‫בעזהי״ת‬

‫ספר‬
‫שאלות ותשובות‬

‫ציץ אליעזר‬
‫חלק תשעה עשר‬
‫כולל‬

‫תשובות בהלכה ופסקי דינים בענינים שונים וחקרי הלכות וחידושים‬

‫בבעיות רפואיות שונות וחרישות שעלו על הפרק וקונטרסים בעניני‬
‫ברכות שבת וכח בית דין יפה‪ ,‬ועוד‪.‬‬

‫חנניה'‬

‫אליעזר יהודה וולדינברג‬

‫חבר כית דין הגדול‬
‫דל‬ ‫יעקב גדליהו‬ ‫בן לאאמו׳ר הרה׳ג מוהר‪-‬ר‬

‫הועתק והוכנט לאינטרנט‬

‫‪www.hebrewbooks.org‬‬
‫ע״י חיים תשט״ז‬

‫תובב־א‬ ‫ירושלים‬ ‫בעיה־ק‬

‫שנת תשנ״ב לפ״ק‬
 •<a• • • •<5 “®•• *•••®‫*י•®•••*••®••••••®* ••• • י‬
‫בס ד‬

‫ספר זה נסרק ונעבד ע״י‬

."‫"יודאיקה אימג' אוצרות התורה בע"מ‬
"‫ניתנת רשות ל״היברא בוקס" שע״י חיים רוזנברג‬
4
I .‫להכניסו לאתר ולהפיצו לצורך שימוש אישי בלבד‬
‫וזאת למודעי‬
‫אין רשות לאף אהד להדפיסו או להעתיקו‬
‫בכל אופן שהוא או בכל אמצעי שהוא‬
I
‫ס‬
‫ס‬
o ‫בין בחינם בין בשכר בין ליהיד בין לרבים‬ 0

‫ניתן להשיג עותק מספר זה ועוד ספרים‬

:‫ו‬
I ‫המשולבת‬ 1) 11‫ ם‬10
(□■‫)בשילוב אוצר הפוסק‬
‫וכן התוכנה‬ &

I
:‫אצל‬

I
(>
‫בית ספריית מורגנשטרן‬
‫ אשדוד‬3 6 2 0 .‫ד‬.‫ ת‬1 4 ‫רחוב רבא‬
0 8 -8 6 6 -5 0 5 9 ‫ פקס‬08-866-0821 ‫טלפון‬ m
a
‫ם‬
OTZROT HATORAH
THE MORGENSTERN EIBRARY
■
14 RAVAH STREET
«
P.O.B.3620 ASDOD, ISRAEE ‫ס‬
Email- kidosheypolin@bezeqint.net
a
#
This sefer has been provided by ‫ס‬
Judaiea Image OTZROT HATORAH for individual use only.
All rights reserved by Judaiea Image OTZROT HATORAH.
Permission is only granted to Hebrew Books Org.
4
‫ס‬

I No Permission is granted (in any form to distribute these books)

to anyone else even if they don’t sell them.
0

•0
* •© •® ‫* יי‬ ®
‫כתובת המחבר; הרב אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫רח' מזור ‪ ,8‬ירושלים‬

‫דפוס רפאל חיים הכהן בע'מ‪ ,‬ירושלים‬

 ‫נר זכרון‬
‫אציב בזה מצבת זכריז לאחי היקר‬
‫הרב מוהר״ר משה וולדינברג ד ל שהלך‬
‫לעולמו ביום כ״ד ניסן תשנ״ב‪.‬‬
‫אהב תורה ולומדיה ופעל הרבה למען מוסדות התורה בפעי׳ק ירושת״ו‪.‬‬
‫עסיק באורייתא והתמיד בה גם כשבהו עיניו וסבל יסורי גוף ונפש‪ .‬וצוואתו‬
‫לצאצאיו היקרים שיהיו עמלים בתורה ולזכות להיות מורי הוראה ויושבי על מדין‬
‫‪1‬כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ וגו׳)בראשית‬
‫י׳ח‪-‬יט( מזה מוכח גודל החיוב על האדם לצוות ולזרז בניו שיעבדו ה׳ וכו׳‪ .‬ספר‬
‫בית אברהם מהבעל חיי אדם בהקדמה יעדשן‬

‫תהי נשמתו צרורה בצרור החיים והנצח ויקיץ לגורלו לקץ הימין‪ .‬אמן‪.‬‬
‫המחבר‬
 ‫נר זכרון‬

‫אציב בזה מצבת זכרון‬

‫לאחותי היחידה והיקרה‬
‫הרבנית הדגולה מרת צפורה טוקר ע־ה‬
‫אשת הרה׳ג מוהר״ר אליעזר טוקר ז׳ל‪.‬‬
‫שהלכה לעולמה ביום שב־ק פ' תולדות ב' לחדש כסלו תשנ׳ב‪.‬‬
‫רדפה צדקה וחסד יחידת סגולה בטוב לבה‪,‬‬
‫נודע בשערים גודל מסירותה לאין גבול להחזקת ידי לומדי תורה באהבתה‬
‫תוה״ק‪,‬‬
‫והיתה מופת לרבים בקיום מצות כאו״א‪ .‬וזכתה לבנים ונכדים גדולי תורה‬
‫ויראה ומרביצי תורה בישראל ]ונשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא וכר‪.‬‬
‫ולעיל מינה; גדולה הבטחה שהבטיחן הקב״ה לנשים יותר מן האנשים וכר‪ .‬ויעוין‬
‫מ״ש ע׳׳ז בספר אסיפת זקנים על ברכות י׳׳ז בשם הר׳ש אלגזי‪ ,‬ויעוין גם בם׳ חמדת‬
‫ישראל ח׳א בהקדמת הספר מ״ש באריכות עפ׳׳י השל״הן‪.‬‬

‫תהי נשמתה צרורה בצרור החיים והנצח ותקיץ לגורלה לקץ הימין‪ .‬אמן‪.‬‬
‫המחבר‬
 ‫פתח השער‬
‫כ י ט ל אורות טליך וגו'‪ ,‬כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכו'‬
‫)כחובות קי־א‪.(:‬‬

‫טהרת ישראל בכללותו ובפרסיותו הוא רק בהסבילו את עצמו בטל־התורה ומימיה‬

‫הזכים היא לימודה ושמירת מצותיה ככתוב‪ :‬יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וגו׳)דברים‬
‫ל־ב~ב'( דכמו שהטל לברכה אינו פוסק לעולם כן התורה אינה פוסקת לו כמ״ש והיא תשיחך‬
‫לעולם הבא ורישא דהאי קרא יחיו מתיך וגו' דמשמע דאתחייה קאי )מהרש׳׳א בכתובות‬
‫שם(‪ .‬ולקחי הוא עומק ההלכות ועיון תורה שבא ביגיעה ועמל וכו׳)העמק דבר שם(‪ .‬ותיקון‬
‫הברית תלוי ביותר בלימוד התורה‪ ,‬וביותר בלימוד התורה בעיון וכו־ וכ׳ש מי שמחדש‬
‫חידושים הרי התיקון ג־כ במוח )אגלי טל בהקדמה(‪.‬‬
‫בעמדי בפתח השער של ספרי זה חלק י״ט מספרי שו׳׳ת ציץ אליעזר עבידנא יומא‬
‫טבא בהלל והודאה לבורא ית׳ש נותן התורה לעמו ישראל שהחייני וקיימני והגיעני לזמן‬
‫הזה‪ ,‬ובברכת יוצר המאורות שהאיר עיני בתורת קדשו ושם חלקי‪ ,‬לפי מיעוט ערכי‪ ,‬בין‬
‫מאירי נתיבותיה בפינות החיים של הכלל והפרט‪ ,‬כרב או במעט‪ ,‬להאיר להם הדרך אשר‬
‫ילכו בה והמעשה אשר יעשון לטוב להם בזה ובבא‪.‬‬
‫ולהורות נתן כלבו וגו׳ )שמות ל־ה‪-‬ל־ד( פי׳ לצד שיש חכמים רבים שתהי׳ חכמתם‬
‫כלבם לבד שלא ידעו ללמרם‪ ,‬לז׳א ולהורות נתן בלבו השכיל חכמת הלימוד )אוה״ח הק׳(‬
‫‪1‬אגב‪ .‬בהזכירנו את האור החיים כרצוני להעיר על זה שהתחילו להדפיס את האור החיים‬
‫בכרך נפרד מעורטל מהחומש ורש׳י ועושים על זה פרסומת כאילו זה מעלה־ועליה‪ ,‬ולדעתי‬
‫היפוכו של דבר‪ ,‬דיעוין בשו־ת חתם סופר חלק ו׳ סימן ס־א שנשאל בדומה לזה משואל‬
‫שעלה ברעיונו להדפיס הרמב׳ן על התורה לבדו בלי מקרא באופן שיהי׳ כמות קטן‪ ,‬והשיב‬
‫לו הח־ס ודל‪ :‬עצתו בזה לא נהירא לי כלומר לא ס־ל במה שרוצה להדפיס ם׳ הנ׳׳ל בלי‬
‫פנים‪ ,‬מגרע גרעי׳ דיותר הוא נח וטוב וגם כבוד גדול לקדוש ה׳ המחבר ז׳ל בהיותו זר זהב‬
‫סביב לתורת ה׳ והוא מבואר וגם יותר בקל יש לעיין בו אם המקרא לפניו ונסקר בסקירה‬
‫א׳‪ ,‬וגם פירש׳י צריך להיות עמו באגודה כי רוב דבריו בנויים לפלפל עם רש׳י כמ׳ש‬
‫כעצמו בהקדמתו‪ ,‬וגם דברי התרגום המה קלורין לעינים המעיינים ברמב״ן שכמה פעמים‬
‫דבריו בנויי' עלי׳ כידוע כל באי שעריו עכ״ל יעו־ש‪ ,‬ודון מינה ומינה בגדש גם בנוגע לס׳‬
‫אוה־ח הק׳‪ .‬ופשוט[‪.‬‬
‫רכבי אתנות צחורות יושבי על מדין והלכי על דרך שיחו‪ ,‬מקול מחצצים בין משאבים‬
‫שם יתנו צדקות ה־ צדקת פרזונו בישראל )שופטים ה׳‪-‬י' י־א<‪ .‬״רכבי אתונות צחורות אין‬
‫צחורות אלא נקיות מן הגזל‪ ,‬יושבי על מדין שמעמידין הדבר על הדין‪ ,‬והולכי על דרך‬
‫שיחו אלו סנהדרין שהעולם נשען עליהם ואין להם שיחה בטילה לעולם וכו־ בין משאבים‬
‫שלומדין ושואבים דברי תורה וכו'‪ ,‬וכל מי שמחדש דברי תורה על פיו דומה כמו שמשמיעים‬
‫אותו משמים ואומרים לו כך אמר הקב׳ה בנו לי בית ששכר גדול שלו הוא שנאמר יבחר‬
‫אלקים חדשים וגו' )ילקו־ש שם(‪.‬‬
‫וכל כך למהז ״מפני שכל מלה ומלה פרטית המתחדשת מפי האדם קב״ה נשיק לה‬
‫ומעטר לה ונבנה ממנה עולם חדש בפ׳ע והן הן השמים החדשים והארץ החדשה שאמר‬
‫הכתוב' )נפש החיים שער ד׳ פרק י״ב יעו״ש ביתר אריכות(‪ ,‬והוא זה שמלכו של עולם‬
‫יביאנו אל חדריו 'הביאני המלך חדריו'‪ ,‬כשם שיש להקב״ה חדרי חדרים בתורתו כך יש‬
‫להם לתלמידי חכמים לכל אחד ואחד חדרי חדרים בתורתו )אליהו רבא פרק ו׳(‪ .‬והקב־ה‬
‫יושב כנגדו וקורא ושונה עמו)תנד״א שם בפרק י׳ח(‪.‬‬
‫ובאשר טל אורות טליך ואור תורה מחיה‪ ,‬מכאן הצימאון הגדול להוגי התורה על כל‬
‫גווניו לכל דבר חידוש הנשמע בבי מדרשא והעולה על שלחנן של מלכים מאן מלכי רבנן‬
‫״וידגו לרוב בקרב בארץ‪ ,‬מה דגים הללו גדלים במים כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה‬
‫מקבלין אותה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהון‪ ,‬כף הן ישראל גדלים במים בתורה‬
‫כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון כמו שלא שמעו דבר תורה‬
‫מימיהון־)מד־ר בראשית פ' צ׳ז(‪.‬‬
‫ואכן עלינו לשבח לאדון הכל שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו תורת־אמת‬
‫'ואותנו לקח לו לעם סגולה באהבה רבה ובחיבה יתירה לתת לנו חמדתו הגנוזה והצפונה‬
‫אוד תודתנו הקדושה והטהורה‪ ,‬ונתן לנו כח ושכל להגות ולהבין בתוכה‪ ,‬והרשנו לבוא אל‬
‫היכל המלך פנימה ולחדש בה בשכלנו ולצרפו אל עצם תורתינו הקדושה כידוע מאמד‬
‫חכמינו ד ל שהקב׳ה מסר למשה רבינו ע״ה כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש ובזה יצטרף‬
‫החלק את הכל וכח השכל שבה אל בית אביה' )יד המלך על הרמב״ם בהקדמה לסדר נשים(‪.‬‬
‫ולמדים זאת ממקדא כתוב )דבדים ט׳‪-‬י׳(‪ :‬ועליהם )על שני לוחות האבנים( ככל הדברים‬
‫אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל‪) .‬עיין ירושלמי פאה פ׳ב ה׳ד‪ ,‬ובמד־ד‬
‫ויקרא פרשה כ׳ב אות א' יעו״ש( באשד 'דכפי התחדשות הנשמות שבכל דור כך הם חידושי‬
‫התודה מה שכל אחד קיבל כבר חלקו בסיני‪ ,‬וכמו שבאדם הראשון נכללו כל הגופים העתידים‬
‫להולד עד סוף כל העולם‪ ,‬כמו כן במתן תורה בהר סיני אז היו כל הנשמות כמו שנאמר כי‬
‫אשר ישנו פה וכר ואשר איננו פה כר‪ ,‬וכולם קיבלו חלקם בתורה כפי הראוי להם׳)מעלות‬
‫התורה בהגהות אור תורה מהגרי־א חבר ז׳ ל בסק״ד יעו׳ש(‪ .‬ובאשר על כן ׳ כל מי שגילה לו‬
‫הקב׳ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו כי לא גילה לו אלא לכתוב‬
‫דכתיב )תהלים כ־ה‪-‬י׳ד( סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם וכתיב )משלי ה־‪-‬ט׳ז( יפוצו‬
‫מעינותיך חוצה )ספר חסידים סימן תק־ל(‪ .‬ולכן אשרי מי שבא ותלמודו כידו ־מכתיבת יד׳‬
‫)מהרש׳א בבא בתרא ד׳ י׳ ע׳ב(‪.‬‬
‫ועל זאת לנו שבח והודיה מיוחדת לנותן התורה על אשר שנוסף למה שבראנו לכבודו‬
‫והנחילנו רב טוב היא תוה׳ק ׳עוד הוסיף לנו חסדו וחיי עולם נטע בתוכינו לחדש חידושי‬
‫דינים בעין שכלינו ולהוציא ציצים ופרחים לפלפל בעומק דברות חכז׳ל לברר דינים מדינים‬
‫שונים לכל אשר יקרה בזמנים ועדנים ולעשות זר זהב לתוה׳ק פנים בפנים׳ )שו׳ת חמדת‬
‫שלמה בהקדמה( ומשתרשים המה בנו בשרשים עמוקים להיותם דבוקים אתנו בזה ובבא‬
‫בבחינה של ׳אגורה באהלך עולמים'‪,‬‬
‫אפיל תחינתי לפני אבינו שבשמים שלא יסיר חסדו ואמיתו מאתי כל הימים ויחנני‬
‫בינה והשכל להבין עמקי סודותיה של התוה־ק‪ ,‬ויזכנו — לי ולרעיתי היקרה הרבנית הדגולה‬
‫והכבודה מרת שושנה הענדיל דיזיל תחי׳ — שנוכל להשיג ולקבל הנחת האמיתי כשלימותו‬
‫מבננו הגאון המהולל איש האשכולות מוהר׳ר שטחה בונם שליט־א רבה של עזרת תורה‬
‫והסביבה בפעיה׳ק ת׳ו ורעיתו כלתנו היקרה הרבנית הדגולה והככודה מרת יהודית החי'‪,‬‬
‫ומכל צאצאיהם היקרים והדגולים בנין וחתנין רבנן הי׳ו‪ .‬ושלא תמוש תורת׳קדשו מפינו‬
‫ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם אמן ואמן‪.‬‬
‫המצפה לישועה‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
 ‫שו״ת ציץ אליעזר‬
‫חלק תשעה עשר‬
‫גבולי ארץ לחלקם בחבל לכובשי ארצות‪ ,‬ראה‪ ,‬עת‬ ‫סימן א‬
‫שלא יעצים עיניו‪ ,‬רק יראה וישגיח‪ ,‬אז ויתר גוים‪,‬‬
‫בנתרם ממקומם ויוליכם בשבי‪ ,‬ואז‪ ,‬יתפוצצו הררי‬ ‫בעזהי״ת‪ .‬ר״ח אייר תש־נ‬
‫עד וישחו גבעות עולם‪ ,‬שהוא משל אל הורדת‬
‫התקיפים והעריצים והאיתנים מוסדי ארץ מכסאותם‬ ‫א‪ .‬לא תעשה שאין בה מעשה אם דינה כלא‬
‫ומארצותם‪ ,‬ואז פעלו בקרב שנים יודיע‪ ,‬כי אז יראו‬ ‫תעשה שיש בה קום ועשה שצריר ליתן‬
‫כולם כי הליכות עולם לו‪ ,‬שההנד‪.‬גת העולם‬ ‫כל ממונו שלא לעבור עליה‪ .‬או האם‬
‫ותהלוכותיו מיוחסת לה־ בעצמו ואל השגחתו‬ ‫דינה כעשה וצריך ליתן רק עד חומש‪.‬‬
‫הפרטית‪ ,‬לא אל כוכבי השמים וכסיליהם ע־ש‪ ,‬ממש‬ ‫ב‪ .‬אם דינו של לאו כזה כעשה‪ ,‬מה יהא‬
‫ככל החזיון שגם בעינינו רואים כיום בממלכות‬ ‫הדין בהלאו של לא תעמוד על דם רעך‬
‫גדולות ואדירות בכמה וכמה חלקי עולם‪ ,‬ומתמלאים‬ ‫בשב ואל תעשה‪.‬‬
‫התפעלות על החליפות והתמורות בין יום ובין לילה‪,‬‬ ‫)הדרן על הש*ס(‬
‫דבר שלא ניתן להבינם בדרך הטבע‪.‬‬
‫עכ׳פ איך ניתן להעתיק זה אל השונה הלכות בכל‬ ‫ה ק ט ע האחרון של סיום הש׳ס מסתיים במאמר‬
‫יום‪.‬‬ ‫חדל‪ :‬תנא דבי אליהו כל השונה הלכות‬
‫ונראה לפרש‪ ,‬בהקדם כמה פסוקים במשלי פרק‬ ‫בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר)חבקוק‬
‫ג׳ שכתוב לאמר‪ :‬ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן‬ ‫ס הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות‪.‬‬
‫שמים בתבונה‪ ,‬בדעתו תהומות נבקעו ושחקים יערפו‬ ‫ויש להבין וכי מי ששונה בכל יום כמה הלכות‬
‫טל‪ .‬בני אל ילזו מעינך נצור תושיה ומזימה‪ .‬ויהיו‬ ‫כבר מובטח לו שהוא בן עולם הבאז מבלי לקחת‬
‫חיים לנפשך וחן לגרגרותיך‪ .‬אז תלך לבטח דרכך‬ ‫בחשבון יתר הליכותיו היום יומיות בקודש ובחול אם‬
‫ורגליך לא תגוף‪ .‬אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה‬ ‫הם תואמים יחדו ומשובצים במסגרת ההלכהז‬
‫שנתיך‪ .‬ומפרש רש־י ודל‪ :‬ה׳ בחכמה יסד ארץ‪ ,‬ע' פ‬ ‫יתרה מזו‪ ,‬יש להבין איך שהלכה זאת של כל‬
‫התורה‪ ,‬והיא התורה והיא התבונה והיא הדעת‪ ,‬ואחר‬ ‫השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן‬
‫שכל העולם נברא בהם לכך אל ילוזו מעיניך‪ ,‬אל‬ ‫עוה״ב נלמדת ונדדשת מפסוק זה של הליכות עולם‬
‫יתעקמו מנגד עיניך להסירם מנגדך עכ׳ל‪ .‬והמצודות‬ ‫לו‪ ,‬הרי הוא מוסב על הקב״ה‪ ,‬דזהו לשון הפסוק‬
‫דוד מוסיף לפרש ההמשך וכותב‪ :‬נצור תושיה ומזימה‪,‬‬ ‫בשלימותו; עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ויתפוצצו‬
‫ר־ל שמור התורה במעשה ובמחשבה‪ ,‬ויהיו‪ ,‬שמירת‬ ‫הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו‪) .‬חבקוק‬
‫המעשה והמחשבה יהיו סיבה להביא ‪.‬חיים לנפשך‬ ‫ג׳־ו׳(‪ .‬ומפרש רש״י; עמד וימודד ארץ‪ ,‬המתין לדקדק‬
‫ולהלביש צוארך בחן ע׳ש‪.‬‬ ‫כדין דור המבול וכר ראה בדור הפלגה וכו׳ ויתר‬
‫וזהו איפוא מה שדורשים חדל את הנאמר‬ ‫גוים הפיצם לשבעים לשון וכו׳ הררי עד‪ ,‬שרי‬
‫בחבקוק על הקב׳ה הליכות עולם לו ' א ל‬ ‫האומות‪ ,‬הליכות עולם לו‪ ,‬הראה להם שכל מהלכו‬
‫תקרי הליכות אלא הלכות'‪ ,‬רצונם לומר‪ ,‬שכל‬ ‫של עולם שלו הוא‪ .‬והמלב״ים מבאר זאת ביתר הרחבה‬
‫החליפות והתמורות המוראות בעולם על ידו עד‬ ‫קצת וכותב‪ :‬עמד )עת שיעמוד( וימודד ארץ‪ ,‬יחליף‬
‫שמתפוצצים הררי עד‪ ,‬ושחו גבעות עולם‪ ,‬הכל‬ ‫גבולי הממלכות להקים מלכין ולהעדה מלכין וימודד‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן א‬
‫וצריך ליתן רק עד חומש‪ ,‬וראיתי בשדי חמד )בחלק‬
‫דברי חכמים סי׳ ל׳ט( שמביא מחלוקת גדולה בין‬
‫הפוסקים‪ ,‬וכן ראה בדרכ׳ת )סי׳ קג׳ז ם־ק ט׳ז‪ ,‬ופ׳ת‬
‫שם סק־ד(‪ .‬אך מן הסברא נראה שבלאו דלא תעמוד‬
‫כו׳ע לא פליגי דצריך‪ .‬וב״ה כעת מצאתי במרחשת‬
‫)ח׳א סימן מ׳ג( שכותב כן בפירוש‪ .‬לכן שאלתי; ידוע‬
‫שבמקרים מסוימים מחליטים הרופאים שלא יבצעו‬
‫פעולות החייאה‪ ,‬כגון בחולה זקן שאינו מתפקד בגלל‬
‫מחלה או פגיעה קשה במוחו‪ ,‬על אף שלפי ההלכה‬
‫הוא נקרא חי לכל דבר‪ .‬בארה־ב הדבר גם מוגן בחק‪,‬‬
‫אם בחולה כזה יחליטו צמד הרופאים יחד עם המשפחה‬
‫לא לבצע לעת הצורך כל פעולת החייאה‪ ,‬יהיה אסור‬
‫מטעם המדינה לרופא לעשות כן‪ .‬שאלתי היא איפוא‪,‬‬
‫מה יעשה רופא שומר תו'מ שנמצא על יד חולה כזה‪,‬‬
‫האם יעשה מה שדורש ממנו ההלכה ועי־ז יוכל לאבד‬
‫פרנסתו ורשיונו‪ ,‬או האם מותר לו לעבור על לאו‬
‫שאין בו מעשה אף לאו חמור של לא תעמוד עכ׳ל‪.‬‬
‫וזאת הנלפענ׳ד בזה להלכה למעשה‪.‬‬
‫א( כראשונה‪ .‬בנוגע ללא תעשה שאין בו מעשה‬
‫מצינו לגדול הפוסקים הגאון החתם‬
‫סופר ז־ל בהגהותיו לאו־ח סימן תרנ״ו שהכריע בזה‬
‫וכתב וז־ל‪ :‬לפענ״ד לא במצות עשה ול׳ ת תליא‬
‫מילתא אלא או קום ועבור או שב ואל תעשה‪ ,‬אשר‬
‫ע־כ לאכול פירות שביעית אע־פ שאינו אלא עשה‪,‬‬
‫וכן טעם כעיקר שאינו אלא עשה לחד דעה מכל‬
‫מקום יתן כל אשר לו ולא יעבור‪ ,‬וההיפוך‪ ,‬אין צריך‬
‫להוציא כל ממונו שלא יביאוהו לידי לא תותירו ממנו‬
‫עד בקר אע־פ שהוא ל־ת מ'מ כיון שאינו בקום ועבור‬
‫אינו צריך להוציא כל ממונו עכ׳ל‪.‬‬
‫הרי לנו הכרעה ברורה ומוחלטה מפי גאון‬
‫ההלכה הח־ס ז׳ ל דבלא תעשה שאין בו מעשר‪.‬‬
‫איננו מחויב ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור עליה‬
‫אלא דינה כעשה שאיננה בקום ועבור‪ .‬וכדאי הוא‬
‫החתם סופר ז׳ל לסמוך עליו אפילו שלא בשעת‬
‫הדחק‪ ,‬ובפרט כי רבו גם עוד ספרי פוסקים שסוברים‬
‫ג־כ בכזאת שעל לא תעשה שאין בו מעשה אין צריך‬
‫להוציא כל ממונו כמוזכר בספרי הליקוטים שציין‬
‫אליהם השואל‪.‬‬
‫ב( ובנוגע להלאו של לא תעמוד על דם רעך‪,‬‬
‫שהשואל הנכבד רו׳ל מסברא דמכיון‬
‫דחמיר כו־ע לא פליגי דצריך להוציא כל ממונו‪,‬‬
‫ומסתמך לחזק סברתו ממה שמצא שסובר כן גם כספר‬
‫מרחשת‪.‬‬
‫הנה עיינתי בספר מרחשת‪ ,‬וראיתי שמסתמך בדבריו‬
‫על סוגית הגמ׳ בסנהדרין ד׳ ע׳ג ע׳א‪ ,‬ומבאר‬
‫דהא דאמרינן שם בלשון‪' :‬אבל מיטרח ומיגר אגורי‬
‫אימא לא קמ׳ל'‪ ,‬היינו להוציא ולבזבז כל ממונו‪,‬‬
‫ש ו״ ת‬
‫משמשים ובאים עפ׳י ההלכות־של־התורה‪ ,‬אשר כל‬
‫העולם נברא על פיהם‪.‬‬
‫ובאשר חביבים ישראל שניתן להם כלי‬
‫חמדה ־ובאור פניו נתן לנו תורת חיים'‪.‬‬
‫לכן מוסיפים חז־ל עפי־ז ודורשים‪ :‬״כל השונה הלכות‬
‫בכל יום'‪ ,‬ר׳ל‪ ,‬ששונה הלכות־התורד‪ ,‬בחיים היום‬
‫יומיים ועל פיהם ישק כל הליכותיו‪ .‬אדם כזה מובטח‬
‫לו שהוא בן עולם הבא‪ ,‬ככתוב במ שלי'אז תלך לבטח‬
‫דרכך ורגלך לא תגוף'‪.‬‬
‫נעבור לחלק ההלכה‪.‬‬
‫ב ג ד ה ד׳ ס׳א ע־א‪ :‬הנהו בגי גלילא דנפק עלייהו‬
‫קלא דקטול נפשא‪ ,‬אתו לקמיה דרבי טרפון‬
‫אמרו ליה לטמריגן מר‪ ,‬אמר להו היכי נעביד‪ ,‬אי‬
‫לא אטמרינכו חזו יתייכו‪ ,‬אטמרינכו הא אמור רבנן‬
‫האי לישנא בישא אע־ג דלקבולי לא מבעי מיחש‬
‫ליה מבעי‪ ,‬זילו אתון טמרו נפשייכו‪.‬‬
‫רש־י מפרש‪ :‬שמא הרגתם ואסור להציל אתכם‪.‬‬
‫אולם התוס־ מביאים בשם השאילתות שמפרש לא‬
‫משום איסור מן הדין אלא‪' :‬שמא הרגתם ואם‬
‫אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך והיינו מיחש מיבעי‬
‫ליה למיחש שיש לחוש ללשון הרע להאמינו לגבי‬
‫זה שיזהר שלא יבא לו הפסד ולא לאחרים' עכ׳ל‪.‬‬
‫ג ם הרא׳ש מקשה על פירוש רש׳י‪ :‬דתימא הוא לפרש‬
‫כן‪ ,‬דוכי אם יצא קול על אדם שחטא בשביל קול‬
‫בעלמא יהא אסור להציל נפש‪ ,‬וכותב על כן דנראה‬
‫דברי השאילתות שמובא בתום'‪ ,‬אלא שבמקום‬
‫שבתוס' מועתק בלשון 'שיש לחוש ללשון הרע‬
‫להאמינו לגבי זה שיזהר שלא יבוא לו דפסד ולא‬
‫לאחרים' מעתיק הרא׳ש זה בזה׳ל‪ :‬וכענין זה דוקא‬
‫יש לחוש ללישנא בישא היכא שיכול לבוא לידי היזק‬
‫לו או לאחרים'‪.‬‬
‫וי ש להבין מה היא העצה שהוסיף ר' טרפון‬
‫לומר להם 'זילו אתון טמרו נפשייכו' וכי‬
‫מעצמם לא הבינו זאת שאם ר׳ט לא רוצה להחביאם‬
‫שאזי אין להם ברירה כי אם שיחביאו בעצמם אח‬
‫עצמם?‬
‫וגראה לי ליישב זה בהקדם שאלה אחת למעשה‬
‫שנשאלתי לאחרונה מהרופא המכובד חכם‬
‫ורבי יתקרי פרופ' אברהם ס‪ .‬אברהם שליט׳א ומה‬
‫שנראה לי בפתרונה‪.‬‬
‫וז ״ ל שאלתו‪ :‬מה הדין לגבי לא תעשה שאין בו‬
‫מעשה‪ ,‬האם דינה כלא תעשה שיש בה קום‬
‫ועשה וצריך ליתן כל ממונו‪ ,‬או האם דינה כעשה‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳׳ט‬ ‫סימן א‬
‫הרי לנו כנ׳ז‪ ,‬ושלהחות יאיר היה פשוט ליה ככוונת‬
‫ד‪,‬גמ׳ שלא באה לומר לנו שלמדים מד‪,‬לא‬
‫תעמוד ע־ד רער שמחויב להפסיד מממונו עבור כר‪,‬‬
‫אלא מה שבאה ללמדנו הוא שלמדים מד‪.‬לא תעמוד‬
‫שמחויב למיטרח עבור כר מה שאינו מחויב בצורך‬
‫הצלת ממונו של חבירו‪.‬‬
‫והתבוננתי שכזאת יוצא לנו גם מד‪,‬מד‪,‬ר'מ בר ברור‬
‫בתשובותיו סימן ל׳ט‪ ,‬דמבאר שם‪,‬‬
‫דזה שאומרת הגמ׳ בסנהדרין דחייב להצילו ולמיטרח‬
‫אגורי הוא אפילו צרח אל תצילוני מכל מקום מצילו‬
‫וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא ע׳ש‪ ,‬ומשמע מזה‬
‫שהמהר׳מ בר ברוך ביאר נמי שעיקר הכוונה בזר‪ .‬בגט׳‬
‫היא זאת שמחויב למיטרח‪ ,‬ולשם כך גם למיגר אגורי‬
‫אפילו אם הניצל מתנגד לכך‪ ,‬אולם לאחר מיכן יוציא‬
‫מיהת ממנו מה שהוציא‪.‬‬
‫ואם ככה‪ ,‬תו לא רחוק מלפרש כן גם בכוונת רש־י‬
‫ד ל כסנהדרין שם‪ ,‬דר׳ל‪ ,‬שלא רק אתה בעצמך‬
‫תצילהו‪ ,‬אלא אפילו אם אין ביכלתך להצילו‪ ,‬חזור‬
‫על כל צדדין וטרח למצוא אנשים שיצילוהו‪ ,‬ולשלם‬
‫להם זמנית‪ .‬אבל אח״כ תגבה מיהת ממנו בחזרה מד‪,‬‬
‫שהוציא‪ .‬ואחרת איננו מחויב‪ ,‬ויש סיוע לכר לפרש‬
‫כן בכוונת רש׳י גם מהחות יאיר הנ״ז אשר פירש‬
‫בכאמור בכוונת הגט׳ כנ״ז ולא מצא שיש סתירה לכר‬
‫מדברי רש־י על אתר‪.‬‬
‫ג( זאת גם זאת‪ ,‬ראה זה מצאתי דברים ברורים‬
‫ומפורשים בזה לפיטורא‪ ,‬שאין חיוב‬
‫להפסיד ממונו על כך‪ ,‬בדברי אחד מגדולי הראשונים‪,‬‬
‫ה״ה ביד רמה לסנהדרין שם דז״ל‪ :‬ומפרקינן‪ ,‬אי מהתם‬
‫הוה אמינא הני מילי היכא דיכול לאצולי בנפשיה‬
‫כלומר על ידי עצמו‪ ,‬אבל מיטרח מיגר אגירי‬
‫לאצוליה אימא לא מיחייב למיטרח‪ ,‬אצטריך ליה לא‬
‫תעמוד על דם רעך‪ ,‬כלומר לא תעמוד עצמך כלל‪,‬‬
‫אלא חזר אחר הצלתו ובכל ענין שאתה יכול להצילו‪.‬‬
‫ומסתברא לן דהיכא דיטרח ואגר אגוריה ואצליה‪.‬‬
‫שקיל מיניד‪ ,,‬דעד כאן לא חייביה רחמנא אלא למטרח‬
‫בלהדורי בתר אגירי אבל לאצולי בממוניה לא‪,‬‬
‫מדאמרינן אי מהתם הני מילי בנפשיה אבל מטרח‬
‫ומוגר אגירי לא קמ״ל‪ ,‬ולא אמרינן אבל כממוניד‪,‬‬
‫לא קמ״ל‪ .‬עכ׳ל היד רמה‪.‬‬
‫הרי לנו דברים ברורים ומפורשים בזה ביד רמה‪,‬‬
‫שלמרות שמקודם לכן ביאר בדבריו כוונת הגם׳‬
‫כמעט כלשונו של רש׳י ז׳ל‪ .‬שהחידוש הוא ׳שמחויב‬
‫לחזר אחר הצלתו ובכל ענין שאתה יכול להצילו׳‪,‬‬
‫אפ׳ה הוסיף היד רמד‪ ,‬וביאר בפשיטות שמכל מקום‬
‫מסתבר ליה שכל זה הוא רק למטרה בלהדורי בתר‬
‫אגורי אבל בממוניה לא‪ ,‬וד‪,‬וכיח כן מלשון ד‪,‬גמ'‬
‫שאומרת‪ ,‬אבל מיטרח ומיגר אגורי לא‪ ,‬ולא אומרת‬
‫ש ו״ ת‬
‫והיינו‪ ,‬משום דהו׳א דמצות והשבותו לו הוא דהוי‬
‫כשאר מצות שאינו מחויב לבזבז כל ממונו‪ ,‬ולזד‪ ,‬קמ׳ל‬
‫קרא מלא תעמוד על דם רער‪ ,‬וכמו שפירש׳י לא‬
‫תעמוד על עצמך ומחויב לעמוד על כל צדדיו כדי‬
‫שלא יאבד דם רער ע׳ש‪.‬‬
‫ולפענ״ד דלא כן‪ ,‬וכדאבאר‪.‬‬
‫וז״ל הגט׳ בסנהדרין שם‪ .‬גופא מנין לרואה את חבירו‬
‫שהוא טובע בנהר או חיה גורדתו או לסטין באין עליו‬
‫שהוא חייב להצילו ת״ל לא תעמוד על דם רעד‪,‬‬
‫והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת״ל‬
‫והשבותו לו‪ ,‬אי מהתם הוד‪ .‬אמינא ה״מ בנפשיה אבל‬
‫מיסרח ומיגר אגורי אימא לא קמ׳ל‪ ,‬ומפרש רש׳י‬
‫וז״ל‪ :‬הני מילי כנפשו‪ ,‬אם זה הרואהו יכול להצילר‪,‬ו‪,‬‬
‫קמ״ל לא העמוד על דם רעד‪ ,‬לא תעמוד על עצמר‬
‫משמע‪ ,‬אלא חזור על כל צדדיו שלא יאבד דם רער‬
‫עכ׳ל‪.‬‬
‫לכאורה משמע באמת מפשטות דברי ר‪.‬גמ' ולשונו‬
‫של רש״י ז״ל‪ ,‬כדדייק הספר מרחשת הנ׳ל‬
‫שהמדובר הוא אפילו אם הוא בגוונא שיפסיד עי'כ‬
‫ממונו אעפ׳כ למדין מד‪,‬לא תעמוד על דם רעד‬
‫שמחויב הנהו להפסיד אפילו כל ממונו כדי שלא‬
‫יעבור על לאו זה דל־ת ע׳ד רער‪.‬‬
‫אולם לאחר העיון נראה לי שאין הוכחה לכר‪ ,‬כי‬
‫יש לפרש שכוונת ד‪,‬גמ׳ בזה היא רק זאת‬
‫שמחויב לטרוח לחזר אחר אנשים שיצילוהו‪ ,‬אבל‬
‫המיגר אגורי שמרבה הגמ' שמחויב גם זאת הוא רק‬
‫בגוונא שיוכל אבל אח־כ לחזור ולגבות מהניצול‬
‫הכסף שהפסיד‪ ,‬ואילולא הלאו דלא תעמוד על דם‬
‫יער ורק מכח העשה דוהשבותו לו הייתי אומר שצריד‬
‫לעשות מה שבכה עצמו לעשות‪ ,‬אבל איננו מחויב‬
‫לטרוח ולשכור גם אחרים שיצילוד‪,‬ו‪ ,‬ולזר‪ ,‬קמ״ל הל׳ת‬
‫ע׳ד רער שכן מחויב לטרוח‪ ,‬אבל לא עד כדי שיפסיד‬
‫כל ממונו ועב־פ איננו מחויב יותר ממה שמחויב מדין‬
‫צדקה‪.‬‬
‫וכך מצאתי בשו׳ת חות יאיר סימן קס״ה שמפרש‬
‫באמת על זה הדרר‪ ,‬הוא עומד על דיקדוק‬
‫בלשון ד‪,‬גמ׳‪ ,‬דלמה נקטה לישנא 'דמיטרח'‪ ,‬דהול׳ל‬
‫בלשון‪ :‬אבל 'אגורי* לא קמ׳ל‪ .‬לכן מבאר החות יאיר‬
‫דעיקר הרבותא הוא ה׳מיטרח'‪ ,‬דמהשבותו לו בלבד‬
‫הוה אמינא דאפילו מצי לאגורי מממון של חבירו‬
‫איננו מחויב למיטרח על כר‪ ,‬קמ׳ל הלא תעמוד ע׳ד‬
‫רער‪ ,‬שכן מחויב‪ .‬ומוסיף החו׳י לבאר‪ ,‬דאף כי פשוט‬
‫להפוסקים גבי הצלת נפש שמחויב לאגורי גם בממונו‬
‫רק שמחויב להחזיר לו‪ ,‬מ״מ בצורך הצלת ממונו‬
‫של חבירו איננו מחויב למיטרח ואגורי כלל אפילו‬
‫משל חבירו עיי׳ש‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן א‬ ‫ש ו״ ת‬

‫שיש מקום לתרץ הקושיא מההוא דאין פודין בעו‬ ‫'אבל בממוניה לא' ומוכח על כן מזה שכממוניה לא‬
‫דרכים[‪.‬‬ ‫מחויב לאצוליה‪.‬‬
‫ה( לאור האמור אני מסכם אודות השאלה שנשאלו‬ ‫ומפורש יוצא איפוא מאחד מגדולי הראשונים ז׳ל‬
‫להלכה למעשה‪ ,‬ואומר‪ ,‬דמכיון שהרופ‬ ‫דס׳ל שכדי שלא לעבור על הלאו של לא‬
‫עלול לאבד את פרנסתו ורשיונו אם לא יציית לוז‬ ‫תעמוד על דם רעך איננו מחויב להפסיד ממונו‪.‬‬
‫המדינה בזה‪ ,‬אם כן מותר לו לעבור על הלאו ש‬ ‫ד( ע ו ד ברצוני להוסיף על האמור ולומר‪ ,‬כי יש לי‬
‫לא תעמוד על דם רעך שהוא לאו שאין בו מעש‬ ‫הוכחה ברורה כי הגאון החתם סופר ז׳ ל‬
‫ולא לבצע פעולת החייאה‪! .‬ועוד לי אריכות דברי‬ ‫שכללא כייל לנו בהגהותיו לאו׳ח סי' תרנ״ו שעל‬
‫בזה בספרי שו״ת צ׳א חלק י״ח סימן מ׳ ובמילואי‬ ‫ל׳ ת שאינה בקום ועבור אינו צריך להוציא כל ממונו‬
‫שבראש הספר יעו׳ש(‪.‬‬ ‫כנ׳ז באות א׳ שהכליל בזה גם הלאו דלא תעמוד‬
‫ז( בהאמיר ובהמבורר מתיישבת איפוא שפי‬ ‫על דם רעך‪ ,‬ומביון שהוא בשב ואל תעשה איננו‬
‫העובדא דר׳ טרפון ולמהות העצ‬ ‫מחויב להוציא כל ממונו כדי שלא יעבור על לאו‬
‫שהוסיף ר' טרפון לומר להם 'זילו אתון טמו‬ ‫זה‪ ,‬והוא ממה שמצינו לו בתשובותיו בחחו־מ סימן‬
‫נפשייכו'‪ ,‬והיינו‪ ,‬דהבני גלילא כשנוכחו לדעת מפ‬ ‫קע׳ז ד׳ה ומ׳ש להסוברים‪ ,‬דהקשו לו שם להסוברים‬
‫ר׳ טרפון שלא מחויבים עפ׳י הדין להחביאם כדי של‬ ‫דאפילו בביטול ל׳ ת בשב ואל תעשה צריך לבזבז‬
‫יגיע להמחביאים עי'כ הפסד והיזק‪ ,‬ולו בעונש כספ‬ ‫כל הונו ולא יעבור‪ ,‬דא־כ אמאי אמרינן בם׳ השולח‬
‫קיבוצי‪ ,‬וכדומה‪ ,‬כאשר ידוע שמטילים בכזאת ע‬ ‫אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהם הא עברי‬
‫כגון מקרים כאלה‪ ,‬היו הבני גלילא אבודים עצו‬ ‫על לא תעמוד על דם רעך וכר‪ ,‬והשיב ליישב דדוחקא‬
‫וחשכו שלא יועיל להם אפילו אם יטמינו את עצמנ‬ ‫דציכורא שאני דהוי ככלל פיקוח נפש עיי״ש‪.‬‬
‫כי בעת הצורך ישתדלו בני המקום למצוא ולגלוו‬ ‫הרי יוצא לנו במפורש בחתם סופר שכל הקושיא‬
‫את מחבואם כדי למוסרם לידי מבקשיהם ולהנצ‬ ‫בזה מההוא דאין פודין את השבוים יותר מכדי‬
‫עי'כ מהפסד ומהיזק‪ ,‬על זה הרגיע אותם רבי טרפו‬ ‫דמיהם היתה להם רק להסוברים דאפילו בביטול ל׳ ת‬
‫שאין להם לחוש לכך‪ ,‬דנהי דלהיות בשב ואל תעש‬ ‫בשב ואל תעשה צריך לבזבז כל ממונו‪ ,‬אבל‬
‫מותר על פי דין‪ ,‬אבל להיות בקום ועשה ולמוסרו‬ ‫להסוברים דבל׳ת בשב ואל תעשה אין צריך לבזבז‬
‫בידים זה אסוד עפ׳י דין‪ ,‬ולכן יעץ להם דיכוליו‬ ‫כל ממונו סבורים היו בפשיטות‪ ,‬הן השואל‪ ,‬והן הגאון‬
‫המה בלב שקט ובטוח ללכת ולהחביא את עצמם ושוו‬ ‫המשיב הח׳ס ז״ל‪ ,‬דאין בכלל קושיא בההיא דאין‬
‫אחד לא יגלה את מקום מחבואם‪.‬‬ ‫פודין‪ ,‬דלמה אין פודין על יותר מכדי דמיהם והא‬
‫קעברי על ל־ת דלא תעמוד על דך רעך‪ ,‬דומיא‬
‫שנתקשו להסוברים דאפילו בביטול ל׳ ת בשב וא״ת‬
‫צריך לבזבז כל ממונו‪ ,‬והיינו מביון שהוא בשב ואל‬
‫תעשה ועל ל״ת דשב וא׳ת א'צ לבזבז כל ממונו‪,‬‬
‫אסיים את ההדרן במלים‪ :‬״הדרן עלך והדרך על[‬ ‫וכי גם לאו זה איננו יוצא מכלל כל הלאוים שהוא‬
‫דעתן עלך ודעתך עלן'‪ ,‬וכפי שראיתי בספו‬ ‫כשב וא׳ת שאיננו מחויב להוציא כל ממונו‪ ,‬ולכן‬
‫החיים )זכיות פ׳ג( מאחי המהר׳ל מפראג‪ ,‬שמפרש‬ ‫שפיר אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהם‪ ,‬מבלי‬
‫דר׳ל‪ ' ,‬ל פי שהתלמוד אינו מהודר רק אצל ישראל‬ ‫צורך לחפש איזה ישוב אחר‪ ,‬וכל הקושי היה להם‬
‫וכן ישראל אינו מהודר לפני השי׳ת רק בשביל התורן‬ ‫רק אליבא דהסוברים דאפילו בביטול ל־ת בשב ואל‬
‫שבע׳פ שהוא הסימן המובהק והמבדיל בין ישרא׳‬ ‫תעשה צריך לבזבז כל ממונו ולא יעבור‪ ,‬ואליבא‬
‫לעמים‪ ,‬על כן אנו נוהגים לומר בכל סיום מסכו‬ ‫דידהו הוא דהוצרך החתם סופר לתרץ דדוחקא‬
‫הדרן עלך והדרך עלן־‪.‬‬ ‫דציבורא שאני דהוי בכלל פיקוח נפש ןואכמ׳ל מה‬
‫ה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם מחויב להציל‬
‫נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול‪.‬‬
‫ומובא גם בכ'מ בה׳ רוצח פ׳א הי׳ד‪ ,‬וכותב על זה‬
‫החות יאיר בשו״ת סי׳ קמ׳ו דלכל הפוסקים פה אחד‬
‫שמחויב לשכור מממונו להציל חבירו רק שחבירו‬
‫יחזיר לו כמ׳ש הרא־ש‪ ,‬וע'כ מעיר ובא דלכאורה‬
‫נראה שיש כאן מחלוקת ראשונים‪ ,‬ולפי הרא׳ש‬
‫משמע שחייב להוציא ממונו להציל את חבירו רק‬
‫שאחרי כן מקבל את כספו בחזרה מהניצול אך רק‬
‫אם יש לו‪ ,‬אלא אם אין לחבירו ממון נראה דגם‬
‫חייב להוציא ממונו כדי להצילו וכו׳ וכן כותב החות‬
‫יאיר בשם כל הפוסקים עכ״ד‪.‬‬
‫וזאת תשובתי על זה‪.‬‬
‫א( הנ ה כד דייקינן חזינן דהעיקר מה שבא‬
‫הרא׳ש בסנהדרין שם לאשמיענו הוא‬
‫זה‪ ,‬דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו‪,‬‬
‫דעל זאת מתבססת הראיה שלו שמביא בדבריו‬
‫מלקמן ד׳ ע׳ד ע׳א דאיתא דנרדף ששיבר את הכלים‬
‫של כל אדם חייב‪ ,‬ואם היה מחויב להציל את הנרדף‬
‫בממונו א'כ יפטור משכירת הכלים שהרי ברשות‬
‫שברם כדי להנצל‪ ,‬ולומד מזה דה'נ הניצול חייב‬
‫לפרוע למציל מה שהוציא‪ .‬ורק מתוך לשונו של‬
‫הרא׳ש שמנמק זאת 'מפני שאין אדם מחויב להציל‬
‫נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול"‪,‬‬
‫נלמד גם זאת ממכלל לאו אתה שומע הן‪ ,‬דהא‬
‫היכא דלית ליה ממונא לניצול כן מחויב המציל‬
‫להציל נפש חבירו בממונו‪ ,‬ומכיון שכן שפיר יש‬
‫לומר שהמכוון הוא אבל שהחיוב הוא רק עד כדי‬
‫חומש מנכסיו וכו' בדומה להנפסק בשו־ע או׳ח סי׳‬
‫תרנ׳ו שמחויב בכזאת כדי שלא לעבור על מצות‬
‫עשה‪ ,‬מכיון שהלאו בכאן הוא בדומה לזה בהיותו‬
‫בהעבירה על זה בשב ואל תעשה‪ .‬והחידוש בזד‪ .‬יהא‪,‬‬
‫מפני שהוה אמינא שאיננו מחויב בזה רק משל‬
‫ממונא דחבירו בדומה למה שעלה בדעתו של שו׳ת‬
‫חות יאיר שם לומר בכזאת ומביא דוגמא לדבר מהא‬
‫דקי׳ל כיבוד אב משל אב‪.‬‬
‫והוכחה יותר ברורה להאמור בכוונת דברי‬
‫הךא׳ש אני ךואה לכך בתוספות הרא׳ש‬
‫על סנהדרין בד׳ ע״ד ששם כתוב בזה בזה׳ל‪ :‬של‬
‫כל אדם חייב דאסור להציל עצמו כממון חבירו‪,‬‬
‫מכאן משמע דאין אדם מחויב להציל נפש חבית‬
‫בממונו דאי ‪ 1‬לא'ה[ א'כ שבר הנרדף כלים של כל‬
‫אדם יהא פטור שהרי ממונו של כל אדם מחויב‬
‫להצילו‪ ,‬הלכך הא דאמרינן לעיל דמחויב למיטרח‬
‫למיגר אגיר‪ ,‬מה שהוציא המציל חייב הניצל לשלם‬
‫עכ׳ל‪ .‬הנה הרא־ש לא מזכיר בכאן מידי שמית‬
‫סימז ב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫סימן ב‬
‫א‪ ,‬עוד בהנ״ל שבסימן הקודם‬
‫ב‪ .‬ביאור דברי ד‪.‬גמ' ביבמות שמביאה‬
‫הוכחה דלעכו״ם איכא חיים מהכתוב‬
‫במלא״ב‪ ,‬ולא מביאה הוכחה מהכתוב‬
‫בתורה כגון בלעם בן בעור‪.‬‬
‫ערב חג מתן תורתנו תש־ן‬
‫לכבוד מו־ר הגא׳י וולדינברג שליס״א‬
‫אחדשה׳ס כיאות מתלמיד לרבו‪.‬‬
‫בהמשך למה שכתב לי כ־ת בשאלה של ' ל א‬
‫תעמוד על דם רעד' ומה שכותב היד‬
‫רמה בהדיא דאף שחייב לטרוח עליו אינו חייב‬
‫להוציא ממונו כדי להצילו‪ ,‬כעת ראיתי בהרא׳ש‬
‫על סנהדרין שם שכותב; והניצול חייב לפרוע‬
‫למציל מה שהוציא דאין אדם מחויב להציל נפש‬
‫חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול עכ׳ל‪,‬‬
‫ומובא גם בכ'מ בהל׳ רוצח פ׳א הי׳ד‪ ,‬וכותב על‬
‫זה החות יאיר בשו׳ת סי׳ קמ׳ו דלכל הפוסקים פה‬
‫אחד שמחויב לשכור מממונו להציל חכירו רק‬
‫שחבירו יחזיר לו כמ׳ש הרא׳ש עכ׳ל‪.‬‬
‫ולכאורה נראה שיש כאן מחלוקת ראשונים‪,‬‬
‫דלפי הרא׳ש משמע שחייב להוציא‬
‫ממונו כדי להציל את חבירו רק שאחרי כן מקבל‬
‫את כספו בחזרה מהניצול‪ ,‬אר רק אם יש לו‪ ,‬אלא‬
‫אם אין לחבירו ממון‪ ,‬נראה דגם חייב להוציא ממונו‬
‫כדי להצילו‪ ,‬וכן כותב החות יאיר בשם 'כל‬
‫■‬ ‫הפוסקים*‪.‬‬
‫אבקש סליחה ששוב אני מטריח את כ׳ת‪ ,‬אר תורה‬
‫היא וצריך אני ללמוד‪.‬‬
‫בברכת חג שמח‬
‫אברהם ס‪ .‬אברהם‬
‫תשובה‬
‫ב״ה‪ ,‬יום א׳ י׳ סיון תש'נ‪ ,‬ירושלים עיה״ק תובב׳א‬
‫לכבוד ידידי ומכובדי הרופא המהולל היו׳ש חכם‬
‫ורבי יתקרי פרופ׳ ד׳ר אבדהם סופר אברהם נ׳י‬
‫שלום וישע רב‪.‬‬
‫יקרת מכתבו קבלתי לפני השבת‪ ,‬והנני להשיבו‬
‫בע׳ה‪.‬‬
‫על מה שהבאתי מהיד רמה בסנהדרין שכותב‬
‫בהדיא דאף שחייב לטרוח עליו אינו חייב‬
‫להוציא ממונו כדי להצילו‪ ,‬מעורר כבו׳ ממה שראה‬
‫כעת בהרא־ש על סנהדרין שם שכותב‪ :‬והניצול חייב‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫למטרח ואגורי כלל אפילו משל חבירו עכ׳ל‪ ,‬הרי‬
‫לנו שכוונת החות יאיר במ״ש בשם הפוסקים הוא‬
‫רק לזה‪ ,‬לאפוקי שלא דמי זה בלצורך להצלת ממונו‬
‫של חבירו שאיננו מחויב למיטרח ואגורי כלל אפילו‬
‫משל חבירו‪ ,‬ובכאן בהצלת נפש כן מחויב לאגורי‬
‫גם בממונו‪ ,‬אבל חבירו מחויב להחזיר לו‪ ,‬ואין החות‬
‫יאיר מזכיר כלל בהיכא שאין לו‪ ,‬והיינו מפני שאין‬
‫בכאן חידוש יתר בזה‪ ,‬כי איננו מחויב בזה יותר‬
‫ממה שמחויב על כך בעלמא כדי שלא לעבור על‬
‫עשה מכיון שהל׳ת דבכאן הוא בשב ואל תעשה‪,‬‬
‫ועיקר חידושא דקרא בכאן שאומרת הגט׳ — וכפי‬
‫שמדגיש החות יאיר ברישא דדבריו — הוא בעיקר‬
‫מפני דהו׳א אפילו מצי לאגורי מממון של חבירו‬
‫איננו מחויב קמ״ל דמחויב‪.‬‬
‫בידידות ובהערצה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫בשולי התשובה‬
‫בקשר שלמה ששאלני בפגישתנו על הגמ׳‬
‫ביבמות ד' ס״ב ע׳א שמביאה הוכחה‬
‫דלעכו׳ם איכא חייס מהכתוב במלא׳ב; בעת ההיא‬
‫שלח בראדך בלאדן בן בלאדן וכר ומפרש׳י‪ :‬אלמא‬
‫בנים מיקרו‪ .‬דלמה לא הביאו הוכחה מהכתוב בתורה‬
‫בכזאת כגון בלעם בן בעור וכדומה‪.‬‬
‫הנה בבואי הביתה מצאתי שעמד על כך‬
‫הגאון בעל פרי האדמה בחלק ג׳ בקר‬
‫תוספת הבכורים‪ ,‬ומקשה‪,‬דוכי לא מצינו בתורה‬
‫שנקרא כן הלא לבן או בלעם או בלק וכיוצא יוכיחו‪.‬‬
‫וכותב לתרץ וז׳ל‪ :‬ולע״ד אפשר‪ ,‬דבשלמא‬
‫כולהו אפשר שהוא כדי להודיענו איזד‪.‬‬
‫לבן או איזה בלעם‪ ,‬וכיוצא‪ ,‬כי אפשר שהיו אחרים‬
‫גם כן‪ ,‬ועל ידי שם אביו נדע מי היה ולכך כתוב‬
‫בן פ'‪ ,‬לא שנקראים בנים ביחוס‪ ,‬אבל הכא שנקרא‬
‫מרודך ושם בלאדן הוא שם כינוי שנקרא שמו גם‬
‫כן בלאדן בשם אביו להודיע לעולם שד‪,‬וא בן פלוני‪,‬‬
‫וזהו שאמרו בן יכבד אב זה מרודך וכר‪ ,‬ואם כן‬
‫מאחר שכבר נודע מי הוא זה מרודך‪ ,‬ל׳ל לכתוב‬
‫בן בלאדן‪ ,‬אלא ודאי שהוא לאשמיענו שנקראים‬
‫בנים ביחום עכ׳ל‪.‬‬
‫אוסיף על זה דבעיוני הבחנתי בחידושי‬
‫הריטב־א על יבמות‪ ,‬שבפירושו בכוונת‬
‫דברי הגט' שם מתורצת גם כן הקושיא האמורה‬
‫דכותב וז׳ל‪ :‬שאני הכא דיחסינהו בשמא ובשמא‬
‫דאבוהון‪ ,‬פי׳ שהראה בשמם שם אבוהון כדכתיב‬
‫מרודך בלאדן‪ ,‬ואין פירוש זה כאידך דאמר בסמוך‬
‫הדר יחסינהו בשמי׳ ובשמא דאבהתייהו דהתם פי׳‬
‫דיחסינהו באבוהון ובשמא דאבי דאבוהון עכ׳ל‪.‬‬
‫סימן ב‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫ו‬
‫המציל חייב להציל בממונו היכא דלית לו ממונא‬
‫להניצול‪ ,‬והיינו מפני שלא זה הוא מתכוון ובא‬
‫לאשמיענו‪ ,‬אלא דזאת הוא שבא בעיקר להוכיח‬
‫ולאשמיענו‪ ,‬דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו‬
‫בממונו וכנ״ל‪ ,‬ומכיון שכן דמעיקרו של דבר אין‬
‫חיוב להציל חבירו בממונו‪ ,‬א'כ שפיר יש לומר‬
‫שאפילו כשאין לו איננו מחויב המציל להוציא מיהת‬
‫כל ממונו כדי להצילו‪ ,‬אלא מחויב הנהו בזה רק‬
‫כפי שמחויב שלא להיות בשב ואל תעשה בקיום‬
‫מ״ע‪ ,‬מכיון שלאו זה הוא בשב ואל תעשה‪ .‬והסברא‬
‫גס מחייבת זאת מכיון שהתוספות הרא״ש הרי כותב‬
‫ברורות בלי כל התנאה 'דאין אדם מחויב להציל‬
‫נפש חבירו בממונו'‪.‬‬
‫ובהאמור מובן מה דמשוט כך לא נזכר‬
‫בההיא דסנהדרין ד' ע׳ד שיש חילוק‬
‫בזה בין אית ליה ממוגא להנרדף לבין היכא דלית‬
‫ליה‪ ,‬והיינו מפני שמעיקרא דדינא קיים עליו חיוב‬
‫על שבירת הכלים בכל גוונא שיהא‪ ,‬ונקרא זה על‬
‫כן שלא שברם ברשות )כדיוצא מהרא־ש שם(‪.‬‬
‫כ( ולזה מכוונים איפוא גם דברי שו׳ת חות‬
‫יאיר בסי׳ קמ״ו בכתבו במאמר מוקף בחצאי‬
‫ירח‪ ,‬שלולי שכל הפוסקים פה אחד שמחויב לשכור‬
‫מממונו להציל חבירו רק שחבירו יחזור לו כמ׳ש‬
‫הרא׳ש היה אפשר לומר שאינו מחויב להשכיר משלו‬
‫אם יודע שאין לחבירו להחזיר לו דלא רכתה תורה‬
‫רק לטרוח עבורו ומ'מ ד׳ ל משל חבירו דוגמא לדבר‬
‫דק׳ל כיבוד אב משל אם עכ׳ל‪ ,‬והיינו דלולי דברי‬
‫הרא׳ש ודעימי' סובר החות יאיד מדידיה שאם יודע‬
‫שאין לחבירו להחזיר לו איננו מחויב כלל להצילו‬
‫בממונו‪ ,‬ואפילו לא כפי שמחויבים על שלא לעבור‬
‫על עשה כי זה דומה לכיבוד אב שהוא משל אב‪,‬‬
‫אבל אחרי דברי הרא־ש ודעימי׳ מבטל דעתו וסובר‬
‫נמי שמחויב כן להצילו בממונו כדי שלא יעבור‬
‫על הלאו דלא תעמוד‪ .‬אבל החיוב הוא מיהת רק‬
‫כפי שמחויב שלא לעבור על עשה ולא יותר וכנ׳ל‪,‬‬
‫)ואגב‪ ,‬ניתן לומר שאילו ידע החות יאיר משיטת‬
‫היד רמה בזה דאזי היה נשאר קיים ועומד בדעתא‬
‫דידיה דאיננו מחויב כלל בממוגיה רק משל חבירו‪,‬‬
‫אחרי שהיה מוצא סיוע לכך בדברי אחד מגדולי‬
‫הראשונים(‪.‬‬
‫ג( ו כ ה א מו ר‪ ,‬כך יוצא גם מדברי החות יאיר‬
‫בתשובה אחרת והיא לו בסימן‬
‫קם־ה שכותב בזה׳ל‪ :‬ונ׳ ל דעיקר רבותא הוא מיטרח‪,‬‬
‫דה״א אפילו מצי לאגורי מממון של חבירו איננו‬
‫מחויב קמ׳ל דמחויב‪ ,‬ואף כי פשוט להפוסקים גבי‬
‫הצלת נפש שמחויב לאגורי גם בממונו רק שמחויב‬
‫להחזיר לו‪ ,‬מ״מ בצורר הצלת ממונו איננו מחויב‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫וזאת שהשבתי בקצרה‪.‬‬
‫הנ ה הגאון הנצי״ב ז״ל בהעמק שאלה על‬
‫השאילתות פ' חיי שרה שאילתא י׳ ד אות‬
‫ו׳ מחדש לומר שיש להקל בזה״ז בתפלה וכו׳ בבית־‬
‫קברות היות שנהגו כעת להעמיק הקבר יותר‬
‫מעשרה טפחים והוי רשות אחרת וכדתניא בברכות‬
‫ד' כ׳ה א׳ ואם היה מקום גבוה י׳ ספחים או נמוך‬
‫י׳ טפחים יושב בצדו וקרוא ק׳ש וכר‪ ,‬וכש־כ‬
‫כשנקבר‪ ,‬ואין ביה״ק חמור ממת המונח בגלוי‪ ,‬ובימי‬
‫ד‪.‬גמ׳ הי׳ המנהג שלא להעמיק הקבר כמש־כ התום'‬
‫במרק ד׳ ה׳ ב' ד־ה המנפח עיי־ש‪ ,‬ואין סתירה‬
‫מפורשת ברמב׳ם ובשו׳ע נגד חילוק זה‪ ,‬ע־ש‪.‬‬
‫ו י ע ו י י ן בשדי חמד מערכת אבילות אות קט׳ו‬
‫שמעתיק ג' כ דברי העמק שאלד‪ .‬בקצרה‪,‬‬
‫וקורא קילוס לעצם חילוקו זה וכותב דנראה דהדין‬
‫אמת ומיליה מילי דסברא נינהו עיי׳ש‪.‬‬
‫ג ם לרבות בספר שו־ת זקן אהרן )וואלקין(‬
‫חלק ב׳ סימן פ׳ה כותב על אודות חילוקו של‬
‫העמק שאלה דהדין אמת‪ ,‬ומוסיף דברים בראי'‬
‫וחיזוק‪.‬‬
‫ו ע ו ד כותב גם סברא דאין כאן לועג לרש‬
‫היות ומחשיב עי־ז מקום קבורתם למקום‬
‫קדוש להתפלל שם וזהו כבודם ע*ש‪ ,‬אבל סברא‬
‫זאת היא נגד הנפסק לאיסור‪ ,‬ויש רק לומר דהיא‬
‫שייכת ביותר כשציבור שלם מתאסף ומתפלל שם‬
‫ביחד‪ ,‬כבכגון נידון שאלתנו שמתאספים ובאים לשם‬
‫כך ממרחקים‪.‬‬
‫ב א ש ר על כן נראה לי שיש מקום להקל‬
‫ולהורות היתר בנידון שאלתו דמר בהנחת‬
‫טו״ת ותפלה בציבוך בסמוך לציון הק׳‪ ,‬ובפרט‬
‫במסיבות המיוחדות של זאת השאלה‪ ,‬ואשר נוהרים‬
‫ובאים לשם ממרחקי קצוי ארץ בכמיהה קדושה‬
‫ומיוחדת‪.‬‬
‫ו ע ו ד זאת שהשטח כשלעצמו הוא ג*כ מקום‬
‫מסופק אם היה שם מסביב בי־ק‪ ,‬או אם‬
‫קיים עדנה‪ ,‬היות וזה עידן ועידנין היה זה מקום‬
‫מופקר ועזוב וידי זרים שלטו שם‪ ,‬וכפי הידוע‬
‫לדאבוננו מהרבה מקומות כגון אלה שחרשו ועקרו‬
‫מן השורש במחרישה עמוקה כל מה שרד׳ שם‪ ,‬וניתן‬
‫על כן לחשוב ולהניח שאפי׳ אם היה שם בי׳ח יד‬
‫רשעים כבר שלטה ופינו הכל‪ ,‬ורק מפני הפחד‬
‫המיוחד שעברה על פניהם משמי מרום מפני קדושתו‬
‫של הצדיק זיע״א לא העיזו לנגוע גם במקום מקודש‬
‫זה‪.‬‬
‫סימן ג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫למדנו מדברי הריטב׳א דפירש דהוכחת הגם'‬
‫שמתייחסים אחרי אביהם הוא לא ממה שפורט כאן‬
‫בן מי הוא‪ ,‬כמו שהגמ' מוכיחה להלן מבן הדר בן‬
‫טכרימון בן חזיון)ממה ששילש היחוס( אלא ההוכחה‬
‫מכאן היא 'ממה שהראה בשמם שם אבוהון כדכתיב‬
‫מרודך בלאדן'‪ ,‬ור׳ל שהכתוב לא הסתפק לכתוב‬
‫רק יחוסו לאביו ־מרודך בן בלאדן'‪ ,‬אלא הכליל‬
‫את שם אביו בשמו לקרותו'מרדאר בלאדן* בנוסף‬
‫ל׳בן בלאדן'‪.‬‬
‫וא״כ לפי׳ד הריטב׳א האמורים אין להקשות‬
‫ממילא כלל מדוע לא הוכיחה הגמ׳‬
‫מהאמורים בתורה כנ׳ל דשם לא כתוב בכזאת‪ ,‬אלא‬
‫כתוב רק בן פ׳‪ .‬ואין הוכחה‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫בברכה ובהוקרה‬
‫אליעזר יהודא וו ל דינ ב רג‬
‫סימן ג‬
‫אודות תפלה ולבישת טלית ותפילין בבית‬
‫העלמין בזמנינו ובמסיבות מיוחדות‪.‬‬
‫ב־ה‪ ,‬כ׳ כסלו‪ .‬תשנ׳א‪ ,‬ירושלים עיה׳ק תובב׳א‬
‫נשאלתי מת׳ח אחד מחשובי חסידי בראסלב בנוגע‬
‫לתפלה ולבישת טו״ת בבית העלמין ובזה״ל‪:‬‬
‫אשאלה ממנו מענה על דבר שלאחרונה נפתחו‬
‫שערי ציון של רבנו הק' מברסלב זיע׳א‪,‬‬
‫והשירות מצויות שם‪ ,‬והרבה אנשים עולים להשתטח‬
‫על ציונו הק׳‪ ,‬והרבה שואלים איך להתנהג שם בענין‬
‫הנחת סו־ת ותפלה וכר‪ ,‬דכפי המקובל היה שם‬
‫בה׳ח‪ ,‬אבל זה רק כפי המקובל אבל עד ראיה שבא‬
‫יבוא ויאמר שהיה למראה עיניו קברים לא היה‪,‬‬
‫ובזמן האחרון מצאו כמרחק של עשר אמות מהמקום‬
‫הזה עצמות וכדומה‪ ,‬אבל המקום שאנחנו עומדים‬
‫שם בתפלה לא מצאו שום סימן‪ ,‬והנה אין אנו‬
‫מבקשים היתר על עצם קבורתו של הצדיק להתפלל‬
‫שם‪ ,‬כי על זה דבר פשוט כפי אשר קיימו וקבלו‬
‫מדור דור להתפלל על ידי קברי צדיקים‪ ,‬רק זה‬
‫קמיבעי לן על זה שמקובל שיש סמור לקבד הצדיק‬
‫עוד קברים ועל זה באנו לשאול לדעת את המעשה‬
‫אשר נעשה‪ .‬והנה כאשר גברה שם מלכות הרשעה‬
‫והחריבה את כל בתי תפלתנו וגלה יקרנו וכל‬
‫נחלתינו נד‪.‬פכה לזרים ואין לנו שיור רק המקום‬
‫הקדוש והנורא הזה שיכולים שם בעיר אומאן‬
‫להתפלל ע' כ אבקשה נא מכבודו הרמה שיורנו את‬
‫המעשה אשד נעשה עכ׳ל השאלה‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫יודע בבירור שאין כאן שוס מיחוש של איסור‪.‬‬
‫אי לזאת פונים אגו אל הדר־ג ומבקשים ממנו‬
‫דעתו דעת תורה בנידון‪:‬‬
‫האם יש היתר לנגוע ולמשמש בביצים ובכיס‬
‫באופן כזה שאין לו שוס מיחוש ומכאוב‬
‫במקום הזה ורק מטעם בדיקה כללית לצה׳ל‪ ,‬האם‬
‫יש היתר כזד‪ ,‬לנגוע במקומות אלו בבחור בגיל של‬
‫שבע עשרה‪ ,‬שמונה עשרה‪ ,‬ובפרט בבחורים יר״ש‬
‫שנזהרים מקטנותם מכל נגיעה ומחשבה ח׳ו‪ ,‬וענין‬
‫זה מפריע להם מאד כמובן‪.‬‬
‫וע״ז באנו עה־ח ומחכים לתשובתו בנידון זה‬
‫צוות הרוחני דישיבת שפת אמת‬
‫תשובה‬
‫ב״ה‪ ,‬יום ה׳ כ״ו תמוז תש״ג‪ ,‬ירושלים עיה־ק‬
‫תובב״א‪.‬‬
‫לכבוד הרבנים הנכבדים צוות הרוחני דישיבת שפת‬
‫אמת בפעיה״ק ת״ו‪.‬‬
‫יהי נועם ה׳ עליכם‬
‫מכתב שאלתכם קבלתי‪ ,‬וד‪.‬גני ממהר להשיבכם‬
‫לנחיצות הענין למעשים יום יום‪.‬‬
‫הנה מה שהרופא מתיימר ובא בטענה דאין‬
‫שום איסור לנגוע ולמשמש בביצים ובכיס‪,‬‬
‫וכי בתור יודע הלכות יודע בבירור שאין כאן שום‬
‫מיחוש של איסור‪ ,‬זה רחוק מאד מן האמת‪ ,‬וכדיבואר‪.‬‬
‫ב ט ח כוונתו של הרופא להנפסק בשו׳ע או״ח‬
‫סימן ג׳ סעי׳ ט־ו דאפילו מי שאינו נשוי‬
‫מותר לסייע בביצים‪ ,‬ומסביר המשנה ברורה בס׳ק‬
‫כ׳ט מפני שאינו מתחמם על ידי כך‪.‬‬
‫אבל זוהי רק ראיה שיטחית‪ ,‬ורק ראייה אחת‬
‫ולא ראה גם ראיה שניה כאשר יראה הרואה‬
‫כדלהלן‪.‬‬
‫א( המקור לפסק שו״ע זה הוא בגמ׳ בנדה ד׳‬
‫י״ג ע׳א‪ ,‬והמדובר בגמ׳ שם וכן בשו׳ע‬
‫כאן‪ ,‬הוא לענין לסייע בבצים במטרה כדי שלא‬
‫יהיו ניצוצות נתזין על רגליו ויראה כברות שפכה‬
‫ונמצא מוציא לעז על בניו‪ ,‬כדיעוין שם‪ ,‬ואין מזה‬
‫איפוא כל ראיה ללמוד מזה שיהא מותר זאת אפילו‬
‫בסתם‪ .‬וכך מבאר הפרמ״ג בא׳א ס״ק י״ד דדוקא‬
‫למי רגלים שרן הא לא׳ה אסור‪.‬‬
‫הא חדא‪.‬‬
‫כ( שנית באשר יראה הרואה‪ ,‬הרמב״ם וד‪,‬טור‬
‫השמיטו בדבריהם זד‪ ,‬הדין דמותר‬
‫לסייע בביצים‪ ,‬יעוין בב״י בטור שם‪ ,‬ובפרמ״ג כאן‬
‫כא״א ס״ק י״ד‪ .‬ומכח זה מצינו להפוסק הקדמון‬
‫הבעל תבואות שור‪ ,‬אשר כל בית ישראל נשען על‬
‫סימן ד‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫ח‬
‫מו בן שהעיקר בזה ביסוד ההיתר הוא על‬
‫יסוד חילוקו של הגאון הנצי״ב ז׳ ל כנ׳ל‪,‬‬
‫וכל האמור משמשים כסניפים נוספים‪.‬‬
‫בברכה ובהוקרה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫סימן ד'‬
‫בבדיקות רפואיות שעורכים רופאי הצבא‬
‫כדי לדעת מצב בריאותם של בחורי ישיבה‬
‫המקבלים דיחוי מהצבא לזמן לימודם‬
‫בישיבה‪ ,‬אם מותר להם לנגוע ולבדוק‬
‫בביצים ובכיס במשמוש ידים בזמן שאין לו‬
‫שום מיחוש ומכאוב במקום הזה‪.‬‬
‫שאלה‬
‫ב״ה‪ ,‬ירושלים‪ ,‬ימי בין המצרים תש־׳ן‪.‬‬
‫לכבוד הגאון הגדול אב׳ד בירושלים חבר בית דין‬
‫הגדול אליעזר יהודה וולדנברג שליט״א‬
‫בעמח׳ס ״ציץ אליעזר'‪.‬‬
‫אחרי מבוא השלום כהדרת כבוד תורתו‪ ,‬פונים אנו‬
‫אל כבוד הדר״ג בענין השאלה דלהלן למען נדע‬
‫את הדרך נלך בה‪.‬‬
‫הג ה במדינתנו נהוג כבר הרבה שנים שכל‬
‫בחורי הישיבות הקדושות אע'פ שהם‬
‫מקבלים דיחוי מהצבא לזמן לימודם בישיבות‪ ,‬אבל‬
‫אפי' כן הם עוברים בדיקות רפואיות לדעת מצב‬
‫בריאותם ולקבוע מה הפרופיל שלהם‪ .‬במשך השנים‬
‫ככר נתעורר כמה פעמים שבזמן שהרופא בודק‬
‫הבדיקה כללית הוא גם נגע ובדק בביצים ובכיס‬
‫ומשמש בידיו במקומות אלו כדי לדעת במצב‬
‫הבריאות הנוגע למקומות אלו‪.‬‬
‫אנחנו פנינו בעבר למפקדים ראשיים וב־ה‬
‫הסתדר הענין בכי טוב באופן שהרופאים‬
‫רק יבדקו בראיה בעלמא בלי לנגוע ולמשמש כלל‪,‬‬
‫וכ״ה הכל התנהל על הצד היותר טוב‪ .‬ואף היום‬
‫כ׳ה בכל המקומות הולכים הרופאים לפי הוראה זו‬
‫לרבות כתל־אביב‪ ,‬בתל־השומר‪.‬‬
‫לאחרונה‪ ,‬הרופא כאן בירושלים בשם‬ ‫והגה‬
‫ד״ר אילני מתיימר לדעת ההלכות כתיקונן‬
‫והוא בא בטענה דאין שום איסור ע״פ ההלכה לנגוע‬
‫ולמשמש בביצים ובכיס‪ ,‬וע״כ הוא מתעקש בדוקא‬
‫לנגוע ולבדוק מקומות אלו‪ ,‬וטענתו בפיו דכל‬
‫ההוראה שלא לנגוע בטעות יסודה‪ ,‬כי לא ידעו‬
‫ההלכות על בוריין‪ ,‬אבל הוא בתור יודע הלכות‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן ה‬
‫בביצים‪.‬‬
‫ד< בר מן כן דין‪.‬‬
‫כל האמור בזד‪ ,‬הא הוא כשהמדובר על האדם‬
‫בעצמו שמחזיק בביציו‪ ,‬שרגיל בהם‪ ,‬ובכל זאת‬
‫אסרו זאת גדולים וטובי הלכה לאינו נשוי‪.‬‬
‫אבל כשהמדובר שאיש אחר יחזיק בביציו‪,‬‬
‫בכל כגון דא יש לומר שכו׳ע יודו שאסור‪,‬‬
‫כי עי־כ מביאו פחות או יותר לידי איזה חימום‬
‫מרוב התרגשות מהמישמוש בהם של ידים זרות‪,‬‬
‫ה( מ ע ת ה מי הוא זה ואיזהו שיכול להתיימר‬
‫ולומר כי יודע בבירור שאין כאן שום‬
‫מיחוש של איסור‪ ,‬הרי ונהפוך הוא‪ ,‬יש ויש מיחוש‬
‫של איסור‪ ,‬ולא רק ממידת חסירות כי אם גם‬
‫מעיקרא דדינא‪.‬‬
‫יש איפוא לעשות כל המאמצים להחזיר הדבר‬
‫ליושנו‪ ,‬שהרופאים יבדקו בראיה דעלמא בלי‬
‫לנגוע ולמשמש כלל בביצים ובכיס‪ ,‬וכפי שנהוג‬
‫גם כהיום בכל המקומות‪ ,‬פרט לירושלים‪ ,‬שהולכים‬
‫הרופאים לפי הוראה כזאת שנתנה בזמנה על ידי‬
‫המפקדים הראשיים של צה׳ל כתוצאה מפנייתכם‬
‫אליהם בזמנו‪.‬‬
‫ויה׳ר שנזכה במהרה לראות בנחמת ציון וירושלים‬
‫ובבנין אפיריון בב׳א‬
‫בהערצה‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫זאת בלבד‪ ,‬אלא שמבאר כן גם בכוונת השו״ע‬
‫סימן ה׳‬
‫שמסכם בכזאת בכוונת הגר׳א וכותב‬
‫גידם בשני ידיו אם כשר לכתוב סת״ם בפיו‬
‫וכן גיטין ואם יכתוב בפיו בשבת אם יהא‬
‫חייב משום כותב‪.‬‬
‫אסור אפילו לסייע בביצים וכו' דלא כשו׳ע או׳ח‬
‫ב׳ה יום א' י׳ב שבט תשנ׳א‪ ,‬ירושלים עיה׳ק‬
‫תובב׳א‬
‫למע׳כ מכובדי הרב הגאון הגדול דרופתקא‬
‫דאורייתא מופלא ומופלג וכו' כש׳ת מוהר׳ר יהושע‬
‫מאמאן שליט׳א‪,‬‬
‫חבר ביה׳ד הרבני בבאר שבע וחבר בית הדין הגדול‬
‫בפועל‬
‫שלום רב ושפע ברבון; ‪ y‬ך בקי‪ ,‬די‬
‫חמותי ראיתי אור במתנתא דאורייתא די שדר‬
‫לן מר ה׳ה ספרו החשוב ראש השלישי‬
‫שו׳ת עמק יהושע ח־ג‪.‬‬
‫טומוס של ברכות לכתר׳ה על הדפסת והפצת‬
‫חיבוריו הנעלים המלאים זיו ומפיקים‬
‫נוגה וכל הטועמן אומר לי לי‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬
‫פסקיו‪ ,‬בבכור שור למס־ נדה ד׳ י׳ג שמכריע כן‬
‫להלכה לאיסורא‪ ,‬ומברר שיש בזה פלוגתא‬
‫בחלמודין‪ ,‬ושאנן סבירא לן להלכה דאמור אפילו‬
‫בביצים‪ ,‬ובנימוק‪ ,‬כי יותר קרוב לבוא עי׳ז לידי‬
‫הרהור‪ ,‬ואחרי שמבאר דעות יתר הפוסקים מסיים‬
‫וכותב בדעתם בזה׳ל‪ :‬ואיגהו ס׳ל להחמיר בסיוע‬
‫ביצים מדינא דר' טרפון או ממידת חסידות כמו‬
‫שד‪,‬המירו בנשוי‪ ,‬דסיוע ביצים קרוב לבוא לידי‬
‫חימום שהוא מקום זרע כמבואר בפ־ הערל עכ׳ל‬
‫עי׳ש‪ .‬וזה דלא כהמשנה ברורה שכותב שאינו‬
‫מתחמם על ידי כך‪ ,‬אלא סובר בפשיטות דמכיון‬
‫שהוא מקום זרע כן קרוב הדבר ע׳י סיוע בביצים‬
‫לבוא לידי חימום‪ ,‬וכמו־כ קרוב לבוא עי־ז לידי‬
‫הרהור )וכאמור גם המשנ׳ב לא קאמר אלא בשעת‬
‫השתנה דטרוד בעשיית צרכיו כהוגן(‪.‬‬
‫ג< וכאשר נתבונן נמצא כי הבעל תבואות‬
‫שור לאו יחידאה הוא בדעתו זאת‪,‬‬
‫ומציגו גם לרבינו הגר׳א ז׳׳ל באה׳ע סימן כ׳ג ס׳ק‬
‫י־א דס״ל נמי כן להלכה דאסור אפילו בביצים‪.‬‬
‫דבאה״ע שם סעי' ד׳ נפסק בזה בלשון‪:‬‬
‫'אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידו‬
‫במבושיו' וכו'‪ ,‬ומבאר הגר׳א דז־ש בלשון‬
‫'במבושיו' ר׳ל 'בביצים'‪ ,‬ומבאר כן גם בדעת‬
‫הרמב׳ם יעו׳ש ביתר אריכות‪ ,‬הרי לנו שהגר׳א ז׳ל‬
‫ס׳ל גמי כן בפשיטות שאסור אפילו בביצים‪ ,‬ולא‬
‫באד‪'.‬ע שם‪.‬‬
‫ויעויין בספר פסקי הגר־א לאה״ע שם‬
‫בזה׳ל‪ :‬משמעות דעת מרן ז׳ ל לפי דעת השו־ע‬
‫והרמב־ם דלאחוז באמה ולהשתין אינו מותר אלא‬
‫לנשוי ומותר אפילו באמה עצמו‪ ,‬אבל לשאינו נשוי‬
‫סי' ג' סי־ד וסט״ו עכ׳ל‪.‬‬
‫זאת אומרת שהגר־א ז־ל ביאר כי דברי‬
‫המחבר באה׳ע נוגדים לדבריו באו׳ח‪,‬‬
‫וד‪,‬יינו שהמחבר משוה הדרנא ביה‪ ,‬ושהעיקר‬
‫כהכרעתו באה׳ע לאיסורא‪.‬‬
‫ולפי דברינו באות א' יש גם ליישב דברי‬
‫המחבר באופן שאין סתירה‪ ,‬ולומר‪ ,‬דמה‬
‫שהתיר באו׳ח הוא רק כדי לסייע כשעת הטלת מי‬
‫רגלים וכנ׳ל‪ ,‬אבל בסתם ס׳ל נמי גם שם דאסור‬
‫בביצים וזהו שחזר והכריע בכזאת באה־ע וסתם‬
‫לפסוק בסתם בלשון ״אסור לשלוח ידו במבושיו־‬
‫שכולל גם ביצים‪.‬‬
‫ע כ ״ פ פוק חזי כמה עמודי הלכה גדולים‬
‫פוסקים במפורש לאסור לנגוע ולמשמש‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן ה‬
‫כן מפרט שם שבמצרים דאז היו וחיו גדולי החכמים‬
‫דל‪ ,‬וראו ראינו איפוא שבכל זאת לא מיחו ולא‬
‫כיהו בר׳ דוד מוגרבי על כך‪ ,‬והסכימו בשתיקתם‬
‫לדעתו להכשירם‪ ,‬או אפילו נתנו לו על כך הסכמתם‬
‫המפורשת‪.‬‬
‫אבל לפי חידושי הנ׳׳ל אתי שפיר‪ ,‬והוא‪ ,‬כי כל‬
‫הנהו רבנן לא סבורים היו כהרמ״ע מפאנו‬
‫)שחי ג־כ בסביבות התקופה ההיא( שסובר שפסולים‬
‫המה‪ ,‬אלא סבורים היו שכשרים המה אפילו‬
‫לכתחילה באשר שאצל גידם בשתי ידיו זהו דרך‬
‫כתיבתו בכך‪ ,‬ואם יכתוב בשבת בכזאת יהא חייב‪,‬‬
‫ולכן מכש׳כ הדבר שסת׳׳ם שכותב בפיו דכשרים‬
‫הם‪.‬‬
‫ב( וכעייני בספר מור וקציעד‪ ,‬להגריעב־צ ד ל‬
‫על או״ח בסימן ל״ב אני לומד מבין‬
‫השיטין של דבריו שגם היה סובר כן מעיקדא דדינא‬
‫כנז'‪ ,‬דבהשיגו על הרמ׳׳ע מפאנו שהובא במג׳א שם‬
‫שפוסלו‪ ,‬הוא כותב בזה׳׳ל‪ :‬וטעמא לא ידענא‪ ,‬אם‬
‫כתב כהוגן מאי שנא מגדמת שחולצת בשיניה‪ ,‬ומי‬
‫כתב וכתבתם ביד לכן נ׳ ל דעל כל פגיס אס לא‬
‫נמצאו תפילין אחרים יניחם אפילו בברכה וכו'‬
‫עכ׳׳ל‪ ,‬ומהך לישנא שכותב 'וטעמא לא ידענא'‪,‬‬
‫וכן ״שעל כל פגים אם לא נמצאו אחרים״‪ ,‬משמע‬
‫שמעיקרא דדינא סבור היה שכשרים המה אפילו‬
‫כשנמצאו אחרים‪ ,‬כי אינו יודע מדוע שלא‪ ,‬ורק‬
‫אפילו אם ירצו להחמיר זהו כשנמצאו על כל פנים‬
‫אחרים‪ ,‬אבל אחרת יכולים להניח אלו אפילו בברכה‪,‬‬
‫)ורק לא ברור הדבר אם יסבור גם זאת שבשבת‬
‫יהא חייב(‪.‬‬
‫הדבר‪ ,‬שהיעב״ץ בספרו שם מספר‬ ‫]ומענין‬
‫שגט בימיו נראה אחד גידם כתולדה‬
‫שהשלם לו בעל הטבע ית' חסרון ידיו ע־י אצבעות‬
‫רגליו שהיה עושה בהם כל מלאכתו‪ ,‬תופר‪ ,‬כותב‪,‬‬
‫וחותך קולמוס‪ ,‬ומפליא לעשות הכל מתוקן ומכוון‬
‫ע״ש‪ ,‬ובספר עקרי דינים יו׳ד סימן ל' אות ט׳ו‬
‫אחרי העתיקו דברי מו״ק אלה מוסיף וכותב וז״ל;‬
‫וגם פה פירינצי בשנה זו שנת התקס״ז ליצירה עבר‬
‫עלינו נער קטן בן ט' שנים בבירור מעיר וירונא‬
‫שהיה עושה כל מלאכותיו ברגליו ומתקן קולמוס‬
‫וכותב עיי־ש‪ ,‬ומסתברא כנז׳ שבשבת יהיו כאלה‬
‫חייבים בכתיבתם כי אצלם הוה כתיבה כדרכה‬
‫שהשלים להם בעל הטבע ית״ש תמורת חסרון‬
‫ידיהם[‪.‬‬
‫ג( עפ״י האמור נלענ״ד להלכר‪ ,,‬בעב־פ אם אין‬
‫אחרים יכולים שפיר להניח תפילין‬
‫כאלה שכתבם גידם בפיו וגם לברך עליהם ]ביתירה‬
‫ממה שמכריע כת־ר דבכה׳ג יניחם בלא ברכה[ וזאת‬
‫ש ו״ ת‬
‫איחולי למר שיזכהו ה' בכהונה עוד רמת בשנים‬
‫וכזקני ת״ח שכל זמן שמזקינים דעתן‬
‫מתוספת עליהם ימשיך להעניק לנו עוד ביתר שאת‬
‫וביתר עז מאוצרותיו הרוחניים בהלכה ובאגדה‬
‫ותרבה הדעת בהגדלת תורה והאדרתה‪.‬‬
‫לחיבת הקודש אכתוב לו דבר מה בהלכה על‬
‫תשובה אחת מספרו‪.‬‬
‫א( בעייני בספרו נתקל מבטי בתשובתו היקרה‬
‫והתמציתית שבסימן כ׳ג הדן אודות‬
‫כתיבת תפילין ומזוזות של גידם בפיו‪ .‬והיות וזה‬
‫נוגע גס לשבת אם אפילו גידם שכותב בפיו בשבת‬
‫לא יהא חייב משום כותב‪ ,‬הבריק במחשבתי חידוש‬
‫שלא שערוהו גדולי האחרונים לומר זאת‪ ,‬ואני רואה‬
‫בזה בחינה של מקום הניחו לי להתגדר בו‪.‬‬
‫בחידושי שאני רוצה לאומרו אני נשען בזה‬
‫שברמב־ם ובשו״ע לא בא במפורש‬
‫הדין שגם גידם הכותב בפיו בשבת פטור‪ ,‬לכן‬
‫נלענ״ד דכמו לעניין כותב ביד שמאל אמרינן‬
‫בשבת ד׳ ק־ג ע׳א דאיטר שכתב בשמאל חייב מכיון‬
‫שדרך כתיבתו בכך‪ ,‬וכך נפסק ברמב׳ם כפי׳׳א מה­‬
‫שבת ה׳ד‪ ,‬וכן לענין תפילין נפסק באו־ח סי' ל׳ב‬
‫סעי' ה' דאיטר יד שמאל דידיה הוי ימין לעניז‬
‫כתיבתן‪ ,‬אם כן י׳ ל דכך הוא הדין נמי לענין כותב‬
‫בפיו‪ ,‬דאם הוא גידם שאין לו ידים וכותב בפיו‬
‫כתיבתו כתיבה‪ ,‬ואם כותב בפיו בשבת חייב‪ ,‬וזה‬
‫שאיתא בגמ' בשבת ד' ק־׳ד ע״ב ונפסק גס ברמב״ם‬
‫שם דהכותב ברגלו בפיו ובמרפקו פטור לא מיירי‬
‫בגידם שאין לו ידים‪ ,‬אכל בגידם שאין לו ידים‬
‫וכותב בפיו זהו דרך כתיבתו אצלו ושפיר יהא חייב‬
‫בשבת אם יכתוב בפיו‪ ,‬וכ׳־כ‪ ,‬אס יכתוב סת׳ם בפיו‬
‫יהיו כשרים דזהו דרך כתיבתו‪ ,‬וה״ה גם לענין גיטין‪.‬‬
‫ובכך אשכחנא פתרין לישוב העובדא שבשו־ת‬
‫הרמ״ע מפאנו סימן ל׳׳ח שמביא ששמע‬
‫שיש במצרים אדם אחד שהוא גידם וכותב בפיו‬
‫תפילין ומזוזות וס־ת ואין מוחה‪ ,‬ומרעיש על זה‬
‫וכותב שהן פסולין בבירור‪ ,‬ומה שכת־ר בספרו כותב‬
‫לתרץ שי׳ל שהיה מכינם רק לעת הצורך במקרה‬
‫שלא יהיו אחרים‪ ,‬וכשם שישנם מכשירים בכגון דא‬
‫בכתיבה ביד שמאל‪ ,‬לדעתי תירוץ זה דחוק מאד‪,‬‬
‫כי בפשטות הסיפור משמע שהיה מפיצם מיד ולכל‬
‫עת‪ ,‬ואפ׳׳ה לא מיחו חכמים דשם בידו‪.‬‬
‫כמו״ב בספר נר מערבי להגרי־מ טולידאנו‬
‫ז׳ל פרק ט' )עמוד ‪ (110‬שמובא שהיה זה‬
‫)או הדומה לזה( ר׳ דוד מוגרכי שהיה גידם בשתי‬
‫ידיו וחיגר ברגליו ובכל זאת היה סופר מהיר וכותב‬
‫בפיו ס׳ת תפילין ומזוזות‪ ,‬גם כן לא מוזכר מלה‬
‫שהיה זה רק הכנה למקרה שלא ימצאו אחרים‪ ,‬וכמו‬
‫יא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫א( השאלה מתחלקת לשתים‪ :‬א( אם זה פוסל‬
‫את הס׳ת‪ .‬ב( אם זה לא פוסל את‬
‫הס׳׳ת אבל האם מותר לעשות כן לכתחילה‪ ,‬וכשעשו‬
‫האם יש חיוב לגרור ולמחוק זאת‪.‬‬
‫והנה הרמב׳ם בפ״ה מה׳ מזוזה הלכד‪ .‬ג' פוסק‬
‫דאם כתב את המזוזה שלא בשירטוט או שלא‬
‫דקדק במלא וחסר או שהוסיף מבפנים אפילו אות‬
‫אחת הרי זו פסולה‪.‬‬
‫ובהלכה ד׳ מוסיף ופוסק ודל‪ :‬מנהג פשוט‬
‫הוא שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד‬
‫הריוח שבין פרשה לפרשה ש— ד ~ י ואין בזה הפסד‬
‫לפי שהוא מבחוץ‪ ,‬אבל אלו שכותבים מבפנים שמות‬
‫המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות‬
‫הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעוה׳׳ב שאלו‬
‫הטפשים לא די להם שבטלו המצוד‪ ,‬אלא שעשו מצוה‬
‫גדולד‪ ,‬שהיא יחוד השם של הקב׳ה ואהבתו ועבודתו‬
‫כאילו הוא קמיע של הניית עצמו כמו שעלה על‬
‫לבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם עכ־ל‪.‬‬
‫למדנו מדברי הרמב־ם שהוספה מבחוץ אין בזה‬
‫הפסד ופסול למזוזה אבל הוספה מבפנים‬
‫בין במינו בהוספת אות אחת או תיבה מהפרשיות‪,‬‬
‫בין שלא במינו כהוספת שמות מלאכים או שמות‬
‫קדושים או פסוק לסגולה או חותמות סגוליות)יעויין‬
‫במעדני יד ט על הדא־יש סוף ה־ מזוזה סק׳׳ס שכותב‬
‫כי חותמות הוא עניני צורות כמו אותיות משונות‬
‫ואומרים שהם חותמות למלאכים ע״ש[ הרי אלו‬
‫פוסלות את המזוזה‪ ,‬וכדמדגיש לכתוב בלשון ״לא‬
‫די שביטלו המצוה־ והיינו מפני שהמזוזה נפסלת‬
‫עי״כ וממילא ביטלו המצוה‪) .‬עיין זבחים ד׳ ג־ ע־א‬
‫וברש״ש שם ואכמ״ל(‪.‬‬
‫נפסק גם ביו־ד ה' מזוזה סימן‬ ‫ו כ ה א מו ר‬
‫רפ״ח סעי׳ ט״ו‪ ,‬שאסור לר‪.‬וםיף‬
‫מאומה במזוזה‪ ,‬אלא שמבחוץ כותבין ש— ד—י‬
‫כנגד תיבה והיה שבפנים‪ ,‬והרמ׳א מוסיף וכותב‪:‬‬
‫עוד נוהגין לכתוב מבחוץ כוז״ר וכו' אבל בפנים‬
‫אין להוסיף שום דבר על ב׳ פרשיות ע׳ש‪ .‬ובט׳ז‬
‫סק״ז‪.‬‬
‫וממזוזה נלמד איפוא גם לגבי תפילין וס״ת‬
‫בגז׳ש ואולי במכש״כ שהדין כן גם‬
‫לגבייהו‪ ,‬שכל שבפנים נפסלין התפילין והס׳׳ת בכל‬
‫הוספה שהיא‪ ,‬ובכל מקום שהוא‪.‬‬
‫כותב בשו״ת מהר״מ שיק חיו״ד בתשובה‬ ‫וכך‬
‫שבסוה״ס )אחרי המפתחות( דבהוסיף אות‬
‫אחת או תיבות פסול כין בתפילין ובין במזוזות ובין‬
‫בס־ת יעו״ש‪.‬‬
‫ב( ברם מצינו להגאון הנודע כיהודה ד ל‬
‫במהדדק חיו״ד סימן ע״ד דס־ל להלכה‬
‫סימז ו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫גם בצירוף דעת הלבוש בסימז ל״ב סעי׳ ה' דס׳ל‬
‫בכלל דאפילו בכותב בשמאל שאין דרד כתיבה‬
‫בכך‪ ,‬מכל מקום אם אין לו אחרים ויש לו רק תפילין‬
‫שכתובים בשמאל יכול להניחם וגם לכרך עליהם‬
‫ע*ש‪ ,‬ומינה דמכש־כ בגידם שכתב סת׳ס בפיו‬
‫שכשרים גם לברך עליהם באשר שזהו דרך כתיבתו‬
‫בכך וכנז־ל‪ ,‬ויש אפילו מקום לומר שגם החולקים‬
‫על הלבוש יודו בכאן מכיון שזהו דרך כתיבתו‪ ,‬וכמו‬
‫כן הוא הדין גם בלכתוב גיטין דיוכל שפיר לכתוב‬
‫באין אחר‪ .‬ויעוין בספר גט מקושר )פאלאצק( אות‬
‫ע׳ה עיי־ש‪.‬‬
‫ויעויין גם בתום׳ חולין ד׳ כ׳ ע׳א ד־ה לא‪,‬‬
‫שכותבים דשמאל גרע משן כדאשכחן‬
‫לענין חליצה דגידמת חולצת בשיניה יע׳ש‪ ,‬ויש‬
‫להאריך‪.‬‬
‫ואומר שלום למר ולתורתו‬
‫מוקירו ומכבדו כרו־ע‬
‫אליעזר יהודא וו ל דינ ב רג‬
‫סימן ו'‬
‫א‪ .‬הוספת תיבה או אות או חותמת‬
‫ביריעות ספר תורה‪ ,‬או בפרשיות‬
‫תפילין או מזוזות‪ ,‬מבפנים או מבחוץ‪,‬‬
‫אם פוסלת‪ ,‬ואם לא פוסלת אם אפשר‬
‫אבל להשאיר זאת או שיש חיוב‬
‫להסירה‪.‬‬
‫ב‪ .‬בתפילין שיש דין של אין מעבירין על‬
‫המצות האם בתפילין דרש׳י ור״ת שייך‬
‫ג־כ הכלל הזה‪ .‬ובטעה והניח בראשונה‬
‫תפילין דר״ת ובירך עליהם‪ ,‬וכמו״כ אם‬
‫אפשר להעביר פרשיות מתפילין דר״ת‬
‫לתפילין דרש׳׳י‪.‬‬
‫ג אבל בתוך שבעה אס מותר לו להשתתף‬
‫בחתונת בנו או בתו‪.‬‬
‫ב״ה ה׳ מרחשון תשנ׳א‪ ,‬ירושלים עיררק תובב׳א‪.‬‬
‫לבן אחי היקר הר־ר יצחק וולדינברג שליט׳א‬
‫כעת נתפגתי להשיב לך על השאלות שבמכתבך‬
‫אלי‪.‬‬
‫ואפתח בשאלתך‪ :‬אם מותר להטביע חותמת בכל‬
‫יריעה בס״ת לאחר שרבו הגניבות של ס׳׳ת‪ ,‬והאם‬
‫יש נפ־מ בין חותמת רגילה לבין הטבעה במכונה‬
‫על היריעה‪.‬‬
‫וזאת תשובתי בקצרה‪:‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן ו‬
‫בפנים‪ ,‬כמובא בהגהות מיימוניות ברמב״ם שם או‬
‫ד־ הוא דוחק‪ ,‬דהא יוצא אבל שדברי הכ׳ס הם‬
‫נגד הנפסק ברמב״ם ובשו״ע‪ ,‬וגם איך כותב הכת‬
‫מופר דלא לשתמיט אחד מן הראשונים שיאמר כ‬
‫הרי הרמב־ם כן אומר בכזאת‪.‬‬
‫וכדי ליישב דברי הכ־ס צריכים לבכע׳‬
‫שחילקתי באות הקודם אליבא דהנו׳ג‬
‫ויתירה מזו‪ ,‬והוא‪ ,‬דדברי הכיס אמורים כשאין אב‬
‫עילת כוונה אחרת בדייקא בהוספה‪ ,‬אבל כל שי׳‬
‫כוונה אחרת בדייקא המפליגה לעילה אחרת שא’‬
‫לה כל מבוא להכתוב והמכוון במזוזה‪ ,‬ככתיב!‬
‫שמות המלאכים וכר שפיר פוסל בכה״ג כשה!‬
‫כתובים בפנים אפילו אם זה למטה מן הכתב‪ ,‬בבחיב‬
‫של מחשבה מוציאה מידי מחשבה‪.‬‬
‫ד( מהאמור יוצא לנו להלכה לענין שאלתג‬
‫אודות להטביע חותמת בכל יריעו‬
‫בס׳ת לשמירה מגניבות‪ ,‬דאם היא מושמת מבפניו‬
‫של היריעה‪ ,‬אזי אליבא דהמהרש־ל ודעימיה הס־ו‬
‫נפסלת עי׳כ‪ ,‬ואליבא דהנו׳ב ודעימיה אין הס־ו‬
‫נפסלת עי״כ‪.‬‬
‫ולפי הסברתנו יתכן שגם אליבא דהנו׳ב ג'‪1‬‬
‫נפסלת עי״כ מכיון ששמים זאת לשם מטר!‬
‫חיצונית כדי שלא יוכלו לגנוב את הס״ת‪ ,‬ונקרז‬
‫זה בשימה לשם מטרה אחרת‪ ,‬כנדל‪.‬‬
‫ואין נפ״ט בזה בין חותמת רגילה לבי‬
‫הטבעה במכונה על היריעה בדומז‬
‫שמבארים שאין נפ״מ אם ההוספה בדיו לבין בדבו‬
‫אחר‪.‬‬
‫ה( עוד זאת‪ ,‬כל האמור הוא רק לענין או‬
‫הס׳ת נפסלת עי״כ או לא‪ ,‬אולם לעני‬
‫שלא להשאיר אבל זה בלהבא‪ ,‬ומכש־כ לעגין שלז‬
‫לשים בכזאת לכתחילה‪ ,‬בזה יש לומר שהדין כ‬
‫בפשטות אפילו אליבא דהנו״ב‪ ,‬גם אם נניח שזו‬
‫לא פוסל אליבא דידיה‪.‬‬
‫והכי ראיתי באמת בשו״ת בית אפרים חיו־ז‬
‫סימן ס׳׳ד‪ ,‬שאחרי שכותב שלענין יתר אור‬
‫שאינו כתוב בתיבה עצמה דינו של הנו׳׳ב דין אמת‬
‫מוסיף וכותב‪ ,‬שמ'מ ודאי שיש לתקן ולמהקו משב‬
‫כיון שאין דינו להיות כתוב כאן‪ ,‬אלא שהס׳ת ל<‬
‫יפסל בכך ע״ש‪.‬‬
‫ג ם לרבות בספר תשובה מאהבה )לתלמידו‬
‫הגדול של הנדב( ח״ג סימן שצ׳ב כותב נמי‬
‫בכזאת‪ ,‬שהנו־ב לא כתב דבר אלא לענין שאין‬
‫פוסלין‪ ,‬אבל ודאי אותיות יתירות צריכין תיקון‬
‫אפילו אם אין מקלקלין את התיבה‪,‬אפילו חוק‬
‫לשיטה‪ ,‬מכש־כ תיבות יתירות הא כתב הש׳ך בסי׳‬
‫רע׳ו ס׳ק י׳א שאסור להוסיף בתורה אפילו נקודד‬
‫שו״ ת‬
‫דביתיר אות אחת בתורה ואינה סמוכה לתיבה אין‬
‫לפסול ס״ת משום זה‪ ,‬וחולק על המהרש״ל‬
‫בתשובותיו סימן ע״ג דס׳ל שכן פוסל יתיר אות‬
‫אפילו באינה סמוכה לתורה ע׳״ש‪.‬‬
‫ו ה נ ה לכאורה תקשה על הנו׳ב מהרמב־ם הנ״ל‬
‫שפוסל אפילו שמות מלאכים וכו'‪ ,‬אשר‬
‫בודאי המדובר כשכותבים אותם בדרך שאינם‬
‫כתובים סמוך לתיבה מהפרשיות אלא ברחוק מזה‬
‫בגויל החלק‪.‬‬
‫ונראה לומר שהנו־ב יסבור דיש חילוק בזה‬
‫בין אות או תיבה שנכתבה בסתם שבזה‬
‫אין לפסול כשאינה סמוכה לתיבה‪ ,‬באשר שבכה־ג‬
‫אין זה בגדר הוספה מכיון שאינה סמוכה‪ ,‬וגם אין‬
‫זה מכוון לאיזה כוונה אחרת הפוכה‪ ,‬אבל משא׳ב‬
‫בשמות מלאכים וכר שזה מכוון לאיזה כוונה אחרת‬
‫החורגת מכוונת המזוזה ולכן הם פוסלים אפילו‬
‫כשאינם סמוכים לתיבה‪.‬‬
‫ודבר זה מדויק בדברי הרמב״ם‪ ,‬שדין היתור אות‬
‫פסק כהלכה נפרדת שלפני כן ושם איפוא‬
‫שפיר כוונתו )לפי הנו״ב( כשכתבה סמוך לתיבה‪,‬‬
‫ולכן כלל אותה שם בדין המלא וחסר שהוא סמוך‬
‫לתיבה‪ ,‬ואילו דין ההוספה של שמות מלאכים וכר‬
‫כתב אותה הרמב״ם בהלכה נפרדת שלאחר מיכן‬
‫ופסל זאת בכל שכתובים מבפנים אע״פ שאינם‬
‫סמוכים לתיבה מהפרשיות‪ ,‬באשר שמחשבה‬
‫חיצונית כלולה בזה‪.‬‬
‫ג( כדברי הנודע ביהודה פוסק גם הכתב‬
‫סופר בחיו־ד סימן קמ׳ב‪ ,‬וכותב‬
‫דיפה כתב הנו־ב דב' תיבות כפולות או סימנים‬
‫בס״ת שאינו להפסיק פסוקים ואין לו שייכות‬
‫לתיבות אגו אין לנו לפסול דלא כיש׳ש דפשיטא‬
‫ליה דפסול ע״ש‪.‬‬
‫ברם הכתב סופר שם מוסיף עוד וכותב וז״ל‪:‬‬
‫הגם שכתבנו דבפוסק פסוקים הטעם שאין‬
‫לשנות מס״ת מכמות שנתנה בסיני‪ ,‬י׳ל דוקא‬
‫לשגות מעיקר ס״ת לעשות ציונים וסימנים בין פסוק‬
‫לפסוק או לנקד התיבות‪ ,‬אבל דבר שאין לו שייכות‬
‫וענין למ”ש בט״ת ואינו מעלה ומוריד להפסקת‬
‫פסוקים וקריאת הפסוקים אנו אין לנו ראיה לאסור‬
‫ולא לשתמיט אחד מן הראשונים שיאמר כדבר הזה‬
‫עכ״ל‪ .‬והוספה זאת של הכתב סופר על הכתוב בנדב‬
‫תמוהה‪ ,‬כי הרי הרמב׳ם פוסל בהדיא שמות‬
‫המלאכים וכר או פסוק או חותמות אם כתובות‬
‫בפנים‪ ,‬והרי להם אין כל שייכות וענין למ׳ש בס׳ת‬
‫ואין בכאן כל שינוי מעיקר הס־ת ואפ״ה פוסל זאת‬
‫הרמב׳ם‪ ,‬ולומר שדברי הכ׳ס אמורים אליבא דיתר‬
‫הראשונים שסוברים שמותר לכתוב שמות המלאכים‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן ו‬
‫דאסור אפ־ה‪.‬‬
‫כן ראיתי הלום בעיקרי הד־ט על יו־ד סימן ל׳א‬
‫אות י׳ ד שמביא בשם ספר הון רב חיו׳ד סי'‬
‫כ׳ שהשיב בזה״ל‪ :‬מזוזה שכתוב מאחוריה חותם א'‬
‫בכ׳ד שמות ישתקע הדבר‪ ,‬שלא הותר לכתוב בחוץ‬
‫רק תיבת ש— ד—י כמ׳ש מרן סי׳ רפ׳ח סט׳ו‪ ,‬וכ'כ‬
‫הרמב׳ם בפ׳ה מה׳ מזוזה‪ ,‬והגם שהוא דיבר על‬
‫איסור כתיבת שום דבר מבפנים‪ ,‬מ־מ מובן מעצמו‬
‫שגם מבחוץ אסור וכו׳ יעו־ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫מכל הלין נראה‪ ,‬דגם מבחוץ אין להתיר‬
‫לכתחילה להטביע חותמת וכידב‪ ,‬ורק‬
‫בדיעבד ובשעת הדחק יש מקום להקל בהוטבעו‬
‫מבחוץ אם אין אפשרות למחקן בנקל‪] .‬יעוין בספר‬
‫גבול יהודה סימן א׳‪ ,‬מ׳ש להוכיח מדברי ד‪.‬גמ׳‬
‫בגיסין ד' י׳ ט ע״ב בההוא גברא דעל לבי בנישתא‬
‫שקל ספר תורה יהיב לה לדביתהו ואמר לה הא‬
‫גיטך‪ ,‬אמר רב יוסף למאי ליחוש לה אי משום מי‬
‫מילין וכו׳‪ ,‬ומפרש ר ש־י' שמא כתב לה גס מבחוץ‬
‫ואינו ניכר' דמוכח מזה דלא נפסל הס׳ת ממה‬
‫שהוסיפו מבחוץ דאל־כ הר׳ז כעומד לקצוץ וכו׳‪,‬‬
‫ומה שמביא מספר דבר הלכה שפירש שמ׳ש רש׳י‬
‫מבחוץ הכוונה חוץ לכתב הס־ת‪ ,‬וכותב לסתור זה‬
‫יעו׳ש באריכות ואכמ׳ל[‪.‬‬
‫כמו כן אם יחוקקו מבחוץ על הגליון למעלה‬
‫או למטה ביותר משיעור הגליון הדרוש לס־ת‬
‫שד‪.‬וא למטה ד׳ אצבעות ולמעלה ג׳ כנפסק ביו׳ד‬
‫סי׳ רע־ג סעי' א'‪ ,‬יש מקום לדון להתיר זאת אפילו‬
‫לכתחילה‪ ,‬וזאת עפ׳י מה שמצינו בש׳ות משאת‬
‫בנימין סי׳ ק׳ דס״ל דהגליון העודף על השיעור‬
‫שצריך לס־ת לא חל עליו קדושת ם־ת מאחר שאינו‬
‫שימוש לס׳ת כלל ע׳ש‪.‬‬
‫או על הנייר אסור לכתוב אח־כ עליו דברי חול‪,‬‬
‫וד‪,‬יינו דלא מהני אפילו תנאי כדיעו׳׳ש ובפר״מ‪,‬‬
‫ע ו ד הנך שואל לגבי תפילין שיש דין דאין‬
‫מעבירין על המצות‪ ,‬האם בתפילין דרש׳י‬
‫ור״ת שייך ג' כ הכלל הנ׳ל‪.‬‬
‫הנ ה תעיין בפרי מגדים או־ח סימן ל׳ד בא׳א‬
‫סק־ו שביאר זאת וכותב וז׳ל‪ :‬ואם נזדמן‬
‫שהוציא כיס של ר׳ת תחילה יעבירם כי לדידן רש׳י‬
‫עיקר ולא הוי מעביר על המצות ויזהר בכך עכ״ל‪.‬‬
‫וככה העלד‪ .‬גם בספר אשל אברהם )בוטשאטש(‬
‫או״ח סימן כ־ה סעי' א׳ דמתפילין דרש־י‬
‫ודר־ת לא שייך מעביר על המצות וכו' וחוזר וכותב‬
‫כן בא־א מהדו׳ת יעו׳ש‪ ,‬וככה יש לנהוג איפוא כן‬
‫למעשה‪.‬‬
‫]ויעוין בספר מאסף לכל המחנות סי׳ כ״ה ס׳ק‬
‫ס״ד אודות מי שטעה והניח תפילין דר״ת‬
‫ש ו״ ת‬
‫אחת‪ ,‬והתשובה מאהבה מציין בדבריו לדברי הנו־ב‬
‫בעצמו במהדו־ת חיו־ד סי׳ קע׳ב שכתב בשם‬
‫הרמב׳ם דבעינן שיהא כמו שניתן מסיני בלי תוספת‬
‫דבר אחר עיי־ש‪ ,‬דמה לתבן את הבר‪.‬‬
‫ו ב שו ״ ת קול אליהו ח־ב חיו׳ד סימן כ׳‬
‫העלה ג' כ דבנמצאו תיבות מרוחקות‬
‫מהכתב לא פוסלת אך בימות החול צריך למחוק‬
‫התיבות עיי־ש‪ .‬ובך העלה גם בספר ויאמר יצחק‬
‫)וואליד( חאו־־ח סימן יד‪ ,‬והעלה שם בכזאת גם לגבי‬
‫רישום הטעם שגעשו שלא בדיו ע״ש‪ .‬וכיו׳ב כותב‬
‫גם בפי׳ שערי רחמים על השערי אפרים שער ה'‬
‫אות ח׳ בשם שו׳ת קנאת סופרים עיי־ש‪.‬‬
‫‪ 0‬ושדינא הכי כנ־ז אפילו כשלא כתובים‬
‫בדיו דאפ׳ה צריך תיקון העלה גם‬
‫בספר בית דוד )הספרדי( חיו״ד סי׳ קל׳ו אודות ס׳ת‬
‫שרשמו בו הסעמים בשפופרת ברזל והרשימד‪ ,‬לבנה‬
‫)וכשרשומים כדיו משתמע שיש ספק אם מהני אפילו‬
‫תיקון( יעו״ש‪ .‬ויעו״ש גם בשו־ת כתב סופר חיו׳׳ד‬
‫סי׳ קמ׳ב הנ׳ל‪ ,‬וכמו־כ יעוין מזה בשו׳׳ת מהר־מ‬
‫שיק חיו״ד סימן קע׳ח עיי׳ש‪ ,‬ואם ככה ברישומים‬
‫מכש־כ שהדין ככה כשכותבים ממש תיבות ואותיות‬
‫מיותרים‪.‬‬
‫)אכן כשכתובים דברים או רשומים למטה מן הכתב‬
‫מסתברא דאפילו כשכתובים בדיו דמהני בו תיקון‬
‫בגרירה(‪.‬‬
‫ז( אפילו להטביע את החותמת מבחוץ ג' כ‬
‫אין הדבר פשוט כ״כ להתיר‪ ,‬כי הרי‬
‫זה דבר של חול והקלף הרי נתקדש בקדושתו ואין‬
‫להטביע עליו בכזאת‪.‬‬
‫והכי פוסק המג׳־א כאו״ח סימן מ־ב סק״ו‬
‫וז׳ל‪' :‬מיהו אם התחיל לכתוב על הקלף‬
‫וכ'כ בהדיא המשנה ברורה שם בס׳ק כ״ג דאפילו‬
‫תנאי לא מהני בזה עי׳ש‪.‬‬
‫ע ו ד יעויין בשו׳ת הרמ״ע מפאנו סוף סימן‬
‫ל׳׳ס שכותב ודל‪ :‬עוד הזהרתי את החברים‬
‫שלא יעשו סימניות של אותיות בגוף התפילין‬
‫להכיר בין של רש׳׳י לשל ר׳ת‪ ,‬כי ראיתי מי שחשב‬
‫לחקוק בשולי התיתורא ש׳ לשל רש׳י ות׳ לשל‬
‫ד־ת‪ ,‬ומחיתי בידם‪ ,‬אלא ימצאו להם סימניות אחרות‬
‫שתהי׳ בהן טביעת עין וסימנים מובהקים בגדלן‬
‫ובקטנן של בתים או ברצועותיהן וכיוצא זולת עכ״ל‪,‬‬
‫הרי לנו שהרמ״ע מפאנו אסר אפילו חקיקת אות‬
‫אחת בשולי התיתורא מבחוץ כדי להכיר עי־כ בין‬
‫של רש׳י לבין של ר׳ת‪ ,‬וא׳׳ב דון מינה דה׳ה גם‬
‫במזוזה וס׳ת דדינא הכי אפילו כשבא לשם היכר‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫חלקנו כו׳ כסדרן של שחרית‪ .‬אבל מוטב להתנהג‬
‫כהמשנ״ב ולא לקרוא אז ק־ש כלל כי הוי כד׳ת‪.‬‬
‫בברכה‬
‫דודך אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫סימן ז‬
‫א‪ .‬כללא דכל פסוק דלא פסקיה משה אבן‬
‫לא פסקינז אם נאמר גם לגבי נביאים‬
‫וכתובים‬
‫ב‪ .‬לעצם הכלל דכל פסוק דלא פסקיה‬
‫משה וגו‪/‬‬
‫על מאמר חז׳׳ל )במגילה ד' כ׳׳ב ותענית ד׳ כ״ז(‬
‫דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן‬
‫ליה‪ .‬ראה ראיתי בספר שו־ת זכרון יהודה‬
‫)גרינוואלד( ח־א סימן ק־פ שרוצה לומר בפשיטות‬
‫דרק על פסוקי תורה קפדינן וכדדייקא בגמ' בכ*מ‬
‫לומר בדיוק דלא פסקיה משה ולא אמר כל פסוקא‬
‫אנן לא פסקינן‪ .‬ומסיים וכותב שלא מצא זה מבואר‬
‫עיי־ש‪.‬‬
‫לעומת זה על מאמר חדל בברכות ד׳ י״ב ע״ב‬
‫שאומרת דכל פרשה דלא פסקה משה‬
‫רבינו לא פטקינן‪ .‬ראיתי בשו׳׳ת תפארת צבי‬
‫)מגלוגא( חאו״ח סימן י־־ד שמביא בשם הגר׳י פיק‬
‫ז־ל‪ .‬ומסכים עמו‪ ,‬שרו׳ל שכן הוא נמי בשאר ספרי‬
‫קודש ע־ש‪.‬‬
‫א( ותמיהגי על הבעל זכרון יהודה איך‬
‫שכותב שלא מצא זה מבואר אם‬
‫קפידנן גם לא על פסוקי תורה‪ ,‬ולא שת לבו לדברי‬
‫המג׳׳א באו״ח סימן נ׳א סק־ט דפשיטא ליה לאידך‬
‫גיסא דאמרינן כן הך כללא גם בנביאים וכתובים‪,‬‬
‫ועוד לו להמג׳א מזה בסימן תכ״ב סק׳׳ח ושם מביא‬
‫מדברי תוס־ בסוכה ד׳ ל׳׳ח ע־׳ב ד־ה הוא אומר אנא‪,‬‬
‫דפשיטא להו להתוס' בכזאת דאמרינן כן גם‬
‫בכתובים‪ ,‬שהרי שואלים על פסוקי הלל שבתהילים‬
‫איך שפסקינן‪ .‬ורק בשם הכל בו מביא המג״א שהוא‬
‫כותב לומר דאמרינן כן דוקא בתורה ובנביאים אבל‬
‫בכתובים אפשר דשרי לחלק ע״ש‪.‬‬
‫ולא זאת בלבד‪ ,‬אלא דמכח דברי התום׳‬
‫בסוכה‪ ,‬מצינו לו להחיי אדם בכלל ה' סעי׳‬
‫ב׳ שכותב להכריע באמת דהוא הדין כן בנביאים‬
‫וכתובים ע׳׳ש ובנשמת אדם‪.‬‬
‫ב( והתבוננתי כי אמנם גם היעב־ץ ד ל‬
‫בספרו מור וקציעה על או׳׳ח‬
‫סימן ד א בדברו על דברי המג׳׳א שם בזה שמקשה‬
‫מפסוקי תהלים‪ ,‬כותב גם מדידיה לומר דאין קשיא‬
‫סימן ז‬ ‫שו״ ת‬
‫כשחפץ להגיח של רש״י וכירך עליהם ואח׳ה גודע‬
‫לו ומניח תפילין דרש״י שמובא שם דרוב הפוסקים‬
‫ס׳ל דצריך לחזור ולברך ולא נפטר במה שבירך‬
‫על של ר״ה עיי״ש‪.‬‬
‫כ מו ״ ב יעוין בספר שו׳׳ת כוכב מיעקב סי׳‬
‫ע־׳ז ובהגה מבן המחבר מ׳׳ש אודות אם‬
‫מותר להעביר פרשיות מתפילין דר״ת לתפילין‬
‫דרש־י יעו׳׳ש‪ .‬ומצאתי גם תשובה מפורטת בזה‬
‫ובשתי צדדי המטבע בשו׳־ת הגרע־א ז׳ל במהדו׳ת‬
‫סימן ח' יעו׳׳ש ואכמ״ל[‪.‬‬
‫בענין הדחת כלים בשבת‪ ,‬הנה כפי שהנך‬
‫מציין ככר כתבתי מזה בספרי שו״ת ציץ‬
‫אליעזר חי׳־ד סימן ל־״ז‪ ,‬קחנו משם ודון מינה ומינה‬
‫בהדומה לזה‪.‬‬
‫ומה שהנר שואל כנוגע לכלים המיוחדים רק‬
‫לשבת אם אפשר להתיר להדיחם לצורך שבת‬
‫הבאה‪ ,‬הנה כבר נשאל על כך הגרי״ה זאנפעלד‬
‫ד ל בשרת שלמת חיים סימן ע׳ד‪ ,‬והשיב דנראה‬
‫דכיון דאינו לצורך חול אין בהטירחא איסור‪ ,‬רק‬
‫מסיים דאפשר יניח כוס א' להשתמש בו עוד באותו‬
‫שבת ויקח מהם לאחר הדחה ע״ש‪ ,‬וא'כ אפשר‬
‫להתיר‪! .‬ויעוין גם בספרי שם בחלק י׳ד סי׳ ל׳ד‬
‫מ־ש בנוגע לקיפול טלית בשבת לצורך שבת הבאה‬
‫ע״ש[‪.‬‬
‫אבל בנוגע כדי למנוע טרחא במוצש׳׳ק‪ ,‬הנה‬
‫אפי' משוס כאו״א אין להתיר ואתה והם‬
‫מצוים על כך‪.‬‬
‫לשאלתך אודות אבל בתוך שבעה אם מותר לו‬
‫להשתתף בחתונת בנו או בתו‪ .‬עיין‬
‫בספר כל בו על ה׳ אבילות )עמוד ‪ (202‬שמצדד‬
‫להתיר לאחר ג׳ ימים‪ ,‬ובלילה‪ .‬ובספר אגרות משה‬
‫חיו׳׳ד סי׳ קס׳׳ט מתיר בסתמא עי־ש‪ ,‬ומשמע אפילו‬
‫כתוך ג' ימים‪ ,‬וכך מצדד להתיר בספר קגין תורה‬
‫ח־ד סימן קכ׳א עי׳׳ש‪ ,‬אבל רק להשתתף בחופה‪,‬‬
‫אבל לא להשתתף ולאכול גם בסעודה‪.‬‬
‫ואודות אם בט׳׳ב בתפלת המנחה כשמניחים‬
‫תפילין‪ ,‬אם ראוי לקרוא ק״ש‪ ,‬או דילמא‬
‫דהוי כד׳׳ת‪ ,‬יעוין במשנה ברורה סי׳ תקנ׳׳ה ס־ק ה׳‬
‫שאוסר לקרוא ק׳׳ש מפני דת״ת אסור כל היום‪ ,‬וכלוח‬
‫א׳׳י כותב בשם הגרש־ז זלזניק ד ל דלהפיס דעת‬
‫הרגלים לקרוא ק׳ש‪ ,‬יאמר מקודם אשרנו מה טוב‬
‫טו‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫ה( ולולי דמסתפינא הייתי מוסיף ואומר‬
‫שמדברי התוס׳ אין גם הוכחה שמ׳ל‬
‫שאמרינן כן אפילו בנביאים‪ ,‬והוא עפי׳ד הגט׳‬
‫בפסחים שם דאיתא‪ :‬ת׳ר הלל זה מי אמרו‪ ,‬ר־א‬
‫אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים‬
‫וכו'‪ .‬וכן איתא לעיל מינה‪ :‬הלל זה מי אמרו‪ ,‬רבי‬
‫יוסי אומר אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו‬
‫בשעה שעלו מן הים וחלוקין עליו חבריו לומר שדוד‬
‫אמרו‪ ,‬ונראין דבריו מדבריהם וכו׳ יעד ש במהרש׳א‪,‬‬
‫וא'כ לפי־ז יש לומר שגם על הלל זה שפיר חל‬
‫עליו הכלל של כל פסוקי דלא פסקי משה וגו׳‪,‬‬
‫דהרי משה וישראל אמרוהו‪ ,‬ולכן מקשים ע׳ז שפיר‪,‬‬
‫ואין מזה איפוא הוכחה שס׳ל שזה נאמר גם בנביאים‬
‫שמשה לא אמרם‪.‬‬
‫ו< ולהתיר בכתובים כהמג׳א בשם הכל בו‪,‬‬
‫מצינו שהעלו כן גם בשו־ת מהרש׳ם‬
‫ח׳ג סימן שנ׳ט‪ ,‬ושי׳ת רב פעלים ח׳א חאו׳ח סימן‬
‫י׳א עיי׳ש‪.‬‬
‫ז( ולעצם האי דינא דפסוק דלא פסקי' משה‬
‫אנן לא פסקינן וכלליו ומגבלותיו‪,‬‬
‫יעוין מ־ש מזה בספרי שו׳ת ציץ אליעזר ח׳ט סימן‬
‫י״ז פרק ו' וחלק י׳ח סימן ל׳ יעו׳־ש‪.‬‬
‫ובשו״ת זכר יהוסף להגרי־ז שטערן ד ל‬
‫חאו׳ח סימן ל׳ח העירו לו מהששה‬
‫זכירות שנהגו לאומרם בכל יום דבזכירת יצ׳מ לא‬
‫נזכר אלא חצי פסוק‪ ,‬וממעמד הר סיני פסוק וחצי‪,‬‬
‫ובזכירת מעשה העגל הצי פסוק‪ ,‬והא כל פסוק דלא‬
‫פסקי׳ משה וכוי‪ ,‬ואחרי שהזכיר הנחת כמה כללים‬
‫בזה‪ ,‬וכן לפני כן בדבריו שם‪ ,‬הוסיף וכתב‪ ,‬דעיקר‬
‫הענין כפשוטו הוא‪ ,‬דהוא זה רק כשהוא דרך לימוד‬
‫בתורה אפילו ביחידות וכו׳‪ ,‬משא״כ כשמזכיר‬
‫המקרא כדי לבוא מתוך כך לקיים מצות זכירה הוה‬
‫כמו דרך תפלה דשרי וכו'‪ ,‬וכן עמא דבר להזכיר‬
‫בדרוש לפרש איזה פסוק אף שאינו אומרו כשלימות‬
‫וכמורגל לרוב גם באגדות חז׳ל בדרשת המקראות‬
‫יעו״ש מ״ש בזה בפרטרוט‪.‬‬
‫ויעוין מ״ש בזה באריכות גם בספר פתח‬
‫הדביר או״ח סימן נ־א אותיות ה׳ ו'‪ ,‬וסימן‬
‫רל׳ט אות ה־‪ ,‬וסימן רע׳א סק׳י יעו׳ש‪,‬‬
‫ומעניין מ׳ש בזה גם בשו׳ת לבושי מרדכי‬
‫חאו־ח מהדו׳ת סימן נ׳ וז־ל‪ :‬מ׳ש‬
‫כת׳ה סברא מחודשת דהאי כללא דכל פסוק וכו'‬
‫אינה אלא בציבור‪ ,‬אם כי הסברא נכונה דגם תשב׳ר‬
‫י״ל דהוה כרבים‪ ,‬מ׳מ צ׳יע ממס׳ ברבות ד' י׳ב‪,‬‬
‫דק״ש לא שייך דוקא כציבור‪ ,‬ואפשר ליישב משום‬
‫לא פלוג כמובן‪ ,‬ועיין בת' ערוגת הבושם סימן כ״ב‬
‫עכ׳ל עיי׳ש‪.‬‬
‫סימז ז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫מפסוקי תהלים משום דאפשר דאין קפידא כולי האי‬
‫דלא אמרינן אלא בפסוקי דלא פסקי׳ משה‪ ,‬לא‬
‫בפסוקי דוד ע־ש‪.‬‬
‫ו ת ר ב ה על היעב׳־ץ התימא כנ׳ל‪ ,‬ומה גם שהרי‬
‫הוא דן על דברי המג־־א והמג־א הרי מציין‬
‫בסו״ד לעיין במ״ש בר׳ס רפ׳ב‪ ,‬ובשם מציין המג״א‬
‫בסו־ד לעיין עמ׳־ש כסי־ תכ׳ב ושם הרי מביא דברי‬
‫התוס' בסוכה ודברי הכל בו‪ ,‬ואיך לא השגיח היעב׳ץ‬
‫ד ל בכל זה‪.‬‬
‫ואגב‪ ,‬ראיתי בזה עוד דבר לא מובן ביעב׳ץ‬
‫ז׳ ל בהגהותיו לקדושין ד' ל׳ ע״א‪ ,‬על הא‬
‫דאיתא שם‪ :‬במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא‬
‫פסוקי וכו'‪ ,‬וכותב ע׳ז וז׳ל‪ :‬ולפי־ז כללא דכל‬
‫פסוקא וכו־ לא ידיע שפיר והכל לפי המנהג עכ״ל‪.‬‬
‫ולא אבין‪ ,‬הרי במערבא היו סבורים שזה ג' פסוקים‬
‫)עיי׳ש במהרש׳א הטעם‪ ,‬וכן מ״ש בזה גם בספר‬
‫קובץ על הרמב־ם בפי״ג מה תפלה ה־ד ע׳ש( וא־כ‬
‫הרי ליכא כאן פסוקי דלא פסקי משה‪.‬‬
‫ג( ולדינא נראה דיש להכריע כדברי הכל בו‪,‬‬
‫דזה דוקא בתורה ובנביאים אבל לא‬
‫בכתובים‪ ,‬והגם שהכל בו כותב זאת רק בלשון‬
‫*אפשר״‪ ,‬אבל אני מצאתי בחידושי המאירי לסוכה‬
‫שמכריע כן בודאות‪ ,‬ועל קושית התום־ שם דאיר‬
‫אנו מחלקים פסוק אנא וגו׳ לשתים‪ ,‬הרי אין מפסיקין‬
‫בפסוק אלא לתינוקות‪ ,‬כותב המאירי לתרץ ודל‪:‬‬
‫ומתרצים בה שלא נאמר כן אלא בתורה ובנביאים‪,‬‬
‫אבל בכתובים אין קפידא בדבר עכ־ל‪ ,‬הרי דפשיטא‬
‫ליה כן בודאות דבכתובים אין קפידא בדבר‪ ,‬ורק‬
‫לאחר מיכן מביא שם המאירי מ״ש עוד לתרץ‬
‫כתירוץ התום׳ וכותב בלשון ״וי'מ שפסוק זה מה‬
‫שהותר לחלקו הוא מפני שלפי הדרש חלוק הוא‬
‫מעיקרא וכמו שדרשו בפרק ע'פ אנא ה׳ הושיעה‬
‫נא אמרוהו אחיו של דוד‪ ,‬אנא ה׳ דצליחה נא אמרו‬
‫דוד בעצמו׳ עיי־ש‪.‬‬
‫ד( ולא זאת בלבד‪ ,‬אלא נראה‪ ,‬דיש מקום‬
‫לומר כי גם התוס׳ יודו בעצם לזה‪ ,‬שזה‬
‫לא נאמר אלא בתורה ובנביאים אבל לא בכתובים‪,‬‬
‫ורק דס׳ל להתוס' דפסוקי הלל שבתהלים שאני‪,‬‬
‫והוא‪ ,‬עפ׳י מה דאיתא בפסחים ד' לי׳ז ע׳א דהלל‬
‫זה נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרים‬
‫אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא‬
‫תבוא עליהן ע׳ש‪ ,‬וא׳כ מכיון שנביאים תיקנו זאת‬
‫ס׳ל להתום׳ דדין הלל זה כדין נביאים‪ ,‬ולכן מקשים‬
‫התום' שפיר דאיך אנו מחלקים פסוק אנא וגו׳‬
‫לשנים‪ ,‬אבל בשאר כתובים יש לומר שפיר שגם‬
‫התום׳ יודו דבכתובים אין קפידא בדבר לחלק פסוק‬
‫לשנים‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן ח‬
‫מלכיאל מזה בח״ו שם‬ ‫לו להדברי‬ ‫ועוד‬
‫בסימן י׳א‪ ,‬וביתר אריכות‪ ,‬ושם כתב‬
‫לאסור צורת אדם אפילו בעזרת גשיה שבביהכ״נ‪,‬‬
‫בנמקו כי עז־נ יש לה ג״כ קדושת ביהכ״נ כדכתבו‬
‫הפוסקים‪ ,‬כיון שמתפללות שם‪ ,‬ומסכם‪ ,‬שלכן כל‬
‫ירא ד' מוטל עליו לעמוד בפרץ להוציא את הצורה‬
‫מביהכ״נ יעו״ש‪ .‬ומעניין הדבר שב' התשובות הושבו‬
‫לרב שואל אחד‪ ,‬ולתמונה מכוונת אחת שנשאל‬
‫עליה למעשה כדיע״ש‪.‬‬
‫ב( ואודות אריגת צורות שונות על פרוכת‬
‫לפני ארון הקודש‪ ,‬ובירור דעת מרן‬
‫הב״י ז׳ ל בזה בשו״ת אבקת רוכל‪ ,‬שכבו' נוגע‬
‫בדבריו‪ ,‬יעוין מה שכתבתי באריכות מזה בספרי‬
‫שו״ת ציץ אליעזר חלק ג' סימן כ׳ד יעו״ש ויונעם‬
‫לו‪.‬‬
‫ב‪ .‬בתשובה אחרת מסימני חאו״ח דן כב'‬
‫אודות מי שאכל ענבים ועוגה‪,‬‬
‫ובברכה אחרונה הזכיר רק על העץ ולא הזכיר על‬
‫המחיה‪ ,‬אם צריך לברך אח״כ על המחיה על העוגה‬
‫שאכל‪ ,‬והעלה שצריך לברך על המחיה‪ ,‬וכתב‬
‫להסתייע ממה שראה בספר באר משה ח״ג שמביא‬
‫בשם ספר שו״ת מהרש״ג סי' נ״ג שהעלה באם שכח‬
‫בתחילת הברכה להזכיר אחד מהם ובסוף בסיום‬
‫הברכה הזכירו יצא וא״צ לחזור לברך על אותו מין‬
‫ששכח‪ ,‬ומדייק מזה שמשמע מדברי הספר שהא אם‬
‫לא הזכירו בכלל גם בתחילה וגם בסוף צריך לחזור‬
‫ולברך על אותו המין ששכח ברכה אחרונה‪.‬‬
‫ואודיעו בזה שאין צריך להביא ממרחק‬
‫לחמו על כך ממ״ש אחרוני אחרונים‪,‬‬
‫וגם לבוא ללמוד זאת רק מדיוקא שמכלל לאו אתה‬
‫שומע הן‪ ,‬כי מצינו דברים ברורים ומפורשים בזה‬
‫להגאון החיד״א ז״ל‪ .‬דיעוין בספרו מחזיק ברכה‬
‫חאו״ח סימן רס״ח אות ט' שכותב וז״ל‪ :‬ליל שבת‬
‫ויו״ט אם שכח והתפלל יו״ט לבד ולא הזכיר שבת‬
‫ושמע ברכה מעין ז' מהש־ץ כולה‪ ,‬נראה דיצא לפי‬
‫מה שפסק מרן בדין זה‪ ,‬מידי דהוה לאוכל פירות‬
‫מעין ז' ומזונות דדינא הוא לכוללם בברכה מעין‬
‫ג'‪ ,‬ואם שכח ובידך על המחיה לחוד דפשיטא דמברך‬
‫על העץ אח״כ לחוד‪ ,‬וה״ה הכא כנ״ל עכ״ל המחזיק‬
‫ברכה‪.‬‬
‫הרי בהדיא דפשיטא ליה להחיד״א ז״ל דאם‬
‫שכח ובירך על המחיה לחוד דצריך לברך‬
‫אח־כ על העץ לחוד‪ ,‬וכל כך פשיטא ליה זאת עד‬
‫שמביא סיוע מפשיטות כזאת לענין דינא אחרינא‬
‫בנוגע לתפלת ליל שבת ויו״ט כדיע״ש‪.‬‬
‫וא״כ ברור לפי״ז‪ ,‬ועוד מק״ו‪ ,‬שדינא הכא‬
‫היכא שהזכיר רק העץ‪ ,‬כי על המחיה‬
‫ש ו״ ת‬ ‫טז‬
‫סימן ח׳‬
‫א‪ .‬אם מותר לתלות תמונות אישים בבית‬
‫הכנסת‪.‬‬
‫ב‪ .‬מי שאכל מיני מזונות וענבים ובברכה‬
‫אחרונה מעין ג' הזכיר רק על העץ ולא‬
‫הזכיר על המחיה אם צריך לחזור לברר‬
‫על המחיה על מיני המזונות שאכל‪.‬‬
‫ב־ה‪ ,‬ה׳ שבט תשנ״א‪ ,‬ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫לכבוד האברך היקר כפשוטו ובמדרשו מרביץ תורה‬
‫ברבים בעיר רמלה הרה־ג ר' אברהם כהן שליט״א‪.‬‬
‫יקבל בזה הסכמתי על ספרו ״קול אברך'‬
‫שמדפיס ועולה על מזבח הדפוס כמבוקשו‪.‬‬
‫הקודש אכתוב לו ד״ת בקצרה‬ ‫לחיבת‬
‫בענינים שדן בספרו שנתעוררתי מדי‬
‫עיוני בגליונות מהספר ששלח אלי‪.‬‬
‫א( באחד מסימני תשובותיו לחאו־ח דן כבו'‬
‫אודות אם מותר לתלות תמונות‬
‫אישים בבית הכנסת‪ ,‬ובשם ספר רבבות אפרים ח׳ד‬
‫סי׳ ג׳ מביא שכותב בשם שו״ת דברי מלכיאל ח־ו‬
‫סי' ב' אות ג' שהשיב שאסור לתלות צורת אדם‬
‫בבית הכנסת‪ ,‬ואילו בספר ילקוט יוסף ח׳ב עמו'‬
‫רכ״ט מובא בשם הדברי מלכיאל הנז׳ שהשיב‬
‫בלשון‪ ,‬שצריך למנוע מלתלות צורת אדם בביהכ״נ‪,‬‬
‫והספר דברי מלכיאל אתח״י‪ ,‬ולכן מסופק מהי‬
‫הגירסא הנכונה שכתובה שם‪ ,‬כי לשון ״צריך‬
‫למנוע' לא משמע איסור ממש ורק מצוה מן המובחר‬
‫הוא זה‪.‬‬
‫ואודיעו בזה כי עיינתי בגוף הספר דברי‬
‫מלכיאל הגז' ואני רואה ששתי‬
‫הגירסאות כתובות שם‪ ,‬אלא שאחת היא מה שהשיב‬
‫לשואל מכבר‪ ,‬והשניה מה שחזר להשיב לו לאחר‬
‫זמן‪ ,‬וז״ל הספר‪ :‬ע״ד המזרח שיש בו ציורים כצבע‬
‫צורת מנורה וצורת נשרים ואריות וכתובים איזה‬
‫פסוקים ונסתפק כב' אם מותר לתלותו בביהכ״נ על‬
‫הכותל‪ ,‬פשוט שאין בזה חשש‪ ,‬ורק בצורת אדם צריך‬
‫למנוע וכמ״ש לכבודו מכבר‪ ,‬וע״ד צורת‪ ..‬שכתב‬
‫כבודו‪ ,‬ידע כבודו שאין נ״מ בזה ואסור לתלות‬
‫בביהכ־נ שום תמונת אדם‪ ,‬ויישר כוחו של כב'‬
‫שהוציא הצורה מבית הכנסת עכ״ל הדברי מלכיאל‪.‬‬
‫יוצא לנו ברורות שהגאון בעל דברי מלכיאל‬
‫גילה דעתו המפורשת שמה שהשיב מכבר‬
‫שצורת אדם צריך למנוע‪ ,‬המכוון לאיסור גמור‪ ,‬וכי‬
‫אסור לתלות בבית הכנסת שום תמונת אדם‪ ,‬ואם‬
‫עברו ותלו יש להוציא הצורה מביהכ״ג‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן ט‬
‫א( בחידושיו עה׳ת פ־ שלח לך‪ ,‬בהא דמשה‬
‫התפלל על יהושע שה' יושיעו‬
‫מעצת מרגלים‪ ,‬ובהא דכלב התפלל על עצמו על‬
‫קברי האבות שינצל מעצתם לרעה‪ ,‬מתקשה כבו'‬
‫דאיך הועילה תפלת משה על יהושע‪ ,‬וכן תפלת‬
‫כלב ע' מ להצילם מן החטא‪ ,‬ואיך בכלל אנו‬
‫מתפללים השיבנו אבינו וגו׳‪ ,‬והא הכל ביד־ש חוץ‬
‫מיראת שמיס‪ ,‬ומיישב שהוא בגדר הבא ליטהר‬
‫מסייעין אותו‪ ,‬ומביא מ׳ש בזה גם הגרי׳ח בספרו‬
‫בן יהוידע ומפלפל בדבריו ליישבם בטו׳ט‪ .‬וזה עוד‬
‫לא מיישב איך שמועיל על אחרים‪.‬‬
‫וברצוני להאיר בזה‪ ,‬דבנוגע לתפלה על‬
‫עצמו יש רמב״ם מפורש בפ׳ו מה'‬
‫תשובה הלכות ג' וד'‪ ,‬דבהלכה ג׳ מבאר דאפשר‬
‫שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן‬
‫הדין לפני‪ .‬דיין האמת שיד‪.‬א הפרעון מזה החוטא‬
‫על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעיז‬
‫ממנו התשובה ובו׳ ומאריך לבסס זאת‪ ,‬ועפי׳ז‬
‫ממשיך הרמב־ם וכותב בהלכה ד׳ וז״ל‪ :‬וכענין זה‬
‫שואלין הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת ה׳ לעזרם‬
‫על האמת כמו שאמר דוד הורני ה׳ דרכך כלומר‬
‫אל ימנעוני חטאי דרך האמת שממנו אדע דרכך‬
‫ויחוד שמך‪ ,‬וכן זה שאמר ורוח נדיבה תסמכני כלומר‬
‫תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו לי חטאי‬
‫למונעני מתשובה אלא תהיה הרשות בידי עד‬
‫שאחזור ואבין ואדע דרך האמת‪ ,‬ועל דרך זו כל‬
‫הדומה לפסוקים אלו עכ׳ל‪.‬‬
‫וא״כ לפי־ז יתיישב הכל‪ ,‬דיש לומר שעל זה‬
‫הדרך היתה גם תפלת כלב על עצמו‪ ,‬וכן‬
‫תפלת משה על יהושע‪ ,‬והיא‪ ,‬לעזרם על האמת‬
‫ושלא ימנעו מהם דרך האמת מאיזה סיבה מעכבת‪,‬‬
‫דהא אין אדם צדיק בארץ וגו'‪ ,‬וכשם שהתפלל‬
‫דהע׳ה על עצמו‪ ,‬ושיניח רוחם לעשות חפצו להבין‬
‫ולדעת הדרך הטובה אשר ילכו בה כאות נפשם‬
‫הטובה‪.‬‬
‫ועל דרך זה המה כל תפלתגו של השיבנו אבינו‬
‫לתורתך וכו' וכו׳ בכל עת ובכל שעה‪.‬‬
‫ב( והנה כד‪.‬היא דהוו בשכיבותיה דר־מ‬
‫בברכות ד׳ ו׳ דבעי לכסוף רבי מאיר‬
‫רחמי עלייהו וד‪.‬דרו בתשובה‪ ,‬שמדבר מזה כבו'‬
‫בספרו‪ ,‬יעוין במהרש״א שם כברכות שמתקשה‬
‫בזאת‪ ,‬דאיך מועיל על כך תפלת אחרים עליהם‬
‫שיחזרו בתשובה‪ ,‬ולא תירץ אלא סתם וכתב בלשון‬
‫״ויש ליישב״‪ .‬ולא פירט מה שי׳ל‪.‬‬
‫והנה מצינו בזה תשובה נפלאה בשו״ת‬
‫מעיל צדקה סימן ז'‪ .‬הוא ישב על זאת‬
‫המדוכה‪ ,‬וכותב בזה כמד‪ ,‬וכמה הגדרות והעיקריים־‬
‫ש ו״ ת‬
‫כוללת יותר מעל העץ כידוע‪ ,‬ויין סועד וזיין‪ ,‬ובכל‬
‫זאת כתב החיד״א ז׳ל שברכת על המחיה לחוד אינה‬
‫מועילה לעל העץ‪ ,‬וא־כ מכש־כ שברכת על העץ‬
‫לחוד )כבנידונו( אינה מועיל לעל המחיה‪.‬‬
‫ב( אמרתי ־מכ ש׳כ' לא רק מסברא מפני שעל‬
‫המחיה כוללת יותר‪ ,‬אלא גם משום‬
‫כך‪ ,‬כי בנוגע לבירך על המחיה מצינו להעטרת‬
‫זקנים באו׳ח סימן ר*ח שמביא בשם ספר לחם רב‬
‫דסובר דברכת על המחיה פוטרת יין ותמרים משום‬
‫דיין נמי סועד ותמרי נמי זייני‪ ,‬והובא גם בבאר‬
‫היטב שם בס׳ק כ׳ג ע״ש‪ .‬וכ'כ הלבוש בסעי' י*ז‬
‫דאם אמר על היין ועל התמרים על המחיה כולו‬
‫יצא ע״ש‪,‬‬
‫ואמנם במלבושי יד ט ואליהו זוטא סק׳י‬
‫משיגים בזה על הלבוש כדיעו״ש‪ ,‬וגם‬
‫יש מקום לחלק לבין מתכווין לצאת נזה שי׳ל‬
‫שיוצא לבין לא מתכוין ורק שכח לכלול אותם‬
‫שבכה׳ג י׳ל שגם הם יודו שאינו יוצא‪.‬‬
‫אבל מצאתי בספר ברכת הבית שער ט־ז‬
‫בשערי בינה אות ל׳ג שכן פוסק עפי׳ז דאם‬
‫לא הזכיר על הגפן יצא בעל המחיה שגם יין הוא‬
‫בכלל מחיר‪ .‬ומזון עיי״ש‪ ,‬ולשון 'דאם לא הזכיר־‬
‫שכותב משמעותו ששכח ואפ׳ה ס׳ל דיוצא בעל‬
‫המחיה‪ ,‬אלא שאין זה עדיין סוף פסוק‪.‬‬
‫ויעוין משא ומתן ארוך בזה בספר קרן יש־י‬
‫להרב הגר״יי זילברמן ז׳ל בחידושיו‬
‫לברכות ד־ מ׳א ובהסכמת הגרש׳ז אויערבאך‬
‫שליט׳א שבראש הספר‪ ,‬וכן בשו׳ת הר צבי חאו־ח‬
‫סי׳ ק־ה יעו־ש‪.‬‬
‫וכאשר יראה הרואד‪ .‬יוכח לרעת דכל אלה ג' כ‬
‫לא ראו דברי החיד״א ד ל הנז־׳ל כזה‪,‬‬
‫ואכמ׳ל יותר‪.‬‬
‫בברכה‬
‫אליעזר יהודה וו ל דינ ב רג‬
‫סימן ט'‬
‫איר מועילה תפלה שיחזרו בתשובה לפניו‬
‫ית״ש הן על עצמו והן על אחרים‬
‫ב׳ד‪ ,,‬י׳׳ג טבת תשנ׳א לפ״ק‪ ,‬ירושלים עיהיק‬
‫תובכ׳א‬
‫לכבוד הרה׳׳ג היקר מופלא ומופלג בנש׳ק מוהר׳ר‬
‫יצחק מורסיא שליט׳׳א‪.‬‬
‫יקבל בזה כמבוקשו הסכמתי על ספרו'דברי יצחק'‬
‫שמדפיס ועולה על מזבח הדפוס‪.‬‬
‫לחיבת הקודש אכתוב לו קצת בד״ת‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן י‬
‫מכתבו קבלתי בסוף שבוע שעבר‪ ,‬והנני להשיב לו‪.‬‬
‫א( על דברי בספרי רמת רחל סימן ה־ אודות אט‬
‫מותר להתפלל על חולה אנוש שמתפתל‬
‫ביסוריו ואין לו רפואה בדרך הטבע‪ ,‬שימות‪,‬‬
‫)שהעליתי בדרך כלל לאיסורא(‪ ,‬מעיר כבו׳ ממה‬
‫שמצא בילקוט שמעוני פ׳ עקב אות תתע״א שר'‬
‫יוסי בן חלפתא נתן עצה לזקנה שנמאסו עליה החיים‬
‫שתמנע עצמה מבית הכנסת‪.‬‬
‫ו א שי ב נו‪ ,‬שראה בספרי רק ראיה אחת‪ ,‬אבל‬
‫ישנה ממני תשובה נוספת על נושא‬
‫זה‪ ,‬והוא בציץ אליעזר ח׳ט סימן מ׳ז‪ ,‬ושם הבאתי‬
‫בעצמי את הילקוט שמעוני הנז'‪ ,‬וכתבתי לחלק דשם‬
‫שאני שהוא בשב ואל תעשה מעשיית תועליות‬
‫סגוליות‪ .‬וציינתי גם לעיין מ׳ש על זה במדרש‬
‫תלפיות ענף בית הכנסת‪ ,‬שמתקשה באמת למצוא‬
‫ישוב גם על זאת איך שר׳י בן חלפתא יעץ לזקנה‬
‫לקרב ע׳י מניעתה מביהכ׳ג את מיתתה ע׳ש‪.‬‬
‫ו ש ם במדרש תלפיות‪ ,‬כותב ליישב בב'‬
‫אופנים‪ :‬א( שכיוון ריב׳ח לעשות דבר על‬
‫דרך עת לעשות לה׳ הפרו תורתך כדי שילמדו‬
‫העולם מעלת השכמת בית הכנסת בראותם הנסיון‬
‫בחוש העין כי כל עוד שלא הפסיקה מלבוא לביהכ׳נ‬
‫לא היתה יכולה למות‪ ,‬והפרישות גרם לה המיתה‪,‬‬
‫ובזה ירגילו כולם למצוה זו• ב( חדא שהדבר ספק‬
‫אם תמות או לא תמות שאפשר שלא תמות‪ ,‬ועוד‬
‫שהיא עצמה איננה ממיתה בידיה עיי״ש‪ ,‬ודבריו‬
‫דחוקים‪ .‬עכ'פ חילוקי מתקבל על הדעת‪.‬‬
‫ב( מול האמור בילקו־ש הנז׳ אציין בזה נגד‬
‫זה מה שראיתי כעת בספר חסידים סימן‬
‫ש״א דאיתא בלשון‪ :‬יהודי אחד לא היה קורא שנים‬
‫מקרא ואחד תרגום שמאריכין לו ימיו ושנותיו כי‬
‫אמר אני קץ בחיי ולמה אקרא‪ ,‬א׳ל החכם לא אמרו‬
‫זה רק כנגד האוהב חיים וכו׳‪ .‬ומשמע לכאורה דלא‬
‫כהנז' בילקו״ש‪ ,‬ויש לחלק כדיראה המעיין‪.‬‬
‫עוד יעוין בספר פתח הדביר על או׳ח ח׳ג‬
‫סימן רפ״ה סעי׳ א׳ אות ב׳ מ׳ש שעדנה‬
‫תקשה‪ ,‬דכפי דברי הספר חסידים במילתא בטעמא‪,‬‬
‫למה דיכ׳ח יעץ בכזאת לההיא סבתא‪ ,‬דנהי דמצד‬
‫עצמה שבחרה מות מחיים נוח לה שלא למצוא חיים‬
‫בהליכה לביהכ׳נ‪ ,‬מיהו חלק גבוה מאן מחיל ומי‬
‫פטרה מהליכה לביהכ׳נ כדרכה דרך הקודש משום‬
‫דקצה בחייה יעו׳ש מ׳ש לחלק בין איש לאשה‪.‬‬
‫ג( עכ"פ אין ללמוד כלל מההיא דילקו׳ש לעל‬
‫כגון גידוננו‪ ,‬ובפרט בהצטרף כולם‬
‫יחד‪ ,‬דשם הוא בשוא״ת בתועליות רפואיות‪ ,‬וגם‬
‫הדבר ספק אט באמת תמות עי'כ‪ ,‬ומשא׳כ היכא‬
‫שהדבר בא בקום ועשה להתפלל על מיתה‪ .‬ובכלל‬
‫ש ו״ ת‬
‫התמציתיים המה בכזאת; א( מועלת התפלה כשמגיע‬
‫למתפלל צער מהם ומהנהגתם‪ .‬ב( מועיל‪ ,‬כשהם‬
‫בורים וע״ה ומחיסרון ידיעתם עשו מה שעשו‪ ,‬דעל‬
‫כיוצא באלו הדין נותן להתפלל עליהם כמו‬
‫שמתפללים על כל מכה וחלי‪ a .‬מועיל אב על‬
‫בגו‪ ,‬דמצינו ברא מזכא אבא‪ ,‬וא״כ אין לך צער‬
‫גדול מזה לאב המתפלל‪ .‬ד(מועילה תפלה על קטנים‬
‫באשר אנחנו אביהם של יתומים‪ .‬ה( התפלה מועילה‬
‫כשיש להם לד‪.‬אחרים כבר הרהור תשובה בלבם‬
‫ומתפללים שישובו בתשובה שלימה כאילו פתחו הם‬
‫בתשובה שמסייעים מן השמים‪ .‬ו( מועיל על כאלה‬
‫שחשובים כאנוסים ברשעתם אחרי שמעשה‬
‫אבותיהם בידיהם יעו־׳ש באריכות דבריו‪.‬‬
‫וא״כ עפ״י הפן הא׳ יש מקום ליישב ולומר‬
‫דעל זה הדרך היתה גם תפלתו של משה‬
‫על יהושע שיושיעו ה' מעדת מרגלים‪ ,‬כי אחרת‬
‫יצא מזה צער וחורבן חלילה על כל העם‪ ,‬והיתה‬
‫איפוא תפלתו שיושיעו מעצתם כדי שעי׳־כ תמנע‬
‫סבל נורא על העם‪ ,‬ויהושע יוכל להכניסם לארץ‬
‫כאשר התוה זאת יוצר היצירה‪.‬‬
‫ג( ו ה נ ה בהנ׳ז אפשר גם לתרץ קושית החפץ‬
‫חיים בספרו שמקשה ׳׳דלמה לא בירך‬
‫משה גם לכלב וכו' וכי משוא פנים יש בדבר'‪ ,‬והיינו‬
‫באשר דלגבי יהושע היה בטוח מרע־ה ששייך שהוא‬
‫יתפלל עליו באשר שהוא צריך להיות המכניס את‬
‫ישראל לא׳י‪ ,‬ועיני כל ישראל עליו‪ ,‬משא״כ לגבי‬
‫כלב‪,‬‬
‫וכלב הבין זאת וידע שהוא בבחינה של 'אם‬
‫אין אני לי מי לי'‪ ,‬והלך והשתטח על קברי‬
‫אבות בחברון וד‪,‬תפלל וביקש על נפשו עה״ד שכתב‬
‫הרמב׳ם הנ׳ל בה׳ תשובה‪.‬‬
‫בברכה‬
‫אליעזר יהודא וו ל דינ ב רג‬
‫סימן י׳‬
‫א‪ .‬אם מותר להתפלל שימות חולה אנוש‬
‫שמתפתל ביסוריו ואין לו רפואה בדרר‬
‫הטבע‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם מותר להיות בשב ואל תעשה‬
‫מעשיית סגולות תועליות הגורמות‬
‫לאריכות ימים שהיה רגיל לעשותן‪.‬‬
‫ב׳ה‪ ,‬יום א׳ כ׳ח אדר תש'נ‪ ,‬ירושלים עיה־ק‬
‫תובב״א‪.‬‬
‫לכבוד הרב וכו׳ מוה״ר יצחק וייס שליט׳א‪.‬‬
‫שדב‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫לברך על המזון כדכתיב" ואכלת ושבעת וברכת‪,‬‬
‫כדי שיתברכו מזונות העולם'‪ ,‬והוא כמו אור החוזר‬
‫שישפיע לנו‪ ,‬כמו שאמר דוד® ומברכתך יבורך בית‬
‫עבדך לעולמי‪.‬‬
‫ה( כל המברך מתברך שנאמר“ ' ואברכד‪ ,‬מברכיך‪,‬‬
‫קל וחומר לשכינה" ואין הברכות צורך‬
‫גבוה אלא צורך הדיוט‪ ,‬כי הוא מקור הברכה וכל‬
‫הברכות משתלשלות ממנו‪ ,‬וכל הנמצאים המברכים‬
‫אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו‪ ,‬כי הוא הנמצא‬
‫הקדמון שהמציא הנמצאים בולם ואין מציאותם אלא‬
‫ממציאותו והכל צריכין לו‪ ,‬ומציאותו תספיק בעצמה‬
‫לא יצטרך לזולתו כלל‪ ,‬ואם כולם יברכוהו כל היום‬
‫ויספרו תהלותיו כל היום וכל הלילה לא יחשו‪ ,‬מה‬
‫יתרבד‪ ,‬בכך או מה מידם יקח‪ ,‬אלא אין התועלת‬
‫והריבוי כי אם אלינו'"‪.‬‬
‫ו( כ מו כן טעם כל הברכות הוא כדי להודות‬
‫לה׳ על הספקו לנו את צרכינו להיות‬
‫גופותינו בריאים כדי ישארו נפשותינו נחים‬
‫להתבונן חסדי השם ונודה לשמו ”‪.‬‬
‫ז( לעולם יזד‪.‬ר אדם בברכה שאינה צריכה‪,‬‬
‫וירבה בברכות הצריכות‪ ,‬וכן דוד‬
‫הוא אומר" בכל יום אברכך ”‪.‬‬
‫פרק ב‬
‫תיקון ר‪.‬ברכות‬
‫א( כל הברכות כולן מדברי סופרים המה לבד‬
‫ברכת המזון אחר אכילת פת מחמשת מיני‬
‫דגן שהוא מצות עשה מן התורה ככתוב ואכלת‬
‫ושבעת וברכתי‪.‬‬
‫אחת מעין שלש יש אומרים שהיא‬ ‫ברכה‬ ‫ב(‬
‫מדאורייתא‪ ,‬ויש אומרים שהיא‬
‫מדרבנן’‪.‬‬
‫דברים ח'—י‬ ‫‪.6‬‬
‫כד הקמח אות ברכה‪.‬‬
‫שמי׳ב ז׳— כ׳ט‪.‬‬
‫ערוך השלחן או׳ח סימן ה׳ סעי׳ א׳‪.‬‬
‫בראשית י׳ב־ג׳‪.‬‬ ‫‪.10‬‬
‫שבלי הלקט סוף ה׳ ברכות‪ ,‬אבודרהם שער ג׳‪.‬‬
‫כד הקמח אות ברכה‪.‬‬ ‫‪.12‬‬
‫אבודרהם שער ג׳‪.‬‬ ‫‪.13‬‬
‫תהלים קמ״ה‪ ,‬ב׳‪.‬‬
‫קרית ספר להמבי׳ט סוף ה' ברכות‪.‬‬
‫‪ .1‬רמב״ם פ׳א מה׳ כרכות ה״א ופ׳ח הי׳ב וכ'מ‪ .‬ועיין‬
‫בפרמ׳ג כפתיחה כוללת ה׳ ברכות‪.‬‬
‫‪ .2‬עיין פרמ״ג שם‪ ,‬ומג*א סי׳ קע׳ב סק׳ג‪ ,‬ושו׳ע סימן‬
‫ר׳ס סעי׳ ג׳ וט״ז סק״ג‪.‬‬
‫סימז יא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫מי יאמר דהוכרעה להלכה ההיא דריב׳ח שלא‬
‫הוזכרה בשני התלמודים‪.‬‬
‫בברכה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫כעת הופיע בע׳ה ספרי החדש שו׳ת ציץ אליעזר‬
‫חלק י־ח‪ ,‬ובמימן מ׳ח אני מדבר עוד מזה‪ ,‬וכיוצא‬
‫בזה יעו׳ש‪.‬‬
‫סימן יא‬
‫קונטרס כללי הברכות‬
‫שער ראשון‬
‫היוב הברכות‬
‫פרק א‬
‫הברכות לבורא יתברר‬
‫א( כל איש ישראל חייב לברד את הבורא‬
‫ולהודות לו על כל מה שברא בעולמו‪,‬‬
‫על כל דבר ודבר ברכתו הראויה לו בזמנים שקבעו‬
‫להם חז־ל‪ ,‬כי כל מד‪ ,‬שברא לא בראו אלא לכבודו‬
‫לצורך האדם ותועלתו שנאמר' תמשילהו במעשה‬
‫ידיד כל שתה תחת רגליו‪ ,‬וחז׳־ל דרשל ברוך ה׳‬
‫יום יום יעמוס לנו‪ ,‬וכי ביום מברכין אותו ולא‬
‫בלילה‪ ,‬אלא כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו’‪.‬‬
‫ב( כל הברכות כולן שלש מינים א( ברכת‬
‫הנייה‪ .‬ב( ברכת המצות‪ .‬ג( ברכת הודיה‪,‬‬
‫שהן דרך שבח והודיה ובקשה‪ ,‬כדי לזכור את הבורא‬
‫תמיד וליראה ממנוי■‪.‬‬
‫ג( יש על האדם חובה עצומה להזהר בברכות‬
‫התורה‪ ,‬וגם בברכת הנהנין‪ ,‬וכל הזהיר‬
‫בהם זה מופת על אמונתו הטובה ועל זכות לבו‪,‬‬
‫והוא מעיד על עצמו שיש ליהדותו שרש ועיקר והוא‬
‫חסיד וירא חטא’‪.‬‬
‫‪.7‬‬
‫‪.8‬‬
‫ד( אע״פ שהוא יתברך מקור הברכה שאינו‬
‫‪.9‬‬ ‫פוסק לנצח נצחים ]ולשון ברכה‬
‫מלשון בריכת מים! מצינו שהוא חפץ בברכות‬
‫‪.11‬‬ ‫נבראיו למען הצדיקים להגדיל ולהאדיר שכרם‬
‫ותגמולם לעוה׳ב למען יהיה העוה״ז מתברר בשפע‬
‫‪.14‬‬ ‫מזונות וריבוי הטובה‪ ,‬ועל כן באה מצות עשה בתורה‬
‫‪.15‬‬
‫‪ .1‬תהלים ח'— ך‪.‬‬
‫‪ .2‬ברכות מ׳‬
‫‪ .3‬אבודרהם ראש הלכות ברכות‪.‬‬
‫‪ .4‬רמב׳ם פ׳א מה' ברכות ה׳ד‪.‬‬
‫‪ .5‬כד הקמח אות כרכה‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סיכון יא‬ ‫ש ו״ ת‬

‫ד( מקובל כי דוד המלך עליו השלום הוא‬ ‫ג( ב ר כ ת התורה הרבה מהפוסקים סוברים‬
‫שתיקן ביסודו המאה ברכות בכל יום‬ ‫שהיא מן התורה וישנם שסוברים‬
‫דכתיב״י נאם הגבר הוקם על‪ ,‬על בגיס׳ מאה‪ ,‬ומה‬ ‫שהוא מדרבנן’‪.‬‬
‫ראה דוד ליסדם? לפי שהודיעוהו אנשי ירושלים‬ ‫ד( אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל‬
‫שבכל יום מתים מישראל מאה איש ולא היו יודעין‬ ‫ברכות ותפלות קדושות והבדלות*‪.‬‬
‫מפני מה‪ ,‬עד שחקר דוד וראה ברוח הקודש שהיה‬ ‫כל ישראל‬ ‫ד‪ (.‬כל הברכותהערוכות בפי‬
‫זה מפני שלא היו משבחין ומברכין כראוי לשי־ת‬ ‫ונוסחיהם עזרא הסופר ובית דינו תקנום‪,‬‬
‫על כל טובותיו שהשפיע עליהם‪ ,‬לפיכך עמד הוא‬ ‫ואין אדם רשאי לשנותם‪ ,‬לא לפחות מהם ולא‬
‫ותיקן לישראל מאה ברכות" והמאה ברכות שיסדו‬ ‫להוסיף עליהם’‪.‬‬
‫דוד נשתכחו מעוני ומרוב עבודת הגלויות עד שבאו‬
‫התנאים והאמוראים ויסדו לנו אלו )שבידנו(‬ ‫פרק ג‬
‫תחתיהף׳‪.‬‬
‫ה< ד ה ע ״ ה בודאי כיוון במאה לסוד הידוע‬ ‫מנין הברכות בכל יום‬
‫למקובלים ע־׳ד אי׳ק בכ׳ר‪ ,‬ומסר‬
‫הסוד לסנהדרין והם תקנו הברכות‪ ,‬אבל הוא לא‬ ‫שם ה' מבורך מעתה ועד עולם‪.‬‬ ‫א( יהי‬
‫תיקן שיברכו אלו הברכות‪ ,‬או מה נוסחן‪ ,‬אלא מסר‬ ‫יתברך שמו בפי קדושיו אשר חשק‬
‫זה לסנהדרין וחכמי דורו שהם יתקנו הברכות כטוב‬ ‫בישראל ושאל ממנו לברכו במאה ברכות בכל יום'‬
‫בעיניהם‪ ,‬והם תקנו אלו הברכות‪ 1‬שאנו מברכים בכל‬ ‫שנאמר^ ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך’‬
‫יום( ושהם על סדר העולם’*‪.‬‬ ‫קרי ביה מאה*‪ ,‬אי גמי לפי שכשתוסיף אל״ף על‬
‫ו( יש מבארים שנראים הדברים כי משה‬ ‫תיבת מה יש מאה אותיות בפסוק‪ ,‬גם בא׳ת ב׳ש‬
‫רבנו ע*ה הוא שתיקן המאה ברכות‪ ,‬אלא‬ ‫מה עולה מאה’‪.‬‬
‫שאחר שיסדם שכחום‪ ,‬וחזר דוד ויסדם כלפי מה‬
‫מרומזים גם בנביאים‬ ‫ב( חיוב המאה ברכות‬
‫שראה שהיו מתים מאה בכל יום‪ ,‬ושוב שכחום וחזרו‬
‫וגם בכתובים‪ ,‬בנביאים דכתיב ומה ה­‬
‫חכמי התלמוד ויסדום*'‪.‬‬
‫שואל ממך‪ ,‬ממך בגימ׳ מאה‪ ,‬ובכתובים דכתיב הנה‬
‫היום‬ ‫ז( חיובהמאה ברכות היינו בין‬
‫כי כך יבורך גבר ירא ה'‪ ,‬כי כן בגימ׳ מאה כלומר‬
‫והלילה ” ומאה שאמרו היינו‬
‫כמנין כי כן דהיינו מאה יבורך גבר*‪.‬‬
‫לפחות*' ואם יכול להוסיף על המאה ברכות הרי זה‬
‫משוכח כמו שאמר דור והוספתי על כל תהלתך‪,‬‬ ‫של המאה ברכות הוא‬ ‫ג( ע צ ם חיובם‬
‫ואמר עוד פי יספר תהלתך כל היום תשועתך כי‬ ‫מדרבנן^ וסמכוה על דרש הפסוקים*‪.‬‬
‫לא ידעתי ספורות^'‪.‬‬ ‫אנשי כנסת הגדולה המה שתקנום‪ ,‬וחכמים קבעום‬
‫מברכים בכל יום יותר ממאה‬ ‫ח( אנו‬ ‫לגוי‪.‬‬
‫ברכות‪ ,‬כיצד‪ ,‬בלילה כשהולך לישון‬
‫מברך המפיל‪ ,‬ובשחר‪ ,‬מברך ענט׳י ואשר יצר‪ ,‬ועוד‬ ‫ג‪ .‬רמכ׳ן מניו המצות עשה ט״ו‪ ,‬ספר החינוך מצוה ת׳ל‪,‬‬
‫ט־ז ברכות בברכת השחר וג׳ ברכות על התורה הרי‬ ‫שאגת אריה סימן כ׳׳ד‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫‪ .4‬עיין במראה הפנים בירושלמי פ׳ז דכרכות ה׳א‪ ,‬ופרי‬
‫כ־ב !לדעת הרמ׳א בסי׳ מ׳׳ז סעי׳ ו בהג׳ה[‪ ,‬וברכת‬
‫חדש סימן מ״ז‪ ,‬ובפרמ׳ג בפתיחה כולל ה' ברכת השחר‪,‬‬
‫ציצית ותפילין הרי עוד שלש ולפי מנהגנו שמברכין‬ ‫ועוד‪.‬‬
‫שתים על התפילין(‪ ,‬וברוך שאמר וישתבח הרי עור‬ ‫‪ .5‬ברכות ל׳ג‪.‬‬
‫שתים‪ ,‬וברכת ק׳ש שחרית וערבית עם ברכת יראו‬ ‫‪ .6‬רמב׳ם פ׳א מה׳ ק׳ש ה׳־ז ופ׳א מה׳ ברכות ה׳ה‪.‬‬

‫‪ .1‬לשון הרוקח ה׳ כרכות סימן ש'כ‪.‬‬

‫‪ .10‬שמו׳ב כ׳ג‪.‬‬
‫‪ .11‬טואו׳ח סימן מ׳ו בשם רב נטרנואי גאון‪ ,‬שבלי הלקט‬
‫הל׳ תפלה אות א'‪ ,‬ולבוש או׳ח שם סעי' א׳‪.‬‬
‫‪ .12‬שבלי הלקט שם‪.‬‬
‫‪ .13‬פרישה בטואו״ח שם‪.‬‬
‫‪ .14‬ספר המנהיג בהתחלת הספר‪ ,‬כד הקמח אות ברכה‪.‬‬
‫‪ .15‬רמב׳׳ם פ׳ז מה׳ תפלה הי׳ד‪,‬‬
‫‪ .16‬או״ח סי׳ מ׳ו סעי׳ ג'‪.‬‬
‫‪ .17‬אבודרהם שער ג׳ בברכות המצות ומשפטיהם‪.‬‬
‫‪ .2‬דברים י׳~י'ב‪.‬‬
‫‪ .3‬מנחות מ״ג‪.‬‬
‫‪ .4‬רש׳י שם‪.‬‬
‫‪ .5‬תוס׳ שם‪ ,‬ושו׳׳ת תשב׳׳ץ ח־ב סימן קס׳א‪.‬‬
‫‪ .6‬אבודרר‪.‬ם שער ג׳‪.‬‬
‫‪ .7‬רמב׳ם בספר המצות שורש א׳‪ .‬ועיין כמנ׳א סימן‬
‫מ״ו סק׳ז ובפרמ׳ג‪.‬‬
‫‪ .8‬טאו׳ח סימן מ־ו‪.‬‬
‫‪ .9‬שבלי הלקט הל' תפלה אות א׳‪.‬‬
 ‫כא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן יא‬ ‫ש ו״ ת‬

‫כסא כבודו‪ ,‬והקב־ה כביכול מתעטר בו‪ ,‬ושמח שמחה‬ ‫עינינו שמונה‪ ,‬הרי ליה‪ ,‬נ״ז ברכות דג' תפלות הרי‬
‫גדולה באותו שבח העולה מאת אדם נגזר מאדמה‬ ‫צ׳ב‪ ,‬בשתי סעודות שסועד אחת ערבית ואחת‬
‫כי מחומר קרוץ‪ ,‬ומתעלה בו‪ ,‬ומכין לו מחיה ומזון‬ ‫שחרית יש סיז ברכות‪ ,‬כי ככל סעודה שסועד יש‬
‫ונותן טרף לביתו‪ .‬פותח את ידו ומשביע לכל חי‬ ‫ח׳ ברכות‪ ,‬על נס״י‪ ,‬המוציא‪ ,‬ד' ברכות שבברהמ׳ז‪,‬‬
‫רצון‪ ,‬אבל פחות מק׳ אין הדבר נגמר כאשר ידוע‬ ‫וכשהוא שותה כוס בברהמ׳ז מברך לפניו‬
‫ליודעי חן®‪.‬‬ ‫ולאחריו‪,‬הרי ק׳ח ברכות®'‪.‬‬
‫ברכות הוא כדי להגן על צ׳ח‬ ‫ג( המאה‬ ‫ט( לפי האמור יוצא שאנו מברכין בכל יום‬
‫קללות הכתובים במשנה תורה‬
‫יותר ממאה ברכות‪ ,‬גם ביום תענית‬
‫וכשתדרוש גם כל חלי וכל מכה הרי ק׳‪ ,‬ולכן נבנה‬
‫הגם שחסר לו סעודה אחת מ'מ ג־כ מקיים ק' ברכות‪,‬‬
‫בית המקדש גבוה ק' אמה כנגד מה ה' אלקיך דורש‬
‫ברם ביום השבת חסר לו י׳ג ברכות מהמאה‪ ,‬על כן‬
‫מעמך כי אם ליראה‪ ,‬וכנגד כל ברכה עשרה זהובים‬
‫ישתדל להשלימם כמיני פירות ומגדים‪ ,‬ואם אין‬
‫שכר כדאמרינן בחולין®‪ ,‬וסימנן כי סמך עשרה זהב‬
‫לו יוצא ע'פ הדחק כמה שיכוין לשמוע ברכות‬
‫משקלם אצל ברוך ה׳ אלקי אברהםי הרי לק׳ ברכות‬
‫התורה והמפטיר ויענה אמן‪ ,‬ולא יכניס את עצמו‬
‫אלף זהובים האלף לך שלמה®‪ ,‬ומזה אנו למדים עד‬
‫בחשש ברכה שאינה צריכה משום מצות ק׳ ברכות‪,‬‬
‫כמה חיבב אותנו הקב׳׳ה כדי שנשתכח אלף זהובים‬
‫אך ביוהכ־פ גם אחר כל החשבונות חסר לו עוד‬
‫ככל יום^‪.‬‬
‫שלש ברכות‪ ,‬וישלים זה בברכת הריח על הבשמים‬
‫ח אסור להתעצל מלהשלים כל הברכות‪,‬‬
‫אלא כל זמן שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור‬
‫וצריך שיזהר שלא יקלו בעיניו‪ ,‬כי‬
‫ולברך‪ ,‬משום ברכה שאינה צריכה‪ .‬וכן יוכל‬
‫מן הדברים שהם קלים בעיני בני אדם יגיע אליו‬
‫להשלימם בברכת אשר יצר אם נזדמן לו‪ .‬גם אפשר‬
‫העונש לפי שעובר עליהם תמיד והרי הוא נענש‬
‫דע״פ הדחק יוצא גם במה שיכוין לשמוע חזרת‬
‫בחטא הקל שהוא חוזר לחמור‪ ,‬והוא שאמר דהע־ה®‬
‫הש׳ץיי‪.‬‬
‫עון עקבי יסובני‪ ,‬עון שדשתי בעקבי יסובני‪ ,‬ועל‬
‫כן צריך אדם לכוין בברכותיו בכל מאמצי כחוי‪.‬‬
‫פרק ד‬
‫לאדם לכוין בברכותיו ולמנות‬ ‫ה( טיב‬
‫מתחילת הלילה א׳ לא׳ למצוא‬ ‫אותם‬
‫סוד המאה ברכות‬
‫חשבון למען דעת כמה ברכות הוא מברך‪ ,‬שלא‬
‫יפחות מק׳ בכל יום‪ ,‬וכל המוסיף מוסיפין לו״'‪.‬‬
‫א( סוד המאה ברכות הוא ענין נשגב‬
‫‪ 0‬כל האומר מאה ברכות בכל יום מובטח‬
‫ונורא עד מאד‪ ,‬כי לא על חנם אז״ל‬
‫שהוא בן עולם הבא"‪.‬‬
‫מה ה׳ אלקיך שואל מעמך א׳ת מה אלא מאה' וכיון‬
‫שהשי־ת אינו שואל מעמנו כי אם הדבר הזה בלבד‬
‫פרק ה‬
‫דבר גדול הוא^‪.‬‬
‫העולמות אינן מתקיימים כי אם מצד‬ ‫כל‬ ‫ב(‬
‫תיקון הברכות בלשון נגלה ונסתר‬
‫הפעולות הטובות הנעשות למטה‪ ,‬כי‬
‫צדיק יסוד עולם‪ ,‬ואם אין צדיק אין עולם מתקיים‪,‬‬
‫א( זה שנתקן נוסח הברכות מחצה נמצא‬
‫ומברכתו יבורכו כל צבא השמים מרום רקיעא עד‬
‫ומחצה נסתר יש לבעלי החכמה סוד נשגב‬
‫תהומא‪ ,‬ואם כן כשהאדם השפל משגיח עליו‬
‫ואין לנו כאן עסק בנסתרות‪ ,‬ואמנם יש טעם נגלה‬
‫ומתבונן בברכותיו לומר אותם כראוי‪ ,‬הבל אותם‬
‫‪ .3‬סדר היום שם‪ ,‬ועיין לעיל פ״ג סעי׳ ה׳‪.‬‬ ‫הברכות עולה ובוקע כל האוירים עד שמגיע לפני‬
‫‪ .4‬ד׳ פ׳ז‪.‬‬
‫‪ .5‬בבראשית כ׳ד‪.‬‬ ‫‪ .18‬משנה ברורה סי׳ מ׳ו ס׳ק י׳ד‪ .‬ועיין כמג־א סק׳ח‬
‫‪ .6‬ספר הרוקח הל׳ בדכות סי׳ ש׳ב‪ .‬ועיין גם בכד הקמח‬ ‫ומחצה׳ש ופרמ׳ג‪ .‬ויעוין מה שהאריכו במגין המאה ברכות‬
‫אות ברכה‪ ,‬ובשלחן של ארבע שעח א־ האסמכתות שהם‬ ‫הרמב׳ם בפ׳ז מהל׳ תפלה הי׳ד‪ ,‬האבודרהם שער ג'‬
‫מביאים‪.‬‬ ‫בברכות המצות ומשפטיהם‪ ,‬הב׳י בטור סי' מ׳ו‪ ,‬שו׳ע‬
‫‪ .7‬כל בו סימן א׳‪.‬‬ ‫הגרש׳ז מלאדי בסעי׳ א'‪ ,‬וערוך השלחן סעי׳ ב'‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫‪ .8‬תהלים מ׳ט — ו׳‪.‬‬ ‫‪ .19‬משנה ברורה שם‪ ,‬ועיין גם במג׳א שם‪.‬‬
‫‪ .9‬כד הקמח אות ברכה‪.‬‬
‫‪ .10‬סדר היום בחיוב מאה ברכות ככל יום‪.‬‬ ‫‪ •1‬עיין לעיל פ׳ג סעי׳ א‪.‬‬
‫‪ .11‬ברכי יוסף או׳ח סימן מ׳ו אות ה' בשם אורחות חיים‪.‬‬ ‫‪ .2‬סדר היום בחיוב מאה ברכות בכל יום‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן יא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫כב‬

‫גדול התועלת‪ ,‬כי שתי יסודות יש שעליהם נבנה‬

‫שער ב‬
‫הכל‪ ,‬הא'‪ ,‬לדעת שהוא ית׳ מחויב המציאות ושאין‬
‫כוונת הברכות‬ ‫ספק בזה כלל‪ ,‬והב'‪ ,‬שאין אמיתתו ית׳ מושגב כי‬
‫אם לעצמו ית׳ לבד‪ ,‬והוא במציאותו נגלה לכל‪,‬‬
‫פרק א‬ ‫ובאמיתת מהותו נסתר ונעלם מהכל‪ ,‬וכדי לקבוע‬
‫שתי הפינות האלה בנפשותינו קבעו נוסח הברכות‬
‫באיזה אופן לברך הברכה‬ ‫בנגלה ובנסתר‪ ,‬ברוך אתה כמדבר עם מה שהוא‬
‫נמצא מפורסם כמי שהוא מדבר עמו פנים אל פנים‪,‬‬
‫א( צריך האדם ליזהר מאד שיברך ביראה‬ ‫וכדי שלא תשבש המחשבה שהוא ית' נמצא‬
‫ובכוונה רצויה‪ ,‬שלא יברך ח״ו שום‬ ‫כמציאות שאר הנמצאים קבעו אשר קדשנו‪ ,‬לקבוע‬
‫ברכה שאינה צריכה‪ ,‬כגון שיכול לפטור בברכה אחת‬ ‫בנפשותינו שאעפ׳י שהוא מפורסם‪ ,‬מהות מציאותו‬
‫וגורם לברך עוד ברכה‪ ,‬כי המברך לבטלה עובר‬ ‫נעלם ונסתר שאי אפשר לדבר בו רק בנסתר‪ ,‬ברוך‬
‫על לא תשא מדרבנן‪ ,‬ומכל שכן שלא יוציא שם‬ ‫הואי ואפשר להביא כזה המשל מן השמש שאפילו‬
‫שמים לבטלה שהמוציא שם שמים לבטלה עובר על‬ ‫לו לאדם להשיגו מצד עיגולו ומצד שישכיל האדם‬
‫מצות עשה של את ה׳ אלקיך תירא‪ ,‬וכתיב אם לא‬ ‫בשכלו כי האור שלו תועלת לקיום העולם‪ ,‬אבל‬
‫תשמור וגו׳ ליראה את השם הנכבד והנורא וגו'‪ ,‬כי‬ ‫מצד עצמו והילת אורו אי אפשר לו להשיגו כי אם‬
‫זה הוא מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כי‬ ‫יסתכל בו יכהה מאור עיניו^ וכן הקב״ה נגלה מצד‬
‫אט בדרך שבח וברכה מה שמחויב‪ ,‬אבל לא לבטלה*‪.‬‬ ‫פעולותיו‪ ,‬ונסתר מצד מהותו ועצמותו*‪.‬‬
‫ב< יירא ויזדעזעו אבריו בשעה שמזכיר השם‪,‬‬
‫ולא שם המיוחד בלבד‪ ,‬אלא כל השמות‬ ‫ב( כ ש ם שהקכ׳ה נגלה ונסתר‪ ,‬נגלה מצד‬
‫שאינן נמחקין המיוחדין לשמו הגדול ברוך הוא^‪.‬‬ ‫‪ .‬מעשיו ונסתר מצד אלקותו‪ ,‬כן גם‬
‫ג( ל א יזרוק ברכה מפיו במהירות כמי שדומה‬ ‫הנשמה נראית ונעלמת‪ ,‬לכן הנפש מברכת בנכה‬
‫עליו כמשא‪ ,‬אלא כמי שחוק קבוע הוא‬ ‫ונסתר כמו שנא׳*■ ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את‬
‫לו*‪.‬‬ ‫שם קדשו‪,‬ברכי נפשי את ה'‪ ,‬ה׳ אלקי גדלת מאד‬
‫‪ n‬לא ידלג שום תיבה כאילו מונה מעות‪ ,‬וכן‬ ‫וגו'‪ ,‬עוטה אור כשלמה וגו׳‪ ,‬מן גערתך ינוסון‪.‬‬
‫לא יבליעם אלא יוציאם כולם בשפתיו*‪.‬‬ ‫והברכה היא בדיבור הפה ומחשבת הלב‪ .‬הלב נעלם‬
‫ה( ל א יתחיל אדם ברוך אתה ה'‪ ,‬עד שיחשוב‬ ‫והקול נשמע‪ ,‬והאדם מורכב גוף ונשמה‪ ,‬וראוי היה‬
‫בלבו על מה יש לומר הברכה‪ ,‬כגון אם‬ ‫לו לידבק בקונו ולעמוד נכחו תמיד מצד נשמתו‪,‬‬
‫התחיל לומר ברוך ויחשוב לומר פוקח עורים לא‬ ‫אלא שאינו יכול מצד גופו לכן ברכותיו נכח ונסתר*‪.‬‬
‫יאמר במקומו זוקף כפופים* כדי שבשעה שד‪,‬וא‬ ‫ג( לזה שאומרים בלשון נגלה ונסתר ישנו‬
‫מזכיר את השי־ת שהוא עיקר הברכה ידע מה‬ ‫גם אסמכתא מקרא שבמזמור תד‪.‬לה‬
‫שיסיים*‪.‬‬ ‫לדוד* דכתיב יודוך ה׳ כל מעשיך וחסידיך יברכוך‬
‫‪ 0‬כתיב ברכי נפשי את ה׳ וכל קרבי את שם‬ ‫והוא מלא ״כה'‪ ,‬לומר‪ ,‬כה יברכוך‪ ,‬כדמפרש אחריו‪:‬‬
‫קדשו‪ ,‬מכאן כשמברך להקב׳ה צריך‬ ‫כבוד מלכותך יאמרו‪ ,‬והדר אומר‪ ,‬להודיע לבני‬
‫לברכו בקול רם‪ ,‬כי בקול רם כל הקרבים מתנועעים‬ ‫האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו‪ ,‬ובקרא אחר‬
‫ונמשכים אחר הקול'‪ .‬וכמו כן אמירת הברכות בקול‬ ‫כתוב ולגדולתו אין חקר^‪.‬‬
‫מעוררת את הכוונה*‪.‬‬

‫‪ .1‬חיי אדם כלל ה׳ סי׳ א‪ ,‬ע׳ש ממעשה נורא על מוציא‬

‫שם שמים לבטלה‪.‬‬
‫‪ .2‬חיי אדם שם‪.‬‬
‫‪ .3‬ברכות מ״ז‪ :‬וברש׳י‪ ,‬וע׳ש בר׳י על הרי׳ף ובברכה‬
‫משולשת בשטמ״ק‪.‬‬ ‫שו״ת הרשב׳א ח׳ה סימן נ״ב‪.‬‬ ‫‪.1‬‬
‫‪ .4‬דרכי משה בטואו״ח סימן ה׳‪.‬‬ ‫כד הקמח אות ברכה‪.‬‬ ‫‪.2‬‬
‫‪ .5‬ספר חסידים סי׳ תתמ׳ב‪.‬‬ ‫שלחז של ארבע‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫‪ .6‬חיי אדם כלל ה' סעי׳ י׳ד‪ ,‬וקיצשו׳ע סי׳ ו׳ סעי׳ א'‬ ‫תהליס ק׳׳ג ק׳ד‪.‬‬ ‫‪.4‬‬
‫בשם הפוסקים‪.‬‬ ‫אבודרהם שערי ג׳‪.‬‬ ‫‪.5‬‬
‫‪ .7‬ספר חסידים סימן תת׳ב‪.‬‬ ‫תהלים קמ״ה‪.‬‬ ‫‪.6‬‬
‫‪ .8‬ראשית חכמה שער הקדושה פרק ט״ו‪.‬‬ ‫כל בו סימן א׳‪■.‬‬ ‫‪.7‬‬
‫כג‬ ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬
‫לחשוב כי אם פי׳ קריאתו דהיינו אדון הכל כי בכל‬
‫הולכין אחר הקריאה ואין צריך להרהר כלל על‬
‫הכתיבה אף שיש בהכתיבה סודות גדולים"‪.‬‬
‫ג( ה א מו ר המה הכוונות הפשטיות‪ ,‬אבל הבאים‬
‫בסוד ה׳ מכוונים כוונות נוראותי‪.‬‬
‫ד( כשאומרים ברוך אתה‪ ,‬לנוכח‪ ,‬יש לכוין‬
‫בו כי הוא ית' נגלה מצד‬
‫פעולותיו‪ ,‬וכשחוזרין ומדברים בנסתר ואומרים אשר‬
‫קדשנו במצותיו וצונו‪ ,‬יש לכוין בו כי הוא יתברך‬
‫נסתר ונעלם מן ההשגה״‪.‬‬
‫ה( כ ש נ כ ת ב אל־ף דל־ת צריך לקרותו בפת־ח‬
‫תחת האל־ף ובקמ׳ץ תחת הנו׳׳ן‪,‬‬
‫וכשנכתב ביו׳ד ה׳א מקצתן קורין בפת־ח ומקצתן‬
‫קורין נוטין לציר׳׳י וכן מנהג האשכנזים^ ויש‬
‫אומרים שגם כשנכתב באל׳ף דל״ת יקרא בענין‬
‫שלא תהא הברת הפת׳ח ניכרת® וישנם שחולקים‬
‫על כל זה וסוברים שקריאת השם בין במקום שנכתב‬
‫הויה ובין במקום אדני לעולם שוה קריאתו בחטף‬
‫פתחי וכן המנהג הפשוט אצלנו לקרות האל׳־ף בחטף‬
‫פתח״י‪.‬‬
‫שם אדני צריך להטעים הנגינה‬ ‫ו( קריאת‬
‫מלרע ולא מלעיל‪ ,‬וכל המשנה אינו‬
‫אלא טועה"‪.‬‬
‫ז( ב רו ך אינו לשון פעול אלא כמו רחום‬
‫וחנון‪ ,‬שהוא עצמו מקור הברכות ואינו‬
‫מקבלם מאחרים^'‪.‬‬
‫ח( ראוי לכל בעל נפש לכוין בכל ברכותיו‬
‫כדין וכשורה בנחת ובדעת שלימה‪,‬‬
‫ומברכותיו של אדם ניכר מה טיבו אם ת׳־ח הוא‬
‫וירא שמים‪ ,‬אם סכל הוא בעבודתו®'‪.‬‬
‫ט( אשרי חלקו של הזהיר לכוין בכל אזכרה‬
‫שיוציא מפיו ומצור‪ .‬גוררת מצוה כי זו‬
‫מחשבה מועלת תועלת עצום שיזכור ולא יסתפק‬
‫אם בירך אם לאו‪ ,‬מאחר אשר שם לבו לכוין באזכרה‬
‫תמיד"'‪.‬‬
‫‪ .4‬ביאור הגר׳א שם‪.‬‬
‫‪ .5‬ערוך השלחן סעי׳ ד׳‪.‬‬
‫‪ .6‬שלחן של ארבע שער א׳‪ .‬ועיין לעיל שער א׳ פרק‬
‫ה׳‪.‬‬
‫‪ .7‬ב׳ח כטור שם סי׳ ה׳ ומג׳א סק־א ומחצה־ש‪.‬‬
‫‪ .8‬מג׳א שם בשם מהר׳ם מלובלין‪.‬‬
‫‪ .9‬שערי תשובה שם סק״א‪ ,‬ומחצה׳ש‪ ,‬וארצות החיים‬
‫שם בהמאיר לארץ אות ח'‪.‬‬
‫‪ .10‬ערוך השלחן טעי׳ ד׳‪.‬‬
‫‪ .11‬שו׳ת נודע ביהודה מהדו״ק חאו׳׳ח סי׳ ב׳‪.‬‬
‫‪ .12‬אבודרדם שער ג׳‪.‬‬
‫‪ .13‬סדר היום לר'מ בן מכיח בכוונת הברכות‪.‬‬
‫‪ .14‬ברכי יוסף או׳ח סי' ה׳‪..‬‬
‫סימן יא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שום דבר בשעה שמברך‬ ‫ז< אסור לעשות‬
‫תשמיש קל‪ ,‬ועל זה נאמר אם‬ ‫ואפילו‬
‫לא יהרהר בדבר אחר‪ ,‬וכ׳ש‬ ‫תלכו עמי קרי’ וכן‬
‫ברכי נפשי את ה־ וכל קרבי‬ ‫בדבר עבירה דכתיב‬
‫את שם קדשו״’‪.‬‬
‫פרק ב‬
‫מה יש לכווין באמירת הברכה‬
‫א( כשהוא נוטל את ידיו ומברך‪ ,‬או‬
‫כשמברך על הפירות או על‬
‫המצוות השגורות בפי כל אדם‪ ,‬יכוין לבו לברך‬
‫לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות‬
‫או הלחם ליהנות מהם‪ ,‬וצוהו את המצות‪ ,‬ולא יעשה‬
‫כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דברים מפיו ובלא‬
‫הגיון הלב‪ ,‬ועל דבר זה חרה אף ה׳ בעמו ושלח‬
‫לנו את עבדו ישעיהו ואמר יען כי נגש העם הזה‬
‫בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני ותהי יראתם‬
‫אותי מצות אנשים מלומדה‪ ,‬לכן הנני יוסף להפליא‬
‫את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת‬
‫נבוניו תסתתר‪ .‬ומעשה באדם אחד שמת כמה שנים‬
‫לפני זמנו‪ ,‬ולאחר שנים עשר חדש הרבה‪ ,‬נתגלה‬
‫בחלום לאחד מקרוביו‪ ,‬שאל לו איך אתה נוהג‬
‫כעולם שאתה שם‪ ,‬אמר לו בכל יום דנין אותי על‬
‫שלא הייתי מדקדק לברך ברכת המוציא וברכת‬
‫הפירות וברכת המזון בכוונת הלב‪ ,‬ואומרים לי‬
‫להנאתך נתכוונת‪ ,‬שאלו והלא אין משפם לרשעים‬
‫אלא י׳ב חדש בלבד וכבר עברו עליך יותר מי׳ב‬
‫חדש ועדיין דנין אותך‪ ,‬אמר ליה אין דנין אותי‬
‫פורעניות חזקים כמו בשנים עשר ראשונים'‪.‬‬
‫ב( יכוון בברכותיו פירוש המילות שמוציא‬
‫מפיו‪,‬ובהזכירו השם יכוין פי' קריאתו‬
‫באל׳ף דל׳ת לשון אדנות‪ ,‬שהוא אדון הכל‪ ,‬ויכוין‬
‫עוד פירוש כתיבתו ביו׳ד ה׳א לשון הויה שהוא‬
‫היה הוה ויהיה‪ ,‬ובהזכירו אלקים יכוין שהוא תקיף‬
‫אמיץ אשר לו היכלת בעליונים ובתחתונים‪ ,‬כי א־ל‬
‫לשון כח וחוזק הוא כמו ואת אילי הארץ לקח^‪,‬‬
‫אבל בשכתוב באל׳ף דל׳ ת אין לכוין אלא שהוא‬
‫אדון הכלי‪ ,‬ויש סוברים שגם כשם הויה אין צריך‬
‫‪ .9‬מג׳א סי׳ קצ׳א סק׳ב‪ ,‬וח־א כלל ה׳ סימן ס׳ו‪,‬‬
‫וקיצשו׳ע טי׳ ו׳ סעי׳ א׳‪.‬‬
‫‪ .10‬ספר חסידים סימן תתי׳ס‪.‬‬
‫‪ .1‬ספר חסידים סימן מ׳׳ו‪.‬‬
‫‪ .2‬סור ושו׳ע או׳ח סימן ה׳‪.‬‬
‫‪ .3‬מג׳א טק׳א‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימז יא‬ ‫שו״ ת‬ ‫כד‬

‫דברים אמורים‪ ,‬שכל הברכות‬ ‫‪ n‬במה‬

‫שער ג‬
‫צריכים שם ומלכות בפתיחתן‪ ,‬אבל‬
‫בחתימתן בהזכרת השם סגיאי'‪ ,‬והטעם בזה הוא‪,‬‬
‫מטבע הברכות‬
‫מפני דכשאומר בחתימה ברוך אתה ה' אדלעיל קאי‪,‬‬
‫על מה שהזכיר בהפתיחה‪ ,‬ולכן א״צ‪ ,‬להזכירתו‬ ‫פרק א‬
‫בחתימה*'‪ ,‬אבל אם דילג השם בחתימה)בברכה שיש‬
‫בה חתימה( הוי כלא חתם כלל*'‪.‬‬ ‫ברכה בשם ומלכות‬
‫‪ 0‬צריך לומר ברוך אתה )לנוכח( דכתיב‬
‫שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל‬ ‫א( כל ברכה צריכה להיות בשם ומלכות‪,‬‬
‫אמוט*' ומדכתיב לנגדי מורה שמדבר להקב״ה‬ ‫היינו‪ :‬ה־ אלקינו מלך העולם וכל ברכה‬
‫לנוכחי' ובה סוד גדול מסתרי התורה*' ואם דילג‬ ‫שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכהי דכתיב‬
‫תיבת אתה אינו מעכב בדיעבד״'‪.‬‬ ‫ארוממך אלקי המל^‪ ,‬וסמיך ליה ואברכה שמך*‪.‬‬
‫ב( אפילו לא דילג אלא תיבת העולם לבד‬
‫פרק ב‬ ‫צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה‬
‫מלכות* דצריך שימליכוהו על כל העולמי‪ ,‬ומכל‬
‫ברכות שאין מזכירין בתחילתן מלכות‬ ‫מקום אם אמר המלך כה״א הידיעה מסתבר דאינו‬
‫חוזר לברל‪.‬‬
‫הסמוכה‬ ‫שברכה‬ ‫הזכרנו'‬ ‫א( כבר‬ ‫ג( יש מי שרוצה לומר דמכיון שאמר ה׳‬
‫לחברתה לא חייבו חכמים לומר בה שם‬ ‫אלקינו אף שלא הזכיר מלכות‪ ,‬מלכות‬
‫ומלכות לפי שהמלכות שפותח בראשונה נמשך לכל‬ ‫שלמה היא כמו שמע ישראלי‪.‬‬
‫הסמוכות לה^‪ .‬כמו כן ישנן ברכות שבתחילת‬ ‫ד( ברכה הסמוכה לחברתה אינה צריכה שם‬
‫תיקונם נתקנו בשם בלבד בלי מלכות‪ ,‬וכאשר‬ ‫ומלכות*‪ ,‬דנמשכת לברכה הקודמת‬
‫יבואר‪.‬‬ ‫לה שיש בתחילה שם ומלכותי‪,‬ומכל מקום הרשות‬
‫ב( ב ר כו ת שמונה עשרה מתחילין בשם בלבד‬ ‫ביד אדם להזכיר ולא מנעו חכמים מכך‪ ,‬ולפיכך‬
‫בלי מלכות‪ ,‬והטעם‪ ,‬מפני דזה‬ ‫תמצא בברכת אהבת עולם שמזכיר בה מלכות‪ ,‬וכן‬
‫שאומרים אלקי אברהם הוי כמו מלכות‪ ,‬דאברהם‬ ‫בברכת אמת ויציב‪ ,‬וכן במקצת כרכות של תפלה‪,‬‬
‫אבינו המליך את הקב״ה על כל העולם‪ ,‬שהודיע‬ ‫ובברכת הודאה״'‪.‬‬
‫מלכותו’‪ ,‬ולא תיקנו מלכות כדי שלא להפסיק‬ ‫ה( ז ה שאם דילג השם חוזר לברך היינו‬
‫באלקות דאבות שעל ידיהם נודע טבעו בעולם‪ ,‬שכך‬ ‫כשלא אמר אזכרה כלל‪ ,‬אבל אם אמר‬
‫אמר אברהם לאליעזר ה' אלקי השמים אשר לקחני‬ ‫אזכרה אחת כגון אדני או אלקינו יצא דלא גרע זה‬
‫מבית אבי וגו׳‪ ,‬כשלקחני מבית אבי היה אלקי‬ ‫מתיבת ברוך ״רחמנא״ דפסקינן דיצא"‪ .‬ומשום כך‬
‫השמים ולא אלקי הארץ שלא נודע טבעו בעולם‪,‬‬ ‫הוא הדין גם אם הזכיר איזה שם משבעה שמות‬
‫ואשביעך בה׳ אלקי השמים ואלקי הארץ‪ ,‬שהרגלתיו‬ ‫שאינן נמחקין דיצא בדיעבד דלא גרע זה מתיבת‬
‫בפי כל העולם*‪.‬‬ ‫״רחמנא״י’‪.‬‬
‫ג( א ף על פי שאין בברכת י״ח מלכות‬
‫‪ .1‬ברכות י״ב‪ ,‬מ' רמב׳ם פ״א מהל' ברכות ה׳ה‪ ,‬סור‬
‫בתחילתה מטעמים שנתבארו בכל זאת‬
‫ושו׳ע או״ח סימן רי׳ד‪ ,‬ועיין שלטי הגבורים פ״ו דברכות‪,‬‬
‫‪ .2‬ירושלמי ברכות פ״ט ה״א‪.‬‬
‫‪ .13‬שבלי הלקט הל׳ ברכות אות מ׳ה‪.‬‬ ‫‪ .3‬פי' חרדים בירושלמי שם‪.‬‬
‫ערוה״ש סימן רי״ד סעי׳ א'‪.‬‬ ‫‪.14‬‬ ‫‪ .4‬סור ושו׳ע או״ח סי' רי״ד‪.‬‬
‫משנ״ב סק״ד‪ ,‬וע׳ש בשער הציון סק׳ד‪.‬‬ ‫‪.15‬‬ ‫‪ .3‬לבוש סעי׳ א'‪,‬‬
‫ירושלמי ברכות פ׳ט ה״א‪ ,‬מדרש תחלים מזמיר ט׳ז‪.‬‬ ‫‪.16‬‬ ‫‪ .6‬ביאור הלכה‪ ,‬ומקורו מהירושלמי הנ״ל שמביא ראיה‬
‫פירוש מהר״י הכהן על המדרש‪.‬‬ ‫‪.17‬‬ ‫מארוממך אלקי המלך ע׳ש‪.‬‬
‫‪ .18‬הל׳ כרכות להריטב״א פ״ו סעי׳ י׳‪.‬‬ ‫‪ .7‬שו־ת הלכות קטנות ח׳א סי' רם־ח‪.‬‬
‫‪ .19‬משנ״ב סימן רי׳ד סק׳ג‪.‬‬ ‫‪ .8‬רמב״ם פ״א מהל' ברכות ה׳ה‪.‬‬
‫‪ .9‬משנ״ב סי׳ רי״ד סק״א‪.‬‬
‫‪ .1‬לעיל פ״א סעי׳ ד׳‪.‬‬ ‫‪ .10‬ה' כרכות להריטב״א הנדפס בסוף ספר חיים וחסד‬
‫‪ .2‬עיין גם בהל׳ ברכות להריטב׳א פ״ו סעי' י״א‪.‬‬ ‫פ״ו סעי' י״ג‪.‬‬
‫‪ .3‬תוס׳ ברכות מ';‬ ‫‪ . 11‬משנ״ב סי׳ רי׳ד סק״ד ושער הציון סק׳ב‪.‬‬
‫‪ .4‬ספר המנהיג אות נ״א‪.‬‬ ‫‪ .12‬שער הציון שם‪.‬‬
 ‫כה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫בברוך‪ ,‬ומכל מקום טוב יותר לברכה מיד עם שאר‬
‫הברכות בביתו'*‪.‬‬
‫פרק ג‬
‫מטבע קצר ומטבע ארוך‬
‫ואינו‬ ‫בברוך‬ ‫כהן‬
‫א( מ ט ב ע קצר פותח‬
‫חותם בברוך'‪,‬‬
‫ב( ישנן ברכות שתקנו לקצר בהן וישנן‬
‫ברכות שתיקנו להאריך בהן' מקום‬
‫שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר‪ ,‬לקצר אינו רשאי‬
‫להאריך*‪ ,‬ור־ל‪ ,‬דבמקום שהתקינו לחתום בברוך‬
‫אינו רשאי שלא לחתום‪ ,‬ומקום שהתקינו שלא‬
‫לחתום אינו רשאי לחתום‪ ,‬וכמו כן מקום שהתקינו‬
‫שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח‪ ,‬ומקום‬
‫שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח‪ .‬כללו של‬
‫דבר‪ ,‬כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות‬
‫הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע*‪.‬‬
‫ג( ב ד ר ך כלל‪ ,‬כל הברכות כולן פותח בהן‬
‫בברוך וחותם בהן בברוך‪ ,‬חוץ מברכת‬
‫מצות‪ ,‬וברכת הפירות‪ ,‬וברכה הסמוכה לחברתה‪,‬‬
‫וברכה אחרונה שנק׳ש‪ ,‬שיש מהן פותח בברוך ואין‬
‫חותם בברוך‪ ,‬ויש מהן שחותם בברוך ואין פותח‬
‫בברוך’‪ ,‬ורק מעט מברכת המצות פותח וחותם‬
‫‪ .17‬לבוש או־ח סימן ו׳ סעי׳ ג׳‪ .‬על דברי לבוש אלה‬
‫דברכת הודאה לא תיקנו בה להתחיל בברוך‪ ,‬מציין‬
‫בסוגריים כלבוש שם לעיין כדברי הלבוש סי׳ רי״ד‪ ,‬והיינו‬
‫דר׳ל דשם הוא כותב כדברי הב׳י המובאים כאן בסעי׳‬
‫ה׳ דכל ברכות הודאה שמודה להקב׳ה על הנאה והטובות‬
‫שגמלהו ית׳ שייר בהם להיות הזכרת שם ומלבות שמודה‬
‫לו‪ ,‬ונראה כסותר את עצמו‪.‬‬
‫אבל נראה דאין זה סתירה‪ ,‬דשם הוא כותב כן לא לענין‬
‫התחלת הברכה בברוך‪ ,‬כי אם לענין הזכרת שם ומלכות‪,‬‬
‫ובזה הוא כותב שם דברכות הודאה צריך שם ומלכות‪,‬‬
‫וברכת אלקי נשמה שהיא של הודאה הדי כותב שם הלבוש‬
‫כדברי הב׳י הנ׳ל בסעי׳ זי‪ ,‬דכיון שמזכיר בה שהקב״ה‬
‫בורא הנשמות וכו' אין לד הזכרת מלכות גדולה מזו‬
‫שעושה בעולמו כרצונו כמלך במדינתו‪.‬‬
‫ואילו השאלה שמדבר הלבוש כאן בסי׳ ו׳ הרי הוא לא‬
‫לענין הזכרת שם ומלכות‪ ,‬כי אם לענין התחלה בברוך‪,‬‬
‫לכן כותב בזה הלבוש שפיר כלל הפוך‪ ,‬דבברכת הודאה‬
‫לא תיקנו להתחיל בברוך דומיא דכרכת הגשמים כסי׳‬
‫רכ׳א יעויז בדבריו‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫ירושלמי ברכות פרק א' הלכר‪ .‬ה׳‪.‬‬
‫עיין תוספתא פ׳ק דברכות ה׳ח‪ ,‬וירושלמי שם‪.‬‬
‫משנה כרכות ד׳ י׳א‪ ,‬ותוספתא וירושלמי שם‪.‬‬
‫רמב׳ם ס׳א מהל׳ ק׳ש ה־ז‪.‬‬
‫ברכות מ׳ו‪ .‬פסחים ק׳ד‪:‬‬
‫סימן יא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫יש בה מלכות בסוף סמור לחתימה שאומר מלך עוזר‬
‫ומושיע ומגן* וישנם שמוסיפים ואומרים שיש בה‬
‫מלכות גם בתחילתה משום דזה שאומרים הא— ל‬
‫הגדול נחשב כמו מלכות*‪.‬‬
‫ד( יתר ברכות י׳ח אין בהן מלכות לפי‬
‫שאינן באין בפתיחה‪ ,‬ובחתימה אין שייך‬
‫מלכותי‪ ,‬וכולהו בתרא דראשונה גרירי דהויין כרכה‬
‫הסמוכה לחברתה*‪.‬‬
‫ה( ישנם שמגדירים בזה ואומרים‪ ,‬כי כל‬
‫הברכות שהן הודאות להקב׳ה יש בהן‬
‫הזכרת השם ומלכות‪ ,‬אבל תפלת י׳ח שאינה הודאה‬
‫על שם הנאה ומצוה אלא על תביעת צרכיו של‬
‫אדם‪ ,‬ולעולם יסדיר אדם שבחו של הקב׳ה ואח־כ‬
‫יתפלל‪ ,‬הלכך לא תקנו כה מלכותי‪.‬‬
‫‪ 0‬ברכת מעין שבע שמתפללין בליל שבת‬
‫אין בה מלכות‪ ,‬והטעם‪ ,‬הואיל ויש כה‬
‫*הא— ל הקדוש שאין כמוהו' דהיינו כמו מלכות‬
‫כמו שמע ישראל ה׳ אלקינו ה' אחד דהוי במקום‬
‫מלכות״‪ .‬כלומר שהוא יחיד בעולמו ואין זולתו"‪,‬‬
‫וגם יש בה 'אלקי אברהם' דהוי כמו מלכות״ לפי‬
‫שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא‬
‫אאע־ה והודיע טבעו בעולם‪ ,‬והיינו דכתיב ה׳ אלקי‬
‫השמים אשר לקחני מבית אבי ”‪ ,‬וכמו כן אית בה‬
‫גמי הא— ל הגדול*'‪.‬‬
‫ז( ב ר כ ת אלקי נשמה‪ ,‬לדעת האומרים‬
‫שאיננה סמוכה לברכת אשר יצר זה‬
‫שאין בה מלכות הוא מפני שכיון שמזכיר בה‬
‫שהקב׳ה בורא הנשמות ונופחם בגופות ואחר כך‬
‫נוטלם מהם ואח׳כ מחזירם להם‪ ,‬אין לר הזכרת‬
‫מלכות גדולה מזו*' שעושה בעולמו כמלר‬
‫במדינתו*'‪,‬‬
‫ח( ב ר כ ה זו של אלקי נשמה גט איננה‬
‫מתחלת בברור‪ ,‬והטעם‪ ,‬מפני שהיא‬
‫ברכת הודאה וברכת הודאה לא תקנו להזכיר בה‬
‫‪ .5‬המנהיג שם‪ ,‬הלכות ברכות להריסב׳א פ״ו סעי׳ י׳א‪,‬‬
‫שלמיה הגבורים בשם ראי־ז‪.‬‬
‫‪ .6‬רא׳ש ם*ו דברכות סי׳ כ׳ג‪.‬‬
‫‪ .7‬תום׳ ברכות שם‪.‬‬
‫‪ .8‬ט׳ז או׳ח סי׳ רי׳ד סק׳א‪.‬‬
‫‪ .9‬ב׳י בטואו׳ח סי׳ רי׳ד בשם הרוקח‪ ,‬ועיין בב׳ח שם‪.‬‬
‫‪ .10‬תום׳ ברכות מ'‪:‬‬
‫‪ .11‬תום׳ ר׳י חסיד שם‪.‬‬
‫‪.1‬‬ ‫‪ .12‬תום׳ ברכות שם‪.‬‬
‫‪.2‬‬ ‫מ‪ .‬רא׳ש פ׳ו דברכות סיף כ׳ג‪ ,‬ועיין לעיל סעי׳ ב׳‪.‬‬
‫‪.3‬‬ ‫‪ .14‬מעדני יו׳ט ברא׳ש שם אות א׳‪.‬‬
‫‪.4‬‬ ‫‪ .15‬ב׳י בטואו׳ח סי׳ קי׳ג אות א׳‪.‬‬
‫‪.5‬‬ ‫‪ .16‬לכוש סי׳ רי׳ד סעי׳ א׳‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימז יב‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫כו‬

‫הוא להחמיר אדם של עצמו בדבר מצוה‪ ,‬וכ'כ‬ ‫בברוך‪ ,‬כגון ברכת ספר תורד‪ .‬אבל שאר כרכת‬
‫הריב״ש בתשובה שזה שכתב רבינו בשם ר־ת קולא‬ ‫המצות כולן פותח בהן ברוך ואינו חותם‪ ,‬והברכות‬
‫יתירה היא עכ׳ל ב״י‪.‬‬ ‫שהן דרך שבח והודייה יש מהן פותח בברוך ואינו‬
‫משום כך שהב־י סובר שאין כל הפוסקים‬ ‫חותם בברוך‪ ,‬ויש מהן חותם בברוך ואינו פוחח‬
‫מודים לר׳ת בזה והוכיח בראיות נגדו‬ ‫בברוך‪ ,‬חוץ מרואה קברי ישראל שפותח וחותם‬
‫השמיט בשלחנו הטהור את שיטת ר׳ת זאת מהלכה‪.‬‬ ‫בברול‪.‬‬
‫אבל הרמ״א מביאו וכותב וז׳׳ל‪ :‬יש אומרים‬
‫שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות‬ ‫סימן י״ב‬
‫פני חבירו חשוב הכל דבר מצוד‪ .‬ואינו חשוב דבר‬
‫הרשות רק כשהולך לטייל‪ .‬ועל כן נהגו בקצת‬ ‫מה נקרא הפלגה בספינד‪ .‬לדבר מצרה‬
‫מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת‬
‫שיירה תוך שלשה ימים כי חושבים הכל לדבר מצוה‬ ‫בספרי שו׳ת ציץ אליעזר ח׳א סימן כ׳א‬
‫ואין למחות בידן הואיל ויש להם על מי שיסמוכו‪,‬‬ ‫יחדתי הדיבור אודות הפלגה בספינה‬
‫ע'כ‪.‬‬ ‫לדבר הרשות ג׳ ימים קודם השבת‪ ,‬ונתעוררתי על‬
‫ומדקדוק לשון הרמ׳א שכותב שאין למחות‬ ‫שלא כתבתי בירור הלכה בהפלגה לדבר מצוה‬
‫ביד מקומות הנוהגין‪ ,‬מדקדק‬ ‫שמותר אפילו בערב שבת‪ ,‬דמהו נקרא הפלגה לדבר‬
‫האליהו רבא ]מביאו גם המ׳׳ב בם־ק ל־ח שמשמע‬ ‫מצוה‪.‬‬
‫שאבל במקום שאין מנהג אין להקל‪ .‬כי רבים חולקים‬ ‫אמנם בספרי שביתת הים כתבתי על זה‬
‫דלענין זה לא מיקרי הליכות לסחורה מצוה וכמ׳ש‬ ‫בהרחבה‪ ,‬אבל הספר אזל ולא נמצא אהד‬
‫ראב׳ן ם' ס'‪ ,‬ע׳ש‪.‬‬ ‫בעיר וכר‪ .‬ולמען לא יחסר המזג בצ׳א אכתוב מזה‬
‫כמו כן כותב העולת שבת בסק׳ג דנראה דלא‬ ‫בזה‪.‬‬
‫התיר הרב לדבר מצוה אלא לענין דאין‬ ‫א( הטור באו׳ח סוף מימן רמ״ח כותב וז״ל‪:‬‬
‫לחוש משום עונג שבת אבל במקום שיצטרך‬ ‫ולענין דבר מצוה פי' רבנו תם שכל‬
‫הישראל לעשות מלאכה או לצאת חוץ לתחום ודאי‬ ‫מקום שאדם הולך כגון לסחורה או לראות פני חבית‬
‫דאין להתיר וזה פשוט וכן כתב בספר כנסת הגדולה‬ ‫חשיב הכל דבר מצוה‪ ,‬ואין חשובה דבר הרשות אלא‬
‫מהדורא בתרא ע־־כ‪.‬‬ ‫כשהולך לטייל עכ״ל‪.‬‬
‫הבית יוסף משיג על זה וכותב וז׳ל‪ :‬ומ״מ‬
‫ולא אבין לענ״ד דברי העולת שבת‪ ,‬הרי‬
‫נראה לי שאין כל הפוסקים מודים לר״ת‬
‫בגמ׳ אמרו בפירוש דלדבר מצוה מותר‪,‬‬
‫בזה‪ ,‬דא־כ למה להו לאהדורי אטעמי דהיתרא במה‬
‫והיינו אף שיצטרך הישראל לעשות מלאכה או‬
‫שנהגו עכשיו להפליג בים בע״ש‪ ,‬תיפוק ליה משום‬
‫לצאת חוץ לתחום‪ ,‬וע־ז פר׳ת שהרמ׳א מביאו שהכל‬
‫דכל ההולכים בספינות אינם מפליגים אלא לסחורה‬
‫נחשב לענין זה דבר מצוה חוץ מלטייל‪ ,‬וא־כ מינה‬
‫או לראות פני חבריהם ולא לטייל‪ ,‬וכן משמע מדברי‬
‫שכמו שלדבר מצוד‪ .‬מותר אף שיצטרך הישראל‬
‫הרי־ף והרא־ש שכתבו והיינו טעמא דלדבר מצוה‬
‫לעשות מלאכה או לצאת חוץ לתחום ה״ה שנכלל‬
‫שרי משום דפטירי ממצות עונג דאמר מר העוסק‬
‫בכלל ההיתר הזה כל מה שנקרא לענין זה דבר‬
‫במצוה פטור מן המצוה‪ ,‬ואי הולכין בסחורה חשיבי‬
‫מצוה‪ ,‬ואם כוונת העולת שבת לפרש גם דברי הגמ'‬
‫עוסקין במצוה א־כ פטרת את כל העולם ממצות‪,‬‬
‫כן שזה שהתירו לדבר מצוה הוא רק לענין דאין‬
‫אלא ודאי לית להו הא דר־ת‪ ,‬והכי משמע קצת‬
‫לחוש משום עונג שבת‪ ,‬וכפירוש הרי׳ף והרמב׳ם‪,‬‬
‫א'כ לא הו״ל לעולת שבת לתלות את דבריו בדברי‬ ‫מעובדא דבני בישן דאיתא בריש פ׳ מקום שנהגו‬
‫הרמ׳׳א הללו בשם ר־ת שהמה רק פועל יוצא מעצם‬ ‫דנהוג דלא אזלי מצור לצידון‪ ,‬במעלי שבתא אתו‬
‫לקמיה דרבי יוחנן אמרו ליה אבהתין הוה אפשר‬
‫ההיתר של לדבר מצוה‪.‬‬
‫להו‪ ,‬אגן לא אפשר לן‪ ,‬אמר להו כבר קיבלו עליהם‬
‫ועיינתי בדברי הכנסת הגדולה מהדודא‬ ‫אבותיכם‪ ,‬ומשמע ודאי דד‪.‬ני לא היו הולכים לטייל‬
‫בתרא בסי׳ רמ׳׳ח אות ט'‪ ,‬וראיתי שהוא‬ ‫דא'כ מאי הוי אפשר לד‪,‬ו ולא אפשר לן דקאמרי‪,‬‬
‫מבאר את זה באמת בדברי הגמ׳ גופא לדעת הרדב׳ז‬ ‫ואם איתא דכל שאינו הולך לטייל חשיב לדבר מצוה‬
‫שאין טעם הברייתא מפני שנראה כמחלל את השבת‪,‬‬ ‫למה הראשונים החמירו על עצמם וכי מדת חסידות‬
‫אלא מטעם ביטול עונג שבת ולזה מחלקת הברייתא‬
‫בין הולך לדבר מצוה לאינו הולך‪ ,‬אבל במקום‬ ‫‪ .6‬רמב׳ם פי־א מהל' ברכות ה־א‪.‬‬
‫כז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן יב‬ ‫שו ׳ ת‬

‫בזה גם קושית הט״ז )בסי׳ רמ״ח‬ ‫ויתורץ‬ ‫שצריך לחלל את השבת אפי' מיום א׳ ואפי' לדבר‬
‫סק־ה( שמקשה דמ״ש מההיא דסי'‬ ‫מצוה אסור עיי׳׳ש‪.‬‬
‫תמ׳ד לענין חמץ בביתו דלא חשיב דבר מצוה אלא‬ ‫וביותר תגדל התימא על העולת שבת‪ ,‬הרי‬
‫בהולך למול בנו וכו' ע־ש‪ .‬והיינו משום דכאן שאני‬ ‫הרמ״א פוסק בפירוש בסעי׳ א׳ ב כדעת‬
‫דאינו אפילו משום שבות אלא משום גזירת הרואין‪.‬‬ ‫הרז־ה והריב׳ש דקודס ג' ימים שרי אפי' במקום‬
‫ו מ ה ששואל הב־י דלמה להו להפוסקים‬ ‫שיצטרך הישראל לעשות אח'כ מלאכה בשבת‪.‬‬
‫לאהדורי אטעמי דהתירא במה שנהגו עכשיו‬ ‫והעולת שבת בעצמו מסביר בסק־א שסעם הרמ׳א‬
‫להפליג בים בע׳ש תיפוק ליה משום דכל ההולכים‬ ‫הוא משום דאזיל בשיטת הרז״ה ז־ל ומיירי אפי׳‬
‫בספינות אינם מפליגים אלא לסחורה או לראות פני‬ ‫שהמלחים והחובלים הכל ישראלים עי׳ש‪ ,‬וא־כ הרי‬
‫חבריהם ולא לטייל‪ .‬הנה ראיתי בשו״ת מהר׳י הלוי‬ ‫הרמ״א פירש הברייתא דלדבר מצוה מותר לא רק‬
‫)סי' ל־ב( שכותב באמת לתרץ כזאת קושיא זו‬ ‫ביטול ענג שבת אלא אף אם יצטרך אח'כ לחלל‬
‫ששואלים על פי' הרי׳׳ף הרמב׳ם והרא־ש דא־כ איך‬ ‫השבת משום פקוח נפש‪ ,‬ושוב ממילא כשהביא‬
‫נוהגים עתה להפליג בספינה פחות משלשה ימים‬ ‫הרמ׳א כאן בסעי' ד־ דברי ר׳ת שהכל נחשב דבר‬
‫קודם השבת‪ .‬וכותב דנוכל לומר שאולי הרי־ף סובר‬ ‫מצוה‪ ,‬מוכן הכוונה בפשוטה‪ ,‬שכל מה שהתירו לדבר‬
‫כסברת רבינו תם שכל מקום שאדם הולך לסחורה‬ ‫מצוה התירו גם כהליכה לסחורה או לראות פני‬
‫או לצרכיו מיקרו דבר מצוה ואין לך דבר הרשות‬ ‫חבירו חוץ מלטיול‪ .‬וזה דוחק לפרש שכוונת הגמ׳‬
‫אלא ההולך לטייל עיי־ש‪.‬‬ ‫היא להתיר בלדבר מצוה גם ביטול עונג שכת וגם‬
‫ג ם מה שמקשר‪ ,‬הב־י מעובדא דבני בישן‪ ,‬יש‬ ‫חילול משום פיקו׳־נ‪ ,‬אבל הרמ״א כשהתיר בשם ר־׳ת‬
‫לתרץ לפענ׳ד בנקל‪! ,‬והב־י בעצמו הרגיש‬ ‫כל הנ״ל שנחשבים בדבר מצוה הוא רק על ביטול‬
‫כ‪5‬ראה בחולשת הקושיא במ־ש בלשון‪ :‬והכי משמע‬ ‫עונג שבת‪ ,‬דאין זה כלל במשמעות הדברים‪ ,‬לכן‬
‫־קצת־[‪ ,‬משום דוכי יעלה על הדעת לומר דהליכה‬ ‫דברי העולת שבת צ׳ע לענ״ד‪.‬‬
‫לסחורה חשיבא באמת כשאר מצות ממצות התורה‬ ‫ע כ ״ פ מכל הלין אנו רואים הפקפוק הגדול‬
‫עד שנאמר דאסור למי שד‪.‬וא להחמיר על עצמו‬ ‫שמפקפקים בדברי ר־ת בזה והגבלת‬
‫כזה כדי שלא לדחות בכך מצות עונג שבת‪ ,‬הר־ת‬ ‫ההיתר‪.‬‬
‫סובר רק דנחשב זה כדבר מצוה לענין מי שכן‬
‫יתר על כן ראיתי בשו־ע הגרש־ז בסעי׳ י־ג‬
‫מסכימה דעתו ללכת‪ .‬אבל לא עד כדי כך שיהא‬
‫שפוסק שאם הולך בתוך ג' ימים לסחורה‬
‫מוכרח ללכת‪ .‬ובפרט לפי הנ־ל שדווקא בכאן‬
‫או לראות פני חבית יש למחות בידו הואיל ורבו‬
‫בנידונו נתן ר־ת להליכה לסחורה דין דבר מצוה‬
‫האומרים שאין זה חשוב דבר מצוה כלל‪ ,‬וכן בסעי׳‬
‫מפני קולת האיסור שבזה‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫י־ד חוזר ומדגיש שהרי זה כיוצא לדבר הרשות ממש‪,‬‬
‫ג( שנית‪ ,‬אנו מוצאים בדברי הראשונים שהיה‬
‫ע־ש ובקו־א סק׳ח‪.‬‬
‫מקובל אצלם דברי ר־ת‪ ,‬וכדיבואר‪.‬‬
‫הרוקח )בה׳ שבת סי' קצ׳ז( כותב בפשוטו‬ ‫ב( אולם כשמעיינים בדברי הראשונים‪ ,‬רואים‬
‫־וההולך לסחורה הוי כדבר מצוה‬ ‫בעליל שאבן כן קיבלו כהנחה מוסמכת‬
‫כדאיתא במועד קטן בריש אלו מגלחין'‪ ,‬וכן בספר‬ ‫שיטת ר׳ת זו‪.‬‬
‫צדה לדרך )מאמר ד' כלל א' פ״ט( כותב ״חכמי‬
‫ראשית אפילו הריב״ש )שהב׳י מסתמך עליו(‬
‫צרפת אמרו שכל מקום שאדם הולך כגון לסחורה‬
‫שכותב שזו קולא יתירא‪ ,‬הוא בעצמו‬
‫או לראות פני הכירו הכל הוא דבר מצור‪ ,‬ואינו נקרא‬
‫כותב להלן באותה תשובה)בסי' ק׳א( להסביר שיטת‬
‫דבר הרשות אלא כשיעלה לים לטייל״‪.‬‬ ‫ר־ת‪ .‬שלכן הקל בזה מפני שכל איסור ההפלגה אינו‬
‫ג ם בתשב־ץ ח׳א )סימן כ״א( מביא דברי ר־ת‬ ‫אפילו שבות אלא משום גזירת הרואין'ומפני קולת‬
‫וסייעתא לו מדברי הגמ׳ במו־ק ד' י׳ד ע׳א‬ ‫האיסור שבזה הפליג ר־ת ז׳ל להקל ולהתיר אפי־‬
‫(שלזה נתכוון גם הרוקח( שמוכח דהולך למזונות‬ ‫הולך לסחורה־‪.‬‬
‫למדינת הים ובא בתוך המועד שמותר לגלח דהוי‬
‫כהולך לדבר מצוה‪ .‬וכן מביא החוט המשולש שעם‬ ‫ר׳ת‬ ‫בקולת‬ ‫הריב׳ש‬ ‫של‬ ‫הסברו זה‬ ‫לפי‬
‫התשב־ץ )ח־ד בטור השלישי סי' י־א(‪ ,‬ומוסיף‬ ‫יורדת בזה הוכחת הב־י הנ׳ל מהרי׳ף שאינו‬
‫מילתא בטעמא‪ :‬שבודאי אין לך בזמן הזר‪ ,‬מי שר‪,‬ולך‬ ‫סובר כר־ת דא־כ פטרת את כל העולם ממצות‪,‬‬
‫לטייל כי עלו על צוארנו העולים והמסים‬ ‫משום דרק כאן בהפלגה סובר כן ר־ת מפני קולת‬
‫והארנוניות ובפרט שכל הדרכים בחזקת סכנה כי‬ ‫האיסור שבזה‪ ,‬אבל משא־כ בעלמא‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן יב‬
‫דון מינה במש׳־כ לגבי עדות האשכנזים‬
‫שיוצאים תמיד ביד רמ׳א‪ ,‬ואשר פוסק בכאן‬
‫שאין למחות ביד הנוהגים להחשיב הכל לדבר מצוה‬
‫וכי אינו חשוב דבר הרשות רק כשד‪.‬ולך לטייל באשר‬
‫שיש להם על מי שיסמוכו‪.‬‬
‫ה( ובהא דאיתא בברייתא בשבת )ד׳ י׳ ט‬
‫א׳(‪ :‬״ופוסק עמו על מנת לשבות‬
‫ואינו שובת דברי רבי‪ ,‬רשב״ג אומר אינו צריך״‪.‬‬
‫ראיתי בח׳א כלל ד׳ בנשמת אדם‪ ,‬שכותב‬
‫לבאר דהא דפוסק ע־מ לשבות אין ר״ל‬
‫שלא ילר עם הספינה בשבת‪ ,‬דכיצד יעמוד באמצע‬
‫הים‪ ,‬ואין זה ביד הספן‪ ,‬ועוד לטעם הרי׳ף משום‬
‫ענג שבת מאי מהני מה שיעמוד באמצע הים או‬
‫שהספינה תלך‪ ,‬ודוחק לומר דפוסק ע״מ לכנוס‬
‫לעיר‪ ,‬אלא נ׳ ל דר־ל דפוסק עמו לשבות ממלאכה‬
‫ר׳ל שלא יצטרך הישראל לעשת מלאכה בשבת‪,‬‬
‫ואינו שובת ר׳ל כשיצטרך יעשה ג״כ מלאכה דאז‬
‫הוי פ׳נ ע׳ש‪,‬‬
‫ולענ״ד לא אבין פירושו זה של הנ״א‪ ,‬דאם‬
‫כדבריו א'כ פסיקא זאת של ע״מ‬
‫לשבות לשם מד‪ ,‬היא באה‪ ,‬אם היא באה כדי להתנות‬
‫עם הגוי שלא יאמר לו לעשות מלאכה שלא לשם‬
‫פקו־נ תקשי דוכי על זה צריכים לאשמיענו שאסור‬
‫ללכת או להפליג עם גוי שיכריחו אח־כ לחלל שבת‬
‫בלי פקו״ג‪ ,‬ועוד דא״כ מה היא פלוגתתו של רשב׳ג‬
‫ע׳ז שאומר ״אינו צריך' וכי יתיר רשב״ג להביא‬
‫א׳ע לידי כך היכא שיש לחוש שיצטרך אח״כ‬
‫לעשות מלאכה בשבת לפי דרישת הגוי אפילו כשלא‬
‫תהיה פקו״נ‪ ,‬ושלישית‪ ,‬יוצא לפי פירושו זה של‬
‫אמנם הראב׳ן סי' ס־ חולק מפורש על שיטת‬
‫הנ״א דרישא לאו סיפא‪ ,‬דה׳לשבות' הוא כשלא‬
‫ר׳ת‪ ,‬אבל כפי שראינו עכ׳־פ רוב הפוסקים‬
‫יהיה פקו־נ‪ ,‬וה״אינו שובת״ הוא כשיהיה פקו׳נ‪,‬‬
‫ויוצא שהעיקר חסר מן הספר‪.‬‬
‫ולעצם הקושי שמתקשה בזה הנ׳א ״דכיצד‬
‫יעמוד באמצע הים״ אם נפרש בפשוטו‬
‫דר״ל שמתנה עמו לשבות מההפלגה כשיגיע השבת‪,‬‬
‫לא אבין מהו הקושי‪ ,‬הרי אפשר לפרש דהכוונה‬
‫היא שיחתור להגיע לידי חוף מבטחים ולשבות‪ ,‬וזה‬
‫יבוא ממילא בטוב גם אליבא דהרי״ף‪ .‬הא הרי לדעת‬
‫הרבה מהגדולים זהו כל עיקר היתר ההפלגה בספינה‬
‫אפילו קודם ג׳ ימים מפני שאין ודאות שיצטרכו‬
‫לחלל שבת‪ ,‬וגם ישנה מציאות שיגיע לעיר או לחוף‬
‫מבטחים‪ ,‬יעוין בשו׳ת רדב׳ז ח׳ד סימן ע־ז‪ ,‬ושו״ת‬
‫מהריב־ל ח״ב סי׳ נ״ג‪ ,‬ומג״א בם־ק י״ד‪ ,‬יעו־ש‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫ולמה איפוא לא נוכל לפרש כן גם כשמנהיג הספיגה‬
‫הוא גוי‪ ,‬שמכל מקום מתנה עמו שישבות‪ ,‬וזהו רק‬
‫לכתחילה‪ ,‬ואם אינו שובת ג' כ לא מעכב‪ ,‬ורשב״ג‬
‫סובר שמכיון שהוא גוי אין צריך בכלל להתנות‬
‫ש ו״ ת‬ ‫כח‬
‫רבו השוללים והבוזזיט בין בספינות שבים בין‬
‫בשיירות שביבשה ואין אדם מסכן עצמו ללכת אלא‬
‫מדוחק גדול ולא לטייל‪ .‬ע״ש‪ ,‬הרי דפשוט ליה‬
‫להתיר עכ־פ כל שאינו לטייל‪.‬‬
‫ו כן הרדב־ז בח׳ד )מימן ע׳ז( כותב להנחה‬
‫פשוטה‪ :‬דאנן אית לן דלא נקרא דבר הרשות‬
‫אלא יוצא לטייל‪ ,‬אבל מי שיוצא לבקש טרף לביתו‬
‫לדבר מצוה חשיב‪ .‬וכן בסימן פ״ז השיב‪ :‬דאם תאמר‬
‫)לשיטת הרי׳ף[ למה נהגו לפרוש בים הגדול אפילו‬
‫בערב שבת‪ .‬סמכו על רבנו תם ז׳ ל וכו׳ ע׳ש‪ .‬והיינו‬
‫כדברי המהר־י הלוי הנ׳ל שבאות ב׳ דהרי׳ף סובר‬
‫כדעת ר׳ת‪.‬‬
‫גם בתרומת הדשן )סימן ה'< מביא בנדונו שם‬
‫דעת ר׳ת‪ ,‬וכן במרדכי פ־ק דשבת מובא‬
‫בפשיטות דעת ר״ת והסברתו‪.‬‬
‫ג ם בספר בנימין זאב >םי' ק־כ( תופס בפשיטות‬
‫דעת ר־ת‪,‬‬
‫כן נאמנים עלינו עדותו של הכנסת הגדולה‬
‫)בסי' רמ״ח( שכותב וז״ל‪ :‬ואני ראיתי בתשובה‬
‫בכתיבת יד להר׳ש בן התשב־־ץ שכתב על דברי‬
‫ד״ת ולא ראיתי מי שחולק עליו ונכון הוא עכ׳ל‪.‬‬
‫ומצאתי עד שני להר״ש בן התשב׳ץ בשבלי‬
‫הלקט )ענין שבת קי׳א( שכותב בזה׳ל‪:‬‬
‫וכבר פירשו רבותינו כולם ז׳ ל כי מי שאדם יוצא‬
‫לסיפוק מזונותיו דבר מצוה הוא חשיב עכ׳ל‪ ,‬הרי‬
‫שכותב ג״כ כנז' שכדברי ר״ת פירשו כן גם‬
‫״רבותינו כולם״ ז׳ל‪.‬‬
‫כן קיימא כשיטת ר־ת‪.‬‬
‫ד( ו ב נ ו ג ע להב׳י‪ ,‬יעוין במפר פתח הדביר‬
‫סי׳ רמ״ח‪ ,‬מובא בצורה תמציתית‬
‫בספר ארץ חיים )סתהון( שכותב וז׳ל‪ :‬הגם דאגן‬
‫בני ספרד נגררים אחר הוראות מרן ז׳ ל וידוע כי‬
‫דעת מרן ז״ל בשו״ע לאסור להפליג בע׳ש אלא‬
‫לדבר מצוד‪ ,‬ממש וכמ׳־ש בסעי׳ ד׳ דהעולה לא׳י‬
‫וכו׳ כיון דדבר מצוה הוא וכו'‪ ,‬משמע דוקא לדבר‬
‫מצוה ממש וכו'‪ ,‬מכל מקום כיון שכבר נהגו להפליג‬
‫בספינה אפילו בשבת בלתי קנין שביתה ואפילו אינו‬
‫לדבר מצוה ממש אלא שאין ההליכה לטייל‪ ,‬ובדברי‬
‫הפוסקים מבואר כי הוא מנהג קדמון‪ ,‬הרי ידוע‬
‫דבמנהג קדמון להתפשטות הוראות מרן ז״ל אזלינן‬
‫בתר המנהג אפילו להקל נגד פסק מרן ז״ל‪ ,‬וכ׳׳ש‬
‫בנ״ד דמרן ז״ל גופיה בב־י תלה הדבר במנהג וכו'‬
‫יערש‪.‬‬
‫כט‬ ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סימן יג‬
‫בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מע׳ש‪.‬‬
‫ו ס ת ם הרי׳ף ולא פירש מה יהא הדין‬
‫באישתפוך חמימא לפני המילה אם אפ׳ה‬
‫מוהלין אותו ואחר המילה יחממו מים כי אז כבר‬
‫סכנה אם לא ירחצוהו‪ ,‬או שמחין את המילה בכה׳ג‪.‬‬
‫ונחלקו בדבר הרז׳ה והרמב׳ן‪.‬‬
‫א( ה רז״ ה בהמאור כותב ע׳ד הרי׳ף וז׳ל‪:‬‬
‫ולא היה לו לומר כך אלא כך‪,‬‬
‫מרחיצין את הקטן כדרכו לפני מילה בחמין שהוחמו‬
‫מע׳ש‪ ,‬ולאחר מילה אס נשפכו חמין שלו מחמין לו‬
‫חמין אף בשבת מפני שסכנה היא לו והוא שנשפכו‬
‫לאחר מילה‪ ,‬אבל אם נשפכו קודם מילה המילה‬
‫נדחית ואין השבת נדחה וכו׳‪.‬‬
‫אבל הרמב׳ן בחידושיו בשבת שם דעתו דלא‬
‫כן‪ ,‬דכותב וז׳ל‪ :‬אבל יש לי בכאן ספק אם‬
‫היד‪ .‬לו חמין כדי רחיצה שלפני מילה ואין לו כדי‬
‫רחיצה שניה שלאחר מילה‪ ,‬או שנשתפכו חמין‬
‫שהכין לה מקמי מילה‪ ,‬שאני אומר רוחצין אותו‬
‫ומלין אותו שאין כאן מכשירין דוחין כלום‪ ,‬ואחר‬
‫שמל הרי כאן סכנת נפשות שדוחה שבת‪ ,‬ואין‬
‫אומרים תדחד‪ .‬מילה כדי שלא להביא לסכנה ונדחה‬
‫שבת‪ ,‬אלא מילה עצמה דוחה שבת וסכנת נפשות‬
‫נמי דוחה ואין למצוה אלא שעתה‪ ,‬שאין לדחות‬
‫מילה מפני דחיית שבת שיבוא לאחר מכאן מפני‬
‫הסכנה‪ ,‬וראיתי מי שסובר שאין מלין וכו'‪ ,‬אלא‬
‫שהדברים עצמן מכריעין כמ׳ש ומתני׳ נמי דייקא‬
‫וכו' עי׳ש‪.‬‬
‫ויש לחקור אם דעתו זאת של הרמב׳ן תהא‬
‫גם אפילו בשאר מצוות אם תעמוד לפנינו‬
‫זאת הבעיא של קיום מצוד‪ .‬אשר לאחר מכן נצטרך‬
‫לחלל עבור כן את השבת מפני סכנה שתתהוה‬
‫כתוצאה מזה‪ ,‬שג'כ נאמר אליבא דידיה אין למצוה‬
‫אלא שעתה ושאין לדחות מצוה מפני דחית שבת‬
‫שיבוא לאחר מכן מפני הסכנה‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫וראיתי בהעמק שאלה על השאילתות להגאון‬
‫הנצי׳ב ז׳ל בשאילתא י' אות ס׳ שכותב‬
‫לומר שלא התיר הרמב־ן ז׳ל אלא במילה שהיא‬
‫עצמה ניתנה לדחות שבת לכך מותר נמי לעסוק‬
‫בה אע׳ג שיבוא ע׳י לידי חילול שבת‪ ,‬אבל בשאר‬
‫מצות גם הרמב׳ן יודה דאסור לעסוק במצוה שיבוא‬
‫על ידי זה לידי חילול שבת עיי׳ש‪.‬‬
‫גדולי‬ ‫דעת‬ ‫כן‬ ‫לא‬ ‫שאבל‬ ‫והתבוננתי‬
‫אחרונים אחרים‪.‬‬
‫ב( יעוין בישועות יעקב על או׳ח סי' רמ׳ח‬
‫סק׳ב שמביא בדבריו פלוגתת הרז׳ה‬
‫והרמב׳ן ומסביר שפלוגתתם היא אי שבת דחויה‬
‫אצל פקוח נפש או הותרה‪ ,‬דהרז׳ה סובר דדחויה‬
‫שו־ ת‬
‫שישבות הגוי‪ .‬וכך מפרש באמת הט׳ז בסי׳ רמ׳ח‬
‫סק׳א‪ ,‬דמקשה דמ׳ש מעורות לעבדן דב׳ה מתיריז‬
‫עם השמש‪ ,‬וכן באגרת היכא דקצץ דלא הצריכו‬
‫לפסוק עמו אע״ג דידוע שילר בשבת‪ ,‬ומתרץ דשאני‬
‫הכא שהישראל עצמו יושב בספינה התקינו עליו‬
‫שכל מה שאפשר לאפקועי מעליו יעשה‪ ,‬ואין חילוק‬
‫בזה בין ע־ש לקודם לו ע־ש‪ ,‬הרי כנז' שמתנה עם‬
‫הגוי שישבות בשבת וימצא חוף מבטחים‪.‬‬
‫ו( ובעצם דין פסיקא זאת שנחלקו בה רבי‬
‫ורשב׳ג‪ ,‬להלכה מחולקים בזה‬
‫הפוסקים‪.‬‬
‫הרמב״ם בפ״ל מה' שבת הי׳ג פוסק כרבי‬
‫שצריך לפסוק‪ ,‬וכך פוסקים התשב׳ץ‬
‫בח׳א סי' כ׳א והרשב׳־ש סימן ת״ח‪ ,‬וכך נפסק בשו׳ע‬
‫סי' רמ*ח סעי' א'‪.‬‬
‫וד‪,‬רשב״א והטור בסי׳ רמ״ח שם והריב׳ש‬
‫בסי׳ ק׳א פוסקים כרשב׳ג שא״צ‬
‫לפסוק‪ ,‬וכך הסכימו הרבה מהפוסקים להקל בשעת‬
‫הצורך‪ ,‬ובפרט לדבר מצוה‪ ,‬יעוין בב׳׳ח בטור שם‪,‬‬
‫וכנ׳א שם‪ ,‬ובשו׳׳ע הגרש־ז מלאדי שם סעי׳ א׳‬
‫ובקו׳א אות א'‪ ,‬ומשנ״ב סק׳־ג ושער הציון סק״ה‬
‫יעו׳׳ש‪ ,‬ואכמ״ל יותר‪.‬‬
‫סימן יג‬
‫א‪ .‬אם מותר לאדם לקיים מצרה בשבת‬
‫שתביא בכנפיד‪ .‬שיצטרכו לאחר מכן‬
‫לחלל שבת משום פקו־נ‪.‬‬
‫ב‪ .‬פלוגתת הרז״ה והרמב״ן באישתפוך‬
‫חמימא קודם המילה בשבת אם יש‬
‫להחילה גם בשאר מצוות‪.‬‬
‫בשבת ד׳ קל״ד ע׳׳ב במתניתין‪:‬‬ ‫איתא‬
‫מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין‬
‫לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי‪ ,‬ר׳א‬
‫בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי‬
‫שחל לד״יות בשבת שנא׳ ויהי ביום השלישי בהיותם‬
‫כואבים‪.‬‬
‫ובגט׳‪ :‬כי אתא רב דימי אמר ר׳א הלכה‬
‫כר׳׳א בן עזריה וכו׳ אתמר נמי כי אתא‬
‫רבין א׳ר אבהו א׳ר אלעזר ואמרי לה א׳ר אבהו‬
‫א׳ר יוחנן הלכה כר׳א בן עזריה בין בחמין שהוחמו‬
‫בשבת בין בחמין שהוחמו מע־ש בין הרחצת כל‬
‫גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו‪.‬‬
‫ו כו ת ב הרי׳ף בזה׳ל‪ :‬ואמרי רבוואתה שהלכה‬
‫כראב׳ע ביום ג׳ וכ׳ש בראשון שמרחיצין‬
‫אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן יג‬
‫סכנה‪ ,‬ושמא נלמוד משם דכל שיש מצוד‪ .‬ואי עבדינן‬
‫ליה סופו לדחות שבת או יד ט דלא עבדינן לה‬
‫למצוה ע־מ לדחות שבת או יו־ט והכי מוכח קצת‬
‫בפ״ק דיו׳ט דלמאי דקס׳׳ד דכיסוי הדם דחי יו־ט‬
‫לא שרינן ליה לכתחילה למשחט כשאין לו דקר‬
‫נעוץ על דעת לדחות אח״ז יו״ט בכיסוי‪ ,‬אבל מורי‬
‫נר־״ו אמר דודאי כל מצוה שבתורה עבדינן מצוה‬
‫דילן ע' מ לדחות וההיא דאשתפיך חמימי לא‬
‫לרחיצה דבתר מילד‪ .‬בעי לה להנהו מיא דא'כ‬
‫מהלינן ודחינן בתר הכי‪ ,‬אלא להרחצה דמקמי מילה‬
‫הוי בעי להו‪ ,‬מיהו בדברי רשות כגון שחיטה וכיסוי‬
‫לא עבדינן להו ע־מ לדחות אע׳ג דאיכא אימנועי‬
‫משמחת יו״ט עכ׳׳ל‪.‬‬
‫הרי לנו בדברי הריטב׳׳א בהדיא בשם מורו‬
‫>הוא הרמב״ן ז׳ל( דס־ל במפורש הני תרתי‪,‬‬
‫ראשית שהמדובר הוא אפילו בודאי כדכותב בלשון‬
‫על מנת לדחות דמשמעותו הוא על מנת לדחות‬
‫בודאות‪ ,‬ושנית‪ ,‬שדבריו אמורים לא רק לגבי מילה‪,‬‬
‫אלא אפילו בשאר מצוות‪ .‬וכדכותב בלשון שאמר‬
‫״דודאי בל מצות שבתורה עבדינן מצוה דילן ע' מ‬
‫לדחות'‪ ,‬וכן כי הדגיש שלא תיקשי ע׳ז מההיא‬
‫דדקר נעוץ‪ ,‬מפני שזה נקרא דברי רשות‪ ,‬וכלשונו‪:‬‬
‫'מיהו דברי רשות כגון שחיטה וכיסוי לא עבדינן‬
‫להו ע' מ לדחות'‪.‬‬
‫ד( ועל הקושיא מההיא דאם יש לו דקר‬
‫נעוץ יש להוסיף עוד לתרץ עפי׳ד‬
‫הישועות יעקב שהבאנו לעיל שמבאר דפלוגתתם‬
‫של הרז־ה והרמב׳ן היא באי פיקו״נ הותרה בשבת‬
‫או דחויה‪ ,‬ושהרמב״ן ס׳ל דהותרה‪ ,‬א־כ לפי׳ז אין‬
‫קושיא מההיא דדקר נעוץ‪ ,‬משום דשם הא מה שיותר‬
‫אח'כ הוא רק בגדר דחויה‪ ,‬ומשא׳כ בפיקו׳נ שהוא‬
‫בגדר הותרה‪.‬‬
‫ובחיפושי בספרי הפוסקים כדרך האתרים‬
‫מצאתי בספר עטרת חכמים להגר׳ב‬
‫פרנקל ז־ל בחאו׳ח סימן ז' שכותב באמת לתרץ‬
‫בכזאת דברי הרמב׳ן‪ ,‬והוא שלשיטת הסוברים דשבת‬
‫הותרה אצל פקו׳ג אין ראיה מהההיא דכיצה לדחות‬
‫דינו של הרמב״ן די׳ל דשאני התם דמאי דמותר‬
‫לאחר השחיטה לחפור בדקר ולכסות אינו אלא מצד‬
‫דחיה דעשה דכסוי הוא שדוחה את איסור החפירה‬
‫ע'כ אסור לשחוט לכתחילה לגרום שיבוא לידי‬
‫דחיה‪ ,‬אכל באישתפוך המימי דלאחר המילה יהי׳‬
‫החימום בהיתר גמור לא דרך דחיה עיי׳ש‪.‬‬
‫אך מדברי הריטב׳א למדנו שהרמב׳ן כשלעצמו‬
‫תירץ אחרינא שלא תקשי מההיא דביצה‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫מפני דשם זה נקרא דכרי־רשות כנז׳‪ ,‬ואולי ניתן‬
‫לדייק מזה דס׳ל להרמכ׳ן דאילו היה זה נקרא דבר־‬
‫שר ״ ת‬
‫היא‪ ,‬והרמ״בן סיבר דהותרה‪ ,‬ועפי׳ז כותב לבאר‬
‫בדבריו דבכזאת הוא גם פלוגתת רבי ורשב״ג ד׳‬
‫י״ט ע־א בההיא דאין מפליגין בספינה פחות מג'‬
‫ימים לשבת‪ ,‬דלדבר מצוה שפיר דמי‪ ,‬דרבי סובר‬
‫דפוסק על מנת לשבות ואינו שובת‪ ,‬ורשב׳׳ג סובר‬
‫דאינו צריך עיי״ש‪ ,‬ומשמע בהדיא שלהישועות‬
‫יעקב היה פשיטא ליה דיש להחיל פלוגתת הרז־ה‬
‫והרמב־׳ן גם בשאר מצוות‪.‬‬
‫ו כ ך יוצא בכזאת גם משו־־ת חתם סופר ח־׳ו‬
‫סימן צ׳׳ז דס׳ל ג״כ בפשיטות דפלוגתת‬
‫הרז׳׳ה והרמב״ן ז״ל הוא גם בשאר מצוות‪ ,‬ולכן כותב‬
‫לפי״ז לבאר גם פלוגתת הרז׳ה והרמב׳ן ז׳ ל‬
‫בהפלגה לדבר מצוה בשבת כדיעו״ש‪.‬‬
‫ג( ב ר ם מצאתי בשו״ת חתם סופר בחאה׳ע‬
‫סימן א׳ שמאידר מבאר שגם עצם דברי‬
‫הרמב״ן בההיא דמילה עצמה אמורים דוקא כשיש‬
‫רק ספק דאולי לא יצטרך כלל חמימי אחר המילה‬
‫על כן מלין ואם אולי אח'כ נצטרך יהיה פקו׳ג‬
‫דוחה שבת‪ ,‬אבל אי הוי ידעיגן דבודאי נצטרך לחלל‬
‫שבת אחר המילה פשיטא שלא התיר רמב־ן למול‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫אולם בנוגע לזה כבר מצינו בספר חמדת‬
‫ישראל להגאון ר׳ מאיר דן פלאצקי ז־ל‬
‫בח״ב סימן י׳ שכותב על דבריו של החתם סופר‬
‫דתמוהים המה‪ ,‬כי מדברי הר״ן מבואר להיפך‪ ,‬דהרי‬
‫הרז׳׳ה ז׳׳ל הביא ראיה לדין שלו מהא דאסור לשחוט‬
‫ביו׳׳ט אא'כ יש לו דקר נעוץ ולא אמרינן דהשתא‬
‫שמחת יו־ט דוחה ואח׳כ כשלא יהי׳ לו דקר נעוץ‬
‫מצות כיסוי ידחה יו״ט‪ ,‬וכתב הר־ן ז״ל לדחות שאין‬
‫שחיטה ביו׳ט מצוה קבועה כמילה בשבת‪ ,‬ולדברי‬
‫הח־ס אמאי לא דחי בפשיטות דהתם ודאי שיצטרך‬
‫לבוא לידי חילול יו״ט לכן לא אמרינן אין למצוד‪.‬‬
‫אלא מקומה ושעתה‪ ,‬אלא ודאי שברור ליה להר׳׳ן‬
‫ז׳׳ל בדעת הרמב׳ן ז׳״ל דאין נפ*מ בין ספק לודאי‪,‬‬
‫וא״כ אין בנו כח לחלוק עליו‪ ,‬ומדעת כל הפוסקים‬
‫שלא נחתו לזה נראה ברור דלמדו פשוט בכוונת‬
‫הרמב־ן ז״ל דאפילו אם יבוא בטח לידי חילול שבת‬
‫אח׳׳כ מ'מ כיון דאח׳־כ ג־כ מדינא יהי׳ נדחד‪ .‬אין‬
‫המצוה נדחית בשביל זה‪ ,‬ומהתימא על החת׳׳ס‬
‫שפשוט לו בדעת הרמב״ן להיפוך עכ׳ל‪.‬‬
‫ואני מצאתי הוכחד‪ .‬להאמור שהמדובר ברמב׳׳ן‬
‫אפילו על ודאי‪ ,‬וכן שדברי הרמב׳׳ן אמורים‬
‫גם בשארי מצוות בחידושי הריטב־א לר׳׳ה ד׳ ל־ב‬
‫שכותב בתוך דבריו שם להנוגע לעניננו וז״ל‪ :‬וכ׳ת‬
‫התם בההוא עובדא דמילה דאשתפיר חמימא נמי‬
‫מקמי מילה היכא לית ליה תקנתא ע׳־י גוי ודרך‬
‫שבות נימא ליה השתא ובתר הכי נחום ליה משום‬
‫לא‬ ‫ציץ אליעזר הי״ט‬ ‫סימן יד‬ ‫ש ו״ ת‬

‫שליט׳א השאילני כל ספרי ציץ אליעזר נתמלא‬ ‫מצרה היה ניתן למיעבד זאת על מגת לדחות הגם‬
‫אור בביתי כי הרבה ספיקות שלא ידעתי נפשט ואין‬ ‫שזה רק דחויה‪.‬‬
‫שמחה כהתרת הספיקות‪ .‬וגם אני בס״ד מוסר‬ ‫ה( וכדאי לציין מה שבספר עטרת חכמים שם‬
‫בשיעורים את דברי מע־כ בספריו החשובים‬ ‫כותב עוד לבאר גם בשיטת הרדה ז׳ל‪,‬‬
‫לתועלת הרבים‪.‬‬ ‫והוא‪ ,‬כי אפילו הרז־ה החולק על הרמב־ן‪ ,‬מודה‬
‫במכתבי זה באתי לעורר על מש׳־כ בצ׳א‬ ‫מיהת שמדאורייתא שורת הדין שלא תדחה מ׳ע‬
‫חי׳ד סל־ז אות ב' בענין להניח‬ ‫מפני איסור קל במה שיש גרם חילול שבת לצורך‬
‫כרטיסי נסיעה בנעלו מבעו״י בע׳ש דיש בזה משום‬ ‫פיקוח נפש‪ ,‬אלא כוונת הרז־ה דבאישתפוך חמימי‬
‫איסור הכנה לחול‪ .‬ולענ׳ד לא זכיתי להבין זאת‬ ‫יש לדחות מדרבנן המילה אף מפני איסור בעלמא‬
‫היות ואינו עושה פעולה מיוחדת לחול אלא בער־ש‬ ‫כמו שדוחין מ־ע דמילה ופסח מפני איסור שבות‬
‫אבל בשבת רק נותן רגלו בתוכו ונועלו וזה אינו‬ ‫בעלמא שיש במכשירין שהי' אפשר לעשותן מע־ש‪,‬‬
‫עושה עבור הכרטיס אלא כדי לנעול הנעל א־כ‬ ‫ובפרט בנשפר המים דהוי כדחי' הבאר‪ .‬ע׳י פשיעה‬
‫עיקר נעילת הנעל עבור הנעל ולא עבור הכרטיס‬ ‫יעוין תוס׳ עירובין ד׳ ק׳ ע־א‪ ,‬אבל לדינא דאורייתא‬
‫ואגב יש בזה כרטיס שזה מוכן לחול‪ .‬וראי־ מפורשת‬ ‫לא הוי מקום לדחות מ׳ע דמילה בזמנה משום גרם‬
‫ממשנ׳ב ס׳ שלו ס־ק לג דאם השליך הזרעים בפעם‬ ‫עשיות מלאכה לאחר המילה לצורך פקו־נ יעו׳ש‬
‫אחת מותר‪ ,‬והטעם פשוט‪ ,‬דכל שעושה פעולה אחת‬ ‫ויעוין דברים מזר‪ .‬גם בספר חמדת ישראל שם עיי׳׳ש‪.‬‬
‫לשבת ולמוצש־ק יחד בלי כל טורח יתר‪ ,‬לית בי'‬ ‫ויעוין עוד מ׳ש בנוגע לפלוגתת הרז־ה‬
‫משום איסור הכנה‪ ,‬וגדולה מזו מצאנו אפילו לגבי‬ ‫בב׳י בטואו׳ח םום־י של׳׳א ובש׳ך‬ ‫והרמב״ן‬
‫מלאכות ממש בס' תק׳׳ג ס״א ובמשנ׳ב סוס״ק ה'‪.‬‬ ‫ביו׳ד סימן רס־ו סק־ו‪ ,‬וביאור הגר׳א סק־ו‪ ,‬ובספר‬
‫פנות הבית חאו־ח סימן י׳ג מ׳ש בשם הגאון אבדק״ק‬
‫אגב רציתי לשאול למע״ב שנשאלתי מחכם‬
‫ליסא ז־ל‪ ,‬עיי׳ש ואכמ׳ל יותר‪.‬‬
‫אחד אם מותר לומר בשבת ק׳א פעמים 'ו תן‬
‫טל ומסר לברכה' כדי שיהא שגור בפיו במוצש׳ק‬
‫סימן יד‬
‫בתפילת ערבית‪ ,‬ולענ״ד הי׳ נראה להקל‪ ,‬דהנה אף‬
‫דבסימן תט׳ז ס׳ב איתא שאסור לעשות שום הכנה‬
‫א‪ .‬אם מותר להניח כרסיסי נסיעה בנעלו‬
‫מיו׳ט לשכת או משבת ליו־ט אפילו בדיבור י׳ ל‬
‫מבעדי בע״ש לצורר מוצש״ק וילד בזה‬
‫דשאני התם שעושה גם מעשה שמערב ברגליו‬
‫בשבת‪.‬‬
‫והדיבור מוכיח שמעשיו לחול‪ ,‬וכן בס׳ ר'צ במ׳ב‬
‫ב‪ .‬אם מותר לומר בשבת ק״א פעמים ״ותן‬
‫ס׳ק ד׳ בשם מ׳א מהס׳ח‪ ,‬שאסור לומר שהולך לישון‬
‫סל ומסר לברכה־ כדי שיהא שגור בפיו‬
‫כדי שלא יהא עייף במוצש׳ק‪ ,‬כיון שעושה מעשה‬
‫במוצש־ק בתפלת ערבית‪.‬‬
‫שונה ואמירתו הוי גילוי לשינה‪) ,‬ובשע׳ת שם אף‬
‫ג‪ .‬אם מותר לבשל בכלי שני דבר שהוא‬
‫שרוצה לכתוב במוצש׳ק דברי תודה(‪ .‬וכן חזן שמכין‬
‫ספק קלי הבישול עבור חולה שאין בו‬
‫תפילתו לימים נוראים בשבת י׳ל דמותר‪ ,‬אולם זה‬
‫סכנה‪.‬‬
‫פשיטא שמותר להכין קריאה לימי ב׳ וה׳ כיון שעתה‬
‫ד‪ .‬האם גם אחינו הספרדים הנוהגים‬
‫מקיים כזה מצוה של לימוד תורה וכן המכין עצמו‬
‫כהב״י דיש בישול אחר בישול בדבר‬
‫לבחינה לחול מותר אס זה ד׳ת‪ ,‬אך בני׳ד כמו ותן‬
‫לח יכולים מיהת להקל לערב אותו‬
‫טל ומסר או החזן שאין לו שום מצוה עתה בשבת‬
‫בתבשיל רותח בכלי שני‪.‬‬
‫עצמו באמירה זו יל׳ע‪ ,‬אך כאמור דמסתבר דמותר‪,‬‬
‫ורציתי לדעת דעת תורה של מעכ׳ה שליט׳א‪.‬‬
‫מוצש־ק לסדר ואלד‪ ,‬תולדות שנת תנש׳א‬
‫והנה נא הואלתי לדבר ולשאול עוד ב­‬ ‫כבוד האי גברא רבה שמו נודע לתהלה בשערים‬
‫ספיקות‪ ,‬בדין בישול כלי שני בשבת‪ .‬א‪.‬‬ ‫המצויינים בהלכה אוצר כל כלי חמדה הגאון האדיר‬
‫האם חולה שאין בו סכנה מותר לבשל עבורו בכ׳ש‬ ‫אליעזר וולדינברג‬ ‫המופרסם כש־ת רבי‬
‫דבר שזה ספק קלי הבישול שכ׳ במשב* ב ס׳ שי׳ח‬ ‫שליט־א אב׳ד בעיה״ק ירושלים תובב־א‬
‫סקמ׳ב שצריך לאסור כיון דאין אנו בקיאים‪ ,‬אי‬ ‫אדשה״ט באה־ר כראוי וכיאות לרום מעכת׳ה‬
‫הוי ספק דאורייתא ואסור לחושאמ״ס או דהוי רק‬
‫חומרא דרבנן )וכמובן שהשאלה בדבר שאין עוד‬ ‫אגיד כי מאד מאד גדולה תשוקתי‬ ‫האמת‬
‫צד להקל כמו בישול אחר אפי' וכדו'(‪.‬‬ ‫לספרי כת״ה ומאז שנכדו היקר הרב יעקב‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סימז יד‬
‫וביתר הדגשה‪ ,‬דבכאן הובלת הכרטיס בשבת‬
‫שאין לזה כל קשר לנעל ולההליכה‪ ,‬איננו‬
‫לצורך שבת כלל כי אם לצורך מוצ׳׳ש‪ ,‬ולכן זה‬
‫נקרא שפיר הכנה משבת לחול‪ ,‬ומה שזה כלאחר‬
‫יד הוא רק בנוגע לאיסור טלטול מוקצה‪ ,‬אבל הכנה‬
‫שפיר נקרא אפילו באופן זה‪,‬‬
‫אביא לו דוגמא בגדולה מזו מטור ו שדע‬
‫סי' תר״ט דאיכא פלוגתא שם באם מותר‬
‫להטמין חמין מערב יוה־כ למוצאי יוה־כ‪ ,‬והרמ׳א‬
‫פוסק שהמנהג שאין להטמין‪ ,‬ומפרש המג׳א הטעם‬
‫מפני שמכין ביוה־כ לחול‪ ,‬ומבאר המחצה־ש דאע״ג‬
‫דמטמין בעיוה׳כ והוי כמכין מחול לחול מ' מ מה‬
‫ששוהה ביוה־כ עצמו לצורך חול הוי מכין לחול‬
‫ע׳׳ש‪ ,‬וא־כ מכ׳ש כשיש פעולה מזה גם בשבת‬
‫שנקרא הכנה‪ ,‬ושמה יש חולקין מפני דהוי הכנה‬
‫דממילא יע״ש במחצה׳׳ש ועוד‪ ,‬ובכל זאת נזהרים‬
‫למעשה בזה‪ ,‬ובנידוננו הא איך שהוא לא הוי זה‬
‫ממילא דטעון הליכה‪ ,‬ויעוין עוד בשדת רדב־ז ח׳־ד‬
‫סי׳ אלף ק׳וזל׳א( שמכריע דעבור מוצאי יוה־כ‬
‫מותר זה‪ ,‬אבל להטמין לצורך מוצאי שבת ודאי‬
‫אסור ע״ש אע*פ שזה ממילא‪ ,‬ומה שמקשין מהא‬
‫שמותר לעשות מלאכות בע־ש מבעו׳י ונעשין‬
‫מאליהן יעוין בספר פתחי עולם על או־ח שכותב‬
‫לחלק בין כשעושין הרבה בפעם אחת על זמן רב‬
‫שמותר‪ ,‬לבין כשמטמין רק לצורך אכילה במוצאי‬
‫יוהכ״פ שאסור ע׳׳ש‪.‬‬
‫לכגון נידוננו שפיר י׳ ל שכו׳ע‬ ‫עכ"פ‬
‫יודו שאיכא בזה משום הכנה משבת לחול‬
‫וכנ׳ז‪.‬‬
‫ו ל ע צ ם לאיסור עשייה פעולה כזאת‪ ,‬בר מן‬
‫כל דין‪ ,‬המעיין בספרי שם נוכח לדעת‬
‫שבעצם כתבתי שיש איסור בזה גם משום טלטול‬
‫מוקצה‪ .‬ורק למטותא דהשואל שאפשר להתיר זה‬
‫מכח טלטול מן הצד‪ ,‬הוספתי לכתוב שיש אכל‬
‫לאסור משום הכנה משבת לחול‪ ,‬וכדכתבתי בלשון‪:‬‬
‫׳׳ושנית אפילו אם יוכל למצוא דרך לטלטלו כלאחר‬
‫יד )כפי שהציע לשים אותו בנעלו מבעוד יום בע׳־ש(‬
‫ג*כ אין להתיר משום איסור אחר‪ ,‬והיינו משום‬
‫איסור הכנה בשבת להחול'‪ ,‬אבל למעשה אי אפשר‬
‫להנצל גם מכח איסור מוקצה אפילו אם יסלסל זה‬
‫כלאחר יד מכיון שזה טלטול לצורך דבר האיסור‪,‬‬
‫וטלטול מן הצד מותר רק כשהטלטול הוא מיהת‬
‫לצורך דבר המותר כדנפסק באדח סימן שי׳א סעי׳‬
‫ח׳‪ ,‬ומדגיש מזה המשנ׳ב שם בס׳ק ל׳ח‪ ,‬וכותב על‬
‫כן ״דתדע לנכון דמה שנוהגין איזה אנשים למכור‬
‫בשבת ולקבל המעות בכלי או ע־י בגד או גורר‬
‫בסכין‪ ,‬מלבד הרעה הגדולד‪ .‬של מקח וממכר בשבת‪,‬‬
‫שו״ ת‬ ‫לב‬
‫ב‪ .‬ב מ ש נ ״ ב ס־ק כ־ג ל׳ט‪ ,‬דדבר לח שנתבשל‬
‫כ״צ ונצסנן לגמרי מותר ליתנו‬
‫בכ׳ש רותח‪ .‬האם גם אחינו הספרדים הנוהגים כהב׳י‬
‫שהעיקר כהרא־ש דיש בישול אחר בישול בדבר לח‪,‬‬
‫יכולים להקל ליתן בכ״ש רותח‪ ,‬וספק זה שמעתי‬
‫גם מבנו הגדול הגאון רבי שמחה שליט־א ששאלו‬
‫אותו זה‪.‬‬
‫ואקוה לה׳ שמעכ״ת ישים עיונו בזה וישיב לי‬
‫לזיכוי הרבים‪.‬‬
‫החותם לכבוד שבת קודש‬
‫ומברכו שיזכה לעוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים‬
‫יהיו‪ ,‬עוד רבות בשנים‬
‫משה מ‪ .‬יאדלר‬
‫פ ע י ה ״ק י ר ו ש ל י ם ת ו ב ב ״ א‬
‫ב׳׳ה‪ .‬י' כסלו תשנ״א‪ .‬ירושלים עיה־ק תובב׳׳א‪.‬‬
‫לכבוד הרב הגאון זר השכל‬
‫מוהר׳רמ שה מאיר יאדלר שליט׳א‬
‫ר־׳ט בישיבה דחמידי גור בפעיה״ק ירושת־ו‪.‬‬
‫אחדשכת־ר‪.‬‬
‫יקרת מכתבו שהמציא לידי באמצעות נכדי היקר‬
‫הרב ר׳ יעקב גדליהו שליט׳־א קבלתי לנכון‪ ,‬והנני‬
‫להשיב לו בע־׳ה על מספר שאלותיו בהלכה‪.‬‬
‫א( ע מ ״ ש בספרי שדת צ׳א חי׳ד סי׳ ל״ז‬
‫אות ב׳ בענין להניח כרטיסי נסיעה‬
‫כנעלו מבעו־י בע־ש לצורך מוצש״ק דיש כזה משום‬
‫איסור הכנה לחול‪ ,‬שואל על זה מדוע‪ ,‬הא אינו‬
‫עושה פעולה מיוחדת לחול אלא בע־ש אבל בשבת‬
‫רק נותן רגלו בתוכו וגועלו וזה אינו עושה עבור‬
‫הכרטיס אלא כדי לנעול בנעל א'כ עיקר נעילת‬
‫הנעל עבור הנעל ולא עבור הכרטיס ואגב יש בזה‬
‫כרטיס שזה מוכן לחול‪ ,‬ע־כ‪.‬‬
‫ואשיבנו דההכנה בכאן בשבת מתבטאת לא‬
‫בנתינת רגלו בתוך המנעל‪ ,‬אלא‬
‫בההליכה בזה בשבת אל הכוה־מ‪ ,‬דהליכה זאת היא‬
‫מפני שמוביל בנעל את כרטיס הנסיעה שלו שתהא‬
‫מובנה לו לשם חזרה במוצש״ק באמצעותה‪ ,‬ואילולא‬
‫כן לא היה הולך בשבת לכוה״מ‪ ,‬ויוצא איפוא שפיר‬
‫שיש כאן הכנה בשבת לצורך מוצש־ק בלבד‪ ,‬כי‬
‫לשבת גופיה אין לו צורך בהולכת הכרטיס‪ ,‬ולכן‬
‫לא דמי זה בכלל למה שמציין כהוכחה לדבריו למ'כ‬
‫סי׳ של׳ו ס״ק ל־ג‪ ,‬וכן לסי׳ תק״ג סעי׳ א׳ ומ׳ב‬
‫סוסק־ה‪ ,‬דשם צורך הפעולה היא ממש גם לשבת‬
‫וידם‪ ,‬ואין צורך להאריך בזה‪.‬‬
‫לג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן יד‬
‫)וזה לא ספק של חסרון חכמה למי שהוא‪ ,‬אלא ספק‬
‫במציאות(‪ ,‬ואם תמצא לומר שהוא כן מקלי הבישול‬
‫אבל שמא הלכה כהמתירים בכלל בכלי שני והוא‬
‫ס׳ם המתהפך‪ ,‬ונהי דלבריא אין להתיר מכח זה מפני‬
‫שבסתמא נקטינן כהדיעה הראשונה‪ ,‬אבל לצורך‬
‫חושאב״ם י׳ל דשפיר יש להתיר מכח ס׳ס‪ .‬ועוד‬
‫יעוין בספר ארחות חיים על או״ח סי׳ שי׳ח אות‬
‫י־ח בהגהות המהרש־ם שכו' בזה־ל‪' :‬ועי׳ במ׳כ‬
‫משה׳ש פ׳ד שהעלה להקל ליתן בכ׳ש ודוקא במלח‬
‫יש ליזהר וסיים שלא ראה מי שנזהר מליתן בכ׳ש‪,‬‬
‫ע׳ש‪ ,‬וא'כ לחולה שאין בו סכנה בודאי יש להקל‪.‬‬
‫ד( ע ו ד מסתפק ובא בדברי המשנ׳ב בסי׳‬
‫שי׳ח ס׳ק כ׳ג‪ ,‬דעל הנפסק במחבר‬
‫בשו׳ע בסעי׳ ד׳ דתבשיל שנתבשל כל צרכו יש בו‬
‫משום בישול אם נצטנן‪ ,‬כותב המשנ׳ב כשם‬
‫אחרונים דמיהו לערב אותו בתבשיל רותח בכלי‬
‫שני יש להקל‪ ,‬וע״ז מסתפק כבו׳ ושואל‪ :‬האם גם‬
‫אחינו הספרדים הנוהגים כהב׳י שהעיקר כהרא׳ש‬
‫דיש בישול אחר בישול בדבר לח‪ ,‬יכולים להקל‬
‫ליתן בכ׳ש רותח‪.‬‬
‫ואשיבנו דנראה ברור דזה שכותב המשנ״ב‬
‫להקל ככלי שני הוא אפילו לדעת‬
‫הב־י דהא עליה קאי‪ ,‬ולא עוד אלא דבהמשכיות‬
‫דבריו בס״ק כ׳ד מסכם המשנ׳ב וכותב בהדיא‪ ,‬דכ״ז‬
‫הוא דעת המחבר אבל הרמ׳א לקמן בסט־ו בהגה‬
‫כתב דכל זמן שלא נצטנן לגמרי נהגו להקל דאין‬
‫בו משום בישול ע׳ש‪ ,‬הרי מפורש במ׳ב דכל מה‬
‫שכתב מקודם לזה הוא לדעת המחבר‪ ,‬ומינה‪ ,‬דגם‬
‫זה שכותב מקודם לזה דלערב אותו בתבשיל רותח‬
‫בכלי שגי יש לד‪.‬קל‪ ,‬הוא גם כן אפילו לדעת המחבר‪.‬‬
‫א ל א דיש לעיין דבא־ר )שכנראה דברי‬
‫המשנ׳ב שאובים משם( לא משמע כן‪,‬‬
‫שכותב בזה בזה־ל‪ :‬ומכל מקום בכלי שני נראה‬
‫להקל ולסמוך על הרמב׳ם עכ׳ל‪ ,‬הרי יוצא לנו‬
‫מד‪.‬א׳ר דז־ש שיש להקל כזה הוא רק לדעת הרמב׳ם‬
‫ולא להרא׳ש שהב׳י סובר כוותיה‪.‬‬
‫אולם מכיון שהמשנ״ב לא הזכיר מזה‪ ,‬וגם‬
‫נזהר מלכתוב זאת בשם הא׳ר משמע‬
‫שסבור היה להלכה שזה יתכן גם אליבא דהרא׳ש‬
‫שהמחבר פוסק כוותיה ואשר עליו מוסבים דבריו‬
‫בזה‪ ,‬ושכן משמע מדברי שאר אחרונים‪.‬‬
‫וגם אליבא דהא׳ר ניתן לפרש שכוונתו בזה‬
‫לומר דגם להנוהגים כהב־י שפוסק כהרא׳ש‪,‬‬
‫מכל מקום בפרס זה של נתינה בכלי שני יכולים‬
‫גם המה להקל ולסמוך על הרמב׳ם ואין זה סותר‬
‫לקבלתם בזה לנהוג בדרך כלל כהב׳י שפוסק‬
‫כהרא׳ש‪ ,‬משום די׳ל דלא גם על כגון דא היתה‬
‫ש ו״ ת‬
‫כמה סמיות עינים יש בזה‪ ,‬דאף כשנימא דזהו טלטול‬
‫מן הצד הלא הוא בשביל דבר האסור שהוא המעות‬
‫ואין שום ספק שהוא איסור גמור* ע׳ש‪.‬‬
‫ב( מ ה שכותב במכתבו שנשאל מח׳א אם מותר‬
‫לומר בשבת ק־א פעמים ־ותן טל ומטר‬
‫לברכה׳ כדי שיהא שגור בפיו במוצש־ק בתפלת‬
‫ערבית‪ ,‬ודעתו שמותר כי אין זה דומה לסימן תט׳ז‬
‫דאיתא שאסור לעשות שום הכנה אפי' בדיבור‪,‬‬
‫דשאני התם שעושה גם מעשה שמערב ברגליו‬
‫והדיבור מוכיח שמעשיו לחול‪ ,‬וכן גם לא לסי׳ ר'צ‬
‫במ*ב סק׳ד שאסור לומר שהולך לישון כדי שלא‬
‫יהא עייף במוצש׳ק כיון שעושה מעשה שינה‬
‫ואמירתו הוי גילוי לשינה‪.‬‬
‫ו ש פי ר צדק כבו'‪ ,‬ואפשר עוד להוסיף‪ ,‬דהא‬
‫השגירות בפיו נעשה עי'כ כבר בשבת‬
‫גופה‪ ,‬ומה שלא יצטרך במוצש׳ק לחזור אם יתהוה‬
‫אצלו ספק אם אמר ותן טל ומטר בתפלה‪ ,‬הוא כבר‬
‫רק פועל יוצא מזה‪ ,‬ועוד זאת דהא לא יהא לו מזה‬
‫בודאות תועלת במוצש׳ק כי אם רק אם יולד אצלו‬
‫ספק אם הזכיר‪ ,‬אבל מבלעדי זה לא יהא לו תועלת‬
‫למעשה עי׳כ‪ ,‬ובכה״ג של דיבור ושספק אם יצא‬
‫הזכיר‪ ,‬אבל מבלעדי זה לא יהא לו תועלת למעשה‬
‫עי'כ‪ ,‬ובכה׳ג של דיבור ושספק אם יצא לו במוצש״ק‬
‫תועלת מזה‪ ,‬בודאי אין להכניס זה בגדר של הכנה‬
‫משבת לחול‪.‬‬
‫ג( כדין בישול כלי שני בשבת‪ ,‬מסתפק‬
‫כבו׳ ושואל אם חולה שאין בו סכנה‬
‫מותר לבשל עבורו בכ״ש דבר שזה ספק קלי הבישול‬
‫שכ׳ במשנ׳ב סי׳ שי׳ח ס׳ק מ־ב שצריך לאסור כיון‬
‫דאין אנו בקיאין‪ ,‬אי הוי ספק דאורייתא ואסור‬
‫לחושאב׳ס‪ ,‬או דהוי רק חומרא דרבנן‪.‬‬
‫ואשיבנו דיעוין כמשנ׳ב בם־ק ל־ט דמדי‬
‫דברו בדינא דעלי הטיי־א כותב‬
‫בהמשך דבריו כזה׳ל; וכ״ש לפי מה שמבואר בסי׳‬
‫זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו‬
‫בהדחד‪ ,‬מכלי שני אפשר דיש בהעלים ג־כ חשש‬
‫איסור דאורייתא אפילו באופן זה עכ׳ל‪ ,‬והנה‬
‫מתבאר מזה דהספק בזה הוא ספק דאורייתא‪ ,‬וכך‬
‫כותב מפורש גם בשו ע הגרש׳ז מלאדי בסי׳ שי׳ח‬
‫סעי׳ י״ב שהיש מי שמסתפק חושש מחיוב חטאת‬
‫ע׳ש‪.‬‬
‫א ל א דמ*מ נ״ל דיש להתיר אעפ׳כ עבור‬
‫חולה שאין בו סכנה מכח ספק ספיקא‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫דהא המחבר כותב בשו־ע שם דיש מתירין‪ ,‬בבלי‬
‫שני‪ ,‬ומבאר המשנ״ב בס־ק מ־ג‪ ,‬מפני דס־ל דאין‬
‫כלי שני מבשל בשום דבר‪ ,‬וא־כ הרי לפנינו ספק‬
‫ספיקא להתיר‪ ,‬והוא‪ ,‬שמא זה לא מקלי הבישול‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳׳ט‬ ‫סימן טו‬
‫דרבנן‪ ,‬וגם בתיקון הפקק לסברת החזו׳א חשיב‬
‫איסור דאורייתא איסור בונה ולכן אף במקרר דנאמר‬
‫דאין בו גוף חימום לוהט ולכן אין בו משום מבעיר‬
‫מן התורה אמנם משום בונה לסברת החזו׳א יש בו‬
‫איסור דאורייתא עכת״ד‪.‬‬
‫א( ו ה נ ה כבר הביא הרמ׳א בסי' רע׳ו סעי' ב'‬
‫שיטת בעל העיטור דס־ל דמותר‬
‫לומר לעכו־ם להדליק לו נר לסעודת שבת משום‬
‫דס׳ל דמותר אמירה לעכו׳ם אפילו במלאכה גמורה‬
‫במקום מצוה‪ ,‬ומוסיף וכותב שעל פי זה נהגו רבים‬
‫להקל בדבר לצוות לעכו׳ם להדליק נרות לצורך‬
‫סעודה וכו' ואין מוחה בידם‪ .‬ורק מסיים וכותב דיש‬
‫להחמיר במקום שאין צורך גדול מכיון דרוב‬
‫הפוסקים חולקים על סברא זו‪ .‬ומלשונו של הרמ׳א‬
‫שכותב דמיהו יש להחמיר‪ ,‬משמע שסובר דאבל‬
‫מעיקרא דדינא יש מקום להתיר‪ ,‬וכך יוצא גם מדברי‬
‫הרמ״א בסי׳ ש״ז סעי׳ ה'‪ ,‬דגבי דין ההיתר דאמירה‬
‫בשבות דשבות‪ ,‬מוצא לנחוץ להוסיף לציין לההיא‬
‫דסי׳ דע־ו סעי׳ ב׳ מה שיש מקילין אפילו במלאכה‬
‫דאורייתא‪ .‬ועיין גם ברמ׳א בסי׳ של׳א סעי׳ ו׳‬
‫ןמשנ׳ב ס״ק כ״ב וביאו׳׳ה‪.‬‬
‫אוסיף לציין לדברי הר׳ן שעל הרי׳׳ף ספדר׳א‬
‫דמילה שנוטה לומר דגם הבה״ג קאי‬
‫בשיטת בעל העיטור ע׳ש‪ .‬וכן לדברי השאילתות‬
‫בפ׳ וירא שאילתא י׳ והעמק שאלה שם שיוצא שגם‬
‫השאילתות סובר כדעת בעל העיטור‪.‬‬
‫ועוד יעוין בתפארת ישראל בכלכלת שבת‬
‫שמעיד וכותב שכבר נתפשט המנהג לומר‬
‫לעכו׳ם להדליק נר לצורך מצות סעודת שבת וכו׳‬
‫ע׳ש‪.‬‬
‫וא״כ אין למחות ביד אלה הנוהגים להקל‬
‫במקרה כזה שבא הקלקול בשבת ולא עלה‬
‫על דעתם להכין מע״ש‪.‬‬
‫מו בן שהמחמירים תבוא עליהם ברכה‪ ,‬דכאמור‬
‫ברמ״א רוב הפוסקים חולקים על דעה זו‬
‫יעו׳ש בנושא כלי השו־ע וספר אמרי בינה חאד־ח‬
‫סי׳ י׳ב‪.‬‬
‫]ובאמירה מע״ש ישנן כמה מגדולי הפוסקים‬
‫שפסקו למעשה להיתר לכתחילה‪ ,‬יעוין בישועות‬
‫יעקב או׳ח סי׳ ש׳ז סק׳ג ובשו׳ת שואל ומשיב‬
‫מהד״ת ח״ב סימן י״ד‪ ,‬ושו׳ת השיב משה )להבעל‬
‫ישמח משה( חאו־ח סימן י' ומה שמעיד וכותב‬
‫בזה׳ל‪ :‬ושמענו מכמה גדולי הדור וצדיקים בדוד‬
‫שלפנינו במדינה זו שהיו נוהגים לד‪,‬דליק נדות ע׳י‬
‫נכרי בש׳ק קודם אור הבקר בביהכ׳נ ללמוד תורה‬
‫ברבים יעו״ש[‪,‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫לד‬
‫קבלתם‪ ,‬ויתר על כן שגם הר׳י לא היתד‪ .‬כוונתו‬
‫לפסוק כהרא׳ש גם לפרט זה של נתינה בכלי שגי‪.‬‬
‫עכ״פ מהמשג״ב משמע בהדיא שכותב את‬
‫דבריו בזה גם אליבא דהמחבר וכנ׳ל‪,‬‬
‫וכזה משמע מסתימת דבריו בזה גם להלן בדבריו‬
‫בס״ק ל״ט ע״ש‪.‬‬
‫בהוקרה ובברכה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫סימן טו‬
‫אודות כשמתקלקל זרם החשמל בשבת כגרן‬
‫קצר בפקק וביו״ב אם מותר לקרוא לגרי‬
‫לרמז לו שלא בדרך ציווי לתקן הקצר‬
‫ובפרט כשבפקק זה מחובר גם המקרר שבו‬
‫מונחים דברי האוכל לשבת‪ ,‬או כשמתקלקל‬
‫הפקק של המקרר בלבד‪ ,‬ובהתרת הנאה מן‬
‫האוכלים‪.‬‬
‫ב־ה‪ ,‬יום א' כ״ב תמוז תש*נ‪ .‬ירושלים עיה״ק‬
‫תובב׳א‪.‬‬
‫לכבוד הרב הגאון יכו'‬
‫מוהר״ר חנוך יצחק משה וקסשטוק שליט׳א‪.‬‬
‫נו־נ בכולל אברכים כעיר ערד‪.‬‬
‫שלום רב‪.‬‬
‫יקרת מכתבו קבלתי בסוף שבוע שעבר‪ ,‬נהניתי‬
‫מדבריו בד״ת בכמה ענינים‪ ,‬ובזה הנני להשיבו על‬
‫שאלותיו למעשה‪.‬‬
‫שתים המה שאלותיו‪ ,‬שלמעשה אחת היא‪.‬‬
‫א( על היש שנהגו דכשמתקלקל זרם החשמל‬
‫בשבת‪ ,‬והיינו קצר בפקק וכיו״ב שקורין‬
‫לגוי ואומרים לו ברמז שלא בדרך ציווי לתקן הקצר‪,‬‬
‫ובפרט כשבפקק זה מחובר גם המקרר שבו מונחים‬
‫דברי האוכל לשבת‪ ,‬וסברתם דשם הרי אין נחשב‬
‫הדבר כהנאה חיובית ממעשה שבת כיון דהמאכל‬
‫מתוקן בלא׳ה ואין הפעולה עושה רק שלא יתקלקל‪.‬‬
‫ב( עוד נהגו להקל כשנתקלקל הפקק של המקרר‬
‫בלבד לתקנו ע־י עכו־ם בדרך הנ׳ל‬
‫דהיינו ברמז שלא בדרך ציווי‪.‬‬
‫ומציין לשו״ע בסי׳ רנ׳ה וסי' רע׳ו וגו־כ‬
‫ושו־ע הגרש״ז מלאדי ז״ל שיוצא שאסור‪,‬‬
‫וכן לדברי המשג״ב בסי' ש־ז סקי״א ואף המשג״ב‬
‫שהביא דברי הפרמ׳ג בסי' ש״ז שהתיר ברמז שלא‬
‫בדרך ציווי כשאפשר ליהנות קצת ע״י הדחק בלי‬
‫פעולת הגוי‪ ,‬מבואר בפרמ׳ג שם דהתיר רק באיסור‬
‫לה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן סז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫והמג׳א בסק״ו מוסיף דה־ה המטמין בשבת בדבר‬ ‫ב( ו ב נ ו ג ע למקרר ומאכליו בנתקן הפקק בשבת‬
‫שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד‬ ‫ע״י עכו׳׳ם‪ ,‬הנה מבחינת מר‪) .‬באין‬
‫בחמימותו‪ ,‬עיי־ש‪.‬‬ ‫מנורה דולקת( עוד הרבר קל יותר‪ ,‬הן בעצם האמירה‬
‫שוב ראיתי להגרצ׳פ פרנק ד ל בשדת הר צבי‬ ‫לעכי׳ס והן בד‪.‬תרת המאכלים שבו בהנאה‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫חאו׳ח ח׳א סימן קפ״א שהעלה בתוך דבריו‬ ‫בהיות ואין בו גוף חימום לוד‪.‬ט ואין בו משום מבעיר‬
‫ג־כ בכזאת‪ ,‬וד‪.‬תיר בכזאת אפילו כשזה נעשה ע׳י‬ ‫מן התורה‪ ,‬ואסור רק מדרבנן ולכן מותרת האמידה‬
‫ישראל אחר שלא מרצונו‪ ,‬דנשאל שם ממי שלא‬ ‫לעכו׳ם ברמיזד‪ .‬במקום הפסד מאכלי שבת דהו׳ל‬
‫משתמש במאור החשמל בשבת וגם לא במקרר)מפני‬ ‫רק שבות דשבות‪ ,‬ומכש׳כ כשאומר האמירה לעכו׳ם‬
‫שעובדים יהודים ביצור החשמל(‪ ,‬אס מותר ליהנות‬ ‫שלא בלשון ציווי‪ ,‬יעוין בסי׳ ש׳ז סעי' כ״ב ובבאה׳ט‬
‫מהמאכלים שבמקרר ביו״ט‪ ,‬והשיב להתיר‪ ,‬ובתוך‬ ‫ס־ק כ־ד בשם הב״ח‪ ,‬וכן כמשנ׳ב שם ס׳ק ע׳־ו‬
‫דבריו כתב‪ ,‬דבכלל אין בזה משום מעשה שבת‪,‬‬ ‫מהכנה־ג בשם המהרימ׳ט‪ .‬וכן מ׳ש בשם הפרמ׳ג‬
‫־מפני דכאן לא נעשה המאכל במלאכת איסור‪ ,‬אלא‬ ‫להמדובר שם דאין לאסור מטעם שנד‪.‬נה ממלאכה‬
‫גרם שלא יתקרר ולא יתקלקל‪ ,‬וזד‪ .‬לא נחשב נהנה‬ ‫שעשה העכו׳ם בשבילו משום דאין זה הנאה כ־כ‪.‬‬
‫מאיסור מעשה שבת וכו׳‪ ,‬שמירה על המצב הקיים‬ ‫וד‪.‬״נ כמו׳כ‪.‬‬
‫של המאכל שלא יתקרר ולא יתקלקל לא נחשב‬ ‫ו מ ה שמעורר כת׳ר שלדעת החזו׳א יש בזה אבל‬
‫כהנאה לענין מעשה שבת' יעו׳ש‪ ,‬יוצא שהוראתו‬ ‫משום איסור בונה מה״ת‪ ,‬אשיבנו על כר‪.‬‬
‫בזה הוא גם בנוגע לשבת‪ ,‬ולא רק ליו־ט‪ ,‬דזיל בתר‬ ‫ד ה נ ה דבר זה שיהא בהדלקת חשמל חיוב משום‬
‫טעמא‪ ,‬וכדמוזכר בדבריו בהדיא גם בנוגע למעשר‪,‬‬ ‫בונה ובכיבויו משום סותר הוא חידוש‬
‫שבת‪.‬‬ ‫שנתחדש כבית מדרשו של הגאון החזו׳א ז־ל‪ ,‬אבל‬
‫יה׳ר שנזכה לראות במהרה בשוב ד׳ שיבת‬ ‫כל גדולי הפוסקים שלפניו שדנו כזה לא עלה על‬
‫ציון‬ ‫דעתם כלל לחשוב ולומר שיהא ככגון דא חיוב משום‬
‫ובבנין בית המקדש במרומי הר המוריה‬ ‫בונה וסותר )דבר שאין לו אח כמלאכות בונה‬
‫אליעזר יהודא וולדיגברג‬ ‫וסותר(‪ ,‬ודנו כזה רק מבחינה של מלאכת מדליק‬
‫ומכבה‪ ,‬ומשום כך היו מהם שסברו לומר שבכגון‬
‫הדלקה כזאת של חשמל אין בזה חיוב אלא מדרבנן‪,‬‬
‫סימן טז‬ ‫יעוין כשו׳ת מהרש׳ם ח־ב סימן רמ׳ו ושו־ת לבושי‬
‫מרדכי חאו־ח סימן מ־ז‪ ,‬ובספר חסד אבות הנדפס‬
‫א‪ .‬אודות לחלל שבת מאהבד‪ ,‬או מיראת‬ ‫עם ספר יבין דעת בקו׳ גרם המעלות‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫עונשים שאין בהם פיקוח נפש‪.‬‬ ‫הן אמנם שרובי דרובא של הפוסקים החליטו‬
‫ב‪ .‬משאצל״ג דפטור אם הוא רק מחטאת‬ ‫שכן יש בזה חיוב מה׳ת משום מדליק ומכבה‪,‬‬
‫אבל בלאו עובר‪ ,‬או שהוא רק מדרבנן‪.‬‬ ‫)יעוין מד‪.‬מובא מזה בספרי שדת צ׳א ח׳א סי' כ׳‬
‫ג‪ .‬מה הדין בשאר איסורים בלעבור‬ ‫פ*ח‪ ,‬וח׳ג סימן י׳ז‪ ,‬וחלק י׳ח סימן כ׳ה‪ ,‬ועוד(‪,‬‬
‫מאהבה או מיראת עונשים‪.‬‬ ‫אכל שוס אחד מהם לא עלה על דעתו לחייב אבל‬
‫בזה משום בונה וסוחר‪.‬‬
‫שאלה‪.‬‬ ‫וא״כ עכ'פ לא ברור הדבר שיש בזה חיוב‬
‫משום בונה‪ ,‬וא'כ בזה הוא שקל יותר תיקון‬
‫בס׳ד‪ ,‬ערב סוכות תשנ׳א‪.‬‬ ‫הפקק של המקרר מתיקון קצר החשמל בבית ע׳י‬
‫עכו׳ם‪ ,‬דבשם איכא ודאי איסור מה׳ת משום מבעיר‪,‬‬
‫לכבוד מדר הגרא״י וולדינברג שליט־א‪.‬‬ ‫ובכאן לא‪.‬‬
‫אחדשה׳ט בכבוד היאות מתלמיד לרבו‪.‬‬ ‫ג( ו ב ר מן כל דין‪ ,‬יש להתיר ההנאה‬
‫ידוע ומפורסם דברי המהר־ם )שבת ע״ב ע״ב(‬ ‫מהמאכלים שבמקרר‪ ,‬מכיון שאין כאן‬
‫דכיון דמצינו גם בשבת דשגג כלא מתכייז שחייב‬ ‫הנאה מגוף התיקון היות ועי־כ נוצר רק שמירה על‬
‫כגון חלל שבת מאהבה או מיראת עונשים שאין‬ ‫הקיים שלא יתקלקלו המאכלים הסוכנים‪ .‬ומצינו‬
‫בהם חשש מיתה ואין פקוח נפש שזה גם כן מיקרי‬ ‫בדומה לזה בשו׳ע בסי׳ רנ׳ז סי׳ א׳ שנפסק דזה‬
‫שגג בלא מתכוין וחייב גם בשבת‪ ,‬וראיתי מה שכותב‬ ‫שהדין הוא דאם הטמין בדבר המוסיף הבל התבשיל‬
‫הפני יהושע על דברי המד״ר״ם ודל‪ :‬ולענ׳׳ד הך‬ ‫אסור הוא דוקא בצונן שנתחמם או שנצטמק ויפה‬
‫מילתא דפשיטא ליה דמיראת יסיייז בשבת חייב‬ ‫לו אבל בעומד בחמימות כשעה ראשונה מותר‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי־״ט‬ ‫סימן סז‬
‫ולשם כך מציין לפלוגתת המהר׳מ מלובלין והפני‬
‫יהושע בשבת ד׳ ע׳־כ ע׳ב לתום׳ ד׳ה הניחא‪,‬‬
‫דהמהר׳׳ם ס״ל דחייב‪ ,‬והפני יהושע נוטה לומר‬
‫דבכד‪',‬ג הו׳ל מלאכה שא'צ לגופה דקיי׳ל כר׳ש‬
‫דמלאכה שא'צ לגופה פטור‪ .‬וכן מ־ש בזה בדעת‬
‫תורה או־ח סי׳ רע׳׳ח‪ ,‬ושואל חות דעתי בענין‬
‫למעשה‪ ,‬וביותר לגבי שאר איסורים מה יהיה דינם‬
‫כי לכאורה בשאר איסורים אין אנו מבדילים בין‬
‫צריכה לגופה או אינה צריכה לגופה‪ ,‬אך מעורר‬
‫דאם כן יצא שבהם הדין יהיה יותר חמור מבחילול‬
‫שבת‪ .‬ובדבריו מציין גם להפנ׳׳י בד׳ מ״ו ע׳׳ב שכותב‬
‫דמשאצ׳ל פטור רק מחטאת אבל בלאו עובר‪ ,‬ע־כ‪.‬‬
‫א( ואפתח במה שסיים ואומר‪ ,‬דמה שמציין‬
‫להפנ׳י ד' מ׳ו ע׳ב שכותב‬
‫דמשאצ׳׳ל פטור רק מחטאת אכל בלאו עובר‪ ,‬הנה‬
‫כשמעיינים בדבריו נוכחים לדעת שלא קבע‬
‫מסמרים כזה‪ ,‬ושהוא רק הו׳׳א שרצה לומר כן‬
‫׳׳בילדותו״‪ ,‬ודוחה לאחר מיכן בעצמו דעתו זאת‬
‫מהסוגיא בד׳ מ׳ד דמשמע להדיא דלר׳ש דפוטר‬
‫במלאכה שא׳צ לגופה ע' כ מדאורייתא מותר לגמרי‬
‫וליכא אלא איסורא דרבנן כדיעו״ש‪ .‬ובדעת תורה‬
‫שם מקשה עליו גם מגמ׳ מפורשת בשבת ד׳ צ׳ד‬
‫ע״ב דמבואר להדיא דמלאכה שא־צ לגופא אליבא‬
‫דר־ש הוי רק איסור דרבנן ע־ש‪ ,‬ויעוין גם בירושלמי‬
‫שבת פ׳ כל כתבי ה״א וה׳ג‪ ,‬וערוה׳ש או״ח סי׳‬
‫של־ד סעי׳ ל׳ ד ע׳ש‪.‬‬
‫וככה פשוט הדבר בדברי פוסקים רוא״ח‬
‫דאליבא דר׳ש ליכא במלאכה שא׳צ‬
‫לגופה רק איסור דרבנן כדברי התום׳ בשבת שם ד׳‬
‫מ״ו ע״ב ד׳ה דכל היכא וכ'כ רש״י בשבת ד׳ ק'כ‬
‫ע״ב ד־ה נהרגין דלר״ש מלאכה שאינה צריכה‬
‫לגופא מדרבנן הוא דאסירא‪ .‬ויעוין עוד לדוגמא‬
‫בשו־ת מהרי״ק סי׳קל־ז ד׳ה ואם באנו‪ ,‬שכותב‬
‫בפשיטות דמשאצל־ג ליכא איסורא כי אם מדרבנן‬
‫ע״ש‪ .‬וכן במג״א בסי׳ שס״ז ס״ק י־ב ושו׳ע הגרש״ז‬
‫מלאדי‪ .‬ומשנ״ב שם בס״ק כ״ז‪ ,‬וכן במשנ״ב בסי׳‬
‫של־ד ס״ק פ׳ד ובסי׳ רע״ח סק״ג‪ ,‬וכ״כ הפרמ׳ג‬
‫ככמה מקומות‪ ,‬יעוין בסי׳ שכ׳ח במ״ז סק׳ד‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫)ועיין עוד לקמן(‪.‬‬
‫ב( כעת מ״ש בנוגע לפלוגתת המהר״מ מלובלין‬
‫והפנ׳י בשבת ד׳ ע״ב ע׳ב‪ ,‬דהסהד״ס‬
‫סובר דמחלל שבת מיראת יסוריס חייב‪ ,‬והפנ״י נוסה‬
‫לומר דהו״ל מלשאצל׳ג דפסור‪.‬‬
‫הנה ההכרעה בזה למעשה נראה כהפנ״י‪ ,‬וד‪.‬גם‬
‫שהפנ״י כתב דעתו בזה רק כדעת נוטה‪ ,‬ולא‬
‫הכריע סופית בזה‪ ,‬אבל מצינו להמהרי׳ק סי׳ קל׳ז‬
‫דס״ל בכזאת בפשיטות ובודאות דכשמחלל שבת‬
‫ש ו״ ת‬ ‫לו‬
‫צ׳ל עיון כיון דלשיטת רש״י וחוס׳ וסייעתם דקיי׳ל‬
‫בכולה שבת כר־ש אפילו לענין מלאכה שאינה‬
‫צריבה לגופה דפטור‪ ,‬א־כ נראה דהאי מיראת יסורין‬
‫נמי משאצל־ג היא שהרי ברצונו לא היה בא לו‪,‬‬
‫ולא אשכחן נמי דכוותיה במלאכת המשכן וכמ׳ש‬
‫התום׳ לקמן פרק המצניע ד' צ־ד ע׳ש באריכות‪,‬‬
‫וכ״ש למ׳׳ש מהרש־א ז־ל בחדושי אגדות בפרק יש‬
‫נוחלין לענין מקושש כיון דלש־׳ש נתכוין הוי‬
‫משאצ׳ל ע׳יש‪ ,‬אלא שלע׳ד אין זה מוכרח דיש לחלק‬
‫בכמה גווני ולומר דבכה־ג לא הוי משאצ׳ל ואין‬
‫להאריך וכו׳ עכ׳ל‪ ,‬וכן שם על ד׳ מ׳ו הוא כותב‬
‫דמשאצ׳ל פטור רק מחטאת אבל בלאו עובר‪.‬‬
‫ובדעת תורה )סי׳ רע־ח( מביא דעות שונות‬
‫בראשונים‪ ,‬אך ידוע מה שפוסק החפץ‬
‫חיים זצ׳ל )בספרו מחנה ישראל פרק ל׳ א סעי׳ א׳(‬
‫לגבי חייל‪ ,‬דדבר שמוכרח לישאנו מצד הציווי אין‬
‫עליו איסור ואפילו אין בעצם הציווי שישא החפצים‬
‫ההמה רק שיש צווי על איש צבא שיהיו החפצים‬
‫האלו וממילא מוכרח לישא אותם וכו׳ גם כן דינו‬
‫ככה וכו׳ עכ׳ל‪ ,‬וכן פוסק השו״ת חלקת יעקב ח׳א‬
‫סי׳ מ׳ו‪.‬‬
‫ולכן שואל אני את דעת כ־ת בענין‪ ,‬ובעיקר‬
‫שואל אני לגבי שאר איסורים )שאין בהם‬
‫הנאת הגוף( מה יהיה דינם‪ ,‬כי לכאורה בשאר‬
‫איסורים אין אנו מבדילים בין צריכה לגופה או אינה‬
‫צריכה לגופה‪ ,‬אך אם כן יצא שבהם הדין יהיה יותר‬
‫חמור מבחילול שבת‪.‬‬
‫בברכת חג שמח‬
‫אברהם ס‪ ,‬אברהם‬
‫תשובה‪.‬‬
‫ב׳ה‪ ,‬יום א׳ כ׳ה תשרי תשנ״א‪ .‬ירושלים עיה׳־ק‬
‫תובב׳א‪.‬‬
‫לידידי ומכובדי הגדול הרופא המהולל חכם ורבי‬
‫יתקרי היו״ש פדופ׳ ד*ר אברהם ס‪ .‬אברהסנ׳י‪.‬‬
‫אחדשה׳׳ט באהבה וכבוד‪.‬‬
‫יקרת מכתבו קבלתי לנכון בימים שאין הלבלר‬
‫יוצא בהם בקולמסו‪ ,‬וכעת הנני להשיב לו כע־ה‬
‫על שאלותיו בהלכה‪.‬‬
‫שאלת כבו׳ היא בנוגע לחלל שכת מיראת‬
‫יסורים‪ ,‬וביותר בנוגע לשאר איסורים‬
‫שבהם אין לכאורה פטור של מלאכה שא־צ לגופה‪,‬‬
‫לז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן סז‬
‫דאסירא ולכן אף שאין ספק פקוח נפש כלל שרי‬
‫משום צערא בעלמא כדי שלא יוזק‪ ,‬יעו׳ש גם בס׳ק‬
‫מ׳ח ובביאו׳ה ד׳ה ואפילו במתכוין ע׳ש‪ .‬וכך מסביר‬
‫כשו־ע הגרש׳ז מלאדי ז״ל בסימן שט־ז סעי׳ כ׳ב‬
‫שלכן אם רצים אחריו מותר להרגן להאומרים שכל‬
‫מלאכה שא־צ לגופה אינה אסורה אלא מד־ס לפי‬
‫שבמקום היזק הגוף לא גזרו‪ ,‬והוא הטעם שמותר‬
‫לדורסן לפי תומו אפילו באינן רצין אחריו ואפילו‬
‫במתכוין כדי להרוג אלא שמראה עצמו כאילו הולך‬
‫לו לפי תומו‪ ,‬מכיון שמלאכה שאצל׳ג אינה אסורה‬
‫אלא מד״ס לא גזרו עליה כלל במקום היזק הגוף‬
‫אפילו אין שם אלא חשש בעלמא וכו׳ עיי׳ש‪ ,‬וא'כ‬
‫דון מינה שד‪.‬וא הדין שמותר גם במקום איומים‬
‫ביסורי הגוף שמותר ג־כ לחלל היות והו׳ל בכה׳ג‬
‫משאצל׳ג שלא אסור אלא מדרבנן‪ ,‬והרי מצינו‬
‫בכתובות ד׳ ל״ג ע׳ב שאומרת הגמ׳ ממאי דמיתה‬
‫חמורה דילמא מלקות חמור דאמר רב אילמלי גגדוה‬
‫לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא‪ ,‬יעו״ש בתוס'‬
‫ד׳ה אילמלי‪ ,‬וכן בתוס' פסחים ד׳נ׳ג ע׳ב ד־ה מה‬
‫ראו עי׳ש‪ ,‬ואכמ׳ל בנקודה זאת כי הוספתיה כאן‬
‫רק לרווחא דמילתא‪ ,‬דבנידוננו מספיק להתיר בזה‬
‫שהוא במקום צערא להיזק הגוף‪ ,‬ואפילו מפני חששא‬
‫בעלמא וכנ׳ל‪ .‬ומכש־כ היכא שמבוססים המה‬
‫האיומים לייסרו ביסורי גוף אם לא יחלל‪.‬‬
‫ו( ו בז ה אבוא לשאלת כבו׳ האחרונה‪ ,‬דמה‬
‫יהא באמת הדין בזה בשאר איסורים‬
‫אם כופין אותו לעבור על אחת מהנה תחת איומי‘‬
‫יסוריס‪.‬‬
‫והנה בזה מצינו להש׳ך ביו׳ד סימן קנ׳ז‬
‫שנסתפק להיכא שיש סכנת אבר אם לא‬
‫יעבורו על לא תעשה‪ ,‬אי דמי לממון או לנפש‪,‬‬
‫והעלה דנראה לקולא ע׳ש‪ .‬ובחידושי הגרע׳א ז׳ל‬
‫מצטט לזה לעיין בשו׳ת חות יאיר מימן קפ׳ג‪,‬‬
‫ועיינתי בחות יאיר שם‪ ,‬וראיתי שדבר דיונו הוא‬
‫אודות אחד שרוצה לחתוך אוזן ישראל אם לא ישתה‬
‫יין נסך עמו‪ ,‬וד‪.‬שיב דאם באמת ירא לנפשו פן יחרה‬
‫אפו ויריק חרכו פתאום ויעשה אשר זמם‪ ,‬אין לו‬
‫חטא‪ ,‬ובנמקו‪ ,‬כי אין לומר דחסרון אוזן לא מקרי‬
‫סכנת אבר מאחר דלא תלי בו חוש וכו' עי׳ סי'‬
‫קנ׳ז ביו־ד בש״ך סק׳ג‪ ,‬דכל הכאת חרב הו׳ל סכנה‬
‫וכו׳ ועוד הידים ידי עשו ממהרות לשפוך דם וכו׳‬
‫יעו׳ש !ויעוין בראש יוסף בשבת שם‪ ,‬וכן בפרי‬
‫מגדים או׳ח בפתיחה הכוללת בחלק הרביעי שמציין‬
‫לשאלה כזאת לשו־ת פנים מאירות באחד שאמר‬
‫לישראל שישתה סתם יינם ואם לא יחתוך אזנו‪,‬‬
‫ואולי זכרונו הטעהו)כי בראש יוסף שם כותב שאין‬
‫כעת תח־י לחפש באיזה חלק וסימן מחלקיו( וראה‬
‫ש ו״ ת‬
‫משום יראת יסורים הו׳ל מלאכה שא־צ לגופה‬
‫דפפור‪ ,‬וראיתי בספר אור גדול להגדול ממינסק‬
‫ז׳ל סימן א׳)ד׳ י׳ ד ד״ה ויעוין מהרי׳ק( שככר העיר‬
‫על הפנ״י שעדנה כמסתפק כזה‪ ,‬שלא ראה דברי‬
‫מהרי״ק עיי׳ש‪.‬‬
‫ג( כ מו כן מה שככו׳ מסתפק כאילו‪ ,‬אם גם‬
‫בשאר איסורים יש חילוק כין מלאכה‬
‫הצריכה לגופה לבין שאינה צריכה‪ ,‬וכותב בלשון‬
‫ד׳לכאורד‪ .‬בשאר איסורים אין אנו מבדילים בין‬
‫צריכה לגופה או אינה צריכה לגופה'‪ ,‬אשיבנו שלא‬
‫רק לכאורה כן הדבר‪ ,‬אלא ברור הדבר כן‪ ,‬דיעוין‬
‫שם במהרי־ק שכותב כן בפשיטות דלא שייר לחלק‬
‫משום מלאכה שא'צ לגופה אלא דוקא לענין שבת‬
‫דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע׳ש‪ .‬וכ'כ בפשיטות‬
‫גם בספר אור גדול שם דמלשאצל׳ג לא שייר רק‬
‫בשבת‪ ,‬ובכל האיסורים לבר משבת אסור יעו׳ש‪.‬‬
‫ד( רמה שמוסיף כבו׳ ושואל דאם נניח‬
‫כהאמור‪ ,‬א'כ יצא לנו שבשאר‬
‫איסורים יהיה בזה יותר חמור מבחילול שבת‪.‬‬
‫אשיבנו דאמנם כן הדבר‪ .‬וראה זה מצאתי‬
‫להפרמ״ג ז׳ ל בספרו ראש יוסף על מס'‬
‫שבת ד׳ ע״ב ע״ב דאחרי שמכריע כהדעת נוסה של‬
‫הפנ׳י דכשעובר משום יראת יסורים הו׳ל‬
‫משאצל־ג‪ ,‬ואחרי שס״ל גם בפשיטות דמשאצל׳ג‬
‫לא שייך בשאר איסורים‪ ,‬כותב דיוצא לנו איפוא‬
‫דין מחודש‪ ,‬דמי שאונסין אותו לעבור על מצות‬
‫ה'‪ ,‬או לעבור על מלאכת שבת‪ ,‬או לאכול מאכל‬
‫איסור נבילה‪ ,‬דיבחר לחלל שבת שהרי כאונס הוא‬
‫ומשאצל׳ג הוה פטור כר׳ש ואסור רק מדרבנן)הנה‬
‫ס־ל להראש יוסף ג־כ בפשיטות דלר־ש אסור רק‬
‫מדרבנן( משא־כ אוכל נבילה דמ'מ נהנה ועובר‬
‫עבירה ד־ת יעו׳ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫ה( לאור האמור נראה לי דהיכא שמאיימים‬
‫עליו ביסורים אם לא יחלל שבת‬
‫כמבוקשם שמותר לו לעבור ולחלל מכיון דבכה׳ג‬
‫הו׳ל מלאכה שא'צ לגופה וליכא איסורא כי אס‬
‫מדרבנן בלבד‪ ,‬וכבר מצינו שנפסקה ההלכה להתיר‬
‫בכה״ג דהו׳ל מלאכה שא'צ לגופה כמקום חשש של‬
‫נזקי רבים יעוין באו־ח סימן של־ד סעי׳ כ׳ז ומשנ״ב‬
‫ם־ק פ״ד‪ ,‬ולא רק בחשש לנזקי רבים‪ ,‬אלא אפילו‬
‫במקום צערא ונזקי גוף של יחיד ג' כ מתירים‬
‫כדנפסק בשו׳ע בסי׳ שס־ז סעי' י' דשאר מזיקים‬
‫כגון נחש ועקרב מקום שאין ממיתין אם רצים אחריו‬
‫מותר להרגם ואם לאו אסור אבל מותר לדורמם‬
‫לפי תומו ואפי׳ במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו‬
‫אינו מכוין‪ ,‬ומסביר המשנ׳ב בס״ק מ׳ו דהוא זה מפני‬
‫דסבירא לן דמלאכה שא'צ לגופה מדרבנן הוא‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן יז‬
‫וס׳ס שפ׳׳ו‪ ,‬וגם היכא דכופין אותו על מדת סדום‬
‫עכ׳־פ הוא מגלה דעתו שאינו רוצה בכך‪ ,‬משא״כ‬
‫בנד׳׳ד שידוע טעמו של הרב ושל המסתופפים בצילו‬
‫ושאם יהא עירוב כשר גם לפי דעתם יזדרזו לבטל‬
‫רשותם וכו־ ועכ״ם בנ״ד מהני מה שמגלים דעתם‬
‫שאם יהא עירוב כשר ניחא לר‪.‬ו לבטל רשותם יעו׳׳ש‬
‫ביתר אריכות קצת‪.‬‬
‫ג< ה ג ר ״ ש קלוגר ז׳ל בא עלה לבסוף להסתמר‬
‫בזה גם על מנהג העולם‪ ,‬וכותב ודל‪:‬‬
‫ופוק חזי מד‪ ,‬עמא דבר שמימים ימימה נזדמן שנפל‬
‫מחלוקת בין יחיד ובין בני העיר ולא נשמע שיפול‬
‫על עצה זו שאחד ]יאמר כן שאיננו משתתף עם בני‬
‫העיר בעירובם[ יעו״ש‪.‬‬
‫וזהו בדיוק כפי שהנכם מסתמכין במכתב־שאלתכם‬
‫וכותבים‪ ,‬דלא שמענו בירושלים עיה׳ק‪,‬‬
‫ובבני ברק‪ ,‬ובאנטווארפן‪ ,‬ובארה׳ב כבאלטימור‬
‫וכדו׳ שהעירוב נפסל בגלל מסרבים המחמירים על‬
‫עצמם‪.‬‬
‫ועל כגון דא ניתן להחיל דברי שדת הלכות‬
‫קטנות למהר־י חאגיז ז״ל ח׳א סימן ט־‬
‫שכותב‪ ,‬דזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו‪ ,‬אם הלכה‬
‫רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר‪ ,‬כי פשוט הוא‬
‫אשר באהבת ה׳ את עמו ישראל יסור מכשול‬
‫מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו‬
‫סברתו דחויה עכ׳׳ל‪ ,‬ומינה ניקח בק׳׳ו בן בנו של‬
‫ק־ו על כגון נידוננו שהעמא דבר כנז׳ הוא כאשר‬
‫גם רבים אשר אתנו לסידור עירוב כזה בזה׳׳ז‪.‬‬
‫ד( ועצם הסברא של זיכוי בע־כ לאל כגון‬
‫דא‪ ,‬מצינו שהעלה בכזאת גם הגאון‬
‫הגרי׳ש נאטאנזאהן ז״ל בשו׳ת שואל ומשיב ח׳׳ב‬
‫סי׳ ס׳ב מדי דברו באלה שאינם מודים בעירוב‪,‬‬
‫וכותב‪ ,‬דכל שאחד מזכה אותם בעירובו שוב לא‬
‫איכפת לן במה שאינו מודה בעירוב‪ ,‬וכל כהאי גוונא‬
‫בטלה דעתו אף שעומד וצווח וכו'‪ ,‬ובפרט שלא יוכל‬
‫בעקשותו לאסור על אחרים מלהשתמש ע׳׳י העירוב‬
‫יעו־ש ביתר אריכות‪ ,‬וא'כ ה׳ה כשהר‪.‬תנגדות הוא‬
‫מסיטרא דימינא‪ ,‬דזיל בתר טעמא ולא איכפת לן‬
‫מאיזה טעם הוא שאינו מודה בעירוב‪.‬‬
‫ה( ולהחוששים בזה משום תקלות שיוכל לצאת‬
‫מזה‪ ,‬הנה בכגון דא שיש תיקון‬
‫עד מאד לרבים‪ ,‬הנראה לעין בסידור העירוב‪ ,‬כפי‬
‫שהנכם מפרטים במכתבכם‪ ,‬אין לחוש לגזור שלא‬
‫לסדר משום פן‪ ...‬ופן‪ ...‬ומכריעים דברי החתם סופר‬
‫בזה בחאו׳ח סימן צ־ט )שהנכם גם מציינים אליו(‬
‫לצד המחייבים סידור העירוב‪.‬‬
‫ובכיוון זה של החתם סופר כתבו עוד גדולי‬
‫דורות לפניו ולאחריו‪ ,‬בפנים שונים‬
‫ש ו״ ת‬ ‫לח‬
‫זאת ג״כ בחות יאיר הנז׳[‪.‬‬
‫ונראה דגם באיומי מלקות קשות ג' כ אולי יש‬
‫להקל דהרי הגם׳ בכתובות שם‬
‫מסתפקת על כגון דא דדילמא מלקות חמור ממיתה‪,‬‬
‫ובמיוחד היכא שהמדובר על עבירה דרבנן‪ ,‬שישנם‬
‫הסוברים שגם לא מחויב ליתן כל ממונו‪ ,‬דלא עדיף‬
‫מעשה של תורה‪.‬‬
‫והנני בכבוד רב ובברכה מרובה‬
‫בהערצה ובידידות‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫סימן יז‬
‫אודות תיקון עירובין בלונדון‬
‫לכבוד הרה״ג היקר וכו׳‬
‫מוהר״ר אברהם קמחי שליט־א‬
‫רב דק׳ק נר ישראל‪ ,‬האנדון‪ ,‬לונדון‪.‬‬
‫שלום וישע רב‬
‫עברתי על מכתב שאלתו)בצירוף הורמנא דהגאון‬
‫מוהר׳ר חנוך עהרנטרייא שליט־א ראש בית דין‬
‫דק־ק לונדון והמדינה( אודות תיקון עירובין במח־ק‪,‬‬
‫באשר שיש עוררין להחמיר מחששות שונות‪.‬‬
‫ו ל פ נ ״ ד נראה דמכיון שסידור העירוב יעשה‬
‫ככל הסידורים הנהוגים במקו׳א‪ ,‬אפשר‬
‫שפיר)וגם איכא חיובא( להתקין העירוב כפי המוצע‪,‬‬
‫ואחרי השכירות משר העיר וכיו׳ב כנהוג תו לא‬
‫מעכב מה שישנם מתנגדים מכח חומרות שמחמירים‬
‫וחששות שחוששים‪.‬‬
‫א( והנה כמעט בדיוק כשאלתכם מצינו שנשאל‬
‫על כך הגר־ש קלוגר ז־ל בספרו שו־ת‬
‫ובחרת כחיים סימן קכ׳ג‪ ,‬הוא נשאל ע־ד אשר אחד‬
‫רוצה לחזור מעירובו בשותפות עם בני העיר‪ ,‬והשיב‬
‫ודחה מכל דברי המתנגד והעלה גם זאת דמכיון‬
‫שהוא זכות גמור יכולים לזכותו בע־כ וכר‪.‬‬
‫ב( ודבר זה שלא מעכב מה שהם מתנגדים לבטל‬
‫רשות מכח חומרא‪ ,‬מצינו שכותב כן‬
‫הגר׳א קלאצקין ד ל מלובלין בספרו דבר הלכה אות‬
‫נ׳ח ודל‪ :‬ובענין הביטול רשות כיון דהרב הגדול‬
‫האוסר בשריותא ניחא ליה להציל ממכשול איסור‬
‫הוצאה בשבת ורק מצד מה שמחליט בדעתו כדעת‬
‫האוסרין אינו מבטל רשותו ומוחה בדבר וא'כ אי‬
‫קמי שמיא גליא שהעירוב כשר פשיטא דניחא ליה‬
‫בביטול רשות שהוא זכות דמצוה וחובה בלי שום‬
‫הפסד‪ ,‬ושאני מי שיודע שע־י בישול רשות יהא מותר‬
‫להוציא והוא רוצה לאסור עליהם‪ ,‬ועי׳ ס׳ס שס־ז‬
‫לס‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫האמור נלע־ד כי יש לסדר העירוב המוצע‬ ‫מכל‬
‫במח־ק בהקדם בבחינה של מצוד‪ .‬הבאה לידך‬
‫אל תחמיצנה‪.‬‬
‫בברכה ובהוקרה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫סימן יח‬
‫אודות אם אפשר לסדר עירוב בדרך של‬
‫תרי רואיז‬
‫שאלה‪.‬‬
‫כס״ד‪ .‬ט״ז אייר תש״ן‪ .‬עיה״ק ירושלים תובב׳א‪,‬‬
‫למע*כ הגאון הגדול המפורסם אב׳ד פעיה׳ק‬
‫ירושלים‬
‫מוהר*ר רבי אליעזר יהודא וולדינברג שליס־א‪.‬‬
‫שלום וברכה ורב סוב סלה‪.‬‬
‫אבקש מכת׳ר לחו׳ד בהלכה הנצרך לי למעשה‬
‫בענין העירוב פעיה׳ק ירושת׳ו‪.‬‬
‫בגלל חבלה כעירוב שערבים עקרו הרבה עמודים‬
‫הוצרכתי לצרף במקומם מחיצות טבעיות‪,‬‬
‫היינו תל המתלקט גובה י־ט מתוך שיפוע של ארבע‬
‫אמות דחשיב מחיצה כדאיתא בשבת ד' ק׳ ע׳א‪,‬‬
‫וכמובן שהיו הרבה מקומות שהתל חדל שיפועו ולא‬
‫היו מתלקטים גובה עשרה טפחים מתוך שיפוע של‬
‫ארבע אמות וחשיבי כפידצות‪ ,‬אבל במקומות האלו‬
‫לא היו רחבים יותר מעשר אמות‪ ,‬וגם המה מועטים‬
‫נגד המקומות שמתלקטים כהלכה‪ ,‬וא־כ חשיבי‬
‫כפתחים כדאיתא בעירובין ט׳ו ע*כ‪ ,‬כיון שהעומד‬
‫מרובה על הפרוץ‪ ,‬אמנם במקום אחד יש מערה‬
‫שרחבה יותר מעשר אמות ובפנים היא גבוהה עשרד‪.‬‬
‫טפחים ורחבה ד־א ואי אפשר להחשיב את גובה‬
‫עשרה שמבפנים למחיצת העירוב כיון שתקרת‬
‫המערה שעל המחיצה היינו כל גובה ההר שלמעלד‪.‬‬
‫מהמערה מפסקת מלומר גוד אסיק מחיצתד‪ .‬למעלה‬
‫כדאיתא בעירובין פ*ט ע־א דס׳ל לרב דמחיצה‬
‫שאינד‪ .‬ניכרת לעומד על הגג אסור לטלטל על הגג‪,‬‬
‫וכתב רש׳י דהטעם מה דחשיב רה׳י על עמוד הוא‬
‫משום גוד אסיק מחיצתא למעלה על העמוד‪ ,‬וכיון‬
‫שהגג מכסה על המחיצות לא אמרינן גוד אסיק‬
‫וממילא לא חשיב רה־י על הגג‪ ,‬וה'נ כגדו־ד‬
‫דהמחיצה שתוך המערה אין אנו יכולים לצרף‬
‫לעירוב להתיר הטלטול להשיכונים שהם למעלה‬
‫מעשרה כיון שגג המערה מכסה את המחיצה ואינה‬
‫נראית להעומדים למעלה על שפת המערה לא‬
‫סימן יח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫כשהכל מכוון אל החיוב ולא אל השלילה‪ ,‬יעויז‬
‫בשו״ת אהל יעקב)ששפורטש( סימן ע׳ג‪ ,‬בבית מאיר‬
‫או״ח סימן שפ׳ב שעי׳ כ' שכותב בנידונו בלשון‬
‫׳דממש קרוב לודאי שרוב המון עוברים ומטלטלים‬
‫בלי עירוב כלל'‪ ,‬בשו׳ת מהרי׳א הלוי ח׳ב סי' ק*ח‪,‬‬
‫בשו׳ת נפש חיה חאו׳ח סימן כ־ה כסוף התשובה‪,‬‬
‫ושו״ת זכרון יהודה סימן צ׳ה‪ ,‬ועוד‪ ,‬יעו׳ש‪.‬‬
‫ו( ש ם בשו׳ת זכרון יהודה היתה התשובה‬
‫לשו׳ב השואל לסדר העירוב בלי רשות‬
‫המרא באתרא‪ ,‬ומדאגה בדבר פן לא יהיה הרב בביתו‬
‫ותתעכב ח׳ו תיקון העירובין‪ ,‬וכדברי תשובתו גיכב‬
‫קולות בנידונו שם‪ ,‬והדגיש להקל בפרט בזה״ז כיון‬
‫שרוב הפוסקים סוברים דאין לנו בזה׳ז רה׳ר גמור‬
‫יעו׳ש‪ ,‬ובהדגשת נימוק זה של דרבים אשר אתנו‪,‬‬
‫גם מכח זה דרוב הפוסקים סוברים דאין לנו רה׳ר‬
‫גמור בזה״ז‪ ,‬יתכן שנוסף לטעמים האמורים של זיכוי‬
‫בע־כ‪ ,‬ובטלה דעתו אף שעומד וצווח וכו' יש אולי‬
‫גם להחיל על כגון דא גדר של כפיה שנמצא בקשר‬
‫לעירוב באו־ח סימן שפ״ו סעי׳ ט'‪ ,‬ובעוד כמה‬
‫מקומות‪ .‬והמיעוט יכול להחמיר על עצמו אבל לא‬
‫לאסור על אחרים שרבים אשר עמהם מאשר עמו‪.‬‬
‫והבית אב לחזר אחרי קולות בסידור עירוב‬
‫יש להביא מדברי הגמ׳ בעירובין ד' פ׳‬
‫ע־א דאיתא בלשון‪ :‬כל מה שיש לך להקל בעירובין‬
‫הקל ע׳ש‪.‬‬
‫ז( ואחרון אחרון‪ ,‬על כל האמור‪ ,‬יש לד‪,‬וסיף‬
‫נקודה חדשה מבהירה באופן שלא‬
‫צריכים כלל הסכמת כל אחד ואחד לסידור העירוב‬
‫המדובר‪ ,‬והוא‪ ,‬דניתן לומר‪ ,‬דהיות והמדובר שלנו‬
‫הוא לא בהשתתפות בחצירות ובשתופי מובאות‪,‬‬
‫אלא בתיקון עירוב לטלטול ברחובות‪ ,‬א'כ בזה לא‬
‫צריכים בכלל הסכמת יחידים‪.‬‬
‫ובהיותי מהרהר נזה ומחפש איזה סייעתא‬
‫לזה‪ ,‬מצאתי לי חבר כספר שו׳ת זקן אהרן‬
‫)וואלקין( ח׳א סימן כ־ו‪ ,‬דנשאל שם בקשר אנשים‬
‫שאינם מודים בעירוב איך שאפשר לתקן בשבת‬
‫הרחובות באופן שלא יוצרף לבקש הסכמתם‪ ,‬והשיב‬
‫וכתב בהמשך דבריו וז־ל‪ :‬תמיהני מה שאלה היא‬
‫זו אטו שכירת הרחוב צריך להיות מאת כל אחד‬
‫מהדיירים‪ ,‬והלא אפשר לשכור מאחד מפקידי‬
‫השלטון וכו־ וגם אופני השכירות הוא לא בעד איש‬
‫מיוחד כ׳א אחד או שנים מבאי כח העיר ישכרו‬
‫מהם הרשות לטלטל ברחוב בעד כל הישראלים‬
‫הדרים בעיר‪ ,‬ואחרי כי הדבר כ' כ נקל לקיים החיוב‬
‫איפוא לפני כל ירא ד' החפץ לזכות את ישראל‬
‫להתאמץ ככל האפשר לתקן עירובין עכ׳ל עיי׳ש‪,‬‬
‫הרי כנ׳ז‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי־ט‬ ‫סימן יח‬
‫שני פסין עכ׳ל‪ ,‬וכיון שכתב שגם בתל המתלקט‬
‫אמרינן רואין וא־כ פסק כר׳ ישמעאל דאמרינן תרי‬
‫רואין‪ ,‬ועוד שהרי הזכיר גם אילן וסתם אילן עגול‬
‫הוא ובדבר עגול יש תרי רואין תחקק ותחלק‪ ,‬וה־ה‬
‫בעניננו נאמר חוקקין וחשיב כאילו המחיצה עומד‬
‫על קרקע של גזוזטרא‪ ,‬וא״כ אע־ג דלגבי הדרים‬
‫למטה לא חשיב מחיצה דהוה מחיצה תלויה‪ ,‬מ'מ‬
‫לגבי הדרים למעלה הוה מחיצה מעלייתא כמו‬
‫בעגלות של דגלי מדבר דהוי רה׳י ותחת העגלות‬
‫רה־ר כדאיתא בשבת צ׳ט ע״א‪ .‬עיין תום׳ שם ד־ה‬
‫שתי‪ ,‬ושם מ׳ט ע״ב ד־׳ה הם‪ ,‬וכפי זה יצאנו בהיתר‬
‫בין להדרים למעלה דהוי המחיצה שעל פתח המערה‬
‫מחיצה מעלייתא‪ ,‬ולהדרים למטה מותר להם‬
‫לטלטל ע׳י מחיצה שתוך חמערה‪.‬‬
‫בכבוד רב ובברכת השבת‬
‫יעקב זרנדל קרויזר‬
‫תשובה‪.‬‬
‫ב־ה‪ ,‬ח׳י אייר )ל׳ג בעומר( תש'נ‪ .‬ירושלים עיה־ק‬
‫תובב׳א‪.‬‬
‫לכבוד הרב הגאון הנעלה‬
‫מוהר־׳ר יעקב זונדל קרויזר שליס״א‬
‫הרב המפקח על העירובין בפעיה׳ק ת־ו‪.‬‬
‫עברתי על יקרת דבריו במכתבו אלי כמבוקשו‪,‬‬
‫ודבריו נאמרים בטוטו״ד וביסודיות‪.‬‬
‫ברם בהצעתו המעשית בדרך של תרי רואין הדבר‬
‫עוד צריך הכרע אם אמרינן כן להלכה‪.‬‬
‫א( ד ב ר מ ב ״ ם בפי׳ז מה־ שכת הכ׳׳ח לא מובא‬
‫מזה בהדיא‪ ,‬כי לא מזכיר במפורש‬
‫שזה נאמר גם בעגולה כבגמ׳ בעירובין ד׳ י׳ ט ע־ב‬
‫אליבא דר׳׳י‪ ,‬וכדראיתי באמת בספר מעשה רוקח‬
‫על הרמב־ם שמעיר מזה‪ ,‬אלא שכותב שם מד־ע‬
‫דאפשר דנקיט ליה רבינו לקולא דמילי דרבנן נינהו‬
‫ולהכי סתם ע־׳ש‪ ,‬ואין הכרח לכך‪.‬‬
‫כן ראיתי בשירי קרבן על הירושלמי בפ׳ב‬
‫בעירובין ה״א שנשאר בספק בזה בדעת‬
‫הרמב׳ם‪ ,‬וכותב‪ ,‬דאע־׳ג דזה שמעינן מתל‪ ,‬מכל‬
‫מקום הו״ל להרמב־ם לפרש ע׳׳ש‪.‬‬
‫אמנם במראה הפנים בירושלמי שם נוטה לפרש‬
‫שהרמב־ם כן הכריע בזה כר׳ ישמעאל‬
‫דאמרינן תרי רואין‪ ,‬הגם שמודה מאידך שהרמב־ם‬
‫סתם בזה את דבריו‪ ,‬וכותב לבאר דלכן הכריע כר״י‬
‫מפני דבעלמא שמעינן דאית לן תרי רואין וכההיא‬
‫דר׳ יוסי בר' יהודה בעירובין ד׳ י׳ ד גבי שתי קורות‬
‫היתה אחת למעלה ואחת למטה רואין את העליונה‬
‫כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו הוא למעלה‪,‬‬
‫וה״ג דכוותיה‪ ,‬הלכך פסק כר״י ע׳׳ש‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫מ‬
‫אמרינן גוד אסיק מחיצתא למעלה וא״ב אין כאן‬
‫מחיצה‪.‬‬
‫אמנם למעלה מעל פתח המערה נמשך גובה ההר‬
‫כמחיצה ממש בגובה יותר מעשרה טפחים‪,‬‬
‫ואיסתפקנא אם אפשר לצרף את המחיצה שתוך‬
‫המערה לעומדת על הקרקע עם מחיצה זו שמעל‬
‫למערה‪ ,‬וחשיב כמחיצה אחת שגבוהה הרבה‬
‫ונחעקמה באמצע ואח־כ עולה שוב באופן ישר כמו‬
‫למ״ד‪ ,‬ולא חשיבי תלויה כיון שחלק מחיצה‬
‫התחתונה עומדת על הארץ‪ ,‬וכמו בדופן עקומה‬
‫בסוכה דהסכך פסול חשיב מחיצה כשרה ולא אמרינן‬
‫דחלק מחיצה זו חשיב תלויה‪ ,‬או דילמא דהמחיצה‬
‫שמעל פתח המערה חשיב כמחיצה בפגי עצמה ואין‬
‫לה שייכות עם המחיצה שתוך המערה וא'כ יש לה‬
‫דין מחיצה תלויה דהא פתח המערה מפסקת בינה‬
‫לבין הארץ ולא חשיבה מחיצה כדאיתא בשבת ק׳א‬
‫ע״א‪.‬‬
‫ואפשר שיש להתיר ולסמוך על המחיצה שמעל‬
‫לפתח המערה ולא חשבינן אותה כתלויה‬
‫לגבי היושבים על ההר‪ ,‬דכיון דהמחיצה שעל גבי‬
‫המערה היא קצת יותר מעשרה טפחים נאמר על‬
‫חלק ההר שהוא על גבי תקרת המערה עד המחיצה‬
‫שעל גבי המערה כאילו הוא חקוק עד כנגד עומק‬
‫עשרה טפחים של המחיצה שעל פתח המערה‪ ,‬ומה‬
‫שיש יותר מעשרה טפחים במחיצה למטה לצד תקרת‬
‫המערה וכן כל חלק שכנגד תקרת המערה נחשוב‬
‫אותה כגזוזטרא שנמצא שהכותל עומד על הגזוזטרא‬
‫ולא באויר‪ ,‬וכעין זה מציגו בגמ' בעירובין י׳ט ע״ב‬
‫גבי פסי ביראות‪ ,‬בעא מיניה אביי מרבה תל‬
‫המתקלט עשרה מתוך ארבע נידון משום דיומד או‬
‫אינו נידון משום דיומד‪ ,‬א׳ל תניתוה ר־ש בן אלעזר‬
‫אומר היתה שם אבן מרובעת רואין כל שאילו תחלק‬
‫ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן נידון משום דיומד‬
‫וכר‪ ,‬ר״י בנו של ר״י בן ברוקה אומר היתה שם‬
‫אבן עגולה רואין כל שאילו תחקק ותחלק ויש בה‬
‫אמה לכאן ואמה לכאן נידון משום דיומד‪ ,‬ואס לאו‬
‫אינו נידון משום דיומד‪ ,‬במאי קא מיפלגי‪ ,‬מר סבר‬
‫חד רואין אמרינן תרי רואין לא אמרינן‪ ,‬ומר סבר‬
‫אפילו תרי רואין אמרינן‪ ,‬וכתב רש׳י וז״ל‪ :‬אמרינן‬
‫נמי תרי רואין לרבי ישמעאל ותל נמי כאבן עגולה‬
‫דמי‪ ,‬לת״ק לא אמריגן תרי רואין עכ״ל‪ ,‬ופסק‬
‫הרמב׳־ם בפי־ז מה׳ שבת הכ׳ח כרבי ישמעאל‬
‫דאמרינן אפילו תרי רואין שהרי כתב היה במקום‬
‫אחד מן הזויות או בכל זוית מארבעתן אבן גדולה‬
‫או אילן או תל המתלקט י׳ מתוך ד׳׳א או חבילה‬
‫של קנים‪ ,‬רואיו כל שאילו יחלק ויש בו אמה לכאן‬
‫ואמה לכאן בגובה עשרה נדון משום זוית שיש בה‬
‫מא‬ ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬
‫לרבן גמליאל מה אנו לירד‪ ,‬אמר להם מותרים אתם‬
‫שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא‬
‫חשיכה‪.‬‬
‫עוד איתא בשבת ד׳ קל־ט ע״ב‪ :‬אמרו ליה‬
‫רבנן לרב אשי חזי מר האי צורכא מרבנן‬
‫ורב הונא בר׳ חיון שמיה וכו־ ואזיל ונאים במברא‬
‫ועבר להך גיסא וסייר פרי ןומשמר שם פירות כרמו‪,‬‬
‫ונמצא שהנכרי מעבירו במים בשבח‪ ,‬רש׳י[ ואמר‬
‫אנא למינם קמיכוינא‪ ,‬אמר להו הערמה קאמרת‪,‬‬
‫הערמה בדרבנן היא וצורבא מרבנן לא אתי למעבד‬
‫לכתחילה‪.‬‬
‫א( והנה בשו׳ת מהר׳מ אלשקר סימן ק׳ח נשאל‬
‫על שורת הדין בספינה שהגיע לנמל אחר‬
‫שחשיכה אם מותר לצאת ממנה בשבת ליבשה או‬
‫לא‪ ,‬ואם מותר כיצד יצא‪ ,‬והשיב וז׳ל‪ :‬דעו לכם כי‬
‫יש מהמפרשים והמחברים ז־ל שכתבו דאם הגיעה‬
‫הספינה בשבת אסור לצאת‪ ,‬וכן שאלו מקמי מר‬
‫יהודאי גאון ז״ל על ספינה שנכנסה לנמל והיתר‪,‬‬
‫בתוך התחום מבעוד יום מהו לירד ממנה בשבת‪,‬‬
‫והשיב דמותר‪ ,‬ולא שרי אלא בכה״ג שהיתה בתוך‬
‫התחום מבעוד יום‪ ,‬וכן כתב הרמב׳ם ז״ל בתשובה‬
‫בלשון ערב‪ ,‬ונראה דמוכחו לה ממתניתין דפ' מי‬
‫שהוציאוהו דתנן התם פעם אחת נכנסו לנמל עד‬
‫שחשיכה אמרו לו לר׳ג מה אנו לירד אמר להם‬
‫מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד‬
‫שלא חשיכה‪ ,‬משמע דאחר שחשכה אסור וכו'‪ ,‬אבל‬
‫הרמב״ן ז׳ל התיר לצאת ואפילו כשהגיעה בשבת‪,‬‬
‫וכן כתב בפרק מי שהוציאוהו מצאתי תשובה שהשיב‬
‫ר׳ת לר׳ יצחק בן אבא מארי על הנכנס לנמל בתוך‬
‫העיר והשיב שמותר לילך בכל העיר בין שהיא‬
‫מוקפת חומה בין שאינה מוקפת חומר‪ ,‬שלא מצינו‬
‫בה חילוק‪ ,‬עוד כתב שם‪ ,‬דהא מ־מ קאמרי בגמ׳‬
‫אלא אי אמרינן אין תחומין כי לא היו בתוך התחום‬
‫מאי הוי‪ ,‬אלמא דמותרין הן‪ ,‬וכיון דבעיא דאם יש‬
‫תחומין או אין תחומין למעלה מעשרה לא איפשטא‬
‫ספק דבריהם הוא ולהקל‪ ,‬וקיימא לן נמי הלכה‬
‫כדברי המיקל כעירוב‪ ,‬וסוגיין בכולא תלמודא‬
‫ובעירובין לקולא‪ ,‬ואני תמה על מה שראיתי‬
‫במפרשי הים כשמגיעין ליבשה בשבת מהם מה שאין‬
‫יוצאין מהספינה‪ ,‬ומהם מה שבעלי הספינר‪ ,‬גויס‬
‫משליכין אותן לחוץ‪ ,‬ואינם זזים ממקומם דהיינו‬
‫ארבע אמות שלהן‪ ,‬ולא ידעתי מי הנהיגן בחומרא‬
‫זו שהרי הלוך הספינה לא חשיב הלוך‪ ,‬ותמה על‬
‫עצמך הוא יושב ברה׳י שלו‪ ,‬שהספינה רה׳י היא‬
‫ואתה חושש משום מהלך שלש פרסאות‪ ,‬איהו מינח‬
‫ניח וספינה הוא דמסגיא ליה וחצר מהלכת היא ולא‬
‫אדם מהלך‪ ,‬והנוהגין איסור ביציאתן מן הים ליבשה‬
‫סימן יט‬ ‫שו ׳ ת‬
‫אבל ל ע׳ד אי משום הא‪ ,‬דההיא דד' י׳ד‪ ,‬אין‬
‫כל הוכחה‪ ,‬ונעלמו מהפ־מ במח־כ דברי‬
‫דש׳י בסוכה ד׳ כ׳ב ע״ב שמפרש הכוונה דרואים‬
‫את העליונה לא דרואין שתי רואין ביחד‪ ,‬אלא‬
‫דהכוונה דרואים או את העליונה ־או־ את התחתונה‪,‬‬
‫ועל יסוד דברי רש־י אלה מפרש באמת המשנה‬
‫כרודה בסי׳ שס׳ג ס׳ק ע־ד גם את הנפסק שם בסעי'‬
‫כ׳ג כהך דר׳ יוסי ב־ר יהודה דר״ל ״או את‬
‫התחתונה׳ ע־ש‪ ,‬וא'כ אין בשם תרי רואין‪.‬‬
‫ו כ מו כן גם הכף החיים כם־ק קכ׳ח שם כותב ג' כ‬
‫לבאר עזה׳ד של ־או'‪ ,‬ומוסיף וכותב שכן‬
‫משמע גם מפי' הר׳ח ע׳ש‪.‬‬
‫אנו רואים מהאמור שהן המשנ׳ב והן הכפה־ח‬
‫נטו לפסוק שלהלכה לא אמרינן תרי רואין‪.‬‬
‫ב< אמנם לא אכחד מה שמצאתי אבל באור זרוע‬
‫בח־ב סי׳ קכ״ט שס׳ל בפשיטות‬
‫שהרמב׳ם פסק כר' ישמעאל בהיות דפסק ההיא דתל‬
‫המתלקט ותל נמי עגול הוא יעו׳ש‪.‬‬
‫אבל לעומת זה‪ ,‬המגיד משנה בה' שבת שם‬
‫מבאר בהדיא דברי הרמב׳ם שהמדובר רק‬
‫באבן מרובעת‪ ,‬ע׳ש‪ ,‬והיינו מפני דס׳ל דלא אמרינן‬
‫תרי רואיץ‪ ,‬ויעוין ביד מלאכי בכללי המגיד משנה‬
‫אות ג' שמביא בשם שו׳ת רדב׳ז שכותב דכל מקום‬
‫שהוא רואה מחלוקת בדברי הרמב׳ם ז׳ל הוא סומך‬
‫על דברי המגיד משנה בכל מקום שהיה אדם גדול‬
‫ובקי ורוב שיטתו היא כשיטת הרשב׳א‪ ,‬ועוד מכיון‬
‫שהוא בא לפרש דבריו דקדק בהם ככל הצורך ע־ש‪.‬‬
‫באשר על כן הדבר מצריך עוד עיון רב לבוא‬
‫ולעשות מעשה בזה‪ ,‬לסדר עירובין בדרך‬
‫של תרי רואין ובפרט שלא נזכר מזה בהדיא בשו־ע‪,‬‬
‫וכמו־כ גם לא מתל המתלקט‪.‬‬
‫בכבוד רב‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫סימן יט‬
‫בעניני הוצאות שבת ועירובין ואודות‬
‫יציאה בשבת מספינה לסירה‪ ,‬וממנה‬
‫ליבשה והוצאת החפצים‪.‬‬
‫)תוכן הדרן למסכת שבת ועירובין(‬
‫בשבת ד׳ קכ׳ב ע׳א‪ :‬מעשה ברבן גמליאל‬ ‫איתא‬
‫וזקנים שהיו באין בספינה ועשה נכרי כבש‬
‫לירד בו וירדו בו ר׳ג וזקנים‪.‬‬
‫ע‪ 1‬ד איתא במס' עירובין ד׳ מ׳א ע״ב‪ :‬פעם‬
‫אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיבה אמרו לו‬
 ‫ציץ אליעזר חי־ט‬ ‫סימן יט‬
‫היציאה במעברת ומביא הוכחות לזה מהלכה‬
‫וממעשה‪.‬‬
‫ב( אמנם המגן אברהם בשו־ע )בסימן ת־ה‬
‫סק׳ז( מתיר היציאה מספינה גדולה‬
‫לספינה קטנה דווקא כשהספינה הקטנה תלויה בה‪,‬‬
‫וכן בסימן של׳׳ט סקי׳ג כותב דאף נכנס בספינה‬
‫מע׳׳ש שרי דלא הוי כשט‪ ,‬מ־מ אסור לצאת מהספינה‬
‫לספינה‪ ,‬ע׳׳ש במחצה־ש‪ ,‬ועפי׳ז ראיתי בעיקרי‬
‫הד־ט )סימן ט׳ו( שמביא בשם הפחד יצחק שכותב‬
‫דאם אין הספינה יכולה להתקרב ליבשה אפי' ע־י‬
‫כבש יכנס בספינה קטנה התלויה בה‪ ,‬והתם מיירי‬
‫המג־א ביצא לדעת דאין לו לזוז רק לפנות‪ ,‬והכא‬
‫דיצא ברשות יכול לירד בקטנה אף שלא לפנות‬
‫ע׳ש‪ ,‬והיינו שאינו מתיר לצאת בספינה קטנה כי‬
‫אם בספינה קטנה התלויה בגדולה אבל לא באחרת‬
‫שאינה תלויה בה‪.‬‬
‫ג( אולם עיין בשו״ע הגרש׳ז )בסימן רמ׳ח‬
‫בקו־א אות ד׳( שכותב שדברי המ׳א‬
‫סטי׳ של־ט המה לדעת הרב בהג״ה דמיירי כשיצא‬
‫ואין היתר אלא משום דה׳׳ל כביתו לכן אסור בספינה‬
‫אחרת‪ ,‬אבל אם לא יצא ממנה מותר לצאת מספינה‬
‫לספינה כדאיתא בהדיא רפ׳ד דעירובין בקופץ‬
‫מספינה לספינה ע׳ש !בראיתו אפשר לפקפק די׳ ל‬
‫דשם מיירי בקשורין זה לזה‪ ,‬וכן מבאר בהדיא הגר׳א‬
‫בסימן של־׳ט[‪ ,‬ועיין במשנה ברורה בסי׳ ת־ד סקי׳א‬
‫ובשער הציון סק׳־ח‪.‬‬
‫יתר על כן כותב הפרמ״ג שם בסימן ת׳ה‬
‫שדברי המג־א בס־ק זה אמורים כשהפליג‬
‫בספינה הגדולה שלא כדין דהיינו שקנה שביתה‬
‫ביה״ש ויצא חוץ והפליג בשבת‪ ,‬משא׳כ לי״א שבסי׳‬
‫רמ׳ח דכה־ג שרי לא יצויר דין זה של המג׳א ע־ש‪,‬‬
‫ומשמע מפשטות דברי הפרמ׳ג שדבריו מוסבים על‬
‫כל הנאמר במג־א בס׳׳ק זה‪ ,‬והיינו אף על היציאה‬
‫לספינה הקטנה‪ ,‬ושלא יצויר דין זה של המג־א כל‬
‫שנכנס בספינה הגדולה בהיתר באיזה אופן שהוא‬
‫שאזי מותר לו שפיר לצאת בספינה קטנה אף‬
‫כשאינה תלויה בגדולה‪.‬‬
‫ד( נוסף על כל האמור מצינו בדברי הפוסקים‬
‫כמה מעשה־רב שעשו וקיימו בעצמם‬
‫לרדת בשבת מהאניה אל סירה ולצאת ממנה אל‬
‫היבשה‪.‬‬
‫בספר כסא אליהו על או־ח וסימן שליט(‬ ‫עיין‬
‫שמביא דברי המהר׳ם אלשקר וכותב‬
‫להסביר כוונת המהר׳ם אלשקר שהגוים לעצמם הם‬
‫מכוונים‪ ,‬שהוא כיון שההליכה אינה בשביל ישראל‬
‫דהא לא ידעי דאיכא ישראל בספינה והחזרה אינה‬
‫אלא לעצמם דהא צריכים הם לחזור בעיר ומה יעשו‬
‫שו־ ת‬ ‫מב‬
‫טועים באיסור הם וראוי להתיר להם ואין בזה בית‬
‫מיחוש‪ .‬וכן התיר הרשב־א ז־ל נמי לצאת ואפילו‬
‫כשהגיעה לאחר בין השמשות‪ ,‬אלא שחלק קצת‬
‫בענין סדר היציאה אם הגיעה לחוף הים ממור לעיר‬
‫אם לא שבת למטה מעשרה אם הגיע קודם שחשכה‬
‫תוך תחומה של עיר הרי הוא כאנשי העיר ויורד‬
‫ונכנס לעיר ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה‪,‬‬
‫הגיעה לתוך תחומה לאחר בין השמשות אין להם‬
‫אלא אלפים אמה ממקום שפגעו בו תחילה למטה‬
‫מעשרה טפחים‪ ,‬ואפילו כלתה מדתה בחצי העיר‬
‫אין להם אלא חצי העיר ע־כ‪.‬‬
‫ע ו ד מוסיף המהר״ט אלשקר וכותב וז׳ל‪:‬‬
‫ולענין סדר היציאה מן הספינה תדע דלפי‬
‫דעת התוס׳ שאמרו דטעמא דאין מפליגין כספינה‬
‫משום שט נראה דאין לירד אלא על ידי כבש דוקא‪,‬‬
‫אבל במעברת אסור‪ ,‬דמה לי לבא מה לי לצאת‪,‬‬
‫וכן נראה קצת מדברי קצת מפרשים ז׳ ל והרמב״ם‬
‫ז׳ל שלא התירו אלא על ידי כבש ואע״ג דלית‬
‫להו הך טעמא‪ ,‬אלא דמצי׳ למימר דתפסי לישנא‬
‫דגמרא שהתירה בכבש ולא דוקא הוא‪ ,‬אי נמי איכא‬
‫למימר דעדיפא קאמרי דאפי' בכבש שעשוי ע׳י‬
‫עכו׳ם בשבת לירד בו יכול לירד עמהם ואפילו‬
‫עשו אותו בפניו ומכירין אותו מותר אם לא עשו‬
‫בשבילו מידי דהוה אעכו׳ם שהדליקו את הנר בשבת‬
‫שיכול ישראל להשתמש לאורו דנר לאחר נר למאה‬
‫וכבש לאחד כבש למאה וכדאיתא בפ׳ כל כתבי‬
‫וכו׳‪ ,‬ואי קשיא לך ההיא דפ׳ תולין גבי ההוא צורבא‬
‫מרבנן וכו' נ״ל דהתם לא מתמר אלא לפי שהוליך‬
‫העכו׳ם המעברת בשבילו לצד האחר של הנהר‪ ,‬אבל‬
‫אם הוליכו אותה העכו׳׳ט בשביל עצמם יכול ישראל‬
‫לעבור עמהם וכו׳‪ ,‬גם יש מן המפרשים שכתבו מותר‬
‫לירד סתם ולא חילקו בין כבש למעברת ומדלא‬
‫חילקו נראה דלא שנא להו בין זה לזה‪ ,‬ומצאתי‬
‫כתוב בשם ר׳ ישעיה שהיה נכנס ועובר בשבת בעיר‬
‫ויניצייא באותן הספינות שעוברות משכונה לשכונה‬
‫והיה אומר עכו״ם המנהיגים את הספינה לעצמם‬
‫הם מתכוונים‪ ,‬וכן נמי מצאתי כתוב בשם הגאונים‬
‫ז״ל שאם המחוז קצר שאין הספינה יכולה להתקרב‬
‫שיעשו כבש‪ ,‬מותר לירד במעברת והיא ביצית קטנה‬
‫שמעברת כמו גשר עכ״ל‪.‬‬
‫גמצינו למדים מדברי המהר׳׳ם אלשקר שאע־פ‬
‫שבתחלת דבריו מסתפק בדבר יציאה ע־י‬
‫מעברת מטעם איסור שט לדעת התום'‪ ,‬וגם מסתפק‬
‫אפי' בדעת הרמב׳׳ם שאינו סובר כהתוס'‪ ,‬מכיון‬
‫שמזכיר בדבריו רק כבש‪ ,‬אבל אח'כ דוחה ספיקו‬
‫בדעת הרמב׳ם משום די׳ל שתפשו לישנא דגמ'‪,‬‬
‫או דעדיפא קאמרי‪ ,‬וגם נוטה להתיר אף למעשה‬
‫מג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫בשבת ע״י דוגייאות קטנות הנקראים פירימיס‪ ,‬אבל‬
‫להפליג ולצאת בשבת מן העיר לנסוע בספינה ע׳י‬
‫דוגייאות לא נהגו‪ ,‬ומקרוב נהגו היתר קצת לנסוע‬
‫מן העיר ביום שבת ע״י דוגייאות קטנות עכ׳ל‪,‬‬
‫ומשמע לכאורה שמנהג ההיתר היה גם כשנוסעים‬
‫על דעת ישראל וגם בלא קנו שביתר‪ .‬מע״ש‪ ,‬מדלא‬
‫הזכיר מזה בדבריו‪,‬‬
‫כמו״ב יעוין בספר נדיב לב חאו־ח )סימן‬
‫י׳א( שכותב שמעשים בכל יום שנכנסים‬
‫לספינה בשבת וכן כשמגיע הב׳אפור או הספינה‬
‫לנמל ביום ש׳ק יוצאים היהודים לחוץ וכר‪ ,‬גם אנכי‬
‫הצעיר הוריתי כן ההיתר להרבה בני אדם לצאת‬
‫מהב׳אפור והספינה כיום השבת‪ ,‬ואנכי בעצמי‬
‫כשבאתי מקושטא עם הב׳אפור יצאתי תיכף ביום‬
‫שב׳ק והלכתי לביתי‪ ,‬אלא שצריך ליזהר שלא‬
‫להוציא עליו מהספינה לעיר שום דבר משום עירוב‬
‫ולא ליקח כליו מהספינה כדי להניחם בספינה קסנד‪.‬‬
‫ליבשה כ׳א הכל יעשנו ע״י הגוי‪ ,‬וגם בספינה קטנה‬
‫שעושה הגוי מלאכה בשבילו באחיזת הרימרס צריך‬
‫שיהיה בה רוב גוים‪ ,‬שאם יהיו רוב ישראל בספינה‬
‫קטנה אסור לצאת ע״כ‪.‬‬
‫ו( והנה איסור ההוצאה שאוסר הנדיב לב מן‬
‫הספינה הגדולה אל הספינד‪ ,‬הקטנה הוא‬
‫בטח מתורת איסור העברה וטלטול מרשות לרשות‬
‫מבלי שעירבו ביניהם‪ ,‬ומדין העברה מרה׳י דרך‬
‫כרמלית‪ .‬ובזה כשנעיין במקור ההלכה נמצא שישנם‬
‫דרכים ואופנים שמותרת בהם הוצאת החפצים‬
‫מהספינה הגדולה לקטנה‪.‬‬
‫דהנה איתא בשבת )ד׳ ק' ע״ב( במתניתין‪:‬‬
‫הזורק מן היום ליבשה וכו' ומן הספיגה‬
‫לחבירתה פטור‪ ,‬ספינות קשורות זו בזו מטלטלין‬
‫מזו לזו‪ ,‬אם אינן קשורות פשיטא וכו'‪ ,‬אלא אמר‬
‫רב ספרא לא נצרכד‪ ,‬אלא לערב ולטלטל מזו לזו‬
‫וכדתניא ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין‬
‫מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו בין שוגגין כין‬
‫אנוסין בין מוטעין חזרו להיתרן הראשון וכו' אתמר‬
‫אמר שמואל ואפילו קשורות בחוט הסרבל וכו' אבל‬
‫לענין שבת כיון דיכול להעמידה אפילו בחוט‬
‫הסרבל ע'כ‪ ,‬ועיין בירושלמי דאיתא בקשורות בגמי‬
‫ע׳ש‪.‬‬
‫והנה רש״י כד״ה לערב כותב‪ :‬הא אשמעינן‬
‫במתניתין דאפילו שתי הספינות לשני בני‬
‫אדם שצריכין לערב מערבין ומטלטלין‪ .‬ומשמע‬
‫לכאורה מלשון זה של רש״י שמבאר שלענין‬
‫שצריכות להיות קשורות אין הבדל בין שני בני‬
‫אדם לבין אדם אחד‪ ,‬אלא שבב־ בני אדם יש יותר‬
‫חידוש שאע־פ שצריכין לערב בכל זאת מועיל גם‬
‫סי מן' ס‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שם בלב ים‪ ,‬נמצא דעל דעת גוים הם מנהיגים וכיון‬
‫דהרוב הם מלחים גוים שרי לישראל בהדייהו‬
‫כדקי׳ל כהני מילי דהולכין אחר הרוב‪.‬‬
‫אגו למדים מזה שהיתר הכניסה בספינה קטנה‬
‫היא אפילו כשכל הנכנסים בה מהספינה‬
‫הגדולה המה ישראלים‪ ,‬ורק בתנאי שהעכו׳ם בעלי‬
‫הספינה הקטנה לא ידעי שבספינה הגדולה נמצאים‬
‫רק ישראלים שאזי יוצא שההליכה אינה בשביל‬
‫ישראל‪.‬‬
‫א ל א מד‪ ,‬שמצריך הכסא אליהו גם תנאי שני‬
‫שהיהודים הנכנסים בספינה הקטנה יהיו‬
‫פחות ממספר המלחים הגוים שאזי אמרינן דעל דעת‬
‫גוים מנהיגים‪ ,‬וכמו שכותב ״וכיון דהרוב הם מלחים‬
‫גויס שרי לישראל בהדייהו״‪ ,‬תמה אני אם בכגון‬
‫דא צריכים שיהיו הרוב גוים‪ ,‬דעד כאן לא מציגו‬
‫חילוק זה בין רוב למיעוט כי אם דוקא כשהגוי עושה‬
‫בשביל אחרים‪ ,‬כבמסיבה‪ ,‬אזי אמרינן שעשה על‬
‫דעת הרוב שבמסיבה‪ ,‬אבל מד‪ ,‬שבהכרחי של הגוי‬
‫לעשות בשביל עצמו כבנדוננו שמוכרחים בעצמם‬
‫לחזור בעיר דמה יעשו בלב ים בכה״ג דינא הוא‬
‫שאפילו בגוונא שהם המיעוט והנוסעים הישראלים‬
‫המד‪ ,‬הרוב‪ ,‬בכל זאת אמרינן נמי דאדעתא דנפשייהו‬
‫עבדי ומותר‪ ,‬וכך מתבאר בהדיא בסוגית ד‪.‬גמ' )ד׳‬
‫קכ״ב( וכן בשו״ע )סי־ שע״ו סעי־ ב׳( שאם יש הוכחה‬
‫שלצורך א׳י מדליקה כגון שאנו רואים שהוא‬
‫משתמש לאורה אע־פ שרוב ישראל מותר עיי׳ש‪,‬‬
‫ונדמה שהאריכות כזה אך למותר‪,‬‬
‫ה( והכסא אליד‪,‬ו שם מוסיף וכותב‪ ,‬שאפילו‬
‫לדעת האוסרים ע׳י מעבורת יתכן‬
‫שלא אסרו אלא דוקא כשהמלאכה כולה היא בשביל‬
‫ישראל אבל כל דאיכא רוב גוים ומיעוטא ישראל‬
‫אזלי מודו דשרי‪ ,‬וכיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך‬
‫על זה להקל וכן שמעתי מכמה גדולי עולם שהגיעו‬
‫לנמל בשבת ויצאו ליבשה וכר‪ ,‬אך צריך הוא ליזד‪.‬ר‬
‫שלא יוציא משא עליו וליזהר מאיזה דברים הגורמים‬
‫חילול שבת‪ ,‬ע'כ‪ ,‬וגם זה לא מובן כל צרכו כמ״ש‬
‫דאפי' האוסרים מודו כרוב גוים‪ ,‬דהא החוששים‬
‫לאסור הוא משום גזירת שט וא'כ מה לי כזד‪ ,‬אי‬
‫איכא רוב גוים או לא‪ ,‬ואולי כוונתו על חלק‬
‫הפוסקים החוששים לאסור מפאת שהגוים עושים‬
‫מלאכה עבור ישראל‪.‬‬
‫בכל אופן שד‪.‬וא נשמע מדברי הכסא אליהו‬
‫מעשה רב שכמד‪ ,‬גדולי עולם נהגו לעצמם‬
‫היתר בזה לצאת בכה״ג ליבשה‪.‬‬
‫ו ע ו ד יעוין בספר רוח חיים להגר״ח פלאג׳י‬
‫ז״ל שכותב וז״ל‪ :‬ומנד‪.‬ג פשוט בעירנו אזמיר‬
‫דכשד״וא בא מחוץ לעיר לעירנו בספינה‪ ,‬יוצאים‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן יט‬
‫הם קשורות זו בזו דאל׳ב הו״ל מושיט מרה׳י לרה׳י‬
‫דרך כרמלית שאסור ואם הם גבוהים עשרה מן המים‬
‫מותרים לטלטל מזו לזו דהו׳ל מרה׳י לרה׳י דרך‬
‫מקום פטור ואם הם של שני בני אדם צריכים עירוב‬
‫כמו בבתים עכ״ל‪ ,‬וחוץ מהדקדוק מלשון ״ואם הם‬
‫שני בני אדם' וכנ׳ל בדברי הרמ׳א‪ ,‬הרי טעמו זה‬
‫של הלבוש שכותב דאם אינן קשורות זו בזו הו׳ל‬
‫מושיט מרה״י לרה׳י דרך כרמלית שאסור הרי שייך‬
‫כששייכות לאדם אחד כמו בששייכות לשני בני‬
‫אדם‪.‬‬
‫וכך סובר בהדיא גם החיי אדם )ככל נ״ה‬
‫סעי׳ ב׳< דאפילו הם של אדם אחד אסור‬
‫לטלטל מזה לזה‪.‬‬
‫י( אולם מדברי המג״א משמע שסובר להלכה‬
‫דכששייכות לאדם אחד מותר לטלטל‬
‫אפילו אינן קשורות‪ ,‬שכותב בסק״ט דלהכי צריך‬
‫שיהיו קשורות דכשאינן קשורות לא מהני עירוב‬
‫דמפסיק כרמלית אם הם ניידי וכיון שראויה לנוד‬
‫אסור‪ .‬וטעם איסור זה מובן שלא שייך כי אם‬
‫כששייכות לשני בני אדם‪ ,‬וכן מבאר הפרי מגדים‬
‫בהדיא שהמג־א חולק על הלבוש‪ ,‬ומסביר את דבריו‬
‫שלכן באדם אחד מותר אפילו מפורדות‪ ,‬דלא גזרו‬
‫בכרמלית כלל אף מושיט ‪ 1‬כן שמחתי לראות‬
‫שהפרמ״ג כותב לבאר דברי ב׳ הפירושים בתום׳‬
‫שבת כדברי הנ׳ל באות ז׳‪ ,1‬וכן סובר גם התוספת‬
‫שבת בס״ק י״א‪ ,‬ועיין בפרמ״ג ס׳ק י׳א מה שמעיר‬
‫על לשון המג־א שם‪.‬‬
‫ג ם בשו׳ע הגרש־ז בסעי׳ ח־ פוסק כהדיא‬
‫דדוקא אם הספינות הם של ב׳ בני אדם אין‬
‫מטלטלין מזו לזו אא'כ עירבו יחד ואין העירוב‬
‫מועיל אא*כ הן קשורות זו בזו שאם אינן קשורות‬
‫הרי הן יכולות לנוד ולהתפרר זו מזו ותהא כרמלית‬
‫מפסקת ביניהם ואין זה עירוב רשויות‪ ,‬אבל אם הן‬
‫של אדם אחד אין צריכים שיהיו מקושרות אלא אם‬
‫הם רק סמוכות זו לזו שאין ביניהם ד״ט כשיעור‬
‫כרמלית מטלטלין מזו לזו ע״ש‪.‬‬
‫א ל א שבזה אנו רואים שמחולק הגרש״ז עם המג־א‪.‬‬
‫המג׳א מתיר אפילו כשכרמלית מפסיק‬
‫ביניהם‪ ,‬וכהסברו של הפרמ״ג דלא נזרו בכרמלית‬
‫כלל‪ ,‬וזה שמצריך הירושלמי שלא יהא ביניהם ד״ט‪,‬‬
‫שמביא המג־א בסק׳י‪ ,‬מבאר הפרמ׳ג שזה מוסב על‬
‫קשורות ועירבו בב' בני אדם ומטעם דכשמרוחקיז‬
‫זו מזו ד״ט אויר כרמלית מפסיק בניהם ולא מהני‬
‫עירוב אע״פ דקשורות‪ ,‬ואילו הגרש׳ז חושש‬
‫לכרמלית ומצריך שיהיו סמוכות זו לזו עד כדי שלא‬
‫יהא ביניהם ד׳ ט כשיעור כרמלית‪.‬‬
‫ספינות זו אצל זו אסור לטלטל מזו לזו אא־כ‬
‫ש ו״ ת‬ ‫מד‬
‫העירוב ומערבין ומטלטליו‪ ,‬ועיין בתום׳ ד־ה‬
‫פשיטא‪ .‬וכן ברשב״א ובריטב׳א בשם הראב׳ד מ־׳ש‬
‫החידוש שיש בדבר שמועיל בכאן עירוב‪.‬‬
‫אבל מדברי רש־י במתניתין מוכח ההיפך מזה‪,‬‬
‫שסובר שבאדם אחד אינן צריכות הספינות‬
‫להיות מקושרות‪ ,‬שכותב על הא דאיתא אם אינן‬
‫קשורות אע־פ שמוקפות אין מטלטליו מזו לזו‪ ,‬וז׳׳ל‪:‬‬
‫דמהפסק כרמלית מיפרשי מהדדי ואנן מוקמינן לה‬
‫בגט' שהספינות של שני בני אדם וע־י עירוב‬
‫מטלטל מזו לזו הלכך כי מיפרשי ומפסקה כרמלית‬
‫בטל עירוב עכ׳־ל‪ .‬ומדמדגיש רש׳י להזכיר טעם‬
‫האיסור במיפרשי ומפסקה כרמלית רק משום שבטל‬
‫עירוב‪ ,‬משמע שסובר שזה דווקא בב׳ בני אדם‪ ,‬אבל‬
‫באדם אחד מותר אפילו באינן קשורות כי טעם‬
‫איסור זה הרי לא שייך כששתיהן של אדם אחד‪.‬‬
‫‪ 0‬ונראה לומר שדבר זה אי אסור גם‬
‫בששתיהן של אדם אחד‪ ,‬תליא בשני‬
‫הפירושים שבתוס׳ )בד־ ק״א ע״ב( ד־ה פשיטא‪,‬‬
‫שבפירוש הראשון מבארים הטעם דכשאינן קשורות‬
‫אין מטלטלין משום דגזירה שמא יפול החפץ אל‬
‫המים ומטלטל מרה׳י לכרמלית ואתי לאתויי וכו׳‪,‬‬
‫ולפי׳ז צריך להיות אסור באינן קשורות אפילו‬
‫באדם אחד‪ ,‬כי גזירה זו שייכת בכל גוונא באינן‬
‫קשורות‪ ,‬ובפירוש השני מבארים הטעם דבאינן‬
‫קשורות אין מטלטלין משום דלא מהני התם עירוב‪,‬‬
‫ולפי זה כששתיהן של אדם אחד דלא שייך טעם‬
‫זה מותר לטלטל אפילו כשאינן קשורות‪.‬‬
‫ח( וכזה שבאדם אחד מותר אפילו באינן‬
‫קשורות משמע נמי מדברי הרי״ף‬
‫והרמב־׳ם )בפ׳׳ג מה׳ עירובין הכ׳׳ה( שמזכירין דין‬
‫הקשורות דווקא יחד עם עירבו‪ ,‬ומשמע שסוברים‬
‫שהדין הזה של קשורות נאמר רק בשני בני אדם‪,‬‬
‫ומשמע שסוברים שהדין הזה של קשורות נאמר רק‬
‫בשני בני אדם‪ ,‬וביותר משמע כן מלשון הרי׳ף‬
‫שכותב בלשון ״הני מילי על ידי עירוב״‪.‬‬
‫ט( אבל מלשון הרמ״א בשו־ע )סימן שנ״ה‬
‫סעי־ א'( משמע שסובר להצריך‬
‫קשורות גם בששתיהן של אדם אחד‪ ,‬שפוסק וז״ל‪:‬‬
‫שני ספיגות זו אצל זו אסור לטלטל מזו לזו אא'כ‬
‫הם גבוהים מן המים י׳ וצריכים לערב ביחד אם הם‬
‫של שני בני אדם עכ״ל‪ .‬ומדמסיים הרמ׳א בלשון‬
‫"וצריכים לערב אם הם של שני בני אדם״‪ ,‬משמע‬
‫שעד כה היה המדובר כששתיהן של אדם אחד ובכל‬
‫זאת הצריר שיהיו קשורות זו בזה‪ ,‬ורק לבסוף מוסיף‬
‫שאם הם של שני בני אדם צריכים גם לערב ביחד‪.‬‬
‫וכן סובר הלבוש בסעי׳ א׳ שכותב וז״ל‪ :‬שתי‬
‫מה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫יג( והנה הגם שבשם מכריע הרמ׳א )בסי׳‬
‫שע־ב סעי׳ ו׳( דהעיקר כהאוסרים וכן‬
‫כותב בשו״ע הגרשיז בסעי׳ ט׳ שכבר נתבאר שם‬
‫שהעיקר כהאוסרים בזה‪ ,‬ועיין גם כמשנה ברורה‬
‫כבאור הלכה שמפליג להחמיר בזה מעוד צדדים‬
‫לומר שלא דמי לההיא דסי׳ שמ־ו שיש מתירין‪,‬‬
‫וכן במשנה ברורה שם בסקיג‪.‬‬
‫אבל מ״מ נדמה שבמקום צורך וד‪,‬פסד גדול‬
‫כגון שעליו לרדת מהספינה לסירה ואם‬
‫ישאיר חפציו והספינה תפליג ילכו חפציו לאיבוד‪,‬‬
‫יש מקום לסמוך על המתירים‪ ,‬מכיון שהרי המג׳א‬
‫והתוספת שבת והחיי אדם ושו־ע הגרש־ז הא הרי‬
‫כן תולים זה בדברי המתירים בס׳ שמ׳־ו‪ ,‬ודעת‬
‫המתירים שם הם הרי׳ף והרמב׳ם‪ .‬עיין במ'מ‬
‫)בפרט׳׳ו מה׳ שבת ה״כ{ ובב׳י בטור )סימן שמ״ו(‪,‬‬
‫והב׳י בשלחנו הטהור אף שמביא זה בלשון י־א וי׳א‪,‬‬
‫בכל זאת משמע שדעתו כדעת המתירין‪ ,‬וכמו׳־ש‬
‫הברכי יוסף‪ ,‬שדעת מרן כיש מתירין שהיא הסברא‬
‫שכתב באחרונה וכן מסורת בידינו די׳א וי׳׳א דעתו‬
‫לפסוק כי׳א בתרא‪ ,‬וכן בדין הכא הרי׳ף והרמב׳׳ם‬
‫מתירין וכך לימדנו מרן דכשהרי׳ף והרמב׳ם בדעת‬
‫אחד כן הלכה וכו׳‪ .‬ויעוי׳ש בברכי יוסף שגם דעתו‬
‫הוא להכריע כהמתירין‪ ,‬וא'כ במקום צורך כנ׳ ל‬
‫נדמה ששפיר יש מקום להתיר בלמעלה מעשרה אף‬
‫כששתי הספינות המה של ב׳ בני אדם ולא עירבו‪,‬‬
‫והיינו שיסדרו שההעברה מהספינה הגדולה לקטנה‬
‫יהיה גבוה מעל פני המים למעלה מי׳ טפחים באופן‬
‫שיצא שאת החפצים מעבירים בגובה של למעלה‬
‫מי׳ טפחים מעל פני המים‪.‬‬
‫והיתר זה במקום הצורך שייך אפילו אם‬
‫הספינה הקטנה אינה עמוקה אשר אזי דין‬
‫כרמלית לה‪ ,‬שהרי היש מתירין שם בסי׳ שמ׳ו‬
‫מתירין אפילו בכה־ג דהיינו מרה׳ר או מרה׳׳י‬
‫לכרמלית דרך מקום פטור ע׳ש‪.‬‬
‫וכשהן של אדם אחד בכה־ג שמעביר למעלד‪ ,‬מי׳‬
‫מותרת ההעברה מזו אל זו אפילו כשהן‬
‫מופלגות זו מזו הרבה אפילו להגרש׳ז וכמ׳ש‬
‫הגרש׳־ז בהדיא בסעי׳ ט׳‪ ,‬ועיין גם בפרי מגדים‬
‫סקי׳א‪.‬‬
‫יד( בנוגע לדברי המג״א בב׳ ולא עירבו‬
‫בגובה למעלה מי׳‪ ,‬ליתר הבהרה‬
‫יש להוסיף כדלהלן‪.‬‬
‫המשנה ברורה בביאור הלכה כותב על דברי‬
‫המג׳א שכותב להתיר אפי׳ בב׳ ולא‬
‫עירבו בגבוה למעלה מי׳ להיש מתירין להחליף דרך‬
‫מקום פטור ברשויות דרבנן‪ ,‬שלמעשה אין לסמוך‬
‫ע׳ז מתרי טעמא חדא דרבים מהאחרונים סברי דאין‬
‫סימן יט‬ ‫שו ׳ת‬
‫יא( עכ״פ אנו למדים מכל זה להלכה‬
‫לנידוננו‪ ,‬דאם הספינה הגדולה‬
‫והקטנה שייכות לאדם אחד והקטנה ניגשת סמוך‬
‫לגדולה‪ ,‬ובפרט כשלא יהא מרחק ביניהם אפילו כדי‬
‫ד׳ס שיעור כרמלית‪ ,‬יש מקום לסמוך באופן זה‬
‫להתיר גם העברת החפצים מהספינה הגדולה‬
‫לספינה הקטנה‪ ,‬בין כשהקטנה היתד‪ .‬תלויה בגדולה‬
‫והורידוה בים כדי להוביל הנוסעים ליבשה‪ ,‬ובין‬
‫כשבאה משפת הים לקבל הנוסעים‪ ,‬מכיון שיש לנו‬
‫אשלי רברבי הנ׳ל שמתירים בכה׳ג‪.‬‬
‫ברם כל זה לא יועיל לנו אם עומק הספינה‬
‫הקטנה לא יהא בו עשרה כי אזי הרי נחשבת‬
‫כבר הספינה הקטנה כרמלית‪ ,‬והגדולה הא הרי היא‬
‫רר‪'.‬י ונמצא שבהעברת החפצים הוא מוציא מרה׳י‬
‫לכרמלית‪,‬‬
‫יב( עוד זאת‪ ,‬גם כשהספינה הגדולה והקטנה‬
‫שייכות לשני בני אדם ולא עירבו‪ ,‬נדמה‬
‫שמ־מ יש ג׳־כ אופן ומקום שיהא אפשר להתיר‬
‫העברת החפצים מהספינה הגדולה לספינה הקטנה‪.‬‬
‫דד‪,‬נה כפי מד‪ ,‬שהבאנו לעיל באות ט׳ פוסקים‬
‫הרמ׳א והלבוש שאס הספינות גבוהות מן‬
‫המים י' מותרים לטלטל מזו לזו‪ ,‬והלבוש מסביר‬
‫הטעם דהו׳ל מרה׳י לרה׳י דרך מקום פטור‪ ,‬ומקור‬
‫דבריהם הוא במרדכי ר־פ הזורק שכותב שד‪,‬גמ'‬
‫מיידי כגון שאין הספינות גבוהות מן המים י' טפחים‬
‫דאי גבוהות קא מפיק מרה׳י לרה׳י דרך מקום פטור‬
‫ושרי אפילו לרשות הרבים בינתיים‪ ,‬ועיי־ש בבגדי‬
‫ישע מה שמסביר דעת המרדכי שלכן בכה׳ג מותרת‬
‫אף ההוצאה‪ ,‬מכיון שגם רגלי המעביר עומדות‬
‫במקום פטור ולכן מותר לגמרי‪ ,‬ושבזה יתורץ מה‬
‫שמקשה על המרדבי בשלטי הגבורים על הרי׳ף‬
‫בסוף פ' הזורק‪ ,‬ע־ש‪.‬‬
‫והשלטי הגבורים שם מסיים שדברי המרדכי‬
‫אתי כמאן דפסק דברשויות דרבנן‬
‫מותר להחליף‪ ,‬ואיכא מאן דאסר ולדידהו אסור‬
‫לטלטל מזו לזו אפילו למעלה מעשרה עיש‪.‬‬
‫המג״א בס־ק י׳ א סובר בזד‪ .‬ג' כ שאע־ג‬
‫שברה׳ר אסור בדיוטא א' בכרמלית‬
‫שרי‪.‬‬
‫ו ל ע נ י ן ב׳ ולא עירבו כותב המג׳א שזה תליא‬
‫בפלוגתא שכתב בסי׳ שמ־ו סס׳א‪ ,‬וכן‬
‫כותב התוספת שבת בס׳ק י־ב‪ ,‬והיינו ששם כתב‬
‫המחבר שלהחליף דרך מקום פטור ברשויות דרבנן‬
‫יש אוסרים ויש מתירים‪ ,‬וכזה כותב גם החיי אדם‬
‫)בכלל נ״ה סעי' ב׳(‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן יט‬
‫סקכ״ד( ובביאור הלכה‪ .‬ועוד‪ ,‬והדברים ארוכים‬
‫מאח‪.‬‬
‫טז( א ל א לכאורה יש לאסור הטלטול בשטח נמל‬
‫חיפה מדין קרפף של יותר מבית סאתים‬
‫שלא הוקף לדירה‪ ,‬שהרי שסח הגמל הוא מוקף‬
‫מחיצות ויש בו יותר מסאתים‪ ,‬וא'כ הו׳׳ל לכאורה‬
‫כקרקף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שאסור‬
‫לטלטל יותר מד׳ אמות‪.‬‬
‫אמנם מלבד מה שזה נמצא בתוך היקף העירוב‬
‫של העיר שבזה ישנן כמה וכמה מן‬
‫הפוסקים המתירים בכה׳ג אף ביותר מבית סאתים‬
‫שלא הוקף לדירה‪ ,‬ועלייהו כנראה סומכין למעשה‪,‬‬
‫עיין בביאור הלכה )סימן שנ׳ח סעי׳ס׳( ד־ה אבל‬
‫בשם המור וקציעה ואף שהמ׳־ב חולק עליו שם[‪ ,‬וכן‬
‫במנחת שבת)סי׳ פ־ג אות ג'( בשם עוד כמה פוסקים‪,‬‬
‫וכן באות ה׳ ובשיורי המנחה שם אות א'‪ ,‬והדברים‬
‫ארוכים‪.‬‬
‫חוץ מזה נראה שבנידוננו‪ ,‬אין אנו צריכים‬
‫לכך‪ .‬כי ראשית‪ ,‬לפי הגדרת רש״י בעירובין‬
‫)ד׳ כ־ב ע״א( ד׳׳ה כל‪ ,‬נקרא בית דירה כל שהמקום‬
‫מיועד עבור תשמישי האדם ולכניסה ויציאה תמיד‪,‬‬
‫וכן מגדיר בשו׳׳ע הגרש״ז)בסי׳ שנ׳ח סעי׳ א׳ וסעי׳‬
‫ה׳( והמשנה ברורה סק׳א‪ ,‬ע־ש ובשער הציון סק׳א‬
‫וכן בביאור הלכה‪ ,‬ואין לך מיועד לתשמישי האדם‬
‫ולכניסה ויציאה תמיד כנמל חיפה הנמצא בתוך‬
‫העיר‪ ,‬ובירושלמי )בפ׳ד דעירובין ה׳ב( דאמרינן‪:‬‬
‫תיפתר שהיה בנמל יותר מבית סאתים‪ ,‬המדובר שם‬
‫בנמל שהקיפו מהרים סביב שודאי לא הוקפו לדירה‪,‬‬
‫וכמו״ש הריטב״א בעירובין )ד׳ מ׳ג ע־ב( ]ואכמ׳ל‬
‫בעצם ביאור דברי הירושלמי שם‪.1‬‬
‫שנית‪ .‬הרי בתוך שטח הנמל נמצאים בתים‬
‫לדירות עבור שומרי ועובדי הנמל‬
‫שאוכלים ועושים בהם תשמישיהם תמיד‪ ,‬וגם ישנים‬
‫שם‪ ,‬שזה נקרא בית דירה‪ ,‬וכמו־ש המג׳א בסק״ה‪,‬‬
‫דה׳ה אם יש סוכת שומרים שדר שם ביום ובלילה‬
‫או בית דירה אע־פ שאין דר שם בקביעות‪ ,‬ע׳ש‪,‬‬
‫ועיין גם בשו״ע הגרש׳ז שם בסעי׳ ו'‪ ,‬וכן בביאור‬
‫הלכה )סימן שס״ב פיסקא ב׳(‪ ,‬ובטח בשעה שהקיפו‬
‫המחיצות סביב לשטח המורחב של הנמל כבר היה‬
‫בו אז איזה בית דירה לשומר או שומרי הנמל‪ ,‬וא־כ‬
‫הרי הוי כהוקף לבית דירה‪.‬‬
‫ואפילו בסתמא שלא יכולים לברר הנז׳‬
‫בבירור ג־כ צריכים לתלות שכך היה‪,‬‬
‫ונלמד זה מדברי הרמ׳א)בסי־ שנ׳ח סעי׳ א׳( שכותב‬
‫די׳׳א דסתם קרפיפות שלנו מקרי מוקפות לדירה‬
‫דרגילים לפתוח פתח תחילה ואח־׳כ להקיף‪ ,‬עיי׳ש‬
‫במשנה ברורה ס׳ק ט׳ו‪ ,‬וכן חוזר הרמ׳׳א ופוסק זה‬
‫ש ו״ ת‬ ‫מר‬
‫מותר אף לדעה זו כי אם בנח באמצע והבא הלא‬
‫איירי בלא נח‪ ,‬ועוד דבספר נהר שלום מפקפק על‬
‫עיקר הסברא לגמרי וסובר דאינו תלוי כלל זה בזה‬
‫דהיכא דהאיסור הוא משום חסרון עירוב אין נ' מ‬
‫כלל מה שמפסיק באמצע מקום פטוד דלא עדיף זה‬
‫מאלו הוי שתי רשויות סמוכות זו לזו לגמרי ע׳ש‬
‫בביאור הלכה‪.‬‬
‫ו הנ ה חוץ מה שהבאנו שגם התוספת שבת והחיי‬
‫אדם ושו׳ע הגרש׳ז תולין ג־כ זאת בפירוש‬
‫בהיש מתירין והיש אוסרין להחליף דרך מקום פטור‬
‫בדשויות דרבנן‪ ,‬וממילא יוצא שלפי״ז יש לסמוך‬
‫להתיר בהפסד גדול כהיש מתירין‪ ,‬וכנ״ל עפ״י‬
‫הברכי יוסף‪ ,‬הנה לעצם קושיתו של הביאור הלכה‬
‫דהכא הלא איירי בלא נח‪ ,‬עיין מה שמשיג בכררג‬
‫בביאור הגר׳א על דברי הרמ׳א בסעי׳ ג׳ גבי בית‬
‫הכסא שפוסק די׳א דאם בית הכסא למעלה מעשרה‬
‫שרי בכל ענין דהא מוציא מרה׳י לכרמלית דרך‬
‫מקום פטור עיי״ש‪ ,‬אבל רואים שגם הרמ״א סובר‬
‫להתיר להיש מתירין אפילו בלא נח‪ ,‬כן עיין בפרי‬
‫מגדים על דברי המג־א הנ׳ל שכותב ודל; ומ׳ש‬
‫דתליא בפלוגתא בשמ״ו התם בנח נמי מתיר וכרבי‬
‫יהודה שבת ק׳א ע־ תוס׳ שם ד״ה רבי יהודה ועי׳‬
‫אות ז־ שם ע׳׳י הכר זיז ועס־ג בבית הכסא בה״ג‬
‫בלא נח עכ״ל‪.‬הרי שהפרמ׳ג כותב לוזביא מקור‬
‫לדברי המג־א מדברי הגט' והתום׳ וגם מסייע לדברי‬
‫המג־א מדברי הרמ׳א בסעי׳ ג׳ גבי בית הכסא‪ ,‬ועיין‬
‫גם בספר עצי אלמונים סי׳ שע״ב אות י׳׳ט שתולה‬
‫דבר זה אי מותר להחליף ברשויות דרבנן אפי׳ בלא‬
‫נח בפלוגתת ראשונים‪ ,‬וגם מאריך להסביר למה‬
‫שהמתירין פוסקין כר׳ יהודה בשבת שם‪ ,‬ושדעת‬
‫המג״א הג־ל להתיר אפי׳ בלא עירבו זהו דעת‬
‫המרדכי דדווקא כשאינם גבוהים למעלה מעשרה‬
‫צריכים לערב יחד אם הם של בעלים הרבה אבל‬
‫אם הם גבוהים למעלה מעשרה מעל פני המים א'צ‬
‫לערב‪ ,‬ושהמרדכי הוכיח כן משיטת הרי״ף‪ ,‬עיי׳׳ש‬
‫באריכות‪.‬‬
‫טו( ואודות הורדת החפצים מן האניה לנמל‪,‬‬
‫הגה מקום האיסור בזה לכאורה הוא‬
‫רק משום עירוב‪ ,‬וכמדש הנדיב לב שהובא לעיל‬
‫אות ה'‪ ,‬וא־כ בכגון נמל חיפה שהעירוב של העיר‬
‫מסודר עד סוף השטח היבשתי של הנמל והספיגה‬
‫מגעת ממש עד השטח היבשתי‪ ,‬ויורדים ממנה ישר‬
‫אל היבשה‪ ,‬צריך להיות מותר לו לאדם ביציאתו‬
‫מן הספינה אל היבשה לקחת אתו גם חפציו!ועיין‬
‫באדח )סימן שס׳ג סעי' כ׳ט( ובשערי תשובה סק׳ט‬
‫ובמשנה ברורה וביאור הלכה‪ ,‬ובשדת חתם סופר‬
‫חאו״ח )סימן פ״ט(‪ ,‬ובמשנה ברורה )סימן ת׳ה‬
‫מז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫אולם אחרי העיון נראה דזה אינו‪ ,‬ומכמה‬
‫סעמים אין האניה עם הנוסעים שהגיעו‬
‫לנמל בשבת אסורים ולא אוסרים לטלטל מהבית‬
‫לשטח הנמל‪ ,‬דלא מיכעיא אם מסודר הדבר‪ ,‬או‬
‫שיסדרו ככה‪ ,‬שהרב או ממוני הקהל יסדרו עירוב‬
‫שנתי‪ ,‬או אפי׳ שבועי‪ ,‬עבור כל העיר‪ ,‬דאז הרי‬
‫בנוסח הזיכוי מזכים את העירוב לא רק לכל‬
‫הנמצאים בשעת עשיית העירוב‪ ,‬כי אם גם עבור‬
‫כל מי שיתוסף מיום זה ואילך כדאיתא בשו־ע )סי׳‬
‫שס־ו סעי׳ ט'(‪ ,‬וכנוסח העירוב השנתי שמסדרים‬
‫על מצות אומרים'לנו ולכל המתוספים מכאן ולהבא‬
‫מפסח זה עד פסח של שנה הבאה' )ועיין בעצי‬
‫אלמוגים אות י׳ז ובערוך השלחן סעי' י׳ ט בטעמו‬
‫של דבר שמהני זיכוי לאלה שלא נמצאים ולא‬
‫יודעים עתה מזה[‪ ,‬וא'כ הרי גם אלה הבאים באניה‬
‫בשבת נכללו בכלל עירוב החצירות של העיר וזוכים‬
‫בו מיד עם הגעתם לשטח הגמל‪.‬‬
‫יתר על כן מובא שם בשו׳ע שי׳א שאע׳פ שלא‬
‫יזכה בפירוש למתוספים עליהם לב ב׳ד מתנה‬
‫עליהם‪ ,‬והיינו כשמסדרים עירוב שנתי דאזי מסתמא‬
‫אנו מכוונים גם על האנשים שיתומפו‪ ,‬כמבוא בשו׳ע‬
‫הגרש׳ז סעי׳ י׳ב‪ ,‬ובמשנה ברורה ס׳ק נ׳ג‪ .‬וע׳ש‬
‫בשו׳ע הגרש׳ז שכותב שיש לסמוך בדיעבד על י׳ א‬
‫אלה להקל בד׳ס‪ .‬ועיין בפרמ׳ג בסי׳ ש׳ע במשבצות‬
‫סק׳י‪.‬‬
‫ו מו בן הדבר דמכיון שמזכים העירוב גם עבור‬
‫כל אלה שיתוספו‪ ,‬אזי אין הבדל כבר אם‬
‫מתוספים הם בעצמם או יחד עם דירות‪ ,‬משום‬
‫דהאוסרים לטלטל המה הדיירים ולא הדירות‪ ,‬וכיון‬
‫שהעירוב זוכה עכור הדיירים המתוספים‪ ,‬לא קובע‬
‫כבר בזה אם נתוספו גם עם דירות‪ ,‬ומשום כך לא‬
‫מציגו כלל שיעלה על דעת מי שהוא לומר‬
‫שכשמסדרים עירוב שנתי אם במשך השנה מתוספים‬
‫בתים חדשים שלכתים אלה יצטרכו עירוב חצירות‬
‫מיוחד‪ ,‬וזד‪ .‬פשוט‪,‬‬
‫יח( הא חדא‪ ,‬ושנית‪ ,‬הרי אלה הבאים כאניה‬
‫אינם דיירים קבועים בשטח הנמל‬
‫ונמצאים כאן בעראיות‪ ,‬ואנשי האניד‪ .‬ומלחיה ג' כ‬
‫אינם דיירים בכאן‪ ,‬וא־כ אין עליד‪-‬ם כי אם דין‬
‫אורח‪ .‬שמתארחים אצל בעל הנמל‪ ,‬וא׳כ בזד‪ ,‬הרי‬
‫הלכה פסוקה היא בשו־ע )סי׳ ש־ע סעי' ח׳(‬
‫דהמתארח בחצר אפי' נתארח בבית בפני עצמו אם‬
‫לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות‬
‫אינו אוסר על בני החצר והוא והם מותרים בין בביתו‬
‫בין כביתם‪ ,‬ואפילו אם אורחים רבים וכעל הבית‬
‫אחד ]עיין בט׳ז סק׳י ובעצי אלמונים סק־כ ובמשנה‬
‫ברורה ס־ק נ׳ח{‪ ,‬ובשו׳ע הגרש׳ז סעי׳ ט׳ מוסיף‬
‫סימן ים‬ ‫ש ו״ ת‬
‫)בסימן שנ׳־ס סעי' א׳( דמה שאין אנו נזהרים לסלסל‬
‫בחצירות שאחורי הבתים משום דבזמן הזה סתמן‬
‫מוקפין לדירה‪ ,‬וה׳ה בכאן מכיון שנמצא בתור‬
‫ההיקף כל הזמן בית דירה צריכים לתלות שמסתמא‬
‫בשעה שהקיפו המחיצות בסח כבר היה שם הבית‬
‫דירה לשומר‪.‬‬
‫ואפילו אי יבורר באופן ברור שלא היה אז‬
‫בית דירה ג־כ עדנה יש לדון להתיר‪,‬‬
‫דעיין במשנה ברורה בס׳ק י׳ס שפוסק דאם חישב‬
‫בפירוש בשעה שהקיף למקום הזה שיבנה בו בית‬
‫אח־כ יש מקום להקל ולומר דמקרי מוקף לדירה‪.‬‬
‫ע־ש ובשער הציון אות כ׳א‪ ,‬והרי בשעת סידור הנמל‬
‫ומחיצותיה הרי בטח חשבו לכנות בתור ההיקף בתי‬
‫דירה לשומרים בפרס ולתשמישי אדם בכלל‪ ,‬גם‬
‫שייך לצרף בזה ‪ 1‬מ' ש לצרף שם השער הציון[ דברי‬
‫הי׳א שברמ׳א סעיף א־ שסוברים דכל קרקף שהוא‬
‫סמוך לביתו מיקרי הוקף לדירה כי דעתיה עלויה‪,‬‬
‫וכותב המג׳א בסק׳ד דסמוך לביתו היינו בתוך‬
‫אלפים אמה שיוכל לטייל בה‪ ,‬וכן כותב המשנה‬
‫ברורה ס־־ק ט׳־ז ובשער הציון ס־־ק ט׳׳ז‪.‬‬
‫ושלישית‪ .‬הרי בשעה שהקיפו המחיצות הרי‬
‫בין כל בתי העיר הסמוכים לנמל היו‬
‫גם בתים שפתחן היו לצד ההיקף‪ ,‬והנמל הרי מיועד‬
‫לתשמיש כולם‪ ,‬וביותר קרוב לודאי שגרו כהן‬
‫מעובדי הנמל בעצמם ברצותם להיות סמוכים‬
‫למקום עבודתם‪ ,‬ובאופן זה הא הרי נקרא הוקף‬
‫לדירה‪ .‬כנפסק בשו־ע )סימן שנ״ח סעי׳ ב׳(‪,‬‬
‫והפרמ׳ג מסתפק לומח שיועיל אף חלון‪ ,‬אך עיין‬
‫מ־ש עליו בביאור הלכה‪1,‬גם עיין בריטב׳א עירובין‬
‫ד' ס־ז ע־ב שכותב שכל מקום שאמרו בקרפף שלא‬
‫התירו אלא בית סאתיס זד‪.‬ו כיחיד‪ ,‬אבל ברבים מותר‬
‫שש סאין לר׳ יוסי בר יהודה וכל צרכו לרבנן ורבי‬
‫יר‪.‬ודה‪ ,‬עיי׳ש‪ .‬ואכט־לן‪.‬‬
‫חו ץ מכל זה הרי יש עצה קלה לפרוץ כאיזה‬
‫מקום מהגדר פרצה ביותר מי׳ טפחים‪ ,‬שלא‬
‫ישאר בגובה י׳ ספחים‪ ,‬ואח׳כ לתקנו ע' מ לדור בו‪,‬‬
‫כמבואר כשדע )סימן שנ׳ח סעי׳ ב׳( ובמשנה ברורה‬
‫ס׳׳ק כ*א‪ ,‬אך אבל לפי דעתי א'צ לזה וכנ״ל‪.‬‬
‫לדון‬ ‫עדיין יש מקום‬ ‫דלכאורה‬ ‫אלא‬ ‫יז(‬
‫לאסור הורדת החפצים מן האניד‪.‬‬
‫לשטח הנמל מדין עירובי חצירות‪ ,‬ששטח הנמל הוא‬
‫כחצר שהרבה בתים פתוחים לו‪ ,‬וכעת עם הגעת‬
‫ספינה זו לנמל בשבת הוי כנתוסף לחצר בית עם‬
‫דיורים שלא השתתפו בעירוב החצר‪ ,‬שדינא הוא‬
‫שאותו שלא השתתף בעירוב אסור ואוסר את‬
‫האחרים מלסלסל מבית לחצר‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן יט‬
‫כמבואר במג״א סק־ה ומשנה ברורה ס״ק י״ב ]ועיין‬
‫באבן העוזר שסובר דבביטול מפורש מותר לו‬
‫לטלטל אף בלא החזיקו מקודם בחצירו ואין זה‬
‫כחזרה מביטול‪ ,‬וכן עיין בחמד משה סי' ש״פ סק־ג‬
‫ע״ש[ ואף דבשו״ע נאמר הדין בשכח ולא עירב‪ ,‬עיין‬
‫במשנה ברורה סק־א‪ ,‬שכותב בפשיטות דה׳ה אפי׳‬
‫כשהזיד ולא עירב מהני ביטול‪ .‬ע״ש ובשער הציון‬
‫סק״א‪ ,‬שכותב בפשיטות דה״ה אפי׳ כשהזיד ולא‬
‫עירב מהני ביטול‪ .‬ע״ש ובשער הציון סק־א‪ ,‬וכן‬
‫פוסק באמת הרמב״ם )בפ״ב מה׳ עירובין ה׳א(‬
‫מפורש הדין הזה גם במזיד‪ ,‬ומכש־כ דמהני ביטול‬
‫בנידוננו שלא היה באפשרות להשתתף מע־ש‬
‫בעירוב‪ ,‬דאז עדנה לא היתה הספינה בכאן‪.‬‬
‫כ( והנה על הטעם הראשון באות י״ז העירני‬
‫מכבר )בשבתנו יחד בועדת הלכה‬
‫לבירור בעיות בהלכות שבת( ידי״נ הגאון מוהר״ר‬
‫שלמה זלמן אוערבאך שליט׳א‪ ,‬שזה יכול להועיל‬
‫דווקא כשהאניה באה בע״ש קודם ביה־ש‪ ,‬אבל בבאה‬
‫בשבת לא מועיל מכיון שלא חל עליה היתר העירוב‬
‫בביהש־מ‪ ,‬ועיין באמת כזה בשו״ע בסי' שע׳א סעי׳‬
‫ג׳ ובמשנה ברורה ס״ק י״ד‪ ,‬ועיין גם בסי׳ שס״ה‬
‫סעי' ח׳ עי־ש‪.‬‬
‫אבל מלבד שמ״מ עירוב שנתי יכול להועיל‬
‫אפי׳ על ספינות הבאות בשבת‪ ,‬והיינו‬
‫שיסדרו להכליל האניות בעירוב השנתי באיזה פעם‬
‫שהיא שתעגון על יד החוף בע״ש ביה׳ש‪ ,‬ואז יועיל‬
‫כבר זה לתמיד אף אם יעברו כמה וכמה שבתות‬
‫שהאניה לא תעגון על יד החוף בע״ש ביה״ש‪ ,‬משום‬
‫דמכיון שבפעם אחת כבר חל על האניה היתר‬
‫העירוב אזי מתי שתחזור לעגון בשבת יחזור העירוב‬
‫להתירו דומיא שנפסק בשו״ע סי׳ שע־ד סעי׳ א׳‪.‬‬
‫ע״ש בט״ז סק״א ובמשנה ברורה סק״ה וסק׳ו‪,‬‬
‫ובביאור הלכה ד״ה ונסתם בשבת‪ ,‬וכן בד״ה ונסתם‬
‫הפתח שכותב שה״ה אם נתקלקל הצוה־פ וחזר ונתקן‬
‫הצוה־פ בשבת ע־י עכו״ם שבה־ש היה פרוץ עדיין‬
‫מ־מ כשחזר ונתקן בשבת חוזר הע״ח למקומו עיי״ש‬
‫ומה שמביא בשם הנשמת האדם שיועיל זה אפי'‬
‫כשעירב לשבת אחת ומה שמשיג עליו בזה‪ .‬ועיין‬
‫בפרמ״ג בסי׳ שע״ד במשבצות סק״א שמוכח ג־כ‬
‫שסובר כהנשמת אדם‪.‬‬
‫חוץ מכל זה יש מקום לחלק ולומר דעד כאן לא‬
‫מצינו בלא היה חלות העירוב בביהש־מ דאינו‬
‫מתיר אח״כ‪ ,‬כי אם במקום שעם אי חלות העירוב‬
‫חל איסור הטלטול מצד אי ההיתר‪ ,‬דהיינו דהבתים‬
‫והמקומות שאנו רוצים להתיר הטלטול בהם ע׳י‬
‫העירוב נמצאים אלא דמצד עיכוב זכות רשותי של‬
‫איזה איש או מצד עיכוב אחר אינו יכול העירוב‬
‫ש ו״ ת‬ ‫מח‬
‫״אפי' אם הבתים שמתארחים בהם אינם שלו אלא‬
‫של גוים או של ישראלים שאינם דרים שם־‪ .‬ואף‬
‫שהגרש״ז שם מביא גם דעת המרדני שסובר‬
‫שלטלטל מבית האורח לחצד אסור בין לו בין‬
‫לבה״ב‪ ,‬וכן סובר להלכה המג־א בסי׳ שצ״א סק־ב‪.‬‬
‫אבל עיין במשנה ברורה בבירור הלכה שם בסי'‬
‫ש״ע שמביא דברי המג׳א ומסיים וכותב‪ :‬אכן כמה‬
‫אחרונים תמהו על דבריו‪ .‬וכן כתב הבית מאיר שאין‬
‫לזוז מפסק השו״ע ע״כ‪ ,‬וכן מכריע בסי' שצ׳א‬
‫במשנה ברורה ס״ק כ׳ג‪ ,‬וכן פוסק בפשיטות החיי‬
‫אדם ה' שבת )כלל ע־ג סעי׳ ה'( דמדינא הוא ור‪.‬ם‬
‫מותרים בלא עירוב‪ ,‬ומדגיש לכתוב שאינו אוסר‬
‫אפי׳ אם שכר בית בפ״ע ואוכל בפ״ע‪ ,‬ע״ש ובסעי׳‬
‫ח'‪.‬‬
‫ואף על מה שמוסיף הרמ״א שם וכותב שזה‬
‫דווקא בדאיכא בעל הבית אחד קבוע אבל‬
‫אורחים ביחד אוסרים זה על זה‪ ,‬ג״כ מבאר המשנה‬
‫ברורה בס״ק נ״ט שזה מיירי בשאותו חצר היה יחידי‪,‬‬
‫אבל כשנתארהו בעיר ויש שם עוד חצירות של‬
‫ישראל והעיר עשויה בתיקון מבואות כדין אזי‬
‫בטילי הני אורחים לגבי שאר בע׳ב קבועים שבעיר‪,‬‬
‫דעיר שעשויה בתיקון מבואות כדין היא חשובה‬
‫כולה כחצר אחת‪ ,‬ע'כ‪ .‬וע״ע בשער הציון ס׳ק ל״ה‪.‬‬
‫ובאורח הרגיל לקבוע ולבוא‪ ,‬דעת המג״א‬
‫)בסי' שצ׳א סק״ב( שאוסר מיד‪ ,‬אבל‬
‫דעת הגרש״ז )בסי׳ ש״ע סעי׳ י'( להקל באורח‬
‫ישראל אף ברגיל לקבוע‪ ,‬דבד״ס הלך אחר המיקל‪,‬‬
‫וכן מכריע המשנה ברורה בסי' ש״ע בשער הציון‬
‫ס״ק ל״ג דיש להקל בזה עכ״פ באורח ישראל‪.‬‬
‫וא״כ לפי כל הנ״ל יוצא שהמגיעים בשבת‬
‫באניה בשטח הנמל אינם נאסרים ואינם‬
‫אוסרים מלטלטל‪ ,‬דודאי דין אורחים עליהם ואורח‬
‫אינו אוסר‪ ,‬ואינו קובע בזה מה שבאים יחד עם דירה‪,‬‬
‫דעיקר הקובע בזה הוא הדייר‪ ,‬ולא הדירה‪ ,‬דדירה‬
‫אינה האוסרת כי אם הדרים בה המה האוסרים‪ ,‬ולכן‬
‫כל שיש על הדיירים דין אורחים שאינם אוסרים‪,‬‬
‫תו הדירה אינה קובעת בזה כלל‪ ,‬ומשום כך נפסק‬
‫שאפי׳ האורח שכר בית אינו אוסר כנ״ל‪ ,‬אע־פ‬
‫ששכירות כממכר‪ ,‬והיינו בפני שהדירה לא קובעת‬
‫בזה כלל כי אם הדייר‪.‬‬
‫יט( ועוד בה שלישיה‪ .‬דגם אי לו לא היה לנו‬
‫סברות ההיתרים הנ״ל‪ ,‬הרי יש בזה‬
‫עצה פשוטה של ביטול רשות‪ ,‬דהיינו שבעל הספיגה‬
‫והנוסעים יבטלו לבעלי הנמל רשות חצירם ורשות‬
‫ביתם‪ ,‬שאזי מותרים להוציא לחצר בין מבית המבטל‬
‫ובין משאר הבתים‪ ,‬כנפסק בשו״ע )סי׳ ש״פ סעי׳‬
‫א׳ ב׳( והיינו כאופן שמקודם יוציאו אנשי החצר‬
‫מט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫דהתיקון קיים ונודע לו שנפסק ותקנו בשבת חזר‬
‫העירוב להתירו ראשון עיי׳׳ש‪ .‬הרי שהנשמת אדם‬
‫סובר בהדיא להתיר בעירב מע״ש אפי׳ אם בשער‪.‬‬
‫שתיקנו העירוב הי' ככר מקולקל הצוה׳ם והוא‬
‫שהיה סובר דהתיקון קיים‪ ,‬מכיון שרגילות הוא‬
‫לעשות צוה־פ‪ ,‬וכמו בספינות מכיון שדרכן תמיד‬
‫לקשרן‪ ,‬וא'כ ה־ה יש להתיר לפי׳ז בנידוננו בכל‬
‫גוונא בספינות הרגילות לבוא תמיד עם נוסעים‬
‫ודרכן בכך‪ ,‬אפי' כשלא עגנו עוד באף פעם כע׳ש‬
‫ביה׳ש‪ ,‬מכיון שעומדות תמיד לבוא עם נוסעים‪.‬‬
‫ואוסיף לזה דברי הט־ז בסי׳ שס׳ח סק׳ד‬
‫הסובר דבהתנו מפורש שהעירוב יהי' אף‬
‫על כל הדיורין המתוספים שא'צ להוסיף על העירוב‬
‫שנתמעט אפילו מחמת הדיורין שגתוספו וכן סובר‬
‫התוספת שבת סק׳ח‪.‬‬
‫אך העולת שבת בסי' שס׳ו סק׳ס והאליהו רבא‬
‫ס׳קי׳ז ושו״ע הגרש׳ז סעי׳ י׳ב חולקים שם‬
‫על דינו זה הט־ז וסוברים שאפי' בהתנו מפורש צריך‬
‫להוסיף על העירוב אם נתמעט מחמת הדיוריז‬
‫שנתוספו מפני שלהם הוא תחילת עירוב דכ׳ז שלא‬
‫היו דרים כאן לא היה להם עירוב כלל שעירוב‬
‫הוא משום דירה‪ ,‬ע״ש ובשו־ע הגרש׳ז‪ ,‬וכדבריהם‬
‫פוסק המשנה ברורה בס״ק נ׳ד‪ ,‬ע־ש ובשער הציון‬
‫ס׳ק מ׳ה‪.‬‬
‫כא( כמו כן גם על הטעם השני של אורחים‬
‫שבאות י׳ח העיר לי ידי׳נ הרב הגאון‬
‫הנז׳ דלא שייר לומר דמתבטלים מכיון שנמצאים‬
‫במקום שלא נכלל בכלל העירוב‪.‬‬
‫ועל זד‪ ,‬אשיב דאין זר‪ .‬קובע כלל מכיון שר‪,‬רי‬
‫הספינד‪ ,‬היא רשות היחיד מיוחדת לעצמה‬
‫באין לה שום קשר וביטול למקום שחונה עליו שהוא‬
‫כרמלית‪ ,‬ויותר מזה הרי הספינה ניגשת ממש על‬
‫יד שטח הנמל היבשתי המתחברת אתו‪ ,‬ועם הגעתה‬
‫והתחברותה היא כאילו מצטרפת בזה יחד עם שטח‬
‫הנמל היבשתי‪ ,‬וביותר יש לומר שעם התחברותה‬
‫והתקשרותה עם שטח היבשתי מכיון שלא נשאר‬
‫בינה לבין השטח היבשתי שיעור מרוחק כשיעור‬
‫של פרסה הרי זה כאילו באותו מקום נתוסף ונתרחב‬
‫יותר פני המרחב ומחיצת העיר בצד זה כלים מאחורי‬
‫הספינה שמחיצות גבוהות לה‪ ,‬ולכן בכה׳ג הו׳ל‬
‫שפיר כנכנסו האורחים בחצר בעה׳ב שאינם יכולים‬
‫לאסור כי מתבטלים לגבי בעה־ב‪ ,‬ולא קובע בזה‬
‫כלל מה שהבעה׳ב אינו גר כלל ברשותם והמה גרים‬
‫כרשות מיוחדת‪ .‬וכמו שכותב הביאור הלכה כסוף‬
‫סימן ש״ע ד׳ה קבוע ודל; ודע דכמו דאמרינן‬
‫דכשהוא דר כבית אחד שבחצר הוא נטפל ליתר‬
‫הבתים ואינו אוסר עליהם לטלטולי בחצר כמו כן‬
‫סימן יס‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לחול ולהתיר בביהש׳מ‪ ,‬כההיא דסי׳ שע־א‬
‫שבביהש*מ עוד לא היה הבית שלו‪ ,‬או נתקלקל‬
‫העירוב דסוף סי' שס״ה‪ .‬או נסתם דסי׳ שע׳ד‪ ,‬נוסף‬
‫לזה העיכוב בכל המקומות הנ׳ל הוא איסורי ולא‬
‫מציאותי‪ ,‬דבמציאות יכולים לסלסל כביהש׳מ ורק‬
‫האיסור מעכב‪ ,‬וחל איסור כאופן חיובי‪ ,‬ולכן אמרינן‬
‫בכל המקומות הנ׳ל דכיון שכבר חל חלות האיסור‬
‫למקצת שבת נאסר לכל השבת‪ ,‬אבל משא־כ‬
‫בנידוננו שאי חלות העירוב גם על ספינה זו‬
‫בביהש״מ אינו גורם בכנפיו חלות איסורי‪ ,‬והעיכוב‬
‫הוא מציאותי‪,‬שהספיגה עוד לא הגיעה‪ ,‬וביכלתה‬
‫להגיעה ככל רגע מבלי שום עיכוב איסורי‪ ,‬כזה יש‬
‫לומר שפיר דכיון דלא חל למקצת שבח חלות‬
‫איסור‪ ,‬ועל כל המקומות שלא היה עיכוב מציאותי‬
‫הרי חל‪ ,‬והעיכוב המציאותי לא גרם בכנפיו שוס‬
‫עיכוב איסורי לחלות העירוב‪ 1 ,‬דאין לך אוסר על‬
‫חבידו משום עירוב אלא ביכול לערב עמו ולא עירב‪,‬‬
‫עיין כנודע ביהודה מהדו׳ת חאו׳ח סימן ל׳ט‬
‫והדברים ארוכים( בכה׳ג י־ל דשפיר מועיל זכיית‬
‫העירוב אף על הבית והאנשים שיגיעו הנה ביום‬
‫השבת ויצטרפו לשטח שחל עליו העירוב‪.‬‬
‫ואל יהא תמוה דבר זה לומר שלא צריכים‬
‫שיחול העירוב בפועל ממש כביהש־מ‪ ,‬כי‬
‫מצינו כבר כיוצא בזה בדברי הפוסקים‪ ,‬עיין בפרי‬
‫מגדים בסי' שע־ד בא׳א סק׳א שכותב וז־ל; ור‪,‬וי‬
‫יודע מ׳ש עירב לשנה הוא ל׳ד א־נ עירבו בע״ש‬
‫והיה ראוי שיקנה העירוב שהיה פתח ונסתם אח'כ‬
‫בע־ש ונפתח בשבת אע־פ שבתחלת שכת בעסקניות‬
‫עירוב לא הותרה חל העירוב כשנפתח וכר ע׳ש‪,‬‬
‫הרי דאף שלא חל העירוב כביה־ש בכל זאת חל‬
‫אח״כ בשבת מכיון שדדה ראוי לחול כשעת סידורו‪,‬‬
‫אלא שנידוננו לא דמי ממש לדברי הפמ״ג שם דשם‬
‫היה ראוי כבר כפועל ממש לחול בשעת סידור‬
‫העירוב ולא היה חסר שום מעשה‪ ,‬וכאן בנידוננו‬
‫נהי דדאוי לחול אם יגיעו דיורים נוספים אבל חסר‬
‫עוד המעשה שיגיעו‪.‬‬
‫אכל אף שלא דמי ממש נידוננו לדברי הפרמ׳ג‬
‫שם‪ ,‬אבל מ'מ זה דמי ביותר לדברי הנשמת‬
‫אדם כלל ע׳ב שאף הוא העלה שם כדברי הפרמ״ג‬
‫דאין סברא לחלק בין אם עירב לשנה או שעירב‬
‫בע־ש‪ ,‬וכותב בדברי הרא־ש לענין ספינות דבאמת‬
‫כשהספינות לא היו מקשורות מאתמול אבל דרכן‬
‫תמיד לקשרן כיון דעומדת לקשר אפי׳ לא קשרן‬
‫מע׳׳ש‪ ,‬ובשבת נקשרו אמרו חזרו להתירן וכר‬
‫ומסיים וז־ל‪ :‬ולפי׳ז יצא לנו דאם הרגלו לעשות‬
‫צה״פ או לחיין באותו מבוי אע־ג דנפסקו קודם שבת‬
‫ולא עירב לשנה אלא שעירב מע״ש שהי׳ סובר‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סימן יס‬
‫ונפלה המחיצה בשבת‪ .‬וסובר שם שבכה׳׳ג יועיל‬
‫הביטול מכיון שהרשות היה שייר לו גם אתמול רק‬
‫כ־ז שהכותל קיים לא היה הביטול מועיל ומשא׳ב‬
‫בב' בתים בשני צידי רה״ר שאותו הרשות שמבטל‬
‫עכשיו לא היה לו שום זכות בו מאתמול עיי׳ש‪.‬‬
‫חוץ מזה הרי יכולים לסדר שבעל האניה יבטל‬
‫את רשותו לבעלי הנמל מבעוד יום כשהיא‬
‫עוד בלב ים ויזכה להם הרשות על ידי אחר‪ .‬עיין‬
‫בעריר השלחן בסי' ש־פ סעי' ד' שמוכיח כן שמועיל‬
‫ביטול רשות מבעוד יום‪ ,‬וכותב ביותר שאף שנראה‬
‫שהביטול צייר להיות דווקא בפניהם מ' מ מבעוד‬
‫יום כשאין רצונו לערב או אין ביכלתו לערב יכול‬
‫לזכות רשותו להם בקנין ע־י אחר דכן מבואר מלשון‬
‫הטור ושו־ע שכתבו שיכול לבטל אף משתחשר‬
‫משמע דכ״ש מבעוד יום עיי׳ש‪ .‬ודבר זה שמועיל‬
‫הביטול מבעל הספינה בעצמו הוא מפני דכל‬
‫הנוסעים נטפלים לו ואינם אלא כאורחים עד ל'‬
‫וכמו שמבאר הבאור הלכה בסי' שפ׳ב ד־ה יש להם‬
‫בתים מיוחדים‪ :‬דאם בעל הספינה ישראל נטפלים‬
‫לו ואינם אלא כאורחים עד ל׳‪.‬‬
‫ואם בעל הספינה הוא עכו׳ס או ישראל מומר‬
‫לחלל שבת בפרהסיה דלא מועיל ביטול‪,‬‬
‫צריכים לסדר שכירת רשות הספינה מאצלם עיין‬
‫בסימן שפ׳ב‪ ,‬ובמשנה ברורה ס׳ק ע״ו ובביאור הלכה‬
‫ד־ה ודע‪ ,‬ויש בזה חילוקי דינים בין אם סידרו‬
‫השכירות מע׳ש‪ ,‬או אם סידרו בשבת‪ ,‬עיין שם בסעי'‬
‫ה׳ ומשנה ברורה ס׳ק כ־ב ובביאור הלכה ד׳ה צריר‬
‫שישכירו מ״ש בזה באריכות‪ ,‬וכן בסימן שפ׳ג‬
‫ובמשנה ברורה סק׳ז וכן עיין בסימן שפ׳׳ה סעי׳ ג׳‬
‫ובמ׳ב סק׳׳ה לענין ישראל מומר‪ ,‬ועיין גם בסי׳ ש'פ‬
‫סעי׳ ג׳ שמובא ב׳ דעות אם מועיל בדיר כלל‬
‫שכירות בישראל אם אינו רוצה לבטל להם רשותו‪,‬‬
‫ובמנ׳א סק־ו מה שרוצה לומר דבחול מועיל שכירות‬
‫אליבא דכו׳ע‪ ,‬ובשו׳ע הגרש־ז סעי' ד׳ שדעתו‬
‫להקל שמועיל‪ ,‬וכן במשנה ברורה סק׳ו‪.‬‬
‫ע ו ד יש הרבה להאדיר בדין עירוב חצירות‪,‬‬
‫אבל חושבני שהנ׳ל מספיק בהחלט להוריד‬
‫חששת איסור הטלטול מפאת איסור עירובי חצירות‪.‬‬
‫כג( הגם שהתרנו הוצאת וטלטול החפצים מן האניה‬
‫לנמל‪ ,‬אבל את החפצים הנראים בטלטולם‪,‬‬
‫במזוודות וכדומה‪ ,‬יש להשאירם בתיר שטח הנמל‬
‫במקום שמור סמיר למקום הירידה‪ ,‬ולהכנס בלעדן‬
‫לעיר‪ ,‬כי טלטולם בחיר העיר עד ביתו או מקום‬
‫איבסונו יש בזה משום עובדין בחול‪ ,‬וכן משמע‬
‫מהרדב־ז בח׳ג)סימן תקצ״ב( שהשואל שאל לו שם‬
‫בכגון דא של הוצאת חפצים כעובדים דחול‪ ,‬והוא‬
‫השיב להתיר מפני שהשאלה היתה על יו־ס ועל‬
‫ש ו״ ת‬
‫אם שבת האורח באיזה חצר ‪1‬אף שבאותו חצר אין‬
‫דר שום בעה״ב[ והעיר עשויה בתיקון מבואות כדין‪,‬‬
‫הוא נטפל לחצרות אחרות שיש שם בע״ב קבועים‬
‫ואינו אוסר לטלטל ברחובות העיר דהעיר שעשויה‬
‫בתיקון כדין חשיבא כולה כחצר אחת עכ׳ל עיי״ש‪.‬‬
‫ועיין גם בנשמת אדם כלל ע־ג אות ג׳ שכותב‬
‫וז״ל; הנה לענין כשמארחים בחצר וישראל‬
‫דר באותו חצר הדבר מבואר בש׳ע דבטלים לגבי‬
‫בעה׳׳ב ואפי' אם מתאכסנים בשאר חצירות בעיר‬
‫והעיר מוגף חומה וכו' ואמנם אם אין העיר מוקף‬
‫חומה צ׳ע די״ל דדוקא במוקף חומה דדינא כחצר‬
‫ואם כן שייך לומר שאלו האורחים כולם בטלים‬
‫משא־כ בערי הפרזי ואינו מתאכסן בחצירו במה‬
‫יתבטל זה לבעה־ב ואין זה דומה למ״ש המ׳׳א בסי׳‬
‫שס׳׳ג ס׳ק כ־ז‪ ,‬ונ׳׳ל דיש להקל כמ׳ש תוספת‬
‫עירובין נ־ז דעיר שאין לה חומה במה יתחבר דאין‬
‫סברא להצריד שיגע זה בזה אלא דמעשה דמ׳א‬
‫היה כד וגם התה׳׳ד כתב לענין לטלטל בכל העיר‬
‫ע׳׳ש וצ״ע עכ׳ל‪ ,‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫מלבד כל זה ישנה עצה לצאת לגמרי ידי‬
‫חששא מה שהמקום לא נכלל בכלל העירוב‬
‫והוא על ידי סידור צורת הפתח בשטח המקום‬
‫שהספינה מיועדת לעגון ע׳י יבשת הנמל‪ ,‬כי על‬
‫פי רוב עוגנות אניות ע״י יבשת הנמל וא״כ אפשר‬
‫לסדר צורת הפתח בין אגיה אחת לשניה העוגנות‬
‫ע־י היבשה משני הצדדים — וה׳׳ה על ידי גושים‬
‫אחרים שנמצאים שם ויכולים להצטרף בתורת‬
‫מחיצות‪ ,‬וזה תלוי רק בסידור טכני — ובכר יצטרף‬
‫השטח הזה לעירוב הכללי של העיר‪ ,‬והאניה הבאה‬
‫תכנם לתיר אותו השטח‪ ,‬ונמצא שהמקום בכלל‬
‫העירוב‪.‬‬
‫כב( ועל הטעם השלישי של ביטול שבאות י־ט‬
‫העיר לי מכבר )בועדה הנ ס שאבל׳ח‬
‫הגאון המופלא מוהר־ר גרשון לפידות ז־ל ]בדומה‬
‫להערה על הטעם הראשון[ דיש לומר דכל דלא‬
‫מצי מערב מבעוד יום לא מצי מבטל אח־כ בשבת‬
‫כדאיתא בעירובין ד' ע־‪ .‬ועיין גם בשו׳ע בסי׳ שפ׳א‬
‫סעי' ה׳ ובמג״א סק״ה‪ ,‬ובסעי׳ ו׳ ובמשנה ברורה‬
‫ס׳ק כ׳ז‪.‬‬
‫אבל נראה שיש לחלק נידוננו דלא דמי להנ׳׳ל‪,‬‬
‫דשם לכר לא מהני ביטול משום דהרשות‬
‫הזה שמבטל עכשיו לא היה לו כח בו מאתמול כלל‬
‫שלא היה שלו דומיא שכותבים שם התום' בעירובין‬
‫ד׳ה אבל האי‪ ,‬וכן ראיתי בספר עצי אלמונים סי׳‬
‫שפ׳א סקי״ב שכותב לחלוק על הפרישה שרוצה‬
‫לומר שלא יועיל ביטול גס בב׳ בתים בבי חצירות‬
‫ומחיצה ביניהם שלא היו יכולים לערב יחד מבע׳׳י‬
‫נא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫הריטב״א כעירובין שם שמותר לצאת ליבשה ודינו‬
‫כבני העיר אם הנמל תוך תחום העיר‪ ,‬ואם לאו יש‬
‫לו אכל מיהת אלפים אמד‪ ,‬ביבשה ע״ש וכן בב״י‬
‫בטור כסימן רמ״ח ובסימן ת״ה עיי״ש‪.‬‬
‫מכח כל זה נראה דיש מקום ליישב דברי הרמב״ם‬
‫ולפרש כי הרמב״ם לא כיוון בדבריו בתשובתו‬
‫שם כי אם על ספינה המהלכת כפחות מעשרה‪ ,‬וכד‬
‫דייקינן בדברי השאלה רואים באמת שלא היתד‪ ,‬על‬
‫ים הגדול כי אם על נהרות הגדולות כנהר מצרים‬
‫וחדקל ופרת והדומים להם אם הוא מותר או אינו‬
‫מותר לפי ששמעו שאנשי אלע׳רב אוסרים זה בשבת‬
‫מהם מי שיתן טעם לאיסורו מפני דבוק בארץ בשבת‬
‫ויהו שתלך בהם הספינה בשבת אין בהם עשרה‬
‫טפחים וכר‪ ,‬הרי שהשאלה היתה על הליכה בפחות‬
‫מעשרה‪ ,‬וא״כ רק על כגון דא הוא שהשיב הרמב״ם‬
‫לאיסורא‪.‬‬
‫וכפי הנראה ביאר בכזאת גם המגיד משנה )כפ״ג‬
‫מד‪.‬׳ שבת ה״ג(‪ ,‬דכותב שם לשלב יחד דעת‬
‫הרמב״ם בתשובה עם דעת הרמב״ן והרשב״א‪ ,‬וכותב‪,‬‬
‫שמכלל דבריהם למדנו שכל שהלך בים למעלה‬
‫מעשרה לכשיגיע לנמל יורד ואינו נמנע ויש לו‬
‫אלפים אמה מהמקום שפגע בו תחילה למטה מעשרה‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫וביותר נראה מפורש כן מדברי הכסף משנר‪ .‬שם‪,‬‬
‫שכותב כהדיא שלדעת רבינו כל שהלך‬
‫בים למעלה מי' כשיגיע לנמל יורד ואינו נמנע‬
‫ויש לו אלפים אמה מהמקום שפגע בו למטה מעשרה‪,‬‬
‫ושכן דעת הרמב״ן והרשב״א‪ ,‬ומתני' דפעם אחת‬
‫לא נכנסו לנמל עד שחשיכד‪ ,‬וכו׳ במד‪,‬לכת למטה‬
‫מי' היא‪ ,‬והכי מוקי לה בגמ׳ עיי״ש‪.‬‬
‫ובהכרח שהמגיד משנד‪ ,‬וד‪,‬כסף משנד‪ ,‬ביארו כנ׳ל‬
‫שכוונת הרמב״ם בתשובה היא לאסור רק‬
‫על למטה מי׳‪.‬‬
‫כה( א ל א דלכאורה עומדים לפנינו נגד האמור‬
‫דברי הרמב״ם בפסקיו שם בד‪,‬לכה ט׳‬
‫שפוסק וז״ל‪ :‬מי שד‪.‬יד‪ ,‬בא בדרך ליבנס למדינד‪ ,‬בין‬
‫שהיה בא בים בין שהיה בא בחרבה אם נכנס בתוך‬
‫אלפים אמה קרוב לעיר קודם שיכנס השבת אע*פ‬
‫שלא הגיע למדינד‪ .‬אלא בשבת הרי זד‪ ,‬יכנס ויד‪,‬לך‬
‫את כולה וחוצה לה אלפים אמד‪ .‬לכל רוח עכ״ל‪,‬‬
‫הרי שפסק הרמב׳ם בסתמא דמי שהיה בא בים יש‬
‫לו אלפים אמה רק אם נכנס אלפים אמה קרוב לעיר‬
‫קודם שיכנס השבת‪ ,‬והרי סתם ספינה בים מהלכת‬
‫למעלה מעשרה‪ ,‬ומשמע מזה שסובר הדמב׳ם‬
‫שאפילו למעלה מעשרה צריך ג־כ שיכנס לפני‬
‫השבת כתוך אלפים אמה‪ ,‬ותהדר הקושיא הנ׳ל על‬
‫הרמב״ם לדוכתא‪.‬‬
‫סימן יס‬ ‫ש ו״ ת‬
‫כלים הצריכים ליו״ט ע־ש‪ ,‬ומשמע אבל בשבת‬
‫ככגון דא אסור‪.‬‬
‫כד( לבסוף שוב אשוב לדבר עוד קצת בשיטת‬
‫הרמב״ם והרמב׳ן שבשו׳ת מהר־מ‬
‫אלשקר שבראש דברינו‪.‬‬
‫ו הנ ה מהמעשה דר״ג כעירובין ד' מ ’א שאמר להם‬
‫״מותרים אתם שכבר הייתי מסתכל והיינו‬
‫בתוך התחום עד שלא חשיכד‪,‬״‪ ,‬מפשטות הדברים‬
‫נלמד מזה לכאורה כשיטת הרמב׳ם שהשיב‬
‫בתשובותיו‪ ,‬דאם הגיע הספינה בשבת לנמל אחד‬
‫ועשו הגוים הכבש לעצמם לירד בו כמו שדרכם‬
‫לעשות מותר לישראל לירד לאותו נמל‪ ,‬ובלבד‬
‫שהיתה בינו ובין הנמל כשיכנס השבת אלפים אמה‬
‫או פחות‪ ,‬אבל אם נכנס עליו השבת והוא חוץ לתחום‬
‫אותו המקום שעמדה בו הספינה בשבת אסור לו‬
‫לצאת מן הספינה עד מוצאי שבת‪ ,‬וכמו שהרגיש‬
‫מזה המהר־מ אלשאקר שם בתשובתו שבסי׳ ק׳ח‪,‬‬
‫והוסיף להביא שבכזאת כתוב גם בתוספתא בפי״ד‬
‫משבת הי״ג‪.‬‬
‫אולם יש לעיין בזד‪ ,‬מדברי הגט' בעירוכין ד'‬
‫מ־ג ע־א בבעית הגמ׳ שם כאי יש תחומיז‬
‫למעלה מעשרה‪ ,‬דאיתא‪ :‬תא שמע פעם אחת לא‬
‫נכנסו לנמל עד שחשיכה וכר‪ ,‬אי אמרת כשלמא‬
‫יש תחומין שפיר‪ ,‬אלא אי אמרת אין תחומין כי‬
‫לא היינו כתוך התחום מאי הוי‪ ,‬אמר רכא במהלכת‬
‫ברקק !פחות מעשרה‪ ,‬רש״י‪ .1‬הרי יוצא מזה בהדיא‬
‫דאי אין תחומין למעלה מעשרה מותר לרדת‬
‫מהספינד‪ .‬אפילו אם לא הגיעה בתוך התחום עד‬
‫שלא חשיכד‪ ,,‬כל שמד‪,‬לכת למעלה מעשרה‪,‬‬
‫והרמב־ם הרי פוסק באותה תשובה עצמה דבים אין‬
‫תחומין למעלה מעשרה‪ ,‬ואפילו כשיש ספק אם‬
‫המים הם למטה מעשרה או למעלה מעשרה ג״כ‬
‫סובר שם דמותר מפני שאיסור הד‪.‬ליכה אפילו בימים‬
‫הפחותים מעשרה ג״כ אינו אלא מדרבנן וספק דרבנן‬
‫לקולא ע׳ש‪ ,‬וא'כ מאיזה טעם אוסר הרמב״ם לרדת‬
‫מהספינה אם לא הגיעה לתוך התחום עד שלא‬
‫חשיכה?‬
‫ו ב א מ ת הרמב׳ן בחידושיו בעירובין שם כותב‬
‫מפורש שלמדנו מהנר שהנכנס לנמל‬
‫בשבת אע״פ שלא היה בתוך התחום משחשיכה מותר‬
‫לירד וליכנם לעיר ויש לו אלפים אמה וכר‪ .‬ועוד‬
‫יתירה מזו סוכר שם דאפילו כמהלכת למטה מעשרה‬
‫מותר ג״כ לצאת ויש לו אלפים אמה ממקום יציאתו‬
‫ליבשה מכיון שהספינה ניידא כל הזמן ולא קנה‬
‫בד‪ ,‬שביתה‪ ,‬ורק אם עמדד‪ .‬הספינה בפחות מעשרה‬
‫אזי מודדין לו האלפים אמה ממקום עמידתד‪,,‬‬
‫וכדהועתק מדבריו לעיל באות אי‪ .‬וכך כותב‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן יס‬
‫בראשית דברינו דברי המהר׳מ אלשאקר שפוסק‬
‫כדעת המתירים‪ ,‬יעוין עוד בשו־׳ת הרשב׳׳ש סימן‬
‫ת׳ח שפוסק להלכה כהרמב׳ן ז־ל דכל שהספינה‬
‫מהלכת למעלה מעשרה מותר לירד ממנה בשבת‪,‬‬
‫ורק בתנאי שלא פירש באותו יום מהיבשה והגיע‬
‫למחוז חפצו ביום ההוא שאז אסור לירד באותו יום‬
‫ע־ש‪.‬‬
‫וכמו כן בספר החוט המשולש שעם התשב׳ץ בח׳ג‬
‫סימן י־ב כותב ג״כ לפסוק כהרמב׳׳ן‪ ,‬ומעיד‬
‫ובא שכן המנהג לירד בכל שעה שתכנס הספינה‬
‫ולהלך בכל העיר אע׳־פ שכשחשכה היתה רחוקה‬
‫מן התחום כמה מילין‪ .‬ועוד מוסיף לזה עוד צד‬
‫היתר מדברי רבינו יואל ז׳׳ל שמתיר לפי שהירידה‬
‫מן הספינה היא לעיר והעיר מוקפת לדירה ולא‬
‫חשיבא אלא כארבע אמות‪ ,‬ואפילו הגיעה רק לנמל‬
‫ולא לשפת הנהר ג־׳כ סגי עיי׳ש‪.‬‬
‫וצד היתר זה של ׳הגיעה לעיר׳ מוסבר ביותר‬
‫בשבלי הלקט )ענין שבת קי׳א(‪ ,‬שכותב‪,‬‬
‫שמסתברא דמותר לצאת מן הספינה שבאה מחוץ‬
‫לתחום אם נכנסת לתוך היקף חומת העיר אפילו‬
‫אם לא הוציאו נכרים‪ ,‬שהרי רבותינו פירשו מה‬
‫שאדם יוצא לסיפוק מזונותיו הוא חשיב כדבר מצוה‬
‫וקיי׳ל כוותייהו‪ ,‬והא דתנן פעם אחת וכר שכבר‬
‫הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה‪,‬‬
‫גרסינן עליה בירושלמי ולמה ליה למימר והיינו‬
‫בתוך התחום עד שלא חשיבה והא רבן גמליאל שרי‬
‫משחשיכה אם נכנסו לנמל כגון דיר וסהר‪ ,‬תיפתר‬
‫כשהיה בנמל יותר מבית סאתים ולא יהיו מחיצות‬
‫גבוהות עשרה ולא יהיו פרצות יותר מעשר ולא‬
‫יהא עומד כנגד עומד ופרוץ כנגד פרוץ‪ ,‬הא למדת‬
‫שמותר לצאת מן הספינה שבא בשבת מחוץ לתחום‬
‫ונכנסת לתוך היקף חומת העיר עכ׳ל עיי׳ש‪,‬‬
‫גם בשו׳ת מהריב׳ל ח״ג סימן ע־ג מתיר בזה‬
‫וכותב וז״ל‪ :‬ובזאת המדינה קוססאנטינ׳מתא‪,‬‬
‫נהגו לצאת ואפילו שלא באו לתחום עד שלא‬
‫חשיכה‪ ,‬ואני חושב שהמנהג הזה נתפשט מאליו ולא‬
‫מיחו בידם כיון שיש להם על מה שיסמוכו‪ ,‬ואכן‬
‫ראוי להזהר שלא יוציאו מהמטלטלין מן הספינה‬
‫ואפילו על ידי גויס מטעם שבות דשבות עכ׳ל‪.‬‬
‫ואחרון אחרון‪ ,‬פסק השו׳ע בזה באו׳ח סימן ת׳ד‬
‫וז׳ל‪ :‬והואיל ואין בימים ובנהרות איסור‬
‫תחומין דאורייתא לדברי הכל לפי שאינם דומים‬
‫לדגלי מדבר‪ ,‬מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל‪,‬‬
‫אם משנכנס השבת עד שהגיע לנמל היתה למעלה‬
‫מעשרה מקרקע הים או הנהר יורד ואינו נמנע ויש‬
‫לו אלפים ממקום שפגע בו למטה מי'‪ ,‬ואם הוא‬
‫ספק אם הוא למעלה מעשרה או לא אזלינן לקולא‬
‫ש ו״ ת‬ ‫גב‬
‫אך יש מקום לתרץ ולומר‪ ,‬שהרמב״ם דקדק בלשונו‬
‫הטהור ולא כתב מפורש גם הלאו שבדבר שאם‬
‫לא הגיע לא יכנס‪ ,‬והיינו מפני שאם לא הגיע אז‬
‫יש עדיין חילוק בין אם היה למעלה מעשרה או‬
‫למטה מעשרה דבר אשר כבר רמז על כך בהלכה‬
‫ג־ שם בכתבו הספק אי יש תחומין למעלה מי'‪ ,‬ואז‬
‫ממילא ביס אין תחומין למעלה מי׳ וכמו׳ש‬
‫בתשובתו שם‪ ,‬ומותר ממילא נמי ליכנס לעיר אפילו‬
‫אם לא הגיע בתוך אלפים אמה קודם שיכנס השבת‪,‬‬
‫ולא הזכיר הרמב־ם במפורש מזה בכאן מפני שבכאן‬
‫בא הרמב־ם רק לכתוב הדין הברור אשר אין הבדל‬
‫בו בין אם בא בים ובין אם בא בחרבה‪ ,‬והיינו‪ ,‬שאם‬
‫הגיע לתוך אלפים אמה קודם שיכנס השבת שמותר‬
‫ליכנם‪.‬‬
‫או שנאמר‪ ,‬שכוונת הרמב׳־ם בזאת ההלכה היא‬
‫באמת ג' כ רק על פחות מעשרה אלא שנקט‬
‫בדבריו בסתם בלשון ׳׳בא בים' כדי שיהיו תואמים‬
‫כלשון המשנה שכתוב ג־כ בסתם‪ ,‬וסמך שיבינו על‬
‫פי מה שכבר הקדים לכתוב בענין תחומין למעלה‬
‫מי'‪ ,‬וכדמצינו כן כתוב בכללי הרמב־ם שכן דרכו‬
‫של הרמב׳ם בכמה וכמה מקומות‪.‬‬
‫כו( אמנם בשו־ת רדב״ז ח״ד מימן פ״ז ראיתי‬
‫שכותב לחלוק על המ־מ‪ ,‬ומבאר כי‬
‫דעת הרמב־ם היא באמת לא להתיר אפילו למעלה‬
‫מעשרה‪ ,‬דהשיב שם‪ ,‬שאמנם הרמב׳׳ן הרשב׳א‬
‫והריטב״א ז׳ ל ורבים התירו לצאת אפילו כשאינו‬
‫נצרך לנקביו‪ ,‬אבל הרמב־ם חולק עליהם בהדיא‪,‬‬
‫ומציין לדברי הרמב־ם בתשובה הנ׳ל‪ ,‬ועומד על‬
‫הקושיא דמכיון שמספיקא פסקינן דאין תחומין‬
‫למעלה מעשרה למה לא יצא‪ ,‬וכותב לתרץ דהא‬
‫דאמרינן אין תחומין למעלה מי׳ היינו שאין עובר‬
‫משום תחומין אפילו מהלך כל היום כולו אבל בכל‬
‫מקום חוץ מתחומו הוא עומד הלכך אסור לירד שהרי‬
‫הוא מהלך בתוך עשרה ביבשה חוץ לתחומו‪ ,‬ומשום‬
‫כך מסיק הרדב־ז להלכה שכיון שהדבר מחלוקת‬
‫ראוי להחמיר וכ״ש דאחרי דמר הוא )במצרים( ואין‬
‫לנו להקל כנגדו וכו׳ יעו־ש‪.‬‬
‫ו ע ו ד לו להרדב׳ז בזה בח׳ג סי' תקצ׳ב‪ ,‬וכותב‬
‫שם שאע׳־פ שעל הרמב־ן הרשב־א הריטב׳א‬
‫והר״ן ז׳ ל שס״ל שמותר לירד סמך מה׳׳ר יעקב בי‬
‫רב ז׳ ל והיה יורד מן הספינה בשבת אפילו בלא‬
‫צורך וממנו למדו העם כי העם שומעין להקל ולא‬
‫להחמיר‪ ,‬אבל אני לא סמכתי על עצמי לעשות‬
‫מעשה וכו־ יעו׳ש באריכות דבריו בזה‪.‬‬
‫כז( אולם לעומת זה‪ ,‬איך שלא נפרש דעת הרמב־ם‬
‫בזה‪ ,‬הרבה מגדולי הפוסקים סוברים‬
‫אכל למעשה לפסוק בזה להיתר‪ ,‬ונוסף על שהבאנו‬
‫נג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫אמות‪ ,‬אבל כיון שנכנס לה מע׳ש נעשה כמערב‬
‫ברגליו ואומר כאן תהיה שביתתי‪ ,‬וכיון דקונה שם‬
‫שביתה שובת באויר מחיצות מבעוד יום הוא‪ ,‬ומהלך‬
‫את כולה דכד' אמות הוא אצלו עכ׳ל‪.‬‬
‫למדנו מדברי הר׳ן שמצריך לקנות שביתה‬
‫בספינה מבעוד יום מפני שמבלעדי זה‬
‫כשהספינה תצא מחוץ לתחום יהא אסור לו לזוז‬
‫בתוכד‪ .‬מד׳ אמות שלו‪ ,‬ולעומת זה אינו מצריך שכבר‬
‫ישאר בספינה בשבת אלא יכול אח'כ לחזור לביתו‬
‫ולחזור ליכנס בספינה ביום השבת‪.‬‬
‫ולפי הסבר חילוקו זה של הר*ן שלהכי אם לא‬
‫יקנד‪ ,‬שביתה בספינה מבעוד יום יהא אסור‬
‫לו לזוז מתוכה מד׳ אמות שלו‪ ,‬מפני שאע״ג דקיי־ל‬
‫הלכה כר״ג אפיל' בדיר וסהר‪ ,‬ה־מ בנתנוהו נכרים‬
‫בדיר וסהר דאניס הא לדעת לא עשאום כארבע‬
‫אמות‪! ,‬וכן כותב לחלק כזאת בהגהת אשרי בפ״ד‬
‫דעירובין סי׳ ב'[ יתורץ דברי הרשב׳־ם שבתום'‬
‫עירובין )ד' מ*ג ע״א( ד״ה הלכה‪ ,‬שהתיר אפילו‬
‫בשבת ליכנס בספינה כיון דלא מידי קא עביד אך‬
‫אין לו אלא ארבע אמות כיון דלא שבת באויר‬
‫מחיצות מבעוד יום‪ ,‬והתום׳ שם משיגים עליו‬
‫דקיימא לן כרב דאמר אפילו דיר וסהר דלא שבת‬
‫באויר מחיצות הלכה כר׳ג עיש‪ ,‬ולפי הר־ן הנ׳ל‬
‫אין הכרח לומר דהרשב״ם פוסק כשמואל שם ולא‬
‫כרב כדעת הר׳ח‪ ,‬אלא אפי׳ אם יפסוק כרב י׳ ל‬
‫ג'כ שסובר לחלק כדברי הר׳ן הנ׳ל דה'מ בנתנוהו‬
‫נכרים דאניס הא לדעת לא עשאום כד' אמות‪.‬‬
‫האת לדעת דנראה שצריכים לומר דדברי הר״ן‬
‫שמצריך קניית השביתה כדי שיוכל להלוך‬
‫בכל הספינר״ אמורים בכגון שיש חשש שהספינה‬
‫תעמוד באמצע ממהלכה אחרי שתצא מחוץ לתחום‪,‬‬
‫אזי אם לא יקנה שביתה מבעוד יום יהא אסור לו‬
‫לזוז מד׳ אמות שלו בשעה שתעמוד‪ ,‬אכל בזמן‬
‫מהלכה מותר לו להלוך בכל הספינה אפיי אם לא‬
‫קנה שביתה מבעוד יום‪ ,‬וכסברת רבי זירא כעירובין‬
‫)ד׳ מ־ב ע״ב( הואיל וספינה נוסלתו מתחילת ארבע‬
‫ומנחתו בסוף ארבע‪ ,‬עיין ברש־י ד״ה נוטלתו‪ ,‬שכו״ע‬
‫מודים לו בזה וכמו שאומרת הגמ׳ שם )בד׳ מ־־ג‬
‫ע׳א(‪ :‬כמהלכת כולי עלמא לא פליגי‪ .‬וכן נפסק‬
‫כשו־ע בסי׳ ת־ה סעי׳ ז׳‪ .‬אם לא שנלך בזה בשיטה‬
‫המיוחדת של האבן העוזר בסי' ת׳׳ה שמציין שיש‬
‫לו בזה בחידושיו ע״ש‪.‬‬
‫ובעצם דברי הר׳ן מצינו ככמה ראשונים שאינם‬
‫סוברים כמותו‪ ,‬וכדיבואר‪.‬‬
‫ב( הריטב״א בעירובין )ד׳ מ׳ג ע־ב( סובר דמר‪.‬‬
‫שנהגו העם כשרוצים ליכנם‬
‫בספינה בשבת שהולכים ומקדשים שם מע׳ש כדי‬
‫סימן כ‬ ‫ש ו״ ת‬
‫וכר עכ׳ל‪ .‬יעו׳ש גם במג׳א סק׳ג‪ ,‬וכן במשנ״ב‬
‫סק׳ט וסק׳י ובביאור הלכה‪ ,‬ודברי המשנ׳ב בסק׳ט‬
‫שכותב דאין ר׳ל שנכנס בספינה בשבת דאי הכי‬
‫הלא היה בביה׳ש ביבשה וקנה שם שכיתה ואסור‬
‫לירד מהספינה לנמל‪ ,‬מבוססים המה על דברי‬
‫הריטב׳א בעירובין שם‪ ,‬וכן בשו׳ת הרשב־ש הנ׳ל‪,‬‬
‫ויעוין גם במהריב׳ל שם מזה‪.‬‬
‫ו פ ס ק השו״ע יתכן גם אליבא דהרמב׳ם ד ל וכנז־ל‬
‫מהכ׳מ‪ ,‬ואכמ׳ל יותר‪.‬‬
‫שו׳ת ‪ — 30.4.91 — 15‬נחום‬
‫סימן כ‬
‫בהנ׳ל בסימן הקודם אודות הצרבת קניית‬
‫שביתה בספינה מערב שבת‬
‫מכיון שבסימן הקודם נגענו אודות קניית שביתה‬
‫באניה‪ ,‬לשם השלימות אני מוצא נחיצות להרחיב‬
‫בזה את הדיבור ביסודיות הדבר מהראשונים‬
‫והאחרונים‪.‬‬
‫א( ה ר מ ב ״ן בסופ״ק דשבת כותב ודל‪ :‬זה שאסרינן‬
‫הפלגה לדבר הרשות ג׳ ימים קודם‬
‫שבת מיירי בספינה שכולה ישראל והספנין בלבד‬
‫עבדם ומשו׳ה אסור דהו׳ל כמתנה לעשות מלאכתו‬
‫בשבת ע” י כותי‪ ,‬ודוקא כי הוי כולהו ישראל או‬
‫רוכן‪ ,‬אבל אי איכא רוב כותים מותר דאדעתא דידהו‬
‫עבדי‪ ,‬ובד׳א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר‬
‫אפילו איכא רוב ישראל ומטעם זה נהגו עכשיו‬
‫ליכנס בספינה אפילו בשבת ורק קונים שביתה‬
‫מע״ש כדי לשבות באויר מחיצות שיהא מותר‬
‫להשתמש בכולה‪ ,‬וראיה ממסיבה שרובה נכרים‬
‫והדליק נכרי את הנר שמותר לישראלים שבה‬
‫להשתמש לאורה )בשבת ק־כ( ע'כ‪.‬‬
‫בדבר זה אם צריכים שיקנה שביתה כאניה מבעוד‬
‫יום‪ ,‬ובאיזה אופן‪ ,‬או שלא צריכים לקנות‬
‫שביתה כלל‪ ,‬הדבר נפתח בגדולים‪ ,‬וכדיבואר‪.‬‬
‫הר״] על הרי״ף בסופ״ק דשבת אחרי העתיקו דברי‬
‫הרמב׳ן הנ׳ל מוסיף וכותב ודל‪ :‬ולפיכך‬
‫נוהגין עכשיו שמתכנסין לתוך הספיגה מע״ש‬
‫ומסדרים שם שלחן ומדליקין את הנרות לקנות שם‬
‫שביתה ואחר כך חוזרין ונכנסין לה בשבת‪ ,‬ועושין‬
‫כך מפני שהספינה עתידה לצאת כשבת חוץ לתחום‬
‫ויהא אסור לזוז בתוכה מד' אמות שלו לפי שלא‬
‫שבת באויר מחיצות מבעוד יום‪ ,‬ואע׳ג דקיי׳ל‬
‫דד‪,‬לכה כר׳־ג ]דמהלך את כולה! אפיי כדיר וסהר‬
‫אע־ג שלא שבת באויר מחיצות‪ ,‬ה״מ בנתנוהו נכרים‬
‫בדיר וסהר דאניס‪ ,‬הא לדעת לא עשאום כארבע‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כ‬
‫ד( ועצם קניית השביתה מצריך שם הריטב׳א בשם‬
‫התום־ מצד אחר‪ ,‬והיינו כדי שאם יגיע‬
‫למחר בנמל שיהיו רשאין ליכנס שם ויהיו כבני‬
‫העיר ואלו היתה שביתתם בביתם לא היו זזין‬
‫ממקומן מתוך הספינה שהרי חזרו למסה מעשרה‬
‫והרחיקו מתחומן‪ ,‬ומוסיף וכותב דאף לפי שיטה זו‬
‫צריך היה דאותן שקדשו בספינה שלא יחזרו אחרי‬
‫כן ליבשה בשבת שא'כ כיון שלא קנו שביתה‬
‫בספינה למעלה מעשרה הרי הם קונים שביתה‬
‫ביבשה ומה הועיל להם מה שקדשו בספינה הא ודאי‬
‫לא מעלה ולא מוריד ע׳ש‪.‬‬
‫ולענין זה בנוגע לירידה בנמל אין גילוי מדעת‬
‫הר־ן שיסבור שגם לזה יועיל קניית‬
‫שביתה כזאת שחוזר אחריה לביתו ביבשה‪ ,‬כי‬
‫המדובר בר״ן הרי הוא לענין ההילוך בכל הספינה‬
‫וכנ״ל‪.‬‬
‫ועולה בדעתי ליישב דברי הר׳ן שמצריך קנית‬
‫השביתה משום ההילוך בספינה שלא‬
‫תיקשי עליו השגת הריטב׳א דכיון דאין התחומין‬
‫למעלה מעשרה הרי בלא זה יכולים ליכנם שם‬
‫בשבת‪ ,‬והיינו דהא דהרי הוכחנו לעיל כסוף אות‬
‫א' דדברי הר׳ן אמורים בכגון שיש חשש שהספינה‬
‫תעמוד באמצע מהלכה אחרי שתצא מחוץ לתחום‪.‬‬
‫וא״כ בכגון זה שהספינה תעמוד ממהלכה אחרי‬
‫שתצא מחוץ לתחום לא יועיל לו ההיתר של אין‬
‫תחומין למעלה מי׳‪ ,‬ויהא אסור לו להלוך בכל‬
‫הספינה חוץ מד' אמותיו אם לא יקנה בה שביתה‬
‫מפני דהא הגמ׳ בעירובין)ד׳ מ״ג ע׳א( בבעייא דיש‬
‫תחומין למעלה מעשרה אומרת ״עמוד גבוה עשרה‬
‫ורחב ארבעה לא תבעי לך דארעא סמיכתא היא כי‬
‫תבעי לך בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה אי‬
‫גמי דקאזיל בקפיצה לישנא אחרינא בספינה מאי'‬
‫ופירש״י'סתם ספינה למעלה מעשרה מהלכת ואינה‬
‫נחה ודמי לקפיצה באויר ע״ש‪ .‬וא־כ לפי׳ז אם לא‬
‫יקנה שביתה בספינה והספינה תעמוד אח׳ב מחוץ‬
‫לתחום הרי בשעת עמידתה יקנה ליה ד׳ אמותיה‬
‫ויהא אסור לו לזוז מתוכן מכיון שזה כבר מחוץ‬
‫לתחום ביתו שקנה ביבשה‪ ,‬ולא שייר בכגון זה‬
‫שעמדה לומר אין תחומין לעגין שיוכל להלוך בכל‬
‫הספינה כנ׳ל‪ ,‬להכי מצריך לזה הר־ן שיקנה בספינה‬
‫שביתה מע׳ש‪] .‬אבל קשה לומר דהר׳ן מיירי כאופן‬
‫שיש חשש שהספינה תעמוד למטה מעשרה ולא‬
‫היינו צריכים לכל זה‪ .‬דזה דחוק[‪,‬‬
‫ו( בכל אופן לפי דברי ריטב״א שקניית השביתה‬
‫הוא רק כדי שאם יגיעו עוד כאותו שבת‬
‫לנמל שיהיו רשאים ליכנס שם ולהיות כבני העיר‬
‫יוצא אליבא דידיה לדינא שאם ידוע לו שלא יגיע‬
‫שו‬ ‫נד‬
‫שיקנו שם שביתה למעלה מעשרה לא היה צריר‬
‫דכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי בלא זה‬
‫יכולים ליכנם שם בשבת‪.‬‬
‫אמנם בחידושי הרשב׳א בעירובין שם שמוזכר גם‬
‫בריטב״א שם סובר דכי אמרינן מספיקא אין‬
‫תחומין למעלה מעשרה דווקא היכא דלא שבת‬
‫ביבשה וליכא חזקה דתחום ביתו‪ ,‬אבל היכא דשבת‬
‫ביבשה ורוצה להפליג בים ולצאת דרך אניה למעלה‬
‫מעשרה מספיקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא איכא‬
‫חזקה דתחום ביתו וכו׳ ע״ש‪ .‬ועיין בזה בשו־ת חתם‬
‫סופר ח׳ו)סימן צ׳ז( ד״ה והנה הרשב״א עיי׳ש‪.‬‬
‫אבל אם נאמר כן צריך שלא יועיל בזה אפילו‬
‫הקידוש ושאסור לו בכלל ליכנס בשבת אל‬
‫הספינה‪ ,‬מכיון שאחר כך אחרי הקידוש יוצא חזרה‬
‫ליבשה ויש לו שוב חזקה דביתי׳‪ .‬וכמו־ש שם‬
‫הרשב־א דאם יצאו ליבשה כהללו שמקדשין בספינה‬
‫ואח־כ יורדין לא‪ ,‬דכל שלא קנה שביתה מערב שבת‬
‫מחמת שהיה למעלה מעשרה כשיגיע ליבשה בתוך‬
‫עשרה לשם הוא קונה שביתה והרי זה לאחר מכן‬
‫אסור ליכנס דמעתה אוקמיה בחזקת ביתי'‪ .‬וכן‬
‫מוזכר בריטב׳׳א שם‪.‬‬
‫גם עיין שם בריטב־א שמסיים ע־ז בלשון; אבל‬
‫מורי המובהק ז״ל פסק כדברי רבינו ז״ל דפסק‬
‫תחומין לקולא לגמרי ואפילו השובת ביבשה מותר‬
‫להפליג בספינה‪.‬‬
‫ומהתוס' שם בעירובין שסתרו דברי הרשב־מ‬
‫שסובר דבנכנס בספינה בשבת אין לו‬
‫אלא ד' אמות‪ ,‬מטעם דקיי׳׳ל כרב דאמר אפי' דיר‬
‫וסהר דלא שבת באויר מחיצות הלכה כר״ג‪ ,‬משמע‬
‫שהם לא מצריכים קניית שביתה בשביל ההילוך‬
‫בכל הספינה מטעם מפני שלא ס׳׳ל לחלק כדעת‬
‫הר׳ן בין אניס ובין לדעת‪ ,‬אלא בכל אופן עשאום‬
‫כד׳ אמות‪ .‬ועיין בתום׳ בעירובין)ד׳ כ״ט ע״א( ד״ה‬
‫והושיבו שסוברים באמת מפורש כן‪.‬‬
‫וכן סוברים כן בספר התרומה )ה׳ שבה סי׳ רכ״ה(‬
‫והסמ״ג )ה׳ שבת ס־ה(‪ ,‬שכותבים דבכל עגין‬
‫שנכנס בפסינה או בהיתר או אפילו בשבת עצמה‬
‫מותר ללכת בכל הספינה אפילו יותר מד׳ אמות‬
‫ואע״ג שהלך חוץ לתחום ואע׳׳ג דלא שבת כאויר‬
‫מחיצות מבעוד יום אלא נכנם בשבת דהלכה כרב‬
‫דפטק כר״ג בדיר וסהר וספינה ע־ש‪.‬‬
‫פוסק השו׳ע )בסי׳ ת׳׳ה סעי׳ ו׳(‬ ‫ולהלכה‬ ‫ג(‬
‫כדעת הר״ן לחלק בן אניס לבין יצא‬
‫לדעת‪ .‬ועיין שם בביאור ההלכה שמזכיר דהרשב׳־א‬
‫והריטב׳׳א והתוס׳ פליגי ע״ז ומקילין בכל גוונא‬
‫ושגם דעת הגר־א נוטה יותר לדעה זאת עיי׳׳ש‪.‬‬
‫נה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫מקרי צורך מצוה מ'מ לענין שיהיה יכול להלוך‬
‫בתוך כל העיר וכן במה שכתב המחבר ואפילו וכו'‬
‫יש לו אלפים לכל רוח אין לסמוך ע־ז כיון שהרבה‬
‫פוסקים חולקים ע־ז עיי־ש‪ ,‬ויש להאריך‪.‬‬
‫ח( לעומת שיטות הנ״ל של הר״ן והריטכ׳א‪ ,‬סובר‬
‫הר׳י שבכלל לא מועיל שום קניית‬
‫שביתה על מנת לד‪,‬פליג בספינה בשבת‪ ,‬וכמ׳ש‬
‫התום' בעירובין שם בד׳ מ׳ג ודל‪ :‬ואור׳י דאותן‬
‫בני אדם שמדליקין נרות בספינה בערב שבת‬
‫ואוכלין שם וסומכין על כך להפליג בספינה בשבת‬
‫לא שפיר עבדי דסוף סוף הם מפליגין בשבת‪ .‬והיינו‬
‫דר׳י לשיטתו שסובר לאסור ההפלגה משום דדמי‬
‫לשט‪.‬‬
‫וכך סידר באופן זה הטור בסי׳ רמ׳־ח‪ ,‬מתחילה‬
‫מביא דברי בה׳ג שכתב אם קנה שביתה מע׳ש‬
‫מותר ליכנס בה אפילו בשבת‪ ,‬ואח־כ מוסיף וכותב‬
‫'ו ר׳י אסר הכל אפילו בתוך התחום מפני שהוא‬
‫נראה שט על פני המים שהוא אסור'‪ ,‬והיינו שר׳י‬
‫חולק גם על כה׳ג‪ ,‬וכמו׳׳ש הב־י דלענין להפליג‬
‫בשבת עצמה הוי פלוגתא דבה׳ג ור־י‪ ,‬דלכה׳ג אם‬
‫קנה שם שכיתה מותר אפילו בשבת ולר׳י אסור‬
‫אפילו בע׳ש‪ ,‬ועיי״ש בב״י מה שמסביר שלכן קודם‬
‫ג' ימים שרי לפי דעת ר׳י משום דכיון דלא שרינן‬
‫ליה להפליג פחות מג׳ ימים קודם אית ליה היכרא‬
‫ושוב לא יעשה חבית של שייטין ולא *נהיג את‬
‫הספינה עיי־ש‪.‬‬
‫וכדברי הר׳י סובר גם הרא׳ש בעירובין שם‬
‫)סימן ג׳( ע־ש‪.‬‬
‫ט( אבל מצינו דגם למי שסובר כדעת הר־י משום‬
‫שט וככל זאת מתיר ההפלגה בשבת ע־י‬
‫קניית שביתה‪ .‬והוא ברוקח בה׳ שבת )סי־ קפ״ב(‬
‫שכותב וז׳ל‪ :‬קבלתי ממורי ורבי ר׳ משה הכהן מי‬
‫שקונה שביתה בין השמשות בספינה אסור לו לצאת‬
‫מן הספינה לעקור שביתתו ואם יצא אסור לחזור‬
‫לספיגה בשבת דאסור לשוט במים פן יעשה חבית‬
‫של שייטים כן אסור לשוט בספינה וכו׳ אבל קבלתי‬
‫ממורי רבי׳ יהודה זצ׳ל מאחר ששבת באויר מחיצות‬
‫הספינה קנה רשותו ויצא וילך לעיר ויחזור‬
‫לכשירצה שהרי הכית ששבת באוירו מבעוד יום‬
‫כד־א כן בספינה ששבת כה אבל כשבאה חוץ לתחום‬
‫אסור לצאת הימנה והספינה לו כד׳ אמות אבל‬
‫ליכנס כתחלה בספינה בשבת אסור שמא יעשה חבית‬
‫של שייטין וכו׳‪ .‬הרי לנו שאע״פ שבין ר׳ משד‪ .‬הכהן‬
‫ובין ר׳ יהודה סוברים שהאיסור הוא משום שט בכל‬
‫זאת שניהם מודים שאם יקנה שכיתה בין השמשות‬
‫בספינה ולא יצא ממנה שמותר להפליג בשבת‪,‬‬
‫ומחלוקת שלהם היא רק אם אח'כ חוזר לביתו‪ ,‬ר'‬
‫סימן כ‬ ‫ש ו״ ת‬
‫באותו שבת לגמל ולא יצטרך לרדת מהספינה‪ ,‬כרוב‬
‫המפליגים בימינו בים הגדול שאינם מגיעים ביום‬
‫יציאתם למחוז הפצם‪ ,‬יהא הדין שמותר ליכנס‬
‫בספינה בשבת אפילו בלי שום קניית שביתה‪.‬‬
‫ולא רק כשלא יגיע באותו שבת‪ ,‬אלא אפילו אם‬
‫יגיע לנמל באותו שבת‪ ,‬ורק שמקום עגינת‬
‫האניה הוא למעלה מעשרה ומיד כשירד ממנה יהיה‬
‫מיד עוד בתוך ד׳ אמותיו הראשונות כתוך היקף‬
‫העיר‪ ,‬צריך ג' כ להיות מותר לרדת לתוך העיר‬
‫ולהלך ככולה לפי שיטת הריטב״א ודעימיה הנ׳ל‬
‫באות ב־ שלא ס־ל לחלק בזה בין אניס לבין לדעת‪.‬‬
‫יתר על כן היה נראה לכאורה לדון לפי־ז להתיר‬
‫לפי דעת הריטב׳א את הירידה כמעט תמיד‬
‫אף מבלי קניית שביתה‪ ,‬והוא משום דהרי נפסק‬
‫כשו־ע )בסי׳ רמ׳ח סעי' ד'( דאם יצא לדבר מצוה‬
‫אפילו הניחוהו מחוץ לעיר ורוצה ליכנס מותר דכיון‬
‫דלדבד מצוד‪ .‬נפק יש לו אלפים לכל רוח‪ ,‬וא*כ‬
‫ה׳ה לדעת הריטב׳א שלא מצריך קניית שביתה‬
‫משום עצם הד‪.‬ילוך כספינה‪ ,‬אם נכנם לספינה לדבר‬
‫מצוה ובהיתר !היינו בגוונא שאין איסור כנ׳־ל‬
‫בהתחלת הפרק עפ׳י הרמב״ן[ צריר להיות מותר‬
‫לצאת לנמל אף כשלא קנה שביתה וללכת אלפים‬
‫אמה לכל רוח מכיון דלדבר מצוה נפק‪ ,‬וכיוצא בזה‬
‫כותב התוספת שבת בסק׳ג על דברי הרמ״א בסעי׳‬
‫ג־ שפוסק כהר־ן שד‪,‬מג׳א כותב ע־ז בס׳ק י׳א‬
‫שעכ׳פ כשמגיע ליבשד‪ ,‬אסור לזז מד׳א‪ .‬וכותב ע״ז‬
‫התום׳ שבת דמיד‪.‬ו היינו דווקא שלא לדבר מצוד‪.‬‬
‫אבל לדבר מצוד‪ ,‬יש לו אלפיים לכל רוח עיי־ש‪,‬‬
‫ודון מינה לדעת הריטב׳א שלא מצריד קניית‬
‫שביתר‪ .‬כלל משום עצם ההילוך בספינה‪ ,‬שלדבר‬
‫מצוה מותר אף כלי קניית שביתה וכנ׳ל‪.‬‬
‫ז( לפי״ז היה עוד מקום להוסיף ולומר‪ ,‬דמכיון‬
‫שמיד אחרי הדין הזה בשו׳ע סעי׳ ד׳‬
‫שלדבר מצוה מותר ליכנס לעיר ויש לו אלפים אמה‬
‫לכל רוח‪ ,‬מוסיף הרמ״א וכותב‪ :‬יש אומרים שכל‬
‫מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבית‬
‫חשוב הכל דבר מצוד‪ .‬וכו'‪ .‬אפשר ללמוד מזד‪.‬‬
‫בפשטות שלדעת י״א אלה נחשב הכל דבר מצוד‪,‬‬
‫אף לענין זכות ההילוך אלפים לכל רוח‪.‬‬
‫א ך המג״א כס׳ק י־ז כותב שדין היתר ההילוך הוא‬
‫דוקא כשהלך לשם מצוד‪ .‬ולא לסחורה ע־ש‬
‫ובפרמ׳ג שכותב דאף להרב דסחורה נמי מיקרי מצוד‪.‬‬
‫מ*מ להיות מותר לילך אלפים אמה דווקא מצוד‪.‬‬
‫ממש בעינן עיי־׳ש ובמחצה׳ש‪.‬‬
‫ל ה מ שג ה כרורד‪ ,‬מרגיש בדבריו שפשטות דברי‬
‫הרמ׳א היא להתיר אף לענין זה לכן‬
‫כותב כס׳ק ל׳ב בלשון‪ :‬דאף דדעת ההגהה שגם זד‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כ‬
‫שביתה דחוזר וקונה ביבשה וכ״כ המ״א עצמו סקי״א‬
‫עיין בב־י ועיין בתום׳ פ״ק דשבת די״ט ד״ה אין‬
‫מפליגין ובעירובין דמ״ג ד״ה הלכה‪ .‬ע״כ‪.‬‬
‫אבל לפי דברי הנ״ל מיושב דברי המג״א בפשיטות‪,‬‬
‫דהמג״א היה לו הוכחה מלשונם של הב׳י‬
‫והדמ״א שהמדובר לא לענין היתך הילוך כספינה‬
‫או בירידתה ממנה כי אם על עצם היתר הכניסה‬
‫באניה‪ ,‬לכן פירש משום איסור שט‪ ,‬ומה שמקשה‬
‫דלפ״ז לא היה שייך הטעם שב׳ רמ׳א דמאחר וכו׳‬
‫דעדיין נגזור משוט שט‪ ,‬אינה קושיא דהרי כבר‬
‫נוכחנו לדעת מדברי הרוקח דישנם מהראשונים‬
‫הסוברים ‪1‬בין ר׳ משה הכהן וכין רבינו יהודה[ דאף‬
‫שהאיסור משום שט בכל זאת אינו אסור אלא בשבת‬
‫אבל בע״ש מותר‪ ,‬ולדעת רבינו יהודה מותר אפילו‬
‫ביצא אח״כ‪ ,‬ממש כדעת הרמ״א‪ ,‬ולא חשש בכה׳ג‬
‫משום שט מאחר ששבת באויר מחיצות הספינה‪,‬‬
‫משום דקנה בכה״ג רשותו והו״ל כנכנס לביתו‪ ,‬עיין‬
‫בסברא זאת דהו״ל כנכנס לביתו בפרמ״ג כאן‬
‫בסק״י‪) .‬ואגב‪ ,‬טעות הוא מה שכותב החמד משה‬
‫דהאי וי״א שהביא רמ׳א הוא גם לדעת הריטב״א‪,‬‬
‫דכפי שהבאנו מהריטב״א וכן כפי שמובא בב׳י סובר‬
‫הריטב׳א מפורש דאם יוצא אח״כ לא מועילה‬
‫השביתה לשום דבר דבתוך הספינה מותר בין כך‬
‫להלך בכולה ובשביל הירידה לנמל לא יועיל‬
‫שביתה כזאת מכיון שחזר אח'כ לביתו ביבשה‬
‫וכנ״ל[‪.‬‬
‫ו מ ה שמבאר החמד משה דטעם האוסרים שלא יצא‬
‫הוא משום קניית שביתה דחוזר וקונה ביבשה‪,‬‬
‫לא אבין דאי משום הא לא הו״ל להשו׳ע לאסור‬
‫עכ״פ עצם הכניסה לאניה‪ ,‬אלא הו״ל לפרש רק‬
‫דמבלעדי זה יהא אמור לו לזוז מד׳ אמותיו בשעה‬
‫שתעמוד‪ ,‬דלא גרוע זה מנפחתו דופני הספינה‬
‫י שפוסק כן השו״ע בסי׳ ת״ה סעי' ז׳‪ .‬ומדאוסר בסתמא‬
‫משמע שהאיסור מבלעדי קניית השביתה הוא על‬
‫עצם הכניסה‪ ,‬וזה אי אפשר אם לא שנפרש שיש‬
‫איסור יסודי מבלעדי זה בעצם הכניסה‪ ,‬והיינו משום‬
‫שט וכנ״ל‪ .‬ומ״ש שכ״כ המג״א עצמו בסקי׳א‪ ,‬ג״כ‬
‫לא אבין מאיזה פיסקא במג״א כוונת ראייתו‪ ,‬אי‬
‫ממה שכותב ״דמאחר שקנה שביתה הו״ל כביתו ואין‬
‫בזה תו משום איסור שט וכנ״ל‪ ,‬ולכן מותר ליכנס‬
‫בה בשבת‪ ,‬ואי ממה שכותב ״ועכ״פ כשמגיע ליבשה‬
‫אסור לזוז מד״א אבל אם לא יצא מותר״ או ממה‬
‫שכותב ״ואם לא שבת בה לא כיון דנכנס בה לדעת״‪,‬‬
‫הרי בכל זה לא בא כבר המג״א לאשמיעגו פירוש‬
‫כוונת השו״ע בכאן‪ ,‬דזה כבר השמיענו קודם לזה‪,‬‬
‫אלא דינא בא לאשמיענו מה יהא הדין באופן‬
‫השביתה של הרמ״א כשיגיע ליבשה ומה יהא הדין‬
‫ש ו״ ת‬ ‫נו‬
‫משה הכהן סובר שבזה נעקר שביתתו ולא נחשב‬
‫כחוזר לביתו ואסור שוב משום שט‪ ,‬ור' יהודה סובר‬
‫שמאחר ששבת באויר מחיצות הספיגה קנה רשותו‪,‬‬
‫ונחשב אח־כ כחוזר לביתו שאין בזה גזירת שט‪.‬‬
‫ועיין גם ברא׳׳ש ובהג״א בעירובין שם‪.‬‬
‫י( אחרי בירורינו בשיטות הראשונים נבוא‬
‫בזה בע״ה לבירור שיטת השו־ע וגדולי‬
‫הפוסקים האחרונים‪.‬‬
‫ב שו ״ ע סי׳ רמ׳ח סעי׳ ג' פוסק הב״י וז׳ל‪ :‬היכא‬
‫דמותר להפליג מערב שבת אם נכנם‬
‫בספינה בערב שבת וקנה בה שביתה אע־פ שמפלגת‬
‫בשבת מותר והוא שלא יצא מהספינה מעת שקנה‬
‫שביתה‪ .‬והרמ״א מוסיף ע״ז וכותב‪ :‬ויש אומרים‬
‫דאפילו יצא מן הספינה שרי דמאחר שקנה בה‬
‫שביתה מע׳׳ש מותר אח'כ ליכנס בה בשבת‬
‫ולהפליג‪ ,‬וי״א שעושין קידוש בספינה ואח׳כ חוזרים‬
‫לביתם ולנים שם ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין‬
‫וכן נהגו בקצת מקומות ואין למחות ע'כ‪.‬‬
‫למדנו שבין הב׳י ובין הרמ׳׳א סוברים להלכה‬
‫שצריכים לקנות שביתה מע׳׳ש ורק‬
‫מחולקים אם אחרי שקנה שביתה מע־ש יכול לצאת‬
‫עוד מהספינה ולשוב ליכנס בשבת‪ ,‬הב״י סובר שאינו‬
‫יכול‪ ,‬והרמ״א סובר שיכול‪ ,‬ומדלא פירשו לענין‬
‫מה צריכים קניית השביתה אם בשביל ההילוד בכל‬
‫הספיגה‪ ,‬או בשביל הירידה ליבשה‪ ,‬וביותר מלשון‬
‫הב׳־י שכותב ״אע׳׳פ שמפלגת בשבת מותר־‬
‫ומהרמ״א שכותב ״מותר אח״כ ליכנס בה בשבת‬
‫ולהפליג״ מכל זה משמע שנושא ההלכה שדנין בה‬
‫הוא בנוגע לעצם היתר העליה על האניה בשבת‪,‬‬
‫והיינו שדנין בנוגע לאיסור שט שיש בעליה על‬
‫האגיה בשבת‪ ,‬ושניהם מודים שע״י קניית השביתה‬
‫מותר גס משום שט ורק מחולקים באופן קניית‬
‫השביתה ובפלוגתת ר׳ משה הכהן ור׳ יהודה שברוקח‬
‫הנ״ל באות הקודם‪.‬‬
‫בז ה יובן מאד דברי המג־א בסק״י שמפרש דברי‬
‫השו״ע וכותב ״והוא שלא יצא מהספינה מעת‬
‫שקנה שביתה״‪ ,‬שהוא זה מפני ״דאסור ליכנס בשבת‬
‫בספינה משום שט״ ויתורץ מה שראיתי בספר חמד‬
‫משה סק״ה שמשיג על המג״א וכותב‪ :‬לא ידעתי‬
‫למה כתב זה הטעם והוא כדברי ר״י שכ׳ הטור‬
‫ולדבריו אף אם מפליג בע׳ש אסור מהאי טעמא‪,‬‬
‫אבל המחבר כתב כן לדעת הרשב״א והרא״ש והג׳א‪,‬‬
‫והאי וי״א שהביא רמ״א הם דברי בה״ג והר״ן‬
‫והריטב״א עיין בב״י שהאריך בזה‪ ,‬ותמיהני דלפ״ז‬
‫לא הי' שייך הטעם שב׳ רמ״א דמאחר וכו׳ דעדיין‬
‫נגזור משום שט‪ ,‬אלא האוסרים ס־ל משום קניית‬
‫נז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ס‬
‫אסור לכנס בה בשבת‪ ,‬א׳כ כניסתו כשבת לתוכו‬
‫היא באיסור ולכך מיקרי יצא לדעת‪ ,‬וא־כ לדעת‬
‫רמ׳א לעיל בסימן רמ׳ח דאם קנה כה שביתר‪ .‬אף‬
‫על גב שיצא לחוץ מותר לכנס בה בשבת א־כ‬
‫לדידיה הוי יצא שלא לדעת ואפי' בא לעיר אחרת‬
‫מותר עכ׳ל‪ .‬וכך מפרשים נמי הפרמ׳ג בסק׳ז‪,‬‬
‫והתוספת שבת בסק׳י‪.‬‬
‫הרי נלמד מפורש מדברי הפוסקים הנ׳ל בדברי‬
‫השו־ע לפשוט ספיקותינו לעיל‪ .‬והיינו דבעבר‬
‫ויצא לדעת האוסרים לצאת בכל זאת מותר לו להלך‬
‫את כולה מכיון ששבת מיהת באויר מחיצות ביה־ש‪,‬‬
‫וכן שלדעת הרמ׳א המתיר לצאת אחרי קניית‬
‫השביתה‪ ,‬מועילה שביתה זאת אף לענין אם בא‬
‫לעיר אחרת שמותר לו להלך את כולה דהו׳ל כיצא‬
‫שלא לדעת‪.‬‬
‫אמנם כפי שהבאנו‪ ,‬דעת הגרש־ז להחמיר אליבא‬
‫דהרמ׳א ביצא אף כשנכנסה לעיר המוקפת‬
‫חומה‪ ,‬וכן חוזר הגרש־ז לתת תוקף לדבריו בסי׳‬
‫ת־ה סעי׳ ז׳‪ ,‬ועיין בזה גם בתוספת שבת בסי׳ רמ׳ח‬
‫ס*ק י׳ג‪.‬‬
‫אבל ככר העד בנו המשנה ברורה בביאור הלכה‬
‫בסי׳ ת׳ה שהשמיט דברי איזה אחרונים שהביאו‬
‫כזה דעת הרשב׳ם והר־ן דאפילו כנכנס בהיתר ג־כ‬
‫בעינן דוקא ששבת‪ ,‬דאין לנו להחמיר כ־כ מאחר‬
‫דלדעת ר־י אפילו בנכנס כאיסור מיקרי יצא שלא‬
‫לדעת משום דספינד‪ ,‬ממילא אזלא עיי־ש‪ .‬וא־כ ברור‬
‫הדבר שיש לנו לסמוך כנ׳ל להתיר אליבא דהרמ׳א‬
‫בנכנסה לעיר המוקפת חומה‪.‬‬
‫יב( ולפי פירוש גדולי הפוסקים הנ׳ל נלעג־ד‬
‫ליישב עוד קושיא שיש בסעי־ זה של‬
‫השו־ע הנ׳ל בסי׳ ת׳ה‪ ,‬והוא במ׳ש ׳ואם היא עומדת‬
‫אינו מד‪.‬לך כה אלא ד׳ א' וכותב על זה העולת שבת‬
‫'צריכים אנו לפרש דהא שהפליגה ספינתו מיירי‬
‫שאינו נמוך עשרה ןצ'ל‪ ,‬בשנמוך עשרה! ותימה‬
‫דהיה צריך לפרש ולא לסתום דסתם ים הוא יותר‬
‫מעשרה'‪ ,‬ועפי׳ז כותב גם המשנה ברורה כס־ק ל׳א‬
‫דז׳ש השו־ע; ואם היא עומדת אינו מר‪,‬לד בה אלא‬
‫ד׳א‪ .‬מיירי ׳כמקום שהוא נמוך למטה מעשרה‬
‫טפחים דלמעלה מי׳ט הלא נקטינן דאין בו איסור‬
‫תחומין ומותר להלך כמה שירצה אפילו כלא‬
‫מחיצות כלל'‪ ,‬וכאמור בעולת שבת תימה הדבר‬
‫להעמיד באופן זה‪ ,‬דהיה צריך השו׳ע לפרש ולא‬
‫לסתום דהא סתם ים הוא יותר מעשרה‪.‬‬
‫אבל לפי הפוסקים הנ׳ל דהשו׳ע מיירי בקנד‪,‬‬
‫שביתה וחזר לביתו‪ ,‬יש ליישב דברי השו׳ע‬
‫אף כלמעלה מעשרה והוא בהתאם למה שישבנו‬
‫לעיל באות ג׳ דעת הר׳ן וכתבנו לומר שלכן מצריד‬
‫סימן כ‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אליבא דכו־ע בלא שבת בה כלל ועבר ונכנס לעניז‬
‫ההילוך בספינה‪.‬‬
‫ומה שיש מקום לישב דברי החמד משה הוא עפ׳י‬
‫הרשב׳א שהבאנו באות ג' שסובר דבשבת‬
‫ביבשה אסור מספיקא לצאת מתחום ביתו למעלה‬
‫מעשרה‪ .‬ועיין בתוספת שבת בסי׳ רמ״ח ס״ק י׳ד‪,‬‬
‫ואין להאריך עוד כעת בזה‪.‬‬
‫יא( ו ה נ ה המג׳א לא ביאר בכאן מה הדין‬
‫לענין הילוך בכל הספינה בעבר ויצא‬
‫לדעת האוסרין לצאת !ואולי מה שכותב המג׳א‬
‫־ובספינה מהלך כולה' כוונתו שזה אף להב־י[‪ .‬ולפי‬
‫החמד משה שמבאר טעם האוסרין עצם הכניסה‬
‫משום קניית שביתה דחוזר וקונה ביבשה‪ .‬צריך‬
‫לד״יות לכאורה הדין דבעבר אח־כ ונכנס חזרה שיהא‬
‫אסור לו גם בספינה לצאת מד־א מכיון שבטלה‬
‫השביתד‪ .‬לגמרי במד‪ .‬שחזר וקנה ביבשה‪ .‬וכמו־כ‬
‫סתם המג־א במ׳ש שבאופן קניית השביתה של‬
‫הרמ׳א שעכ־פ כשמגיע ליבשה אסור לזוז בד׳א‪,‬‬
‫ולא הזכיר שאבל אם נכנסה הספינד‪ .‬בעיר אחרת‬
‫מוגפת חומה שמותר להלך את כולה‪ .‬וניתן לכאורה‬
‫מקום לפרש שאף בכה־ג אסור לזוז מד׳א‪ ,‬וכן ראיתי‬
‫באמת בשו׳ע הגרש־ז בסעי׳ ט' שכותב על אופן‬
‫קניית השביתה של הרמ׳א ש־מ־מ לאחר שהפליגה‬
‫חוץ לתחום אסורים לצאת ליבשה אפילו נכנסה‬
‫לתוך עיר המוקפת חומה לדירה'‪.‬‬
‫א ב ל כל זה נלמד בבירור מפסק אחר של השו־ע‬
‫במק׳א וממה שמבארים עליה הפוסקים‪ .‬והוא‬
‫להלן )בסי׳ ת־ה סעי׳ ז׳( שפוסק השו־ע וז׳ל‪ :‬מי‬
‫שהפליגד‪ .‬ספינתו בים מהלך את כולה הואיל ושבת‬
‫באויר מחיצות ואם נפתחו דפני ספינה בשבת אם‬
‫מהלכת מהלך את כולה ואם היא עומדת אינו מהלך‬
‫בה אלא ד׳א‪ ,‬ע־כ‪ .‬וכותב ע׳ז המג־א‪ :‬אבל אם בא‬
‫לעיר אחרת אסור דלא שבת באויר מחיצות דכיון‬
‫דגכנס בשבת לתוך הספינה ה־ל כיצא לדעת וכו'‬
‫ומשמע מדברי המג׳א דאם נכנס בהיתר כגון שקנה‬
‫שביתה אתמול ה־ל כיצא שלא לדעת וכ־מ סוס׳י‬
‫ת״ה‪ ,‬ודברי המג׳א תמוהים לכאורה דאם השו׳ע‬
‫מיירי שנכנס לתוך הספינה בשבת א'כ מהו זה‬
‫הלשון שכותב ה שו׳ע'הואיל ושבת באויר מחיצות'‪,‬‬
‫הרי לפי המג״א לא מיירי בשבת באויר מחיצות כי‬
‫אם בנכנס בשבת‪ ,‬וכבר עמד בזה באליהו רבה בסק־ז‬
‫וכותב ־וצ״ל שיצא אחר שהחשיד מספינה לחדר‬
‫ונכנס לתוכו'‪ ,‬והמחצית השקל מסביר כיותר וז׳ל;‬
‫דמיירי שקנה בה שביתה ב׳ה ואח־כ יצא לחוץ‬
‫ואח־כ חזר ונכנס לתוכו בשבת‪ ,‬דכה־ג הלא שכת‬
‫כאויר מחיצות כ־ה או גם בתחלת שבת‪ .‬אלא כיון‬
‫שיצא לחוץ לדעת הרב־י לעיל סימן רמ׳ח שוב‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כ‬
‫סי' י״א( במ״ש 'ואם כשעלה בע״ש נדחק ולא יוכל‬
‫לקדש די בקניית שביתה אפי' בלא קידוש' ומשמע‬
‫מזה שאלה שסוברים הקידוש‪ ,‬הוא בתור הוספה על‬
‫קניית השביתה לרווחא דמילתא משום פירסומא‬
‫מילתא‪.‬‬
‫א ל א שלפי״ז קשה קצת סיום לשונו של הרמ״א‬
‫שמסיים בלשון ״וכן נהגו בקצת מקומות ואין‬
‫למחות״ ומלשון זה של ״ואין למחות״ משמע שי׳א‬
‫אלה להקל באים‪ .‬בספר עולת שבת סק״ג הרגיש‬
‫כנראה בזה ולכן כתב ״ונראה לי גם למקילין לא‬
‫יקילו כי אם שידליקו שם נרות ויאכלו שם סעודתם‬
‫וישבו שם עד אחר בין השמשות״‪ .‬אבל במה איפריק‬
‫לן בזה מה שקשה דא*כ הרי י״א אלה אינם מקילין‬
‫כי אם מחמירין ומוסיפין‪ ,‬ומהו הלשון ״ואין למחות״‬
‫ועל אחת כמה מהו לשון של ״גם למקילין לא‬
‫יקילו״‪ .‬שכותב העולת שכת‪ ,‬וצריך לומר לפי דעת‬
‫כל הפוסקים הנ״ל דזה שמסיים הרמ״א בלשון ״וכן‬
‫נהגו במקצת מקומות ואין למחות״ דאינו מוסב זה‬
‫על הי״א השניים כי אם על כל דבריו בזה‪ .‬והיינו‬
‫דהב״י הרי מחמיר לא לצאת‪ ,‬והביא ע״ז הרמ״א‬
‫די״א דיכול לצאת ורק י״א שצריך גם לקדש‪ ,‬אבל‬
‫לדברי שניהם מותר לצאת‪ ,‬ועל כל זה מסיים ״וכן‬
‫נהגו בקצת מקומות' דהיינו לקנות שביתה ולצאת‬
‫״ואין למחות״‪.‬‬
‫אבל הלבוש כנראה פירש באמת הכוונה של ״ואין‬
‫למחות״ שמוסב על הי״א השניים‪ ,‬ומשום כך‬
‫פירש שי״א השניים להקל באו שע״י הקידוש לא‬
‫צריך כבר להיות עד ביהמ״ש‪ ,‬וכמו שמתבאר כן‬
‫בדבריו בסעי׳ ג' שמתחילה מביא ה״יש מתירין אפי׳‬
‫יצא מן הספינה אחר שהחשיך״ וכר‪ .‬ואח״כ מוסיף‬
‫וכותב ״ויש שעושין קידוש בספינה וחוזרים ולנים‬
‫בביתם ולמחר חוזרין לספינה דחשבי עשיית קידוש‬
‫לשביתה אפילו לא החשיך וכן נהגו בקצת מקומות‬
‫להיתר גמור ואין למחות בידם״‪ ,‬והיינו כנ״ל שי״א‬
‫השניים מתירין אפי׳ לא החשיך‪ ,‬ועל זה כפי הנראה‬
‫הוא שמסיים ״וכן נהגו בקצת מקומות להיתר גמור‬
‫ואין למחות בידם״‪ .‬ועיין באליהו רבה בס״ק י״א‬
‫שמציין להשגת המג״א על הלבוש אבל כותב לתרץ‬
‫ולהסביר דברי הלבוש ״דס״ל ללבוש לתרץ בזה‬
‫קושית הב״י על הר״ן ל״ל קידוש הא במערב רגליו‬
‫מגי ומה שמתרץ ב״י דלפרסומי מילתא מקדש ס״ל‬
‫לדוחק‪ ,‬ועוד הא בהגה״א שהביא ב״י לא הזכיר‬
‫קידוש אלא מחשך ברגליו ור״ן לא הזכיר מבין‬
‫השמשות וחשיכה‪ .‬לכן ס״ל ללבוש לתרץ דר״ן‬
‫מיירי שמוסיף מחול על הקודש ואינו רוצה להיות‬
‫שם בין השמשות לכן צריך לקדש דזה הוי קבלה‬
‫גמורה לשבת וכדקי״ל סי׳ רס״ג דאסור במלאכה‬
‫ש ו״ ת‬ ‫נח‬
‫קניית השביתה משום ההילוך בספינה אף שאין‬
‫תחומין למעלה מעשרה משום דכשהספינה תעמוד‬
‫ממהלכה אחרי שתצא מחוץ לתחום לא יועיל לו‬
‫ההיתר של אין תחומין משום שהרי בשעת עמידתה‬
‫יקנה ליה ד׳ אמותיה ויהיה אמור לו לזוז מתוכן‬
‫מכיון שזה כבר מחוץ לתחום ביתו שקנה ביבשה‬
‫ולא שייך בכגון זה שעמדה לומר אין תחומין דהר״ז‬
‫אז בשעת עמידתה כעמוד גבוה עשרה ורחב ד'‬
‫דכארעא סמיכתא היא‪ ,‬ע״ש בדברי לעיל‪ ,‬וא'כ ה׳ה‬
‫ה״נ בדברי השו׳ע מכיון דמיירי שחזר לביתו וקנה‬
‫חזרה שביתה ביבשה‪ ,‬ונחשב אזי שיעור תחומו‬
‫מתחום ביתו‪ ,‬לכן אם עמדה חוץ לתחום אפילו‬
‫למעלה מעשרה אינו מהלך בה אלא ד׳א‪ ,‬משום‬
‫דמכיון דעמדה הרי נחשבת בשעת עמידתה כעמוד‬
‫גבוה י' ורחל עשרה דכארעא דמיכתא דמיא ולכן‬
‫אסור לו לזוז מד״א דחשיב כנמצא אז במקום ארעא‬
‫מחוץ לתחום ביתו דאסור לו לזוז מד׳ אמותיו‪.‬‬
‫ומצאתי כעת בדומה לזה בשו״ע הגרש״ז בסעי'‬
‫ז׳ שכותב ״ואפילו במקום שהיא עומדת‬
‫למעלה מי־ט אינו מהלך בה יותר מד״א שלא אמרו‬
‫אין תחומין למעלה מעשרה אלא בהילוך הספינה‬
‫ע״פ המים שהוא דומה לקפיצה באויר ואינו נקרא‬
‫הילוך כמ׳ש בסי' ת״ד‪ ,‬אבל הילוך האדם בתוך‬
‫הספינה הילוך הוא כמו המהלך בארץ בד״א כשהיא‬
‫עומדת״ וכו׳‪.‬‬
‫ולזה כיון כנראה גם הערוך השלחן בסעי׳ י׳‬
‫שכותב ליישב דברי השו״ע שלכן אוסר‬
‫בעמדה בנפחתו דופני הספינה אף כשהיא למעלה‬
‫מי׳ משום ״דדינו כיצא חוץ לתחום שאין לו אלא‬
‫ד״א״ עיי״ש‪.‬‬
‫ועיין בביאור הגר״א בס״ק י״ב במה שמעמיד דברי‬
‫השו׳ע שם בסי' ת״ה‪ ,‬וכן במשנה ברורה‬
‫בס״ק כ״ה כ״ח מה שכותב בביאור כוונת השו״ע‬
‫עיי״ש‪ .‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫יג( ז ה שמוסיף הרמ״א על דבריו וכותב ״וי״א‬
‫שעושין קידוש בספינה ואח״כ חוזרין‬
‫לביתם ולנים שם ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין‬
‫וכן נהגו בקצת מקומות ואין למחות״‪ ,‬מפרשים רוב‬
‫נושאי כלי השו״ע שי״א אלה באים להחמיר על‬
‫הי״א הקודמים שמביא הרמ״א‪ .‬והיינו שס״ל שצריך‬
‫גם לעשות קידוש כדי לפרסומי מילתא‪.‬‬
‫אבל צריך דוקא שישב שם גם כל בין השמשות‪,‬‬
‫כמבואר במג׳א שכותב ־ונ״ל דבעי דוקא‬
‫שישב שם כין השמשות וכ״מ מכל הפוסקים דלא‬
‫כלבוש' וכן במחצית השקל‪ ,‬ותוספת שבת ס״ק ט״ו‬
‫ושו״ע הגרש״ז סעי׳ ט׳ ומשנה ברורה ס״ק כד‪ .‬והכי‬
‫משמע גם בחוט המשולש שעם התשב״ץ )בטור הג'‬
‫נס‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫משום דמכיון ד ע׳י קניית השביתד‪ .‬מע־ש נחשב כבר‬
‫המקום כביתו‪ ,‬א־כ הו־ל כנמצא שם כבר מע׳ש‬
‫שבכה׳ג לא גזרו לדבר מצוה‪ ,‬והרי סומכין בזמנינו‬
‫על ר־ת שהכל נחשב דבר מצוה‪ ,‬ולכן נתפשט שפיר‬
‫המנהג אפילו לדעת הרי׳ף והרמב׳ם וכן פירש‬
‫כנראה גם בשו׳ע הגרש״ז בסעי׳ ט׳ שכוונת השו־ע‬
‫כנ׳ל אפילו לדעת הרי־ף והרמב־ם בים הגדול‪,‬‬
‫במ״ש להסביר טעם היתר השביתה ״דכיון שכתחלת‬
‫כניסת השבת היתה שביתתו בתוכה נעשית היא‬
‫כביתו'‪ ,‬חוץ מד‪ ,‬שמשמע כן מכל המשך דבריו שם‬
‫שהמדובר אפי׳ בים הגדול‪ ,‬וכן במ׳ש בקו־א בתוך‬
‫דבריו בס־ק ה־'אבל ע׳י קניית שביתה מנ׳ל למחות‬
‫בשבת יותר מבע־ש כיון דלדבר מצוה חשבינן להו‬
‫ולכך פטורים מענג־ עיי׳ש‪ .‬וכן בסעי׳ י׳ב כותב‬
‫הגרש־ז בלשון 'ובמקום שנהגו להפליג אף בימים‬
‫המלוחים מע־ש או אפי׳ בשבת ע׳י קניית שביתר‪,‬‬
‫מע׳ ש' עיי״ש‪,‬‬
‫הספינה בשבת מותר ליכנם וכזה ראוי להורות ואם‬
‫טו( כמו כן יש ליישב מנהג המפליגים ע׳י קנין‬
‫שביתה בים הגדול אפילו אליבא דהרי־ף‬
‫והרמב׳ם‪ .‬עפ״י דברי המאידי בשבת ד׳ י׳ט )וכבר‬
‫העירותי ע׳ז בספרי שו׳ת ציץ אליעזר ח׳א סי׳ כ׳א[‬
‫שכותב שלטעמם של הרי׳ף והרמב׳ם יש ללמוד‬
‫ממנה היתר למי שהורגל בכך‪ ,‬או שמא בזמנים אלו‬
‫לבל‪ .‬הספנים בד‪ ,‬הרכה ואין כאן צער כל כך ע׳ש‪.‬‬
‫דון מינה במכש׳כ שיש ללמוד היתר לזמננו אנו‬
‫שנכנסו שיפורים עוד הרכה והרבה לאין ערוך‬
‫כנחיות הנסיעה בספינה מכזמנו של המאירי‪.‬‬
‫וכדברי המאירי לתת הדברים לשיעורים לטעם‬
‫זה של ענג שבת‪ ,‬משמע גם מדברי‬
‫הרדב׳ז בח׳ד )סימן ע׳ז( שכותב דהאי טעמא לא‬
‫שוי לכולהו אינשי דאיכא כמה בני אדם שרגילים‬
‫כים שאל יארע להם צער ויורדי ימים יוכיחו‪ ,‬ע״ש‪,‬‬
‫והיינו כנ׳ל לימוד היתר למי שהורגל בכך‪.‬‬
‫אך עיין שם בספרי מ׳ש להעיר על דברי המאירי‬
‫דא׳כ נתת דבריך לשיעורין‪ ,‬ושכפשטות‬
‫משמע שהרי׳ף והרמב־ם סוברים שלא פלוג רבנן‬
‫בגזירתם זאת ומשום האלו שאין רגילים גזרו על‬
‫כולם‪ .‬וכעת ראיתי שכן משמע באמת כן מדברי‬
‫תשובת הרמב׳ם בזה באגרותיו‪ ,‬שכותב 'אמנם הוא‬
‫זה כולו מצוי בהליכה בימים המלוחים בשביל מה‬
‫שיארע בו מן האסור הצער והבלבול והקיא למקצת‬
‫בני אדם' עיי׳ש‪ ,‬הרי שמבאר הרמב׳ט בהדיא‬
‫שד‪,‬איםור מלכתחילה הוא בשביל מה שיארע למקצת‬
‫בני אדם‪ ,‬והיינו שמלכתחילה גזרו הגזירה על כולם‬
‫]כמו שכתוב כסתם אין מפליגין דהיינו מי שיד‪,‬יד‪],‬‬
‫בשביל המקצת‪ ,‬ולא נתנו גזירתם לשיעורין‪.‬‬
‫סימן כ‬ ‫ש ו״ ת‬
‫כשמקבל שבת מבע׳י'‪ ,‬וכן עיין בפרי מגדים בס־ק‬
‫י׳ב שכותב ג׳־כ לתרץ ולד‪,‬סביר דברי הלבוש‪ ,‬וכפי‬
‫הנראה שהני תרי אשלי רברבתא סוברים בזה ג־כ‬
‫כהלבוש‪.‬‬
‫יד( ומפני שמוזכר בדברי הפוסקים לפקפק בהיתרו‬
‫של הר׳ן הנ׳ל בקניית שכיתה מע׳ש‬
‫ולצאת ואח׳כ לחזור ולהכנס כשבת‪ .‬לכן חוץ מה‬
‫שנזכר דבר היתרו של הר׳ן כעוד הרבה מהראשונים‬
‫]ועיין גם בריב״ש סי' קנ״ב[‪ .‬כדאי לציין דברי החוט‬
‫המשולש שם !בטור השלישי ס' י׳א[ שכותב‪ :‬ואע־פ‬
‫שיש הרבה שאומרים שאין דבר זה מועיל כדאי הוא‬
‫הר׳ן ז׳־ל לסמוך עליו אפילו בגדולה מזו ובפרט‬
‫כדבר שכבר נהגו בו וכ׳ש שיש אומרים שא׳־צ לזה‪.‬‬
‫וכן לדברי הרדב״ז בח׳ג)סי׳ תקצ׳ב( שכותב‪ :‬ולענין‬
‫ליכנס כספינר‪ ,‬בשבתות וי*ט כבר נהגו העולם‬
‫שנכנסים לה מערב שבת וקונים בה שביתה כדי‬
‫שיהי' מותר להלך את כולה ואח־כ יוצאים ואם תלך‬
‫תבוא להחמיר עליהם לא ישמעו לך‪ ,‬ע'כ‪.‬‬
‫ו מ ה שהמשנה ברורה בביאור הלכה שם בסי׳ רמ׳ח‬
‫כותב לערער על מד‪ .‬שנתפשט המנהג בכמה‬
‫מקומות להפליג ע־י קנין שכיתה אפילו בים הגדול‬
‫בשבת ולא חיישי לטעם עונג שכת כי דברי השו׳ע‬
‫שם אמורים בנהרות הנובעים‪ .‬הנה מלבד מה‬
‫שהביאור הלכה בעצמו שם מסיק וכותב‪ :‬שמ'מ‬
‫במקום שנהגו היתר בזה אין למחות וכמו שכתב‬
‫בב׳י דיש להם על מי שיסמכו והוא שיטת הרמב־ן‬
‫דס׳ל דטעם איסור הד‪,‬פלגה בספינה הוא דווקא‬
‫בספינה שרובה ישראל דאז הא׳י העושים מלאכה‬
‫בספינה הוא בשבילן אבל לא כשרובה א׳י‪ .‬ואפשר‬
‫להביא סייעתא לדברי הביאור הלכה שדבר ההיתר‬
‫הוא לא אליבא דהרי׳ף והרמב־ם מדברי הבנימין‬
‫זאב )סימן ק'כ< שכותב דמפני מנהג העולם צרכינן‬
‫למימר דלא כטעמיה דהאלפסי אלא כטעמיה‬
‫דהרז׳ה ע־ש‪.‬‬
‫חוץ מזה נלע־ד ליישב ולומר שדבר היתר מנד‪,‬ג‬
‫העולם הוא גם אליבא דהרי־ף והרמב־ם‬
‫שסברי הטעם דעונג שבת‪ .‬ולזה משמע גם מדברי‬
‫השו״ע‪ ,‬דהא השו׳ע סובר טעם איסור ההפלגה כטעם‬
‫הרי׳ף והרמב׳ם‪ ,‬ובכל זאת כותב בסתמא בסעי' ג'‬
‫בלשון ׳היכא דמותר להפליג מערב שבת׳ ומשמע‬
‫כפשטות שדבר היתר השביתה וכן דבר היתר‬
‫השביתה של הרמ׳א הוא בכל אופן היכא שמותר‬
‫להפליג בערב שבת‪ .‬והיינו אף לדבר מצוה ביס‬
‫הגדול שהתיר בסעי׳ א׳‪.‬‬
‫ו ה ס ב ר טעם ההיתר אפי׳ לשיטת הרי׳ף והרמב׳ם‬
‫שהוא מטעם ענג שבת‪ .‬יש לומר דהוא‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫מפליגין בספינה וכו׳ כבר פי׳ טעמו וכתבו הר׳׳ן‬
‫שם בפירוש ההלכות והוכרחו לפרש כן כדי לקיים‬
‫המנהג כי בזמנינו זה כבר נתפשט המנהג להפליג‬
‫בספינה אפילו בשבת‪ ,‬הרי מבואר לדעת אלו הרבנים‬
‫שמותר לאדם להפליג בספינה וליכנס בה אפילו‬
‫בשבת עכ׳׳ל‪ .‬הרי שאין לכאורה בדברי הרלב־ח שום‬
‫דברים ברורים שיוכיחו שהמדובר אפילו בלי קניית‬
‫שביתה‪ ,‬ואי מזה עצמו שלא מזכיר שצריך קניית‬
‫שביתה יש לומר דלא מצא לנחוץ לפרש זאת מכיון‬
‫שכותב שכל יסודי דבריו הם לדעת הר׳׳ז הלוי‬
‫והרמב׳ן והרא׳׳ה והר׳׳ן ז־ל והרי שם מפורש שדבר‬
‫היתר קיום המנהג הוא ע׳׳י קניית שביתה ועשיית‬
‫קידוש על האניה בע׳׳ש‪ .‬וא'כ קרוב באמת לומר‬
‫שגם המג׳א פירש כן בכוונת הרלב׳׳ח שהיא עם‬
‫קניית שביתה ובכל זאת משיג ע׳׳ז בשם המ'צ דאין‬
‫להקל נגד רוב הפוסקים‪ ,‬והיינו שדעתו לא להתיר‬
‫כי אם שישאר כבר בספינה מע־ש‪.‬‬
‫ואולי יש לומר שיש הוכחה בדברי הרלב׳׳ח‬
‫שכוונתו להתיר אף כלי קניית שביתה‬
‫ממ״ש ״וא'כ אם אין תחומין למעלה מי׳ הדבר פשוט‬
‫שמותר ליכנס בספינה אפילו בשבת ולצאת ממנה'‪,‬‬
‫והיינו דמכיון שתולה יסוד היתר הכניסה בזה שאין‬
‫תחומין למעלה מי'‪ .‬ולא מזכיר מפני שהו׳ל כביתו‬
‫כיון שקנה בה מע׳ש‪ ,‬משמע שהמדובר הוא אף כלי‬
‫קניית שביתה‪ .‬אבל אם נפרש כך שהמדובר בלי‬
‫קניית שביתה יקשה מ׳ש הרלב׳ח שגם'לצאת ממנה‬
‫מותר בשבת' הרי אף הריטב׳א מצריך לזה קניית‬
‫שביתה כדי שאם יגיעו למחר בנמל שיהיו רשאין‬
‫ליכנס שם ויהיו כבני העיר ואלו היתה שביתתם‬
‫בביתם לא היו זזין ממקומן מתוך הספינה שהרי‬
‫חזרו למטה מעשרה והרחיקו מתחומין כנ׳ ל באות‬
‫ג׳‪1,‬וזה בודאי דוחק גדול להעמיד שהמדובר ברלב׳ח‬
‫כשמקום עגינת האניה הוא למעלה מעשרה ובאופן‬
‫שמיד כשיורד ממנה הוא בתוך היקף עיר‪ .‬דאין זה‬
‫במשמעות דבריו כלל וכלל[ אם לא שנאמר דז׳ש‬
‫־וכן לצאת מותר ממנה בשבת' שאין כוונתו על‬
‫אותו שכת שנכנס בה‪ ,‬כי אם כוונתו להורות לו גם‬
‫דין יציאה שמותר לצאת מאניה בשבת מכיון שאין‬
‫תחומין למעלה מעשרה‪ .‬אם כי שיש לדון אם זה‬
‫במשמעות לשונו במ״ש 'פשוט שמותר ליכנס‬
‫בספינה אפילו בשבת ולצאת ממנה־ שמשמע‬
‫לכאורה בפשוטו שהכוונה על אותו שבת‪ ,‬והדבר‬
‫צריך עדיין תלמוד‪ .‬ועי׳ בשו׳ת שב יעקב )סוף סי׳‬
‫ט־ז( ד׳ה אח'כ‪ ,‬שמשמע ג׳כ שביאר דברי הרלב׳ח‬
‫אף בלי קניית שביתה עיי־ש‪ ,‬וכן בשו׳ת שבות יעקב‬
‫ח׳ג )סי׳ י׳ז( שמזכיר ג׳כ דברי הרלב׳ח אבל אין‬
‫גילוי בדבריו על כך‪.‬‬
‫סימן כ‬ ‫שו ׳ ת‬
‫טז( ל א זאת לבד שהבאנו יסודות למנהג להתיר‬
‫כניסה לאניה בשבת בים הגדול על ידי‬
‫קניית שביתה בה מע״ש אף שחוזר לביתו וחוזר‬
‫ונכנס‪ ,‬ששייך זה רק באניה העוגנת על יד הנמל‬
‫מע״ש‪ ,‬אבל באניה הבאה בשבת ותפליג בו ביום‬
‫לא תותר הכניסה בה בכדי להפליג‪ .‬אלא אף זאת‪,‬‬
‫מצינו לכמה מגדולי הפוסקים האחרונים שהתירו‬
‫הכניסה באניה בשבת אף מבלעדי קניית שום שביתה‬
‫בה מע׳ש‪ ,‬ויסוד היתרם הוא עפ״י הריסב׳־א וסייעתו‬
‫הנ׳׳ל באותיות ב׳ — ד־ הסוברים שבנוגע לעצם‬
‫הכניסה לאניה בשבת וההילוך בה מותר אפילו בלי‬
‫שום קניית שביתה‪.‬‬
‫ע צ ם ההיתר אפילו בלי קניית שביתה כבר נזכר‬
‫במג׳׳א )בסי׳ רמ׳׳ח ס־ק י׳ט( בשם הרלב־ח‬
‫שכותב‪ :‬וכבר נתפשט המנהג להפליג אפילו בשבת‬
‫)רלב׳ח כ׳ ש אבל במ־צ כתב דאין להקל נגד רוב‬
‫הפוסקים וכ׳׳ש כשהספינה הולכת בשבילו דלכו׳ע‬
‫אסור וכ״כ ר׳א ששון סל׳א וסל־ב‪ .‬ועיין בשו־ע‬
‫הגרש׳׳ז בקו׳׳א סק׳׳ה שמסביר דברי המג׳׳א וז״ל‪:‬‬
‫עיין ברלב׳־ח אף בלא קניית שביתה )וכ׳כ המ״מ‬
‫וב׳י וד'מ בשם מהרי־׳ק( וע־ז כ' המ׳׳א דאין להקל‪.‬‬
‫אבל ע׳י קניית שבותה מנ־ל למחות בשבת יותר‬
‫מבע׳ש כיון דלדבר מצוה חשבינן להו ולכך פוטרים‬
‫מענג וכן אף אם יצטרך לחללו לא גזרו לדבר מצוה‬
‫כיון שבשעת יציאתו אינו מחללו כלל א'כ אף‬
‫בשבת מנ׳׳ל למחות ובפרט לפמ״ש המ״א לבה׳ג‬
‫דה׳ל כנכנס לביתו עכ׳ל‪ .‬הרי לפי־ז שהרלב׳׳ח‬
‫בזמנו כבר העיד שנתפשט המנהג להפליג אפילו‬
‫בשבת אף בלא קניית שביתה‪.‬‬
‫ואגיד ולא אכחד כי עיינתי בגוף דברי תשובת‬
‫הרלב׳ח הארוכה )בסי' כ׳ח( הדנה בדבר‬
‫שכירות בהמתן של ישראל בשבת לגוי‪ ,‬וראיתי כי‬
‫אין בדבריו הוכחה מכרעת שמדבר אף בלי קניית‬
‫שביתה‪ ,‬דז״ל לשואל שם בנוגע לכניסה באניה‬
‫בשבת‪ :‬מה שנראה תורה חדשה בפני תורתך היתר‬
‫הכנס בספינה בשבת כי כל הפוסקים אסרו‪ .‬האמת‬
‫כן הוא דעת הפוסקים הראשונים אבל לדעת‬
‫האחרונים בעלי החידושים הר־ז הלוי והרמב־ן‬
‫והרא־ה ז׳׳ל הדבר מותר‪ ,‬וכן ליכנס בספינה וכן‬
‫לצאת ממנה מותר בשבת‪ ,‬וטעמם ז־ל כי יש תחומין‬
‫למעלה מי׳ הוא בעיא בג׳ פרק מי שהוציאוהו ולא‬
‫איפשטא ונקטינן לקולא וא״כ אם אין תחומיו‬
‫למעלה מי׳ הדבר פשוט שמותר ליכנס בספינה אפי׳‬
‫בשבת ולצאת ממנה‪ ,‬ומה ששנינו לשם פרק הנזכר‬
‫פעם אחד לא נכנסו לנמל עד שחשכה אמר לרבן‬
‫גמליאל וכו׳ הוא ברקק שאין בו׳ י׳ טפחים‪ ,‬ופירוש‬
‫הברייתא דאיתמר בסוף פרק קמא דשבת אין‬
‫סא‬ ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬
‫מצוד״ אך עיין באליהו רבה בסי' רמ׳ח סק׳ד שרוצה‬
‫לומר שלדבר מצוד‪ .‬מותר אפי׳ בשבת‪ ,‬ושכולהו‬
‫חשיבא בזמנינו דבר מצוה‪ ,‬והיש מי שאוסר בסי׳‬
‫תרי׳ג הוא משום דביוה׳כ החמירו טפי ע׳ש‪ ,‬וכן‬
‫בשו׳ת שב יעקב סי' ט׳ז שמעמיד כשהישראל עצמו‬
‫משוטט בספינה עיי׳ש[ מצינו גם בגדולי הפוסקים‬
‫שאחרי השו׳ע שלא רצו בשו׳א להתיר בלי קניית‬
‫שביתה‪ ,‬ואף ע״י קניית שביתה כרכרו הרכה‬
‫כרכורים ככדי להתיר‪ ,‬ואעתיק לשם כך תשובה‬
‫קצרה וכוללת שהשיב הגאון בעל שואל ומשיב‬
‫)מהדו׳ג ח׳א סימן רל׳ח( וז׳ל‪ :‬בדבר שאלתו הנה‬
‫כפי הראות ראה הרבה מאחרונים ויפה כתב שאי‬
‫אפשר להתיר בלי קגין שביתה ויעיין בשו׳ת שב‬
‫יעקב ובשו״ת חו׳י ובשו׳ת הגאון מוהר׳ם זיסקינד‬
‫מלובלין ושו׳ת עבודת הגרשוני‪ ,‬ועל כולם בספר‬
‫נתיב חיים מהגאון בעל קרבן נתנאל שהשיב לכנו‬
‫הרב הגאון מוה׳ טיאה ז*ל שם האריכו בזה ובלי‬
‫קנין שביתה אי אפשר להתיר וגם בקנין שביתה‬
‫מחמירין הרבה פוסקין ועיין ברכי יוסף סימן של׳ט‬
‫ושו׳ת נוב׳י מהד׳ת סימן מ׳ט וע'כ אי אפשר להתיר‬
‫עכ׳ל‪ .‬וכן עיין בשו׳ת מהר׳י אסאד חאו׳ח סימן‬
‫!סי׳נ׳ח( ומהר׳ם שיק חאו״ח )סימן ק׳י( שג'כ אינם‬
‫מתירים כי אם ע׳י קניית שביתה עיי־ש‪.‬‬
‫ואוסיף לכל זה יסוד חשש איסור חדש ליכנם‬
‫באניה כשבת שראיתי בספר דאבי׳ה )ה־‬
‫עירובין סי׳ שפ׳ח( שכותב‪ :‬ואני לא יכולתי להכריע‬
‫היתר גמור לכנוס בספינה בשבת‪ ,‬כדברי רב‪) ,‬שפוסק‬
‫הלכה כר־ג בדיר וסהר וספינה[ דהא תניא לעיל‬
‫)עירובין ל׳ח ל״ט( וברייתא היא בתוספתא פרק ס׳ז‬
‫דבשבת לא ילך אדם בסוף שדהו לידע מה הוא‬
‫צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם עד פתח מדינה‬
‫כדי לכנוס למרחץ במוצאי שכת‪ ,‬וברייתא דא עיקר‬
‫כדמוכח כפרק בכל מערכין)ד׳ מ׳( וכל שכן לכנוס‬
‫בשבת דאסור דאפילו להמתין על התחום אסור‬
‫משום הוכחה דדמי דמכין משבת לחול וכל שבן‬
‫לצאת ממש עכ״ל‪ .‬הרי לנו יסוד איסור חדש באחד‬
‫מגדולי הראשונים לדבר הפלגה בספינה בשבת‪,‬‬
‫והיינו משום דהוי בזה כמכין משבת לחול‪ ,‬ולכאורה‬
‫צריך לפי׳ז להיות אסור אפילו ע׳י קניית שביתה‬
‫אם יצא אח'כ ליבשה‪ ,‬אכל בזר‪ .‬י׳ל דמכיון דהו׳ל‬
‫בנכנס לביתו כנ׳ל א'כ שוב לא הו׳ל גם כמכין‬
‫משבת לחול‪.‬‬
‫א ל א דאה זה דבר נפלא שבלי ראות האור‬
‫הגדול הזה של הראבי׳ה עמד מדעת עצמו‬
‫על חשש איסור זה הגאון החתם סופר בח״ו )סי׳‬
‫צ׳ז( ומוסיף לומר‪ :‬שהוא בכלל ממצוא חפציך ודבר‬
‫דבר שאסור מדברי קבלה‪ ,‬ושרשו פתוח עלי איסור‬
‫סימן כ‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ביתר בהירות להתיר בלי קניית שביתה מצינו‬
‫בשו־ת בני יהודה למהר־י עייאש בח״ב )סי׳‬
‫ל־ה( שנשאל שם ע־ד מנהג כניסה כאניה בשבת‪,‬‬
‫ומסיק וז־ל; ולכך לא נשאר ממך למנהג כי אם מה‬
‫שהספינה רובה עכו״ם והבעלים והמשרתים עכו׳ם‬
‫ואז כפי זה הסמך אין צורך לא לקידוש ולא לשביתה‬
‫וכמ׳ש הריטב׳א ז׳ל לדעת הרמב׳ן ז׳ל דאזיל‬
‫כשיטת הרז׳ה ז*ל‪ ,‬עיי־׳ש‬
‫ועיין בספר נדיב לב חאו״ח )סי׳ י׳א( שעפ׳י‬
‫דברי הבני יהודה הנ״ל המתיר אפילו‬
‫בשבת בלתי שום שביתה מטעם ההיתר דאין תחומיו‬
‫למעלה מעשרה‪ ,‬כותב ליישב המנהג ששכיחי רבים‬
‫מישראל שהולכים ממגדלים לקושטא ונכנסים‬
‫בהב׳אפור הבאה ביום שיק ונוסעת חזרה מבלי קניית‬
‫שום שביתה‪ .‬ומוסיף עיז מעשה רב וזיל‪ :‬וכן נעשה‬
‫מעשה פה עירנו בסיון הדר׳ת מלך שבא אדו׳‬
‫מלכינו שולטן עבדול מיג׳יד לעיר מדילי הקרובה‬
‫לעירנו אזמיר יע״א שהלכו כל ראשי האומות לקבל‬
‫פני המלך עם הב׳אפור שנסע ביום שיק מהכא‬
‫לטריאי׳סטי שעובר דרך הליכתו במיד׳ילי‪ ,‬והלכו‬
‫הממונים ושליח מאת מורינו הרב המופלא ה־ר‬
‫הפרד״ם נר״ו גם עמהם עפ׳י דברי הרב בית יאודא‬
‫הנ״ל‪ ,‬ומה גם משום כבוד מלכות ודד׳ד עכ׳ל‪.‬‬
‫כן עיין בספר ארץ חיים )בסי־ רמ״ח( שמביא‬
‫בשם ספר פתח הדביר שכותב דאזלינן כתר‬
‫המנהג שכבר נהגו להפליג אפילו בשבת בלתי קנין‬
‫שביתה ואפילו אינו לדבר מצוה ממש אלא שאין‬
‫ההליכה לטייל כי מבואר בדברי הפוסקים שהוא‬
‫מנהג קדמון ובמנהג הקדום להתפשטות הוראות‬
‫מר׳ן ד ל אזלינן כתר המנהג אפי׳ להקל נגד פסק‬
‫מר׳ן ז׳ל וכ״ש בנ״ד דמרן ז׳ל גופיה ככ׳י תלה‬
‫הדבר במנהג ולכן אין לנו למחות ולבטל המנהג‬
‫עיי׳ש‪,‬‬
‫יז( אולם בנוגע לדבר ההיתר אפילו מבלי קניית‬
‫שביתה אעפ׳י שהבאנו כמה יסודי היתר‬
‫ומעשה־רב לכך‪ ,‬אכל עלינו גם לדעת שהרבה‬
‫מגדולי הפוסקים מערערים וקובעים יסודות־איסור‬
‫נגד זה‪ ,‬דמלכד מה שהשו־ע כסי׳ רמ״ח הנ׳ל מתיר‬
‫רק ע־י קניית שביתה‪ ,‬ובסי־ של׳ס סעי׳ ז׳ מתיר‬
‫רק ליכנם בספינה היושבת בקרקע הים ואינה שטה‬
‫כלל או אם היא קשורה כמנהג הספינות העומדות‬
‫בנמל אעפ׳׳י שהיא שטה‪ .‬וכן בסי׳ תרי׳ג לענין‬
‫יוה׳כ פוסק 'הא דשרי לעבור כגופו במים לדבר‬
‫מצוד‪ .‬דוקא לעבור בגופו במים עצמו אבל לעבור‬
‫בספינד‪ .‬קטנה יש מי שאוסר' ןעיי׳ש במג׳א סק׳ח‬
‫ובפרמ׳ג במה שאוסר משום גזירת שס גם כדבר‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כא‬
‫אולם מאידך מצינו להמשנה ברורה שמחמיר בזה‬
‫אפילו ביותר מהכף החיים‪ ,‬וכותב בס״ק ט׳‬
‫דאם לא שתה עכ״פ כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית‪,‬‬
‫לא יצא ע׳ש‪ .‬ז״א שצריך לחזור ולהבדיל‪.‬‬
‫אבל בונגע לבדיעבד מצינו להגרש׳ז מלאדי ז׳ ל‬
‫בשו׳ע שלו בסי' ק״צ סעי' ד׳ שהעלה ג״כ‬
‫כהכה׳ח דאם לא טעם המלא לוגמיו א־צ לחזור‬
‫ולהבדיל שספק ברכות של דבריהם להקל ע׳ש‪.‬‬
‫ולפלא על המשנ״ב שלא הזכיר מזה והכריע‬
‫בפשיטות שלא יצא‪ .‬ויעויין בספר ארחות חיים סי'‬
‫רצ־ו אות א׳ שמסכים ג׳ כ להגרש״ז ז״ל‪ ,‬ורק בלא‬
‫הבדיל בתפלה ס׳ל להגאון המהרש־ם ז׳ל שם דצריך‬
‫להבדיל שנית ע־ש‪.‬‬
‫ע כ ״ ם תימא על הרב ההוא שלא שת לבו לכל זה‬
‫וטען שבטעימה כל שהוא סגי‪ ,‬ועבד כן‬
‫עובדא בנפשיה‪ ,‬נגד כל הנז׳‪.‬‬
‫ב( בסימן י״ט בספרו שם השיב לשואל בזה׳ל‬
‫'אסור לשחק בקלפים בשבת ויו־ט‬
‫אפילו על בקבוק יין וקוניאק וכו' וכל שכן משחק‬
‫בכסף‪ ,‬וגם בחול יש להמנע ממשחק קלפים'‪ ,‬וציין‬
‫לכך להגמ' בסנהדדין ד׳ כ׳ד‪ ,‬ורמב׳ם פ׳י מה׳ עדות‬
‫ה׳ד וחו־מ סי' ל׳ד סעי׳ ט׳ז‪.‬‬
‫והנה בנוגע לשבת יש לציין לכך ישירות להנפסק‬
‫באו׳ח סי׳ שכ׳ב סעי׳ ו'‪ ,‬וביותר להנפסק‬
‫להלן מזה בסי׳ של׳ח סעי׳ ה׳ דבשוחק כדי להרויח‬
‫אסור אפילו שוחק בתם ובחסר דהוי המקח וממכר‪,‬‬
‫והמג׳א בסק־ח מביא בשם הר׳א ששון שאוסר בשבת‬
‫אפי׳ כדי שלא להרויח כיון שאין תועלת בידיעת‬
‫חכמת השחוק ההוא‪ ,‬וכותב שלפי״ז ה׳ה בכל מיני‬
‫שחוק ומה שמסיים המג׳א דבמקום שנהגו להקל אין‬
‫למחות בידם‪ .‬יעוין לעומת זה בברכי יוסף שמביא‬
‫בשם גדולים וטובים שאסרו חמורות לשחוק בכזאת‬
‫בשבת‪ ,‬והמשנה ברורה בס׳ק כ׳א ג' כ לא העתיק‬
‫סיום קטע הנז׳ שבמג׳א‪ ,‬וכפי הנראה שהוא זה מפני‬
‫שסבור היה דהכרעת ההלכה היא כהמחמירים‪ ,‬וכפי‬
‫שבאמת מציין בדבריו להברכי יוסף הנז׳‪.‬‬
‫ויעויין מ״ש עוד בחרמות ונידויים ע׳ז בספר‬
‫פתח הדביר סוס־ של׳ח‪ ,‬וצוין גם בכף‬
‫החיים ס׳ק ל״ט יעו׳ש‪.‬‬
‫כל זה משקף בבהירות את החמור ביותר בזה׳‬
‫בשבת אפילו באופן שאין איסור כזה בחול‪.‬‬
‫ג( בחאה״ע סימנים ה׳ ו׳ כותב כת׳ר אודות‬
‫נישואין וגירושין אזרחיים‪.‬‬
‫לשם שלימות התמונה אציין לעיין מ׳ש בזה‬
‫בספרי שו׳ת ציץ אליעזר בקונטרס ארוך‬
‫בחלק ב' סימן י׳ט בבירור גדול ורחב במקוריות‬
‫זאת ההלכה ביסודה ובענפיה‪ ,‬ונוספות בחלק י׳א‬
‫שו ׳ ת‬ ‫סב‬
‫דאורייתא שבת שבות כמ״ש רמב־ן בם׳ אמור בפסוק‬
‫שבתון זכרון תרועה‪.‬‬
‫אבל החתם סופר שם כותב גם ליישב מנהג‬
‫ההפלגה בשבת‪ ,‬והוא דשאני ישיבת ספינה‬
‫דיושב ושובת כמו בחדר מטתו בביתו ואינו עושה‬
‫שום דבר בגופו ומיא הוא דממטי ליה והוא נח‪ ,‬מה‬
‫שא'כ בהליכתו בתוך התחום להתקרב אל סוף‬
‫התחום עובר על אם תשיב משבת רגליך ואינו שובת‬
‫והוא עובדא דחול טפי עיי׳ש‪ .‬ואין להאריך יותר‪.‬‬
‫סימן כא‬
‫א‪ .‬אם יש חיוב לשתות מכוס הבדלה‬
‫לכה״ם כמלוא לוגמיו‪ .‬ואם לא שתה‬
‫כי אם פחות מזה האם צריך לחזור‬
‫ולהבדיל‪.‬‬
‫ב‪ .‬אודות משחק קלפים בשבת‪.‬‬
‫ב׳ה‪ .‬יום ו עש״ק כ׳א אייר תשנ׳א‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‬
‫למע־כ מכובדי הרב הגאון הגדול וכו׳ מוהר׳ר‬
‫יוסף שרביט שליט־א‪.‬‬
‫הרב הראשי דאשקלון והמחוז וחבר בית דין‬
‫הגדול‪.‬‬
‫אחדשכת׳ר‪.‬‬
‫חן חן לכבו׳ על המתנתא דאורייתא המה ספריו‬
‫היקרים די שדר לן מר‪.‬‬
‫אני נהנה מאד מ׳הארחות יושר' שלו בבירורי‬
‫ההלכות למעשה שמברר ודולה מעמקי ההלכה בדרך‬
‫סלולה וישרה שסללו לנו רבותינו הקדמונים זלה׳ה‪.‬‬
‫כה לחי עד מאה ועשרים‪.‬‬
‫לחיבת הקודש אכתוב לו כמה מילי־דאורייתא‬
‫בעגינים שדן בארחות יושר‪.‬‬
‫א( בח״ב חאו״ח סימן כ׳א‪ ,‬מביא דרב חשוב אחד‬
‫אמר לו דאין צורך לשתות מכוס ההבדלה‬
‫רביעית‪ ,‬וטען כי בטעימה כל שהוא מגי‪ ,‬ועבד כן‬
‫עובדא בנפשיה‪.‬‬
‫ובת״ר משיב עליו ומוכיח במישור כי יש לשתות‬
‫לכה׳פ כמלוא לוגמיו ומצטט גם לדברי‬
‫הכף החיים בסי׳ רצ״ו אות ט״ז‪ ,‬שכתב ג' כ בכזאת‪,‬‬
‫ושרק אם טעה ולא שתה מלוא לוגמיו העלה שם‬
‫דאיך צריך להבדיל שנית‪.‬‬
‫וברצוני לציין כי הערוך השלחן בסימן רצ׳ו סעי׳‬
‫ט״ו העלה בזה להקל בשעת הדחק אפילו‬
‫לכתחילה‪ ,‬וכותב וז׳ל‪ :‬ואע״ג דלכתחילה צריך‬
‫לשתות מלוא לוגמיו אך במקום דלא אפשר יוצאין‬
‫אפילו בשתיה מועטת עכ״ל‪.‬‬
‫סג‬ ‫ציץ אליעזר חי׳׳ט‬
‫‪ .1‬חולי כרסת אוכלים ' ל ח ם' העשוי מתחליפי‬
‫דגנים‪ ,‬והם מהוים עיקר הסעודה‪ ,‬האם יש‬
‫ברכת המוציא? ברכת המזון?‬
‫‪ .2‬האם מותר להתפיח את ה־לחם' הזה עם שמרים‬
‫שנעשו על מהרת הכשרות לפסח )בתר‪-‬ליר‬
‫כיסי‪ ,‬ולא כשאור( גם בפסח‪ ,‬או שיש בכך‬
‫משום מראית עין‪.‬‬
‫בכבוד רב‪ ,‬חג שמח‬
‫ד׳ר יוסף פכר‬
‫תשובה‪.‬‬
‫ב׳ה‪ .‬כ׳ח אדר תשנ׳א‬
‫ירושלים עיה׳ק תובב׳א‬
‫למכובדי ד־ר יוסף פבר נ׳י‬
‫יקרת מכתבו הגיע לידי והנני להשיבו על‬
‫שאלותיו אחת לאחת‪ .‬אודות האנשים הסובלים ל׳ ע‬
‫במחלת 'הכרסת' לענין אכילת מצה בפסח‪.‬‬
‫א( מכיון שאכילת ־דגנים* גורמת נזק מצטבר‬
‫למעי‪ ,‬הנה בנוגע לכל ימי הפסח בודאי‬
‫שפטורים מלאכול מצה‪ ,‬אפילו להסוברים שאיכא‬
‫מצוה לאכול מצה בכל שבעת הימים‪ .‬ויעוין מזר■‬
‫בספרי שו״ת צ׳א חלק י׳ סימן כ־ז‪ ,‬וחלק י׳ג סימן‬
‫ס־ה ע״ש[ היות שזה עלול לגרום להגביר את‬
‫המחלה‪ .‬והרי ישנם בכלל גם אגשים בריאים‬
‫שמסיבות שונות מחמירים על עצמם לאכול מצה‬
‫רק הכזייתים בליל הסדר‪.‬‬
‫א ל א אפילו כזית ראשון בליל פסח גם כן יש‬
‫מקום לפטור אם זה עלול לגרום ג־כ נזק‬
‫לחולה אפילו שלא יגיע לידי סכנה‪ ,‬וכדמצינו‬
‫שהעלה בכזאת כספר בנין שלמה להגר־ש הכהן ז־ל‬
‫מווילנא סימן מ׳ז‪ ,‬דאם מרגיש החולה שאפשר‬
‫שיזיק לו אם יאכל הכזית מצה ומרור אזי אינו רשאי‬
‫להחמיר על עצמו‪ .‬וכן אם הרופא אומר לו בכזאת‪,‬‬
‫ואפילו אם הוא חולה שאין בו סכנה ע׳ש‪ .‬והבאתי‬
‫וכתבתי מזה בספרי שו׳ת צ׳א חי־ב סימן מ־ג‪ ,‬וחלק‬
‫י׳ד סימן כ׳ז יעו־ש‪ .‬וכעת ראיתי שהעלה בכזאת‬
‫גם הגרצ׳פ פרנק ז־ל בספרו מקראי קודש הלכות‬
‫פסח ח־ב סימן ל־כ‪ .‬וכן בספר שו׳ת חזון עובדיה‬
‫ח׳א כ־ב סימן ל׳ג ע־ש‪.‬‬
‫ב( ברם אם ירצה כן לאכול כזית ראשון‪ ,‬יוכל‬
‫מיהת גם לכרך ואין בזה חשש של ברכה‬
‫לבטלה מכיון שלא יגיע עי״כ לידי סבנה‪ ,‬כדהעלו‬
‫בספרים הנזכרים‪ ,‬וכן בספרי שם כדיעו׳ש‪ .‬ועיין‬
‫גם מה שהביא מזה בשדי חמד מערכת חמץ ומצה‬
‫סימן י׳ ד אות י׳ד ע־ש‪.‬‬
‫סימן כב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫סימן פ״א‪ ,‬וחלק ס׳ו סימן נ׳ב וחלק ט״ז סימן מ׳ח‬
‫יעו״ש‪.‬‬
‫ד( העפתי עין למ׳ש בח־א חאו׳ח סימן ל׳א‬
‫בנוגע להוראת הגאון מוהר־ר אבלי‬
‫פאסווליר דאם שכח בליל ר״ה ולא אמר המלר‬
‫הקדוש דאינו חוזר‪.‬‬
‫יג ם בזה יעוין מ*ש אריכות דברים בזה בספרי‬
‫ציץ אליעזר בחלק ס' סימן כ־ס‪ ,‬וחלק י׳ סימן‬
‫כ׳ח‪ ,‬ובחלק י׳ח סימן ס־ו יעו־ש‪.‬‬
‫בברכה ובהוקרה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫סימז כב‬
‫א‪ .‬אודות אכילת מצה בפסח לאנשים‬
‫החולים במחלת הכרסת‪.‬‬
‫ב‪ .‬חולי הכרסת האוכלים לחם העשוי‬
‫מתחליפי דגנים אם מותר להם בפסח‬
‫להתפיח את הלחם הזה עם שמרים‬
‫שנעשו על טהרת הכשרות לפסח‪ ,‬או‬
‫שיש בכך משום מראית עין‪.‬‬
‫שאלה‪.‬‬
‫ב׳ה‪ .‬כ״ו אדר תשנ׳א‪.‬‬
‫לכבוד הרב אליעזר וולדינברג שליס־א‪.‬‬
‫רצינו לברר הלכה מכבודו כענין אכילת מצה‬
‫בפסח לאנשים החולים במחלת הכרסת‪.‬‬
‫במחלה זאת אכילת דגנים גורמת נזק מצטבר‬
‫למעי‪ .‬יש אפילו עדויות שאכילת דגנים‬
‫במשך שנים רבות עלולים לגרום למחלות שאינן‬
‫ניתנות לריפוי בחולים אלה‪ .‬מאידך‪ ,‬אכילה חד‬
‫פעמית של כזית מצה לא תגרום להרעת מצב כמעט‬
‫בכל הסקרים‪ ,‬וניתן להעריך זאת מראש‪.‬‬
‫אמנם יתכן תיאורטית סיבוך לטווח ארוך גם‬
‫ממנה אחת‪ ,‬אבל אין לכך הוכחות‬
‫רפואיות וההשערה דחוקה ביותר‪ ,‬כך שמבחינה‬
‫רפואית יש מקום להרשות אכילת כזית מצה בליל‬
‫הסדר‪ ,‬מצד שני‪ ,‬היות ומבחינה רפואית צריך להמנע‬
‫מדגנים‪ ,‬יתכן שאיננו חייב בכלל באכילת מצה‪.‬‬
‫יתר על כך‪ :‬היות ובעקרון הדבר עלול להזיק לו‬
‫בכמויות גדולות‪ ,‬אולי אינו יוצא יד׳ח בכלל‪,‬‬
‫כי זה ככרשינין לענין מרור‪ ,‬מאידך כרשינין הוא‬
‫סם מות כללי לבהמות ואילו הדגנים הם לא סם‬
‫מות וגם מזיקים רק למקרה הפרטי‪ ,‬ויש מקום לחלק‪.‬‬
‫ב( נודה לכ״ת על תשובתו לשאלה זאת ולשאלות‬
‫הבאות‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כב‬
‫מעצמם‪ ,‬אבל בשאר הימים אין יושבים לדין אא״כ‬
‫באים בני אדם ומבקשים שידונו ביגיהם‪ ,‬וכן הוא‬
‫בבי״ד שלמעלה‪ ,‬דבכל השנה אין יושבים לדין אא־כ‬
‫מבקשים ממנו יתברך מחמת שיש קטרוג של מידת‬
‫הדין‪ ,‬וע׳ז אומרים בכל השנה מלך אוהב צדקה‬
‫ומשפט‪ ,‬דהיינו שהוא אוהב המשפט ע־פ המעורר‬
‫אותו לקיים משפט כרצון המעורר‪ ,‬משא־כ בר״ה‬
‫ויוה־כ הוא יתברך בעצמו הוא המשפט מצד עצמו‬
‫ע־ש‪.‬‬
‫וראיתי להגרש׳ק ז״ל שמסביר כהט׳ז ובהסבר‬
‫יותר נרחב‪ .‬וע־פ משל‪ ,‬במי שיש לו איזה‬
‫משפט על חבירו וקבל עליו לפני המלך‪ ,‬ושלח המלך‬
‫שרים ושופטים לשפוט אותו‪ ,‬הנה אף שהשר או‬
‫המלך בא בעצמו לשפטו‪ .‬מכל מקום לא יתייחס‬
‫שם ביאתו לשפוט על שמו‪ .‬רק על שם המביאו‬
‫והקובל עליו שהוא הביא השופט לשפטו‪ ,‬אבל אם‬
‫יבוא השר או המלך לשפוט בעצמו בלי מעורר‪ ,‬אז‬
‫נקרא המשפט הנ״ל על שם המלך לבדו‪ .‬וכדומה‬
‫לזה ענין משפט הקב״ה עם בריותיו‪ .‬בכל השנה‬
‫אינו עושה משפט‪ ,‬אבל בר״ה ויוה׳כ הקב׳ה בעצמו‬
‫מעורר המשפט‪ ,‬וזהו שאומרים 'המלך המשפט״‪,‬‬
‫שהמשפט נקרא על שם המלך לבדו‪ ,‬כי בעצמו‬
‫מעורר המשפט‪ ,‬והוא לבדו המעורר והעושה‪ .‬יעו׳ש‬
‫בדבריו‪.‬‬
‫ונראה דעפי׳ז יש להבין דברי הרמב׳ם בפ״ג מה­‬
‫תשובה הלכה ד'‪ ,‬דבראשונה כותב‪ ,‬דצריר‬
‫כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו‬
‫זכאי וחציו חייב‪ .‬וכן כל העולם חציו זכאי וחציו‬
‫חייב‪ ,‬חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל‬
‫העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה‪ .‬עשה מצוה‬
‫אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו‬
‫לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר‬
‫וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם‬
‫לזכות והצילו‪ .‬ואח־כ מוסיף הרמב״ם וכותב וז׳ל‪:‬‬
‫ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה‬
‫ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד‬
‫יום הכיפורים יתר מכל השנה עכ׳ל‪ .‬ויש להבין‬
‫מכיון שנימוק זה דצריך כל ארם לראות את עצמו‬
‫ואת כל העולם כאילו חציו חייב וחציו זכאי שייר‬
‫לכל השנה וכדכותב הרמב״ם בלשון ״דצריר כל אדם‬
‫שיראה את עצמו כל השנה כולה כולה כאילו חציו‬
‫זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו‬
‫חייב״‪ .‬אם כן מהו הפחד המיוחד שישנו בזה מראש‬
‫השנה עד יום הכיפורים יתר מכל השגה עד אשר‬
‫מפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בימים‬
‫אלה בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות יותר‬
‫מכל השנה‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫סד‬
‫ג( נו ס ף על האמור הרי כבר כותב שמבחינה‬
‫רפואית יש מקום להרשות להם אכילת‬
‫כזית מצה בליל הסדר‪ ,‬א'כ יש מקום בכלל לומר‬
‫על זה דשומר מצוה לא ידע דבר רע‪ ,‬ויאכלו כזית‬
‫מצה מצומצם‪ ,‬ויאכל הלה וחדי‪.‬‬
‫מ ה ששואל עוד לענין ברכת המוציא וברכת המזון‬
‫לחולי כרסת שאוכלים ׳לחם״ העשוי‬
‫מתחליפי דגנים‪.‬‬
‫הנה פשרם דאין מקום לברכת המוציא וברכת‬
‫המזון אם לא אוכלים דגן העשוי מחמשת‬
‫המינים‪.‬‬
‫ה( עוד שואל‪ ,‬אם מותר להתפיח את ה׳לחם׳‬
‫הזה עם שמרים שנעשו על טהרת‬
‫הכשרות לפסח)בתהליך כימי‪ ,‬ולא כשאור( גם בפסח‬
‫או שיש בכך משום מראית עין‪.‬‬
‫ואשיבנו דמעיקרא דדינא אין לאסור זאת‪ .‬וכמו‬
‫שחזינן להרבה יראים ושלימים שאופים‬
‫ואוכלים בפסח עוגות מקמח מצה הגם שמראיהם‬
‫החיצוני הוא ממש כעוגות חמץ שאוכלים בכל ימות‬
‫השנה‪.‬‬
‫אולם יש גם מקום לנהוג חומרא בזה‪ .‬וכעין‬
‫שמביא הבאר היטב באו״ח סימן ת״ס סקי־א‬
‫בשם הכנה־ג שהחמיר בכגון דא מפני שפעם אחת‬
‫אירע מכשול בדבר‪ .‬ודברי הכנה׳ג בזה כתובים‬
‫בסימן תס׳׳א בהגהב׳י ע״ש‪.‬‬
‫בברכת חג כשר ושמח‬
‫בהוקרה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫סימן כג‬
‫דרשה לראש השנה‬
‫)נאמתיו בביהכ׳נ הוראדנא ביום ב׳ דר*ה לפני‬
‫תקיעת שופר שנת תש'נ(‬
‫'היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי‬
‫עולמים אם כבנים אם כעבדים וגו״‪.‬‬
‫יש להבין הלשון של ־היום יעמיד במשפט' היד‪.‬‬
‫מספיק לומר ־היום ישפוט כל יצורי עולמים־‬
‫בלי ״יעמיד״‪ .‬במקביל במו שאומרים 'ישפוט תבל‬
‫בצדק״‪.‬‬
‫א( ואפשר להסביר זאת עפי״ד דברי הט״ז באו״ח‬
‫סימן קי״ח סק־ב שכותב להסביר דברי‬
‫הפוסקים הסוברים דאם לא אמר בעשי״ת 'המלך‬
‫המשפט' דחוזר אע־פ שאומר ״מלר אוהב צדקה‬
‫ומשפט׳ ומזכיר ג״כ מלך ומשפט‪ .‬והוא‪ ,‬דיש הפרש‬
‫ביניהם כי יש חילוק בין הזמנים‪ .‬דוגמא לדבר בי״ד‬
‫של מטה‪ ,‬דיש לו יום מוגבל לישיבת בי׳ד שיושבים‬
‫סה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫והזכויות והעוונותיו של הכלל והפרט נידונים‬
‫ונשקלים יחד וביכולת הפרט להכריע את הכף לכף‬
‫זכות ולגרום לו ולהם תשועה והצלה או להיפר‬
‫להכריע את הכף לכף חובה ולגרום לו ולהם השחתה‬
‫ח׳ו‪.‬‬
‫והיטב אשר ראיתי בספר אגודת אזוב )דרושים‬
‫להגאון בעל מראות הצובאות ז׳ל על‬
‫עגונות בדרוש השני לר׳ה( שכתב ששמע בשם‬
‫הגאון מהרש׳ק ז׳ל )כנראה ר׳ שמואל קאיידנאווער‬
‫בעל ברכת הזבח על קדשים( שאמר דבר הגון‬
‫ומתקבל על שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב‬
‫שהתעוררו חז׳ל פ׳ק דברכות ד׳ ז׳‪ ,‬עפ׳י מה דאיתא‬
‫בספ׳ק דקדושין ד׳ מ׳ ע׳ב שלעולם יראה האדם‬
‫בעצמו כאילו הוא חציו זכאי וכו׳ וכן כל העולם‬
‫כולו הוא חציו זכאי וכו'‪ ,‬עשה מצור‪ ,‬אחת אשריו‬
‫שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות‪ ,‬ואם‬
‫ח׳ו עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו‬
‫ואת כל העולם לכף חובה שנא׳ וחוטא אחד יאבד‬
‫טובה הרבה‪ ,‬בשביל חטא אחד שחטא זה אבד ממנו‬
‫ומכל העולם טובה הרבה‪ ,‬וא׳כ מכאן תשובר‪,‬‬
‫לשאלת צדיק ורע לו‪ ,‬וכן להיפר‪ ,‬כי לפעמים הצדיק‬
‫שרובו או כולו זכויות נזדמן הדבר שגרם רוע מזלו‬
‫שעשה עבירה אחת בעת שהיה העולם כולו במשקל‬
‫השוה חציו זכאי וחציו חייב ועי׳כ הכריע הוא את‬
‫כל העולם כולו לכף חובה ואבד מהם טובה הרבה‪,‬‬
‫על כן נתחייב שיהי׳ גם הוא כל ימיו ברעה‪ .‬וזהו‬
‫צדיק ורע לו‪ ,‬וכן להיפר שלפעמים הרשע שכולו‬
‫או רובו עוונות‪ ,‬אלא שעמדה לו השעה שעשה צדקה‬
‫או שאר מצוה בעת שהיה העולם במשקל השוה‬
‫במחצה זכויות והכריע הוא את כל העולם לכף זכות‬
‫וגרם טובה לעולם‪ ,‬לכך זכה לטוב לו כל הימים‪.‬‬
‫וזהו רשע וטוב לו יעו׳ש‪ ,‬ודפח׳ח‪.‬‬
‫ה( ועל כן גדולה היא החרדה והיראה‪ ,‬ומן‬
‫המחוייבות לדקדוק ופשפוש במעשים‬
‫בדיבורים ובמחשבות על כל צעד ושעל‪ .‬וכפי‬
‫שהחתם סופר שם מבאר דברי המדרש שהובאו בטור‬
‫ריש ה׳ ר׳ה דאיתא‪ :‬דבער׳ה הגדולים יוצאים‬
‫ומתענים והקב׳ה מוותר להם שליש‪ ,‬ובעשי׳ת‬
‫הבינונים‪ ,‬והקב׳ה מוותר להם שליש‪ ,‬וביוה׳ב כולם‬
‫יוצאים ומוותר הכל‪ .‬ומבאר‪ ,‬דהמדרש מונה בכאן‬
‫ג׳ זמנים ער׳ה ועשי׳ת ויוה׳כ‪ ,‬כי בר׳ה הוא יום‬
‫רם ונשא וגבוה מאד ובו נידן בבחינת מחשבה‪ ,‬על‬
‫כן מעלים זכרונינו לפניו לטובה פקידה וזכירה וה׳‬
‫פקד את שרה‪ ,‬ובמקום תפלת פה תוקעים שהוא קול‬
‫היוצא ממחשבה בלי חיתוך אותיות כלל‪ ,‬ושם נידן‬
‫על המחשבה והרהורי לב‪ ,‬ועל כן הגדולים יוצאים‬
‫בער׳ה שהם בודאי בעצמם עליונים ג׳כ בבחי׳‬
‫סימן כג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אבל לפי האמור יתיישב שפיר‪ ,‬שההבדל הוא‬
‫מפני שבכל השנה נשפטים רק ע־פ קטרוג‬
‫של מידת הדין ולא מצד עצמו ית׳ש‪ .‬ומשום כר‬
‫לא באה גם אז הכרעה סופית בזה‪ ,‬אבל באלה הימים‬
‫שהוא ית׳ בעצמו הוא המשפט מצד עצמו)כלשונו‬
‫של הט״ז( אז באה גם הכרעה סופית בזה‪ .‬וכמו‬
‫שכותב הרמב״ם בעצמו בהלכה שלפני זה )בהלכה‬
‫ג׳( ד״כשם ששוקלין זכויות אדם ועוונותיו בשעת‬
‫מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד‬
‫ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש‬
‫השנה‪ .‬מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא‬
‫רשע נחתם למיתה‪ ,‬והבינוני תולין אותו עד יום‬
‫הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו‬
‫נחתם למיתה'‪ ,‬ואז מפני ענין זה של הכרעה סופית‬
‫ע־י מלך המשפט בעצמו‪ ,‬נהגו שפיר כל בית ישראל‬
‫להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות‬
‫מראש השנה ועד יום הכיפורים יתר מכל השנה‪.‬‬
‫ב( לפי כל האמור מתיישב איפוא שפיר הלשון‬
‫שאנו אומרים ׳היום יעמיד במשפט כל‬
‫יצורי עולם׳ ומדגישים תיבת יעמיד‪ .‬והיינו‬
‫להשמיענו חרדתו של יום זה‪ ,‬באשר הקב׳ה בעצמו‪,‬‬
‫ומצד עצמו‪ ,‬יעמיד במשפט כל יצורי עולמים בלי‬
‫מעורבים אחרים‪ .‬ואם כן תוקף קדושת היום הרי‬
‫הוא נורא ואיום‪ .‬ועל כן יש להרבות בימים אלה‬
‫במעשים טובים יתר מכל השנה‪ .‬ונוסף לזה גם‬
‫להתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין‬
‫כדכותב הרמב׳ם בה׳ תשובה שם‪.‬‬
‫ג( החובה כפולה ומכופלת לעשות בכאמור‬
‫בזמנינו זה ובימינו אלה שלדאבונינו‬
‫הפרוץ מדובה על העומד בכל שטחי הדת‪ ,‬ורבים‬
‫המה עד שאי אפשר לפורטם‪ ,‬ונתקלים בהם על כל‬
‫צעד ושעל‪ ,‬ועינינו רואות וכלות באין כמעט לא־ל‬
‫ידינו להושיע ולגדור פרצות גדולות‪ ,‬וממש צדו‬
‫צעדינו מלכת ברחובינו בימות החול וביותר בימות‬
‫השבת‪ .‬ובאשר על כן היראה שלנו כפולה היא‪ .‬יראת־‬
‫שמים ויראת־חטא וכפי שמסביר החתם סופר ז׳ל‬
‫באחת מדרשותיו )בח׳ג בדרוש לפ׳ נצבים( דיש‬
‫בחינת יראת־שמים ויש בחינת יראת־חטא‪ .‬ובימים‬
‫האלו מער׳ה עד אחר יוה׳כ אדם ירא־שמים כי‬
‫מתירא מדין שמים ית׳ש על שכבר עבר על מצותיו‬
‫והתישבו על כסא דין בוחן עשתנות ולב‪ ,‬על כן‬
‫אדם מתירא ונקרא ירא־שמים‪ .‬אמנם אחר שכבר‬
‫נמחלו חטאים שעשה צריך שיהי׳ האדם ירא־חטא‬
‫לחשוב על כל דרכיו ופסיעותיו דיבורו ומחשבותיו‬
‫פן יארע לו חטא ח׳ו שלא יתלכלך שנית אחר הכבס‬
‫הנגע וזהו הנקרא בחובת הלבבות חשבון הנפש ע׳ש‪.‬‬
‫ד( ומה מאד הפחד והיראה משניהם יחד בימים‬
‫אלה באשר כאמור הכלל והפרט נידון יחד‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כג‬
‫אמותה הפעם‪ ,‬עתה איננו ירא מהמות‪ ,‬ולא אמות‬
‫רק 'הפעם' פעם אחת מיתת הגוף‪,‬‬
‫וכך היה באמנו שרה‪ ,‬אחרי ששמעה מבנה שסיפר‬
‫לה שרצון אביו היה להקריבו עולה לה׳‪ ,‬והוא‬
‫ג' כ נתרצה לזה ומסר נפשו על קדושת השם לקיים‬
‫ציוי השי׳ת‪ ,‬וראתה איך שזכתה למדריגה גדולה‬
‫וגבוהה בחינוך והנהגת בנה‪ ,‬אשר זה היה לה כל‬
‫תכליתה בחיים‪ ,‬לכן צווחה ששה קולות‪ ,‬שהיו‬
‫מכוונים נגד ששה תקיעות‪ ,‬דבגמ' בר׳ה ד׳ ל׳ד‬
‫איתא שמע תשע תקיעות ביום‪ ,‬יצא‪ ,‬ג׳ כנגד‬
‫מלכיות‪ ,‬ג׳ כנגד זכרונות‪ ,‬וג׳ כנגד שופרות‪ .‬והנה‬
‫מלכיות מראה לנו על מציאות השם‪ ,‬זכרונות על‬
‫השגחת השם‪ ,‬שופרות הוא על תורה מן השמים‪,‬‬
‫שאלו הם הג׳ דברים שהם עיקרי ויסודי הדת‪ .‬והנה‬
‫תורה לא הי׳ אז‪ ,‬רק הבינו בשכלם מציאות השם‬
‫והשגחת השם וזה פרסמו בעולם אבל התורה האבות‬
‫לא קיימו רק מעצמם ולעצמם‪ ,‬אבל לא לאחרים‪,‬‬
‫וזה הוא ששמחה אחרי שזכתה לבן כזה שמסר נפשו‬
‫על קדושת השם ואשר בודאי יפרסם מציאות השם‬
‫והשגחת השם לכל העולם‪ ,‬אשר על זה מורים הששה‬
‫תקיעות‪ ,‬ע' כ צווחה משמחתה ששה קולות כנגד‬
‫הששה תקיעות ואמרה בנפשה כעת אחרי שהגעתי‬
‫לתכלית המכוון בהבריאה ע״ב אוכל למות ויצתה‬
‫נשמתה‪ .‬וכפי שמסיים המדרש‪ ,‬יצתה כת קול לך‬
‫אכול בשמחה לחמך‪ .‬ור׳ל‪ ,‬שזכית לכל הטוב שיכול‬
‫להיות בעולם‪.‬‬
‫ולפי״ז יש לומר‪ ,‬שזהו גם שאנו מוסיפים‬
‫להכריז‪ ,‬נוסף לקול השופר המרמז‬
‫לקבלת התורה‪' .‬היום הרת עולם'‪ ,‬שמורה שהעולם‬
‫נברא ויש בורא ומנהיג‪ .‬זהו מציאות השם‪ ,‬וכן כי‬
‫היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים זה מורה על‬
‫השגחת השם‪.‬‬
‫ומוסיפים ואומרים‪ ,‬אם כבנים אם כעבדים‪ .‬וכפי‬
‫שמבאר האד׳י ז׳ל‪ ,‬דבחינה של בנים‬
‫הוא כשעושים תשובה מאהבה ובחינה של עבדים‬
‫הוא כשעושים רק תשובה מיראה‪ .‬ולבחינה של בנים‬
‫יכולים לזכות רק עם העיקר השלישי שהוא קבלת‬
‫התורה מן השמים ולהגות בה יומם ולילה‪.‬‬
‫תנחומין דגזירה על המת‪ ,‬אלא מפני שהי' אצלו‬
‫ויה״ר שנזכה להגיע לבחינות העליונות איש איש‬
‫כפי מעמדו‪ ,‬וכפי עליותיו בקודש‪ ,‬ונחתם‬
‫לאלתר לחיים טובים ולשלום ולשנת גאולה וישועה‬
‫עד כי ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור‬
‫כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ד־ אלקי‬
‫ישראל מלך ומלכותו בכל משלה‪ ,‬אמן ואמן‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫סו‬
‫מחשבה ויכפרו על הרהור לב‪ ,‬והיינו ויתור שליש‬
‫על הרהורי הלב שהוא שליש של ג׳ מיני עבירות‬
‫מחשב־״ה דיבו״ר מעש״ה שעליהם כתיב בפיך‬
‫ובלבבך לעשותו כמ״ש של־ה בפיך הוא דיבור‪,‬‬
‫כלבבך הרהור‪ ,‬לעשותו מעשה‪ ,‬ובעשי׳ת הוא בחינת‬
‫דיבור ווידוי פה מתכפר על חטא הדיבור‪ ,‬ולעומת‬
‫זה יוצאים הבינונים שהם בקדושת בחי׳ דיבור‪,‬‬
‫ומכפרים על שליש השני שהוא הדיבור‪ ,‬וביוה׳׳ב‬
‫שהוא יום המעשה העבודה רכה כולם יוצאים‪ ,‬ויאמר‬
‫ד׳ סלחתי כדברך אפי׳ על המעשה‪ ,‬ולעתות ערב‬
‫בת קול יוצאת אכול לחמך בשמחה כי רצה אלקים‬
‫אח מעשיך דייקא )קה׳ר ט׳(‪ ,‬ואז נגמר הויתור ממה‬
‫שעבר עיי׳ש‪.‬‬
‫ו( ופיוט זה של היום הרת עולם שאומרים אותו‬
‫אחרי כל סידרא של תקיעות בברכות‬
‫דמלכיות זכרונות ושופרות‪ ,‬הוא לא רק הודעה אלא‬
‫מכיל בקרבו גם עיקרי אמונתנו‪.‬‬
‫ואקדים לזה דברי המדרש בם׳ אחדי ובעוד‬
‫מקומות‪ ,‬דאיתא‪ :‬כשבא יצחק מהעקדה‬
‫אל אמו אמרה לי אז הוית ברי‪ ,‬אמר לה נטלני‬
‫אבא והוליכני הרים והורידני גבהות‪ ,‬והעלני להר‬
‫אחד ובנה מזבח וסידר מערכה ועקדגי עליו ונטל‬
‫מאכלת לשחטני‪ ,‬ואילו לא בא מלאך אחד מן השמים‬
‫ואמר לו אברהם אברהם אל תשלח ידך אל הנער‬
‫כבר הייתי שחוט‪ ,‬כיון ששמעה אמו כך צווחה ששה‬
‫קולות כנגד ששה תקיעות ולא הספיק את הדבר‬
‫עד שיצתה נשמתה דכתיב ויבא אברהם לספוד‬
‫לשרה ולבכותה‪.‬‬
‫והמדרש הוא פלאי‪ .‬והיטב אשר ראיתי מבארים‪,‬‬
‫דלא שמתה שרה מן הצער‪ ,‬אלא‬
‫להיפוך רואים מזה איך גדולה היתה בצדקתה‬
‫ואמונתה והבינה תכלית הבריאה של האדם מבחר‬
‫כל היצורים‪ ,‬כי הנה מצינו בפ' ויגש כשעה שהתראה‬
‫יעקב עם יוסף אמר ״אמותה הפעם אחרי ראותי את‬
‫פניך כי עודך חיי׳ ובשעה שאמרו ליעקב הכר נא‬
‫הכתנת בנך היא וגו׳ כתיב שם וימאן להתנחם ויאמר‬
‫כי ארד אל בגי אבל שאולה‪ ,‬ומבארים דאם היה‬
‫יעקב מאמין להם באמת שהוא מת בודאי היה מקבל‬
‫ספק אולי באמת הוא חי רק מכרו אותו לאנשים‬
‫רעים וחטאים עובדי ע׳׳ז‪ ,‬ויתקלקל בגוף ובנפש‪ ,‬זה‬
‫גרוע לו הרבה יותר משמת‪ ,‬וחשב דאולי הוא זה‬
‫כגרמא דידיה עי׳ז ששלח אותו לראות את אחיו‬
‫בצאן‪ ,‬על כן לא רצה לקבל תנחומין‪ ,‬אמנם לבסוף‬
‫לאשר זבה לראות את יוסף שהוא צדיק גמור‪ ,‬אמר‬
‫סז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כד‬ ‫שו ׳ ת‬

‫להר סיני להביא את התורה גזרו יום צום ותענית‪,‬‬ ‫סימן כד‬
‫וביום האחרון שבכולם שהוא סוף ארבעים יום גזרו‬
‫תענית ולנו בתעניתם כדי שלא ישלוט בהט יצה׳ר‪,‬‬ ‫דרשה ליום הכפורים‬
‫ולמחרתו השכימו ועלו לפגי הר סיני‪ ,‬ישראל היו‬
‫)נאמתיו בביהכ׳נ דהוראדנא בפעי׳ק ירושת״ו‬
‫בוכים לקראת משה והוא היה בוכה לקראתם‪ ,‬עד‬
‫בליל כל נדרי שנת תשנ׳־א מלכותיר(‬
‫שעלתה בכייתם למרום‪ .‬באותה שעה נתגלגלו‬
‫רחמיו של הקב׳ה על ישראל וקיבל את תשובתם‪,‬‬
‫ב פ' אמור )כ״ג— כ־ז כ־ח( כתוב בלשון‪ :‬אך‬
‫בישרה אותם רוה׳ק בשורות טובות ונחמות‪ .‬ואמר‬
‫בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא‬
‫הקב־ה לישראל בני נשבע אני בשמי הגדול שלי‬
‫מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם‬
‫ובכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו לששון‬
‫והקרבתם אשה לה׳‪ ,‬וכל מלאכה לא תעשו בעצם‬
‫ולשמחה גדולה ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה‬
‫היום הזה כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה׳‬
‫ומחילה לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל‬
‫אלקיכם‪.‬‬
‫הדורות עכ׳ל‪.‬‬
‫וי ש לדקדק על לשון יום הכפורים הוא בה׳א‬
‫והמכוון‪ ,‬שעל ידי ההכנה דרבה שהקדימו ישראל‬
‫הידיעה שכתוב בקרא הרי רק בזה בא‬
‫לקראת קבלת התורה הזאת‪ ,‬זכו שנכנסו‬
‫להודיענו שהוא יום כפורים ככתוב במקרא השני‬
‫בברית קודש עם נותן התורה בקדושתו‪ ,‬והם המה‬
‫כי יום כפודים הוא‪ ,‬ואילו כדכתיב בה׳א הידיעה‬
‫שזכו שיחול עליהם לדורות עולם את הנאמר במקרא־‬
‫משמע יום הכפורים הנודע מכבר‪.‬‬
‫קודש להיות להם יום זה ליום כיפורים לכפר על‬
‫א( ונראה ליישב ולבאר עפי׳ד ספר החינוך )מצוה‬
‫גפשותם ושיזכו על ידי שיטהרו ביום קדוש זה לפני‬
‫קפ״ה( שכותב וז׳ל‪ :‬משרשי המצוה‪,‬‬
‫ה' בעינוי ושביתה מכל מלאכה שיטהר אותם מכל‬ ‫שהיה מחסדי הא־ל על בריותיו לקבוע להם יום א׳‬
‫חטאתם עד סוף כל הדורות‪.‬‬ ‫בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו‪,‬‬
‫ג( רמזים כתורה על היות העולם כולו נשפט‬ ‫שאילו יתקבצו עוונות הבריות שנה שנה תמלא‬
‫בימים נוראים אלה של ר׳ה ויוה׳כ‬
‫סאתם לסוף שנתיים או שלש או יותר‪ ,‬ויתחייב‬
‫מצינו בספר הקדוש הרוקח לרבינו אליעזר מגרמיזא‬
‫העולם כליה‪ ,‬על כן ראה בחכמתו ב׳ה לקיום העולם‬
‫בה׳ ר׳ה דכותב וז׳ל‪ :‬מנין לנו שבר׳ה באין לדין‬ ‫לקבוע יום א' לשנה לכפרות חטאים לשבים‬
‫שנא' למשפטיך עמדו עמדו היום‪ ,‬כפ' אמור בכל‬ ‫ומתחילת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך‪ ,‬ואחרי‬
‫הרגלים כתיב יום לבד מראש ד‪,‬שנד‪ ,‬שכתוב בו זכרון‬ ‫שיעדו הא־ל ב׳ה אותו היום לכפרה נתקדש היום‬
‫הרועה ולא הזכיר יום וכר‪ .‬ומנין שכיוה־כ חותם‬ ‫וקיבל כח הזכות מאתו יתברך שהוא מסייע בכפרה‬
‫שהרי בפ׳ פנחס בחול ובשבת ובפסח ובעצרת ובר׳ה‬ ‫עכ׳ל‪.‬‬
‫וסוכות כתיב יום בפ׳ המוספים אבל לא ביוהכ׳פ‬ ‫למדנו מדברי החינוך שיום זה יום הקדוש של‬
‫ע׳ש‪.‬‬ ‫יום הכפורים כבר הועד למטרתו מאז‬
‫זאת אומרת שהרוקח מבאר לשון למשפטיך עמדו‬ ‫שנברא העולם‪ ,‬דאחרת לא היה יכול העולם‬
‫היום שהיום ג־כ נעמד בהם‪ ,‬זאת אומרת כי‬ ‫להתקיים עקב מילוי סאה העבירות‪.‬‬
‫היום וכל אשר בו‪ ,‬כמו'הארץ וכל אשר בה הימים‬ ‫וא״כ מתיישב שפיר לפי׳ז לישנא דקרא של יום‬
‫וכל אשר בד‪.‬ם'‪ .‬הכל נעמד ועמדו למשפטו‪ ,‬ומשום‬ ‫ד‪.‬כםורים כה־א הידיעה‪ ,‬מפני שכבר נועד‬
‫כך לא נזכר בהם בתורה יום לרמז שגם היום נעמד‬ ‫למטרתו מאז ומקדם‪ ,‬וכעת בא הציווי לעמו בחירו‬
‫בהם למשפט‪.‬‬ ‫להוסיף קדושה על קדושתו כעינוי והקרבת קרבנות‬
‫ד( ראיתי בספר משמרת אלעזר )בע׳ה אות ה׳(‬ ‫ובשביתה מכל מלאכה‪ ,‬והודע להם כי עבורם יום‬
‫שמבאר דבר זה שלא נזכר בהם יום‪,‬‬ ‫כפורים הוא לכפר עליהם במעמד מיוחד של 'לפני‬
‫בדרך מוסרי‪ ,‬והוא דלא נכתב בהם יום מפני כי מי‬ ‫ה׳ אלקיכם'‪ ,‬וככתוב מפורש גם כקרא האחרינא ' כי‬
‫יודע אם יהי׳ ח׳ו יום‪ ,‬אם לא יתבטל ח׳ו ביומו‪,‬‬ ‫ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם‬
‫ומכאן מוסר להיות ירא מיום הדין ויפחד ע׳ש‪.‬‬ ‫לפגי ה׳ תטהרו'‪ .‬ויוצא מדקדוקי דקרא כנ״ל‬
‫ו מ כי רן שניתן רשות לבאר היה נראה לי לומר‬ ‫סייעתא לדברי החינוך‪.‬‬
‫דיש לבאר דלכן לא נזכר בהם יום‪ ,‬מפני‬ ‫ב( וענין ההודע להם ויחודו של יום קדוש זה‬
‫שימים נוראים אלה של ראש השנה ויוהכ׳פ אינם‬ ‫לעמו ישראל ברחמים עם ועקב קבלת‬
‫ימים לעצמיותם אלא המה ימים שמתקפלים בהם‬ ‫התורה מסופר ברגשיות רבה בתנא דבי אליהו זוטא‬
‫ימי כל השגה כולה‪ ,‬וכל הימים תלוים בהם ונשואים‬ ‫פרק ד׳‪ ,‬וזל׳ק‪ :‬ובארבעים יום האחרונים שעלה משה‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳׳ט‬ ‫סימז כד‬
‫זה מקופלים שתי השבתות והיו לאחדים בידנו‪.‬‬
‫ז( ב מ ד ״ ר איתא‪ :‬פגע בו אדה׳ר בקין אמר ליה‬
‫מה נעשה בדינר‪ ,‬א׳ל עשיתי תשובה‬
‫ונתפשרתי‪,‬אמר כר גדול כחה של תשובה פתח ואמר‬
‫מזמור שיר ליום השבת‪.‬‬
‫המפרשים עומדים על מהות הקשר בין כחה של‬
‫תשובה לבין שבת‪ ,‬אשר אדה״ר מצא‬
‫קשר ביניהם‪ ,‬וכתבו ליישב בפנים שונים‪.‬‬
‫ובספר עין יצחק להגאון הגרי׳א ז׳ל מקאוונא‬
‫ראיתי שכותב לבאר כוונת זה המאמר‬
‫עפי־ד הט־ז באו׳ח סימן רמ״ב סק״א שמפרש כוונת‬
‫אומרם ז־ל בשבת ד׳ קי׳ח דכל המשמר שבת‬
‫כהלכתו אפילו עע׳ז כאנוש מוחלין לו‪ ,‬דלכאורה‬
‫ממנ׳פ אי לא עשה תשובה מה מהני זה‪ ,‬ואי עשה‬
‫תשובה שבת למה לי‪ ,‬ומבאר הט״ז דמיירי שפיר‬
‫שעשה תשובה‪ ,‬אלא דתשובה לא מהני על כריתות‬
‫ומיתת בי׳ד כי אם לתלות‪ ,‬ומיתה ממרקת‪ ,‬ולזה‬
‫קמ׳ל דאם בעשותו תשובה הוא גם שומר שבת‬
‫כהלכתו אז מהני התשובה שנמחל לו מיד‪ .‬ומבאר‬
‫עפי׳ז העין יצחק כוונת המאמר הנד‪ ,‬דלכן בשמוע‬
‫אדה׳ר מקין שעם התשובה דק נתפשר‪ ,‬ופשרה הוא‬
‫דמשלם מחצה ועל המחצית השניה נשאר חייב ורק‬
‫מרחיבין לו זמן הפרעון כפי דיר הפשרות‪ ,‬והיינו‬
‫דתשוכה מכפר מחצה ועל מחצית השניה צריד‬
‫יסורין וגלות ומיתה שיגמרו הכפרה‪ ,‬לכן מצא‬
‫אדה׳ר לחזר אחר עצה טובה שתיגמר עי־ז כל‬
‫הכפרה‪ ,‬ופתח ואמר מזמור שיר ליום השבת‪ ,‬היינו‬
‫ששמר שבת כהלכתו כדי שעי׳ז יקבל כל הכפרה‪,‬‬
‫וש״י‪.‬‬
‫לומדים מזה גודל השבח שמשבחים ליום השביעי‬
‫שבו שבת א— ל מכל מלאכתו‪ ,‬ויום‬
‫השביעי כשלעצמו משבח ואומר ־מזמור שיר ליום‬
‫השבת' שהתעטר והתלבש בו‪.‬‬
‫ח( אוסיף להאמור דברי הילקו׳ש שכותב דאדה׳ר‬
‫כשנידון למיתה בע־ש עם חשיבה‪ ,‬יצא‬
‫שבת וצוח רבש׳ע בי אתה מתחיל להרוג נפש וכי‬
‫היכן קדושתי‪ ,‬והיא שעמדה לו להצילו ממיתה‪,‬‬
‫ולאות תודה לשב׳ק פתח ואמר מזמור שיר ליום‬
‫השבת‪.‬‬
‫א״כ סימן טוב מיוחד הוא השתא שחל יוהכ׳פ‬
‫להיות בשבת להתרצות לכפר על כל‬
‫עונותינו‪ ,‬ונפיל איפוא בלב ונפש תפלתנו לפני‬
‫אבינו שבשמים שיקבל ברצון וברחמים תחנונינו‬
‫ויזכנו בחתימה טובה ובשנה טובה ומבורכת לנו‬
‫ולכל בית ישראל ונזכה לגאולתינו ופדות נפשינו‬
‫ברוח ובגשם בב׳א‪.‬‬
‫שו ׳ ת‬ ‫סח‬
‫עיניהם בהם‪ ,‬וכפי שאנו מבקשים בתפלת זכ ה'ל ת קן‬
‫כל התפלות של כל השנה ע״י תפלות יום הכפורים״‪.‬‬
‫דבר כזאת כחם של ימים אלה אתם באשר בהם‬
‫עצורים סגולותיהם ומהותיהם של כל ימות השנה‪.‬‬
‫ה( הימים האלה המה ימי האורה והישועה‪,‬‬
‫וכדמצינו במדרש שוח־ט )תהליט‬
‫כ־ז( דדריש‪ :‬לדוד ה׳ אורי וישעי‪ ,‬רבנן פתרון קראי‬
‫בר־ה ויוה־כ‪ ,‬אורי בר״ה‪,‬וישעי ביוה׳כ‪.‬‬
‫וזה שבר׳ה ההתגלות האלקית מכונה בשם אודי‬
‫וביוה׳כ הוא מכונה בשם ישעי‪ ,‬מפני שבר׳ה‬
‫ממציא הקב׳ה אור מיוחד לכל אחד מישראל לעורר‬
‫אותו עי'כ בתשובה ולהאיר לו את הדרך אשר ילד‬
‫בה לסוב לו‪ ,‬וכד כותב החתם סופר ז״ל בדרשותיו‬
‫)ד׳ י׳ א ע׳ב( שבד׳ה הקב־ה שולח התעורדות ממעל‬
‫לכל איש מישראל לשוב אליו‪ ,‬וממנו יתברד יבוא‬
‫הדיבור אל פיו להתפלל לפניו ע״ש‪.‬‬
‫ברם האור מועיל למי שיכול מכל מקום ללכת‬
‫אזי על ידי האור יראה את הדרך אשר ילד‬
‫בה‪ ,‬אבל זה לא יכול להועיל למי שמושקע בבור‬
‫מעמקים ביון — מצולה של טומאת־העבירות ונאחז‬
‫שם עד כי איננו יכול לעלות משם בכחות עצמו‬
‫כדי ללכת בדיד הישרה אשר האור העילאי מאיר‬
‫לפניו‪ ,‬ולפניו דייקא לחזות בנועם ה׳ כדמבאר החתם‬
‫סופר בדרשותיו ד' כ׳ג ע־ש‪.‬‬
‫אולם יום הכפורים הוא לא רק בבחינת אורי‬
‫בלבד‪ ,‬אלא הוא גם בבחינת ישעי‪ ,‬שהקב־ה‬
‫כביכול הוא גם נותן יד לפושעים ועוזר להם לעלות‬
‫ולצאת מבור־הקליפות שנפלו בו‪ ,‬וחסר רק‬
‫ההתעורותא דלתתא להביע הרצון לצאת ממנו‪ ,‬ואז‬
‫יושע בה־ תשועת עולמים‪.‬‬
‫יש לומר שזה גם הכוונה של 'יחיינו מיומים‬
‫וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו' אשר דורשי‬
‫רשומות דורשים אותו על ב׳ ימי ר־ה ויוהכ״פ‪,‬‬
‫והיינו‪ ,‬דביומיים של ר׳ה הוא מחיינו‪ ,‬נותן לנו חיות‬
‫להבין את אשר לפנינו‪ ,‬אולם לקום אי אפשר למי‬
‫שזקוק גם לקימה כנד‪ ,‬אבל גיוס השלישי ד‪.‬וא יום‬
‫הכפורים גם יקימנו‪ ,‬זאת אומרת שנוכל גם לגשת‬
‫אל הקודש ולעמוד לפניו ית׳‪ .‬כמקרא כתוב‪ :‬לפני‬
‫ה׳ תטהרו‪.‬‬
‫ו( כאמור‪ ,‬מסוגל יום קדוש זה נוסף להארת‬
‫הדיר לנו לעלות אל מסילת־הקודש‬
‫גם לעזור לנו להתנער מהעפר ולקום ללבוש בגדי‬
‫התפארת הרוחניים‪ .‬ופי כמה מסוגל הוא לכד כאשר‬
‫חל גם להיות בשבת‪ ,‬כהשתא‪ ,‬אשר כחו אתו לקרב‬
‫את הגאולה הכללית כמאמר חז׳ל‪ :‬אלמלא שמרו‬
‫ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים‪ .‬וביום קדוש‬
‫סט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫ב( עוד ראיתי שכותבים לבאר הכוונה של 'אם‬
‫אני כאן הכל כאן'‪ ,‬כי הלל בא בכאן‬
‫להורות איך לקיים המצוה של ׳ואהבת לרעך במוך‬
‫אני ה״‪ ,‬דהנה במסכת שבת ד' ל׳א מסופר כי נכרי‬
‫אחד בא לפני הלל ואמר לו גיירני ע' מ שתלמדני‬
‫כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת‪ ,‬אשר‬
‫שמאי דחפו באמת הבנין שבידו‪ ,‬והוא קיבלו וגייריה‪,‬‬
‫ואמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל‬
‫התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור‪.‬‬
‫הכלל הזה של הלל הכה גלים בקרב ההמונים‬
‫ונתן להרבר‪ ,‬בני אדם מקום לטעות ולחשוב‬
‫שעיקר העיקרים הוא בואהכת לרעך כמוך בלבד‬
‫גם כשהוא מופשט משיתוף שם שמים‪ .‬הדברים הגיעו‬
‫לאזני הלל‪ ,‬ומצא הזדמנות לפרש כוונת דבריו כזמן‬
‫אסיפת עם גדולה כשמחת בית השואבה אשר אמרו‬
‫בגמ׳ שם דמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא‬
‫ראה שמחה מימיו‪ ,‬והכריז לומר‪ ,‬מה שאמרתי דעלך‬
‫סני לחברך לא תעביד זו היא כה׳ת כולה מתי נאמר‬
‫כן אם מקיימים את הפסוק בשלימותו דכתיב‬
‫'ואד‪,‬בת לרעך כמוך אני ה״‪ ,‬אזי ודוקא אז אם גם‬
‫׳אני כאן׳ דהיינו שבאהבת רעך משותף ונמצא‬
‫בקרבם גם ה׳ אני' ה׳‪ ,‬אזי 'הכל כאן'‪ ,‬והאני ה׳‬
‫שהוא סוף הפסוק מכריז גם על ראש פסוק‬
‫שה'ואד‪.‬בת לרעך' הוא מקוים בכנות ובנאמנות‪,‬‬
‫אבל אם אין אני כאן‪ ,‬אם אין 'אני ה״ משותף‬
‫בזה‪ ,‬אזי מי כאן‪ ,‬לא נחשב כל אהבת הריע לכלום‪,‬‬
‫כי אין זה אהבה אמיתית ובר קיימא‪ .‬וכבוא איזה‬
‫נגיעה עצמית הכל מתנפץ לרסיסים ויכולים‬
‫להתדרדר עד הדיוטא התחתונה ולהגיע אפילו לידי‬
‫שגאה כבושה ועורון עינים אשר זה יתבטא בלא‬
‫ראות ב׳הרצחת וגם ירשת'‪.‬‬
‫ג( מכיון שניתנה רשות‪ ,‬אפשר גם לפרש כוונת‬
‫הלל הזקן‪ ,‬שמימרתו של 'אם אני כאן‬
‫וגו״ ידים לה למעמדו הרם כנשיא ישראל וכממשיך‬
‫שלשלת הקבלד‪ .‬של 'משה קיבל תורה מסיני'‪,‬‬
‫כדאיתא באבות שם‪.‬‬
‫ד ה נ ה המפרשים מתלבטים בשאלה מדוע נקראת‬
‫המסכת בשם אבות‪ .‬המדרש שמואל מביא‬
‫על זה שלשה טעמים והמה‪:‬‬
‫‪ .1‬לפי שמוזכר בה סדר הדורות איך קיבלו‬
‫התורה מהר סיני וממשה איש מפי איש עד רביגו‬
‫הקדוש מסדר המשנה‪,‬‬
‫‪ .2‬מפני שהם דברי תוכחות ומוסרים ומילי‬
‫דחסידותא‪ ,‬וכל המדריך את חבירו בדרך ישרה‬
‫נחשב כאילו עשאו כענין שנאמר באברהם ושרה‪,‬‬
‫ואת הנפש אשר עשו בחרן‪ ,‬והרי הוא אביו‪ ,‬נמצא‬
‫שכל התנאים הללו שהוזכרו כזאת המסכת שהם‬
‫סימן כה‬ ‫שר ״ ת‬
‫סימן כה‬
‫דרשת־הדרן למסכת סוכה‬
‫בסוכה ד׳ נ׳ג ע״א‪ .‬אמרו עליו על הלל הזקן‬
‫כשהיה שמח בשמחת בית השואבה‪ .‬אמר‬
‫כן‪ .‬אם אני כאן הכל כאן‪ .‬ואס איני כאן מי כאן‬
‫וכר אם אתה תבא אל ביתי אני אבוא אל ביתך‪.‬‬
‫אם אתד‪ .‬לא תבא אל ביתי‪ ,‬אני לא אבוא אל ביתך‬
‫וכר‪.‬‬
‫רש״י מפרש שהיה דורש לרבים כשמו של הקב׳ה‬
‫אם אני כאן כל זמן שאני חפץ בבית הזה‬
‫ושכינתי שרויה בו יהא כבודו קיים ויבואו הכל כאן‪,‬‬
‫ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבא כאן‪.‬‬
‫והתוס' מפרשים בשם הירשלמי דכנגד ישראל היה‬
‫אומר דחביב עליו קילוסן של ישראל מן‬
‫הכל‪ ,‬ומתקשים לפי״ז על ההמשך של אם אתה תבוא‬
‫אל ביתי אני אבוא אל ביתך ע״ש‪.‬‬
‫א( ואולי יש מקום לפרש הכוונה על פי מימרת‬
‫הלל בעצמו בפ׳א דאבות משנה י׳׳ד‬
‫שאומר‪ :‬אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה‬
‫אני ואם לא עכשיו אימתי‪ .‬וראיתי בחתם סופר עה׳ת‬
‫פ' כי תצא שמבאר הכוונה עפי׳ד חז׳ל שאמרו‬
‫'אלמלא הקב״ה עוזרו לא יכול לו'‪ ,‬והנה יחשוב‬
‫אדם כי לא יצא למלחמד‪ .‬עם היצה׳ר ולכבוש יצרו‬
‫וכו' רק יבטח בה׳ כי יעזרהו וילחם מלחמתו הגדולה‬
‫הלזו‪ ,‬אכל האמת לא כן הוא‪ ,‬רק צריך האדם ללחום‬
‫תמיד ולכבוש יצרו ככחו ובאפשרו בטבעו‪ ,‬וד‪.‬שאר‬
‫משמים יעזרוהו וכו׳ וזהו שאמר הלל‪ ,‬אם אין אני‬
‫לי מי לי‪ ,‬דד‪,‬יינו אם אין האדם פועל פעולות לעצמו‬
‫מי הוא אשר יעזרהו‪ ,‬וכשאני לעצמי‪ ,‬דהיינו לאחר‬
‫שפעל מה הוא‪ ,‬רק יצרפו שניהם יחד‪ ,‬ואם לא עכשיו‬
‫אימתי שלא ימתין עד שיזקין‪ ,‬אלא אשרי איש ירא‬
‫ה־ כשהוא איש וכשהוא בגבורתו ובכחו אז יפעל‬
‫פעולה שלימה יעו־ש‪.‬‬
‫ולפי״ז מה נעים לפרש שגם כאן כמאמרו במם'‬
‫סוכה כוון ג־כ על זו הדרך‪ .‬ור־ל‪ ,‬אם‬
‫אני כאן‪ ,‬אט האני של האדם יהא כאן במלחמת‬
‫היצר‪ ,‬אזי הכל כאן כל הכחות יבוא לעזרתו ויסייעו‬
‫מן השמים‪ ,‬אבל אם אין אני כאן שלא יכניס למערכת‬
‫היצר את ה׳ אני' שלו לפי אפשרות כחותיו‬
‫הטבעיים‪ ,‬אזי *מי כאן'‪ ,‬לא ישלחו לו עזרתו‬
‫מקודש‪ ,‬וזהו גם ההמשכיות של אם אתה תבוא‬
‫לביתי‪ ,‬זאת אומרת להתנער מעפר ארציותך ולהכנס‬
‫בבית ה'‪ ,‬אזי גם אני אבוא אל ביתך ותהיה בבחינה‬
‫של 'ועשו לי מקדש׳ אם יעשו לי מקדש לשמי‪ ,‬אז‬
‫גם אני אבוא אל בית־חדריך ותהיה בבחינה של‬
‫*ושכנתי בתוכם*‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כה‬
‫יוצא לנו מכל האמור שיסוד היסודות לכל‬
‫הנהגות האדם בחול ובקודש המה ההתאחזות‬
‫החזקה בקשר בל ינתק עם המדות והמוסרים‬
‫הנאמרים על ידי אבות העולם ממשיכי השלשלת‬
‫מדור דור‪ .‬וההתנתקות מהם לסלול דדכים חדשים‬
‫המה בהתנתקות מבארות מים החיים מאז שמשה‬
‫קיבל תורה מסיני‪ ,‬וכשריפת נשמה וגוף קיים‪.‬‬
‫וזהו איפוא שדרש הלל הנשיא ברבים שיכירו‬
‫וידעו שאם ' אני כאן' זאת אומרת אני‬
‫וכמוני ממשיכי שלשלת הנשיאות והקבלה מאז‬
‫שמשה קיבל תורה מסיני‪ ,‬אזי' ה כ ל כאן' מובטחים‬
‫אתם בקיום התורה ובקיומכם‪ ,‬ואם אין אני כאן‪,‬‬
‫אלא תבחדו בחדשים מקרוב באו‪ ,‬אזי' מי כאן' אין‬
‫אתם בטוחים לא בקיומכם הרוחני וגם לרבות לא‬
‫בקיומכם הגשמי‪ ,‬ותהיו פתוחים למדרס כף רגל‬
‫ולכל הבא ביד‪ ,‬אבל אם תבואו אל ביתי ז׳א לבית‬
‫מקדשי התלמודי‪ ,‬אז אבוא אל ביתך ושמרתיך בכל‬
‫אשר תלך כמו שנאמר 'בכל המקום אשר אזכיר‬
‫את שמי אבא אליך וברכתיך'‪,‬‬
‫״ושותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה׳‬
‫כנאמר בסוף המסכת סוכה‪ ,‬הן לרעה והן‬
‫לטובה‪ ,‬וכפרט‪ .‬כן גם הכלל‪ ,‬הכל תלוי בשותא‬
‫דהאבות המה מנהיגי הדורות בכל דור ודאימיה זו‬
‫דמותה של כנסת ישראל בראי דור דור‪ .‬וכדברי‬
‫הדמב־ם בהקדמתו לפיהמ׳ש לסדר זרעים שכותב‬
‫טעם למה שהתחיל מסדר המשנה במסכת אבות‬
‫בסדר נזיקין בגמרו לדבר על הדינים והדיינים‪ ,‬לפי‬
‫שרצה לזכור במסכת זו מוסר כל חכם מן החכמים‬
‫ע׳ה כרי שנלמד מהם המדות הטובות‪ ,‬ואין אדם‬
‫צריך לזה הדבר כמו הדייגים‪ ,‬שעמי הארץ כשלא‬
‫יהיו בעלי מוסר אין ההיזק כל ההמון אלא לבעליו‬
‫בלבד‪ ,‬אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע‬
‫יזיק עצמו ויזיק לבני אדם עיי׳ש‪.‬‬
‫ד( ל א אמנע טוב מלהזכיר מה שניתן עוד מקום‬
‫לבאר כוונת הלל הזקן‪ ,‬וג'כ בהמשכיות למה‬
‫שאמר במסכת שבת 'דעלך סני לחברך לא תעביד'‪.‬‬
‫והוא‪ ,‬דלא די בהדעלך סני לחברך לא תעביד‪ ,‬אלא‬
‫צריך להיות גם אהבה ל חבי רו'כ מוך' זאת אומרת‬
‫שישתף את ה׳כמוך' כאילו המדובר בהוא עצמו‪,‬‬
‫שיראה ויחשוב כל הרעים כאבר אחד מאבריו‪ ,‬והכל‬
‫כגוף אחד‪ ,‬וזהו 'אם אני כאן' אם בכל מקום הוא‬
‫רואה ומתאר את ה׳אני כאן־ ומזה הוא מגיע לאהבת‬
‫הריע אזי זה קיום המצוה של 'ואהבת לריעך'‬
‫כמאמרה‪ ,‬ואם חסר זה אזי ' מי כאן' אין בטיחות‬
‫לכל הואהבת לריעך שמביע מן השפה ולחוץ וכל‬
‫רוח שאינה מצויה יכול להפוך את האהבה על פיה‬
‫וכנז״ל‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬
‫מדריכים בני האדם‪ ,‬הם אבות לכל העולם‪ ,‬וכל‬
‫השומעים את דבריהם בנים המה להם‪.‬‬
‫לפי שבתוכחות הללו שנזכרו במסכת זו נכלל‬ ‫‪.3‬‬
‫כל שאר המומרים שבעולם‪ ,‬שאף אם תראה בספרים‬
‫אחרים מחכמי ישראל או של אומות העולם מוסרים‬
‫אחרים‪ ,‬דוק ותשכח אותם שבכלל דברי התנאים‬
‫הללו המה‪ ,‬ואלו הם אבות לכל המוסרים‪ ,‬וכל השאר‬
‫המה תולדות לאלו יעו״ש‪.‬‬
‫ו ה נ ה הטעם השלישי הנז׳ מובן ומתברר ביותר על‬
‫פי דברי רבנו עובדיה מברטנורה ז׳ ל שכותב‬
‫שלכן מתחילה מסכת זאת בל שון'מ שה קיבל תורה‬
‫מסיני'‪ ,‬לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש‬
‫מצוד‪ .‬ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנה‪ ,‬אלא‬
‫כולה מוסרים ומדות‪ ,‬וחכמי נכרים ג׳ כ חיברו ספרים‬
‫כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם‬
‫עם חכירו‪ ,‬לפיכד התחיל התנא במסכת זו 'משה‬
‫קיבל תורה מסיני'‪ ,‬לומר לך שהמדות והמוסרים‬
‫שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם‬
‫אלא אף אלו נאמר בסיני ע׳ש‪.‬‬
‫וביאורם של דברים והרהבתם‪ ,‬המה‪ ,‬דכשם שכל‬
‫התורה כולה ומצותיה‪ ,‬פרטיה ודקדוקיה‪,‬‬
‫הכל נאמרו למשה מסיני‪ .‬ואמרינן בירושלמי פי׳א‬
‫מסנהדרין ה׳א שאפילו אמר כל התורה כולה מן‬
‫השמים חוץ מדקדוק זה מק׳ו זה חוץ מגז״ש זו זהו‬
‫כי דבר ה־ בזה‪ .‬כן כל המדות הנעלות הללו שפרטו‬
‫חכמינו הקדושים ז׳ ל במסכת קדושה זו‪ ,‬כולם נאמרו‬
‫למשה מסיני‪ ,‬והמד‪ .‬הכתרים ומשבצות הזהב לכל‬
‫מצוד‪ ,‬ומצור‪ ,‬שבתורה‪ ,‬שכאשר יחסר לאדם המקיים‬
‫את המצוה מדות אלה הרי לא עשה המצוה כמאמרה‪.‬‬
‫וכדברי הגר׳א ז׳ל שכותב 'שכל עבודת ה׳ תלוי‬
‫בתיקוןהמדות שהם כמו לבוש להמצות וכללי‬
‫התורה‪ ,‬וכל החטאים מושרשים במדות והמצות‬
‫מושרשים בד' יסודות'‪ ,‬וכל הבא לקצץ בנטיעות‬
‫לומר שתיקוגי מדות אלה לא נאמרו למשה מסיני‬
‫הרי הוא כקוצץ מענפי עץ החיים הנצחי‪ ,‬וכדבריו‬
‫הפסקניים של הגר׳א ז׳ ל באבן שלמה שכותב‬
‫'שעיקר חיזוק האדם הוא להתחזק תמיד בשכירת‬
‫המידות ואם לאו למה לו חיים׳׳‪.‬‬
‫כן משום כך שכל המוסרים והמדות האלו‬ ‫ואם‬
‫שנפרטו במסכת זאת נאמרו למשה מסיגי לכן‬
‫נקראת מסכת זאת בשם אבות‪ ,‬לומר שהיא אבות‬
‫כל המוסרים והמדות בהיותם נובעים ממקור החיים‬
‫והנצח מצור העולמים אדון כל הבריות היודע טבע‬
‫דרכי בני האדם וכל מעשיהם ועלילותיהם‪ ,‬ויודע‬
‫המדות הנכונות והמדויקות שזקוקים להם בחייהם‬
‫עלי אדמות לסוב להם בזה ובבא‪.‬‬
 ‫עא‬ ‫ציץ אליעזר חי־ט‬
‫תוסיף קום‪ ,‬וזו היא סוכת דוד‪ ,‬וזו היא סוכת שלום‪,‬‬
‫וזו היא בתולת ישראל‪ ,‬ומה שהיתה עתה דירת עראי‬
‫תחזור לדירת קבע כי אם הבנים שמחה סוד עולם‬
‫הבא־)של׳ה בעמוד השלום כשם הזוה׳ק‪ ,‬ועוד(‪.‬‬
‫יה״ר ותחזינו עינינו במהרה בשלם סוכו ומעונתו‬
‫בציון וישמח לבנו בשמענו הבת קול אשר‬
‫תצא בארץ הזאת על הר גבוה לבשר בשורה זאת‬
‫' כ ל שקיים מצוה זאת יבוא בנועם צורו לחזות' )פיוט‬
‫ליום שני דסוכות לפני קדושה( אמן ואמן‪.‬‬
‫מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל יום אחד‬
‫סימן כו‬
‫א‪ .‬האם רשאים היו החשמונאים למלוך על‬
‫ישראל ולא עברו על הלא יסור שבט‬
‫מיהודה‬
‫ב‪ .‬ביאור דברי הרמב״ם בפ״ג מה׳ מלכים‬
‫הלכה ו'‪,‬‬
‫לח־א‬
‫ואומרים שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהן‬
‫א( אודות דברי הרמב׳ן עה׳ת כראשית )מ׳ט־י׳(‬
‫עה'פ‪ :‬לא יסור שבס מיהודה ומחקק‬
‫מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקאת עמים‪ .‬אשר‬
‫בספרי החדש שו׳ת צ׳א חלק י׳ח סימן פ׳א‬
‫הסתייעתי כנידוני שם על נימוקו הנוסף שמבאר‬
‫שעונשם הגדול של החשמונאים שנכרתו לבסוף‬
‫כולם‪ ,‬היה מפני שהיו כהנים ונצטוו תשמרו את‬
‫כד‪,‬ונתכם לכל דבר המזבח וכו׳ ולא היה להם למלוך‬
‫רק לעבוד את עבודת השם וכו׳‪ .‬ולא התייחסתי‬
‫לנימוקו הראשון של הרמב׳ן שם שכותב שהוא זה‬
‫מפני שהמלכים המולכים על ישראל משאר השבטים‬
‫אחרי דוד היו עוברים על דעת אביהם ומעכירים‬
‫נחלה וכו' וזה היה עונש החשמונאים שימלכו בבית‬
‫שני כי היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה‬
‫והמצות מישראל ואעפ׳כ נענשו עונש גדול בי‬
‫ארבע בני חשמונאי הזקן החסיד המולכים זה אחר‬
‫זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם‬
‫בחרב והגיע העונש בסוף במה שאמרו חז׳ל כל מאן‬
‫דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא שנכרתו‬
‫כולם בעון הזה וכו׳ יעו׳ש‪.‬‬
‫הנה ראשית‪ ,‬שני הנימוקים של הרמב׳ן ז׳ל המה‬
‫בבחינה של אלה ואלה דא׳ח‪ .‬ולענייני לא‬
‫הוצרכתי אלא לנימוקו השני כמבואר שם‪.‬‬
‫ב( ושנית אילו באנו לנימוק ראשון זד‪ ,,‬היינו‬
‫צריכים למצותו‪ ,‬כי התבוננתי דהדבר‬
‫תלוי באשלי רברבי‪ .‬וזה מזמן מצאתי להר׳ן ז׳ ל‬
‫בדרשותיו )בדרוש השביעי( שמבאר שבזה‬
‫שהחשמונאים לקחו המלוכה בידם לא עברו בכך‬
‫על צואת הזקן‪ ,‬דמפרש שם‪ ,‬דענין הלא יסור שבט‬
‫סימז כה‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אכן תפקיד קדוש מיוחד מוסל על נשיאי־התורה‬
‫של האומה ללמד את העם דרכי דרך־ארץ‬
‫ומוסר ה׳ כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקכ״ה‬
‫בעולם‪ ,‬וכמה מרתתים ומרתיעים דברי האליהו רבה‬
‫פרק י׳א שכתוב לאמר‪ :‬ושמא תאמר אותן שבעים‬
‫אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו‪ ,‬לפי‬
‫שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע‬
‫ופנחס בן אלעזר עמהם היה להם לילך ולקשור‬
‫חבלים של ברזל במחניהם ולהגביה בגדיהם למעלה‬
‫ללכיש‪ ,‬יום אחד לבית א־ל‪ ,‬יום אחד לחברון‪ ,‬יום‬
‫אחד לירושלים‪ .‬וכן בכל מקומות ישראל וילמדו‬
‫את ישראל דרך ארץ כשנה ובשתים וכשלש עד‬
‫שיתיישבו ישראל בארצם‪ ,‬כדי שיתגדל ויתקדש‬
‫שמו של הקכ׳ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם‬
‫ועד סופו‪ ,‬והם לא עשו כן אלא כשנכנסו לארצם‬
‫כל אחד ואחד מהם נכנם לכרמו וליינו ולשדהו‬
‫את הטורח עכ׳ל‪.‬‬
‫וניתן להכליל כל זה במסגרת מאמרו של הלל‬
‫הזקן שאם 'אם אתה לא תבוא אל ביתי­‬
‫— ז׳א‪ ,‬אל בית מקדשי הרוחני לתקן עולם במלכות‬
‫שדי — אני לא אבוא אל ביתך — ז׳א לכונן ביתך‬
‫בארצך‪ .‬אבל אם תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך‪,‬‬
‫לשכללו ולפארו לתהלה ולתפארת‪.‬‬
‫כל המקיים מצות סוכה כמאמרה בפרטיה ודקדוקיה‬
‫הרי הוא מקיים כזה את ה׳אם אתה תבוא‬
‫לביתי' באשר דהיושב כצל הסוכה דמי כאילו יושב‬
‫בצילו של הקב׳ה‪ ,‬וסוכה היא בגי׳ שם ה׳ וא׳ד‪,‬‬
‫כדאיתא בזוה׳ק ועוד)יעוין בם' בנין שלמה בהקדמה‬
‫שני' לפ״ ראה( ומעלים עליו עי'כ כאילו נעשה‬
‫שותף להקכ׳ה במעשה בראשית )עיין כאה׳ס או׳ח‬
‫סימן תרל׳ט סק׳א בשם המהרי׳ו(‪ ,‬ולכן מובטח לו‬
‫גם את ה׳אני אבוא אל ביתך' לברכו בכל אשר‬
‫יעשד״ ולזכות לשבת לעתיד לבוא בסוכת עורו של‬
‫לויתן ולראות איך שהרחמן יקים לנו את סוכת דוד‬
‫הנופלת‪' ,‬יקי ם' בדייקא 'משל למטרוניתא שהיתה‬
‫לה קטטה עם המלך והיתה הולכת מביתה עד‬
‫שתעבור חמתו של מלך‪ ,‬כיון שעבר חמת המלך‬
‫היתד‪ ,‬היא מאליה שבה אל מקומה ואל ביתה פעם‬
‫ושתים ושלש‪ ,‬לימים הלכה בחמת המלך‪ ,‬וד‪,‬מלד‬
‫נתנחם עליה ונשבע שלא תוסיף לבוא כפעם בפעם‬
‫אלא הוא כעצמו ילך וישיכנה להיכלו בכבוד מה‬
‫שלא היה כה כן בשאר פעמים כענין נפלה ולא‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כו‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫עב‬

‫לא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה וספרא מבני‬ ‫מיהודה לא היתה ההבטחה שלא יקום מלר אלא‬
‫בנוהי עד עלמא דייתי משיחא דדיליה היא מלכותא‬ ‫משבטו‪ ,‬אבל הודיעו שמעת שתתחיל מלכותם לא‬
‫עכ׳ל‪.‬‬ ‫תסור ולא תפסק לגמרי‪ ,‬ולכן מלך שאול אע״פ שלא‬
‫הרי לנו שהרשב׳א ז*ל פירש לגמרי אחרת כוונת‬ ‫היה בשבט יהודה מושל ומלך‪ ,‬לפי שלא היה בשבט‬
‫צואת הזקן בכי לא יסור שבט מיהודה‪ ,‬והוא‬ ‫יהודה ראוי למלכות כמוהו כאשר העיד הכתוב כי‬
‫כי לא יסור שבט מיהודה לעד‪ ,‬ר־ל‪ ,‬שגם כי יסור‬ ‫אין כמוהו בכל העם‪ ,‬ולא הבטיחו יעקב ליהודה אלא‬
‫משום מה בתקופות שונות שבט מיהודה וימלכו‬ ‫שמעת שתתחיל לו המלכות לא תסור ממנו‪ ,‬ואין‬
‫בישראל משבטים אחרים‪ ,‬אבל זה לא יהיה לעד‪,‬‬ ‫ההסרה נופלת אלא בדבר שכבר התחיל‪ ,‬ואין ממלכי‬
‫והיינו דלא שלל ולא מנע מלכות ביניים משבטים‬ ‫חשמונאי על זה קשיא כלל כי לא יבטיח הכתוב‬
‫אחרים והסתמך הרשב־א על כך ע״ד ד‪,‬גמ׳ בסוכה‬ ‫ליהודה רק כל ימי היות הממשלה לישראל מצד‬
‫ד׳ כ׳ז דאיתא‪ :‬אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא‬ ‫עצמם לא תכרת משבט יהודה‪ ,‬והממשלה לעולם‬
‫העמיד ממנו שופט וכר ע״ש‪.‬‬ ‫תהיה בשבטו כל זמן שתהיה בישראל‪ ,‬אבל לא‬
‫ד( ו מ ה ר מ ב ״ ם משמע לכאורה שפירש שהצו הזה‬ ‫הבטיח שלא יתמנה אדם בשררה מן השררות אם‬
‫אינו משבט יהודה‪ ,‬והמלכים אשר מלכו בבית שני‬
‫ש״לא יסור שבט מיהודה' נאמר‬
‫בעיקר על ירושלים‪ ,‬דפוסק בפ‪,‬א מה׳ מלכים הלכה‬ ‫לא היתה מלכותם מצד עצמם כלל אבל הם‬
‫י׳ ודל‪ :‬אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה‬ ‫כפקידים למלך פרס ורומי גם לזולתם מן המלכים‪,‬‬
‫אלא בשמן אפרסמון‪ ,‬ואין ממנין אותן בירושלים‬ ‫אבל מכל מקום אין כוונתו שלא תהיה מלוכה‬
‫לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד ואין מושחין‬ ‫וממשלה לאחד מאחיו‪ ,‬אבל הבטיחו שלא תפסוק‬
‫אלא זרע דוד עכ״ל‪.‬‬ ‫מן שבטו הממשלה לגמרי כל זמן שתהיה המלוכה‬
‫כישראל‪ ,‬אבל בהיות ישראל בגלות אין מלך ואין‬
‫אך לפני כן פוסק הרמב־ם בהלכה ט׳ וז׳ל‪:‬‬
‫שר לא הובטח שבט יהודה שתשאר לו ממשלה‬
‫מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר‬
‫יעו־ש‪.‬‬
‫כסאך יהיה נכון עד עולם‪ ,‬אבל אם יעמוד מלך‬
‫הרי לגו שהר׳ן ז־׳ל מצדיק את מלכי החשמונאים‬
‫משאר ישראל תפסק המלכות מביתו שהרי נאמר‬
‫ושאין עליהם קושיא כלל בזה שלקחו רסן‬
‫לירבעם אך לא כל הימים עכ״ל‪ ,‬והראב״ד משיג‬
‫הממשלה והמלוכה בידם‪ ,‬ושלא עברו עי־כ כלל על‬
‫עליו וכותב וז״ל‪ :‬א״א זה סותר מה שאמר למעלה‬
‫צואת הזקן בהיות ואז בבית שני לא היתה מלכותם‬
‫ולא המלכות בלבד וכר‪ ,‬א׳ו כן הוא אילו היה ירבעם‬ ‫מצד עצמם אלא שימשו כפקידים למלכי פרם ורומי‬
‫מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת‬
‫ולזולתם מן המלכים‪.‬‬
‫מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון קיסר‬
‫ג( ע ו ד מצאתי להרשב׳א ז׳ ל בתשובותיו בחלק‬
‫ופלג קיסר עכ׳ל‪.‬‬
‫ד׳ סימן קפ״ז שבכלל מפרש אחרת כוונת‬
‫נראה מהאמור שהרמב־ם פירש שעיקר צואת‬ ‫הכתוב של לא יסור שבט מיהודה וגוי‪ ,‬וז״ל; אמיתות‬
‫הזקן היתה שלא תסור לעד‪ ,‬וכפירוש‬ ‫פירוש הכתוב כך הוא‪ ,‬לא יסור שבט מיהודה לעד‪,‬‬
‫הרשב׳א‪ ,‬ולכן גם אם יעמוד מלך משאר ישראל‬ ‫כי לבסוף יבא שילה שהוא מזרעו ותשוב אליו‬
‫תפסק המלכות מביתו‪ ,‬אך בנוגע לירושלים היתה‬ ‫הממלכה‪ ,‬והטענה בזה‪ ,‬לפי שכל השבטים היה להם‬
‫לאחר מלוך דוד הבטחה מיוחדת על ירושלים שיהא‬ ‫מלך או שופט )סוכה כ״ז( ואין אחד מכולם שלא‬
‫אסור למנות מלך בה לעולם אלא מלך מזרע דוד‬ ‫היתה לו שררת מלכות או שופט‪ ,‬אבל מפני שאינה‬
‫בלבד כאשר אמר אחיה השילוני לירבעם‪ :‬ולבנו אתן‬ ‫נחלה להם כשסרה סרה לעולם‪ ,‬אבל שררת יהודה‬
‫שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים‬ ‫ירושה היא לו‪ ,‬ולו עיקר הממלכה תהיה‪ ,‬ולא הבטיח‬
‫לפני בירושלים יעו״ש ברמב־מ בהלכה ח׳‪.‬‬ ‫ה' את ישראל שלא יגלו כדי שימלוך עליהם פלך‬
‫יהודה‪ ,‬אבל הבטיחו שהממלכה והשררה היא נחלתו‪,‬‬
‫נראה דס־ל שעיקר האיסור הוא שלא‬ ‫ומהראב״ד‬ ‫ואם תסור ממנו לא תסור לעולם כמו שסרה משאר‬
‫יעמוד מלך בלעדי שלא משבט‬
‫השבטים‪ ,‬כי בסוף הזמנים יבא שילה שהוא המשיח‬
‫יהודה‪ ,‬אבל משנה למלך‪ ,‬וכדומה‪ ,‬יכולים שפיר‬ ‫מזרעו ולו יקהת עמים כי תשוב ירושתו לו‪ ,‬כי‬
‫להעמיד משבט אחר‪.‬‬ ‫הממלכה שלו היא‪ ,‬ומלת עד במקום הזה כמו לעד‪,‬‬
‫ראיתי באברבנאל עה׳ת פ׳ ויחי שכבר‬ ‫שוב‬ ‫ה(‬ ‫כלומר לא יסור שבט מיהודה לעד כי יבא שילה‬
‫הביא דברי הר׳ן בזה‪ ,‬ולו דרך מפשרת‬ ‫וכר‪ ,‬ומצינו עד כמו לעד דכתיב שוכן עד וקדוש‬
‫בין שיטותיהם של הרמב״ן והר־ן‪ ,‬וכלשונו‪ :‬״ששני‬ ‫שמו שהוא כמו שוכן לעד‪ ,‬והוא שתרגם המתרגם‬
‫עג‬ ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬
‫עיי׳ש‪ ,‬ודברי רש״י ז׳ל אלד‪ .‬יכולים לשמש גם‬
‫תשובה לקושית הרמב׳ן בפ׳ ויחי שם מדוע שנענשו‬
‫החשמונאים עד שנכרתו כולם‪ ,‬וזה היה חטא הבנים‬
‫ולא חטא האבות שהיו חסידי עליון ואלמלא הם‬
‫נשתכחו התורה והמצות מישראל‪.‬‬
‫האף הגדול הזה שניתר עליהם אפשר‬ ‫והחרי‬
‫להבין ביותר עפ׳י מה שראיתי בחידושי‬
‫המאירי להוריות ד' י׳א ע׳ב שאומרת ד‪.‬גמ׳ דאמר‬
‫לו הקב׳ה לדוד‪ ,‬דוד שירה אתה אומר על מפלתו‬
‫של שאול‪ ,‬אלמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה‬
‫דוד מפניו‪ .‬דר׳ל‪ ,‬שאילו היה הוא מזרע המלוכה‬
‫כמור‪ ,‬או אתה הייתה ממונה לבד כמוהו‪ ,‬אבדתי‬
‫כמה דוד מפניו‪ ,‬אבל אתה כיורש המלכות‪ ,‬והיורש‬
‫אם חוטא לפעמים מכסים אותו ואין מדקדקים‬
‫אחריו‪ ,‬אבל מי שאינו אלא ממונה או אפוטרופוס‬
‫מדקדקין אחריו בקלה שבקלות‪ ,‬ושאול לא נמשח‬
‫אלא כממונה וכמחזיק במלכות כגזבר או כפקיד עד‬
‫בא המלר אשר לו המלוכה מצד הירושה‪ ,‬ונמצא‬
‫שלא היה אלא כממונה מצד שבט יהודה ועשאוהו‬
‫מפני זה כאילו הוא בעצמו היה מאותו השבט‪.‬‬
‫והראיה שהרי המליכוהו על הכל וכבר אמרו שאין‬
‫ממנין בירושלים לעולם אלא ממלכי בית דוד וכו׳‬
‫יעו׳ש‪.‬‬
‫והוא הדין איפוא גם במלכי החשמונאים‪ ,‬שדינם‬
‫בתפקידים היה רק כממונים מצד שכס יהודה‬
‫וכאפוטרופסים‪ .‬ובתפקיד זד‪ ,‬שימשו במלכם גם על‬
‫ירושלים ולכן דקדקו אחריהם כל כר‪ ,‬ופרעו מהם‬
‫פרעון גדול כזד‪ .‬באף ובחימה ובקצף גדול‪.‬‬
‫ז( בשו״ת אבני נזר חיו׳ד ח־ב סימן שי׳ב כותב‬
‫וז׳ל‪ :‬מלכות בית דוד קבלה על עצמה‬
‫לדון בדיני התורה וכבר אמרו חז׳ל על דוד המלד‬
‫ע־ה וד׳ עמו שהלכה כמותו בכל מקום‪ ,‬ומלכות‬
‫כזאת היא הנבחרת מאת השי־ת‪ ,‬לכן זכה דהע׳ה‬
‫להיות מלכותו קיים לעולם‪ ,‬ומצאנו שלא עשה דבר‬
‫אם לא נמלד במפיבושת רבו ובסנהדרין‪ ,‬לזאת‬
‫אנחנו מחכים למלר המשיח מזרע דוד שיהי׳ כל‬
‫הנהגה של ישראל עפ״י התורה הקדושה‪ ,‬וזאת מצות‬
‫מינוי המלר באמת עכ׳ל‪.‬‬
‫ויש להוסיף‪ ,‬כי דהע״ד‪ ,‬הוא זה שקיבל התורה‬
‫שבע־פ משמואל ובית דינו כדכותב הרמב׳ם‬
‫בהקדמתו למשנה תורה‪ ,‬גם תיקן הרבה גזירות‬
‫ותקנות לביצורה של חומת התורה והמצוה בישראל‪,‬‬
‫הוא ובית דינו גזרו על הנתינים שלא יכנסו בקד‪,‬ל‬
‫לעולם אפילו בזמן שאין מקדש לפי שראה עזות‬
‫ואכזריות שהיתד‪ ,‬בד‪.‬ם בעת שביקשו שבעת בני‬
‫שאול בחיר ה' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם‪,‬‬
‫סימן כו‬ ‫ש ו״ ת‬
‫דרכי חז׳ל והרמב־ן והר׳ן הכל אחד אצלי'‪ ,‬והוא‪:‬‬
‫כי הנה יעקב אבינו לא זכר מלכות בביאור‪ ,‬אבל‬
‫אמר בשבט ר״ל כל מנוי מעלה והנהגה ושררה על‬
‫יתר אחיו וזאת המעלה אמר שלא תסור מיהודה‬
‫וכו־ וכאשר נתן המלכות לדוד ולזרעו נתקיים יותר‬
‫לא יסור שבט מיהודה‪ ,‬וכאשר בחטאת שלמה נחלקו‬
‫ח‬
‫המלכויות עכ״ז נתקיים לא יסור שבס מיהודה כי‬
‫תמיד נשאר מלכות ליהודה אם מעט ואם הרכה וכר‬
‫וגם בזמן בית שני עם היות החשמונאים מולכים‬
‫ללחום מלחמות ה׳ תמיד היה בירושלים נגיד‬
‫מיהודה והוא היה ראש הסנהדרין לקיים מה שנא׳‬
‫לא יסור שבם מיהודה וכמו שכתב יוסף בן גוריון‪,‬‬
‫ולזה ג' כ נאמר בדברי רבי משה הדרשן לא יסור‬
‫שכס מיהודה זו לשכת הגזית שנתנה בחלקו של‬
‫יהודה ומחוקק מבין רגליו אלו יושבי יעב׳ץ שמורים‬
‫הוראות בישראל וכו׳ וכו׳ אם כן נתקיימה ההבטחה‬
‫ההיא כזמן ההצלחה ובזמן הגלויות עד היום הזה‬
‫וכו־ יעו׳ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫ו ב ד ר ך זו דורו גם הבעל עקדת יצחק בס׳ ויחי‪.‬‬
‫וכן בשל״ה שם יעו־ש‪ .‬ויעויין עוד מ׳ש‬
‫נכבדות בזה בספר שערי ציון)אב־ד כילסק( בפתח‬
‫השער סימן ג׳ עיי׳ש‪.‬‬
‫ולענ״ד עדיין תקשה על החשמונאים איך מלכו‬
‫אבל בירושלים הרי אסרו למנות מלך‬
‫בה לעולם אלא מלך מזרע דוד בלבד‪ ,‬כדברי אחיה‬
‫השילוני לירבעם‪ ,‬וכדנפסק כן כהלכה פסוק׳‬
‫ברמב״ם‪.‬‬
‫וכדי להצדיק את החשמונאים על כך צריכים‬
‫אנו איפוא בעל כרחגו לנימוקו של הר׳ן‪.‬‬
‫בי הבטחת המלוכה ליהודה‪ .‬וכן ההבטחה לירושלים‬
‫לא היתד‪ .‬רק כל ימי היות הממשלה לישראל מצד‬
‫עצמם‪ ,‬והמלכים אשר מלכו כבית שני לא היתה‬
‫מצד עצמם כלל‪ ,‬והם היו רק כפקידים למלך פרס‬
‫ורומי ולזולתם מן המלכים וכנ׳ל באות ב׳‪ ,‬ומד‪.‬‬
‫שהאברבנאל שם משיב על דברי ר־ן אלה דעם‬
‫הרומיים עשו שלום וברית אחים אבל לא נשתעבדו‬
‫לד‪.‬ם‪ ,‬לא כן יוצא להקורא בספר יוסיפון וספר‬
‫מלחמות היהודים ליוסף בן גוריון‪ .‬ולעניננו נסתפק‬
‫לצטט דברי רש׳י ז׳ ל בשיר השירים עה*פ‪ :‬לא‬
‫ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב )שה־ש‬
‫ו'— י׳ ם שכותב וז*ל; לא ידעתי‪ ,‬כנסת ישראל‬
‫מתאוננת לא ידעתי להזהר מן החטא שאעמוד‬
‫בכבודי ובגדולתי ונכשלתי בשנאת חנם ומחלוקת‬
‫שגבר במלכי בית חשמונאי הורקנום ואריסתוכלוס‬
‫עד שהיה מביא אחד מהם את מלכות רומי וקיבל‬
‫מידו המלוכד‪ .‬ונעשד‪ ,‬לו עבד ומאז נפשי שמתני‬
‫להיות מרכבות להרכיב עלי נדיבות שאר אומות‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כו‬ ‫שו ׳ ת‬ ‫עד‬
‫יתר משלמה ונביא גדול הוא קרב למשה רבינו‪,‬‬ ‫ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם‪ ,‬והם‬
‫ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותן דרך ה׳ וכו׳‬ ‫עשו עמהם חמד והחיום בתחילה )עיין יבמות ד'‬
‫עיי׳ש‪.‬‬ ‫ע־ט ע־א וברש״י ותום'‪ ,‬ורמב־ם פי׳׳ב מה׳ איסורי‬
‫ביאה ה׳ כ״ג כ״ד‪ ,‬ובפרק י־ט הי־ז‪ ,‬ורש׳י יבמות‬
‫ח( ולזה שלא יסור שבט מיהודה לעד כי כשיבוא‬
‫ד' ל׳ז ע׳א ד״ה נתיני(‪ .‬וכשאירע מעשה אמנון ותמר‬
‫שילה תחזור כל הממשלה והמלוכה‬
‫גזרו על יחוד פנויה אעפ״י שאינה ערוה )סנהדרין‬
‫בישראל לשבט יהודה בלבד‪ ,‬כיוון הרמב״ם בפי׳א‬
‫כ׳א ע״ב וע׳ז ל׳׳ו ע״ב‪ .‬ורמב׳׳ם פרק כ׳׳ב מה׳ איסו׳ב‬
‫מה׳ מלכים ה״א בזה שפוסק בלשון; ״המלך המשיח‬
‫ה־״ג(‪ ,‬תיקן לומר בברכת המזון על ישראל עמך ועל‬
‫עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה‬ ‫ירושלים עירך )ברכות ד' מ־ח ע״ב ורמב׳ם פ־ב‬
‫הראשונה'‪ ,‬וכדראיתי בשו״ת חיים שאל להחיד׳א‬ ‫מברכות ה*א(‪ .‬תיקן לומר מאה ברכות בכל יום )טור‬
‫ז״ל בח־א סימן צ׳ז שמבאר כוונת הרמב״ם דר׳ל‪,‬‬
‫או״ח סימן מ״ו בשם רב נטרונאי גאון ע׳ש( ותיקן‬
‫שיהיה מלך על כל ישראל ויהודה כמו שאמר הכתוב‬
‫כ־ד משמרות כהוגה )תענית ד׳ כ׳׳ז ע״א(‪.‬‬
‫ומלך אחד יהיה לכולם למלך ולא יהיו עוד לשני‬
‫ובכזאת התנהגו גם לאחריו מלכי בית דוד‬
‫גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד‪ ,‬וכל זה‬
‫הצדיקים‪ ,‬שלמה המלך ע׳׳ה עשה סייגים‬
‫כלל הרמב׳ם באומרו ממלכת בית דוד ליושנה‬
‫ותיקן תקנות שיש בהם משום תוספת קדושה וטהרה‬
‫עיי׳ש‪.‬‬
‫ומשום משמרת למשמרת‪ ,‬גזר על שניות לעריות‬
‫ומה מרתיעים המה דברי הרמב״ם בפיהמ׳ש‬ ‫)יבמות ד' כ״א וברש־י( וגזר עם בית דינו על טומאת‬
‫לסנהדרין פרק י׳ שפסיק לנו בסכינא חריפא‬ ‫סתם ידים לקדשים שיהיו שניות )שבת דפים י״ד‬
‫שבכלל היסוד להאמין בביאת המשיח הוא גם זה‪:‬‬ ‫ט׳ו ורמב״ם פ׳־ח מה׳ אבות הטומאה ה׳ח(‪ ,‬ותיקן‬
‫־שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה‬ ‫הוא ובית דינו עירובין ונטילת ידים )עירובין ד׳‬
‫בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש־י‬ ‫כ־־א(‪ .‬ותיקן שיהיו עוברי דרכים מותרין בימות‬
‫ובדברי נביאיו'‬ ‫החמה להלר בשבילין שבשדות שיש להן בעלים עד‬
‫שתרד רביעה שניה )ב׳ק ד׳ פ׳א‪ ,‬ורמב׳ם פ׳ה מה'‬
‫א כן מוצקת היא כראי הברכה והתפלה שקבעו לנו‬ ‫נזקי ממון ה׳ד(‪ ,‬וכמו כן תיקן להזכיר בברכת המזון‪:‬‬
‫חז׳ל לאמור‪ :‬שמחנו ד׳ אלקינו באליהו הנביא‬ ‫על הבית הגדול והקדוש )ברכות ד׳ מ׳ח ורמב־ם‬
‫עבדך ובמלכות בית דוד משיחך במהרה יבוא ויגל‬ ‫פ׳ב מה׳ ברכות ה׳׳א(‪.‬‬
‫לבנו על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים‬ ‫והגדיל עשות ככל האמור‪ ,‬ובהחדרת לימוד‬
‫את כבודו כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה‬ ‫התורה בקרב אנשי דורו‪ ,‬חזקיהו המלך‪,‬‬
‫נרו לעולם ועד‪ .‬ואכמ׳ל להאריך יותר‪.‬‬ ‫עד שביקש הקב־־ה לעשותו משיח )עיין סנהדרין ד׳‬
‫צ׳׳ד(‪,‬‬
‫בשולי הדברים‬ ‫וככה נהג גם יאשיהו המלך )עיין דהי״ב ל׳ד‬
‫‪ a‬בנימוקו השני של הרמב׳ן שעונשם‬ ‫‪ --‬א׳ ג־ ח'( הוא 'מאס את האלילים ושבר‬
‫של החשמונאים היה מפני שעזבו‬ ‫את המצבות וכרת את האשרים והיתה זכותו מבהקת‬
‫משמרת כהונתם‪ .‬נראה לי סייעתא לזה מדברי רש״י‬ ‫לפני הקב׳ה וכסא הכבוד' )עיין פרקי דר׳א פרק‬
‫ביומא ד' ח׳ ע״ב‪ ,‬דעל מה דאיתא בגם׳ שם שנותניז‬ ‫י׳ז(‪ .‬וכל דין שדן מבן שמנה עד שמנה עשרה החזירן‬
‫עליו ממון לכהונה מפרש רש״י וז׳ל‪ :‬מתוך שכהני‬ ‫להן משלו )שבת ד׳ נ׳ו ע׳ב(‪ .‬והכתוב מעיד עליו‬
‫בית שני היו עומדין ע׳י ממון שנותנין על כהונה‬ ‫כי'כ מו הו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה׳ בכל‬
‫גדולה למלכי בית חשמונאי עכ״ל‪ .‬ובתוס׳ ישנים‬ ‫לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה ואחריו‬
‫שם משיגים על דברי רש־י וכותבים דאין נראה‬ ‫לא קם כמוהו)מל־ב כ׳ג— כ׳ה(‪ .‬ובמותו קונן עליו‬
‫שהרי הן עצמן היו כהנים גדולים וכו' ע״ש‪ ,‬אבל‬ ‫ירמיהו הנביא והכתירו בתואר 'רוח אפינו משיח‬
‫כנראה שרש״י ז׳ל היה סבור כדעת הרמב״ן ז׳ל‬ ‫ה״ )איכה ד׳ כ׳ וברש׳י(‪.‬‬
‫שהחשמונאים היו מעדיפים להחזיק בידם רסן‬ ‫אכן ״לזאת אנו מחכים למלך המשיח מזרע דוד‬
‫המלוכה ולוותר מתוך כך על משמרת כהונה‬ ‫שיהיה כל ההנהגה של ישראל עפ״י התורה‬
‫הגדולה‪ ,‬ולכן היו נותנים אותה לאחרים תמורת‬ ‫הקדושה' וכדברי האבני נזר הנ״ל‪ ,‬וכדברי הרמב׳ם‬
‫ממון שהיו נותנים להם‪ ,‬ולכן פירש שפיר שכהני‬ ‫בפ״ט מה׳ תשובה ה״ב שפוסק שמפני זה נתאוה כל‬
‫בית שני היו עומדין על ידי ממון שנותנין לכהונה‬ ‫ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח וכוי מפני‬
‫גדולה למלכי בית חשמונאי‪.‬‬ ‫שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה‬
 ‫עה‬ ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬
‫ובניו כדי שיהי' עכ״פ שריד וזכר למלכות בית דוד‬
‫כדמבאר החתם סופר בדרשתו שם לשנת תקפ״ח‬
‫)עמוד ס־ו( יעו־ש וכן בשו־ת חתם סופר חאו־ח סימן‬
‫י*ב יעו׳ש‪ .‬וכך כותב גם האברבנאל בהקדמתו‬
‫למסכת אבות ד״ה הדור השמיני‪ ,‬כי היה המנהג‬
‫בירושלים שעם היות בה מחשמונאים ומבית הורדום‬
‫לצאת ולבוא במלחמות ולהנהיג את המלכות‪ ,‬הנה‬
‫תמיד היה נשיא מבית דוד עם הכהן הגדול ועם‬
‫הסנהדרין לכל דבר המשפט וללמד התורה החקים‬
‫והמשפטים ע״ש ואכמ׳ל‪.‬‬
‫כדאי לציין גם מה שמצאתי להשל־ה ז׳ ל בתורה‬
‫שבכתב )בפרשיו׳ וישב מקץ ויגש( בסוף ד׳ה‬
‫והגה כבר ידוע‪ ,‬שמוסיף וכותב על דברי הרמב״ן‬
‫כי החשמונאים חטאו שלקחו המלוכה לעצמן‪ ,‬וז״ל‪:‬‬
‫מכל מקום הם סברו שיש להם אחיזה במלכות בית‬
‫דוד כי תמר זכתה להיות המלכות ממנה והיא היתה‬
‫בתו של שם שהוא מלכי צדק והוא מלך וכהן לא׳ל‬
‫עליון‪ ,‬וזהו ענין והיד‪ ,‬חתום בחותם כ־ג‪ ,‬ותקנו להלל‬
‫ולהודות והוא ממדת דוד המלך ע־׳ה שהוא נאים‬
‫זמירות וריווה את הקב׳ה בשירות ובתשבחות עכ׳ל‬
‫וש׳׳י‪.‬‬
‫ראיתי בספר שו׳ת מהריא׳ץ חאו׳ח סי׳‬ ‫‪(3‬‬
‫ע׳ח שכותב וז׳׳ל‪ :‬מד‪ ,‬שכתבת בשם‬
‫הספר חוט המשולש שהביא בשם מרן רבינו הקדוש‬
‫מאור הגולה בעל חת׳׳ס ז־ל שאמר הא דלא נזכר‬
‫במשנה נם חנוכה היינו טעמא משום דרבינו בעל‬
‫מסדר המשנה הוא מזרע דהע׳ה ונם חנוכה נעשה‬
‫ע׳י החשמונאים והמה תפסו המלוכה ולא היו מזרע‬
‫דוד‪ ,‬וע׳ז כתבת שיש בענין זד‪ .‬ח׳ו חה־ש לאמור‬
‫על רכינו הקדוש שבעבור כבודו וכבוד בית אבותיו‬
‫יסתיר לפרסם הנם‪ .‬אולם זה ודאי לא הי' כוונת‬
‫מרן חת*ם‪ ,‬דדבינו הקדוש לא הזכיר נם חנוכה‬
‫במשנה משום כבודו או כבוד בית אבותיו‪ ,‬אלא‬
‫אדרבא דכוונת מרן ז״ל דגם זה עשה רבינו הקדוש‬
‫לשיש כמו דכל מעשיו היו לש*ש‪ ,‬כלומר מאחר‬
‫דחשמונאים דעל ידיהם נעשה הנס והמה עי*ז עשו‬
‫שתפסו המלכות מזרע דוד ולהכי לא הזכירם במשנה‬
‫ולא מחמת כבודו וכבוד בית אבותיו וכו'‪ .‬שוב כתבת‬
‫דגם דיני חנוכה נזכרו במגילה פרק בני העיר לכן‬
‫מפסיקין בראשי חדשים בחנוכה וכו׳‪ .‬גט זה תברא‪,‬‬
‫דהתם לא קאי רק על קריאה בס׳ת והוא בפרשת‬
‫הנשיאים‪ ,‬משום דה' חנוכת המזבח באותן הימים‬
‫כמבואר ברמ׳א ריש ה' חנוכד‪,‬׳ אבל שם אין שום‬
‫רמז מהנס עכ׳ל‪ .‬וילע״ד‪.‬‬
‫ובקונטרס הגהות וביאורים בנין יהושע שבסוד‪',‬ס‬
‫כותב ע־ז וז־ל‪ :‬פלא לי על מרן ז׳ ל‬
‫הלא היא משנה ארוכה בב׳ק ד' ס״ב ע־ב גמל שטעון‬
‫סימן כו‬ ‫שו ׳ ת‬
‫אודות תפיסת החשמונאים רסן המלוכה‬ ‫‪(2‬‬
‫בידם‪ ,‬נוסף על המתבאר לעיל‬
‫מינה‪ ,‬התבוננתי בכמה מקומות בדברי החתם סופר‪.‬‬
‫והכנתי שפירש שלמרות שהיו ערים על כך מכל‬
‫מקום היתר‪ ,‬זאת להם כורח השעה‪ ,‬כי כפי הנראה‬
‫לא מצאו שיוכל עשות זאת אחד ממשפחת בית דוד‪,‬‬
‫וחזו ברוח קדשם כי טוח רחוק הוא עד שיגיעו לידי‬
‫כף‪ ,‬ושקדו על כן לגדור גדרים לבית ישראל שלא‬
‫יאונה להם רע‪ ,‬כתוצאה מזה‪ .‬יעוין בדרשות חתם‬
‫סופר בדרוש לחנוכה תקצ׳ו ועמוד ‪ (138‬ד־ה ולעמך‬
‫וכר תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה‪ ,‬שכותב‬
‫בזה׳ל‪ :‬נ׳ ל שהוא היפוך ממ׳ש )הילקוט נצבים[‬
‫בפסוק וישליכם אל ארץ אחרת כהיום הזה‪ ,‬שהשלכה‬
‫אינה לעולם אלא כיום הזה שמאפיל והדר מאיר‪,‬‬
‫והכא בהיפוך הישועה כיום הזה שמאיר והדר מאפיל‬
‫כי הבינו שאין ישועה זו לנצח כל זמן שאין מלכות‬
‫בית דוד מושלת‪ ,‬ע' כ נתעוררו החשמונאים והחזיקו‬
‫מעוז התורה ועשו גדרים וסייגים הרבה וגזרו גזירות‬
‫בתורה ואלמלא הם ח׳ו תפוג תורה בגלות האחרון‬
‫הזה ורמז לזה רמב״ן כפסוק לא יסור שבט מיהודה‪,‬‬
‫והיינו וטיהרו את מקדשך פי' את ישראל טיהרו‬
‫מכל סיג ופסולת שהי׳ להם לפי שעה אחר גלות‬
‫יון‪ .‬ועוד הדליקו נרות בחצרות קדשך פי' הסייגים‬
‫והגדרים שבנו סביבות גוף התורה הנקרא דביר‬
‫קדשיך‪ ,‬אותו מקום הגדר קרא חצרות קדשיך החצר‬
‫שסביב הדביר שם הדליקו נרות ע׳ד משל האירו‬
‫עינינו והגיהו חשכינו עכ׳ל‪ .‬והחתם סופר ז׳ ל חוזר‬
‫על הרעיון והמצע הזה בכמה וכמה מקומות‬
‫מדרשותיו‪.‬‬
‫הרי לנו שלמרות שלעיני החתם סופר עמדו באותד‪,‬‬
‫שעה גם דברי הרמב׳ן עה'פ לא יסור שבט‬
‫מיהודה‪ ,‬והזכירו בקשר לקטע שכותב שם כי היו‬
‫חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוה‬
‫מישראל‪ ,‬בכל זאת אודות מה שתפסו רסן המלוכה‬
‫בידם‪ ,‬דעתו היא שגם החשמונאים היו ערים לכך‪,‬‬
‫וד‪.‬בינו גם הבינו שעי׳כ אין ישוער‪ ,‬זו לנצח כל זמן‬
‫שאין מלכות בית דוד מושלת‪ .‬וברור איפוא שעשו‬
‫אפ״ה זאת לא במעל וזדון ח־ו‪ ,‬אלא תפסו הרע‬
‫במיעוטו מפני שלא היתה קיימת מציאות כזאת‬
‫להציב ניר לבית דוד באותה תקופה קריטית‪ ,‬ומשום‬
‫כך לשם גדידת פירצות העלולות לצאת כתוצאה‬
‫מזה בקרב בית ישראל בעת ההיא ולימים באים שקדו‬
‫מאידך לחיזוק מעוזה של תורה ולעשיית סייגים‬
‫וגדרים סביבה ותוספת קדושה וטהרה‪.‬‬
‫ועוד זאת לשם תיקון המעוות במדת האפשרות‬
‫בחרו אז בנשיאי סנהדרין שיהיו המה‬
‫ממלכות בית דוד והורישו הנשיאות ההוא להלל‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כו‬
‫וראיתי שכבר עמד בקושי זה על הרמב׳ם בספר‬
‫אבן האזל‪ ,‬וכותב לתרץ שכוונת הרמב־ם‬
‫שאסור למלך לבטל מלימוד גם כשרוצה להתענג‬
‫בשתיה או להיות מצוי אצל אשתו מה שלא אסור‬
‫זאת להדיוט ע׳ש‪ ,‬ולפענ׳ד יש לדון בתירוצו זה‪,‬‬
‫דלא מוגבל החילוק בזה בין מלך להדיוט‪ .‬וגם מהי‬
‫הראיה לזה מ׳כל ימי חייך׳ שכותב הרמב־ם‪ ,‬הרי‬
‫בהדיוט ג׳ כ כתוב כהך לישנא של ׳כל ימי חייך'‬
‫!והיה אפשר לומר מפני שגבי יהושע)יהושע א׳—ח׳(‬
‫כתוב בלשון ־והגית בו יומם ולילה׳‪ ,‬דמודגש גם‬
‫׳לילה־‪ ,‬מה שלא כתוב גבי שאר העם‪ .‬ויהושע דין‬
‫מלך עליו כדאיתא ביומא ד׳ ע׳ג ע׳ב ובסנהדרין‬
‫ד׳ ט׳ז ע׳א‪ ,‬ונפסק כן ברמב׳ם בפ״א מה׳ מלכים‬
‫ה־ג‪ ,‬אבל אין זכר מראיה זאת כאן ברמב׳ם!‪ .‬וכמו‬
‫כן יקשה עדנה מהק׳ו להדיוט שבירושלמי הנ־ל‪.‬‬
‫גם יפה העיר בני היקר הגרש־ב שליט־א דלפי‬
‫תירוצו של האבן האזל יוצא שזה שהזהירה התורה‬
‫במלך על שתיה וריבוי נשים הוא תוצאה מחיוב יתר‬
‫שמחויב המלך בלימוד התורה‪ ,‬ואילו ברמב־ם הרי‬
‫כתוב בל שון'לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר‬
‫העם־‪ .‬והך לישנא של ־לפיכך־ משמע ההיפך מזה‬
‫שבגלל מה שהוזהך המלך בדבדים שנזכד קודם לזה‪,‬‬
‫גלל כן דבקו הכתוב גם בתורה יותר משאר העם‪.‬‬
‫ולפענ״ד נראה ליישב דברי הרמב־ם ולומר דזה‬
‫שמסתייע וכותב ׳שנאמר כל ימי חייו׳‬
‫כוונתו היא על 'והיתה עמו־ שעל זה הוא שמוסב‬
‫־הוקרא בו* ככתוב ־והיתה עמו וקרא בו כל ימי‬
‫חייו־‪ ,‬ור׳ל‪ ,‬שדבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם‬
‫במה שהצריכו להיות התורה עמו ושלא תזוז מלפניו‬
‫בכל פנה שהוא פונה‪ ,‬כמו שכותב שם בהלכה א׳‪,‬‬
‫מה שלא הצריך הכתוב כן לשאר ישראל והלשון‬
‫שכותב הרמב־ם ׳לפיכך־ נראה שהוא מוסב על‬
‫הסמוך לזה‪ ,‬והיינו על מה שכותב הרמב־ם ההסבר‬
‫על מ׳ש לפני זה שלא יהיה שטוף וכו׳‪ ,‬שהוא זה‬
‫מפני ־שלבו הוא לב כל קהל ישהאל׳‪ .‬אל זה ממשיך‬
‫הרמב׳ם וכותב ׳לפיכך־ שלבו הוא לב כל קהל‬
‫ישראל‪ ,‬לכן מטעם זה גם ׳דבקו הכתוב בתורה'‬
‫שתהיה עמו ולא תזוז ממנו כל ימי חייו‪ ,‬באשר‬
‫שדביקות זאת תביאהו לידי יראת שמים מיוחדת‪,‬‬
‫כאשר מסיים הקרא של והיתה עמו‪ :‬׳למען ילמד‬
‫ליראה את ה׳ אלקיו לשמור את כל דברי התורה‬
‫הזאת ואת החוקים האלה לעשותם׳‪.‬‬
‫שבספר קרית ספר להמבי׳ט ז׳ל על‬ ‫והתבוננתי‬
‫הרמב׳ם מעתיק את הנאמר בזה‬
‫ברמב־ם בהך לישנא‪ :‬ודבק הכתוב את המלך בתורה‬
‫כדכתיב והיתה עמו וגו׳ כדי שלא ימשך אחר‬
‫המשתה ואחד הנשים שאפילו אחת ומסידה את לבו‬
‫שו״ ת‬ ‫עו‬
‫פשתן וכר ר־י אומר בנר חנוכה פטור‪ ,‬הרי דהזכיר‬
‫נר חנוכה במשנה וע׳ז לא שייך לומר כמו שכ׳ מרן‬
‫ז״ל דקאי על חנוכת הנשיאים דהלא הנר הוא רק‬
‫על הנס‪ ,‬וא״כ נזכר נם חנוכה כמו מגילה דהא‬
‫המעשה והגס בפרסות גט שם לא נזכר רק ברמ׳ז‬
‫וכמו כן הכא עכ׳ל‪.‬‬
‫ואני מצאתי דברים בזה בספר דברים אחדים‬
‫להגאון החיד״א ז״ל בדרוש ל־ב‪ ,‬דבהמשך‬
‫דרשתו הארוכה שם עומד גם על הר תימא איר‬
‫שלא נזכר מזה כמשנה וכותב ישוב לכך בזה׳ל‪:‬‬
‫ואני שמעתי דנזרקה מפי החבורה חקור דבר‪ ,‬אמאי‬
‫רבינו הקדוש לא שנה במשנה דיני חנוכה כי אם‬
‫כלאחר ידו במגילה בחנוכה בנשיאים וכיוצא‪ ,‬ובקמא‬
‫אם היה גר חנוכה פטור‪ ,‬והי־ל לשנות לפחות פרק‬
‫אחד מדיני חנוכה‪ ,‬ובו בפרק נענה הרב החסיד‬
‫כמהר׳ר יוסף בן סמון זלה׳ה ואמר‪ ,‬דמגילת תענית‬
‫נשנית קודם המשנה וכדתנן במתניתין פ־ב דתענית‬
‫כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד וכר‪ ,‬וכבר‬
‫במגילת תענית קתני דיני חנוכה‪ ,‬והם הברייתות‬
‫שהביאו בש״ס‪ ,‬ומשו״ה לא הוצרך רבינו הקדוש‬
‫לשנות דיני חנוכה עכ־ד‪.‬ןואולי היה אז גם פחד‬
‫להרחיב הדיבור על הדלקת הנרות בגלל העובדא‬
‫שהיה כתוצאה מזה כמסופר בירושלמי פ׳ה דסוכה‬
‫ה׳א ואיכ׳ר ד׳ אות כ׳ג‪ ,‬יעו־ש[‪.‬‬
‫ה ר מ ב ״ ם בפ״ג מה׳ מלכים ה״ו פוסק‬ ‫‪(4‬‬
‫ודל‪ :‬וכן לא יהיה שטוף‬
‫בנשים‪ ,‬אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי‬
‫אצלה תמיד כשאר הטפשים שנא׳ אל תתן לנשים‬
‫חילך‪ .‬על הסרת לבו הקפידה תורה שנא׳ ולא יסור‬
‫לבבו‪ ,‬שלבו הוא לב כל קהל ישראל‪ ,‬לפיכך דבקו‬
‫הכתוב בתורה יתר משאר העם שנא׳ כל ימי חייו‬
‫עכ׳ל‪.‬‬
‫ויש לעיין בדברי הרמב׳׳ם במ*ש דלפיכך דבקו‬
‫הכתוב בתורה יתר משאר העם מפני שנאמר‬
‫בו' כ ל ימי חייו־‪ ,‬הרי גם בשאר העם כתוב נמי הך‬
‫לישנא של ־כל ימי חייך' ולכן משו־ה גם שאר‬
‫העם מחויבים באמת בעסיקה בתורה יום ולילה כל‬
‫ימי חייהם‪ .‬וכמו שפוסק הרמב־ם בפ־א מה־ תלמוד‬
‫תורה הלכות ט־ י׳ דכל איש מישראל חייב בתלמוד‬
‫תורה ביום ובלילה עד יום מותו שנא׳ ופן יסורו‬
‫מלבבך כל ימי חייך‪ ,‬וא־כ מהו חיוב היתר בדביקות‬
‫בתורה שישנו על המלך משאר העם‪ .‬ואדרבה מחיובו‬
‫של המלך בזה למדים בק׳ו לשאר העם כדאיתא‬
‫בירושלמי בפ־ב דסנהדרין ה־ו‪ :‬־והרי דברים ק־ו‬
‫ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל נאמר‬
‫בו וקרא בו כל ימי חייו הדיוט על אחת כמה וכמה'‬
‫הרי שחיובו של ההדיוט בזה הוא יותר גדול‪.‬‬
‫עז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫א( בראשונה הוא שואל הסברת דברי הר׳ן על‬
‫הרי׳ף בסוף סוכה שכותב שלכן לא‬
‫מברכים ברכת שהחיינו על ספירת העומר מפני שאם‬
‫לא ספר בלילה לא יספור ביום‪ ,‬וכותב כי אין‬
‫בהשגתו להבין פשט בדברי הר׳ן‪ ,‬ועוד ממשיך‬
‫ושואל לפי׳ד ר׳ן אלה‪ ,‬דא'כ לפי הברכ׳י או׳ח‬
‫סי' תרפ׳ז סק׳א‪ .‬ועוד‪ ,‬שסוברים שאם לא קרא את‬
‫המגילה כלילה לא יקראנה ביום פעמיים כי המצוה‬
‫של בלילה זה בלילה‪ ,‬איך לפי הר׳ן מברך שהחיינו‬
‫בלילה הרי אם לא קרא בלילה לא יקרא ביום‪ ,‬או‬
‫שיש להוכיח שהר׳ן חולק על זה‪ ,‬ע'כ‪.‬‬
‫ואשיבנו‪ .‬דלהבנת דברי הר׳ן כבר נשאל בשו׳ת‬
‫מר‪,‬רלב־ח סימן ס׳ג‪ ,‬והשיב להסביר את‬
‫דבריו‪ ,‬כי ספירת העומר לא דמי לשאר מצות כי‬
‫לאו כל לילה ולילה עביד מצוה שלימה‪ ,‬והיא‬
‫נמשכת עד תשלום כל הארבעים ותשעה לילות שרק‬
‫אז נשלמה המצוה‪ ,‬וחלק המצוה המוטל עליו בשעתה‬
‫הוא דעביד כל לילה‪ ,‬ועל כן מכיון דלא הגיע בלילה‬
‫הא' לזמן כל המצוה וגם יש הפסק בזמן שאם לא‬
‫ספר בלילה לא יספור ביום לכן לא יכולים לברך‬
‫זמן‪ ,‬דבשלמא אם לא היה הפסק בזמן ואם לא ספר‬
‫בלילה יספור ביום הרי כל הזמן מדובק מהלילה‬
‫הא׳ עד האחרות וכולהו לילי כחדא לילי אריכתא‬
‫דמיין כיון דלא מפסקי יומי ומשו־ה היו יכולים‬
‫לברך זמן שכבר הגיע לתחילת זמן כל המצוה‪ ,‬אבל‬
‫כשיש הפסק בזמן דיומי מפסקי כל לילה ולילה‬
‫הזמן חלק מצוה באפי נפשה היא‪ ,‬וכיון שהוא לא‬
‫הגיע כי אם לזמן חלק המצוה לכן לא יברר זמן‬
‫דאין לביר זמן על שהגיע לזמן חלק המצוה יעו׳ש‬
‫ביתר אריכות וש׳י‪.‬‬
‫וא״ב לפי׳ז כבר מובן מאליו דאין מקום לקשר‬
‫לזה מצוה אחרת שנגמרה בשלימותה‬
‫באותו לילה ואין לה המשכיות אפילו לאל יום‬
‫המחרת‪ ,‬ואין כל מקום לשאלתו דלא יברך לפי׳ז‬
‫שהחיינו בקריאת הלילה דמגילה אם הדין הוא שאם‬
‫לא קראה בלילה לא יקראנה ביום פעמיים‪ ,‬רזה לא‬
‫משנה כלל היות ומצות הקריאה בלילה היא‬
‫בשלימותה‪ .‬ואדרבה‪ ,‬מכיון שהיא בשלימותה שפיר‬
‫יוכל לברך על זה שהחיינו אליבא דכו׳ע‪.‬‬
‫‪ a‬ע ו ד שואל‪ ,‬על זה שמובא בפוסקים דיש לכוון‬
‫בברכת שהחיינו על המגילה ביום גם על‬
‫מתנות לאביונים‪ ,‬דהא הר־ז מצות צדקה רגילה רק‬
‫פה תקנו להרבות קצת וגם דוקא היום לקיים‪ .‬ומה‬
‫שייר ברכת שהחיינו על מה שנוהג וחייב תמיד‪.‬‬
‫ו הנ ה כפי שיראה יוכח כי במג׳א סי' תרצ״ב‬
‫סק׳א‪ .‬וכן בשל׳ה שמשם מקור הדברים‪ ,‬לא‬
‫נזכר לכוון בברכת שהחיינו גם על מתנות לאביונים‪.‬‬
‫סימן כז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אסור עכ׳ל ונראה מלשונו זה של המבי־ט שפירש‬
‫לכאורה ג' כ כנז׳ שד‪,‬מכוון ברמב׳ם על 'והיתד‪ ,‬עמו'‬
‫שהרי מתחיל בלשון של 'והיתה עמו'‪ ,‬אבל מאידך‬
‫מבאר כנראד‪ ,‬שכוונת הרמב׳ם בה׳לפיכך' שכותב‬
‫שהדיבוק בזה בא על הלפני פניו שכותב‪ ,‬ור׳ל‪ ,‬כדי‬
‫שעי׳ב לא ימשך אחר המשתה ואחר הנשים‪ .‬וזה‬
‫דחוק‪ ,‬וגם יוצא ממשמעות הקרא בזד‪ ,‬שמסיים‬
‫שה׳והיתה עמו' בא במסרד‪' .‬למען ילמד ליראה'‬
‫וגר לשמור את כל דברי התורה הזאת וגר‪ ,‬לכן‬
‫הנלפענ׳ד בכוונת דברי הרמב׳ם כפי שפירשתי‬
‫לעיל‪.‬‬
‫אכן ראש מאוויו של המלך צריך לד‪,‬יות העסיקה‬
‫בתורה‪ .‬וכן לעתיד לבוא מסימני אמיתות‬
‫התגלותו של מלך המשיח המה אם יעמוד מלך מבית‬
‫דוד הוגד‪ .‬בתורה ועוסק במצות כדוד אביו‪ ,‬כפי‬
‫תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישךאל לילך‬
‫בה ולחזק בדקה‪ .‬וכמו שפוסק הרמב׳ם בפי׳א מה'‬
‫מלכים הלכה ד' יעו׳ש‪ .‬וגבי דוד כתיב )בשמו׳ב‬
‫ח׳‪ ,‬ט׳ו( ויר‪.‬י דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו‬
‫ויואב בן צרויה על הצבא וגר‪ .‬ודרשינן בגמ'‬
‫בסנהדרין ד׳ מ״ט ע״א‪ :‬אילמלא דוד לא עשה יואב‬
‫מלחמה ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה וכו'‬
‫ומפרש רש׳י וז׳ל‪ :‬אילמלא דוד שהיה עוסק בתורה‬
‫לא עשה יואב מלחמה‪ ,‬אבל זכותו של דוד עומדת‬
‫לו ליואב במלחמותיו של דוד עכ״ל ע׳ש‪.‬‬
‫אכן כזאת וכזאת צריכה להיות מגמתו ומחשבתו‬
‫של מלך 'להרים דת האמת ולמלאות העולם‬
‫צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה״‬
‫)רמב׳ם פ׳ד מה' מלכים הלכה י'(‪.‬‬
‫סימן כז‬
‫א‪ .‬בברכת שהחיינו על המגילה בלילה‪,‬‬
‫והסברת דברי הר׳ן בסוף מס' סוכה‬
‫בנוגע לספירת העומר‪,‬‬
‫ב‪ .‬אודות לכוון בברכת שד‪.‬חיינו דיום גם‬
‫על מתנות לאביונים‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם יש מקום להחמיר שלא לאכול‬
‫בפורים לפני שמקיים מצוות היום‪.‬‬
‫ד‪ .‬אם יש חיוב אכילת פת בפורים‪.‬‬
‫ב׳ה‪ .‬כ׳ג שבט תשנ״א‬
‫ירושלים עיה׳ק תובב״א‬
‫להתורני ה״ר פינחס אילנגד נ־י‬
‫מכתבו קבלתי והנני לענות לו בקצרה על‬
‫מספר שאלותיו בהלכה לקראת ימי הפורים‬
‫הממשמשים ובעל׳ט‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כז‬ ‫שו ׳ת‬ ‫עח‬
‫העלה‪ ,‬דמכיון דנהגו בו יו׳ט צריך להיות גם אכילה‬ ‫ונזכר רק לכוין בברכת שהחיינו ג' כ על משלוח‬
‫כזית כדי אכילת פרם יעו׳׳ש‪.‬‬ ‫מנות וסעודת פורים‪ ,‬וכך הועתק גם כמשנ״ב סק׳א‪.‬‬
‫ברם הפרמ״ג שם בא׳א סק־א מוסיף וכותב‬
‫בברכה‬ ‫שיכוין גם על מתנות לאביונים‪ .‬וכ״כ גם‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫בספר שלחן שלמה בסי' תרצ׳ב סעי' א'‪.‬‬

‫אולם כל זה לא לעיכובא ורק מן המובחר‬

‫סימן כח‬
‫ומהיות טוב‪ .‬וכמדש המג־א שם גם בנוגע‬
‫למשל׳׳ט וסעו־פ‪ ,‬דמיהו מי שאין לו מגילה לא יברך‬
‫א‪ .‬אודות חבישה בבית הסוהר בשבת ויום‬
‫שהחיינו עליהם דזהו דבר הנוהג בכל יום ובכל שבת‬
‫טוב‪.‬‬
‫ויו״ט‪ ,‬והוא הדין והוא הטעם איפוא גם במתנות‬
‫ב‪ .‬בענין ארבעה דברים שפטרו במחנה‪.‬‬
‫לאביונים‪ ,‬שהוא ג׳כ מחובת היום כמו אלה‪.‬‬

‫לח״א‬ ‫השלישית היא‪ ,‬אם יש מקום להחמיר‬ ‫שאלתו‬ ‫ג(‬

‫לא לאכול לפני שקיים מצוות היום‬
‫כתבתי מזה בספרי ה״מ ח״א שער ד׳ פרק‬ ‫לנכון‬
‫כמו מצות דרבנן אחרות‪,‬‬
‫ד׳‪ .‬והיות שהספר אזל‪ ,‬אעתיק בזה הדברים‬
‫תשובה‪ .‬כבר כתבתי מזה בספרי שו־׳ת ציץ‬
‫שכתבתי בהרחבת ותיקוני לשון‪.‬‬
‫אליעזר חלק ט*ו סי׳ ל־ב אות ט״ו‪,‬‬
‫א( הבית יוסף בטור או־ח סוף סי׳ רס־ג כותב‬ ‫והעליתי שמדינא א־צ‪ .‬ואיכא בזה רק מצוה מן‬
‫בשם השבלי הלקט שמביא בשם רב‬ ‫המובחר שלא לאכול קורט יעו־ש‪.‬‬
‫שרירא גאון שנשאל במי שעבר עבירה בשבת או‬
‫ומה שכותב סברא שי״ל דהו״ל כאן כמעמיד שומר‪,‬‬
‫בחול ולא נזכר אלא בשבת ומתיראין שמא יברח‬
‫ואותו הדבר כותב בדרך אגב כנוגע לישיבות‬
‫למדש‪ ,‬יכניסוהו לבית הסוהר או ילקוהו בשבת‪,‬‬
‫שישנם שאוכלים לפני מעריב‪ ,‬ואח־כ מתפללים‬
‫והשיב‪ ,‬אין מלקין ואין מכניסין לבית הסוהר ביו׳ט‬
‫מעריב בישיבה‪.‬‬
‫וכ״ש בשבת‪ ,‬דהני מילי דינא אינון ואין דנין ביו׳־ט‬
‫הנ ה יעיין במשנ׳ב סימן תרם־ח ט״ק י־ג שכותב‬
‫ושבת‪ ,‬ואם ברח אין עלינו כלום ע׳׳ש‪.‬‬
‫לומר מעין סברא כזאת לגבי שמיני עצרת‬
‫ובשלחנו הטהור לא הזכיר מזה כלום‪.‬‬
‫שאחר מנחה קובעים עצמן לשתות עד הערב וכו׳‪.‬‬
‫אך הרמ׳א באו׳ח סימן של׳ס סעי׳ ד' הביא‬
‫מפני דרבים מדכרי אהדדי ולא יבואו לשכוח‬
‫מזה‪ ,‬ועל דברי המחבר שפוסק דאין דנין‪,‬‬
‫מלהתפלל תפלת ערבית עיי״ש‪.‬‬
‫מוסיף הרמ״א ופוסק וז־ל‪ :‬ולכן היה אסור לתפוס‬
‫ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי‬ ‫האחרונה היא‪ .‬אם יש חיוב אכילת פת‬ ‫שאלתו‬ ‫ד(‬
‫שלא יברח‪ ,‬וכל שכן שאסור להלקותו דהוי בכלל‬ ‫בסעודת פורים‪ ,‬או מספיק סעודת‬
‫דין‪ ,‬ואם יברח אין עלינו כלום עכ׳ל‪.‬‬ ‫בשר ויין לשמחה גם בלא פת‪.‬‬
‫והנה מלשונו של הרמ״א שכותב בלשון ׳׳מי‬ ‫תשובה‪ .‬בדבר זה אם יש חיוב לאכול פת‬
‫שנתחייב איזה עונש' ניתן היה ללמוד‬ ‫בפורים עכ'פ בסעודה אחת‪ ,‬נחלקו‬
‫שהמדובר הוא דוקא במי שנתחייב כבד איזד‪ .‬עונש‬ ‫הפוסקים‪ .‬הט׳׳ז בסימן תרצ׳ג סק־ב ודעימיה ס*ל‬
‫שהוא והתפיסה בבית הסוהר באה בתורת אמצעי‬ ‫דיש חיוב‪ .‬והמג׳א בסי׳ תרצ׳ה סק־ט‪ ,‬ודעימיה‪ ,‬ס־ל‬
‫כדי שלא יברח לפני קיום העונש בו דמכיון שהמאסר‬ ‫דאין חיוב‪ ,‬כי לא מצינו שחייב לאכול פת בפורים‬
‫בא כבר לשם קיום העונש שנתחייב נקרא זה דין‬ ‫ומצי למיפטר נפשיה בשאר מיני מטעמים ע’ש‪.‬‬
‫ואסור בשבת‪ ,‬אבל משא־כ מאסר הבא לפני בירור‬ ‫ובפרמ׳ג‪ ,‬והמשנ׳׳ב לא הכריע בזה‪ .‬עיין במשנ׳ב‬
‫דינו ולשם שמירה עליו בכדי להביאו אח'כ לדין‬ ‫בסי׳ תרצ׳ה ס׳׳ק ט־ו‪ .‬ולפני זה בשעה־צ סק׳׳ד ע״ש‪.‬‬
‫אזי יש לומר שבכה״ג לא נקרא זה דין ומותר בשבת‪.‬‬ ‫ויעו־ש גם בשערי תשובה בריש הסימן שמביא‬
‫יעל פי זה היינו מרויחים לתרץ קושית השבות‬ ‫מהברכ״י שכתב בשם קדוש אחד בתשו׳ בכת״י ד אם‬
‫יעקב על הרמ׳א שראיתי לו בתשובותיו‬ ‫עשה סעודת פורים בלא לחם יצא ע׳ש‪.‬‬
‫בח׳א סימן י׳ ד שכותב להקשות על האי פיסקא ממה‬ ‫אוסיף לציין בשו׳ת מהר״ם שיק חאו־ח סימן ש־מ‬
‫שנאמר בם׳ מקושש עצים'ויניחוהו במשמר' ומשמע‬ ‫שנו־׳נ בדברי המג׳׳א‪ ,‬והעלה כהמג׳׳א‬
‫פשטא דקרא שהניחו אותו מיד במשמר אף ביום‬ ‫דמעיקרא דדינא א־צ לאכול פת בפורים‪ ,‬מיהו אבל‬
‫השבת‪.‬‬ ‫צריך לאכול מצד מנהגא שנהגו בו יו״ט‪ .‬ועוד זאת‬
‫עט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ס‬ ‫סימז כח‬ ‫שו־ ת‬

‫דלאסור בן אדם במאסר בית‪ ,‬דהיינו להעמיד‬ ‫אבל לפי הג־ל יתיישב שפיר‪ ,‬דשם הרי עוד‬
‫שומרים מסביב לבית‪ ,‬וכדומה‪ ,‬לא זקוקים לכתיבה‪,‬‬ ‫לא נתברר דינו של המקושש‪ ,‬והמאסר היה‬
‫וממילא מותר זה אפילו בשבת דלא שייך ככה״ג‬ ‫לא לשם קיום עונש שכבר דנוהו כי אם לשם שמירה‬
‫הגזירה דשמא יכתוב‪.‬‬ ‫עליו בכדי להביאו אח־כ לדין ולכן היה מותר‬
‫ונרויח בזה לתרץ קושית השבות יעקב ממקושש‬ ‫להניחוהו במשמר ביום השבת‪.‬‬
‫עצים‪ ,‬דיש לומר דזה שכתוב 'ויניחוהו‬ ‫ב( אולם משלימות דבריו כזה של רב שרירא גאון‬
‫במשמר' הכוונה שהעמידו שומרים לשמרו במקום‬ ‫כפי שהובאו בב־י שבסוף סי׳ רס׳ג הנ׳ל‬
‫שנמצא‪ ,‬אבל לא הכניסוהו בבית משמר קבוע‪.‬‬ ‫שמשם הוא מקור פסקו של הרמ׳א בזה‪ ,‬משמע‬
‫בהדיא שרב שרירא גאון סבור היה שאפילו לחבוש‬
‫וראיתי בערוך השלחן )סי׳ של׳ט סעי׳ י׳ב(‬
‫לפני שנתברר דינו לשם שמירה עליו עד הוצאת‬
‫שכותב באמת בכזאת‪' :‬דמיהו בדבר‬
‫פסק דין ג־כ אסור‪ ,‬דהרי מתברר משם שהשאלה‬
‫עבירה יכולים לשומרו בבית שלא יברח' ואולי‬
‫שבאה לפניו בזה היתה על שני אופנים‪ :‬א( על מי‬
‫הוציא כאמת הערוה׳ש את פשיטותו לחלק בכזאת‬
‫שעבר עבירה בחול ולא נזכר אלא בשבת‪ .‬ב( על‬
‫בין לשומרו בבית הסוהר שאסור לבין לשומרו בבית‬
‫מי שעבר עבירה בשבת גופא‪ ,‬וא'כ כשלמא על מי‬
‫דמותר כדי שלא תקשי מהמקרא מפורש הנ׳ל גבי‬
‫שעבר בחול אפשר עוד לפרש שכבר פסקו דינו בחול‬
‫מקושש עצים‪.‬‬
‫וזה שכתוב ־ולא נזכר אלא בשבת' הכוונה שלא‬
‫א ל א דאי משום הא בלבד אין עוד הכרעה‬
‫נזכר לעונשו אבל על מי שעבר עבירה בשבת הרי‬
‫גמורה דיעוין ברכינו בחיי עה׳ת שמפרש‬
‫עוד לא פסקו דינו כי אין דנין בשבת‪ ,‬וא־כ בודאי‬
‫שהעובדא של 'וינחוהו במשמר' היה באמת במוצאי‬
‫דשאלת המאסר היתה כדי לשמור עליו עד שיפסקו‬
‫שבת‪ ,‬ולא בשבת ע׳ש‪.‬‬
‫דינו‪ ,‬ובכל זאת השיב על זה רב שרירא גאון לאיסור‪,‬‬
‫ה( ע ו ד נראה לי לדון ולומר שאיסור המאסר‬ ‫וא־כ מבורר בהדיא בדבריו שאיסור המאסר בשבת‬
‫בשבת הנאמר בזה‪ ,‬הוא דוקא כשזה נוגע‬ ‫שהשיב הוא אפילו אם זה בא כדי לשומרו עד הוצאת‬
‫רק לגוף קיום הדין והעונש שפסקו לנאשם‪ ,‬או‬ ‫פסק דינו‪ ,‬וחוזרת קושית השבות יעקב הנ׳ל‬
‫שצריכים לפסוק‪ ,‬על עברו עבירה‪ ,‬ולא נוגע כלל‬ ‫למקומה‪.‬‬
‫להפסד ממון של אחר‪ ,‬בזה הוא דלא אסרינן ואם‬
‫ג( ואם לא ניתן לחלק בכזאת כנ׳ ל בדברי רב‬
‫ברח אין עלינו כלום‪ ,‬אבל במקום שזה נוגע להפסד‬
‫שרירא גאון‪ ,‬הנה השבות יעקב כשלעצמו‬
‫ממון של אחר בכה־ג יש לומר דכו׳ע יודו דשפיר‬
‫כותב לחלק בכזאת‪ .‬בניגוד לדברי רב שרירא‬
‫אסרינן מכיון שסוף סוף אין זה דין ממש‪ .‬וכנ׳ל‬
‫והרמ׳א‪ ,‬וכותב וז׳ל ומה שכתב דהוי דינא ואין דניז‬
‫בשם השבות יעקב‪ ,‬וכך מורים פשטות דברי רב‬
‫בשבת ויו־ט‪ .‬הא עיקר דינא דאסור בשבת ויו־ט‬
‫שרירא גאון שהמדובר רק ב־מי שעבר עבירה'‪ .‬וכן‬
‫הוא גזירת חכמים שמא יכתוב פסק דין וזה אפשר‬
‫ברמ׳א כתוב בלשון ' מי שנתחייב איזה עונש'‪.‬‬
‫לא שייר בחבישה בעלמא עד שיצא דינו אחר שבת‪.‬‬
‫והיינו כשמקום הדיון במי שנתחייב או צריך‬
‫וכן ראיתי שהאריך מחותני המפורסם מהר׳ר דוד‬
‫להתחייב בעונש גופני כעונש מלקות המדובר שם‪,‬‬
‫אפנהיים בספרו נשאל דוד אך מי ימלא לכו לחלוק‬
‫אבל משא׳ב במי שיש עליו חיוב או תביעת ממון‬
‫על דברי הגאון בלי ראיה ברורה ואין משיבין את‬
‫מאיש אחר בכה׳ג יש שפיר לומר שיודו שמותר‬
‫הארי וכו; עיי״ש‪.‬‬
‫לאסור בשבת‪.‬‬
‫ו ל פ ע נ ״ ד יש לפקפק בחידוש סברתו זאת של‬
‫ו הג ם דמהשבות יעקב משמע שלא סבור היה‬
‫השבות יעקב לחלק ולומר דבחבישה‬
‫לחלק בכזאת‪ ,‬דיעוין שם שפסק להתיר‬
‫בעלמא לא שייך גזירת חכמים שמא יכתוב‪ ,‬דלא‬
‫לחבוש ביום השבת באחד שהיה רוצה לברוח ולעגן‬
‫יתכן שבדרך כלל כל מאסר אפילו לשם העמדה‬
‫את אשתו‪ ,‬ואחרי דיונו כדברי רב שרירא כנ׳ל‬
‫לדין שלא יזדקקו לכתיבה על כך הן מהממונים‬
‫מסיים וכותב בלשון‪ :‬׳אך כמקום צורך כי האי ודאי‬
‫המצוים על כך למוציא לפועל והן מהמוציא לפועל‬
‫אף הגאון מודה'‪ ,‬מזה נראה שהשבות יעקב לא היה‬
‫בעצמו‪ ,‬כפי שעינינו הרואות בכל שלטון מסודר‪.‬‬
‫סבור לחלק בכנ׳ל גם אליבא דרב שרירא‪ ,‬דאלמלא‬
‫וא'כ שייך בזה שפיר בשבת גזירת חכמים שמא‬
‫זאת היה מחלק בפשיטות גם אליבא דידיה ולומר‬
‫יכתוב‪.‬‬
‫שאף הגאון לא אסר כי אם רק כשזה לא נוגע לגוף‬
‫שני ולא לבוא עלה מטעם צורך כי האי של מקום‬ ‫ד( א ל א דיש אולי מקום להחילוק הנ׳ל‪ ,‬היכי‬
‫עיגון‪.‬‬ ‫שהמדובר במאסר בית בלבד‪ ,‬ולומר‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כח‬ ‫ש ו ׳׳ ת‬

‫ד׳ קכ״א ע״ב מדאמרינן אבא כר מרת הוה מסקי‬ ‫אבל ל ענ׳ד יש שפיר מקום לדון ולחלק בחילוקי‬
‫ביה זוזי בי ר״ג הוי מצערי ליה‪ ,‬הרי דלדעת האגודה‬ ‫הנ׳ל‪ ,‬ומזה שיש מקום להתיר המאסר גם‬
‫שהוא מפ׳ הוי מצערי ליה שהיו חובשים בבית‬ ‫כשזה נוגע לתיקון החברה שלא יתרבו ביום השבת‬
‫האסורים נראה דאפי׳ בשבת מותר ]דהעובדא שם‬ ‫מקרי־התפרצויות שונות בידעם שיד המאסר לא‬
‫הי׳ בשבת[ דאם לפי האמת הוא אסור לא הוה שתיק‬ ‫תגיעם ביום זה‪ ,‬ויתכן שזה היה גם ענין המאסר‬
‫תלמודא לומר שעשו דבי ר״ג שלא מן הדין כדי‬ ‫של המקושש‪.‬‬
‫שלא נלמד היתר ואדרבא מדאמרו צורבא מדרבנן‬
‫הוא כדאמר להם דין מדיני שבת ושבקוהו בעבור‬
‫על האמור‪ ,‬מצאתי בספר הלכות פסוקות‬ ‫נוסף‬ ‫‪0‬‬
‫מן הגאונים סימן קלה שמובא תשובה מר׳‬
‫כבו׳ התורה ש״מ דכדין עבדי ע״ש‪.‬‬
‫פלטוי גאון שפסק ההיפך מרב שרירא גאון‪ ,‬וז״ל;‬
‫ו ל פ ע נ ״ ד יש מקום לדון בראיה זאת בתרתי‪,‬‬
‫ולענין אדם שעבר עבירה וניכר )כנראה שצ׳׳ל‬
‫ראשית והוא העיקר‪ ,‬אין שום הכרח‬
‫״ונזכר״ ככתוב גם בתשו' רב שרירא( בשבת או ביום‬
‫דהאגודה היה מפרש הביאור של ״קא מצערי ליה״‬
‫טוב ומתיראין למוצאי שבת שמא יברח ויתלר‪ .‬עצמו‬
‫שחבשוהו בבית הסוהר‪ ,‬ויש שפיר לומר דגם האגודה‬
‫כיד גוי‪ ,‬מהו להכניסו לבית הסוהר או להלקותו‬
‫ביאר הפירוש של דקא מצערי ליה דר״ל כגופו‪ ,‬כמו‬
‫כשבת או ביו״ט‪ .‬תשובה‪ ,‬יכניסוהו לבית הסוהר ואל‬
‫שניתן לפרש בפשוטו‪ ,‬וראיתו של האגודה מזה הוא‬
‫ילקו אותו בשבת מפני שיש במלקות דברים שיש‬
‫רק מפני דכשם שמצינו שמותר עבור אי תשלום‬
‫בהם חלול שבת עכ״ל‪.‬‬
‫חוב לצערו כגופו א״כ ה״ה דמותר בעלמא גם‬
‫הרי מבואר מתשובה זאת של הגאון ר׳ פלטוי‬
‫לחובשו שזה ג״כ גדר של צערא דגופא‪ ,‬דהרי מקום‬
‫ההיפך ממה שפסק רב שרירא גאון‪ ,‬שפשוט‬
‫הדיון באגודה שם הוא על היתר חבישה עבור אי‬
‫לו הדבר שמותר לאסור בשבת‪.‬‬
‫תשלום חוב אם מותר לצערו בגופו עבור כך‪ .‬וא*כ‬
‫זוהי ראיית האגודה‪ ,‬דמכיון דכבר מצינו שמותר‬ ‫י ב רו ר איפוא הדבר שאילו היתה לפני הגאון‬
‫לצערו בגופו על כך א״כ אנו למדים מזה ממילא‬ ‫בעל שבות יעקב תשובת הגאון הזה היה‬
‫דמותר גם לחובשו על כר‪ ,‬אבל אין המדובר על‬ ‫מחליט בודאות לפסוק כמותה‪ ,‬כי הרי רק מפני שלא‬
‫שבת ביחוד‪.‬‬ ‫מצא ראיה ברורה הוא דכותב שלא מצא עוז לדחות‬
‫ש נ י ת‪ ,‬אין בכלל הכרח מסוגית הגמ׳ כשבת שם‬ ‫מהלכה דברי רב שרירא )ויעוין גם בברכי יוסף‬
‫שתחילת ה״קא מצערי ליה״ היה ג״כ בשבת‪,‬‬ ‫להחיד״א ז״ל באו״ח שם(‪.‬‬
‫ויש לומר שבאמת תחילת הקא מצערי ליה היה עוד‬ ‫ו אי לי מפני זה הוא דהשמיט הב״י מהלכה בשלחנו‬
‫מלפני השבת‪ ,‬ורק מעובדא הרוקא שהיתה בשבת‪,‬‬ ‫הטהור דברי רב שרירא שהביא בב״י‪ ,‬והיינו‬
‫כמסופר בגמ׳ שם‪ ,‬נוכחו לדעת שהוא צורבא מרבנן‬ ‫מפני דמצא לאחר מיכן גם דברי גאון אחר שמתיר‪.‬‬
‫ושבקוהו לנפשיה‪.‬‬
‫ז( מכל הנ״ל נראה ברור שבמקום הפסד אחרים‬
‫או לשם צורך הבטחת שלום הציבור‬
‫ט( ו ה נ ה כעת כבר נדפס הספר נשאל דוד מהגר״ד‬
‫ותיקונם שפיר יש להתיר המאסר בשבת ויו״ט‪.‬‬
‫אפנהיים‪ ,‬שהבעל שבות יעקב מזכירו‬
‫א ף במקום שאין הכרח אין לאסור בשבת מכיון‬
‫ממ״ש בזה בכת״י‪ .‬וראיתי לו בחאו״ח סימן י׳ שכותב‬
‫שהרמ״א הרי פוסק לאיסורא‪ ,‬וגס מכח טעמו‬
‫לחלק בזה בין מה שכבר עבר ובין היכא דאיכא צד‬
‫של ספר החינוך המוזכר במשג״ב סי׳ של״ס סקי״ב‬
‫לאפרושי מאיסורא והצלת רבים‪ ,‬והוא‪ ,‬דודאי לענוש‬
‫בהא דאין עונשין כשבת‪ ,‬מפני שרצה הקב״ה לכבד‬
‫על מה שכבר עבר אין עונשין בשבת עד ימות החול‬
‫יום זה שימצאו בו הכל מנוחה גם החוטאים והחייבים‪.‬‬
‫ואם יברח אין עלינו כלום‪ ,‬משא׳כ היכא דאיכא‬
‫צד לאפרושי מאיסורא ולהציל רבים מהפסד ממון‬ ‫ח( והוספתי לכתוב בזה בח״ג שער ט׳ פרק ב׳‬
‫אם יברח מותר לתפסו בשבת‪ .‬ומביא סמך לדבר‬ ‫כדברים האלה‪:‬‬
‫מפשטא דקרא דגבי מקושש עצים ביום השבת‬ ‫וראיתי בשו״ת חיים ביד להגר״ח פלאגי ז״ל‬
‫שהניחו אותו במשמר‪ ,‬הרי שתפסו אותו בשבת‪,‬‬ ‫חיו״ד סימן צ״ג שדעתו נוטה להכריע‬
‫והיינו מפני דהתם נמי אפרושי מאיסורא הוי וכו׳‬ ‫להלכה כהסוברים דמותר לחבוש אדם בבית הסוהר‬
‫ע״ש ביתר אריכות‪.‬‬ ‫בשבת שלא יברח‪ ,‬ומביא בשם מהר״י דאנון שהוסיף‬
‫ועפי״ז כותב הנשאל דוד שם ליישב גם הסתירה‬ ‫להביא ראיה להתיר ממ״ש בם׳ האגודה שכתב‬
‫שישנה בזה בדברי רב שרירא גאון‪,‬דכפי‬ ‫להביא ראיה דאדם שיש לו ואינו משלם דחובשין‬
‫שמובא משמו בכנה״ג או״ח סי׳ של׳ט השיב שמותר‬ ‫אותו!יעו״ש בספרי כפ״ב אות ה׳‪ 1‬מדברי הגמ׳ בשבת‬
‫פא‬ ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סימן כח‬ ‫ש ו ׳׳ ת‬

‫בפרהסיא לא כ׳ש שניתן שבת לידחות בשביל‬ ‫לחבוש אדם בבית הסוהר בשבת‪ ,‬והיינו מפני שיש‬
‫להנקם ממנו נקמת ה׳ ברוך הוא יעו־ש ביתר‬ ‫חילוק בין היכא דאיכא צד אפרושי מאיסורא ולהציל‬
‫אריכות‪.‬‬ ‫רבים מהפסד ממיז דאז מותר לתופסו יעו״ש‪.‬‬
‫וי ש גם לעיין ביד אליהו שם שבסיכום דבריו‬ ‫ושמחתי שכוונתי בדברי לעיל באות ה׳ לחילוקו‬
‫לבסוף כותב בלשון ׳׳ולע׳ד נראה דכל עבירה‬ ‫זה של הגאון הבעל נשאל דוד‪.‬‬
‫שניתן להציל בנפשו אם היה עושה בחול במזיד‬ ‫כן ראיתי כספר בגדי ישע על או־ח שמתרץ‬
‫באלו יש ג־כ להציל בשבת'‪ ,‬אם כוונתו לכלול בזה‬ ‫הקושיא ממקושש‪ ,‬מפני דאפשר דכיון שהוא‬
‫גס הבא על ארמית מכיון שכותב בל שון'כל עבירה‬ ‫על חילול שבת שרי‪ ,‬ועוד למגדר מילתא ע׳ש‪.‬‬
‫שניתן להצילו בנפשו'‪ ,‬ורק בתחילה הבהיר לשואל‬ ‫והיינו כנז־ דהוי זה משום אפרושי מאיסורא‪.‬‬
‫שאין לכלול כולהו בחדא מחתא היות והבא על‬ ‫ומבלי להזכיר הקושיא ממקושש כותב עד־ז לומר‬
‫ארמית הדבר פשוט לכאורה דאינו דוחה את השבת‪,‬‬ ‫הגריעכ׳ץ בספרו מור וקציעה על או׳ח‪ ,‬דלפעמים‬
‫או דילמא דמ׳ש לבסוף בל שון'כל עבירה' לא היה‬ ‫ודאי יצטרר הענין לחבוש ולאסור בכבלים העושה‬
‫בכוונתו לכלול בזה גם בועל ארמית‪ ,‬וסמך על מה‬ ‫בזדון בו ביום ע׳ש‪.‬‬
‫שכתב כבר מזה בראש דבריו‪.‬‬
‫כ מו כן מאידך‪ ,‬הספר גזע ישי שם איננו תוקע‬ ‫בשולי הדברים‬
‫מסמרים כדעתו שכן מחללין על כועל ארמית‬
‫י( הפרמ״ג בסי׳ של׳ט בא׳א סק׳ב מביא ספיקו‬
‫את השבת‪ .‬ומסיים את דבריו בלשון ־ומכל מקום‬
‫של המשנה למלר ברודף אחר ערוה‬
‫הרבר צריך עדיין תלמוד לפע־ד'‪.‬‬
‫מח׳־כ דניתן להצילו בנפשו אי שרי גם בשבת ומוסיף‬
‫וא״כ למעשה‪ ,‬רק מי שרב חיליה לאורייתא וכחו‬
‫וכותב וז׳ל‪ :‬והנה בועל ארמית דקנאים פוגעים בו‬
‫יפה להכריע בפשיטות שכן מחללין את‬
‫אם הוא בפרהסיא בפני עשרה מישראל‪ ,‬יש לומר‬
‫השבת על בועל ארמית בפני עשרה מישראל יכול‬
‫דכו־ע מודים דאין פוגעים בו בשבת ולחלל שבת‬
‫רק בעצמו לבצע זאת בראותו זאת‪ ,‬דללכת לשאול‬
‫עכ״ל‪.‬‬
‫אז למי שדעתו להכריע הרי לא שייך זאת‪ ,‬דהא‬
‫ההלכה הפסוקה בזה ברמב׳ם בפרק י׳ב מה׳ איסורי‬ ‫מציגו גם בספר שו׳ת יד אליהו מלובלין‬ ‫וכזאת‬
‫ביאה הלכה ה׳ דאם בא הקנאי ליטול רשות מבית‬ ‫סימן י׳א שלשואלו ששאלו אי שרי לחלל‬
‫דין אין מורין לו אע'פ שהוא בשעת מעשה‪ .‬ואין‬ ‫שבת ולהרוג בזה׳ז את המחויב הריגה כמו׳ש בחו־מ‬
‫להאריך יותר‪.‬‬ ‫סי׳ תכ״ה וכו׳ השיב לו בראש דברי תשובתו בזה׳ל‪:‬‬
‫לא ביאר יפה בשאלתו באיזה נדון הוא‪ ,‬כי לא בחדא‬
‫מחתא מתתינהו כל הגי חייבי מיתות בזמן הזה ואינם‬
‫שוים באיכותם עם היות ששוים בהריגתם מכל אדם‪,‬‬
‫ואודות ארבעה דברים שפטרו במחנה‪ ,‬כתבתי מזה‬ ‫דהיינו דרף משל הבא על ארמית דקגאים פוגעים‬
‫בה־מ ח׳ב שער ח׳ פרק ג׳‪ ,‬וכלהלן‬ ‫בו זה פשוט דמיתתו הוא על צד העונש כשאר מיתות‬
‫!בתיקוני דברים[‪.‬‬ ‫האמורים בתורה ואינה דוחה את השבת‪ ,‬ויש‬
‫איתא בעירובין ד׳ י׳ז ע׳א במתניתין‪.‬־ ארבעה‬ ‫שנהרגין מפני שהם רודפים נמצא שהריגתן להציל‬
‫דברים פטרו במחנה והיוצאת למלחמה‪.‬‬
‫אחרים א־כ ודאי שפקוח נפש של הנרדפים דוחה‬
‫רש׳י[‪ ,‬מביאין עצים מכל מקום !ואין חוששין לגזל‪,‬‬
‫שבת ומצוה להרגן אפילו בשבת וכו׳ עכ׳ל‪.‬‬
‫רש׳י[‪ ,‬ופטורין מרחיצת ידים‪ ,‬ומדמאי‪ ,‬ומלערב‬ ‫הרי לנו דגם להגאון מלובלין ד ל פשיסא ליה‬
‫!עירובי חצירות‪ ,‬אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת‬ ‫דהבא על ארמית דקנאיס פוגעים בו‪ ,‬דאין‬
‫ביניד‪,‬ם ויש שם פתח אין צריכין לערב‪ .‬רש־י[‪.‬‬ ‫פוגעים בו בשבת‪ ,‬כי זה לא דוחה את השבת‪.‬‬
‫ו ב ג ם'‪ :‬ת׳ר מחנה היוצאת למלחמת רשות מותרין‬ ‫ברם ראיתי בספר גזע ישי )מבעהמ׳ח בית‬
‫בגזל עצים יבשים !וכל שכן לחין‪ ,‬רש׳י[‬ ‫השואבד‪ ,,‬ועוד( במערכת א׳ אות ע׳־ח שמביא‬
‫וכו׳‪ ,‬האי תקנתא דיהושע הוה וכו׳‪ ,‬התם בהיזמי‬ ‫דברי היד אליהו‪ ,‬ואזיל בתר איפכא‪ .‬ונוטה לומר‪,‬‬
‫והיגי הכא בשאר עצים‪ ,‬אי נמי התם במחוברין הכא‬ ‫דיש מקום ללמוד מק׳׳ו דנערה המאורסה דניתן‬
‫בתלושין‪ ,‬אי נמי התם בלחין הכא ביבשין‪! ,‬יעו־ש‬ ‫להצילה בנפשה וכן שאר עריות דאפי׳ בשבת ניתן‬
‫בתוס׳ ד״ה התם במחוברין ובפי׳ רבינו חננאל[‪.‬‬ ‫להצילן בנפשן‪ ,‬דאם בשביל פגם הדיוט ניתן שבת‬
‫ופטורין מרחיצת ידים אמר אביי לא שנו אלא‬ ‫לידחות בשביל הצלתה‪ ,‬פגם גבוה כי האי דבא על‬
‫מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה‪,‬‬ ‫ארמית בפני עשרה מישראל וחילל שם שמים‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן כח‬ ‫שו ׳ ת‬ ‫פב‬

‫יהנה הרמב־ם בפיה־מ מתיר בהדיא ‪-‬אפילו‬
‫כרתו אותן בעליהן ועשו אותן חבילות'‪,‬‬
‫וזה דלא כהירושלמי‪ ,‬וכפי הנראה ביאר הרמב׳ם‬
‫שהבבלי חולק גם בזה על הירושלמי מדסתם ולא‬
‫חילק בין עשו אותן חבילות לבין לא עשו‪.‬‬
‫ומדמאי‪ ,‬דתגן מאכילין את העניים דמאי ואת‬
‫אכסנאי דמאי ‪ 1‬חיל הבא למלך ישראל להלחם על‬
‫אויביהם וישראלים הם‪ ,‬רש׳י[‪ .‬ומלערב‪ ,‬אמרי דבי‬
‫רבי ינאי לא שנו אלא עירובי הצירות אבל עירובי‬
‫תחומין חייבין וכו‪/‬‬

‫ברם המראה הפנים בירושלמי שם רוצה לומר‬ ‫א( ובגדר מחנה‪ ,‬יעוין בירושלמי שישנן שינויי‬
‫דמדלא הזכיר הרמב־ם בחיבוריו להתיר‬ ‫נוסחאות בהבדל שבין אהלים שבמחנה‬
‫אפי׳ חבילות משמע שחזר בו מזה ממ״ש בפיהמ׳ש‬ ‫לבין אהלים שבשיירה יע״ש בק־ע‪ ,‬וכמו׳ב יעוין‬
‫ולא ס־ל להתיר אפי׳ חבילות‪.‬‬ ‫ברמכ״ם בפ׳א מה׳ עירובין‪ ,‬וכן בחידושי הרשב׳א‬
‫אך אין כל הכרח לזה‪ .‬ואדרבא מדסתם להתיר‬ ‫בעירובין שם‪ .‬וכמו כן יעוין במ'מ שם שמחלק‬
‫בפשיטות בין מחנה ההולכת למלחמה לבין אנשים‬
‫משמע שמתיר בכל גוונא‪ .‬וכמו־כ יעו־ש‬
‫בשיירי קרבן שכותב די׳ל דהיינו בכלל מחוכרין‬ ‫החונין שלא להלחם עיי׳׳ש‪ .‬ויעויין גם בביאורי‬
‫הגר׳א באו״ח סי׳ שס׳ו סק־ו ע׳ש‪.‬‬
‫ותלושין ע־ש‪ .‬ומ׳ש בשירי קרבן להעיר שלא חילקו‬
‫הפוסקים בזה‪ ,‬הנה יעויין בחידושי הרשב־א על‬ ‫ב( ו ה נ ה זה פשוט דזה שהדגישה הברייתא לכתוב‬
‫עירובין שמביא את הירושלמי‪ .‬וכן בחידושי‬ ‫בלשון‪ :‬מחנה היוצאת ״למלחמת הרשות־‬
‫הריטב־א מביא את הירושלמי‪ ,‬ולא עוד אלא שגם‬ ‫דהכוונה בזה לאשמיעינן דדינא הכי אפילו‬
‫מוסיף עלה וכותב וז־ל‪ :‬ואפשר שאין זאת שיטת‬ ‫כשיוצאת למלחמת הרשות‪ ,‬וכ״ש למלחמת מצוה‪.‬‬
‫תלמודא שלנו כיוון דפרישו טובא בהאי ענינא ולא‬ ‫וכמדש הרמב־ם בפיהמ׳ש וז׳׳ל; וזה המחנה הנזכר‬
‫מדכרו הא מילתא ע־ש‪ .‬וא־כ לא רחוק לומר שגם‬ ‫בכאן אפילו למלחמת הרשות וכ״ש למלחמת מצוה‪,‬‬
‫הרמב׳ם סבר בכזאת דלתלמודא דידן אין חילוק‬ ‫ואנו מקילין עליהם לפי שהם מתעסקין בכיבוש‬
‫מדלא מדכרי הא מילתא‪ ,‬ופסק כתלמודא דידן‪.‬‬ ‫ארצות האויבים עכ׳׳ל‪ ,‬ומהסברת טעמו של הרמב׳׳ם‬
‫שהוא זה מפני ״שהם מתעסקין בכיבוש ארצות‬
‫ה( ע ו ד איתא בירושלמי; ' ע ד כדון בשאינן‬
‫אויביהם־‪ ,‬הוי הוכחה לדברי המ־מ הנז׳ שיש חילוק‬
‫סמוכין לחורש‪ ,‬ואפי׳ סמוכין לחורש־‪.‬‬
‫בזה כין מחנה ההולכת למלחמה לבין אנשים החונין‬
‫הקרבן העדה מבאר‪ ,‬דהוא בעיא דמיבעיא ליה‬
‫שלא להלחם‪ .‬ויעוין בביאורי הגר־א או־ח סימן קנ׳ח‬
‫להירושלמי‪ ,‬אם התירו ליטול עצים דוקא כשאינן‬
‫ם־ק כ־א דם־ל ביותר מזה דלא פטרו אלא במלחמה‪,‬‬
‫סמוכין ליער‪ ,‬או שהתירו אפילו כשסמוכין אנשי‬
‫ולא בשיירא ההולכת ממקום למקום ע־ש‪.‬‬
‫המחנה ליער‪ ,‬ואילו הפני משה מבאר‪ ,‬דמיפשט הוא‬
‫דפשיטא ליה להירושלמי שאפי' בסמוכין ליער‬ ‫ג( ומגמ' דידן דמתירה בסתמא אפילו עצים לחים‬
‫אעפ׳ב יכולין ליטול עצים שהניחו הבעלים ליבש‪.‬‬ ‫משמע דס־ל דאין חילוק בזה בין מלחמת‬
‫מצוה לבין מלחמת הרשות ושמותר זה אפילו‬
‫עוד איתא שם‪ ' :‬ע ד כדון בשאינן סמוכין‬
‫במלחמת הרשות‪.‬‬
‫למעיין ואפי׳ סמוכין למעיין'‪ ,‬וגם בכאן‬
‫אבל בירושלמי מחלק בזה בין מלחמת מצוה לבין‬
‫נחלקו הק׳ע והפ־מ‪ ,‬הק־ע מפרש דמיבעיא הוא‬
‫מלחמת הרשות‪ ,‬ואיתא‪ :‬היוצאים למלחמת‬
‫דבעיא ליה להירושלמי אם פטרו אותן מנטילת ידים‬
‫הרשות מותרין בגזל עצים לחים ואסורים בגזל‬
‫דוקא באינן סמוכין למעיין‪ ,‬או שפטרום אפילו‬
‫עצים יבישין‪ ,‬היוצאים למלחמת חובה מותרין בגזל‬
‫בסמוכין למעיין‪ ,‬ואילו הפני משה מפרש דמיפשט‬
‫עצים יבשין ולחין ע׳ש‪.‬‬
‫הוא דפשיטא ליה להירושלמי שאפילו שהן סמוכין‬
‫למעיין לא הסריחו אותן חכמים‪.‬‬ ‫ד( כמו כן בגמ׳ דידן לא כתוב בזה חילוק‬
‫בין אם העצים עוד לא עשוים חבילות‬
‫ועוד איתא שם‪ :‬־נכנסו עמהן לעיר ככר‬ ‫לבין אם עשוים כבר חבילות‪ ,‬אבל בירושלמי כתוב‬
‫נפטר‪ ,‬יצאו עמהן מעיר כבר גתחייבו‬ ‫בהדיא חילוק בזה ואיתא‪ :‬רב דניאל בר׳י דרב קטינא‬
‫בדמאי'‪ .‬ומבאר הקרבן העדה‪ :‬פירות של דמאי‬ ‫בשם רב הונא אם היו עשויין חבילה אסור‪ ,‬והק־ע‬
‫שנכנסו עמהן לעיר לאחר שחזרו ממלחמה פטורין‬ ‫מבאר שאסור זאת אפילו במלחמת מצוה‪ .‬והפ־מ שם‬
‫מדמאי שכבר נפטרו מתחילה כשבאו לידן‪ ,‬ואם יצאו‬ ‫מבאר הטעם מפני דהואיל והטריחו בעלים את עצמן‬
‫עמהן מעיר מתחילה כשיצאו למלחמה חייבים‬ ‫לקשרן ולעשות חבילה‪ ,‬לא הפקירו חכמים אותן‬
‫בדמאי‪ ,‬שהיה להם לתקנם בהיותם בביתם‪.‬‬ ‫אצל מחנה ע־ש‪.‬‬
‫פג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫סימן כט‬
‫א‪ .‬אודות אם מותר לחלל שבת עבור‬
‫חולה עינים שיש סכנת עוורון בשתי‬
‫עיניו‪.‬‬
‫ב‪ .‬בדבר שנקבע בגמרא שיש סכנה לא‬
‫מהני אמירת רופאים שנשתנה הזמן‬
‫ואין סכנה‪.‬‬
‫ב׳ה‪ ,‬יום א' כ׳ סיון תשנ׳־א‪.‬‬
‫ירושלים עיה׳ק תובב־א‪.‬‬
‫לכבוד האברך היקר כפשוטו וכמדרשו בנש־ק‬
‫הרב המופלג מודדר שלום ווייס שליט׳א‬
‫נכד ידידי עוז‪ ,‬שאבלח׳ט‪ ,‬הגאון בעל מנחת‬
‫יצחק זצ׳ל‪.‬‬
‫אחדשה׳ט‬
‫יקרת מכתבו קבלתי בסוף שבוע שעבר והנני‬
‫להשיבו על הערותיו על מה שאני כותב‬
‫בספרי שו־ת צ־א ח׳ח סימן ט״ו פ׳י בענין חילול‬
‫שבת על מחלת עינים‪.‬‬
‫ב ס פ רי שם העליתי להלכה די׳ל דעל כל מחלה‬
‫הגורם עוורון מחללין שבת‪ ,‬וע׳ז שואל‬
‫מסוגית הגס' כע״ז ד' כ*ח ע״ב דמבואר דדוקא בעין‬
‫שמרדה מחללין ומפני דשורייקא דעינא בליבא‬
‫תליא‪ .‬וכמו׳ב מה שאני מביא מהחכמת שלמה‬
‫מהגרש־ק ד ל כותב דבדבריו מבואר דדוקא על עין‬
‫שמרדה מחללין שבת ולא על שאר חולי הגורם‬
‫עוורון‪.‬‬
‫הנה כבר בעצמו כותב כדבריו שיש‬ ‫ואקזיבנו‪.‬‬
‫מקום באמת לומר בסוגית הגם' דע׳ז‬
‫דאחרי שהביאה הגס־ כגון מאי וכל הסימנים בגמ'‬
‫שם אז סבירא לז דלאו דוקא על עין שמרדה אלא‬
‫ה־ה ככל המיחושים‪ ,‬ודק כותב שלא מצא לפוסק‬
‫שיאמר כן להדיא‪ .‬ועל זאת תשובתי היא דהרי‬
‫הבאתי בדברי כגדולה מזו מחידושי המאירי ד ל‪,‬‬
‫שמבאר כל סוגית הגם׳ בע״ז‪ ,‬דגם זה שאמרה‬
‫מתחילה בעין שמרדה דשורקי דעינא בליבא תליא‬
‫הוא לאו דוקא לומר דבעינן דוקא פקו־נ‪ ,‬אלא אף‬
‫בסכנת אבר אחד נמי מחללין‪ ,‬ולא אמרו שוריינא‬
‫דעינא בליבא תליא אלא לומר שהפסד סכנת האבר‬
‫קרובה לבוא‪ ,‬ע*ש‪.‬‬
‫ו ע ו ד הבאתי בספרי שם דכשיטת המאירי מצינו‬
‫שהיא גם שיטת עוד כמה מהראשונים‪,‬‬
‫ושפיר מאיר גם במכתבו‪ ,‬דכטור ובשו״ע כתבו‬
‫רק החושש בעיניו ולא הזכירו הטעם של‬
‫שודיינא דעינא‪ ,‬וישנו מזה משמעות דבמיחוש‬
‫סימז כס‬ ‫ש ו״ ת‬
‫הירושלמי בלשון‪ :‬כשם שכהליבתן‬ ‫ומסיים‬
‫פטורים מארבעה דברים בר בחזירתן‬
‫פסורין מארבעה דברים וכר יערש•‬
‫‪ 0‬מכל האמור בבבלי ובירושלמי מקור לפסקי‬
‫הרמב׳ם בהלכות אלה בפ׳ו מ׳ה מלכים‬
‫הי׳ג שפוסק וז״ל‪ :‬ארבעה דברים פטרו במחנה‪,‬‬
‫אוכלים הדמאי‪ ,‬ופטורים מרחיצת ידים בתחילה‪,‬‬
‫ומביאין עצים מכל מקום‪ ,‬ואפילו מצאן תלושים‬
‫ויבשים אין מקפידין על כך כמחנה‪ .‬וכן פסורין‬
‫מלערב עירובי חצירות במחנה אלא מטלטלין מאהל‬
‫לאהל ומסוכה לסוכה‪ ,‬והוא שיקיפו כל המחנה‬
‫מחיצה גבוהה עשרה ספחים כדי שתהיה רשות יחיד‬
‫כמו שנתבאר בהלכות שכת‪ ,‬ואין מחיצה פחותה‬
‫מעשרה‪ .‬וכשם שפסורין מכל אלו בהליכתן כך‬
‫פסורין בחיזרתן עכ׳ל‪.‬‬
‫כרדכ׳ז וכ*מ ולחם משנה‪ .‬וכן בספר תורת‬ ‫יעו״ש‬
‫חיים בחידושיו לעירובין שם‪ .‬וגם במראה‬
‫הפנים בירושלמי שם‪ ,‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫ז( ובעסקי בזה ראיתי בקובץ התוה־מ א' שכבר‬
‫הרה׳ג טכורש מביא כשם כבר הרה־ג‬
‫ר׳ ראובן מרגליות‪ ,‬שביאר דברי ר‪,‬גמ' בעירובין ד׳‬
‫כ־א ע׳ב‪ ,‬שלכן תיקן רק שלמה עירובין ונטילת‬
‫ידים‪ ,‬ולא דוד אביו‪ ,‬מפני שדוד המלך היה עסוק‬
‫במלחמות ונמצא תמיד במחנות צבא והיה פטור מכל‬
‫זה כדין מהנר‪ ,‬ע*ש‪.‬‬
‫א(‬ ‫וד‪,‬נה הדבר כבר נשמע כין החיים‪ ,‬וזכה לכוון‬
‫בזה לדברי הסמ׳ג ריש הלכות עירובין בשם‬
‫רב האי גאון‪ ,‬ודל‪ :‬גרסינן בפ׳ב דעירובין אמר רב‬
‫יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין‬
‫ורחיצת ידים יצתה כת קול ואמרה כני אם חכם‬
‫לכך ישמח לבי גם אני‪ .‬והשיב רב האי גאון בתשובה‬
‫אחת כי לכך לא נתקנו עד שלמה המלך מפני שהיו‬
‫כל הימים במלחמות עד שלמה שבימיו נתן הקב׳ה‬
‫שלום בארץ‪ .‬ושנינו בפרק ראשון דעירובין ד' דברים‬
‫פטורין במחנה במלחמה‪ ,‬מכיאין עצים מכל מקום‪,‬‬
‫ופטורין מרחיצת ידים‪ ,‬ומדמאי‪ ,‬ומלערב עירובין‬
‫חצירות עכ׳ל‪.‬‬
‫כנ׳ל‪ .‬ולימוד זכות לא רק על דד‪.‬ע״ה‪,‬‬ ‫ד‪,‬ר י‬
‫כי אם גם על כל אלה שקדמו לשלמה‪ ,‬מדוע‬
‫שלא הקדימו הם לתקן בכזאת‪ ,‬וש ’י‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ס‬ ‫סימז כס‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫פד‬
‫שבגמרא אמרו דיש סכנה‪ ,‬ולא אמרינן נשתנה הזמן‬ ‫גרידא מחללין שבת‪ ,‬ומובן שהמכוון כשישנו מיהת‬
‫עיי׳ש‪.‬‬ ‫סכנת אבר‪ ,‬דאחרת הרי נתבאר לפני זה בטור ושו׳ע‬
‫ו ש ם בספרי הוספתי להוכיח זאת מדינא דמציצה‬ ‫שם דאין מחללין‪.‬‬
‫שהרופאים אומרים שאין סכנה באי המציצה‪,‬‬
‫ב< על האמור‪ ,‬יש לומר עוד‪ ,‬דרק בעין אחת‬
‫ובכל זאת מחללין את השבת ומוצצין היות ובגמרא‬
‫שהיא בסכנה‪ ,‬אזי צריכים דוקא שמרדה‬
‫אמרו )בשבת ד־ קל׳ג( דהאי אומנא דלא מייץ‬
‫ולטעמא דשוריינא דעינא‪ ,‬אבל כשיש סכנה לעוורון‬
‫סכנתא הוא ומעברינן ליה‪ ,‬ואותו הדבר בדיני‬
‫שתי העינים אזי זה בעצמו סיבה להתיר לחלל שבת‪,‬‬
‫דיולדת לגבי שבת ויוד‪',‬כ דנהגינן בה כפי שנא׳‬
‫וזה מדויק בדברי הגמ׳ דאיתא בלשון ' ע ין'‬
‫בגמ׳ ונפסק ברמב׳ם ובשו־ע‪ ,‬הגם שרופאי זמנינו‬
‫דמ שמעותו'אחת'‪.‬‬
‫אומרים שאין סכנה‪ .‬והארכתי בזה‪,‬‬
‫וזהו בעצם דבר חילוקו של הגרש׳ק ז׳ ל בחכמת‬
‫שלמה שם לחלק בין עין אחת לבין שתי‬
‫והנני בברכה‬
‫עינים‪.‬‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫והגם שהשגתי עליו בספרי שם‪ ,‬אבל כתבתי‬
‫במפורש‪ ,‬דשפיר יש אבל לצרף את דבריו‬
‫עם מה שביררתי לפני זה שיטת המאירי ודעימיה‬
‫סימן ל‬
‫כנ׳ל‪ .‬ועם זאת גם במה שיש לחוש בזמנינו בכל‬
‫לח״א‬
‫סכנת אבר להתפשטות סכנה לכל הגוף‪ .‬וכפי‬
‫שעינינו גם רואות בהרבה מקרים‪.‬‬
‫א‪ .‬באיסור הקרבת קרבנרת וכניסה לד‪.‬ר‬
‫הבית בזמן הזה‪.‬‬ ‫ג( וזאת להוסיף‪ ,‬דהגם דהגרש׳ק ז־ל מסיים דלא‬
‫ב‪ .‬אודות השתמשות בחשמל בשבת אשר‬ ‫מלאו לבו לסמור על זה לבד‪ .‬מ'מ י׳ ל‬
‫בעלי התחנות המה עכו״ם וכן‬ ‫דזהו דוקא לנידונו שם בלהאכילו טריפות שישנה‬
‫עובדיהם‪.‬‬ ‫עצה כפי שנותן להיות נזהר לאכול פחות פחות‬
‫מכשיעור‪ ,‬אבל משא׳כ כשאין עצה כמו בצורך‬
‫אודות דעת האדמו׳ר מקאמרנא ז־ל בפירושו‬ ‫לחלל שבת כדי למנוע עוורון כשתי העינים‪ ,‬בכה׳ג‬
‫מעשה ארג על המשניות אודות בנין ביהמ״ק‬ ‫נראין הדברים דברוב כחו וחילו לאורייתא היה שפיר‬
‫והקרבת קרבנות בזה״ז‪ ,‬כתב לי בזמנו ידידי‬ ‫סומך על דעתו העיקרית להתיר זאת‪ .‬וכאמור דעל‬
‫הבלתי נשכח‪ ,‬שאבלח׳ס‪ ,‬הגר־י וועלץ זצ׳ל‪,‬‬ ‫אחת כמה שיש להתיר זאת בצירוף כל הנז׳ל‪.‬‬
‫וליקרת הדברים אעתיק בזה מכתבו אלי‪,‬‬
‫‪ n‬ב האמור תשובה למה שאתם מסתפקים אם זה‬
‫ותשובתי אליו בקצרה‪ .‬ומהם נוכח לדעת‬
‫דוקא בכאבים בהעינים בעצמם או‬
‫שמכמה בחינות אין לסמוך על הדברים‬
‫בהנגרם גם ע׳י שאר מחלות כגון צוקר וכדומה‪ ,‬כי‬
‫שכתובים במעשה ארג‪.‬‬
‫אין נפ'מ‪ .‬והעיקר תלוי אם זה יכול לגרום עוורון‬
‫בב׳ בעינים‪ ,‬ועל אחת כמה אם זה יכול לגרום‬
‫בס׳ד‪ ,‬יום א׳ י׳ ט לחדש הרחמים תשכ׳ז‪,‬‬
‫לפקו׳נ לפי הבחנת הרופא‪.‬‬
‫ירושת׳ו‪.‬‬
‫אל הוד כבוד ידיד ה׳ וידיד בית ישראל הרב‬ ‫ע ו ד שואל במכתבו‪ ,‬אם דברי הב׳ח שהובא‬ ‫ה(‬
‫הגאון המפורסם נודע בשערי חכמה וכינה‬ ‫בספרי שם שכותב בהיכא שחש בצפדינא‬
‫בחיבוריו המחוכמים וכו׳ כש׳ת מהרא׳י‬ ‫דמכיון דמקובל ביד התנאים דסכנת נפשות הוא‪,‬‬
‫וולדינברג שליט׳א‪ ,‬אב בית הדין פ־ה‬ ‫דשרי לחלל שבת אפי' אם הרופאים יאמרו להיפר‪,‬‬
‫ירושלם‪.‬‬ ‫האם זה בכל מחלות שאמרו חז׳ל שמחללין שבת?‬
‫תשובתי היא‪ :‬כן‪ ,‬זה גם בכל מחלות שאמרו חז־ל‬
‫הנה נא ידעתי גם ידעתי כי רבו טרדותיו‬ ‫שמחללין שבת‪ ,‬דזיל בתר טעמיה‬
‫בעניני ההוראה ואיככה אהיה גם אנכי עליו‬ ‫דהב׳ח היות שמקובל כן ביד התנאים דסכנת נפשות‬
‫כמשא‪ ,‬אך יקר הדבר הכריחני‪ .‬וכבר אמר ]החכם[‬ ‫הוא‪ ,‬וכך מבאר הפרמ׳ג כמ׳ז סק־ב ובא׳א סק־א‬
‫ההכרח לא יגונה אף כי לא ישובח‪ ,‬וברוב אהבתו‬ ‫עפי׳ד הב־ח דגם כל מה שנזכר בסעי׳ ז' בשו־ע‬
‫וצדקתו אבטח ולא אפחד רוגז ח׳ו‪ ,‬ויטה לי אוזן‬ ‫שם שהוא מגמרא‪ ,‬אפילו החולה והרופא אומר אין‬
‫שומעת‪.‬‬ ‫צריך אין שומעים להם כמ״ש הב״ח בצפינ׳א מאחר‬
‫פה‬ ‫ציץ אלייעזר חי׳ט‬
‫ולבנות מזבח ולהקריב כל הקרבנות‪ ,‬דבזקנותו הדר‬
‫מדבריו שכתב שם‪ .‬כן נראה ברור‪.‬‬
‫ואגב דאיירינא בזה לא אוכל להתעלם ג־כ כי‬
‫רבנים ות׳ח מראים באצבע על רשב־י מרן‬
‫חת״ם ז׳ל כי כחיו־ד כתב בפשיטות לחותנו רעק׳א‬
‫בסי־ רל״ו דאי משום טומאה‪ ,‬טומאה הותרה בצבור‬
‫בער׳פ ויקריבו קרבן פסח ולא צריכים לכהן מיוחם‪,‬‬
‫ונאכל שם מן הפסחים ול'צ לשקלים ולא לכהן‬
‫הגדול‪.‬‬
‫ברם כבר תמהו עליו כזה‪ ,‬וגם תלמידו בעל‬
‫שו״ת שערי צדק בחאו־ח בכמה תשו׳ תמה‬
‫על רבינו אהא דכתב טומאה הותרה בצבור‪ ,‬הא‬
‫קיי־ל טומאה דחוי׳ בצבור ובעי ציץ לרצות כמ׳ש‬
‫הרמב׳ם בפ׳ד ה׳ז מהלכות ביאת המקדש )ועי׳ בם׳‬
‫מעשה למלך על הר־מ הנ־ל(‪ .‬א־כ כשאין כהן גדול‬
‫עם הבגדים א״א להקריב בטומאה כלל לא‪ ,‬ואין‬
‫לומר דכאמת מרן ח׳ס קאי למ׳׳ד הותרה וכו־ והעלה‬
‫דברי רבו בצע־ג‪.‬‬
‫רבמיפק שתא ובמיעל שתא חדתא בהעל׳ט הריני‬
‫מתכבד לברך את כהדר׳־ג ומשפחתו‬
‫הדגולה ש־י בברכת כתיבה וחתימה טובה לאלתר‬
‫לחיים טובים ארוכים ומתוקנים בספרן של צ״ג‪ ,‬שנת‬
‫גאולה וישועה‪ .‬וקויתי ה׳ קותד‪ .‬נפשי יחל ישראל‬
‫אל ה׳ כי הן בן דוד בא ויבא ברנה — בונה ירושלם‬
‫ד׳ נדחי ישראל יכנס‪ ,‬ויבן כמו רמים מקדשו בב־א‪.‬‬
‫והנני ידידו ואוהבו מלב ונפש המצפה לתשובתו‬
‫לקבל האמת ממי שאומרה‪.‬‬
‫חותם בידידות נאמנה והוקרה‬
‫ישראל )בן סימא( וועלץ‬
‫תשובה‬
‫ב׳׳ה‪ .‬כ׳ אלול תשכ׳ז‪.‬‬
‫ירושלים עיה׳ק תובב׳א‪.‬‬
‫בעלות קול השופר יוחק לאלתר לחיים כספר‬
‫החיים מע'כ ידי״ג וידי״ע הרב הגאון‬
‫המפורסם חו׳ב בחדר׳ת חסידא ופרישא וכו׳‬
‫כקש׳ת מוהר״ר ישראל וועלץ שליט׳א‪,‬‬
‫ראב־ד בודפעסט‪.‬‬
‫אחדשכת׳׳ר באהבה וכבוד‪.‬‬
‫היקר קבלתי אתמול‪ ,‬עברתי עליו‬ ‫מ כ ת בו‬
‫בתשומת לב הראויה‪ ,‬והנני מתכבד‬
‫לענות לכתר׳ה כדלהלן‪.‬‬
‫מיותר ליכנס בבירור דעתו של הבעל‬ ‫לרעתי‬ ‫א(‬
‫מעשה ארג על המשניות פ׳׳ג דמע־ש‬
‫סימן ל‬ ‫שו״ ת‬
‫ב ע ש ״ ק קודם קבלת שבת הראוני במשניות‬
‫מהאדמו״ר הרה־ק מקאמרנא בפירושו‬
‫מעשה ארג למשניות מעשר שני פ׳ג שהאריך בעניז‬
‫הקרבת קרבנות בזה׳ז‪ ,‬וכתוך הדברים כת׳ש וז׳ל‪:‬‬
‫ואם לא מאימות המלכות הייתי אני הראשון לעלות‬
‫לירושלים לבנות מזבח ולהקריב כל הקרכנות וכו׳‪.‬‬
‫ועל אתר אמרתי שזה סותר למש׳כ בפירושו‬
‫בחומש פרשת תרומה עה־פ ועשו לי מקדש‬
‫וגר וז׳ל; בזמן ההוא שהמלכות של ישראל מולכת‬
‫מצוה זאת לבנות בית לשם ד־ על הצבור‪ ,‬ואף שגם‬
‫בזמן הזה יכולין להקריב קרבנות אף כזמן שאין‬
‫בית כי קדושת המקדש לא בטלה ויבולין לעשות‬
‫כל הנ׳ל‪ .‬אעפ״כ מסורת לנו מאבותינו שלא ניבנה‬
‫בית ולא נקריב קרבן בזמן הגלות שלא יבואו טמאים‬
‫ויטמאו המקדש ויעבדו שם פסיליהם‪ ,‬כי את זה‬
‫לעומת זה עשה אלקים‪ ,‬ואנו מייחלים ומצפים‬
‫שיחזור המלכות לבעליה ויבנה המקדש מעשי ידי‬
‫הקב־ה — בית ראשון ושני — יחזור לנו מלך עליון‬
‫במהרה בימינו כר אתד׳ק‪.‬‬
‫וכל הרואה בעיניו יראה כי הרה׳ק ונורא מד‪.‬רי'א‬
‫זצ׳ל סיים פי' במעשה ארג בשנת תר״ח‬
‫ופירושו עררת סיים בשנת תרכ׳ג‪ ,‬ועכ׳ח חזר‬
‫בחומש ממש׳כ בפי־ המשניות הנ׳ל — וכבר אמרו‬
‫חז׳ל יבמות ד׳ ס׳ד ע׳ב וחולין פ־ו ע״ב ומנחות‬
‫נ־כ ע׳א הי מינייהו אחריתא‪ ,‬פי׳ רש״י איזה נאמר‬
‫באחרונה שתסמך עליו דבתרייתא עיקר דהדר בהו‬
‫מקמייתא ע׳ש‪ .‬וכה״ג כתב הרא׳ש בהלכות קטנות‬
‫שמתחילה לא הי' מברך על תפילין ש׳ר וכסברת‬
‫הרי״ף וסייעתו שלא לכרך שתים‪ .‬וכאשר למד מס׳‬
‫מנחות ראה שהסוגיא נוטה כר׳ת לברך שתים‪.‬‬
‫ואין לתמור‪ ,‬ע־ז כי כה״ג מציגו כמה פעמים‬
‫בש־ס בילדותו מה סבר ובזקנתו מה סבר‬
‫שחזרו מדבריהם‪ .‬ועי׳ שבדי ח־ג סי׳ ל־ה וגס בשו־ת‬
‫הכם צבי סדסי י׳ ד מש׳ב‪ .‬ועי' שד׳ח סוס׳ד מערכת‬
‫אד״ר אות ו׳ בסופו מביא שמרן הח״ס בחאדח סי׳‬
‫קס־ג)דיה אמנם( בהתוכחו עם הפר׳ח שאוסר לקבוע‬
‫יד ט ביום שנעשה נס ליחיד או לרבים וכו'‪ .‬ולדעתו‬
‫מותר וכשר הדבר‪ ,‬וכ' ע*ז ודל; ול־ג בעומר יוכיח‬
‫שנתחדש ע־י תלמידי רבי עקיבא והי׳ אחר החורבן‬
‫וכו׳ דלא כהפר׳ח וכו־ דמתבאר דרוח חכמים נוחה‬
‫במנהג זד‪ ,‬אלא דתשובה שבחלק י דד היא אחרונה‬
‫כמתבאר מהפרט שבתשו׳ בהידד סי׳ רל*ד שרומז‬
‫אליה בריש סי׳ רל־ג יעו׳ש‪.‬‬
‫ומעתה גם בנד־ד מתבאר דפי־ החומש סיים בשנת‬
‫תרכ״ג וחזר ממש־כ במשניות מעשר שני‬
‫שסיים תר׳ח‪ ,‬כמובן‪ .‬ולפי׳ז אין ללמוד מזה שכת־ש‬
‫דאם לא מאימת המלכות הי׳ הוא הראשון לעלות‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן ל‬ ‫שו־ ת‬ ‫פו‬

‫יבזה אסיים גם בדברי הספר עבודה תמה להרה־ג‬
‫ר׳ חיים נאסהאנזאהן זיל המיוחד על נושא‬
‫זה )ונדפס בשנת תרל׳ב(‪ .‬ומשיב שם באריכות על‬
‫דברי הדרישת ציון והמהר־צ חיות‪ ,‬ומסכם את דבריו‬
‫וכותב בזה׳ל‪ :‬מכל האמור עד הנה נתברר שכל מה‬
‫שהמציאו חכמי זמנינו להתיר העבודה בזמן הזה‪,‬‬
‫ומכש׳כ כל מה שהיו רוצים להוכיח שהיתה העבודה‬
‫נהוגה אחר החורבן‪ ,‬כל זה אין בו ממש‪ .‬וכבר הוכחנו‬
‫בראיות ברורות בעזה׳י שאי אפשר בשום אופן‬
‫להקריב קרבנות בזה׳ז עד שיחננו ה׳ הטוב והמרחם‬
‫לראות אותו ואת נוהו‪ ,‬הר בית ה׳ יהי׳ נכון בראש‬
‫ההרים וארמון על משפטו ישב‪ ,‬ואז משרתי אלקינו‬
‫הכהנים המיוחסים יעמדו על משמרתם להעלות‬
‫עולה וזבח‪ ,‬ואז תעדב לה־ מנחת יהודה וירושלים‬
‫כימי עולם וכשנים קדמוניות עכ׳ל‪.‬‬
‫בזה‪ ,‬ואם אמנם חזר בו מדעתו ממ״ש לאחר מיכן‬
‫בפי׳ על החומש פ' תרומה ‪1‬הגם שלמעשה צדק‬
‫כתר״ה שנראה בעליל שכן חזר בו‪ ,1‬כי הרי מצאנו‬
‫לעוד כמה גאונים גדולים וקדושים שסברו לומר‬
‫בכזאת שיוכלו להקריב בזה־ז ומי בראש רבינו‬
‫החת־׳ס ז׳׳ל בחיו׳׳ד סי׳ רל״ו‪ ,‬אלא שההלכה בזה‬
‫הוכרעה ע־י רוב רבותינו הגדולים האחרונים ז׳ל‪,‬‬
‫ובתוכם גם מתלמידיו הגדולים של החתם סופר ז׳ל‬
‫כי מכמה וכמה נימוקי הלכה עקרוניים אין‬
‫באפשרות להתיר את ההקרבה למעשה בזה׳ז‪.‬‬
‫ובנוגע לבנין בית המקדש הרי אפילו החתם‬
‫סופר ז׳ ל הכריע להלכה בחאו׳׳ח סימן‬
‫ר׳׳ח שצריכים לכך נביא כדיעו׳־ש‪! .‬ויעוין בתוס׳‬
‫פסחים ד׳ קי׳ד ע׳׳ב ד׳ה אחד‪ ,‬שכותבים 'וכשיבנה‬
‫משה ואהרן יהא עמנו' ע״ש וד־ל(‬

‫‪ a‬ואודות כניסת השר משה מונטיפיורי שנכנס‬

‫בזמנו לשטח בית המקדש‪ ,‬יעוין בספר‬
‫ואודות מי שאינו משתמש בחשמל בשבת ובא‪,‬‬
‫שערי ירושלים שער ה' שכותב בנוגע לזה בזה׳ל‪:‬‬
‫או עובר‪ ,‬למקום שבעלי התחנות המה עכו׳ם‬
‫השר והטפסר מו״ה משה מונטיפיורי הי׳ יהודי‬
‫וכן העובדים שם אם מותר לו להשתמש שם‬
‫בחשמל בשבת מכיון שרוב הצרכנים שם המה‬ ‫הראשון מחורבן הבית עד הנה שנכנס למקום‬
‫עכו׳ם‪.‬‬ ‫המקדש וכו׳ ועשה נגד רצון כל היהודים אשר‬
‫בירושלים כי התרו בו שאסור לזר ליכנם שם ובפרט‬
‫בזמה־ז שכלנו טמאי מתים והוא אשר לא כדת ע׳ש‪.‬‬
‫הנה כבר מאז נהגו בפשיטות בכל תפוצות‬
‫ישראל להשתמש בשבת באור החשמל‬ ‫עוד מצאתי בקשר לזה בוילקט יוסף מחברת י׳ג‬
‫כשבעליהם ע מי ם וכן העובדים‪ .‬וכמו׳ב רוב‬ ‫סימן קל׳ד שכותב שם בעהמ׳ח ספר באר‬
‫הצרכנים המה עכו׳ם‪ ,‬ודנו כזה באריכות בספרי‬ ‫יצחק על קדשים‪ ,‬וז׳ל‪ :‬ושמעתי מהרה׳ג ר׳ ארי׳‬
‫האחרונים‪ ,‬ופסקו להיתר מכמה וכמה יסודות הלכה‪.‬‬ ‫ליב ג׳י שכל תקיפות של הגאון ר׳ שמואל סאלאנט‬
‫ואחדים מיסודי ההיתר המה‪ :‬א( מכיון שהבעלים‬ ‫זצ׳ל אצל השר ד׳ משה מאנטיפיאורע ע׳ה הי׳ משום‬
‫עכו־ם עצמם שמקבלים התשלומים מישראל אינם‬ ‫שהי׳ מוכיח אותו על פניו על שנכנס בשגגה למקום‬
‫עושים המלאכה אלא מוסרים הדבר לפועליהם‬ ‫המקדש‪ ,‬והי׳ משיב לו שהוא עושה עפ״י הרב שהי׳‬
‫העכו׳ם‪ ,‬והפועלים עושים בסתמא‪ ,‬והמה ע־ד הרבים‬ ‫עמו כידוע לכל‪ ,‬והי׳ מוכיח אותו‪ ,‬חדא שרוב‬
‫הם עושים‪ .‬יתר על כן‪ ,‬הפועלים עושים על דעת‬ ‫הפוסקים חולקים על הראב׳ד‪ ,‬ועוד דאף להראב׳ד‬
‫אדוניהם העכוים כדי לקבל מהם שכרם‪ ,‬ולא נקרא‬ ‫יש איסור תורה ורק כרת לא יש לשיטתו‪ ,‬ומשום‬
‫זה על כן שעושים מלאכה בשביל ישראל‪ .‬ב( יש‬ ‫זה הי׳ הצדיק הנ״ל חולק כבוד להגאון מוהרש״ם‬
‫לומר לענין אסור הנאה ממלאכת שבת הנעשה ביחד‬ ‫ז־ל והי־ ממלא כל משאלותיו עכ׳ל‪.‬‬
‫בתערובות לצורך עכו׳ם וישראל‪ ,‬דכיון דכל‬
‫]ו ל מ ע ש ה אין הוכחה ברורה גם מהח־ס ז׳ל שסבר‬
‫האיסור הוא מדרבנן אמרינן בזה להקל דאין ברירה‬
‫להכריע את דבריו בחיו׳ד שם גם הלכה‬
‫והישראל לא נהנה ממה שנעשה בשבילו אלא ממה‬
‫למעשה‪ .‬ומצינו גם סתירה לדבריו ממ׳ש בעצמו‬
‫שנעשה לצורך העכו״ם‪ .‬ג< הישראל איננו נהנה מן‬
‫בחידושיו‪ ,‬כדכתבתי לאחר מיכן מזה באריכות‬
‫המלאכה עצמה כי אם מדבר הנגרם ע׳י המלאכה‪,‬‬
‫בספרי שו׳ת ציץ אליעזר חלק י' סימן ז' יעו־ש‪.‬‬
‫ובזה לא מצינו שיהיה הישראל אסור ליהנות‪ .‬יעויין‬
‫מכל זה באריכות בשו׳ת מהר־מ שיק חאו־ח )סימן‬ ‫כן יעויין מ׳ש עוד באריכות מכל האמור‪ ,‬בספרי‬
‫קכ׳ג( שו׳ת מחנה חיים ח־ג סימן כ׳‪ ,‬שו׳ת מהרש׳ם‬ ‫שם בסימן א' וכן בסימן ה׳ שם ובחלק י׳ב‬
‫ח־ב סימן קמיז‪ ,‬שו׳ת מחזה אברהם להגאביד‬ ‫סימן מ׳זוחלק ט־ו סימן ל׳ג עיש‪ .‬וכאן חזרתי‬
‫בבראדי סימן ניא‪ ,‬שו־ת תשורת שי ח׳א סימן קע־ז‪,‬‬ ‫וכתבתי מזה בקצרה בעיקר ליקרת דבריו של הגר׳י‬
‫שו־ת לכושי מרדכי ממאד חאו׳ח סימן מיז‪ ,‬שו־ת‬ ‫וועלץ זיל[‪.‬‬
‫פז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ס‬
‫ונ״ל להביא ראיה לדבריהם מחידושי מהר־מ‬
‫חלוואה על פסחים ד' מ־ד‪ ,‬דמבאר שם דגב‬
‫למ־ד חצי שיעור אסור מה־ת היינו עכ׳פ חצי זית‪,‬‬
‫אבל פחות מחצי זית שאפילו שכשיצטרף עוד כמוהו‬
‫לא יהא בו שיעור שלם לא אסרה תורה‪ ,‬ולהכי נקטו‬
‫חזי לאיצטרופי ולא נקטו חזי לאשלומא‪ ,‬ע־ש‪ .‬וזה‬
‫חידוש גדול‪ ,‬אבל עכ־פ חזינן שסבור היה המהר־מ‬
‫חלאווה בפשיטות כדברי הגאונים האמורים דהטעם‬
‫דאסור חצי שיעור הוא משום דחזי לאיצטרופי‬
‫דאל־כ אין בכלל מקום לחידושו זה‪.‬‬
‫ג( היד המלך בה׳ שביתת עשור מבאר עפ׳י‬
‫האמור שטעם האיסור של ח׳ש מפני‬
‫דחזי לאיצטרופי‪ ,‬דבאיסור דלית ביד‪ ,‬מלקות מותר‬
‫גם לר׳י חצי שיעור משום דלא חזי לאיצטרופי‬
‫למלקות‪.‬‬
‫ו ב ס פ ר אחד ממחברי זמנינו )שאינני זוכר את‬
‫שמו( ראיתי מכבר שכותב להסביר בזה‬
‫טעם אחר הא די׳ל דבאיסור דלית ביר‪ .‬מלקות מותר‬
‫ח־ש אפי׳ לר־י‪ ,‬והוא‪ ,‬דכשלמא בדבר שיש בו עונש‬
‫י״ל דהשיעור ניתן למלקות אכל פחות מן השיעור‬
‫נהי דמלקות ליכא מ־מ איסורא איכא‪ ,‬משא־כ בדבר‬
‫שאין בו עונש ואפ׳ה נאמר בו איזה שיעור‪ ,‬או‬
‫מהלל־מ‪ ,‬או אפילו מדרבנן‪ ,‬הרי עכ־פ בהכרח התירו‬
‫לנו פחות מן השיעור כיון שכל השיעור הוא רק‬
‫לאיסורא בעלמא‪.‬‬
‫ואני מוצא יסוד לסברתו הנז׳ של הספר‪ ,‬ועוד‬
‫ביותר הסבר‪ ,‬בדברי שו־ת הרשב־א ח־א‬
‫סימן תל־ט‪ ,‬דהשיב שם הטעם דאין לוקין על חצי‬
‫שיעור‪ ,‬משום דעיקר קרא אכילה כתיב בה‪ ,‬לא‬
‫תאכלו כל נבילה‪ ,‬כל חלב וכל דם לא תאכלו‪ ,‬ואין‬
‫אכילה פחות מכזית‪ .‬ומכל מקום מכיון דכתב קרא‬
‫כל‪ ,‬ולא כתב נבילה לא תאכלו‪ ,‬חלב ודם לא תאכלו‪,‬‬
‫אשמעינן קרא דאפילו ליכא שיעור אכילה לא‬
‫תאכלו‪ ,‬ואחר שריבה ומיעט‪ ,‬מאי רינה ריבה לאיסור‬
‫ומאי מיעט מיעט למלקות עיי־ש‪.‬‬
‫וא״כ לפי הסברו זה של הרשב־א הרי לא נוכל‬
‫למילף מהפסוק של כל נבילה לא תאכלו‪,‬‬
‫וכל חלב ודם לא תאכלו לאיסור חצי שיעור מה־ת‪,‬‬
‫כי אם היכא שיש לרבות ולמעט‪ ,‬דאזי מרבינן‬
‫לאיסור וממעטינן ממלקות‪ ,‬אבל היכי דגם בכשיעור‬
‫ליכא אלא איסורא‪ ,‬ואם נרבה לפחות מכשיעור לא‬
‫יהא מר‪ .‬למעט‪ ,‬בכה־ג לא מרביגן משום דהא עיקר‬
‫קרא אכילה כתיב ביה שהוא בכזית‪ ,‬דהיינו‬
‫בכשיעור‪ .‬ואם נרבה יצא בכעין תרתי דסתרי‪ ,‬ואותו‬
‫הדבר כשנאמרה כן מהל־מ‪ ,‬או כשרבנן אמרו כן‪,‬‬
‫דאיך אפשר לרבות פחות מכשיעור במקום דליכא‬
‫סימן לא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫מהרש׳ג חאו־ח סימז מ״ג‪ ,‬ושו־ת קרן לדוד חאו״ח‬
‫סימן פ־ עיי׳ש‪.‬‬
‫מובן שהנימוקים משתנים לפי המסיבות המכניות‬
‫ביצור החשמל‪ ,‬שמשתנות לפי החידושים‬
‫הטכניים בכל מקום ומקום‪ ,‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫סימן לא‬
‫בגדר חצי שיעור אסור מן התורה ולעניז‬
‫יום הכיפורים‬
‫ד׳ ‪*37‬ג ע׳־א פליגי רבי יוחנן וריש‬ ‫ביומא‬ ‫א(‬
‫לקיש בחצי שיעור אי אסור מן התורה‪,‬‬
‫ד׳יי סובר דאסור מן התורה ור׳ל סובר דמותר מן‬
‫התורה‪ ,‬והלכה כר׳י‪,‬‬
‫ובירושלמי כפ״ו דתרומות ה־א דאיתא דמודה‬
‫רשב׳ל ביוה׳כ דאסור מן התורה‪.‬‬
‫ויעוין שם בהגהות גיליון הש״ס שמביא כשם‬
‫היעב׳ץ בספרו לחם שמים שמחדש לומר‬
‫דכאכל כזית ביוה־כ אף שהוא פחות מכותבת מ'מ‬
‫מודה ר־ל דאסור דהא כזית הוא שיעור ככל מקום‬
‫ואע׳פ דביוה־כ הוא ככותבת מ־מ כיון דכתיב לשון‬
‫עינוי ועינוי יכול להיות בכזית‪.‬‬
‫ולענ״ד לא יתכן לומר כן אליבא דש־ס דילן‪,‬‬
‫דא'כ אמאי מהדרת ד‪.‬גמ' שם ביומא‬
‫לאוקמי המשנה דקתני יוה־כ אסור באכילה‪ ,‬ולא‬
‫ענוש כרת‪ .‬גם אליבא דר״ל בכמה אופנים‪ ,‬הא י־ל‬
‫בפשוטו דמיירי בכזית שכרת ליכא וחיוכא איכא‬
‫גם אליבא דר׳ל‪.‬‬
‫ואם אליבא דהירושלמי‪ ,‬הנה מפשטות דברי‬
‫הירושלמי שם כתרומות דאומר דמודה‬
‫רשב׳ל ביוה׳כ‪ ,‬משמע דר׳ל אפילו על פחות מכזית‪,‬‬
‫כשם שס׳ל לר׳י בעלמא‪ .‬ויעוין בירושלמי ביומא‬
‫שם דמקשה ג־כ על המשנה דר־פ יוה׳כ‪' :‬ענוש‬
‫כרת ואת אמר הכין־‪ ,‬ומתרץ‪ :‬א׳ר הילא לפחות‬
‫מכשיעורין נצרכה'‪ ,‬ולא מקשה שוב‪ :‬הניחא לר־י‬
‫אלא לר־ל מאי איכא למימר‪ ,‬דומיא דמקשינן‬
‫בבבלי‪ ,‬ומשמע דהירושלמי סובר שתירוץ זה מצי‬
‫למיזל אליבא דכו׳ע‪ ,‬והיינו דהירושלמי אזיל‬
‫לשיטתו בפיו דתרומות הג׳ל דאומר דמודה רשב־ל‬
‫ביוה־כ‪.‬‬
‫הנודע ביהודה‪ ,‬הרע־א‪ ,‬החתם‬ ‫כ( השאגת אריה‪,‬‬
‫והיד המלך‪ ,‬מסבירים דטעם‬ ‫סופר‪,‬‬
‫מה׳ת לר־י‪ ,‬הוא משום דחזי‬ ‫האיסור חצי שיעור‬
‫דלא חזי לאיצטרופי מודה ר־י‬ ‫לאיצטרופי‪ ,‬ובגוונא‬
‫דמותר‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן לב‬ ‫ש ו ׳׳ ת‬ ‫פח‬

‫תשובה‬ ‫מאי למעט‪ ,‬ולקבוע נגד משמעות התורה או ההל״ם‪,‬‬

‫או הדרבנן שאמרו שהשיעור הוא בכזית‪.‬‬
‫הרמב״ם שהיה גם גדול־רופאים כבר נתן לנו‬
‫תשובה בספר הי׳ד על בכזה וכיוצא‬ ‫ד( ובנתנבלה ביוה״ב אי חל איסור נבילה על‬
‫בזה‪ ,‬ואחרי שבפ״ח מה׳ שחיטה הלכה כ׳ה פוסק‬ ‫איסור יוה־כ‪ ,‬יעוין בריטב־א‬
‫את ההלכה שניטלו הכליות הרי זו מותרת‪ ,‬ולהלן‬
‫בקדושין ד׳ ע״ז‪ .‬ומה שמקשה ע״ז השער המלך בפי׳ז‬
‫עוד כמה פסיקות לכאן ולכאן‪ ,‬בא בפרק י׳א מה׳‬
‫מה' איסו״ב ה־ח‪ .‬וכן בשו־ת נודע ביהודה מהדו־ק‬
‫שחיטה הלכות י׳ב י־ג להסיר כל השגות בזה‬
‫חאו־ח סימן ל־ו‪ .‬ומ״ש בישוב דברי הריטב־א בספר‬
‫מבחינת המדע הרפואי ופוסק את פסקו בזה בסכינא‬
‫חבל יעקב ח׳ב סימן ג‪ /‬ויעויין גם ברי׳ט אלגזי‬
‫חריפא‪ ,‬וכזה הלשון‪ :‬ואין להוסיף על טריפות אלו‬
‫בה׳ חלה להדמב־ן אות ז׳ יעו׳׳ש‪ .‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫כלל‪ ,‬שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ‬
‫מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהם‬ ‫ה( ולענין ממון אי איכא ג־כ דין חצי שיעור‬
‫בבתי דיני ישראל אפשר שתחיה‪ ,‬ואפילו נודע לנו‬ ‫כמו באיסודין‪ ,‬יעוין במגיד משנה‬
‫מדרך הרפואה שאין סופה לחיות‪ .‬וכן אלו שמנו‬ ‫בפ״א מה׳ גניבה ה״ב דס׳־ל דרין שוה פחות מפרוטה‬
‫ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה‬ ‫בממון כדין חצי שיעור באיסורין ע־ש‪ ,‬ולא משמע‬
‫שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן‬ ‫כן מדברי התום׳ בחולין ד׳ ל־ג ע׳א ד׳ה אחד עכו־ם‬
‫אין לר אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה‬ ‫ואחד ישראל מותרין בו‪ ,‬דאל׳׳כ ליכא לתירוצם שם‬
‫אשר יורוך עכ׳ל‪ .‬וכפי שמבאר הכ״מ כוונת הרמב־ם‬ ‫כדיעו״ש‪.‬‬
‫ד ל בזה היא מפני שהכי גמירא לן הלכה למשה‬ ‫ויעוין מ׳־ש בזה גם בספר דברי חיים בדיני‬
‫מסיני‪ .‬ועוד יעוין בהעמק שאלה על השאילתות‬ ‫גזילה סימן ב'‪ .‬ובהגהותיו של בנו הגאון‬
‫שאילתא קכ״ה אות א׳ שמבאר כוונת הרמב׳ם דר׳ל‪,‬‬ ‫בעל אמרי בינה שם‪.‬‬
‫דאמרינן אולי יש איזה רפואה ואנו לא ידענו ע׳ש‪.‬‬ ‫ובדין פחות משוה פרוטה‪ .‬עיין בתיו״ט ב־ק פ״ט‬
‫מ׳׳ו מה שמדייק מדברי המשנה שם‪,‬‬
‫לדברי נגידים כותב בזה גם בשו־ת הרשב׳א ח׳א‬ ‫ובדמב׳ם כפ״ז מה׳ גזילה הי*א‪ .‬ובסמ״ע בחו׳׳מ סי׳‬
‫סימן צ׳׳ח יעו׳׳ש‪.‬‬ ‫שס׳׳ז סק׳׳ז‪ .‬ובמנחת חנוך מצוה ק׳׳ל עיי־ש‪ .‬ויעוין‬
‫ו ה פו ס ק האחרון בזמן וראשון במעלה הגאון החזון‬ ‫גם בירושלמי פ׳׳א דמעשר שני ה׳׳א ע״ש ואכמ׳ל‪.‬‬
‫אי׳׳ש ז׳׳ל חיו״ד ה׳ טריפות סימן ה׳ אות‬
‫ג׳ מאריך ג־כ לבאר ולהסביר זאת בטוב טעם וכותב‪:‬‬
‫דבאמת נראה דברא הקב״ה רפואות אף לטריפות‬
‫סימן לב‬
‫וכדאמר ב־ב ע־ד ב׳ בסגולת אבן טבא שמחיה אף‬
‫המתים‪ ,‬ושם בסגולת אבן סמתרי‪ ,‬ואמר שמואל ב'מ‬
‫בדיגא דניטלו הכליות כשירה‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫ק״ז ב׳ אי לאו זיקא עביד סמתרא להרוגי מלכות‬
‫כשרופא דתי נצרר לטפל באשה חולה‬ ‫ב‪.‬‬
‫וחיי‪ ,‬ואמר בפסחים נ׳ו א׳ שחזקיה גנז ס׳ רפואות‪.‬‬
‫ויכול להעביר הטיפול לרופאה או‬
‫ופידש״י שהיו מתרפאין מיד‪ ,‬אלא שלא נתגלו בכל‬
‫לרופא חילוני אם חייב לעשות זאת‪.‬‬
‫דור ודור ובכל מקום ומקום‪ .‬ויש אשר נתגלו וחזרו‬
‫ונשכחו‪ ,‬והכל ערוך ומסודר מאת הבורא ב״ד‪,‬‬
‫ב׳ה‪ ,‬יום ועש״ק י״ב אייר תשנ׳א‪.‬‬
‫בראשית הבריאה ונמסר לחכמים לקבוע הטריפות‬
‫ירושלים עידרק תובב־א‬
‫ע״פ רוח קדשם שהופיע עליהם‪ .‬והנה היה צריך‬
‫לר‪,‬קבע בב׳ האלפים תורה כדאמר ע״ז ט׳ א׳‪ ,‬דיני‬
‫לכבוד ד׳׳ר יעקב מועלם נ׳י —■ בי*ח בילנסון‬
‫הטריפות לדורות‪ .‬וכדאמר ב״מ פ״ו א׳ רבי ור״נ‬
‫יקרת מכתבו קבלתי אתמול‪ ,‬והנני להשיב לו על‬
‫סוף משנד״ ר״א ורגינא סוף הוראה‪ ,‬ואין לנו תורה‬
‫שאלותיו‪.‬‬
‫חדשה אחריהם‪ ,‬והיו קביעות הטריפות כפי‬
‫השגחתו ית׳ בזמן ההוא‪ ,‬ואותן המחלות שהיו‬ ‫זה לשון שאלתו הראשונה; במסגרת הרצאת‬
‫פרוונקא דמלאכא דמוחא בזמן ההוא שלא נתן‬ ‫שיעורים בבי־ח בלינסון בפני רופאים דתיים‬
‫הקב״ה לברואיו אז רפואת תעלה להן המה‬ ‫עלתה השאלה בדבר נטילת כליות שבבהמה כשירה‬
‫הטריפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא ובין בזמן‬ ‫ודאי בזמן קדום לא היתה ביד הרפואה אמצעי רפואי‬
‫של הדורות הבאים שמסר הקב״ה את משפטי התורה‬ ‫להנ׳ל ואיך מתיישב הדבר מבחינר‪ ,‬קלינית רפואית‪,‬‬
‫שלהן לחכמי הדורות ההם יעד ש ביתר אריכות‪.‬‬ ‫ע'כ‪.‬‬
 ‫פט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫כליות ואח־כ ניטלו בידי אדם‪ ,‬דאז הרי נוכחנו כבר‬
‫לדעת שחיותן עם כליות‪ ,‬ולכן אז שפיר נטרפו על‬
‫ידי כך‪.‬‬
‫כ‪.‬‬
‫שאלתו השניה היא‪ :‬כשרופא ניצרך לטפל באשה‬
‫חולה ויכול להעביר הטיפול בחולה‬
‫לרופאה או רופא חילוני האם חייב לעשות זה‪ ,‬ע'כ‪.‬‬
‫תשיבה‪ :‬אין הרופא חייב לעשות כנז׳‪ ,‬כי לא‬
‫מן הכל אדם זוכה להתרפאות‪ ,‬כאשר‬
‫בכזאת נפסקה ההלכה ביו׳ד סימן של־ו סעי' א'‬
‫שחיוב הרופא לרפאות הוא 'אפילו יש לו מי‬
‫שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות'‪,‬‬
‫ומנימוק זה נפסק עוד ביו׳ד סימן רכ׳א סעי' ד'‬
‫דראובן שאסר הנאתו משמעון וחלה שמעון דיכול‬
‫ראובן אפ׳ה לרפאנו ואפילו אם יש רופא אחר‬
‫שירפאנו‪ ,‬ומבארים הט־ז והש־ר דהטעם הוא מפני‬
‫שלא מכל אדם זוכה להתרפאות ע׳ש‪ ,‬ודבריהם‬
‫מבוססים על הנאמר בכזאת בירושלמי פ׳ד דנדרים‬
‫ומובא בר׳ן נדרים שם ד' מ־א ע־ב‪ ,‬ובמגביל לזה‬
‫איתא גם בבבלי ע־ז ד׳ נ־ה ע׳א וחלאים רעים‬
‫ונאמנים ע״י פלוני וע״י סם פלוני וכו'‪ ,‬ועפי״ז‬
‫מצינו בשו׳ת שבות יעקב חיו׳ד ח׳א סימן פ־ו‬
‫שהתיר לרופא שהוא אבל לצאת מביתו לבקר חולה‬
‫אפילו באיכא רופא אחר‪ ,‬כי לאו מכל אדם זוכה‬
‫לרפואה עיי׳ש‪.‬‬
‫לפי האמור יתכן שלא רק שאין על הרופא‬
‫חיוב להעביר את החולה לרופאה או לרופא‬
‫חילוני‪ ,‬אלא שגם איננו רשאי לעשות זאת‪.‬‬
‫בברכה‬
‫אליעזר יד‪.‬ודה וולדינברג‬
‫ב־ה‪ ,‬לכבוד הרב אליעזר וולדינברג שליט׳א‪.‬‬
‫רב תודות על תשובתו המקיפה והבהירה‬
‫שהבהירה את הנושא וסילקה את התמיה‪.‬‬
‫להמאירי‪ ,‬אכן יש בספרות הרפואית מצב‬ ‫ביחס‬
‫של ניקוז הנוזלים דרך צנוריות בלי‬
‫הכליות במצבם הרגיל‪.‬‬
‫ב( ביחס לתשובתו של ד‪,‬חזו״א )אם אכן הבנתי‬
‫נכון( שבדורות קודמים היתה תרופה‬
‫לבעית הכליות ולכן ניטלו הכליות כשירה‪ ,‬מצב‬
‫שהרפואה המודרנית הגיע לאחרונה‪.‬‬
‫בברכה נאמנה‬
‫ד״ר יעקב מועלם‬
‫בי׳ח בילנסון‬
‫סימז לנ‬ ‫שו ׳ ת‬
‫שבהאמור מתקפלת כבר תשובה בהירה‬ ‫נדמה‬
‫לשאלת כבר על הדין של גיטלו הכליות‬
‫כשירה‪.‬‬
‫ב< למען המידע אוסיף רק עוד נקודה אחת‬
‫בנוגע ישירות להדין של ניטלו‬
‫הכליות‪ ,‬ותמונה יוצאת גם לדינו‪.‬‬
‫על הדין הנפסק ביו׳ד סי׳ מ׳ד סעי׳ א׳‬
‫דניטלו הכליות כשירה‪ ,‬קיימת בהירות‬
‫נוספת על זה בסעי׳ ר וז״ל; יש מי שכתב שכשאמרו‬
‫ניטלו הכליות כשירה היינו כשניטלו ביד או‬
‫כשנבראת כד‪ ,‬אבל אם ניטלו על ידי חולי כיון‬
‫שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיר תחזור‬
‫להכשירה כשגמרו לכלות ולהמק עכ׳ל‪ .‬והש׳ך‬
‫ביו׳ד שם םק*א — בפי שמבאר כוונתו הפרמ׳ג‪,‬‬
‫מציין על כך לומר שהדין של ניטלו הכליות כשירה‬
‫שבסעי־ א' המכוון רק כשניטלו על ידי אדם בבת‬
‫אחת‪ ,‬אבל לא כשניסלו קימעא קימעא‪.‬‬
‫בגדולה מזו מצאתי בחידושי המאירי על חולין‬
‫ד' נ׳ה שמכווץ ומצמצם עוד יותר זאת‬
‫ההלכה וס׳ל שכל הדין הזה שניטלו הכליות כשירה‬
‫הוא דוקא כשניטלו מתחילת ברייתן‪ ,‬הוא מזכיר‬
‫אמנם גם דעת מפרשים שהדין הוא גם כן בכזאת‬
‫גם כשניטלו על ידי אדם‪ ,‬אבל דוחה זאת וכותב‬
‫וז׳ל‪ :‬ויש מפרשים על ידי אדם‪ ,‬ואין נראה להקל‬
‫בכד עיי׳ש‪.‬‬
‫והחילוק בין כשנבראו כך לבין כשניטלו אח״כ‬
‫בידי אדם‪ ,‬יש להסביר מפני דכשנבראו‬
‫כך אזי נבראו בצורה כזאת שאת תפקידן ממלא‬
‫הכיס שהוא מלא חלבים חלבים‪ ,‬כנזכר במאירי שם‪,‬‬
‫ומשא׳כ כשנבראו כן עם כליות שאזי המה‬
‫שממלאים תפקידן כשלעצמו‪ ,‬וניטלם אח'כ מחיותן‬
‫בידי אדם‪ ,‬שאז שפיר זה טריפה‪) .‬ויעוין בחכמת‬
‫אדם כלל י׳ד סעי׳ ל׳ב ובבינת אדם אות י׳א ע״ש‬
‫ואכמ׳ל[‪.‬‬
‫והסבר נוסף לזה אני מוצא בספר יבין שמועה‬
‫א(‬ ‫להרשב־ץ כדיני טריפה ד־ה כליות‪ ,‬וז־ל‪:‬‬
‫שנינו ניטלו הכליות כשירה‪ ,‬אמרו חכמי הטבע וכו׳‬
‫ויש בריות נעדרות הכליות וכו־ ויש כליות בריות‬
‫מורכבות מחתיכות קטנות כמו כליות השור וכו׳‬
‫ולפי שיש בריות שאין להם כוליא א־כ אם ניטלו‬
‫הכליות כשירה וכו־ יעו־ש ביתר אריכות הרי לנו‬
‫מהתשב׳׳ץ הסבר נוסף על כך שאם ניטלו הכליות‬
‫מתחילת ברייתן כשירה‪ ,‬והיינו מפני שישנן בריות‬
‫נעדרות הכליות‪ ,‬ותלינן איפוא שזאת שנבראת בלי‬
‫כליות שנכנסת תחת אותו הסוג שמקבלין חיותן‬
‫גם בד‪.‬עדר הכליות‪ ,‬ומשא־כ אבל כשנבראו עם‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן לג‬ ‫שר ״ ת‬

‫תשובתי בס״ד‪.‬‬ ‫וזאת‬ ‫סימן לג‬

‫א( בנסיבות שלפנינו‪ ,‬אשר בשלשת המקרים‬

‫החייב רופא להפסיד ממונו כדי לא‬
‫המפורטים יש להם לצערנו‬
‫לעבור על לאו דלפני עור או של‬
‫לרופאים‪ ,‬מבצעי העבירות שלא ע־פ ההלכה גיבוי‬
‫מסייע לדבר עבירה במקרים שנדרש‬
‫מאחוריהם לפי החק האזרחי !ובשני המקרים‬
‫להרדים אשה להפלה שלא כהלכה‪ ,‬או‬
‫הראשונים גם לפי בקשת המתבצעים בעצמם[‪,‬‬
‫לבצע אולתרה סוונד בנשים הרות‬
‫והרבה שלוחים להם שיעמדו לרשותם להכנת‬
‫הביצוע‪ ,‬אין כאן בכלל עבירה על הלאו דלפני עור‬
‫להבחין במום בעובר לביצוע הפלה‬
‫לזה שיעמוד לפקודתם מכיון שהעברין יוכל להשיג‬
‫שלא כדין‪ ,‬או לבדיקה לאבחן בחולה‬
‫את מבוקשו על ידי רופאים אחרים בני ברית ושאינם‬
‫אם גזע המוח מת כדי שיוכלו שלא‬
‫בני ברית‪ ,‬והדל כלא קאי בתרי עברי דנהרא דליכא‬
‫כהלכה לנתחו ולהוציא את לבו או‬
‫לפני עור‪.‬‬
‫אברים אחרים לשם השתלה‪.‬‬
‫ואפילו אם לו יצויר שהעברין לא יוכל להשיג‬
‫מבוקשו על ידי אינם בני ברית כי אם‬ ‫מהפרופ׳ המפורסם חכם ורבי יתקרי‬ ‫נשאלתי‬
‫ד־ר אברהם ס‪ .‬אברהם ג׳י השאלות‬
‫רק על ידי בני ברית אחרים שבכה׳ג מצינו להמשנה‬
‫למלך בפ׳ד מה׳ מלוה ולוה ה׳ב שסובר דבאופן זה‬ ‫דלקמן‪:‬‬
‫האם חייב הרופא להפסיד כל ממונו כדי לא‬
‫לא נפטר יהודי זה מעבירה על לפני עור‪.‬‬
‫לעבור על לאו דלפני עור או של מסייע‬
‫אבל רבו הפוסקים החולקים על המשנה למלך‬
‫וסוברים שאיננו עובר זה על לפ״ע אפילו‬ ‫במקרים דלהלן‪ :‬לאור הנפסק ברמ׳א או׳ח סימן‬
‫ככה־ג מכיון שעכ׳־פ אם לא הוא‪ ,‬ימצאו אחרים‬ ‫תרנ׳ו דבמצות ל״ת יתן כל ממונו קודם שיעבור‪,‬‬
‫ולבוש שם ובב״ח בטור‪ ,‬ועוד‪ ,‬והמה‪— :‬‬
‫שיעשו זאת‪ ,‬כמובא בשדי חמד מע־ ו׳ כלל כ׳ו‬
‫ע־ש‪ .‬ואוסיף לציין גם לשו׳׳ת כתב סופר חיו־ד סימן‬ ‫מרדים שצריך להרדים אשה להפלה‬ ‫רופא‬ ‫א(‬
‫פ׳ג שמרבה להשיב ולסתור דברי המשל־־מ יעו׳ש‪.‬‬ ‫כשההפלה לא מתבצעת בהיתר‬
‫ויעוין גם בשו׳ת בית יצחק חאדח סי׳ כ״ט וסי׳‬ ‫ההלכה‪.‬‬
‫קי״ז ע־ש‪ ,‬וא'כ זה שהוטל עליו מכח תפקידו לבצע‬
‫ב( רופא שמבצע אולתרה סוונד בנשים הרות ויודע‬
‫ההכנות בשלשת המקרים האמורים יש לו כר נרחב‬
‫שאם הוא יבחין במום בעובר וישלח‬
‫להסתמך עליו שלפיו איננו עובר בכה׳־ג על לאו‬
‫תשובה כזאת לרופא המטפל‪ ,‬ההוא יבצע הפלה)נגד‬
‫דלפני עור‪.‬‬
‫ההלכה(‪.‬‬
‫לאיסור מסייע שישנו לרוב הפוסקים‬ ‫ובנוגע‬ ‫ב(‬ ‫ג( בבדיקה לאבחן אם חולה שלבו פועם עצמונית‬
‫אפילו בכה״ג דהו׳ל כלא קאי בתרי‬ ‫אך אינו נושם כלל )רק על ידי מכונת‬
‫עברי דנהרא‪.‬‬ ‫הנשמה( ומחוסר הכרה מוחלט‪ ,‬כשכל הבדיקה היא‬
‫ג ם כזה נראה שאין בנידוננו איסור מסייע‪,‬‬ ‫רק כדי לאבחן אם גזע המוח מת‪ ,‬אם הרופא יבחן‬
‫מכיון שאין כאן סיוע בשעת מעשה העבירה‪,‬‬ ‫שחולה הנ״ל נמצא במצב כזה יודע הוא שינתחו‬
‫ובמיוחד במקרים ב׳ וג׳‪ ,‬ויש לי סמוכין לכך בדברי‬ ‫את החולה כדי להוציא את לבו)שעדיין פועם( וכן‬
‫גדולי הפוסקים‪.‬‬ ‫אברים אחרים לשם השתלה‪.‬‬
‫בראשונה יעוין בשו־ת משיב דבר להגאון הנצי׳׳ב‬ ‫ל א רק במקרה הראשון שהוא ממש עושה פעולה‬
‫ז׳ל חיו׳׳ד סימן ל־ב שנשאל באם מותר‬ ‫של סיוע בשעת העבירה אלא גם במקרים ב׳‬
‫לזווג אשה לאיש אשר ידועים המה לעוברי עבירה‬ ‫וג׳ מסירת האינפורמציה ודאי יביא לאיבוד נפש‬
‫ויעברו על איסור נדה‪ ,‬ובירר והעלה דאיכא פלוגתת‬ ‫מישראל‪ ,‬האם יצטרך לסרב לבצע הפעולות בשלוש‬
‫ראשונים אם איכא איסור שלא בשעת עבירה כשזה‬ ‫המקרים הנ״ל אפילו אם יפסיד עי־כ כל ממונו‬
‫לא כתרי עברי דנהרא‪ ,‬דלשיטת התוס׳ והרא׳ש‬ ‫ופרנסתו‪ ,‬לא רק אם נאמר שיש כאן איסור של לפני‬
‫כשהוא שלא בשעת עבירה אינו אסור אלא בתרי‬ ‫עור‪ ,‬אלא אפילו אם נאמר שאין כאן אלא איסור‬
‫עברי דנהרא‪ ,‬ולכן בנידונו רשאים לשדך אפילו‬ ‫דמסייע‪ ,‬ואפילו לפי אותם הפוסקים שבאיסור דרבנן‬
‫יעברו בבירור על איסור נדה שהרי אינו כתרי עברי‬ ‫אינו חייב להפסיד כל ממונו‪ ,‬כיון שהמדובר בהפסד‬
‫דנהרא ולא בשעת עבירה ושרי‪ .‬ולדעת רש״י‬ ‫נפש מישראל יצטרך לכו׳ע לסרב גם בהפסד כל‬
‫והרמב־׳ם אסור לזווג בעלי עבירה בחנם‪ ,‬אבל מי‬ ‫ממונה עכ״ל השאלות‪.‬‬
‫צא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימז לג‬ ‫שו ׳ ת‬

‫דלפ״ע כי אם היכא דאיכא מכשול ודאי ע־׳ש‪.‬‬ ‫שפרנסתו בכך לזווג שרי לכו׳ע יעי׳ש‪ .‬וא־כ דון‬
‫ועל זה הדרך ראיתי שכותב להסביר גם המשנה‬ ‫מינה גם לנידוננו בגז׳ש ובק׳ו דשרי נמי‪ ,‬מכיון‬
‫ראשונה בפ״ה דשביעית מ־ו‪ ,‬על הא דאיתא‬ ‫דבכאן הא המדובר לא רק במניעת ריוח אלא מהפסד‬
‫שם‪ :‬זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור‬ ‫פרנסה לגמרי‪ ,‬וגם זאת‪ ,‬דשם הא לא בדור שגם‬
‫לאיסור ולהיתר מותר‪ ,‬ומקשה דאמאי מותר כיון‬ ‫אחרים ישדכו זה השידוך שזה רוצה לשדך‪ ,‬וכאן‬
‫דספק דאורייתא הוא שמא לאיסור קונה ולפ׳ע‬ ‫כז ברור‪.‬‬
‫דאורייתא הוא‪ ,‬וכותב לתרץ דנתינת מכשול לא‬ ‫ויעוין עוד במשיב דבר שם כתשובה שלפני זה‬
‫מיקרי אלא כשהמכשול ידוע בשעה שזה נותן לו‪,‬‬ ‫)סימן ל׳א( שהעלה ג־כ בכזאת בנידון‬
‫אבל כספק אם יעשו בו מכשול אין זה נותן מכשול‬ ‫אחר‪ .‬ובהוספת נימא די׳ל דאפילו לשיטת דש׳י לא‬
‫והלוקח הוא שמכשיל את עצמו ע*ש‪ .‬וא־כ דון מינה‬ ‫אסור במסייע לפני עבירה אלא באופן דהמסייע‬
‫גם לנידוננו‪ ,‬דמכיון דבשעה שזד‪ ,‬הרופא מכין את‬ ‫גודם הקדמה כלשהו ע״ש‪.‬‬
‫הבדיקות הדבר בספק אם יעשו בו מכשול דהא יתכן‬ ‫ולהתיר כשאין הסיוע כשעת מעשה העלה גם‬
‫שהבדיקות תראנה שאין צורך כהפלה‪ ,‬ושאין לעשות‬ ‫בשו׳ת כתב סופר שם‪ .‬וכן בשו׳ת בנין‬
‫ניתוח‪ ,‬והדבר יתוודע רק לאחר מכן‪ ,‬אם כן אין זה‬ ‫ציון סימן ס׳ו‪ ,‬ושו״ת מהרש־ם ח־ב סימן צ־ג‪.‬‬
‫נותן מכשול‪ ,‬והרופאים המבצעים הם שמכשילים‬
‫ג( יככלל יש מקום לומר דלמעשה אין בנידונים‬
‫את עצמם‪.‬‬
‫שלנו בכלל גדר הושטה של עצם‬
‫המשנה ראשונה שם מקשה רק על חילוקו זה‬
‫איסור‪ ,‬כי אין גוף הדבר איסור ומכשול בעצם‪,‬‬
‫מפ״ק דע׳ז ד' י־ד גבי אין מוכרין לבונה‬
‫כדכותב בדומה לזה בשו״ת תורת חסד מלובלין‬
‫לעכו׳ם דאמרינן דמוכרין להן חבילה‪ ,‬ופריר‬
‫חאו־ח סי' ה׳ בנוגע להגשת אוכל לכאלה שאוכלים‬
‫וליחוש דלמא אזיל ומזבין לאחרינא ומקטרי‪ ,‬ומשני‬
‫בלא נט״י וברכת המוציא ע׳ש‪ ,‬אלא לפנינו גדר‬
‫אלפני דלפני לא מפקדינן‪ ,‬ומשמע דאי לאו האי‬
‫של הכשרה בלבד אשר עי'כ יוכל העבריין לבצע‬
‫טעמא הוה אסור ואמאי הא ליכא מכשול ודאי בשעת‬
‫בגוף זה איסור‪ ,‬ויש על כן מקום לומר שאין כאן‬
‫המכירה ע*ש‪ .‬ולענ׳ד אי משום הא לא אריא‪ ,‬די׳ל‬
‫אפילו גדר של איסור מסייע הנאמר בזה‪ ,‬והו״ל זה‬
‫דשם בע־ז שאני דיש שם ידים מוכיחות שימכרם‬
‫כעין שמצינו בדומה לזה בדברי הפוסקים שהעלו‬
‫לע־ז מכיון שמיידי בלבונה זכה כדאיתא בגמ׳ שם‪,‬‬
‫בגלל חילוק כזה להתיר השכרת חנות או בית‬
‫שהם מהדברים המיוחדים למין ממיני עבודת כוכבים‬
‫למחלל שבת שיפיק זממו שם‪ ,‬וכן בהדומה לזה‪.‬‬
‫כדאיתא בדמב׳׳ם בפ׳ט מה' ע״ז ה׳ ו׳ ז' ויו־ד סימן‬
‫יעוין בשו״ת מד‪,‬רש־ם ח־ב סימן קפ״ד‪ ,‬שדת פרי‬
‫קנ״א סעי' א'‪ ,‬ונקרא איפוא חששא למכשול ודאי‪,‬‬
‫השדה ח׳ג סימן צ־ז‪ .‬שו־ת נסע שורק חאו״ח סימן‬
‫ולכן צרכינן לתירוצא דאלפני דלפני לא מפקדינן‪.‬‬
‫י׳ס עיי׳ש‪ .‬ןויעוין מ׳ש בזה בספרי שו׳ת ציץ‬
‫והיכא שהדבר מסופק אי לאליל שייך או לדבר אחר‬
‫אליעזר חי׳ג סימן ל־ט‪ .‬וגם לרבות בחלק ח׳ סימן‬
‫אזלינן באמת בכה־ג לקולא וכמו׳ש הט׳ז ביו״ד שם‬
‫ל*ג אות ד׳ יעדש ואכמ׳ל[‪.‬‬
‫סק׳א‪.‬‬
‫וכדאי לציין גם לדברי ספר בית רידב׳ז ה'‬ ‫ד( ובנידונים של כ׳ וג׳ יש בזה גם צד היתר‬
‫שביעית פ־ט שכותב על הדין של 'ואלו‬ ‫נוסף והוא כאשר שבשעה שהרופא‬
‫כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית למי‬ ‫מבצע את האולתרה סוונד אין וודאות שיכשיל עי'כ‬
‫שחשוד על השביעית׳ )והיינו במיוחדין למלאכת‬ ‫דהרי יתכן שלא יבחין במום בעובר אשר יבצע עבור‬
‫איסור(‪ ,‬שזהו דוקא בזמן שהיו לוקחין כל אחד את‬ ‫כן הרופא המטפל הפלה‪ ,‬ואותו הדבר בבדיקה כדי‬
‫הכלים הללו מאומן ולא היו עושין מזה מסחר וקנין‪,‬‬ ‫לאבחן אם גזע המוח מת‪ ,‬הרי יתכן שהבדיקה תראה‬
‫אבל בזמן שעושים כזה מסחר מותר למכור לחשוד‬ ‫שעוד לא מת ולא ינתחוהו‪ ,‬וד‪,‬וודאות על כר באה‬
‫דתלינן שלקח זה למסחר וימכור לנכרים ע׳ש‪,‬‬ ‫רק לאחר גמר הבדיקות בשעה שהרופא המבצע כבר‬
‫והיינו כנז׳ שיש חילוק בזה בין כשלון הכרחי לבין‬ ‫גמר מעשד‪.‬ו כאשר הוא כבר בשב ואל תעשה‪ ,‬וא'כ‬
‫כשלון אפשרי‪ ,‬והגם שהמדובר בחשוד ובכלים‬ ‫יש לומר דכל בכה־ג שבשעת מעשה — הסיוע אין‬
‫המיוחדים לאיסור‪ ,‬בכל זאת כל היכא שבשעת‬ ‫ודאות שזה יביא לידי מכשול אין איסור דלפ׳ע‬
‫הסיוע המעשי לא ברור על כשלון הכרחי לא נקרא‬ ‫ובדומה למה דאיתא בגט׳ בע״ז ד׳ ט׳ו ע־ב דאמרינן‬
‫זה בגדר של נותן מכשול וה־ה איפוא גם לגבי שני‬ ‫דכל היכא דאיכא למיתלא תלינן ע־ש‪ ,‬וכד ראיתי‬
‫הנידונים הנ׳ל ובנ״ז‪] .‬ויעוין בשו־ת שערי דעה ח׳א‬ ‫בספר תבואות שור סימן ט׳ז ס׳ק כ׳ד שכותב לדייק‬
‫סימן קפ׳ח שכותב לומר דהלאו דלפ״ע ל ת' מ עיקר‬ ‫בכזאת מדברי הגס׳ דע׳׳ז דמשמע מזה דאין אזהרה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן לג‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫צב‬

‫הטורי אבן על חגיגה באבני מלואים לדף‬ ‫גם‬ ‫האזהרה באה על הכוונה בפועל‪ ,‬ואם לא נתכויז‬
‫י־ג כותב נמי לומר בזו הדרך‪ ,‬דבדלא קאי‬ ‫לזה אין כאז איסור כלל עיי־ש[‪.‬‬
‫בתרי עברי דנהרא ואי אפשר להפרישו הואיל‬
‫ה( אגב‪ ,‬נימת היתר בשאלות יש גם בזה‪ ,‬שהמסייע‬
‫ועבירה מזומנת לפניו לעשותה באין מוחה ומעכב‬
‫איננו עושה זאת בחנם כי אם בשכר‬
‫על ידו‪ ,‬אפילו איסור דרבנן ליכא בהושטה‪ ,‬דכיון‬
‫להנאת עצמו‪ ,‬דאז תלינן עוד ביותר להיתרא אפילו‬
‫דאם לא יתן לו זה יקח בעצמו כי נותן לו מאי הוי‬
‫בתלייה רחוקה יותר‪,‬דיעויז בפ״ה דשביעית משנה‬
‫ע׳ש‪.‬‬
‫ס׳ דאיתא‪ :‬משאלת אשה לחברתה החשודה על‬
‫ויתר על כן ראיתי בשו׳ת מחנה חיים ח־׳א‬
‫השביעית נפה כברה ורחיים ותנור וכר וכולן לא‬
‫סימן מ״ה שכותב לומר בדעת הש׳ך‪ ,‬ראם‬
‫אמרו אלא מפני דרכי שלום ומפרש הירושלמי דלכן‬
‫אין אנו יכולים למחות בידי עושה רשעה ובכל אופן‬
‫משאלת אשה לחברתה מפני שאני אומר נפה לספור‬
‫יהיה עובר העבירה רק ישראל מקרב לו הנאתו אז‬
‫בה מעות כברה לכבור בו חול וכר‪ .‬ועיין בר׳ש על‬
‫בודאי אין על זה ערבות ואין כאן איסור מסייע‬
‫המשניות שמקשה דמכיון שיש לתלות טעם להיתר‬
‫ידי עוברי עבירה עיי׳ש !וזכורני שבאחד השיחים‬
‫אם כן לישרי בלאו טעמא דמפני דרכי שלום‪ ,‬ומתרץ‬
‫שהיה לי פעם עם גאון וצדיק מפורסם ולשאלתי‬
‫דצריך לטעמא דדרכי שלום מפני דלספור מעות‬
‫על שמשתמש בבית מדרשו וכו׳ בחשמל בשבת כאן‬
‫ולכבור חול אין זו תלייה גמורה‪ .‬וכר כותבים התום'‬
‫בארץ שמסופק ע׳י יהודים‪ ,‬ענה לי שיש להסתמך‬
‫בגיטין ד' ס׳א ע״א ד־ה משאלת‪ ,‬דההיא דירושלמי‬
‫בזה על הש׳ך והנו״ב‪ .‬ונשאתי ונתתי עמו בזה‪ ,‬ועפ״י‬
‫לא הוה תלייה גמורה לכך בלא טעמא דדרכי שלום‬
‫המחנה חיים הנז' דעתו מתקרבת יותר‪ ,‬הגם שיש‬
‫לא הוה שרי ע־ש‪.‬‬
‫לחלק בין הנידונים‪ .‬ואכמ׳ל[‪,‬‬
‫אולם הרמב״ן בחידושיו לע־ז ד׳ ט*ו ע־ב מבאר‬
‫ומציגו לרבים מהפוסקים שמצרפים דעת הש׳ך‬
‫דמשום הכי הוצרכו לטעמא דמפני דרכי‬
‫וד‪-‬נו׳ב ליסוד חשוב בנידונים שונים‪.‬‬
‫שלום אע׳ג דבלא־ה גמי כל היכא דאיכא למתלי‬
‫אזכיר בזה לדוגמא דברי ספר מנחת פתים להגר׳־מ‬
‫תלינן‪ ,‬מפני דכיון דלא מטיא הנאה לידיה הו׳א‬
‫אריק ז־ל חיו״ד סימן קנ״א‪ ,‬דנשאל שם אם מותר‬
‫לא לשאול ולא ליקום בספק איסורא‪ .‬וכך מבאר‬
‫למכור וליתן יין כשר למומר דהא נעשה יין נסך‬
‫הרשב׳א בחידושיו למס׳ גיטין ד׳ ס׳׳א‪ ,‬הוא מקשה‬
‫בידו וכששותה ממנו אח'כ הוא מכשילו באיסור‬
‫נמי על הטעם של הירושלמי דכיון דאיכא למיתלי‬
‫ועובר משום לפ׳ע‪ ,‬והשיב להתיר‪ .‬ועיקר יסוד‬
‫למה איצטריך לטעמא דמשום דרכי שלום‪ .‬ומתרץ‪,‬‬
‫ההיתר שלו בנוי עפי׳ד הש׳ד והדגמ׳ר בידד שם‪,‬‬
‫דהכא כיון דלית ליה הנאה מיניה אי לאו משום‬
‫ומוסיף וכותב דדברי הש־ך מוכרחים לשיטת הר*י‬
‫דרכי שלום אע״ג דהוה ליה למיתלי לא הוה ליה‬
‫באו״ח סימן קס־ט דאסור ליתן למי שאינו מברך‬
‫לעיולי נפשיה בספיקה‪ ,‬ותרתי בעינן‪ ,‬אבל התם‬
‫א'כ נימא דאסור למכור למומר שום דבר מאכל או‬
‫במכירה כיון דאיכא למיתלי התירו לצורך עצמו‬
‫משתה משום שלא יברך‪ .‬ולא שמענו שיהי' אסור‬
‫עיי״ש‪.‬‬
‫למכור לו דבר מאכל‪ ,‬ומסיק וכותב לדינא דלא רק‬
‫הרי לנו דהיכא דהתלייה להיתר איננה תלייה‬
‫דמותר ליתן למומר יין כשר‪ ,‬אלא גם סתם יינם‬
‫גמורה אשר אילולא טעם נוסף לא היינו‬
‫ג״כ נהגו להקל למכור להם וכי יש למתירים על‬
‫מתירים משום זה בלבד‪ ,‬בכל זאת היינו דוקא היכא‬
‫מי שיסמוכו ואין למחות בידם עיי״ש‪.‬‬
‫שלהמסייע לא מטי הנאה מזה‪ ,‬אבל היכא שמטי‬
‫ויעוין גם בשו׳ת בית יצחק )מלעמברג( חאו״ח‬ ‫ליה הנאה כמו במכירה וכדומה תלינן אפילו משום‬
‫סימן כ׳־ט שסומך ג' כ את ידיו ע״ד הש׳ר‬ ‫תלייה רחוקה ואינה גמורה ומתירין משום כך מכיון‬
‫וכותב לחזק את דבריו עיי־ש‪.‬‬ ‫דזה בא להנאתו הוא ולצורך עצמו‪.‬‬
‫אציין גם לעיין מ־ש בזה ועפי׳ז בספר שדת‬
‫ו( על כל האמור יש להביא גם זאת‪ ,‬והוא‬
‫בית ישראל )לנדא( חאדח סימנים כ״ח‬
‫שיטת הש׳ך ביו׳ד סי' קנ״א סק׳ו דסבירא‬
‫וס׳א‪ ,‬וספר שו׳ת חלקת יעקב ח׳׳א סימן ע׳ז עיי׳ש‪,‬‬
‫ליה דבישראל מומר איננו מצווה להפרישו‪ .‬והנודע‬
‫הרי המדובר בעל כזאת‪ ,‬בעבריינים‬ ‫ובנידוננו‬ ‫ביהודה בדגול מרבבה שם מסביר דאף בישראל אין‬
‫מזידים‪ ,‬ובמומרים לאותו דבר‪,‬‬ ‫מצווין להפרישו כי אם כשעובר בשוגג‪ ,‬אבל‬
‫והעבירה גם מזומנת לפניהם לעשותה באין מוחה‬ ‫בישראל שרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה אפילו‬
‫ומעכב על ידם‪ ,‬א־כ לפגי הנ׳ל אין כאן איסור‬ ‫אינו מומר אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת‬
‫מסייע‪.‬‬ ‫הש׳ר עיי״ש‪.‬‬
‫צג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫שאין בו מעשה )יעוין מיש בזה בספרי שו׳ת צ׳א‬
‫חייח סימן מ־ ובמילואים עיי׳ש(‪.‬‬
‫מ ע ת ה‪ ,‬הנה בנוגע להלאו של לפני עור ישנם‬
‫כמה מגדולי הפוסקים רואיח שסוברים‬
‫שהוא נקרא לאו שאין בו מעשה‪ ,‬כהחינוך‪ .‬ועוד‪,‬‬
‫כמובא בשדי חמר מע׳ ו' כלל כיו עיש וא'כ אליבא‬
‫דידהו אין על לאו זה חיוב להפסיד כל ממונו כדי‬
‫שלא יעבור אליו מכיון דדינו כלאו שאין בו מעשה‪,‬‬
‫וזאת אפילו אילו היה בשאלה שלפנינו עבירה על‬
‫לאו דלפיע‪ ,‬כגון שלא ימצאו אחרים שאינם בני‬
‫ברית שירצו לבצע זאת כי אם בני ברית בלבד‬
‫ואליבא דהמשלימ‪ ,‬אבל למעשה הרי דלא כן כנז׳‬
‫באות א׳‪.‬‬
‫]כמו כן הרי הלאו דלפיע הוא לאו שבכללות‬
‫שאין לוקין עליו והוא קיל איפוא מלאו אחר‪,‬‬
‫וא*כ גם מבחינה זאת אין לו להפסיד עבור כך כל‬
‫ממונו[‪.‬‬
‫ט( ובנוג ע לאיסור מסייע‪ ,‬אפילו אם ישנו בכגון‬
‫נידוננו !דלמעשה כבר ביארנו שיש‬
‫לומר באין בכלל{ הנה להרבה פוסקים אין זה אלא‬
‫איסור מדרבנן בלבד‪ ,‬ועל כן סוברים הרבה מהבאים‬
‫אחריהם שאין חיוב להפסיד כל ממונו כדי שלא‬
‫יעבור על זה‪ ,‬כמובא בשדי חמד מע׳ הלמיד כלל‬
‫קניז‪ ,‬והכל הילר אחר החיתום מה שהביא שם בסוף‬
‫הכלל בשם שוית זרע אמת שהעלה בפשיטות שאין‬
‫להחמיר באיסור דרבנן יותר מביטול עשה שאינו‬
‫חייב ליתן את כל הון ביתו עיייש‪.‬‬
‫ואפילו אם נאמר שאיסור מסייע הוא מדין הוכח‬
‫תוכיח‪ ,‬כדסיל למקצת פוסקים‪ ,‬ג׳כ הרי‬
‫נפסק ביויד סי׳ קנ׳ז דא'צ להוציא ממונו על זה‪,‬‬
‫וכיכ הלבוש הובא בפ׳ת שם סק״ה עיש‪ .‬ויעוין מיש‬
‫בזה גם בשוית אהל משה )ממעזריש( סימן ל׳ז‬
‫עיייש‪.‬‬
‫ויש מקום לומר כן גם להסוברים שד‪.‬וא מדין‬
‫ערבות‪ ,‬יעוין בריטביא עיז ד' ו׳ ושוית תורת‬
‫חסד חאויח סי׳ ה'‪ ,‬ושוית כתב סופר חאויח שם‪.‬‬
‫וכן בחאה״ע שם‪ ,‬ושוית מהרימ שיק חאו׳ח סימן‬
‫שיג ואכמיל בזה בי בלעדי זה לפנינו דרכי היתר‬
‫מוצקים‪.‬‬
‫כן אין לדלג על כמה שיטות ראשונים שסוברים‬
‫שאם זה לא בתרי עברי דנהרא אין בכלל‬
‫איסור‪ ,‬יעויין במרדכי פיק דע״ז ורמ׳א ביויד סימן‬
‫קניא סעי׳ א׳ וכן כשריח שם‪ .‬ויעוין גם כשו־ח‬
‫חתם סופר חיויד סימן יים וכן בשוית בית יהודה‬
‫למהריי עייאש חיויד סימן ייז‪ .‬ואין להאריך יותר‪.‬‬
‫י( לאור כל האמור‪ ,‬מכל אחד ואחד מצידודי‬
‫צדדי ההיתר‪ ,‬ובפרט בהצטרפות כולם‬
‫סימז לג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אמנם ישנם גם חולקים על הש׳ך והדגמ׳ר‪,‬‬
‫יעוין בשו׳ת כתב סופר חיו׳ד שם וכן‬
‫בחלק אה־ע סימן מ״ז‪ .‬ובספר אמרי בינה )מקאליש(‬
‫חיו־ד ה׳ טריפות סי' ז'‪ ,‬ודרכי תשובה י ד ד סימן‬
‫קנ״א ס״ק י׳ח ע״ש‪ ,‬אבל הרוצים לנהוג היתר בדבר‬
‫יש להם עמודים גדולים לסמוך עליהם )ויעויז גם‬
‫בספרי שו־ת ציץ אליעזר חלק ס׳ו סימנים י׳ח י׳ט‬
‫מ׳ש בהרחבה להסיר השגת הגליון מהרש׳א שם על‬
‫הש׳ר יעו״ש(‪ ,‬ובפרס בכגון נידוננו שמוסף על כך‪.‬‬
‫וגם בלעדי כך‪ ,‬ישנם לפנינו עוד כמה יסודי היתר‬
‫מיוסדים על יסודות נאמנים כנז׳ל וכבבאות‪ ,‬באופן‬
‫שיש לומר בזה גם הלכה ברורה ומשנה ברורה‪.‬‬
‫ז( עוד זאת עלינו לדעת כי דברי הרמ׳א בסימן‬
‫תרג־ו שחייב להפסיד כל ממונו כדי שלא‬
‫יעבור על לאו‪ ,‬לאו דכו־ע היא‪ .‬ונוסף למה שלא‬
‫נזכר מזה ברמב׳ם ובמחבר‪ ,‬מצינו במפורש לפוסקים‬
‫גדולים שחולקים על זה וסבירא להו דבכלל איננו‬
‫מחויב להפסיד כל ממונו כדי שלא יעבור על לא‬
‫תעשה פרט מבע׳ז שנא' בכל מאדר‪ ,‬יעוין ביו׳ד‬
‫סי' קנ*ז סעי׳ א׳ דבראשונה פוסק הרמ׳א בשם הר׳ן‬
‫דאם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריר ליתן‬
‫הכל ולא יעבור לא תעשה‪ ,‬ואח־כ מוסיף הרמ״א‬
‫ופוסק בשם מהרי״ו‪ ,‬דאע־ג שאמרו כל מי שיש בידו‬
‫למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון‪ ,‬מכל מקום‬
‫בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על‬
‫זה‪ .‬וכותב ע׳ז בביאור הגר׳א סק־ה‪ ,‬דאבל מדברי‬
‫המהרי׳ו משמע שם מדבריו דאכל מצות ל׳ ת אינו‬
‫מחויב להוציא ממונו דהוכיח מדכתבה תורה בכל‬
‫מאדר בע׳ז ע״ש‪.‬‬
‫ויעוין מזה גם כשדי חמד בכללים סער׳ למ״ד‬
‫כלל ק־ז‪ .‬ובחלק דברי חכמים כלל ל׳ט‪.‬‬
‫וכן בספרי מרחשת ח־א מימן מ־ג עיי־ש‪ .‬ואם כן‬
‫אליבא דידהו אין בכלל כל ספק לומר שיהא מחויב‬
‫להפסיד ממונו כדי לא לעבור על לאו דלפני עור‪,‬‬
‫או מסייע‪ ,‬אפילו אם כן עובר על זה בודאות‪.‬‬
‫ח( ולא זאת בלבד‪ ,‬אלא אפילו להרמ׳א ודעימיה‬
‫שכן מחויב להפסיד כל ממונו כדי שלא‬
‫יעבור על לאו‪ ,‬מצינו אבל פלוגתא גדולה בין גדולי‬
‫הפוסקים אם נאמר זה אפילו בלאו שאין בו מעשה‪.‬‬
‫יעוין בפרמ״ג באדח שם ובחידושי הגרע־א ביו׳ד‬
‫סימן קניז וגליון מהרשיא שם‪ ,‬וכפית סק׳ד‪,‬‬
‫ובדרכ׳ת שם‪ .‬וכן בסי' שנ׳ז בפ׳ת סק׳א‪ ,‬ובשד׳׳ח‬
‫הנ׳ל‪.‬‬
‫ו כ ב ר הכריע הגאון החתם סופר זיל כגליון‬
‫או׳ח שם כהסוברים שזה לא נאמר על לאו‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן לד‬
‫והנני מסיים בחיפזון את מכתבי בצפיה להתבשר‬
‫משלומו הטוב והיקר עלי‪ .‬ושלום לכת׳ר‬
‫ולכל אשר באהלו‪.‬‬
‫כרגשי כבוד והערצה מרובים‬
‫דו ד דיין‬
‫תשובה‪.‬‬
‫ב״ה‪ ,‬כ״ו טבת תשי־ט‪ ,‬ירושלים עיה־ק תובב׳א‪.‬‬
‫לכבוד תלמידי היקר הרב השלם חו׳ב‬
‫פירו‪.‬‬ ‫כמוהר״ר דוד דיין הרב דלימא‬
‫שלום וישע רב‪.‬‬
‫למרות שרק אתמול קבלתי מכתבך הנני ממהר‬
‫להשיבך באשר הנך שואל שאלה מעשית‬
‫אשר אנשי קהלך מבקשים פתרון מהיר‪.‬‬
‫א( הנ ה מבחינה עקרונית אפשר לקבל הילד לחיק‬
‫היהדות בהיות והוא כבר כעת בן י׳ג שנה‬
‫ויום אחד‪ ,‬ובזה אליבא דכו׳ע לא זקוקים להסכמת‬
‫האם‪ ,‬ומה גם כאשר גם האם אומרת במפורש שאינה‬
‫מתנגדת לכך אשר בכגון דא מציגו מהפוסקים‬
‫שמתירים לגיירו גם בקטנותו ואביו מביאו‪ .‬יעויין‬
‫לדוגמא בשו״ת דעת כהן סימן קמ״ז שהעלה בקטן‪,‬‬
‫דאם אמו מוחה בדבר אין לקבלו‪ ,‬אבל כל זמן שאמו‬
‫לא תמחה בדבד מועיל דעת אביו ע׳ש‪ ,‬ואין להאריך‬
‫בזה כאן מכיון שכאמור הילד הוא כבר בן י׳ג שנה‬
‫ויו־א ואין אנו זקוקים בכלל ליכנס בזה‪) .‬דעת אביו‬
‫מיהת צריכים כדי שעי׳ז יוכל להבטיח שיקבל עליו‬
‫עול כל המצוות‪ ,‬ויאפשר לו לקיימם(‪.‬‬
‫ב( ודא עקא‪ ,‬שהסיבה העיקרית שמעכבת בכאן‬
‫היא‪ ,‬באם לא תהא קבלת עול כל המצוות‪,‬‬
‫והילד ימשיך לאכול נו׳ט כי הרי גר אצל אמו‪ ,‬וגר‬
‫שאומר שמקבל עליו כל המצות חוץ ממצוה אחת‪,‬‬
‫ואפילו חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו)רמב׳ם‬
‫פי־ד מה׳ איטו׳ר ה״ח(‪.‬‬
‫אבל אם הילד וגם אביו יבטיחו שיכשירו את‬
‫המטבח ולא יאכילוהו)ולא יאכל( נו׳ס‪ ,‬ועם‬
‫זאת יקבל הילד עליו עם הגירות עול המצות‬
‫ושמירתן אזי אפשר לקבלו‪ .‬אציין לזה לדברי שוית‬
‫אחיעזר ח־ג סימן כ׳׳ו שכותב דאין לחוש לזה שלא‬
‫ישמור דיני ישראל כהלכה כיון שמקבל עליו כל‬
‫המצות‪ ,‬אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אח'כ‬
‫לתיאבון מ־מ אין זה מניעה לקבלת המצות‪ ,‬ודוקא‬
‫היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת‬
‫המצות דמעכב‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫צד‬
‫ביחד‪ ,‬נראה לי להלכה בנידוננו כי הרופא איננו‬
‫מחויב להפסיד כל ממונו ופרנסתו כדי שלא לבצע‬
‫הדרכים המוצעים בשלשת המקרים המפורטיס‪,‬‬
‫בשאלותיו של השואל הנכבד‪.‬‬
‫סימן לד‬
‫גירות‬
‫שאלה‪.‬‬
‫בע׳ה‪ ,‬י־ג סבת תשי׳ט‬
‫אל כבוד מו״ר הרב הגאון הגדול המפורסם‬
‫לשם ולתהלה כמוהר׳ר אליעזר י‪ .‬וולדינברג‬
‫שליט־א‪ ,‬אב בית דין בירושלים‪.‬‬
‫שלום רב‪.‬‬
‫ל פני מספר שבועות פגה איש אחד מאישי הקהלה‬
‫באמצעות שנים מראשי הקהלה לגייר לו את‬
‫בנו המגיע לגיל שלש עשרה‪ .‬אשתו הנכרית אינה‬
‫מעונינת להתגייר‪ .‬הסברתי להם שדבר זה לא יתכן‬
‫כל עוד אמו אינה מעונינת להתגייר‪ ,‬בקשתי אותם‬
‫להמתין מספר שנים עד שיתבגר ויהיה עצמאי‬
‫בדעתו וירצה להתגייר על פי הכרתו הוא‪ .‬נשיא‬
‫הקהילה ניסה לשכנע אותי שלפנינו מקרה יוצא מן‬
‫הכלל )הילד לומד בבית ספר יהודי ומבקר לעתים‬
‫קרובות בבית הכנסת(‪ ,‬ביחוד שהאיש נמנה על‬
‫המשפחות המיוחסות וכרצונו להוריד את הכתם מעל‬
‫המשפחה‪ ,‬הבטחתי לו שאעיין כשאלה ואם אמצא‬
‫סיבות מקילות אפנה בשאלה לרב שיכריע בדבר‪,‬‬
‫הבטחתי להם לכתוב עוד היום לישראל ולשאול‬
‫את פיו של רב שיש בכחו לתת הוראה על מקדה‬
‫יוצא מן הכלל‪.‬‬
‫על כן הנני פונה בזה אל מעכת׳ר שליט־א‪,‬‬
‫כיון שלפי ההלכה אין כל סיבה להתנגד‬
‫לגיורו )אין בידי מספיק ספרי הלכה(‪ ,‬אלא הרצון‬
‫להבטיח שילד המתגייר לא יהיה נתון להשפעה זרה‬
‫שתפריע לו להתנהג כיהודי‪ .‬בינדון שלפנינו מחוץ‬
‫לאב גם הילד )הנחשב כמבוגר( מאד מעונין‬
‫להתגייר‪ ,‬והאם מצידה אין זה איכפת לה כלל אם‬
‫הילד יכנס לחיק היהדות‪.‬‬
‫ולא אעלים מעיני כת־ר שהחשש הגדול שלי‪,‬‬
‫ושיש לי על מה שיסמוך הוא‪ ,‬ש׳הדב' השני‬
‫הפסול מצד הפגמים שבו יערוך את הגיור‪ ,‬קרוב‬
‫לודאי שלא יעשה כדין)כגון החייב שיהיו ג׳ כבי׳ד(‪,‬‬
‫ואסיר תודה אהיה למעכת״ר באם יכבדני בתשובתו‬
‫המהירה‪.‬‬
‫צה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫הדיוטות ה״ז גר‪ ,‬אפילו נודע שבשביל דבר הוא‬
‫מתגייר‪ ,‬הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו׳ם‬
‫וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו‪ ,‬ואפילו חזר ועבד‬
‫כו׳ם הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין‪,‬‬
‫ומצור‪ .‬להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל‪,‬‬
‫ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע׳פ שנגלה‬
‫סודן עכ״ל‪,‬‬
‫והנה לכאורה דברי הרמב׳ם שכותב ששלמה גייר‬
‫את הנכריות שלא ע־פ בי׳ד לפי שהיה הדבר‬
‫ידוע שלא חזרו אלא בשביל דבר‪ ,‬המה נגד דברי‬
‫ד‪.‬גמ' ביבמות ד' ע־ו ע־א ששואלת דאיך גייר שלמה‬
‫את בת פרעה ־והא לא קבלו גרים לא בימי דוד‬
‫ולא בימי שלמה' ומתרצת‪* :‬מירי הוא טעמא אלא‬
‫לשולחן מלכים הא לא צריכא ליה*‪ ,‬הרי מבואר‬
‫מדברי הגמרא שזה שגייר שלמה את בת פרעה הוא‬
‫מפני שידוע היה שלא צריכה לשלחן מלכים‪ ,‬ואם‬
‫נאמר שזה נאמר רק על בת פרעה ולא על שאר‬
‫נשים נכריות שנשא שלמה וגיירן‪ ,‬א*כ מדוע לא‬
‫ממשיכה ד‪.‬גמ' לשאול על כך‪ ,‬דהתינח בת פרעה‪,‬‬
‫שאר נשים נכריות היאך נסיב אותן שלמה והיאך‬
‫גיירן‪.‬‬
‫והיה מקום לבוא ליישב זאת ולומר דאה*נ‪,‬‬
‫דר‪.‬גמ' היתר‪ .‬יכולה להמשיך ולשאול בכזאת‬
‫דהתינח וכר‪ ,‬אלא דעדיפא מזאת ממשיכה ר‪.‬גמ'‬
‫לשאול על בת פרעה בעצמה‪ ,‬דתיפוק ליה דהא‬
‫מצרית ראשונה היא וכר‪ ,‬ולאחרי שרב פפא שם‬
‫מתרץ‪ :‬אנן משלמה ליקו ונתיב שלמד‪ .‬לא נסיב מידי‬
‫וכר‪ ,‬תו לא קשר‪ .‬כבר ממילא גם משאר נשים‬
‫נכריות‪ ,‬כי גם אותן לא נסיב ורק דבק לאהבה ולא‬
‫לאישות‪ ,‬כדדייקינן שם מקרא *דבהם דבק שלמה‬
‫לאהבה'‪ ,‬ע׳ש בסוגית ד‪.‬גמ׳ ורש*י ותוס׳‪.‬‬
‫אולם אליבא דהרמב׳ם אי אפשר לתרץ בכזאת‪.‬‬
‫ראשית דמפשטות לשונו של הרמב׳ם‬
‫וד‪.‬סברת דבריו בזה מדוע שקיימן כנ*ז משמע שתפס‬
‫לעיקר ששלמה גשאן ממש וכהמ׳ד בירושלמי פ*ב‬
‫דסנהדרין ה׳ו דס*ל כן‪ ,‬ע*ש ןובנוגע למצרית‬
‫ראשונה י׳ל ששלמה סבר כשיטת ר־ש ביבמות שם‬
‫דמתיר בנקבות מיד‪ ,‬עיין רד׳ק מל*א ג׳ — ג׳ ע*ש[‪.‬‬
‫ואין לומר דהרמב״ם פירש התירוץ בגמ' דשלמה‬
‫לא נסיב מידי היא רק על כת פרעה וכדאיתא‬
‫בגמי שם בלשון יחיד *מתוך אהבה יתירה שאהבה‬
‫מעלה עליו הכתוב כאילן נתחתן בה'‪ ,‬דהא הגמ׳‬
‫שם מסתמכת על הכתוב שכתוב גבי שלמה ״מן‬
‫הגוים אשר אמר ה׳ אל בני ישראל לא תבואו בהם‬
‫והם לא יבואו בכס אכן יטו את לבבכם בד‪.‬ם דבק‬
‫שלמד‪ .‬לאהבה' ]ולא לאישות‪ ,‬רש*י[‪ ,‬והפסוק הרי‬
‫מדבר בלשון רבים‪ ,‬דהיינו על ריבוי הנכריות שאהב‪,‬‬
‫סימן לד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ברם האחיעזר שם מוסיף וכותב‪ ,‬שאולם היכא‬
‫שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על‬
‫איסורי תורה כחילול שבת ואכילת טריפות ואנו‬
‫יודעים כבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו‬
‫כל עסו‪ ,‬הדי אומדנא דמובח שמה שאומר שמקבל‬
‫עליו המצות לאו כלום הוא א־כ זהו חיסרון בקבלת‬
‫המצות דמעכב עיי׳ש‪.‬‬
‫‪1‬א״כ תלוי הדבר בראות עיני ביה׳ד המטפל כדבר‪.‬‬
‫וכאמור‪ ,‬עכ״פ לא גריע ילד זה מגדול הבא‬
‫להתגייר במסיבות אלה שצד אחד הוא יהודי וכר‪.‬‬
‫וזכורני שזה מזמן שראיתי בספר נהר מצרים המביא‬
‫ממנהגי מצרים להקל הרבה בקבלת־גירות‬
‫כשהמדובר בנשואי תערובות‪ ,‬וכדומה‪.‬‬
‫ג( מו בן שמן החובה להסביר היסב לאבי הילד‬
‫העבירה החמורה שעובר בתדריות בזה‬
‫שחי עם נכרית‪.‬‬
‫כ מו ״ כ יש להסביר לילד וגם לאביו‪ ,‬שאם במחשבה‬
‫להמשיך להאכילו ולאכול‪ ,‬נו׳ס‪ ,‬ולחלל‬
‫שבת וכר גם אחרי הגירות‪ ,‬דבכה־ג אין שום מצוה‬
‫בגירות‪ ,‬ואדרבה חוב הוא לו הדבר‪ ,‬דעד עתה איננו‬
‫נענש על זה‪ ,‬ולאחר מכן יענש על קלה כבחמורה‬
‫וד־ל‪.‬‬
‫ואסיים בברכה ובהוקרה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫בשולי הדברים‪.‬‬
‫הרמב״ם בפי׳ג מה־ איסורי ביאה )הלכות י׳ ד ט״ו‬
‫ט׳ז י׳ז( פוסק וז״ל‪ :‬אל יעלה על דעתך‬
‫ששמשון המושיע את ישראל‪ ,‬או שלמה מלך ישראל‬
‫שנקרא ידיד ה׳ נשאו נשים נכריות בגיותן‪ ,‬אלא‬
‫סוד הדבר כך הוא‪ ,‬שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או‬
‫הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון‬
‫שיטול וכר לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי‬
‫דוד ושלמה‪ ,‬בימי דוד שמא מן הפחד חזרו‪ ,‬ובימי‬
‫שלמה שמא כשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו‬
‫בה ישראל חזרו וכר ואעפ׳כ היו גרים הרבה‬
‫מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות‪ ,‬והיו ב׳ד‬
‫הגדול חוששין להם ובר‪ ,‬ולפי שגייר שלמה ונשאן‪,‬‬
‫וכן שמשון גייר ונשא‪ ,‬והדבר ידוע שלא חזרו אלו‬
‫אלא בשביל דבר‪ ,‬ולא עפ׳י ב־ד גיירום‪ ,‬חשבן‬
‫הכתוב כאילו הן עכו־ם ובאיסורן עומדין‪ ,‬ועוד‬
‫שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו׳ס שלהן‬
‫ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן‬
‫שנאמר אז יבנה שלמה במה‪ .‬גר שלא ברקו אחריו‬
‫או שלא הודיעוהו המצות וענשן ומל וטבל בפני ג׳‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן לד‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫צו‬

‫אביו‪ ,‬כלבב דוד אביו הוא דלא הוה מיחטא נמי לא‬
‫חטא‪ ,‬אלא מה אני מקיים ויהי לעת זקנת שלמה‬
‫נשיו הטו את לבבו וכו׳ אלא מפני שהיה לו למחות‬
‫בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא‪.‬‬
‫ולזה גם דברי המדרש בשיר השירים דאיתא‪ :‬את‬
‫מוצא צדיק מוליד צדיק רשע מוליד רשע‪,‬‬
‫צדיק מוליד רשע‪ ,‬רשע מוליד צדיק וכו׳‪ ,‬אבל שלמה‬
‫מלך בן מלך חכם בן חכם צדיק בן צדיק אווגיטום‬
‫בן אווגיטוס‪ ,‬את מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב‬
‫בזה וכו׳‪ ,‬ר׳ סימון בשם ד׳ יוחנן דבית גוברין בשם‬
‫ריב׳ל הואיל ואת מקישו מקישו מכל צד‪ ,‬מה אביו‬
‫נמחל לו על כל עוונותיו שנא׳ גם ה׳ העביר חטאתך‬
‫לא תמות אף זה כיוצא בו‪ ,‬ולא עוד אלא ששרתה‬
‫עליו רוה־ק ואמר שלשה ספרים משלי וקהלת ושיר‬
‫השירים )שהש׳ר א׳—ו׳(‪.‬‬
‫אותם שלא קיבלו‪ ,‬כי לא היו זקוקות לשלחן מלכים‪.‬‬
‫סימן לה‬
‫כן‪ ,‬אבל הבית דין התנגדו לו לכך משעה‬
‫מדות והנהגות ושלר״ב‬
‫שלמה וגודל חכמתו‪ ,‬ולכן חשבן הכתוב כאילו הן‬
‫ב׳ה‪ ,‬טו׳ב כסלו תשנ׳א‪.‬‬
‫ירושלים עיה׳ק תובב׳א‬
‫איזה בסיס לכך מצד דרש ההלכה‪ ,‬דאילולא כן לא‬
‫הופתעתי בחזון בלתי נפרץ כאשר מכובדי הרב‬
‫הגאון פה מפיק מרגליות וכו' מוה׳ר‬
‫אהרן זכאי שליט׳א ראש ישיבת אור יום טוב‬
‫בפעיה״ק ירושת׳ו הגיש לפני גליונות מספרו החדש‬
‫'הבית היהודי חלק ששי — טוהר המדות׳ שמדפיס‬
‫ועולה‪ ,‬סמוך ונראה להופעת ספרו היקר ׳טהרת‬
‫המשפחה׳‪.‬‬
‫א( הצצתי בהם וראיתי כי לצדק מסמיך טהרה‬
‫לטהרה‪ ,‬טהרת הגוף לטהרת הנפש‪,‬‬
‫כדברי הרמב׳ם בפי׳א מה' מקואות הי׳ב ד׳כשם‬
‫שהמכוין לכו לטהר כיון שטבל טהור ואע׳פ שלא‬
‫נתחדש בגופו דבר‪ ,‬כך המכוין לבו לטהר נפשו‬
‫מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות‬
‫כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא‬
‫נפשו במי הדעת טהור'‪.‬‬
‫ב( אכן הרה׳ג המחבר שליט־א בזכות דעתו‬
‫ויראת הרוממות המקוננת בקרבו הצליח‬
‫בחיבורו הנוכחי להעלות בשר ולקרוס עור ולהפיח‬
‫רוח חיים בהלכות אלה שבספרו‪ ,‬דבר שלא רבים‬
‫יחכמו לדלותם מעמקי ים התלמוד והמדרשים‬
‫ומלפידי האש וזרקורי אור המפוזרים אי פה ואי‬
‫שם בספרי רבותינו ארזי הלבנון ואדירי התורה‬
‫והמוסר‪ ,‬ולסדרם הלכות סדורות דבר דבור על‬
‫אופניו בטוב טעם ודעת ובהקדמות מאירות עינים‬
‫ולא רק על בת פרעה‪ .‬ועוד דאם שאר הנכריות כן‬
‫נשאן הרי תהדר קושיתנו לדוכתא‪ ,‬דא'כ מדוע לא‬
‫ממשיכה הגמ׳ לשאול דהתינח בת פרעה שאר נשים‬
‫נכריות מאי איכא למימר‪ ,‬היאך גיירן והיאך נשאן‪.‬‬
‫ו ע ו ד זאת אם לא נשאן ממש א׳כ לא היה צריך‬
‫הרמב־ם לאריכות ההסבר שמסביר מדוע‬
‫ששלמה גיירן ונשאז‪ ,‬מכיון שלא נשאן ממש‪ ,‬דהרי‬
‫לא אסרה תורה אלא דרך חתנות וכדברי הגם׳ שם‬
‫)עיין רמב־׳ם פי׳ב מה׳ איסו׳ב ה׳ב‪ .‬ואכמ״ל בזה(‪.‬‬
‫ונלענ״ד ליישב דברי הרמב־ם ולומר שהרמב׳׳ם‬
‫פירשכוונת הגט׳ ביבמות‪ ,‬ששאלת הגמ'‬
‫היתה‪ ,‬איך עשה שלמה כן מצד עצמו‪ ,‬הרי הוא‬
‫בעצמו היה בין המסכימים לא לקבל גרים בימיו‪,‬‬
‫ועל זה תירצה ר‪.‬גמ׳ שהוא היה סבור דבת פרעה‪,‬‬
‫והוא הדין שאר הנשים נכריות שנשא‪ ,‬שאני מכל‬
‫אמנם זהו לגבי שלמה בעצמו‪ ,‬שהוא היה סבור‬
‫ראשונה בידעם ובסברם שגם אלו מתאוין לשלחן‬
‫עכו׳׳ם ובאיסורן עומדין‪ ,‬ורק שאלת הגמ׳ היתה שגם‬
‫שלמה שעשה שלא על דעת בי׳׳ד הרי בטח היה לו‬
‫היה ממרה פי ה'‪ ,‬וע׳ז תירצה הגמ׳ כנז׳ ]וכזאת‬
‫שמלכים צדיקים עשו על דעת עצמן שלא ברצון‬
‫חכמים בהיות להם לפי דעתם בסים בהלכה‪ ,‬מצינו‬
‫גם בחזקיהו מלך יהודה עיין בברכות ד׳ י' ע׳׳ב‬
‫ופסחים דף נ־ו‪ ,‬וסנהדרין ד' י״ב ואכמ״ל[‪,‬‬
‫ולהרמב״ם יצא לו לפרש בכאמור בהסתמכו על‬
‫דברי הכתובים שקראו אותן בשם‬
‫נכריות‪ ,‬וכמו שמדגיש הרמב׳ם בלשונו לכתוב‪:‬‬
‫׳ולפי שגייר שלמה וכו׳ והדבר ידוע שלא חזרו אלו‬
‫אלא בשביל דבר ולא על פי גי״ד גייירוס חשבן‬
‫הכתוב כאלו הן עכו׳ם וכו״‪ .‬וצריכים לומר שזה‬
‫שכותב הרמב׳ם 'והדבר ידוע׳ כוונתו שהדבר היה‬
‫ידוע לבית דין‪ ,‬בדעתם דעת תורה‪ ,‬ולכן לא גיירום‪,‬‬
‫אבל לא היה ידוע מראש על כך‪ ,‬ולא נחית לחשוב‬
‫בכזאת‪ ,‬דאל*כ בודאי לא היה נושא‪ ,‬אלא סעה בדבר‬
‫וחשב שמכיון שאינן זקוקין לשלחן מלכים בטח‬
‫מתגיירין בלב שלם‪ ,‬ורק בסופו של דבר הוכיח סופן‬
‫על תחילתן‪ ,‬והוא לא הבדיל אותן ממנו אף על פי‬
‫שנתגלה סופן‪ ,‬כי היה להם דין ישראל מומר‪,‬‬
‫וכדמסיים הרמב׳ם על זה בלשון ״ולפיכך קיימו‬
‫שמשון ושלמה נשותיהן ואע־פ שנגלה סודן״‪.‬‬
‫אסיים בדברי הגם׳ בשבת ד׳ נ׳ו ע׳ב שאומרת‪:‬‬
‫כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה‬
‫שנא׳ ולא היה לבבו שלם עם ה׳ אלקיו כלבב דוד‬
 ‫צז‬ ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬
‫כנגדו‪ ,‬מציאה זו אינה אחר בדיקה וחיפוש כשאר‬
‫כל המציאות‪ ,‬שאין נכון לדבר כן כנגד הבורא‬
‫יתברך‪ ,‬אך היא במציאות המחשכד‪ ,‬הקדמונית‬
‫כאשר ברא את הנבראים מן האדמה זכר ונקבה והביא‬
‫וראה בטובת האדם ולא מצא עזר לאדם בבריאה‬
‫ההיא‪ ,‬ואמר לא טוב היות האדם לבדו כלומר אין‬
‫טוב שיהיה אדם מתבודד עם האשה כמו הבהמות‬
‫שהם מתבודדים ואין הנקבות מיוחדים לזכרים‪,‬‬
‫אעשה לו עזר ממנו כנגדו כלומר אבראנו בענין‬
‫שיהיה לו עזר ממנו ושתהיה מיוחדת לו‪ ,‬וזהו כנגדו‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬שתעמוד אצלו יום ולילה‪ ,‬עכ׳ד הנפלאים‪.‬‬
‫ועפי״ז ממשיך הפרישה בטור אה׳ע סי' ס״ב‬
‫סק״ג לבאר דזהו מה שאומרים בברכת‬
‫אשר יצר את האדם בצלמו 'והתקין לו ממנו כנין‬
‫עדי עד' להורות אל מה שכתב הראב׳ד‪ .‬ור׳ל‬
‫'ממנו־ ברא לו הקב־ה הנקבה מגופו כדי שיה' מושל‬
‫עליה בטבע ויהיה טבע זה קיים לעולם‪ ,‬וזהו כנין‬
‫עדי עד ע׳ש‪.‬‬
‫והליך רעיון זד‪ .‬מביא לידי שלום בית אמיתי‬
‫ומעמיד את האיש ואת האשד‪ .‬כל אחד על‬
‫מקומו הנכון לדעת את חובתו בבית המשותף‬
‫והמאוחד‪ .‬וכדברי הרמב־ם בפרק ט׳ו מה' אישות‬
‫הלכות י׳ ט כ'‪ ,‬דצוו חכמים שיהא אדם מכבד את‬
‫אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו‪ ,‬ואם יש לו ממון‬
‫מרבה בטובתה כפי ממונו‪ ,‬ולא יטיל עליה אימה‬
‫יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא‬
‫רגזן‪ ,‬וכן צוו על האשד‪ ,‬שתהיה מכבדת את בעלה‬
‫ביותר מדאי ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל‬
‫מעשיר‪ .‬על פיו‪ ,‬ויהיה בעיניה כמו שר או מלך‬
‫מהלכת בתאות לבו ומרתקת כל מה שישנא‪.‬‬
‫וכפי שמסיים הרמב׳ס‪ :‬״זה דרך כנות ישראל ובני‬
‫ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן‪,‬‬
‫ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח'{‪.‬‬
‫ד( לחיבת הקודש אכתוב כמד‪ .‬מילין בההלכות‬
‫המדוברות בפנים הספר‪.‬‬
‫לסימן א' סעיף ו'‪.‬‬
‫לדבריו הפסקניים של הגאון הנודע כיהודה ז׳ ל‬
‫בצל׳ח דרוש ל׳ ט שכותב ברוח ד' אשר‬
‫בקרבו‪ ,‬כי ' כ ל דברי הגמ' כאילן יצאו מסנהדרין‬
‫גדולה כלשכת הגזית והמפקפק בשום דין מדיני‬
‫התורה שקבעו בגמ׳ הוא כופר בתורת משה שאמר‬
‫על פי התורה אשר יורוך'‪.‬‬
‫למען השלמה‪ ,‬נראה להוסיף עליהם דברים‬
‫מחרידים ומרתתים שכותב בכיוון זד‪.‬‬
‫האוד‪'.‬ח הק' בריש פ' כי תבוא‪ ,‬וז־ל‪' :‬ושמת בטנא'‪,‬‬
‫ירמוז שצריך כל מפעלות הטובו' שעשה יהי׳ ע' פ‬
‫דבריהם כאומרם ע' פ התורה אשר יורוך ועל המשפט‬
‫סימן לה‬ ‫שו ׳ ת‬
‫ומתוקים מדבש ונופת צופים‪ ,‬ודפוס חותמם‬
‫מבריקים במלבושים נכבדים והכרחיים לכל‬
‫ההלכות המרובות הקודמות שבחמשת ספריו'הבית‬
‫היהודי' הקודמים‪ ,‬וכדברי רבינו הגר׳א ז־ל כי‬
‫'הכבוד אינו רק אם יש בו מדות־סובות‪ ,‬וז־ש ר״י‬
‫קרא למאנא מכבדותא‪ ,‬שידוע שהמדות הן הלבושין‪,‬‬
‫והיינו שהמדות הן מן הנפש הדבקה אל הגוף והן‬
‫לבושין להנפש העליונה' )הגר׳א משלי י׳א—ט־ז{‪.‬‬
‫ג( מן הראוי שספר יקר זה ימצא בכל בית‬
‫יהודי‪ ,‬ובמיוחד לשבים ומחפשים דרכי־‬
‫קודש ואורות־רוחניים להתחמם לאורם ולמצוא מנוח‬
‫לנפשם הצמאה‪ ,‬כי עי־כ יביאו ברכה אל ביתם‬
‫ללמוד ולדעת הדרד אשר ילכו בהנהגת ביתם‬
‫בשובה ונחת לאשרם וטובתם וכדברי הט־ז באו׳ח‬
‫סימן רצ׳ו סק׳א שמבאר כוונת מאמרם ז׳ ל בעירובין‬
‫ד׳ ם־ה דכל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו‬
‫בכלל ברכה‪ ,‬דר׳ל‪ ,‬שלא יתרגז אדם בביתו אפילו‬
‫אם יארע לו נזק דהיינו שכבר נשפך יין בשוגג על‬
‫ידי שום אחד מבני הבית ודרכן של בני אדם להתרגז‬
‫בשביל זה‪ ,‬על כן אמר כל בית שאין היין הנשפך‬
‫בשוגג נחשב לו כאילו היה מים אלא אדרבה מתרגז‬
‫אז אין בו סימן ברכה כדאמרינן בפ׳ק דסוטה בכל‬
‫בית שיש בו רוגז הוא סימן עניות ח׳ו ע׳ש‪.‬‬
‫! ב ה ק שר לזה — ונוסף לזה ללימוד להבאת‬
‫״שלום בית' בין איש לאשתו‪ ,‬מן הראוי‬
‫להביא ולשנן דברי הראב׳ד בספר הנפש המובאים‬
‫בהקדמת הטור לאה־ע שכותב על זה שהפליא‬
‫הקב׳ה והגדיל עם האדם בעזר אשר עזרו ובעטרה‬
‫אשר עטרו‪ ,‬וכחתן פארו‪ ,‬וישים עליו ציץ נזרו ועל‬
‫הכל האשה אשר ממנו לוקחה‪ ,‬ולא כשאר הברואים‬
‫אשר בראם שנים שנים‪ ,‬אבל בראו לבדו ויקח אחת‬
‫מצלעותיו ויבן אותה לאשה ויביאה לו למען היותה‬
‫לו לעזר ולהועיל )לשון הטור( כדברים האלה‪ :‬כי‬
‫לטובת האדם ולהנאתו הגדולה עשה זאת‪ ,‬שאילו‬
‫נברא זכר ונקבה כשאר הברואים היתר‪ .‬האשה אצל‬
‫האדם כנקבת הבהמה אצל הזכר שאינד‪ .‬מקבלת‬
‫שלטונות הזכר ולא עומדת אצלו לשמשו‪ ,‬אך זה‬
‫חוטף מזר‪ ,‬וזה מזה‪ ,‬וזה כועס בזה‪ ,‬ואיש למעבדו‬
‫יפנו‪ ,‬וגם אינם מיוחדים זה לזה‪ ,‬לפי שבתחילה‬
‫נבראו זה כפני עצמו וזה בפני עצמו‪ ,‬ולכן ראה‬
‫הבורא יתברך צורך האדם והנאותיו וברא אותו יחידי‬
‫ולקח אחת מצלעותיו ובנה האשה ממנו והביאה אל‬
‫האדם להיות לו לאשה ולהיות לו לעזר ולמסעד‬
‫מפני שהיא נחשבת לו כאחד מאבריו אשר לו לשמשו‬
‫וכי יהיה למושל עליד‪ ,‬במושלו על אבריו‪ ,‬וכי תהיה‬
‫משתוקקת אליו כאשר אבריו משתוקקים להנאת‬
‫גופו‪ ,‬וזהו מה שאמר הכתוב ולאדם לא מצא עזר‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן לה‬
‫תפלה על קטנים באשר אנחנו אביהם של יתומים‪.‬‬
‫ה( מועיל כשיש להם כבר הרהור תשובה בלבם‪,‬‬
‫ומתפללים שישובו בתשובה שלמה כאילו פתחו הם‬
‫בתשובה שמסייעים מן השמים‪ 0 .‬מועיל על כאלה‬
‫שחשובים כאנוסים ברשעתם אחרי שמעשי אבותיהם‬
‫בידיהם יעו׳ש באריכות דבריו‪ ,‬וש״י‪.‬‬
‫ו ר ק לפני זמן קצר נשאלתי על כך מר'מ‬
‫מפורסם אחד שהי׳ מאד נבוך בזה וד‪,‬ראיתי‬
‫לו דברי המעיל צדקה ונחה דעתו‪ ,‬כי פותחים המה‬
‫אפיקים רחבים בהבנת דברי חז״ל בזה בכמה‬
‫מקומות‪ ,‬וכן בתיקוני תפלות שתיקנו בכמה וכמה‬
‫נוסחאות לתפלה על עצמו ועל אחרים‪.‬‬
‫ז( לסימן ב' סעי׳ י׳ג והלאה בענין אהבת ה׳‬
‫ודביקות בו ית״ש‪ ,‬חשוב להוסיף‬
‫עוד ב' סעיפים חשובים מגדולי דורות קדמונים‪,‬‬
‫והמה‪:‬‬
‫א( הדביקות בו תכלול לומר שתהי׳ זוכר השם‬
‫ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך‬
‫ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיד‪.‬יו דבריו‬
‫עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל‬
‫הוא לפני ה׳)רמב״ן עה׳ת דברים י׳א—כ־ב( ]ומכאן‬
‫מקור לההנהגה של הגרי־פ ברנשטיין ז״ל שמזכיר‬
‫כבו׳ בקטע של ״הליכה בדרכי ה״[‪.‬‬
‫‪ a‬גדולה מצות תפילין שכל המניחן מאריך ימים‬
‫שנא׳ ה׳ עליהם יחיו )טור או״ח סימן‬
‫ל״ז( והוא לפי שדבק גופו בה׳ אלקים חיים במה‬
‫שמניח שם ה׳ על ראשו סמוך לגופו על כן שכרו‬
‫בזה העולם שיאריך ימים וכמ״ש ואתם הדבקים בה׳‬
‫אלקיכם חיים כולכם היום‪ ,‬פי׳ היום בזה העולם‬
‫ימי חיי גופו‪ ,‬מלבד השכר לעוה״ב)בית חדש(‪ .‬ישמע‬
‫חכם ויוסף לקח באהבתו וביראתו את השי״ת לעד‪.‬‬
‫להחזירו בתשובה קשה מה יועיל בקשתו הא אמרינן‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫את דברי הראב־ד בעל הנפש שהבאתי באות ג׳‬
‫ראיתי בספר אפריון עה־ת פ׳ בראשית שמסביר‬
‫את דבריו באופן נאות בכזאת‪ :‬כי שני דברים שאינם‬
‫משורש אחד אף אם לפעמים יתחברו לא יהיה‬
‫החיבור ההוא שלם ומתמיד רק עומד להתפרד‪ ,‬אכל‬
‫שני דברים אשר משורש אחד יבואו אף אם יתפרדו‬
‫לפי שעה מ־מ אם אח'כ שוב יתדבקו ויתחברו יהיה‬
‫הדיבוק והחיבור ההוא שלם ומתמיד כיון שממקור‬
‫ושורש אחד באו‪ ,‬ולכן כל הברואים שהם זכר ונקבה‬
‫אף שהם מתחברים ומתזוגים לפי שעה לקיום המין‪,‬‬
‫אבל אחר הזיווג כל אחד פונה לדרכו ואין חיבור‬
‫מתמיד כיון שמעולם לא היה להם חיבור עצמי‪,‬‬
‫אבל האדם שהוא מבחר הברואים ונברא לשמש את‬
‫ש ו״ ת‬ ‫צח‬
‫וגו'‪ ,‬והתורה והמשפטים ביארו אותם חכמיס בס'‬
‫מסכתות כמנין סנא‪ ,‬שזולת זה הגם שיעשה כל‬
‫מצות שכעולט ישרף הוא והם וכו'‪ ,‬ואמרו ולקח‬
‫הכהן הטנא מידך פי׳ שלא יקבל שר עליו אלא‬
‫הבא בידו מיוסד על דברי תורה שבעל פה הרמוז‬
‫בתיבת טנ׳א כמו שכתבנו״ יעו׳ש בדבריו החוצבים‬
‫להבות אש‪.‬‬
‫ולב מי לא יחרד ולא ילמד לקח מחריצת משפט‬
‫נורא זה על ידי שני גאונים קדושים אלה‬
‫התואמים בד בבד‪ ,‬ובא זה ולימד על זה‪.‬‬
‫ה( לסעיף ‪ .T‬למען התועלת נראה להוסיף על‬
‫האמור שם דברי החתם סופר‬
‫בדרשותיו לסוכות בסופן לאמור‪:‬‬
‫ישראל הקדימו נעשה לנשמע‪ ,‬לומר שאין‬
‫להרהר על מעשי השי־ת ולא על מצותיו‪,‬‬
‫רק תמים תהיה‪ ,‬ונאמן לו ית׳ ולבסוף נשמע ונבין‬
‫כל סתריו‪ ,‬כי יזכנו ה׳ בזכות זה להבין טעמי התורה‬
‫וסתרי מעשי בראשית‪ ,‬והיינו נעשה ובזכות זה‬
‫נשמע‪ ,‬והיינו נמי אחר שהאריך כספר קהלת‬
‫בפילוסופי׳ לומר שאין לבוא עד תכלית שום ענין‬
‫כי כולו מוקשה‪ ,‬סיים עתה‪ :‬סוף דבר הכל נשמע‬
‫ויתורצו כל הקושיות‪ ,‬רק את האלקים ירא ואת‬
‫מצותיו שמור‪ .‬ע״ש‪ ,‬ובכיוון זה מבארים גם את הפסוק‬
‫של והיה העקב תשמעון לבסוף תשמעון את הכל‪.‬‬
‫ו( בסימן ב' בהערה מס׳ ‪ 5‬מציין כבו׳ למהרש״א‬
‫ברכות ד׳ י׳ ע״א שמועילה תפלה‬
‫של אדם על אחרים שיחזרו בתשובה אע״פ שהכל‬
‫בידי שמים חוץ מיראת שמים‪.‬‬
‫ולא דק‪ ,‬דאדרבה המהרש׳א מקשה על כך שם על‬
‫הגמ' וכותב‪' :‬אבל לבקש רחמים על חבירו‬
‫הכל בידי שמים כו״‪ ,‬ומסיים המהרש״א בל שון'י ש‬
‫ליישב' אבל אינו מפרט מה שיש ליישב‪.‬‬
‫ועיינתי גם למה שכבו׳ מציין מ׳ש בזה בשו״ת‬
‫אגרות משה חאו׳ח ח־ד סימן י׳ אות י׳ג‬
‫וראיתי שמפטיר בזה כלאחר יד ואין בהם בכדי ישוב‬
‫כפי שיווכח המעיין בהם‪.‬‬
‫אולם אודיע לו שיש בזה תשובה נפלאה בשו״ת‬
‫מעיל צדקה סימן ז׳‪ ,‬הוא עומד על כך‪ ,‬וכותב‬
‫בזה כמה וכמה הגדרות‪ ,‬וד‪.‬עיקריים התמציתיים‬
‫המה; א( מועיל כשמגיע למתפלל צער מהם‬
‫ומהנהגתם‪ .‬ב( מועיל כשהם בורים וע״ה ומחיסרון‬
‫ידיעתם עשו מה שעשו‪ ,‬ועל כיוצא באלו הדין נותן‬
‫להתפלל עליהם כמו שמתפללים על כל מכה וחלי‪.‬‬
‫ג( מועיל אב על בנו‪ ,‬דמציגו ברא מזכה אבא וא'כ‬
‫אין לך צער גדול מזה לאב המתפלל‪ .‬ד( מועילה‬
‫צט‬ ‫ציץ אליעזר ח׳־״ט‬ ‫סימן לו‬ ‫ש ו״ ת‬

‫ואגב‪ ,‬כמה נוראים ונפחדים המה דברי רבינו יונה‬ ‫קונו‪ ,‬וגם הוא היותר חלוש שבכל הברואים וצריר‬
‫על אבות בפ׳ב משנה י״ג שכותב לפרש‬ ‫הוא לעזר וסער לכל צרכיו ולא יספיק לו התחברותו‬
‫מאמרם ז־ל שם >וכן בתענית וב׳ב שם( ״ודלא מוסיף‬ ‫עם האשה לפי שעה לקיום המין בלבד‪ ,‬אבל הם‬
‫יסיף־ דר׳ל‪ ,‬דמי שהוא חכם ואינו רוצה להוסיף‬ ‫צריכין להתחבר בחיבור ודיבוק תמידי‪ ,‬וטובים‬
‫חכמה על חכמתו ויאמר בלבו כבר למדתי כל התורה‬ ‫השנים כי אם יפלו האחד יקים את חבירו‪ ,‬ולכן‬
‫כולה וראיתי דרכיה ונתיבותיה מה לי ולצרה הזאת‬ ‫ברא ה' ית׳ש את האדם לבדו ובנה את האשה‬
‫לטרוח בהבל ימי ומה אתבונן ולא הבינותי‪ ,‬יהי רצון‬ ‫מצלעותיו למען שכאשר יתחברו יהיה החיבור שלם‬
‫שזה האיש ימות ויאסף אל עמו ולמה יחיה עוד‬ ‫ומתמיד‪ ,‬והנה מה שהאדם הוא היותר חלוש שבכל‬
‫אחר שכבר קם מללמוד ע־ש‪ ,‬וישמע חכם ויוסיף‬ ‫הנבראים הסיבה היא גודל מעלתו בנשמתו אשר‬
‫לקח וחיה יחיה‪.‬‬ ‫ע־כ החומר שלו הוא יותר חלוש כמ׳ש המחקרים‬
‫ויעוין בט־ז אה־ע סימן כ־ה סק׳א שכותב‬ ‫כי בכל דבר שהצורה יותר מעולה הוא עלול יותר‬
‫לפרש הפסוק של 'שוא לכם משכימי קום‬ ‫לנזק‪ ,‬והנה במ׳ש נעשה אדם בצלמינו כדמותינו‬
‫מאחרי שכת וגו" )תהלים קכ׳ז(‪ ,‬רהיינו‪ ,‬שיש ת״ח‬ ‫כתב הרמב־ם במורה נבוכים שאין הכוונה ח־ו על‬
‫מנדדין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה‪ ,‬ויש‬ ‫צלם ודמות הגוף כי אם על הנשמה שהיא חלק אלוק‬
‫ת׳ח שישינים הרבה כדי שיהיה להם כח החזק‬ ‫ממעל‪ ,‬וזהו פירוש הברכה‪ ,‬אשר יצר את האדם‬
‫וזריזות לב לעסוק בתורה ובאמת יוכל ללמוד בשעה‬ ‫בצלמו וכו׳ היינו הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל‪,‬‬
‫אחת מה שזה מצטער ועוסק בשתי שעות‪ ,‬ובודאי‬ ‫ואולם עי׳ז כיון שהיא מעולה כ*כ בנשמתו וצורתו‬
‫שניהם יש להם שכר בשוה‪ ,‬ע־כ אמר שוא לכם‪,‬‬ ‫לכן הגוף והחומר יותר חלש ועלול לנזק משאר כל‬
‫דהיינו בחנם לכם שאתם מצטערים ומשכימים בבקר‬ ‫הנבראים וצריך הוא לעזר ולסעד‪ ,‬וע־כ ראתה‬
‫ומאחרי שבת בלילה וממעטים שנתם‪ ,‬זה בחנם‪ ,‬כי‬ ‫החכמה העליונה ית״ש והתקין לו ממנו)דייקא ממנו(‬
‫כן יתן ה' לידידו שנה‪ ,‬דהיינו מי שישן הרבה כדי‬ ‫בנין למען יהיה הבנין והדיבוק עדי עד‪ ,‬וש׳י‪.‬‬
‫שיחזק מוחו בתורה נותן לו הקב׳ה חלקו בתורה‬ ‫בז ה יובן גם ההמשכיות של הברכה הבאה ״שמח‬
‫כמו אותו שממעט בשינה ומצער עצמו‪ ,‬כי הכל הולך‬ ‫תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן‬
‫אחר המחשבה וכו' יעו׳ש‪ ,‬והדברים המה למשיב‬ ‫מקדם'‪ ,‬כלומר שהחיבור והדיבוק יהיה גם בשטח‬
‫נפש‪.‬‬ ‫הרוחני של שיתוף שם שמים וחכמת תורתו הקדושה‬
‫בכל מעשיהם של כל אחד ואחד ושל שניהם ביחד‬
‫סימן לו‬ ‫בעזר ובסעד ועידוד‪ ,‬וכפי שראיתי בספר המאירי‬
‫בסוף מסכת תענית שכותב לפרש ענין מה שאמרו‬
‫‪ 2‬אודות מילה וקבורה מה קודם כשאבי הבן‬ ‫בגם׳ שם שבט׳ו באב בנות ישראל יוצאות וחולות‬
‫הוא אונן ואם שייר לומר דבי״ד נימהליה‬ ‫בכרמים‪ ,‬שהוא זה שהוא יום שנתן לשיעור‬
‫התלמידים להיות מתחילין ללמוד בלילות ועליו‬
‫ב־ה‪ ,‬יום א' ט״ו תמוז תש־נ‬ ‫אמרו ודלא מוסיף יסיף‪ ,‬על כן מרוב שמחתם היו‬
‫ירושלים עיה׳ק תובב׳א‬ ‫בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו'‪ ,‬ובאמרם‬
‫וכן הוא אומר צאנה וראנה בנות ישראל וכו'‪ ,‬כלומר‬
‫לכבוד הרה׳ג וכו׳ הרב ר' משה יהושע‬ ‫שב אל דיבור המיוחסות שלא נתכוונה אמו של‬
‫הלוי קצנלנבוגן שליט־א‪.‬‬ ‫שלמה למלכות אלא לתורה וחכמה והוא שאמר ביום‬
‫חתונתו זו תורה כלומר שכוונת זווגה לא היתה אלא‬
‫יקרת מכתבו קבלתי בסוף שבוע שעבר‪ ,‬ותוכנו‬ ‫להעמיד בנים הגונים ולגדלם לעבודת השם והיא‬
‫אודות מה שמצא בכת׳י של ספר ־העקרים'‬ ‫השמחה האמיתית כמאמר גיל יגיל אבי צדיק ויולד‬
‫מהגר׳ש איגר ז׳ל שעוסק בהדפסתו‪ ,‬שכותב דברים‬ ‫בן חכם ישמח בו ע״ש והדברים מאירים‪.‬‬
‫מזדהים למה שכתבתי בספרי אבן יעקב סימן י־ח‬ ‫ויעוין בפי' רבינו גרשום על בבא בתרא ד׳‬
‫אודות מילה וקבורה מה קודם כשאבי הבן הוא אונן‪.‬‬ ‫קכ״א ע־ב שמפרש עזה׳ד גם ענין אמרם‬
‫ו הנ ה אין לי הרבה מה להוסיף בזה עמ׳ש‬ ‫שם שהוא יום שפסקו מלכרות עצים למערכה‪ ,‬כי‬
‫בספרי שם בבירור השיטות והסברתם הדק‬ ‫לפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו‬
‫היטב‪ ,‬ועוד הוספתי לכתוב כזה קצת גם כספרי שו׳ת‬ ‫מתבטלים בתלמוד תורה‪ ,‬אבל אותו יום פסקו‬
‫ציץ אליעזר חלק ח׳ סימן ל־ב‪ ,‬יעו־ש‪ .‬וכפטיש‬ ‫ועשאוהו יום טוב שמיכן ואילך היו עוסקין כתורה‬
‫יפוצץ סלע‪.‬‬ ‫ע׳ש‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳׳ט‬ ‫סימן לז‬
‫ומה שכבו' מהנדז על זה אם אמנם כן הדבר‬
‫דאין לבזבז מנכסיו כדי לקיים דין זריזות‪,‬‬
‫לדעתי הדבר פשוט כך‪ ,‬ומתרי טעמא‪ .‬ראשית‪ ,‬לא‬
‫מצינו דין בזבוז עד שליש אלא למה ששייך לדבר‬
‫שמקיימים בה את המצוה‪ ,‬אבל לא למה שנוגע לגוף‬
‫האדם המקיימה‪ .‬ושנית‪ ,‬היות וזה לא מצוה חיובית‬
‫בדייקא על כל אדם‪ ,‬אלא היא שבח לזריזים כלשון‬
‫הגם' ״זריזים' מקדימים למצות‪ .‬וא־כ אין עוד‬
‫לחייבם גם לבזבז מנכסיהם עד שליש‪ ,‬במה שלא‬
‫קיים בכלל בכזאת אצל כל בני אדם‪ ,‬כי הזירוז‬
‫הוא דבר נפרד מעצם קיום המצוה ומשמש רק כנספח‬
‫לה כאשר לא עובר זמנה‪ ,‬אשר זריזים מחזרים לקיים‬
‫זאת‪ ,‬בהיותם מחבבים המצוה ומחזרים לקיימה‬
‫בהקדם‪.‬‬
‫והאמור יוצא לן במיוחד לגבי מילה כדראיתי‬
‫בחידושי המאירי כיומא ד׳ כ״ח ע״ב‬
‫שכותב וז״ל‪ :‬כל היום כשר למילה שנא׳ וביום‬
‫השמיני וגו' ומכל מקום ראוי לזריזים להקדים בה‬
‫בשחרית שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על‬
‫הבן ולאחוז בדרכי האבות שנא' עליד‪.‬ם בכיוצא בזה‬
‫וישכם אברהם בבקר עכ״ל הרי לנו מדברי המאירי‬
‫שמבאר דהזריזות בזה הוא רק בבחינה של 'ראוי׳‬
‫בלבד‪ ,‬ופשוט איפוא דמשום ׳ראוי־ לזריזים להקדים‬
‫בה כשחרית‪ ,‬אין לשלול זכותו וחיובו של האב למול‬
‫את בנו שכשירה היא מיסודה כל היום כדמשמע‬
‫נוסח הקרא של 'וכיום״ השמיני וגו'‪ ,‬דר״ל דזמנה‬
‫כל היום‪ ,‬ובפרט כאשר האב נמצא במצב שלא חל‬
‫עליו הזריזות כזה‪ ,‬ומיד כשחל עליו מיד הוא יזדרז‬
‫וכנ״ל‪.‬‬
‫ג( לכסוף ברצוני להאיר גם זאת‪ ,‬דהמהר׳י עייאש‬
‫ז״ל בספרו שבט יהודה על יו״ד סוף סימן‬
‫ש״ס נוטה לפסוק דאפילו כשלא ישאר שהות ביום‬
‫ותדחה המילה ליום ט׳ ג׳ כ אין בי״ד חייבים למול‬
‫את הבן במקום שיש אב לפנינו יעו״ש‪ ,‬והובא דבריו‬
‫אלה גם בספר שלמי צבור למהר״י אלגאזי ז׳ ל‬
‫בהלכות אונן אות י״ט עיי״ש‪ ,‬ואין להאריך כאן‬
‫יותר‪.‬‬
‫מדעת האב מקרי מזיק וחייב לשלם לו ממון‪ .‬א'כ‬
‫בברכה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫ש ו״ ת‬
‫א( זאת נהנתי ממ״ש שהגר׳ש איגר ז׳ ל מסביר‬
‫בדבריו‪ ,‬דלא שייר לומר דבי׳ד נימהליה‬
‫משום דינא דזריזין מקדימין מפני דאטו בעבר על‬
‫זריזות המצוה ואנו רואים שכבר עבר שעה ושתיים‬
‫בבקר יהא נחתינן לביתיה דהאב ונימהליה לבריה‪,‬‬
‫זה ודאי לא‪ ,‬דלא מיקרי נמנע למול עד צאת יום‬
‫השמיני‪ ,‬ואם כן הדין בעבר על הזריזות מרצונו‪,‬‬
‫כל שכן בלא זירז המצוה מוזמת אונם כבנדו׳ד‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫אוסיף על זה מה שמסביר זאת ביתר על כן‬
‫בשו״ת בית יהודה למהר״י עייאש ז׳ ל בח׳ב‬
‫סימן ע׳ וז״ל; ולפי דעתי נראה שהעיקר הוא כסברת‬
‫רמ׳א ז׳ ל ואין בזה ספק‪ ,‬דלמה נפקיע המצוד‪ .‬בידים‬
‫מאביו של בן כיון דאפשר לקיים שתיהן שיקבר‬
‫המת ויהא הבן נימול ביום ח' שהוא זמנו‪ ,‬ואי משום‬
‫זריזות בעלמא‪ ,‬אין כאן בית מיחוש‪ ,‬דהזריזות הוא‬
‫למי שיש לו שעת הכושר למול דכשיתעכב ולא‬
‫ימול אותו הוי מכח העצלות‪ ,‬משא׳ב בנדו״ד‬
‫דהעיכוב של הזריזות בא לו מחמת האונס וכשיקבר‬
‫המת לא יתעסק האב בדבר אחר אלא תיכף ומיד‬
‫יקדים למצות המילה נקרא לגביה זריזות עכ״ל‪.‬‬
‫זאת אומרת שלמעשה יוצא שיש כאן גם זריזות‬
‫מצד האב‪ ,‬מכיון שמיד בסר ממנו האונס‬
‫יקדים לקיים מיד מצות מילה‪ ,‬ולכן אין בכח בי׳ד‬
‫לחטוף ממנו מצוד‪ ,‬דידיה שקודמת היא מדידהו‪,‬‬
‫ונחשב זה כבמקום שישנו לאב לפנינו המוכן לקיים‬
‫המצוה וגם להזדרז כה‪ ,‬שאסור לאחר למול שלא‬
‫מדעת האב‪ ,‬שהתורה הטילה עליו מצות מילת בנו‬
‫כדילפינן בקדושין ד' כ*ט ע׳א מקרא דוימל אברהם‬
‫את יצחק בנו‪ ,‬ושפיר אפשר ללמוד זאת עוד ביותר‬
‫בק׳יו מהיכא שהשהה האב המילה במזיד לשעה או‬
‫שתים‪.‬‬
‫ב( כמו כן נהניתי גם מהוספת הדברים של הגר־ש‬
‫איגר ז״ל בזה בכת׳׳י)כפי שכבו׳ מעתיקם(‪,‬‬
‫שמוסיף וכותב וז׳ל‪ :‬וכי היכן מצינו שיהא אדם‬
‫מחויב לבזבז ממוניה משום עשיית המצוה בזריזות‬
‫וכו׳ וכיון דאנו רואים עשיית מצות האב למול את‬
‫בנו לשוה כסף דהרי על כן אם קדם אחר ומל שלא‬
‫היאך נאמר להאב להפסיד השוה כסף משום זריזות‬
‫שלא לאחר המילה עד אחר קבורה עב־ל‪.‬‬
‫קא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫תשובה‪.‬‬
‫ב־ה‪ ,‬מוצש׳ק א׳ דר׳־ח מרחשון תש'נ‪,‬‬
‫ירושלים עיה׳ק תובב־׳א‪.‬‬
‫אחדשכת־ר באהבה וכבוד‪.‬‬
‫יקרת מכתבו נתקבל לידי באור ליום ועש־ק‪,‬‬
‫וכמבוקשו הנני ממהר להשיבו חדד בנידון‬
‫החמור‪ ,‬ובקצירת האומר‪.‬‬
‫לענ״ד אין להצריך את האשה להודיע לבעל‪,‬‬
‫ומותרת להמשיך לחיות אתו‪ ,‬ומנימוקים‬
‫דלקמן‪.‬‬
‫א( על פי דין אין לנו לד‪.‬אמין לדבריה כעת‬
‫שזינתה עם עכדם לפני נישואיה אל‬
‫בעלה‪ ,‬ואפילו אם נראה למראית עין ולשמיעת אוזן‬
‫שאומרת זאת דרך וידוי מתוך שהיא בעלת תשובה‬
‫ומתוך שנודע לה רק לאחר מכן שיש איסור‬
‫בנישואיה לכהן‪ ,‬כי אפ׳־ה‪ ,‬מתוך זה שרק ה־ הוא‬
‫שרואה ללבב‪ ,‬אמרינן אנן שיתכן שהכל מעושה‬
‫ואומרת זאת מתוך שעיניה נתנה באחר‪ ,‬כדברי‬
‫המשנה והגמ׳ בנדרים ד׳ צ' ע׳׳ב‪.‬‬
‫ואמינא לה ממה שמצינו שר‪,‬שיב בדומה לזה‬
‫בשדת נודע ביד‪,‬ודה מד‪,‬דדק חאד‪.‬־ע‬
‫סימן ע־א‪ ,‬הוא דן שם ע־ד אשה שבעת חליה התודית‬
‫על עונה שזינתה תחת בעלה וכו'‪ ,‬ובהמשך דברי‬
‫תשובתו להתיר הוא כותב בזה׳׳ל‪ :‬וגם אפילו היתך‪,‬‬
‫אשת כהן שאפי' באונם אסורה‪ ,‬מכל מקום לא מפיה‬
‫אגו חיין‪ ,‬ואנו אומרים נתנה עיניה באחר ושיקורה‬
‫משקרה וכו'‪ ,‬ואף שאמרה כן בעת חליה דרך וידוי‪,‬‬
‫ממנ־פ אם לא היתה בדיעה צלולה אין בדבריה ממש‪,‬‬
‫ואם היתה בדיעה צלולה שוב יש לומר אף בשעת‬
‫חליה נתנה עיניה באחר וערומי מערמא לומר דרך‬
‫וידוי עכ־ל הגדב‪ ,‬וכל האמור ניתן לומר גם‬
‫בנידוננו‪ ,‬וא'כ דון מינה ומינה‪.‬‬
‫ב( מה יועיל אם תגלה לבעלה מכיון שעל פי‬
‫דין תורד‪ ,‬אין הבעל מחויב להאמינה‪ ,‬וכך‬
‫יו ת לו אם יבוא לשאול על כך‪ ,‬וזה יגרום איפוא‬
‫רק לסיבוכים ומשברים בחיים המשותפים שלהם‪.‬‬
‫וכפי שכותב כת׳ר כי ־המצב עלול לגרום תוצאות‬
‫נפשיות חמורות על שניהם'‪.‬‬
‫ג( אפילו אם הבעל יאמר שמאמין לה אפ׳ר‪ .‬אנו‬
‫לא נוכל לכופה לקבל ג' פ וכדנפסק‬
‫ברמ׳א באה״ע סי׳ קע־ח סעי׳ ט׳‪ ,‬די׳א דבזה־ז שיש‬
‫חרם ר־ג שלא לגרש אשה כעל כרחה אינו נאמן‬
‫לומר שמאמינה‪ ,‬או שמאמין לדברי העד‪ ,‬דחיישינן‬
‫סימן לז‬ ‫שו״ ת‬
‫סימן לז‬
‫אשה שזינתה לפי דבריה עם עכו׳ם‬
‫ונישאת לכהן שלא ידעה שיש בזה‬
‫איסור‪ ,‬ונודע לה לאחר מיכן‪ ,‬האם יש‬
‫איזה היתר שלא תגלה מזה לבעלה‪.‬‬
‫לרב גדול ור־מ אחד‬
‫שאלה‬
‫אור ליום כ׳ח לחדש תשרי‪ ,‬עש־ק פ' בדאשית‬
‫תש־ן‪ ,‬פעיה־ק ירושלים תובב׳א‪.‬‬
‫לב׳ ידי׳ג הגאון הגדול דגול מרבבה מח׳ס‬
‫שדת ציץ אליעזד ועוד‪ ,‬הנודע לתהלה‬
‫ולתפארת בשערים המצוינים בהלכה מוהר׳ר‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג שליס׳א‪.‬‬
‫אחדשכ׳ת כראוי‪.‬‬
‫בא לפני מעשה באשה בעלת תשובה שאמרה‬
‫)ל״ע( שזינתה עם עכו־ם לפני נישואיה ואחרי‬
‫שחזרה בתשובה נישאת לכהן ולא ידעה שיש בזה‬
‫איסור‪ ,‬ועכשיו לפני החגים נתגלה לה שלפי דברי'‬
‫תהא אסורה לכהן‪ ,‬ועדיין לא גילתד‪ .‬לבעלה‪.‬‬
‫ו הנ ה לכאורה ברור שאם אין הבעל מאמין לה‬
‫שיהיו כמה צדדים במה לעיי׳ ולהקל‪ ,‬אלא‬
‫שיש חשש גדול שיאמין לדברי׳‪.‬‬
‫ה נ י ד ון בפנינו‪ ,‬האם יש איזה היתר שלא‬
‫תגלה לו‪ ,‬שמכיון שאין להם בנים והם‬
‫שבורי הרוח המצב עלול לגרום תוצאות נפשיות‬
‫חמורות על שניד‪.‬ם‪ ,‬והוי מקום הדחק גדול ממש‪.‬‬
‫וכבר האריכו האחרונים בכעי׳ז וביחוד בשדת‬
‫עונג יד ט סי׳ קס׳ט‪ ,‬ובשו־ת מלבושי יו־ט‬
‫סי׳ ח׳ ט׳ וי׳ ועוד‪.‬‬
‫ה ע נ י ן דחוף מאד ועדיף אם יהא אפשר להשיב‬
‫תיכף‪.‬‬
‫ידידו עוז דוש׳ת באה־ר והמברכו שיזכה‬
‫להאריר ימים בבריאות ובשלום ובהרחבת‬
‫הדעת להמשיר לזכות את הרכים בהרבצת‬
‫תורד‪ .‬ובפרט בחיבוריו היקרים‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן לח‬ ‫שר ־ ת‬ ‫קב‬
‫או׳ח סימן ר׳א סק־ד ומשנה ברורה שם בס׳׳ק י׳ג‬ ‫שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אע'פ שאינו‬
‫יעו״ש ואכמ׳ל מזה‪.‬‬ ‫מאמין‪ ,‬ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם‬
‫לבסל חר׳ג וכו׳ עכ׳ל‪ ,‬והבעל בעצמו ירתע מכך‪.‬‬
‫בהוקרה ובהערצה וידידות נאמנה‬ ‫ויעויין גם בספר ענג יו־ט סימן קס׳ם ד־ה ומעתה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫כיון שעשינו סמוכין לדברי הרמ״א ז״ל‪ ,‬מ׳ש לחזק‬
‫דבריו ע־ש‪ ,‬ואכמ״ל בבירור יתר השיטות בזה מכיון‬
‫סימן לח‬ ‫שהמדובר שלנו הוא להתיר לאשה שלא תגלה‬
‫לבעלה ושלא יגיעו לידי כך‪.‬‬
‫אשה שילדה בן והניקה שמונה חדשים‬ ‫ד< נידרגנו עוד עדיפא מנידון א׳א שזינתה תחת‬
‫ופסק חלבה ומיד אח״כ התעברה‬ ‫בעלה‪ ,‬באשר שהמדובר הא הוא לא‬
‫והפילה בחדש הששי להריונד‪ ,.‬ובששה‬ ‫כאיסור אשת איש שזינתה שהוא איסור השוה לכל‬
‫שבועות אחרי ההפלה התגרשה‪ ,‬אם‬ ‫לישראלים כלכהנים‪ ,‬אלא המדובר באיסור כהונה‬
‫יכולה להנשא ככלות כ״א חדשים‬ ‫בלבד‪ ,‬ובזה שהבעל הוא כהן והיא אומרת לפנינו‬
‫ללידה בגלל צורך גדול‪ ,‬אם אין בזה‬ ‫שזינתה עם עכו׳ם לפני נישואיה אתו‪ ,‬כי יוצא לגו‬
‫משום איסור מינקת חבירו שצריכה‬ ‫שנוסף להאמור לעיל‪ ,‬יש לנו בזה גם שיטת הר׳א‬
‫להמתין כ״ד חדשים‪.‬‬ ‫ממיץ ודעימיה דס־ל שהיא אינה מוזהרת על כך‬
‫ב״ה י־א מנ״א תש״נ‬ ‫מלהינשא לכהן‪ ,‬ויוצא לנו איפוא שאם לא תגלה‬
‫ירושלים עיה׳ק תובב׳א‬ ‫לבעלה שניהם לא יעברו על איסור‪ ,‬היא מפני‬
‫שאיננה מוזהרת מלחיות עם כהן‪ ,‬והוא מפני שאיננו‬
‫לידידי ומכובדי הרה־צ מאד נעלה מגזע היחס‬ ‫מחויב להאמיגה גם אם תגלה לו מזה‪.‬‬
‫וכו׳ הרב מוהר־ר אברהם אלטר פאלאק‬ ‫וכיוצא בזה מצינו שכותב בשו־ת ענג יו־ט‬
‫שליט׳׳א‪ ,‬האדמו׳׳ר מפתח תקוה‪,‬‬ ‫סי' ק־נ ד־ה עוד נ־ל לדון‪ ,‬דמדי בואו‬
‫להסביר שיטת הר׳א ממיץ בתוס' נדרים ד׳ צ'‪ ,‬ודברי‬
‫שלום רב‪.‬‬ ‫הרשב׳א שם שכותב דזונה לא מוזהרת לכהן אלא‬
‫כל היכא דהוא מוזהר איהי מוזהרת‪ ,‬כותב העונג‬
‫יקרת מכתבו מיום ז' מנ״א דנא‪ ,‬בצירוף‬ ‫יו״ט וז׳ל‪ :‬ונ׳ל ברור שכוונתו ז׳ ל בביאור דברי‬
‫השאלה ~ והתשובה שכתב ובירר מענין‬ ‫הר־א ז־ל‪ ,‬דשויה אנפשה חד־א לא שייר אלא היכא‬
‫מינקת חבירו שעומדת לפניו על הפרק‪,‬‬ ‫דהאיסור מצד עצמה‪ ,‬אבל באיסור זונה שאין האיסור‬
‫קבלתי באמצעות בנו נ״י‪.‬‬ ‫מצד עצמה אלא משום קדושת כהונתו שהזהירה‬
‫והנני להשיב לו חו־ד כמבוקשו‪.‬‬ ‫התורה גם אותה שלא להכשילו‪ ,‬בזה לא שייך שויא‬
‫אנפשה חד־א‪ ,‬ואף שהיא יודעת בעצמה שהוא בא‬
‫השאלה היא בכזאת‪ :‬אשה שילדה בן והניקה‬ ‫עליה באיסור‪ ,‬מ' מ כיון שהוא אינו מחויב להאמינה‬
‫שמנה חדשים ופסק חלבה ומיד אח־כ‬ ‫ובהתירא קעביד‪ ,‬גם היא אינה מוזהרת וכו׳ ואם‬
‫התעברה והפילה בחדש הששי להריונה וכששה‬ ‫הוא עביד בהיתר ורשאי לבוא עליה ואינו מחויב‬
‫שבועות אחרי ההפלה התגרשה‪ ,‬ות׳ל הגיעה לקשר‬ ‫להאמינה אף היא מותרת ולא שויה נפשה חד־א‬
‫שירוכין ורוצה להנשא ככלות כ׳א חדשים ללידה‬ ‫יעו׳ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫בגלל צורך גדול‪ ,‬אם אין בזה משום איסור מינקת‬ ‫וא״כ ה״ה ה״נ בנידוננו נאמר כנ״ז‪ ,‬וזה שאיננו‬
‫חבירו שצריכה להמתין כ׳׳ד חדשים‪.‬‬ ‫יודע לא מגרע את הדין העקרוני החופף‬
‫א( וכת״ר פתח פתחא דהיתרא‪ ,‬היות וגמלתו‬ ‫עליו במציאות שאיננו מחויב להאמינה אפילו אם‬
‫שבעה וחצי חדשים לפני הגירושין‪,‬‬ ‫ידע‪ ,‬ואיננו עובר איפוא על איסור‪ ,‬ובהתירא קעביד‪,‬‬
‫והיות והתעברה אחרי שגמלתו שבהריון נעשה החלב‬ ‫וממילא גם היא איננה מוזהרת‪.‬‬
‫ארסי ומזיק גם לאשר‪ .‬וגם לעובר וגם לולד‪ ,‬והיות‬ ‫ה( בהיות לפנינו כל הנז״ל בצדדא דהתירא‪ ,‬תו‬
‫והמדובר בגרושה וכו'‪ .‬ובראשונה בא עלה מכח דברי‬ ‫אפשר על מקרה כזה לצרף לסניף‬
‫החכמת שלמה אה״ע סי׳ י־ג סעי׳ י׳א שהעלה דכל‬ ‫בעלמא גם שיטת המהרשד׳ם ודעימיה דסברי‬
‫הענין של כ־׳ד חדשים במינקת חבירו הי' דוקא בזמן‬ ‫דכהנים בזה״ז כהני ספק נינהו‪ ,‬יעוין באה״ע סימן‬
‫הש־ס שהיד‪ ,‬דיר רוב התינוקות לינק כ״ד חדשים‪,‬‬ ‫ו׳ כבאה׳ט סק־׳ב‪ ,‬ועוד מזה ביו־ד סי' שכ־ב בבאה־ט‬
‫אבל לדידן נשתנו הטבעיים וכל תינוק אינו יונק‬ ‫סק״י ופתחי תשובה סק׳׳ג‪ ,‬וגם לרבות במגן אברהם‬
‫קג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן לס‬ ‫שו ׳ ת‬

‫בנידוננו שישנם עוד כמה צדדי היתר כזה‪ ,‬שזה‬ ‫יותר מי״ח חדשים ויש ט׳ו חדש‪ ,‬ולכן לדידן חזר‬
‫היה שבעה וחצי חדשים לפני הגירושין‪ ,‬וגם אח*כ‬ ‫להיות הדין אחר י״ח חדשים כמו בזמן הש׳ם כ־ד‬
‫התעברה והפילה בחדש הששי להריונה שנעכר‬ ‫חדש‪.‬‬
‫חלבה וגעשה ארסי‪ ,‬בכל כגון דא יש לומר שגם‬ ‫ואשיבנו‪ .‬דהנה ידוע בשערים המצוינים כהלכה‬
‫המאיר נתיבים יודה שיש להתיר לה להנשא גם‬ ‫דעל כל נימוק ונימוק שכותב כת־ר‬
‫בלי להגביל אותם בתנאים האמורים‪.‬‬ ‫ומפרט מצינו על כך מבוכה גדולה בין הפוסקים‬
‫ויעוין מזה גם בשו־ת שאילת דוד להגאון‬ ‫הללו מתירים והללו אוסרים‪ ,‬אבל ישנו כר נרחב‬
‫הגר־ד פרידמן ד ל מקארלין חאה׳ע סימן‬ ‫לפנינו לסמוך לצורך גדול על דעת המתירים שג'כ‬
‫ה׳ מה שדן כהיכא שנתעברה והפילה עיי־ש‪.‬‬ ‫רבים וטובים המה‪.‬‬
‫אולם זאת כרצוני להעירו‪ ,‬דמ׳ש להסתמך על‬
‫והנני כברכה ובהוקרה‬ ‫החכמת שלמה כאה׳ע שם כנימוק של נשתנו‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫הסבעיים‪ ,‬שוברו בצידו‪ ,‬דכד מעיינין בכל דבריו‬
‫רואים כי הדבר הזה אין ולאו ורפיא בידו‪ ,‬דאחרי‬
‫סימן לט‬ ‫שכותב בראשונה להתיר כנר מוסיף וכותב בזה׳ל‪:‬‬
‫*אך מה כחי בזה להתיר נגד משמעות כל האחרונים'‪,‬‬
‫א‪ .‬כלה שאינה רוצה לטבול לפני החתונה‬ ‫ושוב מהנדז וכותב דאין מורא להצטרף בצירוף עוד‬
‫אם יש לסדר לה חופה וקדושין ואט‬ ‫קולא אחרת כדיעו־ש‪.‬‬
‫יש עי״כ שיסדרו לכזאת חדק משום‬ ‫ולא זו בלבד‪ ,‬אלא דמצינו לו בספרו שו׳ת‬
‫לפני עור או מסייע ידי עוברי עבירה‪.‬‬ ‫האלף לך שלמה חאה׳ע סי' נ׳ח‪ ,‬כשנשאל‬
‫ב‪ .‬זוג נשואין שנאבדה להם הכתובה אם‬ ‫בנוגע לחדש העיבור‪ ,‬דחזר מתחילה על הצעתו‬
‫יש להם למהר לילך תיכף לרב שיכתוב‬ ‫האמורה בחכמת שלמה להקל בזה־ז בט״ו חדש‪ ,‬אך‬
‫להם כתובה דאירכסא‪.‬‬ ‫מיד משוה הדרנא ביה וכותב‪ ,‬ד מ' מ אין להקל כיון‬
‫ג‪ .‬פירוש יפה מהגר׳׳ח ברלין ז״ל על זה‬ ‫דהוי דבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר להתיר‪,‬‬
‫שבפרשת אונם כתוב ״שלחה״ בלי‬ ‫ולכן מסיק להקל מטעם זה רק לענין חדש העיבוד‬
‫למ״ד‪ ,‬ובפר' מוציא שם רע כתוב‬ ‫דלא מצינו דגמנו עליו עיי׳ש‪.‬‬
‫״לשלחה״ עם למ״ד‪.‬‬ ‫וידועים גם דברי שו׳ת חתם סופר חאה־ע ח׳א‬
‫ב׳ה ח׳י כסלו תשמ׳ח לפ״ק‪,‬‬ ‫סימן ל׳ ד׳ה ולהוציא מלב‪ ,‬שמרעיש נגד‬
‫ירושלים עיה״ק תובב׳א‬ ‫הרוצים להשתמש בהיתר זה של נשתנו בזה‬
‫הטבעיים‪ ,‬ועד אחרן הערוך השלחן אה*ע סימן י׳ג‬
‫לכבוד הרה״ג המופלא ומופלג וכו׳ הרב מוה״ר‬ ‫סעי' ל׳ דמתחיל את דבריו בזה בלשון יש פתאים‬
‫אהרן זכאי שליס־א‪ ,‬ראש ישיבת אור יום‬ ‫שעברו ונענשו וכו' יעו־ש‪.‬‬
‫טוב‪.‬‬ ‫‪ a‬לעומת זה יש להוסיף בנידוננו צד היתר נוסף‪,‬‬
‫והוא בזה שהמדוכרת שבנידוננו רוצה‬
‫בזה הסכמתי על החלק השלישי מספריו‬ ‫יקבל‬ ‫להנשא רק ככלות כ*א חדשים‪ ,‬דהא אזי אין החלב‬
‫׳הבית היהודי' כמבוקשו‪ .‬ולחיבת הקודש‬ ‫נעכר אלא לאחר ג' חדשים‪ ,‬כסברת רשכ׳ג המכריע‬
‫ואות הוקרה אכתוב לו בזה הארות על שני ענינים‬ ‫בכתובות ד׳ ס׳ ע׳ב‪ ,‬וכיוצא בזה מצינו שכתב להתיר‬
‫חשובים שבספרו זה ויהוו כהשלמה להם‪.‬‬ ‫במקום צורך גדול בצירוף זה שכבר עברו כ׳א‬
‫א( לפרק ג' הערה ‪ ,31‬מהלשון שכותב כבו׳‪' :‬אבל‬ ‫חדשים‪ ,‬בשו׳ת מאיר נתיבים להגאון העצום ר' מאיר‬
‫אם הבלה טבלה ויש חשש שבעתיד לא‬ ‫מרגליות ז׳ל בח־א סי׳ כ׳ח‪ ,‬וזאת לאחר שכתב לפני‬
‫ישמרו על טהרת המשפחה מותר לסדר להם קדושין'‬ ‫כן מוראות שלא להתיר לפני כ׳ד חדש והתבטא‬
‫משתמע שאבל 'כל שאינה רוצה לטבול לפני‬ ‫בל שון'אם יום או יומים יומעט לא יקום ולא יהי'‬
‫החתונה אין לסדר לה חופה וקדושין' כפי היש‬ ‫צד היתר*‪.‬‬
‫אומרים שמביא לפני כן בדבריו‪.‬‬ ‫ואמנם המאיר נתיבים שם הגביל את ההיתר והתנה‬
‫ולדעתי זוהי חומרא שתביא לידי קולא ופרצה‬ ‫שההיתר אינו כי אם להנשא לבד ולא‬
‫חמורה לא רק ליחיד זה אלא לרבים‬ ‫יתיחד עמה כלל עד כלות כ׳ד חדש וכו׳ כידעו־ש‪.‬‬
‫וציבור רחב לאור המצב הקלוקל ששורר בעו״ה כאן‬ ‫שם העובדא היתה בגרושה מניקה שכבר‬ ‫אבל‬
‫בארצינו הקדושה‪ ,‬ויד השרים והסגנים במעל הזה‬ ‫גמלה את בנה קרוב לג׳ח בלבד‪ ,‬אבל‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סימן לט‬
‫העריות‪ ,‬זו להלכה עכ״ל‪ .‬מצד אחד רואים אנו‬
‫שהגרי־ח ז״ל אסר הסידור חו״ק לכאלה בכל היכא‬
‫שיודעים אנו שלא יתנהגו לאחר מיכן בזהירות‬
‫איסור נדה‪ ,‬וא״כ אם נתפוס כדבריו נפל בבירא גם‬
‫ההיתר של טבילה לפני החתונה בהיות ויודעים בהם‬
‫שלאחר מיכן לא יתנהגו בזהירות איסור נדה‪ .‬וזה‬
‫יוצא גם לא כפי שהתנהג הגאון בעל מנחת יצחק‬
‫שם בהיותו ראב׳׳ד בגראסוורדיין‪.‬‬
‫אולם מצד שני רואים אנו שד‪.‬חשש של הגרי״ח‬
‫ז״ל בזה לא היה ג' כ בגלל איסור לפ״ע‬
‫או מסייע ידי עוברי עבירה ]דכנראה גם הוא היה‬
‫סובר שליכא בזה לא משום לפני עור ולא משום‬
‫מסייע ידי עוברי עבירה[ אלא בגלל זה דס״ל שלא‬
‫יכולים לברך על זוג כזה הברכה של אשר קדשנו‬
‫במצותיו ״וצונו על העריות' מכיון שעוברים על‬
‫זה בהיות כי בכלל העריות גם איסור נדה ובכלל‬
‫הברכה נכלל שהקדושין יהי׳ בשמירת העריות‪.‬‬
‫ו הנ ה‪ ,‬אם בגלל זה בלבד‪ ,‬נראה דשפיר השיב על‬
‫זה בעל המחבר שלחן העזר שם כי אין זה‬
‫עיכוב עפ״י מש״כ הט״ז ביו״ד סי׳ א׳ סקי״ז בביאור‬
‫ברכת השחיטה דהוא רק שבח למקום ית״ש על‬
‫איסור בשר בלא שחיטה‪ ,‬וכן בברכת אירוסין אינו‬
‫מברך על אירוסין זו רק על איסור עריות שאסור‬
‫לכל ישראל‪ ,‬וא'כ פשיטא דאינו מעכב כאן מכח‬
‫הברכה ע־ש‪ .‬והגרי׳ח ז״ל השיב לו שם ברפיון ע־ז‪,‬‬
‫וגם הסתייג מחריפות דבריו הקודמים‪ ,‬וכותב בלשון‬
‫'ו עכ׳ פ ידקדקו' וכו׳ יעו״ש‪ ,‬וכזה הוא לשונו המלא‬
‫של הט׳ז שם‪ :‬ומ״ה ניחא בברכת אירוסין שהחתן‬
‫מארס והרב מברך‪ ,‬דגם שם מברך על איסור עריות‬
‫שאסר לכל ישראל עכ׳ל‪ ,‬וא'כ פשיטא כנז׳ שאינו‬
‫מעכב מכח הברכה‪.‬‬
‫ו ב כ ל ל מצינו לכמה מגדולי הפוסקים דס׳ל דנדה‬
‫איננה בכלל עריות אם כי חייבים כרת‬
‫על זה‪ ,‬כמובא בספרי שו״ת צ׳א חט״ז סימן ע׳‬
‫כדיעו״ש‪ ,‬וא״ב אין זה נכלל בכלל בהברכה על‬
‫העריות‪.‬‬
‫ו ע ו ד יעוין בשו״ת חתם סופר חאו״ח סימן נ״ה‬
‫שכותב לבאר אחרת לגמרי הכוונה של‬
‫'וצונו על העריות'‪ ,‬והיינו דר״ל‪' ,‬שציוונו על‬
‫התדבקות מער איש ולוי״‪ ,‬והיינו מפסוק ודבק‬
‫באשתו‪ ,‬ולא תיקנו לשון וציוונו על פ״ו משום שזה‬
‫אין בידו‪ ,‬אבל הדביקות בידו לקיים עיי׳ש‪ ,‬וא׳ב‬
‫לפי׳ז יורדת בכלל מעיקרא דדינא כל הערתו של‬
‫הגרי׳ח ד ל בזה‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫באופן שיוצא לגו שמעיקרא דדינא אין כל חשש‬
‫איסור על מסדר הקדושין לזוגות כאלה‪,‬‬
‫ולכן לא מובא בשום פוסק להלכה כן‪ ,‬כפי שמעורר‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קד‬
‫ראשונה‪ ,‬והוה זה בבהינה של ״כל פרצה שאינה מן‬
‫הגדולים אינה פרצה״ )בר״ר כ״ד — ח'(‪ .‬אם כי‬
‫ברור שד‪,‬כוונה בהחלט הפוכה‪ ,‬כי הוראה כזאת‬
‫שתצא מאתנו עלולה להביא בכנפיה לידי תוצאה‬
‫של הנהגת גשואין אזרחיים אשר הסטרא דשמאלא‬
‫מצפה לשעת כושר כזה בכליון עינים‪ ,‬ואשר יפלג‬
‫את העם לחצאין‪ ,‬ואחריתה מי ישורנה‪ ,‬ומכיון‬
‫שמבחינת ההלכה ביסודה אין למנוע מלסדר לכאלה‬
‫חו״ק‪ ,‬לכן יש להבהיר באופן ברור שאין על הרבנים‬
‫מסדרי הקדושין כל חטא ועון מלסדר חו״ק לזוג‬
‫כזה‪ ,‬לאחר שלא הועילו כל ההשתדלויות והפיוסים‬
‫לשכנע את הכלה שתטבול לפני החתונה‪ ,‬והוה זה‬
‫בבחינה של ״ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב‬
‫ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך‬
‫הצלת״ )יחזקאל ל״ג — ט׳(‪ ,‬ואין כאן ענין כלל‬
‫של עבירה על לפני עור ולא משום מסייע ידי עוברי‬
‫עבירה‪ ,‬כאשר ביאר ובירר הדבר הזה היטב בשו״ת‬
‫חלקת יעקב ח״א סימן כ״ג )שגם כבו׳ מציין אליו‪,‬‬
‫אבל לא ככתוב שם בדייקא‪ ,‬ולא כפי הנצרר(‪,‬‬
‫והסכים עם דברי החלקת יעקב גם בשו״ת מנחת‬
‫יצחק ח־א סי' י׳ אות ד׳ עיי״ש‪.‬‬
‫והרחיב את הדיבור בזה שאין כל חשש של לפ״ע‬
‫או מסייע ידי עוברי עבירה בזה‪ ,‬גם בספר‬
‫שרידי אש בח״ב סימן נ״ז ובח״ג סימן כ״ח‪ ,‬ומעיד‬
‫ובא שם שבמדינת פולין וכן באמריקא אין הרבנים‬
‫נזהרים בזה ומסדרים קדושין אף שאינם יודעים‬
‫שטבלה‪ ,‬וטעמם‪ ,‬שאם לא יסדרו להם ילכו לרבני‬
‫הריפורמה והם יסדרו להם‪ ,‬או שינשאו עפ״י ערכאות‬
‫עיי״ש‪ .‬ודעת לנבון נקל שבכאן בארצינו הקדושה‬
‫אם יבוא הדבר לידי כך חו־ח יהא הדבר גרוע פי‬
‫מאה באשר שזה יעשה ע״י בית מחוקקים יהודי‪,‬‬
‫שיכתבו על קרן השור וכו'‪ ,‬ואנה נברח מהחילול‬
‫השם הגדול‪ ,‬ואיך נוכל לראות ברעה הגדולה של‬
‫הרם חיי המשפחה בבית היהודי ופריצת חומת‬
‫קדושת הנשואין בישראל ע״י מרשיעי בני ברית‬
‫וגירוריהם‪.‬‬
‫בשרידי אש שם בח״ג כותב בדבריו בשם הגה״צ‬
‫מהרי״ח זונעפעלד ז״ל מירושלים‬
‫שהחמיר מאד ואסר שלא לסדר קדושין עד שתטבול‬
‫א״ע קודם החופה ע״ש‪.‬‬
‫ו הנ ה דברי הגרי״ח ז׳ל מובאים בספר שלחן‬
‫העזר ח׳א בהערות שבסוה־ס‪ ,‬וז״ל שם‪ :‬עוד‬
‫נתעוררתי כי בכלל העריות גם איסור נדה ואם הי׳‬
‫הארוסה מותרת יש לחוש שלא יכשל בה‪ ,‬ומהיי״ט‬
‫לענ״ד מי שיודעים בו שלא יתנהג עם אשתו‬
‫בזהירות איסור גדה אסור לסדר להם קדושין כי‬
‫נכלל בהברכה הנ״ל שהקדושין יהי' בשמירת‬
‫קה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫נשותיהם אם יש להן כתובותיהן‪ ,‬לדעתי אין לעשות‬
‫כן‪ ,‬כי יהא בעיני ההמון כחובא ואיטלולא‪ ,‬באשר‬
‫כי הדין שאסור להשהות בלא כתובה הוא רק על‬
‫עיקר הכתובה מנה או מאתים‪ ,‬וזה אינו חשוב בעתים‬
‫הללו‪ ,‬ויש לסמוך על מ־ש הרמ׳א שבזה׳׳ז שאסור‬
‫לגרש בע׳־כ אין להקפיד על הכתובה‪ ,‬ועוד נראה‬
‫כי אצלינו י*ל דכיון שנהגו לכתוב תוכל לגבות‬
‫אף בלא כתובה וכו׳ אך ז׳א דמ'מ לא סמכה דעתה‬
‫דהא אפשר שיגרשנה ויאמר שפרע לה בשעת‬
‫הגירושין‪ ,‬או שמא ימות ויאמרו יורשיו שפרעו‬
‫וקרעו הכתובה וכו׳‪ ,‬ועוד נראה דהא דקיי׳־ל דאסור‬
‫להשהות בלא כתובה מפורש הטעם כדי שלא תהא‬
‫קלה בעיניו להוציאה‪ ,‬וגם דכיון שאין לה שטר‬
‫הכתובה לא סמכא דעתא וחושבת שיכול לגרשה‬
‫בכל עת ולא יצטרך לשלם לה כתובה‪ ,‬והנה זה‬
‫שייך בידוע שאבדה כתובתה‪ ,‬אבל כשאין ידוע א'כ‬
‫שפיר סמכה דעתה כי הלא חושבת שיש לה כתובה‬
‫וכו׳‪ ,‬וגם דהלא יש לכל כתובה חזקה שלא נאבדה‪,‬‬
‫ועכ־פ אין לחוש לזה עכ׳ל‪ .‬יוצא לנו מדבריו דס׳ל‬
‫שהרבה יש להקל בזה בזמנינו‪ ,‬ובנוסף על הטעם‬
‫שיש חדר׳ג שלא לגרש בע״כ‪ ,‬ועל הטעם שמנה‬
‫ומאתים לא חשוב בעתים הללו‪ ,‬שעל נימוקים אלה‬
‫לא הנדז בכלל‪ ,‬הוסיף עוד סניפים נוספים להקל‬
‫בזה‪ .‬ומכיון שלפנינו כבר בכזאת‪ ,‬אזי כן כבר אפשר‬
‫להתייחס גם לזה שבזמנינו אנו בדרך כלל אין אדם‬
‫יכול לגרש בלי בי׳׳ד‪ ,‬ובתי הדין מקפידים בדרך‬
‫כלל שלפני הגירושין יסלק לה הבעל סכום כתובתה‬
‫במושלם ועוד למעלה מזה‪ ,‬ומחייבים אותו בסכומים‬
‫גדולים הרבה יותר ממנה ומאתים אפילו כשטוענת‬
‫שנאבדה כתובתה‪1 ,‬ואשה המתרצית ללכת לרב או‬
‫בי־ד בלתי מוסמך איהי דאפסיד אנפשה[‪ ,‬ואם כן‬
‫גם יתר הנימוקים שכותב הגאון בעל דברי מלכיאל‬
‫ז־ל מקבלים יתר תוקף וחיזוק‪ ,‬באופן שלפנינו כר‬
‫נרחב ביותר להקל בזה ועכ׳פ אין לחוש בזה בהיכי‬
‫שהאשה לא יודעת מזה שנאבדה כתובתה‪ ,‬בפי‬
‫שמסיק כבירור גם הדברי מלכיאל‪ ,‬והרי עפ״י רוב‬
‫היא מונחת אצל הוריה והאשה לא דורשת ולא‬
‫חוקרת על כך בכלל‪.‬‬
‫עוד אציין למה שראיתי בשרת אהל יוסף‬
‫)פריד( סימן כ׳־ב‪ ,‬שהעלה ג־כ שבזה׳׳ז נשאר‬
‫זאת רק מצד המנהג שאין להקל ואין לשנות כדעת‬
‫הרמ׳א‪ ,‬ומכיון שהוא רק מצד המנהג כל זמן שלא‬
‫נודע לדבר ברור שנאבדה לגמרי אין לחוש לזה‬
‫עיי׳ש‪.‬‬
‫העולה מכל האמור‪ ,‬שאם כי אין לישב בלא‬
‫כתובה לגמרי גם בזה״ז‪ ,‬אפילו שזה רק‬
‫מצד המנהג בלבד מ׳־מ אין לשנותו‪ ,‬אבל אין דחיפות‬
‫סימן לט‬ ‫ש ו״ ת‬
‫מזה בשלחן העזר בח״ב סי׳ ח' אות ז'‪ ,‬וכן כי לא‬
‫ראה לרבותיו הקדושים שיקפידו להתנהג בכזאת‬
‫ע־ש‪.‬‬
‫ע ם זאת בודאי דבר גדול וקדוש הוא לעשות כל‬
‫המאמצים בדרכי נועם להשפיע על הכלות‬
‫שיטבלו לפני החתונה‪ ,‬ושימשיכו בזה גם הלאה‪,‬‬
‫כדנהוג למעשה כן בהרבה והרבה מקומות של רישום‬
‫נשואין בישראל‪.‬‬
‫ב( בסימן ג' שם סעי׳ כ׳ג כותב כבו' בזה־ל‪:‬‬
‫אסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו‬
‫שעה אחת בלי כתובה‪ ,‬ולכן אם הכתובה אבדה ילכו‬
‫תיכף לחכם שיכתוב להם כתובה אחרת עכ׳ל‪.‬‬
‫והנה לשם השלמת ההלכה והבהרתה‪ ,‬ובמיוחד‬
‫לזדרז‪ ,‬יש לציין כדלקמן‪.‬‬
‫הרמ״א באה׳ע שם בסי׳ ס׳ו סעי׳ ג׳ מוסיף‬
‫על ההלכה הזאת שאסור לאדם לדור עם‬
‫אשתו שעה אחת כלא כתובה‪ ,‬וכותב‪ ,‬דבזה״ז שאין‬
‫מגרשין כעל כרחה של אשה משום חדר׳ג היה אפשר‬
‫להקל בכתיבת הכתובה‪ ,‬אבל אין המנהג כן ואין‬
‫לשנות עכ׳ל‪ .‬ומדמה זאת למאנס את הבתולה דא־צ‬
‫לכתוב לה כתובה מכיון דלא יוכל לשלחה כל ימיו‬
‫ע׳ש וכח׳מ וב־ש‪.‬‬
‫ויעוין בשו׳ת הר״ן סימן ל׳ח שכותב בפשיטות‬
‫שהחרם הזה של חדר׳ג שלא לגרש בע־כ‬
‫נתפשט בכל ישראל‪ .‬וכ־כ הגט פשוט בסימן קי״ט‬
‫ס־ק כ״ב‪ ,‬ועוד גדולי פוסקים כדביררתי מזה בספרי‬
‫שו׳ת צ׳א חלק עשירי סימן מ״ו ע־ש‪ .‬וא'כ יוצא‬
‫שבזה׳ז הוא רק מצד המנהג‪ ,‬וא'כ אין עכ־פ להחמיר‬
‫כ'כ להאיץ ב״תיכף־ ללכת לחכם שיכתוב להם‬
‫כתובה אחרת‪ ,‬אם כי בודאי שצריכים מיהת כמוקדם‬
‫או במאוחר לכתוב כתובה אחרת כדהעליתי בספרי‬
‫צ״א חי־א סימן ס־ז בתושבי עיר העתיקה שנאבדו‬
‫כתובותיהם כאשר פונו משם בזמנו כיעו־ש‪.‬‬
‫ו כ ע ת עולה בדעתי נוסף על האמור‪ ,‬דיתכן‬
‫בכלל דזה שכותב הרמ׳־א‪ ,‬דאבל אין‬
‫המנהג כן ואין לשנות‪ ,‬הוא רק לענין לבוא לבטל‬
‫שלא לכתוב כתובה בכלל‪ ,‬אבל לא לענין מקרה‬
‫בהיכא שנאבדה אצל יחיד‪! .‬והדרנא לפי׳ז ממ״ש‬
‫בספרי שם דאין לסמוך גם כאשר נאבדה הכתובה[‪.‬‬
‫ע ו ד אציין לדברי הערוה־ש באה׳׳ע סי׳ קע׳ז סעי׳‬
‫א׳ שכותב בלשון‪ :‬ועמ׳ש בסי' ס׳׳ו דבזה׳ז‬
‫שאסור לגרש בע־׳כ יש סברא לומר ג'כ כזה לענין‬
‫כתובה ע״ש‪ .‬ומשמע שנתקבל אצלו זאת הסברא‬
‫)ואין לפנינו דבריו בסימן ס״ו דלא בא זה בדפוס(‪.‬‬
‫יתירה מזו מצאתי לאחר מיכן בשו־ת דברי‬
‫מלכיאל ח״ו‪ ,‬הנדמ׳ח‪ ,‬סימן י׳ שהשיב בזה‬
‫לשואלו וז׳ל‪ :‬וע־ד אם יש להכריז שידרשו אצל‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סימז מ‬
‫שמצערה בפנים שונים כדי שתדרוש ג'פ‪ ,‬אזי מצב‬
‫האשה אז גם מבלי שכתב לה )או שנאבדה( כתובה‬
‫עדיפא עוד מאונס‪ ,‬דבשם מצי מיהת לצערה ולגרום‬
‫שתדרוש ג'פ‪ ,‬ולא יהא לה כתובה‪ ,‬אבל בנידוננו‬
‫לא יוכל לעשות זאת כי האשה משורינת בכח בי׳ד‬
‫שלא יאפשרו לבעל לעשות זאת‪ ,‬ומה גם כשטוענת‬
‫שנאבדה כתובתה‪ ,‬וכנז׳ל‪.‬‬
‫סימן מ‬
‫א‪ .‬אשה שאיננה יכולה להכנס ולהשאר‬
‫בהריון ומפרים במבחנה ביצית שלה עם‬
‫זרע של בעלה וכעבור ימים מעבירים‬
‫את ״התינוק״ לרחם של אשה שניה‬
‫)פונדקאית( שהיא תשא את התינוק‬
‫ותולידו בבוא הזמן‪ ,‬מד‪ ,‬יחם של התינוק‬
‫לשתי הנשים‪.‬‬
‫האם מותר לכתחילה לבצע בכאמור‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫א׳ דחנוכה תשנ׳א‬
‫שאלה‪.‬‬
‫לכבוד מו׳ר שליט׳א‪.‬‬
‫אחדשה׳ט בכבוד וכיאות‪.‬‬
‫הנני פונה לכ׳ת בסוגיא דפונדיקאית‪.‬‬
‫כפי שידוע לכ׳ת אין הדבר היום בגדר הנדיר‪.‬‬
‫המדובר באשה שאיננה יכולה להכנם‬
‫ולהישאר בהריון‪ ,‬קיימת אפשרות היום להפרות‬
‫במבחנה ביצית שלה עם זרע של בעלה וכעבור ימים‬
‫להעביר את ה׳תינוק' לרחם של אשה שניה‬
‫)הפונדקאית( שהיא תשא את התינוק ותולידו בבוא‬
‫הזמן)וקצת כתבתי מזה בחלק אה׳ע עמוד ט׳ו(‪.‬‬
‫אם נניח שלא תהיה שוס בעיה מבחינה נאמנות‬
‫והכל תיעשה בהשגחה מליאה — שואל אני‬
‫מכ׳ת‪:‬‬
‫א( ה א ם מותר לכתחילה לעשות מעשה כזאת‪.‬‬
‫כבר נעשתר‪ ,,‬מה היחס של התינוק לשתי‬ ‫אם‬
‫הנשים )האשה שממנה בא הביצית‬
‫■ למשל אם הפונדקאית היא גויה‪,‬‬
‫והפונדקאית( —‬
‫או כשתורמת הביצית היא גויה )דהיינו כשלאשה‬
‫שו ׳ ת‬ ‫קו‬
‫של הליכה לחכם 'תיכף״ כאשר נאבדה לסידור‬
‫כתובה דאירכסא‪ ,‬וגס זהו רק כאשר נודע לדבר‬
‫ברור שנאבדה לגמרי‪ ,‬אבל בסתמא אין לחוש לזה‪,‬‬
‫ואין לדרוש ולחקור אחר כך‪ ,‬וכפרט כשהאשה לא‬
‫יודעת מזה וכנז־ל‪ ,‬כי זהו דבר שגורם מתיחות בין‬
‫זוג מכמה פנים‪.‬‬
‫אסיים את דברי בברכה מקרב לב שיזכה עוד‬
‫רבות בשנים להפיץ תורה־אור‪ ,‬בעל־פה‬
‫ובכתב‪ ,‬ולהאיר בתים רבים באור התורה ונרות‬
‫המצוות‪ ,‬ולהגדיל תורה ולהאדירה במנוחה שלימה‬
‫ונפש שקטה מבית ומבחוץ כאות נפשו הטובה‪.‬‬
‫הכו־ח לכבוד התורה ונושאי דגלה‬
‫אליעזר יד‪.‬ודה וולדינברג‬
‫בשולי הדברים‬
‫בירחון 'המאסף׳׳ שנה ט׳ז כרך א' חוב׳ ב׳‬
‫סו׳ס י׳ב מובא דבר נחמד בשם הגאון‬
‫הגר׳ח ברלין ז׳ל שהאיר בכתובים בפ׳ תצא‪,‬‬
‫דבפרשת אונם כתוב לא יוכל ' שלחה' כל ימיו‪,‬‬
‫בלי למ׳ד‪ ,‬ובפר׳ מוציא שם רע כתוב לא יוכל‬
‫־לשלחה' כל ימיו‪ ,‬עם למ׳ד‪ ,‬ומה טעם לזה השינוי‪,‬‬
‫ואמר לבאר‪ ,‬דהוא זה‪ ,‬כי' ש ל ח ה' הוא עצם הגירושין‬
‫עצמם אבל ביאור 'ל שלחה' היינו שלא יוכל לגרום‬
‫ולעשות שום דבר המביא להגירושין‪ ,‬והנה בכתובות‬
‫)ד׳ ל׳ ט ע׳ב( איתא מחלוקת ר׳י בר׳י ורבנן‪ ,‬דלרבנן‬
‫באונס יצא כסף קנסה בכתובתה ואין לה כתובה‪,‬‬
‫דטעמא מאי תיקנו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה‬
‫בעיניו להוציאה האי כיון דאיכא גביה לאו לא מצי‬
‫לגרשה ולרב׳י יש לה כתובה דהאי נמי מצער לה‬
‫עד דאמרה היא לא בעיגא לך‪ .‬והנה הלכה כרבנן‪,‬‬
‫ולדידהו לא חיישינן לזה‪ ,‬ואם חפץ לצער אותה‬
‫כדי שהיא תתבע הגירושין מצי לצער‪ ,‬וא'כ להכי‬
‫אמר קרא גבי אונס‪ ,‬בלשון‪ ,‬לא יכול ־שלחה' בלי‬
‫למ׳ד‪ ,‬ואשמועינן דעל עצם הגירושין בעצמם הוא‬
‫לא יוכל לגרש‪ ,‬אבל לצער אותה כדי שהיא תתבע‬
‫להתגרש מצי כיון דאין לה כתובה‪ ,‬אבל במוציא‬
‫שם רע הא איירי באשתו‪ ,‬דכבר כתב לה כתובה‬
‫כאשר כנסה לחופה‪ ,‬ולהכי כתב קרא בלשון‪ ,‬לא‬
‫יוכל 'ל שלחה' עם למ׳ד‪ ,‬לאשמיענו דגם לגרום‬
‫ולעשות דבר שהיא תתבע הגירושין לא מצי‪ ,‬דיש‬
‫לה כתובה‪ ,‬ודפח״ח‪.‬‬
‫ב(‬ ‫אני מעתיק זה כאן‪ ,‬כי לפי־ז נדע ונבין‬
‫בנידוננו‪ ,‬דאחרי שנתפשט חדר־ג‪ ,‬ולפי‬
‫הנהוג בזמנינו שלא יוכל לגרשה בלא כלום ובלי‬
‫בי׳ד כנז'‪ ,‬א'כ גס אס האשה תובעת הגירושין בגלל‬
‫קז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ס‬
‫הרופאים לחתוך כלי ההולדה מאשה חיה ולחברם‬
‫בגוף אשה עקרה ועי־כ תהיה מוכשרת להוליד‪ ,‬מי‬
‫היא אם־הילד אשר יולד ע׳י תחבולה זו‪ ,‬הראשונה‬
‫או השניה‪ ,‬אשר כמה נפ־מ לדינא‪ ,‬והשיב ודל‪ :‬הנה‬
‫לכתחילה בודאי אסור לעשות כן אף אם לא יהיה‬
‫סכנה בדבר מטעם סירוס האשה הראשונה‪ ,‬שגם‬
‫סירוס האשה אסור עכ־פ מדרבנן‪ ,‬ולדעת קצת‬
‫באיסור עשה‪ ,‬אך אם עברו ועשו לענ׳ד הולד הוא‬
‫בן של האשה השניה לכל דבר והמקור נפתח להלכה‬
‫זו לענ״ד הוא הדין המבואר בש׳ס סוטה ד׳ מ׳ג‬
‫ע״ב ילדה שסבכה בזקנה לענין ערלד‪ ..‬ועיין היטב‬
‫רש״י שס ור׳ן פ*ק דר׳ה עכ״ל‪.‬‬
‫הרי מתבאר לנו לנכון שדין כלי הד‪,‬ולדה‬
‫הניטלים מגופה של אשה ומחברים אותם‬
‫לגופה של אשה אחרת הוא כדין ילדה שסבכה כזקנה‬
‫שהילדה מתבטלת לזקנד‪ .‬כמבואר בגמ' שם‪ ,‬ולמדים‬
‫משם דה־נ בדומד‪ ,‬לזה הוא דין כלי ההולדה של‬
‫האשה האחת שמשתילים אותם לגופה של אשה‬
‫אחרת שמתכטלים המה לגופה של האשה האחרת‬
‫העיקרית בהריון ובלידה‪.‬‬
‫אם כן דון מינה ומינה דהוא הדין נמי בביצית‬
‫הניטלת מגופה של אשד‪ .‬אחת ומשתילים אותה‬
‫בגופה של אשה אחרת להריון וללידה שמתבטלת‬
‫הביצית לגופה של האשה האחרת והולד מתיחס‬
‫לאשה השניה אשר בנידוננו היא זאת הפונדקית‪,‬‬
‫והולד מתייחם איפוא אחריה‪.‬‬
‫ג( ונראה להוסיף על דברי השו״ת אבן יקרה‬
‫ולומר שד‪,‬לימוד מההיא דילדה‬
‫שסיבכה בזקנה הוא לא רק בגז״ש כי עוד בק׳ו‪,‬‬
‫והוא‪ ,‬דבשם הא הדיון הוא רק על ילדה זאת שסיבכה‬
‫בזקנה‪ ,‬ובכל זאת אמרינן שמתבטלת לזקנה‪ ,‬וא׳כ‬
‫הרי ק׳ו הוא שד‪,‬וא בכזאת להתבטלות לאל כגון‬
‫נידונים אלה שלנו שהבעיה היא בעצם לא רק על‬
‫כלי ההולדה בלבד‪ ,‬או על הביצית לבד‪ ,‬אלא רוצים‬
‫עוד גם ליחסם אל גוף כזה שככר נפרדו ממנו תכלית‬
‫פירוד‪ ,‬וא'כ בודאי דאמרינן בכגון זאת שבטלים‬
‫המה לגוף שחוברו‪ ,‬ואין להם עוד יחס לאל הקודם‪.‬‬
‫ד( ו ע ו ל זאת‪ ,‬אל כגון נידוננו במיוחד הוא‬
‫בעוד בק׳ו בן ק׳״ו מהנד‪ ,‬מכיון דהא‬
‫כלי הכח האחר הנוסף המעורב גם בזה היא‬
‫'המבחנה' אזי הביצית כבר לא היתה בפעולה כלל‪,‬‬
‫והיתה נחשבת כבשר או עור בעלמא שאין לה כבר‬
‫כל יחם לגוף — החיות שנוטלה משם‪.‬‬
‫מצינו ברמב׳ם במורה נבוכים ח׳א פרק‬ ‫וככזאת‬
‫ע״ב שכותב וז׳ל‪ :‬אי אפשר שימצאו‬
‫אברי אדם בפני עצמם והם אברי אדם באמת ר׳ל‬
‫שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר‬
‫סימן מ‬ ‫ש ו״ ת‬
‫היהודיה אין שחלות מתפקדות(‪ ,‬או כמקרה אחר‪,‬‬
‫כשהפונדקאית בת כהן או בת לוי‪ .‬אודה מאד לכ״ת‬
‫עם ד־ת בנושא‪.‬‬
‫בברכת התורה‬
‫מתלמידו‬
‫אברהם ם‪ .‬אברהם‬
‫תשובה‪.‬‬
‫ב׳ה‪ ,‬ד טבת תשנ׳א‪,‬‬
‫ירושלים עיה׳ק תובב־א‬
‫לכבוד ידידי ומכובדי הגדול דגמיר וסביר‬
‫הרופא המהולל חכם ורבי יתקרי פרופ'‬
‫אברהם ם‪ .‬אברהם נ׳י‬
‫אחדשה־ט באהבה וכבוד‪.‬‬
‫מ כ ת בו קבלתי לנכון והנני להשיבו על שאלתו‬
‫את הנלפענ״ד כמבוקשו‪.‬‬
‫א( ב נ ו ג ע אם מותר לכתחילה לעשות מעשה כזה‬
‫באשה שאיננה יכולה להכנס ולהשאר‬
‫בהריון‪ ,‬להפרות ביצית שלה עם זרע של כעלה‬
‫וכעבור ימים להעביד את ה־תינוק־ לרחם של אשה‬
‫שניה )פונדקאית( שהיא תשא את התינוק ותולידו‬
‫בבוא הזמן‪.‬‬
‫הנ ה כבר דנתי וביררתי ההלכד‪ .‬בנוגע לשאלת‬
‫המבחנה אפילו כשהמדובר בלחזור ולהשתיל‬
‫לאחר זמן את הביצית בגופה של אותה אשה שממנה‬
‫נוטלה בספרי שדת ציץ אליעזר חלק ס׳ו סימז מ־ה‪,‬‬
‫ובכל זאת העליתי לאיסורא מכמה בחינות‪ ,‬וגם‬
‫פקפקתי הרבה אם אפשר לייחס הולד אחרי הבעל‬
‫נותן הזרע ולהניח שמקיים עי־כ מצות פדר‪ ,‬יעד ש‬
‫באריכות דברי ונימוקי על כך‪ ,‬ואנכי על משמרתי‬
‫אעמודה‪ ,‬וכדעתי אז כן דעתי עתה‪ ,‬וא'כ לפום דעתי‬
‫מכש־כ שאסור לעשות זאת לאל כגון נידוננו‬
‫שהמדובר כשגם כח אחר של אשה אחרת מעורב‬
‫בזה נוסף על כחה ופעילותה של המבחנה אשר הבעל‬
‫לא זרע זרעו ישירות אל גופה‪.‬‬
‫לזאת אתייחס ואתרכז בזה רק בנוגע לשאלה‬
‫הנוספת ששואל‪ ,‬והוא‪ :‬באם כבר נעשתה‬
‫המעשה למי משתי הנשים יש לייחס את התינוק‬
‫בהולדו‪.‬‬
‫ב( והנה בדומה לזאת השאלה מצינו שכבר‬
‫נידונה בדור הקודם‪ .‬יעוין בספר שו׳ת‬
‫אבן יקרר‪) ,‬להאבד׳ק טשערנאוויץ והגליל( בחלק‬
‫ג׳ סימן כ׳ט שנשאל ע׳ד תחבולה אשר המציאו‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מא‬ ‫שו ׳ ת‬ ‫קח‬

‫ידעתי אם אמרה מדנפשיה או שראה כתוב כן‪ ,‬וצ״ל‬
‫לפ׳ד הש״ס )בסוטה ל״ו( דלא נקרא יהוסף אלא‬
‫כשבא גבריאל‪ ,‬וכו׳ דבמעי אמו שהעובר יודע כל‬
‫התורה כולה כדאמרינן בספ׳ר דנדה ושמא דמרא‬
‫עליו היה שמו יהוסף‪ ,‬ואח״כ כשרצה גבריאל ללמרו‬
‫השבעים לשון בכח יריעת כל התורה הוצרך להחזיר‬
‫לו אותו השם שהיה לו בבטן אמו שהיה יודע כל‬
‫התורה ובכח זה למד השבעים לשון יעו״ש[ מגמרא‬
‫ומסברא שהיחס של התינוק הוא לאשר‪ .‬המולידה‬
‫אותה ורק אחריה הוא שמתיחס‪ ,‬ובמקרה שלנו היא‬
‫הפונדקאית‪ ,‬ובכל אופן שהוא בין אם היא גויה‪ ,‬ובין‬
‫כשהיא בת כהן או בת לוי‪ ,‬או באופן אחר שהוא‪.‬‬
‫והוד‪ ,‬יהב יוסף במעהא דרחל ודינא במעהא דלאה‬
‫והנני בכבוד רב ובברכה מרובה בהערצה ובירידות‬
‫אליעזר ייהודה וולדינברג‬
‫הלידה‪! .‬ובכזאת השיב גם בספר שדת הרב׳ז סוף‬
‫סימן מא‬
‫ומחבר הספר שם דוחה את הראיה של הרה״ג‬
‫בפיטורי חתן בשנה ראשונה וביציאה‬
‫למסחר‬
‫דינה שבמעי רחל כמבואר בש״ס ברכות ד׳ ם׳ ע׳א‪,‬‬
‫כתוב בתורה בדברים כ״ד — ה׳; כי יקח איש‬
‫אשד‪ .‬חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו‬
‫לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו‬
‫אשר לקח‪.‬‬
‫ואיתא בסוטה ד׳ מ״ג ע״א‪ :‬אלו שאין זזין‬
‫ממקומן‪ ,‬בנה בית וחנכו‪ ,‬נטע כרם וחללו‪,‬‬
‫הנושא את ארוסתו‪ ,‬הכונס את יבמתו‪ ,‬שנא׳ נקי‬
‫יהי לביתו שנה אחת‪ ,‬לביתו זה ביתו‪ ,‬יהיה זה כרמו‪,‬‬
‫ושמח את אשתו זו אשתו‪ ,‬אשר לקח להביא את‬
‫יבמתו‪ ,‬אין מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את‬
‫הדרכים‪.‬‬
‫ומפרש רש״י וז״ל‪ :‬ואלו שאין זזין ממקומן‬
‫דהנך דלעיל )דקחשיב במשנה שם(‬
‫הולכין עד לספר ושם שומעין דברי כהן וחוזרין מן‬
‫המערכה לארץ ישראל ואינם חוזרין לבתיהם אלא‬
‫עוסקין בסיפוק מים ומזון להולכי מלחמה‪ ,‬ואלו אין‬
‫זזין ממקומן אפילו ללכת עד הספר ולשוב ע־פ כהן‬
‫וכו׳‪.‬‬
‫ע ו ד איתא בגמ׳ בד׳ מ״ד ע־א‪ :‬ת״ר אשה חדשה‬
‫אין לי אלא אשה חדשה אלמנה וגרושה מנין‪,‬‬
‫תלמוד לומר אשה מכל מקום‪ ,‬אם כן מה ת״ל אשה‬
‫חדשה‪ ,‬מי שחרשה לו יצא מחזיר גרושתו שאין‬
‫חדשה לו‪ .‬ת״ר לא יצא בצבא יכול בצבא הוא דלא‬
‫יצא אבל יספיק מים למזון ויתקן הדרכים‪ ,‬ת״ל ולא‬
‫יעבור עליו לכל דבר‪ ,‬יכול שאני מרבה אף הבונה‬
‫בית ולא חנכו נטע כרם ולא חללו ארם אשה ולא‬
‫כפני עצמו ע״ש‪ ,‬ומול זה אצל המקבלת הביצית‬
‫נושאת העובר ומולידתו הכל מופעל באופן טבעי‪,‬‬
‫וא־כ בודאי הוא מתיחסת אחריה‪.‬‬
‫ה( על האמור נראה לי להוסיף גם זאת‪.‬‬
‫ד ה נ ה ראיתי בספר שו־ת צור יעקב )אבד׳ק‬
‫פראבוזנא( סימן כ״ח‪ ,‬שדן ג־כ בשאלה‬
‫האמורה בשו״ת אבן יקרה ומסכים לפסק דינו מטעם‬
‫אחר‪ ,‬והרה־ג השואל שם שהיה אבד׳ק חאלשיץ כתב‬
‫לו להביא סייעתא שהולכים אחרי המולידה מדברי‬
‫תרגום יונתן בן עוזיאל עה*ת )בבראשית ל׳ —‬
‫כ׳א( עה״פ ואחר ילדה בת‪ ,‬שכותב וז־ל‪ :‬ושמיע מן‬
‫קדם ה׳ צלותא דלאה ואיתחלפו עובריא במעיהון‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי מפורש דלא נהפכו רק שיוסף הלך מבטן‬
‫לאה לבטן רחל וא־כ ראיה מזה דהולכין בעיקר בתר‬
‫חאה״ע ע־שן‪.‬‬
‫השואל וכותב דבודאי גם ליהונתן בן‬
‫עוזיאל רק נהפך גוף יוסף שבמעי לאה לנקבה וגוף‬
‫ואך הנפשות שלהן נתחלפו זה לזה ע־׳ש‪.‬‬
‫אולם מצינו במראה הפנים בירושלמי פרק ט'‬
‫דברכות סוף הלכה ג׳ שכן מפרש כוונת‬
‫היב־ע כדברי הרב השואל‪ ,‬וכותב‪ ,‬שרק לפי‬
‫הירושלמי שם‪ ,‬וכן הב׳ר‪ ,‬לא היו חילוף ולדות כי‬
‫אם שדינה נשתנית מזכר לנקבה‪ ,‬אבל לפי היונתן‬
‫בן עוזיאל‪ ,‬וכן הקליר ביוצר א׳ דר״ה שכותב בלשון‬
‫״עובר להמיר בבטן אחות כו״ לא נשתנה העובר‬
‫כלל‪ ,‬אלא דנס אחר נעשה ע׳י תפלתה של לאה‬
‫שנהפכו הולדות במעיהן אבל לא נגרם לשינוי הולד‬
‫יעדש‪ ,‬וא־כ לפי״ז כן יש ראיה מהיב׳ע שהולכין‬
‫בעיקר בתר הלידה ושמי שמולידה את התינוק היא‬
‫אמה של התינוק‪ .‬ועיין גם במהרש״א נדה פ׳ ל״א‬
‫ע״ב שמבאר נמי בכזאת ע״ש‪.‬‬
‫ולעיקרון זה אין גם סתירה מש״ם שלנו שלא‬
‫סובר ג־כ העיקרון הזה‪ ,‬ורק שש־ם שלגו‬
‫מבאר ששם היה הענין באופן אחר‪.‬‬
‫ו( כאמור לעיל בדברינו יש גם הוכחות אחרות‬
‫!ואגב‪ .‬יעוין בספר טיב גיטין בשמות‬
‫אנשים אות יו־ד ם־ק ט״ז דמדי דברי אודות השם‬
‫יהוסף‪ ,‬ואודות הה״א שהוסיפו ליוסף הצדיק הוא‬
‫כותב בזה״ל; וזה ימים כבר שמעתי מכבוד מחותני‬
‫הגאון החסיד מוהר״ר לוי יצחק ז״ל האב״ד דק׳ק‬
‫בארדיטשוב שאמר כוונת הפייטן בר״ה עובר להמיר‬
‫בבטן דינה להאחות סילוף דינה ביהוסף להנחות‪,‬‬
‫שבהיות יוסף בבטן אמו היה שמו יהוסף עכד׳ק ולא‬
‫קט‬ ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬
‫על זד‪ .‬בשני לאוין‪.‬‬
‫וכך מתבאר גם מרמזי מנין המצות להרמב׳ם ז׳ל‬
‫שכותב בלשון‪' :‬שלא יתחייב חתן בדבר‬
‫מצרכי צבור כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהם‬
‫שנא' לא יצא ולא יעבור עליו לכל דבר'‪ ,‬הרי שכייל‬
‫הרמב׳ם העבירה על השני לאוין על כל התחייבות‬
‫לחתן בדבר מצרכי הציבור‪.‬‬
‫ג( אולם מדברי הרמב״ן בהשגותיו לספר המצות‬
‫לאוין שי׳א משמע שסבור היה לפרש‬
‫כדיוקינו הנ׳ל בדברי הגמ' שמשמע דביציאה לשאר‬
‫עבודות יש רק לאו אחד‪ ,‬ורק ביציאה לעבודה הצבא‬
‫ישנו לאו נוסף‪ ,‬שמשיג שם על מד‪ ,‬שכתב הרמב״ם‬
‫שם שאע״פ שעובר בשני לאוין מ'מ אינן נמנין‬
‫לשתי מצות‪ ,‬וכותב‪ ,‬שטעה בכאן וחשב כי מאמרם‬
‫לעבור בשני לאוין הוא שהלאו נכפל לעבור על‬
‫כל הוצאה בשני לאוין וכגון זה לא ימנו לשתים‪,‬‬
‫אבל אין הענין כן‪ ,‬כי המספק כלי זיין ומים ומזון‬
‫או מתקן הדרכים אינו עובר על לא יצא בצבא שזה‬
‫הלאו אינו אלא על אנשי הצבא הבאים במלחמה‬
‫והוא אינו מהם‪ ,‬אבל הבא במערכה הוא שעובר עליו‬
‫בשני לאוין השני מוסיף בזה על הראשון‪ ,‬וכגון זה‬
‫הרי הן שתי מניעות בלא ספק‪ ,‬וכן מנאן בעל הלכות‬
‫גדולות עכ׳ל‪ ,‬הרי כנ׳ל דס׳ל להרמב־ן שדוקא הבא‬
‫במערכה הוא שעובר בשני לאוין ובשאר התעסקויות‬
‫ציבוריות איננו עובר אלא על לאו אחד על לא‬
‫יעבור !ורק אין הוכחה שס־ל שעוברים גם על הלאו‬
‫זד‪ .‬בהעמסת עליו עבודות ציבוריות שאינם במסגרת‬
‫עבודת הצבא‪ ,‬שהרי בפירושו עה״ת קילס פירש־י‬
‫וכתב שהוא נכון שכלל הכל במסגרת הצבא‪ ,‬ומאידך‬
‫הרי בכאן הא חילק בין אנשי הצבא הבאים במלחמה‬
‫ושע־ז עוברים בשני לאוין לבין יתר העבודות בצבא‪,‬‬
‫דבר שלא נזכר בדברי רש'י‪.1‬‬
‫ו כ ך מבאר בהדיא הזוהר הרקיע להתשב־ץ ז־ל‬
‫)במנין הלאוין אות ק״ז( שמחלוקת הרמב־ם‬
‫והרמב׳ן בזה הוא‪ ,‬שהרמב־ם חשב ששני הלאוין הן‬
‫בענין אחד ועובר בכל אחד בשני לאוין‪ ,‬והרמב־ן‬
‫תפס עליו וט׳ל שאין הלאו הזה של לא יצא אלא‬
‫על אנשי הצבא‪ ,‬והמוציא חתן למלאכה מהמלאכות‬
‫עובר עליו על לא יעבור‪ ,‬אבל הבא במערכה הוא‬
‫עובר בשני לאוין‪ ,‬השני מוסיף על הראשון ע'כ ראוי‬
‫למנותן בשתים ע׳ש‪.‬‬
‫]אבל כפי הנראה לא קבע הרמב׳ן מסמרות‬
‫בדעתו זאת‪ ,‬כי לא מנאן בשני לאוין‬
‫במצוות ל׳ ת שלו‪ ,‬וכפי שמעיר על כך הזוהר הרקיע‬
‫שם וכותב‪' :‬אבל לא ראיתי שהוסיפו במצות שהוסיף‬
‫על מנין הרז־ל' ע־ש‪ .‬ויעוין מ׳ש מזה גם בס' מעיז‬
‫החכמה על תרי״ג מצות דפוס לבוב דפים קצ׳ד‬
‫סימן מא‬ ‫שו־ ת‬
‫לקחה‪ ,‬ת*ל עליו‪ ,‬עליו אי אתה מעביר אבל אתה‬
‫מעביר על אחרים‪ ,‬ומאחר דכתיב לא יעבור לא יצא‬
‫בצבא למה לי‪ ,‬לעבור עליו בשני לאוין‪.‬‬
‫א( והנה מלשון הגמ' ששואלת ־ומאחר דכתיב לא‬
‫יעבור לא יצא בצבא למה לי־ ואיננה‬
‫שואלת כסדר הכתוב ובלשון ״ומאחר דכתיב לא יצא‬
‫בצבא לא יעבור למה לי'‪ ,‬ניתן לדייק מזה ש״הלא‬
‫יעבור' איננו מוסב דוקא על עבודת צבא אלא הוא‬
‫לאו כללי‪ ,‬שלא יעבור לשום דבר מצרכי עבודת‬
‫הציבור‪ ,‬ומשום כך לא מספיק אילו היה כתוב רק‬
‫'לא יצא בצבא־ כי אזי לא היינו יודעים שלא יעבור‬
‫גם לשאר עבודות שאינם צרכי הצבא‪ ,‬ולכך שואלת‬
‫הגמ־ להיפך‪ ,‬שמספיק אילו היה כתוב רק 'ולא‬
‫יעבור עליו לכל דבר' שבלאו זה כלול כל העבודות‬
‫ואף עבודת הצבא בכלל‪ ,‬כי כללי הוא‪ ,‬ולא יצא‬
‫בצבא למה לי‪ ,‬ומתרצת 'לעבור עליו בשני לאוין'‪,‬‬
‫והיינו‪ ,‬דביציאה לשאר עבודות ישנו רק לאו אחד‪,‬‬
‫וביציאה לצבא ישנם שני לאוין‪ ,‬לא יצא בצבא‪ ,‬ולא‬
‫יעבור עליו‪.‬‬
‫אולם לאחר העיון נראה שזה תלוי באשלי‬
‫רברבא‪ ,‬וכדיבואר‪.‬‬
‫ב( מדברי רש־י עה׳ת משמע שמפרש שהכל מוסב‬
‫על עבודת הצבא‪ ,‬שכותב וז׳ל‪ :‬ולא‬
‫יעבור עליו דבר הצבא‪ ,‬לכל דבר שהוא צורך הצבא‬
‫לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים עכ׳ל‪ ,‬הרי‬
‫לנו שרש׳י מפרש שגם הלא יעבור עליו הכוונה‬
‫על דבר הצבא‪ ,‬ושלא יעבור עליו כל דבר שהוא‬
‫צורך הצבא‪ ,‬ולפי׳ז אין לנו ראיה לאיסור עבודה‬
‫מחוץ לצרכי הצבא‪.‬‬
‫ו כ ל כותב הרמב׳ן עה״ת‪ ,‬שלפי פרש־י יהיה‬
‫עליו על הצבא הנזכר‪ ,‬יאמר שלא יעבור‬
‫האיש הזה על הצבא לכל דבר‪ ,‬לא להיות פקיד על‬
‫אנשי הצבא או מצביא את עם הארץ‪ ,‬או לכל הצריך‬
‫להם כגון סיפוק מים לא ישגיח עליהם רק בשמחתו‪,‬‬
‫והוא פירוש נכון ע־ש‪ ,‬הרי כנז׳ בכוונת דברי רש״י‪.‬‬
‫ו מ אי ד ך‪ ,‬מדברי הרמב׳ם משמע דס׳ל שעוברים‬
‫על השני לאוין בין כשמעסיקין אותו‬
‫בצרכי הצבא‪ ,‬ובין כשמעסיקין אותו בצרכי העיר‪,‬‬
‫שכן פוסק בפ׳ז מה' מלכים הי׳א‪ ,‬וז׳ל‪ :‬כל השנה‬
‫אין מספק מים ומזון ולא מתקן דרך ולא שומר‬
‫בחומה ולא נותן לפסי העיר ולא יעבור עליו שום‬
‫דבר בעולם שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבור עליו‬
‫לכל דבר לעבור עליו בשני לאוין לא לצרכי העיר‬
‫ולא לצרכי הגדוד עכ׳ל‪ ,‬ומשמע מפשטות לשון‬
‫דברי רמב׳ם אלה דס׳ל דבין לצרכי העיר ובין‬
‫לצרכי הגדוד‪ ,‬ולכל דבר אשר יעבור עליו‪ ,‬שעוברים‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימז מא‬
‫עוברים על העשה והלאוים הללו והיה לו עכ״‬
‫להזכיר זה גבי העשה עיי״ש‪.‬‬
‫ובנוגע לקושיא זאת ראיתי בשו״ת חתם סופ‬
‫חאה״ע ח״ב סימן קנ״ה שעומד גם ע‬
‫עצם הדבר‪ ,‬ושואל‪ ,‬שלפי טעמו של החינוך מ<ו‬
‫טעמא נוהג מצוה זו גם בנוטע כרם ובנה ביו‬
‫כמבואר בש״ם סוטה ורמב״ם‪.‬‬
‫וכותב החתם סופר לבאר זאת‪ ,‬בד‪.‬קדם מה שרא‬
‫בטעמי מצות של ר׳ מנחם הגבלי ז״ל טע‬
‫אחר הגון‪ ,‬שבשנה ראשונה דעתו שקועה באהבו‬
‫אשתו ולבו בל עמו לעשות לצבא‪ ,‬ומפני כן הנוש‬
‫אשה על אשתו ג״כ נקי יהי׳ לביתו‪ ,‬פי׳ ויעשה בל‪:‬‬
‫לב ויקלקל יותר מאשר יתקן‪ ,‬וטעם זה שייר נם‬
‫בבית וכרם‪ ,‬ואפשר החינוך מודה לטעם זה וס״׳‬
‫בבית וכרם ליכא אלא טעמו של ר׳ מנחם ז״ל ובאמ‪1‬‬
‫מותר לצאת לסחורה‪ ,‬ובאשה איכא נמי טעם נוס!‬
‫שלא יהרהר באחרת משו״ה אסור אפילו לסחורד‬
‫ע״ש‪! .‬ויעו״ש בחתם סופר שס״ל שדעת החינון‬
‫לאסור אפילו לסחורה הוא יחידאה בזה‪ .‬ועיין עו‪:‬‬
‫להלז‪.1‬‬
‫ע ו ד מוסיף החתם סופר שם וכותב‪ ,‬דאפיל‬
‫להחינוך לא מיבעי דלת״ת מותר וכן לכי‬
‫דבר מצוה‪ ,‬דלא עדיף מיוצא צבא דלמלחמת מצוו‬
‫אפי' חתן מחדרו יוצא‪ ,‬אלא אפי־ למזונות נמי דהו״י‬
‫מצוה כמבואר בש״ס ר״פ אלו מגלחין‪ ,‬ואפי׳ להרוחו‬
‫דפליגי התם תנאי‪ ,‬מ״מ בזה״ז הכל הוה למזונוו‬
‫כדבשו״ע או״ח סוס״י רמ׳ח ובט״ז שם סק״ח עיי״ש‬
‫ז( ה ח ת ם סופר שם מוסיף עוד וכותב וז״ל‬
‫ועוד נ״ל דוקא כשנשא ואח״ב אידז‬
‫מלחמה לא יצא בצבא‪ ,‬אבל כשיצא לצבא ונשז‬
‫אשה בזמן מלחמה אינו נפטר דאדעתא דהכי נישאו‬
‫לו‪ ,‬והה״ג לעניו סחורה אם נישאת לספן או לגמי‬
‫פשיסא שנישאת לו אדעתא שאחר הנישואין ישכיב‬
‫למלאכתו כדרכו‪ ,‬ולא נצרכה אלא מי שנשאת ואח״ב‬
‫נזדמנה לו נסיעה וכו'‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫וראיתי הלום בספר משפט הצבא בישראל )עמו‪:‬‬
‫כ״ב( שמביא בשם הגאון ר׳ דוב בערי‪7‬‬
‫וידנפלד הגאב״ד דטשעבין שתמה על הח״ס אין‬
‫שכותב לחדש מדעתו דין זה של נשא בזמן מלחמו‬
‫שאינו נפטר‪ ,‬ונעלם ממנו שכך מפורשים הדכרינ‬
‫בירושלמי פ׳ח דסוטה ה״ו‪ ,‬וברמב״ם בפ״ז ממלכינ‬
‫ה״ז דאיתא קידש אשה מעכשיו ולאחר י״ב חד‪7‬‬
‫ושלם הזמן במלחמה חוזר ובא לו‪ ,‬וכותב הכ״מ דכיו׳‬
‫דאמר מעכשיו איגלאי מילתא דקודם בואו למלחמד‬
‫אירס אשה ולא לקחה‪ ,‬אכל אם לא אמר מעכשי!‬
‫הוה ליה כאילו עכשיו אירסה ולא כל הימינו שאחו‬
‫שהוא במלחמה יארום אשה לפטור עצמו‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬
‫‪;:‬צ־ה‪ ,‬ובמהר־מ שיק על מנין המצות מצוה תקפ׳ב‬
‫■עו׳ש[‪.‬‬
‫־( שבלאו הזה של 'לא יעבור״ כלול גם שאר‬
‫עבודות שאין להם מגע עם מלאכות‬
‫‪:‬צבא‪ ,‬סובר בהדיא כן ספר החיניך‪ ,‬שכן כותב‬
‫‪:‬מצוה תקפ״א וז״ל‪ :‬שנצסויגו שישמח החתן עם‬
‫זשהו שנה אחת כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת‬
‫‪':‬מלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים‬
‫־בים‪ ,‬אלא ישב עמה שנה שלימה מיום הגשואין‪.‬‬
‫יכך מוסיף עוד במצוה תקפ״ב וכותב וז־ל‪:‬‬
‫שנמנע החתן לצאת מביתו כל השנה בלומר‬
‫;'לכת במסעות רחוקים‪ .‬ונמנע גם כן שר הצבא‬
‫גלהוציא ללכת למלחמה או לעשות מהמלאכות‬
‫‪:‬צריכות בשביל המלחמה כדי לספק מים ומזון‬
‫'אחיו או לתקן עניני העיר לשמירה מן האויב ע״ש‪.‬‬
‫זרי" לנו שהחיבור כלל בלאו הזה של לא יעבור‬
‫כל יציאה מחוץ לעיר בין למלחמה בין‬
‫*ענינים אחרים ולרבות גם יציאה למסעות רחוקים‬
‫;י עליו לשבת עמה שנה שלימה מיום הנשואין‪.‬‬
‫’ יעוין בחידושי המאירי כסוטה ד' מ״ג‪ ,‬שמבאר‬
‫נמי שהלא יצא בצבא הכוונה לצרכי הגדוד‪,‬‬
‫הלא יעבור עליו הכוונה לצרכי העיר ע״ש‪,‬‬
‫‪ c‬ו ה נ ה מדברי החינוך אנו למדים עוד ביתר‬
‫על כן‪ ,‬שכולל בלאו הזה של לא יעבור‬
‫ם איסור נסיעה פרטית של החתן למרחקים‪.‬‬
‫יעוין במנחת חנוך שעמד על בך וכותב‬
‫דברמב״ם אינו מוזכר זה רק למלחמה‬
‫לצרכי העיר דאין רשאים להטיל עליו‪ ,‬אבל ז״פ‬
‫׳מותר לצאת מביתו למרחקים שנה ראשונה וכר‪,‬‬
‫יש לתמוה על המנ״ח במ״ש דברמב״ם לא‬
‫מוזכר זה דאסור לצאת מביתו למרחקים‪,‬‬
‫׳יעוין ברמב״ם בסה־מ ל״ת שי״א‪ ,‬שכותב וז״ל‪ :‬ודע‬
‫‪:‬י החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו בסחורה כל‬
‫זנתו עכ׳ל‪ ,‬הרי כתוב בהדיא ברמב״ם כדברי‬
‫‪:‬חינוך שבכלל האזהרה הוא גם על יציאה מביתו‬
‫סחורה‪.‬‬
‫נראה דלזה מכוונים גם דברי הרמב״ם בסה״מ‬
‫שם בעשין רי״ד שכותב בזה׳ל‪ :‬״שלא יצא‬
‫וץ לעיר ולא יצא לצבא ולא יעבור עליו דבר‬
‫‪:‬הדברים הדומים לאלו״‪ .‬ונראה דכלל בזה שלשה‬
‫וגים‪ :‬א( יציאה מחוץ לעיר איזה שתהיה‪ ,‬והיינו‬
‫פילו למסחר פרטי‪ .‬ב( יציאה לצבא‪ .‬ג( יציאה לדבר‬
‫הדברים הדומים ליציאה לצבא והיינו לספק מים‬
‫«זון לצבא וכמו״כ בכל כדומה לזה לצרכי רבים‪.‬‬
‫עיין עוד להלן מה שנכתוב עוד בזה ביתר פירוט(‪.‬‬
‫ה מ נ ח ת חנוך שם מתמר‪ ,‬עוד על החינוך על‬
‫אשר לא הזכיר כלל דבבית וכרס ג״כ‬
 ‫קיא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫ולזה שהבאתי לעיל באות ה׳ דברי הרמב־ם‬
‫בספר המצות ל־ת שי׳א שכותב במפורש‬
‫־כי החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו בסחורה כל‬
‫שנתו־‪ ,‬כותב הרדב־ז שם‪ ,‬דשיבוש הוא שנפל‬
‫בספרים‪ ,‬אפשר מן המעתיק בלשון ערכי‪ ,‬או‬
‫ממעתיק הספר‪ ,‬אבל בלשון ערבי כתוב וז־ל‪ ,‬ואעלה‬
‫און אל חתן חיצה נפסה מצהי עאן אל כרוגא מן‬
‫ביתה אעני אל ספר‪ .‬והכוונר‪ ,.‬כי החתן בעצמו מוזהר‬
‫שלא יצא מביתו כלומר לצאת לדרך‪ ,‬דלא למימרא‬
‫שלא יצא מביתו כלל אלא שלא יצא לדרך כלומר‬
‫לצרכי רבים‪ ,‬אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח‬
‫לשמח את אשתו אם שאין לו מה יאכל אין לך‬
‫עצב גדול מזה יעו־ש‪ .‬ויעוין גם בשו־ת חיים שאל‬
‫ח־א סימן צ־ג ע־ש‪.‬‬
‫ל מדנו מדברי הרדב־ז שסובר‪ ,‬שאמנם באזהרה‬
‫של ־לא יעבור עליו־ כלול גם התעסקות‬
‫שלא לצורך הצבא‪ ,‬אבל כלול רק התעסקויות לצרכי‬
‫הכלל שלא מגיע מזה טובת הנאה לביתו‪ ,‬ומשא־כ‬
‫כיציאה למסחר שמותר לו כי בזה בעצמו ישמח את‬
‫אשתו בהביאו טרף לביתו‪.‬‬
‫יהנה החכמת אדם בכלל קכ׳ט סעי' י־ט פוסק‬
‫כדברי המחמירים שמזכיר הרדב־ז בדבריו‬
‫שם‪ ,‬שאוסרים לצאת אפילו לסחורה‪ ,‬ופוסק‪ ,‬דהנושא‬
‫אשד‪ .‬צריך לעמוד בעירו שנה תמימה לשמוח עמר‪,.‬‬
‫ועל דברי הרדב־ז הוא משיג בבינת אדם שס וכותב‬
‫דבודאי לא ראה שכן מפורש גם בליקוטי פרדס‬
‫ובספר החינוך‪ ,‬שאסור אפילו לסחורה‪ ,‬ועוד מוסיף‬
‫וכותב שכן משמע גם כמנין המצות לר‪.‬רמב־ם מ־ע‬
‫רי׳ד שכתב וז־ל שצונו להתיחד החתן עם אשתו‬
‫שנה תמימה שלא יצא חוץ לעיר ולא יצא לצבא‬
‫אבל ישמח כו' ומדכתב שלא יצא חוץ לעיר ולא‬
‫יצא בצבא מוכח דאפי' חוץ לעיר לסחורה אסור‪.‬‬
‫ומה שלא כתב הרמב־ם היינו משום שכתב שם‬
‫דהיוצא בצבא עובר בשני לאוין וא־כ י־ל דבאמת‬
‫לצאת לסחורר‪ ,‬אינו מוזהר בלאו אבל הוא מוזהר‬
‫בעשה מושמח את אשתו‪ .‬ומה שהקשה הרדב־ז דא־כ‬
‫מי שאין בידו להתפרנס איך יקיים זה ולא שייך‬
‫לומר דר‪,‬לאו נאמר לעשיר ולא לעני‪ ,‬י־ל דבודאי‬
‫אם האשה מוחלת הוא פטור כמו שמצינו בז' ימי‬
‫המשתה שהאשה יכולה למחול כדאיתא באה־ע סי'‬
‫ס־כ‪ ,‬הגם די־ל דהתם אינו אלא תקנת חכמים ובזה‬
‫שייך לומר אי אפשי בתקנה זו אבל שנה ראשונה‬
‫הוא מן התורה אפשר דלא מהני מחילתה‪ ,‬מכל מקום‬
‫אינו מוכרח עכ׳ד הח׳א‪,‬‬
‫ולפענ״ד‪ ,‬הן אמנם מדברי החינוך‪ ,‬וכן מה‬
‫שמציין הח־א מליקוטי פרדס‪ ,‬מוכח‬
‫שפיר דקסברי דאסור אפילו לסחורה‪ ,‬אבל מה‬
‫סימן מא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ו ב ה ס כ מ ת הגאון הגרצ׳פ פרנק לספר שם כותב‬
‫ליישב דברי הח׳ס‪ ,‬דבירושלמי‬
‫והרמב־ם לא דיברו אלא באירוסין ראם אירע בזמן‬
‫מלחמה דלא נפטר‪ ,‬ושאני אירוסין דלא מיפטר אלא‬
‫מלירד לעצם המערכה אבל אינו פטור לגמרי אלא‬
‫מספיק מים ומזון וצידה להצבא‪ ,‬אבל בנשואין דאיהו‬
‫מיפטר לגמרי במשך שנה ראשונה הרי דאלים טפי‬
‫פטורו ס״ד דפוטר גם בכה־ג דנשא בעצם ימי‬
‫המלחמה‪ ,‬לכן טובא מחדש לגו הח׳ס להכריע‬
‫מסברתו דגם בנשואין נמי לא יפטור אם נשא בתוך‬
‫ימי המלחמה ע־ש‪.‬‬
‫ולפענ״ד נראה ליישב דברי הח־ס עה׳ד הנז'‪,‬‬
‫אבל בהסבר כזה‪ ,‬והוא‪ ,‬משום דשאני‬
‫הפטור של נשא אשה מהפטור של אירס אשה‪,‬‬
‫דבאירס אשה הפטור נובע מזכות עצמיותי‪ ,‬ככתוב‬
‫בתורה ־פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה־‪ ,‬ואילו‬
‫בנשא אשר‪ ,‬הפטור נובע מחיוב השתעבדותו לאחר‪,‬‬
‫דהיינו מחיוב לשמח את אשתו ככתוב בתורה ־נקי‬
‫יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח'‪,‬‬
‫ולכן אי מדברי הירושלמי והרמב׳ם הו־א דדוקא‬
‫באירס כעצם ימי המלחמה לאו כל כמיניה לפטור‬
‫עצמו הואיל והפטור בזה הוא מכח זכות עצמו של‬
‫פן ימות וגו'‪ ,‬אבל בנשא אשה שהפטור אינו מכח‬
‫זכות עצמי כי אם מכח השתעבדותו לאשה‪ ,‬הו־א‬
‫שגדול כח ההשתעבדות הזאת עד שאלימא לד‪.‬פקיע‬
‫חיובו למלחמה‪ ,‬לכן בא הח־ס ומשמיענו‬
‫שההשתעבדות הזאת אינה מפקיעה‪ ,‬ולא מטעמא‬
‫דלאו כל כמיניה להפקיע עצמו שכותב הכ־מ‪ ,‬כי‬
‫אם מטעמא מפני שאדעתא דהכי נישאת לו‪ ,‬וכמו־ש‬
‫הח־ס‪ .‬ואכמ־ל יותר מזה‪.‬‬
‫ח( אחזור לדבר עוד לענין אם החתן מוזהר‬
‫כל השנה גם להמנע מלצאת אפילו‬
‫למסחר‪.‬‬
‫יעוין בשו׳ת רדב־ז סימן רל־ח שנשאל אם‬
‫מותר לחתן בשנה ראשונה לצאת בסחורה‬
‫למדינה אחרת‪ ,‬והשיב שמלשון ד‪.‬גמ' בסוטה משמע‬
‫דלאו דלא יצא בצבא ועשה דנקי יהיה לביתו לא‬
‫איירי אלא שלא יצא למלחמה ולא יספק צורכי‬
‫המלחמר‪ ,‬כאשר עושים האיש הירא ורך הלבב‪ ,‬אבל‬
‫שלא ילך בסחורתו לתועלתו ולהנאתו אין זה בכלל‪,‬‬
‫וכי אם אין לו אומנות אלא זה ימות ברעב או ישאל‬
‫על הפתחים‪ ,‬ור‪.‬לאו לא יתחלק בין עניים לעשירים‪.‬‬
‫וכן הםמ־ג לא הזכיר בכלל המצוה שלא יצא לסחורה‬
‫אלא שלא יצא לאחד מן הדברים שכופין את הרבים‬
‫לצאת ואס ירצה הוא לצאת עובר בלאו ועשה‪ ,‬וכן‬
‫הרמב׳ם בפ־ז ממלכים לא הזכיר דבסחורה אסור‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מא‬
‫הכל הוה למזונות כדבשו׳ע או׳ח סוסי׳ רמ׳ח ובט׳‬
‫סק׳ה עיי׳ש‪.‬‬
‫י( כמו כן‪ ,‬מה שכותב הבינת אדם דהחיוב ש‬
‫שנה ראשונה הוא מן התורה‪ ,‬ראיתי הלו‬
‫להגאון הנצי׳ב ז׳ל בהעמק דבר )דברים כ׳ד ‪-‬‬
‫ה׳( שכותב בהיפוך‪ ,‬וז׳ל‪ :‬ושמח את אשתו אינו מ'‬
‫לשמח את אשתו כל השנה הראשונה‪ ,‬דזה אינו‬
‫ואפילו מדרבנן אינו מחויב לשמחה אלא שבוע אחד‬
‫וכבר עמד ע׳ז בס' יראים‪ ,‬אבל האמת דפי׳ ושמ!‬
‫את אשתו אינו אלא רשות דיכול הוא לשבת בבית‬
‫ולשמח את אשתו אע׳ג שכל ישראל בצער מלחמו‬
‫וכ׳ת מנלן דהפי׳ כך דילמא באמת מ׳ע וחובה הוא‬
‫הא ל׳ק דמגופא דקרא מוכרח הכי מדלא הזהירו‬
‫תורה אלא על המלך וכדומה שלא יעבור עלי‬
‫משמע שאם רוצה בעצמו שרי עכ׳ל‪.‬‬
‫אולם דברי העמק דבר תמוהים עד מאד‪ ,‬ולפל‪:‬‬
‫איך שהעלים א׳ע מדברי ספר החינון‬
‫שכותב בהדיא שהאזהרה הוא על החתן‪ ,‬וכך הר‬
‫כותב גם הרמב׳ם בלאוין שי״א במפורש בלשו‬
‫'הזהיר החתן מצאת מביתו שנה אחת' וכו'‪ ,‬ומז‬
‫שמציין לספר יראים תמוה הדבר‪ ,‬כי היראים בסימ‬
‫ק'צ כותב נמי בהדיא שהחיוב על החתן וז׳ל‪ :‬צוז‬
‫הקב׳ה כל אדם שישא אשה וכו׳ שישמחנה ואינ‬
‫רשאי לצאת בצבא וכו' למדנו בשנה ראשונה שנושז‬
‫אדם אשה חייב לשמחה שנא' ושמח את אשתו בכו‬
‫דבר שיודע שיש לה שמחה וכו׳ הלכך אף בזה'‬
‫נוהגת מצוד‪ ,‬זו עכ׳ל‪ ,‬ואין בדברי היראים כל רמ‬
‫שהוא שכאילו מתקשה משד‪.‬ו בזה‪.‬‬
‫ובזוהר הרקיע להתשב״ץ במנין העשין אות פ׳ז‬
‫כותב נמי בלשון‪' :‬חייב החתן להתיחז‬
‫עם אשתו שנה אחת שלא יצא מחוץ לעיר'‪ .‬וכן‬
‫כותב המאירי בסוטה ד' מ׳ד ע׳ב בלשון‪' :‬שאין‬
‫זזין ממקומם ואין רשאין לילך'‪ ,‬ז״א שאפי' אב‬
‫רוצין ללכת אין רשאין‪.‬‬
‫ויעוין גם בכתובות ד׳ ח׳ ע׳א דאמרינן‪ :‬וכי‬
‫אמר להו מחמת הלולא עד אימת‪ ,‬אמר רנ‬
‫פפי משמיה דרבא עד תריסר ירחא שתא‪ ,‬ומבאר‬
‫השטמ׳ק בשם הריטב׳א שע'כ נמשכת שמחת החתן‬
‫עד תריסר ירחא שתא משום דכתיב נקי יהיה לביתו‬
‫שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח‪.‬‬
‫וכדי לד‪,‬ליץ קצת בעד הגאון הנצי׳ב ז׳ל‪ ,‬יש‬
‫לומר שכוון בדעתו לשיטת רב סעדיה גאון‬
‫שנראה שסובר בכזאת כי לא מנה במצותיו במניז‬
‫העשין העשה דנקי יד‪,‬יה לביתו וכפי שמבאר בפי׳‬
‫הגר״י פערלא ז׳ל באופן א׳ דהוא זה מפני דס׳ל‬
‫להרס״ג ז׳ל דא־ן זו מ׳ע כלל‪ ,‬דלא קאפר קרא‬
‫אלא דאע׳ג דבל ישראל שרויים בצער מלחמה מ"מ‬
‫שו״ ת‬ ‫קיב‬
‫שמביא להוכיח בכזאת גם מדברי הרמב״ם בעשה‬
‫רי׳ד ממה שכותב בל שון' שלא יצא חוץ לעיר ולא‬
‫יצא לצבא'‪ ,‬לא אבין איר שמוכח מזה יותר ממה‬
‫שמוכח מלשונו של הרמב׳ם בלאוין שי״א‪ ,‬הא הרי‬
‫גם בלאוין שי״א‪ ,‬אפילו לפי התרגום העברי של‬
‫הרדב׳ז‪ ,‬כתוב שם עוד עדיפא מלשון זה של 'שלא‬
‫יצא חוץ לעיר' שכתוב בעשה רי׳ד‪ ,‬דכתוב שם‬
‫בל שון' שלא יצא מביתו'‪ ,‬ובכל זאת פירש הרדב׳ז‬
‫שהכוונה היא‪ ,‬דלא למימרא שלא יצא מביתו כלל‬
‫אלא שלא יצא לדרך ואפילו לצאת לדרך אסור רק‬
‫לצרכי רבים אבל לצורך עצמו מותר דבזה גופיה‬
‫משמח את אשתו‪ ,‬וא'כ גם מה שכותב הרמב״ם בעשה‬
‫רי׳ד 'שלא יצא חוץ לעיר' ג' כ יפרש הרדב׳ז‬
‫שהכוונה היא שלא יצא חוץ לעיר לצרכי רבים‪,‬‬
‫והיינו שנוסף למה שלא יצא לצבא‪ ,‬לא יצא גם‬
‫להתעסקות בשום צורך לצרכי הרבים‪ ,‬אבל לצורך‬
‫עצמו שפיר מותר‪ ,‬ואדרבה מההיא דעשין רי׳ד עוד‬
‫יש הוכחה על להיפך דס׳ל דלסחורה מותר‪ ,‬מפני‬
‫ראם איתא דלסחורה אסור היה לו להזכיר מזה דומיא‬
‫שכותב הרדב׳ז שם להוכיח משו׳ז בכזאת מדברי‬
‫הרמב׳ם בפ״ז מה׳ מלכים‪ ,‬ומכאן מוכח זאת עוד‬
‫ביותר‪ ,‬דבכאן נסתר חילוקו של הבינת אדם לומר‬
‫דאינו מוזהר בלאו אבל מוזהר בעשה ‪ ,‬דהא בכאן‬
‫המדובר בהעשה‪ ,‬וא'כ מדלא הזכיר הרמב׳ם בכאן‬
‫דלסחורה אסור משמע דס׳ל דלסחורה אינו מוזהר‬
‫אפי׳ בהעשה‪,‬‬
‫כיתירה מהאמור מצינו להחתם סופר ז׳ל כסי'‬
‫קנ׳ה הנז' באות ז׳ שכותב לבאר דמדברי‬
‫הרמב־ם הנז׳ בעשין רי׳ד משמע דלא קאי אלא‬
‫אמלחמה כדיעו־ש‪ ,‬וכנראה מפני דהח׳ס פירש‬
‫כוונת הרמב־ם שכותב 'שלא יצא חוץ לעיר ולא‬
‫יצא לצבא' שר׳ל שלא יצא חוץ לעיר לספק מים‬
‫ומזון לאחיו במלחמה ולא יצא לעצם מערכות‬
‫המלחמה‪ ,‬והיינו להוסיף עליו איסור‪ ,‬ובדומה למ׳ש‬
‫הרמב׳ם בפ׳ז ממלכים‪.‬‬
‫ט( ובנוג ע למה שתופס הבינת אדם לומר‬
‫דמחילתה מועיל‪ ,‬לפלא שלא הזכיר‬
‫דבספר החינוך שמביאו )במצוה תקפ׳ב( סובר‬
‫כשלעצמו שמחילתה בטל‪ ,‬ורק מביא שיש אומרים‬
‫שבמחילתה מותר‪ ,‬והב׳א דן בזה כחידוש מצידו‬
‫וכמסתפק ובא דאינו מוכרח לומר דלא מהני‬
‫מחילתה‪ .‬ויעו׳ש במנ׳ח שדוחה דברי הי׳א ע׳ש‪.‬‬
‫כרם כבר הבאתי לעיל באות ו׳ דברי החתם‬
‫סופר שכותב לומר דאפילו להחינוך‪ ,‬מותר‬
‫אבל מיהת לצאת לת׳ת ולכל דבר מצוה‪ ,‬ושאפילו‬
‫למזונות נמי דהו׳ל מצוה כמבואר בש״ס בר'פ אלו‬
‫מגלחין ואפי׳ להרוחה דפליגי התם תנאי מ'מ בזה״ז‬
‫קיג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מב‬
‫יהיה לביתו שנה אחת' היא לשנה פשוטד‪ ,,‬דהיינו‬
‫שנים עשר חדש‪.‬‬
‫וכלשון התוספתא כתוב גם בירושלמי סוטה פ״ח‬
‫ה׳ח‪ ,‬שג״כ כתוב ושנוי ומשולש שם בזה‬
‫בלשון ״שנים עשר חדש״ ומשמע שהוא בדייקא‪.‬‬
‫וכך מודגש גם ברמב״ם בפ״ז מה׳ מלכים הלכה‬
‫ז׳ והלכה י״ב בלשון ״שנים עשר חדש״ עיי״ש‪.‬‬
‫אציין גם לדברי הגמ' בכתובות ד' ח׳ ע״א‬
‫לגבי ברכת שהשמחה במעונו‪ ,‬דמדייק גם‬
‫רב פפי משמיה דרבא לומר בל שון' עד תריסר ירחי‬
‫שתא'‪ ,‬וגם לרבות באה״ע סימן ס־ב סעי' י״ג דמדויק‬
‫גם לכתוב בלשון ״עד שנים עשר חדש״‪ ,‬ומשמע‬
‫שהמכוון שנים עשר חדש בדייקא ואפילו בשנת‬
‫העיבור‪.‬‬
‫יד( ונראה פשוט דיסוד הפטור של נשא אשה‬
‫או בנה בית או חילל כרמו‪ ,‬דהוא‬
‫מתורת דין של העוסק במצוד‪ -‬פטור מן המצוה‪ ,‬ובכאן‬
‫התורה פטרתו משום כך ביציאה והתרחקות שתגרום‬
‫לו אי הקיום‪ .‬ומפני כך מוציא הרמב׳ם בה׳ מלכים‬
‫שם בה׳ י׳ד מן הכלל בזה את הבונה בית או נטע‬
‫כרם בחו״ל ופוסק שאינו חוזר עליהם‪ ,‬והיינו מכיון‬
‫דבחו״ל ליכא מצוה בחינוך בית או חילול כרם‪.‬‬
‫ו מ קו ר דברי הרמב׳ם בזה הוא מהירושלמי בסוטה‬
‫כפ״ח ה״ד דאיתא‪ :‬יכול הבונה בית בהו׳ל‬
‫יהא חוזר ת״ל ולא חנכו את שמצוד‪ ,‬לחנכו!שהדירה‬
‫בא׳י מצוד‪ ,.‬ק״ע! יצא זה שאינו מצוה לחנכו‪ .‬ועוד‬
‫איתא שם בהלכה ה׳; יכול הנוטע כרם בחו״ל יהא‬
‫חוזר‪ ,‬ת״ל ולא חלל את שמצוה לחללו יצא זה שאין‬
‫מצוה לחללו‪ ,‬יעו״ש בשירי קרבן בה״ד‪.‬‬
‫הרי כנז׳‪ ,‬ושהפטור מפני עסיקה במצוה‪ .‬ויעוין‬
‫גם במג״א או״ח סימן תקס״ח סק״ה במ״ש‬
‫דחנוכת הבית בא״י הוי סעודת מצוה אבל לא בחו״ל‪,‬‬
‫ע׳ש‪ .‬ועיין גם בב״מ ד׳ ק״א ע״ש‪.‬‬
‫ו ע פי ״ ז מתיישבת בפשיטות הקושיא שראיתי‬
‫בספר מעיל שמואל )פלורינטין( בחידושיו‬
‫על הרמב׳ם שבסוה״ס שכותב להקשות שלא ידע‬
‫למה לא כתב הרמב״ם בהי״ד שם נמי נושא אשה‪,‬‬
‫ור׳ל‪ ,‬שיזכיר בהלכה זו גם נושא אשה שאינו חוזר‬
‫עליה אם נשא בחו־ל‪ ,‬ונשאר בקושיא‪,‬‬
‫אבל לפי האפור לא קשיא כלל‪ ,‬והיינו מפני‬
‫שמקור דברי הרמב׳ם הוא מהירושלמי ושמה‬
‫ג״כ לא נזכר מנשא אשה‪ ,‬ומפני שבאשה באמת כן‬
‫חוזר עליה גם אם נשא אותה בחו׳ל‪ ,‬דהא כל הטעם‬
‫שבבנה בית ונטע כרם בחו״ל דאינו חוזר הוא מפני‬
‫דבחו״ל אין בהן מצוה‪ ,‬וכדכתיב מפורש גם‬
‫בירושלמי‪ ,‬אבל משא״ב בנשא אשה דבודאי איכא‬
‫מצוה גם בנשא בחו״ל‪ ,‬דאיננה תלויה כארץ אלא‬
‫ש ו״ ת‬
‫רשאי לפרוש עצמו מן הציבור ונקי הוא לביתו זו‬
‫ביתו יהיה זו כרמו ושמח את אשתו ואיננו מחויב‬
‫להשתתף בצרתן של צבור כל השגה עיי׳ש ויש‬
‫להאריך‪,‬‬
‫יא( אולם למעשה נראה דהעיקרון בזה הוא כדעת‬
‫החכמת אדם‪ ,‬ודלא כהעמק דבר‪ ,‬וגם לא‬
‫כהערוך השלחן אה׳ע סימן ם־ד סעי' ד' שכותב‬
‫שאין עיקר לדברים הללו לומר שבשנה הראשונה‬
‫אין לו לצאת בסחורה למדינה אחרת ע׳ש‪ ,‬אלא יש‬
‫לזד‪ ,‬בכל אופן שהוא עיקר ועיקר בדברי הראשונים‬
‫כנד כדברינו לעיל‪ ,‬ועל יסוד זה שמוכח שיש לזה‬
‫פינה ויסוד מצינו שהפוסקים האחרונים מחפשים‬
‫צדדים וצידי צדדים למצוא דרכי היתר במקרים‬
‫מיוחדים והדומה לזה באופנים שונים‪ ,‬וכמו׳כ באם‬
‫מועיל מחילתה‪ ,‬עיין בשדי חמד מערכת חתן וכלה‬
‫אות כ׳ס‪ ,‬ושו׳ת רב פעלים ח׳ג חאה־ע סימן ט'‪,‬‬
‫וספר שלחן העזר ח־ב סימן י״ב‪ ,‬וכן בספר שו־ת‬
‫בצל החכמה ח׳ד סימן ע־ב‪ ,‬ועוד יעו־ש‪ ,‬והדברים‬
‫ארוכים‪.‬‬
‫יב( והנה כאשר העתקנו בראשית דברינו‪ ,‬כתוב‬
‫מפורש בגמ׳ בסוטה שהנקי יהיה לביתו‬
‫שנה אחת הוא גם כאשר לוקח אלמנה או גרושה‪.‬‬
‫אך ראה זה פלא דביונתן בן עוזיאל עה־ת‬
‫סובר שהוא רק כשלוקח בתולר‪ ,.‬דזה לשונו‪:‬‬
‫ארום יסב גבר איתא חדתא בתולחא לא יפוק בחילא‬
‫וכר‪ .‬הרי שהיב״ע סובר שהדין הזה הוא רק כשנושא‬
‫בתולה‪.‬‬
‫אולם להלכה קיי׳ל כשני התלמודים שמפורש‬
‫דמרבינן בזה גם אלמנה וגרושה ושומרת‬
‫יבם‪ ,‬וכדנפסק כן להלכה ברמב׳ם בפ׳ז מה־ מלכים‪.‬‬
‫ויעוין גם באברבנאל עה׳ת שמסביר זאת‪ ,‬דמתיבת‬
‫חדשה ממעטינן רק מחזיר גרושתו באשר אין האשה‬
‫ההיא חדשה אצלו‪ ,‬אבל כשיקח אשד‪ ,‬חדשה אצלו‬
‫בין שתהיה בתולה או אלמנה או גרושה מאיש אחר‬
‫שהיא חדשה אצלו ראוי להיות עמה שנה תמימה‪.‬‬
‫יג( בביאור הכוונה של 'שנה אחת״ דכתיב בקרא‪,‬‬
‫לכאורה משמע דשנה אחת דייקא‬
‫וכלול בזה בשנה מעוברת גם חדש העיבור‪ ,‬דהיינו‬
‫י׳ג חדש‪.‬‬
‫אבל בתוספתא בפ״ז דסוטה הלכה ט״ו כתוב‬
‫בזה בלשון‪ :‬הבונה בית ולא שהה שנים עשר‬
‫חדש‪ ,‬נטע כרם וחללו ולא שהה שנים עשר חדש‪,‬‬
‫ארס אשה ולקחה ולא שהה שנים עשר חדש וכו״‪,‬‬
‫ומדמדייקת התוספתא לכתוב בזה ולשנות ולשלש‬
‫אצל כולם בלשון שנים עשר חדש משמע שהוא‬
‫בדייקא‪ ,‬ושס׳ל להתוספתא דכוונת הכתוב של ״נקי‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מב‬ ‫שר ״ ת‬ ‫קיד‬

‫ושיקר תוך כדי חקירתו‪ ,‬תחילה הוא העיד כי לא‬ ‫היא חובת הגוף‪ ,‬א־כ גם בנשא בחו״ל חוזר‪ ,‬ולכן‬
‫זוכר אם אמר משהו לאשה וכן אם נתן לה משהו‪,‬‬ ‫במתכוון לא הזכיר הרמב״ם בהי־ד גם נשא אשה‪,‬‬
‫ואחר לחישה לאזנו מצד האיש חזר ואמר שאמר‬ ‫מפני דנשא אשה שאגי ובאמת חוזר עליה אפילו‬
‫לה שמקדש אותה אבל לא זוכר אם נתן לה משהו‪,‬‬ ‫בנשא בחו־ל‪.‬‬
‫ושוב חזר ואמר לשאלה נוספת שנתן לה טבעת‪,‬‬
‫והשקרים בולטים‪ ,‬וכרשום בפרטיקול עמדו על כך‬ ‫סימן מב‬
‫חברי ביה׳ד והדיין הרה׳ג פלוני העיר בגיחוך ואמר‪:‬‬
‫א‪ .‬בדיגא דהמגרש את אשתו וחזר ללון‬
‫'בתחילה העד לא ידע כלום‪ ,‬ואחרי שאלות מנחות‬
‫עמה בפונדקי היכא שדרים בעבירה‪,‬‬
‫מטעם ב'כ הבעל שינה את דעתו'‪.‬‬
‫וכמו כן אם קיים חילוק בזה בין דורות‬
‫אם כן אין כל ספק שאין כל ערך לעדותו של‬
‫הראשונים לבין זמנינו‪,‬‬
‫פלוני מבלי שנצטרך אפילו ליכנס לבירור אם‬
‫ב‪ .‬בטוען שחזר גם וקידשה‪ ,‬ובפסולי‬
‫הוא פסול מעיקרו בגלל פסול עבירה — שלמעשה‬
‫עדות ובמקדש בפני עד אחד‪.‬‬
‫גם לזה יש מקום‪.‬‬
‫נשאר לפנינו רק עדותו של פלוני שני‪,‬‬
‫לבית דין פלוני בעיר פלונית‬
‫ולזה‪ ,‬הנה גם אם עדותו היתה שלימה‬
‫ויציבה )עיין עוד לקמן( הרי נפסק באה׳ע סימן מ׳ב‬
‫ב״ה‪ .‬ג׳ אדר תשג׳א‪.‬‬
‫סעי׳ ב׳ דהמקדש שלא בעדים אפילו בעד אחד אינם‬
‫למבוקשכם הנני לכתוב לכם חות דעתי בתיק‬
‫קדושין ואפילו שניהם מודים בדבר‪ .‬ואפילו להרמ׳א‬
‫פלוני העומד להכרעה בבית דינכם הנכבד‪.‬‬
‫שמוסיף וכותב דיש מחמירים אם מקדש לפני עד‬
‫אחד‪ ,‬מצריך לזה אבל בתנאי אם שניהם מודים אבל‬
‫אם אחד מכחיש העד אין לחוש‪ ,‬וכמו כן כותב הרמ׳א‬
‫דבמקום עיגון ודוחק יש לסמוך על דברי המקילין‬
‫בעד אחד‪ ,‬ובנידונו הוא במקום עיגון ודוחק כי האשה‬ ‫הצדדים התגרשו בזמנו‪ ,‬וחזרו לאחר מיכן‬
‫מעוגנת כבר כתשע שנים‪ ,‬והאיש דורש פיצויים‬ ‫לחיות יחד בכפיפה אחת‪ ,‬והאשה‬
‫כספיים מוגזמים שהאשה איננה יכולה לעמוד בהם‪.‬‬ ‫נכנסה גם בהריון וילדה בת‪ ,‬כעבור זמן ערך מסיבה‬
‫א מ רנו 'ג ם אם עדותו היתה שלימה ויציבה'‬ ‫והאיש טוען שקידש אותה‪ ,‬וכעת איננו מוכן לגרשה‬
‫כי למעשה לא היתה בכזאת‪ ,‬כדיוצא לנו‬ ‫שנית ומעגן את האשה‪.‬‬
‫מדבריו הרשומים בפרטיקול‪ .‬בתחילה אמר שקידש‬ ‫ע ו מ ד לפנינו לבירור ולהכרעה‪ :‬א‪ .‬אם יש לתת‬
‫את אשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי‪ ,‬בהוספת‬ ‫לזה שחזרו לחיות יחד דין של המגרש את‬
‫מלים שלא לקחנו זאת ברצינות וחשבנו זאת‬ ‫אשתו וחזר ולן עמה בפונדקי וכו׳ שאמרינן אאעבב״ז‬
‫ליצנות‪ ,‬ולא הזכיר מנתינת טבעת לאשה‪ ,‬ורק‬ ‫וזקוקה לג״פ‪ .‬ב‪ .‬אם אמנם היו לאחר מיכן קדושין‬
‫לשאלה נוספת מצד ביה׳ד 'מה אמר לה בשעת‬ ‫כדמ׳׳וי‪.‬‬
‫נתינת הטבעת' השיב‪' :‬היה רעש והמולה‪ ,‬שם לה‬ ‫אתחיל מהנקודה השניה‪ .‬אם הקדושין שטוען‬
‫טבעת‪ ,‬זה היה מן ליצנות'‪ ,‬ולשאלה נוספת מצד‬ ‫האיש שקידש אותה היו קדושין כדמו׳י‪.‬‬
‫ביה־ד אם 'שמעת מה אמר לה'‪ ,‬כבר לא זכר העד‬ ‫א( האיש טען שאמר לשלשה אנשים 'תהיו עדים'‪,‬‬
‫מה שאמר לפני כן מה ששמע‪ ,‬והשיב‪' :‬שמעתי אותו‬ ‫ואמר לה הרי את מקודשת לי כדמו׳י‪ ,‬והוסיף ואמר‪,‬‬
‫ממלמל'‪ ,‬ביה׳ד הוסיף לשאול אותו‪' :‬מה אתה יודע‬ ‫כי שנים מבין העדים הם שומרי שבת‪.‬‬
‫בדיוק? אמר שמקדש אותה' השיב 'יכול להיות'‪,‬‬ ‫התברר כי העד פלוני הוא קרוב — פסול‬
‫ושוב ביה׳ד כאילו שם בפיו ושואל אותו' א מר לכם‬ ‫להאיש )שגי בשני(‪ ,‬ועל כן לא הופיע‬
‫שמקדש אותה לפני שנתן הטבעתי'‪ ,‬והעד משיב‬ ‫בביה׳ד להעיד‪.‬‬
‫ועונה‪' :‬ל א זוכר'‪.‬‬ ‫כמו כן התברר כי העד שאינו שומר שבת‬
‫הנה איפוא כל עין בוחנת רואה ברורות כי‬ ‫שהאיש התכוון אליו‪ ,‬הוא פלוני שני‪ ,‬ככה‬
‫אין כל ערך גם לעדותו של זה‪ ,‬דנוכחים‬ ‫אמר העד בעצמו)אלא שאאמע׳ר(‪ ,‬וככה העיד עליו‬
‫לדעת דלמעשה לא ראה ולא שמע והכל דמיוני‬ ‫העד פלוני‪.‬‬
‫בלבד‪ .‬ועל כן הוא מגיד וחוזר ומגיד )ויעיין באה׳ע‬ ‫אולם אין אנו זקוקים לברר אם יש בהנ׳ז‬
‫סימן מ׳ב סעי׳ ד׳ דאין הולכין בזה אחד אומדנות‬ ‫בכדי לפסול את פלוני להיות עד מחמת‬
‫והוכחות ע׳ש( ובאין עדים אין קדושין‪.‬‬ ‫עבירה‪ ,‬כי מתוך עיון בפרטיקול מתאריך י׳א אייר‬
‫תשמ׳ט מתברר כי זה הוא עד שקרן ושיקר חזור‬
‫קטו‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מג‬
‫בעריות‪ ,‬חי עם אשה נוספת‪ ,‬ובאופן מכוער הוא חי‬
‫זו בפני זו וכו'‪ ,‬וכפי שכתב בעדותו הד׳ר סטולובוב‬
‫רופא במרכז הרפואי בילינסון מתאריך ‪13.6.88‬‬
‫הבעל סובל גם ממחלת נפש כרונית — סכיזופרניה־‬
‫פרנואידית‪.‬‬
‫אם כן לאיש אשר אלה לו אין מקום כלל‬
‫לחזקה זו של אין אדם בועל בעילתו בעילת‬
‫זנות‪ ,‬ותלינן שחי אתה לשם זנות בעלמא‪ ,‬ואיננה‬
‫זקוקה לג״פ‪ ,‬ובפרט במצב כזה שהבעל מעגן אותה‬
‫כמה וכמה שנים ומסרב לפטרה בג־פ‪.‬‬
‫אוסיף לזה נקודה קטנה‪ ,‬כי בזה שראינו‬
‫שהאיש חיזר אחריה לקדשה‪ ,‬זה בעצמו‬
‫משמש הוכחה שזה שהיה חי אתה כל הזמן לא היה‬
‫לשם קדושין כי אם לזנות בעלמא‪ ,‬והרי לא חיזר‬
‫זאת אצל רב מוכר שנוכל לתלות שרצה רשמיות‬
‫לדבר‪ ,‬אלא עשה זאת בהסתר — דבר‪ ,‬א'כ ראיה‬
‫מזה שלפני כן לא כוון לקדושין כלל‪.‬‬
‫על כל האמור נראה להוסיף מה שמצינו סברא‬
‫מחודשת בשאגת אריה על כל עצם חזקה זאת‬
‫של אאעב־ז באשתו שגירשה‪ ,‬והיא לו בש׳א בתשובה‬
‫א' שכסוה״ס בסוף הסימן שכותב וז־ל‪ :‬עוד יש לצדד‬
‫בנידון שלנו קצת להיתרא מצד הסברא‪ ,‬דכל חזקה‬
‫שאמרו בגמרא דאאעבב׳ז וודאי לשם קדושין בעל‬
‫אינו אלא בדורות הראשונים שהי' דרכם לקדש‬
‫בביאה וא׳א לקידוש ביאה אלא בעדי יחוד היה דין‬
‫זה ברור לכל‪ ,‬אבל בזמנינו ובמדינות הללו שאין‬
‫דרכם לקדש בביאה אין דין זה ידוע אלא לחכמים‬
‫הבקיאים בהלכות קדושין‪ ,‬אבל לזה שהיה רך בשנים‬
‫הדבר קרוב לומר שלא היה יודע ובקי בהלכות‬
‫קדושין דנימא שבעל לשם קדושין וכעדי יחוד משוס‬
‫חזקה זו דאאעבב׳ז והלואי שרוב המורין שבדורינו‬
‫ידעו הלכות קדושין על מתכונתו עכ״ל השאג׳א‪.‬‬
‫דון מינה ומינה בגז״ש ובק״ו שלא שייך לומר‬
‫חזקה זו של אאעבב׳ז לעל כגון איש כזה‬
‫נשואידיוננו‪,‬‬
‫ג‪ .‬מכל הלין נלענ״ד שאין האשה זקוקה לג־פ‬
‫לא בגלל שחזרו לחיות יחד בלי חופה‬
‫וקדושין‪ ,‬ולא בגלל טענתו של האיש שקידש אותה‬
‫וכנז׳ל‪ ,‬ויש להתירה מכבלי העיגון ולתת לה לבנות‬
‫מחדש בית בישראל‪.‬‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫ש ו״ ת‬
‫ב( על האמור אוסיף לציין לדברי שו־ת הגרע־א‬
‫סימן צ״ד שמובאים בפ׳ת אה׳ע סימן מ־ב‬
‫םק־ח שכותב על הנפסק שם ברמ׳א דאם קידש בפני‬
‫שנים והאחד מהם קרוב הוי כמקדש בפני עד אחד‪,‬‬
‫דזה הדין הוא דוקא להנך פוסקים דמקדש כע׳א‬
‫חוששין לקדושין‪ ,‬דאילו למ״ד אין חוששין ממילא‬
‫קדושין דמי לנפשות ועדותן בטילה‪ ,‬וכיון דהרמ׳א‬
‫מיקל במקדש בעד אחד במקום דחק ועיגון ממילא‬
‫מקילין ג־ב במקום דחק ועיגון בקידש בפני שלשה‬
‫ואחד מהם קרוב או פסול דהא בהא תליא עיי׳יש‪.‬‬
‫וכאמור בנידוננו הוא מקום דחק ועיגון גדול‪.‬‬
‫ג‪ .‬נפץ איפוא לברר נקודת־המוקד הראשונה‪,‬‬
‫והיא‪ :‬אם יש לתת לזה שחזרו אחרי‬
‫הגירושין לחיות יחד דין של המגרש את אשתו וחזר‬
‫ללון עמה בפונדקי שאמרינן אאעבב־ז וזקוקה לג־פ‪.‬‬
‫ואחרי העיון בצדדי ההלכה נראה דאין לחוש לזה‬
‫בדיוננו‪ ,‬וכדיבואר‪ .‬ראשית‪ ,‬כבר נודע בשערים‬
‫המצוינים בהלכה כי ישנם הרבה מגדולים הפוסקים‬
‫הקדמונים דסברי דאם דרים בעבירה כגון שהאשה‬
‫לא סובלת לנדתה וכיו״ב‪ ,‬וכן אם הבעל פרוץ‬
‫בעריות‪ ,‬דכל כה״ג לא נאמרה חזקה זו‪ ,‬ואינה זקוקה‬
‫לג־פ‪ ,‬יעוין בדברי הפוסקים המוזכרים בזה בפתחי‬
‫תשובה אה׳ע סימן קמ׳ט סק*א‪ ,‬ובב־י בטור שם‬
‫כשם הראב־ד והריב־ש‪ ,‬ובשדת מהרי׳ט חאד‪'.‬ע‬
‫סימן א'‪ ,‬ועוד‪ ,‬אמנם ישנם חולקים על זה‪ ,‬אבל‬
‫במקום עיגון כדאי המה לסמוך עליהם ולא להצריך‬
‫ג'פ‪ ,‬וכך ראיתי בערוך השלחן סימן קמ׳ט סעי' ג׳‬
‫שסובר לעיקר כהמתירים וכותב בלשון‪* :‬דבר פשוט‬
‫הוא שחזקה זו שאין אדם עושה באשתו בעילת זנות‬
‫אינו אלא כשאין עבירה בביאה זו‪ ,‬ולכן אם היא‬
‫נדה שעובר כאיסור כרת וכו׳ וכן אם יש לו עתה‬
‫אשה אחרת ובמקום שאסור לישא שתי נשים לא‬
‫אמרינן חזקה זו'‪ ,‬ומסיים וכותב בזה׳ל‪ :‬ומ'מ י׳א‬
‫דאם רק קדושין תופסין בה יש לחוש לקדושין‪ ,‬ואם‬
‫שלא נראה כן מ'מ יש לילך בזה לחומרא להצריכה‬
‫גט ממנו עכ״ל‪ ,‬והיינו דמעיקרא דדינא סובר שא־צ‬
‫גט‪ ,‬ורק מהיות טוב יש לילך כזה לחומרא להצריכה‬
‫גט ממנו‪ ,‬ומובן איפוא שזהו דוקא שהבעל לא‬
‫מתעקש לעגנה דאחרת יש להעמיד זה על עיקר‬
‫הדין דא'צ גט‪.‬‬
‫והנה בנידוננו מתוך עיון בתיקים מתברר‬
‫לפנינו שהאיש אברהם יעקב הוא ככזאת‪,‬‬
‫הם לא שמרו על טהרת המשפחה‪ ,‬והאיש הוא פרוץ‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מד‬
‫פשוט‪ ,‬דודאי אם רק היה עושה שליח לנתינה בלבד‬
‫לא היה ביכלתו לעשות‪ ,‬אבל כיון שהוא עשה על‬
‫הכתיבה והנתינה הכל הוא שליחות אחת מראשית‬
‫הכתיבה עד גמר הנתינה עיי״ש‪ ,‬וה״נ בנדו״ד נמי‬
‫יש לומר — הגם שלא דמי לגמרי להנ״ז — דהכל‬
‫מהוה שליחות אחת‪ ,‬והמינוי להחזרת והקגאת הכלים‬
‫הוא רק כפועל יוצא מהמינוי העיקרי לזכיית הנייר‬
‫וכלי הכתיבה עבורו שזה שפיר מצי עביד ומיגו‬
‫דחלה השליחות על זה חלה נמי על המשתלב מזה‪.‬‬
‫ובמידת מה כאן עוד עדיפא מההיא דכו״ת שמהני‬
‫אפילו ב״ב שלוחים לזה ולזה‪ ,‬וכאן משתלב הכל‬
‫באיש אחד ויש לומר ביותר דמתוך שחלה שליחותו‬
‫על זה חלה גם ע־ז)יעוין מ״ש בהדומה לזה בספרי‬
‫דבר אליעזר סימן ב' בנוגע למילי לא ממסרי לשליח‬
‫ע״ש(‪.‬‬
‫]ובההיא דכו״ת במינויי השליח לנתינה‪ ,‬יעוין‬
‫מ״ש בזה בנתה״מ חו״מ סימן רמ״ג סק״ו‪ ,‬והגהות‬
‫חכמת שלמה על אה״ע סי' קכ״ז סעי׳ ה׳‪ ,‬ושו״ת‬
‫דברי חיים מצאנז ח״ב חאה״ע סימן פ״ו ד״ה והנה‬
‫עוד עיי״ש ואכמ״ל[‪.‬‬
‫‪ a‬ובמיוחד אוסיף לומר לו על נוסחת הכתבו‬
‫ותנו הכתוב בספרי שם‪ ,‬והוא‪ ,‬דכפי‬
‫ולהקנות הרי קיי״ל דמילתא דלא מצי‬
‫שיראה כתוב זה שם בזה״ל‪ :‬״וכן אני ממנה אותו‬
‫שיהיה שלוחי לחזור ולהקנות את שירי הנייר הדיו‬
‫וכלי הכתיבה אחר סידור הגט לכל מי שירצה״‪ .‬והך‬
‫לישנא של לכל מי שירצה‪ .‬ולא רק לפלוני מסוים‬
‫מורה יותר כעל מסירת כח בעלותו לשליח זה על‬
‫הנייר הדיו וכלי הכתיבה לאחר סידור הג״פ‪ ,‬ולא‬
‫רק כמינוי שליח שיפעל בשמו‪ ,‬וא״כ בכל כה״ג‬
‫שפיר י״ל שחל בכזאת גם במילתא דלא מצי עביד‬
‫השתא מכיון שהוא מינוי כזה שלא יפעל כבא כחו‪,‬‬
‫ועכ״פ בכה״ג כל עוד שהבעל אינו חוזר מזה עד‬
‫לאחר הקנאת הכלים עבורו ועד לאחר סידור הג״פ‬
‫שפיר חלה מסירת כחו של הבעל לשליח זה לבעלות‪,‬‬
‫ויכול שפיר להקנותם לכל מי שירצה מכח עצמו‪.‬‬
‫)ויעוין עוד בחו״מ סימן ר״ט סעי׳ ה׳ ובנו־כ לענין‬
‫סילוק יע״ש ואכמ״ל(‪.‬‬
‫ד( על האמור יש לציין לדברי המחנה אפרים‬
‫ה' זכיה ומתנה סימן כ״א דס״ל דבנסיבות‬
‫הקנאות הסופר כלי הכתיבה לבעל המגרש‪ ,‬גם אם‬
‫משום מה לא הקנה הבעל בהדיא בחזרה כלי הכתיבה‬
‫לסופר‪ ,‬והסופר הוסיף לכתוב בכלים אלה גיטין‬
‫אחרים דלא קיימת בעיה על הגיטין משום שנכתבו‬
‫על גזולים ע״ש‪ ,‬והוסיף באריכות לקיים ולחזק דברי‬
‫המחנה אפרים בספר ויחי יוסף בהשמטה מסי׳ ק״ב‬
‫שבסוף הספר יע״ש‪ .‬ומינה בק״ו לכגון נידוננו שאיר‬
‫שלא יהיה הבעל מגלה דעתו המפורשת שאחרי הג״פ‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קטז‬
‫סימן מג‬
‫על נוסחי הרשאות כתבו ותנו שנהגו בבתי‬
‫הדין בירושלים‬
‫ב־ה‪ ,‬יום א׳ י״א אייר תש־ג‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‬
‫לכבוד הרב הגאון המוכהק וכו' מוהר־ר יוסף‬
‫גולדברג שליס״א הבר ביה־ד הרבני בת׳א‬
‫אחדשה׳ט‪.‬‬
‫יקרת מכתבו קבלתי ביום ועש־ק והנני להשיבו‬
‫בע״ה‪.‬‬
‫כ ת ״ ר דן על נוסח הרשאת כתבו ותנו שנהגו‬
‫בבתי הדין בירושלים‪ ,‬שכפי שראה בנוסח‬
‫הגרצ־פ פרנק ז״ל‪ ,‬שכתוב בלשון; ״וכל אחד מהם‬
‫יהיה שליח לזכות עבורי נייר וכלי כתיבה וכן יהיה‬
‫שלוחי לחזור ולהקנות את שיורי הנייר והדיו וכל‬
‫כלי הכתיבה לאחר סידור הגט״‪ ,‬ושכעין נוסח זה‬
‫ראה שכתוב גם בספרי שו״ת צ״א ח״י סימן מ״ז‪.‬‬
‫ושואל על זה דאיד מהני זה למנות גם לחזור‬
‫עביד לה השתא לא מצי משוי שליח ובנדו״ד הרי‬
‫לא יכול הבעל עתה לפני שזכה בכלים להקנות‬
‫כחזרה את הכלים הנשארים לסופר שהרי הוי דבר‬
‫שלא בא לעולם וא״כ אינו יכול למנות שליח‪.‬‬
‫א( ואשיבגו‪ .‬ראשית כשאלת חכם חצי תשובה‪,‬‬
‫ועוד יתר מזה הרי ישנו כבר בדברי‬
‫כת״ר בעצמו ישוב ע״ז עפ״י מקורות בית אב‪,‬‬
‫מהמהרי״ט‪ ,‬ומהמרכבת המשנה‪ ,‬וכן עפ״י הפתחי‬
‫תשובה באה״ע סי׳ קכ״ט בקו׳ השמות שמות נשים‬
‫את ד׳ בשם דוואסה‪ .‬ולא משנה מה שמצינו גם‬
‫חולקים‪ ,‬דסו״ס עמודי־ארזים המה לסמוך עליהם‬
‫בסמיכה בכל הכח‪) .‬יעוין בשד״ח מערכת כ' כלל‬
‫פ״ח מהמובא מזה עיי״ש(‪.‬‬
‫ב( וזאת שנית יש להוסיף על האמור‪ ,‬ולומר‪,‬‬
‫שכאן יודו כו״ע שהשליחות חל והוא‬
‫מכיון שאיננה רק על המילתא דלא מצי עביד אלא‬
‫נכללת היא עם המינוי שיזכה עבורו הנייר וכלי‬
‫הכתיבה‪ ,‬וזה שפיר יכול‪ .‬ובדומה לזה מובא‬
‫כערוה״ש אה״ע סי׳ קכ״א סעי' י״ט לתרץ קושית‬
‫הנו״ב בדל״צ על מה שמבואר בש״ס ופוסקים‬
‫שביכלת האדם לומר כתבו ותנו גט לאשתי‪ ,‬דאיך‬
‫יכול לעשות שליח על הנתינה בעוד שהגט אינו‬
‫כתוב עדיין והרי קיי״ל כל מילתא דלא מצי עביד‬
‫איהו לא מצי משוי שליח‪ ,‬וקודם הכתיבה הרי אין‬
‫ביכלתו למסור גט לאשתו‪ ,‬ומתרץ דהתירוץ הוא‬
‫קיז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מד‬
‫איש אשה ובעלה ור‪.‬יה אם לא תמצא חן בעיניו כי‬
‫מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ושלחה‬
‫מביתו)דברים כ־ד‪-‬א׳(‪.‬‬
‫והיטב אשר מסביר זאת בהסבר הגיוני על‬
‫הצרכת גירושין בכתב עם כל הכרוך כזה‬
‫בספר החינוך מצוה תקע־ט שלכן 'צויתנו התורה‬
‫בשלחנו אותה לבלתי שלחה בדיבור לבד פן יהיה‬
‫לנו זה לאבן נגף ולצור מכשול להיות זימה כתוך‬
‫עמנו שתטעון המזנה על בעלה כי הוא גירשה ממנו‪,‬‬
‫גם יד‪.‬יה מעשה הגירושין מצוי הרבה‪ ,‬אכן עתד‪.‬‬
‫שנתחייבנו לכתוב הדברים בספר והעד עדים צריכה‬
‫להראות השטר כל הטוענת גירושין‪ ,‬ועוד תועלת‬
‫בדבר כי מתוך כך תנוח חמת האיש לפעמים וינחם‬
‫מלגרש אותד‪ .‬וגדול השלום'‪.‬‬
‫ב( כ ת ב זה שצוותה עלינו תורה הוא הנקרא‬
‫גט )עיין תוס׳ ריש גיטין ורא״ש ומרדכי‬
‫שם(‪ ,‬ועשרה דברים המה תנאי ויסודי הגט מן‬
‫התורה‪ ,‬ואלו הן‪ :‬א( שלא יגרש האיש אלא ברצונו‪.‬‬
‫ב( שיגרש בכתב ולא בדבר אחר‪ .‬ג( שיהיה ענין‬
‫הכתב שגירשד‪ .‬והסיחה מקניינו‪ .‬ד( שיהיה עניינו‬
‫דבר הכורת בינו לבינד‪ .,‬ה( שיהיה נכתב לשמה‪0 .‬‬
‫שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו‬
‫לה בלבד‪ .‬ז( שיתנהו לה‪ .‬ח( שיתנהו לה בפגי עדים‪.‬‬
‫ט( שיתנהו לה בהורת גירושין‪ .‬י( שיהיד‪ .‬הבעל או‬
‫שלוחו הוא שנותנו לה‪) .‬רמב׳ם פ׳א מה' גירושין‬
‫ה׳א‪ ,‬ובהרחבת הפרטים על כך בכל דברי הפרק‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫שם(‪.‬‬
‫ג( תור תנו הקדושה כתורת־חיים החודרת לתוך‬
‫נבכי עורקי החיים דאגה על כך‬
‫שמוסד הגירושין לא ישמש מצד אחד בקעה־פרוצה‬
‫להחריב על ידו את התאיהמשפחתי במחי־יד‪ ,‬לתת‬
‫חרב פיפיות כידי כל אחד מבני הזוג להשתמש בו‬
‫באמתלאות שונות ככל העולה על רוחו הסוערת‬
‫בעידנא דריתחא‪ ,‬ולהרוס ולנתוץ הבית המשותף‬
‫אשר הוקם ברוב עמל ויגיעה רבה‪ ,‬כפי שאנו מוצאים‬
‫של‬ ‫בהוקי־הגירושין‬ ‫היום‬ ‫עוד‬ ‫בכזאת‬
‫מאמיני־האיסלם והעדיפיות בזה הניתנת בעיקר‬
‫לבעל‪ ,‬ומצד שני דאגה גם להבטיח שמוסד־הנישואין‬
‫לא יהוו לבני הזוג ככלוב־ברזל אשר אין מוצא‬
‫ומפלס ממנו בכל המצבים שיתהוו‪ ,‬כפי שאנו‬
‫מוצאים בכזאת בחוקי כמה מכתות הנוצרים שכל‬
‫אחד נחשב כשבוי־חרב בידי משנהו‪ ,‬והזכיר מזה גם‬
‫החינוך שם בכתבו בתוך דבריו ׳׳לא כאשר יעשו‬
‫קצת מן האומות שיכרתו ברית עם האשה ברית חזקה‬
‫עד שאול תחתית ומתיירא על הפירוד ואם תעשה‬
‫לעיניו הזימה תחריב כל אשר כבית ותבעיר באש‬
‫כל אשר לו מגדיש ועד קמה ועד כרם זית'‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬
‫מקנה ונותן בחזרה כלי הכתיבה לסופר‪ .‬ציינתי זאת‬
‫לרווחא דמילתא כתוספת בלבד להנימוקים‬
‫העיקריים דלמעלה‪.‬‬
‫ה( העצה שכותב כת׳ר ראולי טפי ניחא‬
‫בהרשאת כתבו ותנו שיקנו את הכלים‬
‫לבעל לפני שכותב את הרשאתו ויודיעו לו שהקנו‬
‫לו את הכלים ואח־כ יכתוב בהרשאה שממנה שליח‬
‫שיזכה את הכלים הנשארים לסופר‪.‬‬
‫הנה בודאי שזה היה טוב ומועיל בלי כל‬
‫פקפוק‪ ,‬אבל זה כמעט לא בר ביצוע כאשר‬
‫שולחים זאת למרחקים והדבר לוקח בהרבה פעמים‬
‫זמן זמנים‪ ,‬ובפרס כשיש בינתיים עוד כמה כו׳ת‪,‬‬
‫ויצטרכו ליחד מקום לכלים ולסמן למי שהוקנו‪,‬‬
‫ולחכות עד לסידורם הסופי כדי שהסופר יוכל שוב‬
‫לקחתם ולהשתמש בהם‪,‬‬
‫‪ n‬בנוגע למ׳ש בסוף מכתבו דאולי עדיף‬
‫שהסופר ישמיד את כל הכלים‬
‫הנשארים כפי שנוהגים בבתי הדין בת׳א וששם לא‬
‫כותבים כלל בנוסח הרשאת כתבו ותנו כפי נוסח‬
‫הגרצפ׳פ ז־ל‪.‬‬
‫אודיעו בזה דכאשר אפשרי הדבר גם פה נהגנו‬
‫ככה‪ ,‬ומורים לסופר ליחד בכלי רק מעט‬
‫דיו כפי הנציד עבור גט זה וכן עט‪ .‬אבל לא תמיד‬
‫זה בר ביצוע מסיכות שונות שא׳א לפורטן‪.‬‬
‫בברכה‬
‫סימן מד‬
‫הגירושין בישראל‬
‫)הרצאה(‬
‫א( ל פני מתן תורה כשזוג היו רוצים להפרד‬
‫זמ״ז לא היה זה עפ״י גירושין בכתב‪,‬‬
‫אלא על ידי הבעת רצון לכך ע׳י אחד מהצדדים‬
‫בליווי פעולה מעשית של פירוד‪ ,‬והיתה עי־כ‬
‫נחשבת כגרושה שלו‪ ,‬וכלשונו של הרמב״ם בפ׳ט‬
‫מה' מלכים ה׳ח שפוסק בבן נח לאמר‪' :‬ומאימתי‬
‫תהיה אשת הבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו‬
‫וישלחנה לעצמה‪ ,‬או משתצא היא מתחת רשותו‬
‫ותלך לד‪ ,.‬שאין להם גירושין בכתב‪ ,‬ואין הדבר תלוי‬
‫בו לבד‪ ,‬אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה‬
‫מזה פורשיז'‪,‬‬
‫מ שנתנה תורה הוגדר מוסד ד‪.‬גירושין בגדרי‬
‫תיל למטרת ביצור וחיזוק חיי־‬
‫המשפחה וקדושתה‪ ,‬ונצטוו ישראל על גירושין‬
‫בכתב‪ ,‬ותלתה התורד‪ ,‬דבר נתינת הגירושין בבעל‬
‫בלבד‪ ,‬ובתנאים מסוימים ומסויגים‪ ,‬ככתוב‪ :‬כי יקח‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מד‬
‫לבקרים גם בימינו במוסדות בתי־הדין בישרא‬
‫לנפוצותיו‪.‬‬
‫ו( כדי להווכח עד כמה שחכמינו ז׳ ל ל‬
‫הסיחו את דעתם בכל הדורות מלשקו‬
‫על תקנת בנות ישראל שלא תעגנה תחת יז‬
‫בעליהם אביא בזה שתי דוגמאות מאלפות אש‬
‫מתוכן משתקף לנו כבאספקלריד‪ ,‬מאירה דאגו‬
‫המתמדת של גאוני ישראל ואלופיו לתקנתן‪.‬‬
‫הא׳( תקנה קדומה מהגאונים הראשונים )מיב‬
‫הסבוראים( הידועה בשם ״תקנ‬
‫דייני בבי דינא דמתיבתא״‪.‬‬
‫התקנה היתה בנוגע למורדת הטוענת שבעל‬
‫מאים עליה ורצונה להתגרש ממנו‪ ,‬וירז‬
‫לסוף דעתן‪ ,‬ותיקנו‪ :‬כי אע'פ שמן הדין אין כופי‬
‫לגרש‪ ,‬מכל מקום משום חששא דשמא תצא לתרבוו‬
‫רעה כופין את הבעל לגרש‪.‬‬
‫ונהגו בתקנה זאת יותר משלש מאות —■ או חמי‬
‫מאות — שנה‪ .‬יעוין מה שמובא מכ‬
‫באריכות ברי׳ף סוף פרק חמישי מכתובות‪ ,‬ובבע‬
‫המאור ומלחמות ה׳‪ ,‬וכן ברא״ש ובטור ושו׳ע אה'‬
‫סימן ע׳ז יע״ש‪.‬‬
‫הב׳( שיטת הרמב׳ם בפרק י׳ ד מה׳ אישון‬
‫הלכה ח' שפוסק וז׳ל‪ :‬האש‬
‫שמנעה בעלה מתשמיש המסה היא הנקראת מורח‬
‫ושואלין אותה מפני מה מרדה‪ ,‬אם אמרה מאסתיו‬
‫ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעח‬
‫לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה ותצ‪:‬‬
‫בלא כתובה כלל וכו׳‪ .‬ומבחינה מה פסק זה ש׳‬
‫הרמב׳ם הנהו חריף עוד ביותר מהתקנה של 'בב‬
‫דינא דמתיבתא'‪ ,‬דהמה תיקנו מה שתיקנו משוו‬
‫חששא דשמא תצא לתרבות רעה‪ ,‬ומשום כך הבאיו‬
‫אחריהם בא וערערו על בך דאיך יתכן לכוף משוו‬
‫כך את הבעל לגרש‪ ,‬ואילו הרמב״ם קובע מסמריו‬
‫בזה ע׳פ ההלכה ׳ מפני שאינה כשבוית חרב׳‪.‬‬
‫א מנ ם ישנם כמה וכמה שיטות בבירור הלכו‬
‫זאת על ענפיה וסעיפיה‪ ,‬ונמצאים מחייבי!‬
‫ושליליים כדרכה של תורה‪ ,‬אבל לא לבירור הלכו‬
‫למעשה באנו בזה‪ ,‬אלא להוכיח מזה עקרונית עו‬
‫כמה שחכמינו ז״ל בכל הדורות שקדו על תקנת‬
‫של בנות ישראל למצוא דרכים ע׳פ ההלכה של[‬
‫תהיה תחת בעלה כמסגר־אסיר‪.‬‬
‫ז( אף גם זאת‪ ,‬הגבילו משום כך לעומת זה‪ ,‬וענ‬
‫זה‪ ,‬גם את הבעל בכמה וכמה הגבלוו‬
‫וכבלוהו בכבלי־תנאים מרובים כדי לא לתת ביד‬
‫שלטון בלי מצרים לנצל את מוסד־הגירושין ככי‬
‫העולה על רוחו וככל אשר תאוה נפשו ויחמוד לבו‬
‫כהדגמה על כך נציין בזה ג׳כ שתי דוגמאות עק‬
‫שר ״ ת‬ ‫קיח‬
‫ד( אמנם כפי אשר תחייב המציאות־הטבעית‬
‫מצאה התורה הכרחית למסור מעשה‬
‫הגירושין ונתינתו בפועל בידי הבעל‪ ,‬אבל טעות‬
‫הוא לחשוב שנמסר לו על כך שלטון בלי מצרים‬
‫וכי האשה מסורה בידו כחומר כיד היוצר‪ ,‬ישנם‬
‫חוקים ומשפטים מיוחדים מתי שבידו לדרוש ולגרש‬
‫את אשתו‪ ,‬וישנם לעומת זה גם חוקים ומשפטים‬
‫לאשה מתי שגם בידה לדרוש מנגד לחייב את הבעל‬
‫שיגרשנה‪.‬‬
‫ומימי רבנו גרשום מאור הגולה ואילך אשר‬
‫גזר והחרים שלא לגרש אשה בעל כרחה‪.‬‬
‫וכפי שנזכר בתשובת הר׳׳ן ועוד נתפשט זה בכל‬
‫העולם וכן החרים שלא ישא אשה על אשתו‪,‬כי אם‬
‫במקרים מיוחדים וע־פ קבלת היתר ממאה רבנים‪,‬‬
‫מאז נטלה בכלל יוזמת מעשה־הגירושין גם מידי‬
‫הבעל ונמסרה בעיקר בידי הרבנים ובתי הדין שבכל‬
‫דור ולהכרעתם‪ ,‬ואשר לא מוציאים הדבר לפועל‬
‫מבלי דרישה וחקירה מוקדמת בשבע בדיקות עד‬
‫שנוכחים לדעת בצדקת הדרישה‪ ,‬וכן לעמוד לפי‬
‫הצורך עד כמה שישנה על כך הסכמת שני הצדדים‬
‫יחד‪ .‬וכן על הנחיצות שבדבר‪.‬‬
‫ובכלל‪ ,‬כתיבת הגט ונתינתו קשור וכרוך עם‬
‫הרכה פרטים ותנאים אשר רק בי׳ד‬
‫מומחה להם לעמוד על בירורם‪.‬‬
‫ד( כדי לקבל מושג עד כמה שחכמי המשגה‬
‫והגמרא שקדו על תקנת בנות ישראל‬
‫מספיק לציין לשם כך דברי המשנה בכתובות ד׳‬
‫ע׳ז ע׳א‪ ,‬ומשם נווכח לדעת כבר מזה מתנאי‘‬
‫האופנים אשר קבעו שלפיהם יכולה האשה לדרוש‬
‫שיכופו את בעלה שיגרשנה‪ .‬הלא כן איתא שם‪ :‬ואלו‬
‫שכופין אותו להוציא‪ ,‬מוכה שחין ובעל פוליפוס‬
‫והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי בין שהיו עד שלא‬
‫נישאו ובין משנישאו נולדו‪.‬‬
‫כ מו כן‪ ,‬כשם שהבעל יכול לגרש את אשתו‬
‫כשהעיכוב ממנה בלידת ילדים‪ ,‬אותו הדבר‬
‫גט כשהעיכוב בזה הוא מצד הבעל יכולה האשה‬
‫לדרוש לכוף את הבעל שיגרשנה כל שבאה בטענה‬
‫של ־בעיגא חוטרא חידי ומרא לקבורה' כדאיתא‬
‫ביבמות ד' ס״ה ע׳ב‪.‬‬
‫כל האמור נפסקו להלכות פסוקות כרמב־ם‬
‫ובשו׳ע אה׳ע ככמה וכמה סימנים לפרטיהם‬
‫ופרטי פרטיהם‪ ,‬ובמיוחד בסימנים י׳א ע־ד קט׳ו‬
‫קט־ז קי׳ז וקנ״ד‪ ,‬ועוד נתווספו עליהם שורה שלימה‬
‫למקרים שונים כתוצאה מזה על ידי דימוי מילתא‬
‫למילתא‪ ,‬בהיקש‪ ,‬בגזירה שוה‪ ,‬במה מצינו ובקל‬
‫וחומר ומבוארים בנושאי כלי השו״ע ובספרי‬
‫הפוסקים למאות ואלפים‪ ,‬ועוד מתחדשים חדשים‬
‫קיט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫הוא נשאל ע׳ד אחד שמאס באשתו אחרי היותו‬
‫עמה כחמשה חדשים כאמרו שהיא אשר‪.‬‬
‫מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו‪ ,‬וכבר‬
‫עברו י׳ ד שנים ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם‪,‬‬
‫והאיש רוצה לתת לה כתובה ותוספת ולבד זה עוד‬
‫אלף ר'כ‪ ,‬והיא אינה חפיצה להתגרש בשום אופן‪,‬‬
‫אם יש מקום להתיר להאיש הלז לישא אחרת ע'פ‬
‫היתר ק־ר למען הצילו מהרהורי עבירה‪.‬‬
‫והשיב לאיסור‪ ,‬בבררו דמד‪ .‬שקיללה יולדיו‬
‫הא קיי׳ל בסוטה כ׳ה ואה׳ע קט׳ו דבעינן‬
‫התראה‪ ,‬וצריכים זאת ע'פ בי׳ד‪ ,‬ומצד שמאוסה עליו‬
‫ג־כ אין לדון דבעינן על כך טעם מבורר כמבואר‬
‫בפוסקים סי׳ ע״ז גבי אשה‪ ,‬דאם לא כן כל אחד‬
‫יאמר ששנואה לו אשתו ותיכשל תקנת רגמ׳ה‪,‬‬
‫וחלילה להתיר חרגמ׳ה בענינים כאלה דא״כ יהיו‬
‫בנות ישראל הפקר‪ ,‬ובשביל זה עצמו תיקן רגמ׳ה‪,‬‬
‫ופשוט שחייב במזונותיה וכסותה ככל בנות ישראל‬
‫הכשירות‪ ,‬ובשביל חשש הרהוריו אין להתיר כלל‬
‫והרי הוא כמזיד כי הלא יכול לדור עם אשתו ככל‬
‫אדם וינצל מהרהורים‪ ,‬וביותר צריך ליזהר בעתים‬
‫הללו אשר בעוה״ר נתרבו קלי הדעת המואסים‬
‫בנשותיהם על לא דבר יעו׳ש‪.‬‬
‫עד כדי כך עמדו רבני ישראל על משמרתם‬
‫להצלת הנרדפות מיד בעליהם הרוצים לדכאם‬
‫על לא דבר ועל בסיס לא רציני‪.‬‬
‫ח( ל א זאת בלבד שרבני הדורות לא נתנו‬
‫בידי בעלי־רשע להפקיר נשותיהם‪ ,‬אלא‬
‫גם כשהבעל היה בא לפעמים בטענות כלפי אשתו‬
‫אשר לפנים נראות לכאורה כצודקות ומבוססות על‬
‫יסודי ההלכה‪ ,‬בכל זאת ידעו גם כן גאונינו לחשוף‬
‫מצפוני ההלכה ולהבר את הבר מהתבן ולהציל עי־כ‬
‫את האשה מהמצודות ור‪,‬רשתות שר‪.‬בעל רצה לטמון‬
‫לרגליה ולהפטר ממנה‪.‬‬
‫כדוגמא לכך נצטט דברי תשובה אחת שמצינו‬
‫בשאלות ותשובות נודע ביהודה‪ ,‬אשר‬
‫יש לה גט משמעות מיוחדת של חדירה גאונית‬
‫לטבעי בני אדם ותחבולותיהם‪.‬‬
‫הני״ב ז׳ל נשאל על אודות אשר‪ .‬אחת שנשאת‬
‫לאיש‪ ,‬ולפי דברי האיש זה שנה שהוא עמה‬
‫היא חולנית‪ ,‬ולפי דבריו עסקה ברפואות ולא‬
‫הועילו‪ ,‬והוא האיש אומר שהוא מבין חולשתה‬
‫שנתקלקל מוחה ושהוא שופט בשכלו שאין לה‬
‫רפאות תעלה ומדמה אותה לנכפית ודן דינה שיכול‬
‫לגרשה בעל כרחה בכפיה בשוטין או בזריקת ג־פ‬
‫וק׳ו במניעת שאר כסות ועונה‪ ,‬ואף שאין בידו לסלק‬
‫כתובתה תשאר הכתובה חוב עליו‪ ,‬וחרץ דינה כן‬
‫וכתב דבריו במגילת ספר‪.‬‬
‫סימז מד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫כך מפסקיהם של רבותינו ז־ל‪ ,‬פסק אחד מא׳ מגדולי‬
‫הראשונים‪ ,‬ופסק שני מאחד מגדולי אחרוני‬
‫האחרונים‪ ,‬וישמש זה כסמל לחוס שזור אחד על‬
‫פני שלשלת ארוכה מתוחה ונמשכת על פני נביעת‬
‫מי־תורה־שבעל פה ממקור באר מים החיים שלה‬
‫בבחינה של 'אפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד‬
‫לחדש כבר נאמר למשה מסיני‪.‬‬
‫הא׳( היא תשובה אחת מרש״י ז׳ ל בתשובותיו‪.‬‬
‫הוא נשאל באיש אשר רצה לגרש את‬
‫אשתו שנולדו בה מומים בביתו‪ ,‬והשיב בדברים‬
‫חודרים בזה־ל‪ :‬אחרי אשר לא הוכר באשה מום בבית‬
‫אביה ומשנכנסה לרשותו נולדו בה‪ ,‬אין לו עליה‬
‫סענת מומים‪ ,‬והראה האיש מעשהו לרעה‪ ,‬והראה‬
‫עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו שדרכו לרחם‬
‫על הבריות וכל שכן על שארו אשר באה אתו בברית‪,‬‬
‫שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה היה‬
‫נמשד חינה עליו‪ ,‬שכן אמרו רבותינו חן מקום על‬
‫יושביו ואפי־ הוא מקולקל במים רעים והארץ‬
‫משכלת‪ ,‬וכן חן אשה על בעלה‪ ,‬ואשרהו אם זכה‬
‫לזכות בה ולקנות בה חיי העולם הבא‪ ,‬שאף בכופרי‬
‫הקב׳ה ראינו הרבה שאין מרתקין נשותיד‪.‬ן‬
‫מתכוונין לחסד לאומים חטאת‪ ,‬וכן הנשים‬
‫לבעליהן‪ ,‬וזה הקשיח בבית אבינו שבשמים כאשר‬
‫העיד בינו ובין אשת נעוריו‪ ,‬משפם ודין עליו לנהוג‬
‫כמנהג בנות ישראל‪ ,‬ואם אינה מקרבה ברחמים‬
‫ובכבוד יגרשנה ויתן לה את כתובתה )תשובות רש׳י‬
‫סימן ר״ז(‪.‬‬
‫הרי מתשובת רש׳י זאת שומעים נהמת הנביא‬
‫מלאכי ותוכחתו בהתנבאו לאמר‪ :‬וזאת שנית‬
‫תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין‬
‫עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם‪ ,‬ואמרתם‬
‫על מה‪ ,‬על כי ה׳ העיד בינו ובין אשת נעוריך‬
‫אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך‪,‬‬
‫ולא אחד עשה ושאר רוח לו ומה האחד מבקש זרע‬
‫אלקים ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד‬
‫)מלאכי ב׳‪-‬י־ג י׳ד ט׳ו(‪ .‬ונזכרים עי־כ גם במאמרי‬
‫חז־ל הנפלאים שנאמר ונדרשו בהמשך לכך בגיטין‬
‫ד׳ צ'‪ ,‬אשר חוט שני אחד של דאגה כלי מצרים‬
‫לאשר‪ .‬מקיפם‪ ,‬ומכילים חדירה לתאיה־הנפשיים‪,‬‬
‫ועד כדי כך עד אשר קבעו שגם מזבח מוריד דמעות‬
‫כאשר האשה נמצאת במצר שפלות של שנואה‬
‫וגרושה מבעל נעוריה‪.‬‬
‫תשובה אחת מספר שו׳ת דברי‬ ‫היא‬ ‫הב׳(‬
‫מלכיאל )ח״ג סימן קמ׳ר‪ (.‬שמחברו‬
‫היה רב בלומזה וד‪,‬יה מפורסם כאחד מגדולי הרבנים‬
‫שבדור‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מד‬
‫והשיב ע׳ז התשב״ץ ז״ל‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬קרוב‬
‫הדבר בזה שיוציא ויתן כחובה דקיי׳ל‬
‫לחיים נתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתיב כי‬
‫היא אם כל חי )בם' אע־פ ד׳ ס״א ע״א(‪ ,‬ואפילו‬
‫במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער על כך‬
‫אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר בהרבה‬
‫מקומות )ע׳ ע׳א(‪ ,‬וכל שכן שצער תדיר שיש לנו‬
‫לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש‬
‫בכפיפה אחת‪ ,‬ואע־ג דבאומר איני זן ואיני מפרנס‬
‫פסק הרי־ף ז־ל דלא יוציא ויתן כתובה‪ ,‬התם היינו‬
‫טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש‬
‫יכפוהו לזון‪ ,‬אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא‪,‬‬
‫ומקרא מלא דיבר הכתוב טוב פת חרבה ושלוה בה‬
‫מבית מלא זבחי ריק ועוד כתוב טוב ארוחת ירק‬
‫ואהבה בה משור אבות ושנאה בו‪ ,‬הרי שיותר קשה‬
‫היא מריבה מחיסרון מזונות‪ ,‬ואיזה טובה יש לאשה‬
‫שבעלה מצעדה במריבה בכל יום ויום‪ ,‬ואפילו לכוף‬
‫אותו להוציא יש לדון מק״ו דכעל פוליפוס )שם‬
‫ע־ז ע־׳א(‪ ,‬דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער‬
‫תדיר שהוא מר ממות לא כל שכן‪ ,‬וכיוצא בזה‬
‫הק׳ו הזכירו בירושלמי כתובות פרק ה' הלכה ז׳‬
‫על איני זן ואיני מפרנס‪ ,‬וגס יש פוסקים באומר‬
‫איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא‪ ,‬ואם זה‬
‫מרעיב אותה הרי הוא בכלל זה וכר‪) .‬שו־ת תשב״ץ‬
‫ח״ב סימן ח׳ ע־ש(‪,‬‬
‫אכן מאלפת היא תשובה זאת של התשב־ץ הן‬
‫בפרטיותה והן בכלליותה ומלמדת היא עד‬
‫היכן שמחויבים לחדור לעומק הלכות־אישות‬
‫ולהעלות מתורת־החיים נתיבות לשכת ואור וישע‬
‫ממעיני הישועה לאשה אשר מאיש לוקחה ולחיים‬
‫נתנה לה ולאיש גם יחד ואשר על כן עולה עמו‬
‫ואינה יורדת‪.‬‬
‫ו ב ה ק ש ר לדברי התשב׳ץ יש להוסיף לציין‬
‫לדברי הרמ׳א באה׳־ע סימן קנ״ד סעי׳‬
‫ג׳ שפוסק דבסתמא כשאין ידוע מי הגורם לריב שאין‬
‫הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת כי כל הנשים‬
‫בחזקת כשרות ע״ש‪.‬‬
‫י( ואודות חרם רגמ״ה שלא לישא ב׳ נשים‬
‫שהזכרתי לעיל בדברי‪ ,‬לשם‬
‫פרטיותו אוסיף בזה דברי הרמ׳א באה״ע סימן א׳‬
‫סעי׳ י׳ שפוסק שמן הסתם נוהג דבר החרם בכל‬
‫מקום‪ ,‬וגם אחרי אלף החמישי התקנה והמנהג‬
‫במקומו עומד ואין נושאין שהי נשים‪ ,‬וכופין‬
‫בחרמות ונידויין מי שעובר ונושא ב־ נשים לגרש‬
‫אחת מהן‪ ,‬ושמתירים החרם רק במקרים נדירים של‬
‫נשטתית‪ ,‬או המירה דתה‪ ,‬או שהתה עשר שנים ולא‬
‫ילדה ואין רצונה לקבל ג'פ‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קב‬
‫והגאון הנו־׳ב ז־ל בתשובתו על כך יצא‬
‫במלחמת תנופה נגד הבעל־דמיון הלזה‬
‫והשיב בדברים נמרצים לאמור‪ :‬ואני אומר רמות‬
‫רוחא יתירתא חזינא ביה שהוא עצמו בעל דין והוא‬
‫עד והוא דיין ומי ישמע לו‪ ,‬ומעתה איזה אשה שיהיה‬
‫לה מיחוש וראשה יכבד עליה ידון הבעל דינו‬
‫לגרשה‪ ,‬ומי יסמוך על הבנתו שהוא יאמר שמבין‬
‫חליה‪ ,‬ואולי הוא שוטה‪ ,‬ואם אנו חושדין אותו בשוטה‬
‫וגס רוח‪ ,‬אולי גם רשע לפרוק מעליו חרם רגמ״ה‪,‬‬
‫ומה בכך שמוחה כואב ואינה יכולה להלוך בשוק‬
‫רק בבית וכי בשביל זה אינה ראויה לתשמיש מה‬
‫עגין זאת האשה לנכפית ששם יש סכנה לשמש עמה‪,‬‬
‫וכל דברי הבעל שמדמה זאת האשה לגכפית הוא‬
‫דברי שטות והבל‪ ,‬ואם בעל דברים הוא יגש לבית‬
‫דין שבעירו והם יחקרו מהות האשה ומה הוא‬
‫חולשתה והם ישאלו אח״כ לגדולי הדור לברר הדין‪,‬‬
‫אבל האיש הזה כל קבל רמות רוחא דאית ביה ראוי‬
‫הוא למתחו על העמוד כי אם יפרוץ הדבר יהיו‬
‫בנות ישראל הפקר‪.‬‬
‫ואחרי שממשיך הנו׳ב בתשובתו לבאר דין‬
‫הנכפית‪ ,‬הוא מניף ידו שנית נגד הבעל‬
‫הזה ומסיים וכותב‪ :‬וכל זה כנכפית אבל אשה זו‬
‫אינה נכפית כלל רק שיש לה בראשה איזה חולי‬
‫לפי דברי הבעל ואינה יכולה להלוך חוץ לבית‬
‫בשביל זה ראויה היא לתשמיש‪ ,‬ואם אין בכחה‬
‫לסבול תשמיש כעונת הטייל בכל יום‪ ,‬ראויה היא‬
‫לתשמיש לעתים בכל שבוע או בכל חודש‪ ,‬בשביל‬
‫זה עדיין שימעט עונתו לא יוכל לגרש על כרחה‪,‬‬
‫וכל דברי הבעל בזה דברי שטות‪ ,‬והוא ידבר כאחד‬
‫הגכפין שאין בזה דעת שלימה וצלולה )שו״ת נודע‬
‫ביהודה מהדו״ת חאה־ע סימן ק־ד‪ ,‬יעו־ש ביתר‬
‫אריכות(‪.‬‬
‫ו ה ד ב רי ם — דברים כדרבנות — שיצאו מפי‬
‫גאון־הדורות הנו״ב ז׳ ל להגנת האשה‪,‬‬
‫ואשר השיבם כנראה נגד בעל לא ע״ה בלי כל משוא‬
‫פנים‪ ,‬מדברים המה בעדם באין כל צורך להוספת‬
‫הסברת תוכנם ומהותם‪.‬‬
‫ט( אט מעט לנו עוד כל זה‪ ,‬אצטט בזה עוד‬
‫תשובה מעניינת אחת‪ ,‬כוללת ותמציתית‪,‬‬
‫אשר השיב בספר שו״ת תשב־ץ בקשר לשאלת דין‬
‫מורדת כאשר הוברר שהבעל יורד לחייה של האשה‬
‫וחייה אינם חיים אצל בעלה‪.‬‬
‫התשב״ץ נשאל באשה שבעלה מצער אותה הרבה‬
‫עד שמרוב הצער היא מואסת אותו‪,‬‬
‫והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה הרבה והיא‬
‫אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות‪,‬‬
‫וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים‪.‬‬
‫קכא‬ ‫ציץ אליעזר חי־ט‬ ‫סימן מה‬ ‫שו ׳ ת‬

‫סימן צ׳ג‪ ,‬שו׳ת אמרי יושר ח״ב סימן קס׳א( ד(‬ ‫ואחריו התרו והחזיקו גדולי הפוסקים בכל‬
‫כשנשפטה למאסר עולם ונשלחה לארץ גזרה )עיין‬ ‫הדורות‪ .‬וגם במקרה של נתינת היתר‬
‫שו׳ת ברכת משה קונט׳ תשובות סימן ל' ושו׳ת‬ ‫עם ק״ר מצריכים עבור נשטתית‪ ,‬וכיוצא‪ ,‬השלשת‬
‫כוכב מיעקב סימן מ׳(‪.‬‬ ‫ג־פ וכתובה‪ ,‬והדברים ארוכים מאד כדברי הפוסקים‪.‬‬
‫אלה המה רק כמה דוגמאות כלליות‪ ,‬אכל‬ ‫ומה נמרצים המה דברי הערוך השלחן בזה‬
‫נמצאים בדברי הפוסקים עוד כהנה וכהנה‬ ‫בכתבו לאמר‪ :‬האמנם זה יותר משמונה מאות‬
‫על מקרים פרטיים שונים‪ ,‬הן מצד האשה והן מצד‬ ‫שנה בימי רבינו גרשון מאיר הגולה שראה הוא‬
‫הבעל‪ ,‬וכל מקרה ומקרה נדון לגופו בהתאמתו אל‬ ‫וחכמי דורו התקלות והקססות היוצא מפני ריבוי‬
‫פרטייהלכה שונים כפי ראות עיני ביד‪'.‬ד ואי אפשר‬ ‫הנשים עמדו ותיקנו בגזירה חמורה ובכל חומר‬
‫לפרטם במסגרת הד‪,‬רצאה שלפנינו‪.‬‬ ‫שבעולם שלא ישא אדם אשה על אשתו‪ ,‬ופשטה‬
‫יב( כ ך עמדו ועומדים רבני וגדולי הדורות‬ ‫תקנתו ברוב גלויות ישראל‪ ,‬בצרפת וארץ האי‬
‫בכל דור ודור בשיעור־קומה על משמר‬ ‫והעמק ובאשכנז וברוסיא ובפולין ובכל מדינות‬
‫קדושת חיי המשפחה היהודית בישראל‪ ,‬ושקדו‬ ‫אוסטריין‪ .‬וכל כך קיבלו תיקון זה עד שאם במקרה‬
‫ושוקדים על תקנת כנות ישראל ושיוויון זכותיה‬ ‫רחוק פורץ אחד גדר הוא מוחזק לרשע ולרמאי והוא‬
‫לא פחות ממד‪ ,‬ששקדו ושוקדים על תקנת בני‬ ‫מתועב בעיני כל ומרחיקין ממנו וכו׳‪ .‬ואף במדינות‬
‫ישראל‪ ,‬ומתגאים אנו על חקי־סיני שלנו המקיפים‬ ‫שלא פשטה תקנתו כמו בארצות התוגר ובמדינת‬
‫את כל החיים באשר המד‪ ,‬תורת־חיים שנתן לנו נותן‬ ‫אפריקא מכל מקום רובם ככולם מעצמם נהגו כן‬
‫התורה באור־פניו כנאמר ' כי באור פניך נתת לנו‬ ‫לכלי לישא יותר מאשר■ אחת וכתב רבינו הב־י שיש‬
‫ה' אלקינו תורת חיים ואהבת חסד'‪ ,‬וברוך הבוחר‬ ‫מקומות שעשו מנהג במקומותם שלא לישא יותר‬
‫בעמו ישראל באהבה ונתן לנו תורת׳אמת‪ ,‬אשר לא‬ ‫מאשה אחת ובשם אפילו בסתמא שלא התנה עמה‬
‫עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום‪.‬‬ ‫אינו רשאי ליקח עוד אשה דכיון שנהגו כן הוי כאילו‬
‫התנה אא־כ מחלה לו דאז מותר ליקח עוד‪ ,‬אבל‬
‫סימן מה‬ ‫במקומות שנתפשטה תקנת רגמ׳ה אינו מועיל‬
‫מחילתה וכר‪ ,‬ואף גם בעולם החדש באמעריקה‬
‫ג״פ על ידי שליח שכתבו שם אביה של‬
‫ואויסטראלין נוהג תקנה זו מפני שרוב ישראל‬
‫האשה בג״פ ונתברר שאמה גויה ואביה‬
‫שבאו לשם באו ממקומות שנתפשטה התקנה )ערוך‬
‫יהודי ונתגיירה אם יש מקום להכשיר את‬
‫השלחן אה־ע סימן א׳ סעי׳ כ׳ג(‪.‬‬
‫הג'פ בדיעבד במקום חשש עיגון‪.‬‬
‫ו ע ו ד שם בסעי' ל־ב מוסיף הערוך השלחן על‬
‫עובדא הוד‪ ,‬באשה שסידרו לה ג' פ מבעלה‬ ‫דברי הב־י באה׳ע שם שכותב שטוב לעשות‬
‫לגרשה ע׳י שליח מהבעל‪ ,‬וכתבו שם‬ ‫תקנה בכל חומר על מי שישא אשה על אשתו‪ .‬דר־ל‪:‬‬
‫אביה ״בת יוסף דמתקרי יאסיל״‪ .‬וזאת על פיה‬ ‫״דאף במקומות שלא נתפשטה תקנת רגמ׳׳ה טוב‬
‫ועל פי קבלת עדות שכך הוא ידוע לכל שזה אביה‬ ‫לעשות תקנה זו מפני שתקנה יפה היא‪ .‬ובאמת לא‬
‫וזה שמו‪ ,‬אחר כך מתוך עיון בתיקים קודמים התברר‬ ‫מצינו לכל התנאים והאמוראים ודגאונים שיהיה‬
‫שאמנם זהו אביה הטבעי אבל אמה גויה והיא‬ ‫להם שתי נשים ואדרבה מצינו במדרש בראשית )פ׳‬
‫התגיירה לאחר מיכן‪ ,‬ואם ככה הרי ע־פ דין תורה‬ ‫י״ז( בר־י שהיה לו אשה רעה ולא נשא אחרת עד‬
‫היא לא מתיחסת אחר אביה היהודי והיו צריכים‬ ‫שיגרש את הראשונה' ע־ש‪.‬‬
‫לכתוב בת אברהם אבינו‪ .‬ועמדה השאלה אם‬ ‫יא( קיימים עוד מקרים נוספים אשר בו‬
‫להכשיר את הגס‪ ,‬כי גם אחר קשה להשיג מהבעל‬ ‫מתירים לבעל לישא אשה על‬
‫והאשה תתעגן‪.‬‬ ‫אשתו כאשר אי אפשר לגרשה או כשהאשה מסרבת‬
‫האשה מצידה טענה עוד כי התברר לה מפי אמה‬ ‫לכך לדוגמא‪ :‬א(נתאבנה‪ ,‬ובדומה לזה‪) ,‬עיין שו׳ח‬
‫הגויה כי הסבתא שלה היתה יהודיה‪ ,‬ולפי׳ז‬ ‫אמרי דוד חאה״ע סימן א׳‪ ,‬שו״ת חדות יעקב תניינא‬
‫יוצא )אם זה נכון( שהאשה יהודיה משני הוריה‪ ,‬והיו‬ ‫סימן מ״ו‪ ,‬ובקונטרס עוללות הכרם הנדפס בסוף ספר‬
‫צריכים לכתוב כפי שכתבו‪.‬‬ ‫תורת חיים למהרח־ש סימנים ו׳ ז׳ ח׳(‪ .‬ב( באינה‬
‫ונלענ״ד דבדיעבד‪ ,‬ומה גם במקום עיגון‪ ,‬יש‬ ‫ראייה לתשמיש מחמת גורמים שונים )עיין שו׳ת‬
‫להכשיר את הג'פ מכיון שהוחזקה בפי‬ ‫הון רב חאה״ע סימן ט׳‪ ,‬שו־ת אהל יצחק חאה׳ע‬
‫כל שזה אביה וזה שמו‪ ,‬וככה היא מופיעה בפ׳ז‬ ‫סי׳ ז׳‪ ,‬שו־ת עדות ביהוסף ח״ב סימן י'‪ ,‬שו׳ת מהר׳ש‬
‫שלה‪ ,‬ובכל המסמכים הרשמיים‪,‬‬ ‫ח״ו סימן י׳ח ועוד(‪ .‬ג( כשנתגלה שהאשה נכפית‬
‫)עיין שו־ת רדב׳ז ח׳א סימן נ׳ג‪ ,‬שו׳ת ברכת רצה‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מו‬
‫כפיו וכו׳( יצוה לסופר למחוק שם אביה‪ ,‬באופן‬
‫שישאר שמה בלבד ויעשה מסירה שניה לאשה ויעשו‬
‫קיום למחק‪ ,‬או אפילו בלי קיום מכיון שיש עדי‬
‫מסירה‪ ,‬עיין אה׳ע סי׳ קכ׳ה סעי׳ י״ט וח״מ וב׳׳ש‬
‫ע־ש‪ .‬וגם הא קורעין את הג'פ יעו׳׳ש בט״ז לעיל‬
‫מינה בסעי׳ ו' ס״ק י׳ז ע־ש ‪1‬העצה הזאת של ב׳‬
‫מסירות כשיש ספק בכתיבת השם המציא הגאון‬
‫הגרש׳׳ס ז־ל כמובא בהר צבי על טור אה׳ע סימן‬
‫קכ׳ט יעו״ש‪ ,‬וכך נוהגין אחריו בתי הדין בפעיה׳ק‬
‫ת־ו[‪.‬‬
‫עצה זאת של מחיקה נתן גם הערוך השלחן‬
‫בתשובתו שם‪ ,‬וכתב‪ ,‬דאם הגט הוא עדיין‬
‫בשלימות יש עצה אחרת למחוק שם שמואל ואח־כ‬
‫ימסור לה השליח עוד פעם שני‪ ,‬וכי דבר זה )לתקן‬
‫שלא עפ״י ציויו של הבעל מחדש[ למד מתשו׳‬
‫הרא׳ש כלל מ־ה דין ט״ו יעו־ש‪ ,‬ועיין גם בערוה׳׳ש‬
‫אה־ע סי׳ קכ׳׳ו סעי׳ נ־ז ע־ש‪ ,‬וא־כ דון מינה ומינה‪,‬‬
‫ובפרט שבנידוננו הרי רק ימחקו ולא יוסיפו שום‬
‫דבר במקום זה‪.‬‬
‫ו ב ג ר היכא שכתבו רק שמו בלבד ולא כתבו בן‬
‫או בת אברהם אבינו כשר‪ ,‬והגם שכתב הבית‬
‫שמואל באה׳׳ע בסי׳ קכ׳׳ט סעי' כ־ ס־ק ל־ט דאם‬
‫לא כתב אבינו צריך לכתוב הגר ואם לא נכתב הגר‬
‫פסול‪ ,‬זהו כשכתב בן אברהם‪ ,‬אבל כשכתב רק שמו‬
‫בלבד הרי העלה המחבר בסעי' ט' שם דאפילו‬
‫לכתחילה כותבים בגר רק שמו לבד‪ ,‬והמדובר בב״ש‬
‫הוא כנ״ז כשכתב בן אברהם כדיעו־ש‪ ,‬ויעוין גם‬
‫בגט פשוט בסיק מ׳ח ובס׳ק קייב עיי״ש‪.‬‬
‫סימן מר‬
‫שלא להביא השוואות מחוקי זרים לחוקי‬
‫תוה״ק‪.‬‬
‫לח״א‬
‫וא״כ בודאי שבכגון דא יש להכשיר את הג׳׳פ‬
‫על אודות כאלה שזה דרכם לחתור למצוא‬
‫אסמכתות והשוואות לחוקותיה או למשפטיה‬
‫של תוהיק ממשפטי העמים וחקיקותיהם המיוסדים‬
‫של מה שבדו חכמיהם ומאשמורות הטבע‪ ,‬וחושבים‬
‫זאת למעלה‪ ,‬ולפעמים גם למצוה‪.‬‬
‫א(לדעתי לא כן הדבר ואין כאן לא מצוה‬
‫ולא מעלה כי אם ירידה ביודעים‬
‫ובלא יודעים‪.‬‬
‫ולמד מדברי אדוננו הרא׳ש זיל‬ ‫וצא‬
‫בתשובותיו בכלל נ־ה סימן ט׳‪ .‬שהשיב על‬
‫לשואלו על בכזאת‪ ,‬וכיוצא בזה‪ ,‬תשובה מחרידה‪,‬‬
‫ודל קדשו‪ :‬ועל שכתבת מגזרת השכל וגזרת הדת‪,‬‬
‫מה אשיב על זה‪ ,‬לא תהא תורה שלנו כשיחה בטילה‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קכב‬
‫בדומה לזה מצאתי בספר אבן מאיר על שמות‬
‫גיטין כתשובה מהגאון בעל ערוד השלחן‬
‫ז״ל שנדפסה בראש הספר אודות גט אשה הנשלח‬
‫ויש שם שינוי באבי האשה שבאמת שמו ליכוש ובגט‬
‫נכתב שמואל ליב והטעות בא מפני ששם אבי חורגה‬
‫הוא שמואל ליב‪ .‬והשיב להכשיר הג־פ בדיעבד היות‬
‫שנכתב שם אבי־חורגה שנתגדלה אצלו לא יאמרו‬
‫שאחרת היא‪ ,‬ומצינו שיש נקראים על שם חורגם‬
‫וראיה מעתניאל בן קנז כדאיתא בתמורה ד' ט־ז‪.‬‬
‫וכן ממדרש ותרגום יב־ע דאיתא דסרח בת אשר‬
‫לא היתה בתו של אשר אלא של אשתו מאיש אחר‬
‫עיי׳ש‪.‬‬
‫ו כ כ ה ראיתי גם בספר אמירה נעימה מהגרי״צ‬
‫הלוי ז־ל אב׳ד יפו־ת׳א בח״א סימן קכ־ד‬
‫שמבלי ראות דברי הערוה׳ש השיב ובירר ג' כ בנידון‬
‫כזה שלא כתבו בג'פ שם אבי האשה האמיתי אלא‬
‫שס אביה חורגה‪ ,‬דאין לפסול את הגט בדיעבד‬
‫יעו׳ש באריכות דבריו בזה‪.‬‬
‫וא"כ דון מינה בגז״ש להכשיר נמי את הג'פ‬
‫בדיעבד ובמקום עיגון לכגון נידוננו מכיון‬
‫שידוע לכל שזהו אביה ונקראת על שמו‪ ,‬ועוד בק־ו‬
‫דהא בנידוננו הרי הוא באמת אביה הטיבעי‪.‬‬
‫ו ע ו ד זאת דהא מצינו כחו׳מ סימן ז׳ סעי' א'‬
‫דבמקרה כזה שהאמה גויה והאב יהודי יש‬
‫לו גס התיחסות במדת מה אחרי האב היהודי )הגם‬
‫שזקוק לגירות( דנפסק שם דכשם דגר שאמו‬
‫מישראל כשר לדון לישראל כך גם אם אביו ישראל‬
‫כשר ג״כ לדון לישראל‪ .‬והסמ׳ע בסק־ג מבאר דהוא‬
‫כ־ש כי אביו מישראל עדיף טפי ע״ש‪.‬‬
‫ג ס מצינו להרמ׳׳א באה־׳ע סי' ט־ו סעי׳ י׳‬
‫דמביא דיש מסתפקים לומר דדוקא‬
‫מדאורייתא הולד הולך אחר השפחה ואחר העובדת‬
‫כוכבים אכל מדרבנן הוי זרעו ע׳ש‪.‬‬
‫בדיעבד והיכא שקשה הדבר להשיג ג״פ‬
‫אחר‪.‬‬
‫וכסניף נוסף להאמור בבחינה של ויהודה‬
‫ועוד לקרא‪ ,‬יש לצרף מה שהאשה‬
‫טוענת בכל הרצינות שנתברר לה מפי אמה שלה‬
‫שהסבתא היתה יהודיה‪ ,‬ואם זה נכון הדבר הרי היו‬
‫צריכים לכתוב אפילו לכתחילה שם אביה כפי‬
‫שכתבו‪.‬‬
‫וליתרון הכשר‪ ,‬אפשר לסדר שהשליח ימסור‬
‫הג׳־פ לאשה בשתי מסירות‪ ,‬היינו‬
‫המסירה הראשונה תהא מסירת הג־פ לאשר‪ ,‬כפי‬
‫שהוא‪ ,‬ולאחר מיכן יטלו הג'פ מיד האשה‪ ,‬ויאמרו‬
‫לה שתזכהו לבעל באמצעות השליח‪ ,‬והשליח )שפיו‬
‫קכג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫לפ׳ דברי תורתינו הקדושה עכ׳־ז אסור‪ ,‬ומזה הבאתי‬
‫ראיה וסמוכות לדברי הרא־ש בתשובה כלל נ׳ ה סי׳‬
‫ט׳ מה שהשיב ע״ד הרב רבי ישראל שרצה ללמוד‬
‫ראיה לדין תורתנו מחמת ספרים החיצונים וכתב‬
‫דאסור עיי־ש‪.‬‬
‫ב( א כן כל הבא להוסיף ראיה לחקי ומשפטי‬
‫תוה׳ק מזולתה הוא בבחינה של כל‬
‫המוסיף גורע ובמתכוון או שלא במתכוון הוא גורם‬
‫בזה לזלזול לתורת ה׳ תמימה‪ ,‬ושומר נפשו ירחק‬
‫מזה‪.‬‬
‫ומה נעלים המה דברי ספר העקרים במאמר ג'‬
‫פרק כ״ח שכותב בהמשך דבריו היקרים וז׳ל;‬
‫החלק התורי המקיף במשפטים ראוי שיתן שלמות‬
‫בנפש יותר ממה שיתן החלק המשפטי המונח‬
‫בנימוסים‪ ,‬וזה‪ ,‬כי כשיעשה היושר או המשפט האיש‬
‫הנימוסיי על אי זה כונה שיהיה יגיע ממנו התכלית‬
‫המכוון שהוא תקון הקבוץ המדיני‪ ,‬וזהו שלימותו‬
‫בלבד ואין בו תכלית אחר נוסף‪ ,‬אבל המשפטים‬
‫התוריים עם שיש בעשייתם שלימות שעל ידם ישלם‬
‫הישוב והקיבוץ המדיני‪ ,‬הנה בהצטרף אל עשייתם‬
‫הכוונה‪ ,‬ג'כ יגיע מעשייתם שלימות אחר נוסף יותר‬
‫נכבד מן הראשון‪ ,‬כמו שהשיניים והלשון והשפתים‬
‫היו בבעלי חיים לצורך האכילה ועם זה הם באדם‬
‫לתכלית יותר נכבד מזה שהם כלים אל הדיבור‬
‫ור‪,‬מבטא לשבח הש׳י ולספר] תהלותיו‪ !,‬כן המשפטים‬
‫התוריים יש בהם תכלית יותר נכבד מתקון הקיבוץ‬
‫המדיני אע־פ שיראה לכאורה שאינו כן‪ ,‬והתכלית‬
‫ההוא הנה הוא שיתכוון בעשיית אלו המשפטים מצד‬
‫מה שצוה ר‪.‬ש״י‪ ,‬והכוונה הזאת כשתצרף אל המעשה‬
‫תקנה ותתן שלימות בנפש העושה אחר שעשיית‬
‫פעולתו זאת אינה מצד שיהי׳ תיקון הקיבוץ המדיני‬
‫בלבד אבל מצד אהבת הש״י‪ ,‬רצונו לומר כדי‬
‫להשלים מצותיו שצוה בהם יעו׳ש ביתר אריכות‬
‫והדברים מאד מאלפים‪ ,‬ויעוין ע׳׳ש בכיוון זה גם‬
‫בספר עקדת יצחק שער מ־ג‪ ,‬וישמע חכם ויוסיף‬
‫לקח‪.‬‬
‫ג( ל א אמנע מלצטט דברי הכתב סופר עה׳ת פ'‬
‫נשא עה'פ‪ :‬ויעשו כן בני ישראל וישלחו‬
‫אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן‬
‫עשו בני ישראל‪ .‬ודל‪ :‬במדרש להגיד שבחן כשם‬
‫שאמר להם משה כן עשו וכו'‪ ,‬ונ׳ל לפרש‪ ,‬דהנה‬
‫ראוי הי׳ לשלוח את הצרוע והזב גם אם לא צותה‬
‫עליה תורה כי ההתחברות עם אלו מזיק‪ ,‬אבל לא‬
‫משו״ה ציוה ה' לשלחם רק כדי שלא יטמאו מחניהם‪,‬‬
‫והודיע לנו הקרא ויעשו כן בנ׳י וישלחו‪ ,‬וכדי שלא‬
‫נאמר ששלחו אותם כדי שלא יזיקו‪ ,‬לכן מפרש‬
‫כאשר דיבר ה׳ אל משה כן עשו‪ ,‬כמו שדיבר ה׳‬
‫סימן מז‬ ‫שו ׳ ת‬
‫שלכם‪ ,‬חכמת הגיונכם אשר הרחיקו כל חכמי הדת‬
‫נביא ממנה אות או מופת לחייב ולזכות ולאסור‬
‫ולהתיר‪ ,‬והלא חוצבי מקורה לא האמינו במשה‬
‫ובמשפסים ובחוקים צדיקים אשר נתנו על ידו בכתב‬
‫ובקבלה‪ ,‬ואיד שואבי מימיה יביאו ראיה מהם לחוקים‬
‫ומשפטים של משה רבינו ע־ה ולפסוק דינין במשלים‬
‫שהורגלו בהם בחכמת הגיונים וכו׳ כי חכמת‬
‫הפילוסופיא וחכמת התורה והמשפטים אינן על דרך‬
‫אחת‪ ,‬כי חכמת התורה היא קבלה למשה מסיני‬
‫והחכם ידרוש בה במדות שנתנה לידרש בהם ומדמה‬
‫מילתא למילתא‪ ,‬אע'פ שאין הדברים נמשכים אחר‬
‫חכמת הטבע אנו הולכין על פי הקבלה‪ ,‬אבל חכמת‬
‫הפילוסופיא‪ ,‬היא טבעית וחכמים גדולים היו‬
‫והעמידו כל דבר על טבעו ומרוב חכמתם העמיקו‬
‫שחתו והוצרכו לכפור בתורת משה לפי שאין כל‬
‫התורה טבעית אלא קבלה‪ ,‬ועל זה נאמר תמים תהיה‬
‫עם ה׳ וגו׳‪ ,‬כלומר אפילו יצא לד הדבר חוץ מן‬
‫הטבע אל תהרהר על הקבלה אלא בתמימות התהלך‬
‫לפניו‪ ,‬לכן אין להביא ראיה מדבריהם לעשות אות‬
‫ומופת וגזרות ומשלים על משפטי ה' הישרים‪ ,‬ועל‬
‫זה אמר החכם כל באיה לא ישובון רוצה לומר כל‬
‫הבא ונכנס מתחלה בחכמר‪ .‬זו לא יוכל לצאת ממנה‬
‫להכנס בלבו חכמת התורה כי לא יוכל לשוב מחכמה‬
‫טבעית שהורגל בה כי לכו תמיד נמשך אחריה‪,‬‬
‫ומחמת זה לא ישיג לעמוד על חכמת התורה שהיא‬
‫אחרות חיים כי יהיה לבו תמיד על חכמת הטבע‬
‫ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא‬
‫ראיה מזו לזו ומתוך זה יעות המשפט כי שני הפנים‬
‫הם צרות זו לזו ולא ישכנו במקום אחד עכ׳ל הרא״ש‪.‬‬
‫ודברים חוצבים אלה שיצאו מפי קדשו של‬
‫הרא׳ש ז׳ל מאלפים המה מאד‬
‫ומשמשים לבנין אב ללמוד מהם בגזירה שוה ליתר‬
‫סוגי ההשוואות הבאות מן החוץ שפיגול המה לא‬
‫ירצו לקרבן כי דרכן להזיק ושמירתן עליר ולכן‬
‫צא תאמר לו‪.‬‬
‫ו כ ך מצינו לאחד מגדולי הפוסקים האחרונים‬
‫שהשיב ג־כ על זו הדרך ה*ה הגאון הגר׳ח‬
‫פלאג׳י ז׳ל בספרו שו׳ת חוקות חיים סימן א'‪ ,‬וכה‬
‫דבריו בהמשך דברי תשובתו‪ :‬אפילו להיות אנחנו‬
‫מתחזקין לדין תורתנו הקדושד‪ .‬באיזה נוסח ופירוש‬
‫וביאור דברים מספריהם של אוה״ע איכא איסור‬
‫בדבר כמבואר בזוה׳׳ק סדר משפטים דקכ״ד ע׳א רבי‬
‫חייא אמר שם אלהים דא מאן דיתעסק בספרין‬
‫אחרנין דלא מסטרא דאורייתא‪ ,‬ושם אלהים לא‬
‫תזכירו לא ישמע על פיך יאסור אפילו לאדכרא‬
‫לון ולסילף מינייהו טעמא כ״ש על אורייתא‪,‬‬
‫דהכונה שאם נצטרך ללמוד מספריהם איזה דבר‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מז‬
‫ה( והאברבנאל עד‪,‬״ת פ' משפטים בעמדו על‬
‫המחקר על ההבדל התהומי בין‬
‫משפטי ישראל לבין המשפטים האנושיים מסכם‬
‫וכותב וז״ל‪ :‬ומה שראוי לומר בתשובה הוא זה‪,‬‬
‫שהמשפטים האלקיים יובדלו משאר המשפטים של‬
‫בני נח ושל שאר האומות בשני הבדלים עצומים‪,‬‬
‫האחד מצד טבע המשפטים עצמם שהאלקהיים‬
‫כוללים דברים אחדים מה שלא ימצאו במשפטי‬
‫האומות‪ ,‬והשני מצד הגמול והשכר הניתן לשומר‬
‫המשפטים האלקהיים מאדון הכל יתברך שמו מה‬
‫שאין כן במשפטים ההסכמיים מבני אדם כי אין‬
‫בהם זולת חקון המדינה והקבוץ ואין בהם שכר‪,‬‬
‫ולא גמול ניתן מהאלוקה יתברך על שמירתם זולת‬
‫תועלת עצמם ע״ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫באשר על כן ״בתורתנו הקדושה עליה אין‬
‫להוסיף וממנה אין לגרוע אם לא גדרים‬
‫וסייגים לא להתחדשות ענין רק לשמירת דרכיה‬
‫והעמדת מובניה‪ ,‬והוא אמרם עשו משמרת‬
‫למשמרתי' )חיבור התשובה להמאירי בחלק משיב‬
‫נפש מאמר ב׳ פרק ח׳(‪ .‬״כי כל מצוה שנתן הקב״ה‬
‫למשה רבינו ע״ה נתנה לו בפירושה‪ ,‬היה אומר לו‬
‫המצוה ואחר כך אומר לו פירושה וענינה וכו׳ אח״כ‬
‫למדים פירושי המצוה הנתונה מאת ה'‪ ,‬והפירוש‬
‫הד‪.‬וא היה כולל ענינים וכר״ )רמב״ם בהקדמה‬
‫לפיהמ״ש סדר זרעים(‪.‬‬
‫ו( אסיים את דברי בדברי העקדת יצחק שער‬
‫מ״ג שמדבר בגנות על המזדקקים‬
‫למשפטים מפאת היות כן במשפטיהם ומסביר וכותב‪:‬‬
‫״וזה לפי שאם נשוה להם בדין הזה נתחלף מהם‪,‬‬
‫שהם אינן בני ברית לאלקינו ואינן נכנסין תחת‬
‫מצותיו ואינן מקבלין עליהם שכר‪ ,‬והעושה על פיהם‬
‫לא די שאינו מקבל עליהם שכר אבל הוא עובר‬
‫עבירה‪ ,‬כי כמו ששחיטת כותי הוא נבילה )חולין‬
‫י׳ג‪ (.‬אע״פ שיחתוך הסימנין מבלי שום דבר‬
‫מהמפסידים את השחיטה‪ ,‬כן החותך דין על פי‬
‫הכותי אע״פ שישוה לדין הישראל נבלה עשה‬
‫בישדאל כי לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל‬
‫ידעום״ ע״ש‪.‬‬
‫ז( מכל האמור נלמד כמה שיש ליזהר מלהביא‬
‫השוואות והוכחות מחוקותיהם אל חוקי‬
‫משפטי תוה״ק באשר בתוכיותם רחוקים המה זה מזה‬
‫כרחוק מזרח ממערב‪ ,‬וכל הבא להוסיף ראיה מזולתה‬
‫הוא בבחינה של ״כל המוסיף גורע״‪ ,‬וגדר של‬
‫״ושפחר‪ .‬כי תירש גבירתה'‪ ,‬ובמתכוון או שלא‬
‫במתכוון הוא גורם בזה זלזול במשפטי תורתנו‬
‫הקדושד‪ ,‬הנתונה לנו ממשה רבינו עליו השלום ואשר‬
‫לא תהא מחולפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קכד‬
‫אל משד‪ ,‬שישלחום כדי שלא יטמאו את מחגיהם כן‬
‫בכוונה זו עצמה עשו בני ישראל‪ ,‬והן דברי המדרש‬
‫להודיע שבחן של ישראל כשם שאמר להם כן עשו‬
‫עכ׳ל‪ .‬הגם דברי אגדה הם אבל המה מאלפים מאד‬
‫לכוון ולעשות תמיד אך ורק מפני שכד דיבר ה­‬
‫אל משה‪.‬‬
‫ד( ו כ מ ה קולעים המה דברי הגאון הגר׳י‬
‫אברמסקי ז״ל בכתבו לאמור‪ :‬בדיני‬
‫ממונות של תורת ישראל שנתנה מפי קורא הדורות‬
‫מראש יש פתרונים על כל השאלות העולות על‬
‫הפרק מדי דור בדור ומדי תקופה בתקופה בקשר‬
‫על המהפכות המתחוללות בעולם העשיה על ידי‬
‫כשרון המעשה ועל ידי קנאת עם מעם ומדינה‬
‫ממדינה‪ ,‬ואם יש מי שאומר שאין באסיפת הדינים‬
‫שבשלחן ערוך כדי לכלכל את סדר ומשטר של חיינו‬
‫על יסוד המשפט העברי לבד‪ ,‬אינו אלא מפני‬
‫שעסקו בדיני ממונות היה בדרך השואה בהשוותו‬
‫כל חזון בתורת ישראל לאותם החזיונות הקרובים‬
‫לו בספרי החוקים של הרומאים וכיוצא בהם‪ ,‬ולא‬
‫שנה אח פרקו בתורת ישראל בחקירה ובהבחנה‬
‫מן היסוד אשר על פיו מתגלה הכלל בכל עת ובכל‬
‫מקום שמתגלה אחד מפרטיו‪ ,‬כי כשם שאין חידוש‬
‫בטבע אלא גלוי הכחות אשר הטביע הקב־ה בעולמו‬
‫מששת ימי בראשית‪ ,‬כך אין חידוש בתורה‪ ,‬ואפילו‬
‫מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הם שנתגלמו מן‬
‫המאור הקדמון שבתורה 'בנוד‪,‬ג שבעולם מלך בשר‬
‫ודם בונה פלטון אינו בונה מדעת עצמו אלא מדעת‬
‫אומן‪ ,‬והאומן אינו בונה מדעת עצמו אלא דיפתראות‬
‫ופינקסאות יש לו לדעת האיך הוא עושה חדרים‬
‫היאך הוא עושה פשפשין‪ ,‬כך היה הקב׳ה מביט‬
‫בתורה ובורא את העולם״ )בראשית רבה(‪ ,‬משפט‬
‫הארץ ומלואה בכל הר‪,‬שתלשלות של מאורעותיה‬
‫בכל גלגוליה ובכל הרפתקאותיה ככל זמן ועידן‬
‫הוא חקוק באותיות התורה אשר על פיהן נגזר תכנית‬
‫העולם קודם שנברא ובהן נכללה המחשבה וההרגשה‬
‫של המין האנושי שבכל הדורות ובכל הזמנים כימי‬
‫השמים על הארץ )הקדמת חזון יחזקאל על תוספתא‬
‫בבא קמא(‪.‬‬
‫ואכן ״המשפטים אשר צותה התוד‪.‬״ק הדרת‬
‫קודש חופפת עליד‪,‬ם וממקום קדוש יהלכו‪,‬‬
‫כי ה׳ מקור הקדושה צוה אותם ויכוננם ולא כמשפטי‬
‫הגוים משפטי ישראל‪ ,‬כי הראשונים אך דרכי החיים‬
‫יישרו‪ ,‬ואלה המשפטים אשר לישראל מלבד כי גם‬
‫המה יעשו כמוהם באופן מאד נעלה צפון בקרבם‬
‫רוח נעלה ונשגב ואוצר כל קודש טמון כמו לקדש‬
‫ולטהר את השומרים ארחותם״ )בית יצחק חחו״מ‬
‫בפתח הבית אות ג׳(‪.‬‬
‫קכה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫ממנה אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן‪ ,‬סוגה‬
‫בשושנים שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן‬
‫פרצות )סנהדרין ל׳ז(‪.‬‬
‫ומכאן הגדרתו הקולעת של רבינו סעדיה גאון‬
‫ז״ל‪ ,‬כי 'אומתנו איננה אומה אלא‬
‫בתורותיה‪ ,‬וכיון שאמר הבורא שהאומה תעמוד כל‬
‫עמידת השמים והארץ‪ ,‬מן ההכרח שתעמוד תורותיה‬
‫כל ימי השמים והארץ‪) .‬האמונות והדעות מאמר ג׳(‪.‬‬
‫ור׳ל‪ ,‬כי נשמת האומה היא תורת־קדשה הנתונה‬
‫לה מסיני‪ ,‬היא מקור בית חייה וממנה היא ניזונת‪,‬‬
‫וכל הבא להפריד הפרדה כל שהיא כין כללות‬
‫האומה לבין תורת סיני‪ ,‬ובתוך זה להשוותה אל‬
‫חוקי בשר ודם‪ ,‬את נפש האומה הוא קובע‪ .‬כי מפריד‬
‫הנהו אותה מצומת גידיה וממקור יניקת לשד חיותה‪.‬‬
‫סימן מז‬
‫אי מהני קיבלו עלייהו לגר להיות דיין‬
‫ע"פ היוצא מהספרי בדברים )י׳ז‪-‬ט־ו( ומס'‬
‫קדושין ד' ע״ו ע׳ב וירושלמי פ׳ר דקדושין‬
‫הלכה ה׳‪ ,‬ועוד‪ .‬פוסק הדמב״ם בפ׳א מה׳ מלכים‬
‫הלכה ד׳ וז׳ל‪ :‬אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו‬
‫אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל שנאמר‬
‫לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא‪,‬‬
‫ולא מלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל וכו׳‬
‫ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא‬
‫מישראל שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל‬
‫משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך‬
‫עכ׳ל‪.‬‬
‫וכך נפסקה ההלכה בחו־מ סימן ז׳ סע׳ א׳‬
‫וז־ל‪ :‬בית דין של ג׳ שהיד‪ .‬אחד מהם גר‬
‫הרי זה פסול לדון לישראל אלא אם כן היתה אמו‬
‫או אביו מישראל וגר דן את חבירו הגר אע'פ שאין‬
‫אמו מישראל עכ׳ל‪.‬‬
‫ו נ פ ס ק כן גם ביו׳ד סי׳ רס״ט סעי' י׳א וז״ל‪:‬‬
‫לענין דין גר כשר לדון דיני ממונות והוא‬
‫שתהא אמו מישראל אבל אם אין אמו מישראל פסול‬
‫לדון את ישראל‪ ,‬אבל לחבירו דן‪ ,‬ולחליצה פסול‬
‫אפילו לחליצת גרים עד שיהא אביו ואמו מישראל‬
‫עכ׳ל‪.‬‬
‫יעו״ש בנושאי כלי השו־ע שמבארים דמהני‬
‫קיבלו עלייהו בדיני ממונות‪ .‬ונרחיב קצת‬
‫את היריעה בזה‪ ,‬אם הקיבלו עלייהו הוא היתר גמור‪,‬‬
‫ז׳א דלא על כגון דא נאמר האיסור‪ ,‬או דהר׳ז‬
‫כקיבלו עלייהו פסול‪ ,‬וכמו־כ אפילו באם לא מד‪.‬ני‬
‫סימן מז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫יתברר שמו‪ ,‬לכן שומר נפשו ירחק מזה‪ .‬והדיין‬
‫הישראלי בעשותו משפט־התורה ״חכמת אלקים‬
‫בקרבו' )זוה׳ק בראשית ד׳ רס׳ה‪.(:‬‬
‫בשולי הדברים‬
‫ראיתי דבר מעניין בספר סיב גיטין בשמות‬
‫אנשים אות יו׳ד ס׳ק ט׳ז‪ ,‬דמדי דברו‬
‫על שם 'יהוסף'‪ ,‬ומאימתי ומדוע הוסיפו לו ליוסף‬
‫הצדיק אות ה' בשמו‪ ,‬הוא כותב ודל‪ :‬וידוע‬
‫שהסנהדרין שהיו יודעים בשבעים לשון שלא היה‬
‫הענין בדיד לימוד ובילוי ד‪,‬ז»ן‪ ,‬כי אם לפי שהיו‬
‫יודעים כל התורה כולה ובכת התורה ושמותיה‬
‫הקדושים השיגו בחכמתם להכיר בשבעים לשון‪,‬‬
‫שאחיזת השבעים לשון הם בכללות התורה וכמ׳ש‬
‫כסוטה שהתורה בכל לשון נאמרה ע־ש ד׳ ל׳ג‬
‫ובתום׳ ד׳ה כל‪ ,‬וע־ז נאמר אז אהפוך אל העמים‬
‫שפה ברורה יחד כו־ כי אז יכירו וידעו שכל השבעים‬
‫לשון אשר בימי דור הפלגה בלל ה־ את שפתם‪,‬‬
‫מקור אחד לכולם והוא שפה אחת ודברים אחדים‬
‫שהוא לשון הקודש עכ״ל והדברים נפלאים‪.‬‬
‫ולפי האמור מובן איפוא ביותר מדוע שאין‬
‫מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית‬
‫דין של שבעים ואחד כדאיתא בסנהדרין ד' ב' וד׳‬
‫ט׳ז וכו' וכדנפסק ברמב׳ם בפ׳ה מ׳ה סנהדרין ה׳א‬
‫ופ׳ה ממלכים ה״ב‪ ,‬ולא זאת בלבד‪ ,‬אלא דכפי‬
‫שמעיד יוסף בן גוריון בספר מלחמת היהודים )ספר‬
‫א׳ פ״ח( ״ד‪,‬סנהדרין היושבים בלשכת הגזית היו‬
‫המחוקקים בעם ועל פיהם היתה כל הנהגת המדינה‬
‫ועבודת אלקים״‪ ,‬והייני מפני שהיו משיגים בכח‬
‫התורה ושמותיה הקדושים כל נתיבות החכמה והידע‬
‫בדרך של סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיען ולהשיג‬
‫בסייעתא דשמיא את כל חכמת הארץ שיסדה והציב‬
‫גבולותיה בורא העולם ומנהיגו כדכתיב ' ה' בחכמה‬
‫יסד ארץ וגו ״‪ ,‬ועל אחת שהשיגו עומק־ההלכה‬
‫ודרכי ההכרעה בכל שאלה שצצה ועלתה על הפרק‪,‬‬
‫וכדכותב באיגרת רב שרירא גאון )ח־א פ׳ג( וז׳ל‪:‬‬
‫־ומן שמיא הוו מסייעין להון והוו ברירא להון טעמי‬
‫תורה כהלכה למשה מסיני' עכ״ל‪ ,‬וכל העם מקצה‬
‫ועד קצהו הכירו וידעו זאת‪ ,‬ולכן 'ממשלתא אית‬
‫להו בלא עקתא ובלא פחדא*)רש׳ג שם(‪.‬‬
‫אכן כמה גדולים ונאמנים דברי חז׳ל שדורשים‬
‫לאמור‪ :‬שררך אגן הסהר אל יחסר המזג בטנר‬
‫ערמת חטים סוגה בשושנים )שה׳ש ז׳‪-‬ג׳(‪ .‬שררך זו‬
‫סנהדרין למה נקרא שמה שריר שהיא יושבת‬
‫בטיבורו של עולם‪ ,‬אגן‪ ,‬שהיא מגינה על העולם‬
‫כולו‪ ,‬בטנך ערמת חטים מה ערימת חטים הכל נהנין‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מז‪1‬‬
‫יוצא לנו לפי תירוציו של האו׳׳ת‪ ,‬דלתירוצו‬
‫הראשון אין בכלל הוכחה מההיא דשמעיה‬
‫ואבטליון דמהני קבלה‪ ,‬כי המה נתמנו ע' פ מלך‪,‬‬
‫ומלך שאני‪ ,‬וגם לפי תירוצו השני אין גם הכרח‬
‫לכך‪ ,‬כי י׳ל דכשם שלא נתמנו לדון ד״נ כך לא‬
‫נתמנו גם לדון דיני ממונות‪ .‬ונתמנו רק לבירורי‬
‫הלכה בתורה שבע״פ לעוצם חכמתם ובינתם ויראתם‬
‫הקודמת‪.‬‬
‫ג( אבל ראיתי בספר מאזנים למשפט על חו'מ‬
‫שכותב לפרש דברי הכנה״ג וליישב‬
‫בדרך אחרת קושית האורים ותומים‪.‬‬
‫בישראל בקבלה הם היו ראוים יותר מכולם כי לא‬
‫בראשונה הוא כותב בנוגע לתירוץ הא' של‬
‫האו״ת דהם נתמנו עפ״י מלכי‬
‫חשמונאי‪ ,‬דלא נחה דעתו בזה‪ ,‬מפני דהא ציבור‬
‫גמי יש להם רשות להרוג להוראת שעה כמו שמעון‬
‫בן שטח שתלה פ־ מכשפות‪ ,‬א־׳כ הושוה דין בי׳ד‬
‫וציבור עם המלך‪ ,‬וא״כ כשם שרוצה לומר דמלך‬
‫יכול למנות את שאינו ראוי כן י׳ ל דדעת הכנה׳ג‬
‫דציבור המסכימים יכולים ג' כ למנותו על דיני‬
‫נפשות מטעם הנ׳׳ל‪.‬‬
‫ולאחר מיכן כותב המאזנים למשפט לחזק דברי‬
‫הכנה״ג דמהני בזה קבלה‪ ,‬וכותב שיש בזה‬
‫חילוק בין מינוי מלך לבין מינוי לשאר שררות‪ ,‬ושזה‬
‫מוכח מיתורא דקרא דכתיב ׳׳שום תשים עליך מלך‬
‫אשר יבחר ה־ אלקיך בו‪ ,‬מקרב אחיך תשים עליך‬
‫מלך‪ ,‬לא תוכל לתת עליך איש נכרי׳׳‪ ,‬דיש כאן‬
‫כפל לשון‪ ,‬מתחילה תשים עליך מלך‪ ,‬ואח־כ שנית‬
‫תשים עליך מלך‪ ,‬ואח״כ שלישית לא תוכל לתת‬
‫עליך איש נכרי‪ ,‬לכן כותב לפרש‪ ,‬דמן שום תשים‬
‫שאמר תחילה ילפינן כל משימות אפילו אינו מלך‬
‫ועל זה אמר תשים עליך איש אשר יבחר ה׳ אלקיך‬
‫בו שהוא ראוי לכך שיהיה מקרב אחיך ואותו תשים‬
‫עליך לדון בכפיה ושררה‪ ,‬אבל אם קבלת אותו‬
‫)שאינו מקרב אחיך( מרצון אינו אסור‪ ,‬אבל במלך‬
‫אמר שנית לא תוכל לתת עליך לעיכובא שאפילו‬
‫אתה רוצה אין לך יכולת לתתו עליך מפני שאני‬
‫אסרתי לך‪ ,‬וכמו לא יוכל העם לעלות כי אתה‬
‫העידות וגו׳ הרי שלשון המנע היכלת בא ע׳׳י אזהרת‬
‫השי׳ת‪ ,‬ומדקאמר במלך שנית לא תוכל ובשררה‬
‫בעלמא דכתיב ברישא לא קאמר לא תוכל משמע‬
‫משום דבאמת בשררה דעלמא מהני קבלת כולם‪.‬‬
‫היה עמם‪ ,‬או שנאמר כי באמת אילו היה בא דיני‬
‫הנ״ז מיישב המאזנים למשפט שם גם‬ ‫ובחילוקו‬
‫קושית האו־׳ת דאיך יאמין את הפסול‬
‫על עצמו להרגו‪ ,‬והיינו‪ ,‬משום דאינו פסול כלל כי‬
‫ילפינן מקרא דקבלה מהני רק שלא תשימוהו מבלי‬
‫ש ו ׳׳ ת‬ ‫קכו‬
‫קיבלו עלייהו אם יש היתר כשאין בישראל גדול‬
‫ממנו‪.‬‬
‫א( הכנה״ג בוזו׳מ שם בהגהב״י אות א׳ מאריך‬
‫בזה ומסיק דמהני קבלה‪ ,‬ומביא‬
‫הוכחה לכך משמעיה ואבטליון שהיו גרים ובכל זאת‬
‫נתמנו שמעיה לגשיא ואבטליון לאב׳ד‪.‬‬
‫ובספר ברכי יוסף להחיד־א ז־ל לחו־מ שם‬
‫מפריך כל דברי הכנה־ג בזה‪ ,‬ולקושיתו‬
‫משמעיה ואבטליון מביא בשם הרשב־ץ בספר מגן‬
‫אבות שעמד בזה ומתרץ דשמא כיון שלא היה כמוהם‬
‫פסלה תורה גרים אלא בשיש כיוצא בהם בישראל‪,‬‬
‫אבל אם אין כיוצא בהם בישראל הם קודמין‪ ,‬ומסיק‬
‫על כן דאבל קבלה לא מהני וכותב דגם מדברי‬
‫הרשב־ץ מוכח דאבל קבלה לעולם לא מהני אפילו‬
‫לשאר שררות ושכן משמע מדברי הטור ביו׳ד סימן‬
‫רס״ט יעו־ש‪.‬‬
‫ב( אול□ מציגו לכמה שכן קיימא בשיטת‬
‫הכגה׳ג דמהגי כזה קבלה‪.‬‬
‫יעוין באורים ותומים דמביא דבריו‪ ,‬ומוסיף‬
‫וכותב‪ ,‬דלפי דברי הכנסת הגדולה יש גם‬
‫לומר דאם קבלוהו חשובי עדה אע־פ שאין רוב ציבור‬
‫מסכימים הוה כקבלוהו עליהם ויכול לדון‪ ,‬משום‬
‫דאטו שמעיה ואבטליון הסכימו רוב ישראל בכל‬
‫מקומות א׳י וחו״ל‪ ,‬הא זה הוא מהנמנע‪ ,‬אלא הואיל‬
‫והסכימו סנהדרין וראשי חכמים וכה־ג בימים ההם‬
‫הוה כקכלוהו כל ישראל עליהם‪.‬‬
‫א ל א דהאו־ת מוסיף עדיין להקשות דעדיין‬
‫איך אהנו קבלתם על דיני נפשות‪ ,‬הרי אין‬
‫רשות ביד אדם לומר הרגוני וא'כ פשיטא דלא מהני‬
‫ביה קבלה דוכי יכול אדם לומר הרני מכשיר קרוב‬
‫או פסול ואם יחייב ראשי להדיגה יקטלוניז וא־כ‬
‫עדיין הקושיא איך יהיה מקהל גרים ראשי סנהדרין‪.‬‬
‫לכן כותב לתרץ בתרתי זה שנתמנו שמעיה‬
‫ואבסליון לראשי סנהדרין‪ .‬או דצ׳ל דמלך‬
‫שאגי כיון דרשות ביד המלך להמית ולהרוג ולתקן‬
‫מדינה כמ״ש הרמב׳־ם בה׳ רוצח‪ ,‬ה״ה גם אם רואה‬
‫אדם גדול בתורה ומדע יכול למנותו לראש לדון‬
‫אפילו ד־נ כי אתו דבר חק ומשפט וכו׳ וא״כ שמעיה‬
‫ואבטליון נתמנו מפי מלך כי בימיהם היו מלכי‬
‫חשמונאים הכשרים ויכולים לדון בכפיה כי יד המלך‬
‫נפשות לא היו דנים‪ ,‬ולא נתמנו לכך רק למקבלי‬
‫שמועה ובירור הלכה בתורה שבע־פ לעוצם חכמתם‬
‫ובינתם ויראתם הקודמת ובזו היו נשיאי' ואב״ד ולא‬
‫לדון דיני נפשות ונשאר בצ׳ע ע׳׳ש‪.‬‬
‫קכז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫אחיך וראוים למלך על ישראל יעו־ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫ו( ג ם המאזנים למשפט שם כשלעצמו רצה ג' כ‬
‫לדחות הראיה משמעיד‪ ,‬ואבטליון ולתרץ‬
‫די׳ל דשמעיה ואבטליון אמם מישראל היתד‪ ,‬ומקרב‬
‫אחיך קרינן ביד‪ ,‬ע׳׳ש‪.‬‬
‫ו כ ך מצאתי בספר יוחסין וכן בספר שלשלת‬
‫הקבלה שכותבים ג־כ בכזאת בפשטות‪ .‬דאלו‬
‫החכמים היה להם רשות לשפוט את ישראל להיות‬
‫אמם ישראלית‪.‬‬
‫וצריכים לומר לפי״ז רזה שכינום אותם כשם‬
‫גרים‪ ,‬דזהו בשם מושאל בלבד היות‬
‫וצד אחד הוא אביהם לא היה ישראל‪ ,‬ומצינו ברמ׳א‬
‫באה־ע סימן ט־ו סעי׳ י־ שמביא דיש מסתפקים לומר‬
‫דדוקא מדאורייתא הולד הולך אחר השפחה ואחר‬
‫הנכרית אבל מדרבנן הוי זרעו‪ ,‬ע־ש‪ ,‬וי׳ל דלפי־ז‬
‫ה׳ה בכזאת גם כשהאם ישראלית וד‪,‬אב נכרי‪ ,‬וכפי‬
‫שמצינו לכמה מגדולי הפוסקים שס־ל להלכה שגם‬
‫בכה׳ג שהאם ישראלית והאב נכרי צריך טבילה‬
‫לשם גירות כמובא בפתחי תשובה כאה״ע סימן ד׳‬
‫סק׳א ע׳ש ובאוצה־פ‪ ,‬ויתכן אפילו ששמעיה‬
‫ואבטליון החמירו גם על עצמם בכזאת להתגייר‬
‫ולכן כינוי אותם שפיר בשם גרים‪ ,‬או שנעמיד‬
‫אליבא דידהו כדרך האוקימתא של הנו״ב הנ׳ל‪.‬‬
‫ז( ע ו ד יעויז כספר חמדת ישראל להגאון ר׳‬
‫מאיר דן פלאצקי ז־ל ח׳׳א כקונטרס נר‬
‫מצוה אות פ׳ט‪ ,‬שבדומה למה שמביא הברכי יוסף‬
‫בשם הרשב־ץ מביא שמצא בכזאת מרגניתא טבא‬
‫לרבינו הגדול הסמ׳ג זיל ומובא דבריו הקדושים‬
‫ברבותינו בעלי התוס׳ עה־ת בפ׳ משפטים בריב־א‪,‬‬
‫שפירש דהא דגר פסול לדון היינו היכא שיש ישראל‬
‫שיודעים לדון אבל היכא שאין ישראל לא ומביא‬
‫ראיה לכך‪ ,‬שהרי שמעיה ואבטליון גרים היו והיו‬
‫דנין את ישראל מפני שלא היה בישראל חשוב‬
‫כמותם‪.‬‬
‫ו ה ח מ ד ת ישראל שם כותב להסביר דברי הסמ׳ג‪,‬‬
‫מפני דדוקא אם יש בישראל גדול‬
‫כמותם אז אם בוחרים את הגר הוי זד‪ .‬בכלל התמנות‬
‫שלנו‪ ,‬שאנחנו ממנים אותו‪ ,‬וזד‪ .‬אסור לנו‪ ,‬אבל אם‬
‫הגר הוא הגדול שבדור ומגיע לו כתר תורה מדינא‬
‫אין אנחנו ממנים אותו כלל כי כתר תורה שייך‬
‫למי שגדול יותר בדור והוא שלו מדינא ולא צריך‬
‫מינוי כלל‪ ,‬ומסיים וכותב רמזה ראיה למ״ש‬
‫האחרונים ז־ל )עיין מנ״ח מצוד‪ ,‬תצ׳ח( דה־ה בבן‬
‫מלך כיון דהמלכות היא בירושה וא'צ מינוי חדש‬
‫אע״פ שאמו אינו מישראל כשר למלכות וראי׳‬
‫מרחבעם דהי׳ בן נעמה העמונית עיי׳׳ש )ויש לעיין‬
‫דברחבעם הא היה אביו ישראל‪ ,‬ובחו־מ שם בסי׳ ז׳‬
‫סימן מז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫רצון רוב קהל ישראל‪.‬‬
‫ו כ כ ה מסיק המאזנים למשפט שם דקבלה מהני‬
‫עיי׳ש‪.‬‬
‫ויעו״ש באזל־מ )בפנים שם במשנה אחרונה(‬
‫שכותב להסביר טעם החילוק שיש בזה‬
‫בין מלר לבין שאר שררה גם באופן הגיוני לזה‬
‫שחילקה התורה זה ביניהם )לפי דעתו בזה כנ׳ז(‪,‬‬
‫והוא דטעם דין זה של מקרב אחיד הוא מפני שראה‬
‫ית׳ אם רוח המושל נכרי יעלה עלינו יעביר את‬
‫עמו מדת ישראל ויתן להם חוקים כאשר הורגל‬
‫מבית מולדתו‪ ,‬ומי יאמר לו מה תעשה‪ ,‬ע'כ אמרה‬
‫תורה לא תוכל לתת עליר איש נכרי‪ ,‬אפילו הוא‬
‫מרוצה לכל העם לא תוכל עשוהו להמליכו‪ ,‬ודוקא‬
‫מלך‪ ,‬אבל דיין ושאר מינוי אט רוב הציבור רואים‬
‫שאין גדול בחכמה כמוהו יכולים למנותו‪ ,‬כי הוא‬
‫אס יעשה שלא כדת יכולים להוריד אותו מגדולתו‪,‬‬
‫ולא כן המלך ע־ש‪.‬‬
‫ד( ברם יש לעיין על עצם ביאורו של המאזנים‬
‫למשפט מדרשא דקרא מדברי הספרי‬
‫בדברים שם דדריש איסור מינוי הפרנס לא מהרישא‬
‫של שום תשים כי אם מהסיפא של לא תוכל לתת‬
‫עליך איש נכרי‪ ,‬יעו׳ש בהתורה והמצור‪ ,‬שמבאר‬
‫שהלימוד הוא ממה שלא אמר פה לתת עליך מלך‬
‫רק לתת עליך ומשמע כל שאתה נותן עליך שיהיה‬
‫לו איזה שררה עליך ע־ש‪.‬‬
‫אבל דברי המאזנים למשפט יתכנו עפ׳י דרשת‬
‫הבבלי בקדושין שם דדריש זאת משום‬
‫תשיט‪ ,‬וכן גם לפי דרשת הירושלמי שם‪.‬‬
‫ה( כ מו כן ראיתי מאידך להגאון הנודע ביהודה‬
‫ז־ל בספרו דורש לציון סוף דרוש ג׳‬
‫שכותב דלא הונח ליה כלל בתירוצו של הכנה״ג‬
‫דמהני בזה קבלה מפני דהרי כתיב בקרא שום תשים‬
‫וגר מקרב אחיך‪ ,‬לא תוכל לתת עליך וגר‪ ,‬ומדכתיב‬
‫לא תוכל משמע שאפילו כל ישראל מרוצים הכתוב‬
‫מעכב לא תוכל לתת‪ ,‬ועוד לפי הד־מ בחו*מ סי׳ ר‬
‫שפוסק דגר גם את חבירו גר אינו דן כי אם בלא‬
‫כפיה א־כ משמע דלישראל אפילו מרצון כלא כפיה‬
‫אינו דן ע׳ש‪.‬‬
‫והקושיא משמעיה ואבטליון כותב הגאון כעל‬
‫הנו״ב בספרו שם לתרץ שנוכל לומר‬
‫ששמעיה ואבטליון נולדו מזרע כזה שאחד מזרע‬
‫סנחרב בא על בת ישראל מעשרת השבטים‪ ,‬וגרים‬
‫מיקרי שפיר אף דנכרי הבא על בת ישראל הולד‬
‫כשר וישראל גמור הוא מ'מ עשרת השבטים עשאום‬
‫כנכרים ומ־מ מקרב אחיך מיקרי שפיר מכיון דמ'מ‬
‫זרע אבותיהם המה שהיו ישראלים ומיקרי מקרב‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מז■‬ ‫שו״ ת‬ ‫קכח‬

‫אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואפי׳ עכו״ם ועוסק‬
‫בתורה הרי הוא ככהן גדול‪ ,‬וכל שכן גר צדק שהוא‬
‫קודם אם אין בישראל כמוהו‪ ,‬ואמרו בהוריות בפרק‬
‫אחרון יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול‬
‫הנכנס לפני ולפנים עכ׳ל הרשב״ץ‪.‬‬
‫לנשמע מהן יותר בהכוונת דעת הרשב־ץ בזה‪,‬‬
‫ראשית דלא קבע מסמרים שמהני היכא‬
‫שאין כמוהו בישראל‪ ,‬אלא כתב זה בלשון ״ושמא'‬
‫והיינו בהן ולא ורפיא בידו‪ ,‬ובאמת על ראיותיו לכך‬
‫מאפי' עכו־ם ועוסק בתורה וכו׳‪ ,‬יש לפקפק‪ ,‬מפני‬
‫דאם כן יש להכשיר בכגון דא שאין כמוהו בישראל‬
‫גם עכו־ם‪ ,‬אלא על כרחך שלא נאמר זה גם להכשירו‬
‫למינויים בישראל‪ ,‬וגם הרשב״ץ הולך בשיטה שלא‬
‫מועיל אפי' אמו מישראל ולכן לא מצא נייחא לומר‬
‫שהיתה אמם מישראל‪ ,‬אבל הרמב׳ם בפ׳א מה׳‬
‫מלכים ה׳ד פוסק שאפילו במלך מהני אמו מישראל‬
‫)עיי׳ש בהגהות מיימוניות( וכן לענין דיינות נפסק‬
‫בחו־מ סי׳ ז׳ סעי׳ א׳ דמועיל אמו או אביו מישראל‪,‬‬
‫ויש עוד להאריך‪.‬‬
‫יוצא לנו מהאמוד כי ישנם בזה ג׳ שיטות‪.‬‬
‫האחת סוברת שלא מהני קבלה כלל‬
‫השניה סוברת שמהני רק כאשר אין כמוהו בישראל‬
‫גדול בתורה‪.‬‬
‫והשלישית‪ :‬סוברת שמהני קבלה‪ ,‬ושלא זקוקים בזה‬
‫להסכמת כל ישראל ממש אלא מהני‬
‫גם אם קבלוהו חשובי עדה ואע״פ שאין רוב ציבור‬
‫מסכימים הוה כקבלוהו עלייהו ויכול לדון )כלשון‬
‫האו״ת(‪ ,‬וכל שכן דמהני היכא שמתחילה נבחרים‬
‫ע׳י המוסמכים לכך ועדה בוחנת וועדת מינויים‪,‬‬
‫כי נקרא זה על דעת הקהל‪ .‬והסכמתו‪.‬‬
‫למלכות אפילו אמו מישראל‪ ,‬ולזה נענשו חכמי‬
‫ישראל כשהחניפו לאגריפס ואמרו לו אחינו אתה‬
‫סימן מח‬
‫סוטה פרק אלו נאמרין‪ ,‬כן הנשיא אינו כשר‬
‫אם יכולים למנות גר לגבאי בביהכ״נ או‬
‫לשאר שררות בישראל במשותף עם עוד‬
‫גבאים וממונים מישראל‪.‬‬
‫שבודאי שמעיה ואבטליון הם עצמם היו עכו׳ם‬
‫א( איתא בגמ' בקדושין ד׳ ע״ב‪ :‬אושפזיכניה‬
‫דרב אדא בר אהבה גיורא הוה והוה קא‬
‫מנצי איהו ורב ביבי מר אמר אנא עבידנא סררותא‬
‫דמתא ומר אמר אנא עבידנא סררותא דמתא אתא‬
‫לקמיה דרב יוסף אמר להו תנינא שום תשים עליך‬
‫מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיה‬
‫אלא מקרב אחיך וכו' הלכך רב ביבי דגברא רבה‬
‫הוא ליעיין במילי דשמיא ומר ליעיין במילי דמתא‬
‫וכו׳ בנהרדעא אפי׳ ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו‪.‬‬
‫הרי כתוב דהוא הדין אם היה אביו מישראל דכשר‪,‬‬
‫ובסמ״ע מוסיף דאביו הוא כ״ש‪ ,‬וכ־כ באמת לפרש‬
‫הכ־מ בפ׳א מה' מלכים ה״ד ע־ש ואכמ׳ל[‪,‬‬
‫ועפ״ז ההסבר הזה של הגאון בעל חמדת ישראל‬
‫שהוא מתקבל על הדעת‪ ,‬נראה להוסיף‬
‫ולומר דאין ללמוד מדברי הרשב״ץ לומר כן גם‬
‫בנוגע לשארי מינוים מפני דיש לומר דעד כאן לא‬
‫קאמר דאם אין כמוהו בישראל לא פסלתו תורה‪,‬‬
‫כי אם רק בנוגע למשרה התלויה בגדלות בתורה‬
‫של הנבחר דאזי כיון דאין כמוהו בישראל זוכה הגר‬
‫במשרה זאת כאילו בירושה‪ ,‬כי כתר תורה מונחת‬
‫וזוכה בה׳משה מורשה' כל מי שגדול בתורה יותר‪,‬‬
‫אבל משא־כ בשאר משרות התלויות במינוי‬
‫ובהסכמת הקהל אזי יש לומר דאסור לקהל להסכים‬
‫עליו‪.‬‬
‫ח( ל מ ע ן השלמה והבהרה אעתיק בזה דברי‬
‫הרשב־ץ שנמצאים בספרו מגן אבות‬
‫על מס׳ אבות פרק א׳ בשלימותן‪~ :‬‬
‫ש מ עי ה ואבטליון גירי צדק היו כמו שנזכר‬
‫באגדת הנזקין שהיו מבני בניו של‬
‫סנחריב‪ ,‬וכן במסכת יומא בפרק בא לו מוכיח כן‪,‬‬
‫שאמר להם כהן גדול ייתון בני עממין לשלם‪ .‬ויש‬
‫תימא שהרי היו נשיא ואב בית דין כמו שאמרו בפרק‬
‫אין דורשין‪ ,‬ואמרו בגמרא כל משימות שאתה משים‬
‫לא יהיו אלא מקרב אחיד‪ ,‬ואעפ״י שאמרו באחרון‬
‫מקדושין ובפרק החולץ שאם אמו מישראל מקרב‬
‫אחיך קרינא ביה‪ ,‬זהו לענין שאר שררות‪ ,‬אבל לענין‬
‫נשיאות שהוא דומה למלך שהרי שניהם הם בכלל‬
‫אשר נשיא יחטא כמו שהוא מוכיח במסכת הוריות‬
‫בפרק כהן משיח‪ ,‬היה נראה כי כמו שהגר פסול‬
‫מפני שהיתה אמו מישראל כמו שהוא מוזכר במסכת‬
‫לנשיאות עד שיהיו אביו ואמו מישראל‪ ,‬ואפילו‬
‫להיות דיינין בחליצה צריך שיהיו אביו ואמו‬
‫מישראל כי כן אמרו בגמרא פרק מצות חליצה‪ ,‬ועוד‬
‫ונתגיירו וכן מוכיח מראשון משבת וכו׳ וכן נראה‬
‫ממה ששנינו בעדיות והביאוה בפרק מי שמתו‬
‫שאמרו על אותה שפחה שהשקוה שמעיה ואבטליון‬
‫דוגמה השקוה‪ ,‬כלומר גיורת כיוצא בהן‪ ,‬על כן יש‬
‫לתמוה איך מנוהו נשיא‪ ,‬ושמא כיון שלא היה‬
‫כישראל כמוהו כקבלה הוא היה ראוי יותר מכולן‬
‫כי לא פסלה חורה גרים אלא בשיש כיוצא בהם‬
‫כישראל‪ ,‬אבל אם אין כיוצא בהם בישראל הם‬
‫קודמים וכו׳ ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה אמרו‬
 ‫קכט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מח‬ ‫שו ׳ ת‬

‫של ר' זירא‪ ,‬אבל זה לא תליא זה בזה וכנ׳ז‪.‬‬ ‫והרמב״ם בפ׳א מה׳ מלכים הלכה ד׳ פוסק כן‬
‫וא״כ יש מקום לפי ההלכה להתיר למנות גר‬ ‫להלכה וז־ל‪ :‬אין מעמידין מלך מקהל‬
‫לגבאי ביהכ׳ג או לשאר שררות שבישראל‬ ‫גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו‬
‫במשותף עם עוד גבאים וממונים מישראל אפילו‬ ‫מישראל שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי‬
‫לאלו שסוברים שבדרך כלל לא מהני בזה קיבלו‬ ‫אשר לא אחיך הוא‪ ,‬ולא למלכות בלבד אלא לכל‬
‫עלייהו כנתבאר בסימן הקודם‪ .‬מכיון שזה בא‬ ‫שררות שבישראל וכו' אפילו ממונה על אמת המים‬
‫בד‪.‬בלעה עם אחרים מישראל‪.‬‬ ‫שמחלק ממנה לשדות וכו' שנא׳ מקרב אחיך תשים‬
‫ג( וכשאיכא תרתי‪ ,‬צירופו עם אחרים‪ ,‬וגם‬ ‫עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא‬
‫קיבלו עלייהו של כל הציבור‪,‬‬ ‫מקרב אחיך עכ׳ל‪.‬‬
‫בודאי שיש להתיר זאת‪ .‬כי אפילו אם הדבר מוטל‬ ‫לפי״ז בפשיטות לא יכולים לכאורה למנות גר‬
‫עדיין בספק מכיון שפוסקים אחרים לא הזכירו מענין‬ ‫לגבאי או לשאר שררות בישראל גם אם‬
‫'הבלעה' הרי יש בזה ספק ספיקא‪ ,‬ספק אולי מהני‬ ‫זה בא במשותף עם עוד גבאים וממונים מישראל‪,‬‬
‫בכלל קיבלו עלייהו בזה‪ ,‬ואת׳ל דלא מהני עדיין‬ ‫דזיל בתר סעמא‪.‬‬
‫ספק אולי בכה׳ג דהבלעה כו־ע יודו דמהני‪ ,‬והוא‬ ‫ויכולים להתיר זאת רק אם קיבלו עלייהו‪,‬‬
‫גם ס׳ס המתהפך‪ ,‬דהיינו ספק דאולי בהבלעה כו׳ע‬ ‫ורק לשיטות הסוברים דמהני בזה‬
‫יודו‪ ,‬ואת׳ל דלא יודו עדיין ספק אולי הלכה‬ ‫קיבלו עלייהו ובדביארתי בארוכה בסימן הקודם‪.‬‬
‫כהשיטות דמהני בכלל קיבלו בהו בזה‪.‬‬ ‫ב( ולאחר העיון נראה עוד צד להתיר בזה לשבכגון‬
‫נידוננו באופן שלא יצטרכו לבוא עלה‬
‫סימן מט‬ ‫לקיבלו עלייהו‪ ,‬ושיהני זה אפילו להסוברים דלא‬
‫מהני בזה קיבלו עלייהו‪.‬‬
‫הדין דאין בית דיז יכול לבטל דברי בית‬
‫ד ה נ ה בגמ' בקדושין שם איתא עוד‪ :‬רבי זירא‬
‫דין חבירו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין‬
‫מספל בהו רבה בר אבוה מספל בהו‪.‬‬
‫אם נאמר רק בדבר מצוה ובמיגדר מילתא‪,‬‬
‫ומפרש רש׳י וז׳ל‪ :‬מיטפל בהו‪ ,‬מתעסק בהם לכבדם‬
‫או שנאמר גם בלדבר הרשות וכדומה‪.‬‬
‫ולהושיבם בשררה עכ׳ל‪ ,‬יוצא לפי״ז שר' זירא חולק‬
‫ומהו הנקרא למיגדר מילתא‪.‬‬
‫על האמור שם וס־ל שכן אפשר למנותם לשררה‪,‬‬
‫א( בספר שו׳ת זכרון יוסף חיו׳ד סימן י׳ ד‬ ‫ועכ׳פ במילי דמתא‪ ,‬וממילא אין הלכה כמותו‪,‬‬
‫כותב לומר שלא נאמר הדין של כל‬ ‫וכנ׳׳ל ברמב׳ם‪.‬‬
‫דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו‪ ,‬וכל המסתעף‬ ‫אולם ראה זה מצאתי בחידושי המאירי לקדושין‬
‫מזה )עיין רמב׳ם וראב׳ד פ׳ב מה׳ ממרים( אלא‬ ‫שם שיוצא מדבריו שמפרש אחרת בכוונת‬
‫בתקנות חכמים לדבר מצוה וכמו׳ש הכ'מ שם‪,‬‬ ‫רבי זירא‪ ,‬וז׳ל‪ :‬וכשאין אמו מישראל אין ממנין‬
‫משא׳ב בתקנה שנתקנה בכדי למנוע קטטות‬ ‫אותו אף לשום שררד״ אלא שמקצת שררות מצרפין‬
‫ומריבות על זה וכיוצא בזה לא אתמר הך דינא דאין‬ ‫אותן עם האחרים ומבליעין אותם ביניהם‪ ,‬כך נראה‬
‫בי׳ד יכול לבטל דברי בי׳ד חבירו אא'כ גדול ממנו‬ ‫לי‪ ,‬וזהו לדעתי פירוש מיספל להו‪ ,‬ואע־פ שגדולי‬
‫בחכמה ובמנין‪ ,‬וכותב להסתייע על כך מדברי הט׳ז‬ ‫הרבנים פירשוהו בענין אחר עכ׳ל המאירי‪.‬‬
‫ביו״ד סימן רכ׳ד ס׳ק מ׳ב שכותב לחלק בדומה‬ ‫וכד דייקינן בדברי המאירי אנו למדים מדבריו‬
‫לזה לגבי הדין שנפסק שם דהנשבע שלא ליכנס‬ ‫תרתי‪ ,‬ראשית שפירש כוונת רבי זירא‬
‫בתקנת הקהל דהוי שבועת שוא‪ ,‬וכותב הט׳ז שיש‬ ‫ד׳מטפל בהו' דר־ל שעשה אותן טפל לאחרים‪,‬‬
‫חילוק בדבר‪ ,‬אם תקנת הקהל היא למגדר מילתא‬ ‫ושנית‪ ,‬שלהלכה לא תלה את הדבר הזה אם מועיל‬
‫דעבירה אז אין השבועה שלו חלה כלל וכו׳ אבל‬ ‫בצירופן לאחרים באם כך היתה כוונת ר׳ זירא‪ ,‬דהרי‬
‫אם הקהל עושים תקנה בשביל תועלת ממון וכו׳‬ ‫רש״י פירש אחרת בכוונתו כדכותב מזה ושיוצא‬
‫חלה השבועה ואין כח בתקנת הקהל לעקרה בלי‬ ‫ממילא שאין הלכה כר׳ זירא כנ״ז‪ ,‬אלא שבלי תלות‬
‫התרה עיי׳ש‪.‬‬ ‫הקדים המאירי וחידש לנו מדעתו זאת ההלכה‪,‬‬
‫ויש לציין מ׳ש הט׳ז עוד בדומה לזה גם‬ ‫שאפילו לדידן שפסקינן שאין ממנין אותן לשום‬
‫בסימן רי׳ח סק־ד‪ ,‬ע׳ש‪ ,‬וכן בביאוד הגר׳א‬ ‫שררה מכל מקום למקצת שררות כן מצרפין אותן‬
‫שם בס׳ק צ־ד‪ ,‬ויעוין גם בשו׳ת מהד׳מ שיק חאו׳ח‬ ‫ד היינו' ע ם האחרים ומבליעין אותם ביניהם'‪ ,‬וזהו‬
‫סימנים ש׳ז ש״ח וחיו׳ד בקונטרס דיר ימה שבסוף‬ ‫שמסיים על זה בלשון ״כך נראה לי'‪ ,‬ורק מוסיף‬
‫הספר סימן א׳ יעו׳ש ]ויעוין בתפארת ישראל פ־א‬ ‫עוד עלה וכותב שזהו לדעתו גם פירו ש'מספל בהו'‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳׳ט‬ ‫סימן מט‬
‫אחת שהבאים החתומים עליה הגאונים יאודה‬
‫רוזאניש ואפרים נבון זלה״ה‪ ,‬ובתשובה ההיא המה‬
‫מבארים גדרי חרמי ציבור ואשר מתירים אותם על‬
‫פי עצמם בלי שאלת חכם‪ ,‬ומביאים בדבריהם כתה‬
‫אחת של דאשונים שמסבירים שהוא מצד המנהג‬
‫והר״ז כאילו התנו בשעת החרם שכל זמן שיסכימו‬
‫כולם להתירו יהא מיתר‪ ,‬וכת שניה הממכרת דהוא‬
‫זה מפני דאין הציבור מכוונים לקבל על עצמם‬
‫שבועה וחרם אלא כעין גזירה ונידוי היא שגוזרים‬
‫על כל מי שיעבור על גזיהתם הלכך מדינא יכולים‬
‫הם להתיר ואין צריך להסכמת כולם אלא בהסכמת‬
‫רובם מגי שככל ההסכמות הולכים אחר הרוב‪,‬‬
‫ומבארים דהנפ׳מ ביניהם הוא בלדבר מצוה‪ ,‬דלכת‬
‫הראשונה שכל ההיתר אינו אלא מטעם המנהג‬
‫וכאילו התנו מעיקרא להתירו בכל עת שירצו לא‬
‫שייך למימר הכי בדבר מצוה דאדרבא כל לדבר‬
‫מצוה אומדנא דמוכח איכא שדעת מתקני ההסכמה‬
‫וכוונתם רצויה שתהא הסכמה זו נוהגת לדורות בל‬
‫תמוט עולם סלה‪ ,‬ולהכת השניה שאין טעם היתר‬
‫ההסכמות משום דאדעתא דהכי נעשית ההסכמה‬
‫מעיקרא ושלדידהו אפילו שהתנו מתחילה שלא‬
‫להתירה יכולים להתירה‪ ,‬א״כ כמו־כ יש לנו לומר‬
‫גם בדבר מצוה דאע־ג דדעת מתקני ההסכמה היתה‬
‫שלא להתירה לעולם‪ ,‬עכ׳ז יכולים להתירה כיון‬
‫שאין כאן קבלת חרם ושבועה‪ ,‬דאינו אלא כעין‬
‫גזירה ונידוי לכל אשר יעבור על גזירתם‪.‬‬
‫מהם כנראה שנהגו שיוחדו ההסכמות שאינן‬
‫ו מ ס כ מי ם וכותבים דלענין הלכה כיון שהדבר‬
‫שנוי במחלוקת אזלינן לחומרא דקיי׳ל‬
‫כל ספק חרם להחמיר‪.‬‬
‫ע ו ד זאת חזו תיוהא הגאונים האמורים בדבר‬
‫היתר ההסכמה הנידונית שם מכיון שנעשתה‬
‫מזמן קדמון לקדושים אשר בארץ המה ואיך יכולים‬
‫הדור האחרון לבטל דברי הראשונים דזו היא ששנינו‬
‫אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא־כ‬
‫גדול ממנו בחכמה ובמנין‪ ,‬ואף שהרב מהריב׳ל בח׳ד‬
‫מתשובותיו עמד בחקירה זאת והעלה דכיון דפשס‬
‫המנהג להתיר ואין איש שם על לב אם מבטלי‬
‫ההסכמה המה גדולים מהראשונים מהני האי מנהגא‪,‬‬
‫הנה המעיין בדבריו יראה שם בעיניו ולבבו יבין‬
‫דספוקא מספקא ליה מילתא ורפיא בידיה שהרי סיים‬
‫שם דצריך לחקור אם כך הוא המנהג‪ ,‬גם מגדולי‬
‫האחרונים ד ל החמירו בזה ה״ה הרב משפטי שמואל‬
‫והרב לחם רב ואחרון אחרון הרב פרח מטה אהרן‬
‫ח׳א סימן מ־ד‪ ,‬ובר מן דין שאפילו המהריב׳ל לא‬
‫אמרה אלא לדבר הרשות וג'כ בהסכמת כולם כמו‬
‫שיי״ש אבל דבר מצוה לא‪ ,‬ע'כ עיי׳ש‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קל‬
‫דעדיות מה שכותב להגדיר ג׳ חילוקים בדברי‬
‫חכמים בזה והמה‪ :‬סייג‪ ,‬תקנה‪ ,‬חשש‪ ,‬ומה שמאריך‬
‫עפי־ז בספר שו״ת בית יצחק )דנציג( בקר תורת‬
‫המנהגים סימן י־ב עיי׳ש[‪.‬‬
‫ב( ו ה נ ה בחילוקו זה של הספר זכרון יוסף‬
‫מצינו שכבר נשאו ונתנו בכזה ובכיוצא‬
‫בזה כמה מגדולי ראשוני־האחרונים‪.‬‬
‫יעוין בשו־ת מהריב׳ל ח״ד סימן ד׳ שכותב‬
‫וז׳ל‪ :‬ועוד אני מודיע לשואל ההסכמות‬
‫שתיקנו הדור שלפנינו אפילו שהיו גדולים ממנו‬
‫ופשטו אותם ההסכמות באותה מדינה או באותו עיר‬
‫אם אינם למיגדר מילתא או לאפרושי מאיסורא‬
‫נראה דאפשר לומר דמצינן להתירן‪ ,‬ואע׳ג דכתבינן‬
‫לעיל היכא דפשטה ההסכמה צריך ב״ד גדול בחכמה‬
‫ובמנין כדי להתירם‪ ,‬יש פנים לומר דכי היכי‬
‫דאמרינן שנהגו בכל תפוצות הגולה להתיר הסכמות‬
‫בלי שאלה ע־י עצמם להרשב׳א להר״ן ולהריב״ש‬
‫משום דכיון דהורגלו בכך הו־ל כאילו התנו‬
‫מתחילתם שיהיו קיימים עד הזמן שירצו‪ ,‬ולהרא׳ש‬
‫ז־ל משום דהוו כעין גזירה על מי שיעבור על‬
‫גזירתם ויש להם כח לבטל החרם ולבטל הנידוי‬
‫וגם יש להם לתלות הנידוי וקיומו והתרתו בכל מה‬
‫שירצו‪ ,‬וכי היכי דאמרינן לגבי המתקנים בעצמם‬
‫לפי שנהגו בכך גם אנו שנהגנו בכל דור ודור בכל‬
‫התקנות שאינן למיגדר מילתא שמתירין אותו הדור‬
‫האחרון ואינם משגיחים אם הם כיוצא בהם או קטנים‬
‫למיגדר מילתא ואפדושי מאיסורא ומסכנתא ודור‬
‫הולך ודור בא ומתירין כפי ראות עיניהם או כפי‬
‫השתנות הזמנים וצריך לחקור אם הוא כך המנהג‬
‫כדכתבינן עכ׳ל‪.‬‬
‫ודברי מהריב׳ל אלו מובאים גם בספר פרח מטה‬
‫אהרן ח׳א סימן מ״ד‪ ,‬ובספר מים רבים‬
‫)מילדולה( חיו״ד סימן ס־ג ונו׳ג בדבריו‪ ,‬ובפרח מסה‬
‫אהרן שם‪ .‬שמהנדז בזה תולה א׳ע בזה שהמהריב״ל‬
‫בעצמו מסיים דצריך לחקור אם כך הוא המנהג‬
‫עיי׳ש‪.‬‬
‫ע כ ״ פ למדנו מדברי המהריב׳ל שגם הוא מ׳׳ל‬
‫עקרונית שיש לחלק בזה בין תקנות שהם‬
‫למיגדר מילתא ולאפרושי מאיסורא ומסכנתא שבזה‬
‫הוא שנאמר שאין מנין אחר יכול להתירם אא־כ‬
‫גדול ממנו בחכמה ובמנין ובין כאלה שאינם למיגדר‬
‫מילתא או לאפרושי מאיסורא שבזה יכול שפיר מנין‬
‫אחר להתירן אע״פ שאינם גדולים ממנו בחכמה‬
‫ובמנין‪.‬‬
‫ג( ע ו ד זאת יעוין בספר שו׳ת דברי יוסף‬
‫)אירגאס( סימן ל״ג דמובאת שם תשובה‬
‫קלא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן מט‬
‫במילי דשמיא והדור פרוץ לעבור על ד״ת ורוצים‬
‫לעשות גדר וסייג יעו׳ש וגם לרבות מ״ש בזה גם‬
‫בסימן ס״ג ע׳ש‪ .‬ויעוין בזה גם בשו״ת משפטי‬
‫שמואל סימנים כ׳ו ק׳ו קי׳א עיי׳ש‪.‬‬
‫וכל זה כשהדברים נעשים לשם שמים אבל לא‬
‫כשיש צד פנייה של כדי לד‪,‬תכבד שאז בנינם‬
‫בכלל הוא סתירה ותקנתם קילקול וכשהשיב בשו׳׳ת‬
‫מכי׳ט ח׳ג סימן צ״ו ע־׳ש ובכזד‪ ,‬כותב גם בשו־׳ת‬
‫הר׳א מזרחי שם בסוף סימן נ׳׳ז בהיכא שהחרם נעשה‬
‫שלא לשם שמים ולא לכוונת תיקון העולם ע״ש‪,‬‬
‫ויעוין מזה גם בספר מאזנים למשפט על חו־מ סימן‬
‫ב' במשגה אחרונה סעי' ד' ובמאזנים סק״ב‪ ,‬וכן‬
‫בשו׳׳ת זקן אהרן)וואלקין( ח׳ב סימן ק׳ל יעו־ש‪.‬‬
‫ה( בסוף דברי אציין לדברי ספר שאילת דוד‬
‫להגאון הגר״ד פרידמן ד ל מקארלין‬
‫בקונטרס המנהגים בד״גה״ה ב' שמגדיר וכותב‬
‫שהמנהגים שאנו חוששים להם זהו דוקא באופן שיש‬
‫בהם איזה גדר וסרך מצוה‪ ,‬דכיון דיש בזה מצוה‬
‫קצת או איזה סייג יש הכח כידי מנהיגי העיר‪ ,‬ביד‬
‫ז' טוביה‪ ,‬או ת״ח שיש שם להנהיג מנהג זה בעירם‬
‫וכו'‪ ,‬אבל במקום שאין בזה סרך מצוה כלל איך‬
‫יחול על היחיד מנהגו שיהי' בתורת נדר כ׳ז שלא‬
‫נדר בפירוש‪ ,‬באופן דבמנהגי רבים שאין בהם גדר‬
‫וסייג ומצוה כלל פשיטא דאין עליו תורת מנהג‬
‫כלל ע׳ש ובפנים הקונטרס שם‪.‬‬
‫ב ה ק ש ר לזה ובד‪.‬משכיות‪ ,‬אציין גם לדברי הגאון‬
‫החזדא ד ל כה׳ שבת בקונטרס השיעורים‬
‫סוף אות ח׳ שכותב‪ ,‬דעיקרו של מנהג שאנו לוקחים‬
‫אותו למשקל מכריע ~ להיות הנהגת הציבור‬
‫מבטחת את האמת והנכוחה‪ ,‬אשר זכות הרכים וזכות‬
‫אבותם מסייעתם לבלי לתעות ולהכשל — הוא‬
‫הנהגת הציבור ע'פ הוראה של החכם הממונה על‬
‫הציבור שזו חובתם של הציבור לשמוע את הרב‬
‫שהמחום עליהם‪ ,‬וע׳י הנהגת הציבור מתאמתת‬
‫ההודאה‪ ,‬אבל הנהגת דלת העם שאינם מדקדקים‬
‫בדיבורים ובמשאם ומתנם ובדקדוקי מצות‪ ,‬וכל‬
‫מעשיהם מצות אנשים מלומדה‪ ,‬אינה קובעת מנהג‬
‫לקחת אותו למכריע‪ ,‬ומנהג זה אינו מבטל הלכה‬
‫ואינו מקיימה עיי־ש‪ ,‬ויעוין מ־ש בדומה לזה גם‬
‫בשו־ת מהרי׳ק שרשים ח' וט׳ יעו׳־ש‪.‬‬
‫למדים אנו מהדברים החותכים האלה של הגאון‬
‫החזדא ד ל כי הכיוון לשם שמים בעסקי־‬
‫ציבור הוא לעיכובא גם לדרישת עצם הטבעת‬
‫חותמת שם־מנהיגות על העוסק בצרכי ציבור‪,‬‬
‫וכאשר חסר מהעסקן עיקר גדול זה הרי האיש הזה‬
‫משולל ואינו ראוי לשמו אשר נקרא עליו‪ ,‬וכמה‬
‫גדולים המה דברי ההסבר שכותב בזה בספר דרך‬
‫ש ו״ ת‬
‫לכאורה מדברי גאונים אלה יוצא שלא קבעו‬
‫מסמרות בעיקר דברי המהריב׳ל בזה‪.‬‬
‫אולם לחלק בזה עקרונית בין לדבר מצרה‬
‫לבין בלדבר הרשות נראין מבין השיטין‬
‫של דבריהם שהיו מסכימים ג׳־כ לתת מקום לחלק‬
‫ביניהם‪ ,‬ולומר שלדבר הרשות לא צריכים בי־ד גדול‬
‫בחכמה ומנין בכדי לבטל‪ ,‬ורק צריכים אבל הסכמת‬
‫כולם ולא רוב בלבד‪.‬‬
‫ובכלל בעניני ממון די׳ל הפקר בית דין‬
‫הפקר ניתן לומר דלא מיקרי זה בכלל‬
‫מבטל דברי ב׳ד חבירו כדמוכח בתום' ביבמות ד׳‬
‫ע׳ב ע־ב ד־ה בימי רבי עיי״ש‪) .‬ויעוין ביד מלאכי‬
‫בכללי האלף אות ס״ה שמביא דברי השטמ׳ק‬
‫בכתובות ד' ס־ו שכותב דלא אמרינן אין ב־ד יכול‬
‫לבטל בדבר שנשתנה הענין‪ ,‬ובאות ס״ו כותב עוד‬
‫דלהוסיף על התקנה לא ביטול מקרי ע־ש ואכמ׳ל‬
‫בזה‪.1‬‬
‫ד( מ הו הנקרא מיגדר מילתא? יעוין מה‬
‫שמאריכים בזה בשו״ת מהרי׳ק שורש‬
‫א' ושורש קע־ג‪ ,‬וכן בשו׳ת ר״א מזרחי סימן נ׳ז‬
‫יעו״ש‪.‬‬
‫ויעוין בשו־ת תורת חיים )הספרדי( ח׳ג סימן‬
‫ל׳ח שכותב לבאר דהגם שהמהרי־ק כתב‬
‫דלא מיקרי מגדר מילתא אלא במילי דשמיא‪ ,‬אפשר‬
‫דלא אתא רק למעט תיקון במילי בממונא כגון ההיא‬
‫דרשאין להתנות על המדות וכר וכיוצא מדבר‬
‫הרשות‪ ,‬אבל כשבאה לגדור פרץ קטטות ומריבות‬
‫איכא למימר דאין לד מיגדר גדול מזאת דכבר נודע‬
‫קושי המחלוקות והזיקו וגורם הסתלקות השכינה‬
‫ע׳׳ש‪.‬‬
‫וכיוון לומר בכנ׳ז גם הגאון החזו־׳א ז־ל‬
‫מד׳ע בספרו על ב׳ב וסנהדרין בסימן ד­‬
‫אות ט־ו‪ ,‬דכותב שם שכל ענין שאי אפשר להכריע‬
‫בו ע־פ תורה וירבה המחלוקת בעיר הוא בכלל‬
‫מיגדר מילתא במילי דשמיא דהרי מחלוקת שנאוי‬
‫ביותר לפני המקום ב*ה ע־ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫כן יעוין עוד בשו־ת מהר־מ אלשיך בסימן‬
‫נ־ט מה שמאריך בזה‪ ,‬וחולק שם על המהרי׳ק‬
‫ומרבה להוכיח מדברי הראשונים דלא ס*ל כוותיה‪,‬‬
‫וס־ל שם בנידונו דתקנת הכולל עדיף כענין‬
‫להתנות על המדות וכו' וכיוצא מעניני צרכי העיר‬
‫ותקנותיה ע' פ טובי העיר‪ ,‬כי תקנות אלו במילי‬
‫דעלמא לצורך הנהגת העיר חשובות לפני הקב׳ה‬
‫כי בגלל הדבר הזה ירבה שלום בארץ עיי׳ש‪.‬‬
‫גם בשו׳׳ת שער אפרים סימן ע״ב מאריך‬
‫בהגדרת הגדר של מיגדר מילתא על יסוד‬
‫דברי המהרי־ק שלא מיקרי מיגדר מילתא אלא‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫סימן נ‬
‫בהא דשמעון בן שטח אמר לינאי המלך‬
‫עמוד על רגלך ויעידו בר וקושית התום׳‬
‫ותירוץ האורים ותומים‬
‫א( איתא בסנהדרין ד' י־ט ע׳א‪ :‬עבדא‬
‫ינאי מלכא קטל נפשא אמר להו‬
‫שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם בו ונדוננו וכו'‬
‫אתא ויתיב‪ ,‬א־ל שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד‬
‫על רגליך ויעידו בך וכו׳‪.‬‬
‫ומקשים התום׳ בר׳ה ינאי שמקשים דהא אמרינן‬
‫התם אפי' ת־ח א׳צ לעמוד‪ ,‬וכיון דחכם‬
‫אינו צריך לעמוד כ־ש מלך וכו׳ ע׳ש מה שמתרצים‪,‬‬
‫וראיתי באורים ותומים סימן י״ז בתומים סק־ג‬
‫שכותב לתרץ קושית התוס׳ עפי׳ד רש״י‬
‫בברכות ד׳ מ׳ח ע*א ד*ה ינאי מלכא‪ ,‬שכותב‬
‫דממלכי בית חשמונאי היה והרג חכמי ישראל שבאו‬
‫לפוסלו מן הכהונה‪ ,‬והוא ינאי המלך שהיה בימי‬
‫שמעון בן שטח‪ ,‬וא*כ משו״ה לא חלק לו כבוד מכיון‬
‫שהיה צדוקי ולא שייך כאן כבוד המלך דקיי׳ל נשיא‬
‫בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך משו־ה אין כאן‬
‫חלוקת כבוד עיי׳ש‪.‬‬
‫והנה לכאורה יש לעיין על תירוצו זה של‬
‫האו׳ת מדברי ד‪.‬גמ׳ בזבחים ד׳ ק׳ב ע׳א‬
‫ומנחות ד׳ צ־ח ע׳א דאיתא‪ :‬א־ר ינאי לעולם תהא‬
‫אימת מלכות עליך דכתיב ירדו כל עבדיך אלה‬
‫אלי ואילו לדידיה לא קאמר ליה‪ ,‬רבי יוחנן אמר‬
‫מהכא ויד ה׳ היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ‬
‫לפני אחאב ע׳ש‪ ,‬ואחאב הרי לא היה עושה מעשה‬
‫עמך ובכל זאת חלק לו אחאב כבוד‪ ,‬וראיה מזה‬
‫איפוא שגם כשמלך אינו עושה מעשה עמך בכל‬
‫זאת בפניו צריך לחלוק לו כבוד‪ ,‬יעו־ש ברש׳י‬
‫בזבחים שכותב שאחאב רוכב והוא רץ לפניו שהיה‬
‫אחאב יחידי ולא אורח ארעא‪ .‬ובמנחות כותב יותר‬
‫מפורט‪ ,‬שאליהו רץ לפני אחאב שהיה רוכב על סוסו‬
‫משום כבודו שאין דרך מלכים ללכת יחידי‪.‬‬
‫ב( ו ה ת ח ש ב תי ליישב דברי האו״ת ולומר‬
‫דשאני ההוא דעובדא דאחאב‬
‫מפני שבאותה שעה היה אחאב בבחינת בעל תשובה‬
‫שהרי מסר לאליהו כל נביאי הבעל לעשות בהם‬
‫כרצונו‪ ,‬ולא עוד אלא דמסתבר הדבר שגם אחאב‬
‫ענה אז יחד עם העם שעמדו במעמד הנפלא‪ :‬ד‪,‬׳‬
‫הוא האלקים‪ .‬ולכן היה לו לאחאב באותה שעה דין‬
‫של עושה מעשה עמך‪ ,‬ומשום כך רץ אליהו לקראתו‬
‫לחלק לו כבוד הראוי למלך‪ ,‬ושפיר גם לומדת מזה‬
‫מלכות עליך״‪,‬‬ ‫הגמ׳ הדין של ׳לעולם תהא אימת‬
‫סימן נ‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קלב‬
‫החיים להמהר־ל מפראג על מסכת אבות שכותב‬
‫לאמר; כי"כאשר כוונתו לשם שמים אז בודאי נאמר‬
‫עליו שהוא מתעסק בדבר שהוא כלל*‪ ,‬שאם אין‬
‫כוונתו לשם שמים הרי יוצא דבר זה מעסק הציבור‬
‫שהוא עסק רבים ששכרו גדול‪ ,‬כי כאשר כוונתו‬
‫להתגדל ולהתפאר אינה עושה לשם הציבור שהם‬
‫הכלל‪ ,‬אפילו אם היה כוונתו שיעשה לשם אלו‬
‫האנשים שהם הציבור אין זה כעושה אל הכלל מה‬
‫שעושה בשביל אלו האנשים‪ ,‬רק אם יעשה לשם‬
‫שמים רצה לומר בשביל שיש להטיב עם הציבור‬
‫מפני שהם כלל ודבר זה הוא לשם שמים כי הוא‬
‫השם ית' עם הציבור‪ ,‬ולפיכך אמד במס־ שבת‬
‫מפקחים על עסקי ציבור בשבת‪ ,‬והיינו מפני שנחשב‬
‫מילי דציבור מילי דשמיא והוא בכלל חפצי שמים‬
‫שהם מותרים‪ ,‬וזהו שאמר שיהיה כוונתו לשם שמים‬
‫בשביל טובת הציבור שהוא מילי דשמיא' עכ׳ל‪.‬‬
‫ועוד מוסיף שם המהר־ל מפראג לבאר שלכן‬
‫כאשר עושים דברים לשם פעלם בלי שום‬
‫פניות ונגיעות עצמיות‪ ,‬והדומה להם‪ ,‬רק אז זכות‬
‫אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד‪ ,‬מפני ׳ כי‬
‫האבות שהם אברהם יצחק ויעקב זכות שלהם‬
‫מסייעתן כאשר מתעסקין בצרכי ציבור‪ ,‬כי האבות‬
‫הם אבות לכלל‪ ,‬ואינם נקראים אבות לפרט‪ ,‬כי‬
‫הפרט יש לכל אחד ואחד אב בפני עצמו‪ ,‬אבל האבות‬
‫אברהם יצחק ויעקב הם אבות הכלל וזכות האבות‬
‫עומד ומסייע לכל אשר הם אבות להם כאשר הם‬
‫צדיכים‪ ,‬ולפיכך זכות אבותם מסייעתן וצדקתם‬
‫עומדת לעד כמו שהכללים הם עומדים לעד‪ ,‬ואין‬
‫הכלל שהוא הציבור נחשב כמו הפרט‪ ,‬שהפרסים‬
‫הם החולפים ומשתנים‪ ,‬אבל הכלל עומד לעד‪,‬‬
‫אפילו אם זה הציבור שהיה עוסק עמו ג־כ עבר‬
‫וחלף‪ ,‬מכל מקום שם ציבור עליהם שהוא הכלל‪,‬‬
‫שהכלל מקוים ועומד במה שהוא כלל‪ ,‬ולפיכך אמר‬
‫וצדקתן עומדת לעד כלומר שיש להם זכות גדול‬
‫כיון שעושים טוב עם הציבור שהוא הכלל אשר‬
‫הכללים מקוימים לעד‪ ,‬והנה זכות זה מתחיל מן‬
‫האבות שהיו האבות בתחילת העולם ועומד לנצח‪,‬‬
‫וז׳ש שזכות אבותם מסייעתן וצדקתן עומדת לעד‪,‬‬
‫ר׳ל כמה וכמה זכות גדול עושים שהרי זכות אבות‬
‫מסייעתן‪ ,‬וכאילו עושים זכות שמתחיל מן האבות‬
‫שהיו בתחילת העולם ועומד הזכות לנצח שכך הוא‬
‫הענין הכללי שיועמד לנצח‪ ,‬ולכן העוסקים עם‬
‫הציבור מתחיל זכות שלהן מן האבות ומגיע עד‬
‫סוף כל הדורות עד שעשו העוסקים עם הציבור זכות‬
‫מתחילת העולם עד סופו־ יעו־ש ודפח־ח‪.‬‬
‫קלג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נ‬ ‫ש ו״ ת‬

‫שמעון בן שטח ינאי עמוד על רגלך ויעידו בך‪.‬‬ ‫ומצאתי סייעתא לדברי אלה ברלב־ג מל׳א‪-‬כ׳ב‬
‫בתועלת הכ׳א שכותב ודל‪ :‬העשרים‬
‫סימן נא‬ ‫וששה הוא להודיע שראוי לכל אדם להלוק כבוד‬
‫למלכות‪ ,‬הלא תראה כי אליהו עם עוצם מעלתו‬
‫בהא דבית דין מכין ועונשים שלא מן הדין‬ ‫בנבואה שנם מתניו לרוץ לפני אחאב עד בואו‬
‫ליזרעאל‪ ,‬ואמנם חלק לו כבוד עתה לא קודם זה‬
‫לצורר השעה ומהו הנקרא צורך השעה‪,‬‬
‫כי ידמה שגם הוא סר אז מאחרי הבעלים והאמין‬
‫ובאין בי״ד יכול לבטל דברי בי״ד חבירו‪,‬‬
‫בש״י ולזה הסכים לאליהו בהריגת נביאי הבעל‪ ,‬אך‬
‫והגדרתו‪.‬‬
‫קודם זה שהיה בתכלית הרוע לא חלק לו כבוד‪,‬‬
‫א( איתא ביבמות ד' צ' ע׳ב וסנהדרין ד׳ מ׳ו‬ ‫וכן לא חלק לו כבוד כשחטא בדבר נבות עכ׳ל‪,‬‬
‫ע׳א‪ :‬תניא ר׳א בן יעקב אומר שמעתי‬ ‫הרי כנ״ז שרק בפעם הזאת חלק אליהו לאחאב כבוד‬
‫שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור‬ ‫מפני שנראה היה שגם הוא סר אז מאחרי הבעלים‬
‫על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה‪ ,‬ומעשר‪.‬‬ ‫והאמין בשי״ת‪ ,‬אבל לפני כן כשהיה אחאב בתכלית‬
‫באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו‬ ‫הרוע לא חלק לו אליהו כבוד‪.‬‬
‫לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה‬ ‫ג( אולם המהרש״א בזבחים שם לא פירש כן‪,‬‬
‫צךיכה לכך‪ ,‬שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו‬ ‫דכותב בד־ה וישנס מתניו וירץ וז־ל‪:‬‬
‫תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני‬ ‫והענין שראוי לחלוק כבוד אפי' למלכים הקדמונים‬
‫שראוי לכך אלא שהשעה צךיכה לכך‪.‬‬ ‫הראשונים כאלו שזכר וכדאמרינן בפ׳ הרואה‬
‫ו הנ ה מהעובדות הנ׳ל יש ראיה רק על בית דין‬ ‫דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והמזלזל‬
‫סמוך ובזמן שדנו דיני נפשות שיכולים גם‬ ‫בכבודם כאילו פוגע בכבוד המקום עכ׳ל‪ .‬ומדכותב‬
‫לצורך השעה להכות ולענוש לא מן הדין‪ ,‬אבל אין‬ ‫חמהרש׳א בלשון שראוי לחלוק כבוד אפילו‬
‫מזה הוכחה שגם בית דין שאינו סמוך ובזמן שכבר‬ ‫למלכים הקדמונים הראשונים כאילו שזכר'‪,‬‬
‫בטלו דיני נפשות שג'כ יכולים בית דין להכות‬ ‫מלישנא ״דאפילו' משמע שר׳ל אפילו לכאלה שזכר‬
‫ולענוש שלא מן הדין היכא שהשעה צריכה לכך‪,‬‬ ‫אעפ׳י שרשעים היו‪ ,‬וא'כ נופל לפי״ז התירוץ של‬
‫ובפרט בדיני נפשות‪.‬‬ ‫האדת על קושית התום׳ בסנהדרין כנז״ל‪ ,‬וצריכים‬
‫אולם מצינו עוד עובדא בסנהדרין ד' כ־ז ע־א‬ ‫אנו לבוא לתירוצו של התוס' בסנהדרין שם דודאי‬
‫דאיתא‪ :‬דבר חמא קטל נפשא‪ ,‬אמר ליה ריש‬ ‫עשה דכבוד תורה עדיף וא'כ אע'פ שאין ת׳ח היה‬
‫גלותא לרב אבא בר יעקב פוק עיין בה אי ודאי‬ ‫צריך לעמוד ינאי היה צריך לעמוד‪ .‬ע׳ש‪.‬‬
‫קטל לכהיהו לעיניה וכו׳‪ :‬הרי לנו מזה שגם בבבל‬ ‫ו מ ה שמעיר האו׳ת מהא דקיי׳ל נשיא בעמך לא‬
‫וגם בזמן שכבר בטלו דיני נפשות‪ ,‬ככל זאת אפשר‬ ‫תאור בעושה מעשה עמך‪ ,‬יש מקום לחלק בזה‬
‫לבית דין לענוש שלא מן הדין לצוהך השעה‪ .‬וכך‬ ‫בין נשיא לבין מלך עיין בבבא בתרא ד' ד' ריש‬
‫כותב רש׳י וז־ל‪ :‬לכהיותו לעיניה‪ ,‬ינקרו את עיניו‬ ‫ע׳א ע׳ש‪.‬‬
‫דבטלו מיתות ב׳ד האי קנסא קא עבדינן ביה דב׳ד‬ ‫ד{ והתחשבתי דאולי יש מקום לעצם תירוצו‬
‫מכין ועונשין שלא מן התורה עכ׳ל‪.‬‬ ‫אליבא‬ ‫גם‬ ‫האו׳ת‬ ‫של‬
‫אך מאידך נלמד אבל מזה גם זאת‪ ,‬שמיהת דיני‬ ‫דהמהרש׳א‪ ,‬והוא‪ ,‬דיש חילוק בזה בין המלכים‬
‫נפשות לא יכולים לענוש בזה׳ז אפילו אם זה‬ ‫הראשונים שמלכו בימי בית ראשון לבין אלה שמלכו‬
‫לצורך השעה‪.‬‬ ‫בבית שני בימי החשמונאים‪ ,‬דהמלכים שמלכו בימי‬
‫ולהאמור יש יסוד ומקור בעוד כמה מהראשונים‪.‬‬ ‫בית ראשון מכיון שלא היה על גביהם מרות יותר‬
‫דהנה בגמ׳ בסנהדרין ד' נ־ב ע*ב איתא‪:‬‬ ‫עליונה‪ ,‬היה להם דין מלך ממש וחל עליהם הדין‬
‫אימרתא בת סלי בת כהן שזינתה הואי‬ ‫של לעולם תהא אימת מלכות עליך אפילו בזמן‬
‫אקפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה‪ ,‬אמר‬ ‫שהיו רשעים ולא עושים מעשה עמך‪ ,‬אבל אלה‬
‫רב יוסף טעה כתרתי טעה בדבר משנה‪ 1‬דאמר לעיל‬ ‫שמלכו בזמן בית שני בימי החשמונאים‪ ,‬מכיון שהיה‬
‫שריפת ב׳ד פתילה של אבר היא‪ .‬רש׳י[ וטעה‬ ‫עליהם מרות עליונה והמה הרומאים כידוע‪ ,‬אזי לא‬
‫בדתניא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר‬ ‫היה להם דין מלך ממש‪ ,‬אלא רק דין נשיא כלבד‪,‬‬
‫יהיה בימים ההם בזמן שיש כהן יש משפט בזמן‬ ‫וחל עליהם הדין דבעינן עושה מעשה עמך‪ ,‬ולכן‬
‫שאין כהן אין משפט ]שאין ב״ד ממתין אלא כזמן‬ ‫ינאי המלך שלא היה עושה מעשה עמך לא שייך‬
‫לשכת הגזית וכר‪ .‬רש׳י(‪.‬‬ ‫לגביה הדין של כבוד המלך‪ ,‬ולכן אמר לו שפיך‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נא‬
‫ותאלמנה שפתותיו ובדבר הזה ימודו לו כפעלו וזאת‬
‫היא נקמה מפורסמת הנראית בכל יום לעינים'‪ .‬ועוד‬
‫לו להרא׳ש בכלל י׳ח סימן י״ג בנידון אלמנה‬
‫שזנתה ונתעברה מגוי והיה חילול השם גדול בין‬
‫הגוים והציע השואל ע'פ הכלל של בי׳ד מכין‬
‫ועונשין שלא מן הדין לחתוך חוטמה כדי לשחת‬
‫תואר בפניה שקשטה בפני הבועל‪ ,‬ושאל להרא׳ש‬
‫אם לעשות כך‪ ,‬או להחמיר יותר‪ ,‬והשיב לו הרא״ש‬
‫וז׳ל; יפה דנת‪ ,‬יחתכו חוטמה להשחית תואר פניה‬
‫כדי שלא תצא לתרבות רעה עכ׳ל‪ .‬הרי דס׳ל‬
‫להרא׳ש ז׳ל שלמעשה אין לדון דין מיתה בזה׳ז‬
‫אפילו כשזה לצורך השעה ויש להעניש רק בענשי‬
‫אברים ובדומה‪ .‬ונפסק גם ברמ׳א באה׳ע סי׳ קע״ז‬
‫סעי׳ה׳ ע״ש‬
‫והלבוש בחו״מ סימן ב׳ סובר ג' כ בכזאת‬
‫שאע־פ שע'פ דין אפשר לדון גם בזה־ז‬
‫דין מיתה‪ ,‬אבל כדי שלא יטעו לומר שדנין דינין‬
‫הללו בזה־ז‪ ,‬אין דנין את המתחייב ממש כפי שחייבו‬
‫תורה‪ ,‬אלא עונש אחר‪ ,‬כגון הורג נפש במזיד‬
‫שנתחייב מיתה מה״ת‪ ,‬עכשיו אין ממיתין אותו אלא‬
‫מכהין את עיניו וכה׳ג כיוצא בו לקטוע לו אבר‬
‫אפילו בלא התראה וכותב להסתמך בדבריו על דברי‬
‫הרא־ש האמורים ע״ש‪.‬‬
‫וככזאת סובר גם בספר בני שמואל על חו'מ‬
‫סימן ב׳ יעו״ש‪.‬‬
‫ג( כיתירה מהאמור מצאתי בחידושי הר׳ן על‬
‫סנהדרין ד׳ כ׳ז‪ ,‬שיוצא מדבריו‬
‫שסובר שלא רק חיוב מיתה אלא גם שאר עונשי‬
‫גוף ג־כ אינם יכולים לדון בית דין שאינם סמוכים‪,‬‬
‫דמקשה שם על זה שאמר ריש גלותא לרב אבא בר‬
‫יעקב ליכהיוהו לעיניה ופרש״י משום קנס של כי׳ד‬
‫מכין ועונשים שלא מן הדין‪ :‬״ותימא הוא דדין מכין‬
‫ועונשין שלא מן התורה יוותר חמור הוא מבוה שהוא‬
‫דין חורה ויותר צריך ריינין גדולים ומומחים והאיך‬
‫אפשר לעשות זאת בבבל שאין להם כח בדיני נפשות‬
‫כלל אפילו במה שהוא דין תורה'‪ ,‬ומתרץ הר־ן‬
‫שלפיכך פי׳ ה׳ר דוד ז׳ל שריש גלותא לא מכח‬
‫בי׳ד היה עושה שהוא לא היה דיין‪ ,‬אלא מכח‬
‫המלכות‪ ,‬שדין המלכות לבער אנשי הרעות‪ .‬והיה‬
‫נותן רשותו לעשות הדבר כפי דעתו ע׳ש‪.‬‬
‫הרי כנ׳ז דס׳ל להר׳ן בפשיטות שבי׳ד שאינם‬
‫סמוכים לא יכולים להעניש שום עונשי נוף‬
‫לצורך השעה‪ ,‬ושהוא עוד במכש׳כ ממה שאין להם‬
‫כח לדון דיני נפשות אפילו במה שהוא דין תורה‪.‬‬
‫ולפי דברי הר׳ן שדן אותם מדין המלכות‬
‫צריכים לומר שזה שהראש גולה לא דן‬
‫אותו גם למיתה )עיין בדברי הר״ן בעצמו בד׳ מ״ו(‬
‫שו ׳ ת‬ ‫קלד‬
‫ויעוין בחכמת שלמה שכותב וז׳ל; ויש לי‬
‫ליישבו דלא סעה וצורך שעה היה ומשום‬
‫הכי שרפה שלא כדיני ישראל בפתילות אבר שלא‬
‫יאמרו דנין אפילו בזמן הזה‪ ,‬אלא שריפה לפי שעה‪,‬‬
‫וצורך שעה לאותו הדור היה עכ׳ל‪.‬‬
‫גלמד לכאורה מדברי מהרש־ל דס׳ל שגם בזה״ז‬
‫יכולים בי׳ד לצורך שעה לענוש דין מיתה‬
‫אך בשינוי ממה שהדין נותן‪.‬‬
‫אבל מדהגמ־ איננה מיישבת כן עובדא דרב חמא‬
‫כר טוביה משמע מזה בהדיא שד‪,‬גמ׳ איננה‬
‫סוברת בכזאת‪ ,‬וכי רק לבית דין סמוך ובזמן שדנין‬
‫דיני נפשות הוא דאמרו דב־ד מכין ועונשין אפי'‬
‫דין מיתה שלא מן הדין לצורך שעה‪ ,‬אבל לא בזמן‬
‫שכבר בטלו דיני נפשות )והמהרש׳ל בעצמו מסיים‬
‫את דבריו וכותב‪' :‬ואינני כחולק על התלמוד שהרי‬
‫אין בו נפקותא לא לחיובא ולא לפטורא ואין זה‬
‫אלא למשיחא'[‪.‬‬
‫ולמעשה כבר קדמו לחכמת שלמה הבעל נמוקי‬
‫יוסף להקשות בכזאת על הגם' )לא‬
‫ליישב[‪ ,‬דהא קיי׳ל דב׳ד מכין ועונשין שלא מן‬
‫הדין כגון אותו שרכב ע׳ג סוס בשבת והביאוהו לב־ד‬
‫וסקלוהו‪ ,‬וכותב לתרץ וז־ל‪ :‬וי׳ל דהתם סנהדרי‬
‫גדולה הוא ורב גוברייהו אבל ב־ד בעלמא לא‪ ,‬ואע׳ג‬
‫דאמרינן בנדה ד׳ י״ג קץ ידא מאדם אחד שהיה‬
‫רגיל להבות את חבירו‪ ,‬ואמרינן נמי לעיל אי קטל‬
‫נפשא ליכהיוה לעיניה‪ ,‬היינו לעונשו בקצת מה‬
‫שחייבה עליו תורה כגון שיכהו עיני ההורג שנתחייב‬
‫מיתה וכיוצא בזו‪ ,‬אבל לחייבו לגמרי בדין תורה‬
‫לא עכ״ל‪,‬‬
‫הנה למדנו מדברי הנמוקי יוסף דס׳ל אמנם‬
‫כן‪ ,‬ומפרש ככה בדברי הגמ' שהדין להמית‬
‫לצורך שעה נאמר‪ ,‬וניתן‪ ,‬דוקא לסנהדרי גדולה דרב‬
‫גוברייהו‪ ,‬ומכש־כ שלא נאמר בזה׳ז דליכא סמוכין‪.‬‬
‫ויעוין בספר יד מלאכי )בכללי הדינים אות‬
‫תט״ו( שמציין לדברי הנמוק׳י ומוסיף‬
‫וכותב שכדברי הנמוקי יוסף יש לדייק כן גם מדברי‬
‫הרמב״ם בפרק כ״ד מה׳ סנהדרין הלכות ד׳ וה' ע־ש‪.‬‬
‫ב( ומצינו להרא׳ש בתשובותיו שאע״פ שסובר‬
‫שמעיקרא דדינא אפשר גם בזה׳ז‬
‫לדון דיני נפשות לצורך השעה‪ ,‬בבל זאת סובר‬
‫שלמעשה יש להמנע מזה‪ ,‬דבתשובותיו בכלל י׳ז‬
‫מימן ח׳ דן אודות מגדף שהיה בפרהסיא וחילול‬
‫השם והשואלים רצו לדונו למיתה כדי לעשות גדר‬
‫לדבר‪ ,‬והרא־ש בתשובתו אליהם הגם שכותב להם‬
‫עשו בו כטוב בעיניכם‪ ,‬בכל זאת הוא מוסיף וכותב‬
‫להם‪' :‬ואם הייתי בהסכמתכם דעתי היתה נוטה‬
‫שיוציאו לשונו מפיו ויחתכו רוב המדבר בלשונו‬
‫קלה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫וכן מבאר נמי הטור בחו״מ )סי־ ב( את דברי‬
‫האלפס‪ ,‬ופוסק כן להלכה שאע״פ שאין דניז‬
‫נ חד ל דיני נפשות ודיני מכות ולא קנסות‪ ,‬אם רואין‬
‫בי׳ד שצורך שעה הוא שהעם פרוצין בעבירות‪ ,‬דנין‬
‫כין מיתה בין ממון בין כל מיני עונש‪ ,‬ואפ' אין‬
‫בדבר עדות גמורה אלא שיש רגלים לדבר וקלא‬
‫דלא פסיק‪ ,‬וכן פסק בשו״ע שם סעיף א‪ .‬וז׳ל‪ :‬כל‬
‫בית דין אפילו אינם סמוכים כא׳י אם רואים שהעם‬
‫פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה היו דנין בין‬
‫מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר‬
‫עדות ברורה ע״ש‪.‬‬
‫ו מ ה טו ר שם נראה שמבאר כן גם דעת הרמב״ם‬
‫שגם בי׳ד של זה־ז יכולין לדון לצורך‬
‫שעה אפילו דיני נפשות‪ ,‬ע״ש בב׳ח ובדרישה‪ ,‬וכן‬
‫בברכי יוסף על חו'מ )סי׳ ב( מביא בשם הרב מהר׳י‬
‫זיין ומהר־ם הלוי שמדקדקים מדברי הרמב׳ם בפכ׳׳ד‬
‫מה׳ סנהדרין שסוברים כהנמוקי יוסף ממה שבהלכה‬
‫ה' גבי עונש מלקות כותב ״בכל מקום וככל זמן'‪,‬‬
‫ובהלכה ד' גבי עונש מיתה כותב בסתם 'י ש לב*ד'‪,‬‬
‫והיינו רק בי׳ד של סנהדרי גדולה )וכנראה‬
‫שלדקדוק זה נתכוין גם היד מלאכי שהזכרתיו לעיל‬
‫באות א־[‪ ,‬והוא ז׳ל מאריך לסתור זה ולהוכיח‬
‫דכוונת הרמב׳ם היא כפי שהבין הטור דמכין‬
‫ועונשין הוא אפילו בזה׳ז ואף לדין מיתה‪ ,‬ושכן‬
‫הוא גם פסק דברי גדולי הפוסקים כדעת הטור ומרן‬
‫דדנים דין מיתה האידנא לצורך שעה‪ ,‬עיי׳ש וכן‬
‫מ׳ש בעוכדא דרב חמא שאמרו דטעה בתרתי‪ ,‬ועיין‬
‫גם בהגהות הב׳ח שעל הנמוקי יוסף בסנהדרין שם‪.‬‬
‫כן עיין בשו״ת ריכ׳ש )‪0‬׳ רנא( שדעתו ג' כ‬
‫שיש כח אף כזה׳ז לדון דין מיתה לצורך שעה‪,‬‬
‫ומה שהראש גולה אמר רק לכהיוהו לעיניה‪ ,‬מבאר‬
‫דהוא משוס לפי שראה לפי צורך השעה שדי ביסור‬
‫כזה‪ .‬עיי׳ש‪ ,‬וכן עיין בד'מ כטור שם‪ .‬יעוין גם‬
‫לובלין )סי' קלח( מה‬ ‫מהר׳ם‬ ‫בשו״ת‬
‫שמאריך בסוגית ד‪.‬גמ' בסנהדרין הנ׳ל‪ ,‬ומה‬
‫שמבאר את היסוד שבנו עליו הפוסקים שפסקו שגם‬
‫בזה׳ז יש כח ביד ב׳ד להעניש אחד כעונש גוף או‬
‫מיתה‪ ,‬ומרחיק לכת לבאר שגם הנמוקי יוסף בעצמו‬
‫ס־ל נמי כן דיש כח ביד כל בי׳ד אפילו בזמן זה‬
‫לענוש באיזה עונש מיתה שיהיה להאבידו מן העולם‬
‫למגדר מילתא לצורך שעה‪ ,‬ומסיק שכן נראה לו‬
‫פשוט להלכה למעשה‪ ,‬שיש כח לבי׳ד אפילו בזה״ז‬
‫להעניש כעונש מיתה משום צורך השעה אפילו‬
‫בשאר עבירות וכל שכן בעוון הרציחה שראוי‬
‫להחמיר יותר להעניש מפני צורך השעה‪ ,‬אך צריך‬
‫כל ב״ד להתיישב בדבר ולשקול במאזני שכלם אם‬
‫סימן נא‬ ‫שו ׳ ת‬
‫ההוא זה מפני שגם המלכות לא היה דן ככגון זה‬
‫כי אם בהכיית עינים‪ ,‬וכמו שמבאר הר־ן שם בד׳‬
‫מ׳׳ו דאי משום הרמנא דמלכא כל דין נפשות‬
‫שדיניהם חייב מיתה מצד דין המלכות ומדיננו ג־כ‬
‫חייב מיתה בזה יכולים הם )בהמקומות שדנין בחו־ל‬
‫דיני נפשות( לדון מכח ההרמנותא‪ ,‬אכל בדין‬
‫שבדיניהם פטור ממיתה ובדיננו חייב בכה׳ג ודאי‬
‫אסור דב״ד מומחין וסמוכין בעינן ע־ש‪.‬‬
‫ע ד כה דברנו על מה שנראה לכאורה מפשטות‬
‫דברי ד‪.‬גמ'‪ ,‬ומה שמצאנו יסוד לכך בכמה מן‬
‫הראשונים‪.‬‬
‫אולם הרבה מן הראשונים ומן הפוסקים‪,‬‬
‫ובכללם גם הטור והשו״ע‪ ,‬אינם סוברים‬
‫כן‪ ,‬אלא סוברים דכהשעה צריכה לכך יכולים אף‬
‫בי־ד בזה־ז להכות ולהעניש ואפילו דין מיתה‪ .‬אלא‬
‫שיש חילוקי דעות איזה ב־ד יכול להעניש כך‬
‫ובאיזה אופן‪ ,‬ונבוא בע־ה לבאר זאת‪.‬‬
‫ד( הרי״ף בב־ק פ' הגוזל עצים בעוכדא דרב‬
‫נחמן )בד' צ׳ו ע״ב( דקנם לגזלנא‬
‫עתיקא‪ .‬כותב‪ :‬מהא שמעינן דקנסינן בכי האי גוונא‬
‫ואפילו בחוצה לארץ דהא רב נחמן בכבל הוא וקא‬
‫קנם‪ ,‬ועוד דגרסינן בפרק נגמר הדין תניא אמר ר־א‬
‫בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן‬
‫התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג‬
‫לתורה עכ׳ל‪ .‬ומדמסתייע הרי׳ף מדברי ד‪.‬גמ'‬
‫דסנהדרין הנ׳ל‪ ,‬שמע מינה שפירש שדברי ר׳א בן‬
‫יעקב נאמרו לא רק על כ׳׳ד של סמוכין‪ ,‬בי אם על‬
‫כל בית דין‪ ,‬שיכולין להכות ולהעניש שלא מן‬
‫התורה לצורך שעה‪ ,‬וממילא נשמע מזה גם שיכולין‬
‫אפילו להעניש מיתה‪ ,‬שהרי ר׳א בן יעקב שהרי׳ף‬
‫תומך עליו את יסוד דבריו מסתייע מהעובדא שדנו‬
‫למיתה‪ ,‬וגם אומר סתם מכין ועונשין שלא מן‬
‫התורה‪ ,‬ומשמע איזה עונש שלא יהיה‪.‬‬
‫וכר ראיתי כשו־ת מהרי־ק )שורש קפ׳ה(‬
‫שמביא דברי הרי׳ף‪ ,‬ומוסיף וכותב‪ :‬ולא‬
‫תימא דדוקא לענין ממונא הוא דקנסינן בכה׳ג‪ ,‬דהא‬
‫מייתי רב אלפס עלה דההיא הא דגרסינן בסנהדרין‬
‫אמר ר׳א שמעתי שב־ד מכין ועונשין שלא מן‬
‫התורד‪ ,‬וכו' והתם מסיים ומעשה באחד שרכב ע*ג‬
‫סוס בשבת ובא מעשה לב״ד וסקלוהו‪ ,‬ש־מ שאפילו‬
‫לענין חיוב מיתה שייך קנסא ככה׳ג עכ׳ל‪ .‬הרי‬
‫בהדיא כדברי הנ׳ל‪.‬‬
‫והכי נמי מבארים כן בכונת הרי׳ף היש״ש‬
‫בב־ק )פ״ט סי׳ ז( ושו־ת מהר־ם לובלין)סי׳‬
‫קלח( והברכי יוסף בחו׳־מ )סימן ב׳( ורק לפלא שכל‬
‫הני רבוואתא לא הביאו להסתייע מדברי המהרי״ק‬
‫הנ׳ל שמפרש כן בהדיא בכוונת דברי הרי׳ף‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נא‬
‫לב׳־ד ליסר ולהכות מי שנוהג שלא כשורה ופורץ‬
‫גדרן של ישראל וכל העושה כן תבא עליו ברכה‬
‫ובמס׳ משקין )ד־ ט״ז( אמרו דמחרימין ואפילו‬
‫לדאכיל ושתי בהדיה ויתיב בד׳ אמות דיליה ותלשי'‬
‫שערי' וכתפינן ואסרינן ועבדינן הרדפה‪ ,‬וכל הני‬
‫בודאי אפי' אנן ובכל מקום עבדינן הכי דבכל הני‬
‫לא אשכחן דבעיגן ב״ד חשוב והרב אלפסי ז׳ל‬
‫כתב כן בהלכות‪ .‬ואפי' למיקץ חד מאבריו רשות‬
‫כדרב הונא דקץ ידה כדאיתא בר״פ כל היד )די׳׳ג‬
‫ע־׳ב( עיי׳׳ש‪ .‬הרי כנ׳׳ז דלא בעינן ב״ד חשוב‪.‬‬
‫זרים והיה הוא וזרעו המרעים כל ימיהם לרצועה‬
‫אבל לפסק הלכה אנו מוצאים בטור ושו־׳ע חו'מ‬
‫)סי׳ ב׳( שפסקו כדברי הרי׳ף והרא־ש הנ״ל‬
‫שדווקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום ב־ד‬
‫עליהם אבל דייני בעלמא לא ]וכן סובר הר״א מזרחי‬
‫בתשובותיו סי' מ״וז‪ ,‬וכן כותב הלבוש דלא לכל‬
‫הדייגים ניתן הרשות הזה אלא דווקא לגדול שבדורו‬
‫או טובי העיר שהמחום רבים עליהם ]ועיין בהגהת‬
‫חכמת שלמה מהגר״ש קלוגר ז׳ל על חו״מ שם‬
‫שמצדיך לדין מיתה בזה׳׳ז לצורך השעה בית דין‬
‫של כ״ג‪ ,‬ועיין בב־׳ח בטור שם שמשמע שאינו סובר‬
‫כן עיי׳ש[‪.‬‬
‫ונראה דאפשר להתאים דברי המהר׳׳ם לובלין‬
‫עם דברי הרי״ף והרא׳׳ש וטור ושו״ע הנ׳ל‬
‫על פי מה שראיתי בשו״ת בית יהודה למהר׳י עייאש‬
‫ז׳ל בחחו׳־מ סימן א' שכותב לבאר ולומר שלא שללו‬
‫הרא״ש והטור ז״ל דייני דעלמא אלא סתם דיינים‬
‫שאין להם מבוא בדבר הנוגע לכללות הציבור כי‬
‫אם להורות ולדון בין איש ובין רעהו‪ ,‬ודיינים כאלה‬
‫כשיהיה נקרא להם לפעמים לתקן מה שאינו לפי‬
‫הדין כי אם לצורך שעה אינן רשאין דלא נחתי‬
‫מעיקרא אדעתא דהכי ולא קבלום הצבור עליהם‬
‫כמנויים אלא לדון דיני ממונות ודיני איסור והותר‬
‫ושאר דיני התורה ולא לרדות ולייסר מי שאינו חייב‬
‫לפי דין תורה דזאת השלטונות לא ניתנה אלא‬
‫לגדול הדור שיש בידו כח והממשלה והוא הממונה‬
‫על תיקוני הדור וכן הוא הדין טובי העיר שהמחום‬
‫רבים עליהם ר־ל שקבלום עליהם בני העיר על‬
‫ענייני הנהגת המדינה ועל תיקוניה‪ ,‬ולגרסת הש׳׳ע‬
‫שכתב שהמחום ב־ד עליהם ר״ל שהב״ד גם הם‬
‫הסכימו לבוררם ולהיותם ברורי העיר ולאפוקי דלא‬
‫תסגי להו בברירת בני העיר לבדם שלא מדעת‬
‫הדיינים שלהם עיי־ש ביתר אריכות‪ ,‬ועפיי־ז אפשר‬
‫לומר שגם כוונת המהר׳׳ם מלובלין בכתבו שיש כח‬
‫לב־׳ד בזה להעניש כוונתו לב״ד שיש להם מבוא‬
‫בדבר הנוגע לכללות הציבור‪ ,‬אעפ׳׳י שפשטות‬
‫דבריו משמע שסובר שיש כח לכל ב״ד שהוא‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קלו‬
‫צורך השעה הוא כל כך שכדאי הוא להענישו בעונש‬
‫מיתה‪.‬‬
‫ו ה מ ה ר ״ ם מלובלין אין דעתו שם נוטה להעניש‬
‫בהסרת אברים מפני שאפשר שיבוא‬
‫מזה פרצה גדולה מזו שיבא להמיר דתו אחר כך‬
‫ויהיה לקוץ מכאיב לשונאי ישראל‪ ,‬ומביא עובדא‬
‫שאירע בימי הגאון מהר׳ר שכנא ז־׳ל שהיה בימיו‬
‫גם כן איש בליעל ורוע מעללים והתיר הגאון לנקר‬
‫את שתי עיניו ולחתוך את לשונו‪ ,‬ואחר שעשו לו‬
‫כל אלה המיר דתו ונשא עכו־ם אחת והוליד בני‬
‫מרדות לישראל‪ ,‬עיי־ש באריכות‪.‬‬
‫ה( א ל א שישנן שתי נקודות כדברי המהר״ס‬
‫מלובלין שיש לעמוד עליהם ולברררם‪,‬‬
‫והם‪ :‬א( במ״ש דיש כח ביד כל ב״ר אפילו בזמן‬
‫הזה וכו׳‪ ,‬שמשתמע כל ב״ד איזה שהוא‪ ,‬ב( במ׳׳ש‬
‫שיש כח לב״ד בזה״ז להעניש עונש מיתה משום‬
‫צורך השעה אפילו בשאר עבירות‪ ,‬שמשמע אפילו‬
‫בשאר עבירות שאין חייבין עליהן מיתה ע״פ דין‬
‫אפילו בבי״ד סמוכין בזמן שדגו דיני נפשות‪.‬‬
‫בנוגע לנקודה הראשונה הדבר הוא לכאורה‬
‫נגד דעת הראשונים ואחריהם הפוסקים‪,‬‬
‫דעיין ברא־ש בפרק הגוזל עצים שם )סימן ה׳{‬
‫שמסיים דברי רב אלפס בלשון‪ :‬ודוקא גדול הדור‬
‫כגון רב נחמן דחתנא דבי נשיאה הוא וממונה לדון‬
‫על פי הנשיא או טובי העיר שהמחום רבים עליהם‬
‫אבל דייני בעלמא לא‪ .‬וכנראה היה כן להרא׳ש‬
‫הגירסא בדברי הרי־ף‪ ,‬וכן מביא בהגהות הב׳ח שעל‬
‫הר״י‪ ,‬בב״ק שם גירסת ס־א שגורסים כן בדברי‬
‫הרי׳ף‪ ,‬וכותב שהיא העיקרית‪ ,‬וכן אנו מוצאים‬
‫באמת מפורש בשו׳ת מהרי׳־ק )שורש קפ׳ד( שכן‬
‫היתה לו הגירסא בדברי הרי׳ף‪ ,‬שכותב‪ :‬וגס אם‬
‫יאמר האומר דב״ד מכין ועונשין שלא מן התורה‬
‫כדי לעשות סייג לתורה‪ ,‬הלא כתב רב אלפס דדווקא‬
‫גדול הדור כמו ר״נ דהוה חתניה דבי נשיאה או‬
‫טובי העיר שהמחום רבים עליהם‪ .‬הרי בהדיא שכן‬
‫היתה בפשיטות גירסת המהרי־ק בדברי הרי׳ף‪ ,‬וכן‬
‫מבואר נמי בטור‪.‬‬
‫א מנ ם המהרי׳ק שם כותב שיש הולקים על‬
‫הרי׳ף וס״ל דה״ה ב׳ד של ג׳ הדיוטות‬
‫!ועיין בפרישה ודרישה בטור הו־מ סי׳ ב־ במה‬
‫שכותב לדון לחלק בין כשהוא ע'פ דין דסגי בג'‬
‫הדיוטות‪ ,‬או שהוא שלא ע־פ דין שאז בעינן גדול‬
‫הדור‪ ,‬ומה שדוחה זה עיי׳׳ש[‪.‬‬
‫וכן מצאנו להרשב׳׳א בתשובתו בח׳ד )סימן‬
‫רסי׳ד( שסובר כן גם בדעת הרי״ף שלא בעינן‬
‫מומחין‪ .‬שהשיב שבכל דור ודור הרשות נתונה כזה‬
‫קלז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫שם‪ :‬מעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים‬
‫והביאוהו לכ״ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא‬
‫שר‪.‬שעה צריכר‪ ,‬לכך כותב וז׳ל 'ל א שראוי לכך‬
‫דשבות בעלמא הוא מדרבנן אלא שהשעה צריכה‬
‫לכך מפני שהיו פרוצים בעבירות שד‪.‬יו רואין לוחצן‬
‫של ישראל שהיוונים הם גוזרים עליהם גזירות והיו‬
‫מצות בזויות בעיניהם־‪ .‬נלמד מזה שהשעה צריכה‬
‫לכך נקרא כשהכלל הישראלי פרוץ בזה‪ ,‬וכן איתא‬
‫ברמב־ם ובטור ושו־ע שם שהוא כשרואים ב׳ד‬
‫שפרצו העם בדבר‪.‬‬
‫אבל הסמ׳ע בחו׳מ שם )בטי' ב־ סק־ג( כותב‬
‫דאף אם אין כל העם פרוצים אלא יחיד מד‪,‬ם‬
‫יכולים לענוש אותו היחיד ולקונסו שלא מן הדין‬
‫כפי ראות עיניהם‪ ,‬אלא כשהעם פרוצים יכולים‬
‫לתקן ולגדור כל העם ולענוש את כל אחד שיעבור‬
‫תקנתם אף שלא ראו אותו האיש שהיה פרוץ במעשיו‬
‫אלא כדי לגדור העם‪ .‬וד‪,‬סכים עמו הש־ך בסק״ב‪.‬‬
‫ועיין באורים ותומים )באורים סק־ב( שכותב‬
‫להקשות על הסמ׳ע ולהוכיח שדוקא‬
‫כשד‪.‬רוב פרוץ יש כאן צורך שעה‪ ,‬ומבאר שכונת‬
‫הסמ׳ע היא דרואין אף שעדיין אין הדור פרוץ אם‬
‫יניחו להעובר בלתי עשות בו משפט חרוץ ילמדו‬
‫ממנו קלי דעת ויבואו להתפרץ ולהרים יד כתורה‬
‫ח־ו ע׳ש‪.‬‬
‫ו ד ב ר זה מבאר גם בשו־ת מהר״ם מלובלין שם‬
‫)בסי׳ קל־ח( דאפילו היכי שבעבר לא היו‬
‫העם פרוצים בעבירה זו אלא שרואים הב־ד שאם‬
‫לא יענשו זר‪ .‬בדינא רבה כמיתה וכיוצא בזה יהיה‬
‫סבר שמהיום ולהבא יהיו העם פרוצים בעבירה זו‬
‫וינהגו בה קלות‪ ,‬גם זה מקרי שהשעה צריכה לכך‬
‫עיי־ש‪.‬‬
‫אולם אבל פשטות דברי הסמ׳ע משמע שכוונתו‬
‫דאפילו כשלא יגיע הדבר לידי פירצת רבים‬
‫בכל זאת יכולים לענוש אותו היחיד בעד פריצותו‬
‫הוא‪.‬‬
‫ו כן מביא הפתחי תשובה בסק־ב בשם תשו׳‬
‫שבות יעקב ח־א סי׳ תמ־ה שכותב דבספרו‬
‫משפטי יעקב העלה דהעיקר אף כשד‪.‬יחיד רגיל‬
‫בדבר עבירה או שעשה עבירה בפרסום במידי דשכיח‬
‫ג־כ מקרי מגדר מלתא ורשות לב־ד לקנסו ע׳ש‪.‬‬
‫וכן העלה השבות יעקב שם )בסי׳ ק׳ל( דמותר‬
‫לענוש עונש חמור אף בזמן הזה כל שיש מגדר‬
‫מלתא בדבר כגון שהדור פרוץ או אפי׳ יחיד רגיל‬
‫בדבר עבירה או שעשה דבר עבירה בפרסום כמבואר‬
‫מדברי הסמ״ע והש־ך ובתשו׳ מהר־מ מלובלין סי'‬
‫קל״ח ובתשובת בית יעקב סי׳ קכ׳ט ודלא כנראה‬
‫קצת בתשובת שער אפרים סי׳ ע׳ב דדוקא מידי‬
‫סימן נא‬ ‫שו״ ת‬
‫ובנוגע לנקודה השניה להעניש עונש מיתה‬
‫אפילו בשאר עבירות שלא מחויבים ע״פ‬
‫דין מיתה אפילו בזמן שהיו מומחין‪ ,‬אמנם כן מפורש‬
‫בהדיא ברמב׳ם בפכ״ד מה׳ סנהדרין ה־ד ובטור‬
‫כחו׳מ שם‪ ,‬וב־כ הסמ״ע בחו׳מ )סי׳ ב' סק־ד( דז״ש‬
‫בשו״ע בין מיתה פי׳ אפי' אינו חייב מיתה‪ ,‬וכן הבאר‬
‫הגולה אות ה׳‪.‬‬
‫אבל עיין באורים ותומים )סי' ב׳ באורים‬
‫אות ב'( שמביא דברי הבני שמואל שכותב‬
‫שיש להתיישב כדין זה הרבה לדון ד״נ ולשפוך דם‬
‫ישראל‪ ,‬ומסיק האו׳ת דאמנם ברציחה ודאי למיגדר‬
‫מילתא אמרינן דיש לו אף בזה־ז דין גואל הדם‪,‬‬
‫והכל נעשין עליו גואל הדם‪ ,‬אבל כשאר עבירות‬
‫קשה להתיר לשפוך דם‪ ,‬ומציין לעיין בדברי‬
‫הרמב׳ם )בפ׳ד מה׳ רוצח ה׳ט( מה שחילק בין שופך‬
‫דם לעוברי שאר עבירות‪ ,‬ודרה הבא עיי׳ש‪ ,‬ועיין‬
‫גם בקצוה״ח סק׳א לענין גואל הדם בזה׳ז‪ ,‬ואכמ׳ל‪.‬‬
‫‪ 0‬כל האמור שב׳׳ד מכין ועונשין בכל מיני‬
‫עונשין אף בזה׳ז לצורך שעה ולמיגדר‬
‫מילתא‪ ,‬הוא לא רק כשרואים שהעם פרוצים‬
‫כעבירות שבין אדם למקום או משום לתא דרציחה‬
‫או עריות‪ ,‬או נזקי גוף‪ ,‬אלא כל האמור הוא גם‬
‫כשהדברים נוגעים כעניני ממונות אם השעה דורשת‬
‫כך‪ ,‬כי כן מצינו בשו״ת פנים מאירות ח׳ב )סימן‬
‫קנ׳ה( שהשיב כן בנידונו שבהך דינא דב־ד מכין‬
‫ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סיג לתורה‬
‫אין לחלק כין לתא דעריות דחמירי או בשביל נזק‬
‫גוף אדם לבין לתא דממון אלא אפילו בעבירה דממון‬
‫נמי מכין ועונשין ואפילו שלא מן התורה אם אינו‬
‫רוצה להחזיר ולהשיב את הגזילה או את העושק‬
‫ואזלינן כזה אף בתר אומדנא ואין עדות ברורה‪,‬‬
‫ומצור‪ ,‬על הדיין להכותו וליסרו ע־פ אומדן דעתו‬
‫שיודה האמת‪ ,‬ואחרי אריכות דבריו בראיות לכך‬
‫מדברי הש־ס והפוסקים מסיים במעשה־רב וכותב‪:‬‬
‫ושמעתי מפי דודי שמעשר‪ .‬היה בימי הגאון מוהר־ר‬
‫העשיל וד‪-‬גאון הש־ך הפקיד כיד הגאון שלשלת של‬
‫זהב ונגנב ע־י משרת של הגאון מוד‪,‬ר'ר העשיל‬
‫וד‪.‬סכימו ונתנו אצבעו בין השרוף של קנה השריפה‬
‫שקורין בוק׳ס ולא הודה הגנב ואחר שלש שנים מצאו‬
‫השלשלת באמתחת הגנב‪ ,‬ומעתה נלך בעקבות‬
‫אבותינו באם שהדבר ברוך ע־פ אומדנא הבקי שיכול‬
‫לקבלו עכ׳ל עיי׳ש‪ .‬ומכאן יסוד לקביעת עונשי‬
‫גוף ומאסר בעניני ממונות כגזילות וכדומה אם ב״ד‬
‫רואים צורך לכך למיגדר מילתא‪.‬‬
‫ז( באיזה אופן נקרא צורך השעה שיוכלו‬
‫להכות ולהעניש שלא כדין? הנה‬
‫רש׳י בסנהדרין שם )בד' מ׳ו ע׳א( על דברי ד‪,‬גמ׳‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נא‬
‫ימין או שמאל‪ ,‬כי אותו דין שיאמרו אע'פ שיצאו‬
‫משורת הדין הכולל‪ ,‬הוא האמת העצמי מצד הענין‬
‫ההוא החלקי‪ ,‬וזהו מה שאמרו ז״ל )ספרי פ' שופטים(‬
‫אע׳פ שיאמרו לך על ימין שמאל או על שמאל‬
‫ימין‪ ,‬כ׳ש שלא יאמרו אלא על ימין ימין ועל שמאל‬
‫שמאל‪ ,‬ירצו כי אע״פ שלפי השרשים הכוללים יראה‬
‫בתחלה שהם אומרים על ימין שמאל ועל שמאל‬
‫ימין‪ ,‬הנה לפי הענין הפרטי ההוא לא יאמרו אלא‬
‫על ימין ימין ועל שמאל שמאל‪ ,‬וכדי ליפות כחם‬
‫בזה להסיר מעליהם כל שוטן וטוען מהמשפטים‬
‫הכתובים אמר )בפ׳ שופטים( והאיש אשר יעשה‬
‫בזדון לבלתי שמוע וגו׳ ומת האיש ההוא ובערת‬
‫הרע מישראל‪ ,‬ומזה הורשו ב׳ד שבכל דור ודור לדון‬
‫וליסר ולהעניש כדין ושלא כדין‪ ,‬שהכוונה להם כדין‬
‫מצד זה הדין החלקי ושלא כדין מצד הכוללים‪ ,‬וכמו‬
‫שאמרו )יבמות צ'( לא שהדין כך אלא שהשעה‬
‫צריכה לכך‪ ,‬כלומר לא שהדין הכולל הוא כך אלא‬
‫שזה הפרטי לפי צורך שאלתו הוא כך‪ ,‬ע'כ‪.‬‬
‫ט( ולבסוף אוסיף גם זאת‪ ,‬והוא דבכגון דא‬
‫כשהדבר נוגע לגדר של 'והאיש‬
‫אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע' והדברים מגיעים‬
‫לעקירת הלכות פסוקות בקרב עדת ישראל על ידי‬
‫סילופים והוראות זדוניות ]אף שבא להחמיר‬
‫לכאורה[ מצינו להרא׳ש ז׳ל דהגם שכפי שהזכרנו‬
‫לעיל באות ב׳ היה מתמה על שואליו שהיה פשוט‬
‫להם לדון בדיני נפשות‪ .‬בכל זאת בכגון דא כשנגע‬
‫הדבר לעקירת דיני תורה ונתינת מכשול לרבים‬
‫אף הוא יצא בזה מגדרו ורמז שידונו כזה בדיני‬
‫נפשות‪.‬‬
‫דברי הרא׳ש המה בתשובותיו בכלל כ׳א‬
‫סימנים ח׳ ט׳‪ .‬ובהיות שמדבריו שם‬
‫משתקף בדרך כלל את חרדתו הגדולה לעקירת איזה‬
‫לימוד שהוא ממה שסידרנו רב אשי‪ ,‬ודעתו דעת‬
‫תורה לנהוג בכגון דא עם העבריין בכל חומר הדין‬
‫ובכל תוקף ועוז שבידי שרי התורה‪ ,‬נעתיק את כל‬
‫דבריו בזה‪ .‬וז׳ל בסימן ח׳‪ :‬על שלא רצה לשוב‬
‫מאולתו מענין העירוב‪ .‬אתה רבי יעקב ברבי משה‬
‫דבאלינסיא כבר כתבתי לך על ענין העירוב שנהגו‬
‫ככל גליות ישראל להתיר מבואותיהם המפולשין‬
‫כין הגוים בצורת פתח ואתה אסרת אותו לקהל‬
‫פריריש וכתבת לי ראיותיך ואני הודעתיך שאין בהם‬
‫ממש‪ ,‬והזהרתיך שתחזור בך ותאמר לקהל שיתקנו‬
‫מבואותיר‪.‬ם כאשר הורגלו על פי גדוליהם‪ ,‬והנה‬
‫הוגד לי שאתה עומד במרדך ואתה מכשיל את‬
‫הרבים בחלול שבת‪ ,‬לכן אני גוזר עליך אחר שינתן‬
‫לך כתב זה בעדים שתתקן המבואות המפולשין‬
‫לרשות הרבים של גויס בצורת פתח תוך שבועים‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קלח‬
‫דשכיח בעינן והוא כנגד משמעות האחרונים עיי־ש‪,‬‬
‫ובספר דבר משה ח־ב )סימן ב'( ראיתי שכותב‬
‫להביא מקור לדברי הסמ׳ע מלישנא‬
‫דגמרא דבשני מעשיות בההוא דרכב על הסום בשבת‬
‫ובההוא שהטיח את אשתו תחת התאנה וסקלום נתנו‬
‫טעם שעשו כן מפני שהשעה צריכה לכר‪ ,‬ואלו‬
‫במעשה דרב הונא )בסנהדרין בד׳ נ־ח( דקץ יד אדם‬
‫דמכה בחבירו הוה לא אמרו בלשון זה‪ ,‬ועוד אמאי‬
‫באותו מעשה הוצרך רש־י ז־ל לומר קץ יד אדם‬
‫דהוה רגיל להכות בגי אדם מה שלא פי' כן בההוא‬
‫דהטיח לאשתו‪ ,‬כנראה דהתם בהנהו תרי עובדי לא‬
‫היו רגילין באותו דבר אלא פעם א׳ אירע להם ענין‬
‫ההוא ולא פעמים ועכ׳ז דנו אותם למיתה לעשות‬
‫סייג‪ ,‬אם לא שנאמר שרש׳׳י ז־ל טעם לשבח אית‬
‫ליה לפרש הכי יען עיניו ראו דהתם בהנהו עובדא‬
‫דסוס ותאנה אמרו בגמרא דטעם שהמיתו אותם‬
‫משום שהשעה צריכה לכך דר׳ל שהיו פרוצים באותו‬
‫דבר לכך ענשו ודנו לאותם האנשים במשפט מות‬
‫הגם כי לא היו רגילים לעשות כן ולא היו מוחזקים‬
‫באותו רשע‪ ,‬משא׳ב באותו מעשה דרב הונא דקץ‬
‫ידא‪ ,‬שם לא היו רבים פרוצים אלא אותו אדם‪,‬‬
‫וכשרגיל אף יחיד קנסינן ליה שלא מן התורה‬
‫לעשות סייג‪ ,‬והיינו חידושא דחידש לנו הסמ״ע ד ל‬
‫ונמשכו אחריו הרב בכ־ה ז־ל והרב ש־ך ד ל עיי׳ש‪.‬‬
‫ויש להוסיף על זה דברי המאירי שכותב ג״כ ״מעשה‬
‫באחד שהיה רגיל להכות בני אדם באגרופו ודנוהו‬
‫לקוץ את ידו וכן כל כיוצא בזו'‪ .‬ורק מוסיף וכותב‬
‫'ומכל מקום יש שפרשו קץ ידו לענין ממון ר׳ל‬
‫שהענישוהו בדמי ידו'‪.‬‬
‫ואוסיף לכל זה דברי המשפטי שמואל )סי'‬
‫ק׳ב( שכותב שאין ספק שבזמן הזה בכל‬
‫שעה השעה צריכה לכך ורשאי למיעבד שלא מן‬
‫הדין וכו׳ עיי׳ש‪ ,‬וכן דברי ההשיב משה )טי׳ פי(‬
‫שכותב שז׳ טובי העיר יכולין לדון דיני קנסות‬
‫לענוש כפי ראות עיניהם וא'צ לפנים כלל ומפורש‬
‫בחו״מ סי׳ ב׳ וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל‬
‫וזה הוא יסוד הדת שאל׳כ יהיה עולם הפקר ח׳ו‬
‫ואין זה ענין כלל למידי דאיכא רוחא להאי ופסידא‬
‫להאי המבואר שם בחו׳מ בהגה׳ה דיש חולקין דשם‬
‫לא מיירי מענין להעניש העובר על התורה רק‬
‫מעניני תקנות שמתקנים ביניהם מידי דאיכא רווחא‬
‫להאי ופסידא להאי וזה פשוט וא'צ לפנים כלל‬
‫עיי׳ש‪.‬‬
‫ח( ‪ DJT‬סיום הדברים נביא הסברתו והגדרתו‬
‫היפה של בעל העקידה)שמות שער מ־ג(‬
‫על ענין זה של מכין ועונשין שלא מן הדין לצורך‬
‫השעה‪ ,‬ודל‪ :‬וצוה שלא יסורו מכל אשר יגזרו בו‬
‫קלט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫י( ועצם יסוד זה של עמידת בית דין בפרץ‬
‫להתנהג בבל חומר הדין אף שלא מן‬
‫התורה כשנוגע הדבר ביסוד היסודות של האמונד‪.‬‬
‫״בקוב״ה‪ ,‬וישראל‪ ,‬ואורייתא״‪ ,‬מצינו ברמב־ם‬
‫בפיהמ׳ש בפ״ק דחולין שכותב וז׳ל‪' :‬וד ע שמסורת‬
‫בידינו מרבותינו בקבלת דברים מרבים שזמנינו זה‬
‫זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זד‪ .‬אלא בישראל‬
‫שעבר עבירת מיתד‪ .‬אכל האפיקורסין והצדוקים‬
‫והבייתוסים כפי רוב רעותיהן הורגים אותן‬
‫לכתחילה כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו‬
‫האמונד‪ ,‬וכבר יצא מזר‪ .‬הלכה למעשד‪ .‬באנשים הרבה‬
‫בארצות המערב כולן״‪.‬‬
‫ו כן בספרו הי׳ד )בפ׳ח מה׳ חובל ומזיק ה׳ י'‬
‫י׳א( פוסק ״מותר להרוג המוסר בכל מקום‬
‫ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות‪ ,‬ומותר‬
‫להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני‬
‫בגופו או בממונו‪ ,‬ואפילו ממון קל התיר עצמו‬
‫למיתה ומתרין לו אל תמסור‪ ,‬אם העיז פניו ואמר‬
‫לא כי אלא אמסרנו מצוד‪ ,‬להרגו וכל הקודם להרגו‬
‫זכה‪ .‬עשה המוסר כאשר זמם ומסר יראה לי שאסור‬
‫להרגו אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יהרג שמא‬
‫ימסור אחרים‪ ,‬ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג‬
‫המוסרים שהוחזקו למסור ממון בני אדם ולמסור‬
‫המוסרים ביד העובדי כוכבים להרגם ולהכותם‬
‫ולאסרם כפי רשעם‪ ,‬וכן כל המיצר לציבור ומצערן‬
‫מותר למסרו כיד העובדי כוכבים להכותו ולאסרו‬
‫ולקנסו‪ ,‬אבל מפני צער יחיד אסור לאוסרו ןס'א‬
‫למוסרו[ ואסור לאבד ממונו של מוסר ואע׳פ שמותר‬
‫לענשו שהרי ממונו ליורשיו״‪.‬‬
‫יא( כ ב ר הזכרנו לעיל באות ד׳ דמשום צורך‬
‫השעה לא צריכים גם עדות ברורה‪.‬‬
‫ויעוין בשו׳ת ריב־ש בסי׳ רל״ח שכותב נמי‬
‫בתוך דבריו‪ ,‬דעתד‪ ,‬בזמנינו זה מה שדנין‬
‫כדיני נפשות הוא לפי צורך השעה שהרי בטלו דיני‬
‫נפשות אלא שבי׳ד מכין ועונשין שלא מן הדין לפי‬
‫צורך השעה ואף שלא בעדות גמורה כל שידעו‬
‫באמתלאות ברורות שעבר העכירה ע״ש‪,‬‬
‫ג ם בשו׳ת תשב׳ץ ח״ג סי׳ קס׳ח השיב‬
‫בנידונו וז״ל; ידוע הוא כי הגונב אינו גונב‬
‫כעדים ואם באנו לדון על פי עדים בכיוצא בזה‬
‫תלקד‪ .‬מדת הדין‪ ,‬והרשות נתונה ביד כל דיין בכל‬
‫דור ודור לגדור גדרים בזה וכו' וכבר אסרתי אני‬
‫בבית הסוהר יהודי מכאן טען עליו עוכר אורח נפוסי‬
‫שגנב ממש‪ ,‬ועל ידי נכרין דברי אמת אסרתיו ולא‬
‫היה שר ומושל שפטרוהו‪ ,‬ואח־כ נמצאת הגניבה‬
‫בידו‪ ,‬וקלסוני כל הקהל על זריזותי בזה עכ״ל‬
‫יעו־ש‪.‬‬
‫סימן נא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אחר שתראה כתב זה‪ ,‬ואם לא תתקן המכואות כאשר‬
‫כתבתי אני מנדה אותך ואם היית בימי הסנהדרין‬
‫היו ממיתין אותך כי אתה בא לעקור לימוד שסידרנו‬
‫רב אשי ולחלוק על כל הגדולים שהיו עד היום הזה‪,‬‬
‫אותם שמתו ז״ל ואת אשר המה חיים עד הנה‪ ,‬לכך‬
‫חזור בך ואל תטוש תורת משה רבינו ע׳ה‪.‬‬
‫ו כ ת שו ב ה שלאחריה בסימן ס' מניף הרא׳ש את‬
‫ידו שנית ביתר תוקף וכותב‪ :‬שלומך‬
‫יהי נצח החכם רבי יעקב ס״ט בר׳ יצחק‪ .‬הכתב‬
‫ששלחתי לאותו חסר מוח אתה ואחר תנום לו‪ ,‬ואם‬
‫לא יחזור בו אני מתרה בך ואת כל הקהל שינהגו‬
‫בו נידוי באותו המשוגע יעקב בר׳ משה וירחיקוהו‬
‫ויבדילוהו מעדת ישראל‪ ,‬כל דבר זה צריך חיזוק‬
‫שלא יבא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת מרע׳ה‪,‬‬
‫ואם יעמוד במרדו ולא ינהוג דין מנודה בעצמו אני‬
‫גוזר עליו במצות אדונינו המלך יר־ה שיתן אלף‬
‫זוז למושל העיר‪ ,‬ואני גוזר עליך ר׳י שתמסור כתבי‬
‫זה למושל העיר שיגבה ממנו קנם הניז‪ ,‬ואם כל זד‪.‬‬
‫לא יועיל גוזרני עליך שתודיעני הכל ומצוה לנדותו‬
‫ככל הקהלות ספרד וגם ידונו אותו למות בדין זקן‬
‫ממרא כי אנו חייבין למסור נפשותינו על תורת‬
‫האלהים ולבער עושה הרעה מקרבינו עכ׳ל‪.‬‬
‫אנו רואים שהגם שבתשובה הקודמת התנהג‬
‫הרא־ש במידת הדין שלא לדון בזה׳ז דין‬
‫זקן ממרא‪ ,‬וכמו שכותב ־־ואם היית בימי הסנהדרין‬
‫היו ממיתין אותך׳־‪ .‬בכל זאת בתשובתו השניה‬
‫בראותו שאינו עומד לחזור בו‪ .‬ובעמדו ברוחב דעתו‬
‫ותבונתו על גודל צורך השעה לגדור הדבר ״שלא‬
‫יבוא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת מרעיה־ אזר‬
‫כגבר חלציו לחרוג ממסגרת דין תורה ונתן הוראת‬
‫שעה לדונו כצעד אחרון בדין זקן ממרא‪ .‬בתלותו‬
‫טעם הוראתו ' כי אנו חייבין למסור נפשותינו על‬
‫תורת האלקים ולבער עושה הרעה מקרבנו״‪ .‬ואין‬
‫ממילא בל פלא אם יצא הרא׳ש בכאן לחייב אלף‬
‫זוז למושל העיר‪ ,‬אף שמצינו לו)בכלל ס־ח סימן‬
‫כ־ז( שלא הגיב על תשובת תלמידו שחרד על מה‬
‫שחייבו נתינת הקנס לעיא‪ ,‬ומשמע שאף דעתו דעת‬
‫תורה הוא נמי כן‪ .‬כי הרי בגדול מזה חייב בכאן‪,‬‬
‫ואם שם בכלל ס׳ח היתה החרדה שלא יאמרו כבר‬
‫הותרה הרצועה ויהיד‪ .‬להם למכשול לדמות דבר‬
‫שאינו דומד‪ ..‬הרי בכאן חרד הרא־ש לחרדה יותר‬
‫גדולה מזה‪ :‬שלא יבוא כל שוטה חסר דעת לבטל‬
‫תורת מדע׳ה‪ .‬ומי נדחה מפני מי? ובכגון דא אמורים‬
‫הסברת דברי העק׳י הנ׳ל באמרו‪ :‬לא שהדין הכולל‬
‫הוא כך‪ ,‬אלא שזה הפרטי לפי צורך שאלתו הוא‬
‫כך‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נא‬
‫ונעתיק גם בזה דבריו המופלגים והבהירים‬
‫של ספר הזכרוגות להגאון ר׳ שמואל‬
‫אבוהב ז־ל‪ ,‬בענין החיוב לשמוע אל שופטי ישראל‬
‫בפרק ג׳‪ ,‬ואלו דבריו‪ :‬והנה כח ב״ד לבטל דברי‬
‫ב׳׳ד חבירו תחלק לג' מחלקות‪ ,‬לא ראי זה כראי‬
‫זה‪ ,‬יש שב״ד הקטן מן הראשונים המתקנים יכול‬
‫לבטל‪ ,‬ויש שצריך גדול ממנו‪ ,‬ויש שאפילו גדול‬
‫אין בידם לבטלם‪.‬‬
‫החלק הא׳ הוא שב־ד הגדול דרשו בא׳ מן‬
‫המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין‬
‫כך ודנו דין‪ ,‬ועמד אחריהם ב׳ד אחר ונראה להם‬
‫טעם אחר לסתור אותו‪ ,‬הרי זה סותר ודן כפי מה‬
‫שנראה בעיניו שנא׳ אל השופט אשר יהי׳ בימים‬
‫ההם‪ ,‬וכן אם גזרו גזירה אפילו לסייג ולגדר אפילו‬
‫פשט בכל ישראל יש לב־ד הקטן לעקרה לפי שעה‪,‬‬
‫לא יהיו גזירות אלו חמורים מד־ת עצמם‪ ,‬שאפילו‬
‫ד־ת יש לב׳ד לעקרם הוראת שעה‪ ,‬כיצד‪ ,‬ב׳ד שראו‬
‫לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על‬
‫ד׳ת מכין ועונשים שלא בדין‪ ,‬אבל אין קובעין‬
‫הלכה לדורות ואומרים שהלכה כך הוא‪ ,‬וכן אם ראו‬
‫לפי שעה לבטל מ׳ע או לעבור על מל־ת כדי‬
‫להחזיר או להציל רבים מישראל מלהכשיל בדברים‬
‫אחרים עושין כפי מה שצריכה השעה‪ ,‬כשם שהרופא‬
‫חותך ידו או רגלו של זה שיחיה כולו‪ ,‬כך מורין‬
‫בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוות לפי שעה‬
‫כדי שיתקיימו‪ ,‬כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל‬
‫עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה‪ ,‬עוד‬
‫גדולה מזו אם גזרו גזירה ודמו שפשטה ברוב ישראל‬
‫ועמד הדבר כן שנים רבות‪ ,‬ולאחר זמן מרובה עמד‬
‫ב׳ד אחר ובדק ומצא שבשום זמן לא פשטה ברוב‬
‫ישראל‪ ,‬יש לו רשות לבטלה ואפי׳ היה פחות מב׳ד‬
‫הראשון בחכמה ובמנין‪.‬‬
‫החלק הב׳ הוא ב־ד שגזרו גזירה או תקנו‬
‫תקנה והנהיגו דבר שאינו ממש לסייג‬
‫התורה ופשט הדבר בישראל‪ ,‬ועמד אחריהם ב״ד אחר‬
‫וראו לתקן בענין אחר‪ ,‬אם הוא גדול מהראשונים‬
‫בחכמה ובמנין הרשות בידו‪ ,‬היה גדול בחכמה אבל‬
‫לא במנין‪ ,‬במנין אבל לא בחכמה‪ ,‬אין יכול לנטל‬
‫דבריו‪ ,‬אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים‬
‫או התקינו‪ ,‬אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו‬
‫גדולים מהם‪.‬‬
‫החלק הג׳ שאין בו היתר עולמים‪ ,‬הוא ב־ד‬
‫שראו לגזור ולאסור דברים לעשות סייג‬
‫לתורה למגדר מילתא ולאפורשי מאיסורא ופשט‬
‫איסורן ברוב ישראל‪ ,‬אין ב־ד אחר יכול לעקרן‬
‫ולהתירן אפי׳ היה גדול מהראשונים ואפילו בטל‬
‫הטעם שבשבילו גזרו‪ .‬זהו תמצית דברי הרמב׳׳ם בפ׳‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קם‬
‫ויעוין גם בשדת הרשב׳א ח׳׳ד סי׳ שי־א‬
‫שהעלה ג״כ בכגון האמור‪ ,‬ושיש להכשיר‬
‫גם עפ׳י עדות קרובים ונשים וקטנים מסיחים לפי‬
‫תומם‪ ,‬וכך העלה גם בשו״ת המיוחסות להרמב׳ז‬
‫סימן רע־יט יעו־ש‪ ,‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫יב( לשלימות הדברים אוסיף לצטט דברי‬
‫הרמב־ם בפ״א מה׳ ממרים‬
‫הלכות א׳ וב׳‪ ,‬וז״ל‪ :‬בית דין הגדול שבירושלים‬
‫הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם‬
‫חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה‬
‫שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה‪,‬‬
‫וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך‬
‫מעשה הדת עליהן‪ .‬כל מי שאינו עושה כהוראתן‬
‫עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר‬
‫יגידו לך ימין ושמאל וכו׳‪ ,‬אחד דברים שלמדו אותן‬
‫מפי השמועה והם דברים שבעל פה ואחד דברים‬
‫שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה‬
‫נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא‪ ,‬ואחד‬
‫דברים שעשאום סייג לתורה ולפי »ה שהשעה‬
‫צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות‪ ,‬כל אחד‬
‫ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן‬
‫והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה‪ ,‬הרי‬
‫הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות‬
‫והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק‬
‫הדת ולתקן העולם ועל המשפט אשר יאמרו אלו‬
‫דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות‬
‫שהתורה נדרשת בהן‪ ,‬מכל הדבר אשר יגידו לך זו‬
‫הקבלה שקבלו איש מפי איש עכ׳ל‪.‬‬
‫ויעוין ברמב׳ם בהקדמתו לפיה׳מ לסדר זרעים‬
‫שמחלק חלקי הדינים המיוסדים בתורה‬
‫לחמשה חלקים‪ ,‬ובחלק הרביעי כותב שהמה‪:‬‬
‫הגזירות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור‬
‫כדי לעשות סייג לתורה שעליהם צוה הקב״ה‬
‫לעשותם והוא מה שאמר במאמר כללי)ויקרא י־ח(‬
‫ושמרתם את משמרתי ובאו בו הקבלה )יבמות כ״א(‬
‫עשו משמרת למשמרתי‪ ,‬והחכמים יקראו אותם‬
‫גזירות‪ .‬והחלק החמישי כותב שהמה‪ :‬הדינים‬
‫העשוים על דרך חקירה וההסכמה בדברים הנוהגים‬
‫בין בני אדם שאין בם תוספת במצוה ללא גרעון‪,‬‬
‫או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה‪,‬‬
‫וקראו אותם תקנות ומנהגים ואסור לעבור עליהם‬
‫וכבר אמר שלמה ע׳׳ה על העובר עליהם )קהלת י׳(‬
‫ופורץ גדר ישכנו נחש‪ .‬ואלו התקנות רבות מאד‬
‫ונזכרות בתלמוד ובמשנה מהם בענין איסור והיתר‪,‬‬
‫ומהם בעגין הממונות‪ ,‬ומהם שתקנו הנביאים כמו‬
‫תקנות משה ויהושע ועזרא יערש‪.‬‬
‫קמא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל‬
‫המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזרתם וללכת‬
‫בתקנתם הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו‬
‫עליהם כל ישראל‪ ,‬ואותם החכמים שתקנו או שגזרו‬
‫או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא‪,‬‬
‫הם כל חכמי ישראל או רובם‪ ,‬והם ששמעו הקבלה‬
‫בעיקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו‬
‫ע׳ה‪ ,‬ע־כ‪.‬‬
‫וזה לשון הראב׳־ד ד ל בס' הקבלה שלו בסדר‬
‫האמוראים דל‪ :‬הדור השביעי מרימר ומר בר‬
‫רב אשי וחבריהם הם סיימו את הש״ס בבלי ונחתם‬
‫בשנת ד' אלפים רס׳׳ה ליצירה‪ ,‬ונתפשט בכל ישראל‬
‫וקבלו אותו עליהם ולמדו אותו ברבים חכמי כל‬
‫דור ודור והסכימו עליו כל ישראל‪ ,‬ועליו אין‬
‫להוסיף וממנו אין לגרוע וכו׳‪ .‬גם הרא־׳ש ז׳ל כתב‬
‫כיוצא בזה בענין תוספת ברכות שאין לחדש‬
‫ולהוסיף שום ברכה על אותם שמנו חכמים בש׳׳ם‪.‬‬
‫והרב בכ*מ בפ׳ב מה' ממרים אשר התעסקנו בו‬
‫כתב ז״ל‪ :‬וא׳׳ת אמאי לא פליגי אמוראי‬
‫אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין‬
‫או מברייתא וצ׳ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא‬
‫יאמר כן קשיא ליה‪ ,‬וכפי דברי רבינו הרשות נתונה‬
‫להם לחלוק על דברי התנאים‪ ,‬ואפשר לומר שמיום‬
‫חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא‬
‫יחלקו על הראשונים‪ ,‬וכן עשו גם בחתימת הגמרא‬
‫שמיום שנחתם לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק‬
‫עליו ע׳־כ‪ ,‬והאריכות בזה אך למותר כי הדבר מוסכם‬
‫ומקובל בישראל ע״כ ספר הזכרונות‪.‬‬
‫וראה זה פלא כי בספר משנת חכמים להגאון‬
‫מהר׳מ חאגיז ד ל במעלה הכ׳־ג סימנים‬
‫תרי׳ביתרכ׳ב באים הדברים האמורים בספר‬
‫הזכרונות הנ״ז מלה במלה ובסגנון אחד ממש‪ ,‬וזאת‬
‫מבלי להזכיר כלל שכבר נאמרו הדברים בס׳‬
‫הזכרונות שהיה בערך כמאה שנה לפניו‪ ,‬וכי לקוחים‬
‫המה משם‪ ,‬ואפשר מפני שסמך על מה שמעיד‬
‫בהקדמת ספרו שם 'שכל דבריו אינן אלא חבור‬
‫דשאים הנמצאים בספרי רבותינו הקדושים'‪ ,‬או אולי‬
‫דברי שניהם לקוחים מקדמון אחד‪.‬‬
‫אציין גם לדברי ספר שו״ת מחולת המחנים‬
‫סימנים ב' ג׳ שמרבה להוכיח שאין בשום‬
‫אופן כח בידינו לעקור שום תקנה או מנהג שנזכר‬
‫בתלמוד‪ ,‬יעדש בדבריו החוצבים‪ ,‬ברם הרבה יש‬
‫לדון בכמה וכמה מיסודי דבריו‪ ,‬כגון מה שתולה‬
‫עיקר דבריו מפני שהם היו סמוכין ואנו לא‪ ,‬דהרי‬
‫גם חכמי בבל בזמן התלמוד לא היו סמוכין‪ ,‬וכן‬
‫במ׳׳ש שהיו סמוכין גם הגאונים הקרובים אל זמן‬
‫בעלי התלמוד‪ ,‬וגם במ׳ש שהסמיכה בטלה מפני‬
‫סימן נא‬ ‫שו״ ת‬
‫הנ׳ז )בה' ממרים(‪ ,‬והראב׳ד הכביד כמו שפירש‬
‫בכ'מ‪ ,‬ואין לדעתו הפרש בין תקנות שהם לסייג‬
‫לתקנות שאינם לסייג‪ ,‬והכל תלוי בפשט איסורן‬
‫או לא פשט יעו׳ש‪.‬‬
‫וצריך להודיע מה שהוא ידוע ופשוט‪ ,‬שאין‬
‫כל הדברים הללו אמורים אלא בדורות‬
‫הראשונים של תנאים ושל אמוראים אשר רוח ה'‬
‫נוססה בהם‪ ,‬האמנם הבאים אחריהם אין כח בהם‬
‫לשלוח יד בדבר קטן או גדול מכל אשר דנו וגזרו‬
‫והתקינו והנהיגו כאשר קיימו וקבלו עליהם רבותינו‬
‫הקדושים והגדולים אשר היו לפנינו אנשי השם ודנו‬
‫ק־ו כעצמם‪ ,‬שאם להגיע אל סוף הדברים הבאים‬
‫כדרכים ישרים בתלמוד רחב ידים קצר יד שכלם‪,‬‬
‫ק׳ו בן בנו של ק׳ו לחלוק עליהם ולסתור דבריהם‬
‫ח־ו היוצאים מפי חכמים וסופרים אשר כל ימיהם‬
‫לנו בעומקה של הלכה‪ ,‬ואף כי למפורסמות אין צריו‬
‫ראיה ומעשים בכל יום יוכיחו‪ ,‬מכל מקום לא יהיה‬
‫עלינו לטורח ומשא מקרא דברים בענין זה יוצאים‬
‫מתחת ידי זקנים שקנו חכמה ויראת ה'‪ .‬ואלו הם‪:‬‬
‫כתב הרמב׳ם ז״ל בהקדמת חיבורו דל‪ :‬נמצא‬
‫רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי‬
‫ישראל המעתיקים תורה שבע״פ ושגזרו גזירות‬
‫והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזרתם‬
‫ותקנתם ומנהגותם בכל אבן ישראל בכל מקומות‬
‫מושבותם‪ ,‬ואחר ב״ד של רב אשי שהבר הגמרא בימי‬
‫בנו וגמרו‪ ,‬נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר‬
‫והגיעו לקצוות ולאיים ורבתה קטטה בעולם‬
‫ונשתבשו הדרכים בגייסות ונתמעטה ת׳ת ולא‬
‫נכנסו ללמוד בישיבותיהם לאלפים ורבבות כמו‬
‫שהי׳ מקודם אלא מתקבצים יחידים אשר ה׳ קורא‬
‫בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה ועוסקים בתורה‬
‫ומבינים בחיבורי החכמים כולם ויודעים מהם דרך‬
‫המשפט היאך הוא‪ ,‬וכל ב׳ד שעמד אחר הגמרא בכל‬
‫מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו‬
‫או לבני מדינות רבות‪ ,‬לא פשטו מעשיו בכל ישראל‬
‫מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים‪ ,‬והיות ב־ד‬
‫של אותה מדינה יחידים‪ ,‬וב׳׳ד הגדול של ע׳א בטל‬
‫מכמה שנים קודם חבור הגמ׳ לפיכך אין כופין אנשי‬
‫מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה אחרת‪ ,‬ואין אומרים‬
‫לב׳ד זה לגזור גזירה שגזר ב׳ד אחר במדינתו‪ ,‬וכן‬
‫אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא‬
‫ונתבאר לב׳ד אחר שעמד אחריו שאין זה דרך‬
‫המשפט הכתוב בגמרא‪ ,‬אין שומעין לראשון אלא‬
‫למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון‪.‬‬
‫ודבדים הללו בדינים גזדות תקנות ומנהגות‬
‫שנתחדשו אחר חבור הגמרא‪ ,‬אבל כל הדברים‬
‫שבגמרא בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם וכופין‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נא‬
‫שהמפורטים בה' ד׳ צריכים דוקא סמוכין ובא׳י‪,‬‬
‫והמפורט בה׳ ה׳ ל׳צז‪ ,‬ויל׳ע‪.‬‬
‫יד( והמושג של דיין הנזכר ברמב״ם כאן‪,‬‬
‫דמשמע שהוא דן יחידי שלא‬
‫במושב בית דין נראה דהיינו פרנס המתמנה ע׳י‬
‫הציבור‪ ,‬דכך מציגו ברמב׳ם בפרק כ׳ה מה׳ סנהדרין‬
‫הלכות א׳ ב' ג׳ שממזגם יחד לאישיות אחת‪ ,‬בהלכה‬
‫א׳ וב׳ קוראו בשם פרנס וכותב ״וכל פרנס המטיל‬
‫אימה יתירה על הצבור וכו״ ״וכן אסור לו לנהוג‬
‫בהם קלות ראש וכו״‪ ,‬ואילו בה׳ ג׳ מכנהו בשם‬
‫דיין וכותב‪ :‬״כדרך שנצטוה הדיין לנהוג במצוה זו‬
‫כך נצטוו הצבור לנהוג כבוד בדיין וכו״‪.‬‬
‫יתירה מזו בהלכה ב׳ בעצמה כשמביא הראיה‬
‫שאסור לפרנס לנהוג קלות ראש בצבור‬
‫הוא מכנה פרנס זה בעצמו בשם דיין וכותב בלשון‬
‫״והרי הוא אומר ואצוה את שופטיכם זו אזהרה לדיין‬
‫שיסבול את הצבור'‪.‬‬
‫ג ם בהלכה ד׳ ממזג הרמב־ם שמות ״פרנס*‬
‫'ו דיין' יחד לאחדים וכותב וז׳ל‪ :‬כיון‬
‫שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה‬
‫בפני שלשה כדי שלא יתבזה בפניהם וכו׳ קל וחומר‬
‫לאכול ולשתות ולהשתכר וכו׳ אוי להט לאותן‬
‫דיינים שנהגו בכך מעלבון תורת משה שבזו דיניה‬
‫וכו״‪.‬‬
‫מכל זה יוצא לנו בבירור שהרמב״ם מכנה את‬
‫הממונה הנ׳ל על הציבור פעם בשם פרנס‬
‫ופעם בשם דיין‪.‬‬
‫מהמאירי בקדושין משמע שביאר‬ ‫אמנם‬
‫שהמכוון גם על סתם פרנס דכותב שם‬
‫בלשון‪' :‬כ ל שהוא ממונה פרנס על הצבור ומנהיגם‬
‫אם מצד חכמתו אם מצד מעלתו ראוי לו לנהוג‬
‫בעצמו שררה שלא יזונו עיני הבריות ממנו דרך‬
‫הדיוטות עד שיהא בעיניהם כאחד מהם ולא יהיו‬
‫דבריו נשמעים ומקבלים' הרי שמפרש שהמכוון גם‬
‫על סתם פרנס שממונה לא מצד חכמתו אלא מצד‬
‫מעלתו‪ ,‬אבל מהרמב׳ם לא משמע כן‪ ,‬ויהיה‬
‫מהרמב״ם סייעתא לדברי הים של שלמה בקדושין‬
‫שם )פ־ד סי׳ ד׳( שכותב דהא דקאמר בגמ׳ פרנס‬
‫'לא פרנסים שלנו דהיינו מנהיגי הקהלה אלא ת״ח‬
‫שהוא דיין לרבים לדון את הצבור'‪.‬‬
‫ו כ ך יוצא מפורש גם מהמשך דברי הרמב״ם שם‬
‫בה״ד שמסיים בלשון‪ :‬אוי להם לדיינים‬
‫שנהגו בכך מעלבון תורת משה שבזו דיניה‬
‫והשפילוד‪.‬ו עד ארץ והגיעוה עד עפר וכו״‪ ,‬ונתינת‬
‫נימוקו מפני ״דאוי להם מעלבון תורת משה״ וכו'‬
‫שייך רק על דייני־תורה‪ ,‬ובע־כ כנ׳ז‪ ,‬ומפני שגם‬
‫דיין נקרא בשם פרנס‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קמב‬
‫שלא מצאו כבר איש הראוי לסמוך‪ ,‬כל זה מפוקפק‬
‫מאד‪ ,‬יעוין ברמב״ן בספר הזכות שעל הרי׳ף פ־ד‬
‫דגיטין‪ ,‬ובסה־מ עשין קנ״ג‪ ,‬ובספר זוהר הרקיע‬
‫להתשב״ץ אות נ־ד‪ ,‬ושו־ת חתם סופר חאו״ה סימן‬
‫ר־ג ע״ש ואכמ׳ל‪.‬‬
‫ו י עו ין עוד מזה בשו׳ת מהר״ט שיק חיו־ד‬
‫בדרך ימה שבסוה־ס סימן א'‪ ,‬ושו׳ת אמרי‬
‫אש חיו״ד סימן ק׳ עיי־ש‪.‬‬
‫יג( אודות כין דין מכין ועונשין שלא מן‬
‫הדין לצורך השעה‪.‬‬
‫נראה לומר‪ ,‬דמדברי הרמב״ם בפרק כ־ד מה­‬
‫סנהדרין משמע שסובר לחלק בזה בין סוגי‬
‫העונשין‪ ,‬והוא‪ ,‬כי ישנם סוגי עונשים שצריכים לדון‬
‫בהם בית דין של לא פחות מג׳‪ ,‬וישנם סוגי עונשין‬
‫שאפילו דיין אחד כחו אתו להעניש‪ .‬דבהלכה ד'‬
‫בדברו מהכח להלקות מי שאינו מחייב מלקות‬
‫ולהרוג מי שאינו מחייב מיתה כותב בלשון‪ :‬יש לביח‬
‫דין להלקות מי שאינו מחויב מלקות ולהרוג מי‬
‫שאינו מחויב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא‬
‫לעשות סייג לתורה וכו׳ הכל הוראת שעה וכו׳‪ .‬וכן‬
‫בהלכה ה׳ בדברו בהענשת מלקות לאדם ששמועתו‬
‫רעה כותב ג־כ כלשון‪ :‬וכן יש לבית לדין בכל מקום‬
‫ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים‬
‫אחריו שהוא עובר על העריות וכו׳‪.‬‬
‫ואילו כהלכות ו' ז׳ ח' ט׳ משנה הרמב׳ם את‬
‫לשונו הנ״ל של יש לבית דין‪ ,‬וכותב‬
‫בלשון‪ :‬וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו‬
‫בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות‬
‫הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם וכו׳‪ .‬וכן יש לדיין‬
‫לנדות ולהחרים מי שאינו בן נידוי כדי לגדור פרץ‬
‫כפי מה שיראה לו והשעה צריכה לכך וכר‪ .‬וכן יש‬
‫לדיין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו ולקללו‬
‫ולהכותו ולתלוש שערו וכו׳‪ .‬וכן יש לו לכפות ידים‬
‫ורגלים ולאסור בבית האסורים וכו׳‪.‬‬
‫רואים בעליל שהרמב־ם היה ס״ל לחלק בזה‬
‫בין סוגי העונשים‪ ,‬דלמיתה ומלקות יכול‬
‫רק בית דין של ג׳ לדון בכך ולהעניש בהוראת שעה‬
‫כדי לעשות סייג לתורה‪ ,‬ואילו ליתר סוגי העונשים‬
‫שמפרט יכול לדון על כך ולהעניש אפילו דיין אחד‬
‫בלבד כפי מה שיראה לו ושהשעה צריכה לכך‪.‬‬
‫יש עוד לעמוד על הדקדוק בדברי הרמב־ם על‬
‫זה שבהלכה ד' כותב בסתם בלשון 'י ש לבית‬
‫לבית דין להלקות וכו׳‪ .‬ואינו מפרט שהוא זה 'בכל‬
‫מקום ובכל זמן״‪ ,‬ואילו בהלכה ה׳ בדברו בלהלקות‬
‫אדם ששמועתו רעה מפרט וכותב בל שון'י ש לבית‬
‫דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו‬
‫רעה וכו׳‪ .‬האם יש לדייק מזה דס׳ל להרמב׳ם‬
‫קמג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫יהפכו עי־כ חטאות היחיד אל חטאות הציבור‬
‫מכללם‪ ,‬והוא ממשיך וכותב וז״ל‪ :‬ובמה פעמים‬
‫נתחבטתי על זה על אודות הנשים הקדשות שהיה‬
‫איסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו‪ ,‬ולא‬
‫עוד אלא שכבר יאותו במקצת הקהלות ליתן להם‬
‫חנינה ביניהם‪ ,‬גם יש שמספיקין להם פרם מהקהל‬
‫כי אמרו כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים‬
‫מחטא איסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות‪,‬‬
‫מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי איסור‬
‫סקילה או סכנת שריפה‪ ,‬ואני דנתי על זה פעמים‬
‫רבות לפניהם ולפני גדוליהם והסברתי להם שהחטא‬
‫הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל‬
‫בסתר ושלא לדעת הרבים ורשות ב״ד חטאת יחיד‬
‫הוא ור‪.‬וא שבעונו ימות ע׳י ב״ד של מעלה או מטה‬
‫וכל ישראל נקיים כמו שהיה עון פילגש בגבעה אם‬
‫היו ב׳ד שלהם מוסרים האנשים הרשעים ההם לבדם‬
‫ביד ישראל‪ ,‬אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו‬
‫דעת הרבים והדעת נחנה בבתי דיניהם שלא למחות‬
‫בו הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כולו‬
‫ולא ניתן למחילה אם לא בפורענות הקהל כמו שהיה‬
‫בבני בנימין על השתתפם בעון‪ ,‬וד‪.‬וא היה עון סדום‬
‫שהם ובתי דינים שלהם הסכימו שלא להחזיק יד‬
‫עני ואביון‪ ,‬ולכן הוא טוב ומוסב שיכרתו או ישרפו‬
‫או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משחעקר אות‬
‫אחד מהתורה בהסכמת הרבים וכו׳ ומי שלא יקבל‬
‫זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורת אלקית‬
‫עכ״ל‪.‬‬
‫דברים דומים כתובים בתקנות צבור וסדרי‬
‫משפט מ׳ר רפאל מרדכי מלכי ז׳ל מי‬
‫שהיה רב ורופא בירושלים באמצע המאה החמישית‬
‫לאלף הנוכחי )נדפס במשדרע קובץ שני ע״י ר'‬
‫אליעזר רבלין ז״ל( וז׳ל‪ :‬כל שד‪,‬וא מדין התורה‬
‫לא נמסר בידם של הברורים לתקן במר‪ .‬שאינם‬
‫יודעים וכו׳ וכל תקנה שהיא לעבור על דין אין‬
‫להם לפרנסים כח לתקן‪ ,‬כגון אם רבו חוזרים על‬
‫הפתחים שיכולים להתפרנס ע״י מלאכה או עבודה‬
‫אינם יכולים לתקן ולהכריז בבית הכנסת שאל יתנו‬
‫צדקה לעני הדופק בשערים וחוזר על הפתחים‪ ,‬ואם‬
‫עשו בזרוע עתידים בניהם ובני בניהם לחזור ואל‬
‫ימצאו רחמים אם יבקשו‪.‬‬
‫א ל א כיצד יעשו? ימסרו הדבר לועד החכמים‬
‫ואם יראה בעיניהם לעשות כך יעשו‪ ,‬ואם‬
‫לא לא יעשו‪ ,‬ומכל שכן שאין לעבור על דברי תורה‬
‫ואפילו על דברי חכמים למגדר מילתא בין היחידים‬
‫כר‪,‬א שנשמע מפרנסי הגולה שמניחים ביניהם קדשד‪.‬‬
‫בישראל כדי שלא יזדווגו הבחורים בגויות והוא‬
‫מגדר מילתא‪ ,‬ואינו כן שאינם רשאים ואפילו ועד‬
‫סימן נב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אציין גם לדברי הירושלמי בפ׳ט דסוטה ה׳י‬
‫דאיתא ״אלא אילו שמשי פרנסות״‪ ,‬ובק׳ע‬
‫שמפרש זוגות אלו היו אכ״ד ונשיאים' ע״ש‪.‬‬
‫ומוכח בכזאת בהדיא שהמכוון לפרנס דיין‬
‫שמלמד תורה לרבים ומנהיגם כדרכי‬
‫התורה מדברי הגמ' כשבת ד׳ קי״ד ע״א דאיתא‪:‬‬
‫ואמר ר׳ יוחנן איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס‬
‫על הצבור זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום‬
‫ואומר אפילו במסכת כלה‪ .‬והגמ־ שם מחלקת בזה‬
‫ואומרת ' אי בחדא מסכתא באתריה ואי בכוליה‬
‫תנויא בריש מתיבתא' הרי כהיש׳ש שפרנס הנזכר‬
‫בגמ' אין המכוון לכמו ״פרנסים שלנו'‪ ,‬אלא המכוון‬
‫לת״ח שהוא דיין לרבים לדון את הצבור וללמדם‪.‬‬
‫והכי איתא גם במסכת תענית ד' י' ע״ב‪ :‬אי‬
‫זהו יחיד ואיזהו תלמיד‪ ,‬יחיד כל שראוי‬
‫למנותו פרנס על הצבור‪ ,‬תלמיד כל ששואלין אותו‬
‫דבר הלכה בלימודו ואומר ואפילו במסכתא כלה‪.‬‬
‫ומבארים התוס׳ בד׳ה איזהו דיש חילוק בתלמיד‬
‫דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים‬
‫אצלו זה שואל אל הרב ממה שהוא לומד וזה שואל‬
‫ממקום אחר ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים‬
‫לכל אחד ואחד כפי שאלתו ואפילו במסכת כלה‬
‫זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא ונקרא תלמיד התם‬
‫בפרק אלו קשרים אותו ודאי ראוי למנות פרנס על‬
‫הציבור‪ ,‬אכל אם אינו יודע להשיב אלא במסכת‬
‫שלו נקרא ג' כ תלמיד ומזה מיירי הכא ע־ש‪.‬‬
‫ו ה ר ״ן על הריף בתענית שם מבאר שכאן‬
‫בתענית המדובר ביודע מקומה ולא‬
‫פירושה ומשום זה אינו ראוי למנותו פרנס על‬
‫ר‪.‬ציבור‪ ,‬אבל אילו היה יודע פירושה יחיד הוא‬
‫כדאמרינן כפי אלו קשרים איזהו יחיד שראוי למנותו‬
‫פרנס על הציבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל‬
‫מקום ואומרה ואפילו במסכה כלה עיי׳ש‪.‬‬
‫ע כ ״ פ מדברי כולם נלמד שפרנס הנזכר המדובר‬
‫בפרנס שהוא ממונה לד‪,‬ורות לעם את דבר‬
‫ה' וללמדם תורת‪-‬קדשו‪.‬‬
‫בשולי הדברים‬
‫ע ד כמה שחרדו חכמי ישראל בכל הדורות על‬
‫המסגרת־ר‪.‬ציבורית ושלא יתהוו שום פירצות‬
‫וסדקים בחומותיה הבצורות והרתוקות לתורת־סיני‪,‬‬
‫אצטט לדוגמא קטע נפלא אחד מספר עקדת יצחק‬
‫עה״ת למהר״י בן עראמה ז־ל בפי וירא שער כ'‪,‬‬
‫באמצע דיבור המתחיל ובמדרש וכר‪ ,‬הוא מבאר‬
‫גודל החיוב של השופטים שלא להעלים עיין מפרצת‬
‫יחידים בכל ציבור באחד מהאיסורים שבתורד‪ .‬ושלא‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קמד‬

‫ולגדור ולהפקיר ממון אבל מכיון שהצדוקין אומרים‬ ‫החכמים לעשות כן וכר‪ ,‬ונהי דבשב ואל תעשו‬
‫כן וניתן מקום לטעות ולחשוב שאנו עושין כן מדין‬ ‫אמרינן דרשאים ב־ד למגדר מילתא‪ ,‬אבל לעבור‬
‫תורה כדעתם המוטעה‪ ,‬תו אין כח לשום ב׳ד ואפילו‬ ‫על לאו אינם רשאים בכך אלא לגזירת שעה‬
‫לנשיא שבישראל לתקן דבר כזה אפילו אם יפרשו‬ ‫כאליהו בהר הכרמל וכו׳ ע־ש‪.‬‬
‫שעושין כן משום תקנה וגדר לצורך שעה בכדי‬ ‫אכן היהדות ותורת־משה אהודים ואחוזים זה‬
‫שלא יצא מזה פוקה ומכשול ויבוא מי שהוא לפרש‬ ‫בזה ״קוב״ה אורייתא וישראל חד הוא־‪ ,‬והבא‬
‫שכוונת התקנה באה כביכול להודות לדברי הצדוקין‬ ‫להפריד ביניהם את נפש האומה הוא קובע‪ ,‬וזאת‬
‫שדין תורה כן הוא ח־ו‪.‬‬ ‫היא חובתם של ראשי אלופי ישראל‪ ,‬חכמי התורה‬
‫אכן‪ ,‬רק חכמי־התורה אשר יראתם קודמת‬ ‫ובתי דיניהם‪ ,‬להיות צופים לבית ישראל ולעמוד‬
‫לחכמים כחם איתם להבין בעין־שכלם‬ ‫על המשמר לגדור כל מחיצת כרם בבית ישראל‬
‫החודרת ולהבחין בין תקנה לתקנה ולדעת איזה דרך‬ ‫שנראים בה איזה פירצה או סדק שהוא‪ ,‬ולפעול לשם‬
‫של תקנה ישכון אור בה מבלי שתצא ממנה ח״ו‬ ‫כר במלוא הכח הרוחני הנובע ממקור הרוחניות של‬
‫איזה מכשול באיזה דרך שהיא ואז יקרבוה בכח בית‬ ‫׳רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך'‪ ,‬וככל‬
‫דין יפה למיגדר מילתא‪.‬‬ ‫אשר נדרש לצורך השעה והזמן•‬
‫ויעוין בכתובות ד' ק־ד ע־ב וד' ק׳ה ע־א‬
‫סימן נב‬ ‫שהיו ממנין דייני גזירות בירושלים‬
‫מהחשובים ביותר כדי שיתקינו חוקי־עונשין שלא‬
‫א‪ .‬ילד המוכה במזיד ע״י הוריו ונהיה‬ ‫מן הדין אלא לעשות גדר יעו־ש ובשטמ׳ק בשם‬
‫פצוע קשה עד מצב של פיקו״נ ומובא‬ ‫הריטב׳א וכן בירושלמי שם ובקרבן העדה ע׳ש‪.‬‬
‫מתלונן‬ ‫הרופא‬ ‫לביה־ח וכאשר‬ ‫וכדי שידעו להבחין בין תקנה לתקנה מבלי שתצא‬
‫במשטרה מעבירים את הילד לידי‬ ‫ממנה מכשול באיזה אופן שהוא אשר אזי אין כח‬
‫משפחה אומנת‪ ,‬או מוסד‪ ,‬מה הדין אם‬ ‫בי׳ד יפה בזה‪ ,‬יעוין דוגמא לכך בב׳ב ד' קט־ו ע־ב‬
‫הרופא יודע שיעבירו אותו לבית או‬ ‫דאיתא‪ :‬אמר רב הונא אמר רב כל האומר תירש‬
‫למוסד לא דתי‪ ,‬או ל ח ד ל לבית או‬ ‫בת עם בת הבן אפילו נשיא שבישראל אין שומעין‬
‫מוסד של עכו״ם האם במצב כזה עדיין‬ ‫לו שאינן אלא מעשה צדוקין‪ ,‬ומבארים התום׳ בד־ה‬
‫על הרופא להתלונן למשטרה‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫אפילו וז׳ל‪ :‬אפילו נשיא שבישראל שרוצה לתקן‬
‫וכמו״ב מה יהא הדין כנ׳׳ל כאשר האבא‬ ‫כן לפי צורך שעה כעין שמצינו בבני בנימין שהתנו‬
‫בא על בתו הקטנה פעמים חוזרות ואין‬ ‫שלא תירש בת הבן עם אחיו אין שומעין לו משום‬
‫כאן חשש של פיקרנ‪ ,‬והאם כשמוסרים‬ ‫צדוקין ע׳ש וכוונתם ברורה דר־ל שאע־פ שיש כח‬
‫אותו לשלטונות חל על המוסר דין של‬ ‫לב־ד ולנשיא שבישראל בכגון דא לתקן לפי צורך‬
‫מסור‪.‬‬ ‫שעה משום כח־־הנשיאות ומשום הפקר ב־ד כעין‬
‫שמצינו שתיקנו ברומה לזה לפי צורך שעה בבני‬
‫שאלה‪.‬‬
‫בנימין אבל כדי שלא יטעו עי־כ לחשוב כי תקנה‬
‫מוצש׳ק פ' מקץ תשנ׳א‪.‬‬ ‫זאת באה כאילו להסכים לדין־הצדוקין שסוברים‬
‫לכבוד מו׳ר שליט׳א‬ ‫שדין תורה כן הוא שללו הכח הפקר ב־ד בזה‪,‬‬
‫הנני פונה לכ׳ת במספר שאלות בסוגיא מכאיבה‬ ‫ואפילו אם יעברו ויתקנו ויהא זה אפילו נשיא‬
‫שבעיקר נוגע לרופא ילדים‪.‬‬ ‫שבישראל תקנתם בטילה‪.‬‬
‫)א( ילד המוכה‪ .‬לדאבוני אין הדבר נדיר‬ ‫ו כ ך כותב הנמוקי יוסף כב־ב שם וז־ל‪ :‬כל‬
‫שמביאים תינוק או ילד לביה׳ח כשהוא כולו‬ ‫ב־ד שאומר כן דרך תקנה וגדר אפילו נשיא‬
‫פצוע קשה עם שברים בגולגולת ובגפיים‪ ,‬דימומים‬ ‫שבישראל אין שומעין לו מפני שהוא עושה מעשה‬
‫באברים פנימיים‪ ,‬ממכות או כוויות קשות )ממים‬ ‫צדוקין וחושבין שאנו עושין כן מדין תורה וכי אנו‬
‫רותחים או מסגריות וכדומה( עד מצב של ממש‬ ‫מודין לדבריהם וכו׳‪ ,‬ע־ש‪ ,‬והיינו כנ׳ז ובמכוון‬
‫פקוח נפש‪ ,‬כשכל החבלות האלו נעשו במזיד ע־י‬ ‫לדברי התוס'‪ ,‬והן התום׳ והן הנמוקי יוסף פירשו‬
‫אחד או שני הוריו‪ ,‬וכפי שכתבתי כבר בחחו־מ של‬ ‫בפשיטות דכוונת הגמ' באמרם ״כל האומר' היא‬
‫ספרי )סימן תכ״ד סק־ב עמוד רי־ט( כשמתלוננים‬ ‫שהב־ד או הנשיא שבישראל אומר כן דרך תקנה‬
‫במשטרה‪ ,‬אז אחרי שהתינוק טופל ומשתחרר‬ ‫וגדר לצורך השעה שבאופן כזה אם לא מפני מעשה‬
‫צדוקין היו רשאין לתקן כן בכה בי׳ד יפה לתקן‬
‫קמה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫בלבד‪ ,‬ואין לפני עור ממש כי הרי לא בטוח כמאה‬
‫אחוז שיעבירו אותו דוקא למוסד של עכו׳ם‪ ,‬או לא‬
‫דתי‪ ,‬יעוין בע״ז ד־ ט־ו‪ ,‬ובתבואות שור סי' ט״ז‬
‫ס׳ק כ־ד שכותב לדייק מדברי הגמ׳ הנ״ז דמשמע‬
‫מזה דאין אזהרה דלפ״ע כי אם היכא דאיכא מכשול‬
‫ודאי ע״ש‪ ,‬וכ״כ עוד פוסקים‪.‬‬
‫נו ס ף על זה הרי הילד עד שיגדל איננו עובר‬
‫עי״ב שום עבירה‪ ,‬וכשיגדל הרי יתכן גם‬
‫שיחזירוהו למקום שיוכל לשמור על יהדותו‪) ,‬יעויז‬
‫שו־ת חתם סופר חאו׳ח סימן פ׳ג‪ ,‬וכף החיים או״ח‬
‫סימן שמ׳ג ס״ק כ׳ב ע׳ש(‪.‬‬
‫אולם אם לא קיים חשש מבוסס ממשי של פיקוח‬
‫נפש והשיקול הוא ביותר שהוא רק מה‬
‫שטובת הילד‪ ,‬אז אסור להתלונן במצב כזה למשטרה‬
‫כאשר הסיכויים מבוססים שיוציאו עי״כ את הילד‬
‫מבית הוריו הדתיים או המסורתיים ועיבירוהו‬
‫למוסד עכו׳ם‪ ,‬או לא דתי‪ ,‬או לא מסורתי‪ ,‬אם לא‬
‫שהוריו המה ג־כ בכאלה‪ ,‬וכדאיתא בספרי פ' כי‬
‫תצא עה״פ לא תתעב אדומי‪ ,‬שהמחטיא האדם קשה‬
‫לו מן ההורגו‪ ,‬שההורגו אין מציאו מן העוה׳ז‬
‫ומהעוה׳ב והמחטיאו מוציאו מן העוה״ז ומן העוה׳ב‪.‬‬
‫וכך מצינו לחכמת אדם בכלל פ־ט סעי־ י״ב‬
‫שפוסק וז׳ל‪ :‬אין מוסרין תינוק ישראל‬
‫לעכו׳ם ללמדו ספר וללמדו אומנות‪ ,‬אפילו במקום‬
‫דליכא למיחש לש׳ד כגון במקום מעבר לרבים מכל‬
‫מקום אסור שמא ימשך אחר מינות‪ ,‬ונ״ל דהוא הדין‬
‫דאסור למוסרו לישראלים האפיקורסים דגרעי טפי‬
‫מן הגוים דאפיקורס ישראל ממשיכים יותר עכ״ל‪,‬‬
‫ודון מינה ומינה‪.‬‬
‫כ( ואבוא לשאלתו השניה שהיא; במקרה שהאב‬
‫בא על בתו הקטנה פעמים חוזרות ואין‬
‫כאן חשש של פיקוח נפש‪ ,‬מה הדין לגבי הספיקות‬
‫שהעלתי לעיל‪.‬‬
‫והנד‪ ,‬לדעתי הדין כזה כפי שהעלתי לעיל‬
‫בשאלה הקודמת כמקום חשש לפיקו׳נ‪ ,‬כי‬
‫הרי דין רודף אחר הערוד‪ .‬כדין רודף אחר חבירו‬
‫להרגו‪ ,‬והבא על בתו הא הרי הוא מחייבי כריתות‪,‬‬
‫והגם שהיא קטנה אבל האב חייב על כך‪ ,‬ומן החובה‬
‫איפוא להפרישו מזה‪ ,‬ויעוין במשנה למלך בפרק‬
‫כ׳ד מה׳ שבת הלכה ז׳ שחוקר גלל כן היכא מי‬
‫שרודף אחר הערוה בשבת אם מחללים שבת כשביל‬
‫להצלתו מן העבירה‪ ,‬וכן בספר מחזיק ‪.‬ברכה‬
‫להחיד״א ז״ל או׳ח סימן של״ט סק׳ה שמביא בשם‬
‫רבינו יונה שכתב דכל אותן שמצילין אותם בנפשם‬
‫משמע דלא מפלגינן בין חול לשבת‪ ,‬וכזאת מביא‬
‫גם בשם הכנה׳ג ושו״ת יד אליהו יעו׳ש ביתר‬
‫אריכות‪.‬‬
‫סימז נב‬ ‫שו״ ת‬
‫מביה׳ח מעכירים אותו ע״י צו בית המשפט למשפחה‬
‫אומנת או למוסד כדי להציל אותו מהוריו‪ ,‬כי כבר‬
‫היו מקרים לא מועטים שכשהחזירו את התינוק‬
‫לביתו‪ ,‬מוכה אח־כ למוות‪ ,‬שאלתי היא מה יהיה‬
‫הדיו כשהרופא יודע שהסיכויים הם טובים שיעבירו‬
‫את התינוק לבית או למוסד לא דתי‪ ,‬או אפילו‬
‫בחו׳ל לבית או מוסד של עכו׳ם‪ ,‬האם עדיין עליו‬
‫להתלונז למשטרה‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫)ב( במקרה שהאבא בא על בתו הקטנה פעמים‬
‫חוזדות ואין כאן חשש של פיקו־נ מה הדין‬
‫כאן לגבי הספיקות שהעלתי לעיל‪.‬‬
‫)ג( יש מקרים ידועים של התעללות מינית של‬
‫מורה כגן ילדים )נקבות או זכרים(‪ ,‬בזה‪,‬‬
‫וגם בשתי המקרים הקודמים‪ ,‬שואל אני כעת מצד‬
‫הדין של מוסר‪ ,‬ואמנם אם מדובר באדם שמיצר את‬
‫הרבים ומצערן כמו בשאלה גג( יהיה מותר למסור‬
‫אותו)חו־מ סימן שפ״ח סעי׳ י״ב לפי גירסת הש־ך‬
‫והגר׳א( וכן בשאלה )א( שמדובר על פיקו׳נ ויש‬
‫לו דין של רודף‪ ,‬אך מה יהא הדין בשאלה )ב( הלא‬
‫כותב השו״ע )שם סעי׳ ט׳( שאסור ״ואפילו הוא דשע‬
‫ובעל עבירות ואפילו היה מצר לו ומצערו' האם‬
‫מדובר גם על מקרה כזה כשיש נזק של ממש גם‬
‫פיזית וודאי נפשית‪.‬‬
‫ב רור לי שבכל מקרה ומקרה חייב הרופא‬
‫להתייעץ קודם כל עם מורה הוראה מובהק‬
‫שישקול בכל מקרה לגופו של דבר‪ .‬אך אבקש מאד‬
‫חות דעתו של כ״ת כנושא כואב זה‪.‬‬
‫בברכת התורה‬
‫אברהם סופר אברהם‬
‫תשובה‪.‬‬
‫ב־ה‪ ,‬יום ה׳ ג׳ טבת תשנ׳א‬
‫ירושלים עיה׳ק תובב׳א‬
‫למכובדי הגדול הרופא המהולל חכם ורבי יתקרי‬
‫היו־ש פרופ־ ד־ר אברהם סופר אברהם שליט״א‬
‫אחדשד‪',‬ס באהבה ויקר‪,‬‬
‫יקרת מכתבו קבלתי השבוע‪ ,‬והנני מתכבד‬
‫להשיב לו על שאלותיו‪,‬‬
‫א( ב ק ש ר לשאלתו הראשונה‪ ,‬לענ״ד נראה ככזאת‪.‬‬
‫דאם קיים ממש חשש מבוסס שהורי הילד‬
‫ישובו קרוב לודאי להכותו שוב במכות אכזריות‬
‫כאלה‪ ,‬ועוד יותד מזה עד למות‪ ,‬במקרה כזה‪ ,‬מכיון‬
‫שד‪.‬רופא רק מוסר על המצב למשטרה עם כקשה‬
‫לראות להציל את הילד מידי הוריו‪ ,‬אזי חייב הרופא‬
‫לעשות זאת כדי להציל נפש אחת מישראל מרדת‬
‫שחת‪ ,‬ומה שיעשה לאחר מיכן המשרד הממשלתי‬
‫כדי להצילו הרי הרופא בזה רק בבחינה של גורם‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נב‬
‫שמציין לזה שפיר כבו׳ במכתבו‪.‬‬
‫ה( על כל האמור נראה לי להוסיף לשם הבהרה‬
‫עוד שתי נקודות‪ ,‬והמה; —‬
‫‪ .1‬בודאי שאלת כבו' בשאלה הנוספת בנוגע לדין‬
‫מוסר היא לא בנוגע למסירה אפילו בערכאות של‬
‫ישראל‪ ,‬דבכה״ג נראה דבודאי מותר מכיון‬
‫שהמציאות היא שכהיום אין כח בי״ד לדון על כך‪,‬‬
‫אלא כוונת שאלתו היא בנוגע למקרה של מסירה‬
‫לערכאות של עכו׳ם‪ ,‬וכדמודגש באמת בחו׳מ שם‬
‫במעי׳ ט׳ בלשון‪ :‬אסור למסור לישראל ביד עכו״ס‬
‫וכו׳‪ .‬ורק גבי מסירת ממון בידי אנם כתוב בסעי׳‬
‫ב׳ שם ״בין אנס עכו״ם ובין אנס ישראל' ע־ש‪.‬‬
‫‪ .2‬גם בערכאות של עכו־ם נראה שיש חילוק בזה‬
‫בין מדינות פראיות לבין מדינות נאורות‪ ,‬וכדמצינו‬
‫שמחלק בכזאת הערוך השלחן בחו״ט שם בסעי' ז׳‪,‬‬
‫המעיר שם וכותב‪ ,‬שכל המדובר בדיני מסור בש׳ם‬
‫ופוסקים הוא בכגון מדינות הרחוקות שלא היה‬
‫לאיש בטחון בגופו ובממונו מפני השודדים והאנסים‬
‫הגם שנשאו עליהם שם משרה‪ ,‬כידוע גם היום באיזה‬
‫מדינות מאפריקה וכו׳‪ ,‬משא־כ במלכי אירופא ע״ש‪,‬‬
‫ומוכח מהערוה״ש שם שלא כוון בדבריו רק משום‬
‫מלכות‪ ,‬כי מפרט והולך שם לדוגמא גם שמות של‬
‫מדינות שהיו מרוחקים מרחק רב מאד ממקום מגוריו‬
‫ומהמלכות שהיה חי בקרבה כדיעו״ש‪ .‬כאמור‬
‫כתבתי זאת לשם הבהרה כללית בנושא זה של‬
‫מסור‪.‬‬
‫והנני בכבוד רב ובהערצה מרובה‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫בשולי התשובה‪.‬‬
‫נו ס ף על האמור בפנים מעיקרא דדינא בזר‪,‬‬
‫בלמסור לערכאות של עכו״ם בנידונים‬
‫האמורים‪ ,‬הנה בצורך השעה וברשות בי״ד יש מקום‬
‫להתיר אפילו כשזה שלא מעיקרא דדינא היכא שאין‬
‫אפשרות לבצע זאת בישראל‪ .‬ומצינו שהשיב בכזאת‬
‫בשו״ת מבי״ט ח״א סימן כ״ב‪ ,‬דכותב וז״ל‪ :‬נקרא‬
‫נקראתי לבית הועד חכמי צפת ומנהיגיה על ענין‬
‫יעקב זרקון שנזרקו בו מינות וכן אחר הזכור ונחננו‬
‫רשות למנהיגי הקד‪.‬לות שייסרו אותו על יד‬
‫האומות ונחבש בידם וכו״‪.‬‬
‫ונתינת רשות זאת שכותב המבי״ט היתה שלא‬
‫על פי דין ורק משום צורך שעה ומיגדר‬
‫מילתא‪ ,‬וכדכותב המבי״ט להלן בדבריו‪ :‬כאשר‬
‫לאח״ז התחנן האיש שישתדלו להצילו מהתפיסה‬
‫ואמרו לו הממונים שאם ברצונו לצאת מהתפיסה‬
‫שיגרש את אשתו‪ ,‬ונתרצה לכך וסידרו הג״פ בביטול‬
‫מודעות וכוי‪ ,‬ולאחר מיכן כעבור מעט מהימים היה‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קמו‬
‫וכל זה הוא גוסף למה שיש חיוב להציל את‬
‫הקטנה מנזק פיזית ונפשית‪ ,‬ובהיות כ״ז יחד‬
‫נראה לי דיש לפסוק כנ״ז בשאלתו הקודמת‪.‬‬
‫ג( על המקרים האמורים בא כב' בשאלה נוספת‬
‫בנוגע לדין מוסר‪ ,‬ומפרט וכותב‪ ,‬דבשאלה‬
‫א׳ שמדובר על פיקוח נפש ויש לו דין רודף יהי׳‬
‫מותר למסור אותו‪ ,‬אך מה יהא הדין בשאלה ב'‪,‬‬
‫הלא כותב השו׳ע בחו־מ סי׳ שפ׳׳ח סעי׳ ט' שאסור‬
‫למסור ״ואפי' היה רשע ובעל עבירות ואפי' הי׳‬
‫מיצר לו ומצערו״ וא״כ האם מדובר גם על מקרה‬
‫כזה כשיש נזק של ממש גם פיזית וודאי נפשית‪.‬‬
‫וזאת תשובתי על זה‪ ,‬ראשית‪ ,‬לדעתי כשם‬
‫שברור לו בשאלה הא׳ שמותר למוסרו באשר‬
‫כי הוא רודף‪ ,‬כך מאותו הנימוק מותר גם בשאלה‬
‫הב׳‪ ,‬דהא היא ערוה עליו‪ ,‬ויש לי איפוא דין של‬
‫רודף אחר העריה וכנז״ל‪.‬‬
‫וזאת שנית‪ ,‬אפילו אילו לא היתה ערוה עליו‬
‫שחייבים על זה כרת‪ ,‬ג״כ היה מותר‬
‫למוסרו‪ ,‬הן כדי להציל אותה מפגיעתו בה‪ ,‬וגם‬
‫לרבות‪ ,‬כדי להציל אותו מרשעתו זה‪ ,‬ומה שכבו'‬
‫מצטט ממה שנפסק בחו״מ סי' שפ״ח סעי׳ ט׳ שאסור‬
‫למסור אפילו הוא רשע ובעל עבירות‪ ,‬אין לו ענין‬
‫לעל כגון נידונגו‪ ,‬דבשם אין המדובר היכא שבא‬
‫הדבר כדי להציל אותו מרשעתו‪ ,‬אלא המדובר‬
‫שרוצים למסור אותו בשביל דבר אחר ורוצים לנהוג‬
‫בו זלזול בגלל זה שהוא בין כך רשע ובעל עבירות‪,‬‬
‫ולכן אסור‪ ,‬אבל משא״ב בכגון נידוננו שד‪.‬מדובר‬
‫שרוצים עי״כ להציל שלא יוכל להוציא לפועל‬
‫זממת רשעתו‪ ,‬ולכן שפיר מותר למוסרו‪.‬‬
‫אמרנו שמותר זה גם בכדי להציל אותה‬
‫מפגיעתו בה‪ ,‬באשר כי אין זה דומה גם‬
‫למה שנפסק בשו״ע שם שאסור אפילו היה מיצר‬
‫לו ומצערו‪ ,‬דבכאן הרי פוגע עי״כ בגופה ובנפשה‪,‬‬
‫ויעוין בשו״ע שם בסעי׳ ז׳ שנפסק ברמ׳א די״א‬
‫דאדם המוכה מחבירו יכול לילך לקבול בפני עכו״ם‬
‫אע״ג דגורם למכה היזק גדול‪ ,‬והש״ך בס״ק מ׳ה‬
‫כותב בכעין החילוק הנ״ז‪ ,‬דשאני היכא שמוסר כדי‬
‫שלא יוסיף להכות דמותר ע־ש‪ ,‬ומקרה כזה שלפנינו‬
‫הוא יותר גרוע מהכאה‪ ,‬וא״כ יכולים למוסרו הן‬
‫מפני שזה דומה למכה‪ ,‬ועוד יותר מזה‪ ,‬והן כדי‬
‫שלא יוסיף עשות זאת‪ .‬ובית דין אביהם של קטנים‪.‬‬
‫ד( ו מ ה א ז ו ר ‪ ,‬הדבר פשוט כבר ממילא‪ ,‬שגם‬
‫בשאלה הג׳ שמפרט כבו׳ במכתבו‬
‫על מקרים ידועים של התעללות מינית של מורה‬
‫בגן ילדים‪ ,‬שמותר למוסרו‪ ,‬ונלמד זה עוד בק״ו‬
‫מכיון שהא המדובר גם באדם שמיצר את הרבים‬
‫ומצערן בדומה להנפסק בחו״מ שם מעי׳ י״ב‪ ,‬וכפי‬
‫קמז‬ ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬
‫וכותב שאולי מטעם זה לא הזכיר הב־י עצמו בשויע‬
‫שלו כלל ברכת הגומל לא לאשד‪ .‬ולא לבעל‪.‬‬
‫ועפי״ז מוסיף כבו׳ וכותב דלפי דברי המטה‬
‫לוי הנ״ל יוצא שגם אדם מבוגר שלא‬
‫נימול בילדותו ונימול כעת דג־כ לא יברך ברכת‬
‫הגומל אחרי שנתרפא מהמילה ע׳כ‪.‬‬
‫ולענ״ד נראה דדברי המטה לוי נדחים מהלכה‪,‬‬
‫והממג־פ שלו על כך שלא תברך ניתן‬
‫לסתור אותו בפשיטות‪ ,‬והוא‪ ,‬דבאמת אי אפשר בלי‬
‫סכנה‪ ,‬ומשום כך הרי ישנם בגמ' ובשדע כל הדינים‬
‫המיוחדים עבור יולדת בנוגע לחלל שבת עבורה‬
‫וכן לענין שלא לצום ביום הכיפורים‪.‬‬
‫ו מ ה ששואל הספר דא*כ הרי לא לתהו בראנו‬
‫ולשבת יצרנו וקדשנו במצותיו‪ ,‬אני משיב‬
‫ואומר‪ ,‬דאה־נ‪ ,‬אבל חוץ מה שאפ״ה חייב אדם מכל‬
‫מקום לברך הגומל אפילו בכל כגון דא על מה‬
‫שניצול מסכנה ולא נתעוררו עליו דינים וקיטרוגים‬
‫בקיום המצוה כמאמרה כנדרש‪ ,‬וכיוצא כזה‪ ,‬כידוע‪,‬‬
‫הרי ביולדת מצינו בגמ' מפורש במיוחד על כך‪.‬‬
‫כדאיתא בשבת ד' ל־ב ע׳׳א שעוגותיה של האשד‪,‬‬
‫נזכרים בשעה שכורעת ללדת‪ ,‬וכן במשנה שם שעל‬
‫שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן‪ ,‬ועוד איתא‬
‫כשבועות ד׳ ח' ע׳א ונדה ד׳ ל׳א ע׳ב היולדת‬
‫חוטאת היא דבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת‬
‫שלא תזקק לבעלה ע׳ש‪ ,‬וא'כ שפיר יש לה ליולדת‬
‫לברך ברכת הגומל על שאפ־ה ניצלה מהסכנה‪,‬‬
‫ופשוט‪.‬‬
‫וכמו כן מה שהמטה לוי רוצה להסתייע לדעתו‬
‫וכותב דאולי מטעם זד‪ .‬לא הזכיר הב״י‬
‫בעצמו בשו׳ע שלו כלל ברכת הגומל לא לאשד‪.‬‬
‫ולא לבעל‪ .‬הנה נעלמו ממנו בעת כתבו זאת דברי‬
‫הב׳י בטור שם‪ ,‬דכותב בדבריו ליישב במקצת על‬
‫מה שנוהגים מקצת אנשים שכשיולדות נשותיהם‬
‫עומדים ומברכים ברכת הגומל‪ ,‬ושלאו ברכה לבטלה‬
‫היא מכיון שהיא כדי לתת שבח והודאה על הטובה‬
‫שהזמין לו שניצלה אשתו ע־ש‪ ,‬ונמצאנו למדים‬
‫שכל דיונו ופקפוקו של הב־י שם הוא מפני שלבעל‬
‫הא לא נתדחש שם נס כלידת אשתו‪ ,‬ומזה איפוא‬
‫שאבל הא ליולדת בעצמה היה פשוט ליה לד‪,‬ב'י‬
‫שליכא בזה ברכה לבטלה אם תברך‪ ,‬דאל־כ אין‬
‫כל מקום ללימוד הזכות שרוצד‪ ,‬הב־י שם ללמד‬
‫על הבעלים המברכים כמובן‪.‬‬
‫ומכירן שהב׳י כבר הזכיר מזה בפירושו‬
‫הארוך בטור תו הרי כבר נכלל זה‬
‫בכלל אלו שהזכיר כשרע שלו את הסוגים שחייבים‬
‫בכללים לברך הגומל‪ ,‬ולא פירט כאו־א לחוד‬
‫וד‪.‬סתפק בכללים שנותן על כך‪ .‬ובכגון זה כו׳ע‬
‫סימן גג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫הולך האיש ומוציא לעז על הג'פ שהיה אנוס‬
‫בנתינתו וכו'‪ ,‬והשיב על זה המבי״ט ודל; היכי‬
‫דהאונס היה על דבר אחר ורק כדי להנצל מהעונש‬
‫גירש לא הוי עישוי וכר‪ ,‬וה׳ג אע־ג דלא היה בדין‬
‫למסור ביד אומות העולם‪ ,‬כיון שהיה ברשות בי׳ד‬
‫ולצורך שעה משום מיגדר מילתא כדין קדינא ביה‬
‫וכר‪ .‬ומסיים המכי׳ס וכותב שנשא ונתן בזד‪ .‬גם עם‬
‫המד‪,‬ר'י בי רב והסכים עמו יעו׳ש‪.‬‬
‫הרי בהדיא בהמבי׳ט שהמדובר היה היכא שלא‬
‫היה שם בדין למסור אותו ביד העכרם והיה‬
‫זה רק משום מיגדר מילתא ולצורך שעה‪ ,‬וברשות‬
‫בי׳ד‪ ,‬וא־כ נלמד מזה שפיר דגם כשד‪,‬דבר הוא לא‬
‫מן הדין מכל מקום אם הוא צורך השעה ומשום‬
‫מיגדר מילתא מותר למוסרו בידי עכדם שיחבשוהו‬
‫בתפיסה‪ ,‬וזה ברשות בי׳ד‪ ,‬ואז בדין קרינא ביה‪.‬‬
‫ודון מינה איפוא במכש׳כ דמותר למוסרו בעל‬
‫כגון נידוננו שכפי שביארנו בפנים הוא‬
‫ממש בדין לעשות זאת‪ ,‬וכדי למנוע מאיש כזה שלא‬
‫יעשו על ידו מעשים אשר לא יעשו כאלה על להבא‪,‬‬
‫ופשוט‪.‬‬
‫סימן נג‬
‫א‪ .‬אודות ברכת הגומל לנשים יולדות‬
‫ב‪ .‬אדם מבוגר שנימול אם צריך לברך‬
‫הגומל לאחר שנתרפא מהמילה‪.‬‬
‫ג‪ .‬הדין דמאכילין אותו הקל קל תחילה‬
‫אם נאמר גם על החולה בעצמו‪.‬‬
‫ד‪ .‬קרוב המסכים לקחת כליות מקרובו‬
‫שמת להציל על ידם חולה מסוכן‪ ,‬אם‬
‫מותר לו לקבל שכר עבור זה ולא נקרא‬
‫שנהנה מאיסורי הנאה‪.‬‬
‫להנ׳ל שבסימן הקודם‬
‫ב׳ה י־ב אלול תשנ״א‬
‫ירושלים עיה׳ק תובב־א‬
‫אחדשה־ט באהבה וכבוד‪.‬‬
‫יקבל בזה מכתב־הערכה על ספרו החדש נשמת‬
‫אברהם חלק ד׳ שמדפיס ועולה על מזבח הדפוס‪.‬‬
‫לחובת הקודש אכתוב לי קצת דברי תורה‬
‫לענינים שדן בספרו המהולל‪.‬‬
‫א( בחאו״ח סימן רי׳ט בנשמת אברהם אות ד׳‬
‫מביא בשם ספר מטה לוי ח־ב חאו־ה‬
‫סימן ח׳ שמעיר לומר שיולדת איננה מברכת ברכת‬
‫הגומל מפני דממג־פ‪ ,‬אם הלידה אפשר בלי סכנה‬
‫אמאי תברך ואם אי אפשר בלי סבנה הרי לא לתוהו‬
‫בראנו ולשכת יצרנו וקדשנו במצותיו‪ .‬ומוסיף הספר‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סימן נג‬
‫להצילו באחד מאבריו דאסור להרוג אותו‪ ,‬ובכל זאת‬
‫הנרדף בעצמו אינו צריך לדקדק בזה כמובא‬
‫במשל׳מ סוף הלכות חובל‪ ,‬וא־ש לשון משנתנו‬
‫מאכילין וכו׳‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫ונראה לענ׳׳ד דלא כן‪ ,‬ונוסף למה שהאור שמח‬
‫בעצמו מסיים בדבריו לבסוף וכותב דאמנם‬
‫לשון הברייתא ביומא בהך דמי שנשכו נחש וכו׳‬
‫לא יאכל עד שיעשר לא משמע כן כדיעו־ש‪.‬‬
‫הנ ה מצאתי בספר המקנה להגאון המפורסם‬
‫הגרא׳ז סופר ז׳ ל בקו׳ קול סופר שבסוה׳ם‬
‫אות ז־ שעומד בדבריו על הדקדוק הזה של לשון‬
‫״מאכילין־ שכתוב במשנה‪ ,‬ושואל‪ ,‬דלמה בחרו‬
‫לומר מאכילין שאחרים נותנים לו הקל קל‪ ,‬וכותב‬
‫לבאר ההיפוך מהנ״ז‪ ,‬והוא‪ ,‬כי אם החולה בעצמו‬
‫לוקח לאכול דבר איסור להציל נפשו אז בודאי צריך‬
‫ליקח הקל קל תחילה דהלא אצל האוכל אשר נהנה‬
‫מהכ׳׳ת יקח איסור מיתה או כרת אם יוכל להחיות‬
‫נפשו באיסור לאו או עשה‪ ,‬אם יש קל לא הודחה‬
‫איסור חמור‪ ,‬אבל המאכיל אשר כל איסורו הוא‬
‫שעובר על לפני עור לא תתן מכשול אז היה ם־ד‬
‫הכי גדול הלאו דלפני עור אם מטעה אותו באיסור‬
‫מיתה וכרת או באיסור לאו‪ ,‬וא־כ יוכל ליתן לו‬
‫איסור מיתה וכרת כמו איסור לאו ועשה‪ ,‬קמ׳ל דכאן‬
‫שהוא חולה ואיסור קל הודחה לפניו א'כ אינו עובר‬
‫על לפני עור‪ ,‬וא־כ צריך להאכיל לו הקל קל הגם‬
‫דחולה לא ידע מאומה‪ ,‬יעו־ש ביתר אריכות‪ ,‬והוא‬
‫מסתבר‪.‬‬
‫אך יש לי מקום עיון על זה‪ ,‬דהתינח אם‬
‫נאמר דהלאו דלפני עור הוא לאו מיוחד‬
‫ונפרד וכללי הוא הכולל לכל עבירה שהיא ואין‬
‫לה כל קשר לעצם סוג העבירה אזי יש לומר כנ׳ל‬
‫בהמקנה דהלאו דלפ׳ע איננו גדול אם מטעה אותו‬
‫באיסור מיתה וכרת או באיסור לאו‪ ,‬ולכן הוי ס׳ד‬
‫דיוכל ליתן לו איסור מיתה וכרת כמו איסור לאו‬
‫ועשה‪ ,‬אבל אם נאמר דהלאו דלפני עור הוא חלק‬
‫בלתי נפרד מהעבירה שרצונו להכשילו והוא ענף‬
‫ואביזר ממנו כדמצינו להבעל המאור בסנהדרין‬
‫סו״פ סורר ומורה דס׳ל כן כדיעו־׳ש אזי הרי בודאי‬
‫הלאו דלפ׳׳ע אם מטעה אותו באיסור מיתה וכרת‬
‫הוא יותר חמור ממה שמטעה אותו באיסור לאו‬
‫ועשה ואיך הוה ס׳ד שיוכל ליתן לו איסור מיתה‬
‫וכרת כמו איסור לאו ועשה‪.‬‬
‫ויש לתרץ ולומר‪ ,‬שבזה גופיה תלוי הס׳־ד‬
‫שהיה אפשר לומר‪ ,‬ומה דמשמעינו דלא כן‬
‫הוא‪ ,‬והוא דהוי אמינא לומר שהלאו דלפני עור הוא‬
‫לאו מיוחד ונפרד הכולל לכל עבידה שהיא‪ ,‬לכן‬
‫הו־׳א שיוכל ליתן לו איסור מיתה וכרת כמו איסור‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קמח‬
‫יודו שהב׳י סמך על מה שכבר כתב והזכיר בב׳׳י‬
‫בטור‪ ,‬ולא אמרינן שחזר בו ממה שלא חזר ופירט‬
‫זה במפורש בשו״ע שלו‪) ,‬עיין שדי חמד בכללי‬
‫הפוסקים סימן י׳ג אות ה׳ ע״ש(‪.‬‬
‫אציין בזה גם דברי התורת חיים על סנהדרין‬
‫ד׳ צ׳ד ד״ה אני אומר‪ ,‬שכותב בפשיטות‬
‫שהאשה צריכה להודות על ניסה מה שילדה בשלום‬
‫ע״ש‪ ,‬ויעוין גם במשנה ברורה בם׳ רי״ט ס־ק י־ז‬
‫ע׳ש‪.‬‬
‫כמו כן אציין לספר שלמת חיים ח־א סימן נ־׳א‬
‫שמחבר הספר שאל להגרי״ח זאנענפלד ז־ל‬
‫בענין ברכת הגומל ליולדת אם י׳ ל שתמתין לברך‬
‫אחר עבור שלשים יום מלידתה‪ ,‬והשיב לו שיכולה‬
‫בסתם לברך ככר אחר ז׳ ע׳ש‪ ,‬אבל עצם הדבר‬
‫שצריכה היולדת לברך היה פשוט ליה להגרי־ח ז־ל‬
‫שצריכה לברך‪.‬‬
‫ב( מהאמור נלמד גם על מה שכבו׳ מעיר‬
‫לענין אדם מבוגר שלא נימול‬
‫בילדותו ונימול כעת אם צריך לברך הגומל‪ ,‬דנראה‬
‫דפשוס הדבר ג׳־כ דאם נכנס עי־־כ במצב כזה בגדד‬
‫של מי שצריך לכרך המפורט בשו־ע )אי להב־י‪,‬‬
‫ואי להרמ׳׳א( דאזי שפיר צריך לברך ברכת הגומל‬
‫לאחר שנתרפא מהמילה‪ ,‬ובפרט שהרי יכלו‬
‫המקטרגים לעורר עליו קטרוגים בשעת הסכנה על‬
‫שהמתין ולא נימול עד כעת‪ ,‬יהיה מאיזה טעם‬
‫שיהיה‪.‬‬
‫ג( לבסוף לא אמנע מלהזכיר גם זאת‪ ,‬כי דבר‬
‫זה שלא להצריך לברך ברכת הגומל‬
‫על דבר שמצווה לעשות זאת ליכגם לסכנה‬
‫)כעקידת יצחק וכדומה( כבר עלתה במחשבה‬
‫קדמונית וכתובה בספר מחזיק ברכה להחיד׳׳א ז׳׳ל‬
‫אדח סימן רי׳יט‪ .‬שאביו ז־ל ר״ל בכזאת דדבר שהוא‬
‫במאמר ובציווי ה' לעשות‪ ,‬או אפילו שלא יהי'‬
‫בפרטות וביחוד רק מימרא דרחמנא לקדש שמו‬
‫יתברך בכלל‪ ,‬אז אף שהקב׳ה יעשה לו נם אינו‬
‫מברך‪ ,‬והחיד״א ז׳ ל פנה בזה להגאון בעל חזון נחום‬
‫דל‪ ,‬ובדברי תשובתו שהשיב לו סתר זאת לחלוטין‬
‫והעלה בפשטות שגם בכה־ג כשניצול צריך לתת‬
‫שבח והודאה לו יתברך על זה‪ ,‬יעו״ש ביתר אריכות‬
‫בפרטי הדברים הנידונים שם‪.‬‬
‫ד( בחאו״ח סמן תרי׳ח בנשמת אברהם אות ג׳‬
‫מביא כבו־ חידושו של האור שמח‬
‫בפי׳ד מה׳ מאכלות אסורות הי׳׳ד שכותב לחדש‬
‫לומר דכל הדין שמאכילין אותו הקל קל תחילה‬
‫הוא רק על המאכיל‪ ,‬אבל האוכל‪ ,‬הוא המסוכן‬
‫בעצמו‪ ,‬אינו צריך לדקדק בזה‪ ,‬דוגמא למה שכתבו‬
‫המחברים גבי רודף שניתן להצילו בנפשו דאם יכול‬
‫קמט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫מהמת לשם הצלת נפשות‪ ,‬אך אם הוא מקבל שכר‬
‫עבור זה הרי הוא נהנה מהמת ואפשר שהוא עובר‬
‫על איסור תורה‪.‬‬
‫ומוסיף כב׳ וכותב‪ ,‬כי אך אם הכסף נדרש‬
‫כדי לשלם עבור טיפול יקר שקרוב‬
‫אחר זקוק לו כדי להציל את חייו שוב יהיה מותר‪.‬‬
‫ומסיים ומסיים וכותב‪ ,‬שהסכים עם זה‬
‫הגרש׳ז אויערבאך שליט־א עכ״ד‪.‬‬
‫ו הנ ה לענ׳ד נראה דאם המדובר היכא שנטילת‬
‫הכליות מהמת היא בשעה שמת כבר‬
‫בודאות‪ ,‬ולא רק מות קליני וגזע מוחי ‪ (1‬וכמו־כ‬
‫לפי ההנחה שנקבל ונחליט שמותר ומצוה בכגון דא‬
‫לקהת מהמת הכליות‪ ,‬והדומה לזה כדי להציל נפש‬
‫מישראל‪ (2 .‬באופן שתשאר לפנינו רק השאלה‬
‫אם מותר לקרוב שצריכים את הסכמתו לכך‬
‫לדרוש ולקבל שכר עבור אברי המת‪ ,‬נראה‬
‫דמותר לו שפיר לקבל תשלום על כך‪ ,‬ואין לאסור‬
‫זאת מחמת איסור הנאה מהמת‪.‬‬
‫דהנה נוסף על התירוצים שמתרצים איר‬
‫שהכתפים והשומרים מקבלים שכר‪ ,‬אשר‬
‫מזכירם כבו' כנ״ז‪ ,‬ואשר אי אפשר להחילם גם על‬
‫נידוננו‪ ,‬מצינו עוד בספר שו״ת אמרי יושר להגר׳־מ‬
‫אריק ד ל בח־ב סימן כ״ב שכותב לתרץ בגוונא‬
‫אחרינא ולומר שלכן מותר קבלת השכר מפני‬
‫דבמידי דמצוה ליכא כלל משום משתכר באיסורי‬
‫הנאה מכיוון שנוטל שכר בעד מצוד‪ ,‬שצריכים‬
‫לעשות‪ ,‬ומאריך לבסס זאת ע־פ ההלכה ע־ש‪.‬‬
‫‪ (1‬יעוין מה שביררתי בזה באריכות בספרי שו׳ת ציץ‬
‫אליעזר חלק י־ז סימן ס׳ו יעד־ש‪ ,‬ולמען התועלת אדפיס‬
‫בזה מה שנתפרסם לאחרונה מזה כ׳יתד' מתאריך י׳ב‬
‫תשרי תשניב חות דעת מידידי הגאונים המפורסמים‬
‫מוהר״ר שלמה זלמן אויערבאך ומוהר׳ר יוסף שלום‬
‫אלישיב שליט׳א וז׳ל;‬
‫בס־ד יום ח׳י מנ׳א תשנ׳א‪.‬‬
‫בענין‬ ‫תורה‪,‬‬ ‫דעת‬ ‫לגלות דעתינו‪,‬‬ ‫נתבקשנו‬
‫השתלת הלב או שאר אברים לצורר חולה‬
‫מסוכן בזמן שלב התורם פועם ומוחו כולל גזע המוח אינו‬
‫מתפקד כלל הנקרא ־מיתת המוח"‪ .‬דעתינו שאין שום‬
‫היתר להוציא אף אחד מן איבריו ויש בזה משום שפיכות‬
‫דמים‪.‬‬
‫שלמה זלמן אויערבאך‬
‫יוסף שלום אלישיב‬
‫בזה מבוכה גדולה בין הפוסקים‪ ,‬יעוין‬ ‫דיש‬
‫מ׳ש מזה בספרי שו׳ת ציץ אליעזר חלק ד' סימן‬
‫י׳ד יעו״ש‪.‬‬
‫סימן נג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לאו ועשה‪ ,‬קמ*ל שהוא חלק בלתי נפרד מסוג‬
‫העבירה שעובר עליה‪ ,‬והוא ענף ואביזר ממנה‪ .‬ולכן‬
‫צריך להאכילו הקל קל‪ .‬וזה אמנם לא כחילוקו של‬
‫ספר המקנה‪.‬‬
‫ואליבא דהרמב״ן בסנהדרין שם‪ ,‬וכן הר־ן‪,‬‬
‫דס׳ל דהלאו דלפ״ע הוא לא נפרד ואיננו‬
‫כהענש להעבירה שמכשיל את השני בה‪ ,‬אלא היא‬
‫עבירה מיוחרת כשלעצמה כוללת לכל המצוות‬
‫שבתורה‪ ,‬וכך נראה שסוברים כן גם הגרע׳א‬
‫במשניות בפ׳א דשבת מ׳א ד׳ה ובעה״ב פטור‪,‬‬
‫ותפא׳י בבועז שם סק׳ב ע׳ש )יעוין מ־ש מזה בספרי‬
‫שו׳ת ציץ אליעזר חלק ט׳ו סימן נ״ג‪ ,‬וחלק ט׳ז‬
‫סי' ה׳ יעדש( אליבא דידהו נחלק שפיר כחילוקו‬
‫של ספר המקנה‪ ,‬והוא‪ ,‬דהס׳ד היה דאין הפרש בזה‬
‫בין חמור לקל מכיון שהוא לאו נפרד כולל‪ ,‬קמ׳ל‬
‫שאפ׳ה יש להאכיל הקל תחילה מפני כי איסור קל‬
‫הודחה מפניו ואיננו עובר על לפ״ע‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬
‫ובדעתי עולה לתרץ בגוונא אחדינא זה שנקטה‬
‫המשנה לשון מאכילין אותו‪ ,‬והוא‪ ,‬כדי‬
‫לאשמיענו בזה דחיובו ויכלתו של החולה להציל‬
‫את עצמו איננו פוטר ואיננו מוריד החיוב בזה גם‬
‫מאחרים למהר להגיש לו ההצלה הגם שיוכל‬
‫להעשות זאת על ידי עצמו‪) ,‬יעוין מה שהארכתי‬
‫לברר זאת כספרי שו־ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן‬
‫ט׳ו פרק ז' אותיות י׳ ט־כ׳ שהחיוב הוא בכזה‬
‫יעדש(‪ .‬אבל עצם פרטי הדיונים בזה להאכיל אותו‬
‫הקל קל תחילה אין אבל חילוק בין אחרים לבין‬
‫עצמו‪ ,‬וגם בעצמו מחויב לחזר אחר זה‪.‬‬
‫ה( ב ח חו ״ מ סימן ת׳־כ סעי' ל׳א כנשמת אברהם‬
‫כותב בכו' לחקור; מה יהא הדין באדם‬
‫שנפטר וקרובו מוכן שיקהו מהמת הכליות לשם‬
‫השתלה ביהודי רק בתנאי שיקבל תשלום עבור‬
‫הכליות‪ ,‬אם מותר זאת ולא מקרי נהנה מהמת‪,‬‬
‫שניוול המת הרי אסור מן התורה ומותר במקום‬
‫פיקוח נפש ולכן כאן יהיה מותר ומצוה לקהת מהמת‬
‫הכליות או העור כדי להציל נפש מישראל‪ ,‬אך הנאה‬
‫מהמת גם אסורה ולפי רוב הראשונים ואחרונים‬
‫האיסור מן התורה‪ .‬וא״כ יהיה אסור מן התורה לקבל‬
‫תשלום עבור אברי המת‪ ,‬ומביא לזה מה ששואלים;‬
‫איך נוהגים הכתפים‪ ,‬הרוחצים‪ ,‬השומרים וכו' לקחת‬
‫שכר הא נהנים מאיסור הנאה‪ ,‬ומתרצים שלוקחים‬
‫שכר מפני שזה מוטל על הקרובים‪ ,‬או שלוקחים‬
‫שכר בטלה‪ ,‬ומציין לכך משו׳ת חתם סופר חיו׳ד‬
‫סי' קכ״ח‪ ,‬ושו״ת מהר־מ שיק חיו׳־ד סימן שמ״ג‪,‬‬
‫‪(2‬‬ ‫ושד״ח‪ ,‬ועוד‪ .‬וכותב שאבל כל ההיתר הנ׳ל לא‬
‫שייך לגבי שאלתנו‪ ,‬כי כאן אין הקרוב בעלים על‬
‫המת‪ ,‬ואמנם צריכים את הסכמתו כדי לקהת אברים‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נד‬
‫סימן נד‬
‫בעצם לומר זאת גם המהר־מ שיק שם‬
‫ציבור בית כנסת שעויד קידוש‬ ‫א‪.‬‬
‫בשמחת תורה בסוכה באשר אין לו‬
‫מקום אחר אם אין בזה משום בל תוסיף‪.‬‬
‫דייר שמכר את דירתו והוא היה עושה‬ ‫ב‪.‬‬
‫בקביעות סוכה בחצר הבנין האם לקונה‬
‫הדירה יש לו ג״כ חזקה זאת על המקום‪,‬‬
‫אדם שהבטיח לגבאי ביהכ׳־נ לתת‬ ‫ג‪.‬‬
‫ספרים לעי״נ האם יכול לשנות לקנות‬
‫דבר קדושה אחר בהסכמה‪.‬‬
‫אם שייך דיני הקדימה לאבלים‬ ‫ד‪.‬‬
‫בשטיבלאך שיש מנינים רבים אחד‬
‫אחרי השני‪.‬‬
‫קאתי ואיננו בכלל משתכר באיסו־ה יעו״ש במהר־מ‬
‫ב״ה‪ .‬ז׳ מרחשון תשנ׳ב לפ״ק‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב־א‪.‬‬
‫וא״כ לפי׳ז דון מינה גם לגידוננו שמותר‬
‫לכבוד בן אחי היקר הר׳ר יצחק וולדינברג נ׳י‪.‬‬
‫מכתבך הגיע לידי‪ ,‬והנני להשיב לך בקצרה על‬
‫מספר שאלותיך‪.‬‬
‫א( אודות בית כנסת שעורך קידוש למתפללים‬
‫בשמחת תורה בסוכה כי אין לו מקום‬
‫אחר‪ ,‬הנך שואל אם אין בזה משום בל תוסיף הגם‬
‫שמכניסים כלי מאכל‪ ,‬דהרי כלי מאכל לא פוסלים‬
‫הסוכה כדמתבאר במשנ״ב בסי' תרל׳ט מק־ו ושער‬
‫הציון שם‪ ,‬וכן בערוך השלחן‪ ,‬ע'כ;‬
‫תשובה‪ :‬הנה בל תוסיף ממש אין בזה כדנפסק‬
‫בשו׳ע בס׳ תרס׳ו שבכה׳ג רק נראה כמוסיף‪,‬‬
‫וכדמבאר המשנ׳ב בסק״ה דאבל בל תוסיף ממש לא‬
‫נקרא לעבור עליו משום בל תוסיף כיון דאינו‬
‫מתכוין לשם מצוה דשלא בזמנו בעי כונה להוסיף‬
‫לכו״ע ע׳ש‪ ,‬וא'כ נראה דכשאין לציבור מקום אחר‬
‫ועושים היכר שאינם מכוונים לשם מצוה בזה‬
‫שמכניסים לשם גם כלי אכילה כקדרות וקערות‬
‫שישנם שס׳ל שנפסלת הסוכה מדרבנן ושנכון‬
‫להחמיר בזה כמבואר בשעה׳צ שם בסי׳ תרל־ט‪ ,‬יש‬
‫מקום להקל בזה בכה״ג שיערכו שם למתפללים‬
‫בשמח׳ת‪ .‬וזה בדומה למה שנפסק בשו״ע שם בסי׳‬
‫תרס־ו בהיכא שרוצה לאכול בסוכה בתשיעי בחו׳ל‪,‬‬
‫דיעשה דבר להיכרא ויכניס בד‪ ,‬קדרות וקערות‬
‫וכיוצא בהם כדי להכיר שהיא פסולה ושכבר נגמרה‬
‫מצותה ע־ש ובמשנ׳ב ס״ק י״ז‪ ,‬וכן בערוך השלחן‬
‫שם‪ ,‬ומה גם דבנידוננו דהמדובר ברבים ורבים הא‬
‫קיי״ל דליכא חשדא‪.‬‬
‫ב( שאלתך השניה היא‪ :‬אודות דייר שמכר את‬
‫דירתו והוא היה עושה בקביעות‬
‫מוכה בחצר הבנין‪ ,‬האם לקונה הדירה יש חזקה על‬
‫שו־ ת‬ ‫קנ‬
‫והנה חידוש זה של האמרי יושר מצינו שכותב‬
‫)בחידד סימן שמ׳ג( כאשר דן עוד בדבריו איך‬
‫שמותר לרופא לקחת שכר עבור קביעת מותו של‬
‫החולה‪ ,‬הרי הו״ל כמשתכר באיסורי הנאה‪ ,‬וכותב‬
‫לתרץ ולבאר דמותר זאת עפימ׳ש החתם סופר ז״ל‬
‫בחיו״ד סימן ק׳ל דלכך לא מיקרי שכר מצוה‬
‫משתכר באיסו׳ה‪ ,‬הואיל והאדם מחויב ומוכרח‬
‫להביא צואת בעבודת השם‪ ,‬וקבלת השכר הוא‬
‫ממילא וכר‪ ,‬וא־כ גם כאן ע־כ הוא מחויב לזה לילך‬
‫ולראות את המת כיון שהוא בר ישראל ועליו ג׳ כ‬
‫מצות קבורה ואי אפשר לקוברו בלתי אם יראנו‬
‫הרופא תחילה וכו׳ וכיון שהוא מחויב לעשות זאת‬
‫אע׳ג דיש לו השכר בעוה־ז מהבעלים השכר ממילא‬
‫שיק‪.‬‬
‫נמי לקרוב לקבל שכר עבור האברים ולא‬
‫מיקרי זה משתכר מאיסורי הנאה היות ואי אפשר‬
‫לקבל אברי־המת לשם פיקו׳נ כדי להציל נפש‬
‫מישראל בלתי הסכמתו‪ ,‬והקרוב הזה הרי ג״כ מחויב‬
‫בכך להביא צואת כעבודת השם לקיים מצוה זאת‬
‫של הצלת נפש מישראל )אס נניח שישנה מצוד‪.‬‬
‫בכה״ג כנ׳־ז(‪ ,‬א־כ לא מיקרי זה משתכר באיסורי‬
‫הנאה דהרי מחויב לעשות זאת גם בלעדי זה‪ ,‬והשכר‬
‫שנוסל הוא איפוא בעד מצוה שצריכים לעשות‪ ,‬ויש‬
‫שכר בעוה׳׳ז מהבעלים והשכר ממילא קאתי וכנ״ל‪.‬‬
‫ו( נוסף על האמור‪ ,‬נראה לי כי בכלל ישנה‬
‫עצה לכך‪ ,‬והוא שיתנו ביניהם שהקרוב‬
‫יסול את השכר עבורם רק כאשר הכליות יקלטו‬
‫אצל החולה וישובו לתחיה‪ ,‬דאז הרי אין כבר על‬
‫הכליות דין של אברי־מת שאסורים בהנאה‪ ,‬מפני‬
‫דאבר מת אסור בהנאה ולא אבר חי‪ ,‬בדומה למה‬
‫דאיתא בנדה ד׳ ע־ ע־ב שהושב על השאלה של בן‬
‫השונמית )שהחיה אלישע( מהו שיטמא‪ :‬״רמת מסמא‬
‫ואין חי מטמא'‪ .‬ואז אם יעשו ככה לא תהיה איפוא‬
‫בכלל בעיה של איסור הנאה מאברי מת‪.‬‬
‫אולם מעיקרא דדינא נראה לי דבלא׳ה יש‬
‫להתיר קבלת השכר וכנ׳ל‪ ,‬ומותר אפילו‬
‫בלי התנאה כנ׳ז אם הקרוב לא יסכים לכך לעשות‬
‫בכזאת לרווחא דמילתא‪.‬‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫קנא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נה‬ ‫ש ו״ ת‬

‫ושבים‪ ,‬אזי לא קובע מה שבתוך זמן יהי' מנין אחר‬ ‫המקום‪ ,‬או שזכות הדירה נפקעת כשהדייר עוזב את‬
‫היות ומפסידים עי־כ זמן שלפעמים זה יותר יקר‬ ‫הדירה ולדיירים האחרים כבגין זכות קדימה על‬
‫מכסף‪ ,‬וחל דיני קדימה‪ .‬גם נראה דקובע בזה מי‬ ‫מקום הסוכה‪.‬‬
‫שסורח יותר לאסוף ולסדר את המנין המדובר עליו‪,‬‬ ‫תשוגה‪ :‬אם לדייר הקודם נתנו השכנים דיז קדימד‪,‬‬
‫דהוא קדים‪ .‬וכך ראיתי בספר ארחות חיים על שו־ע‬ ‫להקמת הסוכה לא בזכות אלא בחסד‪ ,‬יכולים כעת‬
‫או״ח בקו' עובר אורח שבסוה־ס מהגאון האדר־ת‬ ‫לטעון שרק לדייר הקודם הסכימו להעניק לו הזכות‬
‫ז־ל סימן קל׳ב שכותב וז׳ל‪ :‬בדיני קדיש אמרתי‬ ‫קדימה‪ ,‬ואמינא לה ממה דמצינו שנפסק בדומה לזה‬
‫בשכבר הימים שמי שמקבץ המנין וזולתו לא‬ ‫באו׳ח סימן קנ׳־ג סעי׳ י״ב‪ ,‬דמי שיש לו תנאי עם‬
‫יתאספו י׳ל זכות יותר מיא׳־צ וכיו׳ב וכו׳ והסכימו‬ ‫הקהל שלא יוכל לכנות ביהכ׳נ כי אם הוא וזרעו‪,‬‬
‫לי כמה גאונים יעו־ש‪ ,‬ומובא גם באלף המגן על‬ ‫אינו יכול למכור זכותו לאחר‪ ,‬ומסביר המשנ׳ב‬
‫המטה אפרים בדיני קדיש יתום בסק׳ג עיי־ש‬ ‫בס׳׳ק ע״ו זה מפני דמסתברא דלא השליטו הקהל‬
‫ומסתבר דכך לי גם אם השני היה יכול ג־כ לטרוח‬ ‫על אותה מצוה אלא לאותו איש ולזרעו ולא למכור‬
‫לאסוף מנין העיקר שאת המנין הזה טרח וסידר‬ ‫לאחרים ובו־ ומיירי שכיבדו אותו בחנם וכו׳ ע־ש‪.‬‬
‫האיש הזה שדורש זכות הקדימה עבור כך‪ ,‬ויש‬ ‫וא־כ ה'נ גם בנידוננו לא העניקו הדיירים הזכות‬
‫איפוא לתת לו‪.‬‬ ‫למצות הקמת הסוכה בשטח המדובר רק לדייר‬
‫וכששניהם שוים בקביעות או באי קביעות‪ ,‬או‬ ‫הקודם ומכאן ואילך צריכים להתנהג לפי התקנון‬
‫בסידור המנין‪ ,‬אזי חלים גם בזה‬ ‫לדיירי הבנין‪.‬‬
‫דיני הקדימה שבהלכה‪.‬‬ ‫ג( שאלתך השלישית היא‪ :‬אודות אדם שהבטיח‬
‫בברכה‪ ,‬דודך‬ ‫לגבאי ביהכ׳נ לתת ספרים לעי־נ‪,‬‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫האם הוא יכול לתת לביהכ׳־נ פרוכת לעי־נ או דבר‬
‫אחר שהגבאים מעונינים במקום הספרים‪ ,‬ומה הדין‬
‫סימן נה‬ ‫כאם הגבאים מעונינים לדוגמא בנר תמיד תמורת‬
‫הספרים והוא רוצה בדבר אחר‪ ,‬ע־כ‪.‬‬
‫אדות הוצאת התקע החשמלי או סגירת‬
‫חשובה‪ :‬אם כבר ייחד הכסף שיקנה עבורם את‬
‫כפתורים בשעה שהזרם מופסק כדי שלא‬
‫הספרים‪ ,‬אז כבר חלה הקדושה על הכסף ואיננו יכול‬
‫יודלקו לאחר מיכן ע״י השעון האוטומטי‬
‫לשנות לקנות עבור זה דבר אחר שקדושתו פחותה‬
‫בבוא הזמן‪.‬‬
‫מהספרים‪ ,‬אבל אם לא ייחד עדיין הכסף רשאי‬
‫לת׳ח אחד‬
‫לשנות לקנות דבר אחר בהסכמת גבאי ביהכ*נ‬
‫הנני להשיבו על שאלתו ששאלני‪.‬‬ ‫וד‪.‬שינוי לדבר אחר צריך להיות דוקא בהסכמת‬
‫ז״ל שאלתו‪ :‬נסתפקתי במקרר חשמלי בשעה‬ ‫שניהם‪ ,‬היינו התורם וגבאי ביהכ׳־נ‪ ,‬עיין מקורות‬
‫שהמכונה לא עובדת אבל הזרם נמצא בחוט אם‬ ‫בהדומה לזה בשו״ע או־ח סימן קנ׳ג סעי׳ ה׳ וסעי׳‬
‫מותר להוציא את התקע כדי שאם יגיע זמן פעולת‬ ‫י״ג ומשנ׳ב ס׳ק ע״ז‪ ,‬וכן כיו״ד סימן רנ׳ט סעיפים‬
‫המכונה ע־י האוטומט לא תידלק המכונה‪ .‬עוד‬ ‫א׳ וב׳ ובנו״ב יעו־ש‪.‬‬
‫נסתפקתי אם הכפתור הכללי סגור כאופן שכעת‬ ‫האמור הוא מעיקרא דדינא‪ ,‬אולם זאת על‬
‫אין הזרם בחוט החשמל אם מותר לסגור את‬ ‫המבטיח לדעת כי ל עי׳נ מוטב שיקנה‬
‫הכפתורים הפרטיים באופן שאם יודלק החשמל ע׳י‬ ‫ספרים כמו שהבטיח‪ ,‬כי הלימוד בהם מועיל יותר‬
‫שעון אוטומטי לא יודלקו הכפתורים הפרטיים‪.‬‬ ‫לעי־נ מנר תמיד או פרוכת‪ ,‬והדומה לזה‪.‬‬
‫ד< שאלתך האחרונה היא‪ :‬אודות דיני הקדימה‬
‫אלה מביא כת־ר דברי החז־א או־ח‬ ‫לספיקותיו‬ ‫כש׳ץ והקדשים לאבלים שבשו׳ע‬
‫סי׳ נ׳ שמחדש שבהדלקת החשמל‬ ‫סימן קל׳ב וביאור הלכה שם‪ ,‬אם זכות קדימה הוא‬
‫יש איסור בונה‪ ,‬וממילא רוצ׳ל דבספק הראשון ודאי‬ ‫דוקא בביכ״נ שיש שם רק מנין אחד‪ ,‬או שאין נפ׳־מ‬
‫שאסור‪ ,‬דאף שאינו מכבה כלל מ'מ עצם הוצאת‬ ‫ואפילו בשטיבלאך שיש מנינים רבים אחד אחרי‬
‫הזרם מן החוט הוי סותר‪ ,‬אבל כספק השני דאין‬ ‫השני ג' כ יש זכות קדימה ואם בא אבל בתוך שלשים‬
‫זרם בחוט כותב דצריך להיות מותר להוריד‬ ‫חייבים מדין קדימה לתת לו את העמוד למרות‬
‫הכפתורים דכיון שאין כאן זרם אין כאן סותר‪ ,‬מלבד‬ ‫שבתוך זמן יהיה עוד מנין אחר‪.‬‬
‫איסור מוקצה דבזה אולי אפשר ע״י שינוי כלאחר‬ ‫תשובה‪ :‬ראשית‪ ,‬בדדך כלל דיני קדימה הוא ךק‬
‫יד‪ .‬ומציין לספר מאורות נתן סימן ז־ ושכותב ששאל‬ ‫לקבועים במקום‪ ,‬אבל עוברים ושבים אינם יכולים‬
‫'להחזו׳־א־ זצ׳ל וענהו דיש כאן משום בונה וסותר‬ ‫לדחות את הקבועים‪ ,‬ובקבועים‪ ,‬או כשכולם עוברים‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קנב‬

‫סימן נו‬ ‫ושכן כתב בספרו בה' שבת‪ .‬הרי דס״ל להחזו״א דאף‬
‫דאין כאן זרם בכ״ז עצם הכוונת החוט שיוכל‬
‫א‪ .‬אחד שאין לו חלון הפונה לרה״ר‬
‫להעביר הזרם ג׳־כ נקרא בונה ובסתירתו הוי סותר‪,‬‬
‫להדליק נר חנוכה לפרסומי ניסא‪ ,‬רק‬
‫ולכן מסיים שאינו יודע איך להחליט ומבקשני‬
‫חלונו של המרחץ או ביהכ״ס פונה‬
‫להורות לו בזה הדין‪.‬‬
‫לרה״ר‪ ,‬אם ידליק שם או לא‪.‬‬
‫ואשיבנו דבנוגע לכך כבר השבתי מזמן להרב‬
‫ב‪ .‬מאמרם ז״ל דאיזהו מטה של תלמיד‬
‫מטבריא אשר פנה אלי ג״כ בקשר‬
‫חכם כל שאין תחתיה אלא סנדליו וכו׳‬
‫למה שכתבתי בספרי ח־ה סימן ח׳ אות ד' דבסגירת‬
‫אם זה קאי גם על כגון המטות‬
‫מפתחות החשמל בשבת בשעה שהחשמל מנותק יש‬
‫שבזמנינו שבנוי כמין ארגז גדול‬
‫לאסור משום מוקצה‪ ,‬והעירני דלפי דעת החזו׳א‬
‫מלמטה סמור לארץ ועליו בנוי המטה‪.‬‬
‫על ה׳ שבת דישנו בהדלקת וכיבוי החשמל משום‬
‫בונה וסותר א־כ בזה אין הבדל אם החשמל מנותק‬
‫ב״ה‪ ,‬יום א' כ׳ד כסלו תשנ״ב‪.‬‬
‫או לא דסו׳׳ס כל פתיחה וסגירה הו״ל בונה וסותר‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‬
‫)והיה למראה עיני אז ג־כ מ״ש בזה בספר מאורות‬
‫לנכדי היקר ח־ב המופלא ומופלג בתוי״ש האברך‬ ‫נתן(‪.‬‬
‫כמדרשו‬ ‫והשבתי לו כדלקמן‪.‬‬
‫הרב ר' אברהם ישעי׳ שפירא שליט׳א‬ ‫לדעתי לא כן הדבר‪ ,‬זה שהחזו׳א מחייב משוט‬
‫שלום רב‪,‬‬ ‫בונה וסותר הוא לא במילתא בלא טעמא‬
‫יקרת מכתבך קבלתי בערב שבת‪ ,‬והנני להשיבך‬ ‫ועפ׳י סוד ה' ליראיו )כביטיו של כת״ר( עד שלא‬
‫בע׳ה על מספר שאלותיך‪.‬‬ ‫נשאר מקום לחלק אליבא דידיה בין נושא לנושא‪,‬‬
‫א( לשאלתך הראשונה באחד שאין לו חלון‬ ‫אלא מילתא בטעמא אית ליה על כך‪ ,‬והוא מפני‬
‫הפונה לרה׳ר להדליק נ־ח‬ ‫שע״י הפתיחה מעמידו על תכונתו לזרום את זרם‬
‫לפירסומי ניסא רק חלונו של המרחץ או ביהכ׳ס‬ ‫החשמל בתמידות‪ ,‬ומשוס כך ס־׳ל דנחשב זה כעושה‬
‫פונה לרה־ר אם ידליק שם או לאו‪ ,‬יפה ביררת ויפה‬ ‫כלי‪ ,‬וכן בסגירתו הוא מפסיק זרם החשמל וסותר‬
‫תלית זאת עפ׳י הביה׳ל בסי' תקפ׳ח ד־ה שמע‪,‬‬ ‫הכלי ומתכונתו‪ ,‬ומשום כך ס״ל דהו״ל בזה כסותר‬
‫ובעינא דשפיר חזי ראית מה שכבר כתבתי בכזה‬ ‫בשבת‪ ,‬יעוין בדבריו על ה־ שבת ויוכח בכזאת‪.‬‬
‫בספרי שו״ת ציץ אליעזר חלק ט׳ו סי' ל׳ב אות‬ ‫ד ל הוסיף לד‪.‬םביר את דבריו‬ ‫והחזו״א‬
‫י׳ב‪ .‬ואין לי איפוא כמעט מה להוסיף‪ ,‬ורק זאת‬ ‫המודפס בספרי שו׳׳ת ציץ אליעזר‬
‫אמינא שבנידון זה הדבר יותר גרוע מב' טעמא הא'‬ ‫ח׳ג סימן ט״ז פ׳ח אות ה׳ בכתבו בלשון‪' :‬מפני‬
‫שביזוי המצוה היא בפרהסיא שרבים רואים זאת‪,‬‬ ‫דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה' ע׳ש‪,‬‬
‫ואתי גם לידי חשדא שיחשדוהו׳ שמצוות בזויות‬ ‫וא'כ כל זה שייך היכא שפותח וסוגר מפתחות‬
‫עליו‪ ,‬ויצא שכרו של הפירסומי ניסא בהפסדו זה‪.‬‬ ‫החשמל בזמן שזרם החשמל מחובר האזי בפתיחתו‬
‫והב' דלקיוט עצם המצוה הא יש לו עצה להדליק‬ ‫ובסגירתו הוא מפעיל את הזרם או מפסיקו ומתקן‬
‫בבית בפנים‪ .‬ודבר זה שכולנו מדליקים בפנים‬ ‫ומפעילו לחיים או סותרו וממיתו מחיותו‪ ,‬משא׳ב‬
‫מזכירו הרמ׳א ארבעד‪ ,‬פעמים במפה שלו‪ ,‬בסי'‬ ‫כשפעולת פתיחתו או סגירתו הוא בשעה שזרם‬
‫תרע׳א תרע׳ב ותרע׳ז והמג־א בסי׳ תרע׳ח‪.‬‬ ‫החשמל מופסק אז פעולת הפתיחה והסגירה הוא‬
‫ומה שר‪,‬נך מעורר ושואל ־האם הוא גם‬ ‫כגוף מת אשר לא מעלה ולא מוריד לכן לא שייך‬
‫בזמנינו היום או לאו'‪ ,‬הנה כבר ציינת‬ ‫כלל לבוא עלה אז מדין בונה או כותב‪ ,‬וזה אז‬
‫בעצמך לדברי המשנ׳ב בסי׳ תרע׳א ס׳ק נ׳ ד‬ ‫לכל היותר כפתיחת חלון או סגירת חלון או דלת‬
‫שכותב שעכשיו מדליקים בפנים ממש ולא איכפת‬ ‫בשבת‪ ,‬ואין להאמין על כן גם למי שיאמר בשם‬
‫לן לעשות היכר לבני ר׳ה‪.‬‬ ‫החזו׳א ששמע כנ״ז ממנו בע״פ לאסור משום כונה‬
‫ו ע ד ? הד׳דלקד‪ ,‬בפנים בזה״ז‪ ,‬יש לו מקור‬ ‫או סותר אפילו כשעה שזרם החשמל מופסק‪ ,‬ובודאי‬
‫פתוח גם עפ׳י תורת הסוד‪ .‬דיעוין כספר‬ ‫טעה השומע בשמועתו ולא הבין את דבריו כראוי‪.‬‬
‫נמוקי אורח חיים סי' תרע׳א סק־א שבתחילת דבריו‬ ‫וכדעתי אז כן דעתי עתר‪ ..‬ואין לדון בזה‬
‫עומד על התימא בזה מדוע לא יקיימו עתה המצוה‬ ‫אלא מדין מוקצה‪.‬‬
‫כתיקונה להדליק בפתח ביתו מבחוץ משום פרסומי‬
‫קנג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫ההיא דפסחים ד׳ קי־ב דלא יתן תבשיל ולא משקים‬
‫תחת המטה שמע מינה דס־ל שהמה ב׳ דברים שוגים‪,‬‬
‫ההיא דפסחים הטעם משום רו־ר‪ ,‬אכל הך דב׳ב אין‬
‫הטעם משום רוח רעה אלא הוא גדר דצניעתא‬
‫שראוי לת׳ח ומשו׳ה לא פסקו מזה להלכה‪.‬‬
‫למה שהנך כותב מרש׳י בב״ב שם שמדמה זה‬
‫לההיא דערבי פסחים‪ ,‬הנה זה לא רש׳י כי‬
‫אם הרשב״ם ואדרבה ברש׳י במקו׳א אני מוצא סיוע‬
‫לדברי הנ׳ז‪ ,‬דיעוין ברש׳י בסוכה ד' כ־א ע׳ב על‬
‫ההוא דאמרינן בגמ' שם ' אי הכי מטה נמי הואיל‬
‫ומגינה על מנעלים וסנדלים שתחתיה'‪ ,‬וכותב רש׳י‬
‫וז׳ל‪ :‬להכי נקט גבי מטה מנעלים וסנדלים דאמרינן‬
‫בב׳ב )ד׳ נ־ח‪ (.‬איזהו מסה של תלמידי חכמים כל‬
‫שאין תחתיה אלא מנעלים של בעל הבית בימות‬
‫החמה וסנדלים בימות הגשים שנותנים שם כשהוא‬
‫בא לשכב ולישון חולץ מנעליו ונותנן תחת מטתו‪,‬‬
‫אבל לתת תחתיה דברים אחרים גנאי הוא לו‬
‫שמרגיל בני הבית לשם עכ׳ל‪.‬‬
‫ה רי לנו בהדיא שרש׳י ז־ל פירש דההיא דב׳ב‬
‫היא לא מפני רו־ר כההיא דפסחים אלא היא‬
‫רק משום צניעותא הראוי לת׳ח‪ ,‬כדי שלא ירגיל‬
‫בני הבית לשם אם יתן תחתיה דברים אחרים‪.‬‬
‫וא״כ נלמד גם זאת מדברי רש־י‪ ,‬דמכיון‬
‫שהטעם הוא רק כדי שלא ירגיל בני הבית‬
‫לשם‪ ,‬א׳כ כשנתן לשם רק כלי המטה בארגז המיוחד‬
‫לשם לכך לא שייך הך דלא ירגיל בני הבית לשם‬
‫מכיון שיודעים שנתונים שם רק כלי המטה‪.‬‬
‫ומצאתי שגם המאירי על בבא בתרא מפרש ג' כ‬
‫כדברי דש׳י בסוכה‪ ,‬דכותב וז׳ל‪ :‬וכן מסה‬
‫של תלמיד חכם שאין תחתיה אלא סנדלים בימות‬
‫החמה ומנעלים בימות הגשמים ולא שיעמיד שם‬
‫כלי תשמיש עד שיצטרכו בני ביתו לילך שם‬
‫לפעמים ליטול את הכלים עכ׳ל‪ ,‬הרי בהדיא‬
‫שהמאירי פירש נמי בפשטות שהטעם שאין לת־ח‬
‫להעמיד לשם כלי תשמיש הוא רק כדי שלא יצטרכו‬
‫בני ביתו לילך שם לפעמים ליטול את הכלים‪ ,‬וזה‬
‫הא לא שייך כאשר מניחים שם רק כלי המטה במקום‬
‫המיוחד לכך‪.‬‬
‫שלא הוזכר מזה בגמ׳ הוא מפני‬ ‫וזה‬
‫שמסותיהם לא היו עשוים בכזאת בארגז‬
‫המיועד לכר תחת המטה‪ ,‬ועל הרצפה לא שייך‬
‫מלהזכיר מזה כי שום אחד לא היה מניח בכזאת‬
‫כדי שלא יתלכלכו‪.‬‬
‫ו מ כייז שבאנו לכך‪ ,‬תו אפשר כבר להחיל‬
‫נוספות לזה גם הטעם שהנך כותב‪,‬‬
‫ושיהא זה אליבא דכו׳ע‪ ,‬והוא‪ ,‬מכיון שעשוי‬
‫מלכתחילה ב׳ דברים יחד ארון לאיחסון הבגדים‬
‫סימן נו‬ ‫ש ו ׳׳ ת‬
‫ניסא וכו׳ ואולי היה אז עוד בקראקא בזמן הרמ״א‬
‫ז*ל עוד סכנת נפשות מהנכרים הנוצרים הפראים‬
‫שלא יכו את היהודים בקנאתם על דתם וכר‪ .‬ושוב‬
‫מביא מעשה לסתור וכותב וז־ל‪ :‬ושמעתי בשם זקני‬
‫הגה״ק מהרצ׳א ד ל )בעל בני יששכר( שהיה לו‬
‫עשישית של כסף עם זכוכית מד' צידיה ובתוכה‬
‫מנורת כסף להדליק נר של חנוכה‪ ,‬ואמר כי תהי'‬
‫לו לצורך בעת ביאג־צ שאז ידליקו מבחוץ וכר‪,‬‬
‫מיהו מסיים הנמוקי או־ח דטעמא בעי דלמה לא‬
‫הדליק בו מבחוץ‪ ,‬ונשאר בצ׳ע‪.‬‬
‫ואני מתפלא על הגאון כעל נמוקי אדח איד‬
‫לא שת לבו לראות דזקנו הגאון בעל בני‬
‫יששכר כותב בעצמו טעם לזה בספרו כני יששכר‪,‬‬
‫יעוין כמאמרי חדשי כסלו טבת במאמר תורה אור‬
‫אות מ־ו שכותב וז׳ל‪ :‬עיין בפוסקים עכשיו‬
‫מדליקים בפנים כאשר תתבונן משיל החילוק בין‬
‫אויב לשונא הנה עכשיו כעקבות משיחא חוצפא יסגי‬
‫ורשעים אשר בקרבנו הם יושבים הן הן המתגברין‬
‫על חכמת התורה ולומדיה והנה מדליקין בפנים‬
‫לבטל כאן )כאן( וחכמתן הבן עכ׳ל‪ ,‬ועוד לו בזה‬
‫להלן כמאמר נר מצוה אות ל״ם שמוסיף להסביר‬
‫זאת ביתר אריכות‪ ,‬ומתחיל בלשון ־ידוע הענין‬
‫להלכ״ה בדורות הקודמים נ״ח מדליקו מבחוץ בפתח‬
‫הסמוך לרה״ר ועכשיו מדליקים בפנים'‪ ,‬ומביא‬
‫הסבר לכך מם׳ עוללות אפרים‪ ,‬ומוסיף עלה עוד‬
‫מדידיה יעו״ש‪ ,‬ובאות מ׳ מסיים וכותב‪ ' :‬עיין‬
‫במאמר תורה אור סי׳ מ׳ו ותבין טעם מה שעכשיו‬
‫מדליקין בפנים'‪ .‬יעו״ש‪,‬‬
‫ודי ככל האמור בכדי ללמוד שיש להדליק‬
‫בפנים ולא להדליק בחלון המרחץ או‬
‫הביהכ׳ס הפונה לרה׳ר‪.‬‬
‫ב( הנך מסתפק בענין מה שאמרו בב׳ב ד־ נ״ח‬
‫ע׳א‪ :‬מטה של ת׳ח כיצד כל שאין תחתיה‬
‫אלא סנדלין ביד‪,‬־ח ומנעלין בימות הגשמים‪ ,‬אם‬
‫זה קאי גם על כגון המטות בזמנינו שבנוי כמין‬
‫ארגז גדול מלמטה סמוך לארץ ועליו בנוי המטה‪,‬‬
‫ועשוי במיוחד להכניס הכלי מטה וכדומ'‪ ,‬כי אולי‬
‫מעלייא טפי משום דהוי כמו שהוא בנוי מלכתחילה‬
‫ארון לאיחסון הבגדים ועליו נוסף מטה וכו'‪ ,‬ושוב‬
‫הנך חוזר מזה מפני שרש׳י דימה זה למה שאמרו‬
‫בערבי פסחים ומובא בשו׳ע יו׳ד קט׳ז ס־ה דאוכלין‬
‫שתחת המטה רו׳ר שורה עליהן וא־כ אפשר שאין‬
‫לחלק כנ׳ל‪ ,‬ואגב הנר מסתפק גם האם נטמאין‬
‫האוכלין גם באין שוכב וישן עליה‪ ,‬או דוקא כשאחד‬
‫ישן שם ע׳ה‪.‬‬
‫ו ה נ ה כראשונה נלפענ׳ד דמכיון דברמב׳ם‬
‫וסור ושו׳ע לא נפסק הך דב׳ב‪ ,‬כי אם רק‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נז‬ ‫שר ״ ת‬ ‫קנד‬

‫ומועיל לכך כל הפסק בינם לבין הקרקע‪ .‬והדברים‬
‫עוד ק־ו דהרי במים אחרונים הטעם הוא משום מלח‬
‫סדומית‪ ,‬אי ס־א‪ ,‬דאיכא על הידים )יעו־ש‬
‫במחצה־ש( ואפ״ה אין רו־ר שורה על המים אלא‬
‫בהגעתן ונגיעתן בקדקע‪ ,‬אבל אם מפסיק איזה דבר‬
‫לא‪ ,‬ומכ׳ש בחפצים שעל עצמן אין כלום‪ ,‬ומקבלים‬
‫הרו׳ר רק כאשר משימים אותם תחת המטה‪ ,‬א־כ‬
‫בעינן לכך ע״ג הקרקע ממש‪.‬‬
‫ג ם לענין כישוף מצינו שלא שולט ולא מועיל‬
‫כי אם כשנוגעין ע׳ג קרקע ממש‪ ,‬יעוין‬
‫בסנהדרין >ד׳ מ׳ה ע־ב( במעשה דשמעון בן שטח‬
‫שהגביהו את המכשפות מן הקרקע‪ ,‬וכן בדעת זקנים‬
‫בעלי התוס׳ בשמות)ח׳‪-‬י׳ד( שמבאר שלכן לא יכלו‬
‫החרטומים לעשות בלהטיהם להוציא את הכנים‬
‫מפני שהכנים הפסיקו בין רגלי החרטומים ובין‬
‫הקרקע עיי׳ש‪.‬‬
‫סימן נז‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫בהזרעה מלאכותית אם מערבים לפעמים‬
‫בביה״ח זרע של אדם אחר האט מחויב רופא‬
‫דתי הנמצא שם לגלות לבעל את האמת‬
‫ועליו נוסף מסה‪ ,‬ושייך לומר דלא מקרי תחת המטה‬
‫כסתם מיטות‪.‬‬
‫ולזה אפשר להוסיף עור נימוק‪ ,‬והוא לזה‬
‫שהארגז אין לו חיבור לגוף הקרקע‪ ,‬והרבה‬
‫מקילים אפילו היכא שהקרקע מרוצף באבנים‪ ,‬יעוין‬
‫מה שכתבתי מזה בספרי שו״ת צ־א חלק ר סימן‬
‫ל׳ג וחלק י״ז סימן ל׳ה‪ ,‬וכן עוד נימוקים להיתר‪,‬‬
‫יעדש‪.‬‬
‫ג( ו ס פי ק ת ך האחרון אם נטמאין האוכלין גם‬
‫בשאין שוכב ויושן עליה‪ ,‬או דוקא‬
‫כשאחד ישן שם‪ ,‬הנה התורת חיים בשבועות ד׳ ט״ו‬
‫ס״ל דאם אין שם שינה משום אדם על המטה‬
‫שהמאכל מונח תחתיה לא נאסר המאכל כלל‪ ,‬וישנם‬
‫חולקים על זה‪ ,‬כמובא בדרכי תשובה סי' קט׳ז ס׳ק‬
‫ל״ח ע׳ש‪.‬‬
‫והנני בברכת אורה ושמחה לך ולכל אשר באהלד‬
‫אהל ישרים יבורר‬
‫זקנכם‬
‫בשולי הדברים‬

‫שאלה‪:‬‬ ‫שי ש הפרש בין ע״ג קרקע ממש לבין הפסק‬

‫דבר‪ ,‬ולאחרים מהני אפילו הפסק רצפה‪,‬‬
‫לב׳ הרב וולדינברג שליט־א‪.‬‬ ‫מצינו בכזאת גם בנוגע למים אחרונים באו״ח סי׳‬
‫קפ׳א סעי' ב'‪ ,‬שנפסק דאם אין לו כלי נוטל ע״ג‬
‫אשמח מאד לקבל דעת כבודו‪ ,‬כשבאים זוגות חשוכי‬ ‫עצים דקים וכיוצא בהן‪ ,‬ומובא במשנ׳ב סק־ו דיש‬
‫ילדים לקבל טיפול הורמונלי ופעמים מערבים זרע‬ ‫מקילין ליטול אף ע״ג רצפה דס״ל דדוקא ע־ג קרקע‬
‫של אדם אחר בזרעו של חשוך הילדים‪ ,‬כרופא דתי‬ ‫ממש שורה עליהם רוח רעה‪ ,‬ויעוין עוד במחצית‬
‫האם מחובתי לומר לו את האמת‪ ,‬ופעמים זה נוגד‬ ‫השקל בסי' ד' סק׳ז על הנפסק שם בנוגע לנטילת‬
‫מדיניות של עבודת ביה״ח‪.‬‬ ‫ידים שחרית דבעינן דוקא כלי ושלא מהני אפילו‬
‫בברכה רבה‬ ‫ע״ג קיסמים‪ ,‬שמבאר החילוק ביניהם משום דגכי‬
‫ד־ר יעקב מועלם‬ ‫מים אחרונים מצד עצמו ע־י הנטילה עריין אין רו׳׳ר‬
‫שורה עליהם אלא בהגעתן לארץ אז רו׳ר שורה‬
‫תשובה‪:‬‬ ‫עליהם‪ ,‬וכיון שיש דבר מפסיק בין המים לארץ אין‬
‫רשות לרו״ר לשרות עליהם לכן שרי ע״י קיסמים‪,‬‬
‫ב׳ה‪ .‬יום ב׳ י׳׳ג מרחשון תשנ״ב‪.‬‬ ‫משא׳׳כ בנט־י שחרית דהרו״ר שורה על הידים וע־י‬
‫ירושלים עיה־ק תובב׳׳א‬ ‫הנטילה מעביר הרו׳׳ר מהידים ושורה הרו׳ר על המי‬
‫לב׳ ד־ר יעקב מועלם נ׳י‬ ‫רחיצה‪ ,‬וא־כ מאי מהני ע׳־י קיסמין נהי שיש הפסק‬
‫הנני להשיב לו על שאלתו‪.‬‬ ‫בינם לקרקע הא כבר שורה עליהם ע׳ש‪ ,‬וכך כותב‬
‫לבאר הארצות החיים שם בס׳ק מ׳׳ב עיי׳ש‪ ,‬וא־כ‬
‫א( ברור הדבר שמחובתו לגלות לבעל את האמת‪,‬‬ ‫דון מינה איפוא גם בנוגע לשימת דברים תחת המטה‬
‫ויש בזה משום החובה המוטלת לאפרושי‬ ‫דדמי יותר לנטילת מים אחרונים דהרי עליהם‬
‫מאיסורא את ישראל חבירו‪ ,‬מדין ערבות‪ ,‬וזה גובל‬ ‫כשלעצמם לא שורה רו־׳ר שצריכים להעביר אותו‬
‫גם עם האיסור של ולפני עור‪ ,‬וכדמצינו דאיתא‬ ‫ונצרכים רק שלא ישרה עליהם רו־ר גלל שימתם‬
‫בדומה לזה בגמ׳ במו׳ק ד׳ ה׳ ע׳א‪ :‬רמו לציון קברות‬ ‫תחת המטה וא״כ לזאת צריכים דוקא נגיעה בקרקע‪.‬‬
‫קנדי‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נח‬ ‫שו ׳ ת‬

‫ברור הדבר שמחויב הנד‪,‬ו על פי דין‬ ‫לזאת‬ ‫מן התורה וכר אביי אמר מהכא ולפני עור לא תתן‬
‫תורה לגלות לבעל את האמת‪.‬‬ ‫מכשול‪ .‬וכך גם נפסק בדומה לזה בשו׳ע יו־ד סי׳‬
‫בברכה‬ ‫ש־ג סעי' א׳‪ ,‬דהרואה כלאים של תורה על חבירו‬
‫אליעזד יהודא וולדינברג‬ ‫אפי' היה מהלך בשוק היה קופץ לו וקורע מעליו‬
‫מיד‪ ,‬וכו' ואם היה של דבריהם אינו קורע מעליו‬
‫סימן נח‬ ‫ואינו פושט עד שמגיע לביתו ע״ש‪.‬‬
‫והכי נמי בנידון שאלתו‪ ,‬ישנו בדבר זה‬
‫אשה שזינתה ברצון תחת בעלה באופן‬
‫להודיע לבעל משום אפרושי מאיסורא‬
‫שנאסרה עליו‪ .‬אם יש לחייב את הבעל‪ ,‬או‬
‫מעצם הכנסת זרע של איש אחר לתוך רחמה של‬
‫גם לכופו לפוטרה בג־פ בדרך ברירה‪ ,‬או‬
‫אשת איש מכמה וכמה בחינות הלכתיות‬
‫שיכול לסרב מלגרשה ותשב בעגינותה‪.‬‬
‫וכדהארכתי בזה ככמה וכמה מקומות בספרי שו־ת‬
‫עובדא הוא באשה שמאסה בבעלה וחיו בנפרד‬ ‫ציץ אליעזר‪ ,‬יעויז בח־׳ג סימן כ־ז‪ ,‬וח״ט סימן נ׳ א‬
‫זה למעלה משלש שנים ודרשה ג*פ‪.‬‬ ‫שער ד'‪ ,‬וחלק י־׳ג סימן צ׳׳ז‪ ,‬וחלק ט׳ו סימן מ׳ה‬
‫לאחר מיכן הופיע האשה בביה׳ד וטענה כי‬ ‫יעו־ש באריכות גדולה‪ .‬בבירור הצדדים וצידי‬
‫הרתה לזנונים והפילה‪ ,‬והגישה על כך‬ ‫צדדים‪.‬‬
‫תעודה רפואית מביה׳ח הדסה בחתימת רופא‬ ‫ו עו ד זאת שזה יוצר בעיות גדולות וחמורות‬
‫האומרת כי הפילה הפלה בלתי נשלמת והרופא‬ ‫גם לאחר מכאן כשהאשה יולדת ולד מזה‪,‬‬
‫סידר לה גרידה‪ ,‬והעיזה פניה במצח אשה זונה‬ ‫ונתעוררת הבעיה מי אביו של הילד הזר‪ ,.‬ויכול עי*כ‬
‫להוסיף לטעון שהיא מזנה עם הרבה גברים כפי‬ ‫לצאת מהעלמה פסולי ממזרות‪ ,‬והדומה לזה‪ ,‬בדומד‪.‬‬
‫שמזדמן לה‪ ,‬וכי תוסיף לסרך דרכיה אם בעלה לא‬ ‫למה דאיתא ביבמות ד׳ מ׳׳ב ע׳א‪ :‬גזירה שמא ישא‬
‫יפטרנה בג'פ‪ .‬ודרשה לחייבו בכך בהיות והיא כבר‬ ‫אחותו מאביו וייבם אשת אחיו אמו ויוציא את אמו‬
‫אסורה עליו‪ ,‬וכי בשום פנים לא תחזור לחיות אתו‬ ‫לשוק ויפטור את יבמתו לשוק ע־ש‪ ,‬ובדומה גם למה‬
‫עוד גם אם לא יאסרו אותה עליו כי הוא מאוס‬ ‫שפוסק הרמב׳ם בפ״ב מה־ נערה ובתולה הלכה י׳ז‬
‫עליה‪.‬‬ ‫ודל‪ :‬אני אומר שזה שנאמר בתורה אל תחלל את‬
‫הבעל וב־כ השיבו כי אינם עומדים על כך‬ ‫בתך להזנותה שלא יאמר האב וכו'‪ ,‬אבל אם הניח‬
‫להזמין את הרופא נותן התעודה ומסכימים‬ ‫בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם‬
‫שביה׳ד יחליט לפי החומר שלפניו ועפ׳י התעודה‬ ‫שתמלא הארץ זמה ונמצא האב נושא בתו ור‪,‬אח‬
‫הרפואית‪ ,‬אך טענו כי גם אם יחליט ביה׳ד שהאשה‬ ‫נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי‬
‫אסורה עליו אין הבעל מוכן לתת לה עבור כך פרם‬ ‫הוא ע־ש‪.‬‬
‫ולגרשה‪.‬‬ ‫ומה שמעורב בזה גם זרע הבעל‪ ,‬זה לא מעלה‪,‬‬
‫א( והנה מכיון שהבעל לא הטיל ספק בנאמנות‬ ‫ולא משנה‪ ,‬דיעוין בסוטה ד׳ מ־ב ע׳ב ברש״י‬
‫של האשה שזינתה עליו ברצון‪ ,‬והאמין‬ ‫ד־ה בר מאה פאפי וחד נאנאי‪ ,‬דס־׳ל דאשה לא‬
‫גם לתעודה הרפואית על ההפלה עד כדי כך שויתר‬ ‫יכולה להתעבר מזרע של שנים ורק אחד מהם הוא‬
‫מלהזמין את הרופא נותן התעודה כדי לחקרו‪ ,‬יוצא‬ ‫אביו‪ ,‬ואפילו להמובא בתוס' שם דס״ל דעד שלא‬
‫שלפנינו הוכחה כפולה על האסרותה של האשה על‬ ‫נסרחה הזרע האשה מתעברת משני בני אדם כאחת‪.‬‬
‫בעלה‪ ,‬ראשית הודאתה של האשה שזינתה ברצון‬ ‫הרי הספיקות של נמצא אח נושא אחותו וכר לא‬
‫והאמנתו של הבעל לכך )והבעל הוא מעדות המזרח‬ ‫פקעו‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫שלא חל עליו חדר־ג‪ ,‬עיין אה׳ע סי' קט׳ו סעי' ז׳(‬ ‫ב< עוד זאת יעוין בספרי שם בח־ט סי' נ׳א‬
‫ושנית התעודה הרפואית אשר רופא אומן ממוסד‬ ‫שער ד'‪ ,‬וחלק י׳ג סימן צ־ז שביררתי‬
‫רשמי מעיד בה שהאשה היתה בהריון והפילה‪ ,‬וחזקה‬ ‫מפי סופרים וספרים ומפי רופאים שדבר העירבוב‬
‫אומן לא מרע אומנתו‪ ,‬ומכיון שברור הדבר שזה‬ ‫זרע אחר עם זרע הבעל חשוך הכנים הוא רק סמויות‬
‫כבר כשלש שנים ויותר שהבעל והאשה לא באו זע׳ז‬ ‫עינים כדי להשקיט רוח בעל האשה שיחשוב שהולד‬
‫בשום מגע של יחסי אישות דבר שהבעל מודה ג״כ‬ ‫הוא גם מזרע שלו והוא אביו‪ ,‬אבל באמת אינו כלום‪,‬‬
‫על כך‪ ,‬א־כ נעלה מעל כל ספק שאמנם כן הדבר‬ ‫והכל מתהוה מזרע האיש האחר בעל היכולת‬
‫כי האשה הרתה לזנונים מגבר זר ונאסרה על בעלה‪.‬‬ ‫לד‪,‬וליד‪ ,‬וכן כי אפילו היה אפשר כן הוא בלבול‬
‫וזאת להזכיר‪ ,‬כי זה רחוק מאד לתלות ולומר‬ ‫הזרע וקרוב הדבר שזה בכלל לא תהי׳ קדשה וכו׳‬
‫שההריון אינו ראיה כ־כ שזינתה עם גבר‬ ‫יעו־ש ביתר אריכות‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סימן נח‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קנו‬

‫עוד יעוין בשו־ת נודע ביהודה מד‪.‬דו'ת חאה׳ע‬ ‫זר כי אולי נתעברה האשה באמצעות הריון־‬
‫סימן י״ב שכותב שחידוש זה שחידשו התוס׳‬ ‫מלאכותי‪ ,‬וסידרה זאת בערמה כדי שיאסרו אותה‬
‫בזבחים שאשה שזינתה ברצון לא יהיה הבעל מחויב‬ ‫עי'כ על בעלה‪ ,‬ויגרשנה‪ ,‬ובפרט שהבעל לא ניסה‬
‫לגרשה חידוש הוא ולא מצא להם חבר בפוסקים‬ ‫כלל לטעון כן‪ ,‬והאמין עפ״י דבריה והתעודה‬
‫הראשוגים ע׳ש‪.‬‬ ‫הרפואית שזינתה ברצון עם גבר זו‪ .‬אצין לכך‬
‫עיד זאת מצינו להגרע׳א בדרוש וחידוש בתשו׳‬ ‫לדברי שו״ת משפטי עזיאל חאה״ע סימן י׳ ט‬
‫שבסוף הספר שנשאל כדומה לנידוננו ע׳ ד‬ ‫שהעלה בקשר לכר ביתר על כן שאפילו אם האשה‬
‫אשה שזיגתה תחת בעלה ברצון ותובעת לבעלה‬ ‫טוענת על כך שנתעברה הריון־מלאכותי)כדי שלא‬
‫שיפטרנה בג־פ‪ ,‬והוא אינו רוצה‪ ,‬ומדי דברו בכוונת‬ ‫יאסרו אותה על בעלה( שאיננה נאמנת בהיות כי‬
‫דברי התוס׳ בזבחים שדא נרגא די׳ל שדברי התוס'‬ ‫היא טענה דלא שכיחא‪ ,‬וכי אין צריך לומר שאם‬
‫אמורים לענין אם הב־ד אומרים לו שיגרשנה מצד‬ ‫איננה טוענת כך שאנן לא טענינן לזה והאשה‬
‫האיסור שבדבר‪ ,‬והיא לא תובעת הגירושין‪ ,‬ובזה‬ ‫נאסרת על בעלה ע״ש‪.‬‬
‫הוא שכתבו התוס׳ דאם לא ירצה הבעל סגי בהפרשה‬
‫ב( ומכירן שכן‪ ,‬האשה אמנם מפסידה כתובתה‬
‫ולא יגרשנד״ אבל אם האשד‪ ,‬תבעתד‪ ,‬שיגרשנה יש‬
‫ויתר זכויותיה‪ ,‬אבל מאידך הבעל‬
‫לומר דגם התוס׳ מודים דכופין לגרשה משום עיגון‬
‫חייב לפטרה בג־פ ולא להשאירה תחתיו תלויה בו‬
‫דידה ע״ש‪.‬‬
‫במצב כזה שתבשל ותכשיל בני אדם בה בקלות‬
‫וכך מצאתי שכותב ג' כ לבאר כג־ז בדעת התום׳‬
‫דעתה שבהפקירא ניחא לה‪.‬‬
‫בחידושי חתם סופר סוף נדרים ד׳ה בראשונה‪,‬‬
‫ו כ ך פוסק הרמב׳ם בפרק כ־ד מה' אישות הי׳ז‪,‬‬
‫ומסביר זאת גם במילתא בטעמא‪ ,‬דכיון שאי אפשר‬
‫דמי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו‬
‫לו לקיים עונתה למה יעגנה בחנם שאע׳פ שחטאה‬
‫מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם וכו׳ הרי‬
‫וזינתה ברצון ונאסרה עליו מ־מ אין לנו לעגנה‬
‫זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה‪ ,‬ואם הודתה‬
‫וכופין אותו להוציאה ע׳־ש‪.‬‬
‫שזינתה תצא בלא כתובה‪ .‬וכך פוסק בהי־ח שם היכא‬
‫ד( על אף האמור‪ ,‬נראה דמ״מ למעשה יש עוד‬
‫דאמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה ומאמינה‪.‬‬
‫להסס אם לכוף להבעל על כך בכפיה של‬
‫ע ו ד יעוין בשו־ת חתם סופר חאה׳ע ח׳א סימן‬
‫ממש לכגון נידוננו‪ .‬וכדהעלר‪ ,‬גם הגרע׳א שם‬
‫כ׳ח שכותב עפ״י הריטב׳׳א בקדושין שמביא‬
‫במסקנת דבריו דלמעשה אי אפשר לעשות מעשה‬
‫שם‪ ,‬דכל זמן שעומד בדיבורו שזינתה‪ ,‬אדם נאמן‬
‫לכופו לגרשה בגט ע״ש וכן בח׳ס שם‪.‬‬
‫על עצמו וכופין להוציא ע״ש‪.‬‬
‫גם הרמב״ם התנה מפורש שם בפרק כ״ד מה׳‬
‫אישות הי׳ח דאין בי׳ד כופין את האיש לגרש‬ ‫ג( הן אמנם דעת התוס' בזבחים ד׳ ב׳ ע׳׳ב ד׳ה‬
‫את אשתו בדבר מדברים אלה עד שיבואו שני עדים‬ ‫סתם אשה‪ ,‬כי אפילו אם זינתה תחת בעלה‬
‫ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח־כ‬ ‫אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו‬
‫כופין אותו להוציא‪ .‬ומבלעדי זאת אע״פ שמאמין‬ ‫ע׳ש‪ ,‬וכך פוסק הרמ״א באה׳׳ע סימן קי׳ז סעי׳ א׳‬
‫לקרובים או לדבריה שזינתה ברצון או שראה‬ ‫דאם זינתה תחתיו דמאיסה ליה דאין צריך לגרשה‬
‫בעצמו‪ ,‬בכל זאת אין כופין אותו‪ ,‬ורק מחייבין אותו‬ ‫כדיעו־ש‪.‬‬
‫בלבד‪.‬‬ ‫אבל כבר הביא הפתחי תשובה שם בסק־ב בשם‬
‫ויעוין גם בשו־ת שם אריה חאה״ע סימן ס׳ו‬ ‫הבית מאיר דס׳ל לפסוק כהרמב׳ם‪ ,‬ומביא‬
‫שאחרי אריכות דבריו בזה העלה להלכה‪,‬‬ ‫עוד בשם שו׳ת רדב׳ז ח׳ב סי׳ תשמ׳ו שאוסר ג' כ‬
‫דאמנם אם רוצה לישא אחרת מחויב לגרשה כדי‬ ‫להשאירה תחתיו‪ ,‬ושכתב על דברי התוס׳ דריש‬
‫שלא יהיו לו ב' נשים )וזה שייך יותר באשכנזי‬ ‫זבחים דאין לסמוך על הוראה זו‪ ,‬ואפי׳ ע״י עדיס‬
‫ובנידוננו המדובר בספרדי( כיון שהיא רוצה‬ ‫הוא חוכך להחמיר רק דיוציא בגט ע׳׳ש‪.‬‬
‫להתגרש אבל אם אינו רוצה לא לישא אשה ולא‬ ‫ויעוין עוד באה״ע סי׳קט־ו סעי׳ ח׳ שפוסק‬
‫לגרשה אין לכוף אותו לא משוט תקנתא דידה כיון‬ ‫המחבר דהאומר לאשתו בפני עדים אל‬
‫דמעשיה הרעים גרמו לה‪ ,‬ולא משום שמא יבוא‬ ‫תסתרי עם איש פלוני וכו׳ ותצא בלא כתובה וכופין‬
‫עליה דבזינתה מאיסה עליו וכמוש־ש הרמ׳א‪ ,‬ויותר‬ ‫אותו להוציאה מביתו‪ .‬והוא מתשו׳ הרא׳ש כלל ל־ב‬
‫יש לחוש שלא יהיה גט מעושה שלא כדין אם נכוף‬ ‫סי׳ ס׳ ושם כתוב מפורש שחייב לגרשה ושהאומרים‬
‫אותו לגרש עיי׳ש‪ .‬ויעוין גם מהמובא מזה עוד‬ ‫שאין כופין אותו להוציא טועין וראיות של הבל‬
‫באוצה׳פ סי׳ י׳א אות א׳ ובהשמטות לסי׳ י׳א‬ ‫מביאים עיי׳ש‪.‬‬
‫קנז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫הימן נם‬ ‫ש ו״ ת‬

‫סימן נס‬ ‫שבסוה׳ס בשם עוד כמה מגדולי הפוסקים מ׳ש בזה‬
‫עיי׳ש‪.‬‬
‫א‪ .‬אודות ג״פ שנכתב בחיסרון אות בשם‬
‫ה( אולם יש אבל מקום שפיר לאחיזת אמצעים‬
‫שבתורה הוא כתוב מלא‪ .‬ובמקום ספק‬
‫נגד הבעל שאינם על דרך של כפיה‬
‫ועיגון‬
‫ממש‪ ,‬עד אשר יגרשנה מכיון שמחויב בכך‪ ,‬והיינו‬
‫ב‪ .‬בביאור דברי התשב־ץ בעיר תוניס‬
‫בכפיה בדרך ברורה‪ ,‬או שיגרשנה או שישלם לה‬
‫שכתבו תנם‪.‬‬
‫מזונות גם כשאינה תחתיו מכיון שהיא מעוכבת‬
‫שאלה‬ ‫בגללו‪.‬‬
‫בע־ה‪ ,‬כ׳ב חשון תשנ״ב‪.‬‬ ‫וזאת גם בקחת בחשבון שישנו בדבר זה גם‬
‫לכב׳ הגאון הגדול מרן הגרא־י ולדינברג שליס׳א‬ ‫משום מצוד‪ .‬דרבים להסיר מכשול מבני אדם‬
‫שלום רב וכט״ס‪.‬‬ ‫שנכשלים בה ונוהגים מנהג הפקר‪ ,‬ומצינו שנוטה‬
‫באתי בזה בבקשה ממעכ׳ת לחוות דעתו הרמה‬ ‫לכך גם הגריא׳ה הרצוג בקונטרסו הארוך באוצה׳פ‬
‫בבעיה חמורה שעלתה בביה׳ד בענין חשש‬ ‫כרך ב'‪ ,‬וכך העלה גם הראש־ל הגרב׳־צ עוזיאל‬
‫ממזרות‪ ,‬והוא עיגון גדול‪.‬‬ ‫בקונטרסו שם ומעיד ובא דרבים מגדולי הפוסקים‬
‫הנה הופיע בביה־ד בחורה העומדת להנשא לבן‬ ‫ויושבים על מדין פסקו ונהגו לחייב את הבעל‬
‫תורה והיא נולדה בחו׳ל ובקשתה לאשר‬ ‫במזונות אשתו האסורה לו עד שיגרשנה‪ .‬והכי מעיד‬
‫רווקותה כנהוג‪.‬‬ ‫גם הגרי־מ טולידאנו בדבריו שם כי כך פשטה‬
‫התברר לביה״ד שאם המבקשת לפני נישואיה‬ ‫הוראה להקל בזה לכפותו ע׳י מזונות‪ ,‬וכך עשינו‬
‫לאבי המבקשת היתה גרושה והגט נמצא‬ ‫מעשה בבי־ד שבמצרים ובת׳א‪ ,‬דאל׳־כ יש לחוש‬
‫בידה של האם והביאה אותו לביה׳ד‪ ,‬ולאחר הבדיקה‬ ‫שתפקיר עצמה לזנות‪ ,‬ושכ׳כ הרב דשאלוניקי‬
‫התברר שהגם נכתב שלא כדין )אף שמסדר הגט‬ ‫בשו־ת כוכב מיעקב סימן ט־ז‪ ,‬ובש־ת שבסו־ס חגור‬
‫הוא רב ידוע אורטודוקסי מארה׳ב(‪ ,‬כי הנה מעריסה‬ ‫אפוד ח״ב סוסי׳ ח־ ונסמכו ע־ד הגאון הראש״ל‬
‫בשו־ת בני בנימין ח׳א סימן ל׳ז דס׳ח עיי־׳ש‪.‬‬
‫קראו לה יאכבד)עיין גט מסודר שמות נשים שהביא‬
‫שם זד‪ (.‬אולם שם זה נשתקע וכל הזמן קוראים לה‬ ‫ו( כסניף לכל האמור‪ ,‬יש לצרף מה שהאשד‪.‬‬
‫יוכבד‪ ,‬ובחתימתה אינה חותמת בעברית אלא‬ ‫טענה עוד לפני זה‪ .‬זה משך שנים‬
‫בלועזית ללא הברת חולם )וכעין הברת פתח‬ ‫שהבעל מאום עליד‪ ,.‬וטענה שיש לבעל מחלת גרדת‪,‬‬
‫בעברית(‪ ,‬והנה בגט כתב הסופר יכבד ללא ו'‪ ,‬ובכל‬ ‫וכן טענה על ריח האף‪ ,‬והביאה עדות רופא בכתב‬
‫התורה נכתב יוכבד מלא ו־ וכתב הגט פשוט בסי׳‬ ‫שיתכן שיש לו ריח קל‪ ,‬אך לא היה בזה בכדי לחייב‬
‫קכ׳ט ם־ק קכה דשם מלא שכתבו חסר הגט פסול‬ ‫משום כך בלבד שיגרשנה )עיין פתחי תשובה אה־ע‬
‫אף בדיעבד ואפי' הוא שעת הדחק ומקור דבריו‬ ‫סי׳ קנ׳ד סק׳א כשם תשו' הרא׳ם(‪.‬‬
‫מדברי התשב־ץ המובאים בב־י סי׳ קכ״ח דאם כתב‬ ‫ו ב ה צ ט ר ף זה להאמור יש לחשוב זה שפיר כסניף‬
‫בגט תנס במקום תונס פסול‪ ,‬ולדבריו בנד׳ד הגט‬ ‫נוסף לחייב את הבעל בדרך בכפיה‬
‫פסול אף שהוא שעת הדחק ומקום עיגון‪ ,‬ולפי־ז‬ ‫דרך ברירה‪ ,‬והיא שיטת הרמב׳ם)כפי׳ד מה' אישות(‬
‫המבקשת הנ׳ל אסורה לבוא בקהל‪.‬‬ ‫ה״ח‪ ,‬וכמה דקיימא כוותיה דאם האשה אומרת‬
‫ואמנם יש בנד״ד כמה ספיקות בגט שהרי הג־פ‬ ‫מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו‬
‫הביא שם דהמהרח־ש חולק וס־ל דהא‬ ‫לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא‬
‫דפסל התשב׳ץ הוא רק מחמת שיש עיר אחרת‬ ‫לה‪ ,‬ותצא בלא כתובה כלל‪) .‬ויעוין מ־ש מכל זה‬
‫ששמה תנס והוי שינה שם עירה אולם בלא־ה אף‬ ‫באריכות בספרי שו׳ת ציץ אליעזר חלק ד' סימן‬
‫בחסר אות ו' כשר‪ ,‬וא־כ הו״ל ספק בנד״ד‪ ,‬וכן האשה‬ ‫כ״א‪ ,‬וקחנו משם(‪.‬‬
‫חותמת כלא הברת חולם ונחלקו בזה הט״ז והב־ש‬
‫יש לתת לבעל זמן מסוים להחליט‬ ‫לכן‬ ‫ז(‬
‫האם אזלינן בתר חתימתה אף נגד הכתוב בתורה‬
‫בדעתו לפטור את אשתו בג'פ‪ ,‬ותצא בלא‬
‫)עי׳ ב׳ש סי' קכ״ט שמות אנשים בשמות באלי‪,‬‬
‫כתובה וכו'‪ .‬אם עד אז לא יפסרנה בג־פ נחייבו‬
‫גדליה‪ ,‬מתתיה‪ ,‬ובט׳ז שם(‪ ,‬וא־כ איכא ספק נוסף‪,‬‬
‫במזונות אשתו כשהיא איננה יושבת תחתיו‪.‬‬
‫אכן עדיין הוי ספק ממזר דמותר מה׳ת ואסור‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫מדרבנן דכל הספיקות הנ״ל הוי חד ספיקא האם‬
‫הגט כשר או פסול‪) ,‬ובנוסף לזה עיין שו׳ת צ'צ‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן נט‬
‫בסי׳ קכ׳ח הביא את דברי התשב׳ץ שפסל כשכתב‬
‫תנס במקום תונס )ומקור תשובה זו בתשב־ץ ח־ב‬
‫סי׳ פ־ג עיי־ש(‪ .‬ונחלקו הפוסקים בהבנת דברי‬
‫התשב־ץ‪.‬‬
‫והנה בשו־ת מוהריב־ל ח־ג סי׳ ט׳ הבין‬
‫בדבריו דחיסרון ו׳ הוא חיסרון דהכל‬
‫קפדי ביה ולכן פסול‪ ,‬ז׳א שהבין דהוא חסרון במהות‬
‫השם ואם החסיר אות ו׳ הוי שינה שמו ושמה ופסול‬
‫מדאורייתא‪ ,‬וכדבריו הבין הג־פ הנ׳ל‪.‬‬
‫אכן המהרח־ש שהביאו בג־פ שם חולק וס׳ל‬
‫דמן הדין אף בחסר ו׳ כשר כשאין מקום‬
‫לטעות בשם אחר‪ ,‬אלא שהתשב־ץ פסל מחמת שיש‬
‫עיר אחרת ששמה תנם ועל כן פסול מחמת שכתב‬
‫שם של עיר אחרת‪ ,‬וכדברי המהרח־ש כתבו גם‬
‫הדב־מ ומהר־י בן ג״וייא )הו־ד בספר הוראה דבית‬
‫דין לר־מ פארדו באות ו׳ בשם יאקותה עיי׳׳ש(‪.‬‬
‫אכן הג־פ דחה דברי מהרח׳ש מאחר שחקר לאנשי‬
‫ארצות המערב ואמרו לו דליכא עיר ששמה‬
‫תנס וע״כ בע־כ צ״ל דכוונת התשב־ץ לפסול מדינא‬
‫בחסרון ו׳‪ ,‬וכעי־ז כתב הר־מ פארדו שם בדחייתו‬
‫את דברי הבד־מ ומהר־י בין ג׳וייא הנ־ל )ועי׳‬
‫באהלי שם כלל ט' סק׳ז שדחה דברי הג־פ שהרי‬
‫אף אי ליכא עיר ששמה תנס אולם הרואה בגט שם‬
‫תנס לא יחקור האם יש עיר כזו ויחשבו שיש עיר‬
‫כזו ואינו הגט של האיש ההוא עיי־ש(‪.‬‬
‫והנה ראיתי לבעל תעלומות לב רבי אליהו‬
‫חזן ממצרים בספרו דבר אליהו על שמות‬
‫גיטין אות פ׳ בשם פינחס‪ ,‬אחר שהביא שם את דברי‬
‫הג־פ שהכריע דלא כמהרח׳ש מאחר שאין עיר כזו‬
‫ששמה תנס‪ ,‬כתב שם וז־ל‪ :‬והאמת כן הוא שעיר‬
‫תוניס אחת היתה אבל יש עיר ששמה תנס ואני‬
‫ראיתיה ועמדתי על תלה ובתשובות הרשב־ץ יש‬
‫תשובות לעיר תנם והיא זאת הסמוכה לארג׳יל וכו׳‬
‫עיי־ש‪.‬‬
‫העיד רבי אליהו חזן כי בזמנו היתה‬ ‫הנה‬
‫עיר ששמה תנם‪ ,‬ואולם עדיין קשה להכריע‬
‫עפי־ז בהבנת דברי התשב־ץ שהיה כמה מאות שנים‬
‫קודם לכן ואפשר שבזמנו לא היתה עיר כזו‪.‬‬
‫)ואגב עי׳ כמדבר פ׳ י־ג פסוק כ־ב על הכתוב‬
‫צען מצרים תרגם אונקלוס טניס מצרים‪ ,‬ובפי׳ אבי‬
‫עזר שם כתב דזו מדינה הסמוכה למצרים‪ ,‬וידוע‬
‫דאותיות ט׳ ות׳ מתחלפות‪ ,‬הרי שהיתה עיר בשם‬
‫תניס(‪.‬‬
‫בתשב׳ץ יראה שכתב תשובות רבות‬ ‫והמעיין‬
‫לתנס ולתונס‪ ,‬ורובם כתב לתנס‪ ,‬ודוחק‬
‫לומר דברוב המקרים יש ט־ס שכתב תנס במקום‬
‫תונס‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קנח‬
‫סי׳ קצ״ט אות ב' שכתב דרוב גדולי האחרונים ס׳ל‬
‫דאין משגיחין בחתימתו‪ ,‬והו׳׳ד בשד״ח מע' גט סי׳‬
‫י׳׳א אות א'‪ ,‬וכ'כ עוד פוסקים עיי׳ש‪ ,‬ועוד יש‬
‫לדקדק שהרי בנד׳׳ד אינה חותמת בעברית אלא‬
‫בלועזית ואפשר דבכה־ג לא אזלינן בתר חתימתה(‪.‬‬
‫ולכאורה יש להכשיר בנד־ד עפמש־כ החזו׳׳א‬
‫אבהע־ז סי׳ צ׳׳ה סק־ט לגבי שם מלא‬
‫שנכתב חסר וכן חסר שנמצא מלא כל שנמצא השם‬
‫ב־־ב׳ ההנחות דכשר מה׳ת דלא גרע משטרות‪,‬‬
‫דככה׳ג בשטרות כשר‪ ,‬וכל מה שפסלו בכה״ג הוא‬
‫רק מדרבנן‪ ,‬ולפי׳ז בנד׳־ד אף ששם יוכבד מופיע‬
‫לעולם מלא אולם דמי להתם שהרי הג״פ ומהרח״ש‬
‫נחלקו במקום שא׳א לטעות בשם אחר ואעפ׳׳כ פסל‬
‫הג־פ‪ ,‬וע־כ לדברי החזו׳א בכה׳ג דודאי ידעינן‬
‫שהכוונה לשם זה דבכה׳ג כשר בשטרות ע' כ בגיטין‬
‫כשר מה־ת ופסול רק מדרבנן‪ ,‬ומאחר שפסול רק‬
‫מדרבנן א״כ לאחר שהמהרח׳ש נחלק על הג״פ הוי‬
‫ספיקא דררן ולקולא‪.‬‬
‫אך להלכה עדיין צ׳׳ע שהרי החזו׳א שם בסו׳׳ד‬
‫פקפק בזה דאעפשר דאין למילף גיטין‬
‫משטרות‪ ,‬ועוד יש לפקפק דמלשונו של הג'פ משמע‬
‫דהוא פסול דאורייתא שהרי פסל אף בשעת הדחק‬
‫ומשמע דס״ל דהוי שינה שם עירה ממש‪.‬‬
‫והנה הט׳ג בשמות אנשים כשם גרשון ס׳ק כ״ה‬
‫תמה על הב־ש הרי לא מצינו גרשון חסר‬
‫במקרא כלל‪ ,‬ועוד תמה עליו מדברי התשב״ץ הנ׳ל‬
‫שפסל בכה׳ג‪ ,‬ועיי׳׳ש בסו״ד שדחק ליישב שם את‬
‫הב־ש‪ ,‬וכן באהלי שם כלל ט' סק׳ז נדחק מאד‬
‫בהסבר דברי הלבוש והב״ש עיי״ש‪.‬‬
‫וראיתי בספר אבני זכרון אות ג׳ במעגלי‬
‫התשובה שם ס' קי׳ג בשם ספר ש׳׳ע‬
‫ליישב תמיהת הט״ג עפמש־כ המנחת שי ביהושע‬
‫פרק כ״א דשלוש פעמים מופיע בנביא יהושע שם‬
‫גרשן חסר‪ ,‬ועי׳ גם בכנה־ג אבהע״ז קכ״ט הגב׳י‬
‫ס׳ק קס״ט שכתב דפעם אחת מופיע גרשן חסר‬
‫ביהושע‪ ,‬ולפי׳־ז מאחר שמופיע בשתי ההנחות לכך‬
‫הכשיר הב״ש‪.‬‬
‫ולענ״ד אי נימא כדבריהם א־כ העיקר חסר‬
‫בדברי הב׳ש שהרי עיקר טעמו דאין‬
‫שינוי במבטא ולא מחמת שמופיע בשתי ההנחות‪,‬‬
‫ועוד יש להעיר כי יש בידי ספר יהושע לפי נוסח‬
‫כתר ארם צובא )כתר בן אשר( והוא ־הספר הידוע‬
‫ממצרים־ שהזכיר הרמב־ם בה׳ ס־ת פ׳ח ה־ד ושם‬
‫איחא להדיא כל שמות גרשון מלא‪ ,‬ומעתה לפי־ז‬
‫צדק הט־ג בקושיותיו הנ־ל על הב־ש והלבוש‪.‬‬
‫ו הנ ה יגעתי ומצאתי היתר להאי איתתא והוא‬
‫דבר חדש שלא נמצא בפוסקים‪ .‬הנה הב׳י‬
‫קנט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫התשב־ץ נדפס לראשונה כשנת תצ׳ח‪ ,‬וכמו כן ודאי‬
‫גם מוהריב׳ל לא ראה את התשב־ץ‪ ,‬ועל כן מחמת‬
‫הספק החמירו בהסבר דבריו דאפשר שכוונתו‬
‫דחסרון ו׳ הוי חסרון במהות השם והוי כשינה שמו‬
‫ושמה‪ ,‬וכמו כן כל רבותינו האחרונים שפלפלו‬
‫ברבריו וראי לא ראו את רברי התשב־ץ בח׳ג הנ׳ל‪,‬‬
‫אולם אנו שזכינו לאורו של התשב־ץ ולדבריו בח־ג‬
‫הרי התברר לנו שמעולם לא פסל התשב׳׳ץ בחסרון‬
‫ר‪ ,‬וממילא לק־מ קושית הט־ג על הב־ש והלבוש‬
‫הנ׳ל‪ ,‬וא*כ מאחר שראינו ללבוש ולב״ש ולמהרח׳ש‬
‫ולדב׳־מ ולמהר׳י בן ג־וייא שהכשירו במלא שנכתב‬
‫חסר כשאין שינוי במבטא‪ ,‬וכמו׳כ הוכחנו שגם דעת‬
‫הג־פ כן אילו הוי ידע שיש עיר ששמה תנם‪ ,‬ובנוסף‬
‫לזה ראיתי גם לכנה׳ג אבהע״ז סי׳ קב־ט ס׳ק קפ״ה‬
‫שכ׳ב מהר׳ש גאון‪ ,‬ועל כן יש להכשיר גט שנכתבו‬
‫בו שם חסר ו׳ אף שמופיע בתורה מלא‪.‬‬
‫)וגם החזו׳א הנ׳־ל שכתב דלפוסלים הוא פסול‬
‫מדרבנן כוונתו דאי נימא דצדקו דברי הג־פ‬
‫בהבנת התשב׳ץ‪ ,‬אז לכל היותר הוי פסול מדרבנן‪,‬‬
‫אולם עתה שראינו לתשב׳ץ שמעולם לא פסל כלל‬
‫בחסרון ר ודאי דלא פסול אף מדרבנן‪.‬‬
‫והנה כנד״ד כשכתבו בגט יכבד ללא ו׳ ודאי‬
‫שכל הרואה יקרא יוכבד ואין שינוי במבטא‬
‫שהרי אין אפשרות לקרוא לשם זה במבטא אחר‪,‬‬
‫ומאחר שהב׳׳ש והלבוש וכל הפוסקים הנ׳ל הכשירו‬
‫בשם מלא שנכתב חסר היכא שהמבסא שוה‪ ,‬וכמו׳כ‬
‫בררנו שהתשב־ץ מעולם לא פסל בכה״ג‪ ,‬על כן‬
‫נראה דבנד׳ד הגט כשר‪ ,‬ובפרט במקום עיגון ושעת‬
‫הדחק כנדו׳ר‪ ,‬והמבקשת הנ׳ל מותרת לבוא בקהל‬
‫ולהנשא לכל מי שתרצה‪.‬‬
‫ואבקש מאד ממעכ׳ת לחוות דעתו הרמה‬
‫בהיתירא דהאי איתתא‪.‬‬
‫החותם בבה־ת‬
‫יוסף גולדברג‬
‫חבר ביה״ד הרבני ת׳א‪.‬‬
‫תשובה‪.‬‬
‫ב*ה‪ .‬אדר־ח כסלו תשנ׳ב‪.‬‬
‫ירושלים עיה־ק תובב׳א‪.‬‬
‫לכבוד הרב הגאון המצוין חו־ב וכו׳ מוה׳ר יוסף‬
‫גולדברג שליט׳א‬
‫חבר ביה־ד הרבני בת׳א‬
‫אחדשכת־ב‪.‬‬
‫מכתב שאלתו — שאלת חכם חצי תשובה —‬
‫קבלתי‪ ,‬והנני ממהר להשיבו לדחיפות הענין‪.‬‬
‫עברתי בעיון על שאלתו החמורה‪ ,‬אשר תשובתה‬
‫סימן נס‬ ‫ש ו״ ת‬
‫והנה מצאתי כתשב׳ץ ח״ג סי׳ ס״ו אשר מבואר‬
‫שם להריא כהבנת המהרח־ש הנ׳ל‪,‬‬
‫ה ת ש ב ״ ץ נשאל שם בענין מעשה בי־ד שכתוב‬
‫שם שר׳ יעקב בר׳ שלמה ממרינת נוא‬
‫אמון גירש את אשתו מונא בר׳ מרדכי ממרינת תנם‬
‫ונתן גיסה וכו׳‪ ,‬ובתחילה היה כתוב במותב תלתא‬
‫ולבסוף חתמו שנים בלבד‪ ,‬ועיי׳׳ש שהתשב־ץ‬
‫הכשיר גט זה‪ ,‬ואי נימא כהבנת הג'פ בדברי‬
‫התשב־ץ שיש עיר אחת בלבד בשם תוניס ועל כן‬
‫אם כתב תנם לעולם פסול אף בדיעבד א־כ איד‬
‫הכשיר התשב׳ץ גם זה שכתוב בו תנס‪ ,‬ותשובותיו‬
‫סותרות זו לזו‪ ,‬ובע־כ צ׳ל כהבנת המהרח־ש דהיו‬
‫שתי ערים האחת תונס והשניה תנם ועל כן כח״ג‬
‫סי׳ ס־ו שעוסק התשכ״ץ בגט שנכתב לאשר‪.‬‬
‫העומדת בעיר תנס לכן הכשיר את הגט‪ ,‬משא׳כ‬
‫כח׳ב סימן פ׳ג )שהוא מקור התשב׳ץ המובא כב׳י‬
‫סי׳ קכ״ח( ששם עוסק בגט שנכתב בעיר תונס ועל‬
‫כן כתב שם שאם כתב תנס בעיר ששמה תונס פסול‬
‫מחמת שכתב שם עיר אחרת שהרי יש עיר אחרת‬
‫ששמר‪ .‬תגס‪.‬‬
‫שו״ ר כחשב־ץ תשובה נוספת דמשמע הכי‪ ,‬והיא‬
‫בח־ג סי׳ ק־פ שהכשיר גט הנמסר בתנם‬
‫)ומשמע שגם נכתב הגט שם‪ ,‬ובודאי כתבו בגט תנס(‬
‫אלולא היה שם תנאי קודם התורף עיי־ש‪.‬‬
‫ו מ ע ת ה לפי״ז מעולם לא פסל התשב־ץ מחמת‬
‫חסרון ו׳‪ ,‬ובאמת אי משום הא גרידא‬
‫כמקום שאין לטעות בשם אחר וראי שהכשיר‬
‫התשב״ץ דליכא סברא לפוסלו כלל שהרי אין הבדל‬
‫במבטא )כדברי הב־ש וד‪.‬לבוש הנ״ל(‪ ,‬וגם הג׳־פ‬
‫שדעתו היתה להחמיר ולפוסלו ודאי שמעולם לא‬
‫התכוין לפוסלו מסברא דחסרון ו׳ הוא שינוי השם‬
‫דאי ס׳ל הכי הו׳ל לדחות דברי המהרח־ש גם ללא‬
‫החקירה האם יש עיר תגס אלא דלעולם יש לפוסלו‪,‬‬
‫ומאחר שדחה דברי המר‪.‬רח־ש רק מחמת שלא מצא‬
‫עיר כזו‪ ,‬משמע ראלולא זה מסברא גרידא גם לג'פ‬
‫נראה להכשיר‪ ,‬וא״ב אחר שמצאנו להדיא בתשב׳ץ‬
‫דהיתה עיר בשם תנס הרי שגם לג־פ יש להכשיר‬
‫בחסרון ו׳ כשאין מקום לטעות כשם אחר‪.‬‬
‫ו ה נ ה כידוע רוב גדולי הפוסקים לא זכו‬
‫לראות את ספר התשב׳ץ אשר היה גנוז‬
‫מאות שנים אצל משפחתו באלג׳יר‪ ,‬וגם רבינו הב׳י‬
‫מעולם לא ראה את ספר התשב״ץ וכל דברי‬
‫התשב״ץ המבוארים בב׳י הם מכת׳י של מהר׳י בי‬
‫רב אשר נסע לאלג׳יר ולקט מקצת מן התשובות‬
‫ומסרם לתלמידו מרן הב׳׳י )כמבואר בהקרמת רבני‬
‫ארג׳יל לספר התשב־׳ץ עיי־׳ש(‪ ,‬וגם בעל הג־פ לא‬
‫ראה את התשב־ץ מאחר שנפטר בשנת תנ״ו וספר‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סימן גט‬
‫ראו רובם ככולם את דבריו המובאים בב׳י‪ ,‬ועוד‪,‬‬
‫)עיין גם בערוה״ש סי׳ קכ״ח סעיפים ז' ח׳(‪ ,‬וכדפוסק‬
‫הרמ׳א בחו״ם סי' כ־ה סעי׳ ב׳ דכל מקום שדברי‬
‫הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים‬
‫והפוסקים האחרונים חולקים עליהם כמו שלפעמים‬
‫הפוסקים חולקים על הגאונים הולכים אחר‬
‫האחרונים דהלכה כבתראי ע״ש‪.‬‬
‫א ל א שעם רדת ההוכחה מהרשב־ץ יש לומר דאזי‬
‫גם רוב המחמירים יודו ג' כ דיש להקל‪,‬‬
‫באשר שראה ראינו שעיקר הסתמכותם להחמיר היה‬
‫בהשענם על דברי הרשב׳ץ‪.‬‬
‫ג( האומנם ראיתי בספר מכתב מאליהו להר״א‬
‫אלפאנדארי ז״ל על הלכות גיטין‬
‫שער ג׳ סימן ד׳ שכותב לחלוק על המהרח״ש ומבאר‬
‫כוונת הרשכ״ץ שאם כתב תנס במקום תונס הוי‬
‫שינוי ופסול הגם שתנם אינו שם לעיר אחרת אפילו‬
‫הכי מיפסל‪ ,‬וכותב להוכיח שגם המבי״ט בתשובותיו‬
‫ח״א סימן קכ׳ט הבין בפשיטות דדברי הרשב׳ץ‬
‫אמורים אע״פ שלא יהיה עיר אחרת נקראת כך‪,‬‬
‫ומסיים בלשון ״וזה פשוט לכל הישר הולך' ע״ש‪,‬‬
‫זאת אומרת‪ ,‬דהגם דהבעל מכתב מאליהו גטה‬
‫להסכים לדברי המהרח״ש לפרש ״דשאני הך‬
‫דהרשב״ץ שהיה נודע שהיה עיר אחרת ששמה‬
‫תנס״‪ ,‬בכל זאת דייק מדברי הרשב״ץ דמוכח דס״ל‬
‫לפסול ״אע״פ שלא יהיה עיר אחרת נקראת כך״‬
‫יעו״ש שיוצא מפורש כן מדבריו‪ .‬וגם מוסיף‬
‫בהוכחות לכר כדיעו״ש‪.‬‬
‫כמו״ר כדברי הספר אהלי שם בכלל ט' סק״ט‬
‫)שמצטטו כת״ר במכתבו( שכותב שגם בלי‬
‫אתרא דשמי' תנס מ־מ איכא למיחוש שהרואה בגט‬
‫כתוב תנס לא יעשה דרישה וחקירה היש עיר ששמה‬
‫תנס אם אין אלא יחשוב מסתמא יש עיר תנס ואינו‬
‫הגט של האיש אשר הוא דר בתוניס‪ ,‬מסכם גם‬
‫המכתב מאליהו שם וכותב ״דאפילו כתבו בטעות‬
‫בענין שאין לו יחס למקום אחר אפ״ה פסול מפני‬
‫חשש הרואים שהרואה שאין כתוב המקום ההוא‬
‫כתקנו אפשר שיאמר שמקום אחר הוא אע״פ שלא‬
‫ידעו ולא קורא בשמו' ע״ש‪.‬‬
‫ד( אולם לעומת זה כדברי הבעל תעלומות לב‬
‫בספרו דבר אליהו אות פינחס )שכת־ר‬
‫מצטט ממנו( שכותב להשיב שאין לדמות חסר אות‬
‫בשם למ״ש הרשב״ץ‪ ,‬כי שניא טובא שם תוניס שיש‬
‫עיר אחת בערי אפרי־ק שנקראת תנס ובכן כשכתבה‬
‫חסר הוי משנה המקום לגמרי ושהג״פ שכתב‬
‫להחמיר הוא מפני שאמרו לו שאין עיר אחרת ששמה‬
‫תוניס‪ .‬אבל האמת כן הוא שעיר תוניס אחת היתר‪.‬‬
‫אבל יש עיר ששמה תנס וראה אותה ועמד על תלה‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קס‬
‫מופיעה בצידה בבירור וליבון הדק היטב על כל‬
‫צדדיה‪ .‬ואוסיף עליה נספח לה כדלהלן‪.‬‬
‫א( בראשונה היות שכת־ר כותב שמסדר הג״פ‬
‫הוא רב ידוע אורטודוקסי בארה׳ב‬
‫מסתבר הדבר לתלות ולומר שכפי הנראה כתב‬
‫במתכוין בג־פ 'יכבד״ יוסר ו׳ מפני שהתלבט איד‬
‫לכתוב אם יכתוב מלא בו' או בא׳ היות שמעריסה‬
‫קראו לה יאכבד‪ ,‬וכידוע ישנם כמה מהפוסקים‬
‫שסוברים ששם העריסה הוא העיקר‪ ,‬וכן התקשה בזה‬
‫שבחתימתה בלועזית חותמת ללא הברת חולם‬
‫כאמור במכתבו‪) ,‬והתקשה לכתוב כמה גיטין(‪ ,‬ואם‬
‫ככה לפי״ז הרי אין זה שם הכתוב בתורה‪ ,‬ולא נקרא‬
‫זה חסר ממ׳ש בתורה‪ ,‬ומשום כך העדיף לכתוב‬
‫בידיעה 'י כ בד' חסר‪ ,‬ויש איפוא להקל‪ ,‬ולומר שגם‬
‫המחמירים כמלא שכתב חסר יודו בכה״ג עכ״פ‬
‫בדיעבד מתורת ספק ספיקא‪ ,‬שמא אין זה שם הכתוב‬
‫בתורה מפני דהעיקר קובע שם העריסה ובפרט‬
‫בהצטרף לו שם החתימד‪ ,.‬ושמא הלכה הכפוסקים‬
‫הסוברים בכלל דמלא שכתב חסר כשר‪] .‬אציין גם‬
‫לספר אור גדול )להגאון ממינסק( סימן כ״ו דס״ל‬
‫דכל שם שנתנה בקריאה אין להשגיח על שם הכתוב‬
‫בתורה שנקרא בענין אחר‪ ,‬וכותב לדוגמא בשם‬
‫שלמה אם נקרא בהרגש יו״ד אחר הלמ״ד צריך‬
‫לכתוב שלימה‪ ,‬וכי אין להשגיח על הכתוב בתנ׳ר‬
‫רק כיון שנשתנה בקריאתו מהכתוב בתנ״ך ישתנה‬
‫גם בכתיבה יעו־ש ביתר אריכות[‪.‬‬
‫ב( ב כ ל ל‪ ,‬לאור הבירורים הנכונים שכת״ר‬
‫מברר במכתבו אפשר ע־פ ההלכה‬
‫שפיר להחליט להכשיר את הגט‪ ,‬כי ישנם לפנינו‬
‫עמודי הלכה המכשירים בכגון דא שכתב חסר‬
‫כהלבוש והבית שמואל‪ ,‬ודעימייהו‪ ,‬ואפשר לסמוך‬
‫עליד‪.‬ם ולפסוק כוותייהו בשופי אפילו שלא בשעת‬
‫הדחק גדול כזה כבנידוננו‪ ,‬והפוסק כן אין מזחיחין‬
‫אותו‪) .‬ומה שכת׳ר מציין למד‪ ,‬שמצא בכתר — ארם‬
‫צובא בנוגע לשם גרשון הגה הרי כפי שמזכיר כבר‬
‫לפני כן בדבריו הרי עיקר טעמו של הב״ש מפני‬
‫שאין שינוי במבטא וא״כ לא משנה ממה שמצא‬
‫בכתר ארם צובא דכל שמות גרשון מלא‪ ,‬דהא אפ״ה‬
‫נשאר הנימוק דהא אין שינוי במבטא[‪.‬‬
‫ועל אחת כמד‪ ,‬אחרי שכת״ר סקל בהצלחה‬
‫המכשול העיקרי נגד המקילים‪ ,‬דהיינו מה‬
‫שהמחמירים מסתמכים ע״ד מי שקדמם ה״ה‬
‫הרשב־ץ ז״ל‪ ,‬והוכיח במישור שאין הנידון דומה‬
‫לראיה ושאני ההיא דתשב״ץ שהיתה עיר אחרת‬
‫ששמה תנס‪.‬‬
‫ו ל מ ע ש ה גם בלי זה אין לתפוס את המקילים‬
‫מההיא דהתשב׳ץ מאחר שגם הם הרי‬
‫קסא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן ס‬ ‫ש ו״ ת‬

‫עם כת״ר להכשיר את הג־פ אשר הובא בפניכם‬ ‫ובתשובות הרשב׳ץ יש תשובות לעיר תנם והיא זאת‬
‫ולהתיר את בתה של המגורשת בגט האמור היא‬ ‫הסמוכה לארג׳יל ע״ש‪ .‬הנה מצינו להבעל תעלומות‬
‫המבקשת שלפניכם לבוא בקהל ולהנשא לכל גבר‬ ‫לב חיזוק לו בדברי מי שקדם לו הרבה וסמוך הרבה‬
‫די תיצבי‪.‬‬ ‫יותר לזמנו של הרשב׳ץ‪ .‬והוא בספר גט מקושר‬
‫בברכה ובהוקרה‬ ‫)נבון‪ .‬רבו של החיד׳א ז׳ל( בסימן קכ״ט סק־ג‪,‬‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫שכתוב שם ג' כ ככל החיזיון האמור‪ ,‬ובתחילה הוא‬
‫כותב לחזק דברי הג׳ם בזה‪ ,‬אבל שוב משוה הדרנא‬
‫ביה וכותב וז״ל‪ :‬צריך אני להודיע דאחרי כותבי‬
‫שאלתי את פי הת״ח ה׳י שבישיבת כנסת ישראל‬
‫סימן ס‬ ‫וא׳ל שיש כפר א׳ ששמו תניס על שפת הים סמוך‬
‫למוסתאגניים שבמלכות ארג׳יל ויש בה היום קצת‬
‫אם אמרינז אומדנא במתנת שכיב מרע‬ ‫יהודים דרים בה וקבור שם צדיק אחד מפורסם שם‬
‫ות׳ח א׳ מהם א*ל שהיה שם באותו כפר הנקרא כן‬
‫תשובה לרב גדול ור׳׳מ אחד‬ ‫וא־כ צדקו דברי מוהרח־ש ז״ל‪ ,‬וכן נראה ג־כ מתשו'‬
‫התשב׳ץ שנדפסו מחדש שמביא תניס ותוניס בתוך‬
‫שאלה‪.‬‬ ‫השאלות והרוב מתניס שהיא סמוך לארג׳יל כאמור‬
‫והמיעוט מתוניס שהוא רחוק מארג׳יל כידוע עכ׳ל‬
‫אור ליום ה׳ לשבת קדש פ׳ במדבר‪ ,‬ג־ סיון מ׳ז‬ ‫הג־מ‪.‬‬
‫לעומר פעיה־ק ירושלים תובב׳א‬ ‫יהג׳ט חוזר לד‪,‬זכיר מזה גם בסי׳ קכ־ט בסוף‬
‫ד׳ה ומ׳ש בס־׳ק קי׳ד‪ ,‬וכותב ע׳ד הג'פ‬
‫לב׳ ידי׳ג הגאון הגדול וכו׳ דגול מרבבה מח׳ס‬ ‫שכותב שלא יש כי אם עיר אחת דשמה תוניס‪,‬‬
‫שו׳ת ציץ אליעזר ועוד הנודע לשם ולתפארת‬ ‫דליתא‪ ,‬כדכתב לעיל בסי׳ קכ״ח שסיפר לו ת׳ח‬
‫בשערים המצוינים בהלכה מוהר׳ר אליעזר יהודה‬ ‫אחד שהיד‪ ,‬שם‪ ,‬וצדקו דברי מוהרח׳ש‪.‬‬
‫וולדינברג שליט׳א‪.‬‬ ‫הרי יוצא לנו מדברי הגט מקושר בכל החזיון‬
‫שכותב הבעל תעלומות לב‪ ,‬ועוד כיותר מזה‪,‬‬
‫אחדשכ׳ת כראוי‪.‬‬
‫וכן כי סומך ע׳־כ את ידו ע־־ד המוהרח׳ש ד ל‬
‫עובדא באה לפני באשה זקנה גלמודה ועלובה‬ ‫שמקיל‪ ,‬וחוזר על זה פעמיים בדבריו‪.‬‬
‫שזכתה בתשלומי פיוס מהממשלה‬ ‫ולהצדיק דברי המוהרח׳ש ראיתי שכותב גם‬
‫הגרמנית מחמת ההרס והחורבן הנורא בשנות‬ ‫כספר שדת משאת משה בח׳׳ב חאה׳ע‬
‫מלחמד‪ ,‬ל׳ע‪ ,‬ונעזרה לכמה שנים בהרבה מצרכי׳‬ ‫סימן ח'‪ ,‬דנקיט ליה בדבריו לפרש דברי התשב׳ץ‬
‫ע״י אחיינית‪ ,‬והשאירה הזקנה הנ׳ל מתנת שכ־מ‬ ‫כמו־ש המוהרח׳ש‪ ,‬ומסיר מעליו השגות שמשיג‬
‫להעביר אל האחיינית הנ״ל את החוב הנ׳ל‪ ,‬וברור‬ ‫עליו הכנה׳ג שמזכיר שם‪ ,‬ומסיים וכותב בזה׳ל‪:‬‬
‫שהיתה כוונתה לגמול לה טוב לבה ומסירותה‪,‬‬ ‫ומ״מ יתיד היא דכל עצמו לא נחית )הרשב׳ץ(‬
‫ומבלי להכנס לע״ע לפרטים נוספים די להזכיר‬ ‫לפסול מתונים לתנס אלא משום איחלופי לעיר‬
‫שיש אומדנא גדולה שהיתה רצונה של הזקנה הנ״ל‬ ‫אחרת עכ׳ל ע־ש‪] .‬ועוד זאת דבתוניס לתניס הא‬
‫שתינתן המתנה לאחיינית הנ׳ל לבדה ולאפוקי‬ ‫משתנית הקריאה ומשא־כ ביוכבד ליכבד‪ ,‬ודמי‬
‫מבעלה‪ ,‬ונפטרה הזקנה והשאירה אחריה כמה אחים‬ ‫לפינחס ופנחס עיין כס׳ קב ונקי כלל י׳ח אות ז'‬
‫שאינם מפקפקים בנ׳ל‪ ,‬אלא שבאו האחיינית ובעלה‬ ‫עיי׳׳ש[‪.‬‬
‫בדו׳ד האם אמרינן בכה־ג כל מה שקנתה אשה קנה‬ ‫כ מו כן ראה ראינו גם זאת בדברי הגט מקושר‬
‫כעלה‪.‬‬ ‫הנ׳׳ז בהבלטה הנראית לעינים שכיוון גם‬
‫ולענ״ד מסתבר לכאורה שיר‪.‬א מקום להפקיע‬ ‫למ״ש כת־ר בדבריו‪ ,‬והוא‪ ,‬למה שמצא שישנה‬
‫מידי הבעל‪ ,‬חדא דעוי׳ במחבר ופוסקים‬ ‫הוכחה לכך להאמור בתשובות הרשב׳־ץ בעצמו‬
‫באה׳׳ע סי' פ״ה סי׳א כמה שיטות בראשונים בנוסח‬ ‫שנדפסו לאחר מיכן‪ ,‬וכדכותב כלשון; 'וכן נראה‬
‫התנאי במתנה לאשר‪ ,‬לאפוקי משיעבודה לבעלד‪,.‬‬ ‫ג'כ מתשו׳ התשב־ץ שנדפסו מחדש שמביא תניס‬
‫ובנידו״ד אע'פ שלא התנתה כראוי מ־מ איכא‬ ‫ותוניס בתוך השאלות והרוב מתנים וכו׳'‪.‬‬
‫אומדנא גדולה שכן היתה רצונה‪ ,‬ואמאי לא יהא‬ ‫ה( לזאת בצירוף מהמובא בכל הנדל הן‬
‫סגי בזה‪.‬‬ ‫במכתבו והן במכתבי זה‪ ,‬ידי תיכון‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סימן סא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קסב‬

‫בר מן דין‪ ,‬ראה זה מצינו בשו־ת שואל ומשיב‬ ‫ועוד דאם נימא שהטעם שדברי שכ־מ ככוכמ״ד‬
‫מהדו״ת ח־׳א סימן א' שמביא בשום שו׳־ת‬ ‫משום טירוף דעת‪ ,‬א־כ אמאי אינו מסתבר‬
‫מהרשד״ם שהעלה להלכה דכל היכא דקים לן‬ ‫ליזיל בתר אומדנא בהקפדת דעתו של השכ״מ‪,‬‬
‫באומד הדעת שדעת המצווה היה כן מקיימין אותו‬ ‫וכש׳ב בנידו׳ד מדאיכא אומדנא גדולה שהשכ׳מ‬
‫אפילו לעקור ירושה דאורייתא‪ ,‬והגאון בעל שו׳מ‬ ‫הקפידה שמתנת החוב תינתן לאשה דוקא ולא‬
‫ז־ל סמך ידיו על זה והעלה בנידונו שם‪ ,‬דמכיון‬ ‫לבעלה‪ ,‬שלכן יהא רצונה ככוכמ׳ד שלא תיטרף‬
‫שנדאה בעליל שדעת המצווה היה כן מקיימין אותו‬ ‫דעתה‪.‬‬
‫אפילו לעקור ירושה דאורייתא יעו׳ש‪.‬‬ ‫ואם יש צד ספק לכאורה עכ״פ האשה היא‬
‫א״כ דון איפוא מינה ומינה גם לנידונו של‬ ‫מוחזקת‪ ,‬הנה אם יאופשר למעב־ת שי'‬
‫כתר׳׳ה בג׳ש וגם בק׳ו‪ ,‬שאזלינן נמי בזה בתר‬ ‫להתפנות קצת מטרדותיו למען התוה׳ק והכלל‬
‫האומדנא‪ ,‬דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא רק‬ ‫והפרט העצומות והמפורסמות ולעיי׳ גם כזה לאחר‬
‫מתקנתא דרבנן )עיין כתובות ד' פ׳ג ע׳־ב‪ ,‬ואה־ע‬ ‫קבלת חוו־ד מאד יקל עלי בע־ה להכריע ולהורות‬
‫סימן ס׳ט וסי׳ פ׳׳ה ע׳׳ש( וכן הא ״אלימא ידה של‬ ‫בזה כדת וכדין התוה׳ק‪.‬‬
‫אשה לקנות בלא בעלה־׳ )רשב׳א קדושין ד׳ כ׳ג‪.‬‬
‫והנני בתפלתי שיתברך וישמח בקבלת מתנת חלקו‬
‫ועיין גם בגיטין ד׳ ע׳׳ז ע׳ב‪ ,‬וב׳ב ד׳ נ׳ א ע־ב ותום׳‬
‫בתוה׳ק ביום מתן תורתינו הכעל״ט להמשיך‬
‫שם(‪ .‬והנני מצטרף לדעתו של כתר׳׳ה שליט׳א‪.‬‬
‫בעבודתו הקדושה והמבורכת לאסוקי שמעתתא‬
‫בכבוד רב ובברכה מרובה‬
‫אליבא דהלכתא ובהרבצת תורה וזיכוי הרבים עד‬
‫בהוקרה ובהערצה‬
‫מאה ועשרים שנה בכח ובבריאות ובמנוחת הנפש‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫ונחת רוח והרחבת הדעת בכל מילי דמיטב בין‬
‫ברוחניות ובין בגשמיות בין מעכ־ת שי׳ ובין כל‬
‫הגלוים אליו‪.‬‬
‫סימן סא‬
‫והלואי שנזכה לראות וליראות ולהתראות יחד‬
‫יבמה שאח בעלה נאבד זכרו בימי השואה‬ ‫לחוג את חג השבועות בבגין בית מקדשנו בב׳א‪.‬‬
‫זה כארבעים שנה ויותר אם אפשר להתירה‬
‫תשובה‬
‫לינשא לשוק‬
‫ב׳ה‪.‬‬
‫ב׳׳ה‪ .‬אסרו חג דחג הסוכות תשנ״ב‪.‬‬ ‫למע׳ב ידי׳ג ומכובדי הגדול הגאון המופלג‬
‫ירושלים עיררק תובב׳א‪.‬‬ ‫חסידא ופרישה וכו׳ שליט׳׳א‪.‬‬

‫לכבוד הר׳ר שלמה יצחק כהן שליט׳א‬ ‫אחדשכתר׳ה בכבוד ויקר‪.‬‬

‫מכתב שאלתו אודות התרת יבמה מעיגונה‪ ,‬בצירוף‬
‫יקרת מכתבו קבלתי‪ ,‬עברתי על שאלתו וחו־ד‬
‫חות דעתו של ידי׳׳נ הגר׳׳י כהן שליט׳א להתירא‪,‬‬
‫בנידון העומד לפניו באי אמרינן אומדנא במתנת‬
‫שהמציא לידי בערב החג עברתי עליהם‪ ,‬ובגלל‬
‫שב־מ‪.‬‬
‫קדושת ימי החג לא השיבותי חו״ד עד כה‪ ,‬ומיד‬
‫וכתר־ה נוטה בדע״ת דמכיון דאיכא אומדנא‬
‫עם צאת החג אני ממהר להשיבו‪.‬‬
‫גדולה שכוונת המצווה היתה לתת מתנה גמורה‬
‫השאלה בקצרה היא‪ :‬ביבמה אשר כארבעים יום‬
‫להאחיינית שנעזרה ע־י שנים שיהא לה לבדה‬
‫לפני שהעיר בריסק נכבשה בזמן השואה‬
‫ולאפוקי מבעלה‪ ,‬דלא אמרינן בכה־ג כל מה שקנתה‬
‫ע־י הגרמנים ימ״ש היה היבם אח בעלה עוד בעיר‪,‬‬
‫אשה קנה בעלה‪ .‬ומבקש על כך חוות דעתי‪.‬‬
‫והיה אז כבר קשה עד מאד לצאת את העיר באשר‬
‫שהיתה כבושה תחת יד הרוסים שאסרו על התושבים‬ ‫דבר זה שאזלינן במתנת שכ'מ בתר‬ ‫והנה‬
‫לצאת משם‪ ,‬והיה פחד של עונש קשה למי שיברח‬ ‫אומדנא‪ ,‬הרי כך נפסק בחו״מ סימן רנ״ג‬
‫משם‪ .‬וכשנכבשה ע״י הגרמנים הרגו מיד באותו יום‬ ‫סעי׳ כ־ט‪ ,‬ומקום הספק בנידונו הוא איפוא מפני‬
‫כשמונת אלפים איש‪ ,‬ורק מיעוט דמיעוטא נשארו‬ ‫שזה בא לאפקועי מד־ת דמה שקנתה אשה קנה‬
‫שם בחיים‪ ,‬ומאז נאבד זכרו של היבם עד היום הזה‪,‬‬ ‫בעלה‪.‬‬
‫ודרשו וחקרו בפנים שונים ולא נשמע קול וקשב‬ ‫אך מאידך הרי דברי שכ־מ ככתובין וכמסורין‬
‫ממנו‪ .‬והאשה יושבת כבר באלמנותה ועיגונה זה‬ ‫דמי‪ ,‬וא*כ יש לתלות לפי האומדנא הגדולה‬
‫כשמונה שנים‪ ,‬ורצונה כעת להנשא לשוק‪.‬‬ ‫שכוונתה בזה היתה לתתה באופן ובלשון המועיל‬
‫וזאת תשובתי בע׳ה‪.‬‬ ‫לזה מדין תורה‪ .‬וכך הדעת נוטה לפסוק‪.‬‬
‫קסג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימז סב‬
‫אבד זכרו זה הרבה שנים ועפ׳י רוב איננו כבר‬
‫בחיים‪ ,‬ובכגון דא אפשר להתיר אפילו באשת איש‬
‫כדמצינו כבר לגדולי פוסקים שכתבו להתיר בתרי‬
‫רובא‪ ,‬ובספק ספיקא וכדהאדכתי בזה בספרי שם‬
‫!ואבד זכרו יש לו עכ’ פ דין של משאל״ס דעפ׳י‬
‫רוב איננו כבר כחיים כמבואר בספרי שם‪ ,‬וכן‬
‫שהחומרא של משאל׳ס הוא רק מדרבנן‪ ,‬יעד ש בח־ג‬
‫סימן כ׳ה באריכות מזה[‪.‬‬
‫ד< והתאריכים לאבד זכרו קובעים הפוסקים‬
‫מי בי״ב חדש‪ ,‬מי בב' שנים‪ ,‬ומי‬
‫בד׳ שנים‪ ,‬יעוין בשו־ת חתם סופר ח׳א סימנים ס׳ה‬
‫צ׳ב ושו׳ת מהרש׳ם ח־א סי׳ ו׳‪ ,‬ועוד‪ ,‬וא־כ בנידוננו‬
‫שכבר עברו עשרות שנים מאז בודאי שיש להתיר‬
‫באבד זכרו כזה‪ ,‬וכפרט בצירוף בל הנדל‪.‬‬
‫ואני מצטרף בזה להתיר את היבמה להנשא לשוק‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫סימן סב‬
‫ישוב רברי הפני יר‪.‬ושע שכותב רבשבת לא‬
‫שייר אומרנא‪ ,‬ושישנן שני סוגי שבת‪.‬‬
‫בגיטין ד' י׳ב ע־ב‪ :‬אמר מר נותן שבתו‬
‫ורפואתו לרבו‪ ,‬שבתו פשיטא‪ ,‬רפואתו‬
‫איצטריכא ליה‪ ,‬רפואתו דידיה היא דבעי איתסויי‬
‫ביה‪ ,‬לא צריכא דאמדוה לחמשא יומי ועבדו ליה‬
‫סמא חריפא ואתסי בתלתא יומי מהו דתימא צערא‬
‫דידיה הוא קמ׳ל‪.‬‬
‫ויעוין בפני יהושע שכותב בזד‪ ,‬וז׳ל‪ :‬דוקא‬
‫לענין רפואתו שייך לאוקמי בהכי‪ ,‬אבל‬
‫לענין שבת לא שייך לשנות נמי כה׳ג דאמדוה‬
‫לחמשה יומי ואיתסי בתלתא יומי וקמ׳ל דנותן כל‬
‫השבת של חמשה ימים לרבו אע־ג דצער דעבד הוא‪,‬‬
‫משום דבשבת לא שייך אומדנא אלא המזיק נותן‬
‫שבת שבכל יום ויום כמבואר בפוסקים עכ״ל‪.‬‬
‫ו שאלני ר־מ אחד דדכרי הפני יהושע מרפסין‬
‫איגרא‪ ,‬דהרי בבבא קמא ד׳ צ׳א ע׳א‬
‫איתא זאת במפורש גם על שבת‪ ,‬דאיתא שם‪ :‬חמשה‬
‫דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד ריפוי ושבת‬
‫עד שיתרפא‪ ,‬ופירש־י‪ :‬כלומר צריכין בי־ד לאמוד‬
‫כמה ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה ומחייביז‬
‫את זה ליתן לו מיד כל ריפוי ושבתו ומזונות‬
‫הצריכין לו עד שיתרפא עכ״ל‪ .‬הרי בהדיא דשייך‬
‫אומד בזה גם בשבת‪ ,‬ואמדינן ליה ונותן לו מיד‪.‬‬
‫וכך נפסק בכזאת בחו־מ סימן ת־כ סעי' י׳ח‬
‫דמשערין הריפוי בכמה ימים וכו׳ ונותן לו‬
‫ש ו״ ת‬
‫א( והנה ככגון מקרה כזה יש להתיר לענ׳ד אפילו‬
‫באשת איש כאשר ביארתי באריכות‬
‫בספרי שו׳ת ציץ אליעזר ח״ג סימן כ־ה בקונטרסי‬
‫'בענין תקנת עגונות'‪ ,‬ויבואר בקצרה גם להלן‪,‬‬
‫ומכש׳כ שיש להתיר ביבמה‪.‬‬
‫וכ תב תי בספרי שם באריכות גם בדין עיר‬
‫שכבשוה כרכום שמפלפל בזה הגר׳י‬
‫כהן שליט׳א בחות דעתו‪ ,‬ובשיטת רבינו ירוחם שכל‬
‫הנמצאים בה בחזקת מתים הם‪ ,‬והבאתי שלדעת‬
‫המהרח״ש היא גם דעת הטור והשו׳ע כיעו־ש‪ .‬ויש‬
‫גם לומר שבכגון נידוננו שהרשעים הגרמנים ימ׳ש‬
‫נכנסו לעיר בזאת המגמה להרוג ולאבד כל היהודים‬
‫הנמצאים בה כו־ע יודו כזה שבחזקת מתים הם‪.‬‬
‫כ( כ מו ״ ב הארכתי שם בספרי בשיטת הר״א‬
‫ווארדין להתיר א׳א היכא שאבד‬
‫זכרו‪ ,‬ונוספות בח׳ה סימן כ־ד‪ ,‬וכן בחלק ט׳ו סימן‬
‫נ׳ס‪ ,‬ושם בחט׳ו סכמתי וכתבתי בזה בזה־ל‪ :‬נודע‬
‫בשערים המצוינים בהלכה שיטתו של אחד מגדולי‬
‫הראשונים הר׳א ווארדין ד ל דס*ל דבאבד זכרו של‬
‫הבעל בים או ביבשה יש צד גדול לדון עפי״ז להתיר‬
‫את האשד‪ .‬מעיגונה‪ ,‬ומסביבו התלקחה מחלוקת‬
‫גדולה ומסועפת בין גדולי הפוסקים רוא׳ח‪,‬‬
‫ונשתנתד‪ .‬לטובד‪ .‬הנטיה להיתר בדורות האחרונים‬
‫ובמיוחד בדור האחרון שלפנינו לאור שינוי המצב‬
‫המציאותי בעולם בהיות דקביעי בי דאר ושיירות‬
‫מצויות וכר‪ ,‬ודנו בזה בצדדי דהיתרא הגאון החתם‬
‫סופר ד ל‪ ,‬ועוד‪ ,‬ועד דור אחרון הגרי׳א מקאוונא‬
‫ז׳ל בספריו עין יצחק בח־א חאה״ע סימן כיט אות‬
‫כ׳ד ובסימן מ־ב אות ס״ו‪ ,‬וכן כחלק השני חאה׳ע‬
‫סימנים א' וב׳ יעדש‪ .‬ומינה במכש׳כ שניתן להתיר‬
‫בזמנינו ובימינו לאור ההתפתחויות הטכניות‬
‫השונות בקשרים קלים עם כל העולם‪.‬‬
‫וא״כ דון מינה דמכש׳כ שיש להתיר בכגון דא‬
‫ביבמה אשר מצינו לגדולי פוסקים שמתירים‬
‫לגבה אפילו במים שאין להם סוף‪ ,‬כאשר כותבים‬
‫להתיר גם הגרי־א מקאוונא ד ל בספרו באר יצחק‬
‫חאה׳ע סימן ה׳ ענף ה'‪ ,‬וכן בעין יצחק חאה׳ע סימן‬
‫כ״ד אות מ־ח‪ ,‬וכן הגרח׳ע ד ל באחיעזר ח׳א סימן‬
‫ל־ו ע״ש‪ ,‬ובספר אור הישר על מס׳ בכורות ד׳ כ׳‬
‫ע״ב מביא לעוד גדולי פוסקים שסוברים ג*כ בכזאת‬
‫ע*ש‪ .‬ומצינו ל שדת רדב׳ז ח׳ד סימן צ׳ג שכותב‬
‫ג'כ בכזאת בהיכא שאבד זכרו ע׳ש‪.‬‬
‫ג( ו ע ו ל זאת‪ ,‬לפי התיאור שלפנינו יוצא שיש‬
‫לפנינו תרי רובא להתיר )או ספק‬
‫ספיקא(‪ ,‬והוא‪ ,‬שמא נשאר היבם בעיר בריסק דהא‬
‫עפ׳י רוב לא יכלו לצאת כבר‪ ,‬ואז עפ״י רוב שנהרג‬
‫שם עם יתר רוב היהודים שבעיר‪ ,‬ואת׳ל שברח הרי‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן סג‬ ‫שו־ת‬ ‫קסד‬

‫סימן סג‬ ‫מיד וכו׳ וכן השבת אומדין אותו ונותן לו הכל מיד‬
‫וכו'‪ ,‬הרי בהדיא שאומדין גם השבת‪.‬‬
‫א‪ .‬אם ניתן להטיל עונש בידי אדם על‬ ‫ואמר שכבר שאל על כך לכמה וכמה ת״ח ולא‬
‫הנמנע מלהציל נפש מישראל‪ ,‬לקנסו‪,‬‬ ‫היה מענה בפיהם ליישב דברי הפנ׳י‬
‫או לחייבו לפצות את הנפגע‪.‬‬ ‫והשבתי ליישב דברי הפנ״י עפ״י מה שנפסק‬
‫ב‪ .‬אם יש לנפגע או ליורשיו זכות תביעה‬ ‫בשו׳־ע שם בסעי׳ י׳ז וז־ל‪ :‬כיצד‬
‫כל שהיא נגד הנמנע מלהציל‪.‬‬ ‫משערין השבת וכו׳ נותן לו שבתו של כל יום ויום‬
‫כפועל בסל של אותה מלאכה שבטל ממנו וכו'‪,‬‬
‫ב׳ה‪ .‬יום ועש־ק כ־ד כסלו תש־נ‪.‬‬ ‫ולכאורה מהוה זה סתירה להאמור במעי' י׳ח‪,‬‬
‫ירושלים עיה־ק תובב־א‬ ‫שבכאן פוסק שנותן לו שבתו של כל יום ויום‪,‬‬
‫ומשמע בפשטות שאינו נותן הכל מיד‪ ,‬ואילו בסעי׳‬
‫לכבוד מר אליעזר בן שלמה נ׳י‪ ,‬עו־ד‪.‬‬ ‫י׳ח פוסק שגם בשבת נותן הכל מיד‪ ,‬ובכלל למה‬
‫ראש החוג למשפט עברי באגודה לרפואה ולמשפט‬ ‫הוצרך השו׳׳ע לכפול את ה״כיצד משערין השבת״‪,‬‬
‫בישראל‬ ‫הרי היה יכול לכתוב זאת יחד עם הכיצר משערין‬
‫את הריפוי כפי שכותב באמת בסעי׳ י״ח‪.‬‬
‫שלום רב‪,‬‬
‫לכן נ׳ ל דיש שני סוגי שבת‪ ,‬יש סוג שכת‬
‫יקרת מכתבו קבלתי‪ ,‬והנני לענות לו על שאלותיו‪.‬‬
‫שכרוך עם הריפוי‪ ,‬והיינו כזקוק לריפוי‪ ,‬ויש‬
‫סוג שבת שבא כשהוא לבדו‪ ,‬והיינו במקום שהרופא‬
‫שאלתו העיקרית היא‪ :‬האט ניתן להטיל עונש‬
‫מחליט שאינו זקוק לריפוי אלא הוא זקוק למנוחה‬
‫בידי אדם על הנמנע מלהציל נפש‬
‫בלבד למספר ימים עד שיוכל לחזור לעבודתו‪,‬‬
‫מישראל‪ ,‬לקנסו‪ ,‬או לחייבו לפצות את הנפגע‪,‬‬
‫והסוג הראשון הכרוך עם הריפוי באמת יש לו‬
‫ומתוך זה שאלה נוספת‪ ,‬אם יש לנפגע או ליורשיו‬
‫אומדנא כשם שיש אומדנא לריפוי‪ ,‬ועל זה המדובר‬
‫זכות תביעה כל שהיא נגד הנמנע מלהציל‪.‬‬
‫כסעי׳ י׳ח‪ ,‬אבל הסוג השני כשבא לבד בלי ריפוי‬
‫וזאת תשובתי בקצרה‪.‬‬
‫זה אין לו אומדנא יש שלוקח יותר זמן ויש שלוקח‬
‫ל א ניתן ע־פ דין לתבוע שום פיצוי כספי על‬
‫פחות זמן‪ ,‬ועל זה המדובר בסעי׳ י׳׳ז‪ ,‬ולכן נפסק‬
‫העובר על מ״ע של 'והשבותו לו' לרכות‬
‫שבכה־ג נותן לו שבתו של כל יום ויום‪ ,‬ומיושבים‬
‫אבידת גופו‪ ,‬כשם שלא ניתן לתבוע שום פיצוי כספי‬
‫היטב דברי השו״ע‪.‬‬
‫על העובר על מ־ע זו של והשבותו לו באבידת ממון‬
‫ולפי״ז מיישבים כבר ממילא דברי הפני‬
‫של חבירו שעל זה מוסב עיקרה של מ׳ע זו‪ .‬וכמו‬
‫יהושע‪ ,‬שהרי דבריו מוסבים ע׳ד הגמ׳‬
‫כן לא על עבירה על הל־ת של לא תעמוד על דם‬
‫ששאלה ־שבתו פשיטא׳׳‪ ,‬והיינו על שבתו לבד‪ ,‬גם‬
‫רעך שהוא לאו שבכללות‪ ,‬וכולל גם זאת 'שלא‬
‫בלי הריפוי‪ ,‬ולכן כתב שפיר שע־ז לא יכלה הגמ׳‬
‫נמנע להציל ממונו של חבירו מנזק' כדכותב‬
‫ג־כ לשנות דאמדוה וכו'‪ ,‬משום דבשבת לא שייך‬
‫הרמב׳ם בספר המצות ל׳ ת רצ׳ז ע׳ש‪.‬‬
‫אומנא אלא המזיק נותן שבת שבכל יום ויום‪ ,‬בדיוק‬
‫ו מ קו ר בית אב לדברי האמורים כשנימוקם‬
‫כנפסק בשו־ע שם בסעי׳ י׳ז‪ ,‬ורק כששאולת על‬
‫בצידם‪ ,‬נמצא בחידושי הרמב׳ן על הש׳ס‬
‫ריפוי שייך שפיר לאוקמי בהכי דאמדוה וכו'‪ ,‬ואז‬
‫בקונטרס 'דינ א דגרמי'‪ ,‬דמסביר שם‪ ,‬דזה שבעדות‬
‫כבר מקופל בזה גם שבת היכא שכרוך עם הריפוי‪,‬‬
‫אפילו בי תרי שיודעים עדות ולא מעידים פטורים‬
‫וא־ש הכל‪.‬‬
‫מדיני אדם וחייבים רק בדיני שמים‪ ,‬מפני שהא אינם‬
‫חייבים להעיד אלא מדין גמילות חסדים שחייבה‬
‫תורה להעיד‪ ,‬ואם לא רצה לקיים אותה מצוה אין‬
‫מן הדין לחייבו ממון וכו׳ ואם אינו רוצה לטרוח‬
‫להצילו לזה אינו חייב‪.‬‬
‫וכבסיס לדבריו ממשיך הרמכ׳ן וכותב‪ ,‬דהא‬
‫למה זה דומה‪ ,‬למי שרואה כיסו של‬
‫חבירו אבד ואינו מצילו‪ ,‬או מי שאינו רוצה ליתן‬
‫פרוטה משלו לעני‪ ,‬שאין בית דין מחייבין אתו בכך‪,‬‬
‫אף כאן אין בית דין מחייבין לשלם מביתו‪ ,‬שלא‬
‫קסה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫סימן סד‬
‫מדרשות‬ ‫ובתי‬ ‫כנסיות‬ ‫א‪ .‬בתי‬
‫שמשתמשים בגגותיהם לתפלד‪ .‬ולימוד‬
‫אם חייבים במעקד‪..‬‬
‫ב‪ .‬כשבעה״ב אומר לפועל להתקין‬
‫המעקה מי מברך על עשייתה‪.‬‬
‫ג‪ .‬בשיעור גובד‪.‬ד‪ ,‬ואם אמרינן כזה לבוד‪.‬‬
‫ב־ה‪ .‬ט' לחדש שבם תש'נ‪.‬‬
‫לכבוד הרב הגאון המהולל מוהר׳ר ידידיה‬
‫ברנסדופר שליט׳א‬
‫משגיח רוחני בישיבת חידושי הרי־מ בבני ברק‪.‬‬
‫יקבל בזה הסכמתי כמבוקשו של ספרו החשוב ־וחי‬
‫בהם' שמדפיס ועולה על מזבח הדפוס‪,‬‬
‫ולחיבת הקודש אכתוב לו מספר הערות‪.‬‬
‫א( בסימן ב׳ סעי' ג'‪ ,‬במיעוט גגך למעט‬
‫בתי כנסיות ובתי מדרשות‪ ,‬כותב‬
‫בביאורים סק־ד )עמוד קי׳ב( וז׳ל‪ :‬ונראד‪ .‬פשוט‪,‬‬
‫דכל המדובר לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות‪ ,‬היינו‬
‫כשמתפללים ולומדים על גגותיהם‪ ,‬דאפילו הכי‬
‫פטור‪ ,‬אי משום דירת עראי‪ ,‬ואי משום דאינו שלך‪,‬‬
‫אבל כשאין משתמשים על גגותיהם כלל ודאי דאין‬
‫שום הוה אמינא לחייבם במעקה עכ׳ל‪.‬‬
‫ולד ע תי לא נראה הדבר פשוט כל כר לפטור‬
‫בתי כנסיות ובתי מדרשות אפילו‬
‫כשמתפללים ולומדים על גגותיהם ודעת גדולי‬
‫פוסקים דלא כן‪.‬‬
‫ראשית דבר יעוין בספרי פ׳ תצא וילקו׳ש‬
‫שם דדריש‪ :‬בית לרבות היכל‪ .‬וכותב על‬
‫זה בפי׳ זית רענן הרחב על הילקו׳ש מהבעל מגן‬
‫אברהם ז׳ל‪ ,‬על הדרשה של פרט לבתי כנסיות וז׳ל‪:‬‬
‫פרש״י שאין לאחד מהם חלק בו שאף לבני עבר‬
‫הים הוא‪ ,‬ולפי׳ז צריך לחלק בין כרכים לכפרים‪,‬‬
‫ועוד שאינו בית דירה‪ ,‬והרמב־ם כתב טעם האחרון‬
‫לבד‪ ,‬וקשר‪ .‬מ׳ש מהיכל דצריר מעקד‪ .‬והלא היה‬
‫לכל ישראל חלק בו וגם אינו עשוי לדירה‪ ,‬ואפשר‬
‫דבהיכל היו משתמשים על גגות התאים ועיי' ביומא‬
‫ד׳ י׳ב עכ׳ל‪ .‬הרי למדנו מחילוקו זה של המג׳א‬
‫בין היכל לבתי כנסיות‪ ,‬שטעם הפטור של בתי‬
‫כנסיות מפני שבסתמא אין משתמשים על הגגות‬
‫שלהם‪ ,‬דון מינה דהא כשכן משתמשים על גגותיהם‬
‫דאז שפיר חייבים במעקה‪.‬‬
‫לעז׳ה מבאר גם המד‪,‬ר'מ שיק בחיבורו על‬
‫המצות מצוה תקמ׳ז‪ ,‬דמצות מעקה הוא‬
‫ככל אופן‪ ,‬אפילו אם אינו רוצה לשמש על הגג‬
‫אפ׳ה מצוה הוא עליו שיעשה מעקה לגגו)וזה ג' כ‬
‫סימן סד‬ ‫ש ו״ ת‬
‫חייבתו התורה בכך אלא כשאר המצות היא זו ואינו‬
‫בדין ממון‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬ממשיך הרמב׳ן וכותב‪ ,‬דגם מי‬
‫שהאה חבירו ךוצה ליתן מתנה לפלוני או‬
‫הולך להציל ממונו והוא מעכבו‪ ,‬אין מן הדין לחייבו‬
‫שאין זה גוהם היזק אלא מונע וההיזק בא ממילא‪.‬‬
‫ומסיים בלשון‪' :‬וכן עיקר'‪.‬‬
‫הרי לנו הלכה פסוקה ממשמשת ויוצאה מבית‬
‫מדרש תורתו של הרמב־ן ז״ל‪ ,‬דכל המונע‬
‫את עצמו בשב ואל תעשה מלקיים מצוה שצוותה‬
‫תורד‪ ,‬להצלת חבירו‪ ,‬ואיננו רוצה לטרוח על כך‪,‬‬
‫אין לחייבו כלל בדיני אדם כי לא חייבתו התורה‬
‫בכך‪ ,‬והיא רק מצוד‪ .‬כשאר מצוות התורה ואיננה‬
‫בדין ממון‪ ,‬ולא עוד אלא אפילו המעכב את חבירו‬
‫מעשות זאת ג' כ אין מן הדין לחייבו כי אין זה‬
‫גורם היזק אלא מונע וההיזק בא ממילא‪.‬‬
‫על יסוד דברי רמב׳ן אלה דגךמי לא שייך‬
‫אלא היכא שעשה היזק במעשה או בדיבור‬
‫אכל מי שאינו רוצה להשיב אבידת חבירו לית ביה‬
‫משום מזיק‪ ,‬מצינו להקצוה׳ח כהו־מ סי' ס׳ו ס׳ק‬
‫כ׳א שהעלה עפי׳ז גם להמדובר שם בשו׳ע בהקונה‬
‫מהמלוה שט׳ח שיש לו על הלוה ומת הלוה וכו׳‬
‫דאם המוכר מת נשבע היורש ואם אינו רוצה חוזר‬
‫הלוקח עליו‪ ,‬דזה שאם אינו רוצה לישבע צריך‬
‫לשלם הוא לא מדינא דגרמי מכיון שרק מונע את‬
‫עצמו אפי' משבועת אמת‪ ,‬וד‪,‬חוב הוא רק מדין‬
‫אחריות וכו' עיי׳ש‪.‬‬
‫בדומר‪ ,‬לדברים האמורים מצינו גם כדרישה‬
‫בסור חו'מ סימן רע׳ב סק׳י‪ ,‬שהעלה‬
‫לענין חיוב פריקה וטעינה‪ ,‬דאם לא טען במקום‬
‫שר‪,‬יה חייב לטעון וגרם לו היזק‪ ,‬אינו יכול לחייבו‬
‫לשלם לו‪ ,‬וגם אין בו מלקות משום שלאו אין בו‬
‫מעשה הוא‪ ,‬וגם לית כזד‪ .‬משום מכין אותו עד‬
‫שיקיים מ־ע‪ ,‬דאותו ב׳ד שיכוהו לקיים המצוה מוטב‬
‫להן שישלחו לפרוק או לטעון הבהמה וכו' יעו׳ש‪.‬‬
‫על כן כאמור‪ ,‬לא ניתן להטיל עונש בידי‬
‫אדם על הנמנע מלהציל נפש מישראל‪ ,‬ולא‬
‫לחייבו לפצות את הנפגע‪ ,‬או ליורשיו והנמנע‬
‫מלהציל דינו כעובר על שאר עשה ול־ת חמורים‬
‫שעונשו בידי שמים‪.‬‬
‫בכבוד ובברכה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן סד‬
‫הוא דמוקים לה מכח סברתו הנ״ז שמבסס אותו לפני‬
‫כן במילתא בטעמא כי המדובר בכנה׳ג הוא רק‬
‫באומן קבלן‪ ,‬אבל אם מתקין ע׳י אומן פועל יום‬
‫גם הכנה־ג יודה דבעה״ב מברך עליו‪.‬‬
‫ומכח האי טעמא דפועל יום שאני דגופו קנוי‬
‫לבעה״ב לגמרי וידו כיד בעה׳ב ממש‪ .‬ם־ל‬
‫להמח־א שם לפני כן בדבריו דאפילו אס עשה את‬
‫המעקה ע׳י פועל יום עכו־ם דג־כ הבעה׳׳ב מברך‬
‫עליו מפני דחשיב כאילו הוא עצמו עשאה‪.‬‬
‫ואליבא דהפר״ח ס׳׳ל להמח׳א שם דבכל גוונא‬
‫בעה׳ב מברך ואפילו אם עכו׳ם שלוחו‬
‫)ולא פועל יום( עשה את המעקה כדיעו׳׳ש‪.‬‬
‫איברא דבהתבוננות מצינו דכשם שישנם‬
‫מצדדים כהמח׳׳א‪ ,‬כך ישנם גם חולקים‪,‬‬
‫ומשום כך מצינו בספר שו׳׳ת נדיב לב חחו־מ סימן‬
‫ס־ב שמיעץ שעם גמר התקנת המעקה יסייע‬
‫הבעה׳ב להפועל‪ ,‬כגון דבעת שיניח האומן המסמר‬
‫במקום קביעותיה יגיח כעה׳ב ידו עליו ויברך‬
‫הבעה״ב קודם ההכאה ושפיר חשוב הוא העושד‪ ,.‬או‬
‫שהשלכת העופרת תעשה ע״י ויברך עיי׳ש‪.‬‬
‫עיד זאת אעירנו‪ ,‬דלמטותא דמר שסתם דהפועל‬
‫מברך היה צריך מיהת לבאר דבכגון דא‬
‫שהפועל מברך אין לו לברך בלשון ־לעשות'‬
‫כדסותם וכותב אלא עליו לברך בלשון ׳ ע ל עשיית‬
‫מעקה'‪ ,‬דכו׳ע מודים בזה‪ ,‬וישנם אפילו הסוברים‬
‫דגם כשהבעה׳ב מברך עליו ג׳ כ לברך ב ל שון' ע ל‬
‫עשיית מעקה׳‪.‬‬
‫ג( בסימן ד׳ סעי׳ ב׳ כותב בזה׳ל‪ :‬ואם‬
‫תשמישו תדיר צריך מעקה דוקא‬
‫בגובה של י׳ טפחים‪.‬‬
‫והנה ראיתי בספר ׳הקונטרס היחיאלי' למהר׳י‬
‫אלפייה ז׳ל בחלק בית האדם בדיני מעקה‬
‫סעי׳ ח׳ שכותב וז״ל; אם עשה המעקה שבע טפחים‬
‫ומהשהוא‪ ,‬ונותנה על הארץ בגובה פחות מד‪ ,‬שהוא‬
‫משלש טפחים שדינו כלבוד אזי מועיל לו ונקרא‬
‫קיים מצוה מעקה כדינו שהוא עשרה טפחים )כמ׳ש‬
‫באו׳ח הלכות סוכה כדין הדפנות( עכ׳ל יוצא לפי׳ז‬
‫שלמעשה לא צריך שגובה המעקה כשלעצמה תהיה‬
‫דוקא עשרה טפחים ממש אלא מספיק שטח של‬
‫שבעה טפחים ומשהו‪ ,‬ובלבד שיעמידנה על הארץ‬
‫בגובה פחות מה שהוא משלשה טפחים‪.‬‬
‫אך לי צ־ע אם שייך להחיל על בכה׳ג דין של‬
‫לבוד הנאמר מהלמ׳מ בדין הדפנות בה' סוכה‬
‫או במחיצה גבי עירובין וכדומה‪ ,‬דבכאן הרי נמקה‬
‫התורה דחיוב עשיית המעקה ומטרתה הוא מפני ׳ כי‬
‫יפול הנופל ממנו־‪ ,‬ויש למנוע זה‪ ,‬וא׳כ אם לא‬
‫יועיל מעקה כזאת היכא שיעמידוה בגובה של‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קסו‬
‫דלא כדברי כת״ר שמבאר בדבריו לפני כן דאם אין‬
‫משתמשים ודאי לכו־ע פטוד( וכר‪ ,‬ואם משתמשים‬
‫שם ויש לחוש לסכנה בודאי גם בביהכ־נ מוזהד‬
‫לעשות מעקה כל בד ישדאל דכתיב לא תעמוד על‬
‫דם דעך ובכה׳ג גם בביהמ״ק נדאה דהיו מחוייבים‬
‫לעשות מעקה וכר יעו״ש‪.‬‬
‫גם לרבות בספר חוקות החיים להגד׳ח פלאגי ז־ל‬
‫סימן ק׳ב מאריך לבאר‪ ,‬שכל הפטור של בתי‬
‫כנסיות ובתי מדרשות הוא מפני שאינן רגילין‬
‫להשתמש בגגותיהן כלל‪ ,‬אבל אה'נ אם המצא ימצא‬
‫בגגים של ביהכ׳נ וביה״מ שמשתמשים בהם אזי יהיו‬
‫חייבים לעשות מעקה עיי׳ש‪.‬‬
‫וכך מנמק בפשיטות בשו־ע הגרש״ז מלאדי ז־ל‬
‫בה׳ שמירת גוף ונפש סעי' א'‪ ,‬דטעם הפטור‬
‫בבהכ׳׳נ ומביהמ׳ד מפני שאין רגילות כלל‬
‫להשתמש על גגיהן ע־ש‪ ,‬דון מינה הא אם יש‬
‫רגילות להשתמשות שפיר חייבים‪.‬‬
‫ו ע ד אחרן‪ ,‬כוון לבאר עזה״ד הגרי״י ווייס‬
‫ז״ל בשו״ת מנחת יצחק ח״ה סימן קכ״ב‬
‫וסיכם חו־ד להלכה דאם הוי על גג ביהכ׳נ וביהמ״ד‬
‫תשמיש קבוע אז לכו־ע חייב במעקה ויש לברך על‬
‫העשיה‪ ,‬ואם הוי שם רק תשמיש אקראי אז יש‬
‫לעשות ג־כ מעקה לחומרא בלי לברך ע״ש‪.‬‬
‫ע ו ד אמינא דלמטותיה דמר‪ ,‬דס׳׳ל דאם אין‬
‫משתמשים בגג ודאי לכו״ע דפטורים‬
‫ממעקה‪ ,‬א־כ לא היה בכלל מקום לחקירתו בסי׳ ה׳‬
‫סעי׳ ב׳ במקורות סק׳׳ד בהיכא שעשה מעקה קודם‬
‫שדר בביתו דכשנכנס לדור בו שיברך אקב׳׳ו לדור‬
‫בבית שיש בו מעקה‪ ,‬ולדמות זה לחקירתו של‬
‫המג׳א בסי' י׳ ט סוף סק״א בהיכא שנכנס לדור בבית‬
‫שקבע בו מזוזה קודם שדר בתוכו שיברך אקב׳׳ו‬
‫לדור בבית שיש בו מזוזה‪ ,‬דאין הנידון דומה לראיה‬
‫כלל‪ ,‬דגבי מזוזה אין כל דרך להפטר ולדור בבית‬
‫בלי מזוזה ולכן שייך ע־ז שפיר לברך בלשון אקב״ו‪,‬‬
‫אבל גבי מעקה הא כן יש דרך שיובל לדור בבית‬
‫שאין בו מעקה והוא כשלא ישתמש בגג‪ ,‬וא'כ לא‬
‫שייך ע׳ז לשון של אקב׳׳ו לדור בבית שיש בו מעקה‪.‬‬
‫כ( בסימן ה׳ סעי׳ ב׳ במקורות סק״ה כותב וז״ל‪:‬‬
‫וכשאומר לפועל לעשות המעקה מברך‬
‫הפועל כך העלה כמחנה אפרים סי׳ י׳׳א בשם הכנסת‬
‫הגדולה עכ״ל‪.‬‬
‫ולא דק‪ ,‬דהמחנה אפרים שם זבה׳ שלוחין‬
‫ושותפין סי׳ י״א( מסכים להכנה־ג באומן‬
‫קבלן אבל אם מתקין המעקה על ידי אומן פועל‬
‫יום ס׳ל להמח׳א בהדיא דהבעל הבית מברך מפני‬
‫דיד פועל כיד בעה־ב ממש‪ ,‬והרואה יראה ויוכח‬
‫דלא שהמח׳א פליג בזה על הכנה׳־ג‪ ,‬אלא מוקים‬
‫קסז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן סד‬
‫דאכתי מעיקר קרא לא מצינו למילף גלגול שבועה‬
‫דממון כיון דאיכא לאוקמא לענין ארוסה לחוד ע״ש‬
‫ור‪,‬נה מזה שכותב הפנ׳י דלמאן דלית ליה דרב‬
‫הממונא דשומרת יכם שזינתה אסורה ליבמה‬
‫עיקר שבועה דשומרת יכם הוא להפסיד כתובתד‪,‬‬
‫לחוד‪ ,‬ניתן לדייק מזה דגם בנשבעין ונוטליז‬
‫מגלגלין מה״ת‪ ,‬דהא באמן שלא נטמאתי כשהיא‬
‫שומרת יבם כאמור עיקר השבועה הוא לענין ממון‬
‫שתיטול הכתובה‪ ,‬ויעוין בקצוה׳ח סימן צ׳ד סק״א‬
‫שמסתפק בזה אי מגלגלין גם על נוטלין מכיון דלא‬
‫שבועה דאורייתא בנוטל עיי׳ש‪.‬‬
‫ברס ראיתי בספר גחל יצחק להגאון הגרי׳א ז׳ל‬
‫מקאוונא שמאריך להקשות על הפנ׳י‪ ,‬וכותב‬
‫דדבריו תמוהים דהא ד‪,‬גמ׳ בסוטה ד׳ י׳ח מקשה על‬
‫הא דקתני שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה דמוכיח‬
‫מזה רב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה דאם‬
‫לא אסורה היכי מתני בהדה‪ ,‬והתנן זה הכלל כל‬
‫שאילו תבעל ולא תהיה אסורה לו לא היה מתנה‬
‫עמה‪ ,‬ודחי לה הגם' דהא מני רבי עקיבא היא‪ ,‬אלמא‬
‫דמבואר כפירוש דשבועת שומרת יבם אינה משום‬
‫ממון רק משום איסור וכו׳‪ ,‬ומתפלא איר שנעלם‬
‫כל זה מהפני יהושע עיי׳ש‪.‬‬
‫ואני מוסיף להתפלא עוד ביותר על הפני‬
‫יהושע שהרי הוא כעצמו כאן בקדושין‬
‫בפיסקא קודמת בד׳ה האי ארוסה היכי דמי‪ ,‬מביא‬
‫בעצמו דברי ד‪.‬גמ׳ בסוטה ד' י״ח הנ״ז‪ ,‬וכותב בעצמו‬
‫דלית לן למימר דאיירי הכא משומרת יבם כיון‬
‫דלקושטא דמילתא הא דשומרת יבם פלוגתא‬
‫דתנאי‪ ,‬לרב הממונא דוקא דאמר שומרת יכם‬
‫שזינתה אסורה ליבמה מה׳ת‪ ,‬או כר׳ע דאין קדושין‬
‫תופסין בחייבי לאוין‪ ,‬ולא קיי׳ל הכי כדאיתא‬
‫בסוטה‪ ,‬וכן מוסיף וכותב עוד באותה פסיקא‪ ,‬דאיכא‬
‫למימר דעולא לא ס׳ל דרב הממונא דשומרת יבם‬
‫שזינתה אסורה ליבמה וא'כ לא שייר להשביעה ככר‬
‫כדאיתא בסוטה עיי׳ש‪ ,‬הרי לנו בהדיא שבעת שעסק‬
‫הגאון בעל פני יהושע בסוגיא זו דקדושין לא נעלם‬
‫ממנו ההיא דסוטה ד׳ י׳ח ועסק גם על פיה‪ ,‬ואיר‬
‫בא לאחר מיכן כפיסקא הנוספת לטעות כזה כנז״ל‪,‬‬
‫ודוחק לומר שכוונת הפנ׳י בכתבו למאן דלית ליה‬
‫דרב המנונא‪ ,‬היא אליבא דר׳ע‪ ,‬וקרי לדידיה עיקר‬
‫השבועה של שומרת יבם להפסיד הכתובה‪ ,‬מפני‬
‫דהא זה שנאסרה הוא לא משום דהוי כאשה שזינתה‬
‫תחת בעלה שאסורה לבעלה‪ ,‬אלא משום חייבי לאוין‬
‫ולכן אינו יכול להשביעה כעיקר משום האיסור‬
‫מכיון שאין האיסור משום סוטה‪ ,‬ולכן עיקר השבועה‬
‫היא להפסידה כתובתה‪ ,‬ויכול זה מכיון שעכ׳פ הרי‬
‫נאסרה ליבם‪ ,‬יהיה מאיזה צד שיהיה‪ ,‬ויל־ע‪ .‬ויעוין‬
‫שו ׳ ת‬
‫מעקה כזאת היכא שיעמידוה בגובה של שלשה‬
‫טפחים מהקרקע ואיכא עדיין 'הלא תשים דמים‬
‫בביתר'‪ ,‬הרי המשהו פחות אין נכחו לשנות את‬
‫המציאות שהחשש של כי יפול הנופל ממנו עדנו‬
‫בתקפו‪ ,‬וא'כ לא על כגון דא ביכלת להחיל דינא‬
‫דלבוד דעלמא‪ .‬ויל׳ע‪.‬‬
‫בברכה ובהוקרה‬
‫אליעזר יד‪,‬ודא וולדינברג‬
‫סימן סה‬
‫א‪ .‬בדברי ד‪.‬פני יד‪.‬ושע בקדושין בשאלת‬
‫הגמ' מנלן ואי מגלגלין בנשבעין‬
‫רנוטלין‪.‬‬
‫ב‪ .‬המבייש בדרך תביעה אי חייבים על‬
‫הבושת‪.‬‬
‫ג‪ .‬בביאור הכוונה דעבד עברי גופו קנוי‪.‬‬
‫ובכדי להשביע צריכים טוען ונטען‬
‫וחפץ שישבע ליה‪ ,‬והוא הדין גבי דין‬
‫אונאה בעינן נמי קונד‪ ,‬ומקנד‪ .‬ודבר‬
‫הקנוי‪.‬‬
‫איתא בקדושין ד׳ כ״ז כ׳ח‪ :‬אמר עולא מנין‬
‫לגלגול שבועה מן התורה שנא' ואמרה‬
‫האשה אמן אמן ותנן על מה היא אומרת אמן אמן‪,‬‬
‫אמן על האלה אמן על השבועה‪ ,‬אמן אם מאיש זה‬
‫אמן אם מאיש אחר‪ ,‬אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה‬
‫ושומרת יבם וכנוסה וכו׳ אלא ע׳י גלגול‪ ,‬אשכחן‬
‫סוסה דאיסורא ממונא מנלן וכר‪ ,‬עד היכן גלגול‬
‫שבועה אמר רב יהודה אמד רב דא׳ל הישבע לי‬
‫שאין עבדי אתה‪ ,‬ההוא שמותי משמתינן ליה וכר‪,‬‬
‫אלא אמר רבא הישבע לי שלא נמכרת לי בעבד‬
‫עברי‪ ,‬האי טענא מעלייתא היא ממונא אית ליה‬
‫גביד״ רבא לטעמיה דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי‪,‬‬
‫אי הכי היינו קרקע‪ ,‬מהו דתימא קרקע הוא דעבדי‬
‫אינשי דמזבני בצינעא אם איתא דזבין לית ליה‬
‫קלא‪ ,‬האי אם איתא דזבין קלא אית ליה‪ ,‬קמ׳ל‪.‬‬
‫א( עיין בפני יהושע שמקשה דמה שואלת ד‪.‬גמ׳‬
‫אשכחן סוטה דאיסורא ממונא מנלן‪ ,‬הרי‬
‫ממה שמגלגלין שלא נטמאת שומרת יבם ודאי‬
‫מצינו למילף גלגול שבועה לענין ממון דלמאן‬
‫דלית ליה דרב הממונא דשומרת; יבט שזינתה אסורה‬
‫ליבמד‪ .‬א'כ עיקר שבועה דשומרת יכם היינו‬
‫להפסיד כתובתה לחוד כמו שפי' רש׳י בסוטה ריש‬
‫פרק ארוסה‪ ,‬א'כ מדדרשינן אמן אמן לשומרת יבם‬
‫וכנוסה שפיר שמעינן גלגול שבועה דממון‪ .‬ומתרץ‪,‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן סה‬
‫שבועה שבעינן דומיא דכסף דבר המטלטל ואפ׳ה‬
‫ע׳י גלגול איתיה‪ ,‬עבד עברי נמי מאי גריעותיה‬
‫שלא לגלגל עליה כדתנן במתניתין ומאי רבותא‬
‫דעד היכן גלגול שבועה‪ ,‬ומשני דעבד עברי‬
‫איצטריכא ליה דאם איתא דזבן קלא אית ליה‪ ,‬קמ׳ל‬
‫עכ׳ל המהרי׳ט‪.‬‬
‫וראה זה פלא דככל החזיון הזה שכותב‬
‫המהרי־ט בביאור כוונת רבא‪ ,‬ובפירכת‬
‫הגמ׳ דאי הכי היינו קרקע‪ ,‬מבואר כן נמי בהר׳ן‬
‫על הרי׳ף‪ ,‬דכותב וז׳ל‪ :‬רבא לטעמיה דאמר עבד‬
‫עברי גופו קנוי‪ ,‬כלומר קנין הגוף יש לו עליו‬
‫שמחמתו הוא מותר בשפחה כנענית ואינה טענת‬
‫מטלטלין‪ ,‬ולא למימרא דלא שייכא שבועה בגוף‬
‫אדם דהא עבד )כנעני( נשבעין עליו אי לא משום‬
‫דאיתקש לקרקעות כדאמרינן יצאו עבדים שהוקשו‬
‫לקרקעות‪ ,‬אלא היינו טעמא משום דלא שייכא‬
‫שבועה אלא כשתובעו ממון‪ ,‬דשבועה דקרא‬
‫בתביעות ממון הוא ולא בתובעו גופו‪ ,‬אבל בעבד‬
‫כנעני אין השבועה לעבד אלא לזה התופס בו‬
‫וממונא קא תבע מיניה‪ .‬ופרכינן עלה בגמ׳ אי הכי‬
‫היינו קרקע‪ ,‬ולא למימרא דע׳ע הוי כקרקע דהא‬
‫לא איתקש לקרקע אלא עבד כנעני‪ ,‬אלא ה׳ק מאי‬
‫קמ׳ל רב יהודה הא ודאי פשיטא כיון דעל קרקע‬
‫מגלגלין אע׳ג דלא שייך ביה שבועה כלל ה׳ה בהא‬
‫דהיכי תיסק אדעתין דליגרע מיניה‪ ,‬ומפרקינן מהו‬
‫דתימא קרקע הוא דעביד אינשי דמזבני בצינעא‬
‫אבל האי אם איתא דזבין קלא אית ליה קמ׳ל עכ׳ל‬
‫הר׳ן‪.‬‬
‫הרי לנו בדברי הר׳ן כתמצית יסוד דבריו של‬
‫המהרי׳ט דהמכוון בגמ׳ בזה באמרנו ז׳א עבד‬
‫עברי גופו קנוי הוא מפני שאין כאן חפץ שישבע‬
‫עליה‪ .‬כי אין כאן תביעת ממון אלא תביעת גופו‪,‬‬
‫והר׳ן עוד מוסיף להסביר עפי״ז שלהכי לא דמי‬
‫עבד עברי בנקודה זאת אפילו לעבד כנעני‪ .‬מפני‬
‫דבעבד כנעני אי לאו דאיתקש לקרקע אזי אין‬
‫השבועה לעבד אלא לזה התופס בו וממונא קא תבע‬
‫מיניה‪ ,‬ולא כן בע׳ע שתובעו גופו ואין כאן תביעת‬
‫ממון‪ ,‬והיינו דאין כאן חפץ שישבע עליו‪ ,‬וכדברי‬
‫המהרי״ט‪ ,‬ולפלא איפוא על המהרי׳ט שלא הרגיש‬
‫בזה וכתב כן מדעתיה דנפשיה‪.‬‬
‫ויעו״ש במהרי׳ט מה שמוסיף נמי כמו׳כ‬
‫בכזאת גבי דין אונאה דבעינן נמי קונה‬
‫ומקנה ודבר הקנוי ומבאר עפי׳ז דברי הרמב׳ם‬
‫בפי׳ג מה' מכירה במה שפוסק שפועל אין לו אונאה‬
‫וקבלן יש לו אונאה עיי׳ש‪.‬‬
‫ו ע פ י ״ ד הר׳ן ומהרי׳ט הנ׳ל נראה דיש לפקפק‬
‫על דברי האורים ותומים בסימן צ׳ה‬
‫שר ״ ת‬ ‫קסח‬
‫במנחת חינוד מצוה שם*ה מ״ש בשומרת יבם דאינה‬
‫שותה עיי״ש‪.‬‬
‫ב( ובהא דאמרינן כשא־ל השבע לי שאין עבדי‬
‫אתה 'ההוא שמותי משמתינן ליה'‪,‬‬
‫צריכים לומר שמכאן לא תהא סתירה להנפסק‬
‫בחו׳מ סי׳ תכ׳א סעי׳ א׳ ברמ׳א‪ ,‬דמי שקיבל על‬
‫חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה אע'פ שלא‬
‫יוכל לברר עליו מ'מ פטור דהרי לא כיון לביישו‪,‬‬
‫דכאן שאני מפני 'שהוא מוחזק בישראל' וכיוצא‬
‫כדפירש״י'שמזלזל בישראל כל כך'‪.‬‬
‫שלב ראיתי בשו״ת הב״ח סימן ט׳ שדן בההיא‬
‫דחו״מ סי' תכ׳א‪ ,‬וכותב לחלק בין היכא‬
‫דנראה לב־ד באין ספק דכוונתו לביישו דאזי‬
‫מענשין אותו ואין התנצלות לומר דכוונתו‬
‫לתועלתו‪ ,‬וכותב להסתייע מהך דקדושין דלמאי‬
‫דקס׳ד דאמר ליה השבע לי שאין אתה עבדי כנעני‬
‫היה הדין נותן שהב׳ד ינדוהו דקראו עבד כנעני‪,‬‬
‫ואע׳פ דיכול לומר לא נתכוונתי אלא לתועלתי‬
‫שהוא עבדי שקניתיו כשהיה כנעני‪ .‬שלא ודאי‬
‫מאחר שברור וגלוי וידוע לב׳ד שזה ישראל גמור‬
‫הוא‪ ,‬וגם התובע יודע שכך הוא ופשיטא היא שלא‬
‫יהא זוכה בדין אם כן לאיזה צורר תבעו‪ ,‬אלא ודאי‬
‫נתכוין לביישו לקרותו עבד כנעני ולכך משמתינן‬
‫ליה וכו׳ עיי״ש‪.‬‬
‫ובכזאת ראיתי שכותב לבאר גם בשו׳ת שבות‬
‫יעקב ח׳ב סימן קל׳ב‪ ,‬וכותב שע׳פי‬
‫דברי הב׳ח הנ׳ל מיושב מה ששמע שרבים וכן‬
‫גדולים שתמהו מסוגיא זו דקדושין שמבואר שאף‬
‫דרך תביעה חייבים על הבושת על הא דפסקינן‬
‫בחו׳מ סי׳ תכ׳א סעי׳ א' בהגה‪ ,‬והוא מתשובת‬
‫מהרי׳ו סי׳ קס׳ח ופסקי מהרא׳י דכל דיר תביעה‬
‫אינו חייב על הבושת כיון שלא כוון לביישו‪ ,‬והיינו‬
‫דכאן בקדושין שאני שברור וגלוי וידוע לב׳ד שזה‬
‫ישראל גמור הוא והתובע יודע בכך עיי׳ש ביתר‬
‫אריכות‪.‬‬
‫ג( ובהא דמקשה הגמ׳ על רבא דמוקי לה בעבד‬
‫עברי ואזיל לטעמי׳ דמ׳ל דע׳ע גופו קנוי‬
‫'אי הכי היינו קרקע״‪ ,‬ראיתי כשו׳ת מהרי׳ט חחו׳מ‬
‫סימן י׳ט שכותב וז־ל‪ :‬נראה לי דהא דחשבינן ליה‬
‫כקרקע לאו משום דחשיבי כעבד כנעני שהקשו‬
‫לקרקעות‪ ,‬אלא כיון דטענתיה בהדיא שנמכר לו‬
‫בעבד עברי כיון דקיי״ל גופו קנוי אין כאן טוען‬
‫ואין כאן חפץ שישבע ליה‪ .‬דגבי שבועה כתיב כי‬
‫יתן איש אל רעהו כסף או כלים בעינן טוען ונטען‬
‫וחפץ שטוענין עליו‪ ,‬והיינו דמשני עבד עברי גופו‬
‫קנוי והוא החפץ והוא הנטען‪ ,‬ופרכינן א׳ה היינו‬
‫קרקע‪ .‬כלומר דכי הכיא דקרקע ליתיה בכלל‬
‫קסט‬ ‫ציץ אליעזר חי־ט‬ ‫סימן סה‬ ‫ש ו״ ת‬

‫שהתובעת קיבלה את המגרש עבור חוב הישיבה‬ ‫סק׳ז שכותב להוכיח מסוגיא זו של ד‪,‬גמ׳ דבן חוריז‬
‫וההנהלה היתד‪ .‬מוכנד‪ ,‬תמיד לביצוע המכירה‪ ,‬ולזה‬ ‫לא הוי כקרקע ורק עבר עברי דגופו קנוי הוי כקרקע‬
‫אין צורך לעו׳ד‪ ,‬ומס שבח יכולים לסדר כיום‬ ‫שהוא כע־כ כדיעו־ש‪ ,‬ויעוין גם בספר דבר אברהם‬
‫ההעברה ואין דבר זה מהוה מניעד‪ ,‬לביצוע המכירה‪,‬‬ ‫ח׳א סימן כ׳ד אות י׳ ס בהג׳ה מ־ש נמי להשיג על‬
‫והוסיף לטעון כי היה כבר גם קנין בכסף כי זקפו‬ ‫האו׳ת‪.‬‬
‫את החוב שחייבים להם במחיר המגרש‪.‬‬
‫הרב מנהל הישיבה שהופיע בישיבה אחת טען‬ ‫סימן סו‬
‫ג־כ שד‪.‬ד‪.‬םכם היה שמנהל החברה יקבל את‬
‫א‪ .‬בדינא דבמקום שכותבים את השטר‬
‫המגרש עבור החוב‪ ,‬וכך הוא הסכים‪ ,‬וסוכם שמקבל‬
‫אין קרקע נקנית בכסף‪.‬‬
‫אותו בסך ארבעים אלף ל׳י‪ ,‬ולא התנה קבלתו אם‬
‫ב‪ .‬כשמקבלים קרקע עבור פרעון חוב אם‬
‫ישיג קונה‪ ,‬לאחר מיכן עברו שבועות וחדשים ולא‬
‫נעשית הקרקע תיכף של המלוה‪.‬‬
‫הזכיר לנו מזה כלל‪ .‬אנו העברנו אליו והיה מובן‬
‫ג‪ .‬היכא דאיכא אומדנא דמוכח שלא היה‬
‫שהסמכגו את ידיו שיטפל בשמנו גם כדבר תשלומי‬
‫בדעת הצדדים שמיד עם ההסכמה יקנה‬
‫המסים ומם שבח‪ ,‬ועל כן לא חשבנו שאנו צריכים‬
‫המלוה את הקרקע‪.‬‬
‫לעו׳ד‪ ,‬עד שלבסוף בא אלינו בטענה שמחיר המגרש‬
‫ד‪ .‬אם שייר מי שפרע בקרקע‪.‬‬
‫ירד‪ .‬אנו טוענים שאין הדבר נוגע לנו‪ ,‬המגרש כבר‬
‫ה‪ .‬הקדש לעניים והקדש בזה־ז אס‬
‫לא שייך לנו כלל‪ ,‬מצדנו לא היה שום עיכוב‬
‫אמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו‬
‫להעברת המגרש לחברת ״משהב'‪ ,‬ההקדש זכה‬
‫להדיוט‪.‬‬
‫בארבעים ואחד אלף ל׳י ואין לבטל את העיסקא‬
‫ולשם המקדישה של המגרש זקפנו שהכניסה להקדש‬ ‫הוה; דחברת ־משהב׳ באמצעות‬ ‫עובדא‬
‫הסך הנ״ז‪.‬‬ ‫מנהלד‪ .‬תבעה ישיבה אחת גדולה‬
‫מנהל החברה השיב לעומתם‪ :‬אמרתי להם שאנו‬ ‫בירושלים כדלקמן‪ :‬בנינו לישיבה בנין ההנהלה‬
‫מקבלים את המגרש עבור החוב‪ ,‬וכן שיש‬ ‫נשארה חייבת לנו חוב גדול והציעה לנו מגרש‬
‫להסדיר מס שבח והמסים‪ ,‬וללא כן א־א לסדר‬ ‫בתשלום החובות‪ ,‬הסכמנו לקבלו‪ ,‬פנינו למתווד‬
‫העברה‪ ,‬זה לא היה מתפקידי לסדר‪ ,‬וגס לא יכולתי‬ ‫פלוני שימכרנו לאחר כי לנו לא בא בחשבון שנבנה‬
‫כי איני מורשה לכך‪ ,‬לו יפו את כחי הייתי עושה‬ ‫עליו כי שטחו קסן מדי‪ ,‬ואמרנו לו שהוא עולה סך‬
‫זאת‪ .‬כשראיתי שאינם ממהרים לסדר את הדבר‬ ‫ארבעים ואחד אלף ל׳י‪ ,‬הענין נמשד כמה שבועות‬
‫חשבתי שחזרו בהם‪ ,‬לכן לא לחצתי עליהם משך‬ ‫והציע לנו קונה‪ ,‬אמרנו לו שיסדר חוזה־כלנק ואח־כ‬
‫שנה‪ .‬על כן תביעתי לקבוע שהמגרש שייך להם‬ ‫נגמר את הענין סדרנו החוזה החתמנו עליו את ראש‬
‫ולא לי‪.‬‬ ‫הישיבד‪ .‬ואת מנהלה‪ ,‬ור‪,‬ודענו להם שיש עליהם‬
‫המתווך פלוני סיפר לביה׳ד על תיווכו‬ ‫לשלם מס שבח גם חוב מסי העיריה‪ ,‬והצענו להם‬
‫במכירת המגרש‪ ,‬ואמר שרץ אחרי‬ ‫שימסרו את הטיפול בזה לעו׳ד מסוים‪ ,‬וענו לי שיש‬
‫מנהל החברה חדשים שיפתחו תיק בטאבו‪ ,‬לשם כך‬ ‫להם עו־ד‪ .‬קבלנו מהמתווך סר חמשת אלפים ל׳י‬
‫יש צורך בחתימת טופס בקשה לטאבו מהקונה‬ ‫דמי קדימה‪ .‬עברו כמה חדשים והנהלת הישיבה לא‬
‫והמוכר‪ ,‬ויש גם להביא אישורים לסילוק מסים‪,‬‬ ‫עשו דבר והענין נשתתק‪ ,‬בינתיים חל משבר במחיר‬
‫האישור לתשלום מס שבח יש להביא לפני ההעברה‪.‬‬ ‫הקרקעות והמחיר של המגרש ירד עד למחצה‪.‬‬
‫המוכר משלם מס שבח וההעברה‪ .‬החוזה בלנק‬ ‫הקונה חזר בו מהקניה והמתווך דרש מאתנו שנחזיר‬
‫שחתמו עליו הרב ראש הישיבה והרב המנהל היה‬ ‫לו הדמי קדימה בהיות והעיכוב לביצוע המכירה‬
‫משמש לחוזה המכר‪ ,‬הסכם בלנק לא מחייב בבית‬ ‫בא המצידנו‪ .‬לזאת תביעתנו היא דבהיות והאשמה‬
‫משפט‪.‬‬ ‫בכך היא הנתבעת במה שלא פעלה לתשלום מס‬
‫ביה״ד הזמין את המתווך שהוא מומחה לעסקי‬ ‫שבח ומסי עיריה כדי שיהא אפשר להעברת הבעלות‬
‫קרקעות לבירור נוסף ובתשובה לשאלות‬ ‫של המגרש כפי שהחוזה מחייב אותה‪ ,‬לכן נבקש‬
‫שהוצעו לפניו השיב‪ :‬אני לקחתי את המגרש בסך‬ ‫מביה׳ד להחליט שהמכר לא חל ונסתחפה שדהו של‬
‫ארבעים ואחד אלף ל׳י‪ ,‬ומכרתיו בסך ארבעים‬ ‫המוכר היא הנהלת הישיבה‪ .‬אנו לא יכולנו לטפל‬
‫ושנים אלף ל׳י‪ .‬עשיתי אז חישוב שמם שבח יעלה‬ ‫במס שבח גם אם היינו מסכימים לכך‪.‬‬
‫בערך משמונת אלפים עד עשרת אלפים ל׳י‪ .‬מחיר‬ ‫ב״ כ הנד‪.‬לת הישיבה פלוני‪ ,‬הכחיש שהיה עיכוב‬
‫המגרש כיום קשה לקבוע היות ואין קונה‪ ,‬אבל‬ ‫מצד המוכרים‪ ,‬היא הנהלת הישיבה‪ ,‬וטען‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן סו‬
‫למעות‪ ,‬ואינו קונה רק כשמייחד לו הלוה קרקע או‬
‫מטלטלים ידועים לפרעון ונתנו לו בחובו נקנה לו‬
‫כנגד גביית החוב עיי״ש‪ ,‬וביאר הנה־מ דבר זה‬
‫בקיצור גם במי׳ קע׳ו סעי־ א׳ בחידושים סק־ה ע״ש‪.‬‬
‫ויעוין עוד בחו־מ סי׳ ק׳כ סעי׳ א׳ וקצוה״ח סק׳ב‬
‫עיי׳ש‪.‬‬
‫ואם כן הרי יוצא לנו דהגם דבנידוננו חסר‬
‫היה עדנה עשיית הקנין הנהוג דהיינו סידור‬
‫שטר ההעברה במשרד ספרי האחוזה‪ ,‬אבל הא הרי‬
‫לפרעון לא בעי קנין ותיכף כשנתרצה התובע‬
‫בקרקע שייחדו לו הנהלת הישיבה לפרעון זכה בהן‬
‫מבלי שיצטרך כל קנין חדש בשעת גוביינא‪ ,‬ושוב‬
‫אינו יכול התובע לחזור בו מכך‪ ,‬וירידת מחיר‬
‫הקרקע נזקפת על חשבונו או על חשבון החברה אם‬
‫נתרצתה מתחילה למעשהו לקבל הקרקע עבור‬
‫חשבון החוב‪.‬‬
‫ג( ברם יש עוד מקום להנדז בהאמור‪ ,‬ראשית‬
‫יש לומר דמכיון דחק המדינה היא‬
‫שהעברת קרקע מבעלות אחת לבעלות שניה טעונה‬
‫תמיד )גם לרבות אפילו כשהשני מקבל בתורת‬
‫פרעון! העברה בכתב במשרד ספרי האחוזה ואחרת‬
‫נחשבת הקרקע בבעלות הקודמת‪ ,‬א־כ יתכן דחל‬
‫ע*ז הדין של דינא דמלכותא דיגא‪) ,‬עיין ש־ך סי׳‬
‫ע*ג ס׳ק ל־ט עיי״ש והדברים ארוכים בדברי‬
‫הפוסקים(‪ ,‬וגם כשקיבלם בתורת פרעון לא קנה‬
‫עדנה את הקרקע‪ ,‬וממילא יכול לחזור בו‪ .‬ושנית‪,‬‬
‫והוא העיקר‪ ,‬דיש כנידוננו כמעט אומדנא מוכחת‬
‫שלא היה בדעת הצדדים שמיד עם ההסכמה יקנה‬
‫התובע את הקרקע‪ ,‬והוא‪ ,‬במה שסידרו מיד לאחר‬
‫מיכן שטר־התקשורת על הסכמת ההעברה של‬
‫הקרקע ע־ש התובע במשרד האחוזה‪ ,‬ולא עוד אלא‬
‫שהכניסו בו סעיף על קנם בסך חמשת אלפים ל׳י‬
‫על צד שלא יקיים אחת מהתחייבויותיו שבסעיפים‬
‫‪ 3‬או ‪ ,7‬וא*כ הרי זה הוכחה שעוד לא גמרו בדעתם‬
‫על העברה החלטית של הקרקע בתורת פרעון‬
‫לתובע כל עוד שלא תבוצע ההעברה הדרושה‬
‫במשרד האחוזה ועוד השאירה להם זכות חזרה‪ ,‬ורק‬
‫בתנאי שישלמו הקנס שקבעו על כך‬
‫בשטר־ההתקשרות‪.‬‬
‫ובדומה לזה מצינו בספר שו׳ת תועפת ראם‬
‫)טויבש( חחו־מ סי׳ י׳ג‪ ,‬דכותב שם‬
‫בתוך דבריו וז״ל‪* :‬אבל ממה שנאמר במכתבו שבעת‬
‫שנתן הסך חמשים ר״ב הושלש טראטע ע׳ס שבעים‬
‫וחמשה ר*כ באופן שבאם לא יתן לו טאבעלע במשך‬
‫שנה וחצי יוחזר לו הטראטע א'כ חזינן בג*ד‬
‫ובאומדנא דמוכח שעיקר סמיכתו על הקנין‬
‫מהטאבעלע ואדרבא בשביל שלא יתן לו טבאלע‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קע‬
‫לדעתי אפשר לקבל עבורו חמש עשרה אלף ל׳י‪,‬‬
‫ואם כך יהא המם שבח כאלפיים ל״י‪ ,‬ואם יוכלו‬
‫למוכרו בעשרים ואחד אלף ל׳י יהא המס בערך‬
‫ארבעת אלפים ל׳י‪.‬‬
‫ואבוא בזה לבירור ההלכה‪.‬‬
‫א( ו ה נ ה בתחילת העיון נראה לכאורה דהדין‬
‫עם התובע דאעפ׳י דמשנה מפורשת‬
‫היא בקדושין ד' כ׳ו ע״א דקרקע נקנית בכסף‪,‬‬
‫ונפסק כן להלכה ברמב׳ם בפ״א ממכירה ה׳ג ובחו־מ‬
‫סי׳ ק'צ סעי' א'‪ ,‬אבל הרי אמרינן בגמ׳ שם דלא‬
‫שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום‬
‫שכותבין את השטר לא קנה וכו' וכך נפסק להלכה‬
‫ברמב־ם שם הלכה ד' וחו׳מ שם סעי׳ ז'‪ ,‬ובזה׳ז‬
‫הרי ידוע שכאן הוא מקום שדרך לכתוב שטר‪ ,‬ולא‬
‫מסתפקים אפילו בשטר חוזה‪ ,‬כי אם בסידור העברה‬
‫כתוב וחתום להעברת הרכוש במשרד ספרי האחוזה‪.‬‬
‫ואפילו על מי שפרע יש מחלוקת הפוסקים אם‬
‫ישנו בקרקעות כמובא בב׳י בטור חו'מ‬
‫סי׳ ר״ד ובפ׳־ת בחו׳׳מ שם סק״ד כיעו׳ש‪.‬‬
‫ועוד זאת דבנידוננו גם נתינת כסף לא היה‬
‫בעצם כי אם מלוה בלבד‪ ,‬והגם דדעת‬
‫הרמב׳״ם בפ״ז ממכירת ה״ד דמלוה קונה במכר אכל‬
‫בשו״ע בחו׳־מ סי׳ ר׳ד מעי׳ י׳ מובא בזה ב׳ דעות‪,‬‬
‫דעת הרמכ׳ם מובא בראשונה בשם ״יש אומרים'‬
‫והדעה החולקת על הרמב״ם מובאת לאחרונה בשם‬
‫*ויש חולקים*‪ .‬וגם הרמ׳׳א הכריע לפסוק כהחולקים‬
‫יעו־ש וכן בסי׳ קצ׳ט סעי׳ ב׳‪) .‬וברור שנידוננו לא‬
‫הוי כחוב הבא מחמת מכר דמבואר שם דקנה בקרקע‪,‬‬
‫דשם טעמא הוא משום דלא שכיח כיעו״ש בסמ׳ע‬
‫וקצוה׳ח‪ ,‬וחוב הבא מחמת בניה כבנידוננו הרי שכיח‬
‫ושכיח(‪.‬‬
‫ב( אולם לאחר העיון בכגון נידוננו בצורה‬
‫שהתובע קיבל את הקרקע בחובו‬
‫נראה דהענין משתנה מן הקצה על הקצה‪ ,‬דלשאלה‬
‫ששאל ביה׳ד את התובע באיזה צורה הסכים לקבל‬
‫את הקרקע מהנהלת הישיבה בתורת מכר או כתורת‬
‫פרעון השיב והדגיש שאמר לחברי ההנהלה מפורש‬
‫שנאות לקבלת הקרקע עבור פרעון החוב‪ ,‬ואם ככה‬
‫הרי מצינו להנתיבות המשפט בחו׳מ סי׳ שמ׳ד סק׳א‬
‫שכתב לבאר בהרחבה‪ ,‬דאם הבע־ח נותן זה לפרעון‬
‫נעשה הדבר תיכף של המלוה‪ ,‬דלא בעי קנין לפרעון‬
‫רק תיכף כשנתרצה המלוה במה שייחד הלוה‬
‫לפרעון א'צ קנין חדש כשעת גוביינא וכו׳ והא‬
‫דאמר בש׳ס ושווין במכר שאינו קונה היינו שאינו‬
‫קונה מדין מעות‪ ,‬דבמעות בעין כשנותן לו פרוטה‬
‫קונה כל המקח מדין מעות‪ ,‬משא־כ מלוה לא דמיא‬
‫קעא‬ ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סיימז סו‬ ‫שו ׳ ת‬

‫למיקם במי שפרע‪ ,‬ואליבע דכו־ע הרי צריך למיקם‬ ‫שם לו נוספת חמשה ועשרים ר־כ ולא היה זה ריבית‬
‫בדיבוריה )עיין חו־מ שם בסי׳ ר־ד סעי׳ ז׳(‪.‬‬ ‫אלא תורת חזרה וביטול המקח‪ ,‬ו ע'כ פשיטא שכל‬
‫לכן נראה לפשר בין הצדדים בפשרה הקרובה‬ ‫שלא נגמר הטאבעלע ביד המוכר לחזור נותן לו‬
‫לדין‪ ,‬ולפסוק כדלקמן‪.‬‬ ‫כפי הסראטע ויותר אין לו כלום וכדפ עיי׳ש‪.‬‬
‫א‪ .‬הקרקע תשאר לבעלות התובעת‪.‬‬ ‫וא״כ ה׳ה בנידוננו החוזה שחתמו עליו‬
‫ב‪ .‬על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הפרשי‬ ‫הנתבעים לאחר מיכן מראה גילוי דעתא‬
‫מחירים סך חמש עשרה אלף ל׳י‪,‬‬ ‫ואומדנא מוכחת שלא היה בדעת שום צד על העברה‬
‫ג‪ .‬עם תשלום ההפרשים הנ׳ז יחולו על התובעת‬ ‫והקנאה מידית של בתורת פרעון חוב לתובע‪,‬‬
‫כל תשלומי מס שבח‪ ,‬המסים ומסי העברה של‬ ‫ושימש זה איפוא רק כגמירת דעת בלבד על‬
‫המגרש לזכותם‪.‬‬ ‫הביצוע‪ ,‬וצריך להיות איפוא הדין שכן יכול התובע‬
‫ד‪ .‬על הנתבעת לחתום על כל מיני מסמכים‬ ‫לחזור בו כעת מן ההסכמה‪ ,‬ומה גם שטוען ובא‬
‫שידרשו לשם העברת המגרש לזכות התובעת‪.‬‬ ‫שגרמת אי ההעברה של הקרקע כזמנו תלוי בקולר‬
‫הנתבעים בגלל התרשלות ואי סידור המסים השונים‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫מצידם‪ ,‬והגם שהנתבעים הכחישו זה‪ ,‬אבל בשטר‬
‫ההתקשרות ישנו סעיף מפורש המחייב את הנתבעים‬
‫לפעול בדבר באופן אקטיבי‪ ,‬דכך אומר סעי' ‪7‬‬
‫בשולי הדברים‬
‫מההסכם‪ :‬־המוכרים מתחייבים לגרום לרשום‬
‫מענין לענין התעורר ספק אם להקדש בזמן‬ ‫הבעלות בחלקה בשם הקונים'‪ ,‬זאת אומרת‬
‫הזה טעון קנין — אילו קרה כמקרה הפוך‬ ‫שהנתבעים מחויבים היו לטפל באופן חיובי‬
‫— ושלא אמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו‬ ‫להעברת הבעלות בחלקה כלול לשחררה מכל חוב‬
‫להדיוט‪ ,‬או שאיננו טעון קנין‪.‬‬ ‫ומסים שעליה כמפורט בסעי' ‪ 5‬מההסכם‪ ,‬והרי‬
‫והנה הדבר שנוי במחלוקת‪ ,‬ומצינו להרבה‬ ‫עובדא היא שעד כה לא סידרו תשלומי המסים‬
‫מגדולי הפוסקים דס׳ל דגם בהקדש של‬ ‫שחייבים במשך שנים על הקרקע וגם לא התענינו‬
‫זה־ז נמי אמרינן בו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט‬ ‫כלל בתשלום מס השבח שקיבלו עליהם‪.‬‬
‫וא־צ קנין‪ ,‬יעוין בחו־מ סימן רי־ב סעי׳ ז׳ במחבר‬ ‫ד( באופן שלמעשה כמעט ושקולים הדברים ויש‬
‫וברמ׳א‪ ,‬וכן בסעי׳ ח׳ שם ופ׳ת סק־ט‪ ,‬וכן בש־ד‬ ‫צדדים לכאן ולכאן‪ ,‬אני מדגיש לכתוב‬
‫בחו־מ סי׳ מ־ו סק־ב‪ ,‬ובקצוה׳ח סי' ק'צ וסימן רנ׳ב‬ ‫כלשון 'כ מעט'‪ ,‬כי יתכן והכף מכרעת יותר לזכות‬
‫סק־ח‪ ,‬ועוד ביו׳ד סימן רנ׳ח סעי׳ ו׳ ופ״ת סק׳ז‪,‬‬ ‫הנתבעים‪ ,‬בהיות דמעיקרא דדיגא הרי‪ ,‬כפי‬
‫ובסעיף י׳ג ופ׳ת ס׳ק ט־ו ובחידושי הגרע׳א שם‬ ‫שנתבאר מהנתה׳מ‪ ,‬לא צריך קנין כשמקבלים‬
‫יעו׳ש‪.‬‬ ‫בתורת פרעון‪ ,‬וגם מפאת זה דהחוזה ביניהם סידרו‬
‫ישנם שסוברים לחלק בזה כין הקדש לביהכ׳נ‬ ‫רק לאחר מיכן ולא על המקום באותה ישיבה‬
‫וכדומה ובין הקדש לעניים‪ ,‬ושבהקדש‬ ‫שהסכימו ביניהם לנתינת הקרקע בתורת פרעון‪,‬‬
‫לעניים לא אמרינן כן דאמירתו לגבוה וכו׳‪ ,‬לשם‬ ‫ואפשרי הדבר על כן‪ ,‬שזה שהזקיק את התובע‬
‫כך אציין בזה דברי שו־ת רדב׳ז ח׳ב סימן תת־ב‬ ‫להחתים את הנתבעים על שטר־התקשרות כזה הוא‬
‫שכותב וז׳ל‪ :‬ואע׳ג דכתב הרשב׳א ז־ל בתשובה‬ ‫לא מפני שעוד לא גמר בדעתו על כך‪ ,‬אלא כדי‬
‫דיד עניים כיד הדיוט והמקדיש איזה דבר צריך‬ ‫שכל הצורה תקבל תוקף חוקי בר־ביצוע‪,‬‬
‫להקנות באחד מדרכי הקנין ואם לא הקנה יכול‬ ‫וההתרשלות אפילו אם היתה כזאת מצד הנתבעים‪,‬‬
‫לחזור בו‪ ,‬מ'מ יחיד הוא בסברא זו שהרי כל גדולי‬ ‫הרי אין בה לכל היותר כי אם גרמא בנזקין‪,‬‬
‫עולם ס״ל דבאמירה לבד קנו העניים ומחייב עליה‬ ‫ה( עוד זאת‪ ,‬הרי לשיטת הרמב״ם מלוה קונה‬
‫לאלתר' עכ׳ל‪.‬‬ ‫במכר ולפי־ז אף במקום שכותבים את‬
‫הנה לגו מהרדכ׳ז שקבע שכל גדולי עולם ס׳ל‬ ‫השטר מכל מקום ישנו כאן ענין של מי שפרע‬
‫דבאמירה בלבד קנו עניים‪ ,‬אבל לא ביסס‬ ‫ובשו׳ת רע׳א סי׳ קל׳ד הכריע כהסוברים דשייך‬
‫ולא קבע בתשובד‪ .‬מה דעת הרשב׳א בזה אם ס׳ל‬ ‫מי שפרע בקרקעות היכא שלא נגמר המקח כגון‬
‫שכל הקדש בזה׳ז לא אמרינן בה אמירה לגבוה‪ ,‬או‬ ‫אם נתן הכסף במקום שכותבים השטר שלא קנה‬
‫שרק בהקדש לעניים הוא כן‪ ,‬ובפשטות משמע‬ ‫בכסף‪ ,‬וכך הכריע גם בשו״ת משכנות יעקב חחו״מ‬
‫לכאורה שהרדב׳ז קבע בדעת הרשב׳א שס׳ל כן‬ ‫סי' נ״ה‪ ,‬מובא בפ־ת בחו־מ שם סי' כ־ר סק־ב עיי׳ש‪,‬‬
‫בכל הקדש וכדכותב בדעתיה בלשון‪ ,‬דס׳ל‬ ‫והתובע שהוא איש דתי‪ ,‬וכן החברה‪ ,‬בודאי לא ירצה‬
 ‫ציץ אליעזר חי׳ט‬ ‫סימן סז‬
‫כתבי הקודש בכלל‪ ,‬אבל אם נפרש הכוונה דאסור‬
‫לאוחזן כשהם ערומים )כמו שאנחנו מפרשים( לא‬
‫נאמר זה אלא לגבי ס״ת דהכי אמרינן האוחז ס׳ת‬
‫ערום נקבר ערום‪ ,‬ושאר כתבי הקודש מותר‪ ,‬ומסיים‬
‫וכותב 'וכן נהגו ולא ראינו מימינו מי שיהיה נזהר‬
‫בזה'‪ ,‬ובסוף התשובה חוזר הרדב׳ז וכופל זאת וכותב‬
‫'דלמאן דמפרש כשהספר ערום דוקא ס״ת כפשט‬
‫הלשון אבל שאר כתבי הקדש מותר לאוחזן כשהן‬
‫ערומים וכן עמא דבר' עיי״ש‪ .‬וא'כ כוונת הח׳ם‬
‫בציינו להרדב״ז לומר דמשם ראיה לראש דבריו‬
‫אמת דמגילה לא בעי מטפחת מעיקרא דדינא‪.‬‬
‫ואל תתמה על זה שהרדב׳ז מסתמך בזה גם על‬
‫׳העמא דבר'‪ ,‬דיעוין בשו״ת הלכות קטנות‬
‫למהר׳י חאגיז ז׳ל ח״א סימן ט׳ שכותב וז׳ל‪ :‬וזה‬
‫כלל גדול שהיה מוסד בידינו אם הלכה רופפת בידך‬
‫פרק חזי מד עמא דגר כי פשוט הוא אשר באהבת‬
‫ה׳ את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו‬
‫כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה עכ׳ל‪.‬‬
‫ימה גם בנידוננו שלא רק יחיד ס׳ל בכזאת‬
‫אלא כמה וכמה מגדולי הפוסקים סוברים‬
‫ג'כ בכזאת‪ ,‬יעוין בשו״ת נו׳ב מהדו׳ק חאו׳ח סימן‬
‫ז' וכן בשערי תשובה בסימן תרצ״א מ׳ש בשם שו׳ת‬
‫פנים מאירות שדן ליישב מנהג העולם שאין נזהרים‬
‫בזה והביא מש״ס דסנהדרין )מ׳ש הח״ס הנ׳ל( וכן‬
‫מצטט לשו׳ת שבות יעקב שדעתו להתיר גם‬
‫במגילה ע׳ש‪.‬‬
‫ועל האמור יעוין בש״ות זרע אמת להגאון‬
‫ר׳ ישמעאל הכהן ז׳ל בחלק ג' סימן ט׳ו‬
‫שהשיב תשובה ארוכה ליישב על מה שסמכו העולם‬
‫שאינם עושים מטפחת למגילה ובירר דבין לדעת‬
‫הרמב׳ם בין לדעת התו׳ם דחגיגה וד‪.‬ר'ש בפ׳ג‬
‫דידים כולהו ס׳ל שהאיסור לאחוז ס׳ת ערום בלא‬
‫מטפחת דוקא לענין ס׳ת איתמר‪ ,‬וממילא א'צ‬
‫לעשות מספחת למגילת אסתר יעו׳ש באריכות‬
‫דבריו בט׳וט‪.‬‬
‫ב( ע ו ד מסתפק ושואל וז׳ל‪ :‬הרמ׳א פסק‬
‫שנשים שקוראות מגילה לא יברכו על‬
‫מקרא מגילה אלא לשמוע משום שלא נצטוו לקרוא‪,‬‬
‫ולא הבנתי מאי שנא מכל מצוות עשה שהזמן גרמן‬
‫שנפסק להלכה שאם ככל זאת מקיימות את המצוה‬
‫מברכות כרגיל וצ׳ע עכ׳ל‪.‬‬
‫ונראה לתרץ בפשיטות‪ ,‬דכאן שאני‪ ,‬דבכל ס׳ע‬
‫שהז׳ג הא ליכא בהן צד של חיוב‬
‫לנשים ובאין רק מצד של קיבלו עלייהו‪ ,‬ותיקנו‬
‫ע׳ז )לסוברים שיכולות לברך( שיוכלו לברך גם‬
‫מצד זה של קיבלו כמטבע הברכה אבל משא׳כ כאן‬
‫בקריאת מגילה‪ ,‬אם נאמר שחיובן של הנשים הוא‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קעב‬
‫*דהמקדיש איזה דגר צריך להקנות באחד מדרכי‬
‫הקניה'‪.‬‬
‫אולם ראה זה יתירה מזו דמצינו להרדב׳ז‬
‫בתשובה אחרת דלא כן‪ ,‬והוא לו בח׳ג‬
‫מתשובותיו סימן תקכ״ג‪ ,‬דאחרי שחזר לכתוב דבריו‬
‫האמורים שכתב בח״ב סימן תת׳ב‪ ,‬הוסיף וכתב וז׳ל‪:‬‬
‫ולע׳ד לא אמרה הרב ז״ל )הרשב׳א( אלא בהקדש‬
‫לעניים דדמו להדיוטות‪ ,‬אבל במקדיש ס״ת שיש לו‬
‫קדושה מצד עצמו או במקדיש מקום לביהכ׳נ שאינו‬
‫עומד לחלקו לעניים הרי הוא כקדושת הגוף‬
‫דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט עכ׳ל‪ .‬יוצא לנו‬
‫מדברי הרדב׳ז דאפילו הרשב׳א רק בהקדש לעניים‬
‫העומד להחלק‪ ,‬כגון מעות לעניים‪ ,‬הוא דס־ל דלא‬
‫אמרינן בו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט‪ ,‬אבל כל‬
‫הקדש שאיננו עומד להחלק‪ ,‬כגון במקדיש ס״ת‪ ,‬או‬
‫הקדש בית לביהכ׳נ‪ ,‬וכדומה‪ ,‬אזי גם ברשב־א יודה‬
‫דאמרינן בזה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט‪.‬‬
‫סימן סז‬
‫א‪ .‬א‪ .‬מגילה אי בעי מטפחת ב‪ .‬אודות‬
‫פסק הרמ״א שנשים הקוראות מגילה‬
‫לעצמן צריכות לברך לשמוע מקרא‬
‫מגילה‪.‬‬
‫יום א׳ י׳ ט אדר־א תשנ״ב‪ ,‬ירושלים עיה־ק תובב״א‪.‬‬
‫לכבוד התורני וכר ה״ר פינחס ארלנגר נ׳י שו״ב‪.‬‬
‫מכתבו קבלתי ביום ועש־ק‪ .‬והנני להשיבו על‬
‫שאלותיו בהלכה‪.‬‬
‫א( ח ״ ל שאלתו‪ :‬במ״א קמ׳ז כתב שצריך להזהר‬
‫לא לנגוע במגילת אסתר‪ ,‬ובהגהות חת״ס‬
‫תרצ״א הביא מעשה רב על הצדיק הגאון ר׳נתן‬
‫אדלר זצ׳ל שנזהר בזה‪ ,‬ומדוע העולם לא נהגו‬
‫להזהר בזה‪.‬‬
‫תשובה‪:‬‬
‫ה ח ת ם סופר בעצמו דעתו שם בראש דבריו‬
‫דמגילה לא בעי מספחת‪ ,‬וכותב בלשון‪:‬‬
‫״עיין סנהדרין ד' ק׳ ע׳א דמגילה לא בעי מטפחת'‪,‬‬
‫ורק לאחר מיכן ממשיך וכותב ממה שהעלה בזה‬
‫היע׳כץ‪ ,‬וממה שראה למורו זצ׳ל שבשעת קריאתה‬
‫היה נזהר ליגע בה ערום‪ ,‬וגם לאחר מיכן עוד לא‬
‫החליט לאיסורא‪ ,‬וכותב דעדיין צ׳ע‪ ,‬ומציין לרדב׳ז‬
‫ח׳ב סימן תשע׳א‪.‬‬
‫והנה דעת הרדב׳ז בתשובה שם דאם נפרש‬
‫שכוונת האיסור בגמ׳ כשאדם ערום אזי גם‬
‫קעג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ס‬
‫סימן סח‬
‫אודות האיסור למול במכשיר‬
‫״מגן קלעמפ׳׳‬
‫לשואל אחד‬
‫ע״ד הכלי הנקרא כשם ״מגן קלעמפ״ אם כשר‬
‫למול בו כבר הארכתי לכתוב על זה בספרי‬
‫שו״ת ציץ אליעזר חלק שמיני סימן כ״ט ובאתי‬
‫בשניות על כך בחלק עשירי סימן ל״ח והעלתי‬
‫לאיסורא שהמילה איננה מילה והמל עם כלי זה‬
‫בשבת הר״ז מחלל שבת יעו״ש בפריטי הפרטים‬
‫שביררתי וכתבתי על כך‪ .‬והצבעתי גם על תוצאת־‬
‫סכנה‪.‬‬
‫והנה בזמנו פרסמו על כך ״באייר תשל׳א־‬
‫מודעה ואזהרה‪ ,‬והדפיסו קטע מעט מזעיר‬
‫מספרי ח״ח הנ״ז‪ ,‬ומצידו 'מודעה רבה לאורייתא'‬
‫מהגאונים בד״צ העדה החרדית‪ ,‬ולחיזוק האיסור‬
‫אעתיק בזה הודעתם וכדלקמן‪:‬‬
‫ע״ד ששמענו שנפרץ לאחרונה‬
‫גם בארצינו הקדושה אצל‬
‫מוהלים קלים שהחלו להשתמש למצות‬
‫מילה בכלי המשחית המכונה ״מגן״‪,‬‬
‫הנקרא קלעמפ וכיוצא בזה‪.‬‬
‫צווחוומיחו גדולי ישראל‬ ‫כבר‬
‫בתפוצות נגד זה‪.‬‬
‫והננו בזה לחוו״ד דע״ת‪ ,‬כי‬
‫המשתמשים בכלי ה־מגן״‬
‫הנ׳ל למצות מילה לא די שאינם‬
‫מקיימים מצות מילה‪ ,‬לא חיתוך‪ ,‬ולא‬
‫הטפת דם ברית‪ ,‬ולא פריעה ולא‬
‫מציצה‪ ,‬וכחותכים ועוסקים בבשר מת־‬
‫אלא שהמלים בכלי זה בשבת קודש הם‬
‫גם מחללים שב׳ק‪ ,‬וגם מסכנים את‬
‫הילדים מכמה טעמים‪.‬ואםור ליקח‬
‫לשום ברית מוהל כזה המשתמש כאיזה‬
‫מקום שהוא נ״מגן' הנ״ל‪ ,‬וכל מי‬
‫שיראה מוהל המשתמש בכלי המשחית‬
‫הנ׳ל מחויב להודיע שם המוהל לביד־צ‬
‫החתומים מטה‪.‬‬
‫ו כל מי שבידו למחות‪ ,‬נגד המוהלים‬
‫המשחיתים בהנ״ל מחויבים למחות‬
‫ולא ישתמשו המוהלים אלא כסכין‬
‫כמנהג ישראל מקדמת דנא וכמבואר‬
‫ברמב״ם הל׳ מילה )פ־ב( ובשו״ע )סי'‬
‫רס״ד(‪.‬‬
‫ונזכה בקרוב דידן למלאך הברית יבוא‬
‫סימן סח‬ ‫ש ו״ ת‬
‫רק בשמיעה‪ ,‬נמצא דיש כאן ב׳ צדדים‪ .‬צד של חיוב‬
‫ממש שהוא השמיעה‪ ,‬וצד של קריאה שנובע רק מצד‬
‫של קיבלו)להרצות בכך(‪ ,‬וא־כ מאי עדיפא שיברכו‬
‫נוסח כרכה שתשמע לצד החיוב שהיא השמיעה‪ ,‬או‬
‫שתשמע לצד המנהגא שהיא הקריאה? הרי בודאי‬
‫שצריכה לברך נוסחת כרכה שתשתמע ממנה צד‬
‫חיוב ושמברכים על חיובן בזהולכך פוסק הרמ׳א‬
‫שפיר דאם קוראה לעצמה דמברכת לשמוע מגילה‬
‫מפני שאינה חייבת בקריאה‪ ,‬ובשמיעה היא‬
‫חייבת‪,‬לכך צריכה לברך על החיובא שהיא השמיעה‪.‬‬
‫וה׳ה גם כשאחר קוראה לפניה להוציאה יד׳ח מברך‬
‫נמי ״לשמוע״ כדפוסק המג״א בסימן תרצ׳ב סק־ה‬
‫ומשנ״ב שם ס״ק י׳א‪,‬‬
‫ג( ו פ ס ק הרמ׳א הוא עפ׳י המרדכי‪ ,‬והחולקים‬
‫סוברים שהן חייבות גם בקריאה‬
‫כאנשים‪ ,‬יעיין בביאור הגר׳א כסי׳ תרפ״ט שם ס׳ק‬
‫ה' ו׳ ז׳‪ .‬וכמעשה רב אות רל״ז ופעולת שכיר שם‪.‬‬
‫ו כ ה ראיתי בספר שו״ת שלמת חיים ח״א סימן‬
‫צ׳ס שהגרי׳ח זאננפעלד ז״ל השיב לשואלו‪,‬‬
‫כי הנראה מדברי הראשונים מפוסקים שלא הביאו‬
‫נוסח אחר בברכה לנשים שאם יברכו על מקרא‬
‫מגילה אין קפידה ע״ש‪ ,‬אלא דמלשונו של ״אין‬
‫קפידה־ משמע דר״ל מפני שהרי מברכות גם על‬
‫מ׳ע שהז־ג‪ ,‬אכל העיקר נראה דהיינו משום דקסכרי‬
‫שגם הנשים חייבות במקרא מגילה כאנשים‪ ,‬יעוין‬
‫מ״ש בזה גם הערוה״ש בסעי׳ ה׳‪ ,‬וכן בספר מרחשת‬
‫ח״א סימן כ“ב ע־ש‪.‬‬
‫ויעוין עוד מ״ש בבידודן של דברים והבהרת‬
‫השיסות‪ ,‬וצידוד כפסק הרמ״א‪ ,‬כספר דבר‬
‫משה ח״ג חאו״ח סימן י׳ד‪ ,‬ופוסק כמותן בספר שלמי‬
‫חגיגה למהר״י אלגזי בה׳ חנוכה ופורים סי׳ ה׳ סק״ו‬
‫וכן בספר פקודת אלעזר על או״ח סימן תרפ״ס סעי׳‬
‫ב׳ יעו״ש‪.‬‬
‫ד( שאלתו אודות משלוח מנות לחבירו כדרך‬
‫הזמנה בחנות דרך הטלפון והמזמין‬
‫משלם לאחר מיכן‪ ,‬שיוצא דכהשני קיבל זה עדיין‬
‫הנותן לא זכה בזה דלא שילם אם יצא בזה ידי‬
‫משלוח מנות? הנה העצה בזה היא שיבקש מבעל‬
‫החנות שיזכה לו ע״י אחד המצוי שם ואז זוכה בזה‬
‫המשלח הגם שעדיין לא שילם‪ ,‬ובאופן כזה יצא‬
‫איפוא בזה ידי משלוח מנות ״איש לרעהו״ מרכוש‬
‫האיש לרעהו בדומה להיכא דכתיב ״ונתן״‬
‫שמשמעותו ׳משלו״‪ ,‬עיין אה״ע סימן ק״כ סעי׳ א׳‬
‫וט׳ז סק׳ב‪ ,‬וכן כפר׳ח שם ופ״ת סק׳א עיי־ש‬
‫ואכמ׳ל‪.‬‬
‫בברכה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימן סח‬
‫״השבת והלכותיה׳׳ שמדפיס ועולה על מזבח הדפום‪.‬‬
‫לחיבת הקודש אכתוב לו כמה הערות‪.‬‬
‫א( בסימן א׳ הערה ד כותב בשם ספר שו־ת‬
‫דובר שלום ח׳א סי׳ נ׳ שכותב בשם‬
‫הגר״ח פלאג׳י לב חיים סי׳ ו׳ שהנוגע במחלל שבת‬
‫בפרהסיא צריך ליטול ידיו‪ ,‬ושלכן אמרו רבותינו‬
‫באברהם אבינו שהקב״ה תפסו בידו והיה מטייל עמו‪,‬‬
‫ובירבעם תפסו בבגדו וא׳ל חזור בך כדי שלא יגע‬
‫בטומאה‪.‬‬
‫ולא דק‪ .‬דהנה דברי הגר״ח פלאג׳י ז״ל הוא‬
‫בספרו לב חיים ח־ב בסימן ו׳‪ ,‬ורואים דמקום ספיקו‬
‫הוא לא על מומר לחלל שבת בפרהסיא בלבד‪ ,‬אלא‬
‫דכשגם עובד ע׳ז‪ ,‬וכלשונו‪ :‬־ויש להסתפק אם גם‬
‫בישראל מומר שמחלל שבתות בפרהסיא ועע׳׳ז‬
‫שיצא מכלל ישראל שוה בזה לגוי או לא'‪ .‬הרי‬
‫בהדיא שמקום ספיקו היה היכא כשגם עובד ע־ז‪.‬‬
‫וזאת שנית‪ .‬הגר״ח פלאג׳י לא פשט כשלעצמו‬
‫את ספיקו הנ׳ל‪ ,‬אלא כותב שם דבנו הרב‬
‫ר' יצחק הראה לו דברי המעיל צדקה אות אלף תכ״ז‬
‫שכותב הנ״ז גבי אאע״ה וגבי ירבעם וכי אמר לו‬
‫שלפי״ז יתפשט הספק ע״ש‪ ,‬וירבעם הרי היה גם‬
‫עע״ז‪.‬‬
‫ואגב‪ .‬יש מקום עיון גם על עצם דברי הגר״ח‬
‫פלאג׳י שכותב שמחלל שבתות בפרהסיא‬
‫ועע״ז יצא מכלל ישראל‪ ,‬ז״א שלא אמרינן גביה‬
‫ישראל אע־פ שחטא ישראל הוא‪ ,‬דהרי יש לזה‬
‫השלכות לגבי כמה הלכות חמורות‪ ,‬יעוין בשו״ת‬
‫חתם סופר חאה׳ע ח״ב סימן ע״ג וחלק ו׳ סימן נ״ו‪,‬‬
‫וכן מ״ש אריכות דברים בזה בספרי שו־ת ציץ‬
‫אליעזר חלק ט' סימנים מ־א מ״ב יעו־ש ואכמ״ל‪.‬‬
‫ב( בסימן ה׳ סעי׳ מ׳ה כותב בלשון‪ :‬מצוה‬
‫להדליק נרות גם ביו״ט וכו' ונשים‬
‫שנהגו לברך שהחיינו בהדלקת נרות של יום טוב‬
‫אין למנהגם כל יסוד בהלכה ונכון שיפסיקו לנהוג‬
‫כן וכו׳‪.‬‬
‫והנה לא כן עמדי‪ ,‬ויעוין בספרי שו״ת ציץ‬
‫אליעזר חלק י״ד סימן נ״ג שביררתי הלכה‬
‫זאת הדק היטב והבאתי מקורות נאמנים למנהג נשים‬
‫זאת שנוהגות לברך שהחיינו על הדלקת נרות ביו״ט‬
‫הן מגדולי הפוסקים האשכנזים וגם לרבות מגדולי‬
‫הפוסקים הספרדים‪ ,‬ועב־פ אין לבוא ולכתוב במחי־‬
‫יד שאין למנהגם כל יסוד בהלכה‪ ,‬ושנכוז שיפסידו‬
‫לנהוג כן‪ .‬דבר שגם אלה שסברו כן בכל זאת כפי‬
‫שמעידים על עצמם לא מיחו אפילו בנשותיהם‬
‫להפסיק את המקובל בידם כן לברך שהחיינו‪ ,‬ועל‬
‫החיד״א ז׳ל שכתב עפי״ד היעב״ץ שאין לזה שורש‬
‫שו־ ת‬ ‫קעד‬
‫לבשרינו ולביאת גוא״צ בב״א‪.‬‬
‫הכו׳ח הביד־צ דפעיה־ק ירושלים‬
‫תובב׳א‬
‫נאם! דוד הלוי יונגרייז ראב׳ד פעי׳ק‬
‫תובב־א‬
‫נאם; יצחק יעקב ווים ס‪ .‬ראב־ד‪.‬‬
‫נאם הק׳ משה אריה פריינד‬
‫נאם ישראל משה בלאאמו־ר הגה׳ק‬
‫מהרי־ץ זיע׳א דושינסקי‬
‫נאם אלי' זלאטניק‬
‫הוועדה המפקחת על עניני מילה שהדפיסה את‬
‫הנז׳׳ל הוסיפה מצידה וכתבה‪ :‬הפסק דין‬
‫הנ׳ל נתפרסם בזמנו בעיתונות וגם נשלחו הוראות‬
‫באופן ישיר לכל המוהלים ומכאן האזהרה על כל‬
‫אב טרם גשתו לקיים מצות מילה בבנו שיתבע‬
‫מהמוהל להראות לו באיזה מכשיר הוא משתמש‪,‬‬
‫כי ישנם מוהלים שאינם צייתים להוראות הרבנים‪,‬‬
‫ולכן טוב להשגיח גם בשעת מעשה‪.‬‬
‫ואספר בזה עובדא שזכורני במוהל אחד שבא‬
‫בזמנו בשכונת בית וגן בפעיה׳ק ת׳ו ומל‬
‫ילד במכשיר האמור‪ ,‬וכשנודע הדבר להגאון הגר־י‬
‫אברמסקי ז־ל שלח להתיעץ אתי‪ ,‬והצריך לעשות‬
‫מחדש הטפת דם ברית לילד זה‪ ,‬ונזף חמורות במוהל‪.‬‬
‫וכזכות קיום מצות מילה כמאמרה נזכה במהרה‬
‫לבשורת אליהו מלאך הברית לביאת משיח צדקינו‬
‫שיבוא ויגאלינו בב׳א‪.‬‬
‫סימן סט‬
‫א‪ .‬הנוגע בידיו במחלל שבת בפרהסיא אם‬
‫צריך ליטול ידיו‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם יש למנוע נשים מלברך ברכת‬
‫שהחיינו בהדלקת נרות ביום טוב‪.‬‬
‫ג‪ .‬בזמנינו שנוהגים לומר בכניסת השבת‬
‫לכה דודי ובואי כלר‪ ,‬אם נחשב זה‬
‫כקבלת שבת‪ ,‬ואם זה רק כשאומרים‬
‫בואי כלה או אפילו מיד שמתחילים‬
‫לקראת שבת‪.‬‬
‫ב־ה‪ .‬ו־ אדר־ב תשנ״ב‪.‬‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‬
‫לכבוד הרב הגאון הנעלה מופלא ומופלג בתויש׳ט‬
‫מוהר׳ר אהרן זכאי שליט׳׳א ראש ישיבת אור יום‬
‫טוב‪.‬‬
‫יקבל בזה כמבוקשו הסכמתי על ספרו החדש‬
‫קעה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫סימז סט‬
‫גמורה'‪ ,‬אבל מיד לאחר מיכן מגלה דעתו דר־ל‬
‫שפזמון זה של לכה דודי שאנו אומרים בו בואי‬
‫כלה מיד כשמתחילים לאומרו הוי קבלת שבת‪ ,‬שכן‬
‫ממשיר שם וכותב 'וכן יש להוכיח מלשון בני אדם‬
‫שקוראים פזמון זה קבלת שבת שכיון שהתחילו‬
‫לאומרו הוייא קבלת שבת גמורה וכן הוא המנהג‬
‫דכל העם פודשין ממלאכה משהתחילו הקהל לומר‬
‫פזמון זה של קבלת שבת' הרי דס׳ל להמהר׳מ בן‬
‫חביב בהדיא שמיד שהקהל מתחיל לומר פזמון זה‬
‫של לכה דודי הוייא קבלת שבת‪ .‬ומסתייע לכר גם‬
‫ממנהג כל העם שפורשין ממלאכה מיד שהתחילו‬
‫הקהל לומר פזמון זה של קבלת שבת‪ ,‬ולזה המכוון‬
‫גם מה שמסיים שם את דבריו וחוזר וכותב‪ ,‬וכן‬
‫לדידן פזמון זה שאנו אומרים בואי כלה וכו' כיון‬
‫שהתחילו לאומרו הוייא קבלת שבת גמורה'‪ ,‬ור׳ל‪,‬‬
‫דפזמון זה של לכה דודי המסתיים בבואי כלה מיד‬
‫שהתחילו לאומרו נחשב זה כבד קבלת שבת גמורה‬
‫וכפי שכותב גם לפני זה בממיר ונראה בלשון ׳גם‬
‫לדידן שאנו אומרים פזמון זה לקבלת שבת הוייא‬
‫קבלת שבת גמורה'‪ ,‬והיינו מיד שהתחילו לאומרו‪.‬‬
‫בברכה ובהערצה‬
‫אליעזר י‪ .‬וולדינברג‬
‫שו ׳ת‬
‫וענף‪ ,‬כבר מציגו שתמה עליו על כך בספר טהרת‬
‫המים מע׳ הז־ אות י׳־ח וכן על היעב־ץ וכותב דהוא‬
‫פלא שלא זכרו מהפוסקים‪ ,‬שמציין שם‪ ,‬שתמכו‬
‫במנהג‪ ,‬ע״ש‪ .‬ויעו־ש בספרי שאני מצטט שגם‬
‫היעב־ץ בעצמו‪ ,‬כפי שכותב‪ ,‬לא עשה מיהו מעשה‬
‫למנוע את אשתו שלא לברך זמן יעו־ש‪ ,‬ודי בזה‪.‬‬
‫ג( בסימן ו׳ סעי׳ ג׳ כותב‪ ,‬דבזמנינו שנוהגים‬
‫לומר 'לכה דודי׳ כשאומרים ־בואי כלה‬
‫שבת מלכתא־ נחשב כקבלת שבת וכו׳‪ .‬ובגליון‬
‫למטה מציין המקור לכר המשנ״ב והלק׳ט ושו׳ת‬
‫משפטי צדק סי' ל׳ו‪.‬‬
‫ברצוני להעיר כי בשו׳ת משפטי צדק סוכר שם‬
‫דלא כן‪ ,‬וס׳ל בהדיא )כלשונו( כי' בו אי‬
‫כלה אינו אלא הזמנה בעלמא ולא קבלת שבת‬
‫גמורה' יעו׳ש‪.‬‬
‫מאידך‪ .‬ראיתי שמציינים כמקור לכך גם לספר‬
‫קול גדול וכותבים בלשון 'והמר׳ם בן‬
‫חביב בשו׳ת קול גדול סימן ל׳ ס כתב שאמירת בואי‬
‫כלה שבפיוט לכה דודי הוא קבלת שבת וכן כתב‬
‫בשו׳ת הלק׳ט'‪ ,‬וגט זה לא נכון לאידך גיסא‪ ,‬דהן‬
‫אמנם מתחילה כותב המהר׳ם בן חביב שם בלשון‬
‫'ד מ׳ ש אומרים בואי כלה שבת מלכתא הוייא קבלה‬
 ‫קעז‬
‫מפתחות ו מ י ל ו א י ם‬
‫שכחתם סופר בחחו־מ סי' קע׳ז‬
‫שהזכרתיו בספרי שם אות ז׳ וכן לעיל‬
‫בפנים אות ד־ בהא דאין פודין את‬
‫השבוים יותר מכדי דמיהן‪ ,‬והא שבי כלהו‬
‫איתניהו ביה ובכלל ס*נ ולמה לא יהיה‬
‫בכלל לא תעמוד‪ ,‬והיינו מפני שיש חילוק‬
‫בין חיוב הגוף לחיוב שמסבב לו אחר דאין‬
‫קץ וסוף לזה ודרכיה דרכי נועם דאיזה‬
‫שיעור יתן לזה לדבר המזדמן בכל עת‬
‫יעו׳׳ש[‪.‬‬
‫סימן ב‪ .‬א‪ .‬עוד בהנ׳ל שבסימן הקודם‬
‫ב‪ .‬ביאור דברי הגמ' ביבמות ד׳ ס׳ב שמביאה‬
‫הוכחה דלעכו׳־ם איכא חייס מהכתוב‬
‫במלא׳ב מבלאדן בן בלאדן ולא מביאה‬
‫הוכחה מהכתוב כתורה כגון בלעם בן‬
‫בעור‪.‬‬
‫סימן ג‪ .‬אודות תפלה ולבישת טלית ותפילין‬
‫בבית העלמין בזמנינו שמעמיקים הקבר‪,‬‬
‫ובמסיבות מיוחדות‪ ,‬ובמקום ספק‪.‬‬
‫סימן ד‪ .‬בבדיקות רפואיות שעורכים רופאי הצבא‬
‫כדי לדעת מצב בריאותם של בחורי‬
‫ישיבה המקבלים דיחוי מהצבא לזמן‬
‫לימודם בישיבה‪ ,‬אם מותר להם )כפי‬
‫דרישתם( לנגוע ולבדוק בביצים ובכיס‬
‫בשימוש ידים בזמן שאין לנבדק שום‬
‫מיחוש ומכאוב במקום הזה‪.‬‬
‫סימן ה‪ .‬גידם בשני ידיו אם כשר לכתוב סת־׳ם‬
‫בפיו‪ ,‬וכן גיטין‪ ,‬ואם יכתוב בפיו בשבת‬
‫אם יהא חייב משוס כותב‪ .‬ובהיכא שכותב‬
‫באצבעות רגליו‪.‬‬
‫סימן ו‪ .‬א‪ .‬הוספת תיבה או אות או חותמת ביריעות‬
‫ספר תורה או בפרשיות תפילין או מזוזות‪,‬‬
‫מבפנים או מבחוץ‪ ,‬אם פוסלת‪ ,‬ואם לא‬
‫פוסלת אם אפשר אבל להשאיר זאת או‬
‫שיש עכ'פ חיוב להסירה‪ .‬ואם יש נפ' מ‬
‫לשם איזה מטרה נעשתה התוספת‪ ,‬וכן‬
‫היכא שלא כתובים בדיו‪! .‬השואל שאלני‬
‫אודות ציורים במגילה שהביא לפני‬
‫כזאת‪ ,‬והראתי בא־ר סימן תרצ׳א שכותב‬
‫דגם הציורים שעושין בגליונות המגילה‬
‫אינו נכון דהא לכתחילה בעינן כמו ס׳ת‬
‫הקדמה ]בתוכה קטע אם רצוי להדפיס הרמב׳ן‬
‫ואוה־ח עה׳ת בלי פנים[‪.‬‬
‫סימן א‪ .‬הדרן על הש־ס‪ .‬ההסבר של כל השונה‬
‫הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן‬
‫עוה׳ב‪ ,‬ובירור העובדא דהנהו בני גלילא‬
‫וכר ועצת רבי טרפון להם‪.‬‬
‫א‪ .‬לא תעשה שאין בה מעשה אם דינה כלא‬
‫תעשה שיש בה קום ועשה שצריך ליתן‬
‫כל ממונו שלא לעבור עליה‪ ,‬או שדינה‬
‫כעשה וצריך ליתן רק עד חומש כדי שלא‬
‫לעבור עליה‪.‬‬
‫כ‪ .‬אם דינו של לאו כזה כעשה‪ ,‬מה יהא‬
‫הדין בהלאו של לא תעמוד על דם רעך‬
‫בשב ואל תעשה אם דינו ג' כ ככל לאו‬
‫שאין בה מעשה‪.‬‬
‫ובסוף אות ה׳ ציינתי למ״ש בזה גם בספרי‬
‫שו־ת צ׳א חי״ח סימן מ'‪.‬‬
‫והנה בסימן מ׳ שם אות ט־ כתבתי‬
‫סברא שיש בכלל לטעון ולומר שכל הדין‬
‫שצריך לבזבז כל ממונו כדי שלא לעבור‬
‫על ל־ת נאמר רק בלא תעשה שבינו‬
‫למקום אבל לא בל־ת שבין אדם לחכירו‬
‫וכר‪.‬‬
‫והנה לאחר מיכן ראיתי בכעין זאת‪,‬‬
‫ויתירה מזאת‪ ,‬שכותב לומר הגאון בעל‬
‫אמרי בינה ז׳ ל בחחו־מ ה׳ דיינים סימן‬
‫י׳ט‪.‬‬
‫בד־ה וי־ל‪ ,‬הא'מ מסביר וכותב‪ ,‬דאם‬
‫אדם חייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור‬
‫על ל׳ ת היינו במה שמוטל על גופו והוא‬
‫חובת הגוף‪ ,‬אבל מה שסיבב לו אחר שאין‬
‫קץ וסוף לכל המקראות והזדמנות בזה‬
‫א'צ לבזבז ממונו להציל לחבירו כיון‬
‫שהוא לא גרם לזה וכר‪.‬‬
‫ובסוף ד׳ה והנה מעט חוזר הא'מ על‬
‫זה וכותב דשלא לעבור על ל׳ ח הבא‬
‫בסיבת אחרים ובמקרה שזה אין לו זמן‬
‫ותק קבוע בזה אינו חייב לבזבז כל אשר‬
‫לו‪.‬‬
‫ושלישית חוזר על זה בד׳ה ומה‬
‫שהקשה‪ ,‬ובזה כותב לתרץ הקושיא‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬ ‫מפתחות ומילואים‬
‫יעו׳ש באריכות דבריו בזה‪ .‬ויעוין בפ׳׳ת‬
‫יו׳׳ד סי׳ קמ׳׳א סק׳ז‪ ,‬ודרכי תשובה ס״ק‬
‫ל־ה‪ ,‬וכן בספר נמוקי או׳׳ח להגאון‬
‫ממונקאטש ז־ל בסימן רמ׳ג‪ ,‬אציין גם‬
‫למה שראיתי שכותב אריכות דברים בזה‬
‫בספר אבות עטרת לבנים )הספר הוא‬
‫מהרב ליפשיץ מווארשא מיוחד על‬
‫ובנוגע‬ ‫עיי׳׳ש‪.‬‬ ‫וואהל(‬ ‫משפחת‬
‫להתאחזות הטומאה והקליפה בצורה‬
‫אראה מקום לזה גם למ׳׳ש בזה בדרושי‬
‫חתם סופר בדרוש לח׳ טבת ד׳ ק־׳ג ד׳ה‬
‫והנה מצינו עיי׳׳ש ואכמ״ל יותר[‪.‬‬
‫ב‪ .‬מי שאכל מיני מזונות וענבים ובברכה‬
‫אחרונה מעין ג׳ הזכיר רק על העץ ולא‬
‫הזכיר על המחיה‪ ,‬אם צריך לחזור ולברך‬
‫על המחיה על מיני המזונות שאכל‪ ,‬וכן‬
‫מה הדין בלהיפך היכא שהזכיר רק על‬
‫המחיה‪ ,‬ומה הדין באם שכח בתחילת‬
‫הברכה להזכיר אחד מהם ובסוף בסיום‬
‫הזכירו אם יצא‪.‬‬
‫ט‪ .‬בהא דמשה התפלל על יהושע שה׳‬ ‫סימן‬
‫יושיעו מעצת מרגלים וכלב התפלל על‬
‫קברי האבות שינצל מעצתם לרעה‪,‬‬
‫ובההוא דשביביתיה דר״מ דבעי רחמי‬
‫עלייהו‪ ,‬ואיך שמועילה תפלה שיחזרו‬
‫בתשובה לפניו ית׳׳ש הן על עצמו והן‬
‫על אחרים‪.‬‬
‫י‪ .‬א‪ .‬אם מותר להתפלל למיתת חולה אנוש‬ ‫סימן‬
‫שמתפתל ביסוריו ואין לו רפואה בדרך‬
‫הטבע‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם מותר להיות בשב ואל תעשה מעשיית‬
‫סגולות תועליות הגורמות לאריכות‬
‫ימים שהיה רגיל עד כה לעשותן‪.‬‬
‫סימן יא‪ .‬קונטרס כללי הברכות‬
‫שער ראשון‪ .‬חיוב הברכות‪.‬‬
‫פרק א‪ .‬הברכות לבורא יתברך‪.‬‬
‫פרק ב‪ .‬תיקון הברכות‪.‬‬
‫פרק ג‪ .‬מנין הברכות בכל יום‪.‬‬
‫פרק ד‪ .‬סוד המאה ברכות‪.‬‬
‫פרק ה‪ .‬תיקון הברכות בלשון נגלה ונסתר‪.‬‬
‫שער ב‪ .‬כוונת הברכות‪.‬‬
‫פרק א‪ .‬באיזה אופן לברך הברכה‪.‬‬
‫פרק ב‪ .‬מה יש לכוון באמירת הברכה‪.‬‬
‫שער ג‪ .‬מטבע הברכות‪.‬‬
‫פרק א‪ .‬ברכה בשם ומלכות‪.‬‬
‫פרק ב‪ .‬ברכות שאין מזכירין בתחילתן‬
‫מלכות‪.‬‬
‫ש ו״ ת‬ ‫קעח‬
‫ובס״ת פשיטא דאסור ע״ש[‪.‬‬
‫ב‪ .‬בתפילין שקיים דין של אין מעבירין על‬
‫המצוות האם בתפילין דרש׳י ור׳ת שייר‬
‫ג־כ הכלל הזה‪.‬‬
‫ג‪ .‬היכא שטעה והניח בראשונה תפילין‬
‫דר־ת ובירך עליהם‪ ,‬האם כשמניח אח״כ‬
‫תפילין של רש־י צריך לחזור ולברך‬
‫!ויעוין גם בשו״ת יד יוסף חאו״ח סימן‬
‫ט׳‪ ,‬ושו־ת הלל אומר חאו־ח סי׳ ט׳ו‬
‫ע־ש[‪.‬‬
‫ד‪ .‬אם מותר להעביר פרשיות מתפילין‬
‫דר׳ת לתפילין דרש׳י‪.‬‬
‫ה‪ .‬אודות הדחת כלים בשבת‪ .‬ואם מותר‬
‫להדיחם לצורך שבת הבאה‪.‬‬
‫ו‪ .‬אבל בתוך שבעה אם מותר לו להשתתף‬
‫בחתונת בנו או בתו‪.‬‬
‫ז‪ .‬בט׳ב בתפלת מנחה כשמניחין תפילין אס‬
‫ראוי לקרוא ק״ש‪.‬‬
‫סי מן ‪ . T‬א‪ .‬הכלל דכל פסוק דלא פסקיה משה‬
‫אנן לא פסקינן אם נאמר גם לגבי נביאים‬
‫וכתובים‪.‬‬
‫ב‪ .‬אודות עצם הכלל הזה דכל פסוק דלא‬
‫פסקיה משה וגו׳‪ ,‬וכלליו ומגבלותיו‪.‬‬
‫סימן ח‪ .‬אם מותר לתלות תמונות אישים בבית‬
‫הכנסת‪ ,‬ועזרת נשים‪.‬‬
‫)לסוף אות א׳ בפנים‪ ,‬יש להוסיף כי‬
‫ביתירה להאמור בשו׳׳ת דברי מלכיאל‬
‫חלק ו׳ הנ׳ל‪ ,‬מצינו לו בשו׳ת דברי‬
‫מלכיאל ח״ג סימן נ״ח שמאריך לבאר‬
‫לאסור בכלל עשיית תמונות אדם‪,‬‬
‫מפנים שונים‪ ,‬ומסיים וכותב וז־ל‪ :‬ואף‬
‫צורות צדיקים ודאי לא ניחא להו לתלות‬
‫צורותיהם בבתים‪ ,‬ובפרט לפמ׳ש‬
‫המקובלים שנמשך על הצורות רוח‬
‫הטומאה‪ ,‬ולמה לנו לגרום שישרה רוה־ט‬
‫על צורת צדיק‪ ,‬וגם דהא איתא בשבת‬
‫ד׳ קמ׳ט שאסור להסתכל בדיוקנאות‬
‫ופרש״י שם והתום׳ בע־ז ד׳ נ׳ דהיינו אף‬
‫בדיוקנאות העשויות לנוי עכ׳׳ל‪ ,‬ולפני‬
‫זה באותו דיבור כותב הדברי מלכיאל‬
‫דעבירה גוררת עבירה כי עי־ז)שמורים‬
‫היתר לעשיית תמונות( גורמים הרבה‬
‫הרהורי עבירה כי אצל כל אחד נמצאים‬
‫צורות נשים ולא די בהסתכלות בנשים‬
‫שנעשה כהיתר בעוה״ר אלא שמסתכלים‬
‫בצורות נשים אף בחדרי משכיתם בשעה‬
‫שיכולים להנצל מהסתכלות והרהורים‬
‫קעט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫אם פחות מזה האם צריך לחזור ולהבדיל‪.‬‬
‫ב‪ .‬אודות משחק קלפים בשבת‪.‬‬
‫סימן כב‪.‬א‪ .‬אודות אכילת מצה בפסח לאנשים‬
‫החולים במחלת הכרסת‪.‬‬
‫ב‪.‬חולי־הכרסת האוכלים לחם העשוי‬
‫מתחליפי דגנים אם מותר להם בפסח‬
‫להתפיח את הלחם הזה עם שמרים‬
‫שנעשו על טהרת הכשרות לפסח‪ ,‬או‬
‫שיש בכך משום מראית העין‪.‬‬
‫סימן כג‪ .‬דרשה לראש השנה‪.‬‬
‫א‪ .‬ביאור דברי הרמב־ם בפ־ג מה' תשובד‪,‬‬
‫ה״ד‪.‬‬
‫ב‪ .‬הסברת דברי הט־ז באו־ח סי׳ קי־ח סק־ב‪.‬‬
‫ג‪ .‬בשאלת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו‪.‬‬
‫ד‪ .‬ענין מיתת שרה בשמיעת העקידה‪.‬‬
‫סימן כד‪ .‬דרשה ליום הכפורים‪.‬‬
‫א‪ .‬ישוב מקרא‪-‬קודש עפי־ד ספר החינוך‬
‫מצוה קפ׳ה‪.‬‬
‫ב‪ .‬בדברי הרוקח בה' ר־ה‪.‬‬
‫ג‪ .‬ענין דרשתם ז־ל אורי זה ר־ה וישעי זה‬
‫יוהב־פ‪.‬‬
‫ד‪ .‬על הקשר שבין תשובה לבין שבת‪.‬‬
‫כה‪ .‬דרשת־הדרן למסכת סוכה‪.‬‬
‫א‪ .‬ביאור עניז מאמר הלל הזקן כשהיה שמח‬
‫בשמחת בית השואבה היה אומר אם אני‬
‫כאן הכל כאן וכו' בכמה דרכים‪.‬‬
‫ב‪ .‬ביאור למה שמסכת אבות נקראת בשם‬
‫אבות דייקא‪.‬‬
‫ג‪ .‬תפקידם של נשיאי התורה מנהיגי האומה‪.‬‬
‫כו‪ .‬א‪ .‬האם רשאים היו החשמונאים למלוך‬
‫על ישראל ולא עברו על הלא יסור שבט‬
‫מיהודהז בירור שיטות הראשונים‬
‫והבאים אחריהם‪.‬‬
‫ב‪ .‬בהא דמלכות בית דוד קיבלו עליהם לדון‬
‫בדיני התורה‪.‬‬
‫ג‪ .‬בהא דלא נזכר במשנה נס־חנוכה‪.‬‬
‫ד‪ .‬ביאור דברי הרמב׳ס בפ־ג מה' מלכים ה־ו‬
‫בהא דדבקו הכתוב למלך בתורה יותר‬
‫משאר העם‪.‬‬
‫כז‪ .‬א‪ .‬בברכת שהחיינו על המגילה בלילה‪,‬‬
‫והסברת דברי הר־ן בסוף מסכת סוכה‬
‫בנוגע לספירת העומר‪.‬‬
‫ב‪ .‬אודות לכוון בברכת שהחיינו דיום גם‬
‫על מתנות לאביונים‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם יש מקום להחמיר שלא לאכול בפורים‬
‫לפני שמקיים מצוות היום‪.‬‬
‫ד‪ .‬אם יש חיוב אכילת פת בפורים‪.‬‬
‫מפתחות ומילואים‬ ‫שו״ ת‬
‫פרק ג‪ .‬מטבע קצר ומטבע ארוך‪.‬‬
‫סימן יב‪ .‬מה נקרא הפלגה לדבר מצוה‪.‬‬
‫סימן יג‪ .‬א‪ .‬אם מותר לאדם לקיים מצוה בשבת‬
‫שתביא בכנפיה שיצסרכו לאחר מיכן‬
‫לחלל שבת משום פקו״נ‪.‬‬
‫ב‪ .‬פלוגתת הרז׳ה והרמב׳ן באישתפוך‬
‫חמימא קודם המילה בשבת אם יש‬
‫להחילה גם בשאר מצוות‪.‬‬
‫סימן יד‪ .‬א‪ .‬אם מותר להניח כרטיסי נסיעה‬
‫כנעלו מבע׳י בע״ש לצורר מוצש״ק וילד‬
‫בזה בשבת‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם מותר לומר בשבת ק׳א פעמים 'ו תן‬
‫טל ומטר לברכה־ כדי שיהא שגור בפיו‬
‫במוצש־ק בתפלת ערבית‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם מותר לבשל בכלי שני דבר שהוא‬
‫ספק קלי־בישול עבור חולה שאין בו‬
‫סכנה‪.‬‬
‫ד‪ .‬האם גם אחינו הספרדים הנוהגים כהב׳י‬
‫דיש בישול אחר בישול כלח יכולים‬
‫מיהת להקל לערב אותו כתבשיל בכלי‬
‫שני‪.‬‬
‫סימן טו‪ .‬אודות כשמתקלקל זרם החשמל כגון‬
‫סימן‬ ‫קצר בפקק וכיו־ב‪ ,‬אם מותר לקרוא לגוי‬
‫לרמז לו שלא בדרך ציווי לתקן הקצר‬
‫ובפרט כשבפקק זה מחובר גס המקרר‬
‫שבו מונחים דברי האוכל לשבת‪ ,‬או‬
‫כשמתקלקל הפקק של המקרר בלבד‪,‬‬
‫ובהתרת הנאה מן האוכלים‪.‬‬
‫סימן טז‪ .‬א‪ .‬אודות לחלל שבת מאהבה או מיראת‬
‫סימן‬ ‫עונשים שאין בהם פיקוח נפש אס‬
‫חייבים‪.‬‬
‫ב‪ .‬משאצל׳ג דפטורים אם הוא רק מחטאת‬
‫אבל בלאו עוברים‪ ,‬או שהוא רק מדרבנן‪.‬‬
‫ג‪ .‬מה הדין בשאר איסורים בלעבור מאהבה‬
‫או מיראת עונש‪ ,‬ואם זה יותר חמור‬
‫מבלחלל שבת‪.‬‬
‫סימן יז‪ .‬אודות תיקון עירובין בלונדון‪.‬‬
‫סימן יח‪ .‬אודות אם אפשר לסדר עירוב בדרך‬
‫של תרי רואין‪.‬‬
‫סימן‬ ‫יט‪ ,‬בעניני הוצאות שבת ועירובין ואודות‬ ‫סימן‬
‫יציאה בשבת מספינה לסירה‪ ,‬וממנה‬
‫ליבשה‪ ,‬והוצאת החפצים ‪ 1‬תוכן הדרן‬
‫למסכתות שבת ועירובין[‪.‬‬
‫כ‪ .‬בהנ־ל בסימן הקודם ואודות הצרכת‬ ‫סימן‬
‫קניית שביתה בספינה מערב שבת‪.‬‬
‫כא‪ .‬אם ישנו חיוב לשתות מכוס הבדלה‬ ‫סימן‬
‫לכה־פ כמלוא לוגמיו‪ ,‬ואם לא שתה כי‬
 ‫ציץ אליעזר חי־ט‬
‫הרמב״ם ז־ל בפי׳ למשנה פ׳ העור‬
‫והרוטב על עכבר שחציו עפר וחציו‬
‫אדמה'‪.‬‬
‫ובעל המחבר פחד יצחק חזר והתנצל‬
‫לפני רבו וכתב לו‪' :‬ראיתי פסק מעכ״ת‬
‫על הכינם ואמרתי יישר ויישר אע׳ג‬
‫דמנגד לסברא בכל מכל יען כי להחמיר‬
‫ולא להקל אנן קיימין בדבר דבין‬
‫הפוסקים נבור ומסופק הוא אם‬
‫הפידוקקיו או הפוליצי מותר להרוג‬
‫בשבת וכו" יעו׳ש‪.‬‬
‫לא אמנע מלצטט בזה גם דברים שכותב‬
‫בזה בספר הברית השלם )להרה׳ח ר׳‬
‫פינחס אליהו ז׳ל מווילנא( בח׳א מאמר‬
‫י־ד פ״ח וז׳ל‪ :‬מצאתי כתוב בראשית‬
‫למודים )בשער ששי( וז׳ל הרמשים אשר‬
‫אין להם כנפים כלל מהם יטילו ביצים‬
‫ומהם יולידו חיים והם הפרעוש והכינה‬
‫והמפולת עכ״ל‪ ,‬ולדעתו גם הכינה אינה‬
‫המתהוה בלתי אבות ממינם או מולידים‬
‫חיים או מטילים ביצים‪ ,‬וזה נגד גמרא‬
‫ערוכה )בפרק שמונה שרצים( כי ז׳ל שם‪,‬‬
‫כינה אינה פרה ורבה והאמר מר יושב‬
‫הקב׳ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים‪,‬‬
‫מינא הוא דאיקרי ביצי כנים‪ ,‬על כן אף‬
‫בדרך הטבע רחוק הוא מכליותי מי‬
‫שיוכל להכחיש התהוות הכנים מזעת‬
‫האדם‪ ,‬שהרי אם נקה ינקה אדם את כל‬
‫גופו ורחץ את כשרו במים חיים וסהר‬
‫ואחרי כן כתונת בד ילבש חדש ולבש‬
‫בגדים אחרים כולם חדשים ותהי הכנה‬
‫באדם ההוא בו ביום ואין אפשדות לשום‬
‫בריה לכנוס שמה בין חלוקו לבשדו‬
‫להטיל שם בצים‪ ,‬והאיש אשר הוא טהור‬
‫ובגדיו חדשים מאין היו כנים על בשרו‬
‫אם אינם מתהוים מזעת האדם עצמו‪ ,‬וזה‬
‫מפורסם לכל שכן הוא‪ ,‬וכן כתבו‬
‫התוספות)פ׳ק דשכת( וז׳ל כנה הרוחשת‬
‫אינה פרה ורבה אלא באה מזעת אדם‪.‬‬
‫וגם אמנם שמלבד מה שהם מתהוים מן‬
‫האשפתות ומאכלים מעופשים וסרוחים‬
‫בעצמן מינים ממיני קטני כרואים‬
‫מתהוים מיני בריות קטנים על‬
‫האשפתות או מאכל נבאש גם כן מביצים‬
‫אשר יפלו שמה מבריות דקות מעופפות‬
‫כי יש מינים בבריות הדקות אשר טבעם‬
‫להטיל ביצים דוקא באויר המעופש כגון‬
‫מפתחות ומילואים‬ ‫שו״ ת‬ ‫קם‬
‫כח‪ .‬א‪ .‬אודות חבישה בבית הסוהר בשבת‬ ‫סימן‬
‫ויו״ט‪ .‬להעמדה לדין ולקיים הדין‪ ,‬והיכא‬
‫שזה נוגע להפסד ממון של אחרים‪ ,‬או‬
‫לתיקון החברה‪.‬‬
‫ב‪ .‬הרודף אחר ערוה מח׳ב דניתן להצילו‬
‫בנפשו אי שרי גם בשבת‪ ,‬ואותו הדבר‬
‫בהכועל ארמית דקנאים פוגעים בו אם‬
‫פוגעים בו גם בשבת‪.‬‬
‫ג‪ .‬אודות ארבעה דברים שפטרו במחנה‪.‬‬
‫ד‪ .‬מדוע תיקן רק שלמה עירובין ונטילת‬
‫ידים ולא דוד אביו‪.‬‬
‫כט‪ .‬א‪ .‬אודות אם מותר לחלל שבת עבור‬ ‫סימן‬
‫חולה עינים שיש סכנת עוורון בשתי‬
‫עיניו‪.‬‬
‫ב‪ .‬בדבר שנקבע בגמרא שיש סכנה לא מהני‬
‫אמירת רופאים שנשתנה הזמן ואין סכנה‬
‫!אציין בכאן מה שרופא נכבד אחד‬
‫שאלני בזה־ל‪ :‬אשמח מאד לדעת אם‬
‫היום מותר להרוג כינים בשבת מאחר‬
‫ונודע שהם פרים ורבים מזכר ונקבה ולא‬
‫כמקובל בזמן קדום‪) .‬עיין שבת ד׳ י־ב‬
‫ע־א‪ ,‬רמב׳ם פי׳א מה׳ שבת ה״ג‪ ,‬ואו׳׳ח‬
‫סימן שט־׳ז סעי׳ ט־(‪.‬‬
‫וד‪.‬נה השאלה הזאת כבר עלתה על‬
‫שלחנן של מלכים מלכי־רבנים לפני‬
‫למעלה ממאתים שגה‪ ,‬והיא לה בספר‬
‫פחד יצחק ערך צידה‪ ,‬ומחבר הספר פנה‬
‫בשאלה זאת לרבו 'אם בעת הזאת‬
‫שמלאה הארץ דעת החוקרים העסקנים‬
‫בדברים האומרים כי כל בעל חי נולד‬
‫ומתהוה מביצה מותר להרוג כינה‬
‫בשבת'‪ .‬והשיב לו בזה׳ל‪ :‬אין לשנות‬
‫הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו‬
‫וכו׳ וא'כ אין לזוז ממה שנפסק עפ׳י‬
‫גמרתנו אפי' כל רוחות החקירות‬
‫האנושיות שבעולם באות ונושבות בו כי‬
‫רוח ה׳ דיבר בנו וכו׳‪ ,‬ועוד אפילו אי‬
‫יהבינן להו בהא מילתא כל טענתייהו לא‬
‫אמרו שכל הדברים פרים ורבים מחיבור‬
‫זכר ונקבה אלא שכל הנולד מתחילה‬
‫מביצה‪ ,‬וגם מכינים יתאמת מאמרים‬
‫שנולדים מביצה המתהוה מן הזיעה וכו׳‬
‫וא'כ הדין אמת ויציב ונכון וקיים על‬
‫מקומו ואין לשנותו כלל ועיקר מחמת‬
‫תואנות החקירות החדשות מקרוב באו‪,‬‬
‫בוא וראה מה שכתב הנשר הגדול אבי‬
‫אבות החכמים בתורה ובכל חקירה‬
 ‫קפא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫א‪ .‬אין לפני עור כשהעבריין יוכל להשיג‬
‫מבוקשו ע׳׳י אינם בני ברית‪ ,‬ומה הדין‬
‫כשלא יוכל להשיג מבוקשו רק ע־י בני‬
‫ברית אחרים‪.‬‬
‫ב‪ .‬בגדר איסור מסייע‪ ,‬ואם הסיוע איננו‬
‫בשעת מעשה העבירה‪.‬‬
‫ג‪ .‬אי איכא לפני עור או מסייע היכא שאין‬
‫ודאות שיביא זה לידי מכשול‪.‬‬
‫ד‪ .‬מה הדין היכא שהמסייע עושה זאת‬
‫בשכר‪.‬‬
‫ה‪ .‬בשיטת הש׳ך דכישראל מומר לא מצווין‬
‫להפריש ושיטת הנודע ביהודה דגם‬
‫בישראל אין מצווה להפרישו כי אם‬
‫כשעובר בשוגג אבל לאכשעובר במזיד‪,‬‬
‫הטורי אבן והמחנה חיים‬ ‫ובשיטת‬
‫אפילו איסור דרבנן ליכא‬ ‫דבכה׳ג‬
‫בהושטה וקירוב הנאתו‪.‬‬
‫ו‪ .‬אם אדם מחויב להפסיד כל ממונו כדי‬
‫שלא לעבור על הלאו דלפני עור או‬
‫איסור מסייע‪.‬‬
‫סימן לד‪ .‬תשובה לרב אחד בחדל בעגין גירות‪.‬‬
‫א‪ .‬בקטן אם מהני הסכמת האב בלבד כל‬
‫שלאהתגיירה איננה מוחה‬ ‫עוד אמו‬
‫בדבר‪.‬‬
‫כ‪ ,‬ביאור וישוב דברי הרמב־ם בפי״ג מה'‬
‫איסורי כיאה הלכות י״ד ט־ו ט׳ז י׳ז‬
‫באופני קבלת גרים ויסודם והגירות‬
‫שגייר שלמה ושמשון‪ .‬וכד‪.‬‬
‫]ראיתי בספר רביד הזהב עה״ת פ׳ יתרו‬
‫עה״פ וקדשתם היום ומחר וכבסו‬
‫שמלותם שכותב וז׳ל‪ :‬הרמב׳ם פי״ג מה׳‬
‫איסורי ביאה ק׳׳ו לטבילת גר‪ ,‬ולדעתי‬
‫העני' עדיפא ה׳ל לאתווי' מפ׳ וישלח‬
‫הסירו את אלהי הנכר והטהרו עכ״ל‪.‬‬
‫וזה מכבר הימים שתמהתי על הרביד‬
‫הזהב שכותב דברים בשם הרמב׳ם‬
‫שאינם‪ ,‬דברמב׳ם לא מוזכר מלה מק־ו‪,‬‬
‫שלמדים כאילו ממה שעשו בשעת מתן‬
‫תורה שטבלו שק׳ו שצריך טבילה‬
‫לטבילת גר‪ ,‬הרמב׳־ם פוסק בזה״ל‪:‬‬
‫וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה‬
‫שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו‬
‫שמלותם וכו׳ וכן לדורות וכו׳‪ .‬ואין כאן‬
‫כל ק׳יו אלא שאבותינו נכנסו בכזאת‬
‫לברית‪ ,‬כדכותב הרמב־ם בתחילת‬
‫ההלכה שם‪ ,‬וכך צריכים להתנהג לדורות‬
‫כשירצה העכו״ם ליכנס לברית‪.‬‬
‫מפתחות ומילואים‬ ‫ש ו״ ת‬
‫באויר האשפתות או ד‪,‬אויר אשר סביב‬
‫מאכל מוסרה וכדומה‪ ,‬ואם היו מטילים‬
‫ביציהם במקום בלתי מעופש ומוסרה לא‬
‫יתהוה מהם שרץ נפש חיה כלל ונמצא‬
‫זה וזה גורם וכר יעו־ש‪ ,‬ודי בזה‪ ,‬כי כל‬
‫זה הוא בבחינה של יהודה ועוד לקרא‬
‫לדבריהם של חדל הקדושים[‪,‬‬
‫ל‪ .‬א‪ .‬באיסור הקרבות קרבנות וכניסה להר‬ ‫סימן‬
‫הבית בזמן הזה‪.‬‬
‫ב‪ .‬אודות השתמשות בחשמל בשבת‪ .‬היכא‬
‫שהתחנות שעובדים בשבת המה עכו־ם‬
‫וכן עובדיהם‪.‬‬
‫ל א‪ .‬בגדר חצי שיעור אסור מן התורה ואס‬ ‫סי מן‬
‫הוא בגוונא דלא חזי לאיצסרופי‪.‬‬
‫ב‪ .‬אי איכא לענין ממון ג־כ דין חצי שיעור‬
‫אסור מה״ת‪.‬‬
‫לב‪ .‬א‪ .‬בדינא דניטלו הכליות כשירה‪,‬‬ ‫סימן‬
‫ובהסבר הדברים‪.‬‬
‫כ‪ .‬כשרופא דתי נצרך לספל באשה חולה‬
‫ויכול להעביר הטיפול לרופאה או לרופא‬
‫חילוני אם חייב לעשות זאת‪,‬‬
‫לג‪ .‬בענין אם חייב רופא להפסיד ממונו‬ ‫סימן‬
‫כדי לא לעבור על לאו דלפני עור או‬
‫של מסייע לדבר עבירה ןואם ישנו בכלל[‬
‫במקרים שנדרש להרדים אשה להפלה‬
‫שלא כהלכה‪ ,‬או לבצע אולתרה סוונד‬
‫בנשים הרות להבחין במום בעובר‬
‫לביצוע הפלה שלא כדין או לבדיקה‬
‫לאבחן בחולה אם גזע המוח מת כדי‬
‫שיוכלו שלא כהלכה לנתחו ולהוציא את‬
‫לבו או אברים אחרים לשם השתלה‪ 1‬בשני‬
‫המקרים הראשונים המדובר בהמתת‬
‫עובר שרק בן נח נהרג על העוברין ולא‬
‫ישראל‪ ,‬וישנם הסוברים שבישראל‬
‫האיסור מדרבנן יעוין מ׳ש באריכות מזה‬
‫בספרי שדת ציץ אליעזר חלק ח׳ סימן‬
‫ל־ו חלק ט' סימן נ׳ א שער ג׳‪ ,‬חלק י׳ג‬
‫סימן ק׳ב‪ ,‬וחלק י׳ד סימן כ״ז וסימן ק'‪,‬‬
‫יעדש‪ .‬כמו׳כ בשני המקרים האחרונים‬
‫ישנו רק קביעת מצב בלבד ולא פעולה‬
‫חיובית‪ .‬וכמדכ ב׳ המקרים הראשונים‬
‫לא דמי לשולח שליח ונהרג והדומה לזד‪,,‬‬
‫דשם אין רצונם ליהרג וכאן האשה רצונה‬
‫בכך להפיל ואם הוא לא יעשה תבקש‬
‫לחזר אחר אחר‪ ,‬וגם פעולתו אין לו‬
‫שייכות לגוף הביצוע‪ ,‬שתעשה על ידי‬
‫אחר בר חיובא[‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫שכתוב ודל‪ :‬מעשה היה בשפחת גויה של‬
‫הגביר יעקב פישוהם נר״ו שהיתה חולה‬
‫וחילה פני אדוניה יגייר אותה והלכו שם‬
‫ב־ד מהרי־ד ה׳י וב׳ תלמידי חכמים ה־י‬
‫עמו וקבלד‪ .‬דת יד‪.‬ודית ומתה בלא‬
‫טבילה‪ ,‬ועם כל זה עשו לה תכריכין‬
‫וארון וחזן הכנסת וקברוה תוך קברי‬
‫ישראל‪ ,‬וכן הורה הרב הנ׳ז ה׳י שיעשו‬
‫לשפחת הגבי' ה*ר יעקב עשאל נר־ו‬
‫עכ׳ל‪.‬‬
‫והדבר תמוה שהרי קבלת מצות בלי‬
‫טבילה לא מד‪,‬ני כלל‪ ,‬ואפילו אם סבלה‬
‫לפני כן לשם שפחות צריכה אפ׳ה לאחר‬
‫מכן לכשתשתחרר טבילה אחרת בפני‬
‫שלשה‪ ,‬ורק קבלת מצות לא צריך מאחר‬
‫שכבר הודיעוה כשטבלה לשם עבדות‪,‬‬
‫כדפוסק הרמב־ם בפי׳ג מה־ איסורי ביאה‬
‫הי־ב‪ ,‬וכן בידד סי' רס׳ז סעי׳ ז׳ ע׳ש‪.‬‬
‫ואולי עשו בכזאת לא מפני שכבר חשבוד‪,‬‬
‫לגיורת‪ ,‬אלא נהגו כך רק לצורך קבורתה‬
‫הואיל והרמב־ם פוסק בפרק י׳ב מה׳‬
‫איסורי ביאה הי׳ד דאם לקח שפחה דרך‬
‫חתנות אינו לוקה מן התורה שמעת‬
‫שסבלה וקבלד‪ ,‬מצות יצתה מכלל‬
‫העכדם‪ ,‬ולכן מכיון שיצתה מאז מכלל‬
‫עכו׳ם‪ ,‬וכעת חילתד‪ ,‬פני אדוניה לגייר‬
‫אותה וקיבלה דת יהודית‪ ,‬לא מנעו‬
‫מלהתנד‪.‬ג עמד‪ ,‬כד׳י וקברוה תוך קברי‬
‫ישראל‪ ,‬אבל לא נכנסה בכלל בנות‬
‫ישראל הואיל ומיד‪,‬ת לא טבלה‪ .‬ועדיין‬
‫צ׳ע‪.‬‬
‫לה‪ .‬מדות והנהגות ושלדב‪.‬‬
‫א‪ .‬באיסור לפקפק בשום דין מדיני התורה‬
‫שקבעו בגמרא‪.‬‬
‫ב‪ .‬בהא שמועילה תפלה על אחרים שיחזרו‬
‫בתשובה‪.‬‬
‫ג‪ .‬ענין מאמרים ז׳ל שבס״ו באב בנות‬
‫ישראל יוצאות וחולות בכרמים‪ ,‬ושהוא‬
‫יום שפסקו מלכרות עצים למערכה‪.‬‬
‫ד‪ .‬דברי דבינו יונה בפ׳ב דאבות משנה י׳ג‪,‬‬
‫ודברי הט׳ז באה־ע סמן כ־ה סק׳א‪.‬‬
‫לו‪ .‬אודות מילה וקבורה מה קודם כשאבי‬
‫הבן הוא אונן ואם שייך לומר דכי׳ד‬
‫נימהליה‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם אדם מחויב לבזבז ממוניה משום‬
‫עשיית המצוה בזדיזות‪.‬‬
‫מפתחות ומילואים‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קפב‬
‫וקושית הרביד הזהב למה שלא נילף זאת‬
‫מפי וישלח דכתיב הסירו את אלהי הנכר‬
‫והטהרו‪ ,‬לא מובנת‪ ,‬דשם לא היתד‪.‬‬
‫הסבילה טבילת־גירות אלא טבילה‬
‫מטומאה ממה שד‪,‬חזיקו את אלהי הנכר‪,‬‬
‫וממנ׳פ‪ ,‬אי להפוסקים שלאבות העולם‬
‫וצאצאיהם קודם מתן תורה היה להם דין‬
‫ישראל‪ ,‬א'כ הרי אין לומר שטבילה זו‬
‫היתה טבילת גירות‪ ,‬שח״ו לומר ששבטי־‬
‫יה עבדו לאלהי הנכר‪ ,‬ואי להפוסקים‬
‫דקודם מתן תורה היה להם דין בן נח‬
‫מתן א'כ הא הרי בודאי לא היתה טבילת‬
‫גירות ליכנס בברית ישראל‪ ,‬שהרי עוד‬
‫עד מתן תורה היה להם דין בן נח‪ ,‬אלא‬
‫בודאי דטבילה זו היתה רק טבילה‬
‫מטומאה ממה שהחזיקו את אלהי הנכר‬
‫]יעו׳ש באוה׳ח ובהעמק דבר‪ ,‬ועוד[‬
‫ומשדה שפיר לא מייתי הרמב־ם ההוכחה‬
‫מהפסוק של הסירו את אלהי הנכר‬
‫והטהרו מכיון שטבילה זו לא היתה‬
‫טבילת גירות‪.‬‬
‫ואי קשיא על הרמכ׳ט הא קשיא‪ ,‬דלמה‬
‫לא יליף לה זאת מד‪.‬פםוק של ״ויקח משה‬
‫את הדם ויזרוק על העם' דאין הזאה אלא‬
‫טבילה כדיליף לה ר‪.‬גמ' בכריתות דף ט׳‬
‫ע׳א‪ ,‬ולא עוד אלא דהג' ביבמות דחי לה‬
‫הלימוד מוכבסו שמלותיכם משום‬
‫דדלמא נקיות בעלמא‪ ,‬ויליף לה ג' כ‬
‫מויקח משה את הדם ויזרוק על העם‪.‬‬
‫ומצינו שכבר עמד בקושיא זאת על‬
‫הרמב׳ם הב״ח בטור י ד ד ריש סימן‬
‫סימן‬ ‫רס׳ח‪ ,‬וכותב לתרץ דס׳ל להרמב״ם‬
‫דתלמודא לא קאמר אלא דמהאי קרא‬
‫דוכבסו שמלותם ליכא לאוכוחי סכילד‪.‬‬
‫דדלימא נקיות בעלמא‪ ,‬אבל למסקנא‬
‫דמוכחא טבילה מדגמירי דאין הזאה בלא‬
‫טבילה אזי ניחא טפי למימר דהא קרא‬
‫דיכבסו שמלותם אזהרה לטבילה הוא‬
‫כפשטא דקרא דרחוק הוא שלא תהא‬
‫הטבילה מפורש בכתוב ע״ש‪.‬‬
‫ועמד על הקושי גם בספר מעשה רוקח‬
‫סימן‬ ‫על הרמב׳ם וכותב שמצא בילקוט‬
‫שדרשו על פסוק זה של וקדשתם וכר‬
‫להדיא דאין כבוס בלא טבילה‪ ,‬וא־כ‬
‫משם למדו רבינו ע״ש‪.‬‬
‫‪ 1‬עוד ראיתי הלום בספר שדת צרור הכסף‬
‫למד‪.‬ר־א גאטינייו ז׳ ל חיו־ד סי׳ י־ח‬
‫קפג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫ב‪ .‬האם מותר לכתחילה לבצע בכאמור‪.‬‬
‫ג‪ .‬כשותכים כלי ההולדה מאשר‪ ,‬חיה‬
‫ומחברים אותם כגוף אשה עקרה ועי־כ‬
‫תהיה מוכשרת להוליד מי היא אם־הילד‬
‫אשד יולד הראשונה או השניה‪.‬‬
‫מא‪ .‬בפיטורי חתן בשנד‪ ,‬ראשונד‪ .‬וכיציאה‬
‫למסחר‪.‬‬
‫א‪ .‬ביאור הלאו של לא יצא בצבא והלאו‬
‫הנוסף של לא יעבור עליו לכל דבר‪ ,‬ואם‬
‫ביציאה לצבא ישנם שני לאוין וביציאה‬
‫לשאר עבודות ישנו לאו אחד‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם כלולים בלאוים גם איסור יציאה‬
‫ונסיעה פרטית של החתן למרחקים‬
‫ולמסחור‪ .‬ואם מותר לצאת לת־ת‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם נשא אשה בזמן מלחמה אם נפטר ג־כ‪.‬‬
‫ד‪ .‬אם ישנו אזהרה על החתן בעצמו‪.‬‬
‫ה‪ .‬אם מועיל מחילתה של האשה‪.‬‬
‫ו‪ .‬אם החיוב של ושימח את אשתו הוא על‬
‫כל השגה הראשונה‪.‬‬
‫ז‪ .‬החיוב של נקי יהיה לביתו שנה אחת אם‬
‫הוא גט כאשר לוקח אלמנה או גרושה‪.‬‬
‫ח‪ .‬בהכוונה של ־שנה אחת־ אם כלול בזה‬
‫בשנה מעוברת גם חדש העיבור‪.‬‬
‫ט‪ .‬הפטור של נשא אשה או בנה בית או‬
‫חילל כרמו אם הוא מדין עוסק במצוה‬
‫פטור מן המצוה‪.‬‬
‫מב‪ .‬א‪ .‬תשובה למעשה בדינא דהמגרש את‬
‫אשתו וחזר ללון עמה בפונדקי היכא‬
‫שדרים בעבירה‪! .‬ויעוין בשו־ת עמודי‬
‫אש )אייזינשטן( סימן כ׳ אות כ׳ שכותב‬
‫לאמץ דברי הרדב־ז דס־ל דהיכא שבא‬
‫עליה בנדתה לא אמרינן ככה׳ג‬
‫אאעבב־ז ולחלק בא לומר דס״ל כן רק‬
‫היכא שהוא עושה איסור כרת‪ ,‬ולא היכא‬
‫שעובר רק על לאו‪ ,‬ובכך הוא מסיר כל‬
‫הקושיות שהקשו עליו המל־מ האב־מ‬
‫והפ׳ת בסי׳ קמ־ט סק־ב‪ ,‬והבני חייא‪,‬‬
‫ופרי דעה‪ ,‬ועוד יעו־ש‪ ,‬וכנידוננו הא‬
‫המדובר בעובר על איסור נדה שהוא‬
‫בכרתו‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם קיים חילוק בהך דינא דהמגרש את‬
‫אשתו בין דורות הראשונים לבין זמנינו‪.‬‬
‫ג‪ .‬כטוען שחזר גם וקידשה ומתברר שהיו‬
‫פסולי עדות‪.‬‬
‫ד‪ .‬כדינא דהמקדש בפני עד אחד‪.‬‬
‫מג‪ .‬על נוסחי הרשאות של כתבו ותנו‬
‫שנהגו בבתי הדין בירושלים‪.‬‬
‫מפתחות ומילואים‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לז‪ .‬אשת כהן שזינתה לפי דבריה עם עכו״ם‬ ‫סימץ‬
‫ונישאת לכהן מפני שלא ידעה שיש כזה‬
‫איסור‪ ,‬ונודע לה רק לאחר מיכן‪ ,‬האם‬
‫יש איזה היתר שלא תגלה מזה לבעלה‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם יש להאמין לדבריה כעת שזינתה עם‬
‫סימן‬ ‫עכו־ם לפני נישואיה אפילו אם נראית‬
‫למראית עין שאומרת זאת דרך וידוי‪,‬‬
‫ואם הבעל מחויב להאמינה‪ ,‬ואפילו אם‬
‫יאמר שמאמינה אם נוכל לכופה לקבל‬
‫ג'פ‪.‬‬
‫ג‪ .‬בשיטת הר׳א ממיץ ודעימיה שהאשה‬
‫איננה מוזהרת על כך מלהנשא לכהן ורק‬
‫הכהן הוא שמוזהר‪.‬‬
‫ה‪ .‬כהנים בזה׳ז אם כהני ספיקא נינהו‪.‬‬
‫לח‪ .‬אודות אשד‪ .‬שילדה ולד ור‪.‬ניקה שמונה‬ ‫סימן‬
‫חדשים ופסק חלבה ומיד אח־כ התעברה‬
‫והפילו בחדש הששי להריונה‪ ,‬ובששה‬
‫שבועות אחרי ההפלה התגרשה‪ ,‬אם‬
‫יכולה להנשא ככלות כ׳א חדשים ללידה‬
‫בגלל צורך גדול‪ ,‬אם אין בזה משום‬
‫איסור מינקת חבירו שצריכה להמתין‬
‫כ׳־ד חדשים‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם ניתן לומר נשתנו הטבעיים לזה‬
‫שהצריכו חז׳ל להמתין כ׳ד חדשים‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם במקרים מיוחדים ניתן לד‪.‬תיר להנשא‬
‫כעבור כ׳א חדשים‪.‬‬
‫סימן‬ ‫לט‪ .‬א‪ .‬כלה שמסרבת לטבול לפני החתונה‬ ‫סימן‬
‫אם יש לסדר לה חופה וקדושין‪ ,‬ואם יש‬
‫עי־כ שיסדרו לכזאת חו״ק משום לפני‬
‫עור או מסייע ידי עוברי עבירה‪ .‬ומה‬
‫הדין אם יודעים שלאחר מיכן לא ישמרו‬
‫טהרת המשפחה‪.‬‬
‫ב‪ .‬בביאור הברכה של ־וצונו על העריות־‪.‬‬
‫ג‪ .‬זוג נשואין שנאבדה להם הכתובה אם יש‬
‫להם למהר לילך תיכף לרב שיכתוב להם‬
‫כתובה דאירכסא‪.‬‬
‫ד‪ .‬פירוש יפה מהגר־ח ברלין ז־ל על זה‬
‫שבפרשת אונס כתוב בל שון' שלחה׳ בלי‬
‫למ׳ד‪ ,‬ואילו בפ׳ מוציא שם רע כתוב‬
‫בלשון'לשלחה־ עם למ׳ד‪.‬‬
‫מ‪ .‬א‪ .‬אשד‪ ,‬שאיננה יכולה לר‪,‬כנס ולהשאר‬ ‫סימן‬
‫בהריון ומפרים במבחנה ביצית שלה עם‬
‫זרע של בעלה וכעבור ימים מעבירים את‬
‫ה׳תינוק' לרחם של אשה שניה‬
‫)פונדקאית( שהיא תשא את התינוק‬
‫סימן‬ ‫ותולידו בבוא הזמן‪ ,‬מה יחס של התינוק‬
‫לשתי הנשים‪.‬‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫מז‪ .‬א‪ .‬אם מהני קיבלו עלייהו לגר להיות‬
‫דיין‪ ,‬ואם יש היתר שידון כשאין בישראל‬
‫גדול ממנו‪.‬‬
‫ב‪ .‬איך נתמנו שמעיה ואבטליון‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם יש חילוק בזה בין מינוי גר למלך‬
‫לבין מינויו לשאר שררות‪,‬‬
‫מח‪ .‬אם יכולים למנות גר לגבאי בביהכ־נ‬
‫או לשאר שררות בישראל במשותף עם‬
‫עוד גבאים וממונים מישראל‪.‬‬
‫מט‪ .‬הדין דאין בית דין יכול לבטל דברי‬
‫בית דין חבירו אא׳כ גדול ממנו בחכמה‬
‫ובמנין אם נאמר רק בדבר מצוה ובמיגדר‬
‫מילתא‪ ,‬או שנאמר גם בלדבר הרשות‬
‫וכדומה‪ ,‬ומהו הנקרא למיגדר מילתא‪.‬‬
‫ב‪ .‬בהכיוון לשם שמים בעסקי ציבור‪,‬‬
‫והנהגת הציבור עפ׳י הוראה של חכם‬
‫הממונה על הציבור‪.‬‬
‫נ‪ .‬בהא דשמעון בן שטח אמר לינאי המלך‬
‫עמוד על רגליך ויעידו בך‪ ,‬וקושית‬
‫התום׳ ותירוץ האורים ותומים‪ ,‬וכהא‬
‫דאליהו הנביא חלק כבוד לאחאב‪.‬‬
‫נא‪ .‬בהא דבית דין מכין ועונשין שלא מן‬
‫הדין לצורך השעה‪ ,‬ומהו נקרא צורך‬
‫השעה‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם יכולים לענוש דיני נפשות בזמן הזה‬
‫לצורך השעה‪ ,‬ואם יכולים להעניש‬
‫עונשים גופניים אחרים‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם דוקא גדולי הדור שהמחום בי׳ד‬
‫עליהם יכולים להעניש אבל דייני‬
‫בעלמא לא‪ ,‬או שאין חילוק‪.‬‬
‫ד‪ .‬הגדרות בהא דאין בית דין יכול לבטל‬
‫דברי בית דין חבירו וחלוקת מחלקות‬
‫מתי אין יכולים ומתי יכולים‪ ,‬וחילוק בין‬
‫מה שנזכר בתלמודים לבין מה שנגזרו‬
‫והגדירו לאחר מיכן‪.‬‬
‫ה‪ .‬ישנם סוגי עונשים שצריכים לדון בהם‬
‫בית דין של לא פחות משלשה וישנם‬
‫סוגי עונשים שאפילו דיין אחד כחו אתו‬
‫להעניש‪.‬‬
‫ו‪ .‬מהו המושג וההגדרה של דיין‪.‬‬
‫ז‪ .‬שמירה על המסגרת הציבורית שלא יתהוו‬
‫שום פירצות וסדקים בחומותיה הבצורות‬
‫והרתוקות לתורת סיני‪.‬‬
‫נב‪ .‬א‪ .‬ילד המוכה במזיד ע׳י הוריו ונהיה‬
‫פצוע קשה עד מצב של פיקוח נפש ומובא‬
‫לביה׳ח וכאשר הרופא מתלונן במשטרה‬
‫מעבירים את הילד לידי משפחה אומנת‪,‬‬
‫מפתחות ומילואים‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קפד‬
‫סימן‬ ‫מה‪ .‬ג״פ על ידי שליח שכתבו שם אביה‬ ‫סימן‬
‫של האשה בג'פ‪ ,‬ואח־כ נתברר שאמה‬
‫גויה ואביה יהודי והאשה נתגיירה אם יש‬
‫מקום להכשיר את הג־פ בדיעבד במקום‬
‫חשש עיגון‪ .‬ונתברר שהיה גם ספק אם‬
‫אמה של האשה היתה זקוקה לגירות‪ .‬כי‬
‫סימן‬ ‫טענה שאם אמה היתה יהודיה‪ ,‬והיה‬
‫הגירות לחומרא‪.‬‬
‫ויעוין בספר דבר משה )אמארילייו( ח״א‬
‫סימן‬ ‫חאה״ע סימן נ־ד‪ ,‬שהשיב על כגון דא‬
‫להצריך לכתחילה עוד גט משום השם‬
‫המושאל שלקח המגרש לעצמו שיקרא‬
‫אביו‪ ,‬דנשאל שם על איש אחד זה שמו‬
‫בעיר קושטא אברהם בר מאיר ובבואו‬
‫לעירו הוחזק שמו אברהם הגר ונשא אשה‬
‫ונכתב בכתובה אברהם בן א׳א‪ ,‬ושאלו‬
‫לו כיון שהוא גר למה שינה שם אביו‬
‫סימן‬ ‫בקושטא ויהי כמשיב שאמרו לו‬
‫שבקושטא אין הגרים אהובים לכן הוחזק‬
‫כך בשם אברהם בר מאיר כדי שלא יכירו‬
‫אותו שהוא גר‪ ,‬והשיב שהוסכם לכתוב‬
‫סימן‬ ‫ב׳ גיטין א׳ בשם אברהם בר מאיר ואי■‬
‫בשם בר א׳א‪ ,‬ונימק וכתב דה׳יט דאע״ג‬
‫דכתב הרא״ש בתשובה דאינו יכול‬
‫לשנות שם אביו וכר מ׳מ שאני בנ־ד‬
‫דאנן לא ידעינן עפ״י עדים שכדבריו כן‬
‫הוא שהוא גר‪ ,‬ומי יאמר שמ׳ש עתה‬
‫שהוא גר הוא האמת ולא כמ״ש בקושטא‪.‬‬
‫ולכן נכתבו ב׳ גיטין !ועוד הוסיף וכתב‬
‫דנראה דמשמע שיש חולקין על הרא׳ש‬
‫בזה וס׳ל דגם נשם אביו אם החזיק‬
‫באותו שם בעיר צריך לכתוב כן‪ ,‬וציין‬
‫לעיין כספר מכתב מאליהו ש״ד סימן‬
‫ז״רו יעו־ש‪ ,‬הרי יוצא לנו שגם הדבר‬
‫משה ס׳ל שיש חשיבות למה שאדם‬
‫מאמץ לעצמו שם פלוני לשם אביו ולא‬
‫רק היכי שאימצו לבן‪.‬‬
‫וא־כ מינה לנידוננו שנוסף שיש ספק אם‬
‫היתה צריכה גירות כי גם אמה יהודיה‪,‬‬
‫הרי המדובר שנוסף שמה שהוחזקה בשם‬
‫זה לאביה‪ ,‬היכא שהוא באמת אביה‬
‫הטבעי‪ .‬וכנז׳ל בפגים‪.‬‬
‫מי‪ .‬אודות שלא להביא השוואות מחוקי‬ ‫סימן‬
‫סימן‬ ‫זרים לחוקי תוה׳ק אפילו כשהוא‬
‫למעליותא‪.‬‬
‫ב‪ .‬מדוע אין מוציאין למלחמת הרשות אלא‬
‫עפ׳י בי׳ד של שבעים ואחד‪.‬‬
‫קפה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ס‬
‫יסוד לשנות את דעתנו‪ ,‬ואין שום היתר‬
‫להוציא אברים לצורך השתלה כל זמן‬
‫שלב התורם פועם‪ ,‬ויש בזה משום‬
‫שפיכות דמים‪.‬‬
‫בכבוד רב ובברכת השנים‬
‫בין כסא לעשור תשנ׳ב‬
‫שלמד‪ .‬זלמן אויערבאך‬
‫יוסף שלום אלישיב‬
‫ויעו׳ש בספר נשמת אברהם מ׳ש עוד‬
‫אריכות דברים בזה ולהוכיח כנ׳ז[‬
‫נד‪ ,‬א‪ .‬ציבור בית כנסת שעורך קידוש‬
‫בשמחת תורה בסוכה באשר אין לו‬
‫מקום אחר‪ ,‬אם אין בזה משום בל תוסיף‪.‬‬
‫ב‪ .‬דייר שמכר את דירתו והוא היה עושה‬
‫כקביעות סוכה בחצר הבנין‪ ,‬האם לקונה‬
‫הדירה יש לו ג־כ חזקה זאת על המקום‪.‬‬
‫ג‪ .‬אחד שהבטיח לגבאי ביהכ׳נ לתת ספרים‬
‫לעי־נ‪ ,‬האם יכול לשנות ולקנות דבר‬
‫קדושה אחר בהסכמה‪.‬‬
‫ד‪ .‬אם שייך דיני הקדימה לאבלים‬
‫בשטיבלאך שיש מנינים רבים אחד אחרי‬
‫השני‪.‬‬
‫נו‪ .‬אדם שאין לו חלון הפונה לרה־ר‬
‫להדליק נר חנוכה לפרסומי ניסא רק‬
‫חלונו של המרחץ או ביהכ״ס אם ידליק‬
‫שם‪ ,‬או לא משום ביזוי מצוה‪.‬‬
‫ב‪ ,‬במצות הדלקת נ*ח בזה׳ז בפנים או‬
‫מבחוץ‪.‬‬
‫ג‪ .‬אודות מאמרם ז״ל דאיזהו מטה של ת״ח‬
‫כל שאין תחתיה אלא סנדלין וכר‪ ,‬אם‬
‫זה קאי גם על כגון המטות שבזמנינו‬
‫שבנוי כגון ארגז גדול מלמטה סמוך‬
‫לארץ ועליו בנוי המטה‪.‬‬
‫נז‪ .‬בהזרעה מלאכותית אם מערבים‬
‫לפעמים כבית החולים זרע של אדם‬
‫אחר‪ ,‬האם מחויב רופא דתי הנמצא שם‬
‫לגלות לבעל האשה את האמת‪.‬‬
‫נח‪ .‬אשד‪ .‬שזינתה ברצון תחת בעלה כאופן‬
‫שנאסרה עליו‪ ,‬אם יש לחייב את הבעל‪,‬‬
‫או גם לכופו‪ ,‬לפוטרה בג'פ‪ ,‬או בכפיה‬
‫בדרך ברירה‪ ,‬או דילמא שיכול לסרב‬
‫מלגרשה ותשב בעגינותה‪.‬‬
‫נט‪ .‬א‪ .‬אודות ג' פ שנכתב כשם הכתוב‬
‫בתורה בחיסרון אות‪ ,‬חסר במקום מלא‪,‬‬
‫ובמקום ספק ועיגון‪.‬‬
‫ב‪ .‬בביאור דברי התשב׳ץ בעיר תונס שכתבו‬
‫תנס‪.‬‬
‫מפתחות ומילואים‬ ‫שו ׳ ת‬
‫או מוסד‪ ,‬מה הדין אם הרופא יודע‬
‫שיעבירו אותו לבית או למוסד לא דתי‪,‬‬
‫או לחו׳ל לבית או מוסד של עכו־ם‪ ,‬האם‬
‫במצב כזד‪ .‬על הרופא להתלונן למשטרה‪,‬‬
‫או לא‪.‬‬
‫ב‪ .‬כמו־כ מה יד‪.‬א הדין כנ״ל כאשר האבא‬
‫בא על בתו הקטנד‪ .‬פעמים חוזרות ואין‬
‫כאן חשש של פקו־נ‪ ,‬והאם כשמוסרים‬
‫אותו לשלטונות חל על המוסר דין של‬
‫מסור‪.‬‬
‫סימן‬ ‫ג‪ .‬מה הדין כנ׳ל במקדים ידועים של‬
‫התעללות מינית של מורה בגן ילדים אם‬
‫מותר למוסרו‪.‬‬
‫נג‪ .‬א‪ .‬אודות ברכת הגומל לנשים יולדות‪.‬‬ ‫סימן‬
‫ב‪ .‬אדם מבוגר שנימול אם צריך לברך ברכת‬
‫הגומל לאחר שנתרפא מהמילה‪.‬‬
‫ג‪ .‬הדין דמאכילין אותו הקל קל תחילה אם‬
‫נאמר גם על חולה כשאוכל כעצמו‪.‬‬
‫ד‪ .‬קרוב המסכים לקחת כליות מקרובו שמת‬
‫להציל על ידם חולה מסוכן‪ ,‬אם מותר‬
‫לו לקבל שכר עבור זה ולא נקרא שנהנה‬
‫מאיסורי הנאה‪.‬‬
‫סימן‬ ‫)בהמשר למכתבם של ידידי הגאונים‬
‫הגרש־ז אויערבך והגרי׳ש אלישיב‬
‫שליט״א שנדפס בפנים באיסור השתלה‬
‫בזמן שלב התורם פועל ומוחו כולל גזע‬
‫המוח אינו מתפקד כלל‪ ,‬מתאריו ח׳י‬
‫מנ״א תשנ״א‪ .‬הנה כעת יצא לאור ספר‬
‫נשמת אברהם ח׳ד )מאת הפרופ׳ הנודע‬
‫לתהלה ד״ר אברהם ם‪ ,‬אברהם נ׳י(‬
‫וראיתי שפורסם מהם מכתב נוסף אודות‬
‫הנ׳ז‪ .‬ולשם השלימות אעתיק אותו בזה‪.‬‬
‫הספר שם )בעמודים קל׳ט ק'מ( כותב‬
‫סימן‬ ‫וז׳ל‪ :‬בתגובה לפסק הנ׳ל )הנדפס‬
‫בפנים( כתב הרב משה טגדלר שליס׳א‬
‫מכתבים להגרש׳ז אויערבאך שליט׳א‬
‫ולהגרי״ש אלישיב שליס־א בהם הוא‬
‫סימן‬ ‫מביא באריכות גדולה את דעתו מדוע‬
‫לפי נתונים רפואיים והלכתיים אדם‬
‫שמוגדר כמת מוות מוחי נקרא מת גם‬
‫לפי ההלכה לאחר עריכת בדיקות‬
‫המראות שאין זרימת דם במוח‪.‬‬
‫סימן‬ ‫כתשובד‪ .‬למכתבו כתבו גדולי הדור‬
‫שליט״א כדלהלן‪:‬‬
‫לכבוד הרה־ג ד־ר משה טנדלר שליט־א‬
‫את מכתבו מיום כ״ג אלול תשנ׳א‬
‫קבלנו‪ ,‬ואחרי עיון בדבריו לא ראינו שום‬
 ‫ציץ אליעזר חי״ט‬
‫בדעת הצדדים שמיד עם ההסכמה יקנה‬
‫המלוה את הקרקע‪.‬‬
‫ד‪ .‬אם איכא מי שפרע בקרקע‪.‬‬
‫ה‪ .‬הקדש לעניים והקדש בזה־ז אם אמרינן‬
‫ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט‪.‬‬
‫ובדעת הרשב־א בזה‪) .‬ובגדר אמירתו‬
‫לגבוה כמסירתו להדיוט‪ ,‬חשוב לציין‬
‫דברי תוס׳ ר־י הזקן בקדושין ד' כ׳ט‬
‫ע׳א שכותב‪ ,‬דהעיקר דלא אמרינן‬
‫אמירתו לגבוה וכו' אלא במה שהוא נותן‬
‫לגבוה כגון שור זה עולה כדאמרינן‬
‫כיצד אמירתו לגבוה וכו'‪ ,‬אבל מה שהוא‬
‫אומר ליתן לא שייך ביה אמירתו לגבוה‬
‫שהרי לא אמר שהוא נותן אלא יתן‬
‫עיי׳ש‪ .‬ויוצא לפי״ז דכשאדם מנדב איזה‬
‫דבר לביהכ׳־נ ועושים מי שברך יש‬
‫חילוק בין אם אומרים בעבור שיתן יכול‬
‫עוד לחזור בו‪ ,‬ורק אם אומרים בעבור‬
‫שנותן אזי שייך לומר בזה אמירתו‬
‫לגבוה כמסירתו להדיוט ואכמ׳ל יותר!‪.‬‬
‫סז‪ .‬א‪ .‬מגילד‪ .‬אי בעי מטפחת‪.‬‬
‫ב‪ .‬בפסק הרמ׳א שנשים הקוראות מגילה‬
‫לעצמן מברכות לשמוע מקרא מגילה‪.‬‬
‫סח‪ .‬אודות האיסור למול במכשיר ״מגד‬
‫קלעמפ'‪,‬‬
‫סט‪ .‬א‪ .‬הנוגע בידיו במחלל שבת בפרהסיא‬
‫אם צריך ליטול ידיו‪.‬‬
‫כ‪ .‬אם יש למנוע נשים מלברך ברכת‬
‫שהחיינו בהדלקת נרות ביום טוב‪.‬‬
‫ג‪ .‬בזמנינו שנוהגים לומר בכניסת השבת‬
‫לכה דודי ובואי כלה אם נחשב זה‬
‫כקבלת שבת‪ ,‬ואם זה רק כשאומרים בואי‬
‫כלה או אפילו מיד כשמתחילים לקראת‬
‫שבת‪.‬‬
‫מפתחות ומילואים‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קפו‬
‫ס‪ .‬אם אמריגן אומדנא במתנת שכיב מרע‪.‬‬ ‫סימן‬
‫סא‪ .‬יבמה שאח בעלה נאבד זכרו בימי‬ ‫סימן‬
‫השואה זה כארבעים שנה ויותר אם‬
‫אפשר להתירה לינשא לשוק‪.‬‬
‫סב‪ .‬ישוב דברי הפני יהושע שכותב‬ ‫סימן‬
‫שבתשלום שבת לא שייר אומדנא‪,‬‬
‫ושישנם שני סוגי שבת‪.‬‬
‫ס ג‪ .‬א‪ .‬אם ניתן להטיל עונש בידי אדם‬ ‫סימן‬
‫על הנמנע מלהציל נפש מישראל‪,‬‬
‫לקנסו‪ ,‬או לחייבו לפצות את הנפגע‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם יש לנפגע או ליורשיו זכות תביעה‬
‫כל שהיא נגד הנמנע מלהציל‪.‬‬
‫סד‪ .‬א‪ .‬בתי כנסיות ובתי מדרשות‬ ‫סימן‬
‫שמשתמשים בגגותיהם לתפלה ולימוד‬
‫אם חייבים במעקה‪.‬‬
‫ב‪ .‬כשבעה׳ב אומר לפועל להתקיז המעקה‬
‫מי מברך על עשייתה‪.‬‬
‫ג‪ .‬בשיעור גובהה של המעקה‪ ,‬ואם אמרינז‬
‫בזה לבוד‪.‬‬
‫סה‪ .‬בדברי הפני יהושע בקדושיז בשאלת‬ ‫סימן‬
‫סימן‬ ‫הגמ׳ מנלז‪ ,‬ואי מגלגליז בנשבעיז‬
‫ונוטלין‪.‬‬
‫ב‪ .‬המבייש את חבירו בדרך תביעה אם‬
‫סימן‬ ‫חייבים על הבושת‪.‬‬
‫ג‪ .‬בביאור הכוונה דעבד עברי גופו קנוי‪,‬‬
‫סימן‬ ‫ושבכדי להשביע צריכים טוען ונטעז‬
‫וחפץ שישבע לו‪ ,‬והוא הדין גבי דיז‬
‫אונאה בעינן נמי קונה ומקנה ודבר‬
‫הקנוי‪.‬‬
‫סו‪ .‬בדינא דבמקום שכותבים את השטר אין‬ ‫סימן‬
‫קרקע נקנית בכסף‪.‬‬
‫ב‪ .‬כשמקבלים קרקע עבור פרעון חוב אם‬
‫נעשית הקרקע תיכף של המלוה‪.‬‬
‫ג‪ .‬היכא דאיכא אומדנא דמוכח שלא היה‬