפנים שאל שאלה כזאת את דודו‬
‫מתנהג‪ ,‬והוא שהיה שותק לגמרי‪ ,‬ואם עולים מעצמם‬ ‫הגאון ר׳ אלי׳ דוד ראבינאוויץ תאומים זצ״ל הגאב״ד‬
‫הכהנים המחללים ש״ק לא היה אומר שירדו‪ .‬וצריך‬ ‫דעיה״ק ירושלים תובב״א‪ .‬והשיב לו שבל יעלו‬
‫מיהת שעכ״פ יהא כהן אחד כשר מבלעדו שיעלה‬ ‫לדוכן — אח״כ כתב לו הרה״ג הנ״ל שאם לא יעלו‬
‫ג״כ לדוכן‪ .‬ורק אם המדובר על מקום כזה ועל כהנים‬ ‫לדוכן אז עי״ז תצא תקלה לבניהם וישכח מהם ומזרעם‬
‫כאלה שיש חשש מבוסס שאם לא יעלו לדוכן בבואם‬ ‫כי כהנים המה ויטמאו ויקחו פסולות וגרושות —‬
‫לביהכנ״ס בימים נוראים וברגלים‪ ,‬וכדומה‪ ,‬ישכח מהם‬ ‫ואז מפני שלא תצא תקלה עי״ז הסכים לו הגאון‬
‫ומזרעם שהמה בכלל כהנים‪ ,‬ויטמאו למתים‪ ,‬וישאו‬ ‫הנ״ל לבל ידח ממנו נדח נדרש לנו לקרב אבל לא‬
‫לנשים פסולות וגדושות )דבר שע״ז עוד נזהרים כעת(‬ ‫לרחק בפרהסיא בשגם לענין דבר שבקדושה אבל זולת‬
‫אזי משום בל ידח ממנו גדח יש להתיר להעלותם‬ ‫הטעם זה הי׳ דעתו לאסור״ עכ״ל‪ ,‬הרי לנו תמונה‬
‫לדוכן ולהסתמד על במה צדדי ההיתר שיש לצדד בזה‬ ‫שלימה מה שסיפר בזה הגאב״ד מראגאעלא ז״ל משמו של‬
‫אשר יש בהם כדי סמיכה בשעת הצורך ומקום דחק‬ ‫דודו האדר״ת ז״ל‪ ,‬ראשית הוא לא שמע בעצמו מזה‬
‫רוחני כזה‪ .‬ואין להאריך יותר•‬ ‫מפיו של האדר״ת כלל‪ ,‬ומה ששמע הוא מפי השמועה‬
‫בשולי התשובה‬ ‫כפי שסיפר לו הרב ראפאפארט‪ ,‬ושנית הסיפור הזה מפי‬
‫ע״ב; איבעיא להו יציאה מהו‬ ‫בזבוזים שם ד׳ כ׳‬ ‫השמועה הוא הפור כמעט מכפי שמסופר בס׳ תקוו‬
‫שתועיל בק ‪T‬וש ידים ורגלים אס ת״ל לינה‬ ‫האדם הנ״ז‪ ,‬והוא זה‪ ,‬דמעיקרא דדינא סבור היה‬
‫לא פסלה דלא פריש אכל יציאה דפריש אסוחי אסח‬ ‫באמת הגאון האדר״ת ז״ל‪ ,‬כפי שכותב בעצמו בקו׳‬
‫דעחיה‪ ,‬או דלמא כיון שבידו לחזור לא מסח‪.‬‬ ‫עובר אורח‪ ,‬והוא‪ ,‬שאסור להעלותם לדוכן‪ ,‬ורק כשהרב‬
‫בספר לקוטי הלכות ״בזבח תודה״ שכותב‬ ‫וראיתי‬ ‫ריאפאפארט חזר וכתב לו שיש לחוש לתקלות גדולות‬
‫לחקור איר יהא הדין היכי שידוע לו שלא‬ ‫שיצאו עי״ז שלא יתנו להעלותם לדוכן‪ ,‬והוא‪ ,‬שישכח‬
‫הסיח דעתו אי פוסל‪ ,‬ומסיק דאפשר דבכל גוונא פסול‬ ‫מהם ומזרעם כי כהנים המה ויטמאו ויקחו פסולות‬
‫ביציאה משום לא פלוג‪.‬‬ ‫וגרושות‪ ,‬אזי לקח )לפי עדותו( גם הוא זאת בחשבון‪,‬‬
‫לי להוכיח דבאמת כן הוא דבכל גוונא פסול‬ ‫ונראה‬ ‫)כפי שעשה גם הגאון אחיעזר ז״ל בתשו׳ הנ״ל[‬
‫ביציאה‪ ,‬מהאיכציא השניה דבעי הגמ׳ להלן‬ ‫ומשום בל ידח ממנו נדח הסכים במקרה ההוא להתיר‬
‫גבי טומאה אם מועיל לקידוש ידים ורגלים‪ ,‬דרצתה‬ ‫להם לעלות לדוכן‪ ,‬ומתוך הסתייגות מפורשת וברורה‬
‫הג׳מ׳ שם לפשוט מפרה שהיה מקדש בכלי שרת בפנים‪,‬‬ ‫שאבל זולת זה אסור להעלותם לדוכן מעיקרא דדינא‪.‬‬
‫והא פרה דטמויי מטמינין ליה וכו׳ ש״מ לא פסלה בה‬ ‫]וגם זה עוד לא ברור לאור חרדתו וחריפות דבריו‬
‫טומאה‪ .‬ויעוין בס׳ צאן קדשים שמקשה דמאי פשיטותא‬ ‫בזה בקו׳ עובר אורח שם שלא לצדד שום היתר בזה[‪.‬‬
‫היא הא הרי גבי פרה הוה מטמאינן ליה בטומאה דרבנן‬ ‫ולא הזכיר אפי׳ להסתמר בזה על הגאון בעל בנין‬
‫שדרו אחיו הכהנים נוגעים בו כמו שכתבו התוס׳ בריש‬ ‫ציון ז״ל‪ ,‬כפי שהזכיר האחיעזר הנ״ל‪ ,‬וברור איפוא‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יד‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫לו‬
‫וטעם ומשאירים טעמן הטוב לזמן זמנים‪ ,‬מה׳ ישא‬ ‫יומא‪ ,‬גם הרי היה יודע שאין בהן אחר ראוי לעבודת‬
‫ברכה להמשיך דרכו דרך הקדוש והטהור לעוד רבות‬ ‫פרה שהיו מפרישין אותו ז׳ ימים קודם שריפת הפרה‪,‬‬
‫בשנים מתוך בריאות תקינה ומחוך צלותא דשמעתתא‬ ‫ומ״ה לא ■מסח דעתיה‪ .‬אבל אם היה נטמא בטומאה‬
‫להגדיל תורה ולהאדירה לקיומי ולעובדא ולמעשה‪.‬‬ ‫דאורייתא וכהן אחר יכול לעבוד עבודתו אכתי מיבעיא‬
‫ולמען חיבת הקודש העליתי על הכתב מה שנתעוררתי‬ ‫ליה דלמא אסוחיה מסח דעתיה‪ .‬ונשאר בצ״ע‪.‬‬
‫תוך כדי־ עיוני בספרו‪ ,‬מהם ■מרי שנוגע לדברי‬ ‫אבל אם נאמר כנ״ל דאם רק יקבע הדין דפוסל ביציאה‬
‫■‬ ‫הספר ומהם בדרך אגב‪.‬‬ ‫תו כבר פוסל בכל גוונא משום לא פלוג‪ ,‬יתיישב‬
‫באה״ד בזה״ל ״וא״כ בנידוננו‬ ‫ג׳‬ ‫אות‬ ‫בסי' א'‬ ‫שפיר גם כאן קושית הצאן קדשים‪ ,‬משום דה״נ אם נאמר‬
‫שהמדובר בשהיה קצרה של עשרה או ט״ו‬ ‫דטומאה מועלת לקידוש ‪T‬ים ורגלים תו לא פלוג בין‬
‫רגעים בין שתיה לשתיה בודאי שאין בזה שיעור של‬ ‫טומאה לטומאה‪ ,‬ובכל גוונא צריך למיפסל‪ ,‬ולהכי רצתה‬
‫כדי שתתעכל השתיה הקודמת א״כ הברכה הראשונה‬ ‫הגמ׳ שפיר למיפשט מפרה‪ ,‬משום דאי אמרינן דטומאה‬
‫שבירך בשתיה הראשונה בבקר פוטרת כל השתיות״‬ ‫מועלת מכיון שבדרך כלל אסוחיה מיסח דעתיה‪ ,‬תו‬
‫■וכו׳‪ .‬הנה מדברי הרדב״ז נראה שס״ל ששיעור עיכול‬ ‫אין אנו מביטים כבר בתר דעתיה בטומאה פרטית זאת‪,‬‬
‫בשתיה הוא פחות אפי׳ מתשע רגעים‪ ,‬דברז־ב״ז שעל‬ ‫משום דאמרינן לא פלוג‪ ,‬וא״כ מדמצינו גבי פרה שהיו‬
‫הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פי״ד ה״ט הקשה על הא‬ ‫מטמאין אותו אחר הקידוש ולא היתה הטומאה פוסלת‬
‫דפסק הרמב״ם שם דשיעור שתיית משקין אסורין הוא‬ ‫הקידוש‪ ,‬א״כ מוכח מזה דאין טומאה בדרך כלל פוסלת‬
‫בכדי שתיית רביעית‪ ,‬ודלא כהסוברים שגם במשקין‬ ‫בקידוש‪ .‬והוצרכה הגמ׳ לדחות הראי׳ מטעמא אחרינא‬
‫השיעור בכדי אכילת פרם‪ ,‬והקשה הרדב״ז בזה״ל אלא‬ ‫דשאני פרה הואיל דטבול יום לא פסיל בה•‬
‫דאכתי קשה דבפ׳ אמרו לו אמרינן ■כל המשקין מצטרפין‬ ‫הצאן קדשים מטומאה דרבנן בכלל לא קשה‬ ‫]וקושית‬
‫לפסול את הגויה בכדי אכ״ם וכו׳ וכתב רבינו דין‬ ‫בלא״ה‪ ,‬משום דמאי איכפת לן שהוא טומאה‬
‫זה בה׳ אבות הטומאה‪ ,‬והנכון אצלי לקיים התוספתא‬ ‫דרבנן‪ ,‬הא מכל מקום הרי אינו יכול לעבוד בטומאה‬
‫ודבריי רבינו שפוסק אותה‪ ,‬דאכילת איסורין ושתייתן‬ ‫זו‪ ,‬והוי איפוא הסחת הדעת‪ .‬ובכלל דעת הרמב״ם דלא‬
‫בהנאת ־הגרון תליין‪ ,‬והנאת הגרון במשקין עוברת מיד‪,‬‬ ‫כן‪ ,‬אלא דשפיר היו מטמאין אותו בטומאה דאורייתא‬
‫ולפיכך בתוך כדי שתיית רביעית עדיין שתיה הראשו׳‬ ‫בשרץ וכיוצא בו‪ ,‬וכמבואר בדבריו בפ״א מה׳ פרה‬
‫הנאתה עומדת‪ ,‬ואם שהה יותר מזה ■כבר עברה ההנאה‬ ‫אדומה הי״ד ע״ש‪ .‬ואין להאריך[‪.‬‬
‫הראשונה ולפיכך אינה מצטרפת‪ ,‬אבל לענין פיסול‬
‫הגויה אין הדבר תלוי בהנאת הגרון‪ ,‬אלא בעיכול תליא‬ ‫סימן טו‬
‫מילתא‪ ,‬הלכך בתוך כדי אכ״פ־ עדיין השתייה הראישונה‬ ‫א‪ .‬כמה הוא שיעור עיכול לשתיה וביאור‬
‫עומדת ולפיכך מצטרפת עמה‪ ,‬אבל יותר מ־שיעור זה‬ ‫דעת הרדב״ז בזה‪.‬‬
‫השתייה הראשונה הלכה לה ונבלעה במעיים ואינה‬ ‫ב‪ .‬בדין אי צריכים ליטול ידים אתרי‬
‫מצטרפת עכ״ל‪ ,‬הרי שפתי הרדב״ז ברור מללו ששיעור‬ ‫הנגיעה בנעל חליצה‪.‬‬
‫עיכול בשתייה הוא רק בכדי אכ״פ ולא יותר‪ ,‬ושיעור‬ ‫ג‪ .‬בכזית מצה בליל פסח אי זכות לאכול סגי‬
‫אכ״פ פלוגתא היא בין האחרונים והוא נע בין ארבע‬ ‫או צריך שיהא שלו ממש‬
‫לתשע מינוט‪ ,‬ושיטת החת״ם בח״ו ליקוטי חת״ס סי׳‬
‫ט״ז ששיעור אכ״פ הוא תשע מינוט‪ ,‬אבל יותר מזה‬ ‫בעזהשי״ח• נר ג׳ דחנוכה התשל״ו‪.‬‬
‫הזמן לית מאן דסובר כן‪ ,‬לפ״ז נמצא דבנ״ד בעובדא‬ ‫שלמא רבא וברכתא טבא תיתי מן שמיא‬
‫שביוהכ״פ הי׳ שיעור עיכול‪ ,‬דלהמג״א צריך לברד על‬ ‫על ראש מעכתר״ה ש״ב רב מכובדי גבור‬
‫כל שתייה ושתייה‪.‬‬ ‫חיל אשר באוכלסא דאורייתא נפיק ועייל‪,‬‬
‫אות י״א‪ .‬יעו״ש‪ ,‬הנה הכף החיים בסי׳ ד׳ אות ק״ח‬ ‫שם‬ ‫ה״ה הגאון הגדול נודע ומפורסם בשערי‬
‫מביא את התמיה הזאת על דברי המרש״ו ז״ל‪.‬‬ ‫ההלכה‪ ,‬אוצר כל כלי חמדה כש״ת‬
‫אות ג׳‪ ,‬באה״ד בזה״ל ‪ :‬ושלישית והוא העיקר‬ ‫סימן ו'‬ ‫הרב אליעזר יהודה וולדינברג שליט״א‬
‫דשם שאני שנוגע בגופו בשעה שרחוץ דשטוף‬ ‫גאב״ד פעיה״ק ירושלים ת״ו ובעל ספרי שו״ת‬
‫הנהו ואין שם שום מלמולי זיעה ולכן מותר לנגוע שם‬ ‫ציץ אליעזר ועוד‪.‬‬
‫אע״פ שהוא ממקומות המכוסים וא״צ נטילה ע״כ‪ ,‬ולהלן‬ ‫אחדשכתר״ה כמשפט‪.‬‬
‫באות ה׳ באה״ד ״ושמחתי לראות להכפי אהרן״ וכו׳• י‬ ‫ספרו דמר שו״ת ציץ אליעזר חלק י״ב וראיתי‬ ‫הגיעני‬
‫והנני להוסיף שכן כתב גם הגה״ק הרי״ח הטוב מבגח־‬ ‫כי כמעשהו בספריו הקודמים כן הוא בספרו‬
‫ז״ ל בספרו חורה לשמה הנדמ״ח בסי׳ י״ג כיעו״ש‪.‬‬ ‫הדין‪ ,‬כי מלא הוא בדבר ה׳ זו הלכה ברורה לעובדא‬
‫האמור שם בתודה לשמה שהנוגע ברגלים צריך‬ ‫ולפי‬ ‫ולמעשה‪ ,‬וגס לרבות כי כמה וכמה תשובות ערבים הן‬
‫נטילה והוא משום הטומאה והרו״ר השורר על‬ ‫לאזן שומעת וטעם מתיקותן נרגש כמאכל טעים לחיך‬
‫לז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן טו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫סעי׳ ג׳ ברמ״א‪ ,‬ועיין גם בש״מ ב״מ כ״ט ע״ב ד״ה‬ ‫הרגלים‪ ,‬ובזכרוני שהכף החיום אומר בלשונו בריש סי׳‬
‫סד״א ניח״ל לאינש דליתעבד מצוד‪ .‬בממוניד‪ .‬יעו״ש‪.‬‬ ‫ד׳ שטומאת הרגלים היא טומאה עזה‪ ,‬לפ״ז יש מקום ל חן‬
‫בנ״ד שבעל המצה גילד‪ .‬דעתו שאינו מקפיד‬ ‫אולם‬ ‫ע״ד השארית יהודה האומר ״שעפ״י ח ‪T‬ושו ניחא‬
‫על אכילתם דהא הזמינם לאכול מצד‪ ,.‬לכן‬ ‫נמי מה דתמוה לכאורה מה שלא מצא בשום מקום‬
‫אמדינן דעתו של בע״ב שמקנד‪ .‬את המצה בתורת‬ ‫מוזכר לגבי חליצה שצריכין הב״ד שבודקין רגל היבם‬
‫מתנה שיוכלו לקיים מצות ■מצוד‪ .‬וכמו בטלית שאולה‬ ‫ובין אצבעותיו וכן הרב המלביש המנעל ליבם ליטול‬
‫בסי׳ י״ד דדעת השו״ע ששפיר מברך עליד‪ .‬דאם לא‬ ‫ידיהם וגם לא ראה לרבנן קשישאי דהוי מזדהרי בהכי‪,‬‬
‫יועיל לשון שאלד‪ .‬יד‪.‬י׳ במתנה עמ״ל‪.‬‬ ‫א״ו כיון דצורך תיקוני חליצה הוי א״צ נטילה״ ולפי הנ״ל‬
‫ואפילו לדעת היש״ש החולק על השו״ע והו״ד בט״ז‪,‬‬ ‫יש לדון דהא תינה בדברי החת״ס שהכהן מזכיר שם‬
‫■ התם היינו טעמא משום שבמצות ציצית אין‬ ‫הקדוש נגד שערות מגולות די״ל דהא שיטת המחבר‬
‫שואל מחויב בתמצוה קודם שמתלבש בבגד של ד׳‬ ‫הוא דעצימת עינים שרי אפילו נגד ערוה‪ ,‬ואפילו‬
‫כנפות‪ ,‬וד‪.‬יא מצוה שאינד‪ .‬חיובית‪ ,‬משא״כ בנ״ד‬ ‫להאחרונים שאין סוברים כן בכ״ז נגד שער שהוא רק‬
‫שהאורחים וב״ב מחויבים ועומדיזם בחיוב אכילת מצה‪,‬‬ ‫דרבנן מהני עצימת עינים לכו״ע וכמש״כ המ״ב סי׳‬
‫שפיר מודה היש״ש דאמדינן דעת הבעה״ב שנותן‬ ‫ע״ה אות ה׳ משם החיי אדם‪ ,‬וכמו״ב בתופס הערלה‬
‫במתנד‪ .‬כדי לצאת יד״ח מצה‪.‬‬ ‫בשעת המילה‪ ,‬אפילו לאלו הסוברים דנגד ערות קטן‬
‫ו כ מו כן אפילו לדעת הט״ז שם בסי׳ י״ד שסובר‬ ‫ג״כ אינו והי׳ מחניך קדוש אינו אלא לכתחילה עי׳‬
‫ג״כ כהיש״ש שאינו מברך על טלית שאולה‬ ‫מ״ב סי׳ ע״ה אות כ״א‪ ,‬ולכן בזה וכיוב״ז אמרינן‬
‫ומטעמא אחרינא משום דאין לנו ראיד‪ .‬ממוע״ק‪ ,‬לענין‬ ‫שפיר דהיכא דלתיקוני מצוה אתי מותר לכתחילה‪,‬‬
‫קריעה‪ ,‬שאדם נותן דברים שלו במתנר‪ .‬אפילו ע״מ‬ ‫אבל מנין לגו בחליצה שהדיינים נוגעין ברגל היבם‬
‫להחזיר‪ ,‬נלענ״ד דד‪.‬תם שאני דכיון שהבגד לענין קריעה‬ ‫שהיא טומאה עזה וכנ״ל מנין לנו שגם בזה סמכינן על‬
‫וכן הטלית לענין ציצית הם נשארים בעולם והם‬ ‫האי סברא זו שהוא צורך חליצה א״צ נטילה‪.‬‬
‫יוחזרו אח״כ לבעליהם‪ ,‬לפיכך אמרינן שאין כוונת‬ ‫ל״ז בענין מצת מצוד‪ .‬דבעינן לכם וכדאיתא‬ ‫בסי'‬
‫בעליהם ליתבם במחנה אפילו כשדיוא ע״מ להחזיר‪,‬‬ ‫בפסחים ל״ח ע״א‪ ,‬ויש מקום עיון לגבי ב״ב‬
‫משא״כ בנ״ד שיש לד״אורחים או לב״ב היתר אכילה‬ ‫או אורחים המוזמנים אצל בעד‪.‬״ב ויש לד‪.‬ם היתר‬
‫בד‪.‬מצד‪ .‬וסו״ס הרי יאכלו את המצר‪ .‬ולא יד‪.‬יו בעולם‬ ‫אכילר‪ .‬אצל בעה״ב‪ ,‬מי נימא שבזר‪ .‬כבר נחשב המצה‬
‫ולא יוחזרו לבעל המצה‪ ,‬בזה שסיר מודד‪ .‬הט״ז שאמדינן‬ ‫שלד‪.‬ם‪ ,‬או דלמא שבעינן שהבעד‪.‬״ב יקנה להם בפירוש‬
‫דעתו של בעד‪.‬״ב שנותן את המצה בתורת מתנה‬ ‫את המצד‪ .‬וד‪.‬יתר אכילה גרידא עדיין לא משוי את‬
‫על מנת שדמסובין יצאו יד״ח מצה‪.‬‬ ‫המצה שיהא נחשב ״לכם״‪ ,‬ומביא מד‪.‬אמרי בינה דזכות‬
‫מנאי ש״ב דושת״ר הרמה באד‪.‬״ר ראה״ע‬ ‫לאמל סגי‪ ,‬ולענ״ד קשד‪ .‬מסוגיה ד‪.‬גמ׳ בנדרים ל״ד ע״ב‬
‫ומברכו שיזכד‪ .‬לזכות אותנו בעוד שורר‪.‬‬ ‫ככרי עליך ונתנה לו במתנר‪ .‬זכו׳ לאפוקי דאי אזמניד‪.‬‬
‫של שו״ת צ״א‬ ‫עלה‪ ,‬ופ ‪T‬ש הר״ן בזה״ל כלומר לעולם אימא לך דאי‬
‫צבי פסח פראנק‬ ‫ש״ב‬ ‫יהיב ליה במתנה שריא ליה‪ ,‬וכי קאמר ל ‪ .T‬עליך‬
‫לאפוקי דאומנ ‪ .T‬עלה תתסר ליד‪ .‬דהד‪.‬יא שעתא נמי‬
‫תש ובה ‪.‬‬ ‫ככרו הוא עכ״ל‪ ,‬והמאירי שם כתב בזר‪.‬״ל ״שהמזומן‬
‫משל מדיר הוא בא לאכול ויכול לאסור״ עכ״ל‪ ,‬חזינן‬
‫ב״ה• מוצש״ק אור ליום א׳ ג׳ טבת חשל״ו‪.‬‬
‫שאע״פ שד״זמינו ויש היתר אכילד‪ .‬בכ״ז עדיין ככר‬
‫ירושלים עיד‪.‬״ק תובב״א‬
‫בעד‪.‬״ב הוא‪ ,‬וא״א לצאת בזה יד״ח מצה‪ ,‬והאמרי בינר‪.‬‬
‫לש״ב היקר הרב הגאון חו״ב ובעל סברא‬ ‫מציין לד‪.‬גמ׳ נדרים הנ״ז אבל עדיין אינו מיושב‪.‬‬
‫‪,‬‬ ‫צבי‬ ‫ישרד‪ .‬מופלא ומופלג בתד״ש מוהר״ר‬ ‫ו ל ענ ד ״נ בזד‪ .‬בד‪.‬קדם מד‪ .‬שנפסק בשו״ע סי׳ י״ד‬
‫שליס״א בעמד‪.‬ח״ם היקר‬ ‫פסח פראנק‬ ‫סעיף ד׳ שמותר ליטול טלית חבירו שלא‬
‫״שעשועי צבי״‪.‬‬ ‫מדעתו ולברך עלקז‪ ,‬וכתב הט״ז סק״ד וה׳ שהוא משום‬
‫דניח״ל לאיניש למיעבד מצוה כממונו ולכן כמן שהטלית‬
‫אחדשד‪.‬״ט באהבה וכבוד‪.‬‬
‫חוזר בעין לבעליו אין כאן קפידא מצד הבעלים‬
‫מכתבו בד‪.‬ערות והארות על ספרי החדש שז״ת‬ ‫יקרת‬ ‫וגם יש לגו אומדגא שמקנד‪ .‬את הטלית במתנה ע״מ‬
‫צ״א חי״ב קראתי בתשומת לב‪ ,‬ותשואות חן‬ ‫להחזיר‪ ,‬וכמו בטלית שאולה‪ ,‬אכן כל זה עולד‪ .‬שפיר‬
‫לו על ״האמירה נעימד‪.‬״ אודותיו‪ ,‬וד‪.‬נני להשיב לו על‬ ‫בטלית מפני שחוזר לבעליו בעין‪ ,‬משא״כ ליקח מצה‬
‫הדברי־תורד״‬ ‫מחבירו שלא מדעתו ב תר ועא שבזר‪ .‬לא אמרינן‬
‫א( ע מ״ ש בספרי סי׳ א׳ אות ג׳ גם אליבא דשיטת‬ ‫ניח״ל למיעבד מצוד‪ .‬בממונו‪ ,‬כיון שאוכלו ואיבו מחזירו‬
‫המג״א בסי׳ קפ״ד סק״ט בלשון‪ :‬״וא״כ בנידוננו‬ ‫לבעליו‪ ,‬דש בזד‪ .‬חסרון כים‪ ,‬וכדאיתא בסי׳ תל״ז‬
‫ציץ אליעזר הי״ג‬ ‫סימן־טו‬ ‫שר״ ת‬ ‫לח‬
‫שיעור עיכול ממש הנאמר לגבי ברהמ״ז ■וברכות‪ ,‬דבשם‬ ‫שהמדובר !בשהיה קצרה של עשרה או תמש עשרה‬
‫הכוונה לשיעור עיכול שד׳מאכל כלד‪ .‬אז והולך לו ונהיה‬ ‫רגעים בין שתיה לשתיה בוראי שאין בזה שיעור של‬
‫רעב‪ ,‬כלפני האכילד‪ .‬הזאת‪ ,‬אבל בכאן כוונת הרדב״ז‬ ‫כדי שתתעכל השתיה הקודמת א״כ ■הברכה הראשונה‬
‫לשיעור עיכול ‪ no‬שהמאכל או השתיה מתפזר מקיבוצו‬ ‫שבירך ■בשתיה הראשונה בבקר פוטרת כל השתיות‬
‫וד‪.‬ולך ונבלע באברים באופן שמה שבא שוב אל תוכו‬ ‫וכר״‪ ,‬מעיר כת״ר ובא‪ ,‬ושדא נרגא בזה ממה שמצא‬
‫לאחר מיכן אין לו כבר חיבור אל מד‪ .‬שקדם לו‪ ,‬אבל‬ ‫ברדב״ז על רמב״ם בפי״ד מה׳ מאכלות אסורות ה״ט‪,‬‬
‫השביעה שפיר מיד‪.‬ת נרגשת עוד מזד‪ .‬בגופו‪ ,‬ובאופן‬ ‫דעל מה שפוסק שם רמב״ם דשיעור שתיית משקין‬
‫שאין להאמור כאן כל שייכות ״לשיעור עיכול״ האמור‪,‬‬ ‫אסורין הוא בכדי שתיית רביעית‪ ,‬מקשה עליו מהא‬
‫בזה לגבי ברהמ״ז וברכות‪.‬‬ ‫דבפ׳ אמרו לו אמרינן כל המשקין מצטרפין לפסול את‬
‫תורה עניים במקום זד‪ .‬ועשירים במקו״א‪ ,‬ומצינו‬ ‫ודברי‬ ‫הגויה בכדי אכ״פ וכו׳‪ ,‬וכתב רבינו דין זה יבה׳ אבות‬
‫לו לד‪.‬רדב״ז בפ״י מה׳ תרומות ה״ג שמפורש‬ ‫הטומאה‪ ,‬וכותב ליישב‪ ,‬דאכילת איסורין ושתייתן‬
‫יוצא מדבריו סד‪.‬אמור‪ ,‬דשם מתרץ הקושיא האמורר‪ .‬על‬ ‫בהנאת הגרון תליין‪ ,‬והנאת הגרון במשקין עוברת ׳מיד‪,‬‬
‫הרמב״ם בלשון זד‪ : .‬והנכון אצלי לתרץ דברי רבנו דקשה‬ ‫ולפיכך בתוך כדי שתיית לרביעית עדיין שתיה הראשונה‬
‫מדידיה אדידיד‪ .‬ממד‪ .‬שפסק פ״ח מד‪.‬׳ אבות הטומאה‪,‬‬ ‫הנאתה עומדת‪ ,‬ואם שהה יותר מזה כבר עברה ההנאה‬
‫דבשלמא כל איסורין שבתורד‪ .‬טעם איסורן לפי שנהנה‬ ‫הראשונה‪ ,‬ולפיכך אינה מצטרפת‪ ,‬אבל לענין פיסול הגויה‬
‫הגרון ולפיכך אם שד‪.‬ר‪ .‬יותר מכדי שתיית רביעית הרי לא‬ ‫אין הדבר תלוי בהנאת הגרון‪ ,‬אלא בעיכול תליא מילתא‪,‬‬
‫נהנד‪ .‬גרונו כשיעור רביעית יחד ולפיכך אין מצטרפין‬ ‫הלכך בתוך כדי אכ״פ עדיין השתיה הראשונה עומדת‬
‫ופטור‪ ,‬אבל גבי פסול הגוד‪ .‬אין הדבר תלוי בד‪.‬ניית‬ ‫ולפיכך מצטרפת עמה‪ ,‬אבל יותר משיעור זה השתייה‬
‫הגרון אלא בד‪.‬תחבר המשקה בתוך גוף וכל ששהה‬ ‫הראשונה הלכה לה ונבלעה במעיים ‘ואינה מצטרפת‬
‫כשיעור אכילת פרס מתחבר המשקה ופוסל את הגויד‪,.‬‬ ‫עכ״ל‪ ,‬הרי שפתי הרדב״ז ברור מללו ששיעור עיכול‬
‫אבל ביותר מזה השיעור ראשון ראשון מתחלק בגוף‬ ‫בשתיה הוא רק בכדי אכ״פ ולא יותר ‪,‬ושיעור אכ״פ‬
‫ומתבטל ואינו פוסל את הגויה עב״ל‪ ,‬הרי שפתי הרדב״ז‬ ‫פלוגתא היא בין האחרונים והוא נע בין ארבע לתשע‬
‫ברור מללו שיסוד ומתכונת תירוצו ־וחילוקו בזה הוא‪,‬‬ ‫מינוט‪ ,‬ושיטת החת״ס בח״ו לקוטי חת״ס סי׳ ט״ז‬
‫מפני שבכל האיסורין תלוי הדבר בהניית גרון וחיבור‬ ‫ששיעור אכ״פ הוא תשע מינוט‪ ,‬אבל יותר מזה הזמן‬
‫רביעית יחד של הניית גרון בא רק אם הד‪.‬צטרפות‬ ‫לין לן מאן דסובר כן‪ ,‬לפ״ז נמצא דבנ״ד בעובדא‬
‫באד‪ .‬בתוך כדי שיעור של שתיית רביעית‪ ,‬אבל בפסול‬ ‫שביוהכ״פ הי׳ שיעור עיכול‪ ,‬דלהמג״א צריך לברך‬
‫גויה הדבר תלוי באם עוד מתחבר יחד שיעור המשקה‬ ‫על כל שתיה ושתיה עכ״ד‪ .‬והיא לכאורה הערה נכונה‪,‬‬
‫כשהוא עוד בקיבוצו בתוך הגוף ולפני התחלקותו בגוף‪,‬‬ ‫וגם מעין תגלית‪.‬‬
‫וזה נהיה כשד‪.‬וא עוד בתוך כדי אכילת פרם‪ ,‬דלאחר‬ ‫ב( א ב ל לאחר העיון נראה דזה אינו‪ ,‬וברור הדבר‬
‫מיכן ראשון ראשון כבר מתחלק בגוף ומתבטל‪ ,‬וראה‬ ‫דאין כוונת הרדב״ז לומר דזהו שיעור עיכול‬
‫זה שהרדב״ז לא הזכיר בכאן בכלל מר‪.‬ך לישנא של‬ ‫הפוטר מברכה אחרונה‪ ,‬והמחייב ברכה חדשה‪ ,‬והגע‬
‫״עיכול״ כלל‪.‬‬ ‫בעצמך‪ ,‬הא דברי הרדב״ז מוסבים לבאר דברי הרמב״ם‬
‫ברור הדבר בלי שום צל של ספק שבא זיד‪.‬‬ ‫וא״כ‬ ‫בפ״ח מה׳ אבות הטומאה הי״א במ״ש לענין פסול גויה‬
‫ולימד על זה‪ ,‬שגם בדבריו בה׳ מאכלות אסורות‬ ‫ששיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס‪ ,‬ושם הא פוסק‬
‫ביוון לכזאת‪ ,‬וזהו שמדגיש גם בד‪.‬׳ מאכ״א שם וכותב‬ ‫הרמב״ם אותו הדבר גם בנוגע לאוכלין‪ ,‬דאם‪ ,‬אכל‬
‫בלשון ״אבל יותר משיעור זד‪ .‬השתיה הראשונד‪ .‬הלכה‬ ‫מעט ושהה ואכל מעט אם יש מתחילה ועד סוף כדי‬
‫לה ונבלעד‪ .‬במעיים״ והיינו‪ ,‬דר״ל‪ ,‬דתו אין כבר‬ ‫אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין‪ ,‬ואם נאמר‬
‫התחברות מפני שד‪.‬קודם כבר התחלק בגוף )וכדבריו‬ ‫שהטעם בזה הוא מפני שיותר מזה כבר עבר שיעור‬
‫בה׳ תרומות(‪ ,‬ומה שמכנד‪ .‬זאת בלשון ״עיכול״ הוא‬ ‫עיכול ולכן אין מצטרפין ביותר מזה‪ ,‬איך ניתן להאמר‬
‫מפני שזהו עיכול ראשוני דראשוני‪ ,‬שמתעכל מקיבוצו‬ ‫בכזאת גם לגבי אכילה‪ ,‬הא באכילה אין אף אחד שיסבור‬
‫ומתחלק ומתבלע במעיים‪ ,‬אבל אין לו כל מגע אל‬ ‫בכזאת שביותר מכדי אכ״פ כבר עבר זמן עיכול‪ ,‬ואפילו‬
‫כוונת העיכול הנאמר וד‪.‬נזכר לגבי ברד‪.‬מ״ז וברכות‬ ‫באכילה מועטת משערינן בזה עד כדי הילוך ד׳ מילין‬
‫ולשיעור הנאמר שם בזה‪ .‬ולכן שייך זה שפיר בכאן‬ ‫שהוא ע״ב מינוט‪ ,‬יעוין במג״א או״ח סי׳ קפ״ד סק״ט‪,‬‬
‫גם גבי מאכל כמו גבי מעזקה‪ ,‬ושפיר כתב הרמב״ם‬ ‫ומ״ב סק״כ ע״ש‪ ,‬וצריך להיות איפוא הדין שבאכילה‬
‫שם בה׳ אבות הטומאד‪ .‬שיעור זה של אכ״פ גם לגבי‬ ‫תצטרף לפסול הגויה עד כדי שיעור זה‪ ,‬ואיך פוסק‬
‫מאכל•‬ ‫הרמב״ם גם גבי אכילה שרק עד כדי שיעור אכילת פרס‬
‫שאין כל הוכחה מהד‪.‬יא דהרדב״ז בד‪.‬׳ מאכ״א‬ ‫באופן‬ ‫מצטרפין ואם לאו אין מצטרפיז?‬
‫לבנוגע לשיעור עיכול של נידוננו שד‪.‬וא‬ ‫על כן נראה ברור‪ ,‬דלשון ״שיעור עיכול״‬ ‫באשר‬
‫בנוגע להצרכת ברכה חדשד‪ ,.‬ולא קרב זר‪ .‬אל זה כלל‪.‬‬ ‫דנקיט ליד‪ .‬הרדב״ז כאן בדבריו אין כוונתו לאותו‬
‫לט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן טו‬ ‫שר״ ת‬
‫וכותב ממה שאין הפסק כא״פ‪ ,‬כוונתו ברורה כנ״ז‬ ‫ומובן שאין ממילא כל מקום לחוש עפ״י הרדב״ז הנ״ז‬
‫מפגי שעל כך ר>ןא דנשאל‪ ,‬ןעל כן סיכם וכתב דמכיון‬ ‫ולמהר לברך מיד ברכה אחרונד‪ .‬אחרי שתיית מים‬
‫שהעובדא היא כנ״ז א״כ כפי שקדם לבאר בזה אין‬ ‫כדי שלא ליכנם לחשש ברכה לבטלה‪ ,‬בהיות שאין‬
‫כל ספק בדבר שודאי מצטרפין ואין צריך ברכה בינתיים‪,‬‬ ‫לדברי הרדב״ז כל שייכות לשיעור עיכול מאמר‬
‫אבל הוא הדין שהיה פוסק כן גם אילו היה הפסק של‬ ‫לגבי ברהמ״ז וברכות וכנ״ז‪ ,‬ושפיר מסתבר לומר‬
‫יותר מבדי אכ״פ בהיות ואין היסח הדעת‪ ,‬ומה גם‬ ‫כדברי בספרי שם‪ ,‬דבשהיה קצרה של עשרה או חמש‬
‫אילו לא היה עדנה כדי שיעור עיכול‪ ,‬כי לא קבע‬ ‫עשרה רגעים בין שתיה לשתיה בודאי שאין בזה עוד‬
‫בדבריו כל מסמרים בדבר ששיעור העיכול בשתיה‬ ‫שיעור של פדי שחתעכל השתיה הקודמת‪ ,‬ושפיר‬
‫למעשה הוא בכדי אכ״פ‪ ,‬ופשוט‪.‬‬ ‫פוטרת נכה״ג השתיה הראשוגה אפילו אליבא דהמג״א‪.‬‬
‫ה( והשיעור הברור של כדי עיכול בשתיה לא מצינו‬ ‫ג( אמנם בשו״ת גגת וורדים חאו״ח כלל ג׳ סי׳ כ׳‬
‫והשיעור‬ ‫הפוסקים‬ ‫בדברי‬ ‫־בזה באמת‬ ‫)שהזכרתיו בספרי שם בהמשך דברי( כותב‬
‫הכללי הוא באם נשתהא עד שצמא‪ ,‬בדומה למה דאיתא‬ ‫״דבשתיה נראה דבציר שיעורה מאכילה ובמעט זמן‬
‫בטור ושו״ע סי׳ קפ״ד‪ ,‬וכן כותב בשו״ת חוקי חיים‬ ‫הולכת ־ הנאתה״‪ ,‬אבל לא נראה ולא מסתבר שתהלך‬
‫)שהבאתי ממנו בספרי שם( סי׳ א׳ ע״ש‪ .‬וכ״כ בכה״ח‬ ‫המאה מיהת בזמן מועט כזה של חמש עשרה רגע‪,‬‬
‫סי׳ קפ״ד ס״ק ל״ו בשם ס׳ פדה את אברהם‪ ,‬אלא דלעיל‬ ‫ואפילו היכא שהשתיה מועטת‪ ,‬ויעוין במ״ב בסי׳‬
‫מיניה שם בס״ק כ״ט משמע שהשיעור הוא עכ״פ‬ ‫קפ״ד בביאור הלכה ד״ה אם אינו יודע‪ ,‬מה שמבאר שפיר‬
‫עד חצי שעה‪ ,‬דמדמה זאת לברכת אשר יצר שהעלה‬ ‫דגם באכילה מועטת דיאו!מד בזה הוא עד שיתעכל‬
‫דעד חצי שעה יכול לברך ומשם המצ״מ שם כותב וכן‬ ‫במעיו מה שאכל ויחזור להיות רעב כבתחילה ע״ש‬
‫כתוב בס׳ זכור לאברהם אות ב׳ ואות מ׳‪ .‬דבשותה מים‬ ‫וה״ה איפוא גם בשתיה מועטת האומד הוא עד שתחעכל‬
‫משעה אחד או קצת פחות דעא הפסק ע״ש‪ ,‬ומשמע‬ ‫במעיו ויחזור להיות צמא כבתחילד‪ .,‬וזה לא יכול‬
‫הא בפחות מזה לא הוי הפסק‪ .‬ומזה שעכ״פ ברבע שעה‬ ‫להיות בזמן מועט כנז׳‪.‬‬
‫בודאי ובודאי לא הוי עוד שיעור עיכול בשתיה‪,‬‬ ‫ד( ל א אכחד תחת לשוני מה שמצאתי אבל אני כעת‬
‫וכדברינו בספרנו שם‪.‬‬ ‫בספר שו״ת ריב״ם שנייטוך סי׳ י״ז‪ ,‬דנשאל‬
‫דברי בספרי שם בסי׳ ו׳ אות ה׳ שכתבתי ליישב‬ ‫על‬ ‫ו)‬ ‫שם אם מותר לברך על משקים בבקר קודם לימודו‬
‫על זה שלא מדקדקים הדיינים להצריך נטילת‬ ‫ולסמוך על הברכה כל חצי היום עד עמדו מלימודו‪,‬‬
‫ידים גבי חליצה שנוגעים ברגל ובמנעל‪ ,‬והבאתי דברים‬ ‫היינו לשתות ת ™ מאותו המשקה המוצג אצלו על‬
‫בזה גם בשם ספר שארית יהודה‪ ,‬כותב ■כת״ר להעיר‪,‬‬ ‫סמך ברבה ראשונה שהקדים לה‪ .‬והעלה בזה בסוף‬
‫די״ל דבנגיעה ברגלים ״ותר חמור מקריאה נגד שער‬ ‫דבריו בזה״ל‪ :‬ובכאן זה דאמרת לשתות תמיד מעט‬
‫מגולה‪ ,‬ומתופם בערלה בשעת המילה )שמובא בדברי‬ ‫פ׳ מכשיעור כשאין הפסק ביניהם ממש כאכילת פרם‬
‫שם(‪ ,‬מפגי דהצרכת הנטילה בנגיעה ברגלים הוא מעזום‬ ‫ובסוף שתיי׳ כשיעור לברך ב״א ודאי דמצטרפין ואין‬
‫הטומאה והרו״ר השורר על הרגלים וכמו״ש בם׳ תורה‬ ‫צריך ברכה ראשונה בינתיים וליכא חששא עכ״ל הרי‬
‫לשמה סי׳ י״ג וטומאת הרגלים היא טומאה עזה וכמו״ש‬ ‫דהריב״ם שניטוך תלה הדבר במה שאין הפסק ביניהם‬
‫הכה׳׳ח ריש סי׳ ד׳‪ ,‬וא״כ מנין לנו שגם בכה״ג סמכינן‬ ‫כאכילת פרם ויוצא מזה סמיכה לדברי כת״ר‪.‬‬
‫על האי סברא דמכיון שהוא צורך חליצה א״צ נטילה‪,‬‬ ‫א ב ל באמת אין בזה כדי סמיכה כלל‪ ,‬וזה שהריב״ם‬
‫ע״ כ‪.‬‬ ‫שנייטוך נקט כן הוא רק מפני דעובדא דהוה הכי‬
‫הנ ה בספרים רוח חיים ועזדי חמד שאני מציין בספרי‬ ‫הוה‪ ,‬דעל בכזאת נשאל‪ .‬כי הרואה יראה בכל דברי‬
‫שם כבר כתבו להעיר ולהשיב בכזאת ע״ד הס׳‬ ‫תשובתו שם דלמעשה ס״ל בכליל להריב״ם שגייטוך‬
‫כפי אהרן שלא מצריד נט״י בחליצה‪ ,‬בטענה דאף אם‬ ‫שעל ברכה שלפניו לא שייר כלל לתלות הדבר בעיכול‬
‫הרגל רחוץ וקני זוהמה דבקה בו‪ ,‬ורוח טומאה וכו׳‪,‬‬ ‫אלא תלוי בהיסח הדעת■ וכלשונו שם ‪ :‬״משא״כ בברכד‪,‬‬
‫ושכן כתבו עוד קצת מקובלים יעו״ש‪.‬‬ ‫דלפניו דקאי על העתיד שעודנו בעולם ומה לנו‬
‫א ב ל ראיתי בזה גם ראיה שניה‪ ,‬והוא בספר כפי‬ ‫לעיכול דהעבר והדבר תלי׳ רק בהיסח הדעת ושינוי‬
‫אהרן ח״ב חאה״ע סי׳ ח׳ שאני מציין בספרי שם‪,‬‬ ‫מקום״‪ ,‬ואפילו אליבא דהמג״א כותב לבאר ״דלא קאמר‬
‫והגאון הזה שהיה ג״כ מקובל גדול )מראשי מקובלים‬ ‫רק כששהה בנתיים ולא שתה כלום באורך הזמן ההוא‪,‬‬
‫בזמנו בבית קל שבעיר העתיקה( מבטל במחי ‪T‬‬ ‫אבל כששתה בנתיים ודאי ל״צ״‪ ,‬ותו חוזר לכתוב‬
‫טענתם זאת זמאריד לבאר ולהוכיח הן מתורת הנגלה‬ ‫ולכפול ולבאר‪ ,‬דהרמ״א לא קא׳ רק בדאיכא חשש‬
‫והן מתורוו הנסתר דלא מפני זה ששורה ^׳‪ T‬על‬ ‫דהיסח הדעת ובו׳ יעו״ש‪ ,‬הרי שהריב״ם שנייטוך לא‬
‫הרגלים נחייב שהנוגע ברגלים צריך רחיצה וכו׳‪ ,‬אלא‬ ‫החשיב בזה כלל אפילו אי איכא שיעור עיכול ושביאר‬
‫העיקר מה שצריך נט״י לנוגע ברגלים וכן במנעלים‬ ‫שאפי׳ להמג״א הדבר תלוי אבל בעיקר אם היה גם‬
‫זעא משום זיעה יעו״ש באריכות דבריו בזה■ והשד״ח‬ ‫היסח הדעו‪ J‬וא״ב איפוא דעת לנבון נקל דזה שמסיים‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן טו‬ ‫שר״ ת‬ ‫מ‬
‫דעתו של בעה״ב שמקנה את המצה בתורת מתנה‪,‬‬ ‫בעצמו במערכת חליצה שם להלן בדבריו )בסי׳ ד'‬
‫בד‪,‬יות ומ״מ לא נתן הבעה״ב לו את המצה רק אדעתא‬ ‫אות כ״ו( חוזר לציין למה שחזר וכתב להשיב בזה‬
‫לאכלה אבל לא ליתנה או למוכרה לאחר יעו״ש באריכות‬ ‫על השגותיהם הכפי אהרן בח״ב הנ״ז ע״ש‪.‬‬
‫דבריו‪.‬‬ ‫ימימה‪,‬‬ ‫מימים‬ ‫ז( ל מ ע ש ה הנהוג בפעיה״ק ת״ו‬
‫נו״נ בדבריו בעפ״י דברי הט״ז בסי׳ י״ד סק״ד‬ ‫וכת״ר‬ ‫שהדיינים בכלל לא נוגעום לא ברגל היבם‬
‫וכו׳‪ .‬ושי״ל שבנ״ד יודה גם הט״ז שאמדינן‬ ‫ולא בנעל המולבש עליו‪ ,‬והשמש הוא שעושה עבודה‬
‫דעתו של בעה״ב שנותן את המצה בתורת מתנה מכיון‬ ‫זאת‪ ,‬ואני נוהג להזהיר את היבם שיתן לשמש בלבד‬
‫שסו״ס יאכלו המצה ולא יוחזרו לו‪ .‬ובזה אוסיף לכתוב‬ ‫להסיר לו הנעל שלו וכן הגלב ולקפל לו שולי מכנם־‬
‫סייעתא לדבריו מדברי חט״ז בעצמו בה׳ פסח סי׳‬ ‫הרגל‪ ,‬ולהלביש לו מנעל החליצה‪ ,‬בהטעימי לו כי הוא‬
‫תנ״ד סק״ד‪ ,‬שכותב בגדולה מהאמור אפילו לגבי‬ ‫צריך לומר פסוק‪ ,‬ועוסק במצוה‪ ,‬באופן שאצלנו אין‬
‫שאלה‪ ,‬דמקשד‪ .‬שם מכיון דגבי מצה כתיב ב׳ פעמים‬ ‫הבעי׳ הזאת של נגיעה ברגל ובמנעל‪ ,‬לא לבי״ד המקרה‬
‫עריסותיכם א״כ צריך להתמעט גם שאול‪ ,‬ואית לן למימר‬ ‫את הפסוקים ליבם וליבמה‪ ,‬וגם לא ליבם‪ .‬והבעי' היא‬
‫דכי היכי דמצה גזולה פסולה ה״נ מצה שאולה דהא‬ ‫רק לאשה שחולצת הגעל ונוגעת ברגל היבם ולאחר מיכן‬
‫גבי אתרוג כי הדדי נינהו‪ ,‬וכותב לתרץ ולחלק‪ ,‬דשאני‬ ‫יורקת ומקרים לה הפסוק של ככה יעשה וגו׳‪ .‬והיא‬
‫גבי אתמג דהדר בעיני׳ ע״כ אפי׳ כ״ז שהוא בידו‬ ‫בנגיעתה ^כנ״ז הא זהו מעצם עצמיותה של המצוה‪,‬‬
‫‪ ,m‬אבל מי‬ ‫מיקרי אינו שלו דהוא שאול בעלמא‬ ‫ושפיר אפשר להתיר גם בלי שתעשד‪ ,‬הפסקת ביניים‬
‫ששואל מצה מחבירו נתכוין לאוכלה ודמים הוא שחייב‬ ‫ליטול ידיה לפני קריאת הפסוק‪ ,‬כמבואר בספר כפי‬
‫לו בעדו או מצה אחרת וכו׳ עיי״ש‪ .‬הרי שהט״ז בעצמו‬ ‫אהרן ובספרי שם‪.‬‬
‫חילק בכגון דא ‪,‬ואפי׳ כשלוקח בתורת שאלה‪ .‬וסייעתא‬ ‫ח( ו או דו ת מה ששואל ע״ד האמרי‪,‬בינה שמובא בספרי‬
‫לדבריו‪.‬‬ ‫שם בסי' ל״ז אות ג׳ שכותב לבאר דגבי‬
‫והנני בכבוד רב ובהוקרה‬ ‫מצה בליל פסח‪ ,‬זכות לאכול סגי‪ ,‬וכותב שקשה עליו‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫מסוגית ד‪.‬גמ׳ בנדרים ד׳ ל״ד ע״ב ופי׳ הר״ן והמאירי‬
‫נ‪ .‬ב‪.‬‬ ‫שיוצא דבאזמניה בההיא שעתא נמי ככרו של בעד‪,‬״ב‬
‫ומסכים עמו הכ״מ‬ ‫הר״י קורקוס בפ״ו ■מד‪.‬׳ בכורים ה״ד‪,‬‬ ‫הוא‪ ,‬והגם שהאמרי בינה בעצמו מציין להסוגיא‪ ,‬אבל‬
‫שם‪ ,‬סוברים מפורש דלא בעינן במצה דין ממון‬ ‫■‬ ‫אינו מיושב‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫אלא היתר אכילד‪ .‬בלחוד‪ ,‬ובכך מיישבים דעת הרמב״ם‬ ‫ידעתי מדוע שאינו מיושב‪ ,‬דנהי שהוא עדיין‬ ‫ולא‬
‫בפ״ו מחו״מ שפוסק דשצאין בשל מע״ש בירוש‪:‬לים‬ ‫ככרו של בעה״ב‪ ,‬ומזה הא הוא דהוכיח האמרי‬
‫עיי״ש■ ולפלא על הגאונים שפ״א אמ״ב וידדי״מ שלא‬ ‫בינה שם דלא בעינן במצה לכם‪ ,‬אבל הא אין חולק‬
‫זכרו ולא הביאו מזה‪.‬‬ ‫דזכות לאכול מהככר ישנו מיהת להאורח‪ ,‬וא״כ הא‬
‫אמנם בספר שו״ת גחלת בנימין סו״ם צ״ג‪,‬‬ ‫ראיתי‬ ‫זד^ דמוכיח‪ ,‬וזהו דסובר‪ ,‬האמרי בינה שם דזכות כזה‬
‫שמעיר ובא‪ ,‬דיש לחלק ולומר דדוקא במע״ש‬ ‫רק לאכול ג״כ סגי גבי מצה ]ונוסף לזה הא מוסיף‬
‫שלו מד‪.‬ני טעמא דד‪.‬יתר אכילר‪ .‬שנחשוב המצד‪ .‬כשלו‬ ‫עוד האמרי בינה שם ‪,‬לכתוב ולהסביר דגם כיון שבא‬
‫וחשבינן כאילו לא נפק מרשותו‪ ,‬אבל בדבר שלא היד‪,‬‬ ‫לתוך פיו קונה ממילא וכו׳[‪.‬‬
‫שלו מעולם י״ל דלא מהני ה״ט דהיתר אכילה כשלו‬ ‫ו מ ה שכן יש לשאול על האמרי בינה הוא על לאידך‬
‫ממש עיי״ש‪ .‬אבל אין זר‪ ,‬במשמעות דברי הר״י קורקום‬ ‫גיסא מדו‪.‬ע שלא הזכיר‪ ,‬שאבל רש״י בנדרים שם‬
‫כיעו״ש‪ .‬ויעוין מד‪ ,‬שמאר ‪ T‬לכתוב ולבאר בזה גם‬ ‫]או ; הפי׳ המיוחס לרש״י[ מפרש הסוגי׳ להיפר מהר״ן‪,‬‬
‫בשו״ת בית הלוי ח״א סי׳ כ״ד‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ויש לד‪,‬אריך‪.‬‬ ‫ושכיון דאזמניה עליה קנה האורח חלקו‪ ,‬ושאליבא‬
‫דידיה אין איפוא ראי׳ מההיא דנדרים דזכות לאכול‬
‫סימן טז‬ ‫בלבד סגי‪.‬‬
‫ט( ו ה ה ס ב ר שכותב כת״ר מדיס־ה לומר בזה ]שהוא‬
‫מי שטעה בברהמ״ז ודילג ברכת הארץ ונזכר‬ ‫זה מה שכותב בספרו שעשועי צבי סי׳ ב׳[‬
‫אחר שגמר ברכת בונה ירושלים איד עליו‬ ‫הוא הסבר נאה ומתקבל‪.‬‬
‫להתנהג‪ ,‬וברכות חתנים אם יש להם סדר‬ ‫ו ב ע צ ם רמז בקצרה למעין זה גם השפת אמת בסוכה‬
‫שהבאתי בספרי שם במ״ש ״דאפשר דהעולם‬
‫ב״ה‪ .‬שלד‪,‬י ניסן תשל״ו‪.‬‬
‫סומכים ע״ד הרא״ש שהתיר לקדש בטבעת שאולה‪,‬‬
‫ע״ד מי שטעה בברכת המזון ודילג ברכת הארץ וכשגמר‬ ‫דאדעתא דהכי יהיב ליה שיוכל לצאת בו״• וגם היד‬
‫ברכת בונה ירושלתם נזכר מהדילוג‪ ,‬אם יכול לומר‬ ‫המלך בפ״ו ממצה שאני מציין בספרי שם הרגיש בדבריו‬
‫כעת ברכת הארץ וא״צ לחזור ולומר גם ברכת בונה‬ ‫ג״כ בעיקרה של זאת הסברא‪ ,‬אלא שטוען בדבריו דאס‬
‫ירושלים‪ ,‬או שכן צריך כדי שיהא על הסדר שתקנו‪,‬‬ ‫בעינן לכם ודין ממון בדבר‪ ,‬לא סגי בזה לבד דאמדינן‬
‫מא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ט״ז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫קרה״ת סי׳ רי״ט שכך הורה גם בנו הגאון בעל מנח״א‬ ‫או דילמא שצריך בכלל לחזור לראש כדין טעה בג׳‬
‫נדחה לה‪ ,‬דאפשר לשנויי דלא תני אלא הנהו דמוכח‬ ‫ראשונות או אחרונות של שמ״ע‪.‬‬
‫מקראי עיכוב סדרן ונוסח לשונם נמי הוא מן התורה‬ ‫זה לא נזכר בשו״ע ונו״ב‪ ,‬אבל על מדוכת‬ ‫דבר‬ ‫א(‬
‫והכתובים וכר‪ ,‬אי נמי מצינן למימר דתנא ושייר דהא‬ ‫זאת השאלה ישב הגאון בעל ערוך השלחן‬
‫כתב בם׳ כריתות דבמקום דליכא מנין תנא ושייר‬ ‫כסי׳ קפ״ח סעי׳ ט׳‪ ,‬וכותב וז״ל; ובעיקר ברכת המזון‬
‫אפי׳ חדא וכו׳ עיי״ש‪.‬‬ ‫אם הקדים ברכה המאוחרת כגון שהקדים ברכת הארץ‬
‫מדמצינו שכבר קדם להערוה״ש בזה הבירור‬ ‫וא״כ‬ ‫לברכת הזן או בונה ירושלים קודם ברכת הארץ יש‬
‫המהר״ש אבוהב ז״ל ועמד גם על ראית הערוה״ש‬ ‫להסתפק אם יצא אם לא יצא‪ ,‬ונ״ל דיצא‪ ,‬וראיה דברפ״ב‬
‫ודחד‪ ,‬אותה‪ ,‬והוכיח בהרבה ראיות היפוכו של דבר דלא‬ ‫דמגילה תנן הקורא למפרע לא יצא ותניא בברייתא‬
‫יצא‪ ,‬והערוה״ש לא ראה מכל זאת‪ ,‬וגם לא ראה דברי‬ ‫וכן בהלל ובק״ש ובתפלה ע״ש‪ ,‬ומדלא חשיב גם‬
‫הרוקח בזה‪ ,‬א״כ יש להחיל ע״ז הדין הנפסק ברמ״א‬ ‫נרהמ״ז ש״מ דכסדרן לא מעכב בברהמ״ז‪ ,‬ועוד ראיה‬
‫בחו״מ סי׳ כ״ה סעי׳ ב׳ שעל כגון דא יש לפסוק‬ ‫דהא בברכות מ״ח ‪ :‬ילפינן סדר ברהמ״ז מקרא וברכת‬
‫כהקודמים‪ ,‬משום דאפשר דאי הוי שמיע להו מד‪ ,‬שאמרו‬ ‫זו ברכת הזן את ה׳ אלקיך זו ברכת ■הזימון‪ ,‬והרי זימון‬
‫בזה הקודמים הוו הדרי בהו‪ ,‬ועוד זאת‪ ,‬אין בכחו של‬ ‫קודם לזן‪ ,‬אלא ודאי דאין הסדר מעכב ולכן הקדים‬
‫הבעל ערוה״ש לחלוק מד״ע על ראשון כבעל הרוקח‪,‬‬ ‫זן לזימון אע״ג דזימון ודאי קדים להורות שאין הסדר‬
‫וגם לא על המד״י״ש אבוהב שקדם לו בהרבה‪ ,‬בלי‬ ‫מעכב כנלע״ד עכ״ל•‬
‫שיד‪,‬א לו סיוע מגדולים אחרים שכמותם ובפרט שגם‬ ‫מדלא נזכר מזה לכאורה במקו״א‪ ,‬והערוה״ש‬ ‫וא״ב‬
‫ראיותיו אין בהם כדי סמיכה‪) .‬יעוין לקמן מ״ש גם‬ ‫הכריע בזה מדעתו‪ ,‬ועפ״י הראיות שמביא‪ ,‬שאין הסדר‬
‫אודות ראיתו השניה(‪.‬‬ ‫מעכב‪ ,‬י׳ש לפסוק בכזאת והיינו שיאמר הברכה ששכח‬
‫עו ד לרבות גם זאת‪ ,‬דהנה ממש כמדובר ברמ״א בחו״מ‬ ‫במקום שנזכר וא״צ לחזור גם על הברכה המאוחרת‬
‫שם ב״אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה‬ ‫שאמרה לפני כן‪.‬‬
‫זכרונו על ספר״ מצאתי שהוא זה גם בנידוננו‪ ,‬דהנה‬ ‫לאחר העיון והחיפוש נראה דלא כן‪ ,‬דיעוין‬ ‫אבל‬ ‫ב(‬
‫נדפס כעת ספר יקר נקרא בשם ״זור‪,‬ר ההגדה״ על‬ ‫בספר הרוקח סי׳ של״ז שכתוב בזה״ל‪ :‬סדר‬
‫הגש״פ‪ ,‬מהרה״ג המופלג בנוב״מ מוה״ר שלמה אליעזר‬ ‫ברכת המזון‪ ,‬ראשונה מברך הזן‪ ,‬שניה על הארץ‪,‬‬
‫מרגליות שליט״א‪ ,‬ובדף האחרון של הספר הדפים תשו׳‬ ‫שלישית בונה ירושלים‪ ,‬רביעיית הטוב והמטיב שלא‬
‫מכתי״ק של הגאון מהר״י אלגזי ז״ל‪ ,‬ודן שם ממש‬ ‫יברך למפרע הברכות כי אם על הסדר עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫על זאת השאלה‪ ,‬דאחד מהמברכים שהיה מברך ברכת‬ ‫לנו בהדיא דהרוקח פסק שלא יברך למפרע הברכות‪,‬‬
‫המזון בינו לבין עצמו דילג ברכת‪.‬על הארץ ובירך ברכת‬ ‫ונראה בהבנת דבריו‪ ,‬דכדי שלא נטעה לחשוב שכוונתו‬
‫בונה ירושלים‪ ,‬ותיכף הרגיש מהדילוג‪ ,‬ונסתפק אם‬ ‫רק על לכתחילה ובדיעבד לא מעכב‪ ,‬לכן כפל הרוקח‬
‫יברך ברכת על הארץ שם אחר בונה ירושלים‪ ,‬ובדברי‬ ‫ולהוסיף ולכתוב מילים ״כי אם על הסדר״‪ ,‬והיינו‬
‫בירורו מתקיף הר״י אלגזי ז״ל את האחד מהמסובין‬ ‫כדי לאשמיענו שמעכב אפילו בדיעבד‪ ,‬דאל״כ כפילות‬
‫שהורה לו לאומרה שם‪ ,‬וס״ל דסדרן מעכב מפני שיש‬ ‫זו למה ? וגם בכלל למה לו להרוקח לכתוב הך ״שלא‬
‫להם סדר לפי הזמנים זה אחר זה‪ ,‬משד‪ ,‬ברכת הזן‪,‬‬ ‫יברך למפרע״ הרי נדע זאת מעצם הסדר הזה שכתוב‬
‫יהושע ברכת הארץ‪ ,‬ודוד ושלמדי בונה ירושלים‪ .‬ועוד‬ ‫בגמ׳ ופירטן לפני כן בדבריו‪ ,‬אלא ודאי כוונת הרוקח‬
‫כותב להוכיח מדברי הרא״ש בפ׳ ג׳ שאכלו ]שמשם‬ ‫להשמיענו בדבריו שגם בברהמ״ז ישנו הדין של שלא‬
‫מוכיח גם המהר״ש אבוהב בדבריו שם[ דצריך לחזור‬ ‫יברך למפרע ״כי אם על הסדר״ דייקא‪ ,‬ומעכב זה‬
‫לראש עיי״ש ]ויעוין בשו״ת מעזכנות יעקב חאו״ח סי׳‬ ‫אפילו בדיעבד‪ ,‬ודלא כהערוה״ש‪.‬‬
‫צ״ה מ״ש לדון בדברי הרא״ש )וכן בדברי הרמב״ם(‬ ‫זאת‪ ,‬מצינו שנשאל על כך מפורש המהר״ש‬ ‫ועוד‬
‫בזה יעו״ש‪ ,‬אבל כמובן שמשום דיונו על דבריהם לא‬ ‫אבוהב ז״ל בשו״ת דבר שמואל סי׳ קמ״ז‪,‬‬
‫נדחים דבריהם מהלכה[‪ .‬ומתחזקים איפא הדברים לומר‬ ‫והוא ; בדין ברכת המזרן אם סדר שלש ברכות ראשונות‬
‫שהוראת הערוה״ש בזה נדחית מהלכה‪.‬‬ ‫מעכב ואם אמרן למפרע יצא ידי חובתו בדיעבד‪ .‬ובדברי‬
‫ב(‪ ..‬ו ה ר אי ה השניה שמביא הערוך השלחן לדבריו דלא‬ ‫תשובתו‪ ,‬מראש עלתה בדעתו לפסוק עה״ד שפסק‬
‫מעכב מההיא דברכות ד׳ מ״ח; הנה‬ ‫‪,‬‬ ‫הערוה״ש‪ ,‬דאם בדיעבד אמרן למפרע יצא‪ ,‬ומביא גם‬
‫מלבד דקלועוה היא כשלעצמה‪ ,‬יעוין עוד בהגהות הגר״א‬ ‫הראי׳ של העיוה״ש מההיא דרפ״ב מגילה דלא תני לה‬
‫ז״ל על הגמ׳ שם שכותב באמת לתקן הגירסא בגמ׳‬ ‫בהדי נינהו דלמפרע לא יצא‪ ,‬ומוסיף עוד אמרים‬
‫שצ״ל ‪ :‬וברכת זו ברכות המזון את ה׳ אלקיך ברכת‬ ‫בביסוס דבר זה כיעו״ש‪ ,‬אבל לאחר מיכן משוי המהר״ש‬
‫הזן‪ .‬באופן שזהו באמת על הסדר‪.‬‬ ‫אבוהב ז״ל הדרנא בנפשיה‪ ,‬ומאר ‪ T‬להוכיח דגם‬
‫המהר״ש אבוהב בסוף דברי תשובתו שם כותב‬ ‫והנה‬ ‫ד(‬ ‫בברהמ״ז מעכב הסדר אפילו ׳בדיעבד‪ ,‬ולא עוד אלא‬
‫להסתפק גם בברכות חתנים וכדומה‪ ,‬היכא‬ ‫דדין ג׳ ראשונות ואחרונות של שמ״ע לזה ובטעה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫מב‬
‫מצוה לא‪ ,‬וא״כ במש־ה נמי הרי הרבה ריוח והצלה למקום‬ ‫דשייך בהו משום ברכה הסמוכה לחברתה‪ ,‬אם סדרן‬
‫והיה יכול לגאול את ישראל מבלי שיצטרך משה לשוב‬ ‫מעכב‪ ,‬ונשאר בספק‪ ,‬ע״ש‪ ,‬אלא דלזה מציגו בבאה״ט‬
‫למצרים‪ ,‬ותמוה בעיני תירוץ זה ממה דאיתא במדרש‬ ‫באה״ע סי׳ ס״ב סק״א שמביא בשם תשו׳ הרמב״ם שפסק‬
‫רבה שמות פרשה ג׳ אות ג׳ ‪ :‬ועתה ואשלחך אל פרעה‪.‬‬ ‫דברכת חתנים אין להם סרר ומי שחסר א׳ מהנה מברך‬
‫א״ר אלעזר לכה וודאית‪ ,‬לומר אם אין אתה גואלם אין‬ ‫אותה כש־זוכר !וכך פסקתי עפ־״ז במעשה שהיה[‪.‬‬
‫אחר גואלם‪ .‬הרי בהדיא שהקב״ה הודיע למשה שכך נגזר‬ ‫ועיינתי בגוף דברי תשובת הרמב״ם בזה ]הוצאת מקיצי‬
‫מלפניו ית׳ שגאולת ישראל ממצרים תהא בדייקא רק‬ ‫נרדמים[ סי׳ רפ״ח וראיתי שמסביר זאת‬
‫ע״י משה ״ואם אין הוא גואלם אין אחר גואלם״‪ ,‬ואיך‬ ‫הרמב״ם שלכן אין להן סדר‪ ,‬מפני ‪ :‬״שכל אהד מהן על‬
‫כותב הש׳׳ך שהיה יכול לגאול את ישראל מבלי שיצטרך‬ ‫ענין בפני עצמו״ ע״ש‪ ,‬והשבתי מראש להביא עפי״ז‬
‫משה ליבוב למצרים ? ולפי המדרש לא היה הרבה ריוח‬ ‫ומזה קצת ׳סייעתא להערוה״ש‪ ,‬דהא גם בברהמ״ז כל‬
‫והצלה למקום כי אם באמצעות משה‪ ,‬כי כך עלתה לפניו‬ ‫אהד מהן על ענין בפני עצמו‪.‬‬
‫יתברך‪ .‬וצ״ע‪ ,‬אם לא שנאמר שמכיון שזה רק מדרש‬ ‫חוזרני ב־ מכה הראיות והטענות האהרות שישנן‬ ‫אך‬
‫ולא נמצא מזה בתלמודים אין להקשות מזה‪ .‬ועוד‬ ‫לגבי ברהמ״ז לומר לפיהן שכולן נהשבות כאהת‬
‫שכוונת הש״ך שהקב״ה היה יכול לסדר הגאולה ע״י‬ ‫וסדרן וסדר זמני תיקונן מעכב כדמבואר בדבריהם הנ״ל‬
‫משה' מבלי שיצטרך לשוב מצרימה‪ ,‬ודוחק‪..‬‬ ‫'‬ ‫של המהר״ש אבוהב והמהד״י אלגזי ז״ל‪ ,‬ויעו״ש במהר״י‬
‫אלגזי מ״ש עוד בסוף דבריו להלק‪ ,‬דבשבחים אין קפידא‬
‫כותב הש״ך שם לתרץ‪ ,‬דיש‪ .‬לומר דהתם רצון‬ ‫ערד‬
‫אם הקדים או איהר דהכל שבהו ית' אש־ר פעל ועשה‪,‬‬
‫הקב״ה היה שלא ילך למצרים עד שיתיר הנדר‬
‫משא״ב בברכת הניזון שנהקנו ברכותיו על סדר ש־נתקנו‬
‫א״כ כל שלא התיר אינו מצוד‪ .‬ע״ש׳‪ ,‬וגם על תירוץ זה‬
‫•כל אהת לפי הזמן ע״ש‪ ,‬וחילוק זה שייך לחלק גם בין‬
‫יש לעיין‪ ,‬דעדיין לא פלטינן עי״ כ מעצם הקושיא‪,‬‬
‫ההיא דברכת חתנים לבין ברהמ״ז‪.‬‬
‫משום דאכתי נילף מזד‪ .‬לכל מקום שלא מתירין שלא‬
‫ה( בהיות לפנינו כל האמור אוסיף למה שמצאתי גם‬
‫בפני חבירו אפילו לדבר מצוד‪ .‬מכיון שהזינן שכך היה‬
‫להגרש״ק ז״ל בספרו ש־ו״ת ובהרת בחיים‬
‫רצון הקב׳׳ ה שאפילו ששולהו לצורך מצוה מ״מ לא‬
‫סי׳ נ״ב שבאמצע דבריו נגע ג״כ בספק זה בקצרה באם‬
‫ילך עד שיתיר הנדר בפני יתרו‪ ,‬ויעוין בדומה לזה‬
‫הקדים ברכת הארץ ובונה ירושלים לברכת הזן אם יוצא‬
‫בשו״ת התם סופר חיו״ד סי׳ שט״ז שכותב לתרץ קושי׳‬
‫או לא‪ ,‬והעלה דמלשון הרמב״ן שהביא המג״א בס־' קצ״ד‬
‫הגאון ר׳ דוד דייטש ז״ל שר‪.‬קשה דלמאי דאמרינן‬
‫סק״ג וכן נ־ני״ש המג״א בסי׳ קפ ׳וז סק״ח בשם הרא״ש‬
‫פ־אד״מ דלר״א ציצית אין דוחין שבת הואיל ובידו‬
‫משמע דס״ל דאף סדרן מעכב‪ ,‬ולכן חזר ב־ נזמה שר״ל‬
‫להפקירן א״כ אמאי פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר‬
‫לפני כן די״ל דיצא עיי״ש־‪.‬‬
‫נכסיו ולא יהי׳ לו לפימ״ש תום׳ ריש פסחים מי שאין‬
‫כותב זה רק לסניף כי הגרש־״ק ז״ל לא קבע‬ ‫ואני‬
‫לו קרקע פטור מפסח‪ ,‬ומתרץ‪ ,‬דאין בו ריח קושי'‪,‬‬
‫מסמרות בזה ומסיים וכותב‪ .‬בלשון ‪ :‬״ואין פנאי‬
‫התורה אמרה פסח ידחה שבת וד‪.‬וא מקשר‪ .‬קושיא‬
‫לברר דין זה‪.‬לאמיתו כעת״ יעו״ש‪.‬‬
‫לאלקינו‪ ,‬אך כותב דד‪.‬קושיא להיפוך‪ ,‬נילף ציצית‬
‫כל האמור נלפענ״ד לפסוק בזה דלא כהערוה״ש‬ ‫לאור‬ ‫ו(‬
‫ומזוזה מפסח דאעפ״י דיכול להפקירו אפ״ד‪ .‬דוחה שבת‬
‫אלא לפסוק דצריך לחזור לראש ולברך ברהמ״ז‬
‫יעו״ש מ״ש לתרץ ולחלק בין פסח לציצית עיי״ש‪.‬‬
‫כסדרן כדיוצא לן מהרוקח וכדבריהם ש־ל המר״־נז אבוהב‬
‫וה״נ לפי תירוצו זה של הש״ך עדיין הקושיא במקומה‬
‫והר״י אלגזי ז״ל‪ .‬וכדכתב גם הגרש״ק ז״ל שנראה כן‬
‫עומדת‪ ,‬דמ״מ נילף ממד‪ .‬שציור‪ .‬הקב״ה למשר‪ ,‬שאעפ״י‬
‫‪.‬‬ ‫מהרמב״ן והרא״ש ז״ל‪ .‬ואין להאריך יותר‪.‬‬
‫שהוא לצורך מצוה דאפ״ה ילך בפניו של יתרו להתיר‬
‫נדרו‪ ,‬דד‪.‬״ד‪ .‬גם בעלמא צריך בפני חבירו אפי' כשהוא‬
‫‪.‬‬ ‫בשולי התשובה‬
‫לצורך מצוד‪ .‬וכנ״ז‪.‬‬
‫״ד דכוונת ה־מ״ך בתירוצו זה הוא‪ ,‬דרצון‬ ‫ואולי‬ ‫עו מ ד אני כעת בדברי ה־מ״ך ביו״ד סי׳ רכ״ח ס״ק נ״ד‪.‬‬
‫הקכ״ה היד‪ .‬שלא יחול עדיין חלות ציויו אל‬ ‫דמביא מה שמקשים על דברי התום׳ בנדרים ד׳‬
‫המצור‪ .‬הזאת‪ .‬למשה‪ .‬ללכת לגאול ‪ .‬את יש־ראל כל עוד‬ ‫ס״ה ע״א מובא ברמ״א שם דס״ל דלצורך מצוה מתירין‬
‫שלא ילך למדין להתיר נדרו בפני יתרו‪ ,‬באופן שלא‬ ‫נדר שנשבע על דעת חבירו אפילו בלא דעת חבירו‪,‬‬
‫היה עדיין על משה חלות של צו לעשיית זאת המצוה‬ ‫דא״כ למה אמר הקב״ה למשה שיתיר נדרו בפני ■יתרו‬
‫לגאול את ישראל ממצרים‪ ,‬ולכן היר‪ .‬צריך שפיר להתיר‬ ‫הרי אין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות‬
‫את נדרו בפגי יתרו כמו למי שרוצה להתיר שלא לצורך‬ ‫הש״י ולמה הוצרך לשאול רשות מיתרו ולא הותר שלא‬
‫מצוד‪ ,.‬דחלות הצו היד‪ .‬רק לאחר שיתיר את נדרו‪ ,‬דכך‬ ‫ברצונו‪ .‬וכותב הש״ך לתרץ עפי״ד המהרי״ק דלא חשיב‬
‫היר‪ .‬רצון הקב״ה‪ ,‬ולכן שפיר אי אפשר למילף מזר‪.‬‬ ‫דבר מצוה אלא היכא שא״א למצוה לעשות אותה אם‬
‫לבעלמא להיכא שכבר יש עליו חלות של עשיית מצוד‪..‬‬ ‫לא בהתרת השבועה‪ ,‬אבל כל שאפשר לקיים בלא ביטול‬
‫מג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ט״ז‬ ‫שו‬
‫הנס ממש(‪ ,‬אבל עיקר טעם העמידד‪ .‬מבאר שם שהוא‬ ‫סימן יז‬
‫משום כבוד הציבור‪ ,‬ולא משום זכר לקרבן תודה‪ ,‬וגס‬
‫לא משום הלל עיי״ש‪.‬‬ ‫אם אפשר לברך ברכת הגומל בלילה‬
‫טעמא מד‪ ,‬שיש לחוש בזה שלא לברך לכתחילד‪.‬‬ ‫ועיקר‬ ‫ואם יש חילוק בזה בין גברי לנשי‪.‬‬
‫בלילד‪ .‬משמע מסוף דברי תשובתו של הח״ס‬
‫דס״ל שהוא משום שינוי מנהגא‪ ,‬היות וכותבים התוס׳‪,‬‬
‫לח״א‬
‫ונפסק כן גם בשו״ע שנד‪.‬גו לברך אחר קריאת התורד‪,.‬‬ ‫מה שהיה הדבר אצלו חידוש כאשר העירותי )במעשה‬
‫ואין להתיר בפרהסיא דבר התמוד‪ .‬לרבים ובפרט במידי‬ ‫שהיה( שיש שאלה אם יכולים לברך ברכת הגומל‬
‫דמנהגא שלא לזלזל ח״ו במנד‪.‬גי ישראל אפי׳ כל שהוא‬ ‫בלילה‪ .‬ובאמת נוהגים בפשיטות כאן שנשים יולדות‬
‫יעו״ש‪.‬‬ ‫מברכות עפי״ר ברכת הגומל בלילה כשעושים מנין‬
‫ג( ו מ כיון שחששו של הח״יס בזד‪ .‬הוא משום שינוי‬ ‫לתפלה בביתם במוצש״ק‪ ,‬וכיוצא בזר‪ .‬בשאר לילות‪.‬‬
‫מנד‪.‬גא‪ ,‬נראה לי עפי״ז ליישב המנהג שנהגו‬ ‫אמנם בשו״ע ובנו״כ על אתר )כסי׳ רי״ט(‬ ‫הנה‬ ‫א(‬
‫כאן‪ ,‬ובעוד מקומות‪ ,‬שנשים כן מברכות ברכת הגומל‬ ‫לרבות במ״ב‪ ,‬לא נזכר מזה‪ ,‬אבל דנים בזה‬
‫בלילה‪ ,‬ולא שמענו מעולם למי מהגדולים שמיחד‪ .‬על‬ ‫בשו״ת חתם סופר חאו״ח סי׳ נ״א ועוד כמד‪ .‬ספרים‬
‫כך‪ ,‬וד‪,‬יינו דבנשים הא ליכא להך מנהגא לברך אחר‬ ‫כדיבואר‪.‬‬
‫קריאת התורה‪ ,‬דזה נאמר בגברי )דבנשים הא יש‬ ‫כף החיים בסי׳ רי״ט ס״ק י״ד פוסק דלכתחילה‬ ‫בספר‬
‫מקומות שבכלל לא מברכות הגומל( ובפרט לפי מה‬ ‫יש לברך ביום כי הוא נתקן במקום זבח תודד‪.‬‬
‫שהח״ס שם מסביר מדידיה טעם למנהג זה לברך אחר‬ ‫ותודד‪ .‬אינה אלא ביום ורק אם מפני איזה צורך בירך‬
‫קרד‪.‬״ת )נוסף להטעם הפשוט משום דאז בודאי נמצאים‬ ‫בלילה יצא‪ ,‬ומציין כמקור לדברי הח״ס הנ״ז‪ .‬וכן בספר‬
‫עשרה ותרי מנייד‪,‬ו רבנן( מפני דעליה לתורה הוד‪,‬‬ ‫בן א״ח ש״א פ׳ עקב אות ג׳ פוסק נמי בכזאת‪ ,‬וז״ל ‪:‬‬
‫במקום זבח תודד‪ .‬ע״ש‪ ,‬ונשים הא לא עולות לתורה‬ ‫העשרה יושבין דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו והמברך‬
‫]ויעוין באשל אברד‪,‬ם שמסביר מדידי׳ טעם למנהג מפני‬ ‫עומד משום דברכד‪ .‬זו ר‪.‬יא במקום קרבן תודד‪ .‬והמקריב‬
‫שיש להקדים ברה״ת בציבור לברכת ההודאה ע״ש‪.‬‬ ‫עומד ימקריב ולכן אין מברכין ברכת הגומל בלילה‬
‫וגם לפי״ז לא שייך זה בנשי שלא עולות לתורה]‪ .‬ומכיון‬ ‫אלא ביום ובדיעבד אם בירך בלילה יצא י״ח ועיין‬
‫שאין בזה בנשי משום שינוי מנר‪,‬גא לכן שפיר הנהיגו‬ ‫ח״ס א׳יח סי׳ נ״א עכ״ל‪ .‬הרי שהנז״ל נוקטים בפשיטות‬
‫בהן‪ .‬משום כל כבודה וכו׳ ומשום נוחיותן‪ ,‬שמברכות‬ ‫שאין לברך לכתחילה ברכת הגומל בלילזע‬
‫בביתם בלילה בנוכחות עשרד‪ ,‬אחרי תפלת ערבית‪,‬‬ ‫המעיין בגוף דברי החתם סופי בתשובתו שם‬ ‫אמנם‬ ‫ב׳(‬
‫וכיוצא‪.‬‬ ‫רואה בעליל‪ ,‬שלא נוקט בזה טעמא דהוי‬
‫לומר דזד‪ ,‬נקרא משום כך אצלם גם כבדיעבד‪,‬‬ ‫ויש‬ ‫במקום זבח‪ ,‬כפי שכותבים הבן א״ח והכה״ח‪ ,‬ואחרי‬
‫ומשום לא פלוג הניחו לד‪.‬תיר זאת בכל גוונא‬ ‫בירור דבריו בזה כותב שם מפורש בלשון‪ :‬והיוצא מזה‬
‫אצלם ]גם כשיורדים למשל מביד‪,‬״ה לביהכ״נ לברך[‪.‬‬ ‫״שאין הגומל במקום זבח להיות דוקא בעמידה וביום״‪.‬‬
‫ד( עו ד ראיתי בספר שמח נפש )גאגין( ערך הגומל‬ ‫אלא שלרווחא דמילתא מוסיף וכותב ״דא״נ יד‪.‬יד‪.‬‬
‫שפוסק בודאות‪ ,‬דהגומל צריכה להיות ביום‬ ‫במקום זבח מ״מ היינו אינך תלתא אבל ביורדי הים‬
‫ולא בלילד‪ ,‬מפני כי נתקנה במקום זבח תודד‪ ,‬כמש״ה‬ ‫לא כתיב זבח״‪ ,‬ונידונו שם היה על עולה מן הים‪,‬‬
‫ויזבחו זבחי תודה וגו׳ כמ״ש הרא״ש ז״ל ר״פ הרואה‬ ‫ועוד מוסיף לרווחא דמילתא וכותב‪ :‬״וא״נ יהיבנא‬
‫ותודה אינה אלא ביום‪ ,‬ומסמיך לזה דברי החתם סופר‪.‬‬ ‫להו כל טענותיהם מ״מ כיון דודאי דיעבד יי״ח בלילה‬
‫ומצטט מדבריו כאילו הח״ס מצדד להתיר בלילה רק‬ ‫א״כ הכא אפילו לכתחילה הי׳ חוב גמור״ וכו׳ יעו״ש‪.‬‬
‫לעולה מן הים עיי״ש‪.‬‬ ‫הרי שמעיקרא דדינא סבור היה הח״ם שאין עיכוב‬
‫א ל א שכבר הראנו לדעת שלא כן הדבר‪ ,‬ומעיקרא‬ ‫מלברך בלילה מטעמא דד‪.‬וי במקום זבח‪ ,‬ורק לעומת‬
‫הד׳‬ ‫בבל‬ ‫בלילה‬ ‫דדינא מתיר ח״ס לברך‬ ‫המפקפקים כאשר בא בשאלה שם‪ ,‬הוסיף הח״וס לרווחא‬
‫שצריכים לד‪.‬ודות‪ ,‬ומבאר גם זאת שאפי׳ מהרא״ש אין‬ ‫דמילתא דבעולה מן הים )כנידון השאלד‪ .‬שם( בודאי‬
‫הוכחה לכך‪ ,‬ומה •שחושש הח״ס לזה הוא רק מכח‬ ‫לא שייך נימוק זה‪ ,‬וכן דד‪.‬א בדיעבד הרי בודאי יי״ח■‬
‫שינוי־מנהגא‪ ,‬ועוד מדגיש בדבריו בהדיא שאליבא‬ ‫]ולעיל בדבריו מבאר הח״ס דמ״ש הרא״ש בזה שד‪.‬וא‬
‫דכו״ע בדיעבד שבירך בלילד‪ .‬יצא‪ .‬באופן שאם וסמיכת‬ ‫במקום תודה אין הכוונה שיהיה זה כאילו הקריב קרבן‬
‫הס׳ שמח נפש בפסקו הוא בעפ״י מד‪ ,‬שראה מד‪ ,‬שהח״ס‬ ‫באופן שנאמר שצריך דוקא ביום וכו' כיעו״ש[‪.‬‬
‫כותב בזה‪ ,‬אין בזה כדי סמיכד‪ ,,‬דלא דק בטעמו ונימוקו‬ ‫א ל א דהח״ס בהמשך דבריו שם מעיר מצד אחר שלא‬
‫ובמסקנת דבריו בזה‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫לברך בלילה‪ ,‬וד‪.‬וא לפי טעמא של הא״ר שכותב‬
‫ה( כן ראיתי עוד בספרים פתח הדביר על או״ח סי׳‬ ‫שלכן מברכין מעומד משום דנקרא הלל‪ ,‬וא״כ צריך‬
‫באסיפת דינים‬ ‫חמד‬ ‫רי״ט אות י״ב ושדי‬ ‫נמי להיות ביום דהלל משמע דוקא ביום )מלבד בשעת‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יז‬ ‫שר ״ ת‬ ‫מיד‬
‫ז( ו עו ד זאת ראיתי תעוובה ארוכה וערוכה בטו״ט‬ ‫מערכת ברכות סי׳ ב׳ אות י׳ שמביאים משם ם׳ שדה‬
‫שכתוב בזה בשו״ת מהר״ם שיק חאו״ח סי׳‬ ‫יצחק שהעלה ג״כ בפשיטות דכיון דההודאה הוא במקום‬
‫פ״ח שנו״נ בדברי רבו החת״ס ז״ל ובדברי החכם‬ ‫קרבן תורה דאינו כשר אלא ביום אין לברך בלילה‪.‬‬
‫הספרדי הרב גוטיען‪ .‬ודעתו להלכה למעשה שבודאי‬ ‫והעתיק לפסוק כדברי הס׳• הנ״ז בס׳ דברי מנחם על‬
‫אף בלילה יכולין לברך ברכת הגומל עיי״ש‪ .‬והביא‬ ‫הטור‪.‬‬
‫וביאר דבריו גם השד׳׳ח בדברות השניות בפאת השדה‬
‫מהבר הספר שדה יצחק הנ״ז הוא זה שהיה‬ ‫אבל‬
‫מערכת ברכות סי׳ י״א כיעו״ש‪.‬‬
‫החלוק על הרב בטעריעסט שבאה בשאלה‬
‫נוכחנו לדעת שהדבר לא כ״כ פשיוט שיש‬ ‫עכ״פ‬ ‫ח(‬
‫בשו״ת ח״ם שם‪ ,‬ה״ה‪ :‬החכם המופלא ר׳ יצחק גויטאן‪,‬‬
‫לברך הגומל בלילה כפי שחשב‪ .‬וכי יש בזה‬
‫וא״כ כבר יצאנו במה שהרבה להשיב עליו החת״ס‬
‫כמה עקולי ופשורי בדברי הפוםקים האחרונים‪.‬‬
‫שם ולברר היטב יסודי הדברים בזה‪ .‬והשד״ח שם‬
‫נראה‪ ,‬דבגברי בודאי אין להתיר לברך‬ ‫‪ .‬ולמעשה‬ ‫ט(‬
‫הוסיף עוד להביא דברי הברכ״י שדחה לטעם הא״ר‬
‫לכתחילה ברכת הגומל בלילה‪ ,‬ואין‬
‫מה שצריך לברך מעומד ובחר בטעם הב״ח דהוא‬
‫לש־נות מהמנהג לברך אחרי קריאת התורה‪ ,‬ובדיעבד אם‬
‫מדכתיב ובמושב זקנים דמשמע שהזקנים עומדים והוא‬
‫בירך בלילה בודאי שיצא‪ ,‬ויש־ להתיר אפילו לכתחילה‬
‫יושב ושכ״ב ר״א בנו של הרמב״ם ז״ל‪ ,‬ובאופן שאין‬
‫בכעין נידונו של הח״ס שם‪ ,‬וכמו׳׳ב נראה דיש להתיר‬
‫לנו שום ־טעם להצריך ברכת הגומל ביום דוקא ע״ש‪.‬‬
‫באם יחכה ליום יעברו כבר •שלעזה ימים‪ ,‬ועל אחת‬
‫ובזה נדחים דברי הפתח הדביר שם שמשום טעמו של‬
‫במה המשה ימים‪ ,‬שאזי יכניס א״ע בפלוגתא אם יש‬
‫הא״ר רפיא הדביר בידיה ולא פשיטא ליה אם אפשר‬
‫לברך עוד )עיין בסי׳ רי״ט סעי׳ ו׳ ובאה״ט סק״ט(‪,‬‬
‫לברך בלילה או לא‪ .‬דהטעם משום דד‪,‬הודאה הוא‬
‫בלילה‪,‬‬ ‫יש־ להתיר אפילו לכתחילה ש^יברכו‬ ‫ובישי‬
‫במקום תודה דוחה גם הפתח הדביר שם בעצמו ]ואגב‪.‬‬
‫דאצלם אין בדבר משום שינוי מנהגא‪ ,‬ואיכא בזה‬
‫אעיר‪ ,‬דמה שמביא שם השד״ח בדבריו מספר יש־רי לב‬
‫משום כל כבודה ובו׳‪ ,‬וגם נחשב עפ״י רוב כבדיעבד‪,‬‬
‫ד׳ י׳ בהגה‪ ,‬שמעתיק בשם פתח הדביר שהעלה דאין‬
‫וכדנתבאר לעיל בדברינו‪.‬‬
‫לומר בלילה‪ ,‬ומעיר עליו דאגב ריהטיה כתב כן‪ ,‬בי‬
‫הפתה״ד לא החליט בדבר אלא רפיא בידיה‪ .‬הנה עיינתי‬
‫סימן יח‬
‫בדברי הישרי לב וראיתי שעיקר דבריו מוסבים על‬
‫אם בעל הנם המברך ברכת הגומל יכול‬ ‫קריאת פ׳ הקרבנות בלילה‪ ,‬וא״כ נראה דזה שסיים‬
‫להמנות להשלים העשרה‬ ‫שם בשם הפתה״ד בלשון ״ובסו״ד הלכה זו העלה דאין‬
‫לומר בלילה״‪ .‬כוונתו בנוגע לאמירת קרבנות בלילה‬
‫הכרעת ההלכה בפלוגת הפוסקים אם המברך‬ ‫בדבר‬
‫ולא בנוגע להגומל‪ ,‬ודבר זה העלה באמת לפשוט בכזאת‬
‫בעל הנם יכול להמנות להשלים העשרה‪ ,‬או‬
‫בספר פתח הדביר שם דאמירת הקרבנות בלילה המור‬
‫שצריכים עשרה מחוץ ממנו‪ ,‬שהפוסקים נחלקו בזה‬
‫יותר מברכת ההודאה‪ ,‬דקריאת הפרשה במקום קרבן בא‬
‫בדיעותיהם והשערי אפרים שע״ד סעי׳ כ״ז והחיי אדם‬
‫מפר בש״ס משא״כ ברכת הודאה כיעו״ש‪ .‬וזה מדויק‬
‫כלל ס״ה ■סעיף ו׳ והקישו״ע סי׳ ס״א סעי׳ ב׳ פוסקים‬
‫בדברי הישרי לב שם‪ ,‬שאינו כותב בלשון ״דאין לברך‬
‫ש־צריכים עשירה מלבד‪ .‬המברך‪ .‬ואילו המשנה ברורה‬
‫בלילה״ אלא כותב בלשון ״דאין לומר בלילה״‪ ,‬והיינו‬
‫בסי׳ רי״ט סק״ו פוסק שהעשרה המה עם בעל הנס‪.‬‬
‫משום דאין כוונתו בזה על לברך הגומל כי אם על‬
‫נראה להכריע■ כהנזנ״ב‪ ,‬כי כמו שכותב‬ ‫לפענ״ד‬ ‫א(‬
‫לומר פ׳ הקרב׳‪ ,‬וכנ״ז[‪,‬‬
‫בשעה״צ סק״ז הפריע לפסוק כן גם אחרי‬ ‫‪.‬‬
‫שראה א־זה אחרונים נמשכים אחרי ראנ״ח )שמוזכר‬ ‫להתעלם כי גם פשטות דבריו של הס' מקראי‬ ‫ואין‬ ‫ו(‬
‫בבאה׳׳ט( שחולק וס״ל דבעינן עש־רה חוץ מן בעל‬ ‫קדש מהגר׳׳ח אבולעפייא ז״ל ]•שמביא השדה‬
‫הנם‪ ,‬והוסיף מדידיה סמך לדבר להקל‪ ,‬מפני‪ ,‬דהא כל‬ ‫יצחק שם ומתאמץ להסב דבריו שאין כוונתו שיברך‬
‫דין דעשרה ילפינן מוירוממוהו בקהל עם‪ ,‬א״כ כמו גבי‬ ‫בלילה[ שכותב בלעוון )כפי •‪:‬ועיינתי וראיתי גם בגוף‬
‫ברכת חתנים דילפינן ג׳׳כ לחד מ״ד מבמקהלות ברכו‬ ‫דברי המקראי קדש( ״שאם יצא ללכת מהלך עשרה‬
‫ה׳ )בכתובות ד׳ ז׳( ואפ״ה חתנים מן המנין וכ״ש‬ ‫ימים כל הלילה שיוצא מהסכנה חייב לברך שבל לילה‬
‫ברכה זו דקילא דלכמה מספר עשרה אינו מעכב כלל‬ ‫מגיע לכפר ויוצא מהסכנה״ מורים בפשטותם שהמדובר‬
‫דיעבד ובו׳ יעו״ש‪.‬‬ ‫כשמגיע לכפר בלילה ממש• זשכוונתו שיברך אז מיד‬
‫לחזק את זאת הראיה‪ ,‬עפ״י מה שראיתי בשו׳׳ת‬ ‫ונראה‬ ‫שמגיע לא לפני כניסת לילה ולא אחרי יציאת הלילה‬
‫כנסת יחזקאל בסוף ההקדמה שכותב לתרץ‬ ‫להגר׳׳ח‬ ‫היה‬ ‫דאילו‬ ‫זאת‪,‬‬ ‫אלא בלילה ממש‪ .‬וגם‬
‫דברי הרמב״ם בפ״ב מברכות שיליף‪ -‬ברכת‪ -‬חתנים‬ ‫אבועלפייא ז״ל איזה פקפוק אם ייש לברך הגומל בלילה‪.‬‬
‫בעשרה מדכתיב במקהלות‪ .‬ומתמי׳ הכ״מ שהביא קרא‬ ‫אזי בודאי‪.‬שלא היה נמנע מלפרש בהדיא שיש אבל‬
‫דר׳ אבהו‪ ,‬ולא דר״ה ור׳׳נ דילפי מן ויקה עשרה אנשים‬ ‫לברך לפני כניסת הלילה או אחרי יציאתה לפנות בוקר‪.‬‬
‫מה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫בפ״ב דגיטין אמרינן בפני כמה נותנו לה ר״ג אומר‬ ‫דבועז‪) .‬יש לעיין היכן זה ברמב״ם וכ״מ ז( ומתרץ‬
‫בפני ב׳ ר״ש אומר בפני ג׳‪ ,‬וקיי״ל שהשליח מהמנין‪,‬‬ ‫די״ל באשר דנ״מ בנייהו‪ ,‬לר״ה ור״נ צריך עשרה זולת‬
‫ובפ״ק דכתובות ילפינן דברכת חתנים מעשרה מויקח‬ ‫החתן כמו בועז שלקח עשרה‪ ,‬משא״כ לר׳ אבהו‬
‫בועז עשרה אנשים וקי״ל דחתנים מהמנין ה״נ קמיה‬ ‫דיליף מבמקהלות סגי עשרה בהדי החתן‪ ,‬ושם ד׳ ח׳‬
‫עשרה בעלי הנס מהמנין עכ״ל‪.‬‬ ‫רב ור״י כולם ס״ל עשרה וחתן מן המנין וכר וכ״כ‬
‫שהר״ב ברזילי כבר דהר‪ .‬בכאמור ההיא דיוקא‬ ‫חזינן‬ ‫כל הפיסקים דס״ל כר׳ אבהו ושפיר פסק עיי״ש‪ .‬הרי‬
‫מההיא‬ ‫דקמי‪,‬‬ ‫דדייקי המהראנ״ח מלישנא‬ ‫רלהגאון בעל כנ״י כ״כ פשוט ראי ילפינן מבמקהלות‬
‫דבועז‪ ,‬ועוד הוסיף‪ .‬עלה להוכיח דלא כן מההיא דגיטין‬ ‫דחתן מן המנין עד שתלי דין זה דחתן מן המנין באי‬
‫שהשליח מן המנין‪ ,‬ועשה בזה מעשה רב לברך עם‬ ‫ילפינו מבמקהלזת דאזי ברור דחתן מן המנין‪ ,‬וזה דלא‬
‫בעלי הנס המצרפים לעשרה‪ .‬ומדהגר״ח אבולעפיא ז״ל‬ ‫יליד מבמקהלות כי אם מן ויקח עשרה אנשים הוא‬
‫חביא דברי המהרי׳ב ברזילי ז״ל לאחרונה שדחה‬ ‫זה מפני דס״ל דחתן איננו מן המנין‪ .‬וא״כ בברכת‬
‫דעתיה דהראנ״ח מהלכה ועשה מעשה דלא דכוותיה‪,‬‬ ‫הגומל שהלימוד הוא ■מקרא דוירוממוהו בקהל עם‬
‫ש״מ דגם דעתיה דהגרח״א היא ג״כ בכזאת דיש לפסוק‬ ‫שהוא דומה ללימוד מן במקהלות שפיר בעל הנס מן‬
‫דבעל הנס הוא מן המנין‪. .‬‬ ‫המנין‪.‬‬
‫האמור אוסיף עוד‪ .‬מעשה רב ‪ .‬בזה מהגאון‬ ‫ועל‬ ‫ה(‬ ‫בגוף דברי המהראנ״ח בזה‪ ,‬שהוא הראשון‬ ‫ועיינתי‬ ‫ב(‬
‫החתם סופר ז״ל‪ ,‬וניסופר זאת בספר הזכרון‬ ‫שחידש הדבר שצריך עשרה חוץ מי‬
‫ש־לו‪ ,‬וז״ל ‪ :‬וביום הכניסה עליתי לתורה וברכתי ברכת‬ ‫בעל הנם‪ ,‬ואחריו נמשכים המצריכים כזאת‪ .‬והיא לו‬
‫הגומל בלשון רביו‪ ,‬ואנשי ק״ק פ״ב שהיו עמי ענו אחרי‬ ‫בספרו אר־י שפר דרשות עה״ת‪ ,‬בדרוש הראשון בפ׳‬
‫בלשון רבים מי שגמלנו כל טוב‪ ,‬וכן נעשה גם בתוך‬ ‫אמור‪ .‬וכותב בזה בתוך דבריו בזה״ל‪ :‬״הודאה צריכה‬
‫הק״ק ע״י הרב רב״א מהו׳ מרדכי טאסק עכ״ל‪ .‬הרי‬ ‫להיות קמי עשרה ותרי מניהו רבנן כמו שפירשו בגמ׳‬
‫העשרה‬ ‫כשכל‬ ‫אפילו‬ ‫הגומל‬ ‫שהח״ס ז״ל בירך‬ ‫אח״כ‪ ,‬ובודאי שהאנשים ההמה צריך שיהיו זולת‬
‫]והנוכחים[ המה בעלי הנם שצריכים להודות‪ .‬וההיפך‬ ‫המודים ובעלי הנס״ עכ״ל‪ .‬ולכאורה לא מובן מאין הוא‬
‫ממה שכותב שם המהראנ״ח להלן בדבריו ״דבהיותם‬ ‫שלקח המהראנ״ח הודאות הזאת שהעשרה צריך להיות‬
‫במדבר ובים אין שם עשרה ותרי מנייהו רבנן כי אפי׳‬ ‫זולת המודים‪ .‬ואולי מפני שבגמ׳ בברכות ד׳ נ״ד ע״ב‬
‫אם היו הרבה מ״מ כולם הם בעלי הנם‪ ,‬וע״כ צ״ל‬ ‫כתוב בזה בלשון ‪ :‬אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה‬
‫וליישוב‬ ‫ליבשה‬ ‫כשיגיעו‬ ‫אלא‬ ‫שההודאה אינה‬ ‫וכו'‪ ,‬ודייק מלי־שנא דקמי‪ ,‬דר״ל‪ ,‬קמי עשרה הוץ ממנו‪,‬‬
‫וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים״ ע״ש‪ ,‬אלא סבור‬ ‫וכך ראיתי באמת בס׳ מקראי קדש להגר״ח אבולעפייא‬
‫היה הח״ס ודיראב״ד דעימיה שפשוט הדבר שגם בעלי‬ ‫ז״ל בד׳ נ״ג ע״ב מדפי הספר שהעתיק מהראנ״ח כאילו‬
‫הנם בעצמם יכולים להוות מנין העשרה‪ .‬ועשו כפי‬ ‫מהראנ״ח‬ ‫כ׳‬ ‫שכותב מפורש זאת‪ ,‬ובזה״ל‪ :‬״והנה‬
‫שעשו כן גם יוצאי מצרים‪ ,‬וכהוכחת המהר״ב ברזילי‬ ‫דמלישנא דאביי צריך לאודויי קמיה עשרה מוכח שיהיו‬
‫הנ״ל‪.‬‬ ‫ע־מרה מלבד בעלי הנס ע״כ״‪ .‬וכנראה למד כן שזהו‬
‫ו( כן מצאתי גם בספר שו״ת צרור הכסף )גאטיניו‪.‬‬ ‫טעמו מפני שלפני זה מעתיק הראנ״ח הך לי*מנא דגמ' ‪:‬‬
‫מוזכר בשם הגדולים להחיד״א ז״ל(‪ .‬בהשמטות‬ ‫״ההודאה צריך להיות קמי עשרה וכו״׳‪.‬‬
‫שבסוה״ס )ד׳ קכ״ד( שמקשר‪ ,‬על המהראנ״ח ג״כ מההיא‬ ‫לפי מה דתפסינן בההיא דכתובות דבפשטות‬ ‫והנה‬ ‫ג(‬
‫דגיטין דשליח עצמו מן המנין‪ ,‬ומההיא דכתובות‬ ‫)חוץ ממה שפירש הכנ״י כנ״ז( גם מי שיליד‬
‫דחתנים מן המנין ונשאר בצ״ע‪ .‬וגם מדגיש לציין שלא‬ ‫מן ויקה עשרה אנשים וגו׳ ג״כ מודה דחתנים מן המנין‬
‫ראה שום אחד מן הפוסקים חדשים גם ישנים שיזכירו‬ ‫הרי מזה סתירה להוכחת הראנ״ח מלישני דקמי ע־מרה‪,‬‬
‫סברא זו )של המהראנ״ח( זולת הרב מאור עינים גבי‬ ‫דהרי גם בההיא דבועז כתיב נמי ויקח עשרה אנשים‬
‫הדייא עובדא דר״ח בגדאתאה‪ ,‬שלפי הרשום בזכרונו‪,‬‬ ‫וגו׳‪ ,‬שזה יכול להשתמע שהמכוון מבלעדי דבועז‪ ,‬יותר‬
‫הולד סובב בסברא זו ע״ש‪ ,‬ונראה מוכח שהבעל צרור‬ ‫מלישנא דקמי‪ ,‬ובכל זאת לא מדקדקינן ככה ופסקינן‬
‫הכסף קורא לה נדהר‪.,‬‬ ‫דחתנים מן המנין‪ ,‬וא״כ ה״ה כאן ]ואולי נרמז זה‬
‫ז( ו הנ ה על דברי אביי בברכות שם ד׳ נ״ד ע״ב‬ ‫בדברי שו״ת הלק״ט ח״א סי׳ קע״א‪ ,‬דכשנשאל על‬
‫דכתיב‬ ‫שאומר‪ :‬וצריך לאודויי קמי עשרד‪,‬‬ ‫כזאת אם הוא עולה לחשבון‪ ,‬השיב בקצרה ״מאי שנא‬
‫וירוממוהו בקהל עם וגו׳‪ .‬פירש״י ‪ :‬וירוממוהו בקהל עם‬ ‫דחתנים״ עיי״ש[‪,‬‬
‫בסוף פרשת המזמור כתיב עכ״ל‪ .‬ולכאורה לא מובן‬ ‫מקראי קדש הנ״ל לאחר שהביא דברי‬ ‫והספר‬ ‫ד(‬
‫י ־ ־־ ־־מאי בעי רש״י לאשמיענו בזה‪.‬‬ ‫המהראנ״ח מוסיף וכותב וז״ל ‪ :‬ומהרי״ב‬
‫ועמיד בזה המהראנ״ח בדרושו שם‪ ,‬דזה דבר תימה‬ ‫ברזילי היה מברך עם בעלי הנס ואו׳ דמזמור י״א גאולי‬
‫כי מי פתי לא ידע בכל אלה שהפסוק שם באותו‬ ‫ה׳ ביוצאי מצרים נאמר וכולן בעלי הנם ובפני מי‬
‫פרק באותו מקום‪ ,‬ועוד הוסיף לדקדק שלא היה לו‬ ‫יודו‪ ,‬ודיוק שאמר אביי צריך לאודויי קמי עשרה‪,‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן יט‬ ‫שר״ ת‬ ‫פו‬
‫לו מה שנתעוררתי לחדש אגב עיוני בו‪.‬‬ ‫לומר אלא באותה‪ .‬פרשה כתיב‪ ,‬ולמה כתב בסוף פ׳‬
‫א( בסי' קנ״ו עומד על דברי הרמב״ם בפ״י מברכות‬ ‫אחרונה כתיב•‬
‫ה״ח שכותב בלשון‪ :‬וצריכים להודות בפני‬ ‫לפרש שרש״י ז״ל רצה לתרץ בזה שלא יקשה‬ ‫וכותב‬
‫עשרה וכו׳ וכיצד מודה וכיצד מברך עומד ביניהן‬ ‫בעיניך על מה שרז״ל מפרשים הפסוק הזה על‬
‫ומברך וכו׳‪ .‬ומקשה הכ״מ דמ״ש עומד ביניהם צ״ע‬ ‫כל הארבעה שצריכים להודות‪ ,‬דלכאורה הא איני‬
‫מנא ליה• וע״ז כותב ומביא כת״ר לפרש די״ל דכוונת‬ ‫חוזר אלא אל יורדי הים הקרוב אליו בפסוק‪ ,‬וכמו‬
‫הרמב״ם שעומד בינידס ומצטרף לעשרה‪ ,‬אבל אין‬ ‫שפירשוהו באמת כן הראב׳׳ע והרד״ק‪ .‬ולכן הדגיש‬
‫כוונתו על עמידה ממש‪■ .‬‬ ‫רש״י לכתוב דהך ״וירוממוהו בקהל עם״ כתיב בסוף‪,‬‬
‫ולדעתי קשה לפרש כן בדברי הרמב״ם‪ ,‬ובודאי‬ ‫והיינו דבשלמא אם הפסוק הזה היה כתוב בסוף איזה‬
‫כשכותב ״עומד״ כוונתו על עמידה ממש‪.‬‬ ‫פרשה מהפרשיות האמצעיות חיינו מוכרחים לומר שהוא‬
‫וכפי שגדולי הפוסקים מבארים באמת כן בכוונתו‪,‬‬ ‫חוזר אל הענין ההוא הקרוב אליו בלבד‪ ,‬ולא אל שאר‬
‫ומסבירים דעתו‪ ,‬יעוין בא״ר ובשו״ת חתם סופר חאו״ח‬ ‫הפרינזיות‪ ,‬אבל מאחר שהוא כתוב בסוף פרשה אחרונה‬
‫סי׳ נ״א ע״ש‪ .‬ועוד זאת‪ ,‬דהלשון של ביניהם שכותב‬ ‫אין שום הכרח לומר שחוא חוזר אל הקרוב אליו‪ ,‬אלא‬
‫הרמב״ם לא מובן עדנה עי״כ‪ .‬ובכלל לא מובן איד‬ ‫ש־נכתבו כל הפרשיות ואח״כ כתב וירוממוהו בקהל‬
‫המשמעות לומר שבלשון זה של הרמב״ם כלול שר״ל‬ ‫עם‪ ,‬וחוזר על כל הנזכר למעלה‪ ,‬וזהו מ״ש רש״י בסוף‬
‫שמצטרף לעשרה‪ ,‬גם הך לישנא ״דכיצד מודה״ ״וכיצד‬ ‫פרשה אחרונה כתיב עיי׳׳ש ומה שמוסיף להסביר‬
‫מברך״ שכותב הרמב״ם בזה נראים ככפילות דברים‪,‬‬ ‫עפי״ז מה שהגמ׳ נקטה הסדר של הד׳ צריכים להודות‬
‫ואין זה מדרכו של הרמב״ם‪ ,‬באופן שהפירוש האמור‬ ‫דלא כהסדר שכתובים בתהלים יעו״ש בנעימות דבריו‪.‬‬
‫הוא לדעתי כולו מוקשה‪.‬‬ ‫ועפי״ז נ״ל להוסיף דזה שלמדו בגמ׳ שם דצריד‬
‫בספר יפה ללב להגר״י פלאג׳י ז״ל על‬ ‫וראיתי‬ ‫ב(‬ ‫לאודויי בי עשרה ותרין מינייהו רבנן ניעו״ש‬
‫או״ח סי׳ רי״ט אות ג׳ שעמד על קדטי‬ ‫בגליון הש״ם דהגרע״א ז״ל שעמד ע״ז וציין‪ ,‬מפני‪,‬‬
‫דברי הרמב״ם בזה‪ ,‬דמהו ״עומד ביניהן״ שכותב‪,‬‬ ‫דקה‪,‬ל מקרי עשרה כמו שפרש״י בכתובות ז׳ ע״ב‬
‫וכותב על כן לפרש די״ל דר״ל דלא בעינן שיהיו כל‬ ‫דמכיון‬ ‫והיינו‬ ‫גופיה‪,‬‬ ‫מזה‬ ‫ד״ה במקהלות[ למדו‬
‫העשרה בפניו ממש פנים כנגד פנים‪ ,‬אלא שיהיה עומד‬ ‫דהוירוממוהו בקהל עם כתיב באחרונה ומוסף על כל‬
‫בתוך עשרה‪ .‬ובהשמטות שבסוה״ס אות ב׳ מוסיף וכותב‪:‬‬ ‫הד׳ שצריכים להודות‪ .‬ובכל אחד מהם כתיב ביה בלשון‬
‫וז״ל ‪ :‬וז״ש דוד הע״ה )תהלים כ״ב( אספרה ש־מך לאחי‬ ‫מדרך‬ ‫״יושב‪ -‬חשד״ ״אוילים‬ ‫רבים ‪ :‬״תעו במדבר״‬
‫בתוך קהל אהללך‪ ,‬וכן )שם ק״ט( אודה ה׳ מאד בפי‬ ‫פישעם״ ״יורדי הים״‪ ,‬והא אין רבים פחות משנים‪ ,‬חרי‬
‫ובתוך רבים אהללנו‪ ,‬דלא אמר ובפני אלא בתוך‬ ‫לנו שמונה‪ ,‬ומוסף ע״ז ״ובמושב זקנים יהללוהו״ והיינו‬
‫•מהוא באמצע כמו שת״א בפ׳ בראשית בכתוב ועץ‬ ‫עוד שנים‪ ,‬ה״בי תרי רבנן״ וא״כ בס״ה הרי יוצא לנו‬
‫החיים בתוך הגן במציעות גינתא‪ ,‬ה״נ דכוותא עכ״ל‬ ‫עשרה‪ .‬ופירשו ז״ל שזה בא גם לרמז וללמד על זה‬
‫‘‬ ‫■‬ ‫עיי״ש‪.‬‬ ‫שצריכים לאודויה קמי עשרה ותרי מינייהו רבנן‪.‬‬
‫היה נראה לי להוסיף טעם על זה שהנהיגו‬ ‫ועפי״ז‬ ‫ו ע ם ניתן לפרש בכזאת הרי יוצא לנו שגם בעלי הנס‬
‫לברך ברכת הגומל בקריאת התורה‪ ,‬כדכתיב‬ ‫וגם הבי תרי רבנן נמנים‪ ,‬ויכולים להמנות‪ ,‬בין‬
‫בתו׳ ברכות ד׳ נ״ד ע״ב‪ .‬דבשו״ע סי׳ רי״ט סעיף ג׳‬ ‫העשרה‪.‬‬
‫כתוב הטעם לפי שיש שם עשרה‪ .‬וביטו״ת חתם סופ־■‬ ‫כדאי לציין שגם החיד״א ז״ל בספרו לדוד‬ ‫לבסוף‬ ‫ח(‬
‫חאו״ח סי׳ נ״א מוסיף עוד טעם משום דעלי׳ לתורה‬ ‫אמת סי׳ כ״ג פוסק )עפ״י המ״ק( דבע^‬
‫הוה במקום הקרבת קרבן יעו״ש‪ .‬ולפי היפה ללב‬ ‫הגם מן המנין‪ .‬וכך פוסק גם בס׳ שמח נפש וגאגין׳‬
‫והוא‪,‬‬ ‫הנ״ז בכוונת הרמב״ם יש לומר טעם נוסף‪,‬‬ ‫ערך הגומל‪ ,‬דבעל הנם המברך מן המנין‪.‬‬
‫מפני שבשעת עלי׳ לתורה הוא עומדעל הבימה שהיא‬
‫עפי״ר עומדת באמצע‪ ,‬ונמצא שבעל הנס מברך עומד‬ ‫סימן יט‬
‫אז באמצע כפי שדרוש לפי הנ״ז‪ .‬ותיקנו כן כדי‬ ‫אופן צורת ברכת הגומל לדעת הרמב״ם‬
‫שלא יהא צורך לחזר להעמידו באמצע‪ ,‬ולאו כו״ע ידעי‬
‫וישוב דבריו בפ״י מברכות ה״ח‪.‬‬
‫דא‪ ,‬אבל בשעת קה״ת נמצא ממילא שעומד באמצע‪.‬‬
‫היה נראה לי ליישב דברי הרמב״ם‪,‬‬ ‫וכשלעצמי‬ ‫ג)‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪,‬‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״א תמוז תשל״ו‪.‬‬
‫בדרך אחרת‪ ,‬והוא‪ ,‬עפ״י מה שראיתי בספר‬ ‫לכבוד הרב הגאון הנעלה‬
‫כעשה רוקח על הרמב״ם בח ‪T‬ושים מהרמב״ם בכת״י‬ ‫שליט״א‬ ‫אפרים גרינבלט‬ ‫מוה״ר‬
‫שבתחילת הספר שמביא בשם הר״א בן הרמב״ם ז״ל‬ ‫אחדשכת״ר‪.‬‬
‫שאמר בשם אביו ז״ל שבברכת הגומל ראוי שיהיו‬ ‫עיינתי בספרו היקר רבבות אפרים‪ ,‬שהואיל לכבדני‬
‫השומעים יושבים והמברך עומד לפי שאמר הכתוב‬ ‫בו‪ ,‬ונהנתי ממנו‪ ,‬ולאות הוקרה הנני כותב‬
‫מז‬ ‫ציץ אליעז‪. ',‬חי״ג‬ ‫סימן כ‬ ‫ש ו״ ת‬
‫המשנ״ב לחלק בזה כין ברכת הטוב וזזמטיב‬ ‫וכוונת‬ ‫ובמושב זקנים וגו׳‪ ,‬רסכן הנהיג הלכה למע‪-‬סה כדעת‬
‫לבין ברכת שההיינו‪ ,‬והוא‪ ,‬דברכת הטוב‬ ‫אביו ז״ל ע״ש‪ ,‬ומובא בקצרה גם בברכי יוסף בסי׳‬
‫והמטיב לא יוכל לברך מכיון שלאישה לעולם ניחא לה‬ ‫רי״ט אות ו׳‪] ,‬ויעוין מ״ש בזה גם בב״ח על הטור שם‪.‬‬
‫בזכר‪ ,‬ואין הטבה לאחרינא‪ ,‬אבל לעצמו צריך שפיר‬ ‫ופסק כן גם בשערי אפרים שע״ד סעי׳ כ״ז דיש‬
‫לברך שהחיינו בפעם הראשון שרואה אותה ושמח בה‪.‬‬ ‫לברך ברכה זו בעמ ‪T‬ה והעשרה יש להם לישב בשעה‬
‫ויוצא שאבל האשה מודה מ־שנ״ב שגם שהחיינו לא‬ ‫שמברך שנא׳ ובמושב זקנים וגו׳ ע״ש[‪,‬‬
‫תברך בפעם ראשונה שרואה אותה‪ ,‬דאם לא כן הרי‬ ‫י״ל דהרמב״ם הכליל דעתו זאת בקצרה בספרו‬ ‫וא״כ‬
‫שוב יכולים כבר שניהם לברך הטוב והמטיב‪ ,‬והטעם‬ ‫הגדול בלשונו המזוקק הג״ל בכתבו בלשון‪:‬‬
‫שלא תברך אפילו שהחיינו הוא מטעמא שכתב מפני‬ ‫״עומד ביניהן ומברך״‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬שמקודם מתאספים‬
‫שהיא לעולם ניחא לה בזכר‪.‬‬ ‫כולם ויושבים כבמושב זקנים כדהזכיר‪ ,‬מקודם לזה‬
‫הנצי״ב ז״ל בספרו מרומי שדד‪ .‬ברכות ד׳‬ ‫ולהגאון‬ ‫ג(‬ ‫בהביאו הפסוק של ובמושב זקנים וגו׳‪ ,‬ולאחר מיכן‬
‫וד‪.‬גד‪.‬‬ ‫נ״ד ע״א ראיתי שכותב וז״ל‪:‬‬ ‫בשעת‪,‬הברכה צריך בעל‪.‬הנס לעמוד מישיבתו ביניהן‬
‫מדאי׳ במשנד‪ .‬דעל כלים חדשים מברך‪ ,‬יש ללמוד‬ ‫ולברך‪ ,‬והם נשארים יושבים‪.‬‬
‫לכאורד‪ .‬דמי שגולד־ לו בת שמברך שד‪.‬חיינו‪ ,‬דלא גרע‬ ‫לפי״ז שפיר גם מ״ש הרמב״ם בלשון‪ :‬״כיצד‬ ‫וניחא‬
‫מאילו קנה עבד או שפחד‪ .‬לשמשו‪ ,‬שהרי מעשר‪ .‬ידיה‬ ‫מודה וכיצד מברך״‪ ,‬ואין זה כפילות דברים‪.‬‬
‫לאביד‪ ,.‬איברא לא־ ראיתי זאת בפוסקים‪ ,‬ואולי י״ל‬ ‫והיינו דר״ל ״כיצד מודה״ באיזה צורה צריך להודות‬
‫דבת איגד‪ .‬מתנד‪ .‬טובד‪ ,‬לאביה כידוע באגדד‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫״וכיצד מברך״ מהי מטבע הברכה‪ .‬ומפרש ואזיל‪ ,‬דצורת‬
‫יושבים‬ ‫נשארים‬ ‫ההודאה היא דעומד ביניהן‪ ,‬והם‬
‫דגם הדעת נוטה של הנצי״ב ז״ל דיש לברך על‬ ‫חזינן‬ ‫כמושב זקנים‪ .‬ומטבע הברכה היא‪ ,‬ברוך וגו׳ הגומל‬
‫לידת בת שהחיינו‪ ,‬ורק שונה בזד‪ .‬נימוקו‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫וגו׳‪ .‬והוא כפתור ופרח‪.‬‬
‫מטעם הנימוק שכותב המנ״ב‪ ,‬דד‪.‬מ״ב מנמק מפני דלא‬
‫והנני בכבוד רב ובברכת נחמת ציון וירושלים‬
‫גרע ממי שרואה את חבירו וישמח בראיתו‪ ,‬והנצי״ב‬
‫מנמק מפני דלא גרע מאילו קנד‪ .‬שפחה‪ ,‬ויש נפ״מ‬
‫להלכה בזה‪ ,‬דאי משום נימוקו של המ״ב יש מקום‬
‫סימן כ‬
‫שגם האשד‪ .‬תברך משום כך שהחיינו אם שמחה לשעתה‪.,‬‬
‫ואי משום נימוקו של הנצי״ב ז״ל שייך זד‪ .‬רק באיש‬ ‫א‪ .‬אם יש לברך ברבת שהחיינו בלידת בת‪.‬‬
‫ולא באשה‪ ,‬דהא מעשה ידיה של האב‪ .‬ולא של האם‪,‬‬ ‫ב‪ .‬מתי יש לקרוא שם הבת‪.‬‬
‫ו ד ק מפני שד‪.‬נצי״ב לא ראה מזאת בפוסקים חוזר לנמק‬ ‫ילדה אשתו בת אם יש לו לברך ברכת שהחיינו‪.‬‬ ‫שאלה‪.‬‬
‫לצד הב׳‪ ,‬וד‪.‬וא‪ ,‬דאולי דאין לברך מפני דבת‬ ‫ומתי יש לקרוא ישם לבת‪.‬‬
‫איבד‪ .‬מתנד‪ .‬טובה לאביה כ ‪T‬וע באגדה‪.‬‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫נימוקו זה איננו משכנע‪ ,‬וכאשר הוא בעצמו‬ ‫ולענ״ד‬ ‫א( ב ג מ' בברכות ד׳ נ״ט ע״ב נזכר רק על אמרו לו‬
‫כותב זה רק בלשון ״ואולי״‪ .‬דמלבד דאין‬ ‫ילדה אשתו זכר אומר ברוך הטוב והמטיב‪.‬‬
‫למדין מן האגדות‪ ,‬הא הטעם באגדה שאיננה מתנה‬ ‫ועפי״ז נפסק גם בטור ובשו״ע או״ח סי׳ רכ״ג סעי׳ א׳‬
‫טובה לאביה מפני שאיננו בטוח מה שיד‪.‬א עליד‪,‬‬ ‫וז״ל‪ :‬ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא‬
‫כשתגדל‪ ,‬וא״ב אין נימוק זה לא יכול לגדע מה״באשר‬ ‫צריכה לברך כן עכ״ל‪ .‬ומדינא דילדה בת לא נזכר כלל‪.‬‬
‫היא שם״‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬ממד‪ .‬שכעת בקטנותה מיד‪.‬ת‬ ‫ומשמע בפשטות שלא תיקנו שום ברכה על לידת בת‪.‬‬
‫שמח בה‪ ,‬וד‪.‬ר״ז בדומה למד‪ .‬שמצינו בסי׳ רכ״ב סעי׳‬ ‫וכך כותב באמת מפורש בערוך השלחן סעי׳ א׳‪ ,‬וז״ל;‬
‫ד׳ שנפסק שמברך על הטובד‪ .‬הטוב וד‪.‬מטיב אע״פ שיירא‬ ‫אבל בלידת נקבה אין מברכין לפי שאין בזה שמחה‬
‫שמא ‪,‬יבא לו רעה ממנו‪ ,‬ואותו הדין הוא גם לענין‬ ‫כל כך עכ״ל‪ .‬והיינו דאין מברכין לא הטוב והמטיב‬
‫ברכת שהחיינו כשיאין עוד אחר שנהנד‪ .‬עמו‪ ,‬שמברך‬ ‫וגם לרבות לא שהחיינו‪.‬‬
‫שד‪.‬חיינו גם בכה״ג שירא שתבוא לו רעה מזה לאח״ב‪,‬‬ ‫המשנה בריורוז בסק״ב אע״פ ישכותב דמדסתמו‬ ‫אבל‬ ‫ב(‬
‫וכדמבאר המשנ״ב שם בסק״ו‪ ,‬ובכאן הא עוד עדיפא‬ ‫הפוסקים משמע דאפילו היו לו כמה זכרים‬
‫הרבד‪ .‬ביותר משם‪ ,‬ולא מיבעיא בבת תחילד‪ .‬שחז״ל‬ ‫ותאב שיולד לו בת כדי שיקיים מצות פו״ר אפ״ה אם‬
‫בב״ב ד׳ קמ״א ע״א קובעים ואומרים ; בת תחילד‪ .‬סימן‬ ‫נולד בת אינו מברך ע״ז‪.,‬וגם מסביר הדבר בשעה״צ‬
‫בטעמא‪ .‬אלא אפילו כשד‪.‬יא‬
‫יפד‪ .‬לבנים יעו״ש במילתא ‪/‬‬
‫‪. .‬‬
‫סק״ג דאפשר משום דהאשד‪ .‬שאינה מצווית על פו״ר‬
‫לא תחילה הא מ״מ לא ברור שלא תד‪.‬א לו מתנד‪ .‬טובד‪,‬‬ ‫לעולם ניחא לה בזכר‪ .‬מכל מקום ממשיך וכותב וז״ל ‪:‬‬
‫לאביד‪] .‬וד‪.‬אב הוא רק חרד תמיד על הדבר[‪ ,‬ולא פעם‬ ‫ומ״מ נ״ל פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה מברך‬
‫מציגו שלהורים יש נחת מהבנות יותר מד‪.‬בנים‪ ,‬ורב‬ ‫ברכת שהחיינו דמי גרע ממי שרואה את חבירו לאחר‬
‫חסדא בעצמו אמר בב״ב שם ‪ :‬לדידי בנתן עדיפא‬ ‫ל׳ יום ושמח בראייתו דמברך שהחיינו עכ״ל‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כא‬ ‫שר״ ת‬
‫קרד‪.‬״ת סי׳ רי״ט שכך הורה גם בנו הגאון בעל מנח״א‬ ‫לי מבני‪ .‬ומפרשים התום׳‪ ,‬לפי שהיו חתניו גדולי הדור‬
‫ז״ל לקרוא לבת שם תיכף בעת קריאת התורה הסמוך‬ ‫ע״ש‪.‬‬
‫הראשון ולא להמתין על ש״ק עיי״ש‪,‬‬ ‫בספר אשל אברהם )בוטשאטש( תניינא‬ ‫ומצאתי‬ ‫ד(‬
‫סי׳ רכ״ג‪ ,‬שעומד ג״כ על הדבר הזה‪ ,‬מדוע‬
‫סימן כא‬ ‫שלא תיקנו שם ברכה על לידת בת גם הראשונה‬
‫שהיא סימן יפה לכנים‪ ,‬וקיום מצות פו״ר א״א בלי‬
‫אם יש איסור תשמיש המטה בימי מלחמה‬ ‫בתו או בת בנו עכ״פ‪ .‬אבל מה שכותב בדבריו לומר‬
‫איזה נימוק על כך לא מובן מה כוונתו בדבריו כדיעו״ש‪.‬‬
‫״מלחמת יום הכפורים״ שנת תשל״ד שהיו ימי‬ ‫בימי‬ ‫ואחת היא מה שמובן מדבריו שיש תוספת טובה בהבן‪.‬‬
‫צרה לישוב‪ ,‬ונפלו כמה אלפים מישראל על שדה‬ ‫וגם מביא מהזוה״ק דבאתר דכר לא סליק שמא דנוקבא‬
‫הקרב‪ ,‬ובמספר כזד‪ .‬נפצעו‪ . .‬נשאלתי מכמה תלמידי‬ ‫יעו״ש‪ ,‬אבל אין בזה בכדי לפטור מיהת מברכת שהחיינו‬
‫חכמים אם חל על זמן כזה‪ ,‬לא תקפ״ץ‪ ,‬הדין של איסור‬ ‫ממה ששמח ונהנה גם מלידת הבת‪.‬‬
‫תשמיש‪ ,‬כי הרמ״א באו״ח סי׳ ר״מ סעי׳ י״ב הרי פוסק‬ ‫ו מ ה שטוען הא״א‪ ,‬מדוע שלא תקנו ו אין הוכחד‪ .‬שלא‬
‫דלא רק על שני רעבון ישנו הדין הזה‪ ,‬כי אם‪ :‬ה״ה‬ ‫תיקנו‪ ,‬ויש לומר שסמכו על מה שתיקנו לברד‬
‫בשאר צרות שד‪.‬ם כרעבון‪ .‬ואם חלה‪ ,‬באיזה אופן מותר‬ ‫שד‪.‬חיינו בדרך כלל על הקונה ועל הניתן לו דבר חד־מ‪,‬‬
‫מיד‪.‬ת‪ ,‬כי ישנו בזה חילוקי דעות‪ .‬ונבוא בע״ה לברר‬ ‫וכן על השמח בראית חבירו‪ ,‬וכדומה‪ ,‬ויעוין עוד‬
‫את ההלכה בזה‪.‬‬ ‫במשנ״ב בסי׳ רכ״ה סק״ה ושעד‪.‬״צ סק״ה שמבאר גם‬
‫במם׳ תענית ד׳ י״א ע״א ‪ :‬אמר ריש לקיש‬ ‫איתא‬ ‫א(‬ ‫בדברי כוונת הפרמ״ג שם דר״ל דבנחבשר לו שילדה‬
‫אסור לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף‬ ‫אשתו נקבה וד‪.‬וא היד‪ .‬במדינת הים דכשבא ורואה אותה‬
‫ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב‪ .‬תנא חסוכי‬ ‫מברך שהחיינו מפני דבודאי יש לו שמחה בולדו‪ .‬אף‬
‫בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון‪.‬‬ ‫שלא ראהו מעולם ע״ש‪.‬‬
‫ובתוס׳ ד״ה אסור‪ .‬מקשים ‪ :‬הרי יוכבד נולדה בין‬ ‫נ״ל דלהלכר‪ .‬יש לפסוק כד‪.‬משנ״ב לברך על‬ ‫לזאת‬ ‫ה(‬
‫החומות ואותו העת עת רעב היד‪ .‬וע״כ שימשו‬ ‫לידת בת שד‪.‬חיינו‪ ,‬ולא שייך לומר בזה ספק‬
‫מטותיד‪.‬ן בשני רעבון‪ .‬ומתרצים‪ :‬ויש לומר דלכ״ע לא‬ ‫ברבות להקל‪ ,‬ושלא לברך על הספק )גם אם נתפוס‬
‫הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף‬ ‫שיש ספק בדבר(‪ ,‬וכדמצינו בב״ח בטור או״ח סימן‬
‫לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו עכ״ל‪.‬‬ ‫כ״ט שכותב לבאר שיש חילוק בזה בין ברכת שהחיינו‬
‫לנו מפשטות דברי התוס׳ דס״ל שליכא בזה‬ ‫יוצא‬ ‫לשאר ברכות‪ ,‬ובברכת שהחיינו יכול לברך גם בספק‪,‬‬
‫איסור מדינא‪ ,‬וד‪.‬איםור שנא׳ בגמ׳ בזה המכוון‬ ‫מפני דברכת שד‪.‬היינו שבאה על שמחת לבו של אדם‬
‫הוא רק למי שרוצד‪ .‬לנהוג עצמו בחסידות )יעוין‬ ‫יכול לברך אע״פ שאינו ודאי דחייב לברך‪ ,‬דאינו עובר‬
‫במהרש״א בח״ה ובח״א מ״ש בזה‪ .‬ויש לתאריך(‪.‬‬ ‫על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו‬
‫הרמב״ם בפ״ג מד‪.‬׳ תענית ה״ח פוסק בזה‬ ‫אבל‬ ‫ב(‬ ‫וקיימו עד הזמן הזה ע״ש‪.‬‬
‫לאיסורא ממש‪ ,‬דפוסק וז״ל‪ :‬וכל מי שקיים‬ ‫מתי לקרוא שם לבת‪ .‬אין מזה בהלכד‪ ..‬אך‬ ‫ואודות‬ ‫ו(‬
‫פריה ורביה אסור לו לשמש מטתו בשני רעבון עכ״ל‪.‬‬ ‫בספר טעמי המנד‪.‬גים עניני מילה אות תתקכ״ט‬
‫ומדסתם לפסוק בסתמא בלשון ״אסור״ משמע דם״ ל‬ ‫בקו״א‪ ,‬כותב ששמע בשם המר״ש מבעלז ז״ל שאמר‬
‫דהאיסור הוא מדינא ולבל אדם אם קיים כבר פו״ר‪.‬‬ ‫שאם נולדה לאחד בת אין לקדוא לה שם קודם חמשה‬
‫קבעו להלכה לאיסור־מדינא‪ ,‬הטור באו״ח סי׳ ר״מ‬ ‫רכך‬ ‫ימים‪ ,‬ואם יום השלישי הוא בש״ק יכול לקרות להם‬
‫וסי׳ תקע״ד וד‪.‬שו״ע בסי׳ ר״מ סעי׳ י״ב וסי׳‬ ‫שם בש״ק ע״ש‪ .‬אבל בספר לקוטי מהרצ״א נדפס בסופו‬
‫תקע״ד סעי׳ ד׳‪ .‬ויעו״ש בב״ח דקנסיב גם דברי התום׳‬ ‫תשובה על כך מהגאון בעל דרכי תשובה ז״ל‪ .‬והוא‬
‫לפרש כוונתם דהמשום מדת חם ‪T‬ות הוא רק כשעוד‬ ‫השיב ששמע בשם הבעל בני יעזשכר שד‪.‬זהיר לקרוא‬
‫לא קיים פו״ר‪ ,‬אבל כשכבר קיים שפיר איכא בזה‬ ‫לד‪ .‬שם תיכף בקריאת התורה הסמוך‪ ,‬בנמקו‪ ,‬דבשלמא‬
‫איסור מדינא עיי״ש וגם יוצא מדבריו שיש מקום‬ ‫כשנולד בן כן ציותה תורה להמתין שמונה ימים עד‬
‫לאיסור ממדת חסידות אפילו כשכבר קיים פו״ר יעו״ש‪.‬‬ ‫מילתו ואז יקראו לו שמו‪ ,‬אמנם בנקבה מדוע נמתין‬
‫ג( ו הנ ה בשו״ע בסי ר״מ כתוב היתר רק לחשוכי בנים‬ ‫אפי׳ יום א׳ מבלי לקרוא שם בישראל כי את אשר‬
‫וכך כתוב כהך ליעזנא גם באה״ע סי׳ כ״ה‬ ‫נקרא לו נפש חיה הוא שמו וממשיך קדושת ישראל‬
‫סעי׳ ו׳‪ .‬אבל באו״ח שם בסי׳ תקע״ד מוסף ע״ז גם תנאי‬ ‫על הולד‪ ,‬ואיך יאחרו זה מיום קה״ת ראשון‪ .‬וד‪.‬בעל‬
‫של ליל טבילד‪ ,.‬וכתוב בלשון‪ :‬״חוץ מליל טבילד‪ .‬ולחשוכי‬ ‫דרכי תשובה מצ ‪T‬ו מוסיף עלד‪ .‬לביא טעם ורמז לכך‬
‫בנים מותר״‪ .‬ויש לעיין אם הכוונה לצמצם ההיתר‬ ‫שיש לקרוא השם בקרה״ת ושלאו דוקא בש״ק גם‬
‫ולומר שגם לחשוכי בנים מותר רק בליל טבילד‪ ,.‬ובאשר‬ ‫מהכתוב בכונת האריז״ל‪ ,‬ומסיק על כן דטוב שלא‬
‫אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתד‪ ,.‬ותרתי בעינן‬ ‫לאחרו יעו״ש‪ .‬יכ״כ גם בם׳ דרכי חיים ושלום סדר‬
‫מט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כא‬ ‫שו״ת‬
‫בפ׳ מקץ והוא‪.,‬דדוקא תשמיש לתענוג בעלמא אסור‪,‬‬ ‫חשוכי בנים וליל טבילה‪ ,‬או שהכוונה לרבות בליל‬
‫אבל לקיום המין או דיצרו תקיף עליו ויש חשש‬ ‫טבילה שמותר אפי׳ למי שכבר קיים פו״ר‪ ,‬ואילו להשוכי‬
‫השחתת זרע אין איסור ודבר זה בכלל חשוכי בנים‬ ‫בנים מותר אפילו שלא בליל טבילה‪.‬‬
‫ואלא דמילתא דפסיקא נקט עיי״ש‪ ,‬וכמובא בשערי‬
‫ביאורו של דבר זה מדברי הב״י בטור בסי׳‬ ‫ונלמד‬
‫תשובה שם יעו״ש וכן מה שמביא מה שהשיג עליו גם‬
‫תקע״ד שם‪ ,‬שבעצמו מסתפק בדבר זה בכוונת‬
‫השבות יעקב עיי״ש‪ ,‬ויעוין גם במ״ב בסי׳ ר״מ ס״ק‬
‫דברי הירושלמי שמשם הוא שנלמד זה‪ ,‬וכותב לבאר‬
‫מ״ו ע״ש‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫שכוונת הירושלמי למימר דחשוכי בנים צריכים לשמש‬
‫בגוף דברי השבו״י שם )ח״ג חאו״ח סי׳ ל׳(‬ ‫ועיינתי‬
‫תמ ‪ T‬עד שידעו שנשותיוע מעוברות‪ ,‬ומוסף עלה ליל‬
‫וראיתי שמפרש ג״כ דברי התום׳ שהוא ממ ‪ T‬ת‬
‫טבילה שבאותה הלילה צריך כל אדם לשמש אע״פ‬
‫חסידות‪ ,‬וכותב דהיכא שיש לחוש שאם לא ישמש יבוא‬
‫שהוא שנת רעבון יעו״ש‪ .‬וא״כ ברור הדבר שכזאת היא‬
‫לידי עבירה הוא או אשתו אם משתוקקת אליו אז‬
‫גם כוונתו ־ בשלחנו הטהור שבליל טבילה מותר לכל‬
‫אפשר דמותר לשמש כיון שהוא רק מידת חסידות‬
‫אדם לשמש‪.‬‬ ‫■‬
‫בעלמא עיי״ש‪.‬‬
‫ד( אמנם המג״א בסי׳ תקי״ד סק״ד‪ .‬כותכ לחלוק על‬
‫מוסיף‪,‬הרמ״א בסי׳ ר״מ שם וכותב ‪ :‬וה״ה‬ ‫כאמור‬ ‫ו(‬
‫השו״ע ומפרש כוונת הירושלמי דאף חשוכי‬ ‫‪-‬‬
‫בשאר צרות שהם ברעבון‪ .‬והוא מהירושלמי‬ ‫‪.‬‬
‫בנים אין מותרים לשמש אלא בליל טבילה דס״ל דאין‬
‫פ״ק דתענית‪ ,‬כדצוין שם‪ ,‬וכדמציין הגר״א ז״ל‪ .‬וא״כ‬
‫‪.‬‬ ‫האשה מתעברת אלא סמוך לטבילה‪.‬‬
‫לכאורה הדין כן גם בשעת מלחמה‪.‬‬
‫חוץ מה דהמג״א בעצמו תבר לקמן בדבריו לגזיזיה‬ ‫אבל‬
‫לאחר העיון נראה דאין עח־ מזה הוכחה‬ ‫אולם‬ ‫ז(‬
‫מיניה ומודה מיהת‪ ,‬דמיהו‪ .‬מפיטט גמ׳ ד ‪T‬ן‬
‫ברורה לכך‪ ,‬דיש להבין מה המה המלים‬
‫והפוסקים משמע דחשוכי בנים משמשים לעולם‪ ,‬וחולק‬
‫שמוסיף הרמ״א עוד וכותב ״שהם כרעבון״‪ ,‬ומדוע לא‬
‫רק על ההיתר בליל טבילה גם לשאיגס חשוכי בנים‬
‫הסתפק רק במ״ש‪ :‬״וה״ה בשאר צרות״‪ ,‬והך הוספה‬
‫כיעו״ש‪.‬‬
‫של ״שהם כרעבון״ ניתן לפרש שבאים לגרוע ולומר‬
‫חוץ מזה חלקו הבאים אחריו על המג״א בזה‪ .‬יעוין‬
‫דבעינן דוקא בדומה לסוג רעבון‪.‬‬
‫בפרמ״ג שציין נגד דברי המג״א להדברי דוד‬
‫שגדולי המפרשים נחלקו באמת במהות‬ ‫והתבוננתי‬ ‫שהביא הא״ר שמשמע שכל שאין לתענוג שרי‪ ,‬וכן‬
‫כוונת הרמ״א בזה‪.‬‬
‫לדברי הח״מ וב״ש באה״ע סי׳ כ״ה שהביאו הא‬
‫תמיד בסק״ו מבאר כוונת הרמ״א וכותב‬ ‫דר‪,‬עולת‬ ‫דליל טבילה שרי ע״ש‪ ,‬וכמו״כ יעוין בספר בגדי ישע‬
‫וז״ל ; ומ״ש שהם כרעבון פירש כגון אלו‬ ‫על שו״ע או״ח סי׳ הנ״ל‪ ,‬שכותב להסיר השגות המג״א‬
‫שביאר המחבר לקמן בהלכות תענית סימן תקע״ו‬ ‫על השו״ע ולבאר שדברי השו״ע ברורים בטעמן‪ ,‬ושאין‬
‫שגוזרין עליהם תענית עכ״ל‪ .‬ובסי׳ תקע״ו הא נמנה‬ ‫לזוז מפסק השו״ע עיי״ש‪ .‬וכן במ״ב סקי״א‪ .‬ועוד יעוין‬
‫ביניהם גם כותים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל‪,‬‬ ‫בח״ס עה״ת סו״פ ויגש מ״ש ג״כ לפרש דברי השו״ע‬
‫וא״כ מוכח שפירש כוונת הרמ״א שגם על זמן מלחמה‬ ‫ומסיים דאפילו איסור ממידת חסידות ליכא בליל טבילה‬
‫ישנו האיסור הזה‪ .‬וכך משמע שסובר כן גם הלבוש‬ ‫עיי״ש‪ .‬וכן מתיר שם גם ליוצא בדרך עיי״ש‪ .‬ויוצא‬
‫כיעו״ש בדבריו בסעיף י״ב‪ .‬וגם מהב״ש באה״ע שם‬ ‫לנו לפי״ז היתר לחייל היוצא לחזית גם אפילו אם‬
‫סי׳ כ״ה סק״ו משמע נמי שפירש כן שכותב בלשון‪:‬‬ ‫נסבור שאיסור שימוש הוא גם בימי־מלחמה‪.‬‬
‫״ה״ה שאר צרות כמ״ש בא״ח סי׳ תקע״ד״‪ ,‬וכפי הנראה‬
‫יש להסתפק בהכוונה של חשוכי בנים‪ ,‬אם‬ ‫עוד‬ ‫ה(‬
‫הוא ט״ם דבסי׳ תקע״ד לא כתוב משאר צרות וצ״ל;‬ ‫הכוונה שאין לו יעוד בכלל בנים‪ ,‬או שהכוונה‬
‫סי׳ תקע״ו‪ ,‬ושם נזכר מלחמה‪ .‬והיינו כנ״ז בעו״ת‪.‬‬ ‫מאמר‬ ‫צוין‬ ‫ר״מ‬ ‫דבסי׳‬ ‫כל עח־ שלא קיים פו״ר‪,‬‬
‫דברי‬ ‫בכוונת‬ ‫שמתלבט‬ ‫בשירי כנה״ג אחרי‬ ‫אבל‬ ‫המוסגר ״פירוש שאין לו בנים״ ומשמע שאין לו עוד‬
‫הירושלמי בזד‪ ,,‬וכן בדברי הרמ״א‪ ,‬ואחרי שעומד‬ ‫כלל‪ .‬ואילו בסי׳ קע״ד צוין במאמר המוסגר ״פי׳‬
‫ג״כ על הדקדוקים שדקדקתי לעיל בדברי הרמ״א‪ ,‬כותב‬ ‫'ולמעוטי בנים״‪ ,‬ומשמע מזה שיש לו ורק הם ״מעוטי״‬
‫לפרש‪ ,‬דהירושלמי לא אסר בכל הצרות שמתענין עליהם‬ ‫והיינו שעוד לא קיים פו״ר•‬
‫ברעבון אלא דוקא צרות דומיא דרעב כגון על הירקון‬ ‫וג ם זה נלמד מדברי הב״י בטור שם וכן גם מדברי‬
‫על השדפון ועל החסיל והארבה והמזונות שכל אלו‬ ‫הב״ח‪ ,‬שמפורש יוצא מדבריהם ‪.‬שהכוונה להתיר‬
‫דמו לרעבון‪ ,‬אבל בצרות אחרות כדבר וכיוצא בהם‬ ‫כל עוד שלא קיים פו״ר כיעו״ש‪.‬‬
‫דלא דמי לרעבון לא נאסר תשמיש המסה‪ ,‬וכך כותב‬ ‫הט״ז שם בסי׳ תקע״ה סק״ב סובר דלא התירו‬ ‫אמנם‬
‫לפרעז גם כוונת הרמ״א‪ ,‬דבאמרו וה״ה בשאר צרות‬ ‫אלא למי שחשוך לגמרי שהולך ערירי כיעו״ש‪,‬‬
‫שד‪,‬ם כרעבון מורה שדוקא בשאר צרות שהן דומות‬ ‫אבל כבר כתבו להשיג עליו ממה שהעלה בעצמו עוד‬
‫לרעבון‪.‬‬ ‫בגדולה בזו בצדדא דהיתרא בספרו דברי דוד עה״ת‪,‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כא‬ ‫שו״ ת‬
‫ו ה הג הו ת יעב״ץ על הש״ם שם רוצד‪ .‬לומר ביתר על‬ ‫ד‪.‬דעד‪ .‬של ד‪.‬כנד‪.‬״ג צוינו בעוד כמד‪ .‬מגדולי‬ ‫לזאת‬
‫כן‪ ,‬שאפילו כשגם הארון אינו במקומו האיסור‬ ‫ד‪.‬מפרשים וגם ד״עולת תמיד בעצמו ציין בסוף‬
‫רק לאנשי המלחמר‪ ,‬ההולכים בצבא מפני הארון ההולך‬ ‫דבריו לעיין מ״ש בזד‪ .‬בכנד‪.‬״ג‪ ,‬ונראד‪ .‬מזד‪• .‬שלא קבע‬
‫עמד‪.‬ן כל שלא קבעו לו מקום מיוחד זכו׳ אבל היושבים‬ ‫מסמרים בדעתו ד‪.‬קודמת‪,‬‬
‫בביתם ולא הולכים במלחמה מותרים בתשד‪.‬״מ אפי׳‬ ‫ח( ו עו ד זאת כותב ד‪.‬שירי'כנד״״ג שם לפרש כפי‬
‫בכה״ג שהארון אינו במקומו‪ ,‬ומסתייע מדין התורר‪.‬‬ ‫שפירשתי סתמיות פשטות דברי ד‪.‬תום׳ בתענית־‬
‫במי שלקח אשד‪ .‬חדשד‪ .‬שאינו יוצא בצבא ושמח את‬ ‫שם‪ ,‬דר״ל‪ ,‬דברעב גופי׳ ד‪.‬איסור ר‪.‬וא רק משום מדת‬
‫אשתו ע״ש‪.‬‬ ‫חסידות‪ ,‬ולזאת מסיים את דבריו וכותב וז״ל‪ :‬ואד‪.‬א‬
‫יש עוד לעיין על דברי האמורים מדברי‬ ‫ולכאורה‬ ‫י(‬ ‫סמכינן ד‪.‬אידנא לשמש בשני רעבון דלא עדיפנן מלוי‬
‫המהרש״א בעירובין שם בח״ה‪ ,‬שכותב‬ ‫ששמש מטתו בשני רזזבון כמ״ש ד‪.‬תוס׳ שם‪ ,‬וכיון‬
‫וז״ל ‪ :‬שלא במקומן אסורין כו׳ ענינו עמו אנכי בצרד‪.‬‬ ‫דשני רעבון לא נאסר כ״ש בשאר צרות‪ ,‬ואפילו תימא‬
‫בעת מלחמה ואמרינן פ״ק דתענית אסור לאדם שישמש‬ ‫דאנן ד‪.‬אידנא נד‪.‬גינן איסור לשמש מן הדין או מחמת‬
‫מטתו בשני רעבון וה״ה בכל שאר עת צרר‪ .‬עכ״ל‪ .‬ויוצא‬ ‫מדת חסידות מסתיין שנד‪.‬וג כן בשני רעבון שמצינו‬
‫מדברי המהרש״א לכאורה שאסור באמת בתשה״מ משום‬ ‫איסור מפורש בתלמוד דידן‪ ,‬אבל בשאר צרות שלא‬
‫העת מלחמד‪ .‬שר‪.‬וא שעת צרה‪ ,‬ובדומה למה שאסרו‬ ‫מצינו איסורו מפורש בתלמוד שלנו אע״פ שנמצא כן‬
‫כשני רעבון‪.‬‬ ‫בירושלמי אנן אתלמודא דידן סמכינן ע‪:‬״ל‪ .‬וכיוצא‬
‫בזה ראיתי בספר שו״ת משפטים ישרים )בירדוגו( סי׳‬
‫זה אינו‪ ,‬דאי הכי‪ ,‬הרי דבריו נגד ד‪.‬גמ׳ שם‬ ‫אבל‬
‫פ׳ שמדבר על סוגי רעב ושיעור של שני רעבון ובתוך‬
‫שנאמר מפורש שהאיסור ה ‪ .T‬רק מפני שדוארון‬
‫דבריו כותב וז״ל‪ :‬ובאיסור תשמיש לא שמענו לא׳‬
‫ושכינה שלא במקומן ונגד הדברים המפורשים שנאמרו‬
‫שפרסם לד‪.‬מון העם‪ ,‬כמדומה שסומכים עמ״ש התוס׳‬
‫בזד‪ .‬בתום׳ שם וכנ״ל‪.‬‬
‫במם׳ תענית דמידת חסידות בעלמא היא עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫כן ברור הדבר שכוונת המהרש״א היא דוקא על‬ ‫על‬ ‫שפירש נמי בכוונת דברי התום׳ כנ״ל‪ ,‬ורק מסיים שם‬
‫עת מלחמד‪ .‬אשר היא בבחינר‪ .‬של ״עמו אנכי‬ ‫וכותב‪ ,‬דמ״מ בעל נפש יחמיר לעצמו עיי״ש‪.‬‬
‫בצרד‪.‬״ דר‪.‬יינו שהארון ג״כ נמצא עמהם שם‪ ,‬אבל לא‬
‫על עת מלחמה בלבד‪ ,‬וז״ש ״וה״ה בכל שאר עת צרה״‬
‫לי להביא ראיה דמשזם מלחמה מותר‬ ‫ונראה‬ ‫ט(‬
‫בתשמיש מדברי הגמ׳ בעירובין ד׳ ס״ג ע״ב‬
‫נראה דר״ל בכל שאר עת צרה הבאה משמים שלא‬
‫דאיתא‪ :‬לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את‬
‫באמצעות ידי אדם‪ ,‬שר‪.‬וא בדומה לשעת רעבון‪ ,‬ומשא״ב‬
‫ישראל לילד‪ .‬אחת מפריד‪ .‬ורביד‪ .‬וכו׳ וגמירי דכל זמן‬
‫מלחמה עצמה הבאה באמצעות בני האדם אזי לא נאסר‬
‫שארון ושכינד‪ .‬שרויין שלא במקומן אסורין בתשמיש‬
‫כי אם כשר‪.‬יא גם בבהינה של ״עמו אנכי בצרה״ וכנ״ז‬
‫המטד‪ ..‬הרי שאע״פ שרדתד‪ .‬שעת מלחמה‪ ,‬בכל זאת‬
‫)וזהו חוץ מה שי״ל שד‪.‬מד‪.‬רש״א כתב את דבריו רק‬
‫לא נאסרו אז בתשמיש אלא משום הא מפני שארון‬
‫בדרך רעיוני ולכן לא הכניס זר‪ .‬בחידושיו כי אם‬
‫ושכינה היו שרוין שלא במקומן‪ ,‬אבל משום המלחמד‪.‬‬
‫באגדותיו‪ ,‬ואין למדין מן האגדות(‪.‬‬
‫גופ׳ לא נאסרו בתשמיש‪.‬‬
‫ו א פ ש ר להוסיף להסביר זאת ביותר עפ״י דברי‬ ‫יא(‬
‫שם גם בתוס׳ ד״ה כל זמן‪ ,‬שמקשים שגם על‬ ‫ויעוין‬
‫ד‪.‬גמ׳ בקזבועות דף ל״ה ע״ב דאמר‬
‫הארון כשאינו במקומו מוכח מהעובדא דאוריה החתי‬
‫שמואל מלכותא דקטלא הד משיתא בעלמא לא מיענשא‪,‬‬
‫שאחרים היה מותרים אפ״ה בתשה״מ ורק אוריה החת'‬
‫ומבארים התום׳ שם דבהוצאת למלחמת הרשות קאמר‪,‬‬
‫היה מחמיר על עצמו לפי שהיו ישראל בצרה דהא‬
‫ובשו״ת התם סופר חחו״מ סי׳ מ״ד מסביר דברי ד‪.‬גמ׳‬
‫קאמר ליה דוד רד לביתך‪ ,‬וגם על דח־ בעצמו אמרינן‬
‫מפגי שיש בזה משום תיקון המדינה וצורך הנהגתה‪ .‬וכן‬
‫בסנד‪.‬דרין שד‪.‬פך משכבו של לילה למשכבו של יום‬
‫בשו״ת שם אר ‪ .T‬חיו״ד סי׳ כ״ז מסביר מפני שהוא‬
‫ונתעלמה ממנו הלכד‪ .‬זו כו׳ משמע בלילד‪ .‬היה מותר‪,‬‬
‫מנדיגו של דבר עיי״ש‪ .‬ויעוין גם בד‪.‬עמק דבר עה״ת‬
‫ומתרצים דשני ארונות היו וכו׳ עיי״ש‪ .‬הרי בהדיא‬
‫)בראשית א׳־ט׳( ובד‪.‬רהב דבר‪ .‬ומשפט כהן סו״ס‬
‫דמשום מלחמד‪ .‬גופר‪ .‬אין כל איסור בתשד‪.‬״מ‪ ,‬וגם על‬
‫קמ״ג‪ .‬עיי״ש‪ .‬ומכיון שכן‪ ,‬שפיר אין מקום להחיל ע״ז‬
‫אוריד‪ .‬שד‪.‬יה מהמיר על עצמו מסיימים התום׳ בסוה״ד‬
‫הדין של איסור תשמיש‪ ,‬ואין זה בכלל של ״חסרון‬
‫לריעותא‪,‬‬ ‫תרתי‬ ‫שם שעשה זאת משום שהיד‪ .‬אז‬
‫בא לעולם״ הנאמר בירושלמי‪.‬‬
‫דישראל היו במלחמה יושבין בסוכות וגם ארון אינו‬
‫יתייקזב גם מד‪ .‬שד‪.‬יד‪ .‬קשר‪ .‬עוד על‬ ‫ובהאמור‬ ‫יב(‬ ‫במקדש ע״ש‪ .‬ויוצא שאבל משום עצמיות המלחמות אין‬
‫הנחתי שמלחמה לא נכללת בההוא הדין‬ ‫כל מקום אפי׳ להחמיר בת*סד‪.‬״מ‪ ,‬ומסתמיות הדברים‬
‫בשאר צרות שכותב הרמ״א‪ ,‬ממה שראיתי בחידושי‬ ‫ברור שמשמע שבכל ענין מותר במלהמר‪ ,‬ולא רק בליל‬
‫המאירי על תענית שם שמביא שבתלמוד המערב הסבירו‬ ‫טבילה או לחשוכי בנים‪.‬‬
‫נא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כב‬ ‫שו״ת‬
‫ב‪ .‬אם מותר לעקור דירה מירושלים למקום‬ ‫הטעם של איסור שימוש בשני רעבון‪ ,‬שהוא משוס ״שלא‬
‫אחר בארץ ישראל‬ ‫יהא הקב״ה עוסק בחורבנו של עולם והוא בונה״‪ ,‬ע״ש‬
‫וא״כ זיל בתר טעמא‪ ,‬וצריך לפי״ז להיות אסור אסי׳‬
‫לח״א‬
‫בשעת מלחמה‪ ,‬כי הרי ד׳ איש מלחמה ומכיון שעוסק‬
‫האיסור של הושבת גר תושב בירושלים שאיתא‬ ‫בענין‬ ‫בחורבנו של עולם אין לנו לבנות אז‪.‬‬
‫להלכה‬ ‫ופסקה‬ ‫בתוספתא פ״ו דנגעים ה״ג‬ ‫לפי הנ״ל יתיישב שפיר‪ ,‬כי זהו רק כשההופעה של‬ ‫אבל‬
‫הרמב״ם בפ״ז מה׳ בית הבחירה הי״ד‪ ,‬ושכתבתי מזה‬ ‫עסיקה בחורבן העולם ח״ו היא שלא באמצעות‬
‫בספרי ש>״ת ציץ אליעזר ח״י סי׳ א׳ אותיות ע״א ע״ב‪.‬‬ ‫בני אדם‪ ,‬אבל לא כשבא זה ע״י פעולות אמצעיות של‬
‫פשטות האיסור הוא רק בתוך חומתה‪ .‬ועל כן‬ ‫הנה‬ ‫א(‬ ‫בני אדם כבשעת מלחמה‪ ,‬והטעם זה של שלא יהא הקב״ה‬
‫יש מקום לומר שבצד הצפיני החל סמוך‬ ‫עוסק וכו׳ איתא לפנינו במדר״ת פ׳ נח )דבירושלמי‬
‫לשטח מקום קבר אותו האיש וממנו והלאה לצד צפון‬ ‫שלפנינו לא נמצא זאת( ושם הוא כתוב על שעת המבול‪,‬‬
‫הדבר קל ביותר‪ .‬דיעוין באברבנאל זכריה י״ד־י׳ שכותב‬ ‫שהיה ג״ב ישירות מהקב״ה‪ ,‬ומיושב שפיר‪.‬‬
‫וז״ל‪ :‬וממ״ש דשבה תחתיה יראה אמיתת מה שאמרו‬ ‫מעיל צדקה )לדיבעל מדרש תלפיות ועוד(‬ ‫בספר‬ ‫יג(‬
‫המספרים הרומיים שטיטוס החריב ירושלם ונתץ‬ ‫סי' תק״נ ראיתי שכותב על דברי חרמ״א‪ ,‬דמשמע‬
‫חומותיה ושרף את בתיה‪ ,‬ושאחרי כן אדריאנוס קיסר‬ ‫שסובר דטעם האיסור בשני רעבון הוא משום שיש צער‬
‫צוה לבנותה‪ ,‬ושלא נבנית באותו מקום שהיתה בראשונה‬ ‫כעולם ואין ראוי שיזדווג עם אשתו‪ ,‬ולכן משיב ע״ז‬
‫בדיוק‪ ,‬אלא קרוב אליו‪ ,‬והאות על זה הוא שהנה ידוע‬ ‫ומחדש פירוש חדש‪ ,‬וכותב שהמפרשים ז״ל שאסרו רק‬
‫שבארץ ישראל וכל שכן בירושלם הקדושה לא היו‬ ‫בשני רעבון פירשו שטעם האיסור בשני רעבון הוא‬
‫מקברים המתים כ״א מחוץ לעיר מפני הטומאה‪ ,‬ולכן‬ ‫משום שהמשמש רעב מוליד בנים חלושי המזג שאינן‬
‫היה בהכרח קבר יש״ו מח ת לעיר במקום שהיו קוברים‬ ‫כר קיימא‪ ,‬ומטעם זה הזהירו רז״ל מאד ע״ז שלא ישמש‬
‫הרוגי ב״ד‪ ,‬והנה עתה קבלה ביניהם שקברו אשר נקבר‬ ‫אדם רעב‪ ,‬וא״כ כפי זה אין איסור תשמיש בזמן מגפה‬
‫בו הוא בתוך ירושלם באמצע העיר‪ ,‬ושם עושים היום‬ ‫עיי״ש‪.‬‬
‫הנוצרים בית קדושתם‪ .‬והוא המוכיח שישוב ירושלם‬ ‫זה מצאתי סייעתא לפירושו האמור בדברי אחד‬ ‫וראה‬
‫היום אינו באותו מקום עצמו שהיה קודם החורבן‬ ‫מהראשונים‪ ,‬והוא הריטב״א ז״ל בח ‪T‬ושיו על‬
‫ושנתישבה העיר במקום שהיה בתחילה בית הקברות‬ ‫תענית שם‪ ,‬דכותב לפרש הכוונה של חשוכי בנים שאיתא‬
‫עכ׳׳ל‪.‬‬ ‫בגמ׳ שם‪ ,‬דה״ק כי מי הס חשוכי בנים שאין בנים‬
‫לפי דברי האברבנאל שאותו השטח היה מחת‬ ‫ויוצא‬ ‫יוצאים כשורה מי שמשמשים מטותיהם בשני רעבון‪,‬‬
‫לחומת ירושלים עכ״פ מרחק המשים אמה כדין‬ ‫ומביא שבקצת נוסחאות איתא בגמ׳ הגירסא בכזאת‪:‬‬
‫בית הקבחת )עיין ב״ב ד׳ כ״ה ע״א ורמב״ם פ״י‬ ‫רעבון‬ ‫תנא חשוכי בנים המשמשים מטותיהם בשני‬
‫משכנים ה״ג(‪.‬‬ ‫עיי״ש‪ .‬ומשתקף לנו בהדיא שלפי״ז כוונת האיסור של‬
‫לכתוב בלשון ״יותר קל״ כי הדבר לא‬ ‫דייקתי‬ ‫ב(‬ ‫שימוש בשני רעבון מפני שאין בנים יוצאים כשורה‪.‬‬
‫ברור עדנה‪ ,‬דח ת מה שבשו״ת רדב״ז ח״א‬
‫לומר לפי זה שמחולקים בזה הבבלי והירוש׳‪.‬‬ ‫ונצטרך‬
‫סי׳ תרל״ג )שהבאתי ממנו בספרי שם( כותב בתשובתו‬
‫דבירושלמי )פ״א דתענית ה״ו( הא כתור‪.‬‬
‫שם שיש גם סברא לומר שגזרו החומרות בכל תחום‬
‫בלשון‪ :‬בחסר ובכפן גלמוד‪ ,‬בשעה שאת רואה חסרון‬
‫ירושלים‪ ,‬ולא רק בתוך החומה כיעו״ש )חגם שכותב‬
‫בא לעולם עשה אשתך גלמודה ‪.‬ומשמע •שהנימוק הוא‬
‫שזה י״ל בדוחק(‪.‬‬
‫בשביל השתתפות בצער העולם‪ ,‬אם לא שנפר־ש הכוונה‬
‫הנ ה ראיתי בזה גם ראיה שניה בספר תבואות הארץ‬ ‫ש״חסרון בא לעולם״ והבנים נולדים עי״כ כחושים‪,‬‬
‫להחבם החוקר הרב יהוסף שווארץ ז״ל פרק ז׳‪,‬‬ ‫]בירושלמי לא נזכר בכלל לשון איסור בזה‪ ,‬יעוין במ״ב‬
‫דמוכיח שם מתיאור שלשת החומות שהיו בירושלים‬ ‫סי׳ תקע״ד כשעה״צ סק״ח ע״ש[‪,‬‬
‫הכתוב בספר יוסיפון שיוצא ברור כשמש שתכונת המקום‬ ‫הלין שנתבאר נלע״ד דאין לאסור תשמיש‬ ‫מכל‬ ‫יד(‬
‫ההוא לפנים מחומות העיר‪ ,‬וכי תכונת קבר ההוא אפילו‬ ‫בימי מלחמה‪ ,‬ומסתבר שאין בזה גם משום‬
‫לפנים מחומה הראשונה‪ ,‬ואלמלא ראה האברבנאל דברי‬ ‫מידת חם ‪T‬ות‪ ,‬ובפרט אצל אנשים צעירים ואפילו כשכבר‬
‫היוסיפון‪ ,‬וידע המציאות לא היה אומר כך לדהות‬ ‫קיימו פו״ר ואפילו שלא בליל טבילה‪ .‬ואיך להאריך‬
‫המציאות והמפורסמת מפני קבלה שלהם‪ ,‬ונהפוך הוא‬ ‫יותר‪.‬‬
‫לדהות קבלה ההיא מפני המציאות‪ .‬ומסיים וכותב שכבר‬
‫סימן כב‬
‫דיבר על כך גם עם חכמי העמים והודו לדבריו‪ ,‬וכי‬
‫יסוד טעות זה ששם קבר אותו האיש הוא מזמן העלענא‬ ‫א‪ .‬בענין האיסור של הושבת גר תושב‬
‫אם קאושטאטנטין כי היא וכומריה בנו על המקום הזה‬ ‫בירושלים‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כב‬ ‫שו״ת‬ ‫נב‬
‫ו כ ד פוסק הרמב״ם בפי״ג מאישות ד‪.‬״כ וז״ל‪ :‬אמר‬ ‫כנסיה גדולה יעו״ש‪ .‬וא״כ לפי״ז יוצא כי ברור הדנר‬
‫האיש לעלות לארץ ישראל וד‪.‬יא אינה ■רוצר‪ .‬תצא‬ ‫שגם השטח ההוא היה בתוך חומת ירושלים קיימתא‪.‬‬
‫בלא כתובה וכו׳ והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם‬ ‫ג( כן יותר קל ציון כי גם עליה יש ספק אם בירושלם‬
‫ירושלים שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין‬ ‫קיימתא היה ציון בתוך חומת ירושלים‪ ,‬ככתוב‬
‫הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם עכ״ל‪,‬‬ ‫בשו״ת רדב״ז שם‪ ,‬וכותב שם שכבר אפשר לסמוך בזה‬
‫ופשוט דזה שכותב הרמב״ם ׳׳והוא הדין לכל מקום‬ ‫על קבלת העכו״ם שקורין לכל שכונת הישראלים ציון‪.‬‬
‫מארץ ישראל עם ירושלים״ •ש־זה מוסב גם על מ״ש‬ ‫ומפתח השוק והלאה קורין אל קודם‪ ,‬ושקרוב הוא שעל‬
‫לפני זד‪ .‬בה׳ י״ט בנוגע מתו״ל לא״י‪,‬־ דכופין לעלות‬ ‫זה־ סמכו הראשונים לפדות מעשר שני בבתיהם ולא‬
‫אפילו מנוה היפה לגוה הרע וכו׳ ואין מוציאין אפילו‬ ‫היד מוציאין את הפירות לחוץ‪ ,‬כי שכונת ישראל דציון‬
‫‪ .‬מנוה הרע לנוד‪ .‬היפה וכו׳‪.,‬דאותו הדין הוא גם בנוגע‬ ‫הוא ולא בירושלם עיי׳׳ש‪ ,‬ואין להאריך מזה יותר‪.‬‬
‫לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלים‪.‬‬
‫ד( ואגב אעיר על מה שבס׳ תבואות הארץ פרק ז׳‬
‫נפסק‪ .‬בפשטות גם כאה״ע סי׳ ע״ה סעי׳ ד׳‪.‬‬ ‫וכך‬ ‫שם כותב לבאר שעין עיטם הנזכר ביומא ד׳‬ ‫י‪.‬‬
‫אם יש דין של כפיר‪ .‬לעלות ממקום בא״י לגור‬ ‫רא״כ‬ ‫ל״א ‪ .‬ע״א שהוא גבוה מקרקע עזרה כ״ג אמות‪ ,‬אין‬
‫בירושלים וכפיד‪ .‬שלא לצאת ממנד‪ .‬לגור במקום‬ ‫הכוונה שם על אותו עין עיטם הנזכר בזבחים דף נ״ד‬
‫אחר בארץ ישראל‪ ,‬הרי נש־מע מזר‪ .‬ממילא שאותו הדין‬ ‫ע״ב‪ ,‬דאיתא; סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי וכו׳‪,‬‬
‫דירתו‬ ‫את‬ ‫ישנו גם על האדם בעצמו שלא לעקור‬ ‫מפני שהנזכר ‪ -‬בזבחים הא גבוה יותר ויותר מכ״ג‬
‫מירושלים המקודשת יותר ולעבור לגור למקום אוזר'‬ ‫אמה• אלא הכוונה על עין עיטם במקום שיוצא סמוך‬
‫׳‬ ‫בא״י‪ ,‬ואפילו מנוה הרע לנוד‪ .‬היפה‪.‬‬ ‫'‬ ‫לעיר עיטם ועל שמה נקרא עין עיטם ע״ש‪ .‬ומובן‬
‫מזאת יש לומר‪ ,‬דאפילו־ לשיטת ר״ח כהן‬ ‫ויתירה‬ ‫ה(‬ ‫שהוא דחוק■ מאד לומר בכזאת‪ ,‬בזמן שבב׳ המקומות‬
‫שמובא בתוס׳ כתובות שם ד״ה הוא אומר‪,‬‬ ‫ביומא ובזבחים נזכר ‪.‬בסתמא ״עין עיטם״ ומשמע‬
‫דס״ל דעכשיו אינו מצוד‪ .‬לדור בא״י‪ .‬כי יש‪ ,‬כמה מצות‬ ‫בפשטות שבב׳ המקומות המכוון על מקום אחד ולא על‬
‫התלויות בא־ץ וכמה עונש־ן דאין אנו יכולין ליזהר‬ ‫ב׳ מקומות נפרדים‪ ,‬וגם זה מפורש נגד דברי רש״י‬
‫בהם ולעמוד עליהם כיעו״ש‪ .‬מכל מקום יש לומר דלמי‬ ‫שבשני המקומות ביומא ובזבחים מבאר שהוא־ מעין‬
‫שהוא כבר גר בא״י בודאי עליר‪ .‬וידיה'יש מצוד‪ .‬לגור‬ ‫מי נפתוח האמור בספר יהושע ע״ש‪ .‬והיינו‪ ,‬שהיינו הך‪.‬‬
‫יותר בירושלים‪ ,‬דקדושת ירושלים הא עליונה היא‬ ‫כן נראה שבאמת בב׳ המקומות מכוון על מקום‬ ‫על‬
‫על קדושת שאר ערי ארץ ישראל‪ ,‬ויש לה קדושה מיוחדת‬ ‫אחד‪ ,‬ואין סתירה מהמציאות מה שראש הגבעה‬
‫מפני שהיא שער השמים‪ ,‬וכדהבאתי בספרי שו״ת צ״א‬ ‫)כלשונו ישם( גבוה יותר ויותר מכ״ג אמות‪ ,‬והוא‬
‫שם באות ע״ב בשם שו״ת חתם סופר כיעו״ש‪ ,‬וממי׳לא‬ ‫בעפ״י מה שראיתי בס׳ אדמת הקודש )גולדהאר( בפ״ב‬
‫כשהוא כבר גם בירושלים אסור לצאת ממנה לגור‬ ‫ד׳ כ״ו ע״א‪ ,‬שכותב לבאר שגובה ההר של עין עיטס‬
‫במקום אחר בא״י‪.‬‬ ‫הוא למעלה מגובה הר הבית במאתים ושלש מטר‪,‬‬
‫רק לרווחא דמילתא דלמעשה דברי ר״ח כהן‬ ‫חהו‬ ‫אולם פני המים אשר בהמעין)עין עיטם( גבוהים מקרקע‬
‫‪ .‬נדחים מהלכה ע״י כל גדולי הפוסקים‪ ,‬וישנם‬ ‫העזרה של ביהמ״ק עשרים ושלש אמות וכדאיתא ביומא‬
‫התולים זה בכלל בתלמיד טועה‪ ,‬כידוע‪.‬‬ ‫שם עיי״ש‪ .‬וא״כ שפיר י'‪1‬ז לומר איפוא שגם בגמ׳‬
‫בספר שו״ת שדד‪ .‬הארץ ח״ג סי׳ י״א‪,‬‬ ‫ומצאתי‬ ‫ו(‬ ‫יומא הכוונה היא על אותו עין עיטם הנזכר בזבחים‪ ,‬ואין‬
‫שנשאל מכח זר‪ .‬דר‪.‬כל מעלין לירושלים ואין‬ ‫סתירה מה שראש הגבעה גבוה הרבה יותר מכ״ג אמות‪,‬‬
‫הכל מוציאין‪■,‬־ אם מותר אפילו לצאת ירושלים לחברון‬ ‫דהכוונה של 'שגבוה מקרקע עזרה כ״ג אמות שאיתא‬
‫וכיוצא בשארי ערי ארץ ישראל ע״מ■ לחזור‪ ,‬כגון‬ ‫ביומא שם היא מלפני המים אשר בהמעין‪ ,‬שמשם גבוה‬
‫כדי להשתטח על קברי הצדיקים‪ ,‬ואם יש חילוק בזה‬ ‫‪ :‬קרקע העזרה רק כ״ג אמות‪.‬‬ ‫^‬
‫בין למי שבא לגור בירושלים אדעתא דהכי‪.‬שיוכל לצאת‬ ‫דירתו‬ ‫לעקור‬ ‫מישראל‬ ‫ד( ו ע״ ד אם מותר לאדם‬
‫להשתטח על קברי הצדיקים לבין מי שבא סתם‪ ,‬ובדברי‬ ‫מירושלים ולעבור לגור למקום אחר בארץ‬
‫תשובתו התייחס לשאלה בכובד ראש‪ ,‬וזאת הלכה העלה‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫■‬
‫להתיר מכיון שזה ע׳׳מ לחזור ובדומה למ״ש הדדכ״ז‬ ‫אין ההיתר על כך כ״כ פשוט‪ ,‬דבגמ׳ כתובות‬ ‫לדעתי‬
‫דאין איסור לאו דלא תוסיפו לראותם עוד ליושבי מצרים‬ ‫ד׳ ק״י ע״ב במתניתין הא איתא דכשם שהכל‬ ‫■‬
‫כיון דאין דעתם להשתקע שם‪ ,‬אבל לעקור הדירה‬ ‫מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין‪ ,‬כך אותו הדין‬
‫מירושלים לאחד משאר מקומות בערי ישראל אסור‪,‬‬ ‫גם בנוגע לירושלים‪ ,‬דהכל מעלין לירושלים לאין הכל‬
‫ובדבריו מביא גב בנוגע לשיטת ר״ח כר‪.‬ן דבס׳‬ ‫מוציאיי‪ ,‬ואמרינן בגמ׳ דהכל מעלין לירושלים לאתויי‬
‫נתיבות משפט )ספרדי( מביא בשם ם׳ אהלי תם‪ ,‬דזאת‬ ‫מנוה היפה לנוה הרעה ואין הכל מוציאין אפילו מנוה‬
‫מודה גם ר״ה כהן■ דמ״מ היושב בא״י אסור לצאת‬ ‫הרעה לנוד‪ .‬היפה‪.‬‬
‫נג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כב‬ ‫שו״ת‬
‫לחזור‪- ,‬והיינו שצריך רק לחשוב תמיד שאין דעתו‬ ‫לחו״ל‪ .‬ולומד מזה דגם לר״ח כהן נמי מא״י לירושלים‬
‫להשתקע שם‪ ,‬ואילו בה׳ ט׳ כותב ההיתר לצאת לסחורה‬ ‫נראה דכופין מפני דהלא א״י וירושלים שוין הן לכל‬
‫בהמשכיות למ״ש לפני כן שמותר לצאת לחו״ל ללמוד‬ ‫המצות הנהוגות היום‪ ,‬וכיון דאיהו דר מתחילה בא״י ‪.‬‬
‫תורה או לישא אשה או להציל מן העכו״ם‪ ,‬ושם מתנה‬ ‫תו אם אחד מהם רוצה לעלות לירושלים פשיטא שכופין‬
‫וכותב ״ויחזור לארץ״‪ .‬וע״ז ממשיך וכותב בלשון ״וכן‬ ‫אחד האיש ואחד האשה יען כי פשוט הוא כי גדולה‬
‫יוצא הוא לסחורה״‪ ,‬והיינו ■שיוצא בדומה לזה למ״ש‬ ‫מעלת ירושלם על א״י כמו שא״י גדולה על חו״ל ואין‬
‫קודם‪ ,‬והיינו ■שלאחר מיכן ״יחזור לארץ״‪.‬‬ ‫כאן טעם מפני המצות והעונשים‪ ,‬ולכן בני א״י יכולים‬
‫הדבר שגם‪,‬בנוגע למצרים החמיר הרדב״ז‬ ‫ומעניין‬ ‫לכוף לעלות לירושלים אף לסברת הרח״ך‪ .‬ונוסף לזה‬
‫על‬ ‫)ברדב״ז‬ ‫בעצמו בזה‪ ,‬ומעיד על עצמו‬ ‫מביא כי ס׳ הרח״ך ז״ל דחויה היא מי״ב נשיאי ישראל‬
‫הרמב״ם שם( וכותב‪ :‬״וגם אני נתיישבתי שם זמן‬ ‫כמובא בכנה״ג אה״ע שם בהגהת ב״י ס״ק כ׳׳ה עיי״ש■‬
‫מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה וכי‬ ‫כן מצאתי עוד בספר שו״ת פרי הארץ ח״ג חיו״ד סי׳‬
‫האי גוונא מותר ושוב באתי לירושלים״ עכ״ל‪ ,‬וא״כ‬ ‫ז׳ שנשאל ג״כ בדיוק אותה השאלה ממש שנשאל‬
‫גם לפי הדמיון שמדמה השדה הארץ לההיא דישיבה‬ ‫עליה הבעל שדה הארץ הנ״ל‪ ,‬ובדברי תשובתו האריך‬
‫במצרים‪ ,‬יש להיוצא מירושלים לא״י לסחורה וכדומה‬ ‫עוד יותר הדיבור על כך‪ ,‬והעלה ג״כ להתיר כע״מ‬
‫במחשבה לחזור‪ ,‬שגם יקיים כן לאחר מיכן בעצמו‬ ‫לחזור‪ ,‬ומכח הנימוק דלא גרע מלסחורה דשרי לצאת‬
‫מחשבתו ש־ח־שב מראש‪ ,‬וישוב לירושלים‪.‬‬ ‫לחו״ל כדפוסק הרמב״ם בפ״ה מה׳ מלכים ה״ט‪ .‬ושלא‬
‫ע״מ לחזור שקיל וטרל בזה אם יש מקום להתיר לצאת‬
‫בהמו״מ בהספרים האמורים באם מותר‬ ‫בעיוני‬ ‫ז(‬
‫מירושלים לארץ ישראל אפילו שלא ע״מ לחזור‪ .‬ובנימוק‬
‫לצאת מירושלים אפילו ‪ .‬ע״מ לחזור‪,‬‬
‫דהגם דקדושת ירושלים אלימא טפי דקדושתה קדושת‬
‫ובמיוחד למי שעלה סתם בלי תנאי‪ ,‬ומזה במכש״ג למי‬
‫עולם‪ ,‬מ״מ הואיל והא מיהא נפיק לארץ ישראל‪ ,‬ואחרי‬
‫שנולד‪ .‬בה‪ ,‬עלה בדעתי דאכן זהו המקור על המסופר‬
‫מו״מ בזה זאת הלכה העלה דגם מירושלם לא״י דינו‬
‫על ‪..‬כמה וכמה מיחידי הסגולה שבירושלם עיה״ק‬
‫שוה כמהארץ לחו״ל‪ ,‬דכשם דאשכחן לענין נשואין שדין‬
‫שדקדקו על עצמם שלא ללון אפילו לילה אחת מחוץ‬
‫ירושלם עם שאר א״י שוה לדין א״י עם חו״ל וחד‬
‫לחומת ירושלם‪ .‬והיינו שחששו לצאת ממנו אפילו ע״מ‬
‫דינא אית להו אפילו בזה״ז ה״נ לענין היציאה שדם‬
‫לחזור‪ ,‬והיציאה ביום ללא לינה היה נחשב עליהם‬
‫הם‪ ,‬וכי היכי דלא שרי לצאת מהארץ לחו״ל אלא בע״מ‬
‫כעראי ממיש שאין קפידא‪.‬‬
‫לחזור ה״נ מירושלים לשאר ארץ ישראל לא שרי אלא‬
‫האיסור לצאת מירושלים לגור במקום אחר‬ ‫ברם‬ ‫ח(‬ ‫בע״מ לחזור עיי״ש‪.‬‬
‫בארץ ישראל‪ ,‬נראה שהוא רק להגרים בעיר‬ ‫וכפי הנראה היתה לפני הבעל ישדה הארץ תשובתו הנ״ז‬
‫העתיקה בתוך גבולות חומת ירושלים קיימתא‪ .‬אבל‬ ‫של הבעל פרי הארץ‪ ,‬ורמז אליה בסוף דברי‬
‫מירושלים החדשה אין איסור לצאת ממנה לגור במקום‬ ‫תשובתו שם בכתבו בלשון ‪ :‬״וכן העלה לענין דינא‬
‫אחר בארץ ישראל‪.‬‬ ‫מו׳ המאיר עיני חכמים ה״י והאריך בראיות רבות‬
‫ט( לאת למודעי‪ .‬דעל אף ההשוואה של איסור יציאה‬ ‫כדעתו הרחבה וסוף דינא אמר זכו״׳‪ .‬ושם הבעל פרי‬
‫מירושליןם לא״י לאיסור יציאה מא״י לחו״ל‪,‬‬ ‫הארץ הא הוא ישראל מאיר מזרחי‪ ,‬וכינה אותה בשם‬
‫בכל זאת חומר האיסור הוא יותר בהרבה לאין ערוד‬ ‫המאיר עיני חכמים‪.‬‬
‫ביציאה מא״י לחו״ל‪ .‬וכל האזהרות החמורות לאיסור‬ ‫אני רואה חילוק בין נימוקו של הבעל שדה הארץ‬ ‫אבל‬
‫היציאה )עיין ב״ב ד׳ צ״א( ושל כאילו עובד עבודה‬ ‫בזה לבין נימוקו של הבעל פרי הארץ בזה‪,‬‬
‫זרה )עיין כתובות שם ד׳ ק״י ע״ב( וכיוצא בזה‪ ,‬נאמר׳ו‬ ‫דלנימוקו של השדה הארץ דמדמה זאת למ״ש הרדב״ז‬
‫רק על יציאה מא״י לחו״ל‪ .‬ובשום פנים לא על יציאה‬ ‫לגבי האיסור לגור במצרים צריך להיות ׳מותר היציאה‬
‫מירושלים לאחד משאר המקומות בא״י• ואין תימא‬ ‫מירושלים לא״י אם רק יוצא בכוונה לא להשתקע‪ ,‬וכן‬
‫בדבר‪ ,‬כי ההבדל הוא גדול מאד‪ ,‬דביציאה מא״י לחו״ל‬ ‫שכוונה זאת במחשבתו יכול ההיתר להמשך ' בכמה‬
‫גובל הדבר באיסור מדאורייתא‪ ,‬וכדמציגו ברמב״ן‬ ‫דורות‪ ,‬וכפי שמעתיק בכזאת מהרדב״ז שם לגבי הדירה‬
‫בסוף ספר המצות להרמב״ם במצות עשה ד׳ שמסביר‬ ‫במצרים‪ ,‬דכל שאין דעתם להשתקע שם אין איסור‬
‫שהפלגות הגדולות שחז״ל מפליגים במצות ישיבת א״י‬ ‫אף כי יושבים אבות על בנים שלשים וגם"רביעים‬
‫עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחו״ל יהי׳ בעיניך‬ ‫ע״ש‪ .‬ואילו לנימוקו של הבעל פרי הארץ דזה דומה‬
‫כעובד ע״ז וכו׳ וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה‬ ‫למ״ש הרמב״ם בפ״ה ממלכים דמותר לצאת לחו״ל‬
‫הכל נובע מכח המ״ע שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת‬ ‫לסחורה‪ ,‬צריך הוא בעצמו לאחר מיכן לחזור‪ ,‬כדרואים‬
‫בה ע״ש‪ .‬וזה לא שייך ביציאה מירושלים לא״י‪ .‬וכמו״ב‬ ‫בדברי הדמב״ם שם דבהלכה ח׳ כשמדבר מאיסור לחזור‬
‫הרשב״ם בב״ב שם ד׳ צ״א ע״א מסביר טעם איסור‬ ‫למצרים כותב רק דאין אסור אלא להשתקע ולסחורה‬
‫היציאה מא״י לחו״ל מפני שמפקיע עצמו מן המצות‬ ‫ולפרקמטיא מותר‪ ,‬ואינו כותב שלאחר מיכן עליו‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כג‬ ‫שו״ת‬ ‫נד‬
‫לו דברים מפורשים יותר המוכיחים צדקת‬ ‫ואביא‬ ‫ע״ש‪ .‬וגם כל עצם הישיבה בה הא שקולה היא כנגד‬
‫דברעו‪ .‬יעוין בביצה ד׳ י״ט ע״ב דאיתא‪:‬‬ ‫כל המצוות שבתורה‪ ,‬כדאיתא בספרי פ׳ ראה י״ב־כ״ט‬
‫פשיטא דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא‬ ‫עיי״ש‪ .‬וכל זה לא שייך בנוגע ליציאה מירושלים לאחד‬
‫אלא מן החולין‪ ,‬ופרש״י ז״ל ‪ :‬מן החולין‪ ,‬ולא ממערת‬ ‫משאר המקומות שבארץ ישראל‪ ,‬כמובן‪ .‬ואכמ״ל יותר‪.‬‬
‫מעשר שני ולא מנדרים ונדבות שחוא מחויב ועומד‬
‫בהן עכ״ל‪ .‬הרי בהדיא ברש״י ז״ל שפירש שדימיעוט‬ ‫סימן כג‬
‫הוא לא דווקא מעשר שני והדומה לו התלוי בארץ‪ ,‬אלא‬
‫גם שלא יביא מנדריום ונדבות שהוא מחויב ועומד בהן‪,‬‬ ‫בעניו כל דבר שבחובה אינו בא אלא מך‬
‫ודייינו בהיות וזה לא מן החולין‪ ,‬וא״כ ממילא ברור‬ ‫החולין‬
‫ופשוט שגם לא יביא מקדשי בדק הבת‪.‬‬
‫לרב גדול אחד‬
‫יעוין בתום׳ פסחים ד׳ מ״ז ע״ב ד״ה שה‪ ,‬דע״ז‬ ‫כן‬
‫דממעטינן בגמ׳ שם‪ :‬שדי ולא הבכור‪ .‬מקשים‬ ‫מה שרוצה לומר בדינא דקרבן דאינו בא אלא מן‬
‫התוס׳ דבפ״ק דחגיגה נפקא לן זאת מבמסת ‪T‬ך דבל‬ ‫החולין‪ ,‬דממעטינן רק שלא יביא ממעשר שני וכדו׳‬
‫דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין‪ ,‬ומתרצים דהדייא‬ ‫התלוי בארץ אבל לא קדשי בדק הבית‪ ,‬ומדייק לדי‬
‫דפסחים אסמכתא בעלמא היא ע״ש‪ .‬הרי בהדיא גם‬ ‫מלשון הגמ׳ בזבחים ד׳ צ״ח ע״א דאיתא בלשון‪ :‬מה‬
‫בתוס׳ דפירשו בפשיטות דהמיעוט של במסת ידך דכל‬ ‫חטאת אינה באה אלא מן החולין וכו׳ אף כל אינדי‬
‫דבר שבחובדי אין בא אלא מן החולין כולל גם כל מיני‬ ‫באה אלא מן החולין זכו׳ מנלן אמר רב חסדא אמר‬
‫הקדשות ולא רק מן התלוי בארץ‪ ,‬וברור איפוא שממעט‬ ‫קרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכו׳ ולא‬
‫גם שלא יביא מהקדש בדק הבית‪.‬‬ ‫משל מעשר‪ .‬הרי שרב חסדא מפרט שהכוונדי הוא למעוטי‬
‫דיעוין‬ ‫שבעצם מפורש כן גם בגט׳‪,‬‬ ‫והתבוננתי‬ ‫משל מעשר‪ .‬ומדייק לה גם מלשון הרמב״ם בפט״ז‬
‫בפסחים ד׳ ע״א עמוד א׳ דאיתא ‪ :‬כי אתא‬ ‫מדי׳ מעשדי הקרבנות הט״ו שמפרט נמי שדיכוונה‪:‬‬
‫רבין א״ר אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב יוצא‬ ‫דמי שנדר נדר לא יביאנו ״ממעות מעשר שני״‪.‬‬
‫בדין משום שמחה ואין יוצא בדים משום חגיגה‪ ,‬יוצא‬ ‫זה אינו ולא משמע כן מלשון דיגמ׳ שכתוב‬ ‫לענ״ד‬
‫משום שמחה לא בעינן זביחח בשעת שמחה‪ ,‬ולא משום‬ ‫בלשון; אף כל אינדי באת אלא מן החולין‪.‬‬
‫חגיגה דדיוי דבר שבחוברי וכל דבר שבחובה אינו בא‬ ‫והך לישנא של ״אלא מן החולין״ משמע שהוא בדייקא‬
‫אלא מן החולין‪ .‬הנה מפורש בנמ׳ שהמיעוט של אינו‬ ‫למעט כל שאינו מן החולין‪ .‬וגם הרמב״ם בדי׳ מעשדי‬
‫בא אלא מן החולין ממעט כל מיני הקדש‪ ,‬הגם שהוא‬ ‫הקרבנות שם מסיים את דבריו בלשון‪ :‬״וכל המחויב‬
‫להקדיש‪,‬‬ ‫והקדים‬ ‫היות‬ ‫הקדישה אז לשם שלמים‪,‬‬ ‫קרבן לא יביא קרבנו אלא מן החולין״‪ ,‬ומשמע בבירור‬
‫וכדמפרש שם הר״ח‪ ,‬היות ״דדיא אינדי מן החולין שכבר‬ ‫שממעט בזה כל שאינו מן החולין‪ ,‬אפילו לא מקדשי‬
‫הפרישה מיום י״ד והקדישה״‪ .‬ופסיק לה נמי הרמב״ם‬ ‫בדק הבית‪.‬‬
‫בפ״ב מחגיגה הי״א‪ ,‬ובהדגשת הנימוק‪ ,‬מפני שחגיגה‬ ‫ג ם במשנרי במנחות ד׳ פ״ב ע״א ובתוספתא פ״ח‬
‫״אינדי באה אלא מן החולין״‪ .‬ובעצם זהו גם מדי דאיתא‬ ‫דמנחות הי״ד כתוב בלשון‪ :‬דנסכים‪ ,‬בכל מקום‬
‫בביצה שם‪ ,‬דמביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה‬ ‫לא יביא אלא מן החולין‪ .‬והרמב״ם בפ״ב מדי׳ מעשה‬
‫ידי חובתו משום שמחה ואין יוצא בה משום חגיגה‪ ,‬ודיגמ׳‬ ‫הקרבנות בדינא דנסכים‪ ,‬ג״כ מתחיל וכותב בלשון;‬
‫פירשה שדיח ‪T‬וש הוא אע״ג דפריש‪ ,‬ופירש״י אע״ג‬ ‫אין מביאין נסכים אלא מן החולין‪ .‬ואמנם מפרט ודיולד‬
‫דפריש כשנדר התודה על מנת שיוצא בדי ‪T‬י חגיגתו‪,‬‬ ‫״לא יביאם לא מן התרומה ולא ממעשר שני ולא מן‬
‫ודייינו‪ ,‬היות ומ״מ תודה זו כבר מחויב בדי ואין זו מן‬ ‫הבכורים״ צריכים לומר שהוא רק לדוגמא מן המצוי‬
‫החולין שיהא פוטר בה חגיגתו‪ ,‬כדפירש״י לעיל מיניה‬ ‫לו‪ .‬אבל למעשה אי אפשר להביא גם משום דבר אחר‬
‫שם‪ .‬ויעו״ש גם בר״ח‪ .‬ופסקה ג״כ הרמב״ם בפ״ב מחגיגה‬ ‫שאינו מן החולין‪ ,‬ונראה דאל זה המכוון באמת דברי‬
‫שם הי״ד ויעו״ש גם בדי״ח‪ ,‬ודיקביעות בזה הוא לא‬ ‫דירמב״ם בפט״ז מדי׳ מעשה הקרבנות הלכדי י״ז‪ ,‬שדיקדים‬
‫מפני שמחויב בדי‪ ,‬עד שנרצה לחלק בין זה לבין קדשי‬ ‫לכתוב שם דלא יביא נסכיה ממעות מעשר שני‪ ,‬וסיים‬
‫בדק הבית‪ ,‬אלא הקביעות בזה הוא מפני שאינו מן‬ ‫עלדי בלשון ״שאין הנסכים באין לעולם אלא מן החולין״‪,‬‬
‫החולין'וממילא ה״ה גם שלא יביא מקדשי בדק הכית‪,‬‬ ‫והיינו דד‪,‬עיקר בזה שלא יהא צד הקדש בדבר‪T ,‬יידי‬
‫כן ברור הדבר בלי צל של ספק שכל שיש צד גבודי‬ ‫על‬ ‫איזה שיהיה‪ ,‬ומוכח לה עוד ביותר ממה שדירמב״ם שם‬
‫בהן דין מהתלוי בארץ ודין מכל הקדש שהוא‪ ,‬הכל‬ ‫ממשיך ומביא הלימוד לכך וכותב בלשון‪ :‬לפי שנאמר‬
‫כלול בדימיעוט‪ ,‬דאינו בא אלא מן החולין‪ .‬ומעשר‬ ‫בהן וריקריב המקריב קרבנו‪ ,‬עד שיהיו משלו ולא ‪T‬ייה‬
‫דנקטו נראה דדיוא לרבותא דאע״פ דשלמים מביאים‬ ‫בהן צד לגבוה כלל עכ״ל• הרי בהדיא שמן הצורך‬
‫ממעשר‪ ,‬יעוין בחגיגדי דף ז׳ ע״ב במשנדי ובגמ׳‪ ,‬אפ״ה‬ ‫וברור שזה‬ ‫בעיקר שלא יהידי בדין צד לגכודז כלל‪,‬‬
‫כל דבר שבחובה לא יביא גם ממעשר‪.‬‬ ‫ממעט גם קדשי בדק הבית שיש בהן ג״כ צד לגבודי‪.‬‬
‫נה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כג‬ ‫שו‬
‫בפיהו של השטמ״ק בתירוצו זה‪ ,‬דבתורת כהנים )ויקרא‬ ‫שהרמב״ם לומד מקרא אחר ולא מביא דרשה‬ ‫וזה‬ ‫ב(‬
‫ד׳ סי׳ רנ״ג( לא נזכר כלל בזה שע ‪T‬י ראשי חדשים‪,‬‬ ‫דקרא הנזכר בגמ‪ /‬מצינו לו כן בכמה מקומות‬
‫אלא כתוב רק בלשון ‪ :‬״יכול שאני מרבה שעירי רגלים‬ ‫דקנקיט דרשה הפשוטה לו יותר‪ ,‬וכנראה ממדרש אחר‬
‫תלמוד לומר לו״• ויוצא לנו מזה בהדיא שזה שהיינו‬ ‫שהיה לפניו‪ .‬ואציין חדא שאני עומד בה כעת‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫יכולים לטעות לרבות מהפסוק הנ״ל הוא רק על שעירי‬ ‫דלעיל בזבחים ד׳ ל״ס ע״א איתא ‪ :‬ת״ר ועשה כאשר‬
‫הרגלים‪ ,‬ועל זה הוא דבא מיעוטא ד״לו״ למעט שלא‬ ‫עשה מה ת״ל לכפול בהזאות‪ ,‬ללמד שאם חיסר אחת‬
‫נרבה גם שעירי הרגלים‪.‬‬ ‫מכל המתנות לא עשה ולא כלום‪ ,‬אין לי אלא מתן‬
‫שבע שמעכבת בכל מקום מתן ד׳ מנין ת״ל כן יעשה וכר‪.‬‬
‫סימן כד‬ ‫והרמב״ם בפ״ב מה׳ פסולי המוקדשין ה״ג יליף לה‬
‫להך דינא דאם חיסר אחת מהן לא כיפר מדרשא אחרינא‪,‬‬
‫אם אשה שמדלקת בפעם ראשונה אחר‬ ‫והוא מפני ״שהרי הכתוב הקפיד על מניינן שנא׳ שבע‬
‫הנשואין נרות שבת צריכה לברך גם ‪,‬‬ ‫פעמים״‪ ,‬ומקשה הלח״מ שם דקשה דלא אמרו טעם‬
‫ברכת שהתיינו‪.‬‬ ‫זה בגם׳ אלא משום דכפילן וכתיבן ומדוע הניח‬
‫הרמב״ם הטעם האמור בגמ׳‪ .‬ויעוין מה שכותבים עליו‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬כ״ג אדר״ב תשל״ו‪.‬‬
‫עוד בהק נתן בסוגיין דגמ׳ שם‪ ,‬וכן בהתורה והמצוה‬
‫לכבוד הרה״ג וכו׳ הרה״ח‬ ‫ויקרא ד׳ סי׳ רנ״ב עיי״ש‪.‬‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫מתתיהו דייטש‬ ‫מוה״ר‬
‫בבתי אונגארים‬ ‫בזה ביותר המה דברי הרמב״ם בפיהמ״ש‬ ‫ותמוהים‬
‫ברישא דפירקין שם‪ ,‬דעל הא דאיתא שם‬
‫אחדשכת״ר‪.‬‬ ‫הניתנין על המזבח הפנימי אם חיסר אחת‬ ‫רכל‬ ‫במשנה‪,‬‬
‫קבלתי מכתבו שאלתו הנוגעת אצלו למעשה‪.‬‬ ‫אתמול‬ ‫מן המתנות כאילו לא כיפר‪ ,‬כותב שם וז״ל‪ :‬אמר‬
‫עליה‬ ‫דעתי‬ ‫חות‬ ‫והנני ממהר להשיבו‬ ‫רחמנא בפר החטאת הקרב ביום הכפורים )ויקרא פ׳‬
‫כמבוקשו‪.‬‬ ‫אחרי ט״ז־י״ד( ולפני הכפרת יזה ז׳ פעמים‪ ,‬ואמר‬
‫היא‪ ,‬באשה שגם לפני הנישואין מברכת על‬ ‫השאלה‬ ‫בשעיר החטאת שחבירו שעיר המשתלח )ויקרא שם‬
‫נרות־שבת בבית הוריה‪ ,‬אם לאחר הנישואין‬ ‫פסוק ט״ו( ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר‪ ,‬ר״ל‬
‫צריכה לברך ברכת שהחיינו בהדלקה ראשונה‪ .‬ומחלק‬ ‫שיזה שבע פעמים‪ ,‬ומורה שהזאות שבפנים מעכבות זו‬
‫את השאלה לשתים ‪ :‬א( אם בכלל צריכה לברך שהחיינו‬ ‫את זו לפי שהכתוב מבאר מספרם עכ״ל‪ .‬והנה נוסף על‬
‫על הדלקת הנתת‪ ,‬ב( ואם כן‪ ,‬מאי הדין בנידו״ד היכא‬ ‫התמיה הנ״ז שישנה על הרמב״ם במה דיליף זאת ממה‬
‫שכבר הדליקה לפני הנישואין‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫שהכתוב מבאר מספרם‪ ,‬תמוה עוד ביותר מזה‪ ,‬במה‬
‫ת ש ו ב ה ‪.‬‬ ‫דיליף האי דינא שאם חיסר אחת מכל המתנות דלא‬
‫כיפר מפר החטאת הקרב ביום הכפורים ומשעיר החטאת‬
‫א( הנ ה היעב״ץ‪ .‬בם ‪T‬ורו בדיני ע״ש כותב וז״ל;‬
‫בסוגיין‬ ‫וכן‬ ‫כהנים‪,‬‬ ‫הנאמר שם‪ ,‬והא הרי בתורת‬
‫ונ״ל דבפעם הראשון שמקיימין המצוה )של‬
‫)שמקורו של דין זה מתו״ל שם( ילפינן זאת בהדיא‬
‫הדלקת נר שבת( מברכין שהחיינו‪ ,‬וה״ה לכל המצות‬
‫מקראי אחרינא שנאמרו בפר כהן משיח ושנכתבו‬
‫כמ״ש בחיבורי בס״ד עכ״ל‪.‬‬ ‫‪,‬‬
‫בויקרא )ד׳־כ׳(■ ועוד‪ ,‬הא בקראי דשעיר החטאת בפ׳‬
‫בפשיטות דבפעם הראשונה‬ ‫נ ש מ ע מדבריו דט״ל‬
‫אחרי‪ ,‬שיליף מיניה הרמב״ם‪ ,‬הרי לא כתיב גם ״כן‬
‫שמקיימין מצות הדלקת נר שבת‪ ,‬הן איש והן‬
‫יעשה לו״ וא״כ הרי לא נדע משם דגם במתן ארבע אם‬
‫אשה‪ ,‬יש לברך שהחיינו‪.‬‬
‫חסר אחת מהן דלא עשה כלום‪ ,‬דהא בתו״כ שם וכן‬
‫א ב ל אנו לא שמענו שינהגו ככה‪ ,‬והיעב״ץ מקשר זה‬
‫בסוגיין ילפינן זאת דגם במתן ארבע דלא עשה כלום‬
‫גם מפני שסובר שה״ה לכל המצות צריך לברך‬
‫מההיא ד״וכן יעשה לו״ הנאמר שם בפר כהן משיח‪,‬‬
‫בקיומן בפעם הראשונה שהחיינו‪ .‬ואנו הא לא מדקדקין‬
‫ומ״לו״ ממעטינן שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים‪.‬‬
‫כן להתנהג בבל המצוות‪.‬‬
‫ושם בפ׳ אחרי הרי לא כתיב זאת‪ .‬ויש לעיין בכל זה‪.‬‬
‫יקותיאל‬ ‫תורת‬ ‫שו״ת‬ ‫ב( כן ראיתי הלום בספר‬
‫)ראזענבערגער( חאו״ח סי׳ ם׳ שנשאל מפורש‬ ‫בהא דאיתא בזבחים שם )בד׳ ל״ט ע״ב( ‪:‬‬ ‫ואגב‪.‬‬ ‫ג(‬
‫בעש״ק‬ ‫הנרות‬ ‫שמדלקת‬ ‫על יכלה בפעם ראשונה‬ ‫יכול שאני מרבה אף שעירי הרגלים ושעירי‬
‫שמתחנכות למצוה זו אם היא צריכה לברך שהחיינו‬ ‫ראשי חדשים תלמוד לומר לו‪ .‬מקשים התום׳‪ ,‬דהיאד‬
‫כבשאר מצוה חדשה‪ ,‬וזאת הלכה העלה‪ ,‬דכל מצוה‬ ‫יכול לרבותו והלא חטאת דר״ח נאכל היה ומ׳ כותב‬
‫שאדם מתחנך בה בפעם הא׳ מברך שהחיינו‪ ,‬ק״ו‬ ‫בשטמ״ק שם לתרץ‪ ,‬דנראה דעיקר קושיא דהכא אשעירי‬
‫באשה שאין לה אלא ג׳ מצות הללו נדה חלה והדלקת‬ ‫רגלים הוא‪ ,‬ושעירי ר״ח אגב גררא נקטי‪ ,‬ע״ש מה‬
‫פשיטא שתברך שהחיינו‪ ,‬ובדבריו הביא גם דברי שו״ת‬ ‫שמאריך עוד בזה‪ .‬והנה ראה זה דתורת אמת היתה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימז כד‬ ‫שו״ ת‬ ‫נו‬
‫במיוחד בהדלקת נר שכת‪ ,‬שאין מקום לברך ע״ז שהחיינו‪,‬‬ ‫תברך‪ .‬שהחיינו‬ ‫שכלה‬ ‫חתם סופר סי׳ נ״ה שהעלה‬
‫ובדימשך דברי תשובתו שם טרח רק ליישב וללמד זכות‬ ‫דד‪.‬״נ‬ ‫בטבילה הראשונה לבעילת מצוד^ ולמד מזה‪,‬‬
‫שאין על המורד‪ ,‬עונש שגרם ברכד‪ ,‬לבטלה אשר בכלל‬ ‫מצות הדלקת נר דבטח בתחילת חינוכה יש לה לברך‬
‫לא תשא‪ ,‬אבל דעתו איתנד‪ ,‬שד‪,‬יא שלא כהלכה‪ ,‬וכדמסיים‬ ‫שהחיינו עיי״ש‪.‬‬
‫את דבריו שם בלשון ‪ :‬כללו של דבר אני אומר ‪ .‬הכזורה‬ ‫יש להעיר ע״ד הספר הנ״ז מכמה פנים‪ ,‬ראשית‪,‬‬ ‫אבל‬
‫אשר בדה מלבו ברכת שר‪,‬חיינו בהדלקה הראשונה היא‬ ‫דבר זה אי על מצוה ראשונה יש לברך שהחיינו‬
‫ברכה שלא כד‪,‬לכה ואינד‪ ,‬צריכד‪ ,‬ואין לה יסוד וסמיכה‪,‬‬ ‫תלוי הדבר באשלי רברבי‪ ,‬יעוין או״ח סי׳ כ״ב במג״א‬
‫אבל אין בזה משום ברכר‪ ,‬לבטלד‪ ,‬ולא ישא עון לא‬ ‫סק״א ופרמ״ג ומ״ב סק״ב וביאור הלכה ד״ה קנה‪,‬‬
‫תשא עב״ ל עיי״ש‪.‬‬ ‫ובארחות חיים סק״א ובהגהת המהרש״ם שם מה שמשיג‬
‫לדברי התשובד‪ ,‬מאהבה מביא כהלכה ■פסוקה בספר נזר‬ ‫על הח״ם מדברי הרמב״ם בתשו׳ פאר הדור שכותב‬
‫‪ ,‬ישראל סי׳ מ״ד‪ ,‬ח״א בליקוטי רימ״א סק״י ע״ש‪,‬‬ ‫בהדיא דהמפריש חלה ותו״מ וטבילת טמא אינו מברך‬
‫כן ראיתי אחרי רואי בספר פתח הדביר על או״ח סי׳‬ ‫בפעם ראשונה שהחיינו‪ ,‬וכן באו״ח שם בסי׳ רכ״ה‬
‫רס״ג סק״ז שדן ג״כ בזאת השאלה ; בכלה המתחנכת‬ ‫סק״א מדברי כו״כ פוסקים בזה עיי״ש‪ ,‬וכן מה שציטט‬
‫במצות הדלקת הנר בשבת שלאחר חופתה שזו‪.‬הפעם‬ ‫בזה בם׳ מאסף לכל המחנות בסי׳ כ״ב סק״ב עיי״ש‬
‫ראשונה שמקיימת מצוה זו אם תברך‪.‬גם ברכת שהחיינו‪.‬‬ ‫וביו״ד סי׳ כ״ח סעיף ב׳ רט״ך סק״ה ובאה״ט סק״ב‬
‫וד‪,‬אריך בזה אריכות גדולד‪ ,‬ובא עלה מכמה צדדים‪ ,‬וזאת‬ ‫ודרכי תשובה ס״ק כ״א ע״ש‪ .‬והדברים ארוכים‪ .‬שנית‪,‬‬
‫הלכה העלה דשב ואל תעשה עדיף‪ ,‬או תברך בלא שו״מ‬ ‫מה שכותב הספר בלשון; שהח״ם העלה שכלד מכרך‪.‬‬
‫יעו״ש‪ ,‬ואם נעמוד על כל פרט מדבריו שם יארכו‬ ‫לא דק‪ ,‬דהח״ס בדבריו לא העלה כן בדייקא שצריכה‬
‫הדברים‪.‬‬ ‫לברך‪ ,‬אלא כתב ליישב מנהג אותן מקומות שנהגו‬
‫שיוצא לן שמעיקרא דינא אין בכלל בשום גוונא‬ ‫באופן‬ ‫לברך שאין זה טיהת ברכה לבטלה‪ ,‬וללמד‪ ,‬זכות שלא‬
‫לד‪,‬ורות לאשה לברך שד‪,‬חייו‪.‬ו בד‪,‬דלקה ראשונד‪.,‬‬ ‫יהי׳ זה מנהג הדיוטות מטעות )כלשונו שם(‪ ,‬אבל‬
‫לנידון שאלתו דמר על כלה שנהגה כבר גם‬ ‫למזה‬ ‫ה(‬ ‫מסיים בהדיא‪ :‬״דהיכי דלא נהיג לא נהיג״ כיעו״ש‪.‬‬
‫לפני החתונד‪ ,‬להדליק נרות־שבת‪ ,‬ונראה דכל‬ ‫ושלישית אי תפיס הספר הנ״ז כדעתו של הח״ם וכמנהג‬
‫בכגון דא לית מאן דפליג דאין עוד כל מקום אליבא דכו״ע‬ ‫אותן מקומות לברך‪ ,‬בשעת הטבילה‪ ,‬א״כ אין עוד‬
‫‪.‬שתברך שד‪,‬חיינו בד‪,‬דלקה ראשונד‪ ,‬לאחר החתונד‪ ,,‬ונלמד‬ ‫מקום בכלל לברך שהחיינו תו בשעת ההדלקה‪ ,‬דהא‬
‫הדברים בק״ו ממה שמצינו בתבואות שור סי׳ כ״ח סק׳יה‬ ‫הח״ס שם נותב בהדיא בדבריו דמנהג הנשים המברכות‬
‫שכותב לד‪,‬סביר שלהכי אין ראי׳ שלא לברך על מצוד‪,‬‬ ‫שהחיינו על טבילה ראשונה במקומות שהורו להם כן‪,‬‬
‫ראשונה ממה שלא מברכין אציצית ותפילין‪ ,‬משום דכיון‬ ‫הוא משום חינוך כל מצות שהנשים רגילות בהן שהמה‬
‫דקטן היודע לד‪,‬תעטף אביו חייב לחנכו בציצית‪ ,‬וכן‬ ‫בפרטות טבילה חלה והדלקה והיא מסתמא פוגעת‬
‫קטן היודע לשמור תפיליו אביו חייב לקנות לו תפילין‪,‬‬ ‫בראשונד‪ ,‬בטבילת מצוד‪ ,‬ע״ש‪ ,‬הרי יוצא בהדיא מדברי‬
‫וכן נד‪,‬גו‪ ,‬וא״כ אימת יברך שד‪,‬חיינו אי בשעת לבישד‪,‬‬ ‫הח״ס שד‪,‬שד‪,‬חיינו שמברכת בטבילד‪ ,‬מוסבת גם על‬
‫ראשונה לא תקנו חז״ל חיובא לדרדקי‪ ,‬ואחר שנעשו‬ ‫חלה והדלקה וא״כ מה מקום לברך בפעם נוספת שהחיינו‬
‫בני י״ג האי שעתא לאו שעת חינוך היא שכבר נתחנך‬ ‫בשעת ההדלקה‪ ,‬הא השהחיינו שברכה בשעת ד‪,‬טבילד‪,‬‬
‫אחרונים‬ ‫בה בקטנותו עיי״ש‪ .‬ונו״נ בזה כמה וכמה‬ ‫הוסב כבר גם על חינוך ההדלקה‪.‬‬
‫והסכימו שי״ל שאין לברך אליבא דכו״ע להנוהגים )וכך‬ ‫ג( ו מ כ ח הנ״ז אני מוסיף ואומר דמכח דברי הח״ס‬
‫מנד‪,‬גינו כאן( להתחיל להניח תפילין חדש או חדשיים‬ ‫הנ״ל‪ ,‬ממנ״פ אין לכלה לברך שד‪,‬חיינו בשעת‬
‫וג׳ קודם שנעשה בן י״ג שנים‪ ,‬עיין שו״ת בית היוצר‬ ‫הדלקת הנר בפעם ראשונה‪ ,‬דאם היא מאותן הנוהגות‬
‫)מחוסט( חאו״ח סימנים ג׳ ד׳‪ ,‬שו״ת זכרון יהודה‬ ‫לברך שהחיינו על הטבילה הראשונה הא כבר כללה‬
‫)גרינוואלד( ח״א סי׳ ג׳‪ ,‬מהר״ם בריסק ח״א סי׳ צ״ד‪,‬‬ ‫בזר‪ ,‬גם על מצות חינוך ההדלקה‪ ,‬וכדברי‪.‬החת״ס הנ״ז‪,‬‬
‫פתח הדביר שם‪ ,‬ואחרון אחרון בשו״ת קרן לדוד חאו״ח‬ ‫ואס היא איננה כהנשים ר‪,‬נ״ז ולא מברכת שד‪,‬היינו על‬
‫סי׳ נ״ן יעו״ש באריכות דבריד‪,‬ם‪ .‬וא״כ על אחת כמד‪,‬‬ ‫הטבילה הראשונה‪ ,‬א״כ‪ ,‬כשם שאינד‪ ,‬מברכת שהחיינו‬
‫שאין לה לברך בשבת לאחר החתונה‪ ,‬מכיון שכבר היתה‬ ‫על הטבילה הראשונה‪ ,‬כך מאותו הטעם איננה צריכה‬
‫מדלקת קודם לכן ובהיותה כבר גדולה ומחויבת במצות‪,‬‬ ‫לברך שד‪,‬חיינו גם על ההדלקה הראשונה‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫וכל כנון דא כו״ע יודו דאין יותר מקום לברך שהחיינו‬ ‫בשו״ת תשובה מאהבד‪ ,‬ח״ב חאו״ח סי'‬ ‫ומצאתי‬ ‫ד(‬
‫לאחר חתונתד‪ .,‬ואם היד‪ ,‬מקום לדון שתברך שהחיינו‬ ‫רל״ט שנשאל על מורה שד‪,‬ורה שד‪.‬אשד‪.‬‬
‫היד‪ ,‬צייד להיות זה בשער‪ ,‬שמתחנכת להדלקה זו בפעם‬ ‫תברך שד‪,‬חיינו בהדלקד‪ ,‬ראשונד‪ ,‬אחר החתונד‪ ,,‬ובדברי‬
‫הראשונה‪ ,‬בגדלותה ובבית אביה‪ ,‬ואקצר‪.‬‬ ‫תשובתו בירר‪.‬ששגג וטעה בזה‪ ,‬הן מכח זה שהרבה פוס׳‬
‫והנני בכבוד רב ובברכה מרובד‪,‬‬ ‫סוברום שאין לברך שהחיינו על מצוד‪ ,‬ראשונד‪ ,‬שאדם‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫עושה )וציין גם לדברי הרמב׳׳ם הנ״ז בפאר ד^ר(‪ ,‬וד‪,‬ן‬
‫נז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כה‬ ‫שו״ת‬
‫ד( וראיתי בשו״ע הגרש״ז מלאדי בסי׳ רס״ח סעי׳ ט׳‬ ‫סימן כה‬
‫שאע״פ ׳שבהיכא שהוא מסופק אם הזכיר‬
‫של שבת בתפלת י״ח שהתפלל‪ ,‬מכריע דצריך לחזור‬ ‫מי ששכח בליל שבת בסוף התפלה אם התפלל‬
‫ולהתפלל‪ ,‬בנימוק‪ ,‬שמן הסתם לא הזכיר כיון שאין‬ ‫שמ״ע של חול או של שבת אם צריו לחזור‬
‫כן הרגלו של אדם‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬באם הוא מסופק אם‬ ‫ולהתפלל‪.‬‬
‫התפלל תפלת י״ח של חול או אם התפלל ז׳ ברכות של‬ ‫נשאלתי מבן ישיבה שבליל שבת בסוף התפלה שכח אם‬
‫שבת‪ ,‬פוסק‪ ,‬דבזה; ״יש להסתפק אם צריך לחזור‬ ‫התפלל ש״ע של חול או של שבת‪ ,‬אם צריו‬
‫ולהתפלל״‪ .‬ונשאר בספק‪.‬‬ ‫לחזור ולהתפלל‪.‬‬
‫אפילו אם יש ספק בדבר ג״כ צריכים לפסוק‬ ‫וא״ב‬ ‫א( על אתר הורתי לו כפסק החיי אדם בכלל כ״ח סעי׳‬
‫שלא יחזור להתפלל‪.‬וכנ״ל•‬ ‫ח׳ שפוסק דאם נסתפק אם התפלל של שבת‬
‫ה( ו הנ ה המג״א בסוף דבריו שם מציין לעיין מ״ש‬ ‫או יו״ט חוזר לראש דמסתמא אמר כמו שהוא רגיל‪.‬‬
‫בסי׳ תכ״ב‪ .‬ובסי׳ תכ״ב סעי׳ א׳ פוסק הרמ״א‬ ‫וכן פוסק המשנה ברורה בסי׳ רס״ח סק״ט ראם ספק לו‬
‫לגבי ר״ח דאם ספק לו אם הזכיר יעלה ויבא או לא‬ ‫אם התפלל של חול או של שבת ג״כ צריך לחזור דמסתמא‬
‫אין צריך לחזור‪ .‬ויעוין שם בלבוש סעי׳ א׳ שמסביר‬ ‫התפלל של חול כמו שהוא רגיל‪ .‬ומציין כמקור לזה‬
‫טעמו של הרמ״א בזה שאין צריך לחזור מספק‪ ,‬דכיון‬ ‫לא״ר בסי׳ תכ״ב והחיי אדם הנ״ז‪.‬‬
‫שרגילין בו בכל ר״ח ועדיין לא כלו ל׳ יום שאמרו‬ ‫לומר דלא דמי לספק התפלל שפסקו האחרונים‬ ‫וצריו‬
‫אמרינן כיון שידע שהוא ר״ח אלא שמסופק אם אמרו‬ ‫מובא במ״ב בסי׳ ק״ז סק״ה דבשבת ויו״ט בכל‬
‫אם לאו תלינן לומר שאמרו כהרגלו בכל ר״ח ע״ש‪,‬‬ ‫התפלות אם נסתפק אם התפלל אותם דאינו יכול לחזור‬
‫והר״ז איפוא במגביל לחילוקנו הנ״ל‪ .‬והיינו‪ ,‬דכיון‬ ‫ולהתפלל אותם‪ ,‬כי צריך להתנות דאם התפלל תהא‬
‫דידע שהוא ר״ח ובר״ח רגיל להזכיר יעלה ויבא‪ ,‬א״כ‬ ‫לנדבה‪ ,‬ובשבת ויו״ט לא יכולים להתנות בכזאת ע״ש‪,‬‬
‫האוירה של ר״ח שידע והרגיש בה מהני לו לומר‬ ‫מפני שבכאן אנו קובעים בודאות שמסתמא התפלל של‬
‫שבודאי הזכיר רי׳ח כפי שרגיל להזכיר בכל ר״ת‪ ,‬וא״כ‬ ‫חול כמו שהוא רגיל‪.‬‬
‫ומכ״ש די״ל כן בנוגע לשבת שאוירת מנוחת וקתשת‬ ‫מיכן התבוננתי שיש אבל מקום עיון בפסקם‬ ‫לאחר‬ ‫ב(‬
‫היום מורגשת בה הרבה יותר מבר״ח‪ ,‬ואפילו הט״ז‬ ‫זה של הח״א והמ״ב‪ ,‬ועוד לפני העיון אמרתי‬
‫בסק״א שכותב לחלוק על דברי הלבוש‪ ,‬יש לומר דאבל‬ ‫לעצמי מצד הסברא‪ ,‬דמדוע יהא שונה זה ממה שמצינו‬
‫לגבי שבת יודה ג״כ דא״צ לחזור‪ ,‬הן מכח הסברא‬ ‫בב״ק ד׳ ל״ז דאיכא מועד לשבתות‪ ,‬ורש״י מפרש‪ ,‬לפי‬
‫הנ״ז‪ ,‬והן מפני שזה נקרא הרבה יותר רגיל לאומרו‬ ‫שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו‪ ,‬ותוס׳ מפרשים‬
‫מלגבי ר״ח שטוען הט״ז בדבריו שזה לא נקרא רגיל‬ ‫בשם הירושלמי מפני שרואה ■בני אדם במלבושים נאים‬
‫הרבה לאומרו כיעו״ש‪.‬‬ ‫אחרים וחשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם‪ .‬וה״נ נימא‬
‫ו( ו ה ר מ ״ א בעצמו בד״מ בטור מסביר דעתו מדוע‬ ‫דזה בעצמו שלבוש בגדי שבת‪ ,‬ובטל ממלאכה‪ ,‬ורואה‬
‫שא״צ לחזור מספק‪ .‬והוא‪ ,‬בהיות דלא מצינו‬ ‫את כל האנשים שסביביו בצורה כזאת‪ ,‬ועצם השראת‬
‫לעולם שיעברו ל׳ יום שלא יזכיר יעלה ויבוא לכן לא‬ ‫השבת שמרגיש‪ ,‬כל זה מזכירים אותו כאילו מאליהם‬
‫מיקרי הרגל ולא אמרינן חזקה מה שלמוד מזכיר ע״ש‪,‬‬ ‫שצריך להתפלל תפלה של שבת‪ ,‬ובהיותו נמצא באוירה‬
‫וגם לפי״ז הא יוצא לנו ג״כ‪ ,‬דמכש״כ שא״צ לחזור‬ ‫כזאת יש לתלות שבודאי התפלל של שבת‪ ,‬וכדרכו‬
‫מספק בשבת‪ ,‬דלא מיקרי הרגל זה שמתפלל ש״ע של‬ ‫בכך בכל שבת‪ ,‬מדי שבוע בשבוע‪ .‬ועכ״פ אין לקבוע‬
‫חול היות דלא מצינו לעולם שיעברו ז׳ ימים שלא יתפלל‬ ‫כודאות שמסתמא התפלל של חול כמו שהוא רגיל‪ ,‬ואם‬
‫של שבת‪ ,‬ובאמת כותב למעשה ללמוד כן מדברי הד״מ‬ ‫הדבר מוטל רק בספק הרי שוב אי אפשר לחזור ולהתפלל‬
‫המג״א שם בסק״ד‪ .‬אלא שכותב בזד‪ .‬בלשון ‪ :‬״משמע‬ ‫במו בנסתפק אם התפלל דבשבת ויו״ט אינו חוזר על‬
‫דס״ל דאפילו בשבת וי״ט אם הוא ספק א״צ לחזור דד‪,‬א‬ ‫הספק‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬
‫רגיל יותר מר״ח״ עכ״ל‪ .‬אלא דלא אבין מאי לשון‬ ‫המג״א על אתר בסי׳ רס״ח סק״ה מביא‬ ‫ובאמת‬ ‫ג(‬
‫אעילו דקנקיט בזה המג״א‪ ,‬הא הוא עוד כמכל שכן‬ ‫בשם הכלבו דנסתפק אם ספק לו אם הזכיר‬
‫בהיות שרגיל יותר מר״ח‪) .‬ותיבת יו״ט דקנקיט בוה‬ ‫של שבת אם צריך לחזור‪ .‬ונראה בנשאר בזה בספק‪,‬‬
‫המג״א כבר כותב הפרמ״ג דא״י לפרשו‪ ,‬וד‪.‬מחצה״ד‬ ‫ודבריו מוסבים על המדובר שם בשו״ע בהתפלל תפלה‬
‫כותב דהוא לא דוקא כיעו״ש(‪ .‬ואולי י״ ל דלהכי נקט‬ ‫של חול‪ ,‬וא״כ הספק הוא לכאורה באם הזכיר בתוך‬
‫בזר‪ .‬המג״א לישנא דאפילו‪ ,‬מפני דיש מקום לומר דבצד‬ ‫אם‬ ‫ק״ו‪,‬‬ ‫הי״ח גם ברכה של שבת‪ ,‬וא״כ הדברים‬
‫מד‪ .‬גרוע בזה שבת מר״ח‪ ,‬מפני שבר״ח הא מתפלל‬ ‫כשהתפלל בודאות של חול שבסתמא רגיל שלא להזכיר‬
‫אותד‪ .‬התפלד‪ .‬שמתפלל כל יום וד‪.‬ספק הוא רק אם לא‬ ‫בה של שבת‪ ,‬ובכל זה כשספק לו מסתפק אם צריך‬
‫הזכיר יעלה ויבא כפי הרגלו או שכן הזכיר‪ ,‬וע״ז הכריע‬ ‫לחזור ‪,‬כ״ש שהספק הזה יש לו נייחא כשספק לו אם‬
‫הד״מ שזד‪ .‬לא נקרא הרגל‪ ,‬אבל לגבי שבת שיש לו‬ ‫בכלל התפלל של הול ויתכן שהתפלל בכלל של שבת‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כה‬ ‫שו״ח‬ ‫נח‬
‫בשבת אין מחזירין אותו‪ ,‬ואילו בסי׳ רס״ח לא הכריע‬ ‫ספק אם התפלל כפי הרגלו או שהתפלל התפלה האחרת‬
‫בכזאת‪ ,‬אלא מביא בשם הכל בו שנשאר בזה בספק‪,‬‬ ‫היא תפלת שבת‪ ,‬על עקירה כזאת שבלי דעת לקבוע‬
‫ושזה למעשה לא כהתירוץ הראשון של הכל בו שכתב‬ ‫שלא התפלל כלל התפלה הרגיל בה בכל ימות החול‬
‫דאפשר לומר דבשבת מחזירים אותו לפי שהיא ברכה‬ ‫אלא של שבת‪ ,‬יש מקום לומר שיותר יש לקבוע שהתפלל‬
‫בפ״ע ]לפנינו בכל בו כתוב בלשון ״אין״ מחזירים‬ ‫התפלה הרגיל בה יותר היא תפלת החול‪ ,‬ולכן סבור‬
‫אותו‪ ,‬אבל מסתבר ביותר כפי שמועתק במחצר‪.‬״ש‬ ‫היה המג״א שמכש״ב אין לומר בזה‪ ,‬ורק הכריע בכל‬
‫בלשון ״׳מחזירים אותו״[ ובפי שמבאר המחצה״ש‪ ,‬דד‪.‬וא‬ ‫זאת שמ״מ יש לומר שאפ״ה גם בשבת דינא הכי דא״צ‬
‫זה‪ ,‬מפני דאמרינן דכיון שנסתפק ודאי שכחו‪ ,‬וגם לא‬ ‫לחזור‪ ,‬משום דזיל בתר סברא‪ ,‬והיות ובשבת מאידך‬
‫כתירוץ השני דס״ל דה״ה דבשבת אין מחזירים אותו‪.‬‬ ‫גיסא רגיל בה יותר משל ר״ח לכן מהני זה שתפלת‬
‫אם לא שנאמר דמכיון שהכל בו לא הכריע בין התירוצים‬ ‫החול לא נקרא הרגל‪.‬‬
‫לכן נחשב הדבר כאילו נשאר בזד‪ .‬בספק‪ ,‬וזה יהא‬ ‫ז( ה מג ״ א בדבריו שם כותב ע״ד הלבוש‪ ,‬שדברי‬
‫ניחא רק עמ״ש משמו בסי׳ רס״ח‪ ,‬אבל עדיין לא‬ ‫הרמ״א בעצמו בד״מ המה שלא כדבריו‪.‬‬ ‫י‬ ‫־‬
‫תתיישב שפיר על הסתירד‪ .‬שבדברי המג״א ממה שבסי׳‬ ‫לענ״ד נראה שהכל אחד‪ ,‬ודברי הלבוש המה רק‬ ‫אבל‬
‫תכ״ב כן מכריע כד‪.‬תירוץ הב׳ שאין מחזירים אותו‪.‬‬ ‫כהרחבת והסברת דברי הרמ׳׳א בד״מ‪ ,‬והיינו‪.‬‬
‫דמכיון שלא מיקרי הרגל מה שבמשך החדש אינו‬
‫בספר שלחן עצי שטים לד‪.‬גאון בעל‬ ‫ומצאתי‬ ‫ט(‬
‫מזכיר יעלה ויבא מכיון שלא עוברים בכך ל׳ יום שלימים‬
‫מרכד‪.‬״מ ז״ל סי׳ ו' בדיני ליל שבת‪,‬‬
‫)כדברי הד״מ( תו אמרינן שאין זה מבטל את הרגלו‬
‫דבפנים פוסק בזה וז״ל‪ :‬וכל שהוא מסופק אם התפלל‬
‫שרגיל בכל ר״ח להזכיר יעלה ויבא ותולין שאמרו‬
‫של שבת וי״ט או של חול יצא עכ״ל‪ .‬ולמטד‪ .‬בביאור‬
‫כהרגלו בכל ר״ח‪ ,‬והוצרך הלבוש להוספת הסברו זה‪,‬‬
‫מציין בזה לדברי המג״א בסי׳ רס״ח ותכ״ב ומוסיף‬
‫דאל״ב היה מקום לטעון דנהי דאין חזקה שלא יזכיר‬
‫לכתוב בזה״ל ‪ :‬נראה ברור דדוקא בספק אם התפלל‬
‫אבל סו״ם הא להוד לזה יותר שלא להזכיר‪ ,‬ולכך הוסיף‬
‫של חול ספק ברכות להקל‪ ,‬אבל אם יודע שהתפלל של‬
‫הלבוש הסברו דמכיון דאין חזקה המבטלת מה שרגיל‬
‫חול וספק אם הזכיר של שבת מסתמא לא הזכיר כיון‬
‫להזכיר בכל ר״ח‪ ,‬תו מה שלמוד להזכיר בכל ר׳׳ח‬
‫שהוא ברכה בפ״ע עכ״ל‪) .‬וחילוק זד‪ .‬דומה לחילוקו‬
‫מיקרי הרגל בדומה לוסת קבוע‪ ,‬ותלינן על כן בבוא‬
‫של שו״ע הגרש״ז ז״ל שהבאנו לעיל באות ד׳‪ ,‬אלא‬
‫ר״ח שבודאי אמר כהרגלו‪.‬‬
‫שהשע׳׳ש מסיים גם דמכיון שהוא ספק יצא‪ ,‬והיינו שא״צ‬
‫לחזור ולהתפלל(‪.‬‬
‫זה נרויח שיש איפוא לפי״ז בפשיטות‬ ‫ובהסברנו‬
‫המכל שכן לגבי שבת בין להרמ׳׳א ובין‬
‫ו מ תו ר שד‪.‬בעל שלחן‪ .‬עצי שטים ביאר את דבריו‬ ‫להלבוש‪ .‬כי למעשה שניהם לדבר אחד נתכוונו‪.‬‬
‫האמורים לאחר שציין לשני המקומות שבמג״א‬ ‫אות ג׳ הזכרנו דברי המג״א בסי׳ רס״ח‬ ‫לעיל‬ ‫ח(‬
‫בזה‪ ,‬נראה לי לפרש שהיה קשה לו ג״כ על הסתירה‬ ‫בשם הכל בו‪ ,‬וכותב שם וז״ל‪ :‬בכל בו‬ ‫‪.‬‬
‫שבדברי המג״א בזה‪ ,‬לכן ביאר שבסי׳ רס״ח שנשאר‬ ‫נטחפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור‬
‫בספק המכוון כשמסופק אם התפלל של שבת או של‬ ‫עכ״ל‪ .‬ובכאן בסי׳ תכ״ב‪ .‬כותב המג״א את דבריו בזה‬
‫חול‪ ,‬ובסי׳ תכ״ב המכוון כשודאי התפלל של חול אלא‬ ‫כזה״ל ; והכל בו כ׳ אפשר דבשבת וי״ט איז שייך ספק‬
‫שמסופק אם הזכיר של שבת‪ ,‬ושכוונת המג״א בזה‬ ‫לפי שהוא ברכה בפ״ע עכ״ל‪ ,‬וקשה דיוצא כאילו‬
‫להיפך ממה שביאר המחצד‪.‬״ש כוונתו‪ ,‬והיינו שכוונתו‬ ‫המג״א סותר א״ע בדבריו‪ ,‬דבסי׳ רס״ח כתב משם‬
‫שבכה״ג ודאי מחזירים אותו מפני שמסתמא לא הזכיר‬ ‫הכל בו שנשאר בספק באם ספק לו אם הזכיר של‬
‫כיון שהיא ברכה בפ״ע‪ ,‬ועפי״ז הכריע השלחן עצי‬ ‫שבת אם צריך לחזור‪ ,‬ואילו בכאן בסי׳ תכ״ב כותב‬
‫שטים לפסוק בזה דבספק אם התפלל של שבת או של‬ ‫משמו דאפשר דבשבת וי״ט אין שייך ספק‪ .‬ודוחק לומר‬
‫חול אין מחזירים אותו לפי דבספק ברכות להקל‪,‬‬ ‫דהלשון ״אפשר״ שכותב משמו זהו הספק שמתכוון‬
‫וכשודאי התפלל של חול אלא שמסופק אם הזכיר של‬ ‫אליו בסי׳ רס״ח‪.‬‬
‫שבת בזה מחזירים אותו מפני דתלינן דמסתמא בודאי‬ ‫במחצה״ש בסי׳ תכ״ב שמעתיק לשונו של‬ ‫וראיתי‬
‫לא הזכיר כיון שד‪.‬יא ברכה בפ״ע‪.‬‬
‫הכל בו בזה ומבאר כוונת הקטע שהועתק‬
‫הנ״ז נראה על כן ברור דהגם דלענין ר״ח הכריע‬ ‫ולפי‬ ‫במג״א שם משמו‪ ,‬דר״ל‪ ,‬דבאמת ה״ד‪ .‬דגם בשבת אין‬
‫המג״א בדבריו שלאחר מיכן דיש להורות כהב״י‬ ‫מחזירין אותו‪ ,‬אבל לא ביאר דינם )ר׳ מאיר ז״ל שעליו‬
‫והב״ח דמחזירים אותו‪ ,‬מכל לענין שבת יודה דאין‬ ‫הוא ששואל הכל בו בדבריו מדוע שלא הזכיר דין‬
‫מחזירים אותו‪ ,‬וכפי שחזינן שנשאר בזה בספק בסי׳‬ ‫שבת( לפי שאין נופל בהם ספק לפי שהוא ברכה בפ״ע‬
‫רס״ח‪ ,‬וזאת‪ ,‬אי משום דספק ברכות לד‪.‬קל‪ ,‬וכדברי‬ ‫ודברו בהוד‪ .‬שאין דרך להסתפק בהם‪ ,‬אבל אי אירע‬
‫השע״ש‪ ,‬ואי משום דבשבת אינם חוזרים על הספק‬ ‫שנסתפק באמת אינו חוזר ע״ש‪ .‬ולפ־״ז תקשי ביותד‬
‫וכנז״ל‪.‬‬ ‫על המג״א‪ ,‬דבסי׳ תכ״ב הכריע כתירוץ הכל בו שגם‬
‫נט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כו‬ ‫שו״ת‬
‫]יעוין במיוחד במעשה רב סי׳ קי״ב ובהגהות דברי שלמה‬ ‫י( ו הנ ה כפי שהזכרנו לעיל בדברינו‪ ,‬בנה המש״ב בסי׳‬
‫שם מהגר״ש מוילנא ז״ל‪ ,‬ובעוד ספרים[ פשוט דאין קשר‬ ‫רס״ח סק״ט לפסוק דאם ספק לו אם התפלל‬
‫לנרות־השבת המיוחדות שהנשים מדליקות[‬ ‫של חול או של שבת דצריך לחזור ולהתפלל‪ ,‬לא רק‬
‫דהנה המחבר בשו״ע סי׳ רס״ג סעי׳ א׳ פוסק בסתמא‬ ‫על הח״א‪ ,‬כי אם גם על הא״ר בסי׳ תכ״ב‪ .‬ואמנם‬
‫וז״ל ‪ :‬יהא זהיר לעשות נר יפה ויש מכוונים‬ ‫הא״ר בסי׳ תכ״ב סק״ו בהכריעו כהב׳׳ח ומ״א שם‬
‫לעשות שתי פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור‬ ‫דצריך לחזור‪ ,‬מסיים וכותב בלשון ‪ :‬״וכן הדין בתפלת‬
‫עכ״ל‪ .‬ולא מזכיר אפילו ברמז שיש מקום להדר ולהדליק‬ ‫שבת וי״ט״‪.‬אבל ראה זה דהא״ר בסי׳ רס״ח סק״ח‪,‬‬
‫יותר מב׳ נרות‪.‬‬ ‫פוסק בעצמו ההיפר מזה‪ ,‬דפוסק וז״ל‪ :‬״ואם נסתפק‬
‫א מנ ם הרמ״א מוסיף ע״ז וכותב וז״ל ‪ :‬ויכולין להוסיף‬ ‫כשבת וי״ט א״צ לחזור״‪ ,‬ומציין כמקור לזה להכל בו‪.‬‬
‫ולהדליק ג׳ או ד׳ נרות וכן נהגו‪ .‬האשה‬ ‫זאת אומרת שהכריע כהתירוץ בכל בו המשתמע ממנו‬
‫ששכחה פעם אחת להדליק מדלקת כל ימיה ג׳ נרות‬ ‫שבשבת ויו״ס א״צ לחזור‪ .‬ולפלא על המשנ״ב שלא‬
‫כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר ובלבד‬ ‫הרגיש בזה‪ ,‬וא״כ בהיות שאנחנו לא נדע איך שסבר‬
‫שלא יפחות עכ״ל‪ .‬הרי שמזכיר מהדלקת נרות נוספות‪.‬‬ ‫הא״ר לבסוף לעיקר בזה‪ ,‬לא נוכל כמובן לבנות עליו‬
‫אבל כד דייקינן חזינן שהרמ״א איננו כותב בזה‬ ‫בהכרעת הלכה זאת•‬
‫בלשון ״מצוה״ כאילו שיש בזה מצוה להוסיף‪,‬‬ ‫זאת‪ .‬לפי חילוקו הנ״ל של הגאון בעל שלחן‬ ‫ועוד‬
‫אלא כותב בלשון ״ויכוליף׳ והיינו שאין איסור בדבר‪,‬‬ ‫עצי שטים‪ ,‬נראה דיש מקום לפי״ז ליישב גם‬
‫אבל מצוה על כך ג״כ ליכא‪.‬‬ ‫דברי הא״ר‪ .‬ולומר דבסי׳ תכ״ב המדובר כשהתפלל של‬
‫הייתי יכול לחשוב שיש איסור בדבר ? את זה‬ ‫ומדוע‬ ‫חול והספק הוא רק אם הזכיר בה של שבת‪ ,‬ולכן הכריע‬
‫אנו למדין מסיפא דדברי הרמ״א‪ ,‬והיינו שהיינו‬ ‫בזה דצריך לחזור‪ ,‬אבל בסי' רס״ח המכוון בדבריו הוא‬
‫יכולים לחשוב שאין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר‬ ‫כשנסתפק אם התפלל של חול או של שבת‪ ,‬ולכן בזה‬
‫אחר‪ ,‬והיינו על הב׳ המכוונים כנגד זכור ושמור‪ ,‬קמ״ל‬ ‫הכריע שפיר להיפך דא״צ לחזור וכנז״ל‪.‬‬
‫שיכולין להוסיף ואין איסור בדבר‪ .‬ומשום כך שאין‬ ‫הנז״ל שביררנו ופירשנו נראה לענ״ד דהיכא‬ ‫מכל‬ ‫יא(‬
‫איסור בדבר הסכים הרמ״א לקנוס ולחייב את האשד‪.‬‬ ‫שנסתפק אם התפלל של חול או של שבת‬
‫ששכחה פעם אחת לד‪.‬דליק שתוסיף נר על הנרות‪.‬‬ ‫יש שפיר מקום לפסוק שלא להצריך לחזור ולהתפלל‪,‬‬
‫האמורים בכוונת דברי הרמ״א אנו למדים‬ ‫ודברי‬ ‫ג(‬ ‫אי משום דספק ברכות להקל‪ ,‬אי משום דבשבת אין‬
‫ביתר בד‪,‬ירות מדברי הרמ״א שבדרכי משד‪,‬‬ ‫חוזרים להתפלל על הספק‪ ,‬ואי משום דיש מקום לתלות‬
‫על הטור‪ ,‬דזה לשונו שם ‪ :‬כתב מהרי״ל אשד‪ ,‬ששכחה‬ ‫ולקבוע שבודאי התפלל של שבת‪.‬‬
‫ולא הדליקד‪ ,‬נר בשבת שצריכה כל ימיה להוסיף על‬
‫נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה להדליק עד עתה‬ ‫סימן כו‬
‫וצריכד‪ ,‬תענית וידוי וכו׳‪ ,‬וכל זר‪ ,‬יגןא אלא חומרות‬
‫אשה שרוצה להרבות בנרות־שבת מכפי‬
‫רחוקות‪ ,‬ואדרבד‪ ,‬נראד‪ ,‬דכל המוסיף על הנרות גורע‬
‫שהיתה רגילה עד כה ובעלה מתנגד לכר‬
‫ומפס ‪ T‬הכוונה של זכור ושמור‪ ,‬אבל הנשים נוהגות‬
‫כדברי מהרי״ל שכל ששכחה פעם אחת מדלקת כל ימיר‪,‬‬ ‫משפחה אחת שהאשה היתה רגילה להדליק ב׳‬ ‫ע״ד‬
‫ג׳ נרות‪ ,‬ונראד‪ ,‬דסמכו אדברי מרדכי דכתב במסכת‬ ‫נרות לנרות שבת‪ ,‬וכעת לרגל תעמולה רוצה האשה‬
‫ראש השנר‪ ,‬ר״פ י״ט דיכולין להוסיף על דבר המכוון‪,‬‬ ‫להרבות בנרות‪ ,‬והבעל מתנגד‪ ,‬והדבר הביא להפרת‬
‫וכ״כ שם האשרי עכ״ל‪.‬‬ ‫שלום בית‪.‬‬
‫מדברי הרמ״א בד״מ‪ .‬דאדרבה הוא כשלעצמו‬ ‫למדנו‬ ‫א( הנ ה הדלקת נר שבת הוא משום •שלום ביתו )עיין‬
‫סבור היד‪ ,‬שמבחינת הדין אין לד‪,‬וסיף על‬ ‫שבת ד׳ כ״ג ע״ב וד׳ כ״ה ע״ב וד׳ ל״ד ע״א(‬
‫הנרות‪ ,‬מפני דכל המוסיף גורע ומפסיד הכוונה של‬ ‫וכיון שההוספה שרוצה האשה להוסיף מביאה להפרת‬
‫זכור ושמור‪ .‬ורק כדי ליישב מנהג הנשים שנוהגות‬ ‫שלום בית‪ ,‬הרי זה היפוך המכוון‪ ,‬ואין לאשה להתעקש‬
‫כהמהרי״ל כן לד‪,‬וסיף נר כששכחה פעם אחת להדליק‪,‬‬ ‫על הדבר הזה להרבות נגד רצון בעלה‪.‬‬
‫הביא סמוכות למנהגן מדברי דמרדכי שיוצא שיכולין‬ ‫אינני יודע אם יש מקום לתעמולה ציבורית‬ ‫ולמעשה‬ ‫ב(‬
‫להוסיף על דבר המכוון‪ .‬אבל בדרך כלל מצוד‪ ,‬בודא■■‬ ‫והמונית עבור ריבוי הדלקת נרות ־שבת‬
‫ליכא לד‪,‬וסיף‪ ,‬ומשום כך דקדק הד״מ בלשונו הזהב‬ ‫שהגם שכל משפחה ומשפחה יש לה בזה מנהגיה משלה‬
‫ברמ״א‪ ,‬ועל הוספד‪ ,‬בסתמא כתב רק בלשון ״ויכולין‬ ‫בכמה שתדליק עקרת הבית אם להדליק רק ב׳ נרות‪,‬‬
‫לד‪,‬וסיף״‪ ,‬ז״א‪ ,‬שיש רשות בכך ואין איסור‪ ,‬ורק בשכחה‬ ‫או להוסיף ז׳ או י׳ וכדומה‪ ,‬כפי שנזכר בספרים הקדושים‪,‬‬
‫פעם א׳ להדליק‪ ,‬אזי משום קנסא‪ ,‬וכדי שלא תשכח‬ ‫אבל להחדיר־הדעה להרבות בדייקא בנרות־שבת יותר‬
‫פעם אחרת‪ ,‬הסכים לפסק המד‪,‬רי״ל )מכיון שעפ״י‬ ‫ויותר מב׳ נרות אין זה מכוון ממש לפי ההלכה‪] .‬וריבוי‬
‫המרדכי אין איסור בדבר( וכתב בלשון ״מדלקת כל‬ ‫הנרות בבית להרבות האורה בבית דיש מצוד! מיוחדת בזה‬
‫ציץ אליעזר דזי״ג‬ ‫סימן כו‬ ‫שו״ת‬
‫וא״כ רואים דכאן המנין דוקא וא״כ אפשר ב׳ נרות בדומה‬ ‫ימיה ג׳ נרות״‪ ,‬והיינו‪ ,‬שצריכה להתנהג ככה‪ .‬או‪,‬‬
‫לד& עיי״ש‪.‬‬ ‫דילמא שכוונתו רק שקובע בזה מנהג הנשים ״שמדלקת״‪.‬‬
‫בעיני על הבעל לבוש״מ שלא השגיח בההיא‬ ‫ולפלא‬ ‫כי למעשה לא כותב בלשון ״צריכה״‪,‬‬
‫שעתא שבעצם מובא בכזאת גם בדברי הב״י‬ ‫רואה סמוכין לפירושי האחרון הנ״ז מדברי שו״ע‬ ‫ואני‬
‫בטור ראש הסימן בשם הכלבו ממדרש תנחומא‪ ,‬וז״ל;‬ ‫הגרש״ז בסי׳ רס״ג סעי׳ א׳‪ ,‬שמתחילה כותב ג״ב‬
‫בתנחומא מצאתי כל מילי דשבת שנים‪ ,‬כבשים‪ ,‬מזמור‬ ‫רק בלשון ״ויכולין״ ג״כ להוסיף וכו׳‪ ,‬לא בלשון‬
‫שיר ליום השבת‪ ,‬זכור ושמור‪ ,‬ונראה שהמנהג על זה‬ ‫״ומצור‪.‬״ ופו׳‪ ,‬ולאחר מיכן כותב‪ ,‬שלכן אשה ששכחה‬
‫להדליק ב' נרות עכ״ל‪ .‬הרי כנ״ז‪ ,‬ולא עוד אלא שד‪,‬כלבו‬ ‫וכו׳ נוהגין שמדלקת וכו׳‪ ,‬ולא כותב בלשון ״צריכה״״‬
‫הוסיף לבאר שבאמת ע״ז הוא שמיוסד המנהג להדליק‬ ‫וד‪,‬יינו כנ״ז שרק מנד‪.‬ג הנשים בכך‪ .‬ואין לבטל זה‬
‫ב׳ נרות‪ .‬ומסתבר שאילו הבעל לבוש״מ היה נזכר בד‪.‬ד‪,‬יא‬ ‫בר‪.‬יות ואין איסור וכנ״ל‪.‬‬
‫שעתא שכתב את דבריו מדברי הב״י בשם הכלבו לא‬ ‫מהאמור מצאתי בספר מאמר מרדכי‬ ‫ד( בגדולה‬
‫היד‪ ,‬מוסיף וכותב בדבריו שם על ראיתו האמורה‬ ‫על או״ח‪ ,‬שעל דברי הרמ״א שכותב ״כי‬
‫בלשון ״ואפשר לחלק״ )ולא פירש מה שאפשר( אלא‬ ‫יכולין לד‪.‬וםיף על דבר המכוון נגד דבר אחר״‪ .‬כותב‬
‫היד‪ ,‬נשאר קיים במאמרו‪,‬‬ ‫וז״ל‪ :‬ומ״מ נראה ברור דיותר טוב שלא לדווסיף‬
‫ראה ראינו שגם מעצם בחינת ההלכה ישנה‬ ‫ועכ״פ‬ ‫ו(‬ ‫דמפסיד מיד‪,‬׳ הכוונה במקצת‪ ,‬וכ״מ בד״מ עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫שקלא וטריא בדברי הפוסקים אם יש להוסיף‬ ‫שדעת המאמר מרדכי שאפילו בשכחה להדליק ג״כ‬
‫על ב׳ נרות‪ ,‬ושעכ״פ זה רק רשות‪ ,‬ושאיכא דסברי‬ ‫עכ״פ יותר טוב שלא להוסיף‪ ,‬מפני דאיך שהוא הכוונה‬
‫שאפילו הנוהגים להוסיף עפ״י הסוד ור‪,‬רמז יש להם‬ ‫נפסדת עי״כ במקצת‪ .‬ומדגיש לכתוב שכן נראה לו‬
‫מיר‪,‬ת לעשות היכר בין ב׳ הנרות המכוונים נגד שמור‬ ‫ברור‪) .‬ויעוין מ״ש ע״ד בס׳ פתה״ד ואכמ״ל(‪.‬‬
‫וזכור לבין יתר הנרות‪ .‬וא״כ מד‪ ,‬מקום להכריז בקולי‬ ‫ו מ ה שהאנשים מוסיפים להדליק נרות בחדרים להרבות‬
‫קולות לד‪,‬וספת נרות השבת בדייקא‪.‬‬ ‫האורה אין קשר לנרות השבת המייחדות‬
‫לאור כל האמור אין כל מקום להתעקשות‬ ‫רלנידוננו‬ ‫ז(‬ ‫שמדליקות הנשים וכנ״ל בסק״ב‪.‬‬
‫האשד‪ ,‬על כך )בגלל התעמולה שעושים(‬ ‫מוסיף שם המאמר מרדכי וכותב שאפילו להנוהגים‬ ‫ועוד‬
‫להרבות בנרות על הרגיל עד כה‪ ,‬בניגוד לרצון בעלה‪,‬‬ ‫להרבות בנרות משום כבוד שבת‪ ,‬יש אבל‬
‫ולהביא עי״כ בביתה המטרד‪ ,‬ההפוכה של הבאת שלום‬ ‫לעשות היכר דהב׳ נרות שד‪,‬ם כנגד זכור ושמור ידליקו‬
‫שהדלקת נרות שבת במטרתם להביא‪ ,‬ואין לך כשרה‬ ‫לחוד‪ ,‬ובמקום נפרד מזד‪ ,‬ידליקו יתר הנרות‪ ,‬דבכר‪,‬״ג‬
‫בנשים אלא אשד‪ ,‬שעושה רצון בעלה )רמ״א אר‪,‬״ע‬ ‫איכא היכרא לב׳ הנרות שהם כנגד זכור ושמור ואין‬
‫סי׳ ס״ט סעי׳ ז׳ בשם תנא דבי אליהו(‪.‬‬ ‫תוספת שאר הנרות מפסיד הכוונה כלל‪ ,‬וכותב שבאמת‬
‫כן המנהג במדינתו לעשות בכזאת‪ .‬ומסיים בלשון‪:‬‬
‫בשולי התשובה‬
‫הלכך אין לשנות וכל המשנה ידו על התחתונה עיי״ש‪.‬‬
‫שבראש התשובה וסופד‪ ,.‬מעניין לציין דברי‬ ‫לדברי‬ ‫א‪.‬‬ ‫)וכן מסכים לנדיוג בכזאת בס׳ פתה״ד שם(‪.‬‬
‫הארחות חיים לר׳ אהרן הכהן מלוניל ז״ל‬ ‫ה( עוד זאת‪ .‬הגם שהרמ״א בד״מ יישב מנהג הנשים‬
‫בד‪,‬׳ שבת בפירושו למשנת במה מדליקין שמבאר כוונת‬ ‫ושאין בזה משום הוספד‪ ,‬והפסדת הכוונה‪.‬‬
‫דרשת הז״ל ‪ :‬ותזנח משלום נפשי זה הדלקת הנר בשבת‪.‬‬ ‫בכל זאת עוד נו״נ בזה הבאים אחריו‪ ,‬יעוין בשו״ת חתם‬
‫דר״ל‪ ,‬שבמקום שאין נר אין שלום לפי שאדם הולד‬ ‫סופר חאו״ח סי׳ ע״ה מה שמשיב על דברי הרמ״א‪ ,‬וכותב‬
‫חשכים ונכשל ואז כועס על בני ביתו ע״ש‪ .‬רואים‬ ‫טעם מדידיד‪ .,‬ויעוין גם בספר מנחת פתים וכן בספר‬
‫שהאו״ח מבאר שהכוונה‪ ,‬שאי הדלקת הנר מביא באמת‬ ‫ארחות חיים שמביאים ראי' מדברי התוס׳ בפסחים ד'‬
‫גם‬ ‫מבאר‬ ‫לזה‬ ‫ובדומד‪,‬‬ ‫להפרת שלום בית ממש‪.‬‬ ‫ק״ד ד״ה מר‪ ,‬ועוד‪ ,‬דמבואר דאין להוסיף על דבר‬
‫השאילתות בפ׳ תצוה )שאילתא ס״ג( שכותב שם על‬ ‫המכוון‪ .‬וכן בספר דעת תורה על או״ח לר‪.‬מהרש״ם ז״ל‬
‫האיבעיא דנר וקידוש הי מנייהו עדיף‪ .‬וז״ל ‪ :‬או דילמא‬ ‫מעיר ע״ז מדברי הב״י סוס״י נ״א שמביא בשם א״ח‬
‫נר עדיף דאי ליכא נר לא מיתכיל ל ‪ ,T‬ולא מישתתי‬ ‫דכל המוסיף גורע‪ ,‬ונשאר בצ״ע עיי״ש‪.‬‬
‫ליה ומענייא שבתא ולא הוי שלום בביתיה עכ״ל‪ .‬הרי‬ ‫כן ראיתי בספר שו״ת לבושי מרדכי חאו״ח מד‪,‬דו״ת סי׳‬
‫שגם השאילתות מבאר כנ״ז שאי הדלקת הנר יביא‬ ‫מ״ט שמדייק ג״כ מדברי הד״מ דחזינן דבקושי‬
‫בהנימוק‪,‬‬ ‫מחולקים‬ ‫להפרת שלום הבית ממש‪ ,‬רק‬ ‫מתיר להדליק יותר משני נרות‪ .‬ומוסיף להעיר ע״ז גם‬
‫דהאו״ח מבאר שיביא לקטטה בגלל שהולך השכים‬ ‫מדידיד‪ .‬בעפ״י מד‪ ,‬שראה בבעלי התוס׳ ער‪.‬״ת פ׳‬
‫ונכשל‪ .‬והשאילתות מבאר שד‪,‬דבר שיביא לקטטד‪ .‬הוא‬ ‫פינחס שמביאים דברי השוחר טוב‪ ,‬שהשבת‪ ,‬קרא תגר‬
‫בגלל שבחושך לא יוכל לאכול ולשתות ומענייא שבתא‪.‬‬ ‫לפני הקב״ה על אש^־ קרבן מוסף שלו אינו רק ב׳ כבשים‬
‫והיוצא מדברי שניהם שד‪,‬דלקת הנר מביא לידי שלום‬ ‫פחות ממוספי ר״ח ויו״ט‪ ,‬והקב״ה השיב דכך ראוי לשבת‬
‫בית ממש‪ .‬ויעוין עוד ברש״ש שבת ד׳ כ״ג ע״ב ד״ה‬ ‫דד‪,‬כל כפול שירר‪ ,‬כפול מזמור שיר לחם משנה וכיו״ ב‪.‬‬
‫סא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כז‬ ‫שו״ת‬
‫גם בנידון שאלתנו יש לפסוק שיקראו הסדר של‬ ‫וא״כ‬ ‫משום שלום ביתו מ״ש להעמיס בכדומה לפי׳ הנ״ז‬
‫שחרית עם ז׳ קרואים ומפטיר וההפטרה וברכותיהן‬ ‫גם בכוונת דברי רש״י שם עיי״ש‪,‬‬
‫קודם התחלת המנחה‪ ,‬ולאחר מיכן יאמרו אשרי ובא‬ ‫שבסק״ב וסק״ד יש להוסיף לציין גם לדברי‬ ‫לדברי‬ ‫ב‪.‬‬
‫לציון ויקראו הקריאה של מנחה‪ .‬כנהוג‪.‬‬ ‫שו״ע הגרש״ז ז״ל בסי׳ רס״ג בקו״א סק״א‪,‬‬
‫ב( א מנ ם ראיתי בספר כף החיים סק״ט שלאחר שהביא‬ ‫שמבאר‪ ,‬דהטוש״ע שהזכירו לעשות נר יפה ודאי קיימו‬
‫דברי הדגמ״ר‪ ,‬הוסיף לאחר מיכן להביא‪,‬‬ ‫אנר שמברך עליו ואוכל לאורו‪ ,‬ולא על נרות שמדליק‬
‫שאבל החיד״א בחיים שאל ח״א סי׳ ע״א אות ה׳ וח״ב‬ ‫שלא יכשל בעץ ואבן מדסיימו לעשות שני פתילות‬
‫סי׳ ט״ז כתב בפשיטות דאין לקרות אפי׳ במנחת שבת‬ ‫דהיינו שני נרות לדידן וזה אין עושין כי אם' על‬
‫הפרשה שביטלו ואפי׳ בלי הוספת קרואין‪ ,‬רק בשבת‬ ‫השלחן ע״ש‪ .‬הרי שגם הגרש״ז ז״ל חילק נמי מה‬
‫הבאה יקראו ב׳ פרשיות ע״ש‪.‬‬ ‫שמדליקין לשם נרות שבת על השלחן למה שמדליקיז‬
‫להוספת אורות ביתר פינות הבית‪ ,‬וכן גם זאת שמה‬
‫כמובן שאין בזה כדי לדחות תורתו של רבינו‬ ‫אבל‬
‫שמדליקין על השלחן הוא שני נרות לדידן‪.‬‬
‫יחזקאל ז״ל‪ .‬ושם בשו״ת חיים שאל בח״ב עוד‬
‫שאלוהו על פסקי דידיה בח״א ממה שבשו״ת משאת‬
‫משה ריש ח״ג מבואר ההיפך מזה שפשיטא ליה שאפשר‬ ‫סימן כז‬
‫שפיר לקרות במנחה‪ .‬והרואה יראה שבדברי תשובתו‬
‫דוחק א״ע בביאור כוונת דברי המשאת משה‪ .‬ומה‬ ‫חולים השוכבים בביה״ח שלא יכלו בשב״ק‬
‫שהחיים שאל שם מביא לאחר מיכן ממה שמצא בזוה״ק‬ ‫שחרית להתאסף יחד ולקרוא במנין קריאת‬
‫פ׳ ויקהל דעל דרך האמת אין ‘לקרות הפרשה שלימה‬ ‫התורה אם יכולים להתאסף ולקרוא קרה״ת‬
‫במנחה‪ .‬הא הכה״ח שם כבר מביא לפני כן בדבריו בשם‬ ‫דשחרית לפני תפלת מנחה‪.‬‬
‫ספר בר יוחאי שהביא מזה‪ ,‬ובכל זאת כתב שע״פ‬
‫מנין חולים השוכבים בבית חולים‪ ,‬ולא עלה‬ ‫שאלה‪.‬‬
‫הגמרא מבואר כהדגמ״ר‪ ,‬ולא עוד אלא דיעוין בספר‬
‫בידם להתאסף יחד בשב״ק לשמוע קריאת‬
‫יפה ללב להגר״י פלאג׳י ז״ל סי׳ קלה אות ג׳ שאחרי‬
‫התורה בשחרית‪ ,‬והתפללו ביח ‪T‬ות שחרית ומוסף‪ ,‬אם‬
‫שהביא דברי הבן יוחאי הוסיף וכתב שגם בדברי הזוה״ק‬
‫יכולים להתאסף יחד לפני תפלת המנחה ולקרוא בתורה‬
‫בעצמו מצינו שסותר א״ע בזה ומדבריו בפ׳ יתרו‬
‫פרשת השבוע בעליות של ז׳ קרואים שכל אחד יברר‬
‫משמע כלפי לייא דאדרבא יש לקרות כל הסדר בז׳‬
‫לפניו ולאחריו כרגיל‪ ,‬ולאחר מיכן קריאת מפטיר‬
‫גברי אפי׳ במנחה אם לא קראו לה בשחרית ע״ש‪.‬‬
‫וההפטרה עם ברכותיה‪.‬‬
‫באופן שאין לועיא סתירה להדגמ״ר גם לא מדברי‬
‫הזוה״ק;‬ ‫ת שו ב ה‪:‬‬
‫תשו׳ מוצאת גם למה שראיתי בס׳ מאמר מרדכי‬ ‫ומזה‬
‫זה מתורתו של יחזקאל למדנו‪ ,‬הוא הגאון‬ ‫דבר‬ ‫א(‬
‫על או״ח סי׳ קל״ה סק״ג שנרתע מכח דברי‬
‫הנודע ביהודה ז״ל‪ .‬דבדגול מרבבה או״ח‬
‫הזוה״ק הנז׳‪ ,‬וחזרה למקומה פיסקא דידיה שכתב שם‬
‫סי׳ קל״ה סעי׳ ב׳ כותב וז״ל‪ :‬אם בטלו שבת שחרית‬
‫לפני כן לפסוק בזמויטות דאם נאנסו בשחרית ש״ד‬
‫הקריאה ובמנחה כבר מצאו מנוחה אם יש פנאי לקרות‬
‫להשלימה במנחה דומיא דתפלה עיי״ש‪.‬‬
‫כל הסדרה יקראו במנחה כל הסדרה ויקראו שבעה‬
‫זאת יעוין בספר ברכות מים )מיוחס( או״ח סי׳‬ ‫ועוד‬ ‫ג(‬ ‫גברי כי כל יום השבת הוא זמן הקריאה עכ׳ ל‪.‬‬
‫קל״ה שעביד עובדא בירושלם עי״ה ת״ו בשנת‬ ‫לנו הלכה ברורה של הגאון נו״ב שאפשר להשלים‬ ‫הרי‬
‫התקמ״ז שהיה ביום שב״ק שלג גדול ולא יכלו להתאסף‬ ‫לקרות במנחה כל הסדרה ובז׳ קרואים‪ .‬ובמילתא‬
‫לקרות בתורה בשחרית והתפללו ביחיד ולאחד שסעדו‬ ‫בטעמא מפני שכל יום השבת הוא זמן הקריאה‪.‬‬
‫והיה כבר קרוב לשבעה שעות מן היום נזדמן לוס מנין‬ ‫ו סו ת ם לפסוק בכזאת המשנה ברורה בסק״ה‪ ,‬ובשער‬
‫והוציא ס״ת‪ .‬וסידר סדר היום לקרות ז׳ עולים ברכות‬ ‫הציון סק״ה מפרט גם דרך הקריאה‪ ,‬והיינו‪,‬‬
‫והפטרה כמנהג שחרית‪ .‬ובדברי תשובתו בזה בירר‬ ‫דיקראו הסדר של שחרית קודם התחלת המנחה‪ ,‬ואח״כ‬
‫וליבן שקריאת התורה בשבת כל היום זמנה‪ ,‬ושכל‬ ‫יאמרו אשרי ובא לציון ואח״ב יקראו קריאה של מנחה‬
‫זמן שלא התפללו תפלת המנחה בס״ת עדיין זמנה הוא‬ ‫כנהוג‪ .‬וכיוון בזה לדברי השערי אפרים שער ז׳ סעי׳‬
‫לקיים מצות קריאת התורה‪ ,‬ושמח שמצא סיוע לפסקו‬ ‫ל״ט‪ ,‬שאתרי שהביא דעת הדגמ״ר הכריע וכתב‪ ,‬שאם‬
‫‪.‬בדברי ‪ .‬שו״ת משאת משה דמפורש יוצא כן מדבריו‪,‬‬ ‫כבר התחילו מנחה אשרי ובא לציון וקדיש יש לקרות‬
‫ועוד הוסיף להסתייע לפסקו גם עפ״י תורת הח״ן‬ ‫כשאר מנחת שבת‪ ,‬ואם עדיין לא התחילו יכולין‬
‫מכתבי האריז״ל‪ ,‬ופסיק על כן את פסקו שכן ראוי‬ ‫לקרות הסדרה בז׳ גברי אע״פ שכבר הגיע זמן מנחה‬
‫להורות להשלים לקרות באותו יום גם במנחה כל עוד‬ ‫סעודה‬ ‫והוא שיהא שהות להתפלל מנחה ולקיים‬
‫שלא התפללו תפלת המנחה בס״ת יעו״ש‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫שלישית ע״ש‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫סב‬
‫התוס׳ בב״ק ד׳ פ״ב ע״א ד״ה כדי‪ ,‬מפגי שהם ימי רצון‪,‬‬ ‫זה דיומא דתיקון לקריאה זמנה כל היום‬ ‫ודבר‬ ‫ד(‬
‫וכידוע עפ״י חזוה״ק לעת מנחה שולט בכל יום מדת‬ ‫יש לנו עוד כמה הוכחות ברורות לכך‬
‫הדין חוץ משבת בשעת מנחה שאדרבא הוא רעוא‬ ‫מכמה מעשה־רב שעשו בזה גדולי־פוסקים‪.‬‬
‫דרעוין‪ ,‬וא״כ אם אפ״ה עשו הגאונים מעשה בנפשייהו‬ ‫בשו״ת גורן דזד לתלמיד הח״ס ז״ל סוף סי׳ ה׳‬
‫להשלים בחול חקריאה במנחה )יעוין שו״ת פרי השדה‬ ‫מסופר על הח״ם בזה״ל ‪ :‬ושמעתי מתלמ ‪ T‬נאמן‬
‫ח״ג סימנים א׳ ב׳( ולא חששו לכך מכיון שזה בא רק‬ ‫לרבינו הגדול‪ ,‬שכשנסע ממט״ד לפי׳ ב‪ ,‬הי׳ ביום ב׳‬
‫באקראי להשלמה דחיובא דשחרית‪ ,‬א״כ נלמד מזה‬ ‫בשחרית על הדרך‪ ,‬ובשעת מנחה הגיע לא׳ הקהילות‬
‫במכש״כ דאפשר להשלים בכזאת חיובא דשחרית בשב״ק‬ ‫וקרא שם בעשרה בביהכ״נ ואחיך עלי׳ הגאון מו״ה‬
‫בשעת המנחה‪ .‬גם בם׳ שו״ת זכר שמחה סי׳ י״ד הביא‬ ‫הרש זצ״ל בעה״מ תאומי צביה שהי׳ אב״ד דק״ק קיצע‬
‫בשם אביו הגאון ז״ל שהתיר לקרות במנחה כשנתבטל‬ ‫כן סיפר רבינז הגדול זצ״יל בלשון זה אד לא אמר‬
‫קרה״ת בב׳ וה׳ בשחרית עיי״ש‪.‬‬ ‫טעמו ולא טעם הגאון מוהר״צ עכ״ל ]יעו״ש בהגה‬
‫מבהמ״ח מ״ש להסביר טעם הח״ס ז״ל[‪.‬‬
‫דבצד מה יש גריעותא בשבת במנחה יותר מכחול‬ ‫הגם‬
‫בהיות שאז יש כבר חיובא דקריאה דידיה )יעוין‬ ‫ובשו״ת מהרי״א אסאד חאו״ח סי׳ נ״א מספר ממנו‬
‫בם׳ חורת חיים או״ח סי׳ קל״ה סק״ג(‪.‬‬ ‫וחבר מרעיו הגדולים מעשה־רב דעבדו בזה‬
‫א ב ל לזה יש לומר‪ ,‬דעל כן בא ההיכר בזה שצריכים‬ ‫בנפשייהו ובזה״ל‪ :‬באמצע חדש אלול תר״ה לפ״ק‬
‫בדייקא לקרוא ההשלמה של חיובא דשחרית‬ ‫כשהיינו בוועד הרבנים בק״ק פאקש ובבואינו בחזרה‬
‫לפני שהתחילו עדנה אשרי ובא לציון ‪,‬ככתוב בשע״א‬ ‫בבקר השכם טרם נסענו משם התפללנו עם מנין בית‬
‫ובמשנ״ב וכנ״ל• והיבר בדומה לזה ראיתי שכותב‬ ‫המלון ולא שמענו בו ביום ב׳ קריאת התורה שחרית‪,‬‬
‫לעשות בכזאת אפילו בחול בספר שו״ת מהךש״ג ח״ב‬ ‫וכמו ג׳ או ד׳ שעות אחר חצות היום הגענו לישוב‬
‫סי׳ צ״ב‪ ,‬והיינו‪ ,‬שיקראו קודם אמירת הקרבנות של‬ ‫שהיה שם בהכ״ב וקבצנו מנין עשרה לתפלת מנחה‪,‬‬
‫מנחה כדי שיחי׳ ניכר שקריאה זו שייכת לתפלת שחרית‬ ‫ושלשתנו בד״צ שהיינו ביחד הגאון אבד״ק מיקלאש‬
‫עיי״ש‪.‬‬ ‫והגאון אבד״ק סאבאטיש ואני הסכמנו בעצה א׳ ועשינו‬
‫ח( וי עו״ ש בשו״ת מהרש״ג שכותב שמעיקר הדין‬ ‫מעשה לקרות בתורה אז פרשה השבוע של שחרית‬
‫דעתו ג״ב דנכונים דברי החת״ס והדגמ״ר‬ ‫בין אשרי לתפלת ש״ע כדי שלא לבטל התמ ‪ T‬תקנת‬
‫והמהרי״א שאפשר לקרות במנחה מפני דקרה״ת זמנה‬ ‫עזרא שלא לשהות ג׳ ימים בלא תורה‪ ,‬והרמב״ם יחס‬
‫כל היום‪ .‬והגם דלמעשה הוא כותב שם דמשום מיחזי‬ ‫תקנה זו למרע״ה ברפי״ב מה׳ תפלה ומקורו ביאר יפה‬
‫כיהורא ומשום מניעת מחלוקת אין לנהוג כן באנשים‬ ‫בכ״מ‪ .‬שם עכ״ל יעו״ש מה שמוסיף להסביר מילתא‬
‫בינונים זולת באקראי בעלמא‪ ,‬אבל הרואה יראה שכותב‬ ‫בטעמא‪.‬‬
‫את דבריו אלה על כגון נידונו בחול‪ ,‬וכדכותב שם‬ ‫לדעת כי גדולי־דורות כבר עשו מעשה בנפשם‬ ‫הראנו‬
‫שהמיחזי כיהורא הוא כאילו באים להבליט שלעולם לא‬ ‫להשלים חובת קריאת התורה של שחרית‬
‫מחסרין מלקרות בתורה בב׳ וה׳‪ ,‬וזהו הגורם גם שיביא‬ ‫בשעת המנחה ]ומובן שלא משנה מה שהבעל תאומי‬
‫לידי מחלוקת כיעו״ש‪ .‬אבל בשבת שבאמת עפ״י רובא‬ ‫צביה אחיך עלי׳ דהח״ס מכיון שאעפ״כ הח״ס לא חזר‬
‫דרובא גם אנשים בינונים לא מחסרים קריאת התורה‬ ‫משום כך מדעתו הגדולה שכן אפשר להשלים במנחה‪.‬‬
‫בשחרית‪ ,‬ואפילו פחותים מבינונים לא מחסרים‪ ,‬א״כ‬ ‫ויתכן גם שהאחיך עליה של הבעל תאומי צביה היה‬
‫כשקורה שהחסירו הקריאה בשחרית בשב״ק יש לומר‬ ‫זה לא מתוך התנגדות )כפי שחשב הגורן דוד שם[‬
‫שגם המהדש״ג ז״ל יודה שאפשר לכולי עלמא להשלים‬ ‫אלא מתוך הנאה על ההמצאה‪ ,‬באופן שהיה זה חיוך‬
‫ולקרות קריאת התורה של שחרית בז׳ גברי והפטרה‬ ‫של הסכמה‪) .‬וחיוך כזה מצינו בשו״ת תשובה מאהבה‬
‫בשעת המנחה לפני אשרי ובא לציון‪.‬‬ ‫ח״ג תשו׳ ת״ז בספרו על רבו הגאון הנו״ב ז״ל בנוגע‬
‫זה בין שבת לימות החול ניתן לומר גם‬ ‫וחילוק‬ ‫ו(‬ ‫לביצה של ימינו שהנו״ ב כתב שנתקטנו‪ ,‬והוא טען‬
‫בדברי ספר שו״ת בית שערים חאו״ח סי׳ נ׳‬ ‫לפניו שחשב לפי אגודל שלו והוא הי׳ ארוך בדורו‪,‬‬
‫שמזכיר המהרש״ג שם שדעתו דשב ואל תעשה עדיף‪,‬‬ ‫ונענע לו בראשו ושחק ע״ש( וזה מוכח ממה שחח״ס‬
‫והיינו שדבריו נאמרו רק על בב׳ וה׳ ולא על שב״ק‪.‬‬ ‫היח מספר זאת לתלמידיו מבלי לחטעים טעמו וטעם‬
‫ועיינתי בגוף דברי ספר בית שערים‪ ,‬וראיתי שעובדא‬ ‫מתנגדו‪ ,‬כמסופר שם‪ ,‬והיינו מפני שלא היה מתנגדו‬
‫דשיד‪ .‬היתד‪ .‬באמת על הקריאה ביום ה׳‪ ,‬והגם שבתוך‬ ‫בזה‪ ,‬ולכן סיפר בסתמא המעשה שעשה ושהבעל תאומי‬
‫דבריו מזכיר גם דברי הדגמ״ר שנאמרו על שבת‪ ,‬אבל‬ ‫צביה הסכים על ידו בחיוכו[‪.‬‬
‫בדבריו מדגיש במפורש לכתוב בלשון ״ומ״מ ג״ל בנ״ד‬ ‫ו ה מ ע ש ה שעשו היה זה בקריאה של חול‪ ,‬וא״כ נלמד‬
‫דלא אריך למיעבד הכי״‪ .‬ו ר‪^ .‬ן דידיד‪ .‬הא הוא על‬ ‫מזה עוד במכש״כ שאפשר להשלים בכזאת‬
‫הקריאה בה׳‪.‬‬ ‫גם בשבת‪ ,‬דהא טעם הקריאה שתקנו בב׳ וה׳ כותבים‬
‫סג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כז‬ ‫שו״ת‬
‫שיוצא לנו להלכה‪ ,‬שבנידון שאלתנו דכולי‬ ‫באופן‬ ‫ח(‬ ‫חוץ מה שהמהרש״ג שם כותב גם זאת‪ ,‬דנראה‬ ‫וזהו‬
‫מעליותא בה‪ ,‬שהמדובר על השלמה דקריאת‬ ‫דגם הג׳ בעל בית שערים לא אמר דשב וא״ת‬
‫התורה דשב״ק שחרית‪ ,‬וביטול הקריאה היתה רק מתוך‬ ‫עדיף אלא בנידון ד ‪T‬יה שהי׳ כן בקביעות דבשחרית‬
‫אונס דחליים‪ ,‬שאין לך אונם גדול מזה‪ ,‬וגם רק‬ ‫לא הי׳ מנין ובמנחה היה מנין ונמצא דאם היו קורין‬
‫באקראי‪ ,‬בכל כגון דא בודאי ובודאי שיש להתיר‬ ‫במנחה הי׳ כן בקביעות דלעולם היו קורין בב׳ וה׳‬
‫השלמת החיוב באותו יום ולהורות שיוכלו לקרות קריאת‬ ‫במנחה וזה באמת מילתא דתמוה שהבאים אחריהם‬
‫התורה דשחרית גם בשעת עלות המנחה‪ ,‬ואם מתכוננים‬ ‫יסברו דלעולם קורין בב׳ וה׳ במנחה‪ ,‬אבל באקראי‬
‫כבר להתפלל גם מנחה יקראו הקריאה של שחרית לפני‬ ‫בעלמא כמו בנדון של החת״ם והמהרי״א דנזדמן כן‬
‫אמירת אשרי ובא לציון‪ ,‬הכל כבשחרית‪ ,‬כל הפרשה בז׳‬ ‫פעם אחת במקרה אין קפידא גם לדברי הבית שערים‬
‫גברי והפטרה וברכותיהן‪ ,‬ולאחר מיכן יאמרו אשרי ובא‬ ‫ע״ש‪ .‬וגם זאת שהמדובר בבית שערים שם כשמבטלים‬
‫לציון ויקראו שנית חובת קריאת המנחה בג׳ גברי‬ ‫במזיד הקריאה בב׳ וה׳ שחרית שלא באין למנין‬
‫בסדרא הבאה‪.‬‬ ‫כדיעו״ש‪.‬‬ ‫'‬
‫בספר שו״ת מלמד להועיל סי׳ י״ד שמספר‬ ‫]ויעוין‬ ‫ז(‬
‫סיפון כת‬ ‫שבקהלת עדת ישראל בברלין נתקן עפ״י‬
‫הגר״ע הילדעסהיימער ז״ל שבעד הנערים שאין יבולין‬
‫בדין שכר שבת עבור לימוד ליומו כלגד‪.‬‬
‫לבוא לביהכ״ג לפני הצהרים קורין אחר הצהרים ב׳‬
‫ובירור גדרי איסורו של שכר שבת וההיתר‬
‫או ג׳ שעות כל הסדרא וקורין ז׳ גברי ואומרין ההפטרה‬
‫לדבר מצוה‪.‬‬ ‫עם הברכות ואח׳׳ב מתפללין מוסף עד גמירא ואח׳׳כ‬
‫ב״ה‪ .‬כ״ג מנ״א תשל״ו‪.‬‬ ‫מתפללין מנחה עם קריאה ג׳ גברי‪ .‬והבעל מלמד להועיל‬
‫מעיר ע״ז דקשה לתקן כן לחלוטין‪ ,‬ושבודאי אם נמצה‬
‫שאלה‪.‬‬ ‫עומק הדין אין לעמוד בדין בתיקון זה‪ ,‬ואך משום עת‬
‫מתורני אחד שלומד בישיבה ומקבל שכר‬ ‫נשאלתי‬ ‫לעשות תקנו בדוחק לעשות כן בכל שבת עיי״ש‪ .‬ולדעתי‬
‫חדשי עבור לימוד מיוחד בחבורה לעי״נ‬ ‫מכיון שהנערים אנוסים ואין ביכלתם בשום פעם לבוא‬
‫החברים‪ ,‬בשעה קבועה בכל יום‪ ,‬והיות ובשבת קשה לו‬ ‫בשחרית‪ ,‬אין הדבר כ״כ נגד הדין שיסדרו עבורם‬
‫לבוא לשיעור אם מותר לו לקחת אחר במקומו ליום‬ ‫הקריאה אחה״צ כנ״ז‪] ,‬בפרט עוד לפני מוסף‪ ,‬יעוין‬
‫השבת ולשלם לו עבור כך‪ ,‬כי זה שמציע לו הדבר‬ ‫ר״ח ר״ה ד׳ ל״ב ע״ב בשם ירושלמי‪ .‬ושו״ת חקקי לב‬
‫רוצה לדעת אם ע״פ הדין אין לחוש בזה משום שכר‬ ‫חאו״ח סי׳ ד׳‪ ,‬ושו״ת נהרי אפרסמון סי׳ ג״ט עיי״ש[‪,‬‬
‫שבת שאסרו חז״ל‪.‬‬ ‫ולא צריכים לבוא עלה משום טעמא דעת לעשות‪ ,‬ונוסף‬
‫למה שמתבאר כן בדברי הפוסקים שהבאנו על כה‪,‬‬
‫תשובה‪.‬‬
‫וזיל בתר טעמייהו דזמן הקריאה כל היום‪ ,‬אציין גם‬
‫א( הנ ה בדינא דשכר שבת לצורך מצוה ובירור דעת‬ ‫למה שראיתי בספר בחיר חיים )וולפרט‪ ,‬אב״ד ליבוי‬
‫בספרי‬ ‫כתבתי‬ ‫השו״ע בזה להלכה כבר‬ ‫לטביה( שבהח ‪T‬ושים על או״ח סי׳ קל״ה נשאל על‬
‫שו״ת צ״א ח״ז סי׳ כ״ח‪ ,‬ובאתי בשניות על כך בחלק‬ ‫מקום יריד שאי אפשר לקבץ מנין ביום ב׳ וה׳ שחרית‬
‫ח׳ סי׳ ט״ו פרק י״ג בבררי דין שכר שבת לרופא יעו״ש‪.‬‬ ‫בגלל טרדי׳ דממונא‪ ,‬אך בתפלת המנחה רבים באים‬
‫ולעניננו אוסיף בע״ה לברר כדלקמן‪.‬‬ ‫לביהמ״ד אם אפשר לקרות פרשת היום במנחה‪ ,‬והשיב‬
‫חשבתי שיש להתיר זאת כשם שנוהגים היתר‬ ‫ולכאורה‬ ‫דתקנת הקריאה כל היום זמנו הוא ופסק להתיר לקרוא‬
‫לקבל שכר שבת עבור דבר מצוה‪) .‬יעוין‬ ‫במקומם שם במנחה עיי״ש‪ .‬ובדומה לזה השיב להתיר‬
‫בספרי שם(‪ .‬ולהסתפק על כן בהדברים שכבר כתבתי‬ ‫גם בם׳ שו״ת בית ישראל )לאנדא( סי׳ כ׳ באנשי צבא‪.‬‬
‫בזה בספרי הנ״ל‪.‬‬ ‫שלא ניתן להם רשות בב׳ וה׳ שחרית ללכת לביהכ״ג‬
‫לאחר העיון נראה דיש מקום לחלק ולומר‬ ‫אבל‬ ‫ב(‬ ‫להתפלל ולשמוע קריאת התורה ולעת המנחה ניתן להם‬
‫דבנ ‪T‬ון שאלתנו לא נחשב בלדבר מצוה‪ .‬דהרי‬ ‫טנאי ויש להם הרשות ללכת לביהכ״נ‪ ,‬והתיר להם‬
‫חובת הלימוד הזה חלה על השוכר אשר מקבל עבור‬ ‫לקרוא ולהשלים חובת הקריאה בעת המנחה עיי״ש‪.‬‬
‫כן שכר חדקזי‪ ,‬ורק מפני שהשוכר רוצה לחשוך א״ע‬ ‫ואכמ״ל בעיקר דבריו שם‪ .‬אך משום חדשות‪ ,‬ושלא‬
‫מללכת ביום השבת רוצה לקחת עבור כן אחר במקומו‬ ‫יקבע הדבר למנהג קבוע‪ ,‬כן יש מקום לחוש על כגון‬
‫ועבור כך ישלם לו שכר כפי שיוצא לו עבור יום זה‬ ‫המדובר במלמד להועיל שם‪ .‬וכיו״ב חשש בשו״ת פרי‬
‫כפי החשבון‪ ,‬ולכן ספק גדול אם בכגון דא נחשב‬ ‫השדה בח״ג שם‪ ,‬וגם כשהסכים להתיר כשלא יכולים‬
‫הדבר כמקבל שכר עבור דבר מצוה‪ .‬כי השכר שמקבל‬ ‫לבוא בב׳ וה׳ בשחרית משום טרדת הפרנסה התיר לקרוא‬
‫הבא במקומו הוא למעשה לא עבור עצם הלימוד כי אם‬ ‫במנחה רק לפרקים‪ ,‬כגון פ״א או ב״פ בכמה שבועות‬
‫ובעיקר מפני שעי״כ חושן־ את השוכר מלבוא וללמוד‪.‬‬ ‫כחנו״ש ואכמ״ל יותר[‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כח‬ ‫שו״ת‬ ‫סד‬
‫באמת בספר פתח הדביר ה׳ שבת סי׳ ש״ו‬ ‫וראיתי‬ ‫מצאתי בספר קול סופר על המשניות מהגאון‬ ‫וכעי״ז‬
‫סק״ה שמביא בתוך דבריו שם ספר הנא‬ ‫בעל מחנה חיים ז״ל בפ״ה דכתובות משנה ז‪/‬‬
‫וחסדא שקרא ערער על יא״צ דליל שבת‪ ,‬שמה שנוטלין‬ ‫דעל דין המשנה דימורד על אשתו דמוסיפים על כתובתה‬
‫הת״ח שכר לימוד הוי שכר שבת‪ ,‬וערער גם על מר‪.‬‬ ‫ג׳ דינרים בשבת ואין מוסיפים לה עוד חצי דינר משום‬
‫ששמע מחסיד א׳ דכי הוו מזמנו ליה ללימוד יא״צ ליל‬ ‫דמחזי כשכר שבת‪ .‬כותב וז״ל‪ :‬ומזה דנתי בעושר א׳‬
‫שבת היה הו^לך בע״ש מבע״י ומתחיל ללמוד לעי״ג‬ ‫שחפץ להרגיל נערי בני ישראל לבוא למנין‪ ,‬שמשלם‬
‫האיעו ההוא קודם ערבית כדי שיחשב בהבלעה‪ ,‬ומערער‪,‬‬ ‫להם בעבור כל יום ויום שיבואו סך איזה פרוטות‪,‬‬
‫דלאו תיקון גמור הוא אי משום דלא התנה עמו הבעה״ב‪,‬‬ ‫ויום שלא יבוא לא יקבל הפרוטות הקבועות‪ ,‬אין רשאי‬
‫ואי משום דד‪,‬זמן גרמא דקפיד הבעה״ב שיהיה הלימוד‬ ‫לשלם הפרוטות בעבור שיבוא גם בשב״ק ג׳ פעמים‬
‫בליל שבת דוקא‪ .‬וכמו כן מביא שכיוצא לזה גמגם‬ ‫להתפלל דהוה שכר שכת דאין זה בהבלעה כמו‬
‫גם על תיקון הרב בית המלך ז״ל על ישיבת ש״ק שב׳‬ ‫שמשלמים בקהילות ישנות עשרה בטלנים שבאים ערב‬
‫שילמדו גם בחול יום אחר‪ ,‬שאין זד‪ .‬תיקון‪ ,‬ושד‪,‬תיקון‬ ‫ובוקר בביהכ״נ‪ ,‬דהם מקבלים סך ידוע לשבוע‪ ,‬אבל‬
‫הוא שהמקדיש יחייב את הת״ח ללמוד גם יום חול יתר‬ ‫בכה״ג שמקבלים רק לום יום שבאו ואם לא בא אחד‬
‫על השבת דבכד‪,‬״ג הוי כדין הבלעה ממש עיי״ש‪ .‬וחזינן‬ ‫אפי׳ מחמת אונס אינו מקבל א״כ הוי שכר שבת עכ״ל‪.‬‬
‫דלא לקחו בחשבון שיהא מותר מפני שזה לדבר מצוה‪.‬‬ ‫ולכאורה הא הוי זה כמקבלים שכר עבור דבר מצוד‪.‬‬
‫ויתכן שד‪,‬וא זה מפני שתפסו לעיקר כהדעד‪ .‬הסתמית‬ ‫ולמה אסר זאת הבעל קול סופר‪ .‬אבל נראה דטעמו בזה‬
‫שכותב הב״י בסי׳ ש״ו סעי׳ ה׳ דאסור לד‪,‬שכיר חזנים‬ ‫כפי שחילקנו לעיל‪ ,‬דזה לא נקרא שמקבלים שכר עיור‬
‫להתפלל בשבת‪ .‬אבל יש גם לחלק בין מצוה חיובית‬ ‫דבר מצוה‪ ,‬כי השכר שמקבלים בזה הוא מפני שעושים‬
‫לבין מציוד‪ ,‬שמחזרים אחריה אשר כאשר עושים אותה‬ ‫עי״כ רצונו של העשיר וגורמים לו נחת רוח רוחני‬
‫נחשבת למצוד‪ ,,‬וזאת אפילו לד‪,‬מנד‪.‬ג לד‪,‬תיר במקום‬ ‫כי למצוה גדולה היא לו זאת שזוכה על ידי כן להרגיל‬
‫מצוה‪ ,‬וכנ״ל ]ויעוין גם באשל אברהם )בוטשאטש(‬ ‫נערי בני ישראל שיתפללו במנין‪ ,‬ולכן הגם שלעשיר‬
‫או״ח סי׳ ס״ו שמספר שביום ב׳ דר״ה אמרו תהלים‬ ‫השוכרם הו״ל לדידיה זאת דבר מצוה‪ ,‬אבל הנערים‬
‫עבור ‪.‬חולה‪ .‬וצוד‪ ,‬שיחזרו ויאמרו כמר‪ ,‬פסוקי תחלים‬ ‫אינם מקבלים השכר בעצם עבור הדבר מצוד‪ ,‬שעושים‬
‫בלילר‪ ,‬כדי שלא יהא מיחזי כשכר יו״ט ע״ש[‪,‬‬ ‫לבוא להתפלל במנין‪ ,‬כי אם עבור זה שממלאים רצון‬
‫ד( והלום ראיתי במאסף ״הצבי ישראל״ שנדפסה שם‬ ‫העשיר ומטריחים את עצמם לעשות רצונו ולבוא למנין‪,‬‬
‫תשובה מגדא״ז מלצר ז״ל בענין שכר רופא‬ ‫ועל כן לא נקרא זה שמקבלים שכר עבור דבר מצור‪,.‬‬
‫בשבת‪ ,‬ומביא שם ח ‪T‬וש מרבו הגאון הגר״ח ז״ל‬ ‫ולכן אסר הבעל קול סופר שישלמו להם הפרוטות‬
‫מבריסק‪ ,‬שאמר ליישב מה שהשמיט הרי״ף הא דלא‬ ‫בעבור שיבואו גם בשב״ק‪ .‬ואותו הדבר גם זה שמשלמים‬
‫ישכיר אדם כליו לנכרי בע״ש‪ ,‬שהשיגו הבעה״מ‪ ,‬וכן‬ ‫לעשרה בטלנים שיבואו ערב ובוקר לביד‪,‬כ״נ‪ .‬שהתשלום‬
‫הסכים הר״ן‪ ,‬דמשמע שסובר דאתיא כב״ש דסברי שביתת‬ ‫הוא לא בעיקר עבור ■המצוד‪ ,‬שעושים העשרה בטלנים‬
‫כלים‪ ,‬וכתבו דזה א״א דא״כ אפי׳ בד׳ וד‪,‬׳ נמי‪ ,‬נכן‬ ‫כי אם עבור הנאת ההנאה הרוחנית של הציבור ההוא‬
‫כתבו שם בתוס׳‪ ,‬אלא דטעמא משום שכר שבת ובכלים‬ ‫גדולה‬ ‫כעיר‬ ‫עי״כ‬ ‫ששוכרים אותם‪ ,‬כדי שיחשבו‬
‫שאין עושין מלאכד‪ .,‬וחידש לומר‪ ,‬דשכר שבת אינו‬ ‫וכמאמרם ז״ל במגילה ד׳ ה׳ ע״א אי זו עיר גדולה כל‬
‫איסור הרוחה אלא כעין איסור מלאכה‪ ,‬שאסור לעשות‬ ‫שיש בה עשרה בטלנים בבית הכנסת‪ ,‬ולכן מותר רק‬
‫פעולה אפילו שאינה מלאכה כמו שימור כיון שנוטל‬ ‫בהבלעה‪ .‬ומשא״כ חזן הכנסת ובעל תוקע וכדומד‪ .‬שמקבל‬
‫עבורה שכר‪ ,‬ולכן בשכירות כליו לנכרי גם הכלים שאין‬ ‫שכר עבור טרהתו בקיום עצם המצוה וא״כ ה״ה ש־ש‬
‫עושין בהם מלאכד‪ ,‬דוקא לב״ש דסברי שביתת כלים‬ ‫לפי״ז לאסור משום שכר שבת גם בנ ‪T‬וננו וכנ״ז‪. .‬‬
‫גם בזה יש איסור שכר שבת דד‪,‬וי כמו מלאכת הכלים‪,‬‬ ‫גם מקום לחלק בזה בין סתם מצוה לבין מצוד‪,‬‬ ‫יש‬ ‫ג(‬
‫אבל בלא שביתת הכלים וד‪,‬אדם אינו עושה שום פעולה‬ ‫של חובד‪ .,‬ולומר דזה שהתירו במקום מצור‪ ,‬היינו‬
‫בשבת נשאר הרוחה בעלמא‪ .‬ועפי״ז מוסיף הגרא׳־ז ז״ל‬ ‫רק במצוד‪ .‬של חובה‪ ,‬אי של חובת היום כתפלד‪ ,‬ותק״ש‬
‫וכותב‪ ,‬דלפי הנחה זו יעו לומר דאין שכר שבת אסור‬ ‫סתם חובד‪ ,‬כרופא‬ ‫וקרה״ת וק ‪T‬וש וכדומד‪ ,,‬ואי של‬
‫אא״כ נוכל לומר דממילא בשביל זה הפעולה אסור‬ ‫הנקרא לרפאות וכדומה‪ .‬דבכל מצוד‪ .‬כי האי לא גזרו‬
‫וכמו שימור דאסור לשמור בשכר‪ ,‬אבל היכא דהפעולה‬ ‫רבנן‪ .‬אבל לא בסתם מצוה שמביא עליו או שרוצים‬
‫מצוה כמו תקיעות א״א לומר דד‪.‬פעולה אסורד‪ ,,‬ונשאר‬ ‫לד‪.‬כניס אותו בעשייתד‪ ,‬ואשר בעצם אין כל חיוב לחזר‬
‫השכר רק הרוחה בעלמא‪ ,‬ולפי״ז רופא לישראל דהוי‬ ‫אחריה בדייקא כדי לקיימד‪-‬‬
‫מצוד‪ ,‬מותר ליטול שכר עכ״ד‪.‬‬ ‫נאמר כן יצא לנו בנידוננו שגם השוכר ששכרו‬ ‫ואם‬
‫ליישב עפי״ז דברי הרמב״ם בפכ״ג מד‪,‬־‬ ‫ונלענ״ד‬ ‫אותו בקביעות ללימוד משניות לעי״נ החברים של‬
‫שבת הכ׳׳ד שפוסק וז״ל ‪ :‬ואומר לאחרים בואו‬ ‫‪.‬‬ ‫המוסד‪ ,‬אילולא ששכרו אותו חדשית‪ ,‬היה ג״כ אסור‬
‫והצילו לכם וכל אחד ואחד מציל מזון שר‪,‬וא צריך‬ ‫לו לקבל שכר מפורט עבור הלימוד של יום השבת בלבד‪.‬‬
‫סה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫עליהם מדוע שלא הדגישו בדברידים שעיקר הרבותא‬ ‫לו זכו׳ ואם לא רצר! המציל לקחתו זנתנו לבעליו מותר‬
‫בזה דאף בדבר מצוד■ אסור ע״ש‪ .‬וזה אינו‪ ,‬אלא כוונתם‬ ‫לו ליטול ממנו אחר השבת שכר עמלו ואין זח שכר‬
‫לא בחפצי שמים אלא בשל חול(‪ .‬וכדמצינו באמת בזה‬ ‫שבח שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו‬
‫שמירת‬ ‫על‬ ‫פלוגתת ראשונים אי הכוונה בגמ׳ בזה‬ ‫אלא במקום מעורב עכ״ל‪ .‬ומקשה המ״מ דאין במשמע‬
‫הקדשות‪ ,‬יעוין בנדרים ד׳ ל״ז ובתום׳ ובשטמ״ק שם‪,‬‬ ‫ששכר שבת מותר בעושה דברים המותרים שהרי סוף‬
‫וכן בח ‪T‬ושי הר״ן על ב׳׳מ שם‪ ,‬שע״ד רש״י שכותב‬ ‫פ״ו מבואר שלשמור את התינוק אסור לקבל שכר שבת‪.‬‬
‫דכולר‪ .‬ברייתא בהקדש היא‪ ,‬משיג הר״ן וכותב‪ ,‬דלא‬ ‫שכותב‬ ‫המשנה‬ ‫ע״ש מה שמתרץ• זיעוין במרכבת‬
‫מחוור שבתוספתא הוא שנוי עם דיני השומרים ולא‬ ‫שתירוצו של המ״מ דחוק‪ ,‬וגם הוא דוחק א״ע ליישב‬
‫לגבי הקדשות כלל‪ ,‬אלא כולן בשל חול נינד‪,‬ו עיי״ש‪.‬‬ ‫דברי הרמב״ם כיעו״ש‪.‬‬
‫ויעוין מ״ש בזה בספר בני ציון על או״ח סי׳ ש״ו‬ ‫לפי דבריהם של הגאונים הנ״ל אפשר ליישב‬ ‫אבל‬
‫סק״ו‪ ,‬וכמו״ב מ״ש לחלק בזה גם מדידיה עיי״ש ויש‬ ‫בפשיטות דברי הרמב״ם‪ ,‬ולפרש‪ ,‬דכוונתו‪,‬‬
‫להאריך[‪.‬‬ ‫דמתחילה הא זכה המציל לעצמו‪ ,‬באופן שאי אפשר‬
‫דהרי״ף‬ ‫אליבא‬ ‫רק‬ ‫המה‬ ‫הא‬ ‫דבריהם‬ ‫כ מו כ!‬ ‫לומר שאסור לו לעשות הפעולה‪ ,‬וא״כ לאחר מיכן‬
‫]והרמב״ם[ ולא אליבא דיתר הראשוגים‪.‬‬ ‫כשרוצה ליתנו לבעליו‪ ,‬ומבקש רק שכר עמלו הרי זה‬
‫ו( במגביל לחידושיהם של הגאונים‪ .‬הנ״ל מצאתי‬ ‫כבר כשכר של הרוחה בעלמא שמותר‪.‬‬
‫בספר שו״ת מהרש״ג ח״ב סי׳ ס׳‪ ,‬הוא‬ ‫לפי״ז היה אפשר לצדד להתיר גם קבלת שכר‬ ‫וא״ב‬
‫כותב לומר‪ ,‬דהאיסור לקבל שכר בשבת שלמדנו מהגמ׳‬ ‫שבת בההיא דלימודי הישיבה‪ ,‬והיא״צ‪ ,‬וגם‬
‫בב״מ ד׳ נ״ח הוא רק בעד מה שהוא בעצמו משתכר‬ ‫לרבות גם בנידון שאלתנו‪ .‬דהרי בכל אלה ג״כ אי‬
‫בטרחת גופו‪ ,‬אבל שיהיה אסור לו לקבל שכר כליו‬ ‫אפשר לומר דפעולת הלימוד אסור‪ ,‬ונשאר רק הרוחה‬
‫וחפציו או שכר ביתו לא שמענו‪ ,‬והרי עצם איסור‬ ‫בעלמא דמותר‪.‬‬
‫שכר שבת לאו איסור גמור הוא אלא חומרא בעלמא‬ ‫א ל א דלא אבין איך יפרנסו הגאונים הנ״ל סוגית‬ ‫די(‬
‫כדכותב הב״י בסי׳ תקפ״ה‪ ,‬ונראה דטעם האיסור הוא‬ ‫ר״גמ׳ בכתובות דפים ס״ג ס״ד דאיתא‬
‫משום דגזרו חז״ל דאם יהיה אדם רשאי להשתכר בשבת‬ ‫במשנה‪ ,‬דבמורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה‬
‫במלאכת היתר יבוא להשתכר גם במלאכת איסור‪ ,‬וא״כ‬ ‫שלשה דינרין בשבת‪ ,‬דינר ליום‪ ,‬ומבארת ד‪.‬גמ׳ דלהכי‬
‫נראה דזה שייך רק באם משתכר בגופו במלאכת היתר‪,‬‬ ‫לא יהבינן לה דשבת‪ ,‬משום דמיחזי כשכר שבת‪ .‬וד‪.‬א‬
‫אבל באם גופו אינו משתכר כלום רק כליו וחפציו‬ ‫שם ליכא כל פעולה בשבת מצידה‪ ,‬והוא רק הרוחה‬
‫משתכרין בו בשבת לא שייך שום גזירה דאנן קיי״ל‬ ‫בעלמא מפני שמורד בה‪ ,‬ואפ״ה אסרו לתת לה מפני‬
‫כב״ה דלית לן שביתת כלים‪ ,‬וברמב״ם בפ״ו משבת‬ ‫דמיחזי כשכר שבת‪.‬‬
‫לא מזכיר איזה איסור ׳שכר שבת בכליו של אדם‪ ,‬ורק‬ ‫לתרץ‪ ,‬דיפרשו כוונת ד‪.‬גמ׳‪ ,‬דבאמת אין זה‬ ‫ונראה‬
‫בשכר אדם בגופו הביא הברייתא הנ״ל בב׳׳מ‪ .‬ומביא‬ ‫שכר שבת שגזרו עליו‪ ,‬ורק מפני שמכל מקום‬
‫שאמנם ברא״ש וטור בסי׳ רמ״ג ורמ״ו מבואר שש״ש‬ ‫מיחזי הדבר כשכר שבת לא רצו חכב?ים לתקן שיוסיפו‬
‫אסור אף מה שכליו משתכרין לו וכו׳‪ ,‬אבל לדעת הרי״ף‬ ‫לה גם עבור יום השבת‪ ,‬כי מכל מקום אין זה ממדת‬
‫והרמב״ם דדחי ברייתא דאיסור השכרת כלים ד׳ י״ט‬ ‫ך‪ ,‬ק״« ע״א‬ ‫חסידים‪ ,‬ובדומה למה דמצינן‬
‫מהלכה וסברי דהברייתא אזלי אליבא דב״ש וכו׳ א״כ‬ ‫גבי הצלת מזון מדליקה בשבת‪ ,‬שרבא שאל ״חסידי‬
‫לא מציגו בש״ס שום איסור על שכר כלים בשבת‪.‬‬ ‫אגרא דשבת שקלי״ ו ומפרש רש״י שם‪ ,‬דחם ‪T‬ים יעז‬
‫ועפי״ז כותב דנפלו כל דברי המג״א בסי׳ רמ״ו וש״ו‬ ‫להם לוותר משלהם בכל דבר שיש ‪.‬בו נדנוד עבירה‪,‬‬
‫לענין שכר בית וריבית מעותיו דאסור אם משלמין בעד‬ ‫ואע״ג דלא שכר שבת גמור הוא וכו' מיהו ‪ Ten‬לא‬
‫כל יום ויום‪ ,‬ולהרמב״ם הכל מותר‪ .‬וכמו״כ כותב דעפי״ז‬ ‫מקרי וכו׳ ע״ש‪ .‬וה״ה ה״נ לא רצו חז״ל לתקן דבר‬
‫יתיישב מנהג העולם שנוסעים אל הצדיקים על ש״ק‬ ‫שמיהו מחזי עכ״פ כשכר שבת‪ ,‬וזהו שדייקו חז״ל‬
‫ועל ימים נוראים ולנים ומשלמים שכר לינה בעד לינת‬ ‫בלשונם לכתוב‪ :‬״משום דטיחזי כשכר שבת״‪ ,‬אבל‬
‫שבת ויו״ט ומחשבים בל יום וכל לילה לבדו‪ ,‬ואינו‬ ‫אבל לאמיתו אין זה שכר שבת שאסרו‪.‬‬
‫עולה על לב שום אדם לחוש משום שכר שבת‪ ,‬וכן‬ ‫דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה וכו׳‬ ‫]ובההיא‬
‫בהרבה מקומות וקהילות כשרות משלמין בעד המקוד‪.‬‬ ‫דבב״מ ד׳ נ״ח ע״א‪ .‬הנראה מדברי הרמב״ם‬
‫שטובלין בשבת ויו״ט ואינו עולה על לב שום אדם‬ ‫בפ״ו מה׳ שבת הלכה כ״ה דפירש לה דלא מיירי בשמירה‬
‫‪.‬לחוש על חשש שכר שבת‪ .‬והיינו‪ ,‬דסומכין על שיטות‬ ‫של מצוה‪ .‬וכן נראה גם מדברי הטור והשו״ע בסי׳ ש״ו‬
‫הרי״ף והרמב״ם וכו׳ שלדעתם אין בשכר כלים ובית‬ ‫סעי׳ ד׳ )יעו״ס בפרישה בטור‪ ,‬ודלא כהערוה״ש סעי׳‬
‫ודומה לזה משום ש״ש‪ ,‬דאין האיסור רק שגופו של‬ ‫ט׳ שרו״ל דהגם דהרמב״ם לא מיירי בדבריו בדיני חפצי‬
‫אדם בפעולתו לא ישתכר בשבת עיי״ש ]ובתשובתו זאת‬ ‫שמים‪ ,‬בכל זאת מבאר שם‪ ,‬ובמיוחד בדעת הטור‬
‫של המהרש״ג שכתבה בשנת תרפ״א חזר וביסס ביתר‬ ‫מתמה‬ ‫כך‬ ‫והשו״ע‪ ,‬שכוונתם בחפצי ‪ .‬שמים‪ ,‬ומתוך‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כח‬ ‫שו״ת‬ ‫סו‬
‫בא כאילו בהבלעד‪ .‬עם המיפחת פחית של שאר ימי‬ ‫הרחבה חילוקו זה אשר למעשה כבר כתבה בתשובתו‬
‫השבוע‪ .‬אבל בכל היכא שמפחיתין משום שבת בלבד‬ ‫עוד‬ ‫ושמה‬ ‫בח״א סי׳ ס״ה שכתבה בשנת ת־ע״ג‪,‬‬
‫אזי גם במיפחת אסור‪ ,‬ועל כן מסיים הריטב״א וכותב‬ ‫פיקפק בזה‪ ,‬ובכאן חזר וחיזקה[‪.‬‬
‫בהדיא ״שאבל כל שפוחת מחובו כפירוש לשכר שבת‬ ‫שהמהרש״ג ז״ל נחית ג״ב לחלק אליבא דהרי״ף‬ ‫הרי‬
‫אסור״‪ ,‬והיינו דמכיון שפוחת בפירו־ש לשכר שבת תו‬ ‫ודעימיה בין כשטורח בגופו לבין כשמקבל שכר‬
‫לא דמי כבר לההיא דאמרינן שם ״איהי דמיפחת קא‬ ‫עבור הכלים‪ ,‬אם כי לא באותו סברת החילוק שחילקו‬
‫פדזית לא מיחזי כשכר שבת״‪ .‬אלא שפיר מיחזי כשכר‬ ‫הגאונים הב״ל‪ .‬וגם אליבא דהמהרש״ג ז״ל קשר‪ .‬איך‬
‫שבת ואסור‪ .‬וכך הועתק בשם הריטב״א בחדושי נמו״י‬ ‫שלא שת לבו לסוגית ד‪.‬גמ׳ בכתובות‪ ,‬ואשר היא בעצמו‬
‫על כתובות בלשון‪ :‬ומיהו כל שפוחת מחובו בפירוש‬ ‫מזכירה להלן בדברי תשובתו שם‪ ,‬אם לא שנאמר שסבר‬
‫לשכר שבת אסור ע״ש‪ .‬וד‪,‬יינו כנ״ז‪.‬‬ ‫ג״כ לחלק כפי שחילקנו לעיל‪ ,‬ועוד י״ל אליבא דידיה‪,‬‬
‫המדובר‬ ‫הא‬ ‫הרי בנ ‪T‬ונו של המהרש״ג שם‬ ‫והא‬ ‫דמכיון דד‪.‬דגשת חילוקו בזד‪ .‬הוא בעיקר בין כשגופו‬
‫כשמשכיר מקומו בביהכ״נ בכל שנד‪ .‬רק על ‪ .‬נ׳‬ ‫משתכר לבין כשכליי משתכרים‪.,‬א״כ בהדדא דכתובות־‬
‫ימים בשנה‪ ,‬על ר״ה ויוה״כ• באופן שיוצא שד‪.‬מיפחת‬ ‫נחשב ג״כ כגופה משתכר‪ ,‬דד‪.‬א מקבלת זה עבור צער‬
‫הוא במפורש רק על ימים אלה‪ ,‬וא״כ‪ :‬לפי היוצא לנו‬ ‫גיפה שבעלה גורם לה‪ ,‬ולכן נחשב זה גרוע יותר משכר‬
‫מדברי הריטב״א הנ״ז צריך להיות אסור משום מיחזי‬ ‫כלים ואסור בשבת מטעמא דמיחזי כשכר שבת‪] ,‬ויעוין‬
‫כשכר שבת ויו״ט אפילו בהקדים לו המעות‪ ,‬ובדומה‬ ‫מ״ש עוד בנוגע לתשלום שכר לינה בפונדקאות בלילי‬
‫ממש למה שאוסר הריטב״א בכל היכא שפוחת מחובו‬ ‫שבת ויו״ט בשו״ת האלף לך להגר״ש קלוגער ז״ל‬
‫בפירוש לשכר שבת‪.‬‬ ‫חאו״ח סי׳ קכ״ה‪ ,‬ועוד שם בסי׳ קל״ב ע״ד השוחטים‬
‫הריטב״א‬ ‫ולכאורה הערתנו האמורד‪ .‬מכח דברי‬ ‫ביו״ט ונותנים שכרם‪ ,‬וכן בספרו ובהרת בחיים סי׳‬
‫בכתובות מוצאת לד‪ ,‬מקום לנוח גם על המג״א‬ ‫ע״א וסי׳ פ״ט עיי״ש‪ .‬כן יעוין כספר שו״ת ברכת חיים‬
‫בסי׳ ש״ו סק״ז שכותב שם ג״ב בפשיטות‪ ,‬דאבל אם‬ ‫ח״א מהגאב״ד דאלטשאטדט מ״ש לחדש בנוגע לריבית‪,‬‬
‫פוחתין לו מהחוב כל יום כך וכך לא מיקרי שכר •שבת‬ ‫דגם להמג״א לא אסור אלא במלוה לנכרי‪ ,‬אבל במלוה‬
‫בכיוצא בזה‪ ,‬ושכ״מ בגמ׳ פ״ה דכתובות ע״ש )ולפלא‬ ‫לישראל מכיון שעושה על צד היתר עיסקא כתקנות‬
‫על המהרש״ג שלא כתב להסתייע לדבריו מדברי המג״א‬ ‫חז״ל גם להמג״א י״ל דמותר‪ ,‬מכיון שהוא כמחצית‬
‫הנ״ז(‪ ,‬ואילו מדברי הריטב״א הא מפורש יוצא דהיכא‬ ‫שבר מדיריוח אלא שהתפשרו שלא יתן לו כל הריוח‬
‫שפוחת מחובו בפירוש לשכר שבת אסור‪.‬‬ ‫אלא דבר קצוב עיי״ש‪ .‬ואכמ״ל בכל זה‪ .‬וגם לפי ביאורם‬
‫לאחר העיון נראה דעל המג״א אין להקשות כי יש‬ ‫אבל‬ ‫של הגרח״ס והגרא״ז הנ״ל בשיטת הרי״ף ודעימי׳ ג״כ‬
‫לומר שגם בדברי המג״א המדובר דכש־פוחתין‬ ‫צריך להיות מותר ריוח־ריבית[‪.‬‬
‫לו את זה במשותף עם הפחת שפוחתין ג״כ עבור יתר‬ ‫שני כותב שם הנוגע במיוחד לנדון שאלתו‬ ‫טעם‬ ‫ז(‬
‫ימי השבוע‪ ,‬ולכן דמי זה שפיר לההיא דכתובות דמתירין‬ ‫זה‬ ‫ומכה‬ ‫ע״ד שכירת מקומות בביד‪.‬כ״נ‪,‬‬
‫מיפחת כי האי‪.‬‬ ‫שמקדימים לשלם דמי השכירות במוקדם כיעו״ש‪.‬‬
‫בזה רק עמ״ש המהרש״ג שם לכתוב סברא‬ ‫ואעיר‬
‫לראות בדברי שו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל‬ ‫ושמחתי‬ ‫להתיר בנידונו‪ ,‬משום‪ ,‬דנראה דדומה לד‪.‬א‬
‫בסי׳ ש״ו סעי׳ י׳ שבהביאו דינא דמג״א‬ ‫דאמרינן בכתובות פ׳ אע״פ גבי מורד ומורדת דאיהו‬
‫פירש לה דמיירי בגוונא הנ״ז‪ ,‬דכותב וז״ל ‪ :‬וכן הדין‬ ‫דמפחת פחתה לא מחזי כשכר שבת‪ ,‬א״ב ה״נ בהקדים‬
‫בקנסות שקונסים לאדם כך וכך בעד כל יום ויום שעובר‬ ‫לו מעות הוי ביו״ט רק כפחת פחתה ולית ביה משום‬
‫על תקנת חכמים וכו׳ אינו משלם בעד השבתות ובו׳‬ ‫שכר שבת ויו״ט ע״ש‪.‬‬
‫אבל אם הקנס הוא לנכות לו מד‪,‬חוב שיש לו על אחרים‬ ‫להעיר ע״ז מדברי הריטב״א ד׳ ס״ד סוף ע״א‬ ‫ויש‬
‫בעד כל יום ויום כך וכך מנכין לו גם בעד השבתות‬ ‫שכותב על הד‪,‬יא דאמרינן כיון דמיפחת פחתד‪ .‬לא‬
‫וכו׳ עכ״ל הרי שהגרש״ז ז״ל ביאר בהדיא כוונת המג״א‬ ‫מחזי כשכר שבת‪ ,‬וז״ל ‪ :‬ומכאן היד‪ ,‬נראה ללמוד שאין‬
‫שהמדובר הוא כשמנכין לו לא רק בעד שבתות בלבד‬ ‫משום שכר שבת ]בדבר שד‪,‬וא פוחת מחובו‪ ,‬אבל יש‬
‫כי אם גם על כל ימי החול כל עוד שעובר על התקנה‪.‬‬ ‫לדחות דשאני הכא דלאו משום שכר שבת פחתינן לה‬
‫וא״כ דוקא בכה״ג שעכ״ם כלול בד‪,‬ניכוי גם ימי החול‬ ‫ממש‪ .‬שט״מ בשם הריטב״א[ ולמראית העין הוא דאיכא‬
‫בזה הוא דחילק המג״א בין כשנוטלין ממנו בעין שמיחזי‬ ‫למיחש וכל דפחית ליכא מראית עין אבל כל שפוחת‬
‫עכ״פ כשכר שבת )יעוין בתום׳ כתובות שם ד׳ ס״ד ע״ב‬ ‫מחובו בפ־רוש לשכר שבת אסור כן ניאד‪ ,‬לי עכ״ל‪.‬‬
‫ד״ה מיחזי ע״ש( ובין כשרק מנכין לו מחוב שיש לו‬ ‫ופשוט דכוונת הריטב״א לבאר דזר‪ .‬דאמרינן דכיון‬
‫אבל‬ ‫דכתובות‪,‬‬ ‫שמותר‪ ,‬כי זה בדומד‪ .‬ממש לד‪,‬ד‪,‬יא‬ ‫דמיפחת פחית שרי‪ ,‬ואשר יש ללמוד דה״ד‪ ,‬בכל כיוצא‬
‫כשממש מנכין לו רק עבור שבת בלבד בכל כה״ג גם‬ ‫בזה דמותר‪ ,‬הוא רק בגוונא דד‪,‬היא שליכא גם משום‬
‫המג״א יודה שאסור‪.‬‬ ‫מראית עין‪ ,‬והיינו בהיות שד‪,‬מיפחת פחית של שבת‬
‫סז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ט( ו ב ס פ ר ארחות חיים על או״ח סי׳ ש״ו אות ד׳‪,‬‬ ‫נראה לי לתרץ מה שראיתי בספר תהלד‪ .‬לרוד‬ ‫ובזה‬
‫כותב הגאון המהרש״ם ז״ל להמליץ על בעלי‬ ‫סי׳ ש״ו סק״ז שכותב להקשות )או להמציא דרך‬
‫הפונדקאות הנוטלים שכר לינת לילה בעד ליל שבת‬ ‫היתר( על דין המחבר בסעי׳ ו׳ דאסור לשכור חזנים‬
‫לבד בלא הבלעה‪ ,‬די״ל כיון דד‪.‬כנסת אורחים מצוד‪.‬‬ ‫להתפלל בשבת וכו׳‪ .‬דלכאורה היה אפשר לעשות בהיתר‬
‫הר״ז דומה לד‪.‬א דסעי׳ ה׳ דלשי׳ י״א שרי ובסי׳ תקפ״ה‬ ‫שמקודם יתנו לו בהלואה ואח״ב יפחתו לו מן החוב‬
‫ס״ה ומהה״ש שם מבואר דקיי״ל כדעה זו לד‪.‬קל‪ .‬ומוסף‬ ‫דכה״ג לא מיקרי שכר שבת כמ״ש המ״א סק״ז ע״ש‪.‬‬
‫עלה מביא מהירושלמי פ״ה דסוכד‪ .‬ה״א דמוכח משם‬ ‫אבל לפי דברינו האמורים אין קושיא‪ ,‬ואין לדמות‬
‫שנטלו שכר בעד דרשה בפני העם בשבת‪ ,‬והיינו מפני‪,‬‬ ‫מההיא דמג״א לדינא דשו״ע בשכירת חזנים‬
‫דלצורך מצזה שרי‪ .‬עיי״ש ]ויעוין בספר שו״ת באר צבי‬ ‫להתפלל בשבת‪ ,‬כי דברי תמג״א אמורים כשמיהת מנכים‬
‫)קינסטליכער( סימן י״א שכותב להשיג על המהרש״ם‪,‬‬ ‫עם זה גם עבור ימי חול ולכן מתיר וכנ״ל‪ ,‬אבל בכה״ג‬
‫ולומר דכיון דנוטל שכר בודאי שלא חשיב לדבר מצוד‪..‬‬ ‫ששוכרים החזנים רק עבור שבת‪ ,‬והגיכוי מהחוב גם הוא‬
‫ובד‪.‬גד‪ .‬שם מד‪.‬גר״י וועלץ ז״ל מ״ש ליישב דברי‬ ‫רק עבור יום השבת‪ ,‬גם המג״א מודה שאסור‪ ,‬ומשים כך‬
‫המהרש״ם‪ ,‬ומבר‪.‬״ח שכותב לד‪.‬שיב על דבריו עיי״ש‪.‬‬ ‫במתכוון לא הזכיר בכאן בשו״ע ונו״ב מדרך המצאת‬
‫כן ראיתי מ״ש להשיג עליו נכדו בדעת תורה עיי״ש‬ ‫היתר שיתנו לו מקודם הלואה ואח״כ יפחתו לו מן‬
‫ואכמ״ל[‪.‬‬ ‫החוב‪ ,‬מפני שבזה גם בכה״ג אסור‪.‬‬
‫המהרש״ם ז״ל‪ ,‬הלימוד בישיבה‪ ,‬וד‪.‬יא״צ‪ ,‬וכן‬ ‫ולפי״ד‬ ‫על המהרש״ג השגחנו עליו מדברי הריטב״א‬ ‫עכ״פ‬
‫בנידוננו‪ ,‬בודאי אפשר להחשיב זה דבר מצוד‪.‬‬ ‫במקומה עומדת‪ ,‬וכאמור מובאים דברי הריטב״א‬
‫דשרי שכר שבת‪ .‬וכאן בודאי גם הבעל באר צבי ויתר‬ ‫גם בנמוק״י ובשט״מ ובאין חולק ]אם לא שנאמר שדברי‬
‫המשיגים על המהרש״ם יודו שמה שמקבלים שכר לא‬ ‫רש״י במהדורא קמא המובאים לפני כן בשמ״ק שם‬
‫מגרע זה מאומד‪ .‬מחשיבות הדבר כדבר מצוה‪.‬‬ ‫יוצאים בחלוקים על דברי הריטב״א‪ .‬כי מסביר בדבריו‬
‫ט( לזאת נראה להלכה בנ ‪T‬וננו‪ .‬דאם כי בודאי ישנו‬ ‫הא דמיפחת פחית שרי ״ואע״ג דמוסיף אממוניה בהך‬
‫בדבר משום מידת חסידות שלא לקבל שכר‬ ‫פחיתה כיון דכולה כתובתה ב ‪T‬ו עם שאר ממון שלו‬
‫עבור יום השבת בלבד‪ ,‬ובדומה לההיא דשבת ד׳ ק״ב‬ ‫לא מיחזי כשמשתכר בשבת דהא תפיס וקאי מעיקרא‬
‫ע״א ששאל רבא ״חסידי אגרא דשבתא שקלי״ י וכפי‬ ‫בכולו״ ע״ש‪ .‬ואם נאמר בזה זיל בתר טעמא צריך‬
‫שפירש רש״י שם ד״ה חסידי כיעו״ש‪ .‬אבל מצד הדין‬ ‫להיות מותר לפי״ז גם בפוחת מהחוב בפירוש לשכר‬
‫יש מקום להתיר‪.‬‬ ‫שבת‪ .‬ויש להאריך[‪.‬‬
‫טעם שלישי כותב שם‪ .‬מזה דמתירין לדבר‬ ‫ועוד‬ ‫ה(‬
‫מצוה‪ ,‬ובהמשך דבריו כותב להסביר ענינו של‬
‫סימן כט‬ ‫דבר שהתירו לרבר מצוה‪ ,‬משום דטעמא שאסרו ש״ש‬
‫בדינא דהקפאת מים במקרר בשבת‬ ‫אפילו במלאכת היתר‪ ,‬כי לא רצו חכמז״ל שיעשה האדם‬
‫והפשרת קרח‬ ‫מישראל בשבת אפי׳ במלאכת היתר‪ ,‬ורק שלא היה כח‬
‫בידם לאסור וכו׳ ולכן אסרו עכ״ם לקבל שכר על‬
‫בס״ד בדר״ח כסלו התשל״ו‪.‬‬ ‫המלאכה כדי שלא ישכיר האדם את עצמו למלאכת היתר‬
‫שו״ר וכ״ט למ״כ‬ ‫וכו׳ וכל זה בדבר דלאו מצוה‪ ,‬אבל בדבר מצוה הרי‬
‫שליט״א‬ ‫וולדינברג‬ ‫י‪.‬‬ ‫אליעזר‬ ‫הגאון‬ ‫אדרבה בזה רצו שיעשה האדם בשבת ולכן לא אסרו‬
‫אב״ד בירושלם‬ ‫בזה השכר אע״ג דאין קבלת השכר מצוה‪ ,‬דהאדם אינו‬
‫מבוא דרך הברכד‪ .‬וד‪.‬שלום‪.‬כערכו הרם‪ ,‬נתקבל‬ ‫אחרי‬ ‫מחויב לעשות לחבירו בחנם וכו׳‪ .‬ועפי״ז מיי‪-‬בב מנהג‬
‫בתודד‪ .‬וברכר‪ .‬ספרי שו״ת צ״א יא־יב‪ .‬כד‪ .‬יתן‬ ‫העולם שכשמת אחד מישראל שוכרין שומרין ישראל‬
‫וכד‪ .‬יוסיף להגדלת תורה מתוך בריות דגופא ור‪.‬רחבת‬ ‫אפילו בשבת ומשמרין אותו ומשלמים להם‪ ,‬ואינו עולה‬
‫הדעת‪.‬‬ ‫על לב שום איש איסור של שכר שבת‪ ,‬והיינו דכיון‬
‫הספר פגשתי התשובה לד״ר פנטון נ״י‬ ‫כשפתחתי‬ ‫שחז״ל רצו שיעשה מלאכה זו לית ביה משום שכר‬
‫ברית‬ ‫הספר‬ ‫שנזכר‬ ‫)בחי״ב סי׳ ל״ד(‪.‬‬ ‫שבת יעו״ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫עולם‪ ,‬לכן עלי לברר שהרי זה בודאי אחריות גדולה‬ ‫טעם זה של המהרש״ג ז״ ל אפשר להתיר מאותו‬ ‫ולפי‬
‫לומר בשם אחרים מה שלא אמר‪ ,‬וכבר ביררתי זה‬ ‫הנימוק גם לקבל ש״ש עבור הלימוד בישיבה או‬
‫ותיקנתי בספר ״אז נדברו״ )הוצאת תשל״ג( ח״א עמוד‬ ‫בלימוד יא״צ לעי״ג‪ ,‬וגם לרבות בנידוננו‪ ,‬בהיות ועצם‬
‫קמ״ד‪ ,‬וזה לשוני‪ :‬מ״ש בברית עולם שיש חוששים‬ ‫הפעולה רצונם של הז״ל בזה‪ ,‬דהיינו שילמדו ביותר‬
‫משום בונד‪ .‬וצוין ע״ז ציץ אליעזר ח״ז )צ״ל ח״ו והוא‬ ‫ביום שב״ק‪] ,‬עיין בטור ושו״ע או״ח סי׳ סעי׳ ב׳ ובנו״ב[‬
‫בסי׳ ל״ד( הסגנון נותן מקום לטעות כאלו הנ״ל מחמיר‬ ‫ולא משנה מה שמכוון בזה לעי״נ של איזה נפטר‪ ,‬ולכן‬
‫בזד‪ ,.‬וזד‪ .‬אינו‪ ,‬אלא שמביא י״א בזה שמחמיר‪ ,‬ודוחה‬ ‫מותר בזה גם שכר שבת‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן כט‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫סח‬
‫סעי׳ כ״ה דכותב ״דאלו מפני שהקרה היה מקודם מים‬ ‫אותו וכן עיר‪,‬ר וכן ס׳׳ל לשה״ש ואינו דומה לעשיית לבן‬
‫אין בזה לא משום נולד וכר״‪ ,‬ואני הוספתי להביא מה‬ ‫והמובא בעמוד ‪ 92‬סעיף ז׳ שזה מתקיים‪ ,‬וגם שם מה‬
‫שמצאתי בשבלי הלקט שכבר כתב לחלק בכזאת‪ ,‬ולא‬ ‫שצויין על זה ״שבה״ש״ אינו מדוקדק דמובא שם‬
‫כמסתפק ובא‪ ,‬אלא בתורת סברא ודאית יעו״ש‪.‬‬ ‫דעה זו‪ ,‬אבל הוא בעצמו מחלק בין לבן לגבינה‪ ,‬אלא‬
‫אולם מתוך זה‪ ,‬זאת אומרת במסגרת החילוק שיש‬ ‫שחושש משום עזבדין דחול‪ ,‬עד כאן לשוני‪ .‬וחזרתי‬
‫־ לחלק בכנ״ז כתבתי בספרי שם באות י״ד גם‬ ‫על זה עוד איזה פעמים להשואלים בחלקי האז נדברו‪.‬‬
‫מה שי״ל סברא הפוכה‪ ,‬והוא דנולד שייך יותיר בהפשרה‬ ‫וידוע שהברית עולם יצא בהרבה שגיאות מסיבות שלא‬
‫בהיות שהמים הנפשרים המה בר־קיימא וכר אבל בגוונא‬ ‫הייתי אשם וגם אי דיוקים‪ ,‬ולאחר שזכיתי בקיץ שעבר‬
‫דהקפאה בהיות ואיד שהוא עומדת היא להנמס ולחזור‬ ‫להוציא המהדורא השישית והוספתי עוד תיקונים יותר‬
‫לקדמותה הנוזל וכר בכל כגון דא י״ל דכו״ע יודו‬ ‫לקרוא‬ ‫אפשר‬ ‫שכבר‬ ‫ממאה בגוף הספר אני חושב‬
‫שאין בהקפאה מ־שום נולד וכר והארכתי בזה כיעו״ש‪.‬‬ ‫מהדורה מתוקנת )והנ״ל לא תיקנתי בגוף הספר כיון‬
‫כן יעוין עוד בספרי בחלק ה׳ סי׳ י״ב אות ר שכתבתי‬ ‫שכבר הודפס ותוקן בשו״ת א״נ(‪ .‬ואני מוסיף שם עוד ז‬
‫עפ״י הסברא האמורה גם לחלק בין ההיא דפשטידא‬ ‫ולעיקר הנ ‪T‬ון שרבים השואלים איך להתנהג למעשה‬
‫לבין הקפאת המים‪ ,‬משום דבשם כשנימס ע״י האש‬ ‫‪ , . .‬ואנו רואים שאפשר לענג השבת במאכלים ומשקים‬
‫בזה הוא חוזר לקדמותו ולטבעו העצמותי־ להיות נוזל‬ ‫קרים בלא עשיית קרח‪ ,‬ומ״מי מי שאומר שכבר רגיל‬
‫וכר ולכן מה שמחזיר אותו על ידי האש לטבעו הנוזל‬ ‫בזה ואצלו הוא צורך א״כ ההיתר שלו מפורש ברמ׳־א‬
‫זהו המתקיים שלו‪ ,‬ולכן נקרא שפיר בר־קיימא‪ ,‬אבל‬ ‫)א״כ למעשה אין כ״כ הבדל גדול ביני לבין כהדר״ג(‬
‫משא״כ בנידוננו שהדבר להיפך‪ ,‬זה שמקפיא את המים‬ ‫שבמקום צורך מותר‪ ,‬והסברא פשוטה דלעשות ממים‬
‫ע״י הקור זהו נגד טבעו העצמותי של המים‪ ,‬ולכן בהיות‬ ‫קרח שייך בזה נולד יותר מלעשות מקרח מים‪ ,‬דהקרח‬
‫והפעולה הנגדיטבעית הזאת לא תחזיק מעמד אחרי‬ ‫חוזר לטבעו הקודם ואם לא יחזיק הקרח במקום קר‬
‫יטיוציאו אותו מהקור וימהר לחזור לטבעו הניזולתי‪,‬‬ ‫מאד יתפשרו מעצמן‪ ,‬אבל באופן טבעי אין המים מתהפך‬
‫על כן נקראת שפיר הפעולה הנגד טבעית הזאת שאיננה‬ ‫לקרח אלא בקור גדול לכן *מייד בזה יותר נולד‪.‬‬
‫בר קיימא‪ ,‬ותו ממילא גם לא קובע כלל מה שאילו היה‬ ‫הכופל בברכה בברכת ב׳׳ט‬
‫ממשיך עוד להחזיקו במקום הקור היה ממשיך בקיומו‪,‬‬ ‫■‬ ‫בכל הכבוד הראוי‬
‫כהיות וזקוק הנהו ליסמיכה ולהפעלת פעולה חיצונית‬ ‫בנימין יהושע זילבר‬
‫לקיום‪ ,‬ומיד עם ההפסקה של הסמיכה הזאת לא יהא לו‬
‫קיום יעו״ש‪ .‬ולמעשה דא ודא ניתנם להתקיים ולאומרם‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫ולחלק עי״כ מהנידונים האחרים‪.‬‬
‫ירושלים תובב׳׳א‪,‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬יום א׳ ה׳ כסלו תשל״ו‪.‬‬
‫ובזה■ אומר שלום למר ולתורתו‬
‫החיים והשלום למע״כ הרב הגאון המופלא חו״ם מזכה‬
‫בכל הדרת הכבוד והיקר‬
‫הרבים בחיבוריו המחוכמים והמועילים וכר כש״ת‬
‫אליעזר יהודא ורלדינברג‬
‫מוהר״ר בנימין יהושע זילבר שליט״א‬
‫אחדשכתר״ה באהבה וכבוד‪.‬‬
‫סימן ל‬ ‫מכתבו קבלתי ביום ועש״ ק ותודה מיוחדת על‬ ‫יקרת‬
‫א‪ .‬אם מותר לשחק בשבת באבני פלא ובגדר‬ ‫ברכותיו‪.‬‬
‫בנין וסתירה בכלים‬ ‫מעריך מאד תמימותו וישרותו בתיקון האמירת‬ ‫אני‬
‫דבר בשם אומרם‪ .‬ואני שמח לדבר סיכומו שכותב‬
‫ב בעשיית גלידה בשבת‪. .‬‬
‫״שלמעשה אין כ״כ הבדל גדול בין דעתי לבין דעתו״‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‬ ‫ב״ה‪ .‬י״ד מנ״א תשל״ו‪.‬‬
‫בהיות ומעיקרא דדינא מסכים לדעתי‪.‬‬
‫לכבוד ש״ב היקר האברך כמדר־טו הרה״ג המצוין זך‬ ‫אעיר־להאיר שמה שמוסיף גם וכותב; ״והסברא‬ ‫ורק‬
‫שליט״א‬ ‫יהושע הכהן גרוס‬ ‫השכל מוה״ר‬ ‫פשוטה דלעשות ממים קרח שייך בזה נולד יותר‬
‫אחדשה״ט באהבה‪.‬‬ ‫מלעשות מקרח מים דהקרח חוזר לטבעו הקודם ואם‬
‫קראתי נועם ונהנתי מדבריו הנאמרים בהשכל‬ ‫למכתבו‬ ‫לא יחזיק הקרח במקום קר מאד יתפשרו מעצמו‪ ,‬אבל‬
‫ודעת‪.‬‬ ‫באופן טבעי אין המים מתהפך לקרח אלא בקור גדול‬
‫שאלתו היא בענין בנית ״אבני פלא״ בשב״ק‬ ‫והנה‬ ‫לכן שייך בזה יותר נולד‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫אי יש בו משום איסור בונה‪ ,‬או לא‪ .‬כי מצא‬ ‫הנ ה גם מזאת הזכרתי וכתבתי בספרי‪ ,‬ודנתי מתוך זה‬
‫אוירבך שליט״א‬ ‫בסו״ס ששכ״ה במלואים מהגרש״ז‬ ‫על שני הכיוונים גם יחד‪.‬‬
‫לו שרגילים‬ ‫•מכותב בנוגע לזה ״דבאבני פלא נודע‬ ‫ח״ו סי׳ ל״ד אות ל״ב הבאתי שהמעורר על‬ ‫בספרי‬
‫לעשות בהם דברים שונים‪ ,‬וכיון שכן הו״ל כמי שיש‬ ‫כך לחלק בכזאת הוא הערוך השלחן בסי׳ ש״כ‬
‫סס‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ל‬ ‫ש ו״ ת‬
‫דמחד נקיט ליה להחזו״א ז״ל ג״כ בפשיטות שגם להלכה‬ ‫לו פרקים שונים וכר‪ ,‬דמסתבר שאסור אפילו ברפויה‬
‫נקסינן שבתחילה יש בנין בכלים וכנ״ל‪ ,‬אבל באידך‬ ‫שאין רגילין להדק בחוזק‪ ,‬כיון דבשעה שהוא עושה‬
‫סובר גם זאת בפשיטות‪ ,‬שאבל בבנין עראי גם בתחילה‬ ‫כלי אינו מחזיר את הפרקים לקדמותם‪ ,‬אלא בכל פעם‬
‫אין בנין בכלים מה״ת כ״א מדרבנן‪ ,‬ומכיון שבן‪ ,‬א״ כ‬ ‫חשוב כעושה דבר חדש‪ ,‬ולכן אע״ג דבנדו״ד אין זה‬
‫נראה ברור שאם נוסף על זה שהוא בנין עראי עומד‬ ‫בנין גמור וגם עומד לסתרו בו ביום דקיל טפי‪ ,‬אפ״ה‬
‫הדבר גם להסתר ביומו‪ ,‬שאזי יש לומר שמותר בכה״ג‬ ‫מסופקני בדבר״ עכ״ל‪ .‬וכת״ר מעיר עליו בתרתי‪,‬‬
‫גם בתחילה‪ .‬והא זהו איפוא הדבר ״באבני פלא״ שהוא‬ ‫א( אמנם הרמב״ן והרשב״א והר״ן בר״פ הבונה גבי‬
‫בנין עראי‪ ,‬וגם עומד לסותרו בו ביום‪ ,‬ובפי שמודה‬ ‫עייל שופתא בקופינא דחייב משום בונה כותבים להסביר‬
‫על כך גם הגרשז״א שליט״א‪ ,‬וא״ב אין ספק בדבר‬ ‫בכזאת דאע״פ שאין בנין בכלים ובו׳ אבל הכא עושה‬
‫שמותר בזה אפילו בתחילה‪.‬‬ ‫כלי מתחילתו אין לך בנין גדול מזה וכר‪ ,‬אבל התוס׳‬
‫ג( ודבר זה שבתרתי לטיבותא כנ״ז מותר אפילו‬ ‫מחלקים בין מקום שיש חיזוק ואומנות לבין היכא‬
‫מדרבנן‪ ,‬נלמד מהאמור נדטו״ע סי׳ רנ״ט‬ ‫‪.‬‬ ‫שאין חיבור כזה שאזי לא הוי בנין בכליום וכר‪ ,‬ונקיט‬
‫סעי׳ ז‪ /‬דפסקינן וז״ל ‪ :‬תנור מניחים בו החמין וסותמיז‬ ‫לחילוק זה להלכה בשו״ע הרב מלאדי ז״ל בם־׳‪.‬שי״ג‬
‫פיו בדף ושדרקין אותו בסיט מותר לסתור אותה סתימה‬ ‫סעי׳ ט׳‪ ,‬וכן בסעי׳ כ‪ ,‬ולא נחית לחלק בין מחזיר לבין‬
‫כדי להוציא החמין וכו‪ .‬והוא מתרומת הדשן סי׳ ס״ה‪.‬‬ ‫עושה החיבור בפעם ראשון וכו‪ ,‬וא״כ בבנית אבני פלא‬
‫והתה״ד שם מסביר טעמו של דבר‪ ,‬דמכימ דבכלל‬ ‫ג״כ אין לחלק בין הבניה הראשונה לבניה השניה‪ ,‬דהרי‬
‫בבה״ג לא שייך סתירה דאורייתא אלא מיחזי כסותר‬ ‫הוי בנין גרוע שאינה תקועה בחוזק ויוכל ליסלה ממנה‬
‫מדרבנן‪ ,‬ומכיון שנוסף לזה לא נעשו כלל לקיום רק‬ ‫בקל‪ .‬ב( מכיון שעומד לסותרו ביומו א״כ מה ספק י־ש‬
‫לשמור החום לפי שעה ולמסחר למחר קיימא •יכן שרי‬ ‫כאן‪ ,‬דהא אף בהידוק בחוזק פסקו הט״ז והמג״א דאם‬
‫אפילו לכתחילה ע״ש‪ ,‬ויעוין גם בפרמ״ג סי׳ שט״ו‬ ‫אין ע־שוים לקיום מותר‪ ,‬ואין לדון בזה גם בעושה בפעם‬
‫במ״ז סק״ח שכותב ג״ב בדומה לזה שכל בכה״ג שאפי׳‬ ‫הראשון דיתחייב משום תיקון מנא כמו במנעל חדש‬
‫לזמן‪ .‬מרובה אינו אסור מה״ת כשעשאז לזמן מועט לא‬ ‫דאסור להכניס הרצועה בפעם הרא־שון אף בנקב רחב‬
‫גזרו עיי״ש‪ ,‬וא״ב ה״ה נמי בכגזן נ ‪T‬וננז וכג״ל‪.‬‬ ‫)סי׳ שי״ז(‪ ,‬כי דמיא זה יותר לאבנט דמותר להכניס‬
‫ועוד זאת יעוין‪.‬בשו״ע הרב מלאדי בסי׳ שי״ג סעי׳‬ ‫בשבת במכנסיים אף בפעם הראשון מפני שאינו מבטלו‬
‫כ״א שפוסק במפורש דלא אסרו בנין עראי‬ ‫שם ועשוי להכניס ולהוציא‪ ,‬ואין בזה משום תיקון מנא‬
‫וסתירתו אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת‬ ‫וכמו״ש הט״ז סי׳ שי״ז סק״ד‪ ,‬וא״כ משום האי טעמא‬
‫עצמה ע״ש‪ .‬הרי בהדיא דבנין עראי העשוי לסותרו‬ ‫לחודא היה לנו להתיר ״באבני פלא״ אף אם הוא‬
‫בשבת עצמה לא אסרו כלל‪.‬‬ ‫באופן של הידוק חזק‪ ,‬דהא ע־שוי לסתרו ביוימו עכ״ד‬
‫הרב מלאדי ז״ל האמורי(ם תשובה מוצאת‬ ‫ומדברי‬ ‫ד(‬ ‫המחוכמים‪.‬‬
‫למ״ש כת״ר להלן בדבריו להעיר עמ״ש‬ ‫הגם דמהרמב״ן והרשב״א הוה יותר הוכחה‬ ‫א( והנה‬
‫בספרי שו״ת צ״א ח״ו סי׳ ל״ד ס״ק ל״ו ל״ט דבעשיית‬ ‫לדברי הגרשז״א שליט״א ממה שמדברי התום׳‬
‫גלידה והקרשת רוטב הדגים )אפילו אם מקרישים בידים(‬ ‫הוה סתירה לדבריו‪ ,‬כי בדברי התום׳ אין הוכחה מפורשת‬
‫מכיון דרעועים הם ולא יוכלו להתקיים אפילו יום אחד‪,‬‬ ‫שלא יסברו גם לחילוקם של הרמב״ן ודירשב״א‪ ,‬כי‬
‫אפילו להסוברים דבנין לשעה הוי בנין בכה״ג כו״ע‬ ‫י״ל דזה גופיה ג״כ כוונת התוס׳ דמכיון שצריך אומנות‬
‫יודו דבנין כזה לא הוי בנין‪ ,‬ומעיר ע״ז כת״ר מההיא‬ ‫הו״ל עי״כ כעושה כלי מחדש‪ ,‬וכך ראיתי באמת באבני‬
‫דסי׳ רנ״ט סעי׳ ז׳‪ ,‬וכן בשו״ע הרב מלאדי‪ ,‬דמבואר‬ ‫נזד או״ח סי׳ רי״א אות כ״א שמבאר בפשיטות שדברי‬
‫דהא דהתירו לטתור דף התנור‪ ,‬אף שלא נעשה לקיום‬ ‫הרשב״א המה ביאור לדברי התום׳‪ ,‬דלכן כותבים התוס׳‬
‫כלל ובדעתו לםחורו למחר‪ ,‬היינו דוקא בפתחא בעלמא‬ ‫דבדבר שצריך חיזוק ואומנות יש בנין בכלים‪ ,‬מפני‬
‫דלא שייבא ביה סתירה מדאורייתא רק מדרבנן‪ ,‬אבל‬ ‫דחשיב כעושה כלי מתחילה עיי״ש• והוכחה ברורה נגד‬
‫באופן אחר לא הותר אף אם יהא בדעתו לסותרו ביומו‬ ‫זה אין גם משו״ע הרב מלאדי ואין לשלול מלזמר‬
‫ע״ב‪ .‬ומדברי הרב מלאדי בעצמו בההיא דסי׳ שי״ג‬ ‫שגם הוא יסבור שגם מתחילה אסור‪ .‬ושבזה נעוץ האיסור‬
‫שהבאתי ישנה סתירה מפורשת להנחתו‪ ,‬דהא כותב‬ ‫כשצריך מעשה אומנות וכנ״ז•‬
‫בהדיא הדבר הזה לכלל בכל בנין עראי‪ ,‬ולא רק גבי‬ ‫הערתו השניה נכונה היא וכת״ר קיצר בזה‬ ‫אבל‬ ‫ב(‬
‫פתחא בעלמא‪ ,‬דבל שעשוי לסותרו גם בשבת עצמה‪,‬‬ ‫מאד‪ .‬ואני ארחיכה קצת בע״ה‪ .‬ובאופן שיצא‬
‫לא אסרו ככה״ג‪ ,‬ואין להקשות דא״ב הרי הרב מלאדי‬ ‫לן שיש להחילה גם אם נאמר דבתחילה אסור‪ .‬דיעוין‬
‫ז״ל סותר א״ע למ״ש בסי׳ ירג״ט סעי׳ ז׳ דמסביר ג״ב‬ ‫בחזו״א ה׳ שבת סי׳ נ״א אות י״ז ד״ה ■אבל‪ ,‬דכותב על‬
‫דההיתר הוא מפני שסותר רק פתהו כנ״ז‪ ,‬דהחילוק פשוט‪,‬‬ ‫הכתוב בשו״ע סי׳ שי״ד סעי׳ י״ב‪ ,‬בזה״ל ‪ :‬נראה דאף‬
‫דשם הא המדובר במחובר לקרקע ולכן שפיר המיר‬ ‫אם תוקע בשבת בתחילה אין כאן איסור תורה דהוא‬
‫יותר‪ ,‬אבל המדובר בסי׳ שי״ג הא הוא לגבי בנין בכלים‬ ‫בנין עראי ואין בנין בכלים כה״ג מה״ת עכ״ל‪ ,‬חזינן‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫נחיתנא ובהא סליקנא דאין כל איסור בונה‬ ‫בהא‬ ‫ו(‬ ‫דקיל‪ ,‬וכך מצאתי גם בס׳ קצות השלזזן סי׳ קי״ט בבדי‬
‫או סותר בבנית או סתירת אבני־פלא שד‪,‬ילדים‬ ‫השלחן ס״ק י״א שעמד על הדיוק בדברי ד‪,‬רב מלאדי‬
‫שוחקים בד‪,‬ם‪ .‬וגם לרבות לא משום תיקון מנא‪ .‬ומותר‬ ‫בסי׳ שי״ג שמוכח מדבריו בהדיא דס״ל דבעשוי לסתרו‬
‫לשחק בהם בשבת‪.‬‬ ‫בשבת מותר לסתור גם גוף הכלים‪ ,‬וד‪,‬בליע בדבריו גם‬
‫כחילוקנו הנ״ז דבמחובר לקרקע לא התירו סתירד‪ ,‬שאינו‬
‫בכבוד הב וביקר‬
‫עשוי לקיים אלא בדלת של בור ופתח תנור ע״ש‪ .‬וזהו‬
‫אליעזר יהודה רולדינברג‬
‫איפוא גם דבר החילוק שבין ההיא דסימן רנ״ט לבין‬
‫הנידון שלנו בספרנו שם‪ ,‬דבנ ‪T‬וננו הא המדובר באינו‬
‫סימן לא‬ ‫מחובר לקרקע‪.‬‬
‫נו ס ף להאמור הא הדגשתי בספרי שם הנימוק‪ ,‬יד‪,‬מדובר‬
‫שנית להנ״ל בעניו הנ״ל‬ ‫שלנו הא הוא כשהוא רעוע מצד עצמו‪ ,‬והיינו‬
‫ב״ה‪ .‬יזם א׳ כ״ו מנ״א ל״ו‪ .‬ירושלים עיד‪,‬״ק תובב״א‬ ‫דמצד עצמיותו איננו ראוי להתקיים יותר‪ ,‬וא״כ גם‬
‫אחדעזד‪,‬״ט‪.‬‬ ‫בזה לא דמי לההיא דסי׳ רנ״ט דשם מצד עצמו ראוי‬
‫עליו‬ ‫עברתי‬ ‫ועש״ק‪,‬‬ ‫י ק ר ת מכתבו קבלתי ביום‬ ‫להתקיים שם יותר‪ ,‬ורק האדם בכוונתו לסותרו ביומו‪.‬‬
‫בתשומת לב‪ ,‬וד‪,‬נד‪ ,‬אינני רואד‪ ,‬שנתחדש דבר‪,‬‬ ‫וד‪,‬םפר שביתת השבת בקו׳ מעשד‪ ,‬חושב שבראש הספר‬
‫ד׳ ח׳ ע״ב שמציינו אליו הא מזכיר ג״כ בדבריו שם‬
‫וקשר‪ .‬לי לבוא שנית באריכות‪ .‬ואשיב לו בזה בקצרד‪,‬‬
‫מהך חילוקא‪ ,‬דכשד‪,‬בנין מצד עצמו הוא עראי‪ ,‬ואם‬
‫על הערותיו‪.‬‬
‫יעלה שועל ופרץ אבניהם‪ ,‬עדייפא יותר לד‪,‬תיר כיעו״ש‪,‬‬
‫הדגשתי מפורש בהביאי דברי החזו״א בסי׳‬ ‫בדברי‬ ‫א(‬
‫וכך ראיתי כעת גם בספר הר צבי או״ח בקו׳ ל״ט‬
‫נ״א אות י״ז‪ ,‬שהמדובר בדבריו הוא רק‬
‫מלאכות שבסוד‪,‬״ס מלאכת בונד‪ ,‬שכותב ג״כ לומר בכזאת‪,‬‬
‫פכנין עתד‪ ,‬זע״ז הוא שסובר דגם בתחילה אין בנין‬
‫שאפילו לדעת הסוברים שבנין לשער‪ ,‬הוי בנין‪ ,‬זה דוקא‬
‫בכלים יכד‪,‬״ג מד‪,‬״ת‪ .‬וע״ז הוא שהוספתי מדידי לומר‬
‫בבנין שמצד עצמו הוא בר קיימא אלא שדעתו לסתרן‪,‬‬
‫שא״כ אם נוסף לזה שהוא עראי‪ ,‬הנהו עומד גם להסתר‬
‫אבל בבנין שבמציאות אינו ראוי להתקיים לכו״ע אין‬
‫ביומו אזי יש לומר שמותר כד‪,‬״ג גם בתחילד‪.,‬‬
‫בזה איסור בונה ע״ש‪.‬‬
‫דברי החזז״א לא ר‪,‬באתי כדי לד‪,‬סביר עפי״ד את‬ ‫ואת‬ ‫ה( ונחזור ל^ננו‪.‬‬
‫דברי שו״ע הגרש״ז ז״ל שאני מביאו לאחר מיכן‬ ‫נוספת לקולא יש בנ ‪ T‬וננו )וד‪,‬וא רק לרווחא‬ ‫נימא‬
‫בנפרד מדבריו כדי להסתייע גם מדבריו לדברי הן‬ ‫דמילתא( מפני שאבני־הפלא הא ממש בכל עת‬
‫בנוגע לאבני־הפלא והן בנוגע לעשיית גלידה המתקיים‬ ‫בזה‬ ‫ורגע לפירוד קיימא‪ ,‬דזהו דרד מז‪2‬זחקי־הילדים‬
‫רק ליומו‪.‬‬ ‫לבנותם ולסותרם בכל רגע ורגע‪ ,‬ולכן י״ל דאין זה בכלל‬
‫ראשית אין מקום בכלל למה ששואל במכתבו‬ ‫וא״ב‬ ‫בגדר בנין‪ .‬וכד‪,‬״ג מצינו בשו״ת חות יאיר סי׳ ט״ז‪,‬‬
‫על החזו״א ממה שהגרש״ז )רסי׳ שי״ג סעי׳ כ׳(‬ ‫דמההיא דאין בנין וסתירד‪ ,‬בכלים לומד דאין איסור‬
‫כותב אחרת‪.‬‬ ‫פתיחת ספר שכתובים אותיות על ראשי הדפים היות‬
‫זאת דבדברי לא הבאתי בכלל בשם החזו״א כי‬ ‫ועוד‬ ‫ובכל עת ורגע לפירוד קיימא עיי״ש‪ ,‬ואבמ״ל בד‪,‬ד‪,‬יא‬
‫הך לישנא ״דכל בנין בכלים אף אם יתקע בחוזק‬ ‫דשם‪.‬‬
‫אינו אלא בנין עראי ואסור רק מדרבנן״ כפי שמעתיק‬ ‫ו ב דו מ ה לזה מצינו גם בספר בן א״ח ש״ב פ׳ ויקהל אות‬
‫כבו׳ בשמי‪ ,‬אלא העתקתי לשון החזו״א ממש‪ ,‬שהוא‬ ‫קמק״ם‬ ‫בערבי‬ ‫ה׳ שכותב דכלי שקורין‬
‫בכזאת ״נראה אף אם תוקע בשבת בתחילד‪ ,‬אין כאן‬ ‫וכיוצא בו שהראש שלו עשוי הריצים כמו זד‪ ,‬שקורין‬
‫איסור תורה דהוא כנין עראי ואין בנין בכלים כה״‪:‬‬ ‫בערבי ברג׳י ור‪,‬וא מתפרק ומתחבר על ידי החריצים‬
‫מה״ת״‪ .‬וד‪,‬יינו כנ״ז שהמדובר ר? בכנין עראי‪ .‬וא״כ‬ ‫מותר לפרקו ולהחזירו בשבת ואע״פ שמהדקו בחוזק‬
‫פוסק‬ ‫אין בכלל מקום למד‪ ,‬ששואל ממד‪ ,‬שר‪,‬גרש״ז‬ ‫אין בו איסור לא בנטילד‪ ,‬משום סתירה ולא בחזרר‪ ,‬משום‬
‫בהדיא דבכלי של פרקים אם תקע פרקיו בחוזק הר״ז‬ ‫בנין לפי שאין עשוים לקיום כדי שיד‪,‬א בהם סתירד‪,‬‬
‫בנין גמור וחייב משום בונה‪ .‬דאין הנידונים שוים כלל‬ ‫ובנין אלא עשוין לפתוח ולסגור תמיד עיי״ש‪ .‬הרי דכל‬
‫ופשוט ]גם שפיל לסיפא דדברי הגרש״ז שם )וזד‪ ,‬נוגע‬ ‫כה״ג אין בזד‪ ,‬בכלל כדי ש ‪,T‬א בהם משום סתירה‬
‫לנידוננו( שמתנד‪ ,‬תנאי לחיוב ״באם עשוי להתקיים‬ ‫כנין‪ ,‬וד‪,‬״ה איפוא גם בנ ‪T‬וננו‪.‬‬
‫הרבה״ ומשמע הא באינו עשוי להתקיים הרבה אע״פ‬ ‫לא שייכא בזה מר‪,‬״ט גם לא משום תיקון‬ ‫וממילא‬
‫שר‪,‬וא בנין חזק כמו כלי של פרקים שמד‪,‬ודק בחוזק מ״מ‬ ‫הראשון‬ ‫בפעם‬ ‫לא‬ ‫אם זד‪,‬‬ ‫מנא ובפרט‬
‫אינו אסור אלא מדרבנן‪ .‬וכ״כ באמת לדייק כן בקצוה״ש‪.‬‬ ‫להשתמשותו בהם בחדעו ממש‪ ,‬דתו כבר דרכו בכד וזהו‬
‫ובאינו עשוי להתקיים כלל גם בזה מותר אפי לכתחילה‪,‬‬ ‫דרד שימושו לבנותו ולסותרו בכל שעד‪ ,‬בצורות שונות‪,‬‬
‫וכדמסיים בשו״ע הגרש״ז שם[‪.‬‬ ‫ואקצר‪.‬‬
‫עא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אומן פטור ג( קשר שאינו של קיימא ואינו מעשד‪ .‬אומן‬ ‫וזה פשוט‪ .‬דאם הגלידה אינו עשוי למעשה להתקיים‬
‫מותר אפילו לכתחילה )עיין רמב״ם פ״י משבת‪ ,‬ושו״ע‬ ‫יותר מביומו‪ ,‬אזי לא קובע כלל במה שהעושה‬
‫סי׳ שי״ז ונו״כ(‪ .‬והיינו מפני שבאופן הג׳ איננו בכלל‬ ‫יחשוב בדעתו להשאירו יותר מיום אחד‪ ,‬דהר׳ל כמחשבה‬
‫בגדר של מלאכת קושר שד‪.‬יד‪ .‬במשכן‪.‬‬ ‫בעלמא בלי פעולת מלאכה‪ .‬היות ולמעשה הוא נסתר‬
‫כל האמור יש להוסיף שהמדובר שלנו הא הוא‬ ‫ועל‬ ‫ביומו‪ .‬ועומד מלכתחילה לכך‪.‬‬
‫בבנין בכלים שכפי שהזכרנו מצד זה בעצמו הוא‬ ‫ב( ו מ ה ששואל על מ״ש בספרי צ״א ח״ו שם בנוגע‬
‫כמי־‪.‬‬ ‫וישנם‬ ‫ג״כ קיל הרבה ביותר מבנין במחובר‪,‬‬ ‫לגלידה‪ ,‬וכן במכתבי הקודם‪ ,‬והבאתי כהד כללא‬
‫ראשונים כהיראים ועוד )יעוין באבנ״ז שם בסי׳ רי״א(‬ ‫גם בשם שביתת השבת והר צבי‪ ,‬דכיון שמצד עצמו‬
‫שסוברים דלא שייד בנין בכלים אפילו בעשיית כלי‬ ‫הוא רעוע ואינו ראוי להתקיים אפילו יום אחד דבזה‬
‫גמורה‪ .‬ואני מוסיף זאת רק לרווחא דמילתא‪.‬‬ ‫כו״ע יודו דמותר‪ ,‬ומקשה‪ ,‬דזה נגד דברי הרמב״ם‬
‫משנתינו לא זזה ממקומה‪.‬‬ ‫לזאת‬ ‫בפ״ט מה׳ שבת הי״ג שפוסק בלשון ‪ :‬״וכל שאין מלאכתו‬
‫וד‪,‬נני חותם בכבוד ויקר‬ ‫מתקיימת בשבת פטור״‪ .‬וכ״כ בסי״ג הט״ו)לענין כותב(‪.‬‬
‫אליעזר יועדא וולדינברג‬ ‫והיינו שגם אם אינו מתקיים אפי׳ יום אחד אסר־ מיהת‬
‫בשולי התשובה‬ ‫מדרבנן‪ .‬וכד נפסק בשו״ע סי׳ ש״מ דבכתיבה דבר שאינו‬
‫מתקיים ע״ג דבר שאינו מתקיים אפי׳ אם לא יתקיים‬
‫מיכן מצאתי בספר שו״ת גדולת מרדכי )גלאנטי(‬ ‫לאחר‬
‫ליומו אסור מדרבנן‪ ,‬וא״כ ה״ה גם בבנין עראי דפטור■‬
‫סי׳ י׳ שעלה ונסתפק באלו שמשימין קערה‬
‫מצד דחשיב אין מלאכתו מתקיימת צריד להיות אבל‬
‫או דף לסתום פי החבית ושורקין בטיט ומחברין הכיסוי‬
‫אסור מדרבנן ע״כ•‬
‫עם החבית אי שרי לפתחה בשבת‪ ,‬וכן באלו האשישות‬
‫ו הנ ה אני רואה בזה לבבו׳ דקאזיל כל בתר איפכא לומר‬
‫שנותנין בד‪.‬ם ורדים וגפין פיד‪ .‬בטיט עם מעט בגד אי‬
‫ממה‬ ‫קל‬ ‫יותר‬ ‫שאם חושב לסותרו ביומו‬
‫שרי לפתחה בשבת‪ .‬ובדברי תשובתו כתב לחלוק ע״ד‬
‫שבמציאות לא יתקיים ביומו‪ ,‬ומשום כד לא שאל‬
‫שו״ת דבר משה בזה והעלד‪ .‬בפשיטות שיכול לפתחה‬
‫אותה הקושיא מהנ״ז גם על שו״ע הגרש״ז ז״ל בסי׳‬
‫וליטול מגופתה‪ ,‬והביא בתוד דבריו דברי התה״ד שבסי׳‬
‫שי״ג סעי׳ כ״א‪ ,‬שהבאתי בדברי‪ ,‬שפוסק בהדיא‬
‫ס״ה‪ ,‬וגם כתב להסביר דזה שהוצרד ד‪.‬תד‪.‬״ד לחלק‬
‫דכשעשוי ע״מ לסותרו בשבת עצמה מותר‪ .‬ואני רואה‬
‫בנידונו מפני ששריקת התנור לא נעשה לקיום כלל‬
‫בזה כעין יציבא בארעא וגו׳‪.‬‬
‫וכו׳ היינו כיון שד‪.‬וא קרקע שיש בו בנין וסתירה‪ ,‬אבל‬
‫הקושיא מהרמב״ם והשו״ע כג״ז איננה לדעתי‬ ‫ולמעשה‬
‫בכלים דאין בהם ליתא דבנין וסתירה וכו׳ אפילו שעשוי‬
‫)וכן‬ ‫קדסיא כלל‪ ,‬ראשית‪ ,‬בנוגע לדברי‬
‫להתקיים זמן מה כיון דלהנטל עומד לא הוי חיבור‬
‫לדברי שו״ע הגרש״ז( הא המדובר כשיש כאן תרתי‬
‫ולא מיקרי סותר דבר מחיבורו וכו׳ ואין בנין גרוע‬
‫דרבנן‪ ,‬ראשית מה שהוא מצד עצמו בנין עראי‪ ,‬ושנית‬
‫בכלים‪ ,‬כ״ש בג״ד שמדבק המגופה בטיט דהוי גרוע‬
‫שגם יסתר ביומו)או מצד עצמו ואו מצד העושה(‪ .‬וא״כ‬
‫יותר וכו׳ ולבן מותר ליטול מגופה זו ב ‪T‬ים בשופי‬
‫מה סתירה יש לזה מההיא דהרמב״ם וה־שו״ע שהמלאכה‬
‫למסקנתו בב׳‬ ‫עיי״ש‪■ .‬ודבריו מהוים ג״כ סיוע רב‬
‫דאורייתא ואיפא רק חדא דרבנן שאינו מתקיים‪ .‬ושנית‪,‬‬
‫התשובות האמורות‪.‬‬
‫אין לדמות המלאכות זל״ז כלל‪ ,‬וכל מלאכה יש לה‬
‫כלל בפני עצמד‪ .‬עפ״י המודד שהיתר‪ .‬לה במשכן ]ואפי׳‬
‫סימן לב‬ ‫בנוגע לבנין בכלים עצמו כותב שם החזו״א בסי׳ נ״א‬
‫אות י״ז דקשה לדמות מילתא למילתא בדין אין בנין‬
‫מי שמחמיר על עצמו שלא לטלטל אפילו‬ ‫בכלים ואין לנו אלא מה שמצינו בהדיא ע״ש[‪ ,‬ובכאן‬
‫במקום שיש עירוב אם מותר לו אפילו הכי‬ ‫כוונתם של השבד‪.‬״ש וד‪.‬חר צבי ]וכוונתי בדברי[ היא‪,‬‬
‫לשאת תינוק ברחוב‪.‬‬ ‫שבכגון דא שד‪.‬וא כ״כ רעוע אשר במציאות איננו ראוי‬
‫מי שנוהג מאז להחמיר על עצמו שלא לשאת‬ ‫ע״ד‬ ‫לד‪.‬תקיים איננו בכלל בגדר מלאכת איסור בונה‪ ,‬והא‬
‫ולטלטל בשבת אפילו במקום שיש עירוב‪ ,‬ואינו‬ ‫אפילו בבנין לשעד‪ .‬שעשוי לדיפחר רק מצד רצון העושה‬
‫רוצה על כן גם לשאת תינוק‪ ,‬וזד‪ .‬מכביד מאד על אשתו‬ ‫ישנם דיעות שאיננו בנין משום דלא דמי למשכן‪ ,‬ואלו‬
‫ועל ילדיו הרכים‪ ,‬אם יש למצוא היתר עבורו שיוכל‬ ‫הסוברים שזר‪ .‬כן בנין הוא מפני דסברי שזה כן דומה‬
‫לשאת תינוק ברחוב ושזה לא יעמוד בסתירה למנהג‬ ‫למשכן‪ ,‬כי^ע‪ ,‬ולכן י״ל שפיר דאבל בבנין כזד‪ .‬שמצד‬
‫חומרתו שאיננו נושא ומטלטל בשבת‪.‬‬ ‫עצמו עשוי להסתד בגלל רוע בנינו כו״ע יודו שאינו‬
‫ו מו דג ש שמנד‪.‬ג חומרתו בזה הוא לא מפני שחושש‬ ‫דומד‪ .‬למשכן ומותר‪.‬‬
‫לדעת הסוברום שיש רה״ר בזה״ז ולא מועיל‬ ‫זה הא מצינו גם במלאכת קושר‪ ,‬שמחולק ג״כ‬ ‫ובכעין‬
‫עירוב‪ ,‬דע״ז היד‪ .‬מוכן מראש לסמיד על גדולי הפוסקים‬ ‫לשלשד‪ .‬שלבים וד‪.‬מה; א( קשר של קיימא‬
‫ר‪.‬םוברים שאין דינא דרה״ר בזה״ז‪ ,‬ואשר על פיד‪.‬ם כו‬ ‫והוא מעשד‪ .‬אומן חייב ב( קשר של קיימא ואינו מעשה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לב‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫עב‬
‫מ״שי בזה גם הגאון המהרש״ם ז׳׳ל בהגהות׳ בספר ארחות‬ ‫עמא דבר‪ .‬אלא הוא הוא זה‪ ,‬באשר שהעירוב מתוקן ע״פ‬
‫חיים סי׳ ש״מ‪ ,‬ובס׳ מנחת שבת סי׳ פ״ב אות כ״ח‬ ‫רוב‪ ,‬ע״י צוה״פ ביותר מעשר‪ ,‬וכדומה‪ ,‬שבמה מגדולי‬
‫עיי״ש(‪,‬‬ ‫הפוסקים סוברים שלא מהני זה )יעוין באו״ח סי׳‬
‫לומר דבגוונא שהקטן יכול היה להלך‬ ‫]ומסתבר‬ ‫ד(‬ ‫שס״ב סעי׳ י׳ ומ״ב ויעוין גם בערוה״ש סי׳ שמ״ה‬
‫ולקחו אותו על כן אתם‪ ,‬אך באמצע הדרך‬ ‫סק״ז עיי״ש‬ ‫סעי׳ כ־כ״ב ובחזו״א מועד סי ק״ז‬
‫קרה שנפל‪ ,‬וכדומה‪ ,‬והתחיל בבכיות חזקות שישאו‬ ‫ואכמ״ל(‪.‬‬
‫אוחו על הידים‪ ,‬שעל כגון דא־יש מקום להחיל על זה‬ ‫א( ו הנ ה לכאורה אין למצוא עבורו היתר‪ ,‬וחל עליו‬
‫הדין של הרמ״א בסי׳ שכ״ח סעי' י״ז שפוסק דסתם‬ ‫דינא דגמ׳ בשבת ד׳ קכ״ח ע״ב וגפסק בישו״ע‬
‫צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי ושלכן מותר לומר‬ ‫בסי׳ ש״ח סעי׳ מ״א‪ ,‬דאשה מדדה את בנה אפי׳ ברה״ר‪,‬‬
‫לעכו״ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול עיי״ש‪.‬‬ ‫ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח‬
‫וכן הדין שנפסק בסי׳ ש״ט סעי׳ א׳ שהתירו משום‬ ‫השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניה רגלו‬
‫צערא דינוקא‪ ,‬וכדי שלא יחלה‪ ,‬טלטול מוקצה שלא‬ ‫שהגביה שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת‪ .‬ואם‬
‫בידים‪ ,‬ואע״פ דלא הוי חשש סכנת נפש כיעו״ש‪ .‬ובהיות‬ ‫מגררתו ונושאתו ברה״ר חייב‪ .‬ובכרמלית אסור‪ ,‬כיעו״ש‬
‫דפסקינן בשו״ע שם בסי׳ שכ״ח סעי׳ י״ז דיש להתיר‬ ‫במג״א ס״ק ע״א‪ ,‬ושו״ע הגרש״ז מלאדי סעי׳ ס״א‪,‬‬
‫בחולה שאין בו סכנה עשיית כל השבותים ע״י ישראל‬ ‫ומ״ב שם ס״ק קנ״ד וביאור הלכה ד״ה שלא תגררה‬
‫ואפילו בלא שינוי‪ ,‬דבמקום חולי לא גזרו )יעו״ש‬ ‫עיי״ש‪.‬‬
‫במ״ב סק״נ ושעה״צ ס״ק כ״ז ע״ש( א״כ מכש״כ‬ ‫לאחר העיון נלפענ״ד שיש מקום להתיר לו‬ ‫אולם‬ ‫ב(‬
‫דיש להתיר שבות דעזבות כבנידוגנו‪ ,‬ובאופן שיוצא לגו‬ ‫לשאת תינוק ברחוב‪ ,‬דהגם דנקסינן דבקטן‬
‫שאפילו המחמירים שם יודו להתיר בכל כה״ג דהו״ל‬ ‫שאינו יכול כלל להלך ברגליו לא אמרי׳ הי ‪:‬ושא את‬
‫גזירה לגזירה‪ ,‬ושיש לומר שאפילו החולקים על הפרי‬ ‫עצמו‪ ,‬וגם נקטינן דאפילו ביכול להלך ברגליו דאמרינן‬
‫תבואה יודו בכל כה״ג להתיר[‪.‬‬ ‫עליה חי נושא א״ע‪ ,‬דהיינו דוקא דפטור מחטאת‪ ,‬אבל‬
‫לציין להאמור גם דברי הגר״ש קלוגער ז״ל‬ ‫כדאי‬ ‫ה(‬ ‫איסור מדרבנן יש‪ ,‬ואפילו בכרמלית‪ ,‬כיעוין ׳במקומות‬
‫בחכמת שלמה באו״ה שם‪ ,‬וכן בספרו שו״ת‬ ‫הנ״ז שציינתי לעיין בהם‪.‬‬
‫האלף לך שלמה חאו״ח סי׳ קמ״ו‪ ,‬שהתיר לשאת בשבת‬ ‫ידוע הדבר‪ ,‬וכדמצוין גם במפורש במ״ב וב״ה‬ ‫אבל‬
‫קטן שאינו יכול לילך ברגליו במקום שאין עירוב לומר‬ ‫שם‪ ,‬שמאידך ישנם עכ״פ כמה מהראשונים‬
‫קדיש‪ ,‬מנימוק דמכיון שהוצאה זו הוי רק לומר קדיש‬ ‫והנווסקים הםוברים דאפילו בקטן בן ח׳ ימים הוא רק‬
‫הו״ל משאצל״ג דלרוב הפרסקים הוי רק דרבנן‪ ,‬ולכך‬ ‫איסור דרבנן‪ ,‬ויעוין מה שמביא ומציין בזה גם בכה״ח‬
‫שוב הוי בכרמלית שבות דשבות וזה שפיר מותר במקום‬ ‫ס״ק רמ״ט ע״ש‪.‬‬
‫מצוה‪ ,‬ומסיים דזה ברור ופשוט ע״ש‪ .‬ולהוסיף ע״ז‪,‬‬ ‫מזו מצינו להגאון בעל מראה הפנים בירוש׳‬ ‫וגדולה‬
‫דגם בכגון נידוננו ישנו בדבר עפי״ר צד מצוה בכדי‬ ‫בריש פי״ט דשבת שכותב להשיג על המג״א‬
‫למנוע עי״כ צערא דינוקא‪ ,‬וכדכותב מזה גם בשו״ת‬ ‫ודעתו הגדולה היא שכזאת היא דעת רוב גדולי הפוסקים‬
‫פרי‪.‬תבואה שם בסו״ד‪ ,‬דנ״ד מיקרי שעת הדחק מפני‪,‬‬ ‫דלא מחלקינן בזה בין קטן לגדול ואפי׳ בקטן כ״כ‬
‫שאם תניח אשה עולה כאשר תלך לבית אביה בשבת‬ ‫שצריך לנושאו ג״יכ ליכא חיוב חטאת אלא שבות‬
‫איכא צערא דינוקא ע״ש‪ .‬וה״ה בכל כדומה לזה שיוצא‬ ‫דרבנן הוא עיי״ש‪.‬‬ ‫‪,‬‬
‫צערא לינוקא )ויעוין גם בספר תהלה לדוד סי׳ ש״ח‬ ‫ו עו ד מצינו בספר שו״ת פרי תבואה סי' ז׳ שהשיב‬
‫ס״ק מ״ה מ״ש בזה ע״ש(‪.‬‬ ‫באריכות להלכה למעשה להתיר במקום שא־ן‬
‫של מראה מקום נציין גם לדברי התום׳‬ ‫]בבחינה‬ ‫עירוב את טלטול התינוק בזה״ז היות ואין לנו רה״ ר‬
‫דבלשון‬ ‫בשבת ד׳ ק״ל ע״א ד״ה ר״א‬ ‫והו״ל שבות דשבות בברמלית‪ ,‬והו״ל כגזירה לגזירה‬
‫כלי‬ ‫קושיתם מקשים בלשון‪ :‬׳׳ויביא התינוק אצל‬ ‫דבכל דוכתא לא גזרינן‪ ,‬וגם בכרמלית לא גזרינן גזירה‬
‫דהשתא ליכא איסור כלל דהחי נושא את עצמו״‪ .‬יעו״ש‬ ‫לגזירה‪ ,‬ובפרט שלד ‪T‬ן הגזירה של כרמלית אטו ר׳יה‬
‫במהרש״א ובמראה הפנים בירועזלמי שם מ״ש ע״ז‪.‬‬ ‫הוא ל ^ ן חשש רחוק המציאות מאחר דאין לנו ר״ה‬
‫וכן בספר שבת של מי‪ ,‬וס׳ מרומי שדה להנצי״ב ז״ל‪,‬‬ ‫כלל בזה״ז כמו שהסכימו הט״ז ומג״א באו״ח סי׳ שמ״ה‬
‫וכמו״ב לדברי ספר בגי ציון על או״ה סי׳ ש״ח ס״ק‬ ‫ובכה״ג ודאי לא גזרינן גזירה לגזירה לכו״ע עיי״ש‪.‬‬
‫ס״ג עיי״ש‪ .‬וכן נציין לדברי התום׳ בב״מ ד׳ ע״ט ע״ב‬ ‫כמה גדולים מהבאים אחרי הפרי תבואה כתבו‬ ‫אמנם‬ ‫ג(‬
‫ד׳יה השתא‪ .‬במה שכותבים במינקת עם בנה דחי נושא‬ ‫לחלוק עליו‪ .‬יעוין בשו״ת הגרע״א סי׳ כ״ח‬
‫את עצמו ע״ש‪ ,‬וציין לדברי התוס׳ ההגהות מהרש״ם‬ ‫)והוא חולק עליו בעיקר לגבי קטן כזה שלא הגיע‬
‫בספר ארחות חיים שם עיי״ש והדברים ארוכים[‪.‬‬ ‫עדנה לנוטל אחת ומניח אחת יעו״ש(‪ ,‬שו״ת בני ציון‬
‫הצעת כל האמור נלפענ״ד שבנידוננו שיש‬ ‫אחרי‬ ‫ו(‬ ‫)עטלינגער( סי׳ כ׳‪ ,‬וספר פתחי תשובה על או״ח סי׳‬
‫עירוב ורק הוא שמחמיר על עצמו שלא‬ ‫ש״ח עיי״ש‪ .‬אבל מידי פלוגתא בזה לא יצאנו )יעוין‬
‫עג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שהקשה קושיא בשם הגר״ח ברלין ז״ל על דברי התום׳‬ ‫כפי‬ ‫שהעירוב‬ ‫הסוברים‬ ‫לדעות‬ ‫בחששו‬ ‫לטלטל‬
‫בשבת ד׳ צ״ד ע״א ד״ה שהחי נושא את עצמו‪ ,‬דדיקשה‬ ‫מתכונתו שלפנינו איננו עירוב להתיר‪ ,‬אם כן יש‬
‫ר״י למה פטור דאי משום שהחי מקיל עצמו ודילא אפי׳‬ ‫לצדד להתיר לו לשאת מיהת תינוק מכח ספק ספיקא‪,‬‬
‫במשא קל יותר חייב וכו׳‪ ,‬ותירץ דממשכן גמרינן שלא‬ ‫והוא‪ ,‬ספק שמא הלכה כהסוברים‪ ,‬וכפי המקובל‪ ,‬שעירוב‬
‫היו נושאין דבר חי שד‪,‬תחשים והאילים היו הולכין‬ ‫כזה מתיר‪ ,‬ואת״ל שמא הלכה כהסוברים שעירוב כזה‬
‫ברגליהם וד‪,‬חלזון מיד היו פוצעין אותו טרם ימות‬ ‫אינו מתיר‪ ,‬שמא הלכת מיהת כהסוברים שנשיאת‬
‫דכמה דאית ב ‪ ,T‬נשמה טפי ניחא לי׳ה כי היכי דליצול‬ ‫תינוק אינו אלא מדרבנן ושמותר לשאת אותו בכרמלית‬
‫ציבעיד‪ •,‬והקשר■ הגרח״ב ז״ל‪ ,‬הלא במשכן היה השמיר‬ ‫מכה זה דהו״ ל שבות דשבות בכרמלית ולא גזרו בזה‬
‫בשביל אבני האפוד וד‪,‬חושן‪ ,‬ואמר •שאין לו תירוץ ע״ז‪,‬‬ ‫גזירה לגזירה‪ ,‬והוא גם ס״ם המתהפד ואפשר להתחיל‬
‫וד‪,‬קשה אותה גם במסיבת גדולי תורה ולא היד‪ ,‬מענה‬ ‫בו גם להיפר‪ ,‬דהיינו ספק שמא הלכה כהמתירים שבות‬
‫בפיהם• ואמו״ר ז״ל תירץ לו בכזאת‪ ,‬דהגמ׳ בשבת שם‬ ‫דשבות בכרמלית‪ ,‬ואת״ל שהלכה כהאוסרים שמא הלכה‬
‫הא מסיימת ״אמר ר׳ יוחנן ומודד‪ ,‬ר׳ נתן בכפות״‪,‬‬ ‫מיהת כהסוברים וכפי שנהוג עלמא‪ ,‬שעירוב כזה‬
‫והשמיר הלא כפות היה ■כדתנינן בסוטה ד׳ מ״ח ע״ב ;‬ ‫מתיר‪.‬‬
‫ת״ר שמיר זה ברייתא כשעורה ומששת ימי בראשית‬ ‫שיוצא לנו שהספק ספיקא בזה הוא חזק‪ ,‬ועוד‬ ‫באופן‬
‫נברא ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו במה מש־מרין‬ ‫זאת דהוא ספק ספיקא באיסור דרבנן‪ ,‬ונוסף‬
‫אותו כורכין אותו בספוגין של צמר ומניחין אותו באיטני‬ ‫לזה הא ההלכה המקובלת בזה וכך נהוג עלמא יכן‬
‫של אבר מליאה סובי שעורין‪ .‬הרי דברי התוס׳ שרירין‬ ‫לנהוג היתר בעירוב כזה ורק יח ‪T‬י סגולה המר■ הנוהגים‬
‫וקיימין שלא היו נושאין דבר חי‪ .‬ונענע לו הגאון ז״ל‬ ‫בזה איסור‪.‬‬
‫בראשו וד‪,‬ודה לו‪ ,‬ע״כ‪ ,‬ודפח״ח‪.‬‬ ‫בצירוף כל האמור נראה לי שמותר לו לשאת‬ ‫על כן‬
‫הדבר שזה שכרכו אותו בספוגין של צמר‬ ‫ולחיזוק‬ ‫תינוק ברחוב‪ ,‬על אף שנוהג בעצמו בדרך כלל‬
‫נקרא השמיר ככפות‪ ,‬הגם עזכל גדלו היה רק‬ ‫שלא לשאת שום דבר‪ ,‬ולהקל עי״כ מצער אשתו וילדיו‪.‬‬
‫כשעורה‪ ,‬נראה לי לר‪,‬ביא ממה שראיתי בספר חסדי‬ ‫האמור נראה שיוכל להוביל את התינוק גם‬ ‫רעפ״י‬ ‫ז(‬
‫דוד על התוספתא שכותב לבאר דד‪•,‬שמיר היה רמז לכח‬ ‫בעגלה שלו‪ ,‬דומיא דאיתא בשבת ד׳ צ״ג‬
‫הגבורה ובזה אתי שפיר דברייתו כשעורה דשעורה נודע‬ ‫ע״ב במתניתין‪ :‬את החי במטה פטור אף על המטה‬
‫שהיא סוד דין‪ ,‬והיינו טעמא שאין כל דבר קשה עומד‬ ‫שהמטה טפלד‪ .‬לו‪ .‬וכן בד׳ קמ״א ע״ב ‪ :‬מטה לגבי חי‬
‫לפניו‪ ,‬ולהעמידו שלא יפעל כזזו היו כורכין אותו‬ ‫מבטלי ליה‪ .‬ופירש״י‪ :‬מבטל לה להיות טפלה לו שהרי‬
‫במוכין של צמר שרומז לחסד כנודע והוא סוד התרועה‬ ‫צריך לה‪ .‬וכד פוסק הרמב״ם בפי׳׳ח מה׳ שבת הכ״ח‬
‫הפשוטד‪ ,‬לפניה ופשוטה לאחריר‪ ,‬ע״ש‪ .‬הרי דהכריכה‬ ‫וז״ל‪ :‬המוציא אוכלין פחות מכשיעור אע״פ שהוציאו‬
‫בספוגין של צמר היתה גורמת להעמ ‪T‬ו שלא יפעל‬ ‫בכלי פטור שהכלי טפילה לו ואין כוונתו להוצאת הכלי‬
‫כחו‪ ,‬ולכן היה גחשב עי״כ עזפיר ככפות‪.‬‬ ‫אלא להוצאת מה שבתוכו והרי אין בו‪:.‬שיעור‪ ,‬לפיכך‬
‫מבאר שם החסדי דוד דבאמרם בתוספתא שם‬ ‫ועוד‬ ‫אם הוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור אף על המטה‬
‫״בריה היתה מששת ימי בראשית״‪ ,‬רצונם לומר‬ ‫שהמטה טפלה לו וכן כל כיו״ב עכ״ל‪ .‬וא״כ דון מינה‬
‫דבריה בפני עצמה היא ואינה בכלל השרצים‪ ,‬ועם‬ ‫ומינה דגם בנ ‪T‬וננו העגלה טפלה לתינוק‪ ,‬ומכיון שאין‬
‫היות שאין זה בכלל לא הוכשר למלאכת שמים אלא‬ ‫כוונתו אלא להובלת התינוק‪ ,‬וד‪,‬ובלת התינוק מוהר‬
‫בטהורה בלבד הואיל ולא היה לגוף המלאכד‪ ,‬אלא‬ ‫ב ^ נ נ ו )ולא רק פטור‪ ,‬וכנ״ל( א״כ העגלה טפלה לו‬
‫תשמיש לצורך עבודת המלאכה‪ ,‬מכל מקום אם היד‪,‬‬ ‫ומותר גם להוביל את העגלה עם התינוק וי־מ רק לדקדק‬
‫דבר טמא מסתבר דמאיס למלאכת שמים וכל שכן‬ ‫שלא ישימו בעגלה גם דברים אחרים גם לא אפילו בגדיו‪,‬‬
‫לד״כגיסו לפנים‪ ,‬ולבד אמרו רבותיגו ז״ל דבריד‪ .‬הואי‪,‬‬ ‫בדומד■ לכליו מקופלים על כתיפו שאסור כדאיתא בשבת‬
‫כלומר בריר‪ ,‬בפני עצמד‪ ,‬שאינה מכלל הבעלי חיים‪.‬‬ ‫ד׳ קמ״ב ע״א וברמב״ם פי״ח מה׳ שבת הי״ז ע״ש‪.‬‬
‫ועוד מבאר שם דמה שאמרו מששת ימי בראשית לאו‬ ‫דוביל עם התינוק רק את העגלה ומצעיד‪ .‬בלבד הטפלים‬
‫דדקא דדיא תנן באבות עשרה דברים נבראו בערב שבת‬ ‫לו‪ ,‬בדומה להוצאת החי במטר‪ ,,‬ורק שם הגס דפטור‪,‬‬
‫בין השמשות ואלו הן פי הארץ פי הבאר פי האתון‬ ‫מיהת אסור‪ ,‬מפני שגם הוצאת החי בלבד ג״ כ מיהת‬
‫הקשת והמן והמטה ודדשמיר וכו׳‪ ,‬ונראד‪ ,‬דלעולם עלד‪,‬‬ ‫אסור‪ ,‬אבל בנידוננו שהוצאת התינוק מותר וכנ״ל א״כ‬
‫במחשבה לד‪,‬בראות מששת ימי יבראשית ולא איברי עד‬ ‫מותר גם הוצאת עגלתו עמו כיון שהיא טפלה לו ואין‬
‫בין השמשות בהדי הנד מילי שהם דברים כולם היוצאים‬ ‫כוונתו להוצאת העגלה כי אם להוצאת התינוק שבתוכו‬
‫חוץ מד‪,‬טבע עיי״ש‪ ,‬זא״כ י״ל דמכיון דהשמיר היד‪ ,‬בריד‪,‬‬ ‫שמותר‪.‬‬
‫בפני עצמה שאינח מכלל הכעלי חיים ובריד‪ ,‬שכזאת‬ ‫בשולי התשובה‬
‫שמחוץ לגדר הטבע‪ ,‬אין ללמוד ממגד‪ ,‬אם כן כלל בנוגע‬ ‫ח״ג ב״פתח דבר״‪ ,‬וכן בתחילת‬ ‫בספרי שו״ת צ״א‬
‫ליתר בעלי החי שנבראו במסגרת הטבע‪,‬‬ ‫ספרי אבן יעקב‪ .‬הבאתי בשם אאמו״ר ז״ל‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן‪ ,‬ל ג‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫עד‬
‫ליום עד‪.‬שנת השבעים לימי חייו‪ ,‬ולא בא מאכל בשר‬ ‫בביאור הגר״א בתוספתא סוטה שם ראיתי שמגיה‬ ‫והנה‬
‫בפיו בלתי בימי השבת‪.‬והרגלים‪ ,‬ובאחרית ימיו התענה‬ ‫במקום בריה היתה וכו‪ /‬דצ״ל ‪ :‬ברייתו כשעורה‬
‫כמר‪ .‬שנים משבת לשבת וכל זאת לא היסב לו ביטול‬ ‫וכר‪ .‬והרהרתי דאולי‪,‬כוונתו בזה לומר דלא היתה בדיה‬
‫תורה וכארי התנשא לעבוד את אלקיו הנותן לו עוז‬ ‫חיה אלא דוממת שנבראה בששת ימי בראשית‪ ,‬כמו‬
‫ועצמה לעבודתו עיי״ש[‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫שהתנא באבות שם קורא גם להכתב והמכתב וכר‬
‫בלשון ‪ .‬״נבראו״‪ ,‬ואמנם הרמב״ם בפיהמ״ש באבות שם‪,‬‬
‫סימן לג‬ ‫וכן המאירי בסוטה שם‪ ,‬והרע״ב‪ ,‬מבארים שהיד‪ .‬כמין‬
‫תולעת‪ .‬אבל מד‪.‬משנדו באבות וסוטה וכן מהגמ׳‪ ,‬שם‪,‬‬
‫אם מותר לצאת במקום שאין עירוב בבגד‬
‫וגם לרבות מד‪.‬גמ׳ בגיטין ד׳ ס״ח‪ ,‬אין הכרח שד‪.‬ידי‬
‫עליון כשהוא מלובש על כתפיו בלבד מבלי‬
‫דבר חי‪ .‬ובערוד ערך שמיר מתרגם דיאמאנט‪ ,‬ומביא‬
‫להכניס ידיו בשרוולים‪.‬‬
‫דוגמא מהתרגום ירושלמי דעה״פ המוציא לד מים מצור‬
‫אם‪ .‬מותר לצאת במקום שאין‪,‬עירוב )או למי‬ ‫ע״ד‬ ‫החלמיש‪ ,‬מתרגם שמיר טינרא‪ ,‬וכן ושמן מחלמיש צור‪.‬‬
‫שמחמיר על עצמו לא לשאת בשבת( בבגד עליון‬ ‫ויוצא לפי״ז שלא היה בעל חי‪] .‬וראיתי בפי׳ תורה‬
‫כשהוא מלובש על כתיפו ולא מכניס ידיו‪ .‬בו )כגון‬ ‫תמימד‪ .‬עה״ת שמות כ״ח י״א‪.,‬שמד״ע כותב לבאר כוונת‬
‫בקיץ כשחם לו‪ ,‬או בחורף שמלובש הרבד‪ .‬וקשה להכניס‬ ‫ד‪.‬גמ' בסוטה דמראה להם שמיר‪ .‬מבחוץ וכו‪ /‬דד‪.‬שמיר‬
‫ידיו גם במעיל הגשם שלובשו עליהם(‪ .‬כי באיזד‪ .‬ספר‬ ‫הוא‪ ,‬צור חזק וכן תרגומו של הפסוק מצור החלמיש‬
‫חושש בזה נדשום נראה כמשוי רשמחובר ספר ששכ׳‪.T‬‬ ‫בפ׳ עקב וכו׳ ע״ש‪ ,‬ולא הזכיר אפי׳ ברמז שד‪.‬ראשונים‬
‫כתב לו שמה שהתיר בספרו לצאת לרה״ר כשמעיל‬ ‫שלפנינו‪ ,‬וכן כל‪ .‬מפרשי המשנה וד‪.‬גמ׳‪ ,‬וכן בירושלמי‬
‫נתון על כתפיו הוא רק במקומות שרגילים לילד כד‪.‬‬ ‫סוטד‪ .‬שם‪ ,‬כולם ביארו שהוא תולעת‪ ,‬וזה כבר דבר‬
‫)וזאת מפני שבספרו ציין המקור להיתר רק לסי׳ ש״א‬ ‫תמוה[‪ .‬וא״כ אם היד‪ .‬מקום לומר שגס הר״י בתום׳‬
‫סעי׳ ל״ד ומ״ב יס״ק קכ״ז(‪.‬‬ ‫שבת שם פירש כן‪ .‬הרי יורדת מאליה כל הקושיא עליו‬
‫הנ ה לא ידעתי מקום ספק בזה‪ ,‬הא בדינא דשו״ע בסי׳‬ ‫מד‪.‬ד‪.‬יא דשמיר‪ ,‬כי לא היה בכלל בעל חי• ‪.‬‬
‫ש״א סעי׳ ל״א שנפסק ‪ :‬היוצא מעוטף בטליתו‬ ‫ובהיות שאני כותב את דברי בין כסר‪ .‬לעשור‪ ,‬אזכיר‬
‫וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו אם נתכוין לקבץ‬ ‫גם זאת‪ ,‬דמה שד‪.‬באתי שם עוד ״בפתח דבר״‬
‫כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו אסור וכו׳‬ ‫בספרי שם ח״ג‪ .‬וכן בא״י‪ .‬דאאמו״ר מסר עוד בשם‬
‫זד‪.‬״מ בטליתות שלהם שד‪.‬יו יריעה אחת מרובעת‪ ,‬אבל‬ ‫הגרח״ב ז״ל‪ ,‬ששמע מפיו דפירש כוונת הפייטן )ביום‬
‫במלבושים דידן כשהוא לבוש בד‪.‬ם ומוציא ידיו מתוכה‬ ‫ב׳ דר״ה בפיוט מלד עליון( ״פותח יד ומשביע‪ ,‬צורר‬
‫מותר וכר‪ .‬כתוב במקור הדברים בב״י בטור בלשון‪.‬זד‪;.‬‬ ‫ולרביע״‬ ‫לשליש‬ ‫להטביע‪,‬‬ ‫מים ומנביע‪ ,‬יבשת‬
‫דד‪.‬א דאסר טלית מקופלת דוקא בטליתות שלד‪.‬ם שרדו‬ ‫)שהמפרשים מתיגעים לפרש כוונת הפייטן(‪ ,‬דהפייטן‬
‫יריעה אחת מרובעת כעין טליתות של מצור‪ .‬אי נמי‬ ‫כיון לדברי הגט׳ בתענית ד׳ כ״ד‪ .‬דאיתא ‪ :‬תנאי רשב״א‬
‫ידיו‬ ‫במלבושין דידן אם אינו לובשן כדרכן להוציא‬ ‫איו לד טפח מלמעלר‪ .‬שאין תהום יוצא לקראתו שלשד‪.‬‬
‫מתוכן אלא מתעטף כד‪.‬ן ומקפלן ומניחן על כתפו דכהאי‬ ‫טפחים‪ ,‬והא תניא טפחיים‪ ,‬לא קשיא כאן בעבודה כאן‬
‫גוונא כי מקפל לד‪.‬ו על כתפו או עביד לד‪ >.‬כעין מרזב‬ ‫בשאינה עבודד‪ ,.‬וא״כ זהו מר‪ .‬שאמר הפייטן ‪ :‬״לשליש״‬
‫הוי משוי שאין זה דרד מלבוש‪ ,‬אבל מלבושים דידן‬ ‫כלומר; בעבודד‪ ,.‬טפח מלמעלה וטפחיים מן התהום‪,‬‬
‫כשהוא לבוש בד‪.‬ם ומוציא ‪ r r‬מתוכם אפילו מגביה‬ ‫הרי שלשד‪ ,,‬״ולרביע״ כלומר ‪ :‬בשאינה עבודד‪ ,.‬טפח‬
‫שוליו לעולם דרד מלבוש הוו עכ״ל‪ .‬הרי מפורש יוצא‬ ‫מלמעלר‪ .‬ושלשה טפחים מן התד‪.‬ום‪ ,‬הרי ארבעה‪ ,‬ע״כ‪,‬‬
‫מדברי הב״י שגם במלבושין דידן העשוין להוציא‬ ‫וש״י‪.‬‬
‫הידים מתוכן אפילו אם אמו לוכאזן כדרכן לד‪.‬וציא‬ ‫בספר שו״ת זכר יר‪.‬וסף להגרי״ז שטערן ז״ל‬ ‫ומצאתי‬
‫הידים מתוכן מ״מ עצם ההליכה בהם בצורה כזאת של‬ ‫חאו״ח ח״א במגילת ר‪.‬יחש שבסוד‪,‬״ם שמביא‬
‫אי הוצאת הידים מותרת היא‪ ,‬ומה שאסור בכה״ג הוא‬ ‫שכתב לבאר כן זקנו הרב ר׳ יוסף ז״ל‪ ,‬ובזה״ל ; ועוד‬
‫רק לקפלן או לד‪,‬ניחן על כתפו‪ ,‬דאזי הוא דד‪,‬וי משוי‬ ‫דבר חדש אשר הוגד על שמו בשם א״ז הרב ר׳ יוסף‬
‫כי אין זה דרד מלבוש‪ ,‬אבל ללכת בד‪.‬ן כרגיל‪ ,‬אע״פ‬ ‫הנ״ל ביוצר ליום שני של ר״ה בפיוט מלד עליון‪ ,‬פותח‬
‫שד‪,‬מד‪ .‬על כתפיו בלבד ולא הוציא ידיו מתוכו הגם‬ ‫יד ומשביע צורר מים לר‪.‬נביע לשליש ולרביע‪ ,‬ע״פ הגמ׳‬
‫שאינו לובשן כדרכן מכל מקום הוי זה מ״מ שפיר דרך‬ ‫בתענית כ״ה ע״ב אין לד טפה של מעלד‪ .‬שאינר‪ .‬יורדת‬
‫מלבוש ומותר‪.‬‬ ‫כנגדד‪ .‬שני טפחיים מלמטה‪ ,‬וד‪,‬״מ ביבשה‪ ,‬אבל בלחה‬
‫ג ם המג״א בשו״ע בס״ק מ״ד כותב בלשון ‪ :‬משמע דאם‬ ‫בשלשה‪ ,‬ולזה כיוון הפייטן הנ״ל עב״ל ]יעו״ש בזכר‬
‫אין מוציא ‪T‬יו מתוכו כמו שמתעטפים הנשים או‬ ‫יד‪,‬וסף שמספר נפלאות על זקנו הנ״ל‪ ,‬שנזר את נפשו‬
‫האשכנזים אסור להגביר‪,‬ם וכו׳ ע״ש‪ .‬הרי דמד‪ .‬שאטר‬ ‫מכל חמודות תבל ועסק כל ימיו בתורה ובעבודת ה׳‬
‫הוא רק לד‪,‬גביד‪ ..‬אבל בלי להגביה לא‬ ‫‪vt‬‬ ‫באין מוציא‬ ‫ובטרם המלאות לו שלשים שניו מימי חייו התעגד‪ .‬מיום‬
‫עזז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן א‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ה ס פ ר שם כותב שלכאורה ההיתר מפורש בחז״ל‬ ‫עולה על דעתו שום ספק שהוא שיש איזה מקום לאסור‪,‬‬
‫ובשו״ע‪ ,‬שהתירו חז״ל להוציא בשבת קמיעה‬ ‫]ויעדן בספר תורת שבח ס״ק כ״ח מ״ש לומר דבגלימא‬
‫ממומחה )סי׳ ש״א סעי׳ כ״ד‪ (.‬ושם סעי׳ כ״ז ״יוצאין‬ ‫שדרך לבישתן שלא להוציא ‪ v t‬מתחתיו‪ ,‬יהא מותר‬
‫בביצת החרגול ובשן של שועל״ הנה התירו לצאת‬ ‫להגביה באמצע הגלימא ע״ש ואכמ״ל[‪.‬‬
‫בקמיעא ובשאר עניני סגולות אפילו לטייל‪ .‬ולמחבר‬ ‫וז הו גם לשון שו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל בסעי׳ ל׳ץ‪:‬‬
‫שמביא‬ ‫הספר כ״כ פשיטא ליה הראיות האמורות‬ ‫ומלבושים שלנו שנתעטף בהן ולא הוציא‬
‫כיציבות‪ ,‬עד שהיה אפשר לדעתו להתיר בכלל לצאת‬ ‫מחוכם אסור לתפוס קצתם בידיו להגביזע שלא יתלכלך‬
‫עם הסוכר בכיס‪ ,‬ולכן מוסיף וכותב בלשון‪ :‬״ונראה‬ ‫אפילו אינו תופס בשואהם עב״ ל‪ ,‬הנה מזה ג״כ יוצא‬
‫לי לצאת כל השיטות שיתפור בערב שבת הסוכר בכיסו״‪.‬‬ ‫בבירור שעל עצם לבישה כזאת בלי הוצאת ^ י ם אין‬
‫זאת אומרת שבעצם היה אפשר לדעתו להתיר גם בלי‬ ‫כל מקום לשום פיקפוק‪ ,‬ומה שאסור בזה הוא רק‬
‫זה; ורק כדי לצאת כל השיטות מיעץ שמוטב שיתפור‪' .‬‬ ‫לתפוס קצתם בידיו להגביהם שלא יתלכלך‪.‬‬
‫ודבריו מרפסין איגרא‪ ,‬ואין התחלה של ראיה מההיא‬ ‫ובעצם זהו בעצם המכוון גם במה שפוסק המ״ב בס״ק‬
‫שמביא‪ ,‬דהא בההיא דקמיעא וביצת החרדל‬ ‫קי״ח דמשמע דכשאינו מוציא ידיו מתוכן וכו׳‬
‫וכו׳ כתוב מפורש שלא התירו שם כי אם דוקא כשמוציאן‬ ‫אסור להגביהם דלא דרך מלבוש הוא וכו׳ ע״ש■ ומינה‬
‫דרך מלבוש דאז שרי משום דתכשיט הוא לחולה כאחד‬ ‫דהא כל שאינו מגביהם שפיר הוי זה דרך מלבוש‪ ,‬ואין‬
‫ממלבושיו‪ ,‬אבל לא יאחזנו בידו ויעבירנו ד״א‪ .‬עיין‬ ‫בזה משום משוי‪ ,‬וגם אין כל מקום לחוש בזה משום‬
‫שבת ד׳ ס״ב ע״א‪ ,‬וכן במ״ב בשו״ע שם ס״ק פ״ח‬ ‫דילמא נפיל‪ ,‬דאין לנו לגזור גזירות מעצמינו במקום‬
‫וס״ק ק״ד עיי״ש‪ ,‬וא״כ מה ענין להביא משם ראי׳‬ ‫שרבותינו ז״ל התירו בהדיא ולא חששו לכך‪.‬‬
‫לכגון נידוננו שהמדובר על להוליד סוכר בכיס שזה לא‬ ‫ו ש מ ח תי לראות בספר הנדמ״ח נקרא בשם שו״ת‬
‫בגדר מלבוש ותכשיט כלל‪ ,‬וחתיכת הסוכר כשלעצמה‬ ‫איתן אריה )להגרא״ל ראזען ז״ל( בסי נ״ד‬
‫כפי שהיא מבלי שיאכלנה כשיצטרך לה איננה משמשת‬ ‫שנשאל בזאת השאלה והאריך בדברי תשובתו וזאת‬
‫לו לכלום )שוגה מקמיעה וכו׳ שמועילות לו כשלעצמם‬ ‫הלכה העלה ג״ כ בפשיטות להתיר ושאין בזה שום חשש‬
‫מעצם נשיאתם עליו(‪ ,‬וא״כ הרי אדרבא משם ראיה‬ ‫של משא בשבת עיי״ש‪.‬‬
‫לאיסור על כגון נידוננו‪,‬‬
‫של הספר — עצת התפירה — ג״כ איננה‬ ‫ועצתו‬ ‫ב(‬ ‫סימן לד‬
‫עצה‪ ,‬והראי׳ שמביא שם לכך מסי׳ ש״א סעי׳‬
‫ל״ג ניתן לדחותה בנקל‪ ,‬דאדרבא ההלכה היא שם‬
‫אם מותר לחולה לב לישא אתו בשבת כדורים‬
‫שאסור לצאת בשבת במעות התפודיט בבגדו‪ ,‬והרמ״א‬
‫לשעת הצורר במקום שאין עירוב‬
‫מוסיף ע״ז רק שיש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלו‬ ‫ב״ה‪ .‬ט״ז אד״א תשל״י‪.‬‬
‫ממנו אם יניחם בביתו וכו׳ ומתוך הדגשה שאבל אם‬ ‫למכובדי הרופא המהולל דגמיר וסביר וירא ושלם‬
‫יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת לא יצא כיעו״ש‪,‬‬ ‫נ״י‬ ‫אברהם־םופר אברהם‬ ‫ד״ר‬
‫וא״כ מד‪ .‬מקום להקיש וללמוד משם להתיר יסלא במקום‬
‫פסידא‪ ,‬ומשום שרוצר‪ .‬סתם לטייל ולא לישב בבית‪,‬‬ ‫^‬ ‫שלום ורב ברכה‪.‬‬
‫ואפילו משום ללכת לתפלה לביד‪.‬כ״נ ג״כ אין ללמוד‬ ‫להשיבו בזה על שאלתו בהלכה ששאל אותי‬ ‫הרני‬
‫משם דהתם איכא טעמא דאדם בהול על ממונו וכו׳‬ ‫השבוע‪.‬‬
‫כדמבאר המ״ב שם ס״ק קכ״ג‪ ,‬וכאן אין הדבר הזה‬ ‫היא אם מותר לחולה לב לישא אתו בשבת‬ ‫שאלתו‬
‫ומוטב על בן שיעואר בביתו להתפלל ]גם יש בכלל‬ ‫ולצאת לתפלה או לטיול במקום שאין עירוב‬
‫לחלק מההיא דמעות‪ ,‬דשם כשתופרם יש לומר דמבטל‬ ‫כדורים ממחדים שהרופא נתן לו שבמקרה של הרגשת*‬
‫ליה עי״כ לדיבגד ליום השבת‪ ,‬ומשא״כ בתפירת הסוכר‬ ‫מיחוש יקח מיד אחד מד» וישימו בפיו תחת לשונו‬
‫אין לומר בזה דמבטל ל ‪ .T‬לד‪.‬בגד דהא נושאו אתו‬ ‫ויוטב לו‪ .‬ונושא אותם אתו תדיר כדי שיהיה לו פת‬
‫בכוונה לפן יצטרך לו ביום השבת ויוציאנו• ובדומה‬ ‫בסלו‪.‬‬
‫לזד‪ .‬ראיתי להגאון הרגאטשווער ז״ל בשו״ת צפנת‬ ‫הכם חצי תשובה ציטט שבכדומה לזה נשאל‬ ‫ובשאלת‬
‫פענח ח״ב סי׳ ל״ו שכתב לאסור נשיאת הפאט ושלא‬ ‫בספר כל בו)גרינוולד( בנוגע לנשיאת סוכר‬
‫מהני אפילו חפירד‪ ,.‬ולא דמי למעזת דד‪.‬וי זה כמו‬ ‫לחילה במחלת סכרת‪ ,‬והתיר ע״י שיתפור בע״ש הסוכר‬
‫שביטלו להבגד‪ ,‬אבל בפאס עיקר הדבר כדי להראותו‬ ‫בכיסו‪ ,‬ואם ירגיש בולמוס אז הרי הוא פקו״נ ממש‬
‫לסרדיוט ולא ביטלו עיי״ש[‪,‬‬ ‫ומותר לקרוע התפור אפלו ברחוב‪.‬‬
‫שכותב עוד הספר שם להסתייע לדעתו מדברי‬ ‫ומה‬ ‫ג(‬ ‫עיינתי בדברי הכל בו )ח״ב סי׳ א׳ אוח ו׳(‬ ‫א( הנה‬
‫ספר שו״ת מד‪.‬ר״ש אנגיל ח״ג סי׳ מ״ג שנשאל‬ ‫ובמחילה מכבודו כל דבריו בזה מרפסין איגרא‪ ,‬ודאיותיו‬
‫אם יש היתר )בשעת חירום( לישא הכתב תעודד‪ .‬בשבת‬ ‫שמביא דוצדן המה כמאן דמביא נורא לקיניה‪ ,‬וכדיבואר‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן א‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫עו‬
‫בע״ש וכו׳ מלצמצם הילוכו רק לבית הכנסת״ ומשתמע‬ ‫על ידי שינוי‪ ,‬היינו להניחו בתוך הכונע המונח על‬
‫מלשונו זה שהא בלצמצם הילוכו רק לביהכ״נ מותר‬ ‫ראשו כדי שיוכל לילד להתפלל כי כמה פעמים קרה‬
‫)לדעתו( גם בלי שיתפור‪ ,‬וזה גם לא כדברי עצמו‬ ‫שנתפסו יהודים על שלא המ בידם הכתב תעודה ונענשו‬
‫בדבריו שקדמו לזה‪ ,‬וגם הא אין לדבר הזה כל יסוד‬ ‫במאסר וכר‪ ,‬והתיר לפי שא״א להחמיר לישב בביתו כל‬
‫מה‬ ‫)מלבד‬ ‫לכד‬ ‫אפילי לסי דמיונותיו וראיותיו‬ ‫יום השבת ומותר על כן לילד לבית התפלה ולישא הכתב‬
‫שאישתבי־ש בתחילת דבריו בראיותיו מקמיעא וכנז״ל(‪.‬‬ ‫תעודה בכובע שלו‪.‬‬
‫בדבריו‬ ‫‪-‬שמאריד‬ ‫במהר״ש אנגיל מה‬ ‫ויעו״ש‬ ‫ד(‬ ‫הנ ה הספר שם מזכיר בעצמו שהמהר״ש הדגיש בדבריו‬
‫להוכיח שאין להתיר איסור דרבנן ע״י‬ ‫שמתיר דוקא לצורר מצות תפלה בציבור ושמיעת‬
‫ישראל ואפי׳ כלאחר יד‪ .‬ורק במקום פם ‪T‬א ל״ג‪ ,‬וכמו׳׳כ‬ ‫קרה״ת‪ ,‬אלא שמ״מ מד״ע מרחי?ן לכת להוסיף להתיר‬
‫דשלא להתיר אפילו חשש דרבנן שלא לצורר עיי״ש‪.‬‬ ‫אפילו לצאת לטייל בנמקו דעתו‪ ,‬מפני‪ :‬״שמוטב‬
‫וכמר״כ יעוין גם בספרי שו״ת ציץ אליעזר ח״ו סי׳ ו׳‬ ‫שיותפר בערב שבת הסוכר בכיסו‪ ,‬מלצמצם הילוכו‬
‫אותיות ג׳ ט״ז מה שהארכתי ג״כ להוכיח שאין‬ ‫רק לבית הכנסת‪ ,‬כי כמעט אי אפשר לצמצם‪ ,‬יקרה‬
‫להתיר שום איסור דרבנן ע״י ישראל משום מצוה‪,‬‬ ‫שישאל איש אותו לשלומו ולדבר משמועות שונות‬
‫דחכמים העמידו דבריהם יעו״ש‪.‬‬ ‫וכדומה״‪ .‬וא״כ זה לא נקרא שיש לו סיוע לדעתו מדברי‬
‫ה( בסיכומו של דבר‪ ,‬כל דברי הכל בו בזה נדחים‬ ‫המהר״ש אנגיל‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫מהלכה‪ ,‬ואין לבנות כל יסוד עליהם‪.‬‬ ‫ו חו ץ מזה‪ ,‬הנה עיינתי בגוף דברי המהר״ש אנגיל שם‬
‫]למותר לציין שלמעשה עצם ההצעה של הספר איננה‬ ‫ונוכחתי לדעת שקיצץ והעתיק מדבריו שלא כדת‪,‬‬
‫גם מעשית[‪.‬‬ ‫התירו‬ ‫שדבר‬ ‫דבדבריו שם מדגיש המהר׳יש מפורש‬
‫עוד זאת‪ .‬העצה של תפירת הדבר כדי‬ ‫אוסיף‬ ‫ו(‬ ‫בנידונו הוא‪ ,‬מפני שנוסף שמוציא את התעודוז כלאחר‬
‫להוציאו חוץ לעירוב מצינו על דבר שיכול‬ ‫יד שלא כדרר הוצאה ובכרמלית )לדעת רוב הפוסקים‬
‫להחשב למלבוש ולתכשיט על האדם הנושאו‪ ,‬והתפירה‬ ‫דליכא רה״ר בזה״ז(‪ ,‬נוסף לזה הו״ל גם מלשאצ״ל‪,‬‬
‫באה כדי להבטיח שלא יבוא להעבירנו ד״א‪ ,‬ועל בגון‬ ‫דהא אינו נושאו כי אם רק כדי להצילו מחשש מאסר‬
‫דא הוא שמצינו שיעצו עצה כזאת גם בספרים עדות‬ ‫כיעו״ש‪ ,‬ונראה כמעט בעליל דבלי זה לא היה מתיר‬
‫לישראל להגרי״א הענקין ז״ל ומנחת יצחק )ח״א סי׳‬ ‫המהר״ש אפילו ללכת לביהכ״נ‪ ,‬ואת זה השמיט הספר‬
‫ל״ז וח״ב סי׳ י״ז י״ח( בנוגע לנשיאת מכונת שמיעה‬ ‫מלהעתיק‪ ,‬וא״כ בנידונו של הספר הא ליכא הצירוף‬
‫על החלק המונח בכיס כיעו״ש‪ ,‬אבל לא על דבר שאיננו‬ ‫הזה כי שפיר הוה ליה בנידונו מלאכה הצריכה לגופה‬
‫כלל בגדר מלבוש ותכשיט‪.‬‬ ‫דהא מוציא את הסוכר שפיר לצרכו‪ ,‬שיהא אתו מן‬
‫חזי להגאון הגרצ״פ פרנק ז״ל בשו״ת הר צבי‬ ‫ופוק‬ ‫המוכן לפן יצטרד לו‪.‬‬
‫חאו״ח ח״א סי׳ קע״ג שגם במכונת שמיעה לא‬ ‫יעוין במהר״ש אנגיל ח״ז סי׳ כ׳ שבא בזה בשניות‬ ‫ועוד‬
‫התיר בכל גוונא‪ ,‬ואחרי מו״מ ארור הסבים להתיר‬ ‫ומחזק לבאר שבנידונו הוא משאצל״ג‪ ,‬ולהדגיש‬
‫נשיאתה רק כגון מכונת שמיעה כזאת שלמראה עינים‬ ‫שההיתר הוא רק במקום מצוה‪ ,‬כלתפלה וקה״ת‪ ,‬וגם‬
‫לא ניכר כלל שנמצא בה כלי שמיעה מפני שהוא כולו‬ ‫זאת שאפ״ה ראוי להתרחק מלישא ככל האפשר עיי״ש‪.‬‬
‫כמעשה משקפים שמלבישים אותם על העינים ושתי‬ ‫שיוצא לן‪ ,‬שבכגון נ ‪T‬ונו של הספר כל בו לא‬ ‫באופן‬
‫אחת‬ ‫של יד‬ ‫ידות לה הנאחזים מאזן לאזן ובעובי‬ ‫היה מתיר המהר״ש אנגיל ז״ ל אפילו לשם‬
‫מובלעת בפנימיותה מכונת שמיעה קטנה וחוט דק יוצא‬ ‫צויר יציאה לביהכ״ג‪.‬‬
‫מהיד לאזן להמשיד את חוט השמיעה‪ ,‬דזהו איפוא כפי‬ ‫אחת כמה וכמה שהס מלהזכיר להתיר לצורר טיול‬ ‫ועל‬
‫שנהגו לצאת במשקפיים ואהני ליה כח רגילותו שלגבי‬ ‫וכדומה מצרכי חול‪ .‬ורק פטפוטי מילי בעלמא‬
‫דידיה חשיב זה כלב‪,‬יש או תגשיט‪ ,‬אבל סוג מכונת‬ ‫המה הסברת הנחיצות שישנו כאילו לשם יציאות כאלה‪.‬‬
‫השמיעה שמכונת הבאטעריא מונחת לו בכיסו וחלק‬ ‫כפי שטורח הספר לנסות להסביר זאת‪.‬‬
‫אחד בתור האזן‪ ,‬פסק דיגרצ״פ ז״ל את פסקו שם שאין‬ ‫ראיתי גם בשו״ת מהר״ם בריסק ח״ב סימנים ס״ג־‬ ‫וכה‬
‫מקום להתיר בה הטלטול מחוץ לעירוב דיש כאן הוצאות‬ ‫ס״ז שנשאל ג״כ על כגון נ ‪T‬ונו ינזל המהר״ש אגגיל‪,‬‬
‫שתים‪ ,‬המונחת בכיס‪ ,‬והמונחת באזן עיי״ש‪ .‬והיינו מפני‬ ‫ולדינא מסיק בסו״ ס ס״ד‪ .‬כהמהר״ש אנגיל ושלא להתיר‬
‫שראשית כל צריד שיוכל הדבר לשאת עליו שם מלבוש‬ ‫כ״א בתלתא דרבנן כרמלית משאצל״ג‪ ,‬וכלאחר ‪•T‬‬
‫^‬ ‫או תכשיט‪.‬‬ ‫ובהדגשה מפורשת שההיתר הוא רק לתפלה בציבור‪,‬‬
‫בטלטול משום כבוד הבריות מצינו ברמ״א‬ ‫אמינם‬ ‫ז(‬ ‫ובתנאי שלא ילכו ברחובות שלא בזמן התפלה‪ .‬וכפל‬
‫בסי׳ שי״ב סעי׳ א׳‪ ,‬ב׳ דיעות אם התירו משום‬ ‫להדגיש שההיתר הוא רק בתלתא דרבנן גם בסוף סימן‬
‫כד לטלטל אפילו בכרמלית‪ ,‬אבל שם המדובר בטלטול‬ ‫ס״ז עיי״ש‪.‬‬
‫בשעה שצריד לדבר‪ ,‬אבל לא שיקח אתו;בלכתו לכרמלית‬ ‫וראה איד שבתיד הפיטפוט הזה אישתביש מחבר‬ ‫ובא‬
‫לפן יצטרד לאחר מיכן‪ ,‬וגם אפי׳ בכה״ג שצריד בבר‬ ‫״מוטב שיותפר‬ ‫הס®‪ -‬בעצמו לכתוב בלשון‬
‫עז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לה‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שהמסקנא הנלמדת מכל האמור היא שאין‬ ‫באופן‬ ‫לדבר אשר הדיעה הב׳ מתרת שם הטלטול אפי׳ מכרמלית‬
‫להתיר נשיאת הכדורים למקום שאין עירוב‬ ‫‪.‬‬ ‫לרה״י‪ ,‬ג״כ כותב שם המ״ב בסק״ח שאבל ברהי׳ר‬
‫בשום גוונא‪.‬‬ ‫או« שלהרבה פוסקים דינו ככרמלית מ״מ אין להקל‪,‬‬
‫והנני בכבוד רב ובברכה מרובה‬ ‫והוא מתו״ש‪.‬‬
‫שבת בספרו סק״ו מסביר טעמו בזה מביון‬ ‫והתוספת‬
‫דבלא״ה רבים חולקים וס״ל דגם עכשיו‬
‫סימן לה‬
‫שאוסר‬ ‫רש״י‬ ‫דעת‬ ‫איכא רה״ר וניתוסף עליו גם‬
‫נכפה אם הוא בכלל חולה שיש בו סכנה‬ ‫א‪.‬‬ ‫בכרמלית והוי תרתי לריעותא עיי״ש‪.‬‬
‫לחלל עליו את השבת‪.‬‬
‫ו מ כ אן הערה כללית הן לשם והן לנידוננו‪ ,‬דלמי‬
‫שיעור מליחת בשר עבור חולה שאסור‬ ‫ב‪.‬‬
‫שבדרך כלל מחמיר על עצמו שלא לשאת בשבת‬
‫לו לאכול מלוח‪.‬‬
‫גם כשיש עירוב משום דעת הפוסקים הסוברים דאיכא‬
‫חולה שמאכילין אותו דרך צינור לענין‬ ‫ג‪.‬‬
‫רה״ר גם בזה״ז‪ ,‬לגבי כזה אין בכלל מקום לצידוד‬
‫ברהמ״ז‪.‬‬
‫היתר בשעת הצורך שיובל לטלטל באיזה דרך משום‬
‫בהא דלא מדקדקין לקרוע כשעומדים‬ ‫ד‪.‬‬
‫צירוף האי טעמא דאין רה״ר בזה״ז‪ ,‬דהא הד ליד! זר‪.‬‬
‫בשעת יציאת נשמוד‬
‫לגבי דידיה תרתי דסתרי‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫להנ״ל שבסינזן הקודם‬ ‫ראיתי גם בספר הנדמ״ח שו״ת באר צבי‬ ‫]וכעת‬
‫הקודש אכתוב לו בזד‪ .‬כמה הערות קצרות על‬ ‫לחיבת‬ ‫בהדרא‬ ‫גם‬ ‫)קינסטליכער( סי׳ י׳ מ׳״ש להסס‬
‫ספרו היקר ״לב אברהם״‪.‬‬ ‫דנשיאת תעודות תחת הכובע‪ ,‬וכן גם בדין רה״ר בזה״ז‬
‫ב פ ר ק א׳ סעי׳ ב׳ כותב בפשיטות דהחולה במחלת‬ ‫א(‬ ‫עיי״ש ואכמ״ל יותר[•‬
‫הנפילה )אפילפסיא( ל״ע יש לו דין חולד‪.‬‬
‫שאין בו סכנה‪.‬‬
‫והנתבאר דעת לנבון נקל שאין מקום‬ ‫ומהאמור‬ ‫ח(‬
‫להתיר נשיאת הכדורים של כגון נידון‬ ‫‪.‬‬
‫לא כן הוא‪.‬‬ ‫ולדעתי‬
‫שאלתו דמר‪ .‬ולא רק שאין להתיר עמר טיול וכדומה‬
‫מיימוניות ברמב״ם בפי״ד מד‪.‬׳ מאכלות‬ ‫יעוין בהגהות‬
‫לצרכי חול‪ ,‬אלא גם לרבות שאין להתיר אפילו לשם‬
‫אסורות אות ב׳ שכתוב בזר‪.‬״ל‪ :‬שאלו לרבי‬
‫הליכה לביהכ״נ וכדומה לשאר צרכי מצוה‪ .‬והדרך‬
‫לרפאותו‬ ‫אחד‬ ‫על נכפה אחד והיה רוצה עכו״ם‬
‫היחידה שיוכל ללכת היא ע״י שישאיר כמה כדורים‬
‫ולהאכילו מאכל אחד לרפואה שנראין הדברים שיש בו‬
‫מע״ש במקום שמור בביהכ״ג‪ .‬ואם זה בלתי אפשרי‬
‫שרץ העוף לפי ר‪.‬ענין‪ ,‬והשיב כי נכפר‪ .‬חולי גדול וכמכה‬
‫אזי מוטב שיתפלל ביחידות בביתו‪ ,‬ולא לטלטלם במקום‬
‫של חלל דמי ופעמים שמסתכן ונופל באור או במים‬
‫שאין עירוב‪.‬‬
‫ומותר אם הרפואה ‪T‬ועה עכ״ל‪.‬‬
‫לנו דמכח תרתי נחשב הנכפה כחולה שיש בו‬ ‫הרי‬ ‫ואומר‪ .‬שאפילו אי יצויר שהרופא יאמר לו‬ ‫אוסיף‬ ‫ט(‬
‫סכנה‪ ,‬ראשית מכח עצם המחלד‪ .‬דכמכה של חלל‬ ‫שאם יכניס הכדור בפיו בדרך הליכתו זה‬
‫דמי‪ ,‬רבנית מפני שלפעמים מסתכן ע״י שנופל באור‬ ‫ג״כ יבטיח לו שלא יקבל מיחוש עד שובו לביתו בחזרה‬
‫או במים‪.‬‬ ‫)ויתיר לו לקחתו גם בלי שיהא לו עוד מיחוש( מ״מ ג״כ‬
‫כן יעוין בט״ז ביו״ד סי׳ פ״ד ס״ק כ״ד שמביא נמי‬ ‫יהא אסור לעשות זאת‪ ,‬מכיון שכעת למעשה הא אינו‬
‫בכזאת בשם הרש״ל שהעתיק תשו׳ ר״י שפסק‬ ‫זקוק לכך‪ ,‬דיד‪.‬א זה ממש הוצאה כדרך המוציאים‪ ,‬והו״ל‬
‫שנכפה היא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש‬ ‫זה בדומה למה דאיתא בעירובין ד׳ צ״ח ע״ב‪ :‬רי״א‬
‫בו שרץ עוף אם הרפואה ב ‪T‬וע ע״ש‪.‬‬ ‫אף משנתלש רוקי בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירוק‪,‬‬
‫חתם סופר חיו״ד סי׳ ע״ו )מובא בקצרה‬ ‫ובשו״ת‬ ‫דאע״ג‬ ‫ויעו״ש ברבנו יהונתן על הרי״ף‪ ,‬שמבאר‪,‬‬
‫בפ״ת יו״ד שם(‪ ,‬הגם שכותב דמתשובת הרא״ש‬ ‫דאמרינן הוציא כלי בפיו ובמרפקו פטור‪ ,‬לא דמי‪ ,‬התם‬
‫יש להוכיח דנכפד‪ .‬לא חשיב סכ״נ‪ ,‬בכל זאת פוסק דמ״מ‬ ‫אין דרך להוציא כלים בפיו‪ ,‬אבל הריק ואוכלים דרכן‬
‫בפקו״נ הולכיז לד‪.‬קל ויש לסמוך אמהרש״ל בשם הר״י‬ ‫בכד ומחייב חטאת וכו׳ עיי״ש‪ ,‬ויעיין גם באו״ח סי׳‬
‫עיי״ש‪ .‬יש להעיר על הח״ס דלא נחית למיחשב ליה‬ ‫ש״נ סעיף ג׳ ומ״ב ס״ק י״ג‪ ,‬וכן בכה״ח שם אות כ׳‬
‫לנכפה כיש בו סבנה מיהת מכח הטעם השני שכותב‬ ‫שמעתיק דברי הס״ח סי׳ רס״ה שכותב דלא יאכל אדם‬
‫בד‪.‬גהות מי״מונית שם‪ ,‬והוא‪ ,‬מפגי דפעמים שמסתכן‬ ‫שומשמין בשבת וכיוצא בו לאחר אכילתו שמא יצא‬
‫בשעת התקפה ועלול לד‪.‬סתכן וליפול באור או במים‪.‬‬ ‫לרה״ר ומאכל בפיו עיי״ש‪ .‬וא״ב דון מינה דה״נ נתינת‬
‫וראה זה דד‪.‬ח״ם בעצמו במקו״א בחאה״ע ח״א סי׳‬ ‫הכדור בפיו תחת לשונו הוא דרך השתמשותו‪ ,‬ואסור‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫עח‬
‫עיר ומדינה דליכא בה ת״ח ואם באנו לקרוע ע״כ חכם‬ ‫קט״ז חושש בעצמו לכד‪ ,‬וכותב‪ ,‬דפשיטא שבעל הנכפה‬
‫וחכם לא נשאר לנו בגד ביום קרה עיי״ש‪.‬‬ ‫הוא מסוכן בנפשו שיפול לא׳ הפחתים או למים ולאש‪,‬‬
‫וכיו״ב ועוד ביתר אריכות כותב בזה גם בספר נהר‬ ‫ומספר עובדא דהוה שבעל נכפה נפל בשדה לתוך תנור‬
‫מצרים ה׳ אבילות אות י״ז• בראשונה מ ^ על‬ ‫ששורפים פחמים והוציאוהו משם ומת אחר כמה ימים‪,‬‬
‫הדבר הזה‪ ,‬דלא נהגו לא בירושלם עיקו״ת ולא במצרים‬ ‫ועל כן מבאר דפלוגתייהו דראבי״ה ורא״ש הוא אך‬
‫ואגפיה לקרוע על מת שאינו קרוב שנמצאו בשעת‬ ‫בהליכת הרופאים אם הוא חולי המתדבק עיי״ש‪.‬‬
‫מיתתו ואפי׳ היה אדם כעזר‪ ,‬ולא אפילו על ת״ח‪ .‬ולאחר‬ ‫הט״ז פוסק בפשיטות גם הערוה״ש בסעיף‬ ‫וכדברי‬
‫מיכן מביא ליישב כנ״ז יעו״ש‪.‬‬ ‫צ״ה‪ .‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫א ל א דיש להעיר דההםתמכות של השו״ג ע״ד הרב‬ ‫יש להכליל את הנכפה בכלל חולה שיש בו‬ ‫ואם כן‬
‫המפ״ה ז״ ל בסעי׳ ז׳ אין בה כדי סמיכה‪ ,‬דשם‬ ‫סכנה‪.‬‬
‫המדובר בגוגע לחיוב קריעה על ת״ח אפי׳ אם לא‬
‫ר׳ סעי׳ ו׳ כותב ששיעור מליחה בשביל‬ ‫בפרק‬ ‫ב(‬
‫עומדים בשעת יצ״ג‪ ,‬ולזה יש שפיר מקור לקולא מש״ם‬
‫חולה שאסור לו לאכול מלוח צריך לכה״פ‬
‫וראשונים כדיעוין שם בש״ך ובביאור הגר״א ז״ל‪ ,‬אבל‬
‫כ״ג דקות‪ .‬והוא עפ״י המ״ב או״ח סי׳ תנ״ט‪.‬‬
‫בנוגע לחיוב הקריעה בשעת יצ״ג על אדם כשר לא‬
‫דיש לציין לדברי הגאון דיחזו״א ז״ל בס׳ מועד‬ ‫ונראה‬
‫‪ -‬מדובר שם מזה כלל שיש כאילו מקום להקל‪.‬‬
‫ה׳ פסח סי׳ קכ״ג אות א׳ שכותב להשיג על‬
‫ר ק מה שיש לומר בזה‪ ,‬דהעיקר דהוא משום תקנת‬
‫דברי המ״ב בזה‪ ,‬ומסיק דאין לנו לזיז מדברי השו״ע‬
‫המת כדי שיימצאו בנקל מי שיעמוד בשעת יצ״ג‬
‫דשיעור מיל הוא י״ח מינוט‪ ,‬וממילא‪ .,‬בשיעור מליהה‬
‫וכנ״ז‪ ,‬ואולי סמכו גם משום דעפי״ר לא מבודק להעומד‬
‫יש להקל בדיעבד בשיעור הזה‪ ,‬ואם הוא לזזולה מותר‬
‫אם הוא אמנם אדם כשר שיש חיוב לקרוע עליו)דהתנאי‬
‫לכתחילה בשיעור זה של ח״י מינוס יעו״ש‪ ,‬וברור‬
‫בזה הא הוא שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום‬
‫איפוא שלחולה יש להקל ולפסוק כן למעשה שמספיק‬
‫ביטול מצוה ולא סני שומעניה‪ ,‬כדאיתא בסי׳ ש״מ‬
‫גם לכתחילה שיעיר י״ח דקות‪.‬‬
‫סעי' ו׳[ וספק קריעה להקל‪ .‬וברופאים ואחיות בבית‬
‫חולים יש עוד צד קולא‪ ,‬שהבגד העליון שלבושים הוא‬ ‫י׳ כותב דחולה שמאכילין אותו דרך צינור‬ ‫בסעי'‬ ‫ג(‬
‫לא שלהם אלא של רכוש הציבור‪ ,‬הוא הביהי׳ח‪ ,‬וי״ל‬ ‫הנכנס לבטן פטור מלברך תחילה וסוף‪,‬‬
‫דאין דעת הציבור שיוכלו לקורעם‪ ,‬עיין סי׳ ש״מ סעי׳‬ ‫ובין המקורות לכך מציין גם לשו״ת מחזה אברהם סי׳‬
‫ל״ד וש״ד סק״ג‪ .‬ופוק חזי מאי עמא דבר‪ ,‬ולרבים טועים‬ ‫קכ״ט‪ .‬וכדאי איפוא להוסיף ולציין שהמחזה אברהם שם‬
‫לא חיישיגן )יעוין שו״ת הלק״ט ח״א סי׳ ט׳(‪ ,‬ובפרט‬ ‫מהמיר מיהת בזה‪ ,‬דמה טוב שישמע ברהמ״ז מאחר‬
‫בידיעת הגדולים ואין מוחה‪,‬‬ ‫כשוהגים כן זה כמה‬ ‫מזחויב בברהמ״ז ויוציאו יד״ח יעו״ש‪ .‬ובבית חולים‬
‫ואכמ״ל יותר‪.‬‬ ‫הא מצוי זה שישכב באותו חדר עוד אחד שאוכל בדרך‬
‫טבעי ושיוכל להוציאו בברהמ״ז‪ ,‬ולא פעם יחיו עי״כ‬
‫וד׳ ישסות עלינו חיים ושלום‬
‫חולה שמאכלו כנ״ז‪ ,‬ומדקדק ומחזר אחר מצוות לקיימן‪,‬‬
‫הכו״ח לכבוד התורה והוגיד■ ‪,‬‬
‫ומצטער כשאין בידו לקיים‪.‬‬
‫מוקירו‬
‫אליעזר יהודא ורלדינברג‬ ‫ד( ב פ ר ק כ״ב סעי׳ ה׳ מעתיק את ההלכה שהעומד‬
‫בשעת יציאת נשמה של איעז או אשה‬
‫סימן לו‬ ‫מישראל חייב לקרוע‪ ,‬ושנהגו להקל לקרוע בשולי הבגד‬
‫כשקורעים על שאר מתים שאינם משבעת הקרובים‪.‬‬
‫א‪ .‬אם מותר ואיכא מצוה בביקור חולים‬ ‫שכידוע למעשה לא קורעים כלל לא הרופאים‬ ‫ובהיות‬
‫בשבת‪ ,‬ואם מותר זאת גם למי שהוא רר‬ ‫הדתיים העומדים 'בשעת יציאת נשמה‪ ,‬לא‬
‫הלבב ומיצר בצער התולה‪.‬‬ ‫אנשי ח״ק‪ ,‬ולא שאר כל אדם‪ ,‬ומנין ההיתד לכך ׳־‬
‫ב‪ .‬מי שברך לחולה בפניו בשבת‪.‬‬ ‫כדאי להעתיק לזה דברי ספר שלחן גבוה על‬ ‫לכן‬
‫א( אודות ביקור חולים בשבת‪ ,‬הנח בשבת ד׳ י״ ב‬ ‫יו״ד סי׳ ש״מ ס״ק ט״ו שמצינו בדבריו נייחא‬
‫ע״ב איתא ; א״ר חנינא בקושי התירו לנחם‬ ‫על כך‪ .‬וז״ל‪ :‬קשה דלא נהגו העולם לקרוע בשעת‬
‫אבלים ולבקר חולים בשבת‪ .‬ולעיל מינה בעמוד א׳‬ ‫יציאת נשמה‪ ,‬ושמעתי באומרים לי שא״‪ :‬לא נמצא‬
‫איתא ‪ :‬ואין מנחמין אבלים ואין מבקרין חולים בשבת‬ ‫מי שיעמוד אצל המת בשעת יצ״נ‪ ,‬וכן ;הגו כעי״ל‪,‬‬
‫דברי בית שמאי ובית הלל מתירין‪ .‬ויש לעיין בית הלל‬ ‫ירושלים ת״ו בחברה של בקו״ח שאין קורעים מט״ז‪,‬‬
‫דמתירין אם הוא ג״כ בקושי וכדברי ר׳ חנינא‪ ,‬או דילמא‬ ‫ונראה דסמכו העולם עמ״ש הרב המפה ז״ל סס״ז די״א‬
‫דב״ה מתירין בשופי‪ .‬ובפשטות משמע דמתידין בשיפי‪.‬‬ ‫דאין קורעין אלא על ת״ח שהוא רבו וכן נהגו להקל‬
‫ו ב ר מ ב ״ ס בפרק כ״ד מה׳ שבת ה״ה‪ ,‬נפסק בסתם‬ ‫במדינות אא‪ ,‬אע״ג דדין קריעה על ת״ח פשוט הוא‬
‫דמבקרין חולין בשבת‪ ,‬וכן בטור ושו״ע‬ ‫בגנן׳ ופוס׳ נהגו להקל משום דאין לדבך סוף שאין לך‬
‫עט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לכאורד‪ .‬פשוט שמותר דמאי שנא בפניו משלא‬ ‫הנה‬ ‫או״ח סי׳ רפ״ז נפסק ג״כ בסחמא דיכולים לבקר את‬
‫שנכנס‬ ‫שד‪.‬חולה‬ ‫נוד‪.‬גים‬ ‫בפניו‪ ,‬וכך ראיתי‬ ‫החולד‪ .‬בשבת‪ .‬ומדלא הזכירו חחיא דר׳ חנינא דאך‬
‫לביד‪.‬כ״נ לתפלה מבקש מד׳גבאי לעשות לו מי שברך‬ ‫בקושי התירו‪ ,‬משמע שסברו דאליבא דב״ה דפסקינן‬
‫המיוחד לחולה‪ ,‬וד‪.‬וא עושד‪ .‬לו‪.‬‬ ‫כוותיידר מותר בשופי לבקר את החולד‪ .‬בשבת‪ ,‬וכנ״ז‪.‬‬
‫א ל א דמצאתי בשו״ת אבקת רוכל להב״י ז״ל סי׳ י״א‪,‬‬
‫ר ק המג״א מזכיר הך דר׳ חנינא דבקושי התירו לבקר‬
‫דרבו המהר״י בי רב ז״ל השיב ע״ד חולה ששלח‬ ‫‪,‬‬
‫חולים בשבת‪ ,‬ופי׳ הטעם מפני שחששו שמא יבוא‬
‫בשבת לב״ה לומר לש״צ שד‪.‬י׳ רוצה להתנדב דבר מה‪,‬‬
‫לזעוק‪ ,‬ומתוך כך כותב התנגדות לאותן שכל ימות‬
‫אם כשיברך אותו ד‪.‬ש״צ כמנהג אם יוכל לומר ה׳ ירפאהו‬
‫השבוע אין הולכין רק בשבת‪ .‬וכד מביא בשערי תשובד‪.‬‬
‫רפו״ש אמן וכו׳‪ .‬והשיב דאין איסור בדבר‪ ,‬דלא אסרו‬
‫גם בשם ס׳ מח״ב‪.‬‬
‫אלא הדבר שמביא את האדם לידי בכי או צער וזה לא‬
‫והשערי תשובה מדידיה כותב לומר דמי שד‪.‬וא רך‬
‫ימשך אלא באחד משני פנים‪ ,‬או כש ‪.T‬יד‪ .‬החולד‪ .‬בפנינו‬
‫הלבב ומיצר על יסורי החולד‪ .‬אין לו לילך‬
‫שמצטער האדם כשמתפלל עליו ויתעורר הבכי וד‪.‬צער‪,‬‬
‫בשבת לבקר דלעונג ניתן ולא לצער ע״ש‪.‬‬
‫או אפי׳ שלא הי׳ החולה לפנינו כשאומרים מצלאים‬
‫על החולד‪ .‬שד‪.‬כוונד‪ .‬היא לד‪.‬תפלל עליו ולהתחנן לפני‬ ‫כבר ■כתבתי לד‪.‬שיב על דברי השערי תשובה‬ ‫והנה‬
‫ה׳ יתברך ויתעורר הצער וד‪.‬בכי וכו׳ יעו״ש‪ .‬הרי מתוך‬ ‫בספרי רמת רחל )הנספח גם לספרי צ״א ח״ה(‬
‫דברי המהר״י בי רב מפורש נלמד שכל שהחולד‪ .‬נמי‬ ‫סי׳ י״ד ממה שמצאתי בשאילתות ויקרא )שאילתא צ״ג(‬
‫לחולה‪,‬‬ ‫לפנינו אין לעשות עליו מי שברך המיוחד‬ ‫שכתוב בזה בזה״ל ‪ :‬ברם צריך בשבת מהו לשיולי‬
‫דכשרואים אותו לפנינו מצטערים עליו בשעת עשיית‬ ‫בקצירא מי אמרינן כיון דאזיל וחזי ליה דאית ליה צערא‬
‫המי שברך המיוחד עליו ומתעורר הבכי וד‪.‬צער• וכך‬ ‫חלשא דעת ‪ .T‬וקא עקר עינוגא דשבתא ורחמנא אמר‬
‫באמת רואים בחרס שהן החדלה בעצמו מתעורר עי״כ‬ ‫וקראת לשבת עונג‪ ,‬או דילמא כיון דאמר מר כל מאן‬
‫בצער ובכי והן המברך וד‪.‬שומעים‪.‬‬ ‫דאזיל ומשאיל בקצירא דמי כמאן דהיב ליד‪ .‬חיי וד‪.‬לכך‬
‫ראיתי עוד בספר פתח הדביר על או״ח סי׳ ר״כ‬ ‫והכי‬ ‫שפיר דמי‪ ,‬דתניא וכו׳ ואין מבקרים את החולים בשבת‬
‫סעי׳ א׳ שנשאל אי שרי לעשות הטבת חלום‬ ‫ובית הלל מתירים וד‪.‬לכתא כבית הלל בכולהו עכ״ל‪,‬‬
‫בשבת‪ ,‬וד‪.‬שיב לאיסור‪ ,‬ותמך יסודו גם על דברי ד‪.‬מד‪,‬ר״י‬ ‫הרי למדנו מדברי השאילתות שפירט דזהו גופיה היא‬
‫בי רב הנ״ל‪ ,‬בהיות וזהו גם בפניו‪ ,‬וכבר כ׳ ה״ה מוד‪.‬ר״י‬ ‫האיבעיא של רז״ל בזה אם יש להתיר ביקור חולים‬
‫בי רב ז״ ד בתשובתו דכשד‪.‬חולה בפניו שמצטער‬ ‫בשבת בהיות וע״י הביקור עוקר המבקר ממנו מצות‬
‫המתפלל עליו ומעורר הבכי אליבא דכו״ע איכא איסור‬ ‫עונג שבת‪ ,‬ושבזה הוא שנחלקו ב״ש וב״ה‪ ,‬ובית הלל‬
‫דשאלת צרכים עיי״ש‪■,‬‬ ‫י‬ ‫מתירים כי ס״ל דד‪.‬יות שכל המבקר את החולד‪ .‬ושואל‬
‫על כן‪ ,‬כשד‪.‬חולד‪ .‬נמצא לפנינו בביד‪.‬כ״נ הטוב‬ ‫באשר‬ ‫בשלומו הר״ז כמאן דיהיב ליד‪ .‬חיי לכן דוחה זה‬
‫טוב הוא שלא לעשות עליו ד‪.‬מי שברך המיוחד‬ ‫העינוגא דשבתא שלו‪ ,‬וא״כ הרי נלמד מזה דשפיר דמי‬
‫לחולה‪ ,‬אלא לעשות עליו המי שברך הרגיל‪ ,‬כשם שכל‬ ‫לבקר החולה בשבת גם למי שד‪.‬וא רך הלבב ומיצר על‬
‫עולה לחורה עושד‪ .‬מי שברך לרב ולכמה אנשים השובים‪,‬‬ ‫יסורי החולה ולא אמרינן גביה ״דלעונג ניתן ולא‬
‫ויפקדוהו גם אותו ביניהם‪ ,‬או לעשות מי שברך מיוחד‬ ‫לצער״‪ ,‬כי מצות עונג שבת נדחית מפני המצוד‪ .‬הגדולה‬
‫עבורו בלבד‪ ,‬ויעלה הדבר לרצון לפני הבוי״ש‪ .‬והרי‬ ‫של ביקור חולים‪ ,‬ודלא כד‪.‬שערי תשובה‪.‬‬
‫גם בד‪.‬מי שברך הרגיל מזכירים ומבקשים ג״כ שד‪.‬קב״ד‪.‬‬ ‫ראיתי גם בלבוש בסי׳ רפ״ז שכותב בזד‪ .‬גמי‬ ‫וכעת‬
‫ישמרהו ויצילהו מכל צרד‪ .‬וצוקה ומכל נגע ומחלה וגו׳‪.‬‬ ‫בלשון‪ :‬ואם יש אבל בעיר יכול לילד לנחמו‬
‫ועונים אמן‪.‬‬ ‫ולחולה לבקרו ולא אמרינן שמא יצטער בשבת דגדולד‪.‬‬
‫ג״ח עכ״ל‪ ,‬הרי שגם ד^בוש ביאר בפשיטות דכך נקבעד‪.‬‬
‫בשולי הדברים‪.‬‬ ‫ההלכה דלא חיישינן בזה לצערו של המבקר‪ ,‬ני גדולה‬
‫שד‪.‬גבילו חז״ל התפלה על החולד‪ .‬בשבת יותר ממר‪.‬‬ ‫וזה‬ ‫גמילות חסדים שדוחה הצער הזה‪ ,‬וזהו כבעקבות‬
‫שד‪.‬גבילו לו העסיקה ברפואות נמצא הסבר לזה‬ ‫השאילתות הנ״ל‪.‬‬
‫בדברי החתם סופר ז״ל‪ ,‬דמצאתי לו בדרשותיו לשבת‬ ‫נלמד גם זאת מתוך דבריהם של השאילתות‬ ‫וממילא‬
‫שובה ם׳ האזינו )ד׳ כ״ה ע״א( שכותב בהמשך דבריו‬ ‫והלבוש דלהלכד‪ .‬פסקינן דלא כר‪ /‬חנינא דבקושי‬
‫בזר‪.‬״ל; אחז״ל )שבת י״ב(‪ .‬המבקר חולה בשבת לא‬ ‫התידו לבקר‪ ,‬אלא דמותר בשופי וכפשטות משמעות‬
‫יתפלל להדי׳ ה׳ ישלח רפואר‪ .‬שלימה אלא יכולה היא‬ ‫דבר ‪.T‬ם של בית הלל שמתירים‪ ,‬ולא עוד אלא דאיכא‬
‫שתרחם‪ ,‬פי׳ זכות השבת כדאי שתרחם בלי תפלה‪,‬‬ ‫בזה עוד משום קיומא מצוד‪ .‬דגמילות חסדים ויהיבת חיי‬
‫וק׳ א״ב גם שום רפואה לא יעשה בשבת כי יכולה היא‬ ‫לחולה‪.‬‬
‫שתרחם‪ ,‬ואגן קיי״ל אפי׳ ס׳ פ״נ דוחה שבת‪ ,‬אך‬ ‫אם מותר לעשות מי שברד לחולד‪ .‬בשבת‬ ‫וע״ד‬ ‫ב‪.‬‬
‫העיקר כי חיי העוה״ז לא ניתנה ב ‪ T‬המצות רק חיי‬ ‫לפניו‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫נועם‪ ,‬ואמאי לא נדמהו ליו״ט כשחל יו״ט באמצע‬ ‫העוד‪,‬״ ב אבל חיי העוה״ז כתיב וחי בהם ולא שימות‬
‫השבוע שאין אומרים במוצש״ק שקודם היו״ט‪ ,‬אלא‬ ‫)יומא פ״ד ‪ ,(:‬אך הפדש יש חיי העוד‪,‬״ז הנתלים במעשה‬
‫כיון‬ ‫ש״מ דליבטול מקודם לא‪ ,‬וה״ה כאן בפורים‬ ‫אדם לעסוק ברפואות והצלות וכדומה אין לו לומד‬
‫דבלילד‪ ,‬מותר אינו מבטל ויהי נועם‪.‬‬ ‫זכות המצוד‪ ,‬תגן‪ ,‬אלא יעסוק במנד‪,‬גו של עולם‪ ,‬אך‬
‫ובהמשך דבריו שם מביא להסתייע לדבריו גם מר״ח‬ ‫רפואה והצלד‪ ,‬התלוי בידי הקב״ה כגון להתפלל אל ה׳‬
‫שמשד‪ ,‬רבינו אמר ויהי נועם כשד‪,‬וקם המשכן‬ ‫שירפא החולי אע״פ שגם זה בדוק ומנוסה שה׳ אלקינו‬
‫במבואר בטור סי׳ רצ״ה וזה היה בר״ח כדיוצא מדברי‬ ‫קרוב לקורא ‪ ,r‬מ״מ כיון שאנו מבקשים מהי״ת נאמר‬
‫ד‪,‬גמ׳ בשבת ד׳ פ״ז ע״ב‪ ,‬יא״כ תקשה לפי מ״ש בתום׳‬ ‫יבולה שבת שתרחם עכ״ל ודפח״ח‪ .‬וממנו יתד וממנו‬
‫שבת ד׳ כ״ד ד״ה או דילמא דגם בר״ח מנהג הוא שלא‬ ‫פנד‪ ,‬בהסברת החילוק בכל כיוצא בזה‪.‬‬
‫לעשות מלאכה‪ ,‬וא״ב איך יאמרו ויד‪,‬י נועם בר״ח‪.‬‬
‫והא פשיטא דלדידהו יאמרו ויד‪,‬י נועם בר״ח כיון דעיקר‬ ‫סימן לז‬
‫ויהי נועם נתקן בר״ח‪ ,‬ואין סברא לבטל עתה משום‬
‫א‪ .‬ע״ד אמירת ויהי נועם במוצש״ק גם‬
‫המנהג‪ ,‬אלא הוא זה משום דס״ל דאין מנהג אלא ביום‬
‫כשחל ר״ח או פורים‪ ,‬וכן בע״ם שחל‬
‫כמו ביעלה ויבא דאין עיקר חיובא אלא ביום‪ ,‬וכדאמרי׳‬
‫בע״ש‬
‫בסוף פרק תפלת השחר דאין מקדשין החדש בלילה‪ ,‬וכן‬
‫ב‪ .‬ישוב סתירה שבדברי רש״י בזבחים ד׳‬
‫הוא באיסור מלאכה עיי״ש‪.‬‬
‫צ״א ומנחות ד׳ מ״ט במוספי שבת ומוספי‬
‫הפרמ״ג סובר מפורש כך דבפורים דוקא ביום‬ ‫ואמנם‬
‫אסור אבל בלילה עד הנץ שרי לעשות אף‬
‫ר״ח‪.‬‬
‫במקום שנהגו שלא לעשות‪.‬‬
‫ג• ביאור נוסח חתפלח של קדשנו במצותיר‬
‫ותן חלקנו בתורתיר שאומרים בשבת‪.‬‬
‫בשו״ת ח״ם חאו״ח סי׳ קצ״ה‪ ,‬וצוין גם בביאור‬ ‫אך‬
‫הלכד‪ ,‬שם מחמיר בזה גם על בלילה‪.‬‬ ‫לח״א‬
‫מסתבר מה שמחלק הבעל תנא תוספאה שם‬ ‫והיותר‬ ‫מה שאומרים ויר‪,‬י נועם במוצש״ק אפילו כשחל‬ ‫ע׳׳ד‬ ‫א(‬
‫עוד‪ ,‬דלא דמי פורים לת״ב וכן לא ר״ח‬ ‫ראש הדש‪ ,‬ומדוע גרוע זה מכשחל ט״ב‬
‫לת״ב‪ ,‬דאין דומה מנהג למנהג‪ ,‬ובפורים מה שהוא צורך‬ ‫במוצש״ק שא״א ויהי נועם‪ ,‬שהמרדכי ישן שמובא בב״י‬
‫פורים מותר משא״ב בת״ב דליכא צורך ת״ב כלל‪ ,‬וכן‬ ‫בטואו״ח סי׳ ‪.‬תקנ״ט כותב הטעם ׳משוט דמקום שנד‪,‬גו‬
‫•בר״ח אף מנהגא ליכא מפני שהוא רק לנשים‪ ,‬ונהגו‬ ‫שלא לעשות מלאכה בט״ב אין עושין‪ ,‬וכ״כ האי טעמא‬
‫ג״כ מעצמם ובמו״ש התוס׳ במגילה ד' כ״ב ע״ב‬ ‫בביאור הגר״א בשו״ע שם‪ ,‬והא גם בר״ח נהגו נשים‬
‫שאין‪ ,‬ולכן שפיר י״ל ויד‪,‬י נועם בר״ח יעו״ש‪ .‬ובנוגע‬ ‫שלא לעשות מלאכה‪ ,‬ומלפנים גם האנשים לא היו עושין‬
‫לר״ח יעיין מ״ש בזה במ״ב סי׳ תי״ז בביאור הלכה‬ ‫כדמפרשים התרגום יונתן ורש״י בשמו״א )כ׳־יט(‪ .‬וגם‬
‫ד״ד‪ ,‬והנשים שנוד‪,‬גות עיי״ש‪.‬‬ ‫לפי הטעם שמוסיף לכתוב שם המרדכי משום דאקרי‬
‫בזה בקשר לר״ח‪ ,‬דמכיון שמשה רבינו אמרו‬ ‫והעיקר‬ ‫מועד‪ ,‬הא ר״ח איקרי במי מועד‪.‬‬
‫בר״ח שפיר אמרינן ליד‪ ,‬גם אנן אפילו כשחל‬ ‫אותה השאלד‪ ,‬ייש לשאול גם על פורים דכשחל‬ ‫הנה‬
‫ר״ח במוצש״ק‪.‬‬ ‫במוצש־״ק שאומרים ויד‪,‬י נועם כנפסק בסי׳ תרצ״ג‬
‫של הבעל תנא תוספאה שם בנוגע לפסח‬ ‫ולדיונו‬ ‫ב(‬ ‫סעי׳ א׳ אע״פ שהאידנא נהגו בכל מקום שלא לעשות‬
‫שהל לד‪,‬יות בשבת אם אומרים ויד‪,‬י נועם‬ ‫מלאכד‪ ,‬כנפסק בסי׳ תרצ״ו סעי׳ א׳‪.‬‬
‫במוצש״ק שלפניו‪ ,‬חשוב לציין לזה דברי ד‪,‬פנ־ יהושע‬ ‫בביאור הגדש״פ מהגאון בעל תנא תוספאה‬ ‫ומצאתי‬
‫בפסחים בר״פ מקום שנר‪,‬גו ישכותב לחדש ולפרש דעיקר‬ ‫ז״ל בחידושי הלכות שבראש הספר סי׳ א׳‬
‫מנהגא דאיסור מלאכה קודם חצות היינו משום דלאחר‬ ‫ישוב נכון על כך‪.‬‬
‫חצות פשיטא טובא דאיסור גמור הוא וד‪,‬יינו משום‬ ‫דיונו שם הוא בפסח שחל לדדות בשבת אם אומרים‬ ‫דבר‬
‫דכתיב בפ׳ אמור אלד‪ ,‬מועדי ה׳ וסמיך ליה בחדש‬ ‫במוצ״ש שקודם ויהי נועם‪ ,‬ובתוך דברי בירורו‬
‫הראשון בארבעה עשר בין הערבים פסח לה׳‪ ,‬וא״ב‬ ‫שבת״ב‬ ‫מפני‬ ‫לחלק‬ ‫וכותב‬ ‫הוא נוגע גם בהנ״ל‪.‬‬
‫משמע דמהאי שעתא די״ד דלאחר חצות איקר־ מועד‬ ‫המנהגא נוד‪,‬ג אף בליל ת״ב שלא לעשות מלאכה כמבו׳‬
‫וד‪,‬יינו לענין איסור עשיית מלאבד‪ ,‬כחולו של מועד אי‬ ‫בדברי המ״א בסי׳ תקנ״ד ס״ק כ״ג משא״י‪ :‬בפורים א־ז‬
‫מדאורייתא או מדרבנן‪ ,‬ומש״ה יש מקומות שנהגו‬ ‫חומר הלילה כיום וכו׳ וא״כ חילוק גדול בין ת״ב‬
‫אפילו קודם חצות משום גדר דלאחר חצות דלא ליזלזלי‬ ‫לפורים‪ ,‬דבת״ב בשעת אמירת ויד‪,‬י נועם אינו רשאי‬
‫ב ‪ .T‬יעו״ש‪.‬‬ ‫לעשות מלאכד‪ ,,‬אבל בפורים כיון דבלילה מותר רק‬
‫לד‪,‬גר״א ז״ ל שכיוון ג״כ בדעתו הגדולד‪ ,‬לדייק‬ ‫ומצינו‬ ‫למהר ביום אסור לעשות מלאכה במקום שנד‪,‬גו לא‬
‫כהך דיקדוקא מסדרי־דקראי‪ ,‬דבע״ד סי׳ שצ״ט‬ ‫הסיר לבטל ויד‪,‬י נועם‪ ,‬ומביא ראי׳ לסברא זו‪ ,‬שהרי‬
‫סעי׳ ג׳ על הנפסק שם דאבל שחל שביעי שלו ערב הרגל‪,‬‬ ‫בחל ת״ב באמצע השבוע אמרינן בשבת הקודם ויחי‬
‫פא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לז‬ ‫שו״ ת‬
‫לפרש עפי״ד האגלי טל בפתיחה לספרו‪ ,‬וכי הכונה‬ ‫דבערג פסח מותר בכל לאחר חצות‪ ,‬מסביר הגר״א‬
‫קדעזנו במצותיך על התרי״ג מצות‪ ,‬ומד‪ .‬שאינו שייך‬ ‫בסק״ט דהוא זה מפני‪ ,‬דנראה דקחשיב כמו מועד דקרא‬
‫לכל‪ ,‬בקשתינו שתתן חלקנו מהמצוד‪ ,‬בתורתך ע״ש‪ ,‬ויוצא‬ ‫חשבו בתוך המועדים עיי״ש‪.‬‬
‫לפי דבריו שכל המבוקש רק בקשר למצות ולא לגופד■‬ ‫מסתבר להכריע דבחל ער״פ בע״ש שלא לומר‬ ‫וא״כ‬
‫של תורד‪.(,‬‬ ‫ויהי נועם במוצש״ק שלפניו‪ ,‬בהיות ולדברי‬
‫נראה לפרש בכזאת‪ ,‬דד‪,‬נד‪ ,‬בספר שו״ת בית‬ ‫ולדעתי‬ ‫הגאונים הנ״ל דינא דאיסור מלאכה בע״פ אחר חצות‬
‫הלוי בההקדמה כותב לפרש מאמרם ז״ל בשבת‬ ‫ושנכלל בכלל המועדים יש לזה אסמכתא והוכחה מה״ת‬
‫)ד׳ פ״ח ע״א( ״בשעה שד‪,‬קדימו ישראל נעשד‪ .‬לנשמע‬ ‫מסדרי דקראי‪ .‬ולמעשה מכריע גם הבעל תנא תוספאה‬
‫ירדו ס׳ ריבוא של מד‪,‬״ש וקשרו לכל אחד מישראל שני‬ ‫שם שלא לומר דהי נועם יעו״ש‪ ,‬ואין להאריך‪.‬‬
‫כתרים א׳ בנגד נעשה ואחד כנגד נשמע״‪ ,‬דיש להבין‬ ‫הסתירה שישנה בדברי רש״י‪ ,‬דבזבחים‬ ‫ואודות‬ ‫ג(‬
‫אומרו בשעה שהקדימו‪ ,‬ולא אמר בשעה שאמרו‪ ,‬ומוכח‬ ‫ד׳ צ״א ע״א כותב רש׳׳י דמוספי ר״ח‬
‫דרק ע״י הד‪.‬קהמד‪ ,‬זכו לד‪,‬ני שני כתרים ויש להבין דראך‬ ‫מקודשין משל שבת דאיקרי מועד‪ ,‬ואילו במנחות ‪T‬‬
‫תלוי בד‪,‬ד‪,‬קדמד‪ ,,‬ומאריך לבאר דלימוד התורה הוא משני‬ ‫מ״ט ע״ב ד״ה ושמע מינה‪ ,‬כותב להיפך שמוספי שבת‬
‫פנים א( כדי ל ‪T‬ע היאך ומה לעשות ב( עצם הלימוד‬ ‫מקודש הן ושבת קדוש מיי״ט‪.‬‬
‫שד‪,‬וא תכלית בפני עצמו ומ״ע כמו הנחת תפילין‪ ,‬ומביא‬ ‫בשאגת אריה סי׳ ס״ב שכבר עמד על כך‪ ,‬ומסיק‬ ‫יעוי!‬
‫לזה דברי הזוה״ק דאיתא ‪ :‬נעשה בעובדין טבין ונשמע‬ ‫שם שבאמת יו״ט לגבי שבת מקודש מיקרי‪ ,‬ודלא‬
‫בפתגמין דאורייתא‪ ,‬והיינו‪ ,‬דנעשה הוי קבלה על קיום‬ ‫כדברי רש״י במנחות יעו״ש‪.‬‬
‫המצות‪ ,‬ונשמע הוי קבלת לימוד ד‪.‬תוד‪,‬״ק‪ ,‬והנד‪ ,‬אם‬ ‫זמן כביר שאמרתי ליישב דברי רש״י שלא יהיו‬ ‫וזה‬
‫היו ישראל אומרים נשמע ונעשה לא היד‪ ,‬במשמעות‬ ‫סתרי אהדדי‪ ,‬דיש לחלק בזד‪ ,‬בין מוספי יו״ט לבין‬
‫קבלתם רק עול מצות אלא שמוכרחים ללמוד קודם כדי‬ ‫תמ ‪T‬י יו״ט ולומר‪ ,‬שדוקא לענין תמידי יז״ט‪ ,‬שמזה‬
‫שידעו היאך לעשות והיה נשמע נמשך ומבוא לנעשה‪,‬‬ ‫מיירי רש״י במנחות שם הוא דמיקרי מוספי שבת‬
‫ונעשה הוי התכלית וד‪,‬י׳ רק קבלה א׳‪ ,‬ומש״ה אמרו‬ ‫מקודש יותר‪ ,‬משום דמוספין קדישי רק מחמת קדושת‬
‫נעשה ומובן מאליו שמוכרחים ללמוד קודם ואח״כ אמרו‬ ‫היום‪ ,‬והיום גורם‪ ,‬ומשא״כ בתמידין שאין היום גורם‬
‫נשמע ‪,‬ונמצא דד‪,‬וי נשמע תכלית מצד עצמו ג״כ דגם‬ ‫להם‪ ,‬ואע״ג דבזבחים שם אמרינן ״אטו שבת למוספין‬
‫שלא יצטרכו ללמוד משום עש ‪ ,T‬ג״כ ילמדו מצד עצמה‪,‬‬ ‫אהנאי לתמ ‪T‬ין לא אהנאי״‪ ,‬הרי דגם התמידין נקראין‬
‫ונמצא ע״י הקדמה נעשו ב׳ קבלות של ב׳ תכליתים עול‬ ‫מקודש‪ ,‬מכל מקום יש לומר דאפ״ה המוסף נקרא מקודש‬
‫מצות ועול תורד‪ ,,‬וזהו שאמרו בשעה שהקדימו‪ ,‬ור‪,‬וי‬ ‫יותר‪ ,‬ודחיית הגמ׳ ‪ :‬לתמידין לא אהנאי ‪ 7‬היא רק לדחות‬
‫ב׳ קבלות עול מצות ועול תורה ירדו ס״ר מה״ש וקשרו‬ ‫דליכא למיפשט מכאן בנוגע לתדיר לבד ומקודש לבד‬
‫לכל א׳ מישראל ב׳ כתרים א׳ כנגד נעשה וא׳ כנגד‬ ‫מי קדים‪.‬‬
‫נשמע דע״י הד‪,‬קדמה זכו לב׳ כתרים‪.‬‬ ‫מוספי יום טוב שפיר נקראים מקודש יותר במוספי‬ ‫אבל‬
‫שבת‪ ,‬משום דאיקרי מועד‪ ,‬ובזה הרי מיירי רש״י‬
‫ו ב ה מ ש ך דבריו מבאר הבית הלוי שם עפי״ז‪ ,‬דע״י‬
‫בזבחים‪ ,‬וא״כ ליכא סתירד‪ ,‬בין דברי רש״י בזבחים‬
‫קיום המצות נקראים בחינד‪ ,‬של תשמישי‬
‫לבין דברי רש״י במנחות‪.‬‬
‫מצוה‪ ,‬וע״י העסיקה בתורד‪ ,‬נעשים בבחינה של תשמישי‬
‫מיכן מצאתי בספר שו״ת עין יצחק חאו״ח סי׳‬ ‫לאחר‬
‫קדושה שד״גוף נשאר בקדושתו לעולם‪ ,‬ולא עוד אלא‬
‫ט״ו אות מ״ז שמביא בשם ספר טהרת הקודש‬
‫דד‪,‬ת״ח לא הוי בבחינת תשמיש קדושד‪ ,‬רק בבחי' עצם‬
‫על זבחים שכותב נמי לפרש כדברי הנ״ל בכוונת דברי‬
‫הקדושה כקלף שכותבין עליד‪ ,‬ס״ת‪ ,‬וד‪,‬ת״ח הוי גופו‬
‫ד‪,‬גמ׳ בזבחים‪ ,‬שבאמת מוספין קדישי טפי שד‪,‬ם עיקר‬
‫הקלף של תורד‪ ,‬שבע״פ וכמאד‪,‬״כ כתבם על לוח לבך‬
‫הקרבן‪ ,‬וכוונת הגט׳ היא משום דקצת קדושה חל על‬
‫יעו״ש בנעימות דבריו‪.‬‬ ‫התמידין‪ ,‬אבל עיקר קדושה חל רק על המוספין אפי׳‬
‫האמור יש לומר דזהו הפירוש של ״ותן חלקנו‬ ‫ולפי‬ ‫למסקנא עיי׳ש‪ ,‬וא״ב שפיר יש מקום •ליישב דברי רש״י‬
‫בתורתך״‪ ,‬שנזכד‪ ,‬להיות חלק מגוף קדושת התורה‬ ‫אהדדי בכגז״ל‪.‬‬
‫ע״י העסיקה בה לעומד‪] .‬כמצוה בפ״ע לד‪,‬גות בד‪ .‬יומם‬ ‫קושיתו של ם׳ זרע יעקב על או״ח )להרב‬ ‫וע״ד‬ ‫ד(‬
‫ולילד‪ ,‬ולד‪,‬עמיק ולעיין בכל תוצאותיד‪ .‬ומובאיה כי עמקו‬ ‫הגר״ז זלזניק ז״ל( סי׳ רס״ח על הנוסח בתפלת‬
‫מחשבותיד‪ .,‬וזהו עוסק לשמה של תורה לא על כונה‬ ‫שבת ״קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך״‪ ,‬שד‪,‬קדים‬
‫אחרת‪ .‬חדושי ח״ס נדרים ד׳ פ״א ע״א יעו״ש[‪.‬‬ ‫ואמר מצות קוחם תורה‪ ,‬והוא נגד מה דקיי״ל גדול‬
‫לזד‪ ,‬אי אפשר כי אם ע״י קדימת נעשד‪ ,‬לנשמע‪,‬‬ ‫ולזכות‬ ‫תלמוד תורה שמביא לידי מעשה‪ ,‬וגם באהבה רבה‬
‫דהיינו שיכשיר א״ע קודם להיות תשמישי‬ ‫לבנו‬ ‫ודבק‬ ‫ואח״ב‬ ‫הקדים וד‪,‬אר עינינו בתורתך‬
‫מצוד‪ ,‬ע״י ״עובדין טבין״ ורק מתוך כך יוכל לאחר מיכן‬ ‫במצותיך‪ ,‬וגם באלקי נצור פתח לבי בתורתך והדר‬
‫לזכות לבחינה של תשמישי קדושה ושל קדושת ספר־‬ ‫ובמצותיך תרדוף גפעזי‪ ,‬ולמה כאן להיפוך )יעו״ש מ״ש‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫פב‬
‫תפלת שחרית בשם מקודעז נגד מוסף עיי״ש‪.‬‬ ‫תורה עצמה כקלף לאותיות התורה ע״י הנשמע והיגיעה‬
‫דברי באר יצחק אלה הובאו באין חולק בספרים פתחי‬ ‫כתורה לשמה ~ לשם העסיקה כשלעצמה•‬
‫תשובה‪ ,‬פתחי עולם או״ח החדש‪ ,‬ובאר יעקב‬ ‫מכיון שבתפלת שבת באים לבקש על ה״ותן‬ ‫ולכן‬
‫■‬ ‫יעו״ש‪.‬‬ ‫■‬ ‫חלקנו בתורתך״‪ ,‬שנזכה להיות עצם מעצמיותה‬
‫מצאתי בספר שבילי דוד על או״ח סי׳ רפ״ו‬ ‫אולם‬ ‫ב(‬ ‫של התורה בחיבור בלתי נפרד‪ ,‬מן הצורך להקדים בכאן‬
‫סק״ג שמביא בשם רב אחד שרצה לומר‬ ‫קודם הבקשה של ״קדשנו במצותיך׳ שנזכה להתקדש‬
‫באם בא לביהכ״ג בשעה שציבור מתפללין מוסף יתפלל‬ ‫מקיום המצות‪ ,‬ורק לאחר ההכשרה כנ״ז יכולים להגיע‬
‫עמהם אם ■לא יעבור זמן תפלה של שחרית אח״כ דטעם‬ ‫ולהיות מוכנים להוות כלי־ קיבול־ רוחני ולזכות שיתן‬
‫שחרית קודם דתדיר ובזה דמוסף בציבור הוא מקודש‬ ‫חלקנו בעצמיות תורתו הקדושה‪.‬‬
‫לרמב״ם יעשה איזה שירצה‪ .‬והבעל שבילי דוד דוחה‬
‫זה‪ ,‬דלא מיקרי מקודעז רק כשיש ע״ז יותר חיובים‬ ‫סימן לח‬
‫כבר‬ ‫משא״כ בזה גם שחרית מצותה בציבור אלא‬
‫התפללו ורק מוסף יעשה מן המובחר וזה ל״ד תדיר‬
‫א‪ .‬חולה השוכב בבי״ח ונתפנה בשבת ליכנם‬
‫כמו שנתבאר בסי׳ כ״ה בדברינו דאין מעבירין על‬
‫לביהכ״נ בשעה שהציבור עומד כבר לפני‬
‫המצות בשביל מצוד‪ .‬מן המובחר כ״ש תדיר כדמוכח‬
‫תפלת מוסף אם יצטרף אתם להתפלל‬
‫‪ .‬בסי׳ תרפ״ד עיי״ש‪.‬‬
‫קודם מוסף עם הציבור או שיתפלל‬
‫כן מצאתי בירחון שערי תורד‪ .‬תרע״ב ח״ו קו׳ א׳ סי׳‬
‫ביחידות על הסדר שחרית קודם ואח״ב‬
‫ב׳ שנשאל על כך הגאב״ד מבראדי ז״ל הבעל מחזד‪.‬‬
‫מוסף‪.‬‬
‫אברהם‪ ,‬וד‪.‬שיב לשואל שרוצה לומר דיתפלל עם הציבור‬
‫ב‪ .‬אם אפשר להקדים תפלת מוסף לקריאת‬
‫מוסף קודם שחרית משוס דכדי לקיים תפלה בציבור‬
‫התורה‪.‬‬
‫הוי כדיעבד‪ ,‬דדבריו לא נד‪.‬ירין בלל‪ ,‬דכיון דקיי״ל‬ ‫חולה ששוכב בבי״ח ונתפנה בשבת ‪.‬ליכנס‬ ‫שאלה‪.‬‬
‫דתפלות כנגד תמשין תקנו‪ ,‬ותפלת שחרית הוא כנגד‬ ‫לביהכ״נ להתפלל בשעה שהציבור עומדים‬
‫תמיד של שחר וקיי״ל במנחות מ״ט מנין שלא יהא דבר‬ ‫כבר לפני תפלת מוסף‪ ,‬וציבור אחר לא יהא לו‪ ,‬האם‬
‫קודם לתמיד של •שחר ת״ל וערך עליה העולד‪ .‬עולה‬ ‫יקדים להתפלל תפלת מוסף עם הציבור ואה״ב יתפלל‬
‫ראשונה וזר‪ .‬הוא מצוד‪ .‬מדאר והתום׳ במנחות שם‬ ‫שחרית ביחידות‪ ,‬או שאין לו להקדים מוסף לשחרית‬
‫נסתפקו אם אפי׳ בדיעבד פסול‪ ,‬ואפי׳ אם לא פסול‬ ‫דתפלל הכל ביחידות‪.‬‬
‫בדיעבד ע;ב״פ מצוד‪ .‬מדאו׳ שלא יהי׳ דבר קודם לתמיד‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫ש״ש וזה לא מטעם תדיר קודם וכו׳ וא׳‪/‬כ הדבר פשוט‬ ‫א( ה ר מ ב ״ ם בפ״ג מה׳ תפלה ה״ה פוסק וז״ל ‪ :‬תפלת‬
‫שאין להקדים מוסף לשחרית משום תפלד‪ .‬בציבור‪ ,‬ועיין‬ ‫המוספין זמנה אחרי תפלת השחר וכו׳‪.‬‬
‫במג״א סי׳ ס״ו סוסקי״ב וכו׳ וכ״פ הא״ר דעדיף לד׳תפלל‬ ‫והב״י בטור או״ח סי׳ רפ״ו מוסיף לאחר שמעתיק‬
‫ביחיד לעישות המצוד‪ .‬מהמובחר‪ ,‬ועיין ת־שז׳ מהרש״ם‬ ‫לשונו של הרמב״ם וכותב וז״ל ‪ :‬וכתב הרשב״א בריש‬
‫ח״ג פי׳ שנ״ט‪ ,‬מכ״ש בנ״ד דאיכא מצוד‪ .‬מדאו׳ להקדים‬ ‫פרק תפלת השחר שנראה מהתוספות שאם הקדים תפלת‬
‫התמיד של שחר אין ספק דזה דוחה את התפלד‪ .‬בציבור‪,‬‬ ‫מוסף לשל שחרית יצא וכן כתב בספר אהל מועד בשמו‬
‫והוא פשוט וברור עיי״ש‪.‬‬ ‫עכ״ל‪ .‬ובשלחנו לא הביא מזה‪ ,‬ורק הרמ״א בסעי׳י א׳‬
‫ו עו ד שם בקו׳ ג׳ סי׳ ט״ו השיב ע״ז גם האבד״ק דקוטב‬ ‫פוסק זאת‪ ,‬דאם התפלל אותה קודם תפלת שחרית יצא‪,‬‬
‫הגאון ר׳ יעקב שור ז״ל‪ .‬ונו״נ בזה‪ ,‬ולמסקנא‬ ‫והבעיא היא איפוא אם כדי להתפלל בציבור נחשב‬
‫העלד‪ .‬דאין להקדים לכתחילד‪ .‬להתפלל בציבור של מוסף‬ ‫כבדיעבד ויכול או צריך להקדים להתפלל מוסף עם‬
‫קודם של שחרית יעו״ש‪.‬‬ ‫הציבור‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫מצאתי גם בס׳ שו״ת מד‪.‬רש״ג ח״א סי׳ כ״ב‬ ‫ועוד‬ ‫שנשאל על כך הגאון הגרי״א מקאוונא ז״ל‬ ‫ומצינו‬
‫•שהאריך בזאת השאלה‪ ,‬ומכמד‪ .‬טעמים העלד‪.‬‬ ‫בספרו באר יצחק סי׳ כ׳ במי שאיחר לבוא‬
‫לד‪.‬לכה דבשביל כדי שיתפלל מוסף בציבור אין להקדים‬ ‫לביהכ״ג בימים שיש בהם קרבן מוסף ומצא ציבור‬
‫לד‪.‬תפלל תפלת מוסף לתפלת שחרית כיעו״ש‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫מתפללין מוסף והוא לא התפלל עדיין שחרית אם‬
‫על כל האמור גם עצם הדין דהקדים תפילת‬ ‫מוסף‬ ‫ג(‬ ‫יתפלל מוסף עם הציבור ואח״ז יתפלל שחרית ביחידות‪.‬‬
‫מוסף לתפלת שחרית דיצא בדיעבד‪ ,‬לאו דכו״ע‬ ‫והאריך בזה בחו״ב וזאת הלכה העלה‪ ,‬דאם לא ימצא‬
‫היא‪ ,‬יעוין מה שמאריכים בזה בספר תורת שבת‬ ‫אח״ז להתפלל בציבור יתפלל עכשיו מוסף עמהם ואח״כ‬
‫סי׳ רפ״ו סק״ב‪ ,‬ובערוה״ש סי׳ רפ״ו סעי׳ ו׳‪ .‬ובס׳ תהלה‬ ‫יתפלל שחרית‪ ,‬וזאת לענין שבת ויו״ט שגם בשחרית‬
‫לדוד ח״ג סי נ״ד רו״ל דאפשר דמספק יצא ונדבה א״א‬ ‫אינו מתפלל רק ז׳ ברכות‪ ,‬אכן בימות החול כמו בר״ח‬
‫בשבת עיי״ש‪ ,‬ובשו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל סעיף ג׳‬ ‫וחוה״מ עדיין יש לדון כיון דבשחרית מתפלל י״ח‬
‫מסביר מפני שבתפלד‪ .‬לא החמירו כ״ב לר‪.‬יות חוזר‬ ‫שלימות ובמוסף רק ז׳ ברכות אפשר שמחמת זה מיקרי‬
‫פג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫הכי להתפלל בתחילה ולקרוא בס״ת אח״כ ואין בזה‬ ‫ומתפלל ע״ש‪ .‬ויעוין גם בכה״ח ס״ק י״ב שגם שע״ס‬
‫שום פקפוק כלל ועיקר‪ ,‬וכי זו אינה צריכה לפנים עיי״ש‪.‬‬ ‫הסוד צריך להיות דוקא שחרית קודם מוסף ע״ש‪.‬‬
‫והחזיק אחריו מר בריה ז״ל בספרו יפה ללב או״ח סי׳‬ ‫על כן נראה דמוטב שיתפלל ביח ‪T‬ות על הסדר‪,‬‬ ‫באשר‬
‫רפ״ו כיעו״ש‪.‬‬ ‫היינו בראשונה תפילת שחרית ולאחר מיכן‬
‫וזה ח ‪T‬וש גדול לקבוע בכזאת אפילו על לכתחילה‬ ‫תפלת מוסף‪.‬‬
‫שאין זה מעכב כלל‪ ,‬ושגם אם מאחר קרה״ת לאחר‬ ‫י‬ ‫ב‬
‫מוסף מיקרי זה בכל זאת שפיר מעיקר תיקוני התפלה‪,‬‬ ‫אם אפשר להקדים תפלת מוסף לקריאת התורה ?‬ ‫וע״ד‬
‫בזמן שמהירושלמי והרמב״ם משמע דלא כן וכנ׳׳ל‪,‬‬ ‫ד( הנ ה בירושלמי פ״ד דר״ה ה״ח איתא‪ :‬שמעה‬
‫ויעז לומר דגרם לוט זאת מפני שלא ראו אז דברי‬ ‫ה׳ צדק זו ק״ש‪ ,‬הקשיבה רנתי זו רינון‬
‫הירושלמי‪ ,‬והסתמכו רק על הכתוב בזה בתיקונים‪ ,‬אבל‬ ‫של תורה‪ ,‬האזנה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זו‬
‫אילו ראו ועמדו ע׳׳ד הירושלמי והרמב׳׳ם היו מודים‬ ‫מוסף‪ .‬ומובא גם ברא״ש פ״ד דר״ה ה״ד‪ ,‬וכן בר״ח‬
‫שעכ׳׳פ אין זה מעיקר תיקוני התפלה אם קוראים‬ ‫על הש״ם ר״ה ד׳ ל״ב ע״ב‪ .‬נלמד מזה שחז״ל אסמכוה‬
‫בתורה לאחר מוסף‪ ,‬ושאין לעשות כן באופן קבוע ושלא‬ ‫אקרא לדבר זה שמתפללין תפלת מוסף אחרי קריאת‬
‫במקום צורך‪] ,‬ולמעשה המדובר בחקקי לב ויפה ללב‬ ‫התורה‪ .‬וכדמפרש בקה״ע שם ‪ :‬״זו מוסף שלא עמד‬
‫שם הוא על מקום צורך למאן דחליש ליביה וכו׳ כיעו״ש[‬ ‫לתפלת מוסף בשפתי מרמה אלא מתוך ד״ת‪ ,‬שלאחר‬
‫ויעוין גם בכה״ח סי׳ רפ׳׳ו סק״ד שמעתיק בקצרה הכתוב‬ ‫קריאת התורה מתפללין מוסף״‪) .‬יעו״ש גם בפ״מ הפי׳‬
‫בחקקי לב‪ ,‬וכן ביפה ללב‪ ,‬ומעיר עליהם ממה שכתוב‬ ‫לפי הגירסא הנ״ז‪ ,‬וכן במדרש ״שוחר טוב )תהלים‬
‫בשער הכוונות שנותן שם טעם בסוד לקס״ת שצריך‬ ‫י״ז( בגירסא הנכונה בזה(‪.‬‬
‫להיות אחר חזרת תפלת שחרית וקודם לחש דמוסף‪.‬‬ ‫ו כ ך קבע הרמב׳׳ם בפי״ב מה׳ תפלה ה״כ וז״ל ; כיצד‬
‫וכותב על כן דאם אין הכרח גדול אין לאחר קס״ת אחר‬ ‫סדר הקריאה בתורה אחר התפלה‪ ,‬כל יום שיש בו‬
‫תפלת מוסף ע״ש‪.‬‬ ‫תפלת מוסף אחר שיגמור שליח צימר תפלת שהרית‬
‫ומהאמור תשובה גם למ״ש כתוב בזה בס׳ שו״ת‬ ‫אומר קדיש ומוציא ספר תורה וקורא לאהד אחד מן‬
‫הריב׳׳ד חאו׳׳ח סי׳ ל׳׳ב כיעו׳׳ש‪.‬‬ ‫הציבור ועולין וקורין בתורה וכשגומרין מחזיר ספר‬
‫ו( ומצאתי שדן בדבר זה בפרטרוט בספר תשובה‬ ‫תורה למקומה ואומר קדיש ומתפללין תפלת מוסף עכ״ל‬
‫מאהבה חאו׳׳ח סי׳ רמ״ג‪ ,‬וקובע מסמרים‬ ‫הרי שהרמב״ם קבע זאת מפורש להלכה דביום שיש‬
‫לסדר זח של שחרית‪ ,‬קרה״ת‪ ,‬מוסף‪ .‬ולשואל שכתב‬ ‫בו תפלת מוסף סדר הקריאה בתורה היא אחר תפלת‬
‫לו שבטור ושו״ע או״ח לא מצא מזה כלום שקרה״ת‬ ‫שחרית‪ ,‬ורק לאחר מיכן מתפללין מוסף‪.‬‬
‫צריך להיות תיכף אחר תפלת שחרית‪ ,‬הוא משיב וכותב‪:‬‬ ‫הגם שלא נזכר מפורש כנ״ז‪ ,‬אבל כך נקבע‬ ‫ובשו״ע‪,‬‬
‫תמה תמה אני איך שייך לומר שלא מצא מזה הא כל‬ ‫בסדר הסימנים‪ ,‬תפלת שחרית‪ ,‬קה׳׳ת‪ ,‬ומוסף‪,‬‬
‫סדרי הסימנים בטור וש״ע מורים על סדר הזה‪ ,‬וכן‬ ‫ויעוין גם במחצה״ש בסי׳ קפ״א סק״ב שמוכיח שצריך‬
‫נראה מסידורן של כל הראשונים רוקח ואבודרהס וכלבו‬ ‫כן‬ ‫שעל‬ ‫שיהיה הפסק בין שחרית למוסף‪ ,‬ומבאר‬
‫סדר היום וכיוצא בהן הרבה‪ ,‬וכן נוהגים בכל עיר ועיר‬ ‫מפסיקין בקריאת התורה ומפטיר ביניהם ע״ש‪) .‬ולא‬
‫ובכל מדינה ומדינה‪.‬‬ ‫הסתפקו במה שמפסיקין באמירת יקו׳׳פ ואשרי(‪.‬‬
‫בהמשך דבריו להסביר דמכיון שהראשונים‬ ‫ומוסיף‬ ‫א ל א שיש לעיין אם זה גם לעיכובא‪ ,‬או לא‪ ,‬ואם עכ״פ‬
‫יסדו כן‪ ,‬עלינו לדעת דכל מה שחקרו ויסדו‬ ‫בשעת הצורך ובאופן עראי יש להקל בזה‬
‫הוא עפ״י יסודי התורה הנגלות לנו והנסתרות לה׳‬ ‫להתפלל מוסף ולקרוא בחורה לאחר מיכן‪.‬‬
‫אלקינו ואין לזוז אפי׳ זיז כל שהוא‪ ,‬ומביא סמך לזה גם‬ ‫הלום להגר״ח פלאגי ז״ל בספרו שו״ת‬ ‫וראיתי‬ ‫ה(‬
‫מהדרשה שהזכרנו אבל לא בשם הירושלמי אלא בשם‬ ‫חקקי לב חאו״ח סי׳ ה׳‪ ,‬שמדבר מזה‪ ,‬ואמנם‬
‫מדרש שוחר טוב )תהלים י״ז־א׳(‪ .‬אלא כותב שכמדומה‬ ‫לא מזכיר לא מהירושלמי ולא מהרמב״ם כנ״ל אבל‬
‫שראה זה גם בירושלמי‪) .‬יעו״ש בהגהות ציון וירושלים‬ ‫מביא מה דאיתא בתיקונים תיקון ‪-‬כ׳׳א‪ ,‬דבג״ד תקינו‬
‫ביתשלמי שם(‪.‬‬ ‫בצלותא למשמע ס״ת למיהוי קרבנא שלים באדם דאתמר‬
‫בכל זאת סובר שם התשובה מאהבה שבאקראי‬ ‫אולם‬ ‫ביה זאת התורה אדם כו׳‪ ,‬וכותב דגראה מזה דעיקר‬
‫מיהח יש להקל‪ ,‬כגון כשקשה עוד לראות היטב‬ ‫תקנת קס״ת הוא דוקא בתוך התפלד^ ואעפ״כ ממשיך‬
‫מתוך הס״ת‪ ,‬ומעיד על עצמו שעב ‪ T‬עובדא בנפשיה‬ ‫וכותב דאין זה הכרח‪ ,‬דאה״ג דעיקר התקנה בך היתה‪,‬‬
‫כשלא היתה בריאותו שלימה וטובה והי׳ קשה עליו‬ ‫וכן נוהגין לקרות ס״ת בציבור בין תפילת שחרית‬
‫להתענות עד אהר גמר כל סדרן של תפלות ופיוטים‪,‬‬ ‫לתפלת המוספין‪ ,‬אכן אם שינה הסדר וקרא בס״ת אחר‬
‫היה משכים בימים טובים עם משכימים ומתפללים‬ ‫תפלת מוסף אין קפידא וכו׳ וכל המתפלל ואח״ב קורא‬
‫שחרית ומוסף יחדו למען יובל לקדש ולאכול‪ ,‬ולאחר‬ ‫בס״ת מיקרי שפיר מעיקר תקוני התפלה‪ .‬וכופל כמה‬
‫מיכן היו הולכים לביהכ״נ לקריאת ה‪6‬ורה עיי׳׳ש‪.‬‬ ‫פעמים מילתא דא בתשובתו שם‪ ,‬דשפיר מצו למיעבד‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לס‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫פד‬
‫שחרית למוסף ]ויעוין גם בשו״ת באר שמואל סי׳ ל״ז‪.‬‬ ‫כן מצאתי גם בספר שו״ת בהרי אפרסמון חאו״ח סי׳‬
‫ובמ״ש בתוך חמשו דבריו דקה״ת שייך לשחרית‪,‬‬ ‫כ״ט שהשיב על ענין זה בזה״ ל ‪ :‬רלעגין להתפלל‬
‫ושאין לעשות הפסק בין שחרית לקה״ת ומוסף עיי״ש[‪,‬‬ ‫תפלת מוסף קודם קריאת התורה ג״כ לא נכון לעשות‬
‫ממה שנתבאר לפנינו נראה דבקביעות אין‬ ‫עכ״ם‬ ‫ח(‬ ‫כן בקביעות והובא על זה מדרש שוחר טוב‪ ,‬שמעה ד׳‬
‫להתיר להתפלל תפלת מוסף לפני קריאת‬ ‫צדק זו ק״ש ‪,‬האזינה תפלתי זו תפלה‪ ,‬הקשיבה רנתי‬
‫התורה‪ ,‬אבל באקראי ומשום איזה צורך יש שפיר להתיר‬ ‫זו רינונה של תרה‪ ,‬בלא שפתי מרמה זו תפלת המוספין‪,‬‬
‫)ויעוין גם לעיל סי׳ כ״ז עיי״ש(‪.‬‬ ‫הרי שכך הוא הסדר‪ ,‬קריאת התורה קודם מוסף‪ ,‬וכתב‬
‫בשו״ת תשובה מאהבה שבאקראי יזכולין לעשות כן‬
‫סימן לט‬ ‫להתפלל תפלת מוסף קודם קריאת התורה אבל לא‬
‫‪ .‬בקביעות עכ״ל‪.‬‬ ‫י‬
‫אם מותר להשכיר חנות למתלל שבת שיחלל‬
‫בה את השבת בפרהסיא‬ ‫ז( יזה לשון המדרש שוחר טוב שם ‪ :‬שמעה ה׳ צדק זו‬
‫קריאת שמע‪ ,‬האזינה תפלתי זו תפלה הקשיבה רבתי‬
‫לשואל אחד‬
‫זו רינונה של תורה‪ ,‬בלא שפתי מרמה זו תפלת המוספים‪,‬‬
‫שאלתו אם מותר לו ע״פ דין להשכיר חנותו‬ ‫ע״ד‬
‫למה בלא שפתי מרמה שלא עמדנו בתפלה לא מתוך‬
‫למחלל שבת אשר יפתח את החנות בשבת ויחלל‬
‫דברים בטלים ולא מתוך שפתי מרמה‪ ,‬אלא מתוך דברי‬
‫בה את השבת בפרהסיא‪.‬‬
‫תורה ומעשים טובים לפיכך מלפניך משפטי יצא שהוא‬
‫בשאלה בזאת נשאל כבר בשו״ת מהרש״ם‬ ‫הנה‬ ‫א(‬
‫יוצא ומזכה אותנו עכ״ל■‬
‫ח״ב סי׳ קפ״ד‪ ,‬אם מותר להשכיר ביתו ליהודי‬
‫ספר שמגלח ביום ש״ק בפרהסיא‪ ,‬אם עובר משום מסייע‬ ‫ו מ כ ח זה תמוה מה שראיתי בשו״ת תשב״ץ בחום‬
‫לדבר עבירה דגם בדלא קאי בתרי עברי דנהרי איסורא‬ ‫■המשולש הטור השלישי סי׳ כ״ג שמביא בשם‬
‫מיהא איכא‪ .‬והשיב דעיד שהוא שואל להשכיר לספר‬ ‫הלכות הגאון רבינו יצחק בן גיאת ז״ל שכתב דאין אדם‬
‫הרי בכל השכרת בית ליהודים מחללי ש״ק בבישול‬ ‫רשאי ללמוד ולשנות בין תפלת יוצר לתפלת מוסף‬
‫ואפי׳ ורחיצת הרצפה וכדומה יהי׳ איסור בזה‪ ,‬ופוק‬ ‫ע״ש• והא מהמדרש שוח״ט הג״ז מבואר שאדרבא שאנו‬
‫חזי מה עמא דבר‪ ,‬אלא ליכא איסור אא״כ בשעת סיועו‬ ‫מתפארים שאנו עומדים בתפלה מתוך דברי תורה‪.‬‬
‫ערבה האיסור מש וכו׳‪ ,‬ועוד דמסייע נקרא דוקא אם‬ ‫ואמנם התשב״ץ בעצמו שם מתקשה להבין טעמו בזה‪,‬‬
‫בגוף הדבר שנותן לחבירו יעשה בו האיסור‪ ,‬אבל הכא‬ ‫וכותב לומר דאולי משום דחיישינן דילמא משכא ליד‪,‬‬
‫הרי לא יעשה האיסור אלא באויר שבתוך הבית וכו׳‪.‬‬ ‫שמעתא ואתי לאמנועי מתפלת מוסף‪ ,‬או דילמא שמא‬
‫גם יש לצדד דכיון דלשמא ימות חיישינן וכו׳ כן‬ ‫יגיע זמן תפלת מנחה וצריך להקדימה וכו׳‪ .‬ובעצמו‬
‫י״ל שמא יעשה ‪-‬תשובה וכו׳ ואף דלענין לפ״ע מוכח‬ ‫כותב ע״ז שאין זה כדאי ליבטל מללמוד ולשנות משים‬
‫מהש״ס דע״ז ד׳ כ״ב דאין לתלות להקל מטעם זה‪ ,‬מ״מ‬ ‫חששא רחוקה כזאת‪ ,‬אבל יחד עם זה כותב דכיון‬
‫בנ״ד שיש לו בית אחר בעיר וליכא אלא משום מסייע‬ ‫־שהוא ז״ל אוסר ולא נמצא מי שחולק עליו יש לחוש‬
‫והוא משכיר לו גם •נואר חדרים שאין ■מח‪-‬ללין בהם‬ ‫לדבריו ■כי גאון מפורסם היה‪ .‬וכותב ליישב על מה‬
‫ש״ק ועיקרו לימי החול וי״ל דרמי למ״ש בגה״מ סי׳‬ ‫שנהגו לדרוש תמ ‪ T‬ברבים בין שחרית לתפלת מוסף‬
‫צ״ז דבעיסקא פ״ב ופ״פ מותר לתפוס והביא מהא‬ ‫עיי״ש‪.‬‬
‫דב״מ ד׳ ל׳ שטחה לצרכו ולצרכה דאי לאו גזה״כ מותר‬ ‫אם נאמר שבעצם אין להפסיק בין תפלת שחרית‬ ‫אבל‬
‫במתכוין יזזד לדבר המותר ולדבר האסור וכו׳‪ .‬ומסיים‬ ‫לבין תפלת מוסף ורק קריאת התורה הוא דתיקנו‬
‫בלשון ‪ :‬ועב״ס נראה לי דבנדו״ד מותר להשכיר עיי״ש‪.‬‬ ‫מעיקרו של דבר שיהא זה מסודר בסדרן של התפלות‬
‫ניתן ללמוד מזה לכאורה להתיר גם בנידון‬ ‫וא״כ‬ ‫וביניהם‪ ,‬יתי ‪p‬זב שסיר‪ ,‬וי״ל‪ ,‬דלכן ס״ל להרי״צ ■בן גיאת‬
‫שאלתנו•‬ ‫ז״ל שאין אדם רשאי ללמוד ולשנות בין תפלת יוצר‬
‫לאחר העיון נראה דלא כן‪ ,‬דכד דייקינן חזינן‬ ‫אבל‬ ‫לתפלת מוסף‪ ,‬כדי שלא להפסיק בין הדבקים )יעוי׳ צל״ח‬
‫דאפ׳י המהרעז״ם שהתיר לא התיר כי אם בציי־וף זח‬ ‫ברכות ד׳ כ״ח ע״א תום׳ ד״ה ושל מוספין עיי״ש( וכדי‬
‫שיש לו בית אחר בעיר וליכא אלא משום מסייע ולא‬ ‫שנדע שקריאת התורה ביניהם הוא מפני שבד תוקן‬
‫משום לפ״ע וגם מפני שמשכיר לו גם שאר חדרים שאין‬ ‫מעיקרא לחבר ברינונה של תורה בין תפלת שחרית‬
‫מחללים בהם ש״ק‪ ,‬ובנידוננו ליכא זה‪ ,‬כי השוכר אין‬ ‫לבין תפלת מוסף ולשלבם ולעשותם אחד‪ ,‬וממילא אין‬
‫לו בית אחר‪ ,‬וגם משכיר לו רק את החנות שיחלל בו‬ ‫להוסיף ע״ ז בלימוד ושינון אחר‪ ,‬כדי לעשות היכר‬
‫את השבת‪ ,‬ומה שיתכן שיהודי אחר ישכיר לו )כי מגוי‬ ‫לדבר‪ .‬ויש להאריך‪.‬‬
‫ובסביבה נכרית לא ילד לשכור( אין זה מוציאו מידי‬ ‫שאליבא דהרי״צ גיאת‪ ,‬וכן אליבא דהצל״ח‬ ‫ויתכן‬
‫איסור לפ״ע‪ ,‬בהיות ואז היה היהודי ההוא עובר משום‬ ‫בברכות שם‪] ,‬וגם לרבות אפילו ממשמעות‬
‫לפ״ע‪ ,‬וכדמבאר המשנה למלך בפ״ד מה׳ מלוה ולוה ה״ב‬ ‫דברי הרמב״ם בה׳ תפלה[ אין באמת גם לדרוש בין‬
‫פה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן לט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שבת‪ ,‬וכדממשיך הפרי השדה לר‪.‬לן בדבריו שם וכותב‪,‬‬ ‫שכל כה״ג שפיר עוברים משום לפ״ע עיי״ש‪ ,‬וסובא‬
‫דזולת אם לא היה משכיר לו לא היה יכול למצוא דירה‬ ‫זטסק כן גם החות דעת יו״ד טיסן ק״ס ‪a‬ח ‪T‬ושים‬
‫אחרת‪ ,‬וד״יד‪ .‬מקבל עליו שלא לחלל שבת כה״ג ודאי היד‪.‬‬ ‫ובביאורים סק״א‪ ,‬ו ‪ p‬בפ״ת ביו״ד שם סק״א כיעו׳׳ש‪.‬‬
‫מחויב למחות בו שלא יחלל שבת וכל אדם אם אפשר‬ ‫מה שמסתייע המהרש״ם בדבריו מהעמא דבר‬ ‫]ואגג‬
‫לו למחות בעוברי עבירד‪ .‬מחויב למחות ומי שאינו‬ ‫שמשכירים בית ליהודים מחללי ש״ ק וכר‪.‬‬
‫מוחה עושה איסור ע״ש‪ ,‬אך לא אבין את דבריו דאם‬ ‫הנה אנחנו בפה יודעים שיהודים חרדים מקפידים באמת‬
‫מתורת מחאה קאתינן עלד‪ ,.‬שיש חיוב למחות בו שלא‬ ‫גם על כך וכישמשכירים בית מכניסים סעיף בחוזה שלא‬
‫יחלל שבת ושלא לד‪.‬שכיר לו משום כך‪ ,‬מד‪ .‬משנד‪.‬‬ ‫יחללו שבת‪ ,‬ועכ״פ לא בפרהסיא‪ ,‬והרוצה לשכור מתחייב‬
‫אם גם יכול לשכור במקום אחר‪ ,‬אבל האיש הזה מחויב‬ ‫וחותם ויוצא עכ״פ שמצד אחד מפרישים אותו עי״כ‬
‫בתורת מחאד‪ .‬שלא להשכיר לו עד שיקבל עליו שלא‬ ‫שיפסיקו לחלל את השבת בפרהסיא )אם נהגו בכזאת‬
‫יחלל את השבת‪ ,‬ויתכן שהבעל פרי השדה כתב את‬ ‫לפני כן(‪ ,‬ויש גם חילוק בין בית לחנות‪ ,‬דבחנות מכשיל‬
‫דבריו מפני שזד‪ .‬כבר ה ‪ .T‬לאחר מעשה שכבר השכיר‬ ‫גם אחרים שיבואו לחלל על ידי הסככלתו את השבת‪ .‬ופוק‬
‫לו‪ ,‬ושאלו ממנו רק את ההלכה עם עובר משום מסייע‪,‬‬ ‫חזי בספר חסידים סי׳ מ״ה עד כמה שמזהיר שיתפלל‬
‫וע״ז הוא שד‪.‬שיב מד‪ .‬שהשיב‪ ,‬וכדממשיך לכתוב עוד‬ ‫אחם לעילם שלא תבא תקלה על ידו ומביא הוכחות לכך‬
‫להלן בדבריו בלשון ‪ :‬״רק שיהיד‪ .‬איסור משום שהשכיר‬ ‫עיי״ש[‪,‬‬
‫לו את דירתו זהו לא הד בכלל מסייע כיון שאינו עושה‬ ‫ב( רבעזו״ת נהרי אפרסמון מהדו״ת סי׳ י׳ נשאל ג״ב‬
‫האיסור בשל המשכיר דלדור בבית ולחלל שבת הם שני‬ ‫כשאלה שנשאל המהרש״ם אם מותר להשכיר‬
‫ענינים נפרדים״‪ .‬והיינו מפני שזד‪ .‬הש‪ .‬כבר לזמזר מעשה‬ ‫הבית ליהודי ספר מגלח שערות אשר אפשר שישלח‬
‫שכבר השכיר לו‪ ,‬אבל אילו היו שואלים אותו לפני‬ ‫גזעלן שלו גם בש״ק‪ ,‬והשיב שמצד לפ״ע לא שייך באי‬
‫המעשה היה שפיר משיב לאסור מתורת חיוב מחאד‪.‬‬ ‫כיון שאפשר לו לשכור בית אחר‪ ,‬ומעורר שאך י״ל‬
‫וכנ״ל‪.‬‬ ‫דאיכא עכ״פ איסור דרבנן משום מסייע ומצטט להפלוגתא‬
‫מפורשת לאיסורא בזה בלי כל הסתייגות‪,‬‬ ‫והוראה‬ ‫ד(‬ ‫שיש בזה בראשונים‪ ,‬דד‪%‬״ן סובר דאיכא איסור דרבנן‬
‫מצאתי בספר שו״ת ערוגת הבשם חאו״ח‬ ‫עכ״פ‪ ,‬ובמרדכי פ׳׳ה דע״ז מבואר דכשיכול ליטול בלא״ה‬
‫סי׳ נ״ד‪ ,‬הוא נשאל‪ ,‬אם מומר לחלל שבת בפרהסיא‬ ‫מותר לגמרי וכו׳‪ .‬ומסיים לשואל בלשון‪ :‬עב״ פ יפה‬
‫רוצה לשכור ממנו חנות אשר בביתו אם נכון לעשות‬ ‫אמרת שישכיר לו החדר ויתנה עמו שלא ישלח בשבת‬
‫כן ולהשכירו לו מאחר שיודע בבירור שיהיה חנותו‬ ‫או עג״פ לא ישלח ישראל בשבת עיי״ש‪.‬‬
‫פתוח בש״ק‪ ,‬אם מס בזה משום מסייע ידי עוברי עבירה‪,‬‬ ‫מדברי הנהרי אפרסמון שלא היה מוחלט אצלו‬ ‫ולמדנו‬
‫אם מותר מצד הדין מאחר שיש הפסד מרובד‪ .‬דאם לא‬ ‫הדבר שליכא בזה עכ״פ איסור דרבנן משום‬
‫ישכירנו לו אפשר שלא יזדמן לו שוכר אחר‪ ,‬ואידך‬ ‫מסייע‪ ,‬וכן גם זאת שלמעשה הצריך שיתנה עמי שלא‬
‫מוצא לעצמו מקום לחנות די וזעתר‪ .‬ובדברי תשובתו‬ ‫ישלח בשבת‪ ,‬והגם שבג ‪T‬ון שאלתו לא היה ברור בכלל‬
‫נו״נ מתחילה באם יש לפ״ע מיד‪.‬ת מדרבנן היכא דאינו‬ ‫שיחלל את העזבת‪ ,‬וכדכתוב בשאלה שם בלשון‪ :‬אשר‬
‫בתרי עברי דגהרי והביא מחלוקת הפוסקים בזה‪ ,‬ולאחר‬ ‫אפשר שיעזלח גזעלן שלו גם בש״ק‪ .‬ובכל זאת הצר ‪T‬‬
‫מיכן סיים וכתב בזה״ל ‪ :‬וכל זה להתלמד במק״א היכא‬ ‫כנ״ז‪ .‬וע״ז שכותב ״כיון שאפשר לו לשכור בית אחר״‬
‫דממציא לבעל עבירה איסורא דלא הוי בתרי עברי‬ ‫יש להעיר ע״ז כפי שהערנו לעיל על המהרש״ם‪ ,‬אם לא‬
‫דנהרא וד‪.‬יא באקראי בעלמא‪ ,‬אבל במאי דקמן להשכיר‬ ‫שנאמר שאפשר לו לשכור בית אחר אצל גוי‪.‬‬
‫חנות לפושע ישראל המחלל שבת בפרר‪,‬סיא וד‪.‬וא בבית‬ ‫ג( כ! ראיתי עוד בספר שו״ת פרי השדה ח״ג סי׳ צ״ז‬
‫דירתו דבר זה איכא למיפשט ממשנה מפורשת במס׳‬ ‫שנשאל ג״כ על בכזאת‪ ,‬על דבר איש אחד‬
‫אבות פ״א דתנן התם הרחק משכן רע ואל תתחבר‬ ‫שהשכיר ביתו לפיש־קאל אחד מחלל שבת ר״ל ועבריין‬
‫לרשע‪ ,‬ואי משוט הפסד המגיעו עי״ז‪ ,‬בבר אמרו בשלהי‬ ‫גדול כמעט על כה״ת כולה‪ ,‬אם הוא בכלל מסייע ידל‬
‫מסכת סוכד‪ .‬ששכני רשעים לא נשתכרו‪ ,‬ועיין בבאד״״ט‬ ‫עוברי עבירד״ והשיב‪ ,‬דיש לחלק דמסייע ידי עוברי‬
‫בשו״ע או״ח סי׳ ש״ז סק״ד בשם ס׳ חס ‪T‬ים דאל ידור‬ ‫עבירה לא הוי רק אם הוא עושה עבירה בדבר הזה ממש‪,‬‬
‫האדם בעיר שיום השוק בשבת כי א״א שלא יכשל‪ ,‬ק״ו‬ ‫משא״ב הכא שמשכיר לו ביתו אטו השוכר המחלל‬
‫שלא ישכיר חנות שבביתו למי שמחלל בו שב״ק‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫שבת עושה עבירה בדבר שהשכיר לו‪ ,‬הוא עושה עבירה‬
‫האמור שי ‪ T‬גם על כגון נידון שאלתנו‪ ,‬ועל כן‬ ‫וככל‬ ‫כפני עצמו‪ ,‬ופשיטא שאם זהו לא היה משכיר לו חיה‬
‫אין לד‪.‬תיר גם כשימצא למכביר לשכור חנות אחרת‪,‬‬ ‫אחר ג״כ משכיר לו לא מיקרי מסייע שי עוברי עב ‪T‬ה‬
‫וגם בשקשד‪ .‬לו למצוא שוכר אחר‪ ,‬וגם מפני הדגשת‬ ‫ע״ש‪ .‬וזהו כחילוקו הנ״ל של המהרש״ם‪ .‬אך הפרי‬
‫הנימוק שזר‪ .‬לא באקראי בעלמא כי אם בתדיריות‪ .‬ואפי׳‬ ‫השדה כורך זד‪ .‬גם מפני שאם לא הוא היד‪ .‬אחר ג״כ‬
‫אם החנות קרובי! יותר לשכנים אחרים‪ ,‬איכא בזה מכל‬ ‫משכיר לו‪ ,‬אך יתכן דכוונתו מפני דאילולא כן מחוייב‬
‫מקום משום גדר של דעלך סני ואסור לחברך לא‬ ‫הוא שלא להשכיר לו מדין מהאה וד‪.‬עכבה שלא יחלל‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מ‬ ‫שו״ ת‬ ‫פו‬
‫לפענ״ד מאותו הנימוק שהאגרות משה כותב‬ ‫אבל‬ ‫א(‬ ‫ת ע ^ לזכות אותם כביבול בשכן רשע כזה שלמרד מדי‬
‫להתיר לאחר מיכן כשהצוננים הוא ממים‬ ‫שבת בשבתו את חייהם הריחניים‪.‬‬
‫שנתבשלו ]ומעוד נימוקים שנזכיר( יש להתיר גם כשלא‬ ‫להוסין*‪ ,‬דמכיון שהמדובר שהשכנים וכן‬ ‫ונראה‬ ‫ה(‬
‫נתבשלו עוד‪ ,‬והוא‪ ,‬דכותב שם לאחר מיכן‪ ,‬דאבל כיון‬ ‫גרי הסביבה המה יהודים חרדים‪ ,‬א״כ‬
‫שאין בזה שיעור החיוכא‪ ,‬אף שעכ״פ אסור מדאורייתא‬ ‫יכולים המה למחות ב ‪T‬ו מעשות זאת להשכיר חנותו‬
‫משום דח״ש אסור מה״ת‪ ,‬יש אולי להקל בהדיה במים‬ ‫למחלל שבת מדין נזקי שכנים‪ ,‬ונלמד דבר זה מהדינים‬
‫קרים שהיו מבושלים ונצטנגו כיון דיש סוברין דאין‬ ‫המבוארים בחו״מ סי׳ קנ״ו שהשכנים יכולים למחות‬
‫בישול אף בלח שנצטנן והוא גם פ״ר דלא ניחא ליה‬ ‫זה בזה משום ריבוי הנכנסים והיוצאים וכן לא להשכיר‬
‫ע״ש‪ .‬ומאותו פתח ההיתר משום דהוא פ״ר דלא ניחא‬ ‫לשכזה שירבה כנ״ז‪ ,‬וכן כל שהקול מזיק להם וכדומה‬
‫ובצירוף שהוא רק ח״ש יש לפתוח להתיר גם כעזהמים‬ ‫כיעו״ש‪ ,‬וא״כ על אחת כמה שיכולים למהות שלא‬
‫הקרים עוד לא נתבשלו‪ ,‬ובצירוף לזה מה שיש סוברים‬ ‫להשכיר לשכזה שישתמקז בו באיסור ואשר ינחם להם‬
‫דעירוי ככלי שני‪ ,‬וכן שיש סוברום שאמרינן בכה״ג‬ ‫בפעולת איסורו עגמת נפעז רבה ומיתוח עצבים קשה‬
‫תתאי גבר )יעוין להלן בשם הטור(‪ ,‬וכן מה שבכלל‬ ‫אשר בהרבה פעמים עולים המה הרבה יותר מאי‬
‫אין דרך בישול בכך‪.‬‬ ‫הסבילות של ריבוי נכנסים ויוצאים או קולות פטייש‬
‫ב( וקולעים הדברים שראיתי שכותב בזה בספר שו״ת‬ ‫וריחים‪ .‬וערד זאת‪ ,‬שוה יגרום להם בתמ ‪T‬ות מוסר־‬
‫משנה הלכות ח״ו‪ .‬סי׳ ס״ז‪ ,‬שלא ראה‬ ‫כליות וטרדת רעיונית אולי אינם יוצאים די מספיק‬
‫מרבותיו וגם לא מרבנן קשישאי שדקדקו בזה‪ ,‬ושהוא‬ ‫דין המחאה שצריכים מדי שבת בשבתו למחות ולהוכיח‬
‫זה דלכן לא הקפ ‪T‬ו על כך‪ ,‬כיון דצחצוחי מים דבר‬ ‫למחלל השבת שיפסיק את הילוליו‪ .‬ועי״ב גם מופרע‬
‫מועט הוא והשופך לתוכי מים חמים בטלו לגמרי מיד‬ ‫העונג שבח שלהם ונהיה מועב אוירת־השבת‪ ,‬ואיד‬
‫ואין כאן בישול‪ ,‬ואין דרך בישול בכך‪ ,‬וכיון דאין כוונתו‬ ‫שהוא הוא גם גורם מפריע בחינוך בנידם לשמירת‬
‫לבשל ואינו נהנד‪ ,‬מהבישול הזד‪ ,,‬בכל כה״ג ודאי לא‬ ‫שבת ולפחוד מלחללו‪ ,‬ולכן הדעת נותנת שהשכנים‬
‫גזרו רבנן‪ ,‬והרי מעולם ׳לא שמענו בכף המוציא מרק‬ ‫וגרי הסביבה יכולים בודאי ע״ם הדין למנוע אותו שלא‬
‫מכלי ‪:‬ראשון בשבת בלילד‪ ,‬או בבקר מן הטשולינד‬ ‫ישכיר חנותו לשכזה אשר יחלל בה את השבת בפרהסיא‪.‬‬
‫הכף בין כל לקיחה‬ ‫שלאחר שד‪,‬וציא פעם אחת ינגב‬ ‫ו מ ס ת ב ר על כן לומר שכל דבר הדיונים שבאו בזה‬
‫ולקיחה אף אם נצטנן הכף בינתיים עיי״ש‪.‬‬ ‫בספרים הנ״ל המה כשהמדובר בלהשכיר‬
‫שם כותב דאמנם ראה בספר שביתת השבת‬ ‫והספר‬ ‫ג(‬ ‫ביתו או חנותו בסביבה נכרית‪ ,‬כפי שהיה רגיל בחו״ל‪.‬‬
‫בפתיחד‪) ,‬לד‪,‬׳ מבשל( אות י״ט שכותב בשם‬ ‫אבל בלהשביר בסביבה יהודית ומכש״כ חרדית כו״ע‬
‫הגה״צ רא״ל מסטאוויסק זצ״ל שד‪,‬י׳ נוד‪,‬ג מקודם לנגב‬ ‫יודו ]שחוץ מהפקפוקים וחששות האיסורים שישנם בדבר‬
‫הכוס‪ .‬ומתקבל הרושם כאילי סתם הבעל שביתת השבת‬ ‫הזה כשלעצמו וכנ״ל[ שיכולים השכנים וגרי הסביבה‬
‫כן לד‪,‬לכד‪ .,‬ולא כן הדברים‪ ,‬והבעל שבה״ש שם מוסיף‬ ‫למחות ע״פ דין שלא ישכיר את חנותו למחלל שבת‬
‫ע״ז וכותב‪ ,‬שאך לא ראינו לזולתו לרבנן קשישאי דעבדי‬ ‫אשר יחלל בה את השבת בפרהסיא‪ ,‬מתורת נזקי־שכנים‪.‬‬
‫הכי כיעו״ש‪ .‬וכמו״כ מעיר שם ממה דלא אשתמיט‬ ‫האמור נראה ברור להלכה שאסור לו להשכיר‬ ‫מכל‬
‫להשמיענו דכשלוקחים בכף לחה מן הקדרד‪ ,‬המד‪ ,‬דליתסר‬ ‫חנותו למחלל שבת שיפתח את החנות בשבת‪.‬‬
‫נדמום מבשל הלחלוחית שעל ד‪,‬כף כיעו״ש‪.‬‬ ‫וישמר ייזהר מזה פן תחגור עליו השבת את השק ומידו‬
‫ו מ ה מ ש ך דברי השביתת שבת שם במי״מ הארור‬ ‫ד(‬ ‫תבקש‪ ,‬וד״ל‪ .‬ולעזומע תבוא ברכת טוב•‬
‫שכותב בזה‪ ,‬מסתמנים כמה צדדי היתר‬
‫בזה‪ ,‬וד‪,‬יינו‪ ,‬אי משום דאנו תופסים לעיקר כד‪,‬רשב״א‬ ‫סימן מ‬
‫דאין ביעוול אחר בישול בלח‪ ,‬ורק לחומרא מדרבנן‬
‫מחמרינן לאסור בישול אחר בישול‪ ,‬ולכן בכה״ג שלא‬ ‫אם מותר לערות מים רותחים לתור כוס לחה‬
‫ניכר פעולת הבישול לפגינו לא גזרו‪ ,‬ואי משום שמעט‬ ‫ממים צוננים מבושלים או לא מבושלים‬
‫הלחות שבכלי בטל במים המבועולים ואין נתפס על זר‪,‬‬
‫לח״א‬
‫שם בישול‪ ,‬ודן שם שלא יתחייב בכלל על מלאכת‬
‫בישול על דבר שאינו ניכר‪ .‬ואי מעזום דאזלינן בזה‬ ‫עירוי מים חמים בשבת מכלי ראשון לתוך‬ ‫אודות‬
‫בתר רובא יעו״ש‪ .‬והגם שנו״ג שם על כל פרט‪ ,‬אבל‬ ‫כוס לחה ממי ההדחה‪ ,‬אמנם כן דבשו״ ת‬
‫בד‪,‬צטרפם יחד שפיר יכולים להוות יסוד־היתר לדבר‬ ‫אגרות משה חאו״ח ח״א סו״ס צ״ג השיב דהואיל דערוי‬
‫שאין בו שיעור ושלא ניחא ליה כלל‪.‬‬ ‫מבשל כדי קליפה מדאורייתא לכן יש לאסור לערות‬
‫ה( ו פו ק חזי בערוד‪,‬״ש סי׳ שי״ח סעי׳ נ״ב שמביא‬ ‫מתוך כלי ראשון רותחין לכלי שהדיחוהו במים קרים‬
‫ומבאר דעת הטור שמותר לערות מכלי ראשון‬ ‫שלא נתבעזלי ונשארו בו טפים‪ ,‬שמתבשלים הטפות‪,‬‬
‫לתוך צוננין מועטין‪ ,‬דאע״ג דד‪,‬צוננין מועטין מ״מ הא‬ ‫ואף שלא ניחא ליה יש לאסור‪ ,‬וצריך לנגבו ע״ש‪.‬‬
‫פז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מ‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אמנע מלד‪,‬זכיר מה שמביא שם בס׳ שביתת השבת‬ ‫]ולא‬ ‫קיי״ל תתאה גבר וכל מד‪ .‬שנשפך לתוך הצונן מקררו‬
‫באות כ״ו שחכם א׳ נר‪,‬ג לערות על צד הכלי‬ ‫מעט מעט ואינו מבשל להצונן‪ ,‬וכותב שלפי דבריו‬
‫היבש ורק דרך זחילד‪ ,‬יבוא למקום הלח עיי״ש[‪.‬‬ ‫כששותים חמים בשבת שחרית מכלי ראשון וד‪.‬םענ״ס‬
‫נמצינו למדים מדברי החזו״א שבס׳ זה השלחן‬ ‫כמו״כ‬ ‫ז(‬ ‫הוא צונן ונותנים מעט סענ״ס בצנצנת ושופכים עליהם‬
‫הנ״ל דלחלוחית ממים שנתבשלו פשוט הדבר‬ ‫הרותחין מכלי ראשון דשפיר עבדי וא״צ לשפוך מקודם‬
‫להיתרא‪ ,‬ודלא כמו״ש בהאגרות משד‪ ,‬הנ״ל ״דיש‬ ‫החמין לד‪.‬צנצנת ואח״ב ליתן בהצנצנת מעט סענ״ם‬
‫אולי להקל״ וכאילו עדיין מסתפק ובא בזה‪ .‬ושפיר‬ ‫שד‪,‬יא כלי שני‪ ,‬ומסיים ע״ז בלשון ‪ :‬״וכן אנו נוד‪,‬גים״‬
‫מסביר גם זאת בזה השלחן שם שזה מבוסס לפי מד‪,‬‬ ‫ע״ש‪ .‬וא״כ אלו הנוד‪,‬גים שם בכנ״ז מכ״ש שאין כלפם‬
‫שפסק הרמ״א בסי׳ שי״ח סט״ו דמנר‪,‬גינו כדעת הפוס׳‬ ‫כל בעיא של איסור וחומרא לגבי טפות ר‪.‬צוננים‬
‫שאף בלח אין בישול אחר בישול‪ ,‬ואף דבעינן שעכ״פ‬ ‫שבכוס ששופכים עליהם הרותחים‪ .‬ואמנם מביא שם‬
‫לא יצטננו לגמרי כדאיתא שם‪ ,‬מ״מ מעיקר הדין‬ ‫לאחר מיכן בסעי׳ נ״ג דעת יתר הראשונים החולקים‬
‫מותר אפילו בנצטננו לגמרי כדאיתא שם ובחזו״א או״ח‬ ‫ע״ז ואוסרים בצוננים מועטים‪ .‬אבל מסיים בכל זאת‬
‫סי׳ ל״ז סי״ג‪ ,‬ואין זה רק חומרא בעלמא וכמ״ש בחזו״א‬ ‫בלשון; ולפ״ז לדברי התוס׳ בשבת יש ליזר‪,‬ר לבלי‬
‫שם ע״ש‪.‬‬ ‫ליתן חמים מכ״ר על סענ״ס צונן מיהו לדינא אם נותנים‬
‫גם בם׳ שביתת השבת שם באות ל״ב שמביא‬ ‫ויעוין‬ ‫לית לן בה לפי שהטור והר״ן ור‪,‬תוס׳ בפסחים מתירים‪,‬‬
‫בשם הגרצפ״פ ז״ל שאמר ג״כ סברת היתר‬ ‫וגס יש לסמוך בזה על דעת הרמב״ם ודירשב״א וד‪,‬רמ״ך‬
‫בלשפוך חמין לתוך בוס כשד‪,‬וא עדיין לח משתי׳‬ ‫שכתבנו‪:‬בסעי׳ י״ט דאין בישול אחר בישול אפי׳ בדבר‬
‫ראשונה‪ ,‬וד‪,‬וא‪ ,‬די״ל דבחמין שכבר נרתחו לא ניחא‬ ‫לח עכ״ל )ויעוי׳ מ״ש בזה גם המ״ב בסי׳ שי״ח סעי׳ י״ב‬
‫לי׳ תו בבישול שני וד‪,‬זי מור״ל דגם רש״י מודה‬ ‫בביאו״ה ד״ה וד‪,‬וא שלא יהיו עיי״ש(‪ .‬וא״י‪ :‬כ״ש‬
‫דאבא״ב‪ ,‬או נאמר כיון דלרוב ראשונים אין בישול‬ ‫דלית לן בר‪ ,‬בכעין נידוננו( )ד‪,‬גם שלא שייך הנימוק‬
‫אחר בישול תו לא הוי פס״ר לדעת הט״ז בסי׳ שט״ז‬ ‫ר‪.‬נוסף של אין בישול אחר בישול( וכנ״ל•‬
‫סק״ג דמותר לנעול תיבה כשהוא מסתפק אם יש בה‬
‫ו( כן מד‪ ,‬שכותב עוד הספר שם ששמע בשם מרן‬
‫זבובים עיי״ש‪.‬‬
‫ר‪,‬חזו״א ז״ל שנד‪,‬ג לנגב בזה‪ ,‬ומתקבל הרושם‬
‫לכל האמור לכללות השאלר‪ .‬את דברי‬ ‫ואוסיף‬ ‫ח(‬
‫באילו אסר‪ ,‬ג״כ לא דק בזה הספר‪ ,‬דיעוין בספר ״זה‬
‫שו״ת חתם סופר חיו״ד סי׳ צ״ב שכותב‬
‫השלחן״ ח״א לאו״ח סי׳ שי״ח שמביא בשם החזו״א‬
‫לבאר דד‪,‬מדליק נר בשבת בודאי אין בו משום בישול‬
‫שד‪,‬סכים דזד‪ ,‬נקרא דלא ניחא ליה‪ ,‬וכן גם זאת שאמר‬
‫רק משום הבערד‪ ,‬ולא לשתמיט מקום דד‪,‬נותן שמן בנר‬
‫ז״ל שהיה ראוי להנהיג להדיח הכוסות במים שכבר‬
‫חייב משום מבשל‪ ,‬ולא משמע דתליא זה בפלוגתא‬
‫נתבקזלו‪ ,‬אך קשד‪ .‬להנהיג כן ע״ש‪ .‬ומוכח מזה שה ‪.T‬‬
‫משאצ״ל‪,‬־ אלא דלכולי עלמא לית ביה מעזום מבשל‪,‬‬
‫סבור שמדינא אין לאסור שאל״כ לא היד‪ ,‬מפטיר את‬
‫אע״ג דלגבי בשר בחלב ס״ל לגדולי אחרונים דהוה‬
‫דבריו שקשה לדונהיג כן אלא היה מורה ובא שצריכים‬
‫מבשל‪ ,‬מכל מקום מלאכת שבת בעינן שיהיה כיוצא‬
‫לר‪,‬נהיג כן‪ ,‬ושאחרת אסור‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫בהן במשכן‪ ,‬ושם הי׳ בישול הסממנים שדבר המבושל‬
‫היה בעולם והיו צריכים לו ובו׳‪ ,‬ולגן ענין בישול‬ ‫כותב בזה השלחן שם שיסודי ההיתר בזה‬ ‫ושפיר‬
‫בשבת הוא‪ ,‬שצריך לדבר המתבשל‪ ,‬ועכ״ס נשאר‬ ‫משום דד‪,‬וד‪ ,‬פסיק ריעזא דלא ניחא ליה דלדעת‬
‫בעולם‪ ,‬משא״ב כשכלר‪ ,‬וד‪,‬ולך ואחר הבישול לא נשאר‬ ‫הערוך מותר‪ ,‬וגם להחולקים אינו אסור אלא מדרבנן‬
‫בידו מאומה‪ ,‬אע״פ שמ״מ בישל הדבר ההוא ולענין‬ ‫אבל חיובא ליכא ובמו״ש המשנ״ב בסי׳ ש״כ ס״ק נ״ג‪,‬‬
‫בב״ח עשה תועבה דרחמנא קפיד אמעשה הבישול ההוא‪,‬‬ ‫ולכן כשיש עוז־ צד טיבותא סמכינן שפיר על הערוך‬
‫מ״מ בשבת פטור דלא הוד‪ ,‬כעין בישול סממנים עיי״ש‪.‬‬ ‫וכמו שביאר המשנ״ב שם בס״ק נ״ה‪ ,‬ובנדו״ד יש עוד‬
‫כן מבאר שם הח״ס לפני כן‪ ,‬דמותר השמן שבנר לא‬ ‫צד טיבותא דד‪,‬א דעת הרשב״ם בתום׳ שבת ד׳ מ״ב‬
‫נתבשל מעולם רק הטיפד‪ .‬שסביב השלהבת ואותו‬ ‫ע״ב ובטיו״ד סי׳ ס״ח דעירוי מכ״ר הוא ככלי שני‬
‫כבר כלד‪ ,‬והלך לו ולא נותרת ממנו מאומה‪ ,‬ואפי׳ אם‬ ‫לעיל‬ ‫שכתבנו‬ ‫ע״ש‪ .‬ומוסף ע״ז עוד צדדי הד‪,‬יתר‬
‫הי׳ שם סמוך לפתילד‪ ,‬שמן שנתחממו וד״פשרו זד‪,‬ו‬ ‫באותיות ד׳ ה׳‪.‬‬
‫בישולו‪ ,‬אותו נתבטל ברוב אותו שרחוק מן הפתילה‬ ‫גם בספר שו״ת יביע אומר ח״ד חאו״ח סי׳‬ ‫ויעוין‬
‫כי ידוע הוא שאין רוב השמן שבנר חם וכמד‪ ,‬פעמים‬ ‫ל״ג שהרחיב והעמיק הדיבור בשיטת הערוך‪,‬‬
‫הקור‬ ‫מפני‬ ‫הנר דולק בקערד‪ ,‬ותחתיות השמן פנוי‬ ‫ובא עלה גם בהפלוגתא אם עירוי ככ״ר או לא‪ ,‬ודן‬
‫יעו״ש‪.‬‬ ‫גם בדינא דחצי שיעור‪ ,‬וזאת הלכה העלד‪ ,‬שמותר מצד‬
‫הח״ס דעת לנבון נקל ללמוד על נידוננו‬ ‫ועפי״ד‬ ‫הדין לערות מים חמים לתוך בום שהודח בצונן ועליו‬
‫ולומר שבכגון זד‪ ,‬שלא ניח״ל בלל בבישול‬ ‫רסיסי מים‪ ,‬ואין צורך לד‪,‬המיר בזה לנגבם קודם שיערד‪,‬‬
‫הטיפוח מים הדבוקים בדופני הכום‪ ,‬ומיד עם בוא‬ ‫עליהם חמים עיי״ש‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מא‬ ‫שו״ת‬ ‫פח‬
‫כל המושב אבל רק משלשה צדדים‪ ,‬הצד הרביעי מתחבר‬ ‫המים הרותחים עליהם מתבטלים המה ברוב המים‬
‫עם השדות‪.‬‬ ‫המבושלים והיו כלא הי> א״כ אין זה דומה כלל וכלל‬
‫היא בקשר לעירוב‪ ,‬האם מותר לתקן עירוב‬ ‫השאלה‬ ‫לבישול הסממנים שהיו במשכן ואין בזה משום לתא‬
‫באותו צד רביעי של הואדי שאיננו עמוק‪,‬‬ ‫דמבשל כלל‪.‬‬
‫ואז יעלה התיקון כמה אלפים ל״י‪ ,‬או שיש להתקין‬ ‫דקשה לי על הח״ס ממה שנפסק בשו״ע בסי׳‬ ‫איברא‬
‫עירוב לכל צד שמסביב בית הכנסת‪ ,‬שאליו נמשכים‬ ‫ש״א סעיף מ״ו דבגדים השריים במים אסור‬
‫שבילים מכל צד‪ ,‬יעלה הדבר הון רב שאין המושב יכול‬ ‫לנגבם סמור לאש‪ .‬ומבאר המג״א בס״ק נ״ז‪ ,‬דהאיסור‬
‫לעמוד בו‪.‬‬ ‫משום מלבן או משום מבשל‪ .‬ושם הא הרי ג״כ א״צ‬
‫והנני בכל הכבוד המצפה לתשובה למען המושב‬ ‫לבישול המים‪ ,‬והמים הולכים וכלים מיד‪.‬‬
‫דוד הכהן זריצקי‬ ‫ומצאתי בס׳ שביתת השבת מלאכת מבשל סעי׳ ט״ו‬
‫ת ש ו ב ה ‪.‬‬ ‫בבאר רחובות ס״ק ל״ז שהקשה באמת על‬
‫דין השו״ע דלמה יתחייב על המים משום מבשל‪ ,‬הא‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬ג׳ שבט חשל״ו‪.‬‬
‫א״צ להמים המתבשלים והולכים לאיבוד‪ ,‬ומביא‬
‫לכבוד ‪T‬ידי ומכובדי הנעלה‬
‫שמדברי ■הגמ״ר שמשם הוא מקור דין זה מוכח שחיוב‬
‫הרב ר׳ דוד הכהן זריצקי שליט״א‬
‫המבשל הוא לא עבור המים כי אם מפני שהבגד מתרכך‬
‫‪.‬‬ ‫סגן מנהל בתי הדין הרבניים‬
‫מחמת‬ ‫מתרכך‬ ‫תחלה‪ ,‬דכל דבר דימתיבש בתחילה‬
‫אחדשה״ט באהבה וכבוד‪.‬‬ ‫הלחלוחית שבו ומתקשה ע״ש‪ ,‬ולפי״ז לא תקשה על‬
‫שהמציא ל ‪T‬י תמול קראתי נועם‪,‬‬ ‫למכתב־שאלתו‬ ‫הח״ס‪ ,‬די״ל דגם הוא הכריע להלכה שזהו הטעם גבי‬
‫והנני להשיבו כדלהלן‪.‬‬ ‫בגדים‪ ,‬ומשום מבשל המים אינו חייב באמת גם שם‬
‫שלהתקין עירוב לכל צד שמסביב בית הכנסת‬ ‫מכיון‬ ‫בהיות שא״צ להמים המתבשלים וגם הולכים לאיבוד‬
‫שאליו נמשכים שבילים מכל צד יעלה הדבר‬ ‫ואינו דומה למלאכת המשכן‪.‬‬
‫הון ■רב שאין המושב יכול לעמוד בו‪ ,‬וגם אפילו א לו‬ ‫כל המתבאר ובצירוף כל האמור נראה דאין‬ ‫לאור‬ ‫ט(‬
‫יכלו לעמוד בזה עוד לא יצאו מחששות שדות־הזריעה‬ ‫לאסור עירוי מים רותחין לתוך כוס לחה‬
‫שמכל צד הן הפתוחות בגישה לביהכ״ג והן הפתוחות‬ ‫ממים צוננים‪ ,‬והנח להם לישראל וגו׳‪ ,‬ומכ״ש שאין‬
‫מאחורי הבתים של הכביש הסובב את הכפר‪ .‬לכן נלע״ד‬ ‫כל לתא דחשש איסור בעירוי רותחין לתוך בום‬
‫שיש להקל ולהתקין את העירוב באותו צד רביעי של‬ ‫לחה ממים צוננים מבושלים כגון משתיה קודמת‪,‬‬
‫הוואדי שאיננו עמוק‪ ,‬באופן שהעירוב יקיף סביב סביב‬ ‫וכדומה‪.‬‬
‫את כל המושב וכל אשר בו‪ ,‬ונימוקי־ההיתר בזה בקצרה‪,‬‬
‫המה כדלקמן‪.‬‬ ‫סימן מא‬
‫א( ב שר״ת דבר שמואל להמר״ש אבוהב ז״ל‪ ,‬סי׳ רנ״ט‬
‫אין‬ ‫שבכה״ג‬ ‫‪ .‬מקיל בעיר מוקפת חומה‪,‬‬ ‫תיקון עירוב למושב ששדות זרועים לו בין‬
‫הזרעים שבתוך העיר מבטלי להיקף דירה של חומה‪,‬‬ ‫הבתים לבין בית הכנסת וגם מאחורי הבתים‪,‬‬
‫והסכימו לפסקו )עכ״פ בשעת הדחק כשאי אפשר לתקן‬ ‫שדות זרועים רחבי ידים‬
‫באיפן אחר( בשו״ת חכם צבי סי׳ נ״ט‪ ,‬והיעב״ץ במור‬
‫שאלה‪.‬‬
‫וקציעה או״ח סי׳ שנ״ח והמשנה ברורה בסי׳ שנ״ח‬
‫סעיף ט׳ בביאור הלכה ד״ה אבל אם נזרע‪ .‬והמשנ״ב‬ ‫ב׳׳ה‪ .‬ב׳ בשבט תשל׳ ‪.r‬‬
‫מתנה רק )דלא כדעת דימו״ק( שיהא בגוונא שאין המקום‬
‫הו״כ הגאון המפורסם לשם ולתהלה‬
‫זרוע גדור במחיצות אלא פרדו לחומת העיר‪ ,‬דאלא״ה‬
‫מדברנא דאומתי׳ וכו׳ וכו׳‬
‫לא מהני היקף של חומה כיון שאין החומה מחיצה של‬
‫שליט״א‬ ‫וולדינברג‬ ‫כמוהרא״י‬
‫מקום הזרוע אלא יש מחיצות אחרות והזרעים משוים‬
‫לאותם מחיצות כמחיצות שלא נעשו לשם חרה יע־״ש‪.‬‬ ‫אחדשה״ט בכל הכבוד וההוקרה כראוי‪.‬‬
‫ובנידוננו‪ ,‬כפי שהבנתי המדובר כשאין הכלקומות‬ ‫לפנות אל הדר״ג שליט״א בשאלה דלקמן‪.‬‬ ‫נתבקשתי‬
‫הזרועים גדורים במחיצות ]והגדורים וסגורים במחיצות‬ ‫ב מו ש ב נמצא בית הכנסת באמצע המו־שב ממש‪ ,‬מסביב‬
‫לעצמם‪ ,‬אם ישנן כאלה‪ ,‬הא ג״כ אינם אוסרים את‬ ‫למושב נמשך בביש הסובב בעיגול את המושב‬
‫הדירות שמחוצה להם ואינם פתוחים ופרוצים לזרעים‪,‬‬ ‫ומשני צדדיו בתי המושב‪ .‬בין הבתים לבין בית הכנסת‬
‫יעו״ש בשו״ע ומשנ״ב ס״ק ע״ב‪ ,‬ויעוין גם בשו״ת בית‬ ‫שדות זרועים מכל צד‪ ,‬וגס מאחורי הבתים שמצד השני‬
‫שלמה )מסקאלא( חאו״ח סי׳ נ״א מה שהעלה דגינה‬ ‫של הכביש הסובב את הכפר‪ ,‬שחת זרועים רחבי ידים‪.‬‬
‫שהיא גדורה בגדר סביב בלי פירצה וגובה הגדר הוא‬ ‫מוקף ואדי שעמקו )העומק נמדד על ידי‬ ‫המושב‬
‫עכ״פ י׳ טפחים‪ ,‬דאינה מזקת לשאר המקומות עיי״ש[‪.‬‬ ‫מומחים( הוא ‪ 15‬מטר הוא סובב‪ ,‬כאמור את‬
‫פט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מא‬ ‫שר‬
‫דון מינה ומינר‪ ,‬גם לנידון שאלתינו‪ ,‬מכיון‬ ‫וא״ב‬ ‫דעת המור וקציעה להתיר אפילו כשהמקום‬ ‫וכדציינתי‪,‬‬
‫שעתד‪ ,‬לאחר שר‪,‬שדות וד‪,‬גינות נמצאים כבר‬ ‫אם‬ ‫דגם‬ ‫הזרוע מוקף במחיצות‪ ,‬וס״ל‬
‫באים לתקן עירוב‪ ,‬דשפיר מותר ומד‪,‬ני לתקן העירוב‬ ‫נתבטלו מחיצות שסביב הזרעים‪ ,‬מ״מ אכתי מחיצות‬
‫באותו צד רביעי של הואדי שאיננו עמוק ולהקיף עי^כ‬ ‫שסביב העיר קיימים עיי״ש‪ ,‬ויעוין עוד בם׳ עיקרי הד״ט‬
‫את כל המושב על כל אשר בו לרבות השדות והגינות‪,‬‬ ‫או״ח סי׳ ט״ו אות ל״א שנוסף לדברי המו״ק מעתיק‬
‫משום דהו״ל עי״כ כמקיפים כעת את כל המושב לשם‬ ‫עוד פסק מגדול אחד להיתר בזה‪ ,‬וגם הוא בעצמו‬
‫דירה שמהני זה להתיר לרוב הפוסקים אפילו לשדות‬ ‫מצטרף לזה‪ ,‬ומלמד עי״כ זכות לעם ד׳ אשר הוא ירשב‬
‫הזרועות בעצמם אע״פ שהם יותר מסאתים‪ ,‬דהא מותר‬ ‫בקרבו‪ .‬שמנהג פשוט הוא להוציא ולהכניס ולטלטל‬
‫איפוא לסלטל בכל המושב ור‪,‬שדות וד‪,‬גנות ולא רק‬ ‫בגנות פרדסים שבעיר ואפי׳ הת״ח ויראי שמים עיי״ש‪.‬‬
‫שלא יאסרו אלא גם בהם בעצמם יהא מותר לטלטל‬
‫]ויעוין בשו״ת דובב מישרים ח״א סי׳ ב׳ שלא ראד‪ ,‬דברי‬
‫סמך ההיתר של הדב״ש דזרעים בעיר אין מבטלים‬ ‫ועל‬
‫היקף העיר מצינו גם להגאון בעל מחנה לוי ז״ל‬
‫תשו׳ הדברי מלכיאל הנ״ל‪ ,‬זרק עפ״י סברת הפרמ״ג‬
‫בספרו שו״ת חומר בקודש סי׳ ב׳ שכתב להתיר הטלטול‬
‫שכתב ג״כ בכזאת רצר‪ ,‬להתיר היכא שהזרעים היו קודם‬
‫בעיר מאנהיום אעפ״י שהיו שדות רבות זרועות בתוך‬
‫הדייקף‪ ,‬ועל כן לא סמך למעשר‪ ,‬להתיר מכח זה בהיות‬
‫היקף העיר‪ .‬יעו״ש מ״ש שגם השב יעקב סובר כן‪.‬‬
‫והפמ״ג עוד מהנדז בעצמו בזד‪ .,‬אבל לעומת זד‪ ,‬סובר‬
‫וכן מה שדן על שבנידונו היו הזרעים חוץ לעיר ועזייבים‬
‫שם שפיר להתיר עפי״ד הדבר שמואל‪ ,‬וכותב לחזק את‬
‫לאנשי הכפרים‪ ,‬וכותב מ״מ להתיר הן מטעמא דמכיון‬
‫דבריו יעו״ש[‪.‬‬
‫ששייכים לאנשי כפרים ואינם שייכים להעיר כלל א״כ‬
‫שו״ת מלמד להועיל חאו״ח סי ס״ה מביא‬ ‫בספר‬ ‫ג(‬ ‫מה״ת יבואו בני העיר לטלטל שם ברשות אחרים שלא‬
‫בשם ספר תיקון עירובין להגאון מו״ה חיים‬ ‫מדעת בעליהם‪ ,‬והן מגם זה‪ ,‬דמאחר שחושבים בנידונו‬
‫ארי׳ ליבוש הלוי איש הורוויץ מ״צ דק״ק קראקא שנשא‬ ‫שם הנהר והחריצות להיקף דירה א״כ ממילא המקימות‬
‫ונתן ע״ד שנמצאו שדות בתוך היקף העיר שגדולות‬ ‫הזרועים שמבפנים נחשבין כאילו הם בתור העיר עצמה‬
‫יותר מב״ים‪ ,‬ושיצא לדון בדבר חדש‪ ,‬דאף שגימא‬ ‫עיי״ש‪ ,‬ואותו הטעם נאמר גם בנ ‪T‬וננו‪ ,‬שאפילו השדות‬
‫שד‪,‬זרעים אוסרין אף החצר כנראה מדברי הרשב״א‬ ‫הזרועות הנמצאות מחיץ ומסביב למושב נחשבים גם‬
‫בספרו עבודת הקודש‪ ,‬מ״מ נוכל לומר שבכל העיר אין‬ ‫המה כאילו הם בתוך העיר עצמה כי עם תיקון העירוב‬
‫הזרעים מבטלין‪ ,‬דדוקא בחצר שאין דרך לזרוע בחצר‬ ‫בצד הרביעי של הוואדי הרי יהיו גם המה מבפנים‬
‫הזרעים מבטלים‪ ,‬אבל בעיר המוקפת ודאי‪,‬ראינו שדרכה‬ ‫ההיקף וממילא יחשבו כאילו הם בתוך המושב עצמו‪.‬‬
‫בכך שיש בתוכה שדות ואין באים לבטל היקף דירת‬
‫דברי מלכיאל ח״ד סי׳ ג׳ אין דעתו נוחה‬ ‫בשו״ת‬ ‫ב(‬
‫העיר‪ ,‬ושהאריך בזה בעוד סברות‪ ,‬ומתוך כך סמך‬
‫מההיתר של הדבר שמואל הנ״ל וכותב‬
‫להתיר הטלטול בקראקא אף שיש שם זרעים יותר מבית‬
‫להשיב עליו וכן על דברי הח״צ שבתשובה הנ״ל‪ ,‬אבל‬
‫סאתים‪ ,‬והסכים עמו זקנו הגאון מו״ד‪ ,‬משולם יששכר‬
‫מאידך מחדש לנו מדידיה חידוש נפלא בצדדא דהיתרא‪,‬‬
‫הורוויץ אבדק״ק סטאניסלאב‪ ,‬ושכן פסק בספרו שו״ת‬
‫ועפ״י דבריו שם נפתח לנו היתר מרווח גם על כגון נ ‪T‬ון‬
‫בר לואי או״ח סי׳ י״ח עיי״ש‪ .‬וכתב שם גם זאת‪,‬‬
‫שאלתינו‪ ,‬הוא כותב להוכיח בד‪,‬רחבה ובעמקות נפלאה‪,‬‬
‫דגם כשהגינות מוקפים בגדרים דהויין רשות בפני‬
‫דדעת רוב הפוסקים כדירמב״ם רש״י ותוס׳ ואו״ז והג״א‬
‫עצמן ואינם מכלל העיר‪ ,‬מ״מ א״א לומר דהמחיצות‬
‫והרע ׳ב וררראים‪ ,‬ורבינו יד‪.‬ונתן‪ ,‬ום׳ צדה לדרך‪ ,‬וכ״נ‬
‫יגרמו איסור יעו״ש‪ ,‬ור‪,‬וא כדעת המו״ ק הנז״ל ודלא‬
‫דעת הבה״ג ור‪,‬רי״ף‪ ,‬ושכן מוכח מפשטות הש״ס‬
‫כד‪,‬משנ״ב‪. .‬‬
‫והירושלמי ודיתוספתא‪ ,‬וכן מפשטות לשון הטושו״ע ר״ם‬
‫שהדבר שמואל בעצמו בספרו שם כותב‬ ‫והתבוננתי‬ ‫שנ״ח‪ ,‬דד‪,‬א דזרעים מבטלי מחיצות הוא רק כשכבר הוקף‬
‫ג״כ מהחידוש האמור‪^ ,‬ונוסף למר‪ ,‬שמסיק‬ ‫לדירה ואח״כ זרע שם דכיון שאין דרך לזרוע במקום‬
‫בתשובתו שם להתיר מכח זה מפני שהעירוב שנעשה‬ ‫המוקף לדירה‪ ,‬אמרינן שנמלך ורוצה שיהא ההיקף שלא‬
‫בעיר מתיר גם הקרפיפות יותר מב׳ סאתים אע״פ‬ ‫לדירה וכו׳‪ ,‬אבל היבא שהיה שם מכבר גינה ויש שם‬
‫שלא הוקפו לשם דירה‪ ,‬מזכיר בדבריו לפני כן שיש‬ ‫פרצה יותר מעשר‪ ,‬ועתד‪ ,‬גודרה לשם דירה זד‪ ,‬מהגי אף‬
‫מקום להתיר גם מזאת הסברא דיש לחלק בין היקף‬ ‫לגינד‪ ,‬לד‪,‬תירד‪ ,‬אף ביותר מסאתים ומותר לטלטל גם‬
‫העיר העשוי לשם דירת כל יושביה לבין היקף קרפף‬ ‫כה‪ ,‬וע״כ מסכם וכותב לג ‪T‬ונו‪ ,‬שנתברר שדעת רוב‬
‫אחד המיוהד לבעליו‪ ,‬משום שאם אמרו שר‪,‬זריעה מבטלת‬ ‫הפוסקים להקל בפשטיות‪ ,‬כיון שהגינות היו מכבר ועתה‬
‫דירת הקרסף אין לדון ממנו שגם מקצת קרקע זרוע‬ ‫באום לתקן עירובין ולד‪,‬קיף את העיר לדירה וכמ״ש‬
‫הלא מצער הוא לגבי כל העיר שיבטל גודל היקף‬ ‫המג״א סי׳ שנ״ח דאף צורת הפתח מהני להיקף דירה‪,‬‬
‫דירתה‪ .‬אלא שאיננו קובע מסמרים בזד‪ ,‬יעו״ש‪ .‬ור׳סכים‬ ‫ומותר לטלטל אף בהגינות ואף אם דם יותר מסאתים‬
‫לזה ופסק כן למעשה גם בס שו״ת נשאל דוד להגאון‬ ‫ע״כ‪ ,‬יעו״ש באריכות‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫המדובר כשקיבל שבת עם‪ ,‬הציבור‪ ,‬ושזה ובדומה למה‬ ‫ר״ד אופנהיתם ז״ל הנדמ״ח חאו״ח סי׳ י״ב יעו״ש‬
‫שמצינו ‪ .‬במג״א בסי רס״א סק״ז שמחלק בין יחיד‬ ‫בנעימות דבריו‪.‬‬
‫המקבל עליו שבת לבין ציבור שקיבלו עליהם שבת‬ ‫יא״ב‪ ,‬גם לפי״ז בנידוז שאלתנו יש ג״ב להתיר על‬
‫שאזי יותר חמור מפני דחל עליהם שבת בע״ב כיעו״ש‪.‬‬ ‫יסוד האמור לסדר העירוב מסביב לכל המושב‪,‬‬
‫אלא דלא היה נראה לי להעמיס זאת הכוונה מפני‬ ‫ומפח זה‪ ,‬דאיז ‪ nba‬השדות הזרועות לאסור ולב^ל‬
‫דמפשטות דבריד‪ a‬כפי שהם מעתיקים מהזר״א נראה‬ ‫היקף דירת המושב‪ ,‬ואם ׳כי מרחב להם‪ ,‬אבל מצערים‬
‫שהוא זה מפני שזה היה ■בחוה״מ ומפני שכבר התפלל‬ ‫הם ובטלים לגבי בתי המושב ויושביהם‪.‬‬
‫מנחה ורק שכח יעו״י‪ ,‬אבל מאידך אין הסבר וטעם לדבר‬ ‫ד( לאור כל האמור אחתום מעין הפתיחה שיש להורות‬
‫זה ומה החילוק ביניהם ?‬ ‫להקל להתקין בנידוננו את העירוב ובאותו צד‬
‫ו ט ר ח תי והשגתי הספר זרע אמת בעצמו ונוכחתי לדעת‬ ‫הרביעי של הוואדי‪ ,‬באופן שהעירוב יקיף סביב את‬
‫שרק עובדא דהוה הכי הוה שבחוה״מ שחל‬ ‫כל המושב וכל אשר בו לרבות השדות הזרועות מכל‬
‫בע״ש קרה המקרה‪ ,‬אבל לא מפני זה פסק את פסקו‬ ‫הכיוונים‪ ,‬ויהא הכל מוקף ומוגדר לשם דירה‪ ,‬ויהא‬
‫כפי שפסק‪ .‬והזרע אמת שם מתחילה בא עלה לחלק‬ ‫מותר לטלטל בכל המושב‪ ,‬לרבות בשטהי שדות הזריעה‪.‬‬
‫בין קבלת שבת ע״י עניית ברכו לבין קבלת שבת ע״י‬ ‫והנני בכבוד רב ובבהכוה מרובה‬
‫אמירת מזמור שיר ליוה״ש ולומר דדוקא בעניית ברכו‬ ‫אליעזר יהודה רולדינברג‬
‫חשוב קבלה גמורה לענין זה אבל בלא קיבל שבת רק‬
‫באמירת מזמור שיר ליוה״ש יכול שפיר להתפלל מנחה‬ ‫סימן מב‬
‫]ובהגה מת״ה מבאר דאע״פ שהזר״א בעצמו ביאר‬
‫בחאו״ח סי ל״ג דאמירת מזמור של״ה הוי כאמירת ברכו‪,‬‬
‫יחיד שקיבל עליו בע״ש את השית ולאחר‬
‫ולא עוד אלא דאף אמירת בואי כלה לחוד חשיבה קבלה‬
‫מיכן נזכר שלא התפלל עוד מנחה אם יכול‬
‫כמ״ש בתשו׳ הלק״ט סי׳ נ״ב‪ ,‬מ״מ שאני הכי לענין‬
‫עדנה להתפלל מנחה של חול‬
‫תפלה דלא אמרינן שמזלזל קדושת שבת בתפלת חול‬ ‫הוה בחולה א׳ השוכב בביה״ח שבע״ש שכח‬ ‫עובדא‬
‫אלא דוקא בקבלה גמורה דהיינו עניית ברכו[‪ ,‬ולאחר‬ ‫שעדיין לא התפלל מנחה וקיבל שבת ביחיד‬
‫מיכן מוסיף הזר״א עוד לחלק‪ ,‬וכפי שעלה על דעתי‬ ‫באמירת לכה דודי ומזמור שיר ליום השבת‪ ,‬ולאחר מיכן‬
‫מראש‪ ,‬בין יהיד לציבור‪ ,‬וריד ד׳ הטובה עליו מאריך‬ ‫כשעדיין יום נזכר שטרם התפלל תפלת מנחה‪ ,‬ונשאלתי‬
‫להוכיח זאת מכמה מקומות דקבלת ציבור חמור הרבה‬ ‫אם יכול עדנה להתפלל תפלת המנחה‪.‬‬
‫כמו‬ ‫בקבלת יחיד‬ ‫מחמרינן‬ ‫ושלא‬ ‫מקבלת ‪,■vw‬‬ ‫בפשטות יש ללמוד דין זה ממה שנפסק באר׳ח‬ ‫והנה‬
‫שמחמירים בקבלת ציבור‪ ,‬וקבלת יחיד אין קבלתו אלא‬ ‫סי׳ רס״ג סעי׳ ט״ו דמי ששהה להתפלל מנחה‬
‫כמנהג בעלמא דלא מחמרינן ביה כולי האי‪ ,‬ולמי שקיבל‬ ‫בע״ש עד שקיבלו הקהל שבת לא יתפלל מנחה באותו‬
‫שבת קודם הציבור לא מיחזי כ״כ זלזול שבת דלא‬ ‫ביהכ״ג וכו׳ והוא שלא קיבל שבת עמהם אבל אם ענה‬
‫שבת‬ ‫שקיבל‬ ‫יחיד‬ ‫דין‬ ‫וכי‬ ‫כ״כ‪,‬‬ ‫מיפיסמא‬ ‫וקיבל שבת עמהם אינו יכול להתפלל תפלת חול אלא‬
‫ולא‬ ‫הציבור‬ ‫עם‬ ‫היה‬ ‫מדעתו קודם הציבור כדין‬ ‫יתפלל ערבית שתים‪ ..‬וא״כ ה״נ בנידוננו אינו יכול‬
‫ענה עמהם‪ ,‬דאע״פ שדינא דא׳א שנגרר אחריהם ■בע״כ‬ ‫כבר להתפלל מנחה מכיון שקיבל כבר שבת‪ ,‬דאין‬
‫לענין איסור מלאכה עכ״ז כיון שעדיין הוא יום וזמן‬ ‫נפ״מ אם זה בעניית ברכו‪ ,‬או באמירת מזמור שיר‬
‫מנחה מתפלל מנחה של חול‪ ,‬וזהו שדייק השו״ע לאשמעי׳‬ ‫ליוה״ש‪ ,‬וכמו״ש המשנ״ב בס״ק נ״ה‪ ,‬דזיל בתר טעמא‬
‫דין זה דמתפלל ערבית שתים דוקא במי שקיבל עם‬ ‫דמאחר שעשהו בעצמו קודש איך יעשנה אח״כ חול‪.‬‬
‫הציבור וענה עמהם‪ .‬ואחרי אריכות הדברים שכותב‬ ‫אלא דחזי הוית בם׳ פתח הדביר על או״ח אות י״א‬
‫ומברר ומווכיח בכנ״ז הלכה ברורה זאת העלה דכי הלכי‬ ‫וכה״ח אות צ״ו שמביאים בשם ספר זרע אמת‬
‫דאם הציבור קיבלו שבת ולא ענה ברכו יעמהם ולא‬ ‫ח״ג ■סי׳ כ״ז שפסק בכזאת‪ .‬דמי שהתפלל מנחה ביחיד‬
‫התפלל מנחה מתפלל מנחה של חול‪ ,‬הוא הדין והוא‬ ‫ביחיד‬ ‫בע״ש חוה״מ בעוד היום גדול וקיבל שבת‬
‫הטעם דדינא הכי גם ביח ‪ T‬שקיבל שבת קודם הציבור‬ ‫באמירת לכה דודי ומזמור שיר ליום השבת ואח״כ נזכר‬
‫ולא התפלל מנחה‪ ,‬דמתפלל מנחה של חול‪ ,‬ובטעה ולא‬ ‫שלא אמר יעלה ויבוא במנחה‪ ,‬דיחזור ויתפלל מנחה‬
‫הזכיר יעלה ויבוא כנדון דידיה הו״ל כאילו לא התפלל‬ ‫של חול ויזכיר בה יעלה וחבוא ע״ש‪ .‬ולא הסבירו לנו‬
‫מנחה דהדין הוא שיחזור ויתפלל מנחה של חול‪.‬‬ ‫בדבריהם מדוע שזה לא עומד בסתירה נגד דין השו״ע‬
‫הראנו לדעת וזכינו לעמוד על טעמו של הזרע אמת‪,‬‬ ‫בסי׳ רס״ג הנ״ל‪ ,‬ומה זה משנה מפני שזה היה בחוה״מ‬
‫שהוא בהחלט לא מפני שנידונו היר‪ .‬לענין‬ ‫ומפני שכן התפלל כבר לפני כן מנחה ורק לא הזכיר‬
‫דשכח יעלה ויבוא‪ ,‬אלא דבכל דברי בירורו ההלכתי בזה‬ ‫בה יעלה ויבוא‬ ‫■‬
‫בא עלה על עיקרה של זאת ההלכה שנפסקה בשו״ע סי׳‬ ‫מד״ע שאולי הוא זה מפני שבעובדא דהזר״א‬ ‫וחשכתי‬
‫רס״ג דבקיבל שבת אינו יכול להתפלל של חול‪ ,‬ולחלק‬ ‫היה שקיבל שבת ביחיד ואילו בדין השו״ע‬
‫צא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫בדברי הקרבן נתנאל וסברתו‪■ ,‬בבר נו״ג כמר‪.‬‬ ‫הנה‬ ‫א(‬ ‫יצא מראש‪ .‬בין ענה בחכו לבין אמר רק מזמור שיר‬
‫מגדולי האחרונים‪ ,‬וכבר גם השיבו ע״ז די״ל‬ ‫ליוה״ש‪ ,‬ובעיקר אתי עלה לחלק ביז יחיד שקיבל עליי‬
‫דמלבד מה שזד‪ ,‬לא של קיימא )יעוין גם בספר גגת‬ ‫שבת לבין ציבור שקיבלו עליהס את השבת וענה עמהם‪.‬‬
‫וורדים שמציין אליו השע״ת שם סק״ג(‪ ,‬הא אין זה‬ ‫נראה לי להוסיף דאילו היה המקרה של שגזן‬ ‫]ובזה‬
‫גם דרך תסירד‪ ,‬כלל‪ ,‬ולכן מיישבים שפיר מנהג העולם‬ ‫יעו״י בר״ח של יום א׳ שחל בע״ש היה אז‬
‫שנד‪,‬גו היתר בזה ומה שגדולי הדורות לא מיהו בשם‪.‬‬ ‫עוד צד לומר שיחזור ויתפלל תפלת מנחה של חול‪,‬‬
‫ו ה מ שנ ה ברורה בעצמו נראה דג״כ לא תקע מסמרים‬ ‫משום דאם לא כן יצא שיהא זה כבר בגדר של מעוות‬
‫בזד‪ ,‬לפסוק כהק״נ‪ ,‬והוא מביא אותו רק‬ ‫שלא ניתן לתיקון‪ ,‬כי מצינו עוד להזרע אמת מובא‬
‫בלשון‪ :‬״יש אומרים״‪ ,‬ולא עוד אלא דבמקו״א מצינו‬ ‫בשע״ת או״ח •סי׳ ק״ח ס״ק י״ז שפסק דאם שכח להזכיר‬
‫לו שכתב כאילו להסכים לד‪,‬יתר בזה‪ ,‬וד‪,‬וא בסי׳ ש״ח‬ ‫ר״ח במנחה והיה ר״ח בע״ש יום אחד ונזכר אחר שחשכה‬
‫ס״ק מ״ו‪ ,‬דעל הנפסק בשו״ע שם בסעוף י״א דמחט‬ ‫לא יתפלל תפלת התשלומין‪ ,‬כיון דאותה תפלה אין‬
‫שלימד‪ ,‬מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ‪ ,‬מוסיף וכותב‬ ‫להתפלל רק בנדבה ואין תפלת נדבה בשבת‪ ,‬וכן פסק‬
‫בלשון‪ :‬״וה״ר‪ ,‬שמותר לתחוב בד‪ ,‬את המלבושים בעת‬ ‫במשנ״ב שם ס״ק ל״ו דאם חל ר״ח בע״ש והיה ר״ח רק‬
‫הדחק״‪ .‬הרי לך שבעת הדחק‪ ,‬דדדינו ׳כגון שנפל‬ ‫יום אחד ושכח ‪.‬במנחה להוכיר של ר״ה ונזכר אחר‬
‫מהבגד הכפתור או שנתר‪,‬וד‪ ,‬בו קרע‪ ,‬ולא יכול להתהלך‬ ‫שחשלד‪ .‬דאין להשלים כלל בליל שבת כיון דאינו מועיל‬
‫לכד‪ ,,‬מתיר לתחוב בו מחט כדי לחברו‪ ,‬ובא איפוא זה‬ ‫כלום ורק שיכול להתפלל נדבה ואין מתפללין נדבה‬
‫ולימד על זה‪ ,‬שגם בסי׳ ש״מ כוונת המ״ב לר‪.‬חמיר‬ ‫בשבת ע״ש‪ .‬ומכיון שיצא שמפסיד מצות תפלת המנחה‬
‫כהק״ג רק שלא בשעת הדחק‪ ,‬וד‪,‬יינו מפני שמעיקרא‬ ‫)כי הא לא הזכיר יעו״י( יש מקום על כן לטעון דהו״ל‬
‫דדינא ס״ל להמ״ב שפיר דאין לאסור‪ ,‬וכפי שבשער‬ ‫איפוא כעין קבלת שבת בטעות‪ ,‬וקצת ראיה יש להביא‬
‫הציון בסי ש״ח שם מסמיך דבריו לר‪,‬נפסק בסי׳ ש״ג‬ ‫לכך ממה שמצינו בט״ז באו״ח סי׳ ת״ר לגבי קהל שבא‬
‫סעי׳ י״ח י״ט בד‪,‬יתר שימח מחט בקישוריד‪,‬ן ובסעיפידע‪,‬‬ ‫להם שופר בסוף יום ב׳ דר״ה שהיה בימים ה׳ ו׳ ובשעה‬
‫וביתרה מזו‪ ,‬היותר נראה שזה שהתיר המ״ב שם בסי׳‬ ‫שבא השופר כבר התפלל של שבת ופסק דהו״ל קבלה‬
‫ש״ח רק בעזעת הדחק הוא מפני שר‪.‬מדוביר שם במחט‬ ‫בטעות‪ ,‬ושאין קבלת שבת מועיל לבטל מצוה בזמנה‬
‫שלימד‪ ,‬המיוחדת לחפירה דהו״ל כלי שמלאכתו לאיסור‪,‬‬ ‫ע״ש באריכות‪ .‬ויעוין גם בספר תורה לשמה הנדמ״ח‬
‫אבל בלא״ה מותר אפילו שלא בשעת הדחק‪ ,‬וצריכים‬ ‫מכתי״ק של הגאון בעל בן א״ח ז״ל חאו״ח סי קי״ז‬
‫לומר איפוא שזה שהזכיר בסי׳ ש״מ דברי הק״נ ד‪v‬א‬ ‫שפסק מה״ט ועל יסור דברי הט״ז דמי שקיבל עליו‬
‫רק לחומרא בעלמא הואיל ונפיק מפומיה דגברא רבא‬ ‫שבת מבע״י והתפלל ערבית ואח״כ נזכר שהוא חייב‬
‫דכוותיד‪.,‬‬ ‫שכר שכיר ואם לא ישלם עתה יעבור על ביומו תתן‬
‫שגם בר‪,‬גד‪,‬ות הגרע״א ז״ל שהעתיק ג״ב את‬ ‫והנראה‬ ‫שכרו‪ ,‬דחשיב כמו קבלה בטעות ושרי ליה לעבור על‬
‫ד‪,‬ק״נ‪ ,‬כיון ג״כ רק לחומחא‪ ,‬דבספר שו״ת‬ ‫איסור תחומין ולרכוב על הבהמד‪ ,‬כדי לקיים המצור‪ .‬אי‬
‫רחש לבב מחתנו‪ ,‬בראש הספר מספר דר‪,‬גרע״א לא‬ ‫לא אפשר לקיימה בלא״ה עיי״ש ואכמ״ל יותר[‪.‬‬
‫הוציא מחט התחוב בשפתי הכר המובא עם הילד למולו‬ ‫דון מינר‪ ,‬ואוקי באתרין‪ ,‬שבנידוננו שקיבל עליו‬ ‫וא״כ‬
‫בשבת‪ ,‬משום דברי הקרבן נתנאל‪ .‬ומשמע הא בהאחרים‬ ‫שבת ביחיד ונזכר לאחר מיכן שלא התפלל מנחה‬
‫שחיברו את המחט‪ ,‬וכן באחרים שר‪,‬וציאו את המחט לא‬ ‫שיכול שפיר לד‪.‬תפלל עדנה מנחה של חול‪.‬‬
‫כיהה בהם‪ ,‬והיינו מפגי *שמעיקרא דדינא סבר גם הוא‬
‫שמותר‪ ,‬ורק לעצמו הוא שהחמיר בזה הואיל ויצא מפיו‬ ‫סימן מג‬
‫של הבעל ק״ג‪.‬‬
‫ב( ו מ ה גם דההיתר פשוט בהיכא שהכוונד‪ ,‬ברורה שהיא‬ ‫אם מותר לחבר בגד בשבת עם סיכת בטחון‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫לחבר רק לאו;תד‪ ,‬שעה ולאותו יום בלבד‪ ,‬וכפי‬ ‫ביאור דברי המשנ״ב בסי׳ תרנ״א בנוגע‬ ‫ב‪.‬‬
‫שראיתי גם לד‪,‬גד‪,‬״צ בעל רב פעלים ז״ל בספרו בן א״ח‬ ‫לדין קשירה בשבת‪,‬‬
‫ש״ב פ׳ כי תשא אות ט׳ דבב׳ תחיבות מתיר בזה לגמרי‪,‬‬
‫ובשלש תחיבות אוסר רק בעושה כן ע״ד לד‪,‬תקיים כמה‬ ‫מה שנד‪.‬וג עלמא בפשיטות )וכד זכורני גם מנעורי‬ ‫ע״ד‬
‫ימים‪ ,‬אבל מה שעושין לפי שעה כגון לחבר צידי הצעיף‬ ‫שנד‪.‬גו סהה גדולים וטובים( לחבר בשבת בגד‬
‫או מכסד‪ ,‬הפנים ביציאתם חוץ לבית כותב דמותר אפי׳‬ ‫שנפל ממנו כפתור‪ ,‬וכתמה‪ ,‬עם סיכת בטחון‪ .‬והרי‬
‫בשלש תחיבות דאין זד‪ ,‬אלא לשעה כי בודאי שיפשטו‬ ‫הקרבן נתנאל בפרק כלל גדול אות נ׳ שדא נרגא בזד‪,‬‬
‫הצעיף כשיחזרו לביתם‪ ,‬ורק כותב דמיד‪ >.‬כיון דיש‬ ‫ומעיר‪ ,‬דהא איכא בזה מיהת איסור דרבנן דהא הוי‬
‫מחמירים בשלש גם באינו עשד לד‪,‬תקיים טוב ליזהר‬ ‫כשתי תכיפות‪ ,‬וסדברי הקרבן נתנאל פוסק גם המשגר‪,‬‬
‫היסא דאפשר להם בשתי תחיבות יעו״ש• וא״ב ה״ה‬ ‫ברורה בסי׳ ש״מ ס״ק כ״ז‪) .‬ועורר על כך גם בשו״ת‬
‫דמותר בפשיטות גם לחבר ב׳ צידי המלבוש כמחט‬ ‫ערוגת הבושם חאו״ח סי׳ פ׳ אות כ״ג ע״ש(‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מג‬ ‫שר״ ת‬ ‫צב‬
‫ז״ל לא כוון להתיר אלא בשעת הדחק וכדומה‪ .‬דכאמור‬ ‫)ומה גם ׳אם יעשה רק ב׳ תחינות(‪ ,‬בהיות וברור שזה‬
‫דבריו ברור מללו שאין אפילו מקום להחמיר בזה כלל‬ ‫רק לשעה וכשיבוא לביתו יוציא את החיבור כדי‬
‫וכלל‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫■‬ ‫לפשוט המלבוש‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫זה דכטעמו ונימוקו של החזו׳׳א ז״לבזהמצינו‬ ‫וראה‬ ‫ד(‬ ‫זהר הכל אפילו בהנחה שזה כן בגדר תופר ואתיגן‬
‫באמת כתוב !בן גם בשלטי הגבורים על ‪.‬‬ ‫עלה רק מפני שאין בזה שיעור תפירה‪ ,‬ושזה‬
‫הרי״ף פרק כלל גדול‪ ,‬דז׳׳ל שם בשם הריא״ז ; המותח‬ ‫אינו מתקיים‪.‬‬
‫חוט‪ .‬של תפירה בשבת כדי שתהיה התפירה מהודקת‬ ‫כפי שהזכרנו ‪ .‬באים על !כך גם מפח זה שתחיבת‬ ‫אבל‬
‫חייב הטאת שהרי הוא כתופר‪ ,‬ומז״ה ביאר בפסקיו‬ ‫מחט במקום חוט איננו בגדר תפירה בלל‪ ,‬ואינו‬
‫שהפתיל העשוי להדק בו בתי ידים וכן הפתיל העשוי‬ ‫דומה למה שהיה במשכן‪ ,‬ובא על כך במפורש ובתוקף‬
‫להדק בו אדם‪ ,‬המנעלים ברגליו אם יש בהם נקבים‬ ‫בספר טל אורות ‪.‬במלאכת תפירה‪ ,‬ואחריו עוד כמה‬
‫עשויין ליכד להכניס ולהוציא בהן ולהדקד יפה בשבת‬ ‫מהאחרונים‪ ,‬ואם לד הרי אין בכלל ■מקום פיקפוק‬
‫שאינו‪.‬אלא כעין מעשה לולאות וקרסים‪ .‬ואע״׳פ שנותן‬
‫‪.‬‬ ‫לאיסור‪.‬‬
‫בז מחט ותופר ע״י מחט שאין זו דרך תפירה ואינו‬
‫אלא כאדם המהדק בגדיו ע״י לולאות וקרסים והמחט‬
‫שאני כותב זה ביום הדכרון של הגאון החזו״א‬ ‫וכיון‬ ‫נ(‬
‫ז״ל אעתיק בזה פסק מפורש שנדפס ממנו‬
‫עצמו הרי הוא כאחד מהם שהוא מחובר שם עכ״ל הרי‬
‫להיתר בזה במאסף ״אוצרות ירושלים״ שנת תשל״א‪.‬‬
‫בהדיא כדעתו וכהסברו של החזו״א ז״ל דחיבור ע״י‬
‫חלק ע״ח‪ ,‬וז״ל ‪ :‬דברי הקרבן נתנאל פ׳׳ז דשבת סק״נ‬
‫מחט ■תפירה כזאת איננה דרך תפירה ושאין ‪.‬זה אלא‬
‫תמוהים‪ ,‬דהתוחב מחט להדק לפי שעה הוא כמהדק‬
‫כמהדק בגדיו ע׳׳י לולאות וקרסים‪ ,‬דחיבור ע״י מחט‬
‫בקרסים ואין בזה שמץ של תפירה כלל‪ ,‬וזה מבואר‬
‫הרי הוא כאחד מד» וכמחבר על ‪T‬יהם שמותר בודאי‪.‬‬
‫בהדיא בב״י ■סי׳ ש״א ש״ג דמהדקין מפתח החלוק‬
‫ה׳ ו ב ס פ ר טל אורות שציינתי לעיל לדבריו‪ ,‬ג״כ חוזר‬
‫במחט‪ .‬שאינה נקובה ולא דנו!כלל בזה יק לענין לצאת‬
‫ושונה כמה פעמים בדברוו שם את הדבר‬
‫בשבת ול״א כלל דאיירי שהן תחובין מע״ש ]ועוד‬
‫הזה‪ ,‬חכשהשינוי הוא בזה שעושה חיבור ע״י תחיבת‬
‫א״כ גם בבית ליתסר דלמא שלפא רמחוי והו״ל קורע[‪,‬‬
‫מחט לא נקרא זה רק שעשה מלאכה ע״י שינוי‪ ,‬אלא‬
‫והקרבן נתנאל העיד שהעולם נהגו היתר בדבר‪ ,‬ובזמנו‬
‫דאזי אין זה‪ .‬בגדר מלאכה כלל‪ ,‬ומכיון שעי׳׳ו‪ :‬לא‬
‫ז״ל היו גאונים אדירים עומדים בפרץ וגם כל העם יראי‬
‫עושח שום מלאכה כלל א״כ אפילו איסורא דרבנן ליכא‪,‬‬
‫חטא‪ ,‬והק״נ לא מלא בפיו לומר איסור בדבר אלא שתמה‬
‫וכל חיבור שהוא ע״י תחיבת מחט שרי לחבר בשבת‬
‫במנהגם‪ ,‬דלפי מה שחשבו ז״ל לתפירה היה ראוי לחייב‬
‫לא שנא תחיבה אחת לא שנא שתים או שלש תחיבות‪,‬‬
‫חטאת‪ ,‬דמה שחשבו שאינו של קיימא תמוה דהכא במחט‬
‫דחיבור מחט לא חשיב תפירה כלל‪ ,‬ומאריך להוכיח‬
‫הוא קיימא‪ ,‬ואילו תפר ב' תפירות בחוט והיה מקשה‬
‫זאת בראיות עיי׳׳ש‪.‬‬
‫את החוט כברזל שלא יכפף ועי״ז לא יצאו ראשי החוטין‬
‫גם בס׳ שו״ת אגרות משה חאו״ח מהדו״ת סי׳‬ ‫ויעוי!‬ ‫הוי חשיב כעשה קשר ב״אשן‪ ,‬אבל הכא ביון שאין‬
‫פ״ד שבירר והעלה ג״ב להתיר בזה‪ ,‬וביאר‬ ‫עשוי לקיום ואין דרך תפירה בכך אין זה תפירה‪ ,‬וזה‬
‫ג׳׳כ שגם הק״נ לא אסר‪ ,‬ורק תמה על מה שנוהגים‪,‬‬ ‫מבואר בהדיא בהגהמ״ר והובא בד״מ סי׳ ש״ם החולק‬
‫אבל אפשר שאינו חולק לדינא על המנהג וחכמי‬ ‫בדין הידוק בתי ידים המבואר ■בשו״ע סי׳ ש״מ ס״ז‬
‫הדורות ההם שלא מיחו בהם ■עיי״ש‪.‬‬ ‫וכתב כיון שאין ההידוק אלא לפי שעה אין זה תפירה‪,‬‬
‫ובד׳׳ מ כתב שנהגו להקל בדעת הגהות ומיהו בשו׳׳ע‬
‫]ו ג ם אם יש תימא על מנהג עולם שנשתרש רבות‬
‫לא הגיה הרמ׳׳א כלום וקיי׳׳ל כהאדסרין‪ ,‬אבל האוסרין‬
‫בשנים כלול גם אצל יראים ושלימים יש להאמין‬
‫לא אסרו אלא כשתפר בחוט ואין שינד בעצם המלאכה‪,‬‬
‫שאין בכך שום פוקה ומכשול‪ ,‬וכדמצינו שכותב ‪.‬בדומה‬
‫אבל כשתוחב במחט שחזותו מוכיח עליו שאין זה‬
‫לזה בשו״ת הלכות קטנות למהר״מ בן חאגיז ז״ל‬
‫תופר אלא הידוק לפי שעה לא נחלק בזה אדם ובן עמא‬
‫ח״א סי׳ ט׳‪ ,‬דזה כלל גדול שהיה מוסד ב ‪T‬ינו אם‬
‫דבר ואין להחמיר כלל וכלל עכ״ל החזו״א ז׳׳ל בשלימות‪,‬‬
‫הלכה רופסת בידך פוק חזי מה עמא דבר‪ ,‬כי פשוט הוא‬
‫אשר באהבת ה׳ את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם‬ ‫ושפתותיו דובבות‪.‬‬
‫ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה ע״ש‪,‬‬ ‫לנו דעת תורה ברורה של הגאון החזו׳׳א ז״ל‪,‬‬ ‫הרי‬
‫ומינה במכש״כ היכא שכל העולם לא נוטים אחר היח ‪T‬‬ ‫דתחיבת מחט שחזותו מוכיח עליו שאין זה תופר‬
‫המערער אם כי כגובה ארזים גבהו‪ ,‬ועל אחת כמה‬ ‫אלא הידוק לפי שעה‪ ,‬אין דרך תפירה בכך‪ ,‬ואין זו‬
‫כשרק מתמה ולא כותב מפורש שיקז לשנות המנהג‬ ‫בכלל בגדר תפירה‪ ,‬ועל כן אין להחמיר בזה כלל וכלל‪.‬‬
‫ולאסור וכנ״ז[‪.‬‬ ‫זאת אומרת שההיתר בזה חד וחלק‪ ,‬וכלשונו ״שלא נחלק‬
‫להגאון‬ ‫אברהם‬ ‫אשל‬ ‫בספר‬ ‫גם‬ ‫ראיתי‬ ‫וכה‬ ‫ו(‬ ‫בזה אדם״‪ ,‬וברור ופשוט על כן שאין כל מקום כלל‬
‫מבוטשאטש ז״ל במהדו״ת סי׳ תקכ״ו‪ .‬שהורה ‪.‬‬ ‫וכלל לעייל פילא בקופא דמחטא ולבוא ולומר שהחזו״א‬
‫צג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫דמילתא בריר לן וכו׳ עכ״ל ספר אגורה באהלך‪.‬‬ ‫שם בב״מ לחבר התכריכיז ע״י כמה מחטין בלי שום‬
‫לבו ברור ומבורר מדברי ספר אגורה באהלך‬ ‫יוצא‬ ‫חוט שיתחבר עי״ז כאילו הי׳ בחוט‪ ,‬ומסביר זאת‪ ,‬מ&ני‪,‬‬
‫שלא בא כלל לומר דבצורה של תחיבת הלולב‬ ‫שכ״ה המגהג פשוט בהבאת הילד לברית מילה בש״כ‬
‫לתור הבית יד הו״ל ג״כ כקושר ב׳ קשרים שנאסר בשבת‬ ‫שתוחבין מחט בחכד בשתי •תכיפות ויותר‪ ,‬וכן הנשים‬
‫ו^״ט‪ ,‬אלא אדרבא בא לבאר שלא צריכים בכאן דומיא‬ ‫בקישורי צעיפיהם עושות תכיפות רבות במחטין‬
‫דאורייתא‪ ,‬אלא אזלינן בזה בתר טעמא‪ ,‬דמניון דענין‬ ‫בשויו״ט‪ ,‬ומסביר את ההיתר‪ ,‬דהיינו מצד שתפירות‬
‫הקשירה בזה ולא מספיק בעניבה‪ ,‬הוא כדי שיהיו‬ ‫ב׳ תפיתת וב׳ תכיפות חיבור בדרך תפירה הוא רק‬
‫מאוגדים יפה ולא ישתלפו לכאן ולכאן‪ ,‬לכן אי משום‬ ‫בחוט דוקא‪ ,‬משא״כ מחט עצמה היא כבפ״ע בזה לכז״ע‬
‫כך מהני גם התחיבה לחוד הבית יד‪ ,‬כי האגידה בצורה‬ ‫וגם ע״ד קיימא אין בזה לא שום דררא דקשירה או‬
‫כזאת לענין זה שלא ישתלפו לכאן ולכאן מהני נמי כאילו‬ ‫תפירה כלל עיי׳׳ש‪ .‬והיינו כנ״ל בין בהעדאה על מנהג‬
‫קשורים בהרבה קשרים זה בזה‪ .‬אבל •בשום פנים לא‬ ‫ההיתר הנהוג והפשוט בזה‪ ,‬והן ובהסברת הדברים‪.‬‬
‫עולה על דעתו של הבעל אגורה באהלר לומר שיתחייב‬
‫לציין גם לספר קצות השלחן ח״ח •סי׳ קמ״ו סעי׳‬ ‫ויש‬
‫נמי בשבת בתזזיבה לתוך הבית יד משום איסור קשירה‪.‬‬
‫י״ב בבדי השלחן •אות •כ״ב שמאריך בזה הרבה‬
‫שדבריו‬ ‫ברור איפוא שגם המשנה ברורה‪,‬‬ ‫וא״כ‬ ‫בצדדא דהיתרא כיעו״ש‪ ,‬ואכמ״ל יותר‪.‬‬
‫מצוטטים בקצרה מהם׳ הנ״ל ג״כ כוונתו לכנז״ל‪,‬‬
‫וסנתבו בלישון ״שגם זה בכלל קשר״ כוונתו שזה בכלל‬
‫קשר הנצרך גבי אגד הלולב‪! ,‬כי זיל בתר טעמא שענין‬ ‫סי׳ תרנ״א סעי׳ א׳ ‪ :‬ומצוה לאגדם בקשר גמור‬ ‫באר׳ח‬
‫הקשר הגמור שמצרכינן בזה )לפי דעת המחבר( ולא‬ ‫דהיינו ב׳ קשרים זה על זה משום נוי‪ .‬וכותב‬
‫סגי בעניבה הוא כדי שיהא מהודק יפה ולא ישתלטו‬ ‫המ״ב בסק״ח וז״ל ‪ :‬בקשר גמור ולא בעניבה דאין זה‬
‫לכאן ולכאן‪ ,‬ובתחינה לתוך בית יד הוא ג״כ לענין‬ ‫קשר הנאסר בשבת ויו״ט ולא מקרי אגד‪ ,‬ועיין בתשובת‬
‫זה שיהא מהודק יפה כקשורים בקשר גמור‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬ ‫אגורה באהלד שמצדד דמה שנוהגין העולם שלא לעשות‬
‫אבל בשום פנים אין כוונת המ״ב שיתחייבו בבה״ג משום‬ ‫קשר אלא עושין מן עלי לולב כמין בית יד ותוחבין‬
‫קשר הנאסר בשבת ויו״ט‪ .‬ופשוט‪.‬‬ ‫הלולב בו ג״ז בכלל קשר עכ״ל‪ .‬וניתן לכאורה לדייק‬
‫מזה שתחיבת הלולב לתוך הבית יד הו״ל ג״כ בכלל‬
‫קש‪:‬ר שחייבין ע״ז בשבת‪ ,‬דהא דבריו מוסבים ע״מ‬
‫סימן מד‬
‫שסתב לפני כן ]בדעת המחבר‪ ,‬וככתוב בהדיא כן בב״י‬
‫בטור[ דבעינן בזה קשר הנאסר בשבת‪ ,‬וע״ז הוא שכותב‬
‫אם מותר לפתוח ולנעול בשבת מנעולים‬
‫דג״ז )תחיבת הלולב בתוך הבית יד( הו״ל ג״כ בכלל‬
‫הנפתחים ע״י הכוונת אותיות זל״ז ונסגרים‬
‫קשר‪ ,‬והיינו בכלל קשר הנאסר בשבת‪.‬‬
‫ע״י הפרדתן זמ״ז‬
‫באמת זה איגו‪ ,‬ולא מסתבר בשום פנים לאסור‬ ‫אבל‬
‫מנעולים הנפתחים וננעלים על ידי חיבור אותיות‬ ‫ע״ד‬ ‫בכה״ג של תחיבת הלולב לתוך הבית יד בשבת‬
‫זל״ז ופירודם זמ״ז אם מותר לפותחם ולנועלם‬ ‫משום איסור קושר‪.‬‬
‫בשבת‪.‬‬
‫בגוף דברי ספר אגורה באהלד )גאטיניו( וז״ל‬ ‫ועיינתי‬
‫הנ ה כיוצא בזה מציגו שדנים גדולי הפוסקים‬ ‫א(‬ ‫בזה )בד׳ י״ב מדפי הספר( ‪ :‬בבית דוד או״ח‬
‫ע״ד לפתוח ולסגור ספרים שכתוב על ראשי‬ ‫סי׳ תנ״ד וז״ל יש לגמגם על מנהג העולם שנוהגים‬
‫חודי דפיו אותיות או תיבות‪ ,‬ורובא דרובא חזפוסקים‬ ‫שלא לקשר בלולב רק עושין מן עלי הלולב במין‬
‫מתירים‪ ,‬ובראשם הרמ״א בתשובותיו סי׳ קי״ט בהביאו‬ ‫בית יד מעשה אורג וכו׳ ומלניסין ותוחבין בו וכו׳‬
‫ועומד‬ ‫ובנמקו‪ ‘ ,‬הואיל‬ ‫חבילות של ראיות לדעתו‪,‬‬ ‫מטעם דצריד אגד‪ ,‬דהש״ס והפוסקים נקטו לשון קשירה‬
‫לפתוח ולנעול אין דרך מחיקה בכך‪ ,‬ווכן מפני דקריבה‬ ‫בו׳‪ .‬ואנכי הדיוט לא דאיתי טענה מספקת דהא לדידן‬
‫לא מיקרי מחוסר מעשה כלל‪ ,‬וה״ה אם היו מקורבים‬ ‫דלא צריך אגד אלא לנוי וכי גזירה היא ב׳ קשרים‬
‫והרחיקם לאו כלום עבוד ולא מיקרי מוחק‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫ודאי דהיינו טעמא דבב׳ קשרים איכא נוי ומהדק יפה‬
‫פותח באמצע אות אחד נמי לאו כלוט הוא‪ ,‬יעו״ש‪,‬‬ ‫ולא משלפי לכאן ולכאן משא״כ ובעניבה דכיון דיוכל‬
‫והחזיק וכוון לדעתו הט״ז כיסי׳ ש״מ סק״ב בהשיבו‬ ‫להתירו בא׳ מידיו ירפה הקשר ע״י משמוש היד וליכא‬
‫ע״ד הלבוש שרו״ל שקרוב הדבר שחייב עליו חטאת‪,‬‬ ‫נוי‪ ,‬הא ודאי טעמא ד ‪T‬ן‪ ,‬וא״ב‪ :‬בנ״ד דנכנסין הג׳‬
‫שהפריז ד*רב על מדותיו‪ ,‬ואין כאן לא כותב ולא מוחק‪,‬‬ ‫מינים תיד האתג הזה ויבא מהודק היטב הדק ויש לו‬
‫כי הכתיבה כבר היא קיימת ומה שקירב האותיות‬ ‫גוי הרבה למה לא יכשר וה״ל כאילו קשור בהרבה‬
‫שנתרחקו לא עביד מ ‪T‬י‪ ,‬ולא שייך גם לאסור מדרבנן‬ ‫קשרים זה בזה‪ ,‬ומה שהביא דכל דתיקון רבנן כעין‬
‫דומיא שאוסר הרמ״א שם לשבור עוגה שכתוב עליה‬ ‫•דאורייתא תיקון‪ ,‬אין כאן דבר מספיק דהא כאן סעמא‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מד‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫צד‬
‫מעשה חדש הרי הן כמקורבים ועומדים ואינו עולה‬ ‫כמין אותיות‪ ,‬דהתם הרה עכ״פ מקלקל וכיון דאחר‬
‫כלום בקריבה זו וכן מותר לפתחן מטעם זה ואינו‬ ‫שנשתברו לא מועיל שם קירוב דא״א לעשות מהם‬
‫כמוחקן כיון שכתיבתן קיימת ואפשר להקריבן בקל‬ ‫חיבור א' אחר ששיברם‪ ,‬אבל כאן אין קילקול ובמה‬
‫והרי הן כמקורבין וכן נוהגין עכ״ל והצמח צדק החדשות‬ ‫שמרחיקם ע״י הפתיחה וכר‪ ,‬וג״כ כותב דאין לחלק‬
‫בחידושים על הש״ס בפי״ב דשבת מ״ד מביא רק דעת‬ ‫דדוקא בין אות שלם לאות שלם לא מהני ■הקירוב אבל‬
‫הרמ״א בזה שמתיר בפשיטות ומסביר את דעתו‪ ,‬ומסיים‬ ‫באות א׳ שנתפרק מחמת פתיחת הספר מד‪.‬ני מה‬
‫ג״כ בלשון ‪ :‬וכן נוהגין‪.‬‬ ‫שנתרחק ונתקרב‪ ,‬זה אינו‪ ,‬דכך לי אות א׳ שאין מ‬
‫כן יעוין גם בספר תורת שבת סק״ו שכותב נמי שכן‬ ‫חיוב שבת כמו חצי אות והח‪T‬ב הצריך לענין חיוב‬
‫ומוסיף‬ ‫דעת רוב האחרונים כהרמ״א שמתיר‪,‬‬ ‫שבת בב׳ אותיות הוה כמו חצי אות דאין בו חיוב ע״ש‪.‬‬
‫להסביר ולנמק את הדבר ע״ש‪ .‬והסכים לדעת המתירים‬ ‫ו ב ס פ ר כנסת הגדולה בסי׳ ש״מ בהגהב״י כותב שאין‬
‫גם הערוה״ש בסעי׳ כ״ג‪ .‬ויעוין גם באשל אברהם‬ ‫ספק אצלו שאילו היה רואה בעל הלבוש ז״ל‬
‫עיי״ש‪.‬‬ ‫דברי רבו הרמ״א ז״ל בתשובה היה ■חוזר מסברתו‪,‬‬
‫■סובר כן גם החיי אדם בה' שבת כלל ל״ז‬ ‫ולמעשה‬ ‫ומעיד ובא בזה בזה״ל ‪ :‬מנהג פשוט בכל ישראל לפתוח‬
‫פדיוצא מדבריו בסעיף ו׳ וביותר מדבריו‬ ‫ולסגור בשבת ■ספר ■שכתוב בו שמו או דבר אחר על‬
‫בנשמת אדם סק״ב‪ .‬ושם יותר חמור שהמדובר לחבר‬ ‫דפיו מבחוץ ולא דאינו פוצה פה ומצפצף על הדבר‬
‫אותיות לפרוכת‪ ,‬אבל פאן המצב של האותיות בחיבורן‬ ‫הזה ונוהגים היינו כן בפני זקנים ובפני מורי הרב‬
‫המה כפי שהן ורק מקרבן או מרחקן‪ ,‬ויעוין בם׳ שו׳׳ת‬ ‫ז״ל ולא מיהו ^ נ ו עכ״ל‪ ,‬ולאחר מיכן מוסיף גם לנמק‬
‫אגרות משה חאו״ה ח״א סי׳ קל״ה מ״ש בדברי הח״א‬ ‫טעמי ההיתר בזה‪ ,‬ושלא דמי לשבירת עוגה‪ ,‬מפני‬
‫ומה שמסיק להלכה דאם אין שום חיבור רק שמעתיק‬ ‫שבפתיחת הספר האות אינה נמחקת אלא נפרדת קצתה‬
‫האותיות זה אציל זה אין לאסור לא מצד וכותב ולא‬ ‫מקצתה וכשחוזר וסוגר הספר חוזרת ומתחברת‪ ,‬ומציין‬
‫מצד מוחק עיי״ש‪.‬‬ ‫שגם חמהר״ש הלוי ז״ל התיר וחילק כחילוקו ועוד חילוק‬
‫הוא ■הדין גם בפתיחת וסגירת המנעולים בחיבור‬ ‫וא״כ‬ ‫אחר עיי״ש‪.‬‬
‫ופירוד‪.‬אותיות שהמה ג״כ בדומה לפתיחת וסגירת‬ ‫ז״ל כמור וקציעה כותב דפשיטא שאין מקום‬ ‫להיעב״ץ‬
‫הספר שאותיות על חודי הספר‪.‬‬ ‫להחמיר כלל והדיבור בזה אך למותר שאין‬
‫קצת לצטט מדברי הפוסקים בזה כדי להוציא‬ ‫והרבתי‬ ‫כאן חיבור לגמרי‪ ,‬ופוק ‪,‬חזי מאי עמא דבר‪ ,‬ולית דחש‬
‫מלבן של אלה שהרעישו על כך ולהראות‬ ‫לה ע״ש‪ .‬והסכים לזה גם חחיד״א ז״ל במחזיק ברכה‬
‫אמבוהי דספרי דקיימי בתוקף רב ומכריזים לצאת ביד‬ ‫סי׳ ש״מ סק״ז והוסיף לציין גם לספרים בית דח־‬
‫רמ״א להתיר בלי פיקפוק וכן את העמא דבר בזה‬ ‫ואהל יוסף המתירים ג״כ בפשיטות‪.‬‬
‫מימים ימימר‪] .‬וברור הדבר דכשההיבור נמצא בין‬ ‫ערד חזי הוית להגר״ח פלאג׳י ז״ל בספרו לב היים ח״ב‬
‫כך ובין כך והפעולה היא רק בקירוב האותיות או‬ ‫סי׳ ע״ג שנו״ג בזה ומהסכם הכותב וז״ל‪ :‬באופן‬
‫בריחוקן דהו״ל אז כמקרב או מרחק אותיות זל״ז‬ ‫שמצינו דרבו כמו רבו המתירים על האוסרים הלא המה;‬
‫בלי חיבור דמותר כנ״ל באגרות משה‪ .‬בהיות דבין‬ ‫כנה״ג‬ ‫והרב‬ ‫הלוי‬ ‫מור״ם והט״ז והרמ״ע מהר״ש‬
‫■כך ובין כך הן בחיבורן[• ושה״ה איפוא גם בנידוננו‪.‬‬ ‫והזקנים שבדורו והמהרימ״ט רבו והרב חות יאיר והרב‬
‫ב( ובמידת מה עוד יותר קל במנעולים‪ ,‬דאין שאלה‬ ‫מו״ק והרב א״ז והרב אהל יוסף והרב פרי מגדים ז״ל‪.‬‬
‫‪-‬של חיבור אות שלם כפי שיש גבי הספרים‬ ‫והאוסרים הלא המה הרב הלבוש וס׳ הזכרונות והרב‬
‫ואשר ע״ז מציגו בשו״ת אבני נזר חאו״ח סי׳ ר״י‬ ‫מג״א‪ .‬והרי קיי״ל אפי׳ באיסור תורה אח״ר והכא רבו‬
‫שמפקפק במיוחד בזה מפני שבשעה שהיה פתוח לא‬ ‫המתירים על האוסרים א״כ הבי קיי״ל מה גם כי מע ‪T‬ים‬
‫היה שום אות שלם ע״ש ]מאידך מביא שם האבנ״ז‬ ‫ג״כ‪ ,‬שכן נהגו עיי״ש‪ .‬ובאשל אברהם )אופגהיים(‬
‫ראי׳ דאף שאינו מתקיים מחמת דעתו חשיב אינו מתקיים‬ ‫מעתיק בשם האהל יוסף ־‪1‬םיים בזה דהמחמירין המה‬
‫ושל״כא איסור תורה על כל פנים עיי״ש[‪.‬‬ ‫מהמתמיהין ע״ש‪.‬‬
‫על כן עולה בדעתי די״ל דבכגון המנעולים‬ ‫יתר‬ ‫ג(‬ ‫לציין גם לדברי תום׳ שבת סי׳ ש״מ סק״ט‬ ‫אוסיף‬
‫כו״ע יודו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד‬ ‫שדעתו להתיר ומעיד שכבר נהגו היתר‪ ,‬וכן‬
‫ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה בדומה לדלת הנסגר‬ ‫בשו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל בסעי׳ ד׳ פ־סק בזה״ל ;‬
‫ונפתח תמ ‪ T‬דאין בו משום בנין וסתירה )יעזין במ״ב‬ ‫ואיתן ספרים שכתוב עליהם אותיות בראשי חודי‬
‫סקי״ז וערוה״ש שם וכן בתורת שבת שם(‪ ,‬משום‬ ‫הדפים יש אוסרין לפותחן בשבת משום מוהק זכן לנעלן‬
‫דבשלמא בההיא דספרים יש לטעון דלא דמי לדלת‬ ‫משדם כותב ואף שאינו מתכוין ל‪1‬כך פסיק רישיה ולא‬
‫הנסגר ונפתח תמיד‪ ,‬דהא האותיות והתיבות הכתובים‬ ‫ימות הוא‪ ,‬ויש מתירין לנעלן לפי שביון שהאותיות‬
‫בראשי חודי הספר אין להם כל גורם לעצם הפתיחה‬ ‫הן כתובות כבר אלא שמחוסרין קריבה בעלמא אין‬
‫והנעילה ומהוים כדבר צדדי‪ ,‬ויש מקום על כן לטעון‬ ‫בזה משום כותב כיון שאפשר להקריבן בקל בלי עשיית‬
‫צה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שזה דומה במי שיקבע מנורת חשמל בדלת שידלק עם‬

‫סימן מה‬
‫הפתיחה ויכבד‪ .‬עם הסגירה שבודאי לא גאמר בזד!‬
‫בדין עשיית זריקות בשבת לחולה שאין בו‬ ‫דמותר מפגי שעשוי זד‪ ,‬לנעול ולפתוח תמיד‪ ,‬אבל‬
‫סבנה מתחת לעור או לתוך הוריד‬ ‫גבי המנעולים הא האותיות שהוטבעו וסודרו בהם המד‪.‬‬
‫מעצם עצמיות המנעולים ובלי זה לא יכולים לפותחם‬
‫לח״ א‬
‫ולגעולם‪ ,‬ולכן יש מקום לומר שגם האוםרים גבי‬
‫עשיית זריקות בשבת לחולה שאין בו סכנה‪,‬‬ ‫בדבר‬ ‫הספרים יודו לגבי כגון המנעולים לד‪,‬תיר משום הד‬
‫כתבתי על כך בכמה מ^מות בספרי‪ ,‬ובד‪.‬יות‬ ‫סברא הואיל ועשוי לנעול ולפתוח תמיד ודומה על‬
‫שאני דואר‪ ,‬שהפיזור גורם לאי בהירות בדעתי בזה‪,‬‬ ‫כן ממש לדלת הנסגר ונפתח תמ ‪ T‬שאין בו משום‬
‫אכתוב התמצית והריכוז ממיר‪ ,‬שהעלתי בזד‪ ,‬להלכה‪,‬‬ ‫בנין וסתירד‪.,‬‬
‫הרגילות שמסדרים רק מתחת לעור ולא‬ ‫הזריקות‬ ‫א(‬ ‫ראיתי בס׳ אחחות חיים על או״ח בהגהות‬ ‫עוד‬ ‫ד(‬
‫לתוך הוריד מותר לסדר לחולים שנפלו‬ ‫הגאון ד‪,‬מד‪,‬רש״ם ז״ל שכותב מדידיד‪ ,‬סברא‬
‫למשכב או שיש לד‪,‬ם מיחוש שמצטערים וחלו מזה כל‬ ‫להיתר בההיא דספרים‪ ,‬מפני די״ל שאין דרד כתיבה‬
‫גופן אע״פ שד‪,‬ולבים על דגליהם‪ ,‬וכן מותר לסדר בכזאת‬ ‫בכך ולא הוי דומיא דמשכן ע״ש‪ ,‬וגם לפי״ז יש לדון‬
‫לחולה במחלת הסוכר ׳והרופא אומר שד‪,‬הפסקה שיעשו‬ ‫להתיר משום האי טעמא עוד בק״ו לגבי מנעולים‪ ,‬דשם‬
‫בהמשכת עשיית הזריקות בשבת יכול לד‪,‬זיק לו‬ ‫גבי ■ספרים יש מקום לטעון קצת שהוא כן דרך כתיבד‪,,‬‬
‫במחלתו‪ .‬ודיגימוקיס הם‪ ,‬כי אין גאן פסיק רישא שיתד‪,‬וד‪,‬‬ ‫כי כך דרד בני אדם לכתוב את שמו על חודי הספר‬
‫נצרר דם ע״י תחיבת המחט‪ ,‬ואצל היודע היטב לסדר‬ ‫כדי שבשום פגים לא יוכל שום אדם לקחתו‪ ,‬דיהא שמו‬
‫זריקה לא מתהוד‪ ,‬כמעט בשום פעם צר״רות דם‪ ,‬באופן‬ ‫ורישומו ניכר עי״כ על פני כל הספר‪ ,‬ואם בכל זאת‬
‫שאין כאן מלאכה דאורייתא כלל דהוא דבר שאינו‬ ‫סובר המהרש״ם ז״ל שאעפ״ב נקרא זד‪ .‬אין דרך כתיבה‬
‫מתיכוין וגם פסיק רישא ליכא‪ ,‬ואפי׳ כשיש נצרר הדם‬ ‫סכך ‪ .‬משום דלא הוי דומיא דמשבן‪ ,‬א״כ מכל שכן‬
‫הו״ל ג״כ אז רק מדרבנן מפאת דהו״ל משאצל״ג ודבר‬ ‫שיש לומר לגבי מנעולים דאין דרך כתיבה בכד‬
‫שא״מ‪ .‬וע״ב מותר לעשות זריקות כאלו ע״י יהודי‬ ‫ולא הוי דומיא דמשכן‪ ,‬דד‪.‬א האותיות סודרו מלכתחילה‬
‫עבור חולה אפילו שאין בו כל סכנה‪ .‬כך ביררתי בספרי‬ ‫לא לשם כתיבה כי אם לשם התחברות ארעית בשעת‬
‫שו״ת ציץ אליעזר ח״ח סי׳ ט״ו פי״ד אות ח׳‪ .‬ובאות ט׳‬ ‫הצורך לשם פתיחת המנעול‪ ,‬ופירודן לשם נעילה‪ ,‬ואם‬
‫הבאתי גם מר‪ ,‬שסיפר לי ד״ר שלזינגר ז״ל שכך אמר‬ ‫בהד‪,‬יא דספרים נאמר שמכיון שכל דף הוא בפ״ע לא‬
‫לו גם הגאון החזז״א ז״ל שזריקות שעושים רק מתחת‬ ‫נקרא שנתחברו מעולם‪ ,‬אותו הסברא הא י״ל גם‬
‫לעור ולא לתוך הור ‪ T‬מותר לעשותן בשבת לכל‬ ‫במנעולים וג״ב עוד במכש״וכ‪ ,‬׳כי כל אות עומד תמיד‬
‫חולד‪ ,‬שד‪,‬רופא קובע שזקוק לכד אפילו שא״ב סכנה‪.‬‬ ‫בפני עצמו ומסתובב לגל רוח ומסודרים שלעולם לא‬
‫ב( ו הז רי קו ת שעושין לתיד הור ‪ ,T‬מראש כתבתי‬ ‫יהיה חיבור של ממש בינ ‪,T‬ם‪ ,‬ושזר‪ ,‬לא דומיא דמשכן‬
‫באות י״ב שם שכאלו אין היתר לעשותם‬ ‫בודאי שהוא כן‪ .‬ולכן יש מקום לומר דבכד‪,‬״ג כו״ע‬
‫ע״י יד‪,‬ודי בשבת אם לא בחולה שיש בו סכנד‪ ,,‬משום‬ ‫יודו דלא הוי דומיא דמשכן‪.‬‬
‫דהו״ל בכד‪,‬״יג חובל לרפואה‪ ,‬כי בכדי לדעת אם המחט‬ ‫נראד‪ .‬דלא מיבעיא בסוג המנעולים הנפתחים‬ ‫על כן‬ ‫ה׳‬
‫נבגסה אל המקום הנכון בוריד יש תמיד הכרח לשאוב‬ ‫ע״י שימת אצבע על אותיות או מספרים‬
‫משם אל תוך המזרק מקצת דם‪ ,‬אם לא כשהוריד גדול‬ ‫מסוימים ומסבבם בזה אחר זד‪ ,‬עד הסוף וע״י קפיץ‬
‫ובולט‪ ,‬וגם מקום הזריקה מתאדם תמיד בצרירות דם‪.‬‬ ‫הקבוע במנעול חוזרת הטבלא אחר סיבוב כל אות‬
‫א ל א דבסוד דברי העירותי דאעפ״ב אולי אין מ״מ‬ ‫למקומה‪ ,‬והוא חוזר ומסבב אות אחרת‪ ,‬כך הוא עושד‪,‬‬
‫חיוב דאורייתא גם בלתוך הוריד בהיות ואינו‬ ‫שלש או ארבע פעמים עד שנפתח המנעול‪ ,‬דבכה״ג‬
‫צריד לגוף צרידות הדם כי אם למד‪ ,‬שעי״ב יכיר אם‬ ‫בודאי לית דין צריד בושש דמותר לפותחם בשם‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫מכוון נתינת הזריקה אל תוך הוריד‪ ,‬והו״ל איפויא כחופר‬ ‫לעולם לא נשארים בזד‪ ,‬האותעת או המספרים מסודרים‬
‫גומא וא״צ אלא לעפרה‪.‬‬ ‫זה בצד זה‪ ,‬שעד שמסבב האות השניה כבר שבד‪,‬‬
‫ט׳ סי׳ י״ז פ״ב אות כ׳ הבאתי בספרי שם מה‬ ‫ובחלק‬ ‫הראשונה למקומה‪ ,‬ואין סאן איפוא חשש גותב כלל‪,‬‬
‫ש ‪T‬ידי הגרש״ז אויערבאך שליט״א העיר‬ ‫וכדראיתי שגבר העלה בכזאת בספר שו״ת בצל החכמד‪,‬‬
‫לי ע״ז‪ ,‬דמדוע אני מסתפק בדבר הרי אינו צריך את‬ ‫ח״א סי׳ מ׳ עיי״ש )ויעוין גם בס׳ שו״ת חלקת יעקב‬
‫הדם אלא כדי לדעת שהצליח לפתוח את הוריד וא״כ‬ ‫ח״ג סי׳ ק״נ עיי״ש(‪.‬‬
‫מד‪,‬כ״ת ״חשב כצריך לגופי‪ .,‬וד‪,‬שיבותי לו שנהנתי‬ ‫א ל א אפילו כשד‪,‬מנעולים נפתחים ע״י הכוונת אותיות‬
‫שמסכ״ם לדברי‪ ,‬ורק אני כתבתי את דברי בלשון אולי‬ ‫מסוימות ג״כ נלפענ״ד שאין כל מקום לאסור‬
‫מפני ששמעתי לכמד‪ ,‬מגדולי זמנינו שסוברים דבזריקה‬ ‫זאת• וד‪,‬נוד‪,‬גים בזה היתר בשופי גם בלי עשיית שינוי‬
‫לתוך הורד יש איסור תורד‪ ,,‬וציינתי לו לדוגמא ממ״ש‬ ‫כל שד‪,‬ו יש להם כר נרחב לסמוך עליו‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מה‬ ‫שו״ת‬ ‫צו‬
‫ו שם בח״ח בסיכומי ההלכות שבסו״ם ט״ו פי״ד אות‬ ‫בס׳ ששכ״ה בפי״ט ס״ק נ״ה‪ ,‬ובתוך סדי דיבור מדברי‬
‫כ״ב כתבתי שיש גם לדעת ששיטת הרמב״ם היא‬ ‫אלה הערתי שאך מה שכותב הם׳ שם ששמע כן גם בשם‬
‫דחיובא דחובל הוא משום מפרק ושיעורו הוא כגרוגרות‪.‬‬ ‫החזו״א ז״ל אין לו ■סמוכין וכתבתי מפורט השיחה‬
‫ודם היוצא מזריקה הוא בפחות מזה‪.‬‬ ‫שהיתה בזמני בין החזז״א לבין הד״ר שלזינגר שספרתי‬
‫ג( מו בן שכל הנזדובר הוא בזריקות מוכנות‪ ,‬אבל לא‬ ‫עליה בחלק ח‪ /‬וחרא‪ ,‬דמתחילה חשב החזו״א שהמדובר‬
‫בזריקות שצרתכים עוד להרתיחן לפני כן‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫הוא על עשייתה לתוך הווריד ולכן התחיל לחוקרו על‬
‫דאז יש בזה איסור תורה משום מבשל‪ ,‬וכאשר ביארתי‬ ‫אפיה‪ ,‬אבל וכשבהמשך השיחה אמר לו הד״ר שלזינגר‬
‫פרטי הדברים בזה בספרי בחלק ח׳ פי״ד אות י״ג‪,‬‬ ‫שאינה ^לתוך הוריד הפסיק החזו״א את המשך חקירתו‬
‫ובח״ט שם בפ״ב אות כ״א‪ ,‬ויעו״ש גם בפ״י אות ב׳‪.‬‬ ‫ואמר לו‪ :‬אם כן הרי אין כל שאלה שמותר לעשותה•‬
‫באיפן שההזו״א ז״ל לא סיים לו חו״ד על כשהיא בתוך‬
‫ד( ו ב נו ג ע למה שמנקים מקום הזריקה לאחר מיכן עם‬
‫הוריד‪.‬‬
‫חתיכת צמר גפן טבולה במי בורית‪ ,‬וכדו׳‪,‬‬
‫ביארתי בח״ח שם בסי׳ ט׳‪ v‬פי״ד אות י״א‪ ,‬דאין מקום‬ ‫שם בספרי בח״ט סי ט״ו פרק ח׳ אות ב׳ חזרתי‬ ‫ועוד‬
‫לחשוש בזה לאיסור סחיטה‪ ,‬בהיות שלאחר מיכן זורקים‬ ‫על חות דעתי‪ ,‬דלא מיבעיא ׳פשעושין רק מתחת‬
‫חתיכת הצמר גפן לאשפה‪ ,‬והנוזל הנסחט ג״כ הולך‬ ‫לעור דבודאי אין בזה עכ״פ איסור דאורייתא‪ ,‬ואין‬
‫לאיבוד‪ ,‬ואין דרך סחיטה בכך כלל‪ ,‬והטיפה הנצרכת‬ ‫בכאן כל פס״ר להוצאת דם‪ .,‬אלא אפילו כשעושין בתוך‬
‫לגוף מקום הדקירה אין בה בבדי סחיטה‪ ,‬וזהו הכל חוץ‬ ‫הוריד ג״כ הדעת נוטה דאין בזה איסור מה״ת‪.‬‬
‫מה שגם לא הוי פסיק רישא לכך ובפרט כשחתיכת‬ ‫כ״ח אות י׳ חזרתי שוב לדון בזה וכתבתי‬ ‫ובסימן‬
‫הצמר גפן יותר גדולה ומטביל רק קצתה‪ .‬ובסיכומי‬ ‫דנוסף על מה שבבר כתבתי בזה עולה בדעתי‬
‫ההלכות שבסוף הסי׳ שם בפי״ד אות כ״ג הוספתי להביא‬ ‫שבכלל יש לומר דאין חיוב תורה בהוצאת כמה טיפות‬
‫מה שראיתי לאחר מיכן‪ .‬בס׳ שו״ת אגרות משה‪ ,‬חאו״ח‬ ‫דם כאלה מהוריד הנזקקים לצורך הזריקה‪ ,‬כי טיפות‬
‫׳סי׳ ע׳ שכותב־ להתיר לשרות■ נייר במים לקנח איזה‬ ‫אלה המה מיפקד פקיד בתוך הוריד‪ ,‬ועל כן אין חייבים‬
‫דבר ומשליכים אותו לאיבוד‪ ,‬וחוץ מה שדן בזה מפני‬ ‫על הוצאתם משום חובל‪ ,‬ותמבתי יסודי על מה שמצאתי‬
‫דלא נבלע בתוך הנייר‪ ,‬הוא דן להתיר גם מסח זה‬ ‫בשו״ת קול גדול למהר״מ בן חביב ז״ל סי' מ״ג‬
‫דאינו חושש לסוחטו וכ״ש כשהולך לאיבוד ע״י מים‬ ‫שנשאל אם מותר לחקיז ■דם לחולה שאין בו ׳סכנה בשבת‪,‬‬
‫וגם אינו בתוך כלי ונם אין דרך לסחוט מים מנייר‬ ‫והשיב‪ ,‬דדם מיפקד פקיד בוורידים ואין בו משוס‬
‫כלל לא לצורך המים ולא למלבן‪ ,‬ואינו מתכוין לזה‪,‬‬ ‫נטילת נשמה וכמו״ש התוס׳ בפ״ק דכתובות וכו׳ הרי‬
‫וגם אפשר ליכא פ״ר בנייר שיאין מחזיקין בחזקה ע״ש‪,‬‬ ‫בהדיא דלא יאמרו דהוצאת דם יש בו משום נטילת נשמה‬
‫וכ״ז שייך כמעט גם לגבי חתיכת צמר גפן‪.‬‬ ‫אלא הדם היוצא מחמת חבורה אבל דמיפקד פקיד לא‪,‬‬
‫דבח״ ט סי׳ י״ז פ״ב אות י״ט בתשובותי להגרש״ז‬ ‫ודם היוצא מן ההקזה מיפקד פקיד הוא‪ ,‬ואע״ג דהכא‬
‫שליט״א חזרתי להסביר זאת בחוספת ראיות‪,‬‬ ‫בדם ההקזה ■א״א שלא תצא טיפת דם מחמת חבורה ויש‬
‫והוספתי גם זאת שיש לזכור שכל המדובר שלנו הוא‬ ‫בו משום נטילת נשמה אפ״ה לא מיחייב וכו׳ וא״כ ה״נ‬
‫בסחיטה שאין בה •שיעור כגרוגרת שחייבים עליו‪ ,‬וכמו״כ‬ ‫מתעסק הוא אצל דם חבורה שההקזה אינה אלא להפיק‬
‫שהמדובר גם על סוג סחיטה שהרבה סוברים ■לפסוק שבל‬ ‫ריבוי דם המקובץ בוורידים ובו׳ והכא ההקזה לא משים‬
‫כולה אינה אלא מדרבנן‪ ,‬וציינתי המקורות לכך‪ ,‬ולבסוף‬ ‫דצריך לדם ההקזה אלא משום דאותו דם מזיק לו‪ ,‬ועוד‬
‫כתבתי שאד זה בודאי צריך ליזהר שלא לסחוט מהצ״ג‬ ‫דהכא דם ההקזה לאו מפרק הוא דמיפקד פקיד וכו׳‬
‫חזרה אל כלי המי־בורית‪ ,‬ושזאת בודאי אם אפשרי‬ ‫עיי״ש‪ .‬הרי דט׳^ל להמהר״מ בן חביב ז״ל דבהוצאת‬
‫הדבר מוטב לנקות מקום הזריקה עם דבר שיש לו בית‬ ‫דם מן הוור ‪T‬ים אין בזה משום נטילת נשמה משום‬
‫אחיזה‪ ,‬או עם חומר שאינו בולע אל תוכו‪.‬‬ ‫דדם מיפקד פקיד בוורשים‪ ,‬וא״כ ה״ ה די״ל כן גם‬
‫תלישת הצמר גפן מהגוש העב‪ ,‬הבאתי‬ ‫ובדבר‬ ‫ה(‬ ‫בנ ‪ T‬וננו דאין בכלל לחייב מה״ת משום נטילת נשמה‬
‫בספרי שם בח״ח סי׳ ט״ו פי״ד אות י״א‬ ‫בהוצאת כמח טיפות דם המוקבצים ועומדים שם‪ ,‬כי‬
‫שבס׳ שו״ת צור יעקב אויסר זה משום קורע‪ ,‬אבל אני‬ ‫דמים אלה מיפקד פקידי שם‪.‬‬
‫חויתי דעתי שיש הרבה לפקפק אם חיבור כזה של‬ ‫גם‬ ‫הוא‬ ‫דבנידוננו‬ ‫כתבנו‬ ‫חוץ למה שכבר‬ ‫וזהו‬
‫הצמר גפן נקרא חיבור כזה עד שנאמר שבתלישת חתיכה‬ ‫משאצל״ג‪ ,‬שגם לזה אנו מוצאים חתוק בדברי‬
‫שגם‬ ‫יהא בזה משום קורע‪ ,‬כי בבחינת עין רואים‬ ‫המהר״מ בן חביב האמורים שכתב נמי בכזאת בניזדנו‪,‬‬
‫כשמושכבים יחד המה גופים מופרדים‪ ,‬ושכן אמרו לי‬ ‫דמתעסק הוא אצל דם חבורה שההקזה אינה אלא‬
‫כמה גדולים שדעתם שיש להתיר בזה• ובסיכומי ההלכות‬ ‫להפיק ריבוי הדם וכו׳‪ ,‬וה״נ הוצאת דגמה טיפי זם‬
‫שבסו״ס ט״ו פי״ד אות כ״ד הוספתי להביא מה שמצאתי‬ ‫מהור ‪ T‬אינו אלא בכדי לדעת אם כיוון אל המטרה‬
‫לאחר מיכן בס׳ שו״ת מהר״ם בריסק ח״ג סי׳ ל״ה‬ ‫להכניס מחט הזריקה אל הור ‪.T‬‬
‫צז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אא״כ מחתכו וממחקו בסכין‪ .‬משמע מרש״י שאם קוטמו‬ ‫שדעתו ג״כ להתיר לקרוע חתיכת וואטע )צ״ג( בשג״ק‪,‬‬
‫ומתקנו כדרכו שאין דרך תיקון טוב ממנו• יודו חכמים‬ ‫ומטעים ג״כ מילתא בטעמא מפני כי מלאכת ‪nrnp‬‬
‫וכל‬ ‫רש״י‬ ‫לר״א שיש בו איסור דאורייתא‪ ,‬ואמנם‬ ‫לא שייך אלא כשגורע ומפר ‪ T‬גופים רבים שנתחברו‬
‫הראשונים‪ ,‬הרא״ש והר״ן והרב המגיד אומרים במפורש‬ ‫חיבור ממש‪ ,‬ורק מדגיש שזהו דוקא כשאבל אינמ‬
‫שכל שהוא קוטם שלא בסכין אינו אסור אלא מדרבנן‬ ‫מקפ ‪ T‬על מדת גדלותו של החתיכה שתולש דאל׳׳ב‬
‫אבל נראה לי פשוט שזד‪ ,‬מפני שיש תיקון עדיף ממנו‬ ‫אית ביה משום מחתך או מתקן‪ .‬ואין להאריך בכאן‬
‫כשהוא ״מחתכו ומתקנו בסכין״ אבל במקום שאין תיקון‬ ‫יותר‪.‬‬
‫הא‬ ‫טוב ממנו‪ ,‬גם ב ‪ T‬היי מלאכה דאורייתא‪ ,‬כגון‬
‫דאיתא בשבת ע״ד‪ : ,‬האי מאן דשקיל אקופי מגלימי חייב‬ ‫סימן מו‬
‫משום מכר‪ ,‬בפטיש‪ ,‬ופרש״י ראשי חוטין התלויין‬
‫ביריעה במקום קישורן כשניתק בד‪ ,‬חוט וקשרוד‪,‬ו‪ ,‬וכן‬
‫הרכבת המחט במזרק בשבת לצורר עשיית‬
‫קשין וקסמין דקין שנארגו בה בלא מתכון ונוטלין‬
‫זריקה לחולה שאין בו סכנה‬
‫אותן לאחר אריגר‪ ,,‬ע״כ‪ ,‬וכי יעלה על הדעת שנוטל‬ ‫שאלה‪.‬‬
‫אותן קשין וקסמין בכלי ולא ביד ? וכך בסוכה ל״ג ‪:‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬כ״ו מרחשון תשל״ז‪.‬‬
‫בד‪,‬דס שמיעט ענביו ביו״ט‪ ,‬שלדעת רש״י )שם ל״ג‪.‬‬
‫בד״ה עבר וליקטן( אינו אלא שבות שדומד‪ ,‬למתקן כלי‪,‬‬ ‫אל כבוד מורנו ורבנו רש״י המאוה״ג‬
‫ולריב״א הובא במרדכי שם סימן תשמ״ז מתקן גמור‬ ‫הרב אליעזר יהודה ולדינברג שליט״א‪.‬‬
‫הוא מה שניתקנו למצוד‪ ,‬ואיסור דאורייתא הוה‪ ,‬והלא‬ ‫דרישת שלומו וברכות שלומו כיאות וכמצווה‪,‬‬ ‫אחרי‬
‫לא מיעט בכלי כי אם ‪ ,to‬אלא ודאי בכל מקום שד‪,‬וזכרה‬ ‫ארשה לעצמי לבא בפני אדוני בשאלה שכבר‬
‫עשי ‪ ,T‬בכלי דליד‪,‬וי איסורא דאורייתא בחיתוך יבלת‬ ‫נתעוררתי עליה לפני שנים ושבה אני במבוכה גדולה‪,‬‬
‫בסוף עירובין ובפסחים ובשאר דוכתי היינו רק משום‬ ‫אלא שהיא נתעוררה אצלי כעת מחדש כשנשאלתי עליה‬
‫אבל‬ ‫דד‪,‬תם דרך עשיר‪ ,‬מתוקנת ומעולה היא בכלי‪,‬‬ ‫השבוע על ידי אחות העובדת בבית החולים שערי צדק‪.‬‬
‫במקום שכל עיקר עשייתו היא ב ‪ ,T‬וד‪,‬יא היא עשייד‪,‬‬ ‫המדובר הוא בהזרקת זריקה בשבת לחולה ישאין בו‬
‫של אומנות ומלאכת מחשבת שלו‪ ,‬הויא עשייתו ביד‬ ‫סכנה‪ .‬והנה הכלי שבו מזריקים את הזריקה מורכב‬
‫מלאכה דאורייתא‪ ,‬וד‪,‬שתא אם נכונים דברי‪ ,‬הא דקמן‬ ‫משני חלקים‪ ,‬האחד הוא בית יד‪ ,‬והוא הנקרא מזרק‪,‬‬
‫שאעפ״י שכל עיקר עשייתו אינו אלא לצורך שימוש‬ ‫והחלק השני הוא המחט‪ ,‬לפני כן היה נהוג לחטא את‬
‫חד פעמי כמו קיסם זר‪ ,‬לחצוץ בו שיניו‪ ,‬שאחרי שחצץ‬ ‫המחטים בין זריקה לזריקה במים רותחים‪ ,‬ולשם זה‬
‫את שיניו זורקו לאשפז־‪ ,,‬מכל מקום הואיל וזה דרך‬ ‫היו מכינים קערית עם מים חמים על כירה‪ ,‬ובה היו‬
‫שימושו והכנתו חייב משום מכר‪ ,‬בפטיש או משום בונה‪,‬‬ ‫נתונות המחטים בתוך המים שעל הכירה‪ ,‬ובכל שעת‬
‫וכן בהושענא אם מיעט וקטם וד‪,‬תקינר‪ ,‬למצוד‪ ,‬ביו׳׳ט‬ ‫הצורך היו מוציאים בצבת קטנה מחט‪ ,‬ונותנים אותה‬
‫אע״פ שאינו זקוק לד‪ ,‬אלא לשעתה למצותה הויא מלאכה‬ ‫לתוך המזרק ומהדקים בבורג‪ ,‬כיום נתונות כל המחטים‬
‫דאורייתא לריב״א‪ ,‬וכן נראה לכאורה גם בשבת קמ״ו ‪:‬‬ ‫בתוך אריזה מקורית סגורה הבאה מבית החרושת‪,‬‬
‫בטרפא דאסא דר‪,‬תקינו בנקב החבית לזוב שם היין‬ ‫וכשהיא באה להזריק היא קורעת את האריזה ומוציאה‬
‫שאם קוטמו ומתקינו חייב בחטאת אע״פ שד‪,‬וא רק‬ ‫את‬ ‫שגמרה‬ ‫את המחט ומרכיבה על המזרק‪ ,‬ואחרי‬
‫לשימוש לפי שעה‪ ,‬וכן בשבת ק״ג ‪ :‬מקשה ד‪,‬גמ׳ הבונה‬ ‫מלאכתה היא שולפת שוב את המחט מתוך בית ‪T‬‬
‫כל שהוא למאי חזיא‪ ,‬אמר ר׳ ירמיה שכן עני חופר‬ ‫לא‬ ‫ושוב‬ ‫שלה‪ ,‬היינו המזרק‪ ,‬ומשליכה את המחט‪,‬‬
‫גומא לד‪,‬צניע בד‪ ,‬פרוטותיו‪ ,‬ולד‪: ,‬ין שכן עושה פטפוטי‬ ‫תשתמש בה לזריקה שניה‪ ,‬והנה אע״פ שבתשו׳ חת״ם‬
‫כירה לשפות עליד‪ ,‬יורה קטנד‪ ,,‬ובודאי שימושו של‬ ‫או״ח סי׳ ע״ב מסיק שבנין לשעה לא חייב עליו משום‬
‫משכן‬ ‫צבעים של‬ ‫העני באותד‪ ,‬כירה וכן במבשלי‬ ‫בונה מה״ת‪ ,‬היה נראה לי פשוט שבמזרק זה יש משום‬
‫שחסרה מלאכתן שעושין גם הם פטפוטי כירה לשפות‬ ‫בנין דאורייתא או משום מכה בפטיש למר כדאית ליה‬
‫עליה יורה קטנר‪ ,‬של צבעים‪ ,‬אין זה אלא לשימוש הד‬ ‫ולמר כדאית ליה‪ ,‬אע״פ שהרכבת המחט על בית יד‬
‫פעמי‪ ,‬וכן ק״ג שם אף המכה בקורנוס על הסדן בשעת‬ ‫שלה אינה אלא לצורך שעה לשימוש הד פעמי‪ ,‬שהרי‬
‫מלאכד‪ ,‬חייב‪ ,‬שכן מרדדי טסי משכן עושין כן להחליק‬ ‫בית יד זה בלי המחט אינו ראוי לשום מלאכה‪ ,‬והמחט‬
‫הקורנס‪ ,‬כדברי רש״י‪ ,‬והרי תיקון זה אינו תיקון אלא‬ ‫לצורך‬ ‫ובנייתם‬ ‫גם היא אינה ראויה לשמש כלום‪,‬‬
‫לשעד‪ ,,‬שד‪,‬רי כשיוסיף לעבוד בקורנס מיד יתקלקל שוב‬ ‫שימושם נגמרת במעשר‪ ,‬הרכבתם‪.‬‬
‫ו ‪,T‬יה צורך לר‪,‬חליק אותו — ואמנם בכל אלה‪ ,‬בקיסם‬ ‫קיסם‬ ‫ו הנ ה שנינו בביצד‪ ,‬ל״ג ר״א אומר נוטל‬
‫לחצוץ בו שיניו ובהדס ובמכה בקורנס על הסדן‪ ,‬וכן‬ ‫משלפניו לחצוץ בו שיניו וכו׳ ואם קטמו לחצוץ‬
‫בכירד‪ ,‬של עני‪ ,‬בכל אלה כשד‪,‬וא מתקין אותם אינו‬ ‫בז שיניו ולפתוח בו הדלת וכו׳ אינו אלא משום שבות‪,‬‬
‫מתכון לפרק ולסתור את בנינו אחרי כן‪ ,‬אלא שאינו‬ ‫הוא ולא תיקון מעליא‬ ‫‪t‬‬ ‫פירש״י דקטימא תיקון כלאחר‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מו‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫צח‬
‫חרץ מהאמור יש גם לחלק בין תיקון בגוף הדבר כפי‬ ‫צריך אותו אלא להשתמש בו לפי שעה‪ ,‬ואחרי שלמושו‬
‫שהמר‪ .‬הדוגמאות שד‪.‬ביא לבין הרכבה זמנית דוגמת‬ ‫יפקיר את בנינו‪ ,‬אבל הבנין מצד עצמו הוא בנין‬
‫הרכבת מחט במזרק‪.‬‬ ‫המתקיים )מלבד במכה בקורנס על הסדן שהוא בעצמו‬
‫לו איפוא רא ‪T‬ו לאיסור רק מההיא דמטד‪.‬‬ ‫ונשאר‬ ‫ב(‬ ‫יקלקל את חליקות הקורנס בזה שימשיך לעבוד בו(‬
‫גללניתא דשבת ד׳ מ״ז‪ ,‬ובמאמר המוסגר‬ ‫אבד במטה גללניתא בשבת מ״ז שאמרו שם שאם הידק‬
‫בב׳ חצאי לבנה חוזר כאילו גם לומר שיש גם ראי'‬ ‫כשהם‬ ‫אותה חייב חטאת‪ ,‬ושם כך דרכם של טרסיים‬
‫ממכד‪ ,‬בקורנס על הסדן שד‪.‬וא בעצמו יקלקל את חליקות‬ ‫גומרים מלאכתם במקום שהייתם מפרקים את מטותיהם‬
‫‪ .‬הקורנס בזה שימשיך לעבוד בו‪.‬‬ ‫‪^.‬‬ ‫והולכים להם‪ ,‬והנה הם בעצמם סותרים את מה שבנו‪,‬‬
‫אשיבנו דגם מד‪.‬אמור אין כל ראיד‪ ,.‬ממטה גללניתא‬ ‫וע״ז‬ ‫וגם מכאן ראיה שהרכבת המחט במזרק שבודאי צריך‬
‫אין ראי'‪ ,‬משום דנהי דכך דרכם של טרסיים כשהם‬ ‫להדק אותה לא פחות מאשר מטה זו של טרסיים יש בה‬
‫גומרים מלאכתם במקום שד‪.‬ייתם מפרקים את מטותיד‪.‬ם‬ ‫חיוב חטאת — ואם נכונים דברים אלה שאמרתי‪ ,‬אסור‬
‫והולכים להם‪ .‬אבל על המדובר בשבת שאמרו שאם‬ ‫בשום אופן להרכיב מחט של מזרק לצורך הזרקת זריקה‬
‫הידק אותר‪ .‬חייב חטאת יש שפיר לומר דמיירי דזה‬ ‫לחולה שאין בו סכנה גם במקומות בגוף שאין בו‬
‫שה ‪T‬ק אותר‪ .‬בשבת לא כיון אבל לפרקד‪ ,.‬ועכ״פ לא‬ ‫משום הוצאת טיפה דם‪ .‬וזו תקלה חמורה במה שהתירו‬
‫באותו יום‪ .‬ואותו הדבר יש לומר גם בההיא דמכד‪.‬‬ ‫במדריד הלכתי לאחיות בבתי חולים של הרב י‪ .‬נוביר‪.6‬‬
‫בקורנס על הסדן‪ ,‬דמתי אבל חייב כשמכה על הקורנס‬ ‫הנני מבקש את סליחתו על שאני מרבה להטריח‬
‫בשבת דוקא כשמתכוין רק להחליק הקורנס‪ ,‬ועכ״ם לא‬ ‫את הדר״ג בדברי‪ ,‬אך תורה היא וללמוד אני‬
‫להמשיך לעבוד בו עוד באותו יום‪ .‬ומה שאין כן בהרכבת‬ ‫צריך‪ ,‬והנני מעתיר עלת שפע ברכות על‬
‫המחט במזרק שמתכוון במפורש לסותרו בו ביום‪ ,‬ומיד‬ ‫העגותו תמיד‪.‬‬
‫לאחר ההזרקה‪) ,‬וזהו חוץ מר‪ .‬שיש גם לחלק מהר‪.‬יא‬ ‫והנני חותם בכבוד רב כיאות‬
‫דקורנס שהוא תיקון בגוף הדבר וכנ״ז(‪] .‬חוץ מד‪.‬אמור‪,‬‬ ‫שלמה מן־ההר‬
‫הנה בההיא דמכד‪ .‬בקורנס על הסדן חלקו הראשונים‬
‫על פירש״י‪ ,‬וכדמובא במגיד משנה בפ״י מה׳ שבת הט״ז‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫ופירשו כפ־רוש ר״ח שר‪.‬מכה בפטיש הוא‪ ,‬יסהאזמן מכה‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬ר״ח כסלו תשל״ז‪.‬‬
‫בפטיש על הכלי להשוות עקמימותיו‪ .‬כיעו״ש‪ .‬וזהו הא‬
‫לכבוד יד ‪T‬י הרב הגאון המושלם וכר‬
‫בר קיימא[‪.‬‬
‫ג( ופרק חזי בשו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל בסי׳ שי״ג סעי׳‬
‫שליט״א‬ ‫שלמה מן־ההר‬ ‫מוהר״ר‬
‫הרב דבית וגן‬
‫כ׳ בדינא דכלי של פרקים שפוסק בזד‪.‬״ל ‪:‬‬
‫ואפי׳ בכלי של פרקים דד‪.‬יינו שד‪.‬דקם בחוזק בענין‬ ‫אחדשכת״ר‬
‫שצריך לזד‪ .‬גבורד‪ .‬ואומנות דהרי זה בנין גמור וחייב‬ ‫מכתבו שהמציא לידי ביום ועש״ק אחר חצות‬ ‫יקרת‬
‫משום ‪ .‬בונד‪ .‬אם עשוי לד‪.‬תקיים הרבה ואם אינו עשוי‬ ‫קראתיו עם צאת השבת ואחרי העיון הנני‬
‫להתקיים הרבה הרי זד‪ .‬בנין עראי ואסור מד״ס אא״כ‬ ‫להשיבו כדלקמן‪.‬‬
‫אינו עשוי להתקיים כלל כמשית׳ עכ״ל‪ .‬הרי לנו שאפי׳‬ ‫כי נהנתי מההשוואות שמביא במכתבו ברוב בקיאות‬ ‫אם‬
‫בכלי של פרקים שד‪.‬דקם בחוזק בענין שצריך לזד‪.‬‬ ‫והבנה‪ ,‬בכל זאת נראה דאין בהם בכדי לשכנע‬
‫גבורר‪ .‬ואומנות שזה בנין גמור וחייבים עליו משום‬ ‫וללמוד מהם שיש איסור דאורייתא בהרכבת המחט‬
‫בונד‪ ,.‬בכל זאת חילק הגרש״ז הדינים בזד‪ .‬לשלשד‪.‬‬ ‫במזרק‪.‬‬
‫סוגים‪ ,‬וד‪.‬וא‪ ,‬דחיוב מה״ת בזה הוא רק אם עשוי‬ ‫הרי כת׳׳ר בעצמו אחרי כל ההשוואות‬ ‫ראשית‬ ‫א(‬
‫להתקיים ר‪.‬רבה‪ ,‬אבל אם אינו עשוי לר‪,‬תקיים הרבה‬ ‫שמביא מרגיש את מה שיש לחלק ביניהם‬
‫אזי הר״ז בנין עראי ואסור רק מד״ס‪ ,‬ואם אין עשוי‬ ‫לבין הרכבת המחט במזרק‪ ,‬וכותב ‪ :‬״דאמנם בכל אלה‪,‬‬
‫להתקיים כלל מותר לגמרי‪ ,‬ומהו אינו עשוי להתקיים‬ ‫בקיסם לחצוץ ■בו שיניו ובהדס ובמכה בקורנס על‬
‫בסמוך לזה‬ ‫‪T12‬‬ ‫כלל ז פירש לן בשו״ע הגרש״ז שם‬ ‫הסדן‪ ,‬וכן בכירה של עני‪ ,‬בכל אלה כשהוא מתקין אותם‬
‫בסעיף כ״א‪ .‬וכלשונו שם ‪ :‬״ולא אסרו בנין עראי‬ ‫אינו מתכוון לפרק ולסתור את בנינו אחר כן‪ ,‬אלא‬
‫אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת עצמד‪,‬״‪.‬‬ ‫שאינו צריך אותו אלא להשתמש לפי שעה‪ ,‬ואחרי‬
‫זאת אומרת דכשד‪,‬וא אבל עשוי לסותרו בשבת עצמד‪,‬‬ ‫שימושו יפקיר את בנינו‪ ,‬אבל הבנין מצד עצמו הוא‬
‫אזי אין בזד‪ ,‬איסור כלל לא משוט בונה ולא משום‬ ‫בנין המתקיים״‪ .‬ואם כן נסיים על זד‪ .‬ונאמר‪ ,‬שאבל‬
‫סותר ]ובמקו״א כתבתי לבאר ולד‪,‬וכיח שזהו רק בכלים‬ ‫מד‪ .‬שאין כן בר‪.‬רכבת המחט במזרק שמיד שד‪,‬וא מתקין‬
‫אבל לא במחובר לקרקע )יעוין לעיל סי׳ ל׳ ל״א(‬ ‫אותר‪ .‬מיד הוא מתכוון לחזור ולסתור זה עם גמר‬
‫ואכמ״ל(‪ .‬וא״כ דון מינד‪ ,‬ואוקי באתרין‪ ,‬דבנ ‪T‬וננו‬ ‫הד‪.‬זרקה‪ ,‬ולכן ברור שאין בכה״ג איסור תורה עכ״פ‬
‫בהרכבת המחט במזרק‪ ,‬לא מיבעיא שאין בזה איסור‬ ‫)עיין עוד לד‪.‬לן(‪.‬‬
‫צס‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מו‬ ‫שר״ ת‬
‫מועט לא גזרו עיי׳׳ש‪ .‬ונם בשו״ת בנין עולם שם כותב‬ ‫תורה מכיון שאינו עשוי להתקיים הרבה‪ ,‬אלא אפילו‬
‫לומר מזאת הסברא‪ ,‬דהיכא דאם הי׳ דבר של קיום לא‬ ‫אי&ור דרבנן יש ג״ב לומר דליכא בזה‪ ,‬בהיות ועשוי‬
‫הוי אסור אלא מדרבנן‪ ,‬בהיכא שאינו מתקיים הוי כמו‬ ‫לסותרו בשבת עצמו‪ ,‬ובבוונה תחילה נעשית ההרכבה‬
‫גזירה לגזירה ע״ש‪ .‬אלא שמדברי שו״ע הגרש״ז למדנו‬ ‫לפני ההזרקה לחזור ולסותרי מיד אחר ההזרקה‪.‬‬
‫עוד בגדולה מהאמור‪ ,‬שאפילו אם כשעשאו לזמן מרובה‬ ‫בשו״ת אבני נזר חאו״ח סי׳ ר״י שכותב‬ ‫ויעוין‬ ‫ד(‬
‫אסור מה״ת‪ ,‬גם כן מתי כשאינו עשוי להתקיים הרבה‬ ‫להוכיח דאף שאינו מתקיים מחמת דעתו‬
‫עשוי‬ ‫איכא מכל מקום איסור מד״ס‪ ,‬דוקא כשמיהת‬ ‫חשיב אינו מתקיים ושליכא איסור תורה עכ״פ עיי״ש‪.‬‬
‫להתקיים באותו שבת‪ ,‬אבל אם עשוי על מנת לסותרו עוד‬ ‫על כן יעוין בספר שו״ת בנין עולם להגאון רי״א‬ ‫יתר‬
‫בשבת עצמה אז מותר לגמרי‪.‬‬ ‫הבר ז״ל חאו״ח סי י״א בדיונו בענין הערכת‬
‫נלעג״ד ברור להלכה דאין כל איסור תורה‬ ‫על כן‬ ‫ח(‬ ‫השעון בשבת‪ ,‬שכותב בתוך דבריו‪ ,‬בד״ה עוד‪ ,‬בלשון ;‬
‫בהרכבת המחט במזרק‪ ,‬ומסתבר שגם איסור‬ ‫״העיקר תלוי באם חושב לבשל המלאכה באמצע הזמן‬
‫מדרבנן ליכא‪ ,‬ומותר לעשות זאת בשבת גם עבור חולד‪.‬‬ ‫וכר״‪,‬‬ ‫שיוכל להתקיים‪ ,‬דאז לא מיקרי בנין כלל‬
‫שאין בו סכנה‪.‬‬ ‫דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה‪ ,‬רכדמבאר שם גם‬
‫והנני בכבוד רב ובברכי‪ .‬מרובה‬ ‫לפני כן‪ ,‬ועפי״ז מבאר דברי הגמ׳ בעירובין ד׳ ק״ב‬
‫אליעזר יהודא ורלדינברג‬ ‫בהנהו דיכרי זכר א״ל זיל כרוך בודיא וכר‪ ,‬וכן מאמר‬
‫רב משום ר״ח וילון מותר לנסותו ומותר לפורקו וכר‬
‫ופרש״י וכר דמוכרח משם דכל בנין שאינו עשוי‬
‫סימן מז‬
‫לקביעות גמור אלא לסחור ביומו אין זה דרך בנין‬
‫מי שמת בשבת אם יש לבניו לומר קדיש‬ ‫מן התורה‪ ,‬והיינו בהיות דעיקר מחשבתו לבטל הבנין‬
‫הגם שזה עדיין לפני הקבורה‬ ‫בעת שהי׳ ראוי להתקיים בלעדי סתירתו עיי״ש• וה״נ‬
‫בנידוננו הרי אם לא יעשו פעולה ימשיך להתקיים המחט‬
‫לח״א‬ ‫במזרק זמן רב‪ .‬והוא חושב לבטל זאת באמצע הזמן‬
‫אודות אמירת קדיש לאונן שמת לו מת בשבת מכיון‬ ‫על‬ ‫לזה‪,‬‬ ‫נוסף‬ ‫שיוכל להתקיים‪ ,‬ועוד באותו יום ‪.‬ועוד‬
‫שהקבורה משתררת עד לאחר השבת‪.‬‬ ‫בנ ‪T‬וננו לאחר גמר הפעולה המחט כשהוא במזרק כבר‬
‫אינו עומד לשימוש כלל‪ ,‬והו״ל כמתבטל מאליו מתורת‬
‫הט״ז ביו׳׳ד סי׳ שע״ו ס״ק ל׳ פוסק בזר‪ .‬וז״ל ‪:‬‬ ‫הנה‬ ‫א(‬
‫כלי עוד בטרם שמוציא המחט מהמזרק ובנוסף לזה‪,‬‬
‫נראה לי דמי שמת בשבת או ביו׳׳ט ואי אפשר‬
‫דעתו לכך מתחילה‪ ,‬וכך עושה מיד לאחר מיכן שמוציא‬
‫לקוברו בו ביום דעל כל פנים יאמר קדיש תיכף אחר‬
‫המחט מהמזרק ומשליכו לאשפה‪.‬‬
‫המיתר‪ .‬דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל אבל‬
‫ה( כו יעוין גם בם׳ תהלה לדוד על או״ח‪ .‬סי׳ שי״ז‬
‫בחול אין לעשות כן דהא כשהוא אונן פטור מן התפלד‪.‬‬
‫סק״ו שכותב דלענין תיקון כלי משמע דבעשוי‬
‫עכ״ל‪.‬‬ ‫לשעה מותר ע״ש‪ .‬ומכש״ב כשעשוי רק לאותו יום‬
‫בנקודות הכסף חולק ע׳׳ז וכותב דכיון דטעם‬ ‫והש״ך‬ ‫ולזמן מועט ממש דאין בכה׳׳ג משום מבה בפטיש‪.‬‬
‫הקדיש הוא שפודה את אביו מגיהנם א״כ כל זמן‬
‫לציין גם לדברי החזו׳׳א ז״ל ס׳ מועד סי׳‬ ‫אוסיף‬ ‫ו(‬
‫שלא נקבר אין בו דין גיהנם‪ ,‬ומסיים בלשון ״וכמדומה‬
‫נ״א אות י״ז ד׳׳ה אבל‪ ,‬שכותב על הכתוב‬
‫שכן נור׳גין׳׳•‬
‫בשו״ע סי׳ שי״ד סעיף י״ב בזה׳׳ל ; נראה דאף אם‬
‫בשבת‬ ‫כהט״ז דכשמת‬ ‫ו הנ ה המנהג בפעיה״ק ת״ו‬
‫תוקע בשבת בתחילה אין כאן איסור תורה דהוא בנין‬
‫נכנסים האבלים לבית הכנסת ואומרים הקדשים‬ ‫עראי ואין בנין בכלים כה״ג מה׳׳ת עכ׳׳ל‪ .‬הרי דס״ל‬
‫בכל התפילות‪.‬‬
‫להחזר׳א ז״ל בפשיטות דבנין עראי גם בתחילה )ולא‬
‫הש״ך דאין מקום לאמירת קדיש היות שכל‬ ‫ולטענת‬ ‫ב(‬
‫רק בהחזרה( אין בנין בכלים מה׳׳ת כ״א מדרבנך‪ ,‬וא״כ‬
‫זמן שלא נקבר אין בו דין גיד‪.‬נם יעוין בספר‬ ‫כשנוסף ע״ז עומד גם לסותרו ביומו י׳׳ל דמוכח שיסבור‬
‫תשובה מאהבה על או״ח סי׳ קל״ב בדיני קדיעו אות ב׳‬
‫נמי שאז יהא מותר גם בתחילה‪ ,‬וכנ״ל בדברי שו״ע‬
‫שכותב להשיב על זה דאין בהשגה זו כדי להשיג על‬
‫הגרש״ז ז״ל‪.‬‬
‫הט״ז מפני כי תיכף אחר מיתה הרבד‪ .‬דינין קשיין‬
‫בקשר לחשוואותיו של כת״ר ללמוד מזל״ז‪,‬‬ ‫]ובכלל‬
‫רח״ל כמבואר בזוד‪,‬ר ובספרי קבלה‪ ,‬וכן נראד‪ .‬לנו מן‬
‫כדאי לציין למ״ש עוד החזו״א שם בתוך‬
‫העלות לנו עיין היטב ביו׳׳ד סי׳ שנ״ח סעיף ג׳ בסוף‬ ‫דבריו‪ ,‬והוא ‪ :‬״דקשח לדמות מילתא למילתא בדין אין‬
‫ההגהה‪ ,‬וברא מזכא אבא בכל זמן ועידן‪ ,‬וכן מצאתי‬ ‫בנין בכלים ואין לנו אלא מה שמצינו בהדיא״ יעו״ש[‪.‬‬
‫בשו״ת שער אפרים סימן צ״ט זכו׳ עיי״ש‪.‬‬ ‫גם בפרי מגדים סי׳ שט״ו במ״ז סק׳׳ח שכותב‬ ‫ויעוין‬ ‫ז(‬
‫לעיין ע׳׳ד התשובה מאהבד‪ .‬דמדוע אם כן בסכמו‬ ‫ויש‬ ‫ג״כ בדומה להאמור‪ ,‬והוא‪ ,‬שכל בכה״ג‬
‫את דבריו שם להלכה לפסוק כהט׳׳ז‪ ,‬מתנה אבל‬ ‫שאפילו לזמן מרובה אינו אסור מה״ת כשעשאו לזמן‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫סי׳ ע״א במ״ז סק״ב כיעו״ש‪ ,‬ועפי״ד כתב לחלק בכזאת‬ ‫דכ״ז באין אבל אחר בביהכ״נ‪ ,‬אבל אינם יכולים לדחות‬
‫‪.‬‬ ‫גם המשנ״ב שם סק״ז‪.‬‬ ‫שאר אבלים ע״ש‪.‬‬
‫הפוכר‪ .‬מדברי הס׳ שבט שמעון הנ״ל כותב‬ ‫ובסברא‬ ‫ז(‬ ‫ג( ו הנ ה כיוצא בזה דחילוקו של התשובה מאהבה‬
‫לחלק החכמת אדם בכלל ע״א סעיף י״ב‪.‬‬ ‫ראיתי בספר שערי דעה על יו״ד שהעלה ג״כ‬
‫ובאמת עפ״י דברי הזוה״ק‪ ,‬והוא דאע״ג דאיו בו דין‬ ‫להכריע כזאת לדינא‪ ,‬דדוקא באין אבל אחר יאמרו קדיש‬
‫גיהנם עדיין‪ ,‬הא יש כמה דינין עד הגיד‪.‬נם כדאי׳ בזוהר‪.‬‬ ‫אף קודם הקבורה אבל אם יש אבל אחר לא יאמר זה‬
‫ואע״פ שהחכ״א שם מעיר ובא דאפשר י״ל דבשבת אין‬ ‫קדיש קודם הקבורה‪.‬‬
‫עליו שום דין‪ ,‬בכל זאת מביע את דעתו לפסוק כהט״ז‬ ‫השערי דעה שם מסביר־ נימוקו בזה‪ ,‬מפני שזה‬ ‫אבל‬
‫דבשבת או יו״ט כיון שמותר בכל דיני אנינות יאמר‬ ‫האבל אומר קדיש כדי להציל מדין אשר בבר‬
‫ג״כ קדיש אע״פ שלא נקבר עדיין‪ ,‬ומציין שכן כתב‬ ‫מתוח עליו‪ ,‬וזה רוצה לומר קדיש כדי להציל שלא יבוא‬
‫גם בם׳ בל״י דנוד‪,‬גין לומר קדיש כמו״ש הט״ז ע״ש‪,‬‬ ‫לדינו של גיהנם‪ ,‬לכן זה האבל קודם אשר רוצה להציל‬
‫דברי החכ״א ראיתי שצועד גם בס׳ שו״ת‬ ‫ובעקבות‬ ‫את אשר כבר הדין מתוח עליו עיי״ש‪ .‬וחילוק זה אי‬
‫נהרי אפרסמון חיו״ד סי׳ צ״ז ומרחיב קצת‬ ‫אפשר לומר איפוא גם להתשובה מאהבה דהא הוא כותב‬
‫את הדיבור בזה וכותב וז״ל ‪ :‬ועוד דגם הט״ז ס״ל‬ ‫בדבריו דהקדיש של האונן הוא לא רק כדי להצילו‬
‫דנזשפט רשעים בגיר‪.‬נם י״ב מתחילין מהקבורד‪ .‬ומה‬ ‫על לאחר מיכן אלא על הדיגין שכבר מתוחין עליו‪.‬‬
‫שאומר קדיש קודם הקבורה הוא בשביל דינין אחרים‬ ‫אם לא שנאמר שאע״ם שתיכף אחר מיתה מתחילין‬
‫שיש עד הגיד‪.‬נם כמ״ש בחבמת אדם וכו׳ וז״ל הזוה״ק‬ ‫כבר הרבה דינין קשיין‪ ,‬אבל אחר הקבורה דינין דגיהנם‬
‫פו־שת ויקהל במאמר יונה דנחתא לספינתא‪ ,‬דא איהו‬ ‫יותר חמורים ולכן אמירת הקדיש דאבלים קודמים‪.‬‬
‫נשמתא דב״נ והא אוקימנא דשבעה דינין יחלפון עלי׳‬ ‫ד( ו ביו ת ר נראה לחלק אליבא דהתשובה מאהבה ולומר‬
‫דב״נ כד נפיק מד‪.‬אי עלמא‪ ,‬חד ההוא דינא עילאה כד‬ ‫דהא המדובר כשמת בשבת‪ ,‬ובשבת עוד‬
‫נפיק רוחא מן גופא‪ ,‬ב׳ כד עובדוי ומלוי אזלין קמי׳‬ ‫לא מתחילין כלל הדינין‪ ,‬ואז הקדיש הוא רק על הגנה‬
‫ומכרזי עלוי‪ ,‬ג׳ כד עייל לקברא‪ ,‬ד׳ דינא דקברא‪ ,‬ה׳‬ ‫לעתיד לאחר הקבורה‪ ,‬ולכן שפיר האבלים קודמים‬
‫דינא דתועלתא‪ ,‬ו׳ דינא דגיהנם‪ ,‬ז׳ דינא דרוחא דאזלא‬ ‫בהיות שהקדיש שלהם הוא לפטור מעליו הדין שכבר‬
‫ושאט׳ בעלמא ולא אשכחת אתר נייחא עד דישתלים‬ ‫התחילו בו מקודם השבת‪ ,‬ורק עושים הפסקה בשבת‪,‬‬
‫עובדוי יע״ש‪ ,‬ונה״ב ס״ל דאמירת קדיש רק על דינין‬ ‫ומשא״כ זה האונן שהקדיש בא אצלנו רק בדרך של‬
‫דג־ד‪,‬נם שאהר הקבורר‪ .‬ולא על הדינין שקודם קבורד‪.‬‬ ‫מעין הקדמת תרים לדין גיהנם שיבוא לאחר הקבורה‪.‬‬
‫וכדס״ל כן לעבודת הגרשוני בתשו׳ ס״ב‪ ,‬אבל טו״ז‬
‫ס״ל שגס על שאר דינין שקידם הקבורה שייך אמירת‬ ‫ויעוין ■בס׳ שבט שמעון על ה׳ אבילות שמעתיק‬ ‫ה(‬
‫קדיש• יאבל דין גיהנם מתחיל רק מהקבורה עיי״ש‪.‬‬ ‫בזה ג״כ מדברי הזוהר דשבעה דינין יחלפון‬
‫א ל א דיש להעיר דהם׳ נד‪.‬רי אפרסמון סותר א״ע בזה‬ ‫עליה דבר נש כד נפק מהאי עלמא‪ ,‬חד האי דינא עלאה‬
‫למ״ש בדיבור לפני כן שם‪ ,‬דשם כותב דעכצ״ל‬ ‫‪.‬‬ ‫כד נפק רוחא מן גופא‪ ,‬ועל כן כותב דכיון דהנשמה‬
‫בכוונת הט״ז שאמירת קדיש קודם קבורה הוא בשביל‬ ‫נידונית גם קודם קבורה י״ל קדיש קודם קבורה‪ .‬ואילו‬
‫דין גיהנם דאח״כ דאל״כ תקשר‪ ,‬אף שנימא שיש דין‬ ‫לאחר מיכן כשבא ליישב קושית הנקה״כ על הט״ז כותב‬
‫גיד‪.‬נם קודם קבורה תינח בחול אבל לא בשבת א״כ‬ ‫ליישב מפני דאמירת הקדיש קודם הקבורה הוא רק‬
‫למר‪ ,‬יאמר קדיש שקודם קבורר‪ ,.‬וד‪,‬נה מה שר‪,‬אבל אומר‬ ‫בכדי לזכות הנשמה שלא תבוא אחר קבורה לגיהנם‬
‫קדיש שבמשך הי״א חדשים בשבתות וימים טובים אף‬ ‫עיי״ש‪ ,‬והרי זה כסותר א״ע למה שכתב לפני כן מהזוהר‬
‫שאין דין גיהנם כתב בשערי דעה סי׳ שע״ז משום שכבר‬ ‫שהנשמה נידונית אפילו קודם קבורה‪ ,‬וא״כ הא הקדיש‬
‫התחילו בדינו קודם שבת ויו״ט וכשיכלה שבת ויז״ט‬ ‫הוא על המתרחש מיד ולא רק על מה שעתיד להתרחש‬
‫חוזרין לדין גיד‪,‬נם לכן אומרים קדי״ש לפטור מעליו‬ ‫לאחר הקבורה‪ ,‬ורק לפי חילוקנו הנ״ל בין שבת לחול‪,‬‬
‫הדין שכבר התחילו בו‪ .‬אבל קודם הקבורה שעדיין לא‬ ‫י־ס ליישב גם דברי השבט שמעון שלא יהא נראה‬
‫התחילו בדינו כלל למה יאמר קדיש‪ ,‬אלא ודאי שאמירת‬ ‫כסותר א״ע‪ ,‬דהא המדובר בס״ז כאן ביו״ד שאת דבריו‬
‫קדיש קודם קבורה הוא להקדים תפלה לדין גיהנם‬ ‫בא ליישב הוא כשמת בשבת‪ ,‬ואז אין דינין‪ ,‬ולכן הקדיש‬
‫שיבוא אח״כ ע״ש‪ .‬וכל זה סותר לחילוקו שכותב בדיבור‬ ‫בזה הוא רק על העתיד להתרחש לאחר קבורה‪.‬‬
‫דלאחר מיכן שם כנ״ל‪ ,‬והוא כחילוקו של השבט שמעון‪.‬‬ ‫ולומר‪,‬‬ ‫יש ליישב דברי התשובה מאהבה‪,‬‬ ‫ועוד‬ ‫ו(‬
‫כחילוקו של הס׳ שבט שמעון מצינו שכבר‬ ‫ובאמת‬ ‫ח(‬ ‫דלהכי כתב לחלק בזה בין כשיש אבלים‬
‫הקדימו בזה בס׳ שו״ת שבות יעקב ח״א‬ ‫אחרים‪ ,‬או לא‪ ,‬ודכשיש אבלים אחרים אינו יכול לדחותם‪,‬‬
‫חאו״ח סי׳ ח׳‪ ,‬דכותב שם דאין בדברי הנקה״כ השגה‬ ‫מפני שסו״ס הש״ך הא חולק בזה‪ ,‬והמה כבר מוחזקים‬
‫על דברי הט״ז משום דאע״ם שכל זמן שלא נקבר אין בו‬ ‫באמירת הקדיש‪ ,‬וא״כ יכולים לטעון קי״ ל כהש׳ ך‪.‬‬
‫דין ג ‪,T‬נם‪ ,‬מ״מ כיון שד‪.‬וא כבר מת מוטל לפנינו וד‪,‬וא‬ ‫וחילוק זה נראה שחילק גם הפרמ״ג כיוצא מדבריו באו״ח‬
‫‪KP‬‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אין לעשות כן‪ .‬וכפי הנראה שם את הדגש בדבריו‬ ‫מעותד ומוכן לדין גיהנם ואיתא בש״ם דסנהדרין פ׳‬
‫באו״ח שם מפני שהוא בגוונא ״שי*ש מתעסקין״ יעו״ש‬ ‫נגמר הדין ד׳ מ״ד ע״ב אמר ר׳ אליעזר לעולם יקדים‬
‫בלבו״ש‪ .‬וכפי שכותבים באמת ליישב את דבריו בפרמ״ג‬ ‫אדם תפלה לצרה שנאמר היערוך שועד לא בצר‪ ,‬רכן‬
‫ומחצה״ש ובאה״ט באו״ח שם‪ .‬וכ״כ לחלק גם בשו״ת‬ ‫הוא במדרשים דיש להקדים תפלה לצרה‪ ,‬וא״כ שפיר‬
‫תשובה מאהבה ושו״ת נהרי אפרסמון שם יעו״ש‪.‬‬ ‫י״ל קדיש תהילה וכו ע״ש‪ .‬אלא דלהלכה מסיים וכיתב‬
‫מעיז הפתיחה שמנהג ירושלים ת״ו כהט״ז‪.‬‬ ‫ונסיים‬ ‫י(‬ ‫בזה בזה״ל ‪ :‬אד באמת לא ראיתי נוהגין כן‪ ,‬מ״מ היכא‬
‫ונוסיף לזה גם מ״ש בספר בית לחם יהודה‬ ‫דנהגו כדעת הט״ז או אם הורה המורה כן לא מהדרינן‬
‫על ‪v‬׳ ‪ t‬סי׳ שע״ו סק״ה )שמציין אליו החכ״א(‪ ,‬דעל‬ ‫עובדא פי יש לו על מה שיסמוד עיי״ש‪.‬‬
‫דברי ס׳ לחם הפנים שחולק על הט״ז בגלל שבנקוה״ב‬
‫יעוין בספר דודאי השדה סי׳ י״ד שמביא בשם‬ ‫ועוד‬
‫כ׳ כל זמן שלא נקבר אין בו דין גיהנם‪ ,‬ושכמדומה‬ ‫ספר שושן עדות )להגאון ר׳ וואלף באסקאוויטץ‬
‫שכן נוהגין‪ ,‬משיב עליו וכותב וז״ל ; מה שכ׳ כמדומה‬ ‫ז״ל( במס' עדיות פ״ב משנה >׳ שכותב לחזק דעת הט״ז‪,‬‬
‫שכן נוהגין‪ ,‬אבל אני ראיתי בכמה קהלות ומדינות‬
‫ומסיר השגת הנקה״כ בבארו דאמירת קדיש יש לו גם‬
‫שנוהגין כט״ז‪ ,‬וכן הורה אחי הגאון מוהר״ר יעקב ז״ל‪,‬‬ ‫תועלשת אחרות לשבר ולהכניע הקליפות‪ ,‬והם׳ דודאי‬
‫וכן פסקתי כמה פעמים‪ ,‬ועוד שב׳ בהגהת מנהגים בהדיא‬ ‫השדה בעצמו מוסיח דיש גם לתרץ דברי הט״ז בפשיטות‬
‫דיכול לומר קדיש‪ ,‬ומה שב׳ מפני שאין בו דין גיהנם‬ ‫לפימ״ש שם השושן עדות בעצמו לענין אמירת קדיש‬
‫כ״ז שלא נקבר‪ ,‬קשה א״כ לא יאמרו קדיש בשבת ד״ט‬ ‫כל השנה בשבת ויו״ט‪ ,‬דאף שאביו ואמו אינם צריכים‬
‫כלל דהא אין בו גיהנם‪ ,‬א״ו דיש טעם אחר ולכן‬ ‫לקדיש באותו יום מ״מ מועיל לו אותו הקדיש להקל‬
‫אומרים קדיש בשבת‪ ,‬ה״ה כאן עיי״׳ש ביתר אריכות‪.‬‬ ‫העונש שד יום מחרת השבת‪ ,‬ותדע שאם מועיל לו‬
‫ו א פי לו השבות יעקב שהעלה כנ״ל באות ח׳ מוסיף‬ ‫אמירת הקדיש להעלותו מגיהנם מכ״ש שיועיל לו‬
‫עוד מיהא לאחר מיכן וכותב וז״ל ‪ :‬ובספר‬ ‫אמירת הקדיש היום מדדת שחת גיהנם למדור התחתון‬
‫לקט הקמח חלק א״יח הל׳ תפלה וקדיש וקדושה ד׳ י׳‬
‫למחית‪ .‬וא״כ ה״נ אע״ג שלא נקבר עדיין מ״מ יהי׳ לו‬
‫ע״ד כתב וז״ל ומנהג עיר הקודש תוב״ב שאומר קדיש‬ ‫תועלת אמירת קדיש היום על אחר הקבורה שלא יהי׳‬
‫בסיועת חזן הכנסת שאומר אחריו עכ״ל‪ .‬והוספה זו של‬ ‫נידון במשפט קשה בג״הנם רק בדין קל ויקילו מעליו‬
‫השבות יעקב הוא כעין הודאה מצידו שאבל מנהג‬ ‫למחרתו נעשו של גיהנם ע״ש‪.‬‬
‫ירושלים הוא דלא כדכתב קודם לכן אלא דכן אומרים‬
‫קדיש לפני הקבורה‪ ,‬ומנהג ירושלים זה נזכר גם בספר‬
‫הדבר מה שהם׳ שושן עדות שם העלה לפי‬ ‫] ומעניין‬
‫הסברו ח^וש דין )מובא בדודאי השדה‬
‫בית לחם יהודה הנ״ל‪ ,‬שהבן אומר קדיש עם החזן על‬
‫להלן בדבריו ■בסי׳ נ׳ בהגה מחתן המחבר( והוא דאם‬
‫ארון אביו כשמוציאין אותו מפתח הבית ובשער העיר‪.‬‬
‫יום האחרון של החדש י״א הוא ביום שבת ויו״ט שלא‬
‫ויעוין עוד בברכי יוסף יו״ד סי׳ שמ״א סקי״ב שמובא‬
‫לומר אז קדיש כלל באותו היום‪ ,‬ודלא כמו שנהגו בטעות‬
‫ג״כ מזה ומכנה זאת בשם מנהג ארץ הצפי‪ .‬וגם מוסיף‬
‫לתרבות באותו היום הקדישים אף כשחל בשבת ויו״ט‪,‬‬
‫ע״ז וכותב‪ :‬״ויש סמך למנהג דאינו דומה לברכה‬
‫ושזה גרם להם מיעוט הבנתם עיי״ש‪ .‬ונראה דיש מקום‬
‫ויועיל לאביו״‪.‬‬
‫להשיב ע״ז‪ ,‬מפני שהא לא נגמר עדיין הי״ב חדש שזהו‬
‫לפשוט דז״ש הלקט הקמח שאומר קדיש בסיוע‬ ‫ונראה‬
‫משפט רשעים בגיהנם‪ ,‬ורק מפסיקים בי״א חדש כדי‬
‫החזן הוא מפני שאין דעתו של האונן מיושבת‬
‫דלא לאשוויי רשעים בעיני העולם‪ ,‬וא״כ מכיון שבעיני‬
‫עליו מרוב אנינותו‪ ,‬וכן בגלל אלה שלא רגילין עוד‬
‫העולם נראה זה עוד שהיום הוא עוד עדנה סוף יום הי״א‬
‫באמירת קדיש בעל פה‪ ,‬וחיישינן שיתבלבלו באמירתו‪,‬‬
‫חדש‪ ,‬ובעיני העולם אין הדבר נראה כלל כאשוויי נפשי׳‬
‫אבל ברור שהאונן לבדו ‪1‬״כ יכול לומר לפי״ז הקדיש‪,‬‬
‫לרשע‪ ,‬לכן יכולים שפיר לומר הקדשים גם כשחל יום‬
‫דזיל בתר טעמא‪ ,‬ועפי״ז יורדת הקושיא מה שראיתי‬
‫האחרון של החדש הי״א בשבת ויו״ט‪ ,‬ואין להאריך בכאן‬
‫בשדי חמד מערכת אנינות אות כ״ו שמתקשה על מה‬
‫יותר מזה‪ ,‬ומה גם שאין גוף ספר שושן העדות תח״י[‪,‬‬
‫שראה מנהג שהאונן לבד אומר הקדיש ע״ש‪ ,‬והיינו‬
‫מפני דהד ״עם הש״ץ״ הנזכר בלקה״ק הוא רק לנוחיות‬ ‫ט( ו ל ב סו ף יש להעיר דלזה שמסיים מיהת הט״ז ביו״ד‬
‫האמירה של האונן ולא יותר וכנ״ל‪.‬‬ ‫כאן‪ ,‬שאבל בחול אין לעשות כן דהא‬
‫זאת ס״ל להשד״ח שם נמי דהאונן רשאי לומר‬ ‫עכ״ם‬ ‫כשהוא אונן פטור מן התפלה‪ ,‬הוא סוחר א״ע למ״ש‬
‫קדיש‪ ,‬ומביא שכן העלו להלכה גם בשו״ת‬ ‫באו״ח סי׳ ע״א סק״ב‪ ,‬דשם הוא כותב דבן שהוא אונן‬
‫אגודת אזוב מדברי סי׳ ג׳ ושו״ת עמודי אש סי׳ י״ט‬ ‫על אביו ויש מתעסקין ילך לביהכ״נ ויאמר קדיש כי‬
‫אות ט״ו עיי״ש‪ .‬וא״כ בשבת בודאי יש לפסוק שהאונן‬ ‫זה כבודו של אביו ומותר לכו״ע ע״ש‪ ,‬ושם הא המדובר‬
‫יאמר קדיש‪ ,‬בכל התפלות‪ ,‬וכפי שהזכרתי שכן הוא‬ ‫על ימי החול‪ ,‬ומשמע מסתימת לשונו דס״ל שיאמר‬
‫באמת גם המנהג בפעיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫קדיש גם בימי החול‪ ,‬וזהו ההיפך ממ״ש ביז״ד שבחול‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ‪ra‬‬ ‫שו״ ת‬ ‫קב‬
‫ג( ב ר ם הצ ‪T‬וד האמור שייך כשקורא הדבר באקראי‪,‬‬ ‫סימן מח‬

‫אבל כשמתמידים לעשות בכזאת מדי שבת‬
‫בשבתו לצאת מבעו״י ולהגיע במוצ״ש‪ ,‬אזי יש לאסור‬
‫אם מותר לנסוע מיד במוצש״ק ^ אוטו‬
‫הנסיעה מיד במוצ״ש מכמד‪ ,‬פנים‪ ,‬והוא עפ״י שמצינו‬
‫שהנהג יצא ממקומו ונסע אתו לכאן עוד‬
‫בשו״ת כתב סופר חאו״ח סי נ׳‪ ,‬דד‪,‬גם שכותב דד‪,‬עיקר‬
‫מבעוד יום עם נוסעים מחללי שבת‪.‬‬
‫כפי שהעלה המג״א בסוף דבריו דלמי שנתבשל בשבילו‬ ‫מכמה אם מותר מיד במוצש״ק לנטוע באוטו‬ ‫נשאלתי‬
‫מותר‪ ,‬אבל זר‪,‬ו דוקא במי שמבשל במקרה בשביל‬ ‫״אגד״ כש ‪T‬וע שהגיע לכאן ממקו״א שיצא‬
‫אחר‪ ,‬אבל פונדק המבשל בקביעות מדי שבת בשבתו‬ ‫משם מבעוד יום עם נוסעים מחללי שבת ר״ל‪ .‬ואם יש‬
‫לאחרים‪ ,‬ווה פרנסתו‪ ,‬בודאי קנסא קנסו רבנן לאלו‬ ‫צורך לחכות בכה״ג שיעור של כדי שיעשה‪ , ,‬היינו‬
‫שנתבשל בשבילם כמו להמבשל עצמו‪ ,‬והגם דבשביל‬ ‫השיעור שהיה צריך לקחת לנהג במוצש״ק ידי לצאת‬
‫זה לא יחדלו מלפשוע‪ ,‬אנו אין לנו אלא קנס חכמים‬ ‫ממקום שהיה נמצא עד הגיעו לכאן‪.‬‬
‫וכו׳‪ ,‬וכמו״כ דן לומר שם שיש בכה״ג משום לפ״ע‪,‬‬ ‫נפסק דהמבשל‬ ‫סעי׳ א׳‬ ‫בשו״ע או״ח סי׳ שי״ח‬ ‫הנה‬ ‫א(‬
‫ועכ״ם משום מסייע ‪T‬י ע״ע עיי״ש‪ .‬וא״כ ה״ה שיש‬ ‫בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות‬
‫בכזאת גם בנידוננו אם מתמתדים בכך מדי שבת בשבחו‪.‬‬ ‫במזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר למו״ש מיד‪.‬‬
‫ד( א ל א דעדיין יש לדון בזה במיוחד בנ ‪T‬וננו‪ ,‬בהיות‬ ‫ומבאר המג״א בסק״ב דדוקא בעכו״ם שעושה בעינן‬
‫ותחילת יציאתו של הנדיג בשבת הוא לא בשביל‬ ‫בכדי שיעשה דחיישינן שמא יאמר לו לעשות‪ ,‬אבל‬
‫המחכים לו לנסוע מכאן במוצ״ש‪ ,‬אלא בשביל אלה‬ ‫ישראל לא ישמע לו‪ ,‬ואפי לרש״י שכתב הטעם שלא‬
‫הרשעים כמותו שבאים באותו מקום לנסוע אתו בשבת‪,‬‬ ‫יהנה ממלאכת שבת מ״מ הכא שרי דמילתא דלא שכיחא‬
‫באופן שלאלה הבאים כאן לנסוע אתו במוצ״ש אין להם‬ ‫לא גזרו‪ .‬ולהלן בדבריו רוצה המג״א לומר דאבל למי‬
‫חלק בחילול שבת שעשה עבור הנוסעים שנסע עבורם‬ ‫שנתבשל בשבילו הוי ג״ כ דינו כמו הוא עצמו משום‬
‫בשבת‪ ,‬ולא שייך לד‪,‬חיל עליהם לא לאו דלפ״ע ולא‬ ‫קנסא‪ ,‬אך מיד משוה הדרנא ביה )דלא כמי שראיתי‬
‫חך דמסייע ‪T‬י ע״ע‪.‬‬ ‫ששגה בזה( מכח דברי הב״י דמשמע מדבריו דלישראל‬
‫ולא נשאר כי אם רק הבעיד‪ ,‬של נהנה ממעשד‪ ,‬שבת‪,‬‬ ‫לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו‪ .‬וכ״כ בכוונתו‬
‫דהא סוף סוף כוונתו של הנהג בחללו את השבת‬ ‫הפרמ״ג‪ ,‬וכן הערוה״ש בסעי׳ ט׳‪.‬‬
‫בנסיעד‪ .‬גם לקחת בחזרד‪ ,‬את אלה שירצו מכאן לנסוע‪.‬‬ ‫פוסק בפשיטות המשנ״ב בסק״ד‪ ,,‬דלמו״ש מותר‬ ‫וכזה‬
‫אלד‪ ,‬הנד‪,‬נים הא לא רוצים בהחלט בחילול של זה‪,‬‬ ‫אבל‬ ‫מיד אפילו למי שנתבשל בשבילו דלא בעינן‬
‫וכשבאים לנסוע אין כלל בכוונתם דוקא לאוטו זה‬ ‫להמתין בבדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע״י א״י‬
‫שחילל את השבת‪ ,‬ותצים ביותר באוטו אחר שלא חילל‬ ‫בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעכו״ם‬
‫את השבת‪ ,‬ורק שהחברה מזמנים עבורם אוטו זה‪.‬‬ ‫ויבוא לעשות כן בפעם אחרת כדי ש ‪,T‬יד‪ ,‬מוכן לו‬
‫בדעתי דיש גם מקום לצדד בהיתרא מכח‬ ‫ועולה‬ ‫ה(‬ ‫במו״ש מיד‪ ,‬אבל דבר שנעשה ע״י ישראל ב ‪T‬ים ודאי‬
‫זה שיש לומר שהו״ל זה כמוציא מרשות‬ ‫ליכא למיחש דעי״ז שנתיר למו״ש מיד יבא פעם אחרת‬
‫לרשות שיש הרבה ראשונים שמתירים בכה״ג בהיות‬ ‫לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה‪ ,‬ועוד דהישראל‬
‫שלא נעשה מעשה בגוף הדבר‪ ,‬ולא נשתנה הדבר מכמות‬ ‫לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו‪.‬‬
‫שד‪ ,,T ,‬יעוין בחיי אדם ה׳ שבת כלל ט׳ סעיף י״א‬ ‫ו א״ב לכאורה הדבר פשוט בנ ‪T‬וננו שהנד‪,‬ג הוא יהודי‪,‬‬
‫ובנשמת אדם סק״ט‪ ,‬וכן בס׳ אמרי ביגד‪ ,‬ה׳ שבת סי׳‬ ‫דמותר לנסוע אתו במו״ש מיד•‬
‫כ׳‪ ,‬ובארחוח חיים סי שי״ח בהגהת מר‪,‬רש״ם סק״ב ושו״ת‬ ‫ב( א ל א דראיתי בפרי מגדים בסי׳ שכ״ה בא״א ס״ק‬
‫מד‪,‬רש״ם ה״ג סי של״ד עיי״ש‪ .‬וד‪,‬דברים ארוכים‪.‬‬ ‫כ״ב‪ ,‬דשדי גזה נרגא לומר דישראל מומר‬
‫האמור לד‪,‬וםיף שבכגון נידוננו י״ל שכו״ע יודו‬ ‫ועל‬ ‫דינו בזה כעכו״ם‪ ,‬דבזה הא לא שייך הר‪,‬יתר של דלא‬
‫דמותר‪ ,‬דד‪,‬א מד‪,‬םעולה לבד בזה שחילל את השבת‬ ‫ישמע לו‪ .‬וא״כ לפי״ז יש לאסור גם בנ ‪T‬וננו‪ ,‬דהא‬
‫וד‪,‬ביאו את האוטו לכאן אי אפשר עדיין ליהנות ממנה‬ ‫ג״ כ המדובר במומרים לחלל שבת ל״ע‪ .‬ולפלא על‬
‫כלל‪ ,‬ודרושד‪ ,‬עוד פעולה חדשד‪ ,‬של נסיעה בהיתר‬ ‫המשנ״ב שלא הזכיר מזה‪ .‬ואולי הוא זה מפני דנקיט‬
‫במוצ״ש‪ ,‬באופן שפעולת החילול היתה רק בבחינת של‬ ‫ליה לעיקר לטעמא שהנהנה לא יבוא פעם אחרת לומר‬
‫הכשרה שיוכלו לאחר מיכן ליהנות מפעולת ההיתר‬ ‫לו שזה לא שי ‪ T‬כשהמחלל הוא ישראל‪ ,‬וכנקיט ליה‬
‫שתעשה מיד במוצ״ש‪ ,‬רד‪,‬נוסעים שמשלמים במוצ״ש הוא‬ ‫לטעם זה הט״ז בסק״א דדוקא בעכו״ם יש לחוש לזד‪,‬‬
‫עבור הנאת הנסיעה במוצ״ש‪ ,‬באופן שיוצא שד‪,‬נוסעום‬ ‫משום דקל בעיניו ויבוא לעשות כן פעם אחרת‪ ,‬אבל‬
‫לא נד‪,‬נים כלל‪ ,‬ועכ״פ לא באופן ישיר‪ ,‬מפעולת החילול‬ ‫דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש לכך‪ .‬ולפי״ז‬
‫שד‪,‬יתד‪ ,‬רק בבחינד‪ ,‬של הכשרד‪ ,‬לפעולת ההיתר שתעשה‬ ‫גם כשד‪.‬עבריין הוא מומר לחלל שבת ג״כ צריך להיות‬
‫מיד במוצ״ש‪ ,‬וגם הנד‪,‬ג ג״כ לא נהנד‪ ,‬בזה למעשה‬ ‫מותר למו״ש מיד בהיות שליכא החששא שיבא לומר‬
‫בקבלו כסף נסיעה מהנוסעים במוצש״ק מפעולת החילול‪,‬‬ ‫לו פעם אחרת‪.‬‬
‫קג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מדז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫סימן מט‬ ‫כי אם היא נהנה עבור נסיעתו מחדש מהכא להתם‬
‫במוצש״ק‪.‬‬
‫א‪ .‬אודות יציאה במטפחת כרוכה על הצואר‬ ‫נראה דבנידוננו ליכא גם למר‪ .‬שמביא בם׳‬ ‫ועפי״ז‬ ‫ו(‬
‫במקום שאין עירוב או למי שמחמיר שלא‬ ‫כה״ח בסי שי״ח ס״ק י״ב בשם ם׳ נהר‬
‫לשאת‪.‬‬ ‫שלום שכתב דראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילו‪.‬‬
‫ב‪ .‬ע״ד יציאה בצמר גפן תחוב באוזן במקום‬
‫דעיינתי בגוף דברי ספר נר‪.‬ר שלום‪ ,‬וראיתי שמנמק טעמו‬
‫שאין עירוב או למי שמחמיר שלא לשאת‪.‬‬ ‫שראוי לאסור‪ ,‬דהיא מפני‪ ,‬כדי שלא יהנה מרשעתו‬
‫אודות לצאת במקום שאין עירוב עם מטפחת כרוכה‬ ‫כמו במבטל איסור כיעו״ש‪ ,‬דבכאן לא נקרא זה נהגה‬
‫על הצואר‪ ,‬אין הדבר פשוט כ״כ להיתרא‪.‬‬ ‫מרשעתו‪ ,‬במד‪ .‬שמקבל מנוסעי מוצ״ש‪ ,‬דמרשעתו כבר‬
‫ד( ד הנ ה בשו״ע ברמ״א בסי׳ ש״א סעיף כ״ג כתוב‬ ‫נר‪.‬נד‪ .‬ממחללי השבת שנסעו אתו לכאן‪ ,‬ומה שנר‪.‬נר‪.‬‬
‫העצד‪ ,‬לזה אם מחובר לכסות‪ ,‬וגם ע״ז יש‬ ‫מנוסעי מוצ״ש הוא עבור נסיעת ההיתר אתם במוצ״ש■‬
‫מפקפקים לומר שזה נאמר רק על בזמנו שדרך ‪,TO‬‬ ‫]וזהו חוץ מר‪ .‬שלא מצאנו לו חבר בזה‪ ,‬וגם הנהר שלום‬
‫לתפור כן בהכסות‪ .‬ועוד עצה כותב הט״ז שם בס״ק‬ ‫איננו כותב בזה בלשון איסור‪ ,‬אלא רק בלשון ״ראוי״[‪.‬‬
‫י״ד שיחבר ראש המטפחת בראש החגורד‪ ,‬בקשר שאינו‬ ‫יש לעיין אם על כגון נידוננו יש כאן בכלל‬ ‫עוד‬ ‫ז(‬
‫של קיום ויד‪,‬יד‪ ,‬כמו חגורה ארוכד‪ .,‬וגם ע״ז יש מפקפקים‬ ‫חלות של איסור נד‪,‬נר‪ .‬ממעשד‪ .‬שבת‪ ,‬דיעוין‬
‫דסוברין דקשר שאינו של קיימא לא מר‪,‬ני לזד‪ ,,‬כמובא‬ ‫במשנה ברורה סק״ד שכותב דהקנס היה רק מליהנות‬
‫במשנ״ב ם״ק פ״ד‪ ,‬וע״כ כותב דלכתחילה טוב לעשות‬ ‫מאותה מלאכה‪ ,‬אבל מ״מ מותר לו ליד‪.‬נות מדמיך‪ .‬של‬
‫עצה זו גופא מע״ש ויקשרנו בקשר של קיימא להחגורה‬ ‫המלאכה‪ ,‬ור‪,‬גם שראיתי בכה״ח סק״ח‪ ,‬שמוסיף לומר‬
‫בראש דיחשב כחגורד‪ ,‬ארוכד‪ ,‬לחגור בד‪ ,‬בשבת• וד‪,‬עצד‪,‬‬ ‫דמ ‪.T‬ו מר‪ ,‬שמותר ליר‪,‬נות מדמי אותה מלאכה נראה‬
‫שיכרוך המטפחת מסביב לצואר לא מזכיר המשנ״ב‪.‬‬ ‫דהיינו שיוכל למכרה רק בכדי מה שד‪.‬יד‪ ,‬שוד‪ .‬אותו‬
‫לקמן בסעיף ל״ו ס״ק קל״ג מדי דברו בדינא‬ ‫אמנם‬ ‫דבר קודם שיעשה בו מלאכד‪ ,‬כדי שלא יהנד‪ ,‬ממלאכת‬
‫דחגורד‪ ,‬ע״ג חגורד‪ .‬ובהזהירו שאסור לחגור‬ ‫שבת דאס לא כן מד‪ ,‬אד‪,‬ני קנסא דרבנן ע״ש‪ .‬ויעוין‬
‫המטפחת על החגורה דאין דרך לחגור בכך‪ .‬ובהזהירו‬ ‫גם בשו״ת רב פעלים ח״ג חאו״ח סי׳ י״ז עיי״ש‪ .‬אבל‬
‫גם שאסור לקשור המטפחת סביב לרגל‪ ,‬שאינו דרך‬ ‫מכל מקום מסתמיות פסקו של המשנר‪ ,‬בררה משמע‬
‫מלבוש‪ ,‬כותב עצר‪ ,‬שיכול לחגור המטפחת ע״י הפסק‬ ‫שסובר להתיר הנאת דמיה של המלאכר‪ ,‬גם מר‪.‬וספת‬
‫מלבוש‪ ,‬מסיים וכותב גם זאת ד״או יכרוך אותה סביב‬ ‫השבח שנשבח בשבת‪ ,‬וגם מדברי הס׳ ‪,‬פתח הדביר‬
‫הצזאר בדרך מלבוש״‪.‬‬ ‫שמציין הכה״ח המעיין בגוף דבריו רואה שסובר ג״כ‬
‫יש לעיין‪ ,‬דבשעה״צ שם ים״ק קס״ח מציין המקור‬ ‫אבל‬ ‫בכנ״ז שקנסו רק דומיא דמבשל שגוף האיסור איתא‬
‫לזה לד‪,‬חיי אדם‪ ,‬ואילו המעיין בחיי אדם כלל נ״ו נוכח‬ ‫בעיניה ונהנה ממנו כיעו״ש‪.‬‬
‫בכריכת‬ ‫לדעת שמעיקרא דדינא סובר שיש איסור‬ ‫א ל א שיש לדחות ולומר שכוונת המשנ״ב הוא דוקא‬
‫המטפחת סביב לצואר‪ ,‬כי אין זד‪ ,‬דרך מלבוש‪ ,‬ורק מוסיף‬ ‫בגוונא שהעברין רצד‪ ,‬בהנאר‪ ,‬מגוף המלאכד‪,.‬‬
‫וכותב דמ״מ כיון שלפעמים כורכין בשביל הקור אפשר‬ ‫ובזה חל הקנס רק על הנאה מגוף המלאכה ולא מדמיה‪,‬‬
‫שאין למחות אם כורכין אותו כדרך מלבוש‪ ,‬ומתוך‬ ‫אבל משא״כ כשכוונת העבריין מתחילה היתד‪ ,‬על‬
‫הדגשה שאבל מה שכורכין פעם א׳ והקצוות תלוים למטה‬ ‫הנאת הדמים‪ ,‬בכל כגון זה י״ל שסובר נמי שחל קנם‬
‫איסור גמור הוא‪ ,‬ושוב חןזר וכופל‪ ,‬דאך בכל זה‬ ‫איסור ההנאה גם על הדמים‪ ,‬ועדיין יש לצדד בזה‪,‬‬
‫כיון שידוע שאין שומעין ונעשד‪ ,‬ילר‪,‬ם כד‪,‬יתר מוטב‬ ‫ולא נאריך בזה כאן כי כפי שהזכרנו לעיל מיניד‪ ,‬נראה ‪:‬‬
‫שיד‪,‬יו שוגגין‪ ,‬ועכ״פ י ‪T‬יעו לר‪,‬ם שיכרכו סביב הצואר‬ ‫דבנ ‪T‬וננו לא נקרא ג״כ דמי המלאכה של שבת‪ ,‬כי המחיר‬
‫כדרך מלבוש‪ .‬ובנשמת אדם שם סק״ב כותב בזד‪,‬‬ ‫שלוקח מהנוסעים במוצש״ק הוא אותו המחיר שהיה‬
‫בפשיטות‪ ,‬דגם על הצואר אסור דאין דרך לבישד‪,‬‬ ‫והבאת‬ ‫לוקח גם אם לא היד‪ ,‬טורח בשבת בהסעת‬
‫בכך‪ ,‬ובמקום דמוכח שאינו עושה רק להוציא אסור‬ ‫המכונית משם לכאן‪.‬‬
‫ע״ש‪ ,‬ולפלא על המשנ״ב שלא בירר בדבריו דעתו‬ ‫יש לדון‪ ,‬דבנידוננו הנהג המחלל בכלל לא‬ ‫ועוד‬ ‫ח(‬
‫האמיתית של החיי אדם בזה‪ ,‬ורק לאחר מיכן להכריע‬ ‫נקרא נהנה בכאן מתשלומי כסף הנוסעים‪ ,‬דלו‬
‫את דעתו לד‪,‬יתר‪ ,‬אם אמנם סבור היד‪ ,‬ככד‪.,‬‬ ‫לא איכפת כמד‪ ,‬נוסעים ש ‪,T‬יו‪ ,‬ואפילו אם לא יהיו‬
‫א ל זה נראה גם דעתו של המשנ״ב דאסור מיד‪.‬ת בכריכד‪,‬‬ ‫נוסעים כלל‪ ,‬דהוא יקבל מהחברה משסורתו בשלימות‬
‫פעם א׳'וד‪,‬קצוות תלוידם למטה‪ ,‬דר‪,‬רי מדגיש לכתוב‬ ‫בכל גוונא‪ .‬ורק החברה היא שנהנית‪ ,‬והיא לא המחללת‬
‫שהבריכה סביב הצואר צריך לד‪,‬יות ״בדרך מלבוש״‬ ‫במעשה זה המיוחד של הנד‪,‬ג דאשלד״ע‪.‬‬
‫והיינו לאפוקי הנ״ז‪ ,‬וכנ״ל בח״א‪.‬‬ ‫גם אם איסור אין כאן אבל משום גדר מחאר‪,‬‬ ‫אולם‬ ‫ט(‬
‫השלחן בסי׳ ש׳׳א סעיף מ״ח כותב ג״כ‬ ‫והערוך‬ ‫ומשום מיגדר מילתא בודאי שיש כאן‪ ,‬ואשרי‬
‫בהאיסור שיש בזה‪ ,‬וז״ל ‪ :‬ודע דאותן שנושאין‬ ‫המחמיר‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מט‬ ‫שר״ ת‬ ‫קד‬
‫מסביב‬ ‫לאסור‬ ‫שכתבו‬ ‫מדברי המשנ״ב והערוה״ש‬ ‫איזה משא זעושיז אותה כעין מלבוש כגון שנושא‬
‫לרנל‪.‬‬ ‫מטפחת לקנח האף ועושין אותה כעין מלבוש כגון‬
‫עוד בלבושי מרדכי מה שהשיב להבעל מנה״א‬ ‫ריעו״ש‬ ‫שנושא מטפחת לקנח האף ועושין אותה כמטפחת כרוכה‬
‫מ״ש להשיב על טעמו שכתב משום כבוד‬ ‫סביב הציאר‪ ,‬אם אין לו מטפחת בצוארו מותר אבל‬
‫הבריות ומוסיף לחזק דבריו בזה‪ ,‬וכותב שקיבל ע״ז‬ ‫אם יש לו מטפחת כרוכה בצוארו אסור דהוי משא‪,‬‬
‫גם תשובה מהגה״צ אב״ד דק״ק ערלוי‪ ,‬וגם הוא כתב‬ ‫ראם בזמן החורף כורכה סביב הבגד העליון בצוואר‬
‫בענין המטפחת משום כבוד הבריות‪ ,‬דמי זוטר מ״ש‬ ‫מפני הקור שלא ישלוט בו ג״כ מותר‪ ,‬אבל אם כורכה‬
‫חכז״ל בחגיגה ד״ה על כל נסתר ונעלם זה הרק בפני‬ ‫סביבות ידו או סביבות רגלו פשיטא דמשא גמורה היא‬
‫חבירו ונמאס בו‪ ,‬ולכן איכא ודאי בזה משום כ׳׳ה‬ ‫וחייב סקילה או חטאת עכ״ל יעו״ש מה שמהנדז גם‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫בלעשותה כעין חגורה‪ .‬ויעוין גם בקיצשו״ע סי׳ פ״ד‬
‫תשובה זאת של הגאב״ד דערלוי ז״ל נמצאת‬ ‫והנה‬ ‫ג(‬ ‫סעיף י״ד שפוסק נמי דמסביב לצואר אינו מותר אלא‬
‫בספרו שו״ת התעוררות תשובה ח״ב סי׳ ק״ס‪,‬‬ ‫אם אין לו שם מטפחת אחרת והוא רגיל לפעמים לכרוך‬
‫ושם בדברי תשובתו מבאר יותר בהרחבה ההיתר משום‬ ‫שם מטפחת מפני הקור וכי׳‪ .‬וכן אוסר לכורכו סביב‬
‫כ״ה לצאת בזה משום כך כלאחר ‪ ,T‬ורק בתנאי אם‬ ‫הרגל או סביב ה ‪.T‬‬
‫לא היה יבול לסדר מלפני השבת בדרך היתר‪ ,‬ואחרי‬ ‫לפי הערוה״ש יוצא שמכיון שבזה״ז רובים לובשים‬ ‫וגם‬
‫נו״נ בדברי הרמ״א והט״ז בזה‪ ,‬מסיים וכותב בלשון‪:‬‬ ‫כותנות עם צוארונים דאסור בימות הקיץ לכרוך‬
‫״ואעפי״ב י״ל דהיינו דוקא אסור לפי שהיה יכול לתקן‬ ‫המטפחת ע״ג הצוארון‪ .‬ויעו״ש במנח״ש ס״ק ‪.‬כ״ב‬
‫הדבר בהיתר גמור כנון לתפור בבגדו‪ ,‬אבל אם אירע‬ ‫שכותב נמי שראוי להניחה תחת הקאלנער מבית הצואר‬
‫לפעמים לא׳ בשבת קודש שצריך לצאת חוץ לעירוב בין‬ ‫של הכתונת שלו ע״ש‪.‬‬
‫יוצא‬ ‫או‬ ‫ירוק‬ ‫הבריות והבריות נמאסים בזה אם‬ ‫גם לאידך גיסא נראה להזכיר‪ ,‬דזה שכותבים‬ ‫אולם‬ ‫י ב(‬
‫עכ״ל‪ .‬והנה לא‬ ‫‪t‬‬ ‫כיחה וניעה שמיתר לשאת כלאחר‬ ‫הקיצשו״ע והמשנ״ב בפשיטות לאסור לכרוך‬
‫ברור מדבריו מה כוונתו בלשאת כלאהר יד‪ ,‬ולא מזכיר‬ ‫המטפחת מסביב לרגל‪ ,‬וביותר מ״ש הערוה״ש דיש‬
‫גם ממנהג זקנו הח״ס בזה‪ ,‬וניתן להבין שאולי כוונתו‬ ‫בזה חיוב סקילה או חטאת‪ ,‬גם זה אין הדבר פשוט‬
‫להתיר בזה אפילו בכריכד‪ .‬מסביב ליד‪ ,‬כי גם זד‪.‬‬ ‫כל כך לאיסורא‪.‬‬
‫נקרא כלאחר יד‪ ,‬וכפי שהיה המובן בכזאת בדברי הלבושי‬
‫מרדכי הראשונים בכתבו זה הנוסח‪ ,‬ובהיות שזה נקרא‬
‫בספר שו״ת לבושי מרדכי חאו״ח מהדו״ת סי׳‬ ‫דיעוין‬
‫קל״ג‪ ,‬שמצד אחד מתקשה על מנהג ההיתר‬
‫הוצאה שלא כדרכה ואינו רק מדרבנן לכן התיר משום‬
‫לכרוך מסביב לצואר‪ ,‬וכותב שאינו יודע על מה סומכים‪,‬‬
‫כבוד הבריות‪.‬‬
‫לצוואר‬ ‫ומתיר רק באם מסירים המטפחת המיוהד‬
‫ד( ח א ת גם להזכיר שמאידך מתיר ההתעוררות תשובה‬
‫וכורכים תחת זה המטפחת מטעמא דכל שהוא צריך‬
‫שם בפשיטות יותר הכריכה מסביב לצוארו‬
‫לו באמת אלא דנעשה דרך הערמה דאין זה בכלל‬
‫ולקושרו פ״א‪ ,‬ואת התירו הקודם כותב כאילו רק כשאין‬
‫הערמה דעלמא‪ ,‬ומאידך מעיד וכותב ששמע מפי מו״ר‬
‫אפשרות לכרוך מסביב לצואר כגון בקיץ‪ ,‬וכשאינו‬
‫הגאון המובהק מאריי״א זצ״ל בשם מרן חת״ס שכן‬
‫יכול לכסותה במלבוש העליון‪ ,‬דאזי יה ‪ .T‬בזה כחוכא‬
‫נהג בחוץ לעירוב כמדומה לי שכרך המטפחת לאחר‬
‫וטלולא בין הבריות‪ ,‬ויש בזה משום גדול כבוד הבריות‬
‫ידו‪ ,‬וכי גילה טעמי׳ משום חזור! הוצאה שלא כדרכה‬
‫עיי״ש‪.‬‬
‫ואינו רק מדרבנן ומשום כבוד הבריות מתירים‪ ,‬אשר‬
‫ג ם הגאון בעל מנח״א ז״ל בספרו נמוקי או״ח דעתו‬
‫באמת צריך כ״פ בבני אדם מאד לנקות צדדי החוטם‬
‫להתיר בפשיטות ובין בקיץ ובין בהורף כריכת‬
‫שלא יהא נמאס בעיני הבריות דהוי גדול כבוד הבריות‬
‫המספחת סביב לצוואר בנימוק דזהו דרך מלבוש הנהוג‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫כשיש רוח או קרירות מבחוץ וכו׳ וגם אם יש לו כבר‬
‫מטפחת על צוארו וכו׳ דאין שיעור לזהירות מפני‬
‫מצינו לו בחיו״ד מהדו״ת סי׳ קמ״א שהגאון‬ ‫ואמנם‬
‫בעל מנח״א ‪.‬זצ״ל התקיף אותו על כך‪ ,‬והוא‬
‫הצינה כשגופו חם עיי״ש‪.‬‬
‫ז״ל משוי הדדנא ביה במה שהיה מובן מדבריו שהח״ס‬
‫ר‪ (.‬הנ ה כי כן ראה ראינו כמה עקולי ופשורי ישנם‬
‫ז״ל כרך מסביב לידו‪ ,‬אבל מאידך חוזר להעיד שכרך‬
‫בדברי דיפוסקום בענין יציאה במטפחת כלאחר‬
‫סביב רגלו‪ ,‬וכותב לו בזה״ל ‪ :‬וראיתי מ״ש עלי במ״ש‬
‫יד ברגל או בש‪ ,‬וגם לרבות בכריכה מסביב לצואר‪.‬‬
‫בשם מרן חת״ס זי״ע‪ ,‬והנה אני הייתי נזהר וכתבתי‬
‫והדבר משתקף גם מעוד תשובד‪ .‬אחת שמצינו לו לד‪.‬גאון‬
‫לאחר יד וידוע כי ברגל וכי״ב הוי שמי׳ כלא״י‪ ,‬ועתה‬
‫בעל לבושי מרדכי ז״ל וד‪,‬יא לו במהדו״ד סי קפ״ו‪,‬‬
‫נאמר לי כי כרך ע״ג רגלו עכ״ל‪.‬‬
‫שד‪.‬שיב לשואל‪ ,‬דבענין היתר המטפחת בש״ק ודאי‬
‫צריך התרה ואינו דומד‪ .‬למ״ש המג״א בסי׳ תקנ״א דשם‬ ‫שהנלמד מדברי הלבושי מרדכי הוא דהמעשה־‬ ‫באופן‬
‫ליכא לתא דאיסורא ואמרינן אדעתא דעלמא נהג‪ ,‬אבל‬ ‫רב שנהג הח״ס ז״ל לכרוך סביב רגלו מוציאים‬
‫קה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן מט‬ ‫ש ר״ ת‬
‫לרד‪.‬״ר‪ ,‬השיב שאין ב דו לומר היתר כיון דכל הפוסקים‬ ‫בג ‪T‬ון זר‪ .‬שיש משום מילתא דאיסורא צריך התרה‪,‬‬
‫בלשונם קשור ומהודק ומלת קשור בוי״ו מורה שצריך‬ ‫ומוסיף וכותב לו בלשון ‪ :‬״וידעת כי אין היתר רק אם‬
‫להיות מקושר כידוע‪ ,‬וכן פסק בתו״ש וח״א‪ ,‬ורק‬ ‫תפור המטפחת בבגד כמ״ש רמ״א סי׳ ש״א״‪ .‬ועוד‬
‫המאירי מכריע כל״א של רש״י ז״ל וגם בם׳ נזר‬ ‫מעיד על עצמו וכותב ״ואני נוהג לפשוט הסודר שעל‬
‫ישראל כתב ^סתמא מד‪,‬דק ולא נקט כלל מקושר ולא‬ ‫צוארי ולכרוך במקומו המטפחת שאין כאן ערמר‪ .‬כי‬
‫פירש טעמי׳‪ .‬ולא ניחא ליה גם במ״ש לו השואל להקל‬ ‫סודר על הצואר בכלל י״ח בגדים במתני׳ גם' כל כתבי״‬
‫משום דרוב הפוסקים ס״ל דבזד‪,‬״ז ליכא רד‪,‬״ר יעו״ש‪.‬‬ ‫עיי״ש‪.‬‬
‫ט( ופתח להיתרא פתח לן בזה רק בם׳ שו״ת מהרש״ג‬ ‫א ל א דבמקום שיש עירוב ורק הוא שמחמיר על‬ ‫ו(‬
‫ח״ב סי׳ קכ״ו‪ ,‬דאחרי שכותב שם לדחות כל‬ ‫עצמו מספק שלא לשאת כדי לצאת גם‬
‫צדדי הד‪,‬יתר שכתב לו השואל בזה‪ ,‬ממשיך וכותב‪ ,‬וז״ל;‬ ‫דיעות המחמירים‪ ,‬נראד‪ .‬דיש להתיר לו לשאת המטפחת‬
‫ועכ״ז אפשר לדינא דאם המוך שבאוזן מהודק הרבה עד‬ ‫כשהיא כרוכה על צואר‪ ,‬וגם לרבות בכל כלאחר יד‪,‬‬
‫שא״א ליפול אין למחות בהנוד‪,‬ג היתר דאפשר דזה‬ ‫ומכח ספק ספיקא‪ ,‬ספק שמא הלכרי כדימתירים‪ ,‬ואת״ל‬
‫חשיב כמו קשור‪ ,‬דבאופן אחר לא דעתי איך אפשר‬ ‫הלכד‪ .‬כד‪.‬אוסרים שמא הלכה כמאן דסברי ]וד‪.‬ם הרוב‬
‫לקשור מוך בתוך האוזן‪ ,‬ואפשר שר‪,‬כוונר‪ ,‬של קישור‬ ‫וכך נהוג עלמא[ שהעירוב מהני‪ ,‬והוא גם ספק ספיקא‬
‫שבש״ס הוא רק שיהי׳ מר‪,‬דק באופן שלא יהי׳ חשש‬ ‫המתהפך‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫שתפול בנקל‪ ,‬וכל שהוא מד‪,‬ודק הוי כמו קישור‪ ,‬ומצינו‬ ‫היציאה בצמר גפן באוזן‪ ,‬הנה הדבר לכאו׳‬ ‫ובדבר‬ ‫ז(‬
‫כד‪,‬״ג גבי דברים דבעי׳ בהו חבת״ח דכל שהמגופה‬ ‫עוד חמור ביותר מכריכת המטפחת סביב‬
‫מד‪,‬ודקת הרבד‪ ,‬חשיב כמו חותם‪ ,‬ד‪,‬ד‪,‬״ד הכא אם המוך‬ ‫לצוואר‪ ,‬הגם שהעולם נוהגים להקל בזה‪ ,‬דבמשנר‪ .‬שבת‬
‫שבאוזן הוא דחוק אפשר ךד‪,‬וי כמו קשור‪ ,‬ובפרט דמבו׳‬ ‫ד׳ ס״ד ע״ב איתא ‪ :‬יוצאת אשה וכו׳ ובמוך שבאזנד‪,.‬‬
‫בסי׳ ש״ג דבזה״ז דלית לנו רה״ר נד‪,‬גין להקל הרבה‬ ‫ובגמ׳ שם בד׳ ס״ה ע״א‪ ,‬איתא ‪ :‬רבי יוחנן נפיק בד‪.‬ו‬
‫בענינים אלו שאינם אסורים אלא מטעם חשש דילמא‬ ‫לבי מדרשא וחלוקין עליו חבריו וכו׳ והתני רמי בר‬
‫תפול או חשש של שלפי ומחוי עכ״ל ]וכמו״כ השיב‬ ‫יחזקאל והוא שקשור לה באזנה‪ ,‬לא קשיא הא דמ ‪.T‬דק‬
‫שם שמותר ליתן המוך באוזן אפי׳ בשבת׳ ואין זר‪ ,‬גם‬ ‫הא דלא מיד‪.‬דק‪ .‬ומפרש רש״י ב׳ פירושים‪ .‬בפי׳ הא׳‪,‬‬
‫ענין לרפואה דאסור בשבת כיון שד‪,‬וא אינו מרפא רק‬ ‫מפרש דבמיהדק לא בעי קשירה ודרמי בר יחזקאל לא‬
‫מונע את האויר הקל לכנוס באוזן‪ ,‬וכן אין לאסור משום‬ ‫מיהדק לכן בעי קשירה‪ ,‬ובפי׳ הב׳ מפרש דלצאת ברה״ר‬
‫חשש שלפי כדי לשמוע מה שאחרים מדברים ואתיא‬ ‫בעי קשור ומיהדק ע״ש‪ ,‬ואמנם המאירי מכריע כפי׳‬
‫לאתויי‪ ,‬דכיון דלא מצינו גזירד‪ ,‬זו בש״ם אין לנו לחדש‬ ‫הא׳ דבמיהדק לא בעי קשירה‪ .‬אבל הרמב״ם בפי״ט‬
‫מעצמינו גזירות חדשות עיי״ש[‪.‬‬ ‫משבת הי״א פוסק דצריך שיד‪.‬א קשור באזנד‪ ,.‬ולא‬
‫דעצם פירושו של ר‪,‬מר‪,‬רש״ג דהדוק הרבה‬ ‫איברא‬ ‫י(‬ ‫מזכיר שמועיל גם מיהדק‪. ,‬ובפיהמ״ש כותב דבעינן‬
‫חשיב כמו קשור הוא יוצא בעליל נגד‬ ‫קשר מד‪.‬ודק ע״ש‪ .‬וביותר מזה נפסק מפורש בטור‬
‫הכתוב וד‪,‬מפורש בגמ׳ וברש״י ויתר ראשונים וכן בטור‬ ‫ובשו״ע סי׳ ש״ג סעיף ט״ו דבעינן שר‪.‬מוך ד‪.‬א קשור‬
‫ושו״ע‪ ,‬דמיהדק הוא לחוד וקשור הוא לחוד‪ .‬וד‪,‬וכחתו‬ ‫בסעיף‬ ‫ומהודק באזנה‪ ,‬ובשו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל‬
‫לכך מפגי דאחרת אינו יודע איך אפשר לקשור מוך‬ ‫י״ז עוד כתוב בלשון ״וד‪.‬וא שר‪.‬מוך קשור באזנר‪ .‬קשר‬
‫בתוך האוזן יש לדחותה בנקל‪ ,‬דאפשר ואפשר‪ ,‬דדדינו‬ ‫מד‪,‬ודק שלא יוכל ליפול״‪ .‬וכ״כ גם בח״א כלל נ״ו סעי׳‬
‫לחבר חוט או משיחה במוך ולשים את המוך באוזן‬ ‫ה׳ ובערוד‪,‬״ש סעי׳ י״ח דבעינן קשור ומהודק באזנה•‬
‫ולקשר החוט או המשיחה מסביב לאוזן מבחוץ‪.‬‬ ‫וברא״ש )מובא בב״י בטור שם( עוד מדגיש לכתוב‬
‫יא( ו מ ה שיש לחלק בזד‪ ,‬נראה לי דד‪,‬וא בכזאת‪ ,‬דיש‬ ‫דבעינן ״דוקא קשר מהודק״‪.‬‬
‫לומר דד‪.‬ד‪,‬יףוק בצמר גפן הוא הרבה יותר‬ ‫הוא ספר נזר ישראל שלא מזכיר מקשירד‪ ,‬וכותב‬ ‫אחד‬
‫מבמוך‪ ,‬ולכן זה שהצריכו גם קישור הוא רק במוך‪,‬‬ ‫בסי׳ ט״ז סעיף ט״ז בלשון‪ :‬״ויוצאת במוך‬
‫ושמד‪ ,‬אפשר שפיר לחבר חוט או משיחה ולקושרה‬ ‫שבאזנה שנותנת לבלוע ליחה שבאזנה והוא כשמהודק‬
‫מסביב לאוזן‪ ,‬אבל בצמר גפן באמת מצד אחד אי אפשר‬ ‫היטב שלא תפול״‪ .‬ולא מובן מאין לקח לו להכריע‬
‫לחבר לה חוט או משיחה מרוב רכותד‪ .‬וממילא אי‬ ‫בכזאת‪.‬‬
‫אפשר לעשות קישור‪ ,‬אבל מצד שני מרוב רכותה אפשר‬ ‫שו״ת לבושי מרדכי מהדו״ד סי׳ קצ״ג נשאל‬ ‫ובספר‬ ‫ח(‬
‫לתוחבה ולודקה בפנים הרבה יותר מבמוך המדובר‬ ‫על כך‪ ,‬ע״ד מי שיש לו מיחוש באזנו וצריך‬
‫בתלמוד ובפוסקים‪ ,‬ולכן זד‪ ,‬מד‪,‬ניא לד‪ ,‬דלא בעינן גבה‬ ‫למוך תמ ‪ T‬שלא יזיק הרוח אם מותר לתת לכתחילה‬
‫גם קישור‪.‬‬ ‫וכן גם לצאת לרה״ר בזה״ז‪ .‬וד‪,‬שיב‪ ,‬דלשאלה הא׳‬
‫נראד‪ ,‬לי להוסיף לפרש דזר‪ ,‬שכתוב ברמב״ם‬ ‫ועפי״ז‬ ‫בהכין מבע״י ודאי יש לסמוך ארוב הפוסקים דס״ל דלא‬
‫ובטור ושו״ע דבעינן שהמוך יהא קשור ומהודק‬ ‫קאי אמוך שבאזנו‪ ,‬ושכן בם׳ נזר ישראל כתב להדי׳‬
‫הכל מוסב על הקשר שד‪,‬קשר יהא גם מד‪,‬ודק‪ ,‬וזד‪ .‬מדויק‬ ‫להתיר במוך לכתחילה‪ .‬אך לענין השאלה הב׳ בהוצאה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימז נ‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קו‬
‫סימן נ‬ ‫ויוצא עוד ביותר מלשונו של הרמב״ם בפיהמ״ש ומל׳‬

‫הרא״ש שבב״י‪ ,‬וכן מלשון שו״ע הגרש״ז מלאדי ז״ל‬
‫בענין אמירת במה מדליקין בליל שבת‬ ‫א‪.‬‬ ‫כנז״ל ‪,‬אבל אין הכוונה שיהא נוסף להקשר גם מהודק‬
‫בבית האבל ולאבל עצמו‪.‬‬ ‫מבפנים היטב‪ ,‬כי במוך אי אפשר שיהא ככה‪ ,‬ובאופן‬
‫שיוצא לן שיש לומר שאבל בצמר גפן שכן יכול להיות‬
‫בנו ג ע לאמירת במד‪ ,‬מדליקין בליל שבת בבית האבל‪,‬‬ ‫מהודק היטב מבפנים וכנ״ל שפיר מועיל זה גם בלי‬
‫כבר גליתי דעתי בזה‪ ,‬ואפרש בזה ביתר‬ ‫קישור‪.‬‬
‫הרחבד‪ ,‬קצת‪.‬‬ ‫יב( ו ע כ ״ פ במקום שיש עירוב ולמי שרק מחמיר שלא‬
‫יוסף בטור יו״ד סי׳ שצ״ג מביא בשם ספר‬ ‫הבית‬ ‫א(‬ ‫לשאת נראה דבודאי מותר לו לצאת עם צמר גפן‬
‫כלבו דבתפלת ערבית בשבת אין אומרים‬ ‫מהודק היטב מבפנים ומכה ספק ספיקא וכנ״ל גבי‬
‫בבית האבל ברכה אחת מעין שבע ולא במה מדליקין‪.‬‬ ‫כריכת מטפחת מסביב לצוואר‪.‬‬
‫וד‪,‬ובא זאת גם בבאר ר‪,‬גולר‪ ,‬ביו״ד סי׳ שפ״ד סק״ו ע״ש‪.‬‬
‫וא״כ צודקים לכאורד‪ ,‬אלה שמורים כן בזמנינו שלא‬ ‫בשולי התשובה‬
‫רק שד‪,‬אבל לא יאמר זאת אלא שגם כל המנין לא‬
‫יאמרנו‪.‬‬ ‫’ כ ע ת ראיתי בם׳ שו״ת קרן לדוד חאו״ח סי׳ צ׳ שכותב‬
‫ב( א ב ל לאחר העיון נראה דלא כן‪ .‬דיעוין בספר שו״ת‬ ‫וז״ל‪ :‬איברא דנהירנא כד הוינא בימי חורפי‬
‫טוב טעם ודעת לר‪,‬גאון הגו״ט״ק ז״ל־ במהדו״ג ח״ב‬ ‫משובתי ש״ק אצל הגה״ק רבנו יחזקאל שרגא משינעווע‬
‫סי׳ רי״ט שנשאל על כך אם לומר בבית האבל במד‪.‬‬ ‫זי״ע ראיתי ושמעתי שלא הלך טאשעטיכעל סביב‬
‫מדליקין‪ ,‬וזאת ד‪,‬לכד‪ ,‬העלה דענין אי האמירה שכתב‬ ‫צוארו והחמיר בזה רק חוגרו סביב טליתו כי זה היתר‬
‫ד‪,‬כל בו בזד‪ ,‬הוא לא מדין אבילות אלא מדין מנין שאינו‬ ‫פשוט כמבואר ברמ״א‪.‬‬
‫קבוע בדומה למ״ש שא״א שם ברכת מעין שבע‪ ,‬ועל‬
‫א ך הגאון בעל קרן לדוד בעצמו ‪-‬דעתו להתיר ומוכיח‬
‫כן מסיק וכותב‪ ,‬דמכיון דאנן נהגינן לומר במד‪ ,‬מדליקין‬
‫זאת לפני כן מכמה אנפי‪ ,‬הן מכח די״ל שזה הוד‪.‬‬
‫אפילו במנין של פרקים א״כ גם בבית האבל יש‬
‫כן דרך מלבוש‪ ,‬והן משום כבוד הבריות ובהיות דליכא‬
‫לאומרו ע״ש‪.‬‬
‫רה״ר בזה״ז‪ ,‬ואפי׳ לשיטות החולקים דגם בזה״ז יש‬
‫טעמו של הגרש־״ק בזר‪ ,‬ושזר‪ ,‬דומה לברכת‬ ‫ובהסברת‬
‫דין רה״ר אפ״ה ג״כ אינו אלא מדרבנן משום דאין‬
‫מעין שבע כותבים לומי גם בס׳ תוספת‬
‫דרך הוצאה בכך דדוקא במשא דרך כתיפו שכן משא‬
‫שבת על או״ח סי׳ ר״ע כק״י‪ ,‬וגם לרבות בהגהות ת‬
‫בני קד‪.‬ת‪ ,‬משא״כ בגד סביב צוארו אין דרך לישא אלא‬
‫שאול על יו״ד סי׳ שפ״ד לד‪,‬גרי״ז נאטאזאן ז״ל כותב‬
‫בתורת מלבוש ולא לשס משאוי כשאינו מלבוש וא״כ אי‬
‫ג״כ בכזאת ע״ש‪ .‬וא״כ לדידן לא שייך זה וכג״ל‪.‬‬
‫נימא דגם זר‪ ,‬ל״ה מלבוש הו״ל הוצאה כלאחר ‪T‬‬
‫כמו״ב ראיתי עוד בם׳ שו״ת זכר יד‪,‬וסף להגרי״ז‬
‫יעו״ש ביתר אריכות‪ ,‬וע״כ לאחר שד‪,‬בעל קרן לדוד‬
‫שטערין ז״ל סי׳ פ״ח שמביא בשם ספר שו״ת‬
‫מספר ממנהגו של הגד‪,‬״צ משינעווע ז״ל כנ״ז מוסיף‬
‫גור אריה יד‪,‬ודד‪ ,‬שהעלר‪ ,‬שיש לומר במד‪ ,‬מדליקין בבית‬
‫עלה וכותב וז״ל ; אלא דלפי מש״כ היה נראר‪ ,‬בפשיטות‬
‫האבל‪ ,‬וסתם את הדברים כדבריו יעו״ש‪.‬‬
‫לר‪,‬תיר‪ ,‬וכן הוא מנהג יראי ה׳ חסידים ואנשי מעשד‪ ,‬ולא‬
‫מהאמור ראיתי בס׳ שו״ת מד‪,‬רי״ל דיסקין‬ ‫בגדולה‬
‫ראיתי מי שחוכך בזה להחמיר‪ .‬ואפשר שד‪,‬גד‪,‬״ק הנ״ל‬
‫ז״ל בקונטרס אחרון אות קצ״ג דשדי נרגא‬
‫החמיר רק לעצמו מפאת חס ‪T‬ות ופרישות עכ״ל‪.‬‬
‫בזה וכותב דאיסור אמירת פרק במר‪ ,‬מדליקין בבית‬
‫האבל שכותבים בזה‪ ,‬היינו רק למנד‪,‬גים שאומרים אותו‬ ‫בנוגע לצמר גפן באוזן מצאתי בספר שו״ת בית‬ ‫וגם‬
‫קודם קבלת שבת‪ ,‬אבל לא למנהגינו שאומרים אותו‬ ‫ישראל )לאנדא( סי׳ י״א שזץ בזר‪ ,‬״על הני אינשי‬
‫לאחר קבלת שבת‪ ,‬ועל כן מתריע וכותב דלמנהגנו מה‬ ‫שהולכין במוך הנקרא וואטשע תחוב באזנים ביום שב״ק‬
‫שאבל אינו אומר אותו הוי כמעט אבילות בפרהסיא‪,‬‬ ‫ברשות הרבים״ וכותב ללמוד עליד‪,‬ם זכות מל״א של‬
‫ובפרט כשכל המנין מבטל אמירתו דאזי הוי עוד בםרר‪,‬סיא‬ ‫רש״י‪ ,‬ועוד זאת רוצה להוכיח מד‪,‬־רושלמי שבת פ״ו‬
‫טפי עיי״ש זאת אומרת שסובר שלא רק שהמנין צריך‬ ‫ה״ה דבמקום מיחוש מותר אפילו בלא מקושר ורק‬
‫לאומרו‪ ,‬אלא אפילו האבל בעצמו נמי צריך להצטרף‬ ‫תחוב יפד‪ .,‬ועפ״י רוב אין הולכין בוואטשע תחוב‬
‫עמד‪,‬ם ולאומרו‪.‬‬ ‫באזנם רק אותן אנשים שיש לד‪,‬ם איזר‪ .‬מיחוש וחולי‬
‫ג( ו ח בי ב עלי מר‪ ,‬שראיתי מכבר בחדושי חתם סופר‬ ‫באזנם או בימי הקור וד‪,‬חורף שהכל חולים אצל צינד‪.‬‬
‫עה״ת מד‪,‬דורא רביעאי בדרוש לר״ה שבסו׳‬ ‫עיי״ש‪ .‬וחזר להזכיר היתרו זר‪ ,‬גם לקמן בסי׳ נ״ג‬
‫בכל‬ ‫ישראל‬ ‫של‬ ‫פ׳ וילד שעומד על טעם מנד‪,‬גן‬ ‫בדיונו על יציאה בבתי־אזנים יעו״ש‪ .‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫תפוצות ‪,T‬ן שבע״ש בתפילת ערבית אומרים פ׳ משניות‬
‫במד‪ ,‬מדליקין‪ ,‬דבספרי רבותינו ז״ל כתוב טעם על‬
‫קז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן נ‬ ‫שו״ ת‬
‫שי בעצמו בדבריו שם לפני כן בא עלה מטעם דהוי‬ ‫זה כדי שיזכור עי״ז איזה הן הפתילות ושמנים הכשריס‬
‫וכנ״ל‬ ‫כמו ברכת מעין שבע‪ ,‬וא״כ ל״ש זד‪ ,‬לדידן‬ ‫להדליק בהן‪ ,‬וטעם זה נכון על מנהג אחב״י שגספרד‬
‫בטוטו״ד‪ ,‬ורק לאחר מיכן בא עלה להטעם שאומרים‬ ‫שנוהגין לומר הפרק הזה קודם קבלת שבת‪ ,‬אבל למנהג‬
‫אותו כדי להורות הלכות שבת‪ ,‬וגם כשאומרים אותו אחר‬ ‫אחב״י שבאשכנז שאומרים אותו אחר סיום תפלת ערבית‬
‫תפ״ע נפ״מ לשבת הבאה‪ ,‬וע״ז מעורר ובא דאין לאומרו‬ ‫אינו מספיק הטעם הזה )וכמובן שזאת השאלה של הח״ם‬
‫בבית האבל משום דאין אומרים שמועות בבית אבל‬ ‫ישנה גם למנהגינו כאן שאומרים אותו אחר אמירת‬
‫אפי׳ בשבת‪ ,‬ומשום טעמא דפרהסיא משיב כג״ל‪ ,‬ולזה‬ ‫מזמור שיר ליום השבת‪ .‬דהא סו״ס זה כבר אחר קבלת‬
‫נשיב‪ ,‬דבפרר‪,‬םיא כן הוי זה כנ״ז‪ ,‬וגם עצם הטענה‬ ‫שבת(‪ .‬ומביא שהרב השל״ה ז״ל מביא בסידורו שער‬
‫דאין אומרים שמועות בבית האבל ג״כ איננה טענה‬ ‫השמים משם הרמ״ק שיש טעם עפ״י קבלה לומר פ׳‬
‫בהיות דמנד‪,‬גנו אנו שכן אומרים שמועות בבית האבל‬ ‫במה מדליקין‪ ,‬ואיהו מדידד‪ .‬מוסיף ליתן עוד טעם‪,‬‬
‫אפילו בימי החול ]ולא רק בשבת כדי להראות שאין‬ ‫והוא‪ ,‬עפי״מ שאיתא בבה״ט בשם האר״י ז״ל שאחר‬
‫אבילות בשבת‪ ,‬כמובא דיעה זאת בערך שי שם[‪,‬‬ ‫שישכים בבקר יהי' תחילת לימודו ם' משניות כי עי״ז‬
‫ויעוין בערוד‪,‬״ש סי' שע״ח סעיפים ח' ט׳ שכותב‬ ‫מתיישבת הגשמה בגופו כי משנה אותמת נשמה‪ .‬ולפי״ז‬
‫לדיטעים טעמו של דבר‪ ,‬ומברר דשפיר יכולים אחרים‬ ‫אחר תפלת ערבית בשבת שכבר קיבל נשמה יתירה‪ ,‬כדי‬
‫ללמוד בבית האבל ושאדרבא חושבים זה לזכות‬ ‫ליישב אותה לומדין פ׳ במה מדליקין כי יען הנשמה‬
‫לנשמתו‪ ,‬ושכן נ״ל ברור לדינא ע״ש‪ .‬וכן יעדן גם‬ ‫קרד׳ נר כדכתיב כי גר ה׳ נשמת אדם כדאי׳ בגמ׳ פ'‬
‫בם׳ שו״ת רב פעלים ח״ג חיו״ד ■סי׳ ל״א שכותב‬ ‫זה‪ ,‬לכן לומדין פ׳ משגיות זה שמדבר מעניני נר‪,‬‬
‫ד ‪T‬וע המנהג פשוט ובן עמא דבר דאם לומדים השמועה‬ ‫ודפח״ח‪.‬‬
‫ואגדה למנוחת הנפטר אין חשש בזה ע״ש‪.‬‬ ‫טעמו זה של הח״ם יש להסביר את מנהגינו אנו‬ ‫ולפי‬
‫שאנו אומרים פרק ב״מ מיד אחרי אמירת מזמור‬
‫בטוטו״ד שמוסיף עוד להסביר ולומר׳ דלדידן‬ ‫ויעו״ש‬
‫שיר ליוה״ש‪ ,‬והיינו שלפי האמור הוא המשכיות ענין‬
‫דבשבת ויו״ט מותר לאבל לצאת מפתח ביתו‪,‬‬ ‫■‬
‫קבלת השבת‪ ,‬ובאמירת מזמור שליוה״ש קבלנו עלינו‬
‫א״כ כיון שמותר לו לילד לביהכ״נ שוב גם ביתו לא‬
‫את השבת‪ .‬ובהוספת אמירת פרק ב״מ אנו ממשיכים‬
‫נקרא בית אבל כלל ונחשב בשבת רק כשאר מנין‬
‫עלינו תוספת הנפש שקיבלנו באמירת המזמור ומיישבים‬
‫שמתפללום בו לפרקים‪ ,‬ולכן כיון שמנד‪,‬גו לומר במה‬
‫אותה בגופנו )יעוין בשו׳׳ע סי׳ רס״א סעיף ד׳ דלדידן‬
‫מדליקין בכל מקום אפי׳ ביח ‪ T‬גם אצל אבל אומרים‬
‫הוי אמירת מזמור שיר ליוה״ש כענין עניית ברכו‬
‫אותו בשבת ע״ש‪.‬‬
‫לדידהו‪ .‬וכן בבה״ח שם ס״ק כ״ז כ״ח וכן בסי׳ רס״ז‬
‫מ״ש בטוטו״ד שם לחלק בזה בין אמירת‬ ‫ואגב‬ ‫ה(‬
‫ס״ק י״ב שמביא בשם האר״י ז״ל דבאמירת בואי כלה‬
‫שבע‪,‬‬ ‫מעין‬ ‫במד‪ ,‬מדליקין לבין ברכת‬ ‫מקבל תוספת הנפש ובעניית ברכו מקבל תוספת קדושת‬
‫ושברכת מעין שבע מכיון שאין אומרים אותו בשום‬
‫הרוה ובאמירת ופרוס עלינו מקבל תוספת נשמה עיי׳׳ש(‪.‬‬
‫מקום שמתפללין בו לפרקים לכן גם בבית האיל אין‬
‫לפי״ז מתחזקת ביותי■ הדעה האמורה‪ ,‬שלא רק‬ ‫וא״כ‬
‫לאומרו‪ .‬יש להעיר דוהו למנהגם‪ ,‬אבל בכאו ובמיוחד‬ ‫במה‬ ‫שהמנין המתפלל בבית האבל צריך לומר פ׳‬
‫בפע ‪,T‬״ק ת״ו המנד‪,‬ג זד‪ ,‬מאות שנים לומר ברכת מעין‬
‫מדליקין כפי המנהג‪ ,‬אלא גם לרבות האבל בעצמו‬
‫שבע אפילו במקום שמתפללים בו לפרקים ואפילו שאין‬ ‫צריך ג״כ לאומרו בהיות שהוא קבוע ועומד ויש לוה‬
‫שם ס״ת כמובא בספר מזבח אדמה או״ח סי׳ דס״ח‪,‬‬
‫שייכות והמשכיות לאמירת מזמור שיר ליוה״ש שאמר‬
‫וכן בכה״ח באות ג׳‪ ,‬וד‪,‬עלה לנד‪,‬וג כן גם בספר רב‬
‫מקודם לכן‪.‬‬
‫סעלי׳ם ח״ג חאו״ח סי׳ כ״ג ובספרו בן א״ח ש״ב פ׳‬ ‫ראיתי בספר שו״ת תשורת שי ח״א סי׳‬ ‫איברא‬ ‫ד(‬
‫וירא‪ .‬וא״כ כפי שכבר העלתי ובררתי בספרי שו״ת‬ ‫תרי״ד שכותב די״ל דמכיון שיש לתלות‬
‫צ״א ח״ז סי׳ כ״ג ס״ק ג׳ יש לאומרו גם בבית האבל‪.‬‬
‫דמשו״ה לא אומרים ב״מ דל״ש הטעם דלהמתין כמו‬
‫וכן בשו״ת רב פעלים ובן א״ח שם הע ‪ T‬בנו בכזאת‬
‫ברכת מעין שבע לכן אף להסוברים טעם כדי להורות‬
‫דמנד‪.‬ג ירושלים לאומרר‪ ,‬בכל מקום לרבות בבית חתנום‬
‫הלבות שבת מ״מ תו לא הוי‪ .‬מפורסם דמשום אבילות‬
‫ואבלים‪ ,‬וד‪,‬וסיף מצ ‪T‬ו בחיזוקו של מנהג זה דיש בזה‬
‫בשבת מונעים לאומרו‪ ,‬ולכן העיקר דאין לומר ב״מ‬
‫צורך גדול ע״פ הסוד כיעו״ש‪.‬‬
‫לא בבית האבל ולא בבית חתגים ע״ש‪ ,‬אבל לענ״ד אין‬
‫ו( ל כז גראד‪ ,‬לר‪,‬לכח דשפיר יש לומר במה מדליקין‬ ‫בזה כדי שיכנוע‪ ,‬בהיות ומנהגינו כן לאומרו אפילו‬
‫כשמתפללין בליל שכת אצל האבל וגם האבל‬ ‫במגין של פרקום וא״כ כשאצל בית אבל לא אומרים‬
‫בעצמו אט מצטרף עמהם לאומרו לא הפסיד‪.‬‬ ‫אותו הדבר ניכר והו״ל שפיר אבילות בפרהסיא‪ .‬והערך‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן נא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קח‬
‫בכוונת דברי הפרמ״ג שלהכי תלוי זה בפלוגתא‬ ‫ונראה‬ ‫סימן נא‬

‫שבין הב״ח והט״ז‪ ,‬מפני שהב״ח הא הרחיב‬
‫יחיד העומד בתפלה ושומע ברכת נהנים‬
‫להסביר שלהכי לא דמי זה להא דאסור להפסיק באמצע‬
‫בשעה שהגיע כבר להטוב שמך אם יכול‬
‫התפלה לאיש״ר ולקדושה מפני דהתם איהו הוא דגרם‬
‫להפסק זה כיון דאיחר לבוא לב״ה ולהתפלל עם הציבור‬
‫להפסיק ולענות האמנים‪.‬‬
‫וכו׳‪ ,‬וא״כ זיל בתר טעמא וגם היחיד כאן ג״כ היה‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬י״ג כסלו תשל״ז‪,‬‬
‫לו להקדים ולבוא ולא לאחר‪ ,‬אבל הט״ז שלא הזכיר‬ ‫ציון דייוים שליט״א‪.‬‬ ‫לש״ב היקר הרה״ג ר׳ בן‬
‫בדבריו מנימוק זה של איהו דגרם לנפשיה אלא חילק‬ ‫ש ו ״ ב‪:‬‬
‫בסתם מפני דכאן העניית אמן הוד‪ .‬מצוד‪ .‬המוטלת עליו‬ ‫ב ד ב ר מה ששאל ממני מה הדין ביחיד העומד בתפלה‬
‫בשעת תתפלד‪ .‬זו וד‪.‬אמן שייך לברכה עצמה ע״כ אין‬ ‫ושומע הברכה של ברכת נהנים בשעה שגם‬
‫זה הפסק‪ ,‬א״כ ה״ד‪ .‬גם ליח ‪ T‬אין זה הפסק‪.‬‬ ‫הוא הגיע בבר להטוב שמך ולך נאה להודות‪ ,‬אם יכול‬
‫לכאורה לא הכריע הפרמ״ג בזה איך להתנהג‬ ‫והנה‬ ‫ב(‬ ‫להפסיק ולענות האמנים אחר ברכת באהבה וביברבל‪.‬‬
‫למעשד‪ ,.‬אם כד‪.‬יוצא מהב״ח ולא לד‪.‬פסיק‬ ‫דאצל עצמו קרה הדבר ונסתפק בזה‪ .‬הנני להשיבו‬
‫או כהט״ז ולהפסיק‪.‬‬ ‫כדלקמן‪.‬‬
‫באמת נראה מוכח שד׳פרמ״ג הכריע כהב״ח‪ ,‬כי‬ ‫אבל‬ ‫זבשו״ע סי׳ קכ״ח סעי׳ י״ט מצינו שנדבר‬ ‫בטור‬ ‫א(‬
‫בסוף דבריו מציין לעיין בא״ר‪ .‬ועיינתי באל ‪.T‬‬ ‫בזה ע״ד הש״ץ ונפסק דאין ש״ץ רשאי לענות‬
‫רבד‪ .‬ושם כותב בזה״ל ‪ :‬וכל זה בש״ץ אבל ביחיד העומד‬ ‫אמן אחר ברכה של כהניזם‪ ,‬וכפי שמסביר הטור הטעם‬
‫כשנושאים כפיהם משמע מב״ח דאסור משום הפסקה‬ ‫הוא שמא תתבלבל דעתו ולא ידע איזו ברכה יש לו‬
‫הכריע‬ ‫חזא״ר‬ ‫דדוקא לש״ץ אין הפסק עכ״ל‪ .‬הרי‬ ‫להקרות פסוק ב׳ או ג׳‪ .‬והוא מר‪.‬גמ׳ בברכות ד׳ ל״ד‪.‬‬
‫וא״כ‬ ‫לאיסור‪ ,‬ולא הזכיר בכלל מצד היתר בזה‪.‬‬ ‫בב״ח שמביא בשם התוס׳ שכתבו דמאחר שלא‬ ‫ויעויו‬
‫להכריע‬ ‫מדהפרמ״ג ציין אליו משמע דכוונתו ג״כ‬ ‫אמרו בזה הטעם מפגי דמפסיק בתפלה אם‬ ‫‪.‬‬
‫לאיסור‪.‬‬ ‫עונה אמן‪ ,‬ש״מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסק מאחר‬
‫שצורך תפלה הוא‪ .‬ומסביר דיב״ח כוונת דבריהם‪ ,‬דר״ל‪,‬‬
‫א ל יתכן דזר‪ .‬שהפרמ״ג ציין להא״ר הוא רק כדי‬
‫דלא דמי להא דקיי״ל דאסור להפסיק באמצע התפלה‬
‫לד‪.‬םתייע מנו למ״ש לדייק שלהב״ח אסור‪ .‬אבל‬
‫לאיש״ר ולקדושה‪ ,‬דהתם איהו הוא דגרם להפסק זה‬
‫למעשד‪ .‬מכיון שכותב הפרמ״ג שמיר‪.‬ו להט״ז שפיר דמי‬
‫כיון דאיחר לבוא לב״ה ולהתפלל עם הציבור עד‬
‫יתכן שדעתו היה להכריע כד‪.‬ט״ז דהוא בתראי לעומת‬
‫שמתפלל בשעה שהש״ץ אומר קדיש וקדושה הלכך‬
‫הב״ח שראה את דבריו וחלק עליו‪.‬‬
‫אסרו‪ .‬לו להפסיק דאין זה הכשר תפלה‪ ,‬אבל באמן‬
‫ולפלא‬
‫על המשנר‪ .‬ברורד‪ .‬שלא הזכיר מכל זה‪.‬‬
‫שעונין לאחר בךכת כהנים דהכשר תפלה כך היא‬
‫ארחות חיים החדש על או״ח סי׳ קכ״ח‬ ‫ג( ובספר‬ ‫שהכהנים נושאים כפיתם לאחר שסיים הש״ץ ברכת‬
‫סקי״ט אחרי שמעתיק דברי הפרמ״ג הנ״ל‬
‫מודים ומברכים לעם וחייבים הכל לענות אמן איו זה‬
‫מציין לעיין בספר דרכי חיים באות אמן חלק ת׳ שכתב‬
‫הפסקה לש״ץ באמצע תפלתו ואינו אסור אלא מפני‬
‫דאסור לענות אמן כדעת הב״ח‪ .‬ולא הביא נימוקו לכך‪.‬‬
‫הטירוף‪.‬‬
‫ואולי מפני דס״ל דמכיון שיש פלוגתא בזה א״כ שב‬
‫בשו״ע בסקי״ד מסביר כוונת דברי התוס׳ בקצרה‪,‬‬ ‫והט״ז‬
‫ואל תעשה עדיף‪.‬‬
‫ובכזאת‪ ,‬דודאי בתפלה אסור להפסיק בד״א כגון‬
‫ראה זה מצאתי בס׳ נוד‪ .‬שלום על מנהגי‬ ‫אולם‬ ‫ד(‬ ‫לקדיש או לקדושה‪ ,‬מ״מ כאן דהוה העניית אמן מצוה‬
‫מצרים מד‪.‬רב ר׳ א ל ^ חזן ז״ל בעל שו״ת‬ ‫המוטלת עליו בשעת תפלה זו דאמן שייך לברכה עצמה‬
‫תעלומות לב‪ ,‬בדיני שחרית ומנחה של שבת אות‬ ‫ע״‪ :‬אין זה הפסק עיי״ש‪.‬‬
‫ג׳‪ ,‬דכותב וז״ל ; ראה ראיתי כשמתפללים בקול רם‪,‬‬ ‫אין נפ״מ בין טעמו של הב״ח לבין טעמו‬ ‫ולכאורה‬
‫שרוב הצבור ממד‪.‬רים לגמור קודם שיגיע הש״ץ למודים‪,‬‬ ‫של הט״ז‪ ,‬ואין לנו בזה נפ״מ לדינא‪.‬‬
‫כדי לומר מרדים דרבנן‪ ,‬ולענות אמן אחר ברכת כר‪.‬נים‪,‬‬ ‫מצאתי בפרמ״ג במ״ז סקי״ד שבתוך דבריו כן‬ ‫אבל‬
‫ור‪.‬ודעתי לכמה בני עליה שאין צריכים למהר בתפלתם‬ ‫כותב נפ״מ לדינא בין הטעמים‪ ,‬והוא זה‪ ,‬בנוגע‬
‫בעזביל זה‪ ,‬ויכולים הם להתפלל עם הש״ץ מלה במלה‪,‬‬ ‫ליחיד העומד בתפלה‪ ,‬וכדבר שאלתו דמר‪.‬‬
‫וכשיגיע למודים יאמר יחד עם הש״ץ דק״ל בדרבא‬ ‫וזה לשון דבריו של הפרמ״ג ‪ :‬והוי יודע דיחש העומד‬
‫מינה‪ ,‬ואינו צריך לומר מודים דרבנן‪ ,‬כי לא נתקן‬ ‫בתפלה והגיע להטוב שמד כו׳ אי רשאי לענות‬
‫מודים דרבנן אלא לחזרת הש״ץ כשכבר התפלל מודים‬ ‫אמן אחר באהבה וכדומה באנו למחלוקת הב״ח והט״ז‪,‬‬
‫קודם‪ ,‬וגם ברכת כהנים יכולים לענות אמן בכל הפרקים‬ ‫להב״ח היה לו להקדים ולט״ז שפיר דמי ועא״ר אות‬
‫)אבל לא ב״ה וב״ש‪ ,‬וכ״ש וכן יה״ר שאומרים אחר‬ ‫ל״ח עכ״ל‪ .‬הרי לנו שלפי הפרמ״ג שאלתו דמר תלוי‬
‫תיבת יברכך( ואין זה הפסק וכמו שביאר רבינו אברהם‬ ‫בפלוגתא שבין הב״ח והט״ז‪.‬‬
‫קט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן נא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫קדושה בברכה שלישית ואין זו הפסקה כמ״ש זה הגאון‬ ‫בנו של הרמב״ם ז״ל בח ‪T‬ושיו הבאים בתשר הרמב״ם‬
‫ז״ל כר יענה אמן בברכת כהנים בין הודאה ושים‬ ‫דנ״א ע״ג‪ ,‬עב״ל הספר הנ״ל‪.‬‬
‫שלום ואין זו הפסקה‪ ,‬ההקש אחד עכ״ל‪.‬‬ ‫לנו שרבנו אברהם בנו של הרמב״ם ז״ל פסק בזה‬ ‫הרי‬
‫הנ ה ראה ראינו הדברים במקורם‪ ,‬ושפתי רבנו אברהם‬ ‫את פסקו דהמתפלל בלחש יחד עם הש״ץ ומגיע‬
‫בן הרמב״ם ז״ל ברור מללו ובמילתא בטעמא‬ ‫לברכת כהנים יכול לענות אמן בברכת נהנים בכל‬
‫דאפשר שפיר למתפלל בלחש לענות אמן בברכת‬ ‫הפרקים‪ ,‬ועפי״ז ובעקבותיו פסק גם הבעל תעלומות לב‬
‫כהנים‪ ,‬ולומד זה בהיקש גם מדברי רבינו האיי ז״ל‪,‬‬ ‫למעשה לבני־העליה שרגילים לשהות בתפלתם‪ ,‬שאין‬
‫וא״כ נתחזקו דברינו האמורים‪.‬‬ ‫צריכים למהר בתפלתם בשביל זה ויכולים הם להתפלל‬
‫עם הש״ץ מלה במלה וכשיגיעו לברכת כהנים יכולים‬
‫מדי עיוננו במקוריותם של דברים‪ ,‬אנו למדים‬ ‫ברם‬ ‫ו(‬
‫לענות אמן בכל הפרקים ואין זה הפסק‪ ,‬וא״כ יכולים‬
‫אבל שדברי רבינו אברהם בן הרמב״ם ז״ל‬
‫אנו ג״כ להכריע לפסוק בכזאת‪ ,‬בהיות ולפניהם דהב״ח‬
‫נאמרו בזה בהסתייגות‪ ,‬והוא‪ ,‬דבמה דברים אמורים‪,‬‬
‫והפרמ״ג לא היה למראה עיניהם בעת כתבם דבריהם‬
‫דוקא כשיח ‪ T‬זה התחיל את תפלתו בלחש יחד עם‬
‫את דברי רבנו אברהם בן הרמב״ם ז״ל ולא ראו הכרעת‬
‫הש״ץ בשעה שהתחיל בקול רם‪ ,‬וככתוב בפורש בדברי‬
‫דעתו הגדולה בזה שאין זה הפסק‪ .‬וזאת בהתאם למה‬
‫הגאון ז״ל בלשון ״והא דאמור רבנן אם יכול להתחיל‬
‫שמצינו להרמ״א בחו״מ סי׳ כ״ה סעי׳ ב׳ שפוסק שבכגון‬
‫ולגמור ד‪,‬יכא דאתחיל מקמי ש״ץ אבל בדאתחיל בהדי‬
‫דא אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים‪ ,‬מכיון שלא‬
‫ש״ץ שפיר דמי״ וגם כל דברי רבינו אברהם בן הרמב״ם‬
‫ידעו דברי הראשון ואמרינן דאי הוי שמיע להו הוו‬
‫ז״ל מוסבים על בכזאת כשהציבור מתחיל בלחש יחד‬
‫הדרי בהו ע״ש וכן בש״ד שם ס״ק כ״א יעו״ש‪.‬‬
‫עם הש״ץ בקול רם כפי שתיקן אז אביו הגדול הרמב*׳ם‬
‫ה( וחפשתי ומצאתי דברי רבנו הרמב״ם ז״ל בזה‬
‫ז״ל במצרים לשם התועלת כיעו״ש‪ .‬וכך המרי הדברים‬
‫מודפסים בראש ספר מעשה רוקח על הרמב׳׳ם‬
‫שמסיים שם בזה בלשון‪ :‬״וד‪,‬נכון בזה הסגנון המתוקן‬
‫ז״ל‪ ,‬וז״ל שם בנוגע לנידון שלנו‪ :‬אבל צריד אתה‬
‫שהוא גדול התיקון באלו הזמנים שיתפללו כל העם‬
‫לדעת שראינו רוב האנשים וכו׳ שכשמגיע ש״ץ לעבודה‬
‫עם ש״ץ מלה במלה מתחילת התפלר‪ ,‬ועד סופה״ עיי״ש‪,‬‬
‫ועלו הכהנים לדוכן ימהרו כולם בתפלה עד שישלימו‬
‫הרי שכל המדובר שם הוא על גוונא שמתחילים להתפלל‬
‫תפלתן קודם ברכת נהנים כדי שלא ימנעו מעניית אמן‬
‫בלחש יחד עם הש״ץ‪ .‬ולפלא איפוא על הבעל נוה שלום‬
‫על ברכת כהנים‪ ,‬או שמא יענו ותהיה הפסקה וכו׳ וקצת‬
‫שלא שם את לבו לכד שרבינו אברזע אומר את דבריו‬
‫מהם ממהר יותר עד שישלים תפלתו קודם שיגיע ש״ץ‬
‫רק כשהיחיד מתחיל הלחש יחד עם הש״ץ‪ .‬ואולי הוא‬
‫למודיום כדי שלא יגרע ממודים דרבנן‪ ,‬וזה הדקדוק‬
‫זה מפגי שיתכן שהמדובר בנוה שלום הוא ג״כ רק על‬
‫עזיבתו דקדוק להיותו בעצמו טעות ואין בו דקדוק תוריי‬
‫גוונא דא כשהציבור מתחיל את הלחש יחד עם הש״ץ‪.‬‬
‫כ״א הפכו והוא מביא ל ‪T‬י עון גדול אמג׳ היותו מביא‬
‫האמור יתכן לומר דכשמתפללים עם הש״ץ מלה‬ ‫ולפי‬ ‫ל ‪T‬י עון גדול זה להיות מחייב המהירות באמירת‬
‫במלה כו״ע יודו שאפשר ליחיד לענות גם האמנים‬ ‫התפלה ושבוש הכוונה ותליית המחשבה כדי להקדים‬
‫בברכת כהנים‪ .‬ויעוין בב״ח בטור שם דדבר חילוקו‬ ‫לש״ץ ותהי׳ אז צורת התפלה קבע ולא תחנונים‪ ,‬ואמנם‬
‫של ש״ץ מיחיד לעניית איש׳ר וקדושה הוא זה‪ ,‬מפני‬ ‫היותו טעות בעצמו ואין בו דקדוק תוריי וכו׳ ומה‬
‫דהתם איהו הוא דגרם להפסק זה כיון דאיחר מלבא‬ ‫שנתלה בזה במודים דרבנן הוא טעות שטעה בעיקר‬
‫לביהכ״ב ולהתפלל עם הציבור עד שמתפלל בשעה‬ ‫הדין וכו׳ אבל אם היה מתפלל ואומר מודים העיקרי‬
‫שהש״ץ אומר קדיש וקדושה הלכד אסור לו להפסיק‬ ‫עם ש״ץ קים ליה בדרבה מיניה‪ ,‬ועניית אמן בברכת‬
‫דאין זה הכעור תפלה ע״ש‪ ,‬וא״כ דון מינה דהא אם‬ ‫כהנים אינה הפסקה לפי שההפסקה באמן וכיוצא בזה‬
‫מתחיל ד‪,‬יח ‪ T‬יחד עם הש״ץ כשם שאז מפסיק גם‬ ‫שהזהירו ממנה היא בשיהיה עונה אמן או קדוש וכיוצא‬
‫לקדושה )עיין או״ח סי׳ ק״ט סעין* ב׳ ומ״ב סקי״ד( כן‬ ‫בהן בלתי היותו מתפלל עם ש״ץ‪ ,‬וכבר העתיק זח הענין‬
‫יכול להפסיק גם לאמן דברכת כהנים‪.‬‬ ‫האמיתי ר׳ יצחק ז״ל משם ר׳ האיי ז״ל וקיים אותו‬
‫היוצא לנו להלכה לפענ״ד דכשהיחיד מתחיל‬ ‫עכ״ם‬ ‫ז(‬ ‫בה׳ מנהגא דרבנן‪ ,‬כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח‬
‫הלחש יחד עם הש״ץ אזי א״צ למהר לגמור‬ ‫צבורא דמצלו בלחש דמעכב עד דמסיימי‪ ,‬וכדפתח‬
‫קודם‪ ,‬וימל שפיר לענות אמן אחר ברכת כהנים ויברכך‪,‬‬ ‫שליחא דצבורא ומתחיל ה׳ שפתי תפתח אומר בהדי‬
‫אבל כשמתחיל לפני הש״ץ או לאחר מיכן אזי באנו‬ ‫שליחא דצבורא מלתא מלתא ועני קדועותא בהדי צבורא‬
‫בא״ר‬ ‫כמבואר‬ ‫והט״ז‬ ‫בזה למחלוקת שבין הב״ח‬ ‫ועופיר דמי למעבד הכי דלית בה הפסקה‪ ,‬והא דאמור‬
‫ובפרמ״ג‪ ,‬ובזה הדעת נוטה דעדיף להיות בזה שב ואל‬ ‫רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכא דאתחיל מקמי‬
‫תעשה וישתוק‪.‬‬ ‫ש״ץ‪ ,‬אבל בדאתחיל ■בהדי ש׳׳ץ שפיר דמי‪ .‬וכמו שיענה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן נב‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קי‬
‫ראיתי שהעתיק את הד‪.‬לכה בזה בספר ברכת הכית‬ ‫ויפה‬ ‫סימן נב‬
‫שער נ״ח סעיוף י״ד בזר‪.‬״ל; ובשבת נד‪.‬גו ליתן‬
‫אם אפשר לצאת בשבת ידי מצות קידוש היום‬
‫לתינוק לשתות‪ ,‬ואם המברך אוכל במקום שמברך ישתה‬
‫בכוס שמברכין על ברבת מילה‬
‫כמלא לוגמיו ואחר כך יאכל כזית פת הב״כ‪ ,‬וכן אם‬
‫יש לו לשתות עוד כוס מלבד הכוס הזה יכול לשתות אף‬ ‫מת״ח אחד שכיבדוהו בברכות בברית מילה‬ ‫נשאלתי‬
‫‪.‬בשבת כמבואר ברמ״א באו״ח סי׳ רע״ג ומ״א שם עכ״ל‬ ‫שחל להיות בשבת‪ ,‬והמילה ‪ TD‬לאחר‬
‫ויעו״ש גם בשערי בינה ס״ק י״ד עיי״ש‪.‬‬ ‫התפלה‪ ,‬איך עליו להתנהג‪ ,‬אם מחויב לעשות ק^וש‬
‫ד( ונשארת אבל השאלד‪ .‬מדוע שבאמת לא נחשב‬ ‫קודם ולאכול כזית‪ ,‬או שיכול באותו הכום שיכבדוהו‬
‫זר‪ .‬כעושין מצות חבילות חבילות ?‬ ‫‪.‬‬ ‫לברך לצאת בו גם ידי קידוש‪ .‬וישתה מלוא לוגמיו‪,‬‬
‫בספר כורת הברית סי׳ רס״ה בנחל כרית ס״ק‬ ‫וראיתי‬ ‫זאח״ב יאכל כזית‪ ,‬או ישתה עוד רביעית‪.‬‬
‫ט״ו שיחד עם כתבו את ההלכה דכשעושד‪,‬‬ ‫א( ו הנ ה הבעיה שמתעוררת בזה היא בגלל שאין עושין‬
‫עליו גם ק ‪T‬וש היום כגון שד‪,‬וא במקום סעודד‪ .‬דודאי‬ ‫מצות חבילות חבילות‪ ,‬ואולי גם זה מפני‬
‫את‬ ‫המוסגר‬ ‫צריך לשתותו כשיעור‪ ,‬מעיר במאמר‬ ‫דד‪.‬משך אמירת הברכה והתפלר‪ .‬לכבוד המילה הוד‪ .‬הפסק‬
‫השאלה האמורה‪ ,‬וכותב‪ ,‬דצע״ק דהא אין עושין מצות‬ ‫בין ברכת פה״ג להטעימה בנוגע ליציאת ידי קידוש‪ ,‬אך‬
‫חבילות‪ ,‬ומציין לאה״ע סי׳ ס״ב סעיף ט׳ ולא תירץ‪.‬‬ ‫אם בכד‪.‬״ג לא הוה בגדר של מצות חבילות מסתבר שגם‬
‫ומתוך זה כותב באות הברית שם ס״ק ט״ו דצע״ק‬ ‫לא הוד‪ .‬הפסק )יעוין באו״ח סי׳ רע״א סעיף ט״ו ומג״א‬
‫■אי שרי לעשות ק ‪T‬וש עליו עיי״עז‪.‬‬ ‫ס״ק ל״א ומשנ״ב ס״ק ע״ה ע״ו עיי״ש(‪.‬‬
‫ליישב עפי״ד הב״י בטור יו״ד סי׳ רס״ה שכותב‬ ‫ונראה‬ ‫ב( ובאמת נשמע הדבר מתוך הלבד‪ .‬פסוקה שנפסקה‬
‫שמ״ש הטור שם שעל הכוס מברכין אותד‪ ,.‬שלאי‬ ‫בשו״ע או״ח סי׳ רע״ג סעי׳ ה׳ וז״ל ‪ :‬כתבו‬
‫מצא דבר זד‪ .‬מבואר בגמ׳ ולא בדברי הרי״ף ור‪.‬רמב״ם‪,‬‬ ‫הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודד‪ .‬אפילו‬
‫אלא שמדברי המפרשים והגאונים נראה שר‪.‬וא מוסכם‬ ‫אכל דבר מועט או שתד‪ .‬כוס של יין שחייב עליו ברכד‪,‬‬
‫מהכל לברך אותד‪ .‬על הכוס‪ ,‬ושמדברי המרדכי נראה‬ ‫יצא ידי ק ‪T‬וש במקום סעודר‪ .‬וכו׳‪ ,‬ומוסיף ע״ז הרמ״א‬
‫שד‪.‬טעם הוא משום דאמרינן בברכות ל״ה דאין אומרים‬ ‫וז״ל ‪ :‬ולפי זר‪ .‬היד‪ .‬מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס‬
‫שירה אלא על היין ע״ש‪ ,‬ועמ״ש עפי״ז גם הט״ז ביו״ד‬ ‫של מילר‪ .‬בשבת בשחרית אם שותין כשיעור‪ ,‬אבל נהגו‬
‫שם סק״ד וסק״י עיי״ש‪ ,‬ועוד יעוין בקו׳ דברי שלום‬ ‫ליתן לתינוק עכ״ל‪ .‬והמג״א בסקי״ב מוסיף עלה וכותב‪,‬‬
‫לד‪.‬גאון המהרש״ם ז״ל שבסו״ס כורת הברית בס״ק‬ ‫דלבוש וב״ח כתבו דבעי שישתה עוד כוס מלבד הכום‬
‫כ״ה שמבאר שגם מהך דאין אומרים שירר‪ ,‬אלא על‬ ‫של קידוש וד‪.‬שתיד‪ .‬השניד‪ .‬נהשבת לסעוח־ו‪.‬‬
‫היין הוא רק אסמכתא בעלמא לד‪.‬מנד‪.‬ג וכו׳ והכא הברכה‬ ‫הרי לנו שכל הבעי׳ הגידונת בזה היא רק כמד‪ .‬שצריך‬
‫לאחר המילה‪ ,‬ובצל״ח )בפסחים ס״ד( דדוקא בשירת‬ ‫לשתות כדי לצאת גם ‪ ’T‬ק ‪T‬וש אבל על שיכול‬
‫לדם אבל בשאר שירה לכ״ע בלא יין עיי״ש‪.‬‬ ‫לקדש על אותו כוס של מילה אין בעיד‪..‬‬
‫בהיות שעיקרו של דבר זה שצריכים כוס‬ ‫ועל כן‬ ‫לפרש דזה שמסיים הרמ״א‪ ,‬דאבל נר‪.‬גו‬ ‫ויכולנו‬ ‫ג(‬
‫בברכת המילה לא נזכר בגט׳ ולא ברי״ף והרמב״ם‬ ‫ליתן לתינוק‪ ,‬הוא באמת בגלל הבעיד‪,‬‬
‫וד‪.‬וא נלקח ור‪.‬וסמר רק משום טעמא דאין אומרים שירה‬ ‫של אין עושין מצות חבילות‪ ,‬ולכן נהגו שלא יצא בזה‬
‫אלא על היין‪ ,‬לכן לא נקרא הדבר הזה משום כך כמצוד‪.‬‬ ‫ידי קידוש ולתת לשתות לתינוק‪ ,‬אבל מדברי הב״י‬
‫בפני עצמד‪ .‬עד שנאמר שאם יצרפו לכוס זד‪ .‬עוד מצוד‪.‬‬ ‫בטור שמשם הוא מקום הדבר לא משמע כן‪ ,‬דמתחילה‬
‫שיהא נקרא זד‪ .‬כעושין מצות הבילות חבילות‪ ,‬ולכן‬ ‫מביא הב״י דבר זה דכוס מילד‪ .‬שד‪.‬יא בשבת יתננו‬
‫אפשר שפיר גם לקדש קידוש היום על כוס זה ולעשותו‬ ‫לתינוק מד‪.‬גד‪.‬ו׳ מיימו׳ בשם הר״ם‪ ,‬ועל זד‪ .‬מוסיף וכותב‬
‫עי״ כ כעצמיותר‪ .‬של מצוה‪.‬‬ ‫דאבל לפי דברי הגאונים אין צריך ליתנו לתינוק דש״ד‬
‫בטור ואהע״ז שם בסי׳ ס״ב שגם שם גופא‬ ‫ויעוין‬ ‫שישתהו המוהל עצמו‪ ,‬ומשמע שפירש בפשטות שד‪.‬חשש‬
‫איכא מחלוקת באם יברכו על כוס א׳ ברהמ״ז‬ ‫של הר״ם הוא רק בגלל זד‪ .‬דצריך קידוש במקום סעודה‪.‬‬
‫וברכות נשואין אם יהא נקרא זה חבילות חבילות‪ ,‬והגם‬ ‫וכך יוצא גם מדברי הב״ח שם‪ .‬והכי כותב מפורש גם‬
‫שר‪.‬רמ״א פוסק שם בסעיף ט׳ שאנו נוהגין לקחת ב׳‬ ‫הלבוש בסעיף ד׳‪ ,‬דאסור למוהל ולסנדק לשתות מכוס‬
‫כוסות א׳ לברד׳מ״ז וא׳ לז׳ ברכות‪ ,‬זאת אומרת שכן‬ ‫של מילה בשבת בשחרית אפילו אם ירצה לשתות כשיעור‬
‫חייעזינן משום מצות חבילות‪ ,‬י‪17‬ז לומר דהוא זה מפני‬ ‫דד‪.‬א אין להם שם מקום סעודד‪ .‬וגם אין לד‪.‬ם שם כוס‬
‫שאנחנו פוסקים כשיטת הרי״ן והרא״ש וד‪.‬טור דלא סגי‬ ‫אחר לשתות ע״ש‪ .‬אבל משום אין עושין מצות חבילות‬
‫שם בלא כוס ]והצרכת כוס שם נזכר גם במס׳ מפרים‬ ‫לא עלר‪ .‬על דעתם כלל לאסור‪ .‬וכשיש לתס עוד כוס או‬
‫פי״ט‪ ,‬ומובא ברא״ש פ״ק דכתובות סי׳ י״ג[‪ ,‬ויתכן‬ ‫מקום סעודד‪ .‬כו״ע מודו שאין אפילו מנד‪,‬ג שלא יובל‬
‫לומר דזה שמביא הטור באה״ע שם דבספרד אומרים‬ ‫גם לקדש על כוס זה ולשתות ממנו מלוא לוגמיו ואחי׳כ‬
‫הכל ]ברד‪.‬מ״ז וז׳ ברכות[ על כוס א־‪ ,‬דד‪.‬וא זה גם‬ ‫לשתות עוד כוס או לאכול כזית‪.‬‬
‫קיא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫‪ ]WC‬גג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אחר‪ .‬וד‪.‬יינו דאי לית ליד‪ ,‬בית אחר שרי לדור בשבת‬ ‫]חוץ ממ״ש בב״י שם[ מפני שנקטו כדעת הרמב״ם‬
‫וי״ט בבית שאין בו מזוזה דומד‪ ,‬לציצית בסי׳ י״ג דלא‬ ‫שם דכוס לא מעכב בו׳ ברכות ולכן לא הו״ל זה בגדר‬
‫אסרד‪ ,‬תורד‪ ,‬לדור כ״א לעשות מזוזה וכל שאין לו דירד‪,‬‬ ‫של מצות חבילות חבילות‪] .‬ויעוין במג״א או״ח סי׳‬
‫אחרת לא גזרו חז״ל עכ״ל‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫קמ״ז ס״ק י״א מ״ש לומר דדוקא בב׳ מצות של חובה‬
‫אומרת שהפרי מגדים ‪ ,‬מחלק בזה בין דין התורה‬ ‫זאת‬ ‫הוי חבילות עיי״ש[‪.‬‬
‫ע כ ״ פ כאן בברכת מילה מכיון שלא מצאנו מי שיסבור‬
‫לבין גזירת חז״ל‪,‬בזה‪ ,‬דמדין התורד‪ .‬אין כל איסור‬
‫לדור בבית שאין בו מזוזה‪ ,‬וחיוב התורד‪ ,‬בזה הוא רק‬ ‫כמצוה‬ ‫דלא סגי בלא כוס ושדבר זה הוא‬
‫לעשות מזוזה‪ ,‬אלא דחז״ל גזרו בזד‪ ,‬גם שלא לדור‬ ‫עצמאית‪ ,‬לכן י״ל דבכל כה״ג כו״ע ס״ל שאם מצרפים‬
‫בבית שאין בו מזוזה‪ ,‬וד‪,‬מד‪ ,‬לא גזרו כי אם ביש לו בית‬ ‫לצאת עם זר‪ ,‬עוד מצוד‪ .‬דלא הו״ל כעושין מצות חבילות‬
‫אחר‪ ,‬אבל באין לו דירד‪ ,‬אחרת לא גזרו חז״ל‪.‬‬ ‫חבילות‪ ,‬ולכן לא מצאנו מי שיחלוק על הד‪,‬יא דסי׳‬
‫רע״ג שיוצא משם בפשיטות שאפשר גם לצאת ‪T‬י‬
‫כל האמור הרי ממילא נופלת קושיתו‪ ,‬דהמדובר‬ ‫אחרי‬ ‫ק ‪T‬וש בכום של ברכת המילה‪.‬‬
‫במג״א סי׳ י״ג בשם המרדכי הוא על דינא‬
‫דאורייתא‪ ,‬ומדינא דאורייתא מותר באמת לגור בבית‬
‫שאין בו מזוזה אפילו ביש לו דירה אחרת‪ ,‬ורק בקום‬ ‫סימן נג‬
‫ועשה קאי‪ ,‬ובשבת אי אפשר לעשות׳ אבל המדובר‬
‫בפרמ״ג הוא על גזירת חז״ל בזה‪ ,‬כפי שיוצא מד‪,‬קד‪.‬״ע‬ ‫אם נודע לאדם בשבת שאין מזוזה בפתח‬
‫לפי פירושו בכוונת הירושלמי‪ ,‬וד‪,‬מר‪ ,‬הם שגזרו גם‬ ‫דירתו אם מותר לדור בה‪ .‬ואם אסור אם‬
‫על הכניסה כל שיש לו דירד‪ ,‬אחרת‪ ,‬ועל כן לא ראה‬ ‫מותר להחזירה בשבת לנרתיקה ואין בזה‬
‫שפיר הפרמ״ג כל סתירה בין מה שמפרש עפ״י הקה״ע‬ ‫משום מיחזי כמתקן‬
‫לבין הכתוב בזה במג״א סי׳ י״ג‪ ,‬ועשה מד‪.‬ם כורך‬ ‫על דברי הפתחי תשובה ביו״ד סי׳ רפ״ה‬ ‫נשאלתי‬ ‫א(‬
‫אחד‪ ,‬כאילו האחד משלים את משנד‪,‬ו‪ ,‬ועפ״י דברי שנש‪,‬ם‬ ‫סק״א שמביא מהפרמ״ג לאו״ח סי׳ ל״א‬
‫פסק וד‪,‬סביר דכל שיש לו דירה אחרת ישנה גזירת חז״ל‬ ‫שפסק דאם נודע לו בשבת ויו״ט שאין מזוזר‪ ,‬בפתחו‬
‫בזה שלא ליכנס בו‪ ,‬וכל שאין לו דירה אחרת מותר‬ ‫ויש לו בית אחר מחויב הוא לצאת וכו׳‪ ,‬וקשה דד‪,‬א‬
‫ליכנס בה בד‪,‬יוח ומה״ת בכלל מותר כמבואר בסי׳ י״ג‬ ‫מש לאחר מיכן ציין גם לדברי המג״א באו״ח סי׳ י״ג‬
‫]ובמג״א שם[ ואיכא בזה רק גזירת חז״ל‪ ,‬וד‪,‬מה לא‬ ‫סק״ח‪ ,‬והא המג״א שם מביא דברי המרדכי שכתב‬
‫גזרו לאסור הכניסד‪ ,‬כי אם דוקא ביש לו דירר‪ ,‬אחרת‪.‬‬ ‫בלשון ‪ :‬״ותדע דאטו במזוזה ומעקד‪ ,‬אסור ליכנס לבית‬
‫‪.‬שאין בו מזהה ]ומעקה[ אלא בעמוד ועשה קאי ותו‬
‫יש מתירים אפי׳ ביש לו דירד‪ ,‬אחרת ויש‬ ‫ולמעשה‬ ‫ב(‬
‫לא״‪ .‬ולפי״ז‪.‬הא גם ביש לו בית אחר איננו מחויב‬
‫אוסרים מדינא אפילו כשאין לו דירה אחרת‪,‬‬
‫לצאת‪ ,‬דזיל בתר טעמא‪ ,‬ובשבת הא אין עליו גם עמוד‬
‫ומצריכים להפקיר את הבית‪ ,‬וגם מעצם הירושלמי אין‬
‫ועשד‪ .,‬ואיך לא הזכיר מזה הפ״ת‪ ,‬וגם על הפרמ״ג צ״ע‪.‬‬
‫הכרח לפרש כפירושו של הקה״ע‪ ,‬חנוין בשו״ת רע״א סי׳‬
‫ט׳ ובדעת קדושים‪.‬ה׳ מזוזה סי׳ רפ״ה בגדולי הקדש‬
‫ליישב בהקדם דברי הירושלמי במגילד‪ ,‬פ״ד‬ ‫ונראה‬
‫הי״ ב דאיתא ; תפילין ומזוזה מי קודם‪ ,‬שמואל‬
‫סק״א ומקדש מע״ט סק״ג ושו״ת אבני נזר חיו״ד סי׳‬
‫אמר מזוזה קודמת‪ ,‬רב חונה אמר תפילד‪ ,‬קודמת‪ ,‬מה‬
‫שפ״א עיי״ש והדברים ארוכים‪.‬‬
‫טעמיה דשמואל שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות‪,‬‬
‫אם נפלה המזוזה בשבת אם מותר לר‪,‬חזירה‬ ‫ואודות‬ ‫ג(‬
‫מד‪ .‬טעמא דרב חוגה שכן היא נוהגת במפרשי ימים‬
‫צריכים‬ ‫שלא‬ ‫לנרתיקה אם הוא בגוונא‬
‫והולכי מדברים‪ ,‬ומפרש הקרבן העדד‪ .‬בכוונת טעמיה‬
‫לדופקר‪ ,‬במסמרים ?‬
‫דשמואל‪ ,‬דר״ל‪ ,‬שכן היא נותנת בשבתות וי״ט‪ ,‬דכשיש‬
‫להסוברים שמותר לד‪.‬משיד לדור בדירד‪ ,‬אין שאלת‪,‬‬ ‫הנה‬ ‫לו בית אחר אסור לדור בבית שאין בו מזחד‪ ,‬בשבת ע״ש‪.‬‬
‫ובודאי מותר‪ ,‬והשאלה היא רק לחסוברים שאסור‬
‫לנו לפי פירושו זה של הקרבן העדה דיש לנו‬ ‫ויוצא‬
‫להמשיך לדור בבית בלי מזוזה דאזי היא השאלה אם‬ ‫מקור מדברי הירושלמי לדין האמור בם״ ת‬
‫אין בההחזרד‪ ,‬איסור של מתקן או מיחזי כמתקן )יעוין‬ ‫בשם הפרמ״ג דאם נודע לו בשבת ויו״ט שאין מזוזה‬
‫באו״ח סי׳ שכ״ג סעי׳ ז׳ ובביאור הלכה ד״ה מותר‪.‬‬ ‫בפתחו דמחויב הוא לצאת ממגד‪ ,‬כשיש לו בית אתר‪.‬‬
‫וכן בסי׳ שכ״ו סעי׳ ח׳ ובביאור הלכה ד״ה אדם מותר‬
‫נעתיק את עצמנו לדברי הפרי מגדים‪.‬‬ ‫וכעת‬
‫■‬ ‫עיי״ש(‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫הפרמ״ג לא נמצאים בסי׳ ל״א כפי שציין‬ ‫והנה דברי‬
‫שדן בזו השאלה השדי חמד במערכת מ׳‬ ‫ומצאתי‬ ‫ה«׳ת‪ ,‬אלא נמצאים באו״ח סי׳ ל״ח בא״א ס״ק‬
‫כלל קט״ו‪ .‬ומביא מההקרי לב יז׳ש סי׳ קכ״ח‬ ‫ט״ו‪ .‬ודבריו שם מוסבים באמת ע״ד הירושלמי והקרבן‬
‫דפשיט ליה דמותר לתת בשבת המזוזה בד‪,‬קנה הקבוע‬ ‫העדר‪] ,‬שקורא לו בשם המפרש[‪ .‬וכותב וז״ל ‪ :‬וכתב‬
‫על ד‪,‬משקוו«‪ ,‬אך מסביר דגראר‪ ,‬אבל שהוא זה מפני דס״ל‬ ‫המפרש שם מזוןה נוהגת בשבתות וי״ט אם יש לו בית‬
‫ציץ אליעזר חי׳״ג‬ ‫הימן נד‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קיב‬
‫מיחזי כמתקן וגם הא אינו עושה מעשה בגופו כלל‬ ‫דאין איסור ליכנס לבית שאין פה מזוזה וכמו שכתב‬
‫ופשוט[‪.‬‬ ‫המרדכי ולכן אין כאן שום תיקון רק קיום המצוה הוא‬
‫יעו״ש בשדי חמד שהעלה לעיקר שאין איסור‬ ‫ועוד‬ ‫ה(‬ ‫דאיכא ]ובתוך דבריו כותב גם להקשות על הקה״ע‬
‫לדור בבית שאין בו מזוזה׳ וממילא גם פשוט‬ ‫מהמרדכי כיעו״ש‪ .‬ואנו כבר יישבנו זה[‪,‬‬
‫שאין כל איסור בנתינת או בהחזרת המזוזה אל נרתיקה‬
‫א ל לאחר מיכן מביא עוד השד״ח מספר שו״ת באר‬
‫שבמשקוף )כשלא צריכים למסמרה במסמרים( ואין כל‬
‫מים חיים )מוצירי( שנראה שסובר שאסור לדור‬
‫חשש משום מיחזי כמתקן‪ .‬עיי״ש‪ ,‬ואכמ״ל יותר‪.‬‬
‫בבית שאין בה מזוזה‪ ,‬ונו״ג בדין זה‪ ,‬באם שכח להניח‬
‫מזוזה מע״ש אם מותר להניחה בשבת‪ ,‬או במי שנפלה‬
‫סימן נד‬ ‫המזוזה שלו בשבת אם מותר לההזירה להחור שלה‬
‫בשבת דלא עביד שום מלאכה‪ ,‬או דילמא אסור משום‬
‫באיסור האזנה לשידורי רדיו בשבת ויו״ט‬ ‫דמיחזי כמתקן דעל ‪T‬י הנחתה מתיר דירת הבית‪,‬‬
‫גם על ידי כינון פתיחת המקלט וסגירתו ע״י‬ ‫והאריך בטעמים שנאמרו במס׳ ביצה ד׳ י״ז באיסור‬
‫שעון אוטומטי‬ ‫טבילת כלים בשבת ובדברי הפוסקים‪ ,‬וזאת הלכה‬
‫העלה דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו הך גזירה דשמא‬
‫האזנה לששורי רדיו בשבת ויו״ט ע״י הערכת‬ ‫אודות‬
‫יתקן‪ ,‬ועל כן פסק דבנפלה המזוזה בשבת או יו״ט דשרי‬
‫הכלי מע״ש אי בהשארת המקלט פתוח ואי על‬
‫להחזירה וליכא למיגזר משום שנראה כמתקן‪ ,‬משום‬
‫ידי שעון אוטומטי ששליק ויכבה בבוא הזמן‪ ,‬שכמה‬
‫דמילתא דלא שכיחא היא דישראל קדושים וקובעים‬
‫רוצים לגבב בזה גבובי היתר‪.‬‬
‫המזוזה במסמרים ואי אתרמי דנפלה הוי מילתא דלא‬
‫הנ ה בספרי שו״ת ציץ אליעזר ח״ג סי׳ ט״ז בקונטרס‬
‫‪.‬‬ ‫שכיח ושרי להחזירה עיי״ש‪,‬‬
‫הארוך בן י״ב הפרקים על אודות הרדיו הארכתי‬
‫כבר גם בנוגע לזה וביררתי והוכחתי על האיסור המוחלט‬ ‫ד( ולענ״ד נראד! דגם בלעדי החידוש הנ״ל לומר שזה‬
‫אפילו‬ ‫המקלט‬ ‫מתוך‬ ‫שיעזנו בהקשבה לש ‪T‬ורים‬ ‫בגדר של מילתא דלא שכיחא ושבמילתא‬
‫כשהפתיחה ׳והסגירה תסודר מע״ש על ידי שעון אוטומטי‪,‬‬ ‫דלא שכיחא לא גזרו רבנן גזירתם של מיחזי כמתקן‪.‬‬
‫או בהשארת המקלט פתוח מער״ש ויו״ט‪ ,‬וגם לרבות‬ ‫ג״כ יש סברא לומר דאין בכה״ג של הנחת מזוזה משום‬
‫לא להקשיב לששורי נכרים הנסדרים עבור נכרים‪ ,‬ושלא‬ ‫מיחזי כמתקן הגם שאסור'לו בלעדי זה לגור בבית‪ ,‬ולא‬
‫מועיל אפילו הדבקת פתקה שהכל ערוך מע״ש ]וגם‬ ‫מיבעיא להסוברים שהאיסור לגור הוא גזירה מדרבנן‬
‫הזהרתי על עבירה גוררת עבירה‪ ,‬שאלה המורים היתר‬ ‫בלבד ולא גזרו כי אם באין לו בית אחר לגור‪ ,‬דבודאי‬
‫^ ו ר שעון אוטומטי־‪ ,‬מע׳^ש‪ ,‬שנכשלים‬ ‫לעצמם ע״י‬ ‫שיש לומר אליבא דידהו שלא גזרו בכה״ג משום מיחזי‬
‫מתוך כך בהרבה פעמים גם באיסור הבערה וכיבוי‪ ,‬כי‬ ‫כמתקן דהו״ל מעין גזירה לגזירה דלא גזרו רבנן‪ ,‬אלא‬
‫נוהגים היתר בעצמם להעביר בשבת המחוג מגל אל‬ ‫אפילו‪.‬להסוברים שיש בזה איסור ממש ג״כ יש לומר‬
‫גל ומגלים בינונים אל גלים קצרים‪ ,‬ואינם חשים‬ ‫דלא אסרו בכלל בכל כה״ג משום מיחזי כמתקן‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫שעחסים מתוך כך בכמה סוגי מקלטי רדיו הבערה וכיבוי‬ ‫דמיחזי‪.‬כמתקן נקרא כל שמונח איסור השתמשות "ועל‬
‫במנורות המקלט[‪ .‬ופרטתי מהותי האיסורים שיש בזה‪,‬‬ ‫גופיה דחפצא‪ ,‬כגון בההיא דטבילת כלים טמאים או‬
‫קחנו משם‪.‬‬ ‫חדשים בשבת‪ ,‬שהאיסור הוא על עצמיותם‪ ,‬אבל בבית‬
‫בזה מה שראיתי בם׳ מנוחה נכונה ב״מוסף‬ ‫אוסיף‬ ‫שאין בו מזוזה אין איסור מונח על‪ .‬גופיה דהבית‪ ,‬ואיש‬
‫השבת״ על פי פסקי החזו״א שבסוף הספר‪,‬‬ ‫אחר מבלעדי הבעל הבית‪ ,‬מותר לו ליכנס לגור בו‪,‬‬
‫שמובא שם שגם הגאון החזו״א ז״ל פסק בפשיטות‬ ‫אלא התורה הטילה איסור־גבדא על בעל־־הדירה החייב‬
‫שאסור לשמוע רדיו בשבת אפילו אם כונן את הכלי‬ ‫במזוזה שאסור לו ליכנס לגור בו בלי שיקיים מקודם‬
‫מע״ש‪ ,‬וכי חוב קדוש על כל אחד להזהר מזה‪.‬‬ ‫החיוב המוטל עליו לקבוע מזוזה‪ ,‬ומכיון שאין באן‬
‫ולא ברור משם אם אמנם פסק החזו״א ז״ל‬ ‫והיות‬ ‫איסור חפצא כי אם איסור גברא שפיר יש לומר על כן‬
‫כזאת בדיוק‪ ,‬כי ככתוב שם הוא נסדר ונערך‬ ‫דבהגיחו מזוזה בשבת בהחור או בהקנה )באופן שלא‬
‫ממה שפסק לשואליו‪ .‬לכן אעתיק בזה מכתב מעניין‬ ‫כרוך בשום חילול שבת( אין בזה משום מיחזי כמתקן‬
‫מהחזו״א ז״ל שכתב בזמנו למועצה למען השבת והומצא‬ ‫כלל‪ ,‬כי אם רק כמקיים עי״כ המצוה המוטלת עליו‬
‫העתקו לרבנים הגאונים חברי המועצה התורנית לבירורי‬ ‫וממילא יורדת ממנו ומגופו האיסור׳גברא שהתורה‬
‫הלכות שבת שהתקיימה אז לאחר מלחמת השחרור‪.‬‬ ‫הטילה עליו מבלי ליכנס לדירה טרם שיקיקם את אשר‬
‫ואני שמשתי כאחד החברים‪ .‬וזה לשון המכתב במלואו‪.‬‬ ‫הטילה עליו לקבוע מזוזה‪ ,‬ומכיון שכן פשוט שמותר‬
‫שפע ברכות ורב שילומים‪.‬‬ ‫להחזיר בכה״ג בשבת המזוזה שנפלה ואין בזה משום‬
‫״הניעני מכתבכם מזמן‪ ,‬לא חשבתי לנחוץ תשובתי‪,‬‬ ‫מיחזי כמתקן כלל‪] .‬ומה שנראה לכאורה כמתקן גופו‬
‫אחרי כי פתיחת הרדיו בשבת מכאיבה כל לב שומר‬ ‫שירד ממנו עי״ב האיסור‪ ,‬בודאי שזה לא בגדר של‬
‫קיג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סיפן נד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫סימן נה‬ ‫שבת‪ ,‬והפורז גדרי הכרם ונותנו למרמס לכל עובר‬
‫הפסדו רב והשחתתו כבירה‪ ,‬יותר מגונב אשכלותיו‬
‫יולדת היושבת על המשבר או חולה מסוכן‬ ‫ועושק ענביו‪ ,‬ופרטי האיסור מקומו בעסק התורה‬
‫אם מותר להזמין בשבת עבורם רופא ממקום‬ ‫ועונג חכמתה‪ ,‬אבל בנוגע למעשה חובתנו קיום‬
‫אחר הכרוך בחילול ‪.‬שבת הגם שמצוי על‬ ‫התורח ולגדור פרצותיה‪ ,‬ויצליחו נא לשמירת‬
‫המקום רופא אחר שמוכן לטפל בהם‪.‬‬ ‫ישראל את השבת‪.‬‬
‫ואחתום בברכה אי״ ש‬
‫ביולדת שישבר‪ ,‬על המשבר בשבת ויש לה‬ ‫נשאלתי‬ ‫ובספר מנוחה נכונה בסופו הדפיסו כבר משמי בזה‬
‫רופזן המטפל בה וכדי להזמינו צריכים‬ ‫וז״ל שם ‪ :‬אסור לשמוע רדיו בשבת‪ ,‬ואפילו אם‬
‫לחלל את השבת‪ ,‬אם מותר לדיזמינו הגם שעל המקום‬ ‫כונן את הכלי מע״ש אסור‪ ,‬וחוב קדוש על כל אחד‬
‫בביה״ח שבאה ללדת נמצא ג״כ רופא־מילד או מילדת‪,‬‬ ‫להזהר מזה‪ ,‬וגם למחות נגד הפרצה הגדולה הנעשית‬
‫כי רצון האשה ורצון בעלה להנחת דעתם שהרופא‬ ‫בזה שמשדרים ברדיו ע״י יהודים ובשביל יהודים‬
‫המטפל בה כל הזמן יעמוד בשעת הלשד^‬ ‫בשבח‪ .‬ע״כ בנדפס‪.‬‬
‫לזאת השאלה נשאלתי בכזאת על חולד‪ .‬מסוכן‬ ‫וסמול‬ ‫בתחנת החשמל בתל־אביב אינם מבטיחים את שמירת‬
‫ששוכב בבש‪,‬״ח ורואיס שזקוק לטיפול מידי‬ ‫השבת וכבר פנה אליהם הרב הראשי שליט״א בזה‬
‫מיוחד‪ ,‬אם מותר להם להזמין הרופא שיש לד‪,‬ם יותר‬ ‫והשיבו שהנם נכונים להקשיב כאשר יצוו‪ ,‬ואמנם‬
‫אימון בו‪ ,‬הגם שד‪,‬דבר כרוך בחילול שבת‪ ,‬והגם שעל‬ ‫עדיין לא סודרו הדברים‪ ,‬והעיקר ששמירת השבת‬
‫המקום נמצא רופא אחר שמגיש לו הטיפול‪.‬‬ ‫קשור בשימוש א״י בשבת‪ ,‬ועל שדה זו צריך למצוא‬
‫תש ובה ‪.‬‬ ‫את הדרך״‪ .‬עד כאן לשון המכתב‪.‬‬
‫א( הנ ה בשאלי‪ ,‬הראשונד‪ ,‬לגבי יושבת על המשבר‬ ‫לנו שהגאון החזו״א ז״ל בכתבו שם את חותמו‬ ‫הרי‬
‫נראה בעליל מראש שיש להתיר‪ ,‬דד‪.‬רי גבי‬ ‫על כל הנוסחא שהודפסה בשמו בם׳ מנוחה נכונה‬
‫יולדת עושין לד‪ ,‬כל דבר שיש בד‪ ,‬משום יתובא דעתה‪,‬‬ ‫שם‪] .‬ונתגלגל הדבר גם שאדפיס מכתב מעניין כזה של‬
‫אפילו דברים שלמעשה לא צריכים לד‪,‬ם‪ ,‬כדאיתא‬ ‫הגאון ז״ל שטרם ראה אור עד כה‪ ,‬ובודאי יתענגו על‬
‫בשבת ד׳ קכ״ח ע״ב‪ ,‬ונפסק כן בפשיטות ברמב׳׳ם פ״ב‬ ‫כך הרבים הצמאים לכל הגה שיצא מפי קדשו ומפרי‬
‫מד‪,‬׳ שבת הי״א ובטור ואו״ח •סי׳ ש״ל סעי׳ א׳‪ ,‬וכפי‬ ‫עטו[‪.‬‬
‫שגם מסבירים התום׳ שם שהוא זה‪ ,‬מפני שיותר יכולה‬ ‫ו ל מ ען התועלת אציין גם לדברי ‪T‬ידי המנוח הראש״ל‬
‫המלדת לד‪,‬םתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין‬ ‫הגרב״צ עוזיאל ז״ל בספרו משפטי עזיאל חאו״ח‬
‫ייפה מה שד‪,‬יא צריכה ממד‪ ,‬שיסתכן החולד‪ ,‬ברעב‪,‬‬ ‫מהדו״ת סי׳ נ״ב שהשיב בפשיטות לשואלו הר״ר יעקב‬
‫זיעו״ש גם בב״ח וגם המוסבר בזה בשנ״ב שם ובביאור‬ ‫הלפרין מזכרון מאיר‪ ,‬שגם בפתיחת הרדיו בערב שבת‬
‫הל&ו^ וא׳׳ב טה״ט יש לר‪,‬תיר נמי בנידוננו להביא‬ ‫על מנת להשמיע ביום השבת יש בו איסור משום שמא‬
‫הרופא המקובל עליר‪ ,‬יותר‪.‬‬ ‫יטה ומשום מתקן כלי שיר שהם מוכרחים ואי אפשר‬
‫י ת ד על כן במשגה בשבת שם כתוב בזה בלשון ;‬ ‫להמלט מהם ע״ש‪.‬‬
‫וקורין לר‪ ,‬חכמר‪ ,‬ממקום למקום‪ .‬וכך נפסק כלשון‬ ‫יעוין גם מה שכתב לאיסורא בזר‪ .‬ששי הראש״ל‬ ‫ועוד‬
‫הזה ברמב״ם וטור ושו״ע שם‪ ,‬דפד‪ ,‬מבאר בזה התפא״י‬ ‫הנוכחי הגר״ע יוסף שליט״א בספרו יביע־אומר‬
‫על המשניות שם דנקט לשון חכמד‪ ,‬לאשמעינן ד^זפי׳‬ ‫ח״א חאו״ח סי׳ כ׳‪ ,‬ועש חזר זר‪.‬ניף שו שנית בהרחבת‬
‫יש מילדת כאן ורק דזו חכמד‪ ,‬ביותר אפ״ה שרי‪,‬‬ ‫בירור האיסור בח״ו מספרו חאו״ח סי׳ ל״ד‪ ,‬ובשפלנו‬
‫ושמד‪,‬״ט נקט תנא מילדין קודם לקורין לד‪,‬חכמר‪ ,‬ע״ש‪.‬‬ ‫זכר גם לנו יעו״ש‪.‬‬
‫ואפשר לד‪,‬וסיף ע״ז דזד‪ ,‬מדויק גם בלישנא של‪:‬‬ ‫כ מו כן יעוין בספרי שו״ת צ ת אליעזר ח״ט סי׳ כ״א‬
‫וקורין לד‪ ,‬חכמר‪ .‬״ממקום למקום״‪ ,‬ולא קתני ״וקורין‬ ‫שהשבתי לשואלי דבר והבר‪,‬רתי וביררתי‬
‫לד‪ ,‬חכמה אפילו מחוץ לתחום״‪ ,‬דד‪,‬יינו בכדי לאשמיענו‬ ‫שאותו חומר האיסור ישנו גם בד‪.‬פעלת טרנזיסטור בשבת‬
‫בזה שאפילו אם במקום זד‪ ,‬יש חכמה‪ ,‬והיא רוצה‬ ‫ויו״ט וכמה וכמה גופי עבירד‪ .‬קשורים בזה‪ .‬וגם לרבות‬
‫ביותר חכמה ממקום אחר והכרוך בחילול שבת‪ ,‬אפ״ה‬ ‫אפילו כשיפעילו אותו מערב שבת שישאר פתוח עד‬
‫קורין לה החכמה מד‪,‬מקום האחר‪ .‬באופן שיוצא לנו‬ ‫מוצאי שבת‪ ,‬או שיופעל בשבת בדרך אוטומטית‪ ,‬ג״כ‬
‫שד‪,‬דין של שאלתנו כתוב למעשה מפורש במשנר‪,,‬‬ ‫אסור‪ ,‬ואין כל צד היתר בזה‪ ,‬יעו״ש‪.‬‬
‫וכן ברמב״ם וטור ושו״ע‪ ,‬וד‪,‬יינו ששפיר מותר לקרוא‬ ‫לית דין צריך בושש שאין כל מקום של צשודי‬ ‫על כן‬
‫להמומחד‪ ,‬ממקום אחר אשר האשר‪ ,‬רצונה בכך‪ ,‬אע״פ‬ ‫דרכי היתר כל שד‪,‬ן להקשבת ששורי רדיו‪,‬‬
‫שהדבר כרוך בחילול שבת‪ ,‬ואעפ״י שגם בכאן נמצא‬ ‫ע״י השארת המקלט ]כלי הרדיו או הטרנזיסטור[ פתוח‬
‫מי שיילד אותד‪ ,,‬בד‪,‬יות והאשד‪ ,‬סומכת ביותר על‬ ‫מע״ש‪ ,‬או על שי כיוון שעון אוטומטי שיפתחהו ויסגרהו‪,‬‬
‫המומחר‪ ,‬שנמצא במקום אחר‪.‬‬ ‫והדבר פשוט לאיסורא‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן נח‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קיד‬
‫שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ]דעוין גם ביו״ד‬ ‫גם‬ ‫להתיר‬ ‫העיון נראה דלמעשה יעז‬ ‫ולאחר‬ ‫ב(‬
‫סי׳ ש״ע בפ״ת סק״א ובנחלת צבי שם‪ ,‬ו ש להאריך[‪.‬‬ ‫מסוכן‪,‬‬ ‫חולה‬ ‫של‬ ‫השניה‬ ‫בשאלה‬ ‫‪.‬‬
‫וא״כ נלמד שהאמור לעיל כן היא גם ההלכה הפסוקה‬ ‫וכדיבואר‪.‬‬
‫]ושוין ערד מ״ש בזה לקמן סי׳ נ״ו פ״ב יעו״ש[‪.‬‬ ‫ד׳ ל״ח ע״ב במתניתיז איתא‪ :‬המודר הנאה‬ ‫בנדרים‬
‫ד( בהיות לפנינו כל האמור‪ ,‬אפשר להוסיף דלמעשר‪.‬‬ ‫מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב‪,‬‬
‫נוכל ללמוד זאת גם ימד‪.‬ד‪.‬יא דשבת ד׳‬ ‫ומרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון‪ .‬ובגם׳‬
‫קכ״ח ע״ב מהאמור לגבי יולדת‪ ,‬דכד מעיינינן נראה‬ ‫בד׳ מ״א ע״ב מבארת רפואת נפש גופו רפואת ממון‬
‫דזה דקתני ברישא דמתניתין שם ‪ :‬וגדילדין את האשד‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫בהמתו‪.‬‬
‫בשבת וקורין לד‪ .‬חסמד‪ .‬ממקום למקום‪ .‬אין זה ח ‪T‬וש‬ ‫בפ״ד ה״ב מקשה דאמאד אינו מרפא‬ ‫ובירושלמי‬
‫מיוחד רק לגבי יולדת‪ ,‬אלא הוא דין כולל לגבי כל‬ ‫בהמתו‪ ,‬ליהד במחזיר אב ‪T‬תו‪ ,‬ומשני‬
‫חולד‪ .‬מסוכן‪ ,‬דרק על זה שמוסיפה ד‪.‬מש‪1‬ד‪ .‬לכתוב‬ ‫דמיירי מ‪2‬זיש לו מי שירפאנו‪; ,‬ומקשה‪ :‬אם בשיש לו‬
‫״ומחללין עליה את השבת״ הו‪,‬א דבאד‪ .‬ד‪.‬גמ׳ שם‬ ‫מי שירפאנו אפיא רפואת נפש לא ירפאנו‪ .‬ומשנל‪:‬‬
‫שואלת ‪ :‬מכדי תני ליה מילדין את האשד■ וקוריז לה‬ ‫לא מכל אדם זוכה להתרפות‪ .‬והיינו‪ ,‬כדמבאר הקרבן‬
‫חכמד‪ .‬ממקום למקום‪ ,‬ומחלליו עליה את השבת לאתויי‬ ‫העדה‪ ,‬דמכיון דלא מכל אדם זוכה להתרפאות לכן‬
‫מאי‪ .‬ומשני‪ :‬לאתויי הא דת״ר אם היתד‪ .‬צריכד‪ .‬לנר‬ ‫משום השעו סכנת נפשות התירו לו לדפאותו אף בשיש‬
‫וכו׳‪ .‬זאת אומרת שעד הפיסקא ומחללין עליה את השבת‬ ‫שם רו®! אחר‪ ,‬אבל לבהמתו לא התירו משום הך‬
‫אין חידוש מיוחד גבי מילדת אלא המשנר‪ .‬מלמדנו שגם‬ ‫חששא כיון שיעז שם רופא אחר‪.‬‬
‫היא בכלל חולד‪ .‬שיש בה סכגה‪ ,‬ורק מומחללין עליד‪.‬‬ ‫דרך הירושלמי מבאר הר״ן בנדרים שם גם ביאור‬ ‫ועל‬
‫את דדנזבת משמיענו משנה יתירה עליה דהיולדת‬ ‫‪.‬‬ ‫כוונת הבבלי‪.‬‬
‫שעושין בשבילה גם דברים שיש בהם רק משום‬ ‫מזה דמביון שלא מכל אדם זוכה להתרפאות‪,‬‬ ‫למדנו‬
‫יתרבה דעתד‪ ..‬ואם צדקנו בזד‪ .‬הרי יוצא לנו שלמעשה‬ ‫גם כשיש רופא אחר ורוצים ברופא זה הוא‬
‫גם בזאת המשנה כתוב ד‪.‬ך דינא שבחולר‪ .‬מסובן אפשר‬ ‫ג״כ בגדר של חשש סכנת נפשות ומתירים איסור‪,‬‬
‫לקרוא רופא מומחה ממקום אחר הכרוך בחילול שבת‬ ‫וא״כ ה״ה דיש להתיר משום כך גם לחלל את השבת‪,‬‬
‫וד‪.‬גם שיש בכאן גם רופא‪ ,‬דזד‪ .‬כלול ב^‪.‬קורין לה‬ ‫דהא דינא הוא דמשום חשש סכנת נפשות מותר לחלל‬
‫חכמה ממקום למקום״ שהוא דין כולל בחולר‪ .‬שיש‬ ‫את השבת‪ .‬וזיל בתר טעמא‪..‬‬
‫בו סכנה‪ ,‬ושדיוקא דלישנא משמע שהוא זה הגם‬ ‫הירושלמי מובא גם ביתר הראשונים מפרשי‬ ‫דברי‬
‫הטיפול‬ ‫שיש בכאן ג״כ‪ ,‬מי שיודע לד‪.‬גיש ‪.‬לחולד‪.‬‬ ‫הגט׳‪ .‬והרמב״ן מלבד שמביאו בהלכותיו שם‬
‫הדרוש‪ ,‬וכנ״ל בתפא״י ובדברינו לעיל‪.‬‬ ‫מביאו גם בספרו תורת האדם בשער ה‪0‬כנז ‪ 7‬ולומד‬
‫להדגיש שאם החולד‪ .‬המסוכן דורש לד‪.‬ביא‬ ‫]ומיותר‬ ‫מזה הלכה‪ ,‬דהתפא מצוה דרמיא עליה עבד והשבת‬
‫את הרופא האחר שאז בודאי הוא דומד‪.‬‬ ‫אבידה דגופו היא‪ ,‬וכן הריטב׳׳א בנדרים שם מביא‬
‫בדיגו לגמרי למילדת שעושין אפי׳ מד‪ .‬שיש בו משום‬ ‫בשם מורו ז״ל שהסביר את הדבר‪ .‬משום דפקוח נפש‬
‫יתובי דעתיר‪ .‬בלבד כדי שלא תטרף דעתו עליו‪,‬‬ ‫מילתא רבח וחייב לפקח אע״פ שיש אחרים ‪ .‬מפקחים‬
‫דהתום׳ שם מחלקין רק בין יולדת לבין למד‪ .‬שיסתכן‬ ‫ע״ש‪ ,‬וכל זה משלים את האמור לפני זה בדברינו‪,‬‬
‫החולה ברעב‪ .‬ודברינו אמורים אפי׳ כשהחולד‪ .‬איננו‬ ‫ולמדים ביותר לנידוננו‪ ,‬שגם הרופא שמזמינים אותו‬
‫דורש זאת‪ ,‬ורק המשפחה רצונד‪ .‬בכך מדאגה למצבו‬ ‫כן‬ ‫גם‬ ‫אשר הוא צריך לחלל עי״ב את השבת‪,‬‬
‫המסוכן ומרצונד‪ .‬לד‪.‬גיש העזרה הטובה ביותר[‪.‬‬ ‫איננו יכול לחשתמט ולומר שיש רופא תורן במקום‬
‫ה( נו ס ף להאמור יש לציין גם לדברי הגמ׳ בע״ז ד׳‬ ‫שיגיש לו את הטיפול ואיננו מחויב לחלל מצידז את‬
‫בשעה‬ ‫דיסורין‬ ‫דאיתא‪,‬‬ ‫ע״א‬ ‫ד׳ נ״ר‪.‬‬ ‫השבת בגלל כן‪ ,‬אלא מכיון שמזמינים אותו ורוצים‬
‫שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו‬ ‫דוקא בו‪ ,‬עליו החובה מעתה לקיים הפלצור‪ .‬המוטלת‬
‫וכו׳ ועל ‪T‬י פלוני ועל ידי סם פלוני‪ ,‬הרי לנו‬ ‫עליו בהשבת אבידה דגופו של חבירו‪ ,‬וחייב לפקח‬
‫דנגזר על הסובל גם על ידי איזה רופא שיתרפא‪ ,‬וא״כ‬ ‫ולחלל גלל כן אפילו את השבת משום פיקוח נפש‬
‫גם מזה נלמד דמן הספק מותר לקרות בשבת לכל‬ ‫של החולזנ‬
‫רופא שלבם אומר לד‪.‬ם לקרותו מספיקא דאולי על ‪T‬ו‬ ‫הירושלמי נפסק גם בש״ד סי׳ רכ״א סעי׳‬ ‫כדברי‬
‫ועל ‪ ’t‬ה ס ם שיתן הוא שנגזר שתבוא הישועד‪ .‬לחולה‬ ‫ד׳ דיכול לרפאותו אפי׳ ב ‪T‬ים אפילו אם ש‬
‫המסוכן‪ ,‬וכן שבי כל רופא שקוראים אותו מצוד‪ .‬עליו‬ ‫רופא אחר שירפאנו‪ ,‬ומבארים הט״ז והש״ך בסק״ב‬
‫לבוא כדי לפקח ולד‪.‬גיש פצידו לחולה הטיפול הנאות‬ ‫דהמעם מפני דלא מכל אדם זוכר‪ .‬להתרפאות ע״ש‪.‬‬
‫לפי דעתו ולקבוע הסם־המרפא שיש לתת לו‪.‬‬ ‫הירושלמי הדה שהבאנו נפסק בסיר דו״ד‬ ‫עפ״י‬ ‫ג(‬
‫ראיתי בשו״ת שכוח יעקב חמ״ד ח״א סי׳‬ ‫ובאמת‬ ‫סי׳ של״ ו סעי׳ א׳ דרופא המונע את עצמו‬
‫פ״ו שבתוך דברי תשובתו נוגע מדינא דרופא־‬ ‫מלרפאות הרי זה שופד דמים ואפילו ש לו מי שירפאנו‬
‫ק‪3‬זו‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן בה‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ה‪ .‬אם יש חיוב על רופא לרפאות ולהענות‬ ‫אבל אם מותר ל^את מביתו לחולה הקרוא לו‪ ,‬ומסתייע‬
‫להזמנה שמזמינים אותו כשיש באותו‬ ‫לדבריו מהגמ׳ דע״ז הנ״ז וכותב וז״ל‪ :‬איברא לענין‬
‫זמן רופא אחר מיועד לכד‪ .‬ואם מותר‬ ‫רופא שאירע בו אבילות ראיתי סרבותי שהתיח‬
‫להזמין רופא בשבת לחולה שיב״ם‬ ‫ומגוח שאני‪,‬‬ ‫סכנה‬ ‫החולה כי חשש‬ ‫לילך אל‬
‫כשהדבר כרור עם חילול שבת בזמן‬ ‫ואפשר להתיר אף דאיכא רופא אחר כי לאו פנל‬
‫שיש רופא אחר שאפשר להזמינו בלי‬ ‫אדם זוכה לרפואה וכדאיתא בפ׳ ר׳ ישמעאל ד׳ נ״ה‬
‫חילול שבת‪.‬‬ ‫ע״א חלאים רעים ונאמנים‪ ,‬נאמנים בשליחותם וכו׳‬
‫שלא תצאו אלא ע״י פלוני וע״י סם פלוני‪ ,‬וגם‬
‫מסכת הוא יומא טבא לרבנן‪ ,‬והוא יום טדב לא‬ ‫סיום‬ ‫תשועה ברוב יועץ וכו׳ עיי״ש‪ .‬ולפלא על הגאון‬
‫רק לאלה שלמדוה כי אם גם לכל המסובבים אותם‪,‬‬ ‫בעל שבות יעקב ז״ל שלא הביא להתסייע גם מהירוש׳‬
‫וכדברי אביי במסכת שבת ד׳ קי״ח ע״ב שאמר ‪ :‬תיתי‬ ‫הנ״ל‪ .‬אבל עכ״פ רואים שהבעל שבות יעקב הוציא‬
‫לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עב ‪T‬נא‬ ‫אותה ההלכד‪ ,‬שנאמרה בירושלמי שלא מכל אדם‬
‫יומא סבא לרבנן‪ .‬וזה מה שאנו מקיימים גם הערב‬ ‫זוכה להתרפאות גם מהבבלי‪ ,‬ומההיא דע״ז הנ״ל‪,‬‬
‫במסיבה נאה ומגוונת זאת עזל תלמיד־ חכמים ורו״מ‬ ‫ועלה הוסיף עוד נימוק משום דתשועה ברוב יועץ‪,‬‬
‫המוסד הגדול הזה‪.‬‬ ‫וזהו בעצם כלול גם במכלול הדברתם של הריטב״א‬
‫ו ה ס עו ד ה שאנו עורכים הערב בדייקא לסיום המסכת‬ ‫הנ״ל שכתוב בלשון ״וחייב לפקח אע״פ שיש אחרים‬
‫ולשמחת התורה )יעוין במהרש״א בשבת‬ ‫מפקחים״‪ .‬והיינו בשיתוף וביעוץ משותף‪ .‬וזה יועיל‬
‫שם( יש לה גם מעזמעות מיוחדת‪ .‬כי כפי שנאמר‬ ‫לגו להתיר עפי״ז גם כשרוצים שיזמינו כמה רופאים‬
‫בפיוטי־הסליחות של עעזרה בטבת )ונזכר גם בשו״ע‬ ‫להתייעצות משותפת‪.‬‬
‫מאד‬ ‫מקרים‬ ‫לעמנו‬ ‫קרו‬ ‫אז״ח סי׳ תק״פ ונו״כ(‬ ‫בב׳‬ ‫כן מסקנא דדינא הוא שיש להתיר‬ ‫על‬ ‫ו(‬
‫מעציבים בשלשת הימים של ח׳ ט׳ וי׳ של חדש‬ ‫י השאלות לקרוא ולהזמין בשבת הרופא‬
‫טבת‪ ,‬בח׳ בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי‬ ‫הרצוי להם‪ ,‬הגם שזה כרוך בחילול שבת והגם שיש‬
‫המלך והיה חושך בעולם ג׳ ימים‪ ,‬בט׳ בו מת עזרא‬ ‫רופא על המקום אלא שהם רצונם בהרופא האחר‬
‫הסופר‪ ,‬ובעעזרה בו סמך מלך בבל על ירוקזלים‪ ,‬ובנקל‬ ‫שנראה להם יותר מומחה ושהוא יותר מקובל עליהם‪.‬‬
‫אפקור לקשר קשר בין ג׳ המאורעות ולמצוא הסבר‬ ‫ותולים בו התקוה שיגיש טיפול יותר טוב ומהיר‪.‬‬
‫יוונית‪ ,‬והכנסת‬ ‫התורה‬ ‫שכתיבת‬ ‫איך‬ ‫להסביר‬
‫הפילוסופי׳ היוונית לתוך הכלי־התורה גרמה באופן‬
‫&ימן נו‬
‫רוחני למיתת עזרא הסופר — זאת אומרת להפסקת‬
‫לדור‬ ‫מדור‬ ‫המשך מסירת חורה שבע״ם בטהרתה‬ ‫הדרן על מסכת נדרים‬
‫שחודשה על ידיו — המסמל לקבלת עול התורה מחדש‬
‫בשום שכל‪ ,‬ועל כל דקדוקיה ותגיה עד שאמרו שראוי‬ ‫]נשאתיו בביהכ״נ של בית החולים שערי‬
‫היה עזרא שתנתן תורה על שו אילמלא קדמו משה )עיין‬ ‫צדק בפעיה״ק ירושלים ת״ו באור ליום ה׳‬
‫סנהדרין ד׳ כ״א ע״ב(‪ ,‬כי החכמה היוונית רצתה‬ ‫ט׳ לחדש טבת תשל״ז בסיומא דמסכתא עם‬
‫להשכיחנו מכל זה‪ .‬ואיך שכליון תורת־עזרא זאת‬ ‫גפ״ת רוא״ח בםסגרת השיעורים וההרצאות‬
‫פירושה הבאת החורבן על עמנו ח״ו‪ .‬כי — כדברי‬ ‫שאני משמיע בו בעזהי״ת מדי יום ביומו‬
‫רס״ג — ״אין אומתינו אומה אלא בתורותיה״ שבכתב‬ ‫ומדי שבת בשבתו זה למעלה מחצי יובל‬
‫דעזבעל פה‪.‬‬ ‫שנים[‪.‬‬
‫עומדים כעת בליל ט׳ טבת יום שמת בו עזרא‬ ‫ואנו‬ ‫א‪ .‬בדינא דקונם כהנים לוים נהנים לי יטלו‬
‫הסופר וחוגגים ברוב פאר שמחת־תורה־שבעל‬ ‫על ברחו ובירור מחלוקת הרשב״א‬
‫פה‪ ,‬ימכריזים בזה שהיא רק היא חיי־העולם שלנו‪,‬‬ ‫והר״ן באוסר הנאת סירות על עצמו‬
‫וכמבואר בטור או״ח סי׳ קל״ט דחיי עולם נטע‬ ‫וזכה בהם אחר ואח״ב נשאל על נדרו‪.‬‬
‫בתוכנו היא תורה שבעל פה כדכתיב דברי חכמים‬ ‫ב ישוב דברי הרמ״א באו״ח סימן רמ״ו‬
‫כדרבונות וכמסמרות נטועים‪ .‬ועל ידי כן אנו מעלים‬ ‫במפקיר בהמתו לפני השבת כדי להנצל‬
‫על עצמנו את יום מיתת עזרא שיחשב כיזם שנולד בז‪,‬‬ ‫מאיסור שביתת בהמתו אם יכול' אחר‬
‫וכפי שראיתי להחחם סופר ז״ל בדרשותיו לפורים‬ ‫לזכות בה‪.‬‬
‫שמבאר דזד‪ ,‬שאז״ל במגילה ד׳ י״ג על המן ״ולא‬ ‫ג‪ .‬בדינא דהפקר הבא מחמת איסור‪.‬‬
‫שע כי בז׳ באדר מת משה ובז׳ נולד משה״‪ ,‬והקדימו‬ ‫ד‪ .‬בדינא דהמודר הנאה מחבירו מרפאו‬
‫מיתתו ללשתו‪ ,‬מפני דשאי ידע המן כי נולד מרע״ה‬ ‫רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון‬
‫בז׳ אדר‪ ,‬אך חשב כי אחר שמח ביום הזה ג״כ‬ ‫ובירור שיטות הראשונים בזה‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן גה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קטז‬
‫האחרון‪ ,‬אותו הדבר גם ר׳ענין השלישי‪ ,‬ולמדים אותו‪,‬‬ ‫הרי מ״מ הורע מזל היום‪ ,‬והוא לא ידע כי ד״צדיקים‬
‫במיוחד מר׳סוגיא האחרונה שבמסכת היא סונית האומרת‬ ‫מיתתם הוא חייהם האמיתיים וכאלו נולדה אז הנשמה‪,‬‬
‫טמאה אני לד‪ ,‬וביותר מארבעת הסיפורים האחרונים שלא‬ ‫דבצאתר‪ .‬מהגוף דומה לה כעובר הנשמט מרחם אמו‪,‬‬
‫האמינו עבור כך את האשה וקבעו שעיניה נתנה באחר‪,‬‬ ‫וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם עיי״ש‪ ,‬וככה‬
‫וכן למדו מד׳תנד׳גותו של החשוד‪ .‬שלא נטמאה‪ ,‬ועד כדי‬ ‫גם יעלה לנו יום מיתת עזרא ‪.‬כיום שנולד בו אם‬
‫כך שלא הצריכו לבעל אפילו לצאת ידי ש‪.‬מים ולהוציאה‪,‬‬ ‫נמשיך עלינו אור־תורתו‪ ,‬בטהרת האספקלריא המאירה‬
‫וכמו שמפרש הר״ן‪.‬‬ ‫שלה בלי תערובת של זמורות זרים‪ ,‬ועי״ז נזכה גם‬
‫נייחד קצת את הדיבור על המגבלות שבנדרים‪,‬‬ ‫בזה‬ ‫להבנות מחורבנינו ולצאת מאפילה לאור גדול‪ ,‬ולזכות‬
‫ואית הנלמד זאת מב׳ סוגיות‪ ,‬האחת בפרק האחרון‪,‬‬ ‫לראות במהרה בבנין 'בית מקדשנו ותפארתנו‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫והיא בדפים פ״ג־פ״ה‪ ,‬ס׳וגיאי דקונם כד‪,‬נים נד׳נים לי‪,‬‬
‫והשניה בפרק ד׳ דפים ל״ח־מ״א‪ ,‬סוגית המודר הנאה‬ ‫שאנו מסיימים‪.- ,‬אותה כעת‪ ,‬כשמה‬ ‫מסכת נדרים‬
‫מחבירו מרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון‪.‬‬ ‫כן היא‪ ,‬עוסקת כמעט כולה בעניני‬
‫נדרי־בני אדם‪ ,‬וכשלומדים אותה עומדים ‪.‬לא פעם‬
‫ב ד' פ״ג ע״ב איתא במשנה ; קונם כהנים לוים נהנים‬ ‫ומשתאים לראות עד היכן מגיע כהו של דיבור היוצא‬
‫לי יטלו על ברחו‪ ,‬כד׳נים אלו לוים אלו נר‪,‬נים‬ ‫מן האדם נזר ־היצירה‪ .‬אשר על הדיבור גאוותו ואשר‬
‫לי יטלו אחדים‪ .‬י‬ ‫זהו למעיטה'יתרונו על שאר ■בעלי־חי‪ ,‬כמאמר הפסוק‬
‫ד׳ פ״ד ע״ב ובהמשכו בד׳ פ״ד‪ ,‬ע״א עומדת על‬ ‫ובגמ׳‬ ‫״ויהי האדם לנפש חיה״ וכתרגומו ״לרוח ממללא״‪.‬‬
‫הסתירה שבין הרישא לבין הסיפא‪ ,‬דמהרישא‬ ‫ומתחילים להבין היטב את משמעות הצו העליון‬
‫שאמרינן דיטלו על כרחו‪ ,‬משמע דטובת הנאה אינה‬ ‫שבתוה״ק הדורש בקול נג ‪ T‬ומצוה ‪ :‬״איש‪ ,‬כי ידור‬
‫ממון‪ ,‬ולכן הגם שנאסרו בהנאתו מכל מקום נוטלין ממנו‬ ‫נדר לה׳ או השבע שבועה לאסור איסור על נפשו לא‬
‫תרומתן בעל כרחו‪ ,‬דלא שלו נוטלים‪ ,‬ואילו מהסיפא‬ ‫יחל דברו ״ככל היוצא מפיו יעשה״‪ ,‬הין כפשוטו‪ ,‬והן‬
‫דקתני דאם אמר כהנים אלו לדם אלו גד‪,‬נים לי‪ ,‬דיטלו‬ ‫מה שבעלי הרמז מרמזים בו‪ ,‬יטאם האדם ישמור על‬
‫כהנים אחרים‪ ,‬והם לא יכולים לקחת משמע דטובת‬ ‫קדושת דיבורו ולא יחל דבריו‪ ,‬אזי‪ ,‬יעלה ויתקדש עד אשר‬
‫הנאה ממון‪ ,‬ולכן חל גם על זד׳ הנדר‪ .‬ונו״נ בזה ד׳גמ׳‬ ‫״ככל היוצא מפיו״‪ ,‬יכל בקשה שיצא מפיו לפני יושב‬
‫ולבסוף מתרץ רבא‪ ,‬שלעולם סבירא לה להמשנה דטובת‬ ‫מבוקשו‪.‬‬ ‫ימלאו אחריה‪ ,‬ויעשו את‬ ‫יעשה‪,‬‬ ‫מתם‬
‫הנאד‪ ,‬ממון‪ ,‬וזד‪ ,‬שברישא כשאסר הנאת כל הכהנים‬ ‫וכמסופר בעצם בכזאת גם ‪ .‬על ריב״ל בכתובות ד׳‬
‫דבאים ונוטלים התדו״מ בעל ׳כדחו‪ ,‬הוא זה‪ :‬משום‬ ‫ע״ז ע״ב כיעו״ש‪.‬‬
‫דתדומה לא חזיא אלא לכד׳נים וכיון דקא אתי למיסדא‬ ‫חומרת־הנדר ועלילות האדם להתפתות ליצרו‬ ‫ולגודל‬
‫עלייהו שויא עפדא מנלמא‪.‬‬ ‫לעבור עליו בבחינה של ״מים גנובים ימתקו״‬
‫שמעינן‬ ‫ז״ל ‪ :‬דמד‪,‬א‬ ‫ו כו ת ב הד״ן בשם הרשב״א‬ ‫אשר מסכת נדרים מסתיימת בזה‪ ,‬באה האזהרה החמורה‬
‫שד‪,‬אוסר הנאת פידות על עצמו יכולים אחדים‬ ‫של ״טוב אשר לא תדור״׳ ועד כדי כך שחז״ל בפרק‬
‫ליטול אותן בעל כדחו‪ ,‬ואינו יכול לעכב‪ .‬וזהו מפני‪,‬‬ ‫קמא )ד׳ ט׳ ע״א( כינו את הנודרים בשם רשעים‪ ,‬ובאה‬
‫שמשעה שהאדם אסד הנאת פירות על עצמו הדי זד׳ כאילו‬ ‫על כך המשנה של ״כנדרי רשעים״ והסוגיא שם‪ .‬ויפה‬
‫הפקירם וד׳וציאם מרשותו‪ ,‬ולכן כל הזוכה בזה הו״ל‬ ‫כותב להסביר את זה הח״ס בסוף נדרים‪ ,‬דהענין הוא‪,‬‬
‫כזוכד‪ ,‬מן הד‪,‬פקר וכפי שהר״ן מסביר זאת להלן בדבריו‪,‬‬ ‫שהיצה״ר ממתיק האיסותם לעוברי עבירה ובעל התאוד׳‬
‫וגם מסכים לו לר׳לכח‪ ,‬ורק מחולק עם הרשב״א אם אח״כ‬ ‫שביק היתרא ואכיל איסורא שסובר שזו החתיכה או‬
‫נשאלים הבעלים על זה אם הזוכה צריך להחזיר לו‬ ‫גוף הלז מוטעם מההיתר וכר וד׳יינו דתנינן לעיל כנדרי‬
‫צריך‬ ‫הפירות בחזרה‪ ,‬או לא‪ ,‬דד׳רשב״א סובר שכן‬ ‫רשעים שהרשעים נודרים‪ ,‬ואמרו בירושלמי לא די לד‬
‫להחזיר‪ ,‬וד׳ר״ן חילק עליו וס״ל שא״צ לד׳חזיר‪ ,‬דקנין‬ ‫במה שאסרה תורה‪ ,‬פי׳ לא די לד שהיצה״ר ממתיק‬
‫ממונו של זה לא בטל‪ ,‬ולא מצינו שאלה בהפקר כדיעוין‬ ‫מה שאסרה תורה אלא שאתד׳ מוסיף לד איסורים בנדרד‬
‫בדבריו‪.‬‬ ‫כדי שימתיק לד גם אלו ותעבור על נדרך עיי״ש‪.‬‬
‫להסביר פלוגתתם של ד׳רשב״א וד׳ר״ן על‬ ‫ונראה‬ ‫א(‬ ‫מאידך עומדים בלימוד המסכת על עוד ב׳ דברים‪,‬‬
‫פי דברי הרמב״ם בפ״ב מה׳ נדרים הי״ד‬ ‫והמה ‪ :‬א( על המגבלות שמסביב לזה‪ ,‬אשר‬
‫שפוסק וז״ל ; ההפקר אף על פי שאינו נדר הרי הוא‬ ‫התורה הגבילה את הנודר כאשר הדברים מגיעים לפגיעה‬
‫כמו נדר שאסור לו לחזור בו עכ״ל‪ .‬וזה חידוש גדול‬ ‫במשפטי התורה‪ .‬ב( עד כמד׳ שירדה תורה לדעתן של‬
‫בגדר הר׳פקר‪ ,‬וד״אחרונים דיברו בזד׳ רבות‪) ,‬עיין חו״מ‬ ‫בגי אדם‪.‬‬
‫סי׳ רע״ג סעי׳ ב׳ וקצוד‪,‬״ח סק״א‪ ,‬ועוד(‪ ,‬וא״כ יש לומר‬ ‫הענין הראשון שהוא כחו של אדם בנדרים‪ ,‬לומדים‬ ‫את‬
‫דבזה הוא דמחולקים הרשב״א והר׳ץ‪ .‬דהרשב״א סובר‬ ‫אותו מכל פנה ופנה שבזאת המסכת‪ ,‬ואת הענין‬
‫כר׳רמב״ם דגם הפקר הוא חלק מגדרו של נדר‪ ,‬ולכן כל‬ ‫השני לומדים מאי פה אי שם‪ ,‬וביותר מהמדובר בהפרק‬
‫קיז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן נה‬ ‫שו‬
‫שבת א״כ לא הויא הפקר ועדיין עובר על שביתת‬ ‫ביטול‬ ‫שיש דרך של שאלה‪ ,‬גם ההפקר נמשד אחר‬
‫בהמתו‪.‬‬ ‫האיסור בגדר של חכם עוקר למפרע‪ ,‬וההפקר מתבטל‬
‫ר״ד פרשמאן ז״ל מקארלין בספר ‪ T‬דוד על‬ ‫והגאון‬ ‫ונעקר מעיקרו יחד עם האיסור ולכן ס״ל דחייב הזוכה‬
‫הרמב״ם )בפ״ה מה׳ אישות הט״ז בהגה ג׳(‬ ‫להחזיר לבעלים בחזרה מה שזכה‪ ,‬אבל הר״ן ס״ל דהפקר‬
‫מוסיף להקשות על הרמ״א מדברי הירושלמי בשביעית‬ ‫אינו כלל בגדר של נדר‪ ,‬ולכן ס״ל דהגם שעקר אח״כ את‬
‫פרק ט׳ ה״ד‪ ,‬דאיתא שם ‪ :‬רבי יצחק בר רדיפא זעה ליה‬ ‫איסורו מהפירות ע״י שאלה לחכם‪ ,‬דאפ״ד‪ ,‬אם בינתיים‬
‫עובדא ]שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור[‬ ‫כבר זכה מי שהוא ׳בהפירות ׳איננו מחויב להחזירם‬
‫אחא שאל לר׳ ירמיה‪ ,‬א״ל מה אירוותא קמך ואת שאיל‬ ‫לבעלים‪ ,‬וכפי שמסביר‪ ,‬דאע״ם שאיסור שבו הלך ע״י‬
‫לתעליי׳ ]הרי אריות לפניך •ואתה שואל משועלים כמוני[‬ ‫שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל‪ ,‬והיינו כנ״ז‪ ,‬מפגי‬
‫אתא שאל לר׳ יאשיה‪ ,‬א״ל חמי לך תלתא רחמין ואפקרה‬ ‫שההפקר שנהיה ע״י איסורו של זה הוא ענין נפרר‬
‫קומיהון ]כנס לך שלשה אוהבין שתדע שלא יזכו‬ ‫מהנדר‪ ,‬ובא רק כפועל יוצא עי״ז שאסר הנאת נכסיו‬
‫והפקר בפניהם ותחזור ותזכה בעצמך בהן[‪ ,‬קפודאי‬ ‫עליו‪ ,‬ולכן אי אפשר לבטל קנין הממוני של זה הזוכה‬
‫דציפורין ]אנשי קפודיא שהיו דרים בציפורין[ שאלין‬ ‫מדינא דהפקירא ולא מדיגא דאיסורא‪ .‬דהפקר איננו‬
‫לר׳ אימי בגין דלית לאילן עמא רחים ולא שאל שלם‬ ‫כנדר‪.‬‬
‫איך צורכה מיעבד ]אנחנו דלית לנו אוהבין ולא שואל‬ ‫ב( עו ד נראה לי לומר דד‪,‬רשב״א והר״ ן פליגי אם‬
‫בשלומינו איך נעביד שלא יזכו בהן אחר[‪ ,‬א״ל כד‬ ‫הפקר כזה שבא רק כהכרחי או כפועל יוצא‬
‫תיחמון ריגלא צלולא ]כשתראו שד‪,‬רגל צלולה מן השוק‬ ‫מאיסור אם כחו כהפקר דעלמא שמצינו להרבה ראשונים‬
‫שאין בני אדם מצויין[ תיד‪,‬וין מפקון לשוקא ומפקרין‬ ‫דס״ל דהוי ליד‪ ,‬כדעת אחרת מקנה לזוכה‪ ,‬שהמה הבעלים‬
‫ליה וחזרין וזכיין ביד‪ ,,‬ע״כ‪ .‬הרי שלא מצאו תקנה‬ ‫המפקירים )יעוין בשיטה מקובצת בב״מ ד׳ י״ב ע״א‪,‬‬
‫אלא באופן זה‪ ,‬ולא שנאמר כיון שלא הפקיר אלא‬ ‫ובעוד(‪ .‬דהר״ן ס״ל שאע״פ שבא ההפקר מחמת האיסור‬
‫להפקיע האיסור אסוף לבני אדם לזכות בו‪ .‬ומסיים‬ ‫מכל מקום הו״ל ג״כ כהפקר דעלמא וכדעת אחרת‬
‫וכותב‪ ,‬שע״כ דבר זד‪ ,‬ישתקע ולא ישמע עיי״ש‪.‬‬ ‫מקנה לזוכה‪ ,‬ולכן מכיון שהיה הפקר חזק כזה כדעת‬
‫ליישב בהקדם מה שיש לר״בין עוד דברי הרמ״א‬ ‫ונראה‬ ‫אחרת מקנה לזוכה‪ ,‬תו לא נפיק מרשותיה דזוכר‪ ,‬אע״פ‬
‫במה דכותב דלהכי אין אחר יכול לזכות בו‬ ‫שלאחר מיכן נשאלו הבעלים על זה‪ .‬אבל הרשב״א ס״ל‬
‫משום דאין כוונתו רק לד‪,‬פקיע מעליו איסור שבת‪,‬‬ ‫דהפקר כזה שבא ע״י איסור הוא חלש ביותר מהפקר‬
‫ומשמע דאם היד‪ ,‬הפקר גמור ליום השבת היה אחר יכול‬ ‫דעלמא‪ ,‬ואין זה אלא כעין סילוק רשות בלי הקנאה‬
‫לזכות בו‪ ,‬ואמאי הא הרי כל הטעם שיכולים לד‪,‬פקיר‬ ‫לעלמא‪ ,‬ומשום כך ס״ל דהפקר כזה שפיר נפקע ע״י‬
‫בשבת כותב המאירי בשבת ד׳ קכ״ז מפני דבהפקר‬ ‫השאלה‪ ,‬ומכיון שחכם עוקר הנדר מעיקרו מעלין להן‬
‫ליכא שינוי רשות שאינו מכניסו לרשות אחר‪ ,‬ויעוין‬ ‫להנך פירי כאילו לא נאסרו עליו מעולם וההפקר נפקע‪,‬‬
‫עוד בשעה״מ פ״ח מד‪,‬׳ לולב ה״ב‪ ,‬ובהגזעת וחיתשים‬ ‫ועל הזוכה להחזיר הפיתית לבעליהם‪.‬‬
‫של הגר״ש קלוגער על ד‪,‬שעד‪,‬״מ שט‪ .‬וכן בס׳ חתן סופר‬
‫שער המקנר‪ ,‬וד‪,‬קנין בשער הפקר פ״ב ע״ש‪ .‬וא״כ איך‬
‫זה אמרתי מאז ליישב דברי הרמ״א באו״ח סי׳‬ ‫כעין‬ ‫ג(‬
‫רמ״ו סעי׳ ג׳‪ ,‬דהמחבר פוסק שם דאם אחד‬
‫יכולים לזכות מר‪,‬פקר בשבת הא הרי מכניסו לרשותו‬
‫השאיל או השכיר בהמה לעכו״ם והתנה עמו להחזירו‬
‫והוי כקונה מקח בשבוב‬
‫לו קודם השבת‪ ,‬ועיכבה בשבת‪ ,‬דיפקירנה בינו לבין‬
‫נראד‪ ,‬לי לומר דטעמו של הרמ״א שד‪,‬יו יכולים‬ ‫על כן‬
‫עצמו קודם השבת‪ ,‬או יאמר בהמתו קנויה להעכו״ם‪,‬‬
‫כשיטת‬ ‫דס״ל‬ ‫לזכות בזה בשבת הוא מפני‬
‫•כדי שינצל מאיסורא דאורייתא‪ .‬והרמ״א מוסיף ע״ז‬
‫העולם‬ ‫לכל‬ ‫הרשב״א והריטב״א דד‪,‬פקר הוי הקנאה‬
‫וכותב וז״ל ‪ :‬ואם רוצה יכול להפקירה לפני ג׳ בני אדם‬
‫]וד‪,‬ריטב״א בשבת ד׳ ק״כ ס״ל דבאמת אסור לד‪,‬פקיר‬
‫כדין שאר הפקר ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות‬
‫בשבת‪ ,‬יעו״ש בשעה״מ או שי״ל דמכיון דלא מכניסו‬
‫בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבח‬
‫לרשות פרטי אלא לרשות יכל העולם לכן לא דמי למכר[‪.‬‬
‫עכ״ל‪ ,‬והצלג״א בס״ק י״א כותב דמשמע מדברי הרמ״א‬
‫וד‪,‬א דצריך הזוכה לעשות קנץ הוא רק כדי להפקיע‬
‫דאפילו בשבת אין אחם יכול לזכות בד‪ ,‬ושכך כותב‬
‫רשות האחרים‪ ,‬ולכן ס״ל להרמ״א דיכוליט שפיר אכות‬
‫הלבוש‪ ,‬ומ״מ אין עובר עליו כיון שהפקירה ע״ש‪.‬‬
‫מד‪,‬פקר בשבת דלא חשיב שינוי רשות; ולא דמי לקונה‬
‫]יעוין ביתר המפרשים שמבארים אחרת בכוונת הרמ״א‬
‫קנין בשבת משום דד‪,‬א הרי הוי שלו גם קודם וכעת‬
‫ואכמ״ל[‪.‬‬
‫הוא רק מסלק רשות האחרום‪ ,‬וממילא נעשית שלו‪ ,‬ולא‬
‫דמי לקונה קנין שעושה קנין להכניסו לרשותו‪.‬‬ ‫וי עויו בספר מחנה אפרים בה׳ זכיה מהפקר סי׳ א׳‬
‫יש לומר דכל זה הוא דוקא היכא שהבעלים‬ ‫וא״כ‬ ‫שמקשה על זה‪ ,‬דהיכן מצינו הפקר רק להפקיע‬
‫מפקירים את החפץ מרצונם הטוב‪ ,‬שרק אז הו״ל‬ ‫מעליו האיסור‪ ,‬וביון שכותב הרמ״א דאין שום אדם יכול‬
‫הד‪,‬פקר הקנאה לכל העולם דאיכא דעת אחרת מקנה‪,‬‬ ‫לזכות בו משום דאין כוונתו אלא להפקיע מעליו איסור‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫■סימן נה‬ ‫שר ״ ת‬ ‫קיח‬
‫להם מקום והם יטלו בעצמם ובגוונא דהפקר‪ ,‬והא דלוה‬ ‫ואז היו יכולים שפיר לזכות מההפקר הזה בשבת ביון‬
‫ובע״ח באין ונפרעין מהם‪ ,‬הוא‪ ,‬משום דההפקר של‬ ‫שהקנין אז היה כדי לסלק רשות האחרים וכנ״ל‪ ,‬אבל‬
‫איסורי הנאה חלוק משאר הפקר כיון שלא הפקירו בפד‪,‬‬ ‫היכי שהבעלים אינם מפקירים מרצונם הטוב אלא שדבר‬
‫וחשוב כיאוש דלא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה‪,‬‬ ‫אחר גורם להם זאת להפקיר בכה״ג לא הוי ההפקר‬
‫ומשו״ד‪ ,‬כשהבע״ח תפסו בשביל פרעון חוב ולא לזגות‬ ‫הקנאה לכל העולם כי אם סילוק בעלים בלבד‪ ,‬דהא ליכא‬
‫מהפקר נפרע זה מחובו כיון דעדיין לא נפיק מרשותיה‪,‬‬ ‫דעת אחרת המקנם‪ ,‬ולכן בכה״ג אסורים לזכות מהפקר‬
‫יעו״ש ביתר אריכות‪ ,‬ומ״ש גם להסיר הקושי׳ השני׳ של‬ ‫כזה בשבת דהא נמצא דהקונה צריך לעשות את הקנין‬
‫המח״א שלא דמי להד‪,‬יא דכהנים נהנים לי עיי״ש‪.‬‬ ‫לא רק שיסולק רשות האחרים כי אם כדי שיכנס לרשותו‪,‬‬
‫וא״כ עפי״ד חידושו של הנתה״מ יש מקום להרחיבו‬ ‫והא הרי אסור לקנות‪:‬בשבת‪ ,‬וזהו שכותב איפוא הרמ״א‬
‫ולד‪,‬חילו גם על כגון הפקר שמפק ‪ T‬ו לא מרצונו‬ ‫בדבריו‪ ,‬שאפ״ה אין שום אדם יכול לזכות בה‪ ,‬מפני׳‬
‫הטוב ורק כדי להסיר עי״כ האיסור מעליו‪] ,‬ומבליט זאת‬ ‫שהא ״בודאי״ אין כוונתו של זה גי אם ״בדי להפקיע‬
‫בהפקידו אותו רק לזמן[ ולומר שגם הפקר כזר‪ ,‬לא נפיק‬ ‫מעליו איסור שבת״‪ ,‬וא״כ הגם שבודאי זה הוה הפקר‬
‫מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה‪ ,‬וזהו הד־בר איפוא‬ ‫גמור‪ ,‬אבל מכיון שאין כוונתו אלא רק כדי להפקיע‬
‫בהד‪,‬יא דד‪,‬רמ״א שמפקיר בהמתו לשבת רק כדי להסיר‬ ‫מעליו איסור שבת‪ ,‬א״כ בכה״ג לא הוי אלא סילוק‬
‫האיסור מעליו‪ ,‬דג״כ לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי‬ ‫בעלים לחוד‪ ,‬והקנין שזוכה יצטרד לעשות בזה הוא‬
‫לרשות זוכה‪ ,‬ומכל מקום איננו עובר כבר על שביתת‬ ‫ממש עבור כן •כדי להכניסו ברשותו וכנ״ז‪ ,‬ולכן אין‬
‫בהמתו מכיון שד‪,‬רשות הקניני ניתן כבר לכל לבוא‬ ‫שום אדם יכול לזכות בזה משום דאין קונים קנין בשבת‪.‬‬
‫ולזכות בה‪ ,‬ועל בן מצד איסורא דשבת שפיר לא יכול‬ ‫ומיושבת קושית המחנה אפרים‪.‬‬
‫אחר מישראל לזכות בד‪ ,,‬מפני דאז יצא שזה יוצא בשבת‬ ‫ומיושב לפי״ז ממילא נמי בפשוטו קועזית היד דוד‬
‫מרשות לרשות‪ ,‬דהיינו מרשות בעלים לרשות הזוכר‪,,‬‬ ‫מהירושלמי דבשביעית‪ ,‬משום דזה שכאן בדברי‬
‫וד‪,‬ד זר‪ ,‬כמעט ממש כקונה קנין בשבת וכיש קונה ומקנה‬ ‫הרמ״א אין אחר יכול לזכות בו הוא משום ליתא דש!בת‪,‬‬
‫וזד‪ ,‬אסור משום איסורא דמו״מ בשבת‪] .‬ויעוין בחידושי‬ ‫דאין קונין קנין בשבת‪ ,‬אבל התם בירושלמי הא מיירי‬
‫הגרע״א על או״ח סי׳ של״ט למ״א כיק״ו‪ ,‬וכן בספר בנין‬ ‫בחול ושפיר יכולין לזכות‪ ,‬ולכן הוצרכו שפיר למצוא‬
‫שלמה לד‪,‬גר״ש מווילנא ז״ל סי' י״ז עיי״ש ואכמ״ל[‪.‬‬ ‫עצה באופן המבואר שם‪.‬‬
‫וי^‪ 8‬לד‪,‬ביא ראיד‪ ,‬לחאמור דאע״פ שלא נפיק מרשות‬ ‫בדעתי ליישב עוד ביתר שאת דברי הרמ״א‬ ‫ועולה‬ ‫ד(‬
‫בעלים עד דאתי לרשות זוכה‪ ,‬דמ״מ כבר אינו‬ ‫ז״ל‪ .‬דהנה המחנה אפרים בה׳ זכיה מהפקר‬
‫עובר על שביתת בהמתו‪ ,‬ממה דס״ל להנה״מ גבי יאוש‪,‬‬ ‫שם מקשה על דברי הרשב״א והר״ן שהתחלנו בהם מהא‬
‫דלא נפיק מרשות בעלום עד דאתי לרשות זוכר‪ ,,‬כנ״ל‪,‬‬ ‫דאיתא בב״ק ד׳ ק״ח ע״ב במתניתין ‪ :‬האומר לבנו קונם‬
‫וכן ס״ל בכזאת לר‪,‬קצוד‪,‬״ח בחו׳׳מ סי׳ ת״ו סק״ב כיעו״ש‪,‬‬ ‫אי אתה נהנה משלי אם מת ירשנו‪ ,‬בחייו ובמותו אם‬
‫וד‪,‬אם יעלה על הדעת דמי שאבדר‪ ,‬לו בהמתו ונתיאש‬ ‫מת לא ירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו ואם אין לו לוד‪,‬‬
‫ממנה‪ ,‬ועדיין לא הגיע לרשות זוכה‪ ,‬דיעבור עדנה עליה‬ ‫ובעלי חוב באים ונפרעים‪ ,‬וכתב הר״ן בנדרים ד׳ מ״ז‬
‫על שביתת בד‪,‬מתוז‬ ‫ע״א דהא דקתני אם מת לא ירשנו לאו למימרא דכיון‬
‫לכד הוא‪ ,‬מפני שהקנינים שיש לו בר‪,‬חפץ‬ ‫וההסבר‬ ‫דנכסים אלו אסורים לו בהנאה לא יזכה בהו דהא קתני‬
‫הופקרו תיכף ומ ‪ T‬שנתיאש ולכך יכולים כל‬ ‫דיתן לבניו או לאחיו או לוה ובע״ח באין ונפרעים מהם‪,‬‬
‫אדם"לזרות בו‪ ,‬ורק עצמיות החפץ לא נפיק עדיין מרשותו‬ ‫אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות‬
‫עד דאתי לרשות זוכה‪ ,‬ור‪,‬נפ״מ ‪,‬בזה הוא כפי שמבאר‬ ‫מהן‪ .‬וא״כ איך כתבו הרשב״א והר״ן דנעשו הנכסים‬
‫ד‪,‬נתד‪,‬״מ בסי ׳רס״ב‪ ,‬דאם בלר‪ ,‬היאוש קודם דאתי לרשות‬ ‫הפקר‪ ,‬הא יכול ליתנם לבניו או לאחיו ונמצא דקנין‬
‫זוכד‪ ,‬אין צריך לחזור ולזכות בו אלא כיון שראד‪,‬ו תיכף‬ ‫דידה דאית ליה בנכסים עדיין לא פקע ולמה נעשו‬
‫זכד‪ ,‬בו ושוב אין שום אדם יכול לזכות בו ע״ש‪ ,‬ואותו‬ ‫הנכסים הפקר שיוכלו אחרים ליטלם •בע״ב‪ ,‬ומה שמסתייע‬
‫ההסבר הוא איפוא גם כשמפקיר מחמת איסור כמפקיר‬ ‫הרשב״א מהא דכהנים נהנים לי דיטלו בע״ב‪ ,‬אין הנ ‪T‬וז‬
‫בד‪,‬מתו לשבת‪ ,‬וגם כאן הדין כמו כן נמי דכשכלד‪,‬‬ ‫דומה לראיה דההיא דכהנים נהנים לי ממון כר‪,‬ן הוא‬
‫הד‪,‬פקר עם צאת השבת חוזרת הבהמר‪ ,‬ממילא לרשות‬ ‫ואין לו אלא טובת הנאה וכיון דאסרי עליה שוב לא‬
‫בעליד‪.,‬‬ ‫נשאר לו שום זכות בהתרומות והלכד נוטלים בע״כ‪,‬‬
‫נצדק בדברינו הנ״ל שגם בר‪,‬פקר מחמת איסור‬ ‫ואם‬ ‫ה(‬ ‫אבל הכא הא ממון ד ‪T‬יה הוא ונשאר לו זכותים ולמד‪,‬‬
‫לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה‪,‬‬ ‫ירכלו אחרים ליטול הנכסים שאסרם עליו בע״כ‪ ,‬יעו״ש‪,‬‬
‫יד‪,‬א מקום לדון על דברי ד‪,‬נתד‪,‬״מ בספרו מקור חיים על‬ ‫בנתיבות המשפט בחו״מ סי׳ רע״ה סק״א שכותב‬ ‫ויעוין‬
‫ה׳ פסח סי׳ תמ״ח סק״ט שכותב לחדש דיש תקנה בחמץ‬ ‫דבאמת כיון‬ ‫לתרץ דברי הרשב״א בכזאת‪,‬‬
‫שיש לו במקום אחר לדיפקיר ג׳ ימים קודם פסח אפילו‬ ‫שאסורים בהנאה נעשו הנכסים הפקר‪ ,‬ומה שנותן לבניו‬
‫הפקר לזמן דבמקום דלא חיישינן לר‪,‬ערמד‪ ,‬וד‪,‬וא הפקר‬ ‫או לאחיו כתב הר״ן בנדרים ד׳ מ״ז שם דד‪,‬יינו שמראר‪,‬‬
‫קויט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימז גה‬ ‫ש ו״ ת‬
‫האיסור‪ ,‬ורק כתוצאה מהאיסור שבא עליו מצד אחר‪,‬‬ ‫גמור לא קנסו חז״ל לאסור דבר הפקר בשביל עבירה‬
‫זעא שבא לצעדו להפקיר את הדבר כדי להנצל עי״כ‬ ‫שעשה הישראל‪ ,‬דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו‪.‬‬
‫מהאיסור‪ ,‬כההיא דשביתת בהמתו שברמ״א‪ ,‬בכל כגון‬ ‫והמקור חיים בעצמו מקשה ע״ז מיד דהא בכל חמץ‬
‫דא גם הר״ן יודה שההפקר הוא רק סילוק ולא הקנאה‪,‬‬ ‫בעידן איסורא איאושי מייאש מריה מיניה ואפ״ד‪ .‬קנסו‬
‫כי אין כאן דעת אחרת מקנה דהרא בהפקירו כוונתו‬ ‫ואסרו׳ ומחדש ע״ז את חידושו דיאוש לא נפיק מרשותיה‬
‫רק כדי לסלק מעליו את האיסור‪] .‬ובמ״ש המחנ״א שם‬ ‫עד דאתי לרשות זוכה ולפיכך שפיר אסרו החמץ אף‬
‫עוד בענין מללה״נ‪ ,‬וכן בדינא דאיסו״ח אי מיקרי שלו‬ ‫דנתייאש מהחמץ כיון דאחר הפסח הוי דידיה בלא שום‬
‫הארכתי בזח בספרי דבר אליעזר סי׳ א׳ יעו״ש[‪.‬‬ ‫זכיה בד ‪T‬יה קנסוהו עיי״ש‪.‬‬
‫בע״ה לסוגיא השניה‪.‬‬ ‫ונבוא‬ ‫ולפי דברינו האמורים דיש לומר שגם בהפקר מחמת‬
‫‪.‬‬ ‫ב ‪.‬‬ ‫■‬ ‫איסור ולזמן ג״כ לא נפיק ■מרשותיה עד דאתי‬
‫ד׳ ל״ח ע״ב במתניתין ; המודר הנאה מחבירו‬ ‫בנדרים‬ ‫לרשות זוכה הרי ליכא ממילא לדבר התירו זה של‬
‫ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב‪ ,‬ומרפאו‬ ‫המקור היים ע״י הפקר ג׳ ימים קודם פסח ]ובפרט בהפקר‬
‫רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון‪ .‬ובד׳ מ״א ע״ב‬ ‫לזמן[‪ ,‬מפני שבכה״ג שאינו מפקירו כי אם מחמת‬
‫שואלת הגמ׳‪ :‬חיכי קתני אילמא דרפואת נפש בחנם‬ ‫איסור מיקלש קליש החפקר וג״כ אינו יוצא מרשות‬
‫רפואת ממון בשכר ]ונפש דקתני פירושו רצון‪ ,‬כדאשכחן‬ ‫בעלים על דאתי לרשות זוכה‪ ,‬ושייך שפיר למיקנסיה‬
‫אם יש את נפשכם‪ ,‬כלומר שמראהו ברצון לבו ולא‬ ‫ולאסור החמץ בדומה ליאוש‪ .‬ויש להאריך‪.‬‬
‫בשכר׳ ר״ן[ ליתגי הכי מרפאהו בחנם אבל לא בשכר‪,‬‬ ‫קושית המחנה אפרים על הרשב״א‪ ,‬מההיא‬ ‫ולעצם‬ ‫ו(‬
‫אלא רפואת נפש גופו רפואת ממון בהמתו‪ .‬א׳׳ר זוטרא‬ ‫דנותן לבניו או לאחיו וכר‪ ,‬מצאתי שהרשב״א‬
‫בר טוביה אמר רב אבל אומר לו סם פלוני יפה לה‬ ‫בעצמו בח ‪T‬ושיו לנדרים ד׳ מ״ח ע״ב וב״ק ד׳ ק״ח‬
‫סם פאני רע לה‪.‬‬ ‫מתקשה בהבנת דברי המשנה דב״ק שם דהיכי מצי יהיב‬
‫נחלקו בדיעותיהם בטעם החילוק שבין‬ ‫הראשונים‬ ‫לחו לבניו או לאחיו וכיצד בע״ח ד ‪T‬יה באן ונפרעין‬
‫רפואת גופו שמותר לבין רפואת בהמתו‬ ‫ממנו‪ .‬ומביא לזה ב׳ אוקימתות‪ ,‬א( אוקימתת הראב״ד‬
‫שאסור‪.‬‬ ‫ח״ש נותן לבניו או לאחיו וכר אמדיר קאי‪ ,‬כלומר‪ ,‬דהאב‬
‫מפרש‪ ,‬דברפואת גופו מצוד‪ .‬קעב ‪ ,T‬ואין‬ ‫הרא״ש‬ ‫א(‬ ‫המדיר יכול ליתנו לבנו של הגודר וכן פורע לו חובו‬
‫נוטלין עליה שכר‪ ,‬ורפואת בהמתו לא‬ ‫וזן את אשתו ובניו אע״פ שחייב במזונותיהן וכר‪.‬‬
‫מצוה קעביד וקא מד‪.‬ני ליד‪ .‬אף אם אין נוטלין עליה‬ ‫ב( אוקימתת הרמב״ם שבאמת קאי אנ^ר‪ ,‬אלא שצריך‬
‫צותה‬ ‫לא‬ ‫שכר‪ ,‬ולא הוי במחזיר אבידתו שהתורה‬ ‫שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי וכר‪ .‬ומפרש‬
‫לרפאות בד‪.‬מד‪ .‬של הכירו‪.‬‬ ‫כוונתו דמכיון דאמר לד& כך אין זה אלא כמודיעו שר׳וא‬
‫מגביה לו מציאה‪ ,‬וכן בפרעון חובו כיון שגילה כן לבעל‬
‫ו כ ד נראד‪ .‬שפירש וסבר גם הרמב״ם ז״ל‪ ,‬דבפיהמ״ש‬
‫חובו וקבלן הלה הר״ז כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה‬
‫שם כותב וז״ל‪ :‬ורפואת נפשו הוא שירפא גופו‬
‫זו ותנה לי והפטר‪ ,‬אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור‬
‫ורפואת ממון שירפא בהמתו‪ ,‬ומותר לו א־‪.‬גיד מה שיועיל‬
‫באמת עיי״ש באריכות‪.‬‬
‫לבהמתו ואמנם אסור לו לרפאות בידיו‪ ,‬ואין זד‪ .‬אסור‬
‫אפרים שם כותב לתרץ מה שהקשה מההיא‬ ‫והמחנה‬ ‫ז(‬
‫לחולד‪ .‬עצמו לפי שהוא מצוד‪ .‬ר״ל חיוב הרופא מן התורד‪.‬‬
‫דלוה ובע״ח באין ונפרעין מהן‪ .‬עפ״י מה‬
‫לרפאות חולי ישראל וזד‪ .‬נכלל בפי׳ מ״ש הפסוק )דברים‬
‫שמדגיש הר״ן לכתוב בדבריו דפל ש«םר ‪ 0‬על עצמו‬
‫כ״ב( וד‪.‬שבותו לו‪ ,‬לרפאות את גופו‪ ,‬שד‪.‬וא כשרואה‬
‫הרי הפקירם וכר‪ ,‬וא״כ לא דמי האי דאסר נכסיו על‬
‫אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או‬
‫עצמו לההיא דאסר לו אביו נכסיו‪ ,‬דהתם כיון דאינו‬
‫בחכמתו עכ״ל‪.‬‬
‫הוא האוסר לא הפק ‪ T‬זכותו ומשו״ה אית ליה קנין‬
‫ו ה ג ם שהרמב״ם לא פירש בדבריו מדוע שבבהמה אסור‪,‬‬ ‫בגוייהו ליתנם לואחיו או לבע״ח‪ ,‬אבל זה שאסר נכסיו‬
‫אבל מכלל ההן שפירש לנו בטעמו ובנימוקו‬ ‫על עצמו חשיב כאילו הפקירם עיי״ש‪.‬‬
‫מדוע שמותר לרפאות את גופו‪ ,‬נשמע ממילא את הלאו‬ ‫נראה לי להוסיף על תירוצי הראשון בישוב‬ ‫ולפי זה‬
‫גבי בד‪,‬מד‪ ,.‬שד‪.‬וא מפני דבבהמה לאו מצור‪ .‬קעביד‪,‬‬ ‫דברי הרמ״א באו״ח הנ״ל ולומר‪ ,‬דדברי הרמ״א יבואו‬
‫וכנימוקו של הרא״ש הנ׳׳ז‪ ,‬דלא הוי כמחזיר אבידתו‬ ‫לא רק אליבא דהרשב״א‪ ,‬כי אם גם אליבא דהר״ן‪ ,‬כי‬
‫שהתורד‪ ,‬לא צותה לרפאות בהמה של חבירו‪.‬‬ ‫י״ל דאימתי ס״ל להר״ן ]לפי דברינו[ דגם הפקר הבא‬
‫הנשמע גם ממה שפוסק בזה בספרו הי״ד בפ״ו‬ ‫וזהו‬ ‫מחמת איסור הוי נמי הקנאה לכל העולם‪ ,‬היכא דהוא‬
‫מה׳ נדרים‪ ,‬דבהלכר‪ ,‬ח׳ פוסק דמותר לו לרפאתו‬ ‫בעצמו הביא עליו את האיסור‪ ,‬כההיא דגדרים שם‪,‬‬
‫בידז שזו מצוה היא‪ ,‬ובסמוך לזד‪ ,‬בח״ט פוסק דחלתה‬ ‫דמכיון שהוא בעצמו הביא עליו את האיסור זהו איפוא‬
‫בהמת ראובן לא ירפא אותה שמעון‪ ,‬ונשמע טעמו הפשוט‬ ‫הדעת אחרת מקנה שלו לההפקר לכל העולם שבא‬
‫בזד‪ ,‬מפגי שבבד‪,‬מחו ליכא מצוד‪ ,‬וכנ״ז‪.‬‬ ‫כתוצאה מכך‪ ,‬אבל היכא שהוא לא הביא עליו את‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן נה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קכ‬
‫ידו‪ ,‬ואילו להרמב״ם וד‪.‬רא״ש יוכל שפיר לסרב מלבוא‬ ‫ד‪,‬ר״ן בסוגיין שם ס״ל דשפיר איכא מצוד‪.‬‬ ‫אבל‬ ‫ב(‬
‫בנימוק זה שיש רופא אחר העומד מוכן לד‪.‬ענות לד‪.‬ם‪.‬‬ ‫לרפאות גם בהמת חבידו‪ ,‬ובנמקו ״דד‪.‬א תנן‬
‫ו כ מו ‪ p‬יד‪.‬יד‪ .‬עוד נפקא מינד‪ .‬באי מותר להזמין בשבת‬ ‫מחזיר לו אבידתו ואין לד השבד‪ .‬גדולה מזו״‪.‬‬
‫רופא עבור חולד‪ .‬שיעז בו סכנר‪ ,.‬המקובל על‬ ‫לכן מפרש הר״ן דמיירי כשיש שם רופא אחר‪ ,‬ומשום‬
‫החולה ואנשיו‪ ,‬כשהדבר ברוד בחילול שבת‪ ,‬כשבאותו‬ ‫הכי לא ירפא בהמתו‪ ,‬וזה שאפילו הכי מרפאהו‬
‫זמן יש רופא סמוך שאפשר להזמינו בלי חילול שבת‪,‬‬ ‫רפואת נפש דהיינו גופו‪ ,‬הוא‪ ,‬לפי שלא מן הכל אדם‬
‫ורק המד‪ .‬לבם נוטר‪ .‬לוע להזמין את הרופא הזה‪ ,‬דלהר״ן‬ ‫זוכה להתרפאות‪ ,‬ומסיים שהכי איתא בירושלמי‪] .‬זיעוין‬
‫ודעימ ‪ .T‬צייד להיות מותר‪ ,‬ואילו להרמב״ם והרא״ש‬ ‫ברדב״ז על הרמב״ם שם שעל דברי ר׳ זוטרא בר טוביא‬
‫צריך לד‪.‬יות אסור‪.‬‬ ‫שאומר דאבל אומר לו סם פלוני יפר‪ .‬לד‪ .‬וכר‪ ,‬מוסיף‬
‫וכותב‪ ,‬דמסתברא שאם אין ראובן יודע לעשות הרפואה‬
‫העיון נראה לומר דאין הכרח שהרמב״ם‬ ‫ולאחר‬ ‫ה(‬
‫זהכד‪.‬מד‪ .‬תמות ואין שם מי‪.‬שיודע לעשות זולת שמעון‬
‫וד‪.‬רא״ש לא יסברו ג״כ לעיקרו של כלל‬
‫שמותר שמעון לעשות זאת דקי״ל צעב״ח מן התורר‪.‬‬
‫זוכה‬ ‫אדם‬ ‫הכל‬ ‫מן‬ ‫זה שנאמר כירושלמי ״שלא‬
‫ע״ש[‪' .‬‬
‫לר‪.‬תרפאות״‪ ,‬דזר‪ .‬יש לומר שסברו גם הם‪ ,‬ורק לא‬
‫ג( וזהו לשון הירושלמי בזה בפ״ד דנדרים ה״ב ; תמן‬
‫היד‪ .‬נראד‪ .‬לוע להעמש בדברי הבבלי בכאן שמיירי‬
‫תנינן מרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת‬
‫כשיש רופא אחר‪ ,‬כי סברו דמסתימת דברי הבבלי בזה‬
‫ממון ]וקשיא ליה אמאי ליהד כמחזיר אבידתו‪ ,‬קד‪.‬״ע[‪.‬‬
‫מעזמע דמיירי בכל גוונא אפילו כשאין רופא אחר‪ ,‬ולכן‬
‫רבי יודה ור׳ יוסי חד אמר כאן במדירד‪ .‬מגופו ]הא‬
‫חילקו כפי מה שחילקו‪ .‬והא ראה ראינו שגם בירושלמי‬
‫דתנן מחזיר אב ‪ T‬תו מיירי במדירזז מגדפו שלא יהנד‪.‬‬
‫גופיד‪ .‬יש בזה ג״כ תירוצא אחרינא ןוכנ״ל‪.‬‬
‫גופו ממנו‪ ,‬אבל נכסיו יד‪.‬נה ממנו‪ .‬קה״ע[ וכאן במדירד‪.‬‬
‫שלא ‪ ,.t .t‬נראה דעכ״ם למעשה נקטינן בזה‬ ‫ואיד‬ ‫ו(‬ ‫מנכסיו ]הא דתנן אבל לא רפואת ממונו איירי שנדר‬
‫כד‪.‬ירושלמי‪■ ,‬כי כך נפסק כהחילוק הזה ביו״ד‬ ‫שגם ממונו לא יד‪.‬נר‪ .‬ממנו‪ .‬קד‪.‬״ע[‪ .‬זחרנא אמר כאן‬
‫סי׳ רכ״א סעי׳ ד‪ /‬דאם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול‬ ‫כשיש לו מי שירפאנו ]כשיש לו רופא אחר שירפא‬
‫אחר‬ ‫רופא‬ ‫יש‬ ‫לרפאותו אפילו בידים אפילו אם‬ ‫בהמתו הלכך אסור הנודר לרפאותר‪ [.‬וכאן בשאין לו מי‬
‫שירפאנו‪ .‬ומבארים הט״ז והש״ד בסק״כ שהטעם הוא‬ ‫שירפאנו ]כלומר‪ ,‬אין שם אדם אחר שיחזיר לו אב ‪T‬תו‪,‬‬
‫מפני דלא מכל אדם זוכה להתרפאות‪.‬‬ ‫קה״ע[‪ ,‬אם בשיש לו מי שירפאנו אפילו רפואת נפש‬
‫ו עו ד זאת נפסק עפ״י הירושלמי הזר‪ .‬ביו״ד סי׳ של״ו‬ ‫לא ירפאנו‪] .‬ומשני[ ‪ :‬לא מכל אדם זוכד‪ .‬להתרפות‬
‫סעיף ■א׳‪ ,‬דתפא המונע עצמו מלרפאות הרי זה‬ ‫]ומשום חשש סכנת נפשות התירו לו לרפאותו אף כשיש‬
‫שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו שלא ‪ P‬הכל‬ ‫שם רופא אחר‪ ,‬אבל לבד‪.‬מתו לא התירו משום הך חששא‬
‫אדם זוכה להתר®^ווו‪ J‬הרי שהשו״ע אימץ לו את הכלל‬ ‫כיון שיש שם רופא אחר‪ ,‬קה״ע[‪.‬‬
‫הזר‪ ,‬י^פשוט ולכולל שאפעזר לפסוק עפי״ז בכל שטחי‬ ‫רואים שיש בזר‪ .‬ב׳ אוקימתות בירושלמי‪ ,‬וכוונת‬ ‫אנו‬
‫ההלכד‪.,‬‬ ‫הר״ן איפוא לר‪.‬אוקימתא השניה‪ .‬וד‪.‬אוקימתא‬
‫יש עוד להוסיוף ולומר‪ ,‬שמוכח שהב״י סבר‬ ‫ועל זה‬ ‫הראשוני‪ .‬יכולד‪ .‬למיזל אליבא דהרמב״ם והרא״ש‪.‬‬
‫בזה גם זאת‪ ,‬שגם מד‪,‬רמב״ם וד‪.‬רא״ש אין כל‬ ‫ג ם יתר הראשונים כהרמב״ן הריטב״א והמאירי ועוד‬
‫הוכחה שלא יסב ח נמי לכלל זה ]יעוין בכ״מ שם בה׳‬ ‫מפרשי לה כד‪,‬ר״ן‪ .‬כיעו״ש‪.‬‬
‫נדרים[ מפני דאילולא כן ‪-‬לא היד‪ .‬פוסק בזה דלא‬ ‫הזכירו‬ ‫לא‬ ‫ד( ו הנ ה לכאורה מדד‪.‬רמב״ם והרא״ש‬
‫דכוותיש‪.‬ו‪ ,‬כשוע‪.‬‬ ‫מתירוץ שני זר‪ .‬של ר״ירושלמי משמע דלא ס״ל‬
‫נוכל למעשד‪ .‬להביא יסוד לזה הכלל‬ ‫ולכשנרצה‬ ‫ז(‬ ‫לר‪.‬לכה להך חילוקא בין בד‪.‬מד‪ .‬לאדם בר‪.‬יכא שיש רופא‬
‫שבירושלמי שלא מן הכל אדם זוכד‪.‬‬ ‫אחה ומיסבר קא סברי דכשיעז רופא אחר אסור גם‬
‫להתרפאות‪ ,‬גם מהבבלי‪ ,‬זד‪.‬וא ממד‪ .‬דאיתא בע״ז ד נ״ה‬ ‫באדם‪ ,‬וסמיכתם בזה דמדלא מוזכר מזה בבבלי משמע‬
‫ע״א ; יסורין בשעד‪ .‬שמשגרין אותן על האדם משביעין‬ ‫דהבבלי לא ס״ל לחילוק זד‪] ,.‬וגם בירתזלמי הא איכא‬
‫אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום‬ ‫גם חילוקא אחרינא וכנ״ל[‪.‬‬
‫פלוני ובעזער‪ ,‬פלונית ועל שי סם סלוני‪ ,‬הרי לנו מפורש‬ ‫לנו איפוא מזה השלכות רבות ונפקא מינות‬ ‫ויצא‬
‫יוצא גם מד‪.‬בבלי‪ ,‬דד‪.‬פקודר‪ .‬היא גם שלא יצא אלא על‬ ‫גדולות בהלכד‪ ,.‬למשל‪ ,‬כשמזמינים רופא לבוא‬
‫שי פלוני‪ .‬וא״כ הא זו היא אותר‪ ,‬הסברא של הירושלמי‪,‬‬ ‫לחולד‪ ,.‬ויש באותו זמן רופא אחר שמוכן להענות לד‪.‬ם‪,‬‬
‫שלא מן הכל אדם זוכה לר‪,‬תרפאות‪ ,‬כי מן השמים נגזר‬ ‫כגון בחדר מיון‪ ,‬וכדומה‪ ,‬אם ימל רופא זה לסרב‬
‫על שי מי שיתרפא‪ .‬ולכן כל רופא שמזמינים אותו צריד‬ ‫מלבוא בנימוק שילכו לרופא האחר‪ ,‬דלר‪.‬ירושלמי וד‪.‬ר״ן‬
‫איפוא למהר לבוא כי אולי הוא זה הפלוני שנגזר‬ ‫ודעימיה לא יוכל לסרב‪ ,‬כי לא מכל אדם זוכד‪ .‬לד‪.‬רתפאות‪.‬‬
‫שיתרפא על שו‪.‬‬ ‫ואולי הוא זר‪ .‬שלבם אומר לד‪.‬ם שיזכה להתרפאות על‬
‫קכא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן נו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שומר שבח כשיעשה החילול עבור החולד‪ ,‬הגם שיש‬ ‫שלא לתת פתחון פה לבוא ולטעון שאין ללימוד‬ ‫וכדי‬
‫ר‪.‬כרח לכך הא מ״מ יזקף עליו זה כאילו חילל את השבת‬ ‫מד‪.‬ד‪,‬יא דע״ז כי זד‪ .‬בגדר של אין למדין מן‬
‫בהיות שהיד‪ ,‬מחלל בשאט נפש גם אילו לא היד‪ ,‬הכרח‬ ‫האגדות אצטט לדברי אחד מגדולי הפוסקים שכותב‬
‫עבור‬ ‫כשיחלל‬ ‫שבת‬ ‫השומר‬ ‫לכד‪ ,‬ואילו הרופא‬ ‫נמי ללמוד הלכד‪ .‬מד‪,‬ד‪,‬יא דע״ז‪ ,‬וד‪.‬וא בשו״ת שבית‬
‫החשיקזב״ס לא יזקף עליו זד‪ ,‬לעבירד‪ ,‬כלל‪ ,‬ואדרבא‬ ‫יעקב חיו״ד ה״א סי׳ פ״ו‪ ,‬דבתוד דברי תשובתו שם‬
‫למצוד‪ ,‬תחשב לו‪.‬‬ ‫הוא נוגע בדינא דרופא שהוא אבל אם מותר לצאת‬
‫סי׳ י״ז פ״ד בתשובה לשואל באתי בשניות על‬ ‫ובח״ט‬ ‫מביתו לבקר חולה‪ ,‬וכותב וז״ל‪ :‬איברא לעגין רופא‬
‫כך לחזק לד‪,‬סביר את הדברים כיעו״ש‪.‬‬ ‫שאירע בו אבילות ראיתי מרבותי שהתירו לילך אל‬
‫ברצוני להעיר בזה‪ ,‬שאבל לפי בירורנו בזה‬ ‫ולכן‬ ‫החולה כי חשש סכנד‪ .‬ומצוה שאני‪ ,‬ואפשר להתיר אף‬
‫לעיל‪ ,‬יוצא לנו דאם דעת החולה ואנשיו נוטה‬ ‫זוכה לרפואר‪,‬‬ ‫אדם‬ ‫באיכא רופא אחר כי לאו מכל‬
‫לד‪,‬זמין הרופא שאינו דתי‪ ,‬אין לר‪,‬ם למנוע משום האמור‬ ‫וכדאיתא בפ׳ ר׳ יקזמעאל ד׳ נ״ה ע״א חלאים רעים‬
‫זלהדר לחזר להזמין את הרופא הדתי‪ ,‬בהיות שלא מן‬ ‫ונאמנים נאמנים בשליחותם וכו׳ שלא תצאו אלא ע׳׳י‬
‫הכל אדם זוכה לד‪,‬תרפאת וכנז״ל‪ .‬ואמנם גם בדברי‬ ‫פלוני וע״י סם פלוני וכו׳ עיי״ש‪ ,‬הרי לד שגם הגאון‬
‫שם בח״ט כבר הדגשתי לבאר‪ ,‬דצריך שהדבר יד‪,‬א‬ ‫בעל שבות יעקב ז״ל סמך על הד‪.‬יא דע״ז ללמוד ממנה‬
‫ברור שמה שהבאתי לומר עפי״ד הפלאד‪ ,‬והבית הלוי‬ ‫הלכה למעשד‪ ,.‬וביתר על כן‪ ,‬שאעפ״י שלא נזכר להביא‬
‫הוא רק מן המובחר‪ ,‬אבל ע״פ דין ברור שאין כל איסור‬ ‫בדבריו מההיא דירושלמי ודברי הראשונים שר‪,‬באנו‬
‫להזמין גם רופא שאינו דתי‪ ,‬אבל שם היתד‪ ,‬כוונתי‬ ‫בכל זאת סמך להוציא ד‪,‬ד‪,‬לכד‪ ,‬האמור הגם מד‪,‬ד‪,‬יא דע״ז‬
‫מפני שכל עצם הדברים שכותב בזה הבית הלוי הוא‬ ‫בלבד‪.‬‬
‫ח ‪T‬וש גדול שלא מציגו לו חבר בד‪,‬פוסקים מדי דברם‬ ‫נתוסף איפוא גם פוסק ג מל זה שראינו שס״ל‬ ‫ולנו‬
‫בפסק ד‪,‬ר‪,‬לכד‪ ,‬בעינינים אלה‪ ,‬וגם על הבית הלוי בעצמו‬ ‫נמי שדבר זה דלא מכל אדם זוכד‪ ,‬לר‪,‬תרפאות‬
‫עוד לא ברור אם היתד‪ ,‬כוונתו לפסוק כן כהלכה ברורר‪,‬‬ ‫הלכד‪ ,‬היא‪ ,‬וד‪,‬יא משמשת בית־אב לר‪,‬ורות על פי זר‪,‬‬
‫גס כשמזדמן לפנינו להכריע עי״כ להלכר‪ ,‬למעשד‪.,‬‬ ‫להתיר משום כך אפילו את האיסור‪ .‬ןויעויז מר‪ ,‬שביררתי‬
‫אבל לפי בירורנו בזה כאן ברור שאין בזר‪ ,‬גם משום‬ ‫בזאת הד‪,‬לכר‪ ,‬גם לעיל !סי׳ נ״ה עיי״ש]‪.‬‬
‫מן ד‪,‬מובחר‪ ,‬כשהבעיד■ העומדת לפנינו היא על הזמנת‬ ‫ה( ובראותנו שגם הבבלי ס״ל לזה הכלל‪ ,‬בע״כ צ״ל‬
‫רופא‪ ,‬ויכולים לכתחילה להזמין אמד! רופא שדעתם‬ ‫איפוא כנ״ל שזה שהבבלי בנדרים לא‬
‫נוטד‪ ,‬לו‪ ,‬בד‪,‬יות ולא מן הכל אדם זוכה לד‪,‬תרסאות‪,‬‬ ‫תירץ עפי״ז ההיא דנדרים וכחילוקא דר‪,‬ירושלמי‪ ,‬מפני‬
‫ומתירים עבור כן איסורים‪ ,‬וכדנתבאר לעיל בדברינו‪.‬‬ ‫שסבור היד‪] ,‬לסי פירושם של הרמב״ם והרא״ש[‬
‫מצד הרופא‪ ,‬שום רופא לא ‪-‬יוכל לדחות‬ ‫ומאידך‬ ‫דמסתמיות דברי המשנה משמע דמיירי בכל גוונא‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬
‫מאיזה סיבר‪ ,‬שהיא ע״י הפנאה לרופא אחר‪ ,‬הן‬
‫בגלל ;ימוק שהשני יותר קרוב ולא יצטרך לחלל את‬ ‫במפתחות‬ ‫ט״ו‬ ‫סי׳‬ ‫בספרי שו״ת צ״א ח״ח‬ ‫והנה‬
‫השבת‪ ,‬וד‪.‬ן בגלל נימוק שדיד‪,‬וא בין כך מחלל את השבת‪,‬‬ ‫וטלואים שבסוד‪,‬״ס לפרק י״ג‪ ,‬כתבתי להדש‬
‫בד‪,‬יוה והלכה פסוקה היא שלא מן חכל אדם זוכה‬ ‫שיש מצוד‪ ,‬מיוחדת לרופא דתי לר‪.‬זדקק לחולד‪ ,‬שיב״ס‬
‫להתרפאות‪.‬‬ ‫ולחלל את השבח עבורו כדי למנוע עי״ב שלא יצטרכו‬
‫לד‪,‬זמין לרופא שאינו דתי שיחלל עליו את השבת‪ ,‬וד‪,‬וא‬
‫הן כחו של אדם בנדרים וד‪.‬ן המגבלות ששמו‬ ‫בסיכום‪.‬‬ ‫על ®י דעת הגאון בעל בית הלוי ז״ל בספרו עה״ת‬
‫עליו‪ ,‬שניהם יחד מלמדים ומעמ ‪T‬ים את האדם‬ ‫פ׳ שמות‪ ,‬שעפ״י מה שמביא שם מספר ההפלאה סוף‬
‫הישראלי על ״התביב אדם שנברא בצלם״ ועל ״ר‪.‬חביבים‬ ‫כתובות‪ ,‬מחדש לומר דמי שהוא פרוץ באחת ממצות ד׳‬
‫יחד‬ ‫ישראל שניתן להם כלי המדד‪.‬״‪ ,‬ואיד ששניהם‬ ‫אע׳׳ג דלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימר‪ .‬מ״מ‬
‫אחוזיזם ואגודים זה עם זה בקשר בל ינתק‪ .‬ורדיתי אומר‬ ‫לא מקרי אונס‪ ,‬וכמו בשמירת שבח וכדומד‪ ,‬דלפעמים‬
‫שזה מרומז בפסוק האחרון שבס׳ קהלת האומר‪ :‬״סוף‬ ‫אנוס ר‪,‬וא לעשות מלאכד‪ ,‬או עכור חולה ר״ל ובדומה‬
‫דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי‬ ‫מ״מ לא מקרי אונם רק לאותם שהיו שומרים אותו אם‬
‫זה כל האדם״‪ .‬האדם צריך לדעת שבסופו של דבר‬ ‫לא היד‪ .‬האונס‪ ,‬אבל המחלל שבת כשאינו אונס גם‬
‫יראה האדם ויוכח בי הכל‪ ,‬כל מר‪ .‬שהשמיע ודיבר הכל‬ ‫במלאכי‪ ,‬שד‪,‬וא אנוס מיקרי מחלל‪ ,‬וכן בכל האיסורים‬
‫עשר‪ .‬רושם ונשמע למעלה‪ ,‬כפי שמבארים את הפסוק‬ ‫ע״ש‪ ,‬הרי יוצא לנו מדברי הבית הלוי שגם כשברור‬
‫של ״כבל היוצא מפיו יעשה״ שכל היוצא מפיו עושה‬ ‫הדבר שיש לחלל את השבת עבור חולד‪ ,‬שישב״ס מ״מ‬
‫רושם וד‪,‬ד בשמים‪ ,‬ולכן עליו לשמור על קדושת דיבורו‬ ‫זד‪ ,‬שפרוץ בדבר לחלל את השבת גם כשדיוא מחללד‪,‬‬
‫ולא לחללו בשום מחיר‪ .‬ויחד עם זאת עליו להזהר‬ ‫כעת מפני שהוא אנוס לחלל מכל מקום מיקרי מחלל‬
‫שלא לגעת בדיבורו על אשר נצטור״ אלא עליו לירא‬ ‫וא״כ הרי בודאי מצוד‪ ,‬יותר שיעשה החילול עבור‬
‫את האלקים ולשמור את מצותיו‪ ,‬ובשמירת שניהם יחד‪,‬‬ ‫החשיב״ס ע״י רופא משמר שבת‪ ,‬כי הרופא שאינו‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫‪,.‬סימן‪,‬נז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קכב‬
‫׳ריה״ר מלפני אבינו שבשמים ‪,‬שנזכה ‪,.‬ללמוד וללמוד‬ ‫זהו בל האדם‪ ,‬אחרת איננר גם‪ ,‬אדם‪ ,‬ואם דיבורו‪ .‬איננו‬
‫‪ ,‬ולשמור ולעשות ולקיים את כל‪ ,,‬דברי תלמוד‬ ‫דיבור גם שלימות‪!.‬ממסחתו נהר‪.‬סת‪ ,,‬כי גם היא הוקמה‬
‫‪.‬‬ ‫תורתו באהבה‪ .‬אימן;‬ ‫‪. .. .‬‬ ‫‪.‬על ידי דיבור של ‪ :‬הרי את מקודשת לי‪ .‬וכמו שמבארים‬
‫הסמיכות ‪,‬בתורה של ‪,‬״ואיקז‪ .‬את קךשיו לוי‪.‬והיו וגה״‬
‫אל ״האיש איש כי תשטה אשתו״‪ ,‬שאם לא יקיים לתת‬
‫סימן נז‬ ‫‪-‬‬ ‫את קדשיו וישאירם‪■ ,‬לעצמו‪ ,‬ויחלל את דיבורו שהקדיש‪,‬‬
‫אז תלמד מזה אשתו ׳‪.‬שגם ‪ .‬דיבורו‪...‬אליה ״בהרי‪,.‬און‬
‫בדינא דלילד בן קראים או למולו בשבת‬ ‫מקודשת לי״ ‪.‬אפשר ג״כ לחלל ותשטה תחתיו‪ .‬אבל‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬ט״ז טבת תשל״ז‪.‬‬ ‫בשמרו על שניהם יחד על מצוות התורה‪ .‬ועל קדושת‬
‫אל הוד כבוד הרב הגאון הגדול■ מעוז ומגדול וכר כש״ת‬ ‫דיבגרו‪ ,‬אזי הגיע‪.‬אל הנדרש והנכסף והוא אל ה״זה כל‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫שליט״א ‪.‬‬ ‫שמואל הלוי ואזנר‬ ‫מוהר״ר‬ ‫האדם״ אשר עבורו נאמר ״נעשה אדם בצלמנו״‪ ,‬ועלה‬
‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫בני בדק‪.‬‬ ‫רב ואב״ד דעיה״ק זכרון מאיר‬ ‫ונתעלה אל‪ ,‬״החביבים ישראל שניתן‪ ,‬להם כלי חמדה״‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫אחדשכתיר״ה באהבה וכבוד‪.‬‬
‫יקלת מכתבו קבלתי‪ ,‬ואני מודה לו על אדיבותו‬
‫הרבה ועל דבריו הנלבבים על ספרי‪ .‬וכמים‬
‫אבות סימן לבנים — ‪■■ :‬‬ ‫מעשה‬
‫הפנים וכר‪ ,‬ומביע לו בזה רחשי ‪, ,‬לבבי‪..,‬על ‪ . ,‬ספריו‬
‫הדגולים‪ ,‬ובמיוחד על החלק הג׳ שקבלתי כעת‪ ,‬כה‬ ‫יסוד כלל זה‪■ .‬מבאר יפה החתם סופר ז״ל בם׳‬ ‫על‬
‫יתן ד׳ וכה יוסף לו לזכותו להעניקנו מתנובת פי־י‬ ‫יישב דרשת חז״ל עה״ם ״וישב יעקב״ דביקש‬
‫תורתו ולהפיץ כל מעונותיו ‪ ,‬חוצה‪, ....‬‬ ‫‪.‬‬ ‫יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף"‪ ,‬והיינו‬
‫שמכתבי זה‪ ,‬לא יהא כשטרי הדיוטות‪ ,‬אכתוב לו‬ ‫וכדי‬ ‫דחזרת יעקב מלבן ועשו לבית אבותיו הוא רכ!ז על‬
‫בזה הערה אחת על ספרו היקר‪ ,‬וגדולה היא אצלך‪.‬‬ ‫ביאת משיח צדקנו‪ ,‬וסבר יעקב שעתה יראה סימן מה‬
‫בשבט הלוי ‪.‬ח״ג סימנים ל״ז ל״ז נו״נ בטוטו״ד‬ ‫שיהיה באחרית הימים‪ ,‬אבל באמת אמרו חז״ל לבא‬
‫בויכוח שבין הגאונים הבית מאיר והגרע״א ז״ל‬ ‫לפומא לא גליא‪ ,‬ולכך דומה זה כדרך שמראים לאדם‬
‫בדבר ‪,‬לילד בן קראים בשבת‪ .‬וגם אני הארכתי בזה‬ ‫בחלום ‪.‬הלילה דברים העתידים להיות מתחילה ועד‬
‫במקו״א‪ .‬אולם מה שמסיק להלכה דסוגיא דעלמא אזלי‬ ‫סוף‪ ,‬וכשהקיץ מתחיל התחילה‪ ,‬וזהו •שאמרו‪ ,‬ביקש‬
‫כהגרע״א ]להתיר ולחייב לילד משום התינוק‪ ,‬דהוא‬ ‫יעקב לישב בכזלוה ולראות פרטי הדברים שיהי׳ באחרית‬
‫כתינוק שנשבה ‪.‬בין העכו״ם והו״ל ישראל מעליא‪ .‬לחלל‬ ‫הימים אבל קפץ עליו התחלת הגלות במצרים שהוא‬
‫עליו שבת בפק״נ[ מדפשיט לנו דמחללים שבת אהרש‬ ‫רוגזו‪ .‬של יוסף‪ ,‬שעל האחרית די מה שמתוקן להס‬
‫ושוטה דיהי׳ פטור מן המצוות כל ימי חייו ומדמחללים‬ ‫לע״ל ולא לבקש לראות בחיים‪.‬‬
‫שבת אתינוק הנמצא ברוב העיר גוים ע״כ‪ .‬נראה להעיר‬ ‫דרך זה מבאר גם יפה ענין הנאמר ״ולא יכול‬ ‫ועל‪.‬‬
‫‪ ,‬׳‪, .‬‬ ‫כדלקמן‪.‬‬ ‫‪..‬‬ ‫להתאפק״ שבס׳ השבוע‪ ,‬והיינו‪ . ,‬דבהיות דמעשה‬
‫מלבד מה שלא יצאנו בזה עדיין מידי פלוגתא‬ ‫דהנה‬ ‫אבות סימן לבנים רוצה יווםף לקיים בהם סוף דבר של‬
‫הנ״ל‪,‬‬ ‫גדולה של פוסקים בעיקרו של דין‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫התוכחה כדי שיסבלו על עונם ויתכפר להם‪ ,‬והוא‪ ,‬את‬
‫והארכתי בזה בפקו״א ]ואגב‪ .‬לפלא שכתר״ה לא‬ ‫הנאמר‪ ,‬והשיבך ד' מצדים באניות והתמכרתם שם‬
‫הזכיר בדבריו מה שהעלה בזה‪-‬לאיסורא מעיקרא דדי‪-‬נא‬ ‫לעבדים ולשפחות ואין קונה‪ ,‬ומשרצה יהודה למכור‬
‫הגרש״ק ז״ל בחכמת שלמה או״ח שם סי׳ ש״ל כיעו״ש ‪4‬‬ ‫עצמו לעבד ואין קונה שוב לא יכול להתאפק יותר מזה‪.‬‬
‫זאת‪ ,‬הדעת נוטה להוציא מן הכלל את כת הקראים‬ ‫עוד‬ ‫ג ם אנו לעניננק נוסיף ונאמר‪■ ,‬מעשה ‪ ,‬אבות‪. .‬לימוד‬
‫יותר ■ מתינוק‬ ‫הארורה‪ ,‬ולהחמיר לגבי דידהו‬ ‫לבנים‪ ,‬וכאשר אנו קוראים בפ׳ השבוע‪.‬איו שיהודה‬
‫הנמצא ברוב העיר גוים וכו‪ /‬וזאת‪.‬בגלל התבדלותה‬ ‫מסר וחרף נפשו להציל את אחיו בנימין עבור‪.‬נימוקו‬
‫והתדדדרותה המיוחדת במשך הדורות מדחי אל דחי‪.‬‬ ‫לכך מפני ״כי עבדך ערב את הנער מעם אבי״ ולא‪ .‬חיפש‬
‫הכנסת הגדולה בעצמו שבשמו‪ .‬הוא דמביא‬ ‫וראשית‪,‬‬ ‫שום עילה ושוב טענת פטור ‪-‬מזה מפני האונס‪ .‬הגדול‬
‫המג״א שם בסי׳ ש״ל סק׳‪/‬ד שכתב שלקראים‬ ‫שאיקלע בו‪ ,‬אנו למדים כמה קדוש ונעלה צריך •להיות‬
‫מותר לילד כיון דמנטרי שבתא ]והוא בכנה״ג או״ח שם‬ ‫אצלנו הבטחת־דיבור‪. ,‬עד כדי השתלבות כחלק בלתי‬
‫פלוגתתם ‪ .‬של‬ ‫בהגה״ט[ ושעל דבריו הוא דמוסבים‬ ‫נפרד מעצמיותו‪ .‬ואכן זהו זה מה שהתחלנו בתחילת‬
‫הגרע״א והבית מאיר‪ ,‬מציגו לו בעצמו■ במקו״א שכתב‬ ‫אמרינו‪ ,‬דהנשמת חיים של האדם המעלהו לשמש כנזר־‬
‫הסתייגות בזה‪ .‬והוא לו בשיירי■ כנה״ג ביו״ד סי קנ״ד‬ ‫היצירה‪ ,‬הוא הרוח־ממללא שבו‪ ,‬ולכן על האדם ועל‬
‫הגהב״י אות י׳‪ ,‬דכותב שם ‪-‬לבאר דזה שהתיר לילד‬ ‫האיש הישראלי לשמור על קדושות הרוח והממלא שבו‬
‫קראית בשבת הוא רק בשישבה על‪.‬המשבר ובאופן שלא‬ ‫כעל בבת עינו כדי שהעטרה תהא הולמתו‪ ,‬ומפני ״כי‬
‫עושים מלאכות דאורייתא כ״א מלאכות‪ .‬דרבנן‪,‬בלבך‪,‬‬ ‫‪-‬‬ ‫זה כל האדם״‪.‬‬
‫קכג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן נז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫כלפי אלה שרצו ללמד זכות על נשותידט שראוי‬ ‫וגם כל האמור הוא בדוקא כשהם מתנהגים עמנו‬
‫להצילן ולחלל עליהם את השבת כיח דד‪,‬וו כאנוסין‬ ‫בתמימות ויוסר מזע עקשות פה ולזות שפתים מלדבר‬
‫תחת ‪ r‬בעליד‪,‬ן וסירכייד‪,‬ו דבעלייד‪,‬ו נקיטי וד‪,‬וד‪ ,‬להו‬ ‫תועה על החכמים הרבנים שבדור ולא יזלזלו במועדינו‪,‬‬
‫כתינוק שנשבד‪ ,‬לבין הגוים מקטנותו ונתגדל בנימוסיד‪,‬ן‬ ‫ובכלל‪ ,‬מסיים וכותב‪ ,‬דלדעת הרדב״ז ז״ל דס״ל דבזמנינו‬
‫כיעו״ש[‪ ,‬אנו רואים עד כמד‪ ,‬שר‪,‬גאון בעל גינת ורדים‬ ‫אסור למול בניהם בשבת הדעת נוטה דלדידיה ז״ל אף‬
‫ז״ל היד‪ ,‬איתן בדעתו שלא לחלל עלידט בשום פנים את‬ ‫אין מילדים אותם בשבת עיי״ש ]דעוין בשו״ת באר‬
‫השבת כדי לילד את בניד‪,‬ם‪ ,‬ושאין לדמותם אפי׳ לתינוק‬ ‫מים חיים להגה״ק הר״ש ויטאל ז״ל סי׳ מ״א שמובא‬
‫שנשבד‪ ,‬בין הגוים‪.‬‬ ‫שבעקבות הרדב״ז יצאו בדברים חוצבים להבות אש‬
‫ו א ל השלישי אני בא בזד‪ ,,‬והוא הגאון יעב״ץ־ז״ל‬ ‫לאסור למולם בשבת גדולי הפוסקים כהמהר״י בי רב‪,‬‬
‫בספרו מור וקציער‪ ,‬על או״ח בסי׳ ש״ל שב‪,‬‬ ‫חמהר״ם גאלנטי‪ ,‬המהר״ש גאויזון ועוד‪ ,‬וגם המהר״ש‬
‫דבראשונה משיג ע״ד הכנה״ג שבמג״א‪ .‬ולאחר מיכן‬ ‫ויסאל כשלעצמו ערך תשובה מיוחדת על כך לאיסורא‬
‫מעיר לבא דיתכן אבל כי יש לחלק בין גדול בר דעת‬ ‫לאחר התדרדרותם בזמנו‪ ,‬ומנה אחת לאחת הנהגותיהם‬
‫ובין תינוק ולומר דד׳ו״ל כתינוק שנשבר‪ ,‬בין הגוים‪,‬‬ ‫ומדותידט הרעות ואיך שעוברים בשאט נפש על דיני‬
‫אך ויד‪,‬י כמשיב כלאחר ‪ : t‬קראים שאני‪ ,‬מפני‪ ,‬דד‪,‬תם‬ ‫התורה‪ ,‬ומלעייים על הרבנים‪ ,‬והפלגת התבדלותם מכלל‬
‫לא ידע לגמרי מדת יהדות‪ ,‬משא״כ הללו שמעיזין‬ ‫ישראל‪ ,‬וסיים את דבריו כזה״ל? ומכל חני רברבתא‬
‫פגידט להכחיש פירוש התורה המבואר ע״פ חכמים‬ ‫נפסיקה הלכה ונקכעה לדורות ‪,.‬שאסור למול‪,‬בניהם של‬
‫שבמסירה להם דור מדוד עד משד‪ ,‬מסיני‪ ,‬ועושין ב ‪T‬‬ ‫הקראין ביום השבת וכו׳ והדין דין אמת ברוך‪..‬בטל‬
‫רמה לעקור פרשה מן התורה לד‪,‬מרות ע״פ ב״ד‪ .‬לד‪,‬פקיר‬ ‫‪,‬עכ״ל עיי״ש[‪,‬‬ ‫־‬
‫עצמם לדעתם המשולחת‪ ,‬הרי דמן מותר‪ ,‬וד‪,‬פרו האחוד‪,‬‬ ‫יעוין בשו״ת גנת ורדים )חספרדי( חאו״ח‬ ‫ושנית‪,‬‬
‫ונעשו כגוים גמורים‪ ,‬ודט עוברים בכל יום על כמד‪,‬‬ ‫דעתו‬ ‫שמחוה‬ ‫כלל ג׳ סי׳ א'‪ ,‬שנוסף‪ .‬למה‬ ‫‪:‬‬
‫גופי תורה בשאט נפש זמלעיגים על דברי חכמים‪ ,‬לפיכד‬ ‫לאיסודא גם בתינוק שנשבה בין הגוים‪ ,‬ובפרט כת‬
‫אפילו לפניהם נ״ל שיש לחוש שלא לחלל עליד‪,‬ם שבת‪,‬‬ ‫והולכים‬ ‫גוום‬ ‫אחר‬ ‫הקראים שהשליכו את התורה‬
‫גם לא למולם בשבת‪ ,‬שאין לד‪,‬ם דין ישראל כלל אחר‬ ‫בשרירות לבם‪ ,‬ונוסף למה שמורה חיציו כלפי דברי‬
‫שנשתקעו במינות ואדוקים בד‪ ,‬ומשתרשים בחטא בלי‬ ‫הכנה׳׳ג באו״ח כפי שמובאים במג״א ומבאר ‪.‬ומוכיח‬
‫אונס‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫שאינם כלל‪:‬וכלל בגדר של מינטרי שבת ושדומים לשאר‬
‫ראה ראינו עד כמה שגדולי הפוסקים חרדו שלא‬ ‫הנה‬ ‫גויס‪ .‬עוד זאת מוסיף וכותב‪ ,‬דאפילו אם‪ .‬יהי' הדבר‬
‫להתיר לחלל את השבת עבור כת‪ .‬הקראים הארורה‬ ‫מסופק אם לחלל עליהם את השבת‪ ,‬מ״מ בכל כה״ג ראוי‬
‫לא עלידט ולא על נשותיהם וגם לרכות לא עכור ב'ניד‪,‬ם‬ ‫לומר שב ‪.‬ואל תעשה עדיף כיון דרובא דרבנן סברי‬
‫כקטנים כגדולים‪ ,‬וגם לא למולם בשבת‪ .‬כמילתא בטעמא‬ ‫דמצוה לבערן מן העולם וכו׳ א״כ לכל הפחות נחדל‬
‫‪- .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫בקרא ובסברא‪•.‬‬ ‫מעושק ידינו‪ ,‬וענין פיקוח נפש הוי מקרא דלא תעמוד‬
‫לפענ״ד נראה להלכד‪ ,,‬דמצוד‪. ,‬ודאי‪.‬ליכא לחלל‬ ‫לזאת‬ ‫על דם רעך‪ ,‬יכשלא ניחוש לאיסור זה לא הוי אלא‬
‫את השבת כדי לילדם ויתכן גם שאיכא גם‬ ‫‪.‬‬ ‫לאו גרידא אפי׳ מלקות אין בו‪.‬וביטול פיקוח נפש‬
‫במלאכוה‬ ‫ובפרט‬ ‫דדינא‪,‬‬ ‫איסורא על כד מעיקרא‬ ‫הוא בשב ואל תעשה‪ ,‬אבל חילול שבת הוי איסור‬
‫דאורייתא‪ ,‬ורק משום איכר‪ ,‬יש לצדד להתיר‪..‬ועפי׳׳מ‬ ‫חמור ויש בו מיתה וחילולו הוי בקום ועשה‪ ,‬וא״כ‬
‫שהארכתי לבאר בזה בספרי שו״ת צ‪:‬״א ח״ה םי‪../‬ס״ו‬ ‫מוטב לבטל לאו דלא תעמוד דהוי בשב ואל תעשה‬
‫פ״ו בנוגע לשאינם כני ברית‪ ,‬ונוספות בח״ט סי׳ י״ז‬ ‫מלחלל את השבת דהוי בקום ועשה וכו׳‪ ,‬מה גם שיש‬
‫פ״א‪ ,‬ועוד‪ .‬כיעו״ש‪. ,‬ואין להאריך יותר‪.‬‬ ‫חילול וזלזול גדול בדבר‪ ,‬דהצדוקים אין להם‪,‬דין פיקוח‬
‫• ככל הדרת הכבוד וד‪,‬יקר‬ ‫נפש וקסברי שיעשה אדם המצוות אעפ״י שימות בהם‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫ואינם מחללים את התורה בישביל‪ .‬פיקוח נפש ולכן‬
‫כשיארע להם שתהיה אשד‪ ,‬מהן מקשה לילד ביום השבת‬
‫אינם קוראים למילדות שלהם בדי שלא תחללנד‪ ,‬את‬
‫•‬ ‫סימן נח‬ ‫השבת‪ ,‬וקוראות את הישראלית וכו׳ ועד היום לא זזו‬
‫מטעותם וד‪,‬לעיגו עלינו שאנו מחללים את השבת‪ .‬כפי‬
‫בדינא דחשבת פיגול בזבחים דפים כ״ז‪-‬כ״ט‬ ‫זה קשד‪ ,‬הדבר רע‪.‬ומר שד‪,‬ם יפרעזו מלחלל את השבת‬
‫א( ב ז ב חי ם ד כ״ז ע״ב במשנד‪ ;,‬השוחט את הזבח וכו׳‬ ‫כפי דעתם ויזלזלו בנו שאנחנו נחלל את השבת בעבור‬
‫לזרוק דמו למחר וכו׳ לד‪,‬קטיר אמו^ו למחר‬ ‫דאדרבד‪,‬‬ ‫כאן‬ ‫אין‬ ‫הצלת נשותיהם‪ ,‬גם טעם איבד‪,‬‬
‫וכו׳ לאכול בשר למחר וכו׳ פיגול וחייבין עליו כרה‪.‬‬ ‫תלונותינו ואיכתנו תד‪,‬יה עליד‪,‬ם שהם מכשילים אותנו‬
‫ויעוין בתום׳ רע״א על המשניות ]וכן בפ״ב דחוליז‬ ‫להלל את השבת‪ ,‬וכ״כ קלים ונבזים אנחנו בעיניד‪,‬ם‬
‫מ״ז[ שמדייק מזה רמשמע דווקא כלזרוק או‬ ‫יעו״ש ביתר אריכות ]ואת דבריו שם הוא משיב גם‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימז נח‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קכד‬
‫רגם לרבות ברז״ה שם לא מוזכר ג״כ בדבריו במפורש‪,‬‬ ‫להקטיר או לאכול‪ ,‬אבל במחשב ע״מ לקבל או להוליד‬
‫דבמחשב בכל הד׳ עבודות בשעת שחיטה דמפגל‬ ‫למחר לא הוי פיגול‪ ,‬ומקשה על כן על הרז״ה הרשב״א‬
‫כדיעו״ש‪.‬‬ ‫והר״ן שמפרשים שם בחולין דבקדשים פוסלת מחשבה‬
‫ו א ״ ב שפיר יש לתרץ דברי ג׳ גדולי עולם האמורים‬ ‫בד׳ עבודות כגון במחשב בשעת שחיטה לזרוק או‬
‫׳‬ ‫־‬ ‫כג״ל‪.‬‬ ‫להוליד או לקבל חוץ לזמנו‪ ,‬ואילו מהמשנה הזו משמע‬
‫כ״ח ע״ב ; מסתברא נותר הוה ליה לאוקמי‬ ‫בדף‬ ‫ב(‬ ‫דאין מחשבה שבשעת ׳שחיטה מועלת כי אם לזרוק או‬
‫בכרת למגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה‬ ‫להקטיר או לאכול חוץ לזמנו‪ ,‬אבל לא בלקבל או‬
‫בז״ב‪.‬‬ ‫להוליד הוץ לזמנו‪ ,‬ונשאר בצ״ע‪.‬‬
‫בד״ה ה״ג מסתברא‪ ,‬כותב בסוף דבריו ‪ :‬אבל‬ ‫וברש״י‬ ‫ו הנ ה בראשונה לא אבין מדוע שהגרע״א ז״ל מקשה‬
‫אי מוקמת ליה לתאי כרת בחוץ למקומו‪ ,‬כי גמרת‬ ‫עליהם רק מכח דיוקא דאיכא למידק מהד‬
‫ליה חוץ לזמנו מיניה בג״ש ופהכינן ליה ונילף עון‬ ‫מתניתין‪ ,‬הא הו״ל להקשות עליהם ביותר מגמ׳ מפורשת‬
‫עון מטומאה ליכא לתרוצי מחוץ למקומו הוה ליד‪,‬‬ ‫בזבחים ד׳ י״ג ע״א דאיתא דמחשבת פיגול לא פסלה‬
‫למילף דדמי ליה בז״ב‪ ,‬דד‪,‬א אין פסולו בזמן ואינו‬ ‫בקבלה‪ ,‬ויעו״ש גם בעמוד ב׳ במה דמשני הגמ׳‪ :‬לא‬
‫נוד‪,‬ג בבמת יחיד שאין שם מחיצות‪.‬‬ ‫קשיא הא דאמד הרני שוחט ע״מ לקבל דמה למחר וכו‪/‬‬
‫וי עוי! בספר פנים מאירות שמקשה ע״ז ממ״ש רש״י‬ ‫ופירש״י; הא דקתני לעיל מחשבת קבלה לא פסלה‬
‫שכותב שם‪ ,‬דלהכי‬ ‫בעמוד א׳ בד״ה פיגול‪,‬‬ ‫בפיגול וכו׳ במחשב בשעת שחיטה על מנת לקבל דם‬
‫מסתברא דאמחשבת חוץ למקומו מוקמינן לר‪ ,‬ולא‬ ‫למחר וכו׳ ע״ש‪ ,‬ועוד יעוין בתוס׳ בד׳ ט׳ ע״ב ד״ה‬
‫אמחשבת שאר פסלות וכו׳ ח־מי חוץ לזמנו מדבי‬ ‫מחשבין מעבודה לעבודה‪ ,‬מה דמפרשי דגס בשלא‬
‫בהאי קרא וחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן‪ .‬וא״ב מסברא‬ ‫לשמן במי לא פסלה בכה״ג‪ ,‬ובחושב לקבל ח ח לזמנו‬
‫זו הרי עדיף גם כאן ללמוד חוץ מחוץ משנלמיד‬ ‫לא מפגלי אף אם חישב בקבלה עצמה לגמור הקבלה‬
‫‪.‬‬ ‫מטומאה‪ .‬וכד מקשר‪ ,‬גם בם׳ חק נתן ע״ש‪.‬‬ ‫חוץ לזמנו יעו״ש‪ ,‬ולפלא על הגרע״א ז״ל שלא הזהיר‬
‫ר‬ ‫מכל זה בדבריו‪.‬‬
‫נראה לתרץ דלא דמי לאהדדי‪ .‬דשם בעמוד‬ ‫ולפענ״ד‬
‫א׳ הרי אין השאלה לענין הג״ש‪ ,‬כי אם על‬ ‫קושית הגרע״א ז״ל על שלשת גדולי עולם אלה‪,‬‬ ‫ולעצם‬
‫״הפיגול״ שנאבד גבי חוץ לזמנו דבמאי קאי אי בחוץ‬ ‫נלענ״ד לחומר הקושיא לתרץ ולומר‪ ,‬דיש לומר‬
‫למקומו‪ ,‬או בשאר פסלות‪ ,‬ומאי מסתבר לרבות יותר‪,‬‬ ‫בשעת‬ ‫והולכה‬ ‫קבלה‬ ‫דסברי מרנן‪ ,‬דנהי דמחשבת‬
‫ולהכי כל מה דדמי יותר לחוץ לזמנו‪ ,‬אף בדמיון כל‬ ‫שחיטה לא מפגלא‪ ,‬אבל זאת מהני עכ״פ שפיר דליפסל‬
‫שהוא‪ ,‬אמרינן דבזה מיירי יותר‪ ,‬דהא מכל מקום הרי‬ ‫מיהת‪ ,‬וחילי דידי על כד הוא מפגי דהא זה שבעינן‬
‫עדיף זה משאר פסלות שלא דמו כל‪ ,‬ולכן מוקמינן דקאי‬ ‫ד״ואם‬ ‫אכילת אדם ואכילת מזבח הרי ילפינן מהקרא‬
‫בחוץ למקומו משום הסברא ״דחוץ למחיצד‪ .‬דמי לחוץ‬ ‫מבשר זבח שלמיו״‪ ,‬כדיעוין בזבחים בד׳ כ״ט ע״א‬
‫לזמן״‪.‬‬ ‫וברמב״ם בפי״ג מה׳ פסולי המוקדשין ה״ב‪ ,‬והקרא‬
‫כאן הא הרי אין השאלה במאי שנוקמא קרא‪,‬‬ ‫אבל‬ ‫הזה הרי כתיב בפיגול‪ ,‬וא״ב ‪T‬עינן מזה רק דלא מפגלי‪.‬‬
‫אבל לא ידעינן מזה דבלא״ה גם לא ליפסל‪ ,‬ולכן קסברי‬
‫אלא שהשאלה היא‪ ,‬דמאי חזית דילפת הג״ש‬
‫הרז״ה הרשב״א והר״ן דבמחשב ע״מ לקבל או להוליד‬
‫דעון עון מחוץ ממקומו שאיכא כרת‪ ,‬נילף הג״ש דעין‬
‫שפיר מיפסל מיהת‪ ,‬וא״כ ממילא לא קשה עלייד‪.‬ו לא‬
‫עון מטומאה שליכא כרת‪ ,‬ולכן בזה שפיר כותב רש״י‬
‫מד״גמ׳ ולא מדיוקא דמתניתין הנ״ל‪ ,‬מפני דשם מיירי‬
‫״דליכא לתרוצי מתח למקומו הוה ליה למילף‪ ,‬ליד‪,‬״‬
‫לענין פיגול‪ ,‬ומוכח משם דלא מפגלי‪ ,‬אבל לא מוכח‬
‫משום דדמיון קלוש כזה במה שנראים דומים בהשם‬
‫גם דלא מיפסלי‪.‬‬
‫מהגז״ש‬ ‫החיצוני לא מהני כדי לאפוקי משום כד‬
‫דטומאה ושנילף מחוץ למקומו ושיהא ממילא גם כרת‪,‬‬ ‫ר ע ו י ן בדברי הר״ן בחוליו שם דלא מזכיר באמת‬
‫מכיון שלאמיתו של דבר ובתוכיות לא דמי חוץ לזמנו‬ ‫בדבריו שם פיגול כלל אלא מזכיר ע״ז רק‬
‫לחוץ למקומו כלל‪ ,‬דהא אין פסולו בזמן‪ ,‬וגם אינו‬ ‫שם פסול‪ ,‬ועוד זאת‪ ,‬הר״ן שם לא מזכיר כלל שחשב‬
‫נוהג בבמת יחיד •שאין שם מחיצות‪ ,‬ואין ראוי לומר‬ ‫מחשבת פיגול‪ ,‬דר‪,‬יינו ח ח לזמנו‪ ,‬אלא כותב בלשון‪:‬‬
‫ביה חוץ למקומו‪ .‬יעוין היטב ברש״י ובשט״מ בסקי״ב‪.‬‬ ‫לקבל או להוליד ״בפיסול״ כדיעו״ש‪ .‬וכן כותב בלשון‬
‫בהתורה וד‪,‬מצוה ויקרא פ׳ צו קכ״ב מ״ש‬ ‫ויעוין‬ ‫זה גם היש״ש שם ע״ש‪.‬‬
‫לבאר באריכות ענין חוץ לזמנו וחוץ למקומו‬ ‫ג ם הרשב״א שם מסיים את דבריו בלשון‪ :‬״פיגול״‬
‫עיי״קן‪.‬‬ ‫״ופסול״‪ .‬ולכאורר‪ ,‬מכיון שכבר כותב ״פיגול״‬
‫כ״ט ע״ב; ורב מרי מתני אמר ר׳ ינאי מנין‬ ‫בל'‬ ‫ג(‬ ‫למה לו לר‪,‬זכיר תו ״פסול״‪ ,‬אבל לפי הנ״ל מיושב שפיר‪,‬‬
‫למחשב בקדשים שהוא לוקה ת״ל לא יחשב‪.‬‬ ‫די״ל דנקט גם לשון ״פסול״ משום קבלה והנלכה דלא‬
‫א״ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא וכל‬ ‫מפגלא‪.‬‬
‫קכה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן נט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שד‪,‬וא עוד מספירה ראשונה‪ ,‬וקפ ‪T‬א זו היא ודאי בכל‬ ‫לאו שאין בו מעשה איו לוקין עליו‪ ,‬אמר ליה רב‬
‫לילות הספירה שלא להקדיזם תפלת ערבית כדי שלא‬ ‫יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו‪.‬‬
‫מספירה‬ ‫עדיין‬ ‫יזכירו יום ספירה שניה ביום שהוא‬ ‫וי עוין בס׳ חק נתן שמקשה ע״ז מהא דאמרינן בפ״ק‬
‫נקרא‬ ‫ולא‬ ‫הראשונה‬ ‫ראשונה ומגדע בזה הספירה‬ ‫דתמורה ד׳ ג׳ ע״ב; א״ל ר׳ יוחנן לתנא לא‬
‫חמימות‪ ,‬ורבותינו הט״ז והמג״א ז״ל הוסיפו שבליל‬ ‫תיתני מימר משום דבדיבוריה מתעבד מעשה‪ .‬וה״נ‬
‫חג השבועות הגם שאין סופרים אז ולא יזכירו שום‬ ‫הרי בדיבוריה עשה מעשה דנפסל הקרבן‪ ,‬ואמאי קרי‬
‫ספירה אחרונה לגרע בזה הספירה של יום שעבר מכל‬ ‫שלשיטת‬ ‫ליה לאו שאין בו מעשה‪ .‬יעו״ש שמבאר‬
‫מקום אם יאמרו בתפלה יום חג השבועות הזה גם כן‬ ‫הרמב״ם דסגי במחשבה ניחא‪ ,‬אבל לשיטת התום׳‬
‫יד‪,‬א בזד‪ ,‬גרעין לספירת יום שעבר ולא יד‪,‬א נקרא‬ ‫דבעינן דיבור קשה עיי״ש‪.‬‬
‫תמימות‪ .‬ומסיים את דבריו בזד״״ל ‪ :‬כן הוא לענ״ד‬ ‫ולענ״ד נראה לתרץ דלא דמי לההיא דמימר‪ .‬משום‬
‫באור הדברים ולא כמו שתפסו העולם כוונת הט״ז‬ ‫דבמימר הדיבור לבד קעביד למעשה התמורה‪,‬‬
‫והמג״א רק על ליל חג השבועות‪ ,‬וכן הבין גם כבוד מר‬ ‫ואין שם שום דבר נוסף להדיבור‪ ,‬והדיבור פועל הכל‪,‬‬
‫אבא עט״ר הגאון מאוה״ג זצלל״ה‪ ,‬עפר אני תחת‬ ‫ולהכי חשיב ליה שפיר לר״י לדיבור כזה למעשה מכיון‬
‫כפות רגליו‪ ,‬וחידש שטעם הדבר משום דכתיב בשבועות‬ ‫שבדיבוריה מתעביד מעשה‪ ,‬אבל משא״כ ■באן בפינוי■‪,‬‬
‫בעצם היום הזה‪ ,‬ולענ״ד הדלד‪ ,‬נראה כמו ‪ .‬שכתבתי‬ ‫הא אם יחשוב לפגל הקרבן שלא בהד׳ עבודות הרי לא‬
‫שהט״ז והמג״א הוסיפו שגם בליל חג השבועות מאחריו‬ ‫יתפגל עי״ז הקרבן‪ ,‬וא״ב חזינן מזה שאין כח עצמי‬
‫תפלת ערבית וכש״כ בשאר לילות הספירד‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫למחשבת פיגול לפגל הקרבן‪ ,‬אלא רק שיש בכח מחשבה‬
‫ב( ולפענ״ד נראר‪ ,‬דאם כי דברים מחוכמים הם מכל‬ ‫כזו להטיל פגם בא׳ מהד׳ עבודות אם חושב בכזאת‬
‫מקום קשה להעמיס כן בכוונתם של הט״ז‬ ‫בשעת עשיית העבודה‪ ,‬והיינו שהוא במחשבתו מטיל‬
‫וד‪,‬מג״א בזמן שאין כל רמז רמיזד‪ ,‬בדבריהם שבאים‬ ‫פגם בהעבודדי‪ .‬ומכיון שנהיה פגם בהעבודה אזי ממילא‬
‫לרבות גם ליל חג השבועות‪ ,‬ופשטות דבריר‪,‬ם מוכיחים‬ ‫עבודה פגומה כזאת פוסלת הקרבן‪ ,‬ונמצא שמחשבת‬
‫כמו שתפסו העולם בכוונתם שמכוונים רק על ליל חג‬ ‫הפיגול מטלת רק פגם בהעבודה‪ .‬ורק כפועל יוצא מזה‬
‫השבועות‪ ,‬ובפרט דברי המג״א שלא מדבר כלל מתפלת‬ ‫בהיות והעבודה נהית פגומה‪ ,‬תו ממילא העבודה מפגלת‬
‫ערבית כי אם מקידוש על הכוס ששייך רק לליל חג‬ ‫הקרבן מכיון שיש בה פגם מחשבה כזו‪ ,‬ולהכי שפיר‬
‫חג השמעות‪.‬‬ ‫לא חשיב בכה״ג דיבור הפיגול למעשה בהיות וזה‬
‫ו ל א עוד אלא דיש סתירד‪ ,‬לדבריו מד‪,‬נפסק בשו״ע‬ ‫שמתעב ‪ T‬לאחר מיכן מעשה ונפסל הקרבן לא הדיבור‬
‫בלשון ‪:‬‬ ‫נפסק‬ ‫ב׳‬ ‫סעיף‬ ‫תפ״ט‬ ‫שם‪ .‬דבסי׳‬ ‫בלבד גורם לזה‪ ,‬כי אם גם העבודה ]ויעוין בספר‬
‫וד‪,‬מדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי‬ ‫ארצה״ח סי׳ ח׳ בארץ יהודה סק״א מ״ש לבאר מדוע לא‬
‫לילות הספירר‪ ,‬רק‬ ‫לעשות עכ״ל‪ .‬הרי לגו דבשאר‬ ‫חשיב מפגל מעשה במד‪ .‬שעושה מעשר‪ .‬השחיטה עיי״ש[‬
‫מדקדקים אינם סופרים אלא עד צאת הכוכבים‪ ,‬אבל‬ ‫ולא דמי למימר שהדיבור לבד גורם לך‪.‬מעשה‪ ,‬ולהכי‬
‫מדינא כשר אף לפני כן וכל שכן בבין השמשות‪ .‬וכ״כ‬ ‫היה מוכרח שפיר רב מרי לתרץ דרבי יהודה היא דאמר‬
‫המג״א שם בסק״ו‪ ,‬דאם טעה וספר בין השמשות יצא‪,‬‬ ‫לאו שאין בו מעשה לוקין עליו‪.‬‬
‫ומבאר המחצר‪,‬״ש‪ ,‬מפני די״א דלכתחילה יש לספור‬ ‫נו ס ף ‘להנ״ל יעוין גם בכ״מ בפ״א מר‪,‬׳ תמורה ה״א‬
‫בית השמשות וס״ל דד‪,‬כי עדיף שירדו תמימות‪ ,‬ונהי דלא‬ ‫ובהג״ה שם מ״ש לבאר שגם ר״י גופיה הדר‬
‫קיי״ל כוותייד‪,‬ו אבל דיעבד יש לסמוך על ‪,T‬ם ע״ש‪ .‬ועוד‬ ‫ביה מסברתו בתמורה שם‪ ,‬וכן גם בלח״מ בפי״ג מד‪,‬׳‬
‫יעוין במג״א שם בסק״ז ובמחצה״ש שמובא כמה דיעות‬ ‫שכירות ה״ב מ״ש ג״כ לבאר שגם שם בדין מלמר‬
‫ראשונים דסברי דאחר תפלת ערבית אפשר לספור אפילו‬ ‫לסי האמת ד‪.‬וי לאו שאין בו מעשה עיי״ש‪ .‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫אם הוא עדנה יום יעו״ש‪ .‬וא״כ מוכח בעליל זצזט״ז‬ ‫סימן נט‬
‫ודימג״א בדבריהם באו לומר דין מיוחד רק לליל חג‬ ‫דין הט״ז והמג״א בם^ תצ״ד לאחר תפלת‬
‫השבועות ושהוא אליבא דכו״ע‪.‬‬ ‫ערבית וכר עד צאת הכוכבים משום תמימות‬
‫לבין‬ ‫השבועות‬ ‫ג( ו ה ס ב ר ת החילוק שבין ליל חג‬ ‫אם נאמר גם על כל לילות הספירה‪.‬‬
‫שאר לילות הספירד‪ ,‬נראה להסביר עפי״מ‬ ‫בט״ז או״ח ריש סי׳ תצ״ד ‪ :‬מאחרין להתחיל ערבית‬
‫שראיתי כתוב בזה במקור הדברים שממנו לוקחו‬ ‫בכניסת שבועות כדי שיד‪,‬יו ימי הספירה תמימות‪.‬‬
‫דבריד‪,‬ם של הט״ז וד‪,‬מג״א‪ ,‬ודיוא בספר עמק ברכה‬ ‫ובן כותב המג״א ; בליל שבועות אין מקדשיו על הכום‬
‫מאבי השל״ר‪ ,‬והשל״ה ז״ל בדיני ספירת העומר שבסוד‪,‬״‪.‬ס‬ ‫עד צ״ה דכתיב תמימות תד‪,‬יינר‪.,‬‬
‫וז״ל ; קבלתי ממורי ד‪,‬גאון מד‪,‬ר״ש ז״ל מלובלין שקיבל‬ ‫להגר׳ץז ברלין ז״ל בקובץ שערי תורה‬ ‫וראיתי‬ ‫א(‬
‫איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז״ל שלא‬ ‫ח״ה קונטרס ט׳ סי׳ ס״ה‪ ,‬שכותב ביאור‬
‫לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד‬ ‫הדבריום בזה‪ ,‬דזה ודאי קפ ‪T‬א גמורה שלא להקדים‬
‫צאת ר‪,‬כוכבים‪ ,‬והטעם מפני שבספירה כתיב שבע שבתות‬ ‫הספירה מכעוד יום בדי שלא להזכיר ספירה שניה ביום‬
‫ציץ א לי עז ר הי׳׳ג‬ ‫סימן נש‬ ‫שו״ ת‬ ‫קכו‬
‫למוקפים‪ ,‬וגם במוקפים ישנו אותו הדין שאם יש איזה‬ ‫תמימות תהיינה‪ ,‬ואם כן כשמקדש בעוד יום מחסר‬
‫אונם שא״א להמתין עד הלילה שיכולים ג״כ להקדים‬ ‫אותו המקצת ממ״ט ימי הספירה שלזרי חג שבועות הוא‬
‫לקרוא כנ״ז‪ ,‬דלא מצינו מי שיחלק בזה‪ ,‬והמחבר נקט‬ ‫לאחר הספירה וכשיש ספירה אינה שבועות וכשמקדש‬
‫הציור לגבי פרזים מפני שלגביהם שייך סיבת האונס‬ ‫אם כן מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי‬
‫המצוי שקשה עליו לישב בתענית‪ .‬ויוצא איפוא שהזמן‬ ‫■‬ ‫■‬ ‫■י‬ ‫הספירה ונמצא שאינן תמימות עכ״ל‪.‬‬
‫הזה לגבי מוקפים יכול כבר לעלות לחיוב של‬
‫בזה גם דברי הרמב״ם בשו״ת פאר הדור סי׳‬ ‫ואקדים‬
‫הלילה הבא‪ ,‬ואילו לגבי פרזים עוד נחשב הזמן הזה‬
‫ע״ו שנשאל על פסקו שפוסק שצייד לומר‬
‫ליום‪ ,‬ודינא דזמנו של זה לא כזמנו של זה הוא עד פלג‬
‫ענינו במנחה בערב הצום בהקבלד^ דאיד יאמר ביום‬
‫המנחה‪ ,‬ולאחר מיכן מכיון שזה עושה אותו ללילה וזה‬
‫צום התענית הזה ולא התענה עדיין‪ ,‬והשיב‪ ,‬דאין בזה‬
‫מחזיק אותו עדנו ליום‪ ,‬וכל אחד קורא משום חיוב‬
‫שום דבר מפני שבערב שהוא תשלום היום כבר הוא‬
‫אחר‪ ,‬נקרא שפיר זמנו של זה לא כזמנו של זה‪.‬‬
‫התחלת יום מהרת ולזה יכול להתפלל ערבית של‬
‫ו כ מו ״ ב יעוין במג״א שם בסק״ז שכותבי דפשוט דאנום‬ ‫שבת בערב שבת וערבית של מוצאי שבח בשבת‬
‫קצת יכול לשמוע של יום קודם הנץ החמה אחר‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫ומבדיל עיי״ש‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫שעלה עמוד השחר‪ .‬ואע״פ שלעומת זה הא נפסק בסי׳‬ ‫לפי האמור חילוק גדול יש בין ליל חג השבועות‬ ‫וא״כ‬
‫תרפ״ז סעי׳ א׳ דאם קרא חיוב של לילה ■משעלה עמוד‬ ‫לבין שאי־ לילות הספירה‪ ,‬דבשאר לילות הספירה‬
‫השחר יצא‪ .‬הרי שהזמן הזה עולה לכאן ולכאן‪ .‬ומכאן‬ ‫גם אם סופר בין השמשות ]ואפילו מבעוד יום להסוברים‬
‫הלאי׳ עוד יותר חזקה מהד‪.‬יא דק״ש‪ ,‬דשם אפשר‪.‬לטעון‬ ‫כן[ איננו מגרע עי״׳כ מתמימות הימים ]מבלי צורו‬
‫שהדבר תלוי‪.‬בזמן שכיבה וקימה ככתוב ״בשכבך‬ ‫להכנס בזה בהפלוגתא אם דין התמימות הוא גם על‬
‫ומקומך״ וכדמבואר בברכות שם‪ .‬אבל מכאן רואים ממש‬ ‫הימים ולא רק על השבועות[ וגם לא נקרא שמזכיר‬
‫שבזמגי היום ישנו זמן אחד לפנות ערב וזמן אחד‬ ‫יום ספירה שניה ביום‪ .‬שהוא עדיין ׳מספירה ראשונה‪,‬‬
‫לפנות בקר שיכול לעלות לכאן ולכאן‪ .‬־‬ ‫מפני ששעת תשלום היום שהוא סופר בו‪ ,‬ובפרט כשהוא‬
‫כבר בין השמשות‪ ,‬כבר הוא גם התחלת יום המחרת‪,‬‬
‫ד( כז‪ 4‬מרר המג״א כותב את דבריו רק בנוגע לקידוש‪,‬‬
‫ואין בזה גם כל חיסור וכל תרתי דסתרי שהכל■'נמשי‬
‫וכ״כ בסו״ס שו״ת משאת בנימין שהמג״א‬
‫ועולה לכוונה אחת שהיא ספירת השבע שבתות‪ .‬אכל‬
‫מציין לדבריו‪ .‬ויתירה מזו כתוב בס׳ עמק ברכה שם‬
‫משא״כ בליל חג השבועות אם עושה קידוש לפני צאת‬
‫ליישב המנהג כן להתפלל מבעוד יום ולחלק‪ .‬בין תפלה‬
‫הכוכבים הרי מפסיק עי״כ ■כבר את מ״ט ימי הספירה‬
‫לקידוש‪ ,‬וכותב‪ :‬ואל תשיבני ממה שמתפללין אז התפלה‬
‫דמכניט עי״כ את חג השבועות שהוא לאחר הספירה‪ ,‬והוא‬
‫מבעוד יום‪ .‬דזה אינו כלום דהא רבי אושעיא צלי של‬
‫דכשיש ספירה אינה שבועות‪ ,‬׳וכשיש‬ ‫תרתי דסתרי‪,‬‬
‫מוצאי שבת בשבת אע״ג דעדייז ממש שבת גמור הוא‬
‫שבועות אינה‪ .‬ספירה‪ ,‬ולכן אע״ג דהזמן הוא כבר גם‬
‫עיי״ש‪ ,‬ויש לדבריו סיוע מדברי שו״ת הרמב״ם הנ״ל‬
‫התחלת יום מחרת אבל האי שייך הוא עדנה גם'ליום'זה‬
‫‪ .‬שהזכלנו‪, . .. . .‬‬
‫של מ״ט ימי הספירה‪ ,‬ולכן אין לו להכניס עדנה ביה‬
‫הט״ז שכותב להחמיר גם בתפלה הוא מפני‬ ‫וסברת‬ ‫הזמן את חג השבועות היות וסוף סוף הוא מחסר מ״מ‬
‫שמזכירין בה ואומרים ״את יום חג השבועות‬ ‫עי״כ מתמימות השבע שבתות‪ .‬ודוק כי הוא מסתבר‪.‬‬
‫הזה״ וזהו דהוי א״כ ג״כ כמחסר מהמ״ט תמימות‪.‬‬
‫ד( רכה״ג מציגו גם לענין חיוב קריאת שמע דהזמן‬
‫ומסכים לפסקו גם הפרמ״ג שם בהסבירו‪ ,‬דהא באבילות‬
‫שמעמיד השחר עד הנץ החמה עולה לכאן‬
‫ונדה י״א דאם התפללו הקהל ערבית שכבר עשאו לילה‬
‫ולכאן‪ ,‬דמצד אחד הוא כבר זמן ק״ש של שחרית‪ ,‬ומצד‬
‫כו׳ א״כ הא בעינן תמימות מ״ט יום וכשמתפלל ערבית‬
‫שני מי שנאנס ולא קרא ק״ש ערבית עד שעלה עמוד‬
‫ומזכיר בתפלה יום השבועות מבע״י הרי חסר ממ״ט‬
‫השחר‪ ,‬כל עוד שעדיין לא הנץ החמה קורא ק״ש ויוצא‬
‫יום ע״ש‪ .‬וכך אנו‪ .‬נוהגים למעשה לחכות גם בתפלה‪.‬‬
‫בה ידי חובת קריאת שמע ערבית״ כדאיתא בברכות ד׳‬
‫ואין להאריך בכאן יותר‪............... .‬‬
‫ח׳ ע״ב ונפסק בשו״ע או״ח סי׳ נ״ח‪.‬‬
‫מצינו כה״ג גם לגבי קריאת המגילה‪ ,‬דנפסק‬ ‫ועוד‬

‫^ ‪-‬‬ ‫;‪/‬‬ ‫^‬ ‫סימן ם‬ ‫במחבר בסי׳ תרצ״ב סעי׳ ד׳ דמי שהיה אנוס‬
‫אודות ליארם או לשדך בט״ב‬ ‫קצת ואינו יכול לילך לביהכ״ג וצריך להמתין עד שקראו‬
‫הקהל וקשה עליו לישב בתענית כל כך יכול לשמוע‬
‫אם מותר לעשות ש ‪T‬וכין בט״ב‪ ,‬הנה הרמב״ם‬ ‫ע״ד‬ ‫קריאתה מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה )יעו״ש במג״א‬
‫פ״י מאישות הי״ד פוסק בפשיטות דמרתר ליארס‬ ‫סק״ז ובמשנ״ב ■ס״ק י״ג וביאור הלכה בד״ה מפלג‬
‫אפילו בט׳ באב‪ .‬וכך היא הלכה פסוקה ־בטור ובאו״ח‬ ‫המנחה עיי״ש(‪ .‬ומסתמא אין הפרש בזה בין פרזים‬
‫קכז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ס‬ ‫ש‪.‬ו ״ ת‬
‫ליארס בט״ב‪ ,‬אבל להמאירי שסובר שאסור ליארס בט״ך‬ ‫סי׳ תקנ״א סעיף ב׳ ובהטעימם תטעם שמא יקדמנו‪ ,‬אחו־‪.‬‬
‫ממילא י״ל תו דאליבא דשיה גם שידוכין אסור‪,‬‬ ‫ועפי״ז מוסוף דמג״א בסק״י דמהאי טעמא מותר לעשות‬
‫ואילי יש גם מקום לבאר דכוונת הירושלמי בסיומא‬ ‫‪,‬גם ששוכין‪ .‬וכך נפסק עפי״ז במשנ״ב ס״ק‪ ,‬ט׳׳ז‪.‬‬
‫דהך פיסקא הוא לומר ״דאף על פי כן״ שמותר‬ ‫ומעניו הדבר דאעפ״י שההלכה בזה היא כ״כ פשוטה‬
‫ליארם אפילו בט״ב כשמואל‪ ,‬מקל מקום ״לא קיימה״‪.‬‬ ‫ופסוקה מכל מקום לא שמענו עוד שינהגר כן‬
‫ר״ל שלא יתקיים ולא יצליח זיווג כזה שעושים האירוס‬ ‫באיזה מקום למעשה לעשות שידוכין בט״ב? ונדמה‬
‫בט״ב‪ ,‬והר״ז בדומה למה דמצינו בגם׳ דידן בתענית‬ ‫שגם מקפידין שלא לעשות בט״ב‪ .‬ועוד יעוין בם׳ בא״ח‬
‫ד׳ ל׳ ע״ב שאומר ר״ע ‪ :‬כל העושה‪ .‬מלאכה בתשעה‬ ‫ש״א פ׳ דברים שכו׳ שבבגדאד נוהגין שמר״ח עד ט״ב‬
‫באב אינו רואה סימן ברכה לעולם‪ ,‬ופסקה הרמב״ם‬ ‫אין עושין אירוסין וששוכין• עיי״ש ובשיורי כגה״ג‬
‫בפ״ה מתענית ה״י והטור ושו״ע באו״ח ס׳ תקנ״ד‬ ‫שמציין אליו כותב שמנהגם שלא לארם ולא לשדך מי״ז‬
‫סעי׳ כ״ד‪ ,‬ומבאר המג״א )וכן יתר נו״כ השו״ע( בס״ק‬ ‫‪,‬‬ ‫־‬ ‫■;‬ ‫בתמוז ואילך ע״ש‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫כ״ז דנאמר זאת אפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה‬ ‫בדעתי למצוא אסמכתא ואחיזה לדבר‪.‬‬ ‫ועולה‬
‫בת״ב כ^ו״ש‪ .‬ואם ניתן לפרש בכזאת בכוונת הירוש׳‬ ‫המקור לדין זה שמותר ליארס אפילו בט״ב‬ ‫דהנה‬
‫נרויח שיוכל לבוא זאת גם אליבא דפסק הרמב״ם וחשו״ע‬ ‫מציין הכ״מ שם שהוא בירושלמי פ״ק דכתובות■‬
‫דמותר ליארס בת״ב‪ ,‬כי אין סתירה לכד‪ ,‬דבאמת מותר‬ ‫ובב״י בטור שם כותב שהוא מירושלמי פ״ק ובם׳ בתרא‬
‫זאת מדינא‪ ,‬אבל !סומז ברכה‪.‬אין בזה‪ ,‬ובדומה לההיא‬ ‫דתעניות‪ .‬ושם בירושלמי פ״ק דכתובות ה״א )וכן ביתר‬
‫דעושה מלאכה בת״ב‪ ,‬הגם שיקשה עדנה מדוע שאבל לא‬ ‫המקומות( כתוב כלשון הזה‪ :‬שמואל אמר אפילו בתשעה‬
‫הזכירו מזה שאעפ״ב לא מצלה בךומה שסזכירים־ גדי‬ ‫באב יארס שלא יקדמנו אחר‪ .‬ומקשה מחלפא שיטתא‬
‫עשיית מלאכה‪ ,‬אם לא שנאמר שסמכו על מה שכתבו‬ ‫דשמואל תמן הוא אמר אלקים‪,‬מושיב יחידים ביתה‬
‫שם ושגם זה בכלל עשיית מלאכה‪ ,‬דהיינו גמירת מו״מ‬ ‫וגו׳ במאזנים לעלות המה מהבל יחד וכה הוא אמר‬
‫ועשיית חלות של איזה מעשה‪ ,‬וזה נראה דחוק דבכאן‬ ‫אכין‪ .‬ומשני ‪ :‬אלא שלא יקדמנו אחר בתפלה‪ ,‬ואף‬
‫הא הוא־ גם ענין של עשיית מצוד‪ ,.‬ויל״ע‪. ;.‬‬ ‫על פי כן לא קיימה עכ״ל‪ .‬והנה הפיסקא המסיימת בל׳‬
‫עכ״ ם !מצאנו אחיזה ואסמכתא ומקום נייחא לקפשא‬ ‫״ואף על פי כן לא קיימה״ אין לה לכאורה הבנה‪,‬‬
‫שלא ליארם בט״ב על אף שכרמג״ם ובטור‬ ‫ויעו״ש בקה״ע ובפני משה שמבארים שאין לה כבר‬
‫ושו״ע נפסק שמותר מדינא‪ .‬וממילא ה״ה שלא לשדר‪,‬‬ ‫קשר לעצם הדין של שמואל‪ ,‬ואלא שהירושלמי מוסיף‬
‫והנח להן לישראל אם אין נביאים ד‪.‬ן בגי נביאים ד‪,‬ן‪.‬‬ ‫לאשמיענו שאפילו אם האחר יקדמנו ברחמים מ״מ‬
‫לא יתקיקם הזיווג הזה כיעו״ש‪ .‬ואולי פירשו איפוא‬
‫אל זאת הכוונה גם הרמב״ם והטור והב״י‪ ,‬או שלא היה‬
‫סימן סא‬ ‫לפניהם סיומא דהך פיפקא שבירושלמי‪.‬‬
‫אבל ראה זה מציאה מצאתי■ במאירי בבית הבחירה‬
‫המתאכסן בבית מלון בט׳ הימים שמר״ח עד‬
‫■ על יבמות ד׳ מ״ג ע״א שמבאר שהסיומא דפיסקא‬
‫ט״ב אם מותר שיחליפו עבורו מצערת המטה‬
‫הג״ל שבירושלמי יש לה קשר עם מה שקדם לה‪,‬‬
‫שישן עליהם איש אחר ולשים לו מצערת‬
‫ושהכוונה לאשמיענו שאעפ״י שתירצו להעמש דברי‬
‫אחרים מכובםים‪.‬‬
‫שמואל שלא יהו דבריו סותרין זא״ז‪ ,‬אפ״ה עצם ההלכה‬
‫מכבר הימים נשאלתי ע״י ידידי המנוח הרב הגאון‬ ‫זה‬ ‫שמשמעינו שמותר ליארם בט״ב‪ ,‬לא קייש! ‪:‬הר‪.‬לכךו‬
‫וו״ח וכו׳ &וד‪.‬ר״ר מנחם זאב שטרן ז״ל‪ .‬אודות‬ ‫כוותיה‪ ,‬וזהו לשון המאירי בזה ‪ :‬״ואפילו כן לא קיימא‪,‬‬
‫המתאכסן בבית מלון בט׳ הימים שמר״ח עד ט״ב אם‬ ‫בלומר שאין הלכה בן״ עכ״ל‪ ,‬והיינו כנ״ז‪ .‬ולא עוד‬
‫מותר שיחליסו עבורו מצעות המטה שישן עליהם איש‬ ‫אלא מכיון שהמאירי פירש שזאת היא הכוונה בירושלמי‬
‫אחר ולשים לו מצעות אחרים מכובסים‪ ,‬כי לא מצא‬ ‫פוסק שם בן גם להלכה ‪-‬ל&עשה וז״ל‪ : :‬ולענין;פסק‬
‫מי שידבר מזה‪ ,‬וגם לכאורה אינו יודע מקום היתר‬ ‫מותר‪ .‬ליארם ■מר״ח עד התענית וכו׳ הא פב׳ כאב בעצמו‬
‫בזה‪ ,‬דבשו״ע סי׳ תקנ״א סעיף ג׳ נפסק בסחמא דאיסור‬ ‫אסור ליארס עכ״ל‪ ,‬והגם שאת הפסק כותב המאירי‬
‫י‪, .‬‬ ‫לד‪.‬ציע במכובסים המטה‪.‬‬ ‫עוד לפגי שמביא את הירושלמי‪ ,‬אבל נראה בעליל‬
‫ו ה נ ה אמנם לא נזכר מזה מפורש‪ ,‬אבל לפענ״ד נראה‬ ‫שביססו על יסוד דברי הירושלמי שמסמיך לרג?או מיך‬
‫דיש ללמוד זה מדין רחיצה וסיכד‪..‬־ וגבי״אבל‬ ‫לאחר מכן‪ ,‬ואשר מבאר כוונת הרושלמי במה שמסיים‬
‫תוך שבעה איתא בגמ׳ בתענית ד׳ י״ג ע״ב דאם להעביר‬ ‫בלשון ״ואעפ״כ לא קיימא״ דר״ל ״שאין‪.‬הלכה'כן״‬
‫את הזודימא מותר‪ ,‬וכד נפסק ■ביו״ד סי׳ שפ״א סעיף ב׳‬ ‫כדברי שמואל‪ ,‬אלא דאסור ליארס בט״ב כיעו״ש‪.‬‬
‫דאסור לסוד אפי׳ כל שד‪.‬וא אם מכוין לתענוג אבל אם‬ ‫המאירי שפסק שאסור ליארם׳ בט״ב‪ ,‬א״כ אין‬ ‫ולדברי‬
‫הוא להעביר הזוהמא מותר‪ .‬ויעוין במשנ׳׳ב בסי׳ תקנ״ד‬ ‫לנו כבר יסוד להתיר אפילו שידוכין‪ ,‬דכאמור‬
‫סעי׳ ס״ו בביאור הלכה ד״ה סיכה שלומד מזה דה״ה‬ ‫כל היסוד להתיר שידוכין בט״ב בנוי על מה דמותר‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן סא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קכח‬
‫אסטניסיום המה לגבי דבר זה‪ ,‬והחלפתם באחרים נחשב‬ ‫לגבי איסור סיכה בט״ב דפשוט דלהעביר את הזוהמא‬
‫זה על ‪,T‬ם כר‪,‬חלפר‪ ,‬משום לכלוך וערבוביא‪,‬‬ ‫מותר‪ ,‬ודלא כהמטה יהודה שר״ל דלהעביר הזוהמא‬
‫ולכן לדעתי הבא להתאכסן במלון בימים שמר״ח עד‬ ‫אסור‪ ,‬ובין הראיות שמביא לזר‪ .‬מביא מתענית ד׳ ל׳‬
‫ט״ב וגם לרבות בשבוע שחל בה ט״ב אין לו‬ ‫דאיתא בל מצות ה‪1‬וד‪.‬גות באבל נור‪.‬גות בת״ב וכו׳‬
‫לחוש מלישבב על סדינים וציפיות מכובסים שבעל‬ ‫וכיון דבאבל איתא שם בד׳ י״ג דלהעביר את הזוהמא‬
‫המלון החליף של האחרים והציע אלו עבורו‪.‬‬ ‫מותר ממילא ה״ה בט׳ באב עיי״ש‪,‬‬
‫ו ל רוו ח א דמילתא ולסניף בעלמא יש להוסיף ולומר‬ ‫עפ״י האמור נראה לומר דה״ה נמי גבי איסור‬ ‫וא״כ‬
‫דלגבי בעל המלון שמחליף המצעים עבור‬ ‫הצעת לבנים מכובסים דלא אסרו כי אם לתענוג‬
‫האורח הו״ל כמחליף לדבר מצוה‪ ,‬דהיינו כדי לקיים‬ ‫אבל כל שר‪.‬ד‪.‬חלפדי באה לשם העברת הזוהמא מותר‪,‬‬
‫מצות הכנסת אורחים‪ ,‬דחשיב זה מצוד‪ ,‬לגביה הגם‬ ‫וכידוע הרבר‪ .‬בני אדם נמאסים לשכב על סדינים ששכב‬
‫שמקבל שכר‪ ,‬וכדמצינו שכותב לומר כן הגאון המהרש״ם‬ ‫עליהם אדם אחר וההחלפד‪ .‬אצלם הוא ממש כמשוט‬
‫ז״ל בנוגע לקבלת שכר שבת לבעלי פונדקאות הנוטלים‬ ‫אצולי טנופי‪ ,‬דרובא דבני אדם אסטניסים המד‪ ,‬לגבי‬
‫שכר ליגד‪ ,‬בעד ליל שבת לבד‪ ,‬כמובא משמו בס׳ ארחות‬ ‫דבר זה כ ‪T‬וע‪ ,‬ולכן מכיון שזר‪ ,‬בא לא לשם תענוג כי‬
‫חיים על או״ח סי׳ ש״ו אות ד׳ כיעו״ש‪ ,‬והא לדבר‬ ‫אם משום שנגעלים לשכב על סדינים וציפיות ששכב‬
‫מצוד‪ ,‬מותר להחליף כנפסק ברמ״א סי׳ תקנ״א סעיף ג׳‬ ‫עלידם אי שאחר יש להתיר זה‪ ,‬ולא רק מר״ח שד‪,‬וא‬
‫דלצורך מצור‪ ,‬כגון אשד‪ ,‬הלובשת לבנים מותרת לכבס‬ ‫ממנד‪,‬גא אלא גם בשבוע שעבר שחל בה ט״ב שד‪.‬יא‬
‫וללבוש לבנים ולד‪,‬ציע תחתיד‪ ,,‬והיינו אפילו בשבוע‬ ‫מדינא בהיות דהר״ז בדומה כלהעביר הזוהמא דמותה‬
‫שחל ט״ב להיות בתוכו־‪ ,,‬בכתוב בד״מ בטור שם‪ ,‬וכן‬ ‫ו ד ב ר זה לד‪,‬שוות דינא דד‪,‬חלפת בגד או סדין מבובס‬
‫במ״ב כק״ל עיי״ש‪ .‬ואין לד‪.‬אריר יותר‪.‬‬ ‫לדינא דרחיצר‪ ,‬מצאתי סיוע לו בספר שו״ת‬
‫לחמי תודה למהר״י באסאן ז״ל סי׳ ל׳ שכותב לבאר‬
‫כוונת דברי התוס׳ במו״ק ד׳ כ״א ע״א ד״ה אלו דברים‬
‫סימן סב‬ ‫שאבל אסור בהן‪ ,‬שכותבים דתכבוסת לא חשיב דהוי‬
‫בכלל רחיצה‪ .‬דר״ל‪ ,‬דכשם שאסור ברחיצה דד‪.‬וי דבר‬
‫הנולד בניתוח‪1?-‬יםרי )יוצא דופן( אם לידתו‬
‫שבגופו כך אסור בתכבוסת כלומר לבישת התכבוסת‬
‫דוחה יו״ט שני של ראש השנה‬
‫דד‪,‬וי ג״כ דבר שבגופו‪ .‬ועפ״ז כותב המהר״י באסאן‬
‫בתינוק שנולד יוצא דופן )בניתוח־קיסרי(‬ ‫נשאלתי‬ ‫להלן בדבריו שם דכשם שרחיצה וסיכה כל שהוא‬
‫וחל שמיני שלו ביו״ט ב׳ דר״ה אם יכולים‬ ‫לר‪,‬עביר הזוהמא מותר‪ ,‬ואשר גדולה מזו פסקו הפוסקים‬
‫למולו בזמנו שד‪,‬וא יום ב׳ דר״ה‪ ,‬אי שיש לדחות את‬ ‫דמאן דאית ליה ערבוביא ב רי ^‪ ,‬מותר לחוף ראשו‬
‫המילה לאחר ר״ה‪.‬‬ ‫בחמין דלא גרע מאסטניס שמותר לרחוץ אפילו כל‬
‫לענין תינוק שנולד ביהשמ״ש מצינו בזד‪ ,‬פלוגתא‬ ‫והנה‬ ‫גופו‪ ,‬והוא מדברי התוס׳ פ״ב דברכות מדברי הירושלמי‬
‫גדולה אם מלין אותו ביו״ט שני של גליות‪.‬‬ ‫דרחיצה שאינה של תענוג מותר‪ ,‬א״כ אף בחילוף הבגדים‬
‫המחבר ביו״ד סי׳ שס״ו סעיף ח׳ פוסק דאינו דוחה‬ ‫כשד‪.‬וא משום לכלוך וערבוביא ודאי מותר‪ ,‬דתכבוסת‬
‫יו״ט מספק ואפילו יו״ט שגי של גליות‪ .‬והש״ך בסה״ח‬ ‫ליתא דרחיצה היא אלא שזה בבגדים וזד‪ ,‬בגוף אבל‬
‫פוסק לעיקר דדוחה י״ט שני של גליות‪ .‬ודינו״ב בדגול‬ ‫שתיד‪,‬ם לצורך הנקיות‪ ,‬ומסיום שגם הסברא מכרעת כן‬
‫מרבבה וכן בתשובותיו במהדו״ק חאו״ח סי׳ ל׳ מכריע‬ ‫עיי״ש‪ .‬הרי שלך לפניך‪ ,‬דברום ברורים יוצאים מפיו‬
‫כד‪,‬ש״ך‪ ,‬ובשו״ת חתם סופר חיו״ד ישנו בזד‪ ,‬ב׳ תשו׳‬ ‫של המהר״י באסאן דלבישת תכבוסת דינר‪ ,‬ממש כרחיצה‬
‫סותרות זא״ז‪ .‬בסי׳ רנ״ב מכריע כהמחבד דאפילו ספיקא‬ ‫וכשם שברחיצזז מותר באבל כל שאינה לתענוג אי*א‬
‫אינו דוחד‪ ,‬יו״ט שני של גליות‪ .‬ובסי׳ ר״נ מכריע כהנו״ב‬ ‫כדי להעביר ר‪,‬זוד‪,‬מא‪ ,‬כך בלבישת תכבוסת אינו אסור‬
‫למול זית הספק ביו״ט ב׳ של גליות‪ .‬וכפי שכותב הפ״ת‬ ‫אלא ושם תענוג אבל כל שהחילוף בא משום לכלוך‬
‫בסקי׳ז התשר׳ דסי׳ ר״ג השיב באחרונה בערר עשרים שנד‪,‬‬ ‫וערבוביא ודאי מותר‪ ,‬וברור איפוא שד‪,‬וא הדין אותו‬
‫דותר מתשובתו שבסי׳ רנ״ב כיעו״ש‪ .‬ויעוין גם בחידושי‬ ‫הדבר גם בהחלפת ור‪.‬צעת לבני־מטד‪ ,‬מכובסים‪ ,‬דד‪.‬א הוא‬
‫רע״א ביו״ד שם‪ .‬ולמעשה יש בזה חילוקי מנהגים יעו״ש‬ ‫משום לתא דלבישת תכבוסת‪ .‬ומכיון דדינא דאבילות‬
‫בעקריהד״ט‪ ,‬ועוד‪] .‬וד‪,‬ערוד‪,‬״ש שם בסי׳ י״ז פוסק בפשי׳‬ ‫דט״ב הוקשו לדינא דאבל כדאיתא בתענית ד׳ ל׳ וכנ״ל‬
‫‪.‬‬ ‫כד‪.‬מחבר ע״שז‪.‬‬ ‫בביאור הלכד‪! ,,‬ד‪,‬ימים הסמוכים לט״ב הא בודאי לא‬
‫בנ ‪ T‬וננו חמור הדבר ביותר מתרי אגפי‪ ,‬ראשית‬ ‫אולם‬ ‫חמירא מאבל‪ ,‬א״ב מינה‪ ,‬דכשם שבאבל מותר לבישת‬
‫מד‪ ,‬שד‪,‬מדובר על יו״ט ב׳ דר״ה‪ ,‬ושנית מה‬ ‫תכבוסת כשד‪,‬וא משום לכלוך וערבוביא‪ ,‬ה״ה דמותר‬
‫שד‪.‬מדובר על יוצא דופן‪.‬‬ ‫זה גם מר״ח אב וגם לרבות בשבוע שחל בד‪ ,‬ט״ב‪ ,‬וא״כ‬
‫ביותר מד‪ ,‬שר״מדובר ביו״ט ב׳ דר״ד‪ ,‬הוא‬ ‫החמור‬ ‫מינה ומינה דמותר גם החלפת סדיני וציפיות המטה‬
‫משום דד‪,‬א שני י״ט של ר״ה קדושד‪ .‬אחת הן‪.‬‬ ‫ששכב על ‪,T‬ם איש אחר מכיון דכאמור רובא דבני אדם‬
‫קכט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן סב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫כמוזכר בש״ך שם‪ .‬ואמש הנו״ב בתשובתו שם דעתו‬

‫סימן סג‬ ‫להקל בפירוש בספיקו אפילו ביו״ט ב׳ של ר״ה כיעו״ש‪.‬‬
‫אבל החתם סופר שם נראה שאין דעתו כן‪ .‬ובתשובתו‬
‫בגדרי מצות תוכחה‬
‫בסי׳ רנ״ב מדי הזכירו בנוגע לר״ה כותב בלשון‪ :‬״והגה‬
‫לח״א‬ ‫לכאורה לא יסופק אדם ביו״ט ב׳ של ר״ה דאפי׳ נולד‬
‫מצות תוכחה יש הרבר‪ ,‬לד‪,‬אריך‪ ,‬ובזה אבאר‬ ‫בגדרי‬ ‫ספק כ״ה נדחו בו״‪ .‬ע״ש‪ .‬וגם בתשובתו בסי' ר״נ‬
‫רק בקצרה‪.‬‬ ‫שהכריע כר׳נו״ב‪ ,‬ניכר שכוונתו היתר‪ ,‬להכריע רק‬
‫א( הנ ה הרמ״א באו״ח סי׳ תר״ח סעי׳ ב׳ כותב ראשית‬ ‫בנוגע ביו״ט ב׳ של גליות‪ ,‬ולא גם בנוגע ליו״ט ב׳‬
‫לחלק בין דבר המפורש בתורה לבין דבר‬ ‫של ד״ה‪ ,‬דכותב שם בלשון ‪ :‬אך בספק אם המילה היא‬
‫שאינו מפורש בתורד״ ושבדבר שאינו מפורש בתורה‬ ‫היום זמנו נ״ל כהגאון נו״ב סי׳ ל׳ הנ״ל למולו בי״ט‬
‫אע״פ שד‪,‬וא דאורייתא אמרינן מוסב שיד‪,‬ש שוגגין ולא‬ ‫של גליות עכ״פ״‪ ,‬ומהד לישנא של עס״ס שכותב הח״ס‬
‫הש מזשין‪.‬‬ ‫ניכר ברור שרו״ל בזה שגם אם לא נכריע כהנו״ב בנוגע‬
‫ואפילו בדבר המפורש בתורי‪ ,‬כותב דיש חילוק בזה‬ ‫ליו״ט ב׳ של ר״ה‪ ,‬אבל עכ״פ יש להכריע כמותו בנוגע‬
‫בין יחש לרבים בהיכא שישע שאין דבריו נשמעין‬ ‫ליו״ט ב׳ של גליות• ומכיון שר‪,‬גאון הח״ס ז״ל לא‬
‫דברבים אינו מחויב להוכיחן בכד‪,‬״ג כי אם רק פעם‬ ‫החליט בדעתו להכריע בודאות כהנו״ב גם בנוגע ליו״ט‬
‫אחת אבל לא ירבה בתוכחות מאחר ששדע שלא ישמעו‬ ‫של ד״ה מאן ספיז כן להכריע ?‬
‫אליו‪ ,‬אבל ביחש חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללגו‪.‬‬ ‫ו עו ד יעוין במטה אפרים ה׳ ר״ר‪ ,‬סי׳ תקצ״ו סעיף י״ד‬
‫יעו״ש בלבושי שרד ובמשנ״ב סק״ח‪.‬‬
‫שפוסק בזד‪ ,‬וז״ל ‪ :‬תינוק הנולד בין השמשות‬
‫על כן מביא המשנ״ב בביאור הלכה בשם‬ ‫יתר‬ ‫ב(‬ ‫ובי״ט שני של ר״ה יש ספק אם הוא בן ח׳ ימים או בן‬
‫הברכי יוסף שמחדש לומר בעיקרו של זד‪,‬‬ ‫ט׳ ימים אסור למולו אע״פ שיש מתירין בי״ט שני של‬
‫הדין שבדבר המפורש בתורה שצריך למחות‪ ,‬דעד‬ ‫גליות עכ״ל‪ .‬הרי שהגאון הבעל מטה אפרים ז״ל הכריע‬
‫כאן לא אמריבן זאת שצריך למחות אף שיודע שלא‬ ‫בזר‪ ,‬למעשה שלצדד לד‪,‬תיר בזה יש לצדד רק ביו״ט‬
‫יקבלום‪ ,‬היינו רק כששינו תקיפד‪ ,‬על העוברים למחות‬
‫שני של גליות‪ .‬אבל ביו״ט ב׳ של ר״ה יש לפסוק לאיסור‪.‬‬
‫בד‪,‬ם בחזקת הש‪ ,‬אבל כשאין בשנו כח להפרישם אינו‬
‫ו ה ח מו ר ביזתר מה שהמדובר ■ביוצא דופן הוא‪ ,‬דראשית‬
‫מחויב לר‪,‬וכיחם כידו שיודע שלא יקבלום‪.‬‬
‫ו ה מ שנ ה כרורד‪ ,‬משיג ע״ז וכותב‪ ,‬דאכן מדברי הסמ״ק‬ ‫הספק ספיקא שכותב הנו״ב שם לד‪,‬תיר מכח‬
‫המובא במג״א משמע דבזד‪ ,‬אף שאין נתפס‬ ‫זה יש לומר דלא שייך בנידוננו‪ ,‬דד‪,‬ס״ס שלו הוא זה‪,‬‬
‫בחטאם מ״מ יש עליו חיוב מצד המ״ע דהוכחה ע״ש‪.‬‬ ‫דשמא היום זמנה ואת״ל היום אחר זמנה שמא היום‬
‫ולפענ״ד אין בזד‪ ,‬כ״כ כדי השגה‪ ,‬דד‪,‬א המשנ״ב‬ ‫חול שהרי יו״ט שגי ספק הוא‪ .‬וזה הס״ס יש לומר דשייד‬
‫בעצמו בביאור הלכה שם בדיבור שלפני כן‬ ‫רק כנולד בין השמשות‪ ,‬דאזי ב׳ הספיקות המה בגופו‪,‬‬
‫אחר שכותב כי״ז מהסמ״ק שבכה״ג שישע בודאי שלא‬ ‫וכפי שבאמת מדגיש בכזאת הנו״ב בדגול מרבבה‬
‫יקבלום רק איש נענשים אבל לענין מ״ע דתוכחה‬ ‫ובתשובתו שם דב׳ הספיקות הם בגופו כיעו״ש‪ ,‬אבל‬
‫מחויב בכל גוונא‪ ,‬מוסיף וכותב דאבל מהסמ״ג משמע‬ ‫בנשוננו גבי יוצא דופן הא הו״ל ספק אחד בדין )אם‬
‫דקסבר דהיכא שברור לו שלא יקבל אינו מחויב‬ ‫יוצא דופן דוחת שבת( וספק אחד בגופו אם היום יו״ם‬
‫לד‪,‬וכיחו‪ ,‬ושמוכן כן לכאורד‪ ,‬ש מדברי התום׳ בשבת‬ ‫או חול‪ .‬ושנית‪ ,‬הא ביוצא דופן זה שאינו דוחה שבת‬
‫ד׳ נ״ה ע״א‪ ,‬ושכן מוכח מד‪,‬גר״א דדעח התום׳ להקל‬ ‫כשוע ישנם חילוקי דיעות אם הוא מתורת ודאי או‬
‫ברבים כדעת חסמ״ג עיי״ש‪ .‬וא״ב אין כ״כ השגה על‬ ‫מתורת ספק‪ .‬וא״ב הכרעת הכף לאיסורא הוא הרבה יותר‬
‫מד‪,‬כרעת הכף להיתרא‪ ,‬ולכן י״ל דעל כד‪,‬״ג לא ■כתב‬
‫הברכי יוסף אם מדברי הסמ״ק לא משמע כדבריו‪ ,‬מכיון‬
‫דמאשך הא מוכח כדבריו מדברי הסמ״ג והתוס׳‪.‬‬ ‫הח״ס את סברתו שם בסי׳ ר״נ די״ל דאתי ספק קיום‬
‫ג( א ל א דלא מובן מדוע שהמשנ״ב לא השיג על‬ ‫מ״ע דאורייתא ודחי ספק קל דרבנן‪ ,‬בהיות שהוא הרבה‬
‫הברכ״י מדברי הרמ״א על אתר )וד‪,‬וא מהר״ן(‬ ‫פחות מספק קיום מ״ע‪ ,‬דד‪,‬א כמד‪ ,‬המה הסוברים שמתורת‬
‫שכותב דברבים צריך מיד‪,‬ת לד‪,‬וכיח »עם אחת אפילו אם‬ ‫שאי אינו דוחה‪.‬‬
‫יודע שאין דבריו נשמעים‪ .‬ולכאורה אם איו דבריו‬ ‫מכל הלין נראה גרור בנשון שאלתנו בתינוק‬ ‫לכו‬
‫נשטעין גם אין שינו תקיפד‪ ,,‬דאם ידינו תקיפד‪ ,‬הרי אפשר‬ ‫שנולד יוצא דופן )בניתוח־קיסרי( וחל שמיני‬
‫לכוף שכן יד‪,‬יי דברינו נשמעים ‪ 1‬וא״כ הרי מוכח‬ ‫שלו ביום טוב ב׳ דר״ד‪ ,‬דאין מילתו דוחד‪ ,‬יוט״בדר״ד‪,,‬‬
‫מזה דגם כשאין כח בשינו לד‪,‬פרישם דמ״מ מחויבים‬ ‫ואסור למולו בו ביום אלא יש לדחות את המילד‪ ,‬לאחר‬
‫מיהת להוכיחם פעם אחת‪.‬‬ ‫ר״ה‪ ,‬ויקבלו בזד‪ ,‬שכר על הפרישה‪ ,‬ואין להאריך‬
‫בגוף דברי הברכי שסף‪ ,‬ונוכחתי לדעת‬ ‫ועיינתי‬ ‫בכאן יותר‪.‬‬
‫שדבריו בזה נעתקו בקיצור במשנ״ב‪ ,‬ובדבריו‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן סג‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קל‬
‫דוקא ישהוא באקראי‪ ,‬אבל אלו הפורקי עול לגמרי‬ ‫שם בולט דסובר לחלק בין אם דברינו נשמעין לביז‬
‫כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס‬ ‫אם ידינו תקיפה‪ .‬וכי יש גוונא שבאמת לא שומעיז‬
‫כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו‪ ,‬וכן איתא‬ ‫לציית לנו‪ .‬אבל אנו יכולים לבוא עליהם בחזקת היד‪,‬‬
‫בתנא דא״ר פי״ח הוכח תוכיח את עמיתד׳ ועמיתו שהוא‬ ‫וכלשונו שם ‪ :‬היינו כש ‪T‬נו תקיפה על העוברים וכי׳‬
‫אוהבד ושהוא עמך בתורה ובמצות אתה חייב ‪.‬להוכיח‬ ‫ובהא הוא דחייבין להוכיח אף דלא מקבלי מינן דסמא‬
‫אותו‪ ,‬אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח‬ ‫בידן אתיא רדיפה רדיפה בחזקת היד ומסבין להן כופרי‬
‫אותו‪ ,‬והעתיק זה הגר״א בקיצור באדרת אליהו עיי״ש‪.‬‬ ‫המשפט כל יסורי עד דפרשי ובהא הוא דחייבין להוכיח‬
‫א ל א דיש לעיין ע״ז לכאורה מההיא בשבת ד׳ נ״ה‬ ‫בהם‪ ,‬אבל כי ידעינן דלא מקבלי וכח אין משום‬
‫ע״א שחיו רשעים גמורים עובדי ע״ז ובכל זאת‬ ‫אפרושי בכה״ג אין היובין להוכיחם וזהו שאמרו ביבמות‬
‫היתה התביעה מדוע שלא מיהו‪.‬‬ ‫י‬ ‫ס״ה שלא לומר דבר שאינו נשמע עיי״ש‪ .‬הרי מפורש‬
‫וי ת כו לחלק שבמקרה הזה רבים חמירי יותר מיחיד‬ ‫שהברכ״י בא עלה להפריד ביז המושג של דלא מקבלי‬
‫וחייבים למחות אפילו בכאלה כי יש בזה משום‬ ‫‪. .‬‬ ‫מינן לבין המושג של ידיגו תקיפה‪ ,‬ושיתכן שאף שלא‬
‫מכשול להבים ותקלה לציבור‪ ,‬ובדמצינו בדומה לזה‬ ‫מקבלי מינן‪ ,‬מ״מ ידינו תקיפה לכופם על כך בחזקת‬
‫במשנ״ב ם' א' סעיף א׳ בביאור הלכה ד״ה ולא יתבייש‪,‬‬ ‫היד‪ ,‬ושרק במצב כזה איכא מצות התוכחה‪ ,‬אבל‬
‫שכותב דמ״ש הב״י שעכ״ם לא יתקוטט עמהם ובו׳‪.‬‬ ‫כשאיכא תרתי לריעותא‪,‬־ דלא מקבלי מינן וגם אין‬
‫דהב״י לא מיירי כ״א במצוה שהוא עושה לעצמו וכו׳‬ ‫ידינו תקיפה‪ ,‬אזי אין בכלל מצות תוכחה‪ .‬וא״כ לא‬
‫אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים‬ ‫קשה מהרמ״א די״ל דהגם שכותב דיודע שאין דבריו‬
‫על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר‬ ‫נשמעים‪ ,‬מ״מ המדובר כשמיהת ידינו תקיפה לכופם‬
‫ועי״ז יעבירו את העם מרצון ד׳ ופתח בשלום ולא‬ ‫בהזקת הש‪.‬‬
‫נשמעו דבריו בכגון זה לא דיבר הב״י מאומה ומציה‬ ‫א ב ל עדיין יש לעיין דאם המדובר ברמ״א על בכה״ג‬
‫לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל‬ ‫כשמיהת ידינו תקיפה להכריחם בחזקת היד שלא‬
‫ודהמע״ה אמר הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיד‬ ‫יעברו מדוע ליכא מצות התוכחה רק פעם אחת בלבד ‪I‬‬
‫אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו׳ עיי״ש‪.‬‬ ‫ומדוע לא נהיה מחויבים להוכיחם ולהפרישם בכח בכל‬
‫או אפשר לומר כפי שראיתי להמהר״י עייאש ז״ל‬ ‫פעם שירצו לעבור ן‬
‫בהגהותיו על ס׳ ארעא דרבנן המכונים בשם‬ ‫ד( ו עו ל זאת ראיתי בברכי יוסף שם שהוא בעצמו‬
‫עפרא דארעא בערך מוטב שיד‪,‬יו שוגגין אות מ״ו שכותב‬ ‫הביא לפגי כן בדבריו בשם הגאון מהר״ח‬
‫בתוך דבריו לבאר דמה שהיו בידם ג׳ עבירות י״ל‬ ‫אבולעפיא ז״ל שכתב לחלק ]כפי שהמשנ״ב כותב‬
‫חדא מתרתי אי שמיחו בהם ולא קיבלו ומה שנענשו‬ ‫שמשנזע מהסמ״ק[ דחגם דאין עונש ביודע שלא ישמעו‬
‫הוא על שאר דברים שאינם מפורשים‪ ,‬או י״ל דלא‬ ‫מ״» איכא מ״ע דתוכחה‪ ,‬ולא עוד אלא שכותב דגם‬
‫ידעו בהם באותן העבירות החמורות שהיו עושין־בצינעא‬ ‫בסמ״ג נזכר בדבריו לחלק בכזאת דאף דפטור ממיתה‬
‫דלא פקירי כולי האי לעשותן בפרהסיא עיי״ש‪ .‬ואליבא‬ ‫מ״מ מעשה דהוכח תוכיח לא מיפטרי‪ .‬ובכל זאת כתי‬
‫דהמשנ״ב נתרץ כהתירוץ הב׳ הנ״ז‪.‬‬ ‫מד ‪T‬יה לחלק לאחר מיכן כחילוקו האמור‪ ,‬ומביא‬
‫שגם המהר״י זאבי כתב ג״כ לחלק בכזאת‪.‬‬
‫‪5‬ן הראוי גם להזכיר בזה מה שהברכ״י‬ ‫ולבסוף‬ ‫ו(‬ ‫ויתירה מזו ראיתי בספרו פתח עינים ]שבבכר״י שם‬
‫בספרו מחזיק ברכה על או״ח פי׳ תר״ח‬ ‫מציין אליו[ בשבת ד׳ נ״ה ע״א שבעצמז‬
‫אות ב׳ מביא בזה לעיקר חילוקו של הרמ״א שהבאנו‬ ‫מזכיר מדברי תסמ״ק ]שהמשנ״ב משיג עליו ממנו[ ועוד‬
‫בתחילת דברינו‪ ,‬דמעתיק שם מדברי השטמ״ק ביצה‬ ‫מביא שנראה שהוא גם דעת הרא׳׳ם הובא בהגמ״יי‬
‫ד׳ ל׳‪ ,‬ובזה״ל ‪ :‬העיד הריטב״א בשם רב גדול אשכנד‬ ‫פ״ו מריעות‪ ,‬ובכל זאת לא חזר מחידושו האמור בתמכו‬
‫שהע ‪ T‬בשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר״י והרב‬ ‫את יסודותיו שגם הסמ״ג נקיט לבסוף כן לדינא דהכל‬
‫מדוטנבורק שלא נאמרו דברים אלו אלא לדורותם‪,‬‬ ‫תלוי אם ברור הדבר בודאי שלא יקבלו דאז אין‬
‫אבל בדור הזה שמקילים בכמה דברים ראוי לעשות‬ ‫להוכיחם וחובה לשתוק ושלזה נוטים דברי הרי״ף‬
‫סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו עד‬ ‫בביצה ויבכמית ודברי התום׳ בשבת שם וס״פ חזקת‬
‫דלא לעבדו לא בשוגג ולא במז ‪ ,T‬ושכן הוא במדרש‬ ‫ופ״ק דע״ז והגהות אשרי בשבת שם יעו״ש‪.‬‬
‫ירושלמי עיי״ש‪ .‬ו תן מינה ואוקי באתרין בגז״ש ובק״ו‬ ‫ר‪ (.‬עו ד זאת משמיענו דבר חידוש המשנ״ב שם בביאור‬
‫בן בגו של ק״ו לדורנו זה אשר הפרוץ בו מרובה על‬ ‫הלכה ד״ה אבל אם‪ ,‬וז״ל; ודע דמסתברא‬
‫העומד‪ ,‬ד׳ ירחם‪ .‬ואין להאריך בכאן יותר‪.‬‬ ‫דמה שפסק הרמ״א דבדבר המפורש בתורה חייב למחית‬
‫קלא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סיפן סד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לומר הגאון בעל אמרי בינה ז״ל שציינתי בספרי שם‪,‬‬ ‫סימן סד‬
‫שכותב להוכיח דזכות לאכול סגי אף דלא נתבויז לקנור‪.‬‬
‫ממש יעו״ש‪ ,‬וכמו״ב גם בדברי ‪ r n‬המלך שאני מציין‬ ‫כזית מצה בליל א׳ של פסח ולולב ואתרוג אי‬
‫בדברי שם‪] .‬ויש לעיין על האמרי בינה שם שבדבריו‬ ‫בעינן שיהא שלו ממש וכן בגט אשה אם‬
‫מציין רק לשי׳ הר״ן ופי׳ הרא״ש בנדרים ד׳ ל״ד ע״ב‬ ‫צריך שיהא שלה ממש‪.‬‬
‫דסברי דגם בשעה שמזמין אורח לאכול מככרו דעדייו‬ ‫ב״ד״ יום ג׳ ז״ך כסלו תשל״ו‪.‬‬
‫ככרו של בעה״ב הוא ואינו של האורח עדיין‪ ,‬ולא‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪ .‬ג׳ דחנוכה‪.‬‬
‫ציין גם לפי׳ רש״י)או ‪ :‬המיוחס לרש״י( דטפרש להיפד‬
‫לידידי הרב הגאון חו״ב‬
‫שהאורח קנה חלקו כמה שהוא יכול ליהנות ממנו‪,‬‬
‫רב שכונת קרית משה ור״ט כולל בית התלמוד‬
‫ותו אינו יכול לאוסרה עליו יעו״שו‪.‬‬
‫מוהר״ר שילה רפאל שליס״א‬
‫גם ישובו את דברי הקצוה״ח סו״ם רמ״א שלא‬ ‫ונאה‬ ‫ג(‬
‫תקשה עליו מההיא דגיטין ד׳ »״ה בע״מ‬ ‫אחד‪:-‬זה״ט‬
‫שתחזרי לי את זעייר דמגורשת‪. ,‬דאמר אביי דאתיא‬ ‫קבלתי מכתבו‪.‬‬
‫אליבא דר״מ דבעינן תנאי כפול ולא כפלי׳ לתנאי‪,‬‬ ‫א( והנה בהקשר לדברי בספרי החדש ג״א הי״ב סי׳‬
‫ואליבא דהקצוה״ח תקשה דהא מ״מ חייבת להחזיר‬ ‫ז׳ בענין אם מותר לקחת טלית של חבירו‬
‫הנייר מדין חוב ובע״ח למפרע הוא גובה ובו׳‪ ,‬ומיישב‪,‬‬ ‫שלא מדעתו‪ ,‬כותב כבו׳ לתרץ קושית הט״ז בסי׳ י״ד‬
‫מפגי דבגט אשה ודאי א״צ שיהא גוף הנייר שלח ממש‬ ‫סק״ה שמקשה דמאי שנא מלולב דדוקא בשאר ימים‬
‫אלא מספיק שתוכל להשתמש בו וכו׳ ולכן מגורשת‪,‬‬ ‫מותר זה‪ ,‬אבל ביום א׳ דבעינן לכם אין לו ליטול‪ ,‬וכותב‬
‫ע״ כ‪.‬‬ ‫לתרץ בהקדם למה שגבי ציצית פוסק המחבר דטלית‬
‫בקצוה״ח בסי׳ ר׳ סק״ה שמבאר באמת בכזאת‬ ‫ויעוין‬ ‫השותפין חייבת בציצית ואילו גבי אתרוג פוסק דאתרוג‬
‫דבגט אשה לא בעי זכיה‪ ,‬שתזכה דרד זכיה‪,‬‬ ‫השותפין אין אחד מהם יוצא י״ח‪ ,‬ובע״ב צ״ל דבאתרוג‬
‫ומביא ראי׳ מחא דקיי״ל כתבו על אי‪.‬סורי כשר אע״ג‬ ‫לא מספיק שימוש אלא בעינן שיהא שלו ממש‪ ,‬משא׳׳כ‬
‫דליכא תורת זכיה כלל באיסו״ה ע״ש‪ .‬ויעוין גם בספר‬ ‫בציצית לא בעינן שיהא שלו ממש ואם יש לו זכות‬
‫פסקי הלכות הנ״ל שם‪ ,‬שמבאר בזה דלהיכ גט שכתבו‬ ‫להשתמש בטלית זו מקרי כסותר וכוי ולכן בטלית‬
‫על איסו״ה כשר אף שצייד שיהי׳ לה הנייר‪ ,‬מפני‬ ‫מספיק מה דניחא ליה‪ ,‬אבל באתרוג לא מספיק זכות‬
‫דבמן שאין לשחם אדם זכות בזה הגט‪ ,‬אף שהיא עצמה‬ ‫שימוש ובו׳‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫ג״כ א״א לה לזכות באיסוה״נ עכ״ז מתקיימה בו ונתן‬ ‫ואודיעו שכיוון בזה לדברי שו״ת משאת משה מובא‬
‫בידה‪ ,‬זהו מבאר שם בדעת הריטב״א‪ ,‬ובדעת הראב״ד‬ ‫בספר מגז גבורים על או״ח בסי׳ י״א בשלה״ג‬
‫מבאר דסובר דגט שאגי דלא בעינן‪ .‬ביה לבם משא״ב‬ ‫ס״ק י״ד‪ ,‬שכותב לתרץ קו׳ הט״ז שם בכזאת‪ .‬דודאי‬
‫באתרוג עיי״ש‪ .‬ואכמ״ל‪,‬‬ ‫לאו למימרא מדשאלו לקדש‪ ,‬או בשאלו כשהיא מצויצת‪,‬‬
‫בכבוד רב ובברכה מרובה‬ ‫דגמר ומקני לי׳ לגמרי וכו׳‪ ,‬אלא אמרינן כיון דאדר‬
‫לקדש בו אקני לי׳ בו שו״פ במתנה גמורה או ע״מ‬
‫להחזיר‪ ,‬אבל לא עקר שמו ממנו‪ ,‬ולכד בקדושין שפיר‬
‫מקודשת בחלקו‪ ,‬וכן בציצית גמי הוי טלית של שותפין‬
‫סימן סה‬ ‫דחייבת בציצית‪ ,‬משא״ב בלולב ביו״ט ראשון דבעינן‬
‫שיהי׳ כולו שלו עיי״ש‪ ,‬הרי בדומה לתירוצא דמר‪.‬‬
‫אם יש מקום לחומרא שלא לאכול מצה כל‬ ‫להזכיר בזה דברי הגאון הגר״ד פרידמן ז״ל‬ ‫וכדאי‬
‫ימי הפסח מלבד בליל הסדר‬ ‫מקארליז בספרו הגדול פסקי הלכות נפ״ח מה׳‬
‫אישות ביד דוד סק״א )ד׳ ב׳ ע״ב(‪ ,‬שגם גני אתריג‬
‫לח״א‬ ‫גופי׳ אי בעינן לכם ממש כותב שפלמי בזה הריטב״א‬
‫ע ״ ד אם יש מקום ואחיזה להתמיר על עצמו שלא לאכול‬ ‫והראב״ד‪ ,‬וכי הריטב״א ס״ל דמלבם לא איחמע״ט אלא‬
‫מצות כל ימי הפסח משוס חשש חימוץ או מטעמא‬ ‫אתרוג שיש גם לאחדים חלק בו דכזה לא הוה לכם‪,‬‬
‫אחרינא מלבד בליל הסדר כאשד מסופר זנשמע על כמון־‪.‬‬ ‫אבל אתרוג שהוא הפקר ואין לשום אדם זבות בו‪-‬עכ״ז‬
‫וכמה חסידים ואנשי כמשה שנהגו וגוהגים ככה‪.‬‬ ‫בשעה שהוא י מא נפק ביה כיון שאין מעורב בו‬
‫א( לפענ״ד אין כל מקום לחופדא זאס‪ ,‬וכאשר כבר‬ ‫‪,‬‬ ‫זכות של אדם אחר יעו״ש‪. .‬‬
‫השיבותי על כך בקצרה בספרי שד׳ ת צ״א‬ ‫‪,‬‬ ‫ממשיך כת״ר לבאר עפי״ז גם לגבי כזית‬ ‫ויפה‬ ‫ב(‬
‫ח״י סי׳ כ״ז אות ה׳‪ .‬ועל הנוהגים ככה משום חסידות‬ ‫מצה בליל א׳ דפסח‪ ,‬שאני ח בזה בסי׳ ל״ז‬
‫מחששא הנ״ד אפשר לקרוא עליהם ולומר ‪ :‬״ואותז‬ ‫בספרי שם‪ ,‬בי גם במצה א״צ שיהא שלו לגמרי‪ ,‬ומספיקה‬
‫חסידיום אין רוה חכמים נוחה מהם״ )עיין שבת קכ״א ;(‬ ‫בהחלט זכות שימוש במצה וסר‪ .‬וזהו בעצם מק שכותב‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן סה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קלב‬
‫מדעת הכת הקראית הארורה שדברי חז״ל ודרשותיהם‬ ‫ומלבד שעוברים עי״ב על החיוב לאכול כל יום פת‬
‫לא נראה בעיניהם ונוד‪.‬גים כפי שמבינים פשטא דקרא‬ ‫כדפוסק חמג״א בסי' תע״ה ס״ק ט״ז‪ ,‬ומה גם בשבת‬
‫שמצור‪ .‬וחובה לאכול מצה כל שבעת הימים‪ ,‬הגט שזה‬ ‫ויו״ט‪ .‬חוץ מזה במחמ״ב הא עושים שוא בנפשייהו‪ ,‬דאם‬
‫מוזר לחשוב בכזאת‪ ,‬ובפרט שלפנינו כמה וכמה מגדולי‬ ‫חוששים משום חשש חימוץ איך אוכלים מזה בלילה‬
‫הראשונים והפוסקים האחרונים דקסברי שבאמת איכא‬ ‫הראשון‪ .‬וכבר מחי להו אמוחי ושפך עליהם מרורית‬
‫מצוד‪ .‬לדידן לאכול מצה כל ז׳ וזה שחז״ל קוראים‬ ‫הגאון ממונקאטש ז״ל בספרו נמוקי או״ח ‪.‬סי׳ תע״ה‪.‬‬
‫לזה רשות הוא מפני שמצוה לגבי חובה של לילה‬ ‫וכותב שרע עליו המעשה שעושין שמונעים מלאכול‬
‫הראשונה רשות קרי להו‪.‬‬ ‫מצה כל ימות הפסח‪ ,‬פרט ללילי הסדר‪ ,‬ושגם אביו‬
‫ותמהתי לראות שבספר יפר‪ .‬ללב שם מביא גם מנימוק‬ ‫הגאון ז״ל צווח ותמר‪ .‬על כך‪ ,‬דפוגמים בכבוד חוה״מ‪.‬‬
‫זה בשם ספר ארצותי החיים לחד מרבני‬ ‫ועוד יפגמו ויחסרו סעודות יו״ט ממש וכן סעודות שבת‪,‬‬
‫אשכנז בחי׳ לפסחים‪ ,‬ומעתיק את לשונו בזה בזה״ל ‪:‬‬ ‫וכי אפי' חז״ל לא היד‪ .‬לר‪.‬ם כח לגזור בכזאת לבטל‬
‫הנוהגים שלא לאכול כל ימי הפסח רק כזית מצה‬ ‫אפי׳ בשוא״ת שלא לאכול מצה בימי פסח כיון שמפר‬
‫ראשונד‪ ,‬בליל ט״ו ש״פ בלבד יש מהם שנוכל לדרוש‬ ‫בתורה כ״פ שבעת ימים תאכל מצות‪ ,‬מכש״כ שאין‬
‫עליהם לשבח ומהם לגנאי ומצור‪ ,‬בכונה תליא מילתא‪,‬‬ ‫רשות וכח לכך למי שהוא בימינו‪ ,‬ועוד דממנ״פ אם‬
‫הנוהגים לד‪,‬ב‪1‬יל בין אכילת מצה המחויבת ובין אכילת‬ ‫יזהרו מהמצות בכל ימות הפסח מחשש חימוץ איד‬
‫הרשות להוציא מדעת הקראים שאומרים שמחויבים‬ ‫יאכלום בלילי סדר‪ ,‬ואם יזהרו בהאפיה א״כ רק מראים‬
‫לאכול מצות כל ז׳ הימים מהפסוק שבעת ימים תאכלו‬ ‫א״ע כפרושים כי כל העולם יפרשו בפסח מחמץ והמה‬
‫מצות‪ ,‬אותם האנשים הגם שביטלו עונג יו״ט בכל זאת‬ ‫יפרשו גם ממצד‪ .‬יעו״ש ביתר אריכות ובדבריו הבוטים‬
‫יפה הם עושים וכונתם במנהגם עולד‪ ,‬יותר שכרם‬ ‫בזר‪ ..‬ובדבריו מזכיר גם מהשיטות דסברי דאיכא מצוה‬
‫מד‪,‬פםדם‪ ,‬אבל האנשים שכונתם רק מפני חשעזא יתירה‬ ‫באכילת מצה כל ז׳ ולא נקראת רשות אלא לגבי לילוז‬
‫מחשש חימוץ יש עליד‪,‬ם לדרוש לגנאי ויצא שכרם‬ ‫הראשונה‪ .‬שהוא חובה ומצוה לגבי חובר‪ .‬רשות קרי‬
‫בהפסדם וכלל זרי אצליגו לא ניתנה תורה למר‪.‬״ש וזה‬ ‫לה וסומך א״ע מסמיכה בכל כחו על שיטת רבינו הגר״א‬
‫האיש בחששיו יבטל כמה מצות עונג יו״ט ולח״מ‬ ‫ז״ל בזה עיי״ש‪.‬‬
‫וכדומד‪ ,.‬ולסוף העיקר המצוד‪ ,‬אכילת כזית מצד‪ .‬ראשונה‬ ‫בזה ראיתי גם להגאון הגר״ח פלאג׳י ז״ל‬ ‫וכיוצא‬ ‫ב(‬
‫יאכל ברתת ובחלחלה מחששא של חמץ ולא ניתנו מצות‬ ‫בספרו ת ח חיים על או״ח סי׳ תע״ה דכותב‬
‫לישראל לפחד‪ ,‬כן יעשר‪ ,‬עבירה בעשייתם‪ ,‬ופקודי ד׳‬ ‫על הדין דנפסק שם בשו״ע סעיף ז׳ דאין חיוב אכילת‬
‫ישרים משמח לב ועליהם נאמר ישרם דרכי ד׳ צדיקים‬ ‫מצד‪ ,‬אלא בלילה הראשון בלבד‪ ,‬וז״ל ‪ :‬ומ״מ חייב‬
‫ילכו בם וכו׳ עכ״ל‪.‬‬ ‫לאכול בכל סעודות יו״ט פת דהיינו מצה כדי לצאת‬
‫כי ראינו שכבר היה לעולמים וכבר נשמע בין‬ ‫הנה‬ ‫י״ה אכילת סעודר‪ .‬ביו״ט‪ ,‬ואותם המחמירים שלא לאכול‬
‫ההיים נימוק ההתבדלות מאכילת מצה כל שבעה‬ ‫מצה משום חשש חמץ כי אם בלילה הראשונה לא יפה‬
‫שר‪,‬וא כדי להוציא מלבם של הקראים‪.‬‬ ‫הם עושים כי חששא זאת היא רחוקה ובס׳‪ ,‬ואילו חיוב‬
‫על אף כל זאת קשה לשמוע בכאן מנימוק‬ ‫אולם‬ ‫ד(‬ ‫אכילה ביו״ט הוי ודאי חיוב וכמ״ש בס׳ אדני פז‬
‫כזה בזמן שבאמת גם לדידן גדולים וטובים‬ ‫בסי׳ זה עכ״ל‪.‬‬
‫שקטנם עבד‪ .‬ממתנ‪iT‬ם של המחמירים משום הטעם‬ ‫ו מ ר בריר‪ .‬הגאון בעל י»ז ללב ז״ל בחלק הששי הנספח‬
‫הנ״ז קסברי רבנן שאיכא באמת מצוד‪ .‬לאכול מצר‪ .‬כל‬ ‫לשו״ת לב חיים ח״ג מעתיק מדברי ס׳ אדנ פז‬
‫ז׳‪ ,‬ואיך נגרע מאתבו המצוד‪ .‬משום דעת חיצונה הסוברת‬ ‫לאותם‬ ‫מגולר‪.‬‬ ‫תוכחת‬ ‫הנ״ז שכותב בזה״ל ‪ :‬מזר‪.‬‬
‫שהיא לא רק מצוה כי אם גם חובר‪ .‬ו ואיד גם נמעט‬ ‫מחמירים שאין אוכלים מצה כלל רק בליל הראשון כזית‬
‫מעצמנו אליבא דכו״ע חובת אכילת פת וכנ״ל ?‬ ‫והם עוברים דאין יוצאים כלל ביו״ט דלא אוכלים פת‬
‫באמת משיג עליו היפר‪ .‬ללב שם אחרי העתיקו‬ ‫וכאשר‬ ‫והיא עבירה ודאית‪ ,‬וחשש מצה הוא רק משום ספק חמץ‬
‫את דבריו‪ ,‬וכותב דחלילה לומר שהוא דעת‬ ‫וד‪,‬וא חשש רחוק דמצות שלנו הם עוסקים בהם שפיר‬
‫חוץ מצ״ה מי״ן מדעת הקראים‪ ,‬ואינו אלא כמ״ש‬ ‫וזריזין דס‪ ,‬וגם מצה נפוחד‪ .‬היא רק חומרא ורבו בו‬
‫הרמב״ם פ״ג ממעד‪,‬״ק והסמיכד‪ .‬שירי מצוה לפיכך אם‬ ‫דיעות להתיר וכו׳ ע״כ אין מקום לחומרא זו דהיא‬
‫לא סמך כיפר ואינה מעכבת ואעפ״כ מעלין עליו כאילו‬ ‫חומרא דאתי לידי קולא עיי״ש‪.‬‬
‫לא כיפר‪ ,‬כמו״כ הוא באכילת מצד‪ .‬בשאר הימים הוא‬ ‫ג( ו ד ב ר החומרא ררה כ״כ קשה בעיני למצוא לה אחיזה‬
‫שירי מצוד‪ ,‬דאם לא אכל לא קפ ‪ T‬עליה קרא ואעפ״כ‬ ‫ושלא יהא גם כתרתי דסתרי במד‪ .‬שבליל‬
‫מ״ע כאילו לא עבד מצוה שכתוב שבעת ימים מצות‬ ‫הסדר כן אוכלים המחמירים האלה מהמצה וכנ״ל‪ ,‬עד‬
‫תאכלו וכו' ונהי דלית בהו חיובא כל ז׳ הא מיהא‬ ‫שעלתר‪ .‬בדעתי לחשוב שאולי אלה שהחמירו על עצמם‬
‫משי מצוה לא נפקא׳ ומ״ג ביו׳׳ט ושבת בינתיים דבעי‬ ‫על כך בדורות שלפני דורגו ולפני דלפני היה זה‬
‫למיכל פת ד‪,‬א לחמא עניא כמו שגא׳ שבעת ימים תאכל‬ ‫מטעמא אחרינא לגמרי‪ ,‬והוא זה אולי כדי להוציא‬
‫ל!לג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן סו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫בד‪,‬ם אפילו אם בשברו שלא נשאר בהם שיעור קבלת‬ ‫עליו מצות לחם עוני ולח״מ ויאיר משום חששא רחוהה‬
‫טומאה‪ ,‬והוא מד‪,‬גמ׳ בסוכר‪ ,‬ד׳ ט^ ע״ ב‪ .‬וד״לבוש בסעי׳‬ ‫מחימה וחשש מפני הטועיז דעת הקראים יאבד סובה‬
‫ב׳ מטעים דד‪,‬ואיל ואידחו א ‪T‬חו‪ .‬וכן בשו״ע הגרש״ז‬ ‫הרבה וגם ברכת אובד ד׳ ברכות ברהמ״ז וזימון עיי״ש‪.‬‬
‫מלאדי בסעיף ב׳ כתוב בלשון ‪ :‬שחכמים גזרו שלא‬ ‫על כן פלגינן דיבוריה של הס׳ ארצותי החיים הנ״ל‬
‫לסכר בר‪,‬ז לעולם^‬ ‫ודרשינן רק לגנאי להנוהגים בחומרא זאת שלא‬
‫הן‬ ‫הסדר‬ ‫בליל‬ ‫לאכול מצות כל ז׳ הימים מלבד‬
‫שהוא בצער גדול‪ ,‬וללכת כעת בחוד‪,‬״מ לפרק‬ ‫ראיתיו‬
‫מהנימוקים שפירט הספר שם כנ״ז‪ ,‬והן מהנימוקים של‬
‫סכד זה ולשים ■סגד אחד הוא בושה גדולה‬
‫יתר הספהים שהזכרנו לעיל שלמעשה כל אחד משלים‬
‫לו‪ ,‬חזרתי ואמרתי לו אמנם כן הדבר בפשטות כפי‬
‫את מעזנהו‪.‬‬
‫שאמרתי לך‪ ,‬אבל כדי להניח קצת את דעתך שהתוכחת‬
‫ה( ו ה ט ענ ה של לא נתנה תורה למה״ש ראיתי בספר‬
‫נגדם ואמר להם שזה כן כשר‪ ,‬בא ואראה לד פוסק‬
‫זברון יהודא )על מנד^י המהר״ם אש ז״ל(‬
‫אחרון מפורסם אחד שמכקזיר על כגון דא שבאופן מיוחד‬
‫שטענה גם הגאון המהר״ם אש ז״ל‪ ,‬וז״ל ; ולא היה‬
‫פירקת את הארגזים לקורות דקות ושיניתד‪ ,‬אותם בפנים‬
‫דעתו גוחה במה שנוהגין שלא לאכול מצה כלל בימי‬
‫חדקזות לשם סיכוד הסוכר‪ .,‬ור‪,‬ראתי לו בערוד השלחן‬
‫הפסח‪ ,‬עם כי אאזמ״ו הגאון מו״ה דוד דייטש לא אכל‬
‫סי׳ תרכ״ט סעיף ה׳‪ ,‬דאחרי שפוסק נמי כנ״ז דבלים‬
‫מצד‪ .‬במי הפסח רק בשבת וייו״ט אשר החיוב לאכול‬
‫שנשברו באופי שגטד‪,‬רו מטומאתן אין מסככין בהן‬
‫פת‪ ,‬אמנם הוא אמר כי לא נתנה תורה למלאכי השרת‬
‫כיון שבאו מדבר המקבל טומאד‪ ,,‬מסיים וכותב בזה״ל ‪:‬‬
‫והאדם צריד ליזהר במה שבכח ויכלתו ולא י ימנע‬
‫ונ״ל דאם בכוונד‪ ,‬מטהרר‪ ,‬לשם סכך מותר לסכד בה‬
‫משמחת יו״ט עכ״ל‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬וא״ב מכיון שהמקרד‪ ,‬שלד הוא ג״כ בכזאת‬
‫ו( ואודות השיטות דקסברי דאיכא מצוה לאכול מצה‬
‫ששברת את כלי־ר‪,‬ארזים בכוונה תחילה כדי לטד‪,‬ר את‬
‫כל ז׳ הימים של ימי הפסח‪ ,‬כתבתי מזה‬
‫העצים לשם סבר יעו מקום להכשיר אח סוכתד‪ .‬ולא היד‪,‬‬
‫בספרי שם בח״י סי׳ ב״ז‪ ,‬קחנו משם‪ .‬ויעויז מ״ש בזד‪.‬‬
‫גבול לשמחתו של הרב השואל‪.‬‬
‫גם בספר יפד‪ .‬ללב בח״ב‪ ,‬ומראש מביא שם כמה דיעוח‬
‫שהלד ממני מהרד‪,‬ר הייתי עדנה על המקרה‪,‬‬ ‫אחרי‬ ‫דסברי שלא רק בלילד‪ .‬הראשון יש חיוב לאכול כזית‬
‫וד‪.‬נד‪ ,‬אסתייעא מילחא ב ‪T‬י‪ ,‬׳ולעתותי ערב בין‬ ‫מצד‪ ,‬כי אם ים ביום הראשון ישנו ג״כ חיוב כזה‪.‬‬
‫מנחה למעריב נגש אלי בביהכ״ב ש״ב הרד‪,‬״ג רב״צ‬ ‫ולאחר מיכן מביא השיטות דקסברי שאיכא מצור■ כל‬
‫דייויס שליט״א וברצותו לשוחח אתי בד״ת מענינא‬ ‫ז׳ הימים עד שעלד‪ ,‬בדעתו שיש גם לברד על כד כל‬
‫דיומא מספר לי לפי תומו כדלקמן ‪ :‬לפני הרבה שנים‬ ‫ז׳ הימים‪ ,‬ורק נרתע מזה לאחר שראה לכמדי מגדולי‬
‫כשזקני — הוא ח״ז — הרד‪,‬״ג אלהו מרדכי אייזינשטיין‬ ‫הפוסקים שכתבו מפורש שאין לברד יעו״ש וכן מה‬
‫ז״ל היה עדנו בחיים‪ ,‬הלכנו מהישיבד‪ ,‬בחר‪,‬״ס לביקור‬ ‫שמוסיף לכתוב בקו״א שם‪ .‬ועוד לו מזה בח״ה וכן‬
‫חג אצל הגרמד״ל ז״ל‪ ,‬וד‪.‬תפתח ויכוח אם אפשר לסכר‬ ‫בח״ח‪ ,‬וך״גם שביטל דעתו נגד דברי הפוסקים וכתב‬
‫בקורות משבכי ארגזים׳ וד‪,‬גרימד״ל העיד בשם הגר״ח‬ ‫שאין לברד‪ ,‬בכל זאת לא נחה דעתו עד שהתקין לעצמו‬
‫ברלין ז״ל שפסק שפסול לסכר בהם כדין שברי כלים‪.‬‬ ‫נוסח של לשם יחוד ‪ :‬הנני בא לקיים וכו׳‪ .‬שדויד‪.‬‬
‫וכשבאתי אצל זקני ז״ל וספרתי לו מכל הויכוח‪ ,‬התלהב‬ ‫אומרה לפגי כל סעודה בכל ז׳ ימי הפסח יעו״ש‪ ,‬ואין‬
‫ואמר מד‪ ,‬הויכוח ז ור‪,‬עיד בשם הגר״ש סלנט ז״ל רבד‪,‬‬ ‫להאריד יותר‪.‬‬
‫של ירושלם ]כידוע היד‪ ,‬גזברו הנאמן ומבאי ביתו‬
‫הקבועים[ שפסק בעובדות שבאו לפניו שאפשר שפיר‬
‫לסכד בהם בנמקו דמכיון שנשתנו ממד‪ ,‬שהיו ופנים‬ ‫סימן סו‬
‫חדשות באו לד‪,‬ם ולא ביכר שלקחו אותם מארגזים‪ ,‬לא‬
‫אם מותר לסכר בשברי עצים מארגזים‬
‫ססלו בכה״ג‪ ,‬וזה שפסלו בגמ׳ ובשו״ע אפילו שברי‬
‫שהותקנו לקנים דקים )בלפונים(‪.‬‬
‫בליום הוא י ק בהיכא שניכר עליהם שבאו מכלים‬
‫שמקבלים טומאה דומיא דשפודין וארוכות המטה שבג צ׳‬ ‫חוה ברב אחד מחו״ל שהיגר לארץ בפרוס חג‬ ‫עובדא‬
‫ושו״ע שם‪ .‬ויודבר היה לשיחה אח״כ גם עם אביו הרב‬ ‫הסוכות ופירק את ארגזי העץ שחפציו היו‬
‫הגר״ט ז״ל‪ .‬וראיתי בסיפור המעשד‪ ,‬הזה לפני בשעה‬ ‫ארוזים בהם ועשאן קנים דקים )בלפונים( ושיפן ויפן‬
‫שהייתי מהרד‪,‬ר עז־בד‪ ,‬על שפסקתי כנ״ז‪ ,‬ממש סליעתא‬ ‫וסיכן בהן את סוכתו‪ ,‬ולעזו עליו שכניו וטענו לעומתו‬
‫דשמיא להניח את דעתי ולבוא ולספר לי שלא במתכווו‬ ‫■כי סוכתו פסלה היות ועשה את הסכד מכלי־ארגזים‬
‫איד שגם הגרש״ם ז״ל פסק עוד ביתירה מזו להכשיר‬ ‫ובאו מדבר המקבל טומאה‪ .‬ובא אלי בבהלה בחוד‪,‬מ״ס‬
‫אפילו כשלא שיבר במתכוון לטהרם לשם סיכור‪ ,‬אלא‬ ‫לשאול אם אמנם הצדק עם המערערים‪ .‬עניתי לו שכן‪,‬‬
‫בל שמיד‪,‬ת שינו את צורתם מכפי שד‪,‬יו ולא ניכר עליהם‬ ‫הצדק אתם‪ ,‬והראתי לו ד‪,‬ד‪.‬לכד״ הפסוקה בזה בקזו״ע‬
‫שבאו מבלים‪.‬‬ ‫או״ח סי׳ תרכ״ט סעיף ב׳‪ ,‬דכל הכלים אין מסככין‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן סז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קלד‬
‫דקיי״ל דמדליקין מנר לנר‪ ,‬ויעדן במשנד■ ברורה סי׳‬ ‫של הגרש״ס ז״ל מסתבר באמת ממר■ שפירש״י‬ ‫ופסקו‬
‫תרל״ח בביאור הלכה ד״ה כל שמונה‪ ,‬שמביא לפסוק בשם‬ ‫ז״ל בסוכר■ שס ד׳ ט״ו ע״ב שהאיסור בשברי‬
‫שו״ת חתם סופר חאו״ח סי׳ קפ״ד שמותר ליטול אתרוג‬ ‫כלים ד‪.‬וא רק מדרבנן כיון דמכלי אתו‪ .‬וביותר לפי מד■‬
‫התלוי בסוכד■ לנוי ולצאת בו‪ ,‬ונהי דביו״ט אסור בטלטול‬ ‫■ מסוכה ה״ב בלשון ‪ :‬וכן אם‬
‫שפוסק הרמב״ם ‪Toa‬‬
‫משום מוקצד■ מ״מ בחוד‪.‬״מ שמותר לטלטלו ה״ד‪ .‬דמותר‬ ‫סיככה בשברי כלים ובליותיד!ן פסולה הואיל וד^יו‬
‫לצאת בו דמללד‪.‬״נ‪ ,‬ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום‬ ‫מקבלין טומאה שמא יסכד בשברים שעדיין לא טד‪.‬רו‬
‫בזוי מצור‪ .‬ובאן ליכא ביזוי דמעיקרא הוי רק נוי מצוה‬ ‫עכ״ל‪ .‬וא״כ מכיון שהוא משום גזירד■ שמא יסכד‬
‫זד‪.‬שתא מצוד■ גופא ומברכים עליו ע״ש‪■ .‬‬ ‫בשברים שעדיין לא טהרו‪ ,‬יש לומר שהגזירד■ שייכת‬
‫דד‪.‬ח״ס הורה לד‪.‬תיר לד‪.‬וריד גוי סוכד■ משום מצוד‪.‬‬ ‫הלי‬ ‫דוקא ■כשעוד ניכר על השברים שבאו מכלים ואזי יש‬
‫אחרת ושליכא בכד‪,‬״ג משום בזוי מצוה‪ ■,‬והגם‬ ‫לגזור טהרו אטו לא טד‪.‬רו‪ ,‬אבל כשנשתנו צורתו ולא‬
‫דכסי שמועתק בביאור הלכה יש לטעון דשם שאני‬ ‫ניכר כבר עליהם שבאו משברי כלים אזי אין ‪ .‬מקום‬
‫משום שהעלה את הנוי למצוד■ גופא‪ ,‬אבל הרואה יראה‬ ‫לגזירד■ זאת ולא יבוא להחליף בכדו״ג טהרו אטו לא‬
‫בגוף דברי הח״ס דאין נ״מ בזה‪ ,‬דז״ל שם ‪ :‬ועוד דמ״ט‬ ‫מכליה‪,‬‬ ‫שבאו‬ ‫טד‪,‬רו מכיון שלא ניכר כבר עליהם‬
‫אסור ליטלן וליהנות בד‪.‬ם משום בזוי מצוה כמבואר‬ ‫ושפיר י״ל שלא גזרו בכה״ג‪.‬‬
‫בפ׳ ב״מ ובכל הפוסקים והיינו לדבר הרשות דומיא‬ ‫בפרמ״ג שם במ״ז סק״ה וסק״ו ובבכורי יעפב‬ ‫ויעיי!‬
‫להרצות מעות נגד נר חנוכד‪ .‬וכיסוי דם ברגל‪ ,‬אבל‬ ‫סק״ג וכן במ״ב שנקטו ג׳׳כ בפשיטות כרש״י‬
‫ליטול ממצור‪ .‬אחת למצוד‪ .‬אחרת אין כאן משום ביזוי‬ ‫והרמב״ם שהאיסור לסכך בשברי כלים הוא רק משום‬
‫מצוד‪ .‬דד‪,‬רי קיי״ל מתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר‬ ‫גדרד‪ .‬יעו״ש‪.‬‬
‫לנר‪ .‬ור‪.‬״ה וכ״ש כאן דמעלין בקודש וכו׳ עיי״ש‪ ,‬הרי‬
‫מפורש יוצא לנו מדברי הח״ס דיסוד הד‪.‬יתר בזה הוא‬ ‫סימן סז ‪.‬‬
‫משום דמותר ליטול ממצור‪ .‬אחת למצוד■ אחרת בדומה‬
‫למתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר‪ ,‬ורק לשופרא‬
‫אם מותר בחג הסוכות להוריד נוי סוכה‬
‫דמילתא הוסיף דמכש״כ דמותר בגידונו דאיכא גם‬
‫מסוכה כדי לתלותו בסוכה אחרת‬
‫משום מעלין בקודש‪.‬‬ ‫אודות אם מותר בחג הסוכות להוריד נוי סוכר■‬ ‫על‬
‫על העובדא של הח״ס שזה לא היד׳ לנוי‬ ‫ואדרבא‬ ‫מסוכר■ כדי לתלותו בסוכד‪ .‬אחרת‪ ,‬שבספר פססי‬
‫אחר אלא למצוד‪ .‬אחרתימצינו שנו״נ בזה‬ ‫תשובד■ סי׳ קט״ז מצטט משו״ת שואל ומשיב מד‪.‬דו״ר‪.‬‬
‫בשו״ת מחנה חיים חאו״ח ח״ג סי׳ מ״ט‪ ,‬ובשו״ת מהר״ב‬ ‫שר^שיב לאיסור׳ ואע״ג דגבי נר חנוכה קיי״ל מדליקין‬
‫שיק חאו״ח סי ׳שכ״ג השיב לו ויישב דברי חח׳׳ס‬ ‫־‬ ‫מנר לנר הכא שאני‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫יעו״ש‪ ,‬באופן שמצדד מר‪ .‬מנוי לנוי עוד עדיפא לחתיד‬ ‫עיינתי בגוף דברי שו״ת שו״מ )מהדו״ד ח״ג סי׳‬ ‫הנה‬
‫ע ״ כ נראה דלמעשה יש לדיתיר העברת נוי סוכה מסוכה‬ ‫בזח‪.‬‬ ‫בדבריו‬ ‫כ״ח( ואני רואה שסותר א״ע‬
‫■‬ ‫אחת אל סוכה אחרת‪.‬‬ ‫דמתחילד■ העלה דאם הסוכד■ כשרה ובאה לקחת ־הנול‬
‫סוכד■ לסוכד■ אחרת הדבר פשוט דיש בו משום בזוי‬
‫מצוד■ ואכחושי י מצוה‪ .‬ואילו לאחר מיכן בסמוך לזה‬
‫סימן סח‬ ‫כשמעתיק א״ע לדבר בענין הסכך אם מותר לפחת‬
‫א‪ .‬אם מותר לפרק סוכה שהקימה בביתו‬ ‫לסוכר■ אחרת‪ ,‬ומדבר בד‪.‬א דנוי סוכה אסור משום בזוי‬
‫ערב החג ולהשתמש בסכר לסוכה שיבנה‬ ‫מצוה‪ ,‬ועצי סוכה משמע דמקרא ילפען‪ ,‬כותב דד״נפ״מ‬
‫בטיול ע״מ להחזיר אח״ב הסכר למקומו‬ ‫הוא‪ ,‬אם מותר לקחת לסוכה אחרת דמשום ביזוי מצוה‬
‫הראשון‪.‬‬ ‫לא איכפת לן דמדליקין מנר לגר דליכא משום ביזוי‬
‫ב‪ .‬אם מותר להקים סוכה בחוה״מ ע״מ‬ ‫מצוד■ ולא משום אכחושי אבל עצי סוכר■ א״א לפחר‪.‬‬
‫לסותרה ולחזור ולבנותה כפי הצורך‪.‬‬ ‫מכיון דנפקא לן מקרא דחל שם שמים על הסוכר■ ואותו‬
‫מקום נתקדש עיי״ש‪ ,‬הרי שבכאן הסיק הר‪.‬יסך ממ״ש‬
‫ב״ה‪ ,‬מוצאי שמת״ת תשל״ז‪ .‬ירושלים ע ‪.T‬״ק תובב״א‪.‬‬
‫■ דבנוי סוכד‪ .‬מותר לקחת‬
‫לעיל מיניד■‪ ,‬ופשוט ל ‪T‬‬
‫לכבוד הרב הגאון ובו׳ מור‪.‬ר״ר שילה רפאל שליט״א‬ ‫לסוכד■ אחרת כי ליכא בזה לא משום בזו מצור‪ .‬ולא‬
‫רב שכונת קרית משד‪ .‬וראש כולל בית התלמוד‬
‫בחנוכה‬ ‫דקייי׳ל‬ ‫משום אכחושי׳ ושזה בדומד■ למד‪.‬‬
‫אחדשכת״ר‪.‬‬
‫דמדליקין מנר לנר )ודלא כמו שכותב משמו בספר‬
‫י ק ר ת מכתבו קבלתי בה׳ דחור‪.‬מ״‪1‬ס‪ ,‬וחודה על הברבות‪,‬‬ ‫פסקי תשובה שסובר דאע״ג דגבי נ״ח קיי״ל דמדליקיז‬
‫וד‪.‬נני לד‪.‬שיב לו על שאלתו‪.‬‬ ‫■‬ ‫הכא שאני‪ .‬דזה אינו‪ ,‬וכנ״ז(‪.‬‬
‫שאלתו ד‪.‬יא אם מותר לאדם לפרק סוכתו הקיימת‬ ‫והנה‬ ‫ו כ ך מסתבר להלכד‪ .‬למעשה דמותר לקחת נוי סוכה‬
‫בביתו שעשאד‪ .‬ערב החג ולהשתמש בסכך לסוכה‬ ‫מסוכה אחת ולתלותד■ בסוכד■ אחרת‪ ,‬בדומה למה‬
‫קלה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן סח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫נימוק מיוחד וחדש‪ ,‬אבל ג״כ לא עולה על דעתו לנמק‬ ‫שיבנה בטיול ע״מ להחזיר אח״כ הסכר למקומו הראשת•‬
‫טעם האיסור משום הורדה מקדושה בעצם הסתירה‪ ,‬אלא‬ ‫וכותב דעת נוטה דיתכן שכבר הוקצה לכל ז׳ ימים‪,‬‬
‫משמע מזה ג״ב כג״ז דמשום הא אין מקום לאסור כל‬ ‫ומביא מה שמצא ‪ 01‬בשו״ת שו״מ מהדז״ד ח״ג‪ .‬סי׳ כ״ח‬
‫עוד שלא משתמש‪ .‬בזה לדבר אחר‪.‬‬ ‫שכותב ג״כ שהדבר פשוט שאין לעשות כז דביוו דחלה‬
‫ב( ומצאתי בספר עיקרי הד״ט על או״ח סי׳ ב׳ אות‬ ‫קדושה על הסוכה כיצד אפשר להפקיעה‪ ,‬ושוב שואל‬
‫ס״ח שעומד על המחקר אס מותר לו‬ ‫אם מותר מיתת ליקה עמו בחוה״מ סכך )כפי שעל‬
‫לאדם לסתור סוכתו בא׳ מימי חוה״מ של חג לאיזה סיבה‬ ‫זאת הוא שנשאל( ודפנות חדשים ולבגות סוכה במקום‬
‫שתהיה ובשכבר יש לו לקיים מצות סוכה באופן אחר‪.‬‬ ‫שבא בטיולו ולסתרה ולחדור ולבנותה במקום החדש‪,‬‬
‫ומביא שנחלקו בזה חכמי הישיבה‪ ,‬ומהם שםבר‪ 1‬שמותר‬ ‫ומביא לזה דברי הבכורי יעקב בסי׳ תרל״ה‪.‬סק״ב שכותב‬
‫בנימוק דדוקא לתשמיש חול עצי הסוכה אסורין‪ ,‬אד‬ ‫דלסעם רש״י שאין מועיל תנאי דביהש״מ הראשון מפני‬
‫שלא להשתמש כלל רק להתיר סוכתו לאיזה צורך אין‬ ‫שאסור ליטול מצד סתירת אהל אזי בבונה סוכה בחוה״מ‬
‫זה תשמיש של חול בעצי סוכה‪ ,‬והביאו גם הוכחה‬ ‫יועיל תנאי‪ .‬אבל מביא שם דעת הר״ן דעצי סוכה אסורים‬
‫מההיא דבני א״י שרוצים לאכול בסוכה ביום ח׳ דפוחת‬ ‫בהנאה מדאורייתא ולפי״ז לא מהני תנאי גם בבונה‬
‫מקום ד׳ על ד׳ להיכר‪ ,‬והבעל עיקרי הד״ט דעתו לאיסור‬ ‫בחוה״מ‪ ,‬וכותב איפוא כת״ר דלפי״ז נפל בבירא כל‬
‫ודוחה ראיתם‪ ,‬ומביא להסתיע לדבריו מדברי הפחד יצחק‬ ‫ההיתר של ״סוכה ני ‪T‬ת״ שבונים אותה ימפרק״ם אותה‬
‫שאוסר לעשות מטלית שיש בו ציצית בגד‪ .‬אבל גם‬ ‫לפי הצורך‪.‬‬
‫העיקרי הד״ט שאוסר בא עלה מפורש שהוא רק מטעמא‬ ‫‪.. ........‬‬ ‫‪.‬‬ ‫בזה כדלקמן‪.‬‬ ‫ו א ש יבנו‬
‫דביזוי מצוד‪ .‬כמי בההיא דטלית‪ ,‬אבל לא מטעם דמורידה‬ ‫אין הכרח למה שקובע הגאון שו׳׳מ דיש‬ ‫א( לפענ״ד‬
‫מקדושתה‪ ,‬ואדרבא מדבריו שם מוכח בעליל שאילו‬ ‫איסור לסתור הסוכה משום הורדה מקדושה‪,‬‬
‫היד‪ .‬סותרה כדי להניחם בסוכה אחרת היד‪ .‬ג״כ מסכים‬ ‫ויש לומר דהאיסור הוא רק להשתמש לדבר אחר וכלשון‬
‫בפשיטות להתיר דכאמור הוכחתו היא מפני שמדמה לה‬ ‫השו״ע בסי׳ תרל״ח סעיף א׳‪ :‬ואין נאותין מהן לדגד‬
‫לההיא דטלית של ציצית שבס׳ פחד יצחק‪ ,‬וכפי שמעתיק‬ ‫אחר‪ .‬אבל כל שאינו משתמש בהם לדבר אחר אין איסור‬
‫שם משמו כותב בר‪.‬דיא שהאיסור הוא רק כשפוסל טלית‬ ‫בעצם הסתירה רשום הורדה מקדושה !דסוכה לא נחשבת‬
‫לעשות ממנה בגד‪ ,‬ולהשאיר את הציצית ככה‪ ,‬אבל אם‬ ‫אפילו בין תשמישי קדושה כי אם בין תשמישי מצוה[‪,‬‬
‫גם מניח הציציות בטלית אחר מותר‪ .‬וא״כ ה״ה בדומר‪.‬‬ ‫ורק כשאין לו מטרת מצוה אחרת בהסתירה יש אולי‬
‫לזה גם בסוכר‪ .‬דאם סותרד‪ .‬כדי להניחה בסיכה אחרת‬ ‫מקום לומר דמה דיש בזה הוא משוט‪.‬ביזוי מצוה‪ .‬וממילא‬
‫מותר‪ ,‬וכמו״כ מודגש גם זאת בעיקרי‪.‬הד״ט שם דלא‬ ‫כשאבל בכוונתו בהסחירה כדי לתתם לסוכה אחרת׳ או‬
‫שייך לאסור מטעמא דמיגו דאיתקצאי ביה״ש וכו׳ כל‬ ‫כדי להקימה במקו״א ושיוכל לישב ולקיים מצות סוכה‬
‫עוד דלא אתינן למישרייה בהנאה כיעו״ש‪ ,‬וא״ב ה״ה‬ ‫במקום שיהא נמצא‪ .‬אזי שפיר מותר‪.‬‬
‫גם בנידון שאלתנו אין לאסור לא מטעם מיגו דאתקצאי‬ ‫לזה לדעתי הוכחה ממה דאיתא במשנה בסוכה ד׳‬ ‫■ ויש‬
‫וגם לרבות לא משום ביזוי מצור‪ .‬בר‪.‬יות ולא אתינן‬ ‫מ״ח ע״א ; גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו‪.‬‬
‫למישרי בר‪.‬נאה לדבר אחר אלא בדי לתתם לסוכה אחרת‬ ‫ומפ!״ש״י‪ ,‬דלהכי אסור לסתרה מפני ״דהא כל היום‬
‫או כדי לחזור ולהקימה במקום אחר‪.‬‬ ‫חובתו לישן ולשנן ואי אקלע לה סעודתא אכיל ליה‬
‫ג( רכ ש מ קי ם את הסוכה בחוה״מ ע״מ לסותרד‪ .‬ולחזור‬ ‫בגווה״‪ ,‬ומשמע דרק משום טעם הנ״ז אסור לפתרה הא‬
‫ולבנו‪,‬מד‪ .‬כפי הצורך‪ ,‬בזה‪ ,‬נוסף לר‪.‬אמור‪,‬‬ ‫הורדה‬ ‫משום‬ ‫הסתירה‬ ‫אי לא״ה אין איסור בעצם‬
‫יש להתיר זאת גם בר‪.‬יות זר‪ .‬שמקים אותר‪ .‬מתחילה ע״מ‬ ‫מקדושה‪ ,‬דאל״כ היה צריך רש״י לפרש בפשוטו דבעצם‬
‫כן כדי לסותרה‪ ,‬ומזי שמביא כת״ר מר‪.‬בכורי יעקב סי׳‬ ‫הסתירה כשלעצמה‪ ,‬מבלי שום נימוק אחר‪ ,‬יש איסור‬
‫תרל״ח סק״ב שכותב דתנאי בחוה״מ תלוי במחלוקת‬ ‫משום הוהוה מקדושה‪ ,‬אלא משמע כנ״ז דמשום כך לא‬
‫הראשונים‪ ,‬דלדעת הר״ן אסור‪ ,‬ולדעת רש״י מי שעושה‬ ‫היה אסור‪.‬‬
‫סוכה בהוה״ט מדיני תנאי‪.‬‬ ‫הזד‪ .‬של רש״י מפרשים גם הטור והב״י‬ ‫וכהנימוק‬
‫מצאתי בשו״ת רדכ״ז ה״ה סי׳ ש״א ר׳ שפוסק‬ ‫ואני‬ ‫והלבוש באו״ח סי׳ תרס״ו‪ ,‬וכך מבאר‬
‫בפשיטות דאם בא לעשות סוכר׳ או להוסיף עצי‬ ‫בפשיטות המ״ב )בשם הפוסקים(‪ ,‬ולא עלה על דעת אחד‬
‫סוכה בשאר הימים והתנה עליהם יועיל תנאו דר‪.‬א לית‬ ‫מהם לאסור מכה הורדה מקדושה‪ ,‬ומשמע איפוא כנ״ז‪,‬‬
‫עליד‪.‬ו איסור דהא מותר לסתור אותם ולא שייך מגו‬ ‫דאי לאו הנימוק שכותבים אין איסור בעצם הסתירה‬
‫דאתקצו ביום ראשון שהרי לא חיי שם ביום ראשון‪ ,‬מאי‬ ‫משוט הורדה מקדושה כל עוד שלא משתמש בה לדבר‬
‫אית לד למימר שמקצה אותם לשם מצוד‪ .‬לזה מועיל‬ ‫אחר‪.‬‬
‫תנאו‪ .‬ומסכם את דבריו בלשון זה ‪ :‬והשווא אתי‪ ,‬שפיר‬ ‫וג״ל‬ ‫על הרי״ף כותב נימוק אחר בזה‪ ,‬וז״ל‬ ‫ובר״ן‬
‫הכל לפי תנאו‪ ,‬דיש דברים שמועיל בד‪.‬ם תנאי איני בודל‬ ‫דהיינו טעמא דכיון דאמר רהמנא בסוכות תשבו‬
‫מהם‪ ,‬דהיינו ‪1‬ויי סוכה‪ .‬ויש זה)ן שמועיל תנאי אפילו‬ ‫שבעת ימים צריך שןחהא לו סוכה כל שבעה עכ״ל‪nn . ,‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן סט‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קלו‬
‫בביד״כ״ג יברר שד‪,‬היינו ג״כ‪ ,‬הגם שבלהיפד בהדליק קוח[‬ ‫בעצי סוכה כגון בשאר הימים עיי״ש‪ .‬הרי מתבאר מדברי‬
‫בביהכ״נ פוסק שם )כמובא גם במ״ב( שלא יחזור לומר‬ ‫הרדב״ז דפשיטא ליה דבשאר הימים מהני תנאי אפילו‬
‫בביתו ברכת שהחיינו אם לא שמדליק לר‪,‬וציא ג״כ‬ ‫בעצי סוכה‪ ,‬ומבלי שיזכיר אפילו שיש‪ .‬איזה מחלוקת‬
‫אשתו וב״ב ע״ש‪ .‬וד‪,‬חילוק המשתמע בזה הוא ברור‪,‬‬ ‫בזה‪.‬‬
‫שהוא מפני דביד‪,‬כ״נ שאני שיש אזי שפיר לחזור‬ ‫באופן שיש לומר שבכל כגון דא יודה גם השו״מ‬
‫לברר בגלל חידוש של פירסומי ניסא‪.‬‬ ‫שמותר‪ ,‬בהיות וכפי הנראה מבין השיטין של‬
‫מ ה שיש אולי לחלק‪ ,‬הוא לומר דעואני ההיא דזרע אמת‬ ‫דבריו שם שלא היה ברור לו לאיסור‪ ,‬ושעל כן הוסיף‬
‫שרק המדליק כבר הדליק בביתו‪ ,‬ולא כל‬ ‫בדבריו הנימוק בהיות והמדובר בנידדנו לסתור לצורר‬
‫השומעים‪ .‬וכפי הנראד‪ ,‬כוון לחלק בכזאת גם בספר‬ ‫שמיני שאינו רק ספק כיעו״ש‪ ,‬וא״כ בכעין זה שיש‬
‫כף החיים ולכן בס״ק ע״ד העתיק לפסוק כהזרע אמת‪.‬‬ ‫גם ענין של תנאי בשאר הימים י״ל שבהצטרף הכל‬
‫ובס״ק ע״ה העתיק לפסוק כהבן איש חי‪ ,‬ולא הרגיש‬ ‫גם הוא יודה שמותר‪.‬‬
‫סתירד‪ ,‬בכך‪ ,‬וד‪,‬יינו מפני שסבר לחלק כנ״ז‪ ,‬אבל לדעתי‬ ‫ל&ענ״ד יש להת ‪ T‬הסתירה לצורר סוכה אחרת‪,‬‬ ‫עכ״פ‬
‫לא מסתבר לחלק בכך‪ ,‬דזיל בתר טעמא‪ .‬ועוד זאת‪,‬‬ ‫ופפרט ע״מ לחזור במקו״א‪ ,‬ועל אחת כמה‬
‫דאם יכוון להוציא בזד‪ .‬את השומעים‪ ,‬לא יוכלו המה‬ ‫כשמקימה בחור‪.‬״מ ע״מ כן כרי לסותרה ולחזור ולהקימה‬
‫לברך כבר שד‪,‬חיינו בביתם‪ ,‬וכפי שראיתי באמת בספר‬ ‫לפי הצורר‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ברכת הבית ח״ב שער נ״ד בשערי בינה סק״מ‪ ,‬שמזהיר‬ ‫והנני בכבוד רב ובברכה מרובה‬
‫להשומעים שהחיינו בב ‪,T‬כ״נ שיכוונו שלא לצאת‪ ,‬אבל‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫אם כוונו לצאת לא יחזרו לברד בביתם אם אין לד‪,‬ם ב״ב‬
‫בביתם כמו הש״ץ ע״ש‪ ,‬ואם מכוונים שלא לצאת א״כ‬ ‫סימן סט‬
‫למי מביר שהחיינו ז ובע״כ מפני שהוא לפרסומי ניסא‬ ‫חנוכה שחל להיות בשבת שמדליקים בבית‬
‫דכנ״ז‪ .‬א״כ אין הבדל תו בין אם רק הוא כבר בירר‬ ‫לפני שמדליקים בביהכ״נ אם יוכל השמש‬
‫שהחיינו לבין אם כולם כבר בירכו‪ ,‬וזה דוחק לומר‬ ‫המדליק אח״כ בבית הכנסת לברך שוב ברכת‬
‫שמברד מפני שאלה שיש להם ב״ב מכוונים לצאת‪,‬‬ ‫שהחיינו‬
‫דראשית לא מכוונים׳ ואדרבא כל אחד חושב בסתמא‬ ‫ירושלים עיר‪,‬״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״ד כסלו תשל״ו‪.‬‬
‫בדעתו לברך בביתו ובכאן הברכה היא כללית רק‬ ‫לכבוד ‪T‬ידי הרב הגאון חו״ב‬
‫משום פירסומא ניסא‪ ,‬ושנית לא מסתבר בכלל לחלה‬ ‫שליט״א‬ ‫שילה רפאל‬ ‫מוה״ר‬
‫בכזאת וכנ״ל‪.‬‬ ‫רב שכונת קרית משה ור״מ כולל בית התלמוד‬
‫ו עיינ תי בגוף דברי הבן איש חי‪ ,‬וראיתי שכותב‬ ‫אחדשה״ט באהבה וביקר‪.‬‬
‫לפסוק כן מפני שבספרו מקבצאל כתב‬ ‫ר ק היום אחה״צ בבואי מביה״ד קבלתי מכתבו היקר‪,‬‬
‫להסתפק בדבר זה ולא איפשט׳ ליד‪ ,,‬ולכן ספק ברכות‬ ‫עברתי עליו ביעף‪ ,‬וראיתי בחתימתו ששואל אותי‬
‫לד‪,‬קל‪ ,‬ומציין ■נוספות גם לדברי הזרע אמת‪.‬‬ ‫שאלה הנוגעת מיד למעשה‪ ,‬איר שיש לנהוג מחר בערב‬
‫אי משום הד סעמא דספק ברכות להקל אין‬ ‫ולענ״ד‬ ‫עם הכנס חג החנוכה‪ ,‬לכן אני ממהר להשיב לו ראשית‬
‫למנוע מלברר שהחיינו‪ ,‬כי מצינו לד‪,‬ב״ח‬ ‫כל מ ‪ T‬על כף‪.‬‬
‫בטור או״ח סי׳ כ״ט שד‪,‬עלה דברכת שר‪,‬חיינו שאני‬ ‫בש״ק‬ ‫ספיקתו הוא‪ ,‬בהשנה שחל א׳ דחנוכה‬ ‫דבר‬
‫בזה משאר ברכות‪ ,‬וכי הד כללא דספק ברכות לד‪,‬קל‬ ‫ומדליקים בבית לפני שמדליקים בבית הכנסת‪,‬‬
‫לא חייל על ברכת שהחיינו‪ ,‬ומיטעם קטעים לן טעמא‬ ‫האם יוכל השמש המדליק בביהכ״נ לברד שוי ברכת‬
‫בזה‪ ,‬משום‪ ,‬דברכת שד‪,‬חיינו מכיון שבאה על שמחת‬ ‫שההיינו‪ ,‬שהרי כבר בירכד‪ ,‬פעם אחת בביתו ובנרות‬
‫לבו של אדם יכול לברד אע״פ שאינו ודאי דחייב‪ -‬לברד‪,‬‬ ‫של ביהכ״נ הרי אף אחד לא יוצא י״ח‪ ,‬וא״כ אולי לא‬
‫דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברר לו יתעלה‬ ‫יוכל לברר שהחיינו שנית‪ ,‬וכותב‪ ,‬שמצא בבן איש חי‬
‫על שד‪,‬חי ‪,T‬ו וקיימו עד הזמן הזה ע״ש‪ .‬ועוין עוד‬ ‫פ' וישי אות י״א שכתב שלא לברד׳ אד כת״ר מסופק‬
‫באליהו רבד‪ ,‬סי׳ כ״ב סק״א שס״ל ג״כ כהב״ח ומוסיף‬ ‫עוד בזה‪ ,‬כי שמא בגלל פירסומא ניסא כמו שמברר‬
‫לחזק דבריו עיי״ש‪ .‬וכלפרט כן לכלל שייך בזר‪ ,‬הך‬ ‫שאר ברכות בגלל המנר״ג יברר גם שד‪,‬חיינו‪ ,‬ונשאר‬
‫טעמא גופיד‪ ,,‬כמובן‪ .‬ועוד יעוין בצל״ח ברכות ר׳‬ ‫בצ״ע‪.‬‬
‫ס׳ ע״א שד‪,‬עלה ג״כ מד״ע בנוגע לברכת שד‪,‬חיינו‪ ,‬דאפי׳‬ ‫דלדעתי צדק כת״ר בסברתו‪ ,‬ושפיר יש‬ ‫ואשיבנו‪,‬‬
‫דבר שאין חובר‪ .‬לומר עליו שהחיינו אעפ״כ הרשות‬ ‫לברך גם בכה״ג שד‪,‬חיינו בביהכ״נ בגלל‬
‫למי שירצה לברד עליו שד‪,‬חיינו ולא מחשב זה כברכר‪,‬‬ ‫פירסומא ניסא‪ ,‬ובראשונה‪ ,‬אני מתפלא עליו'מדוע לא‬
‫שא״צ שעובר בלא תשא ע״ש‪ .‬וכמו כן יעוין עוד בם׳‬ ‫שת לבו גם לדברי השע״ת על אתר )בסי׳ תרע״א ס״ ק‬
‫עמודי אור סי׳ ב׳ אות ב׳ שד׳אריד דברים בזה והעלה‬ ‫י״א( שמביא בשם המחב״ר שכתב בשם הזרע אמת‬
‫דסברת ד‪,‬ב״ח דבשד‪,‬חיינו מברך מספק הלכה היא עיי״ש‪.‬‬ ‫שפסק דאם הדליק בללד‪ ,‬הראשונד‪ ,‬בביתו ואח״כ מדליק‬
‫קלז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן סם‬ ‫ש ו״ ת‬
‫וא״כ גם אם נניח שבגידוננו יש ספק בדבר ג״כ יכוליב‬

‫סימן ע‬
‫לברך שהחיינו‪ ,‬ובפרט שהדעת נוטה לביד בודאי‪.‬‬
‫אם ישנה מצוה להרבות בחנוכה בסעודה‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫לציין גם מה שראיתי בשו״ת פרי השדה ח׳׳ד‬ ‫אוסיף‬
‫אם יש חיוב להשכיר עצמו עבור קיום‬ ‫ב‪.‬‬
‫סי׳ פ״ד שנשאל במי שכבר ד׳י־ליק בביתו נר‪,‬‬
‫מצות נר חנוכה כמו בד׳ כוסות‪.‬‬
‫חנוכה ואח״כ בא לביהכ״נ ושם לא הדליקו עדיין‪.‬‬
‫לאחר חצות וישנים בני הבית אם יש‬ ‫ג‪.‬‬
‫ומשכחת לה גם בע״ש שכל אדם מדליק בביתו קודם‬
‫לברד על ההדלקה‪.‬‬
‫הלילה‪ ,‬ומכבדים אותו במצוות הדלקת נ״ח‪ ,‬אם יכיל‬
‫אם יש להחמיר בכל נר מצוה שלא‬ ‫ד‪.‬‬
‫לברך כיון שכבר הדליק בביתו ובירך‪ ,‬והעלה והסכים‬
‫להדליק מנר מצוה לנר מצוה‪.‬‬
‫להלכה‪ ,‬דכיון דהדלקה בביהכ״ב הוא משום פירסום‬
‫מקור דרשת חז״ל שכל המועדות יהיו‬ ‫ו‪.‬‬
‫גיסא טפי כמ״ש הריב״ש סי׳ קי״א והובא בש״ע סי׳‬
‫בטלים חוץ מחנוכה ופורים‪.‬‬
‫תרע״א סעיף ז׳‪ ,‬וכיון דהוי פרסום טפי שפיר יכול‬
‫בס״ד‪ .‬יום א׳ כ״ד טבת תשל״ו‪.‬‬ ‫לברך שנית‪ ,‬דמה שיש פרסום נס טפי הוי כמו ח ‪T‬וש‪,‬‬
‫לכבוד יד ‪T‬י הרב הגאון הגדול המפורסם‬ ‫ויכול לחוור ולברך‪ ,‬והביא ראיות לכך יעו״ש‪ .‬והנה הגם‬
‫שליט״א‬ ‫אליעזר יודא וולדינברג‬ ‫מו״ה‬ ‫דלא דיבר הבעל פרי השדה מפורש גם בנוגע לברכת‬
‫שהחיינו‪ ,‬אבל מדסתם ולא מצא לנחוץ לחלק בזה‬
‫אחדשכת״ה ברגשי כבוד ו ‪T T‬ות‪.‬‬
‫)ושיש חילוק בין ע״ש ערב חנוכה לבין ע״ש בתוד‬
‫שבועות אחדות נשלח להדר״ג בשליחותי ס׳‬ ‫לפני‬
‫ימי חנוכה(‪ ,‬משמע שהיה ס״ל דהה״נ בנוגע לברכת‬
‫ח״ס מצוות‪ ,‬כללים‪ ,‬וקונטרס יומין דחנוכה‪ ,‬אשמח‬
‫שהחיינו )כגון בע״ש ערב חנוכה( דיכול ג׳׳כ לברד‬
‫אם הדר״ג נ״י יואיל בטובו לאשר קבלת הספר‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬וגם דזיל בתר טעמא דמכיון שיש בזה פרסום‬
‫מאד ישמח לבי ויגל כבודי אם הדר״ג נ״י יכבדני‬ ‫ומה‬
‫נס טסי‪ ,‬איכא בזה ח ‪T‬וש מצוה‪ ,‬ומשום הך חידושא‬
‫בהערותיו החשובות‪.‬‬
‫לברד שנית‪ ,‬א״כ ה״ה דיש לברד שנית‪ ,‬מהאי טעמא‬
‫ידידו דוש״ת בלונ״ח‬
‫ומשום הך חידושא דמצוה‪ ,‬גם ברכת שהחיינו‪ .‬ויתירה‬
‫יוחנן סופר‬ ‫הק׳‬
‫מזו הא מצינו לגבי נר חנוכה שמברכין הברכות גם‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫משום הרשות לעשות כמהדרין מן המהדרין‪ ,‬שמזה‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‬ ‫ב״ה‪ .‬י׳ שבט תשל״ו‪.‬‬ ‫באמת מסתייע גם בשו״ת פרי השדה שם כיעו׳׳ש‪ .‬וא״כ‬
‫ה״ה דיש להסתייע מזה גם בנוגע לברכת שהחיינו‪,‬‬
‫למע״ב יד ‪T‬י הרב הגה״צ המפורסם וכו׳ כקש״ת‬
‫דהרי גם שהחיינו מברכין משום המהדרין מן המהדרין‪.‬‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫יוחנן סופר‬ ‫מוהר״ר‬
‫אב״ד ור״מ דק״ק ערלויא בעיהקת״ו‪.‬‬
‫לעוד מצאתי גם בספר שו״ת התעוררות תשובה ח״א‬
‫אחדשכתר״ה באהבה וכבוד‪.‬‬ ‫סי׳ ק״ג שכותב להסביר ענין ההדלקה והברכות‬
‫הספרים היקרים שהואיל כתר״ה לשולחם אלי קבלתי‪,‬‬ ‫בביהכ״נ‪ ,‬משום‪ ,‬דכיון דאנו מדליקים בפנים ממש ואין‬
‫ותשואות חן חן לו על כך‪ .‬ולמבוקשו עיינתי‬ ‫מקיימים עיקר ■תקנת חכמים בפרסומי ניסא לרבים רק‬
‫בקונטרסו הגדול והמפואר ״יומין דחנוכה״ וממציא לו‬ ‫הבני בית רואים אותם ולכמה בני אדם שהמה ערטילאים‬
‫בזה כמה הערות ממה שנתעוררו אצלי מדי עיוני‬ ‫ואין לדם בני בית אין מפרכמים הנם כלל‪ ,‬לכן מדליקים‬
‫ביקרת־ דבריו בחי׳ השו״ע‪.‬‬ ‫בביהכ״נ במקום שרבים שם ומקיימים עיקר פרכומי‬
‫מחבר סעי׳ ב׳‪ .‬מעיר דממשמעות‬ ‫בסי' תע״ר‬ ‫א(‬ ‫ניסא‪ ,‬והוא כפו מעיקר תקנת חכמים לקיים פרסומי‬
‫הרמב״ם בפ״ג ה״ג שכתב‪ :‬שיהיו‬ ‫ניסא ומברכים‪ ,‬ע״ש‪ .‬וא״כ מה״ט יש לברר גם שהחיינו‬
‫שמונת ימים האלו וכו׳ ימי שמחה והלל‪ .‬נראה דמצוה‬ ‫כשחוזרים להדליק בביהכ״נ בהיות שאז הוא עיקר‬
‫להרבות בחנוכה בסעודה‪ ,‬וכן מבואר בתום׳ תענית ד׳‬ ‫פירסומא ניסא‪ ,‬והיתה גם זאת מעיקר תקנת חכמים‬
‫י״ח ■ע״ב וכו׳‪ .‬ומציין לזה לדברי שו״ת מהרש״ל סוס״י‬ ‫לקיים נוספות פרסומי־ניסא‪ .‬בצורה של הדלקה בבית‬
‫פ׳‪ ,T‬שכתב‪ :‬מצוד‪ ,‬לשמוח בחנוכה ומשום הכי קראו‬ ‫הכנסת‪.‬‬
‫יו״ט וד‪,‬ן ימי שמחה וכן פסקו הרמב״ם וד‪,‬מרדכי ארוך‬
‫וכו׳‪ .‬ע״כ‪.‬‬ ‫בברכת חג האורים‬
‫ו הנ ה ביותר היה לו לכתר״ה לד‪,‬ביא בזר‪ ,‬מדבריו‬ ‫בידידות‬
‫ביש״ש ב״ק פ״ז סי׳ ל״ז ששם מפורש על‬
‫המעודד‪ ,,‬דכותב שם‪ ,‬דאותן סעודות שעושי׳ בימי חנוכד‪,‬‬
‫אליעזר יהודא רולדינברג‬
‫נראה שד‪,‬ם סעודות מצוה‪ ,‬דלא כדברי מהר״ם ובו׳ אלא‬
‫בדברי הרמב״ם וכו׳‪ ,‬וגם מבאר שם בהדיא דזהו מלבד‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ע‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫?ןלת‬
‫חילוקים ביניהם‪ ,‬אלא שהמחבר לעיל סי׳ תע״ב נמשך‬ ‫מה דקבעו יו״ט משום חנוכת המזבח ע״ש׳ ורק נראה‬
‫אחר ל׳ הרשב״ם שכתב כן גבי ד׳ כוסות כמבואר בב״י‬ ‫מדבריו שם שמבאר דלפי המררכי‪ ,‬הלהודות ולהלל‬
‫שם‪ ,‬וכאן נמשך אחר ל׳ הרמב״ם והטור‪ ,‬וס״ל לדימחבר‬ ‫נקבעו משום הנם‪ .‬והימי משתה ושמחה נקבעו משום‬
‫ז״ל דה״ה דחייב להשכיר את עצמו במכש״כ דמוכר‬ ‫חנוכת המזבח‪ ,‬וזאת לפי מה דאיתא במגילת תענית‬
‫י‬ ‫י‬ ‫כסותו ע״ש‪.‬‬ ‫דקבעו יו״ט משום חנוכת המזבח‪ ,‬ואילו לפי מה שמוכיח‬
‫ל א אמנע מלציין גם דברי ספר ערך השלחן סק״א‬ ‫להלן בדבריו שם מתלמודא דידן בפ׳ ב״מ‪ ,‬משמע שמבאר‬
‫שכותב נמי עפ״י המ״מ דמשמע דחייב להשכיד‬ ‫דמשום הנם גופיה הוא דקבעו גם יו״ט כפשוטו ולמשתה‬
‫עצמו כמו בד׳ כוסות‪ .‬ומוסיף עלה שכן מוכח מתשו׳‬ ‫ושמחה ורק לא אסרום במלאכה כיעו׳׳ש‪ .‬ויש להאריד‪.‬‬
‫הריב״ש סי׳ קי״א דאין שום עני פטור ע״ש‪',‬אלא דלדעתי‬ ‫גם למקור חדש שמובא בשו״ת לבושי מרדכי‬ ‫אציין‬
‫מהריב״ש אין הוכחה לכך כדיעו״ש‪.‬‬ ‫מהדו״ד סי׳ קי״ט יעו״ש שהגהמ״ח שמח על‬
‫סק״א עמ״ש דבכאן יש חידוש במנהג‬ ‫לט״ז‬ ‫ג(‬ ‫המציאה אשר הרב השואל שם מצא במגילת אנטיכם‬
‫שהספרדים נוהגים ;פהתיום׳ וכו׳‪ .‬מעיר ‪.‬ובא‬ ‫כי ביומי דחנוכה ג״כ קבעו למשתה ושמחה כמשמעות‬
‫דאינו חידוש כ״כ כי כבר העיד הרמב״ם בפ״ד ה״כ‬ ‫הרמב״ם ותשו׳ מהרש״ל‪ ,‬וקורא קילוס גם לטעמו שב׳‬
‫שמנהג פשוט בכל ערי ספרד כך הוא‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫לו משום דהוה כיום מתן תוה״ק דלכו״ע בעינן לכם‪,‬‬
‫וכותב שהוא טעם מתוק ע״ש‪.‬‬
‫כתב ‪ .‬להעיר מזה החמד משה בסק״ד‪ ,‬דכותב‬ ‫וכבר‬
‫תרע״א מחבר סעי׳ א׳‪ .‬מאריך להוכיח דלא‬ ‫בסי׳‬ ‫ב(‬
‫וז״ל ‪ :‬אין זר‪ .‬ח ‪.T‬וש שהרמב״ם כתב שכן נוהגיז‬
‫כהבאר היטב והע״ת דס״ל שאינו חייב להשכיר‬
‫ודלא כמ״ש אליבא דדינא‪ .‬וא״כ מנהג מקדם הוא זה‬
‫עצמו בנ״ח כמו בד׳ כוסות‪ ,‬אלא דכן מחויב להשכיר‬
‫‪...‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫ע״ש‪.‬‬
‫עצמו‪ ,‬דחיובי ד׳ ;כוסות ונ״ח שוים‪ ,‬ולהה״מ נ״ח עוד‬
‫לציין למו״מ הכתוב בזה בשד״ח מע׳ חנוכה‬ ‫ואוסיף‬
‫עדיפא‪ ,‬ואין ראיה ממה שהשמיט המחבר חיוב ההשכרה‬
‫אות ט׳ סק״ד יעו״ש‪, ..... . .‬‬
‫בדיני חנוכה‪ ,‬די״ל דכיון דבד' כוסות כבר פסק דחייב‬
‫ד( ב סי׳ תרע״ב מג״א סק״ו‪ .‬עמ״ש המג״א דאם ישנים‬
‫א״כ ממילא נשמע דה״ה בנר חנוכה‪ ,‬וגם יש ללמדו‬
‫בני הבית אין לברך עליהם לאחר חצות‪ .‬משיג‬ ‫‪.‬‬
‫מגופו מסברא‪ ,‬דכיון דשואל על הפתחים ה״ה דחייב‬
‫כתר״ד‪ .‬וכותב וז״ל ‪ :‬לא הבנתי‪ ,‬למה יגרע ממי שאין‬
‫למכור כסותו או להשכיר עצמו‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫לו בני בית דמדליק בברכה עד עלות השחיר‪ .‬ולא‬
‫ו הנ ה לפלא שלא הזכיר דברי המ״ב על אתר שפוסק‬
‫אבין מה שלא מבין‪ ,‬וערבך ערבא צריך‪ ,‬ולדעת המג״א‬
‫כן מפורש בסק״ג שכן חייב גם להשכיר עצמו‪.‬‬
‫באמת גם מי שאין לו בני בית ג״כ לאחר'חצות מדליק‬
‫ובשעה״צ סק״ג מציין שכן פסקו המאמר מרדכי וא״ר‪,‬‬
‫כבר בלא ברכה‪ ,‬כך יוצא מבואר מד׳מג״א שם‪ ,‬דמסכים‬
‫ודלא כע״ת‪ ,‬ושטעמם דכיון דילפיגן מפסח כמו שכתב‬
‫מעיקרא דדינא לדעת המהרש״ל שדוקא עד חצות יש‬
‫הרה״מ ילפינן כולי׳ מילתא משם‪.‬‬
‫לברך‪ ,‬ורק כשיש בני בית נעורים מסכים לדעת הג״מ‬
‫בגוף דברי הא״ר בסק״א‪ ,‬וראיתי שסותר גם‬ ‫ועיינתי‬
‫שיש לברך אפי׳ עד עמוד השחר‪ .‬אבל באין בני בית‬
‫עצם החילוק של הע״ת דהכא אית ליה‬
‫נעורים‪ ,‬או שר‪.‬וא יחידי‪ ,‬איך לברך לאחר חצות‪. .‬‬
‫היכרא וכו׳ אבל בד׳ כוסות ליכא היכר וכו׳‪ ,‬וכותב‬
‫רואד‪ .‬שכך מבאר בהדיא גם המ״ב בשעה״צ ס״ק‬ ‫ואני‬ ‫דגם בפסח איכא עוד היכרא דמצה ומרור‪ ,‬וגם כותב‬
‫י״ז‪ ,‬דלפ״ד המג״א אם יד‪,‬יד‪ ,‬אדם במקום שאין‬ ‫להוכיח ג״כ מגופו דנ״ח‪ ,‬וכסברת כת״ר‪ ,‬ועוד בהוספת‬
‫איש אף מאנשי הבית שם ידליק בלא ברכה ע״ש‪ ,‬הרי‬ ‫בלשון‬ ‫דקדוק והוכחה לכך‪ ,‬והוא מדכתוב בש״ע‬
‫־‬ ‫כנ״ל‪.‬‬ ‫״שואל״ ולא בלשון ״לוה״‪ ,‬והיינו דר״ל דשואל על‬
‫תרע״ג מג״א סק״ב‪ .‬עמ״ש המג״א‪ .‬וב״ח פסק‬ ‫בסי'‬ ‫ה(‬ ‫הפתהים‪ ,‬וא״יכ מטעם זה אפשר דסמך הש״ע דה״ה‬
‫להחמיר וכ״כ הסמ״ק וסה״ת דאפילו לאכול‬ ‫שישכור עצמו דהא אמרי׳ בב״ב לעולם ישכיר אדם‬
‫אצלו אסור‪ .‬מקשה כת״ר וכותב‪ :‬צ״ע מאי אפילו‬ ‫עצמו לעבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות ע״ש‬
‫לאכול דקאמר דמנ״ל דאכילה הד תשמיש עראי‪,‬‬ ‫]ואגב‪ .‬מ״ש כת״ר בדבריו דנלמד מהא דשואל על‬
‫ומספר התרומד‪ ,‬ליכא שום ראי׳ לזה‪ ,‬גם הסמ״ק העתיק‬ ‫הפתחים‪ ,‬דה״ה דחייב למכור כסותו‪ ,‬הנה לזה אין‬
‫רק לשון ספר התרומה‪.‬‬ ‫דכשם‬ ‫צורך בלימוד דהא זה כתוב מפורש בשו״ע‪,‬‬
‫לעיין במחצה״ש שם שמבאר שהחידוש‬ ‫ואנהרינהו‬ ‫ששואל‪ ,‬כך צריך למכור כסותו‪ ,‬והדיון הוא רק על‬
‫הוא בעיקר לא מפני דאכילה הוי תשמיש‬ ‫להשכיר עצמו שלא נזכר מפורש בשו״ע[‪.‬‬
‫עראי‪ ,‬אלא החשוש הוא אע״פ דא״צ שיד‪,‬יו שיו סמוכות‬ ‫ג ם לרבות המאמר מרדכי בדבריו בסק״ב‪ .‬כותב ללמוד‬
‫לנר‪ .‬וכך כותב לבאר ביתר אריכות הערוך השלחן‬ ‫זאת מהד סברא‪ ,‬דמדאמרינן שהוא חייב למכור‬
‫בסעי׳ ז׳‪ ,‬דבא לאפוקי ממה שי״א דדוקא תשמיש שצריך‬ ‫כסותו נראה דג״ש הוא שחייב להשכיר את עצמו‪ ,‬וגם‬
‫לעשותו סמוך להנר אסור‪ ,‬ולכן ״אפילו לאכול מרחוק‬ ‫כותב הלימוד מדין ד׳ כוסות‪ ,‬ואשר לדעת הה״מ הדבר‬
‫אסור״‪.‬‬ ‫במכ״ש שה״ד‪ .‬בנ״ח דחייב‪ ,‬ושממילא אין להמציא‬
‫קלט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ע‬ ‫שז‬
‫תרע״ו כותב ע״ד העטרת זקנים שמביא דרשת‬ ‫בסי'‬ ‫ז(‬ ‫ומהמ״ב בסק״ט משמע שפירש שהחידוש הוא בעיקר‬
‫חז״ל שכל המועדות ‪.T‬יו בטלים חוץ מחנוכה‬ ‫על ״בשבת״‪ ,‬דאפילו לאכול אצלן בשבת‬
‫ופורים‪ .‬ושואל כת״ר‪ ,‬דלא ידע איה מקום דרשה זו וכו׳‪.‬‬ ‫דהוא סעודת מצודי ג״כ אסור יעו״ש‪.‬‬
‫שגם‪ .‬בס׳ מגיד מישרים למרן חב״י ז״ל פ׳‬ ‫ואודיעהר‬ ‫ו ט״ ש דאין שום ראי׳ לזה מס׳ התרומה והסמ״ק‪,‬‬
‫ויקד‪,‬ל‪ ,‬היה מקובל בידו חז״ל כזה‪ ,‬דכוחב‬ ‫למעתיק בשולי הגליון לשון הסמ״ק‪ .‬נראה פשוט‬
‫שם בלשון‪ :‬״וד׳יינו דאמור רבנן חנוכר‪ ,‬ופורים ■אינם‬ ‫דראי׳ המג״א היא‪ ,‬ממה שמקודם כותבים דינא דאסור‬
‫בטילים לעולם״ עיי״ש‪ .‬וראיתי בס׳ קדמות ספר הזוהר‬ ‫להרצות מעות כנגד נר חנוכה ולא מלאכה אחרת‪ ,‬ולא‬
‫להגרד״ל ז״ל במאמרו על הספר מג ‪ T‬מישרים‪ ,‬שמעיר‬ ‫כוללים בזה גם לא לאכול‪ .‬אלא לאחר מיכן מוסיפים‬
‫עליו כדיערת כת״ר על העטרת זקנים‪ ,‬דבמדרש משלי‬ ‫וכותבים ״גם לא לאכול״‪ ,‬ומשמע שזה ^ ו ש נוסף שלא‬
‫איתא רק על ימי הפורים שאינן בטלין לעולם ע״ש‪.‬‬ ‫רק להרצות ולעשות מלאכה אסור‪ ,‬אלא אפילו לאכול‬
‫אבל כפי הנראה היד‪ ,‬לפניהם חז״ל כזה‪ ,‬ונעלם מאתנו‬ ‫ג״כ אסור‪ .‬״וגם״ לרבות דין זה‪.‬‬
‫כשם שמצינו עוד הרבה מאמרי חז״ל שמוזכרים בדברי‬ ‫ו מ ה שמוסיף כתר״ה בדבריו להקשות על ראי׳ המג״א‬
‫הראשונים ואנו לא זכינו לאורם‪.‬‬ ‫שם מסי׳ תרע״ח דאם לא כן יקנה נ״ח וידליקנה‬
‫עוד גת״ר להלן בדבריו שם‪ ,‬דמצות הדלקת‬ ‫ומ׳׳ש‬ ‫ח(‬ ‫בביתו ויהי׳ גם ׳שלום בית וכו׳‪ ,‬ומקשה דהלא בשבת‬
‫נ״ח לא נזכר כלל במגילת תענית‪ ,‬אקרא תמד‪,‬‬ ‫מדליקים כל פעם נר לכבוד שבת ואם ידליק רק אחד‬
‫ע״ז‪ ,‬דד‪,‬א בפ״ט ממגילת תענית כתוב מפורש ממצות‬ ‫לא יהי׳ היכר דהודלק למצות נ״ח וכו׳‪ .‬אין בזה די‬
‫הדלקת נר חנוכה איש וביתו‪ ,‬ומבואר גם פרטי מצות‬ ‫השב‪ ,‬דדינא דהיכר הוא רק לכתחילה‪ .‬וכבר הרגיש‬
‫הד‪,‬דלקד‪ ,‬כיעו״ש‪.‬‬ ‫לבאר זאת המחצה״ש שם‪ ,‬דרק היכי דאפשר בעי׳ נר‬
‫וד‪,‬נני בכבוד רב ובברכד‪ ,‬מרובד‪,‬‬ ‫אחר לכתחילה משום היכר׳‪ ,‬לכן‪ ,‬היכי דל״ל כ״א נר‬
‫ידידו דוש״ת באה״ר ומוקירו ומכבדו כרז״ע‬ ‫א׳ כדי שלא יתבטל ממצות נ״ח היה ראוי להדליקה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫על שלחנו‪ ,‬אע״כ דאסור לאכול אצלו עיי״ש‪.‬‬
‫תרע״ד עמ״ש המג״א בריש הסי׳ ‪ :‬אבל במרדכי‬ ‫בסי'‬ ‫ו(‬
‫שלפנינו )סי׳ רע״א( משמע דבכל נרות של‬
‫סימן עא‬
‫מצוד‪ ,‬נהגו להחמיר וכו׳ וכ״מ בתום׳‪ ,‬משיג כת״ר‬
‫בגדר מצות מחית עמלק ואם מקבלים גרים‬ ‫וכותב ‪ :‬הנד‪ ,‬ז״ל המרדכי שלפנינו ‪ :‬מיד‪,‬ו בתוס׳ פירשו‬
‫מהם‪.‬‬ ‫נד‪,‬גו להחמיר שלא לד‪,‬דליק מנר לנר ע״כ‪ ,‬וכ״כ ר״ש‬
‫משאנץ ואין לשנות המנהג וכו׳ ולא ידעתי היאך משמע‬
‫בפ״ו מד‪,‬׳ מלכים הלכות א׳־ד׳ פוסק וז״ל‪:‬‬ ‫הרמב״ם‬ ‫ממרדכי ותוס׳ האלו דבכל נרות של מצוד‪ ,‬נהגו לד‪,‬חמיר‪,‬‬
‫עד‬ ‫בעולם‬ ‫אין עושין מלחמה‪ ,‬עם אדם‬ ‫וצ״ע‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת‬ ‫אמנם כבר החמד משה בסק״ב השיג בכזאת על‬ ‫הנה‬
‫מצור‪ ,‬וכו׳ אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח‬ ‫המג״א‪ ,‬דאין הכרע בדברי המרדכי כי המרדכי‬
‫עליד‪,‬ן אין הורגין מהן נשמד‪ .‬וד‪,‬רי הן למס שנאמר ‪,T‬יו‬ ‫כ״כ בשם התוס׳‪ ,‬וד‪,‬וא ד׳ כ״ג ע״א ד״ה ש״מ וכו׳‬
‫לך למס ועבדוך וכו׳ וד‪,‬עבדות שיקבלו הוא שיהיו‬ ‫ופשטא בדבר ‪,T‬ם קאי אגר חנוכה‪ ,‬וגם רמ״א הבין כן‬
‫נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יד‪,‬יו‬ ‫וכו׳ עיי״ש‪.‬‬
‫כבושים תחת ידם וכו׳ ואם לא השלימו או שהשלימו‬ ‫מפני‬ ‫היא‪,‬‬ ‫מהמרדכי‬ ‫לעג״ד הוכחת המג״א‬ ‫אבל‬
‫ולא קבלו ז׳ מצות עושין עמד‪,‬ם מלחמה וכו׳ ואת הורגין‬ ‫שמקודם לכן מדבר המרדכי בסתם מנר של מצוד‪,‬‬
‫אשד‪ ,‬ולא קטן וכו׳ במד״א במלחמת הרשות שהוא עם‬ ‫כדי‬ ‫של מצור‪,‬‬ ‫ומביא דעת המתירים לד‪,‬דליק מנר‬
‫שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו‬ ‫לד‪,‬דליק בו נר של מצוה אחרת‪ ,‬וגם מפרט והולד‪ ,‬דכן‬
‫אין מניחין מהם נשמה וכו׳ וכן הוא אומר בעמלק‬ ‫בנר של שבת וכן בנרות של ביהכ״נ‪ ,‬וכהמשך לזה‬
‫תמחה את זכד עמלק וכו׳‪.‬‬ ‫מוסיף המרדכי וכותב‪ ,‬דמ ‪,T‬ו התוס׳ פירשו נד‪,‬גו להחמיר‬
‫יו צ א לנו מדברי הרמב״ם דס״ל שגם בעמלק מועיל‬ ‫שלא לד‪,‬דליק מנר לנר וכו׳‪ ,‬ומשמע מזה איפוא מפורש‬
‫השלמה‪ ,‬ע״י קבלת ז׳ מצות וקבלת מס ועבדות‪.‬‬ ‫שר‪,‬מרדכי היה סבור שאין לחלק בזה בין נ״ח לבין שאר‬
‫בספר אבני נזר חאו״ח ח״ב סי׳ תק״ח שכותב‬ ‫א( ויעוין‬ ‫נרות של מצוד‪ ,,‬ואם התום׳ סוברים שיש להחמיר בנ״ח‬
‫להקשות על הרמב״ם דמג״ל שגם בעמלק‬ ‫שלא להדליק מנר לנר‪ ,‬ה״ד‪ ,‬דאסור לפי״ז גם בשאר‬
‫מועיל השלמר״ ואין לומר דילפינן עמלק משבעד‪ ,‬אומות‬ ‫נרות מצוה‪ ,‬ועל כן הביא המדדכי מדבריהם שמוכח‬
‫דליתא‪ ,‬דשאני שבעה אומות דטעם שמחרימין אותם‬ ‫מדבריהם שלא כד‪,‬דעה הקודמת שהביא לפני כן דס״ל‬
‫כדי שלא ילמדו לעשות‪ ,‬אבל עמלק שאינו בארץ ישראל‬ ‫דמותר להדליק מנר של מצור״ וכן בנר שבת‪ ,‬ונרות‬
‫וטעם מחייתו משום ויבא עמלק וגו׳ מנלן דמהנו‬ ‫של ביד‪,‬כ״נ‪ ,‬אלא שיש לנד״וג להחמיר שלא לד‪,‬דליק‪,‬‬
‫השלמה ותשובה‪.‬‬ ‫ופשוט‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫ל!מ‬
‫בעצמו ואין צריך להיות נכנע וטפל ואם יזדמן שיראה‬ ‫ליישב שרק בז׳ אומות צריך ריבוי דקרא‬ ‫וכותב‬
‫מעלה בישראל מה שאין •בו ובעל כרחו יצטרך להיות‬ ‫דמועיל השלמה מפני שחוטאים בעצמם ועושים‬
‫נכנע יהי׳ שונא ורודף כעמלק אביו‪ ,‬ועדיין אין לנו‬ ‫כל התועבות ונתחייבו מיתר‪ .‬לכן הוה אמינא שלא יועיל‬
‫הוכחה שאיננו בכלל אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם;‬ ‫תשובה כמו כל חייבי מיתות בית דין שאין נפטרים‬
‫אך בשעת כיבוש שאז צריך לקבל עליו מסים ושיעבוד‬ ‫מחיובם על ידי תשובה‪ ,‬אבל זרע עמלק שנענשין בעון‬
‫שיהיו נבזים ושפלים ולמטה ולא ירימו ראש בישראל‬ ‫אבותם‪ .‬לכן הוא דוקא באוחזין מעשה אבותיהם בידיהם‪,‬‬
‫וגם שיעבוד הנה שמתרצה להיות נכנע זה אינו אוחז‬ ‫אבל אם עשו תשובה וקיבלו שבע מצות הא אין אוחזין‬
‫מעשה אבותיו בידו ואין מחויב מיתה עכ״ד האבנ״ז‪.‬‬ ‫מעשה אבותיוע ב ‪T‬יהם ושוב אין נענשין בעון אבותם‪.‬‬
‫לנו לפי מסקנתו זאת של האבני נזר בדעת‬ ‫ויוצא‬ ‫ולפי ח ‪T‬ושו זה של האבני נזר יוצא שאפשר לקבל‬
‫הרמב״ם‪ ,‬שמתי ס״ל להרמב״ם שמקבלים גם‬ ‫מעמלק גם גרי־צדק‪ ,‬והדברים עוד■ ק״ו‪■ ,‬דאם‬
‫מעמלק‪ ,‬דוקא בשעת כיבוש‪ ■,‬וכשמקבל עליו רק להיות‬ ‫בקבלת ד מצות נקרא כבר אין אוחזין מעשה אבותיהם‬
‫כגר תושב בשמירת שבע מצות בני נח‪ ,‬מפני שאז הוא‬ ‫בידיהם ושוב אין נענשים בעון אבותם )כנימוקו של‬
‫צריך לקבל עליו מסים ושיעבוד ושיהיו נבזים ושפלים‬ ‫האבנ״ז( מכש״ב כשמקבלים עליהם להיות גרי־צדק‬
‫אבל להיות גר צרק כישראל גמור שפיר מודה הרמב״ם‬ ‫ולקיים כל התרי״ג מצות‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫שאין ■מקבלים אותו לעולם‪ ,‬כי אזי אין זה עוד הוכחד‪.‬‬ ‫ו כ ך יוצא באמת כן גם מדברי הכ״מ ברמב״ם שם‬
‫שרוצדי בהכנעה שד‪,‬רי נעשה ישראל בעצמו ואין צריד‬ ‫שמסביר בפשיטות שלכן מועיל גם בעמלק קבלת‬
‫להיות נכנע וטפל‪ ,‬וגם להיות כגר תושב אין מקבלין‬ ‫ז׳ מצות מפני שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו‬
‫אלא בשעת כיבוש וכנ״ז‪ .‬באופן שלקבלו להיות גר תושב‬ ‫מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח‬
‫עדיף מלקבלו להיות גר צדק‪ ,‬דלהיות גר צדק אין‬ ‫הכשרים ע״ש‪ ,‬וא״כ מכ״ש כשמקבלים עליהם להיות‬
‫מקבלים לעולם וכדברי המכילתא ולהיות גר תושב‬ ‫גרי־צדק דבודאי יוצאים אז מכלל עמלק‪ ,‬ומקבלים אותם‪.‬‬
‫מקבלין מיד‪.‬ת בשעת כיבוש‪] .‬ויעוין בחדושי הגרי״ז‬ ‫א ך האבנ״ז שם ממשיך בדבריו להקשות על הרמב״ם‬
‫הלוי ז״ל עה״ת שעפי׳י דברי הרמב״ם הנ״ל בה׳ מלבים‬ ‫ממה דאיתא במכילתא סוף פרשת בשלח‪ :‬בשעה‬
‫דגם בעמלק אם השלימו וקיבלו עליהן ז׳ מצות אין‬ ‫שבא המבשר ממיתת שאול ואמר גר עמלקי אנכי‬
‫הורגין אותן‪ ,‬כותב יפה לבאר ז״ש בשמואל בלשון ;‬ ‫באותה שעה נזכר לדוד מה שנאמר למשה רבנו אם יבוא‬
‫לך והחרמת את החטאים את עמלק‪ .‬ר״ל אותן שאינן‬ ‫שיקבלוהו‪ .‬ומביתו‬ ‫להתגייר‬ ‫מכל האומות שבעולם‬
‫מקבלין ז׳ מצות שב״נ מוזד‪.‬רין עליהן עיי״ש[‪.‬‬ ‫]היינו מבית עמלק[ שלא יקבלוהו ]וכן הוא בפרקי‬
‫ב( א ל א דיש לעיין על האבני נזר מדברי הרמב״ם בפרק‬ ‫דר״א שנשבע הקב״ה בכסאו שאין מקבלין גרים מזרע‬
‫י״ח מד‪.‬׳ סנהדרין ה״ו דמטעם קא טעים לנו‬ ‫עמלק[ והרגו‪ .‬הנה שאף גרים גמורים אין מקבלין‬
‫טעמא שהרג דוד לגר עמלקי בהודאת פיו‪ ,‬דד‪.‬וראת‬ ‫מזרע עמלק‪ ,‬כל שכן קבלת ז׳ מצות לבד‪.‬‬
‫איתא‬ ‫שעה היתד‪ .‬או דין מלכות היה ע״ש‪ .‬ואם‬ ‫הגירסא‬ ‫כל‬ ‫האבנ״ז‬ ‫הנראה לא היה לפני‬ ‫]וכפי‬
‫דהרמב״ם ס״ל דלהיות גר צדק אין מקבלים מעמלק‪,‬‬ ‫שלפנינו במכילתא ולכן הוצרך להביא סיוע גם‬
‫ובעל ׳כרחו דאותו גר העמלקי פירש איפוא הרמב״ם‬ ‫מהפרד״א‪ ,‬דלפנינו הכל כתוב מזה במכילתא ‪:‬ובזה״ל ‪:‬‬
‫שהיד‪ .‬רק גר תושב שד‪.‬תגייר בשעת כיבוש‪ ,‬אם כן‬ ‫רבי אליעזר אומר נשבע המקום בכסא הכבוד שלו‬
‫מדוע איצטריך לפרש שזח שהרגו דוד היה זה רק‬ ‫שאם יבא מכל האומות ]להתגייר‪ .‬הגר״א[ שיקבלוהו‬
‫הוראת שעה‪ ,‬או דין מלכות‪ .‬הא בלא״ה מסתבר דבן נח‬ ‫ולעמלק ולביתו שלא יקבלוהו שנאמר ויאמר דוד אל‬
‫נהרג על פי עצמו‪ ,‬וכמו שגם פוסק הרמב״ם בפ״ט מה׳‬ ‫הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי‬
‫מלכים הי״ד דבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא‬ ‫אנכי‪ ,‬נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו‬
‫התראה ועל פי קרובין ע״ש‪.‬‬ ‫אם יבא מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו‬
‫לתרץ ולומר דאע״פ שנהרג ע״פ ע״א וע״פ‬ ‫ויש‬ ‫ומביתו ]של עמלק‪ .‬הגר״א[ שלא יקבלוהו מיד ויאמר‬
‫קרובין מ״מ על פי הודאת עצמו אינו נהרג‪ ,‬כי גם‬ ‫אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך‪ ,‬לכך נאמר‬
‫בעדות אשה אינו נהרג כדפוסק הרמב״ם שם בה׳‬ ‫מדור דור עכ״ל המכילתא[‪.‬‬
‫מלכים‪ ,‬וגם מטעמא שכותב הרמב״ם שם בה׳ סנהדרין‬ ‫כותב האבנ״ז ליישב דברי הרמב״ם בעפ״י‬ ‫על כן‬
‫דשמא מן העמלין מרי נפש הרא המחכים למות וכו׳‬ ‫מה דאיתא בתנא דבי אליהו פרק כ״ד שצוה‬
‫שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג‬ ‫אליפז לעמלק בנו ששע שעולם הבא אינו מתוקן אלא‬
‫כיעו״ש‪.‬‬ ‫לישראל לך וסייע אותם בחפירות בארות וכדומה ותזכה‬
‫בספרי הלכות מדינה ח״ב שער ה׳ פ״ו אות י׳‬ ‫והנה‬ ‫ג(‬ ‫עמהם‪ ,‬כיון ששמע רישומו של דבר נעשה שונא ורודף‬
‫הבאתי דברי האבנ״ז הנ״ל בקשר לענין אחר‬ ‫לישראל ע״כ‪ .‬הנה שזהו שורש חטא עמלק שאינו רוצה‬
‫שכתבתי שם‪ .‬ועל דברי האבנ״ז אלד‪ .‬כתב לי בזמנו‬ ‫בשום אופן להיות נכנע לישראל‪ ,‬ועל כן אף שמתגייר‬
‫הגאב״ד דטשעבין ז״ל )והדפסתי את תשובתו בשלימותד‪.‬‬ ‫אין זה עוד הוכחה שרוצה בהכנעה שהרי נעשה ישראל‬
‫קמא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עא‬ ‫ש ׳ו ״ ת‬
‫חאו״ח ח״ב סי׳ כ׳׳ב שמבאר בפשיטות דד‪,‬גם שב״נ‬ ‫בספרי הלכות מדינה ח״ג שער י' פ״א( בזה״ל ‪ :‬בעיוני‬
‫נר‪.‬רג עפ״י ע״א או קרוב‪ ,‬אבל ע״פ עצמו אינו נד‪.‬רג‬ ‫ראיתי שכ״ת הביא בשם האבני נזר שהעיר על הרמב״ם‬
‫שלא הזכיר בדבריו מדעת ספר החינוך‬ ‫יעו״ש‪ .‬אך■ לפלא‬ ‫ממכילתא פ׳ בשלח דאין מקבלים גרים מעמלק‪ ,‬ודן‬
‫בזד‪.,‬‬ ‫האבנ״ז מק״ו אם גרים גמורים אין מקבלים כש״כ אם‬
‫בספרי השבתי לד‪,‬גאב״ד מטעבין ז״ל על‬ ‫ושם‬ ‫ד(‬ ‫אין מקבלים עליהן רק ז׳ מצות לבד שאין מקבלין אותן‬
‫דבריו הנ״ל בזה״ל; בעצם מתקבלת מאד‬ ‫■עכ״ד — הנה מאז הרגשתי בזה וחשבתי שי״ל להיפד‬
‫סברת כ״ג זאת‪ ,‬וכמו״כ כיוון כ״ג בד‪,‬סברת דברי‬ ‫דרק לקבלו שיהי׳ ראוי לקר‪,‬ל ישראל אין מקבלין אותו‪,‬‬
‫המכילתא להגאון בעל אור שמח בספרו משך חכמה‬ ‫אבל להיות רק גר תושב שפיר מקבלין אותו‪ .‬ועפי״ז‬
‫עד‪,‬״ת םו״פ תצא שכדרכו בקדש נוקט לשון קצרד‪,‬‬ ‫יונח מה שהקשו איד הרגו דוד לגר העמלקי כיון שלא‬
‫בבחינת מועט המחזיק המרובה וכותב ״וד‪,‬א דאמרו‬ ‫הי׳ עדות רק הודאת פיו וגם בלי התראה ]ואמנם הרמב׳׳ם‬
‫במכילתא שהרג גר עמלקי שאין מקבלין גרים מעמלק‪,‬‬ ‫פי״ח מסנהדרין ה״ו דעתו שהוראת שעה הי׳[ אולב‬
‫היינו לכן הרגו בהודאת עצמו כמו בן נח שנד‪,‬רג ע״פ‬ ‫כמה‬ ‫שפרשו‬ ‫מה‬ ‫לדברינו הנ״ל ניחא‪ ,‬נהי דלפי‬
‫עצמו וברור״ ע״ש‪ .‬וביאור זה בדברי המכילתא ניתן‬ ‫מהמפרשים הדברים כפשוטם שהי׳ כבר גר בעת שבא‬
‫להתפרש גם אם ננקוט כדברי האבני נזר כמובן‪.‬‬ ‫לבשר ‪,‬לדוד כמו שתאר את עצמו שגר עמלקי הוא‪.‬‬
‫כפי שמרגיש הדר״ג בעצמו משמע מפורש מדברי‬ ‫אבל‬ ‫מ״מ הי׳ רק גר תושב‪ ,‬דהא אין מקבלין עמלקי לעשותו‬
‫הרמב״ם שסבר שגר העמלקי היר‪ ,‬גר צדק‪,‬‬ ‫לגר צדק‪ ,‬והנה גר תושב הלא דינו כבן נח לכל דבר‬
‫שהרי מסביר‪) .‬בספי״ח מסנהדרין( שזה שהרג דוד לגר‬ ‫כמבואר בש״ם כריתות ט׳‪ ,‬ועי׳ בתום׳ יבמות מ״ח ד״ה‬
‫העמלקי בהודאת פיו הוראת שעה היתד‪ ,‬או דין המלכות‬ ‫זה׳ דאסור לו לשבות כב״נ‪ ,‬וא״כ ׳שפיר נהרג בלא התראה‬
‫היה‪ ,‬ואי ה״ד‪ ,‬גוי או אפילו רק גר תושב לא היה צריך‬ ‫כמבואר בש״ס סנהדרין נ״ז וגם על פי הודאת עצמו‬
‫לכל זה כמובן מכיון שב״נ נהרג ע״פ עצמו‪.‬‬ ‫כמבואר בחינוך מצוד‪ .‬כ״ו‪ ,‬ומדויק מה שמבואר שם‬
‫שד‪,‬רמב״ם דחה את המכילתא־ מהלכה י״ל מפני‬ ‫וזה‬ ‫במכילתא באותה שעד‪ .‬נזכר דוד ישאין מקבלים גרים‬
‫דסבד דש״ס דילן פליג ע״ז‪ ,‬וד‪,‬יינו‪ ,‬ממד‪ ,‬דאיתא‬ ‫מעמלק וד‪.‬רגו‪ ,‬ולכאורה מד‪ .‬תלוי זב״ז‪ ,‬אולם לד‪.‬נ״ל‬
‫בגיטין ד׳ נ״ז ע״ב ובסנד‪,‬דרין ד׳ צ״ו ע״ב דמבני בניו‬ ‫הסי׳ שנזכר שאין מקבלין מעמלקי לגר צדק וע״כ אינו‬
‫של המן למדו תורה בבני ברק‪ .‬הרי דס״ל לש״ס דילן‬ ‫רק גר תושב וע״כ שפיר הרגו בהודאת פיו עכ״ל הגאב״ד‬
‫דמקבלין גרים מעמלק‪ ,‬ותפס איפוא הרמב״ם לד‪,‬לכה‬ ‫מטשעבין ז״ל‪.‬‬
‫כשיטה הש״ם‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫מה שראינו הרי למעשה סובר כזאת גם האבנ״ז‬ ‫ועפ״י‬
‫לומר ביותר‪ ,‬שגם במכילתא שם נחלקו בזה‪,‬‬ ‫ויש‬ ‫בעצמו במסקנתו שרק גר תושב מקבלין ולא גר‬
‫ורבי אלעזר המודעי שדורש ״הנ?לחמה לד‪,‬׳ בעמלק״‬ ‫צדק‪ ,‬וביאר אח הדבר גם במילתא בטעמא וכנז״ל‪.‬‬
‫שבא לומר ‪ :‬נשבע הקב״ד‪ ,‬בכסא הכבוד שלו אם אניח‬ ‫ואת דברי הרמב״ם בר‪,‬׳ סנר‪.‬דרין כתבנו ג״כ דאפשר‬
‫נין ונכד של עמלק תחת כל השמים שלא יאמרו גמל‬ ‫להעמ ‪ T‬שפירש שהגר העמלקי היה רק גר תושב‪ ,‬ומד‪.‬‬
‫זה של עמלק״‪ .‬לא ס״ל שנשבע גם שלא לקבל מהם‬ ‫שמתקשה הגאב״ד מטשעבין ז״ל דא״כ למה הוצרך‬
‫גרים‪ ,‬מפני‪ ,‬דכשמתגיירים שוב הוו כקטן שנולד ואין‬ ‫הרמב״ם לבוא עלה מכח הוראת שעד‪ ,,‬כתבנו ג״כ‬
‫להם יותר שייכות לעמלק‪ .‬ורק רבי אליעזר הוא שבא‬ ‫ליישב די״ל מפני שס״ל שגם בן נח אינו נהרג בהודאת‬
‫שם במכילתא ודורש כן שנשבע הקב״ד‪ ,‬לא לקבל גרים‬ ‫עצמו‪ ,‬ומה שמביא הגאב״ד מטשעבין מדברי החינוך‬
‫מעמלק ומפרש עפ״י זה ענין הריגת דוד לגר העמלקי‬ ‫מצוה כ״ו שסובר שב״ג נד‪.‬רג גם על סי הודאת עצמו‪,‬‬
‫עכ״ל בדברי שם בזה‪.‬‬ ‫לדעתי אין מזה עוד הוכחה שגם הרמב״ם יסבור כז‪,‬‬
‫מצאתי שגם החיד״א ז״ל בספרו עין זוכר מע׳‬ ‫ושוב‬ ‫ואדרבא מדבר‪.‬לכות מלכים לא הזכיר מזה משמע יותר‬
‫הנ״ל‬ ‫כדברי‬ ‫לפרש‬ ‫הג׳ אות א׳ שכותב גמי‬ ‫דס״ל שלא נהרג בד‪,‬ודאת עצמו‪ ,‬וד‪.‬מנחת חנוך התקשר‪,‬‬
‫שד‪,‬רמב״ם שאב מקורו מש״ס דילן דא״תא מבני בניו‬ ‫ח‪T •2‬‬ ‫שד״ז‬ ‫באמת בדעת ספר החינוך בזה‪ ,‬וכתב‬
‫של המן למדו תורד‪ ,‬בבני ברק‪ ,‬ועוד דבמכילתא ר׳‬ ‫הרהמ״ח מדעתו הרחבד‪ ,‬ולא מצא בש״ס ולא ברמב״ם‬
‫אליעזר אמרר‪ .‬וקיי״ל‪ ,‬דאין הלכה כרבי אליעזר‪ ,‬וגם‬ ‫דב״נ נתחייב בד‪,‬ודאת עצמו‪ .‬ורק כותב להסביר את‬
‫זאת דבמכילתא עצמד‪ ,‬במחלוקת שנויה ור״א המודעי‬ ‫דעתו שלכן ס״ל שנד‪,‬רג ע״פ עצמו‪ ,‬מכיון שנהרג ע״פ‬
‫פליג עליה דר״א‪ ,‬וד‪-‬גם שמצא בפסיקתא רבתי דאתמר‬ ‫קרוב וע״פ ע״א‪ .‬וגם מוסיף עלד‪ ,‬שלא יתכן לומר זאת‬
‫זאת בשם ר״א בן יעקב‪ ,‬אפשר דסבר הרמב״ם דד׳גירסא‬ ‫לדעת הראב״ד שפי׳ דעל עצמו אינו בגדר עדות עיי״ש‪,‬‬
‫רבי אליעזר כמ״ש במכילתא‪ ,‬וא״נ גרסינן ראב״י סבר‬ ‫וא״כ אפשר שגם הרמב״ם ס״ל נמי בכזאת ומשו״ר‪ ,‬לא‬
‫דסבר‬ ‫דפליגי עליה ולא קיי״ל כוותיה‪ ,‬וגם זאת‬ ‫הזכיר בה׳ מלכים שגם נהרג עפ״י עצמו‪ ,‬ועוד זאת‬
‫דתלמודין לא סבר הכי כדאמרן ופסק כתלמודין וכן‬ ‫דד‪,‬א איכא בזד‪ ,‬לומר שלא נהרג ע״פ עצמו כד‪.‬סברת‬
‫שבכלל אין לד‪,‬שגיח בפסיקתא רבתי כי מלאה טעיות‬ ‫הרמב״ם בה׳ סנד‪,‬דרין שם מפני דשמא מן העמלין מרי‬
‫עיי״ש ]ולפני כן‪ ,‬וכן בספרו פתח עינים בסנהדרין שם‬ ‫נפש הוא ובו׳ וכנ״ל‪ .‬וכך ראיתי גם בשו״ת מחנה חיים‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קמב‬
‫במלחמד‪ .‬ור‪.‬לך ונתגייר וקבלוד‪.‬ו‪ ,‬ודוד אמר שקיבלוהו‬ ‫דחה אוקימתוח אחרות כגון לומר דמעצמם התגיירו‪,‬‬
‫שלא כדין כיון שהיד‪ .‬במלחמה עיי״ש‪.‬‬ ‫או לומר דמקודם צריך לקבל ריז׳ מצות יורק אז מגיירים‬
‫ו כ ל מצאתי להגאון חנצי״ב ז״ל בפירוש ברכת הנצי״ב‬ ‫אותו בשלב שני‪ ,‬או לומר דתינוקות מושלכין מצאו‪.‬‬
‫הנדמ״ח שעל דברי המכילתא כותב בזה״ל!‬ ‫או שכוונת המכילתא רק שלא יתירו לגר עמלקי לבוא‬
‫ולעמלק ולביתו לא יקכלוהו‪ .‬כלומר בשעת מלחמה‬ ‫בקהל כיעו״ש[‪.‬‬
‫וגדולת ישראל כמו בימי דוד עכ״ל‪ .‬הרי כנ״ז‪ .‬והדברים‬ ‫כאמור דרכינו כעת בהליכה בעיקבות שיטת‬ ‫אולם‬ ‫ה(‬
‫ניכרים בר‪.‬״כלומר״ שכותב שהזקיקו לד‪.‬נצי״ב ז״ל‬ ‫האבני נזר‪ ,‬ושגם בדברי הרמב״ם אפשר‬
‫לפרש בכזאת בכוונת המכילתא כדי שלא יהא זה‬ ‫להעמיד שכוונתו שגר העמלקי היה רק גר תושב‬
‫בסתירה למד‪ ,‬שמצינו בגמ׳ שמבני בניו של המן למדו‬ ‫!וראיתי ברלב״ג בשמואל שם שרוצה להעמיד לא רק‬
‫תורה ברבים ולכן פירש דכוונת המכילתא היא לשעת‬ ‫זאת שלא היה גר צדק אלא שלא היה עמלקי בכלל‪,‬‬
‫מלחמה‪ ,‬וחיינו לאחר שנכנסו במלחמה כנ״ז בדברי‬ ‫ואעפ״י שאמר בן איעז גר עמלקי כבר אמר זה להורות‬
‫החזו״א‪ ,‬או בזמן גדולת ישראל כמו בימי דוד‪ ,‬ורק על‬ ‫שאינו עמלקי באמת‪ ,‬אלא שאביו התגורר בארץ עמלק‬
‫הוספד‪ ,‬זאת של או בזמן גדולת ישראל‪ ,‬יש לעיין דהא‬ ‫עיי״ש‪ .‬אבל זה נגד דברי המכילתא ויתר המקומות‬
‫אז אפילו משאר אומות אין מקבלין כדאיתא ביבמות ד׳‬ ‫בחז״ל בזה[‪,‬‬
‫כ״ד ע״ב‪ ,‬ונפסק כן גם ברמב״ם בפי״ג מאיסו״ב הט״ן‪.‬‬ ‫הגמ׳ בגיטין ובסנהדרין מצאתי בספר עיני‬ ‫ודברי‬
‫ויש לומר דמ״מ יש נפ״מ‪ ,‬דבשאר אומות מר‪,‬ני עכ״פ‬ ‫כל חי להגר״ח פלאג׳י ז״ל על אגדות חז״ל‬
‫אם נתגיירו מעצמן‪ ,‬וחוששין לד‪.‬ם‪ ,‬כדאיתא בתוס׳‬ ‫במככת סנהדרין שם שכותב לתרץ קושית העיון‬
‫יבמות שם ד״ה לא בימי דוד‪ ,‬וכן ברמב״ם שם‪ .‬אבל‬ ‫■יעקב שזה סותר להמכילתא‪ ,‬ולפרש‪ ,‬דיתכן לומר דההיתר‬
‫מעמלק גם בנתגיירו מעצמם ג״כ אין חוששין להם‪ .‬וזה‬ ‫שקיבלו היינו שבא סנחירב וכל דפריש מרובא פריש‪,‬‬
‫היה הענין שדוד לא חשש לגר העמלקי גם אפילו‬ ‫ושוב הופיע רוה״ק באנשי כנה״ג ונתגלה להם בנבואה‪,‬‬
‫אם העובדא היה שנתגייר מעצמו‪.‬‬ ‫דבא מבני בניו של המן אך תחילת הקבלת הגירות היד‪.‬‬
‫לעומת זה לא נמנע החזו״א ז״ל מלר‪,‬זכיר בדבריו‬ ‫ברם‬ ‫בסתום חכמה עיי״ש‪ ,‬ויש לר‪.‬וםיף ע״ז ולומר דלכן‬
‫גם זאת‪ ,‬דמיהו מהד‪.‬יא דםנד‪,‬דרין אין מ״מ להוכיח‬ ‫מ ‪.T‬ת לא ריחקום כישנתגלה לד‪.‬ם בנבואה האמת‪ .‬מפני‬
‫שכן מקבלין מעמלק‪ ,‬די״ל דבני בניו נתערבו באחרים‬ ‫שהיה זד‪ .‬בבחינה של לא בשמים היא ואין משגיחיו‬
‫וקיבלו אותם ע״ש‪.‬‬ ‫בבת קול‪ ,‬ודו״ק‪.‬‬
‫מכל האוקימתות שהזכרתי מה שכותבים‬ ‫ביתירה‬ ‫ז(‬
‫כן ראיתי בספר גליוני הש״ם להגר״י אנגיל ז״ל לגיטין‬
‫להעמיד בכוונת דברי ד‪,‬גמ׳ בגיטין וסנהד׳‪,‬‬
‫שם שמביא ג״כ הקושיא מר‪.‬םתירד‪ .‬מד‪.‬גמ׳ לבין מה‬
‫מצינו לד‪,‬בעל הטורים עה״ת פ׳ יתצוה כ״ת־ז׳‪ ,‬דכותב‬
‫שמבואר במכילתא‪ ,‬וכותב ליישב דלק״מ‪ ,‬דמשכחת‬
‫בזה״ל ; בני עלי היו מבזין הכהונר‪ ,‬שנא׳ בה אל שני‬
‫באשה מזרע עמלק שנישאת לעכו״ם שאינו מזרע עמלק‬
‫לכך נענשו ונהרגו‪ ,‬אבל נעמן היד‪ .‬מכבדד‪ .‬שביקש‬
‫וילדה לו בן דר‪.‬בן ההוא איננו מתייחם לזרע עמלק‬
‫אדמד‪ ,‬לעשות מזבח נתקרב תחת כנפי השכינה ומבני‬
‫דבעכו״ם הלך אחר הזכר כמבואר ביבמות מ״ח ב׳‬
‫בניו למדו תורה ברבים עכ״ל‪ .‬הנה נראה‪.‬מזד‪ ,‬בעליל‬
‫וא״כ הבן ההוא וכל יוצאי חלציו שפיר מקבלין אותן‪,‬‬
‫שד‪.‬בעל הטורים ז״ל היד‪ ,‬לפניו הגירסא בגמ׳ במקום‪:‬‬
‫ועל כזה הכוונה כאן‪ ,‬ור‪.‬א דאמר מבני בניו לאו דוקא‬
‫מבני בניו של המן למדו תורה וגו׳‪ :‬מבני בניו של‬
‫רק הכוונה יוצאי חלציו עיי״ש ]ויעוין בדרשות ה״ס‬
‫‪:‬עמן למדו תורד‪ ,‬וגו׳‪ .‬וסר לפי״ז מאל ‪ .T‬מהר כל‬
‫ח״א ד׳ ר״ב ע״ב שמבאר בנעימות פי׳ הפסוק ״ופני‬
‫הסתירר‪ ,‬מד‪,‬גמ׳ על המכילתא‪ ,‬דעם מחיית שמו של‬
‫המן חפו״ כי המן גימטרי׳ צ״ה‪ ,‬צ״ד ממנו בטומאה‬
‫המן מד‪,‬גמ׳ נמחה גם שמו של עמלק‪.‬‬
‫הצ״ד דציד‪ ,‬וא׳ ניצוץ קדושה שבני בניו למדו תורה‬
‫דברי‬ ‫ועיינתי במקורם של הדברים שמשם לוקחו‬
‫ברבים ]גיטין נ״ז ;[ ואותו ניצוץ נפרד ממנו טרם‬
‫החזו״א הנ״ל שעל הרמב״ם‪ ,‬וד‪.‬וא בחזו״א‬
‫התלותו ע״כ ופני המן חפו גמטרי׳ צ״ד עיי״ש‪ .‬ולם־‬
‫יו״ד סי׳ קנ״ז אות ה' וראיתי שמביא את דברי בעל‬
‫הגר״י אנגיל הג״ז אפשר להוסיף ולומר דאותו הניצוץ‬
‫הטורים‪ .‬ומעיר עליו דלא אתפרש מקורו‪ ,‬ובגמ׳ סנהדרין‬
‫א׳ של קדושה הפרידו ממנו ומכל זרע עמלק ונתערב‬
‫וגיטין לא משמע כן וכו׳ ואי אפשר שהיתה גי׳ נעמן‬
‫בזרע יתר העכו״ם שיכלו אחר כך להתגייר[‪.‬‬
‫תחת המן‪ .‬שהרי הדבר מוזכר בגמ׳ ב׳ פעמים‪ ,‬וכן הוזכר‬
‫ברש״י סנהדרין‪ ,‬ועוד דבהמן גרסינן בבני ברק‪ ,‬ובה״ט‬ ‫אחר‪ ,‬להעמיד את המכילתא באוקימתא‪,‬‬ ‫ובכיוון‬ ‫ו(‬
‫העתיק ברבים‪ ,‬ובגמ׳ סנהדרין נזכר המן לבסוף ואם‬ ‫ראיתי שכותב לפרש הגאון החזו״א ז״ל‬
‫הגי׳ נעמן ‪ v n‬נזכר בתחילד‪ .,‬אך לד‪.‬ערתו זו האחרונך‪,‬‬ ‫המכילתא‬ ‫דכוונת‬ ‫והיינו‪,‬‬ ‫על הרמב״ם בה׳ מלכים‪,‬‬
‫מסיים החזו״א וכותב שאמנם בגיטין נזכר תחילר‪,‬‬ ‫דלאחר שנכנסו למלחמד‪ .‬אין מקבלין אותן‪ ,‬דבשאר‬
‫עיי״ש‪ .‬ובקטע אחרון זה פתח החזו״א בעצמו את הפתח‬ ‫אומות מקבלין אף אח״כ‪ ,‬ולא יניח ד׳ נין ונכד לעמלק‬
‫והדרך שבו אפשר ליישב דברי הבעה״ט וגירסתו בגמ׳‪.‬‬ ‫היינו כעושה מעשה עמלק‪ ,‬וגר העמלקי דדוד‪ ,‬זה היד‪.‬‬
‫קן»ג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עב‬ ‫שר״ ת‬
‫הד״מ בזד‪ ,‬בטור סק״א שכותב בלשון‪ :‬״לוקחין בכל‬ ‫וזה שלא דקדק דיבעה׳׳ט להזכיר ככ;י ברר! כדאיתא‬
‫מקום שיש מטבע קבוע לוקחין המחציות של אותי־‪.‬‬ ‫בגמ׳‪ ,‬אלא כתב כרכים‪ ,‬אין לתפוס עליו בכך‪ ,‬כי הא‬
‫מטבע וכו״׳‪ .‬ור‪,‬יינו כנ״ז‪ ,‬ב( ובמקום שיש ממש מטבע‬ ‫הפועל יוצא הנשמע מזה הוא זה שלמדו תורה ברבים‪,‬‬
‫ששם מחצית עליד‪ .‬יש להעדיף לקחת ולתת אותה המטבע‬ ‫וזהו מה שהיה נצרך לו בעיקר לבעה״ט לדרשתו שם‪.‬‬
‫ששם מחצית עליד‪.,‬‬ ‫ויעוין בדברי הח״ם שהבאנו לעיל בדברינו שג״כ לא‬
‫יוצא לנו דמעיקרו של דבר יש בעיקר לעשות‬ ‫וא״כ‬ ‫דקדק לכתוב בב״ב כדאיתא בגמ׳ אלא כתב נמי בלשון‬
‫חישוב לתת שיוי מחצית של מטבע כדי שעי״כ‬ ‫למדו תורה ברכים‪.‬‬
‫ידיא ויעשה היכר וזכר למחצית השקל שהיו נותנים‬ ‫אשר כותב בזה הגר״ר !מרגליות ז״ל בהגהותיו‬ ‫ויפה‬
‫בזמן שביהמ״ק ר‪ ,T ,‬קים‪ .‬וא״ב ברור הדבר דלמי שקשה‬ ‫־מקור חסד על הס׳ חסידים סי׳ תתרי״ט סק״ב‬
‫להשיג החצאין ש׳שפיר יכול לתת שלימים ורק לחשוב‬ ‫]שהם׳ חסידים ג״כ כותב שם ״לפי שאמרו איש אל‬
‫בעת הגתינח חשבון חצאין עבור כאו״א זכר למחצית‬ ‫יתגייר מהם לא איש ולא אשה אין בהם תועלת כי מי‬
‫השקל‪.‬‬ ‫שהוא מהם יבא ל ‪T‬י רע ולקלקול כל רע מעמלק״‬
‫על כן גם בזמן שביד‪.‬מ״ק היה קים היו יכולים‬ ‫יתר‬ ‫עיי״ש[ אחרי העתיקו דברי הבעה״ט הנ׳׳ל‪ ,‬ובהטעימו‬
‫ג״כ לתת בצורה כזאת‪ ,‬דד‪,‬יינו שקל שלם עבור‬ ‫דזה נכון מאד בקישור חענינים בסוגיא דאיירי בנעמן‬
‫בהדיא‬ ‫אחד‪ ,‬וכדפוסק‬ ‫ב׳ אנשים מחצית עבור כל‬ ‫גר תושב היה‪ .‬דתלי״ת שזכה לקיים מצות מחה תמחה‬
‫הרמב״ם בפ״ג מד‪.‬׳ שקלים ה״ג וז״ל‪ :‬הנותן שקלו‬ ‫את זכר עמלק עיי׳׳ש‪ .‬אותו הדבר בדברי רש״י ז״ל‬
‫עליו ועל חעני איו על שכינו או על בן עירו אם נתנו‬ ‫על ישעיה מ׳׳ד־ד׳‪ ,‬שבכמה ספרי דפוס כתוב שם‬
‫להם מתנד‪ .‬פטור מן הקלבון שהרי נתן חצי שקל מתנה‬ ‫בלשון‪ :‬״■וצמחו בבין חציר בתוך עמלק על ידי גרים‬
‫כדי להרבות בשקלים ואם נתן להם החצי ששקל על‬ ‫שיתווספו עליחם‪ ,‬בין חציר הוא עמלק וכו׳״‪ .‬אבל‬
‫‪T‬ם דרך הלואד‪ ,‬עד שיחזירו לו כשתמצא ידם חייב‬ ‫בספרי דפוס דיוקנא כתוב בזח״ל‪ :‬״וצמחו בבין חציר‬
‫בקלבון עכ״ל‪ .‬וכן פוסק גם בד‪,‬לכד‪ ,‬ד׳ שם דאחים וכן‬ ‫בתור עשו על ידי גרים שיתווספו עליהם‪ ,‬בין חציר‬
‫שותפין יכולים לתת שקל על ‪*r‬־ שנירם כיעו״ש‪ .‬הרי‬ ‫הוא עשו שנא׳ עליו וכו״׳‪ .‬ואין זכר לעמלק‪ .‬ויש‬
‫שפשוט ד‪,‬דבר שהיד‪ ,‬אפשר לתת שקל שלם עליו ועל‬ ‫להאריך‪.‬‬
‫חבירו‪ ,‬ורק יש נפ״מ לענין הקלבון דאם נתן עבור‬
‫חבירו במתנה פטור מן הקלבון ואם נתן בתורת הלואה‬
‫סימן עב‬
‫חייב בקלבון‪ ,‬וא״כ לא יד‪.‬א חטפל חמור מן העיקר‪,‬‬ ‫מי שבני ביתו מרובים ולא עלה בידו להכין‬
‫ומכיון שד‪,‬עיקר יכלו ילתת בצורה‪.‬של שקל שלם עבורו‬ ‫חצאי לירות עבור כאו״א מהם כדי ליתן‬
‫ועבור חבירו‪ ,‬ה״ה ובודאי שגם הזכר שעושין עכשיו‬ ‫בפורים זכר למחצית השקל אם יוכל ליתו זאת‬
‫שאפשר ג״!כ לתתו בצורד‪ ,‬של מטבע שלימה עבורו‬ ‫בלירות שלימות בחישוב מחצית הלירה עבור‬
‫ועבור חבירו וע״י מחשבו לחצאין‪ ,‬שנותן חצי עבור‬ ‫כאו״א מהם‪.‬‬
‫כל נפש ונפש איכא עי״כ שפיר זכר למחצית השקל‬
‫שד‪,‬יו נותנין באדר‪.‬‬ ‫מי שבני ביתו מרובים ולא עלה בידו להכין‬ ‫בדבר‬
‫חצאי לירות עבוד כאו״א מהם כדי ליתן בפור־ם‬
‫ומצאתי ‪.‬בם׳ הנקרא בשם עיר מבצר בשו״ת שבראש‬
‫בקערת ביהכ״נ זכר למחצית השקל אם יכול ליתן זאת‬
‫הספר‪ ,‬שמחבר הספר פנד‪ ,‬בשאלה אל הגאון‬
‫בלירות שלימות בחישוב מחצית הלירה עבור כאו״א‬
‫המהרש״ם ז״ל בשאלה באשר נשתנו המטבעות ואין‬
‫מהם‪ ,‬או שלשה חצאים‪ ,‬כל אחד כפי מנהגו‪.‬‬
‫שום מטבע שיד‪,‬י׳ עליה שם מחצית וכו׳ א״כ איזה‬
‫הנ ה ברמ״א באו״ח סי׳ תרצ״ד סעי׳ א׳‪ .‬שמשם הוא‬
‫מטבע יתנו כעת זכר למחצית השקל‪ ,‬והשיב לו בזר‪,‬״ל ‪:‬‬
‫המקור לנתינה זו )דברמב״ם וטור וב״י לא‬
‫כבר נשאלתי בזה כמה פעמים והשבתי שיתן ג׳ מטבעות‬
‫נזכר מזה כלל( כתוב מזה כאילו בכפילות דמתחילה‬
‫ויאמר שנותן ג׳ חצאין לשם זכרון ■מצות מחצית השקל‬
‫הוא מעתיק מהכתוב בזה במרדכי ובלשון ‪ :‬יש אומרים‬
‫והשאר למתנה‪ ,‬או יתנו ב׳ אנשים יחד‪■ ,‬וד״ז מבואר‬
‫שיש ליתן פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום‬
‫במשנד‪ ,‬פ״א דשקלים ורמב״ם פ״ג משקלים הלכה ב׳‬
‫ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר‬
‫והלכה ג׳ וד‪,‬לכר‪ ,‬ד׳ עכ״ל‪.‬‬
‫וכו׳‪ .‬ולאחר מיכן מוסיף וכותב‪ :‬״ויש ליתן ג׳ חצאי‬
‫שגם הגאון המהרש״ם ז״ל השיב ג״כ להסתייע‬ ‫הרי‬ ‫גדולים במדינות אלו כי אין מטבע ששם מחצית עליה‬
‫מדברי הרמב״ם בד‪,‬׳ שקלים שאפשר ששנים יתנו‬ ‫מלבד זו וכו׳ וכן לכל מדינה ומדינה״‪ .‬ונראה דהרמ״א‬
‫יחד מטבע שלימה וכ״א יאמר שנותן ג׳ חצאין לשם‬ ‫משמיענו בזה ב׳ דברים ‪,‬והמה‪ :‬א( דבמקום שאין‬
‫זכרון מצות מחצית השקל‪ ,‬והוסיף לתת עצד‪ ,‬שאפי׳‬ ‫מטבע ששם מחצית עליה אזי יש ליתן מחצית מן המטבע‬
‫אחד בלבד יכול ליתן מטבע שלם ויאמר שחצי נותן‬ ‫השלימה הקבוע באותו מקום וממילא מטבע שלימה‬
‫לשם זכר מחצית השקל וד‪,‬שאר למתנה‪ .‬וזאת עפי״ד‬ ‫יכולה לעלות לב׳ בני אדם‪ .‬וכך יוצא מפורש מלשון‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עב‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קמד‬
‫לנשים בבית כשהן עשרה או שצריכות ללכת דוקא‬ ‫זזרמב״ם שם בה״ב בנתן שקל על אחד חייב ואחד‬
‫בביהכ״נ במקום שנמצאים עשרה גברים ולשמוע שם‬ ‫פטור כיעו״ש‪.‬‬
‫קריאת המגילה‪ .‬כי קשה הדבר לעורב את ביתן‪.‬‬ ‫‪ 1‬ו א ג ב רואים שלא עלה כלל על דעת הגאון חמהרש״ם‬
‫לדעתי פשוט שיכולים לקרוא לפניהן כשהן עשרה‪,‬‬ ‫הנה‬ ‫ז״ל להשים בפיו של הרמ״א ז״ל שכוונתו■‬
‫ולא צריכים שיהיו עשרה גברים‪ ,‬דהא גם הנה‬ ‫כאילו שצריכים לעשות חישוב ולתת ממש כפי הערך‬
‫חייבות במקרא מגילה‪ ,‬ולכן יכולות שפיר להצטרף‬ ‫של מחצית השקל‪ ,‬כפי שעלה על דעת שו״ת בית דוד‬
‫לעשרה בפני עצמן ולקרוא לפניהן‪ .‬וזה שכתוב בלוח‬ ‫)הספרדי( חיו״ד סי׳ קי״ח‪ ,‬וכפי הנראה נגרר לפי״ז‬
‫א״י בלשון ; וגם הנשים ישמעו קריאת המגילה בביהכ״נ‬ ‫לכתוב כן גם בס׳ כה״ח על או״ח סי׳ תרצ״ד סק״ב‪,‬‬
‫דוקא ‪ . . .‬יש מקילין לנשים כשהן עשר לקרוא לעצמן‬ ‫וכן כמה ממחברי זמנינו‪ .‬אלא היה פשוט בעיניו שאין‬
‫בהברכות״ שנשמע מלשון זה שרק יש נמןילין בזה‪.‬‬ ‫לתת כי אם מחצית מהמטבע הקבוע בזמנו באין הפרש‬
‫אבל לכתחילה אין לעשות כן וצריכים לשמוע קריאת‬ ‫כמה ערכו לעומת המחצית השקל‪ ,‬היות שזה רק לזכר‬
‫המגילה דוקא ביהכ״ג‪ ,‬במקום שיש עשרה גברים‪ .‬הוא‬ ‫בעלמא‪ ,‬וכפי שאנו רואים שגם להמשנה ברורה היה‬
‫טעות לדעתי‪ ,‬וכפי הנראה נובע הטעות‪ ,‬ממה שכתוב‬ ‫ג״כ פשוט בעיניו בכזאת עד שכותב בביאור הלכה‬
‫ברמ״א בסי׳ תר״צ סעיף י״ח בלשון‪ :‬״ויש להסתפק‬ ‫שאפשר לתת אפילו מטבע קטנה שנקרא חצי גראש‬
‫אם נשים מצטרפות לעשרה״‪ .‬וביאר שכוונת הרמ״א‬ ‫)ורק כותב שמ״מ אין זה מטבע חשובה כלל אפילו אב‬
‫אם יכולות בכלל להצטרף לעשרה‪ ,‬אפילו כשהן עשרה‬ ‫נותן ג׳ חצאין אם לא שנותן גם בעד בניו הקטבים(‪,‬‬
‫בפני עצמן‪ ,‬ופירש שלזה המכוון גם במג״א שם ס״ק‬ ‫וכן מעתיק גם הכה״ח בעצמו בס״ק כ״ג בשם המט״י‬
‫כ״ד שכותב שפלוגתא היא‪ .‬אבל זה לא נכון‪ .‬דכוונת‬ ‫שלא נהגו לתת כ״א מטבע הפחות שבמטבעות‪ ,‬כיון‬
‫הרמ״א וכן המג״א היא רק לענין אם יכולות להצטרף‬ ‫שאינו אלא זכר בעלמא‪ .‬וכ״כ גם הערוה״ש בסעיף ח׳‬
‫לעשרה יחד עם אנשים‪ ,‬וזהו הציון שמציין המג״א‬ ‫■שבמדינת רוסיא צריכין ליתן ג׳ חצאי ק״כ שהיא‬
‫מפורש‬ ‫כתוב‬ ‫כמקור לכד לטור סי׳ תרפ״ט‪ ,‬דשם‬ ‫המטבע היותר קטנה עיי״ש‪ .‬ואדרבא אם ידקדק על‬
‫שהפלוגתא היא אם מצטרפות לאנשים‪ ,‬או ‪ .‬שאינן‬ ‫עצמו לתת בדיוק לפי הערך של מחצית השקל אז‪,‬‬
‫׳מצטרפות דומיא בזימון‪ ,‬אבל שיקראו ויצטרפו לעצמן‬ ‫יש מקום לחשוש לחשש קדשים כמו״ש כיו״ב הטור‬
‫כו״ע מורו שיכולות דומיא דזימון שמזמנות מיהת‬ ‫בסי׳ תע״ג כיעו״ש‪ .‬וגם הוא חומרא דאתי לידי קולא‬
‫לעצמן‪ ,‬כיעו״ש בטור ובב״י וב״ח‪ ,‬וכך יוצא בהדיא גם‬ ‫שלא יוכל לעמוד בדבר לפי מצבו הכלכלי לתת בכזאת‬
‫מדברי הפר״ה בס״ק י״ח וכן מהפרמ״ג בס״ק כ״ד‬ ‫עבור כאו״א מאנשי ביתו‪ .‬ויגיע לידי לחץ זו הדחק‬
‫שכל מקום הספק והפלוגתא הוא רק אי מצטרפי לאנשים‬ ‫ובפרט בימינו אלה שהערך עולה לסך גבוה‪ .‬ואין‬
‫יעו״ש‪ .‬ולזה דיוא איפוא המכוון והכתוב בזה גס במשנ״ב‬ ‫להאריך יותר[‪.‬‬
‫בס״ק ס״ג‪ ,‬ופשוט‪.‬‬ ‫א ך לפלא על הגאון המהרש״ם ז״ל שלא כתב להוכיח‬
‫בקונטרס הנקרא בשם‪ ,‬״חוג הארץ״ להמהר״י‬ ‫ומצאתי‬ ‫מהדברים‬ ‫את הדבר גם מדברי הרמ״א בעצמו‬
‫אלגזי ז״ל‪ ,‬שביאר ופסק בכאמור באר היטב‪,‬‬ ‫שכותב בזה בד״מ ובהגה וכנז״ל‪.‬‬
‫וז״ל באות ג‪ : .‬ונראה לע״ד פשוט שאם יהיה בבית‬ ‫נראה פשוט הדבר דאם מאיזה סיבה לא היה‬ ‫ע״כ‬
‫י׳ נשים שנתקבצו שם לשמוע מקרא מגילה מהבעל‬ ‫יכול להכין חצאי לירה עבור כאו״א מאנשי ביתו‬
‫הבית שפיר מקרי בי׳ וקורא להן מקרא מגילה בברכות‪,‬‬ ‫ששפיר יוכל לתת בלירות שלימות לפי חשבון חצאי‬
‫וראיה לזה מההיא דפסחים פ׳ האשה ד׳ צ״א א׳ רמי‬ ‫לירה עבור כל אחד ואחד ולפרט שנותן חצאי לירה‬
‫ליה רב עוקבא ובו׳ לרבא מי אר״י אין שוחטין את‬ ‫עבור כל נפש זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר‪.‬‬
‫הפסח על היחיד ורמינדיי אשדי בראשון שוחטין עליה‬
‫בפני עצמה ובב׳ עושים אותה טפלדי לאחרים דברי ר״י‪,‬‬ ‫סימן עג‬
‫א״ל לא תימא בפני עצמרי אלא אימא בפני עצמן‪ ,‬ומי‬
‫עבדינן חבורה שכולדי נשלם והתנן אין עושים חבורת‬
‫בפורים המשולש בירושלים ת״ו שקורין את‬
‫נשים ועבדים וקטנים מאי לאו נשים דחודייהו ועבדים‬
‫המגילה ביום ועש״ק י״ד בו אם יכולות‬
‫לחודיידיו‪ ,‬לא נשים ועבדים וקטנים‪ ,‬נשים ועבדים משים‬
‫נשים לקבץ עשרה נשים בביתן ולשמוע‬
‫פריצותא‪ ,‬הנרי מפורש יוצא דאע״ג דאין שוחטין הפסח‬
‫מקרא מגילה‪ .‬ובדין קריאה ביחיד‪.‬‬
‫על היחש כל שהן חבורת נשים לא הוו יחיד ושוחטים‬ ‫יררכלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ט׳ אדר תשל״ז‪.‬‬
‫והכא נמי פרסומי ניסא בעשרה מהן סגי שפיר‪ ,‬וזה‬
‫פשוט עכ״ל‪.‬‬ ‫לח״א‬
‫בפר״ח שבתוך דבריו הזכיר ג״כ להביא‬ ‫ויעו״ש‬ ‫מ ה ששאלנו בהשתא שעבדינן בפעיה״ק ת״ו פורים‬
‫ראיה מההיא דפסחים הנ״ז עיי״ש‪ .‬ועוד יעוין‬ ‫משולש ואת המגילה קורין ביום ועש״ק י״ד בו‪,‬‬
‫בשו״ת רב פעלים ח״ב חאו״ח סי׳ ס״ב שמוכיח מהך‬ ‫שצריכים עשרה לקריאת המגילה‪ ,‬אם יכולים לקרוא‬
‫קמה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫המשולש להגרחי״ז ז״ל שם שפסק דד‪.‬גם שצריך ליזהר‬ ‫דינא דסי׳ תר״צ‪ ,‬וביותר מדברי הפר״ח הנ״ל שם‪.‬‬
‫בה שתהי׳ בעשרה יותר מבכל שנה וכו׳‪ ,‬״מ״מ גם‬ ‫דגם בנשים חשיב פרסום‪ ,‬דהרי התם טעמא דבעינן‬
‫כשקורא ‪ Tmn‬יברך״‪ .‬ואת יסוד סברתו בזה מצינו‬ ‫עשרד‪ ,‬הוא משום פירסומא גיסא ועכ״ז אי לאו משום‬
‫לו שביסס בם׳ שלמת חיים סי׳ ק״ג‪ ,‬דד‪.‬מחבר שם פנד‪.‬‬ ‫פריצותא וכו׳ הוה אמרינן דאיכא פרסומי ניסא בנשים‬
‫אליו בשאלה אם יש עצה לברך ביחיד מכיון שד‪.‬משנ״ב‬ ‫עיי״ש‪.‬‬
‫הביא דזה מיקרי שלא בזמנד‪ ,.‬וא״כ יש פלוגתא אם‬ ‫ג ם לרבות בחזון אי״ש מועד סי׳ קנ״ה סק״ב העלה‬
‫בעינן עשרה לעיכובא וסב״ ל‪ ,‬וגריח״ז ז״ל ענד‪ .‬לו‪,‬‬ ‫דאיכא הרבה צדדים להקל קריאת נשים בעשרה‬
‫ד ‪T‬ועי(ם דברי הפר״ח‪ ,‬ובכל זאת כותב דלדעתו מד‪.‬ש״ס‬ ‫למוקפין בחל י״ד בשבת עיי״ש‪.‬‬
‫לא מוכח כ״א אם חל י״ד להיות בשבת דאז קורין בי״ג‬ ‫הגרי״ח זאננעפעלד ז״ל בס׳ פורים המשולש‬ ‫ומלשון‬
‫זה מקרי שלא בזמנה‪ ,‬אבל למוקפין דזמנם בט״ו ואם‬ ‫שהו״ל בשנת עת״ר שכותב בלשון ״יש אומרים‬
‫חל בשבת קורין בי״ד אפשר מעיקרא הכי תקנו‪,‬‬ ‫שצריך ליזהר בה שתהי׳ בעשרה יותר מבבל שנה כיון‬
‫והרי עיקר הטעם דבזמנד‪ .‬קורין ביח ‪ T‬דד‪.‬וד‪ .‬פרסומא‬ ‫שאינה זמנה לכן צריכין הנשים ג״כ לשמוע בביהכ״נ‬
‫ניסא ובכר‪.‬״ג אדרבה קורין בכל העולם בי״ד בודאי‬ ‫דוקא״‪ ,‬אין ללמוד מהך לישנא ״דצריכין לשמוע בביהכ״נ‬
‫שייך לומר דקורין ביחיד‪ .‬ומסיים את דבריו בלשון‪:‬‬ ‫דוקא״ שרצונו לאפוקי בזה שגם לא יעשו עשרה בפני‬
‫״וכן מצאתי בס׳ בני בנימין בסופו הועתקו מנהגי‬ ‫עצמן‪ ,‬ואדרבא מצאתי בספר שלמת חיים ח״א סי׳‬
‫ירושלים ונקרא בשם דברי איש מסיק הלכר‪ .‬למעשד‪.‬‬ ‫ק״א שמחבר הספר שאל במפורש על כך להגריח״ז ז״ל‪,‬‬
‫למעשה מחכמי ירושלים עה״ק תובב״א לברך גם ביחיד״‬ ‫והוא השיב לו בפשיטות דבכאן דטעם עשרה משום‬
‫עכ״ל‪.‬‬ ‫פרסז׳מי ניסא י״ל דשפיר דמי שיצטרפו לעשרה‪ ,‬ושלא‬
‫בגופן של דברים הכתובים בזה בסוף ספר‬ ‫ועיינתי‬ ‫דמי לברדימ״ז שנפסק בסי׳ קצ״ט סעי׳ ו׳ דעשר נשי□‬
‫בני בנימין הנ״ז‪ ,‬ושם כתוב באות ב׳ בזה״ל‪:‬‬ ‫לא ידמנו בשם‪ ,‬דשאני ברהמ״ז ■בשם שצריך עשרה משום‬
‫ש׳ התקי״ד חל ט״ו אדר להיות בשבת ומדינא מקדימין‬ ‫כבוד השם וצריך בני חורין ככל דבר הצריך עשרה‪,‬‬
‫הכרכים לקרות המגילה בע״ש יש לד‪.‬סתפק לענין הקורא‬ ‫אבל בכאן טעם עשרה משום פרסומי ניסא‪ ,‬וכנ״ז‬
‫לנשים בביתו אם יוצאות י״ח ואם יכולות לברך עליו‬ ‫עיי״ש‪ .‬ויעוין גם במשנ״ב שם בסי׳ קצ״ט ס״ק ט״ו‬
‫דלכאורד‪ .‬הוי שלא בזמנד‪ .‬כפי מ״ש המרדכי ז״ל אסור‬
‫ליחיד לברך עליה‪ .‬ור‪.‬םכמנו דממ״נ אנן בני ט״ו‬ ‫ברור ופשוט הדבר לדינא שיכולות הנשים‬ ‫על כן‬
‫הקורין בי״ד יכולים לקרות ביחיד כמד‪ .‬דלא אפשר‬ ‫אפילו לכתחילה לקבץ לעצמן עשר נשים בביתן‬
‫ופצו לברוכי כדחזי‪ .‬ובשנ׳ התקכ״א ג״כ חל הכי וד‪.‬כריז‬ ‫לשמוע מקרא מגילה ולברך הברכות‪ ,‬ואין להשגיח כלל‬
‫השמש שלא מדעת ב״ד ביחיד הקורא שלא לברך כ״א‬ ‫בהכתוב בזד‪ .‬בלוח א״י‪ .‬ובהרבה פעמים הבא להחמיר‬
‫שעשה נסים ושהחיינו‪ ,‬ואמרנו להרב ה״י דהד כשגגה‬ ‫בזד‪ .‬הוא למעשה חומרא דאתי ל ‪T‬י קולא‪ ,‬דעוזבות‬
‫היוצאת לפני השליט שרצד‪ .‬לחוש לס׳ הפר״ח ז״ל‬ ‫הנשים ילדיד‪.‬ם הקטנים בבית לבד מתוך צער‪ ,‬ואם‬
‫ואין דעתו מסכמת ודיי״ל לעשות מעשר‪ .‬עפ״י בד״צ‬ ‫מביאות אתן גם את הקטני קטנים לביר‪.‬כ״נ מפריעים את‬
‫עב״ ל‪.‬‬ ‫הרבים מלשמוע קריאת המגילה‪ .‬ובפרט דכאמור הדבר‬
‫דלא‬ ‫לא פורש בספר שם נימוקי ההוראה‬ ‫והנה‬ ‫ברור שיכולות לשמוע אפילו לכתחילד‪ .‬מקרא מגילה‬
‫כהפר״ח‪ ,‬ולא מובן כוונת ״הממ״נ״ ע״ז שהסכימו‬ ‫בעשרה בפני עצמן ולברך הברכות בלי כל חשש כלל‬
‫שיכולים לקרות ביח ‪.T‬‬ ‫ועיקר‪.‬‬
‫אבל ממש על אותר‪ .‬שנד‪ .‬שמוזכר שם היא שנת התקי״ד‪.‬‬ ‫ב‬
‫מצינו שדן עליה באריכות בס׳ שו״ת קול אליד‪,‬ו‬ ‫גם בנוגע לקריאה ביחיד‪ ,‬מאן דמורד‪ .‬לברך‬ ‫ובכלל‬
‫ח״ב חאו״ח סי׳ כ״ח‪ .‬ודברי התשובד‪ .‬מתחילה בלשון ‪:‬‬ ‫ג״כ לא משתבש‪ .‬ומד‪ ,‬דבלוח א״י וכן בספרו‬
‫״הא שתא הכא שנתנו זאת שנת התקי״ד חל ט״ו לר‪.‬יות‬ ‫״ארץ ישראל״ סותם בזה לפסוק כהפר״ח דדינו כקריאת‬
‫בשבת״‪ .‬וממשיך וכותב‪ :‬ובראותי להרב פר״ח ז״ל‬ ‫המגילה שלא בזמנה ״ומי שקורא המגילד‪ .‬שלא בעשרה‬
‫שר‪.‬עלה לענין הלכד‪ .‬וכו׳ דאי ליכא עשרה יקראנה‬ ‫יקרא בלא ברכד‪.‬״‪ ,‬הגם שגם המשנ״ב בסי׳ תרצ״ד ס״ק‬
‫בלא ברכד‪ .‬וכו׳ ״ראיתי ונתון אל לבי כדת מד‪ .‬לעשות‬ ‫־ס״א פתים ג״כ לפסוק בזד‪ .‬כהפר״ח דאי ליכא עשרה‬
‫לדידן פד‪ .‬ער‪.‬״ק ירושלם תובב״א בשנתינו זאת כשאנו‬ ‫לא יברכו המוקפין עליה‪- .‬מכל מקום לאו דכו״ע היא‪,‬‬
‫קורין בבתינו המגילה לד‪.‬וציא את הנשים״ ומפרט וכותב‬ ‫ומצינו לכמה וכמה ומגדולי הפוסקים שנמנו וגמרו כן‬
‫שעמד על הדבר ״בחברת חכמי ישיבתנו חסד לאברר‪.‬ם‬ ‫לברך אפילו ביח ‪ ,T‬ושבהיות דכו״ע קא קרו ביום זה‬
‫ובנין שלמה ונסתפקנו הרבה בדבר״‪ .‬ובבואו אל הבירור‬ ‫בזמנה‪.‬‬ ‫שד‪,‬וא י״ד בו קסברי רבנן שזה כן נקרא‬
‫הוא נגש לברר סוגית ד‪.‬גמ׳ בזה במגילה ד׳ ה׳ ע״א‬ ‫וד‪.‬סוברים כן המד‪ .‬כאלד‪ .‬שטרם ראו דעתו של הפר״ח‬
‫ודברי הראשונים ובכוונת מרן הב״י בזה‪ .‬ומראש ■כותב‬ ‫בזה‪ ,‬וגם לרבות אפילו כאלה שכבר ראוי דברי הפר״ח‬
‫ב׳ טעמים שיכולים לברך ומסתייע לכך מדברי שו״ת‬ ‫ובכל זאת נמנו וגמרו כן לברך‪ ,‬ויעוין בקד פורים‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עג‬ ‫ש;ו ״ ת‬ ‫קמו‬
‫החזו״א ז״ל נראה ג״כ דעתו לד‪.‬לכה לברד‬ ‫והגאון‬ ‫הרדב״ז סי׳ תרס״ה‪ ,‬והמה‪ :‬א( ממה שנוהגות לברד‬
‫ביחיד‪ ,‬דבדבריו הנ״ל‪ ,‬בהצדדין שמביא להקל‪,‬‬ ‫על מ״ע שהז״ג אעפ״י שפטורות‪ .‬ב( ממ״ש שם בשם‬
‫מזכיר‪ ,‬דעת ר״ש הראב״ד הרז״ה וד‪.‬רא״ש שאין דין‬ ‫ספר כפתור ופרח‪ ,‬דע״כ לא אימרינן ספק ברכות להקל‬
‫עשרה לעיכובא אפי׳ שלא בזמנו‪ ,‬וכן שמדברי הרמב״ם‬ ‫אלא דוקא בשאנו מסופקים אי חייב לברד או לא‪ ,‬אבל‬
‫מבואר דשלא בזמנו הנא׳ בגמ׳ אינו אלא חוץ מי״ד‬ ‫כשאנו מסתפקים בעיקר עשיית המצוה ואנו באין‬
‫וט״ו‪ ,‬אבל בני חמיסר הקוראין בארביסר איכא פרסומא‬ ‫לעשותה עפ״י סברת אחד חכם יכול לביד בשופי‪.‬‬
‫טובא כיון שד‪.‬וא זמן קריאד‪ .‬לרוב העולם‪ ,‬ובדבריו‬ ‫ונ״ד נמי דכוותיה היא• אר את הנימוק הב׳ כותב‬
‫מתמה ע״ד המשנ״ב בזה‪ ,‬ולבסוף מאיר ובא ‪ :‬״דלמש״ב‬ ‫לאחר מיכן לדחות מפני שמהב״י בסי׳ תע״ג בדין נטילה‬
‫הרמ״א דיחיד שלא שמע א״צ עשרר‪ .‬כיון דכבר נתפרסם‬ ‫לטיבולו במשקה משמע דלא ס״ל כן‪ .‬אבל במקום זה‬
‫בקריאת עשרה בציבור‪ ,‬נראה דגם שלא בזמנו הדין‬ ‫בא עלה לדון על עיקרא דהא מילתא שקבע הפר״ח‬
‫כן‪ ,‬ונפל בבירא כל הנידון עיי״ש‪ .‬ונראה איפוא בעליל‬ ‫לדינא שבכה״ג מקרי נמי שלא בזמנה‪ ,‬כי י״ל דמה‬
‫דעתו של הגאון החזו״א ז״ל בזה דגם יחיד יכול לקרות‬ ‫דקרי בגמ׳ שלא בזמנה היינו בחל י״ד בשבת דשלא‬
‫לעצמו בברכה ]וכיוון בנימוקיו לדברי שו״ת קול אליד‪.‬ו‬ ‫בזמנה היינו י״ג וכו׳ אבל כשחל ט״ו בשבח וקורין‬
‫הנ״ל[‪.‬‬ ‫בי״ד כיון דרובא דעלמא קרו ביה איז לד זמנו גדול‬
‫הדבר שכטענתו הנ״ז של החזו״א ז״ל דלפי״ד‬ ‫ומענין‬ ‫מזה‪ ,‬ועוד מצרף לזה דעת הראב״ד ז״ל דס״ל דאי איכא‬
‫הרמ״א נופל כל הדין של איסור קריאה ליח ‪T‬‬ ‫עשרה דקרו בעיר יכול יחיד לקרות‪ .‬ועל כן מסכם וכותב‬
‫בבריכות‪ ,‬מצינו בס׳ שלמת חיים שם בסי׳ ק״ב שג״כ‬ ‫בזה״ל‪ :‬אשר מכל זה הסכמנו דהמברד לא הפסיד‬
‫טען ושאל בכזאת מחבר הספר מהגריח״ז ז״ל‪ ,‬דבדדות‬ ‫ומהיות טוב הסכמנו שיברכו הנשים עצמן מידי דהוה‬
‫שד‪.‬רמ״א בסי׳ תר״צ בסופו פוסק דאם קראו באותה‬ ‫אמ״ע שהזמן גרמא דפטורות ואעפ״י כן מברכות‪ ,‬וכן‬
‫העיר בעשרה שוב היחיד שלא שמע א״צ עשרה‪ ,‬א״כ‬ ‫עשינו ׳מעשה עכ״ל‪.‬‬
‫צ״ע בזה שד‪.‬ובא בכ״מ לענין שחל ט״ו בשבת והמוקפיו‬ ‫מכל זר‪ .‬אנו רואים שלא על רגל אחת החליטו לפסוק‬
‫מקדימין שיש סוברים דבעינן עשרד‪ .‬לעיכובא וכו׳‪.‬‬ ‫בשנה ההיא שנת התקי״ד שיכולים לביד ביחיד‪,‬‬
‫והגריח״ז ז״ל עונה לו ע״ז‪ ,‬כפי דעתו האמורה‪ ,‬ופסי ‬ ‫אלא החליטו על ככה אחרי דיונים ממושכים וירידד‪.‬‬
‫ליה בסכינא חריפא‪ ,‬דבלא״ה לא נהיגי בזה לדון כשלא‬ ‫לעומקה דדינא בשיתוף הרבה חכמים וחכמי ישיבה‪.‬‬
‫בזמנה ומברכין אפילו ביחיד וד‪.‬כי מסתברא דמהש״ס‬ ‫ואגב אנו רואים שר‪.‬גריח״ז ז״ל הנ״ל כוון בנימוקו‬
‫לא מבואר כ״א בחל י״ד בשבת וקראו בי״ג זה מקרי‬ ‫להכתוב בזר‪ .‬כבר בשו״ת קול אליד‪,‬ו הנ״ז‪ .‬וא״כ מדשנו‬
‫שלא בזמנד‪ ,.‬אבל למוקפין דקורין בי״ד דהוא זמן‬ ‫הבד״צ לחוות דעתם ולהורות ככה גם בשנת התקכ״א‪,‬‬
‫קריאה לרוב העולם אינו מבואר עיי״ש‪ .‬ובכאן חזינן‬ ‫יתכן שבכאן בפעיה״ק ת״ו נקרא זה כבר מאז כנהוג‬
‫שד‪.‬גריח״ז ז״ל כותב כבר מפורש על מנהו‪ .‬שיש בזה‬ ‫לביד שאין לומר כבר בזה בכלל סב״ל )כפי שטוען‬
‫ד״לא נהגי בזה לדון כשלא בזמנה״‪ ,‬ומכלל לאו אותה‬ ‫בכד‪,‬״ח סי׳ תר״צ ס״ק קי״ח‪ .‬וכפי שמודד‪ .‬שם ג״כ‬
‫שומע הן‪ ,‬שאבל נהי בזה כבזמנה‪ ,‬וכדמוסוף לכתוב‬ ‫דכשיש מנד‪.‬ג לא אמרינן סב״ל ע״ש(‪ .‬ומה גם שכבר‬
‫״ומבדכין אפילו ביחש״‪ .‬ודדינו כדברינו האמורים שיש‬ ‫המשיכו לד‪.‬ורות כד גם בשנים שלאחר מיכן‪ ,‬וכנז״ל‪.‬‬
‫כבר בזד‪ .‬בפעש‪.‬״ק נם מנהג כזה כן לברד ביחיד‪ ,‬ואין‬ ‫וזה היה כפי הנראד‪ .‬גם טעמו של הגריח״ז ז״ל במד‪.‬‬
‫להאריד יותר‪.‬‬ ‫שר‪.‬וסיף בדבריו נוסף על דעתו כן מעיקרא דדינא‪ ,‬לציין‬
‫נ‪ .‬ב‬ ‫גם להכתוב בזה בס׳ בני בנימין‪.‬‬
‫מ״ש !בזה גם בס׳ שו״ת יביע אומר ח״ו חאו״ח‬ ‫שו״ר‬ ‫עוד בקו׳ חוג הארץ למהר״י אלגזי ז״ל אות‬ ‫ויעויל‬
‫סי׳ מ״ו יעו״ש‪ ,‬ומיני ומיניה תסתיים שמעתתא‪.‬‬ ‫ג׳ שמעיד נמי ובא‪ ,‬שראה בירושלים ת״ו לחכמי‬
‫העיר שלא מיחו בדבר זד‪ .‬וכל א׳ מברר בביתו לאשתו‬
‫סימן עד‬ ‫או האשד‪ .‬מברכת לעצמה‪ .‬ואם כי מעורר ע״ז שאין‬
‫להם על מה שיסמוכו‪ .‬הרואה יראר‪ .‬דהוא זה מפני שלא‬
‫אודות כשרות העופות שעושים להם זריקה‬
‫היו לפניו כל הנימוקים שכתבו בזה‪ ,‬ומביא רק ששמע‬
‫בצוארם כדי לחסנם ממחלות ולהשביחם‪.‬‬
‫שהורו להם על כד עפ״י סברת רבוותא דם״ ל שהנשים‬
‫על אודות הזריקות שעושים בצוארי העופות‬ ‫נשאלתי‬ ‫יכולות לביד במ״ע שהז׳׳ג וכו׳‪ .‬ואת הנימוק הזה כותב‬
‫כדי לחסן אותם ממחלות וכדי שיעשו שמנים‬ ‫לדחות בהיות שהב״י פוסק דנשים אינן רשאות לברר על‬
‫ביותר אם יש לחשוש שמא פוגעים בסימנים‪.‬‬ ‫המצות שד‪.‬ז״ג‪ .‬ובכלל חסר שם סוף דבריו בזה‪ ,‬ולא‬
‫כיוצא בזה כבר נשאל הגאון הגרצ״פ פרנק‬ ‫והנה‬ ‫א(‬ ‫נדע בכלל מסקנתו בזר‪ .‬כיעו״ש‪ .‬ולדידן גם הדחיה הנ״ז‬
‫ז״ל בשו״ת הר צבי חיו״ד סי׳ כ״ב‪ ,‬ומראש‬ ‫מכח דברי הב״י איננה דחיה‪ ,‬כי אנחנו יוצאים ביד‬
‫חשב לד‪.‬תיר בפשיטות עפי״ד שו״ת חתם סופר חיו״ד‬ ‫רמ״א והנשים מברכות על מ״ע שד‪.‬ז״ג‪) .‬עיין רמ״א‬
‫סי׳ כ״א שנשאל לענין הקזה בצואר הבהמה‪ ,‬וד‪.‬שיב‬ ‫או״ח סי׳ י״ז ועוד(‪.‬‬
‫קמז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עד‬ ‫שד״ ת‬
‫הח״ס שם לבאר בדבריו‪ ,‬והא השאלה בהר צבי שם‬ ‫די״ל דאומן באומנתו בקי ולא פגע ולא נגע בסימנים‬
‫הוא על עופות שידוע שעושים הזריקה בצוארם יא״ב‬ ‫כמו ’‪ rrntt‬הפרמ״ג )סי׳ מ״ו שפ״ד סק״י( על מנהג‬
‫מדי מדיני אם לא ניכר כבר סימן הזריקה‪ .‬אם לא שנאמר‬ ‫היתר המסורסים ולא חיישיגן לנקיבת המעיים‪ ,‬וה״ו‬
‫שכוונת דיגרצ״ם היא באמת שלא להתיר כי אם דכשעי״ז‬ ‫לעגין הקזה שהרי הסירוס מסור לכל כפרי וכפרי בשלו‬
‫שלא ניכר כלל יש ספק אם בכלל עשו לר‪ .‬הוריקד‪.‬‬ ‫כידוע‪ ,‬מכ״ש הכא שצריך רופא אומן להקזה‪ .‬מבואר‬
‫במקום דיצואר‪.‬‬ ‫מדבריו שע״י סברא זאת שאומן באומנתו בקי יש‬
‫ג( א ל א שלאידך גיסא לא מובן גם מדי שהגרצ״פ ז״ל‬ ‫להתיר אפילו בדבר שמסור לכל אחד ואחד‪ ,‬אלא‬
‫מעתיק מדברי הח״ס בסי׳ קכ״ב שכותב כאילו‬ ‫שבהקזה שצריך רופא אומן יש גם ק״ו‪ ,‬עוד משמע‬
‫דאפילו ישראל בכרי״ג לא מידימן משום דבשעת תחיבדי‬ ‫מלשון התשובה שם שדעתו להתיר אפילו בבהמה שידוע‬
‫לא רמיא עליה דינא דריאה‪ .‬דיא הרי הח״ס שם ממשיך‬ ‫שהקיזו בצוארה‪ ,‬גם מהראיה שהביא מדברי הפמ״ג‬
‫עוד אמרים בזד‪ .‬וכותב בזדי״ל‪ :‬״ונהי דישראל ממש‬ ‫לענין תרנגולים מסורסים יש להוכיח כן‪ ,‬שהרי שם‬
‫המוזהר על הטריפות בודאי רמיא עלידי לרישגיח שלא‬ ‫ידוע שהתרנגולים הם מסורסים‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫להטרף ומהימן לומר ברי לי שלא נגעתיו ומזה דיענין‬ ‫א ל א שלאחר מיכן ניסוג מזה ממה שמצא להחת״ס‬
‫מ״ש ב״י סי׳ ל״ד כשניקב הקנדי ותופסו בידו ואומר‬ ‫בתשובה אחרת שמשמע שבידוע שנעשה כן יש‬
‫שלא נגע בוושט כשר ולא נאמר דלמא עב ‪ T‬ולאו‬ ‫להחמיר‪ ,‬והוא בסי׳ קכ״ב‪ ,‬שנשאל שם‪ .‬ע״ד האווזים‬
‫אדעתי׳ והיינו על כרחך משום דישראל הוא ורמי׳ עליד‪.‬‬ ‫שמדרך הערלים לדקור במחט כמה פעמים תחת הכנף‬
‫איסורא דטריפות מידימן בכך‪ ,‬אבל גוי אפי׳ אי דייה‬ ‫כדי להצבות מקומו‪ ,‬ותראה עבה מחמת שומן‪ ,‬אם יש‬
‫לענין עדות כישראל מ״מ כיון דאיסורא דטריפות לא‬ ‫לחוש לכל האווזים משום נקיבת הריאה שהיא נחבאת‬
‫רמיא עלידי בשעת התחיבדי עביד לה ולא אדעתידי עכ״ל‪.‬‬ ‫בין הצלעות‪ ,‬והשיב‪ ,‬שבלי ספק שרוב ורובא דריבא‬
‫הרי דברי הה״ס ברור מללו שריסביר את דבריו דס״ש‬ ‫של העושים כן אינם מגיעים במחט להצלע‪ ,‬כי אין הגוי‬
‫לפני כן דאפילו ישראל בכה״ג לא מיהמן‪ ,‬דר״ל‪ ,‬דאפי׳‬ ‫שוטה ואינו עושה כן רק להשביח מקחו ותוחב בעלירנו‬
‫אי היה הגוי מידימן לענין זה בעדותו כעדות ישראל‬ ‫של עור‪ ,‬ואם ניכר האווזא שנעשה בה כן אזי צריכה‬
‫ג״כ לא דייה מועיל מכיון דאיסורא דטריפות לא רמיא‬ ‫בדיקה בלי ספק ואפילו אם יאמר ברי לי שלא נגעתי‬
‫עליה בשעת התחיבדי ולכן עב ‪ T‬לדי ולאו אדעתידי‪,‬‬ ‫וכו׳ וק״ו מנשבר הגף סמוך להגוף‪ ,‬ואפילו החולקים‬
‫אבל ישראל ממש דימוזדיר על הטריפות ס״ל בדידיא‬ ‫שם‪ ,‬יודו הכא שיש ריעותא לפנינו שנתחב באותו מקים‬
‫דבודאי רמי׳ עליה להשגיח שלא לדיטרף ומידימן לומר‬ ‫שיש לחוש שנגע בריאה‪ ,‬ואפילו יאמר ברי לי ״‪‘:‬א‬
‫ברי לי שלא נגעתיו‪ .‬וא״ב גם בזריקות הצואר אם‬ ‫נגעתי דברי הגוי לא מעלין ולא מור ‪T‬ין וכו׳‪ ,‬ובלאי הכי‬
‫ישראל עושה אותו צריך להיות נאמן לומר )אם לא‬ ‫נמי אפילו ישראל בכה״ג לא !מיהמן‪ ,‬משום דבשעת‬
‫שדיוא פוקר( שלא נגע בסימנים‪.‬‬ ‫תחיבה לא רמיא עליה דיני דריאה וכו׳‪ ,‬אמנם לסיהש‬
‫אין כל הכרח לסתור דברי הח״ס בחשובה‬ ‫ובכלל‬ ‫ד(‬ ‫מסתמא להכי לא נ״ל‪ ,‬שהרוב אינם עושים כן והעושים‬
‫סי׳ כ״א לגבי צוואר‪ ,‬מכח דברי תשובתו‬ ‫ותוחבים בדחס מ״מ רובם אינם נוגעים בריאה וכו׳‬
‫שבסי׳ קכ״ב בדקירת מחט תחת הכנף‪ ,‬דראשית‪ ,‬דיתשו׳‬ ‫הנה מפורש בדבריו שאם ניכר דקירת המחט יש להחמיי‪,‬‬
‫שבסי׳ כ״א כתברי הח״ס בדירבה שנים לאח״כ‪ ,‬ודזקנותידי‬ ‫ולכאורה זה נגד משמעות דבריו בתשובה סי׳ כ״א ע״כ‪.‬‬
‫היא‪ ,‬דאת התשובה שבסי׳ קכ״ב כתב בשנת תקס״א‬ ‫מסכם הגרצ״פ ז״ל את דבריו בזה להלכה‪ ,‬שאם‬ ‫ולכל‬
‫ואילו התשובד‪ .‬שבסי׳ כ״א כתב בשנת תקפ״ח‪ ,‬ואי׳כ‬ ‫ניכר שהזריקה היתד■ במקום הסימנים אינו כדאי‬
‫אם יש לומר שחזר בו הח״ם הרי חזר בו ממ״ש בסי׳‬ ‫לאכול עוף זה‪ ,‬אבל בלא ניכר כלל מותר לאבקין עיי״•״‪.‬‬
‫קכ״ב ולא ממ״ש בסי׳ כ״א‪ .‬ושנית בסי׳ כ״א המדובר‬ ‫לא אבין מסקנת פסקו בזה‪ ,‬דאם חישלש‬ ‫ולפענ״ד‬ ‫ב(‬
‫ברופא אומן שעושדי הדיקזדי ואפילו הלימוד דיק״ו‬ ‫לפסקא דדינא של הח״ס שבסי׳ קכ״ב הא‬
‫מדיכפרים שעושים הסירוס ג״כ אבל המדובר כשהם אבל‬ ‫לא תלי הדבר באם ניכר עוד מקום הזריקה או לא‪,‬‬
‫אומנים לכך וכדכתוב בפרמ״ג סי׳ מ״ו )שהח״ס לימד‬ ‫אלא העיקר תלוי באם ידוע שנעשה כן‪ ,‬ואם ידוע‬
‫משם הק״ו( בלשון ״המאחר שהוא אומן בקי הוא בכך‬ ‫שנעשד‪ ,‬כן תו לא מדיני אם לא ניכר כבר‪ ,‬ורק בלא‬
‫ורואה שלא יגיע כלל לבני מעיים״‪ .‬אבל בתשו׳ שבסי׳‬ ‫ידוע אם בכלל מעשה כן אזי הוא דמתיר הח״ם‪ ,‬וכדיוצא‬
‫קכ״ב לא מדובר כלל מאומן אלא מסתם מוכרים‬ ‫מפורש מדברי הח״ם שם בתשובדי שכן כותב בלשון‪:‬‬
‫ערלים שמדרכם לתחוב במחט כמה פעמים תחת‬ ‫״ע״כ כל אווזא שראינו או אנו ■מבירין בסימנים שנתחב‬
‫שלישיה‬ ‫הכנף של האווזות דיפטומות ‪ ,‬ועוד בדי‬ ‫לה מחט אסורה באכילה זכו׳״ הרי בדידיא דס״ל לדיח״ס‬
‫דבסי׳ ב״א איכא עוד מעליותא דכשרירופא אומן עושה‬ ‫דכל שראינו אע״פ שלא מכירין בסימנים שהרי כותב‬
‫דיהקזר‪ .‬הוא קושר חבל כצוואר עד שירארי פליטת גיד‬ ‫בזר‪ .‬בלשון ״או״ ודייינו דכל שיודעים בודאי שעשי‬
‫עורק הדופק‪ ,‬ודיו״ל על כן בתפס בקנדי שבסי׳ כ״ג‪,‬‬ ‫במקום הסמוך לסימנים אסור אע״פ שאין בל היכר‬
‫זכמו״ש דיח״ס שם‪' ,‬מד‪ .‬שאין בכזה בתשובה ש כסי׳‬ ‫בסימנים‪ ,‬ומפני שאין אנו בקיאים בבדיקה‪ ,‬כדממשיך‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עד‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קמח‬
‫בלשון ‪ :‬א״כ מכ״ש הכא בנידון ימלפנינו דליכא למיחש‬ ‫קכ״ב‪ .‬ובנ ‪T‬וז הזריקות בצואר ג״כ שמעתי שהוא בבזאת‬
‫למ ‪T‬י ואיכא נמי כל הנ״ל דחזי לאצטרופי להיתרא‬ ‫שתופסים את המקום שעושום את הזריקה‪ ,‬ובאופן שאין‬
‫עכ״ל‪ .‬וכל הנ״ז שכתב הרי הוא זה מה שמביא ראי׳‬ ‫מגע בסימנים ]גם כפי שמעידים המומחים והמטפלים‪,‬‬
‫מסירום שבפרמ״ג‪ ,‬ושאומן באומנתו כקי‪ ,‬ומזה שקושר‬ ‫אותן העופות שמזריקים להם באזור הצואר חיים לאחר‬
‫חבל הצואר עד שיראה פליטת גיד עורק הדופק‪.‬‬ ‫מיכן הרבה יותר מי״ב חדש‪ ,‬ומטילות ביצים‪ .‬יעוין‬
‫ח ה ו שנקיט ליה בפשיטות גם השבט סופר הנ״ל בדעת‬ ‫בשו״ת צ״צ החדשות חיו״ד סי׳ כ״ו עיי״ש ועוד[‪.‬‬
‫הח״ס בתשובה שבסי׳ כ״א שאין לחוש בהקזה‬ ‫הב׳ הנ״ל שכתבתי‪ ,‬ראיתי שכותב באמת‬ ‫וכהתילוק‬ ‫ה(‬
‫שעושים בצואר הבהמה משום נקיבת הסימנים משום‬ ‫לחלק בכזאת בשו״ת שבט סופר חיו״ד סי׳ כ״ג‪ ,‬דמבאר‬
‫דבקי באומנתו ולא מרעי אומנתו כיעו״ש‪.‬‬ ‫שם בפשיטות דהא דמחמיר הח״ס בסי׳ קכ״ב צ״ל דהתם‬
‫בשו״ת שערי צדק חיו״ד סי׳ ס״ח שכותב נמי‬ ‫ויעוין‬ ‫כל או״א תוחב המחט תחת הכנף ולא זהיר כלל דהא‬
‫לחלק בדרך כלל בין אומן ורגיל לביד מי‬ ‫כל התכלית שיראה עב ושמן ע״י המכה הנפוחה ועושים‬
‫שעושה זאת כסומא בארובה עיי״ש ]ועיין גם בשו״ת‬ ‫כן קודם המכירה ומה להם ליזהר דאדרבה כל שקודם‬
‫דברי חיים )מצאנז( ח״ב חיו״ד סי׳ ל״ג עיי״ש[‪.‬‬ ‫המכירה יותר עדיף שלא תתרפא המכה ותהיה נפוחה‬
‫הנ״ז שכותב השבט סופר דמסרסי‬ ‫והסברא‬ ‫ז(‬ ‫סמוד למכירה‪ ,‬משא״כ המסרסים לתרנגולים עושים כן‬
‫התרנגולים בודאי נזהרים שלא ינקבו‬ ‫כדי לשבחה ולפטמד‪ .‬למכור לאחר זמן אז בודאי נזהרים‬
‫הבני מעיים בהיות ועושים כן כדי לשבחם ולפטמם‬ ‫שלא ינקבו הבני מעיים שתוכל למות עי״כ‪ .‬ומכיון‬
‫ולמוכרם לאחר זמן‪ ,‬שייכת נמי בפשיטות גם גבי הקזה‬ ‫שהגאון הבעל שבט סופר לא ראה סתירה בהח״ס‬
‫או זריקה בצואר דהא גם בזה המטרה בדי לשבחם‬ ‫מהתשובה שבסי׳ קכ״ב להתשובה שבסי׳ כ״א‪ ,‬ע״כ‬
‫ולמוכרם לאחר זמן ואין חילוק בין מטילות לבין‬ ‫למד מההיא דסי׳ כ״א וכן מההיא דסירוס תרנגולים‬
‫שעומדים מתחילה למכירה ]וכשדנים על הביצים היוצא‬ ‫להתיר גם בנידונו שם שדוקרים הבהמה להוציא ממנה‬
‫מהם יש עוד להקל יותר וכשדנים לאחר מיכן עליהם‬ ‫הרוח מחמת שנפחה מרוב מאכל עשבים‪ ,‬בהיכא שיש‬
‫מבוסס כבר יותר גם ההיתר עליהם‪ ,‬וכדמצינו שמבאר‬ ‫אומנים על זה הבקיאים לדקור בין הצלעות ונזהרים‬
‫בכזאת בשו״ת צמח צדק החדשות חיו״ד סי׳ כ״ו אות‬ ‫שלא ינקבו הכרם‪ ,‬מפני דהא אלו האומנים המוציאים‬
‫ג׳ יעו״ש[ ויעוין בספר ערוגות הבושם על יו״ד סימן‬ ‫הרוח מבהמה שנפחה כריסה כוונתם להציל הבהמה‬
‫מ״ז סק״ג שמע ‪ T‬על ההיא דמסורסים שלא ראה מימיו‬ ‫ורק‬ ‫שתחיה ולכן בודאי נזהרים שלא ינקבו הכרס‪.‬‬
‫אף מהדרין מן המהדרין שיעלה על לבם להחמיר בזה‬ ‫בנידונו שם כותב לאחר מיכן עדנה לפקפק בהיתר‬
‫עיי״ש‪.‬‬ ‫בהיות שלא נודע לנו בבירור היטב שאומנים בקיאים‬
‫ח( ו עו ד יעוין בס׳ שו״ת לבושי מרדכי חיו״ד מהדו״ת‬ ‫בזה ולא דמי לסירוס תרנגולים ולהקזה דצואר בהמה‬
‫סי׳ י״ח שנשאל ג״כ בענין הקזת עופות ע״י‬ ‫שיותר יכול ליזהר בזה שלא יגע בבני מעייום וסימנים‪,‬‬
‫רופא אומן ונו״נ בזה בקצרה‪ ,‬ובתוך דבריו מצטט‬ ‫משא״כ אם תוחב במחט במקום שאין עינים שולטות‬
‫להדרכ״ת סי׳ ג״ג ס״ק צ״ח שהביא דברי החקרי לב‬ ‫כ״כ כיעו״ש‪ .‬אבל בהקזה דצואר בהמה פשיטא ליה‬
‫שהחמיר בהקזו׳ בהמה ולעומזת זה חביא חבילות חבילות‬ ‫להתיר‪ ,‬וכדברי הח״ס בתשובה בסי׳ כ״א‪■ ,‬ובאשר שסובר‬
‫תשובות המתירים ‪,‬ונוגע בדבריו שיש מקום לחלק‬ ‫בפשיטות שהתשובה שבסי׳ קכ״ב אינה סותרת הלל‬
‫בזה בין בהמות שעורם עב לבין עופות‪ ,‬ולבסוף מסכם‬ ‫להתשובה שבסי׳ כ״א‪ ,‬וכנ״ל‪] .‬ובעיקר דברי הח״ם‬
‫וכותב בזה״ל ‪ :‬והנה בתשו׳ מהרמש״ק סי׳ מ״ה בחיו״ד‬ ‫בתשו׳ שבסי׳ קכ״ב יעוין מ״ש עליה בספר שו״ת עמק‬
‫בעובד׳ הנ״ל שהי׳ צואר האווזא תפור בתפירה והטריף‬ ‫שאלה חיו״ד סי׳ ט״ז עיי״ש[‪.‬‬
‫והביא שם דברי פמ״ג מ״ש לעגין סירוס דבאומנתו בקי‬ ‫ראיתי בספר שו״ת משיב שלום מהדו״ק‬ ‫והלום‬ ‫ו(‬
‫משא״ב כאן‪ .‬משמע מדבריו דאם היה בזה דבר אומנות‬ ‫סי׳ ק״ם שכותב דהח״ס; בעצמו בסי׳ כ״א‬
‫וע״י אומן היה מקום להכשיר‪ ,‬משמע דגם בצואר העופות‬ ‫כתב גבי הקזה שאין להורות קולא מסברא זו דאומן ורק‬
‫י״ל כג״ל עכ״ל‪ ,‬ויוצא מזה שמוכח גם ׳מהמהר״מ שיק‬ ‫מצד אחר אתי עלה‪ ,‬ומסביר מפני שאין לדמות ענין הקזה‬
‫ז״ל‪ .‬שדעתו להכש ‪ T‬בהקזה בצואר העופות ע״י אומן‪,‬‬ ‫לסירוס דאפשר שם שייך טפי לומר שבקי שלא יגע‬
‫והחרה החזיק אחריו גם הבעל לבושי מרדכי ז״ל להכשיר‬ ‫במעיים אבל להקזה קשה ליזהר שלא יגע בסימנים‬
‫בכה״ג‪.‬‬ ‫עיי״ש‪ .‬ואין זה נכון לענ״ד‪ ,‬דהח״ס שם כתב רק‪ ,‬דאך‬
‫הלין שנתבאר נראה דשפיר יש להתיר גם‬ ‫מכל‬ ‫ס(‬ ‫אין להורות מסברא בלי ראי׳ עכ״פ טפוסקים ראשינים‪,‬‬
‫העופות שרופא או אומן עושה להן זריקות בצוארם‬ ‫לכן הוסיף להביא ראי׳ מהמרדכי בפ״ב דחולין דמוכח‬
‫כדי להצילם ממחלות וכדי להשביחם‪ ,‬ואמרינן דאומן לא‬ ‫דאי תפס לשוחטם ותחוב ק ח בצואר או חתך בו ליכא‬
‫מרע אומגתיה ובודאי נזהרים שלא יגעו בסימנים‪ ,‬פרט‬ ‫למיחש לושט שאין הושט סמוך לעור וכו׳ כיעו״ש‪.‬‬
‫לאם מוצאים סימן הזריקה בסימנים דאזי בודאי יש‬ ‫אבל לאחר שמצא זאת הראי׳ מהמרדכי שוב חזר‬
‫להטריף‪ ,‬אבל בסתמא אין לחוש לזה‪.‬‬ ‫ואימץ כל מה שכתב לפני כך ‪,‬וכדמסיים הח״ס וכותב‬
‫ק!מט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עה‬ ‫ש ו״ ת‬
‫על הריאה‪ ,‬ומדחזינן דאינו מבצבץ בשום מקום בד׳ריאד‪.‬‬ ‫סימן עה‬
‫רק במקום הסירכא או במקום הד‪.‬תפשטות הסירכא ולא‬
‫בשאר דוכתא הוי לגו זד‪ .‬לד‪.‬וכחה משום גדר סימן מקום‬ ‫א‪ .‬נפחו ריאה כדי לנסות להסיר סירכא‬
‫דמבררת לנו דנעשד‪ .‬נקב מחיים ע״פ הנך תרתי לריעותא‬ ‫והתחיל לבצבץ במקום הסירכא ושלא‬
‫המוכיחין לנו זה על זה‪ .‬אכן היכא דחזינן דגם בשארי‬ ‫במקום הסירכא‪.‬‬
‫מקומות בד‪.‬ריאד‪ .‬שאינו מקום הסירכא וד‪.‬ד‪.‬תפשטות‬ ‫ב‪ .‬טבילת כלי זכוכית ע״י קטן וטבילת כלי‬
‫הסירכא דגם שם מבצבצת ויש לנו שם במה למתלי‬ ‫מתכת ע״י גדול בן י״ג שנה ולא בדקוהו‬
‫במשמוש יד בכח וכן ע״י חוזק הנפיחה‪ ,‬א״כ חזינן‬ ‫אם הביא ב׳ שערות‪.‬‬
‫דדרך הריאה זו להיות מבצבץ ע״י משמוש ה ‪ T‬וחוזק‬ ‫ב עו ב ד א בסירכא ע״ג ריאה בבהמה שנפחו את הריאה‬
‫הנפיחה‪ ,‬ע״כ לא שייך בכה״ג לדון להך סימן מקום‪,‬‬ ‫כרגיל כדי לנסות למעך את הסירכא לקולפה‬
‫ולכן גם אם נמצא הבצבוץ במקום הסירכא וההתפשטות‬ ‫ולהסירה‪ ,‬והתחיל לבצבץ בבמה מקומות‪ ,‬מזה במקום‬
‫ג״כ יש לנו לדון ולהכשיר דנעשד‪ .‬זה ע״י משמוש ‪T‬‬ ‫הסירכא והתפשטותח‪ ,‬ומזה גם במקומות שלא היתה‬
‫וחוזק הנפיחה‪ ,‬דהא אנו רואים דכן הוא הטבע של‬ ‫בכלל הסירכא‪ .‬אם יש איזה מקום לצדד להכשיר את‬
‫הריאה זו‪ ,‬זע״ב אין מקום בכה״ג להחמיר משום סימן‬ ‫הבהמה במקום הפסד מרובה‪.‬‬
‫מקום‪ ,‬ויש לנו לומר דבזד‪ .‬לא החמירו האחרונים לחוש‬ ‫הגאון מופת הדורות הגדי״א ז״ל מקאוונא‬ ‫הנה‬ ‫א(‬
‫משום תרתי לריעותא‪.‬‬ ‫בספרו שו״ת עין יצחק חיו״ד סי׳ ח׳‪ ,‬הדית‬
‫ו מ ה שיש לדון בזד‪ .‬מצד חסרון הבדיקה‪ ,‬הא כבר‬ ‫לן בזה ״מילתא חדתא״ )כלשונו שם(‪ .‬והוא דהיכא‬
‫כתבו האחרונים דכיון דסמכינן על בדיקתנו‬ ‫דחזינן דאף במקום שלא היתר‪ .‬הסירכא וגם התפשטות‬
‫א״כ הבדיקה הוא רק לחומרא ואינה מעכבת וכפי‬ ‫לא היד■ שם ומכל מקום מבצבץ על אותר‪ .‬הריאה והיכא‬
‫דברי הט״ז בסי׳ ל״ט סק״ו‪ ,‬וזה הטעם שייך גם לדידן‬ ‫דיש למתלי בחוזק הנפיחה בכה וכיוצא בזה במשמוש‬
‫דנוד‪.‬גין בקליפד‪ .‬בנחת וכמש״כ בשו״ת בסוף ספר נחלת‬ ‫‪T‬א דטבחא דבזה תלינן ודאי לדיכשיר‪ ,‬דבכה״ג גם אם‬
‫יעקב‪ .‬והעיקר הוא דאם הקליפה בנחת כראוי דאין‬ ‫מבצבץ על מקום שטח התפשטות הסירכא‪ ,‬תלינן דנעשה‬
‫להחמיר בהפ״מ אף דלא נבדק מחמת איזה סיבה‪ ,‬ועיקר‬ ‫גם שם הנקב ע״י משמוש יד או בחוזק הנפיחה‪ ,‬ומסביר‬
‫מקום לד‪.‬חמיר הוא משום תרתי לריעותא וכמש״כ הל״ש‬ ‫את הדבר במילתא בטעמא‪ ,‬משום דעיקר טעם תרתי‬
‫ושארי אחרונים‪ ,‬ע״כ היכא דמבצבץ גם בשארי מקומות‬ ‫לריעותא דאגו מטריפין הוא מן הסברא דכיון דאתרמי‬
‫בהריאה ויש לנו למתלי גם שם‪ ,‬בכה״ג אף דמבצבץ‬ ‫הנד שני ריעותות סמוכין לד‪.‬דדי במקום א׳ זה הוד‪,‬‬
‫גם במקום הסירכא יש להכשיר זה במקום הפ״מ‪ ,‬וכן‬ ‫להוכחה דהיא טריפד‪ .‬דאל״כ איך איתרמי הנך שגי‬
‫יש לדון ולצדד לד‪.‬יתרא בשארי תרתי לריעותא עכת״ד‬ ‫ריעותות במקום א׳‪ ,‬והוי זד‪ .‬בגדר סימן מקום דקיי״ל‬
‫המחוכמים של הגאון בעל עין יצחק ז״ל‪.‬‬ ‫בב״מ ד׳ כ״ב דהוי סימן אמצעי וכו׳ ודיינינן בזה לעין‬
‫לפי זד‪ .‬גם בנידוננו יש לפסוק לד‪.‬תיר במקום‬ ‫וא״כ‬ ‫יג ‪ T‬עליו ריעו ובא זה ולימד על זה‪ ,‬א״כ לא שייך לדון‬
‫ד‪.‬פ״מ מכיון שביצבץ גם במקומות שחוץ לסירכא‬ ‫כן רק היכא דלא נמצא הריעותא זו רק במקום שיש שם‬
‫והתפשטותה‪ ,‬שתלינן זאת בחוזק הנפיחה ובמשמוש‬ ‫ריעותא אחריתא אז שפיר יש לדון להך סברא ולההמיר‪,‬‬
‫יד הבודק‪ ,‬כידוע שבשעת הנפיחה ממשמשים את הריאה‬ ‫אבל היכא דחזינן דנמצא ריעותא כזו אף במקום אחר‬
‫שתעלד‪ .‬היטב בנפיחה‪ ,‬ה״נ תולין גם הבצבוץ שבמקום‬ ‫אז אין לנו להחמיר משום תרתי לריעותא‪ ,‬וע״כ בנ״ד‬
‫‪.‬הסירכא והתפשטותה שבא זה מכח חוזק הנפיחה או‬ ‫במה דהחמיר הב״ח ושארי האחרונים בנמצא נקב במקום‬
‫המישמוש בידים‪.‬‬ ‫אף‬ ‫סירכא שעברה‪ ,‬וכן החמירו האחרונים בזה‬
‫ראיתי בספר שו״ת דברי מלכיאל ח״ב‬ ‫והלום‬ ‫ב(‬ ‫בד‪.‬תפשטות הסירכא אף דאיכא למתלי במשמוש יד‬
‫חיו״ד סי׳ כ״ד שדן בדברי שו״ת עין יצחק‬ ‫הטבח וכן ע״י חוזק הנפיחד‪ .‬בכח‪ ,‬דבכה״ג לא תלינן‬
‫הנ״ל‪ ,‬ובתוך דבריו כותב לומר שד‪.‬גאון בעל עין יצחק‬ ‫משום דר‪.‬וי כעין תרתי לריעותא וכמש״כ הל״ש וכנ״ל‬
‫ז״ל לא הקיל דק כשהיד‪ .‬הבצבוץ במקום ההתפשטות‬ ‫)דד‪.‬טעם דד‪.‬וי תרתי לריעותא‪ ,‬דניקב במקום דאיכא‬
‫של הסירכא וכו׳ אבל אם בצבץ גוף הסירכא ודאי שאין‬ ‫למתלי הוי •ריעותא כ״ד וע״כ במקום ריעותא גדולד‪.‬‬
‫לד‪.‬קל‪ .‬ושכן מפורש בכזאת בדבריו עיי״ש‪.‬‬ ‫דשלא כסדרן מצרפינן והוי תרתי לריעותא(‪ .‬דז״א שייך‬
‫אבין לפענ״ד איך שאפשר לומר כן בדעתו של‬ ‫ולא‬ ‫רק היכא דחזינן דד‪.‬ריאה אינו מבצבץ רק במקום הסירכא‬
‫הגאון בעל עין יצחק‪ ,‬ושעוד מפורש כן בדבריו‪,‬‬ ‫ובד‪.‬תפשטות הסירכא ולא בשארי מקומות בהריאד‪ .‬אף‬
‫הא בדברי העין יצחק מפורש כתוב ההיפך מזה‪ ,‬ובהמשך‬ ‫דד‪.‬י׳ שם ג״כ משמוש יד הטבח בנח‪ ,‬וכן סברא דע״י חוזק‬
‫דבריו הוא כותב ומשנה ומשלש שדבריו נאמרים הן על‬ ‫הנפיחה בכח ודאי דזר‪ .‬שייך בכל הריאה‪ ,‬ואפ״ה אינו‬
‫אפילו‬ ‫לרבות‬ ‫וגם‬ ‫כהתפישמות הפירכא‬ ‫ביצבוץ‬ ‫מבצבץ רק במקום הסירכא כף‪ ,‬א״ב יש לנו הלכחה‬
‫כשר‪.‬בצבוץ הוא על מקום הסירכא‪ .‬ובסיכום הוא מאחדם‬ ‫דהבצבוץ אינו משום מה דתלינן‪ ,‬לפי דאם הי׳ זה‬
‫וכותב‪ ,‬מפורש בלשון‪ :‬אכן היכא דחזינן דגם בשארי‬ ‫מקזום מד‪ .‬דתלינן א״כ הי׳ לד‪.‬מציא כן גם במקום אחר‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קג‬
‫כשהיה מבצבץ גם שלא במקום הסירכא עפ״י הוראת‬ ‫מקומות בהריאה שאינו מקום הסירכא וההתפינזטות‬
‫הגאון הגרי״א ז״ל מקאוונא‪ ,‬ונו״נ בזה‪.‬‬ ‫הסירכא דגם שם מבצבצת וכו׳ ולכן גם אם נמצא‬
‫איפוא הדבר בשאלתנו בכחא דהיתרא■‬ ‫ויצא‬ ‫הבצבוץ גמקום הסירכא והתפשטות ג״כ יש לנו ’‘דון‬
‫ב‬ ‫במפורש‬ ‫דקדק‬ ‫יצחק‬ ‫ולהכשיר וכו‪ /‬הרי שהעין‬
‫עלי — ובמיוחד מקזום מעשד‪ .‬שד‪.‬יה —‬ ‫וחביבא‬ ‫ה(‬ ‫לאשמיענו שיש לדון להכשיר אפילו כשהבצבוץ הוא‬
‫לד‪.‬עתיק בכאן מדי דברינו בד״ק של‬ ‫לא רק בההתפשטות אלא הוא גם במקום הסירכא ואפ״ה‬
‫הגאון מאור הגולה הגרי״א ז״ל מקאוונא‪ .‬תשובה שהשיב‬ ‫יש להכשיר‪ .‬ואיך יש אפילו פתח כל שהוא לפרש את‬
‫אודות טבילת כלי זכוכית ע״י קטן ובמיוחד אודות‬ ‫דעתו אחרת‪ ,‬ושכוונתו כאילו רק בהיכא שהבצבוץ‬
‫טבילת כלי מתכת ע״י גדול בן י״ג שנר‪ .‬ולא בדקוהו‬ ‫במקום ההתפשטות בלבד ? וכך גם בשורות האחדונוח‬
‫אם הביא ב׳ שערות‪ .‬ונדפסה בספר שו״ת זכר שמחה‬ ‫ממש חוזר הבעל עין יצחק בסוף תשובתו ומדגיש וכותב‬
‫סי׳ ק״ג‪ .‬וז״ל ‪ :‬ע״ד שאלתו אם יכולין לסמוך בטבילת‬ ‫״דבכדי״ג אף דמבצבץ במקום הסירכא יש להכשיר זה‬
‫כלים ע״י קטנים כאותן שהגיעו לכלל שנים הם בני‬ ‫במקום הפ״מ״‪ .‬ועל כן ברור ופשוט שהגאון בעל עין‬
‫י״ג שנים אך לא נבדקו אם הביאו ב׳ שערות‪ .‬והנה‬ ‫יצחק הכשיר בזה הן כשהבצבוץ הוא במקום התפשטות‬
‫בעיקר הדין מוסכם מן האחרונים אשר בטבילת כלי‬ ‫הסירכא וגם לרבות אפילו כשהבצבוץ הוא במקום‬
‫זכוכית יכולין לסמור על קטנים אף בפחות מן י״ג‬ ‫הסירכא עצמה‪.‬‬
‫שנים‪ ,‬וכמ״ש כת״ר‪ .‬אך בכלי מתכת דמבואר דאין‬ ‫השגותיו של הבעל דברי מלכיאל שם על העין‬ ‫ועצם‬
‫לסמוך על קטנים‪ ,‬בזד‪ .‬לכאורה נראה דאין לסמוך גם‬ ‫יצחק אינן חזקות כ״כ‪ ,‬ואפשר להסירן במיוחד‬
‫בהגיעם לי״ג שנים אך דלא נבדקו אם יש להם ב״ש‪,‬‬ ‫לפי הקו והיסוד שסלל והניח בזה הבעל עין יצחק‬
‫דר‪,‬א בדאורייתא לא סמכינן על חזקה דרבא‪ ,‬וסברת‬ ‫כיעו״ש‪ .‬ופוק חזי להגאון בעל דברי מלכיאל בח״ה‬
‫הפתחי תשובה בסי׳ ק״כ ס״ק י״ד בזר‪ .‬לא נר‪.‬ירא לי‪.‬‬ ‫מספרו סימנים ע״ח ע״ט שבעצמו שם בדיוניו שט נר‬
‫אך לדעתי נראה מטעם אחר להקל בזה‪ ,‬לפי דבעיקר‬ ‫לרגליו יסוד דבריו של הגאון בעל עין יצחק ז״ל‪.‬‬
‫הדין בטבילת כלי מתכת יש פלוגתת ראשונים אם הם‬
‫בשו״ת משיב דבר להגאון הנצי״ב ז״ל חיו״ד‬ ‫ויעוין‬ ‫ג(‬
‫דאורייתא או רק מדרבנן והפר״ח שם הביא לפלוגתת‬
‫סי׳ יט״ז שלעג למחבר ספר שהיה נדמה‬
‫הני רבוותא‪ ,‬ומד‪ .‬שכתב שם כי מן השו״ע נראה דס״ל‬
‫לו דמחי ליה מאה עוכלי בהשגותיו שכתב בספרו על‬
‫דטבילת כלים מדאורייתא‪ ,‬אין לזה הכרע‪ ,‬ובספר ישועות‬
‫הוראת הגאון בעל עין יצחק‪ .‬וכתב לו שבמח״כ כל‬
‫יעקב כתב כי רוב פוסקים ס״ל דד‪.‬ם מדרבנן‪ ,‬וע״כ‬
‫השגותיו מוסרים ע״י הקדמה א׳ יעו״ש‪ .‬ורק מתנה‬
‫לדעתי הוי שפיר ספיקא דדינא בזה אם הם דאורייתא‬
‫תנאי א‪ /‬באם עברה הסירכא ע״י הפשטה קלה רק‬
‫או דרבנן‪ ,‬וידוע מ״ש הש׳׳ך בכללי ספק ספיקא ס״ק‬
‫אז יש מקום לתלות ב ‪T‬״ט עיי״ש‪ ,‬ולזה כבר העיר‬
‫ט״ז גבי ציר דגים‪ ,‬דאם יש ספק ספיקא בדאורייתא וחד‬
‫בשו״ת דברי מלכיאל שם בח״ב דגם בעין יצחק שם‬
‫ספק בדרבנן דהוי ס״ס מעליא‪ ,‬א״כ ה״ה בנ״ד‪ ,‬דהא ^פן‬
‫מייתי שקלפוה בנחת עיי״ש‪.‬‬
‫התורה הוי ספק ספיקא‪ ,‬ספק אחד שמא הלכד‪ .‬כד‪.‬סוברים‬
‫דגם כלי מתכת אינו רק מדרבנן ואת״ל דאורייתא דילמא‬ ‫יעוין בכפר עין יהודה להגאב״ד מסמל ז״ל‬ ‫ועוד‬ ‫ד(‬
‫סזמכין על חזקה‬ ‫הביאו ב׳ שערות ובדרבנן הא‬ ‫חיו״ד סי׳ א׳ שמע ‪ T‬ובא שהוראתו של הגאון‬
‫דרבא‪ ,‬ואף דלכאורד‪ .‬יש לדון דהא הוי ספק ספיקא נגד‬ ‫בעל עין יצחק ז״ל נתקבלה‪ .‬וכותב להסיר ההשגה‬
‫חזקה‪ ,‬עכ״ז בזר‪ .‬שפיר י״ל דאין זד‪ .‬מקרי חזקת איסור‬ ‫שכותב עליו בס׳ כלי שרת על הראיה שמביא בספרו‬
‫כיון דלא נאסר למה שנשתמשו בר‪.‬כלי וכעין סברת‬ ‫שם מתום׳ נדה ד׳ נ״ט ע״א ושלחנם תמה עליו עיי״;‪:‬ן‪.‬‬
‫הפתחי תשובה בס״ק י״ד בשם התפאל״מ‪ .‬ועוד דד‪.‬א כתב‬ ‫]ובכלל המעין בעין יצחק שם נוכח לדעת שלא על‬
‫הפרי מגדים ליו״ד סי׳ ק״ג בש״ך אות ה׳ דאם חד כפק‬ ‫הראי׳ מתוס׳ נדה הנ״ז בנה את עיקר יסודו‪ ,‬ורק‬
‫הוא בדין אף דספק ב׳ הוא במעשה דד‪.‬וי ספק ספיהא‬ ‫בהמשך דבריו הוסיף וכתב שיש לדון גם לסיוע בנ״ד‬
‫מעליא אף דד‪.‬וי נגד חזקה יעו״ש‪ .‬וע״כ לדעתי יב־לין‬ ‫מד‪.‬א דנדד‪ .‬ד׳ נ״ט ותוס׳ ד״ה הי׳ בר‪ .‬טיפי דר־ם‬
‫לסמוך על בני י״ג ׳שנים אף דלא נבדקו אם יש להם‬ ‫למטה כיעו״ש[‪.‬‬
‫ב״ש‪ ,‬אף בטבילת כלי מתכת‪ .‬וידעתי מה דיש לד‪.‬עיר‬ ‫להעיד שגם בפעיה״ק ת״ו נתקבלה הוראתו‬ ‫ואוסיף‬
‫ע״ז פן הך דיו״ד סי׳ ק״כ סעי׳ ט׳‪ ,‬אכן בנד׳׳ד שפיר‬ ‫של הגאון בעל עין יצחק ז״ל‪ ,‬וזכורני שלפני‬
‫יכולין לסמוך על מה שכתבתי דד‪.‬א בתשובות מהרי״ט‬ ‫כסל־סים וחמש שנה ששמשתי אז ראש הישיבר‪ .‬של‬
‫חחו״מ סי׳ מ״א ]כותב[ דחזקד‪ .‬דרבא הוי כעין חזקה‬ ‫ישיבת שערי ציון של הראש״ ל המנוח הגרב״צ עוזיאל‬
‫אלימתא כו׳‪ ,‬ע״כ שפיר יכולין לסמוך על חזקה דרבא‬ ‫ז״ל וד‪,‬לכתי עם התלמידים שלמדו אצלי הוראה לבקר‬
‫בטבילת כלי מתכת ולצרף שיטת המהרי״ט לכל הנ״ל‬ ‫בית המטבחים כדי שילמדו גם שימוש־מעשי‪ ,‬וראיתי‬
‫עכל״ק‪ .‬והתשובה מאירת עינים בדרכי הפסיקה‪.‬‬ ‫שר‪.‬גאון ר׳ אליהו ראם ז״ל היה מורד‪ .‬בפשיטות להכש־ר‬
‫קנא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימז עו‬ ‫ש ‪:‬ר‬
‫אפילו ביותר מכדי אכילת פרס‪ ,‬לכן ״קמ״ל״ קרא דמ״מ‬ ‫סימן עו‬
‫אפילו בזה בעינן נמי שיעור הצטרפות לכזית ובעינן‬
‫שיעבור כזית בבת אחת ובכדי שיעור אכילת פרס‪,‬‬ ‫ביאור בגם׳ זבחים דף ע‪ /‬רבעניו אם‬
‫ורק אז גורמת הבית הבליעה להתהוות הטומאה‪ ,‬אבל‬ ‫נחקטנר הביצים בזמנינו‬
‫ביותר בכדי אכילת פרס לא מיטמא‪ .‬וזהו שכותב רש״י‬ ‫מאי‬ ‫בזבחים ד׳ ע׳ ע״א ‪ :‬ורבי מאיר האי נבילה‬ ‫א(‬
‫בלשון‪ :‬״שאם שהה באכילת כזית יותר מכדי אכילת‬ ‫עביד ליה‪ ,‬לשיעור אכילה בכזית‪ ,‬ותיפוק‬ ‫‪.‬‬
‫פרס הרי היא כשאר אכילות שאין מצטרפין לעונשין‬ ‫לי מקרא קמא מדאפקיה רחמנא בלשון אכילה‪ ,‬חד‬
‫ואף זו אין מצטרפת ליטמא בבית הבליעה״‪ .‬והי׳־נו‪,‬‬ ‫לשיעור אכילה בכזית‪ ,‬וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת‬
‫שבאמת חלוק כאן מבשאר מקומות‪ ,‬ששם השאלה היא‬ ‫פרס ס״ד אמינא הואיל וחידוש הוא יותר מכדי אכילת‬
‫עד הצטרפות האכילות לענין עונשין‪ ,‬ואילו כאן השאלה‬ ‫פרס נימי ליטמא קמ״ל‪.‬‬
‫היא לענין עצם התהוות הטומאה ע״י העברת כזית‬ ‫בי»ז עינים שכותב להקשות מהא דחוליז ד׳‬ ‫יעויל‬
‫דרך בית הבליעה ושאז הבליעה מכשרת הטומאה‪ ,‬אלא‬ ‫ק״ג ע״ב גבי אבר מן החי‪ ,‬דבעי חלקו מבחוץ‬
‫שזהו שגלי קרא יתירא שאעפ״י שח ‪T‬וש הוא ורוא‬ ‫מהו‪ .‬ופירש״י דהבעי׳ היא משום דכיון דחידוש הוא‬
‫שונה משאר מקומות‪ ,‬אפ״ה ״אף זו אין מצטרפת ליטמא‬ ‫אימא אין לך בו אלא חידושו וכי אכיל ליה בבת אחת‬
‫בבית הבליעה״ כי גם כאן צריכים שיעבור מיהת כזית‬ ‫מיחייב דסתם אכילה בבת אחת משמע אבל לחצאין‬
‫בבת אחת ובתוך כדי אכילת פרם דרך בית הבליעה‪,‬‬ ‫לא‪ .‬ואילו הכא אמרינן דאדרבא אפי׳ יותר מכדי אכ׳ים‬
‫מדברי הגט׳ בזבחים שם בד׳ ע׳ ע״ב דאיתא ‪:‬‬ ‫אגב‪,‬‬ ‫ב(‬ ‫ליצטרף משום דחידוש הוא‪ ,‬ונשאר בקושיא‪ ,‬יעו״ש‪.‬‬
‫אמר רב ביבי אמד רבי אלעזר מטהר היה‬ ‫ונראה לי לתרץ דלא דמי לההיא דחוליז‪ ,‬ושאני הצירוף‬
‫רבי מאיר בבעלי מזמין ואפילו באווזין ותרנגולים‪,‬‬ ‫שבכאן לענין טומאת בית הבליעה‪ ,‬דבשלמא‬
‫בעי רבי ירמיה ערף עז מהו אווזין ותרנגולין טעמא‬ ‫בההיא דחולין הא החידוש הוא רק בזה שאברמה״ח‬
‫מאי דמינא דעופות נינהו אבל עז לאו מינא דדגלד‪.‬‬ ‫אסור באכילה כיתר איסורי אכילה ולכן הו״א שפיר‬
‫גינהו או דילמא מיב אדבהמה הוא‪^ .‬מביא בשו״ת עין‬ ‫דאין לך בו אלא חידושו שנאסר רק כסתם אכילה שבבת‬
‫יצחק חיו״ד סי׳ ב׳ אות ז׳ להקשות על הרא״ש בחולין‬ ‫אחת משמע‪ .‬אבל בכאן הא החידוש הוא על גדר חדש‬
‫פ״ג סי׳ א׳ שכותב די שעופות שאין להן מרה ואין‬ ‫של טומאה שנגרמת בית הבליעה ולכן הוי אמינא‬
‫להתיר בשביל זה שאר עופות כו׳ דשא״ה דכל מיני‬ ‫שבכלל אין כאן חלות הדין של צירוף בכדי אכילת פרס‬
‫בהמות אחד הוא ואפילו זו בהמה גסה וזו דקה‪ ,‬אבל‬ ‫שנאמר בצירופי אכילות‪ ,‬משום דהו״א דכי אמיינן‬
‫עופות חלוקין במינם זה מזה ואין ללמוד אלו מאלו‬ ‫דבעינן שיעור אכילה בכדי אכילת פרס היינו דוקא‬
‫עכ״ל‪ .‬והא מהך דזבחים יוצא לנו דעופות אינן חלוקין‬ ‫היכא ראיו התהוות האיסור תלוי בזה‪ ,‬דהאיסור כבר‬
‫במינן אבל בהמות חלוקין במינן‪ ,‬ונהפוך הוא מדברי‬ ‫ישנו והשאלה היא לענין הצטרפות לעונשין‪ ,‬דבזה הוא‬
‫הרא״ש‪ .‬וכותב לתרץ באופן נאות‪ ,‬די״ל דהרא״ש יפרש‬ ‫דאמרינן דיותר מכדי אכילת פרם אין מצטרפין האכילות‬
‫באופן אחר להך דובחיס‪ ,‬דהתום׳ בחולין ד׳ כ״ב ר״ה‬ ‫לעונשין‪ ,‬דהא העיקר בוה הוא הצטרפות איסורי‬
‫והביא תחילת הציהוב כתבו בשם הי״מ דכל העופות‬ ‫האכילות זל״ז שיהא בכדי שיעור עונש‪ ,‬וביותר מכדי‬
‫קרבים בבמה‪ ,‬ואף שהתוס׳ השיגו שם עליהם‪ ,‬ע‪:‬״ז‬ ‫אכילת פרס דינא הוא דלא מצטרפין כבר האכילות‪,‬‬
‫באמת הסוגיא דזבחים דף קט״ו ע״ב משמע דגם‬ ‫אבל משא״כ כאן‪ ,‬דההעברה בבית הבליעה גורמת‬
‫בישראל כשר בבמה אף חיה ועוף כמבואר שם להמעיין‪,‬‬ ‫להטומאה‪ ,‬דאם עובר בבית הבליעה כזית גורמת הבית‬
‫וע״כ לדידהו יש לפרש כוונת ד«גמ׳ דזבחים במה דאמרו‬ ‫הבליעה להתהוות הטומאה‪ ,‬וא״כ הו״א דאין זה תלוי‬
‫אווזין ותרנגוליו טעמא מאי דמינא דעופות נינהו‪ ,‬דוהר‬ ‫כלל להצטרפות ושהעיקר שבעינן בוה הוא שבבית‬
‫כיון דמין עוף נינהו וממילא קרב בבמה‪ ,‬א״כ מציגו‬ ‫הבליעה יעבור שיעור כזית ואז ממילא גורמת הבית‬
‫בהו מין המכשיר בהקרבה ע״י מליקה ע״כ מטהר בהו‬ ‫הבליעה להתהוות הטומאה מכיון שכבר עבר דרך בית‬
‫מידי נבלה ע״י מליקה וכדס״ל לר״מ‪ ,‬וי״ל דהרא״ש‬ ‫הבליעה כזית‪ ,‬וזהו הכוונה שאמריגן בכאן‪.‬־ ״הואיל‬
‫יסבור כשיטת יש מפרשים הללו ומתורצת שפיר הקושי׳‬ ‫וחידוש הוא״‪ .‬והיינו‪ ,‬מכיון דבכאן שאני מבשאר‬
‫עיי״ש ודפח״ח‪.‬‬ ‫מקומות‪ ,‬ואין השאלה בכאן לענין הצטרפות האכילות‬
‫ג( כן אזכיר בזה בנוגע לדברי הצל״ח הידועים בפסחים‬ ‫לעונשין כי אם השאלה היא לענין התהוות הטומאה‬
‫ד׳ קט״ז ע״ב שרוצה לומר שהשיעורים וביחוד‬ ‫ע״י העברת כזית דרך בית הבליעה‪ .‬ולא שייך גם‬
‫הביצים שבזמנינו נתקטנו ]יעוין מ״ש עליו בשו״ת‬ ‫הנימוק של ״דסתם אכילה בב״א משמע״ שכותב רש״י‬
‫תשובה מאהבח סי׳ שכ״ו ושו״ת חתם סופר חאו״ה‬ ‫שם בתולין‪ .‬מכיון דבכאן הקביעות הוא בית הבליעה‬
‫סימנים צ״ג קכ״ז וקפ״א‪ ,‬וכן בחיי אדם כלל קב׳ ח‬ ‫)ויעוין ביומא ד׳ פ׳ ע״א ששיעור שמחזיק בית הבליעה‬
‫סעיף ט״ו ותוספת חיים שם וערוך השלחן יו״ד פי׳‬ ‫שדין‬ ‫הוא ביצת תרנגולת עיי״ש(‪ .‬ולכן הוי אמינא‬
‫שכ״ד סעיפים ה׳־ו׳ ואו״ח סי׳ קס״ח סעיף י״ג‪ .‬ועוד[‪.‬‬ ‫מיוחד זה שאני משאר מקומות‪ ,‬והדין המיוחד הזה 'שגו‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קנב‬
‫דלא איסור תורה קאמר אלא איסורא דרבנן‪ ,‬ואתיא‬ ‫דמצאתי בספר תשובות הגאונים שהו״ל הר״ר ב‪ .‬מ‪.‬‬
‫כרבנן דפליגי עליה דראב״י דאמרי במס׳ נזיר דלא‬ ‫לוין על ימס׳ ביצה‪ ,‬באוצר התשובות בריש המסכת‪,‬‬
‫ילבש גבר שמלת אשה כפשוטו בבגדים המיוחדים‬ ‫תשובה מובאת מרב שרירא גאון ז״ל שהשיב שלהב־‬
‫לנשים ולא בשום זיון אחר ע״ש‪.‬‬ ‫נתנו שיעור בבצים ופירות לפי שמצויים תמיד ואין‬
‫ו כ ד רואים שביאר כן בהדיא בכוונת הראב״ד‬ ‫לחוש שנשתנו״‪ .‬וראיה מזה להחולקים על הנו״ב ז׳ ל‪.‬‬
‫בביאור הגר״א ביו״ד סי׳ קפ״ב ס״ק י״ג‪ ,‬דעל‬ ‫ומעניין גם הנדפס שם בסוף הספר מהגאון הגראי״ה‬
‫דברי השו״ע שם שפסק בזה בלשון ״אסור לאיש ללקט‬ ‫קוק ז״ל דמעיד ובא ששמע נאמנה שמצאו בזמן האחרון‬
‫אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות משום לא ילבש‬ ‫ביצים הנוטות במצרים שהמומחים מעידים ע״פ בחינות‬
‫גבר״‪ ,‬ביאר רבינו הגר״א ז״ ל וכתב‪ ,‬דהרמב״ם כתב‬ ‫ברורות שהם !ביצי תרנגולת‪ ,‬וגדלם הוא כמו הביצים‬
‫שחייב וכו׳ והראב״ד חלק עליו וכתב דאינו אלא מדרבנן‬ ‫שבזמנינו‪ .‬ומאיר ובא שזה חיזוק גדול לדברי הגאון‬
‫כמו כל העברת שער וכו׳ ע״ש‪ ,‬הרי שביאר בהדיא כנ״ל‬ ‫רבינו שרירא ז״ל עיי״ש‪.‬‬
‫־דדעת הראב״ד שכל האיסור בזה אינו אלא מדרבנן כמו‬
‫כל העברת שער‪.‬‬ ‫סימן עז‬
‫ו מ ת עו ר ר לנו‪,.‬באמת גם ספק איד שדעת השו״ע בזד‪.‬‬
‫בהיות ואינו כותב בזה בלשון הייג‬
‫אם מותר ללקט מן הזקן שערות לבנות מתיר‬
‫אלא בלשון אפור בלבד‪ .‬ור‪.‬גם שבב״י בטור שם הכריע‬
‫השחורות כשהכוונה בזה היא רק מפני‬
‫כד‪.‬רמב״ם‪) ,‬ויעוין גם במ״ב סי׳ ש״מ בביאור הלבה‬
‫שמפריעות לו בצורת גידולים ואילו היו‬
‫ד״ה מלקט ע״ש( אבל מלשונו בשלחנו הטהור שהיא‬
‫שחורות היה ג״כ מלקטם‪.‬‬
‫כנ״ז אין הוכחה איך שהכריע סו^ת בזה‪.‬‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬ס״ו מרחשון תשל״ו‪.‬‬
‫‪:‬ב( ו הנ ה הדרבי תשובה ביו״ד שם ס״ק ט״ז מביא‬
‫שליט״א‬ ‫לכבוד הרב וכו׳ מוה״ר שמעון שמואל‬
‫בשם שו״ת הלק״ט חלק ב׳ סי׳ רנ״ח שנשאל‬
‫מנהל ״בית יעקב״ בשכונת קטמון‬
‫בהסורק זקנו ונופלות שערות לבנות מתוך שחורות‬
‫אי אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה אי לא‬ ‫אחדשה״ט‬
‫ור‪.‬עתיק רק קטע ׳מדברי תשובתו בזה‪ ,‬וכמו״ב ציין עוי־‬ ‫ע ״ ד שאלתו ששאלני אם ׳סותר ללקט מן הזקן שערות‬
‫לדברי שו״ת אגורה באהלך ד׳ ב״ח‪ ,‬ולא ציטט מדבריו‬ ‫או שערה לבנה מתוך השחורות בהיכא שאין‬
‫כלל‪ ,‬ורק כותב דשקיל וטרי בדברי הרב הלק״ט בחקירה‬ ‫הכוונה כלל בכדי ללקטם מן השחורות אלא הכוונה‬
‫זו וד‪,‬עיר מכמה מקומות‪ ,‬ושבסוף דבריו סיים דנמצא‬ ‫היא מפני שמפריעות לו בצורת גידולם וכדומה‪ ,‬ו‪,‬יכ‬
‫דברי הלק״ט כראי מוצק‪ ,‬יעו״ש‪.‬‬ ‫אילו היו שחורות גדלים בצורה כזאת ג״כ היה מלקטם‪.‬‬
‫בגוף דבריד‪.‬ם של ההלק״ט והאגודה באהלד‪,‬‬ ‫ועיינתי‬ ‫א( הנה בהשקפה ראשונה יש לומר שהדבר תלוי‬
‫וראיתי שהלק״ט פסק בזה בכזאת‪ :‬שדדות‬ ‫במחלוקת הרמב״ם והראב״ד בפי״ב סה׳‬
‫שנראה דהוי פסיק רישא‪ ,‬איכא למימר דאי ניחא ליה‬ ‫עכו״ם ה״י‪ ,‬דלהרמב״ם שסובר שיש בזה איסור דאור׳‬
‫אסור‪ ,‬ואי לא ניחא ליה אין בכך כלום לכו״ע ולא דמי‬ ‫והמלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או‬
‫לשבת ע״ש‪.‬‬ ‫מזקנו משילקט שערה אחת לוקה מפני שעדה עדי‬
‫אגורה באר‪.‬לך‪ ,‬מתחילה כותב להעיר על‬ ‫והספר‬ ‫אשה‪ ,‬צריך להיות אסור אפילו בכה״ג‪ ,‬משום דאע״פ‬
‫הד‪.‬לק״ט ולהוכיח דבשאר איסורים לא בעינן‬ ‫שאינו מתכוין מ״מ הא הו״ל פסיק רישא‪ .‬אבל להראב״ד‬
‫דניחא ליד‪) .‬דבר שמעיר ההלק״ט בעצמו בתחילת‬ ‫שחולק שם על הרמב״ם וכותב שלא מחוור שיהא לוקה‬
‫דבריו בנוגע מד‪ .‬דד‪.‬ו״ל דבר שאינו מתכדן כיעו״ש(‪.‬‬ ‫באחת שלא אמרו אלא אסור‪ ,‬ועוד מאי עדי אשה‬
‫אבל בסוף דבריו חוזר לקיים דברי ההלק״ט וכותב וז״ל‪:‬‬ ‫איכא בחרא והא לא מינכרא מילתא‪ .‬אליבא דידיה יש‬
‫ועל כן צריך אני לבאר דברי הלק״ט ז״ל‪ ,‬דספיר‬ ‫מקום להתיר בכה״ג שאינו מתכוין אע״ג דהו״ל פסיק‬
‫כתב‪ ,‬לפי דנידזנו הוא באיסור דרבנן דד‪.‬יינו נפילת‬ ‫רישא‪ ,‬כשם שמתירים בכל בכה״ג באיסור דרבנן‪.‬‬
‫שערות לבנות מתוך שחורות ומשום תכשיטי אשד‪.‬‬ ‫שבדברי הראב״ד לא מפורש שס״ל דהו״ל רק‬ ‫ואע״ג‬
‫ואסמכוה רבנן אקרא דלא ילבש שמלת אשה‪ ,‬וין‬ ‫איסור דרבנן‪ ,‬וגם מה שחולק בהדיא הוא רק‬
‫איסור העברת שער בית השחי ובית הערוד‪ ,.‬ובאיסור‬ ‫על מלקט שערה אחת‪ .‬וכך כותב בכוונתו בשו״ת דברי‬
‫דרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה וכמ״ש התים׳‬ ‫חיים חיו״ד ח״ב סי׳ ס״ב עיי״ש‪ .‬מכל מקום ממשמעות‬
‫שם בשבת )ד׳ ק״ג ע״א( ד״ה ל״צ‪ ,‬וז״ל מיהו י״ל‬ ‫לשונו של הראב״ד שכותב ״שלא אמרו אלא אסור״‬
‫באותו תיקון מועט כגון מיעוט ענבים דלא אסור אלא‬ ‫משמע שפירש כך הכוונה בגמ׳ דמכות ד׳ כ׳ ע״ב‪,‬‬
‫מדרבנן ולא גזרו חכמים כשאינו נהנה‪ ,‬הרי דבאיסיר‬ ‫שהאיסור אינו אלא מדרבנן‪ .‬וכפי שמצינו באמת גם‬
‫דרבנן כל שאינו נהנד‪ .‬לא גזרו חכמים‪ ,‬נמצאו דברי‬ ‫בחידושי הריטב״א שם שכותב בפירוש קמא לבאר‪,‬‬
‫הלק״ט חזקים כראי מוצק עכ״ל‪.‬‬ ‫דלישנא ״משום שנאמר״ שאמרו בגם׳ שם ע״ז משמע‬
‫קנג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עח‬ ‫שו״ ת‬
‫על כן‪ ,‬כפי שהבנתי‪ ,‬נידון השאלה שלפנינו‪ ,‬היא‪,‬‬ ‫יתר‬ ‫שההלק״ט דבר היתרו בזה הוא רק כשלא ניחא‬ ‫חזינן‬
‫דמוציא לא רק הלבן מתור השחור כי אם מוציא‬ ‫ליה‪ ,‬ואילו הם׳ אגורה אהלד חיזק דברי ההלק״ט‬
‫גם השחור‪,‬מתור הלבן כל שיוצא מדרי דאוני‪ ,‬ואם‬ ‫והעמיד את נקודת ההיתר לא רק על כ ך בהיכא שלא‬
‫ככה‪ ,‬מצאתי היתר מפורש לכד בספר שיח יצחק על מס׳‬ ‫ניחא ליה‪ ,‬כי אם גם לרבות ב״כל שאינו נהנה״‪ ,‬ואם‬
‫מכות ד׳ כ׳ ע״ב בד״ה ודבר זה אף בחול אסור‪ ,‬דכותב‬ ‫נקודת ההיתר הוא מסני ״שאינו נהנה״ יש מקום‬
‫בתוד דבריו בזה״ל‪ :‬״דזה פשיטא שאינו חייב רק‬ ‫למצותו ולומר שמותר כל שאינו‪ .‬נהנה במה שנלקטו‬
‫בליקט הלבנות מתור השחורות כדי שלא יראה זקן‬ ‫השחורות מתוך הלבנות‪ ,‬ולא איכפת במה שנהנה‬
‫כמש״כ ברש״י‪ ,‬אבל במלקט כל השערות הן הלבנות‬ ‫מבחינה אחרת דהיינו במה שעי״כ יושרו שערותיו‬
‫והן השחורות וודאי בטור משום לא ילבש״ עכ״ל עיי״ש‪.‬‬ ‫וכדומה‪ ,‬כבנידון שאלתנו‪ ,‬בהיות וזה כבר אין לו‬
‫וא״כ ה״ה דמותר לפי״ז גם בנידוננו דמלקט הן הלבנות‬ ‫שייכות להלא ילבש‪ ,‬וגם היה עושה בכזאת גם אילו‬
‫והן השחורות כל שערה מהם שאיננה עומדת בדרא‬ ‫היו שחורות‪.‬‬
‫דאוני ומתרוממת ממקומה ומפריע לו בתחום ראיתו‬
‫ג( א ל א שעצם דברי הס׳ אגורה באהלד תמוהים בעיני‪,‬‬
‫וכדומה‪.‬‬
‫דאיד קבע בזה כ״כ בודאות וכ״כ בפשיטות‬
‫כן מכל האמור בנוספות מובן מדוע שכתבתי‬ ‫רעל‬ ‫ו(‬
‫שהאיסור בזה אינו אלא מדרבנן‪ ,‬כאילו אין כל פלוגתא‬
‫בראשית דברי בלשון ״דבהשקפה ראשונה״ נראה‬
‫בזה‪ ,‬בזמן שהרמב״ם פוסק בהדיא שיש בזה איסור‬
‫דתלוי הדבר בפלוגתת הרמב״ם והראב״ד וכו׳‪ ,‬מפני‬
‫תורה ולוקין על כד‪ ,‬וכד פסק כוותיה גם הטור ביו״ד‬
‫דלפי מה שהתבאר בדברי לאחר מכאן יש מקום להתיר‬
‫שם‪ ,‬וכד נראה דס״ל כן גם הכ״מ ברמב״ם שם וכן‬
‫בכגון נידוננו אליבא דכו״ע‪ ,‬ועכ״פ אליבא דרוב הפוס׳‪.‬‬
‫בב״י בטור שם‪ .‬ולפלא גם על הגאון בעל דרכי חשובה‬
‫ואין להאריד יותר‪.‬‬
‫שלא מצא לנכון לדיעחיק מדי שהס׳ אגורה באהליד‬
‫בכבוד רב‬
‫כותב בזה‪ .‬ולהתפלאות עליו כנ״ז‪ .‬ולא לסתום כאילו‬
‫אליעזר יהודא ררלדינברג‬ ‫מסכים למ״ש שם‪ .‬ובפרט שהדרכי תשובה בעצמו בס״ק‬
‫שלפני זדי )ס״ק ט״ו( ציטט ונקט לידו בדעה שלכו״ע‬
‫סימן עח‬
‫הוי בזה איסור דאורייתא כיעו״ש‪.‬‬
‫היתר ביטול כיבוד או״א בקשר לשידוכין‬ ‫הפליאה י״ל דאולי תפס הבעל אגורה באהלד‬ ‫ולחומר‬
‫אם נאמר רק בגבר או גם באשה‪.‬‬ ‫ונקט ליה בשיטה שגם הב״י בשלחנו חזר בו‬
‫מלפסוק בזה כדירמב״ם‪ ,‬וזאת בהיות ולא פירש שחיובא‬
‫ירושלים עיה״ק תוגב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬י״ד טבת תשל״ז‪.‬‬
‫ג״כ איכא‪ ,‬וכפי שמעיר עליו הבאר הגולה‪ ,‬וכפי שראיתי‬
‫נ״י‬ ‫שמעון גליק‬ ‫לכבוד פרופ׳‬
‫בספר ערד שי על יו״ד שמבאר באמת כן שדיב״י חזר‬
‫בבית החולים מרכז רפואי סורוקה בנגב‬
‫שו״ב‪.‬‬ ‫בז משום דבחנם דחה השגות ראב״ד‪ ,‬וכן דרכו כמ״ש‬
‫ב ‪ T‬מלאכי בכללי ש״ע בשם כמה גדולים ע״ש‪ .‬ותפס‬
‫מכתבו קבלתי תמול‪ .‬והנני להשיב לו על‬ ‫יקרת‬
‫גם כשיטת השו״מ מהדו״ק ח״א סי׳ ר״י )שציין בדר״ת‬
‫שאלותיו‪.‬‬
‫שם( שדעת רוב הפוסקים דאינו אלא מדרבנן עיי״ש‪.‬‬
‫הראשונה היא‪ ,‬אם בחורה בת ‪ 20‬מותרת‬ ‫שאלתו‬
‫וכמובן זה רק מקיל כובד הקושיא אבל לא מיישב עצם‬
‫להנשא בניגוד לעמדת הוריה‪ ,‬זאת אומרת‪,‬‬
‫התימא מה שהאגורה באהלד תפס בפשיטות כאילו כו״ע‬
‫אם היתר ביטול כיבוד אב ואם בקשר לשידוכין נאמר‬
‫ס״ל דאינו אלא מדרבנן ומבלי להזכיר אפילו ברמז‬
‫רק בגבר‪ ,‬או גם באשה‪.‬‬
‫שהדמב״ם וסייעתו חולקים על כד‪.‬‬
‫ביו״ד סי׳ ר״מ סעי׳ כ״ה פוסק הרמ״א‪,‬‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫דאם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ‬ ‫לציין גם לדברי הערוד לנר על מס׳ מכות‬ ‫]כדאי‬ ‫ד(‬
‫בה הבן אין צייד לשמוע אל האב‪ ,‬ובנוגע לבת לא‬ ‫ד׳ כ׳ ע״ ב‪ ,‬דשדי נרגא לצדד לומר דבמקלקט‬
‫נזכר מידי‪.‬‬ ‫שער לבן מן השחורות בזקן לא יהא חייב‪ ,‬דמכיון‬
‫יש מקום באמת לחלק בזה בין בן לבין‬ ‫ולכאורה‬ ‫דאשה אין לה זקן ולא שייד אצלה עדוי זה‪ ,‬גם האיש‬
‫בת‪ ,‬מפני שהבן מצווה בפו״ר‪ ,‬אבל האשה הא‬ ‫נרתע ממה שברמב״ם כתוב בהדיא‬ ‫אד‬ ‫אינו מוזהר‪,‬‬
‫איננה מצווה בפו״ר‪ ,‬ותוכל לחכות עד שתמצא בן זוג‬ ‫״מראשו או מזקנף‪ /‬ומ״מ נשאר בתימא על הטור והשו״ע‬
‫אחר שתרצה בו ויתקבל גם על דעת הוריה‪.‬‬ ‫שהביאו דין זה בסתם דאסור ללקוט שער לבן מתוד‬
‫כשמעיינים בדבר נראה דלא כן‪ ,‬דד‪,‬נה מקור‬ ‫אבל‬ ‫השחורות ולא הזכירו כהרמב״ם דאפילו בזקן אסור‬
‫דינו של הרמ״א בזה הוא בשו״ת מהרי״ק סי׳‬ ‫עיי״ש[‪,‬‬
‫קס״ד‪ .‬והמהרי״ק בדבריו נימק ג׳ נימוקים מדוע שאין‬ ‫מכל האמור מסתמן לפנינו דרד להתיר גם‬ ‫עכ״פ‬
‫הבן צייד לשמוע בזה אל אביו‪ ,‬והמה; א( דאפילו‬ ‫למעשה באינו מחכוין ליקוט הלבן מתוד‬
‫לענין ממון איורו ליה רבנן לר׳ ירמיה כמאן דאמר‬ ‫השחור‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עט‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קנד‬
‫שם ם״ ק כ״ה‪ ,‬דאשד‪ .‬אפילו בגופה אינה יכולה לכבדו‬ ‫משל אב‪ ,‬וכן פסקו כל פוסקי הלכות‪ ,‬כל שכן הכא‬
‫שהיא משועבדת למלאכת בעלד‪ .‬בכל עת ע״ש‪ .‬וכל זד‪.‬‬ ‫שהוא דבר השייך בצערא דגופא להניח האשה אשר‬
‫לא שך כי אם רק לאחר הנשואין‪] .‬ויעוין בם׳ שלמי‬ ‫חפץ בד‪ .‬ויצטרך לקחת אשד■ אחרת אשר לא תישר‬
‫נדרים על מס׳ נדרים במלואים שבסוד‪.‬״ס מ״ש הגאון‬ ‫בעיניו כל כך‪ .‬ב( דקרוב הדבר כמצוד‪ .‬לעבור עלי דברי‬
‫האדר״ת ז״ל לחקור אם גם ארוסד‪ .‬אין עליה מצות‬ ‫תורד‪ .‬שד‪.‬רי אמרו רבותינו ז״ל אסור לאדם שיקדש‬
‫כיבוד או״א מפני רשות בעלה ע״ש ואכמ״ל[‪.‬‬ ‫את האשה עד שיראנד‪ .‬וכר‪ .‬ג( דעד כאן לא פליגי אם‬
‫בכבוד רב‬ ‫משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו‪ ,‬אבל במילתא דלא‬
‫שייך בגווי׳ כי הכא פשיטא דאין כח לאב למחות בבן‬
‫סימן עט‬ ‫לא משום כבוד ולא משום מורא‪ ,‬דלא שייך כבוד אלא‬
‫כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו׳‪ ,‬מורא לא‬
‫אשה שרוצה לנדב לביכ״ב מעיל לס״ת‬ ‫א‪.‬‬
‫ישב במקומו ולא סותר את דבריו כו׳‪ ,‬וכן כיוצא בזה‬
‫ולרקום שמה עליו אם יש מקום לסרב‬
‫דשייך לאב‪ ,‬אבל במלתא דלא שייך האב בגווד‪ .‬פשיטא‬
‫מלקבל זאת משום חשש הרהור‪.‬‬
‫דאין כח האב למחות ביד בנו זכו׳ וכל שכן דאין לו‬
‫בדבר מליחה בצוקר‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫לד‪.‬ניח מלקחת אשה הד‪.‬וגנת לו והישרה בעיניו משום‬
‫כלה וחמדתה ששמותיהם שוים אך החמות‬ ‫ג‪.‬‬
‫כבוד אביו עיי״ש‪.‬‬
‫אינה כבר בחיים‪.‬‬
‫בביאור הגר״א יו״ד שם שרמז ג״כ לד‪.‬נימוקים‬ ‫ויעוין‬
‫הוד‪ .‬באשד‪ .‬רבנית זקנה צדקנית אחת בפעיד‪.‬״ק‬ ‫עובדא‬ ‫הנ״ז ובתוספת מרובד‪ .‬כיעו״ש‪.‬‬
‫ת״ו שנדבה מעיל יפד‪ .‬לס״ת שבעלה הגה״צ‬ ‫כן כל אלד‪ .‬הנימוקים שייכים גם אצל בת כדי‬ ‫ואם‬
‫ז״ל נדבו ל ^‪.‬כ״נ שהיד‪ .‬מתפלל בו ורקמה את שמה‬ ‫לפוטרה מלשמוע בזה לאו״א‪ .‬הנימוק ר‪.‬ראשון‬
‫עליו לזכרון‪] .‬ונתנה גם הס״ת להגיד‪ .‬ולתקן הצריך‬ ‫בודאי שייך אצל בת‪ ,‬דגם גבי דידד‪ .‬איכא אותו צערא‬
‫תיקון וד׳וציאר‪ .‬ע״ז כסף רב[‪ .‬וכשבאה לתתו לביד‪.‬כ״נ‬ ‫דגופא להניח האיש אשר תחפוץ בו ולקחת איש אחר‬
‫לא רצו לקבל זאת בטענה כי לא יאה להשים מעיל‬ ‫שלא תישר בעיניך‪ .‬כל כך‪ .‬והנימוק השני מפני דאסור‬
‫כזה ששם אשד‪ .‬רקום עליו על ס״ת‪ .‬היא נעלבה מאד‬ ‫לאדם וכו׳ חגם דבגמ׳ )בקדושין ד׳ מ״א ע״א( נזכר‬
‫מזה ובאה בדמעתה על לחיד‪ .‬לשאול את דעתי אם‬ ‫זה רק לגבי איש‪ ,‬אבל זיל בתר טעמא דאמרינן שם‪,‬‬
‫אמנם יש לדבר סירובם זה מקור בהלכה‪ .‬השיבותי לה‬ ‫שמא יראה בר‪ .‬דבר מגונה זתתגנה עליו ורחמנא אמר‬
‫על אתר שאין כל מקום לכך‪ ,‬ושלחתי להגיד להם‬ ‫ואהבת לרעך כמוך‪ .‬וטעם זה הא שייך גם בלר‪.‬יפך‬
‫בשמי כי הלכד‪ .‬פסוקה היא ביו״ד סי׳ רמ״ט סעיף י״ג‬ ‫לגבי האשה‪ .‬וטעם השלישי הא בודאי שייר ג״כ בפשי׳‬
‫דמי שמקדיש דבר לצדקה מותר שיכתוב ‪ .‬שמו עליה‬ ‫גם גבי בת‪ .‬דבשום מקום לא מצינו שהבת תהא חייבת‬
‫שיד‪.‬א לו לזכרון‪ .‬ולא עוד אלא ״שראוי לעשות כן״‪.‬‬ ‫בכיבוד או״א יותר מבן‪ ,‬ואדרבא ד‪.‬גמ׳ בקרושין ד׳ ל׳‬
‫באין הבדל אם המקדיש הוא איש אשה‪ .‬ומעולם לא‬ ‫ע״ב שואלת ‪ :‬איש אין לי אלא איש אשד‪ .‬מנין וכו׳‪,‬‬
‫שמענו שיחששו לפן ואולי יבואו ל ‪T‬י הרהור אם‬ ‫וצריכים ריבוי לרבות שגם אשד‪ .‬חייבת כאיש‪ ,‬אבל‬
‫יראו שם אשה על פרוכת‪.‬או מעיל וכדומה‪.‬‬ ‫לא יותר מזה‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫מילתא בידי ומצאתי בספר הנקרא 'בשם‬ ‫ואסתעיין‬ ‫נראה ברור שגם בת דינה בזה כבן שאין צריכה‬ ‫ולכן‬
‫ליקוטי שושנים לרגו״צ מפורסם בדור‬ ‫לשמוע בזה אל האב‪ ,‬ומותר לה להנשא לאיזר‪.‬‬
‫הקודם מחבר כמה וכמר‪ .‬ספרים‪ ,‬שבמערכת ש׳ ס״ק י״ז‬ ‫איש שתחפוץ בו‪.‬‬
‫נשאל במפורש על שכזה‪ :‬ע״ד שא׳ נדב פרוכת לבית‬ ‫היא‪ .‬אם יש להורי איזה שהיא מעמד‬ ‫שאלתו השניה‬
‫■הכנסת ■וחקק על הפרוכת שמו ושם אמו‪ ,‬ויש כמה‬ ‫בקביעת תאריך לחתונד‪..‬‬
‫אנשים שמוחין בדבר‪ ,‬זד‪.‬שיב דמד‪.‬ד‪.‬יא דיו״ד סי׳ רמ״ט‬ ‫ת שו ב ה לאור מה שביארתי לעיל‪ ,‬גם בזה‪ ,‬ליכא להם‬
‫יוכן מסי׳ רנ״ט סעיף ג׳ שמותר לחקוק שם הבעלים‬ ‫בגלל‬ ‫לשמוע לד&‬ ‫מעמד‪ ,‬ולא מחויבים‬
‫ואפי׳ עכו״ם המנדב דבר מותר לו לחקוק שמו עליו‪,‬‬ ‫נימוקים א׳ וג׳ שד‪.‬באתי לעיל‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫ואי משום דכתכ על הפרוכת שם אמו ולא רצו החם ‪T‬ים‬ ‫היא ‪ :‬אימתי יוצאת האשד‪ .‬מרשות‬ ‫שאלתו השלישית‬
‫שיזכר שם אשד‪ .‬על הפרוכת בפומבי‪ ,‬אין בזר‪ .‬שום‬ ‫הוריה לרשות בעלה לענין הציות‬
‫חשש‪ ,‬וראי׳ מהא דאמרו ז״ל במגילה ד׳ ט״ו ת״ר רחב‬ ‫בדרך כלל‪ ,‬אם מתאריך החלטתה להנשא לו או מיום‬
‫בשמה זינתר‪ ,‬יעל בקולר‪ .‬אביגיל בזכרה וכו׳ ולכאורה‬ ‫חתונתך‪..‬‬
‫יש להבין מר‪ .‬נפ״מ מזה ולאיזה צורך אמרו רז״ל דבר‬ ‫פשוט הדבר שלא חל בזה רשות בעלה עד‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫זה‪ ,‬אבל אפ״ל דד‪.‬ורו לנו בזה דדוקא רחב בשמה‬ ‫שתכנס לחופה ממש‪ ,‬שאז נעשית משועבדת‬
‫ואביגיל בזכירתה‪ ,‬אבל נשים אחרות אין שום איסור‬ ‫לו‪ .‬כדאיתא בגמ׳ קדושין ד׳ ל׳ שם‪ ,‬וכן נפסק ביר׳ד‬
‫וחשש דילמא המזכיר בשמר‪ .‬נגרר אחר תאות זנות‬ ‫סי׳ ר״מ סעיף י״ז‪ .‬וכפי שמסביר גם הפרישה בטור‬
‫קנה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן עם‬ ‫ש ו״ ת‬
‫זצ״ל שמלח בשר עם צוקער‪ ,‬כבר הבאתי מזר‪ .‬גם‬ ‫וכי אם אשה חצה להתנדב דבר לביהכ״ג לא יקבלו‬
‫בספרי שם בח״ט וד‪.‬ארכתי בסתירת הדבר כיעו״ש‪.‬‬ ‫ממנה אם תכתוב שמה על נדבתה חם מלומר כן שלא‬
‫בדברי שם הבאתי גם מה שסיפר לי בזמנו‬ ‫והנה‬ ‫נמצא כן בשום ספר דבר זה‪ ,‬א״ו דמה דזכתה התורה‬
‫הגר״א וועלץ זצ״ל מד‪ .‬ששמע מנכד האבנ״ז‬ ‫לעושי המצוד‪ .‬שיכתבו שמם על המצוה אין חילוק‬
‫ז״ל שידוע לו ממקור נאמן שלאחר מיכן נתברר‬ ‫בין ישראל לעכו״ם ובין איש לאשד‪ ,.‬וא״כ מי שרוצה‬
‫שכל ר‪0.‬יפור בטעות יסודו‪ ,‬ועובדא דד‪.‬וד‪ .‬הכי הוד‪,.‬‬ ‫לכתוב שמו ושם אמו על דבר שנדב אין מוחין בידו‬
‫שד״גאון מליסא אסרו עליו הרופאים לאכול בשר‬ ‫ואדרבר‪ ,‬לדעתי הוא עושה אישי״ר מוסיף כדי לקיים‬
‫שנמלח במלח‪ ,‬ולכן היתד‪ .‬העצר‪ .‬שלאחר שימלחו‬ ‫במצוד‪ .‬זו גם כיבוד אב כדי לזכות את אמו לד‪.‬זכר‬
‫הבשר במלח כדין יחזרו עוד הפעם לפני הבישול למלוח‬ ‫שמו על דבר שהקדיש בנה לביד‪.‬כ״נ עכ״ד עיי״ש‪ .‬וד‪.‬וא‬
‫את הבשר בצוקער כדי שהצוקער יפיק במתיקותו כל‬ ‫הדין וד‪.‬וא הטעם גם לנידוננו‪ ,‬ולמה נמנע הטוב מאשד‪.‬‬
‫טעם של מלח שנבלע בד‪.‬בשר ממקודם‪.‬‬ ‫צדקנית כזאת שנחת רוח הוא לד‪ .‬שיזכר שמד‪ .‬על‬
‫זה דכעת אסתייעא מילתא ב ‪T‬י ומצאתי בספר‬ ‫וראה‬ ‫מעיל לס״ת שנדב בעלה‪.‬‬
‫פרדס יוסף עה״ת פ׳ ויקרא שמביא בדומה להנ״ז‬ ‫ו פי ק חזי בנדבות־־המשכן שהיו מקבלים לנדבות כל‬
‫בשם הרה״ג ר׳ ליבוש ראזענבערג דומ״צ בלאדז‪ ,‬והוא‬ ‫ויבואו‬ ‫כדכתיב‬ ‫הנשים‬ ‫סוגי התכשיטים מן‬
‫שר‪.‬שמועד‪ .‬שד‪.‬רב מליסא ז״ל מלח בשר בצוקר היא‬ ‫האנשים על הנשים‪ ,‬והביאו חח ונזם וטבעת וכומז‪,‬‬
‫טעות גדולד‪ ..‬כי איך יעלד‪ .‬על הדעת שהרב מליסא עשר‪.‬‬ ‫ובמיוחד עשו את הכיור ואת כנו במראות הצובאות‬
‫רק לעצמו ומשמע ברגילות ; ״אך האמת יורה דרכו‪,‬‬ ‫שבנות ישראל היו רואות בדין כשהן מתקשטות‪ ,‬יעוין‬
‫שםנד‪.‬ג הרבה אגשים באכלם בשר המבושל נותנים עליו‬ ‫ברש״י ויקהל ל״ח־ח׳‪ ,‬וברמב״ן שם שמבאר שאעפ״י‬
‫מלח ליתן טעם כמו שמולחים בצל וצנון‪ .‬וד‪.‬דב מליסא‬ ‫היו‬ ‫יותר‬ ‫ח ‪T‬וש‬ ‫מ״מ‬ ‫נמאס‬ ‫יותר‬ ‫שהכומז‬
‫נתן צוקר על הבשר מבושל כקערד‪ .‬ליתן טעם‪ ,‬ולמד‬ ‫במראות הצובאות בזר‪ .‬שעשו כלי מיוחד מן התכשיט‬
‫האבנ״ז שטבע אחד להרגיש טעם‪ ,‬אבל ח״ו ללמוד‬ ‫העשוי ליצר הרע עיי״ש‪ .‬ואם לכלי מיוחד מן התכשיט‬
‫מזר‪ .‬לעגין להכשיר בשר להוציא דם וזר‪ .‬ברור״ עיי״ש‪.‬‬ ‫העשוי ליצדי״ר לא חששו לפן יבואו עי״כ להרדיור‪,‬‬
‫שגם האבנ״ז לא כוון בסיפורו ח״ו לד‪.‬שמיענו‬ ‫באופן‬ ‫מכש״כ שאין כל חשש לחשוש לפן ואולי יבואו לידי‬
‫שאפשר למלוח בצוקר‪ ,‬ומשנתנו בספרנו שם‬ ‫הרדיור בראית שם אשר‪ .‬חקוק על פרוכת או מעיל‪,‬‬
‫במקומה עומדת שעובדת הרב מליסא ז״ל אין לד‪ .‬כל‬ ‫ופשוט‪.‬‬
‫שייכות לשאלת מליחת הבשר בסוכר‪ ,‬ושאדרבא‪ ,‬אם‬ ‫יעוין בשו״ת מדירש״ם ח״ו חאו״ח סי׳ י׳ שדן‬ ‫ועוד‬
‫ללמוד מכפי המסופר מנכד האבנ״ז ז״ל יש ללמוד‬ ‫ע״ד אשד‪ .‬שארגה מכסר‪ .‬של משי שידיי׳ מונח על‬
‫משם לדדפך‪ ,‬והוא‪ ,‬שד‪.‬גאון מליסא ז״ל סבר שאין כל‬ ‫העמוד במקום עמידת הש״ץ לתפלה ועל שולי המכסה‬
‫היתר שהוא למלוח הבשר בצוקר‪ ,‬ולכן חזר אחר עצר‪.‬‬ ‫תפרה את שמה בלשון וכתב הגרי‪ ,‬וכל מקום דיונו‬
‫לחזור לאחר מליחת הבשר במלח כדין ולמלוח הבשר‬ ‫הוא מפני שכתבד‪ .‬שמד‪ .‬בלשון עכו״ם‪ ,‬ואינו עולה על‬
‫שנית בצוקר‪ .‬ואין להאריך יותר‪.‬‬ ‫דעתו כלל לדון משום עצם תפירת שמר‪ .‬במכסד‪ .‬שצריך‬
‫כלה וחמותה ששמותיהם שוים אך החמות‬ ‫ואודות‬ ‫ג(‬ ‫להיות מונח תמ ‪ T‬על העמוד למראד‪ .‬עיני הש׳׳ץ שעומד‬
‫איננד‪ .‬כבר בחיים‪ .‬הנד‪ .‬במקור חסד על הם׳‬ ‫שם לתפלדי‪ .‬ואדרבה דבר עצתו היא לארוג עוד יריעד‪.‬‬
‫‪ o’Ton‬כצוואתו סעיף כ״ג בס״ק ל״ג מביא בשם‬ ‫קטנד‪ .‬בכף איש משובצת בתפירת אותיות של שמד‪.‬‬
‫ספרים יפה ללב ושו״ת אבן הראשה שד‪.‬עלו דהקפידא‬ ‫בלשדי״ק ולתפרו מסביב על המקום של תפירת אותיות‬
‫היא רק כשחמותד‪ .‬בחיים עיי״ש‪.‬‬ ‫שמד‪ .‬בלשון הגרי עיי״ש‪ .‬ואם ככד‪ .‬במכסה המונח על‬
‫ראיתי בספר שו״ת לחם שלמה )להגאון משאמלויא‬ ‫וכן‬ ‫העמוד והוא תמ ‪ T‬בסמוך ונראה לעיני הש״ץ בשעה‬
‫ז״ל( חאר‪.‬״ע שנדפס זה עתד‪ ..‬בסימן מ׳ שנשאל‬ ‫שעומד בתפלה‪ ,‬מכש״כ שאין כל חשש כששם אשד‪.‬‬
‫על כך‪ ,‬והשיב בזה״ל ‪ :‬הנה כלל גדול יש בענין צוואת‬ ‫תפור על מעיל של ס״ת שנראה רק בשעת ההוצאה‬
‫ז״ל שכל צד שנוכל לומר שבזה לא דיבר‬ ‫ר״י‬ ‫מארוד‪.‬״ק עד הר‪.‬באה על הבימד‪ ,.‬וגם אז אין דעת‬
‫החסיד ז״ל יש לד‪.‬תיר כמבואר בשו״ת אמרי אש חיו״ד‬ ‫הציבור להסתכל על השם הרקום על המעיל‪ .‬ואין‬
‫סי׳ ס׳ יעיי״ש‪ ,‬ומעתד‪ .‬כיון שאינו מפורש בצוואה‬ ‫לד‪.‬אריך יותר‪.‬‬
‫שהקפדתו הי׳ אף אחרי מותד‪ .‬אמרינן של״ה כוונתו‬ ‫מליחד‪ .‬בצוקר כבר בררתי באר היטב בספרי‬ ‫בדבר‬ ‫ב(‬
‫רק בחיים חיותד‪ ..‬וכן מרגלא בפי העולם שההקפדד‪.‬‬ ‫שו״ת צ״א ח״ט סי׳ ל״ה שאין כל היתר בזה‬
‫ל״ד‪ .‬אחרי מותה‪ ,‬ע״כ אין בזה בית מיחוש וצלח ורכב‬ ‫ואפילו בדיעבד יש לאסור בכל החומר‪ ,‬ושניתי לכתוב‬
‫ובלי ספק ל״ר‪ .‬יודע מרן ד‪.‬הצד‪.‬״ק ממונקאטש שאמך‬ ‫מזה גם בחי״א סי׳ ע״ז סק״ד‪ ,‬וגם שלשתי לכתוב‬
‫מתד‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫בחי״ב סי׳ נ״ב סק״ו‪ ,‬קחנו משם‪,‬‬
‫לא אמנע מלהעיר גם זאת‪ ,‬דבשו״ת אבן הראשה‬ ‫אולם‬ ‫ו מ ה שבשו״ת אבני נזר חאו״ח סי׳ תקל״ב כותב‬
‫)סי׳ ל״א( שמציין אליו המקור חסד כתוב זאת‬ ‫דד‪.‬רה״ג ר׳ אלעזר סיפר מחותנו הגאון מליסא‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פ‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קנו‬
‫בלי צל של ספק שיכול עם זאת לדדות גם השלישי‬ ‫ר?ן על מי ששמו כשם אבי הכלוז יעו״ש‪ ,‬וכ ‪T‬וע חמור‬
‫בב״ד‪ ,‬ואפילו אילו יכלו כל ד‪.‬שלשה לבצע המילה יכלו‬ ‫הדבר יותר בכלה וחמותה‪ .‬וביותר יש להעיר דמד‪ .‬שמעיין‬
‫בכל זאת גם להיות הבי״ד‪ .‬ומ״ש כבו׳ דמפשט לשון‬ ‫להיפה ללב ־־ח״ו דפים מ״ו־נ״ד‪ .‬מלבד שהתשו׳ שם‬
‫הפוסקים נראה שד‪.‬מוד‪.‬ל לא מצטרף לב״ד‪ ,‬אני אינני‬ ‫היא לא מהבעל יפר‪ .‬ללב אלא לחכם ס״ט אחר חתום בשם‬
‫רואה כל משמעות לכך מדברי הפוסקים ]ואני נזכר‬ ‫אליד‪ .‬אבולעפייא‪ ,‬וד‪,‬וא זה שכותב בהמשך דברי תשובתו‬
‫מה שראיתי מזמן בלוח ירושלים )ברינקר( לשנת תש״י‪,‬‬ ‫)בד׳ נ״ב ע״ב( דשם אמו של הכלה כשם הכלה היינו‬
‫שנדפס שם מכתב מהגד‪.‬״צ ר׳ שלמד‪ .‬זלמן בהר״ן ז״ל‪,‬‬ ‫בעודן שניהם חיים‪ .‬חוץ מזה מציין מיהת גם לס׳‬
‫שבסופו ■כותב להסתפק‪ ,‬אם שלשד‪ .‬גרים טבלו עצמם‬ ‫רוח חיים להגר״ח פלאג׳י ז״ל בחאה״ע סי׳ ס״ב ס״ק‬
‫בב״א ממש‪ ,‬דהיינו אם נימא ב ‪T‬י אדם אפשר לצמצם‪,‬‬ ‫ט״ז שמספק״ל בזה‪ .‬ועיינתי בגוף דברי הרו״ח וז״ל‬
‫אי נחשב זה לזה לב״ד הואיל וע״י טבילד‪ .‬זו נעשים‬ ‫בזה ; ואם יד‪.‬יד‪ .‬שחמיו מת או אמו של חתן יאו בשם‬
‫כולם בב״א ישראלים ממילא יר‪.‬יו ג״כ ב״ד זה לזה‬ ‫אב החתן ואב הכלה שויט אם מת א׳ מהם אי מותר‬
‫בב״א וגרים ג״כ כשרים לב״ד לטבול הגרים ונשאר‬ ‫לעשות זווג וליכא משום אזהרת צואת ר״י החסיד‪,‬‬
‫בספק‪ .‬ופשוט דאין שייכות לספק זה לנידוננו בדדות‬ ‫דבר זה רבים שאלו ממני ואנכי לא ידעתי להשיב לא‬
‫ועומדים שלשה מחוץ לגר הנימול‪ .‬ואכמ״ל בעיקר‬ ‫הן ולא לאו יען החששא יש בו משום ספק סכנד‪ ,‬ואיני‬
‫ספיקו[‪.‬‬ ‫רוצד‪ .‬כי על פי יהיה ח״ו איזה תקלה כיון שאין אתנו‬
‫גם שאין לנידוננו דמיון למה שכבו׳ מזכיר‬ ‫וברור‬ ‫יודע סודן של דברים‪ ,‬ובכל מקום שנינו •שב וא״ת עדיף‬
‫מד‪.‬היא דמכות ד׳ כ״ג דמשמע דהחזן איננו‬ ‫עכ״ל‪ ,‬ולפי״ז יתכן שגם הגאון ממונקטש ז״ל שהשיב‬
‫מצטרף לשלישי‪ .‬דשם חוץ מד‪.‬חזן המכה‪ ,‬יש לכל אחד‬ ‫להחמיר כפי שיוצא מהמובא בספר לחם שלמה הנ״ל‬
‫מהדיינים תפק ‪ T‬מיוחד‪ ,‬כדאיתא שם ‪ :‬הגדול שבדיינין‬ ‫ידע שפיר שד‪.‬מדובר כשאם ר‪.‬חתן כבר מתד‪ .‬ובכל זאת‬
‫קורא‪ ,‬השני מונה‪ ,‬והשלישי אומר הכד‪.‬ו‪ .‬וחוץ מזה‪,‬‬ ‫סבר נמי ששב ואל תעשה עדיף בזה‪ .‬ואין להאריר‬
‫לא יאה שאחד מהדיינים יהא המכה‪ .‬ובדומה למה‬ ‫בכאן יותר‪.‬‬
‫דאיתא בסנהדרין ד׳ מ״ב ע׳׳ב דבית הסקילה היד‪ .‬חוץ‬
‫לב״ד כי היכי דלא מתחזי ב״ד רוצחין‪ .‬והא מלקות‬ ‫סימן פ‬
‫במקום מיתה עומדת‪ ,‬ונהי דנתינת המלקות עושים‬
‫בנוכחות הבי׳׳ד‪ ,‬אבל גנאי הדבר שחמד‪ ,.‬או אחד מהם‪,‬‬ ‫בגיור אם המוהל מצטרף לב״ד ואם הברכה‬
‫יהיו בעצמם המכים‪ .‬ומשא״כ בכגון נ ‪T‬וננו‪ ,‬ופשוט‪.‬‬ ‫שלאחר מילת גר טעונה כוס‬
‫שכך אנו נוד‪.‬גים בכאן‪.‬גם למעשר‪ ,.‬כשאנו‬ ‫ראודיעו‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ר‪ ..‬כ״ג שבט תשל״ו‪.‬‬
‫שולחים גר לבי״ח לסדר לו מילה‪ ,‬ששנים‬
‫לכבוד הרה״ג המפורסם רב פעלים לתורה ולתעודה‬
‫עם המוהל מצטרפים לשלשה‪ ,‬וכשמאשרים לנו בכתב‬
‫שבוצע כנ״ז אנו מסדרים לאחר מיכן הטבילה בפני ג׳‬
‫שליט״א‪,‬‬ ‫אברהם נפתלי צבי רות‬ ‫וכו׳ מוהר׳׳ר‬
‫הרב למדינת העססין — פרנקפורט דמיין‬
‫כדמו״י‪.‬‬
‫אחדשכת״ר‪.‬‬
‫כת״ר ע״ד ספיקו של הר‪.‬ר צבי חיו״ד סי׳‬ ‫ומ״ש‬ ‫ב(‬
‫רכ״א‪ ,‬אם הברכה שלאחר מילת גר טעונר‪.‬‬ ‫‪,‬‬
‫מכתביו ובזא״ז קבלתי לנכון בסוף שבוע שעבר‪.‬‬ ‫יקרת‬
‫ואני מעריך עבודתו בקודש‪ ,‬ועמידתו על‬
‫כוס‪ ,‬שמצא בם׳ כללי המילה לר׳ גרשם בר׳ יעקב‬
‫המשמר שהכל יבוצע כדת וכדין‪.‬‬
‫הגוזר‪) .‬עמוד ‪ ( 134‬שכתוב מפורש דמברכין על הכוס‪.‬‬
‫כנים דבריו‪ ,‬ועיינתי בגוף דברי הספר הנ״ז‪ ,‬וזהו‬
‫ששואל אותי באומר מן החדש‪ ,‬אם כשמגיירים‪,‬‬ ‫ומה‬
‫אם מותר לצרף את המוד‪.‬ל — במקרה שהוא ראוי‬
‫באמת לשונו הברור‪ :‬ולאחר שמל אותו נוטל מבני‬
‫מצד עצמו להיות כדיין — בכלל חבר בי״ד‪ ,‬היינו‬
‫בית כוס של יין ומברך בורא פרי הגפן‪. .‬‬ ‫‪.‬‬
‫שד‪.‬וא יהיה השלישי‪ ,‬או שצריכים ג׳ שיעמדו על‬
‫יוצא בעצם ככזאת גם מדברי הפרישה בטור‬ ‫ולמעשה‬ ‫המילד! מחוץ ממנו‪ ,‬וכותב שנמצא במבוכה בזה‪.‬‬
‫יו״ד סי׳ רס״ז ס״ק כ״ו‪ ,‬דעל מ״ש הטור שם‬
‫לדעתי פשוט הדבר שגם המוהל יכול להצטרף‬ ‫הנה‬
‫גבי מילת העבדים‪ :‬והמברך אומר אקב״ו למול את‬
‫לחבר בי״ד‪ ,‬ומה שמדמד‪ ,‬כבו׳ לההיא דשליח‬
‫העבדים ולהטיף וכו' מוסיף הפרישד‪ .‬וכותב ‪ :‬פירוש‬
‫)בגיטין ד׳ ה׳ ע״ב(‬ ‫דיין‬ ‫נעשה‬ ‫ועד‬ ‫עד‬ ‫נעשה‬
‫על הכום‪ ,‬־ע״ש וזהו מד‪ .‬שגם ההר צבי בעצמו מציין‬
‫ובדאורייתא הא אין עד נעשה דיין‪ .‬אין לזה כל שייכות‬
‫‪.‬בדבריו ממה שהועתק זה בש״ך יו״ד שם סקכ״ב‪ ,‬וה״ה‬
‫כלל‪ ,‬דבשם המדובר כשצריך גם להעיד לפני השנים‬
‫איפוא גם במילת גר‪ ,‬דמאי שנא‪ .‬־‬
‫האחרים מה שהוא ראד׳ וד‪.‬ם לא ראו‪ ,‬ועל כן תלוי‬
‫ו כ ר ראיתי באמת בם׳ נהר מצרים ה׳ גרים שכותב‬ ‫הדבר באם עד נעשה דיין או לא‪ ,‬אבל כשממלא בפעולתו‬
‫שנוהגים לעשות הברכה על הכום‪ ,‬ומציין כמקור‬ ‫רק תפק ‪ T‬של שליח ואין לדבר כל מגע לעדות‪,‬‬
‫לזה דברי הפרישד‪ .‬הנ״ז‪ ,‬ובהדגשד‪ ,.‬דמינד‪ .‬נילף לגרים‬ ‫כבנידוננו שמבצע זאת בנוכחות השנים האחרים‪ ,‬ברור‬
‫קנז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימז פא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אם יגידו שמדובר בצהבת שאיננה מחלה ואיננה‬ ‫ששניהם ענין אחד ונוסח ברכתם אחת‪ ,‬עיי״ש מ״ש‬
‫מסוכנת״ )כפי שכבו׳ מנסח צורת שאלה זאת בהמשך‬ ‫עוד בזה‪.‬‬
‫דבריו(‪ ,‬היות ובחז״ל ובפוסקים מדובר בזה בסתמא‪,‬‬ ‫אנו נוהגים גם בכאן לברך את הברכה על הכום‪.‬‬ ‫וכך‬
‫ואמרו ופסקו פסוקייהו דירוק דוחה ביצוע המילה‪ ,‬וזה‬ ‫בכבוד רב ובברכה מרובה‬
‫כולל כל סוגי הירקות באין הבדל מי ומה הגורמו‬ ‫אליעזר ידזרדא רולדינברג‬
‫והמסובבו‪ .‬ועוד זאת‪ ,‬הנה המאירי בשבת ד׳ קל״ד ע״א‬
‫כותב בזה בהד לישנא ‪ :‬״וכן אם נראה ירוק ביותר אין‬ ‫סימן פא‬
‫בו דם עדיין כל כך מבושל ויסתבן אף ביציאה מעט‬
‫ממנו לפיכך מאחרין אותו עד שיפול בו דמו״‪ .‬גם‬ ‫א‪ .‬גדרי צהבת בתינוק לענין דחית המילה‬
‫לרבות בספר זכרון ברית לראשונים לר׳ יעקב הגוזר‬ ‫והמתנת ז׳ ימים מהבראתו‪.‬‬
‫ז״ל כתוב נמי בלשון‪ :‬״והיכי נמי דירוק טפי לא‬ ‫ב‪ .‬אם מותר לרופא להעיד בבית הדין על‬
‫למהליה מ״ט משום דלא נגמר עדיין כל צרכו ולא‬
‫חולה שלו‪ ,‬והאם יש לשבועת הרופאים‬
‫נכנס בו עדיין הדם ומתוך כך הוא הלש ואין בו כה‬
‫הכללית על סודיות רפואית השפעה על‬
‫לסבול צער המילה והוא סכנה‪ ,‬לפיכך לא למהליה״‪.‬‬
‫כר ואם יש משום גילוי סוד בהדרכת‬
‫הרי שהמאירי ור׳ יעקב הגוזר מבארים ומסיבים כוונת‬
‫סטודנטים ליד מטת החולה‪.‬‬
‫חז״ל שהירקות המופיע בולד הוא בגלל חוסר בשלות‪,‬‬
‫ג‪ .‬אם אפשר להסתייע בקביעת דם נדה ע״י‬
‫והמאירי קורא לזה בלשון שאין בו דם עדיין כל כך‬
‫טבלאות של צבעים או ע״י חומר כימי‬
‫מבושל‪ .‬ור׳ יעקב הגוזר‪ ,‬מכנה זה בלשון דלא נגמר‬ ‫‪ .‬מפוחם‪.‬‬
‫עדיין כל צרכו‪ .‬והא זהו איפוא סוג הצהבת שאיננה‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״ד לחדש ימי הרחמים תשל״ו‪.‬‬
‫מחלה והמוגדרת בפי הרופאים של היום כפיסיולוגית‪,‬‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‬
‫דהיינו שנובעת מחוסר בשלות‪ ,‬ודוחים בכל זאת בגלל‬ ‫לכבוד הרופא התורני בנש״ק‬
‫זה את המילה‪ .‬ונראה דעל הסוג הראשון והחמור ביותר‬ ‫נ״י‬ ‫ד״ר אברהם שטינברג‬
‫המהווה סימטום למחלה לא הוצרכו לדבר — ולומר‬ ‫ימים נזספר‪ ,‬וקראתי נועם‬ ‫יקרת מכתבו קבלתי לפני‬
‫שחז״ל מכוונים להסוג הזה — בהיות דמחלה היא‬ ‫הנשאלות והנאמדות בטוטו״ד‪.‬‬ ‫לשאלותיו‬
‫ופשוט על כן מאליו שדוחים את המילה עבורה‪ ,‬ולא‬ ‫ונענה למבוקשו הנני להשיב לו חות דעתי עליהם‪.‬‬
‫עוד אלא דגם לאחר שיביריא צריכים להמתין גם ז׳‬ ‫א( שאלתו הראשונה היא ‪ :‬ע״ד מילת תינוק צהוב‪,‬‬
‫ימים‪ ,‬כפי שקבעו כבר בזה במקו״א ‪ :‬במשנה ובגט׳‬ ‫דכ ‪T‬וע קיימות שתי צורות עקריות לצהבת‬
‫)בד׳ קל״ז( לגבי חולה בכל הגוף‪.‬‬ ‫למחלה‬ ‫אצל הילודים‪ ,‬א( צהבת המהוה סימפטום‬
‫כל כל עוד שמראה הצהבת נראית בכל הגוף‬ ‫וכמו‬ ‫)בדר״כ קשה ומסוכנת(‪ ,‬כגון אי התאמת סוג הדם‬
‫או אפילו ברובו‪ ,‬קשה לדעתי לסמוך על חות‬ ‫בין האם לתינוק‪ ,‬זהום כללי של הגוף‪ ,‬זהום של הכבד‪,‬‬
‫דעת רפואית שהיא כבר בתהליך יר ‪T‬ה‪ ,‬דראשית נצטרך‬ ‫חסימה של דרכי המרה וכיוצ״ב‪ .‬ב( צהבת המוגדרת‬
‫ליתן בזה דברינו לשיעורים‪ ,‬דלא כל הרופאים בידם‬ ‫ברפואה הפיסיולוגית‪ ,‬דהיינו שנובעת מחוסר בשלות‬
‫בדיוק לקבוע בדייקנות הידע־הרפואי לתאריך הירידה‬ ‫יחסית של הכבד ואשר לא מהווה סכנה עד דרגות‬
‫ויש לחשוש לטעות או לבדדמי או מחוסר מעקב תמידי‪.‬‬ ‫מסוימות‪.‬‬
‫וכדומה‪ ,‬ולא פעם נתקלים מורי ההוראה ועומדים לפני‬ ‫כן נפשו בשאלתו ‪ — :‬האם כל צהבת ובכל דרגה‬ ‫ועל‬
‫״מחלוקת־רופאים״‪ ,‬זה מחייב‪ ,‬וזה שולל‪ ,‬והמבוכה‬ ‫דוחה מילה בזמנה ? אם כן‪ ,‬האם צריך לחכות ז׳‬
‫גדולה‪ .‬ושנית ישנה שאלה הלכתית בנאמנות הרופאים‬ ‫■‬ ‫ימים כדין חולה‪.‬‬
‫כאשר באים לחות דעה על גוף פרטי זה המדובר בו‬ ‫ומביע• דעתו מבחינה רפואית — אם צהבת נובעת‬
‫על סמך בדיקתם‪ ,‬כידוע‪ .‬ומצינו להגאון החתם סופר‬ ‫ממחלה‪ ,‬דינה ככל מחלת תינוק ויש לדהות‬
‫בדבר‬ ‫במיוחד‬ ‫ז״ל בחולין ד׳ מ״ז שכותב על כך‬ ‫המילה ז׳ ימים מהבראיתו‪ ,‬מאידך אם הצהבת היא‬
‫נאמנותם של הרופאים לגבי■ מילה‪ ,‬ומבאר‪ ,‬שמה‬ ‫פיזיולוגית — אשר בדר״ כ מתחילה ביום השלישי‬
‫שנאמנים הוא רק לומר אכלל ״שכל ירוק או אדום‬ ‫לחייט — אם הצהבת הנו הוא בסימן עליה בהתאם‬
‫מסתכן וכשממתינים מועיל״ אבל על הגוף הפרטי‬ ‫לבדיקת בילירובין )הוא החומר הנותן את המראה‬
‫אינם נאמנים עיי״ש‪.‬‬ ‫הצהוב( — יש לדחות המילה עד שהצהבת תתחיל‬
‫כשרואים בעין שהצהבת בתהליך של שקיעה‪,‬‬ ‫ורלן‬ ‫לרדת‪ .‬אם לקראת היום השמיני ישנה ירידה בצהבת‬
‫דחלפה מרוב הגוף וגם המראה נהיה בהיר‪ ,‬רבזר‪.‬‬ ‫אין צורך לדחות‪.‬את המילה בזמנה‪ ,‬עכת״ד‪.‬‬ ‫‪:‬‬
‫מצינו לכמה מהפוסקים שכבר מקילים בזה )עיין בס׳‬ ‫תשובתי בע״ה‪.‬‬ ‫וזאת‬
‫כורת הברית סי׳ רס״ג סעי׳ א׳ ובם׳ אות חיים ושלום‬ ‫כל צהבת ובכל דרגה שהיא‪ .‬דוחה מילה‬ ‫לדעתי‬
‫סי׳ רס״ג סק״ב ע״ש(‪ ,‬הגם שישנם חולקים עליהם‪,‬‬ ‫בזמנה‪ ,‬ואין מקום לסמוך בזה ״על הרופאים‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פא‬ ‫שו״ ת‬ ‫קנח‬
‫עו ד מצינו בע״ד סי׳ רכ״ח סעיף ל״ג שנפסק דאפילו‬ ‫)יעוין בספרים הנ״ז ובקו׳ דברי שלום להמהרש׳׳ם ז״ל‬
‫נשבע על דבר שלא לגלותו ואח״כ נתנו עליו‬ ‫שבסו׳ ספר כורת הברית ע״ש(‪ ,‬אבל על כל כגון דא‬
‫חרם חייב לדוג ‪ .T‬ומבארים הט״ז בס״ק מ״ב ודיגר״א‬ ‫נראה דיש לצרף בזה כבר חות דעת רפואית‪ ,‬ואם‬
‫מפני דשבועת סיני קדמדי‪.‬‬ ‫ז״ל בס״ק צ״ב‪ ,‬דדיטעם הוא‬ ‫הרופא קובע שאפשר למול יש לסמוך עליו‪ ,‬ובכעין‬
‫ריש סי׳ כ״ח‪ ,‬ובחו״מ שם‬ ‫כן מציגו בד״מ בטור חו״מ‬ ‫שמצינו שכותב בשו״ת מהרי״א אסאד חיו״ד סו״ם‬
‫שמביאים בשם המהרי״ו‬ ‫בסמ״ע ובש״ך סק״א‬ ‫ר״מ ״דמה טוב לשאול את פי הרופא בכיוצא בזה‬
‫שאין רשאי לחע ‪ T‬מחמת‬ ‫שכתב‪ ,‬דאם שום עד יאמר‬ ‫וסומכים עליו בכל דברים למול ושלא למול״ ע״ש‪.‬‬
‫שקיבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בע״ד )אותו‬ ‫ויעוין גם בכורת הברית שם באות הברית סק״א ע״ש‪.‬‬
‫בע״ד שאמר לו בסוד שלא לגלות( יתיר לו לגלות‬ ‫)ונדמה שליתר בטחון וזהירות נותנים הרופאים לפני‬
‫הדבר‪ .‬והט״ז מעיר ע״ז‪ ,‬דאפילו התרה א״צ בדומה‬ ‫המילה ויטמין ק׳ לתינוק כזה שנשאר עוד קצת צבע‬
‫למ״ש הרמ״א ביו״ד הנ״ז‪ .‬ובהגהות אמרי ברוך שם‬ ‫‪.‬‬ ‫צהוב בעור(‪.‬‬
‫מציין למ״ש עוד ביו״ד סי׳ רל״ט סעיף ז׳‪ .‬והיינו למה‬ ‫בזאת אני מסכים עם כבו׳‪ ,‬והוא בהכרעתו —‬ ‫אולם‬
‫שפוסק הרמ״א שם שהנשבע שלא לגלות לחבירו‬ ‫מבחינה רפואית ~ דבצהבת הנובעת ממחלה‬
‫דבר שיצילנו מן ההפסד הוה נשבע לבטל מצוה ואינו‬ ‫יש לדחות חמילה ז׳ ימים מהבראתו‪ ,‬ובצהבת פיזיולוגית‬
‫חל‪ .‬ויעו״ש בביאור הגר״א סק״כ‪.‬‬ ‫א״צ להמתין ז׳ ימים‪ .‬אך לא מפני שדעתי לסמוך בזה‬
‫ל מ ד נ ו מהאמור ששבועה שלא להעיד או שלא יגלה‬ ‫על צד חות דעת הרפואית בזה בלבד‪ ,‬אלא מפני‬
‫לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד לא הלה‪,‬‬ ‫שבעיקרו של דבר זה דבירוק צריך להמתין ז׳ ימים‬
‫משום דהו״ל נשבע לבטל מצוה‪ ,‬וא״כ אותו הדבר‬ ‫מיום הבראתו‪ ,‬לא מציגו על כך מפורש לא בחז״ל‬
‫ברופא שמבטיח לחולה או שנשבע על כך שלא להע ‪T‬‬ ‫ולא ברמב״ם וטור ושו״ע‪ ,‬ובדברי הראשונים רובם‬
‫לרעתו‪ ,‬ושלא לגלות דבר שיציל את חבירו מן ההפסד‬ ‫‪,‬‬ ‫כותבים מפורש שא״צ‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫כשיצא לו מזה רעה )בדומה למה ששואל עוד כבו׳‬ ‫גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בדיעותיהם‬ ‫אמנם‬
‫בדבריו בגילוי פרטים למעבידו וכדומה( הו״ל‪ .‬נשבע‬ ‫בזה‪ ,‬הללו מצריכים‪ ,‬והללו לא מצריכים )יעוין‬
‫לבטל מצוד‪ .‬ולא חלה השבועח‪ ,‬ומותר וגם חייב לד ™‪.‬‬ ‫בס׳ משמרת שלום סי׳ י״ז סעיף ד׳‪ ,‬ובספרים כורת‬
‫ב ר ם דא עקא ששאלת כבו׳ היא לא על כשנשבע‬ ‫הברית ואות חיים ושלום שם‪ ,‬שו״ת בית יצחק חיו״ד‬
‫במפורט רק על האמור‪ .‬אלא על המקובל באופן‬
‫ח״ב סי׳ צ״א סק״ו ושו״ת אבני נזר חיו״ד סי׳‬
‫כללי אצל כלל הרופאים והנקרא בשם ״סודיות רפואית״‬ ‫י‬ ‫ש״כ עיי״ש(‪.‬‬
‫ועל שבועת הרופאים אשר ג״כ כללית היא‪ ,‬וא״כ בכל‬ ‫בזמן‬ ‫אחרונים‬ ‫גדולים‬ ‫מצינו לשני פוסקים‬ ‫אבל‬
‫כגון זה יש לומר שחלה ההבטחה והשבועה בכולל גם‬ ‫וראשונים במעלה בפסיקה הלכתית‪ ,‬שהכריעו‬
‫על עדות בפני בי״ד וכדומה‪ ,‬וכפי שמצינו באו״ח‬
‫דברי‬ ‫בתוקף‬ ‫ותחים‬ ‫בבירור שא״צ להמתין ז״י‪,‬‬
‫חו״מ שם סי׳ ב״ח סק״א ושער המשפט סק״ב‪ ,‬ופ״ת‬
‫רס״ג‬ ‫׳בסי׳‬ ‫הערוה״ש‬ ‫המצריכים להמתין‪ ,‬והמה‪,‬‬
‫סק״ג ובסי׳ ל״ד ס״ק י״ד ועוד‪ ,‬שמבארים שבכולל‬
‫סעיף ג׳‪ ,‬והמהרש״ם בדעת תורה יו״ד סי׳ ל״ח בגילוי‬
‫חלה השבועה )ועפי״ז כותבים להסיר תמיהת הט״ז(‬
‫דעת סק״ח ובקו׳ דברי שלום שבסו׳ ספר כורת הברית‬
‫יעו״ש‪.‬‬
‫יעו״ש‪ .‬ומכיון שכך בודאי יש לסמוך להקל בזה‬
‫א ל א דמכל מקום נראה לי דאפ״ה היות דאע״פ שחל‬
‫כשמצטרף לזה חות דעת רפואית‪.‬‬
‫בכולל מ״מ הא עבירה בידו על שנשבע לבטל‬
‫מצוה‪ ,‬לכן מסתבר שהרופא‪ ,‬ובפרט הרופא הדתי‪ ,‬לא‬ ‫השניה היא‪ ,‬אם מותר לרופא להע ‪ T‬בבית‬ ‫שאלתו‬ ‫ב(‬
‫כיוון כלל בשעת שבועתו לכלול בה גם שלא לגלות‬ ‫המשפט על חולה שלו‪ ,‬והאם יש לשבועת‬
‫דבר שבהמנעותו עבירה בידו‪] ,‬אלא אדרבא אילו זכר‬ ‫הרופאים הכללית השפעה על כך‪.‬‬
‫מדבר זה היה מכוון בפירועז שלא לכלול זאת[‪ ,‬ולכן‬ ‫הנ ה אם אדם נשבע שלא להעיד‪ ,‬משנה מפורשת היא‬
‫יוכל שסיר להעיד עדות בבי״ד‪ ,‬וכן לגלות כל דבר‬ ‫בשבועות ד׳ כ״ט ע״א‪ ,‬דאם אמר לעדים בואו‬
‫שיש מצוה בידו לגלות זאת‪.‬‬ ‫והעירוני‪ ,‬שבועה שלא נע ‪T‬ך וכו׳ זו היא שבועת שוא‬
‫בחשש הרחוק שאולי כן חלה השבועה גם‬ ‫ואפילו‬ ‫שחייבין על זדונה מכות וכו׳‪ .‬וכן ברמב״ם בפ״די מה׳‬
‫ע״ז בכולל‪ ,‬ולמי שירצה בכל זאת לחשוש‬ ‫שבועות הט״ו פוסק בזה״ל‪ :‬וכן הנשבע לחבירו שלא‬
‫לכך‪ ,‬יש לו עצה שיתירו לו השבועה בבי תלתא ע״י‬ ‫א ^ לך עדות זו שאני יודעה או שלא אעיד לד אם‬
‫חרטה‪) ,‬ובחרטה סתם השו״ע שלא אמרינן בזה הותר‬ ‫אדע לך עדות הרי זה לוקה משום שבועת שוא מפני‬
‫בקצתו דיותד כולו כדאיתא ביו״ד סי׳ רכ״ט סעי׳ א׳‪ .‬וגם‬ ‫שהוא מצווה להעיד עב״ ל )ויעוין בספר חקרי לב‬
‫יוכל לומר בלשון שלא אמרינן הותר כולו כדאיתא‬ ‫‪ .‬חחו״מ ה׳ עדות סי׳ י״ד‪■ ,‬ואמרי בינה חחו״מ די' עדות‬
‫ביו״ד סי׳ רל״ב סעיף ח׳ עיי״ש( וכפי שמצינו ‪^1‬אמת‬ ‫סי׳ ח׳‪ ,‬מה שנו״נ בהא שהרמב״ם נקט לה להך הלכה‬
‫בערוה״ש בחו״מ שם סעי׳ ה׳ שפוסק שכמקרה שחלה‬ ‫גם בעד יח ‪ T‬היודע עדות לחבירו עיי״ש(‪.‬‬
‫קנט‬ ‫ציץ אליעזר חי׳׳ג‬ ‫סימן פא‬ ‫ת‬ ‫שו‬
‫ירצה את החולה שיסכים לכך‪ .‬ואם מביע התנגדות יש‬ ‫השבועד‪ ,.‬כגון בעד אחד‪ ,‬דמכל מ?ןום מצוד‪ .‬להתיר לו‬
‫לו למנוע מלד‪.‬ביאם מסביב למטת חולה זה‪ .‬ויש להאריך[‪.‬‬ ‫השבועה ע״י חרטד‪ .‬בד‪.‬יות וד‪.‬וא דבר מצוד‪ .‬כדי לד‪.‬ציל‬
‫ולשאלתו האחרונה במסגרת זאת השאלה‪ .‬בחולה‬ ‫ממון חבירו ע״ש‪.‬‬
‫במחלת האפילפסיד‪ .‬שגדדגתו עלולד‪ .‬לסכן את‬ ‫ו ב ע צ ם זהו גם מד‪ .‬שפוסק הרמ״א ביו״ד שם סי׳‬
‫עצמו ואת אחרים‪ ,‬האם מותר למסור על מחלתו‬ ‫רל״ט בהוסיפו לכתוב‪ ,‬שמ״מ נ״ל דיש להתירה תחילה‬
‫לשלטונות הרשוי‪ ,‬וד‪.‬אם יש אולי חיוב לעשות כך י‬ ‫ואה״כ יגלה לו דלא עדיף ממה שהוא מדרש חכמים‬
‫לית דין צריך בושש‪ ,‬ובודאי הברור שמותר וגם‬ ‫הנה‬ ‫ע״ש‪ ,‬ולכאורה נראד‪ .‬כסותר א״ע‪ ,‬דמקודם כותב‬
‫חייב למסור על מחלתו לשלטונות‪ ,‬דאין לך‬ ‫הרמ״א דד‪.‬וי זה נשבע לבטל מצוד‪ .‬ולא חל ומיד תוכ״ד‬
‫דבר העומד מפני פקוח נפש מלבד הג׳ עבירות‪ ,‬ופשוט‪.‬‬ ‫כותב דמ״מ יש להתירד‪ .‬תחילה‪ ,‬אלא דרצו״ל‪ ,‬דמעיקרא‬
‫לשאלתו השלישית וד‪.‬אחרונר‪ ,.‬והיא‪ ,‬אם‬ ‫אתא]‬ ‫ג(‬ ‫דדינא הו״ל זד‪ .‬בעצם נשבע לבטל מצוד‪ .‬דלא חל‪ ,‬אלא‬
‫אסכים שהרבנים יסתייעו בקביעת דם נדד‪.‬‬ ‫דבד‪.‬יות שזה ממדרש חכמים מוצאת לה מקום אחיזד‪.‬‬
‫בשתי דרכים‪ :‬א( קיימות טבלאות של צבעים וגוונים‬ ‫לחול‪ ,‬ועל כן יש מ״מ מצור‪ .‬להתירה תחילה לפני‬
‫מפורטים שנקבעו באופן מדעי‪ .‬ניתן לסמן את כל‬ ‫שמצוים עליו לגלות‪ .‬ויעו״ש בביאור הגר״א סק״כ‬
‫הגוונים של נדד‪ .‬או ספק נדה‪ ,‬וכד יוכלו הרבנים להשוות‬ ‫מ״ש בזה‪.‬‬
‫את השאלות לצבעים אלו ולהחליט אם האשד‪ .‬גדה‪.‬‬ ‫התשובד‪ .‬גם למה שכבר שואל עוד במסגרת‬ ‫וזוהי‬
‫ב( ניתן לד‪.‬שתמש בחומר כימי מפוחם אשר בתגובר‪.‬‬ ‫בד‪.‬דרכת‬ ‫סוד‬ ‫גילוי‬ ‫משום‬ ‫שאלתו‪ ,‬אם יש‬
‫של שינוי צבע נותן תשובד‪ .‬אם יש בחומר מסוים דם‬ ‫סטודנטים ליד מטת החולה‪ ,‬כאשר המטרד‪ .‬היא לימוד‬
‫או לא‪ ,‬ע״י שימוש בחומר זד‪ .‬ניתן להוכיח אם בכלל‬ ‫הסטודנט ולא עזרד‪ .‬לחולד‪ ,.‬ובכאן במדת מד‪ .‬הדבר‬
‫מדובר בדם או לא‪ ,‬ע״ כ‪.‬‬ ‫עוד יותר פשוט להתיר‪ ,‬דד‪.‬א בשעת השבועה יודע כל‬
‫הנ ה לדעתי יש לקרוא נדחה לד‪.‬צעותיו‪ .‬כי לפי הד‪.‬לכה‬ ‫רופא ש ‪T‬ריך סטודנטים ליד מטת החולה‪ ,‬כשם שנהגו‬
‫אין לסמוך על קביעת סוג הדם ומראהו היוצא‬ ‫אתו ככד‪ ,.‬וא״ב בודאי לא כיוון להכליל בשבועתו שלא‬
‫מרחם האשד‪ .‬על הרופאים ועל ה ‪T‬ע־ד‪.‬רפואי‪] ,‬זאת‬ ‫לגלות גם לסטודנטים‪ .‬דש עוד סברא נוספת לומר‪,‬‬
‫מחוץ מהדיון וד‪.‬קביעד‪ .‬הכללית של ההלכה שנאמנות‬ ‫דבכל חכמה ישנו הכלל של ״ומתלמידי יותר מכולם״‪,‬‬
‫הרופאים מטילה רק ספק[‪ ,‬ופוק הזי לרבותינו הקדושים‬ ‫וע״י ההסברה לד& והשאלות ששואלים‪ ,‬לא פעם‬
‫התנאים וד‪.‬אמוראים שכל רז לא אניס להו וידעו באמת‬ ‫מתעורר גם אצלו דבר מה חדש לתועלת רפואתו של‬
‫על פי סוד ד׳ ליראיו להבחין בסוגי הדמים אם המד‪.‬‬ ‫החולה‪ ,‬באופן שיוצא שיש בזד‪ .‬איך שד‪,‬וא גם עזרה‬
‫מהחמשה דמים הטמאים המפורטים במשנה בנדה ד׳‬ ‫לחולה‪.‬‬
‫י״ט ע״א‪ ,‬או לא‪ ,‬ובכל זאת מצינו לכמד‪ .‬וכמר‪ .‬מד‪.‬ם‬ ‫] א ל א •שמבחינה אחרת יש לדון על דבר אסיפת‬
‫שכבר לא רצו לסמוך על עצמם לחזות ולהבחין בין‬ ‫סטודנטים־‬ ‫החולה‬ ‫למטת‬ ‫הרופא מסביב‬
‫דם לדם‪ ,‬אם הוא מסוג הטמא או הטהור‪ ,‬כדיעוין מהמובא‬ ‫מתלמדים ומראים לד& מקומות נגעי־המחלה בשטחי‬
‫בגמ׳ שם ד׳ כ׳‪ .‬וד‪.‬טור ביו״ד סי׳ קפ״ג אחרי שהציע‬ ‫הגוף‪ ,‬ואפילו במקומות נסתרים‪ .‬וד‪.‬וא‪ ,‬מפני‪ ,‬דיש בזה‬
‫עיקרד‪ .‬של ד‪.‬ד‪.‬לכה‪ ,‬שלא כל דם הבא מן המקור טמא‪,‬‬ ‫הלבנת פנים לחולד‪ ,.‬ובפרט כשמביאים גברים מסביב‬
‫אלא דוקא ה׳ מיני דמים‪ ,‬הוסיף מיד וכתב‪ ,‬דמיד‪.‬ו‬ ‫‪.‬‬ ‫לאשה חולה‪ ,‬או להיפך‪.‬‬ ‫■‬
‫חששושמא יבואו‬ ‫מש־רבו הגלויות ונתמעטו הלבבות‬ ‫רואד‪ .‬סמוכים לדברי בדברי הגאון הנצי״ב ז״ל‬ ‫ואני‬
‫לכל מראה‬ ‫לטעות באיסור כרת וכו׳ החמירולטמא‬ ‫בהעמק דבר ויקרא )י״ד־נ״ה( עד‪.‬״פ‪ :‬״להודות‬
‫דם אדום‪ .‬ועוד לו בסי׳ קפ״ח חזר הטור לכפול זאת‪,‬‬ ‫ביום הטמא וביום הטד‪.‬ור זאת תורת המצורע״ שמבאר‬
‫ופוסק בזד‪.‬״ל ‪ :‬דבר תורד‪ .‬ה׳ דמים טמאים באשד‪ .‬ותו‬ ‫עפ״י הראב״ד בתו״ב‪ ,‬דפי׳ לד‪.‬ורות היינו שד‪.‬כד‪.‬ן יד‪.‬א‬
‫לא‪ .‬והאידנא נתמעטו ר‪.‬לבבות חזרו לטמאות כל שיש•‬ ‫מורה בשעה שבא מעשד‪ .‬לפניו ויהא קורא לתלמידיי‬
‫בו מראד‪ .‬אדום בין אם הוא כהה הרבה או עמוק וכן‬ ‫ולד‪.‬ראות להם בעין צורת הנגע ופרטיו וכו׳‪ ,‬וזד‪.‬‬
‫וכך נתקבלד‪ .‬הד‪.‬לכה בכל‬ ‫כל מראה שחור עכ״ל‪.‬‬ ‫שמסיים הקרא בלשון ״וזאת תורת המצורע״ כותב‬
‫ספרי הפוסקים רוא״ח באין חולק לטמאות כל שיש כו‬ ‫לבאר‪ ,‬מפני שזד‪ .‬הדין אינו בכל מקום אלא בצרעת‪,‬‬
‫מראה אדום‪ .‬והדיונים‪ ,‬המבחנים‪ ,‬והמחקרים שעושים‬ ‫דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים‬
‫מורי־הד‪.‬וראד‪ ,.‬הוא רק לברר אם זה בא מן הרחם‪,‬‬ ‫ויביטו על בשרו וגגעו‪',‬ודאי בהוראה כיב״ז במק׳׳א‬
‫ואם המראה ד\א אמנם מראד‪ .‬אדום‪ ,‬ולזה לא צריכים‬ ‫אסור לעשות בן ולר‪.‬לבין פני השואל‪ ,‬אבל זאת תורת‬
‫וחוקר זאת‬ ‫לידע־רפואי‪ ,‬רק המורד‪ .‬הוראה שואל‬ ‫הצרעת שיגיע לו בפרה על שהלבין הוא פני חבירו‬
‫בפיו‪ ,‬ומבחין בעיניו‪ ,‬ופוסק את פסקו לפי כללי ההוראה‬ ‫עיי׳׳ש‪.‬‬
‫המקובלים‪.‬‬ ‫נלמד מזה גם דיש מקום לאסור לרופא לאסוף‬ ‫דא״כ‬
‫עם כל הכבוד אין כל מקום להצעת כבו׳‪ ,‬ואתו‬ ‫לכן‬ ‫■ מסביב למטת החולד‪ .‬סטודנטים מתלמדים משום‬
‫הסליחה‪.‬‬ ‫איסור הלבנת ־פני החולה‪ ,‬ומן הראוי איפוא שד״רופא‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פב‬ ‫שר ״ ת‬ ‫קם‬
‫שקצבו לו מראש ממשיך עדנה לקבל הטיפול‬ ‫בברכת כתיבה וחתימה טובה‬ ‫ואסיים‬
‫באנטיביוטיקה‪ ,‬נראה דיכולים כבר להתחיל למנות‬ ‫בכבוד רב ובהוקרה‬
‫הז׳ ימים‪ ,‬ובמקרה שלא צריכים ז׳ ימים‪) ,‬שלא היד‪.‬‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫חולה בכל גופו( יכולים למולו מיד‪ ,‬וזאת כמובן‬
‫בהסכמת הרופא‪.‬‬ ‫סימן פב‬
‫שהוכנס לאינקבטור לר‪.‬תאוששות אחר‬ ‫בתינוק‬ ‫ד(‬
‫‪.‬‬ ‫הלידה ממתי למגות ז״י ?‬ ‫שנית להנ״ל‬
‫לפי דעתי יש למנות הז״י מיום שד‪.‬וצא מהאינקבטור‪,‬‬ ‫עוד בענינים שבסימן הקודם‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫דמכיון שהיד‪ .‬זקוק להמצא באינקבטור לשם התאוששות‬ ‫תינוק שהוכנס לאינקבטור להתאוששות‬ ‫ב‪.‬‬
‫נקרא אז כלא בריא בגופו‪ .‬וכך ראיתי גם בספר שו״ת‬ ‫אחר הלידה ממתי למנות ז' ימים‪.‬‬
‫אגרות משה חיו״ד ה״ב סי׳ קכ״א שהעלד‪ .‬להלכה‬ ‫כמה הוא מדת החום להחשיב את התינוק‬ ‫ג‪.‬‬
‫שהתינוקות שהוצרכו להיות באינקבטור נחשבים חולים‪,‬‬ ‫כחולה‪.‬‬
‫דניכר שהיה חסר להם מעיקר כה החיות ולכן צריכים‬ ‫אם משקל הילד מעכב‬ ‫ד‪.‬‬
‫אף‬ ‫להמתין ז׳ ימים משעה שיצאו מהאינקבטור‬ ‫אם כל הפרשה מעינים דינה ככאב עינים‬ ‫ה‪.‬‬
‫כשיאמרו הרופאים שיכולים למולו ע״ש‪.‬‬
‫גדול‪.‬‬
‫ה( ע״ד במה הוא מדת החום להחשיב את התינוק כחולה‪.‬‬
‫ואם לקבוע מ*‪ 38‬ומעלד‪?,‬‬ ‫ב״ה‪ .‬מוצאי שמח״ת תשל״ז‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‬
‫הד״ר אברהם נ״י בספרו החדש לב אברד‪.‬ם שהופיע‬ ‫הנה‬ ‫מכתבו השני קבלתי בערב החג‪ ,‬ובגלל קדושת‬ ‫יקרת‬
‫זה עתה לאור בפרק ל״א כבר הזכיר את דעתי‬ ‫הימים שאין הלבלר יוצא בהם בקולמסו לא‬
‫בזה‪ ,‬שלא למול אפי׳ בחום ‪ 37.5‬ואפי׳ בפחות מזד‪,.‬‬ ‫השבתי לו עד כה‪ ,‬והנני בזה לענות לו בקצרה על‬
‫■ועד אשר יעברו שבעה ימים מאז שירד החום לגמרי‬ ‫דבריו השניים‪ ,‬ועל שאלותיו הנוספות‪.‬‬
‫ע״ש‪ ,‬אם לא שד‪.‬רופא קובע שד‪.‬חום הירוד היה רק בגלל‬ ‫שברמב״ם ובעוד ■כמה הראשונים כתוב בלשון‬ ‫זה‬ ‫א(‬
‫גורם חיצוני של מדת האויר וכדומה ושהוא ידוע כבת״‬ ‫ירוק ־ביותר‪ .‬הא גם כבו׳ מודד‪ .‬שיש בזד‪.‬‬
‫חלוף‪ .‬או כפי שמזכיר כבו׳ שידוע שזה בא לו מיבשות‬ ‫מחלוקת הפוסקים‪ ,‬וגם בשו״ע לא נזכר הך לישנא של‬
‫מבטלת את החום‪ ,‬אשר מבחינה‬ ‫‪to‬‬ ‫במקצת‪ ,‬ותוספת‬ ‫ביותר‪ ,‬וא״כ יש להחמיר‪.‬‬
‫רפואית איננו מוגדר כחולד‪..‬‬ ‫ו עו ד זאת יעוין בספר ראש אפרים סי' ל״ח ס״ק‬
‫ל״ד וס״ק נ״ב שכותב לפרש דגם כוונת הרמב״ם‬
‫אם‪ .‬משקל הילד מעכב‪ ,‬וכמה צריך שיהא‬ ‫וע״ד‬ ‫ו(‬
‫היא‪ ,‬שהוא ירוק ביותר ממה שתינוקות בריאים רגילים‬
‫שוקל? יעוין שם באגרות משה שהעלה שפיר‬
‫להיות ירוק קצת )וממילא יש לפרש כן גם דברי יתר‬
‫שחיסרון במשקל אין לזד‪ .‬דין חולה‪ ,‬והוא רק חשש‬
‫כמה מד‪.‬ראשונים המזכירים הך לישנא של ביותר(‪,‬‬
‫בעלמא שהתחילו הרופאים לחשוש אולי מצד קטנותו‬
‫וכ״כ לפרש גם בספר ‪.‬כורת הברית סי׳ רס״ג בנחל‬
‫לא יוכל לסבול הצער‪ ,‬וגם אולי יזיק לו הדם שיצא‪,‬‬
‫ברית סק״א‪ ,‬דגם כוונת הרמב״ם כפשוטו‪ ,‬ביותר משאר‬
‫ולכן כשגדל ויש לו המשקל שצריך ליכא שוב החשש‬
‫ילדים הבריאים שפניהם צד׳ובות קצת‪ .‬וכד הוא כותב‬
‫ויכולים למולו תיכף ע״ש ‪.‬ולכן אם דעת הרופאים לפי‬
‫ומביא בגוונא דא להסיר קושי׳ החכ״א על השו״ע‬
‫השקפה רפואית היא לא להתיר מילה קודם שהתינוק‬
‫כוונת‬ ‫שד‪.‬שמיט מילת כיותר שברמב״ם‪ ,‬ולהטות‬
‫מגיע למשקל של ‪ 2,700‬גר׳ )כפי שכבו׳ כותב שכך‬
‫הרמב״ם אל הכוונה הנ״ז‪ ,‬שהשו״ע הבין שכוונת‬
‫מקובל במחלקתו(‪ ,‬אזי מיד שמגיע למשקלו ■כנ״ז יש‬
‫הרמב״ם שהוא ביותר משאר הנולדים‪ .‬וגס לרבות‬
‫למולו מ ‪ T‬ואין צריך לחכות ז׳ ימים‪.‬‬
‫הערוה״ש בסי׳ רס״ג סעי׳ ג׳ כותב דגם הרמב״ם ס״ל‬
‫להגר״י‬ ‫ראיתי בס׳ אשל אברהם )תש״כ(‬ ‫לאח״ז‬ ‫ככל הפוסקים וזה שהוסיף לשון ביותר הוא פשוט מפני‬
‫ניימרק שליט״א סי׳ כ״ב שהעלה נמי כה״ג‬ ‫דסתם אדום או ירוק זהו מטבעי היצורים‪ ,‬ולכן כתב‬
‫שבחז״ל אין יסוד לקביעת מדת גדלו של התינוק‪ ,‬וכותב‬ ‫ביותר‪ ,‬כלומר‪ ,‬יותר מכפי המורגל ע״ש‪.‬‬
‫ששמע שהגאון החזו״א ז״ל לא היתד‪ .‬ג״כ דעתו נוחה‬ ‫שנזכר בנדד‪ .‬ד׳ כ״ב ע״ב שכן שאלו לרופאים‬ ‫זה‬ ‫ב(‬
‫מזה שהמשקל יהיד‪ .‬קובע עיי״ש‪.‬‬ ‫בעניני קביעת דם נדד‪ ,.‬הוא‪ ,‬באם מכה יש‬
‫ז( ו ע ״ ד אם כל הפרשה מעינים דינה ככאב עינים גדול‬ ‫לה בתוך מעיה‪ ,‬או שומא יש לה בתוך מעיה‪ ,‬אבל‬
‫וד‪.‬וי כחולה כל הגוף‪ ,‬או דוקא אם הוברר שמדובר‬ ‫בשום פנים לא לקבוע על קביעת סוג הדם ומראהו‬
‫בדלקת‪.‬‬ ‫היוצא מרחם האשה‪ ,‬ופשוט‪ .‬ובעצם נאמנות הרופאים‬
‫בספר דעת כהן סי׳ קל״ז שעשה מעשר‪ .‬להחמיר‬ ‫יעוין‬ ‫אין להאריך בדבר שכבר האריכו‪ .‬והדברים עתיקים‪.‬‬
‫הרבה בשותת ציר מעיניו‪ ,‬ובירר ופסק שצריך‬ ‫אשר לפי כל הבדיקות הוכח שכבר הבריא‬ ‫תינוק‬ ‫ג(‬
‫שבעה מהבראתו‪ ,‬ולא שעה ולא האזין לבקיאים שאמרו‬ ‫הגם שליתר ביטחון‪ ,‬או כדי שיגמור המנה‬
‫קסא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן סג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לקבוע רמת הצהבת בלי בדיקת בילירובין‪.‬‬ ‫אסור‬ ‫א(‬ ‫לו שאין זה בלום ולא חולי רק זד‪ .‬בטבעו של הילד‬
‫בדיקה זו יכולד‪ .‬להוציא את הספק של‬ ‫ומאיזו סיבה חיצונה יעו״ש‪.‬‬
‫״מחלוקת הרופאים״ היות וד‪.‬יא מד‪.‬ימנד‪ .‬ובעזרתד‪ .‬ניתן‬ ‫אולם שם הי׳ זה שהמוהל אמר לו בכזאת‪ :‬אבל כשרופא‬
‫לקבוע בודאות אם הצהבת היא פיזיולוגית או סימן‬ ‫קובע‪ ,‬וזאת אחרי בדיקה מדוקדקת‪ .‬שזה רק גורם‬
‫של מחלד‪■ .‬ומה רמתר‪ .‬וכמובן אם הנטיה היא לרדת או‬ ‫כבו׳‬ ‫חיצוני בלבד‪ ,‬ולא מגדלת כל חדקים )כלשון‬
‫לעלות‪.‬‬ ‫במכתבו(‪ .‬נראר‪ ,‬שיש לסמוך שלא ‪.‬להצריך עכ״פ ז״י‬
‫ב( עלי לד‪.‬בהיר ברורות שלא נותנים ויממיו ק׳ לתינוק‬ ‫מיום שנתרפא‪ ,‬דש הוכחה לכך מדברי הש״ך ביו״ד‬
‫לפני הברית ‪.‬ליתר זהירות ובטחון‪ ,‬הויטמין‬ ‫סי׳ רס״ב סק״ד שמדגיש לכתוב ע״ד הרמ״א שם‪,‬‬
‫ק׳ ביתן מיד לאחר הלידה אצל פגים ולאחר לידות קשות‬ ‫שצריכים דוקא כאב גדול כזד‪ .‬באופן שנתבאר באו״ח‬
‫וד‪.‬סיבד‪ .‬היא קשורד‪ .‬עם מנגנון חקרישה מיד לאחר‬ ‫סי׳ שכ״ה סעיף ט׳ שמחללים על כך את השבת ע״ש‪,‬‬
‫הלידה‪ .‬עד ליום החמישי לאחר הל ‪T‬ד‪ .‬מנגנון הקרישה‬ ‫וכשברור שזר‪ .‬רק גורם חיצוני ובת־חלוף הרי בודאי‬
‫מפותח במלואו ואם הוא איננו מפותח אזי הסיבה‬ ‫שלא מחללים אז את השבת‪.‬‬
‫היא מחלה ויש לדחות את הברית ולא לתת ויטמין ק‬ ‫והנני בכבוד רב ובברכד‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫לפני הברית‪.‬‬ ‫־‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫‪.‬‬
‫שמח שכבוד הרב מסכים אתנו שאם הצד‪.‬בת‬ ‫אני‬ ‫ג(‬
‫היא פיזיולוגית ובירידה עם ‪ .‬מצב ‪ .‬כללי טוב‬ ‫‪.‬‬ ‫סימן פג‬
‫ניתן למול את התינוק ביום השמיני‪.‬‬
‫כעת הנני רוצה לעורר שתים שלש בעיות נוספות‪.‬‬ ‫אבל‬ ‫א‪ .‬עוד בענין גדרי צהבת בתינוקות ילודים‪.‬‬
‫אם ילד היד‪ .‬עם צד‪.‬בת בדרגה גבוד‪ .‬שד‪.‬צריכה‬ ‫‪(1‬‬
‫ב‪ .‬אם מועיל נתינת ויטמין ק׳ לתינוק‬
‫החלפת דם אז הוא קיבל גם אנטוביוטיקא‪ .‬הילד יכול‬
‫שנשאר עוד קצת צבע בהיר בעור שיוכלו‬
‫לצאת מבית החולים ‪ 5‬־‪ 4‬ימים לאחר החלפת הדם‪ ,‬אבל‬
‫למולו כבר‪.‬‬
‫דעתי האישית שלי המבוססת על הנסיון היא שיעז‬
‫ג‪ .‬כשמבצעים החלפת דם לתינוק אם יש‬
‫לחכות לאחר מיכן ד ימים כדי למולו‪.‬‬
‫לחגות שמונה ימים עד לברית מילר‪..‬‬
‫ראיתי במכתבו של הרב שגדולי הפוסקים האחרונים‬ ‫אני‬ ‫ד‪ .‬תינוק שנולד בעזרת מלקחיים וזה השאיר‬
‫נחלקו בדיעותיהם בנדון‪ ,‬אבל הנקודה שלי היא ; —‬
‫נפיחיות על הראש של התינוק‪.• ,‬וכן‬
‫‪.‬הילד עבר פעולד‪ .‬של חחלפת דם‪ .‬כללית שנעשית‬
‫כשמשכו לו יד או רגל וזה גרם לחוסר‬
‫תנועתית זמנית אם יש לחכות עם המילה‬
‫בעזרת הכנסת צינור בתוך כלי הדם הפנימיים‪,‬‬
‫היא עוברת ללא בעיות אם היא מבוצעת כדבעי‪ ,‬אבל‬
‫עד שיתרפא מזה‪.‬‬
‫לפי דעתי יש מקום לחכות‪ .‬שמונה ימים לאוןר מיכן‬
‫ה‪ .‬אם מותר לרחוץ בשבת עיני תינוק שיש‬
‫בכדי לראות אם לא מופיעים סימני זיד‪.‬ום כללי או‬
‫לו הפרשה בעינים עם מים רתוחים‬
‫פושרים וצמר גפן‪.‬‬
‫מקומי‪.‬‬
‫אם תינוק קיבל טיפול עם אנטוביוטיקא אנו‬ ‫‪(2‬‬ ‫ב״ה‪ .‬י״ח לחדש חשון תשל״ז‪ .‬ירושלים‪.‬‬
‫בדיעח שיש לחכות או ‪ 24‬שעות הזמן שבו האנטוביוטיקא‬ ‫נ״י‪,‬‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫לכבוד הרה״ג הרב‬
‫מד‪.‬זריקד‪ .‬האחרונד‪ .‬עדיין משפיע‪ ,‬או ‪ 8 ,‬ימים עד לברית‪.‬‬ ‫אב בית הדין הרבני האזורי בירושלים‬
‫אני מחמיר בזה בגלל סיבד‪ .‬דומה לטיעון דלעיל‪ ,‬דד‪.‬יינו‪:‬‬ ‫שלום ורב ברכד‪' ..‬‬
‫מתן‬ ‫ובזמן‬ ‫לאחר‬ ‫הבריא‬ ‫קביעת רופא שהתינוק‬ ‫כוונתי היתר‪ .‬אך ורק לשאול כמר‪ .‬שאלות‬ ‫בתחילה‬
‫אנטוביוטיקא שרירה וקיימת‪ ,‬אבל יש לראות שבלי‬ ‫תינוקות‬ ‫הנוגעות לבעיות שכיחות אצל‬
‫אנטוביוטיקא מצבו של הילד נשאר טוב‪.‬‬ ‫בימים הראשונים לאחר הלידה העשויות לד‪.‬שפיע על‬
‫‪ (3‬המחלוקת על גוון הצהבת היא מאד מענינת‪,‬‬ ‫המילד‪..‬‬
‫וד‪.‬פעם אני מתיחס גם למכתבו השני של הרב על‬ ‫לאחר השיחה עם הרב עיינתי קודם במכתבים‬ ‫אבל‬
‫נוסחת הרמב״ם ״ירוק ביותר״‪.‬‬ ‫שהרב שלחם לד״ר שטיינברג‪.‬‬
‫ש מ ה תי לקרוא עד כמה שהפוסקים היו בקיאים בגוונים‬ ‫ב נו ג ע לשאלה על השפעת הצד‪.‬בת על ברית המילד‪,‬‬
‫שוגים של צהבת‪ ,‬אבל יש לי להעביר לכבוד‬ ‫והתשובד‪ .‬של כבוד הרב‪ .‬מפליא ומשמח לראות‬
‫הרב מד‪ .‬שאני למדתי מנסיוני ומה ‪T‬יעות האחרונות‬ ‫עד כמה המאירי בשבת ד׳ קל״ד ע״א וגם ר׳ יעקב הגוזר‬
‫ברפואה‪.‬‬ ‫העריכו שקיים גורם של חוסר בשלות )את הנ״ל אני‬
‫הוא גוון של העור כתוצאד‪ .‬מרמת בילורובין‬ ‫הצהבת‬ ‫לא מביא מ ‪T‬יעותי אלא ממכתבו של הרב(‪.‬‬
‫בעור‪ .‬אם יש משהוא שמשפיע על בילורובין‬ ‫גם מע ‪ T‬ומסכים עם דעת‪ ,‬הרב שקשר‪ .‬לקבוע לפי‬ ‫אני‬
‫משפיע על הצד‪.‬בת גם כן‪ ,‬כעת אנו למדים שאור השטעז‬ ‫מראה אם הצד‪.‬בת בירידה או בעליד‪ .‬אבל יש לקחת‬
‫משפיע על הבילירובין בעור והילדים ששוכבים על יד‬ ‫בחשבון את הנתונים הבאים‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫‪0‬יםן פג‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קסב‬
‫רופאים״ ובעזרתה ניתן לקבוע בודאות אם הצהבת‬ ‫חלונות מוארים באור השמש הם פחות צהובים מאחרים‬
‫היא פיזיולוגית‪ ,‬או סימן של מחלה‪ ,‬ומה רמתה‪.‬‬ ‫ששוכבים בפנים החדר‪.‬‬
‫אחרי הקביעה ע״י הבדיקה האמורה‪ ,‬יש אבל‬ ‫אולם‬ ‫כעת בנרות חשמליות עם תדירות חשמלית‬ ‫משתמשים‬
‫להתנהג להלכה כפי שקבעתי במכתבי הראשון‪,‬‬ ‫המתקרב לקרני השמש בכדי לפרק את‬ ‫■‬
‫דהיינו‪ :‬דכל צהבת‪ ,‬ובכל דרגה שהיא‪ ,‬דוחה מילה‬ ‫הבילירובין שמתוד העור ולהוריד את רמת הצהבת‪.‬‬
‫בזמנה‪ ,‬וכל עוד שמראה הצהבת נראית בכל הגוף‪ ,‬או‬ ‫לכן יש להתיחם לגוונים של צהבת‪ ,‬וגם בהתחשב עם‬
‫אפילי ברובו‪ ,‬אין לבצע המילה‪ ,‬על אף קביעת רופא‬ ‫מקומו של הילד בבית‪ ,‬רחוק או קרוב לאור השמש‪.‬‬
‫שהיא כבר בתהליך יר ‪T‬ה‪ ,‬ורק כשנראה בעליל שהצהבת‬ ‫ל ל עוד שאנו למדים יותר אנו משתכנעים שאסור‬
‫בתהליך של שקיעה‪ ,‬דחלפה מרוב הגוף והמראה נהיה‬ ‫להסתמך על גוון העור אלא אך ורק על בדיקת‬
‫בהיר‪ ,‬והחפא קובע שאפשר למול‪ ,‬יש לסמוך עליו‪ ,‬ואזי‬ ‫הבילירובין‪.‬‬
‫אם הצהבת היתה פיזיולוגית א״צ להמתין ז׳ ימים‪,‬‬ ‫וכעת ברצוני לשאול את הרב את השאלה הבאה‪.‬‬
‫ואם נבעה ממחלה יש לדחות המילה ז׳ ימים מיום‬ ‫לפעמים כשהאשה מתקשה בלידתה‪ ,‬המילדת או רופא‬
‫הבראתו‪.‬‬ ‫או‬ ‫הנשים עוזרים לה בעזרת מלקחיים‬
‫ב( ע מ״ ש בתוך דברי שנדמה שליתר בטחון וזהירות‬ ‫שולפן ריק שמוציא מהר את התינוק החוצה על ידי‬
‫כזה‬ ‫לתינוק‬ ‫נותנים הרופאים מטמין ק׳‬ ‫לחץ שלילי‪ .‬זה משאיר נפיחיות על הראש שאם הן‬
‫שנשאר עוד קצת צבע בהיר בעור‪ .‬משיב ע״ז כבו׳‬ ‫שטחיות חולפות במשך •כמה ימים‪ ,‬אבל אם הן בשכבה‬
‫בתוקף שלא נותבים כזאת לפגי הברית ליתר זהירות‬ ‫עמוקה יותר חולפות רק לאחר חדש או חדשייט‪ .‬כמו״ כ‬
‫ובטחון‪ ,‬והויטמין ק׳ ניתן מיד לאחר הלידה אצל‬ ‫לפעמים בזמן הל ‪T‬ה יש צורך למשוך יד או רגל החוצה‬
‫פגים ולאחר לידות קשות‪ ,‬והסיבה היא קשורה עם‬ ‫או לדחוף אותם פנימה‪ ,‬וזה גורם לחוסר תנועתיות‬
‫מנגנון הקרישה וכו׳‪ ,‬והסיבה היא מחלה‪ ,‬ועל כן‪ ,‬יש‬ ‫במיוחד‪.‬‬ ‫«‪t‬‬
‫‪1‬‬ ‫זמנית של‬
‫לדחות את הברית ולא לתת ויטמין ק׳ לפני הברית‪.‬‬ ‫הנ״ל אינם מסכנים את חיי הילוד‪ ,‬והם לא‬ ‫המצבים‬
‫מהוים מחלה כללית‪ ,‬האם הם דוחים את‬
‫ו שו ב אני מסכים בהחלט עם דבריו‪ ,‬אך במה דברים‬
‫הברית ן‬
‫אמורים כשהמדובר באמת שהוא ניתן עבור אי‬
‫ב נו ג ע לפסקה האחרונה במכתב השני של הרב הדן‬
‫התפתחות מנגנון הקרישה‪ ,‬ושהסיבה היא מחלה‪ ,‬אבל‬
‫בהפרשה מעינים כבוד הרב כותב ״כשברור‬
‫המדובר שלי כשזה ניתן לסיבת צהבת של חוסר בשלות‬
‫שזה רק גורם חיצוני ובת חלוף הרי בודאי שלא מחללים‬
‫ולא מחלה והצהבת כבר בתהליך היריחז וההחלפה‬
‫אז את השבת״ המבוסס על הרמ״א שם והש״ך‪ ,‬עלי‬
‫ונשאר רק קצת צבע צר‪,‬וב בעור‪ .‬וביססתי את דברי על‬
‫להבהיר ‪— :‬‬
‫מה ששמעתי בבירור )וראיתי גם מעשה( שישנם‬
‫רופאים שנוהגים ככה‪ ,‬שבמקרים שהצהבת לא עברה‬
‫ההפרשה היא חיצונית כתוצאה מסתימת‬ ‫בהתחלה‬
‫צנור הדמעות לאף מהפרשות בזמן הלידה‪,‬‬
‫לגמרי‪ ,‬אבל היא כבר בדרגה שאפשר למול ביום השמיני‪,‬‬
‫דאזי נותנים ויטמין ק׳ ליתר בטחון כדי להבטיח את‬ ‫אבל אם משאירים ‪ 24‬שעות‪ ,‬תקופת השבת‪ ,‬מתוספים‬
‫על זה חידקים‪ ,‬ואז מתחילה הבעיה הזהומית‪ ,‬לכן הייתי‬
‫קרשת הדם ד‪.‬מר‪.‬ירד‪ ..‬וזהו למעשר‪ .‬כנראה מד‪ .‬שכבו׳‬
‫מבקש מהרב לעיין מחדש ולהתיר רחיצת עינים עם מים‬
‫פיזיולוגית‬ ‫היא‬ ‫הצהבת‬ ‫בעצמו מסכים ג״כ‪ ,‬שאם‬
‫ובירידד‪ .‬עט מצב כללי טוב שניתן למול את התינוק‬ ‫רתוחים פושרים וצמר גפן גם בשבת‪.‬‬
‫בכבוד רב ובברכה‬
‫ביום השמיני‪ ,‬ורק אותם הרופאים ליתר בטחון ממשיכים‬
‫עוד לתת לתינוק עד אחרי המילה ויטמין ק׳‪ .‬ואולי‬
‫איסקזון מאיר‬
‫יש בזה ״מחלוקת רופאים״ י‬
‫תשובה‪.‬‬
‫מביע דעתו התוקפנית‪ ,‬שבמקרה שהצהבת‬ ‫כבו׳‬ ‫ג(‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״ג מרחשון תשל״ז‪.‬‬
‫היתד‪ .‬בדרגה גבור‪.‬ד‪ .‬שר‪.‬צריכד‪ .‬החלפת דם‪,‬‬
‫ור‪.‬תינןק מקבל עבור כך גם אגטוביוטיקא‪ .‬שהגם שהילד‬ ‫נ״י‬ ‫מאיר איסקזון‬ ‫למכובדי היקר ד״ר‬
‫יכול לצאת מבית החולים כעבור ארבעה או חמשה ימים‬ ‫שלום ורב ברכה‪,‬‬
‫לאחר החלפת הדם‪ ,‬בכל זאת דעתו האישית המבוססת‬
‫מכתבו שהמציא לי אתמול קראתי בתשומת לב‪,‬‬ ‫יקרת‬
‫על הנסיון היא שיש לחכות שמונד‪ .‬ימום לאחר מיכן‬
‫והנני‬ ‫והסבריו הרפואיים‪,‬‬ ‫ונהגתי מדבריו‬
‫עד לברית מילה בכדי לראות אם לא מופיעים סימני‬
‫להשיב לו כדלקמן‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫זד‪.‬ום כללי או מקומי‪.‬‬
‫ההתפתחות‬ ‫שלפי‬ ‫לדעתו‬ ‫מסכים בהחלט‬ ‫אני‬ ‫א(‬
‫אני מסכים ללא כל הסתייגות לדעתו האמורה‪,‬‬ ‫והנה‬ ‫הצהבת ע״י בדיקת בילירובין‪ ,‬שהוא בדוק ומנוסה‪,‬‬
‫ולא אדע איפוא שראה בדברי שכתבתי דלא כן‪,‬‬ ‫אזי אסור לקבוע רמת הצהבת בלעדי זה‪ ,‬באשר רק‬
‫או שיש חילוקי דעות בפוסקים בנידון זה‪.‬‬ ‫״מחלוקת‬ ‫של‬ ‫הספק‬ ‫בדיקה זו יכולה להוציא את‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫חולי בין מחמת דבר אחר אין מרהלין אותו עד שיבריא‬ ‫שמהבל‬ ‫על ■תינוק‬ ‫מה שכן דברתי בדברי הוא‪,‬‬
‫ע׳׳ש ואם כן רק אם הרופא יקפק דאין כאן חולי כל‬ ‫אנטיבביוטיקה משום חשש למחלה זהומית ולפי‬
‫שהוא ושאין גם להתינוק צער מחמת הדבר אחר‬ ‫הנתונים שפירש לי ד״ר שטינברג במכתבו‪ ,‬היינו‪:‬‬
‫שגרם לו זאת‪ ,‬ושלמילה לא תהא כל השפעה לרעה‬ ‫״תינוק שיש חשד למחלה זהומית והוחל בטיפול‬
‫על הדיפאקט הזמני הזה אזי אפשר למולו‪ .‬אהרת‪ ,‬יש‬ ‫התינוק‬ ‫באנטיביוטיקה ושיתכן שלפי כל הבדיקות‬
‫להמתיז עד שיתרפא מזה ולא יהא לו יותר צער מזה‪.‬‬ ‫תבריא כבר‪ ,‬אך מקובל לתת הטיפול למשך ‪ 5‬עד ‪ 7‬ימים‪,‬‬
‫האחרונים המה בקשר להפרשה מעיבים‪,‬‬ ‫דבריו‬ ‫ו(‬ ‫האם המילה נדחית עד סוף הטיפול? ואז יש למנות‬
‫ולמ״ש בסוף דברי במכתבי הב׳‪ ,‬דכשברור‬ ‫ז״י?״‪ .‬ועל זד‪ .‬הוא שהשיבותי לו את דברי במכתבי‬
‫שזה רק גורם חיצוני ובת־חלוף דבודאי שלא מחללים‬ ‫הב׳ אות ג׳‪ ,‬והתנתי את הדבר בהסכמת הרופא‪.‬‬
‫אז את השבת ע׳׳ז‪.‬‬ ‫אבל במקרה של החלפת דם‪ ,‬אין כל ספק שהדין עם‬
‫מעיר כבו׳ דאם אמנם בהתחלת ההפרשה היא‬ ‫וע״ז‬ ‫כבו׳ שצריכים לחכות לאחר מיכן ז׳ ימים‪ .‬ואוסיף‬
‫חיצונית כתוצאה מסתימת צינור‪ ,‬אבל אם‬ ‫בזה‪ ,‬שכך ראיתי גם בם׳ שו״ת אגרות משה חיו״ד ח״ב‬
‫משאירים ‪ 24‬שעות לתקופת השבת‪ ,‬מתוספים על זה‬ ‫סי׳ קכ״א שפסק בכזאת‪ ,‬וז״ל ‪ :‬׳׳והילדים שנקראו ״בלו־‬
‫חידקים ואז מתחילה הבעיה הזהומית‪ ,‬ולכן מבקש‬ ‫הדם שלהם ונותנים דם אחר‪,‬‬ ‫‪om‬‬ ‫בייביס״ שמוציאים‬
‫ממני לעיין מחדש ולהתיר רחיצת עינים עם מים‬ ‫היה עובדא אצלי והצרכתי להמתין ז׳ ימים אחר שכבר‬
‫רתוחים פושרים בצמר גפן גם בשבת‪.‬‬ ‫אמרו הרופאים שהוא באופן טוב כילדים בריאים‪ ,‬שאין‬
‫ועל זה אשיבנו‪ ,‬דבהחלט מותר לרחוץ■ בשבת את‬ ‫לך חולי גדול מזה שהוצרכו להחליף דמו‪ ,‬אף שהרופאים‬
‫העינים עם מים רתוחים פושרים וצמר גפן‪ ,‬גם‬ ‫אמרו שיכולים למולו״ עכ״ל‪ .‬ואני מצטרף בזה לזאת‬
‫במקרה שהתחלת ההפרשה היא חיצונית‪ ,‬וכדי למנוע‬ ‫הדעה‪ .‬ושלא מועיל בזה אפילו הסכמת רופא‪.‬‬
‫עי״כ זיהום‪ ,‬ומה שאסרתי בזה במכתבי‪ ,‬הוא לחלל‬ ‫ו כ ע ת שאני קורא דעת כבו׳ להחמיר בדרך כלל בתינוק‬
‫עבור כך את השבת במלאכה דאורייתא‪ ,‬שעל זה הוא‬ ‫שמקבל זריקות אנטיביוטיקה‪ ,‬לאחר שהתינוק‬
‫המדובר בש״ך שם שציינתי בדברי וכן באו״ח סי׳‬ ‫הבריא‪ ,‬יש עדין לבחון השפעת האנטיביוטיקה עם‬
‫שכ׳׳ח סעי׳ ט׳ שמציין שם‪ ,‬אבל ברחיצת העינים במים‬ ‫גמר הנתינה אם אמנם מצבו של הילד נשאר טוב‪.‬‬
‫רתוחים פושרים וצמר גפן‪ ,‬אין כל מלאכה דאורייתא‬ ‫ברור שאני מצטרף לזה‪ .‬וכמו שכתבתי גם בדברי שם‬
‫)דהא אין המדובר בלהרתיח המים בשבת(‪ ,‬ואי משום‬ ‫שאין להחליט בזה בלי הסכמת הרופא‪ .‬היינו ‪ :‬המטפל‬
‫סחיטת הצמר גפן‪ ,‬לדעתי אין מקום לחשש איסור‬ ‫והנאמן‪ ,‬זרק מפני שיש מקרים שגם אחרי הסכמת‬
‫סחיטה עי״כ בהיות שזורקים אח״כ לאשפה חתיכת‬ ‫הרופא‪ ,‬ההלכה עדיין איננה מסכימה לכך‪ ,‬לכן בכאן‬
‫הצמר גפן‪ ,‬וגם הנוזל הנסחט הולך ג׳׳כ לאיבוד‪ ,‬ואין‬ ‫הבעתי דעתי שנראה הדבר שההלכה יכולה להסכים‬
‫דרך סחיטה בכך כלל‪ ,‬והטיפות הנצרכות לגוף רחיצת‬ ‫לדעת הרופא אס מביע דעתו ההחלטית לאפשרות ביצוע‬
‫עיניו הקטנות אין בה כדי סחיטה‪ ,‬וזהו חוץ מה‬ ‫המילה‪.‬‬
‫שגם לא הוי פסוק ריעזא לכך‪ ,‬ובפרט כשחתיכת הצמר‬ ‫מודה לו על פירוטו והבהרתו מהידע הרפואי‬ ‫אני‬ ‫ד(‬
‫גפן יותר גדולה ומטביל רק קצתה‪ ,‬ומה גם כשיש‬ ‫כהיום על גווני־הצהבת ותוצאותיה וסיבותיה‪.‬‬
‫לה בית אחיזה )עיין א*״ח סי׳ ש״כ סעי׳ י״ז(‪ ,‬על‬ ‫ודרך הטיפול בם‪ .‬ועד כמה שמרחי הדבר להסתמר‬
‫כן באמור מותר גמור הוא לרחוץ בשבת לתינוק שיש‬ ‫רק על בדיקת הבילורובין‪.‬‬
‫לו הפרשה בעינים עם מים רתוחים פושרים בצמר גפן‪.‬‬ ‫ה( מה ששואל כבו׳ ע׳׳ד שלפעמים כשריאשה מתקשה‬
‫בכבוד רב ובהערצה‬ ‫בלידתה ועוזרים לה בעזרת מלקחיים וכו׳‪,‬‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫משאיר זה נפיחיות על הראש של התינוק שאם הן‬
‫שטחיות חולפות במשך כמה ימים‪ ,‬אבל אם הל בשכבה‬
‫סימן פד‬
‫עמוקה יותר חולפות רק לאחר חדש חדשייום‪ ,‬וכמו״כ‬
‫אס מותר למרוח ס״ת בחומר כימי לא טרף‬ ‫יש צורך למשוך יד או רגל‬ ‫לפעמים בזמן‬
‫לאחר תיקוני האותיות כדי שלא יספצו‪.‬‬ ‫החוצה או לדחוף אותם פנימה‪ ,‬וזה גורם לחזזסר‬
‫ב״ה‪ ,‬ירושלים יום ועש״ק יא לחדש תמוז תשל״ו‪.‬‬ ‫תנועתיות זמנית של היד במיוחד‪ ,‬האם המצבים הנ״ל‬
‫שליט״א‬ ‫מנחם הלוי קליין‬ ‫לכבוד הרה״ה זכר מוה״ר‬ ‫שאינם מסכנים את חיי הילוד ור& לא מהוים מוזלה‬
‫״סופר סת״ם״‪.‬‬ ‫כללית דוהים את הברית ?‬
‫אחדשמ״ט ‪.‬‬ ‫על זה‪ ,‬דהנה ביו״ד סי׳ רס״ב סעיף ב׳ כתוב‬ ‫אשיבנו‬
‫מכתבו קבלתי השבוע‪ ,‬והנני להשיב לו על‬ ‫יקרת‬ ‫דאם חלה באחד מאבריו וכו׳ ממתינים לו‬
‫שאלתו להלכה למעשה‪ .‬במלאכת שמים שלו‪.‬‬ ‫עד שיבריא‪ ,‬ומבאר הש״ך בסק״ג דמשרם צער וחולי‬
‫היא‪ ,‬היות וישגם הרבה ס״ת שאינם ניתנים‬ ‫שאלתו‬ ‫כל שהוא משהין אותו למול עד שיבריא‪ ,‬וכך מוסיף‬
‫לתיקון כיון שהאותיות קופצים‪ ,‬לכן אגב‬ ‫להביא בשם הגאון דכל תינוק שהוא מצטער בין מחמת‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פד‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קסד‬
‫מדבר טמא‪ ,‬אבל כשבכלל לא‪ .‬בא מדבר טמא ורק‬ ‫נסיונותיו‪ ,‬מצא פטנט‪ ,‬למרוח זזומר ״כימי״ מעורב‪,‬‬
‫שאינו־ מחומר של עור בהמה טהורה‪■ ,‬כבנשוננז‪ ,‬גם‬ ‫מיד אחרי התיקון וזח מחזיק אפילו בס״ת שנידונו‬
‫הם יודו שמותר‪.‬‬ ‫מזמן לגניזה‪ ,‬חומר הכימי הוא כשר‪ ,‬או לפחות —‬
‫אומר זאת לא רק מסברא‪ ,‬כי אם יש לי הוכחה‬ ‫לאני‬ ‫לא טרף‪ — ,‬לכן נפשו בשאלתו אם מותר למרוח החומר‬
‫לכך‪ ,‬דיעוין בשו״ת פנים מאירות ח״ג ־סי׳ ל״ב‬ ‫הזה ועי״ז יבוא התיקון לגבי הרבה ס״ת‪.‬‬
‫שנשאל ע״ד הקלף שאחר עיבוד הסיד מושחין אותר‬ ‫דמקום ספיקו בזה הוא‪ ,‬דהגם דחומר‬ ‫והנראה‬ ‫א(‬
‫בצבע לבן יעל שי זה מתקנים הקלף שיהיה חלק‬ ‫הכימי הוא לא טרף‪ ,‬אבל הא איננו מעור‬
‫ומזהיר ובהיר בלבנותו מאד והכתב מיושב מאד‪ ,‬אם‬ ‫בהמה כשירה‪) .‬עיין רמ״א או״ח סי' ל״ב טעי׳ מ״ז‬
‫כשר הדבר‪ ,‬מפני שקצת סופרים הוציאו לעז על זה‬ ‫ומג״א ס״ק ס״ב‪ ,‬זמ״ב ס״ק ר״כ(‪.‬‬
‫ואמרו שאסור לכתוב על קלף זה מפני שאינו כותב‬ ‫ואשיבנו‪ .‬דמצד זה שזה לא מחומר של עור בהמה‬
‫על הקלף רק על אותו צבע הלבן ומפסיק בין הקלף‬ ‫טהורה כקלף נראה דאין קפשא בכך‪ .‬מכיוז‬
‫לכתב‪ .‬והשיב‪ ,‬שקנאת סופרים הוא זה והבל יפצה‬ ‫שזה לא בא בנידוננו בי אם לחיזוק ושמירה בעלמא‪,‬‬
‫פיהם וכו׳ כי זהו תיקונו של קלף‪ ,‬והוא עוד מצוה‬ ‫וגם הוא רק חזותא בעלמא‪ ,‬ובכל כגון דא מצינו ביתר‬
‫מן המובחר‪ ,‬ומה שאומרים הסופרים שהצבע הזה הוי‬ ‫על כן לכמה מגדולי'הפוסקים שמכשירים למרוח אפילו‬
‫הפסק בין הכתב לקלף גם בזה לא דיברו נכונה וכו׳‬ ‫מדבר טמא‪ .‬יעוין בשו״ת באר עשק סי׳ י״ד שמתיר‬
‫ומכיון שבצבע הלבן מיפים הקלף עי״ז‪ ,‬לא חשיב הפסק‬ ‫לדבק מטלית מאחורי יריעת הס״ת אף בדבק טמא‪,‬‬
‫וכו׳ ומכיון דהאי צבע לבן הוי לנאותו את הקלף אינו‬ ‫ובנימוק‪ ,‬דלא בעינן בזה מן המותר בפיך כיון שאין‬
‫חציצה כלל‪ ,‬ומצור‪ .‬להדר אחר קלף בזה לקיים זה אלי‬ ‫זה אלא לחזק ע״ש‪ .‬כן יעדן בשו״ת נודע ביהודה‬
‫ואנוהו עיי״ש‪ .‬וד‪.‬עתיקו דברי הפנים מאירות להלכה‬ ‫מהדו״ק חאיו״ח סי׳ א׳ שמעיר שיש לדון דדבר שאינו‬
‫הברכי יוסף על יו״ד סי׳ רע״א סק׳‪/‬ו‪ ,‬השערי תשובה‬ ‫בעין ונשאר רק חזותא אם שייך לומר דבעינן גם‬
‫באו״ח סי׳ ל״ב סק״ו ]ומסכים אתו במפורש לד‪.‬לכה‪,‬‬ ‫בכה״ג מן המותר בפיך‪ .‬ובנו הגר״ש לנדא ז״ל בנו״ב‬
‫ורק כותב דנראד‪ .‬דלכתחילה יש להעביר על פניו בחוזק‪.‬‬ ‫מהדו״ת חאו״ח סי׳ ג׳ יצא לקבוע מסמרים ולומר דבכגזן‬
‫יד מטלית לבן ולקנח היטב‪ ,‬ואז מה שאינו מדובק‬ ‫נידונו שמושחין העורות בשומן דגים‪ ,‬מכיון דהאי‬
‫בהקלף מד‪.‬צבע דבק טוב יסור ממנו ע״י הקינוח הזה‪,‬‬ ‫משיחה אינו גורם עיקר השיחור‪ ,‬כי עיקר צבע השיחור‬
‫ומה שנשאר מדובק בו הוא נעשר‪ .‬גוש אחד עם הקלף‬ ‫נעשה מדבר טהור‪ ,‬והאי משיחה הוא רק להצליל הצבע‬
‫ואינו חוצץ‪■ .‬ועוד מוסיף וכותב שאין לד‪.‬תיר רק משיחד‪,‬‬ ‫לחזותא ולרכך העור וליפות‪ ,‬בזה בודאי אין קפידא‬
‫דקר‪ .‬כיעו״ש[‪ ,‬והפתחי תשובה ביו״ד סי׳ רע״א סק״ג‪.‬‬ ‫אם הוא מדבר טמא עיי״ש‪ ,‬ובא ע״ז בשניות לחזק את‬
‫וכן הביא דבריו גם בעקרי הד״ט או״ח סי׳ ב׳ אות‬ ‫הדברים בספרו שו״ת שיבת ציון סימנים ב׳ ג׳ כיעו״ש‪.‬‬
‫מ׳‪ ,‬ובשניות ביו״ד סי׳ ל׳ אות ד׳‪ ,‬ושם הוסיף לחזק‬ ‫וכ״כ גם בשו״ת תשובה מאהבה חאו״ח סי׳ רי״ד‬
‫דבריו מעוד כמה פוסקים שמצא שסוברים ג״כ בכזאת‪,‬‬ ‫ומצטט בדבריו גם דברי שו״ת באר עשק הנ״ל‪ .‬ועל‬
‫דאין לפסול מטעם חציצה כיעו״ש‪ ,‬וקבע לפסוק כהפנים‬ ‫ארבעה לו אשיבנו לציין גם לדברי שו״ת חתם סופר‬
‫מאירות גם בספר קול יעקב ה׳ ס״ת סי׳ רע״א ס״ק‬ ‫חיו״ד סי׳ רע״ו‪ ,‬שבדבריו שם מביא דברי רביגו בחיי‬
‫י״ג עיי״ש‪ ,‬וכפי הנשמע נוהגים הסופרים כן למעשה‬ ‫פ׳ תרומה שמבאר‪ ,‬דמשו״ה לא היה משי במלאכת‬
‫ובפרט אצל עדות המזרח‪ .‬וכך העלה לד‪.‬תיר למרוח‬ ‫המשכן מפני שאינו מותר בפיך‪ .‬וכותב דלדבריו צ״ל‬
‫הקלף בבלייא־וויים עם דבק‪ ,‬הגאון הפלאה ז״ל בשו״ת‬ ‫שלכן הי׳ תולעת שני אע״פ שהוא צמר צבוע' בדם‬
‫גבעת פנחס סי׳ נ״ו עיי״ש‪ ,‬וא״כ הגע בעצמך אם‬ ‫התולע‪ ,‬מפני דבצבוע לא איכפת לן אם אינו מותר‬
‫מכשירים בכזאת למרוח בצבע או בבלייא־ווייס עם דבק‬ ‫בפיך וכו׳‪ ,‬ועפי״ז מוסיף הח״ם וכותב‪ ,‬דמזה ראיה‬
‫את הקלף בעצמו אשר יוצא עי״כ שלמעשה כותבים‬ ‫להתיר ליקח שומן דג טמא כשצובעים עורות הרצועות‬
‫עצם האותיות על דבר שאינו מחומר קלפי‪ ,‬א״ב מכש״כ‬ ‫עיי״ש‪ .‬וא״כ נלמד מכל האמור בק״ו לכגון נידוננו‬
‫שיש להתיר מריחד‪ .‬כזאת )ושהחומר■ אינו טרף ורק‬ ‫אשר המדובר; הוא על מירוח בתומר שהוא לא מדבר‬
‫שאיני מחומר עור בהמה טהורה( כשד‪.‬יא נמרחת רק‬ ‫טמא‪ ,‬אלא שאיננו מחומר של עור בהמה טהורה‪ ,‬שבודאי‬
‫מלמעלד‪ .‬והאותיות נכתבים על הקלף בעצמו‪.‬‬ ‫יש להכשיר זה על כל כגון דא שאינו־ בא כי אם לחיזוק‬
‫הבני יונח ועוד כמד‪ .‬מהפוסקים החולקים על‬ ‫ואפילו‬ ‫בעלמא‪ ,‬ואינו גורם כלל לעיקר שחרות האותיות‪ ,‬וגם‬
‫הפנים מאירות‪ ,‬כיעו״ש בפ״ת ביו״ד‪ ,‬וכן‬ ‫'‬ ‫אינו אלא חזותא בעלמא‪.‬‬
‫בספר קסת הסופר סי׳ ב׳ סעי׳ י״ב ומלאכת שמים‬ ‫עוד אלא די״ל דבכל כגון זה שבא בכלל לא מדביר‬ ‫ולא‬
‫כלל ב׳ סעי׳ ו׳ ובבינד‪ .‬סק״ח באריכות‪ ,‬וכן בספר‬ ‫טמא‪ ,‬כו״ע יודו שמותר‪ ,‬ובאשר על כן‪ ,‬ומשום‬
‫תורה לשמה הנדמ״ח מכת״י הגה״ח יבעל בן א״ח ז״ל‬ ‫בך לא מצאתי לחיבה לציין בכאן גם לדברי פוסקים‬
‫חיו״ד סי׳ רמ״ג עיי״ש‪ ,‬יש לומר שעל כגון נידוננו‬ ‫שדעתם שונה מדברי הפוסקים האמורים‪ ,‬מפני שי״ל‬
‫גם הם יודו שמותר כי בעיקר באים עלה בדבריהם שם‬ ‫שכל פלוגתתם היא רק מפני שהמדובר שם כשהוא בא‬
‫קסה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פד‬ ‫שו״ ת‬
‫עירעורו של ד‪.‬ד״מ על הר‪.‬לק״ט‪ ,‬הוא לא על מד‪ .‬שהלק״ט‬ ‫מסעם חציצה‪ ,‬וכן חוששים שאולי יקלף במשך הזמן עס‬
‫קובע בדברי תשובתו שם )כפי שראיתי בגוף דברי‬ ‫האותיות כיעו״ש‪ ,‬וכ״ז לא שייך בנידוננו שנמרחים‬
‫התשובד‪ .‬שם( דרא״ה דרך השעור‪ .‬ראיה גמורה היא‬ ‫על האותיות ובמטרה לחזקם‪ .‬וגם לפי מ״ש לבאר הגאון‬
‫כראי׳ ע״י זכוכית‪ ,‬וכד‪.‬ד‪,‬יא דערוה בעשישית דאסור‬ ‫הח״ס ז״ל בהגהותיו לס׳ קסת הסופר שם שעיקר סעם‬
‫לקרות ק״ש כנגדד‪ .‬משום לא יראה‪ .‬אלא עירעורו הוא‬ ‫הפוסלים הוא לא ממש משום חציצה‪ ,‬אלא מפני דנמצא‬
‫מכח טעמא אחרינא‪ ,‬והוא‪ ,‬מפני דכפי שמבאר כוונת‬ ‫ס״ת נכתב על דבר אחר שלא על ה?ןלף כיעו״ש‪ ,‬ג״כ הא‬
‫שעוד‪ .‬דינו כדיו‪ ,‬ולכן ס״ל‬ ‫השו״ע סי׳ ש״מ סעי‬ ‫לא שייך נימוק פסול זה לכגון נ ‪T‬וננז שממרחים על‬
‫דכשנפל שעור‪ .‬על האות‪ ,‬הגם שהאות נראית לא‬ ‫האותיות‪ ,‬והאותיות נכתבים ממש על הקלף )וכ״ז‬
‫נקרא מיד‪.‬ת האות מוקף גויל‪ .‬וא״כ הרי דעת לנבון‬ ‫לרווחא דמילתא כי כאמור גם שם תפסו לעיקר כהפנים‬
‫נקל דדבר פקפוקו זה של הדבר משה )אני כותב בלשון‬ ‫־‬ ‫מאירות ודעימיה(‪.‬‬
‫״פקפוק״ כי כסי שאנו נוכחים לדעת גם גבי שעוה‬ ‫ב( מ ה שכן יעז לחוש בזה לכאורה הוא מפני שעי״ז‬
‫לא החליט ד‪.‬ד״מ בבירור לפסול‪ ,‬אלא רק מסתפק בזה‪,‬‬ ‫הא נראים האותיות כמכוסים‪ ,‬הגם שנקראים‬
‫ולכן סובר שאין לברך על ס״ת כזו לכתחילה משום‬ ‫היטב גס דדד הציפוי הדק הזה‪.‬‬
‫ספק ברכה לבטלה( לא שייך בכלל על כגון ^ נ נ ו ‪,‬‬ ‫ד הנ ה הבאה״ט באו״ח סי׳ קמ״ג סק״ט מביא בשם‬
‫כי בודאי אין במירוח כזה שבא דרך שפיכד‪ .‬ומחומר‬ ‫שו״ת הלק״ט ח״א סי׳ צ״ט שפסק דאם נטף‬
‫הימי שדומד‪ ,‬במראהו כמראה הקלף‪ ,‬ונמרח על פני‬ ‫טיפד‪ .‬של שעוד‪ .‬על אותיות ס״ת אם נראין האותיות‬
‫כל הקלף ולא רק על פני האותיות בלבד‪ ,‬משום כתיבה‬ ‫כשר‪ .‬והביא דבריו גם בעיקרי הד״ט או״ח סי׳ ז׳ ■אות‬
‫כלל‪ ,‬וממילא אין בהתפשטותו על פני האותיות בכדי‬ ‫ג׳‪.,‬וציטט לעוד פוסקים שסוברים כן דאם האות ניכרת‬
‫שיגרום מחמתו שד‪.‬אות לא יד‪,‬א נקרא עי״כ מוקף גויל‪.‬‬ ‫כשר‪ .‬ויעוין גם בפרמ״ג סי׳ ל״ב ס״ק כ״ג ומשנ״ב‬
‫ומובן שבודאי לא שייך בזה ממילא לחוש גם לא משום‬ ‫ס״ק ס״א וביאו״ה ד״ה טיפת דיו עיי״ש‪ .‬וכן כסי׳‬
‫כתב ע״ג כתב‪ ,‬מח ת מד‪ .‬שזה הא לא בא אלא לשם‬ ‫ש״מ סעי׳ ג׳ בביאו״ד‪ .‬ד״ר‪ .‬שעל ד‪,‬קלף‪ .‬וא״כ לפ*״ז‬
‫פעולת חיזוק ושמירה על הכתב שלא ידהה‪ ,‬והר״ז בדומה‬ ‫אין לספק גם בנידוננו מכיון שהאותיות נראים‪.‬‬
‫למד‪ .‬שמצינו בשו״ע או״ח סי׳ ל״ב סעיף כ״ז ומג״א‬ ‫א ב ל יעוין בכף החיים סק״מ שמביא‪ ,‬שאבל בשו״ת‬
‫ס״ק ל״ט שנפסק שבכד‪.‬״ג לא הוי שלא כסדרן בהיות‬ ‫ד״מ חיו״ד סי׳ ט׳ פסק דאפי׳ נראה הכתב‬
‫שעכשיו הכתב כשד ומה שמוסיף עליו אינו אלא‬ ‫פסול‪ .‬וא״כ לפי״ד גם בנידוננו צריך להיות פסול‬
‫שמשמרו שלא יתמחק יותר יעו״ש‪ .‬וגם מלבד מה שאין‬ ‫לכאורה‪ .‬וד‪.‬גם דהכה״ח שם מוסיף וכותב דאבל דעת‬
‫זה לכל היותר אלא מי מילין )עיין גיטין י״ט כ׳(‬ ‫האחרונים לד‪.‬תיר בנראים האותיות כדעת הלק״ט יעו״ש‬
‫ואכמ״ל‪.‬‬ ‫וכן מ״ש עוד בס״ק מ״ב עיי״ש‪ .‬מ״מ מצינו לכמה‬
‫האמור נראד‪ .‬דיש לד‪.‬תיר למרוח את גליוני הס״ת‬ ‫מכל‬ ‫זכמד‪ .‬אחרונים שכן חוששים לפסול אפילו בגראין‬
‫לאחר התיקון בחומר ה״כימי״ כפי שמציע‬ ‫האותיות‪ ,‬יעוין בשערי אפרים שער ה׳ סעי׳ ז׳ שפוסק‬
‫בשאלתו‪ ,‬ובפרט כשעי״ז יבואו על תיקונם הרבה ס״ת‬ ‫דאם נמצא בשעת' הקריאה טיפת שעוד‪ .‬שנטף על איזה‬
‫שנדונו מזמן לגניזה‪ ,‬דיש לומר דבכה״ג עוד יש מצוד‪,‬‬ ‫אותיות מהס״ת אם הוא בחול יעז לד‪.‬סירו משם קודם‬
‫בדבר לד׳צילם מגניזד‪ .‬על ידי מירוח כזה לאחר תיקונם‬ ‫הקדיאד‪ .‬אף אם יוכל להכיר האותיות דרך בהירות‬
‫כדין‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪■.‬‬ ‫השעוה ע״ש‪ ,‬ויעוין גם‪ :‬בג״פ סי׳ קכ״ד ס״ק מ״ט‬
‫וד‪.‬נני'בכבוד ובברכה‬ ‫שפוסל גמי אפי׳ אם ניכר האות ע״ש‪ ,‬וכמו״כ יעוין‬
‫אליעזר יהרדא וולדינברג‬ ‫למר‪ .‬שאסף וליקט וציטט ‪,‬לד‪.‬רבד‪ .‬שפוםלים בזה בספר‬
‫שו״ת ירך'יעקב )ארגואיטי( חאו״ח סי׳ ז׳ עיי״ש‪ .‬וא״כ‬
‫סימן פה‬ ‫לפי דבריד‪,‬ם יש לפסול גם בנידוננו מטעם כיסוי‪ ,‬אם‬
‫לא שנאמר לחלק בין כיסוי עב כשעוה לבין כיסוי דק‬
‫ספר תורה שנכתבה בכתב האר״י ז״ל אג‬
‫כבנידוננו‪.‬‬ ‫'‬
‫אפעזר לשנותה לכתב הב״י באותיות‬
‫עיינתי בגוף דברי ספר שו״ת דבר משה‪ ,‬והיא‬ ‫אך‬ ‫ג(‬
‫הצדיקי״ם‪ .‬ואם איז לחוש בזה משום מנומר‪.‬‬
‫לו בח״ג מספרו חיו״ד סי׳ ט‪ /‬וראיתי דיש‬ ‫‪:‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬כ״ח טבת תשל״ז‪.‬‬ ‫לומר שגם אליבא דהד״מ וסיעתו יהא כשר בנד^׳ד‪,‬‬
‫לכבוד נכדי היקר' חתן בני הרד‪.‬״ג המופלג יקר יקרים‬ ‫דזה לשון דבריו בזה‪ :‬ולע״ד נראה דיש לד‪.‬חמיר אפילו‬
‫גראד‪ .‬הכתב ולחוש לס׳ ברכה לבטלה‪ ,‬דד‪,‬רי כיון‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫זלמן דוד צוקרמז‬ ‫מוד‪.‬״ר‬
‫דשעוה דינו ■כדיו כמ״עז בא״ח סי׳ ש״מ‪ ,‬וא״כ כי היכי‬
‫בעיון מכתב שאלתך — שאלת חכם חצי‬ ‫קראתי‬ ‫דבנפל דיו בין אות לאות אין לברך עד שיגרור הדיו‪,‬‬
‫■תשובה — ע״ד ס״ת שנכתבד‪ .‬בכתב האר״י‬ ‫ה״ד‪ .‬בשעוד‪\ .‬דבכד‪,‬״ג אין נקרא האות מוקף גויל ואין‬
‫ז״ל‪ ,‬אם אפשר לשנות את הס״ת לכתב הב״י באותיות‬ ‫לברך עליס״ת זו לכתחילה עכ״ל‪ .‬יוצא לנו מזה דעיקר‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פה‬ ‫שו״ ת‬ ‫קסו‬
‫כלל ב׳ סי׳ ד׳‪ ,‬שגם בד‪,‬ד‪.‬יא דסי׳ רע״ט סעי׳ ד׳ שנפסק‬ ‫הצדיקי״ם‪ ,‬היות ודעת מקצת פוסקים לפסול בזד‪.‬‬
‫]עפ״י ד‪.‬גמ׳ במנחות שם[ לחלק בזה בין שכתב המלא‬ ‫וד‪.‬גאון החזו״א ז״ל מחמיר בזה מאד‪ ,‬וזה נוגע כעת‬
‫חסר דפסול לבין שכתב החסר מלא‪ ,‬כותב לחדש ולומר‪,‬‬ ‫למעשד‪ .‬בביהכנ״ס דפרושים במח״ק בגבעת שאול‪ .‬והנך‬
‫דד׳שתא שד‪.‬סופרים בקיאים ואומנים הרבד‪ .‬ודרכן אפי׳‬ ‫מעורר אם אין לחוש בזה משום מנומר היות ותיקוני‬
‫לענין חיסרון שגוררין בתוך השיטה וכותבין שם את‬ ‫הצדיקי״ם מגיע ליותר מג׳ אלפים ת״ק אותיות‪ ,‬וכן אם‬
‫הם‬ ‫שד׳טעיות‬ ‫החיסרון‪ ,‬אם כן ליכא לפלוגי בין‬ ‫אין כאן חשש בזיון לכתב האר״י זצוק״ל‪.‬‬
‫בחיסרון או בתוספת‪ ,‬דכשם שבתוספת מכשרינן לר‪.‬ו‬ ‫תשובתי בזה בעזה״י‪.‬‬ ‫וזאת‬
‫ואפילו טזבא לפי שתיקונם על ‪T‬י גרירה אם כן‬ ‫בסוגיא דגיטין ד׳ נ״ד ע״ב שד‪.‬מדובר מד‪.‬עברת‬ ‫א( הנה‬
‫הוא הדין נמי לענין חיסרון שיש להכשיר אפילו בטעיות‬ ‫קולמוס נזכר ד‪.‬חשש של מנומר רק לגבי‬
‫מרובין כיון שתיקונם הוא על ידי גרירר‪ .‬עיי״ש‪.‬‬ ‫אזכרות‪ ,‬ובסוגיא דמנחות ד׳ נ״ט ע״ב שהמדובר בתליית‬
‫בם׳ מלאכת שמים כלל ט״ז בבינה סק״ד כותב‬ ‫אמנם‬ ‫מזה‬ ‫אותיות שמד‪ .‬הוא שמדובר בסתמא שמוכח‬
‫על דברי הגוו״ר הנ״ז שלא מצא לו חבר‬ ‫שהמדובר גם בשאר אותיות‪.‬‬
‫לחידושו חאמור‪ .‬ונראה כמפקסק על חידושו‪.‬‬ ‫מוכח מזח שיש ב׳ סוגי מנומר‪ ,‬הא׳( ■מנומר‬ ‫ונראה‬
‫כבר כתב עליו בם׳ קסת הסופר סי׳ י״ט בלשד‪.‬״ם‬ ‫אבל‬ ‫ע׳׳י תליית אותיות שזהו גנאי ביותר ואסור‬
‫סק״ג שמצא שכבר נחלקו בזה הרשב״א והריב״ש‬ ‫אפילו בשאר אותיות‪ .‬וד‪.‬ב׳( מנומר ככתיבה ע״י העברת‬
‫כפי שביאר כבר בסי׳ ג׳ סק״ב ע״ש‪ .‬ולדעתי מוכח‬ ‫קולמוס או בכתיבה ע״ג מחקים שד‪.‬וא פחות גנאי וחסר‬
‫הדבר כהגוו״ר מדברי השו״ע גופיד‪ .‬בסי׳ רע״ט הנ״ל‬ ‫בזה רק הזה קלי ואניד‪,‬ו ואינו אסור בכר‪.‬״ג כי אם רק‬
‫שכתוב בלשון ״לפי שאין הגרידד‪ .‬גנאי כמו התליה״‪,‬‬ ‫גבי אזכרות‪] .‬ועפי״ז אפשר לייקזב גם דברי המג״א‬
‫וא״כ זיל בתר טעמא‪ ,‬וגם גרירה‪ .‬שנעשה בתוך השיטה‬ ‫באו״ח סי׳ ל״ג סק״ז‪ ,‬ע״ש בחצר‪.‬״ש ובפרמ״ג‪ ,‬וכיעו״ש[‪,‬‬
‫איך שד‪.‬יא אינגד‪ .‬ג״ב גנאי כמו התליה‪.‬‬ ‫לומד חילוק זר‪ .‬גם מלשון השו״ע ביו״ד סי׳ רע״ט‬ ‫ואני‬
‫יעוין בס׳ קול יעקב בסי׳ רע״ט סק״ט שמביא ג״ב‬ ‫ועוד‬ ‫סעי׳ ג׳ שכתוב בלשון; אבל אם כתב החסר מלא אפי׳‬
‫דברי הגוו״ר לד‪.‬לכה‪ ,‬ועוד מוסיף עלד‪ .‬מעשר‪.‬־רב‬ ‫יש בכל דף ודף כמד‪ .‬טעיות יתקן לפי שאין הגרידד‪.‬‬
‫שכן נוהגין בבגדאד דאפי׳ יש כמה טעיות הסירות‬ ‫גנאי כמו התליה עכ״ל‪ ,‬דוק מהך לישנא של ״שאין‬
‫בכל דף ודף ואפי׳ אין דף בלא ד׳ טעיות גוררין הטעית‬ ‫הגרידה גנאי כמו התלי״ שאמנם גם בכה״ג הוי קצת‬
‫וכותבים על מקום הגרר ע״ש‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫גנאי אבל איננו גנאי כזה כמו התליה‪ ,‬ומשו״ה אפשר‬
‫כן בתיקון הצדיקי״ם בנידוננו אפשר ג״כ ע״י‬ ‫ואם‬ ‫לתקן‪ .‬ולכאורה הא בההיא דש״ך בסי׳ רע״ו סקי״ב‬
‫סופר מומחה לתקנם בצורה כזאת‪] .‬וזהו רק לרווחא‬ ‫שאוסר למחוק בד׳רבה שמות שנכתבו שלא לשמן אע״פ‬
‫דמילתא‪ .‬יעוין עוד לקמן[‪.‬‬ ‫שד‪,‬וא לצורך תיקון משום דמחזי כמנומר‪ ,‬הוא לא‬
‫ג( ובכלל אינני חושב שהתיקונים שיעשו בנ ‪T‬ון‬ ‫נראה יותר כמנומר מהך דסי׳ רע״ט בגר ‪T‬ד‪] ,.‬יעוין‬
‫יותר‬ ‫גרועים‬ ‫שלפנינו בצדיקי״ם המה‬ ‫שו״ת תשב״ץ ח״א סי׳ קכ״ה וסי׳ קכ״ז עיי״ש ויש‬
‫מהתיקונים בד‪.‬יכא שכתב החסר מלא שנפסק בשו״ע‬ ‫לעיין[‪ .‬אלא ע״כ שיש חילוק כזה בין אזכרות לבין‬
‫שם שמותר לתקנם אפי׳ אם יש בכל דף ודף כמר‪.‬‬ ‫שאר אותיות‪ ,‬דבאזכרות פוסל אפי׳ מנומר כזה‪ ,‬אבל‬
‫טעויות‪.‬‬ ‫בשאר אותיות לא פוסל מנומר חלש כזה ]ובכתב בזהב‬
‫כל האמור אוסיף ואומר שבעוד זאת קיל בכלל‬ ‫על‬ ‫ד(‬ ‫או בצבעונים וגררן וכתב בדיו המוזכר בא״ר או״ח‬
‫הרבה יותר בנ ‪T‬וננו‪ ,‬דר‪.‬א המדובר הוא לא על‬ ‫סי׳ ל״ב סק״ז וביאור הלכדי בסעי׳ ג׳ י״ל דנראד‪ .‬יותר‬
‫תיקון אות שלם כי אם רק על מיעוט אות‪ ,‬והגדולי‬ ‫מנומר מד‪.‬ך דלעיל‪ ,‬ולכן גם הפוסלים שם יודו בכאן‬
‫הקדש שם כבר מעתיק מהריב״ש שכותב דלא חיישינן‬ ‫דכשר[‪.‬‬
‫למנומר במד‪ .‬שכותב מקצת אות מהרבה אותיות על‬ ‫צדקנו בחילוקנו האמור‪ ,‬אם כן פשוט הדבר שגם‬ ‫ואם‬
‫הגרר‪ .‬ואיהו » ד ‪T‬יח כותב לחלק בזה בין אזכרות לשאר‬ ‫בנידון שאלתנו שדימדובר לא באזכרות והמדובר‬
‫אותיות‪ ,‬דבאזכרות המירי לחשוש בזה אפילו במיעוט‬ ‫מאותיות‬ ‫במחיקה‬ ‫גם לא בתליית אותיות כי אם‬
‫אות‪ ,‬אבל בשאר אותיות אין לחשתז במה שכותב בהרבה‬ ‫הצדיקי״ם ולתקנם או ע״ג הגרירה‪ ,‬או שיד‪.‬א ניכר‬
‫אותיות מקצת אות על הגרר עיי״ש‪ ,‬ובנ ‪T‬וננו הא‬ ‫הגרירה‪ ,‬שיש להתיר לעשות זאת‪ ,‬ואין לחוש בזה‬
‫המדובר בשאר אותיות שבד‪.‬ם ישנם הצדיקי״ם ]והרמב״ם‬ ‫משום חשש מנומר‪.‬‬
‫לא חשיב בכלל הד דמיחזי כמנומר בין הפסולים‪.‬‬ ‫מוצא חיזוק לדברי בדברי הגתלי הקדש בסי׳‬ ‫ואני‬
‫יעוין בערוה״ש בסי׳ רע״ט סעי׳ י״ד‪ .‬וכן יעוין בדעת‬ ‫רע״ט סק״ט שכותב להוכיח בדבריו שמוכרח‬
‫הבני יונד‪ .‬בסי׳ רע״ט שם‪ ,‬ולכן אין לחפש חומרות‬ ‫הדבר דבאזכרות יש חומר טפי לענין מנומר‪ ,‬ולפי‬
‫בזה ובפרט ביתר אותיות[‪.‬‬ ‫הסברת דברי גם מוסברים דבריו שם ביותר‪.‬‬
‫השני דאולי איכא כאן חשש בזיון לכתב‬ ‫ולחשש‬ ‫ה(‬ ‫שבאנו לכך‪ ,‬נוסיף לד‪,‬זכיר מד‪ .‬שמצינו‬ ‫ומכיון‬ ‫ב(‬
‫האר״י ז״ל‪ ,‬לדעתי אין לחוש לזה להיות‬ ‫ביותר מזה בספר שו״ת גנת ורדים חאו״ח‬
‫?‪TOj‬‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימז פו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫קלי ואנוהו‪ ,‬דאין נאה לשמות הקדושים שיהיו כתובים‬ ‫ו ‪T‬וע ומפורסם שנחלקו הדיעות בזה‪ ,‬והמחלוקת קדומה‪,‬‬
‫על גבי מחקים שעל ידיד& נראית הס״ת קצת כמנומר‪.‬‬ ‫וכל עדה יש לה מסורת ידועה ומקיימת כזה הלא‬
‫זהו מד‪ .‬שד‪,‬בינותי לקוצר דעתי בביאור הדברים )אד‬ ‫תטוש תורת אמך‪ ,‬והמביני דבר נוהגים בזה כפי שנראית‬
‫מד‪ .‬שכתב רומעכת״ר שם בחצאי ריבוע לחלק מד‪,‬א‬ ‫להם ההלכה‪ .‬ועל כגון דא הוא שנאמר‪ :‬אעפ״י ובו׳‪,‬‬
‫דא״ר בסי׳ ל״ב גבי כתיבת אותיות ע״ג מחיקת אותיות‬ ‫ואלה ואלה דברי אלקים חיים‪.‬‬
‫זהב או בצבעונים דשם גרע טפי ונראית יותר כמנומר‪,‬‬ ‫זקנכם החפץ אשריכם וטובכם כל הימים‬
‫לא זכיתי להבין לנכון דלכאורד‪ .‬מה נפק״מ יש בין‬ ‫באהכה וביקר‬
‫אם המחיקה היתד‪ .‬של אותיות זהב בין מחיקה של‬ ‫אליעזר יהרדא וולדינברג‬
‫אותיות דיו שנפסלו‪ ,‬הלא אחר המחיקד‪ .‬אין שום היכר‬
‫איד הי׳ כתוב לפני כן(‪.‬‬ ‫סימן פו‬
‫ב( ו ב ע צ ם נ ‪ T‬וננו גבי מחיקת אותיות הצדיקי׳׳ם‪,‬‬
‫מצאתי בספר משנת אברד‪,‬ם סי׳ ל״ ב סעי׳‬
‫שנית להנ״ל בעניו הנ״ל שבסימן הקודם‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫ד׳ לגבי פצוע דכא בא׳ או בה׳‪ ,‬שד‪,‬ביא בשם שו״ת‬

‫בלשנות בספר תורה לגבי פצוע דכא‬ ‫ב‪.‬‬
‫בית אפרים חיו״ד סי׳ ס״ד שכתב דאם רוצה לשנות‬ ‫מא' לה׳‪.‬‬
‫מא׳ לה׳ אז אם הס״ת כשרד‪ ,‬בלא״ה אין להוציאה‬
‫בשם צבקות שהוא מהשמות שאינן‬ ‫ג‪.‬‬
‫מכשרותד‪ ,‬למחוק ולתקן בשביל זה לבד‪ ,‬אד אם עדיין‬ ‫נמחקים‪.‬‬

‫אין הס״ת בשלמותד‪ ,‬או שנמצא טעויות בלא׳‪ .T‬אז‬
‫בס״ד‪ .‬ט״ו בשבט תשל״ז‪.‬‬
‫רשות בידו יעו״ש היטב‪ ,‬וא״כ צ״ע מד‪ ,‬הוא לגבי‬
‫הוד כבוד מוח״ז הגאון שליט״א‪.‬‬
‫נידוננו שגם כאן המדובר שר‪.‬ס״ת כשרה ומהודרת‬
‫אפשר דגם כאן אין לד‪.‬וציאד‪ ,‬מכשרותד‪ ,.‬ובזה אני‬ ‫אחדשה״ט ושלו׳ בתורתו כיאות‪.‬‬
‫כדן כתלמיד לפני הרב‪ ,‬וכן יעו״ש עוד לגבי וי״ו‬ ‫ב ש מ ח ה קבלתי יקרת תשובת הדר״ג הרמה שליט״א‪,‬‬
‫קטיעא בסי׳ ל״א סעי׳ ז׳ מש״כ בזה‪.‬‬ ‫וד‪.‬נני בזה לד‪.‬עיר מד‪ .‬שעלתה מצודתי באיזהו‬
‫ואכפול שלף וברכד‪ ,‬וכט״ס‬ ‫מקומן‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫זלמן דוד צוקרמו‬ ‫נכדו ‪:‬‬ ‫מדברי מעכת״ר ממר‪ .‬שהביא ראי׳ ליסרר‬ ‫א( למדתי‬
‫דבריו מלשון השו״ע סי׳ רע״ט סעי׳ ג׳‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫שאין הגרידה גנאי כמו התלי׳‪ ,‬שנקט בפשיטות דד‪.‬א‬
‫ב״ה‪ .‬יום ועש״ק ט״ז שבט תשל״ז‪.‬‬ ‫דדיינינן גבי כתיבת אותיות על מקום הגרד דליד‪.‬וי‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫משום חשש מנומר‪ ,‬שאין הגימור כאן משום הכתיבה‬
‫ע״ג הגרד‪ ,‬אלא דעצם המחיקה ובזה שהס״ת נראית‬
‫לכבוד נכדי היקר חתן בני הרה״ג המופלא ומופלג‬
‫מלא מחקים היא היא הנימור דחיישינן הכא‪ ,‬ולכן‬
‫יקר יקרים מוח״ר זלמן דוד צוקרמן שליט״א‬
‫הביא מעכת״ר מדברי השו״ע הנ״ל‪ ,‬ושם הרי דיינינן‬
‫שלום רב‪.‬‬
‫בגרידר‪ .‬גרידד‪ ,.‬ולא לענין כתיבה במקום הגרד‪ ,‬ובזה‬
‫מ כ ת ב ך בשניות מדברי סופרים קראתי נועם‪ ,‬ואשיב‬ ‫גם הבנתי היטב מה דנקט מעכת״ר לחלק בין אזכרות‬
‫בזה כלקמן‪.‬‬ ‫לבין שאר אותיות )וכן מצאתי בס׳ קסת הסופר בלשד‪.‬״ס‬
‫מאד מהסברת הדברים בישרות ובהבנה‬ ‫נהנתי‬ ‫א(‬ ‫בסי׳ ג׳ סק״ב דגם דעתו נוטה לחלק ולומר דשאר‬
‫שדינד כותב לד‪,‬סביר את דברי‪ ,‬ותשואות‬ ‫אותיות ע״ג הגרד לית בד‪ .‬משום מנומר‪ ,‬וד‪.‬ביא דנחלקו‬
‫חז לד‪.‬‬
‫חן‬ ‫בזד‪ .‬הרשב״א והריב״ש יעו״ש‪ ,‬וזהו המחלוקת שהביא‬
‫שכתבתי במאמר המוסגר שיש לחלק‬ ‫החילוק‬ ‫ב(‬ ‫הלאד‪ .‬בסי׳ י״ט לגבי חידוש הגנת וורדים ■שר‪.‬ביא‬
‫מהר‪.‬יא דא״ר בסי׳ ל״ב‪ ,‬כוונתי •משום‬ ‫רומעכת״ר בתשובתו(‪ ,‬דלכאורד‪ .‬לפק״ד הרי חששא‬
‫דגרירת אותיות זהב או בצבעונים כדי לכתוב לאחר‬ ‫דמנומר הוא משום דעצם הס״ת נראית כמנומר וא״ב מאי‬
‫מיכן על המקום הזה בדיו צריכים להעמיק יותר הגרירה‬ ‫נפק״מ אם הס״ת נראית כמנומר משום אזכרות שבד‪,‬‬
‫כדי שלא ישאר שום רישום ניכר באשר יכתבו אח״כ‬ ‫או משום שאר אותיות‪ ,‬בין כך ובין כך הרי נראית‬
‫כדיו‪ ,‬ממר‪ ,‬שצריכים להעמיק בגרירת דיו כדי לכתוב‬ ‫הס״ת כמנומר‪ ,‬אלא דלפי מד‪ ,‬שלמדתי מדבריו דעצם‬
‫לאחר מיכן על המקום הזר‪ .‬במינו בדיו‪ ,‬ולכן מיחזי‬ ‫המחיקה היא היא הנימור משום המחק גופא‪ ,‬א״כ‬
‫כבר זר‪ ,‬יותר כמנומר‪.‬‬ ‫י‬ ‫יתבארו הדברים היטב‪ ,‬וד‪,‬יינו דאם איכא ‪.‬מחקים טובא‬
‫שהנד מוסיף לד‪.‬עיר על עצם הנידון במחיקת‬ ‫מה‬ ‫ג(‬ ‫בר‪,‬ס״ת זהו הוי רק גנאי מועט ואף דגם זה נראה‬
‫הצדיקי״ם ממה שמצאת בס׳ משנת אברהם‬ ‫כמנומר מ״מ ליכא בזה עדיין משום פסול וכדד‪,‬ביא‬
‫סימן ל״ב סעי׳ ד׳ לגבי פצוע דכא בא׳ או בה׳ שמביא‬ ‫רומעכת״ר מלשון השו״ע‪ .‬כנ״ל‪ ,‬אד אם כותבים אזכרות‬
‫בשם שו״ת בית‪-‬אפרים חיו״ד סי׳ ס״ד שכתב דאם‬ ‫על גבי גימור המחקים האלו איכא בד‪ ,‬פסול משום זה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פו‬ ‫שו״ת‬ ‫קסח‬
‫ה( מ״ ש בשם ת״ח אחד ששמע פעם לד‪.‬עיר דאם אין‬ ‫ריצה לשנוח מא׳ לה׳ אז אם הס״ת כשירה בלא״ה‬
‫‪ ,‬שם‪ .‬צבקות בתוה״ק ■א״כ איך ׳הוי זה‪ .‬השם בין‬ ‫ל‬ ‫אין להוציאה מכשרותה למחוק ולהקן בשביל זה‪ ,‬לבד‬
‫השמות שאין נמחקים‪ ,‬הרי לא נמצא כתיבתן כן בתורה‪.‬‬ ‫אם עדיין אין הנז״ת בשלמותה או שנמצאו‪ .‬בלא״ה‬
‫אדע מקום לזאת הקושיא‪ ,‬אי המכוון על הנאמר‬ ‫לא‬ ‫אז רשות ■ב ‪T‬ו‪ .‬וא״ב צ״ע מה הוא לגבי נ ‪ T‬וננו שגם‬
‫שאינו נמחק‪ ,‬דהא לא' נמצא כתיבתו בתורד‪ ..‬הא פשוט‬ ‫כאן המדובר שהס״ת כשרה ומהודרת‪ ,‬ע״כ‪. .‬‬
‫שהמכוון בכל היכא שנמצא כתוב‪ .‬השם חזה דאסור‬
‫ע״ז ' בתרתי‪ .‬ראשית‪ ,‬מה שפסק כן הבית‬ ‫ואשיב‬
‫למחקו‪ ,‬ודבר זה מפורש יוצא מר‪.‬ירושלמי פ״א דמגילה‬
‫אפרים הוא מפני שסבור היה דכשכבר־ נכתב‬ ‫־‬
‫ה״ט ומם׳ סופרים פ״ד ה״א‪ ,‬דאחרי שמובא שם דרבי‬
‫אזי כבר כשר אפילו לכתחילה‪■ .‬ולחיזוק הדבר אוס׳יף‬
‫יוסי חולק וסובר דצבקות חול )מה דאיתא גם בשבועות‬
‫לציין בזה מה שראיתי להגאון הגר״ד פרידמן ז״ל‬
‫ד׳ ל״ה ע״ב( מסופר שם דבית חגירה כותבנים אומנים‬
‫מקארלין בספרו פסקי הלכות על ה׳ אישות ח״א‬
‫היו בירושלים והיו מוחקין צבקות שהיו נוהגין בו חול‬
‫בתשובות שבסוף הספר בסוף סי׳ א׳ שנשאל בקשר‬
‫יעו״ש‪ .‬ואי הקושיא היא דמנין ידעינן זאת שהוא מן‬
‫לדכא אם בא׳ ואם בה׳‪ ,‬והשיב ובירר בטו״ט שהדבר‬
‫השמות שאינן נמחקין מכיון שלא כתוב ממנו בתורה‪.‬‬
‫תלוי בפלוגתא שבין הבבלי והירושלמי בביאור מלת‬
‫גם זה לא קשה כלל‪ ,‬דהא חנה נביאה היתד‪) .‬עיין מגילה‬
‫דכה‪ ,‬ושלפי הירושלמי צריכים לכתוב בא‪ /‬ועוד זאת‬
‫ד׳ י״ד ע״א(‪ ,‬וא״כ היא שזכתה בצדקתה ששם קדוש‬
‫מבאר דמכיון שזה ענין של מסורה בכגון זה ליכא‬
‫זה שאינו נמחק יתגלה על ‪T‬ה בגלל שהיתה זקוקה‬
‫להכלל דהלכה כהבבלי נגד הירושלמי‪ .‬ולכן העלה‬
‫להשפע היוצא משם גדול זה‪ ,‬ויעוין בפי׳ כסא רחמים‬
‫להלכה שהגם שלכתחילה בודאי יש לכתוב דכה בה׳‬
‫באבות דר״ג פרק ל״ד ה״ב שמציין שבזוה״ק אזמר‬
‫אבל בדיעבד כשר עיי״ש‪ .‬וא״כ חזינן שבשם יש‬
‫סוד גדול בשם צבקות‪ .‬וכשם שאמרו בחולין ד׳ ז׳ ע״א‬
‫סמיכות יותר חזקות גם להכתיבה בא׳‪ ,‬ולכן אין לדמות‬
‫דת״ה שאמר דבר הלכה אין מזיחין אותו וכו׳‪ ,‬כך‬
‫־ משם לנידוננו‪.‬‬
‫גם בנבואה‪ ,‬ואין מקום לשאול מדוע שלא נתגלד‪ .‬רז‬
‫זה לפני כן‪ ,‬דמי יבוא בסוד אלוקד‪ ,.‬והא ההתגלות‬ ‫גם לגבי דכה גופיה לפענ״ד מאן דעביד עובדא‬ ‫שנית‪.‬‬
‫לא היתה לשם הלכד‪ .‬עד שנשאל דלפני כן מאן אמרד‪,.‬‬ ‫להורות או לעשות מעשה למחוק הא׳ ולכתוב‬
‫ושאין הנביא רשאי לחדש דבר‪ ,‬אלא היתה זאת זכיה‬ ‫ה׳ גם בס״ת כשירה ג״כ לא מישתבש‪ ,‬דהא אפילו‬
‫של השגה בנבואה‪ ,‬אשר תאמר לדורות )יעו״ש במגילה(‪.‬‬ ‫למחוק ר‪.‬ה׳ ולכתוב א׳ ]בס״ת כשירה[ מביא בם׳ משנת‬
‫ורק דממילא חלד‪ .‬על זה ההלכה דשם זד‪ .‬הוא מן השמות‬ ‫אברהם שם בשם ספר שארית יהודה שכותב בשם אחיו‬
‫‪..‬‬ ‫שאינם נמחקים‪.‬‬ ‫■‬ ‫הגרש״ז מלאדי ז״ל שצוה להגיה ס״ת שהיתה תחילה‬
‫אמנע מלציין גם זאת דכפי שראינו נחלקו באמת‬ ‫ולא‬ ‫כתובה בה״א וצוה לכתוב באלף דוקא‪ .‬וא״כ מכש״כ‬
‫בשם זה ת״ק ורבי יוסי אם הוא קודש או חול‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫שמותר לדידן להגיה את הכתובה בא׳ ולכתוב ה״א‪.‬‬
‫ולהלכה ג״כ נחלקו הראשונים אי הלכד‪ .‬כת״ק או כר״י‪,‬‬ ‫ועוד זאת כפי שמביא המשנת אברהם שם בשם החיד״א‬
‫ואנן נקטינן כפסק הרמב״ם וד‪.‬שו״ע דר‪.‬לכה כת״ק‪,‬‬ ‫ז״ל‪ ,‬פסק בספרו לדוד אמת דאם נמצא בא׳ ואין ס״ת‬
‫והרחיב בזה את הדיבור חחיד״א ז״ל בספרו כסא רחמים‬ ‫אחר יקראו בה בלא ברכה‪ ,‬ומהו איפוא התיקון לזה‬
‫על מס׳ סופרים כיעו״ש‪ ,‬כן ראיתי בפי׳ מקרא סופרים‬ ‫שיוכלו לברך אם לא שימחקו הא׳ ויכתבו ה״א ? ורק‬
‫על מס׳ סופרים שכותב להסביר טעמא דר״י דבזה‬ ‫בשבת שאין עצר‪ .‬זאת הוא שיקראו בה בלא ברכה‪.‬‬
‫חלוק צבקות משאר השמות משום דכל השמות עיקר‬ ‫וכך ראיתי בספר אמת ליעקב להמהר״י אלגזי ז״ל‬
‫תחילת הנחת הוראתן הונח על הבורא ית׳ וכו׳ משא״כ‬ ‫]שמציין אליו בס׳ משנת אברר‪.‬ם שם[ בפרק משפט‬
‫תואר צבקות אמרינן במס׳ ברכות עד הנד‪ .‬לא היה‬ ‫הדבויים הפוסלים את הס״ת אות ט״ז‪ ,‬שכותב שאם נמצא‬
‫אדם שקראו צבקות ומציגו תואר צבקות במקרא מימי‬ ‫כתוב בס״ת דכא בא׳ חל ע״ז פסק הרמ״א באו״ח סי׳‬
‫קדם קודם חנה שד‪.‬וראתם חול א״כ עיקר הנחתו הי׳ על‬ ‫קמ״ג דבשעת הדחק שאין לציבור רק ס״ת פסול ואין שם‬
‫הוראת חול וממנו הושאל לתואר הבורא ית׳ וכו׳ עיי״ש‪.‬‬ ‫מי שיוכל לתקגד‪ ,‬יש אומרים דיש לקרות בה בציבור‬
‫ויש עוד לעיין על מ״ש ״שממנו הושאל״‪ .‬אכל עב״פ‬ ‫ולברך עליה ויש פוסלים‪ ,‬והכרעת הכנה״ג היא דכשאין‬
‫רבנן אבל סברי שדרתה זאת התגלות חדשה בבחינד‪,‬‬ ‫ס״ת כשר לקרות בו בלא ברכה עיי״ש‪ ,‬וא״כ ציבור או‬
‫של ״ושמי ‪ . . .‬לא נודעתי לד‪.‬ם״ וכנ״ל‪ .‬ולכן הוא מן‬ ‫מורה הוראה החושש משום דילמא מברכים ברכות לבטלה‬
‫השמות שאינן נמחקין‪ .‬וכך נקטינן להלכה‪ ,‬ואין לד‪.‬אריד‬ ‫ורוצים לתקן ה״א במקום א׳ בודאי שיש מקום להתיר‬
‫יותר‪.‬‬ ‫להט זאת‪.‬‬
‫זקנכם החפץ אשרכם וטובכם כל הימים‬

‫הדבר גם בנוגע למה שהנך מציין בדבריך למ״ש‬ ‫אותו‬
‫המשנת אברהם בסי׳ ל״א סעי׳ ז׳ בנוגע לוי״ו קטיעא‪.‬‬
‫באהבה ובחיבה‬
‫ובכלל שם המדובר על קהילות שאומרים שתיקנו כבר‬
‫אליעזר יהודא ררלדינברג‬ ‫תקנה על כך כיעו״ש‪.‬‬
‫הסט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫כשנותנים לו דבר כדי להשקיט את יסוריו זהו בעצמו‬ ‫סימן פז‬

‫נקרא נתינת רפואה לרפאות ולהשקיט את יסוריו‪ ,‬ומותר‬
‫לכן לתת לו זאת הגם שמאידך זה עלול לקרב מיתתו‪.‬‬ ‫חולה מסוכו שהרופאים התיאשו מלרפאר‪,‬‬
‫וסובל יסורים קשים ממחלתו אם מותר‬
‫ועוד זאת‪ ,‬דיכבו׳ הדי כותב שד‪.‬מדובר בחולה כזה‬
‫להגדיל לתת לו זריקות הארגעה כמו מורפיום‬
‫אשר הרופאים התיאשו מלופא אותו ממחלתו‪,‬‬
‫הגם שאינן מרפאות את המתלה והגם‬
‫וא״כ הד‪.‬יתר בזה עוד יותר ברור‪ ,‬ואביא בזה סייעתא‬
‫שעלולות מאידך לקרב מיתתו‪.‬‬
‫לכך מדברי הגאון היעב״ץ ז״ל בספרו מור וקציעה על‬
‫או״ח יסי' שכ״ח שבתוך דבריו הוא מדבר בענין היתר‬ ‫שליט״א‬ ‫א‪ .‬י‪ .‬ולדינברג‬ ‫לכב׳ הרה״ג מוהר״ר‬
‫עשיית ניתוח כדי להוציא אבן שבכיס ובגיד וחצץ‬ ‫כב׳ הרב‪.‬‬
‫שבכליות שבזמנו היד‪ .‬מקובל ניתוח כזר‪ .‬למסוכן‪ ,‬והחולה‬ ‫ארשה לי בזה לפגות לכת״ר בשאלה דלקמן‪.‬‬
‫מבקשו בכל זאת לנתחו מפני שיש לו יסורים קשיס‬ ‫מסוכן הסובל מיסורים קשים ומקובל לתת לו‬ ‫חולה‬
‫ממחלתו‪ ,‬ובדבריו הוא מתלבט במציאת היתר לזה‪ ,‬ובכל‬ ‫זריקות ארגעה וטשטוש כמו מורפיום‪ ,‬אך‬
‫זאת כותב דיש מקום להניח לחולד‪ .‬לעשות כחפצו‬ ‫זריקות אלו כמובן אינן מרפאות את מחלתו‪ ,‬ומאידך‬
‫׳בהיות שהכאבים מהמחלר‪ .‬קשים לו כמות ר״ל יעו״ש‪.‬‬ ‫עלולות לקרב מיתתו — האם מותר השימוש בהם‬
‫ושמה המדובר דכשלא יעשה את הניתוח לא ימות‬ ‫בצורה חפשית במקרים שהרופאים התיאשו מלרפא‬
‫דאין סכנה ככאב‪ .‬וא״כ יש ללמוד בק״ו לכגון נידוננו‬ ‫החולה הסובל ורוצים למנוע המשך יסוריו ע״י מתן‬
‫שד‪.‬מדובר בחולה שאין סיכוים לחייו‪ ,‬זלא עוד אלא‬ ‫כמות גדולה של תכשירים אלר‬
‫דר‪.‬דעת נוטה לומר שעל כגון דא לא היה הגאון יעב״ץ‬ ‫לכת״ר על תשובתו‪.‬‬ ‫ארדה‬
‫מפקפק בכל זאת לד‪.‬תיר בשופי )כפי שמפקפק בנ ‪T‬ונו(‬ ‫בכבוד רב‬
‫אלא היד‪ .‬מורה במפורש לד‪.‬יתר‪.‬‬ ‫שטינברג‬ ‫ד״ר אברהם‬
‫בה שלישיד‪ ,.‬דד‪.‬דעת נוטה שגם היסורים המצערים‬ ‫ועוד‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫את האדם כשהם קשים ל״ע גם המה מקרבים‬
‫יום ועש״ק כ״א אדר תשל״ז‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫איך שד‪.‬וא את מיתתו‪ ,‬ואפילו אנחה הא שוברת חצי‬
‫גופו של אדם )ען כתובות ס״ב‪ ,(:‬ואי אפשר על‬ ‫לכבוד מכובדי הרופא התורני דגמיר וסביר בנש״ק‬
‫כן לכוון בדיוק מה יקרב יותר את המיתה במצב קריטי‬ ‫ד״ר אברהם שטיינברג נ״י‬
‫כזר‪ ..‬ומאידך התכשיר שנותנים לו יש בו מעליותא‬ ‫שלום רב‪.‬‬
‫גדולה שמרפים ממנו עי״כ חיסורים הקשים מנשוא‪.‬‬
‫קבלתי מכתבו‪ ,‬והנני להשיב לו על שאלתו‪.‬‬ ‫אתמול‬
‫ופוק חזי בחז״ל בכתובות ד׳ ל״ג ע״ב‪ ,‬ובעוד כמה‬
‫ע״ד חולה מסוכן הסובל מיסורים‬ ‫השאלה היא‪.‬‬
‫מקומות שאומרים ‪ :‬אלמלא נגדוה לחנגיד‪ .‬מישאל ועזריה‬
‫קשים ומקובל לתת לו זריקות ארגעה‬
‫פלחי לצלמא‪ ,‬כי לא היו יכולים לעמוד בכובד היסורים‪.‬‬
‫וטשטוש כמו מורפיום‪ ,‬אך זריקות אלו כמובן אינן‬
‫וד‪.‬תוס׳ ויתר הראשונים דנים הרבד‪ .‬בזה‪ ,‬אין שיכלו עפ״י‬ ‫מרפאות את מחלתו ומאידך עלולות לקרב מיתתו —‬
‫דין למיפלח לצלמא‪ ,‬זה בכה וזה בכה‪ .‬ובשטמ״ק‬ ‫האם מותר השימוש בוע בצורה חפשית במקרים‬
‫שם מובאת דעה אחת הסוברת שד‪.‬וא זה מפני שההכאה‬
‫שהרופאים התיאשו מלרפא החולה הסובל ורוצים למנוע‬
‫שאין לה קצבה חמירא יותר ממלקות ומיתה כיעו״ש‪.‬‬
‫המשך יסוריו ע״י מתן כמות גדולה של תכשירים אלו‪.‬‬
‫ויעוין גם בב״י בטור יו״ד סי׳ קנ״ז בחילוקי הדיעות‬
‫ע׳׳כ‪.‬‬
‫המובאים שם בקשר אם מותר לו לאדם לד‪.‬מית את עצמו‬ ‫לפענ״ד נראה דכל היכא שתכשירי הרפואה‬ ‫והנה‬
‫מפחדו שהאויבים יגרמו לו יסורים קשים מנשוא‪ .‬או‬ ‫הניתנים הן בצורת כדורים והן בצורת זריקות‪,‬‬
‫לשמא לא יוכל לעמוד בנסיון עיי״ש‪ .‬ור‪.‬״נ איכא חשש‬
‫נתנים המד‪ .‬ע״י הרופא במטרה כדי להקל מעליו יסוריו‬
‫לפן היסורים יעבירוד‪.‬ו על דעתו ועל דעת קונו ח״ו‪.‬‬
‫הקשים מותר לו לתת לחולה‪ ,‬הגם שמא ‪T‬ך המה מזיקים‬
‫ואכמ״ל‪.‬‬
‫לו ועלולים גם לקרב יותר את מיתתו‪ ,‬כי נראר‪ .‬שזהו‬
‫לכל הדברות ולכל האמירות יסורים קשים‬ ‫ועכ״ם‬ ‫ג״כ בכלל נתינת הרשות שנתנד‪ .‬התורה לרופא לרפאות‪,‬‬
‫הבאים על האדם ל״ע‪ ,‬המה הרבה קשים עליו‬ ‫דהרמב״ן בס׳ תורת האדם שער הסכנה מבאר דדבר‬
‫מסתם מחלד‪ .‬הבאה עליו ואפילו שמסוכנת יותר מן‬ ‫נתינת הרשות שדיצריכה התורר‪ .‬לתת הוא מפני ״שאין‬
‫היסורים‪ .‬וא״כ לדעתי הדבר ברור כמו שכתבתי לעיל‪,‬‬ ‫לך ברפואות אלא סכנה מה שמרפא לזה ממית לזה״‪.‬‬
‫שנתינת תכשירים ע״י הרופא כדי להשקיט את היסורים‬ ‫וא״ב ה״נ בנתינת זריקת מורפיום וכדומה הגם שזה‬
‫גם זד׳ בכלל ריפוי יחשב‪ ,‬הגם שאינו מרפא את עצם‬ ‫בא אך ורק כדי להשקיט את היסורים מ״מ נראה דג״ב‬
‫מחלתו‪ ,‬ולכן מותר לרופא לתת לו מזד‪ .‬כל שלא בא‬ ‫בכלל כדי לרפאות הוא‪ ,‬דאין לך דבר שקשה לאדם‬
‫זה ח״ו במטרה ובכוונד‪ .‬תחילד‪ .‬כדי לקרב מיתתו‪ ,‬אלא‬ ‫ולכן‬ ‫וסבלו רב יותר מיסורים הבאים עליו ל״ע‪,‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קע‬
‫סימן פח‬ ‫זה בא לשם מטרה וכוונה כדי להקל מעליו נטל יסוריו‬
‫הקשים ל״ע‪.‬‬
‫א‪ .‬תינו?ןות הנולדים עם מום בעמוד השדרה‬ ‫והרופא כל בשר ישלח רפו״ש לחולי עמנו‬
‫אם מותר לבצע בהם ניתוח ביום הראשון‬ ‫ויסיר מאתנו כל חולי ונעבדהו בבריות‬
‫ללידתם כדי למנוע עי״ב זיהום של קרומי‬ ‫גופא ובנהורא מעליא‪.‬‬
‫המוח‪.‬‬ ‫רולדינברג‬ ‫בכבוד רב אליעזר יהודא‬
‫ב‪ .‬אם יש תובה לטפל בילודים כאלה ע״י‬ ‫ב״ה‪ ,‬י״ב בניסן תשל״ז‪.‬‬
‫ניתוחים חוזרים את כל הסיבוכים‬ ‫לכבוד‬
‫שיתעוררו בעתיד‪.‬‬ ‫שליט״א‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫הרב הגאון רבי‬
‫ג‪ .‬תינוקים שנולדים מונגולואים‪ ,‬כשמצוי‬ ‫אב בית דין‪ ,‬ירדשלים‪.‬‬
‫אצלם היצרות קשה של התריסריון אם‬ ‫לידי תשובת כת״ר לד״ר אברהם שטינברג בענין‬ ‫הגיע‬
‫מחויב הרופא לטפל בהם במלוא העצמה‬ ‫שאלתו על מתן רפואה מסוכנת לחולה סרטן‬
‫כולל ניתוחים‪.‬‬ ‫הסוכל מיסורים קשים למרות שיש מקום להאמין שמתן‬
‫התרופה עלול‪ ,‬במידה‪ ,‬לקרב את מיתת החולה‪.‬‬
‫בס״ד‪ .‬נר א׳ דחנוכה‪ .‬תשל״ז‪.‬‬
‫להעיר שכבודו כוון בנימוקיו לעמדת הרפואה‬ ‫ברצוני‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫מוהר״ר א‪ .‬י‪ .‬ולדינברג‬ ‫לכבוד הרב הגאון‬ ‫המודרנית‪ .‬לא יתכן שלא לראות ■בכאבים‬
‫וביסורים מצב הדורש טפול כבכל תופעה אחרת של‬
‫כב׳ הרב‪.‬‬
‫מחלה אותה חייב הרופא המצווה לרפא‪ .‬זאת‪ ,‬אפילו אם‬
‫לי בזה לפנות לכת״ר בבעיות אחדות שהתעוררו‬ ‫ארשה‬ ‫מתן תרופות אלה מסוכנות במ ‪T‬ה ועלולות אפילו לקרב‬
‫לאחרונה במחלקתנו‪.‬‬ ‫ומטרה‬ ‫מיתת החולה‪ ,‬וכמובן שלא תהא ח׳׳ו כוונה‬
‫תינוקת עם מום בעמוד השדרה‪ .‬במום זה‬ ‫א( נולדה‬ ‫לעשות זאת‪ .‬לדעתי‪ ,‬זה חל לא רק על כאבים פיזיים‬
‫חסר חלק מהחוליות בעמוד השדרה‪ .‬וקרומי‬ ‫אלא גם על ״כאבים נפשיים״‪ ,‬כלומר ערעור נפשי קשה‬
‫חוט השדרה יחד עם חלק מחוט חשדרה גלויים ובולטים‬ ‫— דבר המופיע לפעמים אצל חולים הסובלים ממחלות‬
‫החוצה‪.‬‬ ‫קשות והזקוקים גם לחומרי הרגעה עם אותם הסיכונים‪.‬‬
‫אלו צפויים למספר סבוכים חמורים הכוללים ‪:‬‬ ‫ילדים‬ ‫המודרנית מכירה בכך שכמעט אין תרופה‬ ‫הרפואה‬
‫‪ ( 1‬שתוקים •סל הרגליים ‪ (2‬חוסר שליטה‬ ‫שלא כרוך בה סיכון בלקיחתה בנסיבות‬
‫על השתן והצואה עם זהומים חוזרים של הכליות‬ ‫מסויימות‪ .‬האספירין הפשוט ביותר יכול לגרום לשטפי‬
‫‪ (3‬הגדלת הנוזל בתוך המוח עם הגדלה של הראש‪,‬‬ ‫דם קיבתיים רציניים ביותר במקרים מסוימים ולא יתכן‬
‫ולחץ על המוח‪ (4 .‬פיגור שכלי‪ .‬בנוסף לכך ישנם‬ ‫שעקב זאת ימנעו הרופאים ממתן תרופה זו‪ .‬בכל קופסת‬
‫לעתי־ס ‘קרובות מומים נוספים בעיקר במערכת השתן‪.‬‬ ‫תרופות יש הוראות לרופא כיצד להשתמש בתרופה‬
‫ע ק ב הסיבוכים הללו הילדים האלו עלולים להזדקק‬ ‫ובהן מצויינות כל אותן תופעות הלוואי המסוכנות‬
‫למספר גדול מאד של ניתוחים אורתופדיים‬ ‫שהרופא חייב להכירן ׳ולהתחשב בהופעתן‪ .‬סיבוכים‬
‫)עקב בעיות הרגלים(‪ ,‬נתוחים אורולוגיים )עקב בעיות‬ ‫הכוללים גם כאלה העלולים להביא למיתת החולה‪.‬‬
‫השתן(‪ ,‬וניתוחים נוירוכירורגיים )עקב הידרוצפלוס(‪.‬‬ ‫מציבור הרופאים לא יתן אנטיביוטיקה‪ ,‬במידת‬ ‫מי‬
‫בין הרופאים גישות שונות ביחס לטיפול‪ .‬יש‬ ‫קיימות‬ ‫הצורך‪ ,‬בגלל הסיכון הנדיר של סיבוכים רציניים‬
‫הגורסים שכל תינוק הנולד עם מום זה יש‬ ‫ביותי הקיימים במתן תרופות אלה‪ .‬גם בכירורגיה קיים‬
‫לנתחו בתרך ‪ 24‬שעות מלידתם‪ .‬ניתוח זה מכוון לכסות‬ ‫הצורך בהחלטות כגון אלה‪ .‬יש סיכון חייט בבל ניתוח‪,‬‬
‫עם עור את קרומי המוח הגלויים על מנת למנוע זהום‬ ‫הן מהניתוח והן מההרדמה‪ .‬אם היינו מצווים לפעיל‬
‫של קרומי המוח‪ ,‬מאידך לש רופאים שסוברים שאם יש‬ ‫רק כשהצלחתנו בטוחה וכשאין שום פנים לחשוד שעצם‬
‫כבר נזק בעת הלידה‪ ,‬כגון שיתוק הרגלים‪ ,‬חוסר‬ ‫פעולתנו יכולה להחיש את מות החולה — היתה הרפואה‬
‫שליטה על השתן או ה ‪T‬רוצפלום )הגדלת הראש( —‬ ‫משותקת לחלוטין‪ .‬השיקול הרפואי הוא האיזון בין‬
‫לא נוגעים בילדים הללו‪ ,‬ואם מופיע זהום מטפלים‬ ‫הסיכוי לסיכון‪.‬‬
‫כמקובל‪ ,‬במצב כזה קרוב יותר מותם של הילדים‪,‬‬ ‫של רבי מיסה גירונדי‪ ,‬הרמב״ן ז״ל‪ ,‬אותה מצטט‬ ‫דעתו‬
‫אך בתנאים של ימינו שניתן להתגבר על זיהומים לא‬ ‫הרב תשובתו מבוססת לא רק על גאונותו‬
‫כולם מתים במהרה‪.‬‬ ‫בתורה ובהלכה‪ ,‬אלא גם על נסיונו כרופא ‪T‬וע בספרד‬
‫להמשך התכנית‪ ,‬יש רופאים שמטפלים ומנתחים‬ ‫וביחס‬ ‫באותה תקופה‪.‬‬
‫את כל הסבוכים שמתעוררים עם הזמן‪ ,‬ויש‬ ‫בברכת חג בשר ושמח‬
‫רואים‬ ‫אם‬ ‫ניתוחים‬ ‫כאלה שמפסיקים לטפל ע״י‬ ‫דוד מ‪ .‬מאיר‬ ‫פרופ׳‬
‫שהסבוכים הם חוזרים‪.‬‬ ‫המנהל הכללי של בית החולים שערי צדק‬
‫קעא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פת‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לי גם בע״פ שהניתוח מועיל להאריך חייהם בכמה‬ ‫שאלותי ‪:‬‬
‫שנים‪.‬‬ ‫א( האם לנתח ביום הראשוז את כל הילודים‬
‫נראה‪ ,‬שמותר‪ ,‬והדעת נוטה שאיכא גם מצוה‪,‬‬ ‫אם כן‬ ‫עם מום זה?‬
‫לנתח תינוקות כאלה ביומם הראשון ולכסות‬ ‫ב( האם לטפל ע״י ניתוהים חוזרים את כל‬
‫עם עור את קרומי המוח הגלוים על מנת למנוע זיהום‬ ‫הסיבוכים שיתעוררו בעתיד ?‬
‫של קרומי המוח‪ .‬וחילי דידי ממה שמצינו להרמב״ן‬ ‫שניה נוגעת למונגולואים עם פיגור שכלי‬ ‫שאלה‬ ‫ב(‬
‫בספרו תורת האדם שער הסכנה‪ ,‬וכן ב ^ו שי הר״ ן‬ ‫אשר שכיח אצלם מומים שונים‪ ,‬בין השאר‬
‫בסנהדרין ד׳ פ״ד ע״ב שכותבים לבאר שזהו בכלל ענין‬ ‫מצוי אצלם היצרות קשה של התריסריון אשר ללא‬
‫גחינה התורה רשות לרופא לרפא‪ ,‬הגם שיש ספק‬ ‫ניתוח ימותו מאחר והמזון לא יעבור דרך החלק הצר‪.‬‬
‫שאולי גם יסכנו עי״ב כיעו״ש‪ ,‬וענין זה ניתן בודאי‬ ‫השאלה היא האם מחויב הרופא לטפל במלוא העצמה‬
‫להחיל על ניתוח שהסכנה בו הוא רק כשלשה אחוז‬ ‫— כולל ניתוחים — בילדים אלו‪ ,‬או שיש‬
‫או בקירוב לזה‪.‬‬ ‫חיוב רק להחיותם בדברים רגילים ומקובלים‪ .‬מזון‪,‬‬
‫חדא‪ .‬ושנית‪ ,‬מכיון שלפנינו הניתוח בא כדי‬ ‫הא‬ ‫חמצן‪ .‬טיפול באנטיביוטיקה בעת זהומים‪ ,‬וכיוצ״ב‪,‬‬
‫לד‪,‬צילו מסכנה ודאית בעתיד ע״י הופעת זיהומים‬ ‫אך אולי אין חיוב לטפל בצורה של ניתוחים והחיאה‬
‫בקרומי המוח‪ ,‬וגם כדי להאריך עי״כ גם מספר שנוח־‬ ‫— אם צריך ?‬
‫חייו‪ ,‬א״ב נראה דאפילו לו סכנת הניתוח גדולה ביותר‬ ‫או ד ה לכת״ר אם יוכל להשיבני על הבעיות הנ״ל‪.‬‬
‫משלשה אחוזים‪ ,‬זאפילו עד כדי מחצה ג״כ מותר לבצע‬ ‫בכבוד רב ובהוקרה רבה‬
‫זאת‪ ,‬כי זה בבחינה שלא לחוש לחיי שעה משום ספק‬ ‫אבלהם שטינברג‬
‫לפן עי״ב יצילו אותו בעתיד מסכנות ודאיות‪ ,‬וגם יצליחו‬
‫להאריך ימי חייו‪ ,‬דכך כותב הרמב״ן שם‪ ,‬דלא חיישי׳‬ ‫כתשובה והכררה נוספת לעניו‪:‬‬
‫לספיקא דחיי שעה מקמי דאפשר דחי טובא‪ ,‬ובעקבות‬ ‫א( הניתוח לכיסוי הפגם של עמוד השדרה ביום‬
‫זה מציגו בשו״ת שבות יעקב ח״ג סי׳ פ״ה שנשאל על‬ ‫ראשון לחיים איננו מסוכן כשלעצמו והוא מבוצע‬
‫חולה א׳ שחלה את הליו שקרוב למות בו תוך יום או‬ ‫ע״י העברת עור מצידי הפגם כדי לכסות את‬
‫יומים‪ ,‬אך שאומדין שיש עוד רפואה אחת שאפשר‬ ‫קרומי חוט השדרה הגלוים‪ ,‬הסיכונים הם כמו‬
‫שיתרפא מחליו וגם אפשר להיפך שימות מיד תוך‬ ‫בכל ניתוח קטן‪ ,‬וקשורים בעיקר בבעית ההרדמה‪.‬‬
‫שעה זזו שתים‪ ,‬ור‪,‬שיב להתיר יעו״ש ביתר אריכות‪,‬‬ ‫ב( בסריה גדולה של תינוקות כאלו שלא נותחו‬
‫ובדומה לזה העלה גם בספר בית מאיר על יו״ד סי׳‬ ‫כלל‪ ,‬באנגליה )שם ישנה שכיחות של ארבעה‬
‫של״ט ע״ש‪ ,‬וכך האריך והעלה להתיר גם בשו״ת בנין‬ ‫מקרים לכל אלף ל ‪T‬ות‪ ,‬בניגוד למצב בישראל‬
‫ציון סימן קי״א עיי״ש‪ ,‬ובמקו״א הארכתי בזה )יעוין‬ ‫שהשכיחות היא אחד לכל שלשת אלפים וחמש‬
‫בספרי שו״ת צ״א ח״ד סי׳ י״ג(‪ .‬וא״ב‪ .‬הוא הדבר אשר‬ ‫מאות לידות( התברר שנשארו בחיים עד גיל אחד‬
‫אמרתי‪.‬שמותר לבצע ניתוח זה בתינוקות אלה‪ ,‬ושיתכן‬ ‫עשרה שנה‪ ,‬שלשה עשר אחוז מכל החולים במום‬
‫שיש אפילו מצוה בדבר‪.‬‬ ‫זה‪.‬‬
‫השניה היא בנוגע למונגולואים עם פגור‬ ‫שאלתו‬ ‫ב(‬ ‫ה נ״ ל‬
‫שכלי אשר שכיח אצלם מומים שונים וכו׳‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫אם מחויב הרופא לטפל במלוא העצמה‪ ,‬או שיש חיוב‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬י״ד טבת תשל״ז‪.‬‬
‫רק להחיותם בדברים רגילים וכו׳ אד אולי אין חיוב‬
‫לטפל בצורה של נתוחים והחיאה — אם צריך ז‬ ‫לכבוד הרופא התורני בנש״ק‬
‫ו הנ ה לדעתי יש חיוב לטפל בהם כבאחרים‪ ,‬בלי שינוי‪,‬‬ ‫ד״י אברהם שטינברג נ״י‬
‫דהחיוב להחיות נפש מישראל אינני מותנה דוקא‬ ‫‪,‬של‪,‬ום וברכה‪.‬‬
‫באנשים הבריאים בשכלם‪ ,‬ואביא לו דוגמא מדברי‬ ‫הנני מתכבד להשיב לו גזה על‪,‬מספר‪ ,‬שאלותיו‪.‬‬
‫המשנה ברורה כאז״ח סי׳ שכ״ט בביאור הלכה ד״ה‬ ‫‪.‬א( לפענ״ד מכיון שהניתוח שיש לבצע‪.‬בתינוק הבן־‬
‫אלא לפי שעה‪.,‬שהעלה בפשיטות‪ .‬שמחללין את השבת‬ ‫יומא‪ .‬איננו קזסוכן גשלעצמו‪ .‬וכפל שהסביר‬
‫אפילו על‪,‬חרש ושוטה אע״ג דאינם בני מצות עיי״ש‪,‬‬ ‫‪ ,‬לל בע״ס הסיכון הוא רק ב־ ‪ 3‬אחוז‪ ,‬ולעומת‪ .‬זה הוא בא‬
‫‪,‬וכתבתי מזה גם בספרי שו״ת צ״א ח״ח סי׳ ט״ו פ״ג‪,‬‬ ‫כדי למנוע זיהומים־וודאים ל‪,‬עת ‪ T‬של קרומי המוח‪.‬‬
‫וח״ט סי׳ כ״ח‪ .‬קחנו משם‪ .‬וא״ב דון מינה ומינה גם‬ ‫‪..‬אשר מהוים סבנה לילד וקרוב יותר מותם‪.,,‬נרק בתנאים‬
‫לנידון שלנו דג״ב הדין כן‪ ,‬ושאין דינם שונה בזה‬ ‫של‪,.‬ימינו ניתן להתגבר על הזהומים ולא‪ .‬כולם מתים‬
‫מאחרים‪ .‬לענין זה דחיוב הצלה‪.‬‬ ‫‪.‬במהרה‪ .‬וגם נותן לזה דוגמא — !בסריה ‪,‬גדולה של‬
‫ג( ו ט ה א מו ר — גם תשובה למה שכבו׳ מוסיף לשאול‬ ‫‪...‬מיננקות באלה ‪..‬שלא■ גןתחו כלל‪ ,‬באנגליה^ שהתברר‬
‫ע״י‬ ‫על הענין הראשון‪ :‬״האם לטפל‬ ‫שנשארו בחיים על גיל ‪ 11‬שנה רק ‪ 13‬אחון‪ .‬והסביר‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פט‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קעב‬
‫וזה לא חדש‪ ,‬שכן שועה לכל שיטת הרמ״א שבהתחשב‬ ‫‪■I‬‬ ‫ניתוחים חוזרים את ■כל הסיבוכיס שיתעוררו בעתיד״‬
‫באפשרות שישנם דברים המונעים יציאת דשמר‪ ,.‬הוא‬ ‫ותשובתי לחיוב‪.‬‬
‫כותב שיש להפסיק את הרעש של חוטב עצים המשמש‬ ‫והנני בכבוד רב זבברכר‪ .‬מרובד‪.‬‬
‫גירוי לחולה ומעכב יציאת נשמתו‪ ,‬וגם מותר להסיר‬ ‫אליעזר יהודא ררלדינברג‬
‫המלח מעל לשונו‪ .‬פעולות אלה אינן ישירות ולפיכך‬
‫מותרות‪ ,‬ובלשונו‪ ,‬״הסרת מונע״‪.‬‬ ‫סימן פט‬
‫התפתחויות רפואיות משרניות‪ ,‬הבע״ה שאעלה‬ ‫עקב‬ ‫אם מותר לרופא לנתק את החולה ממכשיר‬
‫עתה לחוות דעת כב' הרב היא יותר מורכבת‪:‬‬ ‫ההנשמה המלאכותית כשהוא חסר כל חיות‬
‫אדם מובא לחדר מיון לאחר תאונת דרכים קשר‪ .‬ויתכן‬
‫עצמית ואין כל סיכוי להצילו‪ .‬או שלא יהא‬
‫שגולגלתו נמחצה לגמרי‪ ,‬והרופאים בכדי לנסות להצילו‬ ‫חייב עכ״פ להפעיל המכשיר מחדש כגון‬
‫ממהרים לבצע בו פעולות החייאה‪ ,‬ומקשרים אותו‬
‫בדרך שהמכשירים יוצמדו לשעונים הדומים‬
‫למכשיר הנשמה מלאכותית‪ ,‬כי אין הוא נושם וגם‬
‫לשעוני שבת ויופעלו לתקופות קצובות‪.‬‬
‫יתכן שאין לו עוד פעימות לב עצמונית‪ ,‬המכשיר מספק‬
‫וכשיפסיק המכשיר לפעול לא יפעילו מחדש‪.‬‬
‫לו חמצן ועל ידי פעולות של מכה חשמלית מתחיל הלב‬
‫לפעום‪ .‬אין בהנשמה מלאכותית זו אלא פעולה טכנית‬ ‫ב״ה‪ .‬י״ג בסיון תשל״יו‪.‬‬
‫של נפוח הריאות כשם שמנפחים בלון‪ .‬המכשיר דוחס‬ ‫לכבוד הרב הגאון‬
‫חמצן לתוך הריאות ‪ :‬הן מתפשטות ורירותן סופגת את‬ ‫שליט״א‪.‬‬ ‫וולדנברג‬ ‫רב אליעזר יהודה‬
‫החמצן‪ .‬הלחץ המכשיר פוחת והבלון )הריאה( מתקפל‪.‬‬ ‫אב בית דין‪ ,‬ירושלים‪.‬‬
‫פעולה זו חוזרת על עצמה‪ .‬אין שום שליטה על נפרה‬ ‫מכובדי הרב ולדנברג שליט״א‪.‬‬
‫הריאות ממרכזי המוח כפי שקיים במצב תקין ובריא‪.‬‬ ‫נא את ברכתי המיוחדת בקבלתך את פרס ישראל‬ ‫קבל‬
‫זאת אפשר לבדוק בדרכים שונות‪ .‬ביניהם — הפסקת‬ ‫כהכרה וכהוקרה בעבודתו למען הפצת התורה‪.‬‬
‫פעולת המכשיר לדקות ספורות בכדי לראות אם החולה‬ ‫פונה הפעם אל כבודו במספר שאלית שהן‬ ‫הנני‬
‫מתחיל לנשום בצורר‪ .‬עצמונית‪ .‬אם אין נשימה עצמונית‬ ‫אקטואליות מאד לצבור הרופאים בארץ ומחוצה‬
‫מחזירים את החולד‪ .‬למכשיר‪ .‬עתה‪ ,‬כעבור שעות או‬ ‫לה‪ ,‬בעיות הקשורות לטפול נמרץ ולהחייאה‪ .‬פעולות‬
‫ימים‪ ,‬מתברר שהחולה הוא חסר כל חיות עצמית‪.‬‬ ‫הנעשות יותר ויותר שכיחות‪ ,‬מדי פעם מתקיימים כנזסי‬
‫השאלה היא האם במקרה זר‪ .‬נחשב המכשיר ״כמונע״‬ ‫ריפאים הדנים בבעיות אלר‪ .‬ובהשלכותיהן המוסריות‪.‬‬
‫והפסקתו וניתוקו מדרכי הנשימר‪ .‬של החולה הוא‬ ‫בכל המפגשים הללו מורגש רצון הרופאים לד‪.‬כוונה‬
‫מותר‪ .‬בשעת מתן הטפול בחדר מיון אי אפשר לשקול‬ ‫דתיתימוסרית למעשיהם אלה‪.‬‬
‫ולהעריך במדויק את מצב החולה ■וחייבים לעשות את‬ ‫זו‪ ,‬ראשית אציג את הבעיר‪ .‬הרפואית ואת‬ ‫בפניתי‬
‫את המאמץ המירבי לד‪.‬צילו ולהשתמש בכל המיכשור‬ ‫השאלות האקטואליות הנובעות ממנה‪ ,‬ושנית‪,‬‬
‫הרפואי האפשרי‪ .‬רק לאחר מיכן כשמתברר במהלך‬ ‫כמה הערות הבהרד‪ .‬על הפעולר‪ .‬התקינה של הריאות‬
‫הטפול‪ ,‬למשל‪ ,‬שגולגלתו של החולה רצוצה או מפרקתו‬ ‫וחרט‪.‬תה במקרים המתוארים‪ .‬כמו כן‪ ,‬מאחר והגיע‬
‫שבורה‪ ,‬עומד הרופא בפני הבעיה של הפסקת הטפול‪.‬‬ ‫לידי בימים האחרונים כתב ידו של הרה״ג רב מ‪.‬‬
‫א‪ .‬ישנם רופאים שבשום אופן לא יעיזו לנתק את‬ ‫פיינשטיין שליט״א בענין דומה‪ ,‬אצרף העתק ממנו‬
‫החולד‪ .‬חסר הכרה ובתרדמד‪) .‬קומה( עמוקה‬ ‫לעיון הרב‪.‬‬
‫לתקופה ארוכה‪ .‬ידועים מקרים של חולים‬ ‫קודמות עם כת״ר העליתי כבר את הבעיות‬ ‫בשיחות‬
‫המתקיימים תקופות ארוכות בצורה וגטטיבית‬ ‫הקשורות לר‪.‬פםקת טפול ואי מתן טפול לפי‬
‫ללא כל החזרים )רפלקסים( ללא כל סימני חיות‬ ‫שקול רפואי כשמצבו של החולה‪ ,‬לפי דעת הרופא‪ ,‬אנוש‬
‫עצמאית או תגובות כלשהן לגירויים חיצוניים‪.‬‬ ‫וללא כל סיכוי של הצלה‪ .‬מטרת הרופא במקרים אלה‬
‫האם ההלכה מחייבת זאת י‬ ‫היא למנוע את המשך סבלו הקשה של החולה‪ ,‬ולעתים‪,‬‬
‫ב‪ .‬ישנם רופאים הניהגים לבדוק את יכולתו של‬ ‫אף למנוע טפול בלתי יעיל אשר הוצאותיו הכלכליות‬
‫החולה לפעולה‪ .‬נשימה עצמונית על ידי נתוק‬ ‫הגדולות גורמות להרבר‪ .‬משפחות להגיע לסף העוני‪.‬‬
‫החולה לחמש או עשר דקות מהמכשיר בכדי‬ ‫במיוהד רוצה הרופא לאפשר לחולד‪ .‬למות ״מיתה‬
‫לראות אם החולה מתחיל לנשום נשימות‬ ‫יפד‪.‬״ — מיתת כבוד‪ ,‬ולא לבזותו ע״י הפיכתו‪ ,‬ללא‬
‫עצמוניות‪ .‬במ ‪T‬ה שאינו יכול לעשות כן‪ ,‬אחרי‬ ‫תועלת‪ ,‬ליצור עם צנורות רבים המאבד את הצלם‬
‫מספר בדיקות חוזרות כאלר‪ ,,‬אינם מפעילים‬ ‫האלקי שבו‪ .‬זאת‪ ,‬כמובן‪ ,‬רק במקרים שאין סיכוי‬
‫מחד־ב את המכשיר‪ .‬האם רשאים הם לעשות כן ?‬ ‫לד‪.‬צילו‪.‬‬
‫האם זו היא רק פעולד‪ .‬עקיפה מעין ״הסרת‬ ‫אלה הן במשה מעין ״שב ואל תעשר‪.‬״ ואין‬ ‫פעולות‬
‫מונע״ ?‬ ‫בהן כל פעולה‪ .‬ישירד‪ .‬הפוגעת ישירות בחולה‪.‬‬
‫העג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן סט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫החוצה )פעולת הנשיפה(‪ .‬פעולות אלד‪ .‬הן בפיקוחו‬ ‫בנו ס ף‪ ,‬ישנם שאלות אחרות ‪ :‬פעולת מכשירי ההנשמה‬
‫ובשליטתו של המוח אשר בצורה אוטומטית מווסת את‬ ‫נעשית באמצעות חשמל או חמצן‪ ,‬והפסקת‬
‫התכווצויות שרירי בית החזה וד‪.‬רפייתם‪.‬‬ ‫הספקתם מפסיקה את פעולת המכשיר‪ .‬במקרר‪ .‬של‬
‫מ ח לו ת מסוימות‪ ,‬הרעלות ופגיעה במוח עקב תאונות‬ ‫חולה הקשור למכשיר הנשמר‪ .‬ושלדעת הרופא אין כל‬
‫יכולות לנתק את הקשר הזד‪ ,‬בין המוח‬ ‫סיכוי לד‪.‬צילו‪ ,‬מה חובתו של ר‪.‬רופא כאשר פעולה‬
‫והריאות ואין אפשרות ״לנשום״ אלא על ידי מכשיר‬ ‫המכשיר נפסקת עקב הפסקת זרם החשמל או שד‪.‬חמצן‬
‫המשמש כעין משאבה הדוחסת חמצן לתוך הריאות‪.‬‬ ‫אזל‪ .‬האם חייב הוא לעשות כל מאמץ ולהמשיך להנשים‬
‫כשד‪,‬לחץ עולר‪ .‬מתנפחות הריאות ומתמלאות‪ ,‬וכשהלחץ‬ ‫את החולה בדרכים ידניות אחרות ? או האם גישד‪ .‬של‬
‫במכשיר פוחת הן מתקפלות כמעין בלון המתנפח‬ ‫״שב ואל תעשה״ מותרת ‪7‬‬
‫ומתקפל‪.‬‬ ‫ב מ ד ה שאין כל אפשרות לנתק חולה ממכשיר הנשמה‪,‬‬
‫פד‪ ,‬כל פעולד‪ ,‬ריאתית המכוונת על ידי המוח‪.‬‬ ‫אין‬ ‫אבל גם אין חובד‪ .‬לחברו מחדש אם נפסקת‬
‫השניד‪ ,‬בריאה היא ספיגת החמצן דרך‬ ‫הפעולה‬ ‫פעולת המכשיר מאליד‪ ,.‬הנני מעלה לחוות דעת כב׳ הרב‬
‫הרירית העדינד‪) ,‬מוקוזה( של הריאות לתוך‬ ‫את הד‪.‬צעה להלן הדנה בטפול בחולים אשר מתברר שאין‬
‫נימיות הדם השזורות בריאה‪ .‬פעולה זו אפשרית כל‬ ‫כל סיכוי לחייד‪.‬ם ‪:‬‬
‫זמן שמחזור הדם פועל‪ ,‬וזה קשור לפעולת הלב‪ .‬הלב‬ ‫״כל חולה המובא לחדר מיון אחרי תאונה‪ ,‬הרעלה‬
‫מסוגל לפעול כל זמן שיש לו אספקת חמצן‪ .‬הלב אינו‬ ‫זכו׳‪ ,‬אפילו אלד‪ .‬שנמעך מוחם — יש לבצע בו‬
‫תלוי בצורה דומה למוח בקשר לפעולתו‪ .‬יתכן שאחרי‬ ‫כולל‬ ‫מיד כל פעולות הד‪,‬חייאד‪ .‬האפשריות‪,‬‬
‫הפסקת הקשר העצבי בין המוח והלב ימשיך הלב‬ ‫חבורו לכל המכשירים הקיימים‪ ,‬מכשירים אלד‪.‬‬
‫לפעום או בצורר‪ ,‬עצמאית או אחרי הכנסת קוצב לב‪.‬‬ ‫יוצמדו לשעונים הדומים לשעוני שבת ויופעלו‬
‫וזאת‪ ,‬כי יש עצמאות בשרירי הלב הגורמים להתכווצויות‬ ‫לתקופות קצובות‪ ,‬למשל‪2 ,‬ג או ‪ 24‬שעות‪ .‬בפרק‬
‫הלב ולמוזזוד הדם‪ .‬כמובן‪ ,‬בלי נשימות יובלי הכנסת‬ ‫זמן זה יוכלו הרופאים לבחון את כל הממצאים‬
‫חמצן דרך הריאות לדם גם הלב יחדל‪ ,‬לפעום‪ .‬כך‪,‬‬ ‫הקליניים בסיוע כל בדיקות העזר כגון בדיקות‬
‫ישנה אפשרות שהלב ימשיך לפעום בו בזמן שהנשימה‬ ‫מעבדו־‪ ,.‬רנטגן וכר׳‪ ,‬ולהחליט אם לחולה יש‬
‫היא מלאכותית גרידא על ידי מכשיר מבלי כל פעולת‬ ‫סיכוי כלשד‪.‬ו להשאר בחיים‪ ,‬ואז כשתופסק‬
‫המוח‪ ,‬וכשיופסק המכשיר — ידום הלב‪.‬‬ ‫פעולתם — יפעילו אותם מחדש מיד‪ .‬במידד‪.‬‬
‫אף שר‪,‬מקרים הנ״ל של הפסקת פעלת המוח הם‬ ‫על‬ ‫שיתברר‪ ,‬למשל‪ ,‬כי המוח נמעך ואין לחולה‬
‫אחרי תאונות קשות‪ ,‬שברים ופגיעות בגולגולת‪,‬‬ ‫כל תקוד‪ ,.‬או שנשברה מפרקתו ויש נתוק שלם‬
‫ידועים גם מקרים שהמוח פועל אבל מאבד שליטה‬ ‫בין מוחו לגופו‪ ,‬כשיפסיק המכשיר לפעול‪ ,‬לא‬
‫ספציפית על פעולת הריאות‪ .‬זאת‪ ,‬עקב ניוון עצבי‬ ‫יהיד‪ .‬הרופא חייב לד‪.‬פעילו מחדש״‪.‬‬
‫שרירי בית החזה )שתוק ילדים( וכו׳ — ושמכשיר‬ ‫הדתיים והלא דתיים כאחד מצפים להדרכה‬ ‫הרופאים‬
‫הנשמה )ריאת ברזל( הוא חיוני להמשך חייו של החולד‪,‬‬ ‫מוסרית־דתית בעבודתם כי יודעים הם את‬
‫אשר מצבו תקין לכל דבר אחר‪.‬‬ ‫גודל האחריות המוטלת עליהם להיות‪ ,‬אך ורק‪ ,‬פרי‬
‫מקור‪ ,‬שהסבר נוסף זד‪ .‬יעמוד לעזרת כב׳ הרב‬ ‫אני‬ ‫מחשבד‪ .‬רפואית‪.‬‬
‫בבירור ענין זה‪.‬‬ ‫מצפה לתשובותיו ולד‪.‬ערותיו‪.‬‬ ‫הנני‬
‫בברכה‬ ‫■‬ ‫בכבוד רב‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫דוד מ‪ .‬מאיר‬ ‫פרום׳‬
‫המנהל הכללי של בית החולים שערי צדק‬
‫ירושלום עיה״ק תובב״א‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״ב סיון תשל״ו‪.‬‬ ‫נ‪ .‬ב‪.‬‬
‫נ״י‬ ‫דוד מ‪ .‬מאיר‬ ‫למכובדי פרופ׳ ד״ר‬ ‫לד‪.‬בד‪.‬יר היטב מד‪ .‬הוא טיבה של פעולת הנשימה‪,‬‬ ‫בכדי‬
‫המנהל הכללי של ביה״ח שערי צדק בירושלים‬ ‫אוסיף הערה זו‪.‬‬
‫הריאות מתחלקות לשני סוגים;‬ ‫פעולות‬
‫שלום ורב ברכד‪.,‬‬
‫א‪ .‬פעולות הקשורות לנפוח הריאות ולהכנסת האויר‬
‫מכתבו מתאריך י״ג פיון דנא קבלתי לנכון‬ ‫יקרת‬ ‫לחללי הריאה‪.‬‬
‫בט״ז בו‪ ,‬עברתי בעיון על מספר שאלותיו‪,‬‬ ‫ב‪ .‬פעולות של ספיגת החמצן מר‪.‬אויר לתוך מחזור‬
‫ותיאורו הנכון והמדויק יש בו בכדי לסייע הרבה להגיע‬ ‫הדם‪.‬‬
‫לידי פתרונות־ר‪,‬לכתיים על אף חומרתן‪ ,‬ויקבל נא בזה‬ ‫הראשונד‪ .‬נעשית על ידי התכווצויות שרירי‬ ‫הפעולה‬
‫אמנם את הנלענ״ד בזה‪.‬‬ ‫בית החזה המביאות להגדלת נפח הריאות‬
‫ה ב עי ה וד‪,‬שאלר‪ ,‬המרכזית והעיקרית של כבו׳ היא‬ ‫ולשאיפת אויר )פעולת השאיפד‪ (.‬ובהרפיית שרירים‬
‫כזאת; —‬ ‫אלד‪ .‬קטן נפח בית החזה ואויר זה שנשאף פנימד‪ .‬יוצא‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סי»ן ■פט‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קעד‬
‫צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח וכו׳ ואין מעצמין‬ ‫״אדם מובא לחדר מיון לאחר תאונת דרכים‬
‫עיניו עד שתצא נפשו וכל המאמץ עם יציאת הנפש‬ ‫קשה ויתכן שגולגלתו נמחצה לגמרי והרופאים‪,‬‬
‫ה״ז שופך דמים וכו׳‪.‬‬ ‫בכדי לנסות להצילו‪ ,‬ממהרים לבצע בו פעולות‬
‫מוסיף עלה ופוסק ; וכן אסור לגרום למת‬ ‫והרמ״א‬ ‫הנשמה‬ ‫למכשיר‬ ‫אותו‬ ‫ומקשרים‬ ‫החייאה‬
‫שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך‬ ‫מלאכותית‪ ,‬כי אין הוא נושם‪ ,‬וגם יתכן שאין לו‬
‫ולא יוכל להפרד אסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו‬ ‫עוד פעימות לב עצמוניות‪ .‬המכשיר מספק לו‬
‫מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה‪,‬‬ ‫חמצן'ועל ידי פעולות של מכה חשמלית מתחיל‬
‫■וכן לא יזיזנו ממקומו‪ ,‬וכן אסור לשום מפתחות ב״ה‬ ‫הלב לפעום‪ .‬אין בהנשמה מלאכותית זו אלא‬
‫תחת ראשו כדי שיפרד‪ ,‬אבל אם יש שם דבר שגורם‬ ‫פעולה טכנית של נפוח הריאות כשם שמנפחים‬
‫עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קזל‬ ‫בלון‪ .‬המכשיר דוחס חמצן לתוך הריאות הן‬
‫דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו‬ ‫מתפשטות וריריתן סופגת את החמצן‪ .‬הלחץ‬
‫מעכבים יציאת הנפש מותר להסירו משם דאין בזה‬ ‫במכשיר פוחת והבלון )הריאה( מתקפל‪ .‬פעולה‬
‫‪.‬‬ ‫מעשה כלל אלא שמסיר המונע עכ״ל‪.‬‬ ‫זו חוזרת על עצמה‪ .‬אין שום שליטה על נפוח‬
‫הריאות ממרכזי המוח כפי שקיים במצב תקין‬
‫למדנו מדברי הרמ״א שמותר להסיר דבר המונע יציאת‬
‫ובריא‪ ,‬זאת אפשר לבדוק בדרכים שונות‪ ,‬ביניהם‬
‫הנפש של גוסס ולא נקרא זה מעשה כלל‪.‬‬
‫— הפסקת פעולת המכשיר לדקות ספורות בכדי‬
‫א ל א לא מובן עוד החילוק בין השמטת כר וכסת מתחתיו‬
‫לראות אם החולה מתחיל לנשום בצורה עצמונית‪.‬‬
‫כדי להוציא הנוצות המעכבים יציאת הנפש‬
‫אם אין נשימה עצמונית מחזירים את החולה‬
‫שאוסר הרמ״א‪ ,‬לבין הסרת המלח מעל לשונו המעכב‬
‫למכשיר‪ .‬עתה כעבור שעות או ימים‪ ,‬מתברר‬
‫ג״כ יציאת הנפש שמתיר בזה הרמ״א להסירו‪ ,‬הא‬
‫שהחולה הוא חסר כל חיות עצמית‪ .‬השאלה היא‬
‫שניהם יש להם פגע עם גופו‪ ,‬ואדרבא המלח שעל‬
‫האם במקרה זה נחשב המכשיר כ״מונע״ והפסקתו‬
‫הלשון הוא נראה יותר מגע־עם גופו‪.‬‬
‫וניתוקו מדרכי הנשימה של החולה הוא מיתר‪.‬‬
‫הגתל של הרמ״א הוא בעל הלבושים‬ ‫תלמידו‬ ‫ב(‬ ‫בשעת מתן הטפול בחדר מיון אי אפשר לשקול‬
‫עמד על כך‪ .‬בלבוש בסי׳ של״ט סעיף א׳‬ ‫ולהעריך במדוייק את מצב החולה וחייבים לעשות‬
‫מקשה על זה‪ ,‬דלמה אסר הרמ״א להשמיט הכר מתחתיו‬ ‫המאמץ המירבי להצילו ולהשתמש בכל המיכשור‬
‫משום נוצות הרי התם נמי אינו עושה כלום אלא‬ ‫הרפואי האפשרי‪ .‬רק לאחר מכן כשמתברר במהלך‬
‫שמסיר המונע‪ .‬וכותב לבאר כוונת דבריו )הגם שכותב‬ ‫הטפול‪ ,‬למשל‪ ,‬שגולגלתו של החולה רצוצה או‬
‫הנוצות‬ ‫שהוא דחוק( דאפשר שהוא מפרש שסילוק‬ ‫מפרקתו שבורה‪ ,‬עומד הרופא בפני הבעיה של‬
‫מקרבין המיתה‪ ,‬כלומר‪ ,‬שידוע שגם‪.‬אם לא היו אותם‬ ‫הפסקת הטפול״‪ .‬ומודגש שהשאלה היא כאשר‬
‫הנוצות תחתיו היה מאריך בגסיסה אלא שסגולת הנוצות‬ ‫״לפי ‪-‬שקול רפואי מצבו של החולה הוא אנוש‬
‫כך הוא שאם יזדמן שהם בכר ’מהחולה שוכב עליו‬ ‫וללא כל סיכוי של הצלה״ ״וזאת בעיקר בכדי‬
‫ומסלקין אותה מתחתיו בעת שהוא גוסס מיתתו מתקרב‬ ‫״למנוע את המשך סבלו הקשה של החולה‪,‬‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫ולאפשר לו למות ״מיתה יפה״ — מיתת כבוד‬
‫לנו לפי פירושו זה של הלבוש שגם השמטת כר‬ ‫יוצא‬ ‫ולא לבזותו על ‪ ’t‬הפיכתו‪ ,‬ללא תועלת‪ ,‬ליצור‬
‫וכסת מתחתיו עבור הוצאת הנוצה היה מותר‬ ‫עם צנורות רבים המאבד את הצלם האלקי‬
‫הגם שבא בפעולתו זאת במגע ונענוע של הגוף‪ ,‬אילו‬ ‫שבו״‪.‬‬
‫סגולתה של הנוצה היתה רק העכבת יציאת הנפש‬ ‫היא תמצית השאלה‪ .‬וממנה השלכות לפרטים‬ ‫זאת‬
‫כהמלח על הלשון‪ ,‬וזה שהרמ״א אוסר זה הזא מפני‬ ‫נוספים דומים‪ ,‬ונבוא בע״ה לבירור ההלכה‪.‬‬
‫שבהוצאתה ישנה לא רק פעולה של הסרת הגורם‬ ‫מזכיר בדבריו שיטת הרמ״א שמתיר הסרת־מונע‪.‬‬ ‫כבו׳‬
‫המעכב אלא שגם מקרבין עי״ז מיתתו של הגוסס אשר‬ ‫ונתחיל את דברינו באמת בשיטת רמ״א זאת‪,‬‬
‫יש לו עוד חיות עצמותי של גוסס‪.‬‬ ‫נגש אל המקור שמשם שאב הרמ״א את דבריו‪ ,‬וננתח‬
‫לפי״ז בכעין נידוננו שהסרת מכשיר ההנשמה‬ ‫וא״כ‬ ‫אותם לשרשיהם וענפיהם‪ ,‬ומתוך כך נבוא בע״ה לפסק־‬
‫דבר‬ ‫המלאכותית היא רק בבחינה של הסרת‬ ‫ההלכה על נידונגו‪.‬‬
‫המעכב יציאת הנפש ואין כל גורם של קירוב מיתה‬ ‫וז״ל ‪:‬‬ ‫ביו״ד סי׳ של״ט סעיף א׳ פוסק‬ ‫המחבר‬ ‫א(‬
‫אם היא באה אחרי המבחן הדק היטב שאין עוד פעימות‬ ‫הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין‬
‫לב עצמותית ואין גם שום שליטה של נפוח הריאות‬ ‫לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין‬
‫ממרכזי המוח‪ ,‬באופן שההסרה היא רק בבחינה של‬ ‫את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו‬
‫הסרת דבר המעכב יציאת הנפש בלבד‪ ,‬ואין כל גורם‬ ‫על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה‬
‫של קירוב מיתה‪ ,‬צריך להיות מותר להסיר גם ב ‪T‬ים את‬ ‫ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא‬
‫קעה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שתצא נשמתו מהרה נראה דודאי אסור דהא מניח‬ ‫מכשיר הנשימה ולהפסיק את פעילותו הגם שיש לו‬
‫אצבעו על הנר עכ״ל‪.‬‬ ‫מגע עם הגוף‪.‬‬
‫לנו שדין זה של השמטת כר משום נוצה שיש‬ ‫הרי‬ ‫הס״ז והש״ך לא ניחא להו בחילוק זה‪ ,‬והט״ז‬ ‫אולם‬ ‫ג(‬
‫בפליגתת‬ ‫הדבר‬ ‫בה כדי שימות מהרה שנו‬ ‫בסק״ב אוסר באמת גם הסרת המלח בהיות‬
‫קדמונים‪ ,‬ורבותיו של הבעל שלטי הגבורים וכן הר״ד‬ ‫שמזיז פיו על ‪T‬ו והוד■ כמעמץ עיניו‪ ,‬והש״ך בסק״ז‬
‫נתן מאיגרא היו מתיריזם לעשות זאת‪ ,‬הגם שעושה‬ ‫ובנקה״כ מחלק דבהשמטת הכר אין האיסור משום‬
‫עי״כ גם מעשה להזיז ולנענע את הגוסס‪.‬‬ ‫הנוצות אלא האיסור הוא מפני שמתנועע הגוסס‪ ,‬אבל‬
‫ה( אמנם הרמ״א הכריע כאמור בזה כהבעל שלטי‬ ‫בהסרת המלח מעל הלשוז הוא נענוע קל ולא כלום הוא‪.‬‬
‫הגבורים שאוסר לעשות כן‪ ,‬אבל מצינו‬
‫בשירי כנה״ג על יו״ד סי׳ של״ט הגה״ט או״ד שמביא‬
‫גם לפי דבריהם צריך להיות מותר הפסקת והסרת‬ ‫אבל‬
‫המכשיר המלאכותי אם היא באה בצורה שלא‬
‫שגם הוא עוד ראה לנשים שנוהגות כן שכשהחולה גוסס‬
‫מזיזים ומנענעים ע״י את הגוף‪ ,‬וזה יכול להיות ע״י‬
‫והכר ששוכב עליו הוא מנוצה של עופות ששומטתת‬
‫הוצאת התקע מהקיר‪ ,‬או ע״י סגירת הכפתור החשמלי‪.‬‬
‫הכר מתחתיו שאומרות שהנוצה הזאת מעכבת את‬
‫הנשמה שלא תצא‪ ,‬ובימי חורפו היה קורא תגר על זה‬ ‫ג ם עצם מה שאוסר הרמ״א השמטת הכר והכסת‬
‫שזה הוא איסור כפי הברייתא של אבל רבתי‪ ,‬אבל אחרי‬ ‫מתחתיו כדי להוציא הנוצות‪ ,‬איננה הלכה שאין‬
‫שראה דברי השל״ג מה שמביא בשם רבותיו ובשם ר׳‬ ‫עליה חולק‪ .‬וכדיבואר‪.‬‬
‫נתן מאיגרא‪ ,‬וכן מ״ש בס׳ מטה משה בח״ר‪ .‬בהלוית‬ ‫השלטי‬ ‫ד( דהנה מקור דברי הרמ״א המה מדברי‬
‫המת סי׳ א׳‪ ,‬חוזר מתגגדותו וכותב עוד להסביר טעם‬ ‫דמו״ק‪.‬‬ ‫הגבורים שמסביב להרי׳׳ף בפ״ג‬
‫המתירים ומנהג העולם בכזאת‪ :‬״שלא אמרו באבל‬ ‫ומוסבים המה על דברי הרי״ף שכותב ; הגוסס הרי הוא‬
‫רבתי דאין קושרין לחייו וכל שאר הדברים ששנו שם‬ ‫כחי לכל דבר אין קושרין לחייו וכר ואין מעצמין את‬
‫אלא כשהנשמה אינה רוצה לצאת כ״כ מהרה ואין שום‬ ‫עיניו והנוגע בו הר״ז שופך דמים למה הדבר דורה‬
‫דבר מונעתה מלצאת אלא שלא הגיע זמנה אז אין‬ ‫לנר המטפטף שכיון שנוגע בו אדם מיד נכבה‪ .‬ואלה המה‬
‫לעשות כל הדברים הללו לקרב מיתתו‪ ,‬אבל כשהנשמה‪.‬‬ ‫הדברים בשלימותם שכותב שם חשלטי הגבורים ; ומכאן‬
‫רוצה לצאת אלא שיש דבר מונעתה מלצאת אז מותר‬ ‫היה נראה לאסור מה שנוהגים קצת אנשים כשהמת גוסס‬
‫להסיר הדבר המונע לנשמה לצאת שאין זה מקרב מיתתו‬ ‫ואין הנשמה יכולה לצאת ששומטין הכר מתחתיו כדי‬
‫שאם לא היה הדבר ההוא היתה יוצאת‪ ,‬וראי׳ לדבר‬ ‫שימות במהרה שאומרים כי יש במטה נוצות של‬
‫שבס׳ חסידים סי׳ תשכ״ג כתב שאם היה גוסס וכר■‬ ‫עופות שגורמין לנפש שלא תצא‪ ,‬וכמה פעמים צעקתי‬
‫מסירים החוטב עצים משם‪ ,‬והטעם כמו שכתבתי דכיון‬ ‫ככרוכיא להסיר המנהג הרע ולא עלה בידי‪ ,‬ורבותי‬
‫שהנשמה רוצה לצאת אלא שחטיבת העצים מונעתה‬ ‫חלקו עלי‪ ,‬והר״ר נתן איש איגרא ז״ל כתב על זה‬
‫מסירין המונע ואין שם משום מקרב מיתתו‪ ,‬ומ״ש בס׳‬ ‫להתיר‪ ,‬אחר כמה שנים מצאתי בספר החסידים סי׳‬
‫הנ״ז ואם הוא גוסס ואר אינו יכיל למות עד שישימוהו‬ ‫תשכ״ג סיוע לדברי שכתוב שם ז״ל ואם הוא גוסס‬
‫במקו״א אין מזיזין אותו משם‪ ,‬נ״ל הטעם שיש חילוק‬ ‫ואינו יכול למות עד שישימוהו במקום אחר אל יזיזוהו‬
‫בין עושה מעשה חוץ לגופו לעושה מעשה בגופו והטעם‬ ‫משם‪ .‬אמת כי דברי ספר החסידים צ״ע כי בתחלה‬
‫דבעושה מעשה חוץ לגופו אין כאן אלא קירוב מיתה‪.‬‬ ‫כתב שאם היה איש א׳ גוסס והיה א׳ קרוב לאותו בית‬
‫כה״ג שרי אבל בעושה מעשה בגופו יש לו צער בהזזה‪,‬‬ ‫חוטב עצים ואין הנשמה יכולה לצאת מסירין החוטב‬
‫א״נ שאני התם שאין שום דבר מונע מלצאת הנשמה‬ ‫משם‪ ,‬דמשמע היפך ממה שכתב אח״כ‪ ,‬אלא שיש לתרץ‬
‫בספר‬ ‫אלא שהיא בעצמה מתקשה לצאת ולכן אסר‬ ‫הכי ולומר דודאי לעשות דבר שיגרום שלא ימות מהרה‬
‫ח ^י ם להזיז אותו ממקומו עכ״ל הכנה״ג‪.‬‬ ‫הגוסס אסור כגון לחטוב עצים שם כדי שתתעכב הנשמה‬
‫ראה ראינו שהכנה״ג צירף דעתו לדעת המתירים‬ ‫הנה‬ ‫לצאת או לשום מלח על לשונו כדי שלא ימות מהרה‬
‫השמטת הכר משום הוצאת הנוצה ואף הוסיף‬ ‫כל זה אסור כדמשמע שם מלשונו‪ ,‬וכל כיוצא בזה‬
‫מדידיה להסביר מנהג ההיתר שראה שנוהגים בזה‪ .‬ולפי‬ ‫שרי להסיר הגרמא ההוא‪ ,‬אבל לעשות דבר שלגרום‬
‫האסורים‬ ‫חילוקו בין השמטת הכר לבין הדברים‬ ‫מיתתו מהרה ויציאת נפשו אסור‪ ,‬והלכך אסור לזוז‬
‫המפורטים באבל רבתי אשר פסקם המחבר בסעיף א׳‪,‬‬ ‫הגוסס ממקומו להניחו במקום אחר כדי שתצא נשמתו‬
‫יוצא לנו שגם הדברים המפורטים שם שהמה מעשים‬ ‫והלכך אסור נמי לשום מפתחות בהכ״נ תחת מראשותיו‬
‫בגופו של המת ממש בכל זאת לא אסרום אלא משום‬ ‫של גוסס כדי שימות מהרה כי גם זה ממהר יציאת‬
‫‪:‬שאין שם שום דבר המונעתה מלצאת ״אלא שלא הגיע‬ ‫נפשו‪ ,‬ולפי זה אם יש שם דבר שגורם לנפשו שלא‬
‫זמנה״‪ .‬אבל אם היה שם דבר המונעתה מלצאת אז היה‬ ‫תצא מותר להסיר אותו הגורם ואין בכך כלום שהרי‬
‫מותר לעשות אפילו מעשים כאלה המנוים שם כדי‬ ‫אינו ׳מניח אצבעו על הנר ואינו עושה מעשה‪ ,‬אבל‬
‫להסיר עי״כ הדבר המונע לנשמה לצאת‪ ,‬ובנימוק‪ ,‬כי‬ ‫להניח דבר על הגוסס או לטלטלו ממקום למקום כדי‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פט‬ ‫שר ״ ת‬ ‫קעו‬
‫משמע דלא אסר לבסוף כ״א להסיר המת ממקום למקום‬ ‫אין זה נקרא שמקרב מיתתו בהיות שאם לא היה הדבר‬
‫אבל לד‪.‬שמיט הכר מתחתיו בנחת כדי להסיר הגורם של‬ ‫ההוא היתה יוצאת‪ ,‬ולפי זה מוהר בני ‪T‬וננו בפשיטות גם‬
‫הנוצות אינו אסור‪ ,‬ומדייק שזהו שכותב השלה״ג‬ ‫להסיר מהחולה מכשיר־ההנשמה מגופו גם אם הדבר‬
‫מתחילת לשונו בלשון; מכאן היה נראה לאסור וכו׳‪,‬‬ ‫כרוך בעשיר‪ .‬של ״קום ועשה״ בהיות והנשמה רוצה‬
‫דמשמע רק היד‪ ,‬נראה לאסור‪ ,‬אבל לא קאי כן לפי‬ ‫לצאת אלא שהמכשיר הזה מונע אותה מכך‪.‬‬
‫האמת אחר הישוב שיישב דברי ספר חסידים אהדדי‪.‬‬ ‫ועוד זאת רואים שהבעל כנה״ג עוד מסתייע לחילוקו‬
‫והדרישה רק מוסיף וכותב שזהו דוקא לפי גירסת‬ ‫מההיא דם׳ חסידים אשר ‪.‬הבעל שה״ג רוצה‪.‬‬
‫הרי״ף והרמב״ם דלא גרסי השמטת כר‬ ‫להסתייע משם לאיסור‪ ,‬וד‪.‬וא מסתייע משם בכיוון הפוך‪,‬‬
‫לאיסור‪ ,‬אבל לא לפי מ״ש הטור וד‪,‬שו״ע השמטת כר‬ ‫ור‪.‬וא‪ ,‬מזה שמתיר הסרת חוטב העצים משם‪ ,‬שהוא‬
‫לאיסור בכל גוסס‪ ,‬ולפי דבריהם צ״ל דמחשב זה להזזה‬ ‫זה מפני שאין שם משום קירוב מיתתו אלא הסרת‬
‫ממקום למקום דאסור עיי״ש‪ .‬ולפענ״ד י״ל דגם לפי‬ ‫המונע מהנשמה שרוצה לצאת‪ .‬ומד‪,‬היא שהם׳ חסידים‬
‫דבריד‪.‬ם של הטור והשו״ע יש לחלק ולומר דשאני‬ ‫אוסר ההזזה ממקום למקום משם הוא שמקשה שלכאו׳‬
‫השמטת כר דהוד‪ .‬דבר המתכוין משא״כ כשהכוונה‬ ‫סותר א״ע‪ ,‬וכותב לתרץ בב׳ אופנים‪ ,‬בחילוק הראשון‬
‫להסרת הנוצה דד‪,‬וה דבר שאינו מתכוין הגם שהוא פסיק‬ ‫מחלק בין עושה מעשה בגופו לבין עושד‪ .‬מעשה חוץ‬
‫רישא‪',‬כי העיקר רצונו וכוונתו להוציא הנוצה ולזה‬ ‫לגופי‪ ,‬ובתירוץ הזה הוא נראה כמסתייג מביאורו הקודם‬
‫כשלעצמו לא זקוק להזזה‪.‬‬ ‫וסברת חילוקו שכתב לחלק מד‪,‬היא דאבל רבתי‪ ,‬והרגיש‬
‫שמוסיף הרמ״א באיסור השמטת כר משום‬ ‫]ומה‬ ‫בעצמו בזה‪ ,‬ולכן הוסיף לנמק דברי הם׳ חס ‪T‬ים בנימוק‬
‫הנוצה על דברי השו״ע שאוסר בכלל השמטת‬ ‫נוסף‪ ,‬שהוא מפני דכשעושה מעשר‪ ,‬בגופו יש לו צער‬
‫כר מתחתיו ? יעו״ש בדרישה לפני כן שמבאר שהרמ״א‬ ‫בהזזה‪ ,‬זאת אומרת שגם כשאין קירוב מיתר‪ ,‬בכל זאת‬
‫בא להוסיף ולומר דאף אם ירצו להשמיט מפני צורך‬ ‫אסור מיד‪.‬ת עשיית מעשר‪ .‬בגופו מטעמא דצערה‪ ,‬מפני‬
‫וטובת הגוסס מפני שאינו יכול ליפרד זמן רב אפ״ה‬ ‫שגורם לו עי״כ צער‪ .‬ונצטרך עוד להסביר לפי תירוץ זה‪,‬‬
‫אסור כיון דעושה מעשה בגופו שמזיזו ממקומו ע״ש‪.‬‬ ‫שהחילוק בין הזזתו ממקום למקום שאסור לבין השמטת‬
‫וכ״כ בספר שבט ידדרה למד‪.‬ר״י עייאש ז״ל דר‪.‬רמ״א‬ ‫הכר כדי להסיר הנוצה שמותר‪ ,‬הוא‪ ,‬מפני שבר‪,‬זזר‪,‬‬
‫בא לומר דלא מיבעיא אם כוונת המשמיט הכר הוא כדי‬ ‫מזיז ומנענע את גופו ממש ולכן אסור‪ ,‬ומשא״כ בההיא‬
‫להניחו ע״ג קרקע כמו שעושין למת אחר שימות‪ ,‬אלא‬ ‫דד‪,‬שמטת הכר אינו נוגע בגופו ממש אלא מן הצד‬
‫אפי׳ אם כוונתו לעשות נחת רוח לחולה שהוא מצטער‬ ‫וכלאחר יד בגרמת השמטת הכר ולכן מותר‪ ,‬ובתיו ו־ץ‬
‫הרבה בפרידת הנשמד‪ ,‬ועושין לו זה לסלק הכר שיש‬ ‫השני‪ ,‬חוזר הכנה״ג אל כל יסוד חילוקו הקודם‪ ,‬ומחלק‬
‫בו הנוצות הגורמין העיכוב אעפ״כ אסור כיון דמזיז‬ ‫דשאני התם בהזזה ממקום למקום שאין שם שום דבר‬
‫גופו עיי״ש‪ ,‬ולפלא שלא הזכיר בדבריו שכבר הקדימו‬ ‫המונע מלצאת הנשמד‪• .‬אלא שד‪,‬יא בעצמד‪ ,‬מתקשה לצאת‬
‫הדרישה בביאורו זד‪.[,‬‬ ‫ולכן אוסר זאת הס׳ חסשים‪ ,‬וד‪,‬יינו‪ ,‬מפני שבהיות שאין‬
‫הדרישה יוצא לנו שמעצם דברי השלטי הגבורים‬ ‫ולפי‬ ‫•שם שום דבר המונע אלא היא בעצמד‪ ,‬מתקשד‪ ,‬לצאת‬
‫שמשם נשאבו דברי הרמ״א אין בכלל הוכחה שיש‬ ‫•ולכן אוסר זאת הם׳ חסידים‪ ,‬וד‪.‬יינו‪ ,‬מפני שבד‪,‬יות‬
‫מי שאוסר השמטת הכר כדי להוציא הנוצה‪ ,‬ושיש לומר‬ ‫שאין שם שום דבר המונע אלא היא בעצמד‪ ,‬מתקשר‪.‬‬
‫שבמסקנת הדברים גם השלטי הגבורים בעצמו ר‪,‬רבים‬ ‫•לצאת‪ ,‬אם כן ישנה בד‪,‬ד‪,‬זזד‪ .‬משום קריבת מיתה ולכן‬
‫לדברי רבותיו להתיר‪.‬‬ ‫אסור‪.‬‬
‫בדברי השלטי הגבורים כפי שביארם הרמ״א‬ ‫גם‬ ‫ז(‬ ‫ועכ״ם בין לתירוץ הראשון ובין לתירוץ השני של‬
‫ז״ל משתמע כאילו כותב נמי ב׳ חילוקים בההיא‬ ‫הכנר‪,‬״ג מותר גם לד‪,‬סיר בנידוננו מכשיר*‬
‫דם׳ הס ‪T‬ים‪ ,‬כדי שדבריו לא יר‪,‬יו בסתרי אהדדי‪ ,‬וד‪,‬וא‪,‬‬ ‫הנשימד‪ ,.‬והחילוק שיכול להיות בזה הוא כשזה‬
‫שבתחילד‪ ,‬כותב לחלק בין היכא שמונח עליו‪ ,‬או נמצא‬ ‫כ״כ מחובר אל גוף החולד‪ .‬עד שצריכים עבור כן להזיז‬
‫בסמוך לו גורם שמעכב יציאת נשמתו אשר היה אסור‬ ‫את החולה ממש‪ ,‬דאזי לתירוץ הא׳ אסור‪ ,‬ולתירוץ הב׳‬
‫לעשות כן )אבל אין כוונתו מפני שד‪,‬שים זה כן ממש‬ ‫יסוד‬ ‫■מותר גם זאת‪ ,‬וכפי שיצא לנו זאת גם מעצם‬
‫באיסור‪ .‬יעוין לד‪,‬לן( כחטיבת עצים או שלמת מלח על‬ ‫הילוקו המקורי של הכנה״ג בין ר‪,‬ד‪.‬יא דאבל רבתי‬
‫לשונו‪ ,‬שזד‪ .‬מותר להסירו‪ ,‬לבין הזזת המת ממקומי‬ ‫לבין השמטת הכר כדי לד‪.‬סיר הנוצר״ וכנ״ל‪.‬‬
‫למקום אחר שבאופן טבעי איננו מוציא נפשו עוד‬ ‫יעוין בדרישה על הטור שכשלעצמו כותב‬ ‫ועוד‬ ‫■ ו(‬
‫]או אפילו שמונח מתחתיו כר עם נוצד‪ ,.‬שמכל מקום‬ ‫לפרש שאפילו השלטי הגבורים בעצמו סובר‬
‫השכיבד‪ ,‬שם היא בד‪,‬יתר[ שאזי אסור להזיז הגוסס‬ ‫במסקנתו שמותר להשמיט הכר ולהוציא הנוצד‪ .,‬ומבאר‪,‬‬
‫ממקומו ולהניחו במקום אחר כדי שתצא נשמתו‪ ,‬באופן‬ ‫דאע״פ שד‪.‬שלטי הגבורים התחיל וכתב תחילר‪ ,‬דהיר‪,‬‬
‫שלפי״ז אין הדבר תלוי באי עושה מעשה בגופו לבין‬ ‫נראה לאסור להסיר כר שיש בו נוצות‪ ,‬מ״מ לבסוף‬
‫שאיני עושד‪ ,‬מעשה בגופו‪ ,‬ואילו לאחר מיכן מסכם‬ ‫כי הקשה ספר חם ‪T‬ים אהדדי ומסיק לייעזב ולחלק‬
‫קעז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫להשים דבר כזה כדי לעכב יציאת נשמתו‪ ,‬שבכה״ג‬ ‫וכותב‪ ,‬בלשון‪ :‬ולפי זה אם יש דבר שגורם לנפשו‬
‫מותר להסירו אפילו כשעושה מעשה‪ .‬לבין היכא שיש‬ ‫שלא תצא מותר להוציא אותו הגורם‪ ,‬ובנימוק‪ ,‬מפני‬
‫לו עדיין חיות עצמי כל שהוא‪ ,‬ואשר בפעולתו גורם‬ ‫שאין בכך כלום שהרי אינו מניח אצבעו על הנד‬
‫לעשיית מעשה של קריבת יציאת הנשמה שאסור‪ .‬וזה‬ ‫ואינו עושה מעשה‪ ,‬ומשמע הא בעושה מעשה ומניח‬
‫שכותב הרמ״א בשו״ע בלשון ״דאין בזה מעשה כלל‬ ‫אצבעו על הנר ס״ל דאסור אפילו כשיש עליו דבר‬
‫אלא שמסיר המונע״ אין כוונתו לחלק בין פעולה של‬ ‫שאסור היה להשים עליו כדי לעכב יציאת נשמתו‪ .‬אבל‬
‫״שב ואל תעשה״ לבין פעולה של ״קום ועשה״ במובנו‬ ‫קשה דמלשונו שכותב ״ולפי זה״ משמע שהכל חילוק‬
‫הפשוט‪ ,‬אלא כוונתו בזה מפני שבהסרת חוטב העצים‬ ‫אחד‪ ,‬והשני יוצא מהראשון‪] .‬וגם יקשה עליו מדוע‬
‫שסמוך לו וכן בהסרת המלח מעל לשונו‪ ,‬אין בזה‬ ‫מתיר הסרת המלח מעל לשונו‪ ,‬הא יש כאן הנחת האצבע‬
‫מעשה כלל של קירבת יציאת הנשמה והפסקת חיותו‬ ‫על הנר‪ .‬וכפי שמקשים כנ״ל על הרמ״א‪ .‬ועליו יקשה‬
‫העצמית‪ ,‬אלא מסיר בזה רק דבר מונע יציאת הנפש‬ ‫ביותר שהרי כותב מפורש שהנחת האצבע עליו בלבד‬
‫אשר הגיע כבר זמנה לצאת‪.‬‬ ‫אסור[‪.‬‬
‫השמטת הכר מתחתיו כדי להסיר הנוצה‪,‬‬ ‫ואיסור‬ ‫ו מה שמעניין ביותר שהרמ״א בדרכי משה על הטור‬
‫שאוסרים השה״ג והרמ״א‪ ,‬נצטרך לפרש כפי‬ ‫שם‬ ‫גבורים‪,‬‬ ‫השלטי‬ ‫מדברי‬ ‫כשמעתיק‬
‫שמפרש הלבוש שהבאנו‪■ ,‬מפני שעי״ז גם מיתתו‬ ‫בעיקר הדגש על החילוק בין כשמסיר גורם שהיה‬
‫מתקרבת ואילולא כן היה מאריך עוד בגסיסתו וחיותו‬ ‫אסור לעשותו כדי שיגרום שלא ימות מהרה‪ ,‬לבין‬
‫העצמית‪.‬‬ ‫שמסיר שלא בכזה‪ ,‬ומסכם וכותב בלשון‪ :‬״אבל מותר‬
‫הדבר שהלבוש כשמעתיק בדבריו לשונו‬ ‫ומעניין‬ ‫להסיר דבר המאחר יציאת הנפש״‪ ,‬ואינו מזכיר כלל‬
‫של הרמ״א בזה מעתיק את נימוקו שמותר‬ ‫מנימוק שיש בזה ״מפני שאינו עושה מעשה״‪ ,‬ואילו‬
‫להסירו בלשון‪ :‬״שאין זה מקרב מיתתו אלא שמסיר‬ ‫הרמ״א במפה שלו בשו״ע בא בדבריו ההיפך מזה‪,‬‬
‫המונע״ ולא מזכיר כלל מלישנא של ״שאין בזד‪.‬‬ ‫הוא לא מזכיר בדבריו כלל מהחילוק בין כשמונח או‬
‫מעשה כלל״‪ ,‬ולפי ביאורנו הנ״ל אתי שפיר כי גם‬ ‫נמצא גורם שהיה אסור להשימו‪ ,‬או לא‪ ,‬ומזכיר רק‬
‫כשכותב הרמ״א ״שאין בזה מעשה״ כוונתו ג״כ לכנ״ז‬ ‫החילוק בין עושה מעשה או לא‪ ,‬ומנמק ההיתר של‬
‫מפני שאין בזה מעשה של קירוב מיתר‪ .‬כלל אלא‬ ‫הסרת חטיבת העצים שבסמוך לו‪ ,‬וכן הסרת המלח‬
‫יש בזד‪ .‬מעשה של הסרת המונע בלבד‪.‬‬ ‫מעל לשונו מפני ״דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר‬
‫שיוצא לנו לפי האמור שגם אליבא דד‪.‬רמ״א‬ ‫באופן‬ ‫ט(‬ ‫המונע״‪ .‬הלא דבר הוא ?‬
‫מותר בנ ‪ T‬וננו לעשות אפילו גם מעשה‬ ‫נלפענ״ד לפרש שהכל תירוץ וחילוק אחד הוא‪,‬‬ ‫לכן‬ ‫ח(‬
‫בקום ועשה כדי להסיר מכשיר־הנשימה בהיות שעי״ב‬ ‫ויסוד סברת החילוק בין כשמסיר גורם שהיה‬
‫מפסיקים רק תנועת־החיות הבאה לו מן החוץ ואין‬ ‫אסור לעשותו‪ ,‬או לא‪ ,‬הוא בזה‪ ,‬דכשמסיר גורם שהיה‬
‫עושים מעשה כלל שיש בד‪ ,‬בכדי להפסיק חיות עצמית‪,‬‬ ‫אסור לעשותו‪ ,‬מכיון שהוא גורם כזה שהיה אסור‬
‫באשר שד‪,‬תברר שכבר מופסקת היא‪.‬‬ ‫לעשותו כדי שלא ימות מהרה‪ ,‬סימן הוא שהדבר הזה‬
‫ו עו ד זאת למדנו מד‪,‬אמור שאם הסירו מכשיר־הנשימד‪,‬‬ ‫איננו מביא חיות עצמית לגוסס‪ ,‬ומכיון שאיננו מביא‬
‫כדי לברר חיותו‪ ,‬או שנפסקה מאיזה סיבה שד‪.‬יא‪,‬‬ ‫חיות עצמית לכן מותר להסירו שהא בהסרתו איננו‬
‫ומתברר שאין לו כבר חיות עצמי לא מהמוח ולא‬ ‫עושה מעשה של הפסקת חיותו אלא מסיר הגורם‬
‫מהלב‪ ,‬שאזי לא רק שמותר שלא לחברו עוד אל גופו‪,‬‬ ‫החיצוני שמעכב יציאת נפשו‪ ,‬ומשום כך מובן מדוע‬
‫אלא שיש איסור על כך‪ ,‬בד‪,‬יות שברור כבר שזה לא‬ ‫שאסור להזיזו למקום אחר‪ ,‬והיינו בהיות שעי״ב מפסיק‬
‫יביא לו חיות עצמית ויגרום רק להארכת עיכוב יציאת‬ ‫חיותו העצמית‪ ,‬דהא אין עליו איזה גורם חיצוני שמעכב‬
‫נפשו בלבד‪ ,‬ואם עברו וחיברו יש מן החובה להסירו‪.‬‬ ‫יציאת נפשו‪ ,‬ואותו הנימוק הוא גם באיסור שימת‬
‫■‪ ,‬על יו״ד סי׳‬
‫]והנה ראיתי בספר בית לחם ‪m,T‬‬ ‫מפתחות ביהכ״נ מראשותיו‪ ,‬וזה שכתוב בדברי השה״ג‬
‫של״ט סק״ד שכותב להסביר טעם הרמ״א‬ ‫להלן מיכן גם ההסבר ״שהרי אינו מניח אצבעו על‬
‫שמתיר להסיר המלח מעל לשונו‪ ,‬ולהסיר קועזית הט״ז‪,‬‬ ‫הנר ואינו עושה מעשה״‪ ,‬ג״כ המכוון לכנ״ז‪ ,‬והיינו‪,‬‬
‫וז״ל‪ :‬צ״ל כמ״ש בס״א אסור לדירחיק מיתתו ואין‬ ‫שאינו עושה מעשה של קריבת יציאת נשמתו וחיותו‬
‫משימין מלח על לשונו כדי שלא ימות ע״כ נמצא‬ ‫העצמית‪ ,‬ושמנה משימת אצבע על הנר שמכבה עי״כ‬
‫שמתחלה עשו שלא כהוגן שהיה מגיח המלח על‬ ‫עצמיות אורו‪.‬‬
‫לשונו ולכן מותר ליקח המלח מעל לשונו רק בנחת‬ ‫ולפי״ז מתיישבים ממילא שפיר גם דברי הרמ״א ואין‬
‫שלא יזיזו אבר עכ״ל‪ .‬וכל דבריו מרפסין איגרא‪ ,‬ראשית‬ ‫כל סתירה בין הנימוק שבותב בד״מ לבין‬
‫בסעי׳ א׳ שם לא כתוב במחבר מזה שאסור להרחיק‬ ‫הנימוק שכותב במפה בשו״ע‪ ,‬דהכל אחד הוא‪ ,‬ועיקר‬
‫מיתתו ושאין משימין מלח על לשונו‪ ,‬ומה שכתוב‬ ‫החילוק הוא בין כשבפעולתו מסיר רק הגורם החיצוני‬
‫הוא על הד‪,‬יפד מזה‪ ,‬שאסור לקרב מיתתו ושאסור משום‬ ‫שאיננו מביא לו חיות עצמי‪ ,‬ושאסור משום כד בכלל‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פט‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קעח‬
‫)כהנחת מלח על לשונו( במטרה כדי לד‪.‬אריד חייו‪,‬‬ ‫כן לחשים גרגיר של מלח על כריסו‪ .‬שנית‪ ,‬אילו כן‬
‫אם לאחר מיכן רואים שזד‪ .‬גורם לו רק סבל בעיכוב‬ ‫שהאיסור הוא רק מפני שמתחילה עשו שלא כהוגן‬
‫יציאת נשמתו‪ ,‬מותר ג״כ להסיר מעל גופו הגורם‬ ‫והניחו באיסור‪ .‬היה צריך הרמ״א לאשמיענו בכזאת‬
‫הזה‪ ,‬ומתרי טעמא‪ ,‬ראשית דזה לא נחשב כמעשר‪ .‬כלל‬ ‫בהדיא שיש חיליק בזה בין ששמו באיסור לבין שנמצא‬
‫דנענוע קל הוא‪ ,‬ועוד מכיון שמסתמא הניחו לו זה‬ ‫כבר בהיתר שאז אסור להסיר‪ ,‬ובפרט לאשמיענו בכזאת‬
‫שם במטרה לד‪.‬אריך חייו ממילא מותר להסירו‪ .‬ונראה‬ ‫לגבי חטיבת עצים שעפ״י רוב הוא חוטב בהיתר עוד‬
‫דכוונת הערוד‪.‬״ש בנימוק שני זה הוא לא רק מפני‬ ‫ממקודם ולא מתכוון כלל בחטיבה עבור עיכוב יציאת‬
‫שהגיחו זד‪ .‬באיסור‪ ,‬אלא מפני שחיותו ע״י המלח שעל‬ ‫הנפש של גוסס‪ .‬ושלישית‪ ,‬מה טעם יש בחילוק זה‪ ,‬וכי‬
‫לשונו הוא חיות והארכת חיים חבאד‪ .‬לו שלא מחמת‬ ‫מפני שאכל שום‪ ,‬ושם באיסור‪ ,‬יחזור ויאכל שום ויסיר‬
‫עצם גופו לכן הפסקת חיות כזאת איננה נקראת הפסקת‬ ‫באיסור ? ורביעית‪ ,‬׳מכיון שמסיים וכותב שהסרת המלה‬
‫חיים ולכן מותר להסירו‪.‬‬ ‫מעל הלשון הוא בתנאי שיסיר בנחת ולא יזיז אבר‪,‬‬
‫ב או פן שדברי הערוד‪.‬״ש האמורים בהסבר דברי הרמ״א‬ ‫)שזהו בעצם תירוצו של הש״ד(‪ ,‬א״כ לא צריכים תו‬
‫משלימים ומחזקים את דברינו לעיל‪ .‬וזאת‬ ‫י‬ ‫לכל חילוקו הקודם בזה‪ .‬ופשוט[‪.‬‬
‫רק להדגיש שבנידון שאלתנו לא נוכל להסיר מכשיר־‬ ‫בהיר נוסף בדברי הרמ״א‪ ,‬ואשר יש בו גם‬ ‫בירור‬ ‫י(‬
‫הנשימד‪ .‬גם מכח ספק‪ ,‬כי בכאן אין הממנ״פ שכותב‬ ‫משים סיוע רב לדברינו האמורים‪ ,‬נוכל‬
‫הערוה״ש‪ ,‬מפני שאם יש עדנה ספק שאולי יש לו עוד‬ ‫לקבל גם עפ״י הסברו של הגאון בעל ערוה״ש ז״ל‬
‫גם חיות עצמית הרי יתכן שהמשכת חיבור מכשיר־‬ ‫שראיתי שכותב בזה‪.‬‬
‫הנשימד‪ .‬אל גופו יכול עוד להחזיר לו את חיותו‬ ‫הערוה״ש בסי׳ של״ט סעיף ד׳‪ ,‬אחרי שמקודם‬ ‫דז״ל‬
‫העצמית השלימה‪ ,‬ופשוט ‪.‬‬ ‫לזה בסעיף ג׳ מעתיק פסקו של הרמ״א ‪ :‬ביאור‬
‫לנו עוד ביתרר‪ .‬מזו‪ ,‬דבכלל אסור לעשות‬ ‫ויוצא‬ ‫יא(‬ ‫דבריך דמקודם נתבאר שאין עושין מעשה שעי״ז יקרבו‬
‫דבר כזה להניח עליו דבר שיגרום להארכת‬ ‫מיתתו כמו לשמוט הכר מתחתיו ולזה הוסיף דאפילו‬
‫חייו בהיכא שברור לנו שלא יחיה עי״ז חיים עצמיים‬ ‫אם לדעתם מצוד‪ .‬לקרב מיתתו דטובתו הוא כגון‬
‫ובל החיות שיקבל עי״כ לא יהיו מחמת עצם גופו‪,‬‬ ‫שהוא גוסס זמן ארוך ורואים שיש לו יסורים גדולים‬
‫^ומשום כך אם עבר ועשה כן כשרואה לאחר מיכן‬ ‫מ״מ אסור לעשות שום מעשה לזה דכן הוא רצון‬
‫שסבלו רב מזה מותר ל> )ואולי גם מצוה עליו( להסיר‬ ‫הש״י‪ ,‬ולא מיבעיא לשמוט הכר מתחתיו שבזה ראשו‬
‫זה ממנו‪ ,‬ולא שייך בזר‪ .‬הסברא שיהא אסור לעשית‬ ‫מזיז הרגה מגבור‪ ,‬לגמוך‪ ,‬אלא אפילו לד‪.‬זיזו מעט‬
‫זאת מפני ״דכן ה*א רצון הש״י״‪ ,‬כי החיות הפרוביזורי‬ ‫אסור‪ ,‬ואפילו לא יעשו מעשה בגופו כלל אלא להניח‬
‫שיש לו עודנה‪ ,‬באה לו רק ע״י מעשה בשר ודם‪,‬‬ ‫תחת ראשו בלי הזזה כלל את מפתחות בהכ״ג ג״כ‬
‫ולא עוד אלא דאדרבא הארכת היות כזאת הוא עוד‬ ‫אסור דסוף סוף עושה מעשה שימות מהרה אף אם‬
‫נגד רצון השי״ת‪ ,‬וכדמצינו בס׳ חסידים סי׳ רל״ד‬ ‫אין המעשה בגופו של הגוסס‪ ,‬אמנם אם יש דבר מן‬
‫שכותב וז״ל ‪ :‬ואין צועקים עליו בשעת יציאת הנשמה‬ ‫הצד שמעכב יציאת הנפש מותר להסירו דממ״נ אם‬
‫שלא תחזור הנשמה ויסבול יסורים קשים‪ ,‬עת למות‪,‬‬ ‫העיכוב מצד זד‪ .‬למה יסבול דד‪.‬לא זה אינו מחמת עצם‬
‫למה הוצרך קחלת לומר כן אלא כשאדם גוסס כשנפש‬ ‫גופו‪ ,‬ואם אין העיכוב מצד זה הלא לא יועיל כלום‪,‬‬
‫אדם יוצאה אין צועקים עליו שתשוב נפשו כי איני‬ ‫וגם הסרת המלח מלשונו לא נחשב כמעשה כלל דנענוע‬
‫יכול לחיות כי אם מעט ימים ואותן ימים יסבול יסויים‪,‬‬ ‫קל הוא‪ ,‬ועוד מסתמא הניחו להאריך חייו וממילא‬
‫וכן למר‪ .‬לא אמר עת לחיות לפי שאין זר‪ .‬תלרי באדם‬ ‫דמותר להסירו ויש מגמגמים בזה )עט״ז סק״ב ונקר‪.‬״כ‬
‫כי אין שלטון ביום המות עכ״ל‪ .‬וכותב המפרש שם‬ ‫ובל״י( ובאמת אין חשש בזה עכ״ל‪.‬‬
‫בסק״ז‪ ,‬דר״ל‪ ,‬לפי מש״כ הפי׳ של עת למות‪ ,‬שלא‬ ‫איפוא מדברי הערוה״ש בביאור כוונת הרמ״א‬ ‫נלמד‬
‫יעשו פעולר‪ .‬שלא ימות‪ ,‬דר‪.‬יינו שלא יצעקו עליו וכו׳‪,‬‬ ‫שלש אלה‪ :‬א( דלעשות איזה מעשר‪ .‬שעי״ז‬
‫ובזה מתרץ דלכך לא כתיב עת לחיות דמשמע שד‪.‬קרא‬ ‫ימות מהרד‪ .‬אסור אפילו כשאין המעשד‪ .‬בגופו של‬
‫אומר שעת היא לפעמים שייעשו פערלר‪ .‬להחיות‪ ,‬וע״ז‬ ‫הגוסס‪ ,‬ב( במה דברים אמורים היכא שד‪.‬חיות שיש‬
‫אמר שזה א״א לפי שאין זה תלוי באדם עיי״ש‪ .‬הרי‬ ‫עוד הוא חיות‪-‬עצמותי אבל אם יש ספק שר‪.‬חיות איננו‬
‫לנו שאין לעשות פעולה לההיות בשעה שברור לנו‬ ‫מחמת עצס־גופו אלא משום גורם מן הצד אזי מותר‬
‫שהעת אצל החולה הזה הוא כבר עת למות והתוצאה‬ ‫להסיר הגורם הזה מכח ממנ״פ דאם העיכוב באמת‬
‫מהפעולה שיעשו לא יר‪.‬א בה כי אם להחזיק עוד‬ ‫משום הגורם הזה למד‪ .‬ניתן לו לסבול מכיון שד‪.‬חיות‬
‫סבל‬ ‫נשמתו בו בדרך רופפת מספר ימים מלאים‬ ‫איננו מחמת עצם גופו‪ ,‬ואם אין העיכוב משום הגורם‬
‫ויסורים‪ ,‬כי זהו נגד רצון הש״י שגזר אומר דאין‬ ‫הא הסרת הגורם לא יועיל כלום‪ .‬ג( היתר הסרת הגורם‬
‫שלטון ביום המות‪ ,‬ואין זד‪ .‬בטווח סמכותו של בשר‬ ‫הוא לא רק כשבא לו מחמת דבר אחר מן הצד‪ ,‬אלא‬
‫ודם לד‪.‬משיך חיות כזאת בשעה שרואים ■שהאדם הזה‬ ‫אפילו אם הניחו לו על גופו איזד‪ .‬דבר מן החוץ‬
‫קעט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ובאשר על כן לא אבין מדוע שבכורך אחד עם דבריו‬ ‫נמצא כבר במצב של ״עת־למות״ ושלא יוכל גשום‬
‫האמורים כותב הגר״מ פיינשטיין גם זאת ״דכל‬ ‫פנים להמלט ממצב זה רח״ל‪ .‬וזהו אפילו כאשר לכאו׳‬
‫זמן שהמכונה עובדת עבודתה אסור ליטול מפיו דשמא‬ ‫ע״י הצעקה הוא ממשיך חיותו העצמית‪ ,‬ומינה דמ‪:‬ש״כ‬
‫הוא חי ויהרגהו בזה״‪ ,‬הא מכיון שכבר עמדו על‬ ‫שאסור להמשיך את תנועתו של כזה ע״י המשכת היות‬
‫המבחן ״שלא ניכר בו בענינים אחרים ענין חיות‬ ‫חיצוני עליו ע״י מכשיר מבחוץ בשעה שברור שאין‬
‫שנראה כלא מרגיש בכלום אף לא בדקירת מחט וכהא‬ ‫כבר כל סיכוי להחזיר לו חיותו העצמית‪.‬‬
‫דקורין קאמא״ כפי שסוחב לפני כן בסמוך לזה‪ ,‬מדוע‬ ‫יב( על הגדרות וכללי קביעת המות לפי ההלכה‪,‬‬
‫אסור להוציא אז גם את המכשיר ממנו? וצריך לומר‬ ‫וכמו״ב על המחלוקת הקדומה אם היות האדם‬
‫שכוונתו בהיכא שעוד לא נתברר זאת בבירור אחרי‬ ‫קשור בלב או במוח והכרעת ההלכה בזה שקשורה‬
‫הבחנד‪ ,‬של כמה פעמים‪ ,‬כפי שמצריך לעיל בדבריו‪,‬‬ ‫בלב ושבדיקת הנשימה דרך החוטם שבחז״ל מראה על‬
‫אבל אם אחרי הבחנה כמה פעמים שמו בכל זאת‬ ‫חיות הלב‪ ,‬ושיש הפרש בין תנועה שהיא במוח לבין‬
‫חזרה מכשיר־ההנשמה גם הוא יודה שמוהר ‪.‬אפילו‬ ‫חיות שהיא בלב‪ ,‬ותנועה לחוד וחי לחוד‪ ,‬ובהעדר‬
‫להוציאו ולהסירו ממנו אפילי באמצע עבודתה‪.‬‬ ‫הלב שממנה תוצאות חיי׳ם יעדר החיים‪ ,‬על כל זה כבר‬
‫מובן לי גם מה שהגר״מ פיינשטיין בדבריו רוצה‬ ‫ולא‬ ‫הארכתי לברר ולבאר בספרי שו״ת צ״א ח״ט סי׳ מ״ו‪,‬‬
‫כאילו גם לחלק בזה בין סתם חולים ב ‪T‬י שמים‬ ‫וחלק י׳ סי׳ כ״רי פ״ד‪ ,‬קחנו משם‪ .‬ולענינו בוה נזכיר‬
‫לבין חולים בידי אדם כדריסה ע״י מכונית או נפילה‬ ‫רק הקביעה התמציתית והפסקנית שהעלה בזה גדול‬
‫מחלון‪ ,‬ולומר שב ‪T‬י אדם יותר חמור שלא לסמוך‬ ‫הפוסקים האחרונים מרנא החתם סופר ז״ל‪ ,‬בחיו״ד‬
‫כ״כ על בדיקת חוטמו ובדיקת הנשימה‪ ,‬הא בגט׳‬ ‫סי׳ של״ח‪ .‬והיא ‪ :‬אם מוטל כאבן דומם ואין בו שים‬
‫כיומא ד׳ פ״ה נאמרה בדיקת החוטם והנשימה דרכו‬ ‫דפיקה לא בעורק הצדעים ולא בצוואר ובבדיקת חוטם‬
‫על נפלה עליו מפולת שהוא לא כנחלה ב ‪T‬י שמים‬ ‫נוכחים לדעת שבטלה ממנו גם הנשימה‪ ,‬זהו סימן‬
‫אלא בדומה לנדרס ע״י מכונית‪ ,‬ועוד זאת דבגמרא‬ ‫של יציאת הנפש‪ ,‬ואז יש לשהות עוד זמן מועט‪ ,‬כפי‬
‫סנהדרין ד׳ ע״ח ע״א מבואר ההיפר מזה דגוסס בידי‬ ‫שכותב הרמב״ם בפ״ד מאבל ה״ה‪ .‬וליותר מיכן אין‬
‫אדם קרוב יותר למיתה מגוסס ‪ ’Tn‬שמים‪ ,‬וכפי שבאמת‬ ‫לחוש‪ .‬והח״ס בדבריו שם יוצא חוצץ נגד רופאי זמנו‬
‫כבר כתב לבאר ולהוכיח בבנ״ז בשו״ת חתם סופר‬ ‫שאמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות ושא״א‬
‫שם‪ ,‬ושאין כל מקום לחלק בזה בגדר קביעת המות‬ ‫לדעת זאת אלא בעיכול הבשר וסימנים כחולים היוצאים‬
‫בין חולה בידי אדם לבין חולה ב ‪T‬י שמים יעו״ש‪.‬‬ ‫בגופה‪ .‬וקובע שאנו אין לנו אלא דברי תוה״ק שכל‬
‫להוסיף לציין מה שכותב עוד הח״ס שם‪.‬‬ ‫כדאי‬ ‫יג(‬ ‫שרואים כנ״ז יש לקבוע שהוא מת יעד׳ש כחריפות‬
‫והוא ‪ :‬דמה שיכול לקרוא לפעמים אחד מני‬ ‫דבריו בזה‪ .‬מובן שאם רואים לאחר מיכן איזה סימן‬
‫אלפים שחוזר לתחיה‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬אין לחוש לזה‬ ‫חיות בשאר אברים‪ ,‬או כשמבחינים בו איזה שינוי‬
‫דשסא יקום אחרי נפלו וביטול נשימתו‪ ,‬ואפילו מיעוסא‬ ‫מבשאר מתים וכדומה לזה דאזי יש לנהוג בזהירות‬
‫דמיעוטא לא הוי‪ ,‬ולא נכנם זה בגדר של חוששיז‬ ‫יתירה כדמצינו שכותב בזה בשו״ת מהרש׳׳ם ח״ו סי׳‬
‫למיעוט בפקו״ג יעו״ש‪ .‬וכ״ב גם התפא״י פ״י דנדה‬ ‫צ״א עיי״ש‪ .‬ויעוין גם בח״ס שם ד״ה מ״מ פשוט ע״ש‪.‬‬
‫אות י״ז ע״ש‪ .‬ויעוין בספרי בח״ט שם אות ו׳ מר‪,‬‬ ‫ויש על כן לקבל בברכה כל תכשיר מתוחכם שמפציאים‬
‫שהבאתי דברים בזה גם בשם הח ‪T‬׳׳א ז״ל‪,‬‬ ‫הרופאים כדי להבחין בדייקנות על סימני חיות‪ ,‬אבל‬
‫ו עו ד יעוין בספר דברי שאול על יו״ד סי׳ שצ״ד שקובע‬ ‫הכל מסתובב ונחתך בסיכומו של דבר לפי כללי‬
‫וכותב‪ :‬״זה לפענ״ד ברור כשמש שכל שאנו‬ ‫הקביעה העיקריים כזה שקבעו לנו חז״ל‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬
‫רואים שהוא מת ואין בו נשמת אף ואינו דופק על‬ ‫זאת העלה בבהירות החת״ס שם‪ ,‬שנשמת רוח‬ ‫ועוז*‬
‫הלב שזה הסימן של חיות כמבואר ביומא אינו חי‬ ‫החיים שבחוטם הוא הקובע בין כשהמדובר במיתה‬
‫עוד ויש לו דין מת לכל דבר״ עיי״ש‪.‬‬ ‫טבעית ובין כשמדובר במיתה בלחי טבעית יעו״ש וכן‬
‫מוסיף ע״ז ואומר דמכיון שאנו קובעים שיש‬ ‫והייתי‬ ‫בספרי שם ח״ט‪.‬‬
‫לו דין מת לכל דבר‪ ,‬ואיננו כבר בגדר אדם‪ ,‬א״כ‬ ‫א ל דברי ח׳׳ס האמורים מ צ ^ גם הגר׳׳מ פיינשסייז‬
‫למי שאינו כבר מ ד ר אדם אין בכלל דין של ספק‬ ‫שליט׳׳א בתשובתו הקצרה בכת׳׳י שכבד הואיל‬
‫פקו״ג‪ ,‬וכפי שראיתי שכותב בדומה לזה הגאון הנצי״ב‬ ‫להמציאה ל ‪T‬י‪ ,‬וכמקובלת עליו‪ .‬וכתב רק דנ‪2‬כיוז‬
‫ז״ל בהעמק שאלה שאילתא קס״ז אות י״ז להסביר‬ ‫שא״א לאינשי להסתכל ולהבח ‪ r‬שאיננו נושם אף‬
‫דברי החום׳ בב״ם ד׳ קי״ד ע״ב מדוע שכותבים דלהכי‬ ‫בזמן קצר בלי היסח הדעת לכן יש לבדוק איזה פעמים‬
‫טימא אליהו א״ע לכן הצרפית לד‪,‬חיותו מפני ‪rrm‬‬ ‫ואם יראו שאינו נושם זהו סי;מן המיתה שיש לספוד‬
‫פרור לו שיחייהו לכן היה מותר משום פקו״ג‪ ,‬למאי‬ ‫על זה ואין להרהר‪ ,‬וקבע גם שע׳׳י המכונה שייד‬
‫דייקי שהיה בחר‪ ,‬הא אפילו משום ספק מותר‪ ,‬ומבאר‬ ‫שינשים אף שהוא כבר מת דגשימה בזה לא מחשיבו‬
‫מפגי דכיון שמת אינו בכלל אדם‪ ,‬ואזי אין מחללין‬ ‫כחי‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן פט‬ ‫שר ״ ת‬ ‫קס‬
‫שמיירי הב״י שם‪ .‬ולפי״ז בכגון נידוננו שהמדובר‬ ‫את השבת‪ ,‬או עוברין על מצוה איחרת‪ ,‬אלא ברואי‬
‫בגמר כלות הנפש א״כ יתכן שבכה״ג גם הדברי שאול‬ ‫פקו״נ ולא בספק עיי״ש ומ״ש לפני כן לבאר בכרי״ג‬
‫יודה שיש איסור וממילא יש גם מצוה להסיר[‪ .‬וזאת‬ ‫דעת הבה״ג בעובר‪ ,‬דעל העיבר אין ‪:‬מחללין אלא על‬
‫כפי שמסביר בספר שבט יהודה להמהר״י עייאש ז״ ל‬ ‫הודאי ולא על הספק משום דעובר לא מיקרי אדם‬
‫על יו״ד שם שהטעם הוא משום שגורם לו עי״כ צער‬ ‫עיי״ש‪ .‬וה״נ איפוא גם כאן דמאחר שהוא שאיננו‬
‫ביציאת הנפש עיי״ש‪ ,‬ומתיאור כבו׳ במכתבו )שהשכיל‬ ‫אדם ויש לו דין מת לכל דבר תו אין לחוש יותר‬
‫לתאר המצב הנכון( הרי הסבל והצער בנ ‪T‬וננו בעיכוב‬ ‫משום מיעוטא ׳וגם לא משום טפק בכלל‪.‬‬
‫יציאת הנפש הוא לאין עמד גדול וקשה ביותר‪.‬‬ ‫יד( ואני בא איפוא להצעת כבו׳ בזה‪ ,‬והיא ‪:‬‬
‫שאין לזלזל גם בהנימוק הנוסף‬ ‫להאמר‪,‬‬ ‫ונתנה‬ ‫״כל חולה הובא לחדר מיון אחרי תאונה‪ ,‬הרעלה‬
‫שכותב כבו׳‪ ,‬שגורמים עי״כ גם למשפחה‬ ‫וכו׳‪ ,‬אפילו אלה שנמעך מוחם — יש לבצע בו‬
‫להוצאות כלכליות גדולות‪ ,‬עד שממש הרבה משפחות‬ ‫מיד כל פעולות ההחייאה האפשריות‪ ,‬כולל חבורו‬
‫מגיעות עי״כ לסף העוני‪ ,‬וללא כל תועלת‪ .‬מובן‬ ‫לכל המכשירים הקיימום‪ .‬מכשירים אלה יוצמדו‬
‫שנימוק זה הוא רק בבחינה של‪ :‬יהודה ועוד לקרא‪.‬‬ ‫לשעונים הדומים לשעוני שבת ויופעלו לתקופות‬
‫ויה״ר שיקוים בנו מקרא שכתוב‪ :‬ממתים ידך‬ ‫קצרות‪ ,‬למשל ‪ 12‬או ‪ 24‬שעות‪ .‬בפרק זמן זה יוכלו‬
‫ה׳ ממתים מחלד חלקם בחיים וגו׳ )תהלים י״ז־‬ ‫הרופאים לבחון את כל הממצאים הקליניים בסיוע‬
‫י״ד( ובפירושם של רש״י ומצודות‪ .‬שנהיה מן‬ ‫כל בדיקות העזר כגון בדיקות מעבדה‪ ,‬רנטגן וכו'‪,‬‬
‫המתים מ ‪T‬ד על מטתם ומחמת שכלה זמן חייהם‬ ‫ולהחליט אם לחולה יש סיכוי כלשהו להשאר בחיים‪,‬‬
‫בעבור הזקנה‪ ,‬ומאותם שחלקם בחיי העולם הבא‪.‬‬ ‫ואז כשתופסק פעולתם — יפעילו אותם מחדש‬
‫בכבוד רב ובברכה מרובה‬ ‫מ ‪ .T‬במידה שיתברר‪ ,‬למשל‪ ,‬כי המוח נמעד ואין‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫לחולה כל תקוה‪ ,‬או שנשברה מפרקתו ויש נתוק‬
‫שלם בין מוחו לגופו‪ .‬כשיפסיק המכשיר לפעול‪ ,‬לא‬
‫סימן צ‬ ‫יהיה הרופא חייב להפעילו מחדש״‪ ,‬ע״כ הצעתו‪.‬‬
‫ו הנ ה אני סומר את שתי ידי על הצעתו וקורא לה‬
‫כהן שנקטעה לו אצבע בתאונה אם מותר‬ ‫קילוס‪ ,‬ולפי מה שביארתי וביררתי לעיל‬
‫לנסות לחבר לו את האצבע חזרה לגופו ע״י‬ ‫בדברי את ההלכה בזה‪ ,‬אפשר לומר שהיא גם ל״מן‬
‫ניתוח פלסטי ולא לחוש מה שבינתיים נטמא‬ ‫המהדרין״‪ ,‬אבל עם הוספה זאת‪ .‬שגם אחרי כל הבדיקות‬
‫עי״כ הן באהל והן במגע‪.‬‬ ‫המפורטות בהצעתו כשתופסק פעולתם של המכשירים‬
‫ע״י השעונים‪ ,‬יש לעשות עוד גם בדיקה לאת יכלתו‬
‫ב״ה‪ .‬ו׳ אייר תשל״ז‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫של החולה לפעולת נשימה עצמוגית ל ’‪ 1‬או ‪ 20‬דקות‪,‬‬
‫לכבוד מכובדי הגדול הרופא המהולל דגמיר וסביר‬ ‫ובמספר בדיקות חוזרות כאלה )כפי שכבו׳ מזכיר‬
‫נ״י‬ ‫אברהס‪-‬סופר אברהם‬ ‫וירא ושלם ד״ר‬ ‫מזה במכתבו לפני כן(‪ .‬ובמדה שיתברר שאינו יכול‬
‫שלום ורב ברכה‪.‬‬ ‫לעשות כן‪ ,‬אזי כבר לא יהיה הרופא חייב להפעילו‬
‫בשאלתו ששאלני על אודות כהן שנקטע לו‬ ‫עיינתי‬ ‫חוטם‬ ‫חז״ל שבדיקת‬ ‫מחדש‪ .‬כי אין לזוז מדברי‬
‫אצבע בתאונה אם מותר לנסות לחבר לו‬ ‫לפעילות הלב והנשימה העצמית היא הקובעת בזה‪.‬‬
‫את האצבע חזרה לגופו ע״י ביצוע ניתוח פלסטי‪ ,‬דהא‬ ‫כל הנ״ז יש לומר דלא רק זאת שהרופא‬ ‫ובהתברר‬
‫בינתיים הוא נטמא עי״כ בגלל הבאת האצבע המקוטע‬ ‫את‬ ‫להפעיל‬ ‫עוד‬ ‫לא יהיה אזי חייב‬
‫בסמוך לו הן באהל והן במגע‪.‬‬ ‫המכשיר מחדש‪ .‬אלא שיהא גם אסור לעשות זאת‪.‬‬
‫א( ולדעתי היא שאלה הצריכה לפנים‪ ,‬ומה שהביע‬ ‫דהחיבור הנוסף יביא לכל היותר ל ‪T‬י תנועה בלבד‬
‫סברא שהאצבע לא יטמא היות ולבסוף‬ ‫וזה יגרום‬ ‫נותנת כלום להחשיבו עי״ז כחי‪,‬‬ ‫שאינו‬
‫חוזר לחיות במקום חיותו שמקודם‪ ,‬אין בזה בכדי‬ ‫לו רק סבל וצער בלתי ישוער‪ ,‬וזה בדומה למה שאוסר‬
‫להתיר‪ ,‬ומלבד מה שהראתי לו על אתר דברי שו״ת‬ ‫הרמ״א בד״מ לשים מלח על לשונו שלא ימות מהרה‬
‫נודע ביהודה מהדו״ת חיד׳ד סי׳ ר״ט שמבאר ומוכיח‬ ‫]ולא ערד אלא שיש אפילו צד לומר שאם עבר והפעיל‬
‫בפשיטות דאברי עצמו ואברי איש זר דין אחד להם‬ ‫שמצוה להפסיק‪) .‬וכפי שכבר רמזתי על כך גם לעיל‬
‫שאין הכהן רשאי ליטמא להם‪ ,‬ושאין בזה שים היתר‬ ‫בדברי(‪ .‬יעוין בס׳ דברי שאול סי׳ של״ט מ״ש בשם‬
‫כלל יעו״ש‪ ,‬נוסף לזה‪ .‬הנה מהגמ׳ בנדה ד׳ ע׳ ע״ ב‬ ‫שו״ת בית יעקב שסובר שאסור לעכב יציאת הנפש‪.‬‬
‫)ימהזכרתי לו מדי דברנו בזה( שכתוב בלשון‪ :‬״בן‬ ‫והוא משיג עליו דאף דמבואר כאן בשו״ע דמיתר‬
‫השונמית מהו שיטמא‪ ,‬אכלר להן מת מטמא ואין חי‬ ‫לא שיהי׳‬ ‫דבר המעכב יציאת הנפש‪ ,‬אבל‬ ‫להסיר‬
‫מטמא״‪ ,‬משמע שהתשובה היתה שאינו מטמא רק‬ ‫איסור אם לא עשה כן‪ .‬אבל עוד כותב לחלק דכאן‬
‫לאחר •שהחיורר‪ ,‬אבל על מה שנגעו בו לפני שהחיוהו‬ ‫הנפש‪ ,‬ולאבגוסס כפי‬ ‫בשו״ע מיירי בגמר כלות‬
‫קפא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צ‬ ‫ש ו״ ת‬
‫עיי״ש[‪ .‬וא״כ בנ ‪ T‬וננו שהמדובר על גדול אין עצד‪,‬‬ ‫שפיר נשארו ב‪2‬זומאתם הגם שהחיוהו לבסוף‪ ,‬ורש״י‬
‫אפי׳ ע״י רופא עכו״ם דהא הכד‪,‬ן עצמו מוזהר על‬ ‫שם מפרש בהדיא שאפילו השאלה של ״מהו שיטמא״‬
‫כך‪ ,‬ואסור לו לעבור על איסור תורד‪ ,‬כל שאין בו‬ ‫היתד‪ .‬מלכתחילה רק על לאחר שהחיוהו‪ ,‬וכדכותב‬
‫סכנד‪ ,‬של פקו״ג‪.‬‬ ‫בלשון‪ :‬מד‪,‬ו שיטמא לאחר שזזדויחו מי חשוב כמת״‪,‬‬
‫ד( א ל א דלאחר העיון נלענ״ד לצדד להתיר בנידוננז‬ ‫והיינו כנ״ז‪ .‬וכן ראיתי בשו״ת חתם סופר חיו״ד סי׳‬
‫עפי״ד הש״ך ביו״ד סי׳ קנ״ז סק״ג‪ ,‬דעל‬ ‫של״ז שכותב ליישב קושית החרס׳ בנדה שם דמדוע‬
‫הנפסק שם בשו״ע דעל כל עבירות שבתורה חוץ מע״ז‬ ‫לא שאלו גם על בן השונמית אי צריך הזאה ג׳ וז׳‪,‬‬
‫נ״ע ושפ״ד יעבור ואל יהרג‪ ,‬ואם יוכל לר‪,‬ציל עצמו‬ ‫)כדשאלו שם על מתים לעתיד לבא(‪ .‬מפני דבבן‬
‫בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה‪.‬‬ ‫השונמית פשיטא להו דבעי הזאה‪ ,‬דנהי דבחיותי אינו‬
‫כותב הש״ך וז״ל‪ :‬ואם יש סכנת אבר צ״ע אי דמי‬ ‫מטמא עוד דמת מטמא ואין חי מטמא‪ ,‬מ״מ א ‪.T‬ו‬
‫לממון או לנפש עיין בריב״ש סי׳ שכ״ו ובא״ח סי׳‬ ‫גופיה טמא דכשעה שהחיחו נגע בעצמו פמותו ובעי‬
‫שכ״ח סי״ז ונראה לקולא עכ״ל‪ .‬הרי שד״ש״ך הכריע‬ ‫הזאה כטמא מת וכו׳ אבל מתים שעתידים לההיות‬
‫בזה לקולא דמשום דסכנת אבר מותר לעבור על לא‬ ‫שעתידים לדדות עפר שעד‪ ,‬אחת קודם התחיה ובטל‬
‫תעשד‪ ,,‬וזאת גם לאחר שציין לפני כן להנפסק בה׳‬ ‫טומאה מיניד‪ ,‬ע״ז שאלו וכו׳ עיי״ש‪ .‬הרי מפודש יוצא‬
‫שבת סי׳ שכ״ח סעי׳ י״ז דמשום סכנת אבר אין מחללין‬ ‫מדברי הח״ם דברור הדבר דזה שהחיהו טמא הוא‬
‫באיסור דאורייתא‪ .‬ונראד‪ ,‬בעליל דזאת היא מפני‬ ‫היות ובשעה שהחיד‪.‬ו נגע בעצמו במותר‪ .‬וא״כ ודון‬
‫שסבור היד‪ ,‬הש״ך דרק בשבת החמורר‪ ,‬אין ניחללין‬ ‫מינה דה״ה נמי בכגון שאלתו דמר ברור הדבר שהכהן‬
‫באיסור דאורייתא משום סכנת אבר‪ ,‬אבל בשאר איסורים‬ ‫שמחברים לו חזרה האצבע נקרא שמטמא את עצמו‬
‫שפיר מותר לעבור על לא תעשה משום סכנת אבר‪.‬‬ ‫לאצבע ברדות ומאהיל עליו וגם נוגע בו בהיותו עוד‬
‫ו כ ה ראיתי בפרי מגדים או״ח סי׳ שכ״ח במ״ז סק״ז‬ ‫אבר מת‪ ,‬וא״כ יפה היא השאלה אם מותר לי ליטמא‬
‫שמביא לדברי הש״ך הנ״ז וכותב לפרש וליישב די״ל‬ ‫אליו כדי להציל עי״כ אבר מאבריו‪ ,‬הוא אבר זה‬
‫דזר‪ ,‬בשאר ל״ת הא דשבת דחמיר לא‪ ,‬וד‪,‬יינו כנ״ל‪.‬‬ ‫בעצמו שנקטע ממנו‪.‬‬
‫והפרמ״ג שם מצטרף לדעתו של הש״ך בזה‪ ,‬ומוסיף‬ ‫ב( ו מ ה שהזכיר כבו׳ ממה שנטמא אליהו לבן הצרפית‬
‫ללמוד‪ ,‬דמינד‪ ,‬בשאר ל״ת בחולה סכנת אבר י״ל דמותר‬ ‫כדי להחיותו‪ .‬הנה שם שאני שהיה בזה משום‬
‫לרפאות באיסור תורה ושאני שבת דחמיר עיי״ש‪.‬‬ ‫פיקוח נפש‪ ,‬וכדכותבים התום׳ בב״מ ד׳ קי״ד ע״ב‬
‫לפי דברי הש״ך והפרי מגדים האמורים יש‬ ‫וא״כ‬ ‫ד״די אמר ליה‪ ,‬שהיה ברור לו שיחייד‪,‬ו לכך חיה‬
‫ללמוד לר׳תיר גם בגידוננו שהכד‪,‬ן יעבור על‬ ‫מותר משום פיקיח נפש עיי״ש‪ .‬ואין איפוא להביא‬
‫ל״ת דאיסור טומאה כדי לרפאות ולד‪,‬שיב עי״ז לתחיד‪,‬‬ ‫ראיד‪ ,‬ממה שמותר משום פיקו״נ שיהא מותר גם משום‬
‫אברו שנקטע ממנו‪.‬‬ ‫הצלת אבר בלבד‪ .‬ופוק חזי לגבי דינא דחילול שבת‬
‫נוספים יש להוסיף דעת מקצת ראשונים‬ ‫כסניפים‬ ‫ה(‬ ‫שנפסק בשו״ע אר״ח סי׳ שכ״ח סעי׳ י״ז דרק במקום‬
‫שסוברים שאפילו בשבת מותר לחלל‬ ‫פיקו״ג מחללים באיסור דאורייתא‪ ,‬אבל משום סכנת‬
‫במלאכד‪ ,‬דאורייתא משום סכנת אבר‪ ,‬כדר‪,‬באתי וביררתי‬ ‫אבר בלבד נפסק בר‪,‬דיא דאין מחללין עליו את השבת‬
‫בספרי שו״ת ציץ אליעזר ח״ח סי׳ ט״ו פ״ו אותיות י״א‬ ‫באיסור דאורייתא‪ .‬וא״כ לכאררה הדין הזה הוא גם‬
‫י״ב כיעו״ש‪ .‬וכן שיטת הראב״ד בפ״ה מנזירות הט״ו‬ ‫בשאר איסורי דאורייתא‪ .‬וצריך לדדות איפוא אסור‬
‫דס״ל דד‪,‬כהנים בזה״ז הואיל וטמאי מתים הם אין‬ ‫בגידוננו בהיות ועי״כ עובר על לאו דאורייתא‪.‬‬
‫עליהן עוד חיוב טזמאד‪ .,‬והנו״ב בדגול מרבבד‪ ,‬ביו״ד‬ ‫ג( וי עוין בשו״ת טוב טעם ‪:‬ודעת להגרש׳׳ק ז״ל‬
‫סי׳ שע״ב מראש היד‪ ,‬סבור בדעתו שסובר הראב״ד‬ ‫במהדו״ג ח״ב סי׳ רי״ד שנשאל בכהן קטן‬
‫דכד״נים בזה״ז אין מוזהרים כלל על הטומאה‪ ,‬ולאחר‬ ‫שעלתה לו חטוטרת מגבו ואמרו לו רפואר‪ .‬לסבב‬
‫מכאן משוד‪ ,‬הדרנא ביד‪ ,‬מודאותו וכותב שאולי לא‬ ‫אותה ב ‪T‬ו של מת ובזה תהיה רפואתו שלא יגדל‬
‫אמרה הראב״ד אלא לענין חיוב מלקות אבל לענין‬ ‫יותר החטוטרת‪ .‬והשיב דע״י ישראל ודאי אסור להכניסו‬
‫איסור אולי אפי׳ איסור תורד‪ ,‬מודה עיי״ש‪ .‬ורואים‬ ‫באהל המת ומכ״ש ליקח יד המת וליגע בו כיון דלטמאו‬
‫שגם אחרי שחזרו בו הנו״ב מ״מ נשאר עדנה בספק‬ ‫בידים ודאי הוי איסור תורה‪ ,‬וזה הוי חולה שאין בו‬
‫בזה אם לדעת הראב״ד יש איסור‪ ,‬ועכ״פ מלקות בודאי‬ ‫סבנה ואסור לעשות בזה איסור תורד‪ .,‬והתיר רק‬
‫ליכא אליביה באופן שלהראב״ד להצד החמור ביותר‬ ‫ע״י עכו״ם ובתנאי לשאול כמד‪ ,‬זקנים או זקנות אט‬
‫הוא עכ״פ לדיד ‪ ,T‬איסור תורד‪ ,‬יותר קל משאר ל״ת‬ ‫זה הוי סגולד‪ ,‬ידועד‪ ,‬וכמ״ש בש״ע סי׳ קנ״ה דבעינן‬
‫דאיכא‪.‬מלקות ויעוין מ״ש בזה גם בשו״ת חתם סופר‬ ‫שתד‪,‬יה הרפואה ידועד‪ ,,‬ואז מותר ע״י עכו״ם כיון‬
‫חיו״ד סימנים ‪,‬של״ח של״ט ובמד‪ ,‬שמביא שם דיעות‬ ‫דד‪,‬וי רק שבות דרבנן ומותר בחולי שאין בו סבנד‪.,‬‬
‫ראשונים הסוברים להתיר מן התורה להטמאות בהיכא‬ ‫‪,‬והקטן בעצמו אינו מוזהר על כך עיי״ש ]ויעו״ש מ״ש‬
‫שבין כך כבר נטמא‪ .‬באותו יום עיי״ש‪ .‬ואכמ״ל‪ .‬ובל‬ ‫עוד דברפואה סגולית אסור אפילו במקום פקו״נ‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קפב‬
‫מותר מעיקר הדין להשתמש מאברים )כגון‬ ‫האם‬ ‫א(‬ ‫זה ממשמשים ובאים רק כסניפים נוספים ולרווחא‬
‫כליד‪ (.‬ממת ישראל לשם השתלתו לחולה שיש‬ ‫דמילתא ביהודה ועוד לקרא‪ ,‬אבל עיקר ההיתר בזה בנוי‬
‫בו סכנד‪..‬‬ ‫ע״פ דברי הש״ד והפרי מגדים‪ ,‬וכנז״ל‪ .‬והוא היסוד‬
‫מותר לעכב יציאת הנפש מהתורם כפי שתואר‬ ‫האם‬ ‫ב(‬ ‫החזק להתיר בנדו״ד‪.‬‬
‫לעיל‪ ,‬כדי בסופו של דבר להציל חיי המקבל‪.‬‬ ‫וד‪.‬נני בכבוד רב ובידידות מרובד‪.‬‬
‫וד‪.‬נני מסיים בכל לשון של ברכה‬ ‫אליעזר יהרה וולדינברג‬
‫תוך רגשי ׳כבוד עמוקות‬
‫‪.‬‬ ‫הקטן שבתלמידיו‬ ‫סימן צא‬
‫אברהם ם‪ .‬אברהם‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫אם מותר לנתח את המת ולהוציא את אחת‬
‫מאבריו לשם השתלתו בחולה מסוכן‪ .‬ואם‬
‫ב״ה‪ .‬ג׳ טבת תשל״ז‪ .‬״זאת חנוכה״‪.‬‬ ‫מותר לשם כר לעכב יציאת נפשו של התורם‪.‬‬
‫ירושלים עיד‪.‬״ק תובב״א‪.‬‬
‫למע״כ מכובדי הנעלד‪ .‬הרופא ד‪.‬מד‪.‬ולל דגמיר וסביר‬ ‫שאלה‪.‬‬
‫נ״י‬ ‫אברהם־סופר אברהם‬ ‫וירא ושלם ד״ר‬ ‫‪.‬‬ ‫בס״ד‪ .‬כ״ח כסלו תשל״ז‪.‬‬
‫שלום רב ושפע ברכות‪.‬‬ ‫שליט״א‬ ‫א‪ ,‬י‪ .‬וולדינברג‬ ‫לכבוד מורי ורבי הגה״ר‬
‫קראתי בתשומת לב שתי שאלותיו אודות השתלת‬
‫כליות ממת לאדם מסוכן כשהתורם הוא מת‬ ‫־‬ ‫שלום וברנד‪..‬‬
‫יהודי ‪,‬ובכובד ראש הנני לד‪.‬שיב לו כדלקמן‪.‬‬ ‫הנני פונה לכבודו בכתב בהמשך לשיחתנו בנוגע‬
‫א( הנה בעצם הבעיר‪ .‬המסובכת של ניתוחי־מתים לשם‬ ‫לד‪.‬בעיר‪ .‬של השתלת כליות כשד‪.‬תורם הוא מת‬
‫מסוכנים‬ ‫לימוד כדי לדעת לרפא חולים‬ ‫>ד‪.‬ודי‪.‬‬
‫כבר נכתב על כך ספרות־‬ ‫שלפנינו )ושלא לפנינו(‬ ‫שיש מחלוקת בין פוסקי דורנו אם מעיקר‬ ‫מצאתי‬
‫תורנית שלימה‪ ,‬וגם אני השבתי וכתבתי בזמנו בבירור‬ ‫הדין מותר או אסור לנתח את המת ולהיציא‬
‫ומיצוי השיטות בזה ונדפס בספרי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫את אחת מאבריו לשם השתלתו בחולה מסוכן‪ .‬האגרות‬
‫ח״ד סימן י״ד כיעו״ש‪.‬‬ ‫משד‪ .‬יו״ד ח״ב סימן קע״ד‪ ,‬וגם הובא במנחת יצחק‬
‫כל המדובר הוא כשמיהת לבסוף הכל יובא‬ ‫אבל‬ ‫)ח״ה סי׳ א׳( מתיר )פרט מהשתלת הלב( ולפי דעתו‬
‫לקבורה‪ ,‬וכשלא נד‪.‬נים מגופו של האבר כדרך‬ ‫גם מצוד‪ .‬לעשות כן‪ .‬לעומתו המנחת יצחק )שם סי׳ ז׳‬
‫הנאתן‪ ,‬ורק מתלמדים עליו‪.‬‬ ‫וט׳( אוסר‪ ,‬וד‪.‬גה״ר אריאלי מסופק )נועם כרך ו׳ עמוד‬
‫בכגון הנידון שלפנינו שרוצים לעשות שינוי‬ ‫אולם‬ ‫פ״ב(‪.‬‬
‫במעשה־בדאשית להחזיר אבר אדם מת לתחיד‪.‬‬ ‫ברור‪ ,‬לכל הדעות‪ ,‬שאסור להקריב את מיתת‬ ‫אולם‬
‫ע״י השתלתו בגוף אדם חי‪ ,‬ול ‪.T‬נות ממנו כדרך הנאתו‪,‬‬ ‫התורם או לנתח אותו ואפילו להכין אותו‬
‫כפי שד‪.‬יה נועד לתפק ‪T‬ו גם מקודם לכן בחיים חיותו‪,‬‬ ‫לנתוח אסור‪ ,‬עד שד‪.‬וא נפטר בוודאות )ז״א לפי הכללים‬
‫הדעת נותנת‪ ,‬רכך נראים הדברים‪ ,‬שבכגון דא‪ ,‬כל‬ ‫שקבעו חז״ל(‪.‬‬
‫גדולי הפוסקים היו אז בדעד‪ .‬אחת ואחידד‪ .‬שמצוה‬ ‫מכיון שצריכים לד‪.‬כין גם את התורם וגם את‬ ‫ובכן‪,‬‬
‫לתתם בודאי ליכא‪ ,‬ולא עוד‪ ,‬אלא שעל הבא לישאל‬ ‫המקבל לניתוח‪ ,‬זבנוסף לזד‪ ,.‬הכרחי לד‪.‬וציא את‬
‫אם יתרום אבר מאבריו לאחר מותו לשם מטרה כזאת‪,‬‬ ‫הכליד‪ .‬תוך ‪ 30‬דקות ממות התורם‪ ,‬ז״א מרגע שנפסק‬
‫היו ג״כ מיעציט לו שלא לעשות כזאת לד‪.‬עביר עליו‬ ‫זרם הדם זד‪.‬חמצן לכליותיו )פרוס׳ קן ספר אסיא עמו׳‬
‫את הדרך ולבטל ממנו במד‪ .‬מצוות ושיעברו עליו כמד‪.‬‬ ‫‪ ,( 184‬חשוב מאד לקבוע בדיוק מתי נפטר התורם‪.‬‬
‫איסורים‪ ,‬ובמתים חפשי כתיב ואין עליו כל חיוב‬ ‫את מה שמציע הגר‪.‬״ר ברוך י‪ .‬י‪ .‬רבינוב^‬ ‫וראיתי‬
‫לעשות מצוות בגופו לאחר מותו אפילו משום פיקוח‬ ‫)ספר אסיא עמו׳ ‪ — (190‬שאם התורם קשור‬
‫נפש‪ .‬ועם מותי עליו לתת לר‪.‬חזיר את גופו בשלימותו‬ ‫למכשירים שמשאירים אותו ב״חיים׳׳ על ‪ ’T‬הנשמד‪.‬‬
‫אל המקום אשר ממנו לוקח בראשונד‪ .‬כפי אשר עלתה‬ ‫וד‪.‬זרמת הדם באופן מלאכותי‪ ,‬שבלעזזם אינו נשאר‬
‫ועזר מלפניו ית״ש‪ .‬וישנו בדבר הזד‪ .‬הן משום ״והנגלות‬ ‫בחיים ויצא נפשו‪ ,‬אז ‪ .t .t‬אפשר להכין תורם כזד‪.‬‬
‫לד׳‬ ‫״והנסתרות‬ ‫לרבות משום‬ ‫לנו ולבינינו״ וגם‬ ‫לניתוח‪ ,‬וברגע המתאים )שגם הוא וגם המקבל מוכנים(‬
‫אלקינו״‪ ,‬וד‪.‬דברים מגיעים גם מעבר לאופק תחום‬ ‫לנתק אותו מהמכשירים‪ .‬ניתוק זה יהיה רק משום‬
‫ראייתנו‪ ,‬ורק לבו של אדם מרגיש ורואה זאת‪ ,‬בבחינה‬ ‫הסרת ״המונע׳׳ ובאותו רבע יהיה דינו כמת ואז ‪.T‬יה‬
‫של ״ולבי ראה הרבה חכמי־‪.‬״‪.‬‬ ‫מותר מיד לנתח אותו כדי לזדציא את הכליה מגופו‬
‫אמורים לא רק על הסכמר‪ .‬להסרת‬ ‫והדברים‬ ‫ב(‬ ‫לשם שתילתה בגוף המקבל‪.‬‬
‫והשתלת אבר ג תל ממת לחי ככליה‪,‬‬ ‫ו ב כן אבקש את דעתו על שתי הבעיות ‪:‬‬
‫קפג‬ ‫ציץ אליעזר תי״ג‬ ‫סימן צא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫]ויש להעיר‪ ,‬דלמעשה יוצא שבדרך כלל ועפ״י רוב‬ ‫אפילו על האבר הכי קטן כהסרת‬ ‫כי אם חלים‬
‫המדובר לא רק בהסרת הקרום של עין המת‬ ‫והשתלת קרום עיז‪ ,‬זקטן וגדול שם דעא‪.‬‬
‫בלבד‪ ,‬אלא המדובר‪ ,‬לנקר את העין אחרי המיתה‬
‫הדברים שראיתי שכותב על כגון זה בם׳‬ ‫ויפים‬ ‫ג(‬
‫ולגונזו אחרי כן במידת חום מתאימה‪ ,‬ובבוא הזמן‬
‫ישמח לבב )לאחד מגדולי רבני מרוקו( חיו״ד‬
‫והצורך מסירים מהעין את הקרום ומרכיבים אותו על‬
‫סי׳ מ״ה‪ ,‬וז״ל‪ :‬מכאן מודענא רבה למה שנתחדש‬
‫העין החי‪ .‬וא״כ מה גדול ניוול המת בזה‪ .‬הן מעצם‬
‫דבר פלא בימינו אלה ע״י רופאים מומחים שלוקחין‬
‫ניקור כזה‪ ,‬והן במה שמשהים את אבר זה של העין‬
‫גלגל עינים של מת ונותנים בעיני הסומא וחס׳ר עינ׳ן‬
‫כ״כ זמן רב בלי קבורה‪.‬‬
‫סי׳ מ״ה‪ ,‬וז״ל‪ :‬מכאז מודעא רבה למה שנתחדקז‬
‫יש להדגיש על האיסור היותר חמור שישנו‬ ‫כמו כן‬ ‫המוח ויאורו עיניו כאחד הבריאים‪ ,‬שלפי מ״ש יהיה‬
‫כאשר כן מסדרים אח ההשתלה בדרך העברה‬
‫ענין זה אסור לישראל שאין לך הנאת מת גדולה‬
‫מ ‪T‬ית מקרום עפעפי עיניו של מת תומ״י עם המיתה‬
‫מזה‪ ,‬זאע״פ שיש לצדד ולומר דהואיל ונזרקה חיות‬
‫ע״ג עיניו של החולה‪ .‬דבפי שקראתי‪ ,‬אז מתוך הבהירות‬
‫בעינים אלו ונעשית בהם תחית המתים תו לא חשיב‬
‫ומתוך רצון הרופא המנתח שזח יצליח יותר בבטחה‪,‬‬
‫הנאת מת כי חיות הנה‪ ,‬מ״מ כיון שמגופו של מת‬
‫הוא ממהר להסיר עור העפעפים תיכף ומיד לגסיסה‬
‫באו לא גריעי מתשמישיו של מת שגם הם אסורים‬
‫בעודו חומו בקרבו‪ ,‬באופן שבהרבה פעמים לא ברור‬
‫בהנאה‪ ,‬ועיין להגאון חת״ס בחיו״ד סי׳ של״ו לענין‬
‫אפילו אם מת בודאי‪ ,‬וא״כ הא חל על זה ממש דין‬
‫אם מותר לנתח המת כדי ללמוד ממנו אופני הרפואה‬
‫המשנה והגמ׳ בשבת ד׳ קנ״א ע״ב‪ :‬דהמעצים עם‬
‫לאותו חולי‪ ,‬וב׳ דאפילו יש לפנינו חולה ישדומה למחלתו‬
‫יציאת הנפש הרי זה שופך דמים‪ .‬משל לנר שכבה‬
‫של זה והניתוח יש בו ספק הצלת נפשות אפ״ה אסור‪,‬‬
‫והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה‪ .‬והיא הלכה‬
‫משום דלימוד זה מיקרי הנאה‪ ,‬דמת אסור בהנאה‪,‬‬
‫פסוקה ברמב״ם ובשו״ע באין חולק[‪.‬‬
‫אפילו במוכר עצמו לכך אסור משום הנאה וכו׳‪.‬‬
‫כן מהנהו טעמא‪ ,‬עליונים למעלה‪ .‬יש להמנע‬ ‫ואם‬ ‫ד(‬
‫ואע״ם שיש מי שחולק בזה היינו משום דס״ל דהנאת‬
‫גם מהתרמת כליות‪ ,‬ובנימוק נוסף‪ ,‬דמי יודע‬
‫הלימוד לא מקרייא הנאה‪ ,‬משא״כ בנידון זה שלוקחין‬
‫עוד מה תהיינה הכליות יועצות בגופו של השני ]ואותו‬
‫גלגל עינו של מת עצמו ונותנים עין תחת עין אין לד‬
‫הדבר גם בשתילת־עינים — מי יודע למה יתורר העיגים‬
‫הנאה גדולה מזו‪ ,‬והמוכר עצמו לכך ידע נאמנה שכאשר‬
‫בגופו של השני[ ויהיו נזקפים על התורם־המת שבגרמתו‬
‫יקום בתחית המתים יהיה סומא בעיניו כמו שהקפידו‬
‫בא זה‪ .‬וברור *שאין חילוק בין אם תורם תמורת כסף‬
‫חז״ל בעניני התכריכין מה״ט כנודע‪ ,‬ואע״פ ישאמרו‬
‫לבין אם מנדב‪ ,‬בהיות ואינו מצווה על כך‪ ,‬וישנם‬
‫שכל בעלי מומין יהיו מתרפאין‪ ,‬היינו בנולד כד ‪.‬או‬
‫ממילא תוצאות־מזרות האמורות‪.‬‬
‫שקרה לו מקרח ונולד בו מום‪ ,‬משא״כ בחובל בעצמו‬
‫זאת‪ .‬אני מזדהה בהחלט עם מ״ש בזה בשו״ת‬ ‫ועוד‬ ‫ה(‬
‫ומכר עיניו בכסף מלא‪ ,‬השכל מחייב שאין נותנין‬
‫מנחת יצחק שם ח״ה סי׳ ז׳ אות כ״ב‪ ,‬דעוד‬
‫לו תמורתן עכ״ל‪.‬‬
‫יש לומר בזה כדברי הרדב״ז בתשובה )ח״ג סי׳ תרכ״ז(‪,‬‬
‫הל אמנם מ״ש הספר הנ״ל בשם החת״ס שאסר בנידונו‬
‫דכתיב דרכיה דרכי נועם‪ ,‬וצריך שמשפטי תורתנו יהיו‬
‫שם אפילו כשיש ‪ .‬לפנינו חולה שדומח למחלתו‬
‫מסכימים אל השכל והסברא‪ ,‬ואיך יעלה על דעתנו‪,‬‬
‫של זה והניתוח יש בו ספק הצלת נפשות‪ .‬הוא לא‬
‫שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו א׳ו רגלו‬
‫נכון‪ ,‬ואדרבא החת״ם בתשובתו שם כותב מפורש‪,‬‬
‫כדי שלא ימיתו את חבירו‪ ,‬הלכך איני רואה טעם‬
‫דמפני שאין כאן פ״נ איכא משום איסור הגאה וגם‬
‫לדין זה‪ — .‬וכ״ז שייך אף בניתוח מת‪ .‬ומכ״ש לחתוך‬
‫משום ניוול‪ ,‬ומדגיש לכתוב‪ ,‬דאילו היה לפנינו חולה‬
‫אברו לצורך חי‪ ,‬אף כחולה לפנינו‪ ,‬כי איך יעלה על‬
‫שיש לו מכה כיוצא בזח ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו‬
‫הדעת לעשות כן אם מת גדול הדור או נשיא בישראל‪,‬‬
‫של זה קרוב לודאי דמותר‪ ,‬ושמה שאוסר הוא במי‬
‫ואם הי׳ מצוה גם אצלם שייך מצוה‪ ,‬ואם ל״ה מצוה‬
‫שתצה למכור עצמו בחיותו לרופאים שינתחוהו אחר‬
‫אצלם גם באיש פשוט ל״ש מצור‪ ,.‬דהתורר‪ ,‬ניתן לכל‪.‬‬
‫מותו ללמוד ממנו הלכות הרופאים ובנימוק‪ ,‬מפני‬
‫אלא עכ״ח דל״ש מצור‪ .‬בכד‪.‬״ג עיי״ש‪.‬‬
‫שזה איננו‪.‬נכנס בגדר פ״נ כלל וכלל כדיעו״ש‪ .‬וזה‬
‫בעיני ששום אחד מד‪.‬רבנים וד‪.‬תלמידי חכמים‬ ‫וברור‬
‫ממש ההיפד ממה ששם בפיו הס׳ הנ״ז‪ ,‬ולא מובן‬
‫שכתבו להתיר בזה בזמנינו‪ ,‬לא יהא מוכן‬ ‫‪,‬‬
‫איד שהס׳ הנ״ל בא לכלל טעות כזה בדברי החת״ם‪.‬‬
‫לקיים את ה״אם אתה עושד‪ .‬כן״ ולא יד‪.‬א מוכן לתרום‬
‫אחד מאבריו לשם מטרד‪ .‬זאת אפילו אם ידע נאמגד‪.‬‬ ‫לדעתי‬ ‫המה‬ ‫א ב ל סיפא דדברי הס׳ הנ״ז נאמנים‬
‫שישתמשו בו רק עבור הצלת חולד‪ .‬מסוגן‪ .‬אלא‬ ‫זלהרגשתי‪ .‬ודומה לכיוון זה של הס׳ הנ״ז דורך‬
‫הוא זר‪ ,.‬מפני שהד‪.‬כרה העמוקה של האדם מישראל‬ ‫גם בספר ישכיל עבדי ח״ו חמ״ד סי׳ כ״ו‪ ,‬והעלה לאסור‬
‫המאמין ]ומושרש עמוק באמונתו[ היא‪ ,‬דבשם שלאחר‬ ‫השתלת עינים ע״ש‪ ,‬אם כי יש לערער על כמה‬
‫המות ״הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנד‪.‬״‪ ,‬כך גזירת‬ ‫מהנווותיו שם כיעו״ש‪.‬‬
‫ציץ אליעזר תי״ג‬ ‫סימן צב‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קפד‬
‫י״א־ט״ו )מדי דברו בנוגע להשתלת לב(‪ ,‬דבמקרב‬ ‫הצו האלקי בזה כי גם הגוף בשלימותו יקוים בו‪ ,‬כי‬
‫אף חיי שעה הוי בכלל שפיכת דמים ודאי ולא הותר אף‬ ‫״ישוב העפר על הארץ כשהיד‪.‬״‪ .‬ולא להתחכם להחזיר‬
‫משום הצלת נפש אחרת אף דיד‪,‬יד‪ .‬בזה ודאי הצלד‪,‬‬ ‫לתחיה חלקים ממנו‪ .t .t i ,‬הנימוק מד‪ .‬שיהיה‪.‬‬
‫עיי״ש‪ .‬ודון מינד‪ ,‬ומינד‪ .,‬ואין לד‪,‬אריך יותר‪.‬‬ ‫ו( דוג מ א כזאת שישנו מצב‪.‬שפוטרים את האדם אפי׳‬
‫והנני בכבוד רב ובברכר‪ ,‬מרובה‬ ‫מפיקוח נפש‪ ,‬אפשר לד‪.‬ביא ממה שפוסק‬
‫אליעזר יהודה רולדינרג‬ ‫הרמב״ם בפ״ז מד‪.‬׳ רוצח ה״ח‪ ,‬וז״ל‪ :‬הגרלד‪ .‬אינו יוצא‬
‫מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוד‪ .‬או לעדות‬
‫סימן צב‬ ‫בין עדות ממון בין עדות נפעזות ואפילו להציל נפש‬
‫בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים אז מיד הנהר או‬
‫בדין קבורת ב׳ מתים בקבר אחד וכמה‬ ‫מיד הדליקד‪ .‬ומן המפולת אפילו הל יעזראל צריכין‬
‫שיעור המחיצה שיש לעשות ביניהם‪.‬‬ ‫תשועתו כיואב בן צרדד‪ .‬אינו יוצא משם לעולם עד‬
‫ב״ה‪ .‬ירושלים עיד‪,‬״ק‪ .‬עש״ק דברים תשל״א‪.‬‬ ‫מות הכהן הגדול ואם יצא התיר עצמו למיתה עכ״ל‪,‬‬
‫וד‪.‬יינו‪ ,‬מפני שכך גזרה התורד‪ .‬על הרוצח ; כי בעיר‬
‫לכבוד הגאון הגדול המפורסם‬
‫מקלטו ישב‪ .‬זא״כ נראה דד‪.‬״ד‪ .‬דיש לומר גם בנתץננו‪,‬‬
‫שליט״א‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫רבי‬
‫דכך גזרה התורד‪ .‬על מת דכי קבור תקברנו‪ .‬ולכן אינו‬
‫אב״ד ירושלים‪.‬‬
‫רשאי לבטל ממנו חיוב זד‪ .‬אפילו מעזום הצלת נפש‪.‬‬
‫שאני מתכונן לפנות את עצמות אבא‪.‬הרב זק״ל‬ ‫היות‬ ‫וגם אחרים מוזהרים על כך‪ ,‬דקיום המצוד‪ .‬דכי קבור‬
‫ועצמות סבא הרב זק״ל ולד‪,‬ביא את עצמותיד‪,‬ם‬ ‫תקברנו כמאמרד‪ .‬ובשלימותד‪ .‬הכתובה במת נאמרד‪.‬‬
‫לארץ ישראל ולקבור אותם בירושלים ‪— :‬‬ ‫על החיים‪.‬‬
‫לפי הלכד‪ ,‬מותר לקבור אותם בקבר אחד דהיינו‬ ‫האם‬ ‫ז( וחמורה היא גם הבעי׳ השני׳ שמעורר כבו׳ במכתבו‪,‬‬
‫את אבא וסבא זק״ל עם הפסק של מחיצה‪ ,‬וכמה‬ ‫ואולי עוד ביותר‪ ,‬ור‪,‬יא‪ ,‬הקביעה המדויקת‬
‫צריך לד‪,‬יות המרחק בין קבר אבא לקבר סבא זק״ ל‪.‬‬ ‫מתי נפטר התורם‪ ,‬וכרוך עם זה גם הבעיר‪ ,.‬אם מותר‬
‫חותם ברגשי כבוד ויקר לכהד״ג ובברכה‬ ‫לעכב יציאת הנפש מד‪.‬תורם‪ ,‬כפי שמתאר בדבריו‪.‬‬
‫אשר שמואל פנט‬ ‫ו מ ל ב ד מה שהשכיל כבר לבאר בזה בשו״ת אגרות‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫מעזה )חיו״ד ח״ב סי׳ קע״ד(‪ ,‬וכותב‪ ,‬דבדבר‬
‫ירושלים עיד‪.‬״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬י״א מנ״א תשל״א‪.‬‬ ‫שעושין הרופאים לקיים את מי שרוצים ליטול ממנו איזד‪.‬‬
‫נ״י‬ ‫אשר שמואל פנט‬ ‫לכבוד היקר בנש״ק ה״ר‬ ‫אבר שיחיד‪ ,.‬אף שלא היד‪ .‬ראוי כבר לחיות‪ ,‬ע״י אמצעים‬
‫דכיון‬ ‫מלאכותיים עד שיהיה מוכן להשתיל בחולה‪,‬‬
‫שלום רב‪.‬‬
‫שאינו לרפואתו אלא לד‪,‬אריך חייו איזד‪ .‬שעה‪ ,‬אם חיי‬
‫מכתב ־שאלתו‪ .‬ור‪,‬מדובר שרצונו לקיים כיבוד‬ ‫קראתי‬ ‫השעה שיחיה ע״י האמצעים של הרופאים יהיה ביסורים‬
‫אבות לאחר מותם ולהעלות עצמות אביו‬ ‫אסור‪ .‬וממשיך וקובע‪ ,‬דסתם עיכוב יציאת הנפש בגוסס‬
‫ואבי אביו זצ״ל לארץ ישראל‪ .‬אך דא עקא שאינו‬ ‫הוא ביסורים‪ ,‬ומה שיאמרו הרופאים שאינו מרגיש‬
‫יכול לשאת בהחוצאות הגדולות שצריך להוציא גס‬ ‫כבר ביסורין אין לד‪.‬אמינם כי אפשר לא שייך שידעו‬
‫עבור קניית ב׳ קברים נפרדים‪ ,‬ולכן נפשו בשאלתו‬ ‫זה יעו״ש‪.‬‬
‫אם יוכל לקברם בקבר אחד ורק בד‪.‬פסקת מחיצה‪ ,‬ואם‬ ‫חוץ מזה‪ .‬לדעתי‪ ,‬לפי התיאורים‪ ,‬ולפי חילוקי הדיעית‬
‫כן כמה צריך להיות המרחק ביניהם‪,‬‬ ‫בין הר‪,‬לכר‪ .‬לבין הרפואה שבימינו מתי שיש‬
‫בדרות שד‪,‬מדובר הוא באב ובן ששניהם היו‬ ‫והנה‬ ‫לקבוע בדיוק את המות‪ ,‬וביותר לאור האנדרלמוסיא‬
‫יראים ושלימים וגדולים בתורה‪ ,‬וראוי לבן‬ ‫שמכניסים בזה המכשירים שיחברו לגופו אשר משאירים‬
‫ליכנס אצל אביו‪ ,‬וגם כפי שקראתי במכתב שד‪.‬ראה לי‬ ‫אוחו עי״כ בחיים ע״י הנשמה והזרמת הדם באופן‬
‫מד‪,‬רב דשם עומדים העכו״ם לפנות הקברים משם‪ ,‬ומכיון‬ ‫מלאכותי)יעוין לעיל סימן פ״ט תיאור ארוך בזד‪ .‬עיי״ש‬
‫שלא יוכל עמוד בד‪,‬ד‪,‬וצאות הגדולות לקניית ב׳ קברים‬ ‫היטב ותבין האוביקטיביות הרבד‪ ,‬שצריכים לכן כדי‬
‫נפרדים‪ ,‬כנ״ז‪ ,‬לכן נראה לי דיש לד‪,‬תיר לקברם בקבר‬ ‫להבין במצבים(‪ .‬וגם לרבות חרדת הרופאים המטפלים‬
‫אחד‪ ,‬ובהפסק מח ‪r‬ר‪ ,,‬וד‪,‬מרחק יד‪.‬א שני טפחים‪ .‬ואם‬ ‫להצליח במלאכתם ״מלאכת־השתילה״‪ ,‬לא ימלט כמעט‬
‫אפשר בנקל שיד‪,‬א שלעוה טפחים מה טוב‪ ,‬יבפרט‬ ‫שלא יכשלו בזדון או בשגגה לגמם באיזד‪ .‬צורה‬
‫שד‪,‬מדובר בעצמות ולא עדנד‪ ,‬בשר שיוצא עוד מוד‪,‬ל‬ ‫שד‪.‬יא ע״י טיפולם לקיצור החיים של זה התורם‪ ,‬ולו‬
‫ונבלע‪.‬‬ ‫לרגעים תבחננו‪ ,‬ושע״ז הוא שאמת ז״ל בד‪,‬ד‪,‬יא דעזבת‪.‬‬
‫דידי מדברי החכמת אדם בקו׳ מצבת משה סי׳‬ ‫וחילי‬ ‫דהמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים מעול‬
‫י׳ שד‪,‬עלה בדבריו להקל ושנכון להרחיק ג״ט‬ ‫לנר שכבד‪ ,‬וד‪,‬ולכת אדם מניח אצבעו עליה מש כבתה‪.‬‬
‫ושבפחות מו׳ אצבעות א״א להקל בשום אופן עיי״ש‪.‬‬ ‫ויפר‪ .‬מבאר בשו״ת מנחת יצחק שם בסי׳ ז׳ אותיות‬
‫קפה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צג‬ ‫שו״ת‬
‫האנגליקאנית‪ ,‬ועוה״ד של האשד‪ .‬הגיש בשמה לפני‬ ‫ו כ ך העלה גם הערוה״ש סעיפים ר ז׳ די״ל דבזה״ז‬
‫ביד‪.‬״ד המשאלד‪ .‬דלקמן‪.‬‬ ‫שלא פותחים הקברות ללקט העצמות י״ל דכו״ע‬
‫המבקשת אינה יודעת מר‪ .‬משמעות המלים ״חזרה‬ ‫יודו דאין צריך להרחיק ר ספחים אלא אין שיעור‬
‫לחיק היהדות״‪ .‬בשם המבקשת אכיר תודד‪ .‬לכב׳‬ ‫לעוביה של הדופן ורק מיחו אם יש ביכולת להרחיק‬
‫בית דין אם יואיל לפרש את המלים הנ״ל‪ :‬״האם‬ ‫ג״ט צריכין לעשות כן יעו״ש‪.‬‬
‫כוונתן שהמבקשת חזרה ליהדות מדת אחרת‪ ,‬או‬ ‫זאת ראיתי בספר ארץ חיים )סתחון( שמביא‬ ‫ועוד‬
‫שהמבקשת הזרד‪ .‬בתשובד‪ .‬ומעולם לא השתייכה‬ ‫בשם הגאון חקרי לב מהדו״ב יו״ד סימן י״ב‬
‫לדת אחרת )כי המרתר‪ .‬כביכול לא היתד‪ .‬המרד‪(.‬‬ ‫שכותב שבעיה״ ק ירושלים ת״ו יש כמה קברים שאין‬
‫וכן לא חדלה מעולם מלהיות יהודיד‪.‬״‪.‬‬ ‫בין קבר לקבר אלא טפח או שני טפחים‪ .‬והגם שכותב‬
‫ראינו וחשנו )אני וחברי הדיינים דאז הגר״ע יוסף‬ ‫להנדז שזה נגד הדין‪ ,‬אבל מביא שם מכמה פוסקים‬
‫וד‪.‬גר״י קפאח שליט״א( בסכנד‪ .‬האורבת לבת־‬ ‫אחרים שלפי״ד מתיישב זה ושהנוהגים להקל יש להם‬
‫היד‪.‬ודיר‪ .‬שלפנינו‪ .‬וחשתי ולא ד‪.‬תמר‪.‬מהתי‪ ,‬והוספתי‬ ‫על מה לסמוך‪ ,‬ובפרט בקרקע קשה כבירושלים‪ ,‬ומזכיר‬
‫ד‪.‬בר‪.‬רד‪ .‬ונימוקים להחלטה האמורה כדלקמן‪.‬‬ ‫שם גם מהנימוק של מה שקשה לקנות מסיבת עניות‬
‫הנ ה פשוט ובחר כי לפי ההלכה היהודית אין ביכלתו‬ ‫יעו״ש‪ ,‬ודון מינה ומינה‪.‬‬
‫של יהודי בשום פנים להשתחרר ולפרוק עולו‬ ‫זאת היא דעתי בנ ‪T‬וננו‪ ,‬דמותר לקברם בקבר אחר‬ ‫לכן‬
‫מעמו‪,‬‬ ‫יניקתו‬ ‫ושורש‬ ‫מתורתו ולנתק את קשריו‬ ‫בהפסק מחיצה ומרחק שני טפחים )ומן המובחר‬
‫השתייכותו השרשית לעם ד‪.‬יד‪.‬ודי מבוססת על העובדה‬ ‫יהא אם יוכלו לעשות ג׳ טפחים(‪ .‬ובפרט בצירוף כל‬
‫הקיימת שד‪.‬וא נולד להורים יהודים — או יותר מדויק ‪:‬‬ ‫הנימוקים האמורים שהמדץבר באב ובן ששניהם צדיקים‬
‫מאם יהודיה‪ .‬וכבר הגדיר את הדבר כאופן ממצד‪ .‬רבינו‬ ‫ובקבורת עצמות בלבד‪ ,‬ואין ביכולת המטפל בדבר‬
‫הגדול הרמב״ם ז״ל באגרת־תימן‪ ,‬באמרו‪:‬‬ ‫לעמוד בההוצאות המרובות‪ ,‬ויש מצוה להעלותם גם‬
‫ומי שלא יתכן לו לצאת בשום זמן )מאותן‬ ‫מכח זה שאם ישארו במקומם יש חשש שהעכו״ם יפנו‬
‫הארצות שכופין על השמד וד‪.‬מרת הדת( לא‬ ‫אותם בבזיון ח״ו‪.‬‬
‫ינד‪.‬ל נפשו לאט ויפשע בעצמו ויעשד‪ .‬הפקר לחלל‬ ‫ונזכה ביקיצת שוכני עפר בב״א‪.‬‬ ‫ויה״ר‬
‫השבת ולאכול איסורים ויעלה על לבו שפרק מעליו‬ ‫בכבוד רב‬
‫עול התורה‪ .‬שר׳תורה הזאת לא יוכל לד‪.‬מלט‬ ‫אליעזר יהודה ורלדינברג‬
‫ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם לא‬
‫הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו בין ברצונו ובין‬ ‫סימן צג‬
‫שלא ברצונו‪ .‬אבל הוא נענש על כל מצוד‪ .‬ומצוה‬
‫החזרת מומרת לחיק היהדות‬
‫שבטל מן הצווים‪ .‬כלומר ממצות עשד‪ ..‬וגם יענש‬
‫על כל מד‪ .‬שיעבור ממצות לא תעשר‪ ..‬ולא יעלד‪.‬‬ ‫הוה )בשנת תשכ״ג( באשה אחת בת להורים‬ ‫עובדא‬
‫על הדעת שבדדותו עושד‪ .‬החמורות שלא יענש על‬ ‫יהודים שהגישה בקשה לביה״ד להחזירה לחיק‬
‫הקלות כדי שיפקיר עצמו להן‪ .‬אבל ירבעם בן‬ ‫היהדות‪ .‬בהופעתה לפני ביה״ד מיררה בבכי וסיפרה‬
‫נבט שחיק עצמות יענש על העגלים שחטא בד‪.‬ם‬ ‫פרשת המרתה את דתה בכנסיה האנקליקאני מתוך‬
‫וד‪.‬חטיא ‪.‬את ישראל‪ ,‬וכמו כן יענש על שביטל‬ ‫טירוף ובילבול דעת באשר שרצתה להנשא לאחד מבן‬
‫מצות סוכד‪ .‬בסוכות‪ ,‬וזה העיקר יסוד ®יסודי‬ ‫הדת האגגליקאנית‪ ,‬והביעה את חרטתה הגמורה על‬
‫התודה והדת ולמדוהו יעשו היקש עליו עכ״ל‪.‬‬ ‫מה שעשתה‪ .‬וזה מבוקשה ‪ :‬״רצוני לחזור ליהדות‪ ,‬היתה‬
‫לנו שד‪.‬עיקר הגדול מיסודי דת־תודתנו*ד‪.‬קדושד‪,‬‬ ‫הרי‬ ‫לי טעות התאהבתי בו וחטאתי‪ ,‬מעולם לא האמנתי בדת‬
‫הוא ששום אחד מזרע יעקב לא יוכל להמלט‬ ‫הנוצרית‪ ,‬אין לגו ילדים‪ ,‬נפרדתי ממנו מלפני חצי‬
‫ממנד‪ .‬לעולם ®ן ברצונו ו®! שלא ברצונו ובעל כרחו‬ ‫שנה‪ ,‬ועתה אני אצל הורי‪ ,‬אני מתחרטת על מה שקרה‬
‫הוא נשאר יד‪.‬ודי דבוק לדת משה‪ ,‬מבלי יכולת בשום‬ ‫לי״‪.‬‬
‫פנים להשתחרר ממנה‪.‬‬ ‫מו בן שהוחלט לקבלה בתשובה‪ .‬אבל נתקלה בקשיום‬
‫מסופר נאמנו*‪ .‬על רכינו הגר״א ז״ל מווילנא‪.‬‬ ‫וככה‬ ‫מהכמורה האנגליקאנית שלא רצו לחתום על‬
‫כי פעם בא מומר אחד לפניו וביקש יי״ש לשתות‪,‬‬ ‫צאתה מדתם כדמש‪ .‬וביה״ד החליט בתאריך כ״ג ניסן‬
‫וצוד‪ .‬אח בער‪,‬״ב שלא יתן לו עד שיברך‪ ,‬ולא רצד‪.‬‬ ‫תשכ״ג כדלקמן ‪— :‬‬
‫לברך באמרו הרי הוא מומר ושותד‪ .‬ככל הנכרים בלא‬ ‫על פי הבירורים שהיו לפנינו מאשרים שהמבקשת‬
‫ברכה‪ .‬אמר ‪ Tonn‬הגר״א ז״ל‪ ,‬שוטה וכסיל‪ ,‬בזה שהנך‬ ‫חזרה לחיק היהדות בדמו״י ויש לרשום את דתה‬
‫מומר לא פטרת א״ע משום פרטי דקדוק מצוד‪ .‬קטנה‪,‬‬ ‫כיהודיה‪.‬‬
‫והרי אתה כישראל ג « ר‪ ,‬ומד‪ .‬שהרשעת וחטאת תקבל‬ ‫האמורה לא סיפקה עדיין לרשות־הרשמית‬ ‫ההחלטה‬
‫עונשים הראויס לך‪ ,‬וד‪.‬כ^רד‪ .‬לא תועיל לך‪ ,‬ואף שתכפור‬ ‫ולא יכלה לעמוד נגד ההתנגדות של הכנסיה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צג‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קפו‬
‫למער ימצא חן בעיניך כי״ר ונאמר אמן‪) .‬שו״ת‬ ‫בכל תענש כמה וכמה עד שתצורף ותשאר ישראל‪ ,‬כי‬
‫רשב״ש מובא בפ״ת יו״ד סי רס״ח סק״י(‪.‬‬ ‫זרע אברהם אינו כלה וכדכתיב ואעשה אותך לגוי גדול‬
‫היד‪.‬דות‬ ‫לחיק‬ ‫אומרת שמקבלים את חזירתו‬ ‫זאת‬ ‫וכו׳ ונברכו בך כל משפחות האדמה )ספר ארחות חיים‬
‫באהדה ובשמחה רבה‪ ,‬ואומרים לו ‪ :‬אחינו אתה‪.‬‬ ‫מבעהמ״ח ספר ברכת ראש על ברכות ונזיר(‪.‬‬
‫ומתפללים עליו לפני אבינו שבשמים כשם שהטה את‬ ‫רבותינו הגדולים ממשיכי התורה שבעל פה‬ ‫אמנם‬
‫לבו לשרב בתשובה שלימה אל חיק היד‪.‬דות שממנה‬ ‫איש מפי איש עד משה מסיני בכחם כי רב‪,‬‬
‫לוקח ומשם מקור יניקתו כן יטע בלבו אהבתו ויראתו‬ ‫תקנו תקנות ויסדו דינים מיוחדים נגד פורקי עול‪,‬‬
‫ויחננו םדעה ובינה והשכל לר‪.‬בין עמקי וסודי התורה‬ ‫ובמיוחד נגד מומרים השמים על פניד‪.‬ם מסוד‪ .‬של דת‬
‫ולמצוא את נתיב מצוותיך‪ ,‬לטוב לו בזד‪ .‬ובבא‪ .‬וכל‬ ‫אחרת ומתכחשים אל צור מחצבתם‪ .‬וכאשר עשר‪ .‬כן‬
‫זה בגלל ובאשר שממעיקרא לא פקעו ממנו יהדותו כלל‬ ‫יעשה לו לשלם לו במדה כנגד מדה לשלול ממנו הרבה‬
‫וכלל‪.‬‬ ‫זכויות הנובעות לו מיהדותו‪ ,‬וכן לד‪.‬פקיע ולהסיר ממנו‬
‫האמור מובן בפשיטות שבכתבנו בהחלטתנו מיום‬ ‫מיכל‬ ‫חסינות של הרבה דינים אשר תנאי הותנה על חלותם‬
‫כ״ג ניסן תשכ״ג כי המבקשת ״חזרה לחיק‬ ‫ההתנהגות כדת משה וישראל‪ .‬וגם זאת להחיל עליהם‬
‫היד‪,‬דות״ המכוון הברור הוא כי עזבר‪ .‬את הרצון־הרע‬ ‫דבר־הצו של ״לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי״‪.‬‬
‫״אשר אנסה עד כד‪.‬״ יחזרה אל רצונה הטוב וד‪,‬אמיתית‪.‬‬ ‫ואין כאן המקום להאריך בפירוט והגדרת הדינים‬
‫וכפי שמצינו ברמב״ם בפ״ב מד‪,‬׳ גירושין ד‪,‬״כ שמסביר‬ ‫המסועפים המסתעפים מזה )קטע זה מכוון נגד כמה‬
‫ענין הכופין אותו עד שיאמר רוצד‪ ,‬אני‪ ,‬שהוא זה‪ ,‬מפגי‬ ‫מומרים שהרבו לפשוע אז — ולדאבון לב ממשיכים‬
‫״שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות‬ ‫גם כעת — כאן בארצנו הקדושד‪ .‬לחרפתנו ולבשתנו(‪.‬‬
‫דבר שאינו מחויב בו מן התורד‪ . .. ,‬אבל מי שתקפו‬ ‫כל זה בפרטים ובענפים‪ ,‬אבל בכללות ובשורש‬ ‫אך‬
‫יצרו הרע לבטל מציה או לעשות עבירה והוכה עד‬ ‫נשאר כאמור קשור ומושרש בקרקע־היהדות הן‬
‫שעשר‪ ,‬דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר‬ ‫בדתו והן בלאומיותו‪ ,‬ואין כל הכרה להפרדה בין הדת‬
‫האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא‪ ,‬אנס עצמו‬ ‫והלאום )כפי שמתנכלים לעשות נגד המבקשת שלפנינו(‪,‬‬
‫בדעתו הרעה ‪ . . .‬ויצרו הוא שתקפו ‪ ...‬״ ואותר הדבר‬ ‫אלא הכל חד ומקושר אחד עם משנהו בקשר בל ינתק‬
‫הוא בדיוק גם בנידוננו‪ .‬יצרר‪ .‬הוא שתקפה לעשות‬ ‫והדין היהודי )שמשם‬ ‫— ברצונו ושלא ברצונו‬
‫בזמנו הצעד אשר לא יעשה והיתה אנוסה לדעתד‪ ,‬הרעה‪,‬‬ ‫של‬ ‫לוקחה המבקשת( שולל בד‪.‬חלט כל הגדרה‬
‫וכעת כיון שתש יצרה היא שבה אל מהות־עצמיותד‪ .‬הוא‬ ‫השתייכותו של בן מומר זה ■לדת או ללאום אחר‪,‬‬
‫מקור מחצבתה היהודי‪.‬‬ ‫ושום טקס של המרת דת אין ביכלתו להוציאו ולנתקו‬
‫פשוט וברור שדבר המרתה של המבקשת את‬ ‫ועל כן‬ ‫מהשתייכותו העקרונית וד‪.‬שרשית לעמו היהודי והוא‬
‫דתה־היהודי היה כלא היד‪ .,‬ומעולם לא יצתה‬ ‫נשאר כישראל לכל דבר )עיין שו״ת נו״ב מהדו״ת‬
‫)כפי‬ ‫בלאומיותה‬ ‫ממסגרת יהדותה לא בדתה לא‬ ‫חאה״ע סי׳ פ׳ יעו״ש( ואע״ם שחטא ישראל הוא וכל‬
‫שמתנכלים לד‪,‬פר ‪ T‬בזה( וחזרתה ליד‪.‬דות היא כחזרת‬ ‫דינו ■כישראל ואפילו הזרע שהוליד מישראלית או‬
‫בת לחיק אמה‪.‬‬ ‫ממומרת דינים כישראלית■ גמורים )עיין ערוה״ש אה״ע‬
‫וב״ה שעלה בידינו להציל נפש אחת מישראל מבין‬ ‫סי׳ מ״ד סעיפים ט׳ ־ י״א( ובמומרת הזרע ישראלים‬
‫צפרני הכנסיד‪ ,‬הנכרית‪.‬‬ ‫אפילו בהולשה מעכו״ם‪.‬‬ ‫י‬ ‫■‬
‫רעל ‪:‬כן הדין הוא שכאשר תש יצ ת של זה ובא‬
‫סימן צד‬ ‫לפנינו לומר ; רוצד‪ •.‬אני לחזור אל קבלת‬
‫עול יהדותי כפי אשר מוטל עלי לפי הדת היהודית אשר‬
‫ע״ד מי שזנח אשתו ונשא בערכאות נכרית‬ ‫•אנכי י חלק בלתי נפרד ממנה‪ .‬אזי אינו זקוק מעיקרא‬
‫ומסרב לשוב לאשתו וגם מתחמק מלפטרה‬ ‫ררינא לשום טקס־דת‪ .‬ורק למעלה בעלמא ולרווחא‬
‫בג״פ‪ ,‬האם חייבים הקרובים להתאבל אחר‬ ‫דמילתא מטכיליז אותו לדעת כמה מהפוסקים‪ ,‬ומקבל‬
‫מיתת איש כזה‪ ,‬וכו אם יש לקוברו בביה״ק‬ ‫עליו דברי חבירות־ בפני שלשה ■)עיין יו״ד סי׳ רס״ז‬
‫היהודי ולו סמיד לגדר‪ ,‬ולהתעסק בקבורתו‬ ‫סעי׳ ח׳ וסי׳ רס״ח סעי׳ י״ב(‪ .‬ועם זאת אין מכבשים‬
‫ולויתו‪ ,‬ומה המה דרכי ההתראה והאיומים‬ ‫ואין מבהילים אותו כלל‪ ,‬אלא־ מושכים ■אותו בחוט‬
‫שיש להתנהג אתו ושעי״כ יופעל עליו גם‬ ‫של חסד‪ .‬ועם שובו מתפללים עליו תפלה נרגשת לפני‬
‫לחץ שיסכים לפטור אשתו היהודיה בג״פ‪.‬‬ ‫■‬ ‫■‬ ‫אבינו שבשמים לאמור‪— :‬‬
‫או׳׳א הצלח נא לעבד הנקרא שמו כך ומשוך‬
‫ב׳׳ה‪ .‬יום ועש״ק ט״ו טבת תשל״ו‪.‬‬
‫אליו חסדך וכשם שהטית לבו לשוב בתשובה‬
‫שלימד‪ .‬לפניך כן תסע בלבו אהבתך דראתך‬
‫לכבוד הרה״ג המפורסם רב פעלים לתורה ולתעודד‪ ,‬וכו׳‬ ‫ותפתח לבו בתורתל ותדריכהו בנתיב מצותיך‬
‫ישפז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שכותב מר במכתבו‪ ,‬דידועים לו דברי הח״ס ״ברם‬ ‫ומה‬ ‫שליט״א‪,‬‬ ‫אברהם נפתלי צבי רות‬ ‫מוהר״ר‬
‫יש חילוק בין קבורה בא״י — כי סוף כל סוף‬ ‫בפפד״מ‪ .‬הרב למדינת העססין‪.‬‬
‫צריך לדאוג שכל איש יהי׳ קבור באיזה מקום שר‪,‬וא‬ ‫אחדשכח״ר‪.‬‬
‫— ובין איש שגר במדינה אחרת ואשתו הלא יד‪.‬ודיה‬ ‫להזדקק‬ ‫בקשני‬ ‫מ כו ב די הרב ר׳ דוד זרצקי נ״י‬
‫או איזה מוסד שהוא ידאוג בעד קבורתו״‪ .‬ומתקבל‬ ‫לשאלותיו של כת״ר‪ .‬במכתבו אליו מיום‬
‫הרושם שרצונו לחלק דהח״ס מדבר על קבורה בא״י‪,‬‬ ‫ז׳ טבת דנא‪ .‬ונעתר למבוקשו הרני להשיבו על מספר‬
‫ולא כן הדבר לאמיתו‪ ,‬דהח״ס מדבר שם ג״כ מחו״ל‪,‬‬ ‫שאלותיו‪ .‬ובקצירת האומר‪.‬‬
‫)שעל כגון זה הוא שנשאל שם(‪ ,‬ומה שכותב לציין‬ ‫מכוונות למעשה על יהודי שהוא נשוי עם‬ ‫שאלותיו‬
‫ולהשוות למ״ש בזה הכל בו )גרינוואלד( ח״א עמ׳‬ ‫יהודיה ואח״כ נשא אשה לא יהודיה על‬
‫‪ 191‬וד‪,‬לאד‪ ..‬הנד‪ .‬הכל בו כותב שם לחלק בכזאת‪,‬‬ ‫אשתו‪ ,‬ואינו מובן לשוב אל היהודיה‪ ,‬וכ״ב מתחמק‬
‫ברצותו להשיג על ראית הח״ס שם בדבריו שמחויבים‬ ‫לפטרה בגט כדמו״י‪ :‬האם חייבים הקרובים להתאבל‬
‫לקברו מזה שד‪.‬רוגי ב״ד שיש בד‪.‬ם עובדי ע״ז ואנשי‬ ‫אחר מיתת איש כזה‪ ,‬האם צריך לתת לו מקום קבורה‬
‫עיד‪.‬״נ אם כל זאת מקברים אותם על ידי ישראל‪ ,‬וע״ז‬ ‫בבית החיים ואפילו סמוך לגדר ביד‪,‬״ק‪ ,‬האם יתעסקו‬
‫כותב הכל בו שיש לדחות זאת הראי׳ של הח״ס‪ ,‬מפני‬ ‫בו בקבורתו וישתתפו בלויתו‪ .‬ומה המה דרכי ההתראה‬
‫ששם קרה זאת בא״י בעיר של ישראל שלא היה שם‬ ‫והאיומים שיש לנו<וג באיש הזה‪ ,‬ולהפעיל עי״ב לחץ‬
‫רק קברות ישראל וממילא מוטל החוב על ישראל‬ ‫עליו שיתרצה גם לפטור את אשתו היהודיה בג״פ‪.‬‬
‫לקברו ע״ש‪ .‬וע״ז אשיב ואומר דלמעשה אפילו אם‬ ‫נו ס ף על האמור מציין כת״ר‪ ,‬כי הוא פורש מדרכי‬
‫היתר‪ .‬דחיתו זאת של ספר בל בו כראי מוצקת‪ ,‬ג״כ‬ ‫ציבור‪ ,‬ואפילו בימ״ג אינו בא לביהכ״נ‪.‬‬
‫לא היו מתבטלים עוד עצם דברי הח״ס שם בזה שמבסס‬ ‫א( ו הנ ה בנוגע לחיוב אבילות על איש כזה‪ ,‬הלכה‬
‫אותם שם גם בלי זאת הראיה‪ ,‬ומד‪ .‬גם דנראה שד‪.‬דחיה‬ ‫פסוקה היא בשו״ע יו״ד סי׳ שמ״ד סעי׳ ה׳‬
‫הזאת אין בה בכדי השב‪ ,‬דאם יש חיוב אפילו על‬ ‫וז״ל ‪ :‬כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול‬
‫שכזר‪ ,‬לקברו כדילפינן ממה שנאמר בהם בי קבור‬ ‫המצוות מעל צוארם ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם‬
‫תקברנו‪ ,‬כמדגיש לד‪.‬ביא מזה הח״ס שם‪ ,‬איד נוכל‬ ‫ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות‬
‫להפקיע את עצמנו מחיוב זה ולומר שאינם יהודים‬ ‫אלא הרי הם כבני חורין לעצמם כשאר האומות וכן‬
‫יקברוד‪,‬ו? ועוד זאת‪ ,‬וכי בא״י אין שכנים עבו״ם‪,‬‬ ‫המומרים והמוסרים כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים‬
‫ואין קברות עכו״ם ‪ 1‬ואיד נתפתו לע״ז ? ואיד נעשתה‬ ‫עליהם אלא אחיוע ושאר קרוביהם לובשים לבניזם‬
‫העיר עיר הנדחת ? ועובדי ע״ז ועיר הנדחת הרי יכולים‬ ‫ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים עכ״ל‪.‬‬
‫הספר ?‬ ‫‪t‬‬ ‫לד‪.‬מצא גם על‬ ‫לנו שמעיקרא דדיגא אין כל חיוב אבילות על‬ ‫הרי‬
‫האו״ז שמזכיר כת״ר בדבריו‪ ,‬כבר דשו גדולי‬ ‫ובדברי‬ ‫הקרובים אחר מיתת איש כזה‪.‬‬
‫הפוסקים הרבה בדבריו‪ ,‬ועל יסוד דברי שו״ת‬ ‫לא רק שאין חיוב אלא יש גם איסור לנהוג‬ ‫ולכאורה‬
‫הרשב״א ח״א סי׳ תשמ״ג שד‪.‬ובא גם בב״י סי׳ של״ד‬ ‫אבילות אחר איש כזה‪ ,‬בד‪,‬יות שיש חיוב של שמחד‪.‬‬
‫העלו דשפ‪-‬ר קוברין אותו‪ ,‬אך הרחק מקברי ישראל‬ ‫על שאבד שונאו של מקום כדכתיב באבוד רשעים‬
‫גמורים‪ ,‬יעוין בב״ה בטיו״ד סי׳ שס״ב )אך סובר שם‬ ‫רנה‪ ,‬וכדמסיים הש״ך בסק״ם‪.‬‬
‫שמיהת אין להתעסק בקבורתו להמציא לו תכריכין‬ ‫נראה דאין למחות במי שרוצים להחמיר על‬ ‫אולם‬
‫וצרכי קבורד‪ .‬של שאר מתים‪ ,‬אלא מניחין אותו בקבר‬ ‫עצמם כן להתאבל משום כבוד המשפחה‪ ,‬ובפרס‬
‫כמו שנמצא ע״ש‪ .‬וזר‪ .‬נגד דברי הרשב״א שם שכתב‬ ‫כשעושים זאת מתוך מוטיב של צער ועגמת נפש על‬
‫שאול יו״ד‬ ‫‪to‬‬ ‫דגם בתכריכין מתעסקין עמו ע״ש( וכן‬ ‫אבדן שאר בשר מבלי ששב בתשובר‪ ..‬יעוין במרדכי‬
‫סי׳ שמ״ה‪ ,‬ובשו״ת טוטו״ד חיו״ד מהדו״ג ח״ב סי׳ ר״ב‬ ‫פ״ג דמו״ק סי׳ תתפ״ו‪ ,‬שו״ת מהר״מ מרוטנבורג סי׳‬
‫ושו״ת ערוגת הבושם חיו״ד ח״ב סי׳ רמ״ז‪ ,‬יעוד‪ .‬יעו״ש‪.‬‬ ‫תקמ״ד‪ ,‬שו״ת חדב״ז ח״ג סי׳ תקנ״ח‪ ,‬לבוש יו׳ד סי׳‬
‫ג( הן אמנם שבשו״ת מחנד‪ .‬חיים להגאון ר״ח סופר‬ ‫שמ״ה סעיף ו׳‪ ,‬חכ״א כלל קנ״ו סעי׳ ו‪ ,‬שו״ת חתם‬
‫ז״ל חיו״ד ח״ג סי׳ מ״ט‪ ,‬מרבד‪ .‬להשיב ע״ד חח״ס‬ ‫סופר חיו״ד סי שכ״ו‪ ,‬שו״ת טוטו״ד חיי״ד מהדו״ג‬
‫הנ״ל וראיותיו‪ ,‬וזועק מרד‪ .‬מדוע שיד‪.‬י׳ חיוב על בי״ד‬ ‫ח״ב סי׳ ר״ב‪ ,‬ושו״ת שבט סופר חיו״ד כי׳ ק״ח עיי״ש‪.‬‬
‫ישראל לקבור רשע מומר לע״ז המת על מטתו בלי‬ ‫וד‪.‬דברים ארוכים‪.‬‬
‫תשיבה‪ ,‬ולמה לא יהי׳ כדומן על פני האדמה או יקבר‬ ‫ב( ו ב נו ג ע לקבורדי‪ .‬הפתחי תשובה ביו״ד שם בסי׳‬
‫ע״י עכו״ם‪.‬‬ ‫שמ״ה סק׳׳ה‪ ,‬מציין לדברי שו״ת חתם סופר‬
‫א ב ל בסוף דברי תשובתו מסתייג ומביע כמעט לבטל‬ ‫חיו״ד סי׳ שמ׳׳א שדיעלה שמ״מ מחויבים לקברם‪.‬‬
‫דעתו מפני דעתי הגדולה של רבו הח״ס ז־׳ל‪ ,‬ומסיים‬ ‫והעתיק מדברמ גם בסי׳ שע״ד סק״א‪ ,‬שכתב שיפה עשו‬
‫בלשין ״הן כל אלה ראתר‪ .‬עיני להגדיל תורד‪ ,.‬ושפת‬ ‫שהשתדלו בקבורתו‪ ,‬אך מה שקברוד‪.‬ו בקברי ישראל‬
‫יתר לומר דבטלר‪ .‬דעתי נגד אדמ״ו רבן של ישראל‪,‬‬ ‫שלא כדין עעזו דאין קוברין רשע אצל צדיק ע״ש‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צד‬ ‫שו״ת‬ ‫קפח‬
‫שבדברי מד‪.‬ר״י הלוי הנ״ל )ואכמ״ל במה שיש להשיב‬ ‫ולא מנעתי לגלות דעתי לפני יודעי דת ודין עיי״ש‪.‬‬
‫על השוגתיו ולהעמיד דברי המהר״י הלוי על מכונן(‪.‬‬ ‫מרבן שמ״מ עצם דעתו הגדילה של המחנה חיים בזה‬
‫בכל זאת‪ ,‬בהיכי שמתרים אותו על כך בחייו‪ ,‬ונותן‬ ‫שמציעה מיהת לפני יודעי דת ודין‪ ,‬ג״כ לא‬
‫כתף סוררת‪ ,‬הוא תמים דעים אתו שיש להתנהג בשכזה‬ ‫מתבטלת‪ ,‬וראויה להצטרף לשעת הצורך‪ ,‬ויעוין גם‬
‫לאחר מותו כפי שהתרו בו‪ ,‬בנמקו ״דמאחר שהגזימו‬ ‫בספר עמהדי אש בקו׳ דיני אבילות סי׳ י״ט אות י״א‬
‫עליו לעשות זה הקנס ולא השגיח בזה א״כ ראד‬ ‫שמרבה ג״כ להשיב על הח״ם עיי״ש‪.‬‬
‫לב״ד אם יראו בעיניהם לעשות זה הקנס להוראת שעה‬
‫זאת אמינא בודאות דאפילו אם מדינא יש‬ ‫אולם‬ ‫ד(‬
‫בד‪.‬יות והוא גרם לעצמו שלא חזר בתשובה אחר שעשו‬
‫לקוברו ולהתעסק בקבורתו‪) ,‬הרחק‪ ,‬ילאחורי‬
‫לו התראה ולא ציית לד׳ו ועמד במרדו״‪) .‬ושם בחיים‬
‫הגדר(‪ ,‬מכל מקום כשיש בדבר משום מיגדר מילתא‪,‬‬
‫ביד ר‪.‬נ ‪T‬ון במי שהיד‪ .‬נשוי עם גויה וכו׳ ולפני מיתתו‬
‫ולמען ישמעו ויראו‪ ,‬בודאי שכל בית דין ורב בעירו‬
‫אמר וידוי ושמע ישראל וצוד‪ .‬שלא יקברוהו כי אם‬
‫יכולים לגזור שלא לד‪.‬ביא איש כזה לקבר ישראל ומד‪.‬‬
‫ע״י היהודים ובקברי היהודים כיון שהוא יד‪.‬ודי יעו״ש(‪.‬‬
‫גם אם עוד בחייו יתרו בו על בכזאת שאם לא ישוב‬
‫בנידון דמר‪ ,‬אם הכח בידו ומוצא שיש בזה‬ ‫וא״כ‬
‫ינהגו בו בכזר‪ .‬שלא יביאו אותו לקבר ישראל‪ ,‬והוא‬
‫משום מיגדר מילתא ביכולו שפיר בלי כל‬
‫בכל זאת ימרד‪ .‬את פי הבי״ד או הרב ולא ישוב מדרכו‬
‫היסום להתרות בהרשע הפוקר חמורות שאם לא ישיב‬
‫הרעד‪..‬‬
‫לא יתעסקו בקבורתו וכו׳‪ ,‬ואם לא ישמע לדברי‬
‫מפורשים בזה מצינו בשו״ת מהר״י הלוי‬ ‫ודברים‬
‫חכמים וימות בחטאו גם לד‪.‬וציא את הדבר לפועל‪,‬‬
‫)כלל ה׳ סי׳ מ״ט(‪ ,‬דגשאל שם באשד‪ .‬ארורה‬
‫ותתעסק עמו הערלית ויהיר‪ .‬עמה לאחר מותו כשם‬
‫הד‪.‬ולכת אחר בנד‪ .‬הכופר ומחזקת בידו ור‪.‬ולכת בדרכיו‬
‫שדבק בה בחייו‪.‬‬
‫לאכול משחיטתו ולאכול ביור‪.‬״כ וכן לענין חמץ בפסח‬
‫ה( וכפי שאני מבין מכתלי מכתבו‪ ,‬יתכן גם שע״י‬
‫ומלאכה ביו״ט‪ ,‬ונדו אותה וגם החרימוה‪ ,‬ועוד הודיעוה‬
‫התראד‪ .‬חמורה כנ״ל ישוב לאשתו ד‪.‬יד‪.‬ודיה‬
‫שאם תמות במרדה לא תקבר בקברי ישראל וכל זה לא‬
‫ועכ״פ יתרצה לפוטרה בג״פ ולא להשאירד‪ .‬בעיגון‬
‫שוד‪ .‬לה לחזור בה‪ ,‬אם אחר שתמות במרדד‪ .‬יוכלו‬
‫כל ימי חייד‪ ,.‬ואם ככה‪ ,‬בודאי ובודאי שאם בכחו‪ ,‬מן‬
‫לד‪.‬ניחה על פני הארץ ושלא לקברד‪ .‬כלל‪ .‬ובדברי‬
‫הדין שיעשה בכזאת להתרות בי כנ״ל‪ ,‬וכפי שכותב‬
‫תשובתו נטה מתחילה המהר״י הלוי לפסוק כי מדינא‬
‫בעצמו אין כל חשש בזה לגט מעושה‪ ,‬דד‪.‬כפי׳ היא מן‬
‫ראוי שלא יטפלו בה ישראל כלל‪ ,‬כפשטות הדין של‬
‫הדין בר‪.‬יות ומונע מאשתו ד‪.‬יד‪.‬ודיד‪ .‬את עונתד‪ .‬לחלוטין‪,‬‬
‫הפורשים מדרכי ציבור‪ ,‬אך לאחר מיכן הסתייג מזה‬
‫והיא גם בעקיפין‪ ,‬דהיינו לא על נתינת הגט אלא בגלל‬
‫בהיות והרשב״א העביר לנו את הדרך הזאת וכתב‬
‫שאינו מוכן לשוב אל אשתו היהודיה‪ .‬אלא מד‪ .‬שמציין‬
‫בפשיטות דכשאמרו אין מתעסקין וכו׳ לא לענין קבורד‪.‬‬
‫לזר‪ .‬לדברי הב״ש באה״ע סי׳ קנ״ד ס״ק כ״א‪ ,‬הנד‪,‬‬
‫ותכריכין אמרו‪ .‬וגם זאת דקבורה הוא משום כבוד‬
‫שם המדובר בקידש אשה שאסורה להנשא לי וכו׳‪,‬‬
‫המשפחה‪ ,‬ובנידונו שם היו לה עוד ב׳ בנים ת״ח ויראי‬
‫ויש על כן מקום לחלק‪ ,‬דד‪.‬א שם כופין אותו לגרש‬
‫ה׳‪ .‬ומשום כך חזר ופסק שמן הדין אין על הארורה‬
‫האסורר‪ ,‬עליו‪ ,‬אבל בנידוננו הא המדובר בלכוף אותו‬
‫הזאת שלא לקוברה‪.‬‬
‫לגרש את הכשירה לו באשר בגד בה‪ .‬ויותר היה לו‬
‫שפוסק‬ ‫כ״א‬ ‫בסעי׳‬ ‫לציין לזה לדברי הרמ״א שם‬ ‫שפסק שלא לד‪.‬חמיר עליה מן הדין‪ .‬בכל‪ ,‬זאת‬ ‫ואעפ״י‬
‫שבמק‪-‬ום שאין כופין בשוטין אין מנדין אותו ומ״מ‬ ‫ממשיך עוד וכותב וז״ל‪ :‬ומכל מקום אם נר׳‬
‫יכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום‬ ‫בעיני הב״ד אשר במקום ההוא שזה הוא למגדר מילתא‬
‫טובד׳ או לישא וליתן עמו או למול בניו אז לקוכרפ‬ ‫ולנעול דלת בפני האנשים החטאים בנפשותם אשר הם‬
‫עד שיגרש ובכל חומרא שירצו ב״ד יכולין להחמיר‬ ‫מתפקרים בעיקרי הדת ומלעיגים במלאכי אלקיום נביאינו‬
‫בכה״ג ובלבד שלא ■ינדו איתו‪ .‬ומוסיף עוד ע״ז הרמ״א‬ ‫ודבותינו בעלי ד‪.‬גמ׳ והאגדד‪ ,.‬בודאי דרשאים הם בכל‬
‫וכותב ‪ :‬״אבל מי שאינו מקיים עונה יכולין לנדותו‬ ‫כהאי לענוש יותר מן הדין לר‪.‬וראת שעה וכו׳ וכל העם‬
‫ילהחרימו שיקיים עונה או יגרש כי אין זה כפיה רה‬ ‫ישמעו ויראו עכ״ל‪.‬‬
‫לקיים עונתו וכן כל כיוצא בזה״ עכ״ל‪ .‬הרי שפוסק‬ ‫לנו שהמהר״י הלוי הסכים בפשטות שמיד‪.‬ו משום‬ ‫הרי‬
‫הרמ״א בר‪.‬דיא דכשלא מקיים עונתו הוא הכי חמור‪.‬‬ ‫מיגדר מילתא יכולים בכל אופן להתנהג בכזאת‬
‫ויכולים עבור כך גם לנדותו ולהחרימו‪ ,‬ומכ״ש שיכולים‬ ‫למיגזר שלא להביאה לקבר ישראל והגם שבנידונו‬
‫לעשות בו כהקודמים שברמ״א‪ ,‬דהיינו גם שלא לקבור‬ ‫היד‪ .‬יוצא בזה גנאי לבניה התלמידי חכמים ויראי ד׳‬
‫את בניו וכו׳‪ ,‬ומינה דעל אחת כמה שלא לקבור אותו‪,‬‬ ‫בכל זאת לא נשא פנים להם אם עי״כ ינעלו דלת בפני‬
‫)עיין רמ״א יו״ד סי׳ של״ד סעי׳ ו׳ עיי״ש( ועל אחת‬ ‫הפוקרים וד‪.‬מלעיגים‪.‬‬
‫כמד‪ .‬וכמד‪ .‬כשזזוא מלבד זד‪ .‬גם פוקר ופורש מדרכי‬ ‫שראיתי בספר חיים ביד להגר׳׳ח פלאג׳י ז״ל סי׳‬ ‫הגם‬
‫ציבור וגר עם ערלית כבנידוננו‪.‬‬ ‫‪ .‬צ״ט שכותב לד‪.‬שיב על כמה וכמה דברים‬
‫קפט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צה‬ ‫שו‬
‫בפעולתו זאת לשם אביו החיל עליו כיבוד אביו בזה‪,‬‬ ‫עוד מ״ש להתיר בכפיה בדרך ברירה בבית מאיר‬ ‫ויעוין‬
‫ואיכא על כן זילותא כשלאחר מיכן הוא נקבר שם‪.‬‬ ‫אה״ע סי קנ״ד סעיף א‪ /‬מוזכר בפ״ת סק״ד‪,‬‬
‫אבל פשא״כ כשהאב בעצמו הכין לו עבורו‪ ,‬ונקבר‬ ‫זכן בפ״ת בסק״ח בשם הגבורת אנשים עיי״ש זהדברים‬
‫במקו״א‪ ,‬אזי לא חל בזה דינא דכיבוד אב‪ ,‬ויורש את‬ ‫ארוכים‪.‬‬
‫הקבר ליקבר בו כשם שיורש כסא שישב עליו וכדו׳‪.‬‬ ‫כל האמור נראה לי ברור להלכה למעשה‬ ‫לאור‬ ‫ו(‬
‫דלא חל בזה הדין דלא ישב במקומו לאחר מותו‪.‬‬ ‫בי בנידון דמר בודאי ובודאי שמכל הבחינות‬
‫ובאמת בגט׳ וכן ברמב״ם ובשו״ע נזכר בזה רק בד‪.‬יכא‬ ‫יכולים )אם כחו בכך( להתרות בהבליעל ככל אשר‬
‫שר‪.‬בן בנד‪ .‬וחצב עבורו את הקבר‪ ,‬וא״כ יש שפיר לומר‬ ‫מציע במכתבו ולנהוג ע»‪.‬־ ככה אם לא ישוב מדרכו‬
‫כנ״ז דרק כשהבן חצב הקבר לאביו אזי הוא דמתבטא‬ ‫הרעד‪ .‬וימות בלי מוסר‪ .‬ואם ישוב מיד תקבלו‪.‬‬
‫הזילותא לאב אם הבן נקבר בקבר שהזמין לאביו‬ ‫והנני בכבוד רב ובד‪.‬וקרד‪.‬‬
‫)יעוין שו״ת שיבת ציון סי׳ נ״ח ד״ה אמנם מד‪ .‬ע״ש(‪.‬‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫ב( אולם לאחר העיון נראה לומר דשפיר יש גם לחלק‬
‫החילוק בין היכא שהוכן וח־צב הקבר‬ ‫סימן צה‬
‫לאחר מותו לבין היכא שהוכן וחוצב מחיים‪ ,‬ואפילו‬
‫למסקנת ד‪.‬גמ׳ שד‪.‬וא משום כבוד אביו‪ ,‬ושדברי רש״י‬ ‫אם מותר לבן ליקבר בקבר שאביו קנה לו‬
‫נאמרו אפילו לד‪.‬מסקנא‪ ,‬ודלא כהבעל תורת חיים ז״ל‬ ‫עבור עצמו וגם חצב הקבר ולאחר מיכן‬
‫הנ״ל‪ ,‬וד‪.‬וא מכח הסברא שאמרתי לכבו׳ בשיחתנו בע״פ‪,‬‬ ‫נקבר במקום אחר‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬מפני שהכנר‪ ,‬מחיים בזה לא מיקרי בכלל הכנד‪,.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬יום ג׳ ו׳ תמוז תשל״ז‪ ,‬ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫ולא חל עכ״פ ע״ז שם הכנד‪ ,‬עד שנאמר שיש כבר‬
‫לכבוד ש״ב היקר האברך כמדרשו ד‪.‬רר‪.‬״ג‬
‫בזה משום כיבוד אביו ומשום זילותא אם הבן יקבר‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫מיכל הומינר‬ ‫מודו״ר‬
‫בו‪ ,‬כי בכד‪.‬״ג נקרא זה לכל היותר הכנד‪ .‬מספק‪ ,‬דאין‬
‫אדם יודע בחיים חיותו לד‪.‬יכן יקבר למעשד‪ .‬אם בעיר‬ ‫מה שעוררתי בשעת ניחום־אבלים על הדין אם‬ ‫בדבר‬
‫זאת או בעיר אחרת‪ ,‬ואם בבית קברות ומקום זה או‬ ‫מותר לבן ליקבר בקבר אביו שהכין לו בחיים‪,‬‬
‫בבית קברות ומקום אחר‪ .‬וכמאמרם ז״ל בסוכה ד׳‬ ‫וגם חצב הקבר‪ ,‬ואחר כך נקבר במקום אחר‪ .‬ובמה‬
‫נ״ג ע״א דרגלוד‪.‬י דבר אינש אינון ערבין ביה לאתר‬ ‫שנדברנו באם יש חילוק בין אם חוצב הקבר לאחר‬
‫דמיתבעי תמן מובילין יתיה‪.‬‬ ‫מותו לבין אם חוצב בחיים חיותו‪ .‬לאחר העיון ברצוני‬
‫■‬ ‫להבהיר בזה כדלקמן‪.‬‬
‫לחזק סברת חילוקי הנ״ל כי מצאתי חיזוק‬ ‫והחלטתי‬
‫בסנר‪.‬דרין ד׳ מ״ז ע״ב ע״ד ד‪.‬גמ׳ ‪ :‬החוצב קבר‬ ‫אמנם‬ ‫א(‬
‫לזד‪ .‬בספר תבואות השדד‪ .‬לד‪.‬גאון מהר״א‬
‫לאביו וד‪.‬לך וקברו במקום אחר הרי זה לא‬ ‫‪.‬‬
‫דייטש ז״ל בח״ר‪ .‬בסופו סי׳ א׳‪ .‬ה־א נשאל שם במי‬
‫יקבר בו עולמית‪ .‬מדייק רש״י ז״ל לכתוב שר‪.‬מדובר‬
‫שקנד‪ ,‬קרקע בביד‪.‬״ק עבורו ועבור אשתו ואח״ב נתגלגל‬
‫בחוצב קבר לאביו ״משמת״‪ .‬אבל יש לטעון ולומר‬
‫הדבר שאחד משנים אלו מת במקו״א ונקבר במקום‬
‫שרש״י פירש כן‪.‬רק לפי הס״ד שם שהאיסור הוא ־משום‬
‫שמת ‪,‬אם מותר לקבור אחר באותו מקום‪ .‬והשיב דהדבר‬
‫הזמנה למת דנאסר על כן בד‪.‬נאה‪ ,‬ושה״ה גם אם חצבו‬
‫פשוט דאפילו למ״ד ר‪.‬זמנר‪ .‬מילתא מ״מ קרקע מחובר לא‬
‫לצורך איש אחר אלא דאורחא דמלתא נקט‪ ,‬וכדפירש״י‬
‫נאסר בד‪.‬זמנה בעלמא ופו׳ ועוד דפשיטא דמי שקונה‬
‫שם‪ .‬אבל לפי מד‪ .‬ישהגמ׳ לד‪.‬לן בד' מ״ח ע״א מעמידה‬
‫מקום בביה״ק עבור עצמו גם בשעת הקנין לא היד‪.‬‬
‫שד‪.‬וא לא משום איסור הנאה דר‪.‬זמנה‪ ,‬אלא הוא משום‬
‫ברור שיקבר שם דאטו יוכל אדם לידע באיזה מקום‬
‫כבוד אביו‪ ,‬אזי י״ל ^שמודה רש״י שה״ה נמי אפילו‬
‫יקבר‪ ,‬וכבר אמרו בגט׳ רגלוהי דבר אינש אינון ערבין‬
‫מחיים‪ ,‬דמאן שנא‪ ,‬וזיל בתר טעמא‪.‬‬
‫ביד‪ .‬באתר דמתבעי תמן מובלין יתיה‪ ,‬רא״כ לא שייך‬
‫ו כ ך ראיתי באמת בספר הנדמ״ח בשם ״ישבב סופר״‬
‫הזמנה על הספק ואפילו בתלוש כד‪.‬״ג לא היד‪ .‬נאסר‬
‫על מס׳ סנד‪.‬דרין מד‪.‬גאון בעל תורת חיים ז״ל על‬ ‫‪.‬‬
‫משום הזמנה מה שלא הזמין רק על הספק וכו׳ עיי״ש‪.‬‬
‫או״ח ‪.‬שכותב נמי לבאר בכזאת בפשיטות‪ .‬דזה שפירש״י‬
‫שד‪.‬גאון בעל תבואות השדד‪ .‬ז״ל כתב‪ ,‬ג״כ ^מש‬ ‫הרי‬ ‫משפות זהו דוקא לפי סד״א אבל למסקנא משום כבוד‬
‫כסברתי הנ״ל‪ ,‬וא״כ בודאי שיש להחיל ‪ .‬זאת‬ ‫אביו אז אף בחיי אביו לא יקבר בו עולמית ע״ש‪.‬‬
‫הסברא גם בנידוננו ולומר שבכה״ג מותר שפיר הבן‬ ‫איפוא לכאורד‪ .‬שאין היתר ולא משנה מד‪ .‬שחוצב‬ ‫ויוצא‬
‫ליקבד בקבר אביו בהיות שד‪.‬ד‪,‬כנד‪ .‬והחציבה היתד‪,‬‬ ‫‪ . .‬מחיים‪.‬‬ ‫י‪.‬‬
‫מחיים והכל ‪ rrn‬איפוא רק הכנד‪ ,‬מספק דלא שמה‬ ‫רק־ יש אולי לומר מה שאני אמרתי'לחלק‪ ,‬והוא‪ ,‬דיש‬
‫הכנד‪ ,‬וממילא אין בזה כלל משום כיבוד אביו‪.‬‬ ‫חילוק בין כשהאב בעצמו חצב ־לו הקבר‪ ,‬לבין שר‪.‬בן‬
‫גם בספר סנר‪,‬דרי קטנד‪■ .‬עמ״ס סנהדרין ד׳ מ״ח‬ ‫שו״ר‬ ‫הוא שחצב לו‪ ,‬דדינא דכיבוד אב שאמרינן בזה הוא‬
‫ריש ע״א שכותב בתוך‪ .‬דבריו ג״כ בפשיטות כנ״ל‬ ‫דוקא היכא שד‪.‬בן חצב הקבר לשם כיבוד אביו‪ ,‬דאז‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צז־ו‬ ‫שו״ ת‬ ‫קצ‬
‫נהי דבעלמא הזמנה לאו מילתא היא אבל משום כבוד‬ ‫דהחוצב קבר לשם חי שיקבור בו לכשימות איו זה‬
‫אביו אמרו רבנן דהזמנה מילתא היא‪.‬‬ ‫חשוב הזמנה עיי״ש‪.‬‬
‫נבין שי׳ התום׳ דחילקו בין קבר בנין לחופר‪,‬‬ ‫ובזה‬ ‫]ומינה דיש להתיר במכש״ב על כגון שנשאלתי כמה‬
‫ואם נאמר דמ־שום כבוד אביו אין לזה שייכות‬ ‫פעמים אם מותר לבן ליקבר בקבר שקנה לו‬
‫לחך דינא דהזמנה מה יטעם יש לחלק בין בנין לחפירה‪,‬‬ ‫אביו בחיים ונקבר אח״כ במקו״א‪ .‬דהא לא היה אפי׳‬
‫אלא מוכרח דהטעם הוא משום הזמנה ועשאוהו כדין‬ ‫כל מעשה של הזמנה בקבר עצמו לא בבנין ■ולא בחפירה[‪.‬‬
‫הזמנה דעלמא דיש חילוק בין קבר לחפירה‪ .‬והרמב״ן‬ ‫כל האמור יש להזכיר גם זאת‪ ,‬דיש בכלל מחלוקת‬ ‫על‬ ‫ג(‬
‫שהחמיר גם בחפירה היינו משום כבוד אביו החמירו עוד‬ ‫בראשונים אם האיסור בזה הוא אפילו בקרקע‬
‫יותר בדין הזמנה‪.‬‬ ‫עולם‪ ,‬והתוס׳ בסנהדרין שם ד׳ מ״ז ע״ב ד״ה איתיביה‬
‫ו כן נבין בזד‪ .‬את שיטת הרמב״ם שהבונה קבר לאביו‬ ‫סוברים דאין לאסור בזה במחובר‪ ,‬ובטור ביו״ד סו״ס‬
‫אפור סזנאה‪ ,‬ואם משום זלזול כם־ד אב לחוד‬ ‫שס״ד מביא בזה פלוגתא‪ ,‬די״א דוקא בקבר בנין אסור‬
‫אינו מובן כלל‪ ,‬אלא מוכרח דמדין הזמנה הוא ואסור‬ ‫אבל קרקע עולם שרי‪ ,‬והרמב״ן ס״ל דכיון דטעמא משום‬
‫בהנאה דדיזמנה מילתא היא משום כבוד אביו‪.‬‬ ‫כבוד אביו אפי' קרקע עולם נמי אסור‪ .‬והשו״ע שם‬
‫שכך‪ ,‬הרי דין הזמנה הוא דוקא משמת‪ ,‬דבחיים‬ ‫וכיון‬ ‫בסעי׳ ז׳ סתם אמנם כנראה לפסוק כהרמב״ן‪ ,‬יעו״ש‬
‫ל״ש הזמנה כלל‪.‬‬ ‫בב״י בטור‪ ,‬וכן בש״ך שם סקט״ו‪ .‬אבל הרמב״ם בפי״ד‬
‫וחפץ אני לדעת אם מעכת״ר‪ .‬מסכים לזר‪.‬‬ ‫מה׳ אבל ה״כ כותב בזה בלשון‪ :‬הבונה קבר לאביו‬
‫ויקוים במהרה ויקיצו וירננו שוכני עפר ולא נוסיף‬ ‫וכו׳‪ .‬ומשמע דר״ל שהדין הזה הוא רק בקבר בנין‪.‬‬
‫לדאבד‪ .‬עוד‪.‬‬ ‫וכך ראיתי בספר לחם יהודה על הרמב״ם למהר״י‬
‫בכבוד רב‬ ‫עייאש ז״ל שמבאר דכוונת הרמב״ם בזה לאפוקי חופר‪,‬‬
‫מיכל הומינר‬ ‫דקרקע עולם אינו נאסר אף משום כבוד אביו וכסברת‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫התום׳ ע״ש )ואכמ״ל במה שהרמב״ם שם אוסר אפילו‬
‫ב״ה‪ .‬יום ב׳ תמוז תשל״ז‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫לקבור אחר יעו״ש בלחם יהודה וכן בשו״ת שיבת ציון‬
‫לש״ב היקר הרד‪.‬״ג האברך כמדרשו‬ ‫שם(‪ .‬וראוי איפוא לצרף ליסודי ההיתר שכתבנו שהמה‬
‫שליט״א‬ ‫מיכל הומינר‬ ‫מוד‪.‬״ר‬ ‫אליבא דכו״ע‪ ,‬גם שיטות הראשונים המתירים בכלל‬
‫מבוא החיים והברכד‪..‬‬ ‫אחרי‬ ‫בקרקע עולם‪.‬‬
‫י ק ר ת מכתבו קבלתי היום‪ .‬והנני להשיב לו כדלקמן‪.‬‬ ‫מכל האמור נראה דשפיר יש להתיר לקבור‬ ‫ולכ‪1‬‬ ‫ד(‬
‫כבו׳ לד‪.‬וכיח מחילוק התום׳ בסנהדרין ד׳ מ״ז‬ ‫מ״ש‬ ‫הבן בקבר אביו אשר אביו בעצמו הכין לו‬
‫שם בין קבר בנין לחופר‪ ,‬דמוכח דס״ל דהכוונה‬ ‫בחיים חיותו‪ ,‬ולא משנה מה שגם עשה פעולה של‬
‫משום כבוד אביו שאמרו בזה הוא דמשום כבוד אביו‬ ‫חציבה‪ ,‬ובפרט אשר כפי הנראה כל גוף איסור זה‬
‫אמרו רבנן הזמנה מילתא היא אע״ג דבעלמא לאו מילתא‬ ‫משום כבוד אביו הוא רק איסור דרבנן וכדכותב בשו״ת‬
‫היא‪ ,‬משום דאם נאמר דכשאמרו משום כבוד אביו‬ ‫שיבת ציון שם בסוף התשובה‪.‬‬
‫אין שייכות לכך דינר‪ .‬דהזמנה מה טעם יש לחלק בין‬ ‫ותנוח איפוא דעתו ולא תוסיפו לדאבה עוד‬
‫בנין לחפירה‪.‬‬ ‫בכבוד רב‬
‫לדעתי אי משום הא אין מזה הוכחה‪ ,‬דיש לומר‬ ‫הנה‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫דכוונת התום׳ היא‪ ,‬דמשום כבוד אביו לא ח ‪T‬שו‬
‫בזד‪ .‬איסור חדש אלא שעשאוהו כמעשד‪ ,.‬ולכן כל היכא‬ ‫סימן צו‬
‫שבמעשר‪ .‬ג״כ לא נאסר בזה לא ח ‪T‬שו איסור משום‬
‫כבחד אביו‪.‬‬ ‫עוד להנ״ל בעניו הנ״ל שבסימן רקודם‬
‫על כן ראיתי בפרישה בטור יו״ד סי׳ שס״ד שם‬ ‫ויתר‬
‫שמבאר דכוונת התום׳ בחילוקם הוא דלכן‬ ‫בס״ד‪ .‬יום ב׳ י״א לחדש הרביעי‪ .‬תשל״ז‬
‫במחובר לא אסרו משום כיבוד אב‪ ,‬מפני דמידע יךעי‬
‫לכבוד מע״כ ש״ ב הרב הגאון הגדול וכו׳ וכו׳ כש״ת‬
‫דקרקע עולם אינה נאסרת ולכן ליכא בכה״ג משוב‬
‫שליט״א‬ ‫וולדינברג‬ ‫מהרא״י‬
‫כיבוד עיי״ש‪,‬‬
‫רב שלו׳ וברכה‪.‬‬
‫לנו דגם הפרישה ביאר בהדיא דכוונת התום׳ הוא‬ ‫הרי‬
‫רק משום כיבוד ולא משום שקבעו בזה דינא דהזמנה‬ ‫לנ כו ן קיבלתי את תשובתו הרמתה‪ .‬והנה כשלעצמי‬
‫מילתא‪ ,‬וזה שלא אסרו משום כיבוד גם בחפירה‬ ‫הנחתי את דעתי דהקונה קבר בחייו אינו עניו‬
‫הוא מפני שבכה״ג מכיון דכו״ע מ ד ע ידעי דקרקע‬ ‫ואין לזה שייכות כלל וכלל להך דינא דהחוצב קבר‬
‫עולם אינה נאסרת לכן ליכא משום חיסרון כיבוד אם‬ ‫לאביו‪ ,‬דגם למסקנת הגס׳ דאין זה מטעם הזמנה מילתא‬
‫יקבר בזה‪.‬‬ ‫אלא משום כיבוד אביו‪ ,‬נלע״ד פשוט וברור דהכוונה‪,‬‬
‫קצא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שקונין הקבר מהח״ק וזה נשאר כרכוש שלו שאזי‬ ‫ב( ג ם מ״ש כבו׳ להוכיח מהרמב״ם מזה שאוסר הקבר‬
‫בכה״ג גם הטור והשו״ע יודו שאסור לקבור בו אפילו‬ ‫בהנאה שמוכח ג״כ דהוא מפני שהחילו בזה‬
‫מת אחר‪ .‬ריש להאריך[‪.‬‬ ‫דין הזמנה מילתא‪ ,‬דאם משום זלזול כיבוד אב לחרד‬
‫ויעו״ש בשיבת ציון שגם בכוונת רברי התום׳‬ ‫אינו מובן כלל מדוע שאוסר בהנאה‪ ,‬אלא מוכרח דמדין‬
‫בסנהדרין מפרש נמי שהוא משום כיבוד אביו‬ ‫הזמנה הוא ואסור בהנאה דהזמנה מילתא היא משום‬
‫לחוד‪ ,‬והחילוק בין בנין לחפירה הוא דכיון כמחובר אינו‬ ‫כיבוד אביו‪.‬‬
‫נאסר בהנאה כלל ליכא ביה משום כיבוד אביו‪ ,‬דדעת‬ ‫לדעתי גם מדברי הרמב״ם אין הוכחה‪ ,‬ופשטות‬ ‫הנה‬
‫התוס׳ דדבר שאינו נאסר כלל אין בו משום כבוד‬ ‫לשונו שכותב ״והקבר הזה אסור בהנאה מפני‬
‫אביו עיי׳׳ש‪ .‬והיינו כג״ל‪.‬‬ ‫כבוד אביו״ משמע דבא עלה משום כבוד אביו לחוד‪,‬‬
‫לחם יהודה על הרמב׳׳ם שם‪ ,‬עומד בהקושיא‬ ‫ובספר‬ ‫ג(‬ ‫וזה שאוסרו בהנאה ואוסר גם שלא יקבר בו מת אחר‬
‫על הרמב׳׳ם דמנליה דאפילו אחר הא כיבוד‬ ‫עולמית‪ ,‬על הכל קאתי עלה• מפני כבוד אביו בהיות‬
‫אביו לא שייך אלא בבן וכדפרש׳׳י וכסברת הטור‬ ‫ובנאו לשם אביו‪ ,‬ועל כן משום כבוד אביו וזילותא‬
‫בהדיא ביו״ד סי׳ שס״ד דאחר מותר ליקבר בו עולמית‪.‬‬ ‫דידיה מוטל על הבן להשגיח שגם מת אחר לא יקבר‬
‫וכותב ליישב דאפשר לומר דפלוגתת הרמב״ם והטור‬ ‫בו עולמית‪.‬‬
‫תלי׳ בפי׳ הטעם דכבוד אביו‪ ,‬דהטוד מפרש דכבוד‬ ‫בשו״ת שיבת ציון שם שמפרש כוונת דברי‬ ‫ויעויז‬
‫אביו הוא לאחר קבורה דכיון דחצב בו לצורך אביו‬ ‫הרמב״ם ג״כ בפשטות כנ״ל‪ ,‬שהכל הוא משום‬ ‫‪.‬‬
‫אם יקבר במקומו איכא זילותא‪ ,‬ולפ״ז דיקא הבן אבל‬ ‫כבוד וזילותא דאביו‪ ,‬ועד כדי כד פשוט בעיניו דעתיה‬
‫אחר מותר דאינו מחויב בכבוד אדם דעלמא ואפי׳ ברשות‬ ‫ורישו״ע‬ ‫הטור‬ ‫בדעת‬ ‫דהרמב״ם בזה עד שמתקשה‬
‫הבן אין חשש דאין הבן מחייב למנוע אחר היושב‬ ‫החולקים בזה‪ ,‬ושואל‪ ,‬דאיך יהיה רשאי לוזבן להניח‬
‫במקום אביו‪ ,‬אבל הרמב״ם מפרש דהכבוד הוא קודם‬ ‫בקבר זה מת אחר‪ ,‬והיכן אזיל בזה זילותא דאב‪ ,‬ואדרבה‬
‫קבורה ור׳׳ל כיון דחצב קבר זה לצורכו אין ראוי לקברו‬ ‫הסברא הוא להיפוך דלקבור בו מת אחר יש יותר‬
‫במקום אחר דהוי זילותא לגביה כאילו אינו ראוי ליקבר‬ ‫קם ‪T‬א משום כבוד אביו מלקבור בו את בנו‪ ,‬דהא‬
‫בקבר זה הלכך משום שביטל כבוד אביו קנסינן ליה‬ ‫אמרינן שם בסנהדרין לענין מותר המת ליורשין דלגבי‬
‫שלא יקבר בו לא הוא ולא אחר כדי שלא ‪T‬א רגיל‬ ‫יורשיו אחולי מחיל לזילותא ולגבי אחר לא מחיל וכו׳‬
‫לעשות כן‪ ,‬דאי שרית לאחר אכתי לא מימנע עיי׳׳ש‪.‬‬ ‫ואיך החמירו הטור ושו״ע לקבור בו בנו עצמו יותר‬
‫דחזינן שהלחם יהודה סובר בדעתו בזה כמעט‬ ‫ואעפ״י‬ ‫משום כבוד אביו מלקבור בו מת אחר ולא תהא כהנת‬
‫ההיפר מהשיבת ציון הנ״ל‪ ,‬אבל גם לפי פירושו‬ ‫כפונדקית‪ .‬ובאשר על כן כותב השיבת ציון שם‬
‫וחילוקו יוצא ג״כ שפירש שהוא‪ .‬משום כבוד אביו לחוד‬ ‫לעשות שלום בין הרמב״ם לבין; הטור והשו״ע‪ ,‬ומפרש‬
‫ולא משום הזמנה מילתא‪ ,‬ובמיוחד יוצא שפירש כן‬ ‫באופן נאות דאין כאן מחלוקת כלל ומר אמר חדא‬
‫אליבא דהרמב״ם דלפי דבריו הא יוצא שכל האיסור‬ ‫ומר אמר חדא ולא פליגי‪ ,‬דהרמב״ם מיירי דמקום הקבר‬
‫שאסרו בזה משום כבוד אביו הוא רק משום קנס הואיל‬ ‫אשר הבן חצב בו לאביו הוא שייך להבן‪ ,‬דהיינו דהשדה‬
‫וביטל כבוד אביו בזה שהלך וקברו במקום אחר וזה‬ ‫שלו וביד הבן למנוע מלקבור בו שום מת‪ ,‬ולכן שפיר‬
‫נראה כזילותא כאילו אביו אינו ראוי ליקבר בקבר זה‪,‬‬ ‫פסק הרמב״ם דלא יקבר‪, ,‬בו מת אחר משום כבוד אביו‪,‬‬
‫באופן שאין לזה כל מגע לגדר של הזמנה מילתא‪.‬‬ ‫ואין חילוק בזה בין בנר עצמו ובין מת אחר דסוף סוף‬
‫ך( א ל א דלפי ההסבר של הלחם יהודה בטעם הרמב״ם‬ ‫איכא ביה קפ ‪T‬א משום כבוד אביו‪ ,‬אבל הטור ושו״ע‬
‫■ בזה‪ ,‬יש לומר דכל האיסור בזה משום כבוד‬ ‫מיירי שחצב קבר במקום הפקר או בבית עלמין השייך‬
‫אביו הוא רק בהיפא שלא נודע ולא בולט הטעם מדוע‬ ‫לציבור בשותפות ויש רשות לכל אדם לקבור מתו‬
‫שחזר בו הבן ולא קבר לאביו במקום זה אלא במקום‬ ‫במקום הזה‪ ,‬בזה שפיר פסקו לחלק דלא יקבר בו‬
‫אחר‪ ,‬דאזי נראה הזילותא לגביה כאילו אינו ראוי‬ ‫הוא עולמית משום כבוד אביו‪ ,‬אבל אחר מותר ליקבר‬
‫ליקבר בקבר זה‪ ,‬אבל היכא שגלוי ^ ע לכל שלא יכלו‬ ‫בו דכיון דקייל הזמנה לאו מילתא היא רגם אחר אינו‬
‫לקברו במקום זה משום אונסא אחרינא שאינו תלוי‬ ‫מוזהר על כבוד אביו של זה שחצב‪,‬הקבר וליכא חשש‬
‫אליבא‬ ‫אסרו‬ ‫בבן כלל‪ ,‬אזי י׳׳ל דבכה׳׳ג בכלל לא‬ ‫לקבור בו מת אחר עיי״ש‪.‬‬
‫דהרמב״ס‪ .‬ובנידוננו הא גלוי וידוע לכל שבעת שאביו‬ ‫ה רי נלמד בהדיא דגם הגאון בעל שיבת ציון ז״ל‬
‫נפטר היה המקום סגור ומסוגר ואין יוצא ואין בא בהיותו‬ ‫פירש נמי‪,‬בפשיטות הן בדברי הרמב״ם‪ ,‬והן בדברי‬
‫נמצא בשטח ובבעלות האויב‪ ,‬לכן על כגון דא בכלל‬ ‫הטור והשו״ע דרק משום ‪,‬כיבוד וזילותא דאב^ אתינן‬
‫לא נאמר האיסור של החוצב קבר לאביו ופו׳‪ .‬וזה נוסו*‬ ‫עלה בזה ולא משום ‪,‬דינא דהזמנה מילתא‪ ,‬וזה שאוסר‬
‫על כל צדדי ההיתר שכתבתי בזה במכתבי הקודם‪.‬‬ ‫הרמב״ם אפילו לקבור בו מה אחר הוא רק כשביד הבן‬
‫בכבוד ובברכה‬ ‫למגוע זאת דאזי הוא זדאיכא ביה קפידא משום כבוד‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫אביו ]ואליבא דהשיבת ציון ■צריך ‪.‬להיות הדין לדידן‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קצב‬
‫שאין אשדי יכולה לרחוץ ביום טבילתה במרחץ שרחצה‬ ‫סימן צז‬
‫בו בעלה שמא תתעבר ויהיד‪ ,‬הולך בן הנדה וכו׳‪,‬‬
‫אשת איש שנתעברה דרך הפרייה־מלאכותית‬
‫וכתבתי לחלק בין כשעושים פעולה לכך לבין שב‬
‫ואל תעשה‪ .‬וכמו״ב הבאתי דברי המל״מ בפט״ו מאישות‬
‫מגבר זר שלא בידיעת בעלה אם נאסרת על‬
‫ה״ד שכותב דאין ספק דאשת איש שנתעברה באמבטי‬
‫בעלה ואם דינה לצאת בג״פ בלא כתובה‪.‬‬
‫דלא נאסרה על בעלה משום דאין כאן ביאת איסור‪,‬‬ ‫הוה בזוג שלא זכו להבנות‪ ,‬ושלא בידיעת‬ ‫עובדא‬
‫ודברי הגאון בעל אורים ותומים ז״ל בספרו בני אהובה‬ ‫בעלה‪ .‬הלכה האשה אצל רופא והלה הזריק לה‬
‫שכותב להשיב על דברי המל״מ‪ ,‬ונו״נ בדבריהם‪,‬‬ ‫זרע מגבר אחר‪ ,‬והרתה מזה‪ .‬כשנודע לבעל מזאת‬
‫והזכרתי לחלק כנ״ז בין כשאין פעולה לכך מצד האשה‪.‬‬ ‫שאשתו נתערבה מהפרייה־מלאכותית מזרע של אחר‪,‬‬
‫לבין כשיש פעולה לכך‪ ,‬ומכש״כ כשיש פעולד‪ ,‬רצינית‬ ‫תבעה אותה לבית הדין ודרש לפטור אותה עבור כך‬
‫וכוונה תחילה לדיביא עי״כ הכנסת הזרע לרחם האשד‪.‬‬ ‫בג״פ‪ .‬האשה לפי תומה הודתה ואמתה את הדברים‪,‬‬
‫בשם‬ ‫כהזרעה־מלאכותית‪ .‬והבאתי דברים בזה גם‬ ‫ובנמקה‪ ,‬היות שהרופא נסה כבה פעמים זרע הבעל‬
‫הרמב״ן והרא״ר‪ ,‬בספר החינוך יע״ש 'באריכות‪.‬‬ ‫וקבע שהוא עקר ולא יוכל להוליד‪ ,‬והיא מצדה בקשה‬
‫ו ב ה מ ש ר אריכות דברי בספרי שם פרטתי והסברתי‬ ‫מבעלה לאמץ ילד ולא הסכים'ולכן בקשה מאת הרופא‬
‫את התועבד‪ .‬הגדולה והאיסורים החמורים‬ ‫שיזרוק לה זרע‪ ,‬הרופא הסביר ‪.‬לה שהזרע של בעלה‬
‫שישנם וד‪.‬כרוכים בביצוע הזרעה־מלאכותית ברחמה‬ ‫לא עוזר בשום אופן‪ ,‬והזריק לה זרע מגבר אחר‪,‬‬
‫של אשה אפילו פנויד‪ ,‬ועל אחת כמה וכמד‪ ,‬בלהזריע‬ ‫)הדבר התאמת מעוד כמה בירורים(‪.‬‬
‫כזאת ברחמר‪ ,‬של אשת איש משכבת זרע של גבר זר הן‬ ‫שמוע טו״מ הצדדים והבירורים והיות והאשה‬ ‫אחרי‬
‫של ישראל והן של נכרי‪.‬‬ ‫מבעלה תמורת זה‪.‬‬
‫לנבון נקל דק״ו בן בנו של ק״ו דאשה ההולכת‬ ‫ודעת‬ ‫פסקנו כדלקמן‪- :‬‬
‫ומבצעת תועבה כזאת שלא בידיעת בעלה‪ .‬דגדול‬ ‫אחרי שמוע טו״מ הצדדים והבירורים והיות והאשה‬
‫עונה מנשוא‪ ,‬דמעשד‪ .‬כזה מהוה חתירד‪ ,‬עמוקה תחת‬ ‫מודה לטענת הבעל שההריון שהיא הרה בי‬
‫אשיות קיום התא־המשפחתי שבינה לבין בעלה‪ ,‬וחטא‬ ‫איננו ממנו‪ ,‬וכי הרופא הזריק לה זרע מאיש אחד‬
‫חטאה בזה בכפלים — מעלה מעל בה׳‪ ,‬ומעלה מעל‬ ‫ומזה היא הרתה‪ ,‬והדבר בוצע גם שלא בוריעת הבעל‪,‬‬
‫בבעלה —‪ .‬ועל כן דינד‪ ,‬להיות לנ ‪T‬ה ״נע ונד״ מבעלה‬ ‫לכן מחליטים‪.‬‬
‫)עיין רש״י איכה א׳־ח׳( ולצאת ממנו בגט בלי כתובה‪.‬‬ ‫האשה בהסכמתה שיזריקו לה זרע מאיש אחר‪,‬‬
‫מיקל כלל מחומרת המעשה של האשה‪ ,‬בזה‬ ‫ולא‬ ‫מעלה מעל בה׳ ובבעלה גם יחד‪ ,‬ולכן חייבת‬
‫שנוכחה לדעת שבעלה עקר‪ ,‬וגם לא הסכים למבוקשד‪.‬‬ ‫היא לקבל ג״פ מבעלה‪ ,‬ואין לה להתנות תנאים‬
‫לאמץ ילד‪ .‬ואם רצתה ״בחוטרא לידה״ הרי פתוח היה‬ ‫כספיים עובר למתן הגט או לדרוש שבעלה‬
‫לפניה הדרך לבוא לפני ביר‪.‬״‪1‬ד ולטעון בכזאת ולדרוש‬ ‫יעביר את הדירה שהיא ע״ש שניהם על שמה‬
‫לחייב את בעלה לפוטרד‪ ,‬בג״פ‪ ,‬והיתה מוצאת אוזן‬ ‫בלבד‪.‬‬
‫קשבת‪ .‬ולא להעמיד את הבעל בפני מצב נתעב של‬ ‫נימוקים לפסק הדין‪.‬‬
‫״מסריחים עריסותם בשכבת זרע שאינו שלהן״ )יעוין‬ ‫הפסק האמור בססתי על יסודי הדברים והבירורים‬
‫שבת ד׳ ס״ב ע״ב ע״ש(‪.‬‬ ‫הארוכים והרחבים שכתבתי בע״ה על אודות‬
‫הפדייה־ מלאכותית בספרי שו״ת ציץ אליעזר חלק ט׳‬
‫פוסקים‬ ‫ב( ו הנ ה בספרי שם הבאתי לכמה וכמה‬ ‫סי׳ נ״א שער ד׳ על ששת פרקיו הגדולים‪.‬‬
‫שסוברים שיש על הולד הנולד לאשת איש‬ ‫שם נו״נ בפירוש דברי ד‪.‬גמ׳ בחגיגה ד׳‬ ‫בספרי‬ ‫א(‬
‫מהפרי‪iT‬־מלאכותית מש״ז של גבר זה גם פסול או‬ ‫י״ד ע״ב בההיא דשאלו את בן זוסא בתולה‬
‫חשש פסול של ממזרות‪ ,‬ובתוך דברי כתבתי שם )בפ״א‬ ‫שעיברה מהו לכה״ג זכו׳ וחיישינן שמא באמבטי עיברה‬
‫אות ח׳( בלשון הזה‪ :‬״וכשמצאנו מפורש שהר״ש‬ ‫וכו׳ ובביאור דברי רש״י התום׳ והר״ח והגהת הב״ה‬
‫מלנדון וד‪,‬ר״ם בשלד‪,‬״ג סוברים בהדיא שד‪,‬ולד פסול‪,‬‬ ‫שם‪ ,‬ומה שי״ל דשאני עיברה באמבטי שהוא מעשה נסים‬
‫הרי באים דבריהם אלד‪ ,‬ומלמדים שגם הרמב״ן והרא״ה‬ ‫ולכן לא נקרא בכה״ג ״אשד■ כי תזריע״‪ ,‬ומשא״כ הזרעה‬
‫שד‪,‬באנו לעיל אות ג׳ ג״כ כוונו לבכזאת‪ ,‬וכפי שביארנו‬ ‫באמצעות מזרקה דאין כלל מעשה נסים י״ל דשפיר‬
‫שם‪ ,‬באופן שיוצא שלדידהו יש איסור תורה בהזרעה‬ ‫נקרא באופן זה ״כי תזריע״ ושתיאסר עי״כ גם לבעלה‪.‬‬
‫מלאכותית מזרע אחר במעי אשת איש‪ ,‬והולד שיולד‬ ‫והבאתי גם דברי הב״ח בטור יו״ד סי׳ קצ״ה מקום‬
‫מזה לא יהא ולד כשר‪ ,‬ויש מקום גדול של הרהור‬ ‫הגהת סמ״ק ישן שכותב דאשה נדה יכולה לשבב‬
‫לומר שדעתם מכרעת להלכה בזה‪ ,‬ועכ״פ ספק השקול‬ ‫אסדיני בעלה‪ ,‬אבל‪ ,‬נזהרות מסדינים ששכב עליהם‬
‫בחדאי יש בזד‪ ,,‬וד‪,‬ולד הוא ספק ממזר‪ .‬ובעל שבא‬ ‫איש אחר וכו׳‪ ,‬ולעומת זד‪ ,‬דברי הברכי יוסף באה״ע‬
‫לשאול יש ליעצו שיוציא את אשתו זאת בג״ס״‪.‬‬ ‫סי׳ א׳ סוף אות י״ד שמביא בשם הר״ש מלנדון שסובר‬
‫?!צג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צז‬ ‫שו‬
‫אשר כרוכים בה כמה וכמר‪ ,‬איסורים חמורים כאשר‬ ‫ועוד הוספתי וכתבתי‪— :‬‬
‫פירטתי בספרי שם באריכות גדולה‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫״עכ״פ אם הבעל דורש להוציאה בג״פ גלל כן‬
‫ראיתי בספר שו״ת חלקת יעקב ח״א סי׳ כ״ד‬ ‫וכה‬
‫שביצעה פעולת הזרעה־מלאכותית שלא בידיעתו‬
‫שד‪,‬עלד‪ :,‬״דדבר זח אינו צריך לפנים‪ ,‬דפשיטא‬
‫אע״פ שלא נתעברה מזה‪ ,‬יש לחייב את האשה‬
‫דבעושה דבר כזה בלי ידיעת הבעל‪ ,‬דדינה כעוברת על‬
‫בכך לקבל ג״פ‪ ,‬הן גלל הדיעות המחולקות שיש‬
‫דת משה ויהודית המבואר בגמ׳ כתובות ע״ב‪ ,‬ובפוסקים‪,‬‬
‫בזה כנ״ל‪ ,‬ועוד זאת דעצם פעולת־תועבה כזאת‬
‫ובשו״ע סי׳ קט״ו‪ ,‬דיוצאת שלא בכתובה‪ ,‬ומצור‪ ,‬לגרשה‪,‬‬
‫בגופה שלא בידיעת בעלה מעמיד אותה בצל‬
‫וכופין לגרשד‪ — ,‬דכולד‪,‬ו איתנייד‪.‬ו בזה‪ ,‬איסוי זנור‪.‬‬
‫של אשה העוברת על דת משה ויהודית‪ ,‬ויש על‬
‫ופריצות‪ ,‬ובנים אחרים יקראו על שמו ע׳ בשו״ע‬
‫כן לדונה כדינה ‪ . . .‬ויש גם סברא שנאסרה‬
‫ובפוסקים‪ ,‬וזה פשוט״ עיי״ש‪.‬‬
‫עי״כ על בעלה‪ .‬והבעל יכול לטעון קים לי‪ ,‬ואין‬
‫י כ ר ראיתי לאחר מיכן גם בספר שו״ת שבט הלוי‬
‫להוציא מידו)הכתובה(״‪] .‬עיין בבית מאיר אה״ע‬
‫ח״ג ■סי׳ קע״ה שד‪,‬אריך בזה והעלה ג״כ בכזאת ;‬
‫■סי׳ קנ״ד סעיף א׳ ע״ש ואכמ״ל[‪.‬‬
‫״דאם אשת איש עושה כזאת בלי ידיעת הבעל איו לד‬
‫עוברת על דת משד‪ ,‬דיד׳ודית גדולד‪ ,‬מזאת ותצא שלא‬ ‫אוסיף לציין לעוד כמה ספרים הדנים בזה‪.‬‬ ‫ובזה‬
‫בכתובה״‪ .‬כי ״מעשר‪ ,‬של הזרע המלאכותית להכניס‬ ‫בספר אוצה״פ כרך א' אות מ״ב שמביא לכמה‬ ‫יעוין‬
‫זרע של איש אחר אז של גוי לגופה של אשת איש הס;‬ ‫פוסקים שסוברים דהולד ממזר‪ ,‬וכן בכרך ט׳‬
‫תועבה שאין כמוה‪ ,‬ואסורה מן התורה״‪ .‬ויתרה מזו‬ ‫סי׳ כ׳ סעי׳ א׳ סקי״א אות ט׳ שמביא לעוד כמה דיעות‬
‫העלד‪ ,,‬״דאם הבעל מכריחה לזה יוציא ויתן כתובר‪,,‬‬ ‫שס׳־ברים בכזאת ושנאסרת לבעלה )ומביא גם דיעות‬
‫דאם בממלא ונופצת אמרו בסופ״ז דכתובות יוציא‬ ‫מתירים(‪ ,‬וכן בהשמטות שבסוה״׳ס מביא דעת הגר״י‬
‫ויתן כתובה‪ .‬ונפסק כן ברמב״ם ושו״ע‪ ,‬מכ״ש אם‬ ‫טייטלבוים דנאסרת על בעלה והולד ממזר‪ ,‬עיי״ש‪,‬‬
‫מכריחה להיות ילדיד‪ ,‬ילדי זנונים‪ ,‬ומלאה הארץ זימה״‬ ‫ובכיוון זה צועד בספר שו״ת מנחת יצהק ח״ד סי ה׳‬
‫יעו״ש‪.‬‬ ‫ומאריך בטוטו״ד כיעו״ש‪.‬‬
‫יעוין בשו״ת מנחת יצחק שם אות י״ד שכותב‬ ‫ועוד‬ ‫חלקת יעקב ח״ג סי׳ מ״ו אות ח׳ כותב בל־מון‬ ‫ובשו״ת‬
‫בזד‪ ,‬נמי בלשון ‪ :‬״וכי אפשר להכחיש שמד‪,‬‬ ‫זה ‪ :‬״חוץ מכל החששות והאיסורים שיש‬
‫שהאשה שוכבת ערומה לפני הרופאים בגילזי ערוד‪,,‬‬ ‫בזה‪ ,‬יש להתחשב הרבה עם דעת הרבנים הגאונים‬
‫וד‪,‬וא מטפל עמד‪ ,‬כמד‪ ,‬וכמר‪ ,‬פעמים באותו מקום להזריק‬ ‫שדעתם בהחלט שהולד ממזר והיא נאסרה על בעלה‪,‬‬
‫בד‪ ,‬הזרע עד שתקלוט שאין זר‪ ,‬ענין זנות וכו׳ אבל‬ ‫ה״ה בר לואי ח״ב סי׳ א׳ המובא באוצה״פ‪ ,‬ומערכי‬
‫באופן שכזד‪ ,‬שאין בזה שום סרך של מצוד‪ ,.‬אלא‬ ‫לב מהגאון צירלזאהן‪ ,‬וכה ראיתי כן בהפרדס סיון‬
‫להיפך כנ״ל‪ ,‬בודאי יש בזה ג״כ משזם אביזרייד‪,‬ו דג״ע״‬ ‫תשי״ג מגאון ליטאי הר״מ דטעלז בקליבלנד הרב אליהו‬
‫עיי״ש‪.‬‬ ‫מאיר בלאך דעתו בהחלט שהולד ממזר ונאסרה לבעלה‬
‫עצם העיבור והיניקה וד‪.‬באת ולד הביתה אשר‬ ‫ולכל‬ ‫ד(‬ ‫וכו׳ יעו״ש‪.‬‬
‫נוצר ונולד מזרע של גבר אחר‪ ,‬מזכותו של‬ ‫ג ם לרבות הגר״ע הדאיה ז״ל בשו״ת ישכיל עבדי ה״ה‬
‫הבעל לטעון שלא היה לר‪ ,‬רשות לכך‪ ,‬דכאשד‪ ,‬היא‬ ‫חאה״ע סי׳ י׳ פ״ו העלה שהאשה נאסרת על בעלה‬
‫משועבדת לה כל הזמן ואין לד‪ ,‬כל רשות לד‪.‬כניס את‬ ‫והולד ממזר עיי״ש‪.‬‬
‫עצמה למצב שיצטרך לפרוש ממנד‪ ,‬משום הבחנד‪ ,‬ומשום‬ ‫ו א ״ כ ברור איפוא כמו שהעלתי מדברי‪ ,‬שהבעל יכול‬
‫מעוברת ומינקת חבירו )יעו״ש בספרי באריכות מדין‬ ‫לכופה שתקבל ממנו ג״פ ולטעון קים לי מבלי‬
‫זה(‪ .‬יכן אין רצונו לגדל בביתו ילד שד‪,‬ביאה לאחר‬ ‫לשלם לה תשלום כתובותה‪.‬‬
‫הנשואין‪ ,‬ואשר אין עליו כל התחייבות לגדלו ולוונו‪.‬‬ ‫ג( כן אוסיף חיזוק וקיום לדברי האמורים לעיל‪ ,‬ואומר‪.‬‬
‫שלמה‬ ‫לבאר ר‪,‬גד‪,‬״צ מוד‪,‬״ר‬ ‫מאד השכיל‬ ‫]ומה‬ ‫דהיכא שהאשה עשתה זאת שלא בידיעת בעלה‬
‫הלברשסאם אבד״ק דבאבוב במאמרו הנפלא בגד‬ ‫כבנידון שלפנינו‪ ,‬דאזי לא רק שהבעל יכול לזכות‬
‫התועבד‪ ,‬הנוראזז של ״הזרעה מלאכותית״‪ ,‬שנדפס בירחון‬ ‫בטענת קים לי וכנ״ל‪ ,‬אלא גם זאת‪ ,‬דההלכה עומדת‬
‫״ד‪,‬מאור״ תשרי־חשון תשכ״ה‪ ,‬כי ״הנשים החושבות‬ ‫בכל‬ ‫כי‬ ‫בבירור לציזדו לפוטרה בג״ם בלי כתובה‪.‬‬
‫שע״י ר‪,‬זרעה זו תצמח לר‪,‬ן ישועה גדולה ולא תהיינר‪.‬‬ ‫כהאי גוונא נראה דאליבא דכר׳ע יוכל בעלה להוציא‬
‫עוד גלמודות ועזובות‪ .‬אני אומר שכל תקותן בזה היא‬ ‫אותה בלי כתובה כדין עוברת על דת משה‪ ,‬וכדין עשתה‬
‫הבל וריק ותקות כזב‪ ,‬ואם תשים לב לאמת הזו‪ ,‬אז‬ ‫מעשי־כיעור‪ .‬כי אין לד עוברת על דת משה יותר‬
‫תברח מד‪,‬ישוער‪ ,‬זו כמפני הדליקה ‪ . . .‬מיד עם הכרת‬ ‫מזה וכן עשיית מעשי־כיעור גדולה מזו מללכת לישכב‬
‫עוברד‪ ,‬בא השבר בחיי המשפחר‪ .,‬הבעל יודע ומרגיש‬ ‫ערומה בגילוי ערוד‪ ,‬לפני גבר זה בדמות־רופא ולתת‬
‫שכאן הולך וניצר עובר שאין לו בו שום חלק ושיתוף‪.‬‬ ‫לד‪,‬כניס אל קרבד‪ ,‬שכבת זרע של איש אחר‪ .‬ובמטרר‪,‬‬
‫נלד וידוע שעיקר צמיחת מחלוקת בין איש לאשתו הוא‬ ‫להתעבר מזה‪ .‬אשר כו״ע מודים שהיא תועבה גדולה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קצד‬
‫אמר ישכב איש אותה שכבת זרע בי בעכוד הז‪,‬יע‬ ‫על ידי בנים חורגים‪ ,‬שהאחד אינו מרגיש להם אהבה‬
‫תהיה קנאתו‪.‬‬ ‫כשני‪ .‬אבל שם לכה״פ החורגים הנם יהודים כשרים‬
‫הזרעה־מלאכותית לאשת איש מזרע של גבר‬ ‫ולגבי‬ ‫והאשה ‪.‬או הבעל הכניסום בשעת הנשואין‪ ,‬איל כאן‬
‫זר איתנד״ו בהו ג״כ הנהו תרתי‪ .‬א( היא תועבה‬ ‫עם גידולו של הילד‪ ,‬הולכת מותגדלת שנאת הבעל‬
‫גדולה באשר כי לא יודע הזרע למי הוא‪ .‬ב( גם על‬ ‫אליו מיום ליום ואף אי תימא דאין כאן שנאה אבל‬
‫בכזאת גדולר‪ ,‬חמת קנאת הגבר‪ ,‬באשר בעבור הורע‬ ‫אהבה בודאי לא‪ .‬ומה גם כשהבן או הבת יגדלו ‪. . .‬‬
‫תרע תהיה קנאתו‪.‬‬ ‫וממילא אזל לה כל שלום הבית‪ ,‬ובמקומו דברי ריבות‬
‫ששינתה כאן התורד‪ ,‬בלשונה לבטא 'את איסור‬ ‫לבזה‬ ‫ומצה ולב דוי ‪ . . .‬והפרצה בבית הולכת וגדלה והיתה‬
‫הביאה בסגנון ״לא תתן שכבתך לזרע״‪ ,‬באה‬ ‫לתבערת אש‪ .‬והאשה לא רק שאבדה את בעלה‪ ,‬אבל‬
‫התורה לאשמיענו בזה ‪— :‬‬ ‫גם בן לא יהיה לה ‪ . . .‬ועליהם אמר הכתוב )ירמי׳‬
‫דבכל אופן שתנתן שכבת הזרע של איש זר לתוך‬ ‫י״ז‪ 1‬קורא דגר ולא ילד‪ ,‬עיין פרש״י ובילקוט שם‪,‬‬
‫רחם אשת איש ‪ :‬הן על ידי ביאתו‪ ,‬הן על ידי‬ ‫הקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהם‬
‫איזה כלי בלא ביאתו תשתרע על זה האזד‪.‬רה‬ ‫עד שיוצאים מקליפתן ונעשים אפרוחים ועולים עליו‬
‫הזאת )שו״ת מערכי לב ‪.‬סי׳ ע״ג(‪.‬‬ ‫ומורטים את כנפיו ראוכלין אותו מי גרם לו‪ ,‬על שגדל‬
‫באופן שיוצא לנו‪:‬‬ ‫ביצים שאינם שלו״‪ .‬יעו״ש באריכות דבריו המשכנעים‪,‬‬
‫״דד‪.‬מצאת זריקת שכבת זרע של איש זר לתוך‬ ‫וכל זה אפילו כששכנעה את בעלה כראש שיתן הסכמתו‬
‫רחם אשת איש אסורה מדאורייתא״)שו״ת מערכי‬ ‫לקבל אל גופה הזרע־זר )כפי שעל כגון זה המדובר‬
‫לב שם(‪.‬‬ ‫במאמרו שם(‪ .‬ועל אחת כמה שכל הרעות האלה מעותדות‬
‫ואכמ״ל ביתר דברי שו״ת מערכי לב שם‪.‬‬ ‫לבוא‪ ,‬ועוד יותר מהמה‪ ,‬כאשר האשה לא קבלה בכלל‬
‫ראיתי בספר שו״ת מנחם משיב ח״ב סי׳‬ ‫והלום‬ ‫ז(‬ ‫הככמתו של הבעל לכד‪ ,‬ונודע לו מזה רק לאחר מיכן‪,‬‬
‫כ״ו‪ ,‬דהגם שכותב‪ :‬״דחלילד‪ .‬לבת ישראל‬ ‫־‬ ‫כפי שהמדובר בנידוננו‪ .‬וא״כ בודאי שיש ליתן צדק‬
‫להפקיר עצמה להזנות־המלאכותית שהמציאו הרופאים״‪,‬‬ ‫ולהבין לרוחו של הבעל על שאינו רוצה להשלים עם‬
‫אבל‪ .‬מאידך כותב דמידיא בכה״ג לא הוי הולד ממזר‬ ‫כך‪ ,‬ואיננו מסכים להכניס ילד כזה בביתו‪ ,‬ודורש ג״פ[‪.‬‬
‫וגם ליכא איכא כרת‪ ,‬ותומך יסודתו מהא דאמדינן‬
‫ה( מו ס ף על כל האמור‪ .‬יש לדעת גם זאת‪).‬על אף‬
‫ביבמות ד׳ ע״ו ע״א‪ ,‬דגשים הממוללות זו בזו דכשרות‬
‫שזה לא נטען ע״י הבעל( דבכלל אין נאמנות‬
‫לכהונה‪ ,‬והריב״ן שמובא בתוס׳ שם פי׳ דמטילות ש״ז‬
‫מעיקרא דדינא‪ ,‬לאשד‪ .‬שנמצאת מעוברת שלא מבעלה‪,‬‬
‫שקבלו מבעליד‪.‬ן וכו׳ ולפי פי׳ ריב״ן אף שמטילות ש״ז‬
‫לבוא ולטעון שלא זינתה אלא נתעברה בדרך של‬
‫שקבלו מבעליר‪.‬ן אפע״כ אין הולד ממזר דאין כאן שם‬
‫הפרייה־מלאכותית מש״ז של גבר זר‪ ,‬כאשר ביארתי‬
‫ביאה כ״ש בנד״ד דל״ה דרך ביאה וד‪.‬ולד כשר עיי״ש‪.‬‬
‫מזר‪ .‬בספרי שם בפ״א אות ד‪ .‬וגם הרופא ג״כ אינו נאמן‬
‫אין כל ראי׳ מההיא דנשים המסוללות לכאן‪,‬‬ ‫ולדעתי‬
‫ביחידי על כך‪ .‬וכדאי להזכיר‪ ,‬שכאשר פורסם בכמה‬
‫דמלבד דהתוס׳ דחו שם פי׳ הריב״ן‪ ,‬ופשטא‬
‫מקומות כבר קרו כמה מקרים בארץ ובתו״ל שנתברר‬
‫דדברי הרמב״ם )בפכ״א מאיסו״ב ה״ח( והשו״ע )באה״ע‬
‫שסודר בסתר שד‪.‬אשד‪ .‬קיבלה הזרע ישירות מהגבר‬
‫סי׳ כ׳ סעי׳ ב( בזה משמע כפירש״י שהכוונה שסתם‬
‫האחר‪ ,‬וכמו״כ קרה גם שקיבלה בכזאת מר‪.‬רופא בעצמו‪,‬‬
‫משחקות ומתחככית זו בזה‪ .‬ולא מוזכר מהטלת ש״ז כלל‪.‬‬
‫והאשה נתעברה‪ ,‬וניסו להסוות‪ .‬שזה היה בדרך של‬
‫הנה גם אליבא דהריב״ן לא מוזכר אף במלה אחת‬
‫הפרייה־מלאכותית וד‪.‬זממר‪ .‬לא עלתד‪ .‬בידם‪.‬‬
‫שמדובר כשאפשר בכלל להתעבר מסלילה כזו‪ ,‬באופן‬
‫ששם המדובר משכיבת אשה על אשה לשם משחק‬ ‫א ך בנידוננו אין אנו צריכים לכך‪ ,‬דגם בלא״ה הדין‬
‫וד‪.‬נאה ובדרך של הטלת ש״ז שקבלו מבעליד‪.‬ן שזהו ג״כ‬ ‫ברור שתצא בלי כתובה‪ ,‬כאשר נתברר לעיל‪,‬‬
‫לשם הנאתן‪ .‬וללא כל מטרה של הריון וללא לכל מציאות‬ ‫לכן לא נרחיב את הדיבור על כך‪.‬‬
‫כזאת‪ .‬וביאור זה מדייק מדברי המאירי ביבמות שם‬ ‫לבאר עוד דלקמן‪.‬‬ ‫נוסיף‬
‫שכותב בלשון ‪ :‬״נשים הממוללות זו בזו ר״ל שבאין‬ ‫ו( ב תו ה ״ ק באזהרת הניאוף עם אשת איש כתוב בל׳ ‪:‬‬
‫זו ‪ .‬על זו אפילו פלטו זו בזו וכי׳ שאין עיינם■ אלא‬ ‫״ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתד לזרע‬
‫פריצות בעלמא‪ ,‬ולשון מסוללות כאדם שדורך במסילד‪.‬‬ ‫לטמאה בה״ )ויקרא י״ח־כ(‪ .‬ומה מאד השכיל הרמב״ן‬
‫ואינו בוקע בעפרה כלום״ עיי״ש‪ .‬והיינו כנ״ל‪ ,‬שאפי׳‬ ‫ז״ ל למצות ולהגדיר את האזהרה כנוסחה שכתוב בה‪.‬‬
‫כשפלטו זו בזו‪ .‬אין עושים זאת אלא לשם פריצות‬ ‫וזל״ק ‪:‬‬
‫מגיעין‬ ‫בעלמא ולא לשם כל כוונת הריון‪ ,‬וגם לא‬ ‫ואפשר שאמר לזרע להזכיר טעם האיסור‪ ,‬כי‬
‫במעשיה‪,‬ן עד כדי כך‪ ,‬אלא כמי •שדורך במסילה ואינו‬ ‫יא יודע הזרע למי־ הוא ויבואו מזה תועבות‬
‫בוקע בעפרה כלום‪ .‬וא״כ מד‪ .‬הדמיון משם לכגון נידוננו‬ ‫גדולות ורעות לשניהם‪ ,‬ולא הזכיר זה בעונש‬
‫שכל עיקר הכוונה והמטרד‪ .‬להבקיע ולהכניס אל קרבה‬ ‫כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב‪ ,‬ולכן‬
‫קצה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צז‬ ‫שו״ ת‬
‫עם רופא אחד ע״ד אמירה זאת של הרופאים לעירבוב‬ ‫של האשת איש ש״ז של אדם אחר פדי שתתעבר מזה‬
‫זרע הבעל עם זרע אחר‪ ,‬והלה גילה לו שהוא זה רק‬ ‫ותוליד ולד של קיימא‪.‬‬
‫כדי לשבר את האוזן ולרמות את הבעל העלר כדי‬ ‫ראיתי בשו״ת מנחת יצחק שם בסוף התשובה‬ ‫וכה‬
‫שיחשוב הבעל שההריון הוא דמנו ולהרגיע עי״ כ את‬ ‫שמזביר דברי ספר מנחם משיב הנ״ז‪ ,‬ומשיב‬
‫רוחו יעו״ש‪.‬‬ ‫עליו בקצרה ובסכינא חריפא‪) .‬ובהסתמכו על מה‬
‫ראיתי כעת בירחון ״אסיא״ אלול תשל״ה שד״ר‬ ‫וכן‬ ‫שהשיב ע׳׳ז בבר באריכות הגר״י טייטלבוים(‪ ,‬דשאני‬
‫אברהם שטיינברג מגלה לנו ג״כ רז זה שו*‬ ‫ההיא דנשים המסוללות דאין בהם משום חשש הזרעה‪.‬‬
‫טכסיס־הרופאים‪ ,‬וכותב כמספר לפי תומו‪ :‬״שאמנם‬ ‫ואדרבא‪ ,‬מדחזינן דמ״מ אסור ולדעת רב הונא הוא‬
‫קיימות מגמות אצל רופאים לערבב זרע דפקטיבי‬ ‫פגם של זנות‪ ,‬א״כ כ״ש בהזרעה מלאכותית עיי״ש‪.‬‬
‫ובלתי פורה של הבעל עם זרע פורה מגבר זר במגמה‬ ‫]ושם באוצה״פ בהשמטות לסי׳ כ׳ מעתיק מתשובתו‬
‫פסיכולוגית לגרום סיפוק לבני הזוג שההריון נוצר‬ ‫של הגר״י טייטלבוים בזה שהשיב בטו״ט‪ ,‬דלא‬
‫כביכול מזרעו של הבעל״‪.‬‬ ‫דמי עלל לההיא דריב״ן‪ ,‬כי אין כוונת הריב״ן שמטילות‬
‫צא תאמר לסוג טענה כזאת אם תבוא מאיזה‬ ‫וא״כ‬ ‫זרע בכוונה ובמזיד‪ ,‬שהרי לא הוזכר בגמ׳ כלל לשון‬
‫גורם שהוא‪.‬‬ ‫שם‬ ‫ובדפי׳‬ ‫בעלמא‬ ‫זרע בעשייתן‪ ,‬אלא מסוללות‬
‫לא הועלתה בכלל טענה כזאת בנידוגנו‪ ,‬אבל‬ ‫כאמור‬ ‫שע״י‬ ‫המאירי וכו׳ וכך היא כוונת דברי הריב״ן‬
‫מפני שגונב לאזני מין לחישה כזאת שיש‬ ‫שמסוללות ר״ל מתחככות‪ ,‬זה יוכל להביא ליודי הטלת‬
‫כאילו מגמה מאיזה גורם שהוא להעלות גרה וללמד‬ ‫זרע‪ ,‬ולכן אין בכה״ג חשש איסור דאורייתא‪ ,‬דלא עדיף‬
‫שקר לבוא ולטעון טענה כזאת בדיון חוזר‪ ,‬לכן הקדמתי‬ ‫משכיבה על הסדין שאינד‪ ,‬מתכוונת כלל לזרע אלא‬
‫דברי האמורים כדי להוציא מלבם של הטועים והמטעים‪.‬‬ ‫כמתעסק בעלמא‪ ,‬וכו׳‪ ,‬והאיך יעלה על הדעת להתיר‬
‫סימן צח‬ ‫הזרעת זרע מאיש אחר וכו׳ וכל זה לפי דעת הריב״ן‪,‬‬
‫אם מקבלים גרים מעמון ומואב‪ ,‬וביאורי‬ ‫אבל באמת התום׳ חולקין עליו וסברי דמיירי באופן‬
‫מקראות במגילת רות‪.‬‬ ‫שאין שום חשש של זרע כלל‪ ,‬וכן ברמב״ם ושו״ע‬
‫לח״א‬ ‫העתיקו בסתמא האיסור של נשים הממוללות‪ ,‬ולא‬
‫ע ״ ד אם מקבלים גרים מעמון ומואב‪ .‬רינה באותה תימו׳‬ ‫חילקו בין פנויה לבעולה‪ ,‬וע״כ סברי כהתוס׳ שלעולם‬
‫שנו״ב עם הגאב״ד דטשעבין ז״ל ע״ד אם מקבלים‬ ‫אסור ואינו מדבר כלל מחשש זרע וכו׳‪ ,‬ואינו ענין‬
‫גרים מעמלק )עיין לעיל סי׳ עא( נו״ב גם על דבר זה‪.‬‬ ‫כלל לנ״ד עיי״ש[‪.‬‬
‫מטשעבין ז״ל כתב לי בזרי בזה׳׳ל‪ :‬ודרך‬ ‫הגאב״ד‬ ‫כל האמור והמתבאר קם דינא דאיתתא דא‬ ‫לאור‬ ‫ח(‬
‫אגב אציין שיותר חידוש מציגו דגם מעמון‬ ‫שלפנינו שחייבת לקבל ג״פ מבעלה‪ ,‬ויוצאת‬
‫ומואב אין מקבלין כמבואר בירושלמי פ״ב דדמאי‪:‬‬ ‫בלי כתובה‪ .‬ומכל שכן שאין הבעל חייב לתת לה‬
‫מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני א־מר‬ ‫כל פיצוי כספי כמבוקשה‪.‬‬
‫שאול על יו״ד‬ ‫‪t‬‬ ‫מעמון ומואב הוא‪ .‬ועי׳ בהגהות‬ ‫בשולי הפסה‪.‬‬
‫סי׳ רס״ב שדיעיר דדיא מקרא לא יבוא בקהל משמע דרק‬ ‫כדי שלא להשאיר כל מקום לענות בו‪ ,‬ולרווחא דמילתא‬
‫בחיתון אסור‪ ,‬ועי׳ ברכות כ״ח ובתוס׳ יבמות ע״ו‬ ‫אציין גם זאת‪— :‬‬
‫ע״ב‪ — .‬אולם ייתר חידוש מציגו בתום נזיר כ״ג ד״ה‬ ‫יעוין בספרי שו״ת ציץ אליעזר שם בפרק ו׳ שביררתי‬
‫ומדינים‪ ,‬שעמונים אסורים לבא בקהל ובעזררי כטמאים‪,‬‬ ‫ודיוכחתי שלא מדיני בהזרעה מלאבותית גם‬
‫והיינו דדריש בקהל היא עזרה יע״ש‪ .‬עכל״ק‪.‬‬ ‫בעירבוב זרע הבעל עם זרע אחר‪ ,‬ועוד זאת‪ ,‬שזה רק‬
‫וע״ז השיבותי לו כדלקמז‪— :‬‬ ‫סמויות עינים מצד הרופאים כדי להשקיט רוחו הסוערת‬
‫למה שמביא כ״ג להוכיח מדברי הירושלמי‬ ‫בנוגע‬ ‫א(‬ ‫של הבעל‪ ,‬הבאתי שהרופאים שומעי לקחי ג״ב הביעו‬
‫)פ״ב דדמאי ה״א( דס״ל דאין מקבלין גרים‬ ‫לפני תימא על הדבר הזה‪ ,‬וציטטתי גם משו״ת אגרות‬
‫מעמון ומואב‪ ,‬נראה להוסיף בזה גם דברי הירושלמי‬ ‫משה חאה״ע סי׳ ע״א שכותב שמה שמדברים הרופאים‬
‫ביבמות פרק ח׳ ה״ג‪ ,‬דאיתא ‪ :‬ותעזבי אביך ואמך‪ ,‬אמר‬ ‫ומציעים עירבוב הזרע מהבעל ומאיש אחר‪ ,‬נהדע לו‬
‫לה אילו באת אצלנו מאתמול ושלשום לא היינו מקבלים‬ ‫שזה רק רמאות לרישקיט רוח בעל האשה שיחשוב שהולד‬
‫אותך‪ .‬והיינו‪ ,‬דר‪.‬ירושלמי מפרש דהמשך הפסוק שאמר‬ ‫הוא גם מזרע שלו והוא אביו‪ ,‬אבל באמת אינו כלום‪.‬‬
‫״ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול‬ ‫בועז לרות‪:‬‬ ‫וגם מהגרי״א העניקין ז״ל בהמאור )תשרי חשון‬
‫שלשום״ ר״ל שאילו באת תמול שלשום לפני שנתחדשה‬ ‫תשכ״ה( שכותב נמי דאותם הרופאים שאומרים‬
‫ההלכה דעמוני ולא עמונית‪ ,‬לא היינו מקבלים אותך‬ ‫דמערבים זרע הזר עם זרע הבעל אין בדבריהם ממש‪.‬‬
‫אל העם הזה‪ ,‬ולא יכלת לדעת אותו‪ .‬והיינו‪ ,‬דס״ל‬ ‫וקזאפילו הידי אפשר כן הוא בלבול הזרע וכו׳ וקרוב‬
‫להירושלמי ביבמות דהכוונה של לא יבוא עמוני‪ ,‬היינו‬ ‫הדבר שזה בכלל לא תדייה קדשדי זכו׳‪ .‬ועוד ציינתי‬
‫שלא יבוא כלל ולא יקבלו אותו אפילו לגירות‪.‬‬ ‫לשו״ת חלל אומר חאה״ע סי׳ כ״ד שמספר ג״כ שדיבר‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צח‬ ‫שו״ ת‬ ‫קצו‬
‫לך אדם שהוא מוליד את נשיו‪ ,‬אלא שחש כנמר וביאר‬ ‫דהכי נקט ליה בפשיטות גם בספר תשב״ץ‬ ‫ומצאתי‬
‫את הד‪.‬לכה‪ ,‬ויולד מן חודש •אשתו וכו׳ אלא על ידיה‬ ‫קטן )סימן תקל״ד‪ (.‬שכותב וז״ל‪ :‬ור׳ מאיר‬
‫נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית‬ ‫דחייש למיעוטא היאך מקבלים גרים בזמן הזה‪ ,‬ניחוש‬
‫יעו״ש‪ ,‬וד‪.‬וא כפו״פ‪.‬‬ ‫שמא עמוני ומואבי הוא וכתיב לא יבוא עמוני ומואבי‪,‬‬
‫לפירושי האמור אפשר להביא גם מהבבלי‪,‬‬ ‫אסמכתא‬ ‫ונראה דלא אסרה תורה אלא עמוני ודאי ומואבי ודאי‬
‫‪1‬ד‪.‬וא‪ ,‬ממד‪ .‬שמצינו ביבמות ד׳ ע״ו ע״ב‬ ‫כדאיתא בם׳ עשרה יוחסין ד׳ ע״ג ממזר ודאי הוא דלא‬
‫שמבארת בדומה לזה כוונת ישאלת שאול על דוד‬ ‫יבוא הא ׳ספק ממזר יבוא עכ״ל‪ .‬הרי דנקיט ליה‬
‫באמרו‪ :‬שאל אתה בן מי זר‪ .‬העלם‪ .‬דר״ל‪ ,‬שישאל‬ ‫להתשב״ץ בפשיטות שאסור מה״ת לקבל גרים מעמון‬
‫אם מרתר לו לבוא בקהל כיעו״ש‪ .‬ואמנם אפשר לפרש‬ ‫ומואב‪ ,‬עד שמקשה מתוך כך אליבא דר״מ דחייש‬
‫כוונת השאלה אצל רות ״בת מי אה״ שד‪.‬יתד‪ .‬ג״כ‬ ‫למיעוטא היאך מקבלים גרים בזה״ז ניחוש שמא עמוני‬
‫לשאול רק אם הותרד‪ .‬לבוא בקהל ה׳ להתחתן עם‬ ‫ומואבי הוא‪ ,‬והוצרך לתרץ דלא אסרה תורה אלא עמוני‬
‫ישראלי או לא‪ ,‬אבל עפ״י שיטת הירושלמי מתיישב‬ ‫ודאי וכו׳‪.‬‬
‫הפירוש ביתר פשטות וכנ״ל‪.‬‬ ‫לו מד‪ .‬שאמרתי לבאר עפ״י הירושלמי‬ ‫ואכתוב‬ ‫ב(‬
‫צדק כ״ג בציינו בדבריו לדברי הבבלי‬ ‫ולהלכה‬ ‫ג(‬ ‫דיבמות הנ״ל כוונת הקרא במגילת רות‬
‫התום׳‬ ‫לרברי‬ ‫בברכות ד׳ כ״ח ע״א ‪ .‬וכן‬ ‫)ג׳־ט״ז( שכתוב בלשון ‪ :‬ותבוא אל חמותה ותאמר‬
‫ביבמות ד׳ ע״ו ע״ב‪ ,‬והיינו שמשמע משם בפ־שטות‬ ‫מי את בתי ותגד לה את כל אשר עשה לד‪ .‬האיש‪.‬‬
‫שר‪.‬איםור של לא יבוא הוא רק לענין חיתון אבל שפיר‬ ‫ולכאורה קשד‪ .‬הקרא בתרתי‪ ,‬ראשית‪ ,‬וכי לא הכירה‬
‫מקבלין גרים מעמון ומואב‪ .‬וכך פוסק מפורש הרמב״ם‬ ‫נעמי את רות ששאל אותד‪ .‬מי את בתי ז ואם לא הכירד‪.‬‬
‫בפי״ב מה׳ איסו״ב ר‪.‬י״ז שעמון ומואב ומצרים ואדום‬ ‫אותה מהו זה שקראד‪ .‬בשם בתי ? זאת זה נוכל עוד‬
‫האומות האלו כשיתגייר אחד מהן הרי הוא כישראל לכל‬ ‫לתרץ ולומר‪ ,‬שרות הרי באה הזרד‪ .‬לפנות בקר בטרם‬
‫דבר אלא לענין ביאה בקהל ע״ש‪) .‬ויעוין גם באה״ע‬ ‫יכיר את רעהו‪ ,‬ולכן הסתפקה נעמי בגלל החשכה‬
‫סי׳ ד׳ שמוזכר בפשיטות מגרים דעמון ומואב ומדובר‬ ‫אם היא רות אז לא‪ ,‬ושאלה אותד‪ .‬בלשין שאלד‪ : .‬מי‬
‫רק מאיסור חיתונם עיי״ש(‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫את — האם בתי ז )כלתי — כבתי(‪ .‬אבל איה איפוא‬
‫ד( עו ד כתבתי לבאר דזה שכתוב במגילה שם ‪ :‬וגם‬ ‫אם כן התשובה שד‪.‬שיבה לה רות על השאלה הזאת‪?.‬‬
‫את רות המואביד‪ .‬אשת מחלון קניתי לי‬ ‫הרי יוצא שענתה לפ״ז שלא ממין הטענה‪ ,‬ובמקום‬
‫לאשד‪ .‬וגו׳‪ .‬אי אפשר לפרש כמו שמשמע לכאורה‬ ‫להשיב על שאלתה זאת השיאה לדבר אחר וסיפרה‬
‫מפשט ‪ .T‬דקרא דקנד‪ .‬אותר‪ .‬על ידי‪ .‬אותו הקנין שקנד‪,‬‬ ‫לה את כל אשר עשר‪ .‬לד‪ .‬האיש‪ .‬ויעוין באבן ‪ .‬עזרא‬
‫את השדד‪ ,.‬דהיינו בקנין חליפין‪ ,‬כנזכר לפני זה‪,‬‬ ‫שר‪.‬רגיש בזה ורו״ל שקיצר הכתוב‪ .‬וראיתי במדרש רות‬
‫וכדפירש״י בקדושין ד׳ ‪.‬ג׳ ע״ב‪ .‬בנוגע לקנין ‪ .‬השדה‪.‬‬ ‫שם שעמד בעצם ג״כ על התימא הזאת‪ ,‬ושואל ‪ :‬״וכי‬
‫דהרי אשה לא מיקניא בחליפין‪ ,‬יעוין בפני יהושע שם‪.‬‬ ‫לא היתד‪ .‬מכירד‪.‬״ ? ומבאר שאמרד‪ .‬לה מה את פנויד‪.‬‬
‫אלא צריכים לפרש כדמפרש ד‪.‬מד‪.‬ר״פ‪ .‬אלשיך ‪,‬ז״ל‪,‬‬ ‫או אשת איש‪ ,‬אמרה לה פנויה‪ ,‬ותגד לד‪ .‬את כל אשד‬
‫דהכוונה של ״קניתי לי״ ר״ל שע״י קניית הנחלד‪..‬נעשית‬ ‫עשה לה האיש יעו״ש‪ ,‬ויש להאריך‪.‬‬
‫זו מעין זקוקה‪ ,‬ומביא ראיה לזר‪ .‬ממה שלא נאמר‬ ‫עפ״י הירושלמי דיבמות הנ״ל עלה בדעתי שיש‬ ‫אבל‬
‫״כי קניתי את ‪.‬כל אשר לאלימלך ואת‪,‬רות״‪.,‬דאזי היה‬ ‫לפרש שכוונת נעמי בשאלה ״מי את בתי״‬
‫משמע שקנה הכל בקנין חליפין‪ ,‬אלא כתוב בלשון‬ ‫היתד‪ .‬לשאול לה שתספר לד‪ .‬מה החליט בועז על גורלה‬
‫״וגם את רות״ עיי״ש‪ .‬ובאמת ישנה הוכחה לפירושו‬ ‫ולאיזה עם היא נחשבת מעתד‪ .‬לבית־ישראל )יממ‪.‬ילא ‪:‬‬
‫זד‪ ,‬של ד‪.‬מד‪.‬ר״מ אלשיך מדברי התרגום‪ .‬בפסוק ה׳ שם‪,‬‬ ‫בתי( או לבת־עכו״ם )ואינך בתי(‪ .‬וכלשון דכתיב ‪:‬‬
‫שכתוב‪ :‬״ויאמר בועז‪ .‬ביום קנותך השדה מיד‪ .‬נעמי‬ ‫ובעל כת אל נכר‪ .‬כי אע״פ שבועז כבר הודיע לה‬
‫ומאת רות המואביד‪ .‬אשת המת קנית‪ .‬להקים ‪ .‬שם המת‬ ‫קודם לכן שנחשבת לגיורת‪ ,‬אבל היו צריכים עוד‬
‫על נחלתו״‪ .‬ומתרגם ע״ז התרגום ‪ :‬״‪.‬ומן ידא דרות‬ ‫להכרעד‪ .‬ולהחלטת הד‪.‬לכה על כך במושב־זקנים‪ .‬ועל‬
‫מואביתא אתת מיתא חייב ‪ .‬את למפרוק ובעי ליבמה‬ ‫כך הבטיח לה בועז להביא את הדבר למחרתו לידי‬
‫יתה ולמסבא לאותו״‪ .‬הרי שהתרגום מפרש ״הקנית״‬ ‫הכרעה בהשתתפות הגואל‪ .‬וזהו שענתר‪ .‬לה רות על‬
‫שנאמר בקרא‪ ,‬דר״ל‪ ,‬שתהיה עי״כ זקוקה לו ויתחייב‬ ‫ר‪.‬שאלה‪ ,‬וסיפרה‪.‬לה את כל אשר עשה לה האיש לפתרון‬
‫ליבמה ולקחתה לאשד‪ .,‬וא״כ מינה דה״ה נמי ״הקניתי״‬ ‫זאת הבעיה‪ ,‬וד‪.‬בטחתו לה‪ .‬ובאמת למחרתו‪ ,‬הגואל י*א‬
‫שנאמר לאחר מיכן בפסוק י׳ דג״כ ר״ל‪ .‬שנהיתה ‪.‬ע״י‬ ‫רצד‪ .‬לקחת את רות בטענד‪.‬של ״פן אשחית את נחלתי״‬
‫זקוקה לי ונתחייבתי ליבמד‪ .‬ולקחת‪ .‬אותך לי‪.‬לאשר‪..‬‬ ‫כי לא ידע מהדרשה של עמוני ולא עמונית‪ ,‬כדאיתא‬
‫וראיה לד‪,‬מד‪.‬ר״מ אלש‪-‬יך ז״ל‪ . . . .‬־ ‪. .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫■במדרש‪ ,‬וערש״י‪. .‬ואילו בועז ■חש וביאר את ד‪.‬ד‪.‬לכד‪.‬‬
‫ה( ו ב כו ר ר עם זה כתבתי להעיר ולר‪,‬איר‪ ,‬כי ברור‬ ‫שרות מותרת לו‪, ,‬כדאיתא בירושלמי ליבמות שם ‪:‬‬
‫ופשוט הדבר בלי צל של ספק‪-,‬־ דזה שנזכר‬ ‫ישחרים זה בועז יכו׳ חושים ואת בערה נשיו‪ ,‬וכי יש‬
‫קצז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לומר כי המאירי פירש הקרא הכי‪ :‬״וזאת‬ ‫יש‬ ‫הא׳(‬ ‫בזה בתרגום לשון יבום; ״ובעי ליב״ה״‪ .‬וכן במהר״ט‬
‫לפנים בישראל״‪ ,‬ר״ל‪ ,‬דזאת ליפנים שהונהג‬ ‫אלשיך בלשון ״זקוקר‪.‬״‪ ,‬וכן מר‪ .‬שמצינו לכמה ממפרשי‬
‫הדבר בישראל ]כמו‪ :‬לפני מלך מלך לבני ישראל[‪.‬‬ ‫המגילה שמדברים על ענין בועז ורות כעל ענין יבום‪,‬‬
‫״שלף איש נעלו״‪ ,‬וד‪.‬יינו איים אפילו בן נח‪ .‬והיינו‪,‬‬ ‫‪1‬כל זד‪ .‬אינו אלא לשון‪ .‬מושאל‪ ,‬כי חז״ל הקדושים‬
‫דאז היד‪ .‬הדבר הזד‪• .‬טוד‪ ,‬לכלם אפילו לבני נח‪ .‬ולאחר‬ ‫הורו לנו בקבלתם ובעומק הבנתם דד‪.‬״כי ישבו אחים‬
‫מיכן‪ ,‬דד‪.‬יינו לאחר מתן תורה נקבע זר‪ .‬״לזאת התעודד‪,‬‬ ‫יחדו״ הנאמר בתורה גבי יבום הכוונה הברורר‪ .‬היא‬
‫בישראל״‪ .‬זאת אומרת דאח״כ הונהגה זאת התעודד‪,‬‬ ‫על אחים ממש שהמה בני אב אחד כבני יעקב‪ ,‬ואם‬
‫רק בישראל‪.‬‬ ‫אינם אחים ממש אין שום מצזת יבום דקרא על‬
‫דד‪,‬מאירי פירש הקרא בכזאת‪ :‬״וזאת לפנים‬ ‫והב׳‪,‬‬ ‫הקרובים‪ ,‬וכבר כתב האבן עזרא עה״ת פ' תצא כ״ר‪.‬־‬
‫בישראל״‪ ,‬ר״ל‪ ,‬לפנים‪ ,‬לפני מתן תורה‪ .‬והרי‬ ‫א׳( שזו היתד‪ .‬סילוף המכחישים שפירשו הכוונה של‬
‫לפני מתן תורד‪ ,‬היו ישראל ובני נח שוים‪ ,‬לא מיבעיא‬ ‫״כי ישבו אחים יחדו״ שאין המכוון על אחים ממש כי‬
‫לדס״ל דאז היד‪ ,‬לישראל דין ב״נ‪ ,‬אלא אפילו לדס״ל‬ ‫אם על קרובים והסתייעו בדבר ‪.T‬ם מההיא דבועז‪ .‬ומכר‪.‬‬
‫שהיר‪ ,‬לד‪.‬ם דין ישראל‪ ,‬אבל לדרכי הקניות ד‪.‬יו שוות‬ ‫אותם על קדקדם ודוחה כל ראיותיד‪.‬ם ובתוך זד‪ .‬גם‬
‫ולכן ממילא היה מועיל הקנין הזה גם בב״נ‪ .‬אבל ייאחר‬ ‫הראיר‪ .‬מד‪.‬ד‪.‬יא דבועז‪ ,‬באמרו‪ ,‬כי אין שם זכר יבום‬
‫מיכן ‪ :‬נהיתה ״וזאת התעודד‪ ,‬בישראל״‪ ,‬ר״ל‪ ,‬דאבל‬ ‫כי אם גאולה ע״ש‪ .‬וכן כותב בכזאת גם הרמב״ן בפ׳‬
‫לאחר מתן תורה ד‪,‬ונד‪,‬גד‪ .‬זאת התעודה רק בישראל‬ ‫בראשית )ל״ח־ח׳( גבי ענין יהודה ותמר‪ ,‬כי ״חכמי‬
‫ולא בבן נח‪.‬‬ ‫ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה ד‪.‬נר‪.‬יגו‬
‫חידושו זה של המאירי נמצאה הדרך הפשוטה‬ ‫ועפ״י‬ ‫לפנים בישראל לעשות המעשד‪ .‬הזד‪ .‬בכל יורשי הנחלה‬
‫לפרש בפשיטות מה שמתקשים המפרשים‬ ‫באותם שלא יהיה בד‪.‬ם איסור השאר וקראו אותד‪.‬‬
‫בכפילות לשון הכתוב של ״וזאת לפנים״ ושל ״וזאת‬ ‫גאולה‪ ,‬וזו ענין בועז וטעם נעמי ושכנות״‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ומכיון‬
‫התעודד‪.‬״‪ ,‬ופשוט‪.‬‬ ‫שגאולה זו מנהגה ומקורה מיבום האח האמור בתורה‬
‫בזה דכביאורי הנ״ל בכוונת דברי המאירי‬ ‫]אוסיף‬ ‫)יעו״ש ברמב״ן( קראוד‪ ,‬המפרשים כשם מושאל של‬
‫בפירושא דקרא‪ ,‬אפשר לכוון גם בדברי התרגום דז״ל;‬ ‫יבום‪.‬‬
‫וכר‪.‬דא מנד‪.‬גא בעידנא די מלקדמין מתנר‪.‬גא בישראל‬ ‫ראיתי בזה דברים תמוהים בפי׳ אגרת שמואל‬ ‫ואגב‪,‬‬
‫בזמן דשקלן וטרן ופרקן ומחלפן חד מן חבריד‪ ,‬ומקיימין‬ ‫למהר״ש זאדה על המגילה‪ ,‬הן בהשוותו □דבריו‬
‫כל מדעם וטלע גבר ית נרתק ‪ r‬ימיניה ואושיט‪ ,‬ביה‬ ‫ענין הגאולה זאת לדין יבום ממש בנוגע לפרטי הדינים‪,‬‬
‫קניין לחבריה והכי נהגין למקני בית ישראל מן חבריה‬ ‫וד‪.‬ן בדברי טעות בעצם דיני היבום בנוגע לאשת אחיו‬
‫קדם סד‪.‬דיא עכ״ל‪ .‬ויש לדקדק דמקודם כותב רק בלשון‬ ‫שלא היד‪ .‬בעולמו‪ ,‬כדיווכח המעיין בדבריו‪ ,‬וד‪.‬מחוור‬
‫כישראל ולבסוף כותב כותב בלשון בית ישראל‪ ,‬ולכן יש‬ ‫ד‪%‬א לומר שכל דבריו הנאמרים שם בזה אינם אמורים‬
‫לבאר בכוונתו כנז״ל‪ ,‬דזה שכותב בראש בלשון ״וכד‪,‬דא‬ ‫אלא בדרך דרש בלבד למשיכת לב השומעים וד‪.‬קוראים‬
‫מנהגא בעידנא די מלקדמין מתנד‪.‬ג בישראל״‪ ,‬ר״ל ;‬ ‫בקישורים של הדברים הנאמרים‪ ,‬מבלי לדקדק כלל‬
‫זהו המנהג בזמן קדם עוד לפני שנד‪,‬גו כן בישראל‪,‬‬ ‫ליכנס בדקדוק פרטי ההלכה בזר‪ ,.‬באופן שאין ללמוד‬
‫והיינו‪ -,‬שגם‪ ,‬בני נח נד‪,‬גו כן‪ ,‬דטלע גבר ית‪.‬נרתק וכו׳‬ ‫מהם בנוגע לדינא כלל‪ ,‬ואכמ״ל יותר‪.‬‬
‫והיה זה מנהג כללי אצל כולם‪ ,‬בשרה‪ .‬ולבסוף‪ ,‬התחילו‬
‫ו( ו ל ב םו ף אזכיר דבר חדיוש שמצאתי בתורתן של‬
‫לנר‪,‬וג כן במיודזד לקנות בכזאת אצל בית־ישראל‪ .‬ור‪,‬יינו‬
‫ראשונים‪ ,‬הוא המאירי ז״ל בד‪.‬סתמכו על‬
‫כנ״ל‪ ,‬דלפני מתן תורה היה‪ .‬זה מנהג אצל כולם בשוה‪,‬‬
‫מקרא כתוב ברות‪ ,‬ומה שנראה לי בביאור כוונתו‪.‬‬
‫ולאחר מתן תורה נתייחד הקנין הזד‪ ,‬אצל ישראל[‪,‬‬
‫העיר לי בני היקר שליט״א ]כעת הרב‪.‬דשכונת‬ ‫ויפה‬ ‫על קדושין ד׳ ג׳ ע״א בסופו‪ ,‬מדי דברו בדינא‬ ‫המאירי‬
‫אי יש קנין סודר בגוי‪ ,‬או לא‪ ,‬מחד־מ וכותב‬
‫עזרת וזורה בירושלים ת״ו[ שעל פי הדרך הנ״ל‬ ‫‪..‬‬
‫וז״ל ‪ :‬ולי נראה שמכל מקום עד שלא נתנד‪ .‬תורה ובני‬
‫שפירשתי פירוש הכתוב לפי המאירי‪ ,‬אפשר ‪,‬למצוא את‬
‫נח אף הם מצווים על הדינים‪ ,‬כל דרכי הדינין והקניות‬
‫הדרך לפרש דברי הכתוב באופן שתתיישב גם שיטת‬
‫היו שוות לכלם‪ ,‬וכן עיקר‪ ,‬וד‪.‬רי כתוב וזאת לפנים‬
‫ר״ת ‪.‬דס״ל דחליפין מועיל בעכו״ם אפילו‪,‬לארור מתן‬
‫בישראל שלף איש נעלו עכ״ל‪.‬‬
‫תורה‪ ,‬כמפורש בתוס׳‪ ,‬אשר המפרשים הקיפוד׳ו כעכנא‬
‫בקושיא חזקה מד‪,‬ך קרא שכתוב מפורש ‪.‬״בישראל״‪.‬‬
‫בלתי מובנת כלל ראית המאירי מהכתוב‬ ‫ולכאורה‬
‫של ״וזאת לפנים״‪ ,‬וכדד‪,‬רגיש' בזה המגיד‪.‬‬
‫ודדינו‪ ,‬דר״ת יפרש החלק הראשון של הקרא כדפירשנו‬
‫במאירי שם‪ .‬ולא עוד אלא דהא אדרבר‪ .‬בכתוב הרי‬
‫בדברי■ המאירי‪.,‬ד״וזאת לפנים בישראל״ המכוון הוא על‬
‫מודגש שוה היה דוקא בישראל‪ ,‬וכמו שהרעישו באמת‬
‫לפני ‪,‬מ״ת‪ .‬וממילא ישראל וב״נ שוים בזה‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬
‫המפרשים להקשות מהך קרא על ד׳ת בתוס׳ שם‪.‬‬
‫אבל זה שמסיים הקרא ״וזאת התעודד‪ ,‬בישראל״ יפרשי‬
‫ר״ת ‪-‬דד״ל ״וזאת התעודה״ שד‪.‬וזכר‪ ,‬ברישא דקרא‬ ‫לי ליישב כוונת דברי המאירי בב׳ אופנים‪.‬‬ ‫ונראה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צח‬ ‫שר ״ ת‬ ‫קצח‬
‫ואמר לי‪ ,‬דאכן מדברי רש״י בקדושין דף ג׳ ע״א לא‬ ‫שאיו הבדל בין ישראל לבן נח בקנין זה מכיון שהיה‬
‫משמע הכי‪ .‬שכותב בלשון; מה שדד‪ .‬מקניא בחליפין‬ ‫זה קודם מתן תורה‪ ,‬זאת התעודה נמשכת גם לאחר‬
‫דכתיב וישלוף נעלו וד‪.‬תם שדה הואי‪ .‬הרי משמע בהדיא‬ ‫מתן תורה ״בישראל״‪ ,‬ור״ל‪ ,‬דנוהגת גם עכשיו לאחר‬
‫דרש״י ס״ל דהקנין חליפין היה על השדה‪.‬‬ ‫מ״ת בדיני ישראל שגם עכו״ם הוא בקנין חליפין‪.‬‬
‫נראה לי דבזה לא נסתר עדיין תירוצו על הקושיא‬ ‫אבל‬ ‫ובמקום שלהמאירי הביאור של ״וזאת התעודה״ מוסב‬
‫הנ״ל בנוגע לרות בעצמה‪] ,‬ונסתר בזה רק‬ ‫על עצם ההלכה של חליפין‪ ,‬יוסב הביאור הזה אליבא‬
‫תירוצו שם על קושית ד‪.‬קוצד‪.‬״ח בסי׳ קצ״ה סעיף ט׳‬ ‫דר״ת על כל אותה ההלכה עם פרטי דיניה לומר שנוהגת‬
‫כיעו״ש‪ .‬ויעוין במלבי״ם רות ד׳־ז׳ מ״ש בזה[‪ .‬והיינו‪,‬‬ ‫גם בעכו״ם‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫דזד‪ .‬שכתוב ״וגם רות המואביה קניתי״‪ ,‬ר״ל‪ ,‬שקנה ע״יז‬ ‫בירושלמי פ״א דקדושין ה״ה במה דאיתא;‬ ‫ויעייו‬
‫הזכות מהגואל שלא יוכל לחזור וליבמה‪ ,‬ופשוט‪.‬‬ ‫וזאת לפנים בישראל בראשונה היו קונין במנעל‬
‫פני יהושע ראיתי •שמקשה באמת בכנ״ל‬ ‫ובחידושי‬ ‫ובסנדל וכו׳‪ ,‬ומ״ש בזה בספר דבר אברהם ח״א סי׳ א׳‪.‬‬
‫לפי פי׳ רש״י‪ .‬וז״ל ‪ :‬ויש לדקדק א״כ אמאי‬ ‫וכן יעוין במהר״מ אלשיך בפי' רות שמפרש ״וזאת‬
‫לא קאמר בשמעתין דסד״א דאשה מקניא בחליפין‬ ‫לפנים בישראל״ שנהגו כן ״וזאת התעודה בישראל״‬
‫מדכתיב התם וגם את רות המואביה קניתי לי לאשה‪.‬‬ ‫שקבעו כן לקנין‪ .‬והוא בדומה למ״ש בד״א שם‪ .‬ויעוין‬
‫ומתרץ דהתם לא היד‪ .‬הקנין בין בועז לרות אלא ב־ן‬ ‫גם בפי׳ רס״ג‪ ,‬ובפי׳ משיב נפש להב״ח‪ ,‬וכן במלבי״ם‬
‫בועז לגואל‪ ,‬משא״ב לענין השדר‪ .‬א״ש דאע״ג דמשמע‬ ‫עיי״ש‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫דהשדה היה ג״ב של רות כיון דהגואל היד‪ ,‬הקרוב וראוי‬ ‫בשולי התשובה‬
‫לירש את מחלון היה השדה ברשותו‪ ,‬אלא כיון שהיה‬ ‫הלק א׳ סי׳ י״ט אותיות י׳־‬ ‫בספר היקר הבל יעקב‬
‫לרות שיעבוד כתובתה מיקרי נמי שדד‪ .‬שלה עיי״ש‪,‬‬ ‫י״א כותב וז״ל; וצריך להבין מה שאמר בועז‬
‫הרי לנו שגם הפני יהושע הרגיש־ בד‪.‬נ״ל בהבל יעקב‪,‬‬ ‫)רות ד׳“י׳( שיהיו עדים דגם רות המואביה אשת מחלון‬
‫ופירש לנו מילתא בטעמא למה שהיה צריך לקנות‬ ‫קניתי לאשה להקים שם המת וכו׳ הלא אין אשה‬
‫הש־דה מהגואל‪ ,‬אלא שלא ביאר לנו לפי פירושו זה מהו‬ ‫נקנית בחליפין‪.‬‬
‫איפוא הפירוש של ‪ :‬וגם את רות קניתי לי‪ .‬ובמה קנה‬ ‫ליישב‪ ,‬דבאמת לא היד‪ .‬הקנין סודר לקנות עי״ז‬ ‫וכותב‬
‫אותד‪ ,‬ו ואולי יתכן שבנוגע לזה היד‪ .‬מפרש ג״כ‬ ‫השדד‪ .‬וד‪.‬אשד‪ ,.‬דאשה אין נקנית בחליפין‪ ,‬וד‪.‬שדה‬
‫כד‪,‬חבל יעקב הנ״ל‪ ,‬דר‪,‬ביאור הוא‪ ,‬דקנה אותה עי״ז‬ ‫לא זכה עדנה גואל ולא מצי להקנות‪ ,‬כי עיקר זכותו‬
‫ליבמד‪ ,,‬ושלא יהא עוד זכות לד‪,‬גואל לחזור בעצמו‬ ‫משעת יבום‪ ,‬ובועז כשייבם אותם יקנה מעצמו הנכסים‬
‫וליבמה‪.‬‬ ‫מצד יבום‪ ,‬רק באשר שזה הזכות היה שייר לגואל‬
‫היד‪ ,‬נראה דהפירוש ש־ל ״קניתי לי״‪ ,‬ר״ל‬ ‫ולענ״ד‬ ‫שהוא הגואל היותר קרוב והזכות לו ליבמה ולזכות‬
‫שעי״ז שקנה את השדד‪ .‬נתחייב לה לייבמד‪.,‬‬ ‫עי״ז השדה‪ ,‬אך הגואל לא רצה ליבמה ונתרצד‪ .‬שבועז‬
‫ואני מוצא אסמכתא לפירושי זה מדברי התרגום בפסוק‬ ‫ייבם אותד‪ ,.‬והקנין היד‪ .‬שלא יוכל גואל לחזור עוד‬
‫ח׳ ש־ם ‪,‬על מקרא כתוב‪ :‬ויאמר ביום קנותך השדה מיד‬ ‫מזה הזכות ליבם בעצמו ולזכות עי״ז הנכסים‪ ,‬ומעתה‬
‫נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית‪ .‬ומתרגם‬ ‫קם זד‪ .‬הזכות לבועז אף שהגואל היה קרוב יותר ממנו‪,‬‬
‫התרגום בזה״ל ‪ :‬ואמר בועז ביום זבינתך וכו׳ איתת‬ ‫וזהו שאמר בועז עדים אתם כי קניתי את כל אשר‬
‫מיתה חייב את למפרק ובעי ליבמה יתד‪ ,‬ולמסבא לאנתו‬ ‫לאלימלך וכו׳ וגם את רות המואביה וכו׳‪ ,‬לא רצה לומר‬
‫וכו״׳‪ .‬הרי שהתרגום מבאר הביאור של קנית שאמר‬ ‫דקנה כל זה ע״י הקנין סודר לגמרי‪ ,‬אלא רצה לומר‬
‫בועז לגואל‪ .‬שהוא לשון חיוב‪ .‬שיתחייב עי״ז ליבמה‬ ‫דקנד‪ .‬מד‪.‬גואל הקרוב יותר שהוא ייבם אותה ועי״ז‬
‫ולקחת אותד‪ .‬לאשה‪ ,‬וא״כ דון מינה דאותה הדבר יש‬ ‫יזכד‪ .‬בכל הנכסים‪ ,‬ולא הוי קנין דברים דקנין חל על‬
‫לפרש• גם דברי בועז בעצמו שאמר‪ ,‬וגם את רות המואביה‬ ‫ג־פו של דבר שיש לו בה זכות כמו שד‪.‬ביא הרמ״א‬
‫קניתי לי וגו״׳ דר״ל ג״כ כנ״ז‪ ,‬עזנתחייב עי״ז ליבמד‪,‬‬ ‫)בסי׳ קע״א סעי׳ א׳( דיורשין או שותפין בדבר שיש‬
‫ולקחת אותר‪ .‬לאשה‪ .‬ואילו עצם הלקיחה היה לאחר‬ ‫בו כדי חלוקה ונתרצו שלא לחלוק ועשו קנין דמהני‬
‫מיכן‪ ,‬כדכתיב להלן בפסוק י״ג ‪ :‬ויקח בועז את רות‬ ‫ולא הרי קנץ דברים כירן דיש לו זכות בכל החצר כדי‬
‫ותהי לו לאשר‪ ,‬ויבא אליה‪.‬‬ ‫לכרר חלקו והקנה זה הזכות לחבירו חל ע״ז הקניז‬
‫ו הנ ה זאת כבר כתבנו וביררנו לעיל בפנים התשובה‬ ‫ןאו כמו שמהני קנין של מצרן לגבי לוקח‪ ,‬עיין ברא״ש‬
‫דלשון יבום הנזכר בכאן בתרגום וכו הוא רק‬ ‫ב״מ פ׳ המקבל סי׳ כ״ג‪ .‬בהוספות ומלואים[ א״כ ה״ב‬
‫לשון מושאל‪ .‬וענין בועז נקרא בשם גאולה‪ .‬ואוסיף‬ ‫כיון דד‪.‬יה להגואל זכות בזה הנכסים כדי שיהיד‪ .‬שלו‬
‫רק זאת‪ ,‬דדוק בדברי ד‪,‬תרו‪.‬ום הנ״ל ותראה שמקודם‬ ‫יכול להקנות כדי שבועז יזכה אז־תם עיי״״‬
‫כותב ״ובעי ליבמר‪ .‬יתה״ ואח״ב הוא מוסיף וכותב‬ ‫כד הוינא טליא — כבר שיתכר שיבסר —‬ ‫‪.‬יהגה‬
‫״למסבא לאנתו״‪ .‬ואילו בתורה בפ׳ תצא )כ״היד‪,‬׳( נא׳‬ ‫ישבתי לפני הגאון המחבר ז״ל‪ ,‬ומדי דברנו על‬
‫מקודם ״ולקחר‪ ,‬לו לאשה״ ואח״כ ״ויבמה״‪ .‬ומדוע שינה‬ ‫חידושו זד‪ .‬בספרו‪ .‬העיר לי בעצמו על חידושו זה‪.‬‬
‫קצט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫נגע‬ ‫באה״ע‬ ‫מבוטשטאטש‬ ‫שו ב הגידו לי שהגאון‬ ‫התרגום לכתוב בכאן אהרח ממה שכתוב בתורה ‪ 7‬אלא‬
‫בנדוננו‪ ,‬ואומר שכיון שכל המסובים סועדים לכב׳‬ ‫הוא זה‪ ,‬מפני דכאן שהמדובר לא ביבום ממש אלא‬
‫החתן והכלד‪ .‬לפיכך שפיר נחשב סעודת חו״כ ומברכים‬ ‫בגאולת קרובים אשר רק מנהגה ומקורה מיבום האח‬
‫ז״ב‪ ,‬אני עדיין לא חפשתי בדברי הגאון הנ״ז‪ ,‬ואיד‬ ‫האמור בתורה ]יעו״ש ברמב״ן שציינו לעיל[‪ ,‬ולכן‬
‫שיהי׳ מי יבוא אחר המלך שלמה הנ״ל שאוסר לברך‬ ‫הדין הוא בכאן דגם אחרי שמקבל עליו היבום דהיינו‬
‫ז״ב‪.‬‬ ‫הזיקה וחיוב הגאולה צריך מיהת לאחר מיכן ״למסבא‬
‫ב( הנו הג במוסדות התורה וד‪.‬חסד שיש להם מנין‬ ‫לאנתר׳ ע״י קדושין גמורים כבכל אשד‪ .‬דעלמא‪ .‬ולהכי‬
‫קבוע שלומדים שיעור משניות כל יום‬ ‫דייק שפיר התרגום בכאן לא לכתוב ככתוב בתורה‬
‫לעי״נ הנדיבים של המוסד בין לאלו היארצייטין ובין‬ ‫״הליבמה״ בתר ״להמסבא לאנתו״‪ ,‬בכדי שלא נבוא‬
‫לאלו שנעדר באותד‪ .‬השנה‪ ,‬ואחר הלימוד יש אדם‬ ‫לטעות ולחשוב שהלקוחין יש לד‪,‬ן דיני יבום‪ .‬וד‪.‬קדים‬
‫הממונה לד‪.‬זכיר את השמות שלעי״נ למדו השיעור‬ ‫על כן ה״ליבמד‪.‬״ ואח״כ הוסיף וכתב ״ולמסבא לאנתו״‬
‫משניות וגם אומר קדיש דרבנן‪ ,‬או המגיד שיעור עצמו‬ ‫לאשמיענו שלאחר התחייבות הזיקה צריך מיהת לעישות‬
‫מזכיר הנשמות ואומר קדיש דרבנן‪ ,‬ונשאלתי היות‬ ‫בה לקודין ממש ע״י קדושין גמורים כבכל אשה דעלמא‪,‬‬
‫שלר״זכיר הנשמות לוקח זמן כי יש כמה ע־שרות שמות‬ ‫וכנ״ז‪.‬‬
‫בכל יום שצריכים להזכירם ולפורטם‪ ,‬שמותיהם ושמות‬
‫אביד‪.‬ם‪ ,‬ומחמת טירחא דציבורא שואלים הילכו בו אולי‬ ‫סימן צט‬
‫נכון להגיד קדיש דרבנן תיכף עם גמר הלימוד וממילא‬
‫אין המנין צריכים להמתין כי תיכף אחר הלימוד והקדיש‬ ‫א‪ .‬חתן שאיננו משתתף באכילה בסעודה‬
‫יפנו ללכת כל אחד לדרכו‪ ,‬וזה הממונה להזכיר הנשמות‬ ‫שעורכים לכבודו אם נחשבת כסעודת חו״ב‬
‫שצריכים‬ ‫אלו‬ ‫כל‬ ‫ישאר ויזכיר ויפרט בנחת את‬ ‫לברר שבע ברכות‪.‬‬
‫להזכירם‪ ,‬וכמו שבהלימוד אומרים שמה שלמדנו שיעור‬ ‫ב‪ .‬אם בלימודי משניות לעי״נ הנדיבים אפשר‬
‫המשניות יחיד‪ .‬לטובת הגשמות שמזכירים אח״כ‪ ,‬כמו‬ ‫להקדים לומר הקדיש דרבנן מיד לאחר‬
‫כן גם הקדיש דרבנן ג״כ יהיה לטובת הנשמות שיזכירו‬ ‫הלימוד ולהזכיר הנפטרים שלעי״נ למדו‬
‫'‬ ‫אחר אמירתו‪.‬‬ ‫השיעור משניות לאחר מיכן‪.‬‬
‫והנני מצרף בזה ברכת השנים לו ולכל אשר‬
‫אתר ‪ :‬לשנד‪ .‬טובה תכתבו ותחתמו לחיים טובים‬ ‫שאלה‪.‬‬
‫ארוכים ולשלום שנת הרמת קרן התורה ושנת‬ ‫בס״ד‪ .‬כ״ח באלול תשל״ו‪.‬‬
‫גאולד‪ .‬וישועה שלמה לכלל ישראל‪.‬‬ ‫שלמא רבא וברכתא טבא תיתי מן שמיא על ראש‬
‫ממני ש״ב המברבו ומכבדו כערכו הרם‬ ‫מעכ״ת ש״ב רב מכובדנו הגאון הגדול נודע ומפורסם‬
‫צבי פסח פראנק‬ ‫בשערי ההלכד‪ .‬אוצר כל כלי המדד‪ .‬כש״ת‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫הרב א‪ .‬י‪ .‬וולדינברג שליט״א‬
‫גאב״ד יררשלם ת״ו ובעל ספר שו״ת ציץ אליעזר ועוד‬
‫ירושלים עיד‪.‬״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬ה' דעשי״ת תש־ל״ז‪.‬‬ ‫אחדשכ״ת באה״ר‪.‬‬
‫החיים והשלום וברכת גמר התימה טובה לש״ב היקר‬ ‫להעלות על שלחנו הטהור מד‪.‬ני מילי מעליותא‬ ‫הנני‬
‫הרה״ג החו״ב מופלא ומופלג בתוי״ש זך השכל וכד‬ ‫הצריכים בירור‪.‬‬ ‫י‬
‫מוהר״ר צבי פסח פראנק שליט״א‬ ‫הוי בסעודת משתד‪ .‬של חתן וכלה אחרי חופתן‪,‬‬ ‫עובדא‬
‫י‬ ‫בעד‪.‬מ״ם היקר שעשועי צבי‬ ‫ולג״־ שד‪.‬חתן מתענה בלום חופתו‪ ,‬כ ‪T‬וע‪ ,‬לכן‬
‫אחדשד‪.‬״ט באהבה ויקר‪.‬‬ ‫אחרי החומק כשגמר תעניתו שתה קפה עם חלב יותר‬
‫קבלתי מכתבו היקר‪ ,‬וד‪.‬נני לרישיב לו על‬ ‫אתמול‬ ‫מכדי הרגלו‪ ,‬וגם מאכילת מזונות לא משך ידו‪ ,‬ולכן‬
‫שאלותיו‪.‬‬ ‫אח״כ כשנכנס אל הקהל באולם השחמט מליטול ידיו‬
‫הראשונד‪ .‬היא‪ ,‬בחתן שאיננו משתתף בסעודה‬ ‫שאלתו‬ ‫להסעודד‪ ,.‬וגם אני השתתפתי בהמשתה הנ״ל‪ ,‬וכיששמעתי‬
‫שעורכים לכבודו‪ ,‬אם נחשבת הסעודה כסעודת‬ ‫דבר זה נצנצה במוחי שאולי כיון שהחתן אינו נוטל‬
‫חו״כ לברך שבע ברכות או לא‪ .‬ונתעורר על‬ ‫^‬ ‫ידיו ואיננו משתתף עם הסעודה‪ ,‬אולי לא נחשב הסעודה‬
‫כד בעובדא דד‪.‬וי‪ ,‬וכת״ר בתוכם‪ .‬וכותב שלאחר מיכן‬ ‫כסעודת חו״כ‪ ,‬ולא יוכלו לברך שבע ברכות‪ ,‬ותיכף‬
‫מצא בספר שו״ת האלף לד שלמה שסובר באמת שאין‬ ‫יעצתי לד‪.‬חתן שכן יטול ידיו ויאכל רק כזית פת עם‬
‫לברך‪ ,‬אלא דאמרו לו שהגאון מבוטשאטש באה״ע נגע‬ ‫כוס מיץ‪ ,‬וממילא יצאנו מכל ספק‪.‬‬
‫ג״כ בנדוננו ודעתו דכיון שכל המסובים סועדים לכב׳‬ ‫מספר ימים מצאת בעז״ה שכוונתי בזה לדעתו‬ ‫אחר‬
‫החו״כ לפיכך שפיר נחשב סעודת חו״כ ומברכים ז״ב‪,‬‬ ‫הגדולה של הגאון הגרש״ק בספרו האלף לד‬
‫ע״כ‪.‬‬ ‫שלמה‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן■ צט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫בדבריו( לא ראה אפילו את דבריהם‪ ,‬ולא מציין להם‪,‬‬ ‫א( הנ ה כי כן בשו״ת האלף שלמה חאו״ח סי׳ צ״ג‬
‫ודק מציין לעיין בהאלף לך שלמה‪.‬‬ ‫פוסק כן בפשיטות‪ ,‬שאפילו בלילה הראשונה‬
‫לאחר שעיינתי בדבריהם‪ ,‬אני רואה היפוכו של‬ ‫אבל‬ ‫אחר החופה אם החתן לא נטל ידיו לברך עמהם ברכת‬
‫דבר‪ ,‬ומשתומם לצד הב׳‪ ,‬כי אני נוכח לדעת‬ ‫המזון לא יברכו ז׳ ברכות כי אין זה סעודת נשואין אם‬
‫דהמחבר הספר הנ״ז לא עיין היטב בדבריהם‪ ,‬דמדבריהם‬ ‫החתן אינו סועד עמהם‪.‬‬
‫אין כל הוכחד‪ .‬שס״ל שמברכים ז״ב אפילו כשהחתן‬ ‫ב( א ך מה שכותב כת״ר שהגידו לו שהגאון מבוטשאטש‬
‫איננו אוכל עמהם‪ .‬דבספר המנד‪,‬יג סי׳ קי״ב כותב את‬ ‫על אה״ע סובר שכן מברכים ז״ב‪ ,‬אודיע לו‬
‫דבריו לא על הז״ב‪ ,‬דז״ל; אבל מז׳ ועד ל׳ אף אם‬ ‫שהמגיד שהג ‪ T‬לו זאת לא דק בדבריו‪ ,‬כי כל הדיון של‬
‫לא יאמר מחמת הילולא מברך שד׳שמחה במעונו‪ ,‬וכל‬ ‫הגאון מבוטשאטש בעזר מקודש באה״ע סי׳ ס״ב ■סעי׳ ח׳‬
‫משבעה ער ל׳ היינו בבית החופר‪ .‬וכשהחתן מיסב‬ ‫הוא בהיכא שמתחילה לא הכינו את הסעודה עבור‬
‫עמהן ואע״פ שאינו אוכל עכ״ל‪ ,‬הרי בהדיא שכל‬ ‫החו״כ‪ ,‬אלא באו לסעודה שהיתה מוכנת קודם לכן‪,‬‬
‫דברי המנהיג בזר‪ ,‬הוא לא לענין ז״ב‪ ,‬כי אם לענין‬ ‫ולא עבורם‪ ,‬ועל זה הוא דפוסק שאפ״ה נקרא זה‬
‫ברכת שד‪.‬שמחה במעונו‪.‬‬ ‫סעודת נשואין אע״פ שאוכלים מהמוכן שלא בשכילם‬
‫ומברכים ז״ב‪ ,‬וכותב שכן פשט המנהג‪ ,‬אבל במפורש‬
‫אמנם מדבר מז״ב‪ ,‬אבל אין מדבריו הוכהה‬ ‫רהרדב״ז‬ ‫מדבר בדבריו כשהחתן והכלה אוכלים אבל עמהם‪.‬‬
‫שהמדובר כשד‪.‬חתן אינו אוכל עמד‪.‬ם כלל‪,‬‬ ‫ואולי כיוון המגיד לפיסקא שבאמצע דבריו הכתובה‬
‫דז״ל ‪ :‬שאלת ממני על מנהגנו שאחר סעודת נשואין‬ ‫ובאה בזה״ל ‪ :‬״רק במקום סעודה שהוכנה בשביל החתן‬
‫בשעה שאוכלים השמשים מברכין שבע ברכות בסעודה‬ ‫וכלה‪ ,‬וכן משמע באולי מקצת לשונות של הפוסקים‬
‫ראשונה‪ ,‬תשובה‪ .‬כך כתב רבינו טוב ‪ .T‬ז״ל בהדיא‪,‬‬
‫ז״ל בזה‪ ,‬כי בסעודה שהוכנה בשביל החתן והכלה פשיטא‬
‫אבל הרשב״א חלק עליו וטעמו כיון שאכלו החתן יהכלה‬ ‫דהיינו חופה ממש כל שהחתן וכלה שם ומפור־ט שהם‬
‫והשושבינים האוכלים אחריהם הוי כסעודה שניה‪.‬‬
‫הולכים ממקום למקום מקום שהם שם הוא כמקום‬
‫ומכל מקום מודד‪ .‬שמברכין אשר ברא‪ ,‬אבל אני אומר‬
‫חופה לזה״ עכ״ל‪) .‬ולשונו מגומגם קצת(‪ .‬ופירש המגיד‬
‫כי אפילו רשב״א מודד‪ ,‬במנד‪,‬ג שלנו שאין החתן וד‪,‬כלד‪.‬‬
‫שכוונת דבריו בזה לומר‪ ,‬דאם הוכנה בשביל החתן‬
‫אוכלים עם הקרואים וכיון שכן אין סעודת המשמשים‬
‫והכלה היינו חופה ממש כל שרק החתן וכלה שם‪ ,‬ולא‬
‫שניה אלא ראשונה שעדיין לא אכלו החתן והכלה וכו׳‬
‫בעינן שגם יאכלו‪ .‬אבל באמת אין כל הוכחה שכיון‬
‫עכ״ל‪ .‬וממה שכותב הרדב״ז בלשון ״כי אפי׳ הרשב״א‬
‫לכך‪ ,‬ויותר יש לומר שכוונת דבריו בזה הוא‪ ,‬שבכה״ג‬
‫מודד‪ ,‬במנד‪.‬ג שלנו שאין החתן והכלה אוכלים עם‬
‫היינו חופה ממש אפילו שזה לא במקום קביעותם‬
‫הקרואים״‪ ,‬הוא שלמד כנראה מחבר הספר הנ״ל‬
‫והולכים ממקום למקום‪ ,‬וכפי שמדבר במפורש בסיום‬
‫שד‪,‬מדובר כשהחו״כ לא אוכלים כלל‪ ,‬ועל כן הוציא‬
‫דבריו מזה‪ ,‬ש‪7‬זם הולכים ממקום למקום‪ ,‬ושאפ״ה‪ ,‬מקום‬
‫ללמוד מדבריו שדעתו שמברכים ז״ב אפילו כשהחו״ב‬
‫שהם שם כמקום חופה לזה‪.‬‬
‫לא אוכלים עמהם‪ ,‬אבל באמת זה אינו‪ ,‬כי נהי דאפילו‬
‫נסבור דמברכין ז״ב אפילו כשהחתן לא אוכל‪ ,‬אבל‬
‫שפיר יעץ כת״ר במעשה שהיה‪ ,‬שהחתן יטול‬ ‫וא״כ‬
‫ידיו ויאכל עכ״פ כזית פת‪.‬‬
‫לא יתכן הדבר שבזמנו של הרדב״ז היה בדייקא מנהג‬
‫כזה שהחו״ב לא יאכלו כלל‪ ,‬וברור על כן שכוונת‬ ‫ג( א ל א דראיתי בספר שובע שמחות להרה״ג הר״ש‬
‫הרדב״ז בזה‪ ,‬שרק אז בשעה שד‪.‬קרואים אכלו לא התחילו‬ ‫דבליצקי שליט״א בפ״א סעי׳ י״ח שכתב לפסוק‪,‬‬
‫עדנה החתן והכלד‪ .‬לאכול‪) ,‬אולי כדי שיהיו פנוים לקבל‬ ‫דאף שהתו״כ לא אכלו בעצמם מברכים שבע ברכות‪,‬‬
‫פני הבאים(‪ ,‬אבל לאחר מיכן שפיר הצטרפו גם המה‬ ‫ובסעיף י״ט חזר לפסוק‪ ,‬דלכתחילה צריך החתן להשתתף‬
‫לבסוף לאכול ומדויק זאת גם מסיומא דדברי הרדב״ז‬ ‫בסעודה על יחי אכילת פת‪ ,‬אמנם פדיעבד אף אם לא‬
‫שכותב בלשון ״וכיון שכן אין סעודת המשמשים סעודד‪,‬‬ ‫טעם כלל ורק היסב שם די בזה‪ .‬ובמקורות שם ס״ק‬
‫שגיד‪ .‬אלא ראשונה שעדיין לא אכלו החתן והכלה״‪,‬‬ ‫ק׳ נימק את פסקו‪ ,‬כי בשו״ת הלל אומר )פוסק( חאה״ע‬
‫וד‪,‬ך לישנא של שעדיץ מורה לנו בפשיטות‪ ,‬שאבל‬ ‫סי׳ ס״ג פוסק דצריך לאכול פת‪ ,‬אבל בהמנהיג סי׳‬
‫עת ‪T‬ין המר‪ ,‬החתן והכלה להצטרף לבסוף אל הסעודה‬ ‫קי״ב כתב‪ ,‬אם החתן מיסב עמהם אף שאיננו אוכל‬
‫ולאכול‪ .‬וגם זאת‪ ,‬דאי גם לא עתידין להצטרף לסערדד‪.‬‬ ‫עמהם‪ ,‬וכן מבואר ברדב״ז ח״ד סי׳ רמ׳׳ט‪ ,‬ע״כ כתב‬
‫לאכול מד‪ ,‬הקביעה והדאיכחה איפוא מהחו״כ שאין סעודת‬ ‫בפנים להחמיר לכתחילה ולהקל בדיעבד ע״ש‪.‬‬
‫המשמשים סעודה שניה אלא ראשונה ? אלא ודאי כנ״ז‬ ‫לפני שעיינתי בפנים המנהיג והרדב״ז‪ ,‬השתוממת־‬ ‫והנה‬
‫שזזמדובר ברדב״ז כשעתידין עדיין רהחו״כ להצטיף‬ ‫על מחבר הספר‪ ,‬אם הספרים כהמנהיג והרדב״ז‬
‫אל האכילה‪.‬‬ ‫פוסקים שמברכים ז״ב אף שאיננו אוכל עמהם‪ ,‬איך‬
‫שיוצא לנו שלפנינו אין מי שיסבור במפורש‬ ‫באופן‬ ‫ד(‬ ‫מסתפק עודנו בזה בגלל שספר אחרון שבאחרונים כ״הלל‬
‫דלא כהגרש״ק ז״ל‪ ,‬ולכן יש שפיר לפסוק‬ ‫אומר״ סובר דלא כן ז וההלל אומר )כפי שעיינתי‬
‫רא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צט‬ ‫שו‬
‫עיוני בדבריו הנני מתכבד לד‪.‬שיבו כרלקמן‪.‬‬ ‫ואחרי‬ ‫כפסקו שלא לברך ז״ב כל שהחתן לא אכל עמהם‪ ,‬ומה‬
‫ראשית כל אמינא בזד‪ :.‬״נהרא‪ ,‬נהרא ופשטיה״‪.‬‬ ‫א( והנה‬ ‫גם דספק ברכות להקל‪.‬‬
‫לפני הדמתקרי‬ ‫וכשם שמי שכותב הכהן‬ ‫שאלתו השניה אם בלימודי משניות לעי״ב‬ ‫וע״ד‬ ‫ה(‬
‫כשאינו עולה בזד‪ .‬לתורה וכו׳‪ ,‬אין לפקפק עליו‪ ,‬הגם‬ ‫הנדיבים אפשר להקדים לומר קדיש דרבנן מיד‬
‫שזה נגד סתמיות דברי הרמ״א )וכפר‪.‬״‪ :‬רצה משום‬ ‫אחר הלימוד‪ ,‬ולאחר מיכן יקריא הממונה הזכרת השמות‬
‫כך לפסול הרב השואל בשו״ת האלף לך שלמה‬ ‫שלעי״נ למדו השיעור משניות‪.‬‬
‫כהגדולים‬ ‫עושה‬ ‫כי‬ ‫יעו״ש(‪.‬‬ ‫חאר‪.‬״ע סי׳ קמ״ח‬ ‫הנ ה לדעתי מכיזן שהזכרת הנשמות לוקח זמן מה‬
‫דסברי לחלק בכזאת‪ ,‬וכמו שכותב השד״ח מערכת גט‬ ‫כי יש )כפי שכותב( כמה עשרות שמות בכל יום‬
‫סי׳ ב׳ אות י״ג בשם ״רב גאון מפורסם בדורנו״ שכתב‬ ‫שצריכים להזכירם ולפורטם‪ ,‬אם כן אפילו בלי אמתלא‬
‫ע״ז דאין לפקפק כמ״ש בג״מ ובמים חיים סי׳ נ״ט‪ .‬כך‬ ‫שכמה מהלומדים ממהרים ללכת יש ג״כ לכתחילה להנהיג‬
‫אין לפקפק גם במי שכותב תמ ‪ T‬״הכר‪,‬ן״ אחרי הדמתקרי‬ ‫כן לומר הקדיש דרבנן מיד אחר הלימוד‪ ,‬ורק לאחר מיכן‬
‫כסתמיות משמעות דברי הרמ״א‪ .‬ואפילו בבי״ד אחד‬ ‫להזכיר ולפרט השמות שלעי״נ למדו השיעור‪ ,‬ואמרו‬
‫מצאנו שלפעמים כתבו הכהן לפני הדמתקרי ולפעמים‬ ‫הקדיש‪ ,‬והוא בהיות שכשמקריאים קודם יוצא הפסק‬
‫אחרי הדמתקרי‪ ,‬כמובא בשד״ח שם באות ז׳ בשם ס׳‬ ‫גדול בין גמר הלימוד לבין אמירת הקדיש‪ ,‬וחלות‬
‫שער אשר שפעם עשו מעשה לכתוב הכהן קודם הדמת׳‬ ‫הקדיש לא יוצא על הלימוד כי אם על איזה מאמר‬
‫בכור ובפעם אחרת עשו מע‪-‬מד‪ .‬לכתוב הכהן אחרי‬ ‫שצריכים להסמיך לו‪ .‬וחילי דידי ממה שמצאתי בשר׳ ת‬
‫הדמת׳ בכור‪ .‬וד‪.‬יינו משום דקסברי דרבנן דלמעשה אין‬ ‫הרי״ף )בילגוריי‪ ,‬תרצ״ד‪ (.‬סי׳ כ״ז שהשיב וז״ל ‪ :‬אין‬
‫קפ ‪T‬א )ואפילו במכונד‪ .‬מכריע ד‪.‬ערוד‪.‬״ש בסי׳ קכ״ט‬ ‫אומרים קדיש אחר קבורת המת עד שיקרא פסוק מן‬
‫סעי׳ ק״ד דרק חששא קלה היא ע״ש(‪,‬‬ ‫התורה כגון והוא רחום וכו׳ או בלע הניות לנצח וכדו׳‬
‫אמרנו כד הוא פשטות המשמעות של רבינו‬ ‫כאשר‬ ‫ב(‬ ‫לענין‪ ,‬אבל הצדוק הדין ופסוקים שאומרים קודם שיקבור‬
‫הרמ״א ז״ל דבמדמתקרי צריך תמיד לאחר‬ ‫המת אין סומכין עליהם שהרי הקבורה הפס‪-‬־קה הענין‪,‬‬
‫מיכן לכתוב הכהן‪ .‬כי כך סותם ופוסק בסכינה הריפא‬ ‫אלא צריך שיאמר ]פסוק[ אחר עכ״ל‪ .‬הרי דס״ל להרי״ף‬
‫בסי׳ קכ״ט סעי׳ ז׳ בזה״ל‪ :‬אבל אם יש ב׳ שמות שכותבין‬ ‫שד‪.‬קבורה הוד‪ .‬הפסק בין אמירת הפסוקים לבין הקדיש‪,‬‬
‫על אחד דמתקריא כותבין אחר כך כד‪.‬ן או לוי עכ״ל‪.‬‬ ‫ולכן מצריך שיאמר לאחר מיכן פסוק אחר כדי להסמיך‬
‫ותרתי נשמע מסתמיות פסקו בזה‪ ,‬ראשית שצריכים‬ ‫הקדיש אליו‪ ,‬וא״כ ה״נ בנידוננו י״ל שהקראת הרשימה‬
‫בדייקא לכתוב אחר כך כהן או לוי )ח־לא כפי שרו״ל‬ ‫הארוכד‪ .‬של השמות הוד‪ .‬הפסק בין הלימוד להקדיש ויש‬
‫החדושי אנשי שם בסי׳ קע״ב‪ ,‬שמצטט כתר״ה ממנו‪,‬‬ ‫לאחר מיכן לד‪.‬סמיך אל הקדיש איזד‪ .‬מאמר‪ ,‬ובאופן‬
‫שהוא לא בדייקא ורק שהרשות נתונר‪ .‬לכתוב אח״כ(‪.‬‬ ‫שד‪.‬קדיש יהא מוסב עליו ולא על הלימוד שקדם להם‪,‬‬
‫ושנית‪ ,‬שד‪.‬וא זה אפילו כשלא נקרא בצירופין עם שם‬ ‫ולכן שפיר יש לד‪.‬קדים אמירת הקדיש מ ‪ T‬עם גמר‬
‫הדמתקריא גם הכהן‪ ,‬לא לתורר‪ ,.‬ולא אצל בנ״א‪ ,‬וגם‬ ‫לימוד המשניות‪ ,‬ולאחר מיכן להקריא השמות שלעי״נ‬
‫לא חותם‪ ,‬דאל״כ היה בודאי הרמ״א מבאר זאת כן‬ ‫למדו השיעור ואמרו הקדיש‪.‬‬
‫בהדיא‪ ,‬כי הא ברוב פעמים הדבר כן הוא שלא נקרא‬ ‫ומעין הפתיחה אסיים בברכת גמר חתימה טובה‬
‫הכד‪.‬ן ביחד עם השם של דמתקריא שלו‪ .‬וטעסא דמילתא‬ ‫לו ולכל אשר באהלו אהל ישרים יבורך‪ ,‬ותתברכו‬
‫בזה נראה כדלקמן‪.‬‬ ‫משמיא בכל מילי דמיטב‪.‬‬
‫ד הנ ה הגם דד‪.‬ג״פ בס״ק ל״ח‪ ,‬וכן יתר הגדולים המיבאים‬ ‫כברכת ש״ב הדורש שלומכם וטובכם‪.‬‬
‫בפת״ש בסדד״״ג ס״ק כ״ד כן כותבים לחלק‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫בכנ״ז‪ ,‬ולשים את הכוונה הזאת גם בדברי הרמ״א‬
‫סימן צט‬
‫)כפי שמציין כתר״ה(‪ .‬אבל יעוין בספר המפורסם‬
‫גט מקושר )בולד‪ (.‬סי׳ נ״ב שמחד‪ .‬טעמו של ד‪.‬ג״פ‬ ‫בענין כתיבת הכהן אדזר הדמתקרי בג״פ‬
‫בזה שתולד‪ .‬הדבר מפני שקורין אותו כן בעליתו לתורה‬ ‫ב״ה‪ ,‬יום ועש״ק כ״ב תמוז תשל״ז‪.‬‬
‫ובחתימתי‪ ,‬וכותב שד‪.‬וא טעם חלוש מאד‪ ,‬אלא כותב‬ ‫ירושלים עיד‪.‬״ק תובב״א‪.‬‬
‫מדידיה להסביר טעם החילוק בזה בין המכונה לבין‬ ‫יראה בנחמת ציון וירושלים מע״כ הרב הגאון המפורסם‬
‫דמתקרי‪ ,‬והוא‪ ,‬דבשלמא בהמכונד‪ .‬פ׳ הכהן יש צד‬ ‫וד‪.‬נעלה וכו׳ בנש״ ק כש״ת‬
‫לומר דאינו כהן אלא שהכינוי הוא כהן דכיון שכתב‬ ‫שליס״א‬ ‫משה הלוי שטיינברג‬ ‫מזהר״ר‬
‫המכונד‪ .‬דר״ל שאינו שם אלא כינוי לגעגוע וכיוצא‬ ‫אחדשכתר״ה‪.‬‬
‫א״כ י״ל דגם הכהן שכתב •אחר תיבת המכונה אינו אלא‬ ‫למראה עיני מכתב כתר״ד‪ .‬ובו הוא מתמיה מדוע‬ ‫הובא‬
‫כינוי‪ ,‬אבל מי שיש לו ב׳ שמות שד‪.‬ם שמותיו ממש‬ ‫שכתבנו בגט הכהן אחרי הדמתקרי הגם שהשם‬
‫אלא דד״אחד יותר עיקר דמפני זד‪ .‬מקדימים אותו וכותבים‬ ‫הוא לעז שאינו עולה בו לתורד‪ .‬וד‪.‬כהן לא נקרא יחד‬
‫דמתקרי על שם הב׳ באופן דגם שם הב׳ הוא שמו ממש‬ ‫עם שם זה‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צט‬ ‫שו״ת‬ ‫רב‬
‫וידוע דרוב הנקראים בפי העולם אין קורים אותם‬ ‫ואינו כינוי ומה שכותבין דמתקרי אין כוונתם לומר‬
‫בכינוי כהן רק בהשם למד ואם איתא דיש חילוק בזה‬ ‫דקורין לו כך אבל אינו שמו דזה אינו דגם זה שמר‬
‫לא הו״ל להפוסקים לסתום כל כי הא אלא לפרש דיש•‬ ‫ממש‪ ,‬אלא כוונתם לומר דב׳ שמות יש לו‪ ,‬א״כ מה‬
‫חילוק בדין‪ ,‬אלא ודאי מדלא חילקו אלא בין המכונה‬ ‫מקום יש לומר דמה שכתב הכהן הוא כינוי ואינו כהן‬
‫לדמתקרי משמע דבמתקרי בכל גוונא כותבים הכהן‬ ‫אלא שקורין לו כך והלא תיבת דמתקרי אינו מורה‬
‫אחר הדמתקרי כיעו״ש‪ .‬אלא דנרתע מזה ש־ם לאחר‬ ‫על שאינו שם כדי שנאמר דגם הכהן הוא כינוי ואינו‬
‫מכאן ממה שראה מה שמובא בזה בס״ת בסח״ג אות‬ ‫שם‪ ,‬אבל תיבת דמתקרי מורה ג״כ על מה שהוא שם‬
‫כ״ד‪ .‬וא״כ לפי האמור אין בזה כדי דחיה מכיון שראה‬ ‫ממש‪ ,‬ודרך העולם להקדים השם היותר עיקר ולכתוב‬
‫ראינו בד‪.‬ג״מ בולה •נזגם הוא בדיעה האמורה שאין‬ ‫הימם הב׳‪.‬בדמתקרי וגם דיר העולם להקדים מה שהוא‬
‫חילוק בזה‪ ,‬וגם סתמיות דברי הרמ״א מסייעין לו‪,‬‬ ‫שם לתיכת הכהן‪ ,‬וכיון דכל ב׳ השמות הם שמותיו‬
‫ומהרמ״א נשארת הוכחת השד״ח דמוכח ממה שסתם‬ ‫ממש דרך העולם להקדימם ואחר כך לכתוב תיבת הכהן‬
‫ולא חילק דס״ל דבכל גוונא כותבים הכהן אחר דמתקרי‬ ‫ואין שום מקום לומר דמפני שכתב קודם תיבת דמתקרי‬
‫ואפי׳ בשם לע״ז )לדידן כאן דכותבין דמתקרי( ואפי׳‬ ‫דתיבת כהן הוא כינוי ואינו כהן‪ ,‬משא״כ כשכותב קודם‬
‫כשבפי העולם אין קוראין אותו בכינוי כהן‪ ,‬כאשר‬ ‫תיבת המכונה דיש צוד לומר דתיבת הכהן שכותב אח״כ‬
‫הוא כן עפ״י הרוב‪ .‬ואנו בני אשכנז הדי יוצאים ביד‬ ‫הוא ג״כ כינוי עכ״ל עיי״ש‪.‬‬
‫רמ״א‪.‬‬ ‫לפי ההסבר הזה של הגט מקושר הנ״ז בכוונת‬ ‫וא״ב‬
‫ד( כן בקוד־מ חזיתי להגאון הגרח״פ ז״ל בספרו שו״ת‬ ‫דברי הרמ״א‪ ,‬שהוא מתקבל מאד על הדעת‪ ,‬יוצא‬
‫חיים ושלום ח״ב סי׳ ס״ד שמציין לעיין להסבר‬ ‫לנו ■איפוא גם זאת שדברי הרמ״א אמורים בדייקא‪,‬‬
‫שכותב בזה בג״מ בולה הנ״ל ומוסיף עלה מדידיה‬ ‫ומכיון דכשכותבים דמתקרי אין צד לטעות דתיבת‬
‫להסביר בכזאת‪ ,‬מפני‪ ,‬דכל שם שהוא דסתקרי המורה‬ ‫הכהן שכותב אח״כ הוא ג״כ כינוי‪ ,‬תו צריכים כבר‬
‫שאינו כינוי א״כ שייך לסומכו לשם העיקרי ולכתוב‬ ‫בכה״ג בדייקא לכתוב תיבת הכהן אח״כ בהיות וכן‬
‫אח״ב הכהן דמורה על כינוי מש־פחה משא״כ במכונה‬ ‫דרך העולם להקדים מה שהוא שם לתיבת הכהן ולכן‬
‫דמורה ללשון כינוי שייך עם הכהן דהוא לשם כינוי‪,‬‬ ‫מכיון שהשם הב׳ שכותבים בהדמתקרי הוא ג״כ משמותיו‬
‫ועפי״ז ממשיך וכותב לדחות דברי הג״פ בזה ועוד‪ ,‬וכותב‬ ‫ממש לכן שומה הדבר לעשות כן גם בגט ולהזכיר‬
‫דמלבד מה דהג״מ כבר השיב ע״ד וכתב שהוא טעם‬ ‫מקודם שמותיו ממש כדרך העולם ואח״כ לכתוב תיבת‬
‫חלוש מאד‪ ,‬עוד זאת‪ ,‬דכפי הטעם שכתב הרב ג״מ‪,‬‬ ‫הכהן‪.‬‬
‫והרב ב״ש בסקי״ד אין מקום לחלק בין שם בכור‬ ‫אפשר להשים הביאור הנכון האמור של‬ ‫ולמעשה‬
‫)המדובר שם( דאינו עולה לס״ת וחותם‪ ,‬לשמות אחרים‪,‬‬ ‫הג״מ הנ״ל גם בכוונת דבריהם של הב״ש‬
‫אלא העיקר תלוי בכותב דמתקרי דאין לטעות בכהן‬ ‫בסקי״ד והט״ז בסק״ח כיעו״ש‪ .‬ובאופן שיוצא שגם‬
‫שהוא כינוי‪ ,‬אבל בכותב המכונה ואח״ב הכהן טועין‬ ‫דעתם בכאמור‪.‬‬
‫שיהיה גם הכהן כינוי‪ ,‬וכ״נ שהוא דעת הרב מכתב‬ ‫אני רואה בשד״ח בפאת השדה מערכת גט‬ ‫וכה‬ ‫ג(‬
‫אליהו עיי״ש‪.‬‬ ‫סי׳ י״א שמביא בשם הגאון מוה״ר אברהם צבי‬
‫זה של הגרח״פ ז״ל‪ ,‬יוצא שהוא ג״כ בדייקא‪,‬‬ ‫ולטעמו‬ ‫הכהן אבד״ק חערסאן שכתב לו לדחות דברי הגט‬
‫שכל היכא שכותבים דמתקרי צריכים בלי‬ ‫מקושר וכו׳ שמובא בפ״ת בסדר הגט אות כ״ד‪ ,‬ולהביא‬
‫השם‬ ‫כי‬ ‫מיכן‬ ‫הבדל וחילוק להזכיר הכהן לאחר‬ ‫ראיה דבשם לע״ז כותבין ג״כ דמתקרי פ׳ הכהן‪ ,‬כי‬
‫דמתקרי שייך יותר לסימכו לשם העיקרי ורק לאחר‬ ‫המקור של הרמ״א הוא מהמהרי״ק והמהרי״ק א״ל כדעת‬
‫מיכן לכתוב הכהן דמורה על כינוי משפחה‪.‬‬ ‫הב״י דלע״ז היוצא משם העברי כותבין ג״כ דמתקרי‪,‬‬
‫דעתו האמורה הביע הגרח״פ ז״ל גם בספרו גנזי‬ ‫ואת‬ ‫וא״כ מדכתב הרמ״א בשם הס״ג שהמקור ממהרי״ק דאם‬
‫חיים מערכת גימל אות ל״ח וכותב שכדעת הג״מ‬ ‫כותבין דמתקרי כותבין אח״כ כהן או לוי משמע דאפי׳‬
‫כ״כ גם הרב ב״ש ס״ק י״ד והרב לחם שלמה‪ ,‬והרב‬ ‫אם שם השני שם לע״ז ג״כ כותבין תחילה השם השני‬
‫מכתב מאליהו‪ ,‬ומציין גם לטעמו שכתב בזה‪ ,‬ושלכל‬ ‫שהוא לע״ז ואח״ב כהן או‪.‬לוי אע״ג דאינו עולה לס״ת‬
‫הטעמים יש לכתוב דמתקרי בכור הכהן‪.‬כיעו״ש‪.‬‬ ‫כשם זה עיי״ש‪ .‬הרי שהגאון הנ״ל דעתו ג״כ בכנ״ל‬
‫א ל א דבהיות שהגרח״פ ז״ל מצא לאחר מיכן לרבני‬ ‫שדינא הוא לכתוב הכהן אחרי הדמתקרי ואפילו בשם‬
‫עירו ובתוכם זקינו הגאון ז״ל שתפסו כטעם‬ ‫לע״ז ואפילו אם אינו עולה ‪.‬לס״ת בשם זה‪.‬‬
‫הג״פ‪ ,‬לא רצה לשנות ממנהגם שהנהיגו וחוזר וכותב‬ ‫הג״מ הנ״ל דבריו מקבלים יותר הסבר‪ .‬וליכא‬ ‫רעפ״י‬
‫לנהוג כמותם לכתחילה‪ ,‬אבל מתיך הדגשה‪. ,‬דאבל אם‬ ‫כלל לדבר הבעת פקפוקו של השד״ח שם ע״ז‪ .‬ואת הדעה‬
‫נכתב דמתקרי בכור הכהן אין קפידא כיון דמצינו‬ ‫האמורה הביע למעשה כן גם השד״ח בעצמו במע' גט‬
‫שלמים רכן רכים דלא ■ס״ל כטעם הרב ג״פ ולדידהו‬ ‫סי׳ ב׳ אות ו' בכתבו שם דמדסתמו הפוס׳ וכתבו דעם‬
‫אין חילוק כ״א אם כותב דמתקרי למכונה עיי״ש‪ .‬ומצינו‬ ‫ימם •מכותבים דמתקרי יכתבו כהן אחר הדמתקרי‪,‬‬
‫רג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן צט‬ ‫שו‬
‫על כך בקיצור נמרץ‪ ,‬לכן אני בא בזה בכאן בשניות‬ ‫לו עוד דלמעשה ג״ב לא המשיך להקפיד ופעם הקדימו‬
‫בפנים חדשות ובתוספת מרובה‪.‬‬ ‫הכהן ופעם הקדימו הדמתקרי כיעו״ש עוד בגנזי חיים‬
‫שם אותיות ס״ב וע״ה עיי״ש‪.‬‬
‫היא ‪ :‬חייל שנפצע בשדה־המערכה‪ ,‬והוא‬ ‫השאלה‬
‫נשאר מוטל בשטח מסוכן וחשוף לאויב‪,‬‬
‫לדעת שמה שאמרתי לציין לו במכתבנו‬ ‫הראתי‬ ‫ה(‬
‫הקודם לדברי הערוה״ש בזה בסי׳ קכ״ט‬
‫ואם לא יחישו להוציא אותו מהשטח או להגיש לו עזרה‬
‫סעי׳ ק״ד לא היה בדבר זה כבחירת דעתו היחידה‬
‫רפואית ימות בודאי מפצעיו‪ ,‬או אפילו הדבר שקול ■אס‬
‫״נגד דעת רוב גדולי הפוסקים״ )כביטוי של כתר״ה‬
‫ימות או לא‪ .‬ומאידך‪ ,‬אלו שימהרו להחיש לו את העזרה‬
‫במכתבי( אלא היה בזה רק כמראה מקום בזה להכרעת‬
‫מכניסים את עצמם עי״כ בספק סכנה לפן יפגע בד‪ a‬אש‬
‫דעתו של גאון ופוסק אחרון במקום שפוסקים שלפניו‬
‫האויב למרות חיפוי האש שיתנו להם מצידנו‪ .‬והספק‬
‫נחלקו בדיעותיהם בזה ״ושלמים וכן רבים״ )כביטויו‬
‫איננו סתם ספק מופשט‪ ,‬אלא הוא ספק מבוסס‪ .‬על כן‬
‫של הגרה״פ ז״ל( סברו גם לאידך גיסא מדעתם של‬
‫השאלה היא אם מחויבים‪ ,‬או עכ״פ מותרים ‪ ,‬להכניס‬
‫גדולי הפוסקים המובאים בפ״ת‪ .‬ועוד‪ .‬ובא בזה איפוא‬
‫את עצמם בספק סכנה כדי להציל את חברם מודאי‬
‫הגאון בעל ערוה״ש ז״ל‪ ,‬שבודאי ראה ג״כ דבריהם‬
‫סכנה‪ ,‬או אפילו מספק סכנה‪ .‬או לא‪ ,‬שאינם מחויבים‪,‬‬
‫של הג״פ והג״מ בזה‪ ,‬כאשר תמ ‪ T‬מביא מדיעותיהם‪,‬‬
‫או גם לא רשאים להכניס את עצמם בסכנה או ספק‬
‫והכריע כדעת הסוברים שבדמתקרי יש תמיד להקדים‬
‫סכנה עבור כך בטענה שההלכה היא כי חייך לוודמים‪.‬‬
‫שם הדמתקרי זאה״כ לכתוב הכהן‪ .‬ואשר מורה כן גם‬
‫בע״ה לברר ולפשוט את השאלה‪.‬‬ ‫ונבוא‬
‫סתמיות פסקו של רבינו הרמ״א ז״ל‪.‬‬
‫ד׳ ע״ג ע״א אמרינן‪ :‬מנין לרואה את‬ ‫א( בסנהדרין‬ ‫תשובה נכבדה בזה בס׳ שו״ת מנחת יצחק‬ ‫]שו״ר‬
‫חבירו שהוא טובע בנהר אי חיה גוררתו‬
‫ח״ד סי׳ ס״ה‪ ,‬ויש שם כמה דברים חשובים‬
‫או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו ת״ ל לא‬ ‫שמסייעים לדעתנו בזה כיעו״ש‪ .‬ואיהו היה רואה‬
‫תעמוד על דם רעך‪ .‬והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת‬
‫בולה‬ ‫מהג״ר‬ ‫שהבאנו‬ ‫ממה‬ ‫שליט״א‬ ‫הגהמ״ח‬
‫גופו מנין ת״ל והשבותו לו ]קרא יתירא הוא למדרש‬ ‫והחיים ושלום להגרת״פ ז״ל היה בודאי מבסס עי״ז‬
‫השב את גופו לעצמו‪ .‬רש״י[‪ .‬אי מהתם דץ״א ה״מ‬ ‫ומסתייע לדעתו העיקרית שבתשובתו שם‪ ,‬וכפי אשר‬
‫בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ׳׳ל‬ ‫יוצא מסתמ״ות דברי הרמ״א[‪.‬‬
‫]ה״מ בנפשו‪ .‬אם זה הרואהו יכול להצילהו יצילהו‪.‬‬
‫קמ״ל לא תעמוד על דם רעך‪ ,‬לא תעמוד על עצמך‬
‫לא אמנע מלציין מה שראיתי גם בספר בחיר‬ ‫ולבסוף‬
‫חיים להרה״ג רבי חיים וולפרט ז״ל אב״ד‬
‫משמע אלא חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך‪.‬‬
‫ליבוי־לטביה )שהיה מסדר גיטין מובהק ומקובל על‬
‫רש״י[‪.‬‬
‫גדולי דורו וביניהם הגאון בעל אור שמח ז״ל שבא‬
‫היא גם ההלכה הפסוקה ברמב״ם בפ״א מה׳ רוצח‬ ‫ככה‬ ‫בחליפות מכתבים אתו גם בעניני גיטין( בעניני גיטין‬
‫הי״ד ובטור וחו״מ סי׳ תכ״ו סעי׳ א׳ דהרואה את‬
‫סימן ג׳ שמע ‪ T‬ובא שבדרך כלל רגילים לכתוב הכהן‬
‫חבירו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה‬
‫אחר כתיבת כל השמות ובפרט במקום שצריך לכתוב‬
‫באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים‬
‫דמתקרי דכל הפוסקים מודים שצריך לכתוב הכהן‬
‫להציל ולא הציל זכו׳ וכיוצא בדברים אלו עובר על לא‬
‫אחר דמתקרי עיי״ש‪.‬‬
‫תעמוד על דם רעך‪.‬‬
‫בכבוד רב ובברכה מרובה‬
‫א ל א דלא ברור עדיין מכל זה שהמדובר הוא אפילו‬
‫אלעזר יהודא וולדינברג‬
‫כשעי״כ יכניס המציל את עצמו כספק סכנה‬
‫אם אפ״ה ג״כ מחויב להכניס את עצמו למצב זה כדי‬
‫סימן ק׳‬
‫להציל את חבירו‪.‬‬
‫ב( ו הנ ה הב״י בטור שם מביא בשם הגהות מיימוניות‬ ‫במלחמה אם מחוייבים‪ ,‬או עכ״פ מותרים‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫שכותב שבירושלמי מסיק דאפילו להכניס‬ ‫להכניס את עצמם בספק סכנה כדי להציל‬
‫עצמו בספק סכנה חייב‪ .‬ומסביר מדידיה דנראה שהטעם‬ ‫את חברם החייל המוטל פצוע בשטח מסוכן‬
‫מפגי שהלה ודאי והוא ספק וכל המקיים נפש אחת‬ ‫וחשוף לאויב‪.‬‬
‫מיעזראל כאילו קיים עולם מלא‪.‬‬ ‫ספק עבירה בג׳ העבירות אם יהרג ואל‬ ‫ב‪.‬‬
‫הוא במסכת תרומות פ״ח ה״ד‪ ,‬דמסופר ‪:‬‬ ‫הירושלמי‬ ‫יעבור‪.‬‬

‫רבי אימי איתצד בסיפסיפה ]במקום סכנה!‬ ‫על הנושא הראשון בבר כתבתי בספרי שו״ת צ״א חי״ב‪,‬‬
‫אמר ר׳ יונתן יכרו המת בסדינו ]נתיאש ממנו[ אמר‬ ‫הנושא‬ ‫על‬ ‫הרצאתי‬ ‫אולם לאחר מיכן כאשר‬
‫רשב״ל עד דאנא קטיל אנא מתקטיל ]או אני אהרוג או‬ ‫כשהעניקו לי ״פרס הרב מיימון״ הרחבתי והבהרתי‬
‫אני נהרג[ אנא איזיל זמשיזיב ליה בהיילא‪ .‬אזל ופייסון‬ ‫ביותר את הדברים‪ .‬וכן על הנושא הב׳ נגעתי שם‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימז ק‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫רד‬
‫ב מ ס כ ת שבועות ד׳ ל״ה ע״ב אמרינן‪ :‬אימר שמואל‬ ‫ויהבוניה‪ .‬הרי דשב״ל עבד עובדא בנפשיה ליכנס בספק‬
‫מלכותא דקטלא חד משיתא ]באנגריא דעבודת‬ ‫סכנה כדי להציל את רב אימי מודאי סכנה‪.‬‬
‫המלך‪ .‬רש״י[ לא מיענשא שנאמר כרמי שלי לפני‪,‬‬
‫הפלא‪ ,‬למרות שהב״י הסביר ‪:‬סברת הירי‪/‬‬ ‫למרבית‬ ‫ג(‬
‫האלף לך שלמה למלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים‬
‫בכל זאת לא הכניס זאת־ההלכה בשלחנו‬
‫את פריו למלכותא דארעא ]לרבנן‪ ,‬הניחם ויעסקו בתורה‬
‫הטהור‪ ,‬לפסוק ולהדגיש שצריך להכניס עצמו אפילו‬
‫יאחד מששה שבהם‪ .‬רש״י[ וכותבים התום׳‪ ,‬דבהוצאת‬
‫בספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית‪ .‬וגם הרמ״א‬
‫למלחמת הרשות קאמר‪ ,‬ומבאר המהרש״א כוונת דברי‬
‫לא הביא מזה‪.‬‬
‫התום׳‪ ,‬דלשון דקטלא לא משמע להו באנגריא כפרש״י‪,‬‬
‫ה ס מ ״ ע עמד על כך‪ ,‬ויישב‪ ,‬די״ ל דכיון שהפוסקים‬
‫אלא דקטלא ממש‪ ,‬ומשמע להו דבמלכי ישראל איירי‬
‫הרי״ף‪ ,‬הרמב׳׳ם‪ ,‬הרא״ש‪ ,‬והטור‪ ,‬לא הביאו‬
‫קרא‪ ,‬ובהוצאה למלחמת הרשות‪ ,‬דבמלחמת מצוה כתיב‬
‫מזה בפסקיהן משו״ה השמיטוהו ג״כ הב״י והרמ״א‪.‬‬
‫לא תהיה כל נשמה‪,‬‬
‫שלהלכה לא ס״ל לפסוק כן‪.‬‬ ‫זאת אומרת‬
‫מזה שהמלכות או הכח השולט בעם ואחראי‬ ‫למדנו‬
‫ד( ו כ ר מובא בפ״ת בשם שו״ת רדב״ז שהעלה בפשיטות‬
‫לבטחיונו רשאי להכניס עם רב לסכנת מלחמה‪,‬‬
‫דספיקא דידיה עדיף מודאי ‪1‬חבריה‪ .‬ומביא גם‬
‫ואפילו במלחמת הרשות‪ ,‬שד‪,‬יא‪ ,‬כפי שמגדירה הרמב״ם‬
‫בשם הגאון בעל אגודת אזוב שהסביר בטעם נכון שלכן‬
‫בפ״די ממלכים ה״א ‪ ~ :‬המלחמה שנלחם המלך עם‬
‫הרי״ף והרמב״ם והרא״ש והטור לא הביאו דברי הירוש׳‬
‫שאר העמים כדי לד‪,‬רחיב גבול ישראל ולר‪,‬רבות בגדולתו‬
‫בזה משום דס״ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי בזה‪.‬‬
‫ושמעו‪] .‬אמנם בכל צריך שתהיה המגמה והמחשבה כדי‬
‫לר‪,‬רים דת האמת למלאות העולם צדק ולשבור זרוע‬ ‫ועיינתי ‪ .‬בגוף ספר אגודת אזוב וראיתי שמוכיח כן‬
‫הרשעים ולהלחם מלחמות ה׳ וכדמבאר הרמב״ם בפ״ד‬ ‫מכמה מקומות דש״ם דילן שמוכח דלא ס״ל‬
‫ממלכים ה׳׳י יעו״ש[‪,‬‬ ‫כהירוש׳‪ .‬ובמקו״א הארכתי בזה‪ ,‬וגם כתבתי שמהירש׳‬
‫בעצמו אין הכרח לכד‪ ,‬כי י״ל דבזה גופא נחלקו ר׳‬
‫הנצי״ב ז״ל בפירושו עה״ת )בבראשית ט׳־ד‪ (',‬מסביר‬
‫יונתן ורשב״ל‪ ,‬ואין הוכחה ■איפוא שהלכה כרשב״ל‪,‬‬
‫ענין זה‪ ,‬וכוללו בפי' הכתוב‪ :‬״מיד איש‬
‫ורשב״ל גופיה ג״כ י״ל שעשה כן רק משום מדת‬
‫אחיו אדרוש את נפ־ב האדם״‪ ,‬וז״ל ‪ :‬פירש הקב״ה‬
‫חסידות‪ ,‬וגם אין הוכחה שהירושלמי מיירי בכלל בספק‬
‫אימתי האדם נענש‪ ,‬בשעה שראוי לנהוג באחור‪ ,,‬משא״כ‬
‫השקול‪ .‬והא ראי׳ שלמעשה שידל אותם רשב״ל‬
‫בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש‬
‫והניחוהו‪.‬‬
‫וכדאיתא בשבועות‬ ‫כי כך נוסד העולם‬ ‫ע״ז כלל‬
‫מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש‪ ,‬ואפי׳ מלר‬ ‫שיוצא לנו שלהלכה למעשה‪ ,‬אין חיוב להכניס‬ ‫באופן‬
‫ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע״ג‬ ‫אח‬ ‫עצמו בספק סכנה מבוססת כדי להציל‬
‫שכמה מישראל יהרגו עי״ז עכ״ל )ויעו״ש גם בהרחב‬ ‫חבירו מודאי סכנה‪ ,‬ולא עוד אלא דהרדב״ז בתשובתו‬
‫דבר(‪.‬‬ ‫חסיד‬ ‫על כך )בסי׳ תרכ״ז( כותב דד‪,‬עושה כן הר״ז‬
‫שו טה משום דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה‪.‬‬
‫אחרת מגדיר בזה בספר משפט כד‪,‬ן )סי׳ קמ״ג‬ ‫הגדרה‬
‫בסוף הסימן( וד‪,‬רא‪ :‬כי עניני הכלל במלחמות‬ ‫נתון רה! בספק סכנה בלבד‪,‬‬ ‫חבירו ג״כ‬ ‫ואם‬ ‫ה(‬
‫שהרי גם מלחמת‬ ‫יוצאים הם מהכלל דוחי בהם‬ ‫בכל כגון זה בכלל יש לומר שכו״ע יודו שאיננו‬
‫רשות מותרת היא ואיד מצינו היתר להכניס נפשות‬ ‫מחויב וגם איננו רשאי לד‪,‬כניס א״ע בספק סכנה‪ ,‬משום‬
‫רבות בסכנה בשביל הרוחה‪ ,‬אלא דמלחמד‪,‬‬ ‫ספק סכנה דחבריה‪ ,‬דבכה״ג הא ליכיא כבר הסברו של‬
‫והלכות ציבור שאני וכו׳ ואי אפשר ללמוד מזה‬ ‫דחבירו‬ ‫ספק‪,‬‬ ‫והלה‬ ‫מפני שהלה ודאי‬ ‫הב״י של —‬
‫למקום אחר עיי״ש‪.‬‬ ‫הא ג״כ רק ספק‪.‬‬
‫לנו מדבריד‪,‬ם של הגאונים האמורים‪ ,‬כי לפנינו‬ ‫יוצא‬ ‫לכאורה יש להחיל את כל האמור במסקנת‬ ‫וא״ב‬ ‫ו(‬
‫שתי הגדרות והסברות על הדינים המיוחדים‬ ‫ההלכה על נידון שאלתנו‪ ,‬ולומר שלא מיבעיא‬
‫שישנם בזה במלחמה‪ ,‬והמה א( מפני שכך ועל יס ‪ T‬זר‪,‬‬ ‫שאינם מחויבים להכניס א״ע בספק סכנה משים ס פ ק‬
‫נוסד העולם‪ .‬ב( מפני דהלכות צבור והנהגת המדינה‬ ‫סכנה של חבירו החיל‪ ,‬ויתכן גם שאפי׳ אינם רשאים‬
‫שאני‪ ,‬זאת אומר תשזהו משום תקנת וד‪,‬בטחת העם‬ ‫ודאי‬ ‫בכד‪ ,‬אלא אפילו להכניס א״ע בספק סכנה משום‬
‫והמדינה‪.‬‬ ‫סכנה של חבירו החיל ג״כ אינם מחויבי׳‪ ,‬ולפי הרדב״ן‪,‬‬
‫לעוד שני גאונים שקדמום להסביר בכזאת‪,‬‬ ‫ומצאתי‬ ‫העו־סה כן הר״ ז ח ‪ to‬שוטה‪.‬‬
‫כל אחז־ בנימוק אחד‪ .‬והמר‪ : ,‬א( בשו״ת חתם‬ ‫בהתבוננות ובחדירה יותר מעמיקה בנבכי‬ ‫אולם‬ ‫ז(‬
‫סופר חחו״מ סי׳ מ״ד‪ ,‬הוא כותב להסביר דברי ד‪,‬גמ׳‬ ‫הר‪,‬לכד‪ .‬נמצא שלא כן הדבר‪ ,‬ובמלחמה ההלכה‬
‫בשבועות שהזכרנו‪ ,‬שהוא מפני שיש בזה מ שו ם‬ ‫בזה אחרת‪.‬‬
‫רה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ק‬ ‫ש ו״ ת‬
‫בהן דמו של ישראל תו אף בספק צריך למסור נפשו ולא‬ ‫והיינו‬ ‫ע״ש‪.‬‬ ‫תיקון המדינה וצורר הנהגתה‬
‫לעבור‪.‬‬ ‫כהמשפט כהן‪ .‬ב( בשו״ת שם אריה מבעל ערוגת הבושם‬
‫נראה דמינה‪ ,‬דאותו הדבר יש לומר נמי בכה״ג‬ ‫וא״כ‬ ‫מנהגו‬ ‫על יו״ד חיו״ד סי׳ כ״ז מסביר‪ ,‬שהוא מפני‬
‫גם בנוגע למלחמה‪ ,‬דמכיון שמצינו שלא הקפידה‬ ‫וזה צורך העולם‪ ,‬ולכן מותר לרדת למלחמה‬ ‫של דבר‪,‬‬
‫תורה בה על איבוד נפשות מישראל‪ ,‬לא ילפינן לה‬ ‫אע״ם דהוי ודאי סכנה‪ ,‬ומותר אף במלהמת הרשות‬
‫תו איפוא משאר ספיקות בעלמא שהדין הוא ש־איננו‬ ‫ע״ש‪ ,‬והיינו כהנצי״ב ז״ל‪.‬‬
‫מחויב ליכנם בספק סכנה להצלת חבירו מודאי סכנה‪,‬‬
‫אוסיף לד‪.‬זכיר מר‪ .‬שמצינו בספר שו״ת אמרי אש חיו״ד‬
‫אלא אמרינן דבמלחמה שאני ולא אזלינן בה לק־לא‬
‫סי׳ נ״ב שנשאל‪ ,‬אם מותר למצוא גבר אשר‬
‫לדידיה‪ ,‬אלא מחויב וצריד להכניס עצמו בספק סכנה‬
‫בעד רצי כסף יחפוץ ללכת אל הצבא‪) ,‬ועי״ז ישוחרר‬
‫כדי להציל את חבירו מודאי‪:‬סכנד‪ ,.‬ואפילו מספק סכנה‪.‬‬
‫אחר שרוצים בשיחרורו(‪ .‬באשר כן נהגו בהונגריא‬
‫ט( ו הנ ה זה מכבר כתב לי דודי הרב הגאון מור‪.‬ר״ר‬ ‫וכן במדינות פולין‪ ,‬ואין פוצה פדי לאסור‪ ,‬ובתוך דברי‬
‫זאב וואלף ראגין ז״ל להשיב על דברי‬ ‫תשובתו מבאר‪ ,‬דהיוצא למלחמה מדעת עצמו אין דינו‬
‫התרומת הדשן ולד‪.‬וכיח דגם על הג׳ עבירות הוא דוקא‬ ‫כמאבד עצמו לדעת ח״ו דא״כ הי׳ מלחמת רשות כמוסר‬
‫כשהעבירה היא עבירד‪ ,‬ודאית ולא על ספק עבירה‪,‬‬ ‫אדונינו‬ ‫עצמו לסכנה ועובר על ונשמרתם‪ ,‬ולא הי׳‬
‫מגמ׳ מפורשת ביומא ד׳ פ״ה ע״א דקאמר מנין לפקו״נ‬ ‫מרבה במלחמת הרשות וכו׳‪ ,‬ומשמע מן‬ ‫דוד המע״ה‬
‫שדוחה את השבת‪ ,‬נענד‪ .‬רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת‬ ‫הסתם אע״ם שאין אורים ותומים כמו בבית שני‬
‫ימצא הגנב ומד‪ ,‬זר‪ ,‬שספק על ממון בא ספק על נפשות‬ ‫שחסרו או״ת‪ ,‬ואף גם בזמן שד‪.‬י׳ או״ת לא יצאו מספק‬
‫בא וכו׳ ניתן לד‪,‬צילו בנפשו וכו׳‪ ,‬הרי דס״ל לר״י דאף‬ ‫סכנד‪ ,‬הרי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות‬
‫שזה ספק אם על ממון בא או על נפשות בא מ״מ הותר‬ ‫כותב לאשתו‪ ,‬וכן בזמן בית שני נראה דלא נמנעו‬
‫לו להרוג את הבא במחתרת ואף שהוא ספק פקו״נ מ״מ‬ ‫מלכי בית חשמונאי הכשרים מלצאת למלחמה‬
‫אינו מחויב לסכן את נפשו בספק פקו״נ‪ .‬הרי שהוא‬ ‫לרווחה עיי״ש‪.‬‬
‫עובר על שפ״ד שד‪.‬וא אחת מד‪,‬ג׳ עבירות משום ספק‬
‫פקו״נ‪ ,‬ומוכח מזר‪ ,‬דאף על הג׳ עבירות שהתורה התירה‬
‫וכן שלמדנו מהאמור דמלחמה שאני‪ ,‬מסתבר‬ ‫בהיות‬
‫דמו של ישראל בכל זאת זהו דוקא אם הוא עובר‬
‫מהמותר‬ ‫לומר‪ ,‬דכשם שאי אפשר ללמוד‬
‫במלחמד‪ .‬שיד‪.‬א מותר גם למקום אחר‪ ,‬כך אי אפשר גם‬
‫ע״ז בודאי ולא כשהוא עובר על ספק עבירה‪ ,‬וסיים‬
‫ללמוד מר‪.‬אסור במקום אחר שיהא אסור גם גבי מלחמה‪,‬‬
‫דזהו קושיא חזקה על התרומת הדשן‪.‬‬
‫זאת אומרת‪ ,‬דכשם שהכלל של וחי בהם לא חל‬
‫ו ה שי בו תי לו‪ ,‬דאין בזר‪ .‬בכדי השב על התה״ד‪,‬‬ ‫במלחמה‪ ,‬כך מסתבר לומר שגם הכלל של ‪ :‬וחי אחיד‬
‫ראשית יש לדחות הקושיא מיניה וביה של‬ ‫עמך‪ ,‬שדורשים חייך קודמים‪ ,‬ג״ב לא חל במלחמה‪,‬‬
‫חסוגיא שם ולומר דכשד‪,‬גמ׳ ביומא שם דוחה לאחר‬ ‫אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור‬
‫מיכן ואומרת לכולהו אית להו פירכא וכו׳ דר׳ ישמעאל‬ ‫כאו״א את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו‪ .‬וגם דבר‬
‫דילמא כרבא דאמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה‬ ‫הנהגת‬ ‫ובגדר‬ ‫בכללי הלכות צבור‪,‬‬ ‫זר‪ ,‬נכנם ג״כ‬
‫אין אדם מע ™ עצמו על ממונו ור‪,‬אי מידע ידע דקא'‬ ‫המדינה ותקנתה‪.‬‬
‫לאפיה ואמר אי קאי לאפאי קטלינא ליה וכו׳ ואשכחן‬
‫ודאי ספק מגלן‪ .‬כוונת הגמ׳ בזה לא לדחות דברי רבי‬ ‫ח( ו ד מו ת רא ‪ ,T‬לדברי האמורים נראה להביא מדברי‬
‫ישמעאל מדברי רבא‪ ,‬אלא לומר שבודאי מסתברא‬ ‫התרומת הדשן סי׳ קצ״ט‪ ,‬מובא גם בש״ך ביו״ד סי׳‬
‫מילתא שגם ר״י ס״ל בהא כדרבא שהטעם שהתירד‪,‬‬ ‫קנ״ז סק״א‪ .‬הוא כותב לומר‪ ,‬דבנוגע לקידוש השם י״ל‬
‫תורד‪ ,‬דמו של הבא במחתרת משום חזקה וכו׳‪ ,‬דמילתא‬ ‫דאפילו בפלוגתא דרבותא אם צריך או רשאי למסור‬
‫דמסתברא הוא‪ ,‬וא״כ אשכחן ודאי אבל ספק מנלן‪,‬‬ ‫נפשו‪ ,‬או לא‪ ,‬ימ״מ לא אזלינן בזה לקולא כדאמרינן‬
‫באופן שגם אליבא דר״י הוא ג״כ בבחינה של ודאי‪.‬‬ ‫בעלמא ספק נפשות לד‪.‬קל‪ ,‬מפני די״ל דלענין קידוש‬
‫השם שלא הקפידה תורה על איבוד נפשות‬
‫סיוע לפירושי הנ״ז בדברי ד‪,‬גמ׳ בם׳ תבואות‬ ‫ומצאתי‬
‫לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום‬ ‫מישראל‬
‫שור בקונטרס בכור שור בחלושים על יומא‪,‬‬
‫קידוש השם‪ .‬ע״ש‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫דמבאר שם לומר דכיון דכולד‪,‬ו תנאי אית לד‪,‬ו פירכא‬
‫ספק מנלן לא ס״ל באמת לכול^ דספק דוחה שבת‬ ‫רע״א ביו״ד שם על הדין דג״ע מציין לעיין‬ ‫ובחידושי‬
‫כ״א רבי עקיבא וכו׳ עיי״ש‪ .‬הרי כנ״ל שכולהו )חוץ‬ ‫בספר תיבת גומא להרב פמ״ג ריש פ׳ וישב‬
‫מר״ע( לרבות גם רבי ישמעאל לא דיברו ולא הוכיחו‬ ‫מ״ש לענין אם היא ספק אשת איש‪ .‬ועיינתי שם‪ ,‬וראיתי‬
‫כי אם על ודאי‪.‬‬ ‫שעפ״י דברי הש״ך הנ״ז כותב דיש ללמוד גם לענין‬
‫א ל א שיכולים לד‪,‬קשות עדיין ממד‪ ,‬דאיתא בתוספתא‬ ‫יספק א״א דליא אמרינן בזה ספק פק״נ לקולא ויהרג ואל‬
‫פרק ט״ז דשבת הלכה י״ד שכתוב בכזאת‪ :‬ר'‬ ‫יעבור ע״ש‪ .‬והיינו דמכיון דבג׳ העבירות התירה התורה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ק‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫רו‬
‫מהגאון בעל חסדי דוד על התוספתא‪.‬‬ ‫אחא משום ר״ע הרי הוא אומר אם במחתרת ימצא הגנב‬
‫בספרי פ׳ תצא עה״פ‪ :‬״כי תצא מזזנה על אויביו‬ ‫וגד בעל הבית מהו ודאי או ספק הוי אומר ספק‪,‬‬
‫ונשמרת מכל דבר רע״‪ .‬כתוב‪ :‬ונשמרת מכל‬ ‫אם הורגין נפש להחיות בספק דין הוא שידחו את‬
‫דבר רע‪ .‬שומע אני בטהרות ובטמאות ובמעשרות הכתוב‬ ‫השבת להחיות נפש בספק‪ .‬הרי בהדיא בתוספתא‬
‫מדבר תלמוד לומר ערוה‪ .‬אין לי אלא ערוה מנין לרבות‬ ‫שהלימוד ממחתרת הוא על ספק וא״כ עדיין תשאר‬
‫ע״ז ושפיכות דמים וקללת השם ת״ל ונשמרת‬ ‫הוכחת כת״ר נגד התה״ד מדברי התוספתא ]אם לא‬
‫‪,‬‬ ‫מכל דבר רע וכו׳‪.‬‬ ‫שנאמר שמחולקים בזה תלמודא ד ‪T‬ן עם התוספתא‬
‫וכותב ע״ז הספר ״‪,‬ספרי דבי רב״ לבאר‪ ,‬שהריבוי‬ ‫והלכה כתלמודא דידן]‪.‬‬
‫בא לא למימרא שלא‬ ‫לאיסור שפ״ד‬ ‫בספרי‬ ‫נראה לי ליישב דברי התה״ד בכזאת‪ ,‬דקושיא‬ ‫על כן‬
‫יהרגו איש את אחיו ]דמה נשתנה המחנה שצריך שיבוא‬ ‫מעיקרא ליתא‪ ,‬משום דבבא במחתרת עצם‬
‫עליה אזהרה מיותרת ע״ז[‪ ,‬אלא בא לומר שאם רואה‬ ‫‪,‬מחתרתו היא התראתו‪ ,‬ומכיון שבא וחתר התירה תורה‬
‫גוי שבא להרוג את אחיו לא יעלים עיניו ולא יעבור על‬ ‫דמו של זה והוסר כלפיו הדין של איסור שפיכת דמים‬
‫לא תעמוד על דם רעו ואע״ג דמשים עצמו בסכנה‬ ‫כל זמן שזה שבא עליו לא יצא מכל ספק סבנה האורבת‬
‫דהא נפישי גברים ויקומו עליו דבכה״ג בעלמא‬ ‫לו ‪.‬בגרמו של זה‪ .‬כי האיש הזה הבא במחתרת על‬
‫פטור‪ ,‬הכא חייב‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫מעשיו הוא שהתיר עצמו למיתה‪ ,‬וממילא עומד לפנינו‬
‫הרי מפורש שהגאון בעל חסדי דוד ז״ל ביאר בכוונת‬ ‫רק דין ההצלה של הבעל הבית שחתר לי הנתון בספק‬
‫דברי הספרי בדרשתו‪ ,‬דר״ל‪ ,‬דהתורה כתבה לרבות‬ ‫פקו״נ‪ ,‬ומזה הבא במחתרת ירד חומר הדין של פקו״ב‪,‬‬
‫במלחמה דין מיוחד של חיוב‪ ,‬מה שבעלמא פוזור‪,‬‬ ‫ונקרא רק שהורגין נפש כפני ספק פקוח נפש‪] .‬עיין‬
‫להכניס א״ע‬ ‫והוא שבמלחמה צריך ומחויב כל או״א‬ ‫שם בתוספתא שבת ובחזון יחזקאל בביאורים[‪ .‬וזהו‬
‫בסכנה כדי לבוא לעזרת חבירו הנתון בסכנה אצל‬ ‫יסוד הדין בזה מה שלא רק הבעה״ב הנתון בספק פקו״ג‬
‫האויב‪.‬‬ ‫מותר להורגו אלא גם שאר בני אדם שאינם נתונים‬
‫ראיה מפורשת‪ ,‬מפני‬ ‫כמעט‬ ‫לכתוב בלימון‬ ‫נזהרתי‬ ‫כלל בשום ספק סכנה ג״כ מזתרין להורגו ]עיין בספר‬
‫שמי שירצה לדחוק א״ע‪ ,‬יובל לבוא ולטעון‬ ‫תום׳ יוה״ב על יומא מה שמבאר מדוע דלא יליף ר״י‬
‫שהמכוון ב״הספרי דבי רב״ הוא‪ ,‬שהחיוב הזה הוא‬ ‫מוחי בהם עיי״ש[‪ .‬ויעוין בספר אור גדול להגדול‬
‫רק בשעת עמידה בקרב ממשי‪ ,‬ולא כשחבירו נמצא‬ ‫ממינסק ז״ל )סי׳ א׳ ב״ד ח׳ ע״ב( מה שמסביר דמשו״ה‬
‫כבר מחוץ לקרב הממשי ומוטל פצוע‪ ,‬וכדומה לזה‪.‬‬ ‫במחתרת ניתן להצילו בנפשו ואיננו מחויב להניח לו‬
‫הגם‪ ,‬שלא מסתבר לחלק בכך‪] .‬מאידך בודאי אין כוונת‬ ‫הממון בכדי שלא יהרג אף דבשאר פקו״ג מחויב‬
‫הספרי דבי רב שימסור א״ע לידי מיתה ודאית וימותו‬ ‫בממונו‪ ,‬משום דכאן שאני דהוא גרם לעצמו ע״ש‪ .‬והיינו‬
‫שניהם[‪.‬‬ ‫כנ״ז שגרם לעצמו בחתירתו ולכן התירה תורה את דמו‬
‫בצירוף עם כל אשר ביררנו לעיל‪ ,‬ברור הדבר‬ ‫אבל‬ ‫משום פקו״נ ]או ספק פקו״נ[ של בעה״ב‪ .‬וא״כ מה‬
‫שאין כל מקום לחלק בכך‪ ,‬אלא דין התורה בזה הוא‬ ‫מקום לבוא להוכיח מזה דבספק מג׳ עבירות לא אזלי׳‬
‫שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של וחי בהם ואין ד■ ן‬ ‫לחומרא‪ ,‬הרי סאן במחתרת התירה תורה דמו של‬
‫של חייך קודמים‪ ,‬אלא כשם שפוסק הרמב״ם בפ״ז‬ ‫זה כלפי כל העולם כולו ונתנה עליו דין של רודף ממש‬
‫מה׳ מלכים הט״ו ״דמאחר '‪:‬יכנס בקשרי המלחמה ישען‬ ‫]דעוין גם במגילת אסתר על םה״מ להרמב״ם שורש‬
‫על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וישים נפשו בכפו‬ ‫ט׳ וכן בספר יבין שמועה להב״י כלל ר״צ מה שמבארים‬
‫ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבנ־־ו‬ ‫נמי דלא אמרו ספק נפשות להקל אלא במי שלא עבר‬
‫אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה״‪,‬‬ ‫עבירה עיי״ש[‪.‬‬
‫הפרטי‬ ‫כך הדין הוא שצריך למחות מלבו זכרונו‬ ‫זאת‪ .‬שהבא במחתרת‪ ,‬הרי הוא הגורם והמכניס‬ ‫וערד‬
‫ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים‬ ‫במו ידיו את הבעה״ב ליד הספק פקו״נ‪ ,‬ואין על‬
‫והנמצאים בשדה הקרב‪ ,‬באופן שכל או״א מחויב לחרף‬ ‫כן במניעה מלהרוג את הבא במחתרת משום קידוש השם‬
‫נפשו להציל את חבירו מסכנה אפילו כשמכניס א״ע‬ ‫ומשום כך הותר לו לבעה״ב שפיר לשפוך דמו של זה‬
‫ולא רק כשחבירו‬ ‫לידי ספק סכנה‪,‬‬ ‫עי״כ בודאות‬ ‫כדי להציל ספק נפשו‪ ,‬ומה דמות נעריך להשוות לד־ן‬
‫נמצא בסכנה ודאית‪ ,‬אלא גם לרבות אפילו כשנמצא‬ ‫זה שאר ספיקות בג׳ עבירות אשר אנס אונסו לבך‪,‬‬
‫בספק סכנה‪ .‬ואו אז יעשה ד׳ נפלאות שלמעשה ינצלו‬ ‫דבד ‪ a‬שפיר יש מקום לומר דאף בספק צריך למסור‬
‫כולם‪ ,‬ויקוים בכל אחד מהם הבטחת הרמב״ם שם בסיום‬ ‫נפשו ולא לעבור למען קידוש שמו הגדול‪ ,‬וכדברי התה׳׳ד‬
‫ההלכה‪ ,‬באומרו ובקבעו‪ :‬וכל הנלחם בכל לבו בלא‬ ‫הש״ך והפרמ״ג‪.‬‬
‫פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד‪ ,‬מובטח לו‬ ‫ונחזור לעניננו‪.‬‬
‫שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה‪ ,‬ויבנה לו בית נכון‬ ‫מפולשת‬ ‫י( ולבתה שמחתי כאשר מצאתי כמעט ראיה‬
‫בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם‬ ‫לדברי‪ ,‬בספר ״‪:‬פרי רבי רב״ על הספרי‬
‫רז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן ?‪xi‬‬ ‫שו״ת‬
‫מחויב‬ ‫איננו‬ ‫שגם‬ ‫אם כן הוא הדין די״ל ממילא‬ ‫הבא‪ ,‬שנא׳ כי עשר‪ .‬יעשה ה׳ לאדוני בית גאמז כי‬
‫למסור עצם גופו ומטה שבגופו כדי לר‪,‬ועיל עי״כ לחבירו‬ ‫מלחמית ה׳ אדרני נלחם ירעה לא תמצא בך וגו׳ וד‪.‬יתד‪.‬‬
‫הנתון בסכנה‪ .‬ואותו הנימוק שמצינו להרדב״ז שכותב‬ ‫נפש אדוני צרורד‪ .‬בצרור החיים את די' אלקיך‪.‬‬
‫בתשובותיו)ח״ג סי׳ אלף נ״ב( שלכן אין לחייב שיחסיר‬ ‫ויה״ר מלפני אבינו שבשמים שנזכה כולנו במהרה‬
‫אבר מאבריו לר‪,‬צלת חבירו מסכנה‪ ,‬משום דבתורה‬ ‫לראות בר‪.‬רמת קרן התורה ונושאי ‪-‬דגלה בקרב‬
‫כתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתנו יהיו‬ ‫בית ישראל כולו‪ ,‬ולגישום החזון הנבואי של; ומלאה‬
‫מוסכמים אל השכל והסברא‪ ,‬אותו הנימוק בעצמו ישנו‬ ‫הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫גם כאשר מדובר על עריכת נסיונות בגופו של אדם‪,‬‬
‫בריא או חולה‪ ,‬לטובת חולה אחר‪ ,‬הגם שלא נשקף לו‬
‫סימן קא‬
‫מזה כל סכנה‪ ,‬והוא‪ ,‬מפני שאין זה דרכי נועם לחייב‬ ‫בעניו עריכת נסיונות רפואיים בבני אדם‬
‫אותו למסור את גופו כדי לבצע ב־ נסיונות עבור‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״ו טבת תשל״ו‪.‬‬
‫תועלת חבירו‪ ,‬דבר שלא מרשים בדרך כלל אפילו בשום‬ ‫למכובדי הרופא ד‪.‬מד‪.‬ולל בר־אוריאן וירו״ש‬
‫מדינה מתוקנת‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫נ״י‬ ‫אברהם־סופר אברהם‬ ‫ד״ר‬
‫מהאמור מצאתי להגאון יעב״ץ ז״ל בספרו‬ ‫בגדולה‬ ‫ג(‬ ‫שלום וברכד‪..‬‬
‫מגדל עוז חלק ג׳ )באבן בוחן פנד‪ .‬א׳‬ ‫נז ד מן לידי כעת לעבור שנית על מאמרו החשוב‬
‫אות פ״ג( שכותב שם בתוך דבריו וז״ל ‪ :‬ואין ראיה‬ ‫״נסיונות רפואיים בבני אדם״ שהדפים בנועם י״ז‪.‬‬
‫לדבר זה שיחויב אדם מישראל שאינו רודף לד‪,‬ציל‬ ‫ובד‪.‬יות ־ששאלני בזמנו מה שיש לי להעיר‪ .‬אכתוב לו‬
‫באחוד מאבריו את דינדרף מזולתו‪ ,‬זה לא שמענו‪ ,‬אבל‬ ‫בזה שירותי דלקמן‪.‬‬
‫ההיפך שמענו בגדולרי מזה‪ ,‬דהיינו אפילו כזיוגא תופ א‬ ‫נהנתי ממאמרו‪ ,‬ויפר‪ .‬השכיל למצות את השיטות‬
‫לא מידחי כמש״ל בס״ד‪ ,‬אמנם נראה דרשות היא ומצור‪,‬‬ ‫בזה ולנתחם‪.‬‬
‫גר ‪T‬א עכ״ל‪ .‬הרי לנו דס״ל להגריעב״ץ לדבר הפשוט‬ ‫למסקנתו לומר ‪ :‬״דאם אין שום אפשרות סבירד‪.‬‬ ‫אולם‬
‫שאין לחייב אדם אפילו בזיון דגופו לשם הצלת חבירו‬ ‫לנזק לבריאות של אדם‪ ,‬חייב הוא מצד הדין‬
‫מסבנד‪ ,,‬וא״ב מינה נלמד דמכש״כ שאין לחייב אדם‬ ‫דגמילי־ת חסדים לעשות הכל ולתת את גופו לערוך בו‬
‫למסור גופו לניסוים לשם הצלת חבירו‪ ,‬כי ברור הדבר‬ ‫נסיונות אם יכולר‪ .‬לצאת מזה תועלת רפואית לאחרים‪.‬‬
‫שזה הרבה יותר גרוע מבזי׳ונא דגופא בעלמא‪.‬‬ ‫והגם שהוא כשלעצמו לא יפיק מזרי שום תועלת״‪ .‬אנכי‬
‫ד( ו עו ד זאת‪ ,‬הרי הניסוים בעצמם *שיבצעו בגופו לא‬ ‫לא כן עמדי‪ ,‬ומנימוקים דלקמן‪.‬‬
‫יביאו כשלעצמם שום הצלה ורפואה לחבירו‬ ‫מ ה שמצינו שמחויבים בגמ״ח בגופו ובממונו‪,‬‬ ‫א(‬
‫החולה‪ ,‬אלא רק שיתכן שאולי עי״כ יודע לרופאים‬ ‫הכוונה של ״בגופו״ הוא להשתדל בגופו‪ ,‬לטרוח‬
‫דרכי־רפואד‪ ,‬לאיזה מחלה‪ ,‬ואיד אפשר איפ!־א לחייב אדם‬ ‫ולחזר בכל אשר ביכלתו לעשות גמ״ח עם חבירו‪,‬‬
‫למסור גופו לניסויים הבאים לשם מחקר ?‬ ‫וד‪,‬רמב״ם בפיהמ״ש בפ״ד דנדרים מסביר שזהו גם‬
‫האמור הוא אפילו בהנחה ״שאין כל סכנה לו‬ ‫כל‬ ‫ה(‬ ‫ענין חיוב הרופא לרפאות חולי ישראל‪ ,‬דזד‪ .‬נכלל‬
‫בעריכת הניסוים בגופו״‪ ,‬אבל למעשה אין עוד‬ ‫במצות ״והשבותו לו״ כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו‬
‫בטחון על כך במאה אחוז‪ ,‬וכל ניסוי שעורכים בגוס•‬ ‫או בגופו או בממונו או בחכמתו כדיע״ש‪ .‬אבל לא‬
‫של אדם עלול לפעמים )ולו במיעוטא( להיות נשקפת‬ ‫מצינו שמחויב‪,‬עבור כך לתת גם מגופו‪.‬‬
‫ונצמחת מזה סכנה‪ ,‬במישרין או‪ .‬בעקיפין‪ ,‬בהיות‬ ‫ב( אפילו לשיטת הירושלמי בתרומות שרוצים להוכיח‬
‫ובאים עי״כ במגע עם מה שבפנימיותו ובזעזוע עם‬ ‫משם שמוכח שסובר שאדם מחויב להכניס‬
‫מה שנקרא ״מן החלל ולפנים״‪ ,‬ולא פעם קורה שכתוצאה‬ ‫את עצמו כספק סבנה כדי לד‪,‬ציל את חבירו מודאי‬
‫מניסויים מסתכן האדם בדבר שלא היה צפוי מראש‬ ‫סכנה )יעוין בב״י בטור חו״מ סי׳ תכ״ו( מכל מקום‬
‫כלל — ואותו הדבר גם בהתרמת דם —‪ ,‬ובכלל‪ ,‬לא‬ ‫אין‪.‬עוד הוכחה מזה שמחויב גם לד‪.‬חסיר לשם כך‬
‫כל הגיפות שוות במבניהם וברגשת ותגובות עצביהם‬ ‫‪.‬‬ ‫בודאות מגופו‪.‬‬
‫עקב פעולד‪ ,‬המתבצעת בד‪,‬ם‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫שכן לדידן שפסקינן לד‪,‬לכה כפי הכרעת רוב‬ ‫ומכל‬
‫ו( ו ע ל כן דעתי להלכה היא‪ .‬דנהי דאם הרופאים‬ ‫הפוסקים שאין אדם מחויב לדוכניס את עצמו‬
‫קובעים שאין כל סכנה בניסוים כאלה שמציעים‪.‬‬ ‫בספק !סכנד‪ ,‬כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית ;וישנה‬
‫שאז מותר לו‪ .‬לאדם למסור את עצמו לעריכת ניסוים‬ ‫שאלה אם אפילי רשאי אם רצונו בכך(‪ .‬וכמו כן פסקינן‬
‫שכאלה בגופו לטובת חולד‪ ,‬אחר‪ .‬וכן לתרום מדמו‪,‬‬ ‫שאין אדם מחויב לר‪,‬חכיר מאבריו לשם‪ ,‬הצלת חבירו‬
‫וכדומה‪ .‬וגם מקיים מצור‪ .‬בכך‪ ,‬אבל לחייב אותו עבור‬ ‫מסכנה ]והארכתי להוכיח את כל האמור )וכן שלמעשה‬
‫כן על פי דין תורה‪ ,‬זה אי אפשר בשום פנים‪.‬‬ ‫אין הוכחה ודאית נגד זה אפילו מהירושלמי דתרומות‬
‫בכבוד רב ובהערצד‪,‬‬ ‫הנ״ז( בכמר‪ ,‬מקומות מחלקי ספרי שו״ת צ״א‪ .‬ויעוין‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫מה שציינתי בקצרה על זה גם לעיל בסימן הקודם[‪,‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן קב‬ ‫שר ״ ת‬ ‫רח‬
‫ב מ ש ר חמשת השנים שחלפו‪ ,‬פותחו בדיקות מסויימות‬ ‫סימן קב‬

‫שדרכן אפשר להוודע אצל בני הזוג‪ ,‬לפני‬
‫הפסקת הריון בגלל המחלה הנקראת תיי־‬
‫נישואיהם‪ ,‬אם קיים אצלם גן זה‪ .‬במ ‪T‬די שכן‪ ,‬ועלולה‬
‫סקס‪ .‬כאשר מאבחנים את המחלה בעובר‬
‫מחלה זו ב*‪ 25%‬לד‪,‬תפתח אצל וולדותיהם‪ ,‬נותנים בדוד‬
‫כעבור שלשה חדשים מההריון‪.‬‬
‫בלל ייעוץ רפואי לזוג שלא להתחתן או להמנע‬
‫מהעמדת וולדות ורק לאמץ ילדים‪.‬‬ ‫י״א סיזן תשל״ה‪.‬‬
‫כיום גם אפשרות‪ ,‬באותה טכניקה מעבדתית‪,‬‬ ‫ישנה‬ ‫לכבוד‬
‫לאבחן את המחלה הזו בעובר שעוד ברחם‬ ‫שליט״א‬ ‫יהודה אליעזר ולדינברג‬ ‫הרב הגאון הרב‬
‫אמו‪ .‬זאת על ידי ניקור מי השפיר ובדיקתו‪ .‬במקרה‬ ‫אב בית דין‪ .‬ירושלים‬
‫שאכן נגוע העובר‪ ,‬ממליצים הרופאים על הפסקת הריון‪.‬‬ ‫שליט״א‪,‬‬ ‫וולדינברג‬ ‫מכובדי הרב‬
‫לו ניתן היה לבצע הבדיקות במי השפיר ולקבל את‬ ‫לרב ולעבודתו הרבה בעניני הלכה ורפואה‪,‬‬ ‫הערכתי‬
‫תוצאותיהן לפני גמר שלושה חודשים להריון‪ ,‬לא הייתי‬ ‫^ ע ה לכבודו ואני גאה שניתן לי להמשיך‬
‫פונה לרב‪ ,‬בצורה ספציפית למחלה זו‪ ,‬אלא הייתי‬ ‫בדרך קודמי‪ ,‬ד״ר יהושע פ׳ שלזינגר ז״ל‪ ,‬בשיתוף‬
‫רואה מקרה זה כחמור דיו בכדי להכלל בתוך ההיתרים‬ ‫פעולה עם כבודו בעבודתי הרבה בליבון עניני רפואה‬
‫הרבים של פוסקים )וכבהד הרב ביניהם( אשר הסתמכו‬ ‫לאור ההלכה‪.‬‬
‫בדרך כלל‪ ,‬על היעב״ץ והתירו להפסיק הריון לפני ג׳‬ ‫כמה שיחות בקשר לבעיות הקשורות בהפסקת‬ ‫אחרי‬
‫הודשים בנסיבות מסויימות אשר אינן פיקוח נפש ישיר‬ ‫הריון‪ ,‬הנני פונה לכבודו לשמוע את חוות דעתו‬
‫הוכחות‬ ‫)עם‬ ‫באם‬ ‫אדמת‬ ‫לאם‪ .‬כגון‪ ,‬במקרה של‬ ‫על כמה ענינים הקשורים בנושא ןה עקב ההתפתחויות‬
‫מעבדתיות של המחלה(‪ ,‬והקשורה בהווצרות מומים‬ ‫החדשות ברפואה בתקו)^־‪ .‬האחרונה‪ .‬הבעיות הן כולן‬
‫קשים בילד‪ .‬למעשה‪ ,‬שאלתי נובעת מפני שהטכניקה‬ ‫קשורות למחלה הידועה זה מכבר‪ ,‬ואני אנסה לתאר‬
‫בד‪ ,‬ניתן כיום לבצע בדיקות מעבדה אלה‪ ,‬אינה נותנת‬ ‫לרב את התסמונת הרפואית )‪ (Syndrome‬של המחלה‬
‫תוצאות לפני תום שלושה חודשי הריון‪ .‬אי לכך‪ .‬אני‬ ‫הזאת והשאלות החדשות המתעוררות בהשלכות מגילויים‬
‫פונה לרב להבהרת הנקודות להלן ‪:‬‬ ‫הדישים באבחנת המחלה ביילודים עוד בשלבי ההריון‪,‬‬
‫א‪ .‬זוג צעיר העומד להתחתן מגלה בבדיקות‬ ‫וגם בצעירים שאם יתחתנו ויעמידו ילדים‪ ,‬יפגעו‬
‫דם את נוכחות הגנים המזיקים הללו‪ ,‬כיצד‬ ‫הילדים במחלה קשה זו‪ .‬המחלה ■נקראת תיי‪-‬סקס —‬
‫לטפל בו ? האם ההלכה מאפשרת הודעה לזוג‬ ‫)‪(Amaurotic Familial Idiocy Tay Sachs Disease‬‬
‫שיתחתנו‪ ,‬אבל שלא יקימו משפחה ל‬ ‫והיא תוארה לראשונה בסוף המאה הקודמת‪ .‬מחלה זו‬
‫ב‪ .‬האם לראות במחלה זו אשר תוצאותיה כה‬ ‫היא תורשתית וסימניה המובהקים ר& התפתחות לקויה‬
‫חמורות זכה וודאיות‪ ,‬מצב מספיק חמור‬ ‫של היילוד תוך שנת חייו הראשונה‪ .‬הילד נעשה‪ ,‬בשנה‬
‫בכדי לאפשר הפסקת הריון גם אחרי שלושה‬ ‫זו‪ ,‬יותר ויותר מפגר בהתפתחותו הפיזית והשכלית‬
‫חודשים ? או האם התקופה הזו של שלושה‬ ‫כאחת‪ .‬הויא מפתח עוורון ושתוק גופני‪ ,‬והתוצאה היא‬
‫חודשים היא אבסולוטית ואין שום סיבה פרט‬ ‫כיום‪ ,‬בלי יוצא מן הכלל‪ ,‬מוות עד גיל ‪ .4‬נוסף לכך‬
‫לסיבה של פיקוח נפש ישיר באם‪ ,‬אשר מאפשר‬ ‫שהמחלה היא תורשתית‪ ,‬היא גם פוגעת במיוחד‬
‫הפסקת הריון אחרי ג׳ חודשי עיבור‪ .‬אני פינה‬ ‫יהודיות‬ ‫במשפחות‬ ‫ביהודים‪ 90% .‬מהמקרים הם‬
‫בנקורד‪ ,‬השניה לרב בהתייחסות מיוחדת לדיון‬ ‫אשכנזיות אשר מוצאן ממחוזי גרודנה‪ ,‬סובאלק‪ ,‬וילנה‬
‫קודם שלו בענין דומה הנזכר בסיכום של סימן‬ ‫וקובנה אשר בפולין וברוסיה‪ .‬המחלה‪ ,‬בצורה סיססמטית‪,‬‬
‫נ״א )סעיף י״ג־י״ד( בחלק ט׳ של ספרו ״ציץ‬ ‫במשפחות נושאות גן ) ‪ (gene‬זה‪ ,‬מופיעה בשכיחות‬
‫אליעזר״‪.‬‬ ‫אצל ‪ 25%‬מהיילודים‪ .‬אחוז זה תואם את חוקי התורשה‬
‫באיחולי כל טוב בכבוד ובהוקרה‬ ‫שנקבעו על ידי הביולוג המפורסם — גריגור מנדל‪.‬‬
‫המנהל הכללי‬ ‫דוד מי‪ .‬מאיר‬ ‫פרופ׳‬ ‫חגנטית גורמת למחסור באנזים )מתסיס(‬ ‫הבעיה‬
‫בית החולים שערי־צדק‬ ‫לפירוק חומרים שומניים‬ ‫מסויים הדרוש‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫במוח וברקטות אחרות‪ .‬העדר האנזים גורם לאגירת‬
‫שומנים אלה במקומות שונים בגוף ובמיוחד בתאי‬
‫ב״ה‪ .‬כ״ט לחו׳ כסלו תשל״ה‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫מערכת העצבים המרכזית )‪ (C.N.S.‬להריסת רקמות‬
‫נ״י‬ ‫מ‪ .‬מאיר‬ ‫למכובדי פרום׳ ד״ ר‬ ‫אלה עם כל ההתפתחויות שתוארו לעיל‪.‬‬
‫המנהל הכללי של ביה״ח שערי צדק בירושלים‬ ‫כיום טפול ספציפי למחלה זו ופרט לסיעוד לילדים‬ ‫אין‬
‫שלום רב‪,‬‬ ‫ועזרה פסיכולוגית ואחרת להורים‪ ,‬אין סיכוי‬
‫מכתבו בצירוף השאלה הרפואית בהלכה קבלתי‪.‬‬ ‫יקרת‬ ‫להציל את הילד; אם כי יתכן‪ ,‬שאפשר להאריך את‬
‫והנני מתכבד להשיב לו חות דעתי כמבוקשו‪.‬‬ ‫חיי הילד במספר חודשים‪.‬‬
‫רט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן קב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫בכאן שאלת פקו״ג של האם‪ ,‬והמדובר רק כדי להצילה‬ ‫בגלל קמחלה‬ ‫היא‪ ,‬אודות הפסקת הריון‬ ‫השאלה‬
‫מכאב גדול שיש לה בגללו‪ ,‬ושבכלל יש להקל בזה‬ ‫הנקראת תיי־סקס‪ ,‬אשר אבחנתה מתגלית‬
‫לצורך גדול‪.‬‬ ‫עוד בשלבי ההריון‪ .‬המחלה היא תורשתית וסימניה‬
‫הגע בעצמך האם יש צורך‪ ,‬צער וכאב‪ ,‬יותר‬ ‫וא״כ‬ ‫המובהקים הם התפתחות לקויה של היילוד תוך שנת‬
‫גדול מזה של נידוננו‪ ,‬אשר יגרם לאם בהולד‬ ‫חייו הראשונה‪ .‬הילד נעשה בשנה זו יותר ויותר מפגר‬
‫לה יצור כזה‪ ,‬שכולו אומר יסורים ומכאובים ומיתתו‬ ‫בהתפתחותו הפיזית והשכלית כאחת‪ .‬הוא מפתח עוורוז‬
‫בטוח במשך מספר שנים‪ ,‬ועיני ההורים רואות וכלות‬ ‫ושתוק גופני‪ ,‬והתוצאה היא כיום בלי יוצא מן הכלל‬
‫באין לאל ידם להושיע ? )וברור שלא משנה ולא מפחית‬ ‫מוות ע‪ 1‬גיל ‪ .4‬אין כיום טפול ספציפי למחלה זו‪ ,‬ופרט‬
‫כלום באם הילוד הזה ילקח למוסד מיוחד ולא יתנו‬ ‫לסיעוד לילדים ועזרה פסיכולוגית ואחרת להורים‪ ,‬אין‬
‫גישה להורים עד מותו(‪ .‬ומתוסף לזה פיתולי היסורים‬ ‫סיכוי להציל את הילד‪ .‬אם כי יתכן‪ ,‬שאפשר להאריך‬
‫והמכאובים של היילוד בעצמו של״ע כל מום בו‪ .‬ולכן‬ ‫את חיי הילד במספר חודשים‪ .‬הטכניקה בה ניתן כיום‬
‫אם יש להתיר עפ״י ההלכה הפסקת הריון בגלל צורך‬ ‫לבצע בדיקות מעבדה אלה‪ ,‬אינה נותנת תוצאות לפני‬
‫גדול ובגלל כאבים ויסורים‪ ,‬נראה שזהו המקרה הקלאסי‬ ‫תום שלשה חדשי הרמן‪ .‬לזאת נפשו בשאלתו‪ .‬אם ; האם‬
‫ביותר שיש להתיר‪ .‬ולא משגה באיזה צורה מתבטאים‬ ‫לראות במחלה זו אשר תוצאותה כה חמורות וכה‬
‫הכאבים והיסורים‪ ,‬גופיים‪ ,‬או נפשיים‪ .‬ויסורים וכאבים‬ ‫וודאיות‪ ,‬מספיק חמור בכדי לאפשר ‪.‬הפסקת הריון גם‬
‫נפשיים המה במדה מרובה הרבה יותר גדולים ויותר‬ ‫אחרי שלשה חדשים‪ ,‬או האם התקופה הזו של שלשה‬
‫מכאיבים מיסורים גופיים‪ ,‬״ונתן עול ברזל על צוארך״‬ ‫חדשים היא אבסולוטית ואין שום סיבה פרט לסיבה של‬
‫מפרש הירושלמי בפי״ד דשבת ה״ג ד״זה הרעיון״‪.‬‬ ‫פקוח נפש ישיר באם‪ ,‬אשר מאפשר הפסקת הריון אחר‬
‫מביאים‬ ‫ובפרט בכאלה שלפנינו‪ ,‬שבהרבה פעמים‬ ‫ג׳ חדשי עיבור‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫בתוצאותיהם לידי התקפות גופניות חמורות‪ ,‬מרוב‬ ‫אחרי העיון בדבר בכובד ראש בכל צדדי‬ ‫והנה‬ ‫א(‬
‫הצער והיגון‪ ,‬כהתקף לב‪ ,‬מרה‪ ,‬כליות‪ ,‬שגעון וכדומה‪.‬‬ ‫הנתונים שבבעיה האמורה‪ ,‬נלפענ״ד על‬
‫ומי ככבו׳ היודע ומבין זאת‪.‬‬ ‫יסוד הבירורים הנרחבים שכתבתי בדבר הפסקת הריון‬
‫ב( וזאת לדעת‪ ,‬כי בדבריהם של המהרי״ט והיעב״ץ‬ ‫בספרי שו״ת צ״א חלק ט׳ סי׳ נ״א שער ג׳ על שלשת‬
‫לא נזכר כלל שישנו כאילו הפרש בזה בין‬ ‫פרקיו הארוכים‪ .‬כי שבמקרה המיוחד הזה אשר תוצאות‬
‫תוך ג׳ חדשים לבין לאחר ג׳ חדשים‪ ,‬וההגבלה הסתמית‬ ‫כה חמורות בכנפיו עם המשכת ההריון והלידה‪ ,‬אפשר‬
‫בזה היא רק שיש חילוק בין עקר לצאת לבין לא עקר‬ ‫להתיר הפסקת הריון עד שבעה חדשים‪ ,‬ובאופן שבביצוע‬
‫לצאת‪ ,‬ואדרבה היעב״ץ כותב בהדיא בלשון‪ :‬״כל‬ ‫הפסקת ההריון לא יהא ברוד בשום סכנה לאם‪ ,‬משבעה‬
‫כמה דלא עקר״‪ ,‬ומינה דהא כל כמה דלא עקר אין‬ ‫חדשים והלאה הדבר כבר יותר חמות )והחומרא בזה‬
‫חילוק באיזה חודש שהיא נמצאת‪.‬‬ ‫אז כבר הוא יותר מדעת נוטה ומסברת הכרס כביטויו‬
‫להדגיש ולציין דבדיוננו בזה אין קשר‪ ,‬ואין‬ ‫ובזה‬ ‫ג(‬ ‫של החו״י להלן באות ד׳(‪ .‬מכיון שבמלאות ז׳ חדשים‬
‫לקישר‪ ,‬לאי כן מחללין בגללו של העובר את‬ ‫בא כבר הולד בהרבה מקרים לידי גמרו‪ .‬ואסביר בזה‬
‫השבת או לא‪ .‬דשמה בשבת הגדר בזה אחרינא‪ ,‬דשם‬ ‫את דעתי זאת בקצרה‪.‬‬
‫הגדר הוא מפני ״שעי״כ שיצילוהו ישמור שבתות‬ ‫ברור ופשוט הדבר בהלכה‪ ,‬דישראל אינן נהרג על‬
‫הרבה״ כדיוצא מדברי התוס׳ בנדה ד׳ מ״ד‪ ,‬וביותר‬ ‫העוברין‪ ,‬ומלבד דעה יחידית סוברים הפוסקים‬
‫בחידושי הרמב״ן שם שמסביר בהדיא ‪ — :‬״דאע״ג‬ ‫שאיסור מיהא ישנו‪ ,‬אבל דעת הרבה מהפוסקים שהאיסור‬
‫דעובר לא קרינן ביה נפש אדם וליכא ביה משום הצלת‬ ‫אינו אלא מדרבנן‪ ,‬או הוא רק משום גדר בנינו של‬
‫נפש‪ ,‬מ״מ מחללין עליו שבת‪ ,‬משום דהתם אמרה תררה‬ ‫עולם‪ ,‬אבל מחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל‪ ,‬ומשום‬
‫חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה״ עיי״ש‪.‬‬ ‫כד מתיר בשו״ת מהרי״ט ח״ט סי׳ צ״ז־צ״ט לסדר‬
‫)ואכמ״ל באם על ילוד כזה שברור שלא יגיע למצוות‬ ‫בישראלית הפלת ולד בכל היכא שהדבר נחוץ משום‬
‫מחללין עליו את השבת‪ ,‬והארכתי בזה במקו״א והעליתי‬ ‫רפואת אמו‪ ,‬אפילו באין סיבה של פקו״נ לאם )כך‬
‫לחיוב‪ ,‬אבל יתכן שבעודו במעי אמו שאינו נפש‪ ,‬וגם‬ ‫הוכחתי בספרי שם‪ ,‬שסתמיות דברי המהרי״ט מוכיחים‬
‫ברור שלא ישמור שבתות ומצוות‪ ,‬באמת לא מחללין‬ ‫על כך‪ ,‬והבאתי מעוד פוסקים שפירשו בכזאת בכוונת‬
‫אז משום סכנה דידיה של ילוד כזה‪ ,‬ואכמ״ל(‪.‬‬ ‫דבריו(‪.‬‬
‫ד( ג ם בשו״ת חוות יאיר סי׳ ל״א שהעלה והזכיר‬ ‫ויותר מזאת‪ ,‬צידד להתיר בהדיא בשו״ת‬ ‫ובכזאת‪,‬‬
‫בתשובתו שם מדבר זה שניתן לחלק בין קודם‬ ‫‪ ,‬שאילת יעב״ץ ח״א סי׳ מ״ג‪ ,‬וכותב בלשון‪:‬‬
‫מ׳ יום לבין אחר ‪,‬מ׳ יום‪ ,‬או בין קודם ג׳ חדקזים לבין‬ ‫״וגם בעובר כשר יש צד להקל לצורך גדול כל כמה‬
‫את הסתייגותו מחילוקים‬ ‫‪t‬‬ ‫אחר ג׳ חדשים‪ ,‬הביע כלאחר‬ ‫דלא עקר אפילו אינו משום פקוח נפש אמו‪ ,‬אלא להציל‬
‫כאלה ‪,‬וכותב בלשון‪ — :‬״מכל מקום אין מבוקשנו‬ ‫לה מרעתו שגורם לה כאב גדול״‪ .‬הרי בהדיא שדבר‬
‫לדון מדעת נוטה ופברת הםרפ׳׳ יעו״ש‪.‬‬ ‫הצעת ההיתר בזה של היעב״ץ הוא אפילו כשליכא‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן קב‬ ‫ש ו״ת‬
‫סי׳ קנ״ה‪ ,‬תורת חסד חאה״ע סי׳ מ״ב‪ ,‬שו״ת בית יצחק‬ ‫ה( אמת הדבר‪ ,‬שכמה מהאחרונים מהבאים אחריהם‬
‫חיו״ד ©י׳ קס״ב‪ ,‬שראיתי שמציינים לדבריהם‪ .‬והמהר״ם‬ ‫כן הזבירו לחלק בזה בכג״ז‪ ,‬וכפי שציטטתי‬
‫שיק שם מדגיש לכתוב דמיהו לא מיקרי נפש ולא הוי‬ ‫מדבריהם בספרי שם‪ ,‬אבל בכגון מקרה חמור כזה‬
‫ש״ד ממש‪ .‬ושם בפ״א כתבתי להעיר על עצם דבריו‬ ‫להורים וליילוד גם יחד‪ ,‬יש לדעתי להתיר הפסקת הריון‬
‫בזה‪ .‬וכן הבית יצחק שם מדגיש לבאר בדברי התוסז‬ ‫נוטה שגם‬ ‫כזה לפחות עד שבעה חדשים‪ ,‬והדעת‬
‫דאבל יש בזה רק איסור תורה אבל >מיתה ליכא‪ ,‬ודן לומר‬ ‫המחמירים יודו ‪:‬בזה‪ ,‬דכמקרה החמרר הזה שלפנינו‬
‫דגם אין בו מלקות יעו״ש(‪ .‬אבל לומר בכוונת דבריהם‬ ‫עוד לא בא זכרונו בספרות ההלכה שעד כה‪.‬‬
‫שיש גם מיתה בשי שמים מאן דכר שמיה‪ .‬וגם הצפנת‬ ‫ופרק חזי בספר שו״ת רב פעלים ח״א חאה״ע סי׳ ד׳‬
‫פענח שם כותב רק בלשון שהוא בגדר שפ״ד‪ ,‬וגם ע״ז‬ ‫שפתח פתח להתיר בהדיא בנידונו)בא״א שזיגתה(‬
‫אינו קובע מסמרות ומציין גם לדברי התיס׳ בנדה ד׳‬ ‫לסדר הפלה‪ ,‬הגם שהמדובר הוא כשכבר הובר עוברה‬
‫מ״ד ע״ב דנקטו לשון מותר‪ ,‬ועש‪ ,‬כדיעו״ש‪.‬‬ ‫ונגמר בבטנה חמשה חדשים‪ ,‬וזאת בהסתמכו על הכתוב‬
‫בשו״ת מהרי״ט ושאילת יעב״ץ דינז״ל‪ ,‬ובנימוק לנידונו‪,‬‬
‫וג ם זאת‪ .‬דמלבד שבעצם כוונת דברי התום בסנהדרין‬
‫מפני‪ - - :‬״דיש פ״פ לבע׳‪ T‬לומר היכא דאיכא פגם‬
‫מחולקים הדיעות אם אמנם כוונתם לאיסור תורה‪,‬‬
‫משפחה ובזיון וחילול השם אם ישאר העובר ולא‬
‫ומלבד מה שמצינו לבעלי התום׳ עצמם במקו״א דסברי‬
‫תפיל אותו חשיב זה צורר גדול״‪ .‬הרי תרתי שמעינן‬
‫דלא כן‪ ,‬הנה כל דברי התוס׳ בסנהדרין מוסבים על‬
‫מזה; א( שצורך גדול בזה נקרא לא רק משום צורך‬
‫הכלל של מי איכא משי‪ ,‬ועל הכלל הזה בעצמו אי‬
‫גופני דאם‪ ,‬אלא גם לרבות משום צורך ופגם רוחני‪.‬‬
‫סברינן ליה להלכה מחולקים הפוסקים‪ ,‬וכפי שהבאתי‬
‫ב( להתיר משום זה גם לאחר שלשה חדשים מהריונה‪.‬‬
‫בספרי שם הרבה ‪,‬מהפוסקים ובראשם רבינו הח״ם ז״ל‬
‫וא״כ איפוא ברור הדבר‪ ,‬שהפגם‪ ,‬הצער והבושה‪,‬‬
‫ס״ל דהרמב״ם לא ס״ל להלכה כהכלל הזה של מי‬
‫והכאבים והיסורים הרוחניים והגשמיים גם יחד‬
‫איכא מידי‪ .‬וכן הבאתי שם מדברי המהר״ש דנגיל ח״ה‬
‫שבנלדוננו בהוולד להורים וולד בלתי קיימא שכזה‪,‬‬
‫סי׳ מ״ט שס״ל ג״כ הכי בדעת הרמב״ם ועפי״ז מבאר‬
‫המה לאין ערוך בהרבה מאשר בנידונו של הרב‬
‫בהדיא דעפי״ז שוב י״ל דבישראל ההורג עובר אף‬
‫פעלים‪ ,‬והמה ממושכים וגלויים באין אפשרות להסתירם‬
‫איסור תורה אינו עובר‪ ,‬ואף אם יש בזה עכ״פ איסור‬
‫ובאין אפשרות להתגבר על המתח הנפשי הגדול )ורק‬
‫דרבנן מ״מ ל״ח זה בכלל אביזרייהו דש״ד יעו״ש‬
‫הבושת שבנידונו הוא הרבה יותר‪ ,‬אבל אי משום הא‬
‫בכלל‬ ‫)וזה דלא כהמהר״מ שיק שם שרו״ל שזה‬
‫בלבד נראה דלא משנה‪ ,‬והנימוקים האחרים מכריעים את‬
‫אביזרייהו‪ .‬והדברים ארוכים(‪.‬‬
‫הכף להיתר(‪ ,‬ואם כן הדעת נותנת ללמוד משם להתיר‬
‫אמנע מלציין מה שראיתי גם הלום •בספר שו״ת‬ ‫ולא‬ ‫בנידוננו אפילו לאחר ג׳ חדשים להריונה לא רק בבנין‬
‫הרדב״ז מכתב יד )שנדפס בשנת תשל״ה( חאו״ח‬ ‫אב וגזירה שוה אלא אם גם מקל וחומר‪.‬‬
‫סי׳ כ״ב שנשאל על כד‪.‬ן שדיכד‪ .‬את האשד‪ .‬במזיד והפילה‬ ‫שראיתי שמביאים בשם המשך חכמה ר״פ ויקהל‬ ‫]ומה‬
‫אם פסול לישא כפיו‪ ,‬ש‪.‬שיב דלא נפסל שאין זה הורג‬ ‫שכותב שההורג עובר חייב מיתה ב ‪T‬י שמים‪,‬‬
‫נפש‪ ,‬שעדיין לא היד‪ .‬לו חזקת חיות כיון שעדיין לא‬
‫וכן משו״ת צפנת פענח ח״א סי׳ נ״ט שכותב שהוא‬
‫יצא לאויר העולם‪ ,‬ושזהו עיקר הטעם דהמקשה לילד‬
‫בגדר שפ״ד‪ ,‬הנה בספרי שם סופ״ג ציינתי בעצמי‬
‫חותכין העובר שבמעיה מפני סכנת אמו )באהלות‬
‫לדבריהם‪ ,‬אבל לעומת זה תמכתי יסודותי על מה‬
‫פ״ז מ׳ ‪ (r‬מפני שד‪.‬עובר אין לו חזקת חיות‪ ,‬ומביא‬ ‫שהבאתי שם לעומתם אמבוהא דספרי דלא סברי כן‬
‫ראיה גמורה לדין זה מדינא דכי ינצו אנשים ונגפו‬ ‫למעשה כדיעו״ש‪ .‬והמשך חכמה שם מלבד מה שלא כתב‬
‫אשה הרד‪ .‬ויצאו ילדיה‪ ,‬שאין חייב לבעל האשד‪ .‬או‬ ‫כן למעשה כי אם לשם פירושא דקרא שם וגם בלשון‬
‫ליורשיו אלא דמי וולדות עיי״ש‪.‬‬ ‫״ויתכן״‪ .‬חוץ מזה נזהר בלשונו שם ולא כתב כהך‬
‫הרדב״ז הג״ז סייעתא לדברי הגרש״ק ז״ל‬ ‫ומדברי‬ ‫לישנא דמתיאמרא משמיה דחייב מיתה בידי שמים‪.‬‬
‫שבם׳ צלותא דאברהם סי׳ ■ס׳ שהבאתי■ בספרי שו״ת‬ ‫אלא כותב בלשון ״וישראל נמסר מיתתו בידי שמים״‪,‬‬
‫צ״א ח״ח סי׳ ל״ו שכותב ג״כ דמשום האי סברא דלית‬ ‫ויתכן שכוונתו בזה רק שדינו נמסר בזה בידי שמים‬
‫ליה להולד חזקת חיותא ודאי הד צערא דידה קודם‬ ‫להכריע לפי המסיבות אם חייב ע״ז מיתה‪ .‬ועוד זאת דכל‬
‫כיעו״ש ‪.‬ואין להאריך בכאן יותר[‪.‬‬ ‫יסודו בזה הוא כפי שציין שם על דברי התוס׳ בסנהד׳‬
‫ו( באשר על כן כאשר גיליתי דעתי מראש‪ ,‬נלפענ״ד‬ ‫ד׳ נ״ט ד״ה ליכא מידי‪ .‬ומדברי התום׳ שם אין כל‬
‫דיש להתיר לכגון נ ‪T‬וננו לסדר הפסקת הריון‬ ‫הוכחה על חיוב מיתה ב ‪T‬י שמים דכתוב שם רק‬
‫מיד עם הוודע המבחן הברור והוודאי שאכן יולד ילוד‬ ‫בלשון ״וישראל פטור אע״ג דפטור מ״מ לא שרי״‪.‬‬
‫כזה‪ ,‬אפילו עד שבעד‪ .‬חדשים להריונה‪ .‬ובאופן שס ‪T‬ור‬ ‫ואפי׳ אם כוו׳ התום׳ בכלל לאיסור תורה שקלו וטרי‬
‫הפסקת ההריון תתבצע בצורה כזאת שלא יהא כרוך‬ ‫‪:‬בזה גדולי הפוסקים זה בכה וזה בכה כדציטטתי בספרי‬
‫בה כל סכנד‪ .‬לאם‪) .‬באופן שאין ליחס זה לגדר מקרה‬ ‫שם )והבאתי שם גם מדברי שו״ת מהר״ם שיק חיו״ד‬
‫ריא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימז קג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫יתעכב וסתם איזה זמן וצריכים ליתן לכ״א לפי מזגה‪,‬‬ ‫לידה שיש בה חשש של פקו״נ‪ ,‬כגון להפסיק ההריון‬
‫האיד הדין בעונה הסמיד לוסתה ובזמנה והמסתעפים‬ ‫ע״י מתן זריקה‪ ,‬כדורים‪ ,‬וכדומה(‪.‬‬
‫מזה״‪ .‬ובדברי תשובתו דימה הדבר לדינא דמחבא וכמו‬ ‫ז( אוסיף לומר לרווחא דמילתא‪ ,‬שמדי טוב יהא אם‬
‫דהתם צריד בדיקה לכתחילה ואסור לשמש בשעת וסת‬ ‫אפשר הדבר לסדר שאשדי רופאה תבצע את‬
‫כמו שפסק הרמ״א בסי׳ קפ״ד סעי' ח׳‪ .‬כן הכא‪ .‬ועוד‬ ‫הפסקת הדיריון‪ ,‬דבאופן כזה יתווסף עוד דבר המקיל‬
‫הוסיף עלה דבנדו״ד אין להקל אפי׳ בעבר הוסת ולא‬ ‫בזה‪ ,‬וזאת לפי דעתם של החו״י ודייעב״ץ‪:‬בתשובות ‪T‬ים‬
‫בדקה‪ ,‬וצריכה עוד בדיקה מכיון שאנו צריכים לזה‬ ‫שם‪ .‬ועוד‪ ,‬שס״ל שהאיסור בישראל ■בדיריגת עובר הוא‬
‫לנאמנות הרופאים‪ ,‬ואף לפי אמירת הרופאים כפי טבע‬ ‫משום השחתת זרע יעו״ש‪ ,‬ונשים הא אינן מצוות על‬
‫הגוף כן ישתנה פעולת הסם וצריכים להאמין לרופא‬ ‫כך לדעת רוב הפוסקים‪.‬‬
‫שגוף זה מקבל סם זה‪ ,‬והביא בדבריו שיטת הח״ס‬ ‫הנוספת שכב׳ שואל‪ ,‬שלדעתי היא משנית‪,‬‬ ‫השאלה‬ ‫ח(‬
‫בנאמנות הרופאים בזה‪ ,‬וזאת העלה דפשיטא דבנדו״ד‬ ‫והוא‪ ,‬אם זוג צעיר העומד להתחתן מגלה‬
‫אף אחר שעבר זמן הוסת אף שלפי אמידת הרופאים‬ ‫בבדיקות דם את נוכחות הגנים המזיקים הללו‪ ,‬כיצד‬
‫הועיל הסם לעכב הוסת‪ ,‬מ״מ כיון שאפשר ע״י בדיקה‬ ‫לטפל בו? והאם ההלכדי מאפשרת לזוג שיתחתנו אבל‬
‫אין אנו סומכין על דעת הרופאים‪ ,‬והיכא דיכול לברר‬ ‫שלא קיימו משפחה?‬
‫בודאי מבררינן עיי״ש‪.‬‬ ‫לדעתי לית דין צריך בושש‪ ,‬שאסור ליעץ בכזאת לזוג‬
‫כזה‪ ,‬הדילכדי אוסרת זאת בדיחלט‪ ,‬הבעל מצוודי‬
‫ראה זה מצאתי דשאלד‪ ,‬חדשד‪ ,‬זאת כבר היתר‪,‬‬ ‫אולם‬
‫על פריה ורביה‪ ,‬ואיננו יוצא בזה באימוץ ילדים‪ ,‬ובזמן‬
‫לעולמים‪ ,‬וכבר נשאל עליה הרדב״ז ז״ל בזמנו‪.‬‬
‫שכח בית דין היה יפה‪ ,‬היו גם כופין את הבעל לגרש‬
‫ותשובתו בזר‪ ,‬ראתד‪ ,‬כעת אור הדפום בשו״ת הרדב״ז‬
‫כאשר עברו עשר שנים ולא ילדה לו‪ ,‬וגם בזמן הזה‬
‫מכת״י שנדפס בב״ב בשנת תשל״ה‪ .‬והיא לו בחיו״ד‬
‫נענה ביה״ד בכל הרצינות כשבעל תובע מאשתו‬
‫סי׳ קל׳ץ‪ .‬הוא נשאל‪ :‬״במקצת נשים ששותות משקה‬
‫ג״ם בגלל שלא יכול להקים אחה וולדות ולקיים המצוה‪.‬‬
‫או שאר דברים לעכב וופתן עשרה או עשרים יום‪,‬‬
‫ואפילו האשה יכולה ג״כ לטעון‪ :‬בעינא חוטרא לשי‬
‫אם אסור לבעלה לבוא על ‪ ,T‬אעפ״י שהיא טהורה דד‪,‬וי‬
‫ומרא לקבורה‪.‬‬
‫כסמוד לוסתד‪ ,‬או לא״‪.‬‬
‫היעוץ היחשי שיש ליעצם במקרה שכזה ההא ‪:‬‬ ‫ולכן‬
‫הלכה העלד‪ ,‬הרדב״ז ז״ל בדברי תשובתו הרמתד‪.,‬‬ ‫וזאת‬ ‫— שכל אחד ילד לדרכו וימצא הבן והבת זוג‬
‫)אחרי שהקדים להביא פלוגתת הראשונים אם‬ ‫המתאים לו‪ .‬ואלקים מושיב יחשים ביתה‪.‬‬
‫חוששת לכל ימי משד הוסת‪ ,‬או רק עונד‪ ,‬ראשונד‪ ,‬של‬ ‫והנני בכבוד רב ובהוקרה מרובה‬
‫הוסת(‪ .‬דאם עבר כל זמן הוסת לכו״ע מותרת‪ .‬ואם‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫נסתר‪ ,‬זה המשקה תלתי זימגי ומעכב את וסתר‪ ,‬הוי‬
‫חזקר‪ ,‬והוי כאילו נעקר וסתר‪ ,‬ונקבעה על שתיית המשקה‪,‬‬ ‫סימן קג‬
‫ובריא פשיטא שהוא מותר לבוא עליד‪ .,‬אבל הספק‬
‫בפעמים הראשונים שעדיין לא הוחזק הענין ובתוד זמן‬ ‫כלות העומדות להנשא והרופא נותן להן‬
‫‪.‬‬ ‫משד וסתה‪.‬‬ ‫תרופה לעכב וסתן לזמן מה אם זה מועיל‬
‫לזה היכא שעדיין לא הוחזק‪ ,‬העלה בכזאת‪.‬‬ ‫ובנוגע‬ ‫שיוכלו לשמש ולא לחוש לעונת וסתן הרגיל‬
‫דמסתבר דמותר לבוא עליד‪ ,,‬חדא‪ ,‬דעיקר איסור‬
‫ולעונה הסמור‪ .‬ואם מועיל כשעוברת העונה‬
‫לבוא על אשתו סמוד לוסתד‪ ,‬לא הד מן החודר‪ ,‬אלא‬ ‫ולא ראו‪.‬‬
‫בדרבנן וכו׳ ומזה הטעם לא אסרו אלא הביאה אבל שאר‬ ‫נשאלתי ע״ד שהרופאים נותנים תרו™ לנשים לעכב‬
‫קריבות מותר וכו׳ ותו דאפילו המחמירים יודו בנ״ד‪,‬‬ ‫וסתן למספר שבועות לפי הצורד‪ ,‬וישנם‬
‫דבשלמא כשאורח מתעכב ללא סיבר‪ ,‬יש לחוש לו כל‬ ‫שדורשים לקבל זאת התרופה לעכב הוסת אצל כלות‬
‫ימי משד הוסת‪ ,‬אבל במתעכב על שי משקר‪ ,‬שיש בטבעו‬ ‫העומדות להנשא דחוששין שלא תקבלנה וסתן בזמן‬
‫לפעול פעולדי זו יש לסמוד עליו‪ ,‬וכמו שמועיל ליום‬ ‫חופתן בהיות שוסתז לא קבוע ויציב כל כד‪ ,‬אם זה‬
‫הראשון יועיל לשאר ימי משד הוסת‪ ,‬ותו שכבר נסו‬ ‫מועיל שיוכלו לשמש בסמוד ובעונת וסתן הרגיל‪ ,‬ועכ״פ‬
‫הדבר חזה פעמים רבות שאר נשים וריואיל‪ ,‬הלכד‬ ‫לאחר עבור עונת ופתן הראשונה‪ ,‬או דילמא שיש‬
‫יפרוש ממנו היום הראשון של הוסת ומותרת אחר כד‪,‬‬ ‫לחוש כל הזמן לשמא יקבלו וסתן‪ ,‬ולהצריד עכ״פ‬
‫ומכל מקום צריכה בדיקה קודם תשמיש‪ ,‬ואע״ג דבשאר‬ ‫וסתן‬ ‫עונת‬ ‫עבור‬ ‫בדיקה לפני תשמיש גם לאחר‬
‫נשים אני תופס מילתא מציעתא דאי אית לה וסת קבוע‬ ‫הראשונה‪.‬‬
‫אין צריכד‪ ,‬בדיקה‪ ,‬ואם אין לד‪ ,‬וסת קבוע צריכד‪ ,‬בדיקה‪.‬‬ ‫בשאלה זאת ככר נשאל בשו״ת מנחת יצחק‬ ‫והנה‬
‫בנ״ד הד כאין לד‪ ,‬וסת קבוע וצריכד‪ ,‬בדיקה עכ״ד‪.‬‬ ‫ח״א סי׳ קכ״ז‪ :‬״בדבר אשר העלו הרופאים‬
‫ובס״ום דברי תשובתו חוזר למה שהעלה בראש דבתו‪.‬‬ ‫חדשות שנותנים איזה סמא אוגעקציאן לנשים אשר מזה‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן קד‬ ‫שר ״ ת‬ ‫ריב‬
‫מצרף לו בזה העתק ממד‪ .‬שהשבתי לו בזמנו ]עיין‬ ‫דאבל‪ ,‬אם נפתה אשה זו משקה זה ג׳ פעמים שמעכב‬
‫לעיל סי׳ פ״א[‪,‬‬ ‫וסתה מסתברא דמשמשת בלא בדיקה יעו״ש‪.‬‬
‫בזה לשאלתו השניה‪.‬‬ ‫ואבוא‬ ‫לנו שכבר הרדב״ז פסק לן זאת ההלכה‪ ,‬וכפי‬ ‫הרי‬
‫שאלתו השניה ; ידוע שעל ידי בדיקות סוג הדם‬ ‫וז״ל‬ ‫שהעלה המנחת יצחק‪ ,‬ובדברים מפורשים שצריך‬
‫אפשר לשלול בודאות שראובן הוא האבא של‬ ‫לפרוש רק מיום הראשון של חרסת‪ ,‬ומותרת אחר כך‪,‬‬
‫ילד )אף פעם אי אפשר לוודא שהוא כן האבא — רק‬ ‫והבעל מנח״י‪ .‬לא הוצרך להזכיר מזאת‪ ,‬כי אנן הרי‬
‫שיתכן שזדא האבא( האם בדיקה ותוצאותיה תופס מקום‬ ‫פסקינן‪:‬בדרך כלל )ביו״ד סי׳ קפ״ד סעי׳ ר( כהסוברים‬
‫בדיני תורה עכ״ל‪.‬‬ ‫שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה ‪.‬של הוסת‬
‫כדלקמן‪.‬‬ ‫ואשימו‬ ‫וכיון שעברה עונה ולא ראתה מותרת‪ .‬אלא דמ״מ גם‬
‫ב מ ם' נדה ד׳ ל״א ע״א איתא ‪ :‬ת״ר שלשה ש־תפין‬ ‫לאחר מיכן צריכה מיהת בדיקה קודם תשמיש כי נותן‬
‫יש באדם הקב״ה ואביו ואמו‪ ,‬אביו מזריע הלובן‬ ‫לזה דין של כאין לה וסת קבוע‪ .‬ומוסף על זה נלמד‬
‫שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן‬ ‫עוד זאת מדברי הרדב״ז‪ ,‬דאם כבר נסו באשה שלפנינו‬
‫שבעין‪ ,‬אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות‬ ‫בזאת התרופה להפסיק וסתה זה שלש פעמים והועיל‪,‬‬
‫ושחור שבעין‪ ,‬ור‪,‬קב״ר‪ .‬נותן בו רוח ונשמח וכו׳‪.‬‬ ‫דאזי נקרא כבר חזקה והוי כאילו נעקר וסתה ונקבעה‬
‫ו הנ ה באודם שהאשד‪ ,‬מזרעת ברור שכלול בזה )ואולי‬ ‫על קיחת זאת התרופה ומותר איפוא לבוא עליה ואפילו‬
‫עוד בראש ובראשונה( הדם‪ .‬ובהגהות הגר״א‬ ‫בלא בדיקה‪.‬‬
‫גם‬ ‫ז״ל מגיה בהדיא בגס׳‪ :‬״ודם״ וכ״כ בהדיא‬
‫בשאילתות יתרו שאילתא נ״ו‪ ,‬ובהעמק שאלד‪ .‬שם‬ ‫סימן קד‬
‫כותב שבמדרש קהלת מבואר ג״כ בפירוש דם עיי״ש‪.‬‬
‫היש אפשרות לקבוע זהות אבהות על יסוד‬
‫ז״א שהדם בא י מן האשה‪ ,‬וכפי שמסביר שם העמק‬
‫תוצאות בדיקות סוגי הדם‪.‬‬
‫שאלה שם‪ ,‬דזה פשיטא דעיקר יצירת הולד היינו‬
‫מדם שבאשד‪ .‬ודם מוליד דט ע״ש‪ .‬וא״כ מכיון שהדם‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬ט״ז מנח״א תשל״ז‪.‬‬
‫בא מן האשד‪ ,‬זיר‪.‬ות דם יכול להיות ולקבוע בין בן לאמו‬
‫אבל לא בין בן לאביו בהיות שדם הבן לא בא ממנו‪.‬‬ ‫למכובדי היקר הרופא המהולל דגמיר וסביר וירו״ש‬
‫וזה באמת הנימוק למה שכבו׳ כותב שאף פעם אי‬ ‫נ״י‬ ‫א‪ .‬ם‪ .‬אברהם‬ ‫ד״ר‬
‫אפשר לוודא ע״י בדיקת סוג הדם שהוא כן‪ .‬האבא‪,‬‬ ‫שלום ורב ברכה‪.‬‬
‫והיינו מפני שזהות הדם הוא רק בין הבן להאם בדרות‬ ‫ועש״ק הגיע לידי יקרת מכתבו‪ ,‬ושמחתי לשמוע‬ ‫ביום‬
‫שהדם בא מן האשה‪ .‬וא״כ מינה גם זאת‪ ,‬דגם מה‬ ‫ממנו אחרי שזה זמן שלא ראיתיו‪ ,‬והנני מתכבד‬
‫שבדיקת סוג הדם מראה לשלול בודאי שדרא לא‬ ‫לענות לו על שאלותיו‪.‬‬
‫האבא של הילד המדובר‪ ,‬ג״כ אינו אומר עוד כלום‪,‬‬ ‫הראשונה היא על המקובל של ״סודות‬ ‫שאלתו‬ ‫א(‬
‫ואי אפשר מתזך זה להחליט שפלוני איננו אבי הילד‪.‬‬ ‫רפואית״ אם יש בזה גם איסור תורה משום‬
‫ראיתי גם בספר שערי עזיאל להרה״ר הראש״ל‬ ‫והכי‬ ‫לא תלך רכיל‪ ,‬ומה יהיה הדין אם הרופא יודע דבר‬
‫המנוח הגרב״צ עוזיאל ז״ל בח״ב שער מ׳ פ״א‬ ‫שהשמירה על הסודיות בזה עלול להזיק אחרים‪— ,‬‬
‫סעי׳ י״ח שפוסק בזה וז״ל ‪ :‬כל;מקום שאין שורת הדין‬ ‫למשל שיש לו מחלה מדבקת‪ ,‬או שהוא סובל ממחלת‬
‫מחייבת האב למזונות ילד זנונים‪ ,‬אין סומכין על‬ ‫נפילה ונוהג‪ ,‬האם במקרר‪ .‬כזה מותר ואפילו חייב הרופא‬
‫בדיקה מדעית של דם הילד בדמיונו לזה של האב‪,‬‬ ‫לגלות את זה למשפחתו‪ ,‬או למשרד הרישוי‪ .‬ומציין‬
‫שכן קבלה מרז״ל שלשה שותפין באדם הקב״ה ואביו‬ ‫למ״ש בדבר דומה גם בשו״ת חלקת יעקב ח״ג סימן‬
‫ואמו‪ ,‬אביו מזרע הלובן וכו׳ אמו מזרעת אודם וכו׳‬ ‫קל״ו‪.‬‬
‫וד‪.‬קב״ה נותן בו רוח ונשמה‪ .‬וכל בדיקד‪ ,‬מדעית מתבטלת‬ ‫נראר‪ .‬שבודאי בדרך כלל כשאין נגיעה והיזק‬ ‫וד‪.‬נדי‬
‫נגד קבלתם הנאמנה של רז״ל שכל דבר ‪.T‬ם נאמרו‬ ‫בזה לאחרים יש איסור לגלות לאחרים כפי‬
‫ברוח הקוד׳ש‪ ,‬ברוך שבחר בהם ובמשנתם עכ״ל‪ .‬ומאד‬ ‫שכותב‪ ,‬במכתבו‪ ,‬וכפי שמקרא כתוב במשלי )י״א־י״ג(‬
‫נאמ‪.‬נו דבריו ז״ל‪ .‬ואם הוא מדבר על החיוב‪ ,‬שע״ז‪ ,‬כפי‬ ‫״ד‪,‬ולך רכיל מגלר‪ .‬סוד ונאמן רוח מכסד‪ ,‬דבר״‬
‫שכבו׳ כותב‪ ,‬גם הבדיקה המדעית מראה רק על ספק‬ ‫״סוד אחר אל תגל״‪) . ,‬עיין סנר‪,‬דרין‬ ‫וגם משום‬
‫שיתכן‪ ,‬אבל לא על וודאות‪ ,‬יברור אבל שאותו הנימוק‬ ‫ד׳ מ״ד ע״ב( ועוד כמה ענפי איסור‪ .‬וחוץ מזה הא ישנו‬
‫ואותו הטעם ישבו גם כאשר הבדיקה מראה בודאות‬ ‫על כך משום ״שבועת ־הרופאוס״ ומכיון שנשבע הרי‬
‫על השלילד‪ ,,‬באשר כי כל בדיקה מדעית מתבטלת נגד‬ ‫יש בזה שוב איסור תורה משום עבירה על השבועה‪.‬‬
‫קבלתם הנאמנה של חז״ל‪.‬‬ ‫למיודענו ד״ר שטיינברג■ נ״י‪,‬‬ ‫וכבר השבתי בזה‬
‫דעתי אין במקרה הזה גם סתירה בין הבדיקה‬ ‫ולפי‬ ‫והשיבותיו בקשר לעדות רופא בביהמ״ש וגם על מקרה‬
‫המדעית לבין דברי חז״ל‪ ,‬מפני דגם אם נקבל‬ ‫שזה מזיק לאחרים כפי הדוגמאות שמפרט כבו׳‪ .‬ואני‬
‫ריג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימז קד‬ ‫שר״ ת‬
‫)אלונקאים נכרים(‪ ,‬מד‪ .‬יעשה היהודי המלווה את‬ ‫ונאמין לבדיקה המדעית השוללת בודאות זיהוח הדם‬
‫ד‪.‬נפטר ו‬ ‫בין הילד לבין האב‪ ,‬אין עוד זאת אומרת שהוא איננו‬
‫ע״ז היא‪ ,‬בדרך כלל אין לו לר‪.‬צטרף למעלית‬ ‫תשובתי‬ ‫אביו‪ ,‬ויכול להיות אביו גם אם סוגי הדם אינם זהים‬
‫אלא ירד ‪,‬דרך ר״מדרגות ויצטרף למטה‪,‬‬ ‫ביניהם בהיות והדם של הילד לא בא מן האב‪ .‬כי כאמור‬
‫ורק במקרה של חרדד‪ .‬או בהילות מצד הקרוב המלווד‪,‬‬ ‫הדם בא מן האשה‪,‬‬
‫יש מקום להתיר לד להלוות בהיות והפעולה נעשית‬ ‫וי עויו עוד ביו״ד סי׳ רס״ג סעי׳ ב׳ ברמ״א ובט״ז‬
‫ע״י עבו״ם‪ ,‬וכדרך שמצינו באו״ח סי׳ שי״א סעיפים‬ ‫םק״א וביאור הגר״א סק״ד דסברי גם לגבי מילה שהדין‬
‫א׳ ב׳ כיעו״ש‪.‬‬ ‫של מתו מחמת מילה לא שייך באיש רק באשה לפי‬
‫והנני בכבוד רב ובברכה מרובה‬ ‫שהדם בא מן האשה‪ .‬ומסתברא שגם הדעה הראשונה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫במחבר שם שסוברת ששייך גם באיש מרדד‪ .‬ג״כ לזה‬
‫שהדם בא מן האשה‪ ,‬ורק לגבי מילד‪ .‬שאני‪ ,‬מפני שסוברת‬
‫סימן קה‬ ‫שענין המיתה הוא לא רק מן הדם‪ ,‬כי אם גם מן הכח וכדו׳‬
‫מדברים הבאים מהאיש‪ .‬וכך מבאר בהדיא גם בשו״ת‬
‫אכל ח״ש ונתכפר לו אם מותר לאכול‬ ‫א‪.‬‬ ‫חתם סופר חאה״ע ח״א סימן קל״ו כיעו״ש‪ .‬ויש להאריך‪.‬‬
‫אח״כ עוד ח״ש בתור כדי אכ״פ למ״ד‬ ‫ג( א מנ ם בספר חסידים ‪,‬סי׳ רל״ב מסופר על רב‬
‫ח״ש מותר‪.‬‬ ‫סעדיר‪ .‬שעשה מעשה לקבוע זהות הבן‬
‫גדר ח״ש בגזל פחות משו״ם‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬ ‫ולתת לו הירושד‪ .‬ע״י הקזת דם בספל ולקיחת עצם המת‬
‫גזל פחות משו״פ בישראל ובב״נ‪.‬‬ ‫ג‪.‬‬ ‫ושימו בספל‪ ,‬ואצל זה שנבלע הדם בעצם קבע שהוא‬
‫גדר דינין שנצטוו ב״נ עליהם‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬ ‫בנו כי הוא גוף אחד יעו״ש‪ .‬אבל נראר‪ .‬דאין לקבוע‬
‫גיז חבילות־כתבי מצאתי חילופי מכתבים בחדו״ת‬ ‫מזה הלבד‪ .‬בהיות ולא מצינו מבכזה בש״ס וספרי הלכד‪,‬‬
‫שהיו לי בשחר טל־ילדותי עם אחד מגדולי ליטא דאז‪.‬‬ ‫)יעוין בב״ב ד׳ נ״ח ע״א וברש״ש ועוד‪ .‬ואכמ״ל( ועוד‬
‫ואגב דחביבין לי עלי אדפיסם בזה‪.‬‬ ‫זאת דשס הא היתה הבדיקד׳ כעצם ועצמות הבן הא‬
‫הוא מהאב כדאיתא בנדה שם‪ ,‬וגם אין אתנו יודע עד‬
‫ב״ה‪ .‬יום ועש״ק י׳ לחדש הרחמים תרצ״ג לפ״ק‪.‬‬
‫מר‪ .‬לדעת מהות צורת הבדיקה והקביעה שעל פיה קבע‬
‫ויב סעדיה ועל מה הושבעו אדני־חכמתו בזה‪.‬‬
‫לכבוד ‪ ’t t‬הרב הגאון המפורסם חו״ב סוע״ד‪ .‬ובו׳‬ ‫ד( כ סני ף נוסף לכל האמור יש להוסיף גם זאת‪ ,‬דנראר‪.‬‬
‫שליט״א ]ז״ל[ אבד״ק‬ ‫יצחק בעגון‬ ‫כש״ת מוהר״ר‬ ‫שהקביעה המדעית בזה ע״י בדיקת סוגי‬
‫דק״ק ז ‪T‬יק ובעמח״ס ״שדה יצחק״‪.‬‬ ‫הדם איננה יוצאת עכ״פ מגדר השערה של באשר הוא‬
‫יפקדד״ו ד׳ בפקודת ישוער‪ .‬ורתמים וישים את תו זכרונו‬ ‫שם‪ .‬כפי שאנו רואים בהרבה מקרים שמה שהמדע קובע‬
‫ביום הזכרון הבע״ל בספר הצדיקים‪.‬‬ ‫לוודאות כהיום‪ ,‬כעבור זמן מה קובעת בעצמה אחרת‬
‫קבלתי מכתבו ‪, . .‬‬ ‫אתמול‬ ‫ומבטלת מד‪ .‬שקבעה בודאות תמול‪ ,‬וזאת לפי הד‪.‬תפתתות‬
‫אחת על ספרו‪.‬‬ ‫ואכתוב לו בזה הערר‪.‬‬ ‫והגילדס החדשים שמגלד‪ .‬לאחר מיכן ‪.‬והא הרי ידוע‬
‫בהשמטות ומלואים לסי׳ א׳‬ ‫בספרו ״שדד‪ .‬יצחק״‬ ‫דעת גדולי הפוסקים שאין להסתמך ולא לקבוע הלבד‪.‬‬
‫כותב לחקור‪ :‬היכי שאכל חצי שיעור איסור‬ ‫על אומדנות הרופאים‪ .‬וברור שאין זר‪ .‬דומה למה‬
‫ונתכפר לו תיכף עוד קודם שהשלים לבשיעור‪ ,‬אם מותר‬ ‫שהרופא קובע ע״י צילום או ראי שסברי רבנן שבזה כן‬
‫אח״ב לאכול חצי שיעור בתוך כדי אכילת פרס למ״ך‬ ‫גזתנים לו נאמנות‪.‬‬
‫ח״ש מותר‪ .‬מי נימא כיון דהחצי שיעור הראשון נתכפר‬ ‫וז הו מחוץ מה שיש עוד לומר‪ ,‬שלפעמים מאיזה סיבה‬
‫לד פבר א״כ כמאן דליתא דמי וממילא מותר לו מן‬ ‫שהיא שקורה בחיים משתנר‪ .‬סוג הרם אצל האחד‬
‫התורד‪ .‬לאכול עתה עוד פחות מבשיעור‪ ,‬או דילמא‬ ‫מהם מכפי שהיה מתחילתו‪ ,‬והאם כשמחליפים דם אצל‬
‫ביון דעצם האכילה היתר׳ באופן איסורי אף שנתכפר‬ ‫בן אדם‪ ,‬או נותנים לו מנות דם מאחרים‪ ,‬האם על ידי‬
‫מ״מ מיקרי אכילד‪ .‬איסורית ולכן יש לומר דבכה״ג‬ ‫כך לא משתנה סוג הדם אצלו מכפי ‪rr‬־‪ .T ,‬לפני כן ז‬
‫לכו״ע אסור מן התורה שד‪.‬רי כשמשלים לכשיעור מיקרי‬ ‫וזהו אולי הסיבה מה שלפעמים לא מזדד‪.‬ד‪ .‬סוג הדם של‬
‫אכילה גמורה באיסור עכ״ד‪,‬‬ ‫הבן גם עם סוג הדם של אמו ז‬ ‫־‬
‫ונ ״ ל לפשוט את החקירה כדלקמן‪.‬‬ ‫כן מכל האמור‪ ,‬ובעיקר ממד‪ .‬שביארנו עפ״י‬ ‫ר‪(.‬׳ על‬
‫חמג ‪ T‬משנה גפ״א מה׳ גניבה ה״ב כותב‬ ‫דהנה‬ ‫־ הגמ׳י בנדה‪ ,‬נראה דבדיקת סוג הדם ותוצאותיה‬
‫■דדיו פחות משוה פרוטד‪ .‬בממון כדין חצי‬ ‫אינו תופס מקום בדיני תורה‪ ■.‬כדי לקבוע עי״כ זהות‬
‫י‬ ‫שיעור באיסורין‪.‬‬ ‫^‬ ‫אבהות‪.‬‬
‫ו הנ ה בספר דברי חיים מאביו של הגאון בעל אמרי‬ ‫השלישית‪ ,‬ביהודי שמת בבית הח‪1‬ליס‬ ‫לשאלתו‬ ‫ו(‬
‫בינה ז״ל בדיני גזילה סי׳ ב‪ .‬כותב לבאר גבי‬ ‫בשבת ומעבירים אותו דרך מעלית‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן קר<‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫ריד‬
‫מה שכבר מחל‪ .‬ונראה דהא דאמרינן דבפחות משוה‬ ‫דיגא דגוזל פהוח משו״פ‪ ,‬דאם צירף אח״כ לפרוטה‬
‫פרוטה מחיל אינו רק דסתמא אנו משערים דמחל לו‪,‬‬ ‫דחייב‪ ,‬ואע׳׳ג דעל החצי פרוטה כבר מחל לו מ׳’ מ‬
‫אלא אפילו אם עומד וצווח ג״ב אין ב״ד נזקקים לו‬ ‫נהגה ׳בפרוטה אם מצטרף אח״כ עיי״ש וכן מ״ש הגאון‬
‫דבפחות משוה פרוטה לאו ממון גמור הוא‪.‬‬ ‫בעל אמרי בינה שם בהגהותיו יעו״ש‪.‬‬
‫ו א סיי ם באחילת כתיבה וחתימה טובה ברוח ובגשם‬ ‫חזינן דבכעין חקירת כת״ר ככר עמד גם‪ .‬הגאון‬ ‫הרי‬
‫ונהבה לשנת הרמת קרן התורה והרמת קרן עם ישראל‬ ‫בעל דברי חיים ז׳׳ל לגבי דיגא דגזילה‪ ,‬וגקיט ליה‬
‫;‬ ‫כאחילת‬ ‫‪. .‬‬ ‫כהצד השני של חקירתו‪ ,‬דהיינו‪ ,‬דכיון דעצם הגזילה‬
‫רב דזידיק‬ ‫יצחק בעגין‬ ‫היתה באופן איסורי ונהנה בפרוטה‪ .‬אע״פ שכבר מחל‬
‫לו על החצי פרוטה‪ ,‬מ״מ נהנה בפרוטה‪ ,‬ומיקרי גזילה‬
‫וזה אשר השבתי שנית‪.‬‬ ‫איסורית משוה פרוטה‪ ,‬וא״ב ממילא ה״ה נמי כמו״כ‬
‫לחקירת כת״ר‪,‬‬
‫ב״ה‪ .‬יום ב׳ ה׳ דעשי״ת תרצ״ד לפ״ק‪.‬‬ ‫בירושלמי שבת פ״א ה״א במה דאיתא‪ :‬אמר‬ ‫ויעוין‬
‫ירושלים עיה״ק תוכב״א‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ר׳ ינאי בלע חצי זית וכר‪ .‬וכן ברמב״ם בפי״ד‬
‫קבלתי מכתבו היקר‪ ,‬והנני להיטיבו עליו‬ ‫אתמול‬ ‫‪ .‬מה׳ מאכלות אסורות ה״ג עיי״ש ואכמ״ל‪.‬‬
‫בעהי״ת‪.‬‬ ‫ב( כן עיינתי בהשמטות ומלואים לספרו לסי׳ ה׳ ד״ה‬
‫כת״ר במבתבו מחליט בפשיטות דבפחות משו״ם‬ ‫אכן התומים‪ ,‬שציין לי כת״ר לעיין שם‪ .‬וראיתי‬
‫הוי מחילה גמורה‪ ,‬וממילא דוחה עי״ב דברי‬ ‫מה שמחלק שם דלפיכך גבי קנה חמץ בפסח לוקה משום‬
‫ה״דברי חיים״‪ .‬ובאמת דבד זה נפתח במחלוקת גדולה‬ ‫דהתס לא יראה ולא ימצא כתיב וכשקונה או מחמץ‬
‫‪:‬בראשונים ובאחרונים‪ .‬ואכתוב בזר׳ לכת״ר רק מעט‬ ‫פעולתו היא בעצם שס האיסור‪ ,‬ומסתייע לזה החילוק‬
‫מזעיר‪.‬‬ ‫מדברי התום׳ בשבועות ד׳ ד׳ ע״א ד״ה אבל אוכל‪,‬‬
‫ד׳ נ״ז ע״א איתא ‪ :‬כיוצא בזה בגזל‬ ‫בסנהדרין‬ ‫א(‬ ‫שכותבים שם דבנשבע על הכבר וזרקו לים דפטור‪,‬‬
‫מאי היא‪ .‬אמר רב אחא בר יעקב לא‬ ‫והיינו משום דאין הפעולה בעצם שם האיסור‪.‬‬
‫נצרכה אלא לפועל בכרם‪ .‬פועל בכרם אימת‪ ,‬אי בשעת‬
‫דיש אבל להעיר על חילוקו מדברי הירושלמי‬ ‫ונראה‬
‫גמר מלאכה התירא הוא אי לאו שעת גמר מלאכה גזל‬
‫בפ״ג דשבועות ה״ז דאיתא שם באמת דבנשבע‬
‫מעליא הוא‪ .‬אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות‬
‫על הככר וזרקו לים דחייב עיי״ש‪ .‬וא״ב מדברי הירוש׳‬
‫משוה פרוטה‪ .‬אי הכי כותי בישראל אסור הא בר‬
‫סתירה לדבריו‪ .‬ובמקו״א הארכתי בדינא דקנה חמץ‬
‫מחילה הוא‪ .‬נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה‬
‫בפסח וכן בדברי הירושלמי דשבועות שם‪.‬‬
‫מי לית ליה‪ .‬ופירש״י וז״ל‪ :‬צערא בשעתא מי לית‬
‫והנני ידשו מוקירו ומכבדו‬
‫ליה‪ .‬הלכך גזל הוא אלא שאין ב״ד ישראל נזקקיז‬
‫אליעזר יהודא רולדיבברג‬
‫לר׳שיבו דבתר הכי מחיל ליד׳‪ ,‬ובישראל בישראל נמי‬
‫אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזול‪ ,‬והשיב את‬
‫וזה אשר כתב לי על האמור הרב הנ״ל‬
‫הגזילה‪ ,‬אמ ‪T‬י דד׳שבון קרי גזל ואידך לא‪ ,‬אבל בכותי‬
‫דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתד׳ לא נפיק‬ ‫נ״י‪.‬‬ ‫אליעזר וולדינברג‬ ‫כבוד ידידי הרב ‪. . .‬‬
‫פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה אפילו מישראל דמחיל‬ ‫אחדשה״ט‪.‬‬
‫ל ‪T‬׳ בתר הכי עכ״ל‪.‬‬
‫דברי רש״י צריכים ביאור בתרתי‪ ,‬חדא‪ ,‬במאי‬ ‫והנה‬ ‫מ כ ת ב ו מי׳ אלול קבלתי תמול‪ ,‬והאמת אומר לו כי‬
‫דתולה המחילד׳ בד׳שבון‪ ,‬דבישראל דחייב בהשבוז‬ ‫מכתבו עשה עלי רושם‪.‬‬
‫מדיני הבחילה וכותי דלאו בד השבון הוא לא מחני‬ ‫מה שכתב כת״ר מדברי ה״דברי חיים״ לעניז‬ ‫והנה‬
‫המחילה‪ .‬דאיזד׳ שייכות ישנו מחילה להשבון‪ ,‬ומסנ״ם‪,‬‬ ‫גזי פחות משזה פרוטה ואח״כ גזל עוד פחות משו״פ‪,‬‬
‫כיון דמחיל ליד‪ .‬ורהני המחילה מי לי אי חייב בהשבוז‬ ‫יעיין במחנה אפרים בשעה״מ ריש ה׳ גזילה‪ .‬עכ״פ‬
‫ובר חשבון ד׳וא‪ ,‬או לא‪ ,‬ומפני מד׳ איפוא גבי כותי לא‬ ‫דברי ה״דברי חיים״ אינם נראים לי‪ ,‬תזתם כיון דמחל‬
‫נפיק פחות משוה פרוסה מכלל פרוטה‪ ,‬הא הרי מחיל‬ ‫לו הוי כמו תשלומין והיכא דמשלם נתקן הלאו למפרע‪,‬‬
‫ל ‪T‬׳‪ ,‬ושנית קשה מה שכזתב רש״י; ״ר׳לכד גזל הוא‬ ‫ומסתבר דמחילה כפרעון דמי‪ .‬ואפילו לא מחל רק‬
‫אלא שאין ב״ד של ישראל נזקקין להשיבו דבתר הבי‬ ‫נתייאש ~ להשיטות דסברי דיאוש בחוב מהני )זזזכא‬
‫מחיל ל ‪.T‬״‪ .‬ומשמע מדבריו אלה דהטעם דבתר הכי‬ ‫אם נתייאש גם מדמיה( ג״כ מסתבר לי דנעקר הלאו‬
‫מחיל ליד׳ לא מהני אלא רק בנוגע לזה שאין ב״ד של‬ ‫למפרע ולא שייך תר הצטרפות‪ .‬ומדברי הדבדי חיים‬
‫ישראל גזקקין להשיבו‪ ,‬אבל גזל ואיסור מיהא הול‪.‬‬ ‫‪:‬משמע )הספר אינו תחת ידי לעיין גו( שרוצה לומר‬
‫ולכאורה הא לא כן הוא‪ ,‬אלא דכיון דמחיל ל ‪T‬׳ שוב‬ ‫שאפילו בתשלומין יתחייב‪ ,‬ולדידי פשיסא לי דודאי‬
‫ליבא כאן איסור גזל ז‬ ‫אי אפשר להיות בכאן תבתת ממון דאיד יבול לתבוע‬
‫רטו‬ ‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן קר‪.‬‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לא גזל ממנו אלא פחות משו״פ‪ .‬ויעוין בתיו״ט פ״ט‬ ‫לתרץ דברי רש״י ז״ל נלענ״ד לפרש דהא‬ ‫ובכדי‬
‫דב״ק מ״ו שמדייק נמי כן מפשטות המשנה שם וכן‬ ‫דאמרינן בגמ׳ דבפחות משו״פ מחיל לתז‪,‬‬
‫בסמ״ע בחו״מ סי׳ שס״ז סק״ז שכותב נמי כן‪ .‬ויעוין‬ ‫אין הפירוש שבאמת אינו ‪:‬מקפיד ע״ז‪ ,‬אלא הפירוש‬
‫גם במנ״ח מצוד‪ ,‬ק״ל עיי״ש ]ויעוין בירושלמי פ״א‬ ‫הוא דבפחות משו״פ מחיל לה‪ ,‬דמוותר מלתובעו לדין‬
‫דמע״ש ה״א עיי״ש[‪.‬‬ ‫על התביעד‪ ,.‬דמחיל ליד‪ .‬מלתבוע אותו בב״ד בעד‬
‫הלחם משנר‪ ,‬בפ״א מה׳ גזילד‪ .‬ה״א מקשה‬ ‫והנה‬ ‫ג(‬ ‫זדי‪ ,‬אבל באמת מקפיד על זה‪ .‬זד‪.‬א דאינו עובד משום‬
‫על פירש״י שסובר דאפילו בישראל איכא איסודא‬ ‫לא תגזול ואיכא עליה רק איסור לחוד‪ ,‬הטעם בזה‬
‫בפחות משו״פ‪ ,‬דא״כ מאי הקשו בגמ׳ שם )בד׳ נ״ט(‬ ‫הוא כמו שמדגיש רש״י ז״ל לבאר‪ ,‬משום‪ ,‬דכיון דכתיב‬
‫גבי הא דאמרינן מי איכא ^ י דלישראל שרי ולעכו״ם‬ ‫לא תגזול — והשיב את הגזילה — אמידי דהשבון‬
‫אסור‪ :‬וד‪,‬רי פחות משו״פ‪ .‬ותירצו‪ :‬התם משום דלאו‬ ‫קרי גזל‪ .‬וכיון דכאן ליכא השבון דר‪,‬א הרי מחיל ליה‬
‫בני מחילה נינד‪.‬ו‪ .‬והשתא מאי הקשו הא בישראל‬ ‫מלתבוע אותו בב״ד בעד זה‪ ,‬ומכיון דמחיל ליה מלתבוע‬
‫נמי איכא איסורא בפחות משוה פרוטה‪ ,‬ראי דאיכא‬ ‫אותו בב״ד ממילא גם ב״ד של ישראל אין נזקקין‬
‫מיתר‪ .‬בכותי ובישראל ליכא אלא איסורא בלחוד‪,‬‬ ‫להשיבו‪ ,‬ולכך אינו עובר על לא תגזול‪ ,‬אלא רק איכא‬
‫א״כ בשוד‪ ,‬פרוטה נמי חמיר כותי מישראל דבישראל‬ ‫עליו איסור לחוד‪.‬‬
‫ליכא אלא לאו ובכותי איכא מיתה עיי״ש‪.‬‬ ‫מתיישבים היטב הקושיות הנ״ל על רש״י ז״ל‪.‬‬ ‫ולפי״ז‬
‫לענ״ד נראה לתרץ ולחלק בפשוטו בין פרוטה לבין‬ ‫הקושיא הראשונה דאיזד‪ .‬שייכות יש מחילה‬
‫פחות משוה פרוטה‪ ,‬דבשלמא בפחות משו״ פ הא‬ ‫להשבון ולמה גבי כותי לא נפיק פחות משו״ס מכלל‬
‫הרי בישראל לא עבר כלל על הלאו של לא תגזול‪ ,‬אלא‬ ‫פרוטה‪ ,‬מתיישבת שפיר‪ ,‬דהא הרי כל הטעם דבישראל‬
‫איכא עליו רק איסורא בעלמא ‪,‬ובכותי הא הרי איכא‬ ‫לא עבר אלאו דלא תגזול הלא הוא משום דד‪.‬תורה‬
‫עליו גם הלאו ולכן אמרינן שסיר דזה מיקרי שד‪,‬וא‬ ‫תלתה הלאו של לא תגזול בהעשה של וד‪.‬שיב את‬
‫‪,‬כידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור‪ .‬וד‪,‬וצרכו לתרץ‬ ‫הגזילר‪ ,.‬דכיון דליכא השבון ליכא לא תגזול כנ״ל‪,‬‬
‫דהתם משום דלאו בני מחילה נינהו‪ .‬אבל בשוד‪ .‬פרוטה‬ ‫א״כ בכותי דליכא השבון‪ ,‬דלאו בר השבון הוא שכל‬
‫דגם בישראל איכא לאו אלא דליכא עליו מיתר‪ ,,‬לכן‬ ‫דינו למיתה‪ ,‬וכדמבאר רש״י‪ ,‬לכך שפיר עובר על‬
‫לא חשיב שד‪,‬וא משי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור‬ ‫הלאו אפי׳ בפחות משו״פ וחייב מיתה‪ .‬וכאמור‪ ,‬דאיסורא‬
‫משום זה דאיכא נפ״מ בעונשין‪ ,‬כיון דהא הרי גם‬ ‫מיהא שפיר איכא בזה גם בישראל‪.‬‬
‫בישראל איכא אותו הלאו‪.‬‬ ‫וכן מיושבת ממילא גם הקושיא השניה שדיקשתי על‬
‫כיון שר‪.‬וכחנו דגם בפחות משו״פ איסורא‬ ‫עכ״פ‬ ‫ד(‬ ‫רש״י ז״ל‪ ,‬משום דבאמת אין הפירוש דמחיל ליה‬
‫מיד‪,‬א איכא‪ ,‬ואם רוצה לצאת ידי איסור‬ ‫לגמרי עד שאינו מקפ ‪ T‬על זה‪ ,‬אלא הפיררש הוא‬
‫צריך לד‪,‬חזיר‪ .‬א״כ ממילא שפיר נוכל לומר כדברי הדברי‬ ‫דמחיל ליה שלא יתבענו בדין על זד‪ ,.‬וממילא אין‬
‫חיים‪ ,‬שאם גזל אח״כ עוד פחות משו״פ דשפיר מצטרפין‬ ‫בי״ד של ישראל נזקקין לזה‪ ,‬אבל קפיד מיהא מקפיד‪,‬‬
‫ועובר על הלאו של לא תגזול‪ ,‬ומחויב בהעשד‪ ,‬של‬ ‫ולכן שפיר לא פירש רש״י‪ ,‬דשוב ליכא כאן גזל‪ ,‬משום‬
‫והשיב את הגזילה‪ ,‬וב״ד נזקקין להשיבו‪.‬‬ ‫דבאמת איסורא מיהא איכא וכנ״ל‪.‬‬
‫א ל א דד‪.‬תבוננתי דבעיקר דברי המגיד משנד‪,‬‬ ‫ה(‬ ‫לנו מד‪.‬אמור דמדברי רש״י ז״ל מתבאר שסובר‬ ‫היוצא‬
‫שכותב דדין פחות משו״פ בממון כדין‬ ‫דבגזל פחות משוה פרוטה איסורא מיהא איכא‪.‬‬
‫חצי שיעור באיסורין‪ ,‬דנראה דלא מוכח כן מדברי‬ ‫מוכח כן גם מדברי הרמב״ם‪ ,‬שסובר נמי‬ ‫ונראה‬ ‫ב(‬
‫התוס׳ בחולין ד׳ ל״ג ע״א ד״ה אחד עכו״ם ואחד‬ ‫הכי דבפחות משו״פ איסורא מיהא איכא‪,‬‬
‫ישראל‪ .‬דמקשים שם‪ ,‬הא איכא אבר מן החי דחיות‬ ‫ואם רוצה לצאת ‪ ’T‬איסורא צריך להחזיר‪ ,‬אלא רק‬
‫ועופות הטהורים דלישראל שרי ולעכו״ם אסור‪ ,‬וכי‬ ‫שאין ב״ד של ישראל גזקקין לד‪.‬שיבו וליכא עליז‬
‫תימא דלא חיישינן כיון דסתם אבר מר מן החי אסור‬ ‫החיוב של יהשיב את הגזילה‪.‬‬
‫לישראל‪ ,‬א״כ מאי פריך התם בפ׳ ד׳ מיתית‪) ,‬ד׳ נ״ט(‬ ‫ד ה ר ט ב ״ ם בפ״ז מה׳ נזילד‪ .‬ואבידה הי״א פוסק וז״ל‪:‬‬
‫מגזל פחות משוה פרוטה‪ ,‬ומתרצים דמ״מ אבר מן החי‬ ‫נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש‬
‫דידהו אסור משום דבעיא שחיטה אע״ג דעכו״ם אסור‬ ‫או שמחל לו את הקרן ולא מחל לו את החומש או‬
‫במשהו בשר וגשים ועצם ויעזראל לא מיתמר אלא‬ ‫שמחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות משוה פרוטה‬
‫בכזית בשר‪ ,‬הא אמר ר׳ יוחנן דחצי שיעור אסור מן‬ ‫בקרן אינו צריך להוליך אחריו אלא יבא הנגזל ויטול‬
‫התורה עיי״ש‪ .‬ואי איתא כהמ״מ דדין פחות משוד‪,‬‬ ‫את השאר ע״ש‪ .‬הרי מבואר בהדיא מדברי הרמב״ם‬
‫פרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין‪ ,‬א״כ הרי לא‬ ‫שסובר שחוקא לר‪.‬וליך אחריו אינו צריך‪ ,‬אבל אם יבוא‬
‫תירצו התום׳ כלום‪ ,‬דגם לפי תירוצם האחרון תהדר‬ ‫הנגזל ליטול צריך ליתן לו‪ ,‬ובודאי שאם לא יתן‬
‫קושיתם דלעיל שמקשום‪ ,‬דא״כ מאי פריד בפ׳ ד׳‬ ‫יהא עליו איסורא‪ .‬וזה דוחק לחלק בין היכא שגזל‬
‫‪ .‬מיתות מגזל פחות משוד‪ ,‬פרוטה‪ ,‬דכמו שכותבים‬ ‫ממנו הרבד‪ .‬ונשאר פחות משו״פ לבין היכא שלכתחילה‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ג‬ ‫סימן הה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫רטז‬
‫לאומרו‪ ,‬ואפשר לבוא באריכות גדולה להראות סתירתם‬ ‫כאן גבי אבר מן החי ״דאע״ג דכותי אסור במשהו‬
‫של דברים‪ .‬אך בכאן אסתפק לציין לדברי הכ״מ בפ״א‬ ‫וישראל בכזית הא אמר ר״י ח״ש אסור מן התורה״‪,‬‬
‫מה׳ גניבה ואביזתק ה״ב שכותב לענין לא תעשוק דעכו״ם‬ ‫ה״ג נימא אותו התירוץ גם התם בפ׳ ד׳ מיתות‪ ,‬״דאע״ג‬
‫לא מיקרי אחיך‪ .‬ואע״ג שעל הדינין נצטוו בני נח‪.‬‬ ‫דכותי אסור בפחות משו״ם וישראל בפרוטה הא אמר‬
‫ומוכח דלא כדבריו‪ .‬וכן אציין לדברי המהר״ל מפראג‬ ‫ר״י ח״ש אסור מן התורה״ ואסור גם לישראל בפחות‬
‫בספרו נצח ישראל מפרק י״א והלאה שמבאר שם‬ ‫משו״פ מדין חצי שיעור‪..,‬אלא ע״כ ‪,‬מזכה מדברי התוס׳‬
‫ומוכיח בהוכחות רבות שאפילו;במצות שנצטוו עליהם‬ ‫דלא ס״ל כסברת המגיד משנה דדין פחות משו״פ בממון‬
‫בני נח‪ ,‬מכל מקום אינם במדרגה גבוהה כישראל עיי״ש‪.‬‬ ‫כדין חצי שיעור באיסורין‪ .‬דאסור לד״י‪ .‬אלא ס״ ל‬
‫ו מה שמסתמך על רבינו יקיר‪ ,‬יעוין בחתם סופר‬ ‫דאיסורין שאני‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫בח ‪T‬ושיו לגיטין שם‪ .‬שכותב בביאור דבריו‪,‬‬ ‫הנני ידידו מוקירו ומכבדו ומברכו בברכת‬
‫דר״ל‪ ,‬דנהי שאינו אחיו במצוות אבל הוי אח לחיי‪,‬ס‬ ‫חתימה טובה וחג שמח‬
‫שיש לו אחוה ביוצאי חלציו יעו״ש‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫אליעזר יהודא ררלדינברג‬
‫ו ה ס ת מ כו ת ך על דברי רש״י בגיטין שם‪ ,‬נראה לי דכוו׳‬ ‫שלישית להנ״ל‪.‬‬
‫רש״י היא אחרת‪ ,‬והוא‪ .‬דהנה רש״י‬ ‫ב״ה‪ .‬יום ה׳ ר מרחשון תרצ״ד לפ״ק‪.‬‬
‫ז״ל לעיל מיניה כותב‪ ,‬דלכן כל השטרות העולים‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫בערכאות של עכו״ם כשרים‪ ,‬משום דדינא דמלכותא‬ ‫קבלתי‪.‬‬ ‫מכתבו‬
‫דינא ואע״ם שהנותן והמקבל ישראלים‪ ,‬וא״כ לפי״ז‬ ‫ו כ ד ב ר מה שמתמה על המנחת חנוך )מצוה ק״ל(‬
‫כוונת רש״י בכאן היא בפשוטו‪ ,‬והוא דאתי עלה בזה‬ ‫שהבין בפשוטו דהיכי דלא מחיל בפחות משו״פ‬
‫ג״כ מכח דינא דמלכותא דינא‪ ,‬ורק דאימתי שייך הדין‬ ‫דניתן להתבע בב״ד‪ .‬ומקשה מהא דכתובות ד ל״ב־‬
‫של דינא דמלכותא‪ .‬היינו דוקא בדינים‪ ,‬דכיון שנצטוו‬ ‫דמבואר דהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה‪ ,‬ואס‬
‫בה‪ .‬לכן הדינים שעושים הוי דינא מכח דינא דמלכותא‪.‬‬ ‫נאמר דכל זמן שלא מחל ממון גמור היוצא בדיינים‬
‫אבל בדבר שלא נצטוו עליו ואינם שייכים כאותו‬ ‫הוא אמאי לוקה‪' .‬‬
‫דבר בזה לא אמדינן בהו דדמ״ד מכיון שלא נצטוו ע״ז‬ ‫לי לתרץ בפשוטו‪ ,‬דהנה התום׳ שם בכתובות‬ ‫נראה‬
‫ואינם שייכים בזה‪ ,‬וזהו שכותב בזה ‪.‬איפוא רש״י‬ ‫ד״ה ואי ממונא קולא הוא‪ ,‬מקשים על הא‬
‫ז״ל‪ ,‬דבגיטי נשים פסולים הואיל ולא שייכי בתורת‬ ‫דמשלם ממון ואינו לוקה‪ ,‬דאיתגורי מיתגר שנידון‬
‫גיטין וקדושין וא״כ לא אמרינן בזה דדמ״ד כיון‪.‬שאינם‬ ‫בקלה‪ ,‬ומתרצים דשאני הכי דחם רחמנא אממונא של‬
‫שייכים בזה‪ .‬אבל על הדינין נצטוו בני נח״‪ .‬ולכן שפיר‬ ‫נחבל ע״ש‪ ,‬וא״כ לפי״ז י״ל דכיון דבפחות משו״פ‬
‫אמרינן בזד‪ .‬דינא דמלכותא דינא‪ .‬ולכן כל השטרות‬ ‫מסתמא מחיל א״כ שוב לא שייך כאן הסברא של דחס‬
‫העולין בערכאות של עכו״ם כשרים חוץ מגיטי נשים‬ ‫רחמנא אממונא של נחבל מכיון דמסת‪-‬מא מחיל‪ ,‬ולכך‬
‫ושחרורי עבדים‪.‬‬ ‫נידון בחמורה ולקי‪ .‬וזה פשוט‪.‬‬
‫שאין כל הוכחה מסייעת מדברי רש״י ז״ל‬ ‫באופן‬ ‫לכת״ר בזה עוד הערה על ספרו היקר‬ ‫ואכתוב‬ ‫ב(‬
‫לדברי חידושו של כת״ר‪.‬‬ ‫והחשוב‪.‬‬
‫וד‪.‬נני ידידו מוקירו ומכבדו‬ ‫ט״ז מבאר כת״ר בארוכה לומר דבהמצוות‬ ‫בסימן‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫שנצטוו בני נח עליד‪ a‬דינם כישראל גמיר‬
‫מ שה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל‬ ‫ואחיד הוא בהאי מילתא‪ ,‬ושלגבי דברים אלו איו הגירות‬
‫שנאמר מורשה קהלת יעקב‪ ,‬ולכל הרוצה‬ ‫פועלת כלום דגם קודם נחשב כישראל לגבי זה‪ ,‬ותומך‬
‫להתגייר משאר האומות שנאמר ככם כגר )רמב״ם‬ ‫יסודותיו על דברי רש״י בגיטין ד׳ ט׳ ע״ב שכותב‬
‫פ״ח ממלכים ה״י( אבל לכל באי העולם אפילו הז׳‬ ‫וז״ל ‪ :‬״חוץ בגיטי נשים דלא בני כריתות נינהו הואיל‬
‫מצוות שצור‪ .‬עליהם הוא לא בתורת נחלה להם אלא‬ ‫ולא שייכי בתורת גיטין וקדושין אבל על הדינין‬
‫צו־אלקי להם שמוכרחים לקבלם עלשס ולקיימם כפי‬ ‫נצטוו בני נח״‪ .‬ומקשה דאמאי כשר בשאר שטרות‬
‫שצוה עליר& הקב״ה )יעו״ש ברמב״ם בה״י וכן בהי״א(‬ ‫הא לא אחיד הוא‪ ,‬ולכן מוכיח מזה דלענין הדינין כיוז‬
‫אבל בשום פנים המד‪ .‬לא לנחלה לר‪ ,a‬כי לא עשה כן‬ ‫שנצטוו בני נח דינם כישראל גמור ומקרי אחיד‪ .‬וכמו‬
‫באים‬ ‫כאשר‬ ‫ורק‬ ‫ידעום‪.‬‬ ‫לכל גוי ומשפטים בל‬ ‫כן תומך יסודותיו על דברי ספר החכמה ורבינו יקיר‬
‫ומתגיירים הם נהפכים לדס בתורת נחלה יחד עם יתר‬ ‫שמובא באשר״י פ״ק דגיטין שכותבים דעכו׳׳ם אינם‬
‫התורד׳ והמצווה‪ .‬שנהיים להם לנחלה בבחינה של ״ככם‬ ‫פסולים אלא מטעם שהם גזלנין‪ .‬ומאריך בזה כיד ד׳‬
‫כגר״ באשר שע״י התגיירותים נהיים כקטן שנולד‬ ‫הטובה עליו‪.‬‬
‫ונד‪.‬פכים לחלק בלתי נפרד מקהלת־יעהב שהתורה ירושה‬ ‫ו הנ ה לפענ״ד נראה שדבר זה לומר שבהמצוות שנצטוו‬
‫להם ככתוב ; מורשה קהלת יעקב‪.‬‬ ‫עלידג בני נח דינם כישראל גמור‪ ,‬קשה מאד‬
‫ריז‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫מפתחות כלליות‬
‫לי״ב חלקי ספרי שו־ת ציץ אליעזר‬
‫לבקשת גדולים וטובים ולתועלת הרבים אני מדפיס בזה מפתח‬
‫כללי מכל שנים עשר חלקי ספרי שו״ת ציץ אליעזר מסודרים לפי‬
‫סדר ארבעה חלקי השלחן עריה ומפתח מיוחד נקרא בשם ״אורחות‬
‫המשפטים״ על פסקים בעובדות ומעשים שהתרחשו בבית הדין‪,‬‬
‫וכן מפתח־רפואי על עניני הלכה ברפואה‪ ,‬ומפתח על בעיות הלכה‬
‫כלליות‪ ,‬וכן על ענינים שונים‪.‬‬
‫בטשהה נקביו לשם רפואה אי איכא משום בל‬ ‫חלק אורח חיים‬
‫חי״ב סי׳ מ״ה‪.‬‬ ‫חשקצו‪.‬‬
‫הלכות ביהכ״ס ברכת אשר יצר ונט״י שחרית‬
‫ציצית ותפילין‬
‫ח״ח סימן ד׳‪.‬‬ ‫בדין החיוב ללכת בטלית קטן כל היום‪.‬‬ ‫ח״ז סימן ב׳‬ ‫באיסור קינוח בימין‬
‫אם ישנו חיוב ללבוש הט״ק מעל לבגדים ולהוציא‬ ‫שם‬ ‫מכנים ידיי בלבד לחלל ביהכ״׳ס אם טעון נס״י‪.‬‬
‫ח״ח סימן ג׳‪.‬‬ ‫הציציות לחוץ‪.‬‬ ‫נט״י ליוצא מביהכ״ס בחדר אמבטיה ולענין הברכה‬
‫קונטרס בירור הלכה אודות מלבושים עליונים‬ ‫ח״ז סימן ה׳‬ ‫שם‪.‬‬
‫שיש לדם ארבע כנפות‪ ,‬וכן הכותנות‪ ,‬שבני אדם‬ ‫אם מותר ליכנס לביהכ״ס בכתבי חדו״ת שבכיסו‬
‫ח״ו סימן א׳‪.‬‬ ‫לובשים אותם מבלי להטיל בהם ציצית‪.‬‬ ‫חי״א סימן ה׳ וחי״ב סימן י״א‪.‬‬ ‫ודין ספר מודפס‪.‬‬
‫ח״ו סימן ט^‪.‬‬ ‫בהכשר ציצית הנטוין ע״י מכונה‪.‬‬ ‫מטיל מים באמצעות קאטעטער אם צריך לברך‬
‫ח״ח סימן א׳ וחי״ב סימן ב׳‪.‬‬ ‫ברכת אשר יצר‪.‬‬
‫אם אפשר לצאת יד״ח מצות ציצית בלבישת טלית‬
‫מי שמטפטף ממנו מי רגלים לאונסו אם צריך‬
‫קטן של ד' כנפות מבגדי ניילון‪ ,‬והדומה להן‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫■‬ ‫לברך אשר יצר‪.‬‬
‫חי״ב סימן ג׳‪.‬‬
‫אם יש לברך ברכת אשר יצר אחרי יציאת מי‬
‫מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו בחיוב הנחת‬ ‫רגלים שיוצאים מעורבים עם מים מרובים שהכניסו‬
‫תפילין ומצות ישיבה בסוכה )דרשה לבר מצוה(‪.‬‬ ‫בגופו באמצעות שפופרת כדי לנקות מבפנים ולתת‬
‫ח״ד סימן כ״ז‪.‬‬ ‫חי״ב שם‪.‬‬ ‫מקום למי רגלים לצאת‪.‬‬
‫תפלה של יד שהפרשיות שלה ארוכות מחלל גובה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫המשתין דם אם צריך לברך אשר יצר‪.‬‬
‫הבית ונכנסות לחלל התיתורא‪ ,‬אם א^נזר להכשיר‬ ‫ח״ח סימן א׳‪.‬‬ ‫ברכת אשר יצר למי שיש לו שלשול‪.‬‬
‫השימה באופן זה‪ ,‬ואם יש חילוק בזה בין של‬ ‫אם בברכת רפאנו יוצאים יד״ח ברכת אשר יצר‬
‫ועור העליון אם נקרא תיתורא‬ ‫>ד‪,‬‬ ‫ראש לבין של‬ ‫חי״א סימן ד׳‪.‬‬ ‫למי שהתחייב לברכה לפני התפלה‪.‬‬
‫חי״ב סימן ד׳‪.‬‬ ‫בחיובא דקטנים בנט״י שחרית‪ ,‬ואם מותר ללמוד‬
‫עם קטנים שדרכם לחופף ראש וליגע במנעלים‪.‬‬
‫נקב שנמצא בקלף לפני הכתיבה שהגם שהדיו‬
‫ח״ז סימן ב׳‪.‬‬
‫עובר עליו אבל מבצבץ דרכו לעבר השני של‬
‫באיסור גילוי ראש כאיש‪ .‬ח״ד סימן ח׳ וח״ה סימן ו׳‪.‬‬
‫חי״ב סימן ה׳‪.‬‬ ‫הקלף אם כשר לכתוב עליו ■סת״ם‪.‬‬
‫נגיעה בשער הראש המכוסים וחיכוך במגולים אם‬
‫אם צריכים ליטול ידים לאחר לבישת התפילין‬ ‫ה״ז ׳סימן ב׳‪.‬‬ ‫מצריך נט״י‪.‬‬
‫חי״ב סימן ו׳‪.‬‬ ‫של ראש בהיות ונוגעים בידים בשערות‪.‬‬ ‫בלבישת ב׳!מנעלים הנתונים זה בתוך זה )סנעלים‬
‫אם יש מקום לחומרא להסתכל במראה כדי לכוון‬ ‫שם‪.‬‬ ‫וערדילים( במזד‪.‬‬
‫שהתפלה של ראש תהא באמצע‪ ,‬או שאדרבה שאין‬ ‫אם מותר לענות אמן באמצע נטילת הצפרנים‪.‬‬
‫שם‬ ‫להתפתות אחר חומרא כזאת‪.‬‬ ‫שם סקט״ז‪.‬‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫ריח‬
‫קריאת שמע וברכותיה‬ ‫חולה הנכנס לביהכ״נ להתפלל ומוצא טלית ותפלין‬
‫!מונחים על השלחן וניכר שהם של יחיד‪ ,‬אם מותר‬
‫חקרי ובירורי הלכות בדיני ק״ש וברכותיה‬ ‫לו לקחתם ולהניחם שלא מדעת בעלים‪ .‬ובירור הדין‬
‫ובירורים וחימשים שונים בדברי הרמב״ם‪.‬‬ ‫בזה אפילו בבריא‪ ,‬ואם בתפילין הקפידא יותר‪.‬‬
‫ח״ב סימן א׳‪ ,‬וח״ז סימן ב׳‪.‬‬ ‫חי״ב סימן ד‪.‬‬
‫העוסקים בצרכי ציבור בחיוב ק״ש ותפלה‪ ,‬וחילוק‬ ‫בירור כוונת הב״ח בטואו״ח סי׳ י״ח בדרך חינוך‬
‫שישנו בזה בין דורות הראשונים לבין דורות‬ ‫שם‪.‬‬ ‫קטן בתפילין ולולב‪.‬‬
‫האחרונים‪ ,‬וכן בין כשעוסק בחנם או בשכר‪ .‬ואם‬ ‫אודות אופן עשיית צורת דלי״ת בקשר תפילין של‬
‫יש תשלומין בזה לתפלה שעבר עליה זמנה‪.‬‬ ‫ח״ט סימן ט׳‪.‬‬ ‫ראש‪.‬‬
‫חי״א סימן י״א‪.‬‬ ‫בכשרות תפילין אשר השי״ן נכתב על חתיכת קלף‬
‫בברכת נשים על מ״ע שהז״ג וחיזוק מנהג הנשים‬ ‫ח״ז סי׳ כ״ג או״ה‪.‬‬ ‫והדביקוהו אח״כ בדבק על הבית‪.‬‬
‫לברך על ברכות ק״ש הלל שופר ולולב וכן להתפלל‬
‫‪.‬‬ ‫מי שמצא רציעה של תפילין הפוכה של ראש‬
‫ח״ט סימן ב׳‪.‬‬ ‫תפלת המוספים‪ ,‬וכיוצא בזה‪.‬‬
‫במקום ההיקף או של יד בקיבורת במקום ההידוק‬
‫ח״ז סי׳ כ״ח אות ג׳‪.‬‬ ‫קול באשה עררה‪.‬‬
‫ח״ז סימן כ״ו‪.‬‬ ‫אם חייב להתענות ולהניח מחדש‪.‬‬
‫שמיעת קול זמר של אשה וע״י הרדיו‪ .‬ח״ה סימן ב‪.‬׳‬
‫־ התנאת תנאי בק״ש וכן בשאר מצות‪ ,‬ואם יש על‬ ‫בדינא דחיוב קריעה ותענית ברואה תפילין שנכלו‬
‫כך עיכוב מצד דיני תנאים ודיני דברירה או מצד‬ ‫חי״ב סימן ס״ה‪.‬‬ ‫בזרוע‪.‬‬
‫ח״ז סימן ד׳‪.‬‬ ‫דינא דמצות צריכות כוונה‪.‬‬ ‫אכילת עראי עם תפילין כשלובשן רק בשעת ק״ש‬
‫ח״ז סימן כ״ז או״א‪.‬‬ ‫ותפלה‪.‬‬
‫תפלה ונשיאת כפים ותחנון‬
‫מורה מיוחד ללימוד הנחת תפילין לברי־מצוה‬
‫חולה שמי רגלים נוטפים ממנו כל הזמן דרך‬ ‫בחו״ל‪ ,‬וישנם מספר תלמידים שאין להם אפשרות‬
‫קאטעטער אל כלי זכוכית המחוברת לו מהו ^‬ ‫לקיים אח שיעיריד‪ a‬אלא בשבתות‪ ,‬אם מותר‬
‫בתפילין בברכות בק״ש בתפלה בנשיאת כפים ■‬ ‫ללמדם בשבתות יסדר הנחת התפילין הלכה למעשה‬
‫ובת״ת ולכל דבר שבקזץשה‪ .‬ח״ח סי׳ א׳ וחי״א סי׳ ז׳‪.‬‬ ‫ח״ח סימן ה׳‪.‬‬
‫אם ומתי מועיל החזרת פניו וגופו מעביטי מי‬
‫רגלים וצואה הנמצאים על יד מטותיהם של יתר‬
‫‪,‬‬ ‫ברכות השחר פסוד״ז וברכה״ת‬
‫ח״ח שם‪.‬‬ ‫י‬ ‫החולים‪ ,‬ודין כסוי הכלי‪.‬‬ ‫טעם שתקנו לומר בכל יום פרק איזהו מקומן‪,‬‬
‫חולה השוכב ‪:‬בבי״ח ומגיע לו ריח רע משתן או‬ ‫וביאורים בכמה מקומות במשניות הפרק ובדברי‬
‫צואה מכוסה שבאותו חדר‪ ,‬וכן המהלך עם‬ ‫ח״ט סימן ה׳‪.‬‬ ‫הרמב״ם‪.‬‬
‫קאטעטער קטן ובא לביהכ״נ להתפלל ומגיע ריח‬ ‫בדין לימוד תורה שבכתב ושבע״פ לנשים‪ ,‬וברכתן‬
‫’‬ ‫רע מהשתן אליו ואל המתפללים שעומדים על ‪T‬ו‪,‬‬ ‫ח״ט סימן ג׳ וח״י סימנים ח׳ ט'‪.‬‬ ‫ברכה״ת‪.‬‬
‫אם מועיל שיוכלו להתפלל ע״י שישפכו בחדר או ■■‬ ‫בענין הכוונה בפסוק פותח את ‪T‬יך‪ ,‬ובאם לא‬
‫על בגדיו מי־קולון וכדומה כל ריח טוב הדוחה י ■‬ ‫כוון אם מספיק שיחזור רק על הפסוק הזה‪.‬‬
‫חי״ב סימן י״ב‬ ‫ומשקיע את הריח רע‪.‬‬ ‫חי״ב סימן ‪H‬׳‪.‬‬ ‫‘‬
‫רעי או הפרשה שיוצאה דרך חור מהבטן שפתחו‬ ‫אם יש ה ‪T‬ור לחזר לברך ברכות בקול רם כדי‬
‫כתוצאה מניתוח אם מעכב לתפלה וברכות ולימוד‪,‬‬ ‫שחבירו יענה עליהם אמן וענין אמרם ז״ל ^ ל‬
‫ח״ט סימן ו׳‪.‬‬ ‫ואם המקום נידון כדין פי הטבעת‪.‬‬ ‫יותר מן המברך‪ ,‬ואם המברך צריך למין לאמן‬
‫שמיעת תפלת צבור ויציאה יד״ח דרך רדיו ורם־קול‪.‬‬ ‫לבין‬ ‫שעונים‪ ,‬וחילוק בין■ברכה הנעשית בציבור‬
‫ח״ד ■סימן כ״ו וח״ח סימן י״א‪.‬‬ ‫חי״א סימן ב׳;‬ ‫ברכה שיחידמברכה‪.‬‬
‫כשיש ■מנין מצומצם בביהכ״נ אם יכול הש״ץ‬ ‫אם מותר לענות בריך הוא באמצע פסד״ז‪ ,‬או‬
‫עומד‬ ‫עודנו‬ ‫כשאחד‬ ‫להתחיל הי״ח בקו״ר גם‬ ‫‪,‬‬ ‫להנוהגים לענות אמן במקום זה‪.‬‬
‫חי״ב סימן ט׳‪.‬‬ ‫בתפלת הלחש‪ ,‬ובהיכא שאחד ישן‪.‬‬ ‫חי״א סימן ג' וחי״ב סימן י״א‪.‬‬
‫ש״ץ וקהל שלא נזכרו לומר קדושה בחזרת הש״ץ‬ ‫בדין לימוד מקרא בלילה‪ .‬ואם תהלים מותר לקרות‬
‫עד סוף ברכת אתה חונן אם צריכים לחזור עבור‬ ‫בלילה ובמיוחד בעת צרה בלהתפלל על חולה או‬
‫הקדושה‪ ,‬ואם כן‪ ,‬אם צריכים לחזור לראש‪.‬‬ ‫ח״ח סימן ב׳‪.‬‬ ‫על המקשה ללדת‪.‬‬
‫חי״ ב סימן י׳‪.‬‬ ‫העוסק בתורה אם מחוייב להפסיק ממשנתו לעניית‬
‫שאלת טל ומטר מז׳ במרחשון לבן א״י היוצא‬ ‫חי״א סימן ג׳‪.‬‬ ‫דבשב״ק‪.‬‬
‫ח״ו סימן ל״ח‪.‬‬ ‫לחו״ל לפני או לאחר זמן זה‪.‬‬ ‫בכללא דכל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן‬
‫בהפסקה לעניית דברים שבקדושה בעירובי תחומי‬ ‫ח״ט סימן י״ז פ״י‪.‬‬
‫ריט‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫לו להניח תפילין או לכבדו בהוצאת ס״ת מהארון‪,‬‬ ‫התפלות שע״י הכותל המערבי‪ ,‬ואם יש להמנע‬
‫חי״א סימן טי‪.‬‬ ‫וכדומה‪.‬‬ ‫מלהתפלל שם באם אין אפשרות להסתדר שמנין‬
‫אם מותר לכהן שאיננו נימול ליקזא כפיו לדוכן‪ .‬שם‪.‬‬ ‫חי״א סימן ג׳‪.‬‬ ‫אחד לא ישמע תפלתו של המנין השני‪.‬‬
‫כהנים שלא נזכרו לומר ברכת כדינים עד שסיים‬ ‫פסיעת הג׳ פסיעות מתפלת הש״ץ בלחש כשאחד‬
‫הש״ץ המברך את עמו ישראל בשלום‪ ,‬וקודם‬ ‫ח״ז סימן כ״ג‪.‬‬ ‫מתפלל מאחוריו‪.‬‬
‫שעקר רגליו‪ ,‬אם יש לדים לברך עוד‪ ,‬ואם כן‪ ,‬אם‬
‫אם מותר לענות איש״ר באמצע ברכת את צמח‬
‫לש״ץ לחזור לרצה‪ ,‬או שיאמרו ברכת כהנים ויחזור‬
‫או שומע תפלה או בעל כולם יתברך‪.‬‬
‫לשים שלום‪ ,‬או עכ״ס רק לותחזינדי‪ ,‬ומדי הדין בזה‬
‫ח״ח סימן י׳ ובמלואים‪.‬‬
‫כשאין כדינים והש״ץ דילג אמירת או״א וכו׳‬
‫בירור הלכה בדין עניית אמן באמצע תפלת י׳׳ח‬
‫חי״ב סימן י׳‪.‬‬ ‫ודישלים כבר ברכת שים שלום‪.‬‬
‫וכן באמצע ק״ש להסוברים דחיוב העניה היא מה״ת‬
‫וחלוקת‬ ‫לנש״כ‬ ‫הכדינים‬ ‫ידי‬ ‫הגבהת‬ ‫צורת‬
‫ואם אליבא דהנ״ז חיוב עניית אמן על כל ברכה‬
‫אצבעותידים בעמדם על הדוכן לברך את ישראל‪.‬‬
‫ח״ח סימן כ״ג‪.‬‬ ‫וברכה הוא מה״ת‪.‬‬
‫חי״א סימן ו׳‪.‬‬
‫ש״ץ ששכח בתפלת הלחש לומר יעלה ויבוא ונזכר‬
‫בדין ברכת כדינים בזר כשהוא בלי פריסת כפיס‬
‫קודם שעקר רגליו אם יחזור לעבודה או יסמוך על‬
‫וכשאינו מכווין לקיים מצות ברכת כהנים‪ .‬חי״א סי׳ ח׳‪.‬‬
‫ח״ח סימן ו׳‪.‬‬ ‫התפלה בקו״ר‪.‬‬
‫ח״ז סימן ר‪,‬‬ ‫בדין נשיאת כפים בכל יום‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫כדין מחלל שבת אם מותר לישא כפ״ו‪.‬‬ ‫בירור איסור עריכת מניני־תפלה באולומות‬
‫בענין אמירת קדיש ע״י כמדי בנ״א בב״א‪ ,‬ועל‬ ‫המשמשים למקומות תועבה ונאצה ופריצות‬
‫כאלה שמצטרפים אל אומרי הקדיש ואומרים אותו‬ ‫חי״ב סי׳ ט״ו‪.‬‬ ‫והוללות‪.‬‬
‫ח״ט סימן ט״ו‪.‬‬ ‫בלחש עד שקולם לא ישמע‪.‬‬ ‫בתי נכרים שמכניסים שם ע״ז‪ ,‬וכן בתי זנות‪,‬‬
‫אמירת תחנון וסליחות בבית כנסת שיש בו ברית‬ ‫אם מותר לשוכרם או לקנותם למטרת בתי תפלה‪,‬‬
‫ח״ז סימן ט׳‪.‬‬ ‫מילדי‪.‬‬ ‫שם‬ ‫או ללימוד תורה כרבים‪.‬‬
‫בענין אמירת תחנון כשיש בר מצוה‪ ,‬ובדין אמירת‬ ‫בית כנסת שעברו בו עבירה גדולה אם מותר‬
‫חי״א סימן י״ ז‪.‬‬ ‫תחנון ביום סיום מסכתא‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫להמשיך להתפלל שם‪.‬‬
‫רופא הנקרא לטיפול בחשיב״ס באמצע תפלדי‬ ‫אק נקלעים למקומות כאלה שעושים שם תועבות‬
‫ח״ט סי׳ י״ז פ״ז‪ ,‬וח״י סי׳ י״ג‪,‬‬ ‫או קריאת התורדי‪.‬‬ ‫כנ׳י׳ז והגיע זמן תפלה וכן כשאין מקום אחר‬
‫להתפלל ויתבטל מקה״ת בציבור או תק״ש וכדומה‪.‬‬
‫קריאת ספר תורה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם מותר להתפלל שם‪.‬‬
‫בחובת הקהל לגשת אל הס״ת בדיולכתדי לבימה‬ ‫בדין האיסור לעכור כנגד המתפלל‪ ,‬ומה הדין‬
‫חי״ב סי׳ מ׳‪.‬‬ ‫ולנשקה‪.‬‬ ‫אם המתפלל עומד באמצע ביהכ״נ במקום שרבים‬
‫אחד שעלה לתורה ושכח ופתח בברכת אשר בחר‬ ‫עובריע‪ ,‬ואם מותר לעבור כדי לילך לקיים מצוה‬
‫שם‪.‬‬ ‫בני וגו׳ אם יכול לאחר מיכן לומר עוד ברכו‪.‬‬ ‫עוברת‪ ,‬או כדי שלא לאחר העת שקבוע לו ללמוד‪,‬‬
‫הקורא בתורדי חצי פסוק שיש בי שם שמים וטעה‬ ‫או כדי ליכנס ולעמוד במקום שלא יפריעו לו‬
‫שם‪.‬‬ ‫לדייכן יחזור‪.‬‬ ‫עוברים ושבים ויוכל לכוון דעתו בתפלה‪ .‬ח״ט סימן ח׳‪.‬‬
‫טעות בס׳׳ת במלאים וחסרים אם פוסל בדייכא‬ ‫ה״ט סימן ז״‪.‬‬ ‫דרך הנחת ‪T‬ים בשעת שמ״ע‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫שלמדים מזה דין‪.‬‬
‫אם מותר לישב בתוך ארבע אמות של חולה‬
‫פעם‬ ‫שקורין בדי‬ ‫בדינא דדיכנסת ס״ת חדשה‬
‫ח״ט סימן ז׳‪.‬‬ ‫המתפלל בישיבה או בשכיבה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ראשונה ודוחה החזקה של ס״ת אחרת‪.‬‬
‫חי״א סימן י׳‪.‬‬ ‫באיסור לימוד באמצע חזרת הש״ץ‪.‬‬
‫שמיעת קרדי״ת או תק״ש ומקרא מגילה באמצעות‬
‫ח״ט סימן י‪/‬‬ ‫הקראים אם אפשר לצרפם לסנין‪.‬‬
‫ח״ח סימן י״א‪.‬‬ ‫רט־קול טלפון או רדיו‪.‬‬
‫אם מותר לקרוא לתורדי ילד בר מצודי שאינו‬ ‫מקום גבוה שמוקף במחיצות רק בב׳ צדדים אם‬
‫מהול‪ ,‬ואם לסדר לו בכלל חגיגת בר מצוה‪.‬‬ ‫נקרא כמקום בפ״ע שיהא מותר לעמוד ולהתפלל‬
‫חי״א סימן ט׳‪.‬‬ ‫חי״ב סימן ל״ח‪.‬‬ ‫עליו‪.‬‬
‫חי״א סימן י‪.‬‬ ‫בדין העלאת סומא לס״ ת‪.‬‬ ‫נשים בתפלה ובהזכרת דברים שבקדושה בימי‬
‫על הנוהג לדיביא ס״ת לקריאה ברחבת הכותל‬ ‫ח״י סימן ח׳‪.‬‬ ‫נדותן‪.‬‬
‫המערבי מהאולם הסמוך ואחד הולד לבדו ומוציא‬ ‫ע״ד מה שנשים פנויות ההולכות בגילוי ראש לא‬
‫חי״א סימן ט״ז‪.‬‬ ‫הס״ת ומביאה אל מעמד־המנין‬ ‫מכסין ראשן בשעת אמירת דברים בקדושה‪.‬‬
‫ח״ז סימן א׳‪.‬‬ ‫בדין עליה לקטן בין ז׳ עולין‪.‬‬ ‫חי״ב סימן י״ג‪.‬‬
‫חי״ב סימן ל״ז‪.‬‬ ‫אודות עליית כרין במקום לוי‪.‬‬ ‫אם מותר לצרף לומנין מי שלא נימול‪ ,‬ואם לתת‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רב‬
‫נט״י ברהמ״ז ברכת חפירות ושאר ברכות‬ ‫חי״א סימן מ״ז‪,‬‬ ‫קריאת לוי במקום כהן בחוד׳מ״ס‪.‬‬
‫אם מותר ליטול ידים שחרית ולסעודד‪ .‬ע״י פתיחת‬

‫בית הכנסת‬
‫ח״ח סימן ז׳‪.‬‬ ‫הברזא הקבוע בבית‬ ‫גבאי בית כנסת שעשו על דעת עצמם ובנו ביד‪,‬כ״ס‬
‫אם מותר ליטול ידים בחדר אמבטיה ולענין הברכר‪,‬‬ ‫לנשים בחלק מעזרת נשים אי יאי עבדי‪ ,‬ואם יש‬
‫ח״ז סימן ה׳‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫לחייבם לסתור מה שבנו ולהחזיר לעז״ג את‬
‫כריכת מפר‪ .‬על הידים או נטילה על תנאי שיועיל‬ ‫חי״ב סי׳ י״ד‪,‬‬ ‫קדושתה‬
‫ח״ח ׳סימן ז׳ אות ג׳‪.‬‬ ‫לכל היום מה עדיף‪.‬‬ ‫אם מותר לשחוט בעז״‪ ,1‬וכן אם !מותר לעשות‬
‫במקום ש׳מותר לאכול ע״י כריכת מפה על הידים‬ ‫שם סעודת נשואין‪ ,‬ואם מותר לעשות שם בית‬
‫ח״ח סימן ז׳ אות ב‪.‬׳‬ ‫אם אפשר גם ע״י כריכת הפת‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫דירה לשמש וב״ב‪.‬‬
‫מצות שאוכלים כל השנה אם יש לברד עליהם‬ ‫אם מותר ליכנס לביהכ״נ עם רובה או אקדח‪ ,‬וכן‬
‫חי״א סי׳ י״ט‪.‬‬ ‫המוציא וברתמ״ז‪.‬‬ ‫ח״י סי׳ י״ח‪.‬‬ ‫להתפלל בביתו כשהן עליו‪.‬‬
‫הנוגע ‪.‬באמצע סעודה בכתבי הקודש אי צריד נט״י‬ ‫אם מותר לעשות קפנדריא בעזרת נשים ובמיוחד‬
‫ה״ז סימן כ״ז אות א׳‪.‬‬ ‫מחדש‪.‬‬ ‫יכשהנ ‪T‬ון הוא על בית כנסת הנמצא בבנין בית‬
‫חי״ב סימן כ״ג‪.‬‬ ‫כוסות־נייר אם כשרים לנט״י‪.‬‬ ‫ח״ט סי׳ י״א‪.‬‬ ‫חולים‪.‬‬
‫האוכל פת כיסנין ושותד‪ .‬טע או קפה אם אין‬
‫אם מותר לשכור חדר למשרד אשר הכניסה אליו‬
‫לחוש לברכת שהכל שמברכין על המשקה‪ .‬ח״ה סי׳ ה׳‪.‬‬
‫רק דרך מעבר בית הכנסת הסמוך לו‪ ,‬אם אין בזה‬
‫בירור וישוב סוגית ר‪.‬ד‪.‬לכד‪ .‬של הביאו לפניו‬
‫‪.‬‬ ‫איסור עשיית קפנדריא ומר‪ .‬הדין כשיש לו כבר‬
‫ח״ג סימן ב׳‪.‬‬ ‫פתיתין ושלימין לענין ברכה‪.‬‬
‫הי״ב סימן ט״ז‪.‬‬ ‫ממקודם החדר הזה‪.‬‬
‫אחד שאכל כזית שלא כדי שביעה ובירך ברד‪.‬מ״ז‬
‫ואח״כ אכל עוד חצי זית שד‪.‬שלימו לכדי שביער‪,‬‬ ‫העתיקה‬ ‫הכנסיות הספרדים בעיר‬ ‫בדבר בתי‬
‫ח״ב סימן ב׳‪.‬‬ ‫אם נתחייב שוב בברד‪.‬מ״ז‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫המבונים בצורה של זה לפנים מזה‪.‬‬
‫שאר מאכלים אם מצטרפים לכזית ולכדי שביעד‪.‬‬ ‫אם מותר לשנות בשבתות ויו״ט מקום עמידת‬
‫' שם‪ ,‬וח״ג ׳סימן ו׳‪.‬‬ ‫החזן מעמוד התפלה אל הבימה העומדת באמצע כדי •‬
‫קטן שאכל ועד שלא אכל כדי שביעד‪ .‬נעשה גדול '‬ ‫ח״י סימן כ״ב‪.‬‬ ‫שישמעו קולו יותר‪.‬‬
‫ח״ב סימן ב׳‪.‬‬ ‫אם מחויב בברהמ״ז מדאורייתא‪.‬‬ ‫׳ בתי מדרשים שמייחדים בבתים אם יש עליהם‬
‫קטן שאכל ור‪.‬גדיל עד שלא נתעכל הס‪.‬זון במעיו‬ ‫ח״ט סימן י״א‪.‬‬ ‫קדושת בית כנסת‪.‬‬
‫אם מחויב מדאורייתא לברך על השביעה שבמעיו‪ .‬שם‬ ‫בחיוב עשיית מחיצה בין ביהכ״נ לבין עזרת נשים‪.‬‬
‫מי שאכל כשהוא אונן ונקבר המת קודם שנתעכל‬ ‫ח״ז סימן ח׳‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫המזון אם צריך לברך‪.‬‬ ‫אם מותר ללמד כתיבה וחשבון אגב לימוד תוחה‬
‫׳‬ ‫מטבע הברכר‪ .‬על מרקחת הנעשה ממיץ ענבים‪.‬‬ ‫בבית כנסת ובית מדרש ובחדרי ת״ת‪.‬‬
‫ח״ג סימן ז׳‪.‬‬ ‫ח״ט לסימנים ט״ו ט״ז‪.‬‬
‫קידש על יין צמוקים ואח״כ בסעודה הביאו יין ^‬
‫אי יאה לנסוע עם רכב לבית הכנסת לתפלד‪ .‬כשיש‬
‫שם‬ ‫אם מברך על היין בפד‪.‬״ג או הטוב והמטיב‪.‬‬
‫חי״ב סימן י״ז‪.‬‬ ‫אפשרות ללכת לשם רגלי‪.‬‬
‫אם מברכיו על מיץ ענביום בפד‪.‬״ג‪■ .‬ח״ג סי׳ ז׳ אות ט׳‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫החניית הרכב במרחק מר! מפתח ביד‪.‬כ״נ‪.‬‬
‫‪ .‬שם‪.‬‬ ‫על יין מבושל אם מברכין בפה״ג‪.‬‬
‫לחם ‪,‬הידוע בודאי שנעשה מקמח הארץ אם יש‬ ‫אם מותר להזיז עמוד התפלה העומד נטוי יותר‬
‫לחתום בברכת המזון על הארץ ועל מזונותיה‪.‬‬ ‫לצד דרום ולד‪.‬עמידו מול אתן הקודש‪ .‬ח״ט סי׳ י״ז פ״ט‪.‬‬
‫חי״א סימן י״ב‪.‬‬ ‫ע״ד אריגת צורות על פרוכת לפני ארון הקודש‬
‫זקן או חולה שמאכלו פחות מכזית פת ואינו צריך‬ ‫ח״ג סימן כ״ד‪.‬‬ ‫שבביהכ״ג‪.‬‬
‫וגם אינו יכול לאכול יותר‪ ,‬באופן שזהו כדי‬ ‫ה״ה סימן ד׳‪.‬‬ ‫חזקת מקומות בבית הכנסת‪.‬‬
‫שבעו‪ ,‬אם מחויב בברהמ״ז‪.‬‬ ‫ח״ד סי׳ כ״ו‪ ,‬וח״ה סימן ג׳‪.‬‬ ‫רם קול בבית הכנסת‪.‬‬
‫חי״א סי׳ י״ג וחי״ב סי׳ כ״ה ל״ח‪.‬‬ ‫אם מותר להשתמש בארון ספרים לעשות מקרשיו ■‬
‫גומע ביצר‪ .‬חיה אי דינה כאוכל שמספיק כזית כדי‬ ‫ה״ז םימן‪.‬ז׳‪.‬‬ ‫דפנות לסוכד‪..‬‬
‫לברך ברכד‪ .‬אחרונד‪ .‬או דינה כמשקה שצריך‬ ‫בקהל בית כנסת שנפרדו חלק מד‪.‬ם ום ‪T‬רו להם‬
‫חי״א סימן כ׳‪.‬‬ ‫רביעית‪.‬‬ ‫מנין במיוחד ונפלו סיכסוכים בדבר הקדשות הקד‪.‬ל‬
‫חולד‪ .‬שהוצרך לפי פקודת הרופא לשתות ביוהכ״פ ‪.‬‬ ‫ח״ד סימן ב׳‪.‬‬
‫פחות משיעור רביעית בכל מעט יותר מכדי שיעור‬ ‫בדברי המג״א דלא שייך איסור נתיצה בביהכ״נ‬
‫אכילת פרם‪ ,‬אם צריך לחזור ולברך לפניד‪ .‬לפני‬ ‫ח״ד סימן י״ב‪.‬‬ ‫אלא דוקא במחובר‪.‬‬
‫רכא‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שד״ת ציץ אליעזר‬
‫שם‪.‬‬ ‫לברך הגומל‪.‬‬ ‫כל שתיה ושתה‪ .‬וכמה פרטי חילוקי דינים בזה‪.‬‬
‫חי״א סימן י״ד‪.‬‬ ‫ברכת הגומל לנוסע באוירון‪.‬‬ ‫חי״ב ■סימן א׳‪.‬‬
‫מנותח שהוציאו ממנו אבר פנימי שהתנדב לשם‬ ‫כשמכניסיס לחולה מזון או מזלים דרך ד‪,‬וור ‪T‬ים‬
‫השתלה בגופו של אחר והבריא אם צריך לברך‬ ‫)אימפוזיא( אם יש לברך לפניהם לאחריהם‪ ,‬ובירור‬
‫ח״י סימן כ״ה פרק כ״ג‪.‬‬ ‫הגומל‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם ברכו על המן במדבר‪.‬‬
‫הנתון במאסר בגלל אי תשלום חוב‪ ,‬וביכלתו‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בדין ברכר‪ .‬בשותה מי מעיינות לרפואה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫לשלמו לכשיוצאאם מברך הגומל‪.‬‬ ‫חצי שיעור אכילה וחצי שיעור שתיה אם מצטרפין‬
‫מי שומםר עצמו בסכנה קרובה על דברי תורה אם‬ ‫שם‪.‬‬ ‫זל״ז לברך אחריהן ברכה אחרונה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫יברך הגומל‪.‬‬ ‫איזה ברכה מברכים על פת שנעשה מאחד מחמשה ‪.‬‬
‫מי ששתה סם המות ונסתכן והרופאים הצילוהו אם‬ ‫ח״ט סימן י״ב‪.‬‬ ‫מיני דגן שגדל בעציץ שאינו נקוב‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫חייב לברך הגומל‪.‬‬ ‫ע״ד מכירת מאכלים לאלה שאוכלים בלא נט״י‬
‫חולה שנתרפא ונשאר אדם טריפה אם צריך או‬ ‫חי״א סימן ל״ד וחי״ב סי׳ ס״ז‪.‬‬ ‫וברכה‪.‬‬
‫ח״י סימן כ״ה פכ״ז‪.‬‬ ‫יכול לברך ברכת הגומל‪.‬‬ ‫ירקות המבושלים עם בשר איזה ברכה יש לברך‪.‬‬
‫חי״א סימן מ״ו‪.‬‬
‫תפלת מנחה ומעריב וק״ש שעל המטה‬ ‫ברכת ברוך שפטרני אי בעי ציבור‪ ,‬ועד אימתי‬
‫ומצות עונה‬ ‫ח״ז םי!מן כ״ג אות ד׳‪.‬‬ ‫אפשר לברכה‪.‬‬
‫! הקונים רהיטים חדעזים בהקפה אם יש לדם לברך‬
‫סידור התיעצות רופאים )קונסוליא( עבור חולה‬
‫שהחיינו או הטוב והמטיב‪ ,‬ואם כן אימתי לברך‬
‫ח״י סימן י״ג‪.‬‬ ‫סמוך למנחה וכדומה‪.‬‬
‫בשעת הקניה או בשעת גמ׳ר תשלום החוב‪.‬‬
‫הנמצא בביהכ״נ שמתפללים ערבית מבעו״י אי מן‬
‫חי״ב סימן י״ט‪.‬‬
‫ההידור להשאר שם עד תפלת ערבית כדי לקרא‬
‫ברכת האילנות אם צריכים לראות לכה״ם ב׳‬
‫עמהם ק״ש‪ ,‬או עדיפא יותר לעזוב הביהכ׳^נ מקודם‬ ‫אילנות מלבלבים‪ ,‬ואם צרכים לצאת דוקא לשדה‪. ,‬‬
‫חי״א‪ .‬סימן ט״ו‪.‬‬
‫יכן אם ‪.‬דוקא ביומא דניסן‪ ,‬ואם אפשר לכרך גם‬
‫הגומרים להתפלל ערבית‪ ,‬ושומעים מציבור אחד‬ ‫בלילה‪ ,‬ואם מברכים גם על אילני סרק דמלבלבי‪,‬‬
‫שמתפללים עוד תפלת המנחה אם מותרים או אפי׳‬ ‫חי״ב סימן כ׳‪.‬‬ ‫ואם נשים ג״כ יש להם לברך‪.‬‬
‫חייבים לענות אחריהם קדושה וכו׳‪.‬‬ ‫היושב בבית ורואה אור ברק מבחוץ ואת הברק‬
‫ח״י סימן ט״ו וחי״א סימן ט״ו‪.‬‬ ‫עצמו בישמים איננו רואה אם יכול לברך ברכת‬
‫אם מותר להפסיק אחר ברכת המפיל לברכת אשר ־‬ ‫חי״ב סי׳ כ״א‪.‬‬ ‫עושה מעשה בראשית‪.‬‬
‫ח״ז סימן כ״ז‪.‬‬ ‫יצר או לצורך דבר אחר‪.‬‬ ‫‪ ,‬בדינא דברכת משנה הבריות ברואה בריות משונות‬
‫ח״י סימן י״ג‪.‬‬ ‫בעילת מצוד‪ .‬לאור הנר‪.‬‬ ‫מזמן לזמן‪ ,‬ובדברי הערוה״ש יהמשנ״ב בזה‪.‬‬
‫לאור‬ ‫מפתיעבמאירי בדינא דלא ישמש‬ ‫ח ‪T‬וש‬ ‫חי״ב סי‪1‬מן כ״ב‪.‬‬
‫חי״ב סימן ע״ג‪.‬‬ ‫הנר‪.‬‬ ‫ברכה על נס הצלת רבים והסמכת ההודאה על כך‬
‫;מלמדי תינוקות ביום וכן בני ישיבות שעוסקים‬ ‫ח״י סימן י׳‪.‬‬ ‫למועד קבוע סמוך‪.‬‬
‫בלילות בד״א ואינם עמלים בתורה בלילות אם יש‬ ‫שם‪.‬‬ ‫גדר אמירת הלל על נס‪.‬‬
‫חי״א סימן י״ח‪.‬‬ ‫■ להם דין ת״ח לענין זמן עונתן‪.‬‬ ‫ח״י סימן י״ב‪.‬‬ ‫ביאור הדין של האומר הלל בכל יום‪.‬‬
‫ח״י סימן י״ג‪.‬‬ ‫■ עוגה לת״ח בימות החול‪.‬‬ ‫בדין ברכת בריך רחמנא סספק ברכה‪.‬‬
‫ח״י סימנים י״א י״ב‪.‬‬
‫הלכות שבת‬
‫שם‪.‬‬ ‫באמירת פסוקי ויברך דוד בכל ספק ברכה‪.‬‬
‫קונטרס עין החשמל בדיני הדלקת החשמל בשבת‬ ‫הברכה על ראיית קברי ישראל •אם צריכים לברכה‬
‫ח״א סימן כ׳‪.‬‬ ‫ויו״ט‪ ,‬מחולק לי״ג פרקיע‬ ‫בתוך ד׳ אמות סמוך להקברים‪ ,‬או בתוך שטח בית‬
‫איסור מוליד בהדלקת אש ביו״ט‪ .‬פרק א׳‪ .‬וח״ג סי׳ ד׳‪.‬‬ ‫הקברות‪ ,‬ובדין אם תאה הקברים דרך חלון בית‪.‬‬
‫פרק ב״‪.‬‬ ‫מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו״ט‪.‬‬ ‫ח״ז סימן מ״ט פ״ט‪.‬‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫הנאת אורד‪ .‬אי מיקרי רק מכשירי אר׳נ‪.‬‬
‫איסור ‪.‬מול ‪ T‬בהדלקת אש ומאור החשמל■ לשיטת‬
‫ברכת הגומל‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫'‬ ‫■‬ ‫■‬ ‫הראב״ד‪.‬‬ ‫בביאור נוסחת ״הגומל לחייבים טובות״‪ .‬חי״ב סי׳ י״ח‪.‬‬
‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫כיבוי וגרם כיבד ביו״ט‪.‬‬ ‫בחיוב ברכת הגומל על ניתוח עין או שבר או‬
‫פרק ף‪.‬‬ ‫החשמל‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫טחורים‪ ,‬וכן בחולה נפש שנתרפא‪.‬‬
‫ר‪,‬‬ ‫פרק‬ ‫י‬ ‫כיבוי החשמל ביו״ט‬ ‫מי שעלול מזומן לזמן לקבל התקף לב או כליות‬
‫הדלקת וכיבוי החשמל בשבת‬ ‫ומרה וכדומה‪ ,‬אם צריך בכל התקף שמקבל ועובר‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שד׳ת ציץ אליעזר‬ ‫רכב‬
‫נושא ג׳‪.‬‬ ‫רחיצה בשבת בסבון ובפתיתין ומל סבון‪.‬‬ ‫פרק ח׳‪ ,‬וח״ג סימן י״ז ובתיקונים שבסוה״פ‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫נתינת סוכר בטה ובחישתו וכן שפיכת מים חמים‬ ‫הערכת השעון האבטומטי מע״ש‪ .‬ב‪ ,‬הערכת וסיבוב‬
‫נושא ד׳‪.‬‬ ‫על הסוכר בשבת‪.‬‬ ‫פרק ט׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫הכפתורים בשבת‪.‬‬
‫בשבת‬ ‫שפיכת המים המתמלאים בארגז הקרח‬ ‫דיבור הטליפון וצלצול פעמון עלעקטרי בשבת‬
‫והוצאת הארגז והחזרתו למקומו‪.‬‬ ‫פרק י׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ויו״ט‬
‫נושא ה׳‪ .‬וח״ו סימן כ״א‪.‬‬ ‫פרק י״א‪.‬‬ ‫הדלקת נר שבת בנר חשמלי‪.‬‬
‫אוכלין ומשקין שנקפאו בשבתי וחזרו ונפשרו‪,‬‬ ‫פרק י״ב‪.‬‬ ‫הדלקת נ ת ת חנוכה בנרות חשמליות‪.‬‬
‫נושא ו׳‪.‬‬ ‫פרק י״ג‪.‬‬ ‫ברכות מאורי האש על מאור החשמל‪.‬‬
‫נושא ד‪.‬‬ ‫שבירת קרח בשבת‪.‬‬ ‫בישול וחימום תבשילין על תנור חשמלי הנדלק‬
‫נושא ח׳‪.‬‬ ‫סכום ההלכות בכ״ח סעיפים‪.‬‬ ‫בשבת ע״י שעון מכווין מע״ש‪.‬‬
‫ח״ח סימן י״ב‪.‬‬ ‫בעצם ההשתמשות במקרר בשבת‪.‬‬ ‫ח״ב סימנים ו׳ ז‪ /‬וח״ג סי׳ י״ח‪ .‬וח״ז סמנים ט״ז־י״ח‪.‬‬
‫ח״ו סימ‪ 1‬ל״ה‪.‬‬ ‫בדינא דפתיחת קופסאות בשבת‪.‬‬ ‫כיור חשמלי העשוי באופן כזה שמיד שפותחים‬
‫אם מותר לפתוח בליל שבת כפתור של שעון‬ ‫הברז להוצי׳א !מים חמים נכנסים מיד בכיור מים‬
‫מעורר כדי שעי״ז יכול השעון לצלצל בשעה‬ ‫צוננים חדשים מצינוי המחובר למי מעין‪ ,‬ויוצא‬
‫ח״ח סימן י״ג‪.‬‬ ‫הקבועה לפנות בוקר‪.‬‬ ‫שע״י הפעולה בשבת בהוצאת המים נכנסים מים‬
‫קונטרס אודות שימוש ברדיו בשבתי‪ .‬ויום טוב‪,‬‬ ‫חדשים בכיור ומתבשלים בשבת‪ ,‬אם מותר להשתמש‬
‫ח״ג סימן ט״ז‪.‬‬ ‫מחולק לשנים עשר פרקים‬ ‫ח״ב סימן י״ח‪.‬‬ ‫בכיור כזה בשבת‪.‬‬
‫מלאכות אסורות הנעשות ע״י יהודים‪ ,‬וגרימת‬ ‫בדבר לבישת כתנות ״דקרון״ בשבת‪ ,‬ובדין מלאכה‬
‫פרק א׳‪.‬‬ ‫עשייתם‪ ,‬או על ידי עכו״ם עבור יהודים‪.‬‬ ‫שנעשית בשבת והולכת לאיבוד אם נכנסת תחת '‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫השמעת קול בכלי שיר‪ ,‬ולא בכלי שיר‪.‬‬ ‫ח״ז סימן ו׳‪.‬‬ ‫סוג מלאכה‪.‬‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫דיבור ונגינה אל תיד המיקרופון‪.‬‬ ‫בירור הלכה בדין הפלגה בספינה בשבת והמסתעף‬
‫פרק ד‪/‬‬ ‫איסור השמעת קול בזמן הזה‪.‬‬ ‫מזה לדין הפלגה באוירון והיציאה ממנו‪ .‬ב‪ .‬בדין‬
‫ההשגחה והפעולות בחדר הפיקוח של בית האולפן‪.‬‬ ‫נסיעה ברכבת בשבת המתנהגת ע״י עכו״ם‪.‬‬
‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫ח״א סימן כ״א‪.‬‬
‫ס ‪T‬ור ההשגחה בחדרי האולפן והמשדר ע״י מומחים‬ ‫קונטרס על הספנות העברית בשבת )בירורים על‬
‫פרק ו׳‪.‬‬ ‫עכו״ם‪.‬‬ ‫ההלכות שנאמרו בזה בספרי שביתת הים( מחולק‬
‫פרק ך‪.‬‬ ‫הערכת שעון ומדשה‪.‬‬ ‫ח״ד סימן ה׳‪.‬‬ ‫לארבעה פרקים‪.‬‬
‫הציפצופים שמשמיעים ברדיו עם התחלת השידור‪.‬‬ ‫בדבר הפלגה בספינת ישראל מע״ש במקום שיצטרכו‬
‫פרק ח׳‪.‬‬ ‫אח״כ לחלל שבת בודאות משום סכנה‪ ,‬ובדבר‬
‫שינויי הזרמים והחום הנגרם ע״י הדיבור והנגינה‬ ‫קניית שביתה ותחומין למעלה מעשרה‪ ,‬ואם יש‬
‫פרק ט׳‪.‬‬ ‫במיקרופון‪.‬‬ ‫סרק א׳‪.‬‬ ‫בהולכת ‪:‬ספינה משום עקירה והנחה‪.‬‬
‫פרק י׳‪.‬‬ ‫שידור תקליטים‪.‬‬ ‫הפלגה לארץ ישראל אפילו לטיול אי נחשב לדבר־‬
‫פרק י״א‪.‬‬ ‫אוושא מילתא ועובדין דחול‪.‬‬ ‫מצוה‪ .‬ב‪ .‬מצות העליה לא״י במגביל למצות הישיבה‪.‬‬
‫פרק י״ב‪.‬‬ ‫הקשבה לשידורים מתוך המקלט‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ביאור !סונית הגמ׳ בגיטין דדיקונה שדרי בסוריא‬
‫קונטרס אודות שמירת השבת במשטרה מחולק‬ ‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫כקונה בפרוארי ירושלים‪.‬‬
‫ח״ד סימן ד;‬ ‫לשמונה פרקים‪.‬‬ ‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫איסור לפני עור בספק מכשול‪.‬‬
‫פרק א׳‪.‬‬ ‫שימוש בטלפון בתחנת המשטרה‪.‬‬ ‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫לפני עור במקום שיש לתלות שלא יעבור‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫הנסיעה במכונית למקום הריב אי הגניבה‪.‬‬ ‫נסיעה בשבת באנידי ישראלית שמלחיה יהודים‪.‬‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫הנטיעה בחזרה ממקום הריב או השוד‪.‬‬ ‫ח״ה סימן ז׳‪ .‬ובהקדמה‪.‬‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫מכוניות משטרה ניידות‪.‬‬ ‫בהפעלת מכונת חרשים בשבת‪.‬‬
‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫כתיבת רפורטים של מעשה העבירות‪.‬‬ ‫ח״ו סי׳ ו׳ ובמלואים י״ד סעיפי הלכדי‪ .‬וח״ז סי׳ י״א‪.‬‬
‫פרק ו׳‪ ,‬וחי״א סימן ל״ג‪.‬‬ ‫מאסר בשבת‪.‬‬ ‫קונטרס בירור הלכדי בדין עשיית גל ‪T‬ה לבן וקרח‬
‫פרק ד‪.‬‬ ‫מלחמה במסתננים‪.‬‬ ‫והקרשת מאכלים ומשקים והפשרתן בשבת ויו״ט‬
‫פרק ח׳‪.‬‬ ‫היתר חילול שבת במקום ספק פיקוח נפש‪.‬‬ ‫ח״ו סימן ל״ד‪.‬‬ ‫מחולק לשמונה נושאים‪.‬‬
‫אם מותר להשתמש ברם־קול בשבת כשהוכן על‬ ‫אם מותר להכניס מים בתוך מקרר חשמלי בשבת‬
‫ח״ד סימן כ״ו‪.‬‬ ‫כל פרטיו מע״ש‪.‬‬ ‫שיעשה קרח‪ .‬נושא א׳‪ .‬וח״ח סי׳ י״ב וח״ט סי׳ כ״ח‪.‬‬
‫אם מותר שהממטרות תהיינה בפעולתן בשבת על‬ ‫וחי״ב סימן ל״ד‪.‬‬
‫ח״ד סי׳ ל״א‪ ,‬וח״ה סי׳ ף‪.‬‬ ‫שי כוון מערב שבת‪.‬‬ ‫עשיית גליחה לבן וקרח והקרשת מאכלים ומשקים‬
‫בדין טלטול ביצים הנולדים בשבת ויו״ט‪ .‬ח״ה סי׳ ח׳‪.‬‬ ‫נושא ב׳‪ .‬יח״ט סי׳ י״ז פ ^‪.‬‬ ‫והפשרתן בשבת ויו״ט‪.‬‬
‫רכג‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫קונטרס בירור הלכה בדין חליבה בשבת מחולק‬ ‫»ם מותר לסגור מפתחות החשמל בשבת בשעה‬
‫ח״ב סימן ג׳‪.‬‬ ‫לחמשה פרקים‪.‬‬ ‫שהחשמל מנותק ובד־ן טלטול מוקצה במחובר‪.‬‬
‫בירור שיטת הסוברים דחיוב חולב מדאורייתא‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬וח״ו סי׳ ה‪ /‬ח״ט סי׳ כ״ג וחי״א סי׳ י׳‪.‬‬
‫פרק א׳‪.‬‬ ‫אם מותר להוציא בשבח המסננת הנתונה בקערת‬
‫בירור שיטת הסוברים דחיוב חולב אינו אלא‬ ‫המים לנקותה מסתימתה ואח״ב להחזירה למקומה‪,‬‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫מדרבנן‪.‬‬ ‫וכן א□ אין אסור מוקצה בטלטול הזבל שבה‪ ,‬ואם‬
‫בירור שיטת השו״ע בדין חליבה בשבת אם הוא‬ ‫יש לדקדק בכלל להוציא המסננת מע״ש משום‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫מדאורייתא או רק מדרבנן‬ ‫ח״ז סימנים י״ב־י׳׳ד‪.‬‬ ‫חששא דבורר בשפיכה דרך בה‪.‬‬
‫באיסור דאו׳‬ ‫‪t‬‬ ‫דין במקום צערא ומצוה וכלאחר‬ ‫בדין העמדת תבשילין מע״ש על הפטפוט ע״י‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫ובאיסור דרבנן‪.‬‬ ‫הפסקת טס של ברזל או חתיכת אזבסט‪.‬‬
‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫בהיתר חליבה לאיבוד‪.‬‬ ‫ח״ז סימן ‪0‬׳‪ v‬וסי׳ י״ז‪.‬‬
‫ח״ג סימן ט׳‬ ‫מלחמת הגנה והתקפה בשבת‪.‬‬ ‫בדין כיסוי קדרה העומדת על האש בשבת ונתבשלה‬
‫]ובשניות בה״מ ח״ב שער י׳[‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫כל צרכה‪.‬‬
‫דין מפה וחאק של ניילון לענין כביסה בשבת‪.‬‬ ‫אם מותר להעמיד מע״ש מיהם חשמל עם תה‬
‫ח״ה סימן י׳‪.‬‬ ‫עבור קהל בהכ״נ אשר החשמל שבו מתכבה עפ״י‬
‫השתמשות בזכוכית שנפלה ממשקפיים ודין החזרתה‬ ‫שעון בחצות וחוזר ומדליק בבקר והמים חוזרים‬
‫ח״ט סימן כ״ח‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫בשבת‪.‬‬ ‫ומתחממים‪ .‬ולענין חימום התבשילים בכגון זה על‬
‫אם מותר לטלטל בשבת שעון לאחר שעמד מהילוכו‬ ‫תנרר חשמלי באופן שבשבת בשעה קבועה יודלק '‬
‫ח״ט סימן כ׳‪.‬‬ ‫התנור מאליו ויחמם את התבשילים שהועמדו עליו‬
‫ח״ט סימן כ׳‬ ‫בדין טלטול שעון ברה״ר‬ ‫מקודם בע״ש או בשבת עצמו ע״י נכרי‪.‬‬
‫תי׳׳א סימן כ״ח‪.‬‬ ‫בהנ״ל ודין שעון כים בזה‪.‬‬ ‫ח״ז סימנים ט״ז־י״ח וחי״ב סי׳ צ״ב‪.‬‬
‫אם מותר לשאת שעון המתמלא ונערך מאליו באופן‬ ‫אודות שימוש בשבת במים שמתתממים מדודי‬
‫ח״ט סי׳ כ׳‬ ‫אוטומטי אגב טלטול נשיאתו‬ ‫ח״ז סי׳ י״ט ובמפתחות‪ .‬וח״ח סי׳ י״ד‪.‬‬ ‫שמש‪.‬‬
‫בירור איסור הפעלת טרנזיסטור בשבת ויו״ט‪.‬‬ ‫אם מותר לקבל משרה בתחנת מכבי אש שנזעקים‬
‫ח״ט סימן כ״א‬ ‫לכיבוי דליקות גם בשבת ואשר לא בכל המקרים‬
‫‪ .‬אם מותר לרסס את הבית בשבת בפליט או בנוזל‬ ‫ח״ז סימן כ׳‪.‬‬ ‫יש פקוח נפש‪.‬‬
‫ח״ט סימן כ״ב‪.‬‬ ‫חריף אחר‪.‬‬ ‫אם בית דין או רבנות רשאי לתת יד לנתינת היתר‬
‫שעון מעורר שמחברים אותו באמצעות חוט‪/‬או‬ ‫ופיקוח מצידם לעבודות בשבת בשבות וע״י נכרים‬
‫שאלטער חשמלי שיכבה האור בשבת בשעה ידועה‬ ‫בכדי למנוע עי״כ שלא יעשו בעצמם מלאכות דאו׳‬
‫ח״ט סי׳ כ״ד‬ ‫אם מותר בטלטול לאחר הכיבוי‪.‬‬ ‫ח״ז סימן כ״ב‪.‬‬
‫בשבת באופן‬ ‫ע״ד ההסקה המרכזית הפועלת‬ ‫פלטה חשמלית של שבת אם דינה כקטומה‪.‬‬
‫אוטומטי ונדלקת וכבה כמה פעמים במשך השבת‪,‬‬ ‫ח״ח סימן כ״ו‪.‬‬
‫זכשכבה המים מתקררים וכשחוזרת ונדלקת המים‬ ‫את הנביא‬ ‫מהארון‬ ‫אם מותר לחפש ולהוציא‬
‫מתחממים בחזרה ומתבשלים‪ ,‬אם אין לחוש לאיסורא‬ ‫■‬ ‫שצריכים לקרות בו הגם שזה כרוך בהצרכת הוצאת‬
‫חי״ב סימן ל״א‪.‬‬ ‫מפמה חששות שמתעוררות בזה‪.‬‬ ‫והסרת יתר ספרי הנביאים כדי למצוא הנביא הדרועז‬
‫אם שכחו לטרוף מע״ש ביצים לתוך מרק מבר‪2‬זל‬ ‫חי״ב סימן ל׳׳ה‪.‬‬ ‫והאם אין בזה איסור בורר‪.‬‬
‫וקר של סלק או עגבניות‪ ,‬אם מותר לטורפם בשבת‪^ .‬‬ ‫בירור גדר איסור בורל ובמיוחד בשאר דברים ח ת ■‬
‫חי״ב סימן ל״ב‪.‬‬ ‫מאוכלין ככלי מתוך כלי וספר מתוך ספרים ופחקא‬
‫אם מותר לכתחילה לטרוף ביצה בשבת כדי לתתה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מתוך פתקאות וכדומה‪.‬‬
‫לתוך דייסא דלילה עבור תינוק או לתוך כוס קפח‪ .‬שם‬ ‫אם מותר בע״ש לשים קומקום מים על פלפה ■‬
‫אם מותר להחליף בעזבת ציפית עליונה שע״ג‬ ‫חשמלית כבויה שהשעון של שבת יפעיל אותה "‬
‫חי״ב סימן ל״ו‪.‬‬ ‫י‬ ‫הכר‪.‬‬ ‫חי״ב סימן צ״‪.!4‬‬ ‫באמצע הלילה‪.‬‬
‫בירור דין אמירה לעכו״ם במקום מצוה‪ ,‬ובאמירה‬ ‫מי שנכבה הגז שלו בשבת אם מותר להעביר‬
‫חי״ב סימן מ״ב‪.‬‬ ‫מע״ש‪.‬‬ ‫׳‬ ‫תבשילו בעודנו חם על הפלטה של שבת שאצל‬
‫בירור שיטת הרמב״ם בהיתר יציאה עם תפילין‬ ‫‪ .‬ש*‬ ‫‪.‬‬ ‫שכנו‪.‬‬
‫ערב שבת עם חשיכה )דרשה לבר מצוה(‬ ‫׳‬ ‫‪ ,‬אודות ההשתמשות בפריז׳ידד בשבת דו״ט‪.‬‬
‫ח״ד סימן א׳ וח״ה סימן ט׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫חי״ב סימן צ״ב‪.‬‬ ‫י ־‬
‫השומעים ברכו מציבור שמתפללים ערבית של שבת‬ ‫‪:‬‬ ‫ע״ד עשיית מי סודה בשבת ע״י הסיפולוקס‪.‬‬
‫ועונים אחריהם‪ ,‬אם מותר להם לאחר מיכן להתפלל‬ ‫ח״ן ׳סימן כ״ד‪.‬‬ ‫י‬ ‫’• ■‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רכד‬
‫ח״ז סימן ב׳ לש״א או״ה‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫עוד תפלת מנחה של חול בהיות ועגיית ברכו‬
‫ברכת מעין שבע בליל שבת אם יש לכרוע בה‪ ,‬ואם‬ ‫נחשבת בקבלת שבת‪ ,‬ואת״ל שמותר‪ ,‬אם מותר לד&‬
‫אומרים אותה כבית אבל וחתנים‪.‬‬ ‫להתפלל התפלה באותו מקום שציבור כבר קיבל‬
‫ח״ז סימן כ״ג‪ .‬ויעוין גם בספרי א״י סימן ס״א‪.‬‬ ‫ח״י סימן ט״ו‪.‬‬ ‫עליהם בו את השבת‪.‬‬
‫אם מותר להיות ער בליל ש״ק לעסוק בתורה‪.‬‬ ‫אם ישנה עצה שהנשים תוכלנה לנסוע מבעו״י אל‬
‫ח״ז סימן כ״ג‪.‬‬ ‫הכוה״ט לקבלת שבת או לתפלת יו״ט לאחר שברכו‬
‫אבל תוך ז׳ אם יכול וצריך לברד על הבשמים‬ ‫ח״י סימן י״ט וחי״א סימנים כ״א כ״ב‪.‬‬ ‫על הנרות‪, .‬‬
‫ח״ז סימן כ״ג‪.‬‬ ‫בהבדלה של מוצאי שבת קודש‪.‬‬ ‫אשתו‬ ‫‪t‬‬ ‫אם יש מקים לחייב את הבעל לעמוד על‬
‫מדוע אין מברכין על אכילה ותענוג שבת‪.‬‬ ‫בשעה שמברכת על נרות־שבת כדי לצאת ידי‬
‫חי״א סימנים כ״א כ״ב‪.‬‬ ‫חי״א שם וחי״ב סימן כ״ז‪.‬‬ ‫הברכה‪.‬‬
‫בדין מצות ענג שבת ומצות שמחת יו״ט‪.‬‬ ‫בירור חיובא דקידושא רבא בשבת ויו״ט‪ .‬ח״ו סימן ז‪.‬׳‬
‫ח״ז סימנים כ״ד כ״ה ובמפתחות‬ ‫כוסות־נייר אם כשרים לקידוש והבדלה‪ .‬חי״ב סי׳ כ״ג‪.‬‬
‫בדינא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת‬ ‫בדין קידוש במקום סעודה ובהשיעור של הצרכת‬
‫ח״א סימן י״ב‪.‬‬ ‫ויו״ט‪.‬‬ ‫אכילה לאלתר‪ ,‬ובהיכא שאוכל באותו מקום‪.‬‬
‫אודות מנהג בני אשכנז לומר בשבת השיר של‬ ‫חי״א סימן כ״ה‪.‬‬
‫חי״ב סימן כ״ח‬ ‫יום רק לאחר תפלת מוסף‪.‬‬ ‫אם שתיית יין של הקידוש יכול להחשב עי״כ‬
‫קריאת הגדה בשבת יחידי לאור הנר‪ .‬ובלימוד‬ ‫כקידוש במקום סעודה גם להיוצאים בזה‪.‬‬
‫לאור שאר נרות חוץ משמן ובעושה היכרא‪.‬‬ ‫חי״ב סימן נ״ד‪.‬‬
‫ח״ז סימן כ״ז‪.‬‬ ‫אם אפשר לצרף ללחם משנה לחם שאול שמחזירו‬
‫שכר שבת לצורך דבר מצוה שהוא לצורך שבת‪.‬‬ ‫אח״כ לבעליו בשלימות‪ .‬ודין צירוף פת עפו״ם‪.‬‬
‫ח״ז סימן כ״ח‪.‬‬ ‫חי״א סימן כ״ג זחי״ב סימן כ״י וסי׳ ל״ז‪.‬‬
‫בעשיית עניבה ע״ג קשר בגלילת הס״ת בשבת‪.‬‬ ‫בצירוף מצה ללח״מ בער״ם שחל להיות בשבת‪. .‬‬
‫ח״ן סימן כ״ט‪.‬‬ ‫וכן לצרף בפסח ללח״מ מצה שאינה שמורה למי‬
‫ה״ז סימן ל׳‪.‬‬ ‫אודות רכיבה על אופניים בשבת‪.‬‬ ‫חי״א שם‪.‬‬ ‫שאוכל שמורה‪.‬‬
‫אודות סיכה במשחה וניקוי שיניים במשחת שיניים‬ ‫מצות ‘מכונה שמעשה פרידתן זמ״ז נעשות לאחר‬
‫ח״ז סי׳ ל׳‪ ,‬זח״ח סי׳ ט״ו פי״ד‪.‬‬ ‫בשבת‪.‬‬ ‫האפיה עם צאתן מהתנור אם כשירות ללחם משנה‪.‬‬
‫בתפלת אבל לפני התיבה במנחה בע״ש ובשבת‪.‬‬ ‫חי״א סימנים כ״ד כ״ה‪ ,‬וחי״ב !סימניס כ״ה כ״ו‪.‬‬
‫ח״ז סי׳ מ״ט פ״י‪ .‬מעוין נם בספרי א״י סי׳ מ״ח‬ ‫שינויי !מבטאים בעשיית קדוש באופן עראי‪.‬‬
‫ובמפתחות‪.‬‬ ‫ח״ז סימן כ״ח‪.‬‬
‫אם אפשר להבדיל במוצש״ק על משקים של ‪n s p‬‬ ‫מי שאסור כל השבת באכילה ושתיית יין וכל חמר‬
‫ח״ח סימן ט״ז‪.‬‬ ‫טה וחלב ומשקה פירות‪.‬‬ ‫חי״ב סי׳ כ״ד‬ ‫מדינה אם מחויב בקידוש היום‪.‬‬
‫שהן‬ ‫בשנה‬ ‫וקדושים‬ ‫בקריאת הפטרות אחרי‬ ‫חולים שגמרו לאכול עוד מבעו״י ואסורים בשתיית‬
‫חי״א !סימן ל״א‪.‬‬ ‫נפרדות‪.‬‬ ‫יין‪ ,‬אם‪ .‬המקדש בביה״ח יכול לקדש על הכוס‬
‫אם מותר לנסוע במוצש״ק עם נהג שברור שלא‬ ‫עבורם הגם שהוא בעצמו אינו מכוון לצאת בזה‬
‫הבדיל כלל‪ .‬וגדר חיוב ההבדלה‪ ,‬ואיסור מסייע‪,‬‬ ‫ג״ב שי קשוש והגם שאין גם מי שישתה רביעית‪ .‬שם‬
‫וע״ד מכירת אוכלים לכאלה שאוכלים בלא נט״י‬ ‫שיטה חדשה באו״ז בחיוב הקידוש בערבי שבתות‬
‫חי״א סימן ל״ד‪ .‬וחי״ב סימן ל״ח‪.‬‬ ‫וברכה‪,‬‬ ‫שם‬ ‫‘דו״ט‪.‬‬
‫מי שאינו שומר שבת^אם יש עליי חיוב הבדלה‪ .‬שם‪.‬‬ ‫ח״ז סי׳ א‪.‬‬ ‫בדין עליה לקטן בין ז׳ עולים‪.‬‬
‫אם יוצאים יד״ח הבדלה במוצש״ק באמירת שבוע‬ ‫קריאת ס״ת בשבת אם הוא דאורייתא‪ .‬שם סוף ענף ט׳‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬וכן בדינא דקשוש אם יוצאים מה״ת באמירת‬ ‫אם יש לדחות מילה בזמנה שחלה בשבת כאשר‬
‫חי״ב סי' ל״ז‪.‬‬ ‫שבתא טבא וכיוצא בזה‪.‬‬ ‫בעקבתה תגרם חילול שבת על ידי בעל הברית‬
‫ח״ב!סימן כ״ט‪.‬‬ ‫בגדר חיוב הבערה בשבת‪.‬‬ ‫ח״ו סימן ג׳‪.‬‬ ‫והמזומנים‪.‬‬
‫וה״ג סימן ו׳ או״ה ובמלואים‪.‬‬ ‫אם אפשר לקרוא בשבת ברכות ופסוקי המפטיר‬
‫שיאה בשבת במוך באו״מ ששמה לבדיקת הפסק‬ ‫וברכות וקריאת ההפטרה פעמיים לשני ברי־מצוה‪.‬‬
‫ח״י סימן י״ג‪.‬‬ ‫טהרה‪ ,‬וכדומה‪.‬‬ ‫ח״ו סימן ל״ו‪.‬‬
‫אם אפשר להקדים אמירת ובא לציון וקריאת‬ ‫ח׳ ‪ y‬סי׳ ל״ז‪ ,‬ובמלואים‪,‬‬ ‫בתענית בשבת‪.‬‬
‫התורה במנחה בשבת לפני הגעת זמן תפלת‬ ‫וח״ז סי׳ כ״ד כ״ה‪.‬‬
‫ח״י סימן כ׳‪.‬‬ ‫המנחה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בשטיפת פירות בשבת‪.‬‬
‫בשבת‬ ‫וללמוד‬ ‫אם מותר לבעל מגיה לקרוא‬ ‫אם ראוי להחליף בשבת גם מנעלים‪.‬‬
‫רכה‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫כשנעשה בר־מצוה באותו שבוע‪ ,‬וביאור עצם דין‬ ‫בכתבים ובעלי הגהות שרגיל להגיה אותם בימות‬
‫עליה לקטן בין ז׳ עולין ובמיוחד בזה״ז שהחזן‬ ‫ח״י סימן כ״א‪.‬‬ ‫החול‪.‬‬
‫הוא הקורא הפרשה‪ .‬מחולק לשלש עשרה ענפים‪.‬‬ ‫בדין חבישת מגבעת בעלת שולים רחבים בשבת‪.‬‬
‫ח״ז סימן א׳‪.‬‬ ‫ח״י וסימן כ״ג‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בדין אם נמצא טעות במפטיר של ס״ת שני‪.‬‬ ‫בנשיאת כובע גשמים בשבת ויציאה בו למקום‬
‫ח״י סימן כ״ח‪.‬‬ ‫בקריאת פרשת פרה אם היא מה״ת‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫שאין עירוב‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫קטן אם קנרא בתורה‪.‬‬ ‫ח״י סימן כ״ד‪.‬‬ ‫בדין פציחת בטנים בשבת‪.‬‬
‫עוגה שכתוב עליה אותיות לענין שבירתה בשבת‪.‬‬
‫הלכות פסח‬
‫חי״א סימן כ׳‪,‬‬
‫דרך הגעלת כלי פלאסטיקד‪ .‬ניילון וכיו״ב לפסח‪.‬‬ ‫חילוק בין ישראל העושה איסור בשבת בידים לבין‬
‫ר‪.‬‬ ‫ח״ד סיומן‬ ‫־‬ ‫עושה ממילא לענין המתנת בכדי שיעשה במוצש״ק‪.‬‬
‫בדין שיניים תותבות לפסח ולב״ח ודרך הגעלתן‪.‬‬ ‫חי״א סימן כ״ ב‪.‬‬
‫ח״ט סימן כ״ה‪.‬‬ ‫סאמובאר גדול עם מים העומד על הכירה בשבת‬
‫בלי פייערקס ודורלקס אם מותר להשתמש בהם‬ ‫ובמשך ליל שבת מתרוקן מחלק גדול ממימיו עד‬
‫ח״ח סימן כ׳ וח״ט סימן כ״ו‪.‬‬ ‫לפסח בלי הגעלה‪.‬‬ ‫שנהיה קשה למשוך המים מתוכו‪ ,‬אם מותר לקחת‬
‫לקיחת תרופות בפסח שיש בהם תערובת חמץ‬ ‫קומקום קטן להשימו על הטס ולשפוך המים מן‬
‫לחולה שאיב״ס‪ .‬ובבליעת כמוסות מחומר ג׳לטינה‪.‬‬ ‫חי״א סימן כ״ז‪.‬‬ ‫הקומקום הגדול לתוכו‪.‬‬
‫ח״י סי׳ כ״ה פ״כ‪.‬‬ ‫אם מותר לקרוע בשבת מגליל נייר־טואלטי‬
‫בהא דרובא דאינשי שוהים בליל הסדר בין שתית‬ ‫שמחובר בחיבור גמור או בחיבור מודלדל לצורך‬
‫בום ראשון לשני יותר משעה וחומש ואפ״ה אין‬ ‫חי״א סימן ל׳‪.‬‬ ‫קינוח‪ ,‬ובגדר מלאכת קורע‪.‬‬
‫נוהגין לברך ברכה אחרונה אחרי כוס ראשון‪.‬‬ ‫באיסור אמירה לעכו״ם בטלטול מוקצה‪ .‬חי״א סי׳ ל״ב‪.‬‬
‫חי״ב סימן א׳‪.‬‬ ‫אמיח־י לעכו״ם כדי שלא יכשל בעצמו בטלטול‬
‫חולה שישב״ ם ואמרו הרופאים שאם יאכל הכזית‬ ‫שם‪.‬‬ ‫המוקצה‪.‬‬
‫מצה בליל הסדר יסתכן‪ ,‬והוא לא שמע ואכל‪,‬‬ ‫אמירה לעכו״ם בהוצאה מרה״י לרה״י דרך רה״ר‪.‬‬
‫ולשעה או שחים סר ממנו החולי אם מחויב לאכול‬ ‫חי״א סימן ע״ז‪.‬‬
‫מחדש כזית מצה לצאת ‪r‬״ ‪ ,n‬ובירור אם כשאוכל‬ ‫טלטול מת בשבת כשהוא רשע מפורסם‪ ,‬ובדין‬
‫כשעת חוליו אם יברך על אכילתו‪ ,‬ומה הדין אפילו‬ ‫התעסקות בקבורת אדם רשע ומוכר נו״ט‪ .‬חי״א סי ל״ה‪.‬‬
‫כשאין בו סכנה אלא שהאכילה מזקת לו‪ .‬חי״ב סי׳ מ״ג‪.‬‬ ‫ע״ד הכנת ביצים ובצלים קצוצים מעורבים עם‬
‫ראיה מקורית למנהג הנחת פתיתין בבדיקת חמץ‪.‬‬ ‫שמן בשבת‪ ,‬וכן כבד ודג מלוח עם בצלים‪ ,‬ובדין‬
‫ח״ט סי׳ י״ז פ״ט‪.‬‬ ‫חי״א סימן ל״ו‪.‬‬ ‫לישה שלא בגדולי קרקע‪.‬‬
‫בדין מצות ביעור חמץ ואיסורי הנאה העומדים‬ ‫ע״ג כירה‬ ‫אודות כ׳ קדירות שהעמידום זע״ז‬
‫ה״ב סימן ט׳‪ .‬וח״ג סימן י״ב‪.‬‬ ‫להתבער‪.‬‬ ‫גרו״ק מע״ש אם מותר בשבת כשמוציא את‬
‫ישוב דברי הריב״ש באיסור קניית חמץ בפסח‬ ‫חי״ב סי׳ כ״ט‪.‬‬ ‫התחתונה להשים את העליונה למטה‪.‬‬
‫ח״ג סי׳ ח‪.‬׳‬ ‫ממעותיו של עכו״ם עבור העכו״ם‪.‬‬ ‫אם מותר בשעת הצורך להסיר מעל השלחנות‬
‫בעשה דאכילת מצה ואי דוחה הל״ת דחדש‪.‬‬ ‫בליל שבת או ביומו את מנורות השבת עם הטסים‬
‫חי״א סימן מ״ד‪.‬‬ ‫שעומדים עליהם לאחר שיכבו על ידי שישימו‬
‫ח״ה סימן י״א‪.‬‬ ‫בחיוב אמירת ג׳ דברים בפסח‪.‬‬ ‫מע״ש על הטסים לחמים או סידורים וכדומה‪.‬‬
‫במצות אכילת מצה כל שבעה‪ ,‬ואם סוחר לברד‪,‬‬ ‫חי״ב סימן ל׳‪.‬‬
‫ודין המברך בי״ד באייר‪ .‬ב‪ .‬אין כל מקום לחומרא‬
‫ראש חדש רד' פרשיות‬
‫שלא לאכול מצה בשאר ימי הפסח גלל חששות‬
‫ח״י סימן כ״ז‪.‬‬ ‫שאין להם כל יסוד בהלכה‪.‬‬ ‫חי״א סימן ע״ז‪.‬‬ ‫בד״נא דזמן קידוש לבנה‪.‬‬
‫המחמיר על עצמו מלאכול מצה שרויה אם מותר‬ ‫פחותים מבני עשרים בחיוב נתינת מחצית השקל‬
‫חי״ב סי׳ נ״ג‪.‬‬ ‫כהבשר והרוטב שהתבשל עם זה‪.‬‬ ‫ותפלת המוספים‪ ,‬אם אפשר לד& לשמש ש״ץ‬
‫חי״א סימן א׳‪.‬‬ ‫למוספים‪ ,‬ואם ישנם בכלל ערבות‪.‬‬
‫הלכות ^ום טוב‬
‫נשים אי חייבות בתפלת המוספים של ר״ח ושבת‬
‫בירור איסור כיבור תנור הגאז ביו״ט ע״י סגירת‬ ‫שם‪,‬‬ ‫ויו״ט‪.‬‬
‫ח״ו סימנים ח׳ ט׳‪.‬‬ ‫ברז מיכל הגאז‪.‬‬ ‫קונטרס ארוך בדין אם מותר לקרוא לקטן למפטיר‬
‫הדלקת נרות־נשפד‪ .‬ביו״ט ונר הבדלה כשחל יו״ט‬ ‫דמוספים דר״ח יו״ט חנוכה וכן אם מותר לקרותו‬
‫ח״ו סימן י׳‪ ,‬וח״ז סי׳ ל״ב‪.‬‬ ‫במוצש״ק‪.‬‬ ‫למפטיר דד׳ פרשיות ובמיוחד לפרשת זכור‪ ,‬ובמיוחד‬
‫מפתחות לי״ב וזלקי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רכו‬
‫אם גם בת״ב ישנו הדין של הצרכת אכילה או‬ ‫הדלקת גפרור או סיגריה ביו״ט ע״י קירוב לראש‬
‫‪.‬־ שם‪,‬‬ ‫שתיה פחות מכשיעור‪.‬‬ ‫ח״ז סימן כ״ז‪.‬‬ ‫זכוכית של מנורת נפש בוערת‪.‬‬
‫בקיחת תרופות בת״ב ושאר תעניות לחושאב״ס‬ ‫בירור ארור אודות הזכרת נשמות ונדרי צדקה‬
‫סימן כ״ה פכ״ב‪.‬‬ ‫ולמיחושים קשים‪.‬‬ ‫עבור המתים בשבתות וימים טובים ויוהכ״ס‪ ,‬ועניו‬
‫היציאה מביהכ״ג בשעת ההזכרה בימים טובים‬
‫תעניות‬ ‫חי״ב סימן ל״ט‪.‬‬ ‫ויוה״ב למי שיש לו הורים בחיים‪.‬‬
‫אודות תקיעה בשופרות וחצוצרות בעת צרה וע״י‬ ‫אם יש חיוב הנהגת יו״ט שני באילת ובמקומות‬
‫הכותל המערבי‪ ,‬וביאור דין בחצוצחת בגבולין ‪,‬‬ ‫ישוב החדשים בארץ ישראל‪. .‬א‪ .‬בירור שיטת‬
‫ובזה״ז שליכא חצוצרות של תורה וגם לא כהגים‬ ‫הרמב״ם‪ .‬ב‪ .‬בירור שיטת הריטב״א ודעימיה‪.‬‬
‫חי״א סימן ט״ז‪.‬‬ ‫מיוחסים‪.‬‬ ‫ח״ג סימן כ״ג‪.‬‬ ‫ג‪ .‬דין אילת‪.‬‬
‫גדרי סעודות שיכולים משום כך ללוות תעניתו‪.‬‬ ‫ביו״ט‬ ‫אצלו‬ ‫לאכסן‬ ‫אם מותר לבעל אכסניא‬
‫ח״י סימן ל״ב‪.‬‬ ‫שבח‬ ‫מחלל‬ ‫יהודי‬ ‫מבושלים‬ ‫לאכילה ושתיה‬
‫בפרהסיא‪ ,‬ואם המחלל שבת מותר מיהת לבשל‬
‫הלכות ראש השנה‬
‫ח״ח סימנים י״ז־כ׳‪.‬‬ ‫בעצמו ביו״ט‪.‬‬
‫מצות תקיעת שופר בחדש אלול אם הותקן רק‬ ‫בן א׳׳י שנסע לחו״ל עם אשתו וב״ב לתקופה של‬
‫על ציבור‪ ,‬או גם על יחיד המתפלל בביתו‪.‬‬ ‫שנתיים מה דינו ביו״ט שני של גליות‪ .‬ח״ט סימן ל׳‪.‬‬
‫חי״ב סימן מ״ח‪.‬‬ ‫בן חו״ל שהגיע לא״י באמצע יו״ט שני של גליות‬
‫בדין תקיעת ושמיעת קול שופר‪ ,‬ודין ח״ע וחב״ח‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם עליו להמשיך בקדושת היום‪.‬‬
‫ח ״ג סימן י״ך‪.‬‬ ‫ועוד‪.‬‬ ‫חי״א סימן ע״ז‪.‬‬ ‫בדין יקגה״ז מעומד‪.‬‬
‫שמיעת שופר באמצעות רם קול טליפון או רדיו‪.‬‬ ‫ש״ץ שאחר שגמר הקדושה של מוסף ביו״ט דילג‬
‫ח״ח סימן י״א‪.‬‬ ‫לדור ודור והתחיל במהירות אתה בחרתנו‪ ,‬אם‬
‫‪... . .‬‬ ‫בטעימה בר״ה לפני תקיעת טופר‪.‬‬ ‫חי״ב סי׳ י׳‪.‬‬ ‫מחזירין אותו לראש‪ ,‬או רק לדור ודור‪.‬‬
‫ח״ו סי׳ ז׳‪ ,‬וח״ז סי׳ ל״ב‪ ,‬וח״ח סי׳ כ״א ובמלואים‪.‬‬ ‫ואינם‬ ‫מסוכנים‬ ‫אודות ביצוע ניתוחים שא״נם‬
‫טעם למנהג לכסות בר״ה השופר בשעת הברכה ‪,‬‬ ‫דחופים‪ ,‬ובן קיחת מנות דם דרך הוורידים‪ ,‬בערבי‬
‫ח״ז סימן כ״ז‪.‬‬ ‫ואם ראוי מיהת לאוחזו בידו‪.‬‬ ‫חי״ב סימן מ״ו‪.‬‬ ‫ימים טובים‪.‬‬
‫ביאור בטעם פסול קרן של פרה לתק״ש‪ .‬ח״ט סימן כ״ח‪.‬‬
‫חול הפועד‬
‫בדין אם טעה בליל ר״ה ולא אמר המלך הקדוש‬
‫ח״ט סימן כ״ט וח״י סי׳ כ״ח‪.‬‬ ‫אם מחזירים אותו‪.‬‬ ‫ח״ח סי׳ ס״ו פי״ג‬ ‫באיסור ציחצוח נעלים בחוה״בי‪.‬‬
‫אם מותר לענות ב״ה וב״ש בקידוש ששומעים‬ ‫ובמלואים שבסוה״ס‪.‬‬
‫ויוצאים יד״ח או בברכת שופר וכל כיו״ב מברכות‬ ‫הקורע בחוה״מ על או״א אם יש להחליף הבגדים‪,‬‬
‫חי״א סי!מן י׳ וחי״ב סימן כ״ה‪.‬‬ ‫חובה‪.‬‬ ‫ח״ה סי׳ ה׳‪.‬‬ ‫ואם החליף האם צריך לקרוע שנית‪.‬‬
‫מי שהוצרך לצרכיו בין התקיעות אם מותר וצריך‬ ‫ח״ה סימן י״א‪.‬‬ ‫בירור דין כתיבת פרוזבול במועד‪.‬‬
‫לברך ברכת אשר יצר‪ ,‬וישוב דברי תה״ד שמובא‬
‫ד׳ צומות‬
‫חי״א סימן מ״ה‪.‬‬ ‫בלקט יושר ה׳ ר״ה‪.‬‬
‫יחיד העומד בתפלת לחש בימים נוראים באמצע ‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫אם נוהג איסור תספורת בעשרה בטבת‪.‬‬
‫ברכת קדושת השם שארובה היא‪ ,‬והש״ץ מגיע‬ ‫ח״ ז סימן מ״ט פי״א‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫לקדושה‪ ,‬אם יכול היחת להפסיק ולומר קדושה עם ‪:‬‬ ‫אם נוהג איסור נשואין בעשרה בטבת ובצום‬
‫הציבור‪ ,‬ואם יש חילוק בין כשעומד עוד באמצע או‬ ‫שם‪.‬‬ ‫גדלי׳‪.‬‬
‫לבין שהגיע לסוף הברכה ועומד כבר לפני אמירת‬ ‫אם מותר לסדר גשואין בליל י״ז בתמוז‪ .‬ח״י סימן כ״ו‪.‬‬
‫חי״ב סימן מ״ט‪.‬‬ ‫י‬ ‫בא״י המלך הקדוש‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫בטבילה במקוה בט^ ימים שמר״ח עד ת״ב‪.‬‬
‫ביאור בדברי רש״י בר״ה ד׳ י״א ד״ה נפקדה שרה‪ ,‬שם‪,‬‬ ‫חי״א סימן ג״ז‪.‬‬
‫ח״ז סימן מ״ט פי׳׳א‪.‬‬ ‫בנשואין בעשי״ת‪.‬‬ ‫ח״ח סימן כ״ה‪.‬‬ ‫הגהה בקינה אלי ציון‪.‬‬
‫קטן שהגדיל בתענית ת״ב שנדחה אם מחויב‬
‫הלכות יום הכפורים‬
‫ח״ט סימן כ״ז‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫להתענות‪.‬‬
‫חולה מסוכן שהוצרך לאכול ביוד‪,‬״כ בכלותבת אם ‪.‬‬ ‫אם ע״י שיצום בט״ב או צו״ג יצטרך עי״כ לאכול‬
‫חייב אח״כ בעינוי‪ ,‬ואם ישנו בחולה מסוכן הדין ‪:‬‬ ‫ח״י סי׳ ב״ה פי״ד‪.‬‬ ‫אח״כ ביוהכ״פ מה עדיף‪.‬‬
‫ח״ו סימנים י״ב‬ ‫דמאכילין אותו פחות מכשיעור‪. .‬‬ ‫לחקור‬ ‫חולה הצריך לאכול בת״ב אם צריכים‬
‫י״ג י״ד‪ .‬וח״ט סימן י״ז פ״ט‪,‬‬ ‫ולאמוד מתי שצריך לאכול‪ ,‬או שאין לדקדק עליו‬
‫בהאוכל ביוהכ״פ במתכוון כמה חצאי שיעור ביותר‬ ‫ח״י סימן כ״ה‪ .‬פט״ז‪.‬‬ ‫כלל‪.‬‬
‫רכז‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫׳ ח״י סימן כ״ח‪.‬‬ ‫הסוכות הזה אם יצא‪.‬‬ ‫ח״ז סימן ל״ב‪.‬‬ ‫מכדי אכ״פ עד כדי שביעה‪.‬‬
‫אם מותר לבן ארץ ישראל להקרא לחתן תורה‬ ‫אם מותר לקחת אמצעי בעיוה״כ כדי שיתענה‬
‫בשמח״ת בחו״ל‪ ,‬או סתם כאחד העולים‪ ,‬וכן אם‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ביוהכ״פ בטוב‪.‬‬
‫מותר לעלות שם לתורה ביוט״ב של גליות כשהוא‬ ‫בדינא דאכילת ח״ש ביוה״כ‪ .‬ואם אכל ח״ש‬
‫חי״ב סימן נ׳‪.‬‬ ‫לגביה לא יום קריאה‪.‬‬ ‫בעיוה״כ והשלים בתכא״ם בליל יוהכ״פ‪ .‬ח״ז סימן ל״ג‪.‬‬
‫ח׳ץ סימן י״א‪.‬‬ ‫במד ‪ T‬ת שיעורי תורה‪.‬‬
‫הלכות ד׳ מינים‬ ‫בדין רופא אומר צריך ושנים אומרים א״צ לענין‬
‫ח״ה סימן י״א‪.‬‬ ‫אכילה ביוה״כ‪.‬‬
‫מי ‪-‬שיצא ידי נטילת לולב ובא לכותל המערבי אם‬
‫כהכנסת מזון לחולה בוהכ״פ שלא בדרך אכילה‪,‬‬
‫ח״י סימן ב׳‪.‬‬ ‫מחויב לחזור וליטול שנית‪.‬‬
‫ואם יש לחזר תחילה אחר אמצעי כזה לחולה הצריך‬
‫אם נטע בזה״ז לולב בירושלים מדיו לנוטלו למצוה‪.‬‬
‫לאכול‪ .‬ב‪ .‬האכלה והצלה ע״י גדולי ישראל‪.‬‬
‫ח״י סימן ג׳‪.‬‬
‫ח״י סימן כ״ה פרק כ״א‪.‬‬
‫אתרוג של שביעית מן המשומר או מן הנעבד‪.‬‬
‫ולמיחושים‬ ‫לחושאב״ס‬ ‫בקיחת תרופות ביוה״כ‬
‫חי״א סימן ס״ט‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ח״י סימן כ״ה פכ״ב‪.‬‬ ‫קשים‪.‬‬
‫אתרוגים ספק מורכבים אם אפשר לקחתם למצוד‪.‬‬
‫אם מותר לו לחולה להחמיר על עצמו במקום פקו״נ‬
‫ח״ח סימן כ״ב‪.‬‬ ‫ולברך עליהם בריך רחמנא‪.‬‬
‫כדי לא לעבור דברי קבלה או דברי ׳סופרים‪ ,‬או שלא‬
‫המפם ‪ T‬אתרוג אי חייב לשלם כפי שיווין ההדורי‬
‫ח״י סימן כ״ה פי״ד‪.‬‬ ‫לאכול ביוה״ב‪.‬‬
‫מחמת מצותו‪ ,‬ודימחזירו אחר החג אי יכול לומר‬
‫אם יש להתיר לחולה לאכול ביוהכ״ם בבקר ח״ש‬
‫חי״א סימן פ״ב‪.‬‬ ‫הרי שלך לפניך‪.‬‬
‫כדי שלא יצטרד אח״כ לאכול כשיעור שלם‪.‬‬
‫דין אתרוג של שביעית שלא נעבד ולא נשמר‪,‬‬
‫ח״י סימן כ״ה פט״ו‪.‬‬
‫או לרינוהגים עפ״י היתר המכירה‪ ,‬וכן דין אתרוג‬
‫אם יש להתיר אכילה ביוהכ״פ למעוברת עבור‬
‫של שביעית שנעברדי בו עבירד‪ .‬ומן המשומר או‬
‫פיקו״נ של עובר גם במקום שלא נשקפת כל סכנה‬
‫לאלד‪ .‬המחמירים שלא לנהוג עפ״י היתר המכירה‪,‬‬
‫חי״א סימן מ״ג ובמלואים‪.‬‬ ‫לאם באם תפיל‪.‬‬
‫‪n‬׳ ‪ r‬סימן ל״ט‪.‬‬
‫ביאור כוונת הנוסח שאומרים בתפלה זכה ״והנני‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם כזה״ז ישנה חובת ביעור באתרוג‪.‬‬
‫מקבל עלי קדושת יוהכ״פ ולהתענות וכר״‪ ,‬אם חל‬
‫בלקיחת ב׳ אתרוגים בזא״ז בשעת ברברי משום‬
‫עי״כ על האדם איסור נדר קודם שיחול עליו‬
‫שם‪.‬‬ ‫ספיקא‪.‬‬
‫חי״ב סימן א׳‪.‬‬ ‫איסור יוה״כ‪.‬‬
‫אתרוג שדיירי מנומר או שנקלף במשמוש היד תוך‬
‫במנהג שנוהגים ביוה״כ שבשעה שהציבור אומר‬
‫קיום המצוה אם הוא בכשרותו‪■ ,‬ובדין שירי מצורי‪.‬‬
‫והכהנים וכו׳ ומשתחוים הש״ץ אינו משתחוה אז‪.‬‬
‫ח״ט סימן ל״ב‪.‬‬
‫ח״ס סימן כ״ט‪.‬‬
‫אם נצטוו ישראל לקיים במדבר ד׳ מינים‪.‬‬
‫ח״ז סימן ל״א‪.‬‬ ‫הלכות סוכה ושמ״ע‬
‫לולבים מדקלים שאין מגדלים תמרים אם כשרים‬
‫אם נצטוו ישראל לקיים במדבר מצות ישיבת סוכה‪.‬‬
‫ח״ח סימן כ״ב‪.‬‬ ‫לטצודי‪ ,‬ודין לולב מדקל קנארי‪.‬‬
‫ח״ז סימן ל״א‪.‬‬
‫דברים‬ ‫בדין אתרוגי קורפו ומורכבים‪ ,‬וביאור‬
‫אם לגבי מצות שינה בסוכה ישנו ג״כ הדין דאם‬
‫הנאמרים בזה בס׳ ברכת משדי בשם הח״ם‪.‬‬
‫ראשו ודובו בסוכה ושלחנו ב ח ח דנחשב כאילו‬
‫ח״ח סימן כ״ב‪ ,‬וה״ט סימן ב׳ ובמלואים‪ .‬וח״י‬
‫ח״ח סימן כ״ב‪.‬‬ ‫לא ישן בסוכה‪.‬‬
‫סימנים י״א י״ב‪ .‬וחי״א סי׳ מ״ד ובמלואים‪,‬‬
‫ישוב ע״ז שהקדימה תורה לכתוב מצות ד׳ מינים‬
‫וחי״ב סי׳ כ״ה‪.‬‬
‫ח״ט סימן כ״ט‪.‬‬ ‫למצות ישיבת סוכה‪.‬‬
‫הדס דאשחור ענביו ביו״ט אי מקרי ראוי מה״רג‬
‫ביאור עובדת רב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור‬
‫ואם אין לו הדס אחר אם חייב ליסלו‪ ,‬ואם מיתר‬
‫ח״ט יסומן ל״ב‪.‬‬ ‫שלא ישבו בסוכה כל ימי החג‪.‬‬
‫ח״י סימן ל׳‪.‬‬ ‫׳למעט ע״י עבו״ם‪.‬‬
‫ה״י סימן כ״ט‪.‬‬ ‫אם מותר לסכך הסוכה במחצלת‪.‬‬
‫באויד פחות מג׳ בסוכה‪ ,‬וישוב דברי הרמ״א‪.‬‬
‫הלכות חנוכה‬
‫חי״א סימן ע״ו‪.‬‬
‫וישוב נוסחת‬ ‫חנוכה‪,‬‬ ‫בגדר חיוב הדלקת נר‬ ‫בגדר איסור הבאה מעצי סוכר״ ואיסור הבאה מדבר‬
‫חי״ב סימן נ׳‪.‬‬ ‫״להדליק״ שבברכה‪.‬‬ ‫ה״ג סי׳ ט׳׳•‪.‬‬ ‫שהוקצה למצותו‪.‬‬
‫^ י ע איז מזכירים חנוכה בברכת מעין שלש‪.‬‬ ‫אם יש מקום להצריך לאכול בליל א׳ של סוכות‬
‫ח״יט סימן ל״ג‪.‬‬ ‫*‬ ‫חי״א סימז מ׳׳ו‪.‬‬ ‫ב׳ זיתים‪.‬‬
‫^ין הדלקת המנורה ודידלקת נר חנוכר‪'-‬ה״י סי׳ ל״א‪.‬‬ ‫•הטועה בתפלת שמיני עצרת והזכיר את יום חג‬
‫מפתחות לי״ב חל?!י ש‪:‬ו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רכח‬
‫בדין סירכות ובועות בריאה ‪.‬של עוף‪.‬‬ ‫פורים והלכות מגילה‬

‫ח״ח סימן כ״ד‪ ,‬וח״ט סי׳ ל״ח‪ ,‬וחי״א סימן נ׳ ובמלואים‪.‬‬
‫בדין בדיקת הריאה דרך טרפש הכבד או ע״י‬ ‫עיר שהיא ספק אם מוקפת חומה מימות יהושע‬
‫ח״ט סימן ל״ח‪.‬‬ ‫ביקוע החזה‪.‬‬ ‫בן ינון לענין קריאת המגילה‪ .‬וישוב דברי הגר״א‬
‫בנמצא בחלל גופה של תרנגולת חתיכת בשר‬ ‫ח״ג סימן י״ט‪.‬‬ ‫והפרמ״ג ז״ל בזה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫תלול‪.‬‬ ‫׳שמיעת קריאת מגילה באמצעות רם־ קול טליפון‬
‫נ ‪T‬ון מסמר שנמצא תחוב בעובי עור ההמסם‪ .‬שם‪.‬‬ ‫ה״ה סימן י״א‪ ,‬ובמלואים‪.‬‬ ‫ורדיו‪.‬‬
‫בדין כוליא או שליא של תרנגולת שנימוק ונהפך‬ ‫מגילה אם צריכים לכותבה מפורש לשמה ומעכב‬
‫ח״ט סימן ל״ו‪.‬‬ ‫למים ומראהו צהוב‪.‬‬ ‫חי״א סימן מ״ז‪.‬‬ ‫אפילו בדיעבד‪.‬‬
‫חי״א סימנים מ״ט ונ״ה‪,‬‬ ‫באיסור הלעטת אווזים‪.‬‬ ‫בדבר מנהג מקומות דברכת הרב אח ריבנו שלאחר‬
‫וחי״ב סי׳ נ״ב‪.‬‬ ‫קריאת המגילה כל אחד מברך לעצמו ואין סומכין‬
‫ביצים הנוצרים מביאת תרנגול טריפה‪ .‬ח״ב סימן י׳‪.‬‬ ‫חי״א סימןמ״ח‪.‬‬ ‫על הבעל קורא‪.‬‬
‫ע״ד לקיחת שו״ב מהקצב מנות בשר‪ ,‬ואם יש‬ ‫מגילה שכתבה אשה אי כשירה לקריאתה בציבור‪.‬‬
‫ח״א סימן כ״ב‪.‬‬ ‫דין חזקה בזה‪.‬‬ ‫חי״א סימן צ״ב ובמילואים‪ .‬וחי״ב סימן כ״ה‪.‬‬
‫בדין חזקת שו״ב‪ .‬א‪ .‬באיסור להשיג גבולו של‬ ‫עשיר השולח בפורים מתנה קטנה לעני‪ ,‬וכן אם‬
‫השו״ב הקבוע‪ ,‬ודין שחיטתו של משיג הגבול‪.‬‬ ‫שולחים מתנה קטנה לעשיר‪ ,‬אם יוצאים בזה ידי‬
‫ב‪ .‬אם נתרבו בני העיר ונתרבתה השחיטה אם אפשר‬ ‫ח״ח סימןי״ד‪.‬‬ ‫משלוח מנות‪.‬‬
‫להפחית ממשכורת השו״ב הקודם‪ .‬ג‪ .‬קבלת שו״ב‪.‬‬ ‫תלמיד ששולח מנות לרבו וכן בן לאביו אם יוצא‬
‫ח״י סימן ל״ג‪,‬‬ ‫בסתם אם הוא על כל ימי חייו‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫יד״ח‪.‬‬
‫אם מותר למכור לנכרי טריפה כשהיא חיה‪ ,‬וכן‬ ‫שם‪.‬‬ ‫משקה אם מצטרף להב׳ מנות‪.‬‬
‫בנוגע לאחר שחיטה‪ ,‬ובחיישינן לתקלה דאתי‬ ‫אם שולחים ב׳ מנות בזה אחר זה ולא בב״א‪,‬‬
‫למיכל‪ ,‬וחילוק בין כשזה נמצא בידי הבעלים לבין‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם יוצאים יד״ח‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫השחיטה‪,‬‬ ‫בבית‬ ‫הממונים‬ ‫ב ‪T‬י‬ ‫כשזה נמצא‬ ‫אם יכולים לצאת יד״ח משלוח מנות בסיגריות ■או‬
‫חי״א סימן נ״א‪.‬‬ ‫ובתרנגולת טריפה המטלת ביצים‪.‬‬ ‫ח״ט סימןל״ג‪.‬‬ ‫בטבאק הרחה‪.‬‬
‫אודות התשובה שבשו״ת נשאל דוד בהיכא שלא‬ ‫מי שמוביל בעצמו משלוח המנות אם יוצא ‪T‬י‬
‫חי״ב סי׳ נ״ב‪.‬‬ ‫מצאו בתרנגולת את הלב‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫חובתו‪.‬‬
‫בגדרי היתר במקום הפסד מרובה‪ ,‬ומו״מ בהוראת‬ ‫סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים אי‬
‫הגריל״ד ז״ל בזה‪ .‬ב‪ .‬בעל נפש המחמיר לעצמו‬ ‫בעי כוונה‪ ,‬וכן ‪:‬בקריאת פ׳ זכור וקריאת המגילה‪,‬‬
‫מאכילת בשר שהורה בה חסם‪ ,‬או שמחמיר על‬ ‫ואי עצם ההתאספות לשם כך מהוים הכוונה‪,‬‬
‫בהתיבשיל‬ ‫מותר‬ ‫אם‬ ‫עצמו באיזה דבר שהוא‪,‬‬ ‫חי״א סימן מ״ח‪.‬‬
‫המתבשל עם הבשר או בהדבר שמחמיר על עצמו‪.‬‬ ‫בדין פורים שחל להיות בשבת בטלטול המגילה‬
‫חי״ב סימן נ״ג‪.‬‬ ‫חי״ב סימן נ״א‪.‬‬ ‫בה‪ ,‬ובהא דאין עושין הסעודה בשבת‪.‬‬
‫ביאור דברי תשובת הכו״פ לאותו מנקר שהרעיש ■‬ ‫'‬ ‫מדוע אין מזכירין פורים בברכת מעין שלש‪.‬‬
‫עולמות להחליף הג ‪ T‬הנשה הנהוג בגיד אחר‪.‬‬ ‫ח״ט סימן ל״ח‪.‬‬
‫ח״ח סימן כ״ה‪.‬‬
‫חלמונים שמוצאים בתרנגולת שחוטות אם מן החובה‬
‫חלק יורה דעה‬
‫ח״י סימן ל׳׳ד‪,‬‬ ‫לקלוף הקרום העליון לפני מליחתם‪.‬‬
‫הלכות שחיטה וטריפות ניקור ומליחה‬
‫באיסור מליחת הבשר בצוקער‪ - - .‬־ ח״ט סימן ל״ה‪,‬‬
‫וחי״א סימן ע״ז‪ .‬וחי״ב סי׳ נ״ב‪.‬‬ ‫ח״ז סימן ל״ו‪.‬‬ ‫באיסור עשה דוזבחת‪.‬‬
‫בדין צליית כבד על ברוילער חשמלי על כמה‬ ‫בירור הלכה אודות דרך קשירת רגלי הבהמות ‪:‬‬
‫סוגיו‪ ,‬ובדין צליית כבד בכלי שאינו מנוקב‪,‬‬ ‫ח״ט סימן ל״ד‪.‬‬ ‫בבית המטבחיים לפני השחיטה‪.‬‬
‫וביאור דעת הכנה״ג בספריו בצליה בתנור גרוף‪.‬‬ ‫אם מותר לקבל שו״ב שהוא בעצמו יהיה הקצב ־־‬
‫חי״א סימן נ״ג‪.‬‬ ‫ח״ט סימן ל״ו‪.‬‬ ‫ומוכר לרבים משחיטתו‪.‬‬
‫חי״ב סי' נ״ב‪.‬‬ ‫בשיעור מליחה עבור חולה‪.‬‬ ‫שו״ב ששוחט בקיבוץ שאוכלים טריפות אם מחויב‬
‫לבדוק הריאה מאחר שגם אם תצא טריפה ג״כ‬
‫הלכות דגים ביצים בשר בחלב‬
‫יאכלוה‪ ,‬וכן אם יבדוק ותמצא טריפה אם צריך‬
‫תערובות והאסורים משום סכנה‬
‫שם‪.‬‬ ‫לה ‪T‬יעם‪.‬‬
‫אודות ידג החרב הנקרא בשם ״סוארדפיש״‪.‬‬ ‫אם מותר לשנות מהנהוג ולהנהיג לנפוח את הריאה‬
‫ח״ט סימן מ׳‪.‬‬ ‫ח״ט סימן ל״ז‪.‬‬ ‫באמצעות כלי‪.‬‬
‫רכט‬ ‫מפתחות לי״ב חלישי שד׳ת ציץ אליעזר‬
‫קופסאות שימורים או קפה או אלידון הבאים מחו״ל‬ ‫דג הנקרא בשם דג־חזיר אם מותר לאכלו‪ ,‬ובדין‬
‫מביח״ר של עכו״ם אם טעונים טבילה‪ .‬ודין היכא‬ ‫הדג הנקרא בשם שסריל‪ ,‬וכן דג הנקרא שטאהר‪.‬‬
‫שבאים משם קופסאות פתוחות ונגמרים אצל‬ ‫חי״א סימן נ״ד‪.‬‬
‫ח״ח שם‪.‬‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫קוניאק הנעשה מזיעת ואדי חלב אם מותר לשתותו‬
‫כלי עסו״ם חדשים שלא נטבלו עדיין שנתערבו‬ ‫ח״ה סימן י״ב‪ .‬וח״ו סימן י״ז‪.‬‬ ‫בסעודת בשר‪.‬‬
‫בכלי ישראל רבום מהם ואי אפשר להכירם אם‬ ‫זיעת והבל משקין באיסורי הנאה ואיסורי אכילה‪,‬‬
‫טעונים כולם טבילה‪ ,‬או שבטלים ברוב‪ .‬חי״א סי׳ נ״ח‪.‬‬ ‫ח״ו סימן י״ח‪.‬‬ ‫ובדין איסור שנשתנה‪.‬‬
‫גר שנתגילר או מומר שחזר בתשובה אם כליו‬ ‫ראש ח׳׳׳ד‪.‬‬ ‫על אודות הדזשעלטין‪.‬‬
‫ח״ח סימן י״ט‪.‬‬ ‫צריכים טבילה‪.‬‬ ‫רפואה הנקראת ״בענרגין״ הנעשית מציר מרוכז‬
‫בלי אלומניום וכדומה שפכים אותם בשעת עשייתם‬ ‫של כבד לא כשר‪ ,‬אם מותרת בשתיה לחולה שאין‬
‫בשומן חזיר או טריפה‪ ,‬אם צריכים הכשר והגעלה‪.‬‬ ‫בו סכנה‪ .‬וכמו״ כ מה דין הגלתסרין‪.‬‬
‫חי״ב סימן נ״ה‪.‬‬ ‫ח״ו סימן ט״ז‪ ,‬וח״ז סי׳ ל״ב ול״ה‪ ,‬וח״ח‬
‫שיומורים הנעשים ומתבשלים בבתי חרושת‬ ‫סי׳ כ״ז‪ .‬וחי״א סי׳ נ״ט‪.‬‬
‫שבעלידס כופרים ומחללי שבת בפרהסיא וממונה‬ ‫קוניאק‬ ‫ובדין‬ ‫כמשקים‬ ‫דעת משקים אי הוה‬
‫עליהם משגיח יר״ש‪ ,‬אם יש מקום לחוש להמתבשל‬ ‫ח״ז סימנים ל״ג ל״ד‪.‬‬ ‫הנעשה מחלב‪.‬‬
‫ח״ט סימן מ״א‪.‬‬ ‫שם משום בשולי עכו״ם‪.‬‬ ‫דם הכבד וסמפנותיו‪ .‬ב‪ .‬ח״ש וזו״ז גורם‪ .‬ג‪ .‬יוצא‬
‫אם מותר לשאול מחבירו איזה ענין שיש לחוש‬ ‫ח״ז סימן ל״ו‪.‬‬ ‫מן הטמא בדם שבישלו‪.‬‬
‫שישקר בתשובתו‪ ,‬או אפילו שודאי ישקר‪ ,‬אם יש‬ ‫כלי פיירעקם ודורלקם אם מותר להשתמש בהם בלי‬
‫ח״ח סמן ל״ג‪.‬‬ ‫בזה משום לאו דלפ״ע‪.‬‬ ‫הגעלה מבשר לחלב‪ ,‬וכן להיפך‪.‬‬
‫הושטת איסור בדלא קאי בתרי עברי דנהרא‪.‬‬ ‫ח״ח סי׳ כ׳ וח״ט סי׳ כ״ו‪.‬‬
‫ב‪ .‬בטעם איסור לפ״ע גם כשהוא מז ‪ .T‬ג‪ .‬בטעמא‬ ‫אם מותר להכשיר בלי חלב כדי להשתמש בוס‬
‫חי״א סי׳ ס״א‪.‬‬ ‫דבן פטורא ב׳טנים שה״ו מהלכין בדרך‪.‬‬ ‫ח״ט סימן ל״ח‪.‬‬ ‫לדבר שא״נו לא בשרי ולא חלבי‪,‬‬
‫בהלכות יין נסר וע״ז ולא ילבש‬ ‫בגדר שאם תתבשל תהיה מותרת שמצרכינן בחתיכה‬
‫אם מותר למכור לומומר מחלל שבת אפילו יין כשר‪,‬‬ ‫הראויה להתכבד‪ ,‬אי בעינן שתהיה מותרת לכל‬
‫וכן בדין הגשת שתיית יין לחתן וכלה כאשר המה‬ ‫העולם או שסגי שתהיה מותרת למאן דחזי ליה‪.‬‬
‫ח״ח סימן י״ז‪.‬‬ ‫בכאלה‪.‬‬ ‫ח״ט סימן ל״ט‪.‬‬
‫מי שאין לו מה לאכול כי אם בשר חזיר ויין נסך‬ ‫בביטול ברוב אם מותר לאדם אחד לאכלם בבת‬
‫ויכול להסתפק באחד מהם מה להתיר בשר החזיר‬ ‫אחת‪ ,‬ואם הדבר המתבטל משיג כח המבטל‪.‬‬
‫חי״א סימן ס׳‪.‬‬ ‫או יי״ג‪.‬‬ ‫ח״ט סימן מ״ג‪.‬‬
‫גר שמל ולא טבל ונגע ביין אי אסרו‪ .‬ח״י סי׳ כ״ה פ״ב‪.‬‬ ‫תרופה הנקראת בשם מזון־מלכות )טוני־רויאל(‬
‫ביאור דברי רש״י ביהושע שהעמידו תמונת החמה‬ ‫שהדבורים מייצרים אותה‪ ,‬אם מותר לקחתה לשם‬
‫על קברו של יהושע‪ ,‬וכן‪.‬דברי המדרש שעל דגלו‬ ‫ריפוי או חיזוק הגוף והחזרת כוחות נעוריו‪.‬‬
‫של יששכר היה מצויר שמש וירח‪ ,‬וגדר האיסור של‬ ‫חי״א סי׳ נ״ט וחי״ב סי׳ ‪ .‬נ״ד‪.‬‬
‫ציור חמה ולבנה וכוכבים ובהיתר קיומם‪ ,‬וביאור‬ ‫אם מותר לחושא״ב לשתות לפי פקודת רופא מרוח‬
‫ח״ט סי׳ מ״ד‪.‬‬ ‫בדברי הגמ׳ בע״ז בחרס הדרייני‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מבהמות טמאות‪.‬‬
‫בדין טבעת של ע״ז שנתערבה במאה טבעות‪,‬‬ ‫אם יש לתת הכשר לבית מלון שמקבל עליו לא לבשל‬
‫ח״ט סימן מ״ג‪.‬‬ ‫ובדין שלהבת של הקדש וע״ז‪.‬‬ ‫בשר בחלב ומתנה אבל שלא יפרעו לו מלהאכיל‬
‫חולה בין שיש בו סכנה‪ ,‬ובין שאין בו סכנה‪ ,‬אם‬ ‫לאורחיו הרוצים בכך‪ ,‬ב שרהלב צונן‪.‬‬
‫מותר לשתות סתם יינם לצורך רפואה‪ ,‬ואם כשיש‬ ‫חי״א סימן נ״ה‪ ,‬ובסוף חי״ב‪.‬‬ ‫‪:‬‬
‫בו סכנה וצריך לחמם לו יין בשבת‪.‬אם מותר‬ ‫‪.‬׳‬ ‫בצואת ר״י החס^ כנשואי ב׳ אחים לב׳ אחיות‪.‬‬
‫לחמם לו ע״י עכו״ם מטעמא דמוטב שיתנסך היין ■‬ ‫’ ח^׳ז סימן מ״ט פי״א‪.‬‬
‫חי״א‪ ,‬סימן ס׳‪.‬‬ ‫משיתחלל שבת‪.‬‬ ‫‪ ,‬בצואת ‪.‬ריה״ח שלא לעשות מרחץ בתוך ביתו‪.‬‬
‫בדבר שתיית‪.‬יין בסעודות הנערכות באולמות של‬ ‫חי״א סימן נ״ז‪.‬‬
‫שמחה שיש לחשוש שנגע בהן מומר לחלל שבתות‪.‬‬ ‫ח״י סר׳ ל׳׳זן‪.‬‬ ‫בהחזקת מאכלים‪ .‬תחת המטה בספינה‪.‬‬
‫ב‪ .‬בוינא דהצרכת חותם בתוך חותם במשלוח‬
‫הלכות טבילת כלים והגעלה ובשולי‬
‫יינות עז׳י עכו״ם או מחלל שבת‪ ,‬ובזה״ז בפרט‪.‬‬
‫חי״ב סיומן נ״ו‪.‬‬
‫עכו״ם ובלאו דלפ״ע‬
‫באיפור לא יהיה כלי גבר על אשה במלבושים‪,‬‬ ‫;‬ ‫כלי פלסטיק וניילון‪ .‬הנקנים מעכו״ם אם צריכים‬
‫חי״א סימן ס״ב‪.‬‬ ‫ואודות מכנסי־השחץ‪.‬‬ ‫ח״ז סימן ל״ז וח״ח סימן כ״ו‪.‬‬ ‫טבילה‪.‬‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שר״ת ציץ אליעזר‬ ‫רל‬
‫אשרי שנבדקת ע״י רופא ביד או במכשיר אם ■‬ ‫ריבית‬

‫ח״י סימן כ״ה פי״א‪.‬‬ ‫צריכה לספור מחדש ז׳ נקיים‪.‬‬
‫ביתוק בתולים הנעשה על ידי רופא אם צריכה‬ ‫בדינא דמנה אין כאן משכון אין כאן‪ .‬ב‪ .‬מלוה‬
‫ח״י סי׳ כ״ה פי״ב‪.‬‬ ‫לאחר מיכן לספור ז״נ‪.‬‬ ‫שהשאיל ללוה את המשכונות על יו״ט אם רשאי‬
‫חתן שהערה בכלתו‪ ,‬או היה עמה בקירוב בשר‬ ‫המלוה לקבל מהלוה עבור כך איזה מתנה ולא‬
‫בלבד‪ ,‬ולפני שבא עליה אח״כ פירסה נדה‪ ,‬אם‬ ‫חי״ב סימן ע״א‪.‬‬ ‫להרש בזה משום חשש ריבית‪.‬‬
‫ח״ח סימנים כ״ז כ״ח‪,‬‬ ‫מותרים ביחוד‪.‬‬
‫אם מותר לאשה לאחר טבילתה לעשות מקלחת‬
‫הלכות נדה וטבילה‬
‫או אמבטיה‪ ,‬וכן דין האיש בזה כשטובל לקריו‬ ‫הרגשת ווסתות בזה״ז‪ .‬ב‪ .‬הרואה כתם ובתוך‬
‫חי״א סימן ס״ד‪.‬‬ ‫או לכבוד שבויו״ט ויוהכ״פ‪.‬‬ ‫מעל״ע ראתה דמה אם נחשב יום ראיית הכתם‬
‫כיבוד אב ואם ורבנות‬ ‫ליום וסת לגבי קביעת ועקירת וסת ולענין פרישת‬
‫ח״ו סימן כ״א‪.‬‬ ‫עונה‪.‬‬
‫מי שאמו נטר‪^-‬ז דעתה עליה‪ ,‬אם הבן מותר‬
‫בדיני בדיקת חורין וסדקים ומציאת קרטין ושערות‬
‫לקעזרה בחבל אל כסא כפי פקודת הרופא‪ ,‬כדי‬
‫ח״ו סימן כ״ד ובמלואים‪.‬‬ ‫וכתמים קטנים‪.‬‬
‫שלא ■תשתולל‪ .‬ב‪ .‬בדינא דכיבוד אביו לאחר מותו‪. ,‬‬
‫מינקת שמצאה דם בבדיקה ויש לה מכה באו״מ‬
‫חי״ב סימן נ״ט‪.‬‬ ‫ובאשת אביו ואחיו הגדול‪.‬‬
‫שאינה ״ודעת אם מוציאה דם‪ .‬ח״ו סי' י״ס‪ ,‬ובמלואים‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫רב‪ .‬בעירו אם יש לו חזקת אומנות‪ .‬ב‪ .‬קבלת ציבור‬
‫מראה חום )ברוי׳ן( אם טהור באשה‪ .‬שם סימן כ״ב‪.‬‬
‫אם הוא אפילו באמירה בעלמא‪ .‬ג‪ .‬קהל ששכרו‬
‫כתמים בבגדי צבעונים‪ ,‬ואם יש חילוק בין בגד‬
‫מלמד או רב אם יכולים לחזור בהם קודם שהתחילו‬
‫עליון לתחתון‪ .‬ב‪ .‬אם ישנו הבדל באיכות הבגדי‬
‫ח״י סימן ל״ז‪.‬‬ ‫במלאכתם‪. .‬‬
‫צבעונים‪ ,‬וכן אם יש הבדל בכמות הכתם או הדם‬
‫הלכות צדקה ומעשר כספים‬ ‫שנמצא‪ .‬ג‪ .‬מצאה כתמים על !בגד צבוע אחרי‬
‫מי שהפריש סכום כסף לצדקה ונגנב‪ ,‬ובירור דין‬ ‫הטלת מ״ר או תשמיש‪ .‬ד‪ .‬אם נמצא הכתם על בגד‬
‫ח״ח סימן י״ג‪.‬‬ ‫לשמור ולא לחלק לעניים‪.‬‬ ‫שמצידו האחד הוא צבוע ומצידו השני הוא לבן‪.‬‬
‫קונטרס בדין מעשר כספים מחולק לחמשה פרקים‪.‬‬ ‫ה‪ .‬אם מצאה על בגד צבוע או שאמק״ט דם ביחד‬
‫ח״ט ■סימן א׳‪.‬‬ ‫עם מראה ירוק‪ .‬ו‪ .‬בגדום צבעונים שיש בקם גם‬
‫מעשר כספים אם הוא מה״ת או מדרבנן או ממנהגא‬ ‫ח״ו סי׳ כ״ג‪ ,‬ובמילואים‪,‬‬ ‫מראה לבן‪.‬‬
‫פרק א‪.‬‬ ‫בעלמא‪.‬‬ ‫וסי׳ כ״ד או״ג‪ .‬וח״ז סימן ל״ג או״ח‪.‬‬
‫מעשר כספים אם אפשר לעשות או לקנות ממנו‬ ‫כלה שפ״נ כמה ימים לאחר ד״ב אם הימים שעברו‬
‫דבר מצוה‪ ,‬ולקנות ספרים ללמוד בהם‪ ,‬וכן לקנות‬ ‫עולים להד׳ או הה׳ ימים שלפני הז״נ‪ .‬ב‪ .‬אם ראתה‬
‫מהם לעצמו טלית‪ ,‬שופר‪ ,‬אתרוג‪ ,‬וסוכה‪ ,‬וכדומה‪.‬‬ ‫ד״ב גם בביאה שניה אם גם לה ישנה הקולא‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫שתתחיל במנין הז״נ ביום הה׳ לבעילה‪ .‬ח״ו סי׳ כ״ו‪.‬‬
‫בהדין אם בתחילת הנהגתו להפריש מעשר כספים‬ ‫שם סימן כ״ה‪.‬‬ ‫בברכת הטבילה של נשים במקוה‪.‬‬
‫מתנה שיוכל להוציא הכל לכל דבר מצוה‪ .‬ונוספות‬ ‫בטבילת נשים במקוה חמה בלילי שבת‪.‬‬
‫לו מדובר בפרק הקודם‪ ,‬ואם מותר לשלם לסופר‬ ‫שם סימן כ׳‪ ,‬ובמלואים‪.‬‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫ממעותמעשר‪.‬‬ ‫הכותב ס״ת עבורו‬ ‫אפשר‬ ‫ואי‬ ‫גבס המסודר ע״ג שבר אצל אשה‬
‫מעשר כספים אם יוכל להוציאם עבור החזקת סניו‬ ‫להסירו למשך סמה חדשחם אם חוצץ בטבילה‪.‬‬
‫הגדולים ששוקדים על תלמודם וכן עבור הוצאת‬ ‫ח״ד סימן ס׳‪ ,‬ובמלואים‪.‬‬
‫חיתונם והחזקתם על שלחנו לאחר מיכן‪ ,‬ואם מחויב‬ ‫ח׳׳ה סימן ל״א‪,‬‬ ‫סתימת אוזן בשעת טבילה‪.‬‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫להודיעם מכך‪.‬‬ ‫וח״ו סימן מ״א‪.‬‬
‫אם אפשר לפרוע מסים מכסף מעשר‪ ,‬ואם יוכל‬ ‫אשדי ששכחה וטבלה בשינים תותבות אם צריכה‬
‫להוציאם עבור החזקת בניו הקטנים‪ ,‬ושכ״ל‪ .‬ועוד‬ ‫חי״ב סימן ס״ז‪.‬‬ ‫טבילה עוה״ס‪.‬‬
‫מדין עשיית מצוה מכסף מעשר‪ ,‬ואיד לעשות‬ ‫זוג שגרים בקומה גבוהרי אם מותר לבעל לסייע‬
‫החישוב לההפרשה‪ .‬ואם רשאי להוציאם עבור נסיעה‬ ‫לאשתו בימי טומאתה להוריד או לריעלות את‬
‫לא״י או לקבלת פני רבו‪ ,‬וכן עבור תשלום לחב״ק‪,‬‬ ‫העגלה‪ .‬ב‪ .‬אם מותרת לסייע לבעלה בעבודתו‬
‫ונוספות בלקנות מהם םפריום‪ ,‬ואם אפשר לתת תמיכה‬ ‫בקמיטת בגדים או בסיבוב המכונדי‪ .‬ג‪ .‬בדין אם‬
‫ה׳‪.‬‬ ‫פרק‬ ‫לת״ח מקופת חברת‪.‬הכנסת כלה‪,‬וכדומה‪.‬‬ ‫מותרת לריוביל את בעלדי הסומא‪ .‬ד‪ .‬בישיבה אחת‬
‫מעשר כספים מהריוח אם הוא אחרי ניכוי הוצאת‬ ‫אתה על ספסל ארוך ונסיעה במכונית‪ .‬חי״ב סי׳ נ״ח‪.‬‬
‫ח״י סימן ו׳‪.‬‬ ‫צרכי ביתו‪ ,‬ומהו הגדר של צרכי ביתו‪.‬‬ ‫ואם‬ ‫הז״נ‪,‬‬ ‫טבעת באו״מ אם מעכבת לספירת‬
‫בדין החזקת קרובים החייבים בהם מכח דינא או‬ ‫ה״י סי׳ כ״די פ״י‪ .‬וחי״א סי׳ ס״ג‪.‬‬ ‫חוצצת בטבילה‪.‬‬
‫רלא‬ ‫מפתחות לי״ב וזלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫הלכות ספר תורה ומזוזה‬ ‫תקנה‪ ,‬וזזחייביס בהם מתורת צדקה בלבד‪ ,‬והיןודם‬
‫ח״ז סימן ל״ח‪.‬‬ ‫קודם‪.‬‬
‫קונטרס ע״ד איסור השלכה ואיבוד של כתבי‬ ‫שליח שהוציא לצדקה עבור המשלח‪ ,‬והמשלח טוען‬
‫הקודש‪ ,‬ואם מותר לד׳שליד ולאבד עלי־הגהות־‬ ‫ח״ד סימן ל׳‪.‬‬ ‫לא לסכום כזה נתכוונתי‪.‬‬
‫ח״ג סימן א׳‪.‬‬ ‫דפוס מדברים שבקדושה‪.‬‬ ‫אם יש מצוה לעשר מעשר כספים מכספי השילומים‬
‫ח״ד סימן י״ב‪.‬‬ ‫באיסור מחיקת שמות הקודש‪.‬‬ ‫ח״ו סימן כ״ז‪.‬‬ ‫מגרמניה‪.‬‬
‫קונטרס ״שאלי שרופד‪ .‬באש״ על אודות ספרי‬
‫תורה ותפילין שנשרפו או נפלו לארץ‪ ,‬מחולק‬
‫הלכות מילה ובקריאת שמות‬
‫ח״ה סימן א׳‪.‬‬ ‫לעשרד‪ .‬פרקים‪.‬‬ ‫אם יש חיוב על האב למול את בניו הגדולים‬
‫‪.‬‬ ‫דין הנשרפים והנקרעים בזרוע ושלא בזרוע‪.‬‬ ‫והגדרת העיכוב של מ ל ת בניו הקטניזם ועבדיו בין‬
‫פרק א׳‪ .‬וחי״ב סימן ס״ה‪.‬‬ ‫ח״ב סימן י״א‪.‬‬ ‫גדולים וקטנים מלעשות הפסח‪.‬‬
‫מנהג קביעת תענית בנשרפו או נקרעו ע״י אונס‬ ‫מצות מילה שעל האב אם היא מ״ע שהזמן גרמא‪.‬‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫ובאין רואין וגניזתן‪.‬‬ ‫ח״ג סימן כ׳‪.‬‬
‫מנהג קביעת תענית במי שנפלו מידו ס״ת או‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בדין מילה הנעשית ע״י אחר בשליחות האב‪.‬‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫תפילין‪.‬‬ ‫ח״ה סימז י״ד‪.‬‬ ‫מל ולא פרע אי חייב כרת‪.‬‬
‫למנר‪.‬ג קביעת תענית גם על רואי נפילת הס״ת‬ ‫וח״ו סימן כ״ח‪.‬‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫לארץ‪.‬‬ ‫בדין גירות לשם מטרת נשואין וכדומה‪ .‬ח׳׳ה‪ .‬סי' ט״ו‬
‫מתפללי ותושבי עיר שלא ראו נפילת הס״ת לארץ‪.‬‬ ‫)ויעוין מ״ש עוד באריכות דברים בספרי‬
‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫ה״מ ח״ג שע״ח(‬
‫בירור דעת הדברי חיים והנוהום אחריו ביסוד המנהג‬ ‫אם יש לדחות מילר‪ .‬בזמנה בשבת כדי למנוע חילול‬
‫פרק ף‪.‬‬ ‫ומדת הסתעפותו‪.‬‬ ‫ח״ו סימן ג׳‪.‬‬ ‫שבת‪,‬‬
‫פרק ז׳‪.‬‬ ‫מנהג נתינת הס״ת שנפלה להגיה אותה‪.‬‬ ‫ח״ו סימן כ״ח‪.‬‬ ‫בחיוב אשה למול את בנה‪.‬‬
‫אם נפלה הס״ת באה״ק עצמו‪ ,‬ודין מדרגות אה״ק‬ ‫בחיוב הרב למול את עבדיו ואי נשים חייבות למול‬
‫פרק ת׳‪ ,‬וחי״א סי׳ ע״ז‪.‬‬ ‫לענין זה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫עבדיהן‬
‫אם נפל לארץ רק צד אחד מהס״ת‪ ,‬ודין שיעור גובה‬ ‫ברכת !מילה קודם הפריעה אי מיחשב עדנה עובר‬
‫פרק ט׳‪.‬‬ ‫הנפילה בכלל‪.‬‬ ‫ח״ה סי׳ י״ד‪ ,‬וח״ו סימן כ״ט‪.‬‬ ‫לעשייתן‪.‬‬
‫פרק י׳‪.‬‬ ‫מילי ד ח ^ו ת א במנר‪.‬גי התענית‪.‬‬ ‫ח״ז סימן ל״ו‪.‬‬ ‫במילר‪ ,‬שלא בזמנד‪ .‬ביו״ט ע״י נשים‪.‬‬
‫ח״ח סי׳ ל׳‪.‬‬ ‫סדר גניזת ספרי תורד‪ .‬שנשרפו רח״ל‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בפיטורא דאשד‪ .‬למול בנה‪.‬‬
‫אם מותר לרידפיס ספר ממחבר קראי‪ ,‬ודין ספרי י‬ ‫בחיובא דאב במילת סנו שלא בזמנה‪ ,‬ובהיכא ‪:.‬‬
‫תורד‪ .‬תפילין ומזוזות שכתבם או הדפיסם אחד‬ ‫שהגדיל הבן‪ .‬ובעבדים אם יש עליהם בעצמם חיוב‬
‫ח״ט סי׳ י׳‬ ‫מעדת הקראים‪ ,‬ואם מצטרפים למבין‪.‬‬ ‫ח״ז סימן ל״ט‪.‬‬ ‫להמול משהגדילו‪.‬‬
‫ובמפתחות‪.‬‬ ‫אודות כלי המכשיר הנקרא בשם ״מגן קלעמפ״‬
‫שם ובמפתחות‪.‬‬ ‫אם מותר לכתוב על מצבה שם אלקים‪.‬‬ ‫אם כשר למול בו‪ ,‬ובדין מקום הטפת דם ברית‬
‫אחד שקנר‪ .‬ס״ת ישן ונמצא‪ ,‬בו מספר אותיות‬ ‫ח״ח סימן כ״ט‪ .‬וח״י סימן ל״ח‪.‬‬ ‫באבר‪.‬‬
‫‪:‬‬ ‫לפופות וגלל כן רוצה הקונה לחזור מהקניה‪.‬‬ ‫בדין מילה באונן‪ ,‬הכתוב בספרי א״י סימן י״ח‪.‬‬
‫חי״א יקזמז ס״ה‪.‬‬ ‫ח״ח סימן ל״ן^‬ ‫‪:‬‬
‫בירור דברי פסקי התוס׳ שכותבים דעיר שיש‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ברכת להכניסו אם היא ברכת השבח‪.‬‬
‫ח״ח‪,‬סימן י״ו^‬ ‫‪.‬‬ ‫בד‪ .‬חזירים פטורה מן המזוזה‪.‬‬ ‫ישוב דברי ‪,‬רש״י ריש כריתות‪ .‬ורמב״ם וסמ״ג '‬
‫‪,‬עזכותבים החיוב ‪;,‬של מצות מילה מקרא דביום‬
‫הלכות ערלה וכלאים‬
‫‪,;•,‬שם‪.‬‬ ‫■ ■‬ ‫השמיגי‪■,^.‬‬
‫‪-‬‬ ‫קונטרס ע״ד שתילים הגעברום ממקום למקום‬ ‫אם מותר לדתות ‪?,‬רית ; מילה לאחר חצות היום‬
‫■•ח^׳א סיפע י״ג^‬ ‫ממתי מונים להם שנוח ערלה‪ .‬י‬ ‫ח״ט סימן־כ״ח‪.‬‬ ‫בכדי לעשותה ‪.■riTna‬׳ י ‪.‬‬
‫א‪ .‬דין אילן שנעקר ויכול לחיות‪.‬‬ ‫ח״י סימן ל״ח‪.‬‬ ‫'‬ ‫אם מותר לקבל למול ולא למצוץ‪.‬‬
‫ב• אי ‪?*?1,‬ג‪-‬ז‪.‬ז‪,‬לכו׳ל‪:‬ל!^יות‪iv‬עד כדי גידול פירות‪.‬‬ ‫ח״י טי׳ כ׳?ה ‪:‬פ״[‪.3‬‬ ‫במילה לגר ביום חמישי‪.‬‬
‫ג‪ .‬בירור‪3 ,‬שיםת הרמב״ם‪.‬‬ ‫אם יש לתת לנקבות שם אחרו הזכרים‪ ,‬וקן לודפד‪.‬‬
‫‪,:‬‬ ‫'‬ ‫ד‪ .‬דין ■נעקר הןאילן‪ ,‬ממקומו בידי אדם‪.‬‬ ‫ח״ז הימן ג׳ץ‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬
‫‪,‬ביתד דברי‪.‬ת שובת הרשב״א ^בשועור של יכול‬ ‫אם מותר לקרוא לאח ואחות בשום שרשי אחד‬
‫‪ ..‬־ • '‬ ‫‪.‬״■ ‪■.‬‬ ‫‪-: ■,‬לחיות‪' ■■.‬‬ ‫אחר שם אביו או אמו‪ ,‬ובדדכא שקריאת‪.‬השם;הוא‬
‫ו‪ : .‬אילן שנעקר בתור שלש‪: .‬‬ ‫חי׳׳א סימן נ״‪,‬ו‪.‬‬ ‫;‬ ‫לא על שם האבות‪.‬‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רלב‬
‫ח״ה ■סימן ל״ה‪.‬‬ ‫מושב קיבוצי ושיתופי בשמיטה‪.‬‬ ‫ז‪ .‬סיכום של ט׳ עיקרי הלכות‪.‬‬
‫בגדרי לקשו״פ והפקר‪ ,‬והפקירא דפירות שביעית‪.‬‬ ‫אילן שאינו מתקיים כי אם שלש שנים בלבד מה‬
‫ח״ב סימן י״ד‪.‬‬ ‫ח״ב סי‪,‬מן ט״ו‪.‬‬ ‫דינו לענין ערלה‪.‬‬
‫חי״ב סימן פ״ה‪.‬‬ ‫שטר פרוזבול‪.‬‬ ‫ח״א סימן ט״ז‪.‬‬ ‫בההרכבה הנהוגה בזה״ז‪.‬‬
‫בירור דעת החתם סופר בחיוב ס ‪T‬ור פרוזבול‬ ‫פרי המאלינס אם אפשר לנוטעו בין גפן‪ ,‬ואם‬
‫בערב ר״ה של כניסת שנת השביעית‪ .‬ח״ט סי׳ כ״ט‪.‬‬ ‫בעינן בו שיעור הרחקה בבא לזורעו בין האילנות‪.‬‬
‫בכתיבת פרוזבול בלילה‪ ,‬ובקרובים‪ ,‬וע״י שליח‪.‬‬ ‫ח״א סימן י״ז‪.‬‬
‫ח״ו סימן ל״ט ובמלואיס‪.‬‬ ‫משתלות הגפנים אם יש להם דין כרם‪ ,‬ואם עבר‬
‫שט סימן י״ח‪,‬‬ ‫וזרע סמוך להם‪.‬‬
‫הלכות תרומות ומעשרות וחלה‬
‫ח״ב סימן י״ב‪.‬‬ ‫אבטיח עם מלון לענין כלאים‪.‬‬
‫עלי הצנון וקליפת התפו״ז אם חייבים בתרומות‬ ‫נכרי המקיים כלאים בשדהו אם נאסרו הפירות‪.‬‬
‫■‬ ‫ומעשרות‪ ,‬ואם אפשר להפריש מהם על הפירות‪.‬‬ ‫חי״א !סימנים ס״ז ס״ח‪.‬‬
‫ח״א סי׳ א׳‪ ,‬וח״ב סימנים טז י״ז‪ ,‬וח״ג סימנים כ״א כ״ב‪.‬‬
‫אריסים נכרים בשדה ישראל אם חייבים התבואות‬
‫הלכות בכור‬
‫ח״‪-‬א סי‪,‬מן ב׳‪.‬‬ ‫בתרו״מ‪.‬‬ ‫!בכור שהומס בגובה האוזן לצד הגוף במקום הקשה‪.‬‬
‫בדין הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות‬ ‫ח״ח סימן ל״א‪.‬‬
‫שם !סימן ג׳‪.‬‬ ‫לענין שבת‪.‬‬ ‫דבר חידוש בנוגע למטיל מום בזה״ז אפילו במזיד‪ .‬שם‪.‬‬
‫שם סימן ד׳‪.‬‬ ‫גדר וח ‪T‬וש בהילפותא דובא הלוי‪.‬‬ ‫בן בכור ישראלית שילדה מנכרי אם יכולים בי״ד‬
‫מעשר שני חוץ לירושלים אי מיקרי דבר שיש לו‬ ‫ח״ט סימן כ״ח‪.‬‬ ‫לפדותו ולברך ברכת הפדיון‪.‬‬
‫שם סימן ה׳‪.‬‬ ‫מתירין‪.‬‬ ‫ילד בכור שנולד ונתנוהו באינקובאטור וחי יותר‬
‫בדין מחשבה בתרומה‪ ,‬ובדין אמירתו לגבוה‪ .‬ובהא‬ ‫שם‪.‬‬ ‫!מל׳ יום‪ ,‬אי חייבים כבר לפדותו‪.‬‬
‫דאין מברכין על דברים שבלב‪ ,‬ובענין כל המצות‬
‫מברכין עובר לעשייתן‪ ,‬וישוב דברי רש״י בברכות‬
‫הלכות שביעית‬
‫ד׳ ט״ו ובהא שאין מברכין על מתנות כהונה על‬ ‫שביעית אי חייבת!בבכורים‪ .‬ח״ו סי׳ ל׳‪ ,‬וסי׳ ל״ב או״ג‪.‬‬
‫שם סימן ו׳‪.‬‬ ‫נתינתן‪.‬‬ ‫לאו דלא תחנם אם עוברים בדרך של חליפין‪.‬‬
‫ענבים שקונים מן העכו״ם על מנת לעשותן יין או _‬ ‫ח״ו סימן ל״א‪.‬‬ ‫ואם יש חילוק בין בית לשדה‪.‬‬
‫מיץ לענין חיוב בתרו״מ‪ ,‬ואם נמלך אח״כ לאכלן‬ ‫בירור אם יש הוכחה מדברי האבני נזר על דעתו‬
‫שם סי׳ ז׳‪.‬‬ ‫כך‪.‬‬ ‫בהיתר המכירה הכללית בשביעית‪ .‬ב‪ .‬אם מותר‬
‫בחיוב תרו״מ בדבש הנעשה מחתבין הנקנין אצל‬ ‫לזלף הבתים בשנת השמיטה עם מימי ריח טוב‬
‫נכרים‪ ,‬וע׳^ שומשמין שקונים מעכו״ם ועושין‬ ‫הנעשים מתערובות סממנים ומעשבי בשמים והורד‬
‫מהן שמן‪ ,‬וכן בדבר צמוקים שקונים מהעכו״ם‬ ‫שקורין רוזדרוזאניש‪ ,‬ובתותים שמאכילים העלים‬
‫ועושים בהמים שלהם עוגות‪ ,‬או שעושין מהם יין‪.‬‬ ‫שלהם לתולעי־המשי אם מיתר לעשות כן גם‬
‫ח״א סימנים ח׳ ט׳‪.‬‬ ‫ח״ו סימן ל״ב‪.‬‬ ‫בשביעית הואיל ומאכל אדם המה‪.‬‬
‫גדר זכיית הכהנים בתרו״מ‪ ,‬ומתי חל על הבעלים‬ ‫אם קדושת שביעית נוהגת בטאבאק‪ ,‬ואם מותר‬
‫שם סימן י׳‪.‬‬ ‫המצוה להפריש‪.‬‬ ‫לעשות בשביעית המציצה ביין וכן בלשפוך מכוס‬
‫ממתי נתחייבו ישראל בתרו״מ‪ ,‬ובחיוב ירושלים‬ ‫ח״ו סימן ל״ג‪.‬‬ ‫הבדלה וד׳ כוסות בפסח‪.‬‬
‫בתרו״מ‪ .‬שם סי׳ י״א‪ ,‬וח״ב סי׳ י״ג‪ ,‬וח״ג סי׳ כ״ב‪,‬‬ ‫ח״ז סי׳ ל״ב‪.‬‬ ‫בזליפת יין של שביעית על המילה‪.‬‬
‫וח״ד סי׳ ה׳ פ״ב‪ ,‬וח״ה סי׳ ל״ב‪ ,‬וח״י סי׳ ב׳ וחי״א‬ ‫באתרוג של שביעית שלא נעבד ולא נשמר‪ ,‬או‬
‫סימן ס״ו בנוסחא ג׳‪.‬‬ ‫להנוהגים עפ״י דרתד המכירה‪ .‬ב‪ .‬באתרוג של‬
‫בדינא דאין מגביהין תרו״מ בשבת ויו״ט‪ .‬ח״א סי׳ י״ב‪.‬‬ ‫שביעית שנעבדה ב־ עבירה ומן המשומר‪ ,‬או‬
‫מאימתי נפטרה פאה מתרו״מ ובהפקר לאחר מירוח‪.‬‬ ‫לאלה המחמירים שלא לנהוג עפ״י היתר המכירה‪.‬‬
‫ב‪ .‬בסאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין‪.‬‬ ‫ג‪ .‬אם בזה״ז ישנו חובת ביעור באתרוג‪.‬‬
‫שם סימן י״ג‪.‬‬ ‫ח״ג סימן ל״ט‪ ,‬וחי״א סימן ס״ט‪.‬‬
‫ח״ב סי׳ י״ג‪.‬‬ ‫בדין נאמנות ע״ה בפירות דמאי‪.‬‬ ‫בשיטת רעז״י במהות ביעור פילות שביעית‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בדין סוריא בחיוב תרו״מ‪.‬‬ ‫ח״ט סימן מ״ג‪.‬‬
‫כשמפרישין תרו״מ במחשבה אי מברכין‪ ,‬ואי איכא‬ ‫ספירט מפוגל שמשתמשים בו להדלקת פרימוסין‬
‫ח״ב סי׳ ט״ז‪.‬‬ ‫מצוה באכילת זרוע ולחיים‪.‬‬ ‫חי״א סימנים ס״ז ס״ח‪.‬‬ ‫אי נוהג בו קדושת שביעית‪.‬‬
‫קפה וקקו המובאים מחו״ל בעודם ירוקים והקליה‬ ‫חי״א סי׳ ס״ט‪.‬‬ ‫איסור ספיחין אי איכא בטבאק־עישון‪.‬‬
‫והטחינה נעעוים בארץ אם יש חיוב להפריש מהם‬ ‫חי״ב סי׳ ל״ז‪.‬‬ ‫אם נוהגת שביעית בטוטון וטאבאק‪.‬‬
‫רלג‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫עוד בהנ״ל ובמצות הקמת חברות לינה וקופה‬ ‫ח״ה סימן י״ט וח״ו סימן כ״ט‪.‬‬ ‫תרו״מ‪.‬‬
‫שם סימן ד׳‪.‬‬ ‫לבקו״ח‪.‬‬ ‫בדברי רבינו מנוח גהפקיר לאחר מירוח‪ .‬ח״ה סי׳ כ״א‪.‬‬
‫אם מותר להתפלל על חולה שאין סיכוים שיבריא‬ ‫אודות הקושיא איד מהני שאלה בתרומה הא נמצא‬
‫שם סימן ה׳‪.‬‬ ‫ומתפתל ביסוריו שימות‪.‬‬ ‫שהברכה שבירד בשעת ההפרשה היתה לבטלה‪.‬‬
‫וח״ז סימן מ״ט פי״ג‪ .‬וח״ט סימן מ״ז‪.‬‬ ‫ח״ה סימן י״ד‪ ,‬וח״ו סימן כ״ח‪.‬‬
‫זהירות על המבקר שלא יהא למשא של החולה‪,‬‬ ‫אם אפשר לעשר מאתרוגים המורכבים על שאינם‬
‫אופני פטורים מביקור‪ ,‬ועצה לצאת ידי חובת‬ ‫חי״א סימן מ״ד‪.‬‬ ‫מורכבים‪.‬‬
‫שם סי׳ ו׳‪.‬‬ ‫המצוה‪.‬‬ ‫תרומות‬ ‫הפרשת‬ ‫בדבר‬ ‫קונטרס‪ :‬אודות הצעה‬
‫שם סימן ז׳‪.‬‬ ‫זמן ביקור הרחוקים‪.‬‬ ‫ומעשרות ונתינתם‪ ,‬מחולק לשבעה עינפים‪ .‬ח״ד סי' י׳‪.‬‬
‫ביקור גדול אצל קטן‪ ,‬פירוש מחודש בבה״ג בהא‬ ‫ענףא'‪.‬‬ ‫הגורמים לחפש עצה בתיקון תרו״מ‪.‬‬
‫שם סימן ח׳‪.‬‬ ‫דבקו״ה אין לה שיעור‪.‬‬ ‫ענף ב'‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫תקנות יוחנן כה״ג‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שאילת שלום ע״י הטליפון‪.‬‬ ‫ענףג׳‪.‬‬ ‫תקנת עזרא‪.‬‬
‫שם סימן ט׳‪.‬‬ ‫ביקור של שוגא‪.‬‬ ‫ענףד׳‪.‬‬ ‫מפריש תרומה ע״מ שלא לתתם לכהן‬
‫חובת העטיפה של המבקר‪ .‬פירוש מפתיע במאירי‬ ‫ענףה׳‪.‬‬ ‫הפקר של הערמה‬
‫בכוונת מאמרם דשכינה למעלה מראשותיו של‬ ‫ענףו׳‪.‬‬ ‫הפקר בפני שלשה‬
‫שם סימן י׳‪.‬‬ ‫החולה‪.‬‬ ‫ענףז׳‪.‬‬ ‫לעצם ההצעה‬
‫שם סימן י״א‪.‬‬ ‫אופן ישיבת המבקר‪.‬‬ ‫שם סימן י״א‪.‬‬ ‫קונטרס שני בענין הנ״ל‪.‬‬
‫שם סימן י״ב‪.‬‬ ‫זמני שעות הביקור‪.‬‬ ‫קונטרס נוסחאות לסדר הפרשת תרו״מ בזמננו‪,‬‬
‫התפלה בפני החולה ואופן הזכרת שמו של אביו‬ ‫לעצם‬ ‫והארות‬ ‫והערות‬ ‫ליבש וללח‪ ,‬ובירורים‬
‫שם סימן י״ג‪.‬‬ ‫או רבו החולה‪.‬‬ ‫הנוסחאות ובדיני ההפרשה‪ ,‬ופדיון מע״ש בזה״ז‬
‫שם סימן י״ד‪.‬‬ ‫תפלה בשבת עבור חולה‪.‬‬ ‫בירושלים וחוצה לה‪ ,‬והברכה עליד&‪ ,‬ובית וחצר‬
‫מתי מזכירים לחולה שיתן דעתו על ענ״ניו‪.‬‬ ‫בירושלים אי קובעים למעשר‪ ,‬ובנתינת מע״ר‪,‬‬
‫שם סימן ט״ו‪.‬‬ ‫ומ״ע‪ ,‬ובענין הוצאת מ״ע לחו״ל‪ ,‬ובענבים הנלקחים‬
‫שם סי׳ ט״ז‪.‬‬ ‫בביקור איש לאשה‪ ,‬או להיפך‪.‬‬ ‫מן העכו״ם בשנת השביעית לעשות מהן יין אם יש‬
‫בקשת רח‪:‬מים על החולה אצל חכם שבעיר‪ ,‬וברכת‬ ‫להפריש מד& מ״ע‪ ,‬או שאין להפריש לא מ״ע ולא‬
‫שם סי׳ י״ז‪.‬‬ ‫החולה בביה^״נ בשעת קה״ת‪.‬‬ ‫מע״ש‪ .‬ואודות מנהג לעשר גם בשנת השמיטה‪,‬‬
‫אם החולה נמצא במקום אחר אם אפשר להתפלל‬ ‫ובדין חיוב פירותיד‪ a‬של מחללי שבת בתרו״מ‪,‬‬
‫שם סימן י״ח‪.‬‬ ‫עליו ולהזכירו בתפלה‪.‬‬ ‫חי״א סי׳ ס״ו‪.‬‬ ‫ובענין ספיקות השטחים בזמנינו‪.‬‬
‫מתי ניחום אבלים קודם לביקור חולים‪ .‬שם סי׳ י״ט‪,‬‬ ‫מיחה ישראל בתבואת עכו״ם‪ ,‬או להיפך‪ .‬ח״ג סי׳ ל״ג‪.‬‬
‫לעורר את החולה לתשובה וצדקה ולסידור צואה‪.‬‬ ‫ככרות של נחתומים הנמכרים בחנויות ובשווקים‬
‫שם סימן כ״ז‪.‬‬ ‫ואין ידוע אם ניטל מד& חלה‪ ,‬אם יש לחוש בהם‬
‫אם יש מצות בקור חולים לחולה שנחלה במחלה‬ ‫לחלת דמאי להצריך להפריש מהם מספק חלה בלי‬
‫ח״ט סי׳ י״ז פ״ה‪.‬‬ ‫מתדבקת‪.‬‬ ‫ברכה כדין פירות דמאי‪ ,‬או דילמא חלה שאני דדמי‬
‫לתח״ג שאינם חשודים ולא היתה בכלל התקנה‪.‬‬
‫הלכות אונן קריעה ואבילות‬
‫ח״א סימן י״ד‪.‬‬
‫ח״ג סי׳ כ״ב‪.‬‬ ‫מתי הוה עיקר מצות הקריעה לכתחילה‪.‬‬ ‫לההצעה של רב גדול אחד לתקנת חלת דמאי‪,‬‬
‫המחליף בגדים בתור ז׳ ימי אבילות שאחר הרגל‬ ‫שם סימן ט״ו‪.‬‬ ‫ובדינא דהתורם משלו על של חבירו‪.‬‬
‫ח״ה סימן ה׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫אם צריך לקרוע שנית‪.‬‬ ‫בהפרשת חלה ממין על שאינו מינו או בדבר‬
‫ברכת דיין האמת בשעת קריעה‪ .‬ח״ה בר״ר !סימן ל״ג‪.‬‬ ‫המקפיד כשיש בכל אחד כשיעור‪ ,‬וחילוק בין אדם‬
‫גדר קביעת המות וחומר ענין איסור הלנת המת‬ ‫אחד לבין ב׳ בני‪.‬אדם‪ ,‬וישוב דברי הרמ״א‪ ,‬וביאור‬
‫בנגלה ובנסתר‪ .‬ח״ט סי׳ מ״ו‪ ,‬וח״י סי׳ כ״ה פ״ד ופ״ט‪.‬‬ ‫דברי התה״ד בספרו ובמה שמובא בשמו בס׳ לקט‬
‫במצות קבורה מה״ת‪ ,‬והאמור בזה בתוהנ״ס‪,‬‬ ‫חי״א סימן ע״ו‪.‬‬ ‫יושר‪.‬‬
‫ולענין קבורת אבר או כזית‪ ,‬או פחות מכזית‪,‬‬
‫‪,‬‬ ‫הלכות ביקור חולים‬
‫וביאור ענין השכבתו של ר״א בר״ש בעליה לאחר‬
‫חי״א סימן ע״ד‪.‬‬ ‫מיתתו‪.‬‬ ‫חיוב בטהון החולה בד׳ וגדר אופן הדרישה ברופא‬
‫מי שמת לאחר ניתוח וטרם החליפו ממנו בגדיו‬ ‫ח״ה ברמת רחל סימן א׳‪.‬‬ ‫ורפואות‪.‬‬
‫ד^גואלים בדם אם מותר לפשוט הבגדים לטהרו‬ ‫מצות בקו״ח אם היא הלק ממצות גמ״ח או היא‬
‫ולהלבישו תכריכים‪ .‬ב‪ .‬דין הרוג ויולדת שמתה‬ ‫שם סימן ב׳‪.‬‬ ‫מצוה מיוהדת‪.‬‬
‫לענין הנגדים המגואלים בדם והלבשת התכריכין‪.‬‬ ‫שם סימן ג׳‪.‬‬ ‫מטרת מצות הביקור ואופניו‪.‬‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רלד‬
‫ח״ה סי' א׳ ובר״ר סימן מ״ד‪.‬‬ ‫ג‪ .‬בירור ההלכה של קבורת התגים ע״י נכרים‬
‫בדיני אנינות שתקנו רבנן עד הקבורה‪.‬‬ ‫בלבושיהם‪ .‬ד‪ .‬אודות דמים היוצאיזם לפני המיתה‬
‫ח״ה בר״ר סימן מ״ה‪.‬‬ ‫חי״א סימן ע׳‪.‬‬ ‫או לאחר קביעת המיתה‪.‬‬
‫שם סימן מ״ו‪.‬‬ ‫באמירת הספד קדיש ותהלים לאונן‪.‬‬ ‫מת לו מת אחר החושז לפני הבעילת מצוה אי נוהג‬
‫אונן שיש לו יא״צ אם יכול להגיד קדיש‪.‬‬ ‫קודם ז׳ ימי אבילות או שנוהג קודם ד ימי‬
‫‪.‬שם סימן‪,‬מ״ז‪.‬‬ ‫ח׳׳ה בר״ר סימן מט‪.‬‬ ‫המשתה‪.‬‬
‫שם סימן מ״ח‪.‬‬ ‫באיסור ישיבה לאונן על כסא‪.‬‬ ‫חולה שנודע לו שמת לו מת ונהג קצת אבילות‬
‫בדין איסור מלאכה בעיר עד קבורת המת‪.‬‬ ‫אם לכשיבריא חייב לנהוג אבילות מחדש‪.‬‬
‫שם סימן נ׳‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫ח״ה בר״ר סימן כ״ו‪.‬‬
‫שם סימן ׳נ״א‪.‬‬ ‫באי׳סור שאילת שלום כשמת בעיר‪.‬‬ ‫בשמועה קרובה ולא נהג אבילות אם באונס או‬
‫שם סימן נ״ב‪.‬‬ ‫גדר מצות חיוב ההספד‪.‬‬ ‫בזדון ועבר ל׳ מיום המיתה אבל לא מיום השמועה‬
‫דין הספד ומצות לויה של אשה חשובה ובדבר‬ ‫ח״ג סימן כ״ב‪.‬‬ ‫אם מחויב עוד באבילות שבעה‪.‬‬
‫שם סימן נ״ג‪.‬‬ ‫הספדת אשה ברחוב‪.‬‬ ‫דין גדול הבית במקום שאיננו לא מקום מיתה ולא‬
‫שם סימן נ״ד‪.‬‬ ‫!בדין הכנסת נפטר לבית הכנסת‪.‬‬ ‫חי״א סומן ע״ב‪.‬‬ ‫מקום קבורה‪.‬‬
‫אבל בתוך ז׳ אם יכול וצריך לברך על הבשמים‬ ‫בימי אבילותה‬ ‫בדין !בוגרת בפירכוס וכיחול‬
‫ח״ז סימן כ״ג‪.‬‬ ‫בהבדלה של מוצש״ק‪.‬‬ ‫בזמנינו‪ ,‬ומהו גדר הגיל בזה‪ ,‬ואם נאמר זה גם‬
‫במצות קריעה על או״א לעיני הקהל‪ .‬ואם יש חיוב‬ ‫באלמנה או גרושה‪ .‬ב‪ .‬בלבישת תכשיטים לאשה‬
‫להמציא א״ע בפניהם‪ .‬ב״ אם מותר לאבל תוך‬
‫חי״א סימן ע״ג‪.‬‬ ‫בז׳ ימי אבילותה‪.‬‬
‫שבעה לתת לאחר ספר במתנה‪ ,‬ג‪ .‬אבל בי״ב חדש‬
‫ברחיצה לאבל בימי הספירה בתוך שלשים לאבלו‪.‬‬
‫על או״א אם מותר ליתן שלום לאחר בשעה שיודע ‪.‬‬
‫חי״א סימן ע״ז‪.‬‬
‫שהלה ישיב לו שלום‪ .‬ד‪ .‬אבל תוך ז׳ אם רוצה‬
‫ח״ה בר״ר סי׳ ל״ח‪.‬‬ ‫בחיובא דנשי לקרוע באבילות‪.‬‬
‫לעמוד בפני נשיא או ת״ח אי רקזאי‪ .‬ה‪ .‬אודות ■‬
‫וחי״ב סימן ס״ה‪.‬‬ ‫־‬
‫אם מותר לאבל לגמור שכ״ד עם השכנים‪.‬‬
‫אמירת קדיש על נעלמים במקומות הריגה ולא‬
‫ח״ח סימן ל״ג‪.‬‬
‫נתברר בבירור על מיתתו הודאית עד כדי להתיר‬
‫אם מותר לאיש להגיד קדיש אחרי אשתו הראשונה‬
‫ח״ג!סומן ג׳‪ ,‬וח״ה בר״ר סי׳‪:‬ל״א‪.‬‬ ‫את אשתו להנשא‪.‬‬
‫לאחר שנשא שנית‪ ,‬וכן להזכיר נשמתה‪ ,‬וכמו״כ‬
‫אמירת קדיש של בני בנים אי עדיפא על אמירת‬
‫אם מותר לאשה לאחר שנשאה שנית לבקר על קבר‬
‫בעלה הראשון או להדליק נר יא״צ עבורו‪.‬‬ ‫ח״ג סימן כ״ב‪.‬‬ ‫אח‪.‬‬ ‫קדיעו של אב או‬
‫ח״ח סימן ל״ד‪,‬‬ ‫בירור איסור השארת קבר פתוח עד למחרתו‪.‬‬
‫בדין זימון בסעודת הבראה‪ ,‬ואם האבל מצטרף‬ ‫ח׳׳ר‪ .‬בר״ר סימן ס׳‪.‬‬
‫חי״א סימן ע״א‪.‬‬ ‫לזימון לעשרה או לשלשה‪.‬‬ ‫מנהג אמירת צדוק הדין עם סתימת הגולל‪.‬‬
‫קונטרס תשובות על ספרי אבן יעקב הלכות אבילות‪,‬‬ ‫שם ׳סומן ל״ב‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ובירורי הלכות נוספות‪ ,‬מחולק לשלש עשרה פרקים‪.‬‬ ‫הנהגת האנשים הנמצאים בעת יציאת נשמה‪.‬‬
‫ח״ז סימן מ״ט‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫שם סימן ל״ד‪.‬‬
‫בבירור מקור ההלכה המקובלת דמאבד עצמו‬ ‫מה עושים ומה רואים הצדיקים בעת יציאת נשמתן‪.‬‬
‫‪ ,‬פרק א׳‪.‬‬ ‫לדעת אין לו חלק לעוה״ב‪.‬‬ ‫שם סימן ל״ו‪.‬‬
‫בדין איסור הנאה משער ועור המת‪ .‬ב‪ .‬בהא שת״ח ‪-‬‬ ‫שפיכת המים מבית הנפטר ומבתים הסמוכים‪.‬‬
‫אינם מבטלים בזמנינו מלימודם להוצאת המת אפי׳‬ ‫שם סימן ל״ה‪.‬‬
‫בשוע שהוא קרי ותני וגם מתני לאחרים‪ ,‬ג‪ .‬בדין‬ ‫באב ואם אם יש לקרוע גם הטלית קטן‪ .‬שם סימן ל״ז‪.‬‬
‫שינוי מקום לאבל אם האיסור הוא אפילו בלעמוד‬ ‫קריעה באשה באו״א אשר יש לקרוע כל הבגדים‬
‫על מקומו הקבוע בביהכ״ג כגון לשמ״ע‪ .‬ד‪ .‬אם‬ ‫שם סימן ל״ח‪ ,‬ובח׳ י״ב סי׳ ס״ה‪.‬‬
‫תפרו בשוגג הקריעה על או״א לאחר שבעה‪ ,‬אם‬ ‫שם סימן ל״ט‪.‬‬ ‫החלפת בגדים באו״א‪.‬‬
‫מחויב לקרוע עוד הפעם ואסור ללבוש לפני זה‬ ‫שם סימן מ׳‪.‬‬ ‫בדין חליצת כתף באו״א‪.‬‬
‫פרק ב׳‪,‬‬ ‫הבגד‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫בחיוב קריעה להעומד בשעת יצ״נ ועל ת״ח‪.‬‬
‫מהו המובן של אין מבטלין תשב״ר להוצאת המת‪,‬‬ ‫שם סימן מ״א‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫ב‪ ,‬בהחשבון של עשר פרסאות שנתנו כדי שיצטרף‬ ‫שם סימן מ״ב‪.‬‬ ‫בקריעה ואבילות על מומר‪.‬‬
‫עם גדול הבית שהוא כדי הילוך יום אחד‪ .‬פרק ג‪.‬‬ ‫ובח״י סי' מ״א‪.‬‬
‫אשה שהיו לה שני בעלים אצל מי נקברת‪ ,‬ובדין‪-‬‬ ‫שם סימן מ״ג‪.‬‬ ‫קריעה על רוב ציבור שנפלו במלחמה‪.‬‬
‫פרק ך׳‪,‬‬ ‫היכא שמתה בחיי בעלה השני‪.‬‬ ‫אם יש לקרוע כשמאבדים בזרוע ספרי גמ׳ ופוס׳‪.‬‬
‫רלה‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫ח״ד סימן ט״ו‪ ,‬ובמליאים‪.‬‬ ‫עוד בעניו הנ״ל‪ .‬ב‪ .‬על אודות אם יש חשש לישא‬
‫קונטרס ‪:‬באיסור פינוי מתים וד‪,‬אוסנים שלפיד‪,‬ם‬ ‫אלמנה‪ ,‬וענין קישקוש רוח בעלה ד‪,‬כתוב בזר‪.‬‬
‫מותר לפנות‪ ,‬ודן הקברים שנשארו פנויים‪ ,‬מחולק‬ ‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫גספרי קבלה‪.‬‬
‫ח״י סי׳ מ׳‪.‬‬ ‫לששד‪ ,‬פרקים‪.‬‬ ‫באמירת קדיש בחיי הר‪,‬ורים‪ .‬ב‪ .‬ענין אמירת קדיש‬
‫שלשה אופנים שהותר בהם הפינוי וגדר קבר‬ ‫של אב על בן‪ .‬ג‪ .‬על איזה קטן יש לומר קדיש‪.‬‬
‫פרק א'‪.‬‬ ‫משפחה‪.‬‬ ‫פרק ר‪.‬‬
‫קרובי משפחד‪ ,‬אם נאמנים לומר שקברו בדעה‬ ‫באמירת קדעז ולימוד משניות עבור כמה נפטרים‬
‫לר‪,‬עבית אח״כ למקום אחר‪ ,‬ודעהומחשבדי אם‬ ‫פרק ז׳ ופ״י ופי״ ב‪.‬‬ ‫בב״א‪.‬‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫נחשבת כתנאי‪.‬‬ ‫שם בפ״ז‪.‬‬ ‫בד‪,‬כללת כמד‪ ,‬נפטרים באמירת אמ״ר‪.‬‬
‫קברי‬ ‫מסביבת‬ ‫גדרים וד‪,‬בר‪,‬רות בפינוי קברים‬ ‫פרק ח'‪.‬‬ ‫קבר שנתפנה אם !מותר לקבור בו מת אחר‪.‬‬
‫משפחה בהר המנוחות לסביבת קברי!משפחה בהר‬ ‫פרק ט׳‪.‬‬ ‫בהברכד‪ ,‬על ראיית קברי ישראל‪.‬‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫הזיתים‪.‬‬ ‫אבלים ר‪,‬נמצאים בעיר אחרת ממתי יתחילו למנות‬
‫מותר‬ ‫אם‬ ‫תנאי‬ ‫ללא‬ ‫נפטרים בהר המנוחות‬ ‫אבילות אם משעת השמועה או משעת הקבורה‪.‬‬
‫להעבירם להר הזיתים רק בגלל זאת שבחי ‪,T‬ם‬ ‫ב‪ .‬מי שהגיע לו שמועה רחוקה ולא ישב באותו‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫רכשו להם בזמנו אחוזות בר‪,‬ר הזיתים‪.‬‬ ‫יום השער‪ .‬אחת כדין אם מחויב לישב למחר‪,‬‬
‫פינוי מהחלקות הזמניות בשיד־באדר ושע״צ לשם‬ ‫ואותד‪ ,‬השאלה באם לא נד‪,‬ג גזירת ל׳ על או״א‬
‫הבאתם לקבורד‪ ,‬בחלקת קברי משפחה בבי״ע אחר‬ ‫ובתספורת וגיהוץ וכד שמחויב גם בשמועה רחוקה‬
‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫מלבד הר הזיתים‪.‬‬ ‫אם חייב לד‪,‬שלים‪ .‬ג‪ .‬בתפלת אבל לפני התיבר‪,‬‬
‫דין קברים הנשארים פנוים או המתפנים‪ ,‬ואלה‬ ‫פרק י׳‪.‬‬ ‫במנחה בער״ש ובשבת‪.‬‬
‫שקנו להם אחוזות בחיים גם בהר המנוחות וגם‬ ‫מאימתי נפסקת האבילות בע״ש‪ .‬ב‪ .‬בחזרת האבל‬
‫בר‪,‬ר הזיתים אם יכולים לתבוע מד‪,‬ח״ק שיחזירו‬ ‫פרק י״א‪.‬‬ ‫לביתו בשבת ובער״ש‪ .‬וכל לילה‪.‬‬
‫פרק ד‪.‬‬ ‫לד‪,‬ם דמי אחת מד‪,‬ן‪.‬‬ ‫בהנאד‪ .‬מפיתת אילנות הגדלים בביר‪,‬״ק‪ .‬ב‪ .‬בדין‬
‫קונטרס על אודות ישראל שהיה נשוי בערכאות‬ ‫אם זלזל במקצת ז׳ ימי האבילות‪ ,‬וחילוק !מחודש‬
‫עם נכריד‪ ,‬וד‪,‬יד‪ ,‬מובדל כל ימיו מקהל ישראל‪,‬‬ ‫פרק י״ ב‪.‬‬ ‫בזה‪.‬‬
‫ולפני מותו צוד‪ ,‬לקוברו בבית העלמין ד‪,T ,‬ודי אם‬ ‫אם מותר להתפלל למיתת חולה המתפתל ביסוריו‪.‬‬
‫שומעין לו‪ ,‬ואם מתאבלים עליו ואומרים קדיש‬ ‫פרק י׳׳ג‪.‬‬
‫ח״י סימן מ״א‪.‬‬ ‫אחריו‪ .‬מחולק לחמשר‪ ,‬פרקים‪.‬‬ ‫ילד שנולד ונתנוהו באינקיובאטר וחי יותר מל׳‬
‫ישראל שנשא נכרית ופירש מדרכי ציבור ותורת‬ ‫יום ואח״ב מת אי חייבים להתאבל עליו‪.‬‬
‫ישראל אם מתעסקים עמו בקבורה לאחר מותו‪.‬‬ ‫ח״ט סימן כ״ח‪.‬‬
‫פרק א׳‪.‬‬ ‫ח״ד סימן י״ד‪.‬‬ ‫קונטרס על אודות ניתוח המתים‪.‬‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫הביאור של אין מתעסקין עמו בכל דבר‪.‬‬ ‫אם מותר לרופאים להתלמד על אבר שנחתך מן‬
‫אכילות ההורים והקרובים על הפורשים מדרכי‬ ‫ח״י סימן כ״ה פ״ח‪.‬‬ ‫החי‪.‬‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫ציבור‪.‬‬ ‫העצמות‬ ‫ופינוי‬ ‫הקברות‬ ‫בדבר איסור חפירת‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫אמירת קדיש על הפורשים מדרכי ציבור‪.‬‬ ‫ח״ר‪ ,‬סי׳ כ׳‪,‬‬ ‫שבשטח קרב הרמב״ם בטבריד‪.,‬‬
‫חיוב אבילות כשיקו מקום לחשוב שד‪,‬פורשים מדרכי‬ ‫ובד‪,‬קדמת הספר‪.‬‬
‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫ציברר שבו בתשובד‪ ,‬לפני מותם‪.‬‬ ‫אם מותר לד‪.‬עביר ארון עם סבון מעצמות ושומן‬
‫בדין העברת מת לקבורד‪ .‬בארץ ישראל‪ ,‬ובענין‬ ‫קדושינו הי״ד ממקום קבורתו אל מקום אחר‪.‬‬
‫חי״א סימן ע״ה‪.‬‬ ‫מיוחד שיש בקבורר‪ ,‬בירושלים‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אם ישנד‪ ,‬מצוד‪ ,‬לקבור סבון'ואפר הקדושים‪.‬‬
‫ח״ח ׳סימן ל״ה‪.‬‬
‫חלק אבן העזר‬ ‫אבר שחותכים מאדם חי אי מחויבים לקובח ואי‬
‫ח״י סימן כ׳יה פ״ח‪,‬‬ ‫מותר בד‪,‬נאה‪.‬‬
‫הלכות אישות ועגונות‬
‫בקבורת נפלים‪ ,‬ובקבורת שליא‪ ,‬ובד‪,‬צנעת שינקם‬
‫אודות איסור עדת הקראים לבוא בקהל‪.‬‬ ‫שם‪,‬‬ ‫ר‪,‬נופלים‪.‬‬
‫ח״ה סימן ט״ז‪ .‬ובר‪,‬קדמר‪ ,,‬וחי״ב סי׳ ס״ו‪.‬‬ ‫ע״ד נסיער‪ ,‬לכד‪,‬ן באוטובוס ע״ג כביש העוסר על‬
‫אודות הכת הנקראת ״שומרי שבת״‪ .‬ב‪ .‬על הפלשים‪.‬‬ ‫קברי ישראל עתיקים ככביש הר הזיתים וככביש‬
‫בחי״ב שם‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ע״ד יהודי קוצ׳ין‪.‬‬ ‫חי״ב סימנים ס״ב ס״ג‪.‬‬ ‫דומה לזה בטבריא‪.‬‬
‫ביתר הלכד‪ ,‬בדין דכשם שאסורד‪ ,‬לבעל כד אסורד‪,‬‬ ‫אם מותר לכהן ליטמא לאחד מקרוביו כשנחתד‬
‫לבועל‪ ,‬ובדין אשד‪ ,‬שאמרד‪ ,‬טמאה אני לד מפלוני‬ ‫מגופו אבר פנימי בחייו או לאחר מותו‪ .‬ח״ט סי׳!מ״ח‪,‬‬
‫ח״ה סימן כ״ג‪.‬‬ ‫בדין כניסת כד‪,‬ן בשטח בית הקברות‪.‬‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רלו‬
‫המלחמה‬ ‫עקב‬ ‫עגונות‬ ‫תקנות‬ ‫קונטרס בענין‬ ‫נוצרי־קטולי‬ ‫ממוסד‬ ‫לאימוץ‬ ‫תינוקת שלקחוה‬
‫העולמית האחרונה‪ .‬מחולק לחמשה פרקים‪.‬‬ ‫כיהודיה‪ ,‬אי זקוקה לגירות בכלל‪ ,‬ואם לאו אם‬
‫ח״ג סימן כ״ה‪.‬‬ ‫ח״ז סימן מ׳‪.‬‬ ‫מותרת גם לכהונה‪.‬‬
‫פרק א׳‪.‬‬ ‫עיר שכבשוה כרכום‪.‬‬ ‫חרש שוטה וקטן שבאו על אשת איש אם נאסרת‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫דין מים שאין להם סוף‪.‬‬ ‫על בעל והולד ממזר‪ .‬ואם בא על אשתו נדה אי‬
‫פרק ג‪.‬‬ ‫מה שחששו בעיגונא אפילו למיעוטא‪.‬‬ ‫ח״י סימנים מ״ג מ״ד‪.‬‬ ‫אי ליכא איסורא עליה‪.‬‬
‫שיטת הר״א מווררין ודעימיה‪ ,‬ואומדנא דעתא‪.‬‬ ‫בדינא דהנטען על הנכרית ונתגיירה‪ ,‬ובהיכא דודאי‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫בא עלה לפני כן‪! .‬ב‪ .‬בד״נא דנטען על השפחה‪,‬‬
‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫תרי רובא‪.‬‬ ‫וענין מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכו׳‬
‫גם‬ ‫בנאבדו‬ ‫בענין הנ״ל‪ .‬ושאלה בענין יבום‬ ‫שכתב הרמב״ם בזה בתשובה‪ .‬ג‪ .‬בהיכא שנשאה‬
‫ח״ג סימן כ׳ץ‪.‬‬ ‫יבמיהם ויש עוד »פק על בן שנאבד‪.‬‬ ‫חי״א סי' ע״ט‪.‬‬ ‫כשהיא נכרית בנשואין אזרחיים‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫בענין עגונא‪ ,‬בבעל שנעלם בפעיה״ק ת״ו אחרי‬ ‫בנשואין אזרחיים אי צריכה גט‪ ,‬ואי לא צריכה‬
‫ח״ה סי׳ כ״ד‪.‬‬ ‫!מלחמת השחרור‪.‬‬ ‫אם מותרת גם לכהן‪ .‬ב‪ .‬בנפרחז רק בגירושין‬
‫ובלהנשא לעד‬ ‫עוד בענין עגונא מיוגוסלביה‪,‬‬ ‫אזרחיים והקדושין היו כדמו״י ואח״ב נפרדה בג״פ‬
‫שם‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫המעיד‪.‬‬ ‫כדמו״י מאימתי מונין ג׳ חדשי ההבחנה‪ .‬ג‪ .‬אם‬
‫על אודות חידושו של הנודע ביהודה בגדר נאמנות‬ ‫מתה אחרי הגירושין האזרחיים אי מתאבל עליה‪,‬‬
‫עכו״ם מסיח לפי תומו בעדות אשזה‪ .‬ח״ז סי׳ מ״א‪.‬‬ ‫חי״א סימן פ״א‪.‬‬ ‫ולענין אם יורשה‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫בהיתר עיגונא דאיתתא שליום הג׳ מהעלמו של‬ ‫קונטרס ״שער הקדושה״ בירורי הלכות בדיני‬
‫בעלה מצאו את הגופה על שפת הנחל כשכולה ‪.‬‬ ‫מצות פריה ורביה‪ ,‬מוסבים על דברי המנחת חנוך‬
‫חי״א סימן פ׳‪.‬‬ ‫שלימה ורטובה‪.‬‬ ‫ח ״ד סמן ט״ז‪.‬‬ ‫ומחולק לשלש עשרה פרקים‪.‬‬
‫!באיסור הרכבת חתן על הכתפיים ולרקוד עמו‪.‬‬ ‫קונטרס על אודות הריון מלאכותי ודין הולד‬
‫חי״ב סימן ע״ג‪.‬‬ ‫ח״ג סימן כ״ז‪.‬‬ ‫שנולד‪ .‬מחולק לחמשה פרקים‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫גדר האיסור של הליכה אחורי אשה‪ ,‬ובזה״ז;‬ ‫אשה שנתעברה כמתכוון באמבטי או ע״י מזרקה‬
‫ח״ט סימן נ׳‪.‬‬ ‫מש״ז של איש אחר אם נאסרת על בעלה‪ ,‬ואם‬
‫הולד כשר‪ .‬וכן אם נאמנת לומר שנתעברה ע״י‬
‫הלכות יחוד‬
‫פרק א‪.‬‬ ‫מזרקה‪.‬‬
‫קונטרס בדיני איסור יחוד לכלליו ולפרטיו‪ .‬מחולק‬ ‫פעולת ההזרקה של ש״ז מאיש אחר לתוך רחמה‬
‫לב״ז פרקים )ומכיל למעלה מעשרה גליונות דפוס(‪.‬‬ ‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫של א״א אם היא מותרת‪.‬‬
‫ח״ו ׳סימן מ׳‪.‬‬ ‫אם יש אב לילד הנולד ע״י ש״ז באמבטי או על‬
‫איסור היחוד ואם הוא אביזרייהו דעריות‪ .‬וביאור ■‬ ‫על ידי הכנסת ש״ז של איש אחר לתוך רחמה של‬
‫‪.‬פרק א׳‪.‬‬ ‫דין מקשה ללדת בחול ובשבת‪.‬‬ ‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫אשה‪.‬‬
‫וחי״ב סי' ל״ג‪.‬‬ ‫מעוברת ומינקת חבירו ע״י אמבטי או מזרקה‪.‬‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫יחוד עם ב' נשים‪.‬‬ ‫פרק ד׳‪.‬‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫יחוד אשה אחת עם ב' אנשים‪.‬‬ ‫אם מותר לאיש להוציא ש״ז לשם מטרה זאת שיהא ‪..‬‬
‫פרק ד'‪.‬‬ ‫יהוד עם אשה‪ .‬כשבעלה בעיר‪.‬‬ ‫לרופא מוכן להזריק מזה לתוך רחם של אשה‪.‬‬
‫עם מועיל בעלה בעיר כשהאשה הולכת ־ לבית‬ ‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫^‬ ‫‪.‬‬
‫אחר‪ .‬ואם מועיל שמירת אשמו־בחתן היכא שפ״נ‬ ‫בשניות על כל האמור ובתוספת מרובה על העיקר‬
‫פרק ה'‪ .‬ובמלואים‪.‬‬ ‫־‬ ‫‪.‬‬ ‫ק־דם ב״מ‪.‬‬ ‫באתי בח״ט סימן ג״א שער ד' המכיל ששה פרקים‬
‫שמפליג‬ ‫יודעת‬ ‫והאשה‬ ‫בהפליג הבעל בעיר‬ ‫גדולים‪ ,‬קחנו משם‪.‬‬
‫פרק ו'‪.‬‬ ‫ומתעכב במקו׳׳א‪ ,‬וסוגי ההפלגה‪.‬‬ ‫אודות ניתוח פרוסטט לחולה בעצירת השתן‪.‬‬
‫בעלה בעיר באדם חשוב אליבא דרש״י‪ ,‬וכן בגוונא ‪.‬‬ ‫ח״י סימן כ״ה פרק כ״ד‪.‬‬
‫דכניסה משותפת‪ .‬ב‪ .‬עשיית היכר היכא■‪.‬דאיכא‬ ‫מ־ שנכרתו ממנו חוטי ביצה אחת אם כשר לבוא‬
‫פרק ך‪.‬‬ ‫רק חשש ליחוד ואפילו כשאין בעלה בעיר‪.‬‬ ‫ח״ט סימן מ״ט‪.‬‬ ‫בקהל‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫שני חדרים זה כנגד זה‪ .‬ובדינא דאנשים מבפנים‬ ‫אודות אישור נשואין של קראי עם קראית‪.‬‬
‫פרק ח׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫וכי'‪ .‬ויחוד עם פנויה אם הוא סה״ת‪.‬‬ ‫ח״ד סימן ט׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫אם לאיש מהגי כשאשתו בעיר וכשהיא מפליגה‪.‬‬ ‫בדין נשואי מינקת באשה שנתגרשה ובנאמנות‪.‬‬
‫‪ .- .‬פרק ט^‪.‬‬ ‫ח״ד סימן כ׳‪,‬‬ ‫שלא התחילה להניק‪.‬‬
‫בעלה בעיר והיא נמצאת עם עוד נשים אם מהני‬ ‫בדבר אשה שנתגרשה מחמת קול ונשאת לכהן‬
‫‪ .‬פרק י׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫גם ליתר הנשים‪.‬‬ ‫ח״ד סימן י״ט‪.‬‬ ‫וילדה לו‪.‬‬
‫רלז‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫יחוד בפחות מ׳שיעור ביאה אם יש לאסור מדין‬ ‫דיז פתח פתוח לרשות הרבים‪ ,‬ומהו הנקרא פתוח‬
‫רוצי שיעור‪ .‬ב‪ .‬איש שאין לו גבו״א או זקן שתש‬ ‫פרק י״א‪ .‬ובמילואים‪.‬‬ ‫לרה״ר‪ .‬ואם מהני פ״פ בלילה‪.‬‬
‫ח״ז סי׳ מ״ו‪ ,‬וח״ח סי׳ י״ד‪.‬‬ ‫כחו אם מותר ביחוד‪.‬‬ ‫גדר של גס בה דדינו‪ ,‬ובאם פתח פתוח לרה״ר‪.‬‬
‫ביחוד בב׳ חדרים ונועלים הדלת שביניהם והמפתח‬ ‫פרק י״ב‪.‬‬ ‫ובהתייחדות נשים אצל רדפאים‪.‬‬
‫ח״ח סימן כ״ח‪.‬‬ ‫נ׳סאר בידם‪.‬‬ ‫יחוד כשאשתו עמו אם ההיתר הוא אפילו בלישן‬
‫חי״א סימן מ״ו‪.‬‬ ‫ע״ד יחוד עם זקנתו‪.‬‬ ‫פרק י״ג‪.‬‬ ‫בלילה בחדר אחד‪.‬‬
‫אם מותר לב׳ אחים לגור בקביעות עם אחותם‪.‬‬ ‫פרק י״ד‪.‬‬ ‫יחוד כשאמו או אחותו או בתו עמו‪.‬‬
‫חי״ב סימן ס״ח‪.‬‬ ‫יחוד בדרך או בשדה דצריכים ג׳‪ ,‬ובאם נמצאים‬
‫בתוך שטח ריק פתוח ונרחב‪ ,‬ובנסיעה מעיר לעיר‪.‬‬
‫הלכות קדושין‬
‫פרק ט״ו‪.‬‬
‫קונטרס בירור הלכה על אודות נשואין אזרחיים‬ ‫שמירת תינוקת בעיר ובשדה‪ ,‬ואם יש חילוק בין‬
‫ח״ב סימן י״ט‪.‬‬ ‫מחולק לז׳ פרקים‪.‬‬ ‫פרק ט״ז‪.‬‬ ‫תינוקת של אחרים לבין שלהם‪.‬‬
‫גדר החזקה של אין אדם עושה בעילתו בעילת‬ ‫תינוקת‪ ,‬או‬ ‫בישראל פרוץ אי מהני שמירת‬
‫פרק א׳‪.‬‬ ‫זנות‪.‬‬ ‫כשאשתו עמו‪ ,‬וכן אם יש בו הדין של בעלה בעיר‪,‬‬
‫פרק ב׳ וח״ח‪.‬‬ ‫מתי נאמרת חזקה זו של אאעבב״ז‪.‬‬ ‫ובאיש המייחד לו אשה בביתו בלא חו״ק אם מותר‬
‫סימן ל״ז‪.‬‬ ‫לאיש ליכנס לביתה כשהוא בעיר או אפי׳ בבית‪.‬‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫הגר עם אשה בקביעות בלי קדושין‪.‬‬ ‫פרק י״ז‪.‬‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫שיטת הרמ״א‪.‬‬ ‫לענין‬ ‫בפנים‬ ‫כנמצא‬ ‫יוצא ונכנס אם נחשב‬
‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫הפרוץ בעריות והבא על אשדי באיסור‪.‬‬ ‫פרק י״ח‪.‬‬ ‫שמירה מיחוד‪.‬‬
‫פרק ו׳‪.‬‬ ‫אם הבועל מודה שבעל לשם זנות‪.‬‬ ‫יחוד משום דוחק פרנסה‪ ,‬ואי אמרינן בעבידתייהו‬
‫פרק ז׳‪.‬‬ ‫נשואי ערכאות‪.‬‬ ‫פרק י״ט‪.‬‬ ‫טרידי וחזקה דלא מרעי לחזקתייהו‪.‬‬
‫בקדושין שנעשו לפני עדים קרובים ומחללי שבת‬ ‫ביחוד עם קרובים‪ ,‬ודינא דיחוד עם אחותו‪ ,‬וביחוד‬
‫ח״ח סימן ל״ז‪.‬‬ ‫בפרהסיא ואוכלי נו״ט‪.‬‬ ‫פרק כ׳‪.‬‬ ‫עם בת בנו או בת בתו‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בקדושין שסודרו ע״י רב ריפורמי‪.‬‬ ‫וח״י סימן י״ג‪.‬‬
‫בדינא דקדושין לחצאין וישוב פסקי הרמב״ם בזה‪.‬‬ ‫יחוד עם בן או בת מאומצים‪.‬‬
‫חי״ב סימנים ס״ט ע׳‪.‬‬ ‫פרק כ״א‪ ,‬וח״ז סימנים מ״ד מ״ה‪.‬‬
‫ח״ו סימן י״ז‪.‬‬ ‫בדין אפקינהו רבנן לקדושין מיניה‪.‬‬ ‫טעם איסור היחוד ושיעורו‪ ,‬ויחוד במעלית‪ ,‬ודינא‬
‫בעגין עדי קדושין על שיווי הכסף ועל דיבור‬ ‫דיחוד במי שאין לו גבו״א או זקן שתש כחו‪.‬‬
‫הקדושין‪ .‬ב‪ .‬אם יש מקום לחדמרא לגלות פני‬ ‫פרק כ״ב וחי״ב סימן ס״ז‬
‫הכלה כדי שעדי הקדושין יראוה‪ .‬ג‪ .‬המקדיש בדבר‬ ‫גדר איסור היחוד‪ ,‬ובבתים הננעלים ע״י יעל‪.‬‬
‫חי״א סימן פ״ב‪.‬‬ ‫ששו״פ רק מחמת מצותו‪.‬‬ ‫פרק כ״ג‪.‬‬
‫בענין יעוד אמה העבריה לבנו הקטן‪ ,‬ובדין קטן‬ ‫פרק כ״ד‪.‬‬ ‫דירת ת״ח בחצר שגר בה אלמנה‪.‬‬
‫שקידש לו אביו אשה‪ ,‬ובירור שיטת הר״י ברזילי‬ ‫וכלה‬ ‫חתן‬ ‫ביהוד‬ ‫ביהוד עם פנויה נדה‪ ,‬וכן‬
‫ח״א סימן פ״ג‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫י‪.‬‬ ‫בזה‪.‬‬ ‫כשפי״נ לפני ‪-‬ב״מ‪ ,‬ומה הדין בהערה בה‪ ,‬או פחות‬
‫ריבית קצוצה שיוצאה בדיינים אם מכל מקום ממון‬ ‫מזה‪ ,‬ולפני' שהספיק לבוא עליה שנית פי״נ אם‬
‫גמור של‪ .‬המלודי הם‪ ,‬ואם קידש בהם אשה אם‬ ‫פרק כ״ה ובמלואים‪.‬‬ ‫מותרים ביחוד‪.‬‬
‫חי״א סימן צ״א‪.‬‬ ‫מקודשת‪.‬‬ ‫וח״ח סי כ״ז כ״ח‪.‬‬
‫יציאת אשה לחו״ל לצורך נשואין‪.‬‬ ‫לימוד‪ .‬סופרים לאיש‪ ,‬ובאם צריך שאשת המלמד‬
‫‪ .‬ח״י סי׳ !מ״ב ובמלואים‪ ,‬וחי״א סי׳ ל״א‪.‬‬ ‫״‬ ‫תהיה עמו‪ ,‬או בעיר‪ ,‬ובמנהג העולם שאין נזהרים‬
‫בטעם לבישת קיטל בשעת החופה‪ .‬ח״ז סי׳ מ״ט פ״ה‪.‬‬ ‫פרק כ״ו‪.‬‬ ‫בזה‪ ,‬וגם אין נזהרים אפילו ברווקים ממש‪.‬‬
‫בשב״ק‬ ‫ברכות‬ ‫שבע‬ ‫אם מותר לשתות מכוס‬ ‫לימוד סופרים לאשה‪ ,‬לא״א כשבעלה בעיר; ולפנויה‪,‬‬
‫בסעודה שלישית כשזה יוצא כבר לאחר חשיכה‪. .‬‬ ‫פרק כ״ז‪ .‬וח״ז סי׳ ל״ב‪.‬‬ ‫ואם מותר ללמד ילדים‪.‬‬
‫ח״י סימן מ״ה‪.‬‬ ‫־־‬ ‫חששא דיהוד אם הוא בשוה מצד האיש ומצד‬
‫אם מותר בסעודת נשואין לברד ברהמ״ז בשלשה‬ ‫‪ .‬ה״ז סימן ל״ב‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫האשה‪.‬‬
‫חי״א סימן פ״ך‪.‬‬ ‫וללכת לפני שמיעת שבע ברכות‪.‬‬ ‫הנוסע באוטובוס ונשאר יחידי עם גקזים‪ ,‬מחוץ‬
‫אם אפשר לחלק הז׳ כרכות לז׳ אנשים‪.‬‬ ‫לנהג‪ ,‬אם מחויב לרדת באמצע הדרך‪ ,‬או שאדרבא‬
‫ח״ו סי׳ ב׳ פ״א‪ ,‬וח״ז סי׳ כ״ד‪.‬‬ ‫ח״ז סימן מ״ב‪.‬‬ ‫מן המצוד! שימשיך בנסיעה‪.‬‬
‫חתן שסעודת יום הז׳ שלו נמשכה עד ליל שמונה‪,‬‬ ‫יחוד בדלת סגור בלי מנעול‪ .‬ח״ז סי׳ מ״ג‪ ,‬וח״ח ׳סי׳ כ״ז‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם מברכים ברכת חתנים בלילה‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫ח״ז סימן מ״ד‪.‬‬ ‫יחוד עם נכלל בכלל אביזרייהו דג״ע‪.‬‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רלח‬
‫הדבר‪ ,‬ואם זה יכול לשמש עילה שלא לחייבה‬ ‫חי״א‬ ‫חתן בז׳ ימי המשתה אם מותר בכתיבה‪.‬‬
‫ח״י סימן כ״ה פי״ג‪.‬‬ ‫בקבלת ג״פ‪.‬‬ ‫סימן פ״ה‪.‬‬
‫ח״א סימן ט״ו‪.‬‬ ‫בזיכוי ג״פ לאשה שהמירה דתה‪.‬‬ ‫הנותן לאשה חפץ סתם ותוכ״ד אמר לה הרי את‬
‫כיצד לכתוב בגט לבן ישראלית הנולד מנכרי‪.‬‬ ‫מקודשת לי בזה ושתקה אם יש לחוש לקדוי‪tt‬ין‪.‬‬
‫ח״ד סימן ט׳‪ ,‬וח״ה סי׳ ו׳‪ ,‬וח״ו סי׳ מ״א‪.‬‬ ‫ב‪ .‬בדינא דתוכ״ד לאו כדיבור דמי בקדושין‪.‬‬
‫שליח גיטין ששחל״ח מבלי למנות שליח אחר‬ ‫ג‪ .‬חידוש דבזדנינו שהבתולות אינן עומדות תחת‬
‫ח״ה סי׳ כ״ג‬ ‫במיקומו‪ ,‬והוא מקום עיגון גדול‪.‬‬ ‫החוסה לשמוע איך מקדעזים יש לימר דכל הבתולות‬
‫וח״ו סי׳ מ״א‪.‬‬ ‫חי״ב!סימן ע״ב‪.‬‬ ‫לא ברירא להו לישנא דקדושין‪.‬‬
‫ע״ד סידור גירושין ע״י שליח לחרש וחרשת שא״א‬
‫הלכות כתובה‬
‫ח״ה סימן כ״ח‪.‬‬ ‫שיפגשו יחד בבית דין‪.‬‬
‫בעל שמינה סופר ועדים ושליח שיכתוב ויחתמו‬ ‫בכתובה שכתבו בה תאריך שלשים מנ״א ולא‬
‫וימסור ג״פ לאשתו כעבור זמן מסוים אם לא ישוב‬ ‫חי״א סימן ם״ז‪.‬‬ ‫הזכירו גם ״שהוא ר״ח אלול״‪.‬‬
‫לביתו ולא ישמעו ממנו‪ ,‬ולאחר מיכן שב עוד‬ ‫בתושבי עיר העתיקה שנאבדו כתובותיהם אם‬
‫לביתו לפני יציאתו לדרך‪ ,‬אם יש לחוש לשמא‬ ‫שם‪.‬‬ ‫צריכים ׳לכתוב אחרות‪.‬‬
‫חי״א סימן צ׳‪.‬‬ ‫פייס‪.‬‬ ‫■‬ ‫ע״ד הכנסת תנאי ממון בכתובה ע״י זוגות‬
‫מגרש ספרדי שכתבו שמו הלועזי כפי הכתיב‬ ‫ח״ה סימן כ״ז‪.‬‬ ‫המתחתנים‪.‬‬
‫שכותבים הספרדים והגט נשלח למקום־ נתינה שישנו‬ ‫במציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה‪ ,‬מה שהוצרכו‬
‫שם רק בי״ד אשכנזי ופקפקו מלמסור הג״פ לאשה‪,‬‬ ‫חי״ב סימן ע״ז‪.‬‬ ‫חז״ל לתקן בזה ב׳ תקנות‪.‬‬
‫ובהנהוג בפעי״ק ת״ו לכתוב בגט וכל שום וכו׳‬ ‫קונטרס בירור הלכה בדין מורדת‪ ,‬ובתנאי המציאות‬
‫ח״ח סי׳ ל״ח‪.‬‬ ‫גם בגיטין הנשלחים לחו״ל‪.‬‬ ‫ח״ד סי׳ ב״א‪ ,‬וח״ה סימן כ״ו;‬ ‫של תקופתינו‪.‬‬
‫חדר״ג‪ ,‬או חרם קהלות‪ ,‬שלא לגרש בעל כרחה אם‬ ‫בירור שיטת ופסקי הרמב״ם במדיר את אשתו‬
‫מועיל תנאי או ‪-‬מחילה מצד האשה שיוכל לגרשה‬ ‫חי״א סי׳ פ״ו‪.‬‬ ‫מליהנות לו‪ ,‬או מתשמיש המטה‪.‬‬
‫ח״י סימן מ״ו‪.‬‬ ‫בעל כרחה‪.‬‬
‫בהלכות גיטיו‬
‫סידור ג״ם בדרך של כתבו ותנו‪ .‬ב‪ .‬מינוי סופר‬
‫ושליח ועדים דרך הטליפון או הטלביזיה‪ .‬ג‪ .‬סופר‬ ‫אודות אם יש להדר לתת הגט בנוכחות עשרה‪.‬‬
‫גיטין השומע באמצעות מכונת־חרשים‪ .‬ד‪ .‬נוסח‬ ‫חי״א סימן פ״ח‪.‬‬
‫ח״י סימן מ״ז‪.‬‬ ‫המינוי בדרך של כתבו ותנו‪.‬‬ ‫אודות כתיבת שם ירושלם בג״פ חסר יו״ד בין‬
‫אשה שיש לה שם מעריסה אבל כולם קוראים אותה‬ ‫למ״ד למ״ם‪ ,‬ואם כתבו מלא אם כשר בדיעבד‪,‬‬
‫בשם לעז אחר‪ ,‬והבעל לא ידע כלל משם הערימז‪,‬‬ ‫חי״א סימן פ״ט‪.‬‬ ‫ומהו הנקרא בדיעבד בזה‪.‬‬
‫ורק אביה קרא לה לפעמים לפני רבות בשנים בשם‬ ‫בדין חתיומת האב״ד יחידי על תעודת הגירושין‪.‬‬
‫חי״א סי׳ פ״ט‪.‬‬ ‫העריסה‪ ,‬איך לכתוב שמה בגט‪.‬‬ ‫חי״ב סימן ע״ח‪.‬‬
‫בדין וסדר מינד שליח לקבלה לקבלת הגט‪ ,‬ומעשה‬
‫בהלכות יבום וחליצה‬
‫רב בזה מגאוני ירושלים ז״ל‪ .‬ונוסחאות שטרי‬
‫י‬ ‫בקביעת מקום לב׳ חליצות ביום אחד‪.‬‬ ‫שליחות־לקבלה‪ .‬ב‪ .‬בשליח קבלה המביא את הגט‬
‫חי״א סימן ע״ז‪ .‬וחי״ב סימן ע״ג‪.‬‬ ‫חי״ב סימן ע״ט‪.‬‬ ‫אי נאמן‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בקביעת מקום ביום החליצה בשעןז הדחק‪.‬‬ ‫שבעיר‬ ‫ב״ד‬ ‫בפני‬ ‫שנתגרשה‬ ‫בנאמנות אש־ה‬
‫ישוב דברי החתם סופר בתשובותיו אודות דיין‬ ‫ח׳׳ד סי׳ כ״א‪.‬‬ ‫סלונית ונאבד לה כתב ההתרה‪.‬‬
‫שאוזן א׳ כבדה אצלו משמוע מרחוק‪ ,‬אם כשר‬ ‫מה הדין אם כתבו בגט התאריך האזרחי‪ .‬ח״ח סי׳ ח׳‪.‬‬
‫לחליצה‪ .‬ב‪ .‬ביאור דברי התה״ד בסעמא דאין קובעין‬ ‫בדברי הר״ן בס״ ב דגיטין דהקנאה לא מיקרי‬
‫מקום לחליצה בשבת‪ .‬ג‪ .‬אודות קביעת מקום‬ ‫מחוסר מעשה‪ .‬ובההיא דחולין ד׳ פ״ד גבי כיסוי‬
‫חי״א סימן צ״ב‪.‬‬ ‫לחליצה בלילה‪.‬‬ ‫הדם דאמרינן יצא זה שמחוסר פדיה‪ ,‬וכן בדברי‬
‫קונטרסים ע״ד בן טריפה אי פוטר מיבום‪.‬‬ ‫הפנ״י בגיטין שכותב לומר דבדיקת הריאה אין‬
‫ח״א סימנים כ״ג כ״ד כ״ה‪.‬‬ ‫ח״ה סימן י״א‪.‬‬ ‫זה מחוסר מעשה‪.‬‬
‫עוד בהנ״ל‪ ,‬ובגדר ספיקא משם אחד‪ ,‬וח ‪T‬וש‬ ‫אשה שבגלל מחלה פנימית ספק סכנה לה להכנס‬
‫ח״י סימנים מ״ח מ״ט‪.‬‬ ‫בגדר כל דפריש מחובא פריש‪.‬‬ ‫להריון והבעל לא קיים עדנה מצות סו״ר ודורש‬
‫קונטרסים בבירור אין תנאי בנשואין‪.‬‬ ‫על כן מאשתו שתקבל ממנו ג״פ‪ ,‬והאשה מסכימה‬
‫ח״א סימנים כ״ו כ״ז כ״ח‪.‬‬ ‫להכנס בהריון גם במצב שנמצאת בו‪ ,‬אם מותר‬
‫רלט‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫אם טובי העיר צריכים להמלך בתקנותיהם עם חבר‬ ‫חלק חושן משפט‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫העיר‪.‬‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫סיכום ההלכות בחמשה סעיפים‪.‬‬ ‫ח״ב סי׳ כ״ז‬ ‫בדין סמיכת זקנים בזד‪,‬״ז‪.‬‬
‫הקנאת זכות בחירה לחות דעה בענינים ציבוריים‪.‬‬ ‫ובהקדמה במאמר עין משפע‪.‬‬
‫ח״ב סימן כ״ד‪.‬‬ ‫הלכות‬ ‫בספרי‬ ‫ובאתי בשניות באריכות גדולה‬
‫בירור גדרי אופני פיטורין של תלמ ‪T‬י חכימים‬ ‫מדינה ח״א שער ב׳ ובתיקונים שבסוה״ס‪ ,‬ונוספות‬
‫ח״ב סי׳ כ״ה‪.‬‬ ‫מתשלומי מסים‪ ,‬מחולק לחמשה פרקים‪.‬‬ ‫בח״ג שע״י פ״ג‪ ,‬קחנו משם‪.‬‬
‫ח״ב סימן כ״ח‪.‬‬ ‫בדין מצות מינוי מלך‪.‬‬
‫פרק א׳‪.‬‬ ‫תלמידי חכמים בשמירת העיר וחומותיה‪.‬‬
‫בשניות באריכות גדולה בספרי ה״מ ח״א‬ ‫ובאתי‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ת״ח בכרגא וארנונא‪ ,‬ושאר מסי המדינה‪.‬‬
‫שע״ג‪ .‬פ״ג קחנו משם‪.‬‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫איזה ת״ח פטור מהמסים‪.‬‬ ‫בביאור דברי הירושלמי דאותן ששה חדשים שהיה‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫תלמיד חכם בזמן הזה‪.‬‬ ‫דוד בורח מאבשלום היה מתכפר בשעירה טזדיוט‪.‬‬
‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫תלמ ‪T‬י חכמים בתיקוני העיר ורחובותיה‪.‬‬ ‫חי״ב סימן ע״׳ד‪.‬‬
‫בחירת מנהיגי קהל ודינידע‪ ,‬הנהגת עניני הציבור‬ ‫שם‪.‬‬ ‫נשיא אם היה ג״כ מתכפר כמלך‪.‬‬
‫ח״ג סי׳ כ״ט‪.‬‬ ‫ודיני הנססים‪ ,‬מחולק לששה פרקים‪.‬‬ ‫לראש‬ ‫נשיא האמור בכל מקום אם המכוון‬
‫כיצד ובאיזה אופן בוחרים וממנים פרנסי וממוני‬ ‫שם‪.‬‬ ‫הסנהדרין‪.‬‬
‫פרק א׳‪.‬‬ ‫קהל‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מלך אם יכול למחול למי שחויב עונש בגללו‪.‬‬
‫ליישוב מנהג העולם להלוות מעות בלי עדים‪.‬‬
‫מי המה המוכשרים להימנות לפקח ולנהל עניני‬
‫ח״ז סימן מ״ז‪.‬‬
‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫ונכסי הציבור‪.‬‬
‫החתום‪.‬‬ ‫על‬ ‫בשבועה בכתב כשבא עליה רק‬
‫ת^‬ ‫הסכמות והחלטות הנבחרים אם מחייבים‬
‫ח״ז סימן נ׳‪.‬‬ ‫ב‪ .‬הצהרה בהן צדק אם נחשב שבועה‪.‬‬
‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫את הקהל‪.‬‬
‫פקיד מוסמך שהוסמך לפי החק להכריע ולפסוק‬
‫קהל או עדה שנחלקו חם או נבחריהם מה דין נכסי‬
‫בסכסוד שבין שכנים בבתים משותפים אם מותר‬
‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫הקהל‪.‬‬
‫לפי הדין להתדיין אצלו ואין בדבר זה משום איסור‬
‫אם יש חזקה לפרנס ולמחזיק שררה להחזיק במינויו‬ ‫חי״א סימן צ״ג‪.‬‬ ‫הליכה לערכאות‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫לו לבניו אחריו‪.‬‬ ‫חי״ב מימן פ״ב‪.‬‬ ‫באיסור ההליסה לערכאות‪.‬‬
‫פ״ו‪.‬‬ ‫סיכום ההלכות בי״ט סעיפים‪.‬‬ ‫ביאור בכוונת דברי הרשב״א ‪:‬מדוע‪ .‬שאין מברכין‬
‫בדבר נתינת פנסיה לשו״ב ומלמד ופועל קבוע לעת‬ ‫על מתנות עניים והלואת דלים ונתינת צדקה‪.‬‬
‫ח״ב ׳סי׳ כ״ו‪.‬‬ ‫זקנתם וחולשתם‪.‬‬ ‫חי״ב סימן פ׳‪.‬‬
‫בדבר קבלת דמי מפתח שנתפשט בארצנו בקרב‬ ‫ישוב דברי החתם סופר בגדר דינא דמלכותא דינא‪.‬‬
‫ח״ד סי׳ כ״ח‪.‬‬ ‫הדיירים‪ ,‬וסיכום בעשרה סעיפים‪.‬‬ ‫חי״ב סימן פ״ג‪.‬‬
‫בדינא דשליש‪ ,‬ואי חייב גם בגרמא דנזקין‪ .‬ב‪ .‬נפקד ■‬
‫שלש שאלות עקרוניות בעניני תשלומי הפרשים‪,‬‬
‫יהלומים‬ ‫שאישר בכתב שקיבל לפקדון־ חבילת‬
‫ח״ה סי׳ ל׳‪.‬‬ ‫בקשר לחק העלאת שכר דירה מהדיירים‪.‬‬
‫במשקל כך וכך‪ ,‬אם נאמן לאחר מיכן לטעון שלא‬
‫אודות לשונות בצוואה‪ .‬א‪ .‬מכתבים בד״ת אם‬
‫השגיח בשעת קבלת‪ ,‬הפקדון ולא בדק החבילה‬
‫נכללים בכלל ספרום‪ .‬ב‪ .‬סתם כוסות אם המכוון‬
‫אלא האמין לנותן ולאחר מיכן נתברר לו שלא היו‬
‫ח״ה נזימן כ״ט‪.‬‬ ‫לשל זכוכית‪.‬‬
‫יהלומים‪ .‬ג‪ .‬מה שאדם מודה בכת״י אם נאמן לאחר ‪,‬‬
‫בני אדם השוכחים מעות או חפצים בחנות ולא‬ ‫‪.‬‬ ‫מיכן להכחיש או לטעון‪.‬נגד‪ .‬מה שכתב או חתם‪.‬‬
‫באים לקחתם ואין בהם סימן‪ ,‬אם בעלי החנות‬
‫חי״ב סימן פ״ד‪.‬‬
‫יכול לזכות בהם‪: .‬ב‪ .‬בפקדונות שמפק ‪T‬ים אצל‬ ‫קביעת מסים לאור התורה‪; ,‬איזה לפי!ממון‪ ,‬ואיזה‬
‫רופא כשמזמינים אותו ‪ .‬בשבת ולאחר מיכן לא‬
‫לפי נפשות‪ ,‬ואיזו חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות‪,‬‬
‫חי״ב סימן פ״ח‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫באים לקחתם‪ ,‬מה יעשה‪.‬בהם‪.‬‬ ‫ח״ב סימן כ״ב‪.‬‬ ‫‪,‬‬
‫ח״ב‪ .‬סימן ל׳‪.‬‬ ‫בחיובא ‪ .‬דשיעבודא של שומרים‪.‬‬ ‫אם‪ .‬מותר לפועלים להשתמש באמצעי של שביתה‬
‫הגוף‬ ‫בשיעבוד‬ ‫עוד בהנ״ל בחיובא דשומרים‬ ‫כדי להכריח את נותן העבודה לקייזם את תנאי‬
‫ושיעבוד נכסים וגדרם‪ ,‬ובביאור דברי התוס׳ ריש‬ ‫העבודה שנעשו כבר למנהג המדינה אצל רוב‬
‫פרק אע״פ‪ ,‬ובדברי הר״י הלד בקנין משכון שלא‬ ‫נותני העבודה‪ ,‬מחולק לארבעה פרקים‪ .‬ח״ב סי׳ כ״ג‪.‬‬
‫חי״ב סי׳ פ״ט‪.‬‬ ‫‪^.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫בשעת הלואה‪.‬‬ ‫פרק א׳‪.‬‬ ‫דיני פועלים אם תלוים במנהג המדינה‪.‬‬
‫ח״ח סי׳ ל״ו‪,‬‬ ‫הפלת עובר אסור מה״ת או מדרבנן‪.‬‬ ‫אם ביכולת בני העיר וממוניה לקבוע קנסות במה;■‬
‫וח״ט סי׳ ■נ״א שע״ג‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫שירצו להעובר על תקנותיהם‪.‬‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שד״ת ציץ אליעזר‬ ‫רט‬
‫זוג שחיו יחד למעלה משנתיים והיא עדנה בבתוליד‪,.‬‬ ‫אורחות המשפטים‬
‫והאשה טוענת טענת גבו״א‪ ,‬ובכתב תביעתה דרשה‬
‫פסקים בעובדות ומעשים שהתרחשו בביה״ד‬
‫גם כתובתה‪ ,‬וד‪.‬בעל מכחישד‪ .,‬ב‪ .‬אם האשה נאמנת‬
‫בטענת גבו״א כשדורשת מזונות ולהיות בנפרד‬ ‫תביעה לחיוב ג״פ לבעל שיש לו מחלת שיזופרניה‪.‬‬
‫שם פ״ד‪.‬‬ ‫!ממנו•‬ ‫ובירור אריר באיש שחולה סמחלת היכפה‪.‬‬
‫אשה שעברו כמה שנים מנשואיה ולא ילדה‪ ,‬ואין‬ ‫ח״ו סימן מ״ב פ׳׳א‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫לה אורח כנשים‪ ,‬אי דמסולקת דמים לגמרי‪ ,‬אי‬ ‫אשה שנודע שעוד קודם הנשואין חלתה במחלת‬
‫דבא לה מפקידה לפקידר‪ .‬מאד רחוקה‪ ,‬והבעל תובע‬ ‫שכיזופרניה־קטטוניה אם יש לכופה ‪ .‬לקבל ‪ .‬ג״פ‬
‫לחייבה משום כך בקבלת ג״פ עוד לפני עבור עשר‬ ‫שם פ׳׳ב‪.‬‬ ‫ולהפסידה כתובתה‪ ,‬ואם אין לחוש לגרירה‪.‬‬
‫שנים מנשואיד‪.‬ם‪ .‬ב‪ .‬אם אפשר משום הנ״ז לבטל‬ ‫אשה שחולה במחלה נפשית דמיונית המתבטאת‬
‫שידוך‪ .‬ג‪ .‬בדין אשה שנטלה האם שלה לפני או‬ ‫אצלה ברעיונות קנאה והאשמות בגידה כלפי בעלה‬
‫אחרי הנשואין‪ .‬ד‪ .‬מי שד‪.‬ותר בדוחק לבוא בקהל‬ ‫ומתוך זה מונעת א״ע מבעלה‪ ,‬אם יש לחייבה‬
‫אם גם האשד‪ .‬מותרת בכך ואם צריך עכ״פ להודיעה‬ ‫בקבלת ג״ם ובסירובה לתת לבעל היתר נשואין‪ .‬שם‪.‬‬
‫מזה‪ .‬ה‪ .‬בדין אשד‪ .‬עקרה שד‪.‬עבירו לד‪ .‬רחם מאשר‪.‬‬ ‫בעל שהיה מפליא מכות־אשתו ולבסוף ירה עליה‬
‫אחרת למי מתייחס הולד‪ ,‬ואם סשרו לה זאת לפני‬ ‫באקדח ופצע אותה ונשפט למאסר‪.,‬אם יש לכופו‬
‫נשואיה אם מהחובה לד‪.‬ודיע על כך לאיש‪ .‬ו‪ .‬אשד‪,‬‬ ‫שם פ״ג‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫לתת ג״פ לאשתו‪.‬‬
‫הזקוקה לשימוש במוך‪ .‬ז‪ .‬בדין מקללת יולדיו‬ ‫אשד‪ .‬ששתתה כוס עיקריו והבעל לא קיים עדנה‬
‫שם פ״ה‪.‬‬ ‫ובזה״ז שפרוצים בזה רבים‪.‬‬ ‫שם פ״ד‪.‬‬ ‫מצות פו״ר אם הפסידה כתובתה‪.‬‬
‫תביעת אשה לנשואין בטענה שעבור כן נתרצתה‬ ‫אשה שזינתד‪ ,‬ברצון ברשות בעלה אם הפסידה‬
‫לעובד‬ ‫בנוגע‬ ‫הכחשות‬ ‫ובדבר‬ ‫להתמסר לו‪,‬‬ ‫שם ובמליאים‪.‬‬ ‫כתובתה‪.‬‬
‫ח״ד סימן י״ז‪ ,‬וח״ה וסי׳ כ״א‪.‬‬ ‫יטנתעברה בו‪.‬‬ ‫שם פ״ה‪.‬‬ ‫כפיה לג״פ לאיש החולה במחלת הצרעת‪.‬‬
‫בעל המכחיש וטוען שד‪,‬עובר אשתו הרה בו אינו‬ ‫בעל ששהה עם אשתו‪,‬עשר שנים ולא ילדד‪ .‬וחלתה‬
‫ממנו בנימוק שהוא עמה בקטטה ולא הי אתה כל‬ ‫בתוך הזמן על כלי־ההולדה בצורות שונות אם‬
‫הזמן‪ ,‬וישנה עדות מיוחדת שהיד‪ ,‬מתייחד עמה‪.‬‬ ‫מנכים מהחשבון זמז מחלתה‪ .‬ב‪ .‬גם בעברו עשר‬
‫ח״ד סימן י״ח‪ ,‬וח״ה סי׳ כ״א‪.‬‬ ‫שנים שלימות אם יש חדר״ג ואם יש להתירו‬
‫אשד‪ ,‬שהתחייבה‪ ,‬בכתב לבעלד‪ .‬לפני נשואיד‪ ,‬אתו‬ ‫כשהאשה עדנה ראויה ללדת‪ ,‬ובגיל ארבעים אם‬
‫אח״כ‬ ‫בה‬ ‫לחזור‬ ‫ביכלתד‪.‬‬ ‫אם‬ ‫בילדו‪,‬‬ ‫לטפל‬ ‫נחשבת כעדנה ראויה להרות‪ .‬ג‪ .‬בהיתר בדיקת‬
‫ח״ה סימן ל״ג‪.‬‬ ‫מד‪.‬תחייבותה‪.‬‬ ‫ש״ז של הבעל בכדי לעמוד על המבחן אם העיכוב‬
‫אשה שבגלל מחלד‪ ,‬פנימית ספק סכנה לה לד‪,‬כנס‬ ‫איננו מצידו‪ .‬ד‪ .‬אם רשאים לסדר לאשה הפלה‬
‫בהריון והבעל לא קיים עדנה מצות פו״ר ודורש‬ ‫בתוך מ׳ יום מהעיבור כשזה מרועע מצבה הבריאותי‬
‫על כן מאשתו שתקבל ממנו ג״פ‪ ,‬והאשה מסכימה‬ ‫וגורם לד‪ .‬יסורים‪ .‬ה‪ .‬אם דשאי הבעל לעשות דין‬
‫לר‪.‬כנם בהריון גם במצבה שנמצאת בו‪ ,‬אם מותר‬ ‫לעצמו למנוע מאשתו בכגון הנ״ל שכ״ו‪ .‬ואם יש‬
‫הדבר‪ ,‬ואם זה יכול לשמש עילה שלא לחייבה‬ ‫ח״ז סימן מ״ח פ״א‪.‬‬ ‫■‬ ‫לעכב נסיעתו לחו״ל‪.‬‬
‫ח״י סימן כ״ה פי״ג‪.‬‬ ‫בקבלת ג״פ‪.‬‬ ‫אחד נשא אשה כשהיתה בהריון ולאחר הנשואין‬
‫זוג שנתגרשו בתוך שנה מנשואמזט ודירתם היתד‪,‬‬ ‫ילדה‪ ,‬וד‪.‬בעל בא אח״כ וטוען שאיננו יודע אם‬
‫רשומה‪ ,‬על שם שניהם שקיבלוה כנדוניה מהוריה‪,‬‬ ‫הר‪.‬ריון היד‪ .‬ממנו ודורש לחייבה בקבלת ג׳׳פ מדין‬
‫ח״י סי׳ נ׳‪.‬‬ ‫אם הדירה‪ ,‬חוזרת לרשות האשד‪ ,‬וד‪,‬ור ‪.,T‬‬ ‫מינקת חבירו ולפטור אותו ממזונותיה‪ ,‬והאשה‬
‫מורדת שחוזרת בה לאחר י״ב חדש אם ד‪.‬פ ‪Tc‬ד‪,‬‬ ‫טוענת בבירור שההריון הוא ממנו‪ ,‬ודין הודאה‬
‫ח״י סימן ג״א‪.‬‬ ‫כבר את כתובתה‪.‬‬ ‫שם פ״ב‪.‬‬ ‫מחוץ לב״ד בזה‪.‬‬
‫אב ישר‪,‬תחייב בסכום מסדם במזונות בתו בר‪,‬סכמת‬ ‫ע״א בדבר מכוער והאשד‪ .‬מכחישתו וד‪.‬בעל מאמינו‬
‫הגירושין‪ ,‬ולאחר מיכן בא בבקשה להפחית לו‬ ‫כבי תרי‪ .‬ג‪ .‬גדר העוברת על דת יהודית‪ .‬ג‪ .‬אם‬
‫מהסכום בטענת אונס‪ .‬ב‪ .‬דבר הנעשד‪ ,‬בפני בי״ד‬ ‫נחשבת כעוברת על דת כשלא פירשה מד‪.‬דברים‬
‫חי״ב סימן ע״ד‪.‬‬ ‫אם צדיך קנין‪.‬‬ ‫בימי נדתד‪ ,.‬כנגיעה‪ ,‬וכדומה‪.‬‬ ‫שאסרו חכמים‬
‫חיוב ג״פ או נתינת היתר נשואין לזוג שעבר עליד‪-‬ס‬ ‫ד‪ .‬בעל שרוצד‪ .‬להוציא את אשתו בטענה של‬
‫יותר מעשרים שנה מנשוא ‪,T‬ם ולא זכו להיבנות‪.‬‬ ‫יוצאת וראשד‪ .‬פרוע והוא כזה שג״כ אינו מנוקד‪.‬‬
‫ב‪ .‬כשהאשה כבר עברה גיל הארבעים‪ .‬ג‪ .‬כשמסרבת‬ ‫מעון מלעבור בזדון על מצוות התורה‪ .‬ה‪ .‬טענה על‬
‫חי״ב סימן ע״ו‪.‬‬ ‫לעמוד לדין תורה‪.‬‬ ‫מומין שבגלוי באשד‪ ..‬ו‪ .‬טענה שאינה יודעת לבשל‬
‫דינה דבר מצרא אם ישנו בכלל בשוכר הגר בבית‬ ‫ולכבס ולעשות מלאכות הבית‪ ,‬וכשטוען זאת אחר‬
‫הנמכר‪ ,‬ומד‪ ,‬דינו כלפי בן מצר‪ .‬ואם ישנו טענת‬ ‫שם פ״ג‪.‬‬ ‫עבור דמן מה מנשואיהם‪.‬‬
‫רמא‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫פיטורי עובד בגלל שמחמיר הרבה בעבודתו וגורם‬ ‫ח״ו סי׳ מ״ב פ״ו‪,‬‬ ‫בר פצרא כשקונים עבור הקודש‪.‬‬
‫עי״כ למעבידו פסידא דלא הדר‪ .‬ב‪ .‬תשלום פיצוים‬ ‫ובמל ואים‪.‬‬
‫לעובד במשרה שלימה או חלקית‪ .‬ג‪ .‬אם יש זכות‬ ‫חזרה מהקדש או ויתור עליו מצד הממונים‬
‫לדרוש החזרת זכויות של חדשי מחלר‪ .,‬ד‪ .‬מנהגי‬ ‫שם פ״ ז‪.‬‬ ‫המקובלים‪.‬‬
‫מדינה בדיני פועלים‪ ,‬ובכמה פעמים נקבע הדבר‬ ‫הכנה והליכה אל מקום •שהותנה אם נחשב כהתחלת‬
‫שם פ״י‪.‬‬ ‫למנהג‪.‬‬ ‫קיום התנאי‪ .‬ב‪ .‬תנאי לגבי יורש מד״ת ונאנס‬
‫אשד‪ ,‬שציותה להוביל את גופה לקבורה לארץ‬ ‫מלקיימו אם נחשב כאונס דרחמנא פטריה‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫ישראל ושאת ההוצאות ימיינו מכספיד‪ .‬שמשאירד‪,‬‬ ‫ג‪ .‬צואה המסתמכת על חק אזרחי שיש בה משום‬
‫לכך‬ ‫היורשים‬ ‫מתנגדים‬ ‫אחריה‪ ,‬ולאחר מותה‬ ‫אעבורי אחסנתא‪ .‬ד‪ .‬אומדנא בצואה‪ .‬ה‪ .‬דינא‬
‫ותובעים את זכותם בכל נכסיד‪ ,‬בתורת ירושה‪.‬‬ ‫שם פרק ח׳‪.‬‬ ‫דמלכותא ביתשה‪.‬‬
‫שם פי״א‪.‬‬ ‫מהו דין נאמנות של חנוני על פנקסו‪ .‬ב‪ .‬הטלת‬
‫בנידון ראובן שהפקיד ׳ס״ת אצל שמעון והלה‬ ‫ח״ז סי׳ מ״ח פ״ו‪.‬‬ ‫פשרה כדי למנוע שבועה דאורייתא‪.‬‬
‫ח״ד סימן כ״ג‪.‬‬ ‫טוען חזרתי וקניתיו ממנו‪.‬‬ ‫אימתי נזקקים לתביעה על נכסי יתומים קטנים‬
‫אשד‪ .‬שסבלו! על מחלת לב ומהלכת בשוק‪ ,‬וד‪,‬ביעה‬ ‫כשהאפוטרופוסים מסכימים על כך‪ ,‬ודין קבלת‬
‫את רצוני‪ ,‬לפני עדים שהיתה רוצד‪ .‬להקדיש את‬ ‫עדות בזה‪ .‬ב‪ .‬בדין אין מוציאים מנכסי יתומים ע״פ‬
‫ביתד‪ ,‬למטרת צדקה‪ ,‬ומתה‪ .‬אם יש חיוב על‬ ‫אומדנות‪ ,‬ושר‪.‬אפוטרו§וס יכול לטעון גם במילתא‬
‫ח״ח סימן ל״ס‪.‬‬ ‫היורעזים לקיים דבריד‪.,‬‬ ‫דלא שכיחא והחובה שעליו להפך בזכותם בכל‬
‫ראובן שיפה את כחו של שמעון למכור מקרקעו‪,‬‬ ‫מאי דאפשר‪ .‬ג‪ .‬בדין דאין לחייב שבועה ליתומים‬
‫ואחרי שקיבל דמי קדימד‪ ,‬מקונה‪ ,‬בא ראובן‬ ‫ע״פ עדות ע״א‪ ,‬והיכא שאביהם כבר נתחייב שבועה‬
‫לחזור מר‪,‬מכר‪ ,‬אם יכול לחזור בו‪ ,‬ואם יען עליו‬ ‫שם פ״ז‪.‬‬ ‫ולא נשבע‪.‬‬
‫ח״ח סי׳ מ׳‪.‬‬ ‫עכ״פ חיוב מי שפרע‪.‬‬ ‫גדר של הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו‪,‬‬
‫בדינא דבר־מצרא באשה ובשוכר ובמקום פסידא‪.‬‬ ‫ובהיכא שהיה עליו‪,‬משכון ונטלו זה שפרע‪ .‬ב‪ .‬אם‬
‫ח״ח סימן מ״א‪.‬‬ ‫מותר להפרע חובו מפקדון שהופקד בידו‪ .‬ג‪ .‬תובע‬
‫בדיני שוכר ומשכיר ונתינת זכות שימוש‪ ,‬ועזיבת‬ ‫או נתבע שדורשים מביה״ד ש ‪T‬ונו אותם רק לפי‬
‫המושכר ו!מקום ד‪,‬ד‪,‬שתמשות בלי הודעד‪ .‬מוקדמת‬ ‫שם פ״ח‪.‬‬ ‫דין תורה בלי כל פשרה‪.‬‬
‫ח״י סימן נ״ב‪.‬‬ ‫של י״ב חדעו‪ ,‬וכדומד‪.,‬‬ ‫אי ישנו בשוכר דינא דבר מצרא‪ .‬ב‪ .‬בר מצרא‬
‫חי״ב סימן ע״ה‪.‬‬ ‫בגדר של מסירת מודעה‪.‬‬ ‫הרוצה לקנות רק חלק מהנמכר אם יכול לטעון‬
‫נפקד שרוצר‪ ,‬לעכב פקדון שד‪,‬וםקד אצלו בטענה‬ ‫טענת ב״מ‪ .‬ג‪ .‬הקדש לעניים אם יש בו משום דינא‬
‫שד״וא לא של המפק ‪ ,T‬או אפילו בטענה שחייב לו‬ ‫דב״מ‪ .‬ד‪ .‬אם ישנו דינא דב״מ בהיכא שהטוען על‬
‫חי״ב סימן פ״ו‪.‬‬ ‫מקום אחר‪.‬‬ ‫כך לא הזדרז לקנות‪ ,‬וכן בהיכא שהקונה יצטרך‬
‫אם יעזנו בשוכר דינא דבר מצרא בד‪,‬יכא שלמעשי‪,‬‬ ‫למזלם קנס אם יבטלו את המכירה‪ .‬ה‪ .‬דין עני‬
‫חי״ב סימן פ״ז‪.‬‬ ‫עוד אין לפנינו לוקח אחר‪.‬‬ ‫שם פ״ט‪.‬‬ ‫המהפך בחררה‪.‬‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רמב‬
‫מפתח רפואי להלכות שבת ובעיות כלליות‬

‫שמרפאה‪ ,‬אם מחללין את השבת בכדי להכינה‪.‬‬
‫בעיות רפואה בשבת‬
‫ב‪ .‬אם מותר לחלל שבת עבור הכנת רפואה סגולית‬
‫או כדי לשלוח לבקש ולהתפלל עבור החולה‪.‬‬ ‫קונטרס בדיני רפואה בשבת מחולק לשבעה עשר‬
‫ג‪ .‬בנאמנות רופאי עכו״ם או ישראלים עבריינים‪.‬‬ ‫פרקים ובסופו סיכומי ההלכות הלוצאות )מאתים‬
‫פרק ח‪ .‬וח״ט סימן י״ז פ״ג‪ ,‬ופ״י‪ .‬וחי״א סי ס״א‪.‬‬ ‫ח״ח סימן ט״ו‪.‬‬ ‫ושתים במטפר(‪.‬‬
‫אם מותר לחלל שבת עבור חולה שישב״ס למלאות‬ ‫חומר איסור חילול שבת והצרכת לימוד לפקוח‬
‫מבוקשו בדבר שאינו נוגע לעצם רפואתו כי אם‬ ‫פרק א׳‪ ,‬וח״ט סי׳ י״ז פ״ב או״א‪.‬‬ ‫נפיס שדוחה שבת‪.‬‬
‫מפגי חשש שלא תיטרף דעתו עליו‪ .‬ואם גם ברפואה‬ ‫הגשת‬ ‫ודרכי‬ ‫מצות חילול שבת עבור פיקו״נ‬
‫שומעים לחולה כשאומר צריך אני‪ .‬ב‪ .‬אם מותר‬ ‫פרק ב׳‪ .‬וח״ט טי׳ י״ז פ״ב או״ב‪.‬‬ ‫העזרה‪.‬‬
‫לעשות לחולה דברים שרגילין לעשותן לחולה כזה‬ ‫בירור דין חילול שבת עבור הצלה לחיי •שעה‪,‬‬
‫בחול הגם שאין סבנה במניעת הדברים האלה‪,‬‬ ‫ושאסור להתחסד שלא לחלל במקום פקו״נ‪ .‬ואי ■‬
‫הרפואה‪.‬‬ ‫בנתינת‬ ‫עוד‬ ‫לחכות‬ ‫שאפשר‬ ‫או‬ ‫מחללין גם עבור גוסס‪ ,‬וכן אי מחללין עבור חרש‬
‫ג‪ .‬כשמזמינים רופא לחולה שיש בו סכנה אם מותר‬ ‫או שוטה‪ ,‬וכן אי מחללין על כל מי שברור לנו‬
‫פרק ט׳‪ .‬יח״ט‬ ‫למזמין לנסוע אחו אל החולה‪.‬‬ ‫שלא ישמור את השבת ולא יקיים המצוות מתוך‬
‫סימן י״ז פ״ב אות י׳ ופ״ח‪.‬‬ ‫אונם‪ ,‬ודין ' מי שנגמר דינו למיתה בישראל או‬
‫דין מכה של חלל ושע״ג היד והרגל ומכה הבאה‬ ‫פרק ג׳‪ .‬וח״ט סי׳ י״ז‬ ‫בעכו״ם אי מחללין עליו‪.‬‬
‫מחמת ברזל ודין חולי של קדחת‪ .‬ב‪ .‬גדר סכנה‬ ‫פ״ב או״ג ואו״ד ואות ו׳‪ .‬וסי׳ כ״ח‪ ,‬וח״י סי׳ מ״ג‪.‬‬
‫‪,‬שקבעו חז״ל בכמה מקומות‪ .‬ג‪ .‬הוצאת שן בשבת‪.‬‬ ‫אם מותר לחלל שבת על !מאבד עצמו לדעת‬
‫ד‪ .‬דין סכנת אבר ובמי שנשמטה פרק ‪T‬ו או רגלו‬ ‫או מכנים עצמו באיסור לסכנה‪ ,‬וכן אם מותר לחלל‬
‫ועצם שיצא ממקומו‪ ,‬ודין כשיש סכנת עוורון‪.‬‬ ‫שבת בכדי להציל את האדם מעבירה גדולה שעומד‬
‫פרק י׳‪.‬‬ ‫■‬ ‫־‬ ‫־ פרק ד׳‬ ‫לעבור עליה באונם או בפשיעה‪.‬‬
‫בבישלו בשבת עבור חולה שיש בו סכנה ויצא‬ ‫וח״ט סי׳ י״ז פ״ב או״ה ואות ו׳‪.‬‬
‫מכלל סכנה אם מותר לז עוד להמשיך לאכול מן‬ ‫אם מותר לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה‬
‫התבשיל‪ ,‬ואותה השאלה בהיכא שעכו״ם בישל‬ ‫שהוא מומר לחלל שבת בפרהסיא אי בלהכעיס ואי‬
‫בשבת■ עבור חולה שאיב״ס והבריא באותו יום‪.‬‬ ‫בלתיאבון‪ ,‬וכן אם יש לחלל שבת עבור קראים‬
‫ב‪ .‬דין מרבה בשיעורין וגזירה שמא ירבה בישראל‬ ‫פרק ה׳ וח״ט ‪-‬סי׳ י״ז‬ ‫או למול את בניהם בשבת‪.‬‬
‫ובעכו״ם‪ .‬ג‪ .‬עכו״ם שבישל עבור חולד‪ .‬בשבת‬ ‫פ״ב או״ח‪.‬‬
‫אם למוצש״ק אין באכילת התבשיל משום בישול‬ ‫הגשת טיפול רפואי בשבת לחולים שאינם בני‬
‫עכו׳׳ם‪ ,‬ודין הכלים‪ .‬ד‪ .‬כלים שבישלו בהם בשבח‬ ‫ברית שיב״ם הכרוך בעבירה על מלאכות דאו׳‬
‫אם טעונים הגעלה ובמיוחד כשבשלו בהיתר עבור‬ ‫פרק ו׳‪ ,‬וח״ט סי׳ י״ז פ״א‬ ‫או במלאכות דרבנן‪.‬‬
‫חולה‪ .‬ה‪ .‬כשד‪.‬וצרכו לשחוט בשבת עבור חשיב״ס‬ ‫ופ״ח ופ״י וח״י סי׳ כ״ה פי״ט‪.‬‬
‫ולפנינו ב׳ עופות אחת גדולד‪ .‬ואחת קטנה ולחולה‬ ‫גדר אין הולכין בפיקו״נ אחר הרוב‪ .‬ב‪ .‬עניית‬
‫יספיק הקטנה אם מותר לשחוט הגדולה‪ ,.‬וכן כל‬ ‫חזרה‬ ‫ובנסיעה‬ ‫טליפון‪,‬‬ ‫רופא בשבת לצילצול‬
‫כיוצא בזה‪ .‬ו‪ .‬רופא שד‪.‬וצרך לכתוב תרשים )ריצפט(‬ ‫מביקור אצל חולה שיש בו סכנה‪ .‬ג‪ .‬רופא אחד אומר‬
‫להבאת תרו^־י עבור חולה שישב״ס ונשאר מספר‬ ‫צריך לחלל עבור החולה את השבת ואחד אומר א״צ‬
‫כדורים לאחר שעברה הסכנה אם מותר להמשיך‬ ‫אם זה שאומר א״צ אם רשאי גם הוא לחלל עליו‬
‫לקחתם וכן אם מותר לתתם גם לחולד‪ ,‬אחר שאיב״ם‪,‬‬ ‫לעשות‬ ‫יכול‬ ‫בעצמו‬ ‫את השבת‪ .‬ד‪ .‬כשהחולה‬
‫ואם מותר גם לכתחילה‪ .‬לרשום למשל מס׳ ‪20‬‬ ‫החילול הדרוש אם מותר בכה״ג גם לאחרים לחלל‬
‫במקום מם׳ ‪ 10‬בהיות ואינו מרבה עי״כ באיסור כלל‬ ‫עליו‪ .‬ה‪ .‬חולה שצריך בשבת לאכול ולפנינו נבילה‬
‫וגם האיסור אינו בגוף הרפואה‪ .‬ז‪ .‬אם אחרים‬ ‫מוכנת אי בכל גוונא שוחטים מ״מ בשבת כשירה‬
‫מחויבים להמציא לחולה שיש בו סכנה את הנצרך‬ ‫עבורו‪ ,‬ואותו הדבר בציור של הצרכת תרופות‪.‬‬
‫לו כדי שלא יצטרכו לחלל שבת עבורו‪.‬‬ ‫פרק ז׳‪ ,‬וח״ט סי׳ י״ז פ״ב או״ט‪.‬‬
‫פרק י״א‪ .‬וח״ט סי׳ י״ז פ״ב אותיות י״ב־ט״ז‪ .‬ופ״ג‪.‬‬ ‫ספק ברפואה אם תועיל לרפאות‪ ,‬או אם זאת היא‬
‫רמג‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫אם אחד הוציא הוצאות בלי רשות החולד‪ ,‬עבור‬ ‫בישול תבשיל בשבת‪ ,‬וכתמה במלאכות דאורייתא‪,‬‬
‫רפואתו או בקשת רחמים עבורו אם מחויב אח״כ‬ ‫עבור ?!טן שחסר לו מזה‪ ,‬אם ע״י ישראל ואם ע״י‬
‫ת״ט סימן י״ז פ״ג‪,‬‬ ‫לשלם לו‪.‬‬ ‫עכו״ם‪ ,‬ואם יש חילוק בין אכילה לבין יתר צרכיו‬
‫כשצריכים לר‪,‬זמין בשבת רופא עבור חשיב״ס‬ ‫הזקוקים לו‪ .‬ב‪ .‬הוצאת חלב מאשה אל תוך כלי‪,‬‬
‫שיצטרך לחלל עליו את השבת אם יש להעדיף‬ ‫אם לצורך התינוק‪ ,‬ואס בכדי להקל החלב מדדיה‪.‬‬
‫‪.‬ח״ט סי׳ י״ז פ״ד‪.‬‬ ‫לד‪.‬זמין רופא שומר חורה‪.‬‬ ‫פרק י״ב‪.‬‬ ‫ג‪ .‬עד איזה גיל נחשב כקטן לענין זה‪.‬‬
‫וח״י סימן כ״ה פי״ח‬ ‫שלא‬ ‫ואם‬ ‫דין שכר שבת לרופא אם בהבלעה‬
‫הולד‪ .‬מסוכן בשבת אי צריך אומד‪.‬‬ ‫בהבלעה‪ .‬ב‪ .‬אם מותר לחולה שאין מ סכנה לבקר‬
‫ח״ו סיומנים י״ב י״ג י״ד‪ ,‬וח״ט סי׳ י״ז פ״ט‪ ,‬ופ״י‪.‬‬ ‫בשבת אצל רופא מחלל שבת‪ .‬ג‪ .‬מצוד‪ .‬על רופא‬
‫אם מותר לאחות בית החולים לד‪.‬גיש בשבת פנקס‬ ‫יר״ש לד‪.‬זדקק לחולים הפונים אליו בש״ק‪.‬‬
‫החולים לרופא מחלל שבת‪.‬‬ ‫פרק י״ג‪ ,‬וח״ט סי׳ י״ז פ״ב אות י״ז‪.‬‬
‫ח״ח סי׳ ט״ו אות י״ג וח״ט סימן י״ז פי״א‪.‬‬ ‫נתינת או החלפת רטיד‪ .‬עם משחה על המכר‪ .‬בשבת‬
‫עשיית זריקר‪ ,‬לתוך הוריד בשבת לחולד‪ ,‬שאין בו‬ ‫כשר‪.‬כינוה מע״ש‪ ,‬וכן דין נתינת והחלפת תחבושת‬
‫ח״י ■סימן כ״ה ס״א‪.‬‬ ‫סכנה‪.‬‬ ‫יבשה‪ .‬כ‪ .‬מי שנדבק זפת בידו אם מותר לגוררו‬
‫גדר הואיל בד‪,‬נצרך לחשיב״ס‪ ,‬ואודות הרתחת‬ ‫ולשפשפו בסכין בידו‪ ,‬ובדין איסור סיכד‪ .‬במשחה וכן‬
‫ח״ט סי׳ י״ז פ״י‬ ‫מחטי־הזריקות בבתי חולים‪.‬‬ ‫בדין משחת שיניים‪ .‬ג‪ .‬בדין הדבקת פלסטר על‬
‫צביעת טיפות שתן על טבלא בשבת לשם מבחן‬ ‫התחבושת‪ ,‬או קשירת קשר‪ .‬ד‪ .‬דין פתיחת מכה‪ .‬ה‪.‬‬
‫שם ופי״ח‪.‬‬ ‫רפואי לצורך חולה שאיב״ס‪.‬‬ ‫בדין הרכבת אבעבועות לקטנים בשבת‪ .‬ו‪ .‬בירור‬
‫גר שמל ולא טבל ור‪,‬וא חושיב״ם אי מותר להלל‬ ‫דין עשיית זריקות בשבת מתחת לעור או לתוך‬
‫שם פ״ב‪.‬‬ ‫עליו את השבת‪.‬‬ ‫הוריד וטבילת הצ״ג‪ .‬ז‪ .‬דין הוצאת קוץ במחט‪.‬‬
‫אם מותר לחלל שבת עבור הכת הנקראת בשם ״כני‬ ‫ח‪ .‬שימת בגד על מכד‪ .‬שמוציאה דם‪ .‬ט‪ .‬בדין‬
‫ישראל״ וכן על היד‪,‬ודים החבשים ועל הכת‬ ‫חתך‬ ‫הגדרת‬ ‫שימח קורי עכביש ע״ג מכד‪ .,‬י‪.‬‬
‫הנקראת בשם ״שומרי־שכת״‪.‬‬ ‫שנעשה ע״י ברזל או אבן וצור‪.‬‬
‫ח״י סימן כ״ה פ״ג‪.‬‬ ‫פרק י״ד‪ .‬וח״ט סימן י״ז פ״ב אותיות י״ח־כ״ב ופ״ח‪.‬‬
‫אם מותר לבצע בימי חמישי וששי נתוחים כאלה‬ ‫וסימן כח‪.‬‬
‫אשר כתוצאה מכך יצטרכו אח״כ בודאות לחלל‬ ‫בירור דין איסור לקיחת רפואה או עשיית פעולות‬
‫על המנותחים את השבת משום פיקו״ב‪.‬‬ ‫ובדין‬ ‫בעלמא‪,‬‬ ‫רפואיות בשבת עבור מיחושים‬
‫חי״ב סימן מ״ג‪.‬‬ ‫לקיחת רפואות אשר א״א בשום פנים‪ ,‬או אפי׳ עפ״י‬
‫אם מותר למול מילה שלא בזמנד‪ ,‬בימי חמישי וששי‪.‬‬ ‫רוב‪ ,‬להכינם ולעשותם לבד‪ .‬דין לקיחת רפואות ע״י‬
‫שם‪.‬‬ ‫שינוי‪ .‬ג‪ .‬לקיחת רפואות שמטרתם בכדי להרגיע או‬
‫בדין מדידה במד חום בשבת‪.‬‬ ‫לחזק המזג בלבד‪ ,‬וכדומה‪ ,‬ולא מרפאים בעצם‪.‬‬
‫ח״ג סימן י׳ וחי״א סימן ל״ח‪.‬‬ ‫ד‪ .‬איסור שימת כוסות רוח גם כשלא נעשים ע״י‬
‫אם מותר לאשר‪ ,‬שלא זכתר‪ ,‬עדנה לבנים למדוד‬ ‫אש‪ ,‬ודין עשיית חוקן‪ .‬ה‪ .‬אם יש לר‪.‬תיר לקיחת‬
‫מדת החום בשבת באשר כן פקודת הרופא למדוד‬ ‫רפואות בשבת בד‪,‬יכא שד‪,‬תחיל לקחתם מלפני‬
‫מעלות החום יום יום כדי לקבוע עי״כ איזר‪ ,‬יום‬ ‫השבת‪ ,‬ובן בהיכא ששומה עליו לקחתם זמן ממושך‬
‫חי״ ב סי' מ״ד‪.‬‬ ‫היא ראויה לד‪,‬זריע‪.‬‬ ‫שרק אז יופק לו ומד‪.‬ם תועלת הריפוי‪ .‬ה‪ .‬העדפת‬
‫אם מותר לחלל שבת כדי לעשות מאמצים לד‪,‬ציל‬ ‫לקיחת חמפד‪ .‬דרך הפד‪ .‬מעשיית חוקן או שימת‬
‫ח״ה בר״ר סימן כ״ח‪.‬‬ ‫גוסס‪.‬‬ ‫פתילה בפי הטבעת‪ .‬ו‪ .‬סוג ריפוי שאיסורו מיוחד‬
‫אודות שימת תחבושת ע״ג המכד‪ ,‬בשבח אי עדיפא‬ ‫משום טעם ביטול עונג שבת‪ ,‬ובדין רחיצה בשבת‪.‬‬
‫לקושרד‪ ,‬בב׳ קשרים כדי שתחזיק‪ ,‬או להדביקד‪,‬‬ ‫ז‪ .‬בדין רפואות סגוליות או שאין בהם מעשד‪.. ,.,‬‬
‫ח״ח פי״ד חי״ב סימן מ״א‪.‬‬ ‫בפלסטר‪.‬‬ ‫פרק טו‪ .‬וח״ט סימן י״ז פ״ב אותויח‬
‫בד‪,‬קפדד‪ ,‬שמדת התחבושת והפלסטר יד‪,‬יו גזורים‬ ‫כ״ג־כ״ה‪.‬‬
‫שט‪.‬‬ ‫עוד מע״ש‪.‬‬ ‫בדין לקיחת ועשיית תרופות ביום טוב ובחוה״מ‪.‬‬
‫הנקרא‬ ‫בכלי‬ ‫בשבת‬ ‫בדין עשיית תרגילי גוף‬ ‫ב‪ .‬הוצאת שן וד‪.‬עמדת כוסות רוח ועשיית זריקות‬
‫ח״ו סימן ד׳‪.‬‬ ‫אכספנדר‪.‬‬ ‫פרק ט״ז‪ .‬וח״ט סימן י״ז פ״ב אות כ״ו‪.‬‬ ‫ביו״ט‪.‬‬
‫חולד‪ ,‬שאין בו סכנר‪ ,‬שד‪,‬ביא על עצמו החולי אם‬ ‫כשד‪.‬אדם נחלה חייב לקרוא לרופא שירפאנו‪.‬‬
‫מותר לחלל שבת עבורו במלאכות דרבנן‪.‬‬ ‫לשמים‬ ‫לבם‬ ‫לכוון‬ ‫ב‪ .‬החולה וד‪,‬רופא צריכים‬
‫ח״י סימן כ״ה פי״ז‪.‬‬ ‫שהקב״ה ישלח רפואתו ע״י !סם פלוני וע״י איש‬
‫אם מותר לד‪%‬בות בתבשיל בשבת גם עבור חולד‪,‬‬ ‫פרק י״ז )סיום(‪.‬‬ ‫פלוני‪.‬‬
‫מפתחות לי״ב חלרוי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רמד‬
‫שם‪.‬‬ ‫אלהרופא בשבת‪-.‬‬ ‫לנסוע‬ ‫שם‪.‬‬ ‫שאין בו סכגה‪.‬‬

‫כשמשד‪.‬ה נקביו לשם רפואה אי איכא משום בל‬ ‫לקיחת תרופה בשבת לא לשם ריפוי כי אם לשם‬
‫שם‪.‬‬ ‫תשקצו‪.‬‬ ‫מניעת מכאוב‪ ,‬וכן לשם מגיעת הריון לאשה שיש‬
‫לה היתר על כך‪ ,‬וכן לשם חיזוק המזג‪ ,‬ויצוב‬
‫בעיות כלליות ברפואה‬ ‫חי״א סימן ל״ז‪.‬‬ ‫תפעול המעיים‪.‬‬
‫לקיחת תרופה בשבת ע״י תערובת באיזה מאכל‬
‫קונטרס בעיות רפואיות בקיום התא המשפחתי‬ ‫שם‪.‬‬ ‫או משקה‪ ,‬או ע״י כל שינוי אחר‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫מחולק לארבעהשעריםשער שער ופרקיו‪.‬‬ ‫רופא שנקרא בשבת לחולה שיש בו סכנה אם יש‬
‫ח״ט סיומן נ״א‪.‬‬ ‫להתיר לו לעבור על איסור דאורייתא בחזרתו‪,‬‬
‫שער א׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫בדיקת זרע הבעל לכושר הולדה‪.‬‬ ‫כנסיעה במכונית‪ .‬משום טעמא דכדי שלא להכשילו‬
‫שער ב׳‪.‬‬ ‫מניעת הריון מטעמי בריאות‪.‬‬ ‫לעת ‪ T‬לבוא‪ ,‬וביאור דברי הרמב״ם בההיא דכל‬
‫הפסקת הריון מטעמי בריאות או פסול ממזרות‬ ‫היוצאין לדהציל‪ ,‬וכמו כן בירור דברי הח״ם‬
‫שער ג׳‪.‬‬ ‫וכבוד משפחה‪.‬‬ ‫חי״א סי׳ ל״ט‪.‬‬ ‫בתשובותיו בזה‪.‬‬
‫שער ד׳‪.‬‬ ‫הפרייר‪ .‬מלאכותית‪.‬‬ ‫עוד בעינין הנ״ל‪ ,‬ובאם יש להתיר עכ״פ החזרה‬
‫בלקיחת כדורים או שימת טבעת למניעת הריון‪.‬‬ ‫במלאכה דאורייתא בהיכא שיתכן שהרופא יצטרך‬
‫ח״י סימן כ״ר‪ .‬פ״י‪.‬‬ ‫חי״א סי׳ מ׳‪.‬‬ ‫עוד לבקר את החולה שנית בו ביום‪.‬‬
‫לבעיית השתלת לבבות‪ .‬ח״י סימן כ״ר‪ .‬פ״ה ופרק כ״ה‪.‬‬ ‫בדינא דהואיל בשבת‪ ,‬וביאור רחב בדברי התום׳‬
‫הוצאת לב להשתלר‪ .‬ממסוכן חשוד מרפא המתחנן‬ ‫בפסחים ד׳ מ״ו ע״ב ד״ה רבה‪ ,‬ונוגע למעשה‬
‫למות ולפורקר מיסוריו הקשים מנשוא‪ .‬ח״י סי כ״ר‪ .‬פ״ו‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫במיוחד לכל מקום שיש בית חולים קב־ע שמצוים‬
‫שם פ״ז ופרק כ״ח‪.‬‬ ‫השתלת אברים מחיים לחיים‪.‬‬ ‫שם בחדיריות חולים שיש בהם סכנה ויולדות‪.‬‬
‫כמר‪ .‬סוגי ספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה‬ ‫שם ובמליאים‪.‬‬ ‫־‬
‫ודאית‪ ,‬ובענין להיכנס בספק המוכרע כדי להציל ‪..‬‬ ‫אם מותר לחלל שבת עבור פיקוח נפש של עובר ‪..‬‬
‫חבירו‪ .‬ובאחד ת״ח ואחד הר‪.‬דיוט‪.‬‬ ‫גם במקום שלא נשקפת כל סכנה לאם באם תפיל‪.‬‬
‫ח״ט סימן מ״ד‪ .‬וח״י שם ובפי״ח‪.‬‬ ‫חי״א סימן מ״ג ובמלואים‪.‬‬
‫חיסרון אבר וחיסרון כל ממונו מד‪ .‬גדול יותר‪.‬‬ ‫י‬ ‫בירור הלכה ביולדת או מסוכנת הגרה בספר‬
‫ח״ט ישם‪.‬‬ ‫‪;.‬‬ ‫■‬ ‫וצריכים להובילה ברכב בשבת לב ‪,T‬״ח בעיר‪,‬־‬
‫י‬ ‫גדר קביעת המות וחומר ענין איסור הלנת המת‬ ‫‪.‬‬ ‫אם יש להתיר וגם לחייב שיסע אתה עוד איש מחוץ‬
‫ח״ט ס׳ מ״ו‪ ,‬וח״י סי׳ כ״ה פ״ד‪.‬‬ ‫בנגלה ובנסתר‪.‬‬ ‫לנהג כדי שלא יעברו על איסור יחוד‪ ,‬או שאין‬
‫ח״י שם‪.‬‬ ‫חיות האדם אם קשור בלב או במוח‪ .‬י‬ ‫להתיר עבור כך חילול שבת לאיש נוסף‪ ,‬ואם‬
‫בירור זהות ויחוס של שתול לב‪ ,‬ומחקר על‬ ‫יש חילוק בזה בין אשת איש לפנויה‪ ,‬ובגדרי איסור‬
‫‪.‬‬ ‫שינוים מהותיים אחרים המתהוים בגוף‪ .‬האדם‪.‬‬ ‫חי״ב סימן ל״ד‪.‬‬ ‫יחוד‪.‬‬
‫שם ‪ .‬פכ״ו‪.‬‬ ‫■ ■‬ ‫■‬ ‫שבת‪ ,‬עבור‬ ‫בגדר התרת איסור‪ ,‬והיתר ‪ .‬חילול‬
‫לקיחת כדורים או שקמת טבעת למניעת הריון‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫■‬ ‫‪.‬‬ ‫פיקוח נפש‪.‬‬
‫ח״ט ם׳ נ״א שע״ב פ״ג או״ז ופ״ד אות י״א‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫חולה שאין בו סכנה ששוכב בב״ה״ח ואיננו יכול‬
‫וח״י סי׳ כ״ה פ״י‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫להרדם בליל שבת‪ ,‬אם מותר לומר לא״י שידליק‬
‫ח׳׳י סימן כ״ה פכ״ז‪.‬‬ ‫דיני אדם טרפה‪.‬‬ ‫לו החשמל ליד מטתו כדי ללמוד לאורו‪ .‬חי״ב סי׳ מ״ב‪.‬‬
‫שם פכ״ה‪.‬‬ ‫העושר‪, .‬אדם טריפה אם נהרג עליו‪.‬‬ ‫סובלי טחורים אם ־מותר‪ .‬להם בשבת לשבת בכלי‬
‫התרופות‬ ‫ניתוח ד‪.‬מד‪.‬וה כשלעצמו סכנה ורק־‬ ‫מים חמים כדי להקל מעליהם את סבלם הרב‪.‬‬
‫ומנות־הדם שמקבל לאחד מיכן מפחיתים הסכנה‪. ,‬‬ ‫חי״ב סימן מ״ד‪.‬‬
‫■‬ ‫אם נחשב כמכניס־ את עצמו עי״כ לידי סכנד‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫כבר פה וכבד לשון שצוה עליו הרופא בתורת־‬
‫שם פכ״ח‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫תרופה שיעשה תקופה ממושכת תרגילים בצורה‬
‫אם מותרים ניתוחים פלסטיים באין שום מחלה‬ ‫של הנשמה אל תוכיותו‪ ,‬לרבות ביום השבת‪ ,‬דאחרת‬
‫או כאב ורק לשם יפוי האברים )וכדומר‪ (.‬בלבד‪.‬‬ ‫לא יועילו להעלות לו ארוכה‪ ,‬אם מותר לעשותם‬
‫‪ . .‬חי״א סימן מ״א‪.‬‬ ‫לקיחת‬ ‫בהמשכת‬ ‫גם‬ ‫גם בשבת‪ .‬ואותו הדבר‬
‫שם‪.‬‬ ‫התעסקות בריפוי עקרות‪.‬‬ ‫חי״ב סימן מ״ה‪.‬‬ ‫רפואה‪.‬‬
‫תינוק שנולד כשמבחינה חיצונית נראה כנקבה‬ ‫עשיית תרופה בשבת בצורה של שב ואל תעשה‪.‬‬
‫ומבחינד‪ .‬גנטית הינו זכר אם מותר לנתחו ולהפכו‬ ‫כגון אם צור‪ .‬הרופא לחושאב״ם להשים רגלו במים‬
‫חי״א סימן ע״ח;‬ ‫לזכר או לנקבה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫חמים כדי להזיע‪.‬‬
‫מי שיודע לרפא ע״י סגולות ולחשים אם מחויב‬ ‫מי שיש לו טחורים ויש לו כאב גדול אם מותר לו ‪.‬‬
‫רמה‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫ח״ט סי׳ י״ז פ״ז‪,‬‬ ‫ולתתם לצרכי חולד‪ .‬שיש בו סכנד‪..‬‬ ‫בכך‪ ,‬יכן מי שיידע דבקי איך לבטל כישוף‪.‬‬
‫רופא שנמצא בבד‪.‬כ״נ ועוימד באמצע תפלה או‬ ‫ח״ט ׳סימן י״ז פ״ג‪.‬‬
‫קרה״ת וקוראים אותו לטיפול בחולד‪ .‬שיש בו‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בסגולות ורפואות שהוזכרו בתלמוד‪.‬‬
‫שם וח״י סימן י״ג‪.‬‬ ‫סכנה‪.‬‬ ‫כיצד לנהוג כשישנם שני חולים מסוכנים ולפנינו‬
‫בריא ומסוכן אם יש לד‪.‬קדים לד‪.‬ציל את הבריא‪.‬‬ ‫כמות רפואה שמספיק רק לאחד מהם‪ ,‬ומה הדין‬
‫ח״ט סימן י״ז פ״י‪.‬‬ ‫ח״ט סי׳ כ״ח‪.‬‬ ‫אם אחד מהם רק ספק מסוכן‪.‬‬
‫חיוב הצלי‪ .‬גם על זקן ואינו לפי כבודו‪.‬‬ ‫בטעמא דבן פטורא בשנים שחיו מחלכין בדרך‪.‬‬
‫ח״ט סימן י״ז פי״א‪.‬‬ ‫חי״א סי ס״א‪.‬‬
‫אם יש חיוב או מצוד‪ .‬כל שד‪.‬יא לאדם בריא לנדב‬ ‫אם אחד הוציא תוצאות להזמנת רופא ורפואות‬
‫אבר מאבריו בכדי לשתלו בגוף אדם מסוכן ולד‪.‬צילו‬ ‫עבור חולד‪ .‬ולא הועיל אם צריכים לשלם לו מר‪.‬‬
‫עי״כ ממיתד‪ ..‬ואם לא‪ ,‬אם מותר עכ״ם לנדב בכזאת‬ ‫שד‪.‬וציא‪,‬ואם עני היה באותה שעה ואח״כ העשיר‬
‫וכן לרופא לבצע זאת‪ ,‬או שיש איסור בדבר‪.‬‬ ‫או שנתברר שיש לו אם צריך לחזור ולשלם מה‬
‫ח״ט סימן מ״ה ובמפתחות‪.‬‬ ‫ח״י סי׳ כ״ה פרק כ״ט‪.‬‬ ‫שד‪.‬וציאו עבורו‪.‬‬
‫בדין נתוחים שיש בד‪.‬ם ׳סכנר‪ .‬לחולים‪ ,‬וחולד‪ .‬רוח‬ ‫רופא הבא לפתוח מרפאה )קליניקד‪ (.‬בתוך ביתו‬
‫אי מיקרי חולד‪ .‬מסוכן‪ ,‬ובדן נתינת רשות לרופא‬ ‫בטענה שזה‬ ‫ידו‬ ‫אם יכולים שכניו לעכב על‬
‫ח״ד סימן י״ג‪ ,‬וח״ר‪ .‬בר״ר סימן כ׳‪,‬‬ ‫לרפאות‪.‬‬ ‫שם פרק ל׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫יפריע מנוחתם‪.‬‬
‫וח״י סי׳ כ״ה פי״ז ופי״ט‪.‬‬ ‫עשיית ניתוח כשבאי עשייתו לא נשקפת סכנה‬
‫ח״י סיימן כ״ר‪ .‬פרק ל׳‪.‬‬ ‫בדרישה ברופאים וברפואות‪.‬‬ ‫חי״ב סימן י״ח‪.‬‬ ‫לחייו‪.‬‬
‫וחי״א סימנים מ״א מ״ב‪.‬‬ ‫אם לבצע ניתוח בספינר‪ .‬בים או מוטב לחכות‬
‫ח״ה בר״ר סימן כ״א‪.‬‬ ‫חובת הרופא לרפא‪.‬‬ ‫שם‬ ‫)כשיש אפשרות לכך( עד עלותו ליבשד‪..‬‬
‫בעגין מחלת אסא ברגליו‪ ,‬ופירוש מחדש בכוונת‬ ‫אודות ביצוע נתוחים שאינם מסוכנים ואינם דחופים‬
‫הקרא שגם בחליו לא דרש וגו׳ כי ברופאים‪.‬‬ ‫בערבי ימים‬ ‫וכן קיחת מנות דם דרךהוורידים‪,‬‬
‫חי״א סימן מ״ב‪.‬‬ ‫חי״ב סימן מ״ו‪.‬‬ ‫טובים‪.‬‬
‫ומי ומי מותר לד‪.‬תעסק ברפואות ובירור ענין‬ ‫במלחמה אם חייל מחויב או רשאי להכניס א״ע‬
‫רשות ב״ד בזה‪ ,‬ואם מותר למכור ולקנות רפואות‬ ‫בספק סכנד‪ .‬כדי להציל את חבירו החייל מסכנה‪,‬‬
‫ח׳‪ .T‬בר״ר סי' כ״ב‪.‬‬ ‫ולקחתן שלא על דעת רופא‪.‬‬ ‫כגון שמוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב‪,‬‬
‫רופא שריפא ברשות וטעה או החליף רפואד‪ .‬וד‪.‬זיק‬ ‫חי״ב סימן נ״ז‪.‬‬ ‫וכממד‪..‬‬
‫או המית‪ ,‬ודין אחות מסדרת זריקות שטעתד‪..‬‬ ‫כ״ה פי״ז‪.‬‬ ‫רפוי או נתוחמסוכן לחולהמסוכן‪ .‬ח״י סי׳‬
‫ח״ה בר״ר סימן כ״ג‪.‬‬ ‫רופא אם מחויב או עכ״פ !מותר לו להכניס א״ע‬
‫שכר הרופא ואם כופין רופא לרפאות חנם לחולה‬ ‫בספק סכנה בכדי לטפל בחולה שנחלה במחלה‬
‫ח׳‪ .T‬בר״ר סימן כ״ד‪.‬‬ ‫שאין ידו משגת לשלם‪.‬‬ ‫מתדבקת‪ ,‬וכדומה לזה‪ .‬ואם יכולים מתפללי בית‬
‫אם התנר‪ .‬הרופא ע״מ לשלם לו שכר רב אם‬ ‫כנסת למנוע מרופא כזה מליכנס בביהכ״נ מחשש‬
‫מחויבים אח״כ לשלם לו כפי דרישתו‪.‬‬ ‫התדבקות‪ .‬ח״ט סי׳ י״ז פ״ה ובמפתחות וחי״ב סי׳ נ״ז‪.‬‬
‫‪ .‬ח״ה בר׳׳ר סי׳ כ׳^ה‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫אם מותר להוציא אבר מאדם‪ .‬טריפה או מגוסס‬
‫אם מותר וישנו חיוב לעשות מאמצים להציל‬ ‫בידי אדם בכדי לשותלו בגופו של אדם מסוכן כדי‬
‫ח״ה בר״ר ‪J3‬ימן כ״ח‪.‬‬ ‫גוסס‪.‬‬ ‫‪ .‬ח״ט סי׳ י״ז פ״ו‪.‬‬ ‫להשיבו לבריאותו ושלימותו‪.‬‬
‫איסור לקרב מיתת חולד‪ .‬וחומר איסור רצח מתוך‬ ‫ובמפתחות‪.‬‬
‫ח״ד‪ .‬בר״ר סי׳ כ״ט‪.‬‬ ‫חמלר‪..‬‬ ‫כספים המיועדים לצרכי ת״ ת אם מותר לשנותם‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רמו‬
‫בעיות הלכה כלליות‬

‫בשטחה‪ .‬ואותה‪ .‬החקירה גם לגבי מערת המכפלה‬ ‫קונטרס אתך ומקיף על מירשם ומפקד תושבים‬
‫שם‪.‬‬ ‫ומקום המזבח בשכם‪.‬‬ ‫ישראלים‪ ,‬הן לגולגולתם הן ע״י הכתב‪ ,‬והן ע״י‬
‫שחיטה ור‪.‬קטרה בחוץ בזה״ז‪ .‬וביאור דין זה דבעינן‬ ‫דבר אחר‪ ,‬הן כולם והן מקצתם‪ ,‬ע״י השלטון ושלא‬
‫שם‪.‬‬ ‫ראוי לפתח אור‪.‬ל מועד‪.‬‬ ‫על ידיו‪ ,‬לדבר מצוד‪ .‬ושלא לדבר מצוה‪ ,‬לצורך‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם יש חיוב עליה‪ .‬לרגל גם בזה״ז‪.‬‬ ‫ושלא לצורך‪ .‬ובסיכום ל״ג הלכות יוצאות‪.‬‬
‫בענין הקרבת קרבנות בזה״ז וק״פ ואיסור הכניסה‪.‬‬ ‫ח״ז סימן ג׳‪.‬‬
‫להר הבית‪ ,‬וכן בענין בנין ביד‪.‬מ״ק ומצות הדרישה‪.‬‬ ‫בכתיבת התאריך האזרחי במכתבים ■ובמסמכים‪,‬‬
‫ח״י סימן ה׳‪.‬‬ ‫ח״ח סי׳ ח׳‪ ,‬ובמפתחות‪,‬‬ ‫ובדין אם כתבוהו בגט‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם יש ספק על מקום המקדש‪.‬‬ ‫וח״ט םי!מן י״ד וח״י סימן ל״ז‪.‬‬
‫ח״י סומן ז׳‪.‬‬ ‫הכותל הדרומי של הר הבית וד‪.‬סמוך לו‪.‬‬ ‫קונטרס נרחב בבירור קדושת ארץ ישראל בחיוב‬
‫בירור שיטת החתם סופר אודות הקרבת קרבנות‬ ‫תרומות ומעשרות בשטחיד‪ .‬השונים‪ .‬וכן בקדושת‬
‫שם‬ ‫בזה״ז‪.‬‬ ‫המקדש בזה״ז ובירור קדושת הכותל המערבי‬
‫שם‬ ‫בענין איסור הקרבת ק״פ בזה״ז‪.‬‬ ‫ח״י סימן א׳‪.‬‬ ‫מחולק לשלש עשרה פרקים‪.‬‬
‫אם הקריבו קרבנות לאחר החורבן ובזמן שד‪.‬יה‬ ‫שטחים הנכבשים מחדש אם מתעוררת בד‪.‬ם קדושתן‬
‫שם‬ ‫עוד אפר פרה‪.‬‬ ‫פרק א׳‪.‬‬ ‫הראשונד‪..‬‬
‫בנין ביהמ״ק אם הוא רק בזמן שרוב ישראל בארץ‪.‬‬ ‫פרק ב׳‪.‬‬ ‫חידוש בגדר ביאת כולכם‪.‬‬
‫ח״י סי׳ א׳ פ״ב אות י״א וסי׳ ב׳ ה׳‪.‬‬ ‫פרק ג׳‪.‬‬ ‫גדר הצרכת מלך בכיבוש רבים‪.‬‬
‫ח״י סימן א׳ פ״ט‬ ‫הצרכת נביא לבנין ביד‪.‬מ״ק‪.‬‬ ‫שמחוץ‬ ‫גדרי כיבוש וחלות הקדושר‪ .‬בשטחים‬
‫וסימנים ה וז׳‪.‬‬ ‫פרק ד׳‪.‬‬ ‫לגבולות הארץ‪.‬‬
‫שם‬ ‫בענין הבנין העתיד אם ‪ .t .t‬ב ‪T‬ישמים‪.‬‬ ‫גדרים בכיבושים בשטחים של הג׳ עממים וארץ‬
‫ח״י סימן א׳ פ״ט‪.‬‬ ‫על התפילות במערת המכפלד‪..‬‬ ‫פרק ה׳‪.‬‬ ‫סיחון ועוג‪.‬‬
‫באיסור כניסת כהנים במערת המכפלה וקבר רחל‪.‬‬ ‫חיוב תרו״!מ בארץ ג׳ עממים בד‪,‬וד‪ .‬ובעתת‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫פרק ו׳‪ ,‬וסימן ב׳‪.‬‬
‫ח״י סי׳ א׳ פי״ג‪.‬‬ ‫בגדר מחילות הסמוכות לעזרר‪..‬‬ ‫הקדושההראשונה‬ ‫בר‪.‬תחדשות‬ ‫גדרים נוספים‬
‫מנד‪.‬ג חסידות שלא לעבור על שטח מקום המזבח‬ ‫פרק ד‪.‬‬ ‫בכיבוש מחודש‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בשכם‪.‬‬ ‫חילוקים והבהרות על שבטלה קדושה ראשונה ולא‬
‫סגולה טובה להשקיף על ■מקום המקדש הגם שר‪.‬וא‬ ‫פרק ח׳‪.‬‬ ‫בטלר‪ .‬קדושה שניה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫חרב‪.‬‬ ‫קדושת המקדש בזה״ז ואיסור הכניסה‪ .‬אליו בכל‬
‫ח״י ■סימן ב׳ אות ו׳‪.‬‬ ‫בדין טבילה בזמנה מצזה‪.‬‬ ‫בחורי‬ ‫שטח הר הבית‪ ,‬ואם מותר להכניס ידים‬
‫בדין אין מקיימין אילנות בירושלים‪ ,‬ובדין ממזר‬ ‫פרק ט׳‪ .‬וסי׳ ה׳ וד‪.‬‬ ‫הכוד‪.‬״מ‪.‬‬
‫ח״י סימן ג׳‪.‬‬ ‫אם מותר לגור בירושלים‪.‬‬ ‫בענין הכותל הדרומי וד‪.‬כותל המזרחי וחומת העיר‪.‬‬
‫ח״י סימן א׳ פי״ג‪.‬‬ ‫המורה נגד הכוה״ם ונשבע‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫ח״י סימן ה׳‪.‬‬ ‫גזירת חרם בכה הכוה״מ‪.‬‬ ‫איסור הכנסת גוים במקום המקדש בזד‪.‬״ז‪ ,‬ובאיסור‬
‫שם‪.‬‬ ‫באיסור לקיחת עפר ונתיצת אבנים מהכוד‪.‬״מ‪.‬‬ ‫פרק י׳‪.‬‬ ‫לקבוע יתידות או לד‪.‬כניס חפצים בכוה״מ‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בסדר הגאולר‪ .‬ד‪.‬עת ‪T‬ד‪ .‬ועיין הג׳בתימקדשות‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם ישגה בזה״ז המצוה של שמירת המקדש‪.‬‬
‫ח״י סימן ז׳‪.‬‬ ‫אודות הבנין העתיד‪.‬‬ ‫איסור הושבת גוים וגר תושב בירושלים‪ .‬פרק י״א‪.‬‬
‫אם יש מקום לד‪.‬חמיר בזמנינו לצאת מירושלים‬ ‫בירור קדושת ירושלים וטעם חיוב הקריעה‪ .‬על‬
‫בערב פסח בזמן הקרבת קרבן פסח כדי להמצא‬ ‫שם ופי״ג‪ ,‬וסי׳ ב׳‪.‬‬ ‫ראיית ירושלים‪.‬‬
‫בדרך רחוקה ולא יחול עליז חיוב ההקרבה‪.‬‬ ‫פרק י״ב‪ .‬וס׳ ב׳‬ ‫קדושת יריחו ואי מותר לבנותה‪.‬‬
‫חי״ב סימן מ״ז‪.‬‬ ‫או״ה‪ .‬וחי״א סי׳ י״ב‪.‬‬
‫נימוקים‪,‬‬ ‫וכמה‬ ‫מכמה‬ ‫באיסור הר‪.‬קרבה בזה״ז‬ ‫פרק י״ג וסי׳ ז׳‪.‬‬ ‫קדושת הכותל המערבי‪.‬‬
‫ובהאיסור החמור ליכנס בם בזד‪.‬״ז בשטח המקדש‪,‬‬ ‫באיסור נתיצה מאבני הכוה׳^ם ובאיסור נתיצד‪.‬‬
‫וסתירת דברים על המובא מזד‪) .‬אודות ההקרבד‪(.‬‬ ‫שם ובמלואים‪ .‬וסי׳ ב׳ וה׳‪.‬‬ ‫בחומת ירושלים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בשם הגר״א ז״ל או הת״ח ז״ל‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מקום גניזת הארון‪.‬‬
‫אם היה אי פעם חרם על ההתיישבות ביפו‪ ,‬וכן‬ ‫קדושת מחיצות‪ ,‬וקדושת הר הבית אי נשארד‪.‬‬
‫חי״א סימן י״ב‪.‬‬ ‫על עיר שכם‪.‬‬ ‫על הגדל‬ ‫ותרו״מ‬ ‫קיימת גם לענין חיוב חלד‪.‬‬
‫רמז‬ ‫מפתחות לי״ב חלקי שז״ת ציץ אליעזר‬
‫בירורים תמציתיים בדינא דמומר ומומר לחלל‬ ‫ח״ד‪ .‬סי׳ י״ז‪.‬‬ ‫אם מותר לגור בספרד‪.‬‬
‫ח״ח סי׳ י״ח‪.‬‬ ‫שבת בפרהסיא‪.‬‬ ‫בירור שיטת הבבלי והירושלמי בדינא דהיא אומרת‬
‫קצרות בדין ובגדר מומר האמור בזיקה ליבום‬ ‫לעלות לא״י או לירושלים וכו׳‪ ,‬ובביאור מאמרם‬
‫ובירושה ובדין מחלל שבת בפרדוסיא וכופר בכה״ת‬ ‫חי״א בסוה״ם‪.‬‬ ‫ז״ל דכל הדר בא״י שרוי בלא עיון‪.‬‬
‫ח״ט סימן מ״ב‪.‬‬ ‫לענין ישיבה בארץ דרושה‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫קונטרס בגדרי חובת העליה וההתנחלות בארץ‪,‬‬
‫בחיוב סומא במצות ל״ת ובמ״ע שאין הז״ג‪.‬‬ ‫ובמצות ישוב א״י בכללותה ולעצם מצות העליה‪.‬‬
‫ח״ט סימן ב׳‪.‬‬ ‫ח״ו סי׳ ל״ג ח״ז סי׳ מ״ח פי״ב וח״י סי׳ ל״ב‪.‬‬
‫עממם שומם‬
‫בסוגיא דפסול מהו שיעשה שירים‪ ,‬וביאור שיטת‬ ‫קונטרס חידושים הארות והערות על פ״ק דמסכת‬
‫ח״ב סימן ל״ב‪.‬‬ ‫הרמב״ם‪.‬‬ ‫ח׳׳ה סימן כ״ה‪.‬‬ ‫קדושין‪.‬‬
‫קונטרס חידושים הערות והארות על פרק אלו‬ ‫סימן ל״ב‪.‬‬ ‫ח״י‬ ‫ברכות‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת‬
‫ח״ד סי׳ ז׳‪.‬‬ ‫טריפות בחולין‪.‬‬ ‫ח״ט סימן י״ח‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת שבת‪.‬‬
‫קונטרס חידושים וביאורים הארות והערות על‬ ‫ח״ט סימן י״ט‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת ביצה‪.‬‬
‫ח״ד סימן כ״ט‪.‬‬ ‫מסכת זבחים פרק ראשון‪.‬‬ ‫ח״י סימן ט״ז‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת פסחים‪.‬‬
‫בדין הכ ‪r‬ר שהיה במקדש והמוכני שבו‪ .‬ח״ח סי׳ ז׳‪.‬‬ ‫ח״י סימן י״ז‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת סוכה‪.‬‬
‫בדברי דעת זקנים בעה״ת בההיא דמפני הטומאה ‪.‬‬ ‫ח״י סימן ל״א‪.‬‬ ‫הדרן על משניות סדר מועד‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫נשרפה‪.‬‬ ‫חי״א בסוף הספר‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת כתובות‪.‬‬
‫בדיני זר דמחלל עבודה‪ ,‬ובע״מ ועובד יושב או‬ ‫חי״ב סימן ל״ג‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת קדושין‪.‬‬
‫שוחה ושתויי יין ומחוסרי בגדים וחציצה ודרך‬ ‫חי״ב סימן צ״ג‪.‬‬ ‫לסיומא דש״ם‪,‬‬
‫ח״ח סימן ט׳‪.‬‬ ‫שירות‪.‬‬ ‫ישוב דברי הרמב״ם במדליק את הגדיש והיה‬
‫בדין מחשבת שלא לשמו של המקריב והסברת‬ ‫חי״ב סי׳ צ׳‪.‬‬ ‫גדי כפות לו ועבד סמוך לו וכו׳‪.‬‬
‫ח״ח סימן כ״ה‪.‬‬ ‫דברי המקנה בקדושין‪.‬‬ ‫בדברי רבינו יונה שכותב דלחה״פ היו אוכלים‬
‫ביאור דברי הריטב״א בסוגיא דלא מצינו הקדש‬ ‫אותי בשבוע שאחר השבת שהסירוהו‪ .‬חי״ב סי׳ נ״א‪.‬‬
‫ח״ח סי׳ ל״א‪.‬‬ ‫בשוגג מתחלל‪.‬‬ ‫מצות העליה ברגל אם צריך לעלות ברגליים דייקא‬
‫בדין מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים‬ ‫חי״ב סי׳ י״ז‪.‬‬ ‫או אפילו ברכיבה‪.‬‬
‫ומה הדין בזה בנפגם הכבש‪ ,‬ובביאור הכוונה של‬ ‫קונטרס בדין תורם שלא מדעת‪ .‬ודין שליחות‬
‫״לא ע״ג מחילות״ שאמרינן גבי מזבח אדמה‪.‬‬ ‫ח״י סימן ל״ט‪.‬‬ ‫בתרומה‪. .‬‬
‫ח״ט סימן י״ג‪.‬‬ ‫בדין לקיחת אם על בנים לטהר את המצורע ובדין‬
‫אם לגבי אכילת קדשים היה חיוב של אכילה‬ ‫ח״ב סימן ל״ג‪.‬‬ ‫שילוח הקן‪.‬‬
‫בסוכה ואם יתכן היה לבנות סוכה בעזרה‪ .‬ח״ט סי׳ ל״א‪.‬‬ ‫אודות הקושיא שמקשים דאיך אפשר לומר בשעיר‬
‫ישוב דברי רש״י בזבחים ד׳ ע״ד בטעמא דצריך‬ ‫ר״ח דמפני הטומאה'נשרפה‪ ,‬הא ממון גבוה הוא‬
‫ח״ט סימן ל״ד‪.‬‬ ‫בדיקה באיערב בגפולה‪.‬‬ ‫חי״ב סימן נ״א‪.‬‬ ‫ואין כאן רצון בעלים‪.‬‬
‫בדין חישב לאכילת בהמה למחר אי מפגל וישוב‬ ‫חי״א סימן א׳‪.‬‬ ‫קטנים אם ישנם בכלל ערבות‪.‬‬
‫דברי הכ׳^מ בדין אם עירב המחשבה בהקטרה‪.‬‬ ‫שם‬ ‫בהא דבידי שמים אין עונשים פחות מבני כ׳‪.‬‬
‫ח״י סימן י״ד‪.‬‬ ‫ישוב קושית השב שמעתתא על הפנ״י בדינא‬
‫ביאור בדברי ד‪.‬גמ׳ בזבחים ד׳ ס״ג ע״א ורמב״ם‬ ‫חי״ב סימן נ״ט‪.‬‬ ‫דספיקא דאורייתא מה״ת לקולא‪.‬‬
‫חי״א סימן ל״ג‪,‬‬ ‫פ״י ממעשה הקרבנות ה״ג‪.‬‬ ‫בביאור דברי הירושלמי דאותן ששה חדשים שהיה‬
‫ישוב בדברי רש״י בזבחים ד׳ מ״ט ע״א‪.‬‬ ‫דוד בורח מאבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט‪.‬‬
‫חי״א סי׳ ל״ד‪.‬‬ ‫ואי נשיא היה מתכפר ג״כ כמלך‪ .‬ב‪ .‬נשיא האמור‬
‫חיוב בותר בדם שבישלו‪ .‬וכמה ביאורים קצרים‬ ‫בכ״מ אי המכוון לראש הסנהדרין‪ .‬ג‪ .‬אם יכול מלך‬
‫חי״א סימן נ״ב‪.‬‬ ‫בזבחים דפים מ״ה־מ״ז‪.‬‬ ‫חי״ב סימן ס״ד‪.‬‬ ‫למחול למי שחויב עונש בגללו‪.‬‬
‫חי״ב סימן י״ב‪.‬‬ ‫ביאור בזבחים ד׳ כ״ד ע״ב‪.‬‬ ‫בענין דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין‪.‬‬
‫הסברת מאמרם ז״ל בזבחים פ״ח דמצנפת מכפרת‬ ‫ח״ב סימן ה׳‪ ,‬וח״ג סי׳ ו׳‪.‬‬
‫חי״ב סימן י״ג‪.‬‬ ‫על גסי הרוח‪.‬‬ ‫מתי יתכן שנשים תהיינה חייבות במ״ע שהז״ג‪.‬‬
‫ח״ג סימן ט״ו‪.‬‬ ‫בכור אי נאכל גם לנשיהם‪.‬‬ ‫ח״ז סימן ל״ט‪.‬‬
‫בדין קלוטה כמי שהונחה דמי‪ ,‬ומקדיש דבר של‬ ‫אם בדקו את הריאה בקרביות‪ .‬ח״ט סי׳ י״ט ובמפתחות‪.‬‬
‫מפתחות לי״ב חלקי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫רמח‬
‫אנדרוגינוס אם הוא בריר‪ .‬בפני עצמה או ספק‪.‬‬ ‫ח״ב סימן ד׳‪.‬‬ ‫הפקר‪ ,‬ישור הנסקל אי נאסר מחיים‪.‬‬
‫ח״ג סימן י״ג‪.‬‬ ‫בענין מקדיש איסורי הנאה או דבר שאינו שלד‪. .‬‬
‫ח״ג סימן ט״ו‪.‬‬ ‫בדין הנאה מדבר שהוקצה למצותו‪.‬‬ ‫ח״ב סימן ה׳‪.‬‬
‫בדין יאוש אי נפיק מרשות בעלים מיד‪ .‬ח״ג ם׳ ב״ח‪.‬‬ ‫סמן ח׳‪.‬‬ ‫ח״ב‬ ‫בדין שבירת עצם בפסח‪.‬‬
‫■ ח׳׳ג סימן ■ל׳‪.‬‬ ‫בדן עד המסייע לנתבע‪.‬‬ ‫בירור שיטת הרמב״ם בההלכה של כי אם צלי אש‬
‫בענין חצר השותפין והיזק ראיה )שפתי ישנים(‪.‬‬ ‫ח״ג סימן ה‪/‬‬ ‫בקרבן פסח‪.‬‬
‫ח״ג סימן ל״א‪.‬‬ ‫בדין טובת הנאה ממון ובדין הפקר של איסורי‬
‫בסוגיא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי‬ ‫ח״ב סימן כ׳‪.‬‬ ‫הנאה‪.‬‬
‫ח״ד סי׳ ג׳‪.‬‬ ‫מהני או לא מהני‪.‬‬ ‫בדין בהמת עיר הנדחת‪ ,‬ודין ישיבה בצל של הקדש‪,‬‬
‫בירור דברי הרמב״ם בדין יכול להציל באחד‬ ‫ח״ב סימן כ״א‪ .‬וח״ג סימן יא‪.‬‬ ‫ובדין שליחות‪.‬‬
‫ח״ד סימן כ״ד‬ ‫מאבריו והציל בנפשו‪.‬‬ ‫ח״ב סימן כ״ז‪.‬‬ ‫בדין סמיכת זקנים בזה״ז‪.‬‬
‫בירור דברי הרמב״ם בדינא דמצוה ביד גואל הדם‬ ‫)וכתבתי מזה ביתר אריכות בספרי ה״מ ח״א שע״ב‬
‫ח״ד סימן כ״ד‪.‬‬ ‫להמית את הרוצח‪.‬‬ ‫קחנו משם(‪.‬‬
‫ח״ד סימן ל׳‪.‬‬ ‫בעניני שליחות‪.‬‬ ‫ח״ב סימן כ״ח‪.‬‬ ‫בדין ׳מצות מנוי מלך‪.‬‬
‫ביאיר דברי התוס׳ בר״ה בדין גטילת לולב ושופר‬ ‫)וכתבתי מזה ביתר אריכות בספרי ח״א שע״ז קחנו‬
‫בגבולין ביום טוב א׳ שחל להיות בשבת‪.‬‬ ‫משם(‪.‬‬
‫ח״ז סימן מ״ט פ״ה‪.‬‬ ‫ח״ב סי׳ ל׳‪.‬‬ ‫בדין חיובא ושיעבודא של שומרים‪.‬‬
‫תירוץ לקושית הגרע״א בפסחים ד׳ י״א‪.‬‬ ‫ישוב דברי הרמב״ם ס־ין טומאה שאין הנזיר‬
‫ח״ט סימן י״ז פ״י‪.‬‬ ‫ח׳׳ב סי׳ ל״ד‪.‬‬ ‫מגלח עליה‪ .‬ובדין זמירה ב״ובל‪.‬‬
‫ישוב קושית ח״ס עה״ת פ׳ אחרי על דרשת חז״ל‬ ‫ישוב דברי רבנו חגנאל בלולב הגזול בשאר הימים‪.‬‬
‫ח״ט סי׳ כ״ח‪.‬‬ ‫בקרא דוחי בחם‪.‬‬ ‫ח״ג סימן ו׳ א״ו‪.‬‬

שו&#39;ת ציץ אליעזר יג

Uploaded by

Document Information

Copyright

Available Formats

Share this document

Share or Embed Document

Sharing Options

Did you find this document useful?

Is this content inappropriate?

Copyright:

Available Formats

שו&#39;ת ציץ אליעזר יג

Uploaded by

Copyright:

Available Formats

‫בעזהי״ת‬

‫תשובות בהלכה וחידושי דינים ומחקרים‬

‫אליעזר יהודה וולדינברג‬

‫בן לאאמו״ר הרדז״ג מוהר״ר יעקב גדליהו ז״ל‬

‫תועתק ותובנט לאינטרנט‬

‫בעיה״ק ירושלים תובב״א‬

‫שנת תשל״ח לפ״ק‬

‫ספר זה נסרק ונעבד ע״י‬

‫ניתן להשיג עותק מספר זה ועוד ספרים‬

I No Permission is granted (in any form to distribute these books)

‫כתבת המחבר ‪ :‬הרב א‪ .‬י‪ .‬וולדינברג‪ ,‬רחוב מזור ‪ .8‬ירושלים‪.‬‬

‫רפוס י‪ .‬ע‪ .‬איתאח‪ ,‬מחנה יהודה טל‪ ,231340 .‬ירושלים‪.‬‬

‫אבל לא רפואת ממון‪ ,‬ובירור שיטות הראשונים‬ ‫•‬ ‫סימן מז‪.‬‬

‫סימן ם‪.‬‬ ‫סימן נא‪.‬‬

‫סימן צא‪.‬‬ ‫עינים‪.‬‬ ‫שנולדים מונגולואים‪ ,‬כשמצוי אצלם היצרות‬

‫באשר שיצא הדבר שאני מתעסק בסידור המפתחות ביום השנה‬

‫לגיגית של שכר שע״ז אמרו ז״ל בשבת בסתמא‬ ‫סימן ב‬

‫האריז״ל שהיה מברך על ט״ק אחר צאתו מן הטבילה‬ ‫סימן ד‬

‫ומ״ש והעור‪ ,‬וסתירה זו יש להעיר גם בלבוש בסעו׳‬ ‫סימז ו‬

‫והוא‪ :‬ד״מ״מ בעל נפש לא יסמוך על זה״‪ ,‬וא״כ דיו‬ ‫סימן ח‬

‫בכבוד ובהוקרה‬ ‫השאלה בפרשה של תפילין שנתלחלחד‪ .‬ועי״ז נתפשט‬

‫הטור בשם הרא״ש דדוקא להוציא ציבור ‪ ’T‬חובתן‪,‬‬ ‫סימן יא‬

‫שזה דומה במי שיקבע מנורת חשמל בדלת שידלק עם‬

‫ג( ב ר ם הצ ‪T‬וד האמור שייך כשקורא הדבר באקראי‪,‬‬ ‫סימן מח‬

‫סימן נ‬ ‫ויוצא עוד ביותר מלשונו של הרמב״ם בפיהמ״ש ומל׳‬

‫בכוונת דברי הפרמ״ג שלהכי תלוי זה בפלוגתא‬ ‫ונראה‬ ‫סימן נא‬

‫מצינו כה״ג גם לגבי קריאת המגילה‪ ,‬דנפסק‬ ‫ועוד‬

‫כמוזכר בש״ך שם‪ .‬ואמש הנו״ב בתשובתו שם דעתו‬

‫וא״כ גם אם נניח שבגידוננו יש ספק בדבר ג״כ יכוליב‬

‫ד׳ לגבי פצוע דכא בא׳ או בה׳‪ ,‬שד‪,‬ביא בשם שו״ת‬

‫מכשרותד‪ ,‬למחוק ולתקן בשביל זה לבד‪ ,‬אד אם עדיין‬ ‫נמחקים‪.‬‬

‫זקנכם החפץ אשרכם וטובכם כל הימים‬

‫כשנותנים לו דבר כדי להשקיט את יסוריו זהו בעצמו‬ ‫סימן פז‬

‫הוא במסכת תרומות פ״ח ה״ד‪ ,‬דמסופר ‪:‬‬ ‫הירושלמי‬ ‫יעבור‪.‬‬

‫ב מ ש ר חמשת השנים שחלפו‪ ,‬פותחו בדיקות מסויימות‬ ‫סימן קב‬

‫אם מותר ליטול ידים שחרית ולסעודד‪ .‬ע״י פתיחת‬

‫בדין סירכות ובועות בריאה ‪.‬של עוף‪.‬‬ ‫פורים והלכות מגילה‬

‫אשרי שנבדקת ע״י רופא ביד או במכשיר אם ■‬ ‫ריבית‬

‫מפתח רפואי להלכות שבת ובעיות כלליות‬

‫שם‪.‬‬ ‫אלהרופא בשבת‪-.‬‬ ‫לנסוע‬ ‫שם‪.‬‬ ‫שאין בו סכגה‪.‬‬

‫בעיות הלכה כלליות‬

You might also like

שו'ת ציץ אליעזר יג

שו'ת ציץ אליעזר יג