שו'ת ציץ אליעזר יח

‫בעזהשי״ת‬
‫ס פ ר‬
‫שאלות ותשובות‬
‫ציץ אליעזר‬
‫חלק שמונה עשר‬
‫כולל‬
‫תשובות ופסקים וחקרי הלכות בענינים מעשיים שונים‪.‬‬

‫ובירורים וחידושי דינים בבעיות רפואיות שונות‬
‫וחדישות שעלו על הפרק‪.‬‬
‫הנני ה׳‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬

‫חבר בית הדין הגדול‬
‫בן לאאמו״ר הרה״ג מוהר״ר יעקב גדליהו ז״ל‬
‫תועתל) ותובנט לאינטרנט‬

‫‪w w w .h eb rew b o o k s.o rg‬‬
‫ע״י חיים תשט״ז‬
‫תובב״א‬ ‫ירושלים‬ ‫בעיה״ק‬
‫שנת תש״נ לפ״ק‬

•< a • • • •<5 “ ® • • * • • • ® ‫® * • • • • י‬ • • • • • • ® • • * • • • ® • ‫*י‬
‫בס ד‬
‫ס פ ר ז ה נסר ק ונעבד ע״י‬

."‫"יודאיקה אימג' אוצרות ה תור ה בע"מ‬
"‫ני תנ ת רשות ל״היברא בוקס" שע״י חיים רוזנברג‬
4
.‫להכניסו ל א ת ר ולהפיצו לצורך שימוש אישי ב ל ב ד‬
I ‫וזאת למודעי‬
‫אין רשות לאף א הד להדפיסו או להעתיקו‬
‫בכל אופן שהוא או ב כ ל אמצעי שהוא‬
I
‫ס‬
‫ס‬
o ‫בין ב חינ ם בין ב שכר בין ליהיד בין לרבים‬ 0
:‫ו‬
‫ניתן לה שיג עותק מ ס פ ר ז ה ועוד ספרי ם‬
I ‫ה מ שולב ת‬ 1) 1 1‫ ם‬10
( □ ■ ‫)ב שילוב א ו צ ר ה פ ו ס ק‬
‫וכן ה תוכנ ה‬ &
I
:‫אצל‬
‫בי ת ספריי ת מורגנשטרן‬
I
(>
‫ א שדוד‬3 6 2 0 .‫ד‬.‫ ת‬1 4 ‫רחוב רבא‬
0 8 -8 6 6 -5 0 5 9 ‫ פקס‬08-866-0821 ‫טלפון‬ m
a
‫ם‬
OTZROT HATORAH
THE MORGENSTERN EIBRARY
■
14 RAVAH STREET
«
P.O.B.3620 ASDOD, ISRAEE ‫ס‬
Email- kidosheypolin@bezeqint.net
a
#
T his sefer has been p ro v id ed by
4
‫ס‬
J u d a ie a Im ag e O T Z R O T H A T O R A H fo r in d iv id u al use only.
All rig h ts reserv ed by Ju d a ie a Im age O T Z R O T H A T O R A H .
‫ס‬
P erm issio n is only g ra n te d to H eb rew Books O rg .
No P erm issio n is g ra n te d (in an y form to d istrib u te these books)
I
0
to anyone else even if they d o n ’t sell them .
o
•0
* • © • ® ‫* יי‬ ®
‫ברכת אח‬
‫תעמוד על הברכה אחותי היקרה רודפת צדקה וחסד‬

‫כנודע בשער ב ת רבים הרבנית הנכבדה והדגולה מרת‬
‫תחיי שתרמה תרומה להדפסה‪.‬‬ ‫צפורה טוקר‬
‫תתברך משמיא בבריות גופא ונהורא מעליא‪ .‬ויאריך הי‬
‫ימיה ושנותיה בטוב ובנעימים עד זקנה ושיבה ועיניה רואות‬
‫ושמחות בקבלת נחת אמיתי מכל צאצאיה וצאצאי צאצאיה‬
‫היקרים והדגולים והנודעים לשם ולתהלה בשערים המצוינים‬
‫בהלכה בגדלותם ובגאונותם בתורה וביראת הי טהורה‬
‫ובמעשיהם הטובים‪.‬‬
‫יהייר שנזכה כולנו יחד לראות במהרה דידן בביאת משיח‬
‫צדקנו ובבנין אפיריון אמן‪,‬‬
‫כברכת‬
‫המחבר‬
‫כתובת המחבר‪ :‬הרב אליעזר יהודא וולדינברג רחי מזור ‪ ,8‬ירושלים‪.‬‬
‫דפוס י‪ .‬ע‪ .‬אי ת א ח רח׳ הא שכול ‪ 5‬ת‪.‬ד‪ 6411 .‬ירושלים‬

‫ה ק ד מ ה‬
‫חי חי יודך כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמיתך י״ד״ל■״‪--‬־(‬
‫אודה הי בכל לבב בסוד ישרים ועדה על בל הטוב אשר גמלני ־ ואץ טוב אלא‬
‫תורה ‪ -‬והחייני וקייימני והגיעני לזמן הזה להוציא לאור־עולם חלק ח״י מספרי‬
‫שויית ציץ אליעזר שזכיתי שמהוים הטה חיים לטוציאיהם ועולים על שלחן‬
‫מלכים מאן מלכי רבנן‪ ,‬וישיחו כי יושבי שער ״יושבי על מדין והולכי על דרך‬
‫שיחו״‪.‬‬
‫כמוני היום בבחינה של ״חי חי הוא יודך״ אהללה הי כחיי אזמרה לאלקי בעודי‬
‫בשירה נובעת מעמקי הלב ובקול רנה נשמתית על אשר ברחמיו וברוב חסדיו‬
‫חנני להיות נמנה על עוסקי תוה״ק ועל מחדירי אורותיה בחיים היום יומיים של‬
‫הכלל והפרט בישבי על כס‪-‬המשפט וליד שלחן ההוראה‪ ,‬ונתן אל לבי להעמיק‬
‫חקר לדלות טמי‪-‬התורה העמוקים יצוקי־הלכה ולשבצם בטסגרת שלשלת‬
‫הזהב הנמשכת מה״משה קיבל תורה מסיני״‪ ,‬ולהפיץ קרני־האור על פני תבל‬
‫לראות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון‪.‬‬
‫וכפול הוא השיר והשבח לחי העולמים ככפילות הלשון הנבואית של ״חי חי״‪,‬‬
‫האחד החילול לו יתי על עצם החיים שמחונן ונותן ״שהחיינו וקיימנו״ על העבר‬
‫וכן ״תחיינו ותקיימנויי על העתיד‪ ,‬באשר שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים‬
‫טובים בעוה״ז מכל חיי העוה״ב‪ ,‬והשני‪ ,‬הזימרה לו‪ ,‬על ״הבעודייי‪ ,‬ז״א‪ ,‬על‬
‫העוד והיתרון שמחונן חוץ מן עצם החיים )עיין כמלבי״ם תהלים קמ״ו‪-‬כי(‪.‬‬
‫והיא החיבה יתירה להענקת הכלי‪-‬חמדה להחפצים בה וקבלתה מידי נותן‬
‫התורה בכל עת ובכל שעה‪ ,‬דכשעה שמעמיקים חקר להבין ולהשכיל את דברי‬
‫תורתו להניע אל המבוקש שעמל עליו מרגישים פתאום ממש הסייעתא דשטיא‬
‫הבאה לקראתו לעמוד לימינו לעזר ולסעד למצא הדברי־חפץ מה שלא עלה על‬
‫הדעת כרגע קודם‪ ,‬בבחינה של ״מלתו על לשוני״)יעוין בא״ר פ״ב(‪ ,‬וזאת‬
‫באשר כי ״כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה הקבייה יושב‬
‫כנגדו וקורא ושונה עמו שנאי נכח פני ה״)א״ר שם פרק י״ח(‪.‬‬
‫ובתוספת מרובה מרגישים זאת כאשר מתעסקים ומחזרים למצוא מבוא ובית‬
‫אב לשאלה הלכתית העומדת לפניו על הפרק ״דסייעתא דשטיא עדיף בשעת‬
‫מעשה‪ ,‬וכבר אמרו חז״ל בכתובות די סי ע״ב דסייעתא דשמיא מהניא טובא‬
‫להוציא הוראה כהלכה‪ ,‬וכן איתא בב״ב די ק״ל אין למדין הלכה לא טפי לימוד‬
‫ול^ מפי מעשה עד שיאמר לו הלכה למעשה וכוי דתורה היוצא בעת תשובה‬
‫למעשה עדיף ומכוון יותר לאמת״ )שו״ת משיב דבר חאו״ח סימן כ״ד‪ ,‬ועיין‬
‫בספרי צ״א חייו סימן י״ג ע״ש(‪.‬‬
‫״אשרי איש שישמע למצותיך ותורתך ודברך ישים על לבו״‪ .‬זאת ראשית‬
‫חכמה לשמוע לשמור לעשות ולקיים כל מצותיך‪ ,‬כי ״האומר אין לי אלא תורה‬
‫אפילו תורה אין לו״)יבמות די ק״ט ע״ב(‪ ,‬ואפילו שכר לימוד אין לו)רש״י(‪,‬‬
‫אבל יחד עם זאת‪ ,‬הלימוד כשלעצמו הוא חוב מיוחד‪ ,‬ומטרה כשלעצמה לשים‬
‫על לבו ״תורתך ודבריך״‪ ,‬שבכתב ושבעל פה‪ ,‬בבחינה של ״אחת דיבר אלקים‬
‫שתים זו שמעתי״‪ ,‬והמה בי קבלות על בי תכליתים‪ ,‬עול מצות‪ ,‬ועול הלימוד‬
‫תורה‪ ,‬באופן שעול הלימוד הוא לא רק מבוא להמצוות‪ ,‬אלא נם תכלית בפני‬
‫עצמו‪ ,‬וזהו עניית הנעשה ונשמע‪ ,‬והקדמת הנעשה לנשמע‪ ,‬דנעשה הוי קבלה על‬
‫קיום המצוות‪ ,‬ונשמע הוי קבלת לימוד תוה״ק)בית הלוי ח״א בהקדמה(‪,‬‬
‫ובאה על כך ולשם כך ההדגשה של ״ישים על לבו״‪ ,‬ולא לשוט מטרה אחרת‬
‫ככתוב ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך״‪ ,‬והבנת הדגשה‬
‫של ״על לבבך״ יש להבין ״עפ״י מה שאמרו ביבמות די ל!״ב דמנעל ע״ג מנעל‬
‫פסול דוחלצה נעלו מעל רגלו ולא מעל דמעל‪ ,‬וכן בזבחים י״ט גבי בגדי כהונה‬
‫ולבש על בשרו שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבשרו‪ ,‬והכי קיי״ל גבי תפילין‬
‫באו״ח סימן כ״ז דחציצה פוסלת משום דכתיב על ידך‪ ,‬וה״נ כאן‪ ,‬דהנה הלומד‬
‫תורה לשמה דהיינו לשם הקב״ה שצוה ע״ז כמו״ש הר״ן בנדרים ס״ב‪ ,‬התורה‬
‫דבוקה על לבו שהוא חפץ במצות הי‪ ,‬אבל הקורא ושונה שיהא רב או יושב‬
‫בישיבה או שיכבדוהו בני עירו‪ ,‬הנה לבו חפץ כשררה וכבוד וכוי‪ ,‬ועכ״פ אין‬
‫התורה יוצא מלבו כ״א השררה והכבוד הם יוצאים מתאות לבו ומתוכם יבוא‬
‫ללמוד תורה ולעסוק בה‪ ,‬וא״כ בודאי הם חוצצים בין לבו לבין התורה‪ ,‬והרי‬
‫הכתוב אומר והיו הדברים האלה על לבבך וכל מקום שנאי על הרי החציצה‬
‫פוסלת״)אולם המשפט בפתח האולם שבראש בספר(‪ .‬אכן משמעות גדולה‬
‫ומכרעת של הייישים על לבו״ הצמוד להייאשרי איש״‪.‬‬
‫יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שלא יסיר חסדו ואמיתו מאתנו כל הימים‬
‫ושנזכה ללמור תורה לשמה וללמדה לבני ישראל‪ ,‬ויחננו ־ לי ולרעיתי היקרה‬
‫הרבנית הדגולה והכבודה מרת שושנה הענדיל ריזיל תחיי ‪ -‬להשיג‬
‫ולקבל הנחת האמיתי מבננו היקר הגאון המהולל מוהר״ר שמחה בונם‬
‫שליט״א רבה של שכונת עזרת תורה והסביבה בפעיה״ק תייו‪ ,‬ורעיתו כלתנו‬
‫היקרה הרבנית הדגולה והכבודה מרת יהודית תחיי‪ ,‬ומכל צאצאיהם‬
‫היקרים והדגולים בנין והתנין רבנן הי״ו‪ ,‬ושלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו‬
‫וזרע זרענו עד עולם אמן‪.‬‬
‫המצפה לישועה‬
‫התודה והברכה למדפים הנכבד והנבון מר יהודה עמרם איתאח נ״י על‬
‫ההתמסרות והטורח בהדפסת הספר ושכלולו‪ .‬יתברך במילוי כל משאלות לבו‬
‫לטובה ולברכה‪.‬‬
‫המחבר‬
‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫מסתחות‬ ‫שו״ת‬
‫מראש ועד סוף‪ ,‬אם צריך לחזר לשמוע הקריאה‬

‫עוד הפעם‪.‬‬
‫א‪ .‬חיוב קריאת התורה אם היא חובת צי מ ר‪ ,‬או‬
‫גם חובת יחיר‪.‬‬
‫מפתחות‬
‫ב‪ .‬בחיוב היח ‪ T‬להשלים פרשיותיו עם הצימר‬
‫שמו״ת‪.‬‬
‫ג‪ .‬אורות לר‪.‬תעםק בר־ת באמצע הקריאה‪ ,‬וכן‬ ‫ה ק ד מ ה‬
‫לאזהורי לאפח שי מאיסורא‪.‬‬
‫אוח ת איסור טילטול ספר תורה ממקום למקום‪,‬‬ ‫סימן ו‪,‬‬ ‫סימן א‪ ,‬בדיני קדימה להצלה ונימוקיהם‪,‬‬
‫וחילוק בזה בין סי ת של צי מ ר לבין ס־ת של‬
‫יחיר‪.‬‬ ‫א‪ .‬בירור נרח‪ 3‬לזה שברמב״ם וטור ושו״ע גשמס‬
‫ב‪ ,‬אריכות דברים ככוונת דברי הירושלמי בזה‬ ‫דין המשגר‪ .‬כד״וריות של האיש קודם לאשר‪.‬‬
‫בפ‪-‬ז מיומא ה״א‪ ,‬וכן בדברי הגם• ביומא ד׳ ע׳‬ ‫להחיות‪ ,‬בזמן שיתר העדיפויות הנאמריס‬
‫ע־זב‬ ‫במשנה שם ‪ p‬פסקום להלכה‪.‬‬
‫אם מותר לשנות ארון הקודש לעשותו א מן‬ ‫סימן ז‪,‬‬ ‫ב‪ .‬הישנר‪ ,‬עריפעת לר‪,‬צלה כמיץם פישיח נפש‪.‬‬
‫ספרים‪.‬‬ ‫ג‪ .‬אם חיוב על היחיד למסור את נפשו למען‬
‫א‪ .‬תפילין שהן בחזקת כשרות אם יש חיוב‬ ‫סימן ח‪.‬‬ ‫הצלת הכלל‪ ,‬ואם עכ״פ רשאי לעשות זאת‪ ,‬וכן‬
‫למדקן מפעם לפעו^‬ ‫להצלת רבים‪.‬‬
‫ב‪ .‬הגירםא הנסנד‪ .‬בחיי אדם כלל כ״ד‪ ,‬סעיף ג*‪.‬‬ ‫ד‪ .‬אם רשאי ארם להכניס את עצמו בספק סכנה‬
‫ג‪ .‬אס אפשר להקל לטלטל ס״ת לשמיעת ז מ ר‬ ‫כדי להציל את חבית מודאי סכנה‪ ,‬וכמו כן אם‬
‫אפיא ע מ ר איט חשוב או חולה‪,‬‬ ‫יש ענין להדיוט לבקש שיהר«הו במקום גדול‬
‫ד‪ .‬ביאור טונ ת הח״א בכלל נ״ה סעיף ז•‬ ‫בישראל שמבוקש לזערגו‪.‬‬
‫לאמירת ״סברי־ בבית הכנסת‪.‬‬ ‫ב‪ .‬בדין הסגרת יהודי לעם אחר הדורש ־ מכח‬ ‫סימן‬
‫אודות אמירת •לחיים״ בשו״א‪.‬‬ ‫סימן ט‪,‬‬ ‫הסכם הסגרה ־ לד‪.‬םגירו לידם כדי לשופטו‬
‫ב‪ .‬ביאור על זד‪ ,‬שאומרים שרפים עומדים ממעל‬ ‫באשמת רצח‪ ,‬ואם יש חילוק בין כשהמדובר‬
‫לו‪.‬‬ ‫שנחשד שד‪.‬רג יהודי לבין שהמדובר שד‪,‬רג נכרי‪,‬‬
‫ג‪ .‬ביאור טסח הקדושד‪ ,‬של •כשם שמקדישים‬ ‫ומה הדין אס המדובר כשנדרש רק לשופטו‬
‫אותו בשמי מרום״‪ ,‬וכן על זד‪ ,‬שאומרים לדור‬ ‫לעונש מאסר בלבד‪ ,‬או שהדבר מוטל בספק‪.‬‬
‫ודור ע ‪ T‬גדלך וט״‪,‬‬ ‫איטר גמור שעושה כל המלאכות בשמאלו ומניח‬ ‫סימן ג‪.‬‬
‫ד‪ .‬על דברים התאיים בל ט‬ ‫תפילין על שו הימנית‪ ^ ,‬ר ה מקרד‪ ,‬שנקטעד‪ .‬לו‬
‫אונן במוצש״ק דנ ק טינן דמותר לו לעשות‬ ‫סימן י‪,‬‬ ‫‪T‬ו השמאלית ונשאר ממנר‪ .‬כל הזרוע עם המרפק‬
‫מלאט‪ ,‬לפני שזעדיל‪ ,‬האם אחרי ההלוויד‪ ,‬מותר‬ ‫וחלק קטן מהקנר‪ ,‬שתחת המרפק‪ ,‬באיזד‪ T ,‬צריך‬
‫א עוד לעשות מלאכד‪.,‬‬ ‫לר‪.‬ניח התפילין‪.‬‬
‫ב‪ .‬איך ט ת ר לאונן לקרוע על הנפטר בטצ ש״ק‬ ‫א‪ .‬מר‪ ,‬הדין באיטר שד‪.‬ניח בשמאל כמו כל אדם‬
‫לפני שד״תפלל וד״בדיל‪.‬‬ ‫אס יצא בדיעבר‪ ,‬ובדעת המקובלים שאיסר ‪T‬‬
‫ג‪ .‬אם שכח אתר‪ ,‬חו מ ת ט וגס אכל לפני שהבדיל‬ ‫ימיט איט רשאי ככלל לשטת משאר כל אדם‪.‬‬
‫אס גס בכד״״ג קנסו אותו שצריך לחזור‬ ‫נ‪ .‬סוטר שר‪ .T ,‬ס ת ב סת״ם בימיט‪ ,‬ונחלר‪ .‬על‬
‫ולר‪,‬תפלל תפלת השלמה עס אתר‪ ,‬חו ע ת ט‪.‬‬ ‫י מיט אס יכול לר‪.‬רגיל א״ע לכתוב בשמאלו‬
‫א‪.‬אודות מר‪ .‬שנוהגים בסעודת שבת ללכת‬ ‫סימן יא‪,‬‬ ‫ולכתוב בר‪ ,‬תפילין ומזוזות‪.‬‬
‫אטול ‪ O’t‬לסעודה אע״פ שיש שיטי מקום ואין‬ ‫בירור בר‪,‬א דנפסק בשו״ע דמותר להשתין‬ ‫סימן ד‪.‬‬
‫מאד‪ ,‬מקים ראשון שקידש‪.‬‬ ‫בתפילק שעל הראש ומאירך נפסק ראין להשתין‬
‫ב‪ .‬אודות זד‪,‬ירות מלהספיק בין נט״י להמוציא‬ ‫אפילו נגד נר שבת משוס ביזד מצור״ ואם יש‬
‫בשהיד‪ .‬כדי הילוך כ״ב אמד״ או בד‪,‬אכד‪ ,‬מחדר‬ ‫חילוק כין משתין לבין שזעא עומד ערום‪ ,‬וכמו־כ‬
‫לחדר‪ ,‬אס אפשר לחשב זד‪ ,‬משעה שניגב ‪.r r‬‬ ‫אס יש חיל ^ בין תפילין לבין הנרות‪.‬‬
‫ג‪ .‬בשיעור הצרכה אכילד‪ ,‬לאלתר לקידוש‬ ‫ב‪ .‬בד‪,‬א דמותו־ לתפא ליקח עבים של מי רגלים‬
‫במקוס סעודה‪.‬‬ ‫בידו ותפילין בראשו‪ ,‬ואס יש חילוק כזד‪ .‬בין‬
‫מאוורר אם מותר לטסיף‬ ‫מ‬ ‫מצנן אויר שפועל‬ ‫סימן יב‪.‬‬ ‫תפ א לבין כל אדג^‬
‫ט מים בשבת‪ .‬אס יש בזה משוס וורד‪ ,‬כי הלחות‬ ‫יחיד שלא דקדק לד‪,‬אדן קריאת התורה בציבור‬ ‫סימן ד״‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות‬ ‫שו״ת‬
‫אפילו במקום שיש עיחב‪.‬‬ ‫מתפזרת בחדר ע״י המפוח‪ ,‬וכן משום טלבז ע־י‬
‫אם אדם יכול לעשות בשבת שליח שיפריש לו‬ ‫סימן טז‪.‬‬ ‫ששכבת הקש מופגת המים‪.‬‬
‫לאחר השבת תתמות ומעשרות‪ ,‬או חלה‪ ,‬ואי לא‬ ‫ג‪ .‬יש לאמור ליתן מים בתוכה משוס מוקצה‬
‫זעה זה ט ד ד של כל מילתא דלא מצי עב ‪ T‬איהו‬ ‫היות והתיבה המחוברת למצנן״האויר ואתה עמה‬
‫לא מצי משוה שליח‪.‬‬ ‫כל משמשיה המה בודאי מוקצין כי האדם מקצה‬
‫ב‪ .‬נחפז ללכת אם יכול בשבת למנות סופר‬ ‫את דעתו מסלסול המכשיר ונעשה הכל במיס‬
‫ועדים ושליח שיכתבו ויחתמו ג״פ לאחר השבת‬ ‫לפעילות המכשיר כשם שנר געשה כמים‬
‫ולמוסרו‪.‬‬ ‫לשלהבת‪ ,‬הסבח של הגאון החזו״א ז״ל המוקצה‬
‫ג‪ .‬אודות איסור בזה משום •ודבר דבר• ואם יש‬ ‫לשלהבת‪.‬‬
‫משום כך להתיר אבל במקום מצוה‪.‬‬ ‫ג‪ .‬אם יש מוקצה במחובר‪.‬‬
‫אודות שנים שעשאוהו במלאכות שאין להם‬ ‫סימן יז‪.‬‬ ‫ד‪ .‬יש גם איסור נוסף של שימוש והנאה ממוקצה‪.‬‬
‫שיעור‪.‬‬ ‫ה‪ .‬עוד יתכן שע״י הוספת מים בתיבה וכר‬
‫ב‪ .‬מלאכה הנעשית ע־י שתי בהמות אם י ט ל‬ ‫שנגרם עי״כ להוסיף כח זרם חשמל במאוורר‪.‬‬
‫לחול על זה הדין של שנים שעשאוהו‪ ,‬וכן אם‬ ‫ו‪ .‬כן יש מקום לאמור משום עובדין רחול‪.‬‬
‫יכול להול כזה בבהמה של בני אדם‪ ,‬וכמו־כ אם‬ ‫אם יש מקום להתיר בשבת או ביו‪-‬ם לפנות‬ ‫סימן יג‪.‬‬
‫הדין של זה עוקר וזה מניח אם חל במלאכה‬ ‫חולים שהבריאו ממחלה מסוימת‪ ,‬אפילו מיהרבר‬
‫הגעשית על י ^ שתי בהמות‪.‬‬ ‫קשור במלאכה דאורייתא‪ ,‬כדי למנוע עי־כ שלא‬
‫ג‪ .‬חולה הצריך לאכול בט־ב או ביוה״כ אם‬ ‫‪T‬בקו בשועתם עוד בביה־ח במחלות אחרות‪,‬‬
‫רשאי‪ ,‬או דאיכא גם טצוה ‪,‬שימול ‪T‬יו לנטילת‬ ‫א‪ .‬בביאור טוג ת דברי התום׳ בחולין ד• ס־ו‬
‫ידים‪.‬‬ ‫שכותבים שרגילות הוא שחולה עומד לחזור‬
‫א‪.‬אודות פחות מבן כ׳ אם יכול לעבור לפני‬ ‫סימן יח‪.‬‬ ‫לחליו‪ ,‬אם רצונם לומר שרגיל לחזור לחליו שיש‬
‫התיבה בתפילת המוספים‪.‬‬ ‫מ ס ט ה‪.‬‬
‫ב‪ .‬אוחת נשים בתפלה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אם שייך בכגון נ ‪ T‬וננו לומר דשני מיעוטים‬
‫ג‪ .‬התפלה ע״י הס תל המערבי אם אינה נחשבת‬ ‫מצטרפים לרוב‪.‬‬
‫כמתפלל במקום פתץ‪.‬‬ ‫ג‪ .‬בהגדרת הספר טין ציון דאימתי אין הולכין‬
‫ד‪ .‬זה שאמרו חז״ל הציף עלי מאן דמצלי‬ ‫בפיקו״ג אחר הרוב דוקא באיכא כבר סכנה‪,‬‬
‫בכקתא‪ ,‬אם הוא דוקא במתפלל ביחיד‪.‬‬ ‫אבל באין כבר סכנה ל טינו אזי כן הולכין בתר‬
‫ה‪ .‬הזהיר להתפלל בותיקין אס מותר לו‬ ‫רוב‪.‬‬
‫לר‪,‬תפלל אפילו בי^ ‪ T‬הגם שלאחר מיכן יזדמן‬ ‫ד‪ .‬אודות דברי התוס׳ בפסחים ד׳ ם־ו שיוצא‬
‫לו תפלר‪ ,‬בצימר‪.‬‬ ‫לכאורה שכדבר דשכיח אמרינן מואיל גם‬
‫ו‪ .‬אודות טעימה בד״ה לפני תקיעת שופר‬ ‫בשבת‪ ,‬ודברי גדולי הפוסקים על כך‪.‬‬
‫דמיושב‪ ,‬או לפגי תפילת מוסף‪.‬‬ ‫ה‪ .‬אם יש עכ״ם להתיר ע״י שנים שעשו‪ ,‬ואם‬
‫י ט‪ .‬א‪ .‬פג שנולד במשקל קטן מאד והוא זקוק‬ ‫סימן‬ ‫שייך בכלל היתד דשנים שעשו במלאטת שאין‬
‫להחיאה בכמויות ג חלו ת של חמצן שהוא עשוי‬ ‫להם שיעור קצוב להתחייב עליהם‪.‬‬
‫עי־כ להתעוור או להפגע קשות במוח‪ ,‬האם‬ ‫סי מן י ד‪ .‬למאמרם ז*ל במס׳ שבת דכל הקורא הלל בכל‬
‫חייבים הרופאים לעשות אעפ״כ כל מאמץ‬ ‫יום ה ‪ r‬מחרף ומגדף‪.‬‬
‫להחיות אח הפג‪.‬‬ ‫ב‪ .‬בענין לעמוד בשעת קריאת עשרת הדבחת‪.‬‬
‫ב‪ .‬בעל שהפך ל״ע •לצמח• ואשתו עטגה כבר‬ ‫ג‪ .‬בענין טן השמשות‪.‬‬
‫עשר שנים‪ ,‬וקיבל דום לב‪ ,‬האם האשה חייבת‬ ‫ד‪ .‬לסי ההלכה הפסוקה דמותר לבעול בתולה‬
‫לעשות פעולות להחיותו בהחייאה הגם שעי^כ‬ ‫בליל שבת‪ ,‬אם מותר גם לאחר מיכן לקנח במפה‬
‫תתעגן עוד עשר שנים‪.‬‬ ‫כדי להראות דם הבתולים ושאין לחוש בזה‬
‫ג‪ .‬פג שנולד טרם כלו לו ששה חדשים דדינו‬ ‫משום צובע‪ .‬ובפרט כשמייחדים לזה מפה‪.‬‬
‫כאבן ממם‪ ,‬האם חייבים להחיותו‪ ,‬ור‪,‬אם מחללים‬ ‫ה‪ .‬לדידן דאין מקדשין אלא בשעת החופה אם‬
‫עליו את השבת כשהסיכוים לישאר בחיים הם‬ ‫א־צ בכלל לקנח היות ולא שייך כלל טענת‬
‫כעשרה אחוזים בלבד‪.‬‬ ‫בתולים‪ ,‬או דילמא צריך אם־ה לקנח ט עדיין‬
‫ביחר בשיטת הרמב״ם במצא מעות בשבח‪ ,‬וכן‬ ‫סימן כ‪.‬‬ ‫י ס ל להיות מ ה טענת מקח טעות‪.‬‬
‫בטלטול מציאה‪.‬‬ ‫אודות נשיאת משקפיים בשבת כמקוס שאין‬ ‫סימן סו‪.‬‬
‫אס מותר להסיר בשבת אבק מע־ג נעלים‪ .‬ובדין‬ ‫סימן כא‪.‬‬ ‫עי ח ב‪ ,‬או במי שמחמיר על עצמו שלא לטלטל‬
‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות‬ ‫שו״ת‬
‫שלא יאכל כזית מרור בפני עצמו דצא במחר‬ ‫אבק שע־ג הבגד‪ .‬והסרת השעוה מע־ג האותיות‪.‬‬
‫ד ט רך‪.‬‬ ‫אודות מי שיצא ממצב של סכנה אשר צריו‬ ‫סימן כב‪.‬‬
‫כ‪ .‬בגדר חיוב הדדסבד‪ ,‬אס ד^א פועל יוצא מחיוב‬ ‫לברך ע־ז ברכת הגומל‪ ,‬אבל נמצא עדנה במצב‬
‫תורה‪ ,‬וכדברי הרמב־ם מ ה‪.‬‬ ‫של סכנד‪ ,‬אחרת‪ ,‬אמ צריך לברך הגומל עבור‬
‫ג‪ .‬ביאור דברי המבי־ט בבלע מרור בזה״ז אס‬ ‫הראשונה במרס שיצא עדיין מד‪.‬סכנה השניה‪ ,‬או‬
‫יצא‪.‬‬ ‫לא‪.‬‬
‫ד‪ .‬בעבר אדרבנן אם לא יצא גם החיוב טה״ת‬ ‫ב‪ .‬מהי גדרה של סכנר‪ ,‬שכשניצול ממנה צריך‬
‫בזה‪.‬‬ ‫לברך הגומל‪.‬‬
‫כח‪ .‬בענין אמירת חצי השני של הלל בליל פסח‬ ‫סימן‬ ‫ג‪ .‬קטן יתום שיצא מסכנה אם צריך לברך ברבת‬
‫לאחר חצות‪.‬‬ ‫הגומל‪.‬‬
‫ב‪ .‬בדין שתיית הארבע כוסות משתחשך ולפני‬ ‫א‪ .‬כענין אמירת קדיש דרבנן אחר הלימוד לטי‬ ‫סימן כג‪.‬‬
‫חצות‪.‬‬ ‫שלא למד‪.‬‬
‫ג‪ .‬הסבר תי רח הב׳ של הב״י בד‪,‬א דשואלין‬ ‫ב‪ .‬אודות אם מותר לעטת ב־ה וב־ש בשומע‬
‫וחדשין בר‪,‬לכוח הפסח קודם לפסח שלשים יום‪.‬‬ ‫ברכה שחייב ויוצא בה‪ .‬ובמיוחד שכשבעוד שהוא‬
‫כהן שהוא כבד פר‪ ,‬וכבד לשון וקוראים ‪ 1‬טתו‬ ‫סימן כט‪.‬‬ ‫ממשיך בהשמעת הברכד‪.,‬‬ ‫עונה‬
‫לתורה ו אי עו עולד‪ .‬באשר זה עולד‪ .‬לו בקשיים‬ ‫ג‪ .‬אס גם בשתיה גו ח שלא ישתד‪ .‬על שלחן אחד‬
‫מרוביס ולא מבטא נכון את המילים‪ ,‬אס הוא‬ ‫עם אשתו בלי עשיית היכר‪.‬‬
‫נכנם בכלל זד‪ .‬של מי שטתנים לו ס־ת לקרות‬ ‫ד‪ .‬כדעת הרמב״ם שד‪,‬איסור ‪ 1‬עא בכלל רק שלא‬
‫ואינט עולה‪.‬‬ ‫יאכל עמה בקערה אחת‪ ,‬והסברת דעת הראב־ד‬
‫אודות אשה בחודש השביעי לד‪,‬חונה ששוכבת‬ ‫סימן ל‪.‬‬ ‫והמנר‪,‬ג שכותב דאט טהגים אפילו על שלהן‬
‫במצב של מות־מוחי‪ ,‬והחטא מתוך רצון להציל‬ ‫אחד‪,‬‬
‫את חיי הולד מבקש להוציא את העובר מרחמה‬ ‫בדברי המשנ״ב בביאו־ה סימן של*א שמביא‬ ‫סימן כד‪.‬‬
‫של האשה‪ ,‬והבעל מתנגד ללידדי בד‪.‬ביעו חשש‬ ‫אליעור שאפיא בשבת יש להתיר‬ ‫‪t‬‬ ‫בשם שו״ת‬
‫כי בנ סי מ ת המקרה יוולד העוכר במצב לא‬ ‫לעשות המציצה בספוג‪.‬‬
‫תקין‪ ,‬וכן אם יוכל לד‪.‬תפתח כיאות‪ ,‬וד‪,‬רופא לא‬ ‫ב‪ .‬דברי שו־ת בנין ציון שמשיג על הספר יד‬
‫יכול להג ‪ T‬כבטחון שהעובר יחיה ויתפתח‬ ‫אלעור שמתיר למצוץ בספוג ולא בפה‪ .‬ובמיוחד‬
‫בצורר‪ .‬רגילה‪ ,‬מהי הכרעת ההלכה בזד‪.,‬‬ ‫על פה שמתיר בספוג אפילו בשבת‪,‬‬
‫כ‪ .‬בדברי השו״ע באו־ח מימנים שכ״ט־ש־ל‪.‬‬ ‫ג‪ .‬מה הדין אס יש להתיר מציצה בספוג בחול‬
‫לב‪ .‬ביצה שנתבשלד‪ ,‬טע״ש והיא עדיין קצת רכד״ אס‬ ‫סימן‬ ‫ובשבת היכא שיש סכנה למוהל או לילד ע*י‬
‫מותר כשבת לגמור בישולה ולד‪,‬קשותד״ כ טן‬ ‫מציצה בפד‪.,‬‬
‫לתתד‪ ,‬לתוך מים חתחים שבכלי ראשון שאיט‬ ‫ד‪ .‬דברי גדולי הפוסקים שיצאו ועצץ ע ד הספר‬
‫על גבי האש‪ ,‬וכחמד‪.,‬‬ ‫אלעור וע־ו‪.‬‬ ‫‪t‬‬
‫ב‪ .‬ביצה רכה אם היא בגדר לח לגבי שבת או‬ ‫אודות איסור הדלקת וכיבוי החשמל בשבת‬ ‫סימן כה‪.‬‬
‫ית־‪,‬״כ וכיו־ב‪ ,‬או חלמא דדינד‪ ,‬כמאכל‪.‬‬ ‫וחייבים משום מבעיר ומכבד‪.,‬‬
‫ג‪ .‬הנוד״ג כד‪,‬רמ״א בדבר לח בשבח שכל ומן‬ ‫ב‪ .‬באיסור הפעלת סרנויסטור בשבת ויו־ס‬
‫שלא נצטנן אין ט משום בישול‪ ,‬אס מותר‬ ‫ובאיסור האזנד‪ ,‬לש ‪T‬ורי רדיו בשבת ויו״ט גם‬
‫לחממו ע ט ר חבירו הטהג כד״ב־־י‪ ,‬ואם מותרת‬ ‫ע״י כינון פתיחת המקלט וסגירתו ע״י שעון‬
‫ט ה האמירה והועאה‪.‬‬ ‫אוטומטי‪.‬‬
‫ד‪ .‬מד‪,‬ו גדר בישול כל צרט במים‪,‬‬ ‫א‪ .‬הגדרות במלאכת בורר בשבת‪.‬‬ ‫סימן כו‪.‬‬
‫ה‪ .‬מי ששכח ופתח בשבת ברז סיס החטים של‬ ‫ב‪ .‬בד‪,‬א דסופר מברך ו מ ר יוצא בברכת המוון‬
‫הטיעלר החשמלי כיצדיעשה‪ ,‬אם לסטר את‬ ‫אס הוא גם היכא שר‪0.‬ו‪0‬ר לא נתחייב‪ ,‬וישוב‬
‫הברז ד‪x‬ם שיגרום עי־כ לד‪,‬מים ה ט עי ם שכבר‬ ‫דברי הביאו״ה בסימן תפ־ס לענין ספירת העומר‬
‫נכנסו על ידי הפתיחד‪ .‬שיתחממו היסב‪ ,‬או‬ ‫בהיכא שאיט בקי לספור בעצמו אס חביח י מ ל‬
‫שעליו להשאיר אותו פתוח הגם שיכנט עוד מים‬ ‫לועציאו‪ ,‬וד‪ ,r .‬לענין תפלת ס׳ ברמת ‪.,T*u‬‬
‫ט עי ם ד תחסט‪.‬‬ ‫ג‪ .‬נדה אי הוי דשב״ע‪.‬‬
‫א‪ .‬אודות חגיגת בת סצוה‪.‬‬ ‫סימן לג‪.‬‬ ‫א‪ .‬מי שאכל כזית מצד‪ .‬ראשון בליל הסדר בלא‬ ‫סימן כג‪.‬‬
‫כ‪ .‬אודות אכילת בשר כסעודת בר מצוה‬ ‫הסבר״ אם יש עצה שלא יצטרך לחזור ול אטל‬
‫המתקיימת לאחר ר״ח אב‪.‬‬ ‫אלא שיוכל לצאת בכזית מצה דכורך ובאופן‬
‫צק אליעזר חי״ת‬ ‫מפתחות‬ ‫שו ״ ת‬
‫חתמו שלא ישתדלו יותר ־להחיותו־‪ ,‬והרופא‬ ‫ג‪ .‬אודות ציון יום הולדת במלאת לו שבעים‬
‫המשתדל טוען שאם בכל זאת ימשיך ־להחיותו־‬ ‫שנה‪,‬‬
‫הוא עלול להפסיד שישללו ממט תעודתו וגם‬ ‫ד‪ .‬בענין אמירת תהבון כשיש בביהכ׳יב ילד בר‬
‫‪T‬וטהו בערכאות לסטם עצום של דולרים‪ ,‬האם‬ ‫מצוה‪.‬‬
‫מחויב הוא בכל זאת להמש ‪ 7‬להשתדל לר‪,‬חץתו‪.‬‬ ‫ה‪ .‬מי שנעשה בר מצוה בס־ב שנדחה אם מחויב‬
‫ב‪ .‬ביאור דברי הרמ״א באו־ח סימן תרנ״ו‬ ‫בתענית‪.‬‬
‫שפוסק שאדם מחויב להפסיד כל ממונו כדי שלא‬ ‫ו‪ .‬קסן שקבע מוחה אם יש חיוב להורידה ולחזור‬
‫יעבור על לא תעשה‪ ,‬אם הוא רק בקום ועשה‪ ,‬או‬ ‫ולקובעה על ‪T‬י ג ת ל‪.‬‬
‫אפילו בשב ואל תעשה‪ ,‬ומד‪ .‬הדין בזה כדי שלא‬ ‫ל ד‪ .‬א‪ .‬אדם פצוע קשה ברגלו שימל ללכת כחמשים‬ ‫סימן‬
‫יעמר על ל ־ת דלא תעמוד על דם רעך‪] .‬יעוין‬ ‫מטר ברחוב כשהוא רק נשען על קביים‪ ,‬אך‬
‫גם במילואים שבראש הספר[‪.‬‬ ‫אח״כ אינו יכול ללכת כלל בגלל כאבים קשים‪,‬‬
‫א‪ .‬אותת ברכת שהחייט ולבישת בגד חדש בימי‬ ‫סימן מא‪.‬‬ ‫ומוכרח להשתמש בקביים כדי ללכת הלאה‪ ,‬אם‬
‫הספירה וחוהם־פ‪.‬‬ ‫מותר לו לצאת בשבת במקום שיש רה״ר‬
‫ב‪ .‬ע־ד להתרחץ בנהר או לצאת לדרך בימי‬ ‫דאורייתא‪.‬‬
‫הספירה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬בדברי הרס״א בה׳ יוהכ״פ בירדו גשמים והוא‬
‫ג‪ .‬אם מותר בימי הסטירה להתקין את הבית‬ ‫איססינים דמותר לנעול מנעליו עד שמגיע‬
‫להרחימ ולהכניס מ שיכלולים‪.‬‬ ‫במקומו‪.‬‬
‫למה בנוסחת על הנסים בפורים לא מסיימים‬ ‫סימן מב‪.‬‬ ‫ילדים שהוציאו בשבת מגירה של ארון המחובר‬ ‫סימן לה‪.‬‬
‫בלשון ־וקבעום־ וגו׳‪ ,‬כדרך שמסיימים בעל‬ ‫לקרקע‪ ,‬אם מותר להחדרה בשבת למקומה‪ ,‬ואי‬
‫הנסים דחנוכה‪.‬‬ ‫ליכא חשש איסור בונה בהחזרתה‪.‬‬
‫בביאור דברי המג־א באו־ח סימן תרצ־ו בהליכה‬ ‫סימן מג‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אחד שהתחיל לומר בשחרית תחנון או״א‬
‫בביה־ק בערב פורים‪ ,‬אם המתבר בהליכד‪ ,‬לאבל‬ ‫וכו׳‪ ,‬וטפחו על השלחן והודיעו שאין לומר‬
‫תוך ז׳‪.‬‬ ‫תחטן בגלל שיש חתן או ברי״מ וכדומה‪ ,‬איך‬
‫ב‪ .‬בהליכה על הקבר ביום הפורים‪ ,‬ומה הדין‬ ‫עליו לד״תנהג‪.‬‬
‫באדר הראשון‪ ,‬וכן בהליכה בכטטיא בי־ג בו‪.‬‬ ‫לו‪ .‬ביאור דעת הרמב״ן באם יש איסור מחמר‬ ‫סימן‬
‫אודות חיוב מריטת נוצות העופות שבצוארם‬ ‫סימן מד‪.‬‬ ‫ושביתת בהמה ביום טוב ובחול המועד‪ ,‬ובהבנת‬
‫לפני שחיטה‪ ,‬והחששות שיש באי מריטה‪.‬‬ ‫דבריו בספר המצות שורש י‪-‬ד‪.‬‬
‫ב‪ .‬איך יש לנהוג בזה ביו ־ט‪ .‬ואודות צידוד‬ ‫דרשה לראש השנה‪.‬‬ ‫סימן לז‪.‬‬
‫הנוצות‪.‬‬ ‫א‪ .‬ביאורי הקטעים של; זה היום תחילת מעשיך‬
‫כלי אלומיניום שמושחין אותן בשומן איסור אם‬ ‫סימן מה‪,‬‬ ‫וגו׳‪ .‬ושל‪ :‬היום יעמיד במשפט כל ‪r‬ורי עולמים‬
‫טעוגין הגעלה‪.‬‬ ‫וגו׳‪.‬‬
‫אודות שום ובצל וביצה קלופין שעבר עליהם‬ ‫סימן מר‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ביאור ההדגשה של; ועקדת יצחק לזרעו‬
‫הלילה‪ .‬ואם חיישינן לה גם בזה־ז‪.‬‬ ‫־היום־ ברחמים תזטר‪ .‬וביאורי המאמרים בר־ה‬
‫ב‪ .‬אם מהני כשהם כרוכים היטב וסגורים‬ ‫ד׳ ם־ז דאיתא ואמת לפני בר־ה וכו׳‪ ,‬וכן‪ :‬למה‬
‫במקרר‪.‬‬ ‫תוקעין בשופר של איל וכו׳‪ .‬וביאור נפלא‬
‫ג‪ .‬אם מועי כשהם בתערובות‪ ,‬אי שימת קליפת‬ ‫מהח־ס בם׳ נצבים בפסוקי טן יש בכם וגו׳‪ .‬וכן‬
‫השופין בתוכם‪.‬‬ ‫בפ׳ התשובה‪.‬‬
‫ד‪ .‬אם יש חילוק מד‪ ,‬בין חיין לבין מבושלים‪.‬‬ ‫ישוב ד ב ת ספר הרוקח בביאור קראי דנחמיה‬ ‫סימן לח‪.‬‬
‫ה‪ .‬אם מועיל הדחה‪.‬‬ ‫בם־ש שלא עשו בנ־י סוט ת מימי יזעשע בן נון‬
‫אם מותר ליכנס למסגד של ישמעאלים‪.‬‬ ‫סימן מז‪.‬‬ ‫עד היום ההוא‪ .‬ובפלוגתת רבנן ור־א אם אדם‬
‫ב‪ .‬בדעת הר־ן אם גזרו משום בנותיהם גם‬ ‫יכול לצאת ‪T‬־ח בסוכתו של חבית‪,‬‬
‫בישמעאלים‪.‬‬ ‫בענין השמחה בחה־ם ועל ההמשכיות‬ ‫ב‪.‬‬
‫ג‪ .‬אוחת אם אפשר בקריאת שנים מקרא ואחד‬ ‫הנשלמת בשמיני עצרת‪.‬‬
‫תרטם‪ ,‬לקחא התרטם באמצע‪.‬‬ ‫באיסור שינת עראי עם תפילין ששונה מאיסור‬ ‫סימן לט‪.‬‬
‫א‪ .‬אודות איך התיר רחב־ת להקלצסינירי‬ ‫סימן מח‪,‬‬ ‫שינת עראי פ ח ח לסוכד‪ .,‬הד‪.‬גדרות והשיטות‬
‫להוסיף על גופו שלהבת כדי לקרב עי־כ מיתתו‪.‬‬ ‫בזה‪ ,‬וענין מוסר שינתו לאחרים‪ ,‬וכן פריסת‬
‫ב‪ .‬מה הדין בהטלת גורל בדיני נפשות‪.‬‬ ‫סודר‪ ,‬וכיסוי הטלית‪.‬‬
‫ג‪ .‬איך עשו זקני־ לח מעשה בקום ועשה לצאת‬ ‫א‪.‬חולה מסוכן שחייו רק חיי שעה ובני המשפחה‬ ‫סימן מ‪.‬‬
‫אליעזר חי״ח‬ ‫מסתחות‬ ‫שו״ת‬
‫את המצוה‪ ,‬ואיך נשבע א משה על ‪.p‬‬ ‫חרץ לחומה כדי למות‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם היה על צפרה ‪ n‬״בני קטורה״‪.‬‬ ‫ד• איך ‪ t t‬ר״י בן חלפתא לאותה זקנה שתמנע‬
‫עוד בהנ״ל שבטימן הקת־ם‪.‬‬ ‫סימן נג‪,‬‬ ‫א״ע מלהשכים לבית הכנסת שלשה ימים בדי‬
‫א‪ .‬טאור מאמר חז״ל אחד שגחסה נשבע ליתרו‬ ‫שתמות‪.‬‬
‫שבט הראשון יהיה ל על‪.‬‬ ‫ה‪ .‬אם מותר להתפלל על אדם חולה שסובל‬
‫ב‪ .‬אם לתיטק היה עליו דין של בן הבא מן‬ ‫הרבה שימות‪.‬‬
‫הגויה‪ ,‬וביזמד דברי הזית רענן על הילקו״ש סי׳‬ ‫אם ישט חיוב קימה לפני אב ‪ w‬ת״ח עיוור‬ ‫סימן מט‪.‬‬
‫קס״ט‪.‬‬ ‫]השטסה‪ ,‬להאמור בפנים אותמת ג׳ ד־ דגם‬
‫ג‪ .‬דרך נפלאד‪ ,‬על כל האמור מספר נחלת‬ ‫כשאין חיוב מ״ם איכא משום ם ‪ T‬ח חסידות ום*‬
‫בניטץ על המצות‪.‬‬ ‫ו שכח אחו‪ .‬הנה במגביל לזה ם‪ 1‬י ט לעניו אם‬
‫ד‪ .‬פירושו של הרדבל על האמור‪.‬‬ ‫יש חיוב כי מ ד במידי דלא »’ ‪ t‬ביה האב ולא‬
‫הטעם שקוראים שם לבן הטלד בשעת המילה‬ ‫סימן נד‪,‬‬ ‫מגיע לו מזה הנאה וכיבוד‪ ,‬שנמיט בזה פלוגתא‬
‫ולא לפני כן‪.‬‬ ‫בראשוגים‪ ,‬וגדולי אחרונים הכריעו דליכא חיוב‪,‬‬
‫ב‪ .‬מתי יש לקרוא שם לבת‪ ,‬ואם יש לדקדק‬ ‫יעוין מה שהאריך להוכיח כן בשו״ת ‪ T‬אלי מ‬
‫לקרות השם עם קריאת התורה‪.‬‬ ‫)רגלר( ח־א פסקים וכללים סימנים מ״א ם־ב‪,‬‬
‫ג‪ .‬בדברי הדרישד‪ ,‬על הטור דקריאת שם לבטת‬ ‫ו ק בשו״ת ע חג ת הבושם ‪ rrvtn‬סימן ’ ‪ , T‬ומ״ש‬
‫הוא במקום קריאת שם דזכר בשעת מילה וצריך‬ ‫בזה השו־ח מהרש־ם ח־א סי׳ ק־א‪ .‬וכך העלה גם‬
‫לאקדומי מהאכה ל ט ת החתן‪.‬‬ ‫בשו־ת משיבת נפש חיו־ד סימן ס״ז דברור‬
‫בביאור דברי הטור והשו״ע בגר שמל א״ע‬ ‫סימן נה‪.‬‬ ‫הדבר דבמ ‪ r‬י דלא שייך ביה האב ליכא חיוב‬
‫בלילה אי מזעי‪.‬‬ ‫כי סד‪ ,‬וט״מ העלה גם זאת דיש חילוק בין חיוב‬
‫ב‪ .‬בביאור דברי הש״ך בזד‪ ,‬והסרת השגת ספר‬ ‫למבוה בעלמא‪ ,‬ושנהי שיש גבול לחיוב מה‬
‫דברות משד‪ ,‬על?‪.‬‬ ‫שיענש כשימנע‪ ,‬מ״מ כל שיוסיף לכבדן יותר‬
‫ג‪ .‬אודות מילד‪ ,‬שלא בזמנה שאינה אלא ביום‪,‬‬ ‫מקבל שכר אחר שהמלך הקדוש חפץ ביקרם‬
‫ואם ח א ת א ה נם בגיח ת‪.‬‬ ‫יעו־ש[‪,‬‬
‫ד‪ .‬ברית טלד‪ ,‬שחל טו ם תענית אם אומרים כל‬ ‫ב‪ .‬לימודים בה׳ כיבוד אב מהנהגת יוסף עם‬
‫הסליחות‪ ,‬או רק עד הרחמים וד״סאחוח‪ ,‬וכן אם‬ ‫אביו יאע״ה‪.‬‬
‫מדלגים בליל יוד‪,‬כ״פ כשחל לה?ת בשבת‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ל״ג בעומר‪.‬‬
‫א‪ .‬אם במדבר כבר היחה הגזירה שלא להכניס‬ ‫סימן נו‪.‬‬ ‫ד‪ .‬לנשואין אזרחיים ורפורמיים‪.‬‬
‫מת למחנה לויד‪.,‬‬ ‫אם יש כח לאנשי קהילה למנות להם מורה‬ ‫סימן נ‪.‬‬
‫ב‪ .‬איך לקח משה עמו עצמות יוסף אליבא דמ״ד‬ ‫הוראה כלי הסכמת המרא דאחרא‪.‬‬
‫דמשד‪ ,‬כיהן בכד״ונה כל ארבעים שנה במדבר‪.‬‬ ‫ב‪ .‬בזה־ז שקוצבים שכירות לרב אם זכה הרב‬
‫ואפילו למ״ד דמשה לוי ה ‪T‬״ לאיזה צורך היה‬ ‫הראשון מדינא גם אליבא דהרם־א‪.‬‬
‫צריך לשאת את ארוט דוקא עמו ולא יחד עם‬ ‫ג‪ .‬שלא למטת ב׳ אנשים על איזה דבר‪ ,‬כאשר‬
‫יתר א ח ט ת של שבטי י־ה‪.‬‬ ‫משונים בסבעם ובהנהגתם‪.‬‬
‫חזקת כשרות לספרי תורה שנבדקו על ‪T‬י‬ ‫סימן נז‪ .‬א‪.‬‬ ‫ד‪ .‬דין מור״ה המתמנה בלי רשות הרב‪.‬‬
‫מגיהים מומחים‪.‬‬ ‫ילד שנולד עם מום באבר במי?ךם פתח השופכה‬ ‫סימן נא‪.‬‬
‫ב‪ .‬לקדושת ספרי תורד‪ ,‬שנפסלו בגלל דיטקי ם‬ ‫)אפיספדיאם או היפוספדיאם( אשר על מנת‬
‫ופיתדים או שגיאות בתימת וכחמה‪.‬‬ ‫שהתיטק יוכל להשתין ולהזריע כראוי יש צורך‬
‫ג‪ .‬ביאור דברי הרמ״א ביו ‪ r‬עפי ‪ r‬באו״ח‪.‬‬ ‫לבצע בו ניתוח פלסמי כאשר ימלאו שנתיים‬
‫ובדברי המחבר מ ה‪.‬‬ ‫ויותר‪ ,‬אם ישנה אפשרות לבצע את המילה‬
‫ד‪ .‬דברי הגאונים הט״ב והחת״ס ז״ל‪.‬‬ ‫כדינה בלם השמיני‪ ,‬ומה הדין לענין הברכות‬
‫ה‪ .‬בדברי הרמב״ם בזד‪ .,‬ובדברי המהר״ל מפראג‬ ‫של האב ושל המוהל‪.‬‬
‫בזה‪.‬‬ ‫בדברי הר״ח ביומא שהשמן ביקש להמית אח‬ ‫סימן נב‪.‬‬
‫עוד בענין הנ״ל שבטטן הקודם לקדושת ספדי‬ ‫סימן נח‪.‬‬ ‫התיטק מפני שנתעצלה אמו למולו‪ ,‬מדוע היתה‬
‫התורה‪.‬‬ ‫התביעה עליה‪ ,‬ומדוע לא עבור משה‪.‬‬
‫ב‪ .‬אודות תיבת דכה בא' או בה׳‪ ,‬ואם זה‬ ‫א‪ .‬בדברי המהרש״א בנדרים שמשה לא היה י ט ל‬
‫לעימבא‪.‬‬ ‫למולו בגלל התנאי שהיה ט ט ל טן יתרו שאחד‬
‫אם פותר לנשים לתפור יריעות הספר תורה‪,‬‬ ‫סימן נט‪.‬‬ ‫מבנל לא ימול‪ ,‬ומדוע לא הו־ל זה כמתנה לבטל‬
‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫ס&תחות‬ ‫שו״ת‬ ‫‪10‬‬
‫ה‪ .‬ההורג הגוסס בידי אדם דפוסק הרמב״ם‬ ‫ובתפיחת היריעות לעמודי עץ החים‪.‬‬
‫דפטור‪ ,‬אס אבל מדין מלך ישראל חייב ויכול‬ ‫ב‪ .‬מה הדין בתפירת נשים לתפילין בגלל‬
‫המלך לארגו‪ .‬ובדין ההורג את הטריפה‪.‬‬ ‫השי״ן‪.‬‬
‫ו‪ .‬בדעת הרמב״ם שמלך יכול להרוג עפ״י ע״א‪,‬‬ ‫עוד בענין הנ״ל שבסימן הקודם‪.‬‬ ‫סימן ס‪.‬‬
‫ובדין בן נח בזה‪.‬‬ ‫כ‪ .‬תפירת ס״ת אי כשר ע״י נכרי‪.‬‬
‫ז‪ .‬אם צריך‪ ,‬או יכול‪ ,‬אדם להכניס א״ע לספק‬ ‫ג‪ .‬אי ירד מן בחוהמ״ס‪.‬‬
‫סכנה כדי להציל את חבירו מוד א סכנה‪.‬‬ ‫ד‪ .‬אם יש לכרוע גליל שבת בתחילת מעין שבע‪.‬‬
‫זבדות ספרי תורה ש ענבו מבית כנסת וחברת‬ ‫סימן סז‪,‬‬ ‫אודות קפה ‪ w p‬המובאים מחו״ל בעודם ירוקים‪,‬‬ ‫סימן סא‪.‬‬
‫ביטוח שילמו עבורם בהיותם מבוטחים‪ ,‬האם‬ ‫והקליה והטחינה נעשים בא ‪ ,p‬אם אין לחיבם‬
‫מעות אלה נקראים דמי ספר תורה עד שמן‬ ‫בהפרשת תתמות ומעשרות‪.‬‬
‫ההכרח ליקח במעות אלה ספרי תורה אחרים‪,‬‬ ‫ב‪ .‬גמר מלאכה אם תלוי בהכשר הפרי לאכילה‪.‬‬
‫ואותה השאלה גם היכא שנגנב ‪'0‬ח ‪.T‬‬ ‫ולענין בננות‪.‬‬
‫ב‪ .‬אחד ששכר בית מחבית וקיבל עליו אחריות‬ ‫סב‪ .‬אידות ילד הסובל במשך שנתיים מגידול סרטני‬ ‫סימן‬
‫מדליקה‪ ,‬ואח־כ הלך המשכיר והבטיח ביתו‬ ‫בגזע המוח‪ ,‬נותח פעם והושתלה אצלו צינורית‬
‫בחברת אחתות‪ ,‬ונשרף הבית‪ ,‬אם יכול השוכר‬ ‫לניקוז הנוזלים‪ ,‬לאחרונה הילד נהיה שרוי‬
‫לומר למשכיר כיון שאין לך פסתא דדמי ביתך‬ ‫בחוסר הכרה ומחובר למכ שירי הנשמה‪,‬‬
‫אתה נוטל מהחברה אדעתא דהכי לא קבלתי‬ ‫והרופאים רוצים לנ תחו שנית ולה שתיל‬
‫אחריות‪ .‬ואותו השאלה בשורף בית חבירו‬ ‫בגולגולת ציטרת חילופית שתנקז את עודף‬
‫ושילמו לו מחברת ביטוח‪ ,‬אם מ־ס חייב השורף‬ ‫הנוזלים מחללי המוח אל תוך הקיבה‪ ,‬ואם־הילד‬
‫לשלם א‪.‬‬ ‫מתנגדת לכך מתוך הכרה שגורל בהג נ ח ס‬
‫א‪ .‬אס מחויבים לקום מפני זקן בשעה שעוסקים‬ ‫סימן סח‪.‬‬ ‫ומתוך רצון לקצר את סבלו‪ ,‬שלפי דעתה‬
‫בתורד‪.,‬‬ ‫הניתוח יאריך את סבלו ויאריך את יסוריו‪ ,‬האם‬
‫ב‪ .‬אם מחויבים לקום מפני ת״ח בשעה שעוסקים‬ ‫לפי הדין יש כן לתת לו טיפולים שאולי יאריכו‬
‫בתורה בע ‪r‬ן באופן שהקימה טדרתהו מהלימוד‪.‬‬ ‫את חייו א מן מה‪.‬‬
‫ג‪ .‬המצוה לשמח חתן וכלה אם היא כל שבעה‪.‬‬ ‫הגרצפ״פ ז״ל ומשנתו בהלכה ובהגדה‪ ,‬התמדתו‬ ‫סימן סג‪,‬‬
‫א‪ .‬בסדר קבלת חולים אצל רופאים אם הרופא‬ ‫סימן סט‪.‬‬ ‫ודביקותו בתורה וד‪.‬אכותיו בקודש‪.‬‬
‫מחויב על פי הדין לטפל בהם לפי סדר‬ ‫הספד גדול ומקיף שנשאתי על הגאון מוהר־ר‬ ‫סימן סד‪,‬‬
‫העדיפויות כשבאו בבת אחת ושניהם שוים‬ ‫משה פייג שטיין ז׳ ל בהיכל ישיבת עץ חיים‬
‫בחומרת מחלתם ומצבם ולא לפי התור שכל‬ ‫ביתשלים ע ‪,T‬״ק ת־ו‪.‬‬
‫הקודם זוכה‪.‬‬ ‫קונטרס מקיף בעניני גירות תנאיו וסוגיו‪.‬‬ ‫סימן סה‪,‬‬
‫ב‪ .‬בירור מה שיאע״ה כשפחד מעשו פן יבוא‬ ‫א‪ .‬בעית התעתבות של בנות ובני ברית עם בני‬
‫והכהו אם על בנים ם ‪ T‬רן בסדר של אחרון‬ ‫ובנות שאינם בני ברית‪.‬‬
‫אחרון חביב‪ ,‬ואיך שזה לא נוגד הדין של תנו‬ ‫ב‪ .‬הגירות החיובית והשלילית על צדדיה‪.‬‬
‫לנו אחד מכם ונהרגהו וס*‪.‬‬ ‫ג‪ .‬סוגי הגיח ת ובעיותיהם ובי א ר נרחב בסוגיא‬
‫ג‪ .‬בירור הדין של תלמיד חכם קודם לע״ה ו ט׳‪,‬‬ ‫דר״גטען על השפחה א זעכרית ביבמות‪.‬‬
‫כאשר באים להתדיין‪ ,‬וכן בט א ם לד״תרפאות‬ ‫ד‪ .‬עה״פ במגילת רות שכתוב‪ :‬וגם את רוח‬
‫אצל רופא‪ ,‬או לקנות בחנות וכיוצא בזה‪ .‬ואס‬ ‫המואביה קניתי לי לאשה וגו״‪ ,‬וד‪,‬משכי הפסוקים‬
‫ביכלתו לטעון דאין בזה־ז דין ת־ח בזה‪ ,‬ודין‬ ‫כזה‪ .‬ודברי התרגום שכתוב בלשון •ובעי‬
‫חכם מופלג ובעל מעשים‪.‬‬ ‫אבמה״‪.‬‬
‫ד‪ .‬ביאור גדר עם ‪ T‬ה בתור‪ ,‬ומתי נחשב בזה‬ ‫אס מותר לקבל תרומות כספיות מנכרים לבניית‬ ‫סימן סו‪.‬‬
‫הקודם קודם‪ .‬וגדר באו בבת אחת‪ ,‬ואם יש‬ ‫בית כנסת‪ ,‬ואם נאסר שמותר אם מותר לקבל‬
‫חילוק אצל רופא בין אם עונה בקופה לבין אם‬ ‫גס עבור בנין בית כנסת ביח שאם‪.‬‬
‫עונה בקלינ^ה הפרטית שא‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אס מותר לקבל מא״י תרומת כסף עבור בנין‬
‫ה‪ .‬בירור פסק השו״ע ביו ״ד סימן רמ״ו בהיו‬ ‫תלמוד תורה‪.‬‬
‫השואלים שניהם חכמים‪ ,‬ודברי השו״ע בחו־ם‬ ‫‪ a‬אם טעה בליל ראש השנה ולא אמר בתפלה‬
‫סימן ט״ו‪,‬‬ ‫המלך הקדוש אם צריך לחזור ולד‪,‬תפלל‪.‬‬
‫בירור שיטות הרמב״ם והרמב״ן והמאירי‬ ‫סימן ע‪ .‬א‪.‬‬ ‫ד‪ .‬אם מקבלים גרים מעמלק‪ ,‬ואם בן נח נר‪,‬רג‬
‫בהיתר אטלת מאכאת אטרות במלחמה‪.‬‬ ‫בד‪.‬ודאת עצמו‪.‬‬
‫‪11‬‬ ‫ציץ אליעזר חי׳יז‪/‬‬ ‫פמתמות ומילואים‬ ‫שו״ת‬
‫אם יש לת״ח גדול בתורה שלומד ומלמד תורה‬ ‫סימן פא‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אם ההיתר שייך גם בכיבוש ‪.r m i‬‬
‫לרבים להעתר להפצרת רבים לקבל על‪ T‬לד‪,‬יות‬ ‫ג‪ .‬מדוע לא החהח ישראל על הגעלת כלים‪ ,‬וכן‬
‫עוסק בצרכי ציבור מספד שנים‪.‬‬ ‫על סבילתן‪ ,‬במלחמת סיחון ועוג‪.‬‬
‫אודות פינוי עצמות ממקום מנוחתם צ חו׳ל‬ ‫סימן עא‪,‬‬
‫מפתחות כלליות לחלקי צ״א י״ג‪-‬י״ז‬ ‫ולהעלות לקבורה ב א ח ישראל‪ ,‬ובמיוחד כשיש‬
‫חשש שיחרשו את בית הקברות‪ .‬וכן כשמקום‬
‫מסודרים לפי סדר ארבעה תלקי השו״ע‬
‫קבורתם יהיה ביתשלים‪.‬‬
‫ועל עניני הלכה ורפואה ועניגים שונים‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אם יש הבדלים בין כשציד על העלאתם לבין‬
‫כשלא צ‪T‬י‪.‬‬
‫אודות תפלד‪ ,‬לפני העמוד‪ ,‬וביקורי קברים‪,‬‬ ‫סימן עב‪.‬‬
‫)מילואים לסימן מי(‬ ‫בגמר י״ב חדש בשנה מעוברת‪ ,‬אם הכוונה בגמר‬
‫הי״ב חדש‪ v ,‬בתחילת החדש הי־ג‪.‬‬
‫‪ . 1‬אחרי אוח א* צ״ל; והרי הדין ד‪ 1‬א שמחללים שבת אפילו‬ ‫ב‪ .‬בדין שמועה רחוקה אם הנפטר והאבל‬
‫לחיי שעה כדאיתא בגם־ ביומא ד׳ פ־ד ונפסק כן‬ ‫נמצאים במקומות שונים שהשעות משתנות‪.‬‬
‫בפשיטות באו״ח סי ^ שכ״ם סעי׳ די‪ ,‬דאפילו מצאוהו מרוצץ‬ ‫ג‪ .‬דץ גערה אם שייך גם בנשים‪.‬‬
‫שאינו יכול לחיות אפילו לפי שעה מפקחין עליו את ועל‪,‬‬ ‫האם יש יתרון להשיא כלות יתומות על השאת‬ ‫סימן עג‪.‬‬
‫ואפילו יש בו כמה ספייז ת יעו*ש‪ ,‬וא־כ בודאי שקיים גם‬ ‫יתומים‪ ,‬או דילמא אדרבא המצוה יותר להשיא‬
‫בזה הלאו דל״ח ע ‪ r‬רעך‪.‬‬ ‫יתומים באשר שהאיש מצווה על פו־ר ולא‬
‫לכאורה מחויב הוא הרופא להשתדל אעפ״כ להמשיך‬ ‫וא־כ‬ ‫האשה‪.‬‬
‫להחיותו‪ ,‬כי מציט להדמ׳׳א בא״ח סימן תרג־ו שפוסק‬ ‫אוטובוס שנשרף על גוםע ‪ r‬ובתוכם אשה אחת‬ ‫סימן עד‪.‬‬
‫דזה שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפי' טצוה‬ ‫אס יש לד‪,‬תיר לבעלד‪ ,‬לישא את אחותו־‪.,‬‬
‫עוברת‪ ,‬דכל זה דוקא במצות עשה‪ ,‬אבל לא תעשה יתן כל‬ ‫ישוב לקושית הגרע״א ז״ל אליבא דר״ם דס״ל‬ ‫סימן עה‪.‬‬
‫ממונו קודם שיעבור‪ .‬ומוסיף המשנ״ב בסק״י‪ ,‬שהוא זה‪,‬‬ ‫דדין לשמה בג־פ נאמר על החתימות‪.‬‬
‫אפיא אם יצטרך עי ^ אח־כ לחזור על הפתחים‪ ,‬דלא טכל‬ ‫ב‪ .‬בגדדי אפקינהו רבנן לקדושין מיניה‪.‬‬
‫לד‪,‬תיר עי״ז איסורי תורה‪.‬‬ ‫קונטרס אודות ס ‪T‬ור ג־פ אם זקוק שיהיה‬ ‫סימן עו‪.‬‬
‫חוזר למסוק כן גם ‪ r r a‬סי׳ קנ״ז סעי׳ א'‪ ,‬דאם‬ ‫והרמ״א‬ ‫במותב בי תלתא בדייקא‪.‬‬
‫עכל להציל עצמו בכל אשר א צריך ליתן הכל‬ ‫‪P‬‬ ‫אודות ראובן שהרגיש מאד לא טוב‪ ,‬ושמעון‬ ‫סימן עז‪.‬‬
‫ולא יעבור על לא תעשה‪ .‬וכאן הרי בהימנעות הגשת הצלה‬ ‫וקרא לרופא‪ ,‬מי חייב בתשלום הרופא‪.‬‬
‫עוברים על לאו דלא תעמוד על דם רעך‪.‬‬ ‫ע ח‪ .‬באחד שמצא תפילין ד רי ת‪ ,‬והמוצא אינם‬ ‫סימן‬
‫שיש לדון בזה להתיר לרופא שימנע מלהשתדל‬ ‫מה‬ ‫מהטהגים להניח תפילין דר״ת אם יכול לשום‬
‫להחעת‪ ,‬וצא אם נבוא להסתמך על שיטות הסוסקים‬ ‫דמיהם‪.‬‬
‫דם־ל לחלק בזה ולומר‪ ,‬שכל זהו הוא דוקא אם המדובר‬ ‫ב‪ .‬בברכת הרעמים מתי חשבינן יום מחר לברך‬
‫בלעבור על לאו שיש בו מעשה‪ ,‬אבל בלאו שאין בו מעשה‬ ‫שנית‪.‬‬
‫הוה זה כמו לעבור על עשה וא־צ א תן כל ממוט‪ ,‬ונזכר מזה‬ ‫ג‪ .‬המטיל שתן דרך קאטעטער מתי זמנו לברך‬
‫בפתחי תשובה כיו־ד שם סק־ד‪ ,‬ודרכי תשובד‪ ,‬שם‪,‬‬ ‫אשר יצר‪,‬‬
‫ובאריכות גדולה בשדי חמד בכלאם במע׳ לם ‪ r‬כלל ק ^‪,‬‬ ‫א‪ .‬אי שייך פטור דמתה מחמת מלאכה בגשבית‪.‬‬ ‫סימן עט‪.‬‬
‫ובחלק דברי חכמים כלל ל־ט כדיעו״ש‪.‬‬ ‫וישוב דברי התה ‪ T‬דנראין כסתראי‪.‬‬
‫על המשנ׳יב שלא הזכיר מלחלק מזה כלל ‪ ,‬וכפי‬ ‫ולפלא‬ ‫ב‪ .‬אודות צדיקים במיתתם אם חייבים כשלעצמם‬
‫הנראה שלא סבר לחלק מ ה‪ ,‬וכך נראה באמת שתפס‬ ‫כמצוות‪.‬‬
‫כן לעיקר הגרע׳׳א ז״ל בהגהות? ליו״ד שם‪ ,‬שמתחילה הוא‬ ‫ג‪ .‬אשת אליהו או אשת דיב״ל אם הותרו‬
‫מביא דברי שו־ת חות יאיר דס״ל דאם הוא לאו שאין בו‬ ‫לעלמא‪.‬‬
‫מעשה הוי כמו לעבור על עשה וא״צ א תן כל ממוט‪ ,‬ומוסיף‬ ‫ד‪ .‬אי איכא איסור מחמר ושביתת בהמה ותחומין‬
‫וכותב ע׳׳ז בזה־ל‪ :‬ואולם בתשובת הריב״ש מבואר דכל‬ ‫בחוה״ם‪.‬‬
‫שהוא לעבור על לאו אף באין מעשה צריך ליתן כל אשר לו‬ ‫ה‪ .‬אודות כדרך שאדם רוצה מוליכין אותו‪.‬‬
‫ולא יעמ ר עכ״ל‪ ,‬ומשמע טהך לישנא של ״ואולם״ דנקים‬ ‫אם מותר לצלם מאמרים מספר או כתב עת לשם‬ ‫סימן פ‪.‬‬
‫א ה הגרע״א דס״ל לעיקרד‪ ,‬כדברי הריב״ש שאין לחלק מ ה‬ ‫לימוד ושימוש עצמי כאשר בשער הספר או כתב‬
‫בין לאו שיש בו מעשה לבין לאו שאין מ מעשה‪ ,‬וא״כ אין‬ ‫העת מופיעה אזהרה שאין להעתיק שום חלק‬
‫תימא שגם המשנ״ב סתם להכריע בכזאת‪.‬‬ ‫מהתוכן ללא רשות המחבר או המו״ל‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מייליאיפ‬ ‫ש ו ®ת‬ ‫‪12‬‬
‫ואילולא הל*ת ע״ד רעך כי אם רק מכה הכתוב של והשביתו‬ ‫ו‪1‬לפ ‪ 8‬שופ מ‪ 1‬לנד עוד לא נסתר נאופן גללי ™וד‬
‫לו הייתי אומר שצריך לעשות משום כך מה שבכה עצמו‬ ‫דדתר !מ פפני שאץ ‪3‬ו פעשמ‪ ,‬מ רבים אשר אתנו‬
‫לעשות‪ ,‬אבל איננו מחויב לטרוח ולשכור גם אחרים‬ ‫» ן ס״ל לחלק במאת‪ ,‬ובמיוחד כאשר דיוננו הוא בנוגע‬
‫שיצילוהו‪ ,‬קמ׳׳ל הלא תעמוד ע׳־ד רעך שמחויב גם בכנ״ז‪.‬‬ ‫לד‪,‬לאו של לא תעמוד על דם רעך‪.‬‬
‫‪ , 3‬בסוף אות ה׳ צ״ל; וצריכים איטא לומר שלט־מב־ם היד‪.‬‬ ‫‪ .2‬כסוף אות ב׳ צ״ל; והנד‪ ,‬ז״ל הגט• בסנהדרין שם‪ :‬גופא‪.‬‬
‫פשוט שעל לאו זה דלא תעמוד על דם רעך איננו‬ ‫‪ ,‬מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה‬
‫מחויב להפם ‪ T‬כל ממונו מפני שועא לאו שבכללות שאין‬ ‫גוררתו או לסטין באין עליו שד‪,‬וא חייב לד‪,‬צילו ת״ל לא‬
‫לוקץ עליו וקיל יותר משאר ל״־ת שאקין עליו‪ ,‬ויתירה מזו‪,‬‬ ‫תעמוד על דם רעך‪ ,‬והא מהבא בפקא מהתם נסקא אבידת‬
‫דסמר ‪ ,Tn‬שד‪,‬וא מעין לאו הבא מכלל עשד‪ ,‬שדין עשד‪ ,‬עליו‬ ‫גופו מנין ת״ל וד‪.‬שבותו לו‪ ,‬אי טר‪,‬תם הוד‪ ,‬אמינא ד‪,‬״ט‬
‫)עיין פסחים ד׳ מ״א ע׳־ב‪ ,‬ועוד(‪ ,‬כי כן טצינו למדים מדבריו‬ ‫בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קט״ל‪ ,‬ומפרש׳׳י‬
‫בפיהט־ש ‪ r s a‬דגדרים דטגדיר שם החיוב של הצלת טפו‬ ‫וז׳־ל! הני טילי בנפשו‪ ,‬אם זד‪ ,‬הרואוצ יכול להצילהו יצמ^ו‪,‬‬
‫של חבית שהוא מכח העשה של והשמתו לו‪ ,‬וכלשוט;‬ ‫קמ״ל לא תעמוד על דם רעך‪ ,‬לא תעמוד על עצמך משמע‪,‬‬
‫דחיוב הרופא מן התורד‪ ,‬לרפאות חולי ישראל נכלל בפי׳‬ ‫אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך עב־יל‪ ,‬למדין‬
‫מ׳ש הפסוק )דבתם כ־־ב( והשמתו לו‪ ,‬לרפאות את גופו‬ ‫אנו מזה שכדי שלא יעבור על לי׳ת דלא תעמוד ע*ד רעך‬
‫שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול לד‪,‬צילו או בגופו או‬ ‫מחויב הנד‪.‬ו למטרת ולמיגר אגורי )לשטר אנשי® ולחוור‬
‫בפמוט או בחכמתו ע״ש‪ ,‬הרי ל ט שד‪-‬דמבייס נתן על כך רק‬ ‫על בל צדדים שלא יאבד דם רעהו‪ ,‬ומשמע לכאורד‪ ,‬מד‪,‬ך‬
‫חיוב עשה של והשמתו לו‪ .‬וז־ש •או כ ט ט ט־ ר׳־ל בגדר‬ ‫לישגא שד‪,‬מדובר הוא אפילו אם הוא בגוונא שיפסיד עי״ב‬
‫חיוב שיש על כך מכח עשה‪ ,‬אשר המבזבז אל יבזבז יותר‬ ‫פמוט אעפי־כ מחויב הגט ל ה פ ^ כל ממוט כדי שלא יעטר‬
‫טתטש‪.‬‬ ‫על ל־ת ע ‪ r‬רעך‪.‬‬
‫אילם לאט־ העיון נראד‪ .‬לומר שאין הוכחד‪ .‬לכך‪ ,‬בי יש‬
‫בטף אות ס׳ צ־ל‪ :‬דמה שמדבר הרמי׳א הוא על ל־ת‬ ‫־‬ ‫‪4‬‬ ‫לפרש שטזנת הנם' בזה הוא רק שמזעיב לטרוח‬
‫שבין אדם למ‪7‬ךמ‪ ,‬ומסביב דבריו וטכחם הוא‬ ‫ולחזר אחד אנשים קרציאט‪ ,‬אבל המיגר אגורי הוא בגתנא‬
‫שהמדובר בזה בדברי הטסקיס‪.‬‬ ‫שאבל אח״ב יוכל לחזור ולג ט ת מהניצל הכסף שד‪,‬פםיד‪,‬‬
‫אליעזר‬
‫בפשטות משמע שהמדובר הוא אפי' כשהעומד‬ ‫א( והנה‬ ‫סימן א‬

‫על הפרק הוא בהצלה של פיקוח נפש ממש‪.‬‬
‫בעזהי״ת‪ .‬אייר תשמ״ח‪.‬‬
‫כבה יוצא מדברי הט״ז והש״ך ביו״ד שם‪ ,‬וכך מבארים‬
‫עוד מפרשים‪,‬‬ ‫בדיני קדימה להצלה ונימוקיהם‬
‫ענ״ד נראה שיש מקום עיון רב בזה‪ ,‬אם המדובר‬ ‫ל פי‬
‫אכן בכנ״ל‪ .‬וכדיבזאד בע״ה‪.‬‬
‫א‪ .‬בירור נרחב לזה שבדמב״ם וטור ושו״ע‬
‫נשמט דין המשנה של האיש קודם‬
‫אקדים לציץ‪ ,‬דלמרבית הפלא ראו זה׳ כי‬ ‫ובראשונה‬ ‫לאשה להחיות‪.‬‬
‫לאשה״■‬ ‫קודם‬ ‫״האיש‬ ‫של‬ ‫קטע זה‬
‫‪ a‬הישנה עדיפיות להצלה במקום פיקוח‬
‫שבמשנה‪ ,‬השמיטו הרמב״ם בהלכותיו בספרו משנה‬
‫נפש‪.‬‬
‫תורה‪ ,‬ופסק בפ׳׳זח מה׳ מתנות עניים הנז׳ רק יתר‬
‫ג‪ .‬אם יש חיוב על היחיד למסור אח נפשו‬
‫ההקדמות ‪ :‬בהן קודם ללוי‪ ,‬לוי לישראל ובו׳‪) ,‬גם לרבות‬
‫למען הצלת הכלל ואם עכ״פ רשאי‬
‫הטור ביו״ד מימן רנ״א השמיט ג׳׳ב קטע זה מהלכותיו‪.‬‬
‫לעשות זאת‪^ ,‬רכן להצלת רבים‪.‬‬
‫יוסף‪,‬הגם דבטור שם‪ ,‬על זה שפוסק הטור‬ ‫והבית‬ ‫ד‪ .‬אם רשאי אדם להכניס את עצמו בספק‬
‫דמקדימין האשד‪ ,‬לאיש בין להאכילה בין‬ ‫סכנה סדי להציל את חבירו מודאי‬
‫לכסותה‪ ,‬שואל ע״ז מהמשנה בהוריות שכת‪-‬ב דתאיש‬ ‫סכנח‪ ,‬וכן אם יש ענין להדיוט לבקש‬
‫קודם להאשה להחיות‪ ,‬ומתרץ‪ ,‬דצ״ל דלהחיות היינו‬ ‫שיהרגוהו במקום גדול בישראל‪.‬‬
‫להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא‪ ,‬אבל אכילה‬
‫הוריות דף י״ג ע״א קובעת המשנה כללים‬ ‫במסכת‬
‫לאו בכלל להחיות הוזא אלא דינה כדין הפסות ע״ש‪.‬‬
‫בדיני קדימה בהצלה ואומרת‪ :‬האיש קודם‬
‫ומשתמע מזה דס״ל שאבל בלחחיות דהיינו במקדם‬
‫לאשה להחיות ולהשב אבידה‪ ,‬והאשה קודמת לאיש‬
‫פיקו״נ כגון להצילם אם הם טובעים בנהר‪ ,‬אז שפיר‬
‫לכסות ולהוציא מבית השבי‪ ,‬בזמן ששניהם עומדים‬
‫האיש קודם לאשה‪ ,‬ושע״ז הזא שהמדובר במשנה‬
‫בקלקלה האיש קודם לאשד״‬
‫בהוריות שם‪ ,‬בבל זאת בשלחנו הטהור ביו״ד שם‬
‫שלאחריה ממשיכה וקובעת ; כהן קודם ללוי‪,‬‬ ‫ובמשנה‬
‫ג״ב הלך בעקבותיהם של הרמב״ם והטור והשמיט‬ ‫לוי לישראל‪ ,‬ישראל לממזר‪ .‬וממזר לנתין‪,‬‬
‫מלהזכיר דין זה של האיש קודם לאשה להחיות‪.‬‬ ‫ונתין לגר‪ ,‬וגד לעבד משוחרד; אימתי בזמן שכולם‬
‫כל זה אומר דרשני‪ ,‬להבין פשר דבר‪.‬‬ ‫׳מדים אבל אם היה מר‪,‬זר תלמ ‪ T‬תם וכהן גדול עם‬
‫הדמ״א ביו״ד סי׳ רנ״ב טעי׳ ח׳ הוא שבן מביא‬ ‫רק‬ ‫ב;‬ ‫האדץ ממזר תלמיד הכם קודם לכהן גדול עם הארץ‪.‬‬
‫מדין זה של אם הם טחבעים בנהר‪ ,‬ועל זה‬ ‫הקדימה הוא ביגלל יחוס‪ ,‬וזה שאיש קודם‬ ‫עדיפיות‬
‫שפוסק שם המחבר דפודים האשד‪ .‬קודם האיש‪ ,‬ואם‬ ‫לאשה מסביר הרמב״ם בפיהמ״ש‪ ,‬וכן הדע״ב׳‬
‫רגילים במשכב זכור פודין האיש קודם‪,‬מוסיף הרמ״א‬ ‫שחייב בכל‬ ‫ח־׳טעם בזה מפני שהוא מקודש ממנה‬
‫ופוסק וז״ל! ואם שניהם רוצים לטבוע ■בנהר הצלת‬ ‫המצוות‪ ,‬והאשה אינה חייבת במ״יע שהזמן גרמא‪,‬‬
‫האיש קודם עכ״ל‪ .‬ומסביר הט״ז בסק״ו‪ ,‬כי נלמד זאת‬ ‫לפינד הוא קודם להחיות‬
‫מהמשנה דהודיות דהאיש קודם לאשה להחיותו וממילא‬ ‫הקדימות ■האמורים נפסקו להלכה ברמב״ם בפ״ח‬ ‫דיני‬
‫לכל סבנה של מיתה‪ ,‬והטעם מפני שאיש חייב טפי‬ ‫מה׳ מתנות עניים הלבות י״ז י״זז‪ ,‬רבשו״ע יד״ד‬
‫במצוות ע״ ש‪,‬‬ ‫סימן רנ״א סעיפים ה' ט' עיי״ש‪.‬‬
‫ציץ אליעזד חי״ח‬ ‫םיטן א‬ ‫שד‬
‫שהמדובר לא בפיקו״נ ממש‪ ,‬אלא בלהחיותו למזונווב‬ ‫וביאר בכזאת כוונת המשנה בהוריות גם הש״ך ביו״ד‬
‫חהו איפוא גם כונת המשנה וכנז׳‪.‬‬ ‫שם בסי׳ רנ״א ם״ק י״א‪ ,‬ח ה שכתוב דאיש‬
‫וכך מבאר באמת הפני משה בירושלמי שם וכותב‪,‬‬ ‫קודם לאשה להוזיות ציי ד לומר דלהחיות היינו‬
‫דנראה דש״ם ירושלמי מפרש דלהחיות דקתני‬ ‫להצילם אם הם טובעים בנהר וכה״ג׳ אסל אכילה לא‬
‫היינו לפרנס אותו‪ ,‬דאילו להחיות היינו להצילו לפקח‬ ‫בכלל להחיות הוא אלא דינן כדין הכסות דמקדימין‬
‫מעליו את הגל וכיוצא בזה היאך שייך לומר כסות‬ ‫אשה לאיש עיי״ש‪ .‬וזה במגביל ל»״ש הב״י בטור שהבאנו‬
‫אשת חבר קודם לפיקוח נפש עיי״ש‪.‬‬ ‫לעיל‪,‬‬
‫א מג ם הש״ך ביו״ד סי' רנ״א ‪ 0‬״ ‪ p‬ט״ז היטה בדבריו‬ ‫ג( ובהתבוננות נראה ח»‪£‬ילו בנוגע לדברי הרמ״א‬
‫כוונת דברי הירושלמי בהיכא שישנו בע״ה פיקו״נ‬ ‫בזה אץ עוד הכרע שסובר כנז׳‬
‫ממש‪ ,‬ואפ״ה כסות אשת חבר קודם כדיעו״ש‪ ,‬אבל‬ ‫)פרט להט״ז והש״ך שס״ל במפורש כן(‪.‬‬
‫הדבר מאד תמוה ומסתבר יותר כפירוש הפני משה‬ ‫דהנה ראה זה פלא‪ ,‬דהלבוש ז״ל תלמידו של הרמ״א‬
‫כנ״ל )ולמעשה הסכים גם הש״ך שם דבזה״ז שאין‬ ‫ז״ל הטה את כוונת הדברים שהובאו ברמ״א‬
‫ת״ח אפילו לענין ליטרא דדהבה‪ ,‬לא נוהג דין זה‪,‬‬ ‫הנז׳ אל כוונה אוזרוב ח ״ ל הלבוש בסימן רנ״ב סעי׳‬
‫ולא כסות■ אשת חבר ולא כסות ת״ח בעצמו קודם‬ ‫ח׳! פודין את האשה קודם האיש שבושתה מרובה‪,‬‬
‫לחיי ע״ה יעו״ש(‪.‬‬ ‫ואם רגילין השבאים במשכב זכוד פודץ האיש קודם‬
‫ה( עם״ י האמור באות הקודם זמנשר לצעוד הלאר‪.‬‬ ‫מפגי שהאשה דרכה בכך והאיש אץ דרכו בכד וצערו‬
‫זלומר כי גם הרמב״ם פירש נמי כנז׳ שדימכוון‬ ‫מרובה‪ ,‬לפיכך אם שניהם רוצים לטבוע בנהר כדי‬
‫במשנה דהוד׳יות הוא לא על פיקו״נ ממש כי אם‬ ‫שלא יקלקלו עטהם הצלת האיש קודם שהוא עושה‬
‫בלהחיות למזונות‪ ,‬ולבוא עי״ב לתרץ על זה שהשמיט‬ ‫זה מתוך צער גדול יותר מן וטדנוה וראוי להצילו‬
‫הרמב״ם בהלכותיו קטע זה של ״האיש קודם לאשה‬ ‫‪,‬‬ ‫‪:‬‬ ‫יותר עכ״ל‪.‬‬
‫לדתיות״‪ ,‬ולא רק זה׳ אלא פסק לפית בקשר לזה‬ ‫הנה יוצא לנו מדברי הלבוש שפירש שדינו של‬
‫להיפך מהכתוב במשנה‪ ,‬דכן הרי פוסק בפ״ח מהל׳‬ ‫הרמ״א בזה מוסב לבהמשכיות להמדובר‬
‫מתנות עניים שם הלכה ט״ו‪ ,‬דהאשה קודמת לאיש‬ ‫במחבר שם‪ ,‬ועל אותו הגוץ )ובודאי פירש שאההכונה‬
‫לד‪,‬אכיל ולכסות וכו׳ ׳והיא זה‪ ,‬דיש לומר דהרמב״ם‬ ‫גם של הרמ״א ז״ל בדבריו(‪ ,‬והיינו שהמדובר בהיכי‬
‫דחד‪ ,‬בזה סוגי׳ זאת בהוריות מפגי סוגי׳ אחרת בכתובו׳‬ ‫שנשבו האיש והאשה והשבאין רגילין במשכב זכור‪,‬‬
‫דף ס״ז ע״א‪ ,‬דכן איתא בברייתא שם ! ״יתום ויתומה‬ ‫ובגלל זה רוצים שניהם גם האיש וגם האשה לטבוע‬
‫שבאו לד‪,‬תפרנס מפידנסין את היתומה ואח״כ מפרנסין‬ ‫בנהר כדי שלא יקלקלו עמהם‪ ,‬ועל כן פוסקים על‬
‫את היתום מפני שד‪,‬איש דרכו לחזור על הפתחים‬ ‫כגון דא שהצלת האיש קודם היות וה^א עושה זאת‬
‫ואין אשה דרכה לחזור״‪ ,‬ופירש הרמב״ם שהכוונה‬ ‫מתוך צער גדול עתר מן האשה ועל ‪ p‬ראוי להצילו‬
‫בכתובות שם היא בין לכסות ובין למזונות‪ ,‬ודלא‬ ‫יותר‪ ,‬ואם כן לפי זה אין גם מדין זה של הרמ״א כל‬
‫כיתר המפרשים אשר בגלל הסתירה שישגד‪ ,‬בזה בין‬ ‫הוכחה שיהא הדין כן גם בעלמא היכא שאיש ואשה‬
‫הסוגיא דכתובות לבין הסוגיא דהוריות׳ מתבים‬ ‫נתונים בסתם סכנת מחת שיהא אז ג״כ הדין להקדים‬
‫לפרש או שהמדובר בהוריות בפיקוח נפש ממש׳ או‬ ‫הצלת האיש להאשה‪ ,‬ואדרבא מתוך הסברת הלבוש‬
‫שהמדובר בכתובות הוא רק לענין לכסותה‪ ,‬יעוץ בתום׳‬ ‫בזה אתה שומע מכלל הן לאו‪ ,‬שדוקא בזה האופן שצער‬
‫רי״ד ובשטמ״ק בכתובות שם‪ ,‬ו מ בהפלאה׳ וכמו״ב‬ ‫האיש גדחל יותר מן האשה אז ראוי להציא יותר‪,‬‬
‫בספרים באר שבע והורה גבר להוריות שם‪ ,‬אלא פי׳‬ ‫אבל לא בעלמא היכי ששניהם נתונים בשוה בסכנת‬
‫כי הן סוגיות חלוקות‪ ,‬ור‪,‬כריע לפסוק כהסוגיא בכתובו׳‪.‬‬ ‫מות‪.‬‬
‫רעולה בדעתי לבאר עוד כיותר מר׳אמור‪ ,‬ובאופן‬ ‫ד( ׳ולשון המשנה בהוריות שבתום! האיש קודם‬
‫שאין סתירה בין הסוגיא דכתובות לבין‬ ‫׳לאשה ״להחיות״‪ ,‬יש מקום נמי לפרש‬
‫הסוגיא בהודיות אפילו אם נפרש כנז׳ שגם בד‪,‬וריות‬ ‫שהמדובר לא בפיקוח נפש ממש‪ ,‬אלא שהמדובר הוא‬
‫המדובר לא בפיקו״נ ממש‪ ,‬וד‪,‬וא‪ ,‬דיש לומר שהרמב״ם‬ ‫באת מי להקדים יותר לתת לו מזון לחיותו׳‪ ,‬ומכיון‬
‫פירש שהסוגיא בהוריות מדברת באופן שאי אפשר‬ ‫שאין כאן פיקו״נ ממש לכן ראוי חכמים לקבוע בזה‬
‫לאיש לחזר על הפחחים‪ ,‬כגון במכובד יותר׳ וכדומר״‬ ‫את ההלכה להקדים את האיש להאשה‪.‬‬
‫ולכן האיש קודם׳ אבל הכל המדובר כשאין פיקו״נ‬ ‫ונראה להביא הוכחה לכך שהמדובר לא בפיקו״ג‬
‫ממש‪ ,‬ודבר זה מדויק בדברי הרמב״ם בה׳ מתנות‬ ‫יממש מדברי הירושלמי בהוריות שם בפ״ג‬
‫עניים שם שמנמק וכותב שלכן האשד‪ ,‬קודם לאיש‬ ‫ה״ד דאיתא! כסות אשת חבר וחיי עם הארץ כסות‬
‫לד׳אכיל ״מפני שהאיש דרכו לחזר וכו״׳‪ ,‬דון מינה‪,‬‬ ‫אשת חבר קודמת לחיי עם הארץ מפני כבודו של חבר‬
‫הא במקרה שאין דרכו לחזר אזי האיש קודם׳ וכד‪,‬משגה‬ ‫עכ״ל‪ .‬והדבר מאד ׳תמוה דאיך יתכן דבד כזה שכסות‬
‫בהוריות‪.‬‬ ‫אשת חבר תוקדם לפיקו״נ של עם הארץ? אלא ודאי‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סיסן א‬ ‫שו‬
‫שד‪,‬כוונד״ של אמו קחחמת הוא אפיא לדידיה‪ ,‬ו אי א‬ ‫ו ה ת בוננ תי וראיתי כי גם ‪ ' Ti«an‬ןיל הידיות כיוון‬
‫בירושלמי איחא ובד‪,‬דיא דד‪,‬וא קודם לאמו‪ ,‬וכותב‬ ‫‪a ' 0‬־ ‪ r‬אזלק כחילוקי זד‪ .‬האמור‪ ,‬דכותב‬
‫אישב דד‪,‬ך דירושלמי מיירי בשיש שם סכנת נפשות‬ ‫ח״ל! ואף בששנ ‪.T‬ם באים לד״וזיות‪ ,‬ור״ל להאכיל‪,‬‬
‫דבד״א הוא קודם לאמו וחייו קודמין‪ ,‬ומאי דתנינא‬ ‫שכתבנו שהאיש קודם‪ ,‬פירושו‪ ,‬בשאין אפשר לו‬
‫בתלמודין אמו קודמת לכולם איירי בשאץ שם סכנת‬ ‫לחזול‪ ,‬הא אם אפשר א ‪ nvutn‬הקודמת אף ל ה »י ל‬
‫‪.‬‬ ‫נפשות‪ .‬יעו״ש‪.‬‬ ‫שהאיש דרכו לחזור ולא האשד‪ .‬כמו שהתבאר בששי‬
‫ז( ‪ 0‬מו ‪ p‬הדץ של היה אביו ורבו בשבי רבו קודם‬ ‫של כחובות עכ״ל‪ .‬והנד‪ .‬לשם מה מצא המאירי לנחוץ‬
‫לאביו‪ ,‬הנאמר בגמ׳ בהוריות שם‪ ,‬אפשר ג״ב‬ ‫לבאר ולד‪.‬דגיש דבששניהם באים להחיות האמור בזד‪.‬‬
‫לפרש שהמדובר נמי כשאין פיקו״נ‪ ,‬ונראד‪ ,‬דניתן‬ ‫בד״וריות שם‪ ,‬ר״ל א‪.‬אכיל ז אם לא שבא מד‪ .‬לאפוקי‬
‫אפילו לדייק זה מהמשנד‪ ,‬בב״מ דף ל״ג ע״א שכתוב‬ ‫שלא יעלה על הדעת לחשוב שד‪.‬מדובר בזד‪ .‬ב לגיו ת‬
‫דין זה בלשון ״ד״יד‪ ,‬אביו ורבו בבית השבי פודה את הבג‬ ‫ממש ובמקום פיקו״ג‪ ,‬אלא שנדע שהמדובר רק בלמי‬
‫זזאחר כך פודה את אביו״‪ ,‬והך לישנא של ״יואחר כך״‬ ‫א‪,‬קדים לד‪.‬אכיל ושאם לא יספיק גם לשני אזי יהא‬
‫משמע שד״מדובר כשניתן לפדות את שניהם‪ ,‬וד‪,‬בעיא‬ ‫על השני לחזור על הפתחים‪ ,‬ולד‪,‬משיד לבאר‪ ,‬שבזה‬
‫היא רק למי לחלוק הכבוד לד‪,‬קדימו לפדותו משסיו‪,‬‬ ‫יש חילוק בין אם אפשר לו א‪.‬איש לחזר על הפתחים‬
‫ור‪,‬כי ראיתי באמת בחיח שי הרש״ש לב״מ שם‬ ‫או לא‪ ,‬ושבהוריות המדוגר כשאי אפשר לו לחזר‪ ,‬ולכן‬
‫שמדייק נמי במאת‪ ,‬ומחדש אמר‪ ,‬דמדקאמר‬ ‫האיש קודם‪ ,‬׳ואילו בכתובו׳ המדובר כשכן אפ׳ לו לד‪,‬איש‬
‫‪3‬ד‪,‬ני ואח״כ ול״ק סתם ״קודם* כבדיני אבידד‪ ,‬לעיל‪,‬‬ ‫לחזר על הפתחי׳ ולכן אז האשד‪ ,‬קודמת‪ ,‬וז״^ב‪ .‬ושמח ורחב‬
‫משמע דבא לאשמעינן דדוקא בסיפק בידו לפדות‬ ‫לבבי שיוצא לנו מדברי רבינו המאירי ז״ל ראי׳ גדולד‪,‬‬
‫שניהם הוא דרבו קודם‪ ,‬אבל אס אין שד>ת ואץ סיפוק‬ ‫הן לפירושנו הכללי שהמדובר בדיני הקדימות בד״וריות‬
‫אזי אביו קודם עיי״ש‪.‬‬ ‫הוא לא במקום פיקו״נ ממש‪ ,‬והן בפירושי עפי״ז את‬
‫ח( עו ד אני מהרהר דבר מד‪ .‬בקשר לקטע דין המשנד‪,‬‬ ‫דברי הרמב״ם ובכוונתו בזה‪ ,‬ובישובי עי״כ את דברי‬
‫של ״ד‪,‬איש קודם לאשד‪ ,‬לד‪.‬חיות״‪ ,‬ואישב‬ ‫הרמב״ם והטור על שד״שמיטו את הקטע של 'ד‪,‬איש‬
‫זה מד‪ ,‬שד‪.‬שמיטו זד‪ .‬הרטב״ם הטור והשו״ע‪ .‬ושיהא‬ ‫קודם לאשד‪,‬״ דאיתא במשנד‪ ,‬דהוריות‪ ,‬ושך״ד‪,‬לכד‪ ,‬הזאת‬
‫מיושב אפי א לפי המפרשים שד‪,‬מדובר בפיקו״נ‬ ‫וחילוקיה מקופלת בהלכה אחרת בדברי הרמב״ם‬
‫ממש‪ ,‬וד״וא זה‪ ,‬דהנה השיטה מקובצת בכתומת שם‬ ‫וסנז״ל‪ .‬ואם כבר מצאנו לאחד מגדולי הראשונים שמבאד‬
‫מביא דהדמב״ם פימ!ו הטעם אד‪ ,‬דאיש קודם משום‬ ‫במעט בכאמור בישובי הסוגיות דפתובות ודהוריות דלא‬
‫דכתיב וחי זמזיו עמך‪ ,‬אחיך קוודם לאחיותיו ע״ש‪,‬‬ ‫יד‪,‬יו כסתרי אד‪,‬דדי‪ ,‬החבר נוטה לומר כמעט בודאות‬
‫אבל כפי שד‪,‬באנו הרמב״ם איננו מפרש ‪ ,p‬אלא מבאד‬ ‫שגם הרמב״ם כוון לפרש ולבאר נמי בכזאת וכדברינו‬
‫הטעם לזה מפני שאיש חייב בכל המצוות לכן הוא‬ ‫האמורים‪,‬‬
‫מקודש ממנה‪ ,‬ואו״כ לפי טעמו זח של הרמב״ם‪ ,‬ודעימיה‪,‬‬ ‫ו( וז ה שכתוב במשנד‪ .‬דד״וריות שם ״דד‪,‬אשד‪ ,‬קודמת‬
‫מצא שדין זד‪ ,‬אץ א חלות אלא רק אם המדובר באיש‬ ‫לאיש לד‪.‬וציא מבית השבי״‪ ,‬ניתן ג״כ לפרש‬
‫מקיים כל המצוות כפי שמצווה‪ ,‬אבל אחרת לא‪,‬‬ ‫שאץ המדובר בפיקו״נ ממש‪ ,‬אלא מפני שבושתד‪,‬‬
‫ובמקרה שאשד‪ ,‬כן מקיימת המצוות המוטלות עליה‪,‬‬ ‫מרוובד‪ .‬בלבד‪.‬‬
‫והאיש לא‪ ,‬אזי מחר‪,‬פו הדץ והאשד‪ ,‬קודמת״ ועל כן‬ ‫בדומה לזה מבאר הש״ך ביו״ד םי ‪ p‬רנ״ב סק״י‬
‫יתכן המשום כך לא הזכירו הרמכ״ם והטור וד״שו״ע‬ ‫בד‪,‬א דאיתא נמי בהוריות שם‪ ,‬ונפסק בן‬
‫דין זה של האיש קודם לאשר‪ ,‬להחיוו^ מכיון שזה לא‬ ‫לד‪,‬לכד‪ .‬בשו״ע שם בסעיף ט׳ ״האמו קוהמת לכולם‬
‫מוגדר כדבר הקבוע‪ ,‬אלא הדבר ת אי לפי מידת הקיום‬ ‫לפדות מבית השבי״‪ ,‬דמשמע שקודמת אפילו לדידיה‪,‬‬
‫של המצוות שד‪,‬איש וד‪,‬אשה מקיימים‪ ,‬ולפי הניתונים‬ ‫ומבאר הש״ך דמיירי דאין בשביה זו משום סכנת‬
‫ור״שיקולים ש ‪,T‬א מ ה למצילים באותד‪ ,‬שעד‪ -‬ולכן‬ ‫נפשות‪ ,‬אבל אם יש סכנת נפשות חייו קודמין לשל‬
‫מצאו לנכון לא לקבוע בזד‪ ,‬מסמרות נטועים והשאית‬ ‫אמו ע״ש‪ .‬ועפי״ז מבאר בספר חדרי דעד‪ ,‬על יו״ד‬
‫את הדבר להכרעת המתעסקים‪.‬‬ ‫בסימן רנ״ב סעיף י׳״ דגם הדין הנפסק בשו״ע שם‬
‫ט( והנה‪ :‬בספרי שו״ת צ״א חי״ז סימן ע״ב הבאתי‬ ‫בסעיף י׳ דאם איש ואשתו שבוים אשתו קודמת לו‪,‬‬
‫מד‪,‬ישועות יעקב יו״ד סימן קנ״ז סק״א‬ ‫דד‪,‬״נ פשוט דבמקום סכנד‪ ,‬הוא קורם עיי״ש‪.‬‬
‫שהעלד‪ ,‬דאף שמצד הדין אץ היחיד מחויב למסור את‬ ‫וי ש הוכחה לדברי הש״ך מדברי הירושלמי בהוריות‬
‫נפשו אפילו לטובת הכלל‪ ,‬מכל מקום אם רוצה מעצמו‬ ‫שם דאיתא דד‪,‬וא קודם לאמו בלפדות משביה‪,‬‬
‫למסור את נפשו למען טובת כלל ישראל רשאי לעשות‬ ‫וזה דלא כהנפסק בשו״ע‪ ,‬ובע״ב דד‪,‬שו״ע מיידי כשאין‬
‫זאת ואין עליו חטא על כך זוד‪,‬וכיח זאת מלוליינוס‬ ‫םכ״נ‪ ,‬ובירושלמי המדובר כשיש סכ״נ‪ ,‬והכי ראיתי‬
‫ופפוס הרוגי א ד שעשו בכזאת כמסופר בתענית דף‬ ‫באמת בספר שער יוסף על הוריות לד‪,‬חיד״א ז״ל שכותב‬
‫י״ח ע״ב ע״ש‪.‬‬ ‫להקשות על זה שמשמע בשד׳ע ומפורש ׳בדברי הש״ך‪,‬‬
‫ציץ אליעזר חי״דן‬ ‫סיומן א‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שרתד‪ ,‬עליה ריח הקודש באותד‪ ,‬שעד‪ ,‬אשר הלכה‬ ‫ונראה להוסיף ולהבהיר‪ ,‬שזהו אגל רק כשרוצה‬
‫לפני המלך‪ ,‬אשר מכח זד‪ ,‬נאסרה על מרדכי‪ ,‬וחלילה‬ ‫היחיד מעצמו לעשות זאת‪ ,‬והוא היוזם את זאת‪,‬‬
‫דחס לומר שתשרה רחד‪,‬״ק מבח מעשר‪ ,‬גנאי וכו'‪ ,‬וכן‬ ‫אבל לשדל את היחיד ולפתותו על כך‪ ,‬אעפ״י שלאחר‬
‫מצינח ביעל אשת חבר הקני ששבחה הכתוב במעשר‪,‬‬ ‫מיכן מסכים לכך‪ ,‬מכל מקום אין זה משנת חסידים‬
‫דסיסרא ושקל אותר‪ ,‬מעשד‪ ,‬כביאות האמהות עם האבות‬ ‫ואסור לעשות כן לכתחוילה‪ ,‬כדמצינו בירושלמי בפ״ח‬
‫כדאיתא בנזיר וכו׳ ודבר זה מותר לעשות עבירה‬ ‫דתרומות סוף הלכה ד' שמסופר‪ ,‬דעולא בר קושב‬
‫זו לשמד‪ ,‬אפילו היא אשת איש כדי לד‪,‬ציל כל ישר'‬ ‫תבעתיה מלבותא ערק וזמיל ליה ללוד גבי ריב״ל‪,‬‬
‫וכו׳ עיי״ש‪.‬‬ ‫אתון ן‪|1‬אקפון מדינתא״ אמרו ■להן אין לית אתון יהכון‬
‫ו א ם באסתר ויעל המדובר בר׳צלת פלל ישראל‪ ,‬וכמד‬ ‫ליה לן אנן מחדיבן מדינתא‪ ,‬סלק גביה ריב״ל ופייסיה!‬
‫שמודגש גם במד‪,‬רי״ק שבא הדבר כדי להציל‬ ‫ויהביה לן‪ ,‬והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי‪,‬‬
‫כלל ישראל‪ ,‬הרי מצינו בשו״ת שבות יעקב ח״ב סי׳‬ ‫ולא אתגלי‪ ^ ,‬ם כמה צומין ואתגלי עלוי‪ ,‬אמר ליה‬
‫קי ״ז שד‪,‬תיר בכזאת אפילו לד‪.‬צלת קומץ של רבים‪,‬‬ ‫ולמסורות אני נגלה׳ אמר ליה ולא ממנה עשיתי‪ ,‬א״ל‬
‫דנשאל שם בסיעה של בגי אדם שהלכה בדרך וקמו‬ ‫חו שנת החסידים ע״ש׳ הרי לגו שאעפ״י שעולא בר‬
‫עליד‪ ,‬לסטים לד״רגם ואשד‪ ,‬אחת הפקירד‪ ,‬א״ע ברצץ‬ ‫קושג! התרצה והתג«ור לאחר שפייסוהו לכך כדי שלא‬
‫בעלה ישדאל ועי״כ הצילד‪ ,‬אותם‪ ,‬אם האשד‪ ,‬מותרת‬ ‫יחריבו את המדינה‪ ,‬מגל מקום א״ל' אליהו לריב״ ל‬
‫לבעלד״ ובד‪,‬סתמך ע״ד המד״רי״ק‪ ,‬ועוד מקורות‪ ,‬השיב‬ ‫שזו לא משנת חסידים‪ ,‬והיינו מכיון שלא התרצה‬
‫הגאון הבעל שבות יעקב ז״ל‪ ,‬דאעפ״י דשפיר עבדה‬ ‫מעצמו להתמסר עבור הצלת הכלל‪] ,‬ובמד״ר בראשית‬
‫מ״מ יש לאסרה על בעלה ישראל !ואף שאין כאן‬ ‫פ׳ צ״ד כתווב בלשון שאליהו השיב לו ״וכי משנת‬
‫נדנוד עבירה שעשתד‪ ,‬לד׳צלת רבים מ״מ נאסרה‬ ‫חסידים היא מיבעי להאי מלתא מתעבדא ע״י אחרנא‬
‫לבעלה כמו יעל ואסתר עיי״ש‪.‬‬ ‫ולא על ידך״[ והכי ראיתי במחזיק ברכה לר‪,‬חיד״אז״ל‬
‫א ל א דבנקודד‪ ,‬זאת לד‪,‬תיר אפילו להצלת קומץ של‬ ‫יו״ד סי' קנ״ז אות ז׳ שכדי אישב שלא יהא סתירה‬
‫‪.‬רובים‪ ,‬סצינו דלא כן דעתו‪ .‬של הגאון נודע‬ ‫העובדא הגד להד‪,‬יא דלוליינוס ופפום הרוגי לוד׳ כותכ‬
‫׳!ביד׳ודד‪ ,‬ז״ל‪ ,‬ובמזזדו״ת חיו׳״ד סימן קס״א‪ ,‬כותב‬ ‫לפרש ולחלק בכנד דכשאדם אינו רוצה להמסר להריגה‬
‫דלא ישר הדבר בעיניו מד‪ ,‬שראה באיזה תשובר‪ ,‬להתיר‬ ‫ופייסוהו ומחל מחילה גמורה אינו רשאי למחול‪ ,‬אבל‬
‫לאשת איש אנו ת ברצץ כדי לד‪,‬ציל נפשורב וזד‪,‬‬ ‫כאשר מרצונו הטוב מוסר עצמו להצלת ישראל שרי‬
‫אינו תורד״ וכיון שאמרו חז״ל בכל מתרפאין חוץ‬ ‫!ומצחה רבה הוא עושה‪ ,‬וד‪,‬יינו; משום שנדבה רוחו‬
‫מע״ז וג״ע חש׳׳ד‪ ,‬אף׳כ שם שאין מתרפאין בג׳ עבירות‬ ‫ליהרג להצלת ישראל והיינו ההיא דלוליינום ופפוס‬
‫הללו■ כך אין מצילין בהם נפשות וכו׳ ואסתר שאני‬ ‫עיי״ש‪ ,‬הרי כנד‪ ,‬ועוד יתירה מזו דאם לא נתפייס מעצמו‬
‫שהיתד‪ ,‬לד׳צלת כלל ישראל מהודו ועד כוש ואין‬ ‫ורוצה לר‪,‬םכים רק בגלל השידולים אזי גם הוא‬
‫למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד‬ ‫בעצמו ג״כ איננו רשאי תו לד‪,‬תרצות דלמחחל על דמו‪.‬‬
‫זקן מהודו ועד כוש ושם היה בדיוראת מרדכי ובית‬ ‫וכפי החילוק של הישועות יעקב הג״ל שד‪,‬גם שאין‬
‫דינן! ואולי ברוח הקודש! עיי״שז‪ .‬ואודות הדבר סבור‬ ‫חיוב מצד הדין ליחיד למסור את נפשו לטובת‬
‫היה הנ״ב ז״ל שאין ללמוד גם מיעל מפני שהעיקר‬ ‫הכלל מ״מ אם רוצה מעצמו למסור את נפשו רשאי‬
‫מ ה הוא דאין למדין הצלת יחידים מד״צלת כלל ישראל‪.‬‬ ‫לעשות זאת‪ ,‬תתיישב בפשיטות דברי תמאירי בסנד״דרץ‬
‫ה א ת לד‪,‬עיר דמהד״יא דאסתר ויעל‪ ,‬ו ת מההיא דהשבות‬ ‫ד' ע״ב שכותב דאק קושיא מזה שיעל נשמעד‪ ,‬לסיסרא‬
‫יעקב אין לר‪,‬שוות לגמרי וללמוד גם משם‬ ‫אףברצונה כמו שאמרו בנזיר כ״ג שבע בעיא ת בעל‬
‫בנוגע לד‪,‬ריגת יחיד להצלת רבים לפי הסכמתו‪ ,‬כי‬ ‫אותו רשע וכד‪ ,‬דד‪,‬צלת רבים שאני‪ ,‬ול״ק מה שמעיר‬
‫יש מקום לומד דשאני בזה עבירת עבירה ולד החמורה‬ ‫בהערה שם ממר‪ ,‬שפיסק המאירי לעיל מיניד‪ ,‬בסוגית‬
‫ביותר לבין מסירה לד״ריגר״ דסו״ס עבירת העבירה‬ ‫רודף דאסור למסור אחד להריגה גם להציל רבים‬
‫אפילו שזר‪ ,‬ברצון אבל הא בא זה כתוצאד‪ ,‬מלחץ‪,‬‬ ‫ע״ש‪ ,‬והיינו‪ ,‬מפני דיש חילוק בזה בין אחרים לבין‬
‫)יעוין בשו״ת בית יעקב סימן ל״ט ע״ש(‪ .‬ומשא״ב‬ ‫עצמו‪ ,‬דאחרים אסורים למסור את היחיד מפני שמצד‬
‫בהריגה שאי אפשר להשיב חזרד‪ ,‬את הנפש הגר‪,‬רגת‪.‬‬ ‫הדין איננו מחויב למסור את נפשו אפי׳ לטובת הכלל‪,‬‬
‫יעו״ש בהערת המעיר במאירי שם ו ש לר‪,‬אריך‪.‬‬ ‫אבל היחיד ברצון עצמו שפיר רשאי לעשות זאת‬
‫בב״ר ענין מד‪ ,‬שמסרו את יהויקים לנבוכדנצר‪.‬‬ ‫]יעו״ש‬ ‫מכיון שהוא לטובת הכלל‪.‬‬
‫וכמו״כ זה שמצינו ׳בשופטים פרק ט״ו‬ ‫והכי מצינו בשו״ת מד״רי״ק שורש קס״ז שמבאר‬
‫שמפרש שאסרחר‪,‬ו ומסרוהו ברצונו‪ ,‬וכ״כ אברבנאל‬ ‫ע״ד המאיר י גם ענין אס תר וגם ענין יעל וכותב‬
‫שמפרש שאסרוהו ומסרודד ברצונו;‪ ,‬וכ״כ הרד״ק‬ ‫דדבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר אז‬
‫בשמו״ב כ׳ — ב״ב ע״ש‪ .‬והאור שמת בפ״ה מד‪,‬׳ יסוה״ת‬ ‫עשתד‪ ,‬שום איסור ולא היה בדבר אפי׳ נדנוד עבירה‪,‬‬
‫ה״ה מבלי שיזכיר מר‪,‬אברבנאל‪ ,‬מבאר רמה שגשמשון‬ ‫אלא מצור‪ ,‬רבר‪ ,‬עשתה שהצילה כל ישראל וכו' שהרי‬
‫ציץ אליע!זר חי״ח‬ ‫סיגגן א‬ ‫שו‬
‫סימן ב‬ ‫באו אנשי‪ .‬יהודה‪ .‬לאסרו ולתתו ביד פלשתים אף שלא‬

‫היה חייב יתה דהוא זה׳ מש‪,‬וזם דמסכן ‪ .‬רבים והוי‬
‫בדין המגרת יהודי לעם אחד הדורש‬ ‫כעוסק בזיופים וכי'‪ ,‬ע׳ ש‪ .‬וכמו״ב יצוין במגדול עוז‬
‫להסגירו לידם ‪ -‬מכח הסכם הסגרה‬ ‫להיעב״ץ בא ‪ p‬בוחן פנה א׳ אות ע״ה מ״ש ג״ב מה‪,‬‬
‫בדי לשופטו באשמת רצח‪.‬‬ ‫וגם לרבות מ״ש באות ע״ו שם במעשה דפלגש בגבעה‬
‫ב״ה‪ .‬י ׳׳א מרחשון תשמ״ח‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״זב‬ ‫שלא אבו בני בנימין לשמוע בקול אחיהם למסור‬
‫לכבוד הרב הגאון המהולל וכו׳‬ ‫הפושעים למיתה יעד׳ש[‪.‬‬
‫מוה״ר אליהו אבירז׳ל שליט״זנ‬
‫י( טדוומה להאמור הוא גם מה שמצינו בספר חסידים‬
‫רב שכונת גאולים‪ ,‬בקעה‪ ,‬והסביבה‪.‬‬
‫סימן תרצ״ח שכותב וז״לן שנים שיושבים‬
‫וראש ישיבת צוף דב״ש‪.‬‬
‫ובקשו או|יבים להרוג אחד מהם‪ ,‬אם אחד תלמיד‬
‫יקבל בזה ההסכמה על ספרו שו״ת דברות אליהו‬ ‫חכם והשני הדיוט מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא‬
‫ח״ג כמבוקשו‪ .‬ולחיבת הקודש אכתוב בקצירת האומר‬ ‫חברי כר׳ ראובן ‪ p‬איצטרובלי שביקש שיהרגוהו‪ ,‬ולא‬
‫מה שיש לדעתי להוסיף עוד על הבידוד הנרחב שכותב‬ ‫לר׳ עקיבא כי רבים היו צריכים לר׳ עקיבא עכ״ל‪,‬‬
‫כת״ר בסימן כ״ט בספרו בדין ״הסגרת יהודי לעם‬ ‫וביאורים של דברים הוא בדומה להנז״ל׳ שהמכוון רק‬
‫אחר״ ]דכא עלה מכח ההלכה של תנו לנו אחד מכם‬ ‫שראוי לעשות כן וליסא איסור‪ ,‬ואדרבה איכא במקרה‬
‫!!נהרגנו׳ וכן אם מיוחדים אותו כשבע בן בכרי וכו׳[‪.‬‬ ‫כזה גם מצוה‪ ,‬אבל בשום פנים ליכא חיוב על כך‪,‬‬
‫והוא זה‪.‬‬ ‫ועל אחת כמה שאסור לאחר לבצע זאת‪ ,‬ואי אפשר‬
‫גם לחייבו על כך׳ ורשאים רק להודיעו שאם רוצת‬
‫אחדי כל האריכות והבירור שכתב בזה כת״ר‬ ‫הנה‬
‫לעשות זאת ברצון עצמו רשאי לעשות כן וגם יחשב‬
‫בטו״ט‪ ,‬החסיר בירור ולובון סוגיא נוספת בגט׳‬
‫לו הדבר למצווה‪ .‬ויעוין!מ״ש ביתר! אריכות בקשר לדברי‬
‫ומפרשיה‪ ,‬אשר להבהרתה השלכה גדולה ומיוחדת‬
‫הס״ח הנז'‪ ,‬ומקור דבריו בזה‪ ,‬בספרי שו״ת צ״א ח״ט‬
‫לנושא שדן בה‪ ,‬וכדיבורר‪.‬‬
‫במפתחות לסימן מ״ה וחלק ו׳ ‪ p ’o‬כ״ה פרק ז׳ ופרק‬
‫א( ב מ ס כ ת נדה ד' ס״א ע״א איתא׳ הנהו בני גלילא‬ ‫י״ח‪ ,‬וחלק ט״ו סימן ע' יער״ש‪.‬‬
‫דנפק עלייתו קלא דקטול נפשא‪ ,‬אתו‬
‫לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטרמינן מר‪ ,‬אמר‬ ‫יא( גדר כזה שחיובא ליכא‪ ,‬אבל רשאי לעשות כן‪,‬‬
‫לחו חיכי נעביד‪ ,‬אי לא אטמרינכו חזו יתייכו‬ ‫ושאיכא בזה גם משום מידת חסידות׳ מציגו‬
‫אטמו־ ינכו הא אמור רבנן האי לישנא ‪-‬בישא אע״ג‬ ‫לכמה שטותבים כן גם ובנוגע בלהפנים א״ע בס״ס כדי‬
‫דל ‪ Pp‬לי ל!א מבעי מיחש ליה מבעי‪ ,‬זילו אתון טמרו‬ ‫להציל את חבירו מודאי סכנה‪ .‬דהנה בירושלמי בפ׳׳ח‬
‫נפשייכו‪.‬‬ ‫דתרומות שם איתאן רבי אימי איתצד בסיפסיפא׳ אמר‬
‫ר׳ יונתן יכרך המת פסדינו‪ ,‬אמר‪ ,‬ר׳ שמעון בן לקיש‬
‫כשלעצמנו יכלנו לבאר דעתיה דרבי טרפון‬ ‫והנה‬ ‫עד דאנא קטיל א|נא מתקטיל‪ ,‬אנא איזיל ומשזיב וכו׳‪,‬‬
‫שמצד אחד לא רצה להחביאם‪ ,‬ומאידך לא‬
‫ויעוין בהעמק שאלה להגאון הנצי״ב ז״ל בשאילתא‬
‫רצה גם למוסרם בידים ויעץ להם שיחביאו את עצמם‪,‬‬
‫קכ״ט אות ד׳ וקמ״ז אות ד׳ שמתב לבאר׳ אליבא‬
‫דהוא זה מפני שהדורשים אותם להעמידם למשפט‬
‫דידן דנקטינן שאין אדם מחויב להכניס א״ע בספק‬
‫הי‪1‬י מהמלכות שחסו בצילם וחלה עליהם איפוא הדק‬
‫סבגה כדי‪-‬להציל את חבירו מודאי סכנה דר' יונתן‬
‫המלכוונ‬
‫וריש לקיש לא פליגי‪ ,‬דר׳ יונתן התנהג לפי הדין‪,‬‬
‫וכדמצינר כיוצא ס ה בשו״ת הרשב״א שהובא‬ ‫וריש לקיש החמיר על עצמו מצד חסיתת יעו״ש‪,‬‬
‫יוסף בטוור חו״מ סוף סימן שפ״ח שהשיב‬ ‫ואמנם דעת שו״ת רדב״ז בח״ג סי׳ ‪.‬תרכ״ז‪ ,‬איננו ‪,p‬‬
‫שבדינא דמלכותא אפשר למסור לדין את הנאשם‬ ‫וכותב להלכה דא״צ להכניס עצמו בספק סכנות נפשות‬
‫אע״פ שלא דנין כד׳^ת והביא ראיה מרבי אליעזר‬ ‫כדי להציל את חבירו מודאי סכנה !זאם מחמיר ע״ע בכך‬
‫בר״ש בב״מ דף פ״ג דתפם גנבי בהרמנא דמלכאועניש‬ ‫הרי זה חסיד שוטה משים דספיקא דידי׳ עדיף מודאי‬
‫לחו‪ ,‬וכן רבי ישמעאל ברבי יוסי) שם פ״ד(‪ ,‬ואף על גב‬ ‫דחבריה עיי״ש‪ .‬ויעוין מ״ש אריכות דברים בעצם‬
‫דא״ל ריב״ק חומץ בן יין ובו׳‪ ,‬וכן א״ל אלידיו לרבי‬ ‫בירורה של זאת ההלכה אי אדם מחויב להכניס א״ע‬
‫ישמעאל בר׳ יוסי׳ מ״מ לא נשוי להו כטועים גמוירים‬ ‫בספק סכנה כדי להציל את תכירו מודאי סכנה׳ וכן‬
‫בדינים מפורשים‪ ,‬אלא שמחמת חסידותן היה לתם‬ ‫מה הדין בעיצומה של מלחמה‪ ,‬בספרי שו״ת צ״א ח״ח‬
‫לתמנע מלהעניש מה שלא חייכה תורה וכו׳ יעו״ש‪.‬‬ ‫סימן ט״ו פ״י אות י״ג‪, ,‬וחלק י׳ סימן כ׳׳ה פרק ז׳‬
‫ומד‪ ,‬נד״ג איפוא רבי טרפת דלא רצה להחביאם מצד‬ ‫ופרק י״ח‪ ,‬וחלק י״ פ סימן נ״ז‪ ,‬וחלק י״ג סימן ק׳‪,‬‬
‫חק המלכות‪ ,‬ומאידך מנע את עצמו מחמת חסידותו‬ ‫וחלק ט״ו סימן ע׳ יעו״ש ת»מ״ל יותר‪.‬‬
‫גם למסרן גידי ם ויעץ להם שיחביא את עצמם‪.‬‬
‫אליז‪5‬זר;חי״ח‬ ‫סימן ב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫למיחש ליה מבועי‪ ,‬שמא הדבר אמת ואסור להשתדל‬ ‫ו ב דו מ ה לזה מצינו שפסק משו״ת מהר״ם שיק חחו״ט‬
‫בהצלתכם ע״ש‪ .‬והיינו כנז׳ דס״ל לרש״י ז״ל דאם‬ ‫סי׳ נ׳ אוח ת זמוה שנחשדה שנתנה לבעלה‬
‫אמת אזי יש איסור מדינא להשתדל בהצלתם‪.‬‬ ‫סם המות ומת כתוצאה מזה והיו לכך כמה אר&דניות‬
‫וכך ס״ל בכזאת הספר חסידים סימן תרפ״ג ח״ל ‪1‬‬ ‫ווקצת הודימ־! מצדה׳ ונשאל אם מותר למסרה כדי‬
‫כתיב במשלי )כ״ו—י ‪ (r‬אדם עשוק בדם נפש‬ ‫להעמידה למשפט‪ .‬וזכהסתמך ע״ד הרשב״א הנ״ל‪,‬‬
‫עד מ ר ינום אל י ת מ ט בו‪ ,‬אם ס ד ח רוצח אליך‬ ‫ושכ״כ גם הריטב״א‪ ,‬השיב להלכה דמעיקרא דדינא‬
‫אל תקבלהו בין יהודי בין נכרי כמעשה דר׳ טרפון‬ ‫מותר למוסרד״ אבל משום מדת חסידות אין לגדולי‬
‫בנדה עכ״ל‪ .‬ומבאר החיד״א ז״ל בפי׳ ברית עולם‬ ‫ישראל להתאמץ ולהשתדל בכך׳ אבל אין למחות‬
‫דנחאה דטונתוו דרוצח ודאי אסור מד״נא‪.‬‬ ‫לאחרינא ומאן דעביד ומשתדל למוסרה כדץ עביד‬
‫ד( ריתידה מזו מבאר! החיד״א שם שהוא גם אליבא‬ ‫דיש לו הרבה פוסקים לסמוך עליהם‪ ,‬ורק מ״מ עכ״פ‬
‫דהתום׳‪ ,‬וזה שחייש ר׳ טרפון אליבא‬ ‫אין לגדולי ישראל להשתדל מ ה אלא להיות בשב‬
‫דידהו רק משום אימת מלכות‪ ,‬הוא מפני שהיה שם‬ ‫ואל תעשה יעו״ש‪,‬‬
‫רק קול‪ ,‬אבל ברוצח ודאי יודו גם הם דאסור מרינא‬ ‫ואם היינו מפרשים בך לא היה מעובדא דר׳ טרפון‬
‫יעו״ש שיוצא כן מדבריו‪.‬‬ ‫כל דאיה שיכולים או צריכים להתנהג כך‬
‫ואני מוצא חבר להחיד״א ז״ל בזה‪ ,‬הוא המהרש״ל‬ ‫כשהמדובר בלמסור את הנאשם למדינה אחרת‪ ,‬באשד‬
‫ז״ל‪ ,‬דיעוין בחכמת שלמה בנדה שם‪ ,‬דעל דיבוד‬ ‫שבכה״ג הא לא חל עלינו! חק המלכות ודינא דמלטתא‬
‫התום' בשם השאילתות‪ ,‬כותב וז״ל« נ״ב‪ ,‬אין ראי׳ מכאן‬ ‫בזה‪ .‬ובדומה לזה כותב הגרש״ק ז״ל בשו״ת טוטו״ד‬
‫להציל ההורג אפילו בעת שבטלו דיני נפשות מ״ט‬ ‫מהדו״ק סימן קצ׳׳ג דבבדח ממדינתם לא חל עליו‬
‫אסור להציל‪ .‬וכן יאבדו כל אויבי ה׳ וידינו אל תגע‬ ‫חיוב דדמ״ד‪ ,‬כי זה אינוו רק !ממן היותו יושב בארצו‬
‫מזם אלא להכי שדי להציל דספק הוי וספק נפשות‬ ‫יעו״ש‪.‬‬
‫להקל‪ ,‬ועוד שמעמידים האדם על חזקת כשרותו‬ ‫אולם לא כן יוצא לנו דברי רבותינו ג ח לי המפרשים‬
‫זאימור ט ד אי לא הרג עכ״ל‪ .‬הרי משמע מזה בהדיא‬ ‫והפוסקים שפירשו בסאמוד‪ ,‬אלא פירשו שמקרה‬
‫שהמהרש״ל ז״ל פירש שגם התום׳ יודו לרש־״י שאסור‬ ‫כזה נ ^ ץ ונובע או מעקרניות ההלכה‪ ,‬או מפני יראת‬
‫להציל מדינא היכי שהרג םודאי‪ ,‬וביארו אחרת רק‬ ‫המלטת‪ ,‬וכדיבואר‪.‬‬
‫היכי שהדבר ספק‪ ,‬והיינו כעץ מה שמפרש החיד״א‬ ‫ב( ב הנ מ קון סיבת הסירוב של רבי טרפת לאטמרינהו‬
‫הג״ל בכוונת דברי הספר וזסידים‪ ,‬וכן ב טנ ת התום׳‪.‬‬ ‫בהיות ״דאמור רבנן האי לישנא בישא‬
‫ו עו ד יעוץ ברא״ש ט ד ה שם סי׳ ה׳ שכותב לתמוה‬ ‫אע״ג דלקטלי לא מבעי מיחש ליה מבעי״‪ ,‬נחלקו‬
‫על רש״י דק מכת זה‪ ,‬דמשום קול בעלמא‬ ‫רש״י ותום׳‪ ,‬רש׳׳י מנמק‪ ,‬בפני דשמא הרגתם ואסור‬
‫יהא אסור להציל נפש? ע״ש‪ .‬ומשמע דאבל ברוצח‬ ‫להציל אתכם״‪ ,‬ואילו התום׳ בשם השאילתות מנמקים‪,‬‬
‫ודאי לא פליג הרא״ש ז״ל‪.‬‬ ‫מפגי ׳ ‪T‬שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם‬
‫וכך ראיתי להגר״ש קלוגר ז״ל בהגהותיו ליו״ד‬ ‫דאשי למלך״‪.‬‬
‫סי ^ קנ״ז סעיף א׳ במסקנת דבריו‪ ,‬שכותב‬ ‫יו צ א איפוא דאליבא דרש״י שלא תולה הטעם דשמא‬
‫דמהרא״ש מוצח דבדבר ברור לכו״ע אסור לד׳צילו‪.‬‬ ‫ר״ט יסתכן עי ״כ‪ ,‬אלא מנמק בסתמא מפני דאם‬
‫ולפני ‪ p‬כותב הגרש״ק ז״ל בדבריו לפרש דלפירש״י‬ ‫באמת הרגתם אזי ״אסור להציל אתכם״‪ ,‬דהוא זה‬
‫מוכח בהדיא דאסור להטמינו אף שאין א חשש‬ ‫מפני שאז אסור להציל אתכם מדינא‪ ,‬ומפני הספק יעץ‬
‫לעצמו‪ ,‬אבל מתוס׳ לפי דעת השאילתות מוכח דדוקא‬ ‫להו ר״ט שהם בעצמם ילכו ויתחבאו‪ ,‬ואילו אליבא‬
‫אם אין לו אחריות לעצמו אז א״צ להטמינו אבל‬ ‫דהתו׳‪ ,‬זה שאין להצילם הו?א רק מפני פחד המלך‬
‫אם יש לו אחריות יש להטמינו‪ ,‬אך מוסיף עוד ראפ'‬ ‫העכומ״י‪ ,‬אבל אילולי מוראו אזי כן יש להטמינם‬
‫אף לדבריהם המה חולקים רק מ ה‪ ,‬דלפירש״י הוי‬ ‫ולהצילם‪ ,‬וגם משמע דדק מפני פחד מ ה של ״חייבתם‬
‫איסור בדבר‪ ,‬ולהם ליכא איסור ואם רוצה יכול הוא‬ ‫ראשי למלך״ אין להטמינם‪ ,‬אבל לא מפגי פחד אחר‬
‫להטמינו ולא שייך מ ה לווטר למיחוש מיהו בעי‬ ‫שאיננו גובל עם מעין חי!וב הראש טון מפני פחד‬
‫כיון דאף אם הוי כן ליבא איסור‪ ,‬אך גם הם מודים‬ ‫שכאשר יקרה מקרה שאנו נדרוש ממנו הסגרת פושע‬
‫דאין חיוב להטמינו אף שמן הדץ נתחייב מיתה שהרי‬ ‫שגם כן לא יסגירו‪ ,‬וכדומה אד‪-‬‬
‫אין לנו התראה עכשיו‪ ,‬ומכש״ב אם לא היה בעדים‬ ‫ג( ישנם חרוצים להטות טונ ת רש״י לאופן אחר‪,‬‬
‫כשרים ע״פ דין מ״מ אץ חייב להטמינו‪ ,‬ולרש״י‬ ‫ולא נזכירהו כי לא משמע כן ומהוה חריגה מפשטות‬
‫אפיא איסור יש בדבר‪ .‬ומסיים בלשון ״ועדיץ צ״ע‬ ‫דברי רש״י ז״ל‪ ,‬וכ״כ המאירי בנדה שם דמונ ת‬
‫בזה״‪ ,‬אך ממה שמוסיף לאחר מיכן לבסוף הנז״ל‬ ‫רש״ י כנז׳‪ .‬מתחלה הוא מפרש כהתום‪ /‬דשמא הדבר‬
‫בלשון ״ועי׳ בהרא״ש שם מוכח דבדבר ברור לכו״ע‬ ‫אמת ׳ואיני רוצה לסכן עצמי‪ .‬ולאחר מיכן מוסיף‬
‫אסור לד‪,‬צילו׳'‪ ,‬משמע שלאחר שראה דברי הרא״ש‬ ‫המאירי וכותב‪ ,‬דגדולי הרבנים )הוא רש״י( מפרשים‬
‫ז‬ ‫ציץ אליעוד חי״ח‬ ‫סי»ז ב‬ ‫שו‬
‫לזה בכלל שייכות לד‪,‬היא דתנו לנו אחד מכם וכו׳‪,‬‬ ‫כזה גטה הגרש״ק ז״ל להכריע כן להלכה דבדבר‬
‫ולא לההיא דירוושלמי דתרומות וכו׳ שמובאים בדברי‬ ‫ברור אסור לכו״ע להציא‪.‬‬
‫כת״ ר׳ ידן על פיד ‪ a‬לנידונו‪ ,‬ורשאים או למוסרו‬ ‫ועוןד יעוין מ״ש מ ה בשו״ת בית יעקב סימן ק״ז‬
‫לתועלת הרבים‪ ,‬וכדומה לזה‪ ,‬ובפרט כשד‪,‬אשמה היא‬ ‫יעו״ש‪ .‬וכן ראיתי «זרי רואי גם בשו״ת חות‬
‫אמיתית‪ ,‬כאשר מצינו שד״אריכו בבירור זה‪ ,‬והסיקו‬ ‫יאיר סימן קמ״ג שכותב ע״ד התום׳ שכתבו בשם‬
‫בכזאת לד‪,‬לכה בשו״ת ב״ח הישנות סימן מ״ג‪ ,‬וספר‬ ‫השאילתות פי׳ אחר מרש״י׳ דמכל מקום א* חלקו‬
‫בית הלל על יו״״ד סי' קג״ז םק״מ ובשו״ת ר' יצחק‬ ‫התום׳ ולא תמהו על פי׳ רש* י ומקרא מלא במשלי‬
‫מפוזנא רבו של המג״א )הנדמ״ח( סימנים ל״ז ל״ח‬ ‫כ״ח אדם עשוק בדם נפש עד בור ינום אל יתמכו‬
‫ושו״ת דברי רננד‪) ,‬הגדמ״ח( לרבי נתן נטע כד‪,‬גא‬ ‫בו ע״ש‪.‬‬
‫ז״ל אב״ד ור״מ דק״ ק אוסטראד‪) ,‬שד‪,‬יה מגאוני הדור‬ ‫ה( וד‪,‬י&א שהמדובר כשישראל נחשד שהרג לנכרי‪,‬‬
‫בזמנם של הב״ח והט״ז( סימן נ״ד יער״ש היטב‪.‬‬ ‫איו ל מו ר ה מהנז״ל הויכחה ברורה שג״כ‬
‫והדברים עוד ארוכים‪ ,‬ובזה באתי בדט־י ד‪,‬אמורים‬ ‫חל כל האמור והמבחרר מזה לעיל בדברים יעו״ש‬
‫רק כדי לד‪,‬שלים המערכד‪ ,‬שכותב כת״ר‬ ‫מ״ש מזה בהות י איד שם‪.‬‬
‫בזה‪ ,‬ולתת לד‪ ,‬גם פנים חדשות‪ ,‬למען לא יחסר המזג‪.‬‬ ‫א ב ל מפשטות דברי הגמ׳ בגדה שם לא משמע שהמדובר‬
‫ותן לחכם ויחכם ערד‪.‬‬ ‫שהקלא שנפק על הבני גלילא הוא כשהרגו‬
‫מ״ח לכבוד התורה ונושאי דגלד‪,‬‬ ‫ישראל‪ ,‬וןאפ׳׳ה משום ישובו ותיקונו של עולם נאמר‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫מה שנאמר ונתברר מה שנתברר‪.‬‬
‫כ מו כן יעוין בשו״ת יעב״ץ ח״ב םימן ט׳ שכותב‬
‫סיגלו ג‬ ‫באמצע דבריו על נידונו שם‪ ,‬דאםור לד״צילו‬
‫ממות בשום אופן אפילו בדרך היתר וגט׳ ערוכה‬
‫איטר גמור שעושה כל המלאכות בשמאלו‬ ‫היא בנדה ד׳ ם״א ופירש״י‪ .‬ומוסיף היעב׳׳ץ וכותב‪,‬‬
‫ומניח תפילין על ידו הימנית וקרה מקרה‬ ‫דאע׳׳ט שלדעת התום׳ א״נו מוכח‪ ,‬מכל מקום לא נחלקו‬
‫שנקטעה לו ידו השמאלית ונשאר כל‬ ‫בזד‪ ,‬שאסור להציל ההורג נפש מישראל יעו״ש‪,‬‬
‫הזרוע עם המרפק וחלק קטן מהקנה‬ ‫וכלשמע מדבריו שפירש בפשמות שהמדובר בנדר‪,‬‬
‫שתחת המרפק באיזה יד צריו להניח‬ ‫שם הוא כשהרגו עמ״ם‪ ,‬וע״ז הוא שמחולקים רש״י‬
‫התפילין‪.‬‬ ‫ותום׳‪ ,‬דלרש״י אסור א*‪,‬ציל מדינא אפילו כשזע־ג‬
‫ב״ת מוצש״ק אור ליום א׳ כ׳ טבת תשמ״ח‪.‬‬ ‫עכו״ם ולהחום׳ רק בהרג נפש מישראל אסור‬
‫ירושלים עיד‪,‬״ק תובב״א‪.‬‬ ‫לד‪,‬ציל מדינא‪.‬‬
‫כמו״כ מלשונו של הס׳ חסידים הנז׳ משמע לכאורה‬
‫לכבוד הרב הגאון הנעלד‪ ,‬וכו׳‬
‫ג״כ דלא ס׳׳ל לחלק בזה בין ישראל לעמ״ם‪,‬‬
‫מוד״ר״ר אליהו שטרנבוך‪ ,‬שליט״א‪.‬‬
‫בין ברוצח בין בנרצח‪ .‬יעוין בפי׳ משגת אברהם על‬
‫הראשי דק״ק מחזיקי הדת באנטווערפען‪ ,‬בלגיד‪.,‬‬
‫הם׳ חסידים )כ״י פארמא( סימן קפ״א ע׳׳ש‪.‬‬
‫אחדשכת״ר‪.‬‬ ‫ו( ! מ אי ד ר יש לציין גם גירסתו‪ ,‬או ד״ע‪ ,‬של ספר‬
‫בזה הנני נענה למבוקשו לד‪,‬שיב לו על שאלתו‬ ‫י ע או חס ‪T‬ים מבעל פלא יועץ ז״ל‪ ,‬על‬
‫הנוגע לו למעשד«‬ ‫הספר חסידים‪ ,‬וז״ל* כתיב זמ*ם עשוק בדם נפש‬
‫וז״ל שאלתו» בני היקר שלמד‪ ,‬נ״י איטר גמור‬ ‫עד בדר ינום אל יתמכו בו‪ ,‬אם בורח אליך רוצח או‬
‫שעושר‪ ,‬כל מלאכות בשמאלו ומממילא‬ ‫מי שמחויב מיתה למלכות בין יהודי בין נכרי אל‬
‫כשנעשד‪ ,‬בר מצוה הניח תפילין על ידו הימניות‪ ,‬לפני‬ ‫תקבלנו פן תסתכן עכ״ל‪ .‬יוצא לפי״ז כפי התום׳‪,‬‬
‫כמה חדשים קרה לו אסון ר״ל בשעה שעבד אתי‬ ‫ושכל הטעם של«‪ 2‬יקבלנו ולא יחביאנו הוא רק פן‬
‫באפית מצות בשביל קד‪,‬לתנו‪ ,‬בירושלים ע ‪T‬״״ק‪.‬‬ ‫יסתכן היות שמחויב מיתה למלכות‪ ,‬אבל אילולא כן‬
‫ונקטע לו ידו השמאלית‪ ,‬ונשאר כל הזרוע עם המרפק‬ ‫שפיר יכול לקבלהו ולהסתירהו ולא למוסרו למלכות‪.‬‬
‫וחלק קטן מהקנה שתחת המרפק‪ ,‬מאז הניח תפילין על‬ ‫א ך לא מתאים לפי ״ז ההוכחה וד‪,‬אםמכתא מהפסוק‬
‫ידו הימנית כמו שד‪,‬ניח קודם‪ .‬ועכשיו התעוררה השאלה‬ ‫במשלי‪ ,‬וגם לא הכתוב מ ה בספר חסידים‪.‬‬
‫אולי חייבים לשנות אל הזרוע השמאלית‪ .‬ולאחר‬ ‫ז( הנ ה ראה ראינו כמה הלכתא גבירתא שיש ללמוד‬
‫שכשאלת חכם חצי תשובד‪ ,‬מציין לכמה שיטות בזה‪,‬‬ ‫לנידון מסוגית ד‪,‬גמ׳ בנדה שהבאתי‪ ,‬וכמד‪,‬‬
‫ומה שיש• לדון בד״; מסיים כת״ר את דבריו וכותב‪:‬‬ ‫שהרועים תלו כלי זיינם עליה‪.‬‬
‫כעת השאלה הלכה למעשד‪ ,‬באיזד״ו יד יניח תפילין‪,‬‬ ‫ובדאי להוסיף גם זה‪ ,‬דזאת לדעת דבמקרה שהמדובר‬
‫וכן בנוגע לברבר‪ ,‬אם צריך לברך ובאיזהו אופן עכ״ל‪.‬‬ ‫כשנדרש דק לשופטו לעונש מאסר בלבד‪,‬‬
‫ח א ת תשובתי ע״ז בעד‪,‬״י‪.‬‬ ‫ולא למיתה‪ ,‬ואפילו כשהדבר מוטל בספק‪ ,‬אזי אין‬
‫ציץ אליעזר הי״ח‬ ‫סימז ג‬ ‫שו״ ת‬ ‫ח‬
‫המשג״ב כס״ק ב׳^ג על יסוד דברי הגאון הנו״ ב ז״ל‬ ‫העיון גלפענ״ד כי סנו נ״ י צריך לשנות מכפי‬ ‫לאחר‬
‫בדגול מרבבה‪ ,‬ראם מן השמים חריגילוהו דד‪,‬יינו שנולד‬ ‫שנוהג עד כה ולהתחיל להניח תפילין בזרוע‬
‫לו חולי בימינו וניטל הכח ממנו‪ ,‬או שנקטע לו כף‬ ‫השמאלית‪ ,‬וכמו כן דצריר לברך בהנחתו‪ .‬כזרוע‬
‫ידו הימנית וצריך לעשות כל מלאכתו בשמ«ל בודאי‬ ‫השמאלות‪ ,‬ברבת להניח תפילין‪ ,‬כרגיל‪ ,‬ואפרט את דברי‪.‬‬
‫דינו באיטר גמור ויניח על היד הרצוצה ע״ש‬ ‫‪ , (k‬בנוג ע לדין בגידם שאין לו יד רק זרווע שפוסק‬
‫בביא׳׳ז^ וא״ב זיל בתר טעמא ודון מינה גם לנידוננו‬ ‫הרמ״א באו״ח בסימן כ״ז סעי׳ א׳ דיגיח‬
‫באיטר דגן‪ ,‬דגזכיוז ד^■ העעוים נגור ‪3‬ליר ל״ע רימין‬ ‫ברכה‪ .‬היות וההובי' בב׳ חקוגזץ בתגר רגירס‬
‫דידיה שהוא שמאל כל אדם נקצצה ונשאר רק כל‬ ‫חייב‪ ,‬ובא״ז כתב דפטור‪ ,‬ולכן אין לברך טספק‪ ,‬הגד‪,‬‬
‫הז ת ע עם המרפק ‪:‬וחלק קטן‪:‬מהקנה שתחת המרפק‪,‬‬ ‫מלבד מה שרבו הפוסקים שחלקו על זה‪ ,‬ופוסקים‬
‫וצריך מתוך כך לעשות מלאכתו בידו הימנית״ שהיא‬ ‫להלכה כהב״ח דס״ל להלכה דחייב וגם יברך׳ ומי‬
‫גם ימין כל אדש‪ ,‬א״ב עי״ב געשית ידו השמאלי׳ כשמאל‬ ‫בראש רבינו הגר״א ז״ל‪ ,‬נוסף לכך הרי המשנה ברורה‬
‫כל אדם וצריך להניח עליה את התפילין‪ ,‬ו!בת״ר‬ ‫בסק״ה שדא נרגא בעצם דברי הרמ״א בזה המסתמכים‬
‫בעצמו הרי כותב בדבריו שכנראד‪ ,‬גם הגרע״א הפרמ״ג‬ ‫על מה שהאו״ז פוטר‪ ,‬וכותב לפסוק על יסוד מר‪,‬‬
‫המד‪.‬רש״ל וד׳בית אפרים ועוד גדולי האחרונים‬ ‫שמצא בגוף דברי האו״ז אשר‪ .‬זכינו מקרוב לאורו‪,‬‬
‫סובריב נמי בכזאת כפי מה שד‪,‬נריע המשנ״ב‪ ,‬וא״ב‬ ‫שכל הבעיא בזה היא רק היכי שניטל פיסת יד שמאלו‬
‫טח טקוש לפקפק בוה‪ ,‬בוראי לא אוליבן בוה למה‬ ‫עט בל הקנה ער הקרבר״ר שןנקרא עלינבוגיין‪ ,‬אבל‬
‫שבכה‪ ,‬שהוא אולי דמיוני‪ ,‬אלא אחד »ה שבפועל‪,‬‬ ‫אם נשאר קצת מהקנה אזי גם האו״ז מודה להתוספת‬
‫ודלא מה שקצת רוצים לטעון כזאת‪ ,‬כדמובא בם׳ פתחי‬ ‫דהייב בתפילין ויברך ג״ב‪ .‬והכי ראיתי גם בספר‬
‫עולם על או״ח סי׳ כ״ז סק״ד‪ .‬ודבריד‪,‬ם נדחים נגד‬ ‫תד״לה לדוד על או ״ח סי' כ״ז או(ת א' שהערה ג״כ מזה‬
‫מה דרובא דרובא של הפוסקים הגדולים דסברי דלא‬ ‫וכותב וז״ל! במה שהקשה המג״א על האו״ז‪ ,‬באו״ז‬
‫בן‪ ,‬ואין גם בל מ ^ ם להדחק ולהטות כוונת הנר׳ב‬ ‫מבואר דמפרש אין לו זרוע היינו קנה עד העלינבדיגען‬
‫אל מכוון אחר‪ ,‬כי מוציאים עי״ב מפשטות כוונתו‬ ‫עכ״ל‪ .‬חא״כ לאור זה ניתן להניח שאילו ידע מזה‬
‫האמיתית בזה‪.‬‬ ‫הרמ״א אז היה מודה גם הוא דגם יברך׳ וכפי שמצינר‬
‫ו מ ה גם דבנידוננו הא המדובר שיניח בשמאל כל‬ ‫לו להרמ״א כעצמו בחו״ט סי׳ כ״ה סעיף ב׳ שפוסק‬
‫ארם ראה יש ערר נוביף ג ת ל אזכריע בכזאת‪,‬‬ ‫דאם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על‬
‫רד‪,‬יא דעת המקובלים שהובמז בשערי תשובה סק״ז‬ ‫ספר ונמצאו אחרים חולקים עליו‪ ,‬אין צריכים לפסוק‬
‫וכף החיים בסי' כ״ו ס״ק ל״א דט״ל שאיטר יד ימינו‬ ‫כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי‬
‫אינו רשאי בכלל לשנות משאר כל אדם כדי שלא‬ ‫הוי שמיע לריו הוו הדרי בהו ע״ש‪ ,‬ומה גם כבנידוגנו‬
‫לשנות הסדר העליון ע״ש‪ .‬וא״כ אפילו אילו שקולים‬ ‫שד‪,‬ר‪,‬סתמכות של הרמ״א בזה לפסוק שלא יברך הוא‬
‫הם הסוברים בכנ״ל‪ ,‬והרוצים לזזלוק ע״ז‪ ,‬יש לומר‬ ‫על האו״ז בעצמו כפי המשמעות היוצא בדבריו בכפי‬
‫בזה דדעת המקובלים תכריע זלא חיישינן לספק‬ ‫שהובא בשמו בשלטי הבורים על הרי״ף הלכות‬
‫ברכות‪ ,‬וכמו״ש הכף החיים שם‪ ,‬וציין לכך לעיל‬ ‫תפילין שיוצא דס״ל להאו״ז דפטור בכל גוונא‪ .‬וא״ב‬
‫מינה בסק״ט כאשר הביא מהפתחי עולם עיי״ש‪.‬‬ ‫בודאי ובודאי אי א היד‪ ,‬נודע להרמ״א כפי שכתוב‬
‫ובפרוט שהנראה לעין הוא שדעת רוב גדולי הפוסקים‬ ‫באמת באור זרוע‪ ,‬כפי שזכינו אגו לראות‪ .‬אזי גם‬
‫לפסוק גם עפ״י הנגלה‪ .‬אל כגת נידועו‪ ,‬כפי שהעלנו‪.‬‬ ‫הרמ״א בעצמו היה חוזר‪ ,‬מפסקו‪. ,‬וד‪,‬י' פוסק ג״ב ‪w n‬‬
‫ו מ צ א תי בשו״ת מהרש״ם בח״ב סימן ר״מ שכתב‬ ‫נשאר קצת מהקנה דחויב בתפילין וגם לברך‪.‬‬
‫בנידונו שם ג״ב לצרף לסניף דעת‬ ‫ו ל מ ״ ש לעיל שרוב הפו׳סקים פוסקים בזה בכלל‬
‫המקובלים‪ ,‬ושמצא במאירי בשבת ד' ק״ד שס״ל‬ ‫כהב״ח‪ ,‬אציק בזה גם לדברי ספר תורת חיים‬
‫ג״כ כן יעו״ש‪ .‬ועוד לו בזה בח״ג סימן רצ״ט אות‬ ‫)סופר( על או״ח בסי׳ כ״ז סק״א שכותב וז״ל ־ שאין‬
‫א׳‪ ,‬ושם הוסיף לד‪,‬ביא משז״ת אבני צדק חאו״ח סי׳‬ ‫לו יד‪ ,‬הפוסקים האריבו בזד‪ ,‬ודעת רובם כהכ״ח שאם‬
‫ג׳ שחידש• עוד דבהרגיל א״ע לכתוב בימין כל אדם‬ ‫נשאר לו זרוע חייב להניח ולבדד‪ ,‬ועא״ר אות ב' שבן‬
‫מחני טפי כיון שע״י ההרגל חזר לטבע רוב בני‬ ‫הוא ג״כ דעת הלבוש‪ ,‬ועי׳ ביאור מרדכי פ״ו א׳ ד״ר‪,‬‬
‫אדם‪ .‬ומוסיף מדידיר‪ ,‬ראיד‪ ,‬לכך עיי״ש‪ .‬ובכה״ג‪ ,‬הא‬ ‫נראר‪ ,‬שהוכיח הב״ח עכ״ל‪ .‬והיינו דס״ל על כן גם‬
‫היא זאת גם בנידועו‪ .‬ויש איפוא גם לומד דכל כי‬ ‫הוא להכריע בכזאת למעשה‪ .‬וא״כ מכל הבחינות יש‬
‫האי גוונא גב הרוצים לחלוק על הט״ב וסייעתיה ירדו‬ ‫להכריע לד‪,‬לכה כנ״ל‪.‬‬
‫דאזלינן בתד הבפועל ולא בתר הבכח מכית שחזר‬ ‫ב( ו ל ש א ל ה באיזהו יד יניח תפילין‪ ,‬הנה כפי‬
‫לטבע לוב בני אדם‪.‬‬ ‫שכתבתי לעיל‪ ,‬לדעתי צריך בנו נ״י לשנות‬
‫לציץ לדברי זעאת מלבוב ז״ל בשו״ת בית‬ ‫אוסיף‬ ‫מכפי שנד‪,‬ג‪ ,‬וצריך לפי מצבו להתחיל לד‪,‬ניח תפילין‬
‫יצחק חאד‪,‬״ע ח״ב סימן ק״ח אות ס שמאמץ‬ ‫בזרוע השמאלית‪ ,‬ראשית למדים זאת ממה שפוסק‬
‫שו״ת‬ ‫סימן ד‬ ‫ציץ אליעזר חי ״ח‬
‫וסנז״ל‪ .‬ורק לרווחא דמילתא יש להוסיף גם זאת‪.‬‬ ‫סברא‬‫לו דברי הדגול מרבבה וכותב דלפי״ז יש‬
‫ד(‪.‬מכל הלין שנתבאר נלענ״ד ברוד להלכה בנז״ל‪,‬‬ ‫ועתה‬
‫לומר בנידונו שם דאם היה עד היום איטר‬
‫ובנו נ״ י צריך לדעתי לשנות מהרגלו עד‬ ‫דחזר‬
‫ע״י חולי תשש כח רגל שמאל‪ ,‬שוב ל׳׳ה איטר‬
‫כה ולהניח תפילין בזרועו השמאלית‪ ,‬וגם יכול שפיר‬ ‫ע״ש‪.‬‬
‫לקדמותו ווהוה ימין דידיה כימין של כל אדם‬
‫לברך בהנחתו של יד ברכת להניח תפילין ככל אדם‪.‬‬ ‫ודון מינה ומינה‪.‬‬
‫בכבוד רב ובברכה מרובה‬ ‫כן אציין גם לדברי שו״ת עצי הלבנון חיו״ד סי׳ ס״ו‬
‫אליעור יהודה רולדינברג‬ ‫שנשאל על או ח ת סופר שהיה כותב בימינו‪ ,‬וזה‬
‫כשש שנים אשר נחלה על ימינו ומאז אינו יכול‬
‫סימן ד‬ ‫לעבוד עמה‪ ,‬ויעץ אותו רב אחד להרגיל א״ע לכתוב‬
‫בהא !דנפסק בשו״ע דמותר להשתין‬ ‫בשמאלו^ ומאז כותב בה תפילין ומזוזות‪ ,‬ומבקש‬
‫בתפילין שעל הראש ומאידר פוסקים‬ ‫היתר שיובל לכתוב ס״ו^ ועל יסוד דברי הדגול‬
‫דאין להשתין אפילו נגד נר שבת משום‬ ‫מרבבה שפסק כוותיה המשנה ברורה דאם מן השמים‬
‫ביזוי מצוח‪ ,‬ואם יש חילוק בין משתין‬ ‫הרגילוהו דהיינו שנולד חולי בימינו וניטל הכח‬
‫לבין ׳עוימד ערום‪.‬‬ ‫ממנה וכר וצריך לעשות כל מלאכתו בשנמ*ל‪ ,‬בודאי‬
‫דינו כאיטר‪ ,‬פסק העצי הלבנון בנידונו דיש להקל‬
‫ב״ה‪ ,‬אדר״ח אדר תשמ״ח‪ .‬ירושלים עיה״ק ת״ו‪.‬‬
‫להתיר להסופר לכתוב ס״ת בימין דידיה שהוא‬
‫לכבוד מכובדי הגדול חכם ורבי יתקרי פרופ׳‬ ‫כל אדם עי^ש‪.‬‬
‫ד״ר אברהם־סופר אברהם שליט״א‪.‬‬ ‫‪ (P‬ע!ו‪71‬ז זאו^ כל אדם אם הניח בימין הסכמת הפום׳‬
‫אחדשה״ט‪.‬‬ ‫היא דאפילו בדיעבד לא יצא‪ ,‬ואילו איטר‬
‫היום יחדתי לי זמן לעיין בשאלתו ששאלני דאיך‬ ‫שחניה בשמאל כל אדם‪ ,‬ישנם כמה מגדולי הפוסקים‬
‫י ת ת הדבר מה שנפסק בשר׳ע או״ח סימן מ׳׳ג דמותר‪.‬‬ ‫דס״ל להלכה ד ‪ r‬א ומוזכר מזה בקצרה בשערי תשו׳‬
‫להשתין בתפילין שעל הראש‪ ,‬בו בזמן שמציט בשו״ע‬ ‫סי׳ כ״ז סק״א וסק ‪ ,r‬וא״כ כל שיש פקפוק לכל צד‬
‫בסימן רע״ה סעיף י״ב שנפסק דאין להשתין אפילו‬ ‫מוטב שיניח בשמאל כל אדם‪ ,‬ואין צורך להטריח‬
‫נגד נר שבת משום ביזוי מצוה‪ ,‬הא הרי זה מן יציבא‬ ‫להניח על שני ידיו‪ ,‬ובפרט בצרוף ל׳וה גם דעת‬
‫בארעא ]ובודאי כוונתו על זה שהרמ״א לא הגיה מזה‪,‬‬ ‫המקובלים שהזכרתי באות הקודם‪ ,‬וכך ראיתי בספר‬
‫כי שם בסימן רע״ה מובא זה רק ברמ״א ולא בב״י[‪.‬‬ ‫שו״ת מורשת משה להגה״צ הגר״מ קליערם ז״ל‬
‫חאת תשובתי על זה בס״ד‪.‬‬ ‫אב״ד טבריא ובחאו״ח סי' ב׳ דלאחרי שמביא מה‬
‫א( בראשונה‪ .‬בשו״ע בסימן רע״ה לא נזכר מאיסור‬ ‫שהאחרונים כתבו שמדברי בעל העיטור שהביא‬
‫השתנה‪ ,‬אלא כתוב ״לכסות הקטנים‬ ‫יוסף בטור אורח חיים סיומן תרנ׳׳א‬ ‫הבית‬
‫שלא יהיו ערומים בפני הנרות״‪ ,‬ויש לומר איפוא‬ ‫מבואר דאיטר שהניח בשמאל כל אדם יצא בדיעבד‪,‬‬
‫דערום יותר חמור מלהשתין‪ ,‬ואין על כן כל סתירה‪,‬‬ ‫ומסביר סברת השערי תשובה לחלק בזה בין איטר‬
‫וכך מצינו באמת בשו״ע בסימן מ״ה שנפסק באמת‬ ‫לבין שאינו איטר‪ ,‬מפני דדוקא!באיטר שמניח בשמאל‬
‫בכזאת גם לגבי תפילין שאסור לעמוד מלובש בתפילין‬ ‫כל אדם דעושה כרוב העולם יצא‪ ,‬אף דהתורה אמרה‬
‫לפני אדם ערום יעו״ש ובמשנ״ב סק״ה‪.‬‬ ‫שצריך להניח בשמאל ולא בימין ואצלו השמאל ימין‪,‬‬
‫ב( רק בספר תח חיים להגר״ח פלאג׳י ז״ל או״ח‬ ‫מכל מקום כיון דאיעו משנה מרוב העולם יצא׳ משא״ב‬
‫סי׳ רע״ה מוסיף וכותב וז״ל ! ולי נראה דאפי׳‬ ‫במי שאינו איטר שמניח בימינו ומשנה מרוב העולם‬
‫אינו ערום אם משתין לפני הנר או‪ 1‬עושה צרכיו יש‬ ‫גם בדיעבד לא יצא‪ ,‬מסכם לאחר מיכן וכותב בנידונו‬
‫בו משום ביזוי מצוה עכ״ל‪ .‬וכ״כ לומר מד״ע גם הכף‬ ‫)באיטר שעושה כל מלאכה ביד שמאל‪ ,‬ובשביל שהיה‬
‫החיים בס״ק מ״ב דכ״ש שלא לד‪,‬שתיז או לעשות צרכיו‬ ‫כותב ב ‪ T‬ימין היה מניח תפילין בשמאל של כל אדם‬
‫או לד‪,‬ניח דבר מטונף בפגי הנרוה משום ביזוי מצוד‪,‬‬ ‫כפסק הרמ״א‪ ,‬ועתה קשה לו לכתוב בימינו ויותר‬
‫ע״ש‪ ,‬ואליבא דידזד הוא דתקשה קושיתו דמר‪.‬‬ ‫נקל לו לכתוב ביד שמאל( דגם לכתחילה יש■ להניח‬
‫והתחשבתי דיש לי שב הקושיא גם אליבא דידד‪,‬ו‪,‬‬ ‫בשמאל כל אדם כיון שאין חשש שלא יצא‪ ,‬דאפילו‬
‫וד‪,‬וא עפי״ד המג״א בסימן מ״ג סק״ט‬ ‫איטר גמור בדיעבד יצא‪ ,‬וגם זאת כיון דיצא ׳בדיעבד‬
‫שכותב דודאי לכו״ע אסור ליכגם לביהכ״ם בתפילין‬ ‫עפ״י הדין העושה עפ״י הקבלה לא הפסיד אפילו‬
‫שלא להשתין ולא איבעיא׳ להו אלא אי שדי להשתין‬ ‫באיטר גמור יעו״ש‪ ,‬ואמנם באיטר גמור זה חידוש‬
‫הואיל שהוא חייו של אדם וכו'‪ ,‬ומוסיף ע״ז בד‪,‬גהות‬ ‫לומר כן‪) ,‬יעוין בשו״ת ראשית בכורים סימן ח׳ יעו״ש(‪.‬‬
‫לבושי שרד לדבביר דד‪,‬וןא זד‪ ,‬מפני דיש סכנה לשהות‬ ‫אבל בספק בודאי יש מקום לזה‪ ,‬ואם ‪ p‬הון מינה‬
‫עד שיחלוץ‪ ,‬ותו דטרחא הוא לחלח הרבד‪ ,‬פעמים‬ ‫ומינה גם לנדו״ד‪ ,‬ועוד במכ״ש‪ ,‬מכיון שהדעת נוטה‬
‫ביום ע״ש וכן במחצה״ש ופרמ״ג שם‪ .‬והנה זה שנפסק‬ ‫עפ״י הדין וההלכה‬ ‫להכריע בכזאת לכתחילה גם‬
‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן ד‬ ‫שו״ת‬
‫יש לדברי הערוה״ש בזה בסעי׳ י״ד שפוסק וז״ל‪.‬‬ ‫בסי׳רע״ה לגבי צר־שבת הוא לא מעיקרא דדינא אלא‬
‫ודע דמכל מה שנתבאר אין נכח להשתין בתפילין‬ ‫מכה מנהג בלבד‪ ,‬ככתוב בלשץ ״נהגו״ לכסות הקטנים‬
‫אפי׳ בשל יד וכו׳‪ ,‬ולבד זה יש חילול השם בפני‬ ‫שלא יהיו ערומים‪ ,‬ואם ‪ p‬הרי יש לחלק בפשיטות‬
‫ההנעז‪ ,‬ומי שעושה כן נכון לגעור בו עכ״ל‪ .‬אולם כל‬ ‫ולומר דמנהג מ ה משזם בזרי מצוה בקבע רק במקום‬
‫זה כמובן בדאפשר בנקל׳ היות ובשו״ע נפסק דלא‬ ‫שאין בעיא של חששא לסכנה‪ ,‬וגם לא במקום שהדבר‬
‫כן בעיקרא של זאת ההלכה וכנז״ל‪.‬‬ ‫כרוך בטירחא הרבה פעמים ביום‪ ,‬ולכן המנהג הזה‬
‫בהוקרה ובהערצה‬ ‫נקבע בשו״ע רק לגבי נרות‪-‬שבת‪ ,‬אבל לא להקיש‬
‫אליעזר יהךד!ה ררלדינברג‬ ‫מזה גם לגבי תפילין שכרוך תדבר בחשש סכנה עד‬
‫שיחלוץ‪ ,‬וגם דטירחא הוא אזלוץ הרבה פעמים ביום‪,‬‬
‫סימן ה‬ ‫ומשום כך נהגו גם מתחילה םד« רק לגבי נרות ולא‬
‫לגבי תפילין ושייך בזה שפיר לומר מה דנהוג נהו)ג‬
‫יחיד שלא דקדק להאזין קריאת התורה‬ ‫‪.‬‬ ‫ומה דלא נהוג לא‪ .‬נהוג‪.‬‬
‫בציבור !מראש רעד סוף אם צריו לחזר‬ ‫ג( ואפילו מה שנראה מדברי הרמב״ם דס״ל שאסור‬
‫לשמוע הקריאה עחד הפעם‪.‬‬ ‫להשתין כשהם בראשו כמובא בשו״ע שם‬
‫תשובה לשואל‬ ‫בסימן מ״ג סעיף ב‪ /‬רוב המפרשים מסבירים דהוא‬
‫ב״ה‪ .‬ז׳ שבט תשמ״ח‪.‬‬ ‫רק משום דס״ל דגזרינן שמא יפיח בהט‪ ,‬אבל לא‬
‫משום ביזוי מצוה כדיעו״ש‪ ,‬ורק בערוה״ש בסעיף‬
‫ע״ד אשר שזמ^ני אם יחיד שלא דקדק לשמוע‬
‫ר רוצה להסביר בדעת הרמב״ם דהוא משום בזיון‬
‫קרה״ת מראש ועד סוף והחסיר במה תיבות או אפי׳‬
‫דתופילין ע״ש‪.‬‬
‫תיבה אחת‪ ,‬אם דינו כמו בעל הקורא שדילג מלה‬
‫ד( הייתי מוסיף עוד חילוק בין תפילין לבין הנרות‪,‬‬
‫שצריך לחזור ולקרוא‪ .‬וה״ה נמי יחיד זה צריך לחזר‬
‫‪1‬הוא דשאני נרות דעשוי להאיר ולהכי‬
‫לשמוע הקריאה‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫כשמשתין לפני הנר־שבת נראה הדבר כמשתמש‬
‫א( ת שו ב ה ‪ ,‬לדעתי פשוט הדבר שאיננו מחויב בכך‪,‬‬ ‫לשם כך בנר כדי שיאיר א לזה‪ ,‬דומיא שמצינו לגבי‬
‫דקריאת התורה איננה אליבא דכר״ע‬ ‫נר חנוכה שאסור להרצות מעות לפניו‪ ,‬ומשא״כ לגבי‬
‫כקריאת המגילה שהיא חובת יתיד‪ ,‬וכל יחיד ויהיר‬ ‫תפילין דאין כל קשר לבין התפילין שמונח עליו‬
‫מחויב לעצמו בקריאת המגילד״ אבל קריה״ת היא רק‬ ‫לבין ההשתנה‪ ,‬וכו״ע ידעי ומבינים זאת‪ ,‬ולכן לא חל‬
‫חחבת ציובזד‪ ,‬ורק על יחיד מוטלת תובדי ומצוה שיראה‬ ‫ע״ז שם ביזוי מצוה‪ .‬ודבר זה שנימוק המנהג הוא‬
‫שיתקיים מצות הציבור‪ ,‬ולכן בל שנתקיימה המצות‪-‬‬ ‫כנד‪ ,‬אני רואה שפירעז כך גם המהד״י חאגיז ז״ל‬
‫ציבור‪ ,‬ועשרה שמעו את הקריאה‪ ,‬תו אפי׳ אם יהיד־‬ ‫בהלכות קטנות ח״ב סימן קפ״ב‪ ,‬ולכן הוא שואל‬
‫מהיחידים החסיר משמוע איזה תיבד« או כמה וכמה‬ ‫שם על עצם המנהג הזה לגבי ;נרות שבת‪ ,‬דוכי נר‬
‫תיבות‪ ,‬אזי אליבא דסו״ע איננו מחויב לחזר אחר‬ ‫קדושה יש בו‪ ,‬ודוקא גבי נר חנוכה אסור להרצות‬
‫ציבור אחר כדי לשמוע שם מחדש קריה״״ת‪ ,‬יוכל חילוקי‬ ‫מפני שהוקצה למצותו‪ ,‬אבל נר שבת‪ ,‬דוכי נר‬
‫הריעות שמצינו מ ה הוא רק אם ראוי לדקדק לכתחי׳‬ ‫וכר ע״ש‪ ,‬ויעוין גם בספר תוספת שבת ס״ק ט״ז‬
‫לשמוע מפי הקורא מלה במלה‪ ,‬או שישנם דרכי היתר‬ ‫שנראה ג״כ שבא עלה מכח השתמשות עיי״ש‪.‬‬
‫שלא להקשיב אפי' לכתחילה‪ ,‬אשר זאת היא דעת‬ ‫ה( מ ה שבדרך אגב הבליע כבו' בדבריו לשאול‬
‫המחבר בסי׳ קמ״ו סעי׳ ב׳‪ ,‬כדמתבאר בנו״ב שם‬ ‫גם על הנפסק בשו״ע בסי׳ מ״ג שם בסעי'‬
‫שם ובמשנ״ב סק״ח זשקי״ד ויביאו״ה שם ד״ה ויש‬ ‫ט' דמותד! לרופא ליקח עביט של מי רגלים בידו‬
‫מתירים‪ ,‬וכן במחבר בסי' רפ״ה סעי' ה׳ וא״ר שם‪.‬‬ ‫׳ותפילין בראשו(‪ ,‬ורק בעל נפש יחמיר לעצמו‪ .‬הנה‬
‫ופוק חזי להשערי אפרים בשער ד׳ סעי׳ י״ב שפוסק‬ ‫שם יש נימוק מיוחד להיתר‪ ,‬ויואיל לעיץ בלבוש שם‬
‫דמי שנפשו חשקה בחורה ‪ .‬לחזור על לימודו אפשר‬ ‫בסעיף ט׳ שמסביר זאת‪ ,‬דלהכי לא שייך בו משום‬
‫לו להקל כשיש שם עשרה בלעדו שאזניהם קשובות‬ ‫בזיון דתפילין ביון שמלאכת רפואתו הוא בכך ע ״ש‪,‬‬
‫לקול קריאת התורה‪ ,‬וכן להגאון בעל נתה״מ ז״ל בדרך‬ ‫ועפי״ד לבוש אלה כתבתי בספרי שו״ת צ״א חי״ג‬
‫החיים ה׳ קריה״ת שפוסק דהמיקל ללמוד בלחש‬ ‫סימן ח׳ להשיג על המ״ב שכותב דה״ה בכל אדם‪,‬‬
‫בשעת קריאה או אם יש עשרה דצייתי לס׳^ת ומיקל‬ ‫וציטטתי מעוד ספרים דס״ל בכזאת יעו״ש‪.‬‬
‫לעצמו לספר! בד׳ ת אין למתות בו ת רמס א יעל מי‬ ‫יש באמת אפ״ה לחוש לדברי הרמב״ם‬ ‫למעשה‪,‬‬ ‫ו(‬
‫לסמוך יעו״ש‪ ,‬ואיך יתכן להפליג לבוא ולפסוק לאידך‬ ‫שלא להשתין כשתפילין בראשו ככתוב‬
‫גיסא כפי שמי שהוא ח צ ה לפסוק שאפילו בדיעבד לא‬ ‫בשו״ע שם בסעי׳ א'‪ ,‬והכריעו במאת לחוש לכך גם‬
‫יצא בזמן שלא מצינו מפורש למי שהוא מגדולי הפום׳‬ ‫האחרונים‪ ,‬ובמיוחד עפי״מ שכותב האר״ י ז״ל בזה‬
‫שיכתוב כן שלא יצא א פי א בדיעבד‪) ,‬ולו אפילו‬ ‫כמובא בכף החיים בס״ק י״א ע״ש‪, ,‬ו(משמעות מיוחדת‬
‫יא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סספגן ה‬ ‫‪w‬ו״ת‬
‫לי ל‪1‬הביא רא ‪ .T‬לדבריו מדברי תראב״ן בסימן פ״ח‬ ‫ימצא כן תהא זאת דעת יחיד שבמילה בחיבא דמיגכר^‪.‬‬
‫מובא גם בהגהות מיימון על הרמב״ם בפי״ג מהלכות‬ ‫ועלז לבי כאשד מצאתי בספר שו״ת משנה שכיר‬
‫תפלה אות ש׳‪ ,‬שכותב דענין מנהגנו לקרוא ביחיד‬ ‫ח״א טימן צ׳ שנו ״ג ‪ .‬בזד• באריכות ובטו״ט‬
‫שמו״ת אע״פ שישמע הקריאו־‪ ,‬בביד‪,‬כ“ נ וכו׳‪ ,‬דהוא‬ ‫וזאת הלכר• העא• דכיון דחיוב קריאוז התורה הוא‬
‫זה מפני‪ ,‬חי מנ ץ דלא מצי מכוין דעתיד‪ .‬בביהכ״ג‬ ‫על הציבור א״כ סגי אם נקרא בציבור זה‪ ,‬ואפילו‬
‫לכל הפרשה ויצא בקריאד‪ .‬שקרא כבר עיי״ש‪ ,‬הרי‬ ‫אם כל הציבור אינן שומעין ‪00‬־ יצאו מ ה כולן י״ח‬
‫דפשיטא ליה לד‪.‬ראב״ן ז״ל ראם היחיד כבר קרא‬ ‫הקריאה אף אלו שלא שמעו‪ ,‬כיון דאין החיוב על‬
‫)או קורא( לעצמו שמו״ת אזי אם אח״כ לא כיוון‬ ‫הפרט ורק על הכלל והכלל כבר יצא‪ ,‬ושוב אין על‬
‫דעתיה בביהכ׳׳ג לבל הפרשד‪ .‬שקראו בכל זאת איננו‬ ‫חיחידין מציבור זה שוב חוב על בך עיי״ש באריכות‪,‬‬
‫צריך לחזר לשמוע עוד פעם את הקריאד״ כי כבר‬ ‫ויעוין מ״ש להסביר בכיוון זה גם בפי׳ עתים לבינה‬
‫יצא )או יוצא( בקריאת שמו״ת‪ ,‬ועפי״ד הגאון היר׳ץז‬ ‫על ספר העתים סימן קע״ו אות נ״ז ע״ש‪.‬‬
‫ז״ל האמורים הר״ז מתחזק ביותר בהבד‪.‬ר(ת ור‪,‬סברת‬ ‫ב( ואחרי החיפוש כדרך האתרים נוכוזתי לדעת‬
‫‪.‬‬ ‫הדבר‪.‬‬ ‫שכבר הקדימום בזד‪ .‬הגאון העצום בעל‬
‫ג( ה ס פ ר משנד‪ ,‬שכיר שם דן ומסתייע לדבריו גם‬ ‫החקרי לב ז״ל בתשובה הנדפסת ממנו בספר סמיכת‬
‫מד‪,‬א דקטן ואשד‪ .‬קורץ וכו׳‪ .‬וגם לזה‬ ‫לחיים לנכדו הגר״ח פלאג׳י ז״ל בחאו״ח סימן ב׳‪,‬‬
‫מצאתי סייעחא לו בספר תוספות ירושלים יו״ד סי׳‬ ‫ונוגע בהמשך תשובתו שם בהרבה דברים שנגע בהם‬
‫רפ״א דכותב וז״ל־ לולי דמסתפינא הייתי אומר‬ ‫ד״בעל משנה שכיר‪ ,‬ובד״ה הן אמת‪ ,‬מעלד‪ .‬וכותב וז״ל!‬
‫דקריאת התורד‪ .‬לא נקרא מוציא דא״ב לא היה קטן‬ ‫נ״ל דלא היתה תקנת נביאים לכל יחיד ויחיד שיקרא‬
‫ואשד‪ .‬יכולץ לקרות כמו קריאת המגילד‪ .‬דבל הדברים‪,‬‬ ‫או ישמע קריאת ס״ת בשבת ויז״ט‪ ,‬אלא שיקראו בשבת‬
‫ועי׳ בתום׳ מגילה י״ט ד״ד‪..‬ור״י‪ ,‬אבל‪.‬בקריאתהתודד‪,‬‬ ‫ויו״ט סדרן של יום‪ ,‬וכל שיקראו בציבור סדרו של‬
‫מציגו ברכות דף ט' ר׳ אגד׳ו נפיק בין גברא לגברא‪,‬‬ ‫אם יחידים לא שמעו נתקיים תקנתם‪ ,‬ומזיוב‬ ‫יום‬
‫ר״ש היה מהדר אפיה וגרים !!כו׳ וא״ב לא נקרא תובד‪,‬‬ ‫שד!טילו לכל יחיד ויחיד הוא מ״ש רז״ל שחייב אדם‬
‫על כל יחיד לצאת כנט־ קריאת חמגילד‪ ,.‬ולא נקרא‬ ‫לד״שלים פרשיותיו עם הציבור שמו׳׳ת‪ ,‬וי ש‪.‬סיוע א ה‬
‫הקטן והאשד‪ ,‬מוציא רכים וכו׳ עכ״ל יעו״ש‪ .‬ויעוין‬ ‫שיש סוברים הביאו הש!ו״ע סי׳ קמ״ו דכי התירו‬
‫מ״ש ע״ז ובזה בשו״ת מהרש״ם ח״א סימן קע״ה‬ ‫לצאת בין גברא לגברא היינו דאיכא י' ששומעין‬
‫יער׳ש‪ ,‬וכמו כן יעו״ש בספר סמיכה לחיים בסימן א'‬ ‫קס״ת ע״ש‪ ,‬ודדינו טעמא דנתקיים תקנתם ‪.‬באלו‬
‫ומד‪ ,‬שנו״ג בסוגית ד‪.‬גמ׳ כיומא ד׳ ע' דד‪,‬רואד‪ ,‬כ״ג‬ ‫העשרד‪ -‬וכ״נ מתשד הרשב״א שתביא הב״י סי׳ קמ׳׳ו‬
‫כשהוא קורא אינו תאד‪ ,‬פר ושעיר הנשרפין וד״רואד‪,‬‬ ‫שכתב דאפילו מי שהשלים הפרשה עם הציבור‬
‫פר ושעיר הנשדפין אינו רואד‪ ,‬כד‪,‬״ג כשדיוא קורא‬ ‫שמו״ת אסור לספר משנפתח הספר‪ ,‬ע״כ דס״ד כיון‬
‫ובו׳‪ ,‬שנו״ג בזד‪ ,‬גם בספר משנה שכיר שם יןןו״ש‬ ‫שמשלים הפרשיות אץ חיוב ליחיד בקס״ת בציבור‪,‬‬
‫וד‪,‬דברים ארוכים‪.‬‬ ‫קמ״ל שאץ זד‪ .‬כב‪1‬וד לס״ת‪ ,‬וזה ג״כ מדויק בש־׳ם‬
‫ד( ר אי תי אמנם לד‪,‬גר״ח פלאג׳י ז״ל בספרו רוח חיים‬ ‫דברכות ד׳ ח׳ דמסיק דבץ גברא לגברא שרי ור״ש‬
‫על או״ח מ״ש לחזק דעת האוסרים לד״תעסק‬ ‫מהדר אפי׳‪ ,‬ובגמ׳ סמכוז לזה אר״א לעןןלם ישלים אדם‬
‫בד״ת באמצע ד^ויאד‪ .,‬ועוד לו בספרו לב חיים ח״ב‬ ‫פרשיותיו עם הציבור ע״ש מפני שנרגשו מי התיר‬
‫סימן קס״ז אות טו״ב שכותב בלשץ ! וכל אדם‬ ‫לר״א ור״ש לבטל תקנת נביאים‪ ,‬לזה אמרו דאין‬
‫יהיה אזניו קשובות למד‪ ,‬שקורא הש״ץ תיבה בתיבה‬ ‫זד‪ ,‬החיוב לכל יחיד‪ ,‬דכל שד‪,‬שלים פרשץתיו שמו״ת‬
‫כי מלכד בי צריף לשמוע הקס״ת כולה בשלימות‬ ‫סגי‪ ,‬ונתקיים תקנת נביאים כל שקראו הציבור בס״ת‬
‫לצאת י״ת שמיעד‪ .‬עוד בד‪ ,‬כי ‪ ,t ,t‬מדקדק לקול הש״ץ‬ ‫בפ׳ היום עכ״ל יעו״ש‪) .‬והגר״א פלאג׳י שם במאמר‬
‫כי לפעמים יטעד‪ .‬לד״בליע איזה תיבר‪ ,‬או טעות אחר‬ ‫המוסגר מעיר על דברי זקני הדגול ז״ל רק מכח‬
‫היוצא מפיו חליף או יתיר׳ ■ואצ״ל כי אזהרה הלזו‬ ‫מ״ש בתיקונים תיקץ כ״א שכתוב בלשון ובגין דא‬
‫אית ‪ .T‬ביתר שאת למי שהוא ת״ח או חכם ורב הק״ק‬ ‫תקינו בצלותא למשמע ס ״ת למהוי ליד‪ .‬קרבנאשלים‬
‫לתת דעתו בזד‪ ,‬וכל כיוצא בזה עכ״ל‪ ,‬הרי שכותב‬ ‫באדם וכו'‪ ,‬דנראד‪ .‬מזה ששמיעת קס״ת הוא מעיקר‬
‫בי צריך לשמוע הקס״ת כולה בשלימות לצאת י״ח‬ ‫תיקוני התפלה ע״ש‪ ,‬ואפי׳ מד״תיקונים אין הכרחיות‬
‫שמיעה‪.‬‬ ‫כל כך(‪.‬‬
‫א ב ל נראד‪ ,‬ברור‪ ,‬שכוונת הגרה ״פ בזד‪ ,‬היא רק על‬ ‫לנו כי היר״ח בטהרתו כבר הקדים לד‪,‬בד‪,‬יר‬ ‫הרי‬
‫חובת השמיעה לכתחילד‪ ,‬אבל לא שזה מעכב‬ ‫לנו את החזיון האמור‪ ,‬דכל שקראו בציבור סדרו‬
‫אפילל בדיעבד אם לא שמע כולד‪ .‬בשלימות‪ ,‬ויש ראיה‬ ‫של יום אף אם יחידים מהנמצאים שם לא שמעו נתקיים‬
‫לזה ממה שמוסיף טעם כדי לדקדק לקול הש״ץ׳כי‬ ‫תקנתם‪ ,‬אלא שהתנרי תנאי רמתי זאזרינן שד‪,‬יחיד‬
‫לפעמים יטעד‪ ,‬להבליע איזה תיבד‪ ,‬וכו׳‪ ,‬וביותר ממד‪,‬‬ ‫ג״ב יצא יד״ח אם הוא כשלעצמו קורא שמו״ת‪ ,‬ונר׳‬
‫ציץ אלין‪5‬זר חי״ח‬ ‫סימן ה‬ ‫שו‬ ‫יב‬
‫חיבוב הפרשיות שרוצים לקרות כל אחד בעצמו‪.‬‬ ‫שמוסיף אזהרה ״תירה על כך לפי שהוא ת״ח או חכם‬
‫והש״ץ קורא אותן מס״ת נפקי בקריאתה ן»‪£‬ילו לא‬ ‫ורב הק״ק‪ ,‬ואם היה בזה עיכוב מדיונא עד כרי שאחרת‬
‫שמע לה‪ ,‬דמסתמא דמילתא איכא אחד או שנים אצל‬ ‫לא יוצאים יד״ח וצריכים לשמווע הקריאה מחדש‪.‬‬
‫הש״ץ ששומעין קריאתו‪ ,‬ו^אע״פ דאידך לא שומעין די‬ ‫אזי היה כל זה מיותר דקטן וגרול שם הוא לקיים‬
‫בכך יעו״ש‪.‬‬ ‫המצוה כמאמרה‪ ,‬ורק פכיון שישנם הסוברים שבכלל‬
‫א מנ ם התה״ד כותב שם דיש עפ״י הנ״ל ליישב‬ ‫זה לא מעכב‪ ,‬וכן בדיעבד לכו״ע איז חיוב לחזר לשמוע‬
‫המנהג בטורח ולא ברווחא דמילתא כלל‬ ‫הקריאה מחדש‪ ,‬והוא רק מצוה של הכתחילה‪ ,‬לכך‬
‫היינו מפגי דעת החולקים על כך‪ ,‬אבל אילו היתה‬ ‫שפיר יש שייכות בזה להוסף אזהרה מץחדת על כך‬
‫בעיא וכזה‪ ,‬שלא יוצאין ידי קריאה אפילו בדיעבד‪ ,‬אזי‬ ‫כדי לדקדק לקוול הש״ץ שלאו יבלע איזה תיבה וכר‪,‬‬
‫בודאי שלא היה מיישב מנהגם עפ״י ה‪1‬נז׳‪ ,‬אלא בודאי‬ ‫ונופלת בזה גם שפיר אזהרה מיוחדת על כך לת״ח‬
‫שבדיעבד יצאו הקהל ידי התקנה אליבא דכו״ע‪,‬‬ ‫או חכם ורב הק״ק באשר שעלץ מוטלת חובה יתירה‬
‫וכל הפלוגתא היא על לכתחילה וכנז״ל‪ ,‬לכן מצא‬ ‫לדקדק במצוות אפילו במה שלא מעכב בדיעבד‪,‬‬
‫התה״ד מנוח ליישב מנהגם של בני אושטריץ ושאר‬ ‫ואפי' במה שישנו חילוקי דיעות ובין הפוסקים‪.‬‬
‫קצת מדינות עפ״י הגז׳‪] ,‬ואגב‪ .‬התה״ד שם הגם‬ ‫ה( והרי לאפרושי מאיסורא מסכימים הפוסקים‬
‫שמסיים שמ״מ נכון למי שמדקדק במעשיו‬ ‫דמותר לומר באמצע הקריאה בדרך קצרה‬
‫שיעמוד אצל הש״ץ ויקרא עמו אותן פרשיות מם״ ת‬ ‫אם אי אפשר להפריש ע״י רמיזה‪ ,‬ונפסק בפשיטות‬
‫ואם אינו יודע לקרות ישמע קריאת ש״ץ‪ ,‬מ״מ‬ ‫במשג״ב בסק״ה‪ ,‬וכן בכה״ח סק״ט וס״ק י״א וערוה״ש‬
‫כותב דאך בשביעי של פסח וביום ראשה דשבועות‬ ‫סעיף ב׳‪ ,‬ולא נזכר אפילו ברמיזה שהאיש הזה שהחסיר‬
‫אין קפידא כ״כ הואיל וקראו כבר הפרשיות׳ בשבתות‬ ‫בנתיים לשמוע מפי הקורא מלה במלה )כפי שהגכון‬
‫שלהן וודי כמו מנחה‪ ,‬דש‪.‬בת ושני רחומישי ע״ש‪ .‬דמינה‬ ‫בכזאת‪ ,‬כנזכר במשנ״ב בס״ק י״ד( צריך מיהת לחזר‬
‫נלמד גם לקריאות דשאר המועדים[‪.‬‬ ‫ולשמוע מחדש הקריאה‪ ,‬אלא ודאי דזה אין חיוב‬
‫ז(! מ כ ל האסור׳ גלנמ־ למעשה דאליבא דכל הדיברות‬ ‫אליבא דכו״ע‪ .‬ו!כך פוסק בפשיטות גם הגרח״ם בעצמו‬
‫אליבא דכד׳ע אין עיבוב בדיעבד אם החם■ר‬ ‫בספרו חיים סי׳ טוו״ב אוח וב' דאבל לאפרושי מאי&ורא‬
‫משמיעת כל הקריאה ואיננו מחויב לחזר לשמוע‬ ‫אם לא יוכלו לאפרושי ברמיזא והוא בדרך קצרה‬
‫את הקריזמ״! עוד הפעם‪ ,‬ועל אחת כמה שאין כל‬ ‫מותר ע״ש‪ ,‬גם כן לא מזכיר אפילו ברמחא שצריך‬
‫עיכוב כל שהשלים לעצמו פרשיותיו עם הציבור‬ ‫מיהת לחזור ולשמוע הקריאה מכיון שלא שמע עי״כ‬
‫שסו״ת‪.‬‬ ‫מפי הקורא כל תיבה ותיבה כפי שפסק בספרו לב‬
‫חיים הנ״ל‪ ,‬אלא ודאי שאין גזה עיכוב בדיעבד‪.‬‬
‫סימן ו‬ ‫ו( לחיזוק מ״ש באות א׳‪ ,‬כי דעת המחבר שישנם‬
‫אודות איסור טלטול ספר תורה ממקום‬ ‫דרכי היתר שלא להקשיב לבעל קורא‬
‫למקום׳ וחילוק בין ס״ת ק‪ 1‬ל ציפור‬ ‫כל מלה ומלה אפילו לכתחילה‪ ,‬אוסיף מה שראיתי‬
‫לבין ס״ ת של יחיד‪.‬‬ ‫בספר מאמר מרדכי על או״ח סי׳ קמ״ו סק״ח שכותב‬
‫ב״ה‪ ,‬מוצשי״ק אור ליום א׳ כ״ג ניסן תשמ״ח‪.‬‬ ‫נמי דנ״ל ברור דכוונת המחבר ז״ל להתיר לקרות‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫שמו״ת אפילו בשעה שחש ״ץ קורא וא״צ לשמוע‬
‫לכבוד ידידי וגכבדי הרב הגאון איש האשכולות‬ ‫להאזין למה שזצימר החזן וכו׳ !כן היה נוהג ר״י‬
‫מעוז ומגדול החה״ש מוהר״ר יוסף קאפח שליט״א‪.‬‬ ‫החסיד ז״ל וכ״פ בב״י זכו׳ עיי״ש‪.‬‬
‫אחדשה״ט‪.‬‬ ‫ס מו כן להבהרה ונוספת‪ ,‬אעתיק את אשד נשאל בזה‬
‫רב תודות למר על שהואיל בטובו לשלוח אלי‬ ‫התרומת הדשן בסימן כ״ד‪ ,‬ואת אשר השיב‬
‫בערב החג אומר מן החדש משנה תורה כרך ‪ ' 1‬עם‬ ‫עליה‪ ,‬הוא נשאל אודות מה שנהגו באושטרייך‪ ,‬ובן‬
‫פירושו הרחב׳ והסב לי בזה ענג רב בחג במתנתא‬ ‫במקצת מדינות‪ ,‬שפרשת שירת הים ועשרת הדברות‬
‫דאורייתא‪ ,‬ואברכהו מקרב לב שיזכה להמשיך בעבודתו‬ ‫בשבתות שחלו אותן הסדתת‪ ,‬וכן בשביעי של פסח‬
‫בקודש המיוחדת בהפצת והארת תורת׳ רביינו משה‬ ‫וביום ראשזן דשביועות‪ ,‬כשמגיע ש״ץ לקרוא אותן‬
‫מיימון ז״ל‪ ,‬ולברך על המוגמר‪.‬‬ ‫פרשיות‪ ,‬אינו קורא‪ ,‬אלא מתחיל אותן‪ ,‬והקהל קורין‬
‫משך לבי גם מכתבו שבו הוא מעיר על דברים‬ ‫אותן מחומשין שלהן‪ ,‬והש״ץ מסיים בס״ת רק פסוק‬
‫בספרי החדש שדת צ״א חי״ז‪ .‬ברם נתעכבה‬ ‫האחרון בקול רם‪ ,‬אם יש ליישב מנהג זה או לא‪,‬‬
‫תשובתי עד כה בגלל קדושת הימים שבהם אין‬ ‫והשיב דיש ליישב המנהג עפ״י מה דמשמע באו״ז והגהות‬
‫הלבלר יוצא פקולמוסו‪ .‬וכעת הנני ממהר להשיבו‪.‬‬ ‫מיימון דהיכא דעסיק באותו ענין אין צריך לשמוע‬
‫י־‪-‬ב והירושלמי‬ ‫דברי בספרי החדש סימן‬ ‫על‬ ‫א(‬ ‫קרה״ת אפילו ליכא עשרה ששומעין קרה״ת‪ ,‬ולכן‬
‫תלו‬ ‫ביומא פ״ז ה״א שאני מזכיר׳ שעליו‬ ‫אין קפידא בנידון הואיל ובאותו ענין קעסקי משום‬
‫יג‬ ‫צ ת אליעזד זזי״ח‬ ‫םי»ז ו‬ ‫שו‬
‫הס״ת להם לקרות ואץ אצלם שום אז־מ או תיבר‪,‬‬ ‫הרועם כלי־זייגן ללמוד משם לאסור לטלטל ס״ת‬
‫אשר מוציאין ס״ת ממנו ומחזירין אותר‪ ,‬לתוכו וכו׳‪.‬‬ ‫עבור יחיד‪ ,‬וגם לרבות עב‪ 1‬ד ציבור׳ כמבואר בספרי‬
‫אבל מיד אחר מיכן הוא מוסיף עוד וכותב בזר‪,‬״ל»‬ ‫שם‪ ,‬מעורר כת״ר את תשומת לבי לעיין מה שכתב‬
‫או שהיחד‪ ,‬ס״ת דרכה לד״ניח על העמוד המיותד‬ ‫לבאר בכוונת דברי הירושלמי בפירושו על הרמב״ם‬
‫לקרות עליו‪ ,‬ולאדם חשוב וג ח ל מעתיקין אותר‪,‬‬ ‫בפי״ב מה׳ תפלה אות ס״א‪ ,‬ובהדגשה שאם כנה‬
‫משם לד״ביא אותד‪ ,‬לגבי הגדול למקום שעומד שם‬ ‫ביאורו הרי אין יסוד למניעת ״הגליית״ ס״ת‪.‬‬
‫כמו שעשו לכ״ג כדתנן בפרק בא לו אשר עליו קאי‬ ‫עשיתי כמבוקשו ועיינתי בדבריו‪ ,‬וביאורו הוא‪,‬‬
‫הירושלמי ובכן הוא גנאי לס״ת ובעבור זה יקשה‬ ‫שכוונת הירושלמי היא במה שמגישים ס״ת‬
‫לעשות אם לא לגדולים עכ״ל‪ ,‬הרי בנמצא במהר״מ‬ ‫לכהן גדול במקום מושבו לקרוא בו ואין כ״ג עולה‬
‫פדוואה בעצמו מפמו כפירושו של כת״ר‪.‬‬ ‫וניגש אל ספר התורה כנהוג‪ ,‬וה׳׳ה מ״ש הלאה‬
‫היו צ א מזד״ שנוכחים לדעת שלמרות זאת שכבר‬ ‫״והא תמן מייבלין אורייתא גבי ריש גלותא״ ג״כ‬
‫עלד‪ ,‬על דעת המד‪,‬רמ״פ שיש מקום לפרש‬ ‫הכוונה שגם בבבל נהגו בריש גלותא ככהן גדול‬
‫כוונת דברי הירושלמי בכאמור‪ ,‬מכל מקום לא הביאו‬ ‫שאינו ניגש אל ספר התורה הפתוח באמצע בית‬
‫למד‪,‬ר״מ פדוואד‪ ,‬לחשוב מתוך כך מחשבה שניה‬ ‫הכנסת ככל אדם‪ ,‬אלא מגישים לו הספר אל מקום‬
‫אזגת מעמדתו שלא לד‪,‬תיר טלטול סתם אלא לפסוק‬ ‫מושבן‪ ,‬ועל זה הוא שהיתר‪ ,‬קושית הירושלמי ״בכל‬
‫לד״תיר בפשטות לטלטל בכל גוונא ס״ת אל מקום‬ ‫אתר את אמר הולכין אחר התורה וד‪,‬כא את אמר‬
‫מנין )כפי שלמד בת׳׳ר מתוך פירושו זה(‪ ,‬ולא התיר‬ ‫מוליכין את התורה אצלו״‪ .‬ותירץ ! ע״י שתן בני אדם‬
‫לטלטל בנידונו וכיוצא מה‪ ,‬כי אם מפני שמייחדים‬ ‫גדולים התורה מתעלר‪ ,‬בהן״ ובו׳‪ .‬ועפי׳׳ז כת״ר‬
‫מקום לס״ת יום או יומים‪ ,‬וכלשון דבריו במסקנת‬ ‫שואב אומץ‪ ,‬כלשונו במכתבו‪ ,‬ויוצא כפירושו נגד‬
‫תשובתו שם‪ :‬אמנם כמגד‪,‬ג שלנו וכעובדא דידך‬ ‫בולם מבלי לישא פנים לעל הגהוליס ובתוכם השו״ע‪,‬‬
‫לייחד תיבר‪ ,‬וארון על יום יומיים וולתת בו הס״ת‬ ‫וממשיך וכותב בפירושו שם בעוז‪ ,‬שבעל התשובה‬
‫בשעת הקריאו־‪ ,‬ולד‪,‬שים אותה על עמוד הקריאד‪,‬‬ ‫שד״ובאר‪ ,‬במרדכי ספ׳׳א דר״ה לא ד‪,‬ובנו על ידו‬
‫ור‪,‬קוראים בתורה יעקרו ממקומם לקרוא על העמוד‬ ‫דברי הירושלמי על נכץ‪ ,‬והבין שאץ מוליכין ספר תורה‬
‫ואחר כך יחזירו הס״ת לארץ לא עלה על לב שום‬ ‫לציבור שרוצין לקרוא בו וכו׳ ‪?1‬מביא את הירושלמי‬
‫אדם לאוסרו כי אין בו פגם לס״ת מאחר שמיוחד‬ ‫הנ״ל לראיד‪,‬״ ואחריו החלו החזיקו כמעט כל האחרונים‪,‬‬
‫לה ארץ ועמוד לר׳וציאד‪ ,‬ולד‪,‬כניםה ‪.‬ואין הפרש לב״ד‪,‬‬ ‫ונפסק גם בש״ע אן״ח סי' קל״ה סעי׳ י״ד׳ וכל הדין‬
‫של עראי או ב״ה של קבע עכ״ל‪ .‬הרי לנו בד‪,‬דיא‬ ‫הזה יסודן באותד‪ ,‬תשובה הבנוויד‪ ,‬על הבנה מסוימת‬
‫שעל אף פירושו הזד‪ ,‬של המהר״מ פדוואד‪ ,‬בכוונת‬ ‫בירושלמי‪ ,‬ועיץ שז״ת מהר״מ פדוואד‪ ,‬סי׳ פ״ח‬
‫דברי הירושלמי‪ ,‬ועל אף שד‪,‬מדובר בנידונו בלהוציא‬ ‫שנתלבט בד‪,‬בנת הירושלמי והגהת אשרי ודברי‬
‫הס״ת בשעת הקריאד‪ ,‬ולד‪,‬שים אותר׳ על עמוד הקריאה‬ ‫התשובה שבמרדכי ו מ׳‪ ,‬ומנהג קדמוננו לקחת ס״ת‬
‫והקוראים בתורה יעקרו ממקומם לקרוא על העמוד‪,‬‬ ‫מבית הכנסת אל כל מקום שיש מנין מתפללים כגץ‬
‫בכל זאת חשש המד׳רמ״ם עדנד‪ ,‬לג|נאי לס״ת אם נוסף‬ ‫אצל חתן בשבעת ימי המשתד‪ ,‬ואצל אבל בשבעת‬
‫לזה לא ייחדו גם לס״ת בב״ד‪ ,‬העראי )כבקבע( תיבה‬ ‫ימי אבלות ואין הוששין לאותד‪ ,‬התשובר״ ומנר׳ג‬
‫וארץ שישימו בז הס״ת על יום או לומים‪.‬‬ ‫אבותינו תורה היא עכת״ד‪.‬‬
‫ב( ד כ ש מ ש אי רי ס הם ״ת ליום או יומים הרי גם‬ ‫ו א שי מ ו דד״נה פירושו בכוונת דברי הירושלמי‬
‫מזוו״ע שם בסי' קל״ד‪ ,‬סעיף‬ ‫יפה הוא ומתקבל על הדעת‪ ,‬אבל לעומת‬
‫י״ד‪ ,‬ההבאים זמזריו‪ ,‬נפסק ג״כ בכזאת‪ ,‬שדוקא אם‬ ‫זר‪ ,‬צריכים באמת אומץ לב לבוא ולד״זזליט שכל ארזי‬
‫מביאים הס״ת בשעת הקריאד‪ ,‬לבד‪ ,‬אזי אין להתיר‪,‬‬ ‫!‪,1‬לבנון אדירי התורה רוא״ח לא עלד‪ ,‬על דעתם שיש‬
‫אבל אם מכינים א ס״ת יום או ׳יומיים קודם מותר‬ ‫לפרש בכזאת בכוונת דברי הירושלמי‪ ,‬וגם לצאת‬
‫]וה״ד‪ ,‬אם ישאר לאחר מיכן בכזאת[‪.‬‬ ‫חוצץ נגד פסקם לבטלו ולשנותו‪.‬‬
‫עי״כ גם הסיוע שמסתייע כת״ר לדבריו‬ ‫ונופל‬ ‫ו ל מ ע ש ה יש לקרוא על פירושו זה‪ :‬״יש דבר‬
‫מהמנהג הנד‪,‬וג וכלשונו‪ :‬״ומנהג קדמונינו‬ ‫שיאמר ראד‪ ,‬זד‪ ,‬חדש הוא‪ ,‬כבר היה‬
‫לקחת ס״ת מב״ד‪ ,‬אל כל מקום שיש מנץ מתפללים‬ ‫לעולמים אשר היה לפנינו״‪ ,‬ומתפלא אנכי על כת״ר‪,‬‬
‫כגון אצל חתן בז׳ ימי המשתד‪ ,‬ואצל אבל בז׳ ימי‬ ‫דהרי בדבריו הוא מציץ לדברי התשובד‪ ,‬שלהמהר״מ‬
‫ימי אבילותו ואין חוששין לאותד‪ ,‬התשובד‪,‬״‪ ,‬כי‬ ‫פדוואד‪ ,‬בסי' פ״ח‪,‬ואיךלא שת לבו לראות שד׳מד׳ר״מ‬
‫בודאי המנד‪,‬ג הוא כשגם משאירים הס״ת במקום‬ ‫פדוואד‪ ,‬בדבריו שם כבר עלד‪ ,‬על דעתו לפרש כפירושו‬
‫שלוקח לשם ליוןם או יומיים‪ ,‬כנהוג היתר בכגון דא‬ ‫בכוונת דברי הירושלמי‪.‬‬
‫גם אצלינו‪ ,‬וא״כ אין זה סותר לאותה התשובה‬ ‫בראשונד‪ ,‬כותב שם לבאר דד‪,‬ן הירושלמי‬ ‫אמנם‬
‫שהמדובר כשמיד‬ ‫מבארים אותד‪,‬‬ ‫שבמרדכי אשר‬ ‫וד‪,‬ן הד‪,‬גה )מרא״ש( מדברים בענין שמביאין‬
‫‪1‬יץ אליעזר חי״ז‬ ‫מימן ו‬ ‫שו״ת‬
‫הירושלמי שם לאמר‪ 5‬״בכל אתר הולכין אצל התורה״‪.‬‬ ‫לאהד הקריאה ג ה מחזירין אותה למקוס שאקחה‬
‫תביא מקור למימרה זאת‬ ‫ובתחילת התשובה שם‬ ‫»שם‪.‬‬
‫מד״אטור בבבלי !בסוטד‪ ,‬דף א ט ושאץ כבוד לתורה‬ ‫‪ ,‬כי הוכחתי מהמהר״מ פדוואה דלאככת״ר‪,‬‬ ‫מובן‬ ‫ג(‬
‫שתהא בזא־״ אחריהם יעו(״ש‪ ,‬ובא איפוא זה ולימד‬ ‫אמורה למעשה לא רק מהמהר״ם כעצמו כי אם גם‬
‫על זה שכולהו רבותא רוזר‪-‬ח בחדא שיטתא קיימא‬ ‫מדברי כל אלה שבאו אחריו שראו‪ .‬את דבריו ובכל‬
‫דאיך שלא נבאר כוונת דברי הירושלמי נלמד אפ״ה‬ ‫זאת פסש ג״ב לאיסור‪ ,‬ולא מצאו לנכוןן לחשוב שיש‬
‫משם בהיקש ובמה מצינו שאין לטלטל ס״ת למקום‬ ‫מקום לשנות זה לפי פירושו הנוסף של המהר״מ‬
‫מנין אם לא בקיום התנאים הדחשים‪ :‬לכך כנז״ל‪,‬‬ ‫כנ״ל‪ ,‬אלא פסקו כהתשובה שבהגהת מרדכי שפסק‬
‫גם זאת‪ ,‬דבאותו הנימן של הבארת המים‬ ‫ולציין‬ ‫בד״מ‬ ‫הרמ״א‬ ‫ה״ה*‬ ‫המחבר‪,‬‬ ‫מרן‬ ‫כמותה‬
‫דן גט בספר אשדות הפסגד‪) ,‬חתנו של הגעל‬ ‫ובמפה‪ ,‬ווגו״כ השו״ע‪ ,‬והיד אהרן‪ ,‬החיד״א‪ ,‬וכו׳‪.‬וכו‪/‬‬
‫בארות המים( חאו״ח סימן ז׳‪ .‬מאריך בזה‪ ,‬וגו״נ ג״ב‬ ‫שהגם שניתן לפרש כונת‬ ‫והיינו מפני שסברי‬
‫בדברי המהרמ״פ‪ ,‬וד‪,‬םיק והעלה גם כן לאיסורא‬ ‫הירושלמי ביומא כפי שעלה ובדעתו! של המהרמ״פ‪,‬‬
‫)ודברי העקרי הד״ט ‪1‬בזה שד‪,‬באתי בספרי שם לקוחים‬ ‫בכל זאת אין זה מגרע ממה שיש לחשוש לגנאי‬
‫ומתוומצתים משם( יעו״ש‪.‬‬ ‫ס״ת גם בגוונא של ניתגיהם‪ ,‬ולא עוד אלא‪ .‬שסברו(‬
‫עוד זאת‪ ,‬למען השלימוו‪ J‬דרואר‪ ,‬אנכי‬ ‫אוומיף‬ ‫ה(‬ ‫שיש גם ללמוד ולהקיש זאת מדברי הירושלמי בגז״ש‬
‫בפירושו של כת״ר שם שמוסיף לד‪,‬ביא‬ ‫שגם להמדובר בנידוניהם יש גם כן להשוש לגנאי‬
‫ע״א‬ ‫סיוע לדעתו בזה מדברי ד״גמ' ביומא ד׳ ע׳‬ ‫ל&״ת לטלטלה להביאה למנין מתפללין ולהחזירה‬
‫דאיחא ‪ t‬״כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו וקורא‬ ‫למקומה לאחר הקריאה ‪,‬בה‪ ,‬אם לא שייחדו לה מקום‬
‫בו כדי לד‪,‬ראות חזותו לרבים״‪ ,‬ולא התנגדו חז״ל לכך‬ ‫ליום או יומיים וכנז״ל‪.‬‬
‫לד‪,‬ביא ס״ת ולדמלותו רק כדי להראות חזותו‪ ,‬כי‬ ‫גם זאת‪ ,‬כי כן בקדש חזיתי בספר בארות‬ ‫אפרט‬ ‫ד(‬
‫עצם הקריז®*‪ .‬בו אינו חובה כל שכן קריאת התורה‬ ‫בדברי‬ ‫דנו״ג‬ ‫ר‪,‬‬ ‫סימן‬ ‫המים חאו״ח‬
‫צבורית‬ ‫המהרמ״פ‪ ,‬ואם בי )ולפלא( ג‪-‬כ לא הבחין בביאורו‬
‫ו ל ד ע תי אין ‪ n a‬בבדי השב׳ והיד הדוחה כחה אתה‬ ‫מכל מקום‬ ‫הנז׳ של המהרמ״פ בדברי הירושלמי‪,‬‬
‫לדחות ולומר דיש לחלק בזה בין ס״ת של‬ ‫כותב בדבריו מד״ע ג״כ לבאר דברי הירושלמי דכדנתו‬
‫יחיד לבץ ס״ת של ציבור בבית כנסת‪ ,‬דשל ציבור‬ ‫בהאמור בהמהרמ״פ‪ ,‬דר״ל‪ ,‬לפי שהיו נותנין הס״ת‬
‫קביעא וקיימא כמסוה כבודה המיוחד לה ולכן אין‬ ‫מגברא לגברא כמ״ש ראש הכנסת גותנו לסגן והסגן‬
‫עשויה בגוונה מראש ע״מ‬ ‫לטלטלה‪ ,‬אבל של‬ ‫נותנו לכ״ג‪ ,‬ומן הראוי היה שיברא הכ״ג ממקומו אל‬
‫לטלטלה עמו בכל מקום‪.‬‬ ‫מקום שחס״ת מונח ושם יקר<ב ו א ה חידש שע״י‬
‫הר צבי חאו״ח סי׳ ע״א )שאני מציץ אליו‬ ‫ובשר״ ת‬ ‫שהם בני אדם גדולים התורה מתעלה ‪-‬בם‪ ,‬ואותה‬
‫בספרי שם(היד< פשוט בעיניו ג ״כ שיש‬ ‫מהא דר״ג‬ ‫גם כשמקשה היחשלמי‬ ‫הכוונה היא‬
‫לחלק בכזאת‪(1 ,‬רק כשיגיע לדץ בנוגע לס״ת של יחיד‬ ‫מולכין הס״ת גביה כמו שהיו מולכין גבי כ״ג מגברא‬
‫שמתחילה נכתבה בשביל עצמו ללמוד בד‪ ,‬אם מותר‬ ‫לגברא וכד ע״ש‪ ,‬הרי בדיוק ממש כפירושו הנ״ל של‬
‫לטלטלר‪ ,‬בכל מקום שד‪,‬וא נמצא בזה עולה בדעתו‬ ‫המהרמ״פ‪ ,‬וקובע יתידות בו כיער״ש‪ ,‬והעיקר מה‬
‫וער‪ ,‬וגם בנוגע א ה הוא מסיק וכותב דמההיא דיומא‬ ‫שרצינו להפיק מזה‪ ,‬שרואים שעם כל זאת לא מצא‬
‫להביא הוכחה דמוחד מהד‪.‬יא דגם׳ ביומא דף ע׳‬ ‫הבעל בארות המים לנבון לצעוד משום כד עהד צעד‬
‫אין ראיה כי אם לטלט‪,‬ולה מבית לביהכ״ג‪ ,‬אבל לא‬ ‫קדימה לחשוב כי עי״כ יתכן שאץ ללמוד להחמיר‬
‫שיהא מותר לטלטלה גם לכל מקום שהוא נמצא‬ ‫גם לגבי הולכת ס״ת למקום מנין‪ ,‬אלא אדרבה חיזק‬
‫עיי״ש ]ורק במלך מציגו בכזאת[‪.‬‬ ‫את דעתו להקיש וללמוד מהירושלמי הזה לאסור‬
‫כדרך האתרים מצאתי שכבר הקדימנו‬ ‫ובחיפושי‬ ‫גם להביא ס״ת לבני אדם החבושים בכית האסורים‬
‫לחלק בגזאת בץ ם ״ת של יחיד לבין‬ ‫היות דליכא למימר !בהו אנשים חשובים הם‪ ,‬וגם לא‬
‫׳של ציבור הגשן בעל הקרי לב ז״ל בחלק שני מחלק‬ ‫שייך בהו שום הכנה בב״ה למקום ארון ותיבה‪,‬‬
‫יו״ד בשיורי חאו״ח סימן ר׳ וביאר דשאגי הד‪,‬יא‬ ‫חזחק בדבריו בכך פסק מרן בשלחנו הטהור׳ ובמה‬
‫דיומא דף ע׳‪ ,‬ובן מה דאיחא בסנהדרין דף כ״א «ז ת‬ ‫שלא חילק בשום צד ואופן כלל‪ ,‬ובא הבארות המים‬
‫שהיא יוצאת ונכנסת עמה דד״תם לא היה קבוע שם‬ ‫עי״כ לנידונו שנשאל עליו אם מותר לטלטל בסוכות‬
‫לקרות בו בציבור כי אם ס^ת דיחיד ללמד לעצמו‬ ‫ס״ת מד‪,‬בית שמתפללים שם בשבתות וי״ט לסוכה‬
‫דבד‪,‬א ודאי אין חיוב לקרות במקום הספר דלית ביה‬ ‫כדי לקרות בס״ת בשעת הקריאה‪ ,‬ודתמיר ופסק לאיסור‪,‬‬
‫קבע מקום כי אם במקום שירצה מוליכו עמו‪ ,‬ועפי״ז‬ ‫בנמקו בזה״״ל! ״דודאי דבר זד‪ ,‬אין מי שיתיר‬
‫כותב החק״ל שם לתאם דבדי הגמ׳ עם דברי הזוה״ק‬ ‫דגנאי הוא לס^ת לד‪,‬יו(ת גולד‪ ,‬ממקומו וילך אחריד‪,‬ם‬
‫שמחמיר שלא להוליך ס״ת ממקום למקום יעו״ש• ובספרי‬ ‫וכר״‪ ,‬ולא עוד אלא דאימץ ׳לו היסוד א ה מכח מימרת‬
‫טי‬ ‫ציץ אליעזר חי״ז‬ ‫סימן ז‬ ‫שו״ת‬
‫מעורות או בנייר‪ ,‬הרי אותו כיסוי הוא תשמיש קתשה‬ ‫שם דרי הבאתי לכמהמחמיסקים שחששו מאד לדברי‬
‫וד‪,‬תיבות תשמיש דתשמיש׳ ואם כן מוסיף כת״ר דיעז‬ ‫הזוהר שמחמיר מאד להוציא ס״ת אפילו פגי כגישחא‬
‫א מ ר בכזאת גם גגוגע ל אי ה השרש של ספרי תורה׳‬ ‫לבי עי ש ח א ]ואג^ רואים שדעת החקרי לב להתיר‬
‫דמכיון שהספרי תורה מכוסים במעילי׳ הו״ל אותו‬ ‫ס״ת של יחיד לטלטל לכל מקום שירצר״ ודלא כהר‬
‫כיסוי תשמיש קדושה‪ ,‬ואילו ארחן הקודש הו״ל תו רק‬ ‫צבי זע״ל שמהנדז בזה שלא יהא מותר לטלטלה כי‬
‫תשמיש דתשמיש‪ ,‬ומסתמד ואזיל בזה גם על הקרבן‬ ‫אס מבית לביהכ״ג[‪.‬‬
‫נתנאל על הרא״ש במ״ד דמגילה אות א׳ שכותב‬ ‫‪,‬ת( כן ראיתי בהגהות הגאון מהרש״ם ז״ל ליומא דף‬
‫באמת במאת מסברא דנסשיה די״ל לגבי ספרנם‬ ‫ע׳ שעמד ג״כ בזה שמוכח לכאורה בההיא‬
‫שלנו דמכיון דמלבישץ הס״ת במטפחת ומעיל הוי‬ ‫דיומא שמותר לטלטל ס״ת ממקום לקום ונו״ג מ ת‬
‫הארון תשמיש דתשמיש‪ ,‬ושממילא א״צ לדוחקיה‬ ‫וכתב להלק דכיון שהיה מ ה כדי להראות לרבים‬
‫דהט״ז ומ״א בסי׳ קנ״ד ס״ק י״ד‪.‬‬ ‫שרי דגם עי״כ התורה מתעלית ע״ש‪ .‬וכחיאק הזה יש■‬
‫הנה לדעתי אין בהיתר זה כדי סמיכד״ דמלבד‬ ‫לחלק ג״כ מההיא דטנד״דריז ואמר דשאגי מלך שהתורה‬
‫שהק״ג שם בעצמו נשאר מ ת עוד בצ״ע‪ ,‬הנה‬ ‫מתעלית על ידי ‪•P‬‬
‫דבר זה הוא נגד הלכה פסוקה בשו״ע יו״ד סי ^ רפ״ב‬ ‫רטרכח מהמהרש״ם דס״ל שאילולא שיש בזה כדי‬
‫סעי׳ י״ב שנפסק מ ה״ ל‪ :‬תיק ‪ p w‬לט״ת והונח בו׳ וכן‬ ‫להראות לרבים‪ ,‬לא שרי לטלטל ס״ת אפי׳‬
‫המטפחת והאדון והמגדל שמניחים בו ס״ת אע״ס‬ ‫של יחיד‪.‬‬
‫שאין מגיחין מ ס״ת כשהוא לבדו אלא כשהוא בתיק‬ ‫ו עו ד יעוין בשז״ת תורה לשמה חאר׳ח סימן נ״ח‬
‫וכן הכסא שהוכן להניח ס״ת עליו והונח‪ ,‬מל ם‬ ‫מה שתשיב ג׳׳ב בבהירות לחלק בין ט׳׳ת של‬
‫תשמישי קדושה ‪ an‬ואסורים‪ .‬ולאחר שיבלו או ישברו‬ ‫יחיד לבין ס״ת של ציבור יעו״ש‪.‬‬
‫נגנזים עכ״ל‪ .‬הרי בהדיא שאפילו אם מגיחים הס״ת‬ ‫ו( מכל האמור והמתבאר אנכי על משמרתי אעמודה‬
‫בארון רק כשהוא בתיק‪ ,‬אפ״ה הו״ל הארון תשמיש‬ ‫כי אין אדז מפסק השו״ע וט״ב וגדולי‬
‫קדושה ולא תשמיש דתשמיש‪ ,‬ויעוין בביאור הגר״א‬ ‫הפוסקים שהחרו החזיקו ׳בפסק דחיזקולע במסמרים‬
‫ביו״ד שם ס״ק כ״ח שמסביר זאת‪ ,‬מפני דדוקא אכסא‬ ‫בל ימוט‪ ,‬ואין לטלטל ס״ת של ציבור ממקום למקום‬
‫שמניחין יש חילוק בזה‪ ,‬אבל בתוכו לעולם תשמיש‬ ‫אלא לפי תנאים מסוימים‪ ,‬וכפי שפירטתי בספרי שם‬
‫קדושה הוא כי אין מניחין בתוכו לעולם בלא תיק‬ ‫ונשנו ׳בכלליותם בדברינו! האמורים לעיל‪.‬‬
‫ומטפחת ואפ״ה אמרינן דתשמיש הוא ע״ש‪.‬‬ ‫העני בבסד רב ובברכה מרובה‬
‫ו א ״ כ ברור הדכר דאין מקום להקל בזה מכח מת‬ ‫אליעזד יהחדה וולדינברג‬
‫שמלביד‪2‬זים הס״ת במעיל כי תמיד היה כך‬
‫ואפ״ה אמרינן דהאית תשמיש הוא‪ ,‬ולא תשמיש‬ ‫סימן ז‬
‫דתשמיש‪ ,‬ואין להשוות איפוא ממ״ש בזה שני הגמלים‬
‫הנז' לגבי ספרים‪ ,‬כי אפילו לדידד‪,‬ו י״ל שכתבו זאת‬ ‫אם מותר לשנות ארון קודש לארון ספרים‪.‬‬
‫רק לגבי ספרים דקילי קדושתן מקדושת ס״ת‪ ,‬והיות‬
‫)נוסף עמ״ש בזה בספרי צ״א ח״ז סימן ז׳(‪.‬‬
‫ובחז״ל לא מציגו בזה רק לגבי זמנם שהיו םפריד ‪a‬‬
‫ירושלים עיח״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ ה‪ ,‬י״ד שבט תשמ״ח‪.‬‬
‫בגללים ולא הי׳ תיק וגיסוי אחר‪ ,‬ומשא״כ בס״ת אשר‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫‪ p‬ציון נשר‬ ‫לכבוד הרב הגאון מוהר״ר‬
‫לעולם לא היו מניחים אותם בארון בלא תיק ומטפחת׳‬
‫רב בצפון ת א א בי מ‬
‫וכדברי הגר״א ז״ל‪ ,‬ואפ״ה אמרינן דתשמיש הוא‪,‬‬
‫והיינו מתומר קדושת ם״ו ‪J‬‬ ‫אחדשכת״ר‪.‬‬
‫עוד עולה בדעתי כעת לומר דיתכן דאפילו לגבי‬ ‫פשוט נשכח ממגי כי כת״ר שלח לי בזמנו ספרו‬ ‫‪.‬‬
‫ספרים לא כתבו שני הגדולים הנ״ל את דבריהם‬ ‫ההשוב ״שבי ציון״׳ ובודד אגב נזדמן לידי כעת‪,‬‬
‫כי אם לגבי ארגזים או תיבות שמוגחים שמה הספרים‬ ‫ואתו הסליחה שלא השיביתיז! עד כה בתודה ובברכת‪,‬‬
‫לשמירה אבל לא לגבי ארון קבוע להעמדת הספרי׳ מ‪,‬‬ ‫והוקרת הספר על רב הטוב הצפון בו׳ ולאות כי‬
‫כי בלשון דבריהם כתוב רק בלשון ״תיבות״‪.‬‬ ‫עיינתי בו עתה אכתוב א משהו בד״ ת והוא זה )‬
‫שאני מדדהר בזד‪ ,‬הבחנתי במשגה גרורה בסי״‬ ‫ועד‬ ‫כבודו אודות אם מוזתר לשנות ארון‬ ‫א( כםיומן‪ ' T‬ח‬
‫קנ״ד סק״ט שכותב נמי לחלק בכזאת‪ ,‬הוא מביא‬ ‫הקודש לארון ספריס‪ ,‬ומציין למ״ש מיד‪,‬‬
‫את המובא בשיורי ברכה בשב תשובת ר״י כן הרא״ש‬ ‫ג״כ בספרי ש^ת צ״א ח״ז סימן ד‪ ,‬ודן בדרכי ד‪,‬יתר‪.‬‬
‫תיבות המיוחדות לשום שם ספרים‪,‬‬ ‫הג״ל לגבי‬ ‫אכן מה שהוסיף לחדש‪ .‬דעפ״י מה שהובא כשיורי‬
‫ומעיר על זה מהנפסק ביו״ד סימן רפ״ב הג״ל‬ ‫ברכה בשם שני הגדוולים שהובאו בספר חקח‬
‫דאפילו הס״ת מונחת בתיק אפ״ה הוי הארגז תשמישי‬ ‫התורה לר״י בן הרא״ש )שהבאתים גם בספרי שם(‬
‫קדושה‪ ,‬וכותב לחלק דאפשר דארגז שאני שעשוי‬ ‫בקרשים או‬ ‫דס״ל דבזה״ז שכל ספרינו מכוסים‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫‪T p ’O‬‬ ‫שו״ ת‬ ‫טז‬
‫הנוסחאומ ׳בספר החיי אדם שבדפוסים הישנים‬ ‫לכבוד הס״ת כדאיחא בגמ'‪ ,‬משא״ב באלו התיבות‬
‫‪:‬והחדשים שבבכמה מקומוןת משתנית עי״כ ההלכו;‬ ‫שעשוי רק לשמירה בעלמא ע״ש‪ ,‬והיינו כנד‪.‬‬
‫הפסוקה שבספר‪ ,‬ושהתעורר עליהם לרגל עבודתו‬ ‫עב״ פ אין מקום לבנות יסוד להקל מכח זה שהס״ת‬
‫בקודש‪,‬‬ ‫מכוסים במעילים‪.‬‬
‫‪:‬בוז״א כלל י״ד סעיף כ׳ בענין תפילין שהיו‬ ‫ב( סמו כן מה שמוסיף כ ת ^ בדבריו עוד סניף‬
‫בחזקת כשלות אין חייב לבודקן לעולם‪,‬‬ ‫להקל מכח דברי השג״א דס״ל ד בז ^‬
‫מעתיק ההמשכיות כפי הגירסא במהדורת המקור‬ ‫הזה דאין אנו בקיאין בח‪6‬ירות ויתירות אין בידינו‬
‫שכתוב! ״ומכל מקום נכון לבודקן פעמים בשבע‬ ‫לקיים מצוות כתיבת ס״ת דאולי הס״ת פסול‪ ,‬ולפי זה‬
‫שנים״‪ ,‬ולמטה בהערות מציין הגירסאות שבמהדורות‬ ‫יש לומר דחזי האי סברא לאיצטרופי שלא יהיה‬
‫המאוחרות שהיא! ונ״ל לבדקם פעמים בשבע שנים״‬ ‫לאה״ק דין תשמישי קדושה‪ ,‬גם זה אינו‪ .‬ומצינו‬
‫או ״וצריך״ לבדקם‪.‬‬ ‫שכבר עלה על דעת השואל בשו״ת לבושי מרדכי‬
‫והנה לדעתי הגירסא הנכונה ביותר בזה היא כפי‬ ‫מהדו״ת חאו״ח סימן כ״ו‪ ,‬לדון להתיר בזה מכח דברי‬
‫שכתובה בחיי אדם מהדורת ״תוספות חיים״‬ ‫השאג״א‪ ,‬והגאון המחבר ז״ל השיוב לו בשלילה על‬
‫שהיא ! ומו׳מ נפץ לבודקם ״ונ״ל פעמים בשבע שנים״‪,‬‬ ‫כך‪ ,‬כי כבר חלקו על בך בברכ״י בשם הרדב״ז והרמ״ה‪,‬‬
‫כי הדברים לקוחים מהמג״א בסי' ל״ט סקי״ד בשם‬ ‫מפני דהולכים אחל רוב הספרים הנמצאים דבכל‬
‫הכנה״ג‪, ,‬ושם כתוב בלשון סתמי ! ״מיהו נכון לבודקן״‬ ‫התורה הולכים אחר הרוב עיי״ש‪ .‬ופוק חזי מאי דבר‪,‬‬
‫מבלי לפרט מתי ואימתי״‪,‬וא״כ כדי שלא לשנות מהמקור‬ ‫ודקדוק ההלכה בזה‪ ,‬שלא להניח חומשים ושאר ספרים‬
‫כתב הח״א בראשונה בסתם כפי שכתוב במקור הנז׳‪,‬‬ ‫בארון הקודש של סה״ת אפילו לפי שעה בין כשהס״ת‬
‫שמשם לוקחו בלשון ״ומ״מ נכון לבודקן״‪ ,‬ולאחר מיכן‬ ‫מונח בתוכה או‪ 1‬לא׳ וזה שמתירים להניח בארון ספרי‬
‫הוסיף הה‪,‬״א מדעתו ״דנראה לו״ שהנכון בזה הוא‬ ‫חורה ויריעות שנפסלו הוא רק מכח זה דלב בית‬
‫שיבדוק ״פעמים בשבע שנים״‪ .‬אבל הכל רק בבחינת‬ ‫דין מתנה עליהם‪ ,‬ויש אוסרים אפי׳ זה‪ ,‬יעוין בשו״ת‬
‫״נכון״ ולא ״צריכים״ כפי שכוח‪1‬פ הח״א בסוף הסעיף‬ ‫נודע ביהודה מהדו״ק חאו״ח סימן ט׳‪ ,‬שו״ת בנין‬
‫בהיכא שאינו מניחן כ״א לפרקים‪ ,‬דכאן שאני‪ ,‬ופשוט‪.‬‬ ‫ציון סימן צ״ג‪ ,‬שו״ת זכר יהוסף )שטעלין( סימן ל״ז‪,‬‬
‫ב( בכלל כ״ה סעיף ג‪ -‬כתוב במהדורות שלפנינו‬ ‫ועוד‪ ,‬ומשנה ברורה סי ^ קנ״ד ס״ק ל״א יעו״ש‬
‫בלשון ! ואם מתפלל בצבור דא״א לו להרחיק‬ ‫ואכמ״ל‪.‬‬
‫ד״א כיון ״דאז ניכד חבושה״ אינו אומר רבון‪ ,‬חכבו׳‬ ‫בברכה ובהוקרה‬
‫כתב בפנים הגירסא כפי שאיתא במהדורות המקור‪,‬‬ ‫אליעזר יהזזזזה וולדינברג‬
‫דהיינו ״כיון דאץ ׳ניכר הבושה״‪ ,‬ושואלני דלכאורה‬
‫כן מסתבר‪.‬‬ ‫םי‪1‬מן ח‬
‫והנד‪ ,‬לדעתי הנכמ יותר כפי שכתוב במהדורות שלפנינו‬
‫דהיינו ! ״כיון דאז ניכר הבושה״‪ ,‬ורצונו לומר׳ דבבית‬ ‫א‪ .‬תפילין שהן בחזקת כשרות אם יש‬
‫שלא ניכר הבושה צריך לילך לאחוריו ד׳ אמות וכו׳‬ ‫חיוב לבודקן מפעם לפעם‪.‬‬
‫כפי שכתוב לפני כן‪ ,‬אבל בצבור דא״א לו לעשות‬ ‫ב הגירסא הנכונה בת״ א כלל כ ״ה‬
‫כן ׳להרחיק לזמזוריו ד״א כיח דאז תהא ניכרת הבישה‪,‬‬ ‫סעיף ג׳‪.‬‬
‫לכן לא יאמר גם את הרבח׳ ‪ 1‬בך יוצא מבורר מלשונם‬ ‫ג‪ .‬אם אפשר להקל לטלטל ם״ ת לפרשת‬
‫של הרמ״א באו״ח סי׳ ק״ג סעיף ב׳‪ ,‬וא״ר סק״ה‬ ‫זכור אפילו לאינו חשוב או חולה‪.‬‬
‫שמשם לוקחו הדברים‪ ,‬וכמעט ברור לי שהח״א‬ ‫ד‪ .‬ביאור כוונת הח״א בכלל נ״ה סעיף‬
‫בעצמו תיקן את השגיאה שבמהדורת המקור שלפניו‪.‬‬ ‫ז׳ לאמירת ״מברי״ בבית הכנסת‪.‬‬
‫ג( בכלל ל״א סעיף ט״ו כותב בפגים כפי הגירסא‬ ‫ב״ה‪ ,‬יחם ועש״ק י״ט אויר !תשמ״ח‪ .‬ל״ד לספירה‪.‬‬
‫שבמהדורות המקור בזה״ל ! ״ובפרשת‬
‫להרה״ג המצוין מרביץ תורה ברבים‬
‫זכור יש להקל אפילו חשוב או חולה״‪ ,‬ובגירסאות‬
‫למטה מציץ הגירסא בהדפסות המאוחרות שהוסיפו‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫דוד ורנר‬ ‫מוהר״‬
‫המלה ״אינו״ ונרשם ״אפילו אינו חשוב או חולה״‪,‬‬ ‫יקבל בזה כמבוקשו הסכמתי על המהדורא החדשה‬
‫וכפי שמעורר לנכון יוצא נם״ מ להלכה אם אפשר‬ ‫שמו״ל מהספר חיי אדם בבירור אחר בירור לאור‬
‫להקל לגמרי בלי אחד מהם‪ .‬וכותב לי שלכאורה כן‬ ‫המקורות בדפוסים הראשונים וממה שנדפסו עוד‬
‫מסתבר ועולה מן ההלכה‪ ,‬שיש להצריך לפחות אחד‬ ‫בחיי הגאון המחבר זצ״ל‪ ,‬ובאותיות בהירות ומנוקדות‪,‬‬
‫מהם או חשוב או חולה‪.‬‬ ‫ובתוספות האמת ועיטורים רבים‪,‬‬
‫ו ל ד ע תי אץ הכרתיות לכך‪ ,‬ואדרבה יתכן שהגירסא‬ ‫הנני לענות לו בזה על השאלות שהגיש‬ ‫וברצון‬
‫המאוחרת נכונה ושיצא כזאת מתח״י הח״א‬ ‫לפני בכתב אשד קשורות המה עקב שיסויי‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן ח‬ ‫שו‬
‫היה לגנאי כשהי׳ אומר להם סברי כלומר תנו דעתיכם‪,‬‬ ‫בעצמו‪ ,‬כי מקור הדברים המה מהמג״א ג סי׳ קל״ה‬
‫דמסתמא כוונים״‪ ,‬ומוסיף וכותב שהטעם השני שאומרים‬ ‫ס״ק כ״ג‪ ,‬וגם במג״א יתכן לבאר שג״כ כוונתו להקל‬
‫סברי שאינו יץ של טירוף פשיטא דלא שייך בביה״ב‪,‬‬ ‫בם׳ זכור לגמרי‪ ,‬כי מקודם ל ק מעתיק המג״א את‬
‫תו מביא הא״ר‪ ,‬שאבל המנהג ■בבל אשכנז כשמקדשין‬ ‫הכתו‪1‬ב בד״מ‪ ,‬שכהג״א בשם א״ז משמע דתרתי בעינן‪,‬‬
‫בב״ה הש״ץ ק אומר סברי׳ וו(־א משזם לא פלוג‬ ‫ואילו בא״ז משמע דחולה אפילו אינו חשוב וחשוב‬
‫יעו״ש‪.‬‬ ‫אפילו אינו חולה שרי‪ ,‬ולאחר מי ק מוסיף ובותב מ״ל ‪I‬‬
‫הרי למדנו מדברי הא״ר שדבר זה אם לומר סברי‬ ‫ונ״ל דבפרשת זפור מותר להביא ספר תורה אצלו‬
‫בקידוש שעושים בבית הכנסת תלוי במנהג‬ ‫עכ״ל‪ .‬וסתם ולא פירש במה המדובר‪ ,‬וניתן לפרש‬
‫מקומות‪ ,‬ואם כן זהו שבותב החיי אדם ״שבבית‪-‬הכנסת״‬ ‫שכוונתו להתיר בכה״ג ■בגל אופן שהוא ״בלי אחד‬
‫ובברכת המזון‪ ,‬ר״ל‪ ,‬בקידוש שעושים בבית הכנסת‬ ‫מהם״ ורק לכל איזה צ‪-‬ורך אחר שהוא‪ .‬ואם אחדים‬
‫אם לומר סברי או לא )שמדבר על כך לפני כן בדבריו(‬ ‫אינם מפרשים כן בכוונתו‪ ,‬אבל יתכן שהח״א כן פירש‬
‫הולכין בזה אחר המנהג‪ ,‬ופשוט‪ ,‬ונכון ]וגם בברהמ״ז‬ ‫‪.‬‬ ‫בכזאת‪.‬‬
‫‪.‬׳תלוי במנהג המקומות כדמתבאר מהלבוש‪ ,‬וא״ר שם‪,‬‬ ‫ונ ד מ ה שסגנון הלשון בח״א בסעיף זה מראה עדיפיות‬
‫יכן !במשנ״ב בשעה״צ ס״ק נ״ג ע״ש[‪.‬‬ ‫לנוסחא שלפנינו‪ ,‬כי לפי הסגנון שבמקורות‬
‫אסיים בברכת הצלחה בבל המובנים במפעלו‬ ‫מרגישים קושי וגימגום ללשון ובהמשכיות‪ ,‬אבל לפי‬
‫החשוב הזה נאדרי כקודש‪.‬‬ ‫הנוסחא שלפנינו יוצא הכל בהתאמה ובהשתלבות‪,‬‬
‫אליעזר יהחזה וולדינברג‬ ‫דמתחילה כותב דכשמתפללין בבית אסור לד‪,‬ביא ס״ת‬
‫לקרות בו וכף‪ ,‬והיינו כשזה פלי אחד מהם‪ ,‬ואח״כ‬
‫סימז ט‬ ‫כשזה עבור אחד מהם‪ ,‬חשוב או חולה‪ ,‬מביא מחלוקת‬
‫דיש מתירין עבור אחד מהם‪ ,‬ויש אומרים שצריכים‬
‫אורות אמירת ״להיי;ם״ בשו״א‪.‬‬ ‫א‪,‬‬ ‫דוקא שניהם אדם חשוב וחולה‪ ,‬ואת״כ הוא מסיים‬
‫כיאור על ז״ש שרפים עומרים ממעללו‪.‬‬ ‫‪a‬‬ ‫וכותב עפ״י המג״א‪ ,‬שמיהו בפרשת זכור ״יש להקל‬
‫ביאור נוסח הקדושה של ״כשם שמקדישים‬ ‫ג‪.‬‬ ‫אפילו אינו חשוב או חולה״ אלא לסתם בית שמתפללין‬
‫אותר בשמי מרום״‪ ,‬וכן יעל זה שאומרים‬ ‫שם לשם איזה מטרה שהיא‪ .‬וי ת ק איפוא שמתחילה‬
‫לדוד ודור נגיד גדלו וכו׳‪.‬‬ ‫סבור היה הח״א שכוונת המג״א היא כשיש מיהת‬
‫על דברים התלוים בלב‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬ ‫אחד מהם‪ ,‬כפי שאחרים רוצים לפרש‪ ,‬וכתב הגירסא‬
‫ב״ה‪ ,‬יום ה׳ אזדש מרבים בשמחה תשמ״ח‪.‬‬ ‫כפי שכתב במקור‪ ,‬ולאחר מיכן התחשב ‪:‬בדעתו לבאר‬
‫ירושלים עיה״ק חובב״א‪.‬‬ ‫כוונת המג״א כנד להקל לגמרי בפ^ זכור והגיה בדבריו‬
‫ככתוב בגירסא שלפנינו‪] ,‬ונדמה שבאמת נוהגים‬
‫לכבוד ידידי החשוב הרב הגאון חו״ב וכד‬
‫‪i‬‬ ‫‪1‬‬ ‫להקל בכזאת[‪,‬‬
‫שליט״^‬ ‫מוהר״ר ׳מאיר שטערן‬
‫ד( בכלל ל״ט סעיף ט׳‪ ,‬בדפוסים שלפנינו כתוב!‬
‫אחדשד׳״ט‪.‬‬ ‫״ואע״פ שד״וא נמוח״‪ ,‬ו כ מ׳ הדפים בפגים‬
‫מה מאד רבתה שמחיתי בקבלי מתנתא ‪.‬דאורייתא‬ ‫כפי נוסחת המקורות! ואע״פ שדיוא ״נמוך״‪.‬‬
‫די שדר לן מר ה״ה ת״תודה שבעל פה״ מאביו הגה״צ‬ ‫ו הנ ה ברור שבכאן הגירסא במקורות היא הנכונה‪,‬‬
‫ז״ל על אתחלתא דנביאים אחרונים והמחצית הראשון‬ ‫וגם בח״א שהדפים הבעל תו(םפות שבת כתוב‬
‫דספר ישעיה‪ ,‬ובעייני בו ראיתי שרב ברכה עד בלי‬ ‫ג״כ הגירסא בכזאת! ואע״פ שהוא ״נמוך״‪.‬‬
‫די צפון בז אחת לאב ואחת לבן וממש אי אפשר לד‪,‬עריך‬ ‫ה( לכלל מי סעיף ט״ו‪ .‬גם בכאן ברור כגירסת‬
‫על רגל אחת את יקרו ותפארתו ותועלת הרב הצפון‬ ‫המקות‪-‬ת וגם בח״א של התום' שבת‬
‫בז‪ ,‬ב״ה שלא עזב הסח ואמיתו מידידי הבלתי גשכח‬ ‫לא רשם ברכת המזון‪ ,‬אלא כתווב בלשזן ״אבל‬
‫אביו הגה״צ‪ ,‬וחננו ביקר בנו ברא כרעא דאבוה ה״ה‬ ‫א״צ לברך״‪ .‬והכוונה היא על ברכת׳ נטילת ידים‪.‬‬
‫ידידי כת״ר שליט״א המוציא לאור וממשיך את השלשלת‬ ‫ו( בחיי אדם בכלל נ״ד‪ ,‬סעיף ד נאמר! ובבית‬
‫של ספר גדול זה המשתרע על כל כתבי הקדש‪,‬דנביאים‬ ‫הכנסת ובברכת המזון הולכין אחר המנד״ג‬
‫וכתובים‪.‬‬ ‫וכו'‪ .‬כך היא הנוסחא בכל המהדורות‪ ,‬ו‪1‬בנוםחת המקור‬
‫יהי ה׳ עטו ויתן לו‪ ,‬כח עח ■ועצמה ׳להמשיך ולד‪.‬משיך‬ ‫שהדפים בפנים כתוב מפורש ״ובבית הכנסת״‪ ,‬ושואל‬
‫בהוצאת והשילמת הספור ויזכהו לברך על המדגמד‪.‬‬ ‫אותי כבו׳ מה המשמעות ובבית הכנסת ?‬
‫כדרכי‪ ,‬לחיבת הקודש‪ ,‬אכתוב לו כמה הערות‬ ‫ו הנ ה עיינתי באליהו רבה לשו״ע סי׳ קע״ד׳ ומצאתי‬
‫'‬ ‫קצרות‪.‬‬ ‫פשר דבר‪ ,‬דהא״ר שם בס״ק י״ז כותב וז״ל !‬
‫ישעיה ד׳ _ג׳ מביא כמה דברים‬ ‫בתושע״ם‬ ‫א(‬ ‫ובמדינתנו לא נהיגי כן ]לומר סברי[ בחופה ומילה‬
‫הנדרשים עה״פ ״כל הכתוב לחיים‬ ‫וקידוש‪ ,‬בבית הכנסת‪ ,‬ומסביר הטעם ״משום דבביה״ב‬
‫ציץ אליעזר חי״ ח‬ ‫‪ ppD‬ט‬ ‫שד״ ת‬ ‫יח‬
‫להזכיר את השם אלא לאחר ג׳ תיבות‪ ,‬לכן למענם‬ ‫בירושלים״‪ ,‬חושבני שהית מן הראוי להעתיק גם או‬
‫של מלאה״ש תיקנו חז״ל שגם אנו נקדש את השם‬ ‫לכה״ם לציץ מה שגתלי פוסקים טז׳נ בפסוק זה אודות‬
‫רק לאחר ג׳ תיבות פדי שאמירת קדושתם של מלאדדש‬ ‫הלכה אחת שהובאה בטור או״ח סי׳ תקפ״ב‪ ,‬דהטור‬
‫תופל להשתלב עם אמירת קדושתם מלמטה‪ ,‬וזה מדויק‬ ‫שם מביא ‪1‬בשם הר״מ מרוטנבורג שהיה אומר לחיים‬
‫מאד בלשץ המדרש אזזתיות דר׳ עקיבא ״ואומרים‬ ‫בשו״א ולא לחיים בפתח׳ כי לחיים משמע לא חיים‬
‫קדושה משולשת וזטחר כך מקדשים מלאכי השרת״‬ ‫כדאיחא בנדרים לחולין כמו לא חולין‪ .‬והפ״ח להפרישה‬
‫והיינו‪ ,‬דישראל אומזיים קדושה משולשת שיוכלו לאחר‬ ‫תפסו עליו מפסוק זה דישעיה שכתובו ״לחיים בירושלים״‬
‫מיכן מלאה״ש לקדש בקתשה משולשת זאת‪.‬‬ ‫בפתח׳ וטורחים ליישב זאת בבמה אופנים‪ ,‬יעו״ש‪,‬‬
‫ו מ דוי ק זאת בנוסח קדושה של נוסת ספרד שאומרים‬ ‫‪(1‬כן מ״ש בזה נו״כ השו״ע על סי׳ זה‪ ,‬יעו״ש‪.‬‬
‫״נקדישך ונעריצך בנועם שיה סוד שרפי‬ ‫ב( בתושע״ם ישעיה ו׳— ב' מביא כמה דרשות‬
‫קודש המשלשים לך קדושה״‪ ,‬ור״ל היות שהם לא‬ ‫ופית שים עה״פ ״שרפים עומדים‬
‫יכולים לד‪,‬זכיר את השם לפגי שמשלשים לו קחשד״‬ ‫ממעל לו״‪ .‬ולפלא על הגהמ״ח ז״ל ועל כב׳ שלא‬
‫ולכן למענם גם אנחנו עושים בבזאת‪ ,‬ויוצא יפד‪ ,‬ומתאים‬ ‫הבאתם לברי רש״י בשבת דף ל׳ ע״א ד״ה לעילא מר׳‬
‫פירוש הכוונה שבנוסח אשכנז׳ וד״ל‪ ,‬דנקדש שמך‬ ‫תנחום שמפרש פשטא דקרא של ״ממעל לו״‪ ,‬שהוא זה‪,‬‬
‫בעולם אוזר ג׳ תיבות‪ ,‬ולא כפי שמורשים אנו להזכיר‬ ‫על שם שיראים להתקרב לפניו עומדים מרחוק ע״ש‪.‬‬
‫את שמך אחרי ב׳ תיבות׳ והיינו כדי שיד‪,‬א זד‪ ,‬בכאן‬ ‫ג( ש ם בפרק ו׳ פסוק ג' ״וקרא זה אל זה ואמר קדוש‬
‫למטה ״כשם שמקדשים אותו בשמי מרום״׳ ויוכלו‬ ‫קדוש קדוש וגו׳״ מועתק בתושע״ם פירושים‬
‫עי״כ גם מלאה״ש להצטרף לאמירת קדושי‪ ,‬זאת‪ ,‬כי‬ ‫מופלאים מרז״ל ע״ז‪ ,‬ובקראי מה שמובא נוסף על‬
‫הרי אינם יכולים אמר קדוש מלמעלד‪ ,‬עד שפותחין‬ ‫דברי ד‪.‬גמ׳ בחולין דף צ״א ע״ב ‪,‬דאין מלאה״ש אומרים‬
‫ישראל תחילה פיהם בקדושה מלמטה הזמרים כמתקזנתם‬ ‫שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה‪ ,‬גם מ״ש‬
‫שמורשים לקדשו באמירת קדושת משולשות‬ ‫במדרש אותיות דר׳ עקיבא שכתוב זה בלשץ ‪ 1‬״שאינם‬
‫ואגב‪ ,‬לא אמנע מלצטט מד‪ ,‬שראיתי בספר ילקדו״ד‬ ‫יכולים לומר קדוש מלמעלה עד שפותתין ישחאל תתי׳‬
‫שמובא עוד ביאור על זה שמתחילים לפני‬ ‫פיהם בקדושה מלמטה ואומרים קדושה משולשת‬
‫הקדושה ואומרים ״נקדש את שמך בעולם כשם‬ ‫האח״ב מקדשין מלאכי השרת ובו׳‪ ,‬זאת אומרת שאינם‬
‫שמקדישים אותו בשמי מרום״‪ ,‬דאיך אפשר שבן אדם‬ ‫יכולים לומר למעלה הקדושה המשולשת עד שיפתחו‬
‫קצר ימים יעיז לדמות למלאכי השרת שדט קיימים‬ ‫ישראל תחילה בקדושה משולשת זאת למטה‪ .‬עלה‬
‫באיש ו ‪ p‬אדם קיים רק במין‪ ,‬והיינו דלפיכך בנוסח‬ ‫בדעתי לפרש עפי״ז באופן נאות נוסח אשכ^ז‪‘.‬בקדושה‬
‫אשכנז אומרים גם אחרי הקדושד‪ ,‬את הנוסח לדוד‬ ‫שאומרים! ״נקדש את שמך בעולם כשם שמקדשים‬
‫נגיד גדלך וכו׳‪ ,‬ור״ל׳ כי אמנם ‪ p‬שמלאכים מקדשים‬ ‫אותו בשמי מרום וגו״׳‪ .‬וראיתי בספר שו״ת שאילת‬
‫שמו יתברך בלי הפסק‪ ,‬ובני אדם הלא יש לדט צבא‬ ‫יעקב להגר״י פראגער חתן המהר״ם שיק ז״ל בח״ב‬
‫עלי ארץ׳ אכל גם ^נחנו חיים וקיי׳מים לעולם באשר‬ ‫סי׳ ל״ד אות ט׳ שביתב דתימא בעיניו! שנדמה עצמינו‬
‫אב לבנים יודיע אל אמתך ואחרי שלדור ודור ‪TW‬‬ ‫למלאכים אשר כולם קתשים וטהורים ובהבל פיהם‬
‫גדלך‪ ,‬ממילא הן לנצח נצחים קדושתך נקדיש ע״ש‪.‬‬ ‫אין חטא ומשרע״ה נתירא שישרפוהו בהבל שבפיוט‪,‬‬
‫ו א פ ש ר להוסיף פנים חדשות לד‪,‬אמוד כי יותר‬ ‫כגם׳ שבת פ״ח‪ .‬וכתב ליישב עפ״י ד‪,‬גמ׳ בחולין הנ״ל‬
‫משמעות יקסל ה״כשם שמקדישים״ וה״לדור‬ ‫דאיתא שם עוד דחביבץ ישראל לפני הקכ״ה יותר‬
‫ודור נגיד גדלך״‪«^ ,‬״י מה שראיתי בסה״ק מעבר‬ ‫ממלאה״ש‪ .‬שישראל מזכיהץ את השם אחר ב׳ תיבות‬
‫יבק ‪rp‬לק שפתי צדק פרק ל׳ שטתב‪ ,‬דיען כי האדם‬ ‫שמע ישראל ה׳ אלהינו‪ ,‬ומלאה״ש אין מזכירץ את‬
‫ונפשו יש לה מזל ברקיע‪ ,‬יש לגו לדעת שכל נפש‬ ‫השם אלא לאתר ג׳ תיבות כדכתיב קק״ק ה׳ צבאות‪,‬‬
‫המד״ללת השכינה בעוה״ז‪ ,‬אף לאחר מיתר‪ ,‬המלאך‬ ‫אמנם תיקנו חז״״ל שלא נקדש את השם אלא אחר ג׳‬
‫מהלל למעלד‪ ,‬באותו הקול עצמו שהצדיק הי׳ רגיל בו‬ ‫תיבות כמלאכי השרת‪ ,‬וז״ב נקדש את שמך בעולם‬
‫כדי שיזכור הקב״ה זכותו לו ולזרעו‪ ,‬כי המלאך ודטזל‬ ‫כשם שמקדישין אותו בשמי מרום ע״ש‪.‬‬
‫המגינים על האדם הם כדמותו וכו׳‪ ,‬וזהו שתיקט‬ ‫ועודיין חסר הסבר מדוע אבל תיקנו בכזאת חז״ל‬
‫מסדרי התפלות ושבחך אלד״ינו מפינו לא ימוש לעוולם‬ ‫שלא נקדש את השם אלא אחר ג׳ תיבות‬
‫ועד‪ ,‬וכן ולנצח נצחים קדושתך נקדיש‪ ,‬כי אפי׳ אחר‬ ‫מכיון שמורשים אנו להזכיר את השם אחר ב׳ תיבות‬
‫המות הצדיק משמז ומהלל לא לבד נשמתו ורוחו‬ ‫בלבד‪.‬‬
‫למעלה בדם קלוסו עולד‪ .‬ג״ב מן העולם התחתון ע״י‬ ‫א ב ל לפי המדרש ז^יתיות דר׳ עקיבא מיושב זה שפיר‬
‫מלאך מזלו כנזכר על העצמות כל עצמותי תאמרנה‬ ‫ובטו״ט‪ ,‬והיינו בהיות דמלאכי השרת אינם יכולים‬
‫ה׳ מי כמוך וכר ואנחט פברך יה בעוה״ז ובעוה״ג‪,‬‬ ‫לומר קדושה מלמעלה עד שיפתחו ישסף^ בגוון הזה‬
‫מעתד‪ ,‬ועד עולם לעולם נשיר ונזמר ונאמר לפניו‬ ‫בקדושה מלמטה‪ ,‬והיות דד‪,‬מה המלאה״ש לא יכולים‬
‫יט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן‬ ‫שו‬
‫שנגמרה אנינותו אסור לו כבר לעשות מלאכה‪ ,‬ולכאו׳‬ ‫הללויה וכל יעו״ש באריכות דמריו בזה המתוקים‬
‫י״ל דכיון שאיוסיר מלזמר‪ .‬בטוצש״ק הוא לא איסור‬ ‫מדבש ונופת צופים‪ ,‬א״כ יאה לומר לנו ״בשם שמקדישים‬
‫עצמי אלא רק כד״משך לקדושת השבת‪ ,‬וכיון שלו‬ ‫אותו בשמי מדום״‪ ,‬אנו בעצמינה באשד ם»ןת לדור ודוד‬
‫מותר לעשות ממילא אין כבר קדושת שבת‪ ,‬וא״ב‬ ‫נגיד גדליך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש □המשכיות‬
‫למה יאסר בננלאכד‪ .‬אוע־י התלויה עכ״ד‪.‬‬ ‫עולמים כאשר זוכים אנו לעשות בכזאת בזנולם עשיה‬
‫ולענ״וד נראד‪ ,‬דכיון שנגמרה אנינותו אסור לו כבר‬ ‫זה‪ ,‬דאז שבחך מפינו לא ימוש לעולם ועד ממש‪.‬‬
‫לעשות מלאבד‪ .‬לפני שהבדיל‪ ,‬ובר‪,‬קדם למה‬ ‫ד( בתורה שבע״פ ישעי׳ ו׳— י׳ עה״פ ״ולבבו יבין״‬
‫שמציץ כת״ר במאמר המוסגר דברי המקור חיים לבעל‬ ‫מצטט דברי הגט׳ בברכות דף ס״א שלומדת‬
‫חו״י ב סי ת רצ״ט שכותב דצ״ע איך מותר מ לקת‪:‬ע‬ ‫מזה דכליות יועצות ולב מבין‪ .‬וברמז במלוא שואל‬
‫על הנפטר במוצש״ק לפני שד‪,‬תפלל והבדיל׳ וכן איד‬ ‫מזה כבו׳ על זה שבקהלת רבתי א׳—ל״ח חשבו שם‬
‫מותר לו לקטד את מתו אם לא הבדיל תחילה‬ ‫כל הדברים שהם בלב‪ ,‬המשים ושמונה ממספר‪ ,‬וזה‬
‫ואת זד‪ ,‬נראד‪ .‬ליישב עפ״י מד‪ .‬שראיתי בספר דעת‬ ‫שהלב מבין לא חשבו שם‪.‬‬
‫תורה לד‪,‬גאון ד״מהרש״ם ז״ל על ה׳ אבילות )נדפס‬ ‫הנ ה יעוין בספר מגדל עוז להיעב״ץ ז״ל בפרק‬
‫בשנת תש״מ( סי׳ שמ״א סעיף ב׳ שכותב וז״ל! יש‬ ‫״עליית לב טוב״‪ ,‬שמביא את המדרש קהלת‬
‫לעיין אי מותר במלאכד‪ .‬המותרת באנינות‪ ,‬ועי׳ פ״ת‬ ‫ועליהם מוסיף ומונה עוד ס״ה דברים שבלב‪ .‬ומעניץ‬
‫ס ק ^ דבבל ל״ת ואיסור דרבנן גם אונן מצווה ולכן‬ ‫הדבר שגם הווא איננו מז‪:‬נה דבר זה שהלב מכין שאיתא‬
‫חייב נט״י‪ ,‬ולפי״ז אי נימא דד‪,‬בא אסור במלאכד‪ .‬שוב‬ ‫בגמרא‪.‬‬
‫ראוי שיחויב בהבדלה ובע״ב דד״בדלד‪ .‬מצוד‪ .‬בפ״ע‬ ‫גם לרבות בספר זכירה לחיים להגר״ח פלאג׳י ז״ל‬
‫משום כבוד שסת‪ ,‬רק לכתר דחייבוהו להבדיל אסרו‬ ‫על מדרש קהלת‪ ,‬מוסיף על המדרש ומונה עוד‬
‫חז״ל במלאכד‪ ,‬עד שיבדיל‪ ,‬וכאן דפטור מהבדלד‪ ,‬שוב‬ ‫ק״י דברים שבלב׳ וביניהם הוא כבר מונה גם ״בינה״‪,‬‬
‫מותר בטלכד‪ .,‬ומ״מ טוס שיאמר המבדיל בלא שם‬ ‫ובסוף דבריו הוא מסיים וכותב מ״ל* ואין ספק שיש‬
‫ומלבות או ישמע מאחר עכ״ל ]אגב‪ .‬בד&בר זה הייתי‬ ‫טעם נכון על מה בחרי רבותינו להביא במספר אלו‬
‫בר מזליד‪ .‬של המד‪,‬רש״ם ז״ל וחרשתי זאת מדעתי‬ ‫ואנחנו לא נדע עכ״ל‪.‬‬
‫בספרי צ״א חי״א )שנדפס עוד בשנת תשל״ג( סימן‬ ‫ואודות זה שלא מנו במדרש קהלת זה שהלב מבין‪,‬‬
‫ל״ד‪ ,‬בגין שאלד‪ ,‬אתרת‪ ,‬וכתבתי די״ל שביסודו של‬ ‫אולי יש ליישב ולומר דהוא זה מפני דהא‬
‫דבר זה י״ל דכו״ע מודים שד‪,‬איםוד של עשיית מאזבד‪,‬‬ ‫כפי שמבואר בגט׳ ברכות הנ״ל זה שהלב מבין זה‬
‫הוא לא דין מדיני השבת‪ ,‬שזה כבר פג מאליו כאשר‬ ‫לאחר ובקשר למה שהכליות יועצות ואז בא הלם‬
‫קדושת השבת פקעה‪ ,‬אלא הוא נובע מסח חיוב הבדלד‪.‬‬ ‫ומבק ומכריע מה לעשות‪ ,‬ולכן מכיון שזה קשור עם‬
‫המוטלת עליו דוגמת איסור אכילד‪ ,‬לפני תפלה וד‪,‬בדלד‪,‬‬ ‫אבר אחר ״אם ישמע לעצת הגליות אם !לאו״ הר״ז‬
‫יעו״ש ומזספות בחי״ב סימן ל״ח עיי״ש‪ ,‬וב״ה שמצאתי‬ ‫איפוא בבחינה של ״שנלם שעשאוד״״‪ ,‬לכן לא מנה‬
‫תנא דמסייע לי[‪,‬‬ ‫אותו המדרש קהלת עם הדברים ‪TW‬־ ‪ a‬עצמאיים‬
‫ולפי״ז הרי מתיישב בפשוטו קושית תבעל חות יאיר‪,‬‬ ‫אכפול ברכתי ואחתום בהווקרה‬ ‫ויחודיים ללוב‬
‫ושפיר מותר האונן ‪,‬במלאכד״‪ ,‬לקרוע על‬ ‫אליעזר יהודה וולדינכרג‬
‫הנפטר ולקוברו ]וכן לחלוץ נעל לגד‪,‬וג אבילות‪ ,‬שד״מקו״ח‬
‫שם שואל גם על זה[ מפני שמאז צאת השבת‪ ,‬כל‬ ‫סימן י‬
‫האיסור שז»רו הז״ל עוד במלאכד‪ ,‬נובע רק מבח חייוס‬
‫הבדלו־‪ ,‬המוטל על האדם׳ משום כבוד שבת‪ ,‬מפני שאי‬
‫אונן במיוצש״ק דנקטינן ודבוותר לו‬
‫נימא שד‪,‬איםור מלאכד‪ ,‬עוד נמשך מכה עצמיות קדושת‬
‫לעשות !מלאכה לפני שהבדיל האם אחרי‬
‫השבת אזי היד׳ צריך לד‪,‬יות הדין שאוןנן מחריב בד‪,‬בדלר‪,.‬‬
‫!ההלויה מותר לו עוד לעשות מלאכה‪.‬‬
‫כנז׳‪ ,‬ומכיון שהדין הוי שדיאונן פטור מהבדלד״ אס‬
‫ב‪ .‬איר מותר לאונן לקרוע על הנפטר‬
‫כן שפיר מותור כמלאכה‪ ,‬לקרוע;ולקבור על מתל ולנהוג‬
‫במוצש״ק לפני שהתפלל והבדיל‪.‬‬
‫אבילות‪ ,‬דד‪.‬איסור מלאבד‪ .‬הוא רק מכה חיוב הבדלה‪,‬‬ ‫ב״ת מוצש״ק אור ליום א׳ כ״א אייר תשמ״ח‪.‬‬
‫ובאין חיוב אין אסור‪.‬‬ ‫יחושלים עיה״ק חובב״א‪.‬‬
‫ועפ״ י האמור שפיר נראד‪ ,‬איפוא אמר גם לגבי‬ ‫לכבוד הגרי״י נויבירט שליט״א מח״ס ששכ״ד״‬
‫שאלתו דמר‪ ,‬דבד׳תחדש על האונן חיוב‬ ‫מכתב־שאלתו קבלתי‪ ,‬והנני נענה בזה למבוקשו‬
‫הברא‪ ,‬׳לאחר הד״לויד‪ ,.‬ובפג אנינותו‪ ,‬אזי מתחדש‬ ‫לתו״ד עליה‪.‬‬
‫עליו שפיר גם האיסור מלאבד‪ ,‬עד לאחר שיבדיל‪ ,‬כי‬ ‫שאלתו היא אורות אונן במוצש״ק דנקטינן‬
‫האיסור מלאבד‪ .‬נובע מכה חיוב הבדלה‪ ,‬והרי זד‪ .‬בדומה‬ ‫דמותר לו לעשות מלאכה לפני שהבדיל‪ ,‬האם אחרי‬
‫לאדם שעשה מלאבד‪ .‬במזיד לפני הבדלד״ האם לא‬ ‫ההלויד‪ ,‬מותר לו עוד לעשות מלאכה‪ ,‬או נאמר כיון‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן יא‬ ‫שר ״ ת‬
‫ו ל מ ע ש ה גם בדברי המג׳׳א בעצמו ‪-‬בכוונתו בזה‬ ‫יחויב עוד באיסור מלאכה עד שיקדילו ואותו הדבר‬
‫נחלקו ג״כ הפוסקים אם באמת כוונתו‬ ‫־‬ ‫לא מגדע מהאיסור ‪ m‬לשעתא הדא הותר במלאכה‬
‫אפילו!בחזר למקומו דאפ״ה צריך לקדש שנית‪ ,‬או‬ ‫מכח איזה סיבה שהיא‪ ,‬ושפיר מתחדש עליו האיסור‬
‫דילמא דכוונתו בזת רק כשלא חזר למקומו‪ ,‬אלא שאכל‬ ‫כאשר סרה הסיבה‪ ,‬ובנידרננו האנינות‪ ,‬כאשר מתחדש‬
‫שם‪ ,‬כמובא בביאור הלכה שם‪.‬‬ ‫עליו חיוב זה של הבדלה‪ ,‬וכל עוד שיש• חיוב איסור‬
‫והביאו״ ה בעצמו כדי לד‪,‬שוות דברי הפוסקים אהדדי‬ ‫המלאכה הרי נמשך אפי' למחרתו ביום ראשון כדאיתא‬
‫רוצה להעמיד שהמדובר במג״א בד‪,‬יכא‬ ‫במשנ״ב בסי׳ תקנ״ו סק״ב‪ ,‬ועוד‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫שגם נשתהד״ וגם יצא ממקומו בנתיים לכן צריך לחזור‬ ‫ב( לשאלתו האחרת במ״וב סי׳ ע״א סק״ד‪ ,‬ובסימן‬
‫ולקדש מכמן דבלא״ה כבר נשתד״ד״ אבל מטעם עי א ה‬ ‫רצ״ד סק״ב‪ ,‬בא!ם שבח אתה חוננתנו‬
‫לחוד גם הוא יסבור כשכנד״״ג דלא חשיב שינו!י כיון‬ ‫וגם אכל לפני שהבדיל אם גם בכה״ג ?!נסח אותו‬
‫דלבסוף סעד במקום קידוש‪ ,‬ומאריך לבסס את דבר״ו‪.‬‬ ‫שצריך לחזור ולהתפלל תפלת השלמה עם אתה חוננתנו‪,‬‬
‫ומה שהביאו״ה מסתייג לבסוף קצת מזה מכח מה‬ ‫לדעתי מסתבר דלא קנסו‪ ,‬ועכ״פ הרי זה בכלל גם‬
‫שראה בקונטרס פתח דבר שמביא בשם ספר‬ ‫במקום פלוגתא‪ ,‬ועיץ כפה״ח סי ^ רצ״ד סק״ג‪ ,‬לכן‬
‫נחלת צבי תלמיד הב״ח שדעתו בד״דיא דכשיצא לח ה‬ ‫שב ואל תעשה עדיף•‬
‫וחזר לביתו הוי ג״כ בכלל שיטי מקום לענין קידוש‪,‬‬ ‫בברכה‬
‫הנד‪ ,‬מונח לפני הספר נחלת צבי הנז׳ ואני נוכח לדעת‬ ‫אליעזר יחודה וולדינברג‬
‫שאין בדבריו כל זכל לכך שיסבור שבכד‪,‬״ג■ שיצא‬
‫לחה וחזר לביתו! שיד׳א ג״כ בכלל שיינווי מקום לעגין‬ ‫סימן יא‬
‫קידוש‪ ,‬וניתן איפוא לד‪,‬ניח שאילו ידע מזה הבעל‬
‫משנ״ב לא היד‪ ,‬מסיק להחמיר בזד‪ ,‬מיהת לכתחילד‪-‬‬ ‫א‪, .‬אודות ‪,‬מ!ה שנוהגים בסעודת שבת ללכת‬
‫לז»‪:‬ור כל הנמוקי‪,‬ם שפירש בדבריו להתיר בזה‪.‬‬ ‫ליטול ידים לסעודה אע״פ שיש שינוי‬
‫ב( שנית‪ ,‬המשנד‪ ,‬בדורה שם בסוף ס״ק י״ב כותב‬ ‫!מקום ואין רואה בלקום ראשון שקלדש‪.‬‬
‫דכשהיה צריך לעשות ■צרכיו נראד‪ ,‬ודאי‬ ‫ב‪ .‬בזהירות מלהפסיק בין נטילה להמוציא‬
‫דאין לד׳חמיר דהרי זר‪ ,‬כדברים שהם צרכי סעודה‬ ‫בשהלה כדי הילוו כ״ב אמה‪ ,‬או בהליכה‬
‫וא״כ מזה ניתן ללמוד בק״ו דאץ להחמיר כאשר יוצא‬ ‫מחדר לחדר אם אפשר לחשב זה משעה‬
‫ליטול נט״י דהא זד‪ ,‬הוי ודאי לשם צרכי סעודה‬ ‫שניגב ידיו‪.‬‬
‫דבלעדי הנטילה א״י לאכול‪.‬‬ ‫ג‪ .‬בשיעור הצרכת אכילה לאלתר לקידוש‬
‫ו ב דו מ ה א ה מצאתי ובספר קרן לדוד חאור׳ה סי׳ ג׳^ו‬ ‫במקום סעודה‪.‬‬
‫שכותב לצדד להתיר לצאת לחוץ בין קידוש‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‬ ‫ב״ה‪ .‬ט״ז שבט תשמ״ח‪.‬‬
‫לסעודד‪ ,‬לד״ביא מים לנטילה מכיון שהוא לצורך סעודד‪,‬‬
‫לכבוד הרה״ ג וכו' מוה״ר מסעוד בן ש מעון שליט״א‪.‬‬
‫וכל שהוא ז^ורך סעודה ל״ח הפסק אם אוכל במקום‬
‫הרב דק״ק ספרדים רמת אלחנן־טני בדק‪.‬‬
‫שקידש יעו״ש‪.‬‬
‫החיים בסימן רע״ג סוף ס״ק כ״ה‬
‫ו כ ר אני תאד‪ ,‬בכף‬ ‫שו״ג‬
‫ובפשטות‪ ,‬דאמנם אם יצא לחוץ‬
‫שבותב בד‪,‬דיא‬ ‫מכתב שאלתו קבלתי תמול‪ ,‬והנני להשיב לו בקצרה‪.‬‬
‫ידים לסעודד‪ ,‬או לעשות צרכיו‬
‫כדי לעשות נטילת‬ ‫שאלתו היא אודות המנהג הפשוט בסעודת שבת‬
‫למיחש כיון שזה לצורך סעודה‬
‫נראד‪ ,‬דלכר׳ע ליסא‬ ‫ללכת ליטול ידים לסעזזדה אע״פ שיש שינוי מקום‬
‫עיי״ש‪.‬‬ ‫ואין רואה מקום הראשון שקידש‪ ,‬והרי דעת מרן בשו״ע‬
‫ג( שלישית‪ .‬הערוך השלחן בסעי׳ ד׳ כותב לפרש‬ ‫סי׳ רע״ג סעי׳ א׳ בדין קימ ש במקום סעודה‪ ,‬דלא‬
‫דגם המג״א שכותב בשם המהרי״ל‬ ‫מהני ■בכה״ג אע״פ שדעתו! לכך מראש‪ ,‬וומבואר גם‬
‫דאין חילוק בין זמן קצר לבין זמן ארוך‪ ,‬ג״כ הכוונה‬ ‫במשנ״ב בס״ ק י״ב ‪,‬בשם האחרוזנים דלכתחילה‪ ,‬אין‬
‫ארוך הרבד‪ ,‬וקצר כלומר לא כל כך ■ארוך‪ ,‬וגם מ״ש‬ ‫לשטת מקום אע״פ שדעתו לאכול במקום שקידש‪,‬‬
‫המג״א אם יצא ממקומו בינתיים‪ .‬צריך לקדש שנית‬ ‫וא״כ על מה סמכו העולם לד‪,‬קל בזה לכתחילה‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫ג״כ יציאה ארוכד‪ ,‬לשוק אבל לא יציאה בחצר או‬ ‫חזאת תשובתי בע״ה‪.‬‬
‫ברחוב סמוך לבית ע״ש‪ ,‬ונראד״ דר״ל‪ ,‬דיציאד‪ ,‬לחצר‬ ‫א( ראשית בדברי מ ת המחבר אין כל גילוי שלא‬
‫או ברחוב סמוך לבית ומיד לחזור לביתו לא נכנס‬ ‫יועיל בבה״ג שחחר למקומו הראשון‬
‫כאן בגדר יציאה כלל‪ ,‬ואני מוצא סמוכין לסברא זאת‬ ‫במקום שקידש‪ ,‬ויש גילוי לכך רק במג״א בסק״ה‬
‫בחידושי הרשב״א ]הריטב״א[ למס׳ סוכה ד׳ מ״ה‬ ‫שכותב דאם יצא ממקומו בנתיים צריך לקדש שנית‪,‬‬
‫ע״ב שכותב לגבי יציאד‪ ,‬מסוכד‪ ,‬שיצטרך בחזירתו‬ ‫וע״ז בנויים דברי המשנ״ב בסקי״ב לומר‪ ,‬דע״כלכתחי׳‬
‫לחזור לברך‪ ,‬דכי אמרינן דמברך על ‪-‬ד‪,‬םוכד‪ ,‬כ״ז‬ ‫יזהר בזה שלא לצאת לחה וחוזר אח״כ למקומו‪.‬‬
‫כא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סי ^ יא‬ ‫שו״ת‬
‫סימן יב‬ ‫שנכנס בה‪ ,‬היינו כשיוצא ממנה מתחילה יציז^־! גמורה‬
‫וכר‪ ,‬אבל אס לא יצא מתחילה אלא לדבר עם חבירו‬
‫מצנן אויר שפועל בו מאוורר אם מותר‬ ‫או להביא דבר לסוכה לצורך שעתו לא הוי יציאה כלל‬
‫להוסיף בו מים בשבת•‬ ‫לחייבו !בברכה כשחוזר ׳עיי״ש‪ ,‬הרי כנד דכל שיוצא‬
‫ממקום חיו‪1‬בו לדבר עם חבירו זט־ להביא דבר מוד לא‬
‫ירושלים עיה״ק חובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬י״ז ביוץ תשמ״ז‪.‬‬
‫נחשב זה בגדר יצי^־< כלל‪ ,‬וא״א ה״ה מכש״כ לכגון‬
‫לכבוד הרה״ג המופלג וכו׳‬ ‫נידוננו‪ ,‬יציאה מהחדר כדי ליטול נט״י לסעודה לא‬
‫שליט״‪.‬‬ ‫חנוך יצחק משה וקסשטרק‬ ‫מזד״ר^ר‬ ‫נחשב כלל בגדר יציאה כלל ומותר זאת אפי' לבתחילו^‬
‫גו״נ בכולל אברכים ■בעיר ערד‪.‬‬ ‫ובעייני בספר שו״ת רבנו יוסף מסאצק ז׳יל סוף‬
‫אחדשכת״ר‪.‬‬ ‫סי׳ ד לראות בגופן של דברים מה שכבו׳‬
‫מכתב־שאלתו‪ ,‬קבלתי‪ ,‬וד‪,‬נני נענה למבוקשו‬ ‫מצטט שמביא מד‪ .‬ששמע מפ״ק של הגאון הגר ״ח ז״ל‬
‫לכתוןב א את חות דעתי עליה‪.‬‬ ‫מוואלזין לענין ‪ mr>p‬במקום םעודד« שאמר למעשה‬
‫השאלה היוא» אודות מצנן אויר שפועל בו מאוורר‪,‬‬ ‫באחד שיצא לחוץ וחזר מיד‪ ,‬דאם יצא חוץ למקומו‬
‫וע״י שפיכת מים לתיבד‪ .‬שבתוכו מדי פעם מנשב‬ ‫והניח מקצת חברים שנתחברו יחד כדי לצאת בקידוש‬
‫המאוורר אויר קר‪ ,‬אם מותר להוסיף בו‪ 1‬מים בשבת‪,‬‬ ‫זה וחזר לחביריו דאין צריך לקדש שנית אפי׳ אליבא‬
‫ומסביר דיסוד השאלד‪ .‬היא כיון שבאחורי המצנן‬ ‫דהמג״א ‪,‬ראיתי שהגר״י מסלוצק ז״ל מוסיף באמת‬
‫קבועה שכבת קש שליעכה נספגים המים ודרכה עובר‬ ‫ג״כ מד ‪T‬יה לומר הסברא האמורה וההוכחה לכך‬
‫האויר ומצטגן ויוצא החוצה ע״י המפוח‪ ,‬וא״כ יש בזה‬ ‫מדברי הריטב״א בסוכה‪ ,‬דאם לא יצא מתחילה אלא‬
‫ב׳ חששות‪ ,‬א( משום זורה שהלחות מתפזרת בחדר‬ ‫לדבר עם חבירו או להביא דבר מה לצורך שעתו לא‬
‫ע״י המפוח‪ ,‬ב( משום מלבן ע״י ששכבת הקש סופגת‬ ‫הויא יציאד‪ .‬כלל‪.‬‬
‫המים‪.‬‬ ‫ד( מ כ ל הנ״ל נראה להלכה דאין לפקפק כלל במנהג‬
‫ובשאלת חסם חצי תשובה מפרט כת״ר ומבאר‬ ‫הפשוט בסעודת שבת ללכת ל‪,‬יטול ידים לסעודה‬
‫שאין במים משום ז‪^ 1‬ה ■עפ״י המובא במ״כ סי׳ שי״ט‬ ‫אע״פ שיש שינוי מקום ואין רואד‪ .‬מקום הראשון‬
‫סעי׳ י״ז ובביאור הלכה שם‪ ,‬ודעת תורה שם‪ ,‬ודברי‬ ‫שקידש‪ ,‬ואתי זה שפיר אליבא דכו״ע ]ולגבי זהירות‬
‫הגלי טל במאלכת זורה אות ו׳ מ״ש בנוגע לדברי‬ ‫מלהפסיק בין נטילה להמזציא וכשהיה כדי הילוך כ״ב‬
‫הירושלמי בזד« ושאוסיף לציין מ׳׳ש ‪ n a‬גם בספר דברי‬ ‫אמה‪ ,‬או בהליבד‪ .‬מחדר לחדר‪ ,‬לענין זה מחשבים‬
‫מרדכי )פרידבורג( סימן כ״א יען״ש‪ .‬זמה גם דבנדו״ד‬ ‫משער‪ ,‬שניגב ידיי שהוא גמר הנטילה כמבואר במשנ״ב‬
‫אין המכונה מוציזס־‪ .‬טיפות מים וכדומה‪ ,‬אלא מוציאה‬ ‫סי׳ קס״ו סק״ד^ וכדראיתי ארימזת דברים שכותב בזה‬
‫ע״י המפוח אויר והאויר נצטנן ע״י שהוא עובר דרך‬ ‫בספר משנת הלוי להג׳ הגר״י הורוויץ ז״ל מהאמבורג‬
‫מחצלת קש ספוגד‪ .‬במים ולכן אין א ה שוט שייכות‬ ‫הנדמ״ח בחלק השו״ת סימן א׳ יעו׳׳ש‪ .‬וא״כ יש לסמוך‬
‫אורה‪ .‬וכמו״ב הולך ומבאר שאין לחוש משום מלבן‬ ‫הניגוב לסעודה[‪..‬‬
‫מכירן שהמחצלת קש מהודקת בפנים המכונה‪ ,‬וגם אין‬ ‫בהוקרה‬
‫רצון שום אדם לסוחטה‪ ,‬ואין לחוש גם משום שרייתו‬ ‫אליעזר יהודה ררלדינברג‬
‫זהו כיבוסו די׳׳ל חז שיב כבגד נקי כיץ דאין משתמשין‬
‫במחצלת ההיא שום לכלוך‪ ,‬ובפרט שדגיל‪1‬ותה שעוברים‬ ‫נ‪ .‬ב‪ .‬אפריון נמטייה מה שבנוגע לדברי בצ״א חי״א‬
‫יכה מים‪ ,‬וגם אין כוונתו כלל לליבון‪ ,‬ועוד זאת דשפיכת‬ ‫סימן כ״ו אודות קידוש במקום סעודה ושיעור‬
‫המים אינה על המחצלת אלא לתיבה ומשם מתפזרים‬ ‫הצרבת אכילה לאלתר‪ .‬ציטט לי מה שמצא בשו״ת‬
‫המים ונספגים במחצלת ואין זה אלא גרמא‪ ,‬ומציץ‬ ‫מהרי׳׳ל החדשות )הוצאת מכון ירושלים( סימן ל״ב‬
‫לשו״ע סי׳ שי״ ט סעי׳ י׳ ומג״א ס״ק י״א יביאו״ה‬ ‫אשר מקור דברי הרמ״א לקוחים משם‪ ,‬שמתבא־ מדבריו‬
‫שם‪ ,‬ותו״ש ס״ק י״ח‪ ,‬ושו״ע הגרש״ז ז״ל סעיף י״ג‪.‬‬ ‫דעיקר הדבר בעינן שיקבע עצמו בשעת קידוש לסעודה‪,‬‬
‫וכן לאבני נזר סימן קנ״ז סקי״ד‪.‬‬ ‫ולאפוקי רק כל שאינו רעב וכשמקדש דעתו לא לאכול‬
‫וזאת תשובתי על השאלה‪.‬‬ ‫עכשיו עד שירעב אז הוי שלא במקום סעודה אפילו‬
‫א( הנני מסכים לדברי כת״ר שאין לחוש בזה לא‬ ‫באותו מקום עצמו‪ ,‬וא״כ אין כאן דין של םומיכות זמן‬
‫משום זורה ולא משום מלבן‪.‬‬ ‫ותיכף לקידוש סעודה שנידון בשיעור הזמן‪ ,‬אלא העיקר‬
‫אולם התחשבתי שיש לאסור הוספת המים בשבת‬ ‫שקובע עצמו בשעת קידוש לסעודה ואינו חושב להמתין‬
‫לתקבת שבצידו של מצנן־אויר שפועל בו‬ ‫להמתין בסעודה עד שי ר עג‬
‫מאוורר‪ ,‬ממז טעמא אחרינא לגמרי‪ ,‬וביתר דיוק‬
‫הנ״ל‬
‫מחדא דאית ביה תרתי‪ ,‬והוא דיעוין במג״א בסימן‬
‫שכ״א סק״ה שכותב לאסור להדיח בשר שחל יום ג׳‬
‫ציץ אליעזג רזי״ ח‬ ‫סקמן יב‬ ‫שו״ ת‬ ‫פב‬
‫כן ובפשיטות המג״א שם בסי׳ שי״ב סק״ו׳ והט״ז בסי׳‬ ‫להיות בשובה‪ ,‬ואחד מהטעמים שלו הוא׳ לפמ״ש בסי■‬
‫של״ו שם סק״ד‪ ,‬כאשר ציעתי וביררתי בספרי שו״ת‬ ‫ש״ה סל״א דבשר אסור לטלטלו‪ ,‬א״כ ה״ה דאסור ליתן‬
‫צ״א ח״ה סימן ‪ / n‬וחלק ט׳ סי׳ כ״ג יעד ש[‪.‬‬ ‫עליו מים ע״ש‪ ,‬וא״ב דון מעה דבשם שסובר המג״א‬
‫ג< ה א ת שנית‪ ,‬דמלבד איטר נדנוד המוקצה‪ ,‬יש‬ ‫שאסור ליתן בשבת מים על בשד שאסור לטלטלה‪,‬‬
‫בנידוננז בלעדי זאת איסור נוסף של‬ ‫א״כ הוא הדין שצריך מהאי טעמא להיות אסור‬
‫שימוש והנאה ממוקצה‪ ,‬דבר שאסור אפילו ביו׳׳׳ט אשר‬ ‫‪ 1‬מי ליתן בשבת מים לתוך תיבה שאסוור לטלטלה׳והוא‬
‫מותר לטלטל מוקצה לצורך או״נ‪ ,‬דיעוין גמג״א‬ ‫הנידון שלפנינו שהתיבה הטהוברת למצ‪1‬ן־האויר‬
‫בסי׳ תק״ט ס״ק ט״ו שמבאר בכזאת על פסק הרמ״א‬ ‫היא בודאי מוקצה‪ ,‬ועמה אתה כל משמשיה וכל אשר‬
‫שם דמותר לטלטל מוקצה לצורך או״נ ושמחת יו״ט‪,‬‬ ‫בה לרבות שכבת־הקש סופגת המים‪ ,‬כי הכל מחובר‬
‫וט!ח‪1‬ב‪ ,‬שאכל אסור לאוכלו ולהשתמש בו׳ והדגול‬ ‫ומיוחד לשימוש החשמלי לפעילות המאוורר ולצינון‬
‫מרבבה מציין ע״ז שכ״ב גם המהרש״א בביצה דף ל״׳ג‬ ‫האויר‪ ,‬ואם כן אסור ליתן מים בתוכה‪ ,‬דהאדם מקצה‬
‫ע״א‪ ,‬ויעוין שם במהדש״א שמסביר זאת׳ מפני דתשמישו‬ ‫את דעתו מטלטול המכשיר‪ ,‬והבל נעשה בסיס לפעילות‬
‫וטלטולו זה כעין אכילתו עיי״ש‪ .‬ועוד יעוין בספר‬ ‫המכשיר כשם שנר נעשה בסיס לשלהבונ‬
‫קהלת יעקב להגאון הנתה״מ ז״״ל בסימן תק׳׳ט שנקיט‬ ‫]וניתן להחיל על זה הסברו של הגאון החזו״א ז״ל‬
‫ליה ג״כ בכזאת בפשיטות‪ ,‬ומוסיף הסבר על כך מה‬ ‫בחאו״ח סימן מ״א ס״ק ט״ז במוקצה דשלהבת‪,‬‬
‫שהשימוש■ במוקצה אסור אפילו ביר׳ט הגם שמותר‬ ‫מפגי דלעולם השתמשות הנר הוא במקומה ואין‬
‫בטלטול לצורך או״׳נ‪ ,‬והוא מפני שיש נפ״מ גדולה בין‬ ‫דרך לטלטלה‪ ,‬ודבר שאין עשוי לטלטל כלל אע״ג‬
‫טלטול מוקצה לבין הנאה ממוקצה‪ ,‬דטלטול מוקצה הוא‬ ‫דנהנה ממנו בשבת השיב מוקצה‪ ,‬והלכך שלהבת חש״מ‬
‫רק משום גזירת הוצאה א״ב ׳כמקום דההוצאה מותרת‬ ‫עיי״ש> ואותו הטעם ישנו גם במכשיר שלפנינו מדוע‬
‫מכה מתוך טילטול מוקצה ג״ב מותר׳ אבל הגאה‬ ‫שהוא מוקצה‪ ,‬וכל משמשיו( בסיסים המה לו‪ ,‬והיינו‬
‫ממוקצה אסמכוהו אקרא דת־״יה ביום הששי והכינו‬ ‫מפני שהאדם מקצה את דעתו מטלטול המכשיר ולכן‬
‫ואסרוהו מכה אסמכתא‪ ,‬וזמזד ליהנות ממה שאינו‬ ‫לא משנה מה שנהנה ממנו[‪.‬‬
‫מוכן מעיו״ט‪ ,‬ו|לכן לא שייך מ ה לומר מתוך‪ ,‬ואסור‬ ‫ב( אפונם בשו״ת נודע ביהודה מהדוו״ת האו״ח טי׳‬
‫עיי״ש‪ .‬ולכן מהאי טעמא יש לאסור ;באשר על כן‬ ‫כ״ז‪ ,‬ועוד‪ ,‬מתקשים בטעמו של המג״א‬
‫בנידוננו הוספת מים בתיבה‪ ,‬בהיות דעי׳׳ז הוא עושה‬ ‫הנד‪ ,‬וגם חולקים עליו‪ ,‬וומקילים בשעת הצורך‪ ,‬אבל‬
‫השתמשות ב ‪r‬ים במוקצה ‪ nrac**n‬ממנה׳ וכשזעא‬ ‫זה בהסתייגות שייעשה מיהת ע״י עכו״ם וכדו׳ כדיעזין‬
‫לצורך דבר המוקצה סוברים הט״ז דהמג״א בסימן‬ ‫בדבריהם‪.‬‬
‫ש״י סעיף ו' שגם בנגיעה בלי נדנווזד אסור ע״ש‪ .‬ועוד‬ ‫ז עו ד זאת‪ ,‬דש!ם בבשר אץ עפ״י ת ב נדנוד המוקצה‬
‫זאת‪ ,‬זה לא נקרא רק השתמשות דממילא שמקילים‬ ‫ע״י שפיכת המים עליו‪ ,‬וזה מה שטוענים על‬
‫בזה‪ ,‬יעוין בספר אמרי בינה ה' שבת סי׳ י״ג ובהשמטות‬ ‫המ״א‪ .‬אבל בנידוננו לא יתכן שע׳׳י שפיכת המים‬
‫שבסוף החלק‪ ,‬אלא זה השתמשות במעשה‪ ,‬דהו״ל זה‬ ‫לא מתנדנדת שסבת הקש סופגת המים‪ ,‬וכן המטוח‬
‫הכשרת והפעלת השתמשות חדשה במוקצה מה שלא‬ ‫ובדומה א ה‪ ,‬מהנמצא שם‪ ,‬ויצא איפוא שמנדנד עי״כ‬
‫היה מוכן ומוכשר עד כה לכך )ונוסף מה שלמעשה יש‬ ‫את המוקצה‪ ,‬אשר בכה״ג כו״ע מודים שאסור ]וכל‬
‫גם נדנוד המוקצה בפועל ובידים וכנז׳(‪ ,‬ונהנה‬ ‫■מוקצה כשם שאסור לטלטל כולו זמזר לטלטל מקצתו‪.‬‬
‫מתוצאת פעולה חדשה זאת הנעשית בשבת‪ ,‬ז א א ת‬ ‫שו״ע הגרש״ז ז״ל סימן שי״א סעיף י״ב בשם הר״ן‪,‬‬
‫בגל כה״ג י״ל דט״!ע יודו ששימוש כזה במוקצה אסור‪.‬‬ ‫ועוד[‪ .‬ולא חמי להנפסק בשו״ע ^׳׳ ח סי׳ ש״ח סעיף‬
‫ויעוין גם בשו״ע הגרש״ז ז״ל בסי׳ ש״ח סעיף י״ד‬ ‫ג׳ למותר לטלטל המוקצה ע״י ניפוח‪ ,‬דשם שאני‬
‫שכותב )ומקוורו מהרשב״א( דהנאה להשתמש‬ ‫כדמוסבר שם מפני דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד‬
‫במוקצה בלא טלטול מותנה בתנאי שלא יעשה מעשה‬ ‫ולא מיקרי טלטול‪ ,‬ומשא״ב כזץ שעושה בידים׳ ואם‬
‫בגוף המוקצה על ידי תשמיש זה‪ ,‬כמר׳ב יעוין עוד‬ ‫מתנדנד כו״ע מודים דאסור‪.‬‬
‫באמרי ביונה שם וןגה׳ יו״ט סימן י״ב יעו״ש ויוכח‬ ‫]ואפילו אם נקבל לומר דאין איסור טלטול מוקצה‬
‫מכל הנז׳ שיש ללמוד בק״ו שאסור ■בכה״ג של נידון‬ ‫במחובר‪ ,‬בפי שמצינו לכמה שסוברים כן‬
‫דידן•‬ ‫יעוין במחצית השקל או״ח סימן שי״ב סק״ו ומשנ״ב‬
‫ד( נוסף להאמור‪ ,‬אצלי עוד לא ברור כל כך הדבר‬ ‫שם סקי״ט‪ ,‬ורמ״א סי' של״ו סעיף א'‪ ,‬וכן בספר תורת‬
‫‪ .‬אם ע״י הוספת מים בתיבה וע״י פעולת‬ ‫שבת סי׳ רס״ד‪ .‬סק״ו יעד׳׳ש‪ ,‬מכל מקום אי דוננו אין‬
‫פיזור הלחות בחדר עי״ב ע״י המפוה לא נגרם עי״ב‬ ‫לחת כלל דין מחובר עלה שלא יהא ע״ז תודת מוקצה‪,‬‬
‫להוספת כה זרם חשמלי במאוורר‪ ,‬וקרוב לודאי שכן‬ ‫כי הוא מיטלטל בנקל ממקום למקום לפי הצורך‪.‬‬
‫מתווסף‪ ,‬וא״ב יש לאסור גם מכה זה‪] .‬וכמו״כ יש‬ ‫להלכה נראה כדעת רוב הפוסקים שסוברים‬ ‫ולמעשה‪,‬‬
‫מקום לאסור הוספת עצם המים מכה עובדין דחול[‬ ‫שגם במחובר ישגו איסור טלטול כדס״ל‬
‫כג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן יג‬ ‫שו״ת‬
‫באים המד‪ .‬ממקורות ושמות נפרדים‪ ,‬דהיינו מיעוט‬ ‫אך נם אם נניח״ אוו שיתברר‪ ,‬שאיז הוספת זרם חשמלי‬
‫אתד נבילד« ומיעוט השני דדילמא דעוף טמא ניטע‪,‬‬ ‫]ולא נרצה לקבל שזהו עוסדיז דחולי[‪ ,‬מכל מקום יש‬
‫ולכן מצטרפין שפיר שני המיעוטים לד‪.‬יות רוב‬ ‫אפ״ה לאסור זעספת המים לתיסז בשפת מבח הגז״ל‪.‬‬
‫וצריכים שיאמר של עוף פלוני וטזער הוא׳ אבל בגידוננו‬ ‫בברכה‬
‫שני המיעוטים מקורם אחד ומשם אחד הוא׳ והוא‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫שהאיש הזה עלול בגלל מצבו הגופנית לחזור לחוליו‪,‬‬
‫וגם עלול זעא לד״דכק במתלה אוזרת‪ ,‬וא״כ מכיון‬ ‫סימן יג‬
‫שמאידך עפ״י רוב האיש הזד‪ .‬לא יחזור לחוליו וכן‬ ‫אם יש מקום להתיר בשבת לפנות חולים‬
‫לא ידבק במחלד‪ .‬אחרת אם ‪ p‬יש רוב ע די נגד‬ ‫מביה״ח שהבריאו ממחלח מסוימת כדי‬
‫המיעוטים וד״ולכים בחר ריב שלא יפול סמחלה ואין‬ ‫למנוע שלא ידבקו במחלות אחרות‬
‫לחלל באיסור דאורייתא‪.‬‬ ‫ואפילו כשהדבר קשוד במלאכה דאוריי‪/‬‬
‫שני ת‪ .‬מג׳ נימוקים אין לבוגרת ריק עפ׳׳י התום׳‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״ב זדלול תשמ״ז‬
‫מזולין דף ט״ו‪ ,‬וד‪.‬מד‪.‬ו א( אין בל הוכחה‬
‫שמונת התום' גמ״ש שרגיאת זעא שיחזור לחליו‪,‬‬ ‫לידידי הגאח טוהר״ר‬
‫דר״ל שיחזור עד כדי שיד‪,‬י׳ סכנה׳ דלענין שלא ‪,T‬א‬ ‫אליעזר שפירא שליט״א ]ז״ל[‪.‬‬
‫הדבר מוקצה הרי מספיק שאפי' אס יהי׳ במצב של‬ ‫הבר בית הדין הגדול‬
‫חולה שאין בו סכנה‪ ,‬כדמגיא בעצמו מדברי שו״ת‬ ‫עבדתי על קונטרסו‪ ,‬וגעתר למבוקשו הנני‬
‫דע״א סימן ה׳‪ ,‬וכך ביאר כנרזס־״ טונ ת התום׳ גם האור‬ ‫לכתוב לו בזה את תות דעתי‪.‬‬
‫שמח בתשובותיו בח״ב סימן כ״א שמציץ אליו בעצמו‬ ‫כת״ר נשאזל נשאל מארה״ב זאת השאלה‪ .‬זקנים‬
‫כדיען״ש‪.‬‬ ‫שובבים בביה״ח‪ ,‬והבריאו ממחלה מסוימת‪ ,‬ושהייתם‬
‫א סנ ס רואד‪ .‬אנכי בשו״ת בית יעקב סימן ק״ב שביאר‬ ‫בבית החולים גורמת לוע א־‪.‬דבק ממחלות אחרות‪,‬‬
‫כוונת דברי התום׳ בחולין דרגיל לחזור לחליו‬ ‫אשר יש בהם סי מן עד לפיקות נפש‪ ,‬ואף שהאחוזים‬
‫שיש בו סכנד‪ .‬כדיעו״ש‪.‬‬ ‫הם קטנים‪ ,‬כלומר רק המיעוט נדבק בהם‪ ,‬האם כדי‬
‫אבל אני רואד‪ .‬גם ראיה שניה בשו״ת נחפה בכסף‬ ‫למטע את המתלה יש דין של פיקוח נפש שמחללים‬
‫)לרבו‪ ,‬של החיד״א ז״ל( שמרבד‪ ,‬לד״שיב על דברי‬ ‫עליו את השבת‪ ,‬והאם בר^אה מונעת אפשר לחלל‬
‫הבית יעקב‪ ,‬והיא לו בח״א חאו׳׳ח סימן ג'‪ ,‬וכותב‬ ‫את השבת‪.‬‬
‫דלא ידע מהיכן בא לו לומר דכמון שרגיל לחזור לחליו‬ ‫וכת״ר בבקיאות וחריפות גדולה בונה מגדל‬
‫הוי כמו חולה שיש בר סעד‪ .‬ו ט' ובמוקצה דכל האיסוד‬ ‫בקונטרסו‪ ,‬ומביע אח עקרונית דעתו שאפשר לחלל‬
‫הוא משום דאסח ליד‪ .‬מדעתיה לכן כתובו התום׳ דכיון‬ ‫ע״ז את השמת אפילו ממלאכה דאורייתא‪ ,‬ועב״פ ע״י‬
‫שרגיל לחזור לחוליו לא הוי מוקצה דלא אטח לד‪.‬‬ ‫שנים שעשו‪ ,‬וכי ביו״ט בודאי אפשר להחזיר את‬
‫מדעתיה וכו׳ יןןו״ש‪ .‬ב( ובתום׳ חולין שם מה שתירצו‬ ‫הזקנים ע״י ישראל‪.‬‬
‫טז׳ ועא רק בתירוץ ראשח׳ אבל יש שם גם תירוץ‬ ‫ובאתרי העיון לא כן עמדי להלכה ולמעשה׳ ח‪2‬בוא‬
‫שןני‪ ,‬דרב טפ ‪T‬״ מספקא ליד‪ .‬דשמא אין מוקצה לחצי‬ ‫אל עיקרי יסודותיו אהת לאוזת‪ ,‬ובקצרה‪.‬‬
‫שבת וכו׳‪ .‬ולפי תירוץ שני זד‪ .‬אץ כבר הוכהה לומר‬ ‫א( עפי״ד מחום׳ בחולין דף ט״ו ע״מ ד״ה כגון שהי׳‬
‫בכלל הסבהא של רגילות לחזור ׳לחוליו‪ .‬ריעוין שם‬ ‫חולד‪ .‬והבריא שמתרצים לקושיתם שם‪,‬‬
‫בגחפה בכסף שנעכיה !באמת שאין הלכת כתירוץ‬ ‫דמיון שרגילות הוא שחוזר לחליו לא הד מוקצה‪,‬‬
‫הראשון שבועם׳ חולץ שם‪ .‬ג( מסתבר אמר שד‪.‬תום׳‬ ‫כותב כת״ר לומר‪ ,‬דמכיון דלפי דברי החום׳ שכל חולה‬
‫בחולין שם שכותבים דרגיא ת הוא שחוזר לחוליו‪ ,‬שהוא‬ ‫רגילות הוא שעוומד לחזור לחוליו‪ ,‬ובהצטרף עוד‬
‫זה רק באותו יום עצמה שלפני כן היד‪ .‬מסוכן‪ ,‬ופתאום‬ ‫דעצם השהיה בביה״ח הלא גם יכול לגרום להם למחלה‬
‫בא שיפור במצט וחכריא באותו יום‪ ,‬אזי חוששין‬ ‫ויש מיעוט שנדבקים במחלה אחרת‪ ,‬לכן אף אם נאמר‬
‫עוד שאולי טקרד‪ .‬הוא‪ ,‬כי רגילות הוא שכעטר מספר‬ ‫לפי דברי התום׳ שרגילות הוא רק כמו מיעוט‪ ,‬אבל‬
‫שעות חוזר למצבו הקודם‪ ,‬אבל אם עומד במצבו זה‬ ‫בהצטרף שני מיעוטים הלא יש לנו רוב שעומדים‬
‫שהבריא יומיים ויותר‪ ,‬אזי גם התום׳ יודו שאין רגילות‬ ‫להיות חולים מסוכנים‪ ,‬ומביא ראיר‪ .‬לכך מדברי ד^״ן‬
‫כזה‪ ,‬דהא זד‪ .‬נגד המציאות‪ ,‬ושם בחולין הא המדובר‬ ‫בפרק אלו טריפות לגבי ביצים דלוקחים ביצים בכל‬
‫על אותו יום‪ ,‬ולכן כתבו שהגילות זעא שיזזזור לחוליו‪,‬‬ ‫מקום וכו׳ דשני המיעוטים מצטרפים לרוב׳ וממילא‬
‫אבל כעטר היום ויוותר ועומד במצ ט שהבריא גם‬ ‫יש לדון דאפילו באיסור דאורייתא מחללין‪ ,‬ולכן יש‬
‫התים׳ מודים דתו אין רגי א ת כזאת שיחזור לחוליו‪.‬‬ ‫לההציאם מביה״ח אפילו ע״י יהודי עכת״ד‪.‬‬
‫אין ללמוד לד‪.‬תיר בנדונט החזרת הזקנים‬ ‫ואם כן‬ ‫זה אינו‪ .‬ראשית‪ ,‬לא דמי זה לההיא דהר״ן‬ ‫ולענ״ד‬
‫ע״י ישראל כפי שלומד כת״״ר מכח דברי‬ ‫בפרק אלו טריפות‪ ,‬דשם שני המיעוטים‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן יג‬ ‫שו״ ת‬ ‫כד‬
‫בכל שבת נמצא בכל עיר יילזות או מילת ובכל שבת‬ ‫וצירוף דברי התום׳ טזולין וכנז״ל‪ ,‬ואין לזה ממילא‬
‫נאמר הואיל‪ ,‬ומזד‪,‬ירו בי היינו החדש‪ .‬אסור מר‪,‬״ת‬ ‫מגע להודאתו המפורסמת של הגר״ח מבריסק ז״ל‬
‫בכל מקום ובכל זמן ע״ש‪ .‬ועוד יעוין בספר עטרת‬ ‫לענין מגיעת םכנה‪ ,‬וגם לרבות לא לדוברי החינוך במצוד!‬
‫חכמים לך‪,‬גאון בעל ■ברוך טעם ז״ל סי׳ ד׳ שמבאר שדעת‬ ‫שי״ג‪ ,‬וכן לא לדברי הרטבים בפי״א מרוצח ה״ב‬
‫התום׳ דמלאכת שבת בחולה שיש בו סכנה הותרד‪,‬‬ ‫בתסרת פל מכשול שיש ‪:‬סו סכנת נפשות‪ ,‬ואין מקום‬
‫ולא דחויה לכן כתבו שיש לומד בו הואיל‪ ,‬אבל למאי‬ ‫אימר בזה עשה דוחה ל״ת אפי' בחצי שיעוד או שנים‬
‫דקיי״ל דדחויה‪ ,‬לא שייך בכלל קושית התום׳ שם‪ ,‬ולא‬ ‫שעשו בהשוואתו‪ ,‬ואין צורך להאריך בזה׳ וכן במה‬
‫אמרקנן בשבת הואיל‪ ,‬וכך כותב לבאר גם במפר המךנד‪,‬‬ ‫שעצם האיסור הא פיסודו יש פו גם כרת‪) ,‬כמובן‬
‫כלל ל״ט פרט א׳ עיי״ש‪.‬‬ ‫שזה לא ממעט ולא פ!וגם בעצם פלפולו הנחמד בהספרת‬
‫ו כ פי שמציין בהגהות הגאון המד״רש״ם ז״ל בפסחים‬ ‫דברי הגר״ח והגריז״ם ז״ל ע״פ דברי החינוך וכו׳ וש״י(‪.‬‬
‫שם כיוון הגאון העטרת חכמים ז״ל לדברי‬ ‫ה הג ד ר ה של הבנין ציון סי' קל״ז דדוקא׳ באיכא‬
‫ר״ת ז״ל‪.‬בספר הישר סי' שי״ב שבלתב מפורש בכזאת‬ ‫כבר סכנה אז אין הולכין אחר הרוב‪,‬‬
‫דדוקא היכא דהותדד‪ ,‬שייך הואיל אבל דחויה לא‬ ‫אבל ובאין לפנינו כעת סכנד‪ ,‬אז הולכין אחר הרוב‪,‬‬
‫אמרינן בשבת הואיל‪ ,‬וכך כותב לבאר גם בספר המקנד‪,‬‬ ‫נכונה היא לדעתי‪ ,‬וכבר כתבתי מזה בספרי שו״ת‬
‫בחיו״ד סי׳ כ״ג יעה״ש‪.‬‬ ‫צ״א ח״א סי' ט״ו פרק ז'‪ ,‬והבאתי סמוכין א ה בהגדרות‬
‫ועוד יעוץ ׳בחידושי מהר״ם חלאווה ז״ל בפסחים שם‬ ‫דומות מדברי גדולי הפוסקים‪ ,‬והבאתי גם דברי רבינו‬
‫שמתרץ קושית התום׳ בדרך אחרת׳ ובדרך‬ ‫ירוחם בזה‪ ,‬וכן הגדרת החזו״א בזה‪ ,‬והסברתי גם את‬
‫שיוצא שלא שייך בכלל לומר בשבת הואיל ע״ש‪.‬‬ ‫הנפסק בזה באו״ח סי׳ שכ״ט סעי׳ ו׳‪ ,‬ועוד שם בפרק‬
‫וכך כותבים לתרץ דברי התום' באו״א ולבאר בדרך‬ ‫ט׳ דברתי גם מדברי הרש״ש מ ה ביומא דף פ״ד‬
‫שיוצא שלא שייך לומר הואיל בשבת‪ ,‬בספר גור אריה‬ ‫והבאתי מ״ש בזה גם בשו״ת רמ״ץ חאו״ח סי' כ״א‬
‫על פסחים‪ ,‬ובספר מלוא הרועים ערך כל העומד‬ ‫ושו״ת מצפה אריה ח״א סי׳ ד׳ כדיער׳ש; באופן דלדעתי‬
‫לזרוק אות ד‪ ,',‬וכן בחזר׳א מועד סימן קכ״ד עיי״ש‪.‬‬ ‫בהנידון שלפנינו יודו כו״ע דאין לבנות דיק להתיר‬
‫והדברים ארוכים‪.‬‬ ‫ולהחשוב הדבר לסכנה מועטת אשר אין הולכין בזה‬
‫‪1‬וםיף לציין גם לדברי הגאץ בעל חות דעת ז״ל‬ ‫א‬ ‫אתר הרוב‪] .‬ואם כן נחשוש לכגון מיעוטא כזה‪ ,‬תו‬
‫בספרו נחלת יעקב מזידו שיו לביצה דף‬ ‫אין מודד לזה ^וצדייכים להתיר עפי״ז לד‪,‬םיע גם בריא‬
‫י׳׳ב שכותב בתוך דבריו לי שב קושית התוס׳בפסחים‪,‬‬ ‫בשבת מביה״ח‪ ,‬דגם גבי בריא יש מיעוטא כזה שעאל‬
‫מפגי דהואיל היינו שריוחא ע״י מתוך ובשבת ליכא‬ ‫להדבק שם בזיהום וחדק וכדומה‪ ,‬ואין למצוא לתחום‬
‫מתוך יעו״ש באריכות‪ ,‬וכמו״ב יעוץ בשו״ת חתן סופר‬ ‫תחומין לשיעור המיעוטא[‪.‬‬
‫סימן מ״ג מ״ש גם בעצם דברי התום׳ בפסחים לבתר‬ ‫ג( ׳מ;ה שמוסיף כת״ר בדבריו‪ ,‬לבנות יסוד עפי״ד‬
‫דתירצו דחושיב״ס לא שכיח יעו״ש‪.‬‬ ‫התום׳ בפסחים דף מ״ו ע״ב ד״ה רבה שמקשים‬
‫ד( עוד אחת אדבר בנוגע למ״ש פת׳׳ר להתיר עכ״פ‬ ‫דאי אמרינן הואיל א״כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל‬
‫ע״י שנים שעשו‪ ,‬דתוץ מ״ש בעצמו שכל הפטור‬ ‫וראוי לחולד‪ ,‬שיש בו סכנד״ ומתרצים דכיון דלא שכיח‬
‫דעשותד‪ ,‬זה רק פטור מחיוב חטאת זמן יש בז איסור‬ ‫כלל לא אמריזנן הואיל‪ ,‬וא״כ הלא כאן בפנינו אדם‬
‫כמו״ש המקו״ח שבשאר לארין אין הפטור בשנים‬ ‫שעומד לד״עשות חולד‪ ,‬שיש בו סכנד״ ויוצא לד״דיא‬
‫שעשזז וכו׳ ור״ח״צ סי׳ פ״ב כותב עחה כמו ח״ש‪ .‬נוסף‬ ‫דדעת התום' שאפשר לחלל שבתות אף שאין הסכנה‬
‫ע״ז יעיין נא בשו״ת חסד לאברהם מהדו״ק חאו״ח‬ ‫לפנינו ע״כ‪.‬‬
‫סי׳ כ״ח שקקבע בהמשך דבדי תשובתו הארוכד‪ ,‬בד‪,‬ך‬ ‫חנ ה‪ ,‬אם נבוא לבנות יסוד עפ״י דברי תום׳ זה‬
‫דיגא דשנים שעשו כלל גדול בדין זה‪ ,‬דל׳׳ש לפטור כי‬ ‫בפסחים‪ ,‬הרי היד‪ ,‬יכול לבוא ‪:‬בשופי להתיר‬
‫אם דוקא במלאכות שיש בד״ם שיעוד קצוב להתחייב‬ ‫מכח זה שבביה״ח נמצאים בודאי חשיב״ס‪ ,‬וא״כ נתיר‬
‫עליד‪,‬ם וכו׳ אבל באוותן מלאכות שאין להם שיעור‬ ‫גם עבור זקנים אלד‪ ,‬מכח הואיל זה‪ ,‬אם לא שנאמר‬
‫קצו!ב להתחייב עליהם כגץ בוגד‪ ,‬׳וחודש‪.‬דחייבים בכ״ש‬ ‫שלא שכיח אבל שיצטרכו לחלל גם עבורם בנסיעה‬
‫אין מקום לפטור‪ .‬משום שנים שעשו דלא גרע מאילו‬ ‫וכו'‪ ,‬וזה דחוק‪.‬‬
‫עשאוד‪ ,‬בזאח״ז דחייבין הואיל ובכ״ש חייב עליהם‬ ‫א׳ול ם כבר האריכו גדולי הפוםקים לבאר שח״ו לבוא‬
‫יער״ש באריכות דבריו‪ ,‬והרי איסור הבערה הוא בכ״ש‬ ‫לד״תיר מכח זד‪ ,‬דהואיל גם בשבת מכמד‪ ,‬וכמה‬
‫כנפסק ברמב״ם בפי״ב מה׳ שבת ה״א‪ ,‬והיכא שחיוב‬ ‫טעמא תריצי‪ ,‬אציין מד‪ ,‬בקצרה לדברי הגאון החתם‬
‫האיסור הוא בכל שד‪,‬ו הרי לא פטרינן גם בשנים‬ ‫סופר ז״ל בספר דרכי ההוראה ח״ב להמר״ר״צ חיות‬
‫שעשו לפי החסד לאברהם ועז׳‪ ,‬וא״ב לפי״ז לא בא‬ ‫ז״ל‪ ,‬דעלד‪ ,‬בדעתו שם לומר דבשבת נוכל לומר הואיל‬
‫בחשבון כלל לגבי הסעה במכונית שיעקזו ע״י שנים‬ ‫והותר לחולד‪ ,‬שיש בו סכנה‪ ,‬והחתם סופר ז״ל)בסימן ו׳(‬
‫דבהבערד‪ ,‬אין בכלל ההיתר הזה‪.‬‬ ‫השיב לו בתוקף שישמור עצמו מסברות כאלה דא״כ‬
‫כה‬ ‫ציץ אליעזד חי״ח‬ ‫םי»ז יד‬ ‫שו״ ת‬
‫החכמת והת‪1‬כונה׳ ובפרט לאנשי הרוח והמעלה כמוהו׳‬ ‫מכל הלין שביארנו נלענ״ד שאין להתיר הסעת‬
‫כן יזכהו האל להמשיך בדרכו זאת בתוספת דקדושה‬ ‫הזקנים במכונית בשבת‪ ,‬וגם לרבות לא ביו״ט״‬
‫להטעימסי עוד מצוף דבשו בחיבורים אחרים המאירים‬ ‫ואם יש נגק‪ .«1‬של צידוד היתר הוא רק ע״י נהג עכו״ם‪.‬‬
‫את העינים אמן‪.‬‬ ‫אסיים בברכת כתיבה וחתימה טובה‬
‫בעובדי בין‬ ‫לחיבת קדש כתבתי קצת דברים‬ ‫ב ‪T‬ידות‬
‫בתרי הספר‪ ,‬כדלקמן‪.‬‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫בדברי הגמ׳ בשבת קי״ח׳ האריך כבוד‬ ‫בסימן‪T‬׳‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫הרהמ״ח לפרש מ״ש שם כל הקורא‬ ‫בעמדי על סף כתיבתי זאת נקלע אלי במקרה‬
‫הלל בכל יום ה״ז מחרף ומגדף׳ דפשיטו אין לו שחר‪.‬‬ ‫בביתי רופא פרופ׳ נכבד׳ ובתשובה לשאלתי על הנידון׳‬
‫ואני הצעיר מצאתי באמתחותי מימי חורפי עלה א׳‬ ‫ענה לי‪ ,‬ז‪/‬־ימבוקשי שרטט לי בכתב׳ דהגם דבתיגוקרת‬
‫כת״י שכתבתי בזה‪ ,‬וזה נוסחו׳ א מ ת בש״ס כל הקורא‬ ‫ובקשישים הסיכון של זיהום וכדומה הוא יותר מוחשי‬
‫הלל וכר ה״ז מחרף וכר׳ ושמעתי מידידי הרב‬ ‫מאצל אנש׳־ם אחרים׳ אבל לשחרר אותם משום כך‬
‫שלמה טולידאנו שליט״א משם גאון א׳ דהיינו טעמא‬ ‫מביה״ח בשבת במקום לחכות עד מוצש״ק או יום‬
‫משום שבכל יום נעשים נסים עם האדם׳ ואותו הלל‬ ‫ראשון הוא מוגזם ואין להצדיקו מבחינה רפואית׳‬
‫קבעו אותו רבנן אמגים ידועים כגון יציאת מצרים׳‬ ‫וחולה כזה שעבר טיפול של תקופה מסוימת בבית‬
‫ענני כבוד׳ וכיוצא‪ ,‬וכשאומרו תמיד מורה שאין‬ ‫חולים אינו עומד ׳בפני סכנה כזאת עד כדי כך לחלל שבת‬
‫ראוי לומר הלל אוזר או שבח אחר רק זה לבד על‬ ‫עבור כן‪ ,‬ומה גם שגם בחול לא מדקדקים בזה למהר‬
‫נסים שנעשו לו׳ וזה באמת הוי חירוף ע״ד סירמתינהו‬ ‫לשלחו גלל כן בצורה מהירה כזאת‪ ,‬והוא מפני שאין‬
‫לשבחי דמרך׳ זהת״ד‪ ,‬ולדעתי אין זה מחוור׳ דלפי‬ ‫הצדקה לכך מבחינה רפואית‪ ,‬והנזק הפסכלוגי מזר‪.‬‬
‫דבריו מי שיאמר שבח אוזר עם ההלל בכל יזם מותר‬ ‫גדול מהסיכון הרפואי המשוער‪ .‬ובפרט כשיבצעו‬
‫ולא הוי מחרף׳ ובגמ׳ אמרו סתם כל הקורא הלל בכל‬ ‫כזאת בשבת‪.‬‬
‫יום‪ .‬ואני הקטן למדתי מדבריו לתרץ באופן אחר׳‬ ‫הנ״ל‬
‫דכיימ דבכל יום נעשים נסים עם האדם והוא אומר‬
‫עליהם אותו הלל שאומרים בפסח ובו׳ הנד■ מקטין‬ ‫סימן יד‬
‫הגם של יצי״ט ומשוה אותו עם שאר נסים הקטנים‬
‫שאדם דש בעקיביו בכל יום אהר שאומר עליהם‬ ‫א‪ .‬למאמרם ז״ל בשבת‪ :‬כל האומר הלל‬
‫הלל אחד׳ ובזה הוי כמחרף ומגדף ודו״ק‪.‬‬ ‫בבל יום וכר‪.‬‬
‫בסימו כ״ו‪ .‬בענין לעמוד בעשרת הדברות‪ .‬גם‬ ‫ב‪ .‬בעניו לעמוד בעשרת הדברות‪.‬‬
‫אני הצעיר כבר כתבתי בספרי שמש‬ ‫ג‪ .‬בעניו בין השמשות‪.‬‬
‫ומגן חאו״ח סי׳ נ״ז והעלתי כדברי הרה״ג המחבר‬ ‫ד‪ .‬לפי ההלכה הפסוקה דמותר לבעול‬
‫שליט״א לקיים מנהגינו לעמוד‪ ,‬ושאין לחוש בזמנינו‬ ‫בתולה בליל שבת קודש׳ אם מותר‬
‫לטענת המינים ע ש״ג ושגם כימי הרמב״ם ז״ל לא‬ ‫גם לאחר מיכן לקנח במפה כדי להראות‬
‫שמעו לו ע״ש !משם כמה פוס' שהבאתי שמסכימים‬ ‫דם הבתולים ואיו לחוש בזה משום‬
‫לזה‪.‬‬ ‫צובע‪.‬‬
‫בסימן סב‪ .‬בענין בין השמשות׳ שמחתי לראות‬ ‫ב״ה‪ ,‬י״ג אדר תשט״ח‪.‬‬
‫מה שהאריך למעניתו הרה״ג המחבר‬
‫לכבוד מעלת המאור הגדול הגאון המפורסם‬
‫שליט״א להוביח ולהביא פוסקים דלא קיבלו דעת‬
‫מר״ן בזה לפסוק כר״ת׳ אלא כדעת הגאונים דביה״ש‬ ‫בחכמתו ‪:‬ובחיבוריו הרבים׳ ציץ אליעזר ועוד‪ ,‬עליו‬
‫מתחיל תיכף לשקיעה א׳׳ וכן העלה במסקנתו׳ וזהו‬ ‫יציץ נזרו׳ מגדולי הדור והדרו הרב אליעזר‬
‫ממש כמו שכתבתי כבר סספרי שמש ומגן חאו״ח סי'‬ ‫יהודה וולדינברג שליט״א‪.‬‬
‫חבר ביה״ד הגדול בירושלים ת״ו‪.‬‬
‫ה׳‪ .‬והבאתי ראי׳ מכל הפום׳ שהביא׳ מהרב ארץ‬
‫החיים‪ ,‬ופקודת אלעזר‪ ,‬ובתי כהונה‪ ,‬ונחפה בכסף׳‬ ‫רב גדול !‬
‫וגט ■מקושר‪ ,‬והרב בית דוד׳ שהביא דבריהם החיד״א‬ ‫הגיעני ספרד הבהיר ״ציץ אליעזר חלק ״י״ז״‬
‫זלה״ה בברכ״י ומחזיק ברכה סי׳ רס״א וסי׳ של״א‪,‬‬ ‫שיהיה לו לסימן טו״ב באורך ימים לדשנים על מי‬
‫וכתב שנתפשט המנהג בירושלים והברון מזמן גאוני‬ ‫מנוחות ברכות הטובה עד זקנה ושיבה טובה׳ כמעשהו‬
‫הדורות שלפני דורנו ע״ש׳ וד‪.‬וםפתי ראי׳ מדברי‬ ‫בראשונים כן באחרונים׳ הולך ומוסיף׳ זקני חכמי‬
‫רבותינו הספרדים גאוני מרוקו׳ ויאמר יצחק בן וואליד‬ ‫ישראל דעתן מתיישבת עליהן‪ ,‬ובפרט עם אוירא‬
‫סוף ה״ב משם מהר״ י נבון ז״ל׳ וכן פסק הגאון בקש‬ ‫דא״י המחכים׳ ועוד יותר בירושלים הקדושה אשר‬
‫שלמה אבן דנאן ז״ל סי׳ כ״ח והאריך למעניתו והביא‬ ‫כאן בית אלהים וזה שער השמים׳ להוריד שפע‬
‫ציץ אליעז! חי״ח‬ ‫יד‬ ‫שר ״ ת‬ ‫כו‬
‫להפיץ מעייטותיו הוצה לשמחת לבב כל חכמי‬ ‫כל הפרס׳ הנ״ל׳ ומשפטים צדיקים משם מהר״ם‬
‫וי קויים בכם מקרא שכתוב ‪ t‬עוד ינובון בשיבה דשנים‬ ‫נבון ז״ל ע״ש סי׳ ל״ב‪ ,‬ופרחי כהונה חאו״ח סי׳ ז ‪/‬‬
‫וזדעננים יהיו‪ .‬ולאות כי קראתי ונהגתי מדבריו‬ ‫שכולם כתבו שהמנהג כדעת הנאונים פשוט במרוקו‬
‫למ״ש על ספרי‪ ,‬אשרטט מ ה מלים אחדות‪ ,‬וכנודע‬ ‫דאם נולד בע״ש עשרים דקות אחר השקיעה בע״ש‬
‫לכת״ ר לא באשמתי נתאחרה תשובתי עד כה‪.‬‬ ‫מלין אותו בשבת באין פו״פ‪ ,‬ולא חייש לס' ר״ת‬
‫א( בדברי הגט׳ בשבת ד' קי״ח ע״ב שאומרת*‬ ‫כלל‪ ,‬ובליל מוצאי שבת תיכף אחר עשרים דקות‬
‫הקורא הלל בבל יום הר״ז מחרף ומגדף‪,‬‬ ‫מלאכה ולא חשים‬ ‫מבדילץ בביהכ״נועושין כל‬
‫שהארכתי בביאור הכוונה בסיומן ז׳ ומספרי‪ ,‬מעתיק‬ ‫להחמיר כר״ת‪ ,‬וכתבתי דאף !המחמירים כר״ת ראוים‬
‫כת״ר מה שאמר מאז בביאורו של מאמר זה‪ ,‬דר״ל‪,‬‬ ‫לעשות !בצנעא שלא להראות שהאחרים מחללים שבת‪.‬‬
‫דכיון דבכל יום נעשים נסים עם האדם והוא אומר‬ ‫ו כ ע ת נ״ל עוד לתמוה על המחמירים דעבדי תרתי‬
‫עליהם אותו הלל שאומרים בפסח ובו׳‪ ,‬בזה מקטין‬ ‫דסתרן‪ ,‬דלגבי מילה אם נולד ביום ו׳ עשרים‬
‫הגם של יצ״מ ומשזה אותו עם שאר נסים קטנים‬ ‫דקות אחר השקיעה מלין אותו בשבת ונכנסים לספק‬
‫שאדם דש בעקיביו בכל יום אחר שאומר עליהם‬ ‫מילה שלא ממונה ב‪1‬שקת שלדעתן הוי חילול שיבת סמור‪,‬‬
‫הלל אחד‪ ,‬ובזה הוי כמחדף ומגדף‪,‬‬ ‫ו מ ה לא ראיתי שדא מחמיר להניחה ליום א' מספק‪,‬‬
‫ו ^ בי א לד בזה תנא דמסייעא‪ ,‬והוא מהמדרש תלפיות‬ ‫ולגבי הוצאת שבת מחמירין‪.‬‬
‫בענף הלל הגדול‪ ,‬שאני מציין אליו בספרי‬ ‫ודבר חדש ונפלא ראיתי בתשובת מעכ״ת מה‬
‫שם‪ ,‬דכותב! שם עוד פירוש‪ ,‬דר״ל דכי׳מ דהלל נאמר‬ ‫שתביא מעתון המודיע י״ז אדר תשל״ו‪ ,‬שאע״פ‬
‫בזמן שנעשה נסים לישראל כגון בניסן על יצ״מ‪,‬‬ ‫שהונפטר בחייו היה מחמיר כס׳ ר״ת‪ ,‬לא רצה רב‬
‫בשבועות על מתן תורה וכו׳‪ ,‬וזה האומרו בכל יום‬ ‫העיר לעשות רצון אלמנתו שלא להתעסק בז עד‬
‫שלא בזמן הנסים הוא ככופר ואומר כך געשו נסים‬ ‫יציאת שבת ׳לפי ר״ת‪ ,‬והקפיד בה שלא להראות לעם‬
‫בזמנים שהוקבעו לאומרו כביומים האלו שאני אומרו‬ ‫שום שינוי במנהג ירושלים ע״ש‪.‬‬
‫שלא נעשה בהם נסים‪ ,‬וכיון שכופר בנסים שעברו‬ ‫ג ם הביא לגו דברי הרה״ג הרצ״ם פרנק ז״ל שגם‬
‫אין חירוף וגידוף גדול מה‪ ,‬שמכריז ואומר שלא‬ ‫התא העיד על המנהג מכמה דורות שעברו דלא‬
‫היה בכחו חם !ושלום לעשות נסים‪ ,‬הרי כפירושו‬ ‫‪.‬כר״ת‪ ,‬ושאין בכחינו לשנות מנהג שקבעו ראשונים‬
‫דהוא זה מפני שמקטין הנסים שעברו‪ ,‬ומשוה אותם‬ ‫לנהוג כשיטת הגאונים בא״י ע״ש‪.‬‬
‫לימים שלא נעשה בדים נסים כאלה‪ ,‬וביתר בדיירות‬ ‫באופן שהלכה זו יוצאה בהינומא לקיים המנהג‬
‫כותב המדרש תלפיות שם בכיוון זדי בפירוש נוסף‪,‬‬ ‫כהגאונים ז״ל‪ ,‬ורק המחמירים יעשו בצנעא ע״ד‬
‫והוא‪ ,‬דכיון שדיקג״די עושה נסים נסתרים עם כל אדם‬ ‫אתחלד בתום לבבי בקרב ביתי‪ ,‬ותול׳^ם‪.‬‬
‫בכל יום כאחז״ל על פסוק לעושדי נפלאות לבדו‬ ‫זהו מה שג״ל לכתוב להשתשע את שאהבה נפשי‬
‫וכו'‪ ,‬והנסים נגלים נראים אמני ם רחוקים כנסים‬ ‫ידידינו הרה״ג המחבר שליט״א‪ ,‬אף שהדברים‬
‫הנגלים שעברו אשר עליתם הוקבע אמידת הלל‬ ‫פשוטים למדי‪.‬‬
‫והטעם לפי שאין זבות פל אדם מספיק שיעשדי לו‬ ‫ועוד אסייס בברכה מעין הפתיחה שה׳ יאריך ימיו‬
‫נם נגלה נראית בחוש הראות‪ ,‬לכן דיאומר הלל בכל‬ ‫בבריאות איזעה ושיבה טובה על התורה ועל‬
‫יום שחוקבע לאומרו בזמנים שנעשו נסים נגלים‪,‬‬ ‫העמדה אכי״ר‪.‬‬
‫הוא כמכרח ומעיד כשם שבכל יום שאני אוומרו! אינו‬ ‫החו״פ ירושלים באדר הנהדר תשמ״ח לפי׳ ק‬
‫בעמר שהוא על נם נגלה‪ ,‬כך בזמן שישראל אוומרים‬ ‫בברכה רבה וברגשי סבזד‬
‫אותו לא היו נסים נגלים‪ ,‬ונמצא מכחיש וכופר‬ ‫שלום משאש‬
‫ביכלתו שלא היה בידו חלילה לעשות נסים‪ ,‬אין‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫חירוף וגידוף גדול מזה יעו״ש‪ .‬והפירושים מגבילים‬
‫ירושלים עיה״ק חובב׳׳א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״א מיון תשמ״ת‪.‬‬
‫זל״ז ומסייעים לדברי כת״ר‪.‬‬
‫ויעוין מ״ש מזה עוד גם בצ״א ח״י סי׳ י״ביעו״ ש‪.‬‬ ‫למע״ב ידידי!ומכובדי הרב הגאתן הגדול' דרופתקא‬
‫ב( ש מ ח תי לקרוא כי כת״ר העלה ג״כ כדברי בסי׳‬ ‫דאורייתא אין גומרין עליו את ההלל כש״ת‬
‫כ״ו בענין ׳לעמוד ובעשרת הדברות‪.‬‬ ‫מוהר״ ר שלום משאש שליט׳׳א‪.‬‬
‫וכמיו״כ על התפעלותו מדברי בסימן ס״ב בענין בין‬ ‫הרב הראשי וראש אבות בתי הדין לירושלים‬
‫השמשות‪ ,‬ומהדברים המסייעים ממה שהעלה בכזאת‬ ‫אחדשכתר״ה באהבה וכבוד‪.‬‬
‫גם בספרו היקר שמש ומגן‪ .‬ובאופן שהלכה זו יוצאת‬ ‫יקרת מכתבו קבלתי לנכת ואני מודה לו על‬
‫בהינומא לקיים המנהג כהגאונים ז״ל‪.‬‬ ‫נעיומזת דבריו וברכותיו הלבביות לרגל הופעת‬
‫חן לכת״ר על המתנתא דאורייתא די‬ ‫תשואות‬ ‫ג(‬ ‫ספרי החדש שו״ת צ״א הי״ז‪ ,‬חנל שיימת עיונו בו‪,‬‬
‫שדר לן ה״ה שו״ת דברי משה מהגאון‬ ‫וברך לקחתי וברך אשיבנו שיזכה עוד רבות בשנים‬
‫כז‬ ‫ציץ אליעוד חי״ח‬ ‫סי מ יד‬ ‫שד ״ ת‬
‫בכל יום בבתי הדין בבעל שתובע את אשתו שלא‬ ‫המופלא בדורו דור דעה מוהר״ר טשה בירדוגו ז״ל‬
‫מצא לה בתולים ורצונו לגרשד^ ולד‪,‬פסידה כתובתה‪,‬‬ ‫ו׳כת״ר כאחד מצאצא״ו בקודש הו״ל בזמגו‪.‬‬
‫וא״ב גם בזמנינו שייך ענין זה שפיר לקנח כדי להראות‬ ‫׳ו ל תי ב ת הקודש אעיר בזה &קצרד‪ .‬על ‪ p ’D‬ק״ט‬
‫שמצא לה בתולים‪.‬‬ ‫מהספר שנתקל טבטי בו‪.‬‬
‫ה( ו ק ש ה עד מאד ההנחה וההצעה שמניח ומציע‬ ‫ה ג און המחבר ז״ל השיב לשואליו דבר הלכה דהגם‬
‫)בדברי משה שם לומר דהבועל בשבת‬ ‫שהתירו לבעול בתולה בשבת אבל אסור‬
‫אין לו טענת בתולים דאיהו אפסיד אגפשיה שלא‬ ‫בהחלט לקנח הדס משוס איסור צובע כההיא דם י׳‬
‫המתין עד מוצאי שבת ומיהר ובעל בזמן שמותר‬ ‫שב״ח סעי' מ״ח‪, ,‬ועל הראי' שהביאו השואלים להיתר‬
‫לבעול ואסור לקנח‪ ,‬ומכנה זאת שבא לו זדי על כן‬ ‫מההיא דכתובות דף ר ע״ב מזה ששואלת הגמרא אלא‬
‫בפשיעתו ע״ש‪ ,‬דלא יתכן לקבוע בכזאת על דבר‬ ‫מעתה שושבינן למה מפה למת‪ ,‬רפירש״י‪ :‬לברר את‬
‫שמותר מבוזינת ההלכה כפי שנפסקה בשו״ע שמותר‬ ‫הבתולים‪ ,‬דוהה את ראיתם ומפרש שהכוונה על‬
‫לבעול לכחוזיילה בתולה בשבת‪ ,‬וממילא הא היא‬ ‫ימות החול‪ .‬ועת שהתוס׳ שם ביארו בהדיא שהמכוון‬
‫נקראת בעילת מצוד״ וכפי שמעיד הט«ז שהחסידים‬ ‫על שבת מבאר רמפה למה כדי נסבה אבב שושבינן‪.‬‬
‫גאוני עולם נהגו בעצמם היתר מה‪ ,‬ויחרה מזו סותב‬ ‫אבל לעולם אסור במפה בשבת‪.‬‬
‫העולת שבת שם בםק״)‪ ,0‬דל מ א להחמיר בזה הוא‬ ‫והנה לעצם ההארה שיהא אסור אבל לקנח במפה‪,‬‬
‫חומרא דאתי לידי קולא ומאיסורא זוטא לאיסורא‬ ‫משום צובע‪ ,‬מעיר גם הפרמ״ג בסי' ר״פ במ״ז‬
‫רבא לידי הוצאת זרע לבטלה ע״ש‪ ,‬ופוק חזי מה‬ ‫סק״ב שיש ליזהר בזה‪ ,‬והועתק גם בביו״ה בסי' ר״פ‬
‫דמעיד ובא הגאון ממונקטש ז״ל בספרו נמוקי או״ח‬ ‫שם ובמיוחד בבגד אדום‪ ,‬ע״ש‪,‬‬
‫סי׳ ר״פ וז״ל« ידענו ושמענו מרסותינו ואבותינו‬ ‫אבל לענ״ד האוקימחא בההיא דכתובות ובמיוחד‬
‫הקדושים מתלמידי תלמידי הבעש״ט דעןדוש זי״ע‬ ‫בדברי התום׳ דנ^ה כדי נסבה‪ ,‬שכותב הספר‬
‫שעשו סבונה חתונת בניהם ונכדם בעש״ק ועשו‬ ‫בדי שלא יסתור זד« הי‪1‬א מאד דחוקה‪ ,‬זיעוין בשט״ט‬
‫מעשה לבעול לכתחילה בליל ש״ק עכ״ל‪ ,‬ואיך שייך‬ ‫שם ד״ה אלא משזה שמתבאר בהדיא דלא כדי גסבה‪,‬‬
‫איפוא לסנות ולומר שעא לו זה בפשיעתו ן‪.‬‬ ‫יעו״ש‪.‬‬
‫‪ 0‬ו מ צ א תי בספר פקודת אלעזר על או״ח סימן‬ ‫ודאה זה דמצינו שבאמת כבר עמד הגאון החכם‬
‫ר״פ שמביא ג״כ להתיר בזה בפשיטות‬ ‫צבי ז״ל בליקוטים שבסוה״ם אות ה׳ להביא‬
‫וכותב וז״ל» ענין לכלוך הסמרטזזטין מדם בתולים‬ ‫הוכחה נגד האוסרים לזמול תותין ובו׳ בסימן ש״כ‬
‫סיח שאינו אל‪1‬א דרד לנ ^ ד שרי‪ ,‬עיין ■להומד״ר סימן‬ ‫סעיף כ'‪ ,‬מתדרא דכתובות״ וסותב רכל בהאי גוונא‬
‫שכ״ח סמ״ח דף י ״ח א׳ ב' שהביא האיות לזד״ והביא‬ ‫אין בה משום לתא דצובע‪ ,‬דהא מותר לבעול בתולה‬
‫ג״ב ראיה מדין בדיקת הפסק טהרה ביש״ק ע״י בגד‬ ‫בתחילה בשבת אף שהיו בועלין ע״ג סודר לבן כדי‬
‫ל מ והאשה הזאת היא בהוקת טזכגאה וספק שמא תראה‬ ‫להראות שהיא;בתהלה ע״ש מה שמביא עוד הוכחה לכך‪.‬‬
‫ואיד מותר לה לם־יק ישטא עדיין היא שופעת ז־ם‬ ‫ו ד ב רי חכם צבי אלה הובאו ממקור אחר גם בשז״ת‬
‫ויצבע הבגד שהוא אב מ א מ ה וכו'‪ .‬מכל זה משמע‬ ‫שואל ומשיב מהדו״ב ח״ב סימן ז'‪ ,‬והשו״ט‬
‫דלא חששא כיון שהוא דרך לכלוך‪ .‬ועיין להרב כרס‬ ‫שם כותב ע״ז רק זאת שיש לפקפק על איזה הראיות‬
‫שלמה על א״ח י״ד א״ה בשו״ת שבסופו סי' מ״ו‬ ‫נגד המהר״ש אבוהב בהד‪.‬יא דתותין‪ ,‬מפני דהו״ל‬
‫בקו׳ ג׳ עכ״ל‪ .‬ואמ״א זספרים משחא דרבותא וכרם‬ ‫פס״ר דלא ניחא ליה ואינו מכולן אה‪ ,‬אהל בעצם‬
‫שלמה לעיץ בדבריהם ובהובחותיתם‪.‬‬ ‫דבר זה שמוכח מההיא דכתובות דמותו־ לקנח מודה‬
‫‪ (t‬עו ד עולה בדעתי היתר מיוחד מד״ והוא בהיות‬ ‫גם הוא שהוא כן‪.‬‬
‫דמייחדים מפה )מטלית( מיוחד לשם זה‪,‬‬ ‫והרי גם ד׳משנ״ב בסי' שכ״ח ס״ק קמ׳‪ v‬כותב‬
‫כדי שתקנח את״ב בזה‪! ,‬זהוא עפי״ד הגרש״ז ■מלאדי ז״ל‬ ‫דבמקחם הדחק הסכימו האחרונים דיש להקל‬
‫בשו״ע שלו סימן ש״ב ב;קךא שהעלה דהיכא שמייחד‬ ‫דהוא דרך לכלוך‪ ,‬רכ״׳ב בסי׳ ש^כ ם ״ק נ״ט ושעה״צ‬
‫לדבר מסית או מוך מיוחד לכך אין מ משום צביעה‪,‬‬ ‫שם ס״ק ס״ה‪ ,‬ובהגהות הגרע״א שם מציין לסייע‬
‫ומוכיח זאת מפני דאל״ב אסור לאשר‪ .‬שפירסה נדה‬ ‫להמתירים משו״ת חכם צבי הנ״ל ע״ש‪ ,‬וא״ב י״ל‬
‫■בשבת ליתן שום מון־ שהוזקינה לנדתה משום‬ ‫דבכגון דא של ׳בעילת מצוה‪ ,‬וכדי להראות שהיא‬
‫צובע כמו שאסור ליתן בגד על המכה‪ ,‬ובהדיא כתב‬ ‫בתולה‪ ,‬לא גרע משעת הדחק‪ ,‬ומותר לקנח‪.‬‬
‫הב״י בסי׳ ש״ג דלדעת הרמב״ם וסייעתו מותר ליתן‬ ‫ד( ו מ ה שמעיר בשו״ת דבר משה שם דבכלל לדידן‬
‫לכתחילה בשבת‪ ,‬והתום' לא נמלקו אלא לעגין חוצאד‪.‬‬ ‫דאין מקדשין אלא בשעת החופה לא שייר‬
‫לרה״ר אבל משום צבתנה לית מאן רחש לה‪ ,‬וע״ב‬ ‫כלל טענת בתולים‪ ,‬וא״צ לקנח‪ ,‬לענ״ד אין מ ה כדי‬
‫משום דתנן במוך שהתקינה לנדתד״ דד‪,‬יינו שהוא‬ ‫השב‪ ,‬דנתי אלא תאסר ע או אם לא תמצא בתולה‪,‬‬
‫מיוחד לכך עיי״ש‪ ,‬ויעוין גם פדש גמה בהרזוסת הדברים‬ ‫אבל טענת מקח טעות הרי דודאי יש כאן‪ ,‬ומעשים‬
‫ציץ אליעזר חי״ ח‬ ‫סימן טו‬ ‫שו‬ ‫כח‬
‫רם״ח‪ ,‬ואריכות דברים שכותב בזה בשו״ת מהרש״א‬ ‫בספר קצות תשלחן סי' קל״ו בבדי השלחן אות י״א‬
‫)אלפאנדרי( חאו״ח סימן ט׳‪ ,‬וכן בשו״ת קרן לדוד‬ ‫עיי״ש‪] .‬ופרק חזי מאי עמא דבר שהנשים כשמקבלות‬
‫חאו״ח סימן צ״א‪ ,‬והדברים ארוכים‪ ,‬והיוצא מהם‬ ‫וסתן בשבת שמים באותו מקום חגורה לבנה או צמר‬
‫שרובא דרובא מגדולי הפיס׳ קסבדי שמותר מעיקרא‬ ‫גפן וכדומה כדי שיזול ויקלוט בהם הדם באין מוחה[‪.‬‬
‫דדינא לשאתם במקום שאין עירוב מסמר‪ ,‬וכמה‪ .‬טעמא‬ ‫וא״כ לנידוננו אם מייחדים מטלית במטרה כדי לקנה‬
‫תריצי‪ ,‬ומנהג ישראל !מה תורה היא‪ ,‬ואפשר איפוא‬ ‫בו לאחר הבעילה הר״ז מותר בכלל ואין כל חשש‬
‫בשופי להחיל ע״ז דברי המד׳ר״י חאגיז ז״ל בהלק״ט‬ ‫לצביעה‪ ,‬וזה עוד עדיף איפוא ממה שהשואלים בדברי‬
‫ח״א ס״ט שכותב ח ה כלל ג ת ל שהיה מוסד בידינו אט‬ ‫משה שם רצר׳ל דפריסת סדין לשכב עליו עדיף‬
‫הלבד‪ ,‬רופפת בידך פוק הזי מד‪ ,‬עמא דבר‪ ,‬כי פשוט‬ ‫מהוספת מפה מיוחדת‪ ,‬והדברי משה שם דחה דבריהם‬
‫הוא אשר באהבת ה׳ את עמו ישראול יסיר מכשול‬ ‫רק בזאת‪ ,‬דסדין ודאי לאו כלום הוא דמה לי מפה‬
‫מדרכיהם !ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו‬ ‫גדולה או קטנה‪ ,‬דמזמזר דלכך מתכוונים אפילו בסדין‬
‫דחויה ע״ש‪ .‬ו׳מינד‪ ,‬כמכ״ש כןאתר דרבים אשר אתנו‬ ‫גדול יש לאסור ע״ש‪ ,‬אבל לפי הנד שפיר עדיף מפה‬
‫לחיזוק ה״עמא דבר״ כבנידוננו‪.‬‬ ‫קטנה שמייחדים לכך מסדין גדול שבא בעיקרו‬
‫ועל אחת כמה וכמד‪ ,‬שהמחמיר שלא לשאת בשבת‬ ‫לשם פריסה על המשכב‪ .‬ואולי לכך כתוב בגמרא‬
‫אפילו במקום שיש עירוב‪ ,‬מנימוקים שעמו‪,‬‬ ‫בכתובות במתכוון בלשון ״שושבינין למה מפה למה״‪,‬‬
‫שמותר אבל בפשיטות לשאת משקפיו לעיניו ולא‬ ‫ור״ל‪ ,‬מפה שמייחדים לכך בדומה שמייחדים לשם‬
‫ל^בול ולהחמיר שלא לשאתם‪.‬‬ ‫כך שושבינין‪ ,‬ולכן מותר‪ ,‬ויהא ראי' גם מזה לחידוש‪:‬ו‬
‫ב( ומח שמחמירים בזה במיוחד גדולי בית בריס;;‬ ‫האמור של שו״ע הגרש״ז ז״ל‪ ,‬מלאדי‪.‬‬
‫והנווד‪,‬ים אחריהם‪ ,‬אזכיר ואצטט בזה מה שמצאתי‬ ‫אסיים בברכת שים שלום טובה וברכה‬
‫מקור ואומר מן החדש‪ ,‬שעין המאספים לא ראתם‪,‬‬ ‫דוש״ת באה״ר‬
‫שישתקף משם הסיבד‪ ,‬ללך‪ ,‬ומאידך גם דעת גדולים‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫נוספים על המצוין לעיל שד‪,‬תירו‪,‬וד‪,‬וא‪.‬בירחון״המאםף'■‬
‫שנד‪ ,‬י״א כרך ב׳ סיימז י״ב‪ ,‬שם נדפסה תשובה מהגאון‬ ‫סימן טו‬
‫האדר״ת ז״ל שהשיב לד‪,‬רב ר׳ בנימין גיטעאאהן‬
‫רב בעיר קליוולאנד‪ ,‬ששאל אותו להלכה למעשה‬ ‫אודות נשיאת משקפיים במקום שאין‬
‫לעצמו בדבר נשיאת בתי־עינים בשבת שד‪,‬ורגל לצאת‬ ‫עירוב או במי שמחמיר על עצמו שלא‬
‫בהם בחול‪ .‬ובראשונה השיב לו בפשיטות לד‪,‬יתר‪ ,‬הוא‬ ‫לטלטל אפילו במקום שיש עירוב‪.‬‬
‫כותב ע״ד הח״א‪ .‬שאוסר משום דילמא נפל ואתי לאתויי■‬
‫לח״א‬
‫דקשה לגזור מעצמיני גזירות מה שלא מצאנו בחז״ל‪,‬‬
‫ועוד מוסיף וכותב דנ״ל ברור שהח״א לא כתב כן רק‬ ‫א( אודות נשיאת משקפיים )ברילי״ן( בשבת במקום‬
‫בב״ע שהיו מורגלים הזקנים שאינם מסבבים את הראש‬ ‫שאין עירוב שהחיי אדם כלל ‪,‬נ״ו סעיף‬
‫ולא‪.‬היו מונחים על האזנים עם בדים כשלנו‪ ,‬אלא‬ ‫ג׳ והמשנ״ב בסי' ש״א ס״ק מ״ד‪ ,‬וערוה״ש שם סעי‬
‫היו בתים לעינים לבד ומורכבים על החוטם‪ ,‬בכה״ג‬ ‫ס״א‪ ,‬וקיצשו״ע סי׳ פ״ד סעי׳ ג׳ אוסרים‪ ,‬כבר האריכו‬
‫שייך‪ .‬נפל האתו לאתויי‪ ,‬אבל באותם שלנו שהם‬ ‫גדולי הפוסקים למעניתם וביררו להתיר בסוג משקפיים‬
‫מונחים היטב על האזנים והנושאם המורגל בד‪,‬םאינו‬ ‫שלנו עם ידיות כפופוות המתהדקים מאוזן לאתן‬
‫מרגיש כלל בנשיאתם אי״ב ודאי שאין לחוש כלל‬ ‫ונכפפים אחוריהם‪ ,‬וישנם שהתירו זמילו בלי זה‪,‬‬
‫דילמא נפלו‪ ,‬ולכן׳ אין ספק לדעתי שבאופן כזה מותר‬ ‫ובעלי האסופות ציינו וציטטו מדבריהם‪ ,‬יעוין במנחת‬
‫לשאתם בלי שום פקפוק ‪,‬בעולם‪.‬‬ ‫שבת סי׳ פ״ד סק^ו ובמנחה חדשה ושיורי המנחה‬
‫א ל א דשוב משוה הגאון האדר״ת ז ״ל נפשיה קצת‬ ‫שם וכף החיים לשולחן ערוך שם אותיות ס״ה ס״ו‪,‬‬
‫כאילו מהדרנא ביה‪ ,‬ומספר לשואל מעשה‬ ‫ואורחות חיים החדש על או״ח שם סק״ז‪ ,‬ודע״ת‬
‫שקרד‪ ,‬לו בזה!בימי עלומיו עם הגאון ר׳ יוסף דובער‬ ‫הנדמ״ח לשיו״ע שם סעיף י״א‪ ,‬וספר תורת שבת על‬
‫ז״ל הרב‪ :‬מסלוצק אז‪ ,‬והוא זה‪ ,‬דבימי עלומיו נהג‬ ‫ה׳ שבת סי׳ ש״א ס״ק י״ג‪ ,‬יע״ש‪ ,‬וכן בספר עולת איש‬
‫לשאת הב״ע לאשר שד‪,‬יה קשה לו אזר היום ולא‬ ‫חאר״ח סיומן ו׳ מ״ש בזה אגב דיונו אם מותר לצאת‬
‫חשש לדברי הח״א כנ״ל‪ ,‬אמנם פ״א היה בווארשא‬ ‫ברה״ר בעין של מתכת ע״ש‪ ,‬וכמו״כ מ״ש בזה בשו״ת‬
‫ובבואו לחברא ש״ס לד‪,‬תפלל מנחה עם הב״ע‪ ,‬הגידו‬ ‫מצור דבש חאו״ח סימן ה׳‪ ,‬ושו״ת הבלים בנעימים‬
‫לי שד‪,‬גריו״ד אומר שאסור לשאת ב״ע בשבת‪ ,‬וחששתי‬ ‫ח״ג סימן י״א יער׳ש‪ ,‬ומוסף עליהם בשו״ת ישועות‬
‫לרבדיו והנחתים בהקלויז שם ולא נשאתים עוד‪.‬‬ ‫מלכו לד‪,‬גאון מקוטנא ז״ל בליקוטי שו״ת שבסוה״ס‬
‫ומוסיף ומספר‪ :‬ואחר סעודה השלישית הלכתי אליו‬ ‫סימן ה׳‪ ,‬ושו״ת מנחת אלעזר ח״ג סימן ד‪ /‬ומה שמסתמך‬
‫מותר‬ ‫ושאלתי טעמו‪:‬ונימוקו‪ ,‬ואמרתי לו שלדעתי‬ ‫ואזיל ע״ז בשו״ת לבושי מרדכי )מהד׳ תרצ״ז( סי&‪1‬‬
‫כט‬ ‫ציץ אליעזד חי״ ח‬ ‫סימן טז‬ ‫שו״ ת‬
‫על עצמו גם בזה‪ ,‬וכפי שראינו שנהג בכזאת הגאון‬ ‫בפשיטות מטעם שהוא תבשיט שרבבות ב״א נושאים‬
‫האדר״ת ז״ל כנ״ל‪.‬‬ ‫לתכשיט בעלמא‪ ,‬וגם מפני שהוא דרך מלבוש׳ והשיב‬
‫ד( הי ת ר ברור ומבורר בזד‪ .‬בלי שרם פקפוק השיב‬ ‫הוא שאינו כן שאינו מלבוש ואינו תכשיט‪ ,‬ורציתי‬
‫הגר״ש הכד‪.‬ן מווילנא ז״ל להרב השואל‬ ‫להתווכח עמו ולידע סברותיו בזה‪ ,‬אבל התבוננתי‬
‫הנ״ל שנדפס ג״כ במאסף שם וז״ל ! או תת אשר‬ ‫בו שדיבר בהקפדה‪ ,‬ולאשר היו אז באותו מעמד‬
‫שאל לנו ולדעתינו אם מותר לילך בשבת בבתי‬ ‫אנשים רבים חששתי לכבוד ת״ח גאון וצדיק לקנחרו‬
‫עינים על העינים במקום שאסור לטלטל‪ ,‬בבר הסכימו‬ ‫בהלכות ומנעתי מלדבר מזה עכ״ל‪.‬‬
‫כמד‪ ,‬גאונים שלפנינו וכמה מגאוני זמנינו להתיר‬ ‫הנה לגו שהגאון הראשון לשלשלת בריסק הגריו״ד‬
‫לצאת בבתי עינים שהידות מגיעין עד העורף מאוזן‬ ‫זצוק״ל טבור היה בהחלטיות ובפסקגיות גמורה‬
‫לאוזן בלי ש־וס ספק‪ ,‬ורק אם דרסו לצאת גם בחול‬ ‫כי אין למצוא היתר לנשיאת משקפים בשבת‪ ,‬וזהו‬
‫על העינים כדי שיוכל מרחוק לד‪,‬כיר מרעיו או להגן‬ ‫איפוא המקור הראשח הברור לנוהג המקובל והנמשך‬
‫מהקור או רוח או אבק‪ ,‬אבל בשזה א״צ לד‪,‬ם רק‬ ‫״להבריסקאים״ שלא לשאת משקפים בשבתי‬
‫לעיץ בספר אסור לילך ואף שקצת מתירים גם בזד‪,‬‬ ‫ג( ו מ אי ד ך רואים אנו אבל שהגאון האדר״ת ז״ל‬
‫דנחשכ לתכשיט מ״מ אין כדאי לטסוך עליהם עכ״ל‪,‬‬ ‫היה איתן בדעתו שמותר בפשיטות‬
‫הרי לנו דעה ברורה ועדות נאמנה מר״גר״ש מווילנא‬ ‫לשאת הב״ע בשבוב‬
‫ז״ל לד‪,‬תיר בלי שום ספק נשיאת משקפים במקום‬ ‫או ל ם ראה גם האה גודל ענותנותו של האדר״ת‬
‫שאין עירוב אשר הידות שלהן מגיעין עד העורף באוזן‬ ‫ז״ל והכנעתו לדעתו של הגריו״ד ז ״ל שאעפ׳׳־כ‬
‫לאוזן‪ ,‬ולמי שדרסו לצאת גם בחול על העינים כדי‬ ‫שדעתו היה להיתר׳ בכל זאת חשש לדבריו והניחם‬
‫שיוכל להכיר מרעיו‪ ,‬וכתמדג‬ ‫בקלויז שם ולא נשאם עוד‪ .‬ולא רק לאותה שעה‬
‫ה( ר מ עניין הדבר‪ ,‬דהרב השואל שם המציא תשובת‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא המשיך מאז והלאה להתנהג כן‪ ,‬וכפי‬
‫הגר״ש מווילנא לידי הגאון האדר״ת‬ ‫שממשיך בתשובתו שם וכותב וז״ל ‪ :‬ואני במקומי‬
‫ז״ל והלר‪ ,‬טרח להשיב לו שנית ובזה״ל‪ :‬בדבר נשיאת‬ ‫עומד וברור בעיני שאין בזה חשש כלל ושהוא תכשיט‬
‫בתי עינים‪«< ,‬זר שכבר קיבל תשובת הגאון הישיש‬ ‫דרך מלבוש‪ ,‬אמנם מאז אני מונע בעצמי שלא לשאתם‬
‫זקן המורים מהרש״כ מווילנא כי גדולים הורו לד‪,‬יתר‬ ‫במקום שאין שם עירוב׳ ומפני זה נמנע ממני עונג‬
‫וכי כן גם דעתו א״ב למר‪ ,‬זה ישאל לשמי‪ ,‬וגם דבריו‬ ‫שבת לטייל ביום השבת כי כבד עלי מאד בלא ב״ע‬
‫שאם א״צ לו רק לקריאה בספר‪ ,‬הוא משוי‪ ,‬נאמנים‬ ‫ל״א‪ ,‬ואת אשר ראה מעכ״ת אותי נושא בשבת כבחול‬
‫מאד עכ״ל‪ .‬ונשמע מזה נימא של הסכמה לד‪,‬וראת‬ ‫הי' אז עליו מילתא דלא רמיא אנפשי׳ ולא דקדק‬
‫הגרש״כ ז״ל להיתר‪.‬‬ ‫אחרי היטב‪ .‬שבפאגיוועז היא עיר מעורבת בעירובץ‬
‫‪ 0‬ז א ת תורת העולד״ דאין לאסור נשיאת משקפים‬ ‫מעולם‪ ,‬וכשנפסל העירוב לא הייתי נושאם באמת‪,‬‬
‫במקום שאין עירוב‪ ,‬ועל אחת במה שאין‬ ‫ואם שמעודי אינני נושא שום דבר גם כשד‪,‬עירוב‬
‫מקום לחומרא מלשאתם במקום שיש עירוב אפילו‬ ‫כשר‪ ,‬ז ע ל סד‪ ,‬שיירתי לעצמי קולא לשאת את בתי‬
‫למי שמחמיר על עצמו שלא לטלטל בדרך כלל אפילו‬ ‫העיניים מד‪,‬ודקים היטב על ראשי כשד‪,‬עירוב כשר‬
‫במקום שיש עירוב‪.‬‬ ‫וכו׳ ולשואלים רבים ע״ז אני משיב שלא אומר בזה‬
‫סימן טז‬ ‫לא היתר ולא איסור‪ ,‬אך לדעתי אין איסור‪ ,‬ומשום‬
‫כבודו של הגריו״ד ז״ל אני נוהג איסור לעצמי‪,‬‬
‫א‪ .‬אם אדם יכול לעשות בשבת שליח‬ ‫ולאחרים איני אומר בזה דבר‪ ,‬ורבים יש מקילים בזה‪,‬‬
‫שיפריש לו לאחר השבת תרו״מ או‬ ‫ואני בעצמי יכול להתמיד עלי הואיל ויצא מפי אותו‬
‫חלה׳ ואי לא הוה זה בגדר של כל מילתא‬ ‫צדיק‪ ,‬ואולי אינני צודק בסברתי להתיר איסור‬
‫דלא מצי עביד איהו לא ימצי משוי שליח‪.‬‬
‫בזד‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ב‪ .‬נחפז ללכת אם יבול בשבת למנות סופר‬
‫ועדים ושליח שיכתבו ויחתמו ג״ פ לאחר‬ ‫אמנם הנהגד‪ .‬מופלאת במינד״ וכפי הנראד‪ ,‬היה‬ ‫זוהי‬
‫השבת ולמוסרו לאשתו‪.‬‬ ‫מצורף לזד‪ ,‬נימוק מפני שחשש שילמדו ממנו‬
‫היתר להקל לשאתם אפילו לעולי ימים שאינם צריכים‬
‫לח‪-‬א‬ ‫לד‪,‬ם כלל‪ ,‬דיאמדו שהוא היתר גמור‪ ,‬כפי שמוםיף לכתוב‬
‫מזה לד‪,‬לן בדבריו שם‪.‬‬
‫ע״יד אם אדם יבול לעשות בשבת שליח שיפריש לו‬
‫תרו״מ מפירותיו‪ ,‬או חלד‪ ,‬וכיו״ב‪ ,‬היות ובשבת‬ ‫ג( וןנלמ!ד אבל מהאמור גם זאת‪ ,‬שאבל במקום שיש‬
‫הא המשאז איננו יכול לעשות זאת בעצמו‪ ,‬דר‪,‬א אין‬ ‫עירוב‪ ,‬הגם שלכל הדברים מחמיר האיש‬
‫מ‪ a‬פ ‪,T‬ין תרר׳מ או חלד‪ ,‬בשבת‪ ,‬וא״כ הא בל מילתא‬ ‫הזה מטעמים שעמו שלא לשאתם בשבת‪ ,‬בכל זאת‬
‫דלא מצי עביר איהו לא מצי משוי שליח‪.‬‬ ‫בנוגע לנשיאת משקפים איננו צריך משום כך לד׳חמיר‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫םי»ן ת‬ ‫ש ו״ ת‬
‫ההכרח לד‪.‬ציל אשתו מחתעגן ימים רבים ונודעתי מזה‬ ‫ח שו ב ה‪ .‬בי ת א בזה ראיתי בספר גידולי ציון להגרי״מ‬
‫ביום השבת‪ ,‬והרבה השתדלתי לעהב שילוחו עד יום‬ ‫הורוויץ ז״ל בח״ד ס״מן ה' שנשאל באם‬
‫המחרת‪ ,‬ולא פעלתי בשום אופן והוריתי למעשה‬ ‫יכול לעשות שליח בשבת לכתוב גט אחר שבת׳ וגתשר‬
‫שמינה חב‪,‬על בפני עדים לסופד לכתוב ולעדים לחתום‬ ‫בבה״ג לומר כל‬ ‫בא עלה מבמה אגפי לצדד שלא‬
‫ולשליח להוליך‪ ,‬ולא נעלם ממגי אז החשש מכל מידי‬ ‫מילתא דלא מצי משוי שליח׳ ולא העלה דבר ברור‬
‫דאיהו לא מצי עטיד וכר והקלתי בזה מטעם שהאריך‬ ‫הלכה למעשה‪.‬‬
‫מעכ״ת בחידושיו למס׳ נזיר לד‪.‬וכיח מסוגיא דפ״ק‬ ‫א ב ל מצאתי בספר שושנת העמקים להגאון הפרמ״ג‬
‫דב״מ בבהן שאמר לישראל קדש לי זה‪1‬וה גרושה‪ ,‬דשקיל‬ ‫ז״ל בכלל כ״ג שאגב ■בירורו הרחב בדיני‬
‫וטרי הש״ס שם בדין שליח לדבר עבירה‪» ,‬בל אי‬ ‫שליחות נוגע באמצע דבריו גם בבעיא זאת וכותב וז״ל‪S‬‬
‫לא״ה היילא השליחות אף דתכהן המשלח אסור לקדשד״‬ ‫ויש לי לחקור חקירה אהת וגדולה היא אלי‪ ,‬באומר‬
‫הרי דאיסור שאסור לעשות המשלח מצד התורה אינו‬ ‫לשלוחו בשבת כתווב גט למחר ותן לאשתי אי הוי‬
‫בכלל לא מצי עביד׳ ולכתוב גט בשבת הרי רק אם‬ ‫שליחות וכשהלך הבעל יכתוב ויתן ביום א׳‪ ,‬או דילמא‬
‫כתבו בפרהסיא בפני עשרה מישראל שגעשה בזד‪,‬‬ ‫כיון דהשתא איהו לא מצי עביד דשבת הוא לא מצי‬
‫מומר אז הגט בטל‪ ,‬אבל ז » יכתבגו בצינעא שלא בפגי‬ ‫משויא שליח וכמכואר באה״ע סי׳ קכ״ג ס״ה כתבו בזדוו‬
‫עשרה שלא נעשה מומר ואינו אלא רשע‪ ,‬ורשע שאינו‬ ‫בשבת הר״ז בטל מ״ה‪ ,‬א״כ אין כאן שליחות‪ .‬שוב ראיתי‬
‫מומר כשר לכתיבת הגט‪ ,‬ואם לא יחתום עליו עדים אלא‬ ‫שאין כאן ספק כלל חד אי א״צ למנות מחדש‪ ,‬דכל‬
‫שימסרנו בשבת לאשתו בפני עדי מסירה בלבד יהא‬ ‫שהזמן!ממילא קאתי הוה שליחות‪ ,‬ול״ד להאומר לאחד‬
‫הגט כשד כמבואר כ ‪ r‬בסימן קכ״ג בת״מ וב״ש שם■‪,‬‬ ‫שתתגרשי מפלוני תתקדשי לי׳ דשמא לא יגרשנה בעלה‬
‫ובמצא שאיניו בבלל לא מצי עביד דהרי יכול לכתוב‬ ‫ו ‪ p‬באומר כל‪1‬נדרים שתדור אשתי וכד׳׳ משא״ב כאן‪,‬‬
‫אותו בשבת בצינעא ולמוסרו לה בפני עדים‪ ,‬אלא‬ ‫ועוד דכאן ארי' דרביע עליה יום שבת לא חשיב כה״ג‬
‫שאסור לעשות כן‪ ,‬ומאי דאסור מן התורה אינו בכלל‬ ‫לא מצי עביר השתא‪ ,‬ואם נאמר בכתיבה בעינן שליחות‬
‫לא מצי עביד‪ ,‬וכן געשה מעשה‪ ,‬ולמחר ביום הראשון‬ ‫נאמר כל שא״י לכתוב !בעצמו כו׳ אלא כדאמרן‪ ,‬וה״ג‬
‫נכתב ונמסר הגט לד‪,‬אשד‪ ,‬כדונ עכ״ל הגרח״ב ז״ל‪.‬‬ ‫כה״ג עכ״ל‪ ,‬יעו״ש מה שהפרמ״ג מאריך עוד בהך כללא‬
‫ה רי לבו דברים ברורים ומפורשים יוצאים מפי הגאון‬ ‫דבל מילתא דלא מצי עביד איהו‪.‬‬
‫ר' חיים ברלין ז״ל‪ ,‬שלא הסתפק בזד׳ כלל׳ וד‪,‬ית‬ ‫הרי דפשיטא ליה להפרמ״ג דבכה״ג דשבת אין ספק‬
‫ברור לוו כשמש שלא חל בבה׳׳ג הדין של כל מילתא‬ ‫כלל דלא חל ע׳׳ז הכלל של כל מילתא דלא מצי‬
‫דלא מצי עביד אלא נקרא שסיר מצי עביר‪ ,‬ולכן עשד‪,‬‬ ‫עביד איהו מהמת איסור שבת שלא יוכל משום כך‬
‫בזה ובלא כל פקפוק גם הלכה למעשה וסידר בלי כל‬ ‫לעשות שליח על לאחר השבת‪.‬‬
‫נקיפת מצפץ גט מר‪ ,‬שהבעל מינד‪ ,‬בשקת למחרת‬ ‫ב( וברצוני להאיר בזה עוד דבר מה‪ .‬דבספר גידולי‬
‫ביום הראשון‪! ,‬ונמסר להאשה בדת וכדין‪.‬‬ ‫ציון שם כותב בתחילת תשובתו שראה‬
‫ועוד זאת‪ ,‬מציגו שהיה לו להנרח״ב ז״ל נ^ור ביץ‬ ‫בתשובה אחת מהגאון הג׳ מוה״ר דדים ברלין זצ״ל‬
‫אב לחבר לו בהוראה זאת ה״ד‪ ,‬אביו הגאון‬ ‫בנידון אחד מאנשי הצבא מאחב״י ששלחו אותו למלחמה‬
‫הנצי״ב ז״ל‪ ,‬דיעוין במכתב נוסף שכתב הגרח״ב למחבר‬ ‫ביום השבת וצוה הבעל לסופר לכתוב גט לאשתו‬
‫הספר שם‪ ,‬והיא לו בראש הספר שם‪ ,‬ושם הא חוזר‬ ‫ונסתפק הגאון הנ״ל אם חל השליחות משום דמבראר‬
‫לכתוב לו בתזזך דבריו בד‪,‬גדר של מילתא אלא מצי‬ ‫בנזיר די״ב כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא יכול‬
‫עביד‪ ,‬וחוזר בם לטפו־ לו מד‪,‬עובדא הנ״ל שב«ז לפניו‬ ‫לעשות שליח‪ ,‬וכיון דבשבת אסור לכתוב לכן לא יכול‬
‫וטוםיף עלד‪ ,‬ששאל אז על כך את פי אביו הגאון מאוד‪,‬״ג‬ ‫לעשות שליח‪ .‬ועל ספיקו זה של הגרח״ב ז״ל מוסבת‬
‫זצללה׳׳ה דכי על פי הוראתו סידר הגט לאשתו והותרה‬ ‫כל דברי התורה של הגי מלי ציץ שם להמציא היכי‬
‫לד‪,‬נשא‪ ,‬ובהוסיפו עוד הסבר ‪-‬םד״ דלא מיקרי לא מצי‬ ‫תמצות שיכולים לכתוב גט בשבת שלא יהא חיוב שבת‬
‫עביד אלא אם המניעה הוא מחמת חיסרון בכח האישות‬ ‫׳ע״ז מד‪,‬״ת והגט יהא כשר כדיעו״ש‪,‬‬
‫שלו‪ ,‬אבל אם כח האישות של!ו הוא בשלימות והמניעה‬ ‫ומתקבל הרושם דהגרח״ב ז״ל נשאר בספק בזה‪,‬‬
‫הוא רק מחמת עגין אחר צדדי שאינו מחמת חלישות כח‬ ‫ועל אחת כמה שלא עביד מעשה בזה‪ ,‬אך‬
‫האישות לא מיקרי לא מצי עביד‪ ,‬ויותר על כן הרי מד׳ניא‬ ‫לא כן אבי‪ ,‬דהנה מצאתי ‪-‬התשובה של הגרח״ב בזה‬
‫שליחותו באומר כתבו ותנו‪ ,‬ומד‪,‬ניא שליחות לד׳ולכה‬ ‫־ונדפסה בספר שו״ת א ‪ p‬שוהם )פערלמוטער( סימן‬
‫קודם שנכתב הגט ואינו בכלל לא מצי עביד ופשוט‬ ‫ס״ו‪ .‬ועד דברי מחבר הספר שם שחקר בספרו חמדת‬
‫עכ״ד ע״ש‪ .‬ועל ההוכחה האחתנד‪ ,‬יעוין מ״ש בזה גם‬ ‫משה סי' קס״ח בא' שאמר בשבת כתבו גט לאשתי‪ ,‬כותב‬
‫הגרש״ק ז״ל‪:‬בחכמת שלמד‪ ,‬אד‪,‬׳׳ע סי׳ קכ״ז סעי׳ ה׳ ע״ש‪.‬‬ ‫לו וז״ל ‪ .‬בדידי הוה עובדא בהיותי עוד במאסקווא בא׳‬
‫איפוא מד‪,‬אמור גם לנ ‪T‬ונגו‪ ,‬דמבחינת הכלל‬ ‫דדן‬ ‫ג(‬ ‫שנשלח בעד פשעו לעבודת פרך למרחקים‪ ,‬ולו היה‬
‫של כל מילתא דלא מצי עביד איהו אין עיכוב‬ ‫אח קטן שנאבד עוד בנערותו ולא נודע מקומו‪ ,‬והיד‪.‬‬
‫ציץ אליעזד חי״ח‬ ‫סימן יז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫מוהר״ר ש ל מ ה ג ש ט טנ ר שליט״א‬ ‫במיטי השליחות בשבח״ ואי משום הא שפיר יכול אדם‬
‫מר׳צ בפעיד‪,‬״ק ת״ו‪.‬‬ ‫לעשות שליח בשבת שיפריש לו לאחר השבת תרו״מ‬
‫שו״ת‬ ‫או חלה וכיו״ב‪ ,‬ושפיר נקרא מצי עביד איהו׳ ובפרט‬
‫יקרת מכתבו קבלתי לנבוץ׳ וזאת תשובתי בעהי״ת‪.‬‬ ‫שהוא רק מדרבנן‪ ,‬יעוין ברמב״ם בפכ״ג מה' שבת‬
‫א( אודות חידושו של הגאון בעל חסד לאברד‪,‬ם‪,‬‬ ‫ה״ט והלכה י״ד‪ ,‬וגם ההלכה היא דאפילו אם עבר‬
‫שמובא בספרי החדש צ ״א חי״ז סי׳ כ'‬ ‫והפריש במזיד מותר עכ״פ לו ולאחרים במוצ״ש‪ ,‬יעוין‬
‫אות ג׳ שמחדש לומר דל״ש לפטור בשנים שעשאחע‬ ‫באו״ח סי׳ של״ט סעיף ד' ומשנ״ב ס״ק כ״ה ושער‬
‫באותן ומלאכות שאין לד& שיעור קצוב להתחייב עליהם‪,‬‬ ‫הציון ס״ק כ״ד ו‪ 0‬י מ תק״ו ומשג״ב םק״כ עיר״ש‪.‬‬
‫מפלפל כבו' בטו״ט שמפשטות דברי הירושלמי בפי״א‬ ‫ד( הדגשתי לסאוב בלשון ״דאי משום הא שפיר‬
‫משבת ה״ב לא משמע שיש חילוק בזת וכן שבודאי‬ ‫יכול אדם לעשות שליח בשבת שיפריש‬
‫שישגד‪ ,‬הוכחד‪ ,‬מפורשת מדברי הגא? הגרי״א ז״ל‬ ‫לו לאחר השבת״‪ ,‬לאפוקי מזה מה שיש אבל לזסיד‬
‫מקאוונא בבאר יצחק סימן י״ד ענף ט׳ שלא עלה על‬ ‫לעשות זאת לכתחילה מכת טעמא אחרינא‪ ,‬והוא מכח‬
‫דעתו הגדולד‪ ,‬כלל שיש מקום לחלק בזה‪ ,‬וד‪,‬וא חידוש‬ ‫איסור של ״ודבר דבור״‪ ,‬כדנפסק באו״ח סי׳ ש״ז סעיף‬
‫מיוחד שחידש בזד‪ ,‬הגאון בעל חסד לאבדהם ז״ל אשר‬ ‫א׳ שאסור מכח זה לומר דבר פלוגי אעשה למחר וכר‪,‬‬
‫ר‪.‬רבד‪ ,‬יש ^׳ ם לד‪,‬תגדר בו‪ ,‬אבל סתירד‪ ,‬מפודשת‬ ‫ו ת בסעי׳ ז׳ שם דדבר שאין בו צד היתר לעשותו היזם‬
‫לדבריו מש״ ס ורמב״ם ליכא‪.‬‬ ‫אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן דכו׳ אמוד לומר‬
‫ב( ואוןד‪1‬ת דברי המקור חיים בהגועת? על השו״ע‬ ‫לתבירו שיביאם לו למהר‪.‬‬
‫סי׳ רס״ו למ״א סק״ז‪ ,‬שעלד‪ ,‬על דעתו‬ ‫ואפילו בדבר מצוח יש מחלוקת אם מותר אמר אעשה‬
‫הגדולה לחדש דגם פבתמד‪ ,‬ית ‪ p‬שישנו הדין של שנים‬ ‫למחר כמובא בבאה״ט שם סק״א ומשנ״ב‬
‫שעשאוד‪ 1,‬אם המאזכד‪ .‬נעשית ע״י ב' בהמות ומותר‬ ‫סק״א‪ ,‬ובפרט שיש לדון אם בנידוננו זה נקרא הבר‬
‫בזד‪ ,‬יכול וזה יכול‪ .‬ומצטט על זד‪ ,‬כבו׳ מה שהעירו‬ ‫מצוה‪ ,‬ואמנם הט״ז ביו״ד סי׳ א' ס״ק י״ז ם״ל שמצות‬
‫ד‪,‬ד‪,‬פרשה חיוב עליו אפי׳ אם אינו רוצה לאכול מן‬
‫עליו בתוקף האור שמח בסוף פרק כ׳ מה׳ שבת עפי״ד‬
‫הירושלמי גבי מושיט‪ ,‬מן לקו׳ בית המדרש ״גליוני‬ ‫התמאר‪ ,‬עדי? ותור‪ ,‬מצור‪ ,‬זאת כשאר מצות‪ ,‬אבל הרע״א‬
‫אור שמח״‪ ,‬שאמנם יישב קו׳ האור שמח מהירושלמי‬ ‫ז״ל בהגהותיו שם משיג על הט״ז וכותב שלא מצא‬
‫בכזאת‪ ,‬ושבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד‬
‫אבל דחאו מהלכה שלא שי ‪ T‬לפטור באם המלאכד‪,‬‬
‫נעשתד‪ ,‬ע״י ב׳ בד‪,‬מות‪ ,‬מפני שרק באדם שכל או״א‬ ‫שיפריש תרדמת ‪ph‬מג״א רסי׳ ח׳ כ״כ לענין תלה׳ וה״ג‬
‫בזה הדין שאין זד‪ ,‬בעשותד״‬ ‫חיזזפו בפני עצמו‬ ‫בתרחמר‪ ,‬ע״ש׳ מד ב רי הגרע״א משורש ברש״י בגיטין‬
‫וומשא״ב בבד״מות שהחיוב הוא על הבעלים‪ ,‬וכן מחמר‬ ‫דף מ״ז ע״ב ד״ה מדאורייתא‪ ,‬דלאו מצוד‪ ,‬דרמיא עליה‬
‫החיוב הוא על האדם שלא לד‪,‬יות מחמר אחר הבד״מה‬ ‫היא אא״ב אוכלן או מוכרן ע״ש‪.‬‬
‫כשגושאית מ שא ושתים כחד חשיבא‪ ,‬ומתבטא וכותב‬ ‫יי( אולם אם יש חשש לדילמא אתו למיכלימ״ו בטיבלייהו‬
‫שאין דין זה צריך לפנים שלא שייך לפטור בב׳ בהמות‪,‬‬ ‫והוא נחפז ללכת‪ ,‬אזי שפיר יכול למנות בשבת‬
‫ויתר על ‪ p‬מחדש ונותק שמוילר בעקירה והנחה קרוב‬ ‫שליח שיפריש התרזדמ או חלד‪ ,‬למחרת‪ ,‬וד‪,‬שליחות‬
‫הדבר לומר שאף בשתי בהמות חייב‪ ,‬ואם בד‪,‬מד‪ ,‬אחת‬ ‫חלה דאין זד‪ .‬כלל בגדר של כל מ״לתא דלא מצ(י עביד‬
‫לא מצי משוד‪ .‬שליה וכנז״ל‪.‬‬
‫עשתד‪ ,‬העק ‪ T‬ה והשגי תעשר• הנחה הר״ז כמו בר‪,‬מד‪,‬‬
‫אחת עכת״ד‪.‬‬
‫סימן יז‬
‫י א שי בנו על זה‪ .‬דאחרי כל האמור בבטח? כ״כ גדול‬
‫שדברי הגאון בעל מקור חיים ז״ל נדחים‬ ‫א‪ .‬שנים שעשאוהו במלאכות שאין להם‬
‫מד‪,‬לכד‪ ,‬ושד‪,‬דבר א״צ לפנים‪ ,‬כשמעיינים ומתבוננים‬ ‫שיעור‪.‬‬
‫בזד‪ ,‬בטוב העי? נוכחים לדעת‪ ,‬שהדבר עוד צריו לפני‬ ‫ב‪ .‬מלאכה ׳הנעשית ע״י שני בהמות אם‬
‫ולפנים׳ ולא לחנם לא קבע בזד‪ ,‬עוד מסמרים הגאון‬ ‫יכול להול על זה הדלן של שנים שעשאוהו‬
‫בעל מקוד חיים ז״ל לדחות זאת מד‪,‬לכה גם לאחר שדחד‪.‬‬ ‫וה״ה בבהמה של שני בני אדם וכמו״כ‬
‫זאת בעצמו מפני שלא מצינו זה לפטור בשאר עבירות‬ ‫אם חל הדיו של זה עוקר וזה מניח‬
‫כגון שנים שחרשו בשביעית וסו׳ מופני דלא ילפיונן לאו‬ ‫במלאכה הנעשית על ידי שתי בהמות‪.‬‬
‫]אך‬ ‫מקרבן ובו׳ וכתב זד‪ ,‬בלשון ״דאפשר לומר״‪.‬‬
‫ג‪ .‬חולה הצריך לאכול פת בט״ב או ביוה״ כ‬
‫‪,‬אבל לא בודאוו^ יעו? בספרי צ״א חי״ב סימן מ׳ אות‬
‫אם צרלר ליטול ידיו‪.‬‬
‫ו׳‪ ,‬ולא דייקתי במ״ש שם בלשון שאוסר זה בד‪,‬חלטיות‬ ‫ב״ה‪ .‬יום א׳ י״ד אייר פסח שני תשמ״ח‬
‫גמורה[‪.‬‬ ‫ירושלים עיר‪,‬״ק תובב״א‪.‬‬
‫הדבר נפתח בגדולים‪ .‬וכדיבואר‪.‬‬ ‫ולמעשה‬ ‫י‬ ‫לכבוד הרה״ג המצוין מופלא זזמופלג בתוי״ש‬
‫ציץ אליעזד חי״ ח‬ ‫סימן יז‬ ‫שו״ ת‬ ‫לב‬
‫לעשות כל המלאכות ע״י שתי בהמות יחד ולעשות‬ ‫א( בספר חסד לאוברהם שם בסוף סימן כ״ח כותב‬
‫עמהם עבודה כזו אשר היה בכה כ״א לעשותה‪ .‬ולאחר‬ ‫לדחות דברי המקו״ח׳ בגלל זה שכותב‬
‫מיכן כותב דהוא מילתא בוכרתיא ובדותא ומאריך לדחות‬ ‫לחלוק ע״ד תמג״א שהמקו״ח בונה את חידושו עליו‬
‫זה‪ ,‬ומסביר שזה לא דומה א ה עוקר וזה מגיח‪ ,‬מפני‬ ‫דס״ל דמכיון רבאדם זה יסול וזה יכול פטור אבל אסור‬
‫שאין העקירה או ההנחה לבדה לענין חיוב שום שם‬ ‫נןבהמה מותר ׳לגמרי‪ ,‬וכן דממחמר ל״ש לומר זה מפני‬
‫מלאכה ולפיכך שפיר יש סברא לומר דבבהמתו מותר‬ ‫שעביד מעשה בגופו; זכשיניח חמשא על בהמותיו שישאו‬
‫לכתחילה‪ .‬משא״ב בפטור של שנים שעשאוה דאין‬ ‫בלי שיוזמר אחריהן‪ ,‬טוען עוד ע״ז שלא נוכל להבחין‬
‫הפטור חמלאבת שבת מחמת הגירעון בעצם המלאכה‬ ‫ס ה בבהמה שאיננה בר דעת כדיעו״ש‪ ,‬וברור שאין‬
‫דהרי בגוף המלאכה אין חילוק אם נעשה ע״י אדם אחד‬ ‫בכ״ז כדי דחיה עדי שנאמר צא לחידושו של תמקו״ח‪,‬‬
‫או דנעשה ע״י שנים דכיון דבכל ענין נגמרה עכ״פ‬ ‫ראשית יש עמוד גדול כהמג״א‪ ,‬ושני!ת יתכן שכן יש‬
‫ונשלמה כל המלאכה הרי ממילא יש על פעולתם שם‬ ‫להבחין בבהמה הז״י ‪:‬והז״י וכדלקמן‪.‬‬
‫מלאכוה גמורה ׳וכו׳‪,‬ומימילא בבהמה מיקרי מלאכה והאדם‬ ‫ו ע רד יעוין בהגהות ח״ס על או״ח סי׳ רס״ו שסובר‬
‫נצטוה בה על שביתת בהמתו וכו' יעו״ש‪.‬‬ ‫עקרונית ג״כ כפי שעלה ע״ד המקו״ח אלא שטוען‬
‫וז א ת מיהת פשיטא ליה להגאון בעל יד המלך בתכלית‬ ‫בדומה להגז׳ שא״א תמיר להבחין ע״ש משם הכ״ם‪.‬‬
‫הפשטות דאבל בעקירה והנחה בשני בהמות‬ ‫ו ב שד״ ת הר צבי להגרצ״פ ז״ל חאו״ח ח״א סי׳ קמ״ד‬
‫מותר לכתחילה‪ ,‬ודלא כקו' בית המדרש ]ויעו״ש ביד‬ ‫כותב ליישב השגת אור שמח על המקו״ח‬
‫המלך שמסתפק גם בשנים שעשאוהו אם אחד מהם‬ ‫מדברי הירושלמי עפי״ד התום‪ /‬בשבת דף ג׳ ע״א‪,‬‬
‫הוא קטן שאינו בר עונשין‪ ,‬ע״ש‪ ,‬וכבר קדמו בחקירה‬ ‫והסיק ׳בגידונו דמכיון דמתוך דברי המקו״ח נראה‬
‫זאת הרי״ט אלגזי בספרו שו״ת שמחת יו״ט סי׳ ר״ט‪,‬‬ ‫דלא ברירא לו דבמלאכה הנעשית ע״י ב' בהמות אין‬
‫וכתב בזה בספר אמרי בינה להגאק מקאליש ז״ג חאו״ח‬ ‫בזה פטור דשנים שעשאוהז א״כ גם מספק הרי טוב‬
‫סימן ל״ ג עיי״ש[‪,‬‬ ‫שיוליכו את החולה בעגלה טסעת ע״י שני סוסים יעו״שי‬
‫ג( ב דו מ ה קצת לחילוקו של הקו׳ ״בית המדרש״‬
‫ה( ראה גם ראה בספר שו״ת ריב״א )להגאון מפאקש(‬
‫מציינו טשו״ת שם אריה )להגאון בעל עדוגת‬
‫חאו״ח סימן י׳ שנשאל אם מותר לרופא מומחה‬
‫הבושם על יו״ד( חאדח סימן ב׳‪ ,‬הו!א כותב לחקור‬
‫לנסוע בשבת על עגלה של גוי ששלחה עם סוסיו להוליכו‬
‫עפי״ד המג״א‪ ,‬שיהא מותר לעשות מלאכה כבהמה של‬
‫חוץ לתחום לרפא חולה שבביתו‪ ,‬ובהמשך הדברים חידש‬
‫שני בגי אדם דלא הטור מאילו עשו הם בעצמם‪ ,‬ודוחות‬
‫מד״ ע זאת ההלכה שעוררה המקו״ח לומר דכיון דקיי״ל‬
‫שזה הבל מפני דבבהמה למען ינוח שורד וחמורך וכר‬
‫שנים שעשאוהו פטור אבל אסור‪ ,‬א״ב בב' סוסים‬
‫וזה לא הוה לה נייחא‪ ,‬ומציק למ״ש עור בזה בחאה״ע‬
‫שמוליכים משא שז״י וז״י ג״ב יהא פטור‪ ,‬ונשאר קיים‬
‫סי׳ צ״ה‪ .‬׳ושים הוא מסביר׳ ג״כ בכזאת‪ ,‬דבבהמה מצווה‬
‫בחידושו זה ע״ש‪.‬‬
‫בשביתתה דלמען ינוח שורך וחמורך וכו׳ וזה לא הוה‬
‫ויעיין בשו״ת לבושי מרדכי )להגאב״ד ממאד( חאו״ח‬
‫שביתה ומנוחה לבהמה עיי״ש‪.‬‬
‫מהדו״ת סימן נ״ט שהגר״ט סופר )ערלוי( שאל‬
‫והסברא הזאת עוד איננה ברורה ומוחלטת כ״כ‪,‬‬
‫אותו ע״ד שו״ת ריזב״א הנ״ל׳ מדברי רש״י בשבת דף‬ ‫היות וזה נמדד לפי הל״ט מלאכות שישנו‬
‫צ״ג שפירש טעם הפטור דשנים שעשאוהו משום דלאו‬
‫באדם ולא לפי הטורח המציאותי‪ ,‬והרי להעמיס משא‬
‫אורחיה בהכי‪ ,‬וזה ל״ש בב׳ סוסים וכו׳‪ ,‬והשיב לו דבס׳‬ ‫■על בהמתו בחצר מצינו שמתירים‪ ,‬ויעוין מזה גם בשו״ת‬
‫בן אורי כתב דרש״י ל״פ ‪ p‬רק בס״ד ובמסקנא מקרא‬ ‫שאילת דוד להגאון הגר״ד מקארלין ז״ל בחאו״ח סי׳‬
‫ילפינן‪ ,‬ועוד שכן אורחא רק בסוס אחד‪,‬‬ ‫ד׳‪ ,‬וכן בהג״ה א׳ שם שמסיק וכותב דבמחמר אינו עובר‬
‫אבל הלבו״מ בא עליה לדחות דברי הריב״א מכה‬ ‫אלא דוקא באופן שעובד אם היה ערשה המלאכה בעצמו‪,‬‬
‫דחייתו של הגאון בעל מקור חיים ז״ל יעו״ש‪.‬‬ ‫וכן בשביתת בהמתו ׳לא עבר מה״ת במקום שאם עושה‬
‫ודברי הגר״מ סופר ז״ל בזה מובאים ביתר אריכות‬ ‫בעצמו אין בו איסורי תורה וכר יעו״ש‪.‬‬
‫בספרו שו״ת יד סופר ח״ב מימן ם'‪ ,‬ודן‬ ‫ד( י עוין ביד המלך על הרמב״ם בפ״א מה׳ שבת‬
‫בדבריו עפי״ד רש״י בשבת הנ״ל לדחות גם דברי‬ ‫שמבלי שידע כלל מספיקו של המקו״ח‪,‬‬
‫החסד לאברהם הנז״ל במלאכה שחייבים בכל שהו‬ ‫עלה על דעת עצמו לעורר ספק זה‪ ,‬שיהיה מותר מדאור■‬
‫וכן לפשוט ספיקו של השמחת יו״ ט הג״ל ע״ש‪ ,‬אבל‬ ‫לעשות מלאכה בב׳ בהמות יחד כשכל אחת יכולה‬
‫לפי מה שדהה הלבזשי מרדכי את דבריו שדברי רש״י‬ ‫לעשותה לבדה‪ ,‬ורוצה למילף לה מזה עוקר וזה מגיח‬
‫המה רק לפי הס״ד‪ ,‬ליכא גם לדבריו אלה‪.‬‬ ‫דר״פ מי שהחשיך וכו׳ דכמו דפעולת זה עוקר וזה מניח‬
‫עב״ פ ראה ראינו שבחקירתו של הגאון המקור חיים‬ ‫מותר בבהמה ואדם יחד הרי לכ״ש דמותר לכתחילה‬
‫ז״ל נאחזו גדולים וטובים זה בכה וזה בכה‪ ,‬והיא צריכה‬ ‫לעשות עקירה והנחה בשתי בהמות ע״י האחת העקירה‬
‫איס־׳א לפני ולפנים‪.‬‬ ‫וע״י השנית ההנחה א״כ למה לא יהיה מותר לכתחילה‬
‫לג‬ ‫ציץ אלי?^זר חי״ח‬ ‫סיומן יח‬ ‫שו‬
‫מה‪ .‬וכמו״ב כתבתי שם בהמשך הדברים גם בנוגע‬ ‫‪ 0‬בסוף מכתבו שואל אותי כבו׳ ע״ד שו״ת מהרי״ל‬
‫לנשים בתפלת מוסף שמזכיר כת״ר‪ ,‬והבאתי חילוקי‬ ‫דיסקין ז״ל בקו״א אות ס״ח שכותב מ״ל !‬
‫שיטות מ ה יעו״ש‪.‬‬ ‫יש לעיץ חולה האוכל בט׳׳ב אי נוטל ידיו‪ ,‬או עדיפא‬
‫והשלב לציין בזד‪ ,‬גם מ״ש בצ״א ח״ט סימן ב׳ אודות‬ ‫למיכל בלי נטילת ידים עכ״ל‪ .‬ושואל בתרתי׳ ראשית‬
‫נשים בברכות ק״ש וד‪,‬לל ובו׳ כדיעו״ש‪.‬‬ ‫מדוע מסתפק רק על ט״ב ולא על יוהכ״פ‪ ,‬ושנית‪ ,‬איך‬
‫כמל" כ מדי דברו שם בספרו אודות ״נשים בתפלד‪,‬״‬ ‫מורים הלכה למעשה נוטלים נט׳׳י או אין נוטלים‪.‬‬
‫החסיר מלהזכיר בירור דברים ע״ד נשים‬ ‫הנ ה ‪:‬מפני שה׳ ט״ב קודם בשו״ע עמד הגרי״ל ז״ל‬
‫בתפלה בימי נדותן‪ ,‬ואני כתבתי מזה בספרי צ״א‬ ‫בכאן לשאול זה‪ ,‬ופשוט דה ״ה דאותה השאלה‪,‬‬
‫ח״י סימן ח׳ כיעו״ש‪.‬‬ ‫היא גם י׳והכ״פ‪ .‬ועוד במכש״ב‪ ,‬כי השאלה שם היא‬
‫אני מצטט בכאמור כדי שלא יחסר המזג בספרו החשוב‬ ‫יותר חמורה‪.‬‬
‫הזד‪ ,‬למי שירצה בירור גם בהאמור‪ ,‬כאשר יתעניין‬ ‫ובעצם החקירה כבר עמד לדון עליה בדברי הגרי״ל‬
‫בדיני ״נשים בתפלד‪,‬״ המדובר בספרו‪.‬‬ ‫בשו״ת יד סופר שם בח״א סימן ז' אות ד׳‪,‬‬
‫לאגב אציץ גם לבירור דברים שכתבתי בצ״א חט״ן‬ ‫והעלה להלכה ולמעשה דחולה שצריך לאכול כביצה‬
‫סימן כ״ד אודות נשים בברכת התורה‪ ,‬שכת״ר‬ ‫פת בת״ב צריך ליטול ידיו כמר האוכל פת בשאד הימים‪,‬‬
‫כותב מזה בקיצור נמרץ בסוף סימן י״ב מספרו ע״ש‪.‬‬ ‫והסכים עמו לד‪,‬לכה הגאב״ד ממאד בשו״ית לב‪:‬וש״מ‬
‫ב( בסימן!די׳ בקטע ״תפלה בשדר״״ מעורר כת״ר‬ ‫חיו״ד מד״דו״ת סימן י״א אות ג׳ דהולד‪ ,‬שצריך לאכול‬
‫בקשר לתפלד‪ ,‬ע״י הכותל המערבי‪,‬‬ ‫בת״ב או ביוד‪,‬כ״פ דרשאי ומצור‪ ,‬לנטילת ידים ע״ש‪.‬‬
‫דלכ>‪[.‬ורד‪ ,‬הרי אין המקום מוקף !מחיצות‪ ,‬יא״ב אולי‬ ‫וכ״כ בפשיטות בתוספות חיים על החיי אדם כלל קל״ה‬
‫דינו כבקעה דאמרינן בברכות דף ל״ד ע״ב חציף עלי‬ ‫סק״י דהצריך לאכול בת״ב יטול ידיו עד פרק הזרוע‬
‫מאן דמצלי בבקתא;‪! ,‬וכן נפסק באו״ח סימן צ' סעיף‬ ‫ע״ש‪.‬‬
‫ה‪ /‬ומיישב דאם כי המקום אינו הר ד‪,‬מוריה‪ ,‬וא‪,‬ין דברי‬ ‫בברכה‬
‫התוס׳ נונדכות שם לגבי יצחק שמיישבים דהתם מי ‪ T‬י‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫בהר המור ‪T‬״ מכוונין לשם‪ ,‬אבל המקום הוא נורא וקדוש‬
‫ולבו של אדם נכנע בתפלתו שם‪.‬‬ ‫סימן יח‬
‫והנה הישוב הזד‪ ,‬הא דחוק בחרתי‪ ,‬ראשית אם נבוא‬
‫מבח זד״ צריך לחול הדין הזה על מכל הצדדים‬
‫פחות מבן כ׳ מתפילת המוספין׳ ונשים‬ ‫א‪.‬‬
‫שבשם גם לרבות אפילו מצד המזרח ומעל לד‪,‬ר הזיתים‬ ‫בתפלה‪.‬‬
‫שמשם המקום המקודש נראד‪ ,‬עוד ביותר‪ ,‬ומשקיפים‬ ‫התפלה ע״י הכותל המערבי אם אינה‬ ‫ב‪.‬‬
‫על הר המוריד‪ ,‬ממש‪■ ,‬ואיכא מורא מקדש‪ ,‬וגם אין גבול‬ ‫נחשבת כמתפלל במקום פרוץ‪.‬‬
‫לשטח המרוחק ומלבד שיהא מבוון מול מקום המקדש‬ ‫!אודות טעי‪1‬מה בר״ה לפ ני תקיעת שופר‬ ‫ג‪.‬‬
‫ונראה משם‪ .‬וזד‪ ,‬לא שמענו בנוגע לתפלה ונתת איפוא‬ ‫דמיושב אד לפני תפלת מוסף‪.‬‬
‫דבריך לשיעורין‪.‬‬ ‫הזהיר לר‪,‬תפלל בותיקין אם מותר לו‬ ‫ד‪.‬‬
‫שנית אפילו בד‪,‬ר המוריד‪ ,‬גופיה לפי מה שמבארים‬ ‫להתפלל אפילו ביחיד הגם שלאחר מיכן‬
‫הב״ח ור‪,‬ט״ז‪ ,‬שכת״ר בעצמו מזכיר אותם לפני‬ ‫יזדמן לו תפלה בצבור‪.‬‬
‫כן בחבריו‪ ,‬ג״ב כוונת התום' היא מפני שהיה מוקף‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״ז סיון תשמ״ח‪.‬‬
‫מתיצוו‪J‬‬
‫לכבוד הרב הגאון הנעלד‪ ,‬המפורסם לתהלה‬
‫והיישוב הנכון מד‪ ,‬נראד‪ ,‬דהוא משתי בחינות‪,‬‬
‫שליט״ז^‬ ‫זלמן דרוק‬ ‫מוהר״ר‬
‫ראשית‪ ,‬איך כת״ר קובע כ״כ בדבריו‬
‫בפשיטות שדין המקום כדין מקום שאין מוקף מחיצות‬ ‫יקבל בזד‪ ,‬הסכמתי על ספרו החדש ״שערי תפלה״‬
‫דלא כן הדבר‪ ,‬ולא מיבעיא הרחבה הסמוכה לכותל‬ ‫שמדפיס ועולד‪ .,‬וכמבוקשו הנני כותב לו בזה כמה‬
‫ששם מתפללים בעיקר יום יום‪ ,‬דינו בודאי כשטח‬ ‫הערות על הספר‪.‬‬
‫המוקף מחיצות‪ ,‬שד‪,‬רי היא גדור ממש■ מכל הצדדים‬ ‫א( בסימן ב׳ בקטע של ״בתפלת מוסף״ הביא ספיקו‬
‫מדרום ומצפץ )שנטפלים גם לבית(‪ ,‬וגם לרבות ממערב‬ ‫של התו״ת בפ׳ תשא אם פחות מבן כ׳‬
‫שד‪,‬וא גדור בגדר עבר‪ ,‬וחזק שגבוד‪ ,‬הרבד‪ ,‬מעשרה טפחים‪,‬‬ ‫חי״ב במוסף ואם יכול לעבור לפני התיבה‪ ,‬וציין גם‬
‫וא״כ דין השטח כמוקף מחיצות ורק אינו מקורה שזה‬ ‫לאפרקסא דעניא סימן כ״ב‪ .‬ובאשר שנהוג בישיבות‬
‫לא מעכב ונהוג בפשיטות להתפלל בט■‪ u ,:‬כזה‪ .‬כמובא‬ ‫ועוד מקהמזת תפלד‪ ,‬שפחות מבן כ׳ עובר בפשיטות‬
‫בשערי תשובד‪ ,‬םק״א ומשנ״ב ס״ק י״ב‪ ,‬ע״ש‪.‬‬ ‫לפני התיבה לתפלת מוסף‪ ,‬אני מוצא לנכון לציין בזד‪,‬‬
‫ואפילו הרחבד‪ ,‬הגדולד‪ ,‬שלפני זה ג״ב נראד‪ ,‬בעיני‬ ‫למד‪ ,‬שכתבתי בירוד רחב ומעמיק בזה בספרי שו״ת‬
‫שנקראת לפי חזותד‪ ,‬כמוקפת מחיצות מכל הצדדים׳‬ ‫ציץ אליעזר חי״א סימן א׳‪ ,‬דישוב מרווח למנד‪,‬ג ישראל‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן יח‬ ‫שו״ ת‬ ‫לודן‬
‫אבל לאחר תקיעת מיושב קודם מוסף ס״ל בהדיא שם‬ ‫רק יש שם עוברם ושבים׳ ולא ראה שיהא משום כך‬
‫שאסור‪ ,‬כדמדגיש ובותב שם במאמר המוסגר בלשון‬ ‫בגדי לשונות‪ ,‬היות‪1‬זלא דומה מיהת למ^ם פרוץ‪],‬וזכורני‬
‫״דאחר כך קודם מוסף הודי הפסק בין תקיעות מיושב‬ ‫מזכע‪,‬האנגלים שהיו עוברים בשטח שע״י הסותל המערבי‬
‫לתקיעות של סדר הברכות*‪.‬‬ ‫עם חמוריהם הלוך ושוב‪ ,‬ובכל זאת לא חשבו אף פעם‬
‫אמנם כפי שהובא בספרי שו״ת צ״א ח״ח סימן כ״א‪,‬‬ ‫שיהא זה גורם מעכב לתפלה במקום זה[‪.‬‬
‫יוצא דדעת הגרע״א ז״ל דלא כן‪ ,‬אלא ס״ל‬ ‫ושנית כל האמור בגמרא ובשו״ע‪ ,‬הזזא ביחיד׳ או‬
‫דעדיף להתיר לטעום לאחר תקיעות דמיושב׳ ועשה‬ ‫יותר‪ ,‬שעומדים בבקעה באקראי ושאיננה‬
‫בזה מעשה דב׳ בשנת מגיפה של חילי דע ל״ע וצוד‪.‬‬ ‫מיוחדת וקבועה כלל למקום תפלה‪ ,‬אבל לא כן כשציבור‬
‫שזמזר תקיעות דמיושב ילד הקהל הביתה ויאכל מעט‬ ‫מייחדים מקום כזה לתפלה לפרקים‪ ,‬דאזי דין מקום‬
‫ואח״ב ישוב תפלת מוסף לתקיעות דמעומד׳ וכך סובר‬ ‫כזה כרחבה של עיר שבמגילה דף כ ‪ ,r‬ושו״ע סימן‬
‫גם הגאון בעל דעת קדושים ז״ל ■באשל אברהם או״ח‬ ‫קנ״ד סעיף א'‪ ,‬שמותר זאת בפשיטות‪ ,‬ואם מייחדים‬
‫סי' תקפ״ט‪ ,‬דבותב שם דיש להקל לאיש על ידי חלישות‬ ‫מקום כזה לתפלה בקביעות‪ ,‬אוי מקבל המקום קדושה‬
‫כל דהו שקאכל וישתה אחרי תקיעות דמיושב יעו״ש‪.‬‬ ‫כבית כנסת‪ ,‬וכדיוצא בן בהדיא מדברי החמב״ם מה׳‬
‫דעתו של ״ו«תם סופר ז״ל לא היתרי בכזאת‬ ‫אבל‬ ‫תפלה הלכה כ״א ע״ש‪.‬‬
‫כדיוצא מתשובתו שם כנז'‪ ,‬וגם יעוין בספר‬ ‫ו הג ם דהשערי תשובה שם הזכיר מהספר בתי כהונה‬
‫חמודי אפרים בקו׳ הנדפס בסוד‪,‬״ם הנקרא בשם חיים‬ ‫שכותב שההיתר בזה ו^א מפני שהמקום מוקף‬
‫שאל שכותב להשיג על האשל אברהם )דדעת דיגרע״א‬ ‫מחיצות‪ ,‬אבל עיינתי כגוף הספר שם בחלק בית דין‬
‫לא ידע‪ ,‬והובא זאת רק ׳באיזה שבועון שדיעתיק מפנקס‬ ‫סימן י״ז‪ ,‬וראיתי שנוסף להנימוק של מוקף מחיצות‪,‬‬
‫תקנות( דאיך התיר לחלוש לאכול דוקא אחר תקיעות‬ ‫הוא כותב‪ ,‬עוד נימוק וכנ״ל‪ ,‬ומסתייע ממה שמצא כתוב‬
‫דמיושב ולא חש משום הפסק‪ ,‬דדיא אפילו שיחדי בעלמא‬ ‫בהעתק הגהות מתלמודים ישנים וההעתק הוא משנת‬
‫אסור‪ ,‬ויותר היה לו להתיר לאכול קודם התקיעות וכו'‬ ‫התי׳^ו וז״ל הציף עלי וכו׳;וה״מ דלא מסניף ליה עשרה‬
‫יעו״ש )ואולי גם הגרע״א ז״ל שהעדיף בנידוגו שיטעמו‬ ‫עכ״ל‪ .‬אלא ‪ n n‬נכון דרובה של התשובה שם מר‪ ,‬ססת‬
‫לאחר תקיעות דמיושב היה זדי רק מפני שחשש לפי‬ ‫בעיקר על זה שמוקף מחיצות אע״פ שאינו מקורה‬
‫המצב שרבים לא יחזרו‪ ,‬ול‪:y‬ן רצה להיות ■בטוח שישמעו‬ ‫יעו״ש באריכות דבריו‪.‬‬
‫עכ״פ תקיעות דמיושב(‪.‬‬ ‫וכ ה הג״י ה האמורה ר«יתי בספר יפה ללב או״ח סי'‬
‫ולעצם ישוב המנהג בכמדי ׳וכמדי מקומות ובישיבות‬ ‫צ' סק״ו שמביא כן בשם ריא״ז בפסקיו‬
‫הגדולות ‪ 1‬כו׳‪ ,‬לעשות הפסקה קודם תק״ש‬ ‫למס׳ ברכות הנדמ״ח בחי׳ הריטב״א לפסחים שכותב‬
‫דמיושב ולקדש ולטעום‪ ,‬כתבתי על כך בכמדי מקומות‬ ‫וז״ל דרך חציפות הוא להתפלל אדם בבקעה במקום‬
‫בספרי קחנו משם‪.‬‬ ‫שחרובים מצויים שם‪ ,‬ואם ‪ ,‬היו מתפללים שם עשרה‬
‫ד( בסימן ט׳ בקטע של ״זמן תפלדי ותפלה בציבור׳‬ ‫אין בו משום חציפות ומוסיף עלה הספר וכותב‪ ,‬דממנו‬
‫כותב כת״ר לשאול על דימשנ״ב בסי׳‬ ‫ניקח לעבוד ולהתפלל אפי׳ במקום פרוץ כמו בש־״־־׳ כל‬
‫נ״ח בביאו״ה ד״ה ומצדה‪ ,‬שפסק דהזהירים לקרות‬ ‫שהוא במנין עשרה מתפללין ע״ש‪ .‬ומובא גם בכה״ח‬
‫כותיקין מותר לקרות ולדיתפלל ביחידי אם אין להם‬ ‫סי׳ צ׳ ס״ק ל׳׳א ע״ש‪ .‬וכותב לומר כן מד״ע בספר‬
‫מנין‪ ,‬ומקשרי‪ ,‬הרי התפלה כותיקין היא משום זריזין‬ ‫תורת חיים )החדש( על או״ח סי׳ צ׳ סק״ז עיי״ש‪ .‬וא״כ‬
‫מקדימין למצות ואיך זדי דוחה תפלה בציבור וכר׳‪.‬‬ ‫מינה בק״ו ‪ p‬בנד של ק״ו להתיר בכגון זה במקום‬
‫והנה נבון מר‪ .‬שכותב כת״ר דצריך לומר בתפלרי‬ ‫מקודש כזה ע״י הכוד‪,‬״מ‪,‬‬
‫בזמנדי כותיקין מעלתה וחשיבותדי לא רק מפאת‬ ‫ויעוין גם בספר משכנות לאביר יעקב ח״א דפים ב׳‬
‫זריזין מקדימין אלא כחלק מענין התפלדי‪ .‬ולפלא רק‬ ‫ג׳ מה שמאריך לבאר כי המקום שאנו מתפללים‬
‫שלא הדגיש ׳להוכיח זאת ממה דבשו״ע שם כתוב‪ ,‬ע״ז‬ ‫לפני כותל מערבי נתקדש בקדושת ביהכ״נ ולא דמי‬
‫בלשון ״מצוד‪ .‬מן המובחר לקרותה כותיקין וכו׳״ ולא‬ ‫לרחבה של עיר עיי״ש ואכמ״ל יותר‪,‬‬
‫כתוב שהוא רק ענין שיל זריזין מקדימין‪ ,‬ודיייגו מפני‬ ‫ומכיון שהמקום נקבע לבית ‪,‬תפלה וכל קדושת בית‬
‫שזה כחלק מענין התפלדי‪.‬‬ ‫הכנסת עליו אזי מותרת התפלה בו אפילו‬
‫י ת ר על כן ברמב׳׳ם פפ״א מה׳ ק״ש הי״א לא מוזכר‬ ‫ביחיד‪ ,‬באין כל חשש לבקעה‪.‬‬
‫אפילו מלשון זה של ״מצוד‪ ,‬מן המובחר״ אלא‬ ‫ג( בסימן ח׳ בקטע של לסעוד ׳ולתמוך הלב בר״ה‬
‫פוסק בלשון ״ואי זה הוא זמנה ביום‪ ,‬מצותדי שיתחיל‬ ‫לפני תקיעת שופר ומוסף‪ ,‬העתיק‬
‫לקרות קודם הנץ החמה וכו״׳‪ ,‬ודייינו דס״ל שזה לא‬ ‫כת״ר משם הזז״ם בחיד׳ד סוף סי ז׳ בענין ש״ץ חלוש‪,‬‬
‫רק מן המובחר בלבד אלא הוא זה מעיקר דימצודי‬ ‫שפסק להתיר א לפני מוסף לקדש ולטעום‪.‬‬
‫לכתחילה‪ ,‬וכדמסיים גם פלשה ר׳אם איחר וקרא ק״ש‬ ‫ואעיר לו שהעתיק מהח״ס שלא כדת‪ ,‬דהח״ם שם‬
‫אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו״‪ ,‬והיינו רק בדיעבד‪.‬‬ ‫מתיר זאת רק קודם תקיעת שופר מיושב‪,‬‬
‫לה‬ ‫צ ^ אליעזד חי״ ח‬ ‫םי»ן יח‬ ‫שד‬
‫הרופאים שואלים‪ .‬בדבר פג שנולד במשקל קטן‬ ‫והכי מציגו לו באמת להרמב״ם בתשובותיו בשו״ת‬
‫מאד‪ ,‬והוא זקוק להחייאה בכמויות גדולות של חמצן‪,‬‬ ‫פאר הדור ‪ p 'o‬ס״ה שלא רצה לתת את ידו לציבור‬
‫שלדעתם הוא עשוי להתעוור או לדיפגע קשות במוח‪,‬‬ ‫שמתפללין לאחר הנץ החמה‪ ,‬ולשאלה אשר ׳נשאל אם‬
‫ההורים מבקשים להשאר בשב האל תעשה כי מר להם‬ ‫טוב יותר לקרוא ק״ש ביחיד עם הנץ החמה או להמתין‬
‫להביא לביתם סגי נהור פגוע מוח‪ ,‬האם חייבים הרופאים‬ ‫שעה אחת ‪ *at‬יותר עד שיתקבצו הקד^‪ ,‬השיב ופסק את‬
‫לעשחת כל מאמץ להחיות את הפג כשבדור גם שישראל‬ ‫פסקו בםכינא חריפא בלשון» מן הראוי שהיחיד והציבור‬
‫סומא ופגוע במוחו‬ ‫שיקראו קריאת שמע עם הנץ החמה עכ״ל‪ ,‬והיינו‬
‫ולענד״נ להשיב! גם אדם מבוגר שחייו בסכנד׳וברור‬ ‫לשיטתו בספר הי״ד שזהו דין של לכתחילה‪ .‬ולא רק‬
‫שימות אא״ב יתנו לו סם שיתעוור וישאר‬ ‫‪.‬‬ ‫מן המובחר‪.‬‬
‫פגוע בשכלו חייב לקבל סם זה‪ ,‬וכך מבואר בביאו״ה‬ ‫ולפ״ז יתכן דמי שמדקדק על עצמו להתפלל כותיקין‬
‫שכ״ט ד' ד״ה אלא‪.‬‬ ‫כדי לצאת ידי שיטת הרמב״ם הו״ל בזה תו‬
‫גם סיפרו הרךפאים על אשד׳ צעירה שבעלד׳ הפך‬ ‫בגדר של ״קיבלו עליתצ״ ונהפך זה אצלו לדין של‬
‫״לצמח״‪ ,‬והיא כבר עגונה עשר שנים‪ ,‬ותנה קיבל‬ ‫׳'לכתחילה״ ולא רק למצוה מן המובחר‪ ,‬ואין לו איפוא‬
‫דום לב‪ ,‬ושאלו הרופאים אם האשה חייבת להחיותו‬ ‫תו להשגיח על הציבור‪ ,‬להמתין עליהם‪ ,‬ויתיישב איפוא‬
‫בד׳חייאה ע״י הרופאים‪ ,‬או שהיא עצמה חייבת אישית‬ ‫שפיר ׳ברווחא דברי המשנ״ב בביאו״ה שם‪ ,‬שהרי כותב‬
‫לעשות את ההחייאה‪ ,‬כאשר ס ה תתעגן עוד עשר‬ ‫בלשון ״דע דהזהירים לקרות כותיקין״‪ ,‬ולא כותב בלשון‬
‫שנים?‪ .‬והשבתי דודאי חייבת להחיותו‪ ,‬כי •וחי בהם לא‬ ‫סתמי של מי שרוצה להתפלל מתיקין‪ ,‬שהיה !משמע‬
‫נאמר רק‪ ,‬על הפקחים‪ ,‬וגם ״צמח״ חייבים להחיות‪,‬‬ ‫אפילו על מקרה עראי‪ ,‬והייט מפ|ני שדינו אמור‬
‫למרות שעלובה זו תשאר עקב כך עגונה‪ ,‬ומי יודע‬ ‫רק על ״הזהירים״ תמיד לקרוא כותיקין דאז נהפך זה‬
‫אם תוכל עוד להנשא וללדת ילדים‪.‬‬ ‫אצלו כחלק מעגין התפלה‪ ,‬ולכן מותר זה לקרות ולהתפלל‬
‫אך מסופקני בפג שנולד טרם כלו לו ו׳ חדשים‪ ,‬כשהוא‬ ‫ביחידי וא״צ להמתין לציבור שיתפלל לאחר הנץ‬
‫בשבוע כ״ב או כ״ג‪ ,‬דמדיגא דגט׳ דינו כאבן דומם‬ ‫ואכמ״ל יותר ]ויעוין מ״ש מזה גם בספרי צ״א חי״ד‬
‫האם חייבים להחיותו? ומאידך גדולה היא השאלה בילד‬ ‫םי‪1‬מן ה׳ עיי״ש[‪.‬‬
‫יחיד שההורים רוצים מאד שיחייהו‪ ,‬למרות הסיכון‬ ‫אסיים בברכה‬
‫הגדול שישאר סומא או שוטה‪ ,‬האם מחללים עליו את‬ ‫אליעזר יהודה וולדיגברג‬
‫השבת כשהסיכוים הם כעשרה אחוזים שישאר בחיים‬
‫כשנולד בשבוע כ״ג ומשקלו פחות מק״ג אחד‪.‬‬ ‫סימן יט‬
‫והנה התזו״א כתב לגבי בן ח׳ דכמדומה שנשתנה‬
‫הטבע ובימינו יכול לחיות‪ ,‬ואולי גם ביחס‬ ‫א‪ .‬פג שנולד במשקל קטן מאד והוא זקוק‬
‫לנולדים לבן כ״ד או כ״ג ש^עות נשתנה הטבע מאחר‬ ‫להחיאה בבמוי‪,‬ות גדולות של המצן‬
‫ועשרה אחוז מהם חיים׳ ובהצטרף שיטת הביאו״ה סי׳‬ ‫שר\א עשוי* עי״ב להתעוור או להפגע‬
‫ש״ל סעיף ז' דעל ספק בן ח״ מחללים שבת׳ מותר‬ ‫קשות במות׳ האם חייבים הרופאים לעשור‬
‫לחלל שבת על מקרה דנן׳ וא״ב אולי גם הרוצה להתעלם‬ ‫כל מאמץ להחיות את הפג‪.‬‬
‫ולא להחיות בגיל זה אולי אין היא בגדר שפיכות‬ ‫‪ a‬בעל שהפד ל״ע ״לצמח״ ואשתו הצעירה‬
‫דמים ולא תרכל להתעלם כיון דהאחוזי חיים נמוכים‪,‬‬ ‫עגונה כבר עשר שנים‪ ,‬וקיבל דום לב‬
‫וצ״ע‪.‬‬ ‫האםהאשה חייב׳ לעשר פעולות להחיותו‬
‫ביקר‬ ‫בהחייאה הגם שעי״ב תתעגן עוד עשר‬
‫יצחק זילברשטיין‬ ‫שנים‪.‬‬
‫ג‪ .‬פג שנולד טרם בלו לו ו׳ חדשים דדינו‬
‫תשובה ‪.‬‬ ‫כאבן דומם׳ האם חייבים להחיותו׳ והאם‬
‫ב״ה‪ .‬ז׳ מיון תשמ״ח‪ ,‬אסרו חג דשברעות‪.‬‬ ‫מחללים עליו את השבת כשהסיכוים‬
‫תרבב״א‪.‬‬ ‫ירושלים עיה״ק‬ ‫לישאר בחיים הם כעשרה אחוזים‪.‬‬
‫לכבוד הרב הגאון הנעלה וכו׳‬ ‫ש א ל ה ‪,‬‬
‫מוהר״ר יצחק זילברשטיין שליט״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬יום המיותם תשמ״ח‪.‬‬
‫רב שכונת רמת אלחנן בבני ברק‬
‫הוד כבוד מדהר״ר הגאוז הגדול‬
‫אחדשכת״ר‬
‫ר׳ אליעזר וולדינברג שליט״א‪.‬‬
‫יקרת מכתבו קבלתי בעש״ק‪ .‬והנני לחות דעתי‬ ‫בעל הספרים הנפלאים בציצים של תירד׳ ״ציץ אליעזר״ ‪.‬‬
‫על השאלות שנשאל עליהם‪ .‬כמבוקשו‪.‬‬ ‫שלום וישע רב‪.‬‬
‫ציץ אליז^ור חי״ח‬ ‫סימן יט‬ ‫שו״ ת‬ ‫לו‬
‫עיי״ש‪ .‬הרי לבו שכדי להציל את האדם ממות מותר‬ ‫א( השאלה !‪,‬ראשונד‪ ,‬שנשאל מרופאים היא בדבר‬
‫לעשות לו נתוח מ ה שתעשהו מאידך לבעל מום‪ ,‬וגם‬ ‫פג שנולד במשקל קטן מאד והוא זקוק‬
‫מחוייזבים בכך‪ ,‬ואפילו נגד רצינו של החולה‪ ,‬ולא‬ ‫להוזיאה בכמויות גדולות של חמצן שלדעתם הוא עשוי‬
‫קובע איזה אבר שהוא‪ ,‬ואו׳ב ה״ה בכגץ נידוננו‪.‬‬ ‫להתעוור או להפגע קשיות במוח‪ ,‬ההורים מבקשים‬
‫ואים היד הדוחה תרצה לדחות גם ראיה זאת מהיעב״ץ‬ ‫להשאר בשב ואל תעשה כי מר להים להביא לביתם‬
‫ולומר דשאני התם שהאבר שחותך ממנו הוא‬ ‫פגי נהור פגוע מוח‪ ,‬האם חייבים הרופאים לעשות כל‬
‫בבחינת רודף כי נגוע הואי ■והוא זה שעליול לשדות תכלא‬ ‫מאמץ להחיות את הפג גם כשבדור שישאר סומא‬
‫בכל גופו‪ ,‬הגם דאין בזה בכדי דחיה דזיל בתר טעמא‬ ‫■‬ ‫ופגוע במוחו ?‬
‫שמחויבים להציל עי״ב מסכנת מיתה‪ ,‬בכל זאת לדווחא‬ ‫וכדיתב כת״ר שהשיב‪ ,‬כי גם אדם מבוגר שחייו ב‪,‬סכנה‬
‫דמילתא אוסיף להביא ראיה נוספת מדברי הרמב״ן‬ ‫וברור שימות אא״כ יתנו לו סם שיתעוור‬
‫בתוה״א שער הסכנה‪ ,‬דהרמב״ן שם כותב בנוגע להקזת‬ ‫וישאר פגום בשכלו‪ ,‬חייב לקבל סם זה‪ ,‬וכך מבואר‬
‫דם‪ ,‬דפמה דברים של סכנה תלוין בהקזה‪ ,‬ובכל זאת‬ ‫סביאד׳ה סי׳ שכ״ט סעיף ד' ד״ה אלא‪ ,‬ע״ב‪.‬‬
‫מותר לעש־ת זאת‪ ,‬ויש מצוד‪ ,‬בכך להזקיק לזה‪ ,‬בהסבירו‬ ‫והנה בביאוו״ה שם כתוב זאת‪ ,‬דאם רופא אומר‬
‫שהוא זה ״כין דחבלד‪ ,‬גופר‪ ,‬לרפואה היא״ ע״ש׳ הרי לנו‬ ‫שסממנים אלו יו עי א להאריך רגעי חייו‬
‫שגם רפואה מחבלת שאין לה מגע כל שהיא לגרמת‬ ‫מחללים עליו את השבת‪ ,‬אבל לא כתוב שהדין כן גם‬
‫מחלתו‪ ,‬ועלולה בקתתו אותה להכניסו לסכנה אחרת‬ ‫היכא שםוממנים אלו ׳בעצמם יחבלו אותו מאידך קשות‪,‬‬
‫בסל זאת מוותרת היא לעשותה‪ ,‬דיש מציה בכך מכיוון‬ ‫ורק הוא כשלעצמו חצץ וכו׳‪.‬‬
‫שמאידך תצילהו ממיתה ודאית‪ .‬ודון מינד‪ ,‬שגם זאת‬ ‫פמו כן מבאר שם חביאו״ה ש;מחללים גם על חרש‬
‫היא הנקודד‪ ,‬הבסיסית של היעב״ץ ז״ל‪ ,‬ויסוד הר‪,‬יתר‬ ‫ושוטה ונהדגין עליהם דגם הם בכלל איש כי‬
‫להחסרת אבר הוא מכיון דלרפואה היא ומצילתו ממות‬ ‫יכה כל נפש ופו׳‪ ,‬ודוחה דברי ההלק״ט שמסתפק בזה‬
‫ולכן לא משגתינן מה שגם מחבלת היא מאידך‪.‬‬ ‫ע״ש‪ .‬ואני מוצא שבכזאת העלה גם המהר״מ חביב ז״ל‬
‫יתר על כן כהת׳ב שם הרמב״ן ז״ל שכל עיקר שהצריכד‪,‬‬ ‫בשו״ת קול גדול סי' ע״׳ו שאם א׳ מישר׳ הרג חרש א‪'1‬‬
‫תירה לתת רשות לרופא לרפאות מפני ״שאין לך‬ ‫שוטה חייב מיחת‪ ,‬וכך כתב בפשיטות הגאץ מקאליש‬
‫ברפואות אלא סכנה מה שמרפא אד‪ ,‬ממית לזר‪,‬״ יעו״ש‪.‬‬ ‫ז״ל באמרי בינה חאו״ח סימן ט׳‪ ,‬דההורגן זרא׳י חייב‬
‫הרי שנקודת היסוד שהצריכה תודה לתת רשות לרופא‬ ‫דחרש וושוטוה נפש אדם מישראל נקראים יעו״ש‪.‬‬
‫לרפאות הוא מפני שסהרבד‪ ,‬פעמים הרפואד‪ ,‬חובלת‬ ‫א ב ל גם מזה עוד לא נלמד כי יש גם חיוב לרפאות‬
‫במקו״א‪ ,‬ובכל זאת התירה תורד‪ ,‬לרפאות כדי להציל‬ ‫את האדם ברפואה כזאת אשר היא בעצמה תחבול‬
‫עי״ב מסכנת מוות‬ ‫בו ׳ותעשהו ח״ו‪ ,‬או לעוור או לפגום מוח‪ ,‬דבכה״ג יש‬
‫יוצא לנו איפוא מזה‪ ,‬שד‪,‬תורה התירה לרפאות בכל‬ ‫מקום להרהור שני לו׳ דאין זה בכלל והשטותו לו ׳לרבות‬
‫סוגי רפואות אשר תצילהו ממחלתו הגלויר‪,‬‬ ‫אבירת גופו‪ ,‬מכיה שחובל עי״כ קשות בגופו רבעצמיותו‪,‬‬
‫וממיתה‪ ,‬הגם שמאידך תחבול בןו קשות‪ ,‬כייון שישאר‬ ‫וכמר׳ב אין זה גם בכלל ואהבת לרעך כמוך‪ ,‬דהרבה‬
‫מיהת בבחינה של נפש כל דד‪,‬ו‪ ,‬ויש מצוד‪ ,‬בכך אפילו‬ ‫בנ״א לא ירצו גם לעצמם שיעשו בתם פן לרפאותם‬
‫כשזד‪ ,‬לא לרצונו של החולד״‪ ,‬וממילא הדין כן גם בקטן‬ ‫בעת הצורך במין וסוג רפואה כזאת המאמללת אותו‪,‬‬
‫ותינוק הנוטר‪ ,‬למות‪ ,‬אפילו כשזה שלא לרצון הוריו‪.‬‬ ‫וחייו נעשים אצלו כמעט לבלי נשיא‪ ,‬וחחרים מות‬
‫ומינה גם לנידץ ^ ת נ ז בפג שנולד במשקל קטן‬ ‫מחיים כאלת‬
‫מאד העומד למות וזקוק לד‪,‬חיאד‪ ,‬בכמויות‬ ‫אולם לעצם הדין מסכים אנכי לעצם מה שהעלה‬
‫גדולות של חמצן‪ ,‬דמותר ויש גם מצוד‪ ,‬לד״גיש לו הצלה‬ ‫כת״ר שמחויבים להציל את העומד למות גם‬
‫בכמויות החמצן הגם שהוא עשוי מאידך להתעוור עי״כ‪,‬‬ ‫בסוג רפואה כזאת שתפגע כו מאידך ותעשהי לעוור‬
‫או להפגע קשות במוח‪ ,‬ואין לשעות לבקשת הד״ורים‬ ‫ופגום מוח‪,‬‬
‫לד״שאר בשב ואל תעשר״ וטוב למסכן החי מארי המת‪.‬‬ ‫ו כ דו מ ה א ה מציגו שהעלה כן הגאון יעב״ץ ז״ל‬
‫ב( השאלה השניה שנשאל עליה ה״א על אשד‪ ,‬צעירה‬ ‫בספרו מור וקציעה על או״ח סימן שכ״ח‪,‬‬
‫שבעלד‪ ,‬הפך ״לצמח״ וד״יא כבר עגונה י׳‬ ‫דכותב שם בתוך דבריו דכשד׳רופא עוסק ברפואה‬
‫שינים‪ ,‬והנד‪ ,‬קיבל דום לב‪■ ,‬ושאלו הרופאים אם האשד;‬ ‫בדוקה וגמורה‪ ,‬לעולם סופין לחולה המסרב במקום‬
‫חייבת לד״חיותו בהחיאד‪ ,‬על ידי הרופאים‪ ,‬או שהיא‬ ‫סכנה אפילו בנטילת אבר כדי להצילו מסכנה ואין‬
‫בעצימד‪ ,‬חייבת אישית לעשות את ההחייאד״ הגם שעי״ב‬ ‫משגיחין בו אם הוא אינו רוצה ביסוורין וקוחר מות‬
‫תתעגן עוד עשר שנים‪ .‬וכת״ר השיב דודאי חייבת‬ ‫מחיים‪ ,‬אלא חותכין לו אפילו אבר שלם אם הוצרך‬
‫לד‪,‬חיותו‪ ,‬כי וחי בד‪,‬ם לא נאמר רק על הפקחים‪ ,‬וגם‬ ‫לכך למלטו ממות שלא יהא שדי תכלא בכוליה‪ ,‬ועושין‬
‫״צמח״ חייבים להחיות‪ ,‬למרות שעלובה זו תשאר עקב‬ ‫כל הצריך לפקו״ג ע ד רצונו של התולה׳ ואין הדבר‬
‫כך עגונד‪ ,‬ומי יודע אם תוכל עוד לד״נשא וללדת‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫תלוי בדעתו של חולה ׳ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו‬
‫לז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫‪ pfo‬יט‬ ‫שו‬
‫לכמד‪ ,‬ילדים שנולדו במצב זד‪ ,‬לחממם במכונד״ אבל‬ ‫ו הנ ה השיב כדת וכדין‪ ,‬והדבר פשוט הא״צ לפנים‬
‫הואיל והוא רק על צד המיעוט הגמור אין לחלל עליו‬ ‫שמחויבים להשתדל בקדם ועשה להארכת חיים‬
‫את השבת‪ ,‬ודק אם חי ל׳ יום מחללין עליו את השבת‬ ‫של משותקים בחלקם או בכל גופם‪ ,‬אפילו מה שמכונים‬
‫דחי אינו כאבן עיי״ש‪.‬‬ ‫בפי הרופאים בשם ״צומח‪ -‬או ״ירק״‪ ,‬ואין לנו שום‬
‫‪ .‬ברם אם נוכל לתלות ולומר דגולד למקוטעץ‪ ,‬נראד‪ ,‬לי‬ ‫קנה!מדה למדוד‪ :‬ולקבוע גבולים לחוקרם של ״החיים'־■‬
‫דיוכלו אז כן לחלל עליו את השבת‪ ,‬דיולדת‬ ‫באשר הם חיים‪ ,‬וכל אשר יחובר של החיים באיזה מדר‪,‬‬
‫לשבעד‪ ,‬יולדת למקוטעין‪ ,‬זתולין בכך‪ ,‬עיץ אה״ע סי׳ י״ד‬ ‫שד‪,‬יא שם ״כל נפש״ עליו‪ ,‬ולא משנה כלל ועיקר מה‬
‫סעיף י״ד ברמ״א ובגו״ב ]ובימינו גם יולדת לתשעה‬ ‫שאין בכחו לאכול ולשתות וד‪,‬וא ניזון רק בדרך מלאכותי‪,‬‬
‫יולדת למקטעין‪ ,‬עיץ אד‪,‬״ע סי׳ קנ״ו ברמ״א סעי׳ ד׳[‪.‬‬ ‫ואינו מגיב בחיצוניותיו‪ .‬אני מדגיש ״בחיצוניותיו״‪,‬‬
‫כ מו ״ כ אם אחוזי ד^קור‪ ,‬לחיים יעלו עם הד״תפתחות‬ ‫כי שומעתי מפי רופאים במקרים דומים‪ ,‬שאין להבחין‬
‫הרפואית עד שיצא מד־מיעוט הגמור‪ ,‬אזי נר׳‬ ‫ולקבוע אם גם בפנימיותיו אין תחושה ותגובד״ אלא‬
‫דיוכלו לחלל על שכזה את השבת אפילו קודם ל׳ ואפילו‬ ‫שאין בידו הכלים להביען כלפי חוץ באשר שהם משותקים‬
‫בודאי נפל‪ ,‬כדמשמע בשו״ת אמרי יושר שם דס״ל‬ ‫ומד‪ ,‬גם כי הרופאים מודים שמבחינים אצל המכוניט‬
‫נמי בכזאת‪ .‬ואמנם ראיתי בשו״ת מגחת יצחק בח״ד‬ ‫״צמח״ תפקוד חלקז ותחושות מעטות‪ ,‬׳ושהמוח עדיין‬
‫סי׳ קכ״ג מאות י״ח וד‪,‬לאה שמטיל ספק בדברי אמרי‬ ‫לא הרוס לגמרי‪ .‬ולשאלה‪ ,‬אם עלול לבוא בזמן מן‬
‫יושר אלד‪ ,‬וחוכך מלהתיר במלאכה דאורייתא כדיעו״ש‪,‬‬ ‫הזמנים איזד‪ ,‬הטבה במצבם‪ ,‬אינם עונים בשלילה לגמרי‪,‬‬
‫אפל אין הכרחיות אד״‬ ‫אלא משיבים שסמעט אין לקוות לשום הטבה מלבד‬
‫ולענין אם חייבים בכלל לד‪,‬חיותו‪ ,‬נראד‪ ,‬דלפי המצב‬ ‫בדרך גם‪ .‬ואנו בבר שמענו וגם קראנו על מקרים‬
‫העכשוי לא אפשר לקבוע שמחויבים בכך‪,‬‬ ‫מהמעט שבאר‪ ,‬אצלם הטבה וקדר‪ ,‬אצלם הנם‪ ,‬שלאחר‬
‫אבל מן הראוי לנסות בכך לד‪,‬חיותו אפילו במיעוט‬ ‫שחיו כ״צמח״ מםפר חדשים‪ ,‬ואפילו שנים‪ ,‬התעוררו‬
‫דמיעוטא כזד״ ואשד אין לו חזקת חיים כלל‪ ,‬כי דרכיך‪,‬‬ ‫לאחר מיכן משנתם הממושכת‪ ,‬וטערים התחילו לפעול‪,‬‬
‫דרכי נועם‪ ,‬ובפרט כא‪:‬שר הד‪,‬ודים רוצים בכך‪.‬‬ ‫ושבו להכרתם ולדעתם‪ ,‬וגם קמו ממטת חלים‪.‬‬
‫בברכה‬ ‫ברור איפוא שמכיק שלהחיותו הוא בגדר של פקו״נ‪,‬‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫שאין לקחת □מקרה כזה בחשבון מה שמאידך‬
‫תמשיך האשד‪ ,‬עי״ב לד״שאר עגונד‪ ,‬שנים רבות‪ ,‬עם‬
‫סימו כ‬ ‫כל הצער והכאב וד‪,‬ד‪,‬שתתפות בטבלה‪ ,‬כי פיקו״נ דוהה‬
‫הכל‪ ,‬ועליה לקבל דין שמים באהבו■‪.,‬‬
‫בשיטת הרמב״ם במצא מעות בשבת‪.‬‬ ‫ג( ה ש א ל ה השלישית היא‪ ,‬מד‪ ,‬שכת״ר מסתפק ובא‪,‬‬
‫או״ח סי׳ רם׳ ‪ r‬סעי׳ א׳ נפסק ! מי שד‪,‬יה בא‬ ‫בשו״ע‬ ‫‪:‬בפג שנולד טרם כלו לו ו׳ חדשים כשד‪,‬וא‬
‫בדרך וקידש עליו היום וד‪,‬יה עמוו מעות וכו׳‬ ‫בשבוע‪ ,‬כ״ב או כ״ג‪ ,‬דמדינא דגמ׳ דינו כאב‪,‬ן דומם‪ ,‬האם‬
‫נותן כיסו לעכו״ם להוליכו א וכו׳ אבל אם מצא מציאד‪.‬‬ ‫חייבים לד‪,‬חיותו‪ ,‬וגדולד‪ ,‬היא השאלד‪ ,‬בילד יחיד שההורים‬
‫אינו יכול לית‪1‬נד‪ ,‬לעכו״ם אא״ב באד‪ ,‬לידי מבע־׳ י‬ ‫רוצים מאד שיחיוהו למרות הםיכון הגדול שישאר‬
‫דד״שתא הויא בכיסו‪ .‬ובסעי׳ ז׳ נפסק עוד דאם אין‬ ‫סוסא או שוטר״ האם מחללים עליו את השבת כשהסיכוים‬
‫עמו שום אחד מבל אלו )שנפרט בסעיפים הקודמים(‬ ‫הם כעשרד‪ ,‬אחוזים שישאר בחיים כשנולד בשבוע כ״ג‪,‬‬
‫יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות!ודוקא כיסו או מציא׳‬ ‫ומשקלו פחות מק״ג אחד‪ .‬ומציץ לדברי החזו״א שכתב‬
‫שבאר‪ ,‬לידו‪ ,‬אבל אם לא באד‪ ,‬לידו לא‪ ,‬ועוד נפסק בזה‬ ‫לגבי בן ח׳ דכמדומד‪ ,‬שנשתנד‪ ,‬הטבע ׳ובימינו יכול‬
‫בסעיף י״ג וז״ל־ מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו אע״פ‬ ‫לחיות‪ ,‬וא״כ‪ ,‬אלי גם ביחס לנולדים לבן כ״ד או כ״ג‬
‫שירא פן יקדמנו אחר עב״ל‪ .‬המובן בזה היא דבסעיפים‬ ‫שבועות נשתנד‪ ,‬הטבע מאחר ועשרה אחחים מהם חיים‪,‬‬
‫א׳ וז׳ מתכוץ השו״ע לפסוק ׳בנוגע‪ .‬לאיסור טלטול ברד‪,‬״ר‬ ‫ובהצטרף שיטת הביאח״ד‪ .‬סי׳ ש״ל סעיף ז׳ דעל ספק‬
‫או בכרמלית‪ ,‬ואוסר בכל גוונא בכיסו או מציאד‪,‬‬ ‫בן ח׳ מחללים שבת‪ ,‬מותר לחלל על מקרה דנן‪ ,‬ומאידך‪,‬‬
‫שלא באד‪ ,‬לידו‪ ,‬ובסעיף י״ג פוסק לאסור במצא ארנקי‬ ‫אולי גם הרוצה להתעלם ולא אדזיות בגיל זה‪ ,‬אולי‬
‫בשבת אפילו כשאין בעיא של איסור טלטול ברה״ר או‬ ‫אין הוא בגדר שפיכות דמים ולא תוכל לד‪,‬תעלם כיון‬
‫בכרמלית כגץ בעיר מעורבת‪ ,‬דאפ״ד‪ ,‬אסור משום איסור‬ ‫דהאחחי החיים נמווכים ונשאר בצ״ע‪.‬‬
‫טלטול מוקצד״ ואפילו אם יעמוד עם זה תחתיו במקומו‪.‬‬ ‫ולדעתי נראד‪ ,‬דלענין שבת אין מחללין עליו את‬
‫כדמתבאר הכל בנו״ב השו״ע‪,‬‬ ‫השבת מכיון שהוא על צד מיעוטא דמיעוטא‬
‫א( הרמב״ם בפ״ו מד‪,‬׳ שבת הלכה כ״ב פוסק בזה‬ ‫שיוכל לחיות )רק עשרד‪ ,‬אחוז‪ ,‬ובמומים גדולים( וא״ב‬
‫וז״לן מי שד‪ ,T ,‬בא בדרך וקידש עליו‬ ‫לא יצא מכלל נפל‪ .‬וכך מצינו שד‪,‬עלד‪ ,‬בכזאת הגר״מ‬
‫היום וד‪,‬יו עמו מעות נותן כיסו לנכרי וכו׳ במד‪ ,‬דברים‬ ‫אריק ז״ל בשו״ת אמרי יושר ח״א סי׳ קע״ז בכיו״ב‬
‫אמורים בכיסו אבל מציאד‪ ,‬לא יתן לנכרי אלא מוליכה‬ ‫בנולד לששד‪ ,‬חדשים‪ ,‬דאף שאיתמחי בימינו רפואה‬
‫ציץ אלי־עזד חי״ח‬ ‫סימן כ‬ ‫שו״ת‬ ‫לח‬
‫מוקצה ע״ש‪ ,‬הרי לנו דגם להגאון הבעל מרכבת המשנה‬ ‫פחות מארבע אמות‪ .‬ולהלן מפרק כ׳ הלכות ד ד מוסיף‬
‫ז״ל לא היה ברור לו שכוונת הרמב״ם לד‪,‬תיר אפילו‬ ‫‪ .‬להסביר ח״ל« מי שהחשיד בדרך ולא היה עמו נכרי‬
‫במציזח־‪ ,‬שהוא מוקצה‪ .‬והיינו מפני שאין דברים‬ ‫שיתן לו כיסו ובו׳ לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא‬
‫מפורשים ■כזה בדמב״ם‪! ,‬ויעוין גם בישועות יעקב סי׳‬ ‫אחד מכל אלה מהלך בד פחות פחות מארבע אמות ואפי׳‬
‫רס״ו סק״א שכותב דלא משכחת היתר הרמב״ם ז״ל‬ ‫מציאה שובאה לידו מהלד בה פחחת פחות מארבע אמות‪,‬‬
‫רק‪,‬סטוצא דבר שמותר לטלטלו בשבת עיי״ש‪.‬‬ ‫אבל קודם שתבוא‪,‬לידו אם י מ ל להחשיד עליה מחשיך‪,‬‬
‫רבתה שמחתי עד מאד כאשר עוד מצאה ידי‬ ‫ג(‬ ‫ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות עכ״ל‪.‬‬
‫תנא דמסייע גדול להאמיר ה״ד‪ ,‬בעל השמועה‬
‫ו הנ ה זה שהתיר הרמב׳׳ס לטלטל במציאה אפילו‬
‫רבנו הרטכ״ם ז״ל בעצמו באחת מתשובותיו‪ ,‬דראד‪.‬‬
‫קודם שהגיעה לידו‪ ,‬וגם בחר מ ה הטלטול‬
‫זה‪ ,‬בספר היובל לד״ר בנימין מנשה לוין בעל אוצר‬
‫פחות מארבע אמות‪ ,‬כבר תלו הרועים כלי זיינם על‬
‫הגאונים שד״חבם הנודע א‪ .‬ח‪ .‬פריימן‪ ,‬הדפיס תשו׳ מכ״י‬
‫זד‪ ,‬הראשונים וגדולי האחרונים‪ .‬וחכמי לוניל כבר‬
‫הרמב״ם ז״ל שהשיב לתלמידו ר' יוסף המערבי על‬
‫שאלו להרמב׳׳ם בעצמו על כך‪ ,‬והשיב להם תשובתו‬
‫השגות ר׳ שמואל ב״ר עלי ראש ישיב״ בגדאד ובתוכם‬
‫והסברו על כך‪ ,‬והיא לו בשו״ת »»־ הדור סימן ל״ה‬
‫תשובה שהשיב לו גם בנוגע לדבריו במציאד״ ונדפסה‬
‫ומובא ומועתק במגדל עוז‪ ,‬ומ״מ‪ ,‬וחידושי הר״ן לשבת‬
‫גם בתשובות הרמב״ם הוצאת מקיצי נרדמים כרך ג׳‬
‫ד׳ קנ״ג ומאירי שום וכסף משנה ושו״ת רדב״ז ח״ו סי׳‬
‫סימן תס״ד‪ ,‬וזה לשץ הרמב״ם בתשובתו בקשר לכך‪1‬‬
‫ב׳ אלפים קצ״ד‪ ,‬וטרחו גם למצוא מקור לדבריו מש״ם‬
‫וכן ראיתי הערה שניה על מאמר בד״א בכיסו אבל‬
‫ע״ז דף ע׳ ע״א כדאיתא בביאור הגר״א או״ח שם סעי׳‬
‫במציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכו פחדת פחות מארבע‬
‫ז׳ והגהות נתיב חיים‪ ,‬וציוני מהר״נ על הרמב״ם בפ״כ‬
‫אמות‪ ,‬בזה הלשון! ראיתי שהוא כתב את ההערה עליו‬
‫מה׳ שבת שם‪ ,‬וערוה״ש בסי׳ רם׳‪ v‬שם סעיף י״ט‪ ,‬ותורת‬
‫כך־ ״טעות גדולה כי אסור להוליך המציאד‪ ,‬פחות‬
‫שבת ס״ק י״ב ע״ש‪ ,‬וותלו הדבר אי גרסינן בגמ׳ שם‬
‫פחות מארבע אמות ואסור ליגע במציזאה בשבת‪ ,‬ואולי‬
‫״המוציא״ או ״המוצא״ יעוין ‪n‬־ ‪u‬־ ‪ a T‬באריכות‪.‬‬
‫זה שכתב טעות סופר הוא״‪ ,‬זה לשונו‪ ,‬והצדק עמו לתמוה‬
‫ב( אולם כל זה בקשר לאיסור טלטול‪ ,‬אבל מה בקשר‬
‫על זה ולדמות שטעות סופר הוא לפי שלשיץ הגמ' דוקא‬
‫לאיסור מוקצה? מזה לא השיב הרמכ״ם‬
‫כיסו אבל מציאה לא וכו׳‪ ,‬ומה שהוא אומר באותה‬
‫לחכמי לוניל דבר‪ am ,‬לא שאלו אותו על כך‪ ,‬ונגע‬
‫הד‪,‬ערה ״ואסור ליגע במציאה״ אין ספק שחשש לטלטול‪,‬‬
‫מזה הרמ״ך בכ״מ בפ״ו מה׳ שבת שם ונשאר בצ״ע‪.‬‬
‫חה מקום שאין לחשוש׳ בו בשום פגים לענין זה‪ ,‬כי‬
‫ויעוין בשו״ת חתם סופר חאו״ח סימן פ״ב דבסוגית‬
‫אלו היו הוששים לאסור טלטול במציאה לא היו אומרים‬
‫הגמ׳ בשבת׳ ובד״פ מי שהחשיך ח שיש מקום‬
‫בד‪ ,‬״או דילטא כיון אלא טרח בד‪ .‬לא אתי לאיתי ‪,T‬‬
‫לפרש דע״ר לא שדי ^^א כפחות מד' אבל לא טלטול‬
‫ארבע אמות וכו׳״‪ ,‬ראיה שלא שמו לב לאסור הטלטול‬
‫מוקצה‪ ,‬אך בדברי הרמב״ם מבאר דמוכח מדבריו‬
‫בשום פגים משום קטנותו‪ ,‬כל זד‪ ,‬אם מניחים שחמציאד‪,‬‬
‫דמתיר אפילו המוקצה יעו״ש ]וחקירת הח״ס שם ה׳א‬
‫היא מעות‪ ,‬ואפשר בלי ספק שתהיה כלים למיניהם‬
‫באי מ״ע דהשבת אבידה דוחה שבות דטלטול מוקצה‬
‫השונים עכ״ל‪.‬‬
‫‪i‬״ ‪t‬בת כדיעו״ש‪! ,‬וד״משנ״ב לא ראה דברי ח״ם אלה‬
‫הנ ה לנו שרדמב״ם בעצמו כבר נשאל גם בקשר‬
‫וחקר זאת מד״ע בביאו״ד‪ ,‬בסעי׳ י״ג שם ע״ש[‪.‬‬
‫לאיסור טלטול מוקצה‪ ,‬והשיב את תשובתו על כך‪,‬‬
‫וברור איפוא שזר‪ ,‬שלא כתב מזה בתשובתו לזזכמי‬ ‫הייתי מהרהר בדעתי דאולי אין הוכחה‬ ‫ולענ״ד‬
‫לוניל הוא מפני שלא נשאל מר‪,‬ם על בך‪ ,‬וסבור היד‪,‬‬ ‫מכריעה מדברי הרמב״ם דכשמדבר ממציא'‬
‫שגם אצלם זה פשוט‪ ,‬אבל רמז להם שנשאל גם מזה‬ ‫דכוונתו אפילו במציאה דמזקצה‪ ,‬דבפ״ו מה׳ שבת שם רק‬
‫באשר כותב להם בתשובתו שם בלשון ״ומה שהקשיתם‬ ‫בתחילת ההלכד‪ ,‬כשמדבר מכיסו מזכיר מעות‪ ,‬ובסוף‬
‫ראוי להקשותו גם ראשי הישיבות שבבבל ז״ל תפסו‬ ‫הד‪,‬לכה כשמדבר ממציאה לא מזכיר בה לא כים ולא‬
‫על פיסקא זו כשהגיע אליהם החבור עם דברים קלים‬ ‫מעות‪ ,‬ואותו הדבר גם בפ״כ הלכה ז׳ שם כותב בסתם‬
‫שחלילד‪ ,‬שיסתפקו לכם״‪ ,‬הרי שרמז לד‪,‬ם שנשאל עוד‬ ‫״אבל מציאד‪ ,‬שבאה לידו וכו״' ולא מזכיר מכים‪ ,‬ומעות‬
‫דברים מראשי הישיבות שבבבל‪ ,‬וד‪,‬יינו ודאי מכה‬ ‫לא מזכיר שם אפילו בד‪,‬לכה ו׳ כשמדבר ״מכיסו״‬
‫איסור טלטול מוקצה אלא שלא מצא לנחוץ לפרט להט‬ ‫כדיעו״ש‪.‬‬
‫מזה באשר חשבם לדברים קלים ושחלילד‪ ,‬שגם הם‬ ‫שאני מהרהר בזה מצאתי בחיפושי דברים‬ ‫ובערד‬
‫״חכמי לוניל״ יסתפקו ג״כ בזד‪] ,‬ויעוין בערך השלחן סי־‬ ‫מסייעים לי בספר מרכבת המשנה בפ״ו מה'‬
‫רס״ו סק״ו שכיוון מד״ע לדברי הרמב״ם לחלק כנז׳‪,‬‬ ‫שבת הכ״ב‪ ,‬דלקושית הרמ״ך בכ״מ שמקשר‪ ,‬על‬
‫דד‪,‬טלטול הוא קל משאר שבותים אפי׳ משבות דאמירה‬ ‫הרמב״ם דטלטול פחות מד״א איכא נמי שבות דמוקצה׳‬
‫לגוי עיי״ש[‪,‬‬ ‫כותב ליישב בי' אופנים א( י״ל דשבות דאמירה לעכו״ם‬
‫ע ל כל פנים הגד‪ ,‬ראד‪ ,‬ראיגו שבדומד‪ ,‬ממש למד‪ ,‬שעלה‬ ‫חמיר וכר ב( ותו דמאן יימר דאיירי ממציאה שהוא‬
‫לט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ח‬ ‫םי»ז כא‬ ‫שו״ת‬
‫הנעלים‪ ,‬בדומה למה שפסקי׳ באו״ה סי׳ ש״ב סעיף ט׳‬ ‫בדעתו של הגאון בעל מחכה״מ ז״ל לתרץ קושיא זאת‬
‫שמותר ליתן מים על מנעל לשכשכו עד שיכלה הלכלור‬ ‫מאיסור טלטול מוקצה בב׳ אופנים‪ ,‬או דשבות דאמירה‬
‫ולא דמי למ״ש הרמ״א שם בסעיף זד די״א דאסור לנער‬ ‫לעכר׳ם זזמיר מזה או דבכלל מאן יימר דאיידי ממציאה‬
‫בגד מן האבק שעליו ושטוב לחוש לדבריו‪ ,‬דבגד שאגי‬ ‫שהוא מוקצה‪ ,‬העלה בזה הרמב״ם בעצמו בתשובתו‬
‫שאסור אפילו שכשוך‪.‬‬ ‫על קושיא זאת ששאל ר׳ שמואל ב״ר עלי ראש ישיבת‬
‫א( הנה ראיתי בס׳ אז נדברו ח״ד סימן ל' שדן בזו^‬ ‫בגדאד‪ ,‬והוא‪ ,‬דראשית‪ ,‬אם מניחים שהמדובר בזת‬
‫והעלה להתיר מפני דסתם מנעלים לא מיקרי‬ ‫בגמ׳ במעות אזי הישוב הוא מפני שיותר קל זה הטלטול‬
‫קפיד‪ ,‬ומה שמקפיד כעת להסיר האבק לא מיקרי קפיד‬ ‫מוקצה מאמירה לעכו״ם‪ ,‬ושנית‪ ,‬מי אומר בכלל שהמדובר‬
‫דאינו מתבייש לילך עם האבק ע״ש‪.‬‬ ‫במעות יתכן שהגגדובר במציאה שתהיה בלים למיניד^‬
‫ולדעתי סברת היתר זה איננו ברור‪ ,‬כי זה תלוי‬ ‫השונים שאין עליהם תורת מוקצד״‬
‫בדעת בני אדם‪ ,‬ויש הרבה בנ״א שכן מקפידים‬ ‫ד( ו נ צ ע ד איפוא עוד צעד ונאמר‪ ,‬שמביון שהרמב״ם‬
‫ע״ז ובפרט במנעלים שחורים ומבריקים‪ ,‬ובמיוחד‬ ‫בעצמו גילה דעתו שיש מקום גם לבז®‪-‬‬
‫באשר באים מאובקים ממקומות חול ועפר וצריכים‬ ‫שהמדובר במציאה שאינה מוקצה‪ ,‬הגם שהוא כשלעצמו‬
‫להופיע במקום ציבורי‪ ,‬יעוץ בביאו״ה שם סעיף א׳‬ ‫סבור היה שאפי׳ אם המדובר במוקצה ג״כ מותר‪ ,‬לכן‬
‫ד״ה עליוג וד״ה י״א‪ ,‬וערוה״ש סעי׳ ט׳ עיי״ש‪.‬‬ ‫סתם קצת הדברים בזה במשגה תורה שלו שיהא מקום‬
‫ב( רזה מזמן שראיתי בקובץ אור תורה ומשגת‬ ‫לפרש שהמדובר גם לא במוקצה‪ ,‬כי לא רצה בנקודה‬
‫תרג״ט שנה ‪:‬ב' הו׳ ד׳ סימן ג' שהגרי״ח‬ ‫זאת לומר סוף פסוק ולפסוק בזה פסק מכריע‪ ,‬והרי‬
‫זאננענפעלד ז״ל העלה ספק זה להלכה למעשה אם‬ ‫גם מה שהשיב בתשובתו; לחםמ;י לוניל סיים וכתב להם‬
‫מותר בשבת להסיר האבק מעל המנעלים כשד״ולכים מחוץ‬ ‫בלשון ״זו היא דעתי בדבר זה ומי שיחלוק בדבר זה‬
‫לעיר במקום אבק שמתאבקים הרבה‪ ,‬ונימק אח ספיקו‪,‬‬ ‫יחלוק״‪ ,‬דבר שלא רגיל הרמב״ם לסיים לשואליו בכזאת‪,‬‬
‫דהגם דכיבוס לא שייך בעור הנתינת מים לחודא כ״א‬ ‫והייני משני שגם הוא לא שלל שיש מקום לפרש בגמרא‬
‫ע״י כסכום‪ ,‬זאזשר היינו בטינוף שאינו מובלע כ״א נפרד‬ ‫אחרת‪ ,‬ואז יצא שאין לו מקור לדעתו‪:‬בזה ולכן סיים‬
‫ע״י המים אינו אלא מסיר הדבר ממה שנדבק מבחוץ‪,‬‬ ‫בניחותא שמי שיחלוק בדבר זה יחלוק ]ומוקצה מן‬
‫כשיטת רש״י‪^ ,‬שבי ‪ p‬זה נבלע בגוף הבגד‪ ,‬ו מ מן הזה‬ ‫הדעת הוא לבוא משום מה לקבוע כי דתשיבה לחכמי‬
‫אבל למה דקיי״ל להחמיר גם במנער אבק מהבגדים‬ ‫לוניל היא מזויפת ולא יצאה מתח״י הדמב״ם כפי שראיתי‬
‫דמשיחים רוב המנעלים במשיחה שחורה ומקפידים‬ ‫שעלה על מי שהוא לומר כן‪ ,‬כי מקורה טהור ומועתקת‬
‫הרבה על הצבע השמיר בהם‪ ,‬לא ‪ T‬עתי אם יש בזה‬ ‫משמו בפשיטות ובודאות גמודה בספרי גדולי הפוסקים‬
‫היתר‪ ,‬ובפרט לס׳ הזכרונות דמייתי המג״א דאפי׳ להסיר‬ ‫רוא׳ח שמפמ» אגו חיים[‪ .‬וזה מדויק מאד בלשון‬
‫הנוצות אסור‪ ,‬ונשאר ‪,‬בצ״ע‪.‬‬ ‫שכתוב בחידושי הר״ן שם שהשיב ״מי שתזלוק בדבר‬
‫ג( א ל א דיש מקום לחלק ולומר זאבק שע״ג המנעלים‬ ‫יחלוק ומי שיודד‪ ,‬יודה כי כך יראה לי״‪ .‬ואמנם רבו‬
‫ל״ד לאבק שע״ג הבגד‪ ,‬דבבגד האבק נבלע‬ ‫גם רבו החולקים על כל דברי הרמב״ם בזה כדמעיד לנו‬
‫בגוף הבגד ונצרכים לשפשף יותר ביד או במטפחת‬ ‫בשדת תשב״ץ ח״ב סימן נ׳ דלא נראו דבריו לאחרוגים‬
‫שהאבק ירד או יבלע בפנים עד שלא יראה‪ ,‬ומשא״ב באבק‬ ‫ז״ל ע״ש‪ ,‬ואל ‪ ^T‬רבה בשו״ע שם ס״ק ט״ז‪ ,‬ולא הזכיח‬
‫ע״ג המנעל‪ ,‬שאיננו נבלע כלל בעוד‪ ,‬ובתנועד‪ .‬קלד‪,‬‬ ‫ספלל דעתו ם ה בשלחן הטהור‪ ,‬אלא נפסק בפשט ‪. ,‬‬
‫כיד או במטפחת הוא מוסר משם‪ ,‬ולכן י״ל שמותר‪ ,‬ומשום‬ ‫כאין חולק דמציאה שלא באה לידו אץ היתר‪ ,‬ושמי‬
‫כך זעא לא דמי נמי לנוצה שע״ג הבגד שהוא נאחז‬ ‫שמצא ארנקי בשבת אסור ליטלו אע״פ שירא פן יקדמנו‬
‫כבגד‪ .‬מה ח ח מה שלהלכה לא קיי״ל מ ה בם׳ הזכרונות‪,‬‬ ‫אחר ע״ש‪ .‬ויש סד‪ ,‬גם העדאה של ״פוק חזי מאי עמא‬
‫יעוץ במשנ״ב סק״ז ושעה״צ סק״ט עיי״ש;‬ ‫דבר״ כדאיתא בגט' בב״מ ד׳ ט' ע״א בלשון ״אלא‬
‫וראיתי שבדומה א ה כתב באמת לפשוט ספיקו של‬ ‫מעתה הגביה ארנקי בשבת שאין דרכן של בגי אדם‬
‫הגרי״ח ז״ל להיתר הרה״ג ר׳ נתנאל חיים פאפע ז״ל‬ ‫להגביה ארנקי בשבת״‪ ,‬וכדכותב הרא״ש שם בסימן‬
‫באר׳ת שם סימן אג‪ ,‬וכותב‪ ,‬דנ״ל פשוט דאף לשיטת‬ ‫כ״ב‪ ,‬דמכאן מוכח דאם מצא ארנקי‪1‬בשבת דאסור לטלטל‬
‫רש״י אינו אסור אלא בבגד שהאבק נכנם תוך הנקבים של‬ ‫אע״פ שהיה ירא שמא יקדמנו אוזר עיי״ש‪ .‬ומסתייע מזה‬
‫האריגה‪ ,‬ואינו מועיל א ה קינוח כ״א ניעור וניפוץ‬ ‫גם הגר״א ז״ל באו״ח שם סעיף י״ג ע״ש‪ .‬ואכמ״ל יותר‪.‬‬
‫שיצא האבק מבפנים ודמי לכיבוס‪ ,‬אבל מה שמועיל א‬
‫סימז כא‬
‫קינוח בעלמא מותר אף בבגד‪ ,‬כ״ש בשל עור‪ ,‬ומשנה‬
‫שלימה שנינו» ׳ואם היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט‬ ‫אם מותר להסיד בשבת אבק מע״ג נעליים‪.‬‬
‫ב״ש במנעל של עור שאין לו נקבים כלל‪ ,‬בפרט במשוח‬
‫במשיחה המצהרת שהזא חלק‪ ,‬ודי לו בקינוח במפה‪.‬‬
‫לח ״א‬
‫אין כאן בית מיחוש לכו״ע‪ ,‬ואף הם׳ ״הזכרונות״ דמחמיר‬ ‫על אודות אם מותר בשבת לנער את האבק מעל‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫םי»ן כא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫מ‬
‫ראיתי עוד בספר פקודת אלעזר על או״ח סימן ש״ב‬ ‫כן‬ ‫בנוצות׳ מפני שהוא נאחז בסבו ואיגו עובר בנקל כ״א‬
‫סעיף ט׳ ד׳ ה כתב הרב׳ שמוציא מן איסור שפשוף‬ ‫ע״י ניפוץ וניעור‪ ,‬או ע״י מכבדת‪ ,‬אבל האבק ידוע שאינו‬
‫המנעלים בשבת לצחצח ולהצהיב את העור‪ ,‬הסרת‬ ‫אלא מונח למעלה וסר ורק יש ליזהר מ״מ שלא להסיר‬
‫האבק‪ ,‬וסותב דספר הזכרון דוקא נקט לצחצח ולהצהיב‬ ‫את האבק מהמנעל במסבדת )במברשת( שיכול לבוא‬
‫את העוד‪ ,‬משא״ב אם הוא משום נקוות בעלמא להסיר‬ ‫למחק גם המשיחה ויתחייב משום מוחק‪ ,‬וגם דהוי‬
‫האבק והלכלוך בלי לצחצח דמותר ע״ש‪.‬‬ ‫עובדא דחול עיי׳׳ש‪.‬‬
‫ד( שו ב מצאתי בשו״ת חלק לוי חאר׳ח מי׳ צ״ט‬
‫סימן כב‬ ‫שנשאל ג״כ על כך אם סותר לנער את האבק‬
‫א‪ .‬מי שיצא ממצב של סכנה שצריך‬ ‫מן המנעלים בשבת‪ .‬והביא משם שו״ת יד יצחק ח״ג‬
‫סי׳ קל״א שדן בזה שלכאורה יש בניעור זה משום‬
‫לברד עליו ברבת הגומל ונמצא עדנה‬
‫צחצוח שבשו״ע סעיף ה׳ שאסור משום מלבן‪ ,‬ולבסוף‬
‫במצב של סבנה אהדת‪ ,‬אם צ‪,‬ריד לברך‬
‫מחלק דלא שייך איסור ציצוח דהיינו אולידי חיוורא‬
‫על והראשונה בטרם שיצא עזי׳׳ ן מהפכ‪:‬ג‪,‬ה‬
‫השניה‪.‬‬ ‫אלא היכי שעתה ע״י השפשוף נולד החיוורא‪ ,‬משא״ב‬
‫האבק מן המנעל זע־י החיוורא בבדי נעשה מאתמול‬
‫ב‪ .‬קטן יתום שיצא מסכנה אם צריך לבדך‬
‫אלא שזמגבק כסה אותו‪ ,‬ועתה ע״י הניעור הדרא החיוורא‪.‬‬
‫!ברכת הגומל‪.‬‬
‫ולכן בכה״ג ליכא משום צחצוח ומותר‪.‬‬
‫ג‪ .‬מה גדרה של סכנה שכישניצול ממנה‬
‫ו מ ח ב ר הספר שם כותב שהדבר תלוי בפלוגתא‬
‫צריך לברך הגומל‪.‬‬
‫שהובא במחצה״ש בסימן ש״מ סק״ד בענין‬
‫ב״ה‪ .‬יום א׳ ג׳ מנ״א תשמ״ח‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫הסרת השעוה מע״ג האותיות דלהב״ח דס״ל דאי מסלק‬
‫מחיי חיים יתן אריכות ימים ושנות חיים‬ ‫*משתי אותיות שנטף עליהן‪,‬חייב דסילוק מיקרי כתיבה‬
‫לחרב הגאון וכר מיה״ר נסים שש‪,‬ןן שליט״א‪.‬‬ ‫א׳׳ב ה״נ הסילוק שמסלק את האיבוק מיקרי ג״כ צחצוח‬
‫ראש כולל "בית יעקב״ בתי ים‪.‬‬ ‫וכאילו עתה מצחצח את הנעל ואסור‪ ,‬ואילו לתשו׳‬
‫אחדשה״ט‪.‬‬ ‫שבות יעקב שהביא שם הבאה״ט והמעיל צדקה שהביא‬
‫יקרת מכתבו קבלתי בסוף שבוע שעבר‪ ,‬והנני‬ ‫חמחצה״ש שחולקים על הב׳׳ח מותר לנער עפר מן‬
‫לענות לו בזה על מספר שאלותיו ששואל אותי להלכה‪.‬‬ ‫המנעל‪ .‬וכותב להוכיח דלא כמב״ח‪ .‬ולכן מתיר הסרת‬
‫א( שאלתיו הראשונה היא‪ ,‬דבימי חליו ש‪,‬לקה בלבו‬ ‫האבק עיי״ש‪.‬‬
‫ל״ע והטיסוהו ללונדון לצורך ניתוח‬ ‫אי משום הא קשה להתיר‪ ,‬כי רבים דקיימא‬ ‫ולעב״ ד‬
‫נסתיפק להלכה אם בהגעתו ללונדון‪ .‬היה צריך לברך‬ ‫יעו״ש‬ ‫בשיטת הב״ח‪ ,‬ומחמירים כמותו‪,‬‬
‫מיד ברבת הגומל כדין הולכי דרכים שמגיעים לישוב‪,‬‬ ‫במשנ״ב בביאו״ה ד״ה שעל הקלף‪ ,‬ועוד‪ .‬ע״ש‪.‬‬
‫או דילוטא דהגם שיצא ממצב של הולכי דדכיס אבל‬ ‫ה( ורק לדעתי יש להתיר הסרת האבק אפילו אליבא‬
‫נשאר אז עדיץ במצב של סכנה מצד החולי ואין זה‬ ‫דהב״ח‪ ,‬דל״ד לשעוה שיש דביקות לקלף‪,‬‬
‫במצב של טוב שיכול לברך‪ .‬ואעפ״י שמצינו בעולת‬ ‫ומשא״כ באבק שאין כל דביקות לעור‪ ,‬וכדטמשיליב‬
‫תמיד שמדייק מלשון השו״ע בסי׳ רי״ט סעיף א׳ שכתב‬ ‫ואומרים ״וכאבק פורח״‪ ,‬ועוד זאת^ דבשם יש תיק‪I,‬‬
‫יורדי הים כשעלו ממנה‪ ,‬דאם נעשה להם נס בתוך‬ ‫ע״י ההסרה‪ ,‬דלפני כן פסול מלקרוא בו‪ ,‬יעו״ש במשנ״ב‬
‫הים ימתינו מלברך עד שיעלו מן הים‪ ,‬מ‪.‬״מ אין לפשוט‬ ‫בביאו״ה שם ומה שמביא בשם חידושי הגרע״א איגר‬
‫מדבריו על נידון שלנו‪ ,‬דהתם בפשטות מיירי מנס‬ ‫ז״ל סי׳ ל״ב‪ ,‬ועוד יעוין אריכות דברים ובזה בשו״ת‬
‫ממאורעות הים‪ ,‬וא‪1‬׳כ הוי בכלל יורדי הים וע״ב לא יברך‬ ‫רע״א מהדז״ת סימנים י״א וט״ו יעו״ש‪ .‬ומשא״ב באבל‪,‬‬
‫שהרי לא יצא מסכנה דים‪ ,‬אבל !בנידון דידן דהוי ב׳‬ ‫שע״ג המנעלים ל״ש מבל זה כלל‪ ,‬ולכן שפיר יש לומר‬
‫מיני הודאות הא׳ על הולכי דרכים והב׳ על' חולי שנתרפא‬ ‫דמותר לד׳סירם אליבא דכו״ע אבק שע״ג המנעלים בשבת‬
‫אף שממצב של חולי לא יצא‪ ,‬מ״מ יתכן דשפיר צריו‬ ‫ע״י מטפחת וכדומה‪ ,‬ובאופן קל ושטחי‪.‬‬
‫לברך ולהודות על שיצא ממצב של הולכי דרכים עכ״ד‪.‬‬ ‫שגם הערוה״ש במקו״א‪ ,‬והוא בסימן‬ ‫והתבוננתי‬ ‫ו(‬
‫דהנה לכאורה נראה דיש לפשוט ספיקו‬ ‫ואשיבנר‪.‬‬ ‫שכ״ז סעיף ד׳ דעתו להתיר‪ ,‬דכותב‬
‫ממה שפוסק מרן המחבר בסי' רי״ט סעי‪,‬‬ ‫ז״ל ‪ :‬ואסור לנקות המנעלים בשבת‪ ,‬ואם מנקה בוואקסא‬
‫ח'‪,‬וז״ל‪ 1‬בכל חולי צריך לברך וכו׳ דאין הפרש בין‬ ‫הוה אב מלאכה בשום ממרח וחייב חטאת‪ ,‬ורק ביד!‬
‫שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע‬ ‫או ברגלו מותר לנקות או‪ ,‬במטפחת להסיר האבק ולא‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי לניו דאפילז במי שנשאר עוד נמצא במצב‬ ‫יותר‪ ,‬וכל שום ציחצוח אסדר במנעל עכ״ל‪ .‬הרי לנו‬
‫של סכנת המחלה באשר היא קבועה בגופו בשרשה‬ ‫יוצא מהאמור דלהסיר האבק מע״ג המנעלים בידו או‬
‫ומתעוררת בהתקפים מזמן אמן‪ ,‬בכל זאת צריך לברך‬ ‫ברגלו או במטפחת סבירא ליה לד׳ערוה״ש בפשיט;‪,,‬‬
‫אחרי כל התקף כאשר ניצול ממנו‪.‬‬ ‫דמותר‪ ,‬והיינו כנז״ל‪.‬‬
‫מ‪K‬‬ ‫ציץ אליעזד חי״ח‬ ‫סימן כב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫חאו״זז סי׳ ז׳ בדיונו בחולי הקדחת לא עלינו המתחלת‬ ‫והגם שהמ שנה כם״ק כ״ו מבאר כשם הרשב״א גת שד‬
‫ופוסקת זזמופיעד‪ ,‬בשלשה שלבים יבד‪,‬פסקות ביניים•‬ ‫שהחידוש מ ה ד״וא לאידך גיסא‪ ,‬שלא נאמר‬
‫וד‪,‬עלד‪ ,‬דל״צ לברך הגומל עד הגמר‪ ,‬ושלא דמי‬ ‫דמיהוש שבא!מזמן לזמן בבר ידוע הוא שאין בו סכנה‪,‬‬
‫לד‪,‬היא דהרשב״א‪ ,‬דהתם הימים שבנתיים ועא בריא‬ ‫אלא אינו כן דאדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר מתחזק‬
‫אולם אלא שמז‪ ^:‬לזמן בא איזד‪ ,‬חולי שנקבע בו‪ ,‬וכל‬ ‫ואע״פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצול ממנו מן‬
‫חולי וחולי הוא בפני עצמו והראיה שמתרפא מכל‬ ‫השמים רחמוהו ולא כל שעתא מתרחיש ניסא ע״ש‪.‬‬
‫בימים שבנתיים‪ ,‬אבל ז ^ לי של הקדחת הכל הוא‬ ‫מתוך ההסבר הזה שבכל התקף הקבוע בו מזמן‬ ‫אבל‬
‫חולי אחד רק שקובע ‪ 1‬בו עתים ובו׳ עיי׳׳ש‪ ,‬הרי לנו‬ ‫לזמן הוא כן נכנס לסכנה למדנו עכ״פ בד בבד‬
‫סמובין לחילוקי הנ״ל‪.‬‬ ‫גם ר״נז׳‪ ,‬שאע״פ שגם אתרי עבור ההתקף הווא נשאר‬
‫עריץ במצב לא טוב כי מחלה מוסכנת מקוננת בו‬
‫ד( כ םד״ ב מצאתי לד״גאון הנצי״ב ז״ל בפי׳ העמק‬
‫בקביעות ומקבל בגללד‪ ,‬התקפים קבועים מזמן לזמן‬
‫דבר על ד^ורד‪ ,‬פ׳ וישלדז )ל״ה — א׳(‬
‫המכניסה אותו לסכנה‪ ,‬פכל זאת צריך אחרי כל התקף‬
‫שאגב פירושו מקרא שכתוב שם׳ העלד‪ ,‬ומיצה להלכה‬
‫שניצול ממנו לברך עבור הצלה זאת ברכת הגומל‪.‬‬
‫בדומה למד‪ ,‬שד״שיב וד‪,‬עלד‪ ,‬המשפטי צדק הנ״ל‪,‬‬
‫ו כ ך יוצא מפורש בש;ו‪:‬״ת הרשב״א ח״א סימן פ״ב‬
‫דסותב שם וז״ל‪ :‬ומכאן יש ללמוז־ שכלי שאירע לו‬
‫בדיעו״ש‪.‬‬
‫צרה ונמלט ממגד‪ ,‬וצריך לד״ביא תודה או לברך‬
‫וא״ב ה״ד‪ ,‬ומבש״כ שצריכים לברך אחרי כל הצלה׳‬
‫הגומל‪: ,‬ועד שלא הגיע אד‪ ,‬אירע לו צרה אחרת‪,‬‬
‫כאשר לפניו שני סוגי הצלה שזקוק לרחמי‬
‫אין לו לד‪,‬ביא תורד‪ ,‬או לברך הגומל עד שיהיה‬
‫שמים‪ ,‬וקמא קמא דמטי לידיה עליו להודות לה׳ על‬
‫ניצל גם מאותר‪ ,‬צרה שהוא נכנם שנית עד כאן לשוט‪.‬‬
‫ההצלד‪■ ,.‬ויהא בבחינה של נותן הודאד‪ ,‬על העבר ומבקש‬
‫הרי לנו כי גם לד‪,‬גאון ד^צי״ב ז״ל היד‪ ,‬פשוט ליה‬
‫על העתיד‪.‬‬
‫לד‪,‬לכד‪ ,‬דגם ‪1‬בב׳ צרות שמחויב עליהם ב׳ הודאות‬
‫ב( אולם לאחר העיוז נראד‪ ,‬דיש לדחות ההוכחה‬
‫אין לח לברד על אחת שניצל ממנד‪ ,‬כל עוד הוא‬
‫האמורה מד״רשב״א ולחלק ולומר דשאני‬
‫נמצא !באותד‪ ,‬שעד‪ ,‬בצרד‪ ,‬האחרת׳ ו מו מ שאין כל‬
‫ההיא דהתם היות בשעה שר״ר״תקף עבר הוא מרגיש‬
‫נפ״מ מד‪ ,‬בין אם ‪ ,Tn‬כבר בצרה השני׳ מקודם לבן‬
‫עכ״פ באותד‪ ,‬שש־‪ ,‬במצב טוב ולא מפריע לו שום דבר‬
‫לבין אם נכנס בד‪ ,‬לאחר מ ת רעדיץ לא ניצל ממנה‪,‬‬
‫ורק הוא עלול להגיע בעתיד להתקף חדש‪ ,‬לכן אמרינן‬
‫חי ל בתר טעמא‪.‬‬
‫י־׳ה‪ ,‬אבל משא״ב‬‫בכגון דא על כל נשיטד‪ ,‬ונשימה תד‪,‬לל‬
‫בדברי‬ ‫במפורש‬ ‫בכנ״ל‬ ‫כבר‬ ‫שמצאנו‬ ‫ומכיון‬ ‫ה(‬ ‫שעה במצב לא‬ ‫בכגת נידון דידן שהוא ממש באותד‪,‬‬
‫והנצי״ב‬ ‫גז»*מיזאן‪,‬‬ ‫כמהר״ש‬ ‫פוסקים‬ ‫בכל כה״ג שפיר‬ ‫טוב ושל סכנד• ממשית עכשוית‪ ,‬לגך‬
‫ז״ל׳ מעתד‪ ,‬לא רחוק לפרש גם דברי ד‪,‬עולת תמיד‬ ‫במצב של חילוף‬ ‫יש לומר שלא יברך עדיין עד שימצא‬
‫שמציץ אליו כת״ר‪ ,‬שד‪.‬גם שסתם ולא פירש איזה נס‬ ‫סכנה עכשוית האורבת לו ממקו״א‪.‬‬
‫אלתרמי א לפני שעלה ליבשד« שמ״מ כוונתו א פי א‬ ‫והביאני להתעורר ליכנס לחילוק הזה‪ ,‬כי מצאתי‬
‫על אחר שאירע לו שאינו קשוד עם הימצ^־תו בים‬ ‫ב שדת משפטי צדק למד״ר״ש גארמיזאן‬
‫ושחייב עליו הודאה אחרת‪ ,‬דאפ״ד‪' ,‬ל‪1‬א יברך עליו‬ ‫ז״ל סימן י' שנשאל בנידון הדומד‪ ,‬לנידדננו‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫עדיין עד שיעא‪ ,‬מן הים וינצל גם מסכנת הים שנמצא‬ ‫באם היה חבוש וחולה מד‪,‬ו שיברך על כל אחת‪,‬‬
‫בד‪ ,‬עחץ‪.‬‬ ‫והשיב בקשר אה‪ ,‬דאם נתרפא קודם שיצא מבית‬
‫האסורים‪ ,‬או יצא מבית האסודיס קודם שנתרפא ועדיין‬
‫וכך נפרש גם כוונת דברי הספר אחל יוסף שמובא‬
‫הוא בסכנד״ לא יברך‪ ,‬דד‪,‬יאך יברך הגומל לחייבים‬
‫‪:‬באשל אברד׳ם )אופנהיים( באו״ח שם‪ ,‬שכותב‬
‫טובות וסו׳ והוא בסכנת מלאך המות מה לי הכא מה‬
‫נמי בסתמא‪ ,‬דאפי׳ איתרחיש ליה ניסא דרך הילוכו‬
‫לי התם‪ ,‬וכשיצא מן הסכנה‪:‬בברכה אחת סגי דשתיהן‬
‫אינו מחויב לברך עד כי עלה מן הים ע״ש‪ ,‬וכוונתו‬
‫באין כאחד עיי״ש‪ ,‬הרי בהדיא דס״ל למד״ר״ש גארמיזאן‬
‫ג״ב כנז׳‪ .‬ויצא לנו !מדברי כולם שאין לברד בב'‬
‫בפשיטות כי על כגח מקרה כזה כבנידון שאאתינו על‬
‫הודאות עד שינצל משניהם ואז יברך ברבר‪ ,‬אחת‬
‫ב׳ מיני הודאות‪ ,‬דכשיוצא מאחת מהן אין לו לברך‬
‫על שתיר‪,‬ם‪,‬‬
‫עוד עד שיצא גם מד‪,‬סבנה השניה האורבת לו עדיין‪,‬‬
‫ב‪ .‬שיאלתו ה שני ה הי א‪ .‬במעשה שהיה ביתום‬ ‫ואז בברכה אחת לשתיהן מגי‪ ,‬ושם היתד‪ ,‬השאלה על‬
‫קטן מאביו‪ ,‬אי יכול לברך הגומל‪ ,‬שד‪,‬רי הא‬ ‫יוצא מכית האסורים וחולה׳ ובנידוננו השאלד‪ ,‬בתולד‬
‫דכתבו הפוסקים דקטן לא יברך הוא מטעם שד‪,‬רי‬ ‫דרכים וחולה‪- ,‬ופשוט דהיינו הך‪ ,‬וא״ב בא זה ולימד‬
‫אינו חייב מצד עצמו‪ ,‬ואי יאמר לחייבים הרי פוגע‬ ‫על זה‪.‬‬
‫באביו‪ ,‬וכאן אביו איננו כבד בחיים‪ ,‬ואי נאמר‬ ‫ג( ובחיפושי ראיתי כי כיו״ב לבאר דברי הרשב״א‬
‫שפוגע מיהת ממזו׳ עדיץ יש לשאול ביתום מאב‬ ‫כנז׳ כותב בשר׳ת שדה הארץ ח״ג‬
‫ציץ «לי?‪3‬זר חי״ח‬ ‫סימן כב‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫מב‬
‫נער גוי באבן יד נגדו והגיע בחור העין ייצא דם רב‪,‬‬ ‫ואם‪ ,‬אי קטן נענש בחטאי הוריו שאינם בחיים ושזב‬
‫ובירך הגומל‪ ,‬ומגדיר לבסוף כעין הגדרתו של‬ ‫הוי פגיעה באביו!ואמו‪ ,‬או לא׳ ע״כ‪.‬‬
‫המהרי״ל‪ ,‬וכותב‪ ,‬דאפשר דדוקא בשדרה לו עת צרה‬ ‫ואשיבע‪ ,‬דלדעתי יש לומר מ ה לא פלוג‪ ,‬ויש‬
‫לפני שניצול וכמ״ש ויצעקו אל ה׳ בצר לד‪,‬ם׳ וכל‬ ‫לפסוק כפי שסהם והעלה המשנ״בבסק״ג‬
‫שאינו בכה״ג א״צ לברך עיי״ש‪.‬‬ ‫בסתמא דקטן אי!נו מחויב להוחות‪ ,‬ואפי' מצד חינוך‪.‬‬
‫ויה״ר שנזכה לראות במהרה בנהמת ציון‬ ‫זבל קטן במשמע‪! .‬ומה גם כי יתכן גם זאת שלפעמים‬
‫יוירזשלים ובבנין בית חמקדש וביאת גו״צ בב״א‪.‬‬ ‫הקטן נענש בחטאי הוריד שאינם בחיים סכתוב דפוקד‬
‫עון אבות על בנים וכן׳ כשאוחזים מעשה אבותיהם‬
‫בידיהם‪ ,‬וילכו מקרא כתוב ! אבותינו חטאו ואינם‬
‫סימו כג‬ ‫ואנחנו עונותיהם סבלנו )איבה ד״'— ז׳(‪ ,‬ופשטיה‬
‫דקרא שנענשים בעון תאבות שאינם כבר בהיים‪,‬‬
‫א‪ .‬באמירת קדיש דרבנן אחר הלימוד‬ ‫כדמתרגם חתרגוט‪ ,‬וכך כותב הא ‪ p‬עזרא שם וז״ל‪:‬‬
‫למי שלא למד‪.‬‬ ‫זאת הרעה הבאה עלינו בעבור עונותינו שהתחברו‬
‫ב בעניו עניית ב״ה וב״ש בשומע ברכה‬ ‫‪.‬עם עונות אבותינו *והם נמלטו דלא אנחנו כטעם פוקד‬
‫שחייב □ה‪ ,‬ובמיוחד כשבעוד שהוא עונה‬ ‫עון אבות על םנים עכ״ל‪ ,‬והאלשיך שם מבאר‬
‫הש״צ !ממשיר בהשמעת ברכה‪.‬‬ ‫עלינו‬ ‫נשארו‬ ‫במיתתם‬ ‫נתכפרו‬ ‫שהעונותם שלא‬
‫ג‪ .‬אם גם בשתיה גזרו שלא ישתה על‬ ‫וזה יתכן‬ ‫ע״ש‪.‬‬ ‫ביסורים‬ ‫עונשם‬ ‫ואנחנו סובלים‬
‫שלחן אחד עם אשתו נדה‪ ,‬בלי היכר‪.‬‬ ‫אפילו בפניהם הקטנים שאחריהם‪ .‬ויעוין גם מ״ש‬
‫מזה בספרי שר׳ת צ״א חיר׳ד סי׳ כ' ובדברי הפוסקים‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ ,‬י״ב מנ״א תשמ״ח‪.‬‬
‫שציינתי שם‪.‬‬
‫לכבוד האברך היקר הר״ר פינחס בהרר״ש‬
‫א!ת!א!ן לש!א!לתו לשלישית‪ ,‬והיא מה גדרה‬ ‫ג‪.‬‬
‫נ״י‪.‬‬ ‫גוטפברג‬
‫של סכנה שכשניצול ממנה צריך לברן־ הגומל‪,‬‬
‫הנני להשיב לו בזה על שאלותיו במכתבו‬ ‫ואחרי שמצטט מהחיי אדם כלל ס״ה‪ ,‬ומו״ק בשו״ע‬
‫אלי מתאריך כ״ד סיון שהמציאו לידי ■בשבוע שעבר‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬מציין לבסוף לדברי תמהרי״ל בספרו נתיבות‬
‫הראשונה היא על זה שראה בם' פני‬ ‫א( שאלתו‬ ‫עולם נתיב העבוודה פרק י״ג‪ ,‬שמגדיר שצריך שיהא‬
‫ברוד )על ה' אבילות( פ״י הערה ע״ט‬ ‫בדומה ילזזד' דברים שחייבים להודוות‪ ,‬דאלד הד׳ רבדי׳‬
‫שמביא מספרי אבן יעקב שכתבתי שהאבל מנוע‬ ‫כבר היה בים וכן כבר היה במדבר‪ ,‬ו מ כבד היה‬
‫מלומר קדיש דרבנן אחרי לימוד המשניות בבית‬ ‫חולה‪, ,‬וכן כבר היה בבית האסורים שיצא ממנה אבל‬
‫האבל מביון שההא לא למד‪ ,‬ןשהעצה לזה שהאבל‬ ‫דבר אחר שלא היה בצדה‪ ,‬רק שלא בא עליו צרה‬
‫יאמר איזה הלכה שמותר ללמוד ואז יוכל לומר‬ ‫אינו בכלל הארמ‪ 5‬ה שצריכים להודות‪.‬‬
‫קדיש‪,,‬וש!ואל אותי‪ ,‬הרי המשנ״׳ב בסי' נ״ד סוסק״ט‪,‬‬ ‫ו הנ ה לענ״ד נראה שההגדרה של המהרי״ל היא‬
‫וכן בביאד׳ה ׳בסימן קנ״ה פוסק בשם הח״א שאפילו‬ ‫ההגדרה הנכונה‪ ,‬ועל פיה צריכים לשער ולדון על‬
‫מי שלא למד יכול ג״כ לומר קדיש‪ ,‬רמה הנימוק‬ ‫כל מקרה !ומקרה‪ ,‬שלא יקרה‪ ,‬ודברי המהרי״ל העתיק‬
‫שלי שלא לזמר‪.‬‬ ‫להלכה גם בספר פתחי עולם על או״ח סי׳ רי״ט ‪ 0‬״‪p1‬‬
‫תשו‪0‬ה‪ .‬בספריי אבן יעקב סימן ג״ב כתבתי זאת‪,‬‬ ‫י״ד ע״ש‪.‬‬
‫׳והב‪,‬׳‪:‬מכתי על אילבא דברבא הוא הספר‬ ‫ופנפל אבן סמוך לו שהחיי אדם שם ובנ״א מביא‬
‫הנודע ש ^ המאור על אר׳ח סי' ׳‪.‬נ״ד שמתריע בדבריו‬ ‫מחלוקת בזה‪ ,‬יש להעיר דמה שמסתמכים‬
‫על זד‪ ,‬שראה ‪0‬מ״פ שנוהגים העולם שאחד לומד‬ ‫על שו״ת רדפ׳׳ז ח״ג סי' תקע״ב שמביא בשם רבנו‬
‫והאבל אומד קדיש ע״ז אע״פ שלא שמע ולא למד‪,‬‬ ‫אברהם אוב ב״ד בתשובה שמסתפק ובא במי שנפל‬
‫ח ה אינו נכון וכו'‪! ,‬ולכן מסיים וכותב שעכ״פ האומר‬ ‫אבן סמוך לראשו וכו׳ אי צריך לברד׳ מלבד דם|פק‬
‫קדיש דרבנן צריך לשמוע ולהאזין למי שלומד‪,‬‬ ‫ברכות להקל‪ ,‬ראיתי קשו״ת תשובות הראב״י אב״ד‬
‫וזולת זה לא יצא כלל יעו״ש‪.‬‬ ‫שהדפיסם הרב קאפח סימן ע״ב רשם כתוב בזה‬
‫לאחר מיכן מצאתי גם בשר׳ת אבן השהם )נדפס‬ ‫בלשון! ״מי שנפל אבן על ראש‪,‬ו״‪ ,‬ולא סמוך לראשו‬
‫מלפני כשלש מאות שנה( סימן כ׳ שהעלה‬ ‫עיי״ש‪ ,‬יעוין גם בשו״ת תשב״ין ח״ד בהטור השלישי‬
‫ג״כ בכזן?ת שהקדיש דרבנן לאחר הלימוד יאמר אחד‬ ‫סימן ל׳ יעו״ש‪.‬‬
‫מתחבורה הלומדים ולא איש אחר‪ ,‬דהקדיש דרבנן שייך‬ ‫נדפס בהוצאת מכון ירושליס ספר מקוד חיים‬ ‫וכעת‬
‫למי שאמד השיעור‪ ,‬ואף שיש אבלים יותר טוב לומר‬ ‫על או״ח מהחות יאיר ז״ל‪ ,‬וראיתי לו בסד׳ס‬
‫הקדיש מי שלומד בתוך ד‪,‬ש‪,‬יעור משיאמר האבל‬ ‫רי״ט שסובר ג״כ שצריך לברך דוקא בהגיע כבר‬
‫יעו״ש ביתר אריכות קצת‬ ‫עליו‪ ,‬וכעין עובדא שמביא דד^ה בדידיה שזרק‬
‫מג‬ ‫ציץ אליעןור חי״ח‬ ‫סי מ כג‬ ‫שר ״ ת‬
‫אפי׳ כשכן יכול לכוין את ההמשך‪ ,‬וכותב דממנ״פ‪,‬‬ ‫ב( ש‪ 1‬מי תו השניה היא טנוגע לעגיית ב״ה זב״ש‬
‫אם זה העונה ב׳׳ה וב״ש יאמר שאע״ס שאומר מ״מ‬ ‫בשומע ברכה שחייב בה‪ ,‬שהמשנ״ב‬
‫אזניו וכוונתו להש״ץ למה שאומר‪ ,‬א״כ שתיקתו‬ ‫בסי׳ קכ״ד ס״ק כ״א כותב דבדיעבד אין להחמיר‬
‫ייפה מדיבורו כי ע״ז נאמר יען בי נגש וגו‪ /‬ואם‬ ‫בזה‪ ,‬וע״ז מסתפק ושואל איד יהא הדץ שאחד אמר‬
‫אטור יאמר שמבוין למה שמוציא מפיו‪ ,‬א״כ אין דעתו‬ ‫ב״ה וב״ש‪ ,‬ובשעה שזמגר ב״ה וב״ש המשיך המברך‬
‫על הש״צ ואיך יצא ׳י״ח בברכתו כיון שלא שמע ולא‬ ‫את הברכה‪ ,‬אכל השומע על אף שאמר ב״ה חב״ש‬
‫בוץ לכל תיבה ותיבה‪ .‬והשושנים לדוד שם נרגש‬ ‫שמע היטב את המשך הברכה של המברך‪ ,‬האם יצא‬
‫ג׳׳ב ממה שפמומע דלא כן מהמג״א בסי׳ תר״צ ה‪:‬״ל‪,‬‬ ‫השומע בכה״ג את הברכה‪ ,‬או לא בהיות והמברך‬
‫וכותב לחלק דשאני התם דמה שהוא קורא אינו‬ ‫לא המתין בשעה שהשומע אמר ב״ה וב״ש‪.‬‬
‫לשום תכלית אלא שכך עלה כרצונו ולכך מצי לכוין‬
‫ת שו ב ה‪ .‬אם ברור לו להשומע שעל אף שאמר ב״ה‬
‫למה שאוומר הש״ץ אע״פ שקורא‪! ,‬ואה״נ דאינו מכוין‬
‫וב״ש !בכל י זאת שמע היטב את המשך‬
‫למה שהוא אומר‪ ,‬אבל הבא ממנ״פ הוא נתפס‬
‫הברכה נראה דיצא יד״ת הברכה‪ ,‬ולא מעכב מה שהיה‬
‫‪. .‬‬ ‫עיי״ש ביתר אריכות•‬
‫; מ אידך‪ ,‬מציט אבל להגר״ח פלאג׳י ז״ל בשו״ת לב‬ ‫עסוק עדנה בענית ב׳׳ה וב״ש שהיא על זאת הברכזע‬
‫חייב ה״ב סימן ק״ט שהגם שהיו למראה‬ ‫ו&ד‪1‬ני!וה לזה מצינז במגן אברד& בסי׳ תר״ב סק״ו על‬
‫עיניו דברי השושנים לדוד בכל זאת לא שת לבו‬ ‫הנפסק שם בשו״ע דמי שתופס בידו‬
‫להם ולא נתן לדבריו ערך מכריע‪ .‬וכתב לחזק המנהג‬ ‫מגילה שאיננה כשרה לא יקרא עם שליח ציבור‬
‫הנפיץ בתפוצות ישראל ‪ p‬לענות ב״ה וב׳׳ש בשומע‬ ‫אלא שומע ושותק‪ .‬ומסביר בב״י מפגי דחיישינן‬
‫ברכה שחייב בד« ולא עוד אלא שמע ‪ T‬וגא כזה בזה״ל ‪I‬‬ ‫דשמא יתן השומע לבו א ה הקורא ולא לש״צ׳ ומדייק‬
‫וגער הייתי וגם זקנתי ונתגדלתי על ברכי יוסף‬ ‫מזה המג״א דמשמע דהוא עצמו יכול לשמוע להש״צ‬
‫הגדול מרן זקני ז״ל ]הוא הגאון בעל חקרי לב ז״ל[‬ ‫אע״פ שקורא‪ ,‬וכותב המחצית השקל שם דנס״מאם‬
‫והיה נוהג לענות ב״ה וב״ש על כל ברכה שהיה‬ ‫קחחא רק לאדם אחד רשאי השומע לקרות עם הקורא‬
‫י ת א י״ח‪ ,‬וכן נהגו כל הרבנים אחריו עכ״ל‪ ,‬ולא‬ ‫מתוך מגילה פסולה דד\א יכול לשמוע לקורא ואחר‬
‫ליסא כהדיה ע״ש‪ .‬הרי לנו דלא מעכב אם השומע‬
‫הזכיר בדבר״ו במלה להזהיר את ההמוני׳ שיש מיהח‬
‫לדקדק שד״ש״צ לא ימשיך הברכה עד שהקהל יגמרו‬ ‫קורא באותה שעה גם 'לעצמו בגוונא שקריאתו‬
‫לענות ב״ה וב״ש‪ ,‬יעו״ש‪.‬‬ ‫פסולה בהיות ויכול אעפ״ב לכוין לשמוע עם זאת‬
‫»פי הש״ץ הקריאה הכשירה‪ ,‬וא״כ ה״נ כמר׳כ לא‬
‫ו ה חיו ד״ א ז״ל בברכי יווםף או״ח סי׳ רי״ג סק״ג‬
‫מעכב מה שאומד עוד הב״ה זב״ש על זאת הברכה‬
‫לאחר שמזכיר מה שראה שסותב בזההשושני׳‬
‫מכי<מ שעם זאת שומע היטב גם המשך הברכה‪.‬‬
‫לדוד מסיק ופותב שלא מצא‪ .‬ראיה מכרעת לאחד‬
‫מהצדדים במי שמכוין לשמוע כל הברכה ע״ש‪.‬‬ ‫היא רק אם אמנם יכול לסוין היטב עם זה גם‬ ‫הבעיה‬
‫ומשמע בפשטות שהיה סובר ש ‪ p‬יש מציאות‬ ‫להמשך שמיעת הכרכה‪ ,‬ואם זה לא פרי‬
‫שיוכלוו לבוץ שניהם יחד גם כשזה ממשיך‪] .‬ויעוין‬ ‫דמיון מה שחועזב שכן שומע היסב‪ ,‬דיערין בספר‬
‫בשו״ת מהר״ם שיק חאז״ח סי ^ נ״א מ״ש ג״ב ליישב‬ ‫מטה יהודה על או״ח מהמהר״י עייאש ז״ל בסימן‬
‫מנהג העולם לענות ב״ה וב״ש‪ ,‬ומבלי להזכיר אפי׳‬ ‫קכ״ד סק״ב שהדבר שהביא אותו להכריע כדעת‬
‫מהגבלה שעל הש״ץ אבל להמתין עיי״ש[‪,‬‬ ‫הסוברים שאין לענות ב״ה וב״ש בשומע ברכה שחייב‬
‫בה‪ ,‬היה זה ממה שראה בספר שושנים לדוד עה״מ‬
‫מהאמור‪ .‬שמי שעוגה ב״ה וב״ש בשומע‬ ‫היו צ א‬ ‫בפ״ח דברכות מ״ח שהוסיף נופך משלו להכריע‬
‫ברכה שחייב בה‪ ,‬הוא נקלע ׳ומסתיבך בפלוגתא‬ ‫כדעת האוסרים מסני שבעוד שאומר השומע ב״ה‬
‫גדולה של ארזי לבנון אדירי התורה‪ ,‬ואם הש״ץ‬ ‫וברוך שמו אין החזן ממתין לו והרי השומע נשמט‬
‫ממשיך בינתיים בברכה הוא מסתבך עוד יותר‪ ,‬ונכנס‬ ‫ממנו ב׳ וג׳ תיבות מן הברכה וד״יאך יוצא ‪.‬באותה‬
‫למבוא סתום‪ ,‬אך בדיעבד נראה שיצא אפ״ה יד״ה הברכה‬ ‫ברכה שחסרה קצת תיבות !והרי בעינן שישמע‬
‫אם בדור לו ששמע היטב את המשך הברכה של‬ ‫מתחילתה ועד סוסה‪ ,‬וכותב דנימוק זה נ״ל לטעם‬
‫המברך‪ ,‬דיש לו במי להתלוות‬ ‫כעיקר ‪,‬והוא לבד ישים אורבי להספיק במניעת‬
‫ג( בז ה אבוא לשאלתו השלישית‪ ,‬והיא‪ ,‬על הדין‬ ‫המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו ע״ש‪ .‬הרי לנו שהיה‬
‫שנפסק ביו״ד ‪ p ’o‬קצ״ד‪ .‬סעיף ג׳‪ ,‬דלא יאכל‬ ‫פשוט להן להגי רבוותא דלא יתכן שבעוד שעונים‬
‫עמה על השלחן אא״כ יש שום שינוי שיהיה שום דבר‬ ‫ב״ה ׳וב״ש שיוכלו באותה שעה לכוון גם בשמיעת‬
‫מפסיק בין קערה שלד לקערה שלה וכו׳‪ ,‬ושואל !‬ ‫המשך הברכה‪.‬‬
‫דמה הדין‪.‬לענין שתיה בלבד אם צריכי׳ ג״כ היכר‪,‬‬ ‫ו ל א זאת בלבד אלא גם זאת‪ .‬דבעייני בגוף ספר‬
‫או ל‪:‬א‬ ‫שושני׳ לדוד ראיתי שטענתו מוצאת לחול‬
‫ציץ אליעזר חי״ ח‬ ‫סימן כד‬ ‫ר״ ת‬
‫שכתוב‬ ‫בזה‬ ‫השז״ע‬ ‫כי דברי‬ ‫שיתא לנו‬ ‫באופן‬ ‫תשובה‪.‬‬

‫ומשר׳ה‬ ‫דכר׳ע‪,‬‬ ‫אליבא‬ ‫רק אכילה אתיא‬
‫לאסור גם בשתיה‪ ,‬דהנה דעת הרמיב״ם‬ ‫לעג״ ך אין‬
‫לא מציגו בנו״כ השד׳ע והבאים אחריהם למי שיתעורר‬
‫בפי״א מה׳ איסורי ביאה הי״ח שהאיסור‬
‫להעיר בזה דבר ולומר שיהא אסור גם בשתיה‪.‬‬
‫הוא בכלל רק שלא יאכל עמה בקערה אחת‪ ,‬זהראב״ד‬
‫יותר בל אוכל להאריך‬
‫משיג ע״ז ובותב דאנ‪1‬ו גוהגים אפילו על שלחן אחד׳‬
‫ואסיים בברכת הצלחה‬
‫והשו״ע בסי׳ קצ״ה סעי׳ ג׳ פוסק כהראב״ד ד ^‬
‫אליעזר יהודה וולדי־גברג‬ ‫'‬ ‫דלא יאכל עמה על השלזזן אא״כ יש שינוי‪.‬‬
‫סיבו סד‬ ‫וי עוי ן בספר בעלי הנפש להראב״ד בשער הפרישה‬
‫הוא‬ ‫אחד‬ ‫שמסביר שהאיסור על שלחן‬
‫בדברי המשנ״ב בביאו״ה סיסן של״א‬ ‫משום דאיכא למיגזר עלייהו אטו אפילה דומיא דעוף‬
‫שמביא בשם שו״ת י״א דאפי׳ בשבת‬ ‫וגבינה עיי״ש‪ .‬ודברי ספר בעלי הנפש הובאו גם‬
‫יש להתיר המציצה בספוג‪.‬‬ ‫בסדרי טהרה סי׳ קצ״ה סק״ה ע״ש‪] .‬ויעוין בספר‬
‫אודות דברי המשנה ברורה בסי׳ קל״א בביאו״ה‬ ‫על יו״ד ד״ה בב״י סי׳ קצ״ה ע״ש{‪.‬‬ ‫תפארת צבי‬
‫ד״ה ופורעין ומוצצין שכותב וז״ל ‪ :‬עיין בתשו׳בנין ציון‬ ‫ו א ״ כ לפי״ז אין מקום לגזור גם בשתיה על שלחן‬
‫סימן כ״ג וכ״ד דהמציצה דוקא ■בפה ולא על ידי‬ ‫אחד‪ ,‬דשמה לא שייכא הגזירה הזאת שנגזור‬
‫ובתשובת‬ ‫החדשים‪,‬‬ ‫דבר אחר שהמציאו הרופאים‬ ‫עליה אטו שתיה בכוס אחד‪ ,‬דאין רגילות כלל בשום‬
‫( מתיר למצוץ בספוג דבדוקה‬ ‫יד אליעזר׳ )סי׳‬ ‫פעם לשתות יחד מכוס אחד‪.‬‬
‫דיותר טוב ממציצה בפה ואפילו בשבת יש להתיר‬ ‫א מ נ ם דעת הרא״ש שהאיסור על שלחן אחד הוא‬
‫בספוג ע״ש ]פ״ת על או״ת[‪,‬‬ ‫אלא‬ ‫לא משום דגזרו העלאה אטו אכילה‪,‬‬
‫לפענ״ד נראה !ברור דהגה״צ הבעל משנ״ב‬ ‫א יה‪0‬ה‬ ‫משום דישיבה על שלחן אחד וליכא אחרינא בהדייהו‬
‫׳בהספרים‬ ‫ז״ל לא עיץ בגופן של דברים‬ ‫איהז גופיה דרך תיבה היא‪ ,‬יער׳ש בסדרי טהרה סק״ו‪.‬‬
‫הנזכרים‪ ,‬והעתיק רק כפי שמובא מהם בספר פ״ת על‬ ‫א ב ל מדהשו״ע הזכיר בזה רק אכילה ‪ :‬״לא יאכל עמה‬
‫או״ח שמציין אליו‪ ,‬והוכחה ברורה לכך שמכנה את‬ ‫על השלחן וכו״׳‪ ,‬משמע דנקיט ליה לעיקר‬
‫בפ״ת‬ ‫ההא מכונה‬ ‫הספר בשם יד אליעזר‪ ,‬כי כך‬ ‫בטעמו של הראב״ד בזה‪ ,‬דהוא משום גזירה אטו‬
‫שם‪ ,‬ובאמת שם הספר הוא ״יד אלעזר״‪ ,‬הרב דווין‪,‬‬ ‫אכילה‪ ,‬ולכן לא שייך זה בשתיה וכנ״ל‪, .‬‬
‫וכמו כן לא מציין אפילו פרט הסימן אלא כותב סתם‬ ‫הגז׳ לחלק בין אכילה לשתיה כותב נמי‬ ‫דכסברא‬
‫״סימן״ בהשמטת פרטו‪ ,‬והיינו מפני שגם בפ״ת כתוב‬ ‫הכרתי ופלתי לחלק בנוגע לש‪.‬יורי מאכל‬
‫אלעזר‬ ‫ביד‬ ‫‪ p‬בהשמטת ציון פרטו‪ .‬וציון הסימן‬ ‫שלה‪ ,‬וכותב דיש לחלק‪ ,‬דודאי אכילה יש בו חיובא‬
‫הוא ״סימן ג״ה״‪.‬‬ ‫כמו בשתיה‪ ,‬רק בשלמא בשתיה זא״ז הוי חיבה ולית‬
‫למ״ש בזה‬ ‫מציץ‬ ‫מה שבראשונה‬ ‫ניחא‬ ‫ומעתה‬ ‫לשתות‪ ,‬משא״ב‬ ‫כאן היכרא דבפעם אחת אי אפשר‬
‫בתשו׳ בגין ציון‪ ,‬ולאחהונה מוסיף לציץ למ״ש בזה‬ ‫באכילה בקערה כשהיא טהורה אוכלים שניהם יחד‬
‫בתשר יד אלעזר‪ ,‬ואלמלא היו לפניו בעת כתבו את‬ ‫מקערה וכו׳ יעו״ש‪ .‬והחילוק הזה כחו אתו לשמש‬
‫דבריו הספרים הנזכרים נראה ברור דאו היה מציץ‬ ‫גם כשהגיחן הוא לקולא כבנידועו דזיל בתר טעמא‪.‬‬
‫מי ‪ p‬לדברי‬ ‫ולאחר‬ ‫אלעזר‬ ‫היד‬ ‫בראשונה מדברי‬ ‫אליבא‬ ‫והוא‪ ,‬דגם‬ ‫מהאמור‪,‬‬ ‫ד( עוד ‪.‬נ ״ל ביותר‬
‫הבנין ציון כי הבנץ צי!ץ בסיסן כ״ד שם בא כמשיב‬ ‫דהרא״ש ודעימיה ג״כ יש מ‪,‬קום לחלק בזה‬
‫עליו בחריפות‬ ‫אלעזר ומשיג‬ ‫אמרים על דברי היד‬ ‫באכילה אסור׳ והוא‬ ‫בין אכילה לשתיה‪ ,‬ושדדקא‬
‫ובמיוחד על מה שמתיר בספוג אפילו בשבת‪ ,‬ו ט ת ב‬ ‫דשאני אכילה דשייכי בה קביעותא‪ ,‬ולכן אסרו בזה‬
‫דכיון דמציצה שהיא משום סכגה אפשר לעשות ע״י‬ ‫משום חיבה‪ ,‬ומשא״ב ׳בשתיה דליכא קביעותא‪ ,‬בה‪ ,‬ולא‬
‫פה איך יותר סחיטת הספוג הרי בשבת קל״ד מייתי‬ ‫מיבעיא שאר משקים׳ דאין בהן קביעותא׳ אלא אפי׳‬
‫ברייתא דאין נותנין חמין ושמן על גבי מוך שע״ג‬ ‫ביין נמי ליכא ביה קביעותא וכדאיתא בברכות דף‬
‫המכה בשבת ומפרש בגט׳ משום סחיטה וכו' וכבר‬ ‫על היין‪,‬‬ ‫סעודתייהו‬ ‫קבעי אינשי‬ ‫ל״ה ע״ב דלא‬
‫דגם בשמן‬ ‫והפ״מ‬ ‫הת״ש‬ ‫כתב הב״ח ועמו הסכימו‬ ‫ויעוין גם באו״ח סימן תרל״ט סעיף כ׳ ומשנ״ב ס״ק‬
‫ידי‬ ‫על‬ ‫וכיץ דאם דוחק‬ ‫לבד שייך איסוד סחיטה‪,‬‬ ‫מכירן‬ ‫י״ג וביאור הלכה ד״ה ויין יעו״ש‪ ,‬ומשו״ה‬
‫בו אף שאינו‬ ‫ספוג נסחטים היץ והדם הנבלעים‬ ‫דליכא בהם קביעותא לא גזרו בה‪ ,‬ובפרט דכפי שכותב‬
‫מכוין לסחיטה מכ״מ הוי פסיק רישא כיון שמהדק‬ ‫הראב״ד שם דתוא מש‪,‬ום מנהגא ]ויעוין בד״מ בטור‬
‫בכח‪ ,‬וזה אפילו לדעת הספר שיבול לצאת ידי הסכנה‬ ‫שם‪ ,‬ובספר מקור חיים על ייר׳ד סי׳ קצ״ה בתפארת‬
‫ע״י דחיקה בלא משיכד״ אבל לפי מה שביארתי‬ ‫צבי סק״ב עיי״ש[‪ .‬א״ב אין לגו ^ א מה שהנהיגו והוא‬
‫דלשון מציצה הוא בפה ובזה דוקא יוצא מידי סכנה‬ ‫רק באכילה דשייכא פה קביעותא‪.‬‬
‫‪,‬נגה‬ ‫ציץ אלי^זזר חי״ח‬ ‫סימן כד‬ ‫שו״ ת‬
‫המוצץ או הספוג ולא יניחו ערל‪ ,‬בכל זאת מוסיף‬ ‫אבל בדחיקת לבד או ^״כ יש מילול שסת כיון שמוציא‬
‫וכותב שזהו דוקא בחול׳ אבל בשבת אסור לסחוט‬ ‫דם בכוונה ד«וו״ל חובל ומפרק דרך תיקון ומשום‬
‫הספוג ע״ש‪ .‬וכפי הנראה חשש לשמא הספוג איננו‬ ‫סכנה לא הותר כיון דבזה אינו י‪/‬וצא מידי סכנת‬
‫יכול למלאות את מקום המציצה בפה‪ ,‬ואין על זה‬ ‫וכד יעד׳ש ביתר אריסות‪.‬‬
‫חילול‬ ‫שיעשה‬ ‫ויוצא‬ ‫תז״ל‪,‬‬ ‫שם מציצה שהצריכו‬
‫הדחיקה‬ ‫להוסיף על הנ״ל דבאמת אפילו‬ ‫ויש‬ ‫מ‬
‫שבת בחנם‪ ,‬וגם לרבות בגלל הסחיטה שיעשה לפגי‪:‬‬
‫אבל מכיון‬ ‫ע״י הספוג יוצא מידי סכנה‪,‬‬
‫כן שלא בעידנא שמקיים המצוה‪.‬‬
‫שאפשר בפה‪ ,‬הרי ע״י הדחיקה בספוג עושה חילול‬
‫ספוג‬ ‫לעשות‬ ‫שם‬ ‫אלעזר‬ ‫היד‬ ‫דברי‬ ‫ולעצם‬ ‫ד(‬ ‫שבת נוסף‪ ,‬דמציצה בפה ליכא אלא משום חובל‬
‫ליה‬ ‫מהו‬ ‫כבר‬ ‫כפה‪,‬‬ ‫למציצה‬ ‫תחליף‬ ‫ומפרק‪ ,‬ואילו ע״י ספוג מוסף עאז איסור גם משום‬
‫אמוחא רועי ישראל בדור הקודם׳ ובראשם תלמידי‬ ‫סחיטה‪ .‬עיץ סי׳ שכ״ח סעיף ט״ז‪.‬‬
‫הח״ם ז״ל‪ ,‬ויצאה גדו במלחמת תנופה‪ ,‬אציין לדוגמא‬
‫נומז לדעח‬ ‫בעצמו‬ ‫בדברי היד אלעזר‬ ‫והגגעיין‬
‫לדברי שו״ת מהר״ם שיק חאו״ח סימן קנ״ב ותקר׳ד‬
‫שהשואל שם עמד ע״ז דבספוג יש לחוש(‬
‫סימן רמ״ד‪ ,‬ושו״ת מהר״י אסאד חיו״ד סימן רנ״ח‬
‫לסחיטה‪ ,‬והוסיף להסביר יפה שדבר זה צריו ליאסר‬
‫ושו״ת עין הבדולח )מאנהיימר אבד״ק אונגוואר(‪.‬‬
‫כשנוטל‬ ‫תיכף‬ ‫דהא‬ ‫בעידנא‪,‬‬ ‫דלא הוה‬ ‫מכח זה‬
‫תה הזמזרון הכביד וגבר ידו על היד אלעזר ובאוריי׳‬
‫הספוג לח בידו בא לידי סחיטה והרפואה איננה‬
‫דקא מרתחא ביה הוא מתבטא וכותב דהרם דוויען‬
‫רק לאחר זמן‪ ,‬משא״ב במוצץ בפה דבאותה שעה‬
‫שהוא כעת בעלמא דקשוט בודאי כבר קיבל את הדין‬
‫שהוא מוצץ באה הרפואה וחילול שבת בבת אחת‪,‬‬
‫ע״ז ומיתתו היה כפרתו על שנתן יד לפושעים יעו״ש‬
‫ואע״ג דיש לתקן ולקשור הספוג בחוט עבה והמוהל‬
‫ביתר אריכות‪ .‬ועוד יעוין בשל״ת האלף לך שלמה‬
‫יתפוס החוט בידו ]כההיא דם ימן ש״כ סי״ח[ באופן‬
‫להגרש״ק ז״ל חיו״ד סימן רס״ב‪ ,‬ושו״ת בית יצחק‬
‫שלא יבוא לידי סחיטה‪ .‬מ״מ יש לחוש שמתוך שהוא‬
‫להגאון מלמם־ג ז״ל חיו״ד סימן צ״ח‪ ,‬וכן מ״ש בזה‬
‫ומחבר‬ ‫עצמו‪,‬‬ ‫בהול במצותו ישכח ויתפוס בספוג‬
‫באריכות בספר אות חיים ושלום להגאון ממוונקטש‬
‫הספר שם‪ ,‬סתר דבריו מכח זה דהוי פסיק רישא‬
‫ז״ל בסימן רס״ד ס״ק י״ב‪ ,‬ובמכתבו לספר זוכר‬
‫דאג ניחא ליה‪ ,‬שהוא מדרבנן‪ ,‬ולפלא שהעלים את‬
‫הברית בהערתו לעמ״ש הספר בפנים בסימן י״א אות‬
‫א״ע מה‪,‬א דחמורה דברי סופרים וכו׳‪ ,‬ובפרט כאשר‬
‫כ׳ בשם הכורת הברית׳ ובלוח הטעות והתיקת שם‪,‬‬
‫אפשר במציצה בפה‪ ,‬כמד׳ש גם מהבר הספר‪ ,‬דמ״ם‬
‫ע״ש^ ובשז״ת דברי ישראל חיו״ד סימגים ל׳ ל״א‬
‫פשיטא דמותר ג״כ המציצה בפה משום דעכ״פ גס‬
‫עיי״ש‪ ,‬ומצטט בדבריו שם גם מ״ש בזה נמרצות‬
‫בספוג כשסוחט על החבורה ומוציא ממנה הדם איבא‬
‫בשו״ת לבוש מרדכי להגרמ״מ עפשטיץ ז״ל סימן‬
‫בסימן שכ״ח ס״ק‬ ‫מג״א‬ ‫שכתב‬ ‫חיוב חטאת וכמו‬
‫ל׳ שהראתי להגמ״ח ז״ל בזמנו עיי״ש‪ .‬ואפמ״ל יותר‬
‫דמכיון דאפשר במציצה הרי‬ ‫‪jw‬‬ ‫כ״ג ע׳׳ש‪ .‬ועוד‬
‫מזה‪ ,‬ועוד חז!ון למועד אי״ד«‬
‫מרבה באיסורים דבספוג בשעת המציצה הרי ניחא לי׳‬
‫אז שיסחט והו״ל פסיק רישא דניחא ליד«‬
‫‪.‬‬ ‫סיימו כה‬
‫מקום‬ ‫לו‬ ‫יש‬ ‫בשבת‬ ‫בספוג‬ ‫דההיתר‬ ‫ויתכן‬ ‫ג(‬
‫אודות איסור הודלקת וכבוי הרזשמל‬ ‫בפה‬ ‫סבנה למצוץ‬ ‫חיילא בהיכא דיש‬
‫בשבת‪.‬‬ ‫מחמת חולי מסוכנת מהלכת‪ ,‬או גזירת מלכות‪ ,‬שעל‬
‫זה היא שהיתה הוראת שעה של הגאון החתם מופר‬
‫לת״«‬ ‫ז״ל להתיר מציצה בספוג‪ ,‬המוזכרת בשו״ת ידאלעזר‬
‫שם‪ ,‬ספי שהובא בירחון המאסף שנה ד׳ סימן ח׳‬
‫בשבת‬ ‫החשמל‬ ‫‪:‬וכיבוי‬ ‫הדלקת‬ ‫אודות איסור‬
‫בשם הגאון ר׳ זלמן שפיצר ז״ל חתן הת״ם שהמדובר‬
‫ויסודותיו והמלאכה דאורייתא שעושים בזה כתבתי‬
‫היה בחשש סכנה ע״י מציצה בפה למוהל או לילד‬
‫בספרי שו״ת ציץ אליעזר ח״א סימן ב׳ פרק ת׳‬
‫מחמת חולי־צרפתי שהיתה שולטת אז בוויען‪ ,‬והיתה‬
‫וביתר פרקיו‪ ,‬והוספתי להשיב על כך בצ״א חלק ג׳‬
‫בלתי‬ ‫שהיה‬ ‫ואז מכיון‬ ‫רק הוראת שעה יעו״ש‪.‬‬
‫סימן י״ז‪ ,‬ובתיקונים שבסוה״ס‪ ,‬וכן סימן ט״ז שם‬
‫אפשרי לעשות מציצה ב פ ה‪ ,‬יש מקום להתיר לעשות‬
‫פ״ה אות ו׳‪ ,‬וחלק ו׳ סימן ה׳ יעו״ש וקחנו משם‪.‬‬
‫המציצה בספוג בהיות דאם לא מייץ יש סכנה לילד‪.‬‬
‫נכון הדבר כי הגאון הגרא״י ניימרק ז״ל בעל‬
‫כתב להשיב‬ ‫המחבר הספרים היקרים אשל אברהם‬ ‫כורת‬ ‫בספר‬ ‫ראיתי‬ ‫כי‬ ‫״יתכן״‬ ‫בלשון‬ ‫כתבתי‬
‫■ י״ז באחד‬
‫ג״כ על כך לאותו שכוונתי תשובתי בסי’‬ ‫הברית להגר״א פוסק ז״ל בסימן רפ״ב‬
‫מירחזני ״תבונה״׳ ואיננו לפני כעת לעיין בו‪ ,‬אבל‬ ‫ס״ק י״ח‪ ,‬דהגם דס״ל דבשא״א בשום אופן למצוץ‬
‫אעתיק בזה מכתב שכתב לי בזמנו מזה הגראי״נז״ל‪.‬‬ ‫בפה יקבל המוהל המצוה למול ולמצוץ על ידי כלי‬
‫צ ^ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן כה‬ ‫שו‬ ‫מו‬
‫נתפשטה הודאה לאיסור בכל תפוצות ישר׳‬ ‫ובבר‬

‫שתוא אב מלאכה וחייב משום מבעיר ומכבה‪,‬‬ ‫ב״ה‪ .‬יום ג׳ ‪ r d‬תמוז התש״ט‪.‬‬
‫וגם מובא בפסק הגר״י שמלקיש‪ ,‬וכן מהגאץ ר׳ דוד‬ ‫‪0‬םוד ‪ T T‬י הרב הגאון המפר מאד געלה כש״ת‬
‫מקרלין זצ״ל‪.‬‬ ‫שליט״א‬ ‫זמייעזר יהודה וולדינבדג‬ ‫הר״ר‬
‫הרבנות‬ ‫בישיבת‬ ‫ברבים‬ ‫אדדיע‬ ‫החלטנו‬ ‫לכן‬ ‫חוגר חברים מחובס‬
‫הראשית המורחבת שזהו איסור מהתורה״ בלא‬ ‫אוזדשה״ט וש״ת באהבה וססוד‪.‬‬
‫שום ויכוח ופלפול בזה‪ ,‬ועי׳ בספרי החדש שיצא לאור‬ ‫הנני מוצא בדה חובה לגפשי לפנות לכבו'‬
‫עכשיו‪ ,‬בסימן ו׳ מש״כ בפירוש הרמובו״ם פי״ב מה׳‬ ‫ולבקש ממנו מטא על שפגעתי בבבודו בלי שום‬
‫שבת ובישוב קושית הראב״ד‪ ,‬עיי״ש היטב וימצא‬ ‫בירחון‬ ‫כונה ובשגגה גמורד״ והוא בזה בכתבי‬
‫דבר חדש‪.‬‬ ‫״תבונה" בענין חשמל בשבת— ל א הזכרתי כלל‬
‫ד ע תי‬ ‫מעכ״ת רוצה יוכל להודיע ברבים גם‬ ‫ראם‬ ‫את מעכת״ד‪ -‬ובעת שהוא ראש המדברים בענין זד«‬
‫לפסק הלכה שחייבים בחשמל בשבת משום מבעיר‬ ‫ובאמת העמיק הרחיב בדבר בעיזח ושום לב בתודזק‬
‫ומכבה בלי שום וי מ חי ם וגם על זה ןטאזר לא תבערו‬ ‫ובמדע לא הניח זמזריוו פרט ועוללות״ והלא שני‬
‫אש בכל מושבותיכם‪ ,‬ומי שיגרום בדבריו איזה‬ ‫ספריו היקרים גמצאים !בגבולי‪.‬‬
‫מכשול עתיד ליתן הדין ח״ו‪.‬‬ ‫יאמין לי סבו׳ שלא הי׳ בזה ח״ו( שום בונה‪,‬‬
‫והקב״ה יזכנו לסתום פרצת הדור להרמת קרן‬ ‫אלא מהוות שהעי מעצלי הקריאה בספרים נזדמן‬
‫התורה והיראת‬ ‫כן שלא ראיתי כלל את כל מה שכתב מ ה והעלמתי‬
‫כעתירת ידידו מכבדו ומוקירו כע״ה‬ ‫עיגי ״מעץ החשמל״״ רק כעת כאשר ראיתי דבריו‬
‫ראובן כץ‬ ‫״בקול תורה״ שבו הוא מציין לספרו זה עיינתי בו‪,‬‬
‫הרב הראשי אב״ד וד״מ לפ״ת והמחוז‬ ‫ומאד מאד רויתי !ממנו עונג יאשר ה׳ כחו וחילו‬
‫לאורייתא לברר שמעתתא אליבא דהלכתא׳ אני‬
‫במאמרי ע ע הי ומה בקצרה״ רק מאשר לדעתי לא‬
‫ע״ז‬ ‫אני מוצא חשיבות להעתיק גם מ״ש לי‬ ‫וטוב לקצר‬ ‫כהודזמ־״‬ ‫שנחשבה‬ ‫נ טג ה השתיקה‬
‫הגרשרי זוין ז״ל ומהודעתו שיש לו ע״ז תשובה‬ ‫באמרים מלהאריך בחשיקה‪.‬‬
‫בכת״י מהגאון הבעל צפנת פענח ז״ל‪.‬‬ ‫חוצה מתוך‬ ‫מעינוהיו‬ ‫יהי ה׳ בעז ת ל הפ ^‬
‫הרחבת הדעו^‬
‫ב״ה‪ .‬י‪1‬ם ה׳ ט״ז אדר תש״ט‪.‬‬
‫כנפשו ונפש ידידו עת‬
‫שלום רב לכבוד ידידי הרב הגאון וכו׳ כש״ת‬ ‫אברהם יעקב ניימרק‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫אליעזר יהודא וולדיכברג‬ ‫מוהר״ר‬ ‫הבר הרבנות הראשית תל־אביב־יפו‬
‫לפנים רב עיר פערן )ליטא( מת״ם אשל אברהם‪.‬‬
‫קבלתי קונטרסו‪ ,‬ויישר חיא׳ שביאר את הדברים‬
‫לאשורם‪ ,‬כדאי ורצוי שיפרסם את דבריו בדטוט‪.‬‬
‫יש‪ ,‬אגב אורחא‪ ,‬אצלי תשובה !בכת״י מהגאון‬
‫הרוגאצבי זצ״ל‪ ,‬ומחליט ג״כ שיש בחשמל תבערה‬ ‫למען התועלת אעהיק בזה גס מכתב מהרב‬
‫דאורייתא וחייבים חטאת וסקילה ע״ז‪.‬‬ ‫ז״ל‪.‬‬ ‫ראובן כץ‬ ‫הראשי לפ״ת והמתח״ הגאון ר׳‬
‫ובההפזי אקצר‬ ‫אודות הדלקת החשמל‪.‬‬
‫ידידו הדוש״ט בלונ״ח‬ ‫ב״ה‪ .‬יזם י״ט אדר תש״ט״ פתדז תקוה‪.‬‬
‫שלמה יוסף זוין‬ ‫בין גאולה לגאולה שיאו יעלה מעלה מע״כ ידידי‬
‫הרב הגאץ הנעלה וכר׳ כש״ת‬
‫אוסיף לציין לעיץ בספרי שו״ת צ״א ח״ט סי׳‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫אליעזר וולדינברג‬ ‫מוהר״ר‬
‫כ״א מה שכתבתי באיסור הפעלת טרגזיסטור בשבת‬
‫ויום טוב‪ ,‬וכן י בחלק י״ג סימן נ״ד מ״ש נוספות‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫שלום ורב כדכוו^‬
‫באיסור האזנה לשידורי רדיו בשבת ויו״ט גם ע״י‬ ‫מכתבו היקר עם החד״ת בעניז הדלקת השמל‬
‫כינון פתיחת המקלט וסגירתו ע״י שעון אוטומטי‪ ,‬וכן‬ ‫בשגתיקודש״ הגיעגי במועד‪.‬‬
‫מכתב בכת״י מהגאץ החזו״א ז״ל על זה יעו״ש‪.‬‬ ‫אולם איני יבול בזח למלאות את משאלתו לסתור‬
‫את דברי המקיל ח״ו מהתורה״ שכן אין דעתי נוחה‬
‫סימן כו‬ ‫‪.................‬‬
‫בענין חמור מה״ כמו‬ ‫כל עיקר להבנם בוכוחים‬
‫א‪ .‬להגדרות במלאכת בורר בשבת‪.‬‬ ‫שכתב הגאץ האמיתי רח״ע זצ״ל בספר ״ ™יעזר״‬
‫ב‪ .‬נדה א^ הוי ׳דשב״ע‪.‬‬ ‫בויכוחים‬ ‫המורים‬ ‫ח״ג שאין כדאי שיראו דברים‬
‫ג‪ .‬בהא !דסופר מברך ובור יוצא בברהמ״ז‬ ‫‪ .‬״‪,‬׳כזו נעצמו גורם שיוכל להילת מכשול ברבים‪.‬‬
‫מז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן כו‬ ‫שד ״ ת‬
‫דלמעשר‪ .‬לא חשיבא נדד‪ .‬דבר שבעתות וכדביארתי‬ ‫אם הוא גם היכא שהסופר לא נתחייב׳‬
‫בספרי שם׳ והבאתי שגם שו״ת פנ״י חאד״״ע סימן‬ ‫וביאור וישוב דברי הביאור הלכה‬
‫מ׳ ‪ T‬ס״ל ‪ p‬וכן שהגאון המוע־ש״ם ז״ל מוכיח ‪P‬‬ ‫בסימו תפ״ט לעניו ספירת העומר‬
‫גם מדברי ספר החיטך‪ ,‬וכתבתי מזה גם בצ״א חט״ז‬ ‫בהיכא שאינו בקי לספור כעצמו אם‬
‫סי ח ע׳ ע״ש‪ .‬וכעת ז עי רואד‪ ,‬שגם הסית הלוי שס‬ ‫חבירו יבול להוציאו‪ .‬דה״ ה לעניו תפלת‬
‫ס״ל נהי דמהתוס׳ יש הוכחה ע ד‪.‬‬ ‫‪................‬‬ ‫ט׳ ברכות בר״ה‪.‬‬
‫ג( ‪ 0‬ה אבוא אל מד‪ .‬שהנך מקשה חמודות על‬
‫ירושלים עיה״ק תו‪1‬בב״א‪.‬‬ ‫ג״ד‪ -‬ד׳ אייר תשמ״ת‪,‬‬
‫דברי הפמונ״ב בסימן תפ״ט בביאור הלכה‬
‫ד״ה זמצוה על כל אחד‪ ,‬שכותב דיש לעיץ אפילו‬ ‫לנבדי היקר ח״ב מופלא ומופלג בחזרה ויר״ש‬
‫לד‪,‬סוברים דל״א גבי ספירת העומר שומע כעונה‬ ‫שליט״א‬ ‫הרב ר׳ נתו איזנברג‬
‫היכא שאינו בקי לטפור בעצמו אפשר שחב ‪ T‬ו יכול‬ ‫ש‪1‬״‪0 :‬‬
‫להוציאו ולא גרע ממד‪ ,‬דקי״ל לענין ברר״מ״ז שאין‬ ‫יקרת מכתבך קבלתי וקראתיו זנהנתי מהמו‪-‬ם‬
‫אחד יכול לדירציא ‪ m‬ח בי ת לכו״ע אא״כ אוכל בעצמו‬ ‫בהלכה שלך‪ ,‬כי נאמרים המה בטוטו״ד בישוב‪:‬ובמתינות‬
‫משום דכתיב ואכלת ושבעת מי שאבל הוא יברך‬ ‫ובהבנה‪ ,‬יתן ה׳ שתוכל להמשיך לשבת באהלה של תורה‬
‫חאפ״ה קי״ל דסופר מברך ובור יוצא ואפשר ה״ה‬ ‫בהשקט ושלחת הנפש ומתוך רב נחת כאות נפשך הטובה‪.‬‬
‫ד‪,‬כא והנך מתמה עליו בתרתי׳ ראשית היכן מצא‬ ‫ואבוא לעצם הד״ת שבמבתבך ובקצירת האומר‪.‬‬
‫האי דינא דאיכא תילוק בץ בקי לאינו בקי לענין‬ ‫א( עברתי בתשומת לב על הראיות שהנך רוצה‬
‫להוציא תבירו בברדמ״ז היכא דחפט־ציא לא נתחייב‪,‬‬ ‫להביא לחידוש בדין בורר שכתבתי‬
‫זד‪,‬א דד‪,‬ביא הביה״ל הא דסופר מברך ובור יוצא‪,‬‬ ‫בספרי החדש צ״א חי״ז סימן א׳ אות ב׳‪ ,‬מסוגיות‬
‫זד‪ ,‬מובא לענין דמצוד‪ ,‬ליחלק בבדחמ״ז‪ ,‬דמ״מ כאחד‬ ‫הגמ׳ בשפת קמ״ב קמ״ג‪ ,‬וסוכה ל״ג ע״ב׳ והדברים‬
‫סופר ואחד בור סופר מברך וברר יזצא^ ושגית‪ ',‬היותר‬ ‫ראוים להעלות על שלחן מלכים מאן מלכי רבנן‪.‬‬
‫צ״ע דבריו‪ ,‬דד׳אי דינא דמי שאכל הווא יברד איירי‬ ‫האני כבר ה«־כתי ותמצמתי ההגדרות מ ה כספרי‬
‫לענין שאינו יכול לד‪,‬וציא חבי ת היכא דד״מוציא לא‬ ‫שו״ת צ״א חי״ב סימן ל״ה׳ חמשם בארה‪ .‬אוסיף‬
‫נתחייב׳ אף דבכל תמצות אימי כן מ״מ אימא גזה״ב‬ ‫לציין רק לעיק גם באגלי טל מלאכת כורר אות י״א‬
‫בברכד‪,‬מ״ז דהיבא דהוא פטור אינו מוציא אחרים‪,‬‬ ‫סק״א׳ ודעת תורה להמתרש״ם אר״ח סי ת שי״ט‪,‬‬
‫אבל היכא דגתחייב ודאי דיפול לר‪,‬וציא חבירו׳ ומאי‬ ‫ושביתת השבת מלאכת בורר בבאר רחובות ס״ק י״ח‬
‫שיטי האי דינא לד‪,‬כא דד‪,‬מוציא נמי חייב אפ״ה איגד‬ ‫כ״ד כ״ה כ׳‪ ¥‬וסוף ס״ק כ״ז יעו״ש והדברים ארוכים‪.‬‬
‫י מ ל לועציא דנתמעט מדיגא דשומע כעונה עכ״ד‬ ‫שם בסי' ל״ב אות ד׳ אני מביא בשם‬ ‫בספרי‬ ‫ב(‬
‫המתוכמינג‬ ‫הגרי״א מקאוונא ז״ל שכותב דגדה לא‬
‫המשנה בחורה המה באמת מרפסיןאיגרא‪.‬‬ ‫ודבריי‬ ‫הוי דבשב׳׳ע‪ ,‬וראיתו מדברי התום׳ בגיטין ב׳ ע״ב‪,‬‬
‫העמן אני מוצא מקום ליישב דברי הביאור‬ ‫ולאחר‬ ‫וחגך מקשה ע״ז בצ״ע דנקט ‪ p‬בפשיטות ולא הביא‬
‫הלכה׳ ושחדא תתרץ חברתד״ ובכזאו^‬ ‫דברי הרשב״א חולין דף ו׳ ד׳ ה ונשים ועבדים‬
‫ד הנ ה זה שכותב הביה״ל דקיי״ל לענץ ברכהמ״ז‬ ‫נאמנים )הובא בבית הלוי ח״ב סימן ל״ז( דנדה הוה‬
‫שאץ י ט ל לד‪,‬וציא אח ח בי ת לכו״ע אא״כ‬ ‫דבר שבעתה אלא דחוה גזה״ב דבחד סגי‪.‬‬
‫אכל בעצמו טש‪ 1‬ע דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל‬ ‫הנה עיינתי בדברי הבית הלוי וראיתי ש ח שהרשב״א‬
‫הוא יברך‪ ,‬מקורם על יסוד דסרי הירושלמי שהובא‬ ‫סותר את עצמו ממ״ש בחידושיו ביבמות‬
‫ברא״ש בפ״ז דברנות סי׳ כ״א דדריש ממש בכזאת‪,‬‬ ‫וכף‪ ,‬ומאריך בזה‪ .‬ואילו מדברי חתום׳ בגימין סמר‬
‫ורק הרא״ש מוסיף עלה וכותב די״ל דאפשר דמדרבנן‬ ‫היה הגרי״א ז״ל ש ח יש הוכחה ברורה דס״ל דלא‬
‫הוא וקרא אסמכתא בעלמא‪ ,‬ועל יסוד זה בנוים‬ ‫הוה דמזוב״ע ממ״ש בלשון ״דס״ד דחשיב כמו דבר‬
‫דברי המשנ״ב בסי׳ קצ״ז ס״ק כ״ד שכותב דמדרבנן‬ ‫שבעתה״‪ ,‬כדביארתי בספרי שם‪ ,‬ולכן צירף זה‬
‫בכל גווני אין אחד מוציא חבירו בברהמ״ז אא״ב‬ ‫לצדדי ההיתר שכתב בנידונו שם׳ ואמנם בעל המחבר‬
‫הוא ג״כ מחויב בדבר ע״ש‪.‬‬ ‫מר ואהלות שמביא בדבריו דברי הגרי״א ז״ל מעורר‬
‫כ ע ת‪ ,‬הך דינא דסופר מברך ובור יוצא מוזכר באמת‬ ‫עליו מזו לי המכתב די״ל דרק לענין נאמנות כתבו‬
‫סי ח‬ ‫בגמרא בברטת דף מ״ה ע״ט ובאו״ח‬ ‫התוס׳ כן‪ .‬וכן כותב לעיל מזה בסימן קפ״ג אות י״ג‬
‫קצ״ג סעיף א׳‪ ,‬לענין מצוד‪ ,‬ליחלק בברהמ״ז‪ ,‬אבל אין‬ ‫ע״ש‪ .‬אבל הגרי״א סבור היה שכן יש הוכחד‪ ,‬לכך‬
‫הוכחד‪ ,‬מכרעת שלא יאמר זה גם לענין היכא שד‪,‬סופר‪:‬‬ ‫ממה שד ‪a‬וס' בגיטק שם כותבים בלשון ״דס״ד‬
‫לא נתחייב ושלא נאמר גם על ט ץ זה דלגבי בור‬ ‫דחשיב כמו דבר שבערודד‪ .‬ומשמע שרק ״סלקא‬
‫שאינו יודע לברך מכריע הרין של שומע כעונה על‬ ‫דעתך״ הוא שד‪,‬יה ‪ p‬לחשוב כך׳ אבל אחרי הגילוי‬
‫הדרשא‪ ,‬או על האסמכתא‪ ,‬של ואכלת ושבעת מי‬ ‫דקרא של וספרה לד‪ ,‬דננאמנת גילתד‪ ,‬התורה בזד‪.‬‬
‫ציץ אלי?‪5‬זד חי״ח‬ ‫סימן כו‬ ‫שו״ת‬ ‫»ח‬
‫סמוכץ להשיטה האמודה גם מדברי הטג״א‬ ‫ויש‬ ‫ד(‬ ‫שאכל הוא י בי ד׳ וסופר שלא סתחי״ב יכול להוציז^‬
‫ב סי ת קצ״ז ס״ק י״א ומחצית השקל שס‬ ‫ובע;ו|דזני מהרהר מ ה שמח לכי * »ו א מקום לזה‬
‫כדיעו״ש‪.‬‬ ‫דבשיורי כנה״ג על או״ח סימן קצ״ג‬
‫אמנם מדברי המשנ״ב שם בס״ק כ״ד יש לכאורה‬ ‫ה‪,‬ן‬ ‫הגהב״י אות א׳ מביא פלוגתא כזה וכותב וז״לז‬
‫סתירה‪ ,‬אך יש לומר דשמה קאזיל לפי השיטה‬ ‫בספר ברכת אברהם סי' רס״ה כתב >מה שתי שיטות‬
‫האחרת הסוברת ראם יצא המברך אינו מוציא )עכ״פ‬ ‫האחת דאפילו בירך ויצא כבר מברך להוציא את‬
‫מדרבנן( לבור‪ ,‬אבל בביאו״ה חפים לה לגבי ספירת‬ ‫תבור‪ ,‬והשגית דדוקא כשלא יצא המברך אבל אם יצא‬
‫העומר להביא הוכחה מהשיטה הראשונה בד׳יות‬ ‫המברך אינו מ תי א לבור עכ״ל‪ .‬הרי לנו שיטה אחת‬
‫שליכא הוכחה מפורש׳ איך שתפסו הסוברי׳ דבעי' ספירה‬ ‫ראשונית הסוברת שהסופר מוציא לבור אפילו‬
‫לכל אחד בהיבא שאחד בור ואינו בקי לספוד בעצמו‪.‬‬ ‫כשכבר בירך ויצא לעצמו‪ ,‬ולפי״ז פשוט הדבר דה״ה‬
‫נמי דמוציא לבור ®פילר כשהםופר לא נתחייב‪,‬‬
‫זאת‪ ,‬דהא בשו״ע שם בסימן קצ״ז סעי׳ ד׳ הרי‬ ‫ועוד‬
‫דמאי שנא‪.‬‬
‫נפסק עכ״פ זאת דחבדים שאכלו כדי שביעה‬
‫כן לפי זאת השיטה דהסופר מוציא לבוד גם‬ ‫ואם‬
‫ואינן יודעים לכרד שאזי מי שאכל רק כזית יכול‬
‫כשלא נתחייב‪ ,‬ושזה כלול בדין ר‪,‬גמ׳ של‬
‫להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה אע״פ שאיננו חייב‬
‫סופר מברך ׳ומר יוצא‪ ,‬נפתחה לפנינו על פיה דרך‬
‫בברהמ״ז מן התורז^‬
‫ליישב דברי הביאור הלכה‪ ,‬ההוא‪ ,‬דגם המשנ״ב סבור‬
‫ומכלל רואים שכאן בביאר׳ה תפס אחרת ממה‬ ‫היה ג״כ כזאת השיטד״ ושמה ההא שמצא דאי דינא‪,‬‬
‫שתפס במשנ״ב בסי׳ קצ^‪ ,‬דשמה קתפם‬ ‫וראיתו היא איפוא מדא דקיי״ל דסופר מברך ובור‬
‫כיותר דמה״ת יכול לד״וציא אפילו מי שלא אכל‪,‬‬ ‫יוצא אע״ה שלא אכל כלל‪ ,‬דהגם שבעלמא בכה״ג‬
‫ורק מדרבנן הוא דאינו יכול‪ ,‬אי משום שא׳׳י לומר‬ ‫לכו״ע אין אחד יבול להוציא חבירו ולא אמרי גן‬
‫שאכלנו משלו )כשהוא בזימון( ואי משום דיש‬ ‫בזה שומע כעוגה‪ ,‬משום דכתיב ואכלת ושבעת‪,‬‬
‫להחמיר מדרבנן אפילו בשנים שאינם מזמנים שלא‬ ‫ודרשינן מי שאכל הוא יס־ך‪ ,‬בדרשה גמורה או‬
‫יבול א־‪,‬וציא מי שלא «»ל כלל אפילו למי שאיננו‬ ‫באסמכתא‪ ,‬מ״מ כבה״ג שהמדובר בבור שאינו יודע‬
‫יודע )מבלי שיפרש מאיזה טעם(‪ ,‬ואילו מ ה בביאו׳׳ה‬ ‫לברך מחילים ;בזה את ההלכה הכללית של שומע‬
‫תפס להיפך שאליבא דכו״ע אין אחד יכול להוציא‬ ‫כעונה‪ ,‬ומעלין על ה מר השומע כאילו הוא המברך‬
‫את חבירו אא׳׳ב אבל בעצמך משום דכתיב ואכלת‬ ‫באמת‪ ,‬למרות הדרשה המיוחדת בברהמ״ז של ואכלת‬
‫ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך‪ ,‬ומשמע גם‬ ‫ושבעת ׳וכר׳‪ ,‬אמריגן שלא נאמרה על בכה״ג‪ ,‬א״כ‬
‫בפשטות דתפיס זה כדרשה גמורה‪ ,‬אבל לפי דבריגו‬ ‫הוא הדין אפשר להשוות וללמוד מזה גם בנוגע‬
‫מתיישב הכל שפיר‪ ,‬ולגבי ספיו״ע הוא דנקיט ליה‬ ‫למצןת ספירת העומר ולומר דלמרות הדרשד״ או‬
‫לפי השיטה האחת וכנז׳‪.‬‬ ‫האסמכתא‪ ,‬של וספרתם לכם‪ ,‬דצריך סל אחד ואחד‬
‫די( ו מ ציי ר עוד דוגמא להלכה כזאת באו׳׳ח סימן‬ ‫היבא‬ ‫מכל ■מקום‬ ‫בעצמו לספור )להסורברים כן(‪,‬‬
‫דיחיד שלא‬ ‫פוסק‬ ‫תקצ״ד‪ ,‬דהמחבר‬ ‫שאינו בקי לספור בעצמו מחילים עליו כיוצא מן‬
‫התפלל ט׳ ברכות כר״ה אין חבירו יכול לד׳וציאו‪,‬‬ ‫ומעלין עליו כאילו‬ ‫הכלל הדין של שומע כעוגה‬
‫וכותב הבאה״ג אפילו הוא בור אין הסופר מוציאו‬ ‫ספר עי״כ בעצמו‪ ,‬ורק ביודע לברך בעצמו השומע כעונה‬
‫בתפלה‪! ,‬ואיא הרמ״א מוסיף וכותב‪ ,‬דיש חולקים‬ ‫יודע שמיעתו זאת‬ ‫בדרגא יותר קטנה‪ ,‬אבל באינו‬
‫ואומרי׳ם דאם לא יכול להתפלל חבירו יכול להוציאו‬ ‫היא ענייתו‪.‬‬
‫בתפלה ע״ש‪ ,‬ויש להאריך‪.‬‬ ‫איפוא עי״כ שפיר דברי הביאור הלכה‪,‬‬ ‫ומיושבים‬
‫ואסיים בברכת מעמקים לך ולביתך ולכל אשר‬ ‫ולומד והשוה מי שנתחייב ■בספירת העומר‬
‫באהלך אהל ישרים יבורך‬ ‫שנתמעט אפ״ה מקרא דוסםרתם לכם שא״י להוציא‬
‫זקנכם הדו״ש וטובכם כל הימים‬ ‫שנתמעט‬ ‫את חבירו‪ ,‬מבדהמ״ז ממי שלא נתחייב‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫שמה ג״כ מקרא ‪ .‬שאינו יכול לד‪,‬וציא את חבירו‪,‬‬
‫שמה הם שוים‪ ,‬וכשם ששם בברהמ״ז מפקינן מדרשת‬
‫סי&ו כז‬ ‫הקרא בור‪ ,‬והסופר שלא נתחייב יכול כן להוציאו‬
‫בבדהמ״ז למרות דרשת הקרא‪ ,‬כך גם גבי םפד‪,‬״ע‬
‫א‪ .‬באכל כזית מצה ראשון בליל הסדר‬ ‫ממי שנתחייב‪ ,‬דד׳גם דאפ״ה אינו יכול לד‪,‬וציא את‬
‫בלא הסיבה אם יש עצה שלא יצטרך‬ ‫הכירו מכח דרשת קרא דוספרתם לכם‪ ,‬אפ״ה מפקינן‬
‫לחזור ולאכול אלא שיוכל לצאת בכזית‬ ‫מדרשת הקרא גבי בור‪ ,‬וחבירן המתחייב יכול כן‬
‫מצה דכורך ובאופן שלא יאכל כזית‬ ‫להוציא בספירה את הבור שאינו יודע זכנז׳ ]וה״ה‬
‫מרור בפני עצמו ויצא במרור דכורך‪.‬‬ ‫אפילו מחבירו שלא נתחייב‪ ,‬עיין בשע״ת סק״ו‪.!.‬‬
‫מט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן כז‬ ‫שו״ ת‬
‫על דברי חכמים במזיד מכיון שבגלל הכרחיותם דעתם‬ ‫ב‪ .‬גדר חיוב ההיססה אם הוא פועל יוצא‬
‫מתחילה לצאת ידי חובת ההסים■״ לא בכזית ראשון זה‬ ‫מחיוב תורה‪.‬‬
‫אלא בכזית מצה שלאחר כן שעם הכורך‪ ,‬והרי חובת‬ ‫ג‪ .‬ביאור דברי המבי״ט בבלע מדור‬
‫ההסיבה הוא רק על כזית וכדפוסק הרמב״ם בפ״ז מה׳‬ ‫בזה״ז אם יצא‪.‬‬
‫חמץ ומצה הלבה ה׳‪ ,‬דאימתי צריכין הסיבה בשעת‬ ‫ד‪ .‬בעבר אדרבנן אם לא יצא החיוב מה״ ת‬
‫אכילת כזית מצה ושתיית ארקעת הכוסות‪ ,‬אבל שאר‬ ‫בזה•‬
‫אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו‬
‫ב״ה‪ ,‬ב׳ אייר תשמ״ו^‬
‫‪, .‬‬ ‫אינו צריך‪.‬‬
‫‪ k Vr p‬דיש לי מקום עיון בעצם חידושו של הגרש״ה‬ ‫בשו״ע או״ח סימן תע״ב מעיף ז׳ נפסק וז״ל ‪1‬‬
‫ז״ל בזה‪ ,‬דיש לומר דהחיוב מדרבנן של‬ ‫כל »י עתנריך הסיבה אם אכל או שתה בלא הסיבה‬
‫חזרת אכילת כזית מצה בהסיבה החא יותר חמור מזמילת‬ ‫לא יצא וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה‪.‬‬
‫הכזית מרור מדרבנן בזה״ז‪ ,‬והוא עפ״י דברי הרמב״ם‬ ‫בהגדה של פסח עם פירושי גאוני ווילנא‬ ‫ראיתי‬ ‫א(‬
‫בפ״ז ממצה הלכה ו׳ והלכה ז'‪ ,‬דבר‪,‬לכה ר פוסק דבכל‬ ‫שהגר״ש הכהן מווילנא ז״ל חידש בזה חידוש‬
‫דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו‬ ‫מעניץ׳ וז״ל» משמע )טלשון השו״ע( דאף אם אכל כזית‬
‫יצא עתה משעבוד מצרים ווכו׳‪ .‬ובהלכה ז׳ ממשיך‬ ‫מצה הראשון בלא הסיבה צריך לחזור ולאכול בהסיבה‪,‬‬
‫ופוסק כזה״לז לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך‬ ‫ואמאי הא יכול לצאת בבזית מצה דכורך דהטעם דאין‬
‫לאבול ולשתות והוא מיסב דרך חירות עכ״ל‪ .‬ומד‪,‬ך‬ ‫י ת אין במצה דכורך לחוד ^משום דאתי מרור מדרבנן‬
‫לישנא של ״לפיכך״ שכותב רמב״ם משמע דס״ל דענין‬ ‫ומבטל למצה מדאורייתא אבל בנד״ד הרי יצא ידי‬
‫חיוב ההיסבה הוא פועל יוצא ממה שחייבה תורה‬ ‫דאורייתא וא״כ יכול לצאת בכורך דלדידיה שניהם‬
‫לד‪,‬ראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד‬ ‫דרבנן דהא דמחויב לאכול מצה בהסיבה היינו מדרבנן‬
‫מצרים‪ ,‬וחכמים קבעו את הדפוס לזה באיזה צורה‬ ‫דתיקנו שיאכל בתסיבה‪ ,‬ואין א מר דכיון דאכל מרוח‬
‫שיבצענו‪ ,‬ואם כן כל עוד שלא קיים בכזאת חסר לו‬ ‫בפני עצמו בתחי׳ חיישי׳ שמא הלכה כחבנן דאפי׳ בפ״ע‬
‫עדנה החיוב דאורייתא‪ ,‬וכך ראיתי בחידושי מרך הגרי׳׳ז‬ ‫יצא ונמצא שכבר יצא ידי חובת מרור ואתי מרור‬
‫הלוי ז״ל על הרמב״ם שמםב ‪ T‬דברי הרמב״ם‪ ,‬דר״ל‪,‬‬ ‫דרשות דבורך ומבטל למצה דרבנן‪ .‬דהא ליתא דלא‬
‫דיסוד הנך תרתי מצות דהסיבה !ודכוסות בכדי שיראה‬ ‫יאכל באמת מרור בפ״ע כלל ויצא במרור דכורך׳ דהטעם‬
‫עצמו דרך חירות באילו הוא בעצמו יצא עתה ממצרים‬ ‫דאין יוצאץ במרור דכורך משום דשמא הלכה כרבנן‬
‫שהוא מצוה מה״ת‪ ,‬אלא חזכמים תיקנו בשביל זה‬ ‫דיצא כבר במצה שאכל בפני עצמו ואתי מצה דכורך‬
‫הסיבה וארבע כדסות דשניהן ענינן תוא דדך חירות חו‬ ‫דהוי רשות אליבא דרבנן ומבטל למרור דרבנן‪ ,‬וכמו‬
‫עיקר מצותן ע״ש‪ .‬והיינו בדומה להנז'‪ ,‬והוספתי‬ ‫שמבואר בסוגיא דפסחים קט״ו ועיי״ש בתוס'‪ ,‬אבל‬
‫להסביר זה עפ״י מה שמצינן כיוצא בזה בשו״ת חתם‬ ‫בנד״ד דאכל בלי הסיבה הרי חייב מדרבנן לאכול שנית‬
‫סופר חאו״ח סימן ר״ח שכותב בנוגע לעשיית זכרון‬ ‫ולא יבטל בלל דהא מחויב סמצה דרבנן מיהת‪ ,‬ולכן‬
‫לנסים כחנוכד‪ ,‬ופורים דלעשות זכרון לגס הוא מדאורייתא‬ ‫נראה לי דמש״כ הש״ע דאם אבל בלא הסיבה צריך‬
‫אבל איכות וכמות הזכרון ההוא כגון קריאת המגילה‬ ‫לחזור ולאכול מיירי שנזכר לאחר שכבר שאכל מרור‬
‫ומשלוח מנות והדלקת הנרות בחנוכה הוא מדרבנן‬ ‫בפני עצמו‪ ,‬או דמיירי ככזית מצה דאפיקומן׳ אבל‬
‫עיי״ש‪ ,‬וכאן הוא עוד חמור משם דהרי התורה צרתה‬ ‫בכזית מצה הראשון נ״ל כמש׳^ כעז״ה דלא יאכל מרור‬
‫לנו על זאת במפורש בלשון ״וזכרת כי עבד היית״‬ ‫בפני עצמו כלל רק יאכל כורך לחוד וכזה יהיה יוצא‬
‫ככתוב ברמב״ם שם‪ ,‬ואם כן תו יש לחמר גם מ ה דאתי‬ ‫הכל‪,‬ומ״מ צ״ע להלכה בזה עכ״ל‪.‬‬
‫מרור שהוא מדרבנן לגמרי בזה״ז ומבטל למצה שיש‬ ‫ע ל פי המצאד‪ ,‬נפלאה זאת של הגרש״ד‪ ,‬ז״ל חשבתי‬
‫לך עיקר מד‪,‬״ת גם מ ה״ז לאוכלו עוד הפעם דרך חירות‪,‬‬ ‫בדעתי כי אפשר עי״ב למצוא מזור ותושיה‬
‫ולא הועיל מה שאכל כבר כזית מצר‪ ,‬שלא בהסיבה‪,‬‬ ‫לכמה וכמה בני אדם שעקב מצבם הבריאותי וטבעם‬
‫מפני דד‪,‬גם דנפיק כבר עי״ב החיוב אכילת מצד‪ ,‬מה״ת‪,‬‬ ‫הגופני עולה להם הדבר בקושי גדול ובסבל רב לאכול‬
‫אבל לא קיים בזה עדיץ הוזכרת כי עבד היית להראות‬ ‫שני זתים מרור בזזד׳ז בלילה הזה של הסדר‪ ,‬והיינוו‬
‫נ״כ עי״כ את יציאתו לחירות שהוא זה על ידי הסיבת‬ ‫שיאכלו לכתחילה הכזית מצה בלי הסיבה ויצאו ידי‬
‫ג( ו ה לו ם ראיתי בספר קרית ספר להמבי״ט ז״ל על‬ ‫אכילת מצה מן התורה‪ ,‬ולאחר מיכן לא יאכלו כזית‬
‫הרמב״ם בפ״ו מחמץ ומצה ה״ב שכותב‬ ‫מרוד בפני עצמו‪ ,‬אלא יצאו ידי חובת‪,‬ם בזה באכילת‬
‫על פסק הרמב״ם שם דבלע מרור לא יצא ח״ל‪ 1‬בלע‬ ‫הכורך כזית מרור ו מי ת מצה יחד‪ ,‬ויברכו על אכילת‬
‫מרור לא יצא מ מן בית המקדש דהוי דאורייתא דבעי‬ ‫!מרור‪ ,‬ובכה״ג לא יבטלו המצה והמרור זה את זה‪ ,‬דהא‬
‫טעם מרור וליכא עכ״ל‪ .‬חזינן דס״ל לתמבי״ט ז״ל‬ ‫שניהם יהיו חיובם מ ה רק מדרבנן‪ ,‬ולא יהיו נקראים‬
‫!שהך דינא של בלע מרור לא יצא‪ ,‬משום דגעיגן טעם‬ ‫עי״ב שיאכלו מתחילד‪ ,‬ד‪,‬כזית מצה בלא הסיבה כעוברים‬
‫ציץ אליעזר חי״ ח‬ ‫סימז מ‬ ‫שו״ ת‬ ‫נ‬
‫בגלל עצם אכילת המצה הנוספת בבריכה בהלל׳ ולכן‬ ‫פרוד הוא רק!ממן שביהמ״ק דאו הוי פדאורייתא ובעינן‬
‫כותבים שפיר דלא מבטלי אחדדי׳ אבל בנידועו נובעת‬ ‫טעם פרור אגל בזה^ לא בעינן טעם מרור דדבנן‬
‫חיוב האכילז־‪ .‬הנוספת של כזית מצה לא בגלל עצם‬ ‫לא תיקנו זה כעין חוורייחוא ודק אכר בעלמא ולכן‬
‫האכילה אלא רק בגלל שבאכילה‪ .‬הקודמת לא קיים‬ ‫לא בעינן טעם מרור‪ .‬ואם ‪ p‬אליבא דמנמי״ט בודאי‬
‫המצוה הןנספוזת לזה שהיא מצות ההסיבה‪ ,‬וא״ב בכה״ג‬ ‫נימא גזה דאתי מרור שהוא לזכר בעלמא וומבטל למצה‬
‫שפיר י״ל כהאדר״ת שהדרבנן הזה איננו חמור כ״כ‬ ‫דרבנן ממש מעין דאודייווא בגלל ההסיבה שצריך‬
‫כד‪.‬דרבנן של אכילת המרור שהוא בעצמיות האכילה‬ ‫להראות בזה כדרך חירות‪.‬‬
‫ולכןד״יינו אומרים מ ה שפיר דאתי כזית המצה ומבטל‬ ‫א ל א דהטבי״ט יהיהאד‪ .‬בזה לא מצינו לו חבר׳ וגם‬
‫אכילת מ ת ר שהוא יותר המור‪.‬‬ ‫בשו״ע סימן תע״ת סעיף ג׳ נפסק בסתם דאם‬
‫‪ 0‬והגאון המהרש״ם ז״ל כותב לתרץ הקושיא ע״ס‬ ‫בלע מרור לא יצא דטעם מרור ‪:‬בעינן וליכא‪ ,‬והיינו‬
‫מה שמובא סמשב״ז סי' תע״ה סק״ז‬ ‫אפילו בזה״ז ותיקנו כעין דאורייתא דבעינן שירגיש‬
‫מד&וםקים שכותבים דלרבנן לכתחילה בעינן כל א'‬ ‫המרירות בפיו זכר לוימררו את חייהמ‬
‫בפ״ע אלא דבדיעבד באבל בכריכה יצא‪ ,‬א״כ אין לו‬ ‫ד( או ל ם גם בלי דברי המבי״ט בזה קיימת אבל‬
‫לעבור בידים שלא לאסול המרור פפ״ע אלא בכריכה‬ ‫הערתנו על עצתו של הגרש״ה ז״ל כפי‬
‫ולעשות נגד המצוד‪ .‬שצריך לכתחילה לזמול בפ״ע‪.‬‬ ‫שהערנו בדברינו הקודמים‪ .‬ועל האמור יש עוד להוסיף‬
‫ולכן פסקו הפוסקים דצריך לחזור ולאכול בהסיבה‬ ‫דברי הפרי מגדים בסימן תפ״ה בא״א סק״א דעפ״י‬
‫ע״ש‪ .‬והוא דחוק׳ ועכ״פ במי שבגלל מצב הבריאות‬ ‫דברי התוס׳ בסוכה דף ג׳ ע״א שכותבים דכל דעבר‬
‫קשה לו מאד לאכול ב׳ זיתי מרור בזא״ז‪ .‬נראד׳ דיכול‬ ‫אדרבנן לא יצא ממ״ת‪ ,‬ס״ל בפשיטות דאט נשבע שלא‬
‫לפי״ז לעשות כהעצה האמורד‪ ,‬לאכול כזית מצה הראשון‬ ‫להיסב למצה למ״ד לא יצא נחשב כנשבע לעבור על‬
‫בלא הסיבד‪ .‬ולאחר מכאן לאכול בהסיבה ובבריכה‬ ‫ד״ת‪ ,‬ורק כותב דאפ״ה י״ל דהשבועה חלה אף דעבר‬
‫מצה ומרת־ ביחד וכג״ל‪ ,‬דהא ^עושה כן רק בגלל מצבו‬ ‫אדרבנן ולא יצא פה״ת׳ מ״מ אין מושבע ע״ז מהר‬
‫הד׳כרחי המאלצו לכך‪.‬‬ ‫סיני וכחצי שיעור ע״ש‪ .‬אלא דיש לחלק דשם שאני‬
‫משום שנשבע שלא להסב כלל‪ ,‬אבל כאן רק בכזית‬
‫סימן כח‬ ‫זה לא הסב אבל ■וזשב שפיר להסב לאחר מיכן וא״ב‬
‫א‪ .‬באמירת חצי השני של הלל בליל פסח‬ ‫לא מעלין עליך בעובר ארהנן שלא יצא מה״ת‪ .‬ויעוין‬
‫לאחר חצות‪.‬‬ ‫בשד״ח כללים מער' מ׳ אות נ״ם עיי״ש ׳וזממ״ל‪.‬‬
‫ב בדין שתיית הארבע כוסות משתחשך‬ ‫ה( שו ב מצאתי בשו״ת מהרש״ים ח״ו סימן ל״ח שגם‬
‫י‬ ‫ולפני חצות‪.‬‬ ‫הגאון האדר״ת ז״ל הקשה להגאון המהרש״ם‬
‫ג‪ .‬הסבר התירוץ חב׳ של חב״י בהא דשואליו‬ ‫ז״ל על השו״ע כקדשיתו של הגרש״ה ז״ל דאמאי‬
‫ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח‬ ‫פסקינן דבזמל בלא הסיבה צר ‪ T‬לחזור ולאכול בהסיבה‪,‬‬
‫שלשים ירם‪.‬‬ ‫הא כל טעמא דאין יוצאין בבזית של כורך משום דאתי‬
‫מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא‪ ,‬א״כ הרי כל‬
‫‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬ח״י אדר תשמ״ח‪.‬‬
‫חיוב הסיבה רק מדרבנן‪ ,‬ובאכל כזית א׳ בלא הסיבה‬
‫לסעכ״ת ידידי הגדול ידיד נפש׳ הגאון הגדול‬ ‫כבר יצא יד״ח של תורה ושוב יוכל לצאת בכזית כורך‪.‬‬
‫המפורסמ לברכה ולתד״לה בכל קצוי ארץ‪ ,‬זכה והלכה‬ ‫]והמכוון כפי שמבאר המהרש״ם לאחר מיכן׳ דלא‬
‫כמותו‪ ,‬כש״ת מוהד״ר אליעזר וולדינברג שליט״א‪.‬‬ ‫יאבל המרור כפ״ע רק ביחד עם הכריכה[‪,‬‬
‫חבר ביה״ד הגדול‪ ,‬מחבר ספרי ״ציץ אליעזר״‪.‬‬ ‫ו ה‪ K‬ד ר ״ ת ז״ל כתב לתרץ זאת‪ ,‬דאולי אין חיוב חיוב‬
‫אחד״ש כת״ר בברכה ׳בכבוד ויקר‪.‬‬ ‫דרבנן על הסיבד‪ .‬שוה כחיוב של אכילת‬
‫התודד‪ .‬והברכד‪ .‬לידי״נ על אשר כיבד אותי‬ ‫מרור בעצמו‪ ,‬והיינו'לאידך גיסא ממ״ש •לעיל‪ ,‬־שבכה״ג‬
‫ועינג אותי בספת היקר החלק הטוב של ״ציץ אליעזר״‪,‬‬ ‫האכילת מרור דרבנן יותר חמור מחיוב ההיסבה של‬
‫אשר נד״פך כבר למושג‪ ,‬ושמחה רבד‪ .‬לי להתענג על‬ ‫כזית מצה זה‪ ,‬ואתי א״כ ה מי ת מצה זה שחייבו רק‬
‫דבריו היקרים‪ ,‬משמחי לב‪ ,‬אשר רבים נהנים לאורו‬ ‫בגלל ההסיבה ומבטל אכילת מרור שהוא יותר חמור‪.‬‬
‫ומתבשמים מזיוו‪.‬‬ ‫דוחה לתירוצו זה של האדר״ת וכותב‬ ‫והמהרש״ם‬
‫הואיל ואני עתר‪ .‬תיד שלשים יום לפני הפסח‬ ‫דמ״ש דקזמא אק החיובים שוים הוא‬
‫אתעכב בקצרה על נועם דבריו בסי׳ א'‪ ,‬בעניני פסח‪.‬‬ ‫נגד מ״ש התום' שם בד״ה אלא מברך והדא״ש סי׳ ב״ז‬
‫ו מ‪ 3‬נ ף !ד' דן כת״ר בקשר לאמירת הלל אחרי‬ ‫דאי הלכתא כהלל הוי מרור דרבנן ולא מבטלי להדדי‪.‬‬
‫חצות‪ ,‬ומסקנתו‪ ,‬וכפי שהביא מד״מש^ב בסימן תע״ז‬ ‫ולע״ד אין בזה בכדי דחיה דד^וס' והרא״ש הרי‬
‫סק״ז דקריאת הלל לפני חצות הוא רק לכתחילה‪.‬‬ ‫מדברים על עצם חיובי האכילות של מצה ומרור‬
‫ואמנם כך הוא שיטת התום׳ במגילה! כ״א א׳ ד״ה‬ ‫‪.‬באי הלכה כבית הלל‪ ,‬דהא אזי ׳בא החווב מדרבנן‬
‫נא‬ ‫ציץ אליעז! חי״ח‬ ‫סימן כח‬ ‫שו״ת‬
‫ומרורים יאכלוהו והפסח אינו נאכל אלא בלילד‪.‬‬ ‫לאתויי בסמ״ד שכתבו אבל בהלל שלאחר *‪£8‬יקוםן‬
‫ו‪n‬ק ‪T‬וש צריך להיות בשעה ראויה למצה‪ .‬ומשמע‬ ‫אין להחמיר כל כך שהרי מדרבנן הוא עיי״ש״ אם‬
‫מפשטות דבריו‪ ,‬שזה לא ומשום שארבע כוסות צריכים‬ ‫בי הר״ן גס במגילה שם‪ ,‬וגם במסתיס׳ שהרמ״א‬
‫לשתוותם בלילה‪ ,‬כפי שכתב המג״א‪ ,‬אלא משום‬ ‫מביא אותו בסימן תע״ז‪ ,‬כתב שבהלל שבלילי פסחים‬
‫שהקידוש צריך להיות בשעה ראויה למצה׳ ובגדר‬ ‫והמירו סתום׳ שלא לקרותו אחר חצות‪ —,‬אף שכאמור‬
‫קידוש במקום סעודה הוא׳ היינו שאין לקדש אלא בזמן‬ ‫בתום' שלפנינו נאמר שאץ להחמיר‪.‬‬
‫הראוי לז»ילד״ אך מדין כוס ראשון של ארבע כוסות‬ ‫התום׳ ‪ 0‬ת מ הטעם שבהלל לאחר אפיקומן אץ‬ ‫והנה‬
‫אפשר שהיה מותר לשתות גם קודם‪ ,‬וא ‪f‬כ לפי״ז ‪i t m‬‬ ‫להחמיר משום דהלל מדרבנן‪ ,p n ’i ,‬שאפשר‬
‫לשתות כוס רביעית אזזר חצוו^ ויש עוד לעיין בזד״‬ ‫לומר עוד‪ ,‬לפי מש״כ הלבוש באו״ח סימן ת״פ וד ל‬
‫א ש ר לענף ה׳ בסימן א'‪ ,‬בענין שואלין ודורשין‬ ‫טעם חלוקת ההלל‪ ,‬מפני דחצי הלל דקודם הסעודה‬
‫בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום‪ ,‬ברצוני‬ ‫מדבר הכל ביציאת מצרים‪ ,‬ושייך לכל ההגדה שקודם‬
‫להעיר — לא על דברי כת״ר — אלא בעיקר הדין‪,‬‬ ‫הסעודה דאיירי כולר‪ ,‬ביציאת מצרים‪ ,‬אבל חצי ההלל‬
‫במש״ס הב״י בטואו״ח סימן תב׳׳ט דדיני פסח עכ״ם‬ ‫האחרץ‪ ,‬וגם רובי סיפורי ההגדה שלאחר הסעודה‬
‫צריך להודיעם לעם קודם פסח ל' יום כדי שיהיד‪ ,‬לד‪,‬ם‬ ‫מדברי‪/‬ם בשאר הגאולות ובגאולה העתידה וכו׳עיי״ ש‬
‫שהות רג להתעסק בטחינת הוזיטים ואפיית המצות‬ ‫בהמשך הדברים‪.‬‬
‫והגעלת כלים וביעור תמץ !וכו' משא״ב בשאר הג‬ ‫ה רי שיש הבדל מועתי בין החלק הראשון של הלל‬
‫וכו' ומש״ה לא בעי לשאול ולדרוש בד״לכותיו כל כך‬ ‫לבץ החלק השני שאומרים לאחר הסעודה‪,‬‬
‫זמן קודם וכו׳ עכ״ל‪ ,‬ועיץ במשנ״ב שם סק״א‪ .‬וצ״ע‬ ‫שהחלק הדאשון הוא ממש הגדה‪ ,‬חאלו החלק השני‬
‫שהרי הליוטוד ששואלץ ווז מו ץ ל' יום הוא‪ ,‬שד״רי משה‬ ‫של הלל אינו ממש הגדה של יציאת מצרים‪ ,‬אלא על‬
‫עומד בפסח רא׳ ומזהיר על פסה שני׳ פמסו׳ בפסחים‬ ‫הגאולות והגאולה העתידה‪ ,‬ולפי״ז מובן למד‪ ,‬אין‬
‫ר ב'‪ ,‬ובמגילה כ״ט ב׳‪ ,‬ובפסח שגי הרי אין כל בך‬ ‫להקפיד בד‪.‬ד‪,‬לל שלאחר המעודד״ ואפשר לאומרו‬
‫הרבה הלכות‪ ,‬ואץ ביעור חמץ‪ ,‬כי בפסח שני ד^מץ‬ ‫גם לאחר חצות‪ ,‬כי בהגדד‪ ,‬דין הוא שצריך לאומרה‬
‫והמצה עטו בבית‪ ,‬כמבואר בפסחים צ״ה א׳‪.‬‬ ‫לפני חצות במבואר בתרומת הדשן סי׳ קל״ז שד״ד״גדר‪,‬‬
‫ואסיים ואכפול בברכה מאד״בה‬ ‫היא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך• וע״ע במנחת‬
‫ובכבוד רב למעכת״ר‬ ‫חנוך מצוה כ״א‪ ,‬אך ההלל שלזסזר הסעודה‪ ,‬שאקנו נכלל‬
‫יצחק קרליץ‬ ‫ממש בכלל ההגדד״ מותר לאומרו גם לשור חצוו ‪J‬‬
‫ת ש ו ב זד‬ ‫א ל א שיש לדקדק עוד בלשון רש׳׳י בפסחים ל׳׳ו‬
‫ס״ה‪ .‬יום ו׳ עש״ק ני׳ב אדר תשוט׳יז^‬ ‫א׳ עמ״ש בגמרא‪ ,‬לחם עוני שעונין עליו‬
‫‪T‬ושלים עיה״ק תובב״זב‬ ‫דברים הרמ^ וכתב רש״י *שגומרץ״ עליו את ההלל‪,‬‬
‫למע״כ ידי״ג הט«ז הגדיל המהולל כליל המעלות‬ ‫ואומרים עליו הגדר״ הרי שכתב שגומרין את הד״לל‪,‬‬
‫וכו׳ כש״ת מוהר׳׳ר יצחק קוליץ שליט״ז^‬ ‫וא״כ משמע בפשטות שכל ד ‪a‬לל דץ אהד לו‪.‬‬
‫‪:‬הרב הראשי וראש אבות בתי הדץ בירושלים‪.‬‬ ‫הגר״א באו״ח סי׳ תע״ז עמש״ב הרמ״א ויקדום‬ ‫אולם‬
‫ואחדשבתר״ה כיאות וכראוי‪.‬‬ ‫עצמו שגם הד‪,‬לל יקרא קודם חצות‪ ,‬כתב־‬
‫יקרת מכתבו קבלתי ותשואות חן חן למעכ״ת‬ ‫ח״ל‪ ,‬סשביל כדם ד׳‪ ,‬ועיץ בסימן תע״ב דלא כד‪,‬תום׳‬
‫‪1‬על הד‪,‬ערכה התמציתית לספרי שו״ת צ ת אליעזר‬ ‫במגילת שם עכ״ל‪ ,‬הדי מדבריו שמדין הלל איגו צריך‬
‫׳שחנני השי״ת אזבהם‪ ,‬וברכהת שמים מעל על הברכה‬ ‫לד״קדים‪ ,‬ולסמור את ד^״לל מותר גם לאחר חצות‪,‬‬
‫מאד‪,‬בד״ ותודה על הד״ת שבמכתבו‪.‬‬ ‫אבל צריך לד״קדים משום כוס ד׳‪ ,‬היינו מה שצריך‬
‫מאד מדברי סת״ר שכותב לחלק ולומר‬ ‫נהנתי‬ ‫‪on‬‬ ‫להקדים את הד‪,‬לל הוא רק בגלל שתיות סוס ד׳‪,‬‬
‫שאץ בכלל י ‪rt‬תמ ‪ T‬לענץ חצות על‬ ‫אך מדבריו אנו למדים ששתיית ד׳ כוסות צריכים‬
‫אמירת החצי הקני של ההלל בליל פסח לאחר הסעודד״‬ ‫לפני חצות‪ ,‬ומש״ב הגר״א עיין בסי' תע״ב נראה‬
‫שדגים בזה הפוסקים וחמשג״ב בס׳ תע״ז סק״ז חבאתים‬ ‫שכוונתו למש״ב המחבר שם אבל לא יאמר קידוש‬
‫בספרי החדש צ״א חי״ז סי' א׳ ענף ד׳< והוא עפ״י‬ ‫עד שתחשך‪ .‬וכתב המג״א שם בסק״א דכום של קידוש‬
‫ימש׳׳ב הלבוש בסימן ת״פ על טעם חלוקת ההלל מפני‬ ‫הוא אחד מארבע כוסות זכזלם צריכים לד‪,‬יות כלילה‬
‫דתצי הד׳לל דקודם הסעודה מדבר הכל ביציאת טצרים‪.‬‬ ‫)ת״ה( עיי״ש‪ ,‬וא״כ כיון שארבע כוסות צריכים לד‪,‬יות‬
‫אבל חצי ההלל הזטזרון וגם רוב סיפודי הד‪,‬גרד‪ ,‬שלאחר‬ ‫בלילד״ במו מצה‪ ,‬ממילא צריכים גם לד‪,‬יות לפני‬
‫המעודד‪ ,‬מדברים בשאר הגוזלות ובר‪ ,‬ויוצא שיש‬ ‫חצות במו מצה‪ ,‬כי לפני הלילה ולאחר חצות דין אחד‬
‫הבדל מד‪,‬ותי בין החלק הראשץ של הלל לבין החלק‬ ‫להם‪ ,‬כך נראה בפשטות‪.‬‬
‫השני‪ ,‬ומביץ שד«לק השני איננו ממש הגדר‪ ,‬של יציאת‬ ‫הט׳ד שם בסק״א כתב ע״ד המחבר עד שתחשך‬ ‫אפל‬
‫מצרים ממילא אפשר לאומרו גם לאחר חצות‪.‬‬ ‫וכר‪ ,‬דמצה דומיא דפסח דכתיב על מצות‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן כח‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫נב‬
‫ש׳תחשד ומבואר שם באחרונים הטעם דכל ד' כוסור‪.‬‬ ‫א ל א שכת״ר מסתייג‪.‬קצת לאחר ‪ a‬י ‪ p‬על חילוקו האמור‬
‫מצותן משתחשך׳ ולזה הוציא הגר״א ז״ל דה״ה שלא‬ ‫מפני לשון רש״י !בפסחים ל״ו ע״א עמ״ש הגט׳‬
‫לאחרן‪ ,‬עד »זר‪ .‬חצות במו‪ .‬מצה המרור׳ אך שואל על‬ ‫לחם עוני שעונים עליו דברים תרבה‪ ,‬וכתב רש״י שם‬
‫זה דאהנו מבין מאי ראיה היא זו דדילמא ‪-‬לענין סוף‬ ‫״שגומרין״ עליז אתת ההלל׳ ואומרים עליו הגדה׳ הרי‬
‫זמן שאני יעו״ש‪ .‬ולפי דברי פת״ר לחלק עפי״ד הט״ז‬ ‫שכתב שגומרין את ההלל׳ וא״כ !משמע בפשטות שבל‬
‫שמשמע מפשטות דבריו דכום ראשון שאני שהקידוש‬ ‫‪.‬‬ ‫ההלל דין אחד לו‪.‬‬
‫צריך להיות בשעה ראויה למצה׳ ובגדר קידוש במקום‬ ‫והנוה אציין לו לעומת זה‪ ,‬לדברי המאיר י בפסחים דף‬
‫סעודה הוא׳ הרי יש גם תבלין לחלק סמילתא בטעמא‬ ‫קט״ו ד״ה זה׳ שסותב בזה״ל‪ :‬״זה שקראה‬
‫בין תהילת זמן לבין סוף זמן‪ ,‬ולומר דסוף זמן שאני‪.‬‬ ‫תורה זה לחם עוני רמז יש גו להרבה דברים׳ הוא‬
‫ג( או דו ת מה שבענין שואלין זדור שין בהלכות הפסח‬ ‫שאמרו לחם עוני שעונים עליו דברים רבה ר״ל הגדה‬
‫קודם לפסח שלשים‪. .‬יום‪ ..,‬שהב״י בטור‬ ‫והתחלת הלל עכ״ל׳ הרי לנו כי המאירי ז״ל נחית‬
‫סימן תכ״ט מתרץ ב תי ר ח הב״׳ דדיני הפסח עכ״פ‬ ‫במפורש כן לחלק בזה בין התחלת הלל לבין החלק הב׳׳‬
‫צריך להודיעם לעם קודם לפסח שלשים יום כדי שיך‪,‬י׳‬ ‫ולומר‪ ,‬שרק התחלת ההלל נחשב בכלל הגדה‪ ,‬ורק על זה‬
‫להם שחות רב להתעסק בטחינת החטים ואפיית מצה‬ ‫הוא שאמרו בגמרא שנכלל בכלל העונין עליו דברים‬
‫והגעלת כלים וביעור חמץ וכו׳‪ ,‬משא״כ בשאר מועדים‬ ‫הרבה‪ .‬ויוצא לנו סייעתא מפורשת לדברי הלבוש בזה‬
‫ו ט׳ ומשו״ה לא בעי לשאול ולדרוש בהלכותיו כל כך‬ ‫מדברי אחד מגדולי הראשונים‪ ,‬וקיימים איפוא גם‬
‫זמן קודם ‪.‬וכו׳‪ ,‬ומובא גם במשנ״ב סק״ז^ ומקשה ע״ז‬ ‫‪.‬‬ ‫דברי □ת״ר‪.‬‬
‫פת״ר דצ״ע‪ ,‬שהרי הלימוד ששואלין ודורשין ל' יזם‬ ‫מצינו שמחלק‬ ‫של הלבוש׳‬ ‫ו עו ד זאת׳ דכחילוקו‬
‫הוא‪ ,‬שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח‬ ‫גם בספר‪.‬סדר‪.‬היום להר״מ‪ 1.‬ת מכיר ז״ל׳ דבסדר‬
‫שני׳ כמבואר בפסחים דף ו' ע״ב ובמגילה כ״ט ע״ב׳‬ ‫ההגדה וכוונתה‪ ,‬מדי דברו על מה שראו לחלק את‬
‫!ובפסח שני הרי אין כל' כ ך הרבה הלכות׳ ואין ביעור‬ ‫ההלל חלק ממנו עם ההגדה קודם סעודה‪ ,‬וחלק אחר‬
‫חמץ׳ כי בפסח שני החמץ והמצה עמו בבית כמבואר‬ ‫הסעודה בכוס ד ‪ /‬כותב בד״ה עוד‪ ,‬וז״ל ‪ :‬עוד אפשר‬
‫בפסחים צ״ה א'‪ ,‬ע״כ‪.‬‬ ‫לתת טעם אחר נכון שענין חלק אחד מדבר מעניך‬
‫לתרץ׳ דמשה שאני‪ ,‬כי היה צריך להאריך‬ ‫ונראה‬ ‫יציאת מצרים וכר׳!ועל זה אנו אומרים אותו עם ההגדה‬
‫להם אז בקשר להבנת הקו־מ לפסח שני‪,‬‬ ‫על כוס שני שכולו ענין יציאת מצרים‪ .‬אבל חלק הב׳‬
‫כגון שיהיה בדוק ממומין וכו׳׳ וכיוצא מדברי התום׳‬ ‫של ההלל מדבר בגאולות העתידות וכו' ועל זה אנו‬
‫בפסחים שם שכותבים בל שון! ״מכל מקום לא היה‬ ‫מתחילין שופוך חמתך וסו׳‪ ,‬וכל זה אנו אומרים על‪ .‬כוס‬
‫צריך להאריך אלא אל תעשו פסח ותו לא״‪ ,‬ומשמע‬ ‫ד׳ שרומז לגאולה העתידה וכר עכ״ל‪.‬‬
‫שהאריך‪ .‬רכך כותב הב״ת בטור שם כבוונת דברי‬ ‫נמי לחלק כנ״ל׳‬ ‫!הרי ל‪1‬נו עמוד גדול‪ .‬נוסף שס״ל‬
‫התום'‪ ,‬שמשה רבינו דרש להם לישראל באריכות‬ ‫זא״כ דוקרי »ע״כ בזה מקבלים חיזוק נוסף‪.‬‬
‫בהלכות הפסת השני‪ ,‬זסמו״ב יעוין גפרמ״ג באו״ח‬ ‫פ ת ״ ר ממשיך בדבריו היקרים לעמוד על דברי‬ ‫ב(‬
‫שם במש״ז סק״א שמסביר חמשה שהזהיר על פסה שני‬ ‫להקדים‬ ‫הגר״א שמבאר שזה ‪ .‬שצריך‬
‫סבור שמא יש הרבה טמאים ע״ש‪.‬‬ ‫עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות׳ שהוא משום הום‬
‫הב״י בתירוץ הג׳ בטור שם מתרץ בדומה לזה‬ ‫והרי‬ ‫ד׳‪ ,‬ומדמה זה לסי׳ תע״ב שכנראה כוונתו למש״כ‬
‫עפי״ד ד«ום׳ בע״ז דף ה' ע״ב׳ דהוצרכו ל׳‬ ‫המחבר שם שלא יאמר קידוש עד שתחשך‪ ,‬וא״כ כמו‬
‫יום קודם לפסח משום הקרבנות‪ ,‬ורק היז צריכים משום‬ ‫שאין ל׳שתות הד' כוסות לפני שתחשך כך צריכים‬
‫כך להוםיף שם לפי אותו התירוץ ולומר דהגם דבזה״ז‬ ‫שיהיו לפני חצות‪ .‬וכת״ר דן ע״ז עפ״י הט״ז שם‬
‫לא שייך זה‪ ,‬מכל מקום תקנה לא חה ממקומה׳ אבל‬ ‫שמפרש שזה לא משום ד' כוסות אלא משום שהקידוש‬
‫כאן לפי תירוץ הב' אין צורך א ה‪ ,‬אלא דגזה״ז צריכים‬ ‫צריך להיות בשעה ראויה למצה‪ ,‬והוא כנראה בגדר‬
‫אפ״ה ל׳ יום קודם משום ההלכות המרובות וכר‪ ,‬ולא‬ ‫של קידוש במקום סעודה‪.‬‬
‫תקשי ע״ז מההיא דמשה דהזהיר על פסח שני׳ משום‬ ‫ו לז ה אודיעו‪ ,‬דיואיל לעיץ נא בספר בנין שלמה להגר״ש‬
‫שהרי היה צריך להזהירם ל׳ יום קודם מפני הקרבן‬ ‫מווילנא ז״ל סי' כ״ט )שאני מציין אליו בספרי‬
‫וכנ״ל‪ ,‬ומיושב שפיר‪.‬‬ ‫שם( שמביא דברי הגר״א ומתקשה ג״כ בדבריו דמאי‬
‫שו ב ראיתי שהגרא״ל ז״ל מפלאצק בפי' מגן האלף‬ ‫אולמא כוס רביעי מהלל‪ ,‬דהא ד׳ כוסות נמי מדרבנן‬
‫כבר נגע בקושיא האמורה על תירוצו הב׳ של‬ ‫הוא כמו הלל׳ ואם נימא דהלל מותר לאומרו אחר‬
‫הב״י׳ והאריך ליישב מסמר׳ פנים יעו״ש‪.‬‬ ‫חצות ה״נ ד' כוסות‪ ,‬ולמה שרמז הגר״א לסי׳ תע״ב‬
‫ואסיים בברכה ובהוקרה רבה‬ ‫כותב שלא מצא שם שום ראיה לדין זה‪ ,‬וסותב ג״כ‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫שאולי טון למ״ש בריש הסימן דלא יאמר קידוש עד‬
‫ע‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ח‬ ‫סימן כט‬ ‫שו‬
‫באות ד׳ בכוונת דברי הספר תורד‪ .‬לשמד‪ .‬בסימו צ״ת‬ ‫סימןכט‬
‫שכותב בזה״ל* ומזה אנו למדין שכל הנמנע מחמת‬
‫איזד‪ .‬סיבר‪ .‬הכרחית כגון שחושש בשביל איזה פסול‬ ‫כהן שהוא כבד פה וכבד לשון׳ וקוראים‬
‫|«‪1‬יש ם׳ מחמת ישון שלו)בספרי שם נפל טה״ד וכתוב‬ ‫אוהו לתוחה ואיננו עולה באשר זה עולה‬
‫מחמת ״י שן״ ש א׳ וצ״ל ״י שת״ ככתוב ב תו א ש שם(‬ ‫לו בקשיים מרובים ולא מבטא נמז את‬
‫אי כיוצא בז ת אין בכל זה חשש משום דברי רז״ל‬ ‫המלים אם הוא נבנם בכלל זה של מי‬
‫שאמרו על ד׳גמנע לעלות לס״ת עכ״ל‪ ,‬והתקשתי‪ ,‬מה‬ ‫שנותנים לו ס״ת לקרות ואיננו עולה‪.‬‬
‫כוונתו בזה‪ ,‬אם בשביל שראה קרי מחמת שינד‪ ,.‬אן‬
‫ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״ג שבט תשמ״ט‪.‬‬
‫לאיזד‪ .‬דבר אחר‪ ,‬ובעת נ״ל נמווט די ש בספר ט״ד‬
‫בזזיאף אות‪ ,‬זד״יינו דבמקום היר׳ד צ״ל ל מ״ ת ו הייצ‬ ‫לכבוד האברך היקר יו שב באהלה של תורד!‬
‫לשמ׳ ורצונו איפוא לוומר בזה באם יש פסול מחמת‬ ‫וכר שליט״א‪.‬‬
‫לשץ שלו‪ ,‬דד״יינו שד״וא כבד לשון‪ ,‬דאזי אם מונע‬ ‫מכתב שאלתו קבלהי והנני ממהר להשיבו‪.‬‬
‫א״ע עבור כן מלעלות איננו ככלל חשש משום דברי‬ ‫למעשה יום‬ ‫לו‬ ‫היא שאלה הנוגעת‬ ‫שאלתו‬
‫רז״ל‪ ,‬כי ועא בפטור מעיקרזנ ובדומד‪ .‬למד‪ .‬שפוסק‬ ‫יום‪ ,‬כי הוא כבד ■פה וכבד לשון■‪ .‬וקשה לו עד מאד‬
‫הרמב״ם בפרק ט״ו מד‪ ',‬נשיאת כפים ה״א רביו הששה‬ ‫לעלות לתודה ולברך הברכות מול הציוהור וכשיוצא‬
‫שמוגעין נשיאת כפים‪ ,‬הוא הלשץ ביצר‬ ‫דברים‬ ‫לו לעלות הדבר עולה לו בקשיים מרובים ובהבלעה‬
‫העלגים שאץ מוציאין את תשיתיות כתיקונן !ובו׳ ו ‪.p‬‬ ‫רבד‪ .‬עד שבקושי העומדים סביבו שומעים אותו‪ ,‬ולא‬
‫כבדי פד‪ .‬וכבדי לשץ שאין דבריהם נכ ריפ לכל ע״ש‪.‬‬ ‫דק שיש לו מ ש ה מזה‪ ,‬אלא גם יחסד בעצם קיום‬
‫כפי שנקרא כן על‬ ‫]וקרא זד‪ .‬התל״ש בלשון פסול‬ ‫המצוה כי לא מבטא נ מן את המלים׳ או ידלג׳ או שלא‬
‫הדומה לזד‪ .‬בלשון המשנד‪ .‬בבבורות ד׳ מ׳ ע״א בניטל‬ ‫שומעים אותו‪ ,‬ולכן מתהמק מלעלות‪ .‬וגפשו בשאלתו‬
‫רוב המדבר בלשונו‪ ,‬וברמב״ם ׳בפ״ז כד‪ /.‬בי א ת מקדש‬ ‫אם כשלא יודעים ממומו וקוראים לו לעלות לכהן‬
‫ה״ז ע״ש[‪ .‬ובזה דברי התורד‪ ,‬לשמה יציבים וקיימים‬ ‫אחרי שחאים אותו עולד‪ .‬לדוכן עם שאר כהנים׳ ואינו‬
‫אליבא דכו״ע‪.‬‬ ‫עולה‪ ,‬אם ההא נכנם בכלל זה של מי שנותנים לו ס״ת‬
‫!ו מ כיון שכן שודא פטור מעיקרא אני מונע א״ע‬ ‫לקרות ואיננו עולה׳ שביארתי בד״רחבד‪ .‬על כך כספרי‬
‫מלבוא עלד‪ .‬במקום אונס כזה גם מכת‬ ‫שו״ת ציץ אליעזר תי״ד סיטן ל״ד‪ .‬וצריך לעשות‬
‫דיעותיהם של ד״רמב״ם הטור וד״שו״ע בזה׳ כמובא‬ ‫כל המאמצים ול ע א ת לותורד״ או לא מפני שאצא‬
‫בספרי שם אותיות א׳ וב׳‪ ,‬וכן מכה הכתוב בזד‪ .‬בילקוט‬ ‫שאני שד״מניעה היא לא מסיבד‪ .‬תיצוני ת כפי שהמדובר‬
‫שמעוני שמו״ב סי׳ קמ״ו שבא עלדי לפטור מטעם‬ ‫בספרי שם‪ ,‬זמ^א המניעד‪ .‬ממז מגופו‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫שלא יתבייש בציבור כדהבאתי ׳בספרי שם באות י ‪/‬‬ ‫ח«ת תשובתי‪.‬‬
‫ונו״ב בזד‪ ,.‬כי גם בלי זד‪ .‬יש לד״תיר כנדונני ב שיפי‬ ‫ל&ענ״!ר המקרה שלו שאני‪ ,‬ואינו דהמה לכל הדוגמאות‬
‫ץבפטור מעיקרא‪ ,‬וכנז״ל‪.‬‬ ‫שהבאתי בספרי שם שהם גורמים חיצוניים‬
‫!בברכה‬ ‫ולכן וזמירא סבנתא ריש לעלות‪ ,‬אבל המקרה שלד‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫הוא בגלל מניעה פנימית־ גופנית‪ ,‬ולכן יבול שפיר למנוע‬
‫את עצמו‪ .‬ולא לעלות‪ ,‬וז עי רואד‪ .‬זאת גם מניעה משום‬
‫סימן ל‬ ‫כבוד התורה‪ ,‬דהרי נפסק באו״ח סימן קט״ו סעיף ד‬
‫שצריכים א מ ר ברכו והפרכות בקול רם׳ והאומרם‬
‫בעניו כל פטוק דלא פסקיה מקזה אנו‬ ‫באז ש טועה‪ ,‬ויש■ אומרים שצריך לתזור ולברך בקן־ל‬
‫לא פסקינו ובדברי הרמב״ם‪.‬‬ ‫רם ובר‪ ,‬והוא משום כבוד התורד‪ .‬י ע ך ש במשנ״ב‬
‫ובבלאור הלכה‪ .‬ומינר‪ .‬דשלא לברד כגימגום ובדילוג‬
‫ירושלים עיד״״ק תו ב ב״ א‬ ‫ב״ ת י״ב טבת תשמ״ט‪.‬‬
‫והבלעה וכר‪ ,‬בודאי יש בזד‪ .‬מעזום כבוד התורה‪ ,‬ומי‬
‫לידידי הדגול אי ש הזמוכולות לא מש מאד״לה‬ ‫שאיננו יכול אפילו כשד‪.‬וא אנוס בגופו אפ״ה יש לו‬
‫של הורה — תורת הנשר הגדול בעל כנפים רבינו‬ ‫למנוע א״ע ולא לעלות‪ ,‬ויקבל שכר על הפרישה‪,‬‬
‫הרמב״ם ז״ל—ד״רב הגאון מעוז ומגדול משנתו סדורד‪.‬‬ ‫ובפרט שעליה וברכה כזאת מביאה הדבר בהרבדי‬
‫שליט״א‬ ‫יוסף קאפח‬ ‫ספיו ו ט׳ מוד״ר״ר‬ ‫פעמים ל תגו מ ת של לעג מצד ההמון הפשוט‪ ,‬הגובלות‬
‫שלום ורב ברכת‬ ‫בעבירה המורד״ של מבייקז פגי חבירו ברבים‪ ,‬כידוע‪,‬‬
‫תשואות הן חן לכת״ד על המתנתא רתורד‪ .‬ששלח‬ ‫ויוצא זד‪ .‬כפני ס״ת ®זוח‪ ,‬וכביכול בגרומתד״‪ ,‬וגם‬
‫לי ה״ד‪ .‬הכרך ה שביעי כרד הקדושד‪ .‬מספר משגד‪.‬‬ ‫יוצא כאילו ‪ r n‬העולר‪ .‬הזה ההא שמביא אותם לידי כך‪.‬‬
‫תורד‪ .‬לד‪.‬מאור הגדול לממשלת היום חבינו משה בן‬ ‫זאת׳ ראד‪ .‬זה‪ ,‬רמתוך שאלתו זאת לש״ש^ אסתייעא‬ ‫עחד‬
‫בי״ג נפד‪,.‬‬ ‫כ״ת‬ ‫ע״י‬ ‫מנופר‪.‬‬ ‫כשהוא‬ ‫מיימון ז״ל‬ ‫מילתא בידי לפענח מד‪ .‬שנתקשתי בספרי שם‬
‫ציץ אליעזד חי״ח‬ ‫סימז ל‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫נד‬
‫אבל אני מוצא שבירושלמי פ״י דפסחים ה״ד כתוב‬ ‫והן בגירסא‪ ,‬והן בגמרא‪ ,‬והן ג מ מר « ממש עוד לא‬
‫בכזאת במקום אתכם ״אותנו״‪ ,‬וב״ב בגזאת גם במכילתא‬ ‫נראה כבושם ה‪7‬ר«‬
‫פ׳ בא‪ ,‬ובטח משם שאב הרמב״ם את דבריו לכתוב‬ ‫א ץ ע ח ך לעבודתו זאת בקודש הכרוך בעמל ויגע‬
‫בלשון ״אותנו״‪ ,‬וקשד‪ .‬הדבר לשבש בכל המקומות‪,‬‬ ‫רב — אבל הוא עמל לדורות‪ ,‬ורבים רבים טובים‬
‫ומדוע בא ה שינוי הזה מלשון הכתוב‪,‬‬ ‫ושלמים הצמאים לדבר ה' ולתודת־קדשו של הרמב״ם‬
‫ז״ל ומימיו הזכים יחזיקו לו תודה על כך ותהי זאת‬
‫א מ י עפ״י הנ״ל יתיישב שפיר‪ ,‬וד״וא‪ ,‬מפני דשאלת‬
‫מ שמרתו השלקמה ובבחינה של ״שכר מצוד׳ מצוה״‪.‬‬
‫החכם המתחלת בל שון‪ :‬מד‪ .‬העדות וגו׳ הוא‬
‫ברכתי לכת״ר שחכו לו משמיא אריכות ימים‬
‫מאמצע פסוק‪ ,‬דהתחלת הפסוק הוא כי ישאלך בנך‬
‫במלאכתו‬ ‫דעתי להמשיך‬ ‫בצלילות‬ ‫ושנים ו שיוכל‬
‫לאמור וגו׳‪ ,‬ומשום כך כדי שלא יהא זה כמפסיקין פסוק‬
‫הגדולה הזאת — מ א מ ת שמים — עד גמירז‪4‬‬
‫דלא פסקיד‪ .‬משד‪ ,‬שינד‪ .‬הרמב״ם וכתב במקום אתכם‬
‫ואכתווה א בזה הזא־ה קצרד«‬
‫״אותנו״כדי שיצא זה שונד‪ ,‬מד״לשון שסתוב בתורה׳‬
‫בהערת‬ ‫במפתיע‬ ‫מ די דפדפי בדפי הספר נתקלתי‬
‫דאו אין כבר ע״ז איסור של כל פסוק דלא פסקיה משוק‬
‫כת״ר על דברי ד׳רמב״ם בפי״ב מה׳ איסו״ב‬
‫וכאמור שאב מקורו לכך מד‪,‬ירושלמי וד‪,‬מכילתא בפי‬
‫הי״ג שכותב ובלשון ! והרי אנקלום המתרגם כלל‬
‫הנוסחא שלפנינו‪.‬‬
‫בעילת עבד ‪:‬ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה‬
‫בד‪,‬וקרה ובברכה‬
‫קד שת ושואל כת״ר באות י״ט וז״ל! איני יודע למת‬
‫אליעזר‪.‬יהודה וולדינברג‬ ‫שנה רבנו סדר הכתוב עכ״ל‪ .‬ור״ל רהרי בכתוב נזכר‬
‫תהיה קדשה ואה״ב לא י הי׳ קדש‪.‬‬ ‫קוזום‬
‫בשולי מתשובד‪-‬‬ ‫ו נ ת תי תשומת לבי לכך‪ .‬ועלה בדעתי לתרצה כדלקמן‪.‬‬
‫שברמב״ם ובטור ובשו״ע לא נזכר במפורש‬ ‫הגם‬ ‫עפי״ד הגמרא ^ ע ני ת דף כ״ז ע״ב ומגילה‬ ‫!ותוא‪,‬‬
‫שפסקו כך לד״לכד‪ ,‬הך כללא דכל פסוק דלא‬ ‫דף כ״ב ע״א דאמריגן כל פסוק דלא פסקית‬
‫פסקיה משד‪ ,‬אנן לא פסקינן‪ ,‬אבל נקטו זאת לדבר‬ ‫משה אנן לא פסקינן ליה‪ ,‬ונראה א מ ר דזהו דוקא‬
‫הפשוט שד‪,‬ד‪,‬לכד‪ ,‬היא ככזאת‪ ,‬כל גדולי הפוסקים‪ ,‬ודגו‬ ‫כשאומר ד&םוק על הסדר אבל אם אומר אותו שלא‬
‫כלל כן בקביעת כללים בכלל זד״ זה בבד‪ .‬וזה בכד‪.,‬‬ ‫על הסדר מותר לפוסקי‪.‬‬
‫יעוין לדוגמא במג״א סי׳ נ״א סק״ט‪ ,‬שו״ת חתם סופר‬ ‫ו ב דו מ ה לזה מצינו שכותבים התוס׳ בגי טין דף ו'‬
‫חאו״ח סי' י׳‪ ,‬חיי אדם כלל ה׳ סעיף ב׳ ונ״א סק״ב‪,‬‬ ‫ע״ב ד״ה א״ר יצחק‪ ,‬לגבי הדין דאין מ ת ב ץ‬
‫שו״ת האלף לך שלמד‪ ,‬חאו״ח סי ת מ״ג‪■® ,‬״׳ת מד״רש״ם‬ ‫כתבי ‪ vnpn‬אלא בשירטוט‪ ,‬ראם כותבת שלא כסדרן‬
‫ח״ג סימן שנ״ט‪ ,‬וספר נפ ש חיד‪ .‬על או״ח לד״גר׳ד‬ ‫מותר ע״ש‪ .‬וכך כותבים גם במנחות דף ל״ב ע״ב‬
‫מרגליות ז״ל םי ‪ p‬ג״א שם יעו״ש‪.‬‬ ‫בתום׳ ד״ה הא מורידין‪ ,‬זמסתמבים על הירושלמי‪ ,‬דאם‬
‫מהפכים הפסוק ולא כותבים אותו ככתבו מותר בלא‬
‫אמנם ראיתי כעת והספר שר׳ת ר״א גוטמאכר ז״ל‬ ‫הן‬
‫שירטוט עיי״ש‪.‬‬
‫שי״ל כעת בחאו״ח סימן נ״ז שסלל לו בזה דרך חדשה‬
‫שינה איפוא כאן הרמב״ם בה׳ איסו״ב מסדר‬ ‫ולכן‬
‫לומד דמתוך זד• שלא הובא מזה ברמפ״ם וטור ו ^ ״ ע‬
‫הכתוב‪ ,‬משוט דאילו היה כותב כסדר הכתוב‬
‫משמע שגדחד‪ ,‬כל זד‪ ,‬מד‪,‬לבד‪ ,‬יעו״ש‪.‬‬
‫היה צריך בגלל הדין של כל פסוק דלא פסקית משה‬
‫יחיד הוא מ ה נגד כל גדולי הפוסקים שלא‬ ‫אבל‬ ‫להעתיק גם את המשך הפסוק דהיינו לד״משיך לד‪,‬עתיק‬
‫סבח• הכזאת‪ ,‬ולעניניגו אפילו אם נתפוס כן‬ ‫גם מ״בנות‪ .‬ישראל״ ו״מבני ישראל״‪ ,‬והרמב״ם הרי‬
‫בדעת הרמב״ם‪ ,‬לומר שספור היה בכזאת שמעצם‬ ‫התפאר !באגרותיו על מדת הקיצור שנהג בחיבוריו‬
‫‪ ,p‬מכל מקום אין פלא שעל עצמו‬ ‫הדין אין ד‪,‬לכד‪,‬‬ ‫כידוע‪ ,‬ולכן למיען הקיצור שינה בכאן מסדר הכתוב‬
‫מידת חסידות‪,‬‬ ‫דקדק אפ״ה להקפיד על זה מעזום‬ ‫מפני דאז לא חל ע״ז הכלל של בל פסוק דלא פסקיה‬
‫וכדמצינו בדומה א ה לענין טבילת בעל קרי שפסק‬ ‫עשה אגן לא פסקיינן‪ ,‬וזה נכון‪.‬‬
‫שמעצם הד‪,‬לכה אין לדקדק בזה בזד‪,‬״ז‪ ,‬ועזאלו אותו‬ ‫ב( ע ם״ י הנ״ל שהרמב״ם הקפיד על הכלל של כל‬
‫על כך‪ ,‬וד‪,‬שיב שמימיו לא ביטל אותד‪ ,‬אפילו אחת‪,‬‬ ‫פסוק דלא פסקיה משד‪ ,,‬כתבתי במקו״א‬
‫אלא שלא היד‪ ,‬יכול לכתוב בחיבורו כ״א היוצא מן‬ ‫ליישב גוסחא אחת ׳ברמב״ם בהגדה של פסח שבסוף‬
‫הדין ע״פ החלבד״ כדמובא ברבינו יוגד‪ ,‬על הרי״ף‬ ‫ה' חמץ ומצה‪ ,‬והיא בשאלת החכם‪ ,‬דבהגדה שלפנינו‬
‫בברכות פ״ג ד״ה כי אחא זעירי ע״ש‪ .‬וד‪,‬״נ איפוא‬ ‫כתוב בלשון ״מר‪ ,‬העדות !והחקים והמשפטים אשר‬
‫כמו״כ‪ .‬וי עוין עוד !ברמב״ם בפ״ה מתענית הלכה ט׳‬ ‫צוד‪ .‬ה׳ אלד״ינו אתכם״ וכך הוא הרי לשון הכתוב‬
‫לגבי אכילת תבשיל בע״ש‪ ,‬דאע״פ שלפני כן פסה‬ ‫בד!כרימ ו' — כ׳‪ .‬ואילו כרמב״ם בנ״י )כפי שצוין‬
‫להיתרא‪ ,‬הוסיף אבל ובתה‪ :‬ומימינו לא אכלנו עדך‬ ‫‪:.‬ם( כתוב במקום אתכם ״אותנו״ והוא תמוה מדוע שינה‬
‫ת״ב ת ב ^ ל של עדשים ז«‪1‬״כ היה בשבוק‬ ‫מלשון הכתוב‪ ,‬ואחרים רר׳ל שהוא שיבוש ברמב״ם‬
‫נה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ח‬ ‫סימן לא‬ ‫ש ו״ ת‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫סימן לא‬
‫ירושלים עיה״ק תוגב״א‪.‬‬ ‫ב״ד‪ -‬כ״ו שבט תשמ״ט‪.‬‬
‫לכבוד ידידי ומכובדי הרופא המהולל יו״ש‬ ‫א‪ .‬אשד‪ ,‬בחדש השביעי לחריוגה ששוכבוז‬
‫נ״י‪.‬‬ ‫אלי יוסף שוסהיים‬ ‫ד״ר‬ ‫במצב של מוה־מוחי וד‪,‬רדפא מתיר רצון‬
‫הנני מתכבד א־‪,‬שיב לו בזה על המקרה הטחאגי‬ ‫להציל את חיי הילד מבקש לזעציא את‬
‫שקרה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים‪,‬‬ ‫העובר מרחמה של האשה‪ ,‬והבעל מתנגד‬
‫כמפורט בשאלתו אלי מתאריך כ׳ שבט דנא‪.‬‬ ‫ללקדה בהביעו חשש כי בנסיבות המקרה‬
‫דעת־תורה שהחלטת השופט התורן בבית‬ ‫^ דעתי‬ ‫אם העובר יוולד במצב תקין ראם יוכל‬
‫המשפט המתתי לקבל את עמדת האב‪ ,‬ולא‬ ‫להתפתח כיאות והרופא לא יכול להגיד‬
‫נתן רשות לרופא להוציא את העובר מרחמה של האשד״‬ ‫בבטחה שהעובר יחיה ויתפתח בצורה‬
‫נוגדת היא את ההלכה‪ .‬וכדת ובדין ביקש פרופ׳ יוסף‬ ‫רגילה‪ .‬מה הכרעת ההלכה בזה״‬
‫שנקר מנהל המחלקה הגינקולוגית להוציא את העובר‬ ‫ב‪ .‬בדברי הרמב״ם והשו״ע באו״ח סימן‬
‫מרחמה של האשה מתוך רצון לד»ציל את חיי הילד‪.‬‬ ‫שכ״ט וש״ל‪.‬‬
‫והגם שהרופא לא היה יכול לד״גיד כבטחון שהעובר‬
‫יחיה ויתפתח בצורה רגילה‪ ,‬אין בזה בכדי לשנות‬ ‫שאלה‪.‬‬
‫חיוב ההלכה לעשות מאמצים להציל את הילד מספק‬ ‫בס״ד‪ .‬ירושלים עיה״ק תהבב״א‪ ,‬כ' שבט תשמ״ט‪.‬‬
‫שמא יחיה ואיזה חיים שיהיו‪.‬‬
‫אל כ״ת ידידי ומבובדי הרב הגאון הנודע‬
‫ולמד הלכה פסוקה מעין זאת באו״ח סימן ש״ל‬ ‫וצא‬
‫בשערים המצוייגים בהלכה בספריו הנעלים מוהר״ר‬
‫סעיף ה׳ שזה לשונה ! דדושבת על המשבר ומתה‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫אליעזר יהודה וולודינברג‬
‫מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים וקורעים‬
‫בטנה ומוציאים הולד שמא ימצא חי‪ .‬והרמב״ם בפ״ב‬ ‫אחדשכתר״ה באהבה וכבוד‪.‬‬
‫מה' שבת הט ‪ r‬מסיים על זה בל שון שספק נפ שות‬ ‫קריאת ידיעה שפורסמה ב^זוטית כימים האחרוני‪.‬‬
‫דוחה את השבת ו א פי א א ה שאין חזקתו חי‪ .‬וכ״כ‬ ‫מביא אותי ל^‪£‬גות אל כ״ת כדי שיחוה דעת תורה‬
‫המשנ״ב שם ס״ק י״ח מהגמ׳ )ערכין דף ז'( וז״ל!‬ ‫במקרה ‪J1T‬‬
‫חאשמועינן שאפי׳ ספק פקוח נפש זה שלא היה עדיין‬
‫בהתאם לגתונים שפורסמו‪ ,‬בבית החולי׳ם הדסה‬
‫בחזקת חי לעולם אפ״ה דוז‪1‬ד> שבת עכ״ל‪.‬‬ ‫עין כרם בירושלים שכמה םמצב של מרוח מוחי אשה‬
‫לנו הלכה ברורה שסמקרר‪ ,‬כזת של הצלח עובר‬ ‫הרי‬ ‫גחד ש ה שביעי להריונד‪-‬‬
‫מספק יש; חיוב להצילו א פי א כשהדבר כרוך‬
‫מנהל המחלקה הגיננקולוגית פרום' יוסף שנקר‬
‫בחילול שבת דאורייתא‪ .‬ואם כן מינה דמכש׳׳כ שיש‬
‫מתוך רצון להציל את חיי הילד ביקש להוציא את‬
‫חיוב כזה בימות התול לנסות להוציא את העובר מרחמה‬
‫העובר מרחמה של האשה‪ ,‬האב שידע כי שעותיה של‬
‫של האשד‪ ,‬מספק שמא ימ»א הי‪.‬‬
‫אשתו המחוברת למכונת החיאה ספורות לא נתן את‬
‫שם במג״א סק׳׳י שמובא כמה שיטות רס״ל‬ ‫ויעוין‬
‫הסכמתו והתנגד ללידה בהביעו חשש כי בנסיבות‬
‫דלעולם קורעמ ז מי׳ באינד‪ ,‬יושבת ממש על המשבר‬
‫חגוראות של המקרה שפקד ‪ m‬ביתו ספק אם העובר‬
‫ופזזל אן שבת‪ .‬מפגי דבפ״נ אזלינן לקולא ע״ש‪.‬‬
‫יוולד במצב תקין ואם יוכל להתפתח כיאות‪ ,‬האב‬
‫ונראד‪ ,‬דבחול קרוב לודאי ש מ״ ע יודו בזר‪ ,‬שיש חיוב‬
‫דרש הכרעה משפטית‪.‬‬
‫אפילו כשאינד‪ ,‬יושבת ממש על המשבר‪.‬‬
‫ו א ם כן מכל שכן זדפו א שיש חיוב כזה על כגון נידוננו‬ ‫השופט התורן בביהמ״ש המחוזי נזעק לביה״ח‪,‬‬
‫שהיה ככר בחדש ה שביעי להריונה שהולד מוכן‬ ‫שמע את טיעוני הצדדים‪ ,‬ומאחר שהרופא לא היה‬
‫אז כבר ללידד״ וגם רופא מומחה הט״ל הספק שיתכן‬ ‫יכול להגיד בבטחץ שהעובר יחיה ויתפתח בצורה‬
‫שיחיה‪ .‬והמדובר בימי החול‪.‬‬ ‫רגילה‪ ,‬השופט קיבל את עמדת האב ולז* נתן רשות‬
‫ב( ו ה מ ני ע ה שני שהניע לד‪,‬חליט מה שהוחלט בד‪,‬יות‬ ‫לרופא להוציא את העובר מרחמה של האשה‪.‬‬
‫וד‪,‬יד‪ ,‬מוטל בספק לאור המקרר״ אם העובר‬ ‫למחרת ד׳ברע המשפטית זו‪■ ,‬נפטרה האם החרה‪.‬‬
‫יוולד במצב תקין‪ ,‬ואם יוכל א־‪,‬תפתח כיאות בצורה‬
‫משפטי‬ ‫מאחד שהחלטת השופט מהוה תקדים‬
‫רגילד‪.,‬‬
‫מסוגיא זו‪ ,‬הנני פונה למ״כ כדי שיחוד‪ ,‬דעת תורה‬
‫נימוק־ מגיע זה לא יוכל עפ״י החלפה להתקבל‬ ‫הנה‬
‫בנידון‪.‬‬
‫כלל‪ ,‬דנוסף למה שהיה זה רק בתורת ספק ‪:‬ולא‬
‫בתורת ודאי׳ הנד‪ ,‬אפילו אילו ■היד‪• ,‬פרור שלא יופל‬ ‫אסיים בידידו ת ובאהבה׳ מוקירו מכבדו כרו״ע‬
‫לד‪,‬תפתח כיאות בצורה רגילד‪ ,‬ג״כ היד‪ ,‬חיוב להצילו‪,‬‬ ‫ודש״ת ומברכו בבריאות גופא ונהורא מעליה‪j‬‬
‫כד‪,‬יות שד‪,‬מדובר בחדש ה שביעי להריוגד‪ .‬שד‪,‬וולד ד‪,‬וא‬ ‫שוסחיים‬ ‫ד״ר א לי י‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן לא‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫‪1a‬‬
‫אתדשכת״ר‪.‬‬ ‫כבר או עפ״י רוב בגדר של ״חי הוא ודלת ננעלה‬

‫וטרדות שונות‬ ‫בזמנו‬ ‫יקרת מ כ ת ט קבלתי‬ ‫בפניו״ )כלשונו של הרמב״ן בספרו תורת האדם שער‬
‫לא נ תנוני להשיבו עד כה׳ וגם כעת הנני מתאמץ‬ ‫הסכנה ע״ש(< וכש״ב שהיה רק ספק בדובר‪.‬‬
‫להשיבי על שאלותיו הגדו א ת׳ ובקצירת האומר‪.‬‬ ‫דבר זה ני תן ללמדו מהלכה פסוקה באו״ח סימן‬ ‫וגם‬
‫מסתפק ובא׳ ובביצה שתבשלה בער״ש ור׳יא‬ ‫א( כבו׳‬ ‫שכ״ט סעיפים ג׳ וד׳‪ ,‬שזה לשונה־ מי שנפלה‬
‫עדיץ קצת רבה׳ אם מותר בשבת לגמור‬ ‫עליו מפולת ספק חי ספק מת וכר מפקחין עליו אעפ״י‬
‫׳בישולד׳ ולד׳קשותה‪ ,‬כגון שיתנד׳ לתוך מים רותחים‬ ‫שיש בו כמה ספיקוו^ אפילו מצאוהו מרוצץ שאינו‬
‫שבכלי ראשון שאינו ע״ג האש׳ או לד״ניחד׳ ע״ג מיהם‬ ‫יכול לחיות אלא לפי שעה מפקחין וכר עכ״ל‪ .‬הנה‬
‫שע׳׳ג האש׳ וכדומד׳‪ .‬ומקום טפיקו הוא׳ אי ביצי׳ כזו‬ ‫לנו הלכה מפורשת שמהללין את השבת כדי להציל‬
‫הוי בגדר מבושל כמאב״ד ושיש עוד בישול בה‪ ,‬או‬ ‫אפילו על מי שברור שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה‪,‬‬
‫דד‪,‬וי בגדר מצטמק ויפ״ל דמותר‪.‬‬ ‫ואפילו אם ימשיך לחיות יותר הוא במצב כזה שברור‬
‫ו דונ ה לענ״ד נראד׳ דהוי זה בגדר של מצטמוק ויפה‬ ‫הדבר שלא יחיה ביאות בצורה רגילה‪ ,‬כי הוא מורצץ‬
‫לו מפני דאזלינן בזה בתר הרוב‪ ,‬ואין הדבר‬ ‫ואפ״ה יש חיוב להצילו‪. ,‬ואפילו לחלל עליו את השבת‪,‬‬
‫תלוי במטרת האדם הפרטי‪ ,‬ומבית שד׳רבה אנשים‬ ‫ולא תימא שהוא דוקא בגדול מחויוב במצוות שיוכל‬
‫אוכלים את תסיצד׳ בבישול כזד׳ שלא נתקשה כולה‬ ‫לקיים עי״ב איזה מצות‪ ,‬או לשוב בתשובה׳ די עוין‬
‫והיא עוד קצת רבד׳‪ ,‬תו מד׳ שהאדם הזד׳ שלפנינו רוצה‬ ‫שם במשנ״ב בביאור הלכה שמבאר שברור הדבר‬
‫לד׳קשותדו יותר כדי לד׳כין לו מזמל ביצים עם בצל‪,‬‬ ‫שמחללים אפילו על קטן מרוצץ‪ ,‬וכן על חרש ■ושוטה‬
‫וכיו״ב‪ ,‬נחשב זה דק בגדר של מצטמק ויפ״ל‪ .‬וד״דברים‬ ‫יעו״ש‪ .‬וא״כ דון מינה דעל אחת כמה שיש חיוב הצלה‪.‬‬
‫‪ p‬דרוסאי שנתנו חכמים‬ ‫ק״ו משיעור של כמאכל‬ ‫על כזאת בי מי החול‪ ,‬ועל ש מ ה שיתכן שיחיה׳‬
‫לד׳קל עפי״ז בבמד׳ דברים‪ ,‬ונתנו לזה גדר של בישול‬ ‫ושגם יתכן שיחיד‪ .‬בצורה רגילה‪ ,‬ולו ז»‪£‬ילו על צד‬
‫לאותם הדברים מגיון שלסטים שכמותו אוכלים אותו‬ ‫המיעוט‪.‬‬
‫כבר‪ ,‬מבש״ב שיש ללמוד מזה לתת דין של מבושל‬ ‫יברור הדבר כי ההכרעה המשפטית הערכאית‬ ‫לזאת‬
‫כל צרכי לדבר שנאכל כבר כמות שהווא לרובא דעלמא‪.‬‬ ‫של השופט החילוני כמקרה הנדון היתה בהחלט‬
‫ואשר למעשה זה כבר נאכל לכולם‪ ,‬ורק אחרים בשביל‬ ‫בניגוד להלכה‪ ,‬ויש להתריע נגדז^ ולראות לגדור שלא‬
‫מטרה «ז ר ת שיש א־׳ם ס ה ברצונם שתתקשר׳ יותר‪,‬‬ ‫ישמש זה תקדים הו״ת‪.‬‬
‫וא״ב ה ד זד‪ ,‬רק גוגדר של מצטמק ויפר‪ ,‬לו ומותר‪.‬‬ ‫ואסיים בידידו ת ובהוקרה מרובה‬
‫לר׳ביא סייעחא לדברי מדברי ספר תוספת‬ ‫אוסיף‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫שבת סימן רנ״ד ס״ק י״ז ממ״ש לגבי הדין‬
‫דפירות שנאכלץ חיץ מותר ליתנם סביב הקדירה וכו׳‪,‬‬ ‫סימן לג‬
‫דמביא שם דברי הפרי חדש ביר׳ד סי׳ קי״ג לגבי‬
‫בישול עבד ם דקיי״ל דשרי בדבר הנאכל כמות שהוא‬ ‫ביצה שנתבשלה מע״ש והיא עדיין קצת‬ ‫א‪.‬‬
‫חי‪ ,‬דכותב‪ ,‬דאזלינן מ ה בתר רובא דעלמא‪ ,‬דד׳יינו‬ ‫רכה אם מותר כשבת לגמור בישולה‬
‫אם רזזםא דעלמא אוכלין אותו כמות שהוא חי אף‬ ‫!ולהקשותה כגון לתתה לתור מים רותחים‬
‫אינם אוכלים אותו במות שד׳וא‬ ‫שאנשי מקום אחד‬ ‫שבכ״ר שאינו ע״ג הא‪27‬ז וכדומה‪.‬‬
‫הי לא משגחינן בד׳ו דבטלד׳ דעתם אצל כל אדם וכו׳‪,‬‬ ‫ביצה רכה אם היא בגדר לח לגבי שבת‬ ‫ב‬
‫וכותב התוספת שבת לדייק וללמוד מזה גם לגבי שבת‪,‬‬ ‫או יוהכ״ם׳ וכיו״ב׳ או ודדינה כמאכל‪.‬‬
‫!וכותב דזד׳כ פשוט דד׳וא הדין לענין דיני ם דהכא )גבי‬ ‫הנוהג כחחמ״א בדבר לח בשבת שכל‬ ‫ג‪.‬‬
‫שבת( גמי אזלינן בתר ־רובא דעלמא לענין גזירת‬ ‫זמן שלא נצטנן אין בו משום בישול׳‬
‫חיתוי‪ ,‬דאם רובא דעלמא אוכלין אותו סמות שהוא חי‬ ‫אם מותר לחממו עבור חבירו הנוהג‬
‫ואף שאנשי מקום אחד אין מיכלין אותו כמות שהוא‬ ‫כהב״י‪ ,‬ואם מותרת בזה האמירה וההנאה‪.‬‬
‫חי‪ ,‬לא חל עלי ‪T‬׳ו גזירת חיתוי ופו׳ יעו״ש‪ ,‬וא״כ דון‬ ‫!מהו גדר בישול כל צורכו במים‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫מינד׳ דה״ה בגידוננו אזלינן בזד׳ בכד״״ג בתר רובא‬ ‫מי ששכח ופתח בשבת ברז מים החמים‬ ‫ה‪.‬‬
‫ומכש״ב דלא אזלינן בתר אדם פרטי זד׳ וכג״ל‪.‬‬ ‫של הבוילער החשמלי כיצד יעשה אם‬
‫של דיון לגבי י^ ‪T‬ים‪ ,‬ולא על אנשי מקום‬ ‫ובבד׳״ ג‬ ‫לסגור את הברז׳ או לא לסגור אלא‬
‫אחד יקו א מ ר שבו״ע יודו בזה דלא אזלינן‬ ‫להשאיר אותו פתוח‪.‬‬
‫בתרייחו דיחידים‪ ,‬גם אם נמצא שיחלקו על הגז׳ בנוגע‬ ‫ירושלים עיה״ק תוכב״א‪.‬‬ ‫ב״ה‪ .‬ח״י כסלו תשמ״ט‪.‬‬
‫לאנשי מקום אחד שלם )עלץ לדוגמא ברמ״א סי׳ ש״כ‬ ‫לכבוד הרב הגאון המופלג‬
‫סעיף א׳ ו בנד ב ד׳ שדע שם בנוגע לאיסור סחיטה‬ ‫שליט״א‪.‬‬ ‫משה מאיר יאדלר‬ ‫מוה״ר‬
‫ובאם יש מקום שנד׳גו לסחוט איזה פירות וכו׳ ומשג״ב‬ ‫ר״מ בי שיבה ד חסידי גור בפעיה״ק ירושת״ו‪.‬‬
‫נז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן לב‬ ‫ש ו״ ת‬
‫שי״ח סעיף ט״ז‪ ,‬ומשנ״ב ס״ק ק״ה וס״ק קי״ח יעו״ש(‪.‬‬ ‫וגיאו״ה שם זאכמ״ל(‪ .‬ובנידוגנו הא הבעיא היא לא‬
‫ו ב פ ר ט אם נוסיף להאמור נוסיף לצרף א ה סניף‬ ‫לגבי מקום אחד אלא לגבי יחידים וא״ב אליבא דכו׳׳ע‬
‫נוסף את שיטת כמה מהראשונים שסוברים‬ ‫נחשב זה איפוא כמצטמק ויפה לו ומותר‪.‬‬
‫להתיר גם בלח אפילו בנצטנן למרי‪ ,‬שנמנים עליהם‬ ‫מסתפק ב ם׳ ובא לגבי שאלתו הנ״ל מבחינה‬ ‫‪ p‬ערד‬
‫ועמהם‪ ,‬הרמב״ם והרשב״א ז״ל )יעוץ בספר שביתת‬ ‫אחרת׳ והוא די ש לדון בזה בהא דהרמב״ם‬
‫השבת מלאסת מבשל בבאר רחובות סוף אות כ' ע״ש(‪.‬‬ ‫בפ״ט מה׳ שבת דמחייב במקשה גוף רך‪.‬‬
‫ואין לד‪,‬אריך בזד‪ ,‬באן מכיץ דבלא״ה ההיתר מבורר‬ ‫גם זה אינו‪ ,‬כי לא מציגו □כזאת לגבי‬ ‫ולדעתי‬
‫בג״ל‪.‬‬ ‫בבישול אחר‬ ‫מאבלים שיהא חייב בהם‬
‫‪ CT‬מ די דברו בזה הענין מעורר סבו' ספק חדש‬ ‫בישול היכא שמתקשה עי״כ יותר‪ .‬ומעשים בכל יום‬
‫באיסור בישול‪ ,‬והוא׳ לדעת הב״י ב סי' שי״ח‬ ‫שמעמידים דברים יבשים מבושלים ע״ג מיחם וכיו״ב‬
‫סעיף ד' בדבר לה שאינו חם כשיעור שהיס״ב איכא‬ ‫שיתחממו‪ ,‬כפשטידא וה ח מה א ה‪ ,‬ולית מאן דחש לזה‬
‫ביה איסור ובישול מהתורה‪ ,‬יש להסתפק אם להנוד׳ג‬ ‫מה שמתקשה מיהת עי״ב יותר‪.‬‬
‫כהרמ״א דבל זמן שלא נצטנן לגמרי אין בזה משום‬ ‫ראיתי ובספר ארוחות חיים )ספינקא( על אר׳ח‬ ‫והכי‬
‫איסור בישול‪ c»t ,‬מותר לו לחמם תכשיל עבור חבירו‬ ‫סי׳ שי״ח ס״ק י״ח שמביא שהגאץ השו״מ‬
‫להנוהג‬ ‫שמותר‪ ,‬האם מותר‬ ‫הנוהג כהב״י‪ ,‬ואת׳׳ל‬ ‫צידד להחמיר לעשות פ ע עי צין בשבת‪ ,‬דהיינו שיניח‬
‫כהב״י לרמז לחבירו הנוהג כהרמ״א שיחמם עבורו‬ ‫לחם נאפה ע״ג התנור עד שיהיה כולו!מוקשה וכו׳׳ אבל‬
‫תבשיל זה שלא נצטנן לגמרי‪! .‬והדבר צריך לפנים‪.‬‬ ‫הגאון המהרש״ם ז״ל ה שיג על זה מפני דל״ש זאת‬
‫ו מ ה שעולה בדעתו לדמות זה להא דאיתא בסיומן‬ ‫במאכל ובו׳ ע״ש וכן בדע״ת על או״ח שם‪, .‬‬
‫רס״ג סעיף י״ז ובמג״א שם סק״ל ובט״ז סק״ג‬ ‫כן כתב להשיב ע״ד השו״מ גם בספר שו״ת‬ ‫כמו‬
‫לגבי מי שקיזבל עליו שבת קודם שחשיבה שמותר‬ ‫יגל יעקב חאו״ח סימן נ״ד !בסופי עיי״ש ]ובדומה‬
‫לישראל חבירו לעשות לו מלאכה׳ ומותר ליהנות‬ ‫א ה העלה המשנ״ב בסי׳ שי״ח סעיף ד׳ בביאור הלכה‬
‫מאותה המלאכה ובשבת וכו׳ אין הנידון דהמד‪ ,‬לראיה‪,‬‬ ‫ד״ה והדחתן‪ ,‬דל״ש באוכלין מכה בפטיש עיי׳׳ש ואבמ״ל[‪.‬‬
‫דשם שאגי ראותה שעה לא קביעא וקמא בשבת והוא‬ ‫בזה גם מכח‬ ‫ילדון‬ ‫שיש‬ ‫ג( עד‪,‬ד מוסיף לעורר‬
‫לא בגדר של איסור חפצא׳ אלא רק בגדר של איסור‬ ‫זד« דכיון שהביצה ג פני ם היא רכה א״ב הוי‬
‫גבר דקביל עליה זאת‪ ,‬בבחינת קבלה‪ ,‬ובידו היה שלא‬ ‫זה בגדר לח‪ ,‬והדי בלח קיי״ל להחמיר כשנצטנן לגמרי‬
‫לקבל עליי׳ וכל שיש לו היתר !מותר אמירו־״ כמתמא‪-‬‬ ‫שיש בזה בישול אחר בישול כמבוזא* ברמ״א סימן‬
‫שם‪! ,‬ומשא״ב בנידץ זה שלדעת הב״י הוא איסור גמור‬ ‫‪,‬שי״ח סעיף ט״ו‪.‬‬
‫מכח שבת גופ ‪ ,T‬דקביעא וקיימזנ‬ ‫כבו׳ געצמו שפיר ויהי כמשיב׳‬ ‫הו‪,‬״ל‬ ‫בנוגע א ה‬ ‫והנר‪,‬‬
‫ו א ״ כ להנוהג כהב״י האיסור קביעא וקיימא עליו‬ ‫דלעומת זה יש לומר דביצה כזו אף שיש בת‬
‫מכח איסור חפצא של שבת‪ ,‬ול ‪ p‬שפיר יש‬ ‫לחות מכל מקום אפשר דדינ ה כדבר מאכל ולא כמשקד״‬
‫לומר דבבאן אסורה א האמירד״‬ ‫ומציץ לאימות זה לשו״ת חתם סופר חאר׳ח סי' י״ט‬
‫ו מ כ ה זה היה באמת מקום לאסור להנוד״ג כהב״י לא‬ ‫ושו״ת מהרש״ם ח״ג סי׳ שנ״ח דס״ל דביצה נקראת‬
‫רק האמירה‪ ,‬אלא גם ההנאד‪ ,‬אם האשכנזי הכין‬ ‫‪.‬‬ ‫אוכל ולא משקה‪ ,‬וכן לאור שמח פ״ח מה' טומאת‬
‫זאת בעצמו עבורו‪ ,‬ובדומה למה שכותב המג״א שם‬ ‫אוכלץ הי״ג‪ ,‬ו שדי חמד מע׳ ווה״ב סי' ג׳ ם״ק כ״ב‪,‬‬
‫בס״ק ל״ג להעושים ב' ימים יוה״כ‪ ,‬שאסורים לאכול‬ ‫וקצה המטה סי׳ תרי״ב סקי״ב‪ ,‬וקובץ שיעורים ביצה‬
‫בלילד‪ ,‬מד‪ ,‬שבישל אחר׳ ביום מפני דלפי דעתם שמסתפקי'‬ ‫ודף ג׳‪ ,‬וחזו׳׳א טבול יום סימן ד׳ סק״י‪.‬‬
‫שמא היום יוה״ב א״'כ המלאכה הזאת נעשית באיסור‬ ‫אוסיף לציין גם לדברי שו״ת דבר אליהו‬ ‫ועליהם‬
‫דאסור לכל ישראל לעשות מלאכה‪ ,‬ול״ד לההיא דלא‬ ‫לר״גאון מלובלין ז״ל סי' ג״ג‪ ,‬ושו״ת הרי‬
‫הבדיל שמותר ליהנות ולאכול ממלאכתו של זה שהבדיל‬ ‫בשמים חלק ג' סימן ע״ג בסופו‪ ,‬שהעלו ג״כ בכזאת‬
‫דיזדע הנהו שכבר עבר שבת רק שהוא לא הבדיל ע״ש‪.‬‬ ‫היה‬ ‫אפילו בגומעה‬ ‫אוכל‬ ‫הוי‬ ‫בפשיטות‪ ,‬דביצה‬
‫וה״נ בנידוננו לפי דעתם שד״לכה סבי׳י א״כ המלאכה‬ ‫יעו״ש‪ ,‬וכך העלה גם בספר תסד לאלפים על או״ח‬
‫הזאת נעשית באיסור‪ ,‬דלהב״י אסור לכל ישראל לעשות‬ ‫סי' ר״י סעיף ז׳ ע״ש‪ .‬ויש לציץ ולהדגיש דבמקום‬
‫זאת‪^« ,‬א שהאשכנזים לא קיבלו לפסוק בכזאת אלא‬ ‫הדיונים וחלקי הבונה והסותר בזה המד‪ ,‬רק בביצה‬
‫כהרמ״א‪.‬‬ ‫חיה‪ ,‬אבל בביצה רכה ומבושלת שקפויה קצת בודאי‬
‫ו ב פ ה ״ ג כותב גם בשו״ת אגרות משה חאו״ח סימן‬ ‫חשיבי אובל כדמדגיש לכתוב זה בשו״ת הרי בשמים‬
‫ע״ג לומד גם לגבי יו״ט שני של גליות‬ ‫שם‪ ,‬וא׳׳ב ה״ה כאן לענין שבת‪ ,‬וביצה רכה ומבושלת‪,‬‬
‫בנוגע לבן חו״ל הנמצא בא״י‪ ,‬שיש לומר שאסור לו‬ ‫מודאי ה שיבי אוכל‪ ,‬ולא הוי בגדר לח ונוזל׳ ומותר‬
‫לומר לבן זד׳י שיעשה בלאבה עבורו וליהנות ממה‬ ‫אפילו בנצטנן לגמרי‪ ,‬והלחות נחשב כב אע בתוך‬
‫שעשה ח בי ת‪ ,‬ושלא דמי לההיא ד סי׳ רס״ג דשם‬ ‫המאכל ומעצמיותו‪ ,‬ואגנו בגדר זב‪) :‬עיין או״ח סיימן‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן לב‬ ‫שו״ ת‬ ‫נח‬
‫י״ד ע״ש‪ .‬ונקט בכזאת גם בספר קצות השלחן סימן‬ ‫טעם ההיתר משום דגם הוא אם היה בעי לא היה‬
‫ע״א בבדי השלחן אות י״א‪ ,‬ובהמבירו מפני שהמנהג‬ ‫מקבל שבוו‪ ,‬ומשא״ב כאן שהוא אסור טדינא ע״ש‬
‫לשתות דוקא כשהורתחו המים‪ ,‬וכן עיקר הכוונה‪,‬‬ ‫]אך מטעם אהר כותב שם לצדד לד^יר לגבי יו״ט‬
‫היתושים‬ ‫ובאשר כידוע שעל ידי הרתיחה מתים‬ ‫שני כדיעו״ש מה שלא שייר להחילו מי דוגני[‪.‬‬
‫הדקים שנק׳ מיקראבין עיי״ש‪.‬‬
‫כן יש לאסור להנזהג כהב״י לרמן־ לח&ירו הנוהג‬ ‫ואם‬
‫ו כ ר ראיתי בשו״ת אגרות משה להגר״מ פיינשטיין‬
‫כהחמ״א שיחם ע בו ת תבשיל זה שלא נצטנן לגמרי‪,‬‬
‫ז״ל חאו״ח ה״ד סי' ע״ד אות כ״ד‪ ,‬שד׳עלה‬
‫וגם אסור לז להנוהג בהרמ״א לחמם תבשיל עבור‬
‫דבמים‪ ,‬יד סולדת ‪ 1‬עא שיעור מאב״ד וזה שליש בי שול‬ ‫חבירו הנוהג כהב״י )ויעוין ביו״ד סימן קי״ט בבאה״ט‬
‫מדדד השיבות אינ שי להחשיב למים מים מבושלין‬
‫ס״ק י״ « ודרכי תשובה שם ס״ק מ״ח וס״ק ג״ב׳ ו ת‬
‫שהוא דוקא כשיעלו רתיחות הרבה יער׳ש‪.‬‬
‫בספרי שו״ת ציץ אליעזר הי״ב סימן נ״ג עיי״ש ואכמ״ל(‪.‬‬
‫שאלתו האחרונה‪ ,‬והיא ! שכח ופתח ברז מים‬ ‫אתאן‬ ‫‪0‬‬
‫החמים של ה מיל ע ר החשפלי ועי״ז גורם‬ ‫לעגין לאסור בהנאה להנוהג כהב״י מתבשיל‬ ‫אולם‬
‫שיכנסו לתוכו מים צוננים ויתבשלו׳ ומעתה כיצד‬ ‫מ ה שבישל להנוהג כהרמ״א מכה מעשה שבו^‬
‫יעשה‪ ,‬יסגור את הברז הרי יגרום לתמים הצוננים‬ ‫נראה לומר דאין לאסור‪ ,‬ומטעמא אחריט^‬
‫שכבר נכנסו שיתחממו היטב‪ ,‬לא יסגור הרי יכנסו‬
‫במשנה ברורה בסימן שי״ח סק״ב שפוסק דכל‬ ‫דיעוין‬
‫עוד מים צוננים בשבת ויתחממו‪ ,‬ע״ מ‬
‫שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול‬
‫ת שו ב ה‪ .‬לדעתי אסור לו לסגור את הברז מכיון‬ ‫או לאו‪ ,‬או בשאר מלאכות כה״ג‪ ,‬אין לאסור בדיעבד‪,‬‬
‫שעי״ב יגרום תמים הצוננים שכבר נכנסו‬ ‫מפני דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו‬
‫שיתחממו היטב )אם תמצב הוא בכזאת שיתחממו עי״כ‬ ‫וספיקא דרבנן לקולא‪ ,‬ושוגה זאת גם להלן!בס״ק כ״ז לגבי‬
‫ד מ ה הד׳ל‬ ‫היטב(‪ ,‬אלא עליו א־!שאיר אותו פתוח‪,‬‬ ‫היכא שנתבשל רק כמאב״ד שפוסק המחבר שם דשייך‬
‫המים‬ ‫עי״ר‬ ‫בגדר של שב ואל תעשה )אפילו אם‬ ‫בו בישול‪ ,‬וכותב המשנ״ב דנראה דבדיעבד אין לאסור‬
‫שימשיכו לחננם יתחממו בשיעור חימום(‪ ,‬ופתיחתו‬ ‫התבשיל דיש לסמוך על הפוסקים שסוברים דכיון‬
‫להברז הרי היה בשוגג‪.‬‬ ‫שנתבשל כמאב״ד שוב אין בזה משום בישול‪ ,‬וזאת‬
‫זאת‪ ,‬שהיה זה אז בשעת הפתיחה רק בגדר‬ ‫ועוד‬ ‫אעפ״י שרבו האוסרים ובמחבר לא נזכר מחמתיר‪-‬־ם‬
‫בזה ע״ש ו ^י או ״ ה ד״ה אפילו‪ ,‬וערד משלש המ״ב לכתוב‬
‫מה‬ ‫שאיני םתבוין‪ ,‬וגם‬ ‫של גרמא‪ ,‬ודבר‬
‫מזה גם בסי' שכ״ג סעיף ז׳ בפלוגתא שם אם מותר‬
‫שממשיכים א ת ם מים הוא מכח כחו‪ ,‬ועוד יותר מזה‪.‬‬
‫להטביל כלי חדש מטעון טבילה‪ ,‬וכותב;במ״ב ס״ק ל״ג‬
‫שגם בסגירת הברז יתכן נמי לומר שהו״ל‬ ‫והגם‬ ‫דאם עבר וטבל אפשר דמותר להשתמש בו ביון די ש‬
‫ג״כ בגדר של גרמא מכיון שאינו עושה מעשה‬ ‫מתירין א פי א לכתחילה‪ ,‬ובשער הציון ס״ק ל״ב מוסיף‬
‫אה‬ ‫בגוף ‪1‬עןןים‪ ,‬וכדמצאתי שסותב לעדד בדומה‬ ‫וכותב דהוא הדץ בכל כעין זה לענין מבשל בשבת‪,‬‬
‫בספר שו״ת מהרש״ג ו ד ב סי מ ק״ה לגבי סגירת ח אן‬ ‫בכל דהר דאיכא פלגחא דרבווחא אין לאסור בדיעבד‬
‫קטן של התנור בשבת ע״ש‪ ,‬אכל מכל מקום במעשה‬ ‫עיי״ש‪.‬‬
‫של סגירה יש בה יותר גח* של מסייע בקו״ע לבישול‪.‬‬ ‫דון מינ ה דה״ה גם בכגון נידוננו‪ ,‬דאין לאסור‬ ‫וא״כ‬
‫יעוין מה שהארכתי מ ה א מ ר דבבישול הוא יותר‬
‫לספרדי לאכול מזה׳ והדבריו עוד בק״ו‪ ,‬דהא‬
‫חמור בכגון דא׳ ובספרי שו״ת ציץ אליעזר ה״ב סימן‬ ‫האשכנזי לפי מעמדו ושייכותו הא מותר לו לבשל זה‬
‫י״ח עיי״ש‪.‬‬ ‫א להיתר‪,‬‬ ‫אפילו לכתחילה‪ ,‬וכשבא לשאול מורים‬
‫יעוין גם בשו״ת חתם סופר חיו״ד סי' רי״ד ושו״ת‬ ‫ועוד‬ ‫וא״כ בודאי דלא נאסר זה ומהנאה לספרדי המוזמן‬
‫מחזה אברהם )בתדי( סימן מ״ב ד״ה והנה‪ ,‬רם׳‬ ‫לאכול אצל האשכנזי‪.‬‬
‫הר צבי חאו״ח סימן רי״א והדברים אדוכים^‬
‫ה( עו ד עומד ושואל על גדר בישול כל צרכו במים‪,‬‬
‫היתה כאן בשוגג‪,‬‬ ‫מפני שהפתיחה הרי‬ ‫והעיקר‪,‬‬ ‫מיקרי‬ ‫אבעבועות‬ ‫והאם מים שלא ה ע א‬
‫ואח״ב זרימת המים באים דק בכה כחו‪ ,‬ואילו‬ ‫אינם ממ שלים כ״צ‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫בסגירת הברז הדי יעשה בזה פעולה ׳במזיד שתביא‬
‫עליו להשאיר את‬ ‫בכנפיה חימום מים‪ ,‬לכן מהנז׳‬
‫יש בזה מבוכה בין פוסקי זמנינו‪ ,‬ולדעתי יש‬ ‫הנה‬
‫לקבוע כפי שקבע הגאץ האגלי טל בהשמטות‬
‫הברז פתוח‪.‬‬
‫שבסוה״ס ד״ה בהפגים ו מ׳‪ ,‬כי מבושל כל צ ר ת במים‬
‫ואועזום בברכה ובהוקרה‬ ‫נקרא כשהמים מתחממים עד שיעלה רתיחות‪ .‬וכ״כ‬
‫יהודה וולדינברג‬ ‫בשביתת שבת מאכת מבשל בבאר ר חו מ ת סוף או׳‬
‫נט‬ ‫צת אליעזד חי״ח‬ ‫סימן לג‬ ‫שו‬
‫קזדצה להנדדג בכזאת בתוקף תפק ‪T‬ו‪ ,‬שאין בל מקום‬ ‫סימולג‬
‫לעריכת תבני ת ובת מצהע ו שאין גם מקום בהלכה‬ ‫לזה‬
‫עליה ברוך שפטרני׳ ויעץ לו ש«»‪£‬שר‬ ‫שהאב יבדו‬ ‫אודדת חגיגת בת ;מצדה‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫לציק את המאורע הזה בתור יום שמחה וגילה בחוג של‬ ‫אודות אכילת בשר בסעודת בר מצוד‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫קרובים מביתה ובבית הספר לבנות שבו היא לומדת‬ ‫המתיןיימת לאחד ר״ח אב‪.‬‬
‫דיומא‬ ‫ותוכל המורה דשם להרצות הרצאה מעניני‬ ‫אודות ציון יום הולדת במלאת שבעים‬ ‫ג‪.‬‬
‫להבהיר הובת בת ישראל שד‪,‬גיעה לגיל המצוות‪ ,‬זו הי‬ ‫‪.‬‬ ‫שנה‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫תמצית תשובתו יעו״ש‪.‬‬ ‫בענין אמירת תחנון כשיש בביהכ״ב‬ ‫ד‪.‬‬
‫ו א ל השלישי אני בא‪ ,‬לספר שו״ת דברי ישראל להגה״צ‬ ‫חתן בר מצוה‪.‬‬
‫ר״ראב״ד ומבודאפעסט ז״ל בח״ב בילקו״ת סימן‬ ‫מי שנעשה בר מצוה בט״ב שנדחה‬ ‫ה‪.‬‬
‫ז׳‪ ,‬שיוצא במלחמת חרמה נגד עריכת חגיגת בת‬ ‫אם !מחויב בתענית‪.‬‬
‫מצוה ועשיית סעודה וברכת ברוך שפטרני‪ ,‬הן במועדנים‪,‬‬ ‫קטן שקבע מזוזה אם יש חיוב להורידה‬ ‫ו‪.‬‬
‫וגם לרבות לא בבית‪ ,‬ו קידזד ק די גור פולטין מפיו‬ ‫ולחזור ולקבעה ע״י גדול‪.‬‬
‫חק׳ נגד הרוצים לפרוץ זה ולהנהיג דבר כזה שלא שערום‬ ‫ב״ה‪ .‬כ״א מנ״א תשמ״ח לפ״ק‪ .‬י ח שלי ם עיה״ק ת״ו‪.‬‬
‫אסותינו׳ ואין נפ״מ בין אם כוונתם לשם שמים או‬
‫לססוד הרה״ג היקר חו״ב גברא דמרא סייעא‬
‫שלא לשם שמים‪ ,‬ואורייתא קא מרתתחא ביה לאין‬
‫שיעוד ועריד כדיעו״ש‪.‬‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫אהרן זכאי‬ ‫וכר מוהר״ר‬
‫ראש י שיבת ״אור יום טוב״ בפעיה״ק ת״ו‪.‬‬
‫לרבות בשו״ת אגרות משה )להגר״ט פיינשמיין ז״ל(‬ ‫גם‬
‫חאו״ח סימן ק״ד מורד׳ ובא כי הצערעמאניע של בת‬ ‫יקבל בזה כמבוקשו הסכמתי על ספרו החדש‬
‫מצוד• הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא׳ ולכן‬ ‫שמדפיס ועולה על מזבח הדפום ובשם ״מתנה לבר‬
‫הוא כותב דאת שום מקום להתיר לעשות זה בביהכ״ג‪,‬‬ ‫מצוה יכנהו״‪.‬‬
‫וב״ש בזה שהמקור בא מארעפאמער וקאנסערוויטיווער‪,‬‬ ‫לחיבת הקודש אכתוב לו בזה מספר הערות‪.‬‬
‫ורק אם רצה האב לעשות אתת שמחה בביתר רשאי‪,‬‬ ‫א‪ .‬לסי ‪ p‬ב׳ סזלף י״ג ו סי' ד׳ סעיף ר אודות עריכת‬
‫אבל אין זד׳ שום ענין וסמך להחשיב זה דבד מצוד‪.‬‬ ‫חגיגת בת מצוה וסעודה וכו׳‪ .‬כבו׳ הביא רק‬
‫וסעודת מ צו ת ומסיים וכותב כי אף בבית היה יותר‬ ‫דיעות מחייבים‪ ,‬ולא יח ‪ p‬שבספר חשוב ופופולרי כזה‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫טיב למנוע‬ ‫לא יוזבד נם וענד ה שני של המטבע‪ ,‬דיעות השזללים״‬
‫לענ״ד נראה במסקנת הגדולים‬ ‫גב‬ ‫אגיד כי‬ ‫והאמת‬ ‫מערכה מול מערכו‪-‬‬
‫עליונים למעלה אזסור איסור ‪ p‬במועדן‬ ‫ה נ ה בספר זקן אהרז )אבד״ק פינסק־קארלין‪ ,‬הנודע‬
‫והן בפומבי בבית‪ ,‬בגלל שבחגיגה פומבית לבת‪ ,‬לא‬ ‫בעולם ההלכה בספריו החשובים(‪ ,‬ח״וא סימן ז׳ יוצא‬
‫ימלט מלתכשל ם*בתדייהו דאביזדייהו דג״ע מבמה‬ ‫במלחמת תנופה נגד עשיית חגיגה פומבית לבת־מצוה‪,‬‬
‫פנים‪ ,‬ודי לחכימא׳ ועל אתת כמד׳ שמאן דבר שמיה‬ ‫ובחרב פיפיו ת במד ולשון חדה מלוטשת הוא מתאר‬
‫לבוא ולומר שיהא בזה מצוה‪ ,‬או שתקרא סעודת‬ ‫חומר האיסור וגודל המכשלה שיש מ ה באשר שבלתי‬
‫מצוד‪ .,‬ונער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בין מחנה‬ ‫נמנע שלא יכ שא עי״ב באביזרי״הו דגילוי עריות מכמה‬
‫החרדים לדבר ה' שינהגו‪ ,‬או שיעלו על שפתי קדשם‬ ‫פנים‪ ,‬וכי היה ראוי לאסור זה אפילו אם היה זה מדברים‬
‫רעית מ ה‪ ,‬לערוך חגיגת בת מצוה‪ ,‬דידעו והבינו‬ ‫המותרים מעצמן‪ ,‬או אפילו דבר מצוה‪ ,‬מכיון שזה‬
‫דעכ״פ מידי הרד‪%‬ר לא יצאו ממעמד כזד‪ .‬יהא אשר‬ ‫וזמריהם‬ ‫האומות‬ ‫געשה ומעתה חק ומנהג שאר‬
‫יהא‪.‬‬ ‫הריפורמים ורשעי פושעי ישראל‪ ,‬על אחת כמה שזה‬
‫לד״דגיש כי גם הגה״ח הבן איש חי ש״א פ׳‬ ‫וברצוני‬ ‫גובל בעבירה על כמה איסורים׳ ו שנו בדבר הזה‬
‫ראה סימן י״ז איננו כותב כאילו שמהראוי‬ ‫גם תיקון דבד חדש אשר לא שמענו שמעה בלתי‬
‫להנהיג לעשות לד‪ .‬סעוד ת ואדרבא כותב בדבריו‬ ‫היום‪ ,‬וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו אפילו בדבר‬
‫שלא נהגו לעשות לה סעודה‪ ,‬וז ‪ p‬בבהינד‪ .‬של פוק‬ ‫שאין נדנוד איסור‪ ,‬כ״ש בדבר הזה אשר איסורו חמור‬
‫חזי מאי עמא דבר‪ ,‬יקריב לודאי ש ‪ w‬א זד‪ .‬בגלל‬ ‫מאד‪ ,‬אביזרא דע״ז משום ובחקותיהם לא תלכו׳ וגם‬
‫ב א ביז רי ם דג״ע‪.‬‬ ‫גדירת גדר שלא יבואו להכשל‬ ‫א מ ר א דעריות וכר‪ ,‬יעו״ש 'ביתר אריכות ובדבריו‬
‫והוא הקדוש לא מציע אפילו ברמז לשנות זה ולועד׳יג‬ ‫הבוטים כמדקרות חרב להעובר על זה‪■ .‬‬
‫כן לעשות סעודה‪ ,‬אלא כותב שעכ״ז )אעפ״י שהמנהג‬ ‫התשובה הזאת השלב הבעל זקן אהרן עוד בשנת‬ ‫את‬
‫שלא לעשות סעודה( תהיה הבת שמחה אותו היום‬ ‫בראש התשובה‪,‬‬ ‫תרפ״ז כדמצוין שם החאריר‬
‫ותלביש בגדי שבת ואם יש ל ^ ידד‪ .‬תלבש בגד הדש‬ ‫ונכתבה לועד הרבנים דק״ק אנ דון הבירה‪.‬‬
‫ותבדך שד‪,‬חייגו ותכית על כניסתד‪ .‬בעול מצוות כדיעו״ש‪,‬‬ ‫טשרבאוויז‬ ‫דק׳‬ ‫)הסאב״ד‬ ‫מבשר‬ ‫קול‬ ‫ובשו״ת‬
‫וזה בודאי רצוי ומקובל באין כל עוררין על בך‪.‬‬ ‫והגליל‪ ,‬זעוד( בה״ב סימן מ״ד השיב ל שואא‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן לג‬ ‫ש ו״ ת‬
‫לספר נוה שלום‬ ‫ז׳ ממד‪ ,‬שראיתי בר‪,‬וספד‪ ,‬מבת״י‬ ‫בסימן ב׳ סעיף י״ד כותב דמותר לאכול ‪3‬שר‬ ‫ב‬
‫שכותב בלשון‪ :‬ונד״גו שלא אפול על פניהם כשלובש‬ ‫בסעודת בר מצות שמתקיימת לזמזר ר״ת אב‬
‫הנער תפילין בפעם וץמזונד‪ ,‬ומרמים בו;משמחה עכ״ל‪.‬‬ ‫כיון שסעודה זו נחשעשת לסעודת מצות‪ .‬ומציץ המקור‬
‫בספרי מה שהארכתי לבאר בעצם הענין‪,‬‬ ‫ויעי״ש‬ ‫לזה מספר שו״ת לב אברהם עפ״י הרמ״א סימן תקג״א‬
‫בטעמא‬ ‫ומילתא‬ ‫בזה‪,‬‬ ‫ושינויי מנהגים‬ ‫סעיף י׳‪.‬‬
‫בנגלה ובנסתר כדיעו״ש‪.‬‬ ‫ו ת מ י ה נ י למה הוצרך להביא ממרחק לחמו׳ הרי כך‬
‫לסימן ה׳ סעיף ח'‪ .‬בנעשד‪ ,‬בר מצוד‪ ,‬ביום ט״ב‬ ‫ה‪.‬‬ ‫בהגהותיו על‬ ‫כותב בכזאת היד אפרים‬
‫שנדחד‪ ,‬אם מחויב בתענית‪.‬‬ ‫אתר בשו״ע שם עפי״ד הרמ׳׳א וכר דסעודת בר מצוד‪,‬‬
‫י ^יין מד‪ ,‬שהארכתי ובררתי בזד‪ ,‬ג״ב בספרי שו״ת‬ ‫הוי סעודת מצוה ׳ביום שנכנס שנת י״ד‪ ,‬ואם הנער‬
‫ציץ אליעזר ח״ט סימן כ״ז יעו״ש‪.‬‬ ‫דורש הוי סעודת מצור‪ ,‬אף שלא באותו יום‪ .‬והועתק זה‬
‫לסימן י״ח סעיף ד‪,‬׳‪ ,‬בקטן שד‪,‬גיע לחינוך וקבע‬ ‫ו‪.‬‬ ‫גם בכף החיים שם ס״ק קנ״ח ע״ש‪.‬‬
‫מזוזה לעצמו‪ .‬כבו׳ דן רק אם חייב לאחר שיגדיל‬ ‫החיי אדם בכלל קל״ג סעיף ט״ז פוסק ג״כ בכזאת‪,‬‬ ‫וגם‬
‫לד‪,‬סיר את המזוזה‪ ,‬וגם בזה כותב שאינו חייב מדינא‪.‬‬ ‫ובהגבלד‪ .‬מעניינת‪ ,‬שהוא זה אם הביא גם ב׳‬
‫ורק על הצד היותר טוב‪ ,‬כיץ שהמזוזה נבדקת פעמיים‬ ‫שערות‪ ,‬פרט לאם דורש הבר מצוד‪ ,‬מעניני דבר‬
‫בשבע שבים‪ ,‬יסירנה כדי לבודקה ויחזור ויקבעגה בלי‬ ‫מצות ע״ש‪.‬‬
‫ברכה׳ וכתב כן גם בד‪,‬בית היהודי סי׳ י״ח סעיף ה׳‬ ‫פ מ י ״ כ ביד אפרים שם כותב עוד הגבלה‪ ,‬שאם אין‬
‫ובהערה שם‪.‬‬ ‫בימים‬ ‫הסעודה‬ ‫לעשות‬ ‫היום אין‬ ‫זמנה‬
‫ו הנ ה לדעתי יש מדינא להסיר את המזוזה מספק‬ ‫אלו בכוונד‪ ,‬בשביל לאכול בשר תאוד״ ע״ש ויעוץ‬
‫גם בשערנו קטן‪ ,‬מתורת חיגוך׳ ולחזור ולקבעה‬ ‫בשו״ת מד‪,‬ר״ם בריסק ח״ב סימן ס״ח שנטה לפסוק‬
‫ע״י גדול‪ ,‬כי כך מתבאר מדברי הראש יוסף על‬ ‫בדרך כלל שלא לעשות סעודד‪ ,‬שלא בזמנד‪ ,‬מכח זה‬
‫ברכות מד״בעל פרי מגדים ז״ל‪ ,‬בד׳ כ׳ ע״ב ד״ה וחייבים‬ ‫שר‪,‬נער דורש‪ ,‬מפני דד״רי יכול לדחותד‪ ,‬לאחר תשעה‬
‫ע״ש‪ ,‬ובשו״ת מהנר‪ ,‬חיים חיו״ד ח״ג סי׳ ל״ה סובר‬ ‫באב‪ ,‬והביא הוכחות לכך עיי״ש‪.‬‬
‫שאפיא אם נפלה המזוזד‪ ,‬מעצמה אסור לקטן להחזירה‬ ‫לסימן ב׳ סעיף ט״ז‪ ,‬מדי דברו אודות עשיית יום‬ ‫ג‪.‬‬
‫עיי״ש‪ .‬והוספתי בירור על זה בספרי שו״ת ציץ אליעזר‬ ‫הולדת‪ ,‬כדאי לד‪,‬זכיר מ ה דרך אגב הט־י שו״ח‬
‫חי״ד סי׳ ע״ד‪ ,‬יעו״ש‪.‬‬ ‫חות יאיר סי' ע׳ שכותב שכשיגיע האדם למלאת ע'‬
‫אסיים בברכת ברכה והצלחה‬ ‫שנד‪ ,‬א מי חייו שיברך שהחיינו‪ ,‬והחיד״א ז״ל בשיורי‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫ברבר‪ ,‬סימן רכ״ג כותב עלד‪ ,‬שיברך בלא שם ומלכות‬
‫מאחר שלא כתבור‪,‬ו הראשונים‪ .‬ע״ש׳‬
‫סימן לד‬ ‫מעשה רב שמביא עלד‪ ,‬בספר שמח נפש‬ ‫ו׳מעניין‬
‫להרב גאנץ ז״ל‪ ,‬ההא מעתיק מספר ישרי‬
‫א‪ .‬אדם פצוע קשה ;ברגלו שיכול ללכת‬ ‫לב )הוא הראש״ל הבעל נדיב לב( שכותב ע״ז דכיון‬
‫כחמשים מטר ברחוב כשהוא רק נשען‬ ‫שי״א שלא לברך בשו״ם הגכון ליקח בגד חדש או פרי‬
‫על קביים׳ אד אח״כ אינו יכול ללכת‬ ‫חדש ולברך לצאת י״ח‪ ,‬ושכן נד‪,‬ג בעצמו‪ ,‬ומוסיף עא־‪,‬‬
‫כלל בגלל כאבים קשים ומוברח אז‬ ‫שגם נד‪,‬ג לעשות סעודד‪ ,‬של ת״ח ביום הלידד‪ ,‬מאותה‬
‫להשתמש בקביים כדי ללכת הלאה׳ אם‬ ‫שנד‪ ,‬ואילך‪ .‬ומעיד ובא שגם הוא זכר‪ ,‬א״יות אהד‬
‫מותר לו לצאת בשבת במקום שיש‬ ‫מהמזומנים כמד‪ ,‬שנים בסעודד‪ ,‬של מצוד‪ ,‬הנז׳ המלאד‪,‬‬
‫■‬ ‫רה״ ר דאורייתא‪.‬‬ ‫לה תורה וקדושה ויראת ה׳ ע״ש‪.‬‬
‫ב‪ .‬בדוברי הרמ״א בה׳ יוהכ״פ בירדו גשמים‬ ‫ד‪ .‬בסימן ג׳ סעיף י׳ כותב‪ :‬נד‪,‬גו שלא א מר תחנון‬
‫והוא איסטניס דמותר לנעול מנעליו‬ ‫ונפ״א בשיש בביהכ״נ חתן בר מצוד‪ ,‬שמלאו א‬
‫עד שמגיע למקומו‪.‬‬ ‫י״ג ויום אחד באותו יום וכד‪.‬‬
‫שאלה‪.‬‬ ‫לד״עיר שיש להוסיף שד‪,‬וא זד‪ ,‬גם אם באותו‬ ‫וברצוני‬

‫להניח‬ ‫שמתחיל‬ ‫יום הוא היום הראשץ‬
‫בס״ד‪ .‬ז׳ אדר״ב תשמ״ט‪.‬‬
‫תפילין‬ ‫להניח‬ ‫התחיל‬ ‫כבד‬ ‫תפילין‪ ,‬ומשא״ב אם‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫הגרא״י וולדינברג‬ ‫לכבוד מו״ר‬ ‫לפני בן למשל כמנד‪,‬ג הזמוכנזים שמתחילים להניח‬
‫אחד״ש !בכבוד הראוי‪.‬‬ ‫בתורת חינוך בחדש קודם‪ ,‬דאזי כן זמימרים תחנון‪ ,‬כך‬
‫׳הנני מבקש מכ״ת לד‪,‬ביע דעת דעת תורה על‬ ‫לד‪/‬רה״ג‬ ‫שיח יצחק‬ ‫מבאר במילתא בטעמא בספר‬
‫שאלתי הבא‪.‬‬ ‫המקובל ר״י אלפייה ז״ל‪ ,‬ומבאר בכזאת גם בספר נתיבי‬
‫מד‪ ,‬יהא הדין באדם שאחרי פציעד‪ ,‬קשר‪ ,‬ברגלו‬ ‫עם שכמו׳ מציץ אליו בציונים בנוגע שזהו דוקא ביום‬
‫יכול ללכת כיחמשים 'מטר ברחוב כשהוא רק נשען על‬ ‫לידתו‪ .‬וכך הבאתי בספרי שר׳ת ציץ אליעזר חי״א סימן‬
‫סא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ ח‬ ‫סימן לד‬ ‫שו״ ת‬
‫המשך הדרך‪ .‬ואמנם המ״ב בסי׳ ש״א ס״ק ס״ד כותב‬ ‫קביים‪ ,‬אך אח״כ אינו יכול ללכת כלל בגלל כאבים‬
‫מקן ההולך בביתו בלא מקל שאסור א לצאת עם המקל‪,‬‬ ‫קשים‪ ,‬ומוכרה אן להשתמש בקביים כדי ללכת הלאה‪,‬‬
‫אך שם המדובר שגם אח״ב כשהוא יוצא לרחוב אין‬ ‫האם מותר לו לצאת בשבת במקום שיש רה״ר דאוריי׳‬
‫זקוק ממש למקל ורק נוטא בדי להשען עליו וכדי‬ ‫כדי ללכת לביהכ״ג להתפלל או לשמוע שיעור )מרחק‬
‫להחזיק עצמו‪.‬‬ ‫של מאתים מטר(‪ ,‬כשבהתחלת הדרך הוא רק נשען‬
‫מגסה ומציע שאולי‬ ‫ו כ ש א ל ת חכם חצי תשובה‬ ‫על הקביים ונוטלם בעיקר בגלל המשך הדרך‪ ,‬ואמנם‬
‫קצת ראיה להתיר ‪:‬הנדו״ד ממה שכתב‬ ‫המ״ג בסי׳ ש״א ם״ק ם״ד כותב מקן ההולך בביתו‬
‫הרמ״א בסוס״י תרי״ד דאם ירדו גשמים ורוצה לילך‬ ‫בלא מקל שז»ןור לו לצאת עם המקל‪ ,‬אך שם מדובר‬
‫לביתו מביהכ״נ או להיפך והוא איסטניס מותר לנעול‬ ‫שגם אח״כ כשהוא יוצא לרחווה אינו זקוק ממש למקל‬
‫מנעליו עד שגזגיע למקומו‪ ,‬ולפי הרמב״ם הלא נעילת‬ ‫רק נוטל כדי להשען עליו ובדי להחזיק עצמו‪.‬‬
‫הסנדל היא מדאורייתא‪ ,‬ולמה כתב הרמ״א ״עד שמגיע‬ ‫ו או ל י קצת ראיה להתיר בנד״ד ממה שכתב הרמ״א‬
‫למקומר׳‪ ,‬ולמה לא כתב שאסור לו לנעול ■מנעליו‬ ‫בסוס״י תרי״ד דאם ירדו גשמים ורוצה לילך‬
‫ורק שם לפני‬ ‫בביתו לפני שמגיע ממש לפתח פיתו‪,‬‬ ‫לביתו מבית הכנסת או להיפך והוא איסטניס מותר‬
‫שהוא יוצא החוצה למקום הגשם ינעול את מנעליו‬ ‫לנעול מנעליו עד שמגיע למקומו‪ .‬ולפי הרמב״ם הלא‬
‫ובד׳ ׳ואולי מזה קצת ראיה דרק בסוף כשגמר ויצא‬ ‫נעילת הסנדל היא מדאורייתא׳ ולכאורה יש לעיין‬
‫ממצב שבגללו הותר לנעול מנעליו אז צריך להורידם‬ ‫למה כתב הרמ״א ״עד שיגיע למקומו״‪ ,‬ולמה לא כתב‬
‫מיד‪ ,‬משא״ב בהתחלה כשיוצא לקראת אותו מצב כבר‬ ‫שאסור לו לנעול מנעליו מביתו לפני שמגיע ממש לפתח‬
‫מותר לנעול מנעליו גם בבית לפני צאתו לגשם ועל‬ ‫ביתו‪ ,‬ורק שם לפני שהוא י!וצא החוצה למקום הגשם‬
‫אף שיקה הרבה פסיעות מהחדר עד שמגיע למקום‬ ‫ינעול את מנעלו‪ .‬ו'ת גם בקצה המטה על המטה אפרים‬
‫הגשם עב״ד המחוכמים‪.‬‬ ‫כתב‪ :‬וכשבאים לבית הכנסת הולכין גם כן במנעלים‬
‫עד שיושבים על מקומם כי אסור ללכת בהם במקום‬
‫וזאת תשובתי בס״ד‪.‬‬ ‫נקי אפילו פסיעה אחת ואיסורו ברור מאד עב״ל‪.‬‬
‫הסברו של כבו׳ בההיא דרמ״א בסוס״י תרי״ד‬ ‫עצם‬ ‫א(‬ ‫מזה קצת ראיה דרק בסוף כשגמר ויצא ממצב שבגללו‬
‫הוא נכון׳ אבל להקיש וללמוד משס הלכה‬ ‫הותר לנעול מנעליו‪ ,‬אז צריך להורידם מיד‪ ,‬מה שאין‬
‫גם לכגץ שאלתו דמר ולומר דסשום כך מותר ללכת‬ ‫כן בהתחלה כשיוצא לקראת אותו מצב כבר מותר לו‬
‫בקביים גם החמשיים מטר הראשונים׳ היד הדוחה‬ ‫לנעול מנעליו גם בבית לפני צאתו לגשם‪ ,‬׳ועל אף שיקה‬
‫יכולה לדחות זאת משתי פנים‪.‬‬ ‫הרבה פסיעות מהחצר ועד שהוא מגיע למקום הגשם‪,‬‬
‫וצ״ע‪.‬‬
‫יש אמר שדברי הרמ״א ׳בשם המהרי״ל‬ ‫ראשית‬
‫וכן ראיתי בספר גנזי חיים )להג״ר הוטנר ז״ל(‬
‫אם‬ ‫כי‬ ‫בזה המה לא אליבא דהרמב״ם‪,‬‬
‫סימן ש״א שנוטה להקל בנד״ד‪.‬‬
‫אליבא דיתר הראשונים דלא סביהא להו כהרמב״ם‬
‫סבדכת התורה מתלמיד לרבו‬
‫שהאיסור הוא מדאורייתא׳ אלא הווא מדרבנן׳ וא״כ‬
‫אברהם סופר אברהם‬
‫אין להקיש וללמוד מזה להתיר בכזאת גם להיכא‬
‫שהאיסוד הוא מה״ת כפנידוננו‪.‬‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫אפילו אליבא דהרמב״ם ג״‪ 3‬י״ל‬ ‫ושנית‬ ‫ב״ת י״ב אדר ב׳ תשמ״ט‪.‬‬
‫דשם שאני׳ דיעוין בכ״מ ברמב״ם בפ״א מה׳ שביתת‬
‫לכבוד ידידי ומכובדי חכם ורבי יתקרי פרופ׳‬
‫עשור ה״ה׳ שמביא כשם הרא״ש ר״י‪ ,‬וריב״א דס״ל‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫אברהם ם‪ .‬אברהם‬
‫דהני ענויים חוץ מאכילה ושתלה אע״ג הבגמ׳ מפיק‬
‫לחו מקראי׳ אסמכתא בעלמא נינהו‪ ,‬ומה״ט מקילינן‬ ‫*עזדשה״ט באהבה וספוד‪.‬‬
‫בהו ואמר יינן ביומא ע״ג המלך והכלה ירחצו את פניחם‬ ‫יקרת מכתבו קבלתי ביום ועש״ק׳ והנני להשיב‬
‫והחיה תנעול את הסנדל וכד׳ ובשם הר״ן מביא‬ ‫־‬ ‫לו על שאלתו‪.‬‬
‫דס״ל דמדאורייתא נינהו׳ אלא דכית דלאו בכלל עינוי‬ ‫היא‪ :‬מה יהא הדין באדם שאחרי פציעה‬ ‫שאלתו‬
‫דכתיבי בקרא וכהדיא קילי טפי ומסרם הכתוב לחכמים‬ ‫קשה ברגל יכול ללכת כחמשים מטר!ברחוב‬
‫והם הקילו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו‬ ‫כשהוא רק נשען על קביים‪ ,‬אך אח״ב אינו יכול ללכת‬
‫נעשה להתענג׳ והכ״מ מוסיף להסביר זה גם דברי‬ ‫כלל בגלל כאבים קשים‪ ,‬ומוכרח אז להשתמש בקביים‬
‫הרמב״ם דיסבור נמי דכיון דלא מפרשי בהדיא בקרא‬ ‫כדי ללכת הלאה‪ ,‬האם מותר לו לצאת בשבת במקום‬
‫והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר וכו׳‬ ‫שיש רה״ר דאורייתא‪ ,‬כדי ללכת לביהכ״נ להתפלל‬
‫ע״ש׳ וא״ב אין ללמוד משם גם על כגון נידוגגו שהאיסור‬ ‫או לשמוע שיעור )מרחק של מאתים מטר( כשבהתחלה‬
‫של יציאה טלטול ד״א לרה״ר מפורש בתורה‪.‬‬ ‫הדרך הוא רק נשען על הקביים ונוטלם בעיקר בגלל‬
‫ציץ אליעדר חי״ח‬ ‫סימן לד‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫סב‬
‫להזקק לו ולהחזיק רק משום דמיבעת מפאת הגירתו‬ ‫לקמן( ג״כ‬ ‫)עייז‬ ‫אילו כאן הוא רק מדרבנז‬ ‫ואפילו‬
‫קצת לשנמז יפול מחמת הגשמים ושיפוע תטקום‪ ,‬או‬ ‫אץ ללמוד ממום‪ ,‬דשאני חתם ד מגינו בתו״ל‬
‫נידוננו‬ ‫בגון‬ ‫בכל‬ ‫אכל‬ ‫ועגלדים‪,‬‬ ‫המים‬ ‫משום‬ ‫בגמ׳ שלא אסרו ׳בכגץ דא‪ ,‬והקישו מזה על ‪ p‬להתיר‬
‫^ הקביים גם בחמשים מטר‬ ‫שזקוק לסמיכה ו שיעץ‬ ‫ג״כ על !סכדומה א ה‪ ,‬כגיץ ההיא דהרמ״א‪ ,‬ומשא״כ כאן‬
‫הראשונים בגלל עצם הליכתו שיובל ללכת ברגליו‬ ‫להתיד הוצאה חלקית משום‬ ‫שלא‪ ,‬מציינו דוגמתם‬
‫יסוד מציאותי‬ ‫לנפילה יש לו‬ ‫הפצועות‪ ,‬והבסיס‬ ‫המשכה‪ ,‬ול ‪ p‬און בכהנו אגו לחדש □כזאו^‬
‫ועצמותי כגז׳‪ ,‬בסל כה״ג סו״ע יודו שמותר הדבר‪.‬‬ ‫גידוננו‪,‬‬ ‫בכגון‬ ‫להתיר‬ ‫ללמוד‬ ‫ב( ‪ 0‬ה שיש מקום‬
‫שם‬ ‫יש א ע סי ף שיטת הלבוש ׳כאז״ח‬ ‫להאמור‬ ‫ד(‬ ‫בסי׳ ש״א שם‬ ‫נלענ״ד דהוא עפי״ד הט״ז‬
‫סעיף י״ז שש״ל שכל האיסור הנאמר‬ ‫ס׳יק י״ב‪ ,‬שכותב על הדין דחיגר שיכול ללכת זולת‬
‫בשר׳ע שם בזה הוא בבלל רק מדרבנן משוס דילמא‬ ‫המקל ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו שנפסק בשו״ע‬
‫אתי לאתויי‪ ,‬אבל אין * ה משום איסור משא מח״ת‬ ‫שם האסור לילד בו‪ .‬ה״ל» נ״ל דאם הולד במקום‬
‫דהו״ל תכשיט מביון דנוטלו להחזיק עצמו ע״ש ז ב מז״ג‬ ‫שיש חשש שיפול כגון מחמת שירדו גשמים והמקום‬
‫סמ״ז ט״ק י׳׳ ב )ויעו״ש במ״ב‪ ,‬וביאו״ה‪ ,‬ויש להאריך(‪.‬‬ ‫משופע וכיוצא בו שחולך בחורף על מים הנגלדים‬
‫ראיתי דס״ל נמי כן ספר עטרת צבי )לתלמיד‬ ‫וחכי‬ ‫שקורין אית‪ ,‬מותר לצאת במקל דבעית לילד שסוכו'‬
‫הב״וס על או״ח סי׳ ש״א ס״ק כ״ג‪ ,‬שהאיסור‬ ‫עכ״ל‪ ,‬והערוה״ש ;בסעיף ע' פוסק ג״כ כהט״ז ע״ש‬
‫הוא רק לדילמא אתי לאתויי ע״ש‪.‬‬ ‫]וי עו ץ בפ״ת ס״ק י״ז מ״ש גם בשם שו״ת נו״ב‬
‫לפי זה □ודאי יש לחמר שבכגץ דא של אופן‬ ‫וא״כ‬ ‫מהדו״ת סימן כ״ח יעו״ש[‪,‬‬
‫נידוננו שמשועבד אל הקביים דלא גזרו בזה‪.‬‬ ‫‪ 10‬״ כ עפי״ד הט״ז יש לדון להתיר עוד במבש״ב‬
‫ה( מ ב ל הזאונור נלענ״ד שיש להתיר בנידון השאלה‬ ‫לכגון גידונונו שלא רק שבודאי ג עי ת לילך בלי‬
‫בשבת‬ ‫עם הקביים‬ ‫ולומר שיכול לצאת‬ ‫הקביים אפילו‪ ,‬בחמשים מטר הראשונים‪ ,‬אלא שזקוקים‬
‫במקום שיש רה״ר דאורייתא ]ו אג מ בכלל קשה למצוא‬ ‫לו גם בחמשים מטר אלו על כל פנים י^זוום סמיכה‬
‫רה^ר דאורייתא אליבא דבר׳ע‪ ,‬ובמיוחד פד‪ ,‬באה״ק‬ ‫להשען עליהם ועי״ב יכול ללכת ברגליו‪ ,‬ולא עוד‪,‬‬
‫וזממ׳׳ל(‪.‬‬ ‫הרי יכולת ההליכה ברגליו בחמשים מטר אלה הוא‬
‫והנני בידידות ובהוקרה מרובה‬ ‫רק עפ״י השערד! ובסיץ‪ .‬ויתכן שבבמה מקרים ישתנה‬
‫ובברכת שמחת פורים‬ ‫משום מה המצוט לפי מצב הפציעה ולא יוכל ללכת‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫ברגליו אפילו בחמשים מטר אלה וזקוק איפוא לפת‬
‫בסלו המה הקביים שבידיו‪.‬‬
‫כבו׳ כותב במכתבו שראה בספר גנזי חיים)להג״ר‬
‫בספר שלחן עצי שטים להגאץ בעל מדכבת‬ ‫ויעוין‬
‫הוטנר ז״ א סימן ש״א שנוטה להקל בנ״ד‪ .‬והנה הספר‬
‫המשנה ז״ל במלאכת הוצאה שפוסק עוד ביתר‬
‫אמ״א‪ ,‬ולא ראיתיו בכלל‪ ,‬ס ט הדבר לא לטורח לו‬
‫על כן מהאמור בט״ז‪ ,‬והוא‪ ,‬שהדין ככה אפילו בבריא‪,‬‬
‫אשמח אם יואיל בטהבו להעתיק לי את דבריו בזוע‬
‫וז״ לן זה״ה לבריא ההולך וטגקזים שמתי ‪ T‬א שלא‬
‫לכבוד מר׳ר שליט״א‬ ‫יחליק ויפול בגץ שהולד על הג א ד או במקום מדרון‬
‫‪/‬‬ ‫אחדשה״ט בכבוד כי אוונ‬ ‫בשעת הגשמים עכ״ל ע״ש‪ ,‬וכד סובר בפשטות גם בם׳‬
‫שטחתי מאד לקבל את מכתבו‪ ,‬וממש שמח לבי‬ ‫מגורה הטהורה על ה׳ שבת בקני המנורה ס״ק כ״ו‪,‬‬
‫לקרוא את ד״ת דעת תורה‪ ,‬ומודה אני למו״ר שליט״א‬ ‫דלא רק חיגר אלא ה״ה כל אדם במקום‪ ,‬שיפוע וגליד‬
‫שטרח מי ד להשיב לשאלתי‪.‬‬ ‫עיי״ש^ וא״כ ק״ו להיתר גם לנידונגנו‪.‬‬
‫הנני מצב״ז צילוים של דברי הגנזי חיים השייכים‬ ‫וז ח ברור שהמדובר כט״ז‪ ,‬והנ״ז‪ ,‬הוא על מקום שאין‬
‫לעניו‬ ‫שדברי‬ ‫שם‬ ‫עירוב‪ ,‬כפי שד‪,‬מדובר כן ובשר׳ע‬

‫מתלמידו‬ ‫הט״ז מוסבים עליו‪■ ,‬ודלא כפי שרוצה לד‪,‬דחק הגרי״ש‬
‫אברהם סופר אברהם‬ ‫בהגד״ותיו שכוונת הט״ז הוא דוקא‪ ,‬תוך העירוב‪ ,‬כי‬
‫עירוב‪,‬‬ ‫שאין‬ ‫המדובר בשד״ע הוא ברה״ר ובמקום‬
‫שנית להנ״ל בעניו הנ״ל‬ ‫וכדכותב גם המג״א בס״ק כ״ז ע״ש‪ ,‬וע״ז הוא דמוסבי;ם‬
‫ב״ת יום א' י״ט אדר״ב תשמ״ט‪ .‬ירושלים עיה״ק ת״ו‪.‬‬ ‫דברי הט״ז‪ .‬וכ״ב בפשיטות גם הערוד״״ש שם סעי' ע״א‪,‬‬
‫ג( וי ש להוסיף עוד ולומר‪ ,‬שמה״ט דכאן גני דוננו‬
‫שלום תגינא לידידי ומכובדי דגמיר וסביר‪.‬‬
‫יש א עדיפות ימה שאפילו בחמשים מטר‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫אברוהם‬ ‫ם‪.‬‬ ‫א!ברהם‬ ‫פריפ׳‬
‫הראשונים זקוק לקביים מיתת עבור להשען עליהם‬
‫רב ברבות‪.‬‬ ‫כנ״ל‪ ,‬יש לומד על בן ש אפי א החולקים על הט״ז‬
‫אפריון נמטייה למר שהואל בטובו לד‪,‬מציא לי‬ ‫במובא במשנ׳^ב ס״ק ס״ה‪ ,‬מ״מ זהו דוקא מפני שהמדובר‬
‫צילום מדברי הספר גנזי חיים מ ה‪ ,‬ונוסף א ה גם‬ ‫שם כשבעצם איננו זקוק למקל אפילי לסמיכה ורוצה‬
‫סג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן לה‬ ‫ש ו״ ת‬
‫סימן לה‬ ‫צילים שער הספר אשר ממנו אני גוכח לדעת מיהו‬
‫מחברו ה״ה הגאון הנודע בעהמ״ם חדרי דעה על‬
‫א‪ .‬אחד שהתתיל לומר בשחרית תחנון‬
‫יו״ד‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫או״א וכד׳׳ וטפתו ‪:‬על השלחן וד^דיע‬ ‫של ענין׳ בעייני בגופן של דברים בשלימותן״‬ ‫ולגופו‬
‫שאין לומר תחנון בגלל שיש תתן אז־‬ ‫אני נוכח לדעת שבסופן של דברים אין‬
‫ברי״מ וסתמה׳ איד עליו להתהב‬ ‫מ ה‪ ,‬ורק ׳בתחילתן הוא‬ ‫הספר נוטה להקל למעשה‬
‫ס ילדים שהוציאו בעזבת מגירה של ארון‬ ‫דנר(מ־» כך‪.‬‬
‫המחובר לקרקע אם מותר להתזירו‬ ‫דברי הט״ז‪,‬‬ ‫על‬ ‫המה‬ ‫מוסבים‬ ‫תחילת דבריו‬ ‫כי‬
‫למקוסו ואי ליכא חקזש איסור בונה‬ ‫כוונתו דר״ל‪,‬‬ ‫את‬ ‫שהבאתי בתשובתי‪ ,‬ומסביר‬
‫בהחזרתו‪.‬‬ ‫מ ה מותר לכתחילה לצאת‬ ‫דכשיש לו וסדרך מקום‬
‫ב״ה‪ .‬יום א' כ״ר אדר״ב ת ^׳ ט‪ .‬ירושלים עיה״ק ת״ו‪,‬‬ ‫מביתו לרה״ר כיון די ש בדרך מקום מ ה‪ ,‬ומסביר גם‬
‫טעמו של דבר מפני דפשוט דמקל הוא תכשיט והוא‬
‫אפרים ©יקזל שטיין‬ ‫לכבוד הרה״ג וכו׳ מוהר״ר‬
‫משום גזרה ׳בעלמא שמא יעבירנו בידו ד״א שלא לצורך‪.‬‬
‫שליט״א׳ בבני ברק‪.‬‬
‫ולכןפשוט מהא דלכתף‪ ,‬דממו ד שדי ד ‪a‬ם זילותא דיו״ט‬
‫יקרת מכתבו קבלתי‪ ,‬והנני להשיבו בקצרז^‬
‫משום ביעתות‪ ,‬ה״נ נתיר גזירה זו משום מקום זה‪ ,‬ומוסיף‬
‫הראשוגה היא! אודות מה דשכיח בבתי‬ ‫שאלתו‬ ‫א(‬ ‫עוד ללמוד מזה‪ ,‬דנראה דכ״ש• דסומא מותר לו לילך‬
‫כנסיות כשהש״ץ מסיים חזרת השמו״ע‬ ‫במקום כזה במקל‪ ,‬וכן בעיר אחרת דיש לו לחייש‬
‫בברכת המברך את עמו ישראל בשלום ומתחילים‬ ‫לכמה מקומות סאלו‪.‬‬
‫לומר תחנץ או״א וכר'‪ ,‬מעשים כמעט בכל יום‪ ,‬שאז‬ ‫לאחר מיכן במסקנת דבריו שדא הגנזי חיים נרגא‬ ‫אולם‬
‫נזכר אחד מהקהל ומודיע )בטפיחה על השלחן( שלא‬ ‫בכל זה‪ ,‬וסותר דברי הט״ז ומה שאפשר להקיש‬
‫לומר תחנון כלל שיש חתן או בריית וכדומה מהימים‬ ‫וללמוד ממנו וכותב וז״ל‪ :‬אבל סתימת הברייתא לא‬
‫המפורשים ׳בשו״ע שאין אומרים נפ״א׳ ׳יהש״ץ מפסיק‬ ‫משמע כן‪ ,‬גם האחרונים ס״ל דאין ללמוד מהא דלכתף‬
‫באמצע אמירת תחנת ואומר קדיש‪ ,‬וגם הציבור‬ ‫דאינו אלא משום זילותא‪,‬‬ ‫שמסתייע הט״ז ׳בדבריו‬
‫מפסיקים מלהמשיך לומר תחנון‪ ,‬ונו״ג אי יאה לעשות כן‪.‬‬ ‫להתיר לזצציא במקום שאין ע ‪T‬וב‪ ,‬ומכל מקום‬
‫ו הנ ה בעצם אין לי סמעט מה להוסיף ע״ד הם׳ מעורר‬ ‫לסומא‬ ‫התיר‬ ‫דיש‬ ‫פשוט‬ ‫עירוב‬ ‫שיש‬ ‫במקום‬
‫שהתחיל‬ ‫שמי‬ ‫וכותב‬ ‫ישנים שטעורר ע״ז‪,‬‬ ‫בעיר אחרת עכ״ל‪ .‬הרי לנו בהדיא דלמעשה פוסק‬
‫צריך לומר איזה ת״כות בכדי שלא יהא שם שמים‬ ‫הגנזי חיים דלא כהט״ז‪ ,‬וסובר איפוא ממילא שאסור‬
‫לבטלה‪ ,‬וכן על המובא בשם הגאון בעל דברי חיים‬ ‫לכתחילה ל צז « במקל מביתו לרה״ר בגלל זה שיש‬
‫ז״ל‪ ,‬שעורר על כך מאחר שכבר אמר שמות בחנם‪,‬‬ ‫בדרך מקום מ ה‪ ,‬כדסוברים כן האחרונים החולקים‬
‫וגם ע״ז שנשאר עומד אצל גזלנו או דברנו דופי וכדו׳«‬ ‫על הט״ז‪.‬‬
‫איפוא המתחיל הזה לדקדק בעצמו לומר אתה‬ ‫וצריך‬ ‫מי הו זאת מיהת חזינן מדברי הגאון בעל גנזי חיים‬
‫תיבות ולהפסיק רק כ שיגיע למקום המתאים‬ ‫ז״ל‪ ,‬דס״ל דבמקום הזה גופא פשזט שמותר‬
‫להפסיד‬ ‫ללכת‪ ,‬וכדפותב בתחילת דבריו‪ ,‬דנראה פשוט דבמקום‬
‫אם קשה לו לקבוע ולהחליט על המקום המתאים‪,‬‬ ‫אולם‬ ‫זה גופא פשוט דמותר לילך‪ ,‬ולא צריך הט״ז לאשמיענו‬
‫ומאידך הוא חושש ממה שמובא במג״א ב סי'‬ ‫זאת‪ ,‬והיינו מקני דס״ל דאין כאן איסור דאורייתא‬
‫קל״א ס״ק י״ז מכוונות הארז״ל סאחד שגענש מאמירת‬ ‫מפני דפשוט לדעתו דהוא תכשיט‪ ,‬אלא הרא גזירה‬
‫נחם בל״ג בעומר‪ ,‬שמזכיר מזה במכתבו‪ ,‬נראה שיש‬ ‫בעלמא שמא יעבירנו בידו ד״א שלא לצורך‪.‬‬
‫עצה לכד שימשיך האמירה אבל יכוון לקריאת פסוקים‬ ‫ו נ רוי ת מזה ג״כ לכגון ני דו עו‪ ,‬והוא‪ ,‬דמכיון שהוא‬
‫בעלמא‪ ,‬ובדומה א ה ראיתי בספר מקור חיים על‬ ‫רק משום גזירה‪ ,‬ומכיון דבנידוננו תרא עדיף‬
‫או״ח מהגאון בעל חו״י ז״ל דינדמ״ח סי' קל״א ד״ה‬ ‫יותר מנידונו של הט״ז‪ ,‬וכדביארתי בתשובתי אליו‬
‫ההולך ממקום שא׳א תוזנמ וכו׳ דכותב ־ יאמר ויתכוץ‬ ‫א״כ י״ל דבכגון דא יודה גם הגנזי חיים דמותר לצאת‬
‫לקריאת פסוקים בעלמא עיי״ש‪,‬‬ ‫גם המשים מטר הרזמ‪2‬וונים‪ ,‬ובדומה למ״ש כדברי‬
‫נראה עצה דימ שיך האמירה ע״י מחשבה‪ ,‬דמחשבה‬ ‫עוד‬ ‫להוסיף היתר אליבא דכר׳ע ע״י צירוף שיטת הלבוש‬
‫טובה הקב״ה מצרפה למעשה ואילו לרעה אין‬ ‫דס״ל דהוא בכלל רק מדרבנן משום דילמא אתי לאתויי‪,‬‬
‫הקב״ה מצרפה למעשה ואץ פחד מענישה‪ ,‬ולא עוד‪,‬‬ ‫והא הגנזי חיים ג״כ ס״ל ‪ p‬דהוא תכשיט ואין כאן‬
‫אלא דכפי שומובא בכף החיים סי׳ קל״א ס״ק נ״ד הרי‬ ‫אלא איסור מדרבנן משום גזרה ובעלמא שמא יעבירנו‬
‫המקובלים גוהגים בכלל בתם שיש בו חתן או מילה‬ ‫בידו ד״א שלא לצורך‪ ,‬כחמפורש בהדיא בחבריו‪.‬‬
‫וכו' לכוץ התיקון ההוא הנעשה בי״ג מדות ונפ״א‬ ‫והנני בברכה מרובה ובהערצה‬
‫בלב דוקא בין סיום החזרה לקדיש‪ ,‬וכן בין סוף א שרי‬ ‫אליעזר יהודה וולדינכרג‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן לה‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫סד‬
‫עצם חזותם של המגירות ודרכי השימוש בהם מעידים‬ ‫לובא לציון מכוונים התיקון הנעשה בילמנצח ע״ש‪.‬‬
‫עליהם שאינם עשוים לשימוש הקרקע ובגינו‪ ,‬אלא‬ ‫ואת כל האמור נקל לפרסם ע״י מודעות וכדומה‪.‬‬
‫שד‪.‬ם מיעדי ם להשתמשות ע ט ר צרכי מטלטלי דרי‬ ‫שילדים‬ ‫שמצוי‬ ‫במה‬ ‫היא !‬ ‫השניה‬ ‫שאלתו‬ ‫ב(‬
‫הבית ]ויעו״ ש גם בפרמ״ג במ״ז סק״י מה דמבאר‬ ‫מוציאים מגירה של ארון )מטבח למשל(‬
‫דכל מגולה לא מחזי ב טנ ה עיי״ ש[‪,‬‬ ‫המחובר לקרקע בשבת‪ ,‬אם מותר להחזיר בשבת את‬
‫המגרה וליכא משום חשש איסור בונה בהחזרתו ודמי‬
‫על כן‪ ,‬יעוץ שם בספר תוספת שפת ם״ק ל״ד ל״ה‬ ‫יתר‬
‫לכיסוי בור ודות המבואר בשו״ע או׳י־ה ט^ימן ש״ח‬
‫הוא‪,‬‬ ‫וחת‬ ‫בור‬ ‫בכיסוי‬ ‫שהמדובר‬ ‫שמבאר‬
‫דאין זה בונה‪ ,‬או שדבר זה דומה לדלתות הבית‬
‫פ שטאם מתחילה מחחבד לקרקע לכך אין ניטלים אא״ב‬
‫שמבואר שם דאיכא בהו משום בונה‪ ,‬וה״ה בזה שעיקר‬
‫יש להם בית אתיזה ד»מ מוכח שהם מיוחדים לכך‪,‬‬
‫תשמישם ויעודם להיות מחובר לארון המחובר לקרקע‪,‬‬
‫אבל כשהיו מתחילה כלים בפני עצמן אע״פ שחיבדם‬
‫ואת״ל לד‪,‬קל‪ ,‬ג?ה הדין במגירות הנקראות מגירות‬
‫אח״ב לקרקע בטיט‪ ,‬יכולים ליטלם אפילו אין להם‬
‫טלסקופיות שיש להם פטנט שא״א להוציאם לגמרי‬
‫בית אחתה עיי״ש‪ ,‬וכאן במגירות הרי המה וחללם‬
‫מהארון רק ע״י תיקון קצת וצריבים לסלק הקפיץ‬
‫ת^ת ‪,T‬ם ׳ומחיצותיהם מסביב מותאמים ונעשים מ ת חי'‬
‫שעוצר אותן מלד‪,‬וציאס‪ ,‬אם זד‪ .‬חמור יותר לד‪,‬חשיב‬
‫לקרקע‪,‬‬ ‫המחובר‬ ‫מד‪,‬ארון‬ ‫עדיץ תלושים‬ ‫כשהמד‪,‬‬
‫כמחובר לקרקע‪ ,‬ע״ב‪ .‬ונשאר בצ״ע‪.‬‬
‫וחלים כבר אז שם כלי עליהם ]ואפילו הארון כשלעצמו‬
‫לענ״ד נראד‪ .‬שזה דומה לכיסוי בור ודות המבואד‬ ‫הנה‬
‫הרבד‪ ,‬מסוג זה עשוים כבר עם תוך ומחיצות עוד לפני‬
‫בשו״ע סי׳ ש״ח סעיף י׳ דאין זה בונה ומותר‪',‬‬
‫שמחברים אותם של הקיר[‪ ,‬וא״כ לא צריכים אפילו‬
‫ולא דמי לדלתות הבית שמטארי שם דאיכא בהו משום‬
‫בית אחיזה לו » )הגם דלמעשד‪ ,‬כן יש לד‪,‬ם בית אחיזה(‪,‬‬
‫בונה‪ ,‬דשם דלתות הבית נעשו וממחשבה תחילד‪ .‬לשם‬
‫ומה שניתנים אח״ב אל הארץ המחובר לקרקע‪ ,‬לא‬
‫הכוונתם אל הנונ׳ין כחלק בלתי נפרד ממנו וחזותן‬
‫מתבטל עי״ב שם הבלי שעליהם‪ ,‬אלא נשארים על‬
‫ניכר שחוברו לבית לשם מטרה זאת‪ ,‬ולכן לענין קנינים‬
‫חזרה‪,‬‬ ‫מעמד<ם‪ ,‬ומותר איפוא ליטלן וה״ה לד״חזירן‬
‫יש דין של ״העמיד דלתות״ לקנין הבית עי״ב‪ ,‬ולכן‬
‫ואין כאן לא משום בונה ולא משום סותר‪ ,‬ולא מ ^ ה‬
‫איפא בהו שפיר משום בונד‪ ,‬וסותר כשחיברו ע״י‬
‫מה שעיקר יעודם הוא להיות מחובר לארון המחובר‬
‫צירים‪ ,‬אבל משא״ב מגירות של ארון‪ ,‬הגם שהארון‬
‫לקרקע‪ ,‬בדומה לההיא דכיסוי ט ד ורות כנ״ל‪.‬‬
‫מחובר לבנין הבית ולקרקעיתו‪ ,‬אבל הרי מלבד זה‬
‫האמור יש להתיר בבאמור גם ובמגירות‬ ‫ג( וע״פ‬ ‫אי עו לשם מטרת הבנין‬ ‫שההתחברות של הארון‬
‫פטנט שאי אפשר‬ ‫טלסקופיות שיש לד‪,‬ם‬ ‫ויעודו כי אם רק כדי שיעמוד בחוזק על מקומו‪ ,‬הרי‬
‫להוציאן לגמרי מחארץ רק ע״י תיקון קצת על ידי‬ ‫נוסף לכך הא חמג ‪ T‬ות המתתבורות אל הארת אין‬
‫סילוק ה ק פ ת שעוצר אתן סלה מיז ץ‪ ,‬דאין זה משנה‪ ,‬בי‬ ‫לר״ם כל חיבור לבנין והם מושמים שם עבור שימו שי‬
‫אפ״ה נתשב זה בי טלי ם בקל להוציאן ולדגניסן חזרה׳‬ ‫מטלטלים אשר הבית קיבול שלהם יכולים כעצם להכילס‬
‫ואין כזץ גזירה של שמא יתקע בחוזק‪ .‬ועכ״פ שם‬ ‫גם בלי התחברותם לחללי הארון‪ ,‬והמר‪ ,‬עשוים במתכונתם‬
‫כלי עליהם לפי חזותן‪ ,‬וחל גם שם כלי עליד׳ם עוד‬ ‫רק עבור לתת להם עי״כ משענת ומחבוא עבור מצרכי‬
‫לפני הטסתם לחללי חארץ‪ ,‬ו חי ט רן לארון )אם זה‬ ‫הבית שיתנו לשם‪! ,‬וגם חיבורם לארון איננו חיבור‬
‫נקרא בכלל הי טל( לא גרע מחיבור בקרקע בטיט‬ ‫ממשי ע״י צירים הטעונים פירוק ונשלפים המה בקלות‬
‫שגבי כיסוי ט ר זדות דמותר וכנז״ל‪.‬‬ ‫האדם המשתמש בהם‪ ,‬רא״כ בכל‬ ‫החוצה לפי רצון‬
‫אם למגירות יש בעומק חלל טפח אזי יש‬ ‫ברם‬ ‫ד(‬ ‫כה״ג שפיר אין כאן לא משום בונד‪ ,‬ולא משום סותר‬
‫חשש על הד^זרד‪ ,‬משום עשיית אד‪,‬ל‪ ,‬וכדס״ל‬ ‫]ויעוין במשנ״ב שם בס״ק מ״ג במ״ש דאף דבעלמא‬
‫להחיי אדם שמובא גם במשנ״ב סי' שט״ו ס״ק מ״ח‪.‬‬ ‫מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע‪ ,‬הכא כיון דכיסזי אינו‬
‫א ך בעיא זאת נוגעת לא רק כשד״ארון מחובר לבנין‬ ‫מלמטה[‬ ‫בטיט‬ ‫לקרקע‬ ‫]המחובר‬ ‫לדגלי‬ ‫מחובר‬
‫אלא אפילו אם עומד בתלוש‪ ,‬רד׳בעיד‪ ,‬הזאת ישנה‬ ‫ע״ש‪ .‬ודון‬ ‫בבונד‪,‬‬ ‫מחזי‬ ‫והכלי מגולד‪ ,‬למעלה לא‬
‫גם על שולחנות עם מגירות שיש בחללן טפח‪.‬‬ ‫מינד‪ .‬ו מינ ה[‪.‬‬
‫שם במשנ״ב שכותב על זד‪ ,.‬דמכל מקום אין‬ ‫ויעוין‬ ‫האמורה נידוננו עוד עדיפא מכיסוי בור‬ ‫ל־מבתינה‬
‫על מי‬ ‫למחות בד‪,‬גוד‪,‬גין להקל דיש לד‪,‬ם‬ ‫ודות אשר כפי המבואר בשו״ע שם מיהת‬
‫שיסמוט עיי״ש‪.‬‬ ‫אין ניטלים אא״כ יש לד‪,‬ם בית אחיזה‪ ,‬כי הבית אחיזד‪,‬‬
‫שצריכים לכך הוא מפני שרק אז מוכח שד‪,‬כיסוי הוא‬
‫וד‪,‬עי בכבוד רב‬ ‫כלי‪ ,‬כי הרי זה קבור בקרקע‪ ,‬במבואר בד‪,‬דיא בשר‪-‬׳ע‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫הגרש״ז מלאדי ז״ל בסעיף ל״ז ע״ש‪ ,‬אבל בנידוננו‬
‫סה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן לו‬ ‫שו״ ת‬
‫אינו כלום שהרי מפורש כאן שד‪,‬לאו של לא תעשה כ>‬ ‫סימן לו‬
‫מלאכה אתה ובהמתך אין לוקין עליו‪ ,‬ואילו החורש בבהמו‬
‫בשבת הוא חייב משום מלאכת עצמו ובשבת חייב סקילו‬ ‫ביאור דברי הרמב״ן באם יש איסור מחמר‬
‫וביו־ט לוקה כמו ששנינו יש חורש תלם אחד וחייב עליו‬ ‫ושביתת בהמה ביום טוב ובחול המועד‪.‬‬
‫משום ח׳ לאוין החורש בשור וחמור והן במוקדשין וכלאי)‬
‫בכרם ושביעית ויו״ס וכו׳ והוא ודאי לחיוב מלקות וכו‬
‫יעו־ש‪ ,‬הרי דברים מפורשים כי הוכחת הרמב״ן בזה שאיסוו‬ ‫ג״ה‪ .‬י־ב אדר תשמ״ח‪ .‬ירושלים עיה׳־ק תובב׳א‪.‬‬
‫חורש בבהמה הוא לאו בפני עצמו הוא ממה דבמחמר אי‬ ‫למכובדי הרה־ח רי ד ה״ ה שליט׳־א‪.‬‬
‫לוקין עליו‪ ,‬ואילו בחורש בשבת חייב סקילה וביו־ט לוקה‬ ‫שלום רב‪.‬‬
‫וההוכחה שלו על כך היא מההיא דיש חורש חלם אחד וחיי!‬
‫משום ח׳ לאוין ובכללן יו־ט ושביעית‪.‬‬ ‫אני בא בזה בקשר למה שכס׳ שאל אותי בזמנו על המנחת‬
‫לית דן צריך ט שת דלזה מכוונים גם דבריו של‬ ‫וא״כ‬ ‫חנוך במצוה שכ*ג שנסתפק דאולי לרמב׳׳ן שאוסר‬
‫הרמב־ן בספר המצות‪ ,‬וברור איפוא כי חיבת •לאי‬ ‫מלאכת חוה׳־מ מה־ת יש גם איסור מחמר ושביתת בהמה‬
‫הכתוב בזה בדפוסים הוא בשיבוש והיא מיותרת‪ ,‬וצ־ל‬ ‫בחוה״מ‪ .‬והקשה על זה‪ ,‬כי הרמב־ן עצמו כתב בספר המצות‬
‫כהגירסא הנכונד‪ ,‬שבכת*י הנז־ל הוצאת שעוועל‪ ,‬והיא‪:‬‬ ‫שורש י׳׳ד שאין ביו״ט איסור מחמר‪ .‬ותירצתי לו‪ ,‬דאבל‬
‫•וביו־ט ובשביעית הלאו הזה•‪ ,‬והיינו הלאו דחורש‪ ,‬ולוקה‬ ‫ספיקו של המנ״ח תנוח אליבא דיתר ראשונים שסוברים גם‬
‫עליו‪ ,‬ומוכח אם כן מזה שאיננו בכלל איסור מחמר שאין‬ ‫כן בכזאת דמלאכת חוה׳־מ היא מה*ת )והדפסתי האמור‬
‫לוקין עליו‪ ,‬אלא הוא לאו בפני עצמו‪.‬‬ ‫בספרי החדש שהופיע כעת לאור‪ ,‬שו׳׳ת צ*א חי׳׳ז סימן נ־ט(‪.‬‬
‫שיוצא לט לפי האמור‪ ,‬שאין כל הוכחה מדברי‬ ‫באופן‬ ‫מו בן שבהאמור לא תורץ עדיין עצם דברי המני׳ח שתולה‬
‫הרמב״ן בספר מצות שורש י־ד שסובר שאין ביו־ס‬ ‫בדבריו במפורש את ספיקו אליבא דהרמב־ן‪.‬‬
‫איסור מחמר‪ ,‬ותטה אם כן שפיר ספיקו של המנחת חנוך‬ ‫ל כן אני בא בזה כעת באומר מן החדש‪.‬‬
‫אליבא דהרמב־ן ממש שאוסר מלאכת חוה־מ מה־ת אם יש‬ ‫ד הנ ה ההוכחה מהרמב־ן בספר המצות שורש יד דס׳׳ל שאין‬
‫אליביה גם איסור מחמר ושביתת בד‪,‬מה בחוה־מ‪.‬‬ ‫ביו ־ם איסור מחמר היא ממה שמדי דברו מאיסור‬
‫וניתן גם להניח שהמנ־ח ברוב גאונותו וידיעתו מם*ש‬ ‫מחמר ומאיסור חורש בבהמתו והוכחתו שהם איסורים‬
‫הרמב־ן בעצמו בחידושיו למס׳ שבת הגיח הנחו‬ ‫נפרדים‪ ,‬הוא כותב באמצע דבריו בלשון‪ :‬׳׳וביו־ט ובשביעית‬
‫פשוטה שנפל שיבוש בדברי הרמב״ן בסה־מ כפי שד‪,‬ם לפנינו‬ ‫לא בא הלאו הזה־‪ ,‬וממשיך וכותב‪• :‬והחורש בבהמה חייב‬
‫בדפוסים‪ ,‬ושכוונתו של הרמב־ן טלט ת שמכוונת היא כפי‬ ‫מלקות כמו ששנינו יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום‬
‫שמבאר בעצמו בזה הנושא בחידושיו למס׳ שבת כנז־ל‪ ,‬וב<‬ ‫שמונה לאוין החורש בשור ובחמור בשביעית ויום סוב• ואם‬
‫זה ולימד על זה‪ ,‬ולכן לא מצא לנכון להזכיר מזה‪ ,‬באופ‬ ‫כן מוכח דמ־ש לפני כן דביו־ט ובשביעית לא בא הלאו הזה‬
‫שאין כל משמעות בדבריו שבסה״מ שיסבור כאילו שאי[‬ ‫בע־כ כוונתו על איסור מחמר שליכא ביו־ס )ויעוין במג־א‬
‫ביו •ט איסור מחמר‪.‬‬ ‫סימן רמ־ו סס־ק י״ב‪ ,‬ובגליון הש־ס להגרע׳א ז*ל במסת ד'‬
‫בהוקרה ובברכה‬ ‫כ״א עיב עיי־ש(‪.‬‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫ראה זה מצאתי זה עתה בספר המצות להרמב־ם‬ ‫והנה‬
‫הוצאת הרב שעוועל עם השגות הרמב־ן על פי כתב‬
‫סימן ל״ז‬ ‫יד יחיד בעולם‪ ,‬דשם לא כתוב תיבת •לא•‪ ,‬אלא כתוב‬
‫ברמב־ן בלשון •וביו־ט ובשביעית הלאו הזה•‪ ,‬ואם כן לפי‬
‫דרשה לראש השנה‬ ‫זה הלכה כל ההוכחה מהרמב־ן הזה שסובר כאילו שאין‬
‫>בר״ה שנת תשמ״ט לפני תקיעת שופר‬ ‫ביו •ט איסור מחמר‪ ,‬כי לא מדבר מזה בקטע זה‪ ,‬אלא רצונו‬
‫בביהכ״נ גן ירושלים בבתי הוראדנא בפעיה״ק‬ ‫של הרמב־ן בזה להמשיך לד‪,‬וכיח )כפי שמוכיח לפגי כן(‬
‫תובב״א(‪.‬‬ ‫שאיסור חורש בבהמה הוא לאו נפרד שאינו כלול עם איסור‬
‫״זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חוק הוא‬ ‫מחמר‪ ,‬וההוכחה שלו עתה בזה היא ממה שגם ביו־ס‬
‫לישראל משפט לאלקי יעקב•)בברכת אתה זוכר(‪.‬‬ ‫ובשביעית ישנו להלאו הזה של חורש בבהמה‪ ,‬ושמפורש‬
‫א( יש להבין ההמשכיות והקשר של •כי חק לישראל הו א'‬ ‫בגמ׳ שלוקין עליו‪ ,‬ואילו במהמר אין מלקות‪.‬‬
‫אל הרישא של •זה היום תחילת מעשיך•‪ ,‬ד־כי• הרי‬ ‫)שתיבת •לא•‬ ‫מוצא הוכחה ברורה להאמור‬ ‫ואני‬
‫פירושו • מפני'‪ ,‬ומהו איטא הטפניז‬ ‫השתרבבה בשיטש בדפוסים( בחידושי הרמב־ן למס׳‬
‫לפרש בהקדם מה שאט אומרים‪• :‬היום הרת עולם‬ ‫ונראה‬ ‫שבת ד׳ קנ־ג ע־ב‪ .‬דשם בח ‪T‬ושיו כותב לד‪,‬שיג ג״כ בכזאת‬
‫היום יעמיד משפט כל יצורי ערלס אם כבנים אם‬ ‫)כפי שמשיג בסה״מ( על הרמב״ם דם •ל שעל החורש נאמר‬
‫כעבדים‪ ,‬אם כבנים רחמינו כרחם אב על גני ם ואם‬ ‫בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמחך‪ ,‬וכותב‪ ,‬דזה‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן לז‬ ‫שו ״ ת‬
‫בעבד‪ ,‬אם האדון רואה על ידי החלון שאנשים שובבים‬ ‫כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור‬
‫מכים אותו אד יוצא החוצה ועושה חקירה ודרישה מי הוא‬ ‫משפטינו איום קדוש*‪ .‬וראיתי בספר בינה לעתים ששואל‬
‫החייב ט ה או העבד המוכה או המכים אותו ‪ -‬וד‪,‬נה בראש‬ ‫על הלשון של ״היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם״ דהיה‬
‫השנה ויום הכטרים רבו בעו״ד‪ ,‬המקטרגים עליט‪ ,‬אזי תלוי‬ ‫צריך לומר היום מ ע מי ד במשפט‪ ,‬דיעמיד הרי הוא לשון‬
‫בזה‪ ,‬אם אנחנו עושים רצוט של מקום דאז אנחנו מכונים‬ ‫עת ‪ T‬כאילו עדיין לא הגיעה השעה להכנם למשפט‪ ,‬והלא‬
‫ונקראים בשם בנים‪ ,‬אזי מיד הוא מציל אותנו מן‬ ‫כבר התחיל במשפט הזה מראשית היום‪ ,‬וכמו־כ מהו בכלל‬
‫המקטרגים‪ ,‬חהו שאמר אם כבנים אזי תיכף ומיד רחמינו‬ ‫לשון ״העמדה״‪ ,‬היה מספיק לומר היום ישפוט כל יצורי‬
‫כרחם אם על בנים להצילנו מן הקמים עליט‪ ,‬אך אם ח״ו‬ ‫עולם‪ ,‬וכן מה שייך כלל שיעמ ‪ T‬במשפט כל יצורי עולם‬
‫אין אנחנו עושים רצוט של מקום ונקראים בשם עבדים אד‬ ‫שנכלל בזה כל הנבראים גם שלא מטין האנושי הרי אינם‬
‫עיניט לך תלויות עד שתחנינו‪ ,‬שהקב״ה שומע ורואה אם‬ ‫פועלים ברצון ובחירה ולא שייך להעמידם למשפט לחשבון‬
‫יש אמת בפי המקטרגים‪ ,‬ואז רואה זכות לרחם עלינו‬ ‫מעשיהם אם צדקו ואם הרשיעו‪.‬‬
‫ודפח״ח‪.‬‬ ‫הטוגה‪ ,‬שאין הממון שיעם ‪ T‬יצורי עולם שלא‬ ‫ומבאר‬
‫כן ליתר הבנה של ההיום הרת עולם וט־‪,‬‬ ‫‪ a‬כמו‬ ‫ממין האנושי לשופטם על מעשיהם‪ ,‬אלא הטונה‬
‫וד‪,‬עיניט לך תלויות וגו׳‪ ,‬אזכיר פירוש נפלא בזה מספר‬ ‫שיעט ‪T‬ם למשפט להחליט על המשך קיומם ומעמדם לאור‬
‫אגודת אזוב דרושים )מבעהמ״ח מראות הצובאות ועוד(‬ ‫ההנזעה של המין האנושי וישראל עם קרובו שנתן להם‬
‫דרוש ״עמק שוה״‪.‬‬ ‫תורד‪ ,‬ומצוות וקשר את קיומם עם שמירת התורה והמצוה‪,‬‬
‫הג״מ אומרת בר״ה ד‪ ,‬כ״ז ע״א‪ :‬א״ר שמואל בר‬ ‫דהנה‬ ‫ועושה זאת היום הזה בהיות ו־היום הרת עולם״‪ ,‬יום יצירת‬
‫יצחק כמאן מצלינן האידנא זד‪ .‬היום תחילת מעשיך‬ ‫העולם ובריאתו ואין היצורים בו יכולים לעמוד ולהתקיים‬
‫זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא‬ ‫כאשר יש חסתן שמירת התכלית בתורה ובמצות‪ ,‬והוא‬
‫העולם‪ ,‬והתום׳ בד״ה כמאן‪ ,‬כותבים‪ ,‬דמה שיסד ר״א‬ ‫מסוכן אל הנפילה‪ ,‬ותקותנו כי היום הזה עצמו ד‪1‬א ית׳‬
‫הקליר בגשם דשמיני עצרת כר״א דאמר בתשרי נברא‬ ‫יעמיד ״יתן העמדה־ וקיום לכל יצורי עולם שיעמודו על‬
‫העולם ובשל פסח יסד כר׳ יהושע‪ ,‬אומר ר״ת דאלו ואלו‬ ‫עמדם ולא ימוטו ויהיה זה במשפט ובדין שלא יוכל שום‬
‫דברי אלקים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה‬ ‫קטחג נגד זה‪ ,‬יען אנו באים עתה לפניו ית׳ בתשובה‪ ,‬ואם‬
‫לבראות ולא נברא עד ניסן‪.‬‬ ‫אין ז ט ת תשובתינו מספיק בשליפות י קד מנו רחמיו כרחם‬
‫‪7y1‬־ ‪ r‬מבאר האר״י הקדוש ז״ל דמה שאט אומרים בר״ד‪,‬‬ ‫אב על בנים‪ ,‬ואף אם נהיה כעבדים עדיין עיני ט לך‬
‫היום הרת עולם ונחלקו רז״ל אם בתשרי גברא‬ ‫תלויות עד שתחננו על צד החנינה והחמלה )יעו ״ש בעת‬
‫העולם אם בניסן אלו ואלו דברי אלקים חיים ט יש עיבור‬ ‫משפט דרוש ו'(‪.‬‬
‫ויש לידה ומר אומר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי‬ ‫ו ל פי ^ יש לפרש שפיר גם הפיוט של זה היום תחילת‬
‫בתשרי היה העיטר ובניסן הי׳ הלידה ו ט׳ וזד^ שאמר כאן‬ ‫מעשיך והמשכיותו עם ה״כי חק הוא לישראל״‪,‬‬
‫היום הרת עולם לשון הריון ולא אמר נברא העולם כי‬ ‫וד‪,‬ייט‪ ,‬בהיות ״וזה היום תחילת מעשיך־ יום יצירת והזית‬
‫בתשרי היד‪ ,‬הריון וכו׳‪.‬‬ ‫העולם‪ ,‬ותנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית ואמר אם‬
‫ומוסבר עפי״ז מדוע שהעולם נדון בראש השנה‪ ,‬כי‬ ‫ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם‬
‫במחשבה עלתה לפנץ יתב׳ לב חא העולם במידת‬ ‫לתוהו ובהו)ע״ז ג׳‪ ,(,‬וזהו ״כי חק הוא ליקוראל־‪ ,‬שכל חק‬
‫הדין כמ״ש ״בראשית ברא אלקים״‪ ,‬וראה שאין העולם‬ ‫היצירה וקיומה תלוי בישראל באם יקיימו את התורה‬
‫מתקיים בטדת הדין לבד ושיתף עמו מדת הרחמים בגמר‬ ‫וישמרו מצותיה‪ ,‬לכן עיקר המשפט בזה הוא ביעקב בחירו‬
‫מעשד‪ ,‬בראשית וד‪,‬קדים רחמין דין כדכתיב ״ביום עשות ה׳‬ ‫־משפט לאלקי יעקב״‪ ,‬ומבחינה זאת ״מי לא נפקד כהיום‬
‫אלקים א ^ ושמים״‪ ,‬וידוע שמחשבת הקב״ה היא תתקיים‬ ‫הזה־ ועל המדיטת מ יאמר וגו׳‪ ,‬דהכל תלוי ועומד לאור‬
‫לעולם כמש״ה עצת ה׳ היא תקום מחשבות לבו לדור ודור‪,‬‬ ‫המשפט של אלקי יעקב לישראל עם קרובו‪ ,‬ולכן אנו‬
‫לכן בכל שנד‪ ,‬ושנה בהגיע אחד בתשרי מתעוררת‬ ‫שופכים שיח לפניו ית״ש ומתחננים אם כבנים ואם‬
‫המחשבד‪ ,‬הד‪,‬יא שעלה מאז להנהיג את העולם כולו במידת‬ ‫כעבדים‪.‬‬
‫הדין על כן מלך במשפט יעמיד א ^ לשפוט תבל בצדק‪.‬‬ ‫מ המשמעות וההבנה של אם ככנים אם כעבדים‪ ,‬ראיתי‬
‫העושים תשובה מאהבה אינם צריכים לכפרת‬ ‫והנה‬ ‫בספר חזון למועד חלק ג׳ )דרושים מהרב‬
‫יוד‪,‬״כ‪ ,‬ורק העושה מיראה צריך עוד לכפרת יוד‪,‬״כ‪,‬‬ ‫איידעלבערג אבד״ק פלאצק והגליל( חזיון ג‪ ,‬שכותב‬
‫וידוע שהתשובה מאהבד‪ ,‬היא בחינת בן‪ ,‬אבל תשובה‬ ‫ששמע מפי הגאון ר׳ משה מרדכי עפשטיין ז״ל שאמר‬
‫מיראה לחוד היא בחינת עבד כמש״ה אם אב אני איה‬ ‫לפרש בציור זה‪ ,‬דאם אב חאה מרחוק שבנו נפגש על ‪T‬י‬
‫כמדי ואם אדונים אני איה טראי‪.‬‬ ‫ריקים ופוחזים והם מכים אותו‪ ,‬ם ‪ T‬הוא נכנס בעובי‬
‫ו ע פי ^ טטארים היטב מאמר הפעט של היום הרת עולם‪,‬‬ ‫היץרה לד״צילו מידם‪ ,‬ואח״כ הוא שומע טענת שני הצד^ם‬
‫ור״ל‪ ,‬היום בתשרי עלה במחשבד‪ .‬לברוא העולם‬ ‫מה זד‪ ,‬ועל מה זה הם מכים אותו ועם מי הצדק‪ ,‬לא כן‬
‫סז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן לז‬ ‫שו״ת‬
‫מזכיר הברכר‪ ..‬ו ם תב לבאר דפרשה ראשונה מיירי מפורק‬ ‫דוגמת הריון של עולם‪ ,‬וכיון שהיום עלה במוזעבה להנהיג‬
‫עול ואינו רוצה להכניס עצמו בקבלת הברכות והקלאת‪,‬‬ ‫את העולם ‪ nTDn‬הדין ומהשבות הקב־ה לדור ודור‪ ,‬לכן‬
‫אפי׳ מקיים כל התורה כולה אך רק משתרות ל ם כי כן‬ ‫היום ‪ ■r a r‬במשפם כל יגורי עולמים‪ ,‬כי מדי שנה בהגיע‬
‫ישר בעיניו‪ ,‬אבל איט מקבלו ע או באלד‪ .‬ובשבועה‪ ,‬הרי זה‬ ‫אחד בתשרי מתעוררת המחשבד‪ ,‬ההיא שעלה מאז להנהיג‬
‫האפיקורוס גמור ולא יאבה ה׳ ס אח אפי׳ בתשובה כי כל‬ ‫את העולם במדת הדין‪ ,‬ושוב אמר אם כבנים‪ ,‬דהיינו‬
‫הפורש ממיטת מיית >כע״ז י־ז‪ ,<.‬אבל בם׳ שניה שכתוב‬ ‫שתהיה תשובתינו מאד‪,‬בה שהיא בחינת בן שאין צריך עוד‬
‫והי׳ כי יבואו עליך כל הדברים האלד‪ ,‬הברכה והקללה‪ ,‬לא‬ ‫לכפרת יוד‪,‬־כ לסי שמיד הזדונות נעשו כזכיות רחמינו‬
‫שיבואו בפועל‪ ,‬אלא שיבואו אל לבך לקבל ‪ 7‬ל ‪ , 7‬אפילו‬ ‫עתה כרחם אב על מי ם וכתבנו לאלתר לחיים טובים‪ ,‬ואם‬
‫עובר על כל התורה בזדון לבו אשר השיאו‪ ,‬ם־מ כיון שלא‬ ‫כעבדים שהיא תשובה מיראה שעדיין נשארו מד‪,‬זדונות‬
‫פרק עול אזי אם ישיב ל ט לשוב מיד יקבלו ^ו־ ש ביתר‬ ‫שגגות ובהכרח א ט צריכין בם לכפרת יוה־כ וכו׳ הנה‬
‫אריכות‪.‬‬ ‫עיניט לך תאיו ת עד שתחנט ביוהכ״פ העת ‪ T‬לבוא לכפר‬
‫למדים אנו מהאמור שיסוד התשובד‪ ,‬וסלילת הדרך‬ ‫גם על השגגות ואז תוציא כאור משפטינו להטיב לנו‬
‫לקבלתה הוא להאמין ראשית כל כתורה מן השמים‬ ‫הכתיבה והחתימה לחיים טובים‪ ,‬ולפי שמדבר מבחינת‬
‫וקיום מצוותיה שמקבל עליו לשמור ולעשות הוא אך ורק‬ ‫הוראה כמשפט העבד סיים באיום קדוש שהיא בחינת‬
‫בגלל האלה והברית‪ ,‬ולא מפני שד‪,‬ם שכליות ו ל ט מבין‬ ‫הוראה מלפניו ית״ש שד‪,‬וא מאוים וקדוש‪ ,‬וש־י‪.‬‬
‫שיש לחקקם לחק בגלל השלום המדיני‪ ,‬אלא מפני שכך‬ ‫זה נבין לקחת מוסר לנפ שנו במה נעבוד ביום‬ ‫מכל‬
‫הוא הצו האלקי עלינו‪ ,‬וכששואלין למה תוקעין‪ ,‬התשובד‪,‬‬ ‫הקדוש הזד‪ .‬ר״ה את ה׳ ולשפוך שיח ותחנון לפניו‬
‫היא מפני דרחמנא אמר תקעו וכן למה מריעין‪ ,‬מפני‬ ‫ית״ש ולעשות כל אשר לאל י ^ ט לד‪,‬פוך מדת ה ^ן למדת‬
‫דרחמנא אמר זכרון תרועה‪ ,‬ורק על דקדוקי מ מ ת‬ ‫הרחמים כמ״ש עלד‪ ,‬אלקים בתרועה ה׳ בקול שופר‪,‬‬
‫שמקבלים עליט בחמה לשאלה למד‪ ,‬תוקעין ומריעין כשהן‬ ‫שהבחינד‪ .‬של ״עלה אלקים״ שהוא מדת ה ^ן‪ ,‬יתהפך‬
‫יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין‪ ,‬באה תשובה כדי‬ ‫לבחינה של ‪,r‬׳ בקול שופר־ שהוא מדת הרחמימ‪.‬‬
‫לערבב השטן‪ ,‬וצדיק אחד אמר רמז לזה מהברייתא‬ ‫שופר אט מעאם לפניו ית׳ את העקדה שעקד‬ ‫ובד‪,‬קול‬
‫שכתוב‪ ,‬שלשאלד‪ ,‬ולמר‪ ,‬אין מערטן בה דבש באה החשובה‬ ‫א״א את יצחק מ ו על המזבח‪ ,‬ומתחנניס שיזכרד^‬
‫־מפני שהתורה אמרה כי כל שזמר וכל דבש לא תקטירו‬ ‫ברחמים עלינו‪ ,‬כמו שמסיימים ״בהזכרונות־ ועקדת יצחק‬
‫ממנה אשה לה׳־ ״מפני שהתורה אמרה־ בכזאת צריכד‪.‬‬ ‫ארעו מיום ברחמים תזכור‪.‬‬
‫להיות התשובה לכל השאלות על מצתתיה של תורה‪ ,‬ותו‬ ‫ההדגשה של ״היום־‪ ,‬הגם שהובטח לו לא״א‬ ‫ס ועגין‬
‫לא‪.‬‬ ‫לזכור זאת בכל עת הצורך‪ ,‬כמובא במדרשים‬
‫ול שם כך הוא שטותה תורה לומר לפניו בר־ד‪ ,‬סלטו ת‬ ‫)וכפי שראיתי ששואאם על כך<‪ ,‬נראה להסביר הענין‬
‫■כדי שתמליטני עליכם־‪ ,‬ועבד המלך מוציא לפועל‬ ‫המיוחד שישט בזה ביום זה‪ ,‬בהקדם דברי ד‪,‬גמ״ בר־ה ד'‬
‫ככל אשד יצוה עליו המלך כחק ולא ‪ r‬ט ר ובלי כל‬ ‫טת ע־א דאיתא; ואמת לפני בראש השנה מלכיות זכרוטת‬
‫שאאת‪ ,‬דאחרת יתחייב ראשו למלך‪.‬‬ ‫ושופרות‪ ,‬מלכיות כדי שתמלכוני עליכמ‪ ,‬זכרוטת כדי‬
‫ר‪ (,‬וכאשר מקיימים באמונה ובתמימות כזאת זוכים‬ ‫שיעלה זכ חנכ מ לפני לטובה‪ ,‬ובמה בשופר‪ .‬ועוד במאסר‬
‫־שיעלה זכרונינו לפניו לטובה־‪ ,‬וד‪.‬ב^וע לכך הוא‬ ‫סמוך‪ :‬אמר רבי אבד‪,‬ו למה תוקעין בשופר של איל כ ת‬
‫על מי השמעת קול שופר‪ .‬מבמה בשופר־ שיתקעו לפניו‬ ‫שאזסר לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם‬
‫ית׳ ביום קח ש זה של ראש השנד‪.,‬‬ ‫כאיא עקדתם עצמכם לפני‪.‬‬
‫לד‪,‬םביר הענין המיוחד טו ם קדוש זה‪ ,‬עפ״י מה‬ ‫ונראד‪,‬‬ ‫ונראד‪ ,‬לקשר שני המאמתם זה עם זה בד‪,‬קדם פי׳ נפלא‬
‫שעוד ראיתי בח״ס עה־ת בס׳ נצבים שעומד על‬ ‫מהח־ס )בדרשותיו ח־ג< בם׳ נצבים שקראט בשבת‪,‬‬
‫פרשת התשובה‪ ,‬דבתחילה כתיב והשטת אל לבבך ושב ה׳‬ ‫הוא עומד עז־ש פן יש בכס איש או אשה או משפחה או‬
‫ו ט׳ ורחמך והביאך ה׳ אל ד‪,‬א ‪ p‬אשר ירשו אבותיך‬ ‫שבס אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלקיט ו ט׳ פן יש בכם‬
‫דרשתה וד‪,‬טבך וד‪,‬רבך מאטתיך ומל ה׳ את לבבך ולבב‬ ‫שורש פורה ולענה וגו׳ והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה‬
‫זרעך לאד‪.‬בר‪ .‬את ה׳ ו ם׳‪ ,‬ואח־כ כתיב ואתה תשוב ושמעת‬ ‫לי כי בשתרות לבי אלך וגו׳ לא יאבה ה׳ סלוח לו וגו׳‪.‬‬
‫בקול ה׳‪ ,‬ואח־כ ישוש ה׳ עליך כאשר שש על אטתיך‪,‬‬ ‫ומקשד‪ ,‬דמד‪ ,‬שלום ‪ .t ,t‬לי כי בשרירות לבי אלך וגו׳ לא‬
‫ומדקדק‪ ,‬הלא כבר עשו תשובה וד‪,‬טאם אל א ח אטתמ‪,‬ם‬ ‫יאבה ה׳ סלוח לו‪ ,‬דמם־נ אי לא עשה תשובר‪ ,‬פשיטא דלא‬
‫וא־כ מה כתוב אח־כ עוד הפעם ואתה תשוב אל ה׳‪ ,‬ו ט ת ב‬ ‫יאבה ל‪ 0‬לוה‪,‬ואי עשה תשובה אמאי לא יאבה לסלוח הלא‬
‫לבאר בכזאת‪ ,‬דהנד‪ ,‬מו ע שעיקר התשובה המעולה היא‬ ‫בפרשה השניה הבטיח על התשובה והזד‪.‬יר עליו ו ם׳‪ ,‬ותו‬
‫תשובת המשקל דהייט באותו מקום ובאותו כח וגדולה‬ ‫בפרשה השניה פרשת התשובה כתוב וד‪,‬יה כי יבואו עליך‬
‫ותאות הגוף‪ ,‬וא־כ לכאורה ישראל שחטאו ע״י גדולת‬ ‫וגו׳ הברכד‪ ,‬והקללה וגו׳ וד‪,‬שבות אל לבבך‪ ,‬וקשה הא‬
‫יז א ח כ־ש ואכל ושבע ודשן אם אח־כ י שוט בגלות לא‬ ‫הד״תעוררות הוא על ביאת הקללה לא על הברכה א־כ מ״ס‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן לח‬ ‫שו ־ת‬ ‫סח‬
‫תורשתית לעק ‪T‬ת יצחק‪ ,‬בביטול הישות ובעליה רוחנית‬ ‫אפשר שתשובה ההיא תהיה תשובה גמורה כארץ הטלה‪,‬‬
‫נשגבה של ־ולדבקה בו־ אשר כחה אתה לתת מעמד לכל‬ ‫אך מצד גודל חסדו ב*ה אם אדם ממציא עצמו לתשובה אז‬
‫יצורי עולמים שיזכו במשפט להמשך מעמד וקיום כאמור‬ ‫נותן לו הקב״ה כח ועשירות לכל טוב שהיה לו בשעת‬
‫־היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים־ וכפירושו של‬ ‫החטא אף שלא ראוי לו מצד הדין כדי להעמיד האדם‬
‫הבינה לעתים שהזכרנו‪.‬‬ ‫לנסיון אם ישוב אח״כ תשובה מעולה‪ ,‬וזהו כוונת הפרשה‪,‬‬
‫‪ 0‬י תן ד׳ שנזכה לפניו בדין ביום קדוש זה‪ ,‬ולראות‬ ‫ושבת עד ה‪ ,‬אלקיך בארץ הגלות‪ ,‬ואח״כ ושב ה׳ את‬
‫בתיקון עולם במלכות שדי‪ ,‬עדי כי ידע כל פעול כי‬ ‫שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים והביאך אל ארץ‬
‫אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר‬ ‫אמתיך והטיבך והרבך מאבותיך אף שאינו ראוי לך מצד‬
‫נשמה באפו ד׳ אלקי ישראל מלך ומלסתו בכל משלה‪.‬‬ ‫התשובה שעשית בגלות אעפ*כ הוא יתן לך ארץ אבותיך‬
‫ול שנ ה טובה נכתב ונחתם לאלתר לחיים‪ ,‬ונזכה לשנת‬ ‫ויעמיד אותך על הנסיון‪ ,‬ואם אח״כ תשוב ושמעת בקול ה‪,‬‬
‫גאולה וישועה אמיתית בביאת ט־צ בב־א‪.‬‬ ‫ועשית כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום‪ ,‬אז ישוב ה‪ ,‬לשוש‬
‫עליך לטוב כאשר שש על אבותיך‪ ,‬ולמעלה לא נאמר‬
‫שמחת ה׳‪ ,‬כי אז איננו שמח דאולי לא יעמדו בנסיון יעו״ש‬
‫סימן ל״ח‬ ‫מה שמאריך עוד בזה‪.‬‬
‫והוא פירוש נפלא ויש ללמוד ממנו מוסר השכל לזמניט‬
‫ישוב דברי ספר הרוקח בביאור קראי דנתמיה‬ ‫זה פה בארצנו הקדושה‪ ,‬שמצב דת קדשנו נמצא‬
‫שלא עשו בנ״י סוכות מימי‬ ‫בירידה בשטח הציבורי בכמה וכמה שטחים חמורים‪ ,‬שאין‬
‫יהושע בן נון עד היום ההוא‪.‬‬ ‫להתברך בלב להגר מכאן לחו־ל ולשמור שם כל מצותיה‬
‫של תוה־ק דשם התשובה לא תהא מושלמת‪ ,‬והקלקול אז‬
‫כ תוב בספר נחמיה פרק ח׳ פסוקים י־ד‪-‬י־ז; וימצאו כתוב‬ ‫באה״הק שעבורו הגלינו מארצנו היה גם בשטח הערבות‬
‫בתורה אשר צוה ה׳ ‪ to‬משה אשר ישבו בני ישראל‬ ‫ומצות התוכחד״ וצריך איפא לכך תשובת המשקל באותו‬
‫בסכות בחדש השביעי ואשר ישמיעו וגו׳ לעשות סכת‬ ‫מקום‪ ,‬ולכן יש לעשות כל המאמצים לשוב בשטחים אלה‬
‫ככתוב‪ .‬ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכת איש על גגו‬ ‫פה בהיותינו חזרה בחסד ה׳ עלינו כאן בארצנו הקדושה‬
‫וט*‪ .‬ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות‬ ‫ותהא תשובת המשקל שתקובל ברצון לפני ה׳ אלקינו‪.‬‬
‫כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא‬ ‫וזהו איפוא גם הענין המיוחד של ־המלכוני עליכם־ ביום‬
‫ותד‪,‬י שמחה גדולה מאד‪.‬‬ ‫קדוש זה של ר״ה‪ ,‬מפני שהא זהו היום של תחילת‬
‫ויעוין בערכין ד׳ ל־ב ע־ב דשואלת על זה הגם׳ אפשר‬ ‫מעשיך‪ ,‬וביום זה טלד אדם הראשון‪ ,‬ובזה היום הוא שחטא‬
‫בא ד ‪ T‬ולא עשו סוט ת ]בא שלמה ולא עשה סומת[‬ ‫והביא מיתה לעולם‪ ,‬לכן כתשובת המשקל צריכים ביום זה‬
‫עד שבא עזרא וכו׳ וא ‪ T‬ך דבעי רחמי על יצר דע״ז ובטליה‬ ‫במיוחד לחזור בתשובה ולהמליכו עלינו‪ ,‬ואז יש עלינו‬
‫ואגין זכותא עלייהו כי סוכה‪ ,‬והיינו דקא קפיד קרא‬ ‫להעלות זכרוניט לפניו לטובה‪ ,‬והשופר דלמטה מעצם כחן‬
‫עילויה דיהושע דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב‬ ‫של בעלי תשובה ע״י שמעורר שופר העליון שהוא סוד‬
‫ישוע ו ם׳‪.‬‬ ‫התשובה לקבל שבים בתשובה לחוד )עיין אגודת אזוב‬
‫א< ו ראי תי בספר הרוקח להר־א מגרמתא ז״ל סימן ריט‪,‬‬ ‫בדרוש עמק שוה ליום ב׳ דר־ה(‪.‬‬
‫שמציין לדברי הגט׳ בערכין‪ ,‬וכותב מדידיה‬ ‫ו< ו״ ה מ לי כוני עליכם־ פירושו הוא ביטול הישות‬
‫ליישב ולפרש דברי הפסוקים בנחמיה‪ ,‬דבאמת י שט בנ־י‬ ‫העצמית ־ולדבקה בו־‪ ,‬וכמו״ש האוה״ח‬
‫בסוכות כל זמני־המלכים ־אלא מאי לא עשו אלא בימי‬ ‫ה־ק בסו־פ נצבים שעשיית רצונו היא תסובב ש ‪ T‬בק האדם‬
‫עזרא‪ ,‬שלא נבט בתים הרבה בירושלים כי אם מעט‪ ,‬ומעט‬ ‫בקונו ע״ש‪ ,‬ומה נשגבים המה דברי הרמב־ן בסו־פ עקב‬
‫עם‪ ,‬ובימי המלכים היו בתים הרבה וחצרות‪ ,‬חצר לבעל‬ ‫)י־א‪-‬כ״ג( שענין הלדבקה בו יתכן שתכלול לומר שתהי׳‬
‫הבית ועשו בהן הסוכות‪ ,‬ובימי עזרא כתיב אין בתים‬ ‫זוכר את השם ואהבתו תמיד לא תפרק מחשבתו ממנו‬
‫בטים‪ ,‬ועשו סוטת ארוטת ורחבות ורוב עם יושבים בסכה‬ ‫בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני‬
‫אחת ושמחים יחד־ ע״ש‪.‬‬ ‫אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה׳‬
‫ודברי הרוקח מחוסרים הבנה‪ ,‬דיוצא שכל מה שהכתוב‬ ‫יעו״ש‪n .‬ד^ השיויתי הויה לנגדי תמיד‪.‬‬
‫בנחמיה מספר לנו הוא רק זה שעשו סוט ת רחבות‬ ‫מובנת מאד ההדגשה בברכת הזכרונות בתפלה‬ ‫מעתה‬
‫ורוב עם יושב בסכה אחת ושמחים יחד‪ ,‬וקשר‪ ,‬דמשום מה‬ ‫־ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור־‪,‬‬
‫היה צריך לספר זה למרות‪ ,‬ומה הגירעון במה שלא עשו‬ ‫דההדגשה של ־היום־ במיוחד באה מפני שהזכירה של היום‬
‫כן בנ־י מימי יהושע עד היום ההוא‪ ,‬ומה ח ‪T‬ש בזה עזרא‪,‬‬ ‫שונה לגמרי מזכירת זכות עקידת יצחק בכל עת צרה‬
‫הרי זה רק פועל יוצא מפני שהעם היה מעט‪ ,‬ולא נבנו‬ ‫וצוקה‪,‬דד‪,‬יום על ידי זכיית הזכירה הזאת זוכים דמעלים‬
‫בתים הרבה בירושלים כי אם מעט ז ואילו בימי המלכים‬ ‫עלינו כאילו ־עקדנו עצמנו לפניו־ במשולב ובהמשכיות‬
‫סט‬ ‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫סימן לח‬ ‫שו״ת‬
‫)דברים כ׳ח־מ׳ז( תחת אשר לא עבדת את ה*א בשמחה‬ ‫היו בתים הרבה וחצרות וכל בעל הבית היה ביכלתו‬
‫וגו׳‪ ,‬ובסוכות זמן שמחתנו שישראל שמחים בעבודתם על‬ ‫לעשות סוכה לעצמו ז‬
‫כן מתבטלות מהם התוכחות ע״ש‪ .‬וזהו איפוא שמציין‬ ‫לפרש כוונת הרוקח דר־ל דעזרא חידש לנו‬ ‫‪ a‬ונראה‬
‫הקרא שד‪.‬שמחה של שבי הגולה היתה אז שטחה גדולה מאד‬ ‫הלכה מחודשת שהמצב הדחוק של השבים מן‬
‫ובא זה וכיפר על התחת אשר לא עבדת בשמחה ולכן זכו‬ ‫השבי הביא אותו לכך‪ ,‬והוא‪ ,‬בהקדם דברי הגט׳ בסוכה ד*‬
‫שבוטלו מהם כלה הצ״ח קללות שבמשנה תורה ועלה בידם‬ ‫כ־ז ע״ב דפליגי רבי אליעזר ורבנן אם אדם יכול לצאת‬
‫לבנות הבית השני‪ ,‬וזהו לימוד לדורות לקיים כנ־ז‬ ‫יד*ח בסוכתו של חבירו‪ ,‬דר״א סבר שאינו יכול‪ ,‬ורבנן‬
‫בשלימות ונזכה במהרה לבנין הבית השלישי בב־א‪.‬‬ ‫סברי דיכול דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות‬
‫בשמחת תורה אמרתי שההמשכיות של חג‬ ‫]ובדרשה‬ ‫מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת וכו׳‪ ,‬ופירש״י‬
‫הסוכות נשלמת ביום שמיני עצרת היום‬ ‫דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישיבו בה זה אחר זה ואי‬
‫שהקב׳־ה מבקש ליהנות מאתט במיוחד כדאיתא בסוכה ד׳‬ ‫אפשר שיהא לכלן דלא מסי שוה פרוסה לכל חד אלא ע״י‬
‫נ״ה ע׳־ב‪ ,‬ולכן חוגגים שמחת־תורה‪ ,‬והצבעתי לדברי‬ ‫שאלה‪ ,‬ויעו״ש גם בתוס׳ ד*ה כל האזרח‪,‬‬
‫הספורנו ויקרא כ״ג־ל־ו שטתב שזה היום אחר חג הסוטת‬ ‫ואם כן יש לומר דזר^ שבא עזרא ו^ ‪ T‬ש הלכה מחודשת‬
‫אשר בו שלמו כל שמחות הרגלים הוא קודש להיות יום‬ ‫זאת‪ ,‬דעד שבא עזרא בגלל שלא הוצרכו לכך לא‬
‫עצרת שיעצרו במקומות הקודש ותהיה שמחתו שמחה של‬ ‫עלה בדעתם לחדש לנו זאת ההלכה שכל ישראל יכולים‬
‫תורה ומעשים טובים באמרו ישמח ישראל בעושיו יעו״ש‬ ‫לישב בסוכה אחת אע־פ שלא יגיע שו״פ לכל אחד ולדייק‬
‫בנעימות דבריו[‪.‬‬ ‫זאת מקרא דכל האזרח‪ ,‬וסברו כר־א וכל אחד עשה סוכה‬
‫לעצמו בחצירו‪ ,‬עד שבא עזרא‪ ,‬ובגלל הצורך אסתייעא‬
‫סימן לס‬ ‫מילתא בידיה‪ ,‬וקרא אשכח ודרוש‪ ,‬הוא מקרא זה דכל‬
‫האזרח בישראל ישבו בסוכות‪ ,‬שנלמד מזה שכל ישראל‬
‫באיסור שינת עראי עם תפילין ושלא דמי‬ ‫ראוים לישב בסוכה אחת‪ ,‬וצוה‪ ,‬ועשו סוכות ארוכות‬
‫לאיסור שינת עראי מחוץ לסוכה‪.‬‬ ‫ורחבות ורוב עם יושבים בסוכה אחת ושמחים יחד‪ ,‬מבלי‬
‫להקפיד אם לא יגיע לכל או״א שוה פרוסה‪.‬‬
‫ב״ה‪ .‬יום ועש״ק י׳ מרחשון תשמ״ט‪.‬‬ ‫לזה מציט גם בזבחים ד‪ ,‬ם*ב ע־א שאומרת לגבי‬ ‫ובדומה‬
‫ירושלים עיה־ק תובב״א‬ ‫מדות המזבח דקרא אשכח ודרוש בימי עזרא‪ ,‬ומפרש‬
‫רש־י דשלמה לא הבין לדרשו והם דרשוהו וכו׳‪ ,‬וכיוב׳־ז‬
‫לכבוד הרב הגאון הנעלה חו־ב בעהמ״ח ספרים יקרים וכו׳‬ ‫גם בפסחים ד׳ צ״ב ע־א וזבחים ד׳ ל־ב ע׳׳ב דמפרשי קרא‬
‫ש כנ א ז אהן שליט״א‬ ‫זקן שקנה חכמה מוהר״ר שלום‬ ‫דלפני החצר החדשה דכתיב גבי יהושפס‪ ,‬שחידשו בו דבר‬
‫ר״מ כולל קדשים וטהרות‪ ,‬כולל הרבצת תורה בפעיה״ק‬ ‫וכו׳ ע״ש‪.‬‬
‫ת ״ו‪.‬‬ ‫וא*כ ה״נ גבי דידן‪ ,‬דהמלכים הקודמים לא הבינו לדורשו‬
‫אחדשכת־ר כיאות וכראוי‪.‬‬ ‫כנ׳׳ז‪ ,‬וביתר דיוק דמתוך שלא הוצרכו לכך כי היו‬
‫יקרת מכתבו קבלתי אתמול‪ ,‬והנני למלאות בזה מבוקשו‬ ‫בתים הרבה וכל אחד היה יכול להקים סוכה לעצמו לא‬
‫להשיט בהקדם‪.‬‬ ‫נתנו לבם להבין ולתת לבם לכך לדרוש הלכה זאת‬
‫שאלתו היא אודות ענין איסור שינה בתפילין‪ ,‬אם זה שייך‬ ‫שיוצאין בסוכת השותפין ושכל ישראל ראויים לישב‬
‫אם אחד יושב ולומר ברבים ובאמצע לימודו מתנמנם‬ ‫בסוכה אחת‪ ,‬עד שבא עזרא שראוי היה שתינתן תורה על‬
‫קצת לפעמים‪.‬‬ ‫‪T‬ו לישראל אילמלא קדמו משה כדאיתא בסנהדרין ד׳ כ״א‬
‫חכם חצי תשובה‪ ,‬מוסיף וט תב‪ ,‬כי לדעתו אין זה‬ ‫וכשאלת‬ ‫ע״ב‪ ,‬והופיע רוח הקודש בבית מדרשו ובסוד ה׳ ליראיו‬
‫שייך ‪,‬כי הלא איסור שינה בתפילין אינו כמו‬ ‫דריש קרא דכל האזרח דראוים כל ישראל לישב סוכה‬
‫האיסור שינה חוץ לסוכה‪ ,‬כי התם האיסור ד‪%‬א בשינה ואף‬ ‫אחת‪ ,‬ועשו כן למעשה והיתה השמחה בכפלים על הקרא‬
‫שינת עראי שינה היא כי לפעמים די לו לאדם בשינת עראי‬ ‫דקא דרוש וחידשו הלכה‪ ,‬ועל קיום המצוה ברוב עם‪,‬‬
‫כמבואר בפוסקים‪ ,‬אכן בתפילין אין איטר בשינה אלא מפני‬ ‫ובאחדות נפלאה‪.‬‬
‫החשש דהפחה בתפילין‪ ,‬וזה אין שייך כ״א בנשתקע בשינה‪,‬‬ ‫ג( והדגשת הקרא המיוחדת של ־ותהי שמחה גדולד‪ ,‬טאד־‬
‫וע־כ אסור אפילו בשינת עראי דילמא אתי להשתקע בשינה‪.‬‬ ‫יש להוסיף ולומר שגם ע*ז משמיענו הקרא‬
‫אולם ביושב בין רבים לא יגיע לעולם למצב של נשתקע‬ ‫לימוד מיוחד לדורות והוא בהקדם מה שראיתי בספר שם‬
‫בשינה כי בהיותו משתקע בשינה לא יניחו לו כשום אופן‪ ,‬כי‬ ‫משמואל שמביא בשם אביו הגאון בעל אבני נזר ז׳־ל‬
‫הלא ‪T‬ועה היא ההלכה של איסור שינה בתפילין ־ ובפרט‬ ‫שפירש המדרש שהובא ברש׳י במדבר כ־ט‪-‬י־ח דאומר כי‬
‫כשהרבים הם בני ט לל למשל או כדומה עכ״ד‪.‬‬ ‫צ־־ח הכבשים שמקריבין בסוכות הם לבטל צ׳׳ח הקללות‬
‫וזאת תשובתי בעה״י‪,‬‬ ‫שבמשנה תורה‪ ,‬ופירש הטעם מפני דבתוכחות כתיב‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן לט‬ ‫שו״ת‬
‫ות־ח בביהמ״ד נחשב כבר עי״ז כטסר שינתו לאחרים‪.‬‬ ‫עצתו של כת״ר נזכרת בגמ׳ עצמה כסוכה ד* כ״ו‬ ‫א< והנה‬
‫ד ש עוד למסיף סברא בזה שיצא לנו על פיה שמחני אפילו‬ ‫ע״א‪ ,‬דעל שאלת אביי ־ליחוש שמא ירדם״‪ ,‬משיב רב‬
‫בלא מסירת שנתו לאחרים‪.‬‬ ‫יוסף בריה דרב עילאי ״במוסר שינתו לאחרים״ ומפרש״י‬
‫ט דהנה הלבוש בסימן מ״ד מבאר הטעם שאסור לישן שינת‬ ‫״מוסר שינתו לאחר‪ ,‬אומר לחבירו אם ארדם העירני״‪.‬‬
‫עראי כשתפילין בראשו בלי פריסת סודר‪ ,‬שהוא‬ ‫אך אבל רב משרשיא הרי דוחה זאת בגם* ואומר •ערביך‬
‫משום בזיון‪ ,‬וכך מבאר נסי הפרישה בטור בסק״א דהטעם‬ ‫ערבא צריך״‪ ,‬וטפרש״י ״שמא אף הוא ישכב וישן״‪ .‬וקשה‬
‫דבעינן פריסת סודר מפני שבאינו מכוסה אסור לעשות בהם‬ ‫הדבר לבוא ולחלק בזה בין אם רק יחיד אתו דאז הוא‬
‫שום תשמיש מבוזה כגון שינה או כיוצא בו משום בזיון‬ ‫דחיישינן לשטא אף הוא ישכב וישן‪ ,‬לבין אם רבים אתו‬
‫הקדושה עיי״ש‪ .‬ויעוין מ״ש בזה גם בספר תורת חיים )סופר(‬ ‫דל טלי האי לא חיישינן שמלם ישכבו וישנו‪ ,‬דא־כ יכלד‪,‬‬
‫על או״ח עיי־ש‪.‬‬ ‫הגם״ לדחות קושית רב משרשיא ולומר דמיירי כשיש רבים‬
‫הטעם הזה שד‪,‬וא משום בזיון‪ ,‬אמנם טחד גיסא יורד‬ ‫ולפי‬ ‫אתו‪ ,‬וככתוב באמת בלשון ב״מוסר שינתו לאחרים־ לשון‬
‫ל מ ההיתר של מוסר שנתו לאחרים‪ ,‬דזיל בתר טעמא‬ ‫רכים‪ ,‬אלא משמע דאין לחלק מ ה‪ .‬ואמרינן לא פלוג‪.‬‬
‫דאיכא משום בזיון כשישן אפילו עראי והתפילין בראשו‬
‫אינם מכוסים‪ ,‬והוא מכח עצם השינד‪ .‬כצורה זאת‪ ,‬ומה מד‪,‬ני‬ ‫אעפ״ב להלכה יש לומר דלא קיי־ל כרב משרשיא‬ ‫אולם‬
‫איטא לזד‪ ,‬מד‪ ,‬שטסר שנתו לאחרים‪.‬‬ ‫בזה‪ ,‬ושפיר מהני מוסר שינתו לאחרים כדמציגו‬
‫אולם מאידך גיסא יש אבל למצוא לפי״ז צד היתר‬ ‫בדוכתא טובא דטהני בכזאת‪ .‬ולא אמרינן ערבך ערבא‬
‫לשינת עראי כאשר הוא מלובש גם בטלית ומעלה‬ ‫צריך‪.‬‬
‫הטלית על ראשו‪ ,‬דבמה גרוע זה מכיטי סודר‪ ,‬ולא זקוקים‬ ‫והכי דאיתי באמת להב״ח בטור או־ח סימן מ״ד סוף ד״ה‬
‫למסירת שנתו לאתרים אלא זה בלבד מספיק לד‪,‬םיר החשש‬ ‫ומ״ש רבינו‪ ,‬שכותב לומר‪ ,‬דאע״ג דאתקיף רב‬
‫של מיון‪.‬‬ ‫משרשיא עלה דהך דרב יוסף ואמר ערבא ערבא צריך‪ ,‬לא‬
‫ומצאתי בספר חסד לאלפים על או״ח שטתב להסתפק בזה‬ ‫חיישינן להך אתקפתא‪ ,‬אלא קיי״ל כרב יוסף דרב ששת נסי‬
‫על דין השו״ע דצריך הנחת טד ר‪ ,‬אם מועיל שיהיו‬ ‫הכי ס״ל דאמר בר־פ הדר גבי תפילץ רב ששת מסר שינתיר‪.‬‬
‫מטסין בטלית שעליו‪ ,‬ונשאר בספק ע״ש‪ .‬ויתכן דאילו עלד‪,‬‬ ‫לשמעיה להקיצו כשיגיע שעת התפלה ולא חשש להא דקאמר‬
‫על לבו באותה שעה דברי הלבוש וד‪.‬פרישר‪ ,‬כזה דאד לא‬ ‫ערכא ערבא צריך ע״ש‪.‬‬
‫היה רק מסתפק בזה‪ ,‬אלא מחליט מדאות שמד‪,‬ני נטי כי מי‬ ‫י ת ר על כן מצאתי בספר מקור חיים על או־ח מהבעל חות‬
‫בטלית שעליו דזיל בתר טעמא דכשהם טטסים ליכא משום‬ ‫יאיר ז״ל הנדמ״ח‪ ,‬שעל דין השו״ע גופיה שנפסק‬
‫במוי‪ ,‬ופשזט‪.‬‬ ‫דאסור לישן בד‪,‬ם אפילו שינת עראי אלא אם הניח עליהם‬
‫סודר ו ט׳ ומניח ראשו בין ברכיו‪ ,‬הוסיף החו״י וכתב‬
‫ס וד‪,‬גם שבשו״ע שם מצריך תרתי‪ ,‬הנחת מדר‪ ,‬ונוסף לזד‪,‬‬ ‫בפשיטות‪ ,‬דה״ה טסר שינתו לאחרים ע״ש‪.‬‬
‫גם שיניח ראשו בין ברכיו וד‪,‬וא יושב וישן‪ ,‬דאז‬ ‫וראה זד‪ ,‬דכבד המאירי כסוכר‪ ,‬שם דיה זהו ביאור ו ט׳ כתב‬
‫נחשב שינת עראי‪.‬‬ ‫כנ ^‪ ,‬דבראשונה מביא שיטות המקילים בכלל בשינת‬
‫אבל יעו״ש בלבוש שמבר דבחדא סגי‪ ,‬וסובר כנראה שכך‬ ‫עראי‪ ,‬ולאחר מיכן כשמביא דעות המחמירים ומצריכים הנחה‬
‫הטוגה גם ברמב״ם‪ ,‬ודלא ממ שמע מפשיטות השו״ע‬ ‫בין ברכיו‪ ,‬כלל בזד‪ ,‬שמד‪,‬ני גם מוסר שינתו‪ ,‬וכתב וז־ל‪ :‬ויש‬
‫דבעינן תרתי )יעו״ש בא״ז וכן כא״ר‪ ,‬ובלחם חמודות על‬ ‫טסקים במונחים בראשו שלא ה תיח בד‪,‬ם שינת עראי אלא‬
‫הרא״ש פ״ג דברטת אות צ״ד ואכט״ל<‪.‬‬ ‫במוסר שנתו לאחרים או במניח ראשו בין ברכיו שחוששים‬
‫נחלת צבי על או״ח מתלמ ‪ T‬הב״ח ז־ל סימן ט״ד‬ ‫ובספר‬ ‫לשמא ירדם ו ט׳ ע״ש‪ ,‬הרי שהמאירי כתב ג־כ בפשטות‬
‫מ ף סק״א מסכם ו ט תב שד‪,‬רמב״ם ]ואחריו השו״ע[‬ ‫כנ״ל דכשם שמד‪,‬גי לזה הנחת ראשו בין ברכז כך מהני לזד‪,‬‬
‫שמצריך בזה חרתי‪ ,‬יחיד בדבר זה‪ ,‬והבאים אחריו חלקו‬ ‫גס מוסר שנתו לאחרים‪.‬‬
‫עליו בזה וקסברו רבנן שמספיק פריסת סודר‪ ,‬כד‪,‬סמ״ג‪,‬‬ ‫ועפ״י שלשד‪ ,‬גדולים אלה יקום דבר‪.‬‬
‫הסט־ק‪ ,‬והמרדכי‪ ,‬שלא הזכירו רק פריסת מד ר‪ ,‬וד‪,‬לטש‪,‬‬ ‫ם בהמשך מכ תט מזכיר לי כת־ר כי פעם כאשר שח אתי‬
‫יעו״ש‪.‬‬ ‫על כך אמרתי לו כי ז ט רני עוד מטל ילדותי‬
‫ח‪3‬וד זאת‪ ,‬יעוין בפרישר‪ ,‬בטור מ ף סק״א שטתב דאם רגיל‬ ‫שראיתי אז יושבים צדיקים ולומדים בתפילין בבימ״ד ואירע‬
‫לד‪,‬תנמנם מיושב על אצילי ידיו שינת עראי היא‪,‬‬ ‫כמד‪ ,‬פעמים שד‪,‬יו מתנמנמים לאיזה זמן קצר ואין פוצר‪ ,‬פה‬
‫עיי״ש ו ‪ p‬בט־ז סק״א‪ .‬ויוצא לסיח‪ ,‬דאם בשנתו העראי יניח‬ ‫ומצפצף‪.‬‬
‫גם ראשו בין אצילי ‪T‬יו יחשב זה כמגיה ראשו בין ברכיו‪,‬‬ ‫ו א מנ ם כן‪ ,‬בכזאת ו מ א ת ראיתי‪ ,‬ולא י שם אפילו בחטרד‪.‬‬
‫ובאופן שאיכא התרתי‪ ,‬וא״כ יבוא בכד‪,‬״ג טוב אפיא אליבא‬ ‫יחד ולמדו‪ ,‬אלא פלוני ופלוני ישב לו בפינתו‬
‫דהשו״ע אשר משמע בפשטות שמצריך תרתי‪ ,‬כי בגוונא דא‬ ‫בטד‪,‬מ״ד ולומד לעצמו ותנופה עפעפתו עראי‪.‬‬
‫איכא התרתי‪.‬‬ ‫ו ^ לי סברו שזה בעצמו שנמצאים בדרך כלל עוד יר־ש‬
‫עא‬ ‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫סיםן לם‬ ‫שו״ת‬
‫בין ברכיו‪ ,‬אבל למאן דמצריך שיתי׳ ראשו בין ברכיו א־צ‬ ‫ר‪ (.‬נו ס ף על כל האמור‪ ,‬יש לצייין גם זאת‪ ,‬דדין השו־ע בזה‬
‫שיעור דא״א לו לישן יותר משינת עראי ע־ש‪.‬‬ ‫הוא רק אליבא דהרמב״ם‪ ,‬אבל הרבה ראשונים‪,‬‬
‫לאור המתבאר לעיל הוא הדין דאמרינן בכזאת גם‬ ‫וא״כ‬ ‫כרש״י בסוכה שם‪ ,‬הריטב״א‪ ,‬המאירי‪ ,‬וכן רבינו יונה‬
‫במניח ראשו בין אצילי ידיו דא־צ שיעור דהא הו״ל‬ ‫והראיש בברסת ד׳ כ״ג‪ ,‬ועוד‪ ,‬ועוד‪ ,‬סוברים להלכה דשינת‬
‫זה כמניח ראשו בץ ברכיו‪.‬‬ ‫עראי בתפילין מותרת בכלל‪ ,‬גם בלי כל המגבלות‬
‫ז< ל פי כל האמור והמתברר נל ענ‪-‬ד להלכה בשאלתו‬ ‫האמוחת‪ ,‬וכפי שמסביר טעמו של דבר הרבינו יונה בברסת‬
‫דמר‪ ,‬דלא שייך איסור שינה בתפילין אם אחד יושב‬ ‫שם וכותב‪ ,‬דמשו״ה לא גזרינן אטו קבע כמו גבי סוכה‪,‬‬
‫ולומד ברבים ובאמצע לימודו מתנמנם קצת לפעמים‪ ,‬ואץ לו‬ ‫משום דגבי סוכה דשינה עצמה אסורה אמרו דגזרינן עראי‬
‫למנוע א״ע משום כך לקיים המצור‪ ,‬הגדולה של תפילין‬ ‫אטו קבע‪ ,‬אכל גבי תפילין דאפילו שינת קבע עצמה אינה‬
‫בראשו ביתר שעות היום נוסף לבשעת התפלה וללמוד תורה‬ ‫אסורה אלא משום גזירה שמא יפיח בהם לא גזרינן עראי אסו‬
‫ברבים כאשר שם ה׳ נקרא עליו‪ ,‬ויש א באמתחתו עמודים‬ ‫קבע דגדרה לגזירה לא גזרינן ע*ש‪ ,‬ומובא גט בב־ח בטור‬
‫חזקים לסמוך עליהם‪ ,‬ומן המובחר אם הדבר באפשרי שישב‬ ‫ריש סימן מ ‪) T‬ולפלא על החיי אדם בכלל מ״ד סעי' כ•‬
‫גם מעוטף בטליתו על ראשו ויצא עי־כ ידי כולם וכנז״ל‪,‬‬ ‫שמתב בלשון ״אבל אסור לישן בהם אפילו שינת עראי שמא‬
‫אבל גם בל ‪ r‬מותר מעיקרא דדינא וכדנתבאר בד‪,‬רחבה‪.‬‬ ‫יפיח* ומשמע דס״ל שהחשש של שמא יפיח הוא על זמן שינת‬
‫העראי‪ ,‬ולא משום גזירה דשינת קבע‪ ,‬ויעוין בפרמ״ג במ״ז‬
‫‪T‬ידו מוקיח ומכבדו‬ ‫סק־א ובשו״ת משכנות ‪ r‬קב חאו״ח סימן ס״א‪ ,‬ושו״ת דברי‬
‫אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫מרדכי )פ ר ‪T‬בור ‪ a‬סימנים י״ב י״ג יעו־ש ואכמ״ל(‪.‬‬
‫סימן מ‬ ‫ונו״ב בשיטתם של גדולי ראשונים אלה גדולי הפוסקים‬

‫האתרוגים‪ ,‬יעו״ש בב״י ובפו״ד‪ ,‬וכן בט״ז בשו״ע שם‬
‫חולה מסוכן שחייו רק חיי שעה ובני‬ ‫א‪.‬‬ ‫סק״א‪ ,‬ובהבאים אחריהם‪.‬‬
‫המשפחה חתמו שלא ישתדלו יותר ־־להחיותו״‪,‬‬ ‫ורבינו הגר״א ז״ל סובר כדבריהם להלכה‪ ,‬ואחרי שכותב‬
‫והרופא המשתדל טוען שאם בכל זאת ימשיך‬ ‫בביאוריו בשו״ע שם‪ ,‬דדין השו״ע בזה הוא לשון‬
‫־להחיותו״ הוא עלול להפס ‪ T‬שישללו ממנו‬ ‫ר^מב״ם‪ ,‬מוסיף וכותב‪ ,‬דאבל כל הפוסקים ס״ל כפרש״י וכן‬
‫תעודתו וגם ‪T‬ונוהו בערכאות למליונים דולרים‪,‬‬ ‫הר״י והטור עיי״ש‪.‬‬
‫האם מחויב הוא להמשיך להשתדל להחיותו‪.‬‬ ‫עראי יש לו איפוא גם עמודים גדולים אלה‬ ‫והמנמגם‬
‫ב‪ .‬ביאור דברי הרמ״א באו״ח סימן תרנ״ו‬ ‫להסתמך על ‪.T‬ם‪.‬‬
‫שפוסק שאדם מחויב להפס ‪ T‬כל ממונו כדי שלא‬ ‫לשיעור שינת עראי‪ ,‬אפשר ג ״כ להקל בזה‬ ‫ובנוגע‬ ‫ו<‬
‫יעבור על לא תעשה אם הוא רק בקום ועשה‬ ‫ולומר דאין שיעור לזה כל שהוא מנמנם בצורת‬
‫או אפילו בשב ואל תעשה‪ .‬ומה הדין בזה כדי‬ ‫ישיבה כזאת ע־י השלחן‪ ,‬יעו־ש במג״א בסק״ג שהדיעה‬
‫שלא יעבור על ל״ת דלא תעמוד על דם רעך‪.‬‬ ‫הסתמית דס־ל דאין שיעור לזה מביא בראשונה‪ ,‬ולאחר מיכן‬
‫מוסיף די״א כדי הילוך ק׳ אמה‪ ,‬וכ״כ המ״ב בסק־ד‪ ,‬וא״כ‬
‫ב ‪ ,r‬טו״ב מנ״א תשס־ו^ ‪T‬ושלים עיד‪,‬״ק תובב״א‬ ‫נקטינן כהדתד‪ ,‬הסתמית‪.‬‬
‫לכבוד ‪ *t t‬הרב הגאון הנעלה איש האשכולות בעהמ״ח‬ ‫ומוסף עלה‪ ,‬יעוין בב״י בטור שם שכותב סברא לומר דכל‬
‫ספרים יקרים מוהר״ר דוד קאהן שליט״א‬ ‫שינת יום מיקרי עראי וכל שינת לילה הוו קבע‪,‬‬
‫רב בידים־ד גבול י ע ח בברוקלין‪.‬‬ ‫והדרישה שם חולק על הב״י ום־ל דגם ביום יש חי א ק בין‬
‫אחדשכת״ר‬ ‫שינה לשינה‪ .‬ומצאתי במאירי בסוכה ד׳ כ־ו שמבאר כפי‬
‫י ק ר ת מכתבו קבלתי בסוף שבוע שעבר‪ ,‬והנני להשיב לו‪.‬‬ ‫שמבאר הב״י‪ ,‬דסתם שינת היום שינת עראי הוא ע״ש‪.‬‬
‫בע״ה‪.‬‬ ‫כן הב־ח בטור שם ס״ל דאפילו יותר משיעור מאה‬ ‫וכמו‬
‫כ ת״ ר שואל שאלה גדולה למעשה‪ ,‬והיא; חפ א טוען שאם‬ ‫אמה מיקרי עראי‪ ,‬ולא אתמר הך שיעורא אלא לומר‬
‫ישתדל ״להחיות־ חולה שככר חתמו עליו בני‬ ‫דבפחות מק׳ אמה לא הוי אפילו שינת עראי וא־צ להקיצו‪,‬‬
‫המשפחה שלא ישתדלו בזה‪ ,‬שיכולים להפסידו שיקחו ממנו‬ ‫אבל מק׳ אמה ואילך יכול להקיצו‪ ,‬גם יכול שלא להקיצו‬
‫תעודתו וגם ידונוהו בערכאות למליונים דולרים‪ ,‬האם‬ ‫בעוד שלא נשתקע בשינה‪ ,‬ולא נקרא שינת קבע אלא‬
‫מחויב הוא להשתדל אעפ״כ‪ ,‬כמובן שמדובר באופן שהוא רק‬ ‫כשנרדם טובא יעו־ש דעוין גם בספר תורת חיים )סופח על‬
‫לחיי שעה עכ״ל השאלה‪,‬‬ ‫או״ח מ״ש בזה יעו״ש‪.‬‬
‫חכם חצי תשובה כותב דלדעתו יש להתיר על‬ ‫וכשאלת‬ ‫ועוד יעוין בספר עולת תמיד סק״א שטתב לומר בדעת‬
‫פי יסודו של הח״ס שמה שמחויב לתת כל ממונו‬ ‫הרמב״ם והשו״ע‪ ,‬דהאי שיעורא של מאה אמה לא‬
‫שלא לעבור ל״ת הוה בקום ועשה דוקא‪ ,‬אלא שעומד לנגדו‬ ‫אתמר אלא למאן דמתיר שינת עראי אפילו אינו מניח ראשו‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מ‬ ‫שו״ ת‬ ‫עב‬
‫דם רעך כלומר לא תעמ ‪ T‬עצמך כלל אלא חזר אחר הצלתו‬ ‫דברי רש״י בסנהדרין ר׳ ע״ג ע־א שמתבאר בדבריו שמחויב‬
‫ובכל ענין שאתד‪ ,‬יכול להצילו‪ ,‬ומסתברא לן דהיכא דסרח‬ ‫להפסיד כל ממונו כדי שלא לעבור על לא תעמוד על דם‬
‫ואגר אגורי ואצליה שקיל מיניה‪ ,‬דעד כאן לא חייביה רחמנא‬ ‫רעך‪ ,‬לכן רוצה לחלק שהיינו דוקא להצילו לגמרי‪ ,‬אבל לא‬
‫אלא למטרח בלהדורי בתר אגורי‪ ,‬אבל לאצוליה בממוניה‬ ‫לחיי שעה‪ ,‬לכן בנ״ד שהוי לחיי שעד‪ ,‬יש להתיר משום שב‬
‫לא טדאמרינן אי מהתם הני מילי בנפשיד‪ ,‬אבל מסרח ומיגר‬ ‫ואל תעשה‪ ,‬ע״ ס‬
‫אגורי לא קמ־ל ולא אמרינן אבל בממוניד‪ ,‬לא קמ״ל עכ״ל‪.‬‬ ‫א( ואשיבנו‪ ,‬דלדעתי אם נאמר דמשום לא תעמוד על דם‬
‫ד‪,‬רי לנו דברים ברורים ומפורשים בזה ב ‪ T‬רמ״ה דס׳־ל‬ ‫רעך לחיי עולם מחויב להפסיד כל ממוט‪ ,‬אזי‬
‫בפשטות‪ ,‬שלמרות שמקודם לכן ביאר טונ ת ד‪,‬ג׳מ‬ ‫אותו הדין יהא גם אפילו לחיי שעה מכיון שגם ע־ז חל הלאו‬
‫כמעט כלשונו של רש״י ז״ל שהחידוש הוא שמחויב •לחזר‬ ‫הזה ואין מקום לחלק כזה‪.‬‬
‫אחר הצלתו ובכל ענין שאתה יכול להצילו״‪ ,‬אפ״ה הוסיף‬ ‫‪ a‬אולם לענ״ד נראה שלמעשה גם להצלה לחיי עולם של‬
‫וביאר בפשיטות דמ*מ מסתברא ליד‪ ,‬שכל זה הוא רק למטרח‬ ‫חבירו איננו מחויב להפסיד כל ממונו משום‬
‫בלהדורי בתר אגורי‪ ,‬אבל בממוניה לא‪ ,‬והוכיח כן מלשון‬ ‫הלאו דל־ת על דם דעך אם נתפוס כללא דהח״ם שדברי‬
‫הג׳מ שאומרת‪ ,‬אבל מיטרח ומיגר אגורי לא‪ ,‬ולא אומרת‬ ‫הרמ״א באו״ח סימן תרנ״ו ויו״ד סימן קנ־ז אמורים דוקא‬
‫״אבל בממוניה לא קמ״ל־‪ ,‬ומוכח מזה שבממוניה באמת לא‬ ‫בעבירה על לאו בקום ועשה ולא בעבירה בשב ואל תעשה‪.‬‬
‫מחויב לאצוליה‪ .‬אלא חוזר ושקיל מיניה‪.‬‬ ‫ומדברי רש־י בסנהדרין ד* ע־ג אין כל הוכחה מפורשת‬
‫ה< וד‪,‬גע בעצמך‪ ,‬הנר‪ ,‬הרמב״ם בספר המצות ל״ת רצ״ז‬ ‫דס״ל דלאו זד‪ ,‬של ל־ת ע ‪ T‬רעך שאני‪ ,‬דז׳׳ל שם‪:‬‬
‫מיכל כייל בד‪,‬לאו של לא תעמוד על דם רעך‬ ‫קמ׳׳ל לא תעמוד על דם רעך לא תעמוד על עצמך משמע‬
‫גם זאת‪ ,‬שלא נמנע לד‪,‬ציל ממונו של חבירו מנזק כדיעו״ש‪,‬‬ ‫אלא חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך עכ׳׳ל‪ ,‬ויש לומר‬
‫האם גם שם בלד‪,‬ציל ממוט של חבירו נאמר שמחויב ע ט ר כן‬ ‫דטונתו בזה‪ ,‬הוא שלא רק אתה בעצמך תצילד‪,‬ו‪ ,‬אלא אפילו‬
‫לד‪,‬פםיד כל ממונו כדי שלא לעבור על הלאו ז ודאי שלא‬ ‫אם אין ביכלתך להצילו‪ ,‬חזור וטרח למצוא אנשים אחרים‬
‫דמאי חזית‪.‬‬ ‫ולשלם זמני להם‪ ,‬וכשלשון הג־מ שם •מיטרח ומיגר אגורי'‪,‬‬
‫ו< מד‪ ,‬שנוכל לכל היותר להגדיר בדבריד‪,‬ם של ה ‪ T‬רמ״ה‬ ‫ואח״כ תגבה ממט בחזרה‪ ,‬וכדאיתא בשו״ת מהר־מ בר ברוך‬
‫וכן הרמב״ם אם ס״ל נמי שמחויב להפסיד כל ממונו‬ ‫סימן ל׳׳ט שמבאר דזה שאומרת ד‪.‬גמ׳ דחייב להצילו ולמיטרח‬
‫כדי שלא לעבור על ל״ת‪ ,‬הוא רק זאת‪ ,‬דס״ל אבל מאידך‬ ‫ולמיגר אגורי‪ ,‬הוא אפילו צוח אל תצילני שמצילו וחוזר‬
‫גם זאת שזה שמחויב לד‪,‬פם ‪ T‬כל ממוט ולא לעבור על לא‬ ‫ומוציא ממט מה שהוציא ע־ש‪ ,‬ובכל אופן שד‪,‬וא איננו מחויב‬
‫תעשה דהוא רק היכא שהוא בקום ועשה‪ ,‬אבל לא גם בשב‬ ‫אבל לתת לשם כך יותר ממה שמחויב מדין צדקה‪ ,‬אם נאמר‬
‫ואל תעשה‪ ,‬וכדמציט שהדבר הזד‪ ,‬נפתח בגדולים‪ ,‬ובקמאי‬ ‫דבשוא־ת איננו מחויב להוציא כל ממונו‪.‬‬
‫דקמאי‪ ,‬וזה בכד‪ ,‬וזה בכד״ כאשר אספם וקיבצם כעמיר הגאון‬ ‫ג( וד‪,‬כי ראיתי בשו״ת חות יאיר סימן קם־ה שעומד על‬
‫בעל שדי חמד ז״ל בכללים מ ד הלמ״ד כלל ק־ז‪ ,‬ובחלק‬ ‫הדקדוק בג׳מ דלמד‪ ,‬נקט טיטרח‪ ,‬דהל׳ל אגורי‬
‫דברי חכמים כלל ל״ט יעו״ש באריטת‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬לכן מבאר דעיקר רבותא הוא מיטרח‪ ,‬דהו־א אפילו מצי‬
‫או דנאמר דס״ל להרמב״ם והיד רמה כהסוברים דבכלל‬ ‫לאגורי מממון של חבירו איט מחויב קמ״ל דמחויב‪ ,‬ואף כי‬
‫אינט מחויב להפסיד כל ממוט ע ט ר לא תעשה‪ ,‬חוץ‬ ‫פשוט להפוסקים גבי הצלת נפש שמחויב לאגורי גם בממוט‬
‫מבע״ז שנא׳ בכל מאדך‪ ,‬כדמובא מזה בביאור הגר״א יו״ד‬ ‫רק שמחויב להחזיר לו מ־מ בצורך הצלח ממוט אינו מחויב‬
‫ס׳י קנ״ז םק״ד״ ובשד״ח שם‪ ,‬וכן בספר מרחשת ח״א סימן‬ ‫למיסרח ואגורי כלל אפילו משל חבירו ע״ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫מ״ג יעו״ש‪.‬‬ ‫הרי לנו דגם לד‪,‬חות יאיר פשיטא ליה בכוונת הג׳ט שלא‬
‫בדברי הפוסקים בד‪,‬כרעת ההלכה בזד‪ ,‬בטגע‬ ‫ז< וד‪,‬מבוכד‪,‬‬ ‫באד‪ ,‬לומר שמחויב לד‪,‬פםיד כל ממונו‪ ,‬ולא מצא סתירה‬
‫לעבירד‪ ,‬על לאו בשאו״ת היא גדולה מאד‪,‬‬ ‫ברש״י לכך‪ ,‬וד‪,‬ייט מפני שביאר מונ תו של רש־י ג״כ כנ‪-‬ז‪.‬‬
‫ואפשר לעמוד על כך מתוך עיון בפרמ״ג באו״ח שם ס־י‬ ‫וד‪,‬חו״י הולך לשיטתו בזה דס״ל ג״כ ככללא דהח־ם דבשב‬
‫תרנ״ו‪ ,‬ועוד כמה מקומות מדבריו‪ ,‬ובחדושי הגרע״א ביו״ד‬ ‫ואל תעשד‪ ,‬גם בלאו איט מחויב לד‪,‬פם ‪ T‬כל ממונו‪ ,‬כדמצינו‬
‫שם ם־י קנ״ז‪ ,‬וגליון מהרש״א שם‪ ,‬ובפתחי תשובד‪ ,‬סק־ד‪,‬‬ ‫דם־ל בד‪,‬דיא כן בתשובתיו בסימן קל־ט ע״ש ומובא‬
‫ודרכי תשובד‪ ,‬שם ‪ ,‬וכן בס׳י שנ״ז בפ״ת סק״א‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫בפוסקים‪ ,‬והיה פשוט ליד‪ ,‬דלא עדיף מזה גם הלאו דל*ת‬
‫נקטינן לד‪,‬לכה למיזל בזד‪ .‬אחר החיתום‪ ,‬ה״ה גאון‬ ‫ואנן‬ ‫ע־ד רעך‪ ,‬וג־כ איננו מחויב לד‪,‬פם ‪ T‬כל ממוט‪ ,‬ע ט ר כך‪,‬‬
‫הדורות החתם סופר ז״ל אשר כללא כייל לנו בזה‬ ‫מכיון שהוא בשוא״ת‪.‬‬
‫בהגהותיו לאו״ח סימן תרנ״ו בזה״ל‪ :‬לפענ״ד לאו במצות‬ ‫דברי רש״י באו מיהת סתומים בזה‪ ,‬הנה מצינו‬ ‫ד( ואם‬
‫עשה ול״ת תליא מילתא‪ ,‬אלא או קום ועבור או שב ואל‬ ‫לאחד מגדולי הראשונים ד‪,‬״ה ביד רמה‬
‫תעשה אשר ע״כ לאכול פי מ ת שביעית אע״פ שאינו אלא‬ ‫לסנהדרין שם שכותב דברים מפורשים מ ה לפיטורא‪ ,‬וז״ל‪:‬‬
‫עשה‪ ,‬וכן טעם כעיקר שאיט אלא עשה לחד דער״ מ״מ יתן‬ ‫וםפרקינן אי םד‪,‬תם ד‪1‬ד‪ ,‬אמינא הני מילי היכא די טל לאצולי‬
‫כל אשר לו ולא יעבור‪ ,‬וההיפוך אין צריך להוציא כל ממונו‬ ‫בנפשיה כלומר על ידי עצמו‪ ,‬אבל מיטרח מיגר אגודי‬
‫שלא יביאוהו ל די לא תותירו ממנו צד בהר אע*פ שהוא‬ ‫לאצואה אימא לא מיחייב למיטרח‪ ,‬א ‪ r‬טריך לא תעמוד על‬
‫עג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מ‬ ‫שו״ת‬
‫כן גם לכתחילה וכנ״ל‪ .‬ומחייבים בזה רק הציטר בכללותו‬ ‫ל״ת ם*ם כיון שאינו בקום ועבור אינו צריך להוציא כל‬
‫דציטר לא מעני‪.‬‬ ‫ממונו עכ״ל‪ ,‬וא״כ כל ל־ת שהוא בשב ואל תעשה אין צריך‬
‫האמור ג־ל שהרופא של נידונו איננו מחויב‬ ‫מכל‬ ‫יב(‬ ‫להוציא כל ממונו כדי שלא יעבור על זה‪ ,‬וכן לא להוציא‬
‫להשתדל עוד ״להחיות־ את החולה מאחר שזה‬ ‫למעלה מיכלתו הרגילה‪.‬‬
‫כרוך כבר הדבר אצלו בהפסדים כספיים גדולים וענקיים‪,‬‬ ‫לי הוכחד‪ ,‬שהזזתם סופר הכליל בזה הכלל גם הלאו‬ ‫ויש‬
‫ועל כגון זה נאמר )ביחזקאל ל־ג‪-‬ס‪ !(,‬ואתה כי הזהרת וט*‬ ‫דל״ת על דם רעך שהוא בהשוא״ת והוא ממה שמצינו‬
‫ואתה נפשך הצלח‪.‬‬ ‫לו בתשובתיו בהחו״ם ס׳י קע״ז ד״ה ומ״ש להסוברים‪,‬‬
‫שהקשו לו שם רק להסוברים דאפילו בביטול ל*ת בשב וא־ת‬
‫באד‪,‬בה וב ‪T‬ידות‬ ‫צריך לבזבז כל וענו ולא יעבור‪ ,‬דא־כ אמאי אמרינן בם׳‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫השולה אין פודין את השבוים יתר מכדי דמיהם‪ ,‬הא עברי על‬
‫לא תעמוד ע״ד רעך וכר‪ ,‬וכתב הח׳־ם ליישב בדוחקא‬
‫דציבורא שאני דהוי בכלל פקו־נ עיי־ש‪ ,‬ומשמע משם בהדיא‬
‫סימן מא‬ ‫דס״ל להח״ם בפשיטות‪ ,‬דהא להסוברים דבביטול ל־ת‬
‫בשוא׳־ת א״צ לבזבז כל הונו‪ ,‬דאליבא דידהו אין בכלל‬
‫א‪ .‬אודות ברכת שהחיינו ולבישת בגד חדש בימי‬ ‫קושיא על הגמ׳‪ ,‬ולא צריכים לדוחק תירוצו דציבור שאגי‪,‬‬
‫הספידד‪ .‬וחוהמ״ם‪.‬‬ ‫וד‪,‬יינו מפגי שהדין הזד‪ ,‬דבביטול ל״ת בשוא־ת א״צ לבזבז‬
‫ב‪ .‬להתרחץ בנהר או לצאת לדרך בימי‬ ‫כל הונו‪ ,‬ככה הוא בפשיטות גם בל״ת דלא תעמוד ע ‪ r‬רעך‬
‫הספירה‪.‬‬ ‫שהוא ג״כ בשוא־ת‪ ,‬ולכן שפיר אין פודין אותן יתר על כדי‬
‫ג‪ .‬אם מותר בימי הספירה להתקין את הבית‬ ‫דמיהם‪.‬‬
‫להרחיבו ולהכניס בו שיכלולים‪.‬‬ ‫ח< וכאמור הכריע החתם סופר בהגהותיו לשו״ע לד‪,‬לכה‬
‫דבשב ולא תעשר‪ ,‬איננו מחויב לבזבז ממונו‪,‬‬
‫לח״א‬ ‫וא״כ גם הלאו דל־ת ע־ד רעך שהוא בשב ואל תעשה נכלל‬
‫ג*כ בכלל זה לד‪,‬לכה‪.‬‬
‫אם מותר לברך שהחיינו בימי הספירה או ללבוש‬ ‫א( ע״ד‬ ‫ט( והיי תי מוסיף ואומר שיש בכלל לטעון ולוףר שכל הדין‬
‫בגד חדש‪ .‬הנה אין לזה מקור בשו״ע ונו־כ‪ ,‬ומעיקרא‬ ‫של הרמ״א באו־ח סימן תרנ״ו ובי־ד ם׳י קנ״ז‬
‫דדינא מותר‪ .‬אולם זד‪ ,‬תלוי במנד‪,‬ג מקומות‪ ,‬וכבר כתב מזה‬ ‫שצריך לבזבז כל ממונו כדי שלא לעטר על ל״ת נאמר רק‬
‫ידידי הבלתי נשכח הגה־צ הר־י וועל׳ן זצ״ל בשו׳ת דברי‬ ‫בלא תעשה שבינו למקום‪ ,‬אבל לא בל״ת שטן אדם לחבירו‪,‬‬
‫ישראל ח־ב בליקו־ת סימן כ־ז‪ ,‬וציין ממה שראה בספר יוסף‬ ‫כל״ת דל*ת ע ‪ r‬רעך‪ ,‬ונדמה שראיתי שנגעו בזה שיש מקום‬
‫אומץ‪ ,‬ועיקרי הד־ס חאו־ח סי׳ כ־א וארחות חיים החדש סי׳‬ ‫לחלק בכזאת‪ ,‬ואז טכל לומר שבכגון דא בל־ת שבין אדם‬
‫תצ״ג סק־ב ושו־ח פני מבין חאו־ח סי׳ קל־ג יעו־ש‪ ,‬ולפלא‬ ‫לחבירו כו״ע יודו שאיננו מחויב לבזבז ע־ז ממונו‪ ,‬מכיון‬
‫שלא ציין גם לדברי שו׳ת לט שי מרדכי >תרצ־ז( סימן קנ״ג‬ ‫שדבר זה שחייב לבזבז טבע ביטדו מד‪,‬רמ־א‪ ,‬ומד‪,‬רם*א אין‬
‫שכותב ג־כ שלא נמצא מזה בשום פוסק רו־א‪ ,‬אך כותב‬ ‫ראיה שאומרו גם בנוגע לל״ת שבין אדם לחבירו‪,‬‬
‫שיודע ־כי בגליל העליון )באונגרין( מחמירין בזה‪ ,‬אך‬ ‫י< ע כ״ פ בהכרעת ההלכה שפיר י־ל שגם לאו זה דלית ע־ד‬
‫בגלילות אלו יש מחמירין ויש מקילין־ ומעיקרא דדינא אין‬ ‫רעך כלול בכלל כל הלאוים שהם בשוא״ת‬
‫לאסור יעו־ש‪ ,‬ולשו־ת קרן לדוד )סאטמאר( סימן קי־ם‬ ‫שהוכרעה לגבם ההלכה שאיננו מחויב לבזבז ע־ז ממונו‬
‫שמסכים להעיקרי הד״ס דלא מציט לאסור ברכת שד‪,‬חיינו‬ ‫וכנזיל‪.‬‬
‫בימי הספירה ו ט׳‪ ,‬ומה־ט ס־ל שם שאין בית מיחוש למסור‬ ‫חזי מאי עמא דבר‪ ,‬ומעולם לא ראינו שמי שהוא‬ ‫יא( ופוק‬
‫ם־ת לביהכ־נ בתופים ומחולות לא רק בל״ג בעומר אלא‬ ‫יחמיר על עצמו לבזם כל ממונו כדי להשתדל‬
‫אפילו בשאר ימי הספירה עיי־ש‪ .‬וכן לשו־ת אפרקסתא‬ ‫להציל את חבירו ממחלתו המסוכנת‪ ,‬וכדומה לזה‪ ,‬ולא‬
‫דעניא סימן קע ‪ , r‬ו ט־נ שם גם דדברי התוספות חיים על‬ ‫שמענו שיחייבוהו בכך ואם כן יש להחיל על זה דברי שוית‬
‫החיי אדם ס״ק י־ב כדיעו־ש‪ .‬וכתב מזה גם בספר גנזי יוסף‬ ‫הלק״ט לטהר־י חאגמ ח״א סימן ל־ט שכותב וזיל‪ :‬וזה כלל‬
‫)שווארטץ( סימן ם־ס ובהשמטות ותיקונים אות י־ כדיעו״ש‪.‬‬ ‫גדול שהיה מוסד בידיט‪ ,‬אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה‬
‫כן ראיתי אריכות דברים שכותב בזה בספר שו״ת תורת‬ ‫עמא דבר‪ ,‬כי פשוט הוא אשר באהבת ה׳ את עמו ישראל‬
‫יקותיאל סימן מ־ח ע״ש‪.‬‬ ‫יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו‬
‫סברתו דחויה עכיל‪.‬‬
‫בר‪,‬ספרים הנזכרים מצטטים מספר יפד‪ ,‬ללב ח־ב סי׳‬ ‫והנה‬
‫תצ־ג אות ז׳‪ ,‬מ־ש בשם אביו הגרח־פ ז״ל במועד‬ ‫ו מינ ה נקח בק׳־ו לנשוא דיוננו שככה הוא זה דהרי רבים‬
‫לכל חי אוח י־ב דמנהג טוב שלא לחנך מלבוש חדש שראוי‬ ‫אשר אתט להצדיק מנהג עולם זה‪ ,‬וממילא גם לפסוק‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מא‬ ‫שו״ ת‬ ‫ער‬
‫בנד‪,‬ר דאין לחוש‪ ,‬ובפרט ט אצלינו לא נתפשט מנד‪,‬ג זד״ רק‬ ‫לומר עליו שהחיינו‪ ,‬ומה שמוסיף עלה דמי שיש לו נשואין‬
‫קצתן חוששין לזה ו ט׳ ולזאת אין לד‪,‬ורות איסור בזד‪ ,‬יעו׳׳ש‪.‬‬ ‫בל־ג בעומר ליכא ביד‪ .‬שום פקפוק ללבוש את הבגדים‬
‫אין לכנות דבר זה שלא לד‪,‬תרחץ בים בימי העומר‬ ‫עכ״פ‬ ‫החדשים בשבת של כניסה לבית הכלה וכו׳‪.‬‬
‫כמנר‪,‬ג העולם‪ ,‬כפי שראיתי שמכנה זאת בספר ילקוט‬ ‫אוסיף מה שראיתי שמוסיף עוד לכתוב בזה היפה‬ ‫ואני‬
‫אברד‪.‬ם )ליפשיסץ; או״ח סי׳ תצ״ג וכותב בלשון ־מר‬ ‫ללב בח״ג סי׳ תצ״ג‪ ,‬והוא‪ ,‬דלאחר שראה מה‬
‫שנוהגין העולם שלא ללבוש בגד חדש בימי הספירה וגב‬ ‫שכותבים עוד בזה‪ ,‬מסיק וכותב‪ .‬שאין שום חשש כלל‪ ,‬וכיון‬
‫שלא לרחוץ א־ע בימים הללו־‪ .‬ואם על ללבוש בגד חדש‬ ‫שהמנהג לברך שהחיינו בימים האלה על פרי חדש הוא הדין‬
‫מיד‪,‬ת שמעט ממנהג ו ט־נ בספרי הטסקים מקדמת דגא‪ .‬וגב‬ ‫על מלמש שדין א׳ לד‪,‬ם ע־ש‪ ,‬ועוד לו בח־ה סי׳ תצ״ג אות‬
‫דחוהו עקרונית מהלכד‪ ,‬כנז־ל‪ ,‬הרי על דבר זה שלא‬ ‫ה׳ שמביא מ־ש משם ספר אורחות יושר פי־א שטתב דמה‬
‫להתרחץ לא שמעט ולא ראיט וממילא גם לא ד ט מד‪ .,‬ולכן‬ ‫שאומרים העולם שלא לעשות בגדים חדשים בימי העומר הוא‬
‫במקום שאין םנד‪,‬ג ק ט ע מ ה שלא להתרחץ אין לד‪.‬ורות כל‬ ‫שיחת נשים שלא מצינו חומרא זו בשום פוסק ע‪-‬ש‪,‬‬
‫איסור בזה ]ולמעשה ט ת ב גם בספר ילקוט אברד‪,‬ם שם שלא‬ ‫ועיינתי בגוף ספר אורחות יושר סוף פרק י־א‪ ,‬וז״ל‬
‫יודע מאין מצאו מקור לדינים אלו‪ ,‬ורק חושש משום קיבלוהו‬ ‫המלא; מה שאומרים העולם שאין לעשות בגדים‬
‫עליהם‪ ,‬ומטעם אל תסוש תורת אמך יעו־ש‪ ,‬ו ל ת תי אין כל‬ ‫חדשים בימי העומר‪ ,‬ת א שיחת נשים‪ ,‬שלא מצינו חומרא זו‬
‫מקום לחששות כאלה לכגון נ ‪ T‬וננו שרק מיעוטא דמיעוסא‬ ‫בשום פוסק ואם משום שמחה הבו דלא לד^סיף‪ ,‬שלא אמרו‬
‫חוששין לכך אי פה ואי שם[‪.‬‬ ‫אלא שלא לעשות שמחות יתירות בריקודים ומחולות עכ״ל‪.‬‬
‫ג; ומה ששאלני עוד אם מותר לנסוע בדרכים בימי‬ ‫כן חזיתי בקודש כעת בספר אורח חיים על הגש־פ‬
‫הספירה‪ ,‬לדעתי אין כל מקום למניעה‪ ,‬וכבר נשאל‬ ‫)ד‪,‬נמ־ח( מהגד‪.‬־צ בעל הבן איש חי ז״ל בהלכות‬
‫על כך בשו־ת מנחת אליעזר חלק ד׳ סימן מ־ד‪ ,‬ובירר‬ ‫ספירת העומר אות כ״ח‪ ,‬שמדבר אודות המקומות שנד‪,‬גו‬
‫והשיב בפשיטות לד‪.‬יתר עיי־ש‪ .‬וכן בספר דרכי חיים ושלום‬ ‫שלא לחנך מלבוש חדש דראוי לומר שהחיינו בין פסח לל־ד‬
‫סי' תרכ״ז‪.‬‬ ‫בעומר‪ ,‬וכותב שכן המנהג גם בעירו‪ ,‬ושאבל שהחיינו על‬
‫נשאלתי למעשה אם מותר בימי הספירה להתקין‬ ‫עוד‬ ‫ד<‬ ‫הפירות נהגו לברך בעירו‪ ,‬ואחרי שמציין לדברי המאמר‬
‫את הבית‪ ,‬להרחיט‪ ,‬ולהכניס בו שיכלולים נחוצים‪,‬‬ ‫מרדכי בזה‪ ,‬והפחד יצחק באות ע׳‪ ,‬והעקרי הד״ט בסימן כ״א‬
‫ועל יסוד המתברר בספרן של צדיקים כפי שציינתי עליונים‬ ‫אות י״ז‪ ,‬מוסיף וכותב‪ ,‬דודאי במקום שלא נד‪,‬גו איסור אין‬
‫למעלה‪ ,‬והעיון בגופן של דברים וצדדיד‪,‬ם השבתי לר‪,‬תיר‬ ‫לאסור להם‪ ,‬אך במקום שנהגו לאסור צריכין לקהר בזה‪ ,‬אך‬
‫בפשיטות‪ ,‬ובפרס שלא נשמע על מנהג מטים ו קט ע מ ה‪.‬‬ ‫הבו דלא להוסיף עלה‪ ,‬כי לא נהגו בעירו כי אם במלבוש‪,‬‬
‫מיכן מצאתי בספר ויאמר מאיר זוואקנין; ח־א סימן‬ ‫לאחר‬ ‫אבל לברך שד‪.‬חיינו על הפירות מברכין‪ ,‬וגם במלבוש לא‬
‫ב׳ שנשאל בדבריו גם על כגון דא‪ ,‬אם רשאים לבטת‬ ‫נד‪,‬גו כי אם לחנך ללבשו‪ ,‬אבל לקנות ולתקן אין חוששים‬
‫בנינים חדשים בימי הספירה‪ ,‬ולאחר שציטט מד‪,‬מאמר‬ ‫יעו־ש‪.‬‬
‫מרדכי‪ ,‬ופחד יצחק‪ ,‬ועיקרי הד־ס‪ ,‬מעיקר חלישות ד‪,‬מגד‪,‬ג‬ ‫זד‪ ,‬מזמן שנשאלתי להנוהגין שלא ללבוש בגד‬ ‫]ואגב‪,‬‬
‫בזה שלא לברך שהחיינו על פרי״ח ובגדים חדשים‪,‬‬ ‫חדש‪ ,‬בימי העומר‪ ,‬אם מותר אבל ללבוש בגד חדש‬
‫ושבדברים קלי הערך לתפור ולקנות חדשים יטלים להקל‪,‬‬ ‫בחוהם־פ הגם שזה כבר בימי העומר‪ ,‬והשבתי להיתר‬
‫וכן לכל כל צורך קל שד‪,‬וא‪ ,‬סיים וכתב וז־ל‪ :‬ומענין בית‬ ‫דכיבוד ימי המועד עדיפי‪ ,‬וכעת ראיתי שהגרי־ח ז״ל שם‬
‫חדש זה לא יעלד‪ ,‬על הדעת‪ ,‬שאפי* ב שמע שחל מ ת״ב לא‬ ‫נגע בזה‪ ,‬וכותב וז־ל‪ :‬ונ״ל בם־ד דבתוך המועד אע־ג‬
‫אסר מרן כ־א בנין של שמחה כגון בית חתטת וכו׳ אבל‬ ‫שהתחילו לספור העומר מותר לחנך בגד חדש גם פר‪ .‬עירנו‬
‫בסתם בנין שרי‪ ,‬וא־כ כ״ש בימי הספירה שאין לא איסור‬ ‫>שנד‪,‬גו לחנך מלבוש חדש בימי העומר; ‪ ,‬ורק צריכין לחהר‬
‫ולא מנר‪,‬ג‪ ,‬ואפי' לשיטת הר״ן דד‪,‬ביא מרן הב־י ז״ל דסבר‬ ‫מאסרו חג עד ל״ג בעומר‪ ,‬כי בתוך הפסח שד‪,‬וא יו־ס אין‬
‫דכל בנין שאין צריך לו כי אם להרווחה בעלמא אטר‪ ,‬אפ״ה‬ ‫שום טעם למנהג עכיל[‪.‬‬
‫אינו ענין לימי הספירה וכו׳‪ ,‬ואם לכל המאורעות שאירעו‬ ‫ב< מד״אמור נבין לאל מד‪ ,‬ששאלני אם מותר לר‪,‬תרודן בים‬
‫לישראל מאחר החורבן ולהלאה יעשו בהם ממרות ואיסורים‬ ‫בימי הספירה‪ ,‬כי אין כל יסוד לאסור זאת‪ ,‬וגם לא‬
‫כמו בהם־ק אזי חמ צרימם לישב כל השנד‪ ,‬טל ה לתטת על‬ ‫‪T‬וע על מנר‪,‬ג ק ט ע בזה במקומות קבועים בכאן‪.‬‬
‫שבר בת עמי על מה שקרה להם יום יום כמעט אין לך יום‬ ‫מצאתי בשו״ת דברי מלכיאל ח״ג סימן י־ג שנשאל‬ ‫וכך‬
‫בשנה שלא תמצא שאירע מ צרה כמבכירה מאחר החורבן‪,‬‬ ‫אודות מה שנהגו שלא לרח^ בימי הספירה בנד‪,‬ר‪,‬‬
‫וזה דבר שאין הצימר יכול לעמוד בו וכו׳ ודי במה‬ ‫וכן שלא ללבוש בגד חדש‪ ,‬ובדברי תשובתו הביא מהכתוב‬
‫שטד‪,‬גים‪ ,‬ואין להוסיף באיטרים‪ ,‬ומותר גמור לבטת ו לנ ט ע‬ ‫בזה בפחד יצחק ועקרי הד׳ט לענין בגד חדש שאין לחוש‬
‫עיי־טו‪ .‬ותו לא מידי‪.‬‬ ‫לזה כלל‪ ,‬ומתוך זה הסיק וכתב דממילא דד‪,‬״ה לענין רחיצה‬
‫עה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מב‬ ‫שו״ ת‬
‫כשמחה והודאה‪ ,‬דהרי עוד הרבה מצוות בהם‪ ,‬קריאת‬ ‫סימן מב‬
‫המגילה משלוח מטת‪ ,‬ומתנות לאביונים ו ם׳‪ ,‬ולפרט כל זה‬
‫לא ניתן הדבר לעשות כזאת בחתימד‪.,‬‬ ‫למה בנוסחת על הנסים בפורים לא מסיימים‬
‫‪ n‬שלישית‪ ,‬ונדמה שהוא העיקר‪ ,‬דד‪,‬דברים שנקבעו‬ ‫בלשון ־וקבעום״ וגו׳‪ ,‬כדרך שמסיימים בעל‬
‫בפורים הרי כתובים ועומדים במגילת אסתר‬ ‫הנסים דחנוכה‪.‬‬
‫שניתנה ליכתב ונכללה בכלל הכתובים‪ ,‬ויעוין במגילה ד‪,‬ז‪,‬‬
‫ע״א‪ ,‬ועל דבר שכתוב וחתום אין מן הצורך להזכירו‬ ‫לתלמיד חכם אחד‬
‫בתפילת ועדיה‪ ,‬אבל משא״כ בחנוכה שלא ניתנה ליכתב‬
‫כדאיתא ביומא ■אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה‬ ‫ע ‪ T‬אשד שאלני בנוסחאות על הנסים וחנוכה ופורים‪,‬‬
‫ניתנה ליכתב קאמרינן■‪ ,‬ולא עוד אלא שגם במשנה לא‬ ‫ו מוו ע בעל הנסים וחנוכה מסיימיס בלשון ■וקבעו‬
‫פורט משום מה מקביעה זאת‪ ,‬ונזכר רק ■חנוכה■ ו״נר‬ ‫שמונת ימי חנוכה אלו להווות ולהלל לשמך הגוול• ואילו‬
‫חטכה■ בסתמא‪ ,‬ורק בגמרא >ומג״ת פ״ט( נזכר מזה ומשם‬ ‫בעל הנסים ופורים לא מסיימים בלשון זה של *וקבעו״‪ ,‬והיו‬
‫המקור הראשון שנקבע בכזאת‪ ,‬ולכן כשמסופר מזה ■מאי‬ ‫צריכים גם בפורים לסיים בלשון זה ■וקבעו ימי פורים אלה‬
‫חטכה■ שפיר כתוב כמקור ראשון גם זאת כי ■לשנה אחרת‬ ‫לשמוח ולהווות לשמך הגוול■‪ ,‬ואם אין הלל הרי ישנה‬
‫קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה■ וכדפירש■’ ;‬ ‫הוואה וחיוב שמחה‪ .‬וכן בגט׳)ב שבת ו׳ כ״א ע״ב( נזכר רק‬
‫לקרות הלל ולומר על הנסים‪ .‬ושפיר קבעו זאת גם בתפלת‬ ‫לגבי חנוכה הך לישנא של ■קבעום ועשאום ימים טובים‬
‫ההודאה‪ ,‬כדי להודיענו שנקבע בכזאת בזמן הקדמון ע■’‬ ‫בהלל והוואה״‪ ,‬ולגבי פורים לא נזכר מזה‪ .‬וטווע זה ז‬
‫החכמים שבאותו הדור‪-‬דור החשמונאים אשר בימיהם אירע‬ ‫א( ואשיבנו‪ ,‬וראשית‪ ,‬על ו‪,‬גמ׳ אין קושיא‪ ,‬כי לא היה‬
‫הנס ומשא״כ בעל הנסים דפורים שלא ועצרכו לזאת וכנ״ז‪.‬‬ ‫צורך להזכיר מזה לגבי ימי הפורים וקבעום‬
‫וההודאה כלולה ב״ועל כולם■ בתפלה‪ ,‬ו״בועל הכל■‬ ‫ועשאום ימים טובים וכר‪ ,‬כי הרי כתוב מפורש מזה במגילת‬
‫בברהמ״ז‪ .‬שממשיכים לומר אחרי ■ועל הנסים■‪.‬‬ ‫אסתר‪ ,‬ו מ רו כי היהווי שלח טפרים אל כל היהווים וגו׳‬
‫לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחוש אור‬
‫מוסיף על זה עוד על דרך הפלפול‪ ,‬והוא זה‪,‬‬ ‫והייתי‬ ‫ה(‬ ‫ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנו‪ ,‬וגו׳ לעשות אותם‬
‫דבחנוכה היה מן הצורך המיוחד לפרסם על‬ ‫ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות‬
‫הקביעות‪ ,‬משום דהיה מקום להרהור על הקביעות לדוח ת‪,‬‬ ‫לאביונים‪ ,‬וכי‪ ,‬קיימו וקבלו היהווים עליהם ועל זרעם וגו׳‬
‫והוא עפי ‪ r‬הרמב״ן עה״פ; לא יסור שבס מיהודי‪ ,‬ומחוקק‬ ‫להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה‬
‫מבין רגליו עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים‪ ,‬שטתב וז״ל‪:‬‬ ‫ושנה‪ .‬וכמו״כ לזה נתחברה מסכת שלימה היא מסכת מגילה‪,‬‬
‫והכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו‬ ‫עם פיח ש ופירוט כל פרט ופרם מהחיוכים בשני ימי פורים‬
‫וד‪,‬וריש ליהודה הממשלה על ישראל וכו׳ ולפי דעתי היו‬ ‫אלה‪.‬‬
‫המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד‬ ‫הקושיא רק על נוסחת על הנסים דטדוע גם‬ ‫ונשארת‬
‫עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה ו ט׳ וכאשר האריכו‬ ‫בפורים לא הכניסו בעל הנסים לסיים כהך‬
‫ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא‬ ‫נוסחא של ‪r‬קבעום■‪.‬‬
‫היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צואת הזקן ונענשו‬ ‫נראה לת ‪ p‬בכמה אנפי‪ ,‬ראשית‪ ,‬דלישנא של‬ ‫‪ a‬ולזה‬
‫בהם וכמו שאמר הושע הם המליט ולא ממט‪ ,‬וזה היה עונש‬ ‫■וקבעום■ שייך רק על תקנת חכמים‪ ,‬ולא על‬
‫החשמונאים שמלכו בבית שני‪ ,‬כי היו חסידי עליון ואלמלא‬ ‫תקנת נביאים ועל מה שקיימו למעלה‪ ,‬ולכן בחנוכה שד‪,‬יא‬
‫הם נשתכחו התורה והמצות מישראל‪ ,‬ואעפ״כ נענשו עונש‬ ‫תקנת חכמים כמו שכותב הרמב״ם בפ״ג מה׳ חנוכה ה״ג‬
‫גדול כי ארבע בני חשמונאי הזקן החם ‪ T‬המולכים זה אחר‬ ‫בלשון ■ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור וגו׳■ שייך‬
‫זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ב ‪ T‬אויביהם בחרב‪,‬‬ ‫לומר הך לישנא ■וקבעום■ דהיינו שחכמי אותו החר קבעו‬
‫והגיע העונש כ ט ף כמו שאמרו חז״ל כל מאן דאמר מבית‬ ‫זאת‪ ,‬אבל לא כן בפורים שהיא תקנת נביאים וכמו שכותב‬
‫חשמונאי קא אתינא עבדא הוא‪ ,‬שנכרתו כולם בעון הזה‪,‬‬ ‫הרמב״ם בלשון ‪r‬הדברים ‪T‬ועים שהיא תקנת נביאים■ ומזה‬
‫וכו׳‪ ,‬והיה עונש מדד‪ ,‬כנגד מדה שהמשיל הקב־ה עליד‪,‬ם את‬ ‫תוצאות לכל חיובי היום‪ ,‬ולא עוד אלא שקיימו למעלה‬
‫עבדיהם והם הכריתום‪ .‬ואפשר ג״כ שהיה עליהם חטא‬ ‫בשמים מד‪ ,‬שקיבלו עליר‪,‬ם למסה כמו שדורשת ד^מ׳ במגילה‬
‫במלטתם מפני שהיו כהנים ונצטוו תשמרו את כהונתכם‬ ‫ד׳ ז׳ ע״א את הפסוק של קיימו וקיבלו‪ ,‬על כגון דא לא שייך‬
‫לכל דבר המזבח ומבית לפרכת ועבדתם ע מד ת מתנה אתן‬ ‫לכתוב לישנא של ■וקבעום■‪ .‬ובפרס שזה דבר שלא ניתן‬
‫את כוענתכם‪ ,‬ולא ה ‪ ,T‬לר‪,‬ם למלוך רק לעבוד את עבודת‬ ‫ליבטל לעולם וכמו שטתב הרמב״ם בפ״ב מה׳ מגילה הי״ח‬
‫ד‪,‬׳‪ .‬עכ״ל הרמב״ן ז״ל‪ ,‬יעו״ש עוד ביתר ארימת והדברים‬ ‫דמגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשד‪ ,‬חומשי תורה ו ם׳‪.‬‬
‫םחר ‪T‬ים‪ ,‬וכדי לרדת לעומקן של הדברים יש להשקיע הרבה‬ ‫מצוות היום של ימי הפורים רבים המה‪ ,‬ולכן לא‬ ‫ג( שנית‪,‬‬
‫יריעת ט ח כ ^ להגיע לד‪,‬בנתן‪.‬‬ ‫יכלו לסיים בעל הנסים דפורים בלישנא של וקבעום‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מג‬ ‫שו״ ת‬ ‫‪V‬‬
‫במגיד משרים למרן הב■’ ז*ל בפרשת יקהל‪ ,‬ויעוין בספרי‬ ‫על כן היה מקום להרהורים רבים אם לקבוע הלל‬ ‫ובאשר‬
‫שו^ת ציץ אליעזר חי^ג ס׳י ע׳ אות ז׳ ע^ש ואכמ^ל יותר‪.‬‬ ‫והודאה לנס זה שקרה ע״י החשמונאים‪ ,‬ואם‬
‫להמשיך קביעתו לדורות לאחר שראו איך שנענשו מרה על‬
‫סימן מג‬ ‫חטאם זה‪ ,‬אי משום שהעבירו נחלה משבט יהודה ולקחו ב ‪T‬ם‬
‫רסן המלוכה‪ ,‬ואי משום שבכלל לא היה להם למלוך בהיותם‬
‫א‪ .‬בביאור דברי המג־׳א באו־ח סימן תרצ״ו‬ ‫כהנים משרתי עליון‪ ,‬והיד‪ ,‬להם חק לעבוד את עבודת הי‪.‬‬
‫בר״ליכר‪ ,‬בביה״ק בערב פורים אם המדובר‬ ‫מצאו חז־ל מן הצורך להודיע ולפרסם כי אחרי‬ ‫ועל כן‬
‫בהליכה לאבל תוך ז‪/‬‬ ‫שיקול רב משך שנה שלימה הכריעו את הכף לשנה‬
‫ב‪ .‬בהליכה על הקבר ביום הפורים ומה הדין‬ ‫הבאר‪ ,‬כן לקבוע ימי חטכה אלר‪ ,‬לימי זכרון הנם ■וקבעום‬
‫באדר ראשון‪ .‬וכן בהליכה בכנופיא בי״ג בו‪.‬‬ ‫ועשאום ימים טובים בהלל והודאד‪,‬״‪ ,‬וגם מצאו לנכון להזכיר‬
‫ולקבוע בכזאת גם בתפלת והודאת על הנסים‪ ,‬להודיע כי‬
‫ב*ה‪ .‬יום ד׳ כ׳ אדר תשמ״ח‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב^א‪.‬‬ ‫אפילו גם אחרי שראו לאחר מיכן העונש המר של‬
‫החשמונאים שנכרתו כלה ע״י עבדיהם‪ ,‬בכל זאת הוכרע‬
‫שליט‪-‬א‬ ‫לכבוד ד‪,‬רד‪^,‬ג ו ס׳ מוהר^ר שלמה גשטטנר‬ ‫הכף להמשיך בזכירת הנס הגדול שנעשו ע״י החשמונאים‬
‫מו^צ בפעיה^ק ת^ו‪.‬‬ ‫שהיו סוף סוף צדיקים חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו‬
‫י ק ר ת מכתט קבלתי‪ ,‬ומאד נהנתי מדבריו בקשר להבנת‬ ‫התורה והמצות מישראל ■וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו‬
‫דברי המג^א באו״ח סימן תרצ״ו סק^ה בשם הר^ש‬ ‫להודות ולד‪,‬לל לשמך הגדול■‪.‬‬
‫הלוי‪ ,‬שאני מציין בספרי החדש צ^א חי״ז סימן ם׳ אות ב׳‬ ‫שמצאו אסמכתא מה^ת להכרעתם לקובעו לדורות‪,‬‬ ‫ויתכן‬
‫שמתקשר‪ ,‬בזה הגר^מ הרים ז^ל בספרו בית מרדכי‪ .‬וזכה‬ ‫והוא ג״כ עפי״ד הרמב^ן ז^ל עה״ת בפ־ בד‪,‬עלותך‬
‫כת״ר לזה ע״י שטרח והשיג ועיין בגוף דברי שו״ת המהר^ש‬ ‫עד‪■,‬פ‪ :‬דבר אל אד‪,‬רן ואמרת אליו בד‪,‬עלותך את הנרות אל‬
‫הלוי ז^ל שהיא לו בתשובותיו בסימן ’■ג )שהואיל בטובו‬ ‫מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות‪ ,‬שעומד על מדרש‬
‫לד‪,‬מציא לי צילום התשובד‪ ,(,‬ויוצא ברור ומבורר שזה‬ ‫הד‪,‬גדה המובאת ברש^י שאומרת למה נסמכה פרשת מנורד‪,‬‬
‫שטתב המג־א משמו שאפילו בערב פורים אסור לילך שם‪,‬‬ ‫לחנוכת הנשיאים לפי כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה‬
‫שהמדובר בתוך ז׳ לאבילות‪ ,‬ושזה לא מוסב על האבל אלא‬ ‫דעתו כשלא היה עטהם בחטכה לא הוא ולא שבטו‪ ,‬אמר לו‬
‫על הנשים עם המקוננות שלא י ל ט שם לקונן במקום פורים‬ ‫הקב^ד‪ ,‬חייך שלך גדולד‪ ,‬משלהם שאתה מדליק ומטיב את‬
‫שיכלד‪ ,‬הז׳ אשר הורשה רק לאבל ללכת אז עם חזן אחד‬ ‫הנרות‪ .‬ואחרי שעומד על הקושי בהבנת ההגדה‪ .‬כותב‬
‫בלבד‪ ,‬ומתיישב עי^כ הכל שפיר )ולא נכון איפוא מה‬ ‫לבארה בזה^ל; אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה‬
‫שראיתי להגר״י פישר שליס^א בספר פני ברוך בהערותיו‬ ‫על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו‬
‫שבסוה׳ם שרוצה להעמיס בפשיטות בדברי המג״א ד מונ תו‬ ‫ר^ל כי הם חשמונאי ובניו‪ ,‬וכלשון הזה מצאתיה במגילת‬
‫לענין הפסקת אבילות של שלשים כיעו^ש‪ ,‬וזה אינו כנ■)(‪.‬‬ ‫סתרים לרבינו נסים שר‪,‬זכיר האגדד‪ .‬הזו ואמר ראיתי במדרש‬
‫א ל א נשאר עדיין קשר‪ ,‬לשונו של המשנה ברורה בזה‬ ‫כיון שהקריבו ’■ב שבטים ולא הקריב שבס לוי וכו׳אמר לו‬
‫בסק״ח שכותב בזה״ל‪■ :‬ואפילו בערב פורים לא ילך‬ ‫הקב־ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו יש חנוכה אחרת‬
‫לשם■ וכו׳‪ ,‬ומשמע מהלשון של ■לא ילך■ שמונתו על האבל‬ ‫שיש בה הדלקת הנדות ואני עושד‪ ,‬בד‪ ,‬לישראל על ‪T‬י בניך‬
‫שמדבר ממט לפני כן בדבריו‪ .‬ואמנם כפי הנראה בא לו זר‪,‬‬ ‫נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם היא חנוכת בני‬
‫מתוך שלא היה גם לפניו גוף דברי תשובת המהר״ש הלוי‪,‬‬ ‫חשמונאי ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח‪,‬‬
‫והעתיק כפי שהבין מהדברים הסתומים שכתוב בשמו במג־א‪.‬‬ ‫וראיתי עוד בולמדנו ובמדרש רבד‪ ,‬אמר לו הקב־ה למשה‬
‫אבל מה היתה כוונת המשנ^ב בזה?‬ ‫ו ט׳ אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה וכו׳ והנה דבר‬
‫טפיה ניכר שג״כ לא ראה גוף התשובה‬ ‫ומהמג״א‬ ‫ידוע שכשאין ביהמ^ק קיים והקרבטת בסלין מפני חורבנו‬
‫במהר^ש הלוי אלא העתיק בכפי שמובא בשמו‬ ‫אף הנרות בסילוח‪ ,‬אבל לא רמזו אלא לנרות של חנוכת‬
‫בכנד‪^,‬ג )שמציין גם אליו( שבאו שם ג*כ בדברים סתומים‬ ‫חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו וכו׳ עכ^ל‬
‫)ואגב‪ .‬בעולת שבת בסק״ב כתוב במקום בערב פורים‬ ‫הרסב^ן‪.‬‬
‫■בערב פסח■ והטעות מבורר(‪.‬‬ ‫כן יש לומר שחכמי הזמן נשאי ונ תנו בדבר עד‬ ‫ואם‬
‫אני בא לשאלת כת״ר הלכד‪ ,‬למעשד‪ ,‬בזד‪ ,‬הטשא‪,‬‬ ‫‪ Q‬ובזה‬ ‫שמצאו אסמכתא מפורשת בקרא לקביעת חנוכת‬
‫והוא‪ ,‬היות ובסימן תרצ^ז נפסק דיום ’■ד וס״ו‬ ‫החשמונאים לדורות ככתוב במגילת סתרים וכנ^ז‪ ,‬וקבעו‬
‫שבאדר ראשון דאסור ג^כ בר‪,‬םפד ותענית‪ ,‬כהכרעת הרמ״א‬ ‫שמונת ימי חטכד‪ ,‬אלו להודות ולהלל‪ ,‬והכניסו זה בתפלת‬
‫כדעה הראשונה שבמחבר שם‪ ,‬על כן מסתפק ובא אם דברי‬ ‫על הנסים למען ידעו הדורות כי ק ט ע זאת כחק ולא יעבור‪,‬‬
‫המג^א האמורים בשם הר״ש הלוי דאסור ללכת בכטפיא על‬ ‫ויעיין בעטרת זקנים או*ח ס׳י תרע״ו שמביא דרשת חז׳ל‬
‫הקבר ביום הפורים בסוף ז׳‪ ,‬אי קאי גם על אדר ראשון ביום‬ ‫שכל והמועדות יהיו כסלים חוץ מחנוכד‪ ,‬ופורים‪ ,‬וכך מביא‬
‫עז‬ ‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מג‬ ‫שו״ ת‬
‫בעובי הקורה ללחום נגדם בכל תוקף כי הוא דבר הגובל‬ ‫י*ד וט״ו שגם הם אסורים בהספר ותענית‪ ,‬ועוד מוסיף‬
‫בחשש וספק נבילות רח׳׳ל‪ ,‬ואפי׳ אם נאמר דבדיעבד מותר‪,‬‬ ‫ושואל אם גם בי״ג אדר ראשון )ערב סורים( יהא אסור‬
‫מ״מ פשוט הדבר שלכתחילה אסור לשחוט כן‪.‬‬ ‫להמג״א ללכת בכנופיה מצד שיאמרו שפורים קטא מפסיק‬
‫ובזה‬
‫הנני מסיים ודו־ש בלונ״ח‪.‬‬ ‫האבילות‪.‬‬
‫מאיר בראנדסדארפער‬ ‫ואשיבנו‪.‬‬
‫השניה על ערב פורים של אדר ראשון‪,‬‬ ‫בנוגע לשאלה‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫נראה ברור שלא נאמר דה שם‪ ,‬ואין על זה כל‬
‫ב״ה‪ .‬כ־ו אלול תשמ״ז‪.‬‬ ‫איסור לילך בו בכנופיא‪ ,‬דמסתבר הדבר דלא יבואו לומר‬
‫ירושלים עיה־ק תובב׳׳א‪ .‬א׳ דסליחות‪.‬‬ ‫עי״כ שפורים קמא ספסיק האבילות‪ ,‬דכשלמא בפורים ממש‬
‫כתיבה וחתימה טובה בספרן של צ״ג למע־כ הרב‬ ‫ברכת‬ ‫)באדר שני< יש מקום לחשוש לכך מפני שהא ההלכה היא‬
‫הגאון מופלא ומופלג וכו׳ חו־פ מוהר־ר‬ ‫שאין אבילות טהג בפורים לא בי*ד ולא בט״ו‪ ,‬ורק דברים‬
‫מאיר בראנדסדארפער שליט״א‪.‬‬ ‫שבצינעא נוהג‪ ,‬כנפסק ברמ״א סימן תרצ׳־ו סעי׳ ד׳ ]וגם‬
‫מו״צ בהעדה החרדית ורב שכונת בתי אונגרין והסביבה‪.‬‬ ‫דברי המחבר בזה לא ברורים כי ‪ r r a‬פוסק ג״כ דלא נוהג‪.‬‬
‫אחדשכת׳׳ר‪.‬‬ ‫ואני רואה בצילום התשובה על המהר״ש הלוי ז״ל )שהמציא‬
‫מכתבו בצירוף ב׳ תשובותיו אוח ת חיוב מריטת‬ ‫יקרת‬ ‫ל ‪T‬י( שמתקשה בדברי המחבר בזה שדבריו סתראי‪ ,‬ונשאר‬
‫נוצות העופות שבצואר לפני שחיטה‪ ,‬קבלתי בסוף‬ ‫בצ״ע‪ .‬ובערוך ומזלחן בסע־י ז׳ כותב מכח זה שיש מי שכתב‬
‫שמע שעבר‪ ,‬עברתי עליהם בעיון‪ ,‬וכל דבריו נאמרים באמת‬ ‫שבכאן הוא םה ‪ T‬במחבר וכצ׳ל‪ :‬נוהגים בצנעא בפורים[‪,‬‬
‫וצדק‪ ,‬בהשכל ודעת‪ ,‬ובטוב העיון‪ ,‬והנני לכתוב לו בזה‬ ‫ולכן אם יעלו בערב פורים בכנופיא שייך לחשוש שיבואו‬
‫כממקשו‪.‬‬ ‫‪tw‬‬ ‫מתוך כך טעות ולחשוב שבכלל נפסק האבילות לגמרי‬
‫לכל הדברות ולכל האמירות ברור ופשוט הדבר‬ ‫א( והנה‬ ‫מחמת פורים‪ ,‬אבל בפורים קטן)באדר ראשון( הגם שאסור‬
‫להלכה שאסור עכ־פ לכתחילה לשחוט את העופות‬ ‫בהספד ותענית‪ ,‬אבל נפסק במפורש דמיד״ת אבילות נוהג בו‬
‫בלי מריטת הנוצות במקום השחיטה‪ ,‬או על ידי צידודן‬ ‫לכו־ע )באדר ראשון( כנפסק במשנ״ב בסי׳ תרצ־ז סק׳־ג‬
‫לצדדין וברוק אם אפשרי הדבר שיחזיקו עי׳־כ מעמד‬ ‫בשם אחרונים‪ ,‬וכן בכף החיים סקי׳ד‪ ,‬ויושבים שבעה‬
‫בצידוד‪ ,‬כדיוצא ברור ומבורר מדברי גדולי הפוסקים‬ ‫בחליצת מנעל‪ ,‬וא״כ אין כאן כל פתח פתוח לבוא לטעות‬
‫שכת *ר מעלה זכרוגם לטובה בב׳ תשובותיו‪) .‬יעוין‬ ‫ולחשוב שמתוך שנשים מקוננות יעלו בכנופיא תוך ז׳ בערב‬
‫בתבואות שור סי׳ כ״ג בשט־ח סעי׳ ו׳‪ ,‬ודעת קדושים שם‪,‬‬ ‫פורים קטן‪ ,‬בלי האבל‪ ,‬שאבילות נפסקת מחמת פורים‪ ,‬ולכן‬
‫ומהמקובץ בדרכי תשובה שם סייק נ׳׳ז‪ ,‬וכן בסי׳ כ־ד סעי׳‬ ‫אין לגזור בזה כלל‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫י׳׳ב‪ ,‬ועוד(‪.‬‬ ‫ובנוגע לשאלה הראשונה‪ ,‬נראה דיתכן באמת שגם בפורים‬
‫הקבוע בזה בישראל מאז ומקדם הוא למרוט את‬ ‫והמנהג‬ ‫קטן אסור לעלות בכנופיא ולקונן בסוף ז׳‪ ,‬מכיון‬
‫הנוצות )ולא להסתמך בדרך כלל על הצידוד(‪,‬‬ ‫דנקטינן שגם ני ‪ T‬ובסייו דאדר־א אסורים בהספד ותענית‪.‬‬
‫ככתוב במרדכי‪ ,‬ומובאים רבריו בפשיטות בב־י ובב־ח בטור‬ ‫בברכה‬
‫יו*ד סי׳ כ*ד בהדגשה •שכן מנהג העם־‪ ,‬וכך ממשיכים‬ ‫אליעזר יד‪,‬ודא וולדינברג‬
‫לנהוג עד היום הזה‪ ,‬ככתוב בספרי*השחיטה‪ ,‬וכאשר ראו‬
‫עינינו‪.‬‬
‫הזה הוא עיקר‪-‬הלכה‪ ,‬באשר יסוד החששא בזה‬ ‫והמנהג‬
‫הוא משום חלדה‪ ,‬ואי משום גם מפני חשש שהייה‪,‬‬ ‫סימן מד‬
‫ששניהם מהלכה למשה מסיני‪ ,‬וחששו על כן דאולי צידוד‬
‫הנוצות לא יעלה יפה‪ ,‬ולא יחזיקו מעמד‪.‬‬ ‫אודות חיוב מריטת נוצות העופות שבצוארם‬
‫גם שחששו נוסף להאמור‪ ,‬גם לפגימת הסכץ‪ .‬וכה‬ ‫ויתכן‬ ‫לפני שחיטה‪.‬‬
‫ראיתי בספר שו*ת ישא ברכה באו־ח סימן ו׳‪ ,‬דעל‬
‫לשון השו־ע באו־ח סי׳ תצ*ח סעי׳ י־ג שכתוב; •השוחט את‬ ‫בס ‪ .r‬יום ד׳ כ״ב אלול שנת השמיטה תשמ״ז‪.‬‬
‫העוף לא י מחט את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין•)בגלל‬ ‫בספרן של צדיקים גמורים יכתב ויחתם טע •כ הגאון הגדול‬
‫איסור יו •ם(‪ .‬שמבאר בפשיטות שהכוונה להצרכת מריטה‬ ‫המפורסם חובר חבורים מחוכמים בכל מקצעות התורה כש״ת‬
‫היא‪ ,‬מפני שעיקר טעם מחטת הנוצות הוא כדי לעשות מקום‬ ‫שליט״א‪.‬‬‫הרב אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫לסכין שלא יפגם יעו^ש‪) .‬ויש רק לעיין במ^ש הספר שזהו‬ ‫אחד״ש מע־כ הדייג‪ ,‬הנני שולח פה רצוף תשובות שערכתי‬
‫עיקר הטעם‪ ,‬דלא כן ‪T‬צא ממשמעות השו״ע ‪ r r a‬ונו־ ם‪.‬‬ ‫בם־ד על דבר חיוב מריטת הנוצות בעופות במקום‬
‫ראיתי שנזכר מחשש זה של פגימת הסכין גם בספר‬ ‫שוב‬ ‫שחיטתן ‪ -‬ובהיות שנודע הדבר שהדבר נפרץ באחרונה‬
‫מורה לזובחים מהגאון בעהמ^ח מלאכת שמים )על‬ ‫ברוב המשחטות כאן בארץ‪ ,‬הנני בזה לבקשו ולעודח שיכנס‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מד‬ ‫שו״ת‬ ‫עח‬
‫העופות‪ ,‬משו־ה מוכרחים הם למרט הנוצות וכ׳ו יעו״ש‪.‬‬ ‫סת־ם( ועוד ספרים‪ ,‬דכותב בה* שחיטה סי׳ ד׳ סעי׳ ס׳ דיהא‬
‫יוצא ברור ומבורר גם מדברי הזבחי צדק שאין כל הוד‪,‬‬ ‫הרי‬ ‫זהיר לסלק הנוצות משום שהייה מלבד הטעם משום חלדד״‬
‫אטינא לומר שיוכלו לשחוט בלי מריטת הטצות ובם‬ ‫ומוסיף וכותב ת־ל‪ :‬ובאותות הנלעטות יש עוד טעם להצריך‬
‫בלי צ ‪T‬ודן לצדדים‪ ,‬באשר שבכה״ג יש סברא לאסור אפילו‬ ‫מריטת הנוצות משום שצוארו מלוכלך מעיסת הלעיטה ויש‬
‫בדיעבד‪ ,‬כדעת הדע־ק‪ ,‬אלא הכרחי לעשות או זה או זה‪.‬‬ ‫חשש שיפגם הסכין עי־ז ע״ש‪ .‬וחשש הלכלוך הרי יש בהרבה‬
‫ואגב הקול נשמע גם זאת מהזבחי צדק‪ ,‬דבעיר גדולה‬ ‫פעמים גם בסתם תרנגולים מתוך זה שמנקרים באשפה‪,‬‬
‫ששוחטים הרבה עופות‪ ,‬אזי אי אפשר לד‪,‬םתמר על צידוד‬ ‫וכדומה‪.‬‬
‫הנוצות מהעופות‪ ,‬דבגלל הלחץ זו הדחק לא יספיקו‬ ‫‪ a‬ובזה אבוא להיות כתנא דמסייעא לכת־ר למה שמאריך‬
‫השוחטים לצדדן בכל הצורך עד כדי שיהיו בטוחים שלא‬ ‫בתשובתו להסביר דכוונת השו״ע באו״ח הנ״ל‪,‬‬
‫יחזרו על הצואר‪ ,‬ויבואו לידי חלדה‪ ,‬לכן מן ההכרח בכגון‬ ‫דמכיון שהוא יו״ט לא ימרוס‪ ,‬אבל צריך מיהת לסלק את‬
‫דא רק למרוט הטצות‪.‬‬ ‫הנוצות לצדדים‪ ,‬והביא משו־ע הגרש־ז מלאדי ז״ל שכתוב‬
‫ד( יש גם מקום לפרש הכוונה בשו״ע או־ח הנ״ז‪ ,‬דר־ל‪,‬‬ ‫בכזאת שאבל מותר לפנות הצמר או הנוצה‪ ,‬והוסיף לבאר‬
‫דמכיון דאין למרוט ביו״ט‪ ,‬ממילא יש לראות להכין‬ ‫דמה שלא כתב הרב להדיא כן דבלא פיטי הנוצות לצדדיו‬
‫ולסדר את המריטה מעיו״ט‪ ,‬וכ״כ החזו״א מועד ס׳י קל־ג‬ ‫אסור לשחוט‪ ,‬וכתב רק היתירא דפינוי הנוצות לצדדיו‬
‫אות א׳ ע־ש‪ ,‬או למרוט ע־י עט״ם כמובא בכה׳׳ח ס׳י תצ״ח‬ ‫ביו״ט‪ ,‬הוא משום דלא נחית הרב כאן לפרטי האיסורים‬
‫ס׳׳ק ק״ב ע־׳ש‪ ,‬והשו׳׳ע בא רק לאשמעט הלכה בד‪,‬לכות‬ ‫להלכות שחיטה וכו*‪ ,‬וכך ביאר כיו׳־ב גם דברי המשנ״ב ם־ק‬
‫יו׳׳ס‪ ,‬שאין למרוט כפי שמורטים בחול‪.‬‬ ‫ם־ז שכותב ג־כ בלשון ״מותר*‪.‬‬
‫אבוא גם אל לשוט של הרמ״א ביו־ד סימן כ־ג סעי׳‬ ‫דס בזה‬ ‫ולכאורה הדברים לא ברורים ועכ״פ לא מפורשים‬
‫ו׳‪ .‬דעל הכתוב בשו־ע שם‪ ,‬דאם תלש הנוצות מן‬ ‫בדבריהם שסונתם לכך‪.‬‬
‫העוף ויצא דם יש להטריף דחיישינן לנקיבת הוושט‪ ,‬מוסיף‬ ‫אוסיף ואזניר לעיינין בספר הרוקח ה׳ יו־ט שכתוב‬ ‫לזאת‬
‫ד‪,‬רמ־א וכותב ח •לן ולכן יש ליזד‪,‬ר שלא למרוט הנוצות אם‬ ‫בזה בזה־ל; וכששוחט עופות אין למרס הנוצר‪ .‬אך‬
‫יוכל לשחוט כלא זה עכ״ל‪ ,‬ונתפסו בזה לומר שמוכח‬ ‫ישחט בנטיית הנוצד‪ ,‬אילך ואילך עכ״ל‪ ,‬והך לישנא של ■אך‬
‫מד‪,‬רמ־א שמותר לשחוט כך בלי מריטה וגם בלי צידוד‬ ‫ישחט• מורה כבר בודאות שהכוונה היא שיש הכרחי לכך‬
‫הטצות‪ ,‬וכת״ר סורח להוכיח שאין כוונת הרמ״א באם יוכלו‬ ‫לד״סות ולצדד מיהת הנוצה אילך ואילך ואחרת אסור‪.‬‬
‫לשחוט כן לחתוך את הנוצות שמבחוץ יחד עם השחיטה‪,‬‬ ‫זה של הרוקח העתיק גם בספר פתחי עולם על‬ ‫ולשונו‬
‫דפשוט שזד‪ ,‬אסור משום חשש שד‪,‬ייה‪ ,‬אלא כוונתו אם יוכל‬ ‫או־ח ס׳י תצ״ח ם־ק מ״ב ע״ש‪ .‬ובא זד‪ .‬איפוא ולומד‬
‫לשחוט על ידי סילוק הנוצות לצדדים‪.‬‬ ‫גם על הנוסחאות הכתוב בזה ביתר הפוסקים הנ*ז שד‪.‬מטון‬
‫גם בזה מצאתי דברים מפורשים באחד מגדולי‬ ‫והגה‬ ‫ג־כ שבלעדי זה אסור‪.‬‬
‫הפוסקים שטתב בכוונת דברי הרמ״א בזה‪.‬‬ ‫לזה גם לשון הערוך השלחן מ־ד סימן כ ‪ T‬סע׳י כ׳א‬ ‫אוסיף‬
‫בד‪,‬גהות מד‪,‬ר״י ווייל לה׳ שחיטה בסופו כותב ג־כ‬ ‫דהנה‬ ‫שפוסק וז״ל; וכן יש למרוט מעופות ממקום השחיטה‬
‫בנוגע לשחיטת עופות ביו׳ט‪ ,‬וכותב‪ ,‬דבעוף לא‬ ‫מסעם זד‪> .‬שלא יבוא ל ‪T‬י חלדדס ובץ־ט שא״א למרוט יזד‪.‬ר‬
‫ימרוס הטצות מפני שזה דרכו‪ ,‬אלא יתירם מן הצד‪,‬‬ ‫השוחט מאד להחליק הנוצות לכאן ולכאן כדי שהסכין יהי׳‬
‫ו ע ל יסוד דברי מד‪,‬ר־י ווייל אלה בא בספר בית הלל על‬ ‫גלוי עכ״ל‪ .‬הרי שמענו גם מפוסק אחריו גדול זה אזהרה‬
‫יו ‪ r‬סימן כ ‪ T‬םק ‪ , r‬ומבאר‪ ,‬דמשמע מד‪,‬מהר״י ווייל‬ ‫חמורה ברורה ומפורשת שגם ביו־ט שאי אפשר למרוט צריך‬
‫דהיכי דאי אפשר לשחוט העוף מחמת דין החלדה דהיינו‬ ‫אבל מיהת השוחט לתהר מאד להחליק אבל הנוצות לכאן‬
‫שד‪,‬יה בעוף זר‪ ,‬ריבוי טצות‪ ,‬שאסור לשחוט ביו״ס‪ ,‬ושאד‪ ,‬גם‬ ‫ולכאן כדי שהסכין יה׳י׳גלוי ולא יבוא לידי חלדה‪,‬‬
‫המכוון בד‪.‬רמ״א בסימן כ־ג סע׳י ו׳ הנ״ז בם־ש •אם יוכל‬ ‫ראיתי בספר זבחי צדק יו־ד סימן כ־ד אות ל'‪,‬‬ ‫וכה‬ ‫ג(‬
‫לשחוט בלא זד‪,‬־‪ ,‬דד‪.‬יינו כשיכולים לד‪,‬סירם מן הצד‪,‬‬ ‫שכותב שמקודם היה נהוג בעירו בבגדאד ביו־ס‬
‫ושאדרבא‪ ,‬דטשמע מלשונו זה של הרמ״א דיש עוף שאין‬ ‫להניח רוק על הטצה ולדחות את הטצה מעל הצואר כדי‬
‫יכולים לשחוט בלא זה‪ ,‬דהייט בלא מריטת הנוצות‪ ,‬וכמו‬ ‫שלא תחזור על הסכין בשעת שחיטה‪ .‬ומוסיף על כן לזה‬
‫שכתב מד‪,‬ר־ם פאדווה ם־ס פ־ג גבי יונים שיש לד‪,‬ם נוצות‬ ‫אזהרד‪ .‬שיניחו עליה רוק הרבה כדי שלא תחזור על הצואר‬
‫ארוכים דנד‪,‬גו למרוט אותם‪ ,‬ואזי ביו־ט אסור לשחוט אם לא‬ ‫ויבוא לידי חלדד‪ .‬דבר שאפילו בדיעבד פסולד‪ .‬לדעת הדעת‬
‫מרטו הנוצות טעיו־ט יעו־ש‪.‬‬ ‫קדושים‪ ,‬ובפרט יש ליזד‪.‬ר על כך בתרנטלים גדולים‪.‬‬
‫שמעינן תרתי מדברי הבית הלל‪ ,‬והוא‪ ,‬דמפרש‬ ‫הרי‬ ‫הענין לא הסתפק הגאון בעל זבחי צדק בזה‬ ‫ולחומר‬
‫בפשיטות‪ ,‬דהן בשו־ע באו־ח סימן תצ״ח‪ ,‬והן ברמ״א‬ ‫בד‪.‬יות ונתרבתד‪ ,‬השחיסד‪ ,‬וקשה לדקדק ליזד‪.‬ר‬
‫ביו״ד בסימן כ־ג‪ ,‬בשני המקומות‪ ,‬המכוון הפשוט הוא‪,‬‬ ‫בזד‪ ,.‬וממשיך בדבריו שם וכותב וז־ל; אבל עתה מחדש‬
‫דאימתי אמרינן שישחוס בלי מריטה היינו דוקא כשאפשר‬ ‫הנד‪.‬יגו השוחטים למרוט ביו״ס וכו׳ כי היא עיר גדולה‬
‫אבל לצדד היסב את הנוצות לצדדים באופן שלא י חז ח על‬ ‫ושוחטים הרבי‪ ,‬עופות ואי אפשר לפ ט ת הטצות מעל‬
‫עז‬ ‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫סימן מה‬ ‫שו״ת‬
‫ביום ואז יהיו אסורין וכיו‪ ,‬ומשמע מכל זה דאם היו אלו‬ ‫הצואר‪ ,‬או שימרטו מעיו״ט אבל אחרת אסור לשחוט בלי‬
‫כלים שמבשלים בהם היה מקום לאסור שמא יב שא בכא ם‬ ‫מריטת הנוצות‪.‬‬
‫ב״י ד אסח האוכאן‪ ,‬והרי עיקר הבעיה בימינו איננה בטסין‬ ‫ו( לזאת אפיריון ניטטייה לכת ״ר שהתאזר עוז להתריע‬
‫אלא בכלים שטבשלין בהן‪ ,‬ויתכן שבכלים אולי יש מקום‬ ‫בחזקה על המנהג הקלוקל שאותיות? ׳*גהנם־ שהבחין‬
‫לפחות להצריך הגעלה‪ ,‬ע־כ‪.‬‬ ‫וראה שהונהג בהרבה משחטות בא ‪ p‬ששוחטים העופות בלי‬
‫מריטת הנוצות מע־ג הגואר במקום השחיטה‪ ,‬וגם לא‬
‫וזאת תשובתי בקצרה‪.‬‬ ‫בצידודם של הנוצות לצדדים וברוק כדי שיחזיקו מעמד‪,‬‬
‫א( לא על דברי הרב אחד ביגדיל חורה בניתי עיקר דברי‬ ‫דצא במלחמת תנופה לבלימת הפרצה‪ ,‬ובכל חומר הדץ‪.‬‬
‫בספרי שם‪ ,‬דברי שם בנוים בעיקר על יסודות מדברי‬ ‫קדוש מוטל על כל רב בעירו ועל מורי ההוראה בבתי‬ ‫וחוב‬
‫גדולי הפוסקים שהבאתי‪ ,‬ואת דברי הרב אחד הבאתי רק‬ ‫המשחטות‪ ,‬לעמוד ב פ ח ולגדור מיד מחיצת הכרם‬
‫לאחר מיכן להסתייע מדברים מגבילים לדברי‪ ,‬וא*כ לא‬ ‫שנפרצה‪ ,‬ולמציא אזהרה חמורה לשוחטי העופות שבל יהינו‬
‫משנה אפילו לו לא שדהים דבריו עם דברי לגמרי‪.‬‬ ‫לד‪.‬משיך במגד‪,‬ג קלוקל זה שחדר אצלם בלי משים הפוגע‬
‫‪ a‬ג ם הרב אחד ביגדיל תורה שם שמנמק מפני שאין חשש‬ ‫בשלחן היהודי הטר^ר הנקי מכל בשר פיגול‪ ,‬ושלא ישימו לב‬
‫של בישול בכלי ב״י‪ ,‬הוא מפני שהמדובר בכזאת‬ ‫כלל לבעליהם האצים בד‪.‬ם לאמור‪ :‬כלו מעשיכם דבר יום‬
‫בעובדא ד ‪T‬יה על מסין שאין מבשלים בד‪,‬ם‪ ,‬והוא כותב‬ ‫ביומו‪ ,‬אשר זה הוא שהביא אותם לד‪,‬אחז במנהג הלא טוב‬
‫במפורש שנימוק זה ועא רק בבחינה של ״בר מן דן״‪ ,‬דהיינו‬ ‫הזה‪ .‬דחזרו לטנד‪,‬גם ביץדש מימים ימימה ומאז ומקדם למחט‬
‫נוספות על יסודי ההיתר שכתב לפני זה )כדברי( מפני שהוא‬ ‫טצות העופות מע״ג הצואר לפני השחיטה למעי לשמור עי״כ‬
‫דבר שפגום מעיקרא שאינו אוסר בכלים כלל‪ ,‬וכדכותב‬ ‫מכל משמר שלא לפגוע ח״ו אף במשהו באחת מחמשת‬
‫מפורש בלשון‪? :‬בר מן דן הטסין אינן בכלל גזירת קדרה‬ ‫הלכות שחיטה שנאמרו למשה מסיני‪.‬‬
‫שאב״י משום קדרת בן ?מא אף אם היו בולעין איסור גמור‬ ‫לד‪,‬כתב ולהחתם בספר החיים ולשנת גאולה וישועה‬ ‫ונזכה‬
‫תחילה ו כו״‪ ,‬הרי שד‪,‬צריך נימוק נוסף זה של שאינן בכלל‬ ‫בב״א‪.‬‬
‫גדרת קדרד‪ ,‬שאב״י למקרה שאפילו אם בולעין איסור גמור‬ ‫באעדרח‬
‫תחילה‪ ,‬הא אם לא בולעין איסור גמור תחילה‪ ,‬כאשר הוא כן‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫למעשה בני ח ט‪ ,‬ו בני חננו‪ ,‬אד יש מקום להתיר בלאו הכי‪.‬‬
‫נראה‪ ,‬דגם בנימוק הטסף שטתב הרב אחד‬ ‫ג( ל מ ע ש ה‬
‫ביגדיל תורה יש לד״חילו גם לנידונ ט‪ ,‬כי יש‬ ‫סימן מה‬
‫להניח דבודאי גם בנ ?וננו המשיחה נע שית לא לאחר‬
‫שהכלים כבר גמורים וראוים למלאכתם‪ ,‬כי אם כשד‪.‬ם עדיין‬ ‫כלי אלומיניום שמושחין אותן בשומן איסור אם‬
‫גולמים‪ ,‬או עם הקמת המבנה שלהם‪ ,‬וכמו כן בודאי חבא‬ ‫טעונין הגעלה‪.‬‬
‫דרובא לא יבשלו בהם בו ביום שנגמרים ונעשים דאוים‬ ‫לספרי שוי׳ת צ״א חי״ב סימן נ״ה‪.‬‬
‫למלאכתם‪ ,‬וא״כ שפיר י־ל מ ה גם הסברא הנוספת דגם המה‬
‫אינן בכלל גדרת שאב״י משום גדרת בת ?טא‪ ,‬וכפי שטתב‬ ‫ב״ה‪ ,‬יום ג‪ ,‬כ״ה מרחשון תשמ״ח‪ .‬יתשלים עיה״ק תובב־א‬
‫לנמק זאת ביגדיל תורה שם לגבי הטסין‪ ,‬מפני דאשכחן דלא‬ ‫לכבוד הרב הגאון הנעלה מוה־ר אליהו שלזינגר שליט״א‬
‫חשו למילתא דלא שכיחא וכו׳‪.‬‬ ‫רב שכונת גילד‪ ,‬ומקור חיים בפעיה״ק ת־ו‪.‬‬
‫זאת‪ ,‬דגם שם אין המדובר כשלא יעשו מהטסין כלים‬ ‫ועוד‬ ‫שו״ב‪.‬‬
‫בלל‪ ,‬אלא רק דבשעת המשיחה אינן עדיין כלים‪,‬‬ ‫מכתבו קבלתי תמול‪ ,‬והנני ממהר להשיבו‪ ,‬דברי‬ ‫יקרת‬
‫ואינן עשדן לבשל בהן בעודן ססין‪ ,‬אבל לאחר מיכן שפיר‬ ‫כת״ר מוסבים על דברי בספרי שו״ת ציץ אליעזר‬
‫יעשו מהן כלים‪ ,‬וככתוב בלשון השאלה שם שהמדובר‬ ‫חי־ב סימן נ״ה בענין כלי אאמיניום מושחים אותם בשומן‬
‫״אודות ״הכלים״ העשדן מטסין של ברזל־‪ ,‬ו ^ רחוק הדבר‬ ‫איסור‪ ,‬שכתבתי לד‪,‬תיר אפילו בלא הגעלה‪ ,‬ולהמחמיר דסגי‬
‫שיעשו טהטסץ כלים בו ב?ם כדיעו״ש‪ .‬וא״כ ה״ב גם בנ ?ון‬ ‫לו בעיתי בלבד‪ .‬ובדברי הבאתי ראיה ממה שמצאתי ב קו ח‬
‫ד ?ן וכנ״ז‪.‬‬ ‫יגדיל תורה שרב אחד ג״כ כתב להתיר בכה־ג‪,‬‬
‫בד‪.‬וקרה ובברכה‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫מעיר ובא‪ ,‬דאותו רב הרי הוא מדבר שם על טסין‬ ‫וע־ז‬
‫שאין מבשלים בד‪,‬ם‪ ,‬וממילא אין חשש של בישול בכלי‬
‫ב־י‪ ,‬וכתב שם דאין לחוש שמא יעשו מד‪,‬כלים הללו כלים בו‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מה‬ ‫שו״ ת‬
‫אות ד׳‪ ,‬ודלא כד‪,‬בית שלמד‪ ,‬יעו־ש‪.‬‬ ‫סימן מר‬

‫לזה ראיתי גם בספר זבחי צדק על יו ‪ T‬סי׳ קט״ז‬ ‫ובדומד‪,‬‬
‫אות ם־א‪ ,‬דמקשה שם על המנהג שלנו שאין אנחנו‬ ‫אודות שום ובצל קלופין שעבר עליהם הלילה‪.‬‬
‫נזהרים בזה שכמה פעמים אגו עושים זלאט׳ד‪ ,‬של ירקות או‬
‫של קשואין וכותשין שום ומניחים בה ועובר עליהן הלילד״‬ ‫ב״ה‪ .‬יום ועש״ק פסח שני תשמ״ס לפ‪-‬ק‪.‬‬
‫וכן כובשין ירקות ומניחין בה ראשי שומין קלופין ותשאר‬ ‫ירושלים עיה״ק תובב־א‪.‬‬
‫כמה חדשים‪ ,‬ובישוב שני)הי שוב הראשון נזכיר עוד לקמן<‬ ‫שליס־א‬ ‫לכבוד הרה״ג רב פעלים הרב ר׳ ראובן סיני‬
‫כותב ליישב‪ ,‬דיתכן שסמכו בוה על הגאון רש״ל שכתב‬ ‫רב בשכונת צפון ירושלים‪.‬‬
‫ביש״ש פ׳ כל הבשר סימן י״ב שכל מה שהזהירו משום רוחות‬ ‫שו״ב‪.‬‬
‫רעות טלם לא שכיחי ד‪,‬א ‪T‬נא כמו זוטת וכו׳‪ ,‬ומשו״ה אין‬ ‫ע״ד ששאלני אודות שום ובצל קלופין שעבר עליהם‬
‫נזד‪,‬רין ג״כ העולם בשום ובצל ע״ש‪.‬‬ ‫הלילה‪ .‬ורצה לצדד ולומר דאם מכוסים היסב וסגורים‬
‫לד‪,‬תיר מכח זד‪ ,‬שלא מובא מזה בשו״ע‪ ,‬מציט‬ ‫ולר‪,‬סתמך‬ ‫במקרר שיועיל שיוכל לאוכלם ולא יצטרכו לאבדם אשר‬
‫שהסתמך ע־ז בספר שו־ת יד מאיר סימן י׳׳ס‬ ‫לפעמים זה מסתכם בהפסד רב‪ ,‬ויש בזה גם ביזוי לאוכלי]‪.‬‬
‫)מובא בקצרד‪ ,‬בדרכ״ת ‪ r v‬סימן קס־ז ס״ק ע־ד(‪ ,‬שהשיב‬ ‫א( הנה צידוד היתר זה אינו ביחס‪ ,‬דבגם׳ גדה ד׳ י־ז ע־א‬
‫לשואלו וד‪,‬אריך ליישב מנד‪,‬ג העולם שאין נזהרים בזה‪ ,‬מפני‬ ‫איתא בהדיא דהסכנה בזה היא‪ :‬״אע־ג דמנחי‬
‫דלא לחנם השמיטו הטוהמ״ח וכל הפוסקים דין זה‪ ,‬כי אין‬ ‫בסילתא ומציירי וחתימי* אפ*ד‪ .‬״רוח רעה שורה עליהן*‪.‬‬
‫בזה מצד רוח רעה בזד‪*,‬ז‪ ,‬ע ״כ יפה מנהגן של ישראל שאין‬ ‫אמנם הפריח ביו־ד סי׳ קט״ז סק״ט לא העתיק גם קטע זה‪,‬‬
‫נזהרים לא בשום קלוף ולא בביצד‪ ,‬קלופה וישראל עושה חיל‬ ‫אכל בשו״ע הגרש־ז מלאדי ז־ל בה׳ שמירת גוף ונפש סעי'‬
‫י‬ ‫יעו״ש‪.‬‬ ‫ז׳ העתיק בפשיטות גם קטע זה‪ ,‬שרוח רעה שורה עליהם‬
‫חשובד‪ ,‬זאת שיש מקום לר‪,‬סתמך ע־ז שלא נזכר מזה‬ ‫ונקודה‬ ‫אפילו הם צרורים בבגד וחתומים ע־ש‪.‬‬
‫ברמב״ם ובשו״ע‪ ,‬הזכירה בעצם גם השו״ת בית שלמד‪,‬‬ ‫בספר רבבות אפרים ח״ג םימן תצ״ה שכבר עלה על‬ ‫שו״ר‬
‫חיו ‪ r‬סי׳ קפ*ט‪ ,‬דאחרי שכתב בזה כמה עקולי ופשורי סיים‬ ‫דעתו לדון להתיר בכזאת כאשר הם כרוכין היטב‬
‫בסופו של התשובה וכתב‪ ,‬שנראה הדבר דאין לחוש לסכנה‬ ‫וסגורים במקרר דליכא למיחש לנחש‪ .‬אבל בא רעהו וחקרו‬
‫רק באלו דחשיב בשו־ע ביו־ד סי׳ קס־ז‪ ,‬ובחו־מ סי׳ תכ״ז‬ ‫הוא זערא־י זלזניק שליט״א ברבבות אפרים בח־ד סימן נ־א‪,‬‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫והוכיח במישור כנ״ז‪ ,‬דבגט׳ נדה איתא בהדיא שזה נאמר‬
‫גם בשו״ת פרי השדר‪ ,‬ח״ג סימן ס״א‪ ,‬דמשו״ד‪ ,‬לא‬ ‫וכ״כ‬ ‫אע־ג דמנחי בסילתא ומציירי וחתימי‪ ,‬וא*כ איך יועיל‬
‫הובא זה בשו״ע‪ ,‬משום דאולי ידעו הפוסקים דעכשיו‬ ‫במקרר או במקום סגור עיי־ש‪.‬‬
‫אין בהם משום סכנד‪ ,‬ע״ש‪ ,‬וכתב מזה‪ ,‬גם בשו־ת ישכיל‬ ‫‪ a‬אולם נראד‪ .‬לי דיש מקום לצדד להתיר במקום הפסד‪,‬‬
‫עבדי ח״ז חאו״ח סימן מ־ד‪ ,‬ונוספות בח־ח ‪ T v n‬סימן י״ד‬ ‫ולהסתמך על זה שמימרא זאת שבגט׳ נדה לא‬
‫יעו*ש‪.‬‬ ‫הובאה כלל לא ברמב״ם ולא בטור ושו־ע‪ ,‬והוזכר זה רק‬
‫אם נחוש על כך עקרונית גם על בזה־ז‪ ,‬כפי‬ ‫ג< גם‬ ‫בכמה מהבאים אחריהם‪ ,‬וניתן לומר שד‪,‬רמב״ם ובעלי השו״ע‬
‫שחוששים כמה מגדולי הפוסקים‪ ,‬ישנן אבל כמה דרכי היתר‬ ‫סברו בגדלותם שאין הלכה כן‪ ,‬או דקסברי הנהו מרנן רבנן‬
‫בזה‪ .‬וכדיבואר‪.‬‬ ‫שזה לא נועג בזמנינו‪ ,‬כי נ שתט הטבעיים והמסיבות‪ ,‬כפי‬
‫בםמ*ק סימן קע־א )יום רביעי( שכותב וז״ל‪ :‬שום‬ ‫יעוין‬ ‫שמצאנו על עוד כמה דברים מעין אלה שנאמרו ונתחדשו‬
‫קלוף ובצל קלוף וביצה קלופד‪ ,‬שעבר עליהם הלילה‪,‬‬ ‫׳‬ ‫בכזאת‪.‬‬
‫יש בני אדם שאינם אוכלים שומים קלופים שחוקים בשבת‬ ‫עוד‪ ,‬אלא שגם על הך מימרא גופה מצינו בהגהת‬ ‫ולא‬
‫שחרית‪ ,‬ויש שאינם חוששים מאחר שלחם מעורב בתוכם‪ ,‬ויש‬ ‫מרדכי שבת בר״פ המוציא‪ ,‬ובמרדכי שם בפ׳ כלל‬
‫שמשימים קליפת השומין לתוכם עב־ל )והובא גס בספר שבט‬ ‫גדול בח ‪T‬ושי אנשי שם אות ג׳ שמביאים בשם המהר־מ בר‬
‫מוסר ט ף פרק מ׳ ע*ש<‪.‬‬ ‫בתך שהשיב בחד תירוצא שלכן לא חיישינן לביצה קלופה‬
‫למדנו מהסמ״ק על שתי דרכי היתר בזה‪ ,‬והיינו‪,‬‬ ‫ד‪,‬רי‬ ‫משום רוח דעה‪ ,‬מפגי‪ ,‬דדילמא לא שכיח ביגיט ח״ ר ע״ש‪.‬‬
‫שיערבו עמם דבר נוסף כלחם‪ ,‬או שיראו לד‪,‬שים‬ ‫מרדכי אלה שימשו למקור בית אב לכמה וכמה‬ ‫ודברי‬
‫קליפת השומין לתוכם )ד‪,‬גם שכבר קולפו מהם( וזה יועיל‬ ‫גדולי פוסקים לדון להתיר עפי־ז‪ ,‬ובבחינה של •ומה‬
‫שלא תשלוט הרו־ר‪.‬‬ ‫ספיי^ת שלכם כך*‪.‬‬
‫זה שהחשש הוא רק אם הם לבדם‪ ,‬אבל אם באים‬ ‫ודבר‬ ‫להגאון האדר־ת ז־ל בקו׳ עובר אורח הנדפס בסו־ם‬ ‫יעוין‬
‫במעורב עם ד״א לית לן בה‪ ,‬כותב גם בספר זבחי‬ ‫ארחות חיים על ‪ n*w‬בסי׳ ד׳‪ ,‬שעל סמך זה התיר‬
‫צדק שם‪ .‬וכ״כ גם הבן א״ח ש״ב פ׳ פינחס אות י״ד וז״ל‪:‬‬ ‫בפשיטות לקנות תערובות ביצים טרופות לאפיה‪ ,‬מפני‬
‫והייט חקא אם לבדם‪ ,‬אבל אם מעורבים עם שאר אוכלים הן‬ ‫דסמכינן ע ‪ T‬הגם־ר דבזה״ז ל־ח להם משום רוח רעה ע־ש‪.‬‬
‫בבישול הן בכטש אפילו קלופים לגמרי מותר וכן עמא דבר‬ ‫והובאו דבריו אלה גם בספר משמרת שלום על יו*ד סי׳ קס־ז‬
‫פא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מז‬ ‫שו״ת‬
‫סימן מז‬
‫א‪ .‬אם מותר ליכנס למסגד של ישמעאלים‬ ‫עכ״ל‪ .‬גם לרמת הכף החיים באו־ח סימן תק*ד סק‪-‬א ט תב‬
‫ובדברי בספרי צ״א חי״ד סימן צ״א‪.‬‬ ‫די״ל דכשהם ממשלים או מעורבים עם דבר אחר איט מזיק‬
‫ב‪ .‬בדעת הרי־ן אם גזרו משום בנותיהם גם‬ ‫אם עבר עליהם הלילה וכמ‪-‬ש הזב־צ ע״ש‪.‬‬
‫בישמעאלים‪.‬‬ ‫גם דרך היתר לשים בתוכם מלח‪ ,‬כדראיתי בספר‬ ‫יש‬ ‫ד(‬
‫ג‪ .‬אודות אם אפשר בשמו״ת לקרוא התרגום‬ ‫מטעמים ערך יין סעודה ואכילה אות י׳׳ח שכותב בשם‬
‫באמצע ודברי בזה בצ״א חלק ט״ו סימן ז׳ וחלק‬ ‫ספר תוספת חיים וז״ל; טעם כשנשאר שום קלוף או בצל‬
‫ט־ז סימו י״ח‪.‬‬ ‫קלופה בלילה שאם יעבור עליהם הלילה סכנה ל אטל מהם‬
‫ב־ה‪ .‬כ־ו ניסן תשמ״ח לפ״ק‪ .‬ירושלים עיה־ק תובב״א‪.‬‬ ‫נותבים אותו למלח‪ ,‬כי המלח מבטל את הרוח רעה ששורה‬
‫לכטד התורני ה־ר יעקב רודמן שליט־א‬ ‫עליו ע״ש‪ .‬והובא גם בספר טעמי המנהגים בליקוטים אות‬
‫אתמול קבלתי מכתט‪ ,‬והנני להשיב לו על שתי הערותיו‬ ‫ט*ז ע״ש‪ .‬ומשמע לכאורה ששימת המלח מועילה אפילו אם‬
‫בספרי‪.‬‬ ‫ישים זאת בתוכם לאחר שעבר עליהם הלילה‪ .‬דכחו אתו‬
‫הראשונה היא לספרי שו־ת ציץ אליעזר חי*ד‬ ‫א( הערתו‬ ‫להעביר ולבטל את הרוח רעה‪.‬‬
‫סימן צ״א אות ד׳‪ ,‬שהסתמכתי בדברי ע־ד הר״ן‬ ‫לזה כותב לומר הכף החיים יו״ד סי׳ קט־ז אות‬ ‫ובדומה‬
‫בסנהדרין לאסור ליכנס גם למסגד של ישמעאלים‪.‬‬ ‫צ״ג‪ ,‬די־ל דאיט מזיק אלא כשאוכלו כמו שהוא‪,‬‬
‫ע־ז‪ ,‬דלדעתו דעת הר״ן היא דעת יח ‪ , T‬ועוד דגם‬ ‫ומעיר‬ ‫אבל אחר כבישה בחומז או במי מלח או אחר בישול אינו‬
‫הר־ן סותר בזה א־ע ממ־ש בתשובותיו שהובא בב־י‬ ‫מדק ע״ש‪ ,‬והיינו אפילו אם יעשה במאת לאחר שעבר עליהן‬
‫בטור ‪ r r‬ט״ם קכ״ג‪.‬‬ ‫הלילה‪ .‬ואינו אוכלו כמו שהוא‪.‬‬
‫ואשיבנו בראשונה‪ ,‬כי הר׳־ן אינ ט סותר את עצמו כלל‪.‬‬ ‫אך בשו״ת בית שלמה חיו״ד שם כותב לומר דמהני‬
‫דבחידושיו בסנהדרין איננו מדבר על דין‬ ‫כשנתערב בחומץ קודם שעבר הלילה עיי־ש‪.‬‬
‫הישמעאלים שסוגדים שם‪ ,‬אלא מדבר על דין ״הבתים־‬ ‫ה< כמו״כ ישנם סוברים שהחשש הוא רק בחיין ולא‬
‫שסוגדים שם‪ ,‬ובלשונו על דין 'הקדשים־ שלהם‪ ,‬והיינו‬ ‫בממשלים‪ ,‬וישנם סוברים להיפך שהחשש הוא‬
‫הבתים‪.‬‬ ‫רק במבושלים ולא בחיין‪ ,‬יעו־ש בזבחי צדק‪ ,‬ובשו־ת יד‬
‫בתשובתו שם ט א מדבר על דין ה־ישמעאלים־ לומר‬ ‫ואילו‬ ‫מאיר שם וכן בדרכ״ת שם אוח ע״ד עיי־ש‪ ,‬ויוצא איפוא מזה‬
‫שאין יינם אסור אלא בשתיה ולא בהנאה כלל לפי‬ ‫שלדידן על כל אופן מהאופנים אם נרצה יש לנו ספק ספקא‪,‬‬
‫שאינם עובדי ע־ז ואין ביינם משום ני ט ך‪ ,‬ודבר זה שאינם‬ ‫לד‪,‬תיר‪ .‬והוא‪ ,‬שמא לא שייך כלל החשש בזה־ז‪ ,‬ואפילו אם‬
‫עובדי ע״ז הרי הר־ן בעצמו בחידושיו שם ג־כ מדגיש זאת‬ ‫שייך שמא הוא דוקא על האופן השני ולא על האופן שרוצה‬
‫וכותב ־שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות־‪ ,‬ובכל זאת‬ ‫כעת לאכול‪ .‬והרי הספק הוא לא על חשש סכנה מוחשת‬
‫טבר דבתיהם שאני‪.‬‬ ‫שנטעון פירוקא לסכנתא‪ ,‬אלא על חשש סגולתי ומופשט‪.‬‬
‫כן החילוק בינם לבין בתיהם לדעת הר־ן מבורר הנהו‪,‬‬ ‫ואם‬ ‫ואשר רבים כבר עברו ואכלו ולא נתוקו‪.‬‬
‫והוא‪ ,‬דלענין מגע יינם ס־ל להר־ן שאין נאסרין‬ ‫יד מאיר שם‪ ,‬מחדש גם לומר היתר פשוט בזה‬ ‫ו< ובשו״ת‬
‫בהנאה הואיל שאינם עובדי ע־ז ממש‪ ,‬אבל לענין ־קדשיהם־‬ ‫אפילו אם נחשוש גם לבזה׳״ז‪ ,‬והוא‪ ,‬דיועיל על‬
‫)המסגדים( ם־ל להר־ן שאעפ־כ דין ע־ז יש להן לכל דבר‬ ‫כך הדחה‪ ,‬דההדחה מעבירה הר־ר‪ ,‬ומנמק זאת‪ ,‬דאעפ״י‬
‫איסור של ע־ז הואיל ומכל מקום ענין השתחויותיהם לפניהם‬ ‫שלא נזכר מהיתר כזה בשום פוסק‪ ,‬אפ׳־ה נראה לו שיועיל‬
‫הוא השתחואה של אלהות‪ ,‬וכלשוט שם ־כענין עבודה של‬ ‫זה מכיון דבלא״ה העיקר הוא דאין אותו הרוח רעה שכיח‬
‫אלהות הוא עבח־תן״‪ ,‬אמנם ־כענין־ בכף הדמיון‪ ,‬אבל עכ־פ‬ ‫עתה בזה״ז עיי־ש‪) .‬אמנם בארצוה־ח להמלבי־ם סימן ד׳‬
‫לא יצאו מידי סרך טומאה‪ .‬ויעו־ש בספרי באות ג׳ מה‬ ‫מבואר דלא כן יעו־ש(‪.‬‬
‫שהבאתי שכותבים לחלק בכעין זה לגבי הנוצרים אפילו‬ ‫מכל האמור‪ ,‬דמעיקרו של דבר יש מקום להתיר‬ ‫העולה‬ ‫ז(‬
‫להסוברים דלא כהרמב־ם מ ה וס־ל דאינם עובדי ע־ז ע־ש‪.‬‬ ‫בכל גוונא והנוהג כן אין מזחיחין אותו‪ ,‬ומה גם‬
‫כב• במכתבו‪ ,‬שבהמשך דברי התשובה בר־ן‬ ‫ב< ומ״ש‬ ‫כשיעשה גם הדחה‪ ,‬וביותר יש להתיר כשישימו מהקליפות‬
‫שבב־י שם כותב‪ ,‬דגם משום בנותיהם ליכא רק‬ ‫לתוכם‪ ,‬ועל אחת כמה שמותר כשיערב זה עם איזה דבר‬
‫שהחמירו הפוסקים‪.‬‬ ‫אחר‪ ,‬או אפילו כשישים בתיכם מלח או יכבשם בחומץ ובמי‬
‫לא נ טן‪ ,‬הר־ן סובר שם במפורש שאיכא בהם משום‬ ‫זה‬ ‫מלח‪.‬‬
‫בנותיהם‪ ,‬ורק בנוגע לדבש‪ ,‬מכיון שנשתנה‪ ,‬הוא‬ ‫והנני בברכה‬
‫שטתב הר״ן שם‪ ,‬דאפשר דלא גזרו בכה־ג משום בנותיהם‪,‬‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫וכלשונו שם ״וכיון שאינם ־אלא־ משום בנותיהם‪ ,‬כל‬
‫שאוכל אותו כדרך שאין ט משום תחטת אפשר שהוא מותר‬
‫ו־הדבש־ אין בו משום תחנות דלא גרע מיין מבושל דלית‬
‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מח‬ ‫שו״ת‬ ‫פב‬
‫סימן מח‬ ‫ביה משום חתנות״‪ ,‬וכך הועתק גט״ז ביו״ד שם ס״ק י״ח‬
‫ע״ש‪ .‬הרי יוצא מזה מפורש דס״ל להר״ן כי ‪ p‬איכא בהם‬
‫א‪ .‬איך התיר רחב־ת להקלצסינרי להוסיף‬ ‫שפיר משום בנותיהם‪ ,‬ורק בבוגע ל ‪T‬בש״ הוא דכותב ל ^‬
‫שלהבת ולקרב מיתתו‪.‬‬ ‫שיש מקום להקל בו כמו ביין מבושל דלא חיישינן שיבוא‬
‫ב‪ .‬הטלת גורל בד־נ‪.‬‬ ‫משום כך להתחתן עם בנותיהם מכיון שנשתנה‪.‬‬
‫ג‪ .‬איך עשו זקני לוז מעשה בקו״ע לצאת חוץ‬ ‫אני רואה הדברים מפורשים בזה כנ ‪ r‬בגוף דברי‬ ‫וכך‬
‫לחומה כדי למות‪.‬‬ ‫שו׳־ת הר־ן שלפנינו‪ ,‬ועוד ביתר אריכות והסבר‬
‫ד‪ .‬איך יעץ ר״י בן חלפתא לאותה זקנה שתמנע‬ ‫יעו־ש‪.‬‬
‫א״ע מלהשכים לביהכ״נ שלשה ימים ותמות‪.‬‬ ‫שבאנו לחלק בין הישמעאלים עצמם לבין‬ ‫ומכיון‬ ‫ג<‬
‫ה‪ .‬אם מותר להתפלל על אדם חולה שסובל‬ ‫מסגדיהם )קדשיהנס‪ ,‬תו אין הוכחה שדעת הר־ן‬
‫הרבה שימות‪.‬‬ ‫היא דעת יח ‪ T‬ושמוכח שלא פסקינן כן‪ ,‬כי לפי האמור אין‬
‫לראות סתירה לדעתו של הר״ן מהנפסק בזה בנוגע‬
‫ב־ה‪ .‬יום ב׳ י־א מנ־א תשם־ח‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב־א‪.‬‬ ‫לישמעאל בטור ויו״ד סי׳ קכ״ג וקכ״ד שם >כפי שחושב‬
‫לכמד ידידי ו מ ט ב מ הגדול חכם ורבי יתקרי‬ ‫כבו׳‪ ,‬ושואל שפסקתי כדעת יחיד<‪ ,‬דהרואה יראה ויוכח‬
‫פח ם׳ ד־ר אברהם־סופר אברהם נ״י‪.‬‬ ‫שהמדובר בכל המקומות שם הוא רק בנוגע למגע‬
‫שלום רב‪.‬‬ ‫הישמעאלים ביין לומר שלא נאסר אלא בשתיה ולא בהנאה‪.‬‬
‫י ק ר ת מכתבו קבלתי בעש׳׳ק‪ ,‬והנני נותן לו דין קדימה‬ ‫אבל לא נזכר כלל מדין מסגדיהם‪ ,‬והחילוק ביניהם הוא‬
‫וממהר לה שיט‪.‬‬ ‫מוסבר כנ*ז >וגם לגבי עצמם הא אסרו מיהת יין מגעם‬
‫ש אל ת כבו׳ היא‪ ,‬בהטעשה של ר׳ חנינא בן ת ר חן) ב ע־ז‬ ‫בשתיה(‪.‬‬
‫י־ח‪ ,<,‬איך התיר להקלצטינירי להוסיף שלהבת‬ ‫ברמב־ם בתשובה נזכר מבתיהם‪ ,‬ומזה אין עוד הכרע‬ ‫ורק‬
‫ולקרב מיתתו וגם הבטיח לו עוה־ב על כך‪ ,‬אמנם מצאנו‬ ‫למעשה‪ ,‬ואדרבה הר״ן אחרון הוא וראה דברי‬
‫בחז־ל שהתיח באופן של שב ואל תעשה‪ ,‬כגון במעשה של‬ ‫הרמב־ם בזה‪ ,‬כדיוצא מתשובתו שם כדיעו־ש‪ ,‬וא״כ הלכה‬
‫האשד‪ .‬הזקינה שבאה לפני ר׳ יוסי בן חלפתא )ילקו־ש פ׳‬ ‫מ ה כבתראי‪.‬‬
‫ע ק ט‪ ,‬אך כל שהוא בקום ועשה אין כל היתר‪ ,‬ויותר ק״ל‬ ‫השניה במכתבו‪ ,‬היא בקשר לדברי בספרי צ׳ א‬ ‫ד< הערתו‬
‫הגם׳ בסוסה מ״ו ע״ב דאיתא זקנים שבלוז בזמן שדעתן קצה‬ ‫חט״ו סימן ז׳ אות ד* בנוגע לשנים מקרא ואחד‬
‫ע ל ^ יוצאין מחוץ לחומה והן מתים‪ .‬ואיך נעשה דבר בקום‬ ‫תרגום אם אפשר לקרוא התרגום באמצע‪ ,‬ובדברי הטשנ״ב‬
‫ועשה‪.‬‬ ‫בסי׳ רפ*ה סק״ב וסק־ו‪ ,‬ואם יוצאים בכה״ג רק בדיעבד‪ ,‬או‬
‫ו איהו מקשד‪ .‬ואיר‪.‬ו מפרק וזיל‪ :‬וחשבתי שאולי במעשה של‬ ‫יש מקום לכך אפילו לכתחילה כדי שמכל לקרוא אחד מקרא‬
‫רחב״ת באמת היה אסור‪ ,‬אך לא מצאנו שר״ח התיר‬ ‫ואחד תרגום בבית ואח׳׳כ יקרא בפיו עם הבעל קורא‪.‬‬
‫א לעשות כן בפירוש אלא רק לא התעד לומר לו אל תעשה‬ ‫כבו׳ לא ראה גם ראיה שניה מה שהוספתי לכתוב מזה‬ ‫הנה‬
‫זאת‪ ,‬ואולי באופן כזה נחשב כשב ואל תעשה ומותר‪ ,‬וכן‬ ‫בתוספת מרובה על העיקר בצ־א חלק ט״ז סימן י־ח‪.‬‬
‫לגבי זקני לוז אמנם הם יצאו מחוץ לחומד‪ .‬בקום ועשה כדי‬ ‫בראשונה הבהרתי שכוונתי מ ה בחי ‪ r‬היא שיוצא בכזאת‬
‫למות‪ ,‬אך זד‪ .‬היד‪ ,‬רק בגדר של גרמא והסבת המעקב של‬ ‫רק בדיעבד‪.‬‬
‫מיתה טבעית‪ .‬אך בכל זאת לא נחה דעתי ומבקש את דעתו‬ ‫ולאחר מיכן הרחבתי את הדיבור בזה והוכחתי מדברי‬
‫הרמה של כ״ת‪ ,‬כי מפחד אני לחדש דבר על דעת עצמי‬ ‫הראב־ן דס׳׳ל דיוצא בכה״ג אפילו לכתחילה‪ ,‬וראיה‬
‫עכ ‪.T‬‬ ‫להערוה׳יש‪.‬‬
‫וזאת תשובתי‪.‬‬ ‫ו מ א ‪ T‬ך הבאתי דברי הסדר היום והשל׳׳ד‪ ,‬שע־ם הסוד י״ל‬
‫היא גדולה לכאורה‪ ,‬ותירוצו כפי‬ ‫א( הקושיא מרחב״ת‬ ‫שטו־ת לפי הסדר בדייקא יעו־ש‪.‬‬
‫שהוא עדנו חלש לדעתי‪ ,‬דד‪,‬רי רחב״ת לא דק‬ ‫והעי בברכה‬
‫שלא התנגד לו אלא ענה לו בחיוב‪ :‬הן‪ ,‬ולא רק זאת בלבד‪,‬‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫אלא למב^ שו הנוסף שגם שישבע א שעי־כ יביאנו לחיי‬
‫העוה־ב נענה א ג־כ בח?ב וד‪1‬םיף ונשבע לו על כך‪ ,‬והאם‬
‫לא נחשב זה כהתיר לו לעשות כן בפירוש ז ואיך אפשר‬
‫איפוא לקחא על במאת שנחשב כשב ואל תעשהז‬
‫נראה לי להוסיף תבלין לתירוצו זה‪ ,‬והוא‪ ,‬דהרי‬ ‫ולכן‬
‫הקלצטונירי הציע לו שיעשה שתי פעולות לקירוב‬
‫מיתתו‪ ,‬א< שירבה בשלהבת‪ .‬ס שיטול הספוגין של צסר‬
‫מעל ל ם‪ .‬והנה הפעולה השניה שיטול מעל ל ם הספוגין של‬
‫פג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫‪ P ' 0‬מח‬ ‫שו ־ת‬
‫לד‪,‬פילו בים‪ .‬ומביא הסיח שם הוכחה לכך מיונה הנביא‪.‬‬ ‫‪1‬פר ששראום הפיס‪ ,‬בודאי פותרת היא‪ ,‬דהר״ז בחפוז לפה‬
‫ואחיכ שואל הסיח דלפד‪ ,‬לא אפרו לו אונד‪ ,‬תשליך עצמך‬ ‫שנפסק ביו ח סי• של״ס סעי׳ א־ ברפ״א‪ ,‬דאם יש פלח על‬
‫אל הים‪ ,‬ומתרץ שלא רצה יונה להשליך עצמו‪ ,‬ועוד טים היו‬ ‫לשונו שפעכב יביאת הנפש מותר להסירו פשם דאין בוזז‬
‫בספינה ומוטב שישליטהו הם עי ש‪ .‬ו איכ גם כאן אצל‬ ‫מעשה כלל אלא שמסיר המונע ע־ש‪ ,‬וה־נ בבואת שמסיר רק‬
‫רחבית מ טון שהיה עמו גוי לא רצה לחבל ב ע צ ט‪ ,‬וקיוה‬ ‫את הנענע שהוא זה הספוגין של ‪1‬מר ששראום במים‪ ,‬ומותר‪,‬‬
‫שד״גוי טי ס ‪T‬חם ע אז רעשה זאת‪ ,‬כאשר כן היה‪ ,‬וממילא‬ ‫ואם כן יש לופר איפוא שמה שהשיב לו רתב״ת הן‪ ,‬וגם‬
‫ק ח הדבר שאין ללמוד כלל מזה לעלמא לד‪,‬תיר בכזאת גם‬ ‫הוסיף לישבע לו‪ ,‬היה בלבו רק לזה בגלל שיסיר מפנו‬
‫עיי אחרים ח‪,‬ודים‪.‬‬ ‫הספוגץ של ‪1‬מר המעכב בעיקר את מהירות יביאת נשמתו‪,‬‬
‫]ו מג צ ם דברי הספר חסידים שמתיר להתיר להרוג‬ ‫חה מותר‪.‬‬
‫אחד פד״ם עים גורל‪ ,‬יש לכאורה סתירה לכך מדברי‬ ‫ואני מוצא סמוכין לדברי בשו־ת חתם סופר היו״ד סי׳‬
‫הספר חסידים כעצמו בסימן תשיא שטתב חי ל‪ :‬בני אדם‬ ‫שכ*ו אות ג׳‪ ,‬דבדברו בהעון החמור של מאבד עצמו‬
‫שבספינה והיד‪ .‬ח ח סערה אין רשאים להפיל גורלות שאם‬ ‫לדעת‪ ,‬מביא בתוך דבריו הוכחה מוזעובדא דרחב־ת‪ ,‬ו ס תב‬
‫י ט ל על אחד מהם צריך להטילו בים‪ ,‬אין זה לעשות כאשר‬ ‫בזוז־ל‪ :‬וצא ולפד מרחבית פ־ק דעח דאע־פ שהיה פצר פאד‬
‫עשו ליונה בן אמיתי‪ ,‬השתא אסמכתא לא קניא לענין ממון‬ ‫ומיתתו סוב לו מחייו שד‪,‬רי האספיקלסור שקירב מיתתו‬
‫וכיש לענץ נפשות שלא יסמם עי פ הגורל ו ט׳ עיש‪.‬‬ ‫בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי העוהיב‪ ,‬מים הוא עצמו‬
‫א ב ל באמת אין סתירה כי ההיא דסימן תרעיס שאני‪,‬‬ ‫לא פתח ‪ po‬שיכנס בו האש ואפר נעסב שיטלנה פי שנתנה‪,‬‬
‫שהמדובר ששאר הספיטת עוברות בשלום‪ .‬ורק על‬ ‫ואל יחבל הוא בעצנע עכיל‪ .‬הרי לנו שהחים שיכל את‬
‫זאת עומדת עליה רוח סערוז‪ .‬שזד‪ ,‬הוכחה שיש בספינה מי‬ ‫לשונו ולא הזכיר מלה מריבוי השלהבת‪ ,‬שזכה עי״כ‬
‫שחייב לשמים‪ ,‬ופ שאיכ בהוזיא דסי׳ תשיא שאין הוכחד‪,‬‬ ‫לעוה״ב‪ ,‬אלא הזכיר רק שזכה עבור זה שקירב את מיתתו‬
‫חיטנית שיש בזו הספינה אחד מיוחד שחייב‪ ,‬וכיכ בפי׳ שם‬ ‫בסיאקן של ספוגי הצפר‪ ,‬והיינו מפני שרק עבור זה הבטיח‬
‫עיש‪ ,‬וכך מבאר בשוית בנין ציון החדשות סי׳ ק עיג‪ ,‬ששם‬ ‫לו רחב״ת שיזכה לחיי העווזיב וכניל‪.‬‬
‫אפרו בנברר להם עיי גורל דבשבילו נעשה הסער כ ט גבי‬ ‫שניה ני ל ל ת ח קושיתו דפר‪ ,‬והוא עפיי פה‬ ‫ט ום־רך‬
‫יוגה‪ ,‬ולכן מותר שהוא כ ט תדף עיש‪ .‬ובדרך זו מבאר דברי‬ ‫שראיתי לר‪.‬גאון בעל שבות יעקב זי ל בסי׳ עיון‬
‫הספר חטדים גם המדרש תלפעת בענף גורל מובא בשדי‬ ‫‪r‬קב על העין ‪ r‬קב שטתב לפרש מדיחה‪ ,‬דבאפת ע־פ חן‬
‫חמד בפאת השדה כללים מערכת ג׳ ט מן י״ד‪ .‬וכן בספר‬ ‫היה פותר לו לרחב־ת לחבל בעצמו כדכותבים התום׳‬
‫יעלזו חסיחם יעויש‪.‬‬ ‫בגיטין ח ניז דהיכי דיראים פיסורין פותר לחבל בעצמו‪,‬‬
‫ב ר ם זאת ראיתי בספר תפארת לפשה על יוי ד ב ט׳ קנ״ח‬ ‫ורחבית מדת ח ^ו ת עבד אף שהיו עליו יסורים קשים במה‬
‫שטתב מדיע לומר דאפי׳ לא יחחד‪,‬ו כשבע בן בכרי‪,‬‬ ‫שלא נשרף םד‪.‬ר‪ .‬עי ש‪ .‬וא״כ אין ללמוד כלל ממה שהסכים‬
‫מ״מ שרי ליתן עים גורל שיטילו ביניהם כעובדא דענד״‬ ‫וד״תיר להאספיקלטור‪ ,‬גם למקום אחר שיהא ג״כ מותר‬
‫ושכימ מעובד׳ דגבעונים ד א מ ח תנה לד‪,‬ו ז׳ אנשים‬ ‫בכיו״ב‪ ,‬דשאני הכא שמעיקרא ד חנ א היה מותר לו לחבל גם‬
‫ו ט קע ט ם לה׳ ונ תנו עי פ קליטת הארון אף דלא יחדו‪,‬‬ ‫לעצט‪ ,‬ודק לא עשה זאת משום מדת חסידות בלבד‪ ,‬ולכן‬
‫ושכים גם מעובד׳ דסרח בת אשר שבאה לד‪,‬ם מתחילה‬ ‫הת ‪ T‬עכיפ להאספיקלסור לעשות זאת‪ .‬ופשאיכ בעלמא‪.‬‬
‫וד‪,‬גטה שמבקש עאב אלף אנשים להרוג ט‪,‬תרט ליתן‪ ,‬ו ם׳‬ ‫רש ללסז־ את האמור גם מדברי הפהרשיל בישיש בי ק‬
‫ו עיכ עי פ גורל רצו ליתן עי ש‪ .‬ויש הרבה לעמוד ע ח‪,‬‬ ‫סוף סי׳ ני ס שטתב וזיל‪ :‬ור׳ חנינא בן תרדיון נפי‬
‫והראיו׳ פגבעונים ופעובדא דסרח בת אשר‪ ,‬נסתרות המה‬ ‫ביקש לקרב מיתתו רק שלא רצה לעשות בגופו כגון לפתוח‬
‫מדברי הסיח הנ״ז בסי׳ תשיא‪ .‬ד ט תב על הגורל שעשו בין‬ ‫פיו ולקבל האש דד‪,‬וי כחובל בגופו ממש עכיל ומסייע מזה‬
‫שאול לי טנ תן‪ ,‬דשם שאני שהי׳ א חן ומד‪,‬׳ כל משפטו וכו׳‬ ‫לציונו שם שהמחבר בשעת ד‪ 1‬דרה ושיש חשש שיתעלא בו‬
‫כדיעו״ש‪ .‬ויעוין מזה גם בספר משכנות הרועים מע׳ ג׳ אות‬ ‫עיש‪.‬‬
‫ח׳ עיי״ש ואכפיל יותר[‪.‬‬ ‫שעת הגזירה שאני‪ ,‬ואין ללמוד לד״תיר בכגון זאת‬ ‫וא״כ‬
‫כ ט׳ השניה מזקני לוז דאיך עשו מעשה‬ ‫‪ a‬ולקושית‬ ‫עיי אחרים להיכא שמדובר למי שיש א סתם יסורים‬
‫בעצמם לצאת מחוץ לטמד‪ ,‬בקום ועשה כדי ל ט ת‪.‬‬ ‫קשים מהיש ליע‪.‬‬
‫הנ ה יפה ט א תי ח ט‪ ,‬שוה היד‪ ,‬רק בדרך של גרמא וד‪.‬סבת‬ ‫כמו״ב יש לזמר שהאססיקלסור היה גוי‪,‬וזה משמש עילה‬
‫המעקב של ט ת ה טבעית‪ .‬ויש להוטף על זה‪ ,‬שד‪,‬סבת‬ ‫טספת לנ חג מנד»ג חסידות שלא לחבל בעצמו‪.‬‬
‫המעקב היה גי כ כדרך מ א ת אשר אצל כל העולם לא נחשב‬ ‫םצינו בספר חם ‪T‬ים סימן תרע״ט‪ ,‬שסתב שם‪,‬‬ ‫ובכה״ג‬
‫ט‪ .‬כלל בגדר של הסבת ט תה‪ .‬ומשא״כ בעלמא כאשר הדבר‬ ‫דבני אדם שעוברים בים ועמדה עאהם רוח סערה‬
‫בא בגדר של הסבת ט תה‪.‬‬ ‫לשבר הססינד‪ ,‬או לד‪,‬טביעה בים ושאר הספינות עוברות‬
‫רש לציין שעל אף כל ה ט טי טן המקילין האלה גבי זקני‬ ‫בשלום ב ‪T‬וע שיש בספינה מי שחייב ורשאים להפיל‬
‫לח‪ ,‬אפ ‪ T‬מ ט ט באליט רבא בטדר אליהו זוטא סוף‬ ‫טרלות‪ ,‬על מי שיפול הגורל ג׳ פעמים זה אחר זה רשאים‬
‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מט‬ ‫שו״ת‬
‫לומר שלאו דוקא בעו רחמי שימות אלא שיתרפא‪ ,‬וכן מביא‬ ‫פרק ט״ז‪ ,‬שד‪,‬גירסא שם היא בכלל לא ״יוצאין־ חוץ לחומה‪,‬‬
‫מהירושלמי בשבת הי״ט סוה״ב‪ .‬ומה ששוב ראה מ״ש‬ ‫אלא הגירסא היא ־מוציאין• אותן חוץ לחומה‪ ,‬והיינו על ידי‬
‫בחידושי הרד־ל שם‪.‬‬ ‫אחרים‪ ,‬ולא ע״י עצמן‪ ,‬וכך ראיתי כספר הגדת התלמוד‬
‫כבו׳ הרי מציין מה שכבר הארכתי בנושא זה בספרי‬ ‫וד‪,‬נד‪,‬‬ ‫)נדפס בשנת רע־א‪ ,‬וכעת הו־ל מחדש( שהגירסא בגם׳ שם‬
‫רמת רחל סימן ה׳‪ ,‬ובציץ אליעזר ח״ט סימן מ״ז‪.‬‬ ‫היא ג־כ ־מוציאין״ אותן חוץ לחומה‪ ,‬וכך מועתק כהגירסא‬
‫רחל שם אות ג׳ נגעתי בההיא דר׳ יוחנן‪ ,‬וכתבתי‬ ‫וברמת‬ ‫הזאת במדרש תלפיות ענף בית הכנסת‪ ,‬וכן בפירושי‬
‫ג־כ מזה דיש לומר דאולי הם התפללו שיבריא‪ ,‬אלא‬ ‫המהר־ל הפראג לסוטה שם ע־ש‪ .‬וא־כ תרתי לטיבותא היה‬
‫שהמציאות היתה אחרת שמת‪ ,‬וכן‪ ,‬כי יש לדון בעצם כוונת‬ ‫שם‪ ,‬הן שהיה בדרך של גרמא כזה שאצל כל העולם אין‬
‫הפירוש של ונח נפשיה עיי״ש‪.‬‬ ‫מושג של גרמא כזר״ וד‪,‬ן שהיה זה ע״י אחרים ולא ע״י עצמן‪,‬‬
‫י־ל דאולי דנטרפה דעתו שאני שהמצב גורם‬ ‫כמו כן‬ ‫וגם לרבות שיתכן שהיו מוציאין אותם ע״י גויס‪.‬‬
‫לחילול הצלם האלקי ולחילול ש־ש‪ ,‬ובפרט בגברא‬ ‫ערד התחשבתי‪ ,‬שבכלל מי יאמר שהמדובר בבני ברית‪,‬‬
‫רבא דכוותיה‪.‬‬ ‫יותר מסתבר לומר שהמדובר באינם בני ברית‪ ,‬והגם׳‬
‫הרי הארכתי‬ ‫לכאן ולכאן לעצם השאלר״‬ ‫והצדדים‬ ‫מספרת ממנהגם אגב זה שמלמדת ממה שזכה ־הכנעני־ מיסד‬
‫וביררתי מזה בספרי שם‪ ,‬בצדדי החיוב והשלילה‬ ‫העיר לח‪ ,‬עי־ז שהראם מבוא העיר כדיעו־ש‪.‬‬
‫כדיעו״ש‪.‬‬ ‫מפראג שם מבאר שבכלל אין הדבר הזה מדבר‬ ‫והמהר״ל‬
‫בברכת מעמקים לו ולכל אשר באהלו אהל ישרים‬ ‫אסיים‬ ‫במחיצה גשמית‪ ,‬רק מדובר ממחיצה הבלתי‬
‫יבורך‪.‬‬ ‫גשמית‪ ,‬ור־ל‪ ,‬כי לא יבא לכלל מיתה רק על ידי שנדחה‬
‫ביחדות ואהבה‬ ‫ממדרגת המקום ומחיצתו‪ ,‬חהו שאמר ומוציאין את הזקנים‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫ח ח לעיר‪ ,‬שהם נדחים ממדרגת המקום ויצאו ודצה ע־ש‪,‬‬
‫]ואולי ענין הזדצאה אשר בפשטות הוציאו אותן ממש מחוץ‬
‫סימן מט‬ ‫לחומת העיר‪ ,‬היה זד״ מפני פחדם דלא תגרי בהו‬
‫מיתני בגלל העבירה שקצו זקנים אלה בחייהם‪ ,‬כעין‬
‫א‪ .‬אם ישנו חיוב קימה לפני אב או ת״ח עיוור‪.‬‬ ‫העובדא דאיתא בסנהדר ין ד׳ צ־ז ע״א על העיר קושטא‬
‫ב‪ .‬לל״ג בעומר‪.‬‬ ‫ע״ש[‪.‬‬
‫ג‪ .‬לנשואין אזרחיים ורפורמיים‪.‬‬ ‫גם זאת‪ ,‬דמה דניחא לו לכבד כ־כ בפשטות‬ ‫ד< אעיר‬
‫המעשד‪ ,‬של האשה הזקנה שבאה לפני ר׳ יוסי בן‬
‫ב״ה‪ .‬יום א׳ י״ג טבת תשם־ח‪.‬‬ ‫חלפתא‪ ,‬ומה דיעץ לה שתמנע א־ע מלהשכים לבית הכנסת‬
‫לכבוד הרה־ג המצוין רב פעלים לתורה ולתעודה‬ ‫שלשה ימים זה אחר זה ותמות‪) ,‬הבאתי את המעשה גם‬
‫שלים־א‪.‬‬ ‫הרב מוה־ר יונה מצגר‬ ‫בספרי צ־א ח־ט סימן ט־ז(‪ ,‬מפגי שזה היה באופן של שב ואל‬
‫הרב של צפון תל‪-‬אביב‪.‬‬ ‫תעשה‪ .‬הנה להמדרש תלפיות שם לא כ־כ פשוט לו זאת‪,‬‬
‫י ק ב ל בזר‪ ,‬הסכמה כמבוקשו על ספרו מים ההלכה שמעלה‬ ‫יעדן שם שמתקשה בזה ושואל באמת דאיך נתן ר׳ יוסי עצה‬
‫על מזבח הדפום‪ .‬ולחיבת הקודש אכתוב לו בקצרה‬ ‫לזקנה באופן שתתקרב מיתתה‪ ,‬שטוב שיטלנה מי שנתנה‪,‬‬
‫בד־ת בענינים שדן וכותב עליהם בספרו‪.‬‬ ‫ואיך נתן לד‪ ,‬עצר‪ .‬לקרב מיתתה ב ‪T‬ים שתעשה אופנים כדי‬
‫א( ב סי מן י־ז חיו״ד אודות דין קימה לצורך כיבוד רב או‬ ‫שתמות‪ ,‬ומסתייע מעובדא דרחב־ת שסירב‪.‬‬
‫אב עיוורים‪ ,‬מעלה כת״ר להלכה בעפ־י המבואר‬ ‫וכותב לת ‪ p‬בב׳ אופנים‪ ,‬או שד‪,‬יה זה על דרך של עת‬
‫בברכי יוסף ביו־ד סי׳ רמ־ד אות ב׳ בשם הרב שער אפרים‬ ‫לעשות‪ ,‬כדי שילמדו העולם השכמת בית הכנסת‪ ,‬או‬
‫סי׳ ע־ח שחייב לקום מפני רבו שהוא ת־ח סומא‪ ,‬ונפסק ככר‪,‬‬ ‫מפני שהיה הדבר ספק אם תמות‪ ,‬שאפשר שלא תמות‪ ,‬ועוד‬
‫גם בערוה־ש סעי׳ ז׳‪ ,‬ובבן איש חי פ׳ תצא אות סו‪ ,‬וא־כ‬ ‫שהיא עצמה איננד‪ ,‬ממיתה א־ע ב ‪T‬ים )כנ־ז<‪ .‬ועל כל‬
‫הוא הדין גם בפני אביו בעיוור דחייב ג־כ לקום‪.‬‬ ‫התירוצים הוא כותב שהמד‪ .‬דזדקים עיי״ש‪.‬‬
‫ויש להעיר על זה מכמה בחינות‪.‬‬
‫ר א שי ת‪ ,‬אפילו אם הכרעת ההלכה כן הוא דחייב ברבו‬ ‫ל ת ח דשם שאני שה ‪ ,T‬זה בדרך סגולי בלבד ‪ ,‬ולכן‬ ‫ויש‬
‫לקום אפילו כשהוא סומא‪ ,‬אין עוד הוכחר‪ ,‬מזה‬ ‫התיר לה בשוא־ת‪.‬‬
‫שיהא הדין כן גם באביו סומא‪ ,‬דד‪,‬רי נפסק ברמב־ם בפ־ה‬ ‫אין ללמוד משם לעלמא א «י ר בשוא־ת‪ ,‬מכיון דשם‬ ‫עכ*פ‬
‫מד‪,‬׳ תלמוד תורה ה״א שאדם חייב בכבוד רבו ויראתו יותר‬ ‫היה זה בדרך סגולי בלבד‪ .‬נוסף למה שמעמיד‬
‫מאביו‪ ,‬וכך נפסק ביו ‪ T‬סימן רם־ב סעי׳ א׳‪ ,‬וא־כ אין‬ ‫המדרש תלפיות‪.‬‬
‫ללמוד היותר קל מהיותר חמור ]אך יעוין בנחלת צבי יו־ד‬ ‫אבוא לשאלתו הנוספת‪ ,‬באם מותר לד‪.‬תפלל על‬ ‫ה< ובזה‬
‫סי׳ ר־ם סעי׳ ז׳ שכן משוה בכגון זה אביו ואמו לרמ מובהק‬ ‫אדם שסובל שימות‪ .‬ומביא לזה מההיא דב־ם ד* פ״ד‬
‫בהיכא שהבן סומא יעו־ש[ ‪.‬‬ ‫דבעו רבנן רחמי על ר* יוחנן ונח נפשיה‪ ,‬ושוב דוחה דאפשר‬
‫פה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן מם‬ ‫שו״ת‬
‫ן ל פי ^ נסתרת ממילא גם הראי׳ שמביא כת״ר מד׳ ל״א‬ ‫בערוה״ש שם נפסק בכזאת גם בסתם ת־וו אפילו‬ ‫אמנם‬
‫מהא דרב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאימיה וכו׳‪,‬‬ ‫אינו רבו‪ ,‬וכך נפסק בבא־ח שם‪ ,‬ובכזאת המשמעות‬
‫ח ש לומר נטי שהיה זה רק לחוחא דמילתא וממידת חסידות‬ ‫גם מהמשך דברי שו״ת שער אפרים שם‪ ,‬וא*כ ההוכחה מזה‬
‫בלבד‪ .‬ובדומה לזה כותב גם הברכי יוסף ‪ r r a‬סימן רפ ע‬ ‫כן מקבלת חיזוק‪.‬‬
‫אות א׳ ד״ה והראיה יעו־ש‪,‬‬ ‫<עלם םא ‪T‬ך‪ ,‬יעוין בספר פרח שושן יו״ד כלל ד׳ סימן א׳‬
‫]אגב‪ .‬מה שמביא כת־ר בשם הגרי״ז ז־ל בחיחשיו לה׳‬ ‫דנקיט ליה שפיר לחלק בזה בין רבו מובהק לבין שאר‬
‫ת־ת פ״ח הי־א דמשמע מדבריו שביאר שדין קימה‬ ‫ת־ח‪ ,‬מטעמא‪ ,‬דברבו מובהק סחמרינן בזה ספי ע־ש‪ ,‬וא־כ‬
‫לכבוד אביו הוא אף מדין מורא‪ .‬מ ד ן בשער אפרים שם‬ ‫אין ללמוד מזה גם לאביו מהך סעמא דברבו מובהק שאני‬
‫מ ע־ ה מבן המחבר שכותב בהדיא בםאת בפשיטות כי קימה‬ ‫דמחמרינן ביה ספי‪.‬‬
‫בכלל מורא הוא ע־ש[‪.‬‬ ‫כפי שיראה בברכי עסף שם‪ ,‬הרי הוא מפקפק בכל‬ ‫שנית‪,‬‬
‫ו ה כי ראיתי באמת בספר שם חדש על היראים בעמוד‬ ‫ההלכה שהעלה השער אפרים בזה‪ ,‬וסובר שיש לדחות‬
‫היראה סימן נ׳׳ו שטתב על הגי ת ח עובדא דרב יוסף‬ ‫כל ראיותיו שמביא לכך לחיובא‪ ,‬ומאת הוא מביא גם בשם‬
‫ואביי‪ ,‬דמממת חסמות עבדו הכי ומשו״ה לא פסקוהו‬ ‫הפרח שושן הנ׳ל‪ .‬אלא דמסיק שם דאף דאין ראיה מכרעת‬
‫הפוסקים ולא הביאו לא עובדא דר״י ולא עובדא דאביי‬ ‫לאחד מהצדדים‪ ,‬מכל מקום יש לקום מפני ת״ח סגי נהור‬
‫עיי־ש‪,‬‬ ‫ושכרו אתו‪ ,‬והפרח שושן שם מוסיף לנמק מפני דבכך‬
‫י ת ר על כן‪ ,‬על הד^א עובדא דר־י מצאתי בספר יפה ללב‬ ‫התורה מתחבבת על לומדיה ע־ש‪ ,‬ויוצא שאבל אין זה‬
‫יו׳׳ד סי׳ ר״מ אות ט״ו‪ ,‬שטתב‪ ,‬דבכלל יש לומר‬ ‫מעיקרא דדינא‪ .‬וגם יש לספק אם ניתן להשוות גם אביו‬
‫שאמירתו כך היתה כמו הכנה להכין עצמו‪ ,‬אך לא עביד‬ ‫לזה‪ ,‬מכיון שזה לא מעיקרא דדינא וגם הנימוק הג־ז לא‬
‫עובדא בנפשיה לקום עד אשר באתה לפניו וראה זמתה ואז‬ ‫שייך בדיוק גם באביו‪ ,‬אלא מסתבר שכן שכרו אותו גם‬
‫עמד בפניה ע״ש‪.‬‬ ‫באביו‪ ,‬דהרי הוקש כבודם לכבוד הפיןם וגם עי״כ מתחבבת‬
‫דאפיא אם טדינא אין חיוב לקום בפני ת־ח‪,‬‬ ‫כאמור‪.‬‬ ‫ד(‬ ‫סצוה בחלה זאת על הרואים‪,‬‬
‫או אביו סגי נהור‪ ,‬אבל מ״מ שכרו אתו לקום‪,‬‬ ‫ברם לאח־ז ראיתי בספר רוב דגן >עםייה( כ ש׳ אות לטובה‬
‫ומפני דבכך התורה מתחבבת על לומדיה‪ ,‬ומצות כיבוד אב‬ ‫שבסוה״ס אית ג*‪ ,‬שנוסף לם־ש בזה בספח זרע יצחק‬
‫מתחבב על הרואים‪.‬‬ ‫לחיובא‪ ,‬מוסיף לפלפל בזה עם הברכ״י ולהעמ ‪ T‬דבריו‬
‫ו עו ד זאת‪ ,‬מפני דבאי הקימה י ט ל ל ט א ל מי חשדא‪,‬‬ ‫בספח זרע יצחק שהברכ״י סתרם‪ ,‬ולהוסיף להוכיח שכן‬
‫כדטתב לבאר בן המחבר בשער אפחם שם לגבי ת־ח‬ ‫איכא חיובא למיקם מפני ת־ח סגי נהור‪ ,‬ואם יראה המעיין‬
‫ע״ש‪ .‬ונימוק זה שייך כמובן אפילו באביו‪.‬‬ ‫הוכחותיו שם לכך יווכח ששייכים הם גם לגבי אביו סגי‬
‫זאת‪ ,‬מה דמבאר בספר שם חדש שם‪ ,‬דכל הזהיר וקחם‬ ‫גם‬ ‫נהור יעו־ש‪ ,‬וא״כ אם ננקוט כוותיה יש לחייב לקום גם‬
‫לעמוד בפניהם כדעכדו אטראי הג־ל הרי זה משובח‬ ‫באביו סגי נהור‪.‬‬
‫ע*ש‪ ,‬ומינה‪ ,‬דה״ה הזהיר לקום ספני ת־ח‪ ,‬או אביו‪ ,‬סגי‬ ‫מוסיף להביא ראיה לחיובא מדברי הגם׳ בקדושין‬ ‫ט כת־ר‬
‫נהור דהרח משובח נטי‪.‬‬ ‫ד* ל״א ע־ב דאיתא דרב יוסף כי הוה שמע קל‬
‫ה( ל ב סו ף‪ .‬יכולני להביא ראיה להלכה לחיובא בזה גם‬ ‫כרעא דאמיה אמר איקום מדמי שכינה דאתיא‪.‬‬
‫מכפי מה שמצינו יוצא כן מפשסיה דקרא‪ ,‬והוא‬ ‫דלמטותא דמר‪ ,‬מכיון שכותב ללמווד אביו מרבו‪,‬‬ ‫ואעית‬
‫ממה שקראנו א ת ט ל בתורה בפ׳ ויחי‪ .‬דבפסוק י־ב כתוב‬ ‫א־כ היה לו ביותר להביא ראיה מקדושין שם ד׳ ל״ג‬
‫בזה־ל‪ :‬ויוצא יוסף אותם טעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה‪.‬‬ ‫ע־א דאיתא‪ ,‬דאביי מכי הוה חזי ליה לאודגיה דחמרא דרב‬
‫ומפרש רטו־י; דשתחו לאפיו כשחזר לאחוחו מלפני אביו״‪,‬‬ ‫מסף דאתי הוה קאים‪ ,‬ורב יזטף הרי היה סגי נהור‪ ,‬ויוצא‬
‫והייט לכבוד אחו‪ ,‬וד‪.‬רי בפסוק י׳ שם כתוב‪ :‬מעיני ישראל‬ ‫שהראיה משם לחיוב היא כפולה‪ ,‬הן ממה דר״י היה סומא‬
‫כבדו מזוקן ולא יוכל לראות־‪ ,‬ובכל זאת השתחוה יוסף‬ ‫וקם מקמיה‪ ,‬והן ממה דקם מכי חזי רק לאודניה דחמרא‪.‬‬
‫לכבוד אמו‪ ,‬וא*כ ה ח ראיה מזה שצח טם להשתזעת מלפני‬
‫אביו ולכבודו אפילו כשאביו לא יוכל לראות‪ ,‬ועכ״פ מי‬ ‫בגוף ד ב ח הספר שער אפרים‪ ,‬וראיתי שכותב‬ ‫ג( ועיינתי‬
‫שעושה כן הר״ז משובח‪ ,‬ושכח אתו‪ ,‬שהרי התוד‪.‬״ק מספרת‬ ‫באמת להביא הראיה לכך חיובא מההיא דקדושין‬
‫זאת לשבח‪ ,‬וא־כ הוא הדין ומכש־כ שצריכים להתנהג‬ ‫ד׳ ל״ג הג־ז‪.‬‬
‫בכזאת לענין קימה אפיא אם אביו אינט רואה זאת שהוא‬ ‫א ל א דכותב ח ש לדחותה מפני דדילמא רב יוסף לא היה‬
‫מאור עינים‪.‬‬ ‫באותו זמן מ«ר עינים‪ ,‬וגם דהלא בלא‪-‬ה לא היה לו‬
‫מציט לעוד הלכה שלומדים מהנהגת יוסף בפ׳ זו‬ ‫] ואגב‪.‬‬ ‫לטיקם מכי חזי אודגיה דחמריה‪ ,‬אלא דעב ‪ T‬לרווחא‬
‫לענין כיבוד ומורא אב‪ ,‬והוא‪ ,‬מזה שביקש יעקב‬ ‫דמילתא‪ .‬ובן השער אפרים שם בהג״ה רוצה כן להעמיד‬
‫מיוסף שישים י ח תחת ירכו וט׳‪ ,‬ולא מציט שיוסף עשה ‪, p‬‬ ‫הראיה ולומר דהוא באמת מחגא‪ ,‬אך בעצמו מסתייג מזה‬
‫אלא ענה לו ■אנכי אעשה כדברך״‪ ,‬ושוב לא הוסיף יעקב‬ ‫וטתב דלפיח צ־ע למה אינו מתכר חן זה בשו״ע ע־ש‪.‬‬
‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫סימן נ‬ ‫שו״ת‬ ‫)‪t‬‬
‫שי׳ח * ‪ r‬אלשזר חלק ב׳ סימן י״ט‪ ,‬ו ט ס ט ת בחלק י״א‬ ‫לבקשו מזה‪ ,‬אלא הסתפק שתחליף זאת רק ישבע לו על כך‪.‬‬
‫טמן פ״א‪ ,‬וחלק ט״ו סימן נ״ב עיי־ש‪.‬‬ ‫רעוין בתרגום יב״ע שמבאר בהדיא בכזאת ח״ל‪ :‬ומן □נלל‬
‫אודות נישואין רפורמיים כתבתי בצ״א חלק ח'‬ ‫וכמו״כ‬ ‫דהוא בריר‪ ,‬לא שד ‪T‬יה אלהן אמר אני אעב ‪ T‬כפתגמך‬
‫טמן ל ת וחלק ט״ו ט מן נ״ב יעו״ש וקחנו משם‪.‬‬ ‫עכ־ל‪ ,‬וגם ל ר ט ת ב הלט ת גדולות בסוף הלכות כיבוד‬
‫אטים ב ט כ ה ובהצלחד‪,‬‬ ‫מציין להלכה הנהגת יוסף בהלטת ט מ ד אב ע״ש‪.‬‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫וכמה מבהילים המה דברי היונתן בן עודאל בם* ויגש‬
‫)מ״ו־כ״ט( על מקרא כתוב; דאסור יוסף מרכבתו‬
‫רעל לקראת ישראל א טו גשנה דרא אליו דפול על צואריו‬
‫ויבך על צואריו עוד‪ .‬ומבאר היב״ע וז־ל; וסקיס יוסף‬
‫סימן נ‬ ‫ארתיכיה וסליק לקדמות ישראל אבוי לגשן וקדם‬
‫דאשתמודעיה א טי סגד ליה ואתחייב למיהוי שנוי קטיען‬
‫אם יש כח לאנשי קהלה למנות להם מורה‬ ‫ותהא ואתחמי ליה ורכין על פריקת צואריה ובכא על צווריה‬
‫הוראה בלי רשות המרא דאתרא‪.‬‬ ‫תוב על דסגד ליה עכ״ל‪ .‬יוצא לנו מדברי יב־ע אלד‪,‬‬
‫דהקב־ה דקדק עם יוסף בזה כחוט השערה‪ ,‬ועל זד‪ ,‬שלא נתן‬
‫ב״ה‪ .‬לרב פלוני בק״ק פלונית‬ ‫ל ט מקודם לכך לדאוג שלא י ט א הדבר שיעקב ישתחוה לו‪,‬‬
‫ואולי לראות לד‪.‬טר מפני כן מעל פנע המצנפת כדרך מ ל ט‬
‫ע ‪ T‬שאלתו אם יש כח בידי אנשי קהלתו למנות לד‪,‬ם מורה‬ ‫מצרים‪ ,‬כדטתב הרמב־ן ער‪,‬־ת שם‪ ,‬העלו עליו כאילו שיצא‬
‫הוראה בלי רשותו‪ ,‬וביתר דדק‪ ,‬בד‪,‬תנגדותו‪ ,‬בטענה‬ ‫עי״כ על ‪T‬ו פגיעה במטת כי טד אב ומוראו‪ ,‬ויצא עליו מיד‬
‫שתכונותיו של המו״ה שרוצים למנות אינו מתאימות‬ ‫ד^זירה ״לטיהוי שנוי קטיען״ ולא הואיל לו ליוסף לבטל‬
‫לתכונותיו‪ ,‬ואין ביכלתו לעבוד עמו במטצה אחת‪ ,‬ומעוד‬ ‫הגזירה בזה שם ‪ T‬התחרט על כך ועשד‪ ,‬תשובה ■ובכא על‬
‫טעטם הכטסים עמח‪.‬‬ ‫צווריד‪ ,‬תוב על דסגד ליד‪,‬״‪ .‬למדים מזה כמה מן הזהירות‬
‫כבר ביררתי וועכחתי בספרי שו־ת ציץ אליעזר‬ ‫א( הנה‬ ‫שצריכים לד‪,‬זהר ולהשטר מכל משמר שלא יצא תחת ידי‬
‫ח״ג סימן כ״ט פ״ה‪ ,‬כי מדברי הפוסקים ז״ל אשר‬ ‫אדם איזה פגיעה ופחיתת כבוד ב מ ט ת כיבוד אב ומוראו‪.‬‬
‫מפיהם אנו חיים‪ ,‬אשר ציטטתי מדבריד‪,‬ם‪ ,‬אט למדים שאין‬ ‫מאיזה צד ש?עא‪ .‬ודון מינה ומינד״ וד״ל[‪.‬‬
‫רשות לשום אדם םהקד‪,‬ל לשתף רב שני עם הרב הראשון‬ ‫ב‬
‫שלא מדעתו והסכמתו‪ ,‬ובפרט מה״ז שהקד‪,‬ל מקבלים עליהם‬ ‫לסימן ע״ט חאו״ח ־ מהלכות ל־ג בעומר‬
‫רב וקוצבים לו שכירות כ ט ששוכרים וקוצבים ל ט ע ל ועובד‬ ‫ומנר‪,‬גיו•‬
‫קבוע‪ ,‬ואליו הוא טשא את נפשו ונפשות ביתו‪ ,‬וא־כ זו היא‬ ‫כת״ר מביא כמה וכמה טעמים על יחודו של יום ל״ג‬
‫השגת גבול גמורה ואין לכך שום היתר‪ ,‬ובני ישראל יוצאים‬ ‫בעומר וצביונו‪ .‬על כן כדאי להוסיף עליהם כזה גם‬
‫ביד ר־מ סופר זצ״ל אשר קבע בתשומתיו מסמרים בזאת‬ ‫מד‪ ,‬שמצאתי מרגניתא טבא במקו־א בחתם ט פ ד‪ ,‬והוא טעם‬
‫ההלכה מו־ ש כדברי‪.‬‬ ‫חדש )נוסף עמ״ש הח־ם בתשומתיו בחיו ‪ r‬סימן רל־ג( ולא‬
‫אוסיף על האסור בדברי שם דברי שו־ת מד‪,‬ר״מ שיק‬ ‫ובזה‬ ‫מצאתי למי שיזכיר מזה‪ .‬ו ט א בחתם סופר עה״ת ריש פ׳‬
‫ז״ל חאו״ח סימן שי־ב שבא בתשובתו שם לחזק דברי‬ ‫תזריע‪ .‬ד ט ת ב בהמשך דבריו וז״ל; ובזוהר איתא‪ ,‬מיום‬
‫מוח רבן של ישראל החת״ם ז־ל לאטר; כי מד‪ ^,‬זכה הרב‬ ‫המילה שמתחילה הנשמה הקדושה לכנוס בתוך הגוף‬
‫הראשון מדיגא גם אליבא דד‪,‬רמ־א ביו ‪ r‬ט מן רמ״ה‪ ,‬ולכן‪,‬‬ ‫הישראלי‪ ,‬אינה מתיישבת על מקומה הראוי עד אחר ל״ג‬
‫הבא שם לנד‪,‬וג ברבנות הוא בכלל ארור משיג ג מ ל רעד‪,‬ו‪,‬‬ ‫יום‪ ,‬ובזה יש להכין אחד מהטעמים של ל״ג בעומר‪ ,‬אחר‬
‫ועל כן האיש אשר יעשה בזחן לילך להשיג ג מ ל הרב אין‬ ‫שנימולו ער״פ במצרים אז לא נתיישב בתוכם רוה־ק עד‬
‫לסמך עליו בגי טן וחליצות ולא בשום הוראה ע״ש‪.‬‬ ‫שמצאה מנוח אחר ל־ב בעומר‪ ,‬וביום ל״ג הוא כמו ם•‬
‫שאחרט‪ ,‬ט מן שי״ג הוסיף המהר־ם שיק‬ ‫ובתשובה‬ ‫ליולדת שהוא גמד טהרה עכ״ל‪ .‬וש״י‪.‬‬
‫בנ חו ט שם להטיף מוסר לטובי הקהל שרצו‬
‫לעשות הרעה הזאת ליקח דיין ככל אשר בחת‪ ,‬דאיך לא‬
‫יבושו ולא י כ ל ט לאט ר מי א חן לט‪ ,‬ולא ירזע ולא יפחדו‬
‫לצער את הרב דמתא‪ ,‬ולא יחושו שעי־ז הם מבטלים אותו‬
‫מתורה ועמדה‪ ,‬ולהכאיב את ל ם בבריאותו‪.‬‬ ‫לסימן ע״ד האר‪,‬״ע‪ .‬אודות נישואין אזרחיים‬
‫והוסיף לכתוב להם‪ ,‬שאם אמש שמסתמא ט ט שיש‬ ‫ונישואים רפורמיים‪.‬‬
‫יראת שטם בל ם ו ח ח תורה לא ילך להיות דיין‬
‫בקהלה של הרב בלי רשותו ולהשיג ג מלו‪ ,‬מכל מקום הרי‬ ‫התועלת לציין מד‪ ,‬למען השליטת אל השנטריס הארוך‬ ‫מן‬
‫אמח חכט״ל ט בעיקבא דטשיחא ודצפא יסגא‪ ,‬א א ת החיוב‬ ‫שכתבתי וביררתי אודות נשואין אזרחיים בספרי‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סי&ן נ‬ ‫שו״ת‬
‫נמרצים המה דברי החיטך זבמבוה תק־נ< דמדי דברו‬ ‫ומה‬ ‫על ראשי הקהל וטוביה ושאר יח־ם לעמוד ב ‪ pD‬בכל פה‬
‫בטעם איסור הלאו של לא תחחש בשור וחמור יחדו‬ ‫דאפשר נגד אנשיס רעיט והטאיפ לה* ולסלק סאת הרב‬
‫מזסמיעט דברי מוסר נעלים בדרכי הנהגה בבני אדס‪ ,‬וכה‬ ‫דפתא כל בער ינק ואנחה‪.‬‬
‫דבריו‪ :‬וכל חכם לב‪ ,‬מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים‬ ‫והגיף ידו שנית לכתוב גם לאותו הדיין עבטו שרבו‬
‫לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים‬ ‫להביאו אליהם‪ ,‬וכה דבריו אליו‪ :‬הנה זה כפה‬
‫בהנהגתם כמו צדיק ורשע וד‪.‬נקלה בנכבד‪ ,‬שאם הקפידה‬ ‫שבועות אשר כתבתי למעלתו שלא יהיה מחזיק במחלוקת‬
‫התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינן בעלי שכל‪,‬‬ ‫שלא י מ א לבערגסאז לדיק ואמילו אם ירבו בו הקהל אם‬
‫כ׳׳ש בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם עכ״ל‪.‬‬ ‫הרב הגאון הגדול דשם אינו רובה‪ ,‬ואסור להשיג גבולו‪,‬‬
‫דברי החיטך אלה הועתק לד‪,‬לכה בברכי יוסף חו״ם ס׳י ז׳‬ ‫וכבר נאמר ל » מפורש לא תסיג גבול רעך‪ ,‬וגם כתיב אחר‬
‫ס״ק ל״ה ופ־ת שם ם־ק י־ח בהשמטת הדוגמא של‬ ‫מסיג גבול רעהו‪ ,‬ובאחר בו שבועה וחרם או קללה חח‪,‬‬
‫״כמו צדיק ורשע והנקלד‪ ,‬בנכבד״ והיינו מפני דקסברי רבנן‬ ‫למה ‪ o»or‬מ ה על נפשו‪ ,‬וד‪,‬בוטח בה׳ חסד יסובבנו וישלח‬
‫שאותו הדין הוא גם אפילו כששניהם צדיקים ונכבדים‪ ,‬ורק‬ ‫פרנסתו בהיתר ולא באיסור‪ ,‬וכבר הארכתי במק־א שהוא‬
‫כשסתם משונים המה בטבעם והנד^תם‪ .‬ונדנד‪ ,‬בק״ו שככה‬ ‫עון פלילי‪ ,‬ועתה אני שמעתי שמעלתו מוכן לנסוע‬
‫בחכים להקפיד כאשר המדובר בעבודת‪-‬קודש אשר על‬ ‫לבערסגאז בלי שום שאלה ושום הסכמת תלמחי חכמים‬
‫העובדים עמדתד‪ ,‬לשאתו בכתף יחדו בשפד‪ ,‬משותפת וד״ל‪.‬‬ ‫וגאוני הדור‪ ,‬וכאיא כל דאלים גבר‪ ,‬ואני לא האמנתי עליו‬
‫ביחוד אודות מיטי דיין מורה הוראה ולא‬ ‫‪ n‬וכשהמדובר‬ ‫שיעשה מ א ת‪ ,‬ואני מתרה בו עוד הפעם שחלילה וחם לא‬
‫רב עיר‪ ,‬כאשר המחבר ככה בני ח עו‪ ,‬יש להוסיף לציין אל‬ ‫יסיג גבול הרב הגאון דבערסגאז‪ ,‬ואם לא ישמע לדבחם‬
‫כך לדבח הגאון העצום הגח״ז שטערן ז״ל בספר זכר יהוסף‬ ‫האלה אד יאסרו הרבנים ד^דולים הוראתו‪ ,‬וכדאי בזיון‬
‫חאו״ח ח״ב סימן רנ״ג שפסק בתשובתו שם בסכינא חריפא‪,‬‬ ‫וקבף‪.‬‬
‫שהדבר פשוט‪ ,‬דדיין המתקבל בלי רשות הרב אפילו החזיק‬ ‫מיכן הוסיף המהר״ם שיק לבאר יסודות ההלכה‬ ‫ולאחר‬
‫כמה שנים בעיר מצד שלא היה ב ‪ T‬י הרב למחות‪ ,‬ואין בידו‬ ‫דת ״ח שמתמנה על הביבור ברץ־ להיות מרובה‬
‫שום מכתב בחת״י הרב דמתא על נתינת דשות לדון‬ ‫מקודם לד‪,‬גדול שבביבור‪ 1 ,‬אח״כ מהני לו מה שהביבור‬
‫ולוערות בעירו‪ ,‬ודאי הדין פשוט שהמחזיק בידו והממנה‬ ‫מתרבים בו יעו •ש באריכות דבחו וכן בסימן שי־ד שם‬
‫אותו עובד בל״ת וכחו״ם ר״ם ח׳‪ ,‬וכמו שהאריך בשו״ת שם‬ ‫עיי־ש‪.‬‬
‫אריה חאו״ח סימן ז׳ וכ׳א‪ ,‬ועיר שתנים מחדש למטת חין‬ ‫מי הוא זה האיש אשר אתרי שמעו דברים חובבים‬ ‫מעתה‬
‫בעירם מאלה החותרים בערמתם במסתרים אשר יצטדקו‬ ‫לד‪.‬בות כאש כאלה יובאים מפי קדוש־ה המהר״ם שיק‬
‫בפני הבריות שהתמנותו רק לדיין ומסייע לרב‪ ,‬אין‬ ‫זב־ל ולא יחרד ל ב ם בקרבו מדברי האלה הכתובה בספר‬
‫ההתמטת שלהם כלום כל שד‪.‬וא שלא ברשות הרב יעו״ש‬ ‫התורה הזה על מי שבא ליכנם בגבול הרב דמתא מבלי‬
‫בהוכחותיו‪ .‬והנחון שלפניט הוא כמעט כדומה לתיאור זה‬ ‫קבלת הסכמתו המוקדמת לכך?‬
‫של הזכר יהוסף שמבטדקים שההתמנות הוא רק למור ״ה‬ ‫להאיבעית אימא קרא בזה‪ ,‬ישנו בזה גם איבעית‬ ‫נוסף‬ ‫ב<‬
‫ומסייע לרב כפי שתיאר <בתו בפני‪.‬‬ ‫אימא סברא‪ ,‬דאם ניתן הברירה ב ח הקהל‬
‫האמור יוצאת ההלכה מחוורת כשמלה שאין שום‬ ‫מכל‬ ‫ה<‬ ‫לבחור להם ככל העולה על חחם בלי להסלך עם הפרא‬
‫כח ויכולת ב ‪T‬י הקהל וטובי העיר לבחור במקומו‬ ‫דאתרא‪ ,‬אד לא שבקת חיי לרבני ישראל‪ ,‬דלפחר כשלא‬
‫ברב נוסף ולו בתור מורה הוראה בלבד מבלי קבלת הסכמת‬ ‫יפסוק להם כאות נפשם‪ ,‬ולא יעשה כרצונם הבעלי‪-‬בתים‬
‫הרב המרא דאתרא על כך‪ .‬וגם בנימוק של ריבוי האוכלסא‬ ‫ילס להם דב ח ח ברב אחר שיקובל עליהג^‬
‫וטענה שיש בורך הכרחי בהוספת רב או מור״ה ג״כ אין‬ ‫מבינו בשו״ת שואל ומשיב מהדו״ג ח״א סימן ם־ב‪,‬‬ ‫ומה‬
‫ביכלת הקד‪,‬ל וסובז להוסיף על ‪T‬ום ולבחור ברב או מורה‬ ‫שהשיב בנ חו ם שם‪ ,‬שהדבר ברור דאסור לאדם‬
‫הוראה כזה אשר הרב המרא דאתרא לא יתן הסכמתו עלץ‪,‬‬ ‫להשתדל בזה ולהשיג גבול וזכות של אנשי אותה העיר‪,‬‬
‫ומכ״ש שלא לבחור כזה אשר הפרא דאתרא מתנגד לו‬ ‫ובפרט מה ששייך לד‪,‬רב האב״ד הרי הם םז א ם ממש‪ ,‬שא״כ‬
‫כמפורש אי בגלל הטעמים הכמוסים עמו‪ ,‬ואי בגלל אי‬ ‫כל בני הישובים הקטנים ‪r‬שו במה לעבמם והיום יבחרו לד‪,‬ס‬
‫השתטת ה ת םט ת והדיעות‪ .‬ושאחת ישראל לא יעשו עולה‪.‬‬ ‫הרב הלז‪ ,‬ולמחר כשלא יפסוק להם כרצונם ילכו להם‬
‫עיעוץ גם בספח שו״ת צ״א חלק י׳ סימן ל״ז עיי״ש(‪,‬‬ ‫למק־ס אחר וע״כ תפוג תורד‪ ,‬עיי־ש‪.‬‬
‫ומחב הסרחת אקצר‪.‬‬ ‫ישט בורך בהוספת רב עקב ג חזל האוכלסיא‪ ,‬אז‬ ‫ג< ואם‬
‫בכבוד רב‬ ‫החובה על בני העיר וראשיה לר״תיעז על כך עם הרב‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫דמתא ועל פיו יקים דבר איזה לקרב ואיזה לרחק‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סיםן נא‬ ‫שו״ת‬ ‫פח‬
‫על סמך זה שזו רק ברכת השבח‪ ,‬האם מישהו מהטסקים‬ ‫סימן נא‬
‫יסטר שיוכל לברך בכזאת ז וכאן יותר גרוע שנראה זה‬ ‫ילד שנולד עם מום באבר במיקום פתח השופכה‬
‫כמרמה‪.‬‬ ‫)אפיספדיאם או היפוספדיאס( אשר על מנת‬
‫הדבר גם בברכת שהחיינו‪] ,‬ובפרס שהרבה‬ ‫ואותו‬ ‫שהתינוק יוכל להשתין ולהזריע כראוי יש צורך‬
‫מהפוסקים סוברים שאין בכלל לברך בטלה ברכת‬ ‫לבצע ניתוח פלסטי בגיל שנתיים ויותר‪ ,‬אם‬
‫שהחייט[‪ ,‬ובמקום שאין מילה אין שמחה‪ ,‬ולא עוד אלא‬ ‫ישנה אפשרות לבצע את המילה כדינה ביום‬
‫שהשמחה היא מטלה בכאן עם תוגה כי הרי מודיעים לאבי‬ ‫השמיני‪ ,‬ולענין הברכות‪.‬‬
‫הבן שידע שזו לא מילה‪ ,‬ויצסרט עוד לעשות מילה כתיקונה‬
‫לאחר שינתט ויתקינו את האבר כעבור שנתיים‪ .‬או יותר‪.‬‬ ‫ב־ה ב׳ תמח תשמ״ט‪.‬‬
‫ומוטב יותר שבכד‪,‬״ג יברך שהחייט מיד עם הלידה‪.‬‬ ‫לכבוד האברך המצוין הרה־ג וכץ מוה״ר יצחק דיין שליס־א‬
‫כעבור השנתיים וינתחוהו יוכלו שפיר לברך כל‬ ‫וא‪1‬‬ ‫מבחירי הטלל בעיה״ק צפת ‪.r n‬‬
‫הברכות‪ ,‬על המילה‪ ,‬ולהכניסו בברית של אברהם‬ ‫יקבל ט ה הסכמתי על ספרו ״רביד האברך״ כמבוקשו‪.‬‬
‫אביט‪ ,‬ושהחייט‪.‬‬ ‫הקודש אאציל מזמני לכתוב לו בקצרה חות‬ ‫לחיבת‬
‫ולדעתי לא יפה מנד‪,‬ג המוהלים בזה‪ ,‬כפי שכותב כ מי‪.‬‬ ‫דעתי בדבר הלכה שדן באחד מסימני הספר‬
‫וזהו רק סרחא יתירד‪ ,‬וצערא דיטקא‪ ,‬והערמה‪,‬‬ ‫והוא זה‪ :‬בסימן כ״ז נו״נ אודות ילד שנולד עם בעסן‬
‫וסקסי בלבד‪ .‬ולא יעשה כן טשראל‪.‬‬ ‫הנקראת בלשון הרפואה היפוספדיה שפירושה שנקב המי‬
‫וכבר דנו בזד‪ ,‬כמה מספרי האחרונים‪ ,‬ומגדולי זמננו‪,‬‬ ‫רגלים לא נמצא בראש העטרה במרכז אלא בצד העטרה‪,‬‬
‫וד‪,‬עלו באמת לד‪.‬לכה למעשה‪ ,‬שבכטן דא יש לדחות‬ ‫ולפי דעת הרופאים זה י ט ל לפגוע בטריות הילד ויש על כן‬
‫את המילה עד אחרי ביצוע הניתוח כעבור שנתיים ושלש‪,‬‬ ‫לבצע מ ניתוח בגיל שנתיים‪ ,‬שאז מעבירים את תעלת המי‬
‫ואז למול ולברך כל הברטת‪.‬‬ ‫רגלים למקומה‪ ,‬וגם מבצעים השתלת עור במקום‪ ,‬ולפי‬
‫העלה בשו״ת חלקת יעקב ח״ב סימן כ׳ וככה העלה‬ ‫ככה‬ ‫דעתם העור המתאים ביותר למטרה זו הינו עור‪-‬הערלה‪,‬‬
‫גם בשו״ת לב אריה ח״א סימן מ״א עיי״ש )ויעוין גם‬ ‫ולכן מבקשים מהמוהלים לא למול את הילד ע״י חיתוך‬
‫בשו״ת ט ת אב חמישיאי טמן ע״ז ע״ש<‪.‬‬ ‫הערלה‪ .‬ועל כן נוהגים הסחזלים להשמע להוראות החפאים‬
‫ט״נ בזה באריטת הרה״ג הרב יצחק גליקמן בקובץ‬ ‫וכך‬ ‫ולא חותכים את הערלה‪ ,‬ובמקום זה מבצעים ביום השמיני‬
‫טעם כרך י״ח‪ ,‬על כטן ט גי מקרים כאלה‪ .‬ומתריע‬ ‫תייץן זמני על ‪T‬י שמושכים את עור הערלה למטד‪ ,‬מהעטרה‬
‫נגד ט ג ט ל ה מרומה כזאת שהיא רק טקס גר ‪ T‬א שאין בו‬ ‫וטבשים את המקום שהעור לא יחזור למקוט‪ ,‬ואמנם זמנית‬
‫סרך של מצוה‪ ,‬ו ט ת ב שמלבד שיש בזה איסור אונאה‬ ‫העטרה מגולה כדת‪ ,‬אך אחרי זמן קצר שוב העור עולה‬
‫וגניבת דעת הבריות שמזמינים קהל שחושבים שהם‬ ‫ומכסה את העטרה‪ ,‬ונשאלת השאלה‪ ,‬האם על פעולה זו‬
‫משתתפים במצוד‪ ,‬רבד‪ .‬ומוציאים על זה כסף כנר‪,‬וג‪ ,‬וגם‬ ‫שהמוהל יודע מראש שאיננה גמר הברית וגמר המצוה‬
‫מכבדים בכיבודים‪ ,‬סנדקאות‪ ,‬וכסא של אליהו‪ ,‬והכל רק‬ ‫יטלים לברך ברכת על המילה‪ ,‬ולהכניסו בבריתו של‬
‫ביום ומשחק בעלמא‪ ,‬וגם יש מ ה משום איטר לאו של חבלה‬ ‫אברהם אביט‪ ,‬ושהחיינו‪.‬‬
‫בנפש מישראל וצערא דיטקא שלא לצורך‪ ,‬מלבד זה יש‬ ‫ט״נ בזה בםוטו ‪ T‬וזאת הלכה העלד‪ ,‬שברכת על‬ ‫וכבו'‬
‫לחוש שבמשך הזמן אבי הילד ישכח‪ ,‬ואולי גם שטח מעיקרו‪,‬‬ ‫המילד‪ ,‬לא יכולים לברך‪.‬‬
‫שהילד עדיין לא נימול כהלכה‪,‬‬ ‫א ל א שבנוגע לברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו‬
‫שם שנשאל על כך מכמד‪ ,‬מוהלים על מקרים כאלה‪,‬‬ ‫וכותב‬ ‫מכיון שלכמה פוסקים היא ברכת השבח‪ ,‬וכן ברכת‬
‫והורה להם שאין להם לקבל בריתות כאלה שאי‬ ‫שהחייט שבאד‪ .‬על שמחד‪ ,‬העלה שיטלים שפיר לברך‪.‬‬
‫אפשר לקיים את המילה כהלכד״ ורק בטעבד שכבר נעשה‬ ‫לא כן עמדי‪ ,‬כי אין כאן לפנינו גדר של טלד‪ .‬כלל‪,‬‬ ‫ולזה‬
‫מעשר‪ ,‬וד‪,‬זטט אורחים וקהל נכבד‪ ,‬ואי אפשר להשיב‪ ,‬כפי‬ ‫וכפי ששפיר טרר כבו׳ שעיקר המילד‪ ,‬הוא החיתוך‬
‫שקרה לו בעצמו שהזדמן לפניו מקרה כזה‪ ,‬הורה להם‬ ‫אין כאן‪ ,‬ולא עוד אלא שאין כאן אפילו פעולת הד‪,‬םרד״ מ‬
‫שהטהל ואבי ט ל ד יברט בלי שם ומלטת ‪ ,‬וכן ל ט שטבד‬ ‫גם ע״י פעולת ההסרה והגילוי עדיין המצוד! לא עמרה כאן‬
‫בברכה שאחרי המילה‪ ,‬וכמו כן להורות לט הל שיודיע לאבי‬ ‫ט אחרי זה ישוב הכל לאיתנו ולמקומו כאילו לא עבר כאן‬
‫הילד שלפי ההלכה הילד עדיין לא נימול‪ ,‬ושבבוא הזמן חהר‬ ‫איש‪ ,‬וגם המוהל יודע מראש שהמעשה שלו הוא רק זמני‬
‫להדר אחר מוהל כשר שהמילה תתקיים כהלכה ב טונ ת‬ ‫וטקס ללא כל מטרה‪ ,‬ט עיקר הברית יתבצע בעוד זמן‬
‫מצוה‪ .‬עיי״ש‪ .‬ואני מצטרף לדעתו‪ ,‬וסב הורה כדת וכדין‪.,‬‬ ‫מחבד״ וא״כ כו״ע ז דו שעל פעולת הסרה זו לא יכולים‬
‫על אף האמור‪ ,‬לא נסגר עדיין הדרך בהחלטות‬ ‫‪ a‬אולם‬ ‫לברך על הטלד‪ ,.‬ט אץ כאן לא חיתוך ולא גילר טשלם‪.‬‬
‫ויתכן שעל ט י תכנון והתיעצות עם מומחים‬ ‫שכן מד‪ ,‬מקום לברך בכאן ברכת להכניסו בבריתו‬ ‫ומכירן‬
‫לאותו דבר יוכלו למצוא פתח פתוח כדי לסדר מילה כדין‬ ‫של אאע״ה‪ ,‬אפילו להטכרים שהיא ברכת השבח‪ ,‬הא‬
‫בזמנה גם לסוגי ילודים כאלה‪ ,‬דראד‪ ,‬זה מצאתי בספר אסיא‬ ‫הרי אין כאן כל פעולה של טל ה‪ ,‬וד‪,‬רי זה כאילו יתחשק‬
‫ג׳ שהמוהל הירושלט הידוע ר׳ יוסף דוד ווייסברג שליס״א‬ ‫לאחד לברך ברכה מו בלי כל חלות של מעשה מילה לפניו‪,‬‬
‫פט‬ ‫צק אליעזר חי־ח‬ ‫סימן נב‬ ‫שו־ת‬
‫סימן נב‬
‫כותב שלדעתו ניתן לב»ע את המילה ביום השמיני בסוג‬
‫בדברי הר־ח ביומא שהשטן ביקש להמית את‬ ‫ילוד כזה על ‪ *r‬חיתוך ופריעה ובכל זאת לא להדק לסיטיי‬
‫התינוק מפני שנתעצלה אמו למולו‪ ,‬מדוע היתה‬ ‫אפשחת התיקון הפלסטי בעת ‪ .T‬והוא זה‪ :‬לכרות קסע קטן‬
‫תביעה עליה‪ ,‬ומדוע לא עבור משה‪.‬‬ ‫מקצה הערלה בכיוון רוהט‪ ,‬ולבצע חתך אורט של הערלה‬
‫מהצד העליון‪ ,‬כך יתקבלו שגי חלקי ערלה מצידי האבר‪,‬‬
‫ב״ה‪ .‬יום א‪ ,‬ז‪ ,‬אי ‪ T‬תשמ״ח‪ .‬ירושלים עיד‪,‬״ק תובב־א‬ ‫אשר בעת ‪ T‬יוכלו לשמש לתיקון הפלסטי‪ ,‬בדרך זו מתגלית‬
‫לכמד הרב הגאון חו־ב ו ט׳‬ ‫העטרה וניתן לקיים מצות הפריעה‪ .‬ומוסיף וט תב‪ ,‬שאת‬
‫שפירא שליט״א‬ ‫מוהר״ר משה מנחם הכהן‬ ‫ההצעה הזאת הביא בפני גדולי המנתחים בשטח הטרורגיה‬
‫אחדשה־ט‪.‬‬ ‫הפלסטית ב א ח‪ ,‬והם ה ס ט ט עמו שאכן שיטה ד לא תפריע‬
‫י ק ר ת מכתט קבלתי וקראתיו ע ע‪ .‬והגה כ ט׳ נו*נ ע־ד‬ ‫להם בעתיד בעת שיצטרט לתקן את המום‪.‬‬
‫בספרי שו״ת צ*א ח״ג סימן כ׳ וח־ו ם׳ כ־ח להבנת‬ ‫ועוד מוסיף וט תב שאף ט מצד ההלכה יש מקום לדון אם‬
‫דברי הר־ח ביומא ד׳ פ*ה שכותב שהשטן ביקש להמית‬ ‫דרך זו שבה משאירים ציצים של ערלה מהווה מילה‪,‬‬
‫ד^ינוק מפני שנתעצלה אמו‪.‬‬ ‫אבל כבר שאל על כך להגאוגים ר׳פ אפשטין ז״ל והגר‪-‬י‬
‫א( ובק ש ר ממע לא עבור משה ז כתבתי אני בספרי בח־ג‬ ‫וייס ז־ל ויבלח־א הגרש־י אלישיב שליט״א והגרש־ז‬
‫מפני דמשה לא היה חייב בזה מפגי שהיה טרוד‬ ‫אויערבך שליס״א ופסקו שבמקרה כזה אפשר לסמוך על‬
‫במצוה דרבים ובשליחותא דרחמנא להוציא את בנ״י‬ ‫שיטת רבנו הדברי חיים בשו״ת דברי חיים ח״ב סימנים קי־ד‬
‫ממצרים‪ .‬ו כ ט׳ מעיר לי כי המהרש־א בנדרים ד• ל״ב ט ת ב‬ ‫‪ -‬קי־ח‪ ,‬ולמול לכתחילה במקרה זה אף בלי לחתוך את כל‬
‫דר^א זה מפגי שמשה לא היה י ט ל ל טלו בגלל התנאי שהיה‬ ‫הערלה יעו״ש‪,‬‬
‫בינו לבין יתרו שא׳ מבניו לא ימול כדאיתא במדרשות‪.‬‬ ‫את האטר גם בספר נשמת אברהם יו*ד ‪' 0‬י רס־ב‬ ‫והעתיק‬
‫והנה יש לעיין על זה דהא הו־ל כמתנה לבטל את המטה‪,‬‬ ‫סק״ט בתוספת הערה טדידי הגרשז״א שליט״א‬
‫ובמדרשות איתא בלשון שמשה נשבע לו על כך‪ ,‬אבל‬ ‫שהאסור בזה בלשון •בדרך זו מתגלית העטרה* המכוון‬
‫ג*כ צ*ע כנ*ז דהו‪-‬ל כנשבע לבטל את המצוה שהטילה‬ ‫‪r‬נשאר מגולה כל הזמן* ע־ש‪ ,‬והיינו דבעיגן שיעשה גילוי‬
‫תורה על האב ל ט ל את טו‪ .‬ואולי זהו הטעם של הט״ד שם‬ ‫העטרה בצורה כזו שנהיה בטוחים שעי־כ תשאר העטרה‬
‫בגם׳ שמשה נענש‪ ,‬וראיתי בספר שפתי כהן עה״ת )מגורי‬ ‫מגולה כל הזמן )יעו״ש שכותב עוד בשם הגרשז־א שאמר‬
‫האר״י ז*ל( שמבאר כנראה בכזאת‪ ,‬דט תב שם וז*ל‪ :‬שמעתי‬ ‫שאם משום מה לא ניתן לבצע הברית כפי שתואר לעיל‬
‫שמה שנתרשל למולו הוא מפני שנשבע ליתרו שהבן הראשון‬ ‫וטכרחים לחכות עד הניתוח‪ ,‬אז צריך שיהיה ט ה ל )ואם זה‬
‫יהיה לע־ז ולכך לא מלו כשהיה בביתו‪ ,‬וכשיצא חוץ מביתו‬ ‫לא ניתן‪ ,‬אז כירורג‪ ,‬ורצוי שהוא יהיה גם שומר מצות(‬
‫שלא היה ברשותו היה לו למולו ונתרשל ולכך נענש ע כ׳ל‬ ‫שיעשה את גילוי העטרה ויברך‪ .‬ורק אם כל זה לא ניתן‬
‫והיינו כנ*ז מפני שלא חלה השטעה‪.‬‬ ‫ואין כל אפשרות אחרת אז אולי בדיעבד יספיק לעשות‬
‫אך השפתי כהן שם מתקשה על כל הפירוש הזה מפני שלפי‬ ‫הטפת דם ברית אחר שיבריא מהניתוח ע*ש ואכם*ל בנקודה‬
‫זה הפירוש זה הבן הוא גרשום וכל המפרשים אמרו‬ ‫זאת<‪.‬‬
‫שהוא אלמזר ע*ש ‪ ,‬אבל היב*ע ג*כ מפרש כנ״ז שזה היה‬ ‫מן הרטי איטא להקהל במועצת זקנים ולבוא ב טד חכמים‬
‫גרשום ע*ש‪.‬‬ ‫ונבונים ולהמתיק סוד עם מומחים לאותו דבר ולברר‬
‫יעוין בספר שמע שלמה עה*ת להמהר־ש אלגזי ז־ל‬ ‫ועוד‬ ‫אם אמנם ניתן הדבר בהחלטיות לביצוע בסוג ילוד כזה‬
‫שמבאר שמשה באמת לא היה יכול למולו בגלל‬ ‫לסדר הטלה על י ט היתוך ופריעה בכאם‪ 1‬ד ובאופן שלא‬
‫השבועה‪ ,‬ומה שעשה לישבע כזאת הוא מפני שאחרת לא‬ ‫זז ק עי״כ סיכויי אפשרות התיקון הפלסט בעתט‪ ,‬ואז דכלו‬
‫רצה י ת ח לתת לו את צפרה בתו לאשה שהיתה בת זוגו‬ ‫גם בילודים כאלה לבצע מילה ביום השמיני‪ ,‬ואין להאריך‬
‫ורצה לקיים מצות עשה דפרו ורבו דאלים‪ ,‬ובטח שאם הוא‬ ‫יותר בכאן‪.‬‬
‫לא ימול אותו שצפורה היא צדקת ותמול אותו‪ ,‬ומ״ש‬ ‫באעה״ח לכבוד התורה ונשאי דגלה‪.‬‬
‫במדרש בלשון שנשבע לו שהבן הראשון יהי׳ לע*ז היינו‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫שלא ימול אותו יעו־ש‪ ,‬ואולי מינה משה אותה לשליח‪,‬‬
‫ובשטעתו התטון שהוא בעצמו לא י ט ל זעתו‪ .‬ומטלא לא‬
‫היה זה כנשבע לבטל את המצוה‪.‬‬
‫שפירשתי אני שמשה לא היד‪ ,‬חייב כזה מפני שהיה‬ ‫ולמה‬
‫טתד במטה דרבים‪ ,‬מצאתי עתה סיוע לדברי בספר‬
‫שפתי כהן הנ״ל שטתב בדבריו שם לבאר שזה שכתוב‬
‫בתורה בלשון ״ויהי בדרך במלון״‪ ,‬מפני דכל זה היה כדי‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן נג‬ ‫שו״ת‬
‫ויקרא כ־ד‪-‬י׳ >בפ׳ השבוע( וז־ל‪ :‬מעת שבא אברד‪.‬ם בברית‬ ‫להראות לצפורה שהיא גרמה א כדי שתלך לבית אביה‪ ,‬כי‬
‫ד‪,‬ץ ישראלים ובגוים לא יתחשבו וכו׳ ע־ש‪ ,‬ועל אחת כמה‬ ‫הוא הולך בשליהות גדול להוציא עם גדול מעבודת פרך‬
‫שבט לוי שנאמר בהם ובריתך ינצורי׳ יעיק בח ‪T‬ושי הרמב״ן‬ ‫וכר והעוסק במצוה פטור מן המצוה וכר ומשה נתעסק במלון‬
‫יבמות ד׳ מ־ו ע״א ד־ה שכן מצינו וכו׳ עיי־ש‪ ,‬והדברים‬ ‫לפי שהיה לו טיפול בנים ואשה וכו׳ א ה במלון ראשון אירע‬
‫עתיקים‪ ,‬ואיך יתכן איפא שצפורה גם לאחר שגיירה משה‬ ‫זה כדי שתדע הדבר שכשהוא לן במלון אינו עוסק במצוה‬
‫נשאר עוד עליה דין ־בני קטורה־ ז והכנים האם אינם‬ ‫שהרי כשהיה הולך לא פגע בו וכשבא ללון פגע בו במלון‬
‫מתייחסיט אהרי משה ולא אהרי ״בני קטורה־ ז‪ .‬ויעוין בחזון‬ ‫ראשון‪ ,‬כשתראה כך תשמע לדבריו של אהרן ותחזור לבית‬
‫יחזקאל על מם׳ זבחים בחלק השו־ת סימן ו׳ עיי־ש‪.‬‬ ‫אביה יעו״ש‪ ,‬וכשנאחד שני הגורמים יהד‪ .‬ראשית מה‬
‫בברכר‪,‬‬ ‫שנשבע משה לאביה בגללה‪ ,‬ושנית מה שמשה היה עסוק‬
‫אליעזד יד‪,‬ודא וולדינברג‬ ‫כעת במצוד‪ ,‬דרבים‪ ,‬נבין ביותר דברי הר״ה מדוע שפירש‬
‫להטיל כל האשמה עליה ולפרש דהוא זה ״מפני שתעצלה‬
‫סימן נג‬ ‫אמו״‪.‬‬
‫נמטייד‪ ,‬למר על המרגניתא שגילה לנו ברבינו‬ ‫‪ a‬אפיריון‬
‫א‪ .‬שנית לד‪,‬נ״ל בענין ד‪,‬נ״ל ב‪ .‬איך חלד‪,‬‬ ‫בחיי עה״ת שמות ד׳‪ ,‬מה שמביא בשם הר״ה‪.‬‬
‫שבועת משד‪ ,‬ליתדו שלא ימול בנו דאשון ג‪.‬‬ ‫ושיוצא שהו־״ח עצמו גילה דעתו בזה‪ ,‬דייק׳ מ״ט לא מלו‬
‫ביאוד דבדי חז״ל שנשבע לו שבנו דאשון יד‪,‬יד‪,‬‬ ‫משה‪ ,‬ופי׳ כי משה לא היה שם במלון כי כן הזכיר למעלה‬
‫לע״ז‪.‬‬ ‫ויקח משה וכו׳ ושלה אותם לפניו והוא שב מצרימה‪ .‬אלא‬
‫שכם׳ שואל ע״ז מג׳מ׳בע״ז ד׳ כ״ז דאיתא דאתא משה וגמר‬
‫ב־ה‪ .‬יום א׳ כ־ח אייר תשט״ח‪ .‬ירושלים עיה־ק תובג־א‪.‬‬ ‫מילת בנו הרי שהיה שם‪ .‬ויעוין בשפתי כד‪.‬ן הנ״ל שמביא‬
‫ט־ג לספירד‪.,‬‬ ‫ג״כ דברי רבינו בחיי בשם הר״ח הנ״ז וכותב דהוא דחוק‪.‬‬
‫שלום תניגא להרב הגאון חו־ב וכו׳‬ ‫ואולי פי׳ הר־ח דבזה נחלקו ב׳ הט״ד בנדרים שם אם הי׳‬
‫שליט־א‪.‬שלום רב‪.‬‬‫מוהר־ר משה מנחם הכהן שפידא‬ ‫משה שם‪ ,‬והגם׳ בע׳ז אזלה אליבא דמ״ד שד‪,‬י׳שם‪.‬‬
‫מכתבו השני קבלתי לנכון‪ ,‬ונד‪,‬נתי מהמצאתו המחוכמת‬ ‫עכ״פ יש לומר דאין הכרח לקשור דברי הר־ח ביומא‬
‫לבאר שזה שחלה שבועת משה ליתרו שלא ימול‬ ‫מפירוש אחד שפירש עד‪,‬־ת‪ .‬ופירושו כיומא‪ ,‬לתלות הדבר‬
‫בנו דאשון מפני שזה היה בכולל באם יהי׳ לו בן בד‪,‬יתר בלי‬ ‫בהתעצלות אמו‪ ,‬יכול למצוא מנוח גם לפי יתר הנימוקים‬
‫גיור )כגון בצנעא שהוא מגזירת בי״ד< שאז אינו מתייחם‬ ‫האמורים‪.‬‬
‫אחריו ופטור ממילתו‪ ,‬ועפי־ד הדמב־ם בפ״ה מד‪,‬׳ שמעות‬ ‫מאד מ־ש לי בשם אביו הגה־צ שליס׳־א שאמר‬ ‫נהנתי‬ ‫ג<‬
‫הי־ח דד‪,‬גשבע שלא יאכל מצה שנה שנתיים ה־ז אסור לאמל‬ ‫לבאר דברי הר״ח ע״פ מש־כ המהר״צ חיות‬
‫מצה בליל פסח וכ׳ו ומתוך שחלה השבועה על שאר הימים‬ ‫בנדרים ל״ב דצפורה מדיינית ־מבני קטורה״ היתה‪ ,‬ופטור‬
‫חלה על ליל סדר‪.‬‬ ‫־שאותו ולא אותה־ נאמר דוקא במילת בני ישראל ולא‬
‫עוד יקשה‪ ,‬נהי דככד‪,‬־ג חלה השבועה‪ ,‬אבל‬ ‫אבל‬ ‫א(‬ ‫במילת בני קטורה‪ ,‬וכ־כ במשך חכמה שמות י־ב דבני‬
‫למעשה הא מבטל עי־כ במציאות שגיירה את‬ ‫צפורה מעכבין אותה מאכילת פסח ובבני קטורה ליכא‬
‫העשה שמוטל על האב למול את בנו‪ ,‬ואיך כלל בשבועה גט‬ ‫פטורה דאותו ולא אותה‪ ,‬ואשר ע־כ כתב הר־ח שפיר לפי‬
‫למקדה זה‪ ,‬ואטו מי שנשבע שלא יאכל מצה שנד‪ ,‬שנתיים‬ ‫שגתעצלה ־אמו*‪ .‬ודפח־ח‪.‬‬
‫שחלד‪ ,‬השבועד‪ ,‬ואסור לו לאכול מצה בליל פסח‪ ,‬לא יענש‬ ‫יבוא טוב על שהיתה תביעד‪ ,‬גם עליה‪ ,‬אבל על שלא‬ ‫וזד‪,‬‬
‫מיהת על ביטול עשד‪ ,‬זאת שגרם לו בשמעתו הטללתז‬ ‫תבעו גם ממשה צריכים אגו עדנה להתירוצים‬
‫בכפל כפליים הוא תירוצו של הזית רענן שמסביב‬ ‫ב( וקשה‬ ‫האמורים‪.‬‬
‫על הילקו״ש )ס׳י קם־ת( שכבו׳ מציין אליו‪ ,‬במכתם‪,‬‬ ‫מתקשה אנכי בדבריהם של המהר־צ חיות והמשך חכמה‬ ‫כן‬
‫ש מ תח שלכן חלה השבועה‪ ,‬דאפשר כיון דאמו לאו מזרע‬ ‫שנותנים על צפורה דין של ״בני קטורד‪,‬״ הא הרי‬
‫אברהם היתד‪ ,‬הו־ל בנך הבא מן הגויה ואין חייב למולו‪.‬‬ ‫בודאי נתגיירה לפני שמשה לקחד‪ ,‬לאשה‪ ,‬ואיתא כן‬
‫דאיך יתכן לומר בכזאת שמשה רבנו לא גיירה לפני כן‪,‬‬ ‫במדרשים‪ ,‬וכששלח אותה לאביה גירשה בג־פ להד ם־ד‬
‫ובדומה לכל מד‪ ,‬ששאלתי במכתבי הקודם‪ ,‬וכן גם שגרשום‬ ‫כדאיתא במכילת ר־פ יתרו‪ ,‬ואיך יתכן הדבר שנשאר עליה‬
‫לא מתייחס אחריו)וגם אליעזר ז(‪ ,‬מ מן שבתנ״ך כן מייחסים‬ ‫דין ״בן קטורה״ גם לאחר שנתגיידהז ודאי הדבר שלאחר‬
‫אותו אחריו בפשיטות‪.‬‬ ‫שנתגיידה היתד‪ ,‬שוב דינה כשאר בני ובנות ישראל ואצל‬
‫שקוע בתימא גדולה על הבעל זית רענן שמחברו‬ ‫ובהיותי‬ ‫כולם הגירות השניה שהיתד‪ ,‬בד‪,‬ר סיני היה כדי שיכנסו‬
‫הוא רבן של ישראל המגן אברהם זצ־ל‪ ,‬עלתה‬ ‫לברית‪ ,‬אבל מכל מקום יצאו מאז מכלל שאר האומות‬
‫במחשבתי כי יש לנסות לעיין בזית רענן הארוך‪ ,‬דאולי‬ ‫כחסיבד‪ ,‬מיוחדת בשם ־עם בני ישראל־‪ .‬ואברהם מגייר‬
‫בד‪,‬תמצית ממנו שמסביב הילקו־ש לא באו הדברים מכוונים‬ ‫אנשים ושרה מגיירת נשים‪ ,‬וכך ט ת ב מפורש הדמב־ן עד‪,‬״ת‬
‫צא‬ ‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫סימן נג‬ ‫שו״ת‬
‫לשמים להציל בנל לה׳‪ ,‬אך בן הבכור אשר הוא ראשית אוט‬ ‫כראוי‪ ,‬ומה סאד רבתה שטחתי כאשר נוכחתי לדעת בעיוני‬
‫ידע בודאי שלא יניחוהו מעבודת אלהותו‪ ,‬לכן התנה עם‬ ‫שם שאמנם כן הוא‪ ,‬וסר‪ .‬שכתוב בקשנור מסביב לילש״ש ודא‬
‫משה להיות הראשון לעע׳־ז כלומר לאלוה של משה כי דן‬ ‫רק מה שעלה בדעתו לפרש במ<«‪ ,‬אבל לאחר מיכן מתקשה‬
‫אותו כעע־ז‪ ,‬ומכאן ואילך לשמים‪ ,‬וכששמע משה הדברים‬ ‫מד‪ ,‬בעגמו מכמה פנים‪ ,‬ו מ ת ק לבסוף‪ ,‬תיחעא אחרינא‪,‬‬
‫אמר גם אני עובד ה׳ כמוך וכל בני יהל לאלהי אשר אני‬ ‫דב״ל דה״פ‪ ,‬כיון שנשבע שלא ימול בן הראשון וגם בבן‬
‫עובד‪ ,‬ולא האמין לו יתרו ואמר ליד‪ ,‬השבע לי ובזאת יבחנו‬ ‫השני נתרשל לפיכך ביקש להורגו אבל בל׳׳ז לא היה העונש‬
‫דבריו האמת אתו‪ ,‬ו שבע לו והזכיר שמו יתברך בשבועתו‪,‬‬ ‫גדול כ*כ על שביטל מ״ע והטעם כיון שנשבע חלה השבועד‪,‬‬
‫וראה ששניהם לדבר אחד נ ת מנו והיו כל בנל קודש לה׳‬ ‫על הכל מה שאמר דהיינו שבן השני יהיה לשמים א״כ עבר‬
‫עכ ‪.T‬‬ ‫על השמעה לפי ‪ p‬ביקש לוערגו עכ״ד >כך איתא הלשון‬
‫בילקו־ש שם שיתרו שהשביע אותו ואמר לו הבן שיהיה לך‬
‫זה של הבעל נחלת בנימין היא דרך נפלאה‪,‬‬ ‫ופירושו‬ ‫תחילה יהיה לעץ מכאן ואילך לשם שמים וכך הוא גם הלשון‬
‫להסיר עי״כ כל לעז שהוא מרבן שראל וגם לרבות‬ ‫במכילתא ר־פ יתרו(‪ .‬הרי חזינן בד‪,‬דיא דתירועו הנכון‬
‫מחותט‪,‬‬ ‫שד‪,‬בעל זית רענן סמך עליו הוא שבאמת הבן סתיחס אחריו‪,‬‬
‫חשבתי עפי־ז לפרש עזה״ד גם הנוסחה האחרינא‬ ‫וכבר‬ ‫וזה שחלה השבועה הוא מפני שזה היה בכולל‪ ,‬דהייט מפני‪,‬‬
‫במדרשו׳ שד‪,‬שביע אותו שלא ימול בנו הראשון‪,‬‬ ‫שבשמעתו היה כלול גם שמד‪,‬בן השני יהיה הכל לשם שמים‪.‬‬
‫שדברתי עליה במכתבי הקודם‪ ,‬והיינו שיתרו חשב שד‪,‬וא‬ ‫וד‪,‬גה זה בדומה לדרך התירח שעלה ע*ד כבו׳ ל ת ^‪ .‬וכוון‬
‫מצרי ואיט בר חיובא כמילה ולכן לא רצה שימול בן בתו‬ ‫למסילה שדרך בד‪ ,‬הבעל מג־א ז־ל‪.‬‬
‫מבני קטורד‪ ,‬שמחויבים במילה‪ .‬ומטעמים שעמו לא היה יכול‬ ‫אול ם עוד תקשד‪ ,‬מה שד‪,‬קשתי לעיל‪ ,‬דנד‪,‬י דחלה השמעה‬
‫משה לגלות עדנה את זהותו האמיתי לאלה עם שהוא שייך‪.‬‬ ‫אבל הא ביטל עי״כ העשה המוטלת עליו למול את‬
‫עד כמר‪ ,‬שד‪,‬פיחש טוב ומועיל אבל הוא חורג מפשטות‬ ‫אך‬ ‫בנו‪ ,‬ואיך עשד‪ ,‬בכזאתז‬
‫הדברים הנאמרים בזה במכילתא ובמדרשות‪.‬‬ ‫ג( ומצאתי בספר ‪ 1‬דה לדרך עד‪,‬־ת מהבעל‬
‫באר שבע ז*ל שנשאר בכאמור בתימא על עצם‬
‫הנכון יותר בסבך התסבוכת הזאת הוא בפירושו‬ ‫לכן‬ ‫ו(‬ ‫דברי המכילתא‪ ,‬וכותב‪ ,‬דאע־ג שאין משיבין על הדרש מ׳׳ם‬
‫וביאיח של הרדכל ז״ל שמצאתיו בתשובותיו בחלק‬ ‫הוא כמו זר נחשב שמשה רבינו יתרצה שיהיה בנו הראשון‬
‫ששי סימן שני אלפים קס־ח‪ ,‬ד‪1‬א נשאל שם על המאמר הזה‬ ‫לע־ז‪ ,‬לא תהא מא ת בישראל‪ ,‬ע*ש‪,‬‬
‫שבמכילתא‪ ,‬דאיך קיבל עלל משה רבינו תנאי זה ונשבע‬ ‫ד< כן ראיתי בפ׳י עטרות אד־ר על בעל הסורים מהגאון‬
‫עליו‪ ,‬וד‪,‬שיב וז־ל‪ :‬ח׳׳ו לא קיבל עליו תנאי זה ולא נשבע‬ ‫האדר״ת ז־ל בפי׳ י ת ח‪ ,‬שכותב ג־כ דדברי המדרש‬
‫עליו‪ ,‬אלא יתת הוא שהטעה את עצמו‪ ,‬ו ‪ 7‬־ל אסור לד‪,‬םעות‬ ‫שהביא בעד‪,‬־ט הוא תמוה מאד לומר שמשה רבט התנה דבר‬
‫את הנכרי ואם הסעה את עצמו מותר‪ ,‬הילכך אם ה ‪ .T‬אומר‬ ‫כזה ע ד התורד‪ ,‬וה־ר‪ ,‬מתנה עמשכ״ת ואיט תנאי כלל וכלל‪,‬‬
‫לו י ת ת משם ואילך לשם שמים מעולם לא היה מקבל עליו‪,‬‬ ‫ומדאי אפילו בדיני ב״נ קום*ת ל״ש כלל תנאי עד*ת‬
‫אלא אמר לו מכאן ואילך‪ ,‬ומשמע מאותה שעה‪ ,‬ועדיין‬ ‫וכתמורה כ*ה ע״א דדברי הרב שוטעין וכו׳‪ ,‬לכן כותב‬
‫באותה שעה לא היו לו בנים ולא אשה‪ ,‬ומשה קבל עליו‬ ‫לפרש‪ ,‬ד«לי מ״ם לא נ ת ט לו למולו כלל וליה לו באפשרי‬
‫ונשבע שכל כן שיהיה לו מאותה שעה יהיה לשם שמים‪,‬‬ ‫ללחום כ עד ם בהיותו יחדו אצלם‪ ,‬ואפשר הדבר מוכרח‬
‫ר ת ח הוא שד‪,‬סעד‪ ,‬את עצמו‪ ,‬ומפני שתשב יתרו שנשבע לו‬ ‫ע׳׳א וירושלמי פי׳ א‬ ‫מיונתן שיצא ממנו וכב״ב ק״י‬
‫כפי מה שהיה בדעתו לא ניצול משה רביגו מעונש והקדים‬ ‫דסנהדרין וע׳י בח־י מהר־ם שיף ז׳׳ל בב״ב עכ״ד וויעוין‬
‫ותקח צפורה צור וגו׳ לפי שלא‬ ‫‪to‬‬ ‫המלאך להחג את משה‬ ‫בשל״ה םו*פ שופטים בד׳גה־ה מ*ש בשם האר־י ז״ל עיי־׳ש(‪.‬‬
‫היה יכול למולו בהיותו כבית יתרו מפני התנאי‪ ,‬ועם כל זה‬ ‫ה( והנה הצדד‪ ,‬לדרך שם מתמה עוד בזה‪ ,‬דאיך יתכן‬
‫נתקיים בזרעו ושבואל כן גרשום בן משד‪ ,‬על האוצרות‬ ‫שיתח דרש במאת ממעזה הרי הפסוק אומר בפ׳‬
‫ובספר שופטים תלו את הנו ״ן אמר שד‪,‬וא מן משה ומפני‬ ‫שמות וימאו הרועים דגרשום‪ ,‬אפשר הוא כהן מדין והחעים‬
‫שעשה מעשה מנשה ת א אותו בטנשד‪ ,‬ו ט׳ עכ־ל‪.‬‬ ‫מגרשים בנותיו כ׳ו כמו שאסרו בתנחומא ובש־ר ומכח‬
‫דבריו ט ת ב שם הרדב־ז וז*ל‪■ :‬דע כי אין‬ ‫ז( ובראשית‬ ‫קושיא זו מסיק שם אלא ללמדך שנידוהו וגירשו בנותיו‬
‫הקדש לע־ז הלכך ההקדש לא חל כלל־‪ ,‬והגה‬ ‫מחמת שפירשום מע ‪ ,r‬וכן פרש״י שם ע״ש‪.‬‬
‫אל זה מ מון גם הפירוש הראשון שכותב שם הספר נחלת‬ ‫זה מצאתי בספר נחלת בנימין על המצות )קדמון‬ ‫וראה‬
‫בנימין הנ״ל‪ ,‬דמשה ‪T‬ע דלא אהני מעשיו מטעם דכל מ ‪ T‬י‬ ‫מלפני יותר משלש מאות שנה( מצור‪ ,‬קי־ב « ת י ׳יא‬
‫דאמר רחמנא לא תעב ‪ T‬אי עביד לא טהני ולא יחול שום‬ ‫שמחמת קושי זה ט ת ב להטות לפרש על דרך אחרת ענין‬
‫טומאה אבנו גרשם בגלל הדבר הזה אפילו אי כבר היה‬ ‫השבועה שרצד‪ ,‬יתרו ממשה וכן צורת השבועה שמשה נשבע‬
‫בעולם וכ״ש שהקנוהו דבר שלא בא לעולם דאין קנין חל‬ ‫לו‪ ,‬והוא‪ ,‬שיתח לא ‪ T‬ע את משד‪ ,‬אי מזה עם הוא‪ ,‬רק קסבר‬
‫עליו‪ ,‬וד‪,‬שמעה שנשבע ליתרו היה רק לשבת את האיש אבל‬ ‫איש מצרי הוא‪ ,‬או מאומד‪ ,‬אחרת מעע״ז‪ ,‬והיתד‪ ,‬כוונת יתרו‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן נד‬ ‫שו״ת‬ ‫צב‬
‫להסביר את האמור עפ״י דרך הקבלה בספר חסד‬ ‫וכוון‬ ‫התנאי היה בלא שבועה כ־א קבלת דברים לחוד עיי״ש‪.‬‬
‫לאברהם לד‪,‬מקובל האלקי ר׳ אברהם אזולאי בנהר‬ ‫ואלה שני הפירושים מתקרבים זל׳ז והבוחר יבחר‪ ,‬ואין‬
‫נ־ב‪ ,‬וטתב‪ ,‬שלכן נהגו שלא יקרא לו שם רק אחר הטילה‪,‬‬ ‫להאריך יותר מזה‪.‬‬
‫מפני דכל עוד שיש לו אחיזה בערלה וטומאה אי אפשר‬ ‫בד^קרה‬
‫שיחול עליו הנשמה ולזה א״א שיקרא בשם ישראל‪ ,‬ורק אחר‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫המילה מאחר שכבר נסתלקה הערלה והטומאה אז ודאי תחול‬
‫עליו סוד הנשמה ומה יקרא בשם אדם ישראלי עיי־ש‪,‬‬ ‫סימן נד‬
‫ה רי מצאנו עדים נאמנים המעידים על מנהג קדוש זה‬
‫בישראל לקרוא שם להבן הנולד בעת המילה וביסוסו‬ ‫א‪ .‬הטעם שקוראים שם לבן הנולד בשעת‬
‫במילתא בטעמא‪.‬‬ ‫המילה ולא לפני כן‪.‬‬
‫ו כ פי שראיתי בספר אוצר כל מנהגי ישורון סימן מ־א אות‬ ‫ב‪ .‬מתי יש לקרות שם לבת‪ ,‬ואם יש לדקדק‬
‫ז׳ הוא ט תב בשם אוצר השמות שנדע כי כבר בימי‬ ‫לקרות השם עם קריאת התורה‪.‬‬
‫הבית השני נהגו כן‪ .‬לקרוא בשם להבן הנולד בעת המילה‪.‬‬
‫ב( ש א ל תו השניה היא בענין לתת שם לבת שיש הרבה‬ ‫ב״ה‪ .‬יום א' כ־א אדר־א תשם־ס ירושלים ‪7‬יר‪.‬״ק תובב״א‬
‫מנהגים בזה יש שנוהגים בשני וחמישי ויש‬ ‫לכבוד הרה־ג המפורסם לשבח‬
‫נוהגים בשבת‪ ,‬והאדמו־ר רבי מאיר מאמשינוב ז־ל שאל‬ ‫שלים־א‪.‬‬ ‫מוה״ר אברהם משי=זהב‬
‫אותו לפני הרבר‪ ,‬שנים לעיין במקור כי לפי דעתו אפשר‬ ‫והנני להשיב לו על שתי‬ ‫מכתבו קבלתי בשבוע שעבר‪,‬‬
‫לחת שם לבת תיכף כשנולדה ומדוע לחכות עד קריאת‬ ‫שאלותיו‪.‬‬
‫התורה ע־כ‪.‬‬ ‫א( שאלתו הראשונה היא מאין המקור לםנר‪.‬ג שרבים‬
‫‪,‬‬ ‫גם לדבר הזה מקורות‪.‬‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫נמנעים מלקרוא בשם הבן הנולד לפני ברית‬
‫טתב‬ ‫בספר טעמי המנד‪,‬גים זעצאת ״אשטל־ בעניני מילד״‬ ‫המילה‪ ,‬כי דיבר על כך עם איזד‪ ,‬בני תורה ואין אדם יודע‬
‫ששמע בשם המר‪,‬ר־ש מבעא שאמר שאם נולדד‪ ,‬לאחד‬ ‫מקור למנהג זה‪ ,‬ואם זה ספק ותיקין צ־ע אם לחוש‪ ,‬ע״כ‪.‬‬
‫בת‪ ,‬אין לקרות לה שם קודם חמשד‪ ,‬ימים‪ ,‬ואם יום השלישי‬ ‫יש לדבר הזר‪ ,‬שלא לקרוא בשם הבן הנולד לפני‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫הוא שב־ק יכול לקרות לה בשם ש־ק ע־ש‪.‬‬ ‫ברית המילה מקורות נאמנים‪.‬‬
‫ו אני מצאתי תשובה אחת בזה מהגאון בעל ד ר ט תשובה‬ ‫בספר כללי המילר‪ ,‬לר׳ יעקב הגוזר >חי לפני למעלה‬ ‫יעוין‬
‫ז״ל בספר לקוסי מהרצ״א בסופו‪ ,‬וכותב בזה וז־ל‪:‬‬ ‫משבע מאות שנה( שמביא מנהג זה‪ ,‬וגם מסבירו‬
‫ואשר שאל על מי שנולד לו בת למז־ט באמצע השבוע אם‬ ‫וכותב‪ ,‬דמפני מה תקנו לקרות שם לנער תיכף למילה‪,‬‬
‫לקרוא לה שם תיכף בעת קריאת ס־ת הסמוך והראשון או‬ ‫משום דעד עתה לפני המילה היר‪ ,‬שם טומאה לפנע וחרפה‬
‫להמתין על ש־ק‪ ,‬הנר‪ ,‬שמעתי בשם כ־ק זקיני הגאוה־ק‬ ‫•שם ערלות־ ועכשיו שנימול וקיימו בו מצות מילה צריך‬
‫רבינו מהרצ״א זצללר‪,‬־ה בעל בני יששכר שר‪.‬זהיר לקרוא לה‬ ‫לשנות שמו לשבח וכו׳ ומנ‪-‬ל שצריך לשנות שמו בשעת‬
‫שם תיכף בקריאת ס־ת הסמוך וכו׳ ולפענ״ד נראה טעם‬ ‫המילה שעד שלא מל בשר ערלתו היה שמו אברם ומיד‬
‫ורמז הגון לדבריו הקדושים כי טובא גניז בגוי' ב טנ ת‬ ‫כשנמול נשתנה שמו לשבח וניתוסף לו אות אחת ונקרא‬
‫האר־י ז־ל בסידור בסוד קריאת ספ־ר תורה כי זהו בסוד‬ ‫אברהם יעו־ש בעמודים ‪ 95 94‬ביתר אריכות‪.‬‬
‫וקורא לך ש־ם חד־ש‪ ,‬םפ־ר גי׳ ש־ם וכו• ורדינו בעת קריאת‬ ‫בכיוון זה כותב גם הר־ש מגרטיתא )מרמתיו של רש‪-‬י(‬
‫םפ־ר תורד‪ ,‬המוקדם‪ ,‬ואין לו ענין כלל עם הקריאה בשבת‬ ‫בסידורו אות קי״ט וז־ל‪ :‬ולמה אין קוראין שם לנער‬
‫דייקא רק עם הקריאה בםפ־ר בב׳ וה׳ יעו־ש)שו־ר מ־ש בזה‬ ‫כי אם ביום המילה‪ ,‬לפי שלא נקרא אברם אלא אברהם כי‬
‫גם בשו־ת מנחת יצחק ח־ד סימן ק״ז עיי־ש(‪.‬‬ ‫אם בשעת מילתו וכו׳ עיי״‪.(#‬‬
‫כן ראיתי גם בספר אוצר כל מנהגי ישורון שם שמביא בשם‬ ‫מסה משה בעניני מילר‪ ,‬אות י־ח כתוב נטי בכזאת‬ ‫ובספר‬
‫ספר שלחן הקריאה שטתב נמי בכיוון האטר‪ ,‬דהסעם‬ ‫בקצרד‪ ,‬ובלשון זה‪ :‬״תניא־ וקורא לו שם כי אברם לא‬
‫שקורין שם לבת הנולדת בעת שקורין את האב לעלות‬ ‫נקרא אברהם כי אם בשעת המילה עכ־ל כאילו זה ברייתא‬
‫לתורה משום דכתיב )ישעי׳ ם־ב( וקורא לך שם חדש אשר‬ ‫באיזה מקים‪.‬‬
‫פי יקבנו‪.‬‬ ‫לרבות בפיתש התפלות והברכות לר־י ב־ר יקר )רבו‬ ‫גם‬
‫ג( ו ל כ ל האמור לבן ולבת עז ״ ל אני מוצא רמז ואסמכתא‬ ‫של הרמב״ן ז״ל( כותב ־בברמת המילה־ וז־ל‪ :‬ואומר‬
‫לכך גם בדרישה על הטור יו־ד סי׳ ש־ם אות ב׳‬ ‫קיים את הילד הזה ל אבז ולאמו ויקרא שמו בישראל כך‪,‬‬
‫דכותב וז־ל‪ :‬נלע־ד דמה שנוהגין כשמלוין החתן בשבת‬ ‫ר־ל שלא רצה לקרוא לו בשם עד עכשיו שניטול ונעשה‬
‫ביציאתו מב־ה ויש ג־כ תינוקת לקרא לה שם כנהוג הולכין‬ ‫ישראל כדי שיהא שמו קיים ו מ׳ יעו״ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫עם החתן וכלה אצל התינוקית בקצת פקוט ת ומשם הולכין‬ ‫ונשמע מדבריו שזה גם סגולה לאריכות ימים ־כדי ש ‪,T‬א‬
‫עמהם ל ט ת החתן‪ ,‬היינו נמי דס־ל דקריאת שם לבנות הוא‬ ‫שמו קיים״‪.‬‬
‫צג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן נה‬ ‫שו ״ת‬
‫דדבריהם‪ ,‬שדבריהם ממונים במפורש גם על מילה בלילה‪,‬‬ ‫במקום קריאת שם חכר בשעת מילה וצריך לאקדוטי דמילה‬
‫ומה לו להגרם־פ ז״ל כי ילין רק על הש״ך שעזפתיו ברור‬ ‫קודם לחתן דהא מילה קודם למת ומת ^־דם לחתן אחר‬
‫מללו כפי העצא מהטור והשו״ע‪ .‬וכדברי הש״ך מפורש גם‬ ‫הכנסת הוצפה עכ״ל‪.‬‬
‫בפחמזה בטור שם אות כ׳‪.‬‬ ‫הרי נשמע מבין השיסין של דברי הדרישה‪ ,‬דקחאת שם‬
‫צודקים בהחלט בתמיהתכם על הגרם־פ ז״ל‬ ‫והנכם‬ ‫לזכר הנהוג הוא ״בשעת מילה״‪ ,‬וכן כי קריאת השם‬
‫שנתלה בזה רק על הכו״ך ואיך אפשר לומר עליו‬ ‫לבת הנהוג הוא בשבת‪.‬‬
‫שאגב שיטפיה כתב דבר טעות‪ ,‬בזמן שמפורש יוצא כן‬ ‫בברכה‬
‫במקור הדברים‪ .‬והש״ך בעצמו לא היה נתפס לטעות כזה ־‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫אם זה טעות‪.‬‬
‫א ה גם דברי הלבוש בס׳י רס״ח סע׳י ב׳ שכותב‬ ‫ואוסיף‬ ‫סימן נה‬
‫בסיפא דדבריו בזה״ל‪ :‬אבל אם קביל עליה בפני‬
‫שלשה למול ולטבול והודיעוהו מקצת מצות כדינן והלך ומל‬ ‫א‪ .‬בביאור דברי הטור והשו״ע בגר שמל א־ע‬
‫וטבל בלילה או שלא בפני שלשה ונשא אשה ישראלית‬ ‫בלילה אי מהני‪.‬‬
‫והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה דגבי הבן הוי המילה‬ ‫ב‪ .‬ברית מילה שחל ביום תענית אם אומרים כל‬
‫והטבילה כגמר חן דמכשירינן בדיעבד שלא בב״ד ובלילה‬ ‫הסליחות או רק עד הרחמים והסליחות‪ .‬וכן אם‬
‫עכ״ל‪ ,‬הרי לנו דגם שפתי הרב הלבוש ז״ל ברור מללו כי גם‬ ‫מדלגים בליל יוה״כ כשחל להיות בשבת‪.‬‬
‫המילה כהטבילה כשירה בדיעבד בלילה כדמזכיר בסוף‬
‫•שלא בפני‬ ‫דבריו רק המילה והטבילה ולא מזכיר גם‬ ‫ב״ה‪ .‬מוצש״ק אור ליום א׳ י״ס מרחשון תשמ״ט‬
‫שלשה־ עד שנוכל להדחק ולומר שהלילה מוסב רק על שלא‬ ‫יתשלים עיה״ק תובב־א‪.‬‬
‫בפני שלשה‪ ,‬ופשוט‪) .‬ואת זה כותב הלבוש אפילו אליבא‬ ‫לכבוד האברך היקר יושב באהלה של תורה‬
‫דהרי״ף והרמב״ם ואכמ״ל(‪.‬‬ ‫הר״ר פינחס גוטפארב שליס־א‪.‬שו״ב‬
‫כן ברור ופשוט הדבר ששום טעות לא נשתרבב בכאן‬ ‫ואם‬ ‫על מכתב־שאלותיכם‪ .‬והנני להשיבכם בע־ה‬ ‫עברתי‬
‫והיא הלכה ברורה באין עוררין‪.‬‬ ‫עליהם כמבוקשכם‪.‬‬
‫ב( ומה שהנכם שואלים דאבל מה עושים באמת עם טענת‬ ‫אתחיל בחמירתאז‬
‫בעל הדברות משה מזה שאף מילה שלא בזמנה‬ ‫ביו״ד סי׳ רס״ח סעי' ג׳ בענייני גר הבא‬ ‫בטור‬ ‫א(‬
‫פסקינן להלכה‪ ,‬שאינה אלא ביום‪ .‬ומה נשתנה מילת הגר‬ ‫להתגייר‪ ,‬מובא ב׳ דיעות לענין המילה‬
‫שיכולה להיות בלילה‪.‬‬ ‫והסבילה‪ .‬הדיעה הראשונה סוברת דבדיעבד אם לא מל או‬
‫אשיבכם דאחרי העיון נוכחים לדעת דאין כאן תימא‪.‬‬ ‫לזאת‬ ‫טבל אלא בפני ב׳ או קרובים ובלילה וכו׳ הוי גר ומותר‬
‫וכדיבואר‪.‬‬ ‫בישראלית חיז מקבלת הסצות שמעכבת וכו׳‪ .‬והדיעה‬
‫בסימן רם־ב סע׳י א׳ בהנפסק שם בשו״ע דאפילו‬ ‫דשם‬ ‫השניה‪ ,‬היא שיטת הרי״ף והרמב״ם‪ ,‬סוברת דאפי׳ בדיעבד‬
‫מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום‪ ,‬ניתן להתפרש‬ ‫שסבל או טל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית‪,‬‬
‫דכוונת המחבר בזה רק על לכתחילה‪ .‬ורק הרמ״א הוא‬ ‫אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה‪.‬‬
‫שמוסיף וכותב שם‪ ,‬דאם עבר ומל כלילה צריך לחזור‬ ‫לנו בפשטות שהדיעה הראשונה סוברת דבדיעבד‬ ‫יוצא‬
‫ולהטיף ממנו דם ברית‪.‬‬ ‫מהני גם מילה בלילה‪ .‬וכך כתוב מפורש בש״ך‬
‫בסק״ס שדיעה זו סוברת דסבילה ומילה הוי כגמר דין‬
‫ם־ל באמת כן המחבר בב״י בטור ר״ם רם־ב‪ ,‬דמתחילה‬ ‫וכך‬ ‫דטמרין בלילה‪.‬‬
‫מביא שם דברי הגהות מיימון דם־ל דאם עבר ומל‬ ‫זה הנכם מביאים במכתבכם‪ ,‬דהגר־מ פיינשסיין ז־ל‬ ‫ועל‬
‫בלילה אינו כשר וצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית‪,‬‬ ‫בספח דברות משה על טס׳ יבמות ח״א הערה פ־ו‬
‫וכותב מתוך כך לתמוה על הפוסקים שלא הזכירו מזה‪ .‬לכן‬ ‫>דף תק״ע מדפי הספר( נתלה בזה רק בדברי הש״ך כאילו‬
‫כותב לומר דאפשר שהם סוברים שא־צ להטיף דם ברית‪.‬‬ ‫רק בדבחו מבואר כג״ז‪ ,‬ומשיג וכותב עליו בזה״ל‪r :‬לשון‬
‫וכ״נ מדברי הרא״ש וכ׳ו וכ״נ מדברי הרשב״א וכ׳ו ולפי״ז‬ ‫הש״ך אגב שיסתיה כתב לכאורה דבר טעות‪ ,‬דהא מילה אף‬
‫צריך לומר שמה ששנינו וכולן שעשו משעלה עמוד השחר‬ ‫שלא בזמנה אינה אלא ביום וכו׳ כדאיפסק כן בס׳י רצ״ב‬
‫כשר דמשמע שאם עשו בלילה פסול לא קאי אמילה אלא‬ ‫סע׳י א'‪ ,‬וכ״ש מילת גירות וכו׳ גם בשו״ע אין מדויק כ״כ‬
‫אאינך ע־ש‪.‬‬ ‫הלשון וכו* אך בשו״ע אפשר לפרש שהלשון ״בלילה־ לא‬
‫הרי לנו שהב״י שם םובר באמת כן שגם במילה שלא בזמנה‬ ‫קאי אלא על טבילה‪ ,‬ומילה כתב לענין בפני שנים‪ ,‬אבל‬
‫כשר בדיעבר בלילה‪.‬‬ ‫הש״ך לא כתב אלא לענין בלילה עכת״ד‪,‬‬
‫על כן‪ .‬המעיין בדברי הגהות מיימון שהוא ברמב״ם‬ ‫יתר‬ ‫עומדים בתימא עליו‪ ,‬דהרי הרואה יראה הן בטור‬ ‫והנכם‬
‫בפ״א מה׳ תפלה‪ ,‬אות ה׳‪ .‬נוכח מתוך דבריו לדעת‬ ‫והן בשו״ע הן מרישא דדבריהם‪ ,‬וביותר מסיפא‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫םימן נה‬ ‫שו״ת‬ ‫צד‬
‫משפט כתיב ביה שר״ל שקאי גם על מילד‪ ,‬וסבילה ולא רק‬ ‫כי דברי דיב־י החולקים עליו וס״ל דבשר בדיעבד במל‬
‫על קבלת המצות בלבד‪ .‬ומתיישב הכל שפיר‪.‬‬ ‫בלילה מטונים באמת ממש גם על מילת גר בלילה טפיה‪,‬‬
‫ויש עוד לד‪,‬אריך בדין מל כשד‪,‬יד‪ ,‬עכו״ט שמציט שאפילו‬ ‫דבהגהת מייסון שם כתוב כזה״ל} ואם מל בלילה בק קטן בין‬
‫בשם נחלקו הדיעות אם צריך להטיף ממנו דם ברית‪,‬‬ ‫גר צריך להטיף ממנו גם ברית ביום וכו׳ עכ־ל‪ .‬הרי לנו‬
‫ויעדן בטור ויו״ד סימן רס״ח סע׳י א׳ ו מו״ כ יעו״ש ואכט־ל‬ ‫שהמדובר בזה בהגהות מיימון שצריך לחזור ולהטיף ממט‬
‫יותר‪.‬‬ ‫דם ברית ביום‪ ,‬הוא גם על גר שמלוהו בלילה‪ .‬ועל זה בא‬
‫הב־י איפוא בדבריו לומר שיתר הפוסקים לא ם־ל כן אלא‬
‫דכשר בדיעבד וא״צ לחזור להטיף ממנו דם ברית מבלי‬
‫ה< מד‪ ,‬שד‪.‬נכם שואלים על הנדפס בלוח א״י שאם חל ברית‬ ‫לחלק מ ה בין קטן לבין גר‪ .‬הרי לט בהדיא שהכ״י ם־ל‪,‬‬
‫מילה ביום תענית שאומרים סליחות רק עד *הרחמים‬ ‫ושכן דעת יתר הפוסקים‪ ,‬דגם בגר שמל א״ע בלילה כשר‬
‫והסליחות״‪ ,‬שזהו נגד הכתוב במקורות הקדמונים שאת‬ ‫בדיעבד וא־צ לחזור ולהטיף ממנו דם ברית‪.‬‬
‫הסליחות אומרים הכל‪ ,‬וכך נפסק באו־ח ס׳י קל״א סע׳י ה׳‬ ‫ואי׳כ הרי יבואו כמין חומר דברי השו״ע ונו״ב בסי׳ רס״ח‬
‫ובב״י בטור וביו״ד ס׳י רס־ה סע׳י י״ג‪ ,‬ומאין לקח איט א‬ ‫סע׳י ג׳‪ ,‬ויתיישבו הדברים היטב‪ ,‬וזעא‪ ,‬דמדין מצות‬
‫הלוח א־י לומר שביום שיש מילד‪ ,‬אומרים סליחות עד‬ ‫מילה כשר בדיעבד בלילה‪ ,‬ורק מדין גירות יש בזה ב‬
‫הרחמים וד‪,‬םליחות‪.‬‬ ‫דיעות‪ ,‬הדיעה הראשונה סוברת שגם מבחינה זאת כשר‪,‬‬
‫כבר עמד על זה בתימא הרב דבלצקי בספרו זד‪,‬‬ ‫הנה‬ ‫דהמשפט לא כתוב על זה‪ ,‬והריעה השניה סוברת דהמשפט‬
‫השלחן ח״א בחאו־ח ויצא נגד הלוח א׳י יעו״ש‪.‬‬ ‫אחד שכתוב בגירות מוסב גם על זה )ובט׳י רם־ז סע׳י א׳‬
‫כל זאת נראה דאין ל מ א כעת לשטת זה מכיון שהונד‪,‬ג‬ ‫עם‬ ‫לגבי עבדים שכתוב ואינם נימולים אלא ביום‪ ,‬הטונה על‬
‫בכזאת עוד בדור שלפנינו ובנוכחות גאוני וגדולי‬ ‫לכתחילה‪ ,‬ולא נחית לחילוקי הדיעות לגבי גר מכיון שלא‬
‫ירושלים‪ ,‬בכל בתי הכנסת האשכנזים‪ ,‬ובטח היה טעם וסיבד‪,‬‬ ‫כתוב בהם משפט(‪.‬‬
‫לד‪,‬םכמתם על זה‪.‬‬ ‫הב־י סוברים גם הב׳יח המהרש׳׳ל והפרישה‪,‬‬ ‫ג< וכדברי‬
‫גם פשטות לשון הט*ז באו״ח שם ס*ק י־ב שמוסיף וכותב‬ ‫ורק הש־ך חולק עליהם ום־ל שם בסקי־ב שמעכב‬
‫על לשון השו״ע מתפללין סליחות •שמניחין מקצת‬ ‫אפילו בדיעבד‪ ,‬ויעוין בספר תפארת למשה על יו״ד מ־ש‬
‫וא״צ לד‪.‬ניח לגמרי״‪ ,‬מורד‪ ,‬שר*ל שהכוונה בשו״ע שמניחין‬ ‫להסיר תמיהות הש־ך על דבריהם )ודאי שישנם עוד‬
‫מקצת מהסליחות‪ ,‬והעתיק לשון זה בסתמא גם המשנ״ב‬ ‫הטברים כהש״ך‪ ,‬ואכם־ל‪ ,‬אבל אין זה משנה מכיון שגבי גר‬
‫בס״ק כ־ח‪ .‬וכך ראיתי בקונטרס טעם מגדים להפרמ״ג ז־ל‬ ‫הרי ג*כ ישט לגביה ב* דיעות‪ .‬וגם י״ל דבטגע לדין גירות‬
‫שטתב ג״כ בנוסחא זאת וז״ל‪• :‬שאין מבטלין בשביל המילה‬ ‫מכיון שקיבל מיהת מקודם לכן ביום ובפני שלשה למול‬
‫הסליחות דמניחים מקצת ולא הכל־ עכ־ל‪ ,‬עכ״פ אין לערער‬ ‫ולטטל וכנ׳־ל בלטש<‪.‬‬
‫על זה‪.‬‬ ‫בדברי הרמ׳־א שם אין הוכחה ברורה אם זה שמצריך‬ ‫וגם‬
‫שד״נכם מוסיפים להתפלאות עוד על הלוח א״י‪ ,‬דמאין‬ ‫ומה‬ ‫לחזור ולהטיף דם ברית ביום אם דעתו זאת הוא‬
‫לקח לומר דכששבת חל ביוהכ״פ דמדלגין מד‪,‬סליחות‬ ‫מעיקרא דדינא‪ ,‬או רק מכח חומרא בלבד‪ ,‬יעו־ש בס׳׳ז‬
‫שאומרים בליל יוהכ־פ םד‪,‬רחםים והסליחות‪.‬‬ ‫סק״ב‪ .‬וא״כ אין זה טגע לדין גירות טדינא‪ .‬ויעוין מ״ש מזה‬
‫בזה השלחן שם שמתפלא בדבריו על הלוח א״י גם על‬ ‫יעוין‬ ‫גם בספר טרת הברית )פוסק( סימן רצ*ב בנחל כרית סק־ו‪,‬‬
‫זד״ ושזה לד‪,‬יפך ממ״ש הרמ״א כם׳י תרי״ס סע׳י כ׳‬ ‫וס״י רס״ד סק׳־ו עיי״ש ואכ״ם‪.‬‬
‫דרק א״מ א״א בשבת אבל שאר הסליחות והתחיטת אומר‬ ‫יעוין בשו״ת שאילת יעב־ץ ח־א סימן ל״ד שמאריך‬ ‫ועוד‬
‫כמו בחול ע־ש‪.‬‬ ‫להוכיח דמילד‪ ,‬שנדחה מזמנה דבדיעבד כשירה מדאי‬
‫אפילו בלילה‪ ,‬וחולק על הרמ״א יעו־ש‪ .‬וא־כ ה־ה מילת גר‬
‫בלילה שדינו כמילה שלא בזמנה‪.‬‬
‫איך שלא יהיה‪ ,‬אין כלתיטא אם גבי גר‬ ‫עכ״פ‬ ‫ד<‬
‫מאין המקור שטד‪,‬גים לנפול על פניהם‬ ‫שאלתכם‬ ‫ג(‬ ‫הובא בשו־ע ע צ ט ג־כ ב׳ דיעות אם במלו אותו‬
‫בסליחות בחצות הלילה‪ ,‬הרי המטר‪ ,‬אפרים‬ ‫בלילה כשר בדיעבד וא״צ הטפת דם ברית ביום‪ ,‬או לא‪ ,‬אם‬
‫בס׳י תקפ״א סע׳י י״ט פוסק שאין לנ ט ל כ*א כשד‪,‬וא קרוב‬ ‫כי שם המדובר מכה השאלה של משפס כיום‪ ,‬אכל אין ניטד‬
‫ליום‪ .‬ו ט׳‪.‬‬ ‫לה מכח עצם דין מילה טום‪ ,‬מכיון שגם בזה נחלקו הדיעות‬
‫ראשית‪ ,‬בשו״ע בעצמו נפסק בכזאת באו״ח סימן‬ ‫הנד‪,‬‬ ‫אם כשר כדיעבד בלילה או לא‪ ,‬וא״כ הדיעה המכשרת‬
‫קל״א סע*י ג׳‪.‬‬ ‫בדיעבד סוברת שגם מכח מצות המילה ג״כ כשר בדיעבד‪,‬‬
‫לא ראיתם נם ראיה שניה‪ .‬דהמשנ־ב שם בס‪-‬ק י״ח‬ ‫שנית‪,‬‬ ‫והש־ך הא כותב את דבריו לזאת הדיעה‪ .‬והד ‪r‬ה הפוסלת‬
‫מטא בשם הא״ר שטתב לד!קל מחצות ולהלן‪ ,‬ושכן‬ ‫ימלה אמנם לסטר ג־כ בכזאת‪ ,‬שמכח עצם מצות הטילה‬
‫משמע בם*א‪.‬‬ ‫כשר בדיעבד‪ ,‬ופוסלת רק גבי גר מכה בחינת הדין של‬
‫צה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן נו‬ ‫שו־ת‬
‫‪ r w‬במדבר‬ ‫טמא מת נתחדשה ט סי יהושפם‪ .‬עכ־פ אאבא‬ ‫לרבות בכף החיים בס״ק נ‪-‬ב מביא בכזאת גם בשם‬ ‫גם‬
‫עוד לא טתה גדרה זאת כלל[ וזה פשוט ובחר‪.‬‬ ‫העו־ת שכותב בשם מהרי־א וכ״כ בשכנה־ג דאם הוא‬
‫ט שאלתו השניה היא אליבא דמ־ד מבחים ד׳ ק״ב ע־א‬ ‫אחר חצות לילה נופלים ^‪3‬ו־ש‪.‬‬
‫דלא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה‪ ,‬אבל‬ ‫?תר בל אוכל להאריך‬
‫משה כהן בכר‪,‬ונה כל ארבעים שנה במדבר‪ ,‬איך יפרש‬ ‫בברכה‬
‫הפטק של ויקח משה את עצמות ?סף עמו‪ ,‬הרי היה כהן‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫ואיך נטמא לו‪.‬‬
‫כבר עמדו על כך המפרשים‪ ,‬וישנן כזה גם‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫סימן נו‬
‫מדרשות חלוקות‪ ,‬וכמה מהם רוטם להסתייע‬
‫מזה דצדיקים אינם מסמאים במותם ואחרים מבארים דבאותו‬ ‫להנ״ל בסימן הקודם‬
‫זמן שלקח את העצטת היה זה בבחינה של מת מצוה‪ ,‬ט כל‬
‫ישראל היו עוסקים בטזה‪ ,‬כדאיתא בסוסה ד׳ י״ג ע*א‪,‬‬ ‫א‪ .‬אם במדבר כבר היתה הגזירה שלא להכניס‬
‫ולאחר ט כן היו רק במחיצתו‪ ,‬ובפיקוחו‪ ,‬דהייט במחנה‬ ‫מת למחנה לויה‪.‬‬
‫לדה‪ ,‬אבל הוא היה נזר‪,‬ר מליסמא להם‪ ,‬ואחרים נשאו את‬ ‫ב‪ .‬איך לקח משה עמו עצמות יוסף אליבא דמ״ד‬
‫ארונו כדאיתא בטכה ד׳ כ״ה ע־א וע״ב‪ ,‬אציין בכאן לעיין‬ ‫דמשה כהן בכהונה כל ארבעים שנה במדבר‪.‬‬
‫מ־ש מכל זה בעין יעקב על העין יעקב בסוטה ד׳ י־ג‪ ,‬ובספר‬ ‫ג‪ .‬אפילו למייד דמשה לוי היה לאיזה צורך היה‬
‫פני ח ד עה״ת מהחיד־א ז־ל ר״פ בשלח מה שמטא ע״ז‬ ‫צריך לשאת את ארונו דוקא עמו ולא עם יתר‬
‫מבעלי התו׳ס‪ ,‬והפנים מאירות עה־ת‪ ,‬ומה שטמיף מדעתו‬ ‫ארונות של שבטי י־ה‪.‬‬
‫ז״ל‪ .‬וכן בספר הדרש והעיון ר־פ בשלח‪ ,‬וברכת אהרן על‬
‫ברכות מאמר ס״ז אות ו׳‪ ,‬ובספר פרדס יוסף עה־ת ר־פ‬ ‫לענות לו על עוד מס׳ שאלותיו שהוסיף לשאול‬ ‫אוסיף‬
‫בשלח אות י־ט עיי״ש‪ ,‬והדברים אחכים‪.‬‬ ‫אותי‪.‬‬
‫רק זאת מחדי‪ ,‬מה שראיתי בתו׳ם שאנץ בסוטה‬ ‫ואוסיף‬ ‫בפסחים ד׳ ם*ז ע׳־א איתא‪ :‬וסמא מת מותר ליכנם‬ ‫בגמ׳‬
‫ד׳ י״ג ע־א שמביא ע*ז מדרש מעניין ח״ל! וכי‬ ‫למחנה לויה‪ ,‬ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו‬
‫דרכו של מת להלך עם השכינה‪ ,‬במדרש יש ששמו עצמות‬ ‫מת עצמו שנא׳ ויקח משה את עצמות יוסף עמו‪ ,‬עמו‬
‫יוסף בתוך עור של כבש ונכנסה בו באותו עור רוח חיים‪,‬‬ ‫במחיצתו‪ .‬ושואל על זה מם׳ שאלות‪.‬‬
‫והייט דכתוב טז ע כצאן יוסף עכ*ל‪ .‬וכנראה שר־ל שבצורה‬ ‫הראשונה אם במדבר כבר גזרו מדרבנן שלא‬ ‫שאלתו‬ ‫א(‬
‫כזאת לא היה מסמא‪ ,‬ויש להאריך‪.‬‬ ‫להכניס מת למחנה לדה‪.‬‬
‫שמת מותר במחנה לדה ס״ל דלא צריכים לימוד על‬ ‫וזה‬ ‫תשובה‪ .‬פשוט שלא‪ ,‬והיא גדרה מאוחרת בזמן המקדש‪.‬‬
‫זה‪ ,‬כי כך היה מקובל שמן הקמת המשכן‪ ,‬ואדרבא זה‬ ‫ממעלות דרבנן‪ .‬כך יוצא םפ*א דכלים‪ .‬וכך‬
‫שחידשו ואסרו הוצרכו על כך סעמא‪ ,‬ואמרו משום גזירה‬ ‫מבאר הרטב״ם בפיהם*ש שם וכן בפי' הרא־ש ומלאכת‬
‫וכנ׳ל‪,‬‬ ‫שלמה‪ .‬ומעניין הדבר שהראיה ממשה מביא הרא״ש שם‬
‫ג( שאלתו השלישית היא‪ .‬אפילו למ*ד משה רביט‬ ‫כאילו מדעת עצמו‪ ,‬ולא דכן כתוב בגם׳‪ ,‬דכותב בלשון‪:‬‬
‫לוי היה‪ ,‬לאיזה צורך היה‬ ‫‪ r‬נ״ל ראיה לזה הוא מדאמר קרא ויקח משה את עצמות‬
‫צריך לשאת את ארוט דוקא במחיצתו ולא עם שאר ארונות‬ ‫?סף*‪ .‬ואולי פיענוח הר*ת של ״ונ״ל• הוא י׳ונפקא לן• ראיה‬
‫השבטי‪-‬קה‪ ,‬שנשאו ישראל‪.‬‬ ‫לזה‪ .‬ור׳׳ל בגם'‪.‬‬
‫לזה ימצא תשובה נכונה בגמ׳ סוסה ד׳ י־ג עמוד‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫בחידושי המאירי לואטה ד׳ כ׳ ע*ב ששם איתא ג־כ‬ ‫ויעיין‬
‫א׳ ועמוד ב׳‪ .‬דהגם׳ שואלת זאת‪ ,‬ואי לא ע ט ק‬ ‫בגם׳ ההיא דפסחים ומבאר המאירי וז׳׳ל‪ :‬אבל טמא‬
‫ביה משה לא הוו מתעסקי ביה וכו׳ ומשני משום דכבודו‬ ‫מת ואפי׳ מת עצמו מותר ליכנם להר הבית שנא׳ ויקח משה‬
‫בגדולים יותר מבקטנים‪.‬‬ ‫ו ט׳ ומה שאמרו בםשנ?ת של טהרות במשנת עשר קדושות‬
‫כן מבארת הגם׳ שם שלכן כל אותן השנים שהיו‬ ‫וכמו‬ ‫שבא־י זו למעלה מזו שמן החיל ואילך אין טמא מת נכנס לא‬
‫ישראל במדבר ה? שני אחנות הללו ושל שכינה ושל‬ ‫נאמרד‪ ,‬אלא מדברי סופרים ו ט׳ ואף חכמים לא גז ח בה‬
‫יוסף( מהלכין זה עם זה‪ ,‬כדי שהעוברין ו שטן ישאלו מה‬ ‫אלא לבא ליכנם דרך שם למחנה שכינה וגזרו עליו כן‬
‫שבן של שני א ח ט ת הללו ו ט׳ וכי ד רט של מת להלך עם‬ ‫מגדרה שמא יכנס לפנים וכו׳ ע״ש ואם הוא כבר שם לא‬
‫שטנה‪ ,‬דשיבו‪ :‬קיים זה כל מה שכתוב בזה‪.‬‬ ‫גזרו עליו שע א כמו״ש התו׳ם טבמות ד׳ ז׳ ע׳־ב ד״ה וראר‪.‬‬
‫בברכה‬ ‫ד־ה שחידשו בו‬ ‫ע״ש ]ויעוץ בתום׳ זבחים ד׳ לב ע״ב‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫דברים ום־ש שם‪ ,‬וראה זה‪ .‬בתום׳ שאנץ בסוטה שם דמשמע‬
‫שהי׳׳ל הגירסא בגם׳ ' ש ^ ‪T‬שו ם דברים הרבד‪ ,‬שאין ט ט ל‬
‫יום וטמא מת נכנם לשם• יעו •ש‪ .‬וא״כ לפי״ז הגזירה של‬
‫ציץ אליעזר חי׳׳ח‬ ‫טימן נז‬ ‫שו״ת‬
‫היא נם דעת הפרמ״ג שם בא״א סק״ג דברור‬ ‫וככזאת‬ ‫סימן נז‬

‫הדבר שקדושת ס״ת פסול הוא הרכה מחומשים‪.‬‬
‫עוד אלא דמה שנראה אבל ברור לכאורה דס״ת‬ ‫ולא‬ ‫א‪ .‬חזקת כשרות לספרי תורה שנבדקו על ידי‬
‫שלימד‪ .‬קדושד‪ ,‬מיהת יותר‪ ,‬גם על זד‪ ,‬מסתפק הפרמ״ג‬ ‫מגיהים מומחים‪.‬‬
‫שם ונשאר בצ״ע )ועיין עוד לקמן(‪.‬‬ ‫ב‪ .‬לקדושת ספרי תורה שנפסלו בגלל דיבוקים‬
‫לפי האמור והמתברר‪ ,‬ברור איפוא כי זה שכתב הרמ״א‬ ‫או שגיאות בתיבות וכדומה‪.‬‬
‫ביו ‪ T‬שם ■דאם היו בה טעויות ל ט־ ע שרי־‪ ,‬וד‪.‬סברת‬
‫הט״ז עפ*י הריב־ש דאין בו קדושת ס־ת וד‪.‬וא כחומשים‪ ,‬הוא‬ ‫ב־ה‪ .‬כ״ה אלול תשט־ח‪.‬‬
‫זה רק בנוגע למכירה וד‪.‬ד‪,‬שתמשות בדמים‪ ,‬אבל בודאי‬
‫שקדושת ס״ת שנפסלד״ כמו שהיא‪ ,‬קדושתה בדרך כלל‬ ‫עת פורסם מאמר שנאמר שס בסשיסות כי ספר‬ ‫בכתבי‬
‫למעלה מקדושת חומשים‪ ,‬וקדושתה במקביל לקדושת ם ״ת‬ ‫תורה שנמצא בה טעות הטעון תיקון בחסר או כיתר‪,‬‬
‫שלם‪.‬‬ ‫וכדומה‪ ,‬אזי עד שמתקנים זאת הס״ת יורדת מקדושתה‬
‫חזי שגם ביו־ד שם מציין בסוף דבריו ג״כ לעיין‬ ‫ופוק‬ ‫ודינה כסתם חומשים‪ ,‬ולא עוד אלא שמתברר על למפרע‬
‫באו״ח סימן קנ״ג‪ ,‬והיינו דר״ל דלפי האמור שם יובן‬ ‫שכל הברכות שברכו עליה היו ברכות לבטלה‪ ,‬ובהוספת‬
‫שרק בנוגע למכירה וד‪.‬ד‪,‬שתמשות בדמים נאמרה זאת ההלכה‬ ‫נימה שבגלל כן היו כאילו אנשי מעלה כאלה שמנעו א״ע עד‬
‫כאן‪ ,‬כאשר ציין שם בסי׳ קנ״ג לד‪,‬אמור בסימן קט״ג וכנ*ל‪.‬‬ ‫כמה שאפשר שלא לקבל עליה לתורה‪.‬‬
‫ובאמת בכזאת ניתן לפרש הכוונה של המחבר באו״ח שם‪,‬‬ ‫לאחר מיכן בתשובה לשאלה שנשאלה למקור להאמור‪ ,‬בא‬
‫דלענין מכירה שאני‪ ,‬שעל זד‪ ,‬המדובר בסי׳ קנ‪-‬ג שם‪,‬‬ ‫תנא דטסייע שהצביע על הלכה מפורשת בזה ברט״א ביו‪-‬ד‬
‫ותתיישב עי־כ תמיד‪,‬ת העולת שבת הנ״ל עליו‪.‬‬ ‫סימן רפ״ב סעי׳ י־ח שפוסק לענין ‪ r rr‬שמוכר ס״ת שלו אם‬
‫שמע דברי נגידים שכותבים בזה ארזי הלבנון‬ ‫ותא‬ ‫ב(‬ ‫מותר להשתמש בדמיו‪ :‬־דאם היו בה טעיות לכ״ע שרי'‪.‬‬
‫אדירי התורד‪ ,‬אשר כל בית ישראל נשענים על‬ ‫ומסביר הס״ז בם־ק י״ב שהמקור לכך הוא מדברי הריב־ש‬
‫פסקיהם ולאור פניהם יהלמן‪.‬‬ ‫שהביאו הב־י בטאו־ח סי׳ קנ״ג שכותב דאם חסר אות אחת‬
‫פוק חזי להגאון הנודע ביד‪,‬ודד‪ ,‬ז״ל בתשובותיו בחאו־ח‬ ‫או שיתר אות אחת כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס־ת והוא‬
‫מד‪,‬דו״ק סימן ט׳ דם־ל בפשיטות דס־ת שנמצא בו‬ ‫כחומשין‪.‬‬
‫טעות אעפ־כ הוא בקדושתו ממש‪.‬‬ ‫האמור הכנים גדולים וטובים במבוכה רבה‪ .‬והיות והדבר‬
‫הט־ב עניים במקום זה ועשירים במקום אחר בנימוק‬ ‫ולברי‬ ‫נוגע לקדושת ספרי תורה למאות ולאלפים שנמצאים‬
‫ובהסבר‪ .‬דבחיו־ד מהדו״ק סימן ע״א חוזר לבאר זאת‬ ‫במצב כזה‪ ,‬וכן לרבים רבים אין ספור שברכו ומברכים‬
‫ביתר הרחבר‪ .‬וכותב‪ ,‬דאף שיש איזה פסול או כמה פסוקים‬ ‫עליהם לפני שנתגלה פסולם‪ ,‬אני מוצא חובה לנפשי לפרסם‬
‫בס*ת עם כל זה עדיין קדושתו ראשונד‪ ,‬קדושת ם־ת ממש‬ ‫שאין הדבר כן‪ ,‬ולהוציא רבים מהמבוכה שנקלעו עי־כ‬
‫עליד״ ומוכיח‘זאת שבד‪.‬כרח לומר כן‪ ,‬שהרי אנחט רשאין‬ ‫וכואבים בנפשם‪.‬‬
‫לתקן הפסול הד‪,‬וא ואנחנו חוזרים אחר התיקון וקוראים בו‬ ‫א( ראשית המראה מקום לדברי הרמ״א ביו״ד היא רק‬
‫בציבור ומברכים עליו ברכת התורה‪ ,‬ואם היה ע״י הפסול‬ ‫ראיה אחת‪ ,‬ואין לדון על פיה באשר שיש בזה‬
‫ההוא כל הספר נפסל בחסרון התיבה או כמד‪ .‬תיבות שד‪,‬יו‬ ‫גם ראיה שניד‪ ,‬שמשנית פני הדברים‪ ,‬והיא באו־ח סימן קנ־ג‬
‫חסרים בעת שד‪,‬יה פסול א־כ כשאנו מתקנים אותו וטתבין‬ ‫סעי• ג׳‪ ,‬דשם המחבר הוא שפוסק בכזאת‪ ,‬דספר תורה‬
‫בו אותן התיבות ואותיות שהיו חסרים אכתי במה חזר‬ ‫שנמצא בו טעות דינו כחוטשים‪ ,‬והמדובר שם ג־כ לענין‬
‫להתקדש שאר הספר שכבר נפסל כולו ונסתלק קדושתו‪,‬‬ ‫מכירה‪ ,‬והנד‪ .‬הרמ״א מציין על זה ו ט ת ב וז־ל‪:‬ועיין לעיל‬
‫ואם תאמר שבכתיבת אותן התיבות המועטים חוזר ונתקדש‬ ‫סימן קמ״ג עכ״ל‪ ,‬ור־ל‪ ,‬דבסי• קמ״ג סעי* ה׳ פסק שם דאם‬
‫כל הספר‪ ,‬הא ליתא‪ ,‬דבשעת הכתיבה צריך הכל להיות‬ ‫חומש אחד שלם בלא טעות יש לד‪,‬קל לקרות באותו חומש‬
‫נכתב בקדושה ואם נכתב קצת הספר שלא בקדושה אף‬ ‫אע־פ שיש טעות באחרים‪ ,‬וכמו כן מביא שם הרמ*א דאפילו‬
‫שכותב שאר כל הספר בקדושה הוא פסול‪ ,‬וכל שם ושם‬ ‫באין חומש אחד שלם בלא טעות‪ ,‬ואין שם מי שיתקנו‪ ,‬ישנם‬
‫שבספר צריך לד‪,‬תקדש בפ־ע בשעת כתיבתו‪ ,‬וא־כ כשאירע‬ ‫הסוברים דגם בכה״ג יש לקרות בו בציבור ולברך עליו‪.‬‬
‫איזה פסול בספר והיה מסתלק כל הקדושד‪ ,‬שבכל הספר לא‬ ‫וא־כ הרם־א כציונו זד‪ ,‬ר״ל דגם בס״ת שנמצא בו טעות בכל‬
‫ה ‪ ,T‬שוב שום תקנה לספר ההוא‪ ,‬וד‪,‬רי ממאר בכל המקומות‬ ‫זאת קדושתו גדולד‪ ,‬עדנד‪ ,‬בהרבה מחומשים‪.‬‬
‫בשו־ע בהלטת ס*ת‪ ,‬וכן מעשים בכל יום‪ ,‬לתקן הספרים‬ ‫ראיתי בספר עולת תמיד סק״ה שמסביר וכותב דלפי‬ ‫וכך‬
‫הפטלים ולד‪,‬כשירם‪ ,‬אלא ודאי שאף בשעה שפסול לא נפסל‬ ‫המתבאר בסי׳ קמ״ג יוצא דישנם בם־ת כאלד‪ ,‬קדושה‬
‫אלא אותה תיבה או אות החסר‪ ,‬אבל שאר כל הספר קדושת‬ ‫יתירד‪ .‬מן החומשים‪ ,‬דעל חומשים כו״ע מודים דאין מברכין‬
‫ם*ת עליו לגמרי כבראשונה‪ ,‬ועוד ראיה גדולה לדבר‬ ‫עליהם בציבור‪ ,‬ומתמה על כן על הרב המחבר דפסק הכא‬
‫שנשאר קדושת הספר על הנשאר קיים אף אם נמחקו או אם‬ ‫דדינו כודטשים‪ ,‬כי כפי שד‪,‬וכיח כסי׳ קמ״ג גם דעת המחבר‬
‫בלו כל התיבות שבכל הס״ת ונשאר בכל הספר רס כדי‬ ‫כהרמ״א שם ע״ש)ועיין בכה״ח ס־ק י*ג ואכמ״ל(‪,‬‬
‫צז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן נז‬ ‫שו־ת‬
‫אין זה ממעט כ ט ד הציבור כיון שכל הקריאה היא בס׳׳ת‪ ,‬רק‬ ‫ללקט חמש ושמונים אותיות‪ ,‬עדיין קדושת ם־ת עלע ורשאין‬
‫חיבה אחת או שתים קורין כחומש[‪,‬‬ ‫אנחט להצילו אפילו בשבת מפני הדליקה כמבואר במם׳‬
‫ובסוף הפרק מוסיף לומר שבכלל לא שייך דברים שבכתב‬ ‫שבת דפים קס״ו קס־ז וכו׳‪.‬‬
‫א־א רשאי לאומרן בע״פ משום חסרון תיבה אחת‪,‬‬ ‫ועת־ מוסיף הנו״ב לבאר שם‪ ,‬דבכלל אין בנמצא בימינו‬
‫ומכריע שוב וכותב דנראה פשוט דם‪-‬ת שהיא חסירה תיבה‬ ‫ס*ת שיהיה פסול לגמרי‪ ,‬כי הרי אם נמצא פסול‬
‫או אותיות מותר לקרות בה בצימר‪ ,‬וכשנמצא פסול בשעת‬ ‫בחומש אחד או אף בארבעה ונשאר מהם אחד שלם בלי‬
‫הקריאה א־צ אפילו להוציא אחרת דשייך לומר בזה דאסור‬ ‫פסול‪ ,‬הספר ההוא שנשאר בשלימות כשר לקרות בו בציבור‬
‫משום פגמא של ראשון‪ .‬ויעוין בבאה־ט או׳׳ח סי׳ קמי־ג סק״ט‬ ‫ולברך עליו אשר נתן לנו תורת אמת‪ ,‬וא־כ בקושי שימצא‬
‫שכותב דהמהר״ל מפראג הנהיג שלא להוציא אחרת לעולם‬ ‫אצלנו שיהיד‪ ,‬בו טעיות בכל ספר וספר מחמשה חומשי תורה‬
‫אפי׳ בחסר תיבה כיון דהרמבים מתיר לקרות בם־ת הפסול‬ ‫ושיהיה בכל אחד מעות גמור כי משום חסירות ויתירות‬
‫ע־ש‪ .‬ובכאן מו פן של דבריו משתקפת דעתו עוד ביתר על‬ ‫בלא־ה לא מקרי פסול וכר‪ .‬ומסעם קא טעים לן הנו׳־ב שם‪,‬‬
‫כן•‬ ‫דרוב הספרים שאנו מעמידים בפ״ע שלא לקרות בהם‬
‫כן כותב המהר׳׳ל מפראג שם‪ ,‬וחוזר וטתב‪ ,‬דמדאי יש‬ ‫כמו‬ ‫בציבור הוא לא משום דפסילי לחלוטין‪ ,‬אלא אף שעדיין‬
‫על ס־ת קדושת ספר תורה אפילו חסירה תיטת או‬ ‫כשרים לקרות בהם בציבור ולברך עליהם מ׳׳מ הדין מפורש‬
‫פסוקים דהא שם ם*ת עליה‪ ,‬דאל־כ לא היה נמצא בזמנינו‬ ‫שאסור להשד׳ות ספר שאינו מוגה כמבואר ביו■ד סי׳ רע׳־ס‬
‫שיהי׳ מצוה בכתיבת ס׳־ת כיון דאמרינן דאנו לא בקיאין‬ ‫ואנו חוששים שבעל הספר יתעצל סליתנו לסופר לתקנו‬
‫בחסירות ויתירות וכו׳‪ ,‬וכמו־כ השתא דאין אנו בקיאים‬ ‫ולכן אגו מעמידין הספר בפ*ע שלא לקרות ממנו ואז יהיה‬
‫בחסירות ויתירות לא תהיה ל ט ס׳׳ת שיש לה קדושת ם־ת‪,‬‬ ‫זהיר יותר לתקנו בזריזות‪ ,‬ומסיים הנו׳׳ב וכותב שכל מה‬
‫אלא בודאי יש עליה קדושת ס׳׳ת אפילו חסרה תיבות או‬ ‫שכתב נראה לו ברור להלכה ולמעשד‪ ,‬ושיש לו על כך עוד‬
‫פסוקים יעו*ש באריכות‪.‬‬ ‫ראיות כפולות ומכופלות יעו׳׳ש ביתר אריכות‪.‬‬
‫בכמה פריטים לא נהגינן כהכרעת המהר׳׳ל מפראג‬ ‫ואם‬ ‫לו הגאון החתם סופר ז־ל בתשובות בחיו־ד סימן‬ ‫ומשנה‬
‫בזה‪ ,‬אבל לדבר זר‪ ,‬שיש קדושת ס׳׳ת גמורה גם כשחסר‬ ‫רע״ט‪ .‬הוא סומך שתי ידיו הטהורות על שלחן*‬
‫בה אותיות או תיבות‪ ,‬בודאי ובודאי שההכרעה היא בכזאת‪.‬‬ ‫תורתו זה של הנו׳־ב ז־ל בסמיכה בכל כחו‪ ,‬הוא חוזר על‬
‫וכפי שמצאנו להנו׳יב והח־ס ויתר הגדולים שם־ל ג־כ‬ ‫ראיותיו‪ ,‬ומוסיף עוד עלה וטתב‪ ,‬דאל־כ תקשי‪ ,‬דא״כ לא‬
‫בכזאת וכנז׳־ל‪.‬‬ ‫נתקדש שום ם־ת עד כתבו למ׳׳ד אחרונה של לעיני כל‬
‫הוא זד‪ ,‬איפוא בדוריגו זה שיוכל להמרות בפסקיהם‬ ‫ד( ומי‬ ‫ישראל‪ ,‬ואיך יתקדש למפרע‪ ,‬אע*כ אין שום חילוק בין חסר‬
‫של גאוני הדורות האמורים‪.‬‬ ‫ויתיר בתחילתו או נמחה ובלה אח*כ זואסר על כן בנידונו‬
‫אל זאת הטונה הנז׳־ל מתפרשת גם דברי המחבר‬ ‫וכאמור‬ ‫לעשות מזוזה מם*ת אפילו נכתב מתחילה בחסר ויתיר(‪.‬‬
‫באו׳־ח סי׳ קנ׳׳ג‪ ,‬דלענין מכירה שאני‪ ,‬וכהמילתא‬ ‫דברי הריב״ש בתשובה‪ ,‬שנפסק כמותו ביו־ד שם‬ ‫ואת‬
‫בסעמא של הח׳׳ס ז״ל‪.‬‬ ‫שכותב דס־ת שיש בו טעות אינו אלא כחומש‪ ,‬מבאר‬
‫לדברי הרמב־ם בה׳ ם־ת שמצביעים עליו‪ ,‬הגה‬ ‫בנוגע‬ ‫ה(‬ ‫הח׳׳ס‪ ,‬בדומה למ״ש לעיל‪ ,‬וכותב‪ ,‬שזהו דוקא לענין שיהא‬
‫ישט בזה מטכה גדולה בספרי רבותינו הראשונים‬ ‫מותר למוכרה‪ ,‬ומסביר במילתא בטעמא‪ ,‬מפני שס־ת לא‬
‫והאחרונים ז״ל‪ ,‬כי בתשומתיו )לפנינו בשו״ת פאר הדור‬ ‫ניתן למכור כלל היינו כיון דלית ליה עילוי כלל‪ ,‬ומכיון‬
‫סימן ס׳( השיב היפוכו של דבר‪ ,‬שמברכין על ספר תורה‬ ‫שלא ניתן למכור לא יועילו זט־ה‪ ,‬אך אם נמצא בו פסול‬
‫פטל‪ ,‬ולא עוד אלא שמעמ ‪ T‬לו עדים על כך‪ ,‬וכותב‪ ,‬שכך‬ ‫ואינו אלא כחומשים שנמכרים להעלותם לקנות בדמיהם‬
‫נהגו לברך בפני גאוני עולם‪ .‬והרבה תפסו לעיקר בדעתו‬ ‫ס״ת שלם‪ ,‬ומכיון שניתנים למכירה שוב נמכרים ע־י זט־ה‬
‫כפי שהשיב בתשוטתיו‪.‬‬ ‫ו ם'‪ ,‬אבל לא חייו לד‪,‬ור ‪T‬ם מקדושת עצמם יעו־ש‪.‬‬
‫בפ׳׳א מה׳ ס׳ית ה׳־א מפרש על כן דאפשר לומר‬ ‫והכ״מ‬ ‫על כן מצינו לד‪.‬גאון המהריל מפראג ז־ל בספרו‬ ‫יתר‬ ‫ג(‬
‫דהתם בתשובה מיירי בדלא אפשר להו‪ ,‬ומ׳־ש כאן‬ ‫תפארת ישראל פרק ס׳׳ז שהעלה והכריע להלכה‪,‬‬
‫בה׳ ם •ת הוא בדאפשר להו‪ ,‬ולומד מזה הלכה למעשה‬ ‫שאם כי בודאי לענין לכתחילה אסור לד^ציא את הס־ת שיש‬
‫וכותב‪ ,‬שמאחר שכן‪ ,‬היכא שנמצא טעות בם־׳ת באמצע‬ ‫בה חסחן לקרות אותה פרשה משום דברים שבכתב אי אתה‬
‫הקריאה‪ ,‬אזי‪ ,‬הקורא גומר קריאתו בספר הכשר ומברך‬ ‫רשאי לומר בעל פה‪ ,‬אבל אם אין החיסרון באותה פרשה‬
‫לאחריה‪ ,‬כי ברכה שבירך לפניה בס׳׳ת הפסול וכן קריאה‬ ‫שקורין כה‪ ,‬אזי‪ ,‬אפילו לכתחילה שרי להוציא אותה ולקרות‬
‫שקראו בו עלתה להם בדיעבד‪ ,‬ומעיד וכותב שכן הנהיג‬ ‫בה‪ ,‬ורק בודאי אסור לר‪,‬שהות ם־׳ת שאינה מוגה ]וכשמצאו‬
‫מורו הרב מה־ר יעקב בירב זצל״ה ושכן אט נוהגים אחריו‬ ‫חסר או יתיר בשעת הקריאה סיל שם שימשיט לקרות בה‬
‫ע״ש‪ ,‬הרי לגו שמאורי הדורות לא חששו כלל לברכה שברכו‬ ‫ואין צריך לדיוציא אחרת ואותו חסר יקרא בחומש ולא שייך‬
‫לפניד‪ ,‬על הס ׳׳ת הפטל משום ברכה לבטלה‪ ,‬אלא ששפיר‬ ‫כאן אין קורין בחומשין משום כ טד הציבור‪ ,‬דכיון שיש כאן‬
‫יצאו בזה ‪ T‬י חיוב הברכה שלפניה‪.‬‬ ‫ם*ת הרי כבוד הציטר איכא רק שקורין תיבה אחת ושתים‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן נח‬ ‫שו״ת‬ ‫צח‬
‫סימן נח‬ ‫לו מזה לבעל הב־מ בחיבור ב״י בטור יו״ד סימן‬ ‫ועוד‬
‫רע״ט‪ ,‬שאחרי שחוזר על הנ״ז ובהסתמכו על מורו‬
‫עוד בענין הנ״ל לקדושת ספרי תורה ובנוגע‬ ‫המהר־י בי רב ז״ל‪ ,‬מוסיף וכותב‪ ,‬שמורו נתן טעם לדבר‪,‬‬
‫לתיבת דכה בא׳ או בה׳‪.‬‬ ‫ואמר‪ ,‬דכיון שהרמב״ם בחשובה כתב להכשיר אין לומר‬
‫שחזר מ בחיבורו‪ ,‬אלא ע־כ לומר שמיש בחיבור אינו אלא‬
‫ב־ה‪ .‬ט* מרחשון תשמ־ט‪ .‬ירושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫לענין קיום מ״ע לכתוב כל אחד ס׳־ת‪ ,‬אבל לענין קריאה‬
‫לכבוד הר־ר וכו׳ ר• יעקב הלר שליט־א‪ .‬בבני‪-‬ברק‪.‬‬ ‫בציבור אין טעות מעכב בו‪ ,‬וכיון שכן יש לסמוך עליו‬
‫אחדשד‪,‬־ט‪.‬‬ ‫בדיעבד‪ ,‬ומוסיף בראיות לדבריו עיי־ש )ומהמהר״ל מפראג‬
‫מכתבו קבלתי תמול‪ ,‬והנני להשיבו על דבריו שכותב לי‬ ‫הנ״ל באות ג׳ נראה דס־ל להלכה שגט מצות ס־ת מקיים(‬
‫בהקשר למאמרי אודות קדושת ספרי תורה‪.‬‬ ‫בזה‪ ,‬רעדן גם בשו־ת רב פעלים ח־ג חאו־ח סי׳ ל־ב ד״ה‬
‫מאיר ובא מחע שלא הבאתי הוכחה גם מזה‬ ‫א( בראשונה‬ ‫ועוד יש להוכיח מדין כתיבת ס״ת ע־ש ואכמ״ל(‪.‬‬
‫שלא הוכרעה הד‪,‬לכה אם לכתוב פצוע דכה‬ ‫הדברים משתקפים גם בשו‪-‬ע או־ח סי׳ קמ״ג ובנו־כ‪,‬‬ ‫ואלה‬
‫בה״א או באל־ף ובכל זאת לא שמענו על אחד מארזי הלבנון‬ ‫ובהבאים אחריהם‪ ,‬שאין כל בעיה של ברכות לבטלה‬
‫אדירי התורה שהשתדלו במשך כל ימיהם לעלות לס־ת רק‬ ‫ח־ו כאשר מתברר ומתגלה לאחר מיכן פסול בם־ת‪ ,‬וכאמור‬
‫בם־ת הכתובה באותו ם־ת לאחד מן השיטות והיינו או רק‬ ‫כך עמא דבר‪ .‬ומאהבת ה* את עמו ישראל יסיר מכשול‬
‫בא׳ או רק בה׳‪ .‬ו ט׳‪.‬‬ ‫מדרכיהם )עיין שו־ת הלק״ט ח־א סימן ט׳ ע״ש(‪ .‬ובכלל בכל‬
‫דמשם אין הוכחה‪ ,‬דכבר הוכרעה ההלכה דבכל‬ ‫ואשיבנו‬ ‫דבר ובכל מקום שהיו אנוסים על העבר מעלים עליהם כאילו‬
‫ספק פלוגתא אם פסולה אם לאו יטלין לכתחילה‬ ‫קיימו בכשר רעוין בספרי שו־ת צ־א חי״ג סי׳ ו׳ עיי‪-‬ש‬
‫לקרות בד״ מכח ספק ספיקא דשמא היא כשירה‪ ,‬ושמא הלכד‪,‬‬ ‫ואכמ״ל‪.‬‬
‫כר‪,‬רמב*ם בתשובה דקורין כפסולה‪ ,‬ככתוב בפרי מגדים‬ ‫כלל‪ ,‬כל ם ־ת שנבדקה בידי מגיה מומחה ושם‬ ‫ובדרך‬ ‫ו(‬
‫או־ח סימן קמ״ג במ^ סק״ב‪ ,‬יעו־ש וכן בעוד ספרים‪.‬‬ ‫חותמו על כשרותה‪ ,‬הרי היא קיימת ועומדת‬
‫אמרינן בכזאת‪ ,‬דכשר לקרות אפילו לכתחילה‬ ‫ובמיוחד‬ ‫בחזקת כשרוח‪ ,‬ואין מקום לחששות כלל‪ ,‬כאשר כן הוא בכל‬
‫בנידון זה‪ ,‬באשר ששניהם בבחינת אלו ואלו דברי‬ ‫התורה כולה דמעמידין בכזאת ללכת בתר רוב או בתר‬
‫אלקים חיים‪ ,‬כדמצינו בשו־ת בית אפרים חיו־ד סימן ם־ד‬ ‫חזקה‪ ,‬ולא ניחנה תורה למלאכי השרת‪.‬‬
‫שפוסק בזה דודאי יש לכתוב בה*א אך אותם הכתובים‬ ‫מובן שאם אחד רוצה להרבות בבדיקות נוספות ע־י‬
‫באל*ף אין הכרח שיצטרך לר‪,‬גיה אותם ככתוב בשו־ת מעיל‬ ‫מכונת‪-‬מהשבים שהמציאו‪ ,‬וכדומה‪ ,‬ובידו היכולת‬
‫צדק ויתר מחברים וכו׳ ואין לר‪,‬וציא ס־ת כשירה מכשרותה‬ ‫לכך‪ ,‬הרי זה משובח‪.‬‬
‫למחוק ולתקן בשביל זה לבד עיי״ש‪ .‬ופסק כן גם בספרו‬ ‫אבל חיוב ליכא‪ ,‬ולו גם מבחינה זאת כדי שלא לד^ציא לעז‬
‫שערי אפרים שער ו׳ סעי׳ מ*ד ע״ש ובפתחי שערים ושערי‬ ‫על רבבות ספרי תורה קודמים של ימינו ושל ימים‬
‫רחמים‪ ,‬יעו״ש‪ .‬ופסק כמותו גם בספר קסת הסופר פרשת כי‬ ‫ראשונים‪ ,‬כפי שטכחים באמת לדעת מרמזים שמרמזים לכך‬
‫תצא ע*ש‪.‬‬ ‫בדברי המערערים להוציא לעז כזה ח־ו‪ ,‬וחז־ל חששו מאד‬
‫שמבאר הגאון ר׳׳ד פר ‪T‬מן ז׳׳ל מקארלין בספרו פסקי‬ ‫וכפי‬ ‫על כך אפילו במקום שהלעז לא נכון‪ ,‬כדמצינו בכמה‬
‫הלכות ח־א בשו־ת שאילת דוד שבסוה־ס סימן א׳‬ ‫מקומות קלות וחמורות שאין כאן המקום לפורטן‪.‬‬
‫בסופו‪ ,‬הרי ראשיתה של פלוגתא זאת נעוצה בפלוגתא שבין‬ ‫כמו כן לבוא להסתמך על המכונה עצמה כפי התוצאות‬
‫הבבלי והירושלמי בפירושו של תיבת •דכר‪,‬״‪ ,‬ופוסק ג״כ‬ ‫שתראה‪ ,‬בודאי אי אפשר‪ ,‬וזאת הן מבחינת האי‪-‬‬
‫שאין לפסול בדיעבד ם־ת שנכתבד‪ ,‬״דכא־ יעו־ש‪.‬‬ ‫אפשריות המציאותית שהמכונד‪ .‬תצביע את כל הדרוש ‪,‬‬
‫יעוין במנחת חנוך מצור‪ ,‬תרי־ג שטתב לומר במיוחד‬ ‫ועוד‬ ‫כאשר כולם מודים בזד״ והן מפגי דמי לידינו יתקע אם לא‬
‫בנוגע ״לדכד‪,‬״ דאין קפידא‪ ,‬וז״ל‪ :‬וכן פצוע דכר‪,‬‬ ‫אירע בבדיקד‪ ,‬זו של זאת הפעם איזה קלקול או השתבשות‬
‫דיש קצת מסורת דנכתב באל״ף לבסוף‪ ,‬וכן ראיתי בס״ת‬ ‫במטנה מאיזה צד שהוא‪) ,‬כאשר גם ישנם רונונים שקרה‬
‫ישנים‪ ,‬וד‪,‬יום כותבים בה־א בסוף‪ ,‬דברים כאלה אין משתנה‬ ‫כבר זאת‪ ,‬ומבלי לקבוע אם יש אמת בדבר‪ ,‬כי קמו גם‬
‫פירוש המילה עי־ז‪ ,‬בכר‪,‬־ג אין קפידא בחסירות ויתירות‬ ‫מכחישים(‪.‬‬
‫יעו־ש ביתר אריכות‪.‬‬ ‫קיצורו של דבר‪ ,‬המחויבות המר‪ ,‬לבדוק ם־ת ע־י סופר‬
‫מיכן מעיר אבל ממה שמצא בערוה־ש יו״ד סימן‬ ‫לאחר‬ ‫ב(‬ ‫מומחד‪ ,‬ויר״ש עד מקום שיד אדם סגד‪,‬ת‪ ,‬בראיית‬
‫רפ״ב סעי׳ ד׳ שפוסק שכל ם־ת שלא כתובה כפי‬ ‫עינים טובד״ ובהבנת הלב‪ ,‬ובידע ההלכד״ ולא יותר מזה‪,‬‬
‫שנאמר למרע־ד‪ ,‬מסיני אין בד‪ ,‬קדושה‪.‬‬ ‫כפי שנהגו בכל הדורות מימי משה רבינו ועד הנה‪ ,‬וה׳ הטוב‬
‫ואשיבנו‪ .‬ראשית לא דיק לד‪,‬עתיק לנ טן ככתוב בערוה־ש‬ ‫לא ימנע סוב מד‪,‬ד‪,‬ולכים בתמים‪.‬‬
‫שם‪ .‬דבערור‪,‬״ש כתוב בכזאת‪ :‬״ומפני ס״ת פטלה‬
‫א״צ לעמוד וכן מפני חומשים וגמ׳‪ ,‬ורק בס״ת הכתובד‪ ,‬כדין‬
‫צם‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן נס‬ ‫שו״ת‬
‫צ חך לתפור היריעות אל העמודים‪ ,‬ומציין לזה להדגול‬ ‫על קלף כשר ונכתבה לשם קדושת ס״ת ואין בה סעיות וודא‬
‫מרבבה ביו־ד סי׳ רע״ח סעי׳ ב׳ מ ״ש ע־ד הרם־א שם‪ .‬אך‬ ‫כנתינתה מסיני חייבים לעמוד עכ*ל‪ .‬הנה לא נוכר בדברי‬
‫אבל הרם־א הא אי עו סובר כן עכת־ד‪.‬‬ ‫העתה־ש מילים כאלה של ״אין בה קדושה־ ששם בפיו‪.‬‬
‫א( ואשיבנו‪ .‬דלדעתי יש להכשיר שנשים יכולות לתפור‬ ‫וכמו כן מ־ש בערוה־ש לשון של ס״ת ״פסולה־ יש לומר‬
‫הס־ת >בעת הכנסת ספר תורד‪ (,‬גם בכללות‬ ‫שהמכוון לפסולה שאין לה עוד תקנה להכשירה‪.‬‬
‫לגבי היחעות גו ט )כלשון שאלתו( כהטנר״ג‪ .‬ואלו שהראו לו‬ ‫ואותו הדבר גם במ־ש ״ואק בה טעיות־ ג־כ י־ל דהמכוון‬
‫מדברי הפוסקים הנ־ל ראו מ ה ‪ p‬ראיה אחת עגם אר‪ ,‬למען‬ ‫לבכזאת שאין תקנה‪ ,‬ועוד זאת‪ ,‬דוק בדברע שאיננו ט ת ב‬
‫השליטות ויעוין מו־מ שכתוב בזה בנחל אשכול על ספר‬ ‫בלשון יח ‪ : T‬ואין בה ־טעות־‪ ,‬והיינו מפני דאד נשארת‬
‫האשכול ה׳ ם־ח ט׳ י״ד‪ .‬ובקו׳ שבראש ספר משנת אברהם‬ ‫עדיין כל קדושתה וכבודה בגלל שאר הועמשים‪ ,‬כדכתבתי‬
‫על ה׳ סת״ם עיי״ש(‪.‬‬ ‫במאמרי בשם הנודע ב ^ ד ה ועוד‪ ,‬אלא נערך שיהיו בה‬
‫אבל יש בזה גם ראיה שניה מפוסקים טספים‪ ,‬ראשית‪,‬‬ ‫טעיות בכל החומשים‪ ,‬ואז הוא דס״ל להערוה״ש שם שאזי‬
‫לפלא שלא טרחו לעיין בזה על אתר גם בדברי הפוסק‬ ‫» ‪ T‬לעמוד מפניה‪.‬‬
‫הגדול האחחן הוא הגאון בעל ערוך השלחן ז״ל‪ ,‬ד מו־ד‬ ‫ו ב ר מן כל ‪ , p‬אין בידי האמור בעתה״ש ]אפילו אם נפרש‬
‫טמן רע־ח סעיפים י־א י־ב דן מ ה במטרט ודוחה דברי ־יש‬ ‫טונ תו כפי שכבו׳ פירש[ בכדי להוציא מדברי‬
‫מהגדולים שאסרו תפירת נשים בס־ת־‪ ,‬ומבאר דם־ת ל־ד‬ ‫ועאונים הנודע ב ‪^T‬דה והחתם סופר ]כפי שהבאתי‬
‫לתפילין‪ ,‬שמשוים להנפסק באו־ח ט׳ ל־ב לגבי תפילין‪,‬‬ ‫במאמרי[ דם־ל בפשיטות גמורה‪ ,‬דעל ס־ת פטלה כל‬
‫ומכיון דבס־ת ליכא שין מותחן בתפירתן‪ ,‬ורק בתפילין‬ ‫קדושת ספר תורה על ‪ ,.T‬וק־ו בן בנו של ק־ו דכל קדושתר‪,‬‬
‫פסולין מפני השי־ן כי זה נכלל ג־כ בכלל כתיבה‪ ,‬אבל‬ ‫עליה כאשר נמצאים בה טעומת הניתנים לתיקון‪ ,‬ולא עוד‬
‫בשארי דברים פשיטא שכשירה לעשות‪ ,‬ולכן אין שום פקפוק‬ ‫אלא דהעתה״ש בעצ ט אילו ידע מדברי הגאונים הנ־ל היה‬
‫במנר‪,‬ג שלנו שנשים תופרות הי רי עו ת ז ל ״ז‪ .‬ומטים‬ ‫ועזר בו‪.‬‬
‫בזה־ל‪ :‬ואנו רואים מנהג ישראל שהנשים תופרות הס־ת‬ ‫בברכה‬
‫ושמחים בהסצוה‪ ,‬ומנהג ישראל תורה‪ ,‬ואין שום מקום בדין‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫למונעם מזה‪ ,‬ונחת רוח הוא להן‪ ,‬וכן עיקר לדינא עכ־ל‪.‬‬
‫וכטלוק הזה בין תפירת ם־ת שיש להתיר לנשים לבין‬ ‫סימן נט‬
‫תפירת התפילין שיש ל פ טל בגלל השי ־ן‪ ,‬כותב לחלק גם‬
‫בספר תהלד‪ ,‬ל ח ד או־ח ט׳ ל־ס סק־ג ע־ש‪.‬‬ ‫אם מותר לנשים לתפור יריעות הספר תורה‬
‫ובספר תורת חים )סופר( על או־ח ט׳ ל־ס סק־ט‪ ,‬כותב‬
‫לחלק דבתפילין פסול כתיבת גשים הוא מה־ת‬ ‫ב״ד״ ס׳ ניסן תשמ־ח‪ .‬יחשלים ע ‪,T‬־ק תובב־א‪.‬‬
‫משא־כ בס־ת דהפסול מדרבנן ועפי־ז מבאר דאפילו אם‬ ‫לכבוד הרב מבני ציון המטינים‬
‫התפירה בכלל תיקון עשייתן הוא ונשים פ טלוח‪ ,‬הוא רק‬ ‫טד‪,‬־ר אליעזר יחזקאל גוטפארב שליס־א‬
‫בתפילין‪ ,‬אבל בס־ת פסולות רק לכתיבה אבל לא לשאר‬ ‫שלום רב‪.‬‬
‫תיקון‪ ,‬ומסיים בזה־ל‪ :‬ועל זה ט מ טן העולם ותופרות הנשים‬ ‫מכתט מ ט ף ש ט ע שעבר הג ^ לידי‪ ,‬והעי לענות‬ ‫יקרת‬
‫הס־ת משום הדור מצוה‪ ,‬ועי׳ בתשו׳ יהודא יעלה ט׳ רפ״א‬ ‫א מ ה על שאלתו‪.‬‬
‫ומש־כ בנ״ז‪ ,‬וכ׳ דיש בזה משום ביזוי מצוה אם נשים‬ ‫ש א ל תו היא אודות אי מותר לנשים לתפור יריעות הם ־ת‪,‬‬
‫תופחת‪ ,‬ובמחכ״ה זה איט דאדרבה עושים משום כ מ ד מטה‬ ‫ובאה לו זאת על מעשה שנעשה בבית הכנסת‬
‫ו ט׳‪ ,‬אבל גבי הנשים שהן עושות התפירות משום חיבוב‬ ‫ברחביה שמתפלל שם‪ ,‬שזס להכניס ספר תורה לביהב־נ‪,‬‬
‫רשאי לכבד לד‪,‬ם בזה עכ־ל‪.‬‬ ‫וכבו׳ קרא לנשים צדקניות לתפור היר^ות להעץ חיים‪,‬‬
‫ל ט עדים גחלים ונאמנים שסומטם חיהם בסמיכה‬ ‫ד‪,‬רי‬ ‫ולאחר מיכן כשסיפר מזה העיח א ‪ ,‬מהמטאר מזד‪ ,‬בד‪,‬גהות‬
‫בכל כחן לחזק מנהג ישראל זה דתורה ד^א וכדת‬ ‫נחלת צבי על ‪ r r‬סימן רפ־א סעי׳ ג׳‪ ,‬וכן במשנה בחרה‬
‫וכדין‪.‬‬ ‫ט מן ל־ס סעי׳ ב׳ בביאור הלכה דח‪ ,‬בכל תיקון עשייתן‪,‬‬
‫ואני רואר‪ ,‬ט גם ועאון אבי הבעל תפארת ישראל בספרו‬ ‫שיוצא דלא ניחא לד‪,‬ו לרטותא שנשים י תפ ח הס״ת‪ ,‬ואם‬
‫ארחות טים על או־ח )רינדפס כעת גם באו־ח הוצאת‬ ‫עברו ותפח יש לכתחילה להצריך לחזור ולתופרן בהכשר‬
‫פאר התורה( בה׳ ציצית סעי׳ י ח ט ת ב נ ט בפ שיטת בנוגע‬ ‫]ומד‪ ,‬ששואל בדרך אגב על שהם־ב מציין לזה בדבריו‬
‫לנשים‪ ,‬דרק בתפילין מם־ד וקשרתם וכתבתם אמרינן‬ ‫לד‪,‬פ־ת ביו ח‪ ,‬שזד‪ .‬לא נמצא בפ־ת שם‪ ,‬רק בד‪1‬ר‪,‬ות נחלת‬
‫כשאיט בקשירה אינו בכתיבה‪ ,‬אבל ציצית לא טעטינר‪,‬ו קרא‬ ‫צבי‪ .‬זד‪ ,‬לא תפיסה על ד׳מ״ב‪ ,‬כי גם הגהות נחלת צבי הוא‬
‫ל ת פו ר‬ ‫שכשרים‬ ‫רק לפוטרם ולא לפוסלם ו ס כ״ ש‬ ‫מבעל הפ־ת[‪ .‬אך עלה ברעיונו שאוא בנו־ד שלפנינו קיל‬
‫יריעות ס״ת מדישנם ללמוד בס־ת דיונים השייכים להם‪,‬‬ ‫הדבר יותר‪ ,‬כי הנשים לא חפרו היחעות זו לזו‪ ,‬אלא תפרו‬
‫וכבר‪,‬םח שט ת ח ם לומר על תורתך שלמדתט עכ״ל‪ ,‬והגאון‬ ‫את היחעות לעמודי עץ החיים‪ ,‬ו הח יש אומחם שבכלל לא‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן ם‬ ‫שו״ת‬
‫סימן ס‬ ‫התפא״י לא מעיר ע־ז כלום כדרכו בשאר מקומות‪ ,‬ומשמע‬

‫שגם דעתו היתה בכזאת בפשיטות‪ .‬דנשים כשירות לתפור‬
‫א‪ .‬עוד בענין הנ׳׳ל להנ״ל‬ ‫יריעות ס״ת‪.‬‬
‫ב‪ ,‬אי ירד מן בחוה׳־מ‪.‬‬ ‫זאת יעוין בספר מלאכת הקדש מהגאון בעל תשובה‬ ‫עוד‬
‫ג‪ .‬אם יש לכרוע בתחילת מעין שבע‪.‬‬ ‫מאהבה ז־ל בתשו* האחרונה שבספר שהעלה להלכה‪,‬‬
‫דתיכף בגמר הכתיבה קיים המ‪-‬ע של ועתה כתבו וגו׳‬
‫ב־ה‪ .‬כ־ה אייר תשמ״ח‪ .‬מ׳ למב״י‪.‬‬ ‫ולמדה את בני ישראל וגו׳‪ ,‬ובתפירת היריעות יחדו אינו‬
‫ירושלים עיה־ק תובב־א‪.‬‬ ‫אלא משום כבוד הצבור כדאמרו במם׳ גיטין ד׳ ס׳ ע־א‬
‫שו־ב‬ ‫יעו־ש‪ ,‬וא־כ לפי ‪ r‬נמי פשיטא שהתפירות כשירות בנשים‪,‬‬
‫שהמציא עבורי השבוע קראתיו נועם‪ ,‬ומה‬ ‫מכתבו‬ ‫נלמד‪ ,‬דעל אחת כמה וכמה דאין להקפיד‬ ‫ב< מהאמור‬
‫שהתעורר לכתוב שוב בנוגע לתפירת ם־ת ע״י‬ ‫שנשים צדקניות יתפרו היריעות להעץ חיים‪ ,‬כבנידו״ד‪,‬‬
‫נשים שהשבתי לו על זד‪ ,‬בט׳ ניסן תשמ־ח‪ ,‬ושואל בעיקר‬ ‫ויפה הביא כבו׳ לזה דברי הגאון הנו״ב ז־ל בדגול מרבבה‬
‫בקשר לדברי הפרמ־ג בסי׳ תקמ״ה במ״ז אות א׳ שמסתפק‬ ‫ביו־ד סי׳ רע־ח סעי׳ ב׳ דס׳׳ל לענין העמודים דאפילו לא‬
‫ובא אודות תפירת ם־ת אי כשר ע״י עכו״ם‪ ,‬והעתיק ספיקו‬ ‫נתפרו כלל להיריעה‪ ,‬ואין שם במה לתפור‪ ,‬דכשר‪ ,‬והכי‬
‫גם המשנ־ב בשער הציון סק־ד‪ ,‬ושואל מה אפשר ללמוד מזה‬ ‫ם־ל גם מעיקרא דדינא בשו־־ת חתם סופר חיו׳־ד סי׳ רע־ו‬
‫מהפרמ־ג על דעתו בקשר לנשים‪ ,‬ובעיקר הוא שואל על‬ ‫שהובא גם בפ״ת שם סק־׳ג‪ .‬ולד‪,‬וסיף‪ .‬דכך פוסק בפשיטות‬
‫המשנ־ב‪ ,‬דהוא הרי אוסר בסי׳ ל״ט תפירה ע״י אשה‪,‬‬ ‫הערוך השלחן ביו־ד שם סי* רע־ח סעי׳ ז׳)עפי־ד הדגמ׳׳ר‬
‫ומכש־כ אם כן איפוא גוי‪ ,‬ואיך מעתיק בכאן את הפרט־ג‬ ‫וספר בני יונה( וז־ל‪ :‬ודע כי העמודים אפילו אין מחוברים‬
‫שמסתפק‪ ,‬פשיטא שאסור‪ ,‬ויותר הו־ל לד‪,‬מ־ב לד‪,‬עתיק את‬ ‫כלל לר‪,‬יריעות אלא נכרכות עליהן ג״כ קורין בו וא־צ‬
‫המור וקציעה שמזכיר השערי תשובה שמצריך תפירת‬ ‫להוציא אחרת ו ט׳ והרמב׳׳ם בפי׳ לא חשיב חסרון עמודים‬
‫היריעות דוקא ע״י ישראל‪ ,‬ונשאר בצ־ע‪,‬‬ ‫בהפסולים עכ״ל‪ ,‬והכי ס׳׳ל נמי בהדיא עוד כמד‪ ,‬מגדולי‬
‫ואשיבנו‪ ,‬דבפשסות יש לומר דלהבעל משג־ב לא היה לו‬ ‫הפוסקים המפורסמים כדצוינו בם׳ קול יעקב סי׳ רעיח סק״ח‬
‫הכרעה בזה לא בתפירה ע־י נשים‪ ,‬ולא בתפירה‬ ‫יעו״ש‪.‬‬
‫ע־י עט־ם‪ ,‬ולכן בא כמסתפק ובא בזר‪ ,‬הן בסי׳ ל־ט בביאור‬ ‫ויפה דייק כבו׳ מלשונו של הרמב־ם בפ״ט מה׳ ם־ת הי־ד‬
‫הלכה בנוגע לנשים ]וכותב רק לחומרא להחמיר[‪ ,‬והן בכאן‬ ‫שכותב בלשון‪ :‬ותופר העור ששייר בתחילתו ובסופו‬
‫בסי׳ תקמ״ה בנוגע לעט־ם כהפרמ־ג‪ ,‬ולא נטה דעתו לאסור‬ ‫על העמודים בגידים כדי שיהא נגלל עליהם‪ .‬דמשמע‬
‫בד‪.‬חלטיות כד‪,‬מור וקציעה‪ ,‬ולכן לא הביאו‪.‬‬ ‫שהתפירה לא מדינא אלא מסעמא ־כדי שיד‪,‬א נגלל עליהם־‪,‬‬
‫העיקר מה שי־ל הוא עפ־י מה שכתבתי לו במכתבי‬ ‫אולם‬ ‫כי הנה מקור דברי הרמב־ם בזה )ששואל על כך במכתבו(‬
‫הקודם לחזק ולומר שיש חילוק בזה בין התפירה‬ ‫הוא ממ־ש במם׳ ידים פ־ג מ־ד דאיתא‪ :‬ר־י אומר שבסוף‬
‫ליריעות לבין התפירה להעמודים ושמסתבר לומר שבנוגע‬ ‫אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד‪ .‬ומבאר הרמב־ם בפיהמ־ש‬
‫לתפירת היריעה לעמוד עץ החיים ט־ ע יודו שכשר לתופרן‬ ‫שם שהוא זה ״לפי שאפשר שיחתוך מה שנשאר בלא‬
‫ע־י נשים‪ ,‬וא־כ לפי־ז אין כל סתירה בדברי המשנ־ב‪ ,‬דבסי׳‬ ‫כתיבה־‪ ,‬הרי דס־ל להרמב־ם שר״חימר להעמוד הוא לא‬
‫תקמ־ה הא המדובר בנוגע לתפירת היריעה לעמודים‪,‬‬ ‫משום עצם מהות מצות הס־ת‪ ,‬אלא באה משום שמירר‪ ,‬שלא‬
‫ככתוב בר‪,‬דיא במשנ״ב שם סק־ב שהמדובר בס־ת שהיה חסר‬ ‫יוכלו לחתוך מה שנשאר בלא כתיבה‪ ,‬גם התפא־י בידים שם‬
‫־תפירה בעמודים־‪ ,‬ולכן שפיר נקיט ליה בשעה־צ כהפרמ״ג‬ ‫מבאר זאת‪ ,‬מפני שצריך שיהיה מחובר בו עמוד בסופו כדי‬
‫שבזה כן יש לד‪,‬סתפק בגוי אם כשר או לא ]ובנשים‬ ‫שיהיה יכול לגוללו מסופו לתחילתו ע״ש‪ ,‬וכל זה אי אפשר‬
‫שפיר י־ל דס־ל הן לר‪,‬פרמ־ג והן להמשג־ב דכשר בזה‬ ‫בלי שיחובר העמוד בתפירה ליריעת הם־ת ולכן צריך משום‬
‫בודאי[‪ ,‬אבל בסימן ל־ט המדובר לא בתפירה לעמודים אלא‬ ‫כך לתופרו‪ ,‬ורק משום חיבורם לם־ת וכבודה הצריך‬
‫בתפירת היריעות זל״ז‪ ,‬דכתוב שם בסתמא‪ ,‬ולכן בזד‪ ,‬כן‬ ‫הרמב־ם שגם אותם יתפרו בגידים‪.‬‬
‫נוטה המשנ־ב להחמיר גם לגבי נשים‪.‬‬ ‫^ כן מסתבר הדבר לומר שבנוגע לתפירת היריעד‪,‬‬
‫נמטייה למר שצילם עבורי עמוד מאיזה ספר‬ ‫ואפריון‬ ‫לעמודי העץ חיים כו־ע יודו שכשר לתופרן על ידי‬
‫מאסף ע־ד חינוך ם־ת‪ ,‬דראיתי דמציין בתוך דבריו‬ ‫נשים‪.‬‬
‫ציון למ־ש בזר‪ ,‬בספר שו־ת מי יר‪,‬ודר״ ונתעוררתי לעיין‬ ‫איך שלא יהיה איכא בזה מיד‪,‬ת בודאות כמד‪,‬‬ ‫ועכ״ם‬
‫בגופן של דברים והוא בחאו־ח סימן י־ג‪ ,‬וראיתי שדעתו של‬ ‫ספיקות וספק ספיקות לצדד להיתרא‪ .‬וכאמור נ־ל‬
‫הגהם־ח ז״ל ג־כ בפשיטות לחלק בכאמור‪ ,‬וכי יש להתיר‬ ‫דמעיקרא דדינא יש לפ ט ק לרדתרא גם לגבי היריעות טפן‬
‫התפירה של הס־ת להעמודים לנשים‪ ,‬כי תפירת הס־ת‬ ‫לתופרן זע ‪ r‬על ‪ T‬י נשים‪.‬‬
‫לד‪,‬עטדים אינו מעכב כלל ו ט׳ ועכ־פ אין התפירד‪ ,‬זו ענין‬ ‫בברכת חג כשר ושפח‬
‫לתפירת יריעות הם־ת כלל‪ ,‬וכיון דאפילו בד‪,‬תפירה‬ ‫אליעזר יד‪,‬ודה וולדינברג‬
‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫סימן ‪KD‬‬ ‫שו״ת‬
‫ובתוך דברי הבאתי שם באות ו׳ גם דברי הגאון החזו־א ז־ל‬ ‫דיריעות אשר ד^א הלממ״ם כשר בנשים ורק לכתחילה נאמר‬
‫בה׳ שביעית סימן ב׳ « ת א׳‪ ,‬ובכ^ כתבתי דעתי דעת טסה‬ ‫שיהי׳ עסק זה על ‪ ’T‬אנשים וכד‪ ,‬א־כ בחיבור ס״ת‬
‫דשפיר יש לפטור הקפה והקקאו הנ׳׳ז מחיוב הפרשת תרו־מ‪,‬‬ ‫להעמו^ם דהחיבור אינו מעכב כלל יש מקום להתיר בנשים‪,‬‬
‫וכפלתי לכתוב בזה בקצרה בח־ו סימן כ״ט‪ ,‬והוזכר שם גם‬ ‫וכך מסיק וכותב בהגה ־ה מבן המחבר שם )אבד־ק פאקש‬
‫דברי הב״י בטור יו״ד סימן של־א והפאת השלחן סוף ה׳‬ ‫והגליל( דבחיבור הם *ת להעטודים בודאי יש מקום להתיר‬
‫מעשר עני שכותבים דאין גמר מלאכה תלוי בהכשר הפרי‬ ‫גם לכתחילה כמסקנת אמיץ הגז־ל עיי־ש‪ .‬ושמחתי על התנא‬
‫לאכילה‪ ,‬מה שכתבתי מזה בעצם גם בח־ה שם אות ו׳‪,‬‬ ‫דמסייע לי‪.‬‬
‫וכתבתי גם מה שיש מקום אולי לחלק בזה אם מיהת ראויים‬ ‫ב< מה שחוקר עוד במכתבו להרעה הסוברת דביו״ם לא ירד‬
‫המה אבל איך שהוא לכסיסה לבין שאינם ראוים עדיין אפילו‬ ‫מן‪ .‬אי ירד מן בחוה״מ‪ .‬הגה ברור הדבר שכן ירד‪.‬‬
‫לכסיסה וכאבנים ו צ ח ח ת בעלמא יחשבו יעו׳׳ש‪.‬‬ ‫ודרשות דקראי במכילתא ם׳ בשלח הוא רק ריבוים ליוהכ*פ‬
‫הקודש בההזדמנות הזאת אעתיק בזה מכתב‬ ‫ולחיבת‬ ‫ויו״ס באשר שנקראו ג־כ ״שבת־ ע*ש וכן בתוספתא פ־א‬
‫ם ‪ T‬י״נ הבלחי נשכח‪ ,‬שאבלח״ט‪ ,‬הגה״צ הגר־י‬ ‫דר־ה ה״י וחזון יחזקאל שם עיי־ש‪.‬‬
‫וועלץ זצ״ל שכתב לי ג״כ חו״ד ע־ז‪.‬‬ ‫שכותב הכף החיים בסי׳ ת־ל סק־ד להצריך לבצוע על‬ ‫חה‬
‫בעזה־ת יום ועש־ק ח׳ סיון תשי״ז‪ .‬עה׳יק‬ ‫שתי ככרות ]שזה הדבר שהביאו לספיקו[ הוא רק‬
‫ירושת‪-‬ו‪.‬‬ ‫משום היחר וכיבוד לבד כדי להבלים יחודו של יום משאר‬
‫במעלי יומא דשבתא ברכה שלמתא מעילת‬ ‫ימי החול‪ ,‬וכדמסתמך עמ״ש בכזאת לגבי ר־ח בסי׳ תי־ם‬
‫עילתא‪ ,‬להו״ב רחימא דנפשאי הרב הגאון‬ ‫סק״ב‪ .‬ששם ס ת ב נימוק זה‪ ,‬וכי המכבד את המצות שכרו‬
‫המפורסם‪ ,‬שמו טדע בשערים‪ ,‬יקר רוח מלא‬ ‫כפול ומכופל ע־ש‪ .‬והנה מצינו להשל׳׳ה במסכת שבת ד־ה‬
‫בחכמא‪ ,‬בעל פיפיות עורך מערכות בפלפול‬ ‫ולאכול ג׳ סעודות בשבת‪ ,‬שכותב גם בנוגע לסעודת מלוה‬
‫הלכות מופת המחברים כש־ת מוהר״ר‬ ‫מלכה במוצש״ק שיסדר שלחנו עם שתי ככרות ו ס׳ יעו־ש‪.‬‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג שליט׳־א‪ ,‬חבר‬ ‫והובא בכזאת גם בכף החיים סימן ש׳ סק־ה ע*ש‪ .‬והמה‬
‫בית הדין בירושת׳׳ו‪.‬‬ ‫נעמים יותר בתורת הרז‪.‬‬
‫אחדשה־ס באהבה וחבה נעימה וברגשי כבוד‬ ‫בברכה‬
‫הראוי לה*כ‪.‬‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫כל אביע בזה לכב׳ חביבי וחמדת לבבי את‬ ‫ראשית‬
‫ברכתי ברכת מזל סוב חמה ונלבבה‪ ,‬ולרעיתו‬ ‫נמטייה למה שמציין לי עט׳׳ש וביררתי בספרי צ׳א‬ ‫אפריון‬
‫הכבודה הרבנית תחי׳‪ ,‬ולמר אביו הרב הי׳׳ו )ז׳׳ל(‪ ,‬לרגל‬ ‫ח־ז סי׳ כ״ג דיש לכרוע בתחילת מעין שבע‪ .‬דמצא‬
‫אירוסין של ידידי בנו היקר הבחור החריף ובקי יריא‬ ‫בספר מקור חיים לד״בעל חות יאיר ז״ל הדנדמ‪-‬ח לאו״ח סי׳‬
‫המושלם תמים המעלות החתן הרב שמחה בונם נרי׳׳ו‪ ,‬עב־ג‬ ‫רס״ח ם־ח שכותב נטי כן בפשטות דכורע בתחילת הברכה‬
‫ממשפחה מיוחסת הכלה תחי' ‪ -‬יהא רעוא שהקשר יהי קשר‬ ‫כמו בי־ח‪ ,‬ומציין לפי' מחזור ויניציאה בשם הרוקח‪.‬‬
‫קיימא לעד רבנה בהי׳־ת בית נאמן בישראל לאוי׳׳ט‪ ,‬וירוו‬ ‫כן אני מודה לו שללא נשאל טרח וצילם מספר אחד מה‬
‫נחת ממנו מתוך רוב טובה לאוי־ט כיר־א‪.‬‬ ‫שאסף והדפים בנוגע לגניזת ם*ת שבלה וכו*‪.‬‬
‫כנפה־י ונפש ידי‪-‬ע‬ ‫שכתבתי על כך בספרי‪.‬‬
‫ישראל וועלץ‬
‫הג־ל‬
‫בהזדמנות זו אתכבד בזה להעיר את כבודו שי׳‪.‬‬
‫הגם הלום ראיתי אחרי רואי בספרו הנחמד •ציץ אליעזר־‬ ‫סימן סא‬
‫ח־ה בם׳ י־ט בטגע לפירות גוי בחו׳־ל שנכנמ■ לארץ‬
‫קודם מירוח‪) ,‬באות ו׳( ציין על דברי חזו״א ה׳ שביעית סימן‬ ‫אודות קפה וקקאו המובאים מחוי־ל בעודם‬
‫ב׳ אות א׳ שכ׳ דפירות חו׳׳ל שבאו לארץ דגם בגדל ביד‬ ‫ירוקים והקליה והטחינה נעשים בא^ אם אין‬
‫עס״ם בכל זאת כשנכנסו לארץ חייבין בחלה ותרומה וחילי׳‬ ‫לחייבם בהפרשת תרומות ומעשרות ואם גמר‬
‫דידיה מיח׳ הובא בר־ש חלה פ׳׳ב מ־א דהשיב ר״ע לר־א אי‬ ‫מלאכה תלוי בהכשר הפרי לאכילה‪.‬‬
‫אחה מודה לי בשער‪ ,‬שנכנסו לארץ ומצאו קמחים ובצקות‬
‫דאינין חייבין‪ ,‬אע״ג שהי׳ ביד עכו״ם‪ ,‬אלמא אע׳־ג דגדל‬ ‫לח־א‬
‫בחו״ל ‪ to‬עכו״ם כשנכנסו ל א ח חייבין‪.‬‬
‫אמנם בגוף הדין‪ ,‬אם שיצא כן מפי אדם גדול‪ ,‬מ״מ יש‬ ‫לקפה וקקאו המובאים מחו־ל בעודם ירוקים והקליה‬ ‫בנוגע‬
‫מקום לפקפק‪ ,‬הנה הר״מ הל׳ תרומות פ״א הכ־ב‬ ‫והטחינה בארץ אם אין לחייבם בד‪.‬פרשת תרו־מ‪,‬‬
‫והרב כ״מ הבין דברי רבנו שאין‬ ‫פירות חו־ל שנכנסו לאח‪,‬‬ ‫כבר כתבתי מזה בספרי שו*ת ציץ אליעזר ח״ה סימן י*ט‪,‬‬
‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫סימן סב‬ ‫שו״ת‬
‫הטנים מטרש בפ״ק דמעשתת ענין גמר מלאכה בהם‪ ,‬ולכן‬ ‫הפרש בין תלה לתרומות ומעשרות ואם נימא דפירות חו־ל‬
‫גם הבגטת בגמר לקיטתם מתחייכים אע׳׳ג שעדיין אינם‬ ‫שנכנסו לארץ חייב בחלה מדאורייתא ה״נ בתרומה‪ ,‬אלא‬
‫ראויים לאכילד‪ ,‬מכיון שנגמר בד‪.‬ם מלאכת השדה‪ ,‬וממילא‬ ‫ש* ‪ T‬ד דאפשר גם בחלה אינו אלא מדרבנן‪ ,‬וקרא דאשר אני‬
‫דהקונד‪ ,‬אותם מן הנכרי פטורים מתרו״ם יעו ׳׳ש‪ ,‬ודון מינה‬ ‫מביא אתכם שמד‪ ,‬אינו אלא אסמכתא‪.‬‬
‫בכל טוצא בזה‪ ,‬הגם שאינם ראויים עדיין לאכילה בכל זאת‬ ‫ובאמת‬
‫בירו׳ רפ״ב דחלה מבואר דחייב בחלד‪ .‬מדאורייתא‪.‬‬
‫גמר מלאכת השדה קובע חיוב המעשר שלהם‪ ,‬ואפשר‬ ‫ובם* ישועות מלכו בקונם• קרית ארבע חמה סובא על הרב‬
‫להפריש כבר התרו״ם הגם שעדיין אינם ראוים לאכילה‪,‬‬ ‫כ״מ שצידד בפירות חו־ל שנכנסו ל א ח קודם‬
‫וכט־כ היץנה אותם מן הנכרי לאחר גמר מלאכת השדה הרי‬ ‫המיחח חייב מדאורייתא םפ־ב דגיטין דף כ״ב ע׳־א‪ ,‬וכן מהא‬
‫אלו פטרים מתרו״ם‪ .‬ואכם־ל יותר‪.‬‬ ‫דאמרינן פ״ק דגיטין גבי עציץ נקוב המונח ע׳׳ג יתידות‬
‫באנו למחלחח ר״י ורבנן וכו• מכל הלין מקומות נראה‬
‫סימן סב‬ ‫בעליל דשאני בין חלה לתרומד‪ ,‬כיעו״ש דבריו באריכות‪,‬‬
‫והכי משפע להדיא ביח• בפ״ה דמעשרות בהא דאמר התם‬
‫ילד הסובל במשך שנתיים מגידול סרטני בגזע‬ ‫הזורע בבית פטור ואם הביאה שליש ואח־כ העביר הסכך‬
‫המוח‪ ,‬נותח פעם והושתלה אצלו צינורית‬ ‫לרע״ק פטור התום׳ ולרבנן חייב‪ ,‬ופריך אף בחלה כן‪ ,‬ודחי‬
‫לניקוז הנוזלים‪ ,‬לאחרונה הילד נהיה שרוי‬ ‫דשאני חלה דאף פירות חו־ל שנכנסו ל א ח חייב בחלה‪ ,‬הרי‬
‫בחוסר הברה ומחובר למכשירי הנשמה‪,‬‬ ‫שאני בין ובין תרומה‪ ,‬ואיך שיהי׳ מבואר להדיא דלענין‬
‫והרופאים רוצים לנתחו שנית ולהשתיל‬ ‫חיוב תרומה פי ח ת חו־ל שנתמרחו בארץ אין חייב אלא‬
‫בגולגולת צינורית חלופית שתנקז את עודף‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ור‪,‬כי נקטינן‪ ,‬אבל בחלה חייב מדאורייתא‪,‬‬
‫הנוזלים מחללי המוח אל תוך הקיבר״ ואם הילד‬ ‫ומכל זה ראי׳ לדברי כבוח שי׳ דיש מקום לפטור הקפה‬
‫מתנגדת לכך מתוך הכרה שגורל בנה נחרץ‬ ‫ור‪,‬קקאו מחעב הפרשת תח״מ‪ ,‬ואין ראי׳ מחלה‪ ,‬והאי‬
‫ומתוך רצון לקצר את סבלו‪ ,‬שלפי דעתה‬ ‫כדינו והאי כדינו ־ וכדאי לעיין דברי הישועות מלכו מו פן‬
‫הניתוח יאריך את סבלו ויאריך את יסוריו‪ .‬האם‬ ‫שלהן‪.‬‬
‫לפי הדין יש לתת לו טיפולים שאולי יאריכו את‬ ‫אמרו במקום שצריך להאריך אינו רשאי לקצר‪ ,‬אך‬ ‫ואם‬
‫חייו לזמן מה‪.‬‬ ‫כעת א־א להאריך יותר‪ ,‬ואסתגר בזה‪ ,‬ועוד חזון‬
‫שאלה‪.‬‬ ‫למועד בפ״א בל״נ ברצדד־ת‪ .‬ובאתי רק לעורר את כבודו‬
‫שי׳‪.‬‬
‫בס׳׳ד‪ .‬ירושלים עיד״״ק תובב־א כ׳ שבט תשמ״ס‪.‬‬ ‫חותם בברכה נאמנר‪ ,‬והוקרה והערצה כיפעת ערכו‬ ‫וד‪,‬נני‬
‫אל כ־ת ‪ ’t t‬וטכוטי הרב הגאון המהולל והמפורסם‬ ‫הנעלד‪ ..‬פ״ש לבבית למר אביו הרב ולמר בנו החתן‬
‫שליס׳־א‬ ‫מוד״־ר אליעזר יהודה וולדינברג‬ ‫הי־ו‪.‬‬
‫אחדשכתר״ה באהבה וכבוד‪.‬‬ ‫ישראל וועלץ‬
‫ידיעה שפורסמה בעיתונות בימים האחרונים מביא‬ ‫קריאת‬
‫אותי לפטת אל ם־כ כדי שיחוד‪ ,‬דעת תורה במקרר‪,‬‬ ‫שם ברדב״ז בוימב‪-‬ם פ״א דתרומות הלכד‪ ,‬כ״ב שם‬ ‫ויעוין‬
‫זה‪.‬‬ ‫שסובר נמי לחלק בזה בין חלה לבין תרו״ם‪ .‬וכמו כן‬
‫לנתונים שפורסמו‪ ,‬מחבר בילד בן ‪ , 11‬נכד לרב‬ ‫בהתאם‬ ‫אריסת דברים שכותב בזה הגרצ׳׳פ פרנק ז״ל בד‪,‬ר צבי על‬
‫אהרן סולוביצוק משיקגו‪ ,‬שסבל במשך שנתיים‬ ‫תרו׳־מ הנדם־ח סימנים כ־ז כ״ח יעו־ש‪.‬‬
‫מגידול סרטני בגזע המוח‪ ,‬ואשר אובחנה אצלו הצטברות‬ ‫אציין לדברי הר צבי שם סימו ‪ , t o‬שהשואל שם עלה‬ ‫עוד‬
‫נכרת של נוזלים בחללי המוח ד‪ 1‬א טתח והושתלה אצלו‬ ‫ונסתפק אם הבננות חייבים במעשחת מפני שבשעת‬
‫ציטרית לניקח הטזלים‪.‬‬ ‫תלישתן לא נתבשלו לגמרי ואינם ראוים עדיין לאכילה‪,‬‬
‫בתקופה האחרונה הילד היה שרוי בחוסר הכרה ומחובר‬ ‫ונסתפק מד״אי טעמא בלוקח בננות המחוסרים גמר מן הנכרי‬
‫למכשירי הנשמר‪.,‬‬ ‫ועמרו ברשות ישראל אי חייבים במעשרות‪ .‬והגהמ׳יח ז״ל‬
‫ביקשו הרופאים להשתיל בגולגולת צינורית‬ ‫לאחרונה‬ ‫השיב לו ע׳׳ז‪ ,‬דגמר מלאכה למעשר אינו דוקא שהוא נגמר‬
‫חלופית שתנקז את עודף הנוזלים מחללי המוח‬ ‫לאטלה כמות שד‪,‬וא‪ ,‬שד‪,‬רי גמר מלאכד‪ ,‬של חמשת מיני דגן‬
‫אל תוך הקיבה‪ ,‬אני מניח ומשער שהמלצד‪ ,‬זו של הרופאים‬ ‫אינם נגמרים לאכילה תיכף לתלישתם‪ ,‬דד‪,‬רי אכילת חיטה‬
‫נבעה מהסיבה שד‪,‬ציטרית המקורית נסתמד‪ ,‬או טדהמה‪.‬‬ ‫נקרא טסם ופרש־־י בברטת ד׳ ל״ו ע׳׳ב כל דבר שלא‬
‫הרב משה סולוביצוק הסכים להמלצת הרופאים‬ ‫האב‪,‬‬ ‫כדרט נקרא כסיסה‪ .‬ותפוחי אדמה יוכיחו שאי אפשר‬
‫וטקש שיעשה כל מה שאפשר כ ח להאריך את חיי‬ ‫דפטוריט ממעשרות‪,‬‬ ‫‪to‬‬ ‫לא־כלן אלא אחרי הטשול‪ ,‬ו ט‬
‫בט לרמת ניתוח הג־ל מבלי לגרום לו יסורים‪ .‬לעומתו‪,‬‬ ‫אלא גמר מלאט‪ ,‬פירושו עשיית גורן דהייט שנגמר כל‬
‫האם‪ ,‬מתוך הכרה שגורל בנד‪ ,‬נ ח ^ ומתוך רצון לקצר את‬ ‫מלאכת השדה‪ ,‬וסירוח קובע לחיוב מעשרות‪ ,‬וכן בשאר‬
‫קנ‬ ‫צק אליעזר חיי־ח‬ ‫סימן סב‬ ‫שו״ת‬
‫כדי שעי־כ ישמור שבתות הרבה‪ ,‬וגם לא מפני‬ ‫סבא התנגדה לגיתוח שלפי דעתה יאריך את סבא ויאריך‬
‫שיוכל בד‪,‬ם לעשות תשובה ולד‪.‬תודות וטו״ב‪ ,‬אלא מפני‬ ‫את יסוריו‪.‬‬
‫שיש חיוב כמטרה בפני עצמד‪ ,‬לתת קיום של חיים לאיש‬ ‫ל א ח ר שההורים לא מ לי חו לעמק השוה‪ ,‬פנתה האם לבית‬
‫יד‪,‬ודי ו א הקצרים ב?תר‪ ,‬וגדרת תורה היא של והשבות א‪,‬‬ ‫הסשפס בשיקגו בדרישה לאסור את מ ו ע ועיתוו^‬
‫אטדת גופו‪ .‬וכדמבאר המשנ״ב שם בטאור הלכה ד״ה אלא‬ ‫ה שופט החאס כי יש להפק ‪ T‬בידי האם את כל ההחלטות‬
‫לפי שעה‪ ,‬את ההלכה הזאת‪ ,‬דהוא לא כדי שישמור שבתות‪,‬‬ ‫על הטיפול הרפואי בבנה‪ ,‬וכי אין לנתח את הילד‬
‫וגם לא כדי שישוב ב ל ט ויתודה בחיי שעה אלה‪ ,‬כי אין‬ ‫זע לתת לו טיפואם שאולי יאריכו את חייו‪,‬‬
‫הטעם בזד‪ .‬ספני דדחינן מ ט ה אחת ב שטל הרבה מצוות‪,‬‬ ‫ה שופט לא כלל בהחלטתו פסיקה על מכשירי החייאה‬
‫אלא דחינן כל הסטת ב שטל ודים של ישראל ו ט׳‪ ,‬ושעל כן‬ ‫שהילד היה מועבר אליהם‪.‬‬
‫ברור דאפילו על ק ^ מרוצץ נ ט סחלאן אעפ״י דלא ישמור‬ ‫הילד ישראל סולוביצוק נפטר כעבור יומיים לאחר פסיקת‬
‫שבתות‪ ,‬גם לא יתודה ולא יבוא לכלל גדול אעפ״כ מחללין‪,‬‬ ‫השופט‪,‬‬
‫וכמו־כ‪ ,‬ה־ה חרש ושוטה אע״ג דאין מ י מט ת‪ ,‬מ״מ מחללין‬ ‫מ א ח ר שהחלטה משפטית זו מהווה תקדים שעשוי להשפיע‬
‫עליז־‪,‬ם ו ט׳ יעז״ש‪ .‬ואם ככה בשבת‪ ,‬מכש־כ שיש חיוב על‬ ‫על סוגיית הטיפול בחולים במחלות ממאירות‬
‫כך ט ט ת החול לעשות מאמטם להטל גס שכאלה‪ ,‬ולהשיב‬ ‫וחשוכות מרפא‪ ,‬ועני פונה למ״כ כדי שיחווה דעת תורה‬
‫להם חיות עצמי ולו לחיי שעה בלבד‪ ,‬וגם לרבות אפילו‬ ‫בנ ‪T‬ון‪.‬‬
‫טזזה כרוך בסבל‪.‬‬ ‫ביד ‪T‬ות ובהערצה מוקירו ומכבדו כרו״ע ודוש״ת‬ ‫אסיים‬
‫( ‪ Q‬כן איט א העתק של זאת ההלכה הפסוקה בשלימותה‬ ‫ומברכו בבריות גופא ונהורא מעאא‪.‬‬
‫טעתקת בהחלט וחלות לה גם על כגון נתץננו‪ ,‬ואין‬ ‫ד‪ T‬אלי י‪ .‬שוסהיים‬
‫להשגיח מ ה על ‪T‬י נשים רחמניות וגם לא ״על משפטים בל‬
‫ידעום־‪ ,‬אלא מן החיוב במקרה כזה‪ ,‬שלא ישונה יותר‪,‬‬ ‫תשובה‪.‬‬
‫לעשות באמצעות הרופאים ורטאו‪ .‬כל מה שניתן לעשות‬
‫כדי להאריך את החיים ככל כמה שד‪,‬ט‪ ,‬וכטבן להשתדל יחד‬ ‫ב ‪ «T‬כ ‪ r‬שבס תשמ״ט‪ .‬יתשלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫עם זאת להשקיט את יסוריו ככל מדת האפשרות על ידי‬ ‫לכבוד ‪T‬ידי ומכובדי הרופא המהולל יו״ש‬
‫נתינת תרוטת וסמים םרג ‪r‬ים לטגיה השונים‪.‬‬ ‫נ״י‪.‬‬ ‫ד״ר אלי יוסף שוסהיים‬
‫תבלין להאמור לרווחא דמילתא ממה דאיתא‬ ‫ט אוסיף‬ ‫שו־ב‪.‬‬
‫בספר מור וקטעה על או־ח להגאון ר* יעקב‬ ‫לד‪,‬שיב לו על המקרה הטראגי והמצער שקרה‬ ‫הריני‬
‫עמדין ז״ל בסימן שכ״ח‪ ,‬דכותב שם בהמשכיות דבריו‪,‬‬ ‫בשיקגו‪ ,‬כמפורט במכתב שאלתו ולכתוב לו את הנראה לי‬
‫דכשהרופא עוסק ברפואה בדוקה וגמורה לעולם כופין‬ ‫לפי דין תורה‪.‬‬
‫לחולה מסרב במקום סכנה אפיא בנטילת אבר כדי להטלו‬ ‫דעת תורה בזה היא‪ ,‬כי הצדק היה בוה עם‬ ‫לדעתי‬ ‫א(‬
‫מסכנה‪ ,‬ואין משגיחין ט אם הוא אינו חצה ט ט רין ו בו ח ר‬ ‫אבי‪-‬הילד שהסכים להמלצת הרופאים להשתיל‬
‫מות מחיים‪ ,‬אלא חותכין א אפילו אבר שלם אם הוצרך‬ ‫בגולגולת של הילד צינורית חילופית שתגקו את עודף‬
‫לכך למלטו ממות וכו׳ ואין הדבר תלוי בדעתו של ט ל ה‬ ‫הנוזלים מחללי המוח אל הקיבה‪ ,‬ולעשות כל מה שאפשר‬
‫ו אי ט נ תון ברשותו לאבד עצמו יעו״ש‪ ,‬ומינד‪ ,‬נ ל ט ד‬ ‫כדי להאתך את חיע העצמיים‪.‬‬
‫לכל כגון מקרים כאלה והחמה לד‪,‬ם ל״ע שמכל שכן שאין‬ ‫שהתנגדה לניתוח מתוך הכרה שגורל בנה‬ ‫ואם־הילד‬
‫הדבר ת אי בקרובי החולה‪ ,‬ואפילו ל ט חו‪ ,‬הבוחרים ט ת‬ ‫נחרץ‪ ,‬ומתוך רצון לקצר את סבלו‪ ,‬לא צדקה‬
‫מחיים כדי למלטו ט ט ריו ״כי אין נפשו של אדם קגיט אלא‬ ‫בהחלט‪ .‬וד‪,‬חלטת שופט ט ת המשפט בשיקגו שהחליט ט יש‬
‫קנין הקב״ה שגא*)יחזקאל י״ח( הנפשות לי הנה ״) עיין‬ ‫להפק ‪ T‬ב ‪r‬י האם את כל ההחלטות על הטיפול הרפואי‬
‫רדבח על הרמב״ם בפי״ח מה׳ סנהדרין ה״ס ועל אחת כמה‬ ‫בבנה‪ ,‬ו ט אין לנתח את הילד או לתת לו טיפולים שאולי‬
‫לא של ועריו‪ ,‬ו מ א ב ‪ ,r‬ציוד‪ .‬לרופא לרפאות‪ ,‬ולכן על‬ ‫יאריכו את חייו‪ ,‬אין לד‪ .‬כל חלות לפי דין תורד‪ ,.‬וד‪.‬יא‬
‫החפא להתנהג בדרכי הרפואה וכסי הרשות הנתונה לו‬ ‫בניגוד גמור לההלכה הישראלית‪.‬‬
‫לעשות כל המאמצים להציל את החולה מרדת שחת‬ ‫חזי הלכה מפורשת בשו־ע זע״ח סי׳ שכ״ט טעי' ד־‪,‬‬ ‫פוק‬
‫ולד‪,‬םשיך לעזור א לחיים עצטים ולו קצרים ביותר וכרוכים‬ ‫דמחללין את השבת אפילו על מי שמצאוד‪,‬ו מתצץ‬
‫בסבל‪ ,‬ואצ״ל שאטר בהחלט לעשות מעשה ^ י ם לנתק‬ ‫שאינו יכול לחיות אלא לסי שעה ע״ש‪ .‬וד‪,‬מחצץ הזד‪ ,‬הרי‬
‫מכשיח החייאד‪ ,‬המועברים ועוזחם לחייו העצמאיים ״כי אין‬ ‫בודאי ע״י הגשת הטפול לחיי השעד‪ .‬שא יאתכו ד ״ כ ג־כ‬
‫לאדם רשות על גו ט כלל״)עיין ‪ r w‬הגרש״ז מל אד ז־ל‬ ‫את סבא‪ ,‬ובכל זאת יש חיוב לעשות מאמצים לד‪.‬אריך את‬
‫הלטת נזקי גוף ונפש ה״ח‪.‬‬ ‫החיי שעה שלו ככל האפשר‪ ,‬ואפיא אם זד‪ ,‬כרוך גם בחילול‬
‫ג< זן ד זאת קאמינא‪ ,‬דמצינו בחז״ל שהוח לנו דגם חיי‬ ‫שבת‪.‬‬
‫צער וי ט ח מחלה קשים ל״ע אשר אין מפלט מהם‪,‬‬ ‫זאת‪ ,‬דהארכת חיים קצרים וקשים כאלה ועא לא ‪P‬‬ ‫ועוד‬
‫צק אליעזר חיי־ח‬ ‫סימן סג‬ ‫שו״ת‬
‫מול פני המנורה הטהורה היא תורה‪-‬אור שניתנה לנו באור‬ ‫מכל מקום עדיפים אפ״ה יותר מהמות‪ ,‬ולא עוד אלא שגם‬
‫פני ד׳ כאמור ־כי באור פניך נתת לנו ד׳ אלקינו תורת‬ ‫המשכת חיים כאלה מהמות המ ‪T‬י תלוים מכו ת שנמצא על‬
‫חיים־‪ ,‬ואל עבר פניה האיר כל נרות‪-‬החיים‪.‬‬ ‫זר״ יעוין בסוטה ד׳ ב״ב ע־ב במתניתין דאיתא‪ :‬רבי אומר‬
‫ב ר ט ט של קדושה היה מספר על המאורות הגדולים הגרי־א‬ ‫הזכות תולה במים המאררים ואינה יולדת ואינה משבהת‬
‫מקאוונא והגרי־ם סלנטר זצ״ל שזכה להכירם‬ ‫אלא מתמונה והולכת לסוף היא מחה באותה מיתה‪ .‬וכך‬
‫בקטנותו וקיבל מהם הארת־ פנים ועל אלה בתי כנסיות‬ ‫פוסק הרמב־ם כפ־ג מה׳ סוטה הלכה כ־‪ ,‬דסוסה שיש לה‬
‫ובתי מדרשות בחו־ל ־שלא פסק מהם קול תורה ותפלה‬ ‫זכות תלמוד תורד‪ ,‬אע־פ שאינה מצווה על ת־ת ה־ז תולה‬
‫ונהרות דמעות נשפכו שמה כמים לאבינו שבשמים־‪ ,‬אשר‬ ‫לה ואינה מתד‪ ,‬לשעתד‪ ,‬אלא נימוקת ומלכת וחלאים בצביית‬
‫זכה לבשם בהם את נפשו הצמאה והכמהה‪ .‬ומהם עלה‬ ‫בטן ובנפילת אברים ע״ש‪.‬‬
‫ונתעלה עד שזכה לעלות ולד‪,‬םתופף בחצרות בית ד׳ בעיר‬ ‫הרי לנו בהדיא שגם המשכת חיים של חלאים כבדים אשר‬
‫הקודש ירושלים ת״ו ולחדור בעצמת התמדתו הגדולד‪,‬‬ ‫אין מפלט מהם תלוי ג״כ מכו ת אם נמצא בו‪.‬‬
‫בתורה ביראת ד׳ טהורד‪ ,‬אל בתי־ המדרש המיוחדים בימים‬ ‫ראיתי באמת בתום׳ יו־ט בפ׳׳א דסוטה מ״ס‪ ,‬שכותב‬ ‫וכך‬
‫הד‪,‬ם ־ששרתה שם השכינה מרוב קדושה שהיתר‪ ,‬שם מאלה‬ ‫דש־מ מזה דאעפ״י שמתנוונה וחייה חיי צער הן‪,‬‬
‫שהמיתו עצמם באהלה של תורה והקריבו את חייהם על‬ ‫אפ״ה זמתה גרמה לה זר‪ .‬יעו״ש‪.‬‬
‫מזבח אהבת התורה וקיום מצותיה־ >ד‪,‬ביטויים שבמרכאות‬ ‫יבוא בסוד ה׳ וחקר אלוק׳ מי ימצא בתכלית יצירת‬ ‫‪1‬מי‬
‫המה כפי שביטאם הרב ז״ל בעצמו בהר צבי חאו־ח סי׳ פ־ד(‪.‬‬ ‫האדם עלי אדמות ולהתרילך לפני ה׳ בארצות החיים‪.‬‬
‫ד‪,‬תורד‪ ,‬היתד‪ ,‬ממש נשמת־חייו ובלעדיה לא ידע מה זה‬ ‫ומה שמן חובותינו ללמוד מזה הוא להבין עד כמה שיקרים‬
‫חיים‪ ,‬ובלי כל הגזמה אפשר לקרוא עליו‪• :‬אם יתן‬ ‫המה חיי אדם גם כששווי ל־ע בחלאים כבדים הממקקים‬
‫יש את כל הון ביתו באהבר‪ ,‬שאהב רבי צבי פסח את התורה‬ ‫אותו‪ ,‬ועד כמה שיש ליזהר מכל משמר שלא לזלזל בהם‬
‫בוז יבוזו לו־‪ ,‬וכל מי שזכר‪ ,‬להתקרב אל מחיצת קדשו וראה‬ ‫ושלא להרפות מלעשות מאמצים להמשכת חיותו‪.‬‬
‫באיזה חיות וצמאון הוא חוזר על איזה חידוש בתורה בכל‬ ‫והרופא כל בשר ומפליא לעשות יגמול לו חסדים טובים‬
‫מקצוע שזעא‪ ,‬קיבל ד‪.‬דגמר‪,‬־חיה למאמרם ז״ל )בעירובין ד׳‬ ‫וירפאד‪,‬ו רפו־ש רפואת הנפש ורפואת הגוף כאמור‪:‬‬
‫נ־ד ע״ב(; ־דדיה ירווך בכל עת‪ ,‬למה נמשלו דברי תורה‬ ‫ישלח ד ב ח וירפאהו וימלט משחיתותם‪.‬‬
‫כדד‪ ,‬מה דד זד‪ .‬כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב‬ ‫והעי ביד ‪T‬ות ובברכה מרובה‬
‫אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בד‪,‬ן מוצא בהן טעם*‪.‬‬ ‫אליעזר יהודה וולדינברג‬
‫ובכל זמן‪ ,‬בלי הגבלת זמן‪ ,‬וגם לרבות בשער‪ ,‬שבדרך כלל‬
‫תש כחו‪ ,‬או בהיותו בעל יסורים קשים ל״ע‪ ,‬התורה והגיגד‪,‬‬ ‫סימן סג‬
‫הסיחד‪ .‬את דעתו מכל‪ ,‬הגביהד‪ .‬אותו למעלה מעשרה מחיי‬
‫החומר והגשם והכניסד‪ ,‬אותו בספירות עליונות שחיי הזמן‬ ‫הגרצפ׳־פ ז־ל ומשנתו התמדתו בתורה‬
‫ועוכריו לא מגיעים לשם‪,‬‬ ‫והליכותיו בקודש‬
‫ב תו ר ה הוא ראה חזות הכל‪ ,‬וכל השקפותיו נבעו רק‬
‫מידיעת התורה בלי שום תערובת מידיעות‬ ‫א‬
‫חיצוניות‪ .‬המשנה של ־הפוך בה והפוך בד‪ ,‬דכולה בה ובה‬
‫תחזי וסיב ובלה בה מינה לא תזוע־ היתה אצלו כדבר של‬ ‫במדרש שיר השירים )א׳־ב׳(‪ :‬פעם אחת נכנם רבי‬ ‫איתא‬
‫מציאות‪ ,‬הן בזה ״שכמו הדד שעצמותו בשר והתינוק מוציא‬ ‫יהושע לבית מדרשו של רבי אליעזר התחיל מנשק‬
‫ממנו חלב‪ ,‬כן התורה‪ ,‬למשל מדין סוכה יכולים לד‪.‬וציא‬ ‫את האבן ואמר; האבן הזאת דומה להר סיני וזה שישב עליה‬
‫להתיר עגונה וכדומה־ )רוח חיים לד‪,‬גר״ח ז־ל(‪ ,‬והן בזה‬ ‫חמד‪ ,‬לארון הכרית‪.‬‬
‫אשר ״כל החכמות נצרכים לתורתינו הק׳ וכלולים בה־‬ ‫הזד‪ ,‬אני נזכר בכל עת שאני מעלה על זכרוני את‬ ‫במדרש‬
‫)פאת השלחן בד״קדמתו בשם רבנו הגר־א ז־ל‪ ,‬והכל נמצא‬ ‫ירושלים בתפארתה בד‪,‬עבר הלא רחוק עת שעל כסא‬
‫בתורה ־כי דרכי העוה־ז יוצאים מן דרכי התורה וקשורים‬ ‫רבנותה ישב רבנו הגאון עמוד הד‪,‬וראה ופוסק הדור מרן רבי‬
‫דרכי העולם עם דרכי התורה עד שד‪,‬כל יוצא מן התורה‬ ‫צבי פסח פרנק זצ׳־ל‪ ,‬דומה היתד‪ ,‬אז עיקו־ת להר‪-‬סיני‬
‫שד‪,‬יא סדר האדם־)דרך חיים למד‪,‬ר־ל מפראג ז״ל(‪ .‬ולכן אין‬ ‫שיצתה משם הוראד‪ ,‬לעולם לשעד‪ ,‬ולדורות מפיו של הרב‬
‫לראות בד‪,‬פתעד‪ ,‬ובד‪,‬שתוממות אם מציגו לו לד‪,‬רב ז־ל‬ ‫הדומה למלאך הוא רבנו ז׳׳ל‪ ,‬ולכולנו היה דומה בהדרת‬
‫שבשאלה חמורה עולמית כשאלת קו‪-‬התאריך הקשור‬ ‫קדושת תורתו לארון־הברית שמכיל בקרבו לוחות‪-‬העדות‬
‫בהלכתא רבתא לשבתא ובצומא דיומא רבא דכפורי‪ ,‬הוא‬ ‫כתובים משני עבריד‪,‬ם תורד‪ ,‬שבכתב ותורה שבעל פה‪ .‬ומאז‬
‫פוסק את פסקו בסכינא חריפא‪ :‬שהפליטים שבאו ונתיישבו‬ ‫הסתלקותו נוצר חלל ח חני ריק ״ ‪ T‬כל עמל בכשרון ירדה‬
‫ביאפן ובסין עליהם לד‪,‬תנד‪.‬ג כפי שמוחזק שם במקומות ההם‬ ‫ואין פי יחזיק‪ .‬קרן ירדד‪ ,‬עד עפר־‪.‬‬
‫בלי שינוי מאנשי המקום הנמצאים שם מכבר‪ ,‬ובנמקו‪ :‬שכל‬ ‫גחלתו ושפעת השפעתו של הרב ז־ל חבוי בזה שכל‬ ‫סוד‬
‫עיהר הסיבה לשנות את השבת הוא ע ־פ הו התאריד שנהבע‬ ‫עליותיו היו על סהרת‪-‬הקודש וכל מבטו היה מופנה רק אל‬
‫קה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן סג‬ ‫ש ו יי ת‬
‫דחוששין לחזרה‪ ,‬דלכאורה הו־ל לאוקמי אחזקה שלא נשתנה‬ ‫בעיקרו ע׳־י אומות העולם‪ ,‬כי אין לזה שום יסוד בש־ס‬
‫החלטת דעתו ורצונו‪ ,‬והרי גחלה חזקה שהיא פרשה קטנה‬ ‫ופוסקים שיש קו תאריך בעולם‪ ,‬חה גופא היא ראיה ברורה‬
‫שכל גופי תורה תלוין בו ובכל דוכתי אמרינן זיל בתר‬ ‫שבאמת אין תאריך קובע ע*פ התורה דכיצד יחסר בתורתנו‬
‫חזקה‪ ,‬לכן כותב לחדש ולומר דכללא דחזקה לא שייך אלא‬ ‫דבר כזה שנוגע לקביעות השבת‪ ,‬אלא ע*כ כמו שכותב‬
‫בכה־ג שאנו באים לדון על איזה חלות שכבר חל ושוב נולד‬ ‫הרדב־ז‪ ,‬דכך היא מצות השבת‪ ,‬שבכל מקום שהוא יעבוד‬
‫אח־כ ספק בביטולו‪ ,‬בזה יש דין חזקה להעמיד הדבר על‬ ‫ששה ימים וישבות ביום השביעי‪ ,‬וכלשון התורה בכל מקום‬
‫חזקתו שלא נתחדש שום שינוי והדבר נשאר עומד באותו‬ ‫שהזהירה על השבת‪ ,‬ומינה אין לזוז‪ ,‬ומי שבא לשנות בלי‬
‫החלות שכבר חל עליו‪ ,‬אבל בענין שאין בו שום חלות כלל‬ ‫הוכחה מן התורה יחוש לנפשו שלא יהיה ח״ו בכלל מחטיא‬
‫ורק ברצון תליא מילתא ועלינו רק לדעת גילוי רצונו מה‬ ‫את הרבים ובפרט בדבר שהוא מיסודי התורה והשומע‬
‫הוא‪ ,‬הנה כשאנו מסופקים על שינוי הרצון לא שייך להכריע‬ ‫יתברך בכל סוב‪ .‬זהר צבי חאו־ח סי׳ קל־ח(‪ .‬והיא הנותנת‪,‬‬
‫בזה מכה חזקה‪ ,‬דזה דרט של כח המחשבה והרצון להתחדש‬ ‫דכל מה שהדבר הוא יותר מיסודי התורה יש למצוא לכך‬
‫בכל רגע בדרך רצוא ושוב‪ ,‬ול־ש בזה חזקה‪ ,‬ולכן במינוי‬ ‫בעתר הוכחה מן התורה‪ ,‬כי הבעיה נשאלת בזה יותר ויותר‬
‫שליחות דיש בזה ענין של חלות על גוף השליח שנעשה על‬ ‫דכיצד יחסר בתורתנו דבר כזה‪ ,‬בזמן שלא תחסר כל בה‪.‬‬
‫ידו כיד משלחו‪ ,‬כשאנו רוצים לדון ולחוש על בסול‬ ‫ע ל כן קוים בו ברבנו ז־ל מקרא שכתוב‪ :‬נפש עמל עמלה‬
‫השליחות שוב אמרינן אוקי גברא על חזקתו דלא פקע ממנו‬ ‫לו כי אכף עליו פיהו‪ .‬וכמדרשם ז*ל •הוא עמל‬
‫תורת השליחות שכבר חל עליו‪ ,‬משא־כ בנוגע לחשש חזרת‬ ‫במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר־ )סנהדרין צ־ט(‪:‬‬
‫האשה או חשש חזרה של העני מלקבל הצדקה‪ ,‬דמעיקרא‬ ‫וזכה שתורתו חזרה עליו ובקשה מאת קונה למסור לו טעמי‬
‫לית כאן שום חלות‪ ,‬ושינוי רצונם אינו עושה שום שינוי‬ ‫תורה וסדריה )יעו־ש ברש־י(‪ ,‬ונהיה לתל‪-‬תלפיות שכל‬
‫באיזה חלות שחל מקודם‪ ,‬לא שייך כאן הכרעה מכח חזקה‪,‬‬ ‫הפיות מכל פינות העולם פנו אליו בשאלותיהם בהלכה‪,‬‬
‫ושפיר חיישינן לשינוי רצונם בכל שעה‪ .‬הרי לנו קביעת‬ ‫ולרב‪-‬רבנן‪ ,‬במלוא מובנם של המלים‪.‬‬
‫יסוד ונתינת כלל ־בפרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה*‬
‫עפ״י חדירה בתנועת הלך רוחם של יצורי אנוש ונטית‬
‫מחשבותיהם ועפ־י הבנת מעשה איש ועלילות מצעדי גבר‬
‫אימתי שיש כבר ־חזקה־ של גמירת דעת‪ ,‬ואימתי לא‪.‬‬ ‫א ת הרבנות ראה הרב ז־ל לא כיציאה מאהלה של תורה‪,‬‬
‫מחלק האגדה‪ :‬בספר תולדות זאב שם בהשמטות‬ ‫ודוגמא‬ ‫אלא כהמשכיות הישיבה בה בפנים־חדשות‪,‬‬
‫למס׳ ברפות ד׳ ו׳ ע־ב‪ ,‬מובא בשם הרב ז־ל‬ ‫בהגשמת החלק העיוני בהחלק המעשי‪ .‬כך חשב וכך קיים‬
‫להסביר מאמר הגט׳‪ :‬כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם‬ ‫בעצמו‪ ,‬וכשיצא אל עולם הרבני‪ ,‬ראו‪ ,‬ידעו‪ ,‬והכירו‪ ,‬כל‬
‫בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של‬ ‫רואיו‪ ,‬כי לא יצא פד׳ אמות ההלכה שלו אפילו במלוא נימא‬
‫אברהם אבינו‪ ,‬דלכאורה אינו מובן‪ ,‬מאי ענוה שייך בקביעת‬ ‫אלא הכנים את כל הסובבים אותו וכל אשר מסביבו אל‬
‫מקום לתפלה‪ ,‬בשלמא חסיד שייך בזה מכיון שהוא מדקדק‬ ‫הארבע אמות של הלכה‪ .‬ועל כן כאשר ענק רוח זה יכול היה‬
‫במצות‪ ,‬אבל היאך שייך בזה ענוה‪ ,‬וכי נאמר דמי שזהיר‬ ‫עמוד בזה‪ ,‬אהב מאד את מלאכת‪-‬הרבנות וראה בה שאיפת‪-‬‬
‫במצות ציצית הוא עניו‪ ,‬ומה ענין שמיטה להר סיני ז ואמר‬ ‫חיים‪ ,‬באשר על ‪T‬ה אפשר להמחיש חוקי־התורה ולהפוך‬
‫להסביר דשפיר שייך ענוה בזה‪ ,‬כי מי שאינו עניו אי אפשר‬ ‫הליכות עולם להלכות‪-‬עולם‪* :‬חשבתי דרכי ואשיבה רגלי‬
‫לו בשום אופן לקבוע מקום לתפלתו דהיום יקניט לו הגבאי‬ ‫אל עדותיך־‪ ,‬תמיד חישב דרכי הליכותיו •הליכות א־לי‬
‫וילך לביהכ־נ אחר‪ ,‬ולא יארכו הימים ושם ג־כ יקניט לו‬ ‫מלכי בקודש־‪ ,‬ולרגלו השיב הכל אל מול ואל תוך עדות‪-‬‬
‫השמש או איש אחר ויברח גם משם לביכ־נ אחר‪ ,‬כמו‬ ‫התורה‪.‬‬
‫שרואים מעשים בכל יום באילו אנשים שאין לד‪,‬ם ענוה‬ ‫זאת בלבד‪ ,‬אלא מתוך הסתכלותו בחכמת־חיים‬ ‫ולא‬
‫שמחמת איזה קפ ‪T‬א הם עוזבים ביהכ־נ הקבוע להם והולכים‬ ‫בהליכות בני אדם‪ ,‬במחשבותיהם ועלילותיהם‪ ,‬הכיר‬
‫לביכ־נ אתר‪ ,‬ולכן מי שקובע מקום לתפלתו‪ ,‬זה אות נאמן‬ ‫והבין מתוכם ועל ידם הליכות״תורת קל‪-‬חי הן בחלק‬
‫שהוא עניו‪ ,‬דעניו פירושו סבלן‪ ,‬דאם לא היה סבלן לא היה‬ ‫ההלכה והן בחלק האגדה והמחשבה‪.‬‬
‫אפשר לו לקבוע מקום‪ ,‬דמחמת איזה קפ ‪T‬א שא־א להאדם‬ ‫הדגמה כל שהיא‪ ,‬נזכיר הסברו בהלכה בקוטרם טילי‬ ‫לשם‬
‫להמלט מזה בימי חייו בודאי היה משנה קביעות מקומו‪,‬‬ ‫דברכות בראש ספר תולדות זאב‪ ,‬הוא מתקשה שם‬
‫ומדקבע מקום לתפלתו זה הוה הוכחה שהוא עניו וסבלן‪,‬‬ ‫בשיטת הראב־ד דחושש גבי קדושי אשה לשמא תחזור בה‬
‫ושפיר שייך לומר עליו שהוא עניו‪ ,‬דהקביעות מקום הוא‬ ‫ולכן לא מברכין עובר לעשייתן‪ ,‬וכן על הסברו של הרשב־א‬
‫מופת חותך שיש מ מדת הענוה‪ .‬הרי פירוש מחוכם בהבנת‬ ‫שלכן אין מברכין על מצות צדקה דהיישינן שמא יחזור בו‬
‫מאמר חז־ל עפ״י התבוננות ביצרי מעללי איש‪.‬‬ ‫העני מלקבל‪ ,‬דמדוע אם כן יכול שליח לברך כששולחים‬
‫זאת ידע גם ‪ T‬ע לנער מערומי בני האדם‪ ,‬היחיד‪,‬‬ ‫לעומת‬ ‫אותו לקיים מצוה ולא חיישינן שמא יחזור ט המשלח‪ .‬וטתב‬
‫והצימר‪ ,‬שמערימים הרבה פעמים מסיטת שונות על‬ ‫להסביר בהקדם מה שיש לעמוד על העיון בעיקר דין זה‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן סג‬ ‫שר ״ ת‬
‫ו כ ל מי שזכה לר‪,‬כיר את רבינו ז ־ל יודע עד כמה שקיים זה‬ ‫פני המציאות הנכונה ומעלים עליה צעיף של אמת‪-‬מדומה‪,‬‬
‫מה שכתוב בזה‪ ,‬לחזר בלי הרף על משנתו בחשיכה‬ ‫ולחדור פנימה אל נקודת האמת כדי ״לדון דין אמת‬
‫כאורד‪ ,‬ובשבתות וחגים כימי חול‪ ,‬זה היה הודו וד‪,‬דרו‪ ,‬ומה‬ ‫לאמיתו״‪ ,‬וגם לכך נציין כדוגמא ראש דברי תשובתו בהר‬
‫הראה כחו וגטרתו‪ ,‬ועל כן זכה שתקבע הלכד‪ ,‬כמותו באשר‬ ‫צבי היו״ד סי׳ ק״ט‪ ,‬בנוגע לכלים שנפלו לידי צה״ל אם‬
‫משנתו היתה לו תמיד מזומנת לו בשעת הדין להביא ראיה‬ ‫חייבים בטבילה‪ ,‬הוא מתריע כלפי ה־יש שהורו־ בזה דמכיון‬
‫בד‪,‬לחמו במלחמתה של תורה כחרב על ירך גבור לנצח‬ ‫דבאופן רשמי אין רצונה של ממשלת ישראל לשנות חזקת‬
‫במלחמה‪.‬‬ ‫הבעלות של הערבים והרכוש רשום כתורת נפקדים מרכוש‬
‫ד‬ ‫האויב לכן אין הכלים הללו חייבים בטבילה דדינם ככלים‬
‫השאולים מן הנכרי‪ .‬ומשיב אמריו לאמר‪ :‬־ לדידי מה‬
‫חז ״ ל במו״ק )ד׳ ט״ז ע ־ ם אומרים! כל העוסק בתורה‬ ‫שהממשלה מצביעה עליד‪,‬ם שהם רטש האויב‪ ,‬רשום זד‪ .‬אינו‬
‫בפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ‪ .‬תורתו של רבינו‬ ‫משמש כלום להתיש כחו של כיבוש מלחמה שהוא קנין גמור‬
‫ז־ל שעסק בתדיריות בכל פנימיותו ובמלוא הלהט הכריזה‬ ‫ע־פ התורה‪ ,‬ומעשה מוציא מידי דיבור‪ ,‬ועובדא היא שכל‬
‫״עליו־ על עצם־עצמיותו מבחוץ וזכה למה שהרכר‪ .‬גדולים‬ ‫יחיד ויחיד שתפס מהכלים לתשמישו נתכוין שיהא שלו‬
‫לא זכו לד‪,‬יות ״בעל‪-‬השם״‪ ,‬וגדול מרבן היה שמו‪ .‬וכמו‬ ‫לגמרי לחלוטין‪ ,‬וגם הממשלה בעצמה מה שנטלה להשתמש‬
‫שראיתי בהספידו של הגאון ראש־ב ז״ל שנשא על אביו‬ ‫בהם מחשבתם ניכרת שדעתם לד‪,‬שתמש בהכלים עד שיכלו‬
‫הגאון ר׳ שלמד‪ ,‬קלוגר ז״ל שהמליץ עליו במאמר חז״ל‬ ‫לגמרי‪ ,‬ושם זה שיש על הכלים שהם רמש האויב אינו משנה‬
‫ביבמות )ד׳ ם*ז< שרבי דוסא בן הרכינם אמר לרבי עקיבא!‬ ‫את הדין‪ ,‬שבאמת כבר נעשו רכוש יהודי ויש לחייבם‬
‫אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד‬ ‫בטבילד‪ ..‬זוהי הוראת אמת לאמיתה של המציאות‪.‬‬
‫סופו‪ .‬ואחיו יונתן הוסיף ואמר לו ״אשריך שזכית לשם״‪,‬‬
‫דר״ל שגדלותו היא לא כגלל העיר הגדולה שמשמש בה‬
‫כרב‪ ,‬או בתוקף מעמדו הרשמי החשוב שממלא‪ ,‬אלא אך ורק‬
‫בגלל שמו וגדלותו העצמית‪ ,‬ואשריך שזכית לשם‪ ,‬שקוראים‬ ‫שקדנותו הגדולה של רבינו ז־ל‪ .‬כל באי ביתו‬ ‫הזכרנו‬
‫אותך בשמך המפורש ־רבי עקיבא־ והשם הזה כשלעצמו‬ ‫יודעים עד כמה שהטיף על כך השכם והערב‪ ,‬ועד‬
‫כשמזכירים אותו יש בו בכדי לסמל המובן של גדול*הדור‪,‬‬ ‫כמד‪ ,‬שהיה מטעים שבזה טמון סוד ההצלחה והכשרון גם יחד‬
‫וכך קרא על ר׳ שלמה קלוגר‪ ,‬כי השם ־ר׳ שלמד‪ .‬קלוגר־‬ ‫ב ‪T‬יעת התורה וד‪,‬בנתד‪ ,‬והוא קיים בנפשו עד השלב האחרון‬
‫נד‪,‬יה‪ .‬לשם דבר‪ .‬וכך אנו אומר׳ על הנפטר הגדול‪ ,‬שג־כ זכר‪.‬‬ ‫בבל מה ששנה בזה לאחרים בבחינד‪ ,‬של •שנו חכמים בלשון‬
‫בכח תורתו ובזכות התמדתו כי השם! ״הרב פרנק־ נד‪,‬יד‪,‬‬ ‫המשנד‪,‬״‪.‬‬
‫לשם‪-‬דבר בכל העולם בתור שכזה המסמל כעמוד ההוראה‬ ‫ובכדי לתת מושג איך שנתן לכח־ההתמדה משפט הבכורה‬
‫אשר כל בית ישראל נשען עליו ואחרי מוצא פיו אין לשנות!‬ ‫נזכיר דברי עצמו שפירסם באחד מדוירחונים‬
‫ובכך היד‪ ,‬מזכה כל כעלי ההוראד‪ ,‬שבדור בד‪,‬יותו רב‪-‬רבנן‪.‬‬ ‫התורניים דברי הכתובים בתד‪,‬לים‪ :‬יפיפית מבני אדם הוצק‬
‫ד׳ כ־א ע״א מובא מעשר‪ .‬כזאת! אמרו ליד‪ ,‬לשמואל‬ ‫במו״ק‬ ‫חן בשפתותיך על כן ברכך אלוהים לעולם חגור חרבך על‬
‫נח נפשיה דרב קרע עליר‪ ,‬תריסר מני אמר אזל גברא‬ ‫ירך גבור הודך והדרך‪) .‬תד״לים מ״ה * ג׳ ד׳( ופירש ואמר‪:‬‬
‫דהוה מסתפנא מיניה‪ .‬אמרו ליה לרבי יוחנן נח נפשיה דר׳‬ ‫דיש לומר דד‪.‬כוונה היא עפ״מ דאיתא )נדה ל״א( ת״ר שלשה‬
‫חנינא קרע עליה תליסר אצסלי מלתא אמר אזל גברא דהוה‬ ‫שותפין יש באדם הקב״ה ואביו ואמו‪ ,‬וקא חשיב שם‬
‫מסתפ׳ מיניה‪ .‬ומביאים התוספת הרא־ש בשם הראב״ד‬ ‫בברייתא הדברים שכל אחד נותן בו‪ ,‬בתמונת הגוף נותנין‬
‫דפירש פירוש נפלא על מה שחרדו כל החרדה הזאת לקרוע‬ ‫בו או״א‪ ,‬אבל הקב״ה נותן בו רוח ונשמה בינה ודעת‪.‬‬
‫כ־כ קריעות בגלל הדבר הזד‪ ,‬שאזל גברא שהיו מסתפים‬ ‫והדיבור הוא מד‪,‬קב*ה‪ ,‬ולזה אומר הכתוב יפיפית מבני־‬
‫ממנו‪ .‬והוא מפני כי ־בחייו לא הקלתי והייתי מעיין‬ ‫אדם״‪ ,‬היינו שבזד‪ .‬לא יתהלל המתהלל שהרי זה חלקם של‬
‫בשמועתי יפה ועתר‪ ,‬ממי אירא שמא אשגד‪ ,‬להקל ואחטיא את‬ ‫אביו ואמו‪• ,‬הוצק חן בשפתותיך• שנתברך בכה הדיבור‬
‫הרבים נמצא שטא זיכה אותי״׳ ור־ל דבחיים חיותו בגלל‬ ‫ושפתים יושר‪ ,‬הלא ״על כן ברכך אלקים לעולם״‪ ,‬וד‪,‬ר'ז‬
‫הפחד למה יאמר הוא על הוראתי הייתי מעיין בכל כח עיוני‬ ‫ברכת אלקים חיים ומלך עולמים‪ ,‬ואין זה שבחו של אדם‪,‬‬
‫בשמועתי‪ ,‬ועתה עם פטירתו סר הפחד ומי יודע אם לא‬ ‫אבל ״חגור חרבך על ירך גבור* היינו שהוא יגע בתורה‬
‫אשגד‪ ,‬ואחטיא חלילה את הרבים‪ .‬וכך יוכלו לומר כל בעלי‬ ‫וד‪,‬וא גבור במלחמתה של תורה‪ ,‬זה הוא ■ד‪.‬ודך והדרך־‪ .‬וכן‬
‫ההוראה של ימינו על הנפטר הג חל שלנו •אזל גברא דזצינן‬ ‫הוא בגם׳)שבת ס״ג( דמקרא זה חמר חרבך על ירך בדברי‬
‫מסתפינא מינ ‪,T‬־ בכל דבר הוראה שד‪,‬ייט מתסננין להוציא‬ ‫תורה כתיב‪ ,‬ופירש־י ״הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא‬
‫מפינו להורות לרבים‪ ,‬והייט מדקדקים על כן בשמועתנו‬ ‫מזומנת לך בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך ג מ ר‬
‫יפה‪ ,‬וכעת מי יודע במה נשגר‪ ,‬חלילה‪ ,‬ועל כן חרדתנו‬ ‫לנצח במלחמה והוא הודך והדרך״ )שע״צ סיון־אלול‬
‫גדולה על מאד‪.‬‬ ‫תרצ״ו(‪,‬‬
‫קז‬ ‫צק אליעזר חי־ח‬ ‫סימן סג‬ ‫שו״ת‬
‫בדבר הלכה‪ ,‬בדברימ המחרידים האמורים במם׳ שמחות פרק‬ ‫ז״ל היה מגיש מלוא‪-‬הפנים תורה ופיקחות הנהגה‬ ‫רבינו‬
‫ח׳‪ ,‬ומובא בשער הגמול להרמב״ן‪ .‬דכשגזת על רשב־ג ורבי‬ ‫איך לעמוד בשער לפני כל פורץ גדר בבחינה של‬
‫תסמעאל שיהרגו‪ ,‬היה רבי תסמעאל בוכה; א״ל ר־ש‪ :‬אברך‬ ‫•אוכיחך ואערכה לנגדך״ עד שהייט שלהם הסקטים על כל‬
‫בשתי פסיעות אתה נתון בחלקן של צדיקים ואתה בוכה‪.‬‬ ‫גדרה שהיינו שומעים שיגאה מפי משובבי נתיבות להפר‬
‫אמר לו; אני בוכה על שאנו נהרגין כעו״א וכמגלי עריות‬ ‫תודה‪ ,‬בידענו שהס לנו מי שממוד ב פ ח להשיב מלחמה‬
‫וכשופכי דמים וכמחלא שבתות‪ .‬אמר א ; רבי שמא סועד‬ ‫שערה‪ .‬ובכחו כי רב יריק על כולנו דעת־ממרומים לחדור‬
‫היית או תסן ובאתה אליך אזסה לשאול על נדתה ועל‬ ‫למשמעות הדברים‪.‬‬
‫טומאתה ועל טהרתה ואמרת לה המתיני עד שאישן ]כך‬ ‫לזה מה ששמעתי מפי רבינו ז״ל בביקורי בסוכתו‬ ‫אזכיר‬
‫הגירסא ברמב״ן‪ .‬ובמס׳ שמחות שלפניט הגירסא; ואמר לה‬ ‫בחג הסומת האחרון לימי חייו פירוש נפלא בגמ׳‬
‫השמש ישן הוא[ והתורה אמרה כל אלמנה ויתום לא תעטן‬ ‫ברכות ד׳ מ״ח‪ .‬דמובא שם סיפור כזה; אביי ורבא הת יתבי‬
‫אם ענה תענה אוחו ]אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן‪.‬‬ ‫קמיה דרבה‪ ,‬אמר לוע רבה למי מברכין‪ .‬אמרי ליה לרחמנא‪.‬‬
‫הגר״א[ מה כתיב בתריה‪ ,‬והרגתי אתכם בחרב‪ ,‬ברחבי לא‬ ‫ורחמנא היכא יתיב‪ ,‬רבא אחוי לשמי טללא‪ ,‬אביי נפק לברא‬
‫נאמר אלא בחרב‪ .‬ולב מי לא יחיל למקרא דבריר‪,‬ם מזעזעים‬ ‫אחוי כלפי שמיא‪ .‬אמר להו רבה תרוייכו רבנן הויתו‪ ,‬היינו‬
‫אלה שא״ל ר״ש לר״י‪ ,‬ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו‬ ‫דאמרי אינשי בוצין בוצין מקספיד‪ ,‬ידיע‪ :‬ושאל רבינו ז־ל‬
‫איזובי קיר‪ ,‬ואכן מי שחודר למשמעותם העמוקה של הדברים‬ ‫במה התבטא הגדלות של שניהם‪ ,‬וביותר של אביי שנפק‬
‫הנאמרים יכול להתחיל להבין הנהגותיו בקודש של מרן ז־ל‬ ‫לברא להתוות כלפי שמיא‪ .‬וביאר דכל אחד השיב את‬
‫לדקדק כל כך בכל מיני דיקדוקים שלא לד‪,‬שד‪,‬ות שום דורש‬ ‫תשובתו והדגישו לפי מצבו שד‪,‬יה נמצא בו‪ .‬לרבא הד הורים‬
‫ומבקש‪.‬‬ ‫ובית שבאמצעותם ירד גם עבורו השפע מן השמים וקיבל‬
‫ובא שר גם דבר זה תורה הוא לכן לא היה אצל רבינו ז״ל‬ ‫אותו על ידם‪ ,‬ולכן הראה לשמי סללא‪ ,‬לאמר‪ :‬מזונתי‬
‫כל סתירה ושום הפרעה לעבור ממעבר למעבר‬ ‫ופרנסתי יורד משמיא אלי דרך הבית בית‪-‬הורי‪ ,‬והמה רק‬
‫ולרדת אל העם מעולם האצילות עולם שכולו סוב ‪ -‬ואין‬ ‫הממצעים והברכה וההודאה העיקרית על כך לד׳ היא‪ .‬אבל‬
‫טוב אלא חורה ‪ -‬שזכה להמצא תמ ‪ T‬בו‪ ,‬אל עולם העשיה‪,‬‬ ‫אביי לא היו לו הורים כדאיתא בחז״ל קדושין >ד׳ ל׳א ע״ב(‬
‫ולהבין לנפשו של כל שואל קטן וגחל‪.‬‬ ‫דכשאמו נתעברה מת אביו‪ ,‬וכשילדתו מתה אמו‪ ,‬באופן שלא‬
‫‪ 1‬ד‪,‬נד‪,‬גה מופלאה זאת של רבינו ז״ל ד‪.‬תנר‪,‬ג בה מצעיתתו‬ ‫היה א אמצעי מפרנס‪ ,‬ועל זה הוא שרמז בצאתו החוצה‬
‫ולא מש ממנד‪ ,‬גם עד זקנה ושיבר״ ולמרות המתו‬ ‫כלפי השמים הפתוחים ובהצבעתו כלפי שמיא‪ ,‬לאמר; אם כי‬
‫מסורבל ביסורים קזסים‪ ,‬יסורים של אהבה‪ ,‬היה תמיד גם‬ ‫אבי ואמי עזבוני אבל מבטחי בד׳ היושב בשמים‪ ,‬הוא‬
‫אלוף בתורה ובמצות ״אלופיט בתורה ובמצות ומסובלים‬ ‫המאספני‪ ,‬ומשם באופן ישיר ישלח לי עזרתו מקודש‪ ,‬והוא‬
‫ביסורים•)ברכות י־ז(‪ .‬פעם ביקרתי אצלו ומצאתיו מעונה‬ ‫פ ‪nT‬ס נפלא‪.‬‬
‫ביסוריו אבל הוא ז״ל הבליג עליהם בגבורה עילאית‪,‬‬ ‫רוחנית באה לנו בכזאת התמורה באופן חחני‬ ‫ומבחינה‬
‫והתחיל לשוחח אתי בד״ת‪ ,‬ואמר לי פירוש נהדר על‬ ‫עם פטירתו של רבינו ז״ל‪ .‬בחיים חיותו היינו‬
‫המסופר בברכות ה; רבי חייא בר אבא חלש על לגביה ר׳‬ ‫נתונים בבית‪-‬מחסה והיה לנו אב ופסרון בדמותו ז״ל שהיה‬
‫יוחנן א׳ל חביבין עלך יסורין‪ ,‬א־ל לא הן ולא שכרן‪ ,‬א׳ל‬ ‫הסזציא והמביא לנו דבר ד׳ ככל הנדרש‪ .‬וד‪,‬יה לנו לחומה‬
‫הב לי ידך‪ ,‬יהב ליד‪T ,‬יה ואוקטיה‪ .‬ושאל דלכאורה קשה‪,‬‬ ‫ולמחסה ביום זעם‪ ,‬וכעת שמרוב עונינו אבדנוהו •אין לנו‬
‫למד‪,‬ות השאלה‪ .‬וגם למהות התשובה של •לא הן ולא שכרן־‬ ‫לוחסען אלא על אבינו שבשמים־ שיביט ממעון קדשו מן‬
‫ד׳ המה‪ :‬ואמר לפרש‪ .‬כי היסורין שבאין על האדם‬ ‫‪to‬‬ ‫הרי‬ ‫השמים וירא בענינו ובדלותנו בכחותנו הרוחניים ויערה‬
‫הוא בכדי שעי־כ יוכל יותר בנקל להתגבר על יצרו הרע‪.‬‬ ‫עלינו רוח ממרום ויאסוף את חרפתינו מהקמים עלינו‬
‫וזהו ש׳סאלו •חביבין עליך יסורין• אם מפיק מהם התועלת‬ ‫לכלותיט באופן רוחני‪ ,‬ואת כל תועי דרך ילמד בינה‬
‫של הכנעת היצר‪ ,‬וע־ז ענה א 'לא הן ולא שכרן* שאינו‬ ‫להכיר כח מלמתו וכבירות ממשלח תורת קדשו‪.‬‬
‫זקוק להן ולא לשכר היוצא מהן להכניע היצר כי גם‬
‫מבלעדיהן הוא מכניע את יצרן‪ ,‬ולכן יהב ליה יד ‪ ,T‬ואוקמיה‪.‬‬
‫פ ע ם נכנם לניתוח בבית חולים ובקרתיו לפני הניתוח ומיד‬
‫לאחריו‪ ,‬וכלפניו כן לאחריו היה נתון כל כו א בכל‬ ‫בי תו של רביט ז״ל היה תמיד פתוח לרוחה לכל דורש‬
‫מחשמתיו באמוני‪ ,‬ובבטחון בד׳ ובד‪,‬תעמקות בתורת קד ‪. w‬‬ ‫ולכל מבקש דבר ד׳ ב א כל הגבלד‪ .‬של עת וזמן‪,‬‬
‫ואמר א לפני הניתוח פיח ש על הפסוק של 'אשרי שאל‬ ‫וכשד‪,‬יה שומע או קולט שמץ מנהו של שיחה מבני ביתו‬
‫יעקב בעזרו שברו על ד׳ אלקע״‪• :‬אשרי'‪ ,‬אשרי לאדס‪,‬‬ ‫שדאגו לשלום בריאותו שצריכים להודיע לקהל שלא‬
‫שאפילו כשעה שא׳ל יעקב בעזרו‪ ,‬שלא חסר לו כלום‬ ‫להטרידו בשעות הצהרים היד‪ ,‬נוהם עליד‪,‬ם בנהימה‪ .‬וכל‬
‫בעולמו‪ ,‬בכל זאת •שבח על ד׳ אלקע• כל בטחו בד׳ ואיט‬ ‫יודע ספר הרואה את רביט ז״ל בחרדתו שלא לענות ושלא‬
‫שוכח כי הוא הנותן לו כל‪ .‬וכשבקרתיו מיד לאחר הניתוח‬ ‫לד‪,‬שד‪,‬ות שום שואל איש או אשה תיטק או תינוקת היד‪ ,‬נזכר‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן סג‬ ‫שו״ת‬ ‫קח‬
‫טרם ישמע אחרי כי כבר עיין בזה היטב בבית מדרשו ולא‬ ‫וראה אותי‪ ,‬שמח לקראתי זכר את הפירוש שאמר לי‪ ,‬וחזר‬
‫המציא הדבר עתה עכ״ד‪ .‬ופירוש זה כמאמרו קיים ענק רוח‬ ‫על הפסוק בשמחה ואמר •אשרי שא־ל יעקב בעזרו שברו על‬
‫זה בנפשו‪ ,‬ואין בזד‪ .‬כל הגזמה‪ ,‬ויודע זאת כל מי שראה אותו‬ ‫ד׳ אלקיו־‪ ,‬והתחיל לספר לי על תכניותיו בהדפסת‬
‫בתפארתו בעמילותו בתורה עד כדי שכיחת המציאות‬ ‫השאלות ותשובות שלו והתפלל לד׳ שיעזור לו בכך‪,‬‬
‫שלפניו‪ ,‬וכן כל מי שמעיין באוצרות כתי*ק בכל מקצועות‬ ‫וביקשני שיביאו לו מסכת עירובין וכל זה מידלאחר ניתוח‬
‫התורה שממש לא הניח דבר גדול ודבר קטן‪ ,‬וכל דבר חדש‬ ‫מלווה יסורין ונתון בחום גבוה‪ .‬יצאתי מאצלו מלא מוסר‬
‫מן התורה שהיה מוצא או שומע‪ ,‬הן ממי שגדול ממנו והן ממי‬ ‫כליות ואמרתי לנפשי אחרי ראותי מראה נפלא כזה‬
‫שקטן ממנו‪ ,‬היד‪ ,‬מקבל אותו בצמאון ורושמו לזכרון בפנקסיו‬ ‫מהתדבקות בד׳ ובתורה במצב נורא כזה‪ ,‬מי יוכל עוד‬
‫*כמי שלא שמע דבר תורה מימיו*)יעוין ב־ר פ‪ ,‬צ*ז(‪.‬‬ ‫להתפאר בהתמדת תורתו ובבטחונו בד׳‪ ,‬והלואי שנגיע‬
‫כן אעפ*י שמצודת השגיאה פרוסה על פני כל החיים‬ ‫על‬ ‫להחצי למה שהגיע רבינו ז*ל‪.‬‬
‫וענקי דורות נתפסים בכך‪ ,‬כידוע‪ ,‬אעפ*כ אין למהר‬ ‫ו כ מ ה לב ומוח השקיע כדי למצוא מזור ותרופה להציל‬
‫לתפוס את הרב ז*ל בשגגת־הוראה‪ ,‬וכל שימצאו ההשגד‪,‬‬ ‫אשה מעיגונד‪ ,‬הן מבחיגד‪ .‬רוחנית והן מבחינה פיזית‪,‬‬
‫יותר חזקה יש יותר לחפש לתלות השגיאה ממקו*א‪,‬‬ ‫את כל מוחו הגאוני ריכז למען מצוא פתח ועוגן הצלה‬
‫ולדוגמא‪.‬‬ ‫הלכותי עבורה‪ ,‬ומנפשו וגופו לא חשך כל טורח הן להאציל‬
‫צבי חיו*ד סי׳ ל*ד מובאה הוראה שזו לשונה‪ :‬עובדא‬ ‫בהר‬ ‫מזמנו וממנוחתו‪ ,‬והן לכתת את רגליו לכל מקום שהיה‬
‫הוה בכוליא של תרנגולת שנראד‪ ,‬שנימוק ונהפך‬ ‫דרוש‪ ,‬בכדי להצליח להוציא ג״פ מבעלה שעזבה לנפשה‬
‫למים אבל מראה המים היו צד‪,‬ובים >רעז( והטרפתי את‬ ‫בזדון או באונס בידי שמים‪ ,‬ולא התחשב במה שכעת אחרי‬
‫התרנגולת עכ*ל‪.‬‬ ‫חצות של ערבי שבת‪ ,‬כיפור וחג‪ ,‬ולא פעם עמדו במעורבי‬
‫עליו בעלי ההוראה דהא זהו נגד הנפסק מפורש‬ ‫ותפסו‬ ‫שמש וחיט לשובו‪ .‬הצלת אשה אחת מכבלי עיגונה עמד אצל‬
‫ביו*ד סי׳ מ*ד סעי׳ י׳ דאין טריפות בכוליא של‬ ‫גאון נאצל זה מעל לכל‪.‬‬
‫עוף‪ .‬ומדהימה באמת ההוראה הזאת‪.‬‬ ‫אפשר לשאת על מרן ז־ל קינת דוד על שאול‪,‬‬ ‫אכן‬
‫שאמרתי כמר‪ ,‬גוונא ליישב פני הדברים מוצא אני‬ ‫ואחרי‬ ‫שרבותינו ז־ל השתמשו בה לשאתה על יחידי סגולה‬
‫לומר ביותר דמסתבר שאיזה ס*ם קטן נזדקר בדברי‬ ‫שהצטיינו בדורם בשקידתם לתקנת בנות ישראל )עיין‬
‫הרב ז״ל ובמקום המלה *בכוליא* צריך להיות *בשליא‪)-‬וזד‪,‬‬ ‫נדרים ד׳ ס׳׳ו עי־מ לאמור‪ :‬בנו ת ישראל על רבה של‬
‫מצוי לטעות בכתיב שלנו לחשוב לפעמים על ש׳ שד‪,‬וא כ׳‪,‬‬ ‫ירושלים רבי צבי פסח פרנק ז״ל בכינה‪.‬‬
‫ובמיוחד עלולים לטעות בכזאת על צורת הש׳ שהרב ז ־ל‬
‫היה כותבו‪) .‬ובעת כתבי הדברים עיינתי במכתביו אלי‬ ‫ו‬
‫ונוכחתי לדעת שוב שאמנם כן הדבר( וד‪,‬עובדא דהוה היה‬
‫לא על טליא כי אם על שליא של תרנגולת‪ ,‬וא״כ אתי שפיר‬ ‫של הרב היתה קב ונקי‪ ,‬וד‪,‬וראותיו מנופים היו‬ ‫משנתו‬
‫מה שהטריף את התרנגולת‪ ,‬וד‪,‬יינו בהיות שהיה כאן תרתי‬ ‫בי־ג נפה‪ .‬הוא הורה על אתר ברורות בלי כל‬
‫לריעותא‪ ,‬ראשית מה שנימוק השליא שמשום זה לחוד פוסק‬ ‫היסום‪ ,‬אך לא מתוך חיפזון ח״ו‪ ,‬אלא מפני שמשנתו בזה‬
‫הרמ״א בסי׳ מ״ה סעי׳ א׳ שיש לר‪.‬חמיר שלא במקום הפסד‬ ‫סדורה היתה לו מכבר ומחודדים על פיו מעמילות קודמת‬
‫מרובה‪ ,‬וד‪.‬ב*ח מחמיר אפי׳ בהפסד מרובה‪ ,‬ועיין בתב״ש‬ ‫יומם ולילה בכל מקצועות ההוראה והפסק בציור ובתיאור‬
‫סק״ב‪ .‬ושנית‪ ,‬מה שמראד‪ .‬המים היו צהובים‪ ,‬וכפי שתרגם‬ ‫ועירות בלתי פוסקת לראות את כל הנעשה ואת כל‬
‫בסוגריים *רעז*‪ ,‬דהיינו מראה ורוד‪ ,‬שזה מורה על ריקום‬ ‫המתרחש באספקלריה המאירה של התוח׳׳ק שקורא והוגד‪ .‬בה‬
‫בשר שהיה בכאן ונימוק‪ ,‬שבכה*ג מצינו בספר שו״ת בית‬ ‫כל ימי חייו‪ .‬את האמור במם׳ א מ ת •ואינו נבהל להשיב*‬
‫שלמד‪ ,‬חיו*ד סי׳ צ׳ שעלד‪ ,‬בתוקף לאסור בזה אפי׳ בד‪,‬פ*מ‪,‬‬ ‫מבאר החתם סופר ז־ל )בפתוחי חותם לחיו־זס באופן זה! דע‬
‫וכך העלה גם הדע־ת בסק־כ וכן הדר״ת בסק״י ובהכד‪*.‬ח‬ ‫מה שאמרו חז״ל באבות ואינו נבד‪.‬ל להשיב הכוונה הפשוטה‬
‫ם־ק י־ב עיי*ש‪ ,‬ולכן שפיר הורה הרב ז*ל להטריף את‬ ‫שאל ימהר להשיב ע*ד דכתיב *משיב דבר טרם ישמע אולת‬
‫התרנגולת‪.‬‬ ‫היא לו וכלימה*‪ ,‬אך הרמב־ם ז*ל פי׳ בהיפוך אל תהי נבד‪.‬ל‬
‫נתפס הגאון בעל כרתי ופלתי ז*ל דכותב בספרו‬ ‫כעי״ז‬ ‫להשיב‪ ,‬שלא יבהל וישתומם כשעה חדא עד שמשיב‪ ,‬כ*א‬
‫בסי׳ ס*ח ם*ק ט*ז וז*ל‪ :‬והנד‪ .‬בזמני היד‪ ,‬מנקר אחד‬ ‫השב ישיב חיש להראות לד׳מקשה טעותו ושגיונו‪ ,‬ואומר אני‬
‫אפילו בעל תורה ומומחי‪ .‬למאד ונשתבש בדעתו לומר על‬ ‫כי שני הפרושים אינם סותרים זא*ז‪ ,‬ושניהם נשואים בנושא‬
‫גיד אחד שהוא הגיד האמיתי ועד היום הזה טעינו נחנו‬ ‫אחד‪ ,‬כי בביתו ובחדרי מדרשו יעיין היטב ואל יםד‪.‬ר‬
‫ואבותינו בגיד שאינו גיד שאסרה התורד״ והיה הולך ושב‬ ‫להחליט שום סברא‪ ,‬דק יחמח כל דין ודין עד שיהיה ברור‬
‫כל א ^ אשכנז ומרעיש הבריות‪ ,‬עד שבא לפראג והציע‬ ‫ונקי כסולת נקיה‪ ,‬ואח*כ יניחם כחדרי מוחו ומחשבתו למען‬
‫דבריו לפני ולפני חכמי העיר הגאונים‪ ,‬ואני חקרתי ובדקתי‬ ‫יהח מוכנים לפנח‪ ,‬וביום שימא אחד לשאול או לד‪,‬קשות אל‬
‫את הדבר ומצאתי שזה ד‪,‬ג ‪ T‬אינו רק כבהמות זכרים ולא‬ ‫יבהל ואל ישתומם אך ישיב מיד‪ ,‬ולא נקרא בזה משיב דבר‬
‫קט‬ ‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫סימן ס‪1‬‬ ‫שו״ת‬
‫ארצות המזרח שנוסחתה היא ממש בכזאת‪ :‬ופריובי‬ ‫בבהמות נקבות‪ ,‬ואז הראתי לו סמ״ג שכת׳ דג־ה נוהג‬
‫בכוריח‬ ‫בזכרים ונקבות ועי־כ אשתקל מילוליה עכ״ל‪.‬‬
‫והסעירו על המ״פ דאיזה זדכחה היא מהסמ״ג‪ ,‬הרי דברי‬
‫ז‬ ‫הסמ׳־ג מכוונים לומר שנוהג בזכרים ישראלים‬
‫ובנקבות ישראליות‪ ,‬אבל מהגיד בעצמו אם הוא בנמצא‬
‫תורה ועיונה בדרך הכבושה והסלולה מרבותינו‬ ‫עמל‬ ‫בזכרים ובנקבות לא מיירי כלל‪ ,‬ודחקו א־ע ליישב את‬
‫הראשונים והאחרונים ז״ל‪ ,‬זו היתה דרך לימוח של‬ ‫דבריו מכמה פנים‪ ,‬דאחרח הרי יוצא דדברי המנקר ההוא‬
‫הגרצ״פ ז־ל‪ ,‬והנר לרגלי חידושי תורתו היתה הסברא‬ ‫לא נדחו‪ ,‬ואין לאכול אחוריים אא׳־כ נקרו עכ״פ שני‬
‫הישרה‪ .‬את הכל הוא בחן בשכלו הזך והבד‪,‬יר ובשום פנים‬ ‫ד ^י ם‪ ,‬יעוין בפ״ת יו״ד שם סק־א ובשו־ת טוסו׳־ד ח״א סי׳‬
‫לא נתן לנפשו ולא לנפשות אחטם שבאו ליהנות מזיו‬ ‫ק׳ וכן בשו׳׳ת מהרי־א אסאד חיו ‪ T‬סי׳ ק׳־ב‪.‬‬
‫תורתו להגות מן המסילד‪ ,‬הישרה העולה בית אל ולערב תבן‬ ‫אולם ראה זה לרב אחד שפירסם בירחון שערי ציון לפני‬
‫וקש את הבד‪ .‬חידש‪ ,‬ורצה לשמוע חידושים כאלה‪ ,‬המנופים‬ ‫למעלה משלשים שנה )החוברת איננה כעת אצלי‬
‫בי״ג נפה כסולת נקיה‪ ,‬ולשמחתו לא היתה גבול כששמע‬ ‫לציין בדיוק‪ ,‬אבל כך רשום אצלי ממה שראיתי מאז( כי‬
‫יוצא מפי ת״ח חידוש טה‪ ,‬וידע להערים גם כשהיה משמיע‬ ‫אצלו נמצא ספר הכרתי ופלתי שהדפים הגאון המחבר ז־ל‬
‫זאת בהטעמה ובהסבר מפי גדול אחר‪ .‬סיפר לי אבי ז״ל‬ ‫בעצמו ויש בו כמה הגועת מעצם כי״ק‪ ,‬והנה במקום הזה‪ ,‬על‬
‫כשעלה ארצה בבחרותו נכנם לבקר אצל הרב ז״ל‪ ,‬ולבקשתו‬ ‫התיבות ״ואז הראיתי לו םם*ג״ העביר הגאון ז־׳ל קו על‬
‫לשמוע מפיו איזה דבר תורה הרצה לפניו איזה חידוש‬ ‫והרב הכותב שם סיענה‬ ‫סח״ל‪ :‬סה״נ‪.‬‬ ‫תיבת סמ״ג והגיה‬
‫שנזדמן לפניו לראות בספר דברי חיים לאבי הגאון בעל‬ ‫שהוא ראשי תיטח ״סדר הלטת ניקור־ וכי שם באמת כתוב‬
‫אמרי בינה ז״ל‪ ,‬הרב נהגה מזה מאד וכיבדו והבטיח‬ ‫מפורש שהגיד הנשה נמצא בזכרים )שוורים( ובנקבות‬
‫להשתדל ע ט ח )כאשר באמת עשה כן(‪ ,‬אבי ז״ל שאל אותו‬ ‫)פרות(‪ .‬ורב שני בחו׳ שניה תיקן קצת וכתב שלפי דעתו‬
‫לפי תומו‪ ,‬מה מתפעל כ־כ ממנו הרי זה לא חידוש שלו‪,‬‬ ‫הוא •סדר הניקור* ט מעולם לא‬ ‫פ^נוח הר״ת של סה״ג‪.‬‬
‫וענה לו‪ ,‬זה לא משנה כי הבחנתי בצורת הבעת‪-‬החידוש‬ ‫שמע על ספר ״סדר הלכות ניקור״‪ ,‬אבל ספר סדר הניקור‬
‫שהבעת אותו לפני שהנך מחונן בסברא ישרה‪.‬‬ ‫ראה ושם באמת כתוב כן כנז׳‪.‬‬
‫ל א פעם היה מספר לי שהיה הולך על מוצש־ק לשמוע‬ ‫הייתי מוסיף השערה מצידי בפיעגוח הר״ת של ההגהה‬ ‫ואני‬
‫חידושים עה״ת מפז של אותו גאון וצדיק המהרי״ל‬ ‫שהגיה הגאון בעל ט־ פ בכי״ק הנ״ל עם תיקון אות‬
‫דיסקין ז״ל‪ ,‬ואהב זאת מפני שהיו נאמרים בהשכל ודעת‬ ‫אחת בה‪ .‬והוא עפ״י מה שראיתי בספר משמרת שלום על‬
‫ובדרך העיון הזך והברור‪ ,‬מחידושים אלה הוא מזכיר‬ ‫הפרם־ג )בסי׳ ס״ה( שכותב שמצא בהלכות גדולות הנדפס‬
‫ומפלפל בהם בחידושיו )יעוין לדוגמא בד‪,‬ר צבי חאו״ח סי׳‬ ‫שם בסופו הגהות וביאורים מהגאון מקידאן שכתב דלשוא‬
‫קמ״ג(‪ .‬ולא אמנע טוב מלצטט כאן פירוש יפה אחד ששמעתי‬ ‫הרעישו על הט־פ כי באמת ס״ס נפל ב ט־פ ובמקום סמ״ג‬
‫מפיו משמו‪ ,‬ולא ראיתיו עדנה מובא באיזה מקום‪ .‬והוא‬ ‫צ״ל םה״ב‪ ,‬וכוונתו על ספר הלכות גדולות ששם מבואר‬
‫עה־פ; מאשר שמנה לחמו וד‪,‬וא מעדני מלך )בראשית מ״ס‪-‬‬ ‫שצריך לנקר הגיד גם בנקבות ע״ש‪ .‬וא־כ אם ככה‪ ,‬יתכן‬
‫כ׳(‪ ,‬ופירש ז־ל די״ל דמרומז בזה ענין גדול‪ ,‬דהנה מצינו‬ ‫וקרוב לודאי שלזר‪ ,‬הוא שטון באמת גם הגאון בעל כו־פ‬
‫באליהו הנביא ז״ל דפעמיים זנוד‪,‬ו אחרים כשברח מאחאב‬ ‫בעצמו בהגהתו האמורה‪ ,‬וכך הגיה‪ ,‬אלא שהרב הכותב‬
‫אחר שנשבע שלא יד‪,‬יה טל ומטר‪ .‬בראשונד‪ ,‬בנחל־כרית‪,‬‬ ‫בשערי ציון חשב על צורת אות הגים־ל שבכתי״ק שהיא‬
‫ואז‪ :‬והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר וגו׳‪) ,‬מל״א י ז ‬ ‫צורת נו ״ן‪ ,‬דבר שמצוי לטעות בכזה כשאין הקורא מכיר‬
‫ו׳(‪ ,‬ובשניה‪ ,‬כשר‪,‬לך משם צרפתה‪ ,‬ואז נתנה לו אלמנה‬ ‫ברורות צורת אותיות הא־ב שהיה משתמש בהם הכותב‪.‬‬
‫־מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת־ )שם י״ב(‪ ,‬והנה‬ ‫וכפי דברי נרויח בתרתי‪ ,‬ראשית שהטעות דפוס בזד‪ ,‬הוא רק‬
‫איתא בחולין ד׳ ה׳ ע־א דהעורבים הביאו לו הלחם והבשר‬ ‫בחילוף אות אחת בלבד‪ ,‬ושנית שיוצא שר‪,‬גאון בעל כו־פ‬
‫מבי טבחי דאחאב‪ .‬כן איתא בילקו״ש וברד־ק במלכים שם‬ ‫הראה למנקר מקום מוסמך ביותר לסתור את דבריו‪ ,‬והיינו‪,‬‬
‫דאותה אלמנה אמו של יונה הנביא היתה‪ .‬ובילקו״ש ביונה‬ ‫מדברי הבה־ג שדבריו כידוע דברי קבלה‪.‬‬
‫ואביו מזסלון‪ .‬וא־כ זהו‬ ‫איתא דאמו של יונה היתד‪ ,‬מאשר‬ ‫לא אמנע מלהזכיר מה שפרסמתי בזמנו בשם א ט ז״ל‬ ‫כן‬
‫שמרמז הפסוק ־מאשר־ כשאליהו הנביא היה צריך ליהנות‬ ‫שבפיסקא של •עלי זבחי תמידיה ופדיוני ב ט ט ה•‬
‫מאותה האלמנה שהיא מאשר‪ ,‬היתה רק שמנה לחמו‪ ,‬דמאכלו‬ ‫שבקינת אלי ציון‪ ,‬שאין לה מובן דהרי פדיוני בטריה לא‬
‫היה רק לחם ושמן‪ ,‬אבל ־והוא־ כשהקב־ה בעצמו זן אותו‬ ‫ופריוני בכוריה‪.‬‬ ‫בטלו‪ ,‬הגיה בשולי היריעה שצ״ל‪:‬‬
‫שלא באמצעות אדם ־יתן מעדני מלך־‪ ,‬נתן לו והמציא ל ‪T‬ו‬ ‫והיינו‪ ,‬שמקוננים על שבטלה מצות הבאת בכורי פרי‬
‫מאכלים טובים ־מעדני‪-‬מלך־ מביתו של אחאב‪.‬‬ ‫אדמתנו‪ .‬ובאשר שקטו עליה טימינים ומשמאילים בירחון‬
‫מ צ מ ‪ T‬ו תו המיוחדת והתמדתו התדירה והמופלאת בתורת‬ ‫המאור היו״ל באמריקה אוטף בזה מה שמצאתי לאח״ז בספר‬
‫א• ל חי ורציניות תפילתו מתוך הסידור וכמונה‬ ‫אשל החיים )באלאיסי( פ׳ דברים שמביא גירסא מקינה של‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן סג‬ ‫שו״ת‬
‫להתפלל על מפלתן‪ ,‬אלא שישובו בתשובה‪ ,‬וא־כ יקשה‬ ‫מרגליות ומכל גישתו הכללית ניכר היה כי המודה דרך שלו‬
‫דכיצד קאמר יכרת ד׳‪ ,‬אלא ע״כ דיכרת יש לו שגי‬ ‫בהליכותיו בקודש הוא ספר נפש החיים להגר־ה מוואלזין‬
‫פירושים‪ ,‬לשון הוה ‪ ,‬שכן מדתו של הקב״ה‪ ,‬ולשון ]כצ׳ל‪,‬‬ ‫ז״ל‪ ,‬ונדמה שזה מוצא גם ביטר בהדברים הנשגבים שכותב‬
‫ולא כמו שנדפס ״ולא לשון־[ עתיד לשון תפלה‪ ,‬ומדאין‬ ‫באחת מתשובותיו לאמר; ״קפדה תורה שלא לשלול שום‬
‫לבקש רחמים על מפלתן מוכח דע״כ דהכוונה היא על‬ ‫זטת משום נברא שבעולם‪ ,‬לא מיבעי מהאדם המדבר שיש לו‬
‫הפירוש הראשון ]כצ״ל‪ ,‬ולא כמו שנדפס ■השני־[ דכך היא‬ ‫נשמה שכלית‪ ,‬אלא אפילו מן הדומם ג״כ‪ ,‬מפני שכל דבר‬
‫המדה שיכריתם השם‪ ,‬ולכן שפיר אמרינן שכבר כרתו‬ ‫שנעשה בו מצות התורה רוח קדושד‪ ,‬חוטפת על הדבר הזה‬
‫הקב״ה‪ ,‬אבל בשאר דוכתא היכא דאיכא לפרושי שהוא לשון‬ ‫דש לו חיות באמה סוג שעא‪ ,‬ואף שענין זה נעלם מעינינו‪,‬‬
‫בקשה אין הכרח לפרשו שהוא לשון עבר ומיושב שפיר )הר‬ ‫עיני בשר‪ ,‬אבל הדבר ברור שכל הבריאה אף הצומח והדומם‬
‫צבי חאו״ח סי׳ קי״ז(‪ .‬ויש להוסיף על האמור‪ ,‬דקושיא‬ ‫מתענגים ויונקים שפע חיותם מנצוצי הקדושה השורה‬
‫מעיקרא ליתא‪ ,‬דראשית‪ ,‬כשם שהגם׳ בב״ב שם אמרה על‬ ‫עליהם‪ ,‬חה דבר ידוע ג־כ‪ ,‬שהמעשים רעים ועונות ופשעים‬
‫דברי דוד שאמר ״בשרי ישכון לבטח* דאפשר לפרשם‬ ‫מביאים הרם וחורבן בכל הבריאה‪ ,‬ולהיפוך‪ ,‬מדה טובה‬
‫שאמרם בדרך של ■רחמי הוא דקא בעי״‪ ,‬הרי אותו הדבר‬ ‫מרובה‪ ,‬המעשים טובים משפיעים שפע של חיים ואורה בכל‬
‫ניתן בודאי לפרש בכזאת דבריו שאמר ״יהיו לרצון אמרי פי‬ ‫הבריאה‪ ,‬וכמו שאמר בעל המסילת ישרים כי עילוי גדול הוא‬
‫וגו׳־‪ ,‬שכמעט מפורש בקרא בעצמו שאמרם בדרך של בקשת‬ ‫לבריות כלם בהיותם משמשי האדם השלם״ >הר צבי חאו־ח‬
‫רחמים‪ ,‬ומזה הא הוא דילפינן זאת במדרש שבקש שיעשו‬ ‫סי׳ פי ח‪ ,‬והרגיל בספר הקדוש נפש־החיים יכיר ויאמת‬
‫לדורות ויכתבו לדורות אמרי פי ויחוקקו לדורות‪ ,‬ולא יהיו‬ ‫זאת‪.‬‬
‫קורין בהם כקורין בספרים אלא יהיו קורין בהן ונוטלין שכר‬ ‫אמנם אימץ לו ספר קדוש זה להיות עטרה לראשו‪ ,‬הרי‬ ‫ואם‬
‫עליהם כעעים ואהלות )מדרש תהלים מזמור א׳<‪ .‬ושגית‪,‬‬ ‫שער הד׳ מהספר המדבר רמות ונשגבות מגודל ערך‬
‫מזה שספר תהלים נאמר ברוח הקודש אין סתירה לדעת זאת‬ ‫לימוד התורה והשפעתו בכל העולמות שברא יוצר כל‪ ,‬אוה‬
‫שנאמר שיתכן שלא נתקבלד‪ ,‬מ־מ תפלתו שיהיה נחשב‬ ‫למושב לו כרישא דרישיה‪ .‬ואם רצון מי שד‪%‬א לעמוד על‬
‫לההוגה בה כעוסק בנגעים ואהלות‪ ,‬כי הא התורה הקדושה‬ ‫אמיתות דברים אלה‪ ,‬נאמר לו‪ :‬צא ולמד שער נשגב ומרומם‬
‫היא דיבור יתברך ושורשה העליון הנעלם הוא למעלה‬ ‫זה מרישא לסיפא‪ ,‬ולאחר מיכן שב והתבונן והזכר מתורתו‬
‫למעלה גם מאצילות קדשו ית׳ וקב־ה ואורייתא כלא חד‬ ‫שד״גה בה יומם ולילה ואיך שספר‪-‬התורה לא מש מפיו‬
‫)נפה״ה שיד פ״י( ומאן דאשתדל באורייתא כאלו קאים כל‬ ‫ומשולחנו‪ ,‬ואם אינך יודע שאל מאנשי ביתו‪ ,‬ממקורביו‬
‫יומא על טורא דסיני לקבל אורייתא‪ ,‬ובעת שהאדם עוסק בה‬ ‫ומאנשי שכונתו שהיד‪ ,‬גד בה‪ ,‬ותראה ותוכח שאין בדברינו‬
‫בכל תיבה אותר‪ ,‬התיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו ית׳‬ ‫כל הגזמה אלא נאמרים באמת ובצדק‪.‬‬
‫כביכול )שם פי־ד( ורוח קדשו ית׳ ישכון לבטח עליו תמיד‬ ‫ואגב מעניין הדבר שבאחת מתשוטתיו של הרב ז״ל אנו‬
‫וכו׳ עד שאמרו ז״ל שמדרגתם למעלה ממדרגת הנביאים‬ ‫מוצאים הסבר על דברי נפש החיים בשער ד׳ דף‬
‫)שם פ״ם וכל חיות וקיומם של העולמות כולם תלוי ועומד‬ ‫פ־נ‪ ,‬והוא במה שכותב שם דלשמה בעסק התורה‪ ,‬אין‬
‫רק כפי ענין ורוב עסקנו והגיוננו בה‪ ,‬וגם כל עיקר ענין‬ ‫פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם‪ ,‬שהרי ארז־ל‬
‫התפילה אינה תלויה רק בעסק תוה״ק ובלתה אינה נשמעת‬ ‫במדרש שבקש דוד המע״ה מלפניו ית׳ שהעוסק בתהלים‬
‫ח״ו )שם פכ״ז(‪ ,‬באופן שדרגת העוסקים והזוכים להתדבק‬ ‫יחשב אצלו יתברך כאלו הי׳ עוסק בנגעים ואהלות‪ ,‬הרי‬
‫בה היא הרבה למעלה בקודש מדרגת והתדבקות בדברים‬ ‫שהעסק בהלכות הש״ם בעיון ויגיעה הוא ענין יותר נעלה‬
‫הנאמרים ברוה״ק‪ ,‬ואכמ״ל יותר‪,‬‬ ‫ואזעב לפניו ית׳ מאמירת כל תהלים‪ ,‬ואם נאמר שלשמה פי׳‬
‫דביקות דוקא ורק בזה תלוי כל עיקר ענין עסק התורה‪ ,‬הלא‬
‫אין דביקות עתר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום‪ ,‬וגם‬
‫מי יודע אם הסכים הקב״ה ע׳י בזה כי לא מצינו בדבריהם‬
‫הגרצ־פ ז״ל ספוג כל כולו במימד‪ ,‬של תורה‪,‬‬ ‫בהיות‬ ‫ז״ל מה תשובה השיבו הוא ית׳ על שאלתו‪ ,‬וכמו שמצינו‬
‫כשהיה מי שהוא‪ ,‬ועל אחת כמה ציבור שלם‪ ,‬רוצה‬ ‫בב״ב י״ז‪ .‬ואידך ההוא רחמי הוא דקא בעי‪ .‬והקשו לו ע־ז‬
‫להתברך בלבבו לומר שלום יהיה לי ואת חוקי העכו־ם‬ ‫בשם רב גדול אחד ‪ ,‬הא כל ספר תהלים ברוח הקודש נאמר‪,‬‬
‫ושופטיהם אבחר לי‪ ,‬לא היה משאיר לו כל פתח של מחילה‬ ‫ועוד הא בגם׳ ערכין >ד׳ ט־ו ע ־ מ אמרינן דעל לשון הרע‬
‫או ויתור‪ ,‬והיה מתקומם במלוא ישותו ובכל העוז‬ ‫כבר כרתו ח ד בתח הקודש שנא׳ יכרת ד׳ כל שפתי חלקות‬
‫והתעצומות להשיב מלחמה שערה בלהט חרבה של תורה‪,‬‬ ‫לשון מדבר גדולות‪ .‬הרי דלא אמרינן דרק רחמי הוא דבעי‬
‫ולא חשך א״ע מלהמטיר עליו כל הריתחא דאורייתא שלו‪,‬‬ ‫אבל לא נתמלא‪ ,‬דאל־כ כיצד אומר שכבר כרתו ודילמא‬
‫באשר ראה וד‪,‬םתכל על שכזה‪ ,‬כמי שרוצה להנתק ולנתק‬ ‫רחמי ועא דבעי‪ .‬והשיב הרב ז״ל ל ת ח באופן נאות‪ ,‬דאק זה‬
‫אחרים מנשמת רוח החיים‪ ,‬שקיום אומתנו תלוי בה‪ .‬כי לא‬ ‫השגר‪ ,‬על נפש החיים‪ ,‬דבאמת אמרינן גבי קרא יתמו חטאים‬
‫מליצת דברים בלבד ראה בתפלתנו ובהודאתנו על החוקים‬ ‫מן הארץ‪ ,‬דקדק לומר חטאים ולא חוטאים‪ ,‬דאין דרך‬
‫קיא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן סג‬ ‫שו״ת‬
‫בשביל זה נתן יד לפושעים לעקור את‬ ‫והמשפטים שלימד אותט ט תן התורה ״כי הם חיינו ואורך‬
‫תורתט הקדושה המסורה ל ט מצור ישראל‬ ‫ימיט ובהם נהגה יומם ולילה־‪ ,‬אלא ראה אותם ואימגם‬
‫וגואלו‪ ,‬ולמה לא ישתומם כבודו על אלה‬ ‫כחייט וכזערך ימיט ממש‪ ,‬ובלעדיה אין ל ט חיים‪.‬‬
‫שפט עורף לתורתנו ואינם נדתעים להשיב‬ ‫מונח לפני מכתב בכי־ק של הרב ז־ל שערכו לעו ‪y>T T‬‬
‫שופטים בוחם וריקים מתורה ויראת‪-‬שמים‬ ‫אחד בתאריך כ־ס תמוז תש־י אודות איסור ההליכד‪,‬‬
‫על עם ה׳‪ ,‬ולמה לא תעק מרה הלד* תגמלו‬ ‫לערכאות‪ .‬מלבד שכלול בו פסק הלכה החלטי שתוקף‬
‫זאת עם נבל ולא חכם‪ ,‬שאחרי החסד‬ ‫האיסור הוא גם כשהשופטים המה ‪,T‬ודים‪ ,‬הרי הוא ממש גם‬
‫והרחמים שפקד ד׳ את עמו לתת לר‪.‬ם שאחת‬ ‫ספר מלחמד‪ ,‬במלחמתה־של־תורה‪ ,‬ואם קטן הוא בכמות הרי‬
‫בארץ אבותיטז‪ ...‬תיכף כשבאו לסדר בתי‬ ‫מה ג ח ל הוא באיכות‪.‬‬
‫משפט געלר■ נפשם בתורתנו הקדושה אשר‬ ‫עורך־הדין שסירב לעמוד לד־ת בעניני ממונות‪ ,‬וראה‬
‫כל מי שטעם טעם תורה םימ‪ T‬ה ח יודע שכל‬ ‫א ת כשומר מצות‪ ,‬פנה אל הרב ז־ל בחלקל?ןת‬
‫דברי התורר‪ ,‬מתוקים מדבש ונופת צופים‬ ‫ובלשון למודים ובהתנצלות שאין לראותו מ ה כפונה עורף‬
‫וד^א סוד קיומט בג א ת ט הממושך‪ ,‬והרשעים‬ ‫אל משפטי התורה ודייניה‪ ,‬וגם לא כר‪,‬ולך אל ערכאות‬
‫האלה אשר נכבד‪ ,‬מלבם כל זיק של יהדות‬ ‫בועמיקו‪ ,‬שאין ־לבתי הדין סמכות חוקית לכך״‪ ,‬ואין מקום‬
‫פערו פיהם בלי חק להטיל דופי בתוה־ק‬ ‫לכנות בשם ערכאות ־לבתי המשפט של מדינת ישראל‬
‫ולברור חקא חקות הגוים אשר בדו מלבם״‪.‬‬ ‫שזכינו להקמתה בעזרת צור ישראל וגואלו ויראים ושלמים‬
‫ודמות דיוקנו הקדושה של הגרצ״ם ז־ל שאינו מתאר לו‬ ‫חאים בה בצדק את ראשית צמיחת גאלותט־‪.‬‬
‫צלם־ישראלי שאיט טמון בחובו ואיט ספוג בטל־‬ ‫הרב ז־ל היסס הרבה אם לענות לו כאולתו ־כי מה לו‬
‫התחיה של תוה־ק משתקפת בשורות הבאות הנוספות‬ ‫לדבר על אוזן לא שומעת־‪ .‬ולבסוף החלים‬
‫שבמכתבו‪ .‬הוא פונה בשאלה מפתיעה ומקורית לעוה־ד‪,‬‬ ‫ש־השתיקה היא קרובה להפסד יותר מדיבורי־‪ ,‬ועונה לו‬
‫ושואל אותו‪:‬‬ ‫ומצור‪_ !.‬‬ ‫של‬
‫״לפי השערתי בודאי מברך בכל יום שלא‬ ‫־נתבונן קצת בשרשו של ח ן השו־ע הנז״ל‬
‫עשני גוי וכו׳‪ ,‬והלא שלש ברכות הללו‬ ‫שכל הבא לדון לפניהם הר־ז רשע וכאילו‬
‫שמברכין שלא עשני הוא רק על התורה‬ ‫חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו‬
‫והמצוות שנתן לנו הקב־ה‪ ,‬ואם מבטלים‬ ‫ע־ה‪ .‬הנה מבואר בחז־ל הובא גם ברש־י פ׳‬
‫מצוות ומשפטי התורה ובוחרים דוקא‬ ‫משפטים שהמביא דיני ישראל בפני גוים‬
‫במשפטי הגוים על מה הוא מברך שלא עשני‬ ‫מחלל את השם ומייקר שם האלילים‬
‫טי־‪.‬‬ ‫להחשיבם‪ ,‬ומביא ג־כ את הפסוק ואמבט‬
‫פלילים זדי עדות לעילמ יראתם‪ .‬וכל הדברים‬
‫הקולעת האמורה של הרב ז־ל שומעים כאיא הד‬ ‫בשאלה‬ ‫הללו נאמחם ג־כ על ‪ m r‬ששופט ליהודים‬
‫ובת־יץל מהשאלה המרה ששאל בזמט הרשב״א ז״ל‬ ‫ב חני ז ^י ם שלא ע־פ תוה־ק ובודאי השופט‬
‫לאלה שרצו ללכת בערכאות בדיני‪-‬נחלה ד״מה לנו לספרי‬ ‫הזה הוא בכלל זה שהוא רשע ומרים ‪T‬‬
‫ה?ךדש הםי!ןדשים שחבח ל ט רבי ואחחו רבינא ורק אשי‪,‬‬ ‫בתורת משה‪ ,‬וזה גרוע מגוי‪ ,‬שהגוי איט‬
‫ילמדו את בניהם דיני ה ע ט •ם רבנו להם במות טלואות‬ ‫מצוווה לדון דוקא בדיני ישראל אבל יהודי‬
‫בבית מדרשי העכו־ם‪ ,‬חלילה לא תהא כזאת בישראל חם‬ ‫זה אע־פ שחטא ישראל הוא ומצוה על כל‬
‫ושלום שמא תחגור התורה שק עליהם־‪ ,‬ולכן חורץ הרשב־א‬ ‫חני התורה כי בישראל אפילו המלך בעצמו‬
‫ח ט של העושה זאת שוצא ־בכלל עוקר כל דיני התורה‬ ‫מוזהר לשמור ולקיים כל ד ב ח התורה ואין‬
‫השלמה‪ ,‬ומפיל חומות התורה ועוקר שורש וענף והתורה‬ ‫דבר בעולם שיצא ח־ו מםסגרת התורה‬
‫מידו תבקש־)ב־י בטור חו־מ סי׳ כ״ו(‪.‬‬ ‫הכתובה והמסורה לט מסיני־‪.‬‬
‫וכזאת הרבה הרב ז־ל לאלף בינה לעוה״ד ולפקוח‬ ‫כזאת‬ ‫זה שהעו־ד מתברך בלבבו ששלום לו בהיות תכיט‬ ‫ועל‬
‫עיניו העוחת שלא יתן להשלות את עצמו שאין עליו‬ ‫להקמת מדינת ישראל בעזרת צור ישראל וטאלו‬
‫חטא בפנייתו לבתי המשפט האזרחיים‪ ,‬ושידע ברותת שקיום‬ ‫ובתי המשפט המד‪ ,‬של מדינת ישראל ולא יתכן שההולך לדון‬
‫התורה פירושו קיום ושמירת כל חוקותיה ומשפטיה‬ ‫בתורת משה‪ ,‬ומשתומם על שכינה אותו‬ ‫‪t‬‬ ‫אצלם זעא מחם‬
‫השמע?ת והשכליות‪ ,‬ולא תחםר כל בה כי תורת חיים היא‬ ‫בתור שכזה‪.‬‬
‫המקפת כל החיים ולא תתכן ישראל בלי הזדקקות לתורת‬ ‫א הרב ז״ל בעזות דקדושר‪ ,‬מנר‪ ,‬אחת אפים לאמור‪:‬‬ ‫משיב‬
‫ישראל‪.‬‬ ‫־איני יודע מה הוא סח מה לתבן את הבר‪.‬‬
‫של הרב ז־ל לא נתקררו•‪ ,‬וחחו לא שקטה עד שפסק‬ ‫ודעתו‬ ‫וכי בשביל שבעיניט ראיט עזרת צור ישראל‬
‫את פסקו וגזר גזר דיט בצורה חד‪-‬משמעית‪ ,‬כי‪-:‬‬ ‫וטאלו וברחמיו גאלט משעבוד הגוים‪ ,‬וכי‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן סג‬ ‫ש ו ־׳ ת‬ ‫קיב‬
‫התורד‪ ,‬וד‪,‬מסורד‪,‬־ )ממבואו לספרי הלכות מדינה ח־ב(‪,‬‬ ‫זה ברור ופשוט ששופטים הללו ערכאות הם‬
‫וכלפי המהססים הפוסחים כאילו על שתי הסעיפים ומתרפים‬ ‫לכל דבר וכל ההולך אצלם הוא מרים ‪T‬‬
‫ממילוי תפקידים לפי מעמדם הציבורי הוא מביע כאב לבן‬ ‫בתורת משה ומרה תהי׳ אחריתו של המחזק‬
‫־שאילו זכינו לראות שהחרדים לדבר ד׳ ולתורתו מאוחדים‬ ‫אותם״‪.‬‬
‫בלב אחד להציל מה שאפשר להציל לכבוד תורתו הקדושה‬
‫אין ספק בדבר שהיה מתקיים בנו לא ינוח שבט הרשע על‬ ‫מכתב‪-‬קדשו זה מביע את צפייתו ויחולי לבבו כי‬ ‫בסוף‬
‫גורל הצדיקים ובעלי ידים המסואבות לא היו מעיזים פנים‬ ‫־מהרה יבוא האחן אל ביתו והוא יסדר את שופטי‬
‫לעמוד כצר הצורר לתורת ישראל־ )שם< וממשיל עליד‪,‬ם‬ ‫ישראל האמיתיים‪ ,‬וכמו שאנו מתפללים בכל יום השיבה‬
‫המאמר הנפלא במד״ר בראשית ־כיון שנברא הברזל התחילו‬ ‫שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה‪ ,‬היינו שופטים רק‬
‫האילנות מרתתין‪ ,‬אמר לד‪,‬ם מה לכם מרתתין עץ מכם אל‬ ‫על פי התורה‪ ,‬והסר ממנו יגון ואנחה המה השופטים במשפטי‬
‫יכנס בי ואין אחד מכם ניזוק‪ .‬והדברים הקדושים האלה‬ ‫הנוצרים‪ ,‬וישמחנו במלכות בית דוד‪ ,‬על כסאו לא ישב זר‬
‫נוקבים ויורדים עד התחום‪ ,‬וכן הדבר בעניננו שאלמלא‬ ‫ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו‪ ,‬ואז‪ ,‬יגל יעקב ישמח‬
‫ידע ראש הממשלד‪ ,‬שכולנו מאוחדים בדעת אחת שזהו גזירת‬ ‫ישראל‪ ,‬ומלאה הארץ דעה לגרש את האלילות מלב־‪.‬‬
‫שמד ממש אין ספק שהיה נכנע לקול הקורא מנהמת לב‬ ‫מתאים מאד קטע אחרון זה ־לגרש את האלילות מלב־‬
‫להצלחת עם ישראל ותורתו‪ ,‬ומעט מן האמת דוחד‪ ,‬הרבה מן‬ ‫לדרש הגמ׳ במם׳ שבת >דף קמט‪ (.‬״אל תפנו אל‬
‫השקר־ >שם<‪ .‬ויותר ממה שכתב כאן עוד שמורים בלבי‬ ‫האלילים ־ אל תפנו אל מדעתכם״‪ .‬ופירש־י; אל מדעתכם ‪-‬‬
‫הרבה דברים ובתוכם דרכי־הגהגה שמצאו לנחוץ להוסיף‬ ‫אל אשר אתם עושים מדעת לבכם וחלל שלכם‪ .‬וד־ל‪.‬‬
‫למסור לי ביחידות מפה לאוזן‪ ,‬וכפי שהתבטא ואמר לי‬ ‫של הרב ז־ל צפייתנו‪ ,‬ובמותו צוה לנו את החיים‪.‬‬ ‫צפייתו‬
‫־שצריך אני לדעת מזה־‪.‬‬
‫שכרב‪-‬רבנן הוא מורה הוראה לעולם הרבנים עם‬ ‫ויש‬
‫השמעת דברים כדרבונות למי שיעיז לעבור עליה‪,‬‬
‫כהוראתו על איסור החיתון וההתערבות עם כת הקראים‬ ‫לו חם מלחמות ד׳ היה הגרצ־פ ז־ל‪ .‬ואת מלחמותיו היה‬
‫שפוסק את פסקו בסכינא חריפא וכותב‪ :‬״והריני מגלה דעתי‬ ‫לוחם בפקחות ובחכמה נפלאה‪ ,‬כשמטרה אחת לפניו‬
‫מעין שליחותא דרבנן גאוני קדמאה שהקראים איסורן איסור‬ ‫לגדור את הפרצה שנפרצה בכרם ד׳‪ ,‬צבאות‪ .‬חש היה כי‬
‫עולם ולא יבואו בקהל ה׳‪ ,‬וכל מי שיצדד לד‪,‬יתר טעון‬ ‫הוא הממשיך שרשרת‪-‬זהב‪-‬הנהיגה הקדושה של קודמיו‬
‫בדיקד‪ ,‬אחריו‪ ,‬ואם ח־ו המצא ימצא מי שהוא שיטהרם בק־ן‬ ‫הגאונים הצדיקים זצ״ל ששרתו ועמדו על משמרת הקודש‬
‫טעמים פגומים‪ ,‬דבריו בטלים ומבוטלים ודינו כחוטא ומחטיא‬ ‫בעיקו־ת ת־ו ולכן חגר עח ותעצומות לעמוד בשער בלי חת‬
‫את הרבים־)בפתיחתו לקונטרסי הסירו מכשטל מדרך עמי(‪.‬‬ ‫לגדור פרצות‪-‬שועלים בתחושה של חרדת ראשונים שעמד‬
‫וזכורני שיקול דעתו הרב עד שהחליט להוסיף על עצם פסקו‬ ‫במחיצתם >יעוין בדבריו החוצבים להבות אש לשמירה על‬
‫באיסור הקראים גם הקטע החריף על כל מי שיצדד להתירם‪.‬‬ ‫גדרי הכשרות שנדפסו בספר גבול ראשונים(‪.‬‬
‫מרתיעים גם את הגדולים לסוגיהם‪ .‬מעידני כי אחרי‬ ‫ודבריו‬ ‫היד‪ ,‬לעמוד בקשרי המלחמה גם כשהיתה לו מפנים‬ ‫דודע‬
‫צאת הקו׳ הנז׳ לאור הזמין אותי הגריא־ה הרצוג ז־ל‬ ‫ומאחור‪ ,‬ולהפורקים עול תורה ביודעים ובלא יודעים‬
‫לביתו‪ ,‬מצאתיו מורגש מאד‪ ,‬ואמר לי שקרא פסקו החריף‬ ‫הוא מורה ומודיע להם דעת תורה המסורה לנו מסיני‬
‫הנז׳ של הגרצפ־פ על הקראים‪ ,‬ולכן מבקשני שאודיע לו‬ ‫ושבעבורה באנו באש ובמים בכל הדורות‪ ,‬כי מצווים‬
‫שאם כי נשא ונתן בתורת מו־מ בדינר‪ ,‬של הכת הנז׳ אבל‬ ‫ועומדים אנו ‪-‬לא לשלוח ‪ t‬בבני הישיבות ולשעבדם לצבא‬
‫ידע נאמנד‪ ,‬שהחליט גם הוא בדעתו שאיסורן איסור עולם‪.‬‬ ‫המלחמה ואימונים או שאר עבודות‪ ,‬וידעו נאמנה שכל מי‬
‫גם הרב מיימון ז״ל מיד שקיבל קונטרסי מיהר לד‪,‬שיבני‬ ‫שמסר נפשו וחייו לשק ‪ T‬ת התורה הנהו איש צבא מלגיונו‬
‫וכתב לי בלשון זה‪ :‬״מאשר אני מד‪ ,‬את קבלת קונטרסי אני‬ ‫של מלכו של עולם להגנת עמנו וארצנו‪ ,‬וכל אלו העומדים‬
‫מודה לו ביחוד על דבר מאמרו בנוגע לאיסור החיתון עם‬ ‫במערכת הקרב על האויב מוגנים בזכות לומדי התורה־‬
‫הקראים‪ ,‬דבר‪ ,‬שאני כבר הבעתי את דעתי לאיסור לפגי‬ ‫)מתוך כחזו ממכתב פנייתו למפקד ההגנה בשנת תש־ח(‪.‬‬
‫מספר שנים־‪.‬‬ ‫ומגזירת גיוס בני תורה לגזירת גיוס נשים הוא נוהם בנד‪,‬ימה‬
‫היד‪ ,‬לוחם הרב ז־ל כל מלחמותיו בקודש באמיצות‬ ‫ככה‬ ‫מולם ־זה איזה שנים בשעד‪ ,‬שראיט עין בעין כי רחם ד׳ עמו‬
‫ובמסירות נפש יוצאת מן הכלל‪ ,‬גם בזמנים שהיה‬ ‫לשבור עול גוים מעל צוארנו ויחד כולנו ראינו ושמחנו‬
‫חלש בגופו בתכלית החולשה‪ ,‬ולא ידע פחד מהו‪ ,‬ואדרבא‬ ‫בישועתן של ישראל‪ ,‬רגשי גיל וחדור‪ ,‬נמלאו בכל חדרי‬
‫קרנו אור פניו כאשר נוכח לדעת כי דבריו והוראותיו‬ ‫לבנו‪ ,‬ולא עלה על הדעת שגם השטן יבוא בתוכנו להטיל‬
‫הציבוריות יוצאים לרשות הרבים‪ .‬לא אוכל לשכוח צהלתו‬ ‫חובת גיוס על בנות ישראל דבר שלא היה כזאת בישראל‬
‫הרוחנית כאשר הבאתי לו מודפס המבוא הנ־ל שהואיל‬ ‫מעולם ואשר גם גויי הארצות בממלטת תבל עדיין לא פרצו‬
‫לכתוב לספרי‪ ,‬ובאיזה חביבות שליטף אותו‪ ,‬וכן ההוקרה‬ ‫גדרי הצניעות באופן גם כזר‪ ,‬לד‪,‬רחיק בנות ישראל בזרוע‬
‫שהותיר לי על זה‪ .‬חשתי באותו רגע באפז מיוחד עמידתי‬ ‫מבית הוקחהם אשר עיניהם רואות וכלות לחנכם ברוח‬
‫עג‬ ‫ציץ אל ^מר חי״ח‬ ‫סי ^ סג‬ ‫שו ־ ת‬
‫בדלתי מיתר דחוקים כדי למבוא מורקן לאשה מעיגונה‪ ,‬ש‬ ‫למני ענק־ חח שכל דבריז ממכים ויומדם ממקדשה של‬
‫מדוע מוסר את נמשו כ־כ עבור וה וגוזל ממטחת גומו‬ ‫תורה‪.‬‬
‫ונמשו‪ ,‬היה משיב בתשמות‪ :‬סבל האשד‪ ,‬הזאת הוא גלל‬ ‫מקונן היה הגרב״ם ז״ל על ‪TT‬ת כבוד הרבנות מלאים‪,‬‬
‫רבונה שלא לחרוג ממסגרת ובקי התורה‪ ,‬ועל ‪ p‬החובה על‬ ‫וקורא מנהמת לבו ״תורה תורד‪ ,‬חגרי שק על תומשי‬
‫כולט שומרי משמרתה לחמש כל דרכי היתר ולעשל ללא‬ ‫משוסיך שנעשו למרמס באיומי בעלי זרוע״)הסיח מכשול‬
‫ליאות כדי למבוא את הדרך להוביא ממסגר נמשה‪ .‬ולכן‬ ‫שם< ומטיף מוסת כלמי מנים על ״רקב הקנאה והשנאה‬
‫לעומת ואת‪ ,‬כאשר סטתה האשה מדרך התורד‪ ,‬והלכה‬ ‫והמיחד שאוכל ומכרסם בנו מכל ‪1‬ד והורים לרוח מתורה‬
‫ונשאת לאיש )אם ניתן לקרוא לוה בלשון ״נשואין״(‬ ‫שוחקים על משבתנו והולכים ומתגברים להרוס ולעשר‬
‫בערסבתיהס‪ ,‬לא נתן לבו כלל לחמש עסדה למבוא דרכים‬ ‫תורה מישראל״ >שם(‪ ,‬וכארי התגבר והתנשא ל‪1‬את‬
‫משמטיים שיהא באמשרי לחייב את הטשאה במווטתיה‬ ‫במלחמת ד בגנזרים כאשד הגש לאוניו השמועה הרעה כי‬
‫כשהיה שניה אותה לאחר מיכן‪ ,‬אלא השיג לשואלו‬ ‫הרימורמים למיניהם זוממים לחדור בארץ ויבא בקריאה‬
‫במסקנות‪ :‬״העי לד‪,‬ביע את דעתי שאין שום מקום לחייב את‬ ‫גמלה אל חבריו הרבנים שלא עת לחשות יותר אלא ״נודץ‬
‫הבעל במזונות האשה שעמ״י מתודה לא היו קדושין‬ ‫זעא לסדר אסימת רבנים גדולה לקדם מני הרעה בראשית‬
‫ביניהם‪ ,‬וד‪,‬תחייבות מגד הערכאות אנחנו בריכים לדון‬ ‫זעמעתה ולהכרח עליהם שלא יבואו בקהל מ׳ עד עולם״‬
‫למי התורה‪ ,‬שלמי הדין לא חל עלח שום החב מחיובי‬ ‫ובהזהית נמרבות ״כי הממלבת הזאת גחעה היא מכל סוגי‬
‫אישות‪ ,‬וגם ההתחייבות של הממשלד‪ ,‬עדיין איט ברור‬ ‫החילונים למיניהם כי במעולותיהס הנס מכניסים‬
‫שיתחייב‪ ,‬שעמ״י תב הממשלה ג״כ מסכימה לדיני ישראל‬ ‫אנדרלמוסיא בעולם ומגביחם כה הסס״א רחמנא ליבלז״‬
‫בענעים אלו״ )משמטי אישות לחרב רודנר סוף ‪ p o‬מ׳(‪.‬‬ ‫)הרימורמים והיכליהם בהלכה מ״ח שבראש סמרי שו״ת נ״א‬
‫)כתב ואת בשנת תשמ בתשמת ממשלת המאנדט(‪.‬‬ ‫ח״ה(‪.‬‬
‫ני כ ר היה בעליל כי למראה עיני הרב ו״ל עמדו דברי‬ ‫אכן‪ ,‬עד כמה שאווע ישראל גדול היה הרב ו״ל ומעדיף‬
‫הב״ח ו״ל בתשובותח שכל מי שמחיר עטנה אחת‬ ‫האיחוד על המיתו־‪ ,‬גבואת שם א בחכמת תורתו‬
‫כאלו בנה אחת מחרבות יתשלם העליונה״ )ב״ח החדשות‬ ‫עד היכן להגש‪ ,‬ובשעה שראה וטכח לדעת שהבד החמץ‬
‫סו״ם םש< ול ק לא נתן שינה לעינח ולעמעמיו תנומה עוי‬ ‫להתמרק מדמה בנמשו גם להשתלס על משנהו וליבור מבב‬
‫אשר מבא עוגן הבלה עבור אשה מאת‪ ,‬וכמי מימשו הנכון‬ ‫של תמית היות אהיה כמוך־ דרך קשתו והכרח מיד על‬
‫בכוונת דהע״ה ״אשר נשבע לד׳ ט ר לאביר שקב אס אבא‬ ‫םבב‪-‬חירום‪-‬חחני‪ ,‬והתייבב כמבביא בקשת המלחמה והשיב‬
‫באהל ביתי אס אעלה על ערש יבועי אם אתן שנח לעיני‬ ‫מלחמה שערה בתשובה נמרבת של ״אוכיחך ואערכה‬
‫ולעמעמי תנוסה עד אמבא מקוס לו׳ משכנות לאניי שקב״‪,‬‬ ‫לדנ ש״‪ ,‬שמד והכרח; יבטלו אלף שלומים ולא תבטל שת‬
‫דעיקר השבועה היחה שלא יישן ברבון ומדויק בוה אריכות‬ ‫אחת סץ התורה‪ .‬ואס אמנם הורו לנו חו״ל דלעו לס תהא‬
‫לשון המשק *אס אתן שנת לעיני*‪ ,‬דהו״ל שלא יישן)מקדש‬ ‫שמאל דוויז דסק מקרבת)סנהדרין ש‪ (:‬כדי שלא החץ עושי‬
‫מלך מ*א רש׳ש גס בטור מלכה(‪.‬‬ ‫רשעה לגמח ושלי יהי׳ יכולת להשימ^ אבל ״אם יש אעש‬
‫חוד מלבד מה שבדרך כלל מאו הכנש לעול הרבטת‬ ‫שאותם אנשים רשעים חכא לתעתע ולהסיר לב שאר אנשים‬
‫העמיד את עבש ואת ביתו לרשות הבבור ללא‬ ‫יראים יש או חיוב להסיר קמים ‪ p‬הכרם‪ ,‬ואיט ראוי משוס‬
‫מגבלה‪ ,‬וניכר היה שלעד דנ ח עמדו תמיד מדרשם ו״ל‪:‬‬ ‫סמק רחוק ד שא חכל להשיבם להכניס ש אעיח כולם‬
‫ואבוה את שומטיכס בעת ההיא וט׳‪ ,‬לשעבר הייתם עומדים‬ ‫בסמק״ >ח״ם עה״ת מ׳ אגעח‪.‬‬
‫ברשות עבמכם עכשח הרי אתם משועבדים לבבור )סמרי‬
‫דברים א׳ ס״ס‪.‬‬
‫כשם שהיה הגרב״מ ו״ל *קשה כארז* כלמי שרקי עול‬

‫בעירוב ץ דף נ ש ע״ב משמר‪ :‬רש מרידא הוה ליה הובא‬ ‫מחטיאי רבים‪ p ,‬בשתה מדה היה ״רך בקנה* כלש‬
‫תלמשא דשה תני אה ארבע מאה דסנא וגמר‪,‬‬ ‫חמכניסיס את בוארס בעולה של תורה‪ ,‬ומחמש היה כל שני‬
‫תמא חד בעתה למלתא ומבוה תנא אה ולא נמר‪ ,‬א״ל‬ ‫שלות בהלכה כדי להשתמש בהם למבוא שרקן‬
‫האידגא מאי שנא‪ ,‬א״ל מדההיא שעתא דא״ל למר איכא‬ ‫למשאאתחס‪ ,‬ל ק שאלה בת׳ ש״ה ‪ w‬בה׳ מבוות התאיות‬
‫מילתא דמבוה אסחאי לדעתאי וכל שעתא אמינא השתא קאי‬ ‫בארץ‪ ,‬ער שאאת בה׳ שבת שהמה כהררים התאייס בשעו־ה‬
‫מר השתא קאי מר‪ ,‬א״ל הב דעתש ואתני לך‪ ,‬הדר־ תנא אה‬ ‫)חגיגה י‪ ,(.‬שד שאאת בו‪.‬תרת אשת איש מעיטט‪ ,‬על כל‬
‫ד׳ סאה דמני‪ ,‬נמקא בת קלא וא״ל ניהא לש דלימסוק לך ד׳‬ ‫שטחיה ושגש« לא שתה שאלה שלא נמבא מתרון לה מאז‬
‫מאה שני ש דתתכו את ודרך לעלמא דאתי‪ ,‬אמר דגתכו‬ ‫שעלתה על שלחן מלך רבנן שגיא שב וה‪ .‬וכשהיה שרה‬
‫אנא ודריי לעלמא דאתי‪ ,‬אמר להן הקב״ה תנו א וו ווו‪.‬‬ ‫שמאן־חדא היה מעת לששל אותו ברמתה סמע נכנס כ*כ‬
‫‪1‬יז אליעזר חי־ח‬ ‫‪ao p'o‬‬ ‫שו״ ת‬ ‫?ח‬
‫ועל אתר השתמש במליבת הגט׳ בר״ה זד* כ ק ע״ס ו ה ר מ‬ ‫מרן הגרצ״ם ז־ל חחד היה על תלסודו ‪70‬טיא אץ מוו־‬
‫טתי באסרו ״כסה דכייף טניש דעתיה מעלי״‪,‬‬ ‫מנערותו בדיטק חברים ועד זקנה ועיבד״‬
‫חדשים אחדים למני מסירת רבינו ז״ל‪ ,‬בבקרי אבא ־ בין‬ ‫ובסבלנות והתמסתת יועאת ‪ p‬הכלל היה מורה הלכות‬
‫בטא לעשור ־ אסר א מקזש מה שחידש על המיסקא‬ ‫ליחיד כלציבור למען ‪T‬עו הדרך אשר יל ם בה והסעשה‬
‫של ״בנמשו יביא לחט״ שאנו טמריס בימים גורטס במקס‬ ‫אשר יעשון‪ ,‬חיכה את בני מרו שיוכלו להיות בני עוה״ב‬
‫של ״אדם יסודו מעמר״‪ ,‬אשר לכאורה אץ לה כ״כ קשר עם‬ ‫בהנחילו להם מערכת גדולה של ססקים וחורטת בהליכות‬
‫המיסקא של ״אדם י ט ת מעמר* שלמניה‪ ,‬וגס לא עם המשל‬ ‫עולמם היומ‪-‬יומייס‪ ,‬כטאמרם ז״ל ״כל השונה הלסת בכל‬
‫של •משול כחרם הנשבר״ ו סי‪ ,‬שלאחריו‪ ,‬ואמר למרש‪,‬‬ ‫‪r‬מ מובטח לו שהוא ‪ p‬עולם הבא״‪ ,‬חכה גם הוא לאריכות‬
‫דהטישן בא ללמד מח על שלמנק ועל שלאחרק‪ ,‬דטמתי‬ ‫ימים ושנים דשנים ורעעים מלאים במובח של תורה וביראת‬
‫משול האדם כחרס הנשבר וכר‪ ,‬וגם טכיריס א את טטדו‬ ‫ד׳ סמו^‪J‬‬
‫מעמד‪ ,‬רק אם נתון הנהו בשמל הררגא אשר ״בנמשו יסא‬ ‫למעלה מששים שנה עמד חרב ז״ל על משמרת התורה‬
‫לחמו״‪ ,‬שמוכר גם את נ מ ט‪ ,‬ולא רק גו ט‪ ,‬עבור הלחם‪,‬‬ ‫והיהדות בעיקו״ת והאיר עיני הישוב במאור תורתו‬
‫והמדנסה‪ ,‬אבל ט שקרע גבואת ו ט ט טכר גם את נ מ ט‬ ‫>ואגב‪ ,‬כמה הרבה להתחנן למני בורט בשעת תמלתו ״והאר‬
‫עסר הלחם‪ ,‬אוי טנגו טא האיש שמשול כחרס ר‪1‬שבר‪ ,‬אלא‬ ‫עיניס בתורתך״^ רבק קשישאי תקימי דארעא קדישא סמם‬
‫אדרבא הנהו ט בדרגא רמה של קתחסרהו מעט סאלקיס כל‬ ‫‪T‬יהם עליו עוד מעירותו והיה המועיא והמביא במביאת‬
‫שתה תחת רגלק וגר״‪,‬‬ ‫מתרון והוראת שעה ולמדות לבעיות שמו ועא על המרק‬
‫לדרגא נעלה זאת התרומם וד‪,‬גיע רבינו ז״ל בהקתו נקי‬ ‫עם התרחבות הישוב ובמיוחד בבעיחו מסובמת בהלכות‬
‫כמיס ובר לבב אשר לא נשא ל ט א נ מ ט‪ :‬ועל כן‬ ‫מעוזת התלויות באח• הכל היה כמעט נחתך על מי ם‪1‬וא‬
‫זכה גם זכה לעאת בהר ד ולקום בסקוס קרשו‪,‬‬ ‫מיו‪ ,‬הרבנים היו מעבירים אליו את השאלות והמשגיחים על‬
‫התמ״מ היו גיזוגים מהוראותיו וםם ‪r‬ים טתם בבורות‬
‫שוטת‪ .‬והמעיין במסקיו וברשימות? מתמלא התמעאת טך‬
‫שדבר לא נעלם והכל נסקרים אבלו בשמו ובעירו איש על‬
‫אסיים את מאמרי בדברים שאסרתי בהסמדי למני מטתו‬ ‫מחנזב וטש על דגא‪.‬‬
‫בנוכטת רבכוו‪4‬‬ ‫את כל המשא הכבר היד‪ .‬נושא על שכסו מאהבה‪ ,‬ואחת היה‬
‫״הצבי ישראל על במותיך חלל טך נמלו גבורים״)שמו״ב‬ ‫מבטער תמיד‪ ,‬על חקטיטריא שבין הת״ח ועל‬
‫א* ‪ -‬י״®‪ ,‬עם בטירתו של בבי תמארת ישראל ג טן‬ ‫המיחד בין החרדים‪ ,‬ועיג? היו נשואות אל ״היחשלים‬
‫הדור וד‪,‬דרו רביט בבי מסח מרנק זב״ל נתהוו חללים‬ ‫הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו״ עיר שהיא עושה כל ישראל‬
‫חקנים בכל הבטת הביבורקת של ישראל ־ סבא‪ ,‬הוא היה‬ ‫חברים דתשלמי חגיגה מ״ג המ<‪ ,‬ששלום יתשלים כזאת‬
‫רב ‪ -‬רבנן במלוא טבנם של המלים‪ ,‬כולנו חיינו בבל‬ ‫יבוא רק באשר ״ישליו טהביך״‪ ,‬באס יהיה שלוה מנימית‬
‫תורתו וחכמתו‪ ,‬טן ט שלא חרד למובא מיו‪ ,‬ואץ מטרע‬ ‫ח ט נקרא רע אהוב‪ ,‬הם החרדים העוסקים בתורה ואוד״בי‬
‫טסרי בעל משקל שלא הטיל ממרותו עליו‪ ,‬ובא היה ״גברא‬ ‫‪T‬ושלים הסאבים על שממותה‪ ,‬כי למורקי עול אדרבה‬
‫דהוו מסתמץ טניה״‪ ,‬ובכח תורתו כי רב ובגבורת חכמתו‬ ‫המקור נאה להם ונאה לעולם‪ ,‬ואה טמר ישליו טהביך‬
‫כי נשגבה לחם במלוא התטמה מלחמות ד' אשר הביט‬ ‫שיתחזקו במדת השלום להקת שקטים ושלוים לבחח מן‬
‫ב ט ט של דבר לאחדות המחנות‪ ,‬בבחיסת של ח ל כן יאמר‬ ‫המחאקת״)מקדש מלך שם יעו״ש‪.‬‬
‫בסמר סלחטת ד את ור‪,‬ב בטסה״‪,‬‬
‫כ ל סלחטתק בקודש לחם במסיחת נמש קבאת ‪ P‬הכלל‪,‬‬
‫ו ט שלא הכיר טתו לא היה יטל להאטן שהלוחם‬
‫האמיץ והחזק כחלמיש הזד‪ ,‬הנט חלש בתכלית הטלשה‬ ‫נקיה חכד‪ ,‬היתה נמשו של רביט ז״ל‪ .‬הוא היה אחד‬
‫בגוט‪ ,‬וד‪.‬חלש חזה טא הוא ט‪ ,‬שאומר גמר אני‪ ,‬ולא מעם‬ ‫משיירי אנשי כנסת הגדולה של המר הקודם אשר‬
‫נראה היה כאילו מרע תחת נטל משאו וססיחת נ ב ט על‬ ‫כל חאס היה נבהל מהוד ‪p‬דושה שהיתה טממת על ‪ o‬נ‪aT‬‬
‫״במותיך״‪ ,‬הטבורקת ״ישראל״ אך ‪ r o‬היה מתטשש‬ ‫המאירים כחכמת תודתם חראתם‪ ,‬והיה זועק בקול נחרד‬
‫בגבורה עילאית שאין לתארה במלינ^ ובבחינת מה אמשר‬ ‫״אלקים רטתי עולים ‪ p‬האח״‪ ,‬ארשת מנק העדינים‬
‫אמד‪ ,‬וכל סי שאך ‪T‬ע מתאק וממאק קדה בכך‪ ,‬כי אמנם‬ ‫ותוארו המבהיק שהמיק סבימתק הח• עילאי נשגב העידו‬
‫נמל ״חלל״ כתובאה מד‪.‬מתח הנבט והכאב הרוחני שהיה‬ ‫על חכמת תורתו שהיא בקמשה העלקנה ״כחכמת אלקיס‬
‫שחי בהתמדה בגלל המוטבת הרוחניים של ״בטתיך״‬ ‫לדעת את כל אשר בארץ״‪ :‬ובכל מנקתק אשר מגה היה‬
‫״ישראל• ההולכים ונהרסים חליא‪4‬‬ ‫טרגש טך שכולם הסה לשם שמיס‪ ,‬מעם נכנסנו בטקסי‬
‫״איך נמא גבודים״‪ ,‬במטרתו של רטנו נמלו כאילו שני‬ ‫לנסוע לב״קר אבל גדול אחד‪ ,‬הבחנתי כי מבטער בכניסה‬
‫גבוריס בבת אתת‪ p ,‬מבתינתו העבסקתית טדה גס‬ ‫בגלל נמיסת גגו של הטקסי‪ ,‬ד^עתי למנק בערי על כך‪,‬‬
‫‪tjp‬‬ ‫‪1‬יץ אליעזר חי״ח‬ ‫‪ P '0‬סר‬ ‫שו ־ ת‬
‫םימןסד‬ ‫״שר״ וגם ״גדול־ »ר כתודה‪ ,‬וגדול נהכסת ההנהגה‪ .‬והן‬

‫בהיותו משיירי אנשי כנסת הגחלה מאנשי‪-‬הנורה סהוזר‬
‫הספד שנשאתי על ועאון םוהר״ר משה‬ ‫וישוי‪ 0‬וססשיך השלשלת של רבה השרס של יחשלים‬
‫פיינשטיין ז״ל בהיכל ישיבת עץ ודים ביו־ושלים‬ ‫‪*7‬ה״ק הגאון והסיקה רבנו שמואל סלאנס ז״ל‪ ,‬ולא ‪070‬‬
‫ברוב־עם ספר ליזם ב׳ כ״ אדר״ב תשס״ו‪.‬‬ ‫נדמה מיה כאילו קול נסתר סלוה את הכרעותיו בהלכה‬
‫ובהנהגת הניבור ומכריו ואוסר ״כך מקובלני סבית דינו של‬
‫לבי מ דל ב קר בי לעאת ולהססיד את גאץ הטמגים‬ ‫שמואל הרמתי״‪ ,‬קול שהיה בכחו להשתיק כל הנרגזים‬
‫ג חל המשיבים שבדור אשר כסזזסה‬ ‫למיניהם‪ ,‬ועל ‪ p‬עם ססירתו של רבינו הגינ״ס ז״ל דומה‬
‫שלא דביח על עסר משלו בגודל התמדתו ת בי ^ ת בתורת‬ ‫הדבר עלינו כאיא הסתלק גס רביט ד״נרש״ם ז״ל‪ ,‬ומביעים‬
‫א־ל חי מת־‪.‬ר״ר משה סיינשסיץ ת״ל‪ .‬כי מי האיש אשר יוכל‬ ‫אט את השתוס^תנו על משגה השברון שהשברט ובועקיס‬
‫א״ססיח כהלכה ולתנות ולתאר אל נ םן את דמותו‬ ‫תעמרים ״איך נמלו גבורים דאבדז כלי מלחמה״)ש»״ב שם‬
‫הרוחנית הנשגבה‪.‬‬ ‫‪ '» 0‬כ״ה‪.‬‬
‫(פל ם מאידך איסות מות נסלו על* ססאמרס ז״ל‬ ‫ו על אבידת ״הכלי מלחמה״ הרוחניים ששמשו למגן‬
‫בשבת ק״ה*‪ .‬על חומר עונש של ״כל המתע‪1‬ל‬ ‫ולמחסה ססני כל משברי הגלים השונים אט משנניס‬
‫בהססח של חכם״‪ ,‬וזה מכריע את הכף להתאזר עוז‬ ‫קינת הנביא וזממרים‪ :‬״נסלה עסדת רא שנו«י נא לט כי‬
‫ולהססידו כסי מדת האסשרות‪ .‬ומה גם שאט נסבאים עוד‬ ‫חסאט‪ .‬על זה היה דוה לבט על אלה משם עיניט‪ .‬על הר‬
‫בתוך השבעה של ימי האבילות‪ ,‬אשר בתאי לסי מדת‬ ‫ביון ששמם «עלי‪ 0‬הלכו גז״ )איכא ה‪ ,‬־ ‪ ro‬י״ח<‪ ,‬והקינה‬
‫גדלותו הוא ולמי ערך חר ט‪ ,‬נם‪1‬א הנהו בדרגתו בבחינה‬ ‫מקסלת בתוכה שלש קינות‪ ,‬קינה על אבדן סמט וו ^ ^ של‬
‫של‪ :‬״משה תשל בטסי שכינה ומלאכי השרת תסריס ‪rp ix‬‬ ‫הדור ״נסלה עסרת ראשט״ וזאת בעון הזזר ״אוי נא לט כי‬
‫הי עשה ומשססיו עם ישראל‪ ,‬והקב״ה אוסר ‪ *0‬י ‪ 0 9‬א עם‬ ‫חסאנו״ כי ממני הרעה נאסך הבדיק‪ ,‬ועל זה בלבד יש ככר‬
‫מרעים מי יתיינב א עם סועלי תן״ וסוסה י״ג;( ומן החובר‪.‬‬ ‫בכדי להדזת ״לבנו״ וכסל־קינה ‪ r‬ל אלה״ על שדומה‬
‫איסוא להשתתף עם מססד ג חל זה בליווי בכיות נשמתיות‪.‬‬ ‫עלינו כאיא עוד עסרה וערמה מאתנו עם ססירתו‪ ,‬והיא גס‬
‫ודמעות כאלה הקכ״ה «‪0‬רן וטיחן בכית גנ ח ושבת ש‪(0‬‬ ‫עשרת רבה חקודם של ירושלים הגרש״ס ז״ל בבודנה של‬
‫וכסי׳ הסהרש‪-‬א שם בח״א‪ ,‬דענין שסוסח הקב ‪.r‬‬ ‫״יועשע מת משה מת״ ו ל ק ״חשכו עיניט־ כי הסתלקו‬
‫ומניחן בבית מ דו ר״ל דסחשיב אה בכלל יראת שמים‬ ‫מאתנו עיני ״העדה״‪ .‬והקינה משלישית על חורבן בית‬
‫כדאמרינן דאין א להקב ‪ r‬באתרו אלא ‪T‬את ש‪0‬מ‪4‬‬ ‫מקרשט התחנו ״על הר !יון ששמם שועלים הלם בו״‪.‬‬
‫ואסביר וה עס״י מח ששמעתי דבשעה שנסמר גאון הדור‬
‫הגריתו מבריסק ז״ל נשא עליז אהד סהגדזליס את הססידו‬
‫בהשתמשו במאמר חז״ל בם״ק נ ד כ״ה ע״ס ״אס בארויס‬
‫גמלה שאיבת מה ‪ w r‬איוובי קיר*‪ .‬והמליז ואסר‪ ,‬כל ‪T9‬‬
‫חו שבני כי טדל אזהרתם ו״ל על הסתעבל בהססדו של‬ ‫שהארו הוה היה חי סתדז ממט איוובי הקיר ולא הסיקו‬
‫חכם ו!א הטרם הראשי שהביאו לג ח א מוסקים‬ ‫‪0‬וי«תיה‪ 0‬הרעות לסועל בסחרס מהסה יאמר ‪ r 7‬הארו‬
‫לד>תיר להססיד חכם שכזה תוך שלשים יום לרגל‪ ,‬הגס‬ ‫הגזול חוה‪ ,‬ועתה שהסתלק מאתנו סי יודע מה ^שו כעת‬
‫שמשנה ססורשת היא‪ ,‬והלכה ‪« 0‬קה‪ ,‬דמי שסת א מת לסני‬ ‫״איוובי • הקיר״‪ .‬איוח תרבטת חחניים יגרם לט‪ .‬וכך אני‬
‫א יום לא יססדט ס שיטם א יום הסםכיס לרגל רעוין‬ ‫סמליץ על הנססד הנחל שלט ו»םד ‪r‬ל הר ‪1‬יזן ששמם•‬
‫או״ח סי׳ תקמ״ז סעי• ג׳ ושע״ת ומשנ״ב‪ .‬דו מ סימן שמח‬ ‫שסם הר דזן ד‪1‬א סתום ‪ \0‬הדרה&‪0‬יא ‪ 9‬של הרב • רבנן‬
‫סעי׳ א׳ ‪ rrm‬ש‪.<0‬‬ ‫גאץ תזיק זה‪ ,‬ובואנו סרנישיס בהלל הריק הגחל שהתנעה‬
‫והתתם סוסר בדדשותע ד׳ שמ״ו בעשותו מה מעשה רב‬ ‫ם‪• .‬שועלים הלם ם״‪ .‬ה»עלים מחבלי ‪ ototot‬סתהלכיס‬
‫להססיד תוך א לרגל אדם ג חל‪ ,‬מסביר את סעם‬ ‫בה בהסשיות‪ ,‬והלב סלא סהד שלא ‪ 9‬י « ראשם הלילה‬
‫ההיתר מסני דבסתניתין >ם״ק וד‪ ,‬וכן בשו״עו על מתו תנן‪:‬‬ ‫דהלם ם לחבל ו אושהי ת כמוב בעיניהם ועל כן גזולה‬
‫״לא ישוד ארם על סתו ולא יססידט ‪ omp‬א־גל ל׳ יום״‪,‬‬ ‫האביחי איין ‪9‬זך וגחל הכאב לאין שי ‪9‬ד‪.‬‬
‫והיינו ח שו ‪ p‬שועא רק סת שא‪ ,‬ולא של ם ‪ ,r‬תתו לא‬ ‫״ד דהסדא ארעא דישדאל גסרא דבא‪ ,‬יסגילה כ״חס גבר‬
‫ישדר‪ ,‬אבל ת״ח שומא סוו לכל מדוד זיא אביאת דרבים‪,‬‬ ‫דכולא ביה שד ונ חל רב‪-‬רבנן מי •תן לנו תםרתו‬
‫ומתר לשדר ‪« 0‬ך לדגל‪.‬‬ ‫מי יתן או הליסתו‪.‬‬
‫חיו ב משל על ‪ p‬ססקרא כתוב בס׳ השמע‪ :‬ואחיכם כל‬ ‫‪ T»T‬שיסליז סוב בעדנו לסני כסא הכבוד‪ ,‬ות ‪9‬בל‬
‫מ ת ‪r‬ראל יכם את השדיסה אשר שרף ה׳‪ ,‬טדרש‬ ‫מ מק«‪ ,‬והתרש ם‪9‬ת שאס יסוזש שאת עלינו‬
‫נתו״כ ו מנ א ברערי‪ .‬והכם שסת הכל כק ח מו הכלשיעץ‬ ‫■‪*|Dli1 |BR tTTwTr 771 IwW * 11*3 h 7 79 77‬‬
‫עאו והכל ססיץ עליז ‪> r a m‬מ״ק כ״ק‪.‬‬
‫* ‪ r‬אליעזר חי״ח‬ ‫‪10 P '0‬‬ ‫שו״ת‬ ‫קסז‬
‫מבסאת נעקת אאשע נעלות אליהו בסערה השמימה‪,‬‬

‫ככתוב‪ :‬ואאשע מאה והוא מנעק אבי אבי רכב ישראל‬
‫ומרשח‪ ,‬וכתרטמו •רבי רבי דסב למן לישראל מרתיכין‬ ‫•‬ ‫*‬
‫ומרשץ•‪.‬‬
‫האר״י הקדוש ז־ל מבאר את המסוקים הכתובים לגבי‬ ‫בגם׳ בשבת ד׳ קנ־נ ‪7‬״א איתא‪ ,‬דאמר ליד‪ .‬רב לרב‬
‫אלישע שם שכה לשונם‪ :‬חינאו בני הנביאים אשר‬ ‫שמואל בר שילת אוויס בה‪TBe‬אי דהתם קאימנא‪.‬‬
‫בית א‪-‬ל אל אאשע דאמרו אאו הידעת כי החם ה׳ אקח‬ ‫ומסרש רש‪-‬י‪ ojvrr :‬קאימנא בשעת הסמד ואשמע איו‬
‫את אדוניך מעל ראשך דאמר גס אני חעתי החשו־‪ .‬ככה‬ ‫תתהמם'‪ .‬למדים אט מזה שנשמת הנמסר מנויה בשעת‬
‫שאלו את אלישע בני ד^ביאיס אשר בית אל‪ ,‬וככר‪ .‬חזרו‬ ‫ההססד‪ ,‬ובי יש היוב להתהמס בהסמד ולעורר את השומעים‬
‫ושאא כר‪.‬נך אשנא גס בני הנביאים אשר בירימ‪ .‬וככה‬ ‫לבכי‪ ,‬וכדמבאר רש״י שם בד‪.‬םשן דבריו‪.‬‬
‫השיב לה«‬ ‫ומכיון שנהשב כאילו הוא במניו אין כבר השש לשמא‬
‫‪ Vkwh‬האר״י ז־ל דיש לר‪.‬מאא על שאלת בני הנביאים‪,‬‬ ‫ממעסיס כשבהו‪ ,‬כי מקנת שמנ של אדם אומרים‬
‫הידעת ו ט׳‪ ,‬האם חשבו את אלישע שנומל מהם‬ ‫בסניו כדאיתא בעירובין ד׳ י־ה ע־ב‪ ,‬וכאשר התננל בכזאת‬
‫במדרגת הנבואה עד שהח מסומקיס בו אם חדע כמתם‪ ,‬וכן‬ ‫מרע״א ז־ל בהסמיח על הגר־א ז־ל‪.‬‬
‫תשובתו להם‪ ,‬גם אני ‪T‬עתי החשו‪ ,‬חרה כאילו היותם‬
‫נודקים בהסתמקותס‪ ,‬כי הלשון של גס אני ‪r‬עתי יעיד‬
‫כאילו שמשיב להם כי לא הסד‪ ,‬לבדם חדעים‪ ,‬אלא גם הוא‬
‫חדע‪.‬‬
‫ומבאר האר־י ז־ל במאו‪ J‬כי הנביא הגדול מאחח אשר‬ ‫חושבני שבד‪0.‬מדט זה הדבר לא כל כך קשה לקיים את‬
‫חנק על ראשו שמן השסע הנבואי‪ ,‬ועל חז מונקת‬ ‫־האחים בהםם ‪T‬אי׳י ולעורר את הקהל לבכי‬
‫לנביאים אשר מ חן מים על ח ח‪ ,‬דמחט כ מ מלב של אדם‬ ‫ולמסמד‪ ,‬מסמיק אם נשיב על השאלה מי עלה למרוסז משה‬
‫בץ האברים‪ ,‬כי הלב אשד מסט תונאות חיים דחלק שלל‬ ‫עלד‪ .‬למחם‪ ,‬ר* משר‪ .‬מינשסיין עלה למרום‪ ,‬וזה כבר «־םר‬
‫החיים לאגמח‪ ,‬הם המה אברח וגדח של אדם‪ ,‬כל הקרב‬ ‫הכל‪ ,‬ומחריד את כולם ליץל השמוער‪ ,.‬ועמעמיהס חלו מים‬
‫מהאברים אל משכן הלב חקדם א השגת החיים‪ ,‬דאוחר‬ ‫באקהמוטת‬
‫אנ א הסתלקות החיים בעת מות האדם‪ .‬כי הרגאס אשר‬ ‫ד‪.‬גר״י כלור ז־ל במכתב התגהומיס שכתב על הסתלקותו‬
‫המה סמחקיס סן הלב בקנד‪ .‬האחרון יתאחח כומת‬ ‫של הגרש־ק ז־ל‪ ,‬כתב למרש את המסוקו הודו לה׳‬
‫הר‪.‬רגשות לו‪ ^ x‬אאהס ‪0‬ד‪.‬גיע‪ 0‬אל שאר האברים הקוובים‬ ‫קראו בשמי הודי^ בעמים עלילותח־ במאת‪ ,‬כי הנד‪ ,‬הגרם‬
‫אל הלב‪ ,‬אבל בהג^ מ ת האדם וסקודתו זהי יס מו הרגאם‬ ‫לא חעו את ד ע ה׳ ואת חז החזקה וזרועו הנסדה‪ ,‬ועל כן‬
‫למת קודם לכל האברים‪ ,‬והיינו‪ ,‬כי הכח החחני בהתחילו‬ ‫כאשר ירנו להודות לה׳ בד‪.‬כרה להודיע להם עלילותח‬
‫להסתלק מהחי יקדים הסתליץתו מהאברים הרחוקים ממקור‬ ‫וגבותתח ורב ‪ nw‬והסדו למען חדו לה׳ כי סוב‪ ,‬אולם לא‬
‫החיים‪ .‬ובמאת גס להעם המתלועיס בנילו של הנביא‬ ‫ככל הטיס בית ישראל ולא כאלה וילק ‪r‬קב אשר עץ בעין‬
‫הקדוש‪ ,‬השסע הנבואי חשג לכל בני הנביאים על חו‪ ,‬אבל‬ ‫ראיט את מעשי ה׳ הגוזל והטרא מאז הייט לטי עד החם‬
‫בקחום ואיחור‪ ,‬כי הקווב הקתבישיג קודם‪ ,‬והרמק אח־כ‪,‬‬ ‫הזה‪ ,‬ועל ‪ p‬כאשר אנהט עם קודש גהמוץ למדות לאלקים‬
‫ולעומת זה במזל חח ה׳ להסתלק מסקוח‪ ,‬מא הנביא אשר‬ ‫עליט רק לקרוא בשם ה׳‪ ,‬כי שגב הוא תהלתו‪ .‬וזה שאמר‬
‫מקם על‪ ,‬אזי ירגיש הרמק הסתלקותו סרם ישיגט הקרוב‪,‬‬ ‫הכתוב •הודו לה• קראו בשמו־‪ ,‬הייט ז«ם בגי חסראל אס‬
‫ולזה היסב אשר דיבח בני הנביאים בשאלם את אלישע‪,‬‬ ‫תרנו להודות א‪ ,‬אך קראו בשמו‪ .‬אולם בעמים •הודיעו‬
‫הידעת כי היום ה׳ אקח את אדוניך וט׳‪ ,‬כאמר אנחנו‬ ‫עלילותח• למען חזו לה׳ הסוו‪ ,‬וככה המשיך ותיאר את‬
‫הרחוקים מאלימ שמא מקור הנבואה ומקום החיות‪ ,‬כבר‬ ‫הגרש־ק ז־ל‪ ,‬כי בדרך כלל מי אשר חעה אשא קנים והגד‪.‬‬
‫הרגשט התחלת הסתלקות הנבומ*‪ ,.‬כמו שמרגיש הרגל‬ ‫על מ ת ישר באדם הכם ונדיק הלא בהכרח הוא להעביר כל‬
‫העדר בכח החחני‪ ,‬קודם לכל האברים‪ ,‬אכל אתה אאשע‬ ‫סובו ונז־שתח על מנח ולסמר בשערים את מעשח למען‬
‫שאתה קרוב ל א א מ‪ ,‬מקור הגבואד‪ ,.‬אמשר שעדיין אינך‬ ‫יעורר את לבב השומעים לסמוד א ולבכותו‪ ,‬אולם לא כן‬
‫מרגיש‪ ,‬ועח השיבם גס אני ידעתי ודמה־ח )מבא ‪ 0‬שמ‬ ‫הגרש״ק ז־ל אשר שמ הולך מסון• העולם ועד סומו אץ נורך‬
‫בססר בית שלמה אבד־ק סינסשוף דחש ה׳<‪.‬‬ ‫לקדם לסמר תורתו תדקתו‪ ,‬אך לקחא בשמו כי רביט‬
‫דש לד‪01‬יף‪ ,‬דמסיף אלישע לומר לד‪.‬ם החשו‪ ,‬לדגלי‬ ‫שלמד‪ .‬אינט‪».‬‬
‫הסנב הסחחד אשר שמיס וארץ נשקי‪.‬‬ ‫ובמאת טכל אמר גם על הנמסר הגדול שלמניט‪ ,‬אין‬
‫בנפטר הגמל שאט עוסקים בר>‪0‬מיזז המהאמה היא כל‬ ‫נורך למרס ולסמר מגדלות תורתו ורב נדקו‪ ,‬יש רק‬
‫כך כבדה עד שכולם באין הבדל מרגישים כבר‬ ‫להרים קול נהי ובכי ולהכרח בנעקה גדולד‪ ,‬כי ר נינו‬
‫בהעדר‪ ,‬ואין נורך להתרק ולזעוק‪ :‬הלא תדעו כי שר‬ ‫משה מיינשסיין אינ ט‪ ,‬חד‪ .‬ככר « ‪0‬ר הכל‪ .‬והנעקד‪.‬‬
‫קיז‬ ‫גיז‪K‬ל^זר חי־ח‬ ‫סימן סד‬ ‫שו ־ ת‬
‫ביומ במסריו הדטלים‪ ,‬על ‪ p‬לא נח נמשיה‪ ,‬אלא שמתותיו‬ ‫וגחל נמל היום בישראל‪ ,‬כולם ‪ ly r‬מזה מיד עם השמיעה‬
‫חב מת בקבר‪ ,‬ומתקיים מ מנחתי לך מהלכים בין העומדים‬ ‫על ההסו‪/‬לקות‪ ,‬והעד על כך מאות אלמי האנשים שנהרו‬
‫האלה*‪ ,‬וכסי שממרש בסמר בני יששכר)במאמרי חרש כסלו‬ ‫אחרי ארוט וליוו אותו לבית עולמו‪ .‬מלם הרגישו תחושת‬
‫סבת מאמר ב׳ תורה אור אות נ׳< שהובסח ל^ שע בן‬ ‫יתמות בהסתלק מהם ועלה בסערה השמימה אביהם הרוהני‪.‬‬
‫יועעדק‪ :‬ונתתי לך מהלכים בעוה״ב‪ ,‬הייט תלמידך בעוח״ז‬ ‫וכפי שהזכרט בעלות אליזז השמימה כתוב‪ :‬ואלישע חאה‬
‫שעדיץ הם מהלכים נתתי אותם לך‪ ,‬הייט גם אתה מהלך על‬ ‫והוא םו עק אבי אבי רכב ישראל ומרשיו‪ ,‬לא‬
‫מם כשתהיה בץ העומדים האלה‪ ,‬אעמ״כ כשיאמח תלמידך‬ ‫כתוב והוא בועק אלא זעא מעעק‪ ,‬והייט‪ ,‬שהיה מעורר גם‬
‫המהלטס שמועות מסיך תהי' גם אתה מהלך ונסוע ממדריגה‬ ‫את האחרימ ומגעק ג□ « ת‪ ,0‬שגס המה י>עש כמחו בבעקה‬
‫למדריגה ^ו״ש טתר ארימת‪.‬‬ ‫הרמנית ואחידה‪ .‬מי ימרק הרים ומי י ת ח הויות‪.‬‬
‫הנוסהא האמורה של מנשבה אתן הקודעז״ כתוב כן‬

‫בבבא‪ ,‬ובלשון‪• :‬אראלים ומצוקים אחזו באתן‬ ‫השער המלך בדרשותיו בדרך השער שבסו״ס דרט טם‬
‫הקודש נצחו אראלים את מצוקים ונשבה ארק הקודש״‪ .‬אבל‬ ‫מבאר ענק של וחוא סו ע ק‪ ,‬בהקדם עמ*י מה‬
‫טתזזלמי מסומר בלשון‪ :‬מוקים ואראלים תמשון בלוחות‬ ‫שכתוב בספרים בטאור של ״אחים בהססמאי דהתם‬
‫וגברה מן של אראלים וחסמו את האחות״‪.‬‬ ‫קאימנא־‪ ,‬שיש בוה ב׳ תועליות‪ ,‬א( מבד האטדה עגמה‪ ,‬על‬
‫כמקו״א אמרתי לבאר מוצת השיטיים‪ ,‬שי״ל‪ ,‬שטבעים‬ ‫הסרק הצדיק ט נמקד מאתט‪ ,‬והחי יתן אל ל ם להתטנן‬
‫המה בהוצ־גשים בחיסרון האבידה‪ ,‬חצא‪ ,‬בבבל שהיו‬ ‫ויקחו מוסר‪ ,‬ויסשמשו במעשיהם איש איש לסי מצבו‬
‫מתחקים םמקום מגוריו של רביט הקדועז הגם שמצודתו‬ ‫ומדרגתו‪ a .‬לנמסר עצמו‪ ,‬כסי שהבעל עשרה מאמרות‬
‫היחד‪ ,‬מרוסד‪ ,‬עד שם אבל הד״רגש שלהם ד‪.‬גמ רק עד כדי‬ ‫מבאר‪ ,‬אחים מ «‪0‬ידאי כדי ■חמם קאימנא* שלא ‪r‬סרך‬
‫מחשבת־התסיסה שרביט הקתש טה בבחינה של •ארון‬ ‫לבוא בגלטל‪ ,‬דהדמעות סועאת‪ .‬ולכן כאשר ראה אלישע‬
‫הקודש• המכיל בקרט אחות הבריח‪ ,‬וכמו כן טסרון‬ ‫אומן ההסתלקות המסליאה של אליהו באמצעות רכב אש‬
‫האבמד‪ ,‬היתה טתוזטת אצלם כעק דבר שנלקח בשט שחסר‬ ‫וסוט אש וט*‪ ,‬מע והבין שאליהו לא זקוק כבר לשום‬
‫טהת למקימה מטימת‪ ,‬אבל לנ טף מחוירין אותה ווצזרת‬ ‫תיקון־נשמתי‪ ,‬ולכן כתיב בדייקא וחוא חאה‪ ,‬ר״ל‪ ,‬הוא‬
‫למקומה הראשק‪ ,‬דהייט שתהא להאטדה תחליף בבחינה‬ ‫ראה ד ^ וזמפן הסתלקותו‪ ,‬והבץ על ‪ p‬שאץ צורך לצעוק‬
‫של •ובא השמש חרח השמש״‪ ,‬ול ‪ p‬תואר בבבלי בתואר‬ ‫בכאן רק על אבידחו הוא שנפקד ממט צדיקו של עולם‪,‬‬
‫•ארק הקודש• ובגדר של וינשבד‪ ,•,‬אבל בא ‪ p‬ישראל מקום‬ ‫ולכן היה מצעק אט אט רכב ישראל ומרשיו‪ ,‬דטב לזצן‬
‫מגוריו וזריחת שמשו של רביט הקדוש במלוא חקסו‬ ‫לישראל בצלותיה םרת ‪ p‬וסרשץ‪.‬‬
‫וגטרחו‪ ,‬עמדו המקורבים ביתר שאת על מהות עצטות‬ ‫בדומה לזו הדרך של השערה״ם מבאר החתם סומר‬
‫איעזיוחו הדטלה‪ ,‬ומה שטה להם‪ ,‬והבחיט מחוך כך בעין‬ ‫בדרשותיו בהסמיח־ על הגאון ר• מרדט בנעם ז־ל‬
‫חודרת יותר שאק תמורה לאכמה הגדולה‪ ,‬ולכן הכתירוהו‬ ‫את דברי הגם־ בכתומת דף ק מ דאיתא‪ ,‬דביום שנמסר‬
‫בתואר צתר נעלה של •הלוטת• עצמן‪ ,‬וגם טצו את עומק‬ ‫רטט הקדוש ״גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי ואמרי כל מאן‬
‫טדל החיסרון ״כחסיסר‪ •,‬וכאבמה שאינה טזרת כביאת‬ ‫דאמר נח נמשיה דרט מקר בחרב״‪ ,‬ומבאר עס״י מאמרם‬
‫השמש בצהתם שלא קיימת אמילו •לבנה• שתמלא אסילו‬ ‫ז״ל נ ט ף ברמת תלממי חכמים אק לר& מטחה לא בעוהמ‬
‫במדת מה את טסרון זצרה המבהיק‪.‬‬ ‫ולא בעוה״ב שגא* יל ס מחיל אל חיל‪ .‬חזז על מי תלמידיו‬
‫ולהאמור אפשר לבאר שלכן כחוב ט ת של ט רק בלשון‬ ‫ואנשי ח ת שלימדם תורה ודעת ה׳ ול ‪ p‬שפתותיו תמיד‬
‫•ותפשון״ ולא בלשון ו״נשבד‪,‬״‪ ,‬דר^ל דתסשק רק‬ ‫חב ט ת וכל בחינת נפשו מתעוררת עית‪ ,‬וזהו האין לד״ם‬
‫למראית עק‪ ,‬אבל לא נשבה‪ ,‬ואין לו מנוחה גם בעוה״ב עקב‬ ‫מטחה‪ ,‬ורבי ודבר המשנה וקיבא התלממים להיות עוסקים‬
‫תלמידיו הרטם שהשאיר בעוה^ז המהלכים וזצמרים שמועה‬ ‫בה ממם ולילה‪ ,‬על ‪ p‬אמת ט כל האומר נח נמשיה‬
‫מפע דום ולילד‪ .‬לא ישטתו‪.‬‬ ‫דרבי הרי וצא כפותח פיו לשסן ח״ו כאילו לא נזכה‬
‫המנוח הגדול ז״ל למי חר ט טה לט גם כן בבטנה של‬ ‫להצליח לעודח בעולם העליון‪ ,‬על ‪ p‬מקר בחרב‪ ,‬כי על‬
‫ארון הקודש‪ ,‬ומתואר אצלינו כלוחות*ברית‬ ‫האדם הוה זצא שנא־ יש גומה במדקרות הרב‪ .‬ולכן‬
‫שנשברו‪ ,‬הוא חט על הש^ם הרבה פעטם לאין סמור‪ ,‬וכן‬ ‫אמרו רק ״ונשבה ארון הקודש״‪ ,‬אבל לא הלוחות ודתורה‪.‬‬
‫על הרמב^ם וארבעת חלקי שו״ע והזיל על הדור מתטבת‬ ‫וככה אמשר לומר על הנמסר הגחל שלפניט‪ .‬הוא זכה‬
‫תורתו שהשיג בלי גבול‪ ,‬וכל הפיות טו טנים אליו‪ ,‬זצא לא‬ ‫והרטץ תורה טשראל לאלסים ולרבבות‪ ,‬וחיבר כ־כ‬
‫נשבה רק חספוהו מאתט לעולם שמלו טוב להמשיך ללכת‬ ‫הרבה חימרים‪ ,‬ושמעתתא דיאה מתבד^ בעלמא מדי יום‬
‫‪ n‬אליעזר חי״ח‬ ‫סימן סד‬ ‫שו ״ת‬ ‫קיח‬
‫ובבחינה זאת הי׳ גם הנפטר הגחל הרב ‪ f‬תורה לאלפים‬ ‫מהיל אל היל בישיבה של מעלה כמאמרם ז״ל בסוף ברכות‪:‬‬
‫ורבבות רק בכוונה טהורה של ״זה הדבר אשר טה‬ ‫אמר ר׳ הייא בר אשי אמר רב תלמ ‪r‬י חכמים אין להם‬
‫ד׳״‪ ,‬ול ק זכר‪ ,‬למה שזכה ונהיה הטרים וחומים של הדור‬ ‫מטהר‪ ,‬לא בעוה^ ולא בעוה״ב שנאמר ילכו מחיל אל היל‬
‫ואלח הקריט להכרעתו כל בעיא שעלתה וצצה על הפרק‪,‬‬ ‫יראה אל אלקים מיון‪.‬‬
‫והוא קיים את הכקטן כגמל חשמעון‪ ,‬ולא חגות מפני איש‪,‬‬
‫כתוב במלאכי‪ :‬בריתי היתה אחו החיים והשלום ואתנם לו‬
‫מורא דראני וט׳‪ ,‬ד‪,‬םפ׳ מתקשים על הפירוש של‬
‫•ואתנם לו מורא ויראני״ והחתם סופר בס׳ פינחס‪ ,‬מטא‬
‫דברי האבן עזרא שטאר הטונד‪ ,‬דר״ל חאחן לו את הכהונד‪,‬‬ ‫קראנו אתמול במי תכוה; ואתה הקרב אליך את אהרן‬
‫כדי שיהא מוראו על ישראל״ ועסי״ז ממשיך הח״ס לבאר‬ ‫אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי וט׳‪,‬‬
‫כתנת הפסוק‪ ,‬ט הקב״ה נתן מוראו על אד‪,‬רן כדי שיראו‬ ‫ואיתא במדרש‪ :‬כשאמר הקב־ה למשה ואתה הקרב אליך וט׳‬
‫ממט ע״י יראת הכטד ע״ד דכתיב וראו כל עמי הארץ כי‬ ‫הרע לו‪ ,‬א״ל תורה היתה לי ונתתיה לך שאילולא הוא‬
‫שם ה־ נקרא עליך ויראו ממך‪ ,‬אבל אד‪,‬רן קחש ה׳ לא נועד‪,‬‬ ‫אבדתי עולמי‪ .‬הה ‪ r‬לוא תודתך שעשועי אז אבדתי בעניי‪,‬‬
‫מזה להנאת עצט להרמת כבודו‪ ,‬רק לכבוד שמים הוכיחם‬ ‫ומקשים שקשה לכאורה להבין דברי המדרש‪ ,‬דאיך סרע־ה‬
‫והדריכם בדרך השלום ובדרכי השי״ת‪ ,‬כי ראה שיראים‬ ‫שבקי׳ לחסידותיה‪ ,‬אהרן כשראה גדולת משה העיד הכתוב‬
‫ממט ודבריו מקובלים על הבריות‪ ,‬וזהו שמשבח אותו‬ ‫עליו‪ :‬וראך ושמח בל ט‪ ,‬ועכשע משה כשראה שאמר לו‬
‫הכתוב‪ ,‬ואתנם לו מורא ״דיראני״ לשון הפעיל‪ ,‬שהדריך‬ ‫הקב־ד‪ ,‬ואתה הקרב אאך אח אהרן אחיך‪ ,‬הרע אז וראיתי‬
‫אותם ופעל שייראו אוחו טראת שמים ע״ש‪,‬‬ ‫שטתבים לבאר שה״ו שהרע למשה על דבר זה של •הקרב־‪,‬‬
‫על זה הדרך ד‪,‬תנד‪,‬ג עלי אדטח גם הנפטר הגדול ז״ל‪ ,‬עם‬ ‫אלא כשראה משה שאמר א הקב״ה הקרב ״אאך״ ולא אמר‬
‫כל גודל השפעתו והיראת הכטד שהיו לכולם‬ ‫לו הקרב ״אא״ זהו שהרע לו ואמר בלבו דילמא ה־ו אחי‬
‫מפניו‪ ,‬לא ניצל זאת במאומה לצרכח הפרסיים‪ ,‬והטדן את‬ ‫איט ראד ליקרב אאו ית־ש‪ ,‬ועל זה השיב א הקב ‪ ,r‬שאין‬
‫הכלל למען קדושת שמו יתברך‪ ,‬ולכן זכה שקויימו בו‬ ‫זה ח׳׳ו גדיעתא לאהרן אחיך בזד‪ ,‬שאני אומר לו הקרב‬
‫הכתובים שם בד‪,‬משכחתם לאמור‪ :‬״תורת אמת טתה בפיהו‬ ‫■אליך״‪ ,‬כי הוא זד‪ ,‬ממני שד‪,‬תורה שלי היתה ונתתיה לך‬
‫ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים‬ ‫במתנה‪ ,‬ורק על ‪T‬י התורה יכולים להתקרב אל הטרא‬
‫השיב מעון‪ ,‬כי שפתי כד‪,‬ן ישמרו דעת וחורה יבקשו מפיהו‬ ‫ית־ש דהיא המטרוניתא לכך‪ ,‬ואם כן אין זה לגריעתא‬
‫ט מלאך ה׳ צבקוח הוא״‪ .‬המילים מדברים בעדם ואין צורך‬ ‫לאחיך בזה שאבי אומר הקרב אוחו ׳*אליך״ אלא רק‬
‫להרחיבם‪.‬‬ ‫לסיטתיה‪.‬‬
‫הגר״ם סיינשטיין ז״ל בדורנו היה בבחינה של משה‬
‫)כדמיט בכמה מקומות בחז״ל שד‪,‬שתטשו כלשון‪:‬‬
‫משה שסיר קאמרת<‪ ,‬הוא זכה לכתרה של תורה‪ ,‬התורה‬
‫היתה נשמת חיח וממנה היה נחון כל מלו‪ ,‬לא ‪T‬ע דבר הרן‬
‫ראיתי בספר דרושי )אמרי זאב מהםג‪ T‬דווילקא בלאדז(‬ ‫מדעת‪-‬חורה‪ ,‬ולכן זכה שכל המחת מכל הסיטת היו מופנים‬
‫שמטא ששמע מפי הגרי״ס ז״ל טאור מאמרט ז״ל‬ ‫אלח‪ ,‬והוא היה משיב לכולם כמעין המתגבר וכנד‪,‬ר שאיט‬
‫בעירוטן ד׳ י״ג ע״ב דאיתא‪ :‬שחי שנים ומחצה נחלקו בית‬ ‫פוסק‪ ,‬ומלם שאט מהם מים בששון כמו ממעיגי הישועה‪,‬‬
‫שמאי ובית הלל הלא אומרים טח לו לאדם שלא נברא חתר‬ ‫ודגל בעטת״חן ובתמימות כדי לקיים את ‪*n,T‬״ הדבר אשר‬
‫משנברא‪ ,‬וד‪,‬לא אומרים טח לו לאדם שנברא חתר משלא‬ ‫כוה ה׳״ ללמוד וללמד‪ ,‬ומד‪ ,‬אני בחנם אף אתה נטי בחנם‬
‫נברא‪ ,‬נמט וגמרו טח א לאדם שלא נברא יותר משנברא‪,‬‬ ‫)נדרים ל״ז(‪.‬‬
‫עכשיו שנברא יפשפש במעשח‪ .‬ואמר לבאר הכוונד״ דהנד‪,‬‬ ‫עה־פ של‪ :‬ויאמר משה זד‪ ,‬הדבר אשר צוד‪ ,‬ה׳ תעשו דדא‬
‫לטא אל עולם ועצחי לחיות בעוד‪,‬״ב יש שני דרכים‪ ,‬אחד‬ ‫אאכם כבוד ה׳)בשמיני ט׳־ו׳< איתא בילקו״ש; אמר‬
‫שיהיד‪ ,‬האדם סגור ומטגר בחדר יומם ואלד‪ ,‬לעסוק בתורת‬ ‫להן משד‪ ,‬לישראל אותו מד‪,‬״ר העביח מלבבם ו ם׳ עשיתם‬
‫ה׳ ובעטדתו‪ ,‬ועובד את ד׳ באמת‪ ,‬ואז יוצא ידי חובתו‬ ‫בן דרא אליכם כבוד ד׳‪ .‬ומבאר החתם סופר ״שאותו יצר‬
‫למ^ם‪ .‬אך טא כמו לא נברא אחרי שהעולם לא יהט ממנו‬ ‫הרע״ המטון על מה שרנט שלא שרתה שכינה‪ ,‬שזט‬
‫ואיט מעורב עם מבריות‪ ,‬ודרך שניה יש‪ ,‬לד‪.‬תערב עם‬ ‫היצד‪,‬״ר של הצדיקים‪ ,‬דיוצא אבל שטונתם גם להנאת‬
‫הברחת ולדאוג עמר כלל העולם ו ט׳‪ ,‬ומה הדרך לטא‬ ‫עצסם‪ ,‬בבחינה של ע״ס לקבל פרס‪ ,‬וזה היד‪ ,‬חטא ט״א‬
‫לעוה״ב‪ ,‬והיא דרך קשד‪ ,‬ק הראשונה שצריך עי״כ לעמוד‬ ‫בקרבתם לפני ד*‪ ,‬ולכן אמר להם משד‪ ,‬דזה הדבר אשר צוה‬
‫בד‪,‬רבד‪ ,‬נטוטת‪ ,‬וזה היה מחלוקת ב״ש וב״ה אם טח א‬ ‫ה׳ תעשו‪ ,‬ר״ל‪ ,‬בטונה רק משום שבוה ה׳‪ ,‬ולא משוס‬
‫לאדם למא לעוה״ב בחלק •שלא נברא״ דהייט לישב סגור‬ ‫שתשדד‪ ,‬שכינה טניכם‪ ,‬ואז םכחן שיד‪,‬א זה לש״ש טהורה אזי‬
‫ומטגר לעס^ בתורת ה׳‪ ,‬נמט וגמח‪ ,‬טח א לאדם שלא‬ ‫ממילא תזם ד״כ שירא אליכם כבוד ה• ע״ש בטעם דבריו‪.‬‬
‫קיש‬ ‫‪1‬יץ אליעזר חי״ח‬ ‫‪0‬יםז סד‬ ‫שו ״ ת‬
‫ועמוס עונד‪ ,‬לאמציח‪ :‬־לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי‬ ‫נברא‪ ,‬שזו הדרך להיות כמו לא נברא ‪ irn‬קלה ביזתר‬
‫בוקר אנכי ובולם שקמינ^ דקחני ה׳ מאחרי הצאן דאמר אלי‬ ‫לעבוד את ה׳ ‪ p‬הדרך הב׳ להיות נברא‪ ,‬אמנס קכשיו‬
‫ה־ לך והנבא על עמי ישראל״‪.‬‬ ‫שנברא מאד מאד דרוש לאדם להזד‪,‬ר ולמשמש במעשיו‬
‫כל הרכוח החז בץ אמציה לבין עמוס תא קשי הבנה‪ ,‬הן‬ ‫לענעד בנסיון להעת טח לכל אדם וגם ל‪1‬את ידי ‪JHW‬‬
‫דברי אמציה שאומר אל עתם שיברח אל ארץ יתדה‬ ‫הספר ‪ rx i‬השתמש במירושו זד‪ ,‬של הגרי״ם ז״ל בהסמיח‬
‫דאכל שם לחם ושם ינבא‪ ,‬מה המכוון בדברי לעג אלה אל‬ ‫על גזען הדורות הנרי״א סקאזנא ז־ל‪ ,‬ואמר שהיו לו‬
‫הנביא‪ ,‬והן דברי התשובה של הנביא עטם מה‪ ,‬איך תא‬ ‫ב• הנסיוטת יחד‪ ,‬היה סגור ום»גר ושקד על התורה ביג^ה‬
‫מכוונה כתשובה לדברי אסציה‪ ,‬ומה בכלל המכוון באסרו‬ ‫רבה‪ ,‬ועם זאת בשנים הסעת נתמרסם בכל העולם טלו‪,‬‬
‫״כי מקר אנכי ובולם שקמים״‪ ,‬וכט־כ מת זה שתט־ א לא‬ ‫ומכל ק‪1‬וי א ‪ p‬הריט אליו שאלות בהלכר‪ ,‬ולכולם השיב‪,‬‬
‫נביא אנכי וט׳‪ ,‬הרי אם שלחו ה׳ לד‪,‬נבא על ישראל הא הוא‬ ‫לכלל‪ ,‬ולמרט‪ ,‬והיה נברא ולא נברא יחד‪.‬‬
‫כן נביאז‬ ‫כדברים האלה‪ ,‬והערכה זאת‪ ,‬אמשר להמליץ גם על‬
‫וראיתי מעם באיזה מאסף דתשי שמובא בשם הגתן בעל‬ ‫הנמסר הגדול הזד‪ ,‬שאט עסוקים בר‪0,‬מקץ‪ ,‬הוא היה‬
‫ערוך השלחן ז״ל שכתב לבאר רקע תיטח האטר‬ ‫יחיד הדור בדורט בזה שיחד עם ההסתגחת בד• אטת של‬
‫בכזאו^ דד‪,‬נה ד ^ העולם תא כי כאשר יבוא באיזד‪ ,‬מקום‬ ‫הלכה יצר עם זאת קשר בל ינתק עם אנשי ח ת והדריכם‬
‫צדיק אחד תושב יומם ולילה על התורה ועל העמדד‪ ,‬ויגת‬ ‫על ממעי התורה והיראה בתורד‪ ,‬שבכתב ובתורה שבעל מה‪,‬‬
‫תוכחה ברבים‪ ,‬ישימ אסיא תשרים שביניד‪,‬ם כי אין מד‪,‬‬ ‫לכלל‪ ,‬ולסרט‪ ,‬וקיים הכתוב ״וירד משה ם! ההר אל‬
‫לדבר אם איש נטלן מד‪ ,‬שנעלם ממט תיות העולם ת‪,‬וה‪,‬‬ ‫העם־‪ ,‬תמיד ח ע לרדת םד‪,‬ררי גדולתו גם אל העם‪ ,‬וחבל‬
‫ואיננו יודע רק הבית מדרש וד־ אמות של הלכה בלבד‪,‬‬ ‫על דאבדץ ולא משתכחק‪.‬‬
‫ונעלם ממט שממן התה אי אמשר לט לר‪,‬תנוע כבדוחת‬ ‫עליז יאה להםם ‪ T‬ההסמד של הועא סמדנא על רבינא;‬
‫הקודמים‪ ,‬ו ט ישמע לו ולטסרוז‬ ‫תמרים הנ^ו ראש על צדיק כתמר‪ ,‬נשים לילות‬
‫וכך תה דרכם גם מאז‪ .‬וזת שאמציד‪ ,‬אמר אל עטם ״חחה״‬ ‫כימים על משים לילות כימים )מו״ק כ״הם‪ .‬ומפרש הר‪.‬מלאה‪,‬‬
‫כלומר יודע אני שאתה נביא‪ ,‬אבל ברח לך אל א ס‬ ‫דד״נה התמר טתן סירות ל ק זצא קטן וחלש‪ ,‬וארז איט טתן‬
‫יתדה שד‪,‬מד‪ ,‬בטלנים כמותך‪ ,‬מאכל שם לחם״‪ ,‬ותםתסק‬ ‫סיתת ולכן הוא חזק‪ ,‬וד‪,‬נה הצדיק הוא כתמר שמלמד‬
‫בטעם רק בלחם ״ושם תנבא״‪ ,‬מביט אותך‪ ,‬אבל כאן בבית‬ ‫לתלמידים ובכל זאת מזכהו ה׳ ש’ה ‪ ,T‬גם כארז וממלא לו מה‬
‫אל שהוא מקדש מלך ובית ממלכה לא תוסיף עוד לד‪,‬נבא‪ ,‬כי‬ ‫שמחסיר עי־כ לעצט‪ ,‬חד‪,‬ו ־צדיק כתמר ימרח כארז בלבנון‬
‫הנך משולל מיז־סת העולם ומחיי החזנינ^‬ ‫ישגא״‪ ,‬אבל הוא צריך בגלל כן גם לייחד לילותיו ללימודיו‪,‬‬
‫וזעביא עטם משיב לו על דבריו אלד״ הנך טעה טעות‬ ‫חה בגללט‪ ,‬ל ק נשים לילות כימים על משים לילות כימים‪,‬‬
‫נטרה‪ ,‬כי אינני נביא מתולדתי אשר ז ח לו דרכי‬ ‫וכזאת חובתיט אט לשים ליאת כימים לעסוק בהסמחץ של‬
‫העולם ותיותיו‪ ,‬כי הייתי עד כה טחר במקנה ובשקמים‪,‬‬ ‫הנססר באשר גם תא שם בגלליט לילות כימים‪,‬‬
‫ואני בקי בתיות העולם יותר ממך‪ ,‬אך תום גזר ה׳ עלי‬
‫לד״גבא‪ ,‬רקחני מאחרי הצאן ואמר לי לזעבא על עם ישראל‪,‬‬
‫ולכן ראוים הסה דברי להשסע גם בבית אל הגם שועא מקדש‬
‫מלך ובית ממלכו־״‬
‫כהנה וכהנה כטעטת אמציה כהן בית אל באים אליט‬ ‫אגרא דד‪ 0,‬סחא דלויי ער מ ת ו׳« ומסרש רש״י‪ :‬דלויי‬
‫הסוקרים לטגיהם‪ ,‬ותשובתיט לד‪,‬ם היא כתטבת‬ ‫לר‪,‬רים קול בלשון נהי ועגמת נסש שיבם השומעים‪,‬‬
‫עטם הנביא לאמציה‪ ,‬וכי עליהם לדעת שבלי להקשיב לקול‬ ‫יש גם לסרש ״דלויי־ מלשון דליה‪ ,‬לדלות וללמוד‬
‫ה׳ ובלי הליכה בדרכי התורה והלטתיה אין קיום לא‬ ‫מתתמיות מדותיז‪ ,‬מדיתמדתו הגחלה בתורת סיני‪ ,‬עד‬
‫למקדש מלך ולא לבית ממלכד״‬ ‫שנהיה כל סלו תורה‪ ,‬אשר מה היה גם הנמסר ז״ל וקיים‬
‫ומאת ומאת תתה מלחמתו הגחלד‪ ,‬טלחמת־חרמה של‬ ‫בנמשו ממש את ה־כי הם חייט ו«רך יסיט ובר‪,‬ם טעה יוסם‬
‫הנססר הגחל עד הריטרטם וגיחריהם ואט בוכים‬ ‫ולילה״‪ ,‬עד שטדד‪ ,‬הסמל והחגמא לכך‪,‬‬
‫ואומרים ״ט יקום לי עם מרעים ט יתייצב לי עם תעלי‬ ‫רחר עם הנהי ות־״סמד בהרמת קול על האבחה הגתלה‪,‬‬
‫תן״‪.‬‬ ‫והדליד‪ ,‬ללטד ללכת בדרכיו‪ ,‬נרים גם קול זעקר‪ ,‬על‬
‫לא זכיט שיד״א עוד שרוי בתוכט ״ומשה עלה למרום״‪,‬‬ ‫המירצות הגתלות בזעמת היהדות כאן בארצט הקדושה‬
‫נשטזו עלתד‪ ,‬למרוטם לישיבה של מעלה‪ ,‬ובטח לסי‬ ‫אשר רבים הסר‪ ,‬עד שקשה כעת למורטס‪,‬‬
‫מדרגתו גם שם ד^א עומד ומשמש‪ ,‬כדברי הגם׳ בסוסד‪,‬‬ ‫בעמוס ד ישט דכוח גמנגח בץ אטציד‪ ,‬כהן בית‪-‬אל לבין‬
‫שתוחלט‪ :‬חיהי שם עם ה'‪ ,‬מה להלן עומד ומשמש אף כאן‬ ‫הנביא עמום‪ .‬אסציה סונה אל עטס ואומר א‪ :‬חוזה‬
‫עומד ומשמש״‪.‬‬ ‫ברח לך אל אוץ יתדה ואכל שם לחם ושם תנבא ובית אל‬
‫נבקשו שיסיל תחינתו לפגי כסא הכבוד על עמו ישראל‬ ‫לא תוסיף עוד א עסו כי מקדש סלך תא ובית ממלכה תא‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימןסה‬ ‫שו ״ת‬
‫לט שהתרטם מפרש ‪T‬קנית״ שנאמר בקרא דר״ל שתהיה‬ ‫שיוגיאס לסרתג ססיבר‪-‬הרותני והגשסי שנתונים בס‪ .‬רהיה‬
‫עי״כ זקוקה א דתחייב אבמה ולקחת אותה לאשה‪ .‬וא״כ‬ ‫למליץ יושר למשסחתו הכבודד‪ ,.‬לרבנן ו ל ת ל מ ^‪1‬ן‪ .‬ולכל‬
‫חן מינה דד״וא הדין ״ה״קניתי״ שנאמר בפסוק י׳ ג״כ ר״ל‬ ‫בית ישראל כולו בכל מקום‪JDJW‬‬
‫שנהיתה עי״כ זקוקה לי ונתחייבתי אבמה ולקחת אותה לי‬ ‫ויהי ר‪1‬זן שיבולע המות לנעח ומחה ה׳ אלקים דמעה מעל‬
‫לאשה‪.‬‬ ‫כל מנים בבלביג בב*א‪.‬‬
‫חאת להעיר לשם זהירות הדברים‪ ,‬כי ברור ופשוט בלי צל‬
‫של ספק‪ ,‬חד‪ ,‬שנזכר מה בתרטם לשון יבום ״ובעי‬ ‫סימן סה‬
‫אבמה־‪ ,‬וכן במד‪,‬ר״מ אלשיך לשון זקוקה‪ ,‬וכך מציט לכמה‬
‫ממפרשי המגילה שמדברים על ענין בועז וחת כענין ימם‪,‬‬ ‫קונטרס בעניני גירות תנאיו וסוגיו‬
‫כל זה איט אלא לשון מושאל‪ ,‬כי חז״ל הקדושים הוח לט‬
‫בקבלתם ובעומק הבנתם‪ ,‬ד״הכי ישם אחים יחדו״ הנאמר‬ ‫על ענייני גירות תנאיו וסוגיו השונים הרבתי כבר לכתוב‬
‫גבי ימס הכוונה הברורה היא על אחים ממש שהמד‪ ,‬בני אב‬ ‫בכמה מקומות בסמריי שו־ת ‪1‬יץ אליעזר׳ ‪r‬וין‬
‫אחד כבני ^קב‪ ,‬ואם אינם אחים ממש אין שום מצות ימם‬ ‫בחלק ה׳ סימן ס״ו‪ ,‬וסימן כ״א אות ב׳ והלק י״א סימן ע־ס‬
‫^רא על הקרובים‪ ,‬וכבר כתב האבן עזרא עה״ת פ׳ כי תצא‬ ‫וחלק ס״ז סימנים ס״א ס־ה ס״ו‪ ,‬ובחלק י״ז סימן מ״ב‬
‫)כ ‪*,r‬א'( שזו היתה סילוף המכחישים שפירשו הכתנה של‬ ‫בשנטרם הגדול בביתר געת תת ובעניני גיור בכלל‪.‬‬
‫״כי ישם אחים יחדו״ שאץ הממון על אחים ממש כי אם על‬ ‫כן כתבתי על אודות אם מקבלים גרים מעמלק בחלק י״ג‬
‫קרובים והסתייעו בדבריהם מההיא דמעז‪ ,‬ור׳בעל אבן עזרא‬ ‫סימן ע׳א‪ .‬וכן אם מקבלים גתס מעמון ומואב‬
‫הכה על קדקדם ודחה כל ראיותיז® ובתוך זה גם הראיה‬ ‫וביאות מקראות במגילת תת בחלק י״ג שם סימן *״‪J1‬‬
‫מההיא דמעז וכתב כי אין שום זכר ימם כי אם גאולה ע־ש‪,‬‬ ‫ועל אודות הקראים והמלשים כתבתי בחלק ה׳ סימן ס״ז‪,‬‬
‫וכך מתב בכזאת גם הרמב״ן בפ* בראשית )ל־ח‪-‬ח־( גבי‬ ‫ובהקדמה‪ ,‬וחי״ב סימן ם״ו‪ ,‬כן כתבתי שם על אודות‬
‫יהודד‪ ,‬ותמר כי ״חכמי ישראל הקדמונים מדעתם בעגין‬ ‫הכת הנקראת ״שומרי שבת־ ועל כתות יהודי קוע׳ין‪ ,‬וכן‬
‫הנכבד הזד‪ ,‬הנהיט לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל‬ ‫בחלק י״ז סימן ס״ח ובמלואים‪ .‬וכמו כן כתבתי מזה ועל‬
‫יורשי הנחלה באותם שלא יהיה בהם איסור השאר וקראו‬ ‫אודות הכת הנקראת בשם ״בני ישראל־ בחלק י׳ סימן כ־ה‬
‫אותה גאולה‪ ,‬ושזהו ענין מעז וטעם נעמי והשכטת״‪ ,‬וטכיון‬ ‫‪ pB‬ג׳ סימן כ״ה יעו־ש‪.‬‬
‫שגאולר‪ ,‬זו מקורה ומנר׳גר* מימם האח האמור בתורה קראוה‬ ‫בכמה מקומות מ‪60‬ריי הסתמכתי על הקונטרס שכתבתי‬
‫המפרשים בשם מושאל של ימם‪.‬‬ ‫על סוגי הגיתת ובעיותיו עקרוטתע ותנאיו בספרי‬
‫וראיתי בזה דברים תמוהים בפי* אצרת שמואל על מגילת‬ ‫הלכות מדינה חלק ג• שער ח׳‪ ,‬ובהיות והספר אזל מזמן מן‬
‫חת‪ ,‬הן בהשוותו ענץ הגאולה הזאת לדין ימס ממש‬ ‫השוק‪ .‬לכן למען לא יחסר המזג‪ .‬ולבקשת רבים‪ .‬אני מדפיס‬
‫במגע לפרטי הדינים‪ ,‬והן בדברי־טעות בעצם חני הימם‬ ‫בזה שנית את הקונטרס בהשמטות קטטת שאינן נדרשות‬
‫בטגע לאשת אחיו שלא היה בעולמו כדיווכח המעיין‬ ‫לעיקרן של הבעיות ההלכתעת לד״לכה למעשה‪.‬‬
‫בדבריו‪ ,‬והמחוור שבטלם הוא ליישב ולומר שכל דבריו‬ ‫] ‪0‬מב‪ .‬בד‪,‬םשך למ״ש בקונטרסי הנ״ל בבירור גערי רות‪,‬‬
‫הנאמרים שם בזה אינם אמורים אלא בדרך דרוש לבד‬ ‫היות וכתבתי בדברי שם בנוגע אם היה שם יבום‪.‬‬
‫למשיכת לב השומעים וד׳קוראים לקישורים של הדברים‬ ‫אעתיק ם־ש בטגע אה בספרי הלמת מדינה שם בח״ג שער‬
‫הנאמחם‪ ,‬מבלי לד‪,‬כנ‪ 0‬בדקדוקי צדדי ההלכה מה‪ ,‬באופן‬ ‫י' פרק א'‪ ,‬ח״ל‪ :‬חה שכתוב במגילה שם וגם את רות‬
‫שאין ללמוד מהם בטגע לדינא כלל‪ ,‬ואכס״ל יותר מד‪.[,‬‬ ‫המואביה אשת מחלון קניתי א לאשה וט׳״ אי אפשר לפרש‬
‫כמו שמשמע לכאורה מפשטיה דקרא דקנה אותה על ‪T‬י‬
‫זמתו הקנין שקנה את השדה‪ ,‬דהייט בקנק חאפין שנזכר‬
‫לפני זה וכדפירש״י בקדושין ד ג׳ ע״א בטגע לקנין השדה‪,‬‬
‫בעית התערובת‬ ‫דהרי אשה לא מיקניא בחאפין עיין בפנ״י בקדושין שם‪,‬‬
‫אלא נריכים לפרש כדמפרש המהר־מ אלשיך‪ ,‬דהטונה של‬
‫א( כמו בימי עזרא ונחמיה עומדים אט כאן בארצנו‬ ‫״קניתי א־ ר״ל שע״י קניית כל הנחלר‪ ,‬נעשית זו מעין‬
‫הקדושה לדאמניט ודאמן כל בית ישראל לפני‬ ‫זקוקה‪ ,‬ומביא ראיה אה מה שלא נאמר ״כי קניתי את כל‬
‫בעיה בוערת של ״כי נשאו מבנותיהם לד‪,‬ם ולבניהם‬ ‫אשר לאלימלך ואת תת״ שאזי היה משמע שקנה הכל בקנץ‬
‫וד״תערמ זרע הקרש בעמי הארצות״‪ ,‬ומבחינת ההיקף מרמם‬ ‫חליפין‪ ,‬אלא כתוב בלשון חגם את חת״ עיי״ש‪ .‬דש סיוע‬
‫עוד יותר לפשוע בדבר זד«‬ ‫לפיחשו זה של הםד‪,‬ר״ם אלשיך מדברי התרטם בפסוק ה׳‬
‫ובמקץ! אשר בימים הד׳ס היה סשה לישראל על ע ע‬ ‫שם שכתוב‪ :‬תיאמר בועז ביום קטתך השדה מיד נעמי ומאת‬
‫סמאיר זה באשר עמדו עזרא ונחמיה מפפן נ ‪p o‬‬ ‫חת המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נזזלתו״‪,‬‬
‫״לזעציא כל נשים חעולד מזע״ חלד׳בדל מעמי האח״‪.‬‬ ‫ומתרגם התרטם ח״ל‪ :‬ומן ‪T‬א דרות זטאביתא אתת מיתה‬
‫ועלד‪ ,‬הדבר בידם להבדיל בשל נג‪ T‬ומצור‪ ,‬את זרע ישראל‬ ‫חייב את לסיפחק ובעי אבמה יתה ולמסבא לאנתו״‪ .‬הרי‬
‫קכא‬ ‫צק אליעזר חי־וז‬ ‫‪no P '0‬‬ ‫שו־ת‬
‫מדיני רחבת מטדים של הפרדה במשפזצת הטעורטת שרט‬ ‫סכל בני נכר‪ ,‬ואיש לא ‪ •my‬בסניהם‪ ,‬ואלה אשר נכשלו‬
‫גם רם‪ ,‬עד אשר מרה עליט חח מטרוט דלמח תועים טנה‬ ‫עוזר התודז על חסזכתיוס ועונות ‪m,Tnw‬‬
‫שלא יו ט ט להיות טרמים לטלוק שטנה מישראל ח״ו מדין‬ ‫הנה בימינו אלה‪ ,‬בגלל השלסון החילוני האוחזיס ברסן‬
‫יבמות ד׳ ק׳ ע־ב‪ ,‬וברש״י בד׳ מ״ב ע״א ד״ה ולזרעך‬ ‫ההנהגה‪ ,‬ומכירים רק ב‪n‬ו‪p‬ות‪,T‬ם שוזקקים לפו‪ ,‬ולא‬
‫אהחך(‪.‬‬ ‫^קי־סיני‪ ,‬אט עומדים חסרי זינים לקראת התומעה הזרה‬
‫הזאת בממדים רחבים‪ ,‬וםתגוששים‪ ,‬ונלחמים עד זה‪ ,‬ועד‬
‫כל המפר ‪r‬ים וד‪,‬מ‪0‬סינים למיניהם השונים‬
‫פרק ב‬ ‫ם מענין הדבר שעד כדי כך עלה הדבר בידיהם של עזרא‬
‫ונחמיה לר״תגבר על שורש פורה ראש ולענה זה‬
‫הגירות החיוביות והשליליות‬ ‫ולעוקרו מן השורש‪ ,‬עד שלא הוזקקו אפילו לספל בענק‬
‫גיתת‪ ,‬דהיינו לגייר את הנשים הנכריות ובניהם‪ W ,‬לגייר‬
‫א הז״ל טב ט ת ד׳ מ״ז ע־ב וקדושין ד׳ ע׳ ע־ב ונדה ד׳‬ ‫את הבעלים הנכרים בכדי שלא להפריד בין המשפחות‪ ,‬אלא‬
‫י״ג ע״ב אמרים דקשים גרים לישראל כספחו^‬ ‫בחרו בדרך המובחרת שיאה לעם סגולה‪ ,‬והוא על‬
‫התגשמותה וטטשד‪ ,‬של מימרא זאת מתבסאת בכל דור‪,‬‬ ‫ההתבדלות‪ ,‬וכולם הסכימו על כך‪ ,‬להעדיף להפרד מן‬
‫ובכל מקרה‪ ,‬בצורה אחרת‪ ,‬באפן שיוצא לט‬ ‫הנשים‪ ,‬הבעאם‪ ,‬והבנים האלה‪ ,‬ולהפרידם מקד‪,‬ל ישראל‪.‬‬
‫שכל הפירושים שנאמרו טטס׳ ובראשונים בביאורו של‬ ‫מלגיירם לשם אישות‪ .‬וכדומד״ שלא על טד‪,‬רת הקודש של‬
‫מאמר זד‪ .‬הטה בבחינה של אלד‪ .‬ואלה דברי אלקים חיים‪.‬‬ ‫גירות נאמנה הנובעת מתוך הכרת דת‪-‬האמת‪ ^ .‬ע ם‬
‫בדורנו אט מתבסא ומתבלם ביותר פירושו של הרמב״ם‬ ‫שבחסר זאת‪ ,‬בסופו של דבר יהיו לחעץ בקרב בית ישראל‬
‫)בפי־ג מה׳ א ט־ כ הי״ש שמפרש דמפני זד‪ .‬אמרו‬ ‫להסירם מעל אלק‪,T‬ם‪ ,‬ולחנך בנים שלא אמון ‪j a‬‬
‫הכטם קשים להם גרים אשראל טגע הצרעת שחבן חוזרין‬ ‫ובכל ספר עזרא ונחמיה לא נזכר אפילו ברש עבת הגיתת‬
‫בשטל דבר ומסעץ את ישראל וקשה הדבר לפרוש םד‪.‬ם אהר‬ ‫כדי שלא עטרם לד‪,‬פרד ממשפחותיהם שד״תעח בם‪,‬‬
‫שנתגיירו‪ .‬ובמקרים רבים ישט הטה להזקק לגיור מה‬ ‫אק זאת כי אם שהבליחו כנראה להחדיר בקרב טלם‪,‬‬
‫שכמעס רק כ״ד של הדיוטות היו שדקקים לו בימי דוד‬ ‫מתחילה בכה ולבטף בר ‪ r‬ר‪ ,‬את ההטה וד‪,‬םידע‪ ,‬שכשם‬
‫ושלמה )כטטויו של הרמב״ם בפי־ג מר‪.‬׳ אט״ב הטח(‪ ,‬וד‪,‬םה‬ ‫שענין גדול הוא להחדר טי אדם אל דרך האמת ע •י החדרת‬
‫רק גרים של טי ע ט‪ ,‬ובא זד‪ .‬כבחירת הרע במיעוטו ב טי‬ ‫האמונה בקרבם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ו א ראוי‬
‫למטע תעחבת ונשוא תערובת גמורים טן ישראל לנטים‪.‬‬ ‫לעבוד וללמדם דרך השם >עיץ רמב״ם פ״א מה׳ ע״ז ה־ס כך‬
‫ב< אמנם תורת ישראל מעריכד‪ ,‬עד מאד את בן־הנכר‬ ‫מאידך גיסא אין לטא באמה כפיה שהיא על מי שהוא נח«אר‬
‫הנלוד‪ .‬אל ד׳‪ ,‬ומזהירה בד‪.‬רבה מבלי לר‪0.‬יח‬ ‫האימות שיקבל עלמ עול תורה ומצות אשר ם‪7‬וה רבט לא‬
‫דעתנו ממיעת נפש הגר‪ ,‬ומאמרים לאן סטר ישנם בהז״ל‬ ‫הנחילם אלא לישראל >עיק רמב״ם פ״ח מד‪,‬׳ מלטם ה־י(‪.‬‬
‫המדברים מגודל ערכו ורב חביבותו‪ ,‬וברצותגו לעמוד‬ ‫ולא עוד‪ ,‬אלא אפילו כשבא מי שועא משאר האומות‬
‫בקצט‪ .‬ובאופן ממצד‪ .‬על מדת הוטזדבקות של גירי ה טק‬ ‫לד״תגייר‪ ,‬החובה לבדזק אחריו אם סיבת התגיירותו‬
‫בקרב בית ישראל ועל ט ת טחמטת‪ ,‬החך‪ ,‬והט‪/‬קרטת‪,‬‬ ‫טבעת מאד״בה לעם ישראל ודתו‪ ,‬א שמא טלל ממק שיסול‪,‬‬
‫שעליט להראת כלפם‪ ,‬אט יכולים לעמוד על כך משתי‬ ‫א בשרל שררה שיזכה לד״ א מפני הפחד בא להכנם לדת‪,‬‬
‫תשובות סמוטת זו או אשר השיב רטט טמב״ם ז*ל לרבי‬ ‫ואם איש הוא טדקין אחריו שמא עינמ נתן באשה ^דית‪,‬‬
‫עוטיה גר ט ק מאח ישראל‪) .‬ונסתפק בכאן מד‪ .‬ב ל ט כי‬ ‫ואם אשה היא טדקק שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי‬
‫לבאר בפרטות כל הנאמר מד‪ ,‬בחז־ל צחך לטא בחיבור‬ ‫ישראל‪ ,‬ואם יש ספק טבר אץ טקבלק אתו‪ ,‬שכל החוזר ‪P‬‬
‫סיוט(‪.‬‬ ‫העם־ם בשטל רבר מד״בלי העולם איט »ירי הצדק )עיץ‬
‫והתשובה טאשונה טתה בנוגע לעסקי ט ס ת ותפלות‬ ‫רמב־ם פי־ג מה׳ אטדי ביאד‪ .‬ה׳ י־ג י ‪.(T‬‬
‫אם יש א לומר אלקיט ואלקי אמתיט‪ ,‬אשר‬ ‫ולפני ענקי רוח אלד‪ ,‬עמדו למראה עינ‪,T‬ם דוגמאות המרות‬
‫קדשט במצות?‪ ,‬ואשר הבדילט‪ ,‬ואשר ב ט בט‪ ,‬ושהנחלת‬ ‫מטה שאירע במדט במעשה העגל‪ ,‬ובקברות התאוה‪,‬‬
‫את אבותינו ושהוצאתט מארץ מצרים‪ ,‬ושעשה נסים‬ ‫ו ק חב מטיוטת‪ ,‬אשר ‪ t‬האספטף >קריו הגרים הגיחרים(‬
‫לאבותיט‪ ,‬וכל טוצא באלו הענינים‪ ,‬וע־ז השיבו טמב־ם‬ ‫היו בהן תחילה >עיץ רמב״ם ה׳ איט־ב שם הי״ח(‪ .‬וגם אלה‬
‫בלבב?ת גדולה‪ :‬יש לך א ט הכל כתקנן ואל תשנד‪ ,‬דבר‬ ‫שהתייהדו בתיץפה ה^־ובה לד‪,‬ם טמי מרדכי ואסתר נקבע‬
‫אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרה מישראל כך ראד לך‬ ‫עליד״ם רק דק של גרי אריות ט א ת א ביבמות ד׳ כ־ב ע־ב‪,‬‬
‫ל ט ך ולד‪,‬תפלל בין שהתפללת י‪Tn‬י בין שהיית שליח‬ ‫ובמס׳ גחם פ״א ‪ m‬ע־ש‪.‬‬
‫צבור‪ ,‬ועיקר ט ב ר אברהם אביט הוא שליט כל העם‬ ‫לא כן לדאמניט אט‪ ,‬ל אר הד״תפשמות וההתרהמת‬
‫והשטלם והודיעם דת האמת וייזדח של הקב״ה ״ ‪ o r‬בע״ז‬ ‫החילוניות‪ ,‬ולפי מבנה צמרתד‪ ,‬של האחזים בהגה‬
‫והט עבודתה ודגנים בנים רבים תחת כנפי השטנה ול ט ם‬ ‫השלסון אין ט טל ת אפילו לחשוב על מבצע בעלת היקף‬
‫ציץ אלישר חי־ח‬ ‫‪0‬י&ן ‪0‬ה‬ ‫שו ־ ת‬ ‫קכב‬
‫תחת כנפי השכינה ונתאבק בעפר רגא משה רבי' ע־ה ר ‪p‬‬ ‫והורמ ובוה בנע ובני ביתו אחו־מ לשמור דרך ד׳ כמו‬
‫של כל הנביאים וחפץ במעותיו ונשאו ל ט לקרבה או ר‬ ‫שכתוב בתורה כי ‪ w y r‬למען אשר ‪ m r‬את בניו ואת‬
‫באור החיים ו א א ת למעלת המלאטם ו א מו ח וא תענג‬ ‫ביתו אהרע ושמרו דרך ד׳ וגו׳‪ .‬למיכך כל מי שנתגייר עד‬
‫בשמחת העריקים והשליך העולם הזה מלט ולא פנה אל‬ ‫סוף כל הדוחת וכל המייחד שמו של הקב״ה כמו שהוא‬
‫רד‪,‬בים ושסי מב‪ ,‬ט שזו מעלתו כטל יקרא‪ ,‬חליא א לא‬ ‫כתוב בתורה םתלם ‪T‬יו של אברהם אבינו ‪ !r y‬הוא‪ ,‬ובני‬
‫כסיל קרא ד׳ שמך אלא משטל ופקח ומבץ ו הו א נטחות‬ ‫ביתו הם כלם‪ ,‬והוא החזיר אותם למומב כשם שהחזיר אנשי‬
‫תל ט ח של אברהם אביט שהניח אמתה ומולדתו ונסה‬ ‫דות במע ובלמודו אחריו‪ ,‬נמבא אברהם אביט ‪ 7ry‬הוא אב‬
‫אחרי ד׳‪ ,‬ו ט שבירך את אברהם ר ^ ונתן א שכח בעולם‬ ‫ארעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו והם כל גר‬
‫הזה ובעולם הבא הוא יברך אותך ויתן לך שכרך כראוי‬ ‫שיתגייר ו ם׳‪ ,‬ודע כי אבותיט שיבזב מםברים חבם עובדי‬
‫בעולם הזה ו אולם הבא‪ ,‬ויאריך ימיך עד שתורה במשפט‬ ‫עמדה זרה הע במערים‪ ,‬נתערבו בטיס וילמדו ממעשיהם עד‬
‫ד׳ לכל עדתו‪ ,‬רזכה אותך לראות בכל הנחטת העתיחח‬ ‫ששלח הקב־ה משה רבינו רבן של כל הנביאים והבדילט מן‬
‫אשראל‪ ,‬והיה הטב אשר ייטיב ד׳ עמט וד‪,‬סבט לך כי ד׳‬ ‫העמים והכניסט תהת כנמי השכינה לט ולכל הגוים ושם‬
‫דבר טב על ישראל עכ״ל‬ ‫לכלט חוקה אחת‪ ,‬ואל יהא יחוסך קל בעיניך אם אט‬
‫ומדברי תשובה זאת‪ ,‬בחרדת דבחה‪ ,‬בעחעטת לשונה‪,‬‬ ‫מתייחסים לאברהם ‪^r‬ק ויעקב אתר‪ .‬מתיחס למי שאמר והיד‪,‬‬
‫ומהברקת אמריה‪ ,‬אט למחם להבין עומק‬ ‫העולם ו ם׳ ע־כ‪.‬‬
‫אזהרת העיויים על איסור אונאת הגר וטדל העו מטובי‬ ‫ל א העתקט כל דברי תשובת הרמב־ם במרטות מסקו זה‬
‫לאהבה אותו באהבה רבה ונאמנה בלב ונפש‪ ,‬ו ק על טדל‬ ‫בהלכה‪ ,‬ולא נבוא בכאן גם בביתר מרסי הםו־מ‬
‫מעלתו של הגר־עדק ושכרו הרב העטן לו על אשר נשט‬ ‫ההלכותי שישט בזה‪ ,‬כי העיקר מה שרעונט כאן הוא‬
‫ל ט ליקרב אל מלאכת עמדת ד׳ לחמת בעל דת האמת‬ ‫להעבמ על ההשקפה הכללית של ההלכה היהודית כלמי‬
‫והעדק ואיים בפועל ככל אשר עוה לט אדץ כל הנביטם‬ ‫גירי העדק הבאים באמת ובתמים לד‪0,‬תופף תחת על כנפי‬
‫על פי ד׳ בתורתו תורת־אמת‪.‬‬ ‫השכינה‪ ,‬ועל היחס החעבי והגישה החמה והאחואית של‬
‫ג( אבל דא עקא שסיבת ההתגייחת עריכה למא אך ו ^‬ ‫טשאי דגל התורה כלפי גרים כאלה‪.‬‬
‫בגלל הגעה לכלל הכרה ט עם ישראל הוא‬ ‫והתשובה השניה היתה בדבר אשר רמ של הגר מתוך‬
‫הנבחר מכל העמים ו ט בחר ד׳ להיות לו לממלכת כהנים‬ ‫דכוח מלכתי אתו השיב לו שלא כהוגן עד‬
‫וגוי קדוש‪ ,‬ודחו טא הדת האמת ומעדק‪ ,‬אשר אך עיח‬ ‫שנתעעב הגר אל ל מ ונכלם‪ ,‬והפנה הגר את כל הענין אל‬
‫אפשר לד>ג^ אל התכאת המטון ו א ט ת אל הטב העפון‪.‬‬ ‫הרמב־ם ז״ל‪ .‬והשיב לו בזה ח״ל‪ :‬ואשר השיבך רבך שלא‬
‫וטבה יטדית טסלח על מקבא הגרים לבדוק על כך‬ ‫כהוגן והעעיבך והכעיסך וקראך כסיל‪ ,‬עבירה גדולה בידו‬
‫בקפדטת מחבה ובשיסטות טוחדו^ כנפסק בפרסות על‬ ‫וחסא ג חל חסא‪ ,‬וקחב בעיני ששומ הוא‪ ,‬וראוי לו לבקש‬
‫כך ברמב־ם פי״ג ופי־ד מה׳ איט־ב‪ ,‬וטו״ד סי׳ רם־ח‬ ‫מחילד‪ .‬אע־פ שאתה תלמידו‪ ,‬ואחר כך יעום דעעק ויתפלל‬
‫עיי״ש‪ .‬ועל כן אע־פ שמבחינת המתגייר מעיט בהז״ל‬ ‫ויכנע אוא יתכפר א רמועל א האל יתברך‪ ,‬וכי שכור היה‬
‫ביבטת ד׳ ם־ח ע״ב דדרשו אחרים דלכן גרים מה־ז מעונין‬ ‫ולא ‪T‬ע שבשלשים וששה מקומות הזהירה התורה על הגר‬
‫מפני ששט עעמם לר‪.‬כנ‪ 0‬תחת כנפי השכינה ע*ש‪ ,‬הנה‬ ‫ואיד‪ ,‬דבר וגר לא תונה והיא אונאת דברים‪ ,‬אא אמר הוא‬
‫מבטנת המקבאם מעיט לחז־ל ביבטת ד׳ ק־ס ע״ב שדרשו‬ ‫האמת והיית אתה התועד‪ .‬היה לו לד‪,‬סביר לך פנים ו א מ‬
‫בהיטך טה ואמת דרעה אחר רעה תבוא למקבא גרים מפני‬ ‫לך רמת‪ .‬כל שכן שאמרת אמת והוא התועד״ ועד שזה חרש‬
‫שקשים גרים לישראל כספחת עיי־ש‪ .‬וטיט בגלל טבת‬ ‫אחר הישמעאאם אם הם עובדי עח אם לאו היה לו לחוש‬
‫הדקדוק על דבר כנות הגירות‪ ,‬וטמפרש המאירי דברי‬ ‫לעע® על הכעס שכעס עד שד״חלים גר עדק שלא כדין‪,‬‬
‫הגט ביבטת שם ח״ל; לעולם יהא אדם נמנע שלא לקבל‬ ‫וכבר אמת רז״ל כל הכועס יהיה בעיניך כעובד עייז‪ ,‬דע‬
‫גרים אלא אם כן אחר בטנד‪ ,‬ג ח א‪ ,‬ע־ד‪ .‬שד‪.‬תבאר במסכתא‬ ‫שחובה שחייבתנו חורה על הגרים גדו א היא‪ ,‬על האב ועל‬
‫)בד׳ ם־ס שמא מתוך איזה}סבה{ הם מתגיירים ואין סנתם‬ ‫האם נעסויט בכטד ומורא‪ ,‬ועל הנביאים לשמוע א ם‪,‬‬
‫נקייה מכל וכל‪ ,‬וכשנתגיית ופרחה סבתם הם מקילים‬ ‫ואפשר שיכבד אדם רירה ממי שאיט אוהבו‪ ,‬ועל הגרים עוט‬
‫בדקדוקי המעות דשראל למרים מהם והוא שאמרו קשים‬ ‫באד‪,‬בה רבה המסור ללב ־ואהבתם את הגרי‪ ,‬כ « שעיוט‬
‫גרים אשראל כספחת‪ ,‬ע־ט‬ ‫לאהוב את שמו שנאמר ואהבת את ד׳ אלקיך‪ ,‬וד‪.‬קב״ה‬
‫בכבודו אוד‪,‬ב את הגר שנאמר ואוהב גר לתת א לחם‬
‫ורק כאשר סיבת הגירות באה מתוך הכרה פנימית באל‪-‬‬ ‫ושמא‪ ,‬חה שקרא א כסיל תימא גדו א הוא‪ ,‬אדם שהניח‬
‫האחד טחט והטוחד וע־י אטנת אומן בתורת קדשו‬ ‫אביו ואט ומקום מולדתו ומלטת עמו דדם הנמרה והבין‬
‫ונביאי האמת והעדק‪ ,‬אז בבוא הבן הנכר הזד‪ ,‬ליכנס לחיק‬ ‫בעץ ל מ ובא ונדבק באומה ה שהיא מיום למתעב טי עבד‬
‫היהדות‪ ,‬הוא נהפך לאייז אחר ונשמה חדשה מתחדשת‬ ‫מושלים ם ומטר רדע שדתם דת אמת ועדק וד‪,‬בין דרכי‬
‫בקרט‪.‬‬ ‫ישראל והמר הכל ורדף אחרי ד ועבר בדרך הקדש ונ מס‬
‫קכג‬ ‫‪1‬יץ אליעזר חי־ח‬ ‫סי ק ס ה‬ ‫שו־ת‬
‫פרק ג‬ ‫ולזה מםץ עוסק ‪ cnoxD‬ז־ל ביבמות מ״ כ־ב ‪7‬־א וד־ ם־ח‬
‫ע״ב רד׳ ם־ב ‪y‬־‪ oc‬ובבכותת >ד• ט־ז ע״« דגר‬
‫סוגי הגירות ובעיותיהם‬ ‫שנתגייר כקסן ענולד דמי‪.‬‬
‫ו ל כ פ ר ה בלתי מ‪ 1‬מ טעס הגהת הכלל הזה של ״כקסן‬
‫כפי אשר הזכרנו במרקים הקודמים חב מקרי הגיחת כאן‬ ‫שנולד דמי־ דאיך מתארם מתבטלים ממרא‬
‫אינם לשם שמים מן המובחר כמי אשר ההלכה‬ ‫דארעא כל קשחז שהיו א עד עתה וכל מעולות? ומעשיו‬
‫חרשו ‪ J‬דשנד‪ ,‬אמד‪ ,‬עילד‪ ,‬שהיא בגיחת‪ ,‬ועל הרוב עילת‬ ‫שמעל ועשה עד כה‪ .‬תהיה מנותק מזס בכל מכל‪.‬‬
‫נשואץ‪ .‬תוסף לוה מקונן סמק ג חל בלב ביה׳ד אם אמנם‬
‫אחרי קבלת הגיחת ישמרו על מנות התורה כמי שמבטיחים‬ ‫אבל ימה מסביר את וה הלבוש ‪ r r a‬סי׳ רם־ס סעי׳ א׳‬
‫במיהם ובשמתס בשעת הקבלה‪ ,‬וא'כ לטטרה הייט נריכיס‬ ‫ח־לו אמרו חו״ל הדעת נותן שגר המתגייר ומקבל‬
‫לבא לידי החלטה עקרונית אחידה לדחות בהחלסיות סוגי־‬ ‫עליו עול התורה והטבוה ועול מלכות שמים ודאי נתערה‬
‫גיחת כאלה‪ .‬חטלי גס לדירחיק עוד לכת לגזור וטמר לא‬ ‫עאו חח טסדדם חח חדש חח קדישא נשמתא חדתא ונעשה‬
‫להזדקק כלל ועיקר לבקשות־ג?ר כל ו ‪ p‬שלא ישונה המנב‬ ‫איש אחר‪ ,‬וכאא נובר ונולד בו ב?ס דמי וכל ימיו‬
‫הוה שאנו נמנאיס בו שנמרץ הדבר לר‪,‬תערב בגויס במועל‬ ‫הראשונים הם כלא היו‪ ,‬דאיש אחר הוא וכל קרוביו שהיו א‬
‫ממש וגס ללמד ממעשיהס‪ ,‬וכאשר סני ט באמת בכמה‬ ‫בג?תו אינם עוד קחביו וכגכרים יחשבו לו למי ^ כל‬
‫קהלות שגורו וקבא עליד‪,‬ם מאת‪ .‬כמוכר בסמריג^‬ ‫העריות שאסרה לנו חתורה משוס שאר בשר אינס אסוריס‬
‫עאו שאין א שו□ קרובים ושאר בשר בעולם שהוא נ תר‬
‫אבל אחח העמן בכובד ראש בכל נדדי הדברים חאים‬ ‫לבדו כאדם הראשון ו ם׳ עכ״ל‪ ,‬והייט כדבחט הקברים‬
‫בעליל שאץ הדבר הוה כ״כ משום‪ ,‬כי ישנם מקרים‬ ‫הנ״ל‪.‬‬
‫וטרגחות כאלה בעניני הגיחת שבעמוד למראה עיני ביהח‬ ‫ועפ״י ד&בר נעלה וה תתערה עליו חח םמחם חח חדש‬
‫ראיית הטלד והתונזטת החמחת שעלולות לנ מ ח איט‬ ‫חח קדישא נשמתא חדתא ונחשב כנובר וטלד בו‬
‫ימל לדחות בקשות הג ‪T‬ות המגשות ־ הן ע״י המבקשים‬ ‫ביום לבדו כאדם הראשון ‪ p r‬בהרחבה סה דאיתא בב־ם ד•‬
‫בענמם‪ ,‬והן באמנעות המסדות המטמליס בדבר ‪ -‬במחי‬ ‫נ״ח ע״ב דבכלל אזהרת «נאת דברים ובא דאם היה גר ובא‬
‫יחד‪ .‬דש רק לדץ בקביעת ועדרות כלל?ת אשר על מיהם‬ ‫ללנבד תודה אל ‪w r‬־ א מה שאכל נבילות וטרימות שקבים‬
‫יקיש כל בית דץ דחן על המקרה שלמנ? למי רזטת עינ?‪,‬‬ ‫ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרו ממי הגבורה‪ .‬וכן הא‬
‫וכדברי הבית ?סף במר ? ‪ r‬מס״י רס״ח בד״ה ודע ח‪,‬א‪,‬‬ ‫דאיתא במכילתא שמות )כ״ב־כ׳(‪1‬וגר לא תונה ולא‬
‫שמתב ללמד מהאמור בתוס׳ ביבמת ד׳ ע־ב ד״ה לא בימי‬ ‫תלחבנו‪ ,‬לא תוננו בדברים ולא תלחבט בממון שלא יאמר‬
‫חד‪ ,‬ח!כל תלד למי ראות עיני ב ח‪ ,‬ו ק מתב הש״ך ‪r ?0‬‬ ‫א אמש היית עו ^ לבל קורס נבו והרי חויחם בין שיניך‬
‫ם־ק כ״ ‪4‬‬ ‫ואתה מדבר מילץ כנגדי‪ .‬נועיין גם במם׳ גרים מ־ד ה״א(‪.‬‬
‫בדרך כלל ישנם למניט ששה מגי שאלות ראש?ת ואלה‬ ‫והייט שחו״ל ס ט להדגיש מה התכלית שיטי שנתהוה‬
‫ד‪.‬מ‬ ‫בעבמיותו של הנר הוה שאינט כלל מה שהיה תנבל למגי‬
‫א< קדרי הגר עם נכריה‪ ,‬זט להימך‪ ,‬בלי שום נמאץ‪ ,‬דשנם‬ ‫חתגייחתו‪ ,‬וטמו נזדכך ונזדקק מכל הדברים האסורים‬
‫כאלה שגס טל ח לר‪.‬ם כנר ילדים‪ ,‬וקשה מאד‬ ‫והטמאים שנכנסו במעיו והיו כלא היו‪ ,‬והרי הוא כעת בריה‬
‫המרידה‪ .‬דש חשש שאם לא נקבלם ישתמח היהודי או‬ ‫חדשה וכה וסהווח בנשמתא חדתא המסוגלת ללמוד תורת‬
‫הימדיה‪ ,‬וב?תר חמור הדבר כשישנם ילדים ו טל ח מאס‬ ‫משה שנאמרח ממי הגבורה‪ ,‬באומן שעומד בדרגא שוה עם‬
‫ימדיה שדץ ישראלים גמורים ל מ ועם ההשתמחת ?סמעו‬ ‫כל בד ישראל מתחילת ברייתו‪.‬‬
‫אתם בץ הנכרים גס הילדים הקטניס‪.‬‬ ‫ו א׳ כ כאמור כל זה ועא חקא בבואו לר‪0,‬ומף בחנחת בית‬
‫לכאורה הרי משנה ממורשת היא ביבמות ד׳ כ ח ע״ב‬ ‫ד׳ בקרב עדזו בני ישראל סתוך הכרה אמיתית בדת האמת‬
‫דהנטען על השמחה ונשתחררה או על העובדת‬ ‫מבלי שוס סיבות נדדיות תהיינה אשר תהיינד‪ .,‬ובישנם‬
‫מכבים ונתגיירה הרי וה לא יכטס ואס כנם אץ מניאין‬ ‫כאלה הסה מוגסים וטתגיס טעם למגם בכל בקשת‬
‫מידו‪ ,‬ומתבאר במנית הגם׳ דהסעס דלכתחילה לא משום‬ ‫ההתגיירות‪ ,‬ו מסב שישאר ערל־בשר מסה שינטל בשר‬
‫הסר ממך עקשות ‪J10‬‬ ‫ערלתו דשאר ערל־לב רהיה לבית ישראל לסמחת ולנגע‬
‫ומה שיותר קשה חוא סמה שממרש רש׳׳י טעם עקשות המה‬ ‫ערעת‪.‬‬
‫משוס לעו שלא יאסרו אמת היה הקול הראשון‪.‬‬
‫ומשמע מוה דנגוונא שבאמת אמת היה הקול הראשון שבא‬ ‫*‬
‫עליה אזי אמילו בדיעבד אס כנס ? ‪jfx‬‬ ‫•‬ ‫•‬
‫אל א שמה מנינו להראשונים שהשיט על דברי רש״י בוד‪,‬‬
‫מסוגית ר‪.‬גמ׳ שם וכן מדברי התוסמתא דאיתא‬
‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫סימן סה‬ ‫שו״ת‬ ‫קכד‬
‫תמוהים דבריו מאוד‪ .‬חדא איך נעלם ממט כל דברי‬ ‫מפורש‪ ,‬דא»יא בא עליה בעדים ואעמ״ב לא יו*יא‪ .‬ומבארים‬
‫הראשונים הנ״ל על אתר שמבארים מונת רש״י ההיפוך‬ ‫סעם הלזות שפווים אפילו איכא עדים שבא עליה כדי שלא‬
‫מדבריו‪ .‬והייט דאדרבא מדברי רש״י מוכח דבודאי בא עאה‬ ‫יאמרו משום זנות נתגיירה זו ולשם זנות נשאה‪ ,‬עיין ברמב״ן‬
‫אד אפילו אם כנס יוציא‪ ,‬שנית מד‪,‬ו הקושי שמתקשה‬ ‫וברשב״א ומאירי‪ .‬וכך נפסק ברמבים במ״י מגירושין הי״ד‬
‫בהסברת דברי הנמו״י מדוע שאוסר אפילו בודאי בא עליה‬ ‫ובאה״ע סי׳ י״א סעי׳ ו׳ דאפילו בודאי בא עליה רק‬
‫הרי בדברי הראשונים הנ״ל מבואר טעם משובח דד‪,‬וא משום‬ ‫לכתחילה לא ישאנה ואם כגם לא עציא‪ .‬ובשו״ת הרא־ם סי׳‬
‫כט שלא יאמרו משום זטת נתגיירה זו ולשם זטת נשאה‪,‬‬ ‫מ״ו מבאר טעם אחר הא שלכתחילה לא ישאנה‪ ,‬והוא מפני‬
‫שלישית‪ ,‬כפי הנראה לא עיין הטוטו״ד באותו שעה אפילו‬ ‫שנשאה כעבירה‪ ,‬והייט מעין קנסא עיי״ש‪ ,‬ומכיון שלא קנסו‬
‫בגוף דברי הגמו״י‪ ,‬דהרי הנמו״י מתאמץ לד‪,‬סביר מדוע‬ ‫בזה אלא לכתחילד‪ ,‬א״כ ה״ה אפי׳ בודאי בא עליה‪.‬‬
‫שאפילו בא עליה אם כנם לא יוצא וכנז״ל‪ ,‬ואם טעמו כטעם‬ ‫וזןפ״י דברי הרא״ם הנ״ל היה נלםענ ‪ r‬שגם רש״י ז״ל ם־ל‬
‫הטוסו ‪ r‬דכל עיקר שאסת בבא עליד‪ ,‬הוא גדרה אטו לא בא‬ ‫נטי דאפיא בודאי בא עליה לא יכטם רק לכתחילה‬
‫עליד‪ ,‬א״כ למ״ל לד‪,‬נםו״י לבוא עלה מכח טעטא דכיון‬ ‫והיינו משום דלא קנסו כ״א לכתחילה‪ ,‬וזה שמסביר המעם‬
‫שנתגיירו וקבלו עליהן חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו‬ ‫של ההסר ממך עקשות סד‪ ,‬סמסום לעז שלא יאמרו אמת היה‬
‫וקבא‪ ,‬תיסוק ליה מכח סעמא דלא יהא טפל חמור מן העיקר‬ ‫הדבר‪ ,‬זעא משום דלכאורה כשרק נסען ולא נתברר הדבר‬
‫מכיון דלהסוסו״ד כל עיקר האיסור בבא עליה הוא אטו לא‬ ‫הרי אין מקום לקונסו דהרי לא נתברר שנשאה בעבירה‪ ,‬לכן‬
‫בא עאה‪ .‬ועוד זאת הרי מתוך הסבר זה של הנמו״י בטעמא‬ ‫הוצרך לבאר הסעם שגם בכה״ג קנסו דהוא משום לעז‪.‬‬
‫דלא יוציא אתה למד כבר גם עיקר טעם האיסור‪ ,‬והייט‬ ‫יתר על כן יש מקום אמר שגם רש״י ס״ל נמי סעמא בבא‬
‫דטעם האיסור הוא משום אות וחשש דנתגיירה משום זטת‪,‬‬ ‫עליה בודאי דלא יכטס רק לכתחילה כטעמא‬
‫ורק בד^בד אמרינן דחזקד‪ ,‬הוא דאגב אונסייהו גמח וקבלו‪.‬‬ ‫דמבארים שאר הראשונים הנ״ל כדי שלא יאמח משום זנות‬
‫רביע״ת‪ ,‬דבריו בזה הרי המה עד התוספתא בפ״ד דיבמות‬ ‫נתגיירה וכו׳‪ .‬ורק בנטען בלבד ולא נתאמת הדבר ס״ל‬
‫הנ״ל דמפורש בהדיא דגם בבא עאד‪ ,‬לא יכנום לכתחילה‪,‬‬ ‫לרש־י דבכד״״ג אין מקום לאסור משום טעם זד‪ ,‬שלא יאמרו‪,‬‬
‫ועד דברי הרמב״ם והשו״ע הנז״ל שפסקו להלכד‪ ,‬כדברי‬ ‫מכיון שלא נתאמת הדבר‪ ,‬לכן‪ ,‬פירש שאסרו גם בכה־ג‬
‫התוספתא‪ .‬וחמישית‪ ,‬המעיין הרואה בדברי הטוסו״ד איך‬ ‫לכתחילד‪ ,‬משום טעמא דלעז שלא יאמרו אמת ה‪ ,T‬הקול‪,‬‬
‫שמביא בסתמיות ובפשיטות כ״כ גדולה להסתייע לדבריו‬ ‫אבל באמת ה״ה גם בבא עליה בודאי אינו אסור כ״א‬
‫מדברי ד‪,‬מד‪,‬רי״ק בשורש קכ״ט חושב לפי תומו כי אמנם‬ ‫לכתחילד‪ ,‬בלבד משום טעמא שלא יאמרו משום זנות‬
‫המהרי״ק מדבר בדבריו על כגון דא ומתיר היכא שודאי בא‬ ‫‪.‬‬ ‫נתגיירה וכו׳‪.‬‬
‫עאה‪ ,‬ולא כן אבי‪ .‬הטהרי״יק כדבריו שם איט מדבר כלל‬ ‫וביאור זד‪ ,‬מתאמת מדברי הנמוקי יוסף שגם הוא מפרש‬
‫על נ‪T‬ון זה של נטען על השפחה או על העובדת כוכבים‪,‬‬ ‫מתחילה כטעמא דרש״י ז״ל דלא ישאנד‪ ,‬משום‬
‫והוא מדבר על ענין אחר לגמרי‪ ,‬והוא בדין נטען על פטיד״‬ ‫לעז שלא יאמרו אגלאי מילתא למפרע שאמת היה הקול‬
‫ובכגון זה ז«א שמתב להתיר בבא עאה בודאי‪ ,‬וסומך על‬ ‫הראשון‪ ,‬ובכל זאת מסיים וכותב כדברי הראשונים הנ״ל‬
‫הדעה הראשוש המובאת בזה באד‪,‬־ע סי׳ קע״ז סעי׳ ה׳‪ ,‬וגם‬ ‫דלא דוקא ברעה אלא אפיא בא על השפחה ועל העובדת‬
‫טסעמא דדוקא בנטען בלבד הוא דאמרו דלא יכטס כדי שלא‬ ‫מכבים בודאי ובתוספתא }פ״ד ביבמות{ קתני לה הכי‬
‫לד‪,‬חזיק הקול ומשא־כ מו שכבר פטטד‪ ,‬ועומדת‪ ,‬וכזד‪ ,‬פוסק‬ ‫בהדיא וסעמא דלא יוציא דכיון שנתגיירו וקבא עליהן חזקד‪,‬‬
‫גם הרמ״א שם דעוד מצוד‪ .‬לטנסה‪ ,‬ומשא־כ בבא על העט״ם‬ ‫הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו וכו׳ עיי״ש הרי דס״ל‬
‫שישנו חששא אחרינא דר‪,‬גיתת אינד‪ ,‬באה כי אם לשם זנות‬ ‫לד‪,‬נמו״י דגם לפי טעמו של רש״י אין סתירה למה דמבואר‬
‫בכה״ג י־ל שפיר דגם המד‪,‬ח״ק טדה טדאות לוע״י דגם‬ ‫בתוספתא דה״ה דאפילו בא עליה בודאי והייט כדברי הנ״ל‪.‬‬
‫בבא עליה על יכטס‪ ,‬ועוזי םכש״כ הדבר וכנ״ל‪ ,‬וראיד‪,‬‬ ‫והלום ראיתי דברים תמוהים מה בשו״ת טוטוז״ד ‪TTO‬‬
‫לדבר שיש היאק ג חל טן דין נטען על הפטיה לבין טן‬ ‫מד‪,‬דו״ק סי׳ ר״ל‪ ,‬שטתב אמר דכיזן דמסורש בש״ם‬
‫נטען על העט״ם‪ ,‬דבנסען על הפטיה טבא בשו״ע ב׳ דעות‪,‬‬ ‫ורש״י דלכך אסור לישאנה מכח לזות שפתים שיאמרו‬
‫והרמ״א טסק דטזיאי בא עליה עוד מצוה לטנסד״ ואיא גבי‬ ‫שהקול אמת א״כ תיגה באם אין יזזע שבא עליה ואיט מודה‬
‫נטען על העט״ם טסק השו^ כסי׳ י״א הנ״ל בפשיטות באין‬ ‫בדבר‪ ,‬אבל אם ‪T‬וע שבא עאה א״כ אכא אות שפתים ‪’,T‬׳‬
‫טלק דלא יכטם‪ ,‬וגם פוסק באין טלק דלא יכנוס גם בבא‬ ‫מותר למנסה‪ .‬ומעיר לפקפק על כך משום דמלשון הנ״י‬
‫עאד‪ .,‬טף דבר‪ ,‬דברי הגאון בעל טוט״ד צלע״ג‪.‬‬ ‫והוא בב״ש שם עסי׳ י״א( משמע דאף בבא על ‪ ,T‬אסור‬
‫^ ל ם בעצם ההלכה דבר גחל חבר הגאון בעל טט״ד שם‬ ‫למנסה‪ ,‬ודוחק א״ע להסביר טעם זע״י דגזח אף כבא עאה‬
‫להתיר אפילו לכתחילד‪ ,‬עפ״י דברי התום׳ טב ט ת ד׳‬ ‫אטו לא בא עליה וכדי שלא יהא חוטא נשכר‪ ,‬ושוב‬
‫‪ r o‬ט‪,‬ב״י בטור ‪ r r‬טס״י רכ ‪ r‬טכא דנראה לעיני בי ‪r‬‬ ‫בתשובתו השני׳ באותו סימן זצזר לחזק דבריו להתיר בבא‬
‫דמדלא נשתמד ונשאר שם עמה וחזח לטת אביו דטוכח מזה‬ ‫עאד‪ ,‬מדברי תשובת הםד‪,‬רי״ק סי׳ קכ״ס ובע״כ דד‪,‬םד‪,‬רי״ק‬
‫דדעתה לד‪.‬תגי‪ T‬לש״ש‪ ,‬וכן טכא דאיכא חשש של יציאה‬ ‫חולק על הנ״י וכדאי המד‪,‬רי״ק לסמוך עאו עיי״ש‪ ,‬ולפענ ‪r‬‬
‫קכה‬ ‫גיץ אליעזר חי‪-‬ח‬ ‫סימן סה‬ ‫שו״ ת‬
‫הבעל תשורת שי במחכתר׳ה על הסדה במה שמתבטא שם‬ ‫לתרבזת רעה ומוטב שיאכא בשר תמותות שחוטות מלאסל‬
‫בדברי תשובתו על פיתש גמלי הראשונים הנ״ל בכוונת‬ ‫בשר נבילות ומסתייע מדברי המדורי״ק שם והרמ״א באה״ע‬
‫רש״י ז״ל כאילו חמ ת א בוקי סריקי ברש״י לומר דס״ל‬ ‫בסי׳ קעח שם עיי־ש‪ .‬וכוון מה בדעתו הגחלה לדעת רבינו‬
‫דביזזע שבא עליה יועיא‪ ,‬ולא זו הדרך להתבטא ב(!פן מה‬ ‫הרמב״ם ז־ל שמעינו א בתשובותיו שכתב להתיר על כגון‬
‫כלפי איתגי־תבל‪ ,‬אשר מפיהם אט חיים‪ ,‬ומדי דברט במה‬ ‫דא‪ ,‬והיא א בתשובות? בסאר הדור סי׳ קל־ב‪ ,‬שנשאל בדץ‬
‫שכתבו כבוד קדושת רמתיט הראשונים ז״ל הריט עומדים‬ ‫אחד שבא על שפחתו‪ ,‬והשיב בתוך דברי תשובתו וז״ל; ואף‬
‫לפנים נרעשים ונפחדים‪ ,‬וגם בסקום שדבריהם לא מבנים‬ ‫כי הנטען על השטחה ונשתחררה אינו יכול אשאנה‬
‫לט אט תולים החסרון בנו ולא בהם ח־ו‪ .‬וימעים דבריו‬ ‫לכתחילה‪ ,‬אכן כאשר פסקט בדברים כאלו שיגרש וישא‬
‫הנרגשים של הט״ב ז׳׳ל מה במהדז״ק חאו׳׳ח סי׳ ל־ח ע״ש‪.‬‬ ‫ופסקט כך ספני תקנת השבים ואסרט «‪0‬ב שיאכל חטב‬
‫וטע־כ מה ששואל על הלבוש שהוא כמזכה שטרי לבי תרי‬ ‫ולא שומן עע» וסמכנו על {!מרם ז״ל עת לעשות לה׳ הפרו‬
‫במה שבסי׳ י״א סעי׳ ה׳ מזכיר הטעם של אימות הקול‬ ‫תורתך ויכול אשאנה עכ״ל‪ .‬הרי שכבר עא על כך הלכה‬
‫ובסעי׳ ו׳ אוסר אפי׳ בבא עליה‪ ,‬לפי דבריט הנ־ל ובמה‬ ‫פסוקה מבית מדרשו של הרמב״ם להתיר לשחרר }וה״ה‬
‫שמעאט מפורש במה גם כגמו״י אץ מקום לקושיתו כלל‪.‬‬ ‫לגייר דמ״ש מכיון שיסוד ההיתר הוא משום מוטב וכו׳ {‬
‫ועוד זאת מעאט נכבדות מדובר במאת בשו״ת מהרח־ש ח־ג‬ ‫ולכטם אפילו לכתחילה היכא שיש חשש בעיני בי ‪ T‬דאל־כ‬
‫סי׳ מ מ בדברים ממים אבריט בדברי רש״י ובהבאת דברי‬ ‫יאכל שומן עעכז‪ ,‬ועל דברי רמב־ם אא כבר סמכו כמה‬
‫הנמו״י עיי״ש וכן בסיםנים ם־ה מ״ו שם‪ .‬וכמו־כ יש הרבה‬ ‫מהאחרונים להח ‪ T‬היכא שכבר נסרך אחרי העם־ם ודר‬
‫און גם ביתר דבר? שם‪ ,‬אבל כנים דבר? בעעם פסק‬ ‫עמה בקביעות ומכש״ב מעאדה א כבר בניג^‬
‫ההלכה להתיר םכ?ן שאיט אלא לכתהיא ובערפו לזה טעם‬ ‫ובצפייתי מעאתי בשו׳׳ת דברי חיים )מעאנז( ח־ב חאה״ע‬
‫החששא שלא עאו לתרבות רעה אם לפי ראות דנים אם לא‬ ‫סי׳ ל״ו שנשאל על אודות ישראל שבא על‬
‫נתיר לו ימר עמה בגיותה בתמימת ע־ש‪ ,‬ובדחף גס בכל‬ ‫נכרית והי׳ לו ממנה בנים והנכרית נתגיירה כדתה״ק‬
‫אשר הבאנו מה עד כר‪.,‬‬ ‫והישראל רועה לישאנה‪ .‬ובדברי תשובתו מעדד ג״כ‬
‫ט יהודי הנשוי עם נכריה בנשואים אזרחיים‪ ,‬או א‪,‬יפך‪,‬‬ ‫מתחילה אמר כדעת הטוםו ‪ r‬הנ־ל דלטעם רש־י מותר כיון‬
‫והנכרי או הנכריה באים להתגייר‪ ,‬וישנם‬ ‫דבלאיה נפגמה‪ ,‬אבל אח־כ נרגש ממה שמבואר בוה‬
‫החששות הנ־ל המפורטות בתחילת השאלה הראשונה‪.‬‬ ‫בראשונים ומסיק די״ל דגם רש״י ז״ל כוונתו ‪ ! ttin‬להחזיק‬
‫בכגון זה טסף על האמור בנוגע לשאא‪ ,‬הראשונה‪ ,‬מעיט‬ ‫המעשה ומכוער הדבר הייט גוף הדבר שזינה עם נכרית‬
‫כבר לכמה מהפוסקים המעדדים בכגון זה להקל עוד‬ ‫ונשאה‪ ,‬ושפיר שייך אות שפתיים אפי׳ ב‪T‬וע הדבר שזינה‬
‫ב?תר םכ?ן שהמה נשואין כבר באופן אזרחי ועפ״י הוקי‬ ‫עמה‪ ,‬גם העולם ירננו שלא כוונה כלל לש״ש רק א טת‪,‬‬
‫הממשלה שנמעאיס שם איט ימל א‪,‬תדאה‪ ,‬דבאופן זה לא‬ ‫ולעעם השאלה אע־פ שדעתו שאטרה להנשא א בכל זאת‬
‫שייך ?תר החשש שמתגיירים בשביל אישות מכיון שבין כך‬ ‫מסיק וטתב ח •ל ■אך לפי מה שמבואר בהשאלה שמגזם‬
‫לא יוכל" כבר להועיאה ולעזבד! לנפשה‪ ,‬עיין מה בשו־ת‬ ‫לה‪ ...‬מאד בכמה ענינים ובאיסורים חמורים י־ל דבכה״ג כדי‬
‫אחמזר ח־ג סי׳ כ״ו‪ ,‬ובמה שעע בקערה בכמה דברים‬ ‫דלא ליתי ל ‪T‬י עבירות חמוחת מתירץ לו איסור קל ומה‬
‫שדברט בשאלה שלפני זה‪ .‬ובירחון תבונה ניסן תרפ־ה סי׳‬ ‫כבר דברו גדולי האחרונים בספר ב״ז ובספר בעי חיי לכה׳׳ג‬
‫כ״ה במאסת של ש״ב הגר־י אברמסקי שליט־א‪ .‬ובשו״ת עעי‬ ‫והרבה נסו להתירא והגם שכה־ג מסיק להחמיר בספח הנ״ל‬
‫הלבנון א‪,‬רב סירלסאהן ז״ל סי׳ ס־ג די״ש ויש להאריך‪.‬‬ ‫עכ״פ באיסור מה דבדיעבד לא ?עיא וכנ״ל דלא מחינן‬
‫‪ u‬בנים שטאו מאב ^ די ואם נכריה ומחוסר ‪T‬יעה‬ ‫במז אך ח״ו להת ‪ T‬זה בפשוט רק אחרי הסכמת רבנים‬
‫החזיקו את עעמס כל הזמן כימדים‪ ,‬והתעח בין‬ ‫דבמדינתיכם מסביב׳׳ עכ‪-‬ל עיי‪-‬ש‪ .‬דועא לט עכ־פ דגם לפי‬
‫היהודים‪ ,‬ושוב כשטדע לר‪,‬ם כעבור זמן שעריכים גירות‬ ‫דברי הדברי חיים יש לפניט פתח לדיון להיתר לפי ראות‬
‫באים לפגי ביה ‪ T‬איתגייר‪ ,‬וביה ‪? r‬דע כמעט בבטחה שלא‬ ‫עיני ‪ rrra‬בהתאם למקרה שלפניו‪ ,‬אבל ביה ‪ r‬הדן בדבר‬
‫ישמח על מעות התורה הן מעד עעמם לפי המריות שמזחנכו‬ ‫עריך להביא בחשמן הדק היטב הפרעה הדחוקה אשר נכנס‬
‫והן מעד היותם מעוים בסביבה יהודית שמאת שאאבוניט‬ ‫בה‪ ,‬ואשר גם בה ישנם עוד מייימינים ומשמיאלים בדברי‬
‫ג״כ אינם שומרים על מעות התורה‪ .‬ומעד שני יש אבל חשש‬ ‫הפוסקים‪ ,‬עיין אזגמא בשו״ת אמרי יושר ח״א סי׳ קע?‪,‬‬
‫מבוסס שאם לא יגיירום יתערבו גם ככה בין היהודים‬ ‫ושו״ת אבן יקרה מהדז־ג סי׳ ע״ח ובשו״ת באר חיים מרדכי‬
‫ויתחתט אתם מבלי שיודע כלל שנתערבו מעמי הנכר בקרב‬ ‫ח״א סי׳ מ׳ ד־ה ובכלל עיי׳׳ש‪ .‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫בית ישראל‪.‬‬ ‫עוד זאת ראיתי בספר שו״ת תשורת שי טהזז״ת סי׳ ג׳‬
‫והנה טסף על מה שהבאט כבר מדברי הפוסקים בשאלות‬ ‫שנטה קו להת ‪ T‬הגיחת והנשואין ביהוד* שנשא‬
‫הקודמות ששייכים גם בטגע לשאלה זאת‪ .‬יש איוסיף‬ ‫נכרית ודר עמה כמה שנים והולמז ארבע בטת‪ ,‬והנכרית‬
‫מה שבסו״ת אחיעזר ח״ג )סי׳ כ״ס מוסיף בסברא לומר דאין‬ ‫עם הבנות מעות להתגייר והיהודי יחזור וישאנה‪ ,‬ואם לא‬
‫לחוש לזה שלא ישמור דיני ישראל כהלכה כיח דמקבל על?‬ ‫עייתו להם ידזח כגז עד עתה‪ .‬ע־ש‪ .‬ואמנם לפענ ‪ r‬הפריז‬
‫* ‪ r‬אליעזר חי״ח‬ ‫סימן הה‬ ‫שו • ת‬ ‫קם‬
‫טאמרינן בתמורה >ד׳ ל״א( גבי אפחח של ביצה טריפה‪,‬‬ ‫כל המאות‪ ,‬אף מחושב לעבור על איזה מהמאות אחייב‬
‫ואץ כל בריה באה אלא מטפה שהיא טעונה הפשט צורתר‪.‬‬ ‫לתיאבון מ״מ אץ זה מניעה לקבלת המאות‪ ,‬ודווקא היבא‬
‫הראשונה קודם שתלבש צורה אחרת וההיא שעתא מיא‬ ‫שמתנה שלא לקבל עליו זד^ חסרון בקבלת המאות דמעכב‪,‬‬
‫דאסרוח בעלמא נעהו וגוף האס לא חזי לאהדורי לעובר‬ ‫ברם מוסיף שם וכותב שאולם היכא שברור הדבר שבודאי‬
‫אסלתא קיימתא‪ ,‬והיה והוא הטעם בש ‪ r‬שלהם במעי‬ ‫‪r‬בור אחרי כן על איסורי תורה בחילול שבת ואכילת‬
‫ישראלית דכיון שהסריחה בטלה מאליה וד‪.‬ויא כעפרא‬ ‫סרימות ואט יודעים בביחר כוונתו שאיט מתגייר רק‬
‫הילכך מדטינן לה לספנא םא ‪p‬א‪ ,‬ורחמנא אפקרי׳ א ‪p‬ייהו‬ ‫למנים ולבו בל עסו הרי זממדנא דמוכח שסה שאומר שמקבל‬
‫דנ טי ו ע ט הבא על בית ישראל שיהא מולד נגרר אחרי‬ ‫עלש המאות לא כלום הוא א־כ ‪ vn‬חסחן בקבלת המאות‬
‫האס כהדא תרנגולתא דספנא מא ‪p‬א וכמים במעיהם של‬ ‫דמעכב עיי־ש‪ ,‬ולכן הדברים תלדים למי ראות עיני ביה״ד‪.‬‬
‫צזק לבן ט כאא נזרעה ‪ yin‬מכל הולך על ארבע‪ ,‬ובכל אלו‬ ‫ד( בני ם שטלדו סאב יהודי ואס נטייה ומל אותם נאהל‬
‫ההרכבות הזרות שאין ט‪,‬ן קדושין לאלו ולא לאחרים עובר‬ ‫יהודי בקסטתם מחוסר ‪T‬יעה שהם לא יהודים‬
‫ירך אמו הוא יתום ואץ אב ואכא למימר בהו ט א כרעא‬ ‫ואח־כ באים ־ או שמביאים אותם לפנינו‪-‬להתגייר‪ ,‬אם‬
‫דאטהי עייייש‪.‬‬ ‫זק^ים להטמת דם ברית‪ .‬ואדדי השאלה המר‪ ,‬אם אריכים‬
‫ט ס ף על הפקפוק הגחל מבחינת טף ט״לט כנ״ל יש גם‬ ‫שהמילה תהא לשם גרות מקא‪ ,‬או שמסמיק שהמילה תהא‬
‫חשש ג תל שאולי אחרי הגירות יגררו אחרי אמן‬ ‫רק לשם מאות מילה‪.‬‬
‫שנשארה בגיותה ויאכא כל ימיהם טריפות וכן יעבח על‬ ‫והנה למי דעת החתם סומר ‪> tto‬םי׳ א׳< הטילה הוא אחד‬
‫שאר איסורי תורה קאת וחמורות מבלי שימחו על גירותן‬ ‫מתנאי גוף הגירות ליבנם תחת כנמי השכינה‪ ,‬עיין‬
‫כשיגדלו‪ .‬ונמצאים כאילו מוכשאם על ‪T‬יט באיסורי תורה‬ ‫בדבריו במה שמתח עפי^ בפשיטות קושיא של השאילת‬
‫כל ימי חייהם‪ ,‬ועצם מד‪ ,‬שעוטים על האיסורים בגדאתם‬ ‫יעב״ץ שהרעיש עמה את העולם‪ .‬וממילא אריכים למי־ז‬
‫אין זה נקרא מחאה‪ ,‬חה רק שעובר עבירה כישראל‪ ,‬וכמו‬ ‫להסמד״ב מחדש לשם יהדות‪.‬‬
‫שמבאר בשו״ת אחיעזר ח־ג)סי׳ כ״ח<‪,‬ועיין שם גם שמבאר‬ ‫אולם מאיט שהרב ר׳ נפתלי אדלר הכהן שהיה רב ב^נדון‬
‫שאף לדעת הח״ס ודעימיה דס״ל דאם מביאים האב והאם או‬ ‫השיב תשובד‪ ,‬להרב ר׳ אברהם עבר הירשאודטז‬
‫אחד מהם לגיירם אין יכואם למחות בגדלותם‪ ,‬הייט דוקא‬ ‫שנדמסה בסמת בית אברהם שמנחנם בלנתן שאס יהודי סל‬
‫באופן שיתנהג כישראל דהוי זכות גמור‪ ,‬אבל באופן‬ ‫את הבן נכרית בשעה שאביו הישראל מכניסו לברית א־א‬
‫שיתנהג באיסור לא הוי זמת גמור וימל למחות בגדלותו‬ ‫לשם מטת מילה‪ ,‬אין אט מטימין פמט דם ברית כשיגדיל‪.‬‬
‫ע״ש‪.‬‬ ‫וכך השיב לו גם הגאון ר׳ שמואל סלאנט שהיה רבה של‬
‫אמנם מציט לר‪.‬רב צירלסאהן בספת עצי הלבנץ >‪0‬י' ‪(TO‬‬ ‫יתשלים בתשובה שנדפסה שם‪ ,‬דאחרי שנמולז בראץ אביהם‬
‫שפסק ל ד ^ גירות הילדים כט״ג‪ .‬ופסק גם להתיר‬ ‫ובראון אמס הנכרית אם אחרי כן סתראית גם האס לקבל דת‬
‫למוא ב ל ט כשרצון האב מ ך‪.‬‬ ‫ישראל ולסבול לשם גיתת בד״ת אז די להילדים שיסביא‬
‫זטתם לשם גירות כד״ת והמילה שמלו בראשונה עלתה להם‬
‫אבל כ ט יצאו רבני דורו חוגץ נגד פסקו זה‪ .‬והרב‬ ‫ואין עריכים להספת דם ברית עיי״ש‪.‬‬
‫צירלסאהן הגס שיצא שנית בספרו מערט לב>‪0‬י' טה( להגן‬ ‫ה( בנים הנולדים מאב יהודי ואם נכריה והאב מביאם‬
‫על פ ^ זה ‪ ,‬טתע לבטף וסיים את ד טי תשובתו שאינט‬ ‫בקטטתם לפני בי״ד ב טי לגיירם‪ ,‬ולפעמים‬
‫קובע בזה הלכה למעשה אלא ש ט ט תלוי ט או ת עיני‬ ‫פונים גם מוסדות ממשלתיים בהמלצה על כך לפני ביה ‪,T‬‬
‫ביהת וכל מקום ומקום לסי מצב העניינים והסתעפותיהם‬ ‫והאם מתנגדת אה‪ « ,‬שאינה לפניט בכדי לשאול את מיה‪,‬‬
‫עי׳ש‪.‬‬ ‫ועומדת בעיה אס יש לקבלם באופן כזה לחיק היהדות‪.‬‬
‫וכבר דט בענץ זה גחלי הדור שלפניו‪ ,‬כהגר״ש קלוגר‬ ‫מקום הספק הוא‪ ,‬היות ועפ״י הדין הבנים מתייחסים אחרי‬
‫בספרו טוטות ‪ pnoo‬חיות> סי׳ ר״לזוט״רש־ם ח״ג‬ ‫האם‪ ,‬ואץ להם שום חיים לאביהם היהודי‪ ,‬וא־כ יש‬
‫>‪0‬י׳ ש*‪ (0‬והעא בתשוטתיהם ד ‪ p‬אם גם האשה תצית‬ ‫לומר שלא בכגון דא הוא שאמח חז״ל בכתובות ד׳ י״א‬
‫להתגייר פותר לקבלם‪.‬‬ ‫דניחא להו במאי דעביד אבוהץ‪ .‬ו ק מציט שהעלה באמת כן‬
‫כמו״ב עיץ בספר באר חיים מרדכי ח״א חיות)סי• ם׳( מה‬ ‫בשו‪-‬ת מד״ר״ם שיק חיו״ד זסי• רם־ח( עיי־ש‪.‬‬
‫שיצא להשיג על ט ב צירלסאהן וכן ‪p‬ונטרם‬ ‫ויש לציין כזה גם אברי הכ״ם בפ״ח מה׳ מלכים ה״ח‬
‫המכונה בשם ״כתורה יעשה* מהרב ר׳ שלום קוטנא אב ת‬ ‫שכותב שאץ ולד זה בן הישראל כלל‪ .‬ו ק אבריו שם‬
‫אמענשטאדס שאסף כעמיר טרנה מכתבי תשוטת מגדולי‬ ‫בפ״י ה״ג שמזכיר ‪ p‬באם בא התיטק מעצמו או שאמו‬
‫הרבנים שהסכימו לא לגייר זולת מתגייר גם האם‪.‬‬ ‫הביאתו עיי״ש‪.‬‬
‫ונר א ה שצריך בזה עכ״פ הסכמת האס שתביע הסכמתה‬ ‫והיטב אשר מבאר בשו״ת הרם־ע ספאנו )סימן קס״ס‬
‫לגירות הילדים וטהעלה המהר״ם שיק בתשובתו‬ ‫דסעמיהו ‪p‬ראי בשפחה ונכרית דולדה כטה משוס‬
‫שם‪ ,‬ומצריך שם שתחתום גם על שטר התחיימת שהילד‬ ‫דשכבת זרע של ישראל במעיהן של אלו לכי מסרח גביל‬
‫קכז‬ ‫*יז אליעזר חי‪-‬ח‬ ‫‪ P '0‬סר!‬ ‫שו • ת‬
‫הגדולה הזאת למעול באלקינו להושיב נשים נכריות‪.‬‬ ‫ישאר בחינוכו ב ‪T‬י האב היהודי )עיין בקונסרס הבז׳‬
‫)נחמיה י־ג ‪ ro -‬כ׳ס‪.‬‬ ‫בתשובתו של הבעל למשי מרדכי הגאב ‪ T‬ממעד(‪ .‬ולזה יש‬
‫לביין גס לדברי תשובת הגאון כעל בית י‪1‬חק הגאב־ד‬
‫ר ש לט למזח בסוזזים מ כאשר נ׳ץם ונתעורר וגעשה אח‬
‫מלמב כקוגסרס כתורה יעשה הגד‪ ,‬שהעלה דאס אמד רשע‬
‫מעשיט זה בכנות ולשם שמים סהורה יהיו דבריט‬
‫ממיר הדת וא» גכדית שמדאי הבן ג־כ יגדל דתחנר בררך‬
‫נשמעים להקשיב ברבינוח לקול הקריאה הגדזלה‪ ,‬וכל קהל‬
‫זה אזי ודאי אץ זעחת זכות לילד‪ ,‬שאם ישאר נכרי לא‬
‫ישראל ‪ r‬ט לעומתט בקול גחל; כן כדבריכם עלינו‬
‫^נש‪ ,‬ואם יהיה ישראל ‪r‬נש‪ .‬וכן האריך בזד‪ ,‬בסמר‬
‫לעשות‪,‬‬
‫תעלומת לב ח״ג סי׳ ל״ב עיי״ש‪.‬‬
‫הובסזז על ד׳ מתוח העומדים לסני הקב״ה שנאמר‬ ‫וכבר‬ ‫‪ n‬בן הנולד םא‪• 0‬הודיה ואב גברי אס ‪1‬ריך סמלה? ^נ ם‬
‫)ישעיה מ״ח זה יאמר לה׳ אני זה שכולו למץם ולא‬ ‫מבינו לה ‪0‬ר‪.‬רש*א והחטדת שלמה דס״ל על יסוד‬
‫נתערב מ חסא‪ ,‬חה יקרא בשם ^קב אלו גירי הבדק‪ .‬וזה‬ ‫מסב ת מרש״י ותום׳ וממקי תום׳ ועוד להחמיד מה להבריך‬
‫יכתוב ידז אלו בעלי תשובה‪ ,‬וכשם ^סראל יכנד‪ ,‬אלו יראי‬ ‫סמלה ומבריס שזה שאמת מלך כמותה זבא לענין שהוא‬
‫ש‪0‬י‪)41‬מכילתא שמות כ'כ‪-‬כ׳‪ .‬מסכת גרים סוף סרק ד׳(‪.‬‬ ‫כשר ואינו ממזר‪ ,‬אבל גיתת בעי‪ .‬ומבאתי שגם הגר׳׳ש‬
‫קלוגער בססח ‪rn r p w‬׳‪ T‬מהדו״ק >‪0‬י׳ רכ״ם( קבע‬
‫סימן סו‬ ‫ססמריס בזה דהעיקר דבעי בירות ושח״ו לקרוא שמו‬
‫משראל בלתי גירזת תחילה עיי־ש‪.‬‬
‫אבל תב הסוסקיס עד אחרזן שבאחתניס ד&כימ במשימת‬
‫אם מותר לקבל תחמות כספיות מנכרים‬ ‫דא־ב גירות ובעדת ישראל מתחשב לכל דבר‬
‫לבניית בית כנסת ובמיוחד לבנית ביכ״ג‬ ‫שבקדושה‪ ,‬כמובא בפתחי תשובה אה־ע סי׳ ד׳ סק״א‬
‫ובמבה־פ מ ת י׳ סק־ב עמ״ש‪.‬‬
‫ביתשלים‬
‫לכבוד ‪•t‬׳^ דדי מ הגזנן זעדול כאל המעלות ו ם׳‬

‫כש״ת ‪ r tn o‬יצחק קוליץ שליט״א‬
‫הרב הראשי וראש אבות בתי הדין מת שאם‪.‬‬ ‫מי יתן והיה זה‪ ,‬מ תקום ותתעורר תנועה גחלה רבת‬
‫אחדשכתר״ה באד״בד‪ ,‬וחיבה‪,‬‬ ‫ממרים בקרב העם היושב בביון למען מסרת קודש של‬
‫‪ T y‬ששאל אותי חו״ד אם ננתר לקבל תחפות כספיות‬ ‫מבבע‪-‬עזרא‪-‬נחמיד״ לרפא את שבר מ ת ישראל מחלאת‬
‫סכת התעתבת שר‪,‬ביאוה אתם נדחי עסט עם עליתם מד‪,‬גולה‬
‫מנכרים לבניית מ ת כנסת‪ ,‬דבר העומד על ‪p o o .‬‬
‫עקב התערבותם בטיס ולמדם ממעשיהס‪ ,‬אשר מא כרקב‬
‫ותוך כדי חבור הפטיר‪ ,‬דבודאי זה דאמרינן לא לכם ולט‬
‫בעבמותיט‪ ,‬דחחתו על דגלם הסיסשבת עתיקות מזמץ מאז‬
‫לבטת מת אלקיט )עיץ ער ‪ p‬ד׳ י׳ ע״ם נאמר ‪ p‬בנוגע‬
‫ימי הקסת בנץ מ ת שני‪ ,‬ונקבעו בכתבי הקודש כזבראד‪,‬‬
‫לבנץ מת המקדש‪ ,‬אבל לא לבבי בנץ מדיב״^‬
‫לדוחת‪ .‬ודימה חעתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנותיהם‬
‫בספר שרי חמד מערכת מ ת הכנסת אות ס״ס סמא‬ ‫הנה‬ ‫א(‬ ‫אל תשאו לבניכם ולא תדרשו שלומם וטובתם עד עולם‬
‫בשם ספר שביא חד ‪ P '0 r r o‬רנ ח שהעלה דלא‬ ‫למען תחזקו ואכלתם את סוב הארץ והורשתם לבניכם עד‬
‫‪ , p‬אלא כתב‪ ,‬דאף ‪p‬יי״ל דעןבד ס״ם שהתנדב דבר למת‬ ‫עולם״)עזרא ‪0‬׳‪»-‬״ ‪ (j‬מעתה נכרת בדית לאלקיט להתיא‬
‫הכנסת מקבלץ סמנו‪ ,‬ם״מ לסיועי לבנץ מהכ״נ אץ מקבלין‬ ‫כל נשים והנולד מהם בענת ה׳ והחרדים במנות אלקיט‬
‫סמנו‪ ,‬שהרי כתב הרסב״ס בה׳ שקאם דאץ מקבאס מהם‬ ‫וכתורה משה״ >שם י׳־גז‪ .‬דעבירו קול מהודה ומרושלים‬
‫סיוע לבנץ מת המקדש‪ ,‬ודץ מ ת הכנסת מדרבנן כדץ מת‬ ‫שכל אשר לא משה כענת שדי הוטרה תקני עיני העדה‬
‫המקוש כמ״ש המג״א ®ף ‪ P ’0‬קנ״ד‪ ,‬ורמ״א סוף ‪ P '0‬קג״ב‪.‬‬ ‫יבדל מקהל ישראל למען לא יוסף על אשמת ישראל ולא‬
‫ככתבם וכלשונם ראיתים כתובים לנ טן בגוף‬ ‫והדברים‬ ‫יאנך חלילה בנו ד׳ אשר נתן לט בחסדו הפליטה הזאת לתת‬
‫הספר הנח שהיה מתלמידיו הגחלים של הח״ס ז״ל‪,‬‬ ‫לט יתד במ)ך‪ 0‬קדשו‪ .‬וכל החרד לדבר ד׳ יאה אליה ובכל‬
‫וססורסם כאחד םג«ני זמט‪.‬‬ ‫דרכי ההשפעה יחדיר בקרב כל איש ואיש מישראל סהיחזב‬
‫על הכסא ועד אשר בבית הבור את הדברים התקיפים‬
‫לט שהבעל שבילי ח ד כן כתב להקיש וללמוד‬ ‫הרי‬
‫ורוגםרניס של המנהיג המדיני מסי מ ת שני שהיה נס מאנשי‬
‫‪0‬ר«נאמר לא לבם לבטת מ ת אלקיט‪ ,‬ולאסור בכזאת‬
‫כנה״ג הסקכליס‪ ,‬הוא נחמיה‪ ,‬לאמר‪ :‬הלא על אלה חסא‬
‫מדרבנן גם לגבי בנץ מהכ״נ‪ .‬ולמד איפוא שכל הנאמר‬
‫שלמה מלך ישראל ובגוים הרמם לא היד‪ .‬מלך כמוזז ואחב‬
‫בשו״ע לד״תיר לקחת נדבות מא״י לב‪.T‬כ״נ‪ ,‬הוא רק עכור‬
‫לאלקיז היה ויתנהו אלקים מלך על כל ישראל גס אותו‬
‫מטלטלי מהכ״נ‪ ,‬מר מו הפגימימ^‬
‫החסשב הנשים הנכריות‪ ,‬ולכס הנשמע לעשות את כל הרעה‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן ‪10‬‬ ‫שו ״ת‬ ‫קכח‬
‫מהם שום תחמות כםפ ‪r‬ת עמר מהכ״מ‬ ‫טצינו שהעלה גס בספר שו״ת זכרון יהודה‬ ‫וככזאת‬
‫לזה העלה ג־ב בשו״ת פרי השדה ח״ב סימן ם־ס‬ ‫רבדומד‪,‬‬ ‫)גרינוולד( סיסן נ״ו‪ ,‬דדבר המסוים וניכר‬
‫בדיוט אודות לקבל מא״י תרומת כסף עמר‬ ‫לעולם אין לקבל מעכו־ם לבנין ניהכ״ג‪ ,‬ומותר ‪ p‬דגר‬
‫בנין תלמוד תורה‪ .‬דאם יש איזה חשש שע״י שיהיה להם חלק‬ ‫שאיט מסוים כגון יץרה או מבן עיי״ש‪.‬‬
‫בזה יכריחו ח״ו להפר תורה באיזו דרך שהוא‪ ,‬אזי אין לקבל‬ ‫‪ a‬אילם מדברי רש״י בערכין ד י׳ ע־א ד״ה יגוד‪ ,‬שטתב‬
‫מהם שום תחמת כסף לבל ימאו זרים בנחלתנו יעו״ש‪.‬‬ ‫בלשון ■ויבננו בבית הכנסת״‪ ,‬וכן ועזר ומתב‬
‫דעדן מ״ש מזה גס בשו״ת זכרץ יהודה סימן נ^ ע״ש‪.‬‬ ‫בלשון זה בד״ה שם שלא במקומו‪ ,‬משמע בפשטות דס״ל‬
‫יעוץ בשו״ת בית שערים חאו״ח סימן ס״א מ״ש‬ ‫ועוד‬ ‫שמותר גם בבנין‪ ,‬וכך מפרש הכ״מ בפ״ה מה' סתטת עניים‬
‫אריכות דברים בהיתר קבלת תרומות מא־י לבנין‬ ‫ה״ה בדברי רש״י‪ ,‬וכן בכוונת דברי הרמב״ם שם שכותב‬
‫מהכ״ג‪ ,‬ובסיממם של דברים מסיק וכותב‪ ,‬דאין איסור גס‬ ‫אבל לבית הכנסת סקכלין מהן לכתחילה ^ו״ש‪.‬‬
‫לבקש מהנכרים לבנין מהכ״ג לרומם ולפאר בית מקדש‬ ‫לא שנפרש שהמכוון ברש״י וברמב״ם רק לבניה‬ ‫אם‬
‫מעט‪ ,‬ומ״ם לאו משנת חסידים הוא שמא ימשך אחריו וכו׳‬ ‫פנימית‪ ,‬לא מאיימת ובר קיימא כעעם הבנץ הראשי‪,‬‬
‫לבן הירא את דבר ד׳ לא יעשה כן‪ ,‬אבל למחות בחזקת היד‬ ‫ומיועד לצרכי תשמישים פנימיים‪ ,‬אבל לא לגוף בגין כתלי‬
‫אין לט עיי״ש‪.‬‬ ‫בית הכנסת‪ ,‬ובדרך זו מבאר בשו״ת זכרון מעדה שם‪ ,‬אבל‬
‫ה( על כל האמור‪ ,‬לא אמנע אבל להודיע את הנלענ״ד‬ ‫זה נראה דזעק להעמ‪ T‬כן בכוונתם‪.‬‬
‫לומר בעיקרא של זאת השאלה ההלכתית בהיכא‬ ‫ויעוץ בפרישה על הטור ‪ r r‬סי׳ רנ״ס סקי״ב דמוכח דס״ל‬
‫שהמדובר בלקבל תרומות כספיות מא״י עמר בניית מ ת‬ ‫נסי דאין ללמוד מה מבד״ה לביכ״ג דכותב דלהכי‬
‫כגסת בתוכמ ירושלים‪ ,‬והוא‪ ,‬דהנה הרמב־ס שם בפ״ח מה׳‬ ‫לביכ״נ מקבלין מפני דל ‪ r‬לבד״ה דאית ביה קדושה ספי‬
‫מתנות עניים הלכה ח׳ פוסק עוד וז״ל; ואין מקבלים מהם‬ ‫עיי״ש‪ ,‬ודל בתר טעמא לקבל משו״ה נם עבור גוף בניה‬
‫לחומת יחשלים ולא לאמת המים שבה שנאמר ולכם אין חלק‬ ‫לבית כגסת‪.‬‬
‫חכחן מתשלים עכ״ל‪ .‬למדט מזה שישט דין מעחד שלא‬
‫לתת לא״י חלק חכרון מרושלים אפיא כשזה מתבטא רק‬
‫ראיתי בשו״ת חתם סופר ‪rrn‬־ סי׳ רכ״ה ד״ה‬ ‫( וד‪,‬כי‬ ‫ג‬
‫ב ^ ע לבנין החומה או אפיא ‪ p‬לחפירת אמת‪-‬אמיס שבה‪,‬‬ ‫ובל זה‪ ,‬שמתב בפשיטות דאע״ג דאין מקבלין‬
‫והגה הרמב״ם הרי « ‪ p‬בפמ מה׳ בית הבהירה ה׳ ‪ ro‬ס־ז‬ ‫מהן לבנין כיהמ״ק דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית אלקיט‪,‬‬
‫מתשלים כמקדש דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה‬ ‫מ״ם לבנין ביהכ״ג שרי‪ ,‬ומסתמך ואזיל ע ‪ r‬רש״י בערכין‪,‬‬
‫לעת‪ T‬לבא אע־פ שאין שם חומות ע״ש‪ ,‬וא״כ הדעת נותנת‬ ‫והכ״ט מסת״ע הנ״ל עיי״ש‪.‬‬
‫כי קרוב לודאי שיש ללמוד איפוא מד‪,‬אמור בד‪.‬׳ מתנ״ע‬ ‫לחשוב ולומר שאילו ‪T‬ע הבעל שבילי דוד מדעת‬ ‫וניתן‬
‫ולומר‪ ,‬דכשם שאין מקבאם מא״י לחומת ירושלים ולא‬ ‫רם הגדול מה אד היה מבטל דעתו מפני דעת רם‪.‬‬
‫לאמת אמים שבה מנימוק של כדי שלא יהיה לד‪.‬ם חלק חכחן‬
‫בסטר שו״ת קול אריה סימן י ‪ r‬שמאחך להוכיח‬ ‫ויעוין‬
‫בירושאם‪ ,‬הוא הדין מהאי טעמא אין לקבל ‪0‬ד‪ 0.‬גם נדבות‬
‫שמותר לקבל נדבות מנכרים עבור בנין ביהכ״ג‪,‬‬
‫עבור כנין מת הכנסת שבה כדי שלא יהיד‪ .‬להם חלק חכרון‬
‫ובתוך דבריו מביא להסתמך גם מהח״ס הנ״ז‪ ,‬יעו״ש‬
‫מת שאם‪ ,‬וחלק חכרון במת כנסת הא הרי זה חשוב יותר‬
‫באריכות דבריו באבע״א קרא ואבע־א סברא‪ ,‬וםע‪ T‬גם שכן‬
‫מחלק וזכרון בחפירת אמת‪-‬אמים‪ ,‬ואם זד‪ ,‬אסור כ־ש שאסור‬
‫עמא דבר‪ ,‬ושזה מעשים בכל יום ואין מוחה מ ט לבלתי קהת‬
‫בביכ״נ בירושלים וזד‪ p n ,‬לחלק ולומר דשם שאני מפני‬
‫מא־י ע״ש‪.‬‬
‫שזה בא לד״גנת העיר ותושמה שלא יצמאו‪ ,‬מ זיל בתר‬
‫סעמא שהוא ״כדי שלא יהיה לד‪.‬ם חלק חכחן מרושלים״‪,‬‬ ‫דמותו־ לקבל מנכרים עמר בנץ מ ת כנסת העלה‬ ‫וככזאת‬
‫חד‪ ,‬מתבטא ^ ת ר במכ״נ כנ״ז‪.‬‬ ‫גם בשו־ת אבני צדק >סייסלםים( חאו״ח סימן‬
‫י ‪ r‬ע״ש‪ ,‬והכי נקים ליה בפשיטות גם בשו־ת מהר״ם שיק‬
‫ו כ ל מה שמדובר בפו ‪p‬ים בצדדי דהיתרא בזה לקחת מד‪.‬ם‬
‫‪ rvn‬סי׳ רל־א ד״ה ובאמת ע״ש‪ .‬וכך העלה גס בשו״ת‬
‫עבור בנץ מ ת כנסת‪ ,‬כנ״ל‪ ,‬הכל הוא מפני דהמדובר‬
‫תשורת שי ה־א סימן ‪ ro‬יעו״ש‪.‬‬
‫היה לא על בנין מ ת כנסת מרושלים מ אס בתמצות‪,‬‬
‫ושפיר יש לומר על כן דדל בנץ מ ת כנסת מרושלים מ״ע‬ ‫אם יש מקום לחשוב כי מתחת לההתרמות‬ ‫ברם‬ ‫ד(‬
‫חדו שאין לקבל מא״י נדבות חםיא שאין םקבלים מד״ם‬ ‫הכספדת של הא״י טמטת כווטת לרעה בשורש פורה ראש‬
‫לחומת יזזשלים ולא לאםת אמים שבה‪ ,‬והכל כדי שלא יהיד‪,‬‬ ‫ולענה כדי להשיג עי״כ (עהדיזס לפעולותיהם וחעמלותיהם‬
‫להם חלק חכרץ מח שליס שקוזשתה מפני השכינד‪ .‬כדברי‬ ‫המסיונריות‪ ,‬או כדי שיהא לר״ם עי״כ דריסת דגל לחתת‬
‫הרמב״ם בה׳ מ ת הבחירה שם והוא מקום םש ‪ p‬כבוד‬ ‫דיעות בתדמית מהכ״נ בחיצוניותו או בפנימיותו‪ ,‬והזזטה‬
‫קדושת מ ת אלקינו גם ‪ r.1n‬רעויין שו״ת חת״ס ‪ r m‬גי׳‬ ‫לזה‪ ,‬בםישי ‪ p‬זע בעקיפץ‪ ,‬אזי זה בבחינה של וחסד לזעמים‬
‫רל ‪ r‬ד״ה ומה ‪.« n r‬‬ ‫חטאת‪ p r ,‬שיהי׳ החכם עיניו בראשו של דבר‪ ,‬ולא לקבל‬
‫קכס‬ ‫צק אליעזר חי־ח‬ ‫סיסן סו‬ ‫שו״ ת‬
‫מעמלק‪ ,‬ובביאור דברי המכילתא‪ ,‬ובשיטת הרמב״ם בזה‪,‬‬ ‫והעי בכבוד רב ובברכה מרובה‬
‫וביאור דבריו‪.‬‬ ‫‪TT‬ו מוקירו ומכבח כרו״ע ודוש״ת באהבה רבה‬
‫הנה בזמנו היה לי מו־ם בזה עם הגאב־ד דטשעבין ז־ל‪,‬‬
‫שאבלח־ס‪ ,‬ונוסף לדברי המשך חכמה )שמזכיר(‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫הבאתי דברי עוד גדולי מפרשים מ־ש על זה‪ .‬והארכתי‬
‫בבירורן של דברים והעמדתן על ממנן‪ ,‬יעדן בספרי הלכות‬
‫מדינה ח־ג שער י׳ פרק א׳‪ ,‬ובשניות בספרי שו־ת ציץ‬
‫אליעזר חלק י־ג סימן ע־א עיי״ש‪.‬‬
‫]אגב‪ .‬מדי דברו מדברי בגרמ״ש ז״ל בזה בענין הגר‬
‫העמלקי‪ ,‬והסיבה שדוד הרגו‪] .‬שג־א הבאתיו בדברי‬ ‫מאד נתכבדתי במתנתא דאורייתא די שדר לן מר‪ ,‬ה־ה‬
‫שם[ אזכיר מה שראיתי שטתב עוד בזה באור שמח בפ״ב‬ ‫ספח החדש ־מנחת אליהו־ ח־ג‪ ,‬ויהי בקראי בו שתים‬
‫מד‪,‬׳ חצח ה ‪ .r‬הוא מחדש שם לומר דאעפ״י דבגוסס בידי‬ ‫ושלש דלתות התענגתי מצוף דבש אמריו הצחפים ועאמחם‬
‫אדם נחלק־ אם חייב הרוצח‪ ,‬ורבינו ‪ p o‬בה־ז דפטור‪ ,‬מ־ם‬ ‫בטוטו־ד בבהיחת נפלאה בגם׳ וסברא‪ ,‬והשכל ודעת‪ ,‬וכבר‬
‫גם בזה מדין מלך ישראל חייב‪ ,‬ויכול המלך להרגו‪ ,‬והראיה‬ ‫אתמחי גברא ואתטחי קמיעא בתורה שבכתב ובתורה שבעל‬
‫מד‪.‬א דדוד הרג את הגר העמל ‪ 7‬ע־פ הודאת פיו‪ ,‬וזה היה‬ ‫פה‪.‬‬
‫מדין מלך כמש־כ רבינו בסוף פי״ח מם׳ סנהדחן‪ ,‬אע־פ‬ ‫ברכתי לידידי כת־ר שלים־א כי מסיף עוד רבות בשנים‬
‫שנפל על החנית ואמר כי ידעתי כי לא יחיה ו ט׳‪ ,‬ומדין‬ ‫להעניק לנו מפרי־תנובתו כפי אשר ברכו ה׳ לשמחת‬
‫מורד במלטת לא שייך הלא אמר לו בעצט פן יתעללו בי‬ ‫לב כל שוחרי תושיה הצמאים לדבר ה׳ זו הלכה‪.‬‬
‫הערלים ו ט׳‪ ,‬וחזינא דבגוסס בידי אדם חייב מיתה ההורגו‬ ‫כדי שלא תהא ביאתי‪-‬ריקנית אצטט בקצרה מספר‪-‬האחת‪.‬‬
‫מדין מלך‪ ,‬וזה הרגיש רבינו בלשון קדשו ואם היה גוסס ^ י‬ ‫א( בסימן ד׳ מספרו מסביר בפנים מאיתת פסק הר‪,‬לכה‬
‫אדם ט׳ הד״ורגו אין ב״ד ממיתין אותו‪ ,‬דקדק ב־ד‪ ,‬הא מדין‬ ‫של הגאון ר״א פאסוועלער ז־ל שהובא בח־א‬
‫פלטת חייב טתה‪ ,‬ולכן פסק רטנו דבן נח שהרג טריפה‬ ‫כלל כ ‪ T‬שפסק דאם טעה בליל ראש השנה ולא אמר המלך‬
‫נר‪,‬רג‪ r p ,‬דדק מלך ישראל עיי־ש‪.‬‬ ‫הקדוש איע צריך לחזור‪ ,‬והוא‪ ,‬מפני שיום הדין תלוי‬
‫והנה לכאורה יש לעיין על ‪ ■n p‬זה של האור שטח שמביא‬ ‫בקידוש החדש‪ ,‬ואינו מתחיל אלא ביום‪ ,‬והמלך הקדוש הוא‬
‫מההיא דגר העמלקי לענין גוסס ב‪T‬י אדם‪ ,‬מלשונות‬ ‫משום יום הדין וכו׳‪.‬‬
‫הכתוטם )בשמו־ב א׳־י־ד ט״ז< שם‪ ,‬שכתוב; •ויאמר אליו‬ ‫ואשמח לד‪,‬ודיעו שכ^ן בזה לדבח הגר־ש הכהן מווילנא‬
‫דוד איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה*‪• .‬ויאמר‬ ‫ז־ל בספח בנין שלמה בתיקונים וד‪,‬וספות‬
‫אליו חד דמך על ראשך ט פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי‬ ‫שבסוה״ם סימן י״ח כדיעו־ש‪.‬‬
‫את משיח ה׳•‪ ,‬ומשמע מזד‪ ,‬שזה שדנו דוד במיתה ה ‪ .T‬זה‬ ‫ו<עי כתבתי אריכות דברים בזה בספח שו־ת ציץ אליעזר‬
‫מכח חן טוחד על שהשחית והמיר‪ .‬את משיח ה‪ /‬ותיקן‬ ‫ח־ם סימן כ־ט‪ ,‬ונוספות בחלק י׳ סימן כ״ח‪ ,‬והבאתי‬
‫חן מלטת טה במי שמטת משיח ה׳ הגם שהוא כבר גוסס‬ ‫ם־ש בזה גם בספר בית הלוי מבריסק ז־ל בח־א סימן ם־ב‬
‫טדי אדם‪ ,‬וא־כ אין ראיר‪ .‬טה שיהא חן מלטת בכזאת גם‬ ‫יעו־ש‪,‬‬
‫לגבי שאר בני אדם כשנמצא ט שהוא במצב מיוחד כזה‬ ‫כמו״כ בחקירתנו בספרו שם‪ ,‬אם המלך הקדוש זה מטבע‬
‫שיטה גוסס ב ‪T‬י אדם ומבקש בעצמו שיקרט את מותו‪,‬‬ ‫של ברכה שאז הדק עתן שאם לא אמר המלך הקדוש‬
‫שבכל זאת יד‪,‬א חייב בממיתו מדין מלך‪ ,‬והמלך יוכל‬ ‫שחוזר אף בלילה וכו׳‪ .‬ראיתי כעת בספר באר אברהם‬
‫לד^רגו‪.‬‬ ‫מהגר־א פאסוועלער הנדם־ח‪ ,‬בליקוטי נסכא סימן י״ח‬
‫והוכחה לדברי אלה שזה היה חן טוחד במי שפוגע במשיח‬ ‫בד״גת־ת באר השדה שם שכותב ששפע בעשי־ת שנת תשל־ח‬
‫ה׳‪ ,‬מצאתי בפי׳ הרלב״ג על הנ״ך שם‪ ,‬שטתב‬ ‫מהגזען רבי חד הלוי ‪0‬אל«דיציק שליט־א שהקשד‪ ,‬בכזאת‬
‫ח״ל; ואעפ־י שלא טו שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה‬ ‫על הג׳ ר׳ אבלי‪ ,‬דלכאורה אק לדמות דק המלך הקדוש‬
‫מפני זה פטור בדין‪ ,‬הנה עשה דוד זה לטראת שעה שלא‬ ‫ליעלה ויםא‪ ,‬דד‪,‬םלך הקדוש אין זה ‪ p‬הזכרה בעלמא אלא‬
‫יקלו האנשים ל שאט טם בפלטת ולזאת הסיבד‪ ,‬בעינה‬ ‫הח הוא ממטבע שטבעו חכמים בסדר התפלה וכל שלא אמר‬
‫נזט• משלוח ‪ t‬בשאול כשהיה במערה ואעפ־י שטה רודפו‬ ‫המלך ‪p‬דוש חי משנה ממטבע שטבעו חכמים בתפלה והר־ז‬
‫והיה טתר להרגו עכ״ל‪ ,‬הרי לט שהרלב־ג מבאר בהדיא‬ ‫כמי שלא התפלל כלל יש״ש ביתר «־יכות‪.‬‬
‫בכאמור‪ .‬שזה טה חן טוחד בשולחי ט במלטת כדי שלא‬ ‫רש בכל זה סייעתא לדבריו‪ ,‬והוכחה על דרך־המלך‬
‫יקא האנשים לשלוח ט בפלטת‪ ,‬וא־כ אין ללמוד מזה שיהא‬ ‫שדורך בדבריו היקרים והנעלים‪ ,‬וכדבח ‪p‬צוה״ח‬
‫הדק ‪ p‬גם בשאר בני אדם‪.‬‬ ‫בהקדמתו‪.‬‬
‫ו « לי יש ליישב דבח ה«ר שמח ולומר‪ ,‬דטטון שמטט‬ ‫כ־ח אות ד׳ לם־ש אודות אם בן נח נהרג‬ ‫‪ a‬בסימן‬
‫להרמב־ם בטף פי״ח מסנהדחן שכתב בסתמא‪ ,‬שזה‬ ‫בהודאת עצמו‪ ,‬ואודות אם מקבלים גרים‬
‫צק אליעזר חי־ח‬ ‫סימן ‪to‬‬ ‫שו •ת‬
‫סימן סז‬ ‫שהרג יהושע לעכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם הוראת‬
‫שעה היתה או דין מלכות היה‪ ,‬ומשמע בפשטות שכוונתו‬
‫ספרי תורד‪ .‬שנגנבו מבית כנסת וחברת ביטוח‬ ‫בכתבו ‪-‬או חן מלכות היה‪ ,-‬דר״ל‪ ,‬שהרט חד לגר העמלקי‬
‫שילמו עבורם בהיותם מובטחים האם דמים אלה‬ ‫מכה דין המלכות הכללית ש ^ו‪ ,‬ולכן כמו שלמד הרמב־ם‬
‫נקראים דמי ספר תורה עד שמן ההכרח ליקח‬ ‫ממקרה זה של דוד עם הגר העמלקי לכל סודה מפי עצמו‬
‫בדמים אלד‪ .‬ספרי תורה אחרים‪ ,‬ואותה השאלד‪,‬‬ ‫שיבול המלר לד‪,‬רגו כהודאת עצמו‪ ,‬בן למד מזה האור שמה‬
‫גם כשנגנב מיח‪.T‬‬ ‫בדעת הרמב־ם שלמדים מזה גם לכל הורג בידי אדם שיכול‬
‫המלך להרגו‪.‬‬
‫שאלד‪..‬‬ ‫ועצם ‪Tn‬ושו של האור שמה בדברי הרמב״ם דמדין‬
‫המלטת יטל המלך לד‪,‬חג לזערג גוסס ‪ ’T0‬אדם‪ ,‬יש‬
‫ב״ה‪ .‬כ־ה אדר״א תשמ״ס‪.‬‬ ‫לומר בלהיפך‪ ,‬שלמדים זד‪ ,‬מדין ‪ p‬גה שד‪,‬רג טריפה שנד‪,‬רג‪,‬‬
‫לכטד הראב־ד הרה״ג‬ ‫כאשר מציגו בדומה לזה לד‪,‬אור שמה בעצט במקו״א בפ־ג‬
‫מוד‪.‬״ר אליעזר יד‪.‬ודא וולדינברג שליט־א‪.‬‬ ‫מה׳ טלטם הלכה י׳ שכותב לד‪,‬םביר דעת הרמב״ם שטבר‬
‫רב שלום וברכה‪,‬‬ ‫שמלך יכול לד‪,‬חג עפ‪-‬י עד אחד‪ ,‬מפני שרטנו טבר דטאיל‬
‫הנני פונד‪ ,‬למכ״ת בשאלה חשובה עטר קהלתנו‪ .‬אני מקוה‬ ‫דבן נח נהרג עפ״י עד אחד‪ ,‬לכן מלך ישראל יש לו רשות‬
‫מאד שמכ‪-‬ת יטוה לנו את דעתו בענין‪.‬‬ ‫לד‪.‬ורגו‪ ,‬דדוקא לדון בדיני םנד‪,‬דרין בטקים תורנים שמצוה‬
‫לצערנו נגנבו לאחרונה מבית הכנסת המרכזי בסביון‬ ‫עליד‪,‬ן לדון צותה בתורה דבעי שני עדים‪ ,‬אבל מלך ישראל‬
‫שבעה ספח תורה‪ .‬עד טום לא עלתה המשטרה על עקטת‬ ‫דרשות ניתנה לו והוא לתיקון המדינד‪ ,‬דיט כמו שנתנה‬
‫הגנבים‪ ,‬התחלנו להתחם את חברי ביהכ״נ כ ח שישתתפו‬ ‫התורה הנמוטת לבני נח תד־ש‪ ,‬וא״כ טא הדין וטא הטעם‬
‫בכת־בח ס״ת מהודרים‪ ,‬ב״ה אט כבר באמצע כתיבת‬ ‫גם להורג טמם טדי אדם הרשות נתונה למלך להורט‪ ,‬כשם‬
‫ארבעה ס־ת חדשים‪.‬‬ ‫שבן נח נהרג בהורג טריפה‪ ,‬והוא לתיקון המדינה כמו‬
‫חלק מס״ת הגטטם טו מובסטם ע‪-‬י בית הכנסת‪ ,‬ואחדים‬ ‫שנתנה התורה הנטסית לבני ‪JU‬‬
‫היו מובטטם על טי הבעלים אשר נתט את הס״ת לבד‪,‬ב״נ‬ ‫וככה מציט גם במפר כלי חמדה פ׳ שופטים בקו׳ חני מלך‬
‫בפקדון‪.‬‬ ‫אות ו׳ שכותב לומר דמלך דן בחני בן נח יעו״ש‬
‫כעת יקבל בית הכנסת מר‪,‬בטוח סכום של כ‪-‬שמונים וחמש‬ ‫ואכמ״ל יותר[‪,‬‬
‫אלף דא׳‪ .‬גם אחד מבעלי הס״ת קבל כ‪-‬אחת עשרה אלף דא׳‬ ‫‪ a‬קראתי בתשומת לב מיוחדת דבח כת״ר בסיסן ל׳‬
‫טהבטוח‪.‬‬ ‫בעגין הצלת נפשות‪ ,‬ואם צריך לד‪,‬כנים א״ע‬
‫שאלותיט הןג‬ ‫בספק סכנה כדי להטל את הטרו מודאי סכנה‪ ,‬ובביאור‬
‫א‪ .‬האם בעל ספר הנ־ל חייב שוב לקנות ס‪-‬ת עם הכסף טה‬ ‫דברי היחשלמי‪ ,‬ושיטת הרמב״ם והשו־ע כזה‪ .‬באשר כתבתי‬
‫שקבל‪ .‬ובמקרה שאינו חייב‪ ,‬האם אפשר לד‪,‬שתםש עם כסף‬ ‫מזה באחטת גחלה בכמה וכמה מקומות בספחי‪.‬‬
‫זה לכל צרכיו הפרטיים כלי הגבלה‪.‬‬ ‫כן כתבתי וביררתי באם אץ צריך להכניס א־ע בספק‬
‫ב‪ .‬האם בית הכנסת טיב להשתמש עם כ ל הכסף הנ־ל‬ ‫סכנה‪ ,‬אם אבל מ‪-‬ם טתר לו לעשות זאת אם רצונו‬
‫לרטש ספח תורה חדשים‪ ,‬מאחר וארבעת הספחם החדשים‬ ‫בכך‪ ,‬א־ שיש איטר על כך‪.‬‬
‫שנכתבים כעת הם מתחמות בעלי בתים ולכן אין לט צורך‬ ‫יעוין מכ־ז בספח שו״ת צ״א חלק ח׳ סימן ס״ו סרק י׳ אות‬
‫להשתמש עם כל הכסף לרכישת ס״ת‪ ,‬ולכן אם נקנה‪,‬‬ ‫י־ג‪ ,‬וחלק י׳ סימן כ‪-‬ד‪ ,‬פרק ז׳ ופרק י״ח‪ ,‬וחלק י‪-‬ב‬
‫כאמור‪ ,‬שלשה ס‪-‬ת‪ ,‬האם באפשרותיט להשתמש בשאר‬ ‫סימן ק׳‪ ,‬וחלק סח סימן ע׳‪ ,‬וחלק י‪-‬ז טמן ע״ב יעו־ש‪.‬‬
‫הכסף לכל צרכי ט ת הכנסת‪ ,‬אפילו לד‪,‬וצאות השוטפות‪ ,‬או‬ ‫אכטל ברכתי ואטים בועקרד‪ ,‬ובהערצה וידידות רבה‬
‫האם מן הדין ־ או מן הראוי ־ טכל להשתמש לקניית ספרי‬
‫קודש או שעוח תורה וכדומה‪.‬‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫ג‪ .‬ס״ת שניתן נ מ תנ ח לבהב־נ ושמו של הטתן עליו‬
‫)אותיות בשמלד‪ ,‬וכח׳( ונגנב‪ ,‬וכעת שולם בטוח עמר ס־ת‬
‫זה‪ ,‬האם חייב בהב־נ לר‪,‬עמיד מ״ת אחר במקום זה‪ ,‬למרות‬
‫שלמעשה אין כבר צורך אה‪.‬‬
‫למכ‪-‬ת שליס־א מאד על תשובתו החשובד‪..‬‬ ‫אודה‬

‫בטקרה וטקרא דאוחיתא‬
‫הרב דוד ברודמן‬

‫קלא‬ ‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫סימן סז‬ ‫שו״ ת‬
‫מהשריפה‪ ,‬ואם ההברה לא תשלם האם תפטר אתה סן‬ ‫תשובה‪.‬‬

‫האחריות‪ ,‬כן כי משלמיס במה נפטר מאחריותך‪ ,‬אנא קא‬
‫מרתחנא ואתה תשלם מה שנתחיבת‪ ,‬יעו׳ש בסברא ‪,‬ומסיים‬ ‫•זם א׳ ה׳ אדר״ב תמם־ם‪ .‬יחשלים עיה״ק תובג״א‪.‬‬
‫דהדין ברור שהשוכר שקיבל אחריות משלם דמי הביז^‬ ‫לכבוד הרה״ג םוה״ר דוד בתדמן שליט״א‬
‫וכ^צא מה מעיט גם א ע «ן המד״רש־ם ז״ל בח״ד סיפן ך‪,‬‬ ‫רבה של סביון‪.‬‬
‫דנשאל בדין מי ששרף בית חביח שהיה אסיקירירס‬ ‫אחדשה*‪•D‬‬
‫)מבטה באחריות( ושילמו לו בעא האסיקיראעיאן בעד ביתו‬ ‫יקרת מכתבו קבלתי שבוע שעבר‪ ,‬והעי להשיב א מה על‬
‫שנשרף‪ ,‬אם חייב השורף לשלם א‪ ,‬דהשורף טוען הלא לא‬ ‫מספר שאלותע הלכה למעשה‪ .‬עקב ספרי התורה‬
‫גרמתי לך היזק וזה טוען שתשלומין הלא באים מעד אחר‬ ‫שענמ מבית הכנסת המרכוי דמהגכם‪ ,‬והכרת ביסוה שלמו‬
‫שנתן מעות תשלומי אסיקיראעיאן כנהוג ו ט׳‪ ,‬תאת הלכה‬ ‫דמים בהיותם נעבטחיע‬
‫העלד‪ ,‬דהדין עם הנמק ובירר להוכיח זאת‪ ,‬ונימק‪ ,‬דבשעה‬ ‫« הרמב־ם בפי־א מה׳ תפלה הלכה י ‪ T‬פוסק ח־לן אבל‬
‫ששרף את הבית נתחייב בתשאמים‪ ,‬ואם הבעה־ב הרויח‬ ‫אס מכרו ספר תורה אין לוקחין בדמיו אלא‬
‫ולקח איסקיראעיע מד‪ .‬א לזה בכך‪ ,‬ופשיטא שלא פרעו הם‬ ‫ספר תורה אחר שאץ שם קדושה למעלה מקדזשת ס־ת‪ ,‬וכן‬
‫עמר מר‪ .‬שנתחייב השורף ו ט׳‪ ,‬ועוד זאת‪ ,‬הדבר פשוט‬ ‫במותריה עכ״ל‪ .‬דעוץ מזה גס בשו־ע זמ״ח סימן קנ״ג‬
‫מסברא שאץ להשורף שום זטת במה שעשה זה לעעט מסחר‬ ‫סעיפיס ב׳ ר י׳ ובנו־כ ע״ש‪.‬‬
‫עם הסיקיראעיע‪ ,‬תעא חוח של מסחר ו ם׳ ואיך יעלה על‬ ‫ולפי ^ יתא לכאורה שק הדין גם בביתן שאלתכם‪ ,‬הנכם‬
‫הדעת שהשורף יררח על ידי שזה עשר‪ .‬לעעט מסחר מבזעץ‬ ‫חייבים עם כל הכסף שקיבלתם עבור ספרי התורה‬
‫וטבה דמי ההחק גם מאחרים שיופטר השורף עי־ז יעו״ש‬ ‫ר‪x‬נובים לרכוש ספרי תורד‪ .‬הרשים‪ ,‬וגם בםותריד‪,‬ע‬
‫ביתר אריטת‪ ] .‬ואכם־ל מה שטסקיס שאחרים דנים על כטן‬ ‫ס {עלם לאחר העק נל ענ ת דהנ‪T‬ון שלט שונה טר״אמור‬
‫שם שלא לחייב מכת זה דאין לחייב למזיק לשלם לנחק‬ ‫ברמב״ם ושו״ע הנ״ל‪ ,‬דשם הרי המדובר בס״ת‬
‫כאשר הנתוק לא מפסיד למעשה‪^ ,‬וין בשו״ת הרי מזמים‬ ‫שנמכח והדמים שקיבלו תא ממש תמרתם‪ ,‬ולכן הדץ מה‬
‫מהדו־ב סימן רמ״ה ע־ש‪ ,‬ובעוד‪ ,‬דנקודה זאת לא שייכא‬ ‫כאמור שע אבל בניתעו ספרי התורה הרי לא נמכרו אלא‬
‫כלל לנתזן שאלתיט[‪.‬‬ ‫ענבו ולא נססש עד כה‪ ,‬ולא הגנבים הג^ ששילמ תמרתס‬
‫ר‪.‬נר) עעא לט מדברי הגונים האמוחם‪ ,‬דפשיטא אע נמי‬ ‫כדי שיחשבו דמי־הס־ת‪ ,‬אלא תשלומי־הכסף באו ם‪1‬ד‬
‫כאשר העלט בדבחט‪ ,‬ט כסף שמקבאם מחברת‬ ‫שלישי‪ ,‬חדא ממוסד הביטוח שהבסיחו א ‪ r‬אעלם‪ ,‬והמוסד‬
‫ביטוח עמר הפסד דבר הוא חוה מסהרי שמתיחים מחברה‬ ‫הזה תשלומיו הטה לא לפי ערך ההפסד אלא לפי הע^ מדמי‬
‫שד״בטיחו א״ע שם‪ ,‬והוא ריוח מן עלמא הבא מבחוץ‪ .‬תמורת‬ ‫ההבטחה ששילמו אעלן‪ ,‬ומר‪,‬מו‪0‬כם לשלם כתו‪ »(1‬מכך‪,‬‬
‫תשלומים ששילמו כל הזמן לד‪..‬‬ ‫ואילו היו מובטזדס בעוד סשס ‪ w‬משמות היו מקבלים גם‬
‫ואם כן דון טינה גס לני חנ ט‪ ,‬שהכסף שקיבלו הוא לא‬ ‫אעלם דמי־ביטוח‪ ,‬וזהו ענץ מסחרי אתם‪ ,‬וא״כ איפוא הכסף‬
‫דמים תטרת הס״ת‪ ,‬אלא טא חוח מן המץ כתועאה‬ ‫שקיבלו מד״ביטוח אינם נחשבים ישיחת כדמי הס״ת‪ ,‬זה‬
‫מסחרית שעשו עם החברה‪ ,‬וא־כ יטלים שפיר גבאי בית‬ ‫ממשמש ובא מכה עסק מסחרי כתועאה מתשלומי המטוח‬
‫הכנסת להשתמש בכסף שקיבלו םר‪.‬גיטוח לכל ערכי מ ת‬ ‫שהיו משלמים כל השנים למסד‪ ,‬ונערכים לפי דמי ועיסוח‬
‫הכנסת ]ומה גס שכבר התחמו את חברי מהכ״נ עמר‬ ‫ששילמו‪ ,‬ולא למי ערך שידוים הממשי של הס״ת‪ ,‬ומכיון שכן‬
‫טיכער‪ .‬ס־ת‪ .‬כתטרד‪ .‬עטר הס־ת שענבו[‪.‬‬ ‫לא נקרא זה דמי ס״ת רמלים להועיא את הכסף לכל ערכי‬
‫‪ a‬םר‪.‬אםור נלמד תשובה גס על השאלה הנוספת‪ ,‬ששואל‪,‬‬ ‫בית הכנסות‬
‫אס בעל הספר חייב שוב לקנות ס־ת עס כסף‬ ‫‪ 0‬עי מסתמך בדברי האתתם על דברי האור שמח בפת מה׳‬
‫הביטוח שקיבל‪.‬‬ ‫שכיחת ה״א‪ ,‬דכותב‪ ,‬דנשאל באחד ששכר בית‬
‫והתשובד‪ ,‬היא‪ ,‬מ איננו חייב‪ ,‬כי אין זד‪ ,‬דםי ס״ת וכנז״ל‪,‬‬ ‫מחבירו וקיבל עליו אחריות מדליקה‪ ,‬ואח־כ הלך המשכיר‬
‫רטל להשתמש עם כסף זה שבא א סעלמא מכה‬ ‫וד״בטיח ביתו בחברות האחריות‪ ,‬ונשרף הבית‪ ,‬מי מעי‬
‫עסק מסחרי שעשה עם חברת הביטח תטרת דמי מטוח‪,‬‬ ‫זמשכר אמר כיון דלית לך פסידא דדמי ביתך אתה טטל מן‬
‫לכל ערכ? הפרסיים ב א הגבלד‪.,‬‬ ‫החברה אדעתא דא לא קבלתי א^ריוו‪ J‬והגאון או־ש ז״ל‬
‫זצלם כמובן שמטת כתיבת ס״ת‪ ,‬לא יקיים יותר‪ ,‬כאשר‬ ‫האריך בזה בביחרה‪ ,‬חאת הלכד‪ ,‬העלה שמד‪ ,‬שחברת‬
‫העלה בספר תורת חיים על מסכת סנהדרין ד׳ כ״א‬ ‫האהחות משלסת דמי הפסו הבית‪ ,‬אץ זה פוטר את השוכר‬
‫דס״ת של *‪ to‬שנאבדד‪ .‬א עריך לכתוב לו אחרת ע״ש‪.‬‬ ‫מתשאמיס‪ ,‬ובסיס סברתו על כך היא‪ ,‬מפני דהמשכיר יכול‬
‫וכ״כ גם המנחת חנוך מעוה תרי״ג ישיש‪.‬‬ ‫אמר לשוכר סר‪ .‬איכפת לך מה שזעתוחתי ‪ p‬עלמא‪ ,‬ואע״ג‬
‫ח (צתו הדבר זעא בטגע בשאלתו השלישית‪ ,‬ואם בית‬ ‫דאנא ממעיגא טוגא דלא אתינא אדי הפסד עפ״י הכטחון‬
‫הכנסת היא ששילמה ד ט הביטוח עמר הם־ת‬ ‫בהברת האחריות‪ ,‬אתה לא נפטרת מהאחריות שקבלת עליך‪,‬‬
‫שניתן א ס במתנה‪ ,‬אץ חיוב כעת על מהכ ‪ r‬להעטד ס״ת‬ ‫ואילוא הבסחון היה הבית אבוד ולא העלתי מאומה‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן סח‬ ‫שו״ת‬ ‫קלב‬
‫וכך ראיתי באמת בספר המקנה על מם׳ קדושין ד׳ ל־ג ע׳ב‬ ‫אחר מכסף הביטוח שקיבלו‪ .‬ומה גם שלמעשה אין כבר צורך‬
‫ד״ה כלום‪ ,‬שכותב לבאר‪ ,‬דעד כאן לא לייט עלה‬ ‫לזה‪ ,‬כדבריו במכתבו‪.‬‬
‫אביי )למאן דלא קם< אלא היכא דליכא ביטול תורה‬ ‫והנני בכבוד רב ובברכה‬
‫בעמידתו‪ ,‬אבל היכא דצריך לבטל התורה בשביל הקימה‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫כההיא דאמרינן בר־פ הקורא עומד דקשות מיושב‪ ,‬גם אביי‬
‫יודה שאזי א־צ לעמוד עיי״ש‪.‬‬ ‫סימן סח‬
‫ג< בהמשך להנ״ל באותיות א׳ ב׳‪ ,‬אוסיף כי בלמש סימן‬
‫רם־ד סעי׳ י״א ראיתי שבנוגע לזקן כן טלל‬ ‫א‪ .‬אם מחוייבים לקום מפני זקן בשעה‬
‫בהלכה זאת גם זקן‪.‬‬ ‫שעוסקים בתורה‪.‬‬
‫אבל אין מזה הוכחה והכרח שגם השו״ע סובר כן‪ .‬וכנ״ל‬ ‫ב‪ .‬אם מחויבים לקום מפני ת״ח בשעה שעסוקים‬
‫באות א׳‪.‬‬ ‫בתורה בעיון באופן שהקימה תסר‪T‬הו מהלימוד‪.‬‬
‫ומאמץ* בנוגע להיכא שהעמידה תטד‪T‬הו מלימוח‪ ,‬מלבד‬ ‫ג‪ .‬המצוה לשמח חתן וכלה אם היא כל שבעה‪.‬‬
‫מה שהלטש טתב ג־כ רק בלשון ״עוסק־‪ ,‬הוא עוד‬
‫טסיף עלה ומסביר במטרש חה שצריך לעמוד ד‪1‬א זה היות‬ ‫ב״ה‪ .‬ה׳ אלול תשמיט‪ .‬ירושלים עיה־ק תובב״א‪.‬‬
‫־שאינו מבטל בזה תורתו־ ע־ש‪ ,‬א־כ דון מינה‪ ,‬דהא אם‬ ‫לכבוד הרב הגאון וט׳‬
‫יבטל בזה תורתו אד איננו צריך לעמוד‪ ,‬כדקחקנו מלשון‬ ‫מוהר״ר אהרן זכאי שליט״א‬
‫השו״ע‪ ,‬וכדברי המקנה‪] .‬ולזה יש לצרף מה דברמב־ם לא‬ ‫ראש ישיבת ״ אור יום טוב־ בפעיה־ק ת־ו‪.‬‬
‫נפסק בכלל הדין הזה‪ .‬ומשמע דלא ם־ל לפסוק כדברי אביי‬ ‫יקבל בזה הסכמה על ספרו •הבית היהודי־ חלק חמישי‪,‬‬
‫בגם׳ קדושין שם‪ ,‬אלא ם־ל לפסוק כדברי ר׳ אלעזר דם־ל‬ ‫כמבוקשו‪ ,‬ולחיבת הקודש אכתוב לו דבר מה בד״ת‬
‫דאין ת־ח רשאי לעמוד בפני רט בשעה שעוסק בתורה[‪.‬‬ ‫על ספת‪.‬‬
‫א‬
‫בסימן ו׳ סעי׳ י־ב סתב וז־ל‪ :‬אפילו בשעה שאדם עסוק‬
‫בסימן ח׳ סעי׳ ב׳ כותב‪ ,‬שד‪,‬מצוה לשטח חו־כ בכל שבעת‬ ‫בתורה חייב לעמוד בפני החכם או הזקן‪ .‬ומציין‬
‫ימי המשתה‪ ,‬ומציין המקור לכך לשדיח מע׳ חו־כ‬ ‫המקור לזד‪ ,‬ביו־ד סימן רמ ‪ T‬סעי׳ י־א‪.‬‬
‫אות י״ג ד־ה וכל האמור‪ ,‬ושכ־ד הגר־ע יוסף שליט־א‪,‬‬ ‫א( דש להעיר‪ ,‬דבשו־ע שם נפסק בכזאת על חכם עובר‪,‬‬
‫ולעומת זה מביא משו־ת ישכיל עבדי ח־ח חאו־ח סי׳ כ׳ אות‬ ‫ואין איפוא הוכחד‪ .‬שיד‪,‬א הדין כן גם על זקן עובר שאיננו‬
‫נ״ח שכ׳ שכל ז ק שלא בעל בעילת מצוד‪ ,‬מצוד‪ ,‬לשמחו‪ ,‬אלא‬ ‫ת־ח‪.‬‬
‫שהגרי־ש אלישיב שליס־א תמה מאד על הישכי״ע בזה‪.‬‬ ‫ומקור הדין של השו־ע הוא מגם• בקדושין ד־ ל־ג ע־ב‪ ,‬וגם‬
‫)מבא להביא מקור לכך(‪.‬‬ ‫שמד‪ ,‬לא מחבר בזה ט אם על תלמיד חכם‪.‬‬
‫ואני תמד‪ ,‬על מלם שאמרו מה שאמרו מכח סברא בלבד‪.‬‬ ‫‪ p‬לענין קימה בפני ספר תורה כשעה שעוסק בתורה‪,‬‬
‫ולא הביאו נגד דברי הישכי־ע רמב־ן מפורש דם־ל‬ ‫מצינו בפתחי תשובה ביו־ד סימן רפ־ב סק־ג שמביא‬
‫דאיכא מצוה לשמחם כל שבעה‪ ,‬והובאו דבריו בטור וב־י‬ ‫בשם תשו׳ ‪ t‬אליהו שכותב להקיש וללמוד שג־כ חייבים‬
‫יו־ד סימן ש־ם‪ ,‬דהסור שם פוסק בשם הרמב־ן דדוקא‬ ‫לקום ספניה מק־ו דמפני לוטדיה עומדים מפניה לא כ־ש‬
‫הכנסת כלה לחופה קודם לקמרת המת‪ ,‬אבל לאחר שנכנסה‬ ‫כטעו־ש‪ .‬ובזקן הרי לא שייך ללמוד בכזאת‪.‬‬
‫לחופה ויש לפניו לנחם אבל ולשמח החתן תנחומי אבל‬ ‫על כן מסתבר הדבר דמפני זקן שאינו ת־ח איננו חייב‬
‫קודם‪ ,‬וכן הבראת האבל קודם למשתה של חתן‪ ,‬והב־י‬ ‫לעמוד מפניו בשעה שעוסק בתורה‪.‬‬
‫מוסיף וציין לזד‪ .‬בשלימות דברי הרמב־ן בתורת האדם‬ ‫‪ a‬עוד אעיר על הבדלי לשון שבדבריו לבין לשון השו־ע‪,‬‬
‫דכותב וז־ל‪ :‬ואי ק״ל הא דתניא באבל רבתי בית אבל וטת‬ ‫דבשו־ע כתוב בזה בלשון‪ :‬אפילו בשעד‪ ,‬ש‪1‬עא ־עוסק־‬
‫המשתד‪ ,‬בית האבל קודם‪ ,‬ההיא לאו בשעת הכנסת כלה‬ ‫בתורה‪ .‬ואילו כבו׳ מעתיק בזד‪ ,‬בלשון‪ :‬אפיא בשעד‪ ,‬שאדם‬
‫לחופה אלא כל ז׳ דהבראת האבל קודם לאכילת בית‬ ‫‪ r‬טק־ בתורה‪ .‬ויש הפרש גדול בין ״עוסק־ לבין ־עסוק־‪,‬‬
‫המשתה ובמכילתא אחריתי תניא‪ ,‬וכו׳ שמע מינד‪ .‬טד‪,‬א‬ ‫דעוסק ניתן לפרש שד‪,‬ממון דוקא בשעד‪ ,‬שעוסק בלי עיון‪,‬‬
‫מתני׳ בהדיא דד‪,‬כנסת כלה לועפה קודמת להוצאתו של מת‪,‬‬ ‫ואין הטרדה בקימו‪ ,‬או הוא דחייב אץם‪ ,‬ואיא לשון ‪r‬םוק־‬
‫אלא שלאחר שכנס תנחומין האבל קודם שמחת החתן כל‬ ‫משמע שהממון שחייב לקום אפיא אם הוא עסוק בעמקות‬
‫שבעה עכ״ל הרי מפורש יוצא לט מדברי הרמב־ן דהטצוה‬ ‫באופן שד‪,‬קימד‪ ,‬תפריע לו סוד‪.,‬‬
‫לשמח את החתן הוא כל שבעת בית המשתה‪ ,‬ולזאת זעצרט‬ ‫ומכלן שבשו־ע כתוב בלשון ‪r‬ו‪o‬ק־ יש על ‪ p‬אמר שאבל‬
‫לאשמיעט שאעם־כ תנחומי האבל קת*ם בזה‪ .‬ועסי^ נפסקד‪,‬‬ ‫אם הוא ״עסוק־ בזמפן שהקימה תטתדהו דאזי איעו‬
‫ההלכה בבעון זה גם בשו״ע כ י ^ שם כדיעו־ש‪.‬‬ ‫מחוייב לעמוד‪.‬‬
‫קלג‬ ‫* ‪ r‬אליעזר חי״ח‬ ‫‪ P '0‬סח‬ ‫שו״ת‬
‫ה‪ .‬בירור פסק השו־ע ביו ‪ r‬סימן רמ״ו בהיו‬ ‫ועיינתי בגוף דברי הרמב״ן בתורת הזח־ם )בענין‬
‫השואלים שניהם חכמים ודברי השו־ע בחויים‬ ‫ההובאדס‪ ,‬ושם כתוב מזה עוד ?תר ססורש ח־ל‪:‬‬
‫סימן ס ‪.r‬‬ ‫״ההיא לאו בשעת הכנסת כלה לועפה אלא כל שבעה‬
‫דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה אע־• שבזח‬
‫ב״ה‪? .‬ם ב׳ מרחשון תשמ״ם‪ ,‬יתשלימ עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫ושבזח &‪1‬וח לשמח חתן ופלח ול ב ע להן שש אלא‬
‫שוו של אבל קודמת וכו׳ יעו־ש‪ .‬הרי בהדיא דאיכא מו ה‬
‫לכבוד ממבדי ועמל דגטר וסטר חכם ורט יתקרי היו״ש‬ ‫לשמח חתן ופלח כל שבעת ימי המשתה‪.‬‬
‫פרום׳ א‪.‬ס‪ .‬אברהם נ״י‬ ‫‪a‬נדולה מהאמור מבינו להמקנה לקדושין בקו־א סי׳ ס״ה‬
‫שאם וישע רב‪.‬‬ ‫סעיי א• שכותב לבאר ח־ש בברסת ד׳ ו• דכל‬
‫אמריו ותוספת השלמה במכתב רטף קבלתי לג ^‪ ,‬והעי‬ ‫הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה׳ קולות וכו‪/‬‬
‫להשיט ט״ד עאהם בע״ה‪.‬‬ ‫נאמר על שאר ו׳ ימי המשתה‪ ,‬והיינו‪ ,‬דמכיון שכבר ברט‬
‫א< כבו׳ מתקשה על מנהג העולם בסדר קבלת חולים אבל‬ ‫ו־ב בשעת חופה‪ ,‬תו מה שסבד ‪ p‬אח־כ בסעודה היינו משום‬
‫תפאים‪ ,‬והוא‪ ,‬כששני ט א ם באיס בבת אחת לתפא‬ ‫שמחת החתן במה שאוהביו טעדים עט וכן בסעודות אחוזת‬
‫ושנמס שוים בטמרת מחלתם וגמבם‪ ,‬לכטרה על הרופא‬ ‫בפנים חדשות‪ ,‬הרי דכל ה׳ ברטת בסעודה אינם אלא משום‬
‫לספל בהם לפי סדר העדיטיות המובאים במשנה בטף‬ ‫שמחת החתן באנשים הטעדים עט לכן )אף דמבוה היא‬
‫הוריות ד׳ י״ג ע״א‪ ,‬ומנהג העולם לא כן אלא שבדרך כלל‬ ‫אפילו על מי שאינו נהנדס אותן שנמו חיוב עליהן לשמח‬
‫טלטם לפי התור וכל הקודם זכר״‬ ‫חתן וכלה שהרי מפני זה מברטם בשטלם ז־ב‪ ,‬ואם אינם‬
‫ומוסיף וטתב שלכאורה מסתבר שאץ הבדל בץ אם‬ ‫משמחים הרי החמשה ברטת שאין מברטם אלא בשביל פ־ח‬
‫שניהם באו בכת אחת אבל התפא וטן אם ב « טה‬ ‫הם ברכה לבסלה חוץ מברכת אשר ברא דלא בעי פ״ח‪,‬‬
‫אחר זה‪ ,‬אך הרופא הגיע אחרי ‪ p‬ועוד לא התחיל לספל‬ ‫וחמשה ברטת אלו תקט נגד חמשה קולות לבך אמח‬
‫באף אחד מהם‪ ,‬דכל זמן שלא התטל לספל באחד מד‪,‬ם‬ ‫שעובר בה• קולות יקז״ש‪.‬‬
‫נחשב כאילו באו טחד ויטל הרופא להזדקק למי שד״וא‬ ‫הרי יתא לט גם מדברי ר ^ן המקנה ז־ל דליכא שום ט״א‬
‫תבה‪ ,‬ומטלא ‪ y)0r‬לספל בר״ם לפי הסדר שבמשנה שנפסק‬ ‫לומר שלא יהא מטה לשמח ט־כ כל שבעת י ט‬
‫כך להלכה בשו״ע‪.‬‬ ‫המשתה‪ ,‬ושהמטה היא אפילו על ט שאיט נהגה‪.‬‬
‫ולזה הוא ט ט ף במכתם לומר שאולי באמת מנהג העולם‬ ‫בברכת כתיבה וחתימה טבה‬
‫שונה ממה שכתוב במשנה ובשו״ע‪ ,‬ט שם דוקא‬
‫כשבט בבת אחת‪ ,‬ם ‪ p )0‬שאס באו טה אחר זה אז כל אחד‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫קנה זטתו לסי התור ואז מגיע א ט ט ל לפי התור וכפי‬
‫מנר‪.‬ג העולם‪ ,‬אלא שלא ברור לכבו׳ כאיזה קנץ אדם קונה‬ ‫סימן סט‬
‫לעבט זמת ל ט התור ומה משמעות של ״תור־ בהלכה‪.‬‬
‫אך שוב טתר בם זה מעיקוז‪ ,‬שעפסק בחו״ם טמן ‪ ro‬סעי׳‬ ‫א‪ ,‬בסדר קבלת חולים אגל רופאים אם החפא‬
‫א׳ ח״ל‪ :‬ברייך הדיין טקדים לדון הדין שבא לפניו‬ ‫מחויב על פי הדין לספל בהם לפי סדר‬
‫תחילה‪ ,‬אבל בריך להקדים דין של תלמט חכם אפי׳ בא‬ ‫העדיפויות כשבאו בבת אחת ושניהם שוים‬
‫לבטף וכו׳‪ ,‬וא״כ משם ראיה שאפילו אם בזע בזה אחר זה‬ ‫בחומרת מחלתם ומצבם‪ .‬ולא לפי התור שכל‬
‫טגי קדימה המטארים במשנה עדיין שרירין וקייטן ונשארת‬ ‫הקודם זוכה‪.‬‬
‫איטא הקושיא על מנר‪,‬ג העולם ששונה סדין המשנה והשו״ע‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ביחר מה שיאע־ה כשפחד מעשו פן יבוא‬
‫ועל יתר המטרטם במשנה ושו״ע בדיני קדימה שלא‬ ‫והכהו אם על מים סידרן בסדר של אחרון‬
‫םקפ ‪T‬ין‪ ,‬טבא כבו׳ נייחא עפ״י המג״א באו״ח סימן‬ ‫אחתן חביב‪ ,‬ואיך שזה לא נוגד הדין של תנו‬
‫ר־א סק ‪ r‬שטתב מפני דאין אט בקיאין ט ט ט כהונה‬ ‫לנו אחד מכם ונהרגזע וכו׳‪.‬‬
‫שמובא גם במ״ב ]אבל המ״ב בס־ק י״ג טסיף ומתב דמ״ם‬ ‫ג‪ .‬בירור הדין של תלמ‪ T‬חכם קודם לע־ה וכו׳‪,‬‬
‫לכתחילה בח־אי יש לתהר מה[‪ .‬וכן עפ״י היעב^ במגדל‬ ‫כאשר באים להתדיין וכן בבואם להתרפאות‬
‫עוז אבן טחן פנד‪ ,‬א׳ ס״ק פ״ס שכותב שמעלות הכד״ונה‬ ‫אצל רופא‪ ,‬או לקטת בחנות‪ ,‬וכיוצא בזה‪ .‬ואם‬
‫והאיה ירדו בדורות הללו שאפילו לזכרים אין טתנין דין‬ ‫ביכלת לטעון דאין בזה״ז דין ת״ח בזה‪ .‬ודין‬
‫קדימה בדברים אלו‪ ,‬חה מפני שאינם אלא כהני חזקה ]אבל‬ ‫חכם מופלג ובעל מעשים טובים‪.‬‬
‫מטים שם שהדבר ש^ל אבלו[‪,‬‬ ‫ד‪ .‬ביאור גדר עמידה בתור‪ ,‬ומתי נחשב בזה‬
‫ו‪1‬עסיף על זה לעיין עוד ‪ r r a‬טמן שכ״ב בבאה״ם סק״ו‪,‬‬ ‫^ הקודם קודם‪ .‬וגדר באו בבת אחת‪ .‬ואם יש‬
‫ופתחי תשובה סק״ג ט״ש ג״כ כשם טהרשד־ם ושמת‬ ‫"חילוק אצל רופא בין אם עונה בקופה לבין אם‬
‫‪r‬קב בנוגע א ט סי כזענה ‪ .rn n‬וכן באה־ע םי ‪ p‬ו׳‬ ‫עונה בקליניקה הפרסית שלו‪.‬‬
‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫סימןסס‬ ‫שו • ת‬ ‫קלד‬
‫לשלום או למלחמה ‪ ,‬ומלבד זה שטדאי היה יאע״ד‪ .‬בטוח‬ ‫בבההיש סקיב ופתהי תשובה סקיג‪ ,‬וטהטוטו טווצהייס שם‬
‫בה׳ שתקוסל תפלתו לפנ? יז^ס להצילו מיד אח? מיד עשו‬ ‫יעו״ש ואכס״ל‪.‬‬
‫> ‪ r tr‬בהעמק דבר >ל־ב‪-‬ח׳< ותמצא ראיה לדבריט אלה(‪,‬‬ ‫]ומדי דברי בזה אגע בקבה המטה סה שיש לעיין בם׳‬
‫טסף לכל זה‪ ,‬וטא העיקר‪ ,‬דכעת לאחר מאבקו של יאע״ה‬ ‫דשלה שעה שפהר יאע׳ה טעשו פן יבוא והבהו‪ DX‬על‬
‫עם שרז של ע ט‪ ,‬הרי מלאך זה כבר ענד‪ ,‬בעל כרט אמן‬ ‫בנים‪ ,‬דכתוב לאפר; וישא ^קב עיניו וירא והנה עשו בא‬
‫וד״בטט ט ט ל יוכל א ל ע ט‪ ,‬ועל שם סוט זה קראו כבר‬ ‫ועמו ארבע מאות איש ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל‬
‫מסם ישראל בעמר ״כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל'‬ ‫ועל שתי השפחות‪ .‬רשם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה‬
‫וכדפירש״י ז״ל‪ :‬״ועם אנטם עשו לבן״‪ ,‬ולכן‪ ,‬מטון‪ ,‬שהוא‬ ‫ואת לאה רלדיה אחרונים ואת רחל רוסף אחרוניג^ וסתב‬
‫עבר בראזסם ככתוב ‪ r‬טא עבר לפניהם״ כבר לא היה כל‬ ‫רש־יז אחרון אחחן חביב‪ .‬וביותר מבאר זאת היונתן בן‬
‫הטס של סכנה ממסית להעומדיס אחריו‪ ,‬ורק משום הטסא‬ ‫עחיאל וז־לז ושוי ית לחינתא הינן ובניהן בקדמיתא‪ ,‬ארוס‬
‫חצקד‪ ,‬עד מאד‪ ,‬שחשש מרוב צדקתו וענותטתו דאוא יגרום‬ ‫אםר אילו אתי עשו לחבלא ברוביא‪ ,‬לםיעבד זט בנשיא‪,‬‬
‫אחד‪ ,‬חטא ל ט טי המצב‪ ,‬עמר כך סדרם בסדר של אחתן‬ ‫יעביד באילן ובגו פתגמא הדץ נקום ונגח עמיה קרבא עכ״ל‪.‬‬
‫אחיח חביב‪ ,‬והכריע שעל כגון דא מותר זאת כדי לתת‬ ‫וכ״כ בפיחש הרד״ק‪ :‬אחחן חביב אולי יטה כעסו בהריגת‬
‫ביטי להיבתו להחביבים עאו עתר‪.‬‬ ‫הראשונים דניח האחרונים עכ׳יל‪.‬‬
‫רש ראיה לפיתשי זה מהנז״ל בעצט במה שראיט שלפני‬ ‫וצל*ע סובא דהא זהו נגד םשנה מפורשת בפ׳ח דתרומות‬
‫המאבק וכאשר עמד להעבירם את הנחל שהיה אז‬ ‫מי״ב דאיתא דנשים שאמח להם נכרים תט לט אחת‬
‫השש של פיש״ג ממש בסקרה של גיטת המים‪ ,‬באמת אז לא‬ ‫מכם ונטמאה ואם לזע הרי אנו מסמאין את כולכם יסם« את‬
‫טע בהם ‪o‬־ ‪ p‬הקדמר״ אלא אסף נ טו תספחות? ד איו אל‬ ‫טלן ואל ימסת להם נפש אחת מישראל‪ ,‬ונגד תוספתא‬
‫שפת הנחל ולקחם ע ט טלם כאחד והעבירם את הנחל‪,‬‬ ‫מפורשת בפ^ דתרוסות הלכה כ״ג דאיתא‪ ,‬דסיעה של בני‬
‫והייט מפני שאץ מוקדם ומאוחר בהצלה‪ ,‬וכדברי הרמב״ן‬ ‫אדם שאמרו לד‪ 0.‬נכרים תנו לט א' מכס ונד‪.‬רגר‪,‬ו ואס לאו‬
‫ז־ל‪ .‬ורק לאחר מיכן כשכבר לא עמדה לפנח הבעיה של‬ ‫הרי אט טרגין את טלם‪ ,‬יהרט טלם ואל ימסרו להם נפש‬
‫הצא‪ ,‬ממש‪ ,‬לא מד‪,‬ריגת הילדים‪ ,‬ולא מלטמאות הנשים‪,‬‬ ‫אחת מישראל‪ .‬וכך נפסקה הר‪,‬לכר‪ ,‬בפשטות ברמב*ם כפ׳ה‬
‫והיה א מר‪ .‬רק חטס רזצק דרחוק‪ ,‬אז הכריע יאע״ד‪ ,‬דאפשר‬ ‫מד!׳ יטה״ת ה״ה‪ r n ,‬סי׳ קנ״ז סעי׳ אי ואיך נזע על כגון‬
‫לנהוג בדיני קדימד״ ואחיזן אחרון‪ ,‬ואף בקדושתו העליונה‬ ‫דא יאע״ה לסדר סדר של קדימד‪ ,‬לד״ריגה או לטמאה‪ .‬וד‪,‬גה‬
‫היה גם מתטון עי״כ במעשה אבות סימן לבנים לרמוז‬ ‫יאע*ה בעגמו לא נר‪,‬ג בטאת כאשר העטרם את ד‪1‬חל‪ ,‬אלא‬
‫ולסלול את הדרך לגאולתן של ישראל ושלביה כממאר‬ ‫כתוב‪ :‬ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי‬
‫בזוה״ק ובסה״ק[‪.‬‬ ‫שפטתיו ואת אחד עשר ילדיו רעמי את מעבר יבק‪ .‬ומבאר‬
‫ב( נשוב לעניננט‪ ,‬שיוצא לנו‪ ,‬שד‪.‬בעיא העיקרית‬ ‫הרמב־ן דאין טקדם ומאוחר בפטק הזה להבלד״ אבל אמר‬
‫המצריכה עיון היא איטא‪ ,‬בקשר לת״ח קודם לע״ה‪.‬‬ ‫שאסף נשיו ושפחותע רלדיו אל שפת הנחל ועבר מא לבדו‬
‫וכבו׳ חצה לבוא עלה כליטד זטת מכח זד‪ ,‬שמציט שכמה‬ ‫את מעבר יבק לראות אס גבהו המיס ושב ולקחם עט כלם‬
‫מהטסקים סוברים שגם לענין זה של קדימה אמרינן נסי‬ ‫כאחד ו^בירם את הנהל ע־ש‪ .‬ואיך כאן כן טע דין מוקדם‬
‫שאין לט דין ת״ח מד‪,‬ח‪.‬‬ ‫ומאוחר להצלהז ]רעוין במשך חכמה פ׳ מקץ עה־פ אחיכם‬
‫רד‪,‬נד‪ .‬אי משום הא בלבד‪ ,‬נראה דהדבר קזסה מאד למא‬ ‫אחד יאסר ם־ש לבאר שהאחים לא רט מרבון עבטס למסור‬
‫א‪,‬קתמך על זד״ ט רוב הטסקים טברים שכן יש לזד‪,‬‬ ‫האחד מהם ליאסר מכח דין התוספתא ה ^ דיד‪,‬רט מלם ואל‬
‫דין ת״ח בזד‪.‬״ז‪ ,‬וכאשר נפסק כן גס מסו״ע‪ ,‬יערן באורים‬ ‫ימסרז נפש אחת מישראל ע־ש[‪.‬‬
‫ותומים שם סק״א ופ״ת סק״א‪ ,‬ואריטת ג דו א בזה בספר‬ ‫רןשה לומר ^אע״ה סטר היה שישט דץ קדימד‪ ,‬של הצלה‬
‫וזעחל לברר ולקבץ בזה אוסף‬ ‫פנום במשפט על חו״ם‬ ‫משום יחוס כמטרס במשנה דפ״ג דהוריות‪ ,‬ויהיה‬
‫ג חל בספר פתח הדמר על זצ״ח םי ‪ p‬רכ״ד ‪r‬ו״ש‪ ,‬ועיין גם‬ ‫ראי׳ מזר‪ .‬שנאסרה אפיא כשעל הפרק שעומד הוא בהצלה‬
‫בס׳רוח חיים א‪.‬גר״ח פלאג׳י ז״ל חו״ם סימן טח אות ד׳‬ ‫של פיקוח נפש ממש‪ ,‬ול ‪ p‬בא עלה מכה יחוס ואהבה‪ .‬ועוד‬
‫עחס‪.‬‬ ‫אפילז ט ‪ p‬שישט בייי ‪ p‬קדימה משום יטס‪ ,‬הא זהו רק‬
‫‪ a‬ואת ד‪,‬נלפענ ‪ r‬מה הוא במאת‪,‬‬ ‫בלהעת בשב ואל תעשה להשני‪ ,‬ולד״קדים הגשת הד‪,‬צלה‬
‫לטוחס‪ ,‬אבל לא לטא ולהיות בזה בקום ועשה לעשות‬
‫דד‪.‬נה על זה שנפסק בחו״ם שם שצריך הדיין טקדים לדון‬ ‫מעשה להעמט את השני מסורה הקידטת כדי להציל עי־כ‬
‫הדין שבא לפנע תחילה‪ ,‬מבאר ומגדיר הסמ״ע בסק״א‬ ‫את המיוחם שיעמידט לאחריז? וכדטארתי מזה בספרי שו״ת‬
‫ח״ל‪ :‬נראה דלא בביאה לבי ‪ r‬תחיא מילתא‪ ,‬אלא משעה‬ ‫ציץ אליעזר ‪ r ’n‬טמן ע״ב אות ‪ ro‬יעו־ש‪.‬‬
‫שהעמח עצמו לפני הדיין והדיין הכין את עצמו לשמוע‬ ‫ונראה אישב ואמר‪ ,‬שהוא זה‪ ,‬מפני שלא היה בכאן בעיא‬
‫טענתו זהו נקרא בא לפנח תחיא והוא קודם לזעא מאוחר‬ ‫של פיי^ע ממש‪ ,‬ואפילו לא של ספק פיקוי׳נ ממסי‪,‬‬
‫ממט לפני הדיין עכ״ל‪ ,‬וכ״כ בנד‪.‬־ם‪.‬‬ ‫ט מלבד שעוד לא היה ברור אז לזק פני ע ט טעדת סוסית‬
‫קלה‬ ‫‪1‬יץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן‪DO‬‬ ‫שו ״ת‬
‫®א החפא‪ ,‬באשר עפ‪-‬י ‪ p‬תורד‪ .‬לא קנה לעי® עי׳כ שום‬ ‫ואם ‪ irm‬לוטיגס ‪ nxt nx‬בנוגע לד‪ uk »»1‬לסדיס מוה‪,‬‬
‫זכות לפי התור כנ״ל‪ ,‬ולכן אם הת־ח בא מיד עם חפעת‬ ‫‪nov‬שסקריסיס לט« ל‪0‬נ* מא הרוסא ‪ 01nn1>0‬תור‪,‬‬
‫הרזפא אזי נחשבים מלם עפ״י ‪ p‬כ טי ב״א‪ ,‬דש על ‪m P‬‬ ‫אץ ל‪1‬ה משםעות וחלות לפי ההלכה‪ ,‬ואץ קונים עי״ז שום‬
‫להקדים את ‪ j r m‬כי מנר‪,‬ג עולם וד‪0,‬כמה חברתית מה ‪P‬‬ ‫זכות להיות ^דם תחילד״ אלא התור האמיתי בוה סתחיל‬
‫בכחו לאפקועי זמת הת־ח וד״מיוה לכבדו משום כבוד‬ ‫עם ויפעת הרופא בקאניקו• והכנתו לספל בדילים שלפנמ‪,‬‬
‫תודתו‪.‬‬ ‫ואם בשעת הופעתו של החפא והכנתו לכן־ נמעאים כבר‬
‫ורק אם הת־ח בא מאחזר מזק זיפעת הרופא אזי הבאים‬ ‫למשל עשרד‪ ,‬חולים שבאו מא ‪ ,r‬בכל זאת נקראים סלם‬
‫קודם קודמים א לפי התור‪ ,‬ותכשים זמתם זד‪ ,‬טכח‬ ‫כבאו בבת אחת‪ ,‬ולמי שיריה הרופא יקדימ בטיפול‪.‬‬
‫ס״ם בהלכה וכנז״ל‪.‬‬ ‫והקביעות לפי התור מתחיל רק לאחר מיק והמאחרים לבוא‬
‫‪ 0‬אולם בחכם ®פלג ובעל מעשים‪ ,‬נראד‪ .‬דאותו יש‬ ‫מאז‪ ,‬עליהם להכות ככר לפי התור מאז זיפעתו של התפזב‬
‫לד‪,‬קדימו אפילו כשבא מאוחר גס ‪0‬ר‪,‬ופעת‬ ‫הרה אומר שענץ קביעה לפי התור שטהגים עוד לפני‬
‫החטא‪ ,‬דיעוץ בברכי עסף שם שמתב ומברר לומר דאפילו‬ ‫הופעת הרופא הוא רק ענין הנובע מכח תקנה‬
‫רש״י וד״רמב״ם ודעימח י יודו דבר® ורב ®פלג וכיויא בו‬ ‫והסכמה ייבורית בשתיקה כהודאה כדי שלא יבואו‬
‫דיש להקדי® אפיא בא לב»ף מכח ריטי ®וחד ‪p‬רא‬ ‫לז«קוסס‪ ,‬ודינו ככל שאר הסכמות ותקנות בסדרי חברד‪,‬‬
‫עיי־ש באריטו‪ J‬וא־כ כל כגון דא אכא ספק ספיקא לגביר‪,‬‬ ‫וטובתה‪ ,‬אשר חלים גס כאשר מבחינת ההלכה אץ לזה‬
‫א®* למד‪.‬ח‪ ,‬ופ ‪p‬יגן איפוא בזה כדעת ח ב המסקים דס״ל‬ ‫אחיזה‪ ,‬כמבואר נדברי הפוסקים בםקונית שונת^‬
‫דאיכא אה ‪ p‬תלטד חכם אפיא מד‪,‬ח‪ ,‬וכד‪.‬נפ‪0‬ק בשו״ע‬ ‫וממילא יתכן שזה לא חל לגבי חטא שעונה בפרטיות‬
‫דהוא זר‪ ,‬אפיא אס בא לבסוף‪.‬‬ ‫בביתו ובקליניקה הפרטית שלו‪ .‬ואת כל הודלים שמויא שם‬
‫ח את כל הא®ר ניתן להחיל אי«א גם בנוגע לבעל חנות‪,‬‬ ‫עם הופעתו והכנתו לטיפול בר‪,‬ם י טל לחשוב אותם כבאו‬
‫וכן בנוגע לרב שבאים לפנח א מי ל )שב®• מעורר‬ ‫בבת אחת ו לד‪,‬קרים לעטת לטי שיריה תחילד״‬
‫גס עח במאמח(‪ ,‬דש לד‪,‬ם ע־פ ‪ p‬אטזנהג ככל הנז״ל‪.‬‬ ‫‪ n‬ואקדים עוד דבר‪.‬‬
‫ח< כבו׳ במכתבו ®סיף עוד לש«ל ח״ל! אך מאידך קשה‬ ‫דהנה זד‪ ,‬ש»‪0‬ק השו־ע םי״ם שם דיריך להקדים דץ של‬
‫א ‪ p® r r a‬רמח סעי׳ ס ח דאיתאז היו השואאם‬ ‫תלמיד חכם אפילו בא לבסוף‪ ,‬הוא לא אליבא דמ״ע‪,‬‬
‫ו מ׳ שניהם חכמם ו מ׳ הרשות ביד המשיב ל® שיריה‬ ‫וד״רבה מהפוסקים רוא״ח‪ ,‬בראשם רש־י וד‪,‬רמב־ם וד‪.‬תוס׳‬
‫יקרינו ולכאורה ל®‪ .‬איט יריך חקא לעטת אה ששאל‬ ‫בחד תירויא‪ ,‬סוברים דלא כן‪ ,‬אלא סוברים דכל הדין‬
‫ראשון ®‪.‬כל לפי התור‪ ,‬למה יש לו רשות להקדים למי‬ ‫שידיך להקדים ‪ p‬של ת״ח לע״ה הוא ‪ p‬בבאו בבת אחת‪,‬‬
‫שיריד‪,‬ז‪ ,‬וקשה א ® ששם מדובר ששאא בבת אהת‪ ,‬אך‬ ‫ודבריהם ושיטתם מובאים בב־י בעימו בטור ‪ r r‬סימן‬
‫אולי י״ל שב® בב־א וי ‪ r‬עכ״ל‪.‬‬ ‫רם־ג‪ ,‬ובדרישה‪ ,‬ובירר מזה בארימת גדולה בספר ברכי‬
‫והנה ל® ® שכתבתי לעיל ®ברי‪ ,‬שד‪,‬תור נחשב ‪ P‬עם‬ ‫יוסף להחיד‪-‬א ז־ל בחו־ט סימן ‪r o )1‬ת א׳‪ ,‬עד שמתקשה‬
‫מאתו של הדיץ או החפא ®‪.‬כנתו לסימל‪ ,‬וכל אלד‪.‬‬ ‫למיוא מענה מוזע שלא פסק הב׳י בשלחנו הטהור כרשיי‬
‫שהקדי® לטא עד כה לא נחשב כבא קודם‪ ,‬אלא הכל‬ ‫והרמב״ם ודעימייהו יען־ש‪.‬‬
‫םתזזיל מאז מאתו של הדיץ ® החפא‪ ,‬יתיישבו שפח דברי‬ ‫□היות לנו גס זאת‪ ,‬יש כבר מקום ליישב מנר‪.‬ג העולם‬
‫השו^ בח״ד‪ ,‬והוא‪ ,‬דד״רי בחר ® ® שב חז כלל םקדי®ם‬ ‫שכאשר הת״ח בא לבסוף שלא להקדי® אל קוד®‪,‬‬
‫התלמדים לטא לפני מאתו של הרב‪ ,‬חהו מכבוד ®ב‪,‬‬ ‫ולבוא עלה מכח ספק ספיקא‪ ,‬וזיא ספק אם יש בכלל ‪P‬‬
‫באופן שעם טאוט מלם כבר נמיאיס‪ ,‬וא'כ מעאס עליד‪,‬ם‬ ‫קדימה לת״ח כאשר בא לאחר מיכן כי דץ הקדימי‪ .‬זיא רק‬
‫כב® בבת אחת ולא כמט בזה אחר זה אפילו אם הא®‬ ‫ב טי בבת אחת‪ ,‬ואת־ל דיש ‪ p‬קדימד‪ ,‬אפילו כאשר בא‬
‫הקדים לטא לפני השני‪ ,‬כי הכל םת®ל עם מאתו של ®ב‬ ‫לאחר מיק אבל ספק שמא ‪ p p‬תלמיד חכם בוה ‪ r‬כאשר‬
‫והכנתו לזמסיב לשואליו ד ®‪ ,‬ולכן שפיר ‪ p o‬השו״ע‬ ‫חיים לומר ‪ p‬ה‪o‬ם ‪ r‬כאן בחו״ט ב‪o‬ק ‪ ,r‬ועוד‪ .‬והוא ‪p o‬‬
‫שהרשות ב® המשיב למי שידיד‪ .‬יקדים‪ ,‬ר חנם כבאו בבת‬ ‫ספיקא המתהפך‪ .‬ום־ס זה יכול לחול אפילו לגבי קליניקד‪.‬‬
‫אחת‪] ,‬ובשאלו בבת אחת אי אפשר בכלל להעם® דהרי‬ ‫פרטית‪ ,‬כ « ק‪.‬‬
‫נפסק ‪ y m‬שם במעי׳ י׳ב דאץ שואלץ שנים כאחד[‪.‬‬ ‫ויעוץ בספר י^עות ישראל מהטין טשטנא ז־ל על זי״ם‬
‫ובעיקרו של ד® זה שד״מדו® בשו״ע יו ח בבאו בבת‬ ‫סיק טח סק״א שסתב בחמד‪ .‬אה להקל מהח שלא‬
‫אחת‪ ,‬ראיתי שיויא כך ®ברי המת הלל על ח־ד‬ ‫להקדים ת״ח כהיכא שכבר פתחו בדץ‪ ,‬מאחר דאיכא‬
‫®‪,‬ג״ה מק המחבר‪ ,‬שכותב על זאת ההלכה ח״ל‪ :‬עיין בח״ט‬ ‫פאנתת ראשונים אס מפסיקים או לא‪ ^ ,‬ש‪ ,‬והיינו מכח‬
‫®׳ סח ס״א וס־ב ע״ש‪ ,‬ונראה דה־ה ג״כ שם אם שנח‪,‬ם‬ ‫ספק ספיקות‬
‫ת״ח‪ ,‬וכן שזיי בעלי חנים השדם במעלתם כמבואר שם‪ .‬אז‬ ‫ה< (מ!נם כל זה זיא ‪ p‬בנוגע להקדים לסי שבא ראשון‬
‫הרשות ל מ ח ל ‪p‬דים לאיזה מהם שירט עכ׳יל‪ ,‬הח לנו‬ ‫‪ nto‬הופעת הרופא והכנתו לטיפול בחולים‬
‫שכותב בפשיטות להשוות ואווג יחד החנים הנאמרים בזה‬ ‫שלפניו‪ ,‬אבל ‪ p‬אה חלות לגבי מי שתפס תור עוד לפני‬
‫*‪ T‬אליזמר חי״ח‬ ‫סיסן סס‬ ‫שו״ ת‬ ‫קלו‬
‫א( הרמב״ם )בס״ח מה׳ מלכים ה״א( פוסק ח״ל; חלוצי‬ ‫ביו״ד ובחו־ם בבחינת בא זה ולימד על זה‪ ,‬ואת הנאמר‬
‫צבא כשיכנסו בגמל העט׳ם ויכבשום וישבו מהן‬ ‫בחו־מ נאמר וחל גם על הנאמר ‪ m‬ולכן מיין לעיין על‬
‫מותר להן לאמל נבלות וטרפות ובשר חדר וכיוצא מ אס‬ ‫כך גם בחו־מ‪ ,‬והנאמר ביו״ד נאמר וחל גם על הנאמר‬
‫ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכאת אלו האסורים‪ .‬וכן‬ ‫בזע־ם‪ ,‬והמדובר ביו״ד הוא כשבאו בבת אחת‪ ,‬והמדובר‬
‫שותה יין נסך‪ ,‬מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב‬ ‫בחוים כשבאו מה אחר זה‪ ,‬באומן שיועא שבשניהם חכמים‬
‫ערפי הז ‪T‬ים וכיוצא בהן עכ־ל‪.‬‬ ‫וסי אס באו מה אחר זה יקדים את הבא ראשון‪ ,‬ובבאו בבת‬
‫למדנו מדברי הרמב״ם קולא וחומרא בהלכה זאת‪ ,‬קולא!‬ ‫אחת לאמה שירבה יקדים‪ .‬וכך כותב גם בסטר כרם שלסה‬
‫שהיתר זה הוא לא דוקא במלחמת מצוה של ז׳ עממין‬ ‫על ‪ r r‬שם‪.‬‬
‫כי אם כל שיכנסו בגמל העמ״ם דכבשום ואפילו במלחמת‬ ‫ומפורש כהאמור כותב גם לבאר בטשיסות העתך השולחן‬
‫הרשות‪ ,‬וכן כותב בהדיא החיטך >םצוה תקכ״ז( שנאמר זה‬ ‫ביו ‪ r‬שם סעיף ל־ג וז״לן ונראה שיקדים למי שבא‬
‫בין במלהמת רשות או מצוה‪ ,‬ובהגהות משנה למלך שם‬ ‫קודם לשאול‪ ,‬וזה שאמח למי שירצה יקדים היינו כשבאו‬
‫מדייק שכן ס״ל להרמב״ם מדסתם ולא חילק ומשמע דס״ל‬ ‫שניהם כאהד עכ״ל‪ ,‬הרי כנ״ז‪ ,‬ורק אליבא דהערוה״ש‬
‫דאף במלחמת הרשות טהג דין זה ע־ש‪ ,‬ובמנ״ח‪ .‬וחומרא!‬ ‫צריכים להעמיד דברי השו״ע באוקימתא מאת דמיירי באופן‬
‫שהיתר זה הוא דוקא כשירעב ולא ימצא מה יאכל אלא‬ ‫שלא גא מי מהם קודם לשאול‪ ,‬ולפי דבריט אין זה אוקימתא‬
‫מאכלות אסורות אלו‪ ,‬אבל אם מוצא לאמל דהיתרא אסור‬ ‫כי כפי הרגיל והמצוי הוא כן‪ ,‬בהיות ובבוא הרב כולם כבר‬
‫לו למישכק היתרא ולאמל איסורא‪.‬‬ ‫נמצאים מקודם לכן‪ ,‬וההקדמה של מי מהם שדם לא נחשב‬
‫וזה פשוט דוה שמתב הרמב״ם לשון ״וישמ מהן״ הממון‬ ‫כלל אלא הכל מתחיל מאז הופעתו של הרב וד״כנתו להשיבם‬
‫בלשון שבי מלשון הכתוב ״וראית בשביה־ ותפס לשון‬ ‫לשאלותיהם‪ ,‬ואז כבר נמצאים כולם‪ ,‬ולכן בדרך כלל‬
‫זה מפני שכולל גם שבי של יפת תואר שמוסב על זה גם‬ ‫נחשבים כבאו בבת אחת‪ ,‬מבא צורך לפרט‪ ,‬ועל כן נפסק‬
‫הדין השני שבדברי הרמב־ם בה״ב דאיתא ״וכן מעל אשה‬ ‫שפיר בשו״ע בפשיטות דהרשות ב ‪ T‬המשיב למי שירצה‬
‫בגיותה אם תקפו יצת ומ׳״‪ ,‬ולא הוצרכתי לכתוב זאת אלא‬ ‫יקדים‪.‬‬
‫מפני שראיתי בספר אחד שנטה לפרש מוגת הרמב״ם של‬ ‫והנני בכבוד רב ובברכה מתבה‬
‫•וישמ ום׳״‪ ,‬שר״ל שישמ במקום שיכבשו ולפענ״ד טעות‬ ‫בהערצה ובידידות‬
‫לפרש כזאת‪ .‬אם לא שנשבש לשונו של הרמב״ם וערוס‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫בלשון ״וישמ בהן־‪ .‬אבל טורח זה למה‪ .‬ועיין גם בשירי‬
‫קרבן ביתשלמי עיחבין >בפ־א ה״י( שגרים בדברי הרמב״ם‬ ‫סימן ע‬
‫״ושמ מהן־ עיי״ש‪) .‬ועיין לקמן אות ה(‪.‬‬
‫וכן זה שמתב הרטב״ם ״אם ירעב־ אין המונה כשיש מה‬ ‫א‪ .‬גירור שיטות הרמב״ם הרמב״ן והמאירי‬
‫פקוח נפש‪ .‬דבכה־נ בכ״ם מותר‪ ,‬אלא המונה כשאיט‬ ‫בהיתר מאכלות אסורות במלחמה‪.‬‬
‫מוצא על אתר של היתר וצריך לחפש אח־ז‪ ,‬וכטו־ש ד‪,‬כ־מ‬ ‫ב‪ .‬אם ההיתר שייך גם בכיבוש בזה״ז‪.‬‬
‫דאין מונתו בסי שהוא מסוכן מחמת רעמן דהא פשיטא‬ ‫ג‪ .‬מדוע לא התהרו על הגעלת כלים וכן על‬
‫ואפילו איט מחלוצי צבא נסי‪ ,‬אלא כשתאב לאטל ולא‬ ‫טבילתן במלחמת סיחון ועוג‪.‬‬
‫שכיח ליה היתרא‪ ,‬או שנפרש כוונת הרמב״ם באופן‬
‫שמההיתר שישט תח־י יש להם לאטל בסצמצוס באופן‬ ‫גרסינן במם׳ חואן >ד׳ י־ז ע״א(! בעי רבי ירמיה אברי‬
‫שעציא אותם מגדר של פש״נ‪ ,‬אבל אין בהם כדי לאמל‬ ‫בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן ל א ח מהו ]אליבא‬
‫לשבעה‪.‬‬ ‫דר׳ עקיבא >דס״ל שבתחילה הותר להן בשר נחירה( מהו‬
‫ונלמד דבר זה מדברי המאירי בחולין שמתב דלא הותר‬ ‫לאוכלן אחר כניסתן מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה‬
‫אלא בשל שלל טים ובשעת הדחק ובזמן טרדת‬ ‫לאחר ביאה הני מיא לנחור אחרי כן לאכול אבל הנחורות‬
‫המלחמה כגון שבע שכבשו וכן לדורות כל זמן שהמלך נלחם‬ ‫ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא‬
‫אמי׳ מלחמת רשות כשיכנס חלוץ וצבא כגבול הגוים‬ ‫מתסרי‪ ,‬או דלמא לא שנא‪ .‬רש־י[ ‪ ,‬אימת אילימא בשבע‬
‫דשללם כל שבשעת הדחק כלומר שאינם מוצאים בכדי‬ ‫שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתיב )דברים ו׳<‬
‫סמוקם סותרין בכל שימצאו שם אפי׳‪ ,‬יין נסך״‪ ,‬הרי מצאנו‬ ‫ובתים מלאים כל טוב ]סיפא דקרא ואכלת ושבעת‪ .‬רש״י[‬
‫בדברי המאירי שמ״ל ג״כ שלא הותר אלא בשעת הדחק‬ ‫בשר נחירה פבעיא‪ ,‬אלא לאחר מכאן ]דהייט בשבע שחלקו‪,‬‬
‫וביאר הטונה של שעת הדחק שאינם מוצאים בכדי סיפוקם‪,‬‬ ‫דלא שרא אע רחמנא טומאה אלא בשעת שלל כדכתיב‬
‫והייט כנ״ל שיש להם דהיתרא בצימצום בכדי שיוציא אותם‬ ‫ואכלת את שלל אויבך וט׳‪ .‬רש״י[‪ .‬ואיבעית אימא לעולם‬
‫מכלל פקו״נ אבל אין להם כדי סיפוקם‪ ,‬ולמדט גם דם־ל‬ ‫בשבע שכבשו כי אשתרי להו שלל של עובדי מכבים דידזע‬
‫לד‪.‬מאירי נסי שהותר אפי׳ במלחמת הרשות‪ ,‬וכן דס״ל דלא‬ ‫לא אישתרי ]שלל של עכו״ם כדסתיב אשר לא מלאת וכתיב‬
‫הותר כ ‪ r‬אלא ממה שמוצאים בשל שלל הטיס‪ ,‬אבל לא ממה‬ ‫נטי את שלל אויביך‪ .‬רש״י[ תיקו‪ ,‬ועיין בתוס׳ ד״ה כי‬
‫שיש להם משלהם‪.‬‬ ‫אישתרי‪.‬‬
‫קלז‬ ‫‪1‬יז אליעזר חי״ח‬ ‫םיטן ‪7‬‬ ‫שו • ת‬
‫ע״ש‪ .‬ועפ״י שיטתו זאת שלא הותר אלא במלחמת מצוה‬ ‫‪ a‬ו ל כ פ ר ה ^יאה על הטאירי דאם לא וזתר אלא ממה‬
‫פ ת ח הרפב״ן בפ׳ מסות )ל״א*כ״ ‪ 0‬מה שקשה א דלמה‬ ‫שמועאים בשל שלל הגויס‪ .‬א״ב מה היא‬
‫החזיר מתם על ג^ולי נכרים במלחמת מדין ולא אמר לד‪,‬ם‬ ‫קושית ד‪1‬מ' אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר סמא‬
‫זה מתחלה בכלי סימן ועוג שאקמ גם שללם כמ שממר רק‬ ‫אישתרי אז בשר נחירה מיבעיא‪ ,‬הא דבר סמא אישתרי להר‬
‫הבהמה מוט לנו ‪ Vrm‬הערים אשר לכדנו‪ ,‬ומתוץ מפגי כי‬ ‫רק בשל שלל הנוים ואילו האיבעיא דבשר נהירה היא ממה‬
‫סיחק ועוג טלמ האמורי הס וארצם מנחלת ישראל מא‬ ‫שהכניסו ישראל עטז‪7‬ן משלהן‪ .‬ורואים מזד■ בעליל שו׳■מאירי‬
‫והותר לזס כל שללם אפי׳ האיסוריס‪ ,‬אבל מדין לא היה‬ ‫‪TB‬ש שזהו זה מה שמתרצת הנמ' בהאיבעית אימא ״כי‬
‫משלר‪.‬ם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרט מתם‬ ‫אישתרי להו שלל של עם־ם דידזז לא אישתרי״‪ .‬ולמי‬
‫ולקחו שללם ולכך נד>ג האיסור בכליהם עיי״ש ]ועיין בדעת‬ ‫תיתץ זה הוא שפירש המאירי שלא הותר נמי אלא בשעת‬
‫זקנים מבעלי התום׳ שמקשה ע^ דלא נהירא משום דאח‬ ‫הדחק וממן טרדת המלחמה‪ ,‬אבל המקשן שהקשד‪ .‬ו ק התרצן‬
‫סימן ועוג לא היתה נחשבת מכיבוש האח ומ׳ ואיט קרוי‬ ‫הראשון בנם' שתיס ״אלא לאחר מכאן״ ם״ל שזזתר אפילו‬
‫כבוש אלא מה שבמג יהושע עיי״ש[‪,‬‬ ‫לא משלל של עם״ם ואפי׳ לא בשעת הדחק‪.‬‬
‫מ והנה בטגע למה שזמיר הרמב״ם גם יין נסך עיין באור‬ ‫עפי״ז ‪ p w‬ממילא ‪1‬ם דברי הרמב״ם שהפרשת דרכים‬
‫שמח שמבאר שיטתו דאע״ג מה תקרובת ע״ג‬ ‫מהמל־מ בדרך הקדש >דרוש שמיני( מקשה עליו‬
‫ונאמר בזז יהרג ואל ח מר‪ ,‬מ״מ מדמה רביט זה למעל‬ ‫םדוגם• דחולין הנ״ל דא״כ מאי שואלת הגמ׳ אימת‪ ,‬אבל‬
‫אשה בגיותה דג״כ קנאין פוגעין והוי ג״ע ו‪iT‬רג ואל ח מ ר‬ ‫בד‪,‬נ״ל מתיישב בפשיטות‪ ,‬דהרמב־ם ביאר את שיטתו לפי‬
‫ואפי״ה הותר‪ p ,‬כאן לכשיחב וזתר‪ ,‬ואה אפר ]הכתוב[‬ ‫המסקנא של האיבעית אימא‪ .‬וכן יתיישב מה שמקשה המנ״ח‬
‫ומתת חצובים‪ ,‬מלא יין נסך‪ ,‬וגם מבאר בסי׳ העמק דבר‬ ‫ממה שמשמע מד‪,‬רמב״ם ‪ t iw‬רק לחלוצי צבא ולא לנשים‪,‬‬
‫עה״ת תמרות חצובים אשר לא חצבו‪ J‬ויש לחוש ששכשט‬ ‫מדברי הגפ׳ ע״ש‪ ,‬כי הכל הוא רק לפי האיבעית אימא‬
‫לעת כפנד״גם־ ]די״ש שממשיך לבאר ״כרמים חיתים אשר‬ ‫דאישתרי רק שלל של עכומנ‬
‫לא נטעת‪ ,‬רש אזש שהמה ערלה וכלה״כ‪ .‬ומכ״ם ואכלת‬ ‫‪ a‬ומדברי הטאירי הנ״ל הוי סייעתא גדולה לדבר‬
‫ושבעת מיתר אתה לא ‪ p‬כדי קיום הנפש אלא אסיא כדי‬ ‫הפדור״צ חיות בחולין שכותב לתרץ ב«פן מה‬
‫שביעה בלי השמן ודעת‪ ,‬שאץ באותה שעה ז ‪ p‬לחשוב מה‪,‬‬ ‫את דברי הרטב״ם דבאפת חז תיחץ הש״ם כי אשתרי שלל‬
‫שמא יסתכן‪ ,‬וגם שביעה טרם בריאות יתירה הנדרש בעת‬ ‫דידדו‪ ,‬הייט דרך כיבוש חמיא רפ״ת‪ ,‬אבל המקשה סבר‬
‫מלחמה[‪.‬‬ ‫דמתר אפי׳ שלל ד ^ ול״י מיפ״ת ובודאי לשיטתו מותר אף‬
‫ובנוגע למה שתקשה על הרמב״ם מה שלא דוחהרו על‬ ‫כשאינו רעב אבל הרמב״ם קאי לפי המסקנא‪,‬דשלל דידן לא‬
‫הגעלה במלחמת סיחון ועוג‪ ,‬ומ״ש במלחמת‬ ‫אישתרי‪ ,‬והה־ד דלא הותר כשמצוי א היתר‪ ,‬ע־ש במז־ור־צ‬
‫מדין שכן זזזהרו‪ .‬עיין במנחת חטך שמתב ל ת ח שגם‬ ‫חיות שמסביר בטו־ט דהרמב״ם השוה היתר זה של מאכלות‬
‫אעת הרסב״ם ‪ Trsw‬אפי׳ במלחמת הרשות לא הת‪ T‬אלא‬ ‫אסוחת להיתר יפ״ת‪ ,‬וכמו ביפ״ת לא רברה תורה אלא‬
‫בשסבשץ רושבים ‪ u o‬אכל באעם יושבים רק חחריס איט‬ ‫כנגד יצה ‪ r‬כן הד‪,‬־נ הא דהת ‪T‬ה התורה אכילת איסור‬
‫טד״ג דץ זה‪ ,‬ובמלחמת טדץ חזח ומ׳ ע״ש‪ .‬ועיץ גם במעיץ‬ ‫בשעת המלחמה הוא משום דלא דיברה רק נגד מר הרע‪,‬‬
‫החכמה על תרי״ג מצות ד׳ ק״ט >דפום ל מ ס מ״ש ל ת ח‬ ‫וכמו ביפ״ת איט מתר רק מה שאקח בשביה ‪ p‬לא התיומ‬
‫בזה‪.‬‬ ‫תורה אכילת אי׳סור רק שלל דחוהו אבל דידן לא הותרה‪,‬‬
‫ובדעת זקנים מבעלי התום׳ מבא עוד שני תיתצים א(‬ ‫ו ‪ p‬כמ יפ״ת דכ׳ וחשקת מקא אם מ ח תוקפו ‪ p‬מה חקא‬
‫לסי שמלחמת סיחון ועוג היתה בשדות וביערות‬ ‫‪ tac‬תאב ואין א אכילת היתר עיי״ש ]ועיין במנ״ח מ״ש‬
‫ולא שלא בביזה הכלים של תשמיש סדלא נאסר גיעולי‬ ‫בדעת הרטב״ם אם הותר אפיא דידן מ דזקא שלל דידהו‬
‫גרם בסיחון ועוג לפי שהיתה בחרם כדאטרינן בע ‪ p‬שמעל‬ ‫עיי־ש[‪.‬‬
‫בג׳ חרמים בימי משה ו ‪ p‬כתיב ונחרם כל עיר מתים והיה‬ ‫‪ n‬הרמב״ן עה״ת פ׳ ואתחנן זוי‪-‬יא( ודלק על הרמב״ם‬
‫אמר בזעאז ולא היו ימאם לקנות מן הכלים עיי״ש ]ולמה‬ ‫במה ‪ tkw‬אפיא במלחמת הרשות‪ ,‬ום־ל דלא‬
‫שלא הוזהת במלחמת סיודן ועוג על סמלת כלים‪ ,‬חרן‬ ‫בכל חלוצי צבא הותר כי אם ב אח אשר נשבע לאבותיט‬
‫מ״ש מה מט״ת הר צבי ודוח ‪o‬י ‪ p‬ק״ס ואכפ״ל[‪.‬‬ ‫לתת לט‪ ,‬ו ‪ p‬מלק במה שד‪,‬תיר ‪ p‬נסך‪ ,‬וס״ל שלא הותר‬
‫ו< בספר קהלת חקב םר‪,‬בעל משכנות יעקב בח^ השו״ת‬ ‫זה‪ ,‬שבכל איסורי ע״ג היא עצמה ומשמשי׳ ותקרובת שלז־ו‬
‫מתב א‪,‬םביר שיטת הרמב״ם מה ‪ T fw‬לכל‬ ‫הכל אסור מיד שנא׳ שקך תשקצט ותעב תתעבנו כי חרס‬
‫חאצי צבא תאי במה שלא ‪ too‬כי אס בשעת ח מן‪ ,‬והיינו‬ ‫מא‪ ,‬ו ‪ p‬מלק במה שלא התיר הרמב־ם אלא בשעת רעמן‬
‫דמכיון דסובר דההיתר איט רק מפני הרעמן א״כ מסתבר‬ ‫וס״ל דלאחר שכבשו הערים הגדולות והטומת וישבו בהן‬
‫אמר דבכל חלוצי צבא שייך זד‪ ,‬ההיתר‪ ,‬חשתד‪ .‬התורה‬ ‫התיר לוס שלל אויביהם אמי׳ היו שם דברים הנאסרים‬
‫חשש ח מן אוצאי מלחמה כ מ סכנת נפשות דכח שהם‬ ‫בתורה כגון מ ת א חזזירי מ כרמים נטועים כלאים מ‬
‫עמקים במלחמה צריכים הם להחליף כח‪ ,‬ומתב לד‪,‬ביא‬ ‫ערלה והותח להן כל ה אימח ואפי׳ שלא בשעת רעבזן‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן ‪y‬‬ ‫שו ־ ת‬ ‫קלח‬
‫באיסור‪ .‬וד‪,‬טא דפ״ק דערלה דאין היתר לאיסורא טירי‬ ‫מקור לשיטת הרמב־ם ממשנה שלימה במם׳ ערלה)‪1‬ו״א מ״ט‬
‫במצניע מפיתת הלאו של ערלה לאחר ז׳ שכבשו עיי׳׳ש‪.‬‬ ‫ראיתאג עת שבאו אבותינו ל א ס מצאו נטוע מסור נסעו‬
‫אע־מ שלא כבשו חייב‪ .‬והייט נסעו כנענים משבאו לארץ‬
‫וס״ל להסורי אבן שם בטסקנא כשיסת הרמב־ן דלא טתר‬ ‫אע״פ שלא כבשו נתחייבו שנא׳ כי תבואו ונסעתם משעת‬
‫אלא מלחמת ז׳ עמטן ואין ללמוד מהם לשאר חלוצי‬ ‫ביאה‪ ,‬הרי מבואר רנהגו איסור ערלה תיכף משבאו ל א ס‬
‫צבא להתיר להם דבר איטר כלל דאצלם טראת שעד‪ ,‬היתה‬ ‫וקשיא סובא הא הוי שלל של עוברי טכבים והותר להם כל‬
‫עיי־ש‪.‬‬ ‫האיסורים‪ ,‬אבל לרעת הרמבי׳ם ז״ל ניחא שלא הותת רק‬
‫ז< ועיין במנחת חטך שכותב גם לד‪,‬םתפק דאפשר דד‪-‬ז‬ ‫מפני הרעבון אבל שלא בשעת רעבון לא הותר להם שום‬
‫הוא בכיבוש חדש שהיה אז בימי יהושע אבל‬ ‫איסור‪ ,‬וא־ש מתניתין כפשוטה‪ ,‬וכן בתוספתא מבואר‬
‫בארציט שישט בה ישראל ובאו טים ולקט מידם וחזרו‬ ‫משנכנסו ישראל לאס נתחייבו בעומר בערלה וכלאי הכרם‪,‬‬
‫ישראל ולקט מהם אפשר אינם בד^ ונפ׳־מ לע״ל כשיכבוש‬ ‫וכן בברייתא דרשב״י בקדושין ל־ח ג׳ מצות נתחייבו ישראל‬
‫האס בייב אם יכבשו אותם עיירות שכבשו עולי בבל א״כ‬ ‫בכניסתן לארץ חדש וערלה וכלאים‪ ,‬דכ״ז מוכיח כדעת‬
‫לא הוי טט ש חדש אדט טד‪,‬ג ד^‪ ,‬אך באיתן עיירות שאינן‬ ‫הרמב־ם דלא הותר שום איסור שלא בשעת רעבון‪ ,‬והסוגיא‬
‫קדושות דבסלה הטמש הראשון ]של עוא מצרים[ והו״ל‬ ‫ראברי בשר נחירה טתב הקהלת ^קב להעמידה אליבא‬
‫ככיבוש חדש‪ ,‬או קיני־קנמי וקדמוני דט״ל כיטד חדש‪,‬‬ ‫דם־ד כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ירושה וישיבה‬
‫טד‪,‬ג ד^ ע־ש‪ .‬ונפ״מ אמניט‪.‬‬ ‫דאליבא ד ‪T‬יה לא טצינו מקרא מפורש שינהגו איסורא‬
‫כמו״ב מחדש שם המנחת חטך מצד הסברא לומר דהא‬ ‫בשעת כיבוש וחילס ממילא מוקמינן לקרא דובתים מלאים‬
‫דאישתט לחלוצי צבא טיט דוקא דברים שאטדים‬ ‫כל סוב לד‪,‬תיר האיסורין אפי׳ שלא בשעת רעמן‪ ,‬וכן מה‬
‫רק לישראל כמו קדא דחזירי וכדומה‪ ,‬אבל דבר שאטר‬ ‫שמקשה הרמב״ן על שהתיר הרמב״ם יין נסך מ ^ס הקהלת‬
‫לב־נ ג־כ כ ט אמ״ה ובשר מהחי אטר לחלוצי צבא כיון‬ ‫יעקב דלפי שיסת הרמב״ם ז״ל שאין ההיתר אלא בשעת‬
‫דאסור אף לב״נ דלא מסתברא שיהיו טתר*לד‪,‬ם מאי דאסור‬ ‫רעבון אין הקושיא כ״כ מקרא דלא תחמוד ם׳ שקץ תשקצט‬
‫לכל באי עולם עיי״ש ובקוטץ המנחד‪ ,‬שבטף הספר‪.‬‬ ‫וגו׳ רכל הנהו אין ענינם לחשש סכנת רעבון ואף דקיי״ל‬
‫© להרדב־ז )בפ״ח מד‪,‬׳ מלטם ש© שיטה מעחדת בדעת‬ ‫בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה יי׳ל רבכבוש מלחמה התירה‬
‫הרמב״© דלעולם גם הרמב״ם ס״ל לחלק טן‬ ‫התורה עיי״ש ביתר אריטת ]ועיין בשירי קרבן פ״א‬
‫מלחמת מצוה למלחמת רשות‪ ,‬וחיאקו הוא בזד״ דבמלחמת‬ ‫דעירובין ה״י מ״ש להביא מקור לדברי המרב״ם מההיא דד׳‬
‫מצוה הותר אפילו שלא בשעת רעמן‪ ,‬ואפילו במלחמה‪,‬‬ ‫דברים התירו במחנה עיי״ש דש להאריך[‪.‬‬
‫ואילו במלחמת הרשות נחתינן תרי דרגי‪ ,‬שלא הותר להם‬
‫אלא ע־י צורך שאין להם מה לאכול‪ ,‬ורק בג מל עט׳׳ם‪,‬‬ ‫והנה אם נאמר שגם הרמב״ן שהתיר אפי׳ שלא בשעת‬
‫ויליף זה ממד‪ ,‬שהותר לגמרי במלחמת מצוה‪ .‬ובזה מתרץ‬ ‫רעבון לא התיר אלא בשלל רידד‪,‬ו יש ליישב דעת‬
‫דלא תיקשי על הרמב־ם דהא קרא דבתים מלאים כל סוב‬ ‫הרמב‪-‬ן שלא תיקשי עליו םד‪,‬משגה דערלה וכן מד‪,‬תוספתא‬
‫דמייתי ראיה מיגיד‪ ,‬במלחמת מצוה איירי‪ ,‬וכן דלא תיקשי‬ ‫והברייתא הנ״ל‪ ,‬וד״ייט משום דהתבואות שמצאו גדלים‬
‫עליו מההיא דטלין באברי בשר נחירה דמשמע דטתר אפי׳‬ ‫טי ס לא נקרא שלל עט״ם אלא שלל דידהו‪ ,‬מטון שגדלים‬
‫בזמן שהם במחנה ויתיישב גם הא דלא חששו לגיעולי נכרים‬ ‫ב א ס שלהם אשר ירושה הוא להם מאטתיד‪,‬ם וקרקע אינה‬
‫ולא הצריט הגעלה לכליהם כאשר הצריט לכלי מדין‬ ‫נגזלת‪ .‬עיין בתום׳ ר־ה )ד׳ י״ג ע־א( ד־ה ולא קציר נכרי‪,‬‬
‫עיי־ש‪.‬‬ ‫ובספר ‪ t‬המלך על הרמב״ם ס״ח ממלכים‪ .‬ועיינתי בטורי‬
‫ובתשובותיו ‪ ,rm‬ט׳ שני אלפים ר״ה( טוטף גם לוז ס‬ ‫אבן על ר״ד‪> .‬ד׳ י״ג ע־זס וראיתי שטתב להקשות על שיטת‬
‫קושית הרמב־ן על שהתיר הרמב׳׳ם גם יין‬ ‫הרמב״ן ממה דאמחנן שם ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא‬
‫נסך‪ ,‬והוא דס״ל להרמב״ם דכל מה שנמצא בביתם מאכל‬ ‫אטל‪ ,‬דאמאי מעיקרא לא אכול הא אפי׳ דבר סמא אשתרי‬
‫ומשקה אפי׳ שד‪,‬וא תקדובת עמדת טכבים הותר להם שלא‬ ‫להו בז׳ שכבשו כ״ש חדש‪ ,‬ומזכיר לתרץ כנ־ל דאליבא‬
‫נאסר להם כעמדת מכבים אלא דברים שאינם ראוים‬ ‫דאיבעית אימא טעלין שם דט אישתרי שלל של נכדים א־ש‬
‫לאטלה*או לשתיה‪ ,‬ואפילו בד‪,‬טה שעבחה מותרת היתה‬ ‫הא דמעיקרא לא אטל כיון דא״י מוחזקת היא ה״ל כדידהו‬
‫באכילה שלא נאסר להם אלא בלקיחד‪ ,‬שנאמר ולקחת לך‬ ‫ואע״ג שיש לנכרי נ ט חלק במה שזרע הא ם־ל לחבריא‬
‫עיי״ש‪.‬‬ ‫דר־כ דאין ברירד״ ואליבא דשינדא קמא בחולין טתב‬
‫ס( ואעיר בזה שהרדב^ בתשובתו שם כבר עמד גם על‬ ‫ל ^ ס בשני אופנים א( הא דמעיקרא לא אכול לא משום‬
‫הקושיא שמקשים כמה םד‪,‬אחרונים דלמד‪ ,‬הוצרכו‬ ‫איסור חדש אלא דל־צ שהיו מסתפקין עדיין מן הטן‬
‫כלי מדין הגעלה הלא סתם כלי טים לאו בני יומן הן וטתנין‬ ‫שבכליהם ב<דלא טתר לד‪,‬ם אלא איטר שא־א לבוא לידי‬
‫טעם לפגם ונסל־פ מותר‪ ,‬ו מ תס דנותן טעם לפגם מותר‬ ‫טתר לעולם כ ט בשר נחירה ודבר סמא אבל איסור שאפשר‬
‫בדיעבד אבל לכתחילה אפוד לבשל בהם עד שיסהרם כל‬ ‫לטא ל ‪T‬י היתר כ ט חדש לא דלמה לו למיכלו בעוח עומד‬
‫קלס‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימזעא‬ ‫שו־ת‬
‫נשארו לט ימים ספורים לט־ם עם רשויות אלו‪ ,‬ולכן אט‬ ‫כלי כראוי לו עיי״ש‪ ,‬ויש לעיץ בתיתגו זה שנראה דם״ל‬
‫חייבים לקבל החלטה מיידית‪ ,‬שבאם נראה שהם‬ ‫דגםל״‪ 8‬אסור לכתחילה סה״ת‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫שמדים חת על מזימתם והחלטתם נחושה‪ ,‬טכל להעאת טד‬ ‫י( נסיים בדברי הכתוב שאחרי הך קרא דגתים מלאים כל‬
‫את אתטת השדש‪ ,‬ושבעו״ה נשיג את הרשותת הטתאיטם‬ ‫טוב שלמדים ממנו היתר מאכלות אסורות‬
‫מד‪,‬ממשלה לפטת את ®שמות הק'‪,‬‬ ‫במלחמה! השמר לך פן תשכח את ה׳ אשר הוביאך מאת‬
‫יש להתחשב בכך שבם אם הרשותת העירוניות יטעו את‬ ‫מברים מבית עבדים‪ .‬וכביאוח של הזגמק דבר! השמר לך‬
‫הסכמתם להקים מחדש את העתנים הקדושים‪ ,‬הסכנה‬ ‫שלא יהא הדבר הזה גורם להשכיח את ה׳‪ .‬והמשך חכמה‬
‫עדיין מרחפת על ®שמות שדש אלו לבל ת‪,‬יו בעתיד‬ ‫מבארו דלכן מסיק השפר לך‪ ,‬כי טבע דברים האסורים‬
‫חשופים למזימד‪ ,‬זו‪ ,‬ובהתחשב בנסיבות המדיניות‬ ‫שמטמטם את הלב וכט שכתוב ונטמאתם בם וט' ואפילו אם‬
‫המתחלפות ברוסיא‪ ,‬שיתכן דסברו שוב את מסך הברזל על‬ ‫אוכלן בהיתר‪ .‬ו ל ק יחלל שבת לחולה ולא יאטלנו נבילה‪.‬‬
‫בריח ולא יהיה אז טדיט אפשרות לפטת את ®שמות‬
‫השדש‪ ,‬בעוד שעתר‪ .‬יש טדיט הודמטת קדושה להעאת את‬ ‫סימן עא‬
‫אחטת הקודש‪.‬‬
‫לאור כל האנער‪ ,‬שאלתט שטוחה לפני כת״ר שליס־א‬ ‫אודות פינוי עצמותיהם הקדושים של אבות‬
‫לקבל החלטה קדושה ומהירה‪ ,‬לפסוק לט עפ״י דע״ת‬ ‫החסידות הקארלינית ממקום מנוחתם ולהעלותם‬
‫האס חייטם אט להעלות את ארוטת הקודש‪.‬‬ ‫לקבורה באח ישראל‪,‬‬
‫בהדרת הכסד‬ ‫שאלה‪,‬‬

‫שטעון בוקשפן‬
‫בם ‪ ,T‬י״ג םנ־א תשמ׳ז^‬
‫תשובה‬ ‫אליעזר י‪ ,‬וולדינברג‬ ‫לכבוד הדר־ג כת־ר הגאון רבי‬
‫ב״ה‪ .‬י ‪ r‬מג״א תשמ״ח‪ ,‬יתשלים עיד‪,‬״ק תובב״א‪.‬‬ ‫שליס״זג אחדשה־ם‪.‬‬
‫לכבוד הרב הגא־ן הנעלה‬ ‫היות ואט פועלים ז ק רב בענין העיונים הקדושים של‬
‫‪w o‬־ ‪ r‬שמעון בוק שפן שליט־א שו״ ‪3‬‬ ‫הרה״ק רבי שלמד‪ ,‬מקראלין הי ‪ r‬ז ^ א בלודמיר‪,‬‬
‫קראתי בעיון מכתבישאלתכס שהנ^ני תמול אוחת‬ ‫ושל הרד‪,‬״ק רבי אהרן מקרלין בעל ״הבית אד‪,‬רן־ ז^־א‬
‫פיטי עצמותיהם הקדושים והטהורים של אמת‬ ‫במאטע‪ ,‬אשר לאחר מאמים רבים דהיט בביתר את מקום‬
‫החסידות הקאראנית דע־א ממקום מטחתם‪ ,‬והעלתם לארץ‬ ‫מטחתו כסת־ של הדה״ק רט שלמה מקארלין ונמאנו יטדות‬
‫השדש‪ .‬והנכם מבקשים זעת דעתי על וה‪ ,‬והנני ממהר‬ ‫האהל ה׳ק‪ ,‬ובמלינאז אט קרוטם ל ט חר‪ ,‬דהייט השטח‬
‫להשיבכם בקצרה את הנלפענ ‪.r‬‬ ‫הכללי אותר‪ ,‬אך לאחר שנעשה חפירה קטנה במקום נדע‬
‫א< ל ענ ‪ , T‬לאור המצב העטם והקריטי השורר בשטח‬ ‫בעז״ה בביתר את ^ ם העיון הק׳‪.‬‬
‫מקום קבורתם לפי הנתונים המפורטים‬ ‫גם במאנזעו וגם בלודמיר בתי העלמץ התסים לחאטין‬
‫במכתבכם‪ ,‬היה מותר ומצוה לפטתמ אפילו למש״א מובטח‬ ‫מכל המעטת‪ ,‬ואין כיום זכר להיותם בתי עלמין‪,‬‬
‫בחו־ל‪ ,‬יעדן תשובה מעניינת בזה בשו״ת למש מרדכי‬ ‫ובטאטטו יש כבר בנינים שנבט סטך‪ ,‬כמה מסרים ל ‪T‬‬
‫לד״גרט־מ עפשטין ז״ל טמן ל״ח כאשר המדובר היה בפיטי‬ ‫טשם מנוחת כבוד הרה״ק •הטת אהק״ דע־א‪ ,‬אך כאמור‬
‫עצמותיהם הקדושים של רמתיט בעלי התוספות ז״ל זיע״א‬ ‫חפץ ד׳ העליח למניא א® ®שטת הק׳ של העדיקים הק׳‬
‫יעו״ש‪.‬‬ ‫הג״ל‪.‬‬
‫וםזד<‪ ,‬דכפולה הוא המצוה והחיוב לפטתם ולהעטרם‪,‬‬ ‫לאחר מאמעים רטט שבלט אישותם מתאיטם מד‪,‬ממשלה‬
‫כאשר רימדזבר הוא להעלותם לאדן ישראל‪ ,‬באשר אז‬ ‫הרוטת המאשרים להשם עזנים חדשי® על ®שטת‬
‫גם במצב רגיל ישנו טתר ומצוה טוחדת מד״ כדנפסק מכל‬ ‫הק• הנ״ל‪ ,‬אך הרשויות העיתניות אינם מסכימים‪,‬‬
‫זה ‪ r r a‬ט ק שם־ג סעי׳ א׳ שי־ש‪.‬‬ ‫ובמלינאוו אט יודעים שיש לד״ם תכנית לבנות על מקום זה‪,‬‬
‫אם ט כלודמיר אין אט יודעים על שומם של תכנית בגט״‬
‫ט ואם כפי שאמרתם א שד״מדובר להעלותם ולקוברם‬ ‫אך הסשם נמעא במרכז העיר דש סכנדי גתלה שבעתט הם‬
‫ביחשאם‪ ,‬הרי על אחת כמה וכמר‪ ,‬שיש בזה עגין‬ ‫עאלים מאד לבטת על המקום הק״‪.‬‬
‫נעלר״־טוחד‪ ,‬כדטציט לד״רמב״ן ז־ל בתוד‪,‬״א בשער הקבורד‪,‬‬ ‫אנו עושים פאמעים רטם לשכנע את הרשועת העיחניות‬
‫שמתב מה״ל; אבל לכפרה שא ולכמדו כגון להעאתו‬ ‫שיאשת את הקמת הטונים החדשים ולמטע עקירת‬
‫לארץ ישראל ואחשלים ום• מותר עכ״ל הרי שמשמש לט‬ ‫המקוטת חז״ל‪ .‬אך אט נתקלים עדיין באטיטת לב‪ ,‬ואט‬
‫הרמב־ן ז״ל ניטה מיוחדת משמעותית שישנה בקבורה‬ ‫חוששים מאד שבל יחרשו חת את השדה דקבעו עובדות‬
‫ביחשלים יתר על ארץ ישראל‪,‬‬ ‫בשטח מעשה העלול למא חת בכל רגע‪.‬‬
‫‪3‬יץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן עב‬ ‫שו־ת‬
‫ארונות הקודש של ראשי אבות החסידות הקארלינית‬ ‫והיתרון שישט מה הוא אפילו כשהמדובר בסמוך‬
‫ולחברם בא־י‪ ,‬ובמיוחד כאשר בדעתכם לקוברם בירושלים‬ ‫לירושלים‪ ,‬דכך מצאתי להרמב״ם ז־ל‬
‫עחו־ת‪.‬‬ ‫בתשובותע םימן שע־ב והוצאת סרייטף שנשאל בדבר אחד‬
‫הם־ח לכבוד המתים הקתאים חיים‬ ‫מישראל שהוריו השתוקקו בחייהם להקבר בא״י‪ ,‬וסייע ה׳‬
‫לאחד מבניהם שלקח עמו עצמות הוריו וקברן קרוב‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫לירושלים‪ ,‬אם יש לגטתו על פי הדין והאם עשה זה מצוה או‬
‫עבירה‪ ,‬והשיב הרמב־ם ז״ל תשובה קצרה ופסקנית מה־ל!‬
‫םימן עב‬ ‫מה שעשה הוא סוב מאד וכך עשו גחלי חכמי ישראל עכ״ל‪.‬‬
‫הרי לט הדגשה של יתרון הקבורה ־קרוב ליחשליס״‪.‬‬
‫א‪ .‬בקורי קברים ותפלה לפני העמוד בגמר י״ב‬ ‫ס עוד נשמע מתשובת הרמב־ם שההיתר הוא אפילו כשלא‬
‫חדש בשנה מעוברת אם הכוונה בגמר הי־ב‬ ‫צוה המת להובילו לא־י‪ ,‬ורק ‪T‬עו שהשתוקק לכך‬
‫חדש או בתחילת החדש הי״ג‪.‬‬ ‫בחייו להקבר בא־י‪.‬‬
‫ב‪ .‬בדין שמועה רחוקה אם הנפטר והאבל‬ ‫יתר על כן מציט בשו־ת הרלב־ח סימן ם־ג >מובא בקצרה‬
‫נמצאים במקומות שונים שהשעות משתנות‪.‬‬ ‫בס־ת ‪ r r‬ס׳י שס״ג םק״ד< שד‪,‬תיר הסיטי לא רק‬
‫ג‪ .‬דין גערה אם שייך גם בנשים‪.‬‬ ‫אפילו כשלא צוה על כך‪ ,‬אלא אפיא אס המת גילר‪ .‬דעתו‬
‫בחייו בפירוש שלא להעלותו‪ ,‬אפ״ה העלה שמותר לבניו‬
‫‪r o‬״ יום א׳ ס־ו סית תשם־ט‪ .‬יתשאם עיה־ק תובב״א‪.‬‬ ‫להעלותו לא־י‪ ,‬ובנמקו‪ ,‬מפני דכל הפוסקים כתבו מעלת‬
‫לכבוד הרה־ג היקר חו־ב‬ ‫הקבור בא״י לענין כפרת העוטת ומטחת הנפש וכו׳‪ ,‬ולכן‬
‫‪ rmo‬חיים בנימין שלים־א ברפ״ב גולדברג ז־ל‬ ‫אין כח ‪ to‬חכם מחכמי הדור אמר דלא שרי למיעבד הכין‬
‫שו־ב‬ ‫ולא מהני גיאי דעת מחיים על כך יעו״ש‪,‬‬
‫מכתם קבלתי בשבוע שעבר והעי לעטת לו בקצרה על‬ ‫ס בכיון זה העלה גס המהר״י בי רב בתשובותיו סימן‬
‫שאלותח‪.‬‬ ‫ל־ח‪ ,‬שאפילו מי דלא ק ^ להעלותו בכל זאת‬
‫א< לענין בקורי קברים ותפלה לפני העמוד בכלות י־ב‬ ‫איכא מצוה להעלות‪ .‬ואם הרלב״ח מסתמך על דברי‬
‫חדש בשנה מעוברת כהשתא‪ ,‬שכבר כתבתי לו‬ ‫הפוסקים בזה‪ ,‬הרי הסהר־י בי רב מסתמך על ־הפוק חזי מאי‬
‫על כך ממנו )ונדפס בספרי שו״ת צ־א חי־ז סימן ס־ג(‪,‬‬ ‫עמא דבר־‪ ,‬ומנמק וכותב‪ ,‬דכהן שרוב החכמים והצדיקים‬
‫מסתפק ובא אס הסונר‪ .‬ביום גמר הי־ב הדש‪ ,‬או בתחילת‬ ‫וחבא דעלמא מתאוים שיעא עצמותיהם ל א ח ישראל אנן‬
‫חדש הי־ג‪ ,‬למשל אס נססר בר״ת ניק אס תכלית י־ב חדש‬ ‫סהדי דניחא אה‪.‬‬
‫הוא ביום כ־ט לחדש אד־ש‪ ,‬או בר־ח ניסן‪ ,‬כמו מאר־צ‬ ‫והמהר׳יי בי רב מסיים במעשד‪ -,‬רב על זה וכותב ח־ל;‬
‫ובשנד‪ .‬פשוסת‬ ‫והנה ממן זעזיר כמה־ר יצחק שולל ז־ל בהיותי‬
‫הנה דעתי היא שהמטון מה ליום האחרק של הי־ב חדש‪,‬‬ ‫במצרים נשאו ונתט בדבר הזה מפני שהנכבד נתן שואל־ל‬
‫כפשטות לשון השו־ע ביו־ד סימן שמ ‪ r‬סעי' כ׳‬ ‫לא צוה שיעלו אותו ל א ח ישראל‪ ,‬ומסקנא ביניט היתה‬
‫שסתב בלשון ‪r‬תכלית י־ב חדש מבקרין״‪ ,‬וכך מדייקים‬ ‫שיעא אותו‪ ,‬וכן נעשה והעלוהו עכ־ל‪.‬‬
‫לכתוב הגר־ח פלאג׳י ז״ל בספח נשמת כל חי בלשץ ־בסוף‬ ‫ה( ועוד ‪ p r‬בשו־ת סהרשד־ם חיו ‪ r‬סימן ר־ג שהאריך‬
‫י־ב חדש־‪ ,‬וד‪,‬רב פעלים בלשון ־ביום תשלום הי״ב חדש־‬ ‫בבירור השיסות מה‪ ,‬וזאת הלכה העלה שאין ספק‬
‫)הובאו בספרי שם(‪ ,‬ולא דמי ליום היאר־צ‪ ,‬דשם תאריך‬ ‫שיש לט לפסח הלכה למעשה למעלות ל א ח ישראל‪,‬‬
‫היום וד‪,‬חדש שנפטר בו הוא דקגרים‪ ,‬דאותו יום הנפטר‬ ‫וזזזסת הוא למת להוליך עצמותיו לא־י יעו־ש‪.‬‬
‫נפקד בדרך כלל‪ ,‬בכל שנה ושנה‪ .‬ואותו יום איתרע מזלו‬ ‫‪ 0‬ומהרמב״ם והמהר־י בי רב הנז־ל נשמע במיוחד על‬
‫של האבל ועיין במעבר יבק ובמשנ״ב או־ח סי׳ קל־ב‬ ‫הלכה למעשה מה כי ־כן עשו גדולי חכמי‬
‫בביאו־ה ע״ש<‪ .‬אבל ענק תכלית הי־ב חדש הוא כדי ללות‬ ‫יזסראל״‪ ,‬וכן על עדות ־כי רוב החכמים והצדיקים ורובא‬
‫את הנשמר‪ .‬המסתלקת‪ .‬וכמאמר הגס׳ בשבת ‪ 1‬קנ־ב ע־ב‪,‬‬ ‫דעלמא מתאוים שיעא עצמותיהם ל * ח ישראל״‪ ,‬ושכך עשו‬
‫דכל י״ב חדש טסו קיים ונשמתו עולה ויורדת‪ ,‬לאחר י־ב‬ ‫מעשה‪-‬רב בזה ממט של המהר־י בי רב ז״ל‪.‬‬
‫חדש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינד‪ ,‬יורדת ע־ש‬ ‫וכפי המקובל עבדו ביה בהרמב־ם ז־ל עובדא בנפשיה‪.‬‬
‫ובתוס'‪ .‬וא־כ הליווי מתבטא איסוא אס מבקרים ביום האחרון‬
‫של הי״ב חדש דלאחר מיכן כבר השתנה כבר המצב‪.‬‬ ‫ז( לאור כל האמר‪ ,‬ועל אחת כמה כפי המצב שתיארתם‬
‫ובשנה סשוסד‪ ynsa .‬ביותר מם היאר־צ בגלל הנח‪ ,‬ואין‬ ‫במכתבכס השורר‪ ,‬בשמח מקום קבורתם של‬
‫לחייב ביקוחם מם אחר • ‪jn‬‬ ‫המטחים ה*ק דע־א‪ ,‬ברורה היא ההלכה שמותר לפטתם‬
‫אבל בשנה מעוברת דהיאר־צ יהי* בעוד חדש‪ ,‬ועושים‬ ‫סמןם קבורתם ולהעלות עצמותיהם ל א ח ישראל‪ ,‬ויש גם‬
‫העילה רק עבור כאת הי־ב חדש‪ ,‬אזי בודאי מן הראוי הוא‬ ‫מצוה על כך דש לקדם בברכה התעורחתכם להעלות‬
‫קסא‬ ‫* ‪ f‬אליעזר חי״ח‬ ‫‪ 0<0‬ןעג‬ ‫שו • ת‬
‫ד‪ .‬בדברי המג״א םצ־ח סימן קנ־ג‪ ,‬וביאור‬ ‫לעשות זאת ביום האחרון של הי״ב חדש ו ע־ל‪ .‬ו מנו ר ‪m‬‬
‫דברי החתם סופר מעהותע שם ובתשובה‪.‬‬ ‫ותפלה וקדיש ביום וחדש ‪jrm in‬‬ ‫יבקרו שנית‬
‫ה‪ .‬בדברי השו־ע ‪ rra‬סי ‪ p‬רנ' או ע חו‬ ‫‪ G‬שאלתו השנ‪ ,T‬היא לענץ שטועה רחוקה‪ ,‬מה הרץ ‪nt‬‬
‫השלחן שם‪ ,‬וספר ערוגת הבושם על אה״״ע‪.‬‬ ‫הנפסר והאבל היו במגמות שונים שהשעות‬
‫ו‪ .‬אם יש מצוה להשיא גר כלהשיא יתום‪.‬‬ ‫טשתנות‪ ,‬ו ם ^ ם המיתה והקבורה כנר עבת ל* יום וטטקום‬
‫ז‪ .‬המגדל יתום דתומה בתוך ביתו אם קיים‬ ‫האבל עריץ לא עברו ל־ עם‪ ,‬או להיפך‪ ,‬ממתי מנינן הל'‬
‫עי״כ מצות פו״ר‪.‬‬ ‫ממ>ץם הפטירה או הקמרה « ממקום שהאבל ‪jcnu‬‬
‫לדעתי ‪1‬ריכים ללכת תמיד בתר מקום שהאבל נמ‪3‬א‪,‬‬
‫כרמעיט בכמה ענעי הלכה שהכריעו על כגון דא‬
‫ב־ה ידם זר כ ‪ T‬אלוך תשם־ט‪ .‬מעשלים עיה־ק תובב־א‪.‬‬ ‫דאזלינן בתר ®?ןם שעומד בעל המעשה‪^ ,‬וץ בשו״ת חסד‬
‫לאברהם )תזמטינס ח־א ש‪1‬־ח סי׳ ל־ה שהעלה ‪ p‬להלכה‬
‫לכגזד האברך היקר רב פעלים לתורה ולתעודה‬ ‫לגבי ‪ p n‬בפסח דאוליגן סתר מקום עמידת מ ל היאח ודלא‬
‫הרב »־ה יחיאל מיכל גוטפארב שלמדא ‪.‬‬ ‫כרועבא מש« בשדי חמד מערכת חמז ומעה סיי וד שסדלו‬
‫החסיל נשאר בזה נ‪00‬ק< ע‪-‬ש‪ .‬וכך העלה להלכה הגאץ‬
‫הרידנת ז״ל ב ת « םז בכת־י שהדפסתיה בספר זכרון שלמה‬
‫מכתב • שאלתו בנוגע להתנדטיות כספיות עבור נשואי‬ ‫בכרם רידב״ז סימן ב׳ לגבי איסור זעתו ואת בנו היכא‬
‫יתומים דתונזת קבלתי‪ ,‬ועברתי עליו מ ו ן‪ ,‬על‬ ‫ששחטו האס במגןם אחר שהוא סוף היזם ואת הבן שחטו‬
‫בדדי החיוב והשלילה למי העדיפויות בזה‪ ,‬כפי שפירט‬ ‫בסשם אחר שכבר הוא לילה‪ ,‬דאזלינן בתר המקום שעומד‬
‫במכתבו‪ ,‬מה שבפיהם של הטוענים והנסעניס‪ .‬באשר שזה‬ ‫מ ל המעשה יעו״ש‪.‬‬
‫טגע א למעשה עקב עמיתי מ ד ש בשטח זר«‬ ‫וכך מעאתי בספר כל בו ה׳ אבילות ‪ P’0‬ג׳ « ת ל־ג‬
‫חאת תשובתי מ*ה‪.‬‬ ‫שהסתפק בשאלתו דסר לענץ שסועה רזעקה‪ ,‬וכותב‬
‫ששאל זאת להנאץ מ ל שו״ת אבני זכרון ז־ל‪ ,‬והשיב א‬
‫אז לדעתי א ת דץ נריך משש שאין ענינים גמהים‬ ‫והכריע כי מקום השנעעה עיקר יעו יש‪.‬‬
‫ועמוקים וטמיריס בנשואי כאת יתומות ית ‪T‬ים על של‬ ‫גם א־כות בספר שו״ת בית אבי ח״ג ‪ P ’0‬קכת ח ג״כ בהז‬
‫נשואי חתנים יתומים >כפי שטוענים הסועניסז ואדרבה‬ ‫והעלה נסי בכזאת דכל אדס לפי זמט כד מישלם‬
‫מבחינת עיקרא של ממה יש יתיוזן מה לחתנים יתומיס‪,‬‬ ‫שלשים מעת לעת באז«ר הוא שם אז יהיה שמועה רזעקה‬
‫באשר כי האיש ממוה על ממת פריה ורביה‪ ,‬והאשה לא‪,‬‬
‫ואעלה הממה להשיאה היא רק מדברי קבלה משוס לשבת‬ ‫‪ a‬שאלתו השלישית היא בנוגע לדין גערה אס שייך גס‬
‫יערה‪ ,‬מ אפילו גס זה לא‪ ,‬ו ^ איכא בה משוס מסייע‬ ‫לנשיות‬
‫למעוה‪ ,‬או משוס חשדא‪ ,‬ושלא תפקיר עעמה‪ ,‬ומשוס כך‬ ‫הנה לדעתי אס זעא בגוונא שלא שייך גערה ממש‪ .‬כגון‬
‫ישנם מגדולי הפוסקים דס״ל דזה שנפסק באה״ע ‪ P ’0‬א׳‬ ‫דלא ניכר עליהן שיטי מובלט מדרך שמגדלתן‬
‫סעי• ב׳ דמוכרין ספר תורה כדי אשא אשה‪ ,‬דד^א דוקא‬ ‫בדגיאת‪ ,‬מכל מקום שתןד גערה מיהת טד‪,‬ג גם בהן בדרך‬
‫עמר איש שמעווה על » ‪ ,r‬והחלקת מחוקק בסק״א מבאר‬ ‫כלל כמפורט בשו״ע דהרי הוא מדינא דגמרא‪.‬‬
‫עפי ‪ r‬דגם זד‪ ,‬שנפסק במ־ח ם*י קנ״ג דמתר למטר ם־ת‬ ‫בברכה‬
‫להשיא יתומים בדמיו‪ ,‬שהוא דוקא עבור יתום שרועה לקיים‬ ‫אליעזר מעדא וולדינברג‬
‫» ‪ r‬ואץ סיפק בידו‪ ,‬אבל בשביל יתומה אץ מוכרץ דאשד‪,‬‬
‫אינה מעווה על » ‪] r‬ויש מת ‪T‬ים גם עבור יתומה יעו״ש‬
‫בב״ש ובט ‪ ,r‬וכן במעה״פ שמובא חילוקי הריעות מה‪ ,‬אבל‬ ‫סיםן עג‬
‫על יתום אין מחלוקת ו ם ^ ם־ל דמכרין‪ ,‬והייט מפני‬
‫שהשאת יתום עדיף בהרבה סהשאת יתומה[‪.‬‬ ‫א‪ .‬האם יש יתרון להשיא כלות יתומות על‬
‫השאת יתומים‪ .‬או שאדרבא המעוה עתר להשיא‬
‫‪ 0‬ואבוא מה עמיש בסכתגו שישנם שסניאיס אסמכתא‬ ‫יתומים באשר שהאיש מצווה על פריה ורביה‬
‫לטענתם שלהשיא יתומות עדיף מלהשיא יתום‬ ‫ולא האשה‪.‬‬
‫מלשון המחבר ביו״ד ‪ P ’0‬רמ״ם סעי׳ ‪ ro‬שפוסק ח״ל‪ :‬גבאי‬
‫עדקה שיש בידם טעות עדקה ישיא־ בהם בתולות עניות‬ ‫ב‪ .‬ביאור דברי הש־ך ‪ra‬״ ‪ r‬םימן רמ״ט בשם‬
‫שאץ מקת גדולה מדר‪ -‬והש־ך בס״ק י״א טסיף וטתב חיל‪:‬‬ ‫תשובת מהר״ם אלשקר‪.‬‬
‫ובתשובת הר־ם אלשקד ‪ P ’0‬ע־ב כתב דדוקא יתומות ום׳‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ביאור דברי הרם־א בדרכי משה בטור ‪T V‬‬
‫הרי לט שוזקא ביתומת הסעח^‬ ‫סימן רנ״א‪.‬‬
‫צ^ אליעזר חי״ח‬ ‫סימןעג‬ ‫שו״ ת‬ ‫קמב‬
‫רמ״ס נתבאר שאין צדקה גדולה מלהשיא יתומות וע״ש‬ ‫ואשיב על זה שהנתלים על כך סועים חפורות‪ ,‬כי אין‬
‫עכ״ל‪ .‬ומדייקים מזה שהפצוה רק לתת להשיא יתומות‪.‬‬ ‫הפדובר שם כלל במגע לפעם מזה יתום‪ ,‬אלא‬
‫הפדובר על זה שכתוב בשו״ע שאפשר להשיא פפעות צדקה‬
‫והנה ‪ 01‬מזה אין כל רמז ואסמכתא כל שהיא שלהשיא‬ ‫־בתולות עניות־ דפשפע אפילו אינן יתופות‪ ,‬בא הש״ך‬
‫יתומת עדיסא מלהשיא יתומים‪ ,‬דהדבדא בה ‪n‬עב״א‬ ‫ומביא בשם תשו׳ פהר־פ אלשקר דכותב דדוקא יתומות‪,‬‬
‫)בב־י בח־ם שם כתוב זאת ע־ש הריטב־א( מעשה שהיה כך‬ ‫ז״א‪ ,‬לאפוקי בתולות ע « ת שאינן יתומות‪ .‬חהו פה שמסיים‬
‫היה שבמשפחתו היו יתומת‪ ,‬ולכן השיב רק מה שטגע‬ ‫הש־ך את דבריו משמו בלשון*‪ .‬אבל לא ‪T‬עתי אם יטלים‬
‫ישירות לנ‪T‬ון‪ ,‬ואין כל הוכחה טזד‪ ,‬על עדיפיות יתומות‬ ‫הקהל להשיא עניה שאק לאביה יכולת להשיאה בדבר של‬
‫מיתומים‪ .‬חה שד־מ מוסיף לדין על זה לל דל סימן רמ״ט‬ ‫הקדש ששם בעליו על ‪ r‬ואם נקרא זה דרך של םצוה עכ״ל‪.‬‬
‫שנתבאר שאין צדקה גדולר‪ .‬מלהשיא יתומות‪ ,‬מונתו בזה‬ ‫והיינו ‪ r a‬שבא לאפוקי רק ענ‪T‬״ שיש לה אב‪ ,‬אבל לא בא‬
‫לההיא דסעי׳ ט־ו שבמחבר שמובא לראשונה בב־י שם‪,‬‬ ‫כלל למעס יתום‪ .‬ואדרבא אם פותר להשיא בהם יתומות‪,‬‬
‫והד־מ ביאר כמו שביאר הש״ך בשם המהר־ם אלשקר‬ ‫מכש־כ דפותר להשיא בהם יתומים דמצוים על פו״ר‪.‬‬
‫שר״מטון לא על עניות שיש להם אב‪ ,‬אלא על עניות‬ ‫ועיינתי בגוף דברי המרה־פ אלשקד סימן ע־ב וטכחתי‬
‫יתומות‪ ,‬וז־ש שם בלשון ־שאין צדקה גחלה מזו־‪ ,‬המכוון‬ ‫לדעת דמפורש יוצא כן בדבריו‪ ,‬ח־ל‪ :‬ופה‬
‫לא לומר שזה יותר גדול מלהשיא יתום‪ ,‬אלא המטון שאין‬ ‫שכתב כ־ת דפצוה על האדם לד‪.‬שיא בנותע‪ ,‬הפצוה הזאת‬
‫צדקה גדולה מזה מאשר להודא אותן על יתר עניני צדקה‬ ‫אס היא פצוה היא על אביר‪ ,‬ולא על בני הדר‪ ,‬אלא אם הבת‬
‫שהמעות צדקה גיתט עטרן‪ ,‬כגון לחלקן לעניים וכדומה‬ ‫יתומה באין אב ודאי נראה לי דהוי דבר של פצוה שיכולין‬
‫לאחו הקדש שיראה להם‪ ,‬אבל להשיא יתום הוא בדומה‬ ‫בני העיר לשנות ההקדש עבורה וכפו״ש הריב־ש בתשובה‬
‫להשיא יתומה שאין צדקה גטלה מזו‪ ,‬ועוד עדיפא מזו כאשר‬ ‫זה לשוט אבל הנראה לי להתיר הלכה למעשה לפמר ם־ת‬
‫שהוא מצווה על ‪ tw‬וכנז־ל‪.‬‬ ‫שנמצא נו איזה סעות וכו• או שימכרו אפיא ספר תורה כשר‬
‫‪ n‬לעומת זה‪ ,‬יפה עוגה כבו׳ לעומתם של המערערים‬ ‫להספקת התלפי^ם או להשיא יתומים בדפיו דד‪,‬ד דומיא‬
‫וטוען ואומר שהמחבר באו־ח סימן קנ״ג סעי׳ ו׳‬ ‫דללמוד תורה ולישא אשא ע־כ‪ ,‬אלפא יכולים בגי הדר‬
‫מסק דמוכרים בית כגסת וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו‬ ‫לסכור אפילו ס״ת להשיא יתומים‪ ,‬ואע־ג דאיכא לחלק‬
‫לס־ת‪ ,‬לד‪.‬םפקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו‪ ,‬והמג־א‬ ‫ואסר דהנך יתוסים שכתב ז־ל היינו זכרים דוקא‬
‫ושאר ט־כ ט־נ אס הוא הדין יתומות‪ ,‬הרי חזיגן דיתום‬ ‫דמצווץ על פריה ורביה‪ ,‬פ־פ נראה א דאין לחלק ואין‬
‫עדיף מיתומה‪ ,‬ע־ט‬ ‫להתויא יתומות מכלל פצוה זו עכ־ל המהר־פ אלשקר‪.‬‬
‫וכך יוצא מדברי המשנ־ב בס־ק כ־ד שכותב וז־ל! ואפילו‬ ‫הרי לט דדברי הפהר־מ שיק ברורים שלומד בזה מדברי‬
‫יתומות‪ ,‬דאע״ג דאין האשה מצווה על פו״ר מ־מ‬ ‫הריב־ש שלהשיא פזה יתומים זכרים ודאי דפותר‬
‫לשבת יצרה שייך גס באשה עכ־ל‪.‬הדי לט דיתום בזה‬ ‫ואיכא פצוה מה‪ ,‬ו ^ מוסיף עלה מדידיה דד״גם דיש אמר‬
‫עדיפא מיתומה בהיות והוא מצווה על פו־ר‪ ,‬ורק מרבינן גם‬ ‫שפותר רק ביתומים זכרים שפצודן על פו־ר‪ ,‬מכל‬
‫יתומה בהיות שלשבת מרה שייך גם באשה‪.‬‬ ‫מקים דעתו טסה דאץ לחלק ושאין לד‪.‬וציא יתומות מכלל‬
‫והמג״א שם בסק־ס שטתב דה־ה יתומות מדין המקור‬ ‫מצוה זו‪ .‬אבל ברור שיתומים עדיפא‪ .‬ומה שממעט בזה הוא‬
‫לכך להמהר־מ אלשקר >ומ־ש סי* מ־ב טא ס־ס‬ ‫דוקא בתולות עניות ויש להם אמ‬
‫וצ״ל ע־ב(‪ .‬והרי ביררט כבר דבהמהר־ם אלשקר כתוב‬ ‫ודברי הש״ך איפוא ברור מללו חח שטתב הש־ך על דברי‬
‫מפורש דתומים עדיפא‪ ,‬ורק טסיף וכתב דלפי דעתו אין גם‬ ‫השו־ע בשמו של המהר־ם אלשקר שכתב ־דדוקא‬
‫להוציא יתומות מכלל מצוה זו‪.‬‬ ‫יתומות־‪ ,‬דר־ל מה‪ ,‬לאפוקי בתואת עניות לא יתומות‪,‬‬
‫ה< אמנם הא״ר באו״ח שם כתב דעתו דיתומה עדיפא טד‪.‬‬ ‫וכפו שפסיים הש־ך‪ ,‬דאבל לא ‪ y v‬אם יטאם הקהל להשיא‬
‫מיתוס והביא ראיה מש־ם כתוטת ד׳ ‪ ro‬דאיתא‬ ‫עניה שאין לאביה יטלת להשיאה בדבר של הקדש ו ם׳‬
‫יתום ויתומה משיאין את היתומה ואח־כ היתום מפני‬ ‫ע־ש‪ .‬אבל להשיא יתום בודאי י ט א ם‪ ,‬והוא עוד בק־ו‬
‫שטשתה מרובה משל איש וטי‪.‬‬ ‫מיתופה מטון שפצתה על פריה ורביה‪.‬‬
‫אבל כבר דחה את דבריו החתם סופר בהגהותיו לשו־ע‬ ‫‪ a‬עוד טתב במכתבו שהמערערים מוסיפים להסתמך על‬
‫שם‪ ,‬וכתב דמ״ש בא־ר מש־ם כתומת להשיא יתוםה‬ ‫לשון דביט הרם־א בדרכי משד‪ .‬בטיו־ד סימן רנ״א‬
‫קודם משום טשת דמה‪ ,‬נ־ל להקדים ולא לדטת עכ״ל‬ ‫ב־י בח־מ סי• רנ־ג בשם‬ ‫אות ב׳ שטתב וז־ל‪ :‬כתב‬
‫)מובא גס בשו־ת חתם טפר חט־מ סימן ט׳ ע־ש(‪.‬‬ ‫תשומת הרשב״א על שכיב מרע שצוה ליתן מנכסיו סך‬
‫וכלשון הזה הרי נפסק ביו״ד סימן רג־א סעי׳ ח׳ וז״ל‪:‬‬ ‫מעות ביד פאני שיוציא אותן באיזו הקדש שיראה להם‪ ,‬דש‬
‫איש ואשד‪ ,‬שבאו לשאול מזון מקדימין אשד‪ ,‬לאיש‪,‬‬ ‫במשפחתו יתומים ]צ־לו יתומות ככתוב מפורש בב־י בח־מ‬
‫וכן אם באו לשאול כטת‪ ,‬וכן אם באו יתום ויתומה ליגשא‬ ‫שם[ עניות אס רשאי להודאן בפרנסת נשואין‪ ,‬והשיב שד‪,‬ם‬
‫מקדימק לד‪,‬שיא היתומה‪ ,‬הרי שד‪,‬מחבר ‪ p‬על הקדמה‪.‬‬ ‫רשאים שגם זה בכלל הקדש בלשון ב־א מה״ז׳ ולדל סימן‬
‫קמג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫‪0‬יםן ‪7‬ג‬ ‫שו־ת‬
‫ואילו עבור יתומות מוסל הדבר בסמק אס נעתר זאת‪ ,‬וד‪.‬רבה‬ ‫יתר על כן פלשונו של החתם ‪» 10‬־ שכותב בלעו־ז ג־ל‬
‫סוברים שאסור‪.‬‬ ‫להקדים ולא לדחות יש מקום לדייק דם־ל דכל סה‬
‫ומכירן שהמחבר באסימת תחמות כסמיות םנחבים העצה‬ ‫דאמרינן בזה דיתומה קח־מת הוא כשהמדובר רק היכא‬
‫היעמה להם‪ ,‬כי סוב מזה ומזה מי שיסדר א״ע רקבע‬ ‫שלמעשה ישיאו לבסוף גם את היתום‪ ,‬והבעיא היא ‪ P‬אח מי‬
‫בגמשו לתחם עמר יתומים וגם טיתוםות על ינח י ח‪ ,‬וחמז‬ ‫להקדים‪ ,‬ס ה אםריבן שיש להקדים את היתומה ממני‬
‫ה׳ יצאת ביד הגבאים המאסמים‪ ,‬ולא יחשבו את האנשים כי‬ ‫שבושתה מרובה‪ ,‬אבל היכא שד‪,‬םדובר שיש ביכולת להשיא‬
‫באמונה הם עושים‪.‬‬ ‫רק אחר מהם ואח השני לדחות בכה״ג יסברו אז שדוחים את‬
‫בברכת כתיבה וחתימה סובה‬ ‫היתוםה ולא דוחים עבור כן אח היתום בהיות תעא מבוזה‬
‫אליעזר יהח־א וולדינברג‬ ‫על מו״ר והיא לא‪.‬‬
‫והתבוננתי בערוך השלחן ביו״ד סימן רנ״א סעי' ו׳‬
‫בשולי התשובה‬ ‫וראיתי שם־ל באמת כן להלכה‪ ,‬ח״ל{ ו ק אם‬
‫באו יתום רתומה להנשא מקדימין להשיא היתומה‪ ,‬ואע״ג‬
‫ז< עולה בדעתי להסתמק אס גם כגר שהתגייר ובא אנשא‬ ‫דד״איש םבווה על מו״ר והאשד‪ .‬אינה מבווה כמ*ש באה ‪ r‬סי׳‬
‫אס גם גבי חדיה יש מצוה להשיאו‪ ,‬ומותר ג־כ‬ ‫א׳‪ ,‬מ״ם לענץ להקדים היא קודם‪ ,‬ונלע ‪ T‬דאם אץ בכיס על‬
‫לתת לשם כך מכסמי צדקה‪ ,‬ומקום הססק שלי הוא לסי מה‬ ‫שניזס ר‪1‬א קודם םמני שהוא מבווה על מו״ר ולא היא‬
‫שראיתי בבעל הסוחם עה־ת מ* כי תצא נכח־יח( עה־מ לא‬ ‫עכ״ל‪ .‬הרי לנו דס״ל להערוך השלחן בהדיא שכל המדובר‬
‫תטה סשמם גר יתום וגו׳‪ ,‬שכותב וז־ל‪ :‬גר־יתום‪ ,‬ולא אמר‬ ‫הוא בלהקדים בלבד אז מקדימין את היתומה‪ ,‬אבל היכא‬
‫גר רתום‪ ,‬לומר לך גר שנתגייר כקטן שטלד דמי עכ״ל‪.‬‬ ‫שהמדובר באת מי לדחות בגון שאין בכיס עבור שניהם אז‬
‫הרי לט שהבעל הסוחם שרא לגר כשם יתום‪ ,‬מכיון שכקטן‬ ‫משיאין את היתום ודוחין את היתומה‪ ,‬כי ודא מבווה על‬
‫שטלד דמי‪ ,‬ולא מתייחס אחר אביו‪ ,‬ומכנים זאת בכוונת‬ ‫ולא היא‪,‬‬
‫המסוק‪ ,‬בדיוקו מזה שלא כתוב חיתום־ שאז היה מוכח שזה‬ ‫ומצאתי א חבר להערוה״ש בזה בסמר ערוגת הנזשם על‬
‫לא סיסב על תיבת ־גר־ שלמניו‪ ,‬אלא כתוב ״יתום־ בלי‬ ‫אה״ע )זעדמ״ח מאת הגאון ר• מיכאל בכרך ז״ל‬
‫ויח‪ ,‬וא־כ המשמעות הוא שתיבת יתום נמשך לתיבה‬ ‫שהיה ראב״ד במראג ממנו של הגאון ^ ד ע ביהודה ז״ל(‬
‫שלמניו‪ ,‬והייט גר שזעא תמיד יתום ומכיץ שכן א־כ יתכן‬ ‫‪0‬יםן א׳ סעי• ב׳ סק״ב‪ ,‬דסתב בדבריו לדחות דברי הא־ר‬
‫שחל עליו דץ יתום ממש‪ ,‬ואיכא אימוא גם מצוה להשיזע‪,‬‬ ‫)כהח״ם( וסבאר בהדיא דההיא דיו ‪ T‬סי׳ רנ״א דמשיאין‬
‫ואטילו מכסמי צדקה ו ם׳ וכג־ל‪ .‬מכיון שמעלים עליו כאילו‬ ‫ליתומה קודם ליתום ודא לענין קדימה לבד‪ ,‬והיינו אס יש‬
‫ועא קטן שטלד בלי אב‪.‬‬ ‫בקומה‪ ,‬אבל אם אץ בקומה אין מוכרין ‪ rro‬בשביל יתומה‪.‬‬
‫‪ 01‬ומדי דברי מדץ יתום ויתומה‪ ,‬וסדין של ־כאילו־ אזכיר‬ ‫וסוסיו ומתב דאדרבה משם יש להוכיח אימכא דמשו״ה‬
‫סה שנשאלתי זה כמה לענץ קיום מצות ‪ ,r v‬ותוא‪,‬‬ ‫מקדימין יתומה משום דגם ליתום יש תקנה למכור ס״ח‬
‫דמכיון שתו־ל אומרים שכל המגדל יתום רתומה בתוך ביתו‬ ‫משא־כ ביתומה דאץ מוכרץ יעו״ש‪ .‬הר• גם הוא ז״ל ביאר‬
‫ך‪ J. , ,‬ע״א‬ ‫מעלה עליו המטב ־כאילן״ ^ךן‬ ‫בהדיא ובמשיסות שד״מדובר הוא רק כשיש בקומה עבור‬
‫וסנהדרין ד׳ י־ט ע־ס אם כן‪ taw ,‬יוכלו לקיים מצות סו־ר‬ ‫שנ‪T‬״ם והשאלה היא רק באת מי להקדינ^‬
‫עי־ז שאדם יגדל בתוך ביתו יתום דחומהז‬
‫והשבתי שכבר ישב על מדוכה זאת הגרש״ק ז״ל בהגהותיו‬ ‫‪ ]TOD1‬שמנאנו לשני עמודי יכין ובועז שס״ל כן בהדיא‪,‬‬
‫לשו־ע אה־ע סימן א׳ סעי׳ א׳‪ ,‬דכותב וז־ל;‬ ‫אוי כבר קרוב הדבר לדייק במאת גס בדברי הגאץ‬
‫נסתמקתי בסי שגחל יתום רתומה בתוך ביתו אם נחשב זה‬ ‫החתם סומר ז־ל‪ ,‬דבהלשון שמתב ״נ־ל להקדים ולא‬
‫קיום מו־ר כיץ דאחז־ל המגדל יתום רתומה בתוך ביתו‬ ‫לדחות־ מו ט אמר שמעדימים את היתומה רק כשד‪,‬םדזבר‬
‫מעלה ביתו מעלה עליו כאילו ילדו א־כ יש לומר דר‪1‬י נמי‬ ‫באת מי להקדים‪ ,‬אבל היכא שהמדובר בלדזעת ממש «י אץ‬
‫כאילו קיים סח‪ ,‬או עכ־מ איט חסה אלד ממש ולא קיים‬ ‫דוחין את היתום ממגי היתומה‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬אזי סעדימים‬
‫בזה מח‪.‬‬ ‫להשיא את היתום ממה שנמעא ודוחץ את היתומה ממניז‪ ,‬כי‬
‫וחצה אמר חה תאי במאגתת הדחשה עם הט־ז ‪rra‬‬ ‫זעא מוזה על » ‪ ,r‬והיא ל(ג‬
‫סימן רמ־ב‪ ,‬דדעת הדחשה דכל סקום דנאסר כאילו‬ ‫ו< זאת תורת העולה סכל האסור‪ ,‬שאין ע־מ הדין כל‬
‫אץ המוקש שוה אל מי שמקיש א‪ ,‬והט־ז חולק דהוא שוה‬ ‫עדימות לנדב כסמים שחבים לתחם למסתת אלה‬
‫ממש‪ ,‬ולכך ה־נ להדחשה כיון דאיט שוה ממש ולכך נהי‬ ‫חקא לכאת יתומות מאשר לחתנים יתומים‪ ,‬ולהשתמט‬
‫דאמחנן דהוה כאילו ילדו‪ ,‬מ־ט איט לחה ממש ואיט יוצא‬ ‫מלתחם עבור יתומים‪ ,‬ואדרבה אם המדובר בלתרום ‪ W‬לזה‬
‫בה חי סח‪ ,‬אבל להט־ז שהוא שח‪ ,‬סטש אז יוצא בה חי ם־ו‪.‬‬ ‫או לחז אזי גחלה המגוה ביותר לתרום עבור חתנים יתומים‬
‫ותו מוסיף וכותב‪ ,‬דמיהו אף להדרישה ם־ם הוי ‪ P‬אם לא‬ ‫כדי שיוכלו לקיים ם‪1‬ות מריד‪ ,‬ורביה הםוסלת עליהם‪ ,‬והח‬
‫הולח כלל‪ ,‬אבל אם הולח ומתו וגחל יתום ויתומה‬ ‫חזינן שנעתר אמיא לסכור סמר תורה כדי להשיאם בדמיהן‪,‬‬
‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫םימןעד‬ ‫שו ‪ -‬ת‬ ‫קמד‬
‫שבטח לא היה מתאה בנורה מאת עם אשה זרד‪ ,.‬ואזעת שלו‬ ‫ודאי קיים ‪ td‬דמם־נ אם מינן לידה הרי הוליד ססש‪ ,‬ואף‬
‫או קרובר‪ .‬אחרת לא היו אתו סעטומס שנסע ונעלמו‪.‬‬ ‫דלא גדלם הרי הג^ל יתום דתומה‪ ,‬ונהי דלא הוליד קכ״ם‬
‫פצורף אה (עמדנא מוכחת מ תר‪) ,‬כתיאורו של השואל‬ ‫ג‪T‬ל‪ ,‬דתנא םמ־נ‪ ,‬ומסיק בלשון‪ p :‬נראה לי נכון לדינא‪,‬‬
‫במכתט(‪ ,‬שהדכד ‪ .to‬ימע לשכנים ולמנהל‬ ‫ואכם־ל‪.‬‬
‫ביה״ם שם עבדד‪ .‬שהמטחה ו מל ה וילדיה היו אמורים‬ ‫סימן עד‬
‫אסוע אתשליס בשעה שש מרב לנר‪-‬מנוה של אחיה‪ ,‬ולא‬
‫עוד אלא שהאשה מנ פ ה התקשרה לאחותה בירושלים חני‬ ‫אוטובוס שנשרף על נוסעיו ובתוכם אשה אחת‬
‫שעה לפני הנסיעה והודיעה לה מנסיעתם אתשלים לחגיגה‬ ‫אם יש להתיר לבעלה לישא את אחותה‪.‬‬
‫]ואץ להעלות על הדעת כלל שפתאום ברחה מבעא‪ ,‬ראיה‬
‫ונעלמד‪ ,.‬והזז־מ ל מ ל העלוב הזה אשד‪ .‬אחרת שנתלותה‬ ‫ב״ה‪ .‬ה״י אדר״א תשם־ס‪ .‬יחשלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬
‫אאו וילדיה[‪ ,‬וא־כ בא זה ומעיד על זה שמד‪ .‬שהעד דסקי‬ ‫לכבת־ הרה״ב הרה׳׳ג‬
‫ראה באוטוטס האיש שמזהה אותו עם אשד‪ .‬וילדים כדרך‬ ‫ר׳ יצחק שלמה זילברמן שלים־א‪.‬‬
‫משפחה אחת‪ ,‬הנם המה זאת המשפחה האומללה‪ ,‬והיא זאת‬
‫שנשרפה עם הילדים‪ .‬ונחשב כהוחזקו בכך בנ‪^o‬ה הזאת‪.‬‬ ‫כמבוקשו העי כותב לו חו״ד בקשר לאסון הסראגי‪,‬‬
‫‪ a‬אפילו יהיבגא ש^ העד שפר נחשב לעד )כדעתו של‬ ‫ואתזת אם יש היתר שמלה ישא את אהותה‪.‬‬
‫גחל אחד(‪ .‬בכל זאת נסי יש מיץם להתיר על‬ ‫שאלה‪ .‬מנין האשה רחל וייס אשת ר׳ אליעזר ווייס‬
‫מ)בגידוף הסימנים(‪ ,‬שמעל יוכל לישא את אחותד‪.,‬‬ ‫ושלשת ילדיה שנשרפו ע״י גויים ליד יריחו‬
‫דיעוין בשו״ת טדע ביהודה מהדו־ק חאה״ע סימן ל־ג‬ ‫בחדש מרחשון תשמיש• י מ ת ת‪1‬ה לישא לאשה את אוותה‪.‬‬
‫שםאר ‪ 7‬ברוב כחו לבאר ולד‪.‬וטח שעד אחד נאמן‬ ‫הבעל והאשה עם ילדיהם היו אסורים לנסוע לירושלים‬
‫מדאורייתא מדות אשה‪ ,‬וחכמים מפה שהחמיח אמר שאינו‬ ‫בשעה שש מ ר ב לבר‪-‬נמוה של אחיה‪ ,‬דבר זה היה‬
‫נאמן‪ ,‬ובדימר המתחיל העולה‪ ,‬מבאר הט״ב זאת במפורש‬ ‫‪T‬וע לשכנים ולמנהל ביה״ס שבו עבדה‪ ,‬וגם התקשרה‬
‫נם בטגע אשא את אחותה‪ ,‬וטתב ח־ל‪ :‬וכן ימא לנסן‬ ‫לאודתה בירושלים חני שעה לפני הנסיעה שהיא באה‪.‬‬
‫לפח דאין ע*א נא ‪ p‬באיש שמתה אשתו שישא אחותה אף‬ ‫מ לו ת ה עם מל ה והילדים ראה (עתם העד שפר שהכיר‬
‫דעבח לגלדי ונאמן מן התורד‪ .‬מכל מקום חכמים החמירו‬ ‫את הבעל והילדים ססבריה ואחיכ הכיר גם‬
‫באיסור תורה לד‪,‬חםיר על דברי תורה כען דליכא עגונא‬ ‫אותר‪ ,‬ע־פ תמונה‪ ,‬גם הע‪ T‬ששמע את ה מל נועק הנילו‬
‫עכ״ל‪.‬‬ ‫את אשתי‪ .‬העד רסקי ראה אותם יחד עם הילדים כדרך‬
‫ץצא לט לפי הנו״ב שזה שע״א זרט נאמן להעיד שמתה‬ ‫משפחה‪ .‬אחו^‬
‫אשתו כוי אשא את אחותד‪ .‬הוא רק מדרבנן‪ ,‬ואם כן‬ ‫כמלזמה ששנים הנ״ל העידו שלא יתכן שברחד‪ ,‬או לוקחה‬
‫לפי דבריו נריכים לפרש שגם מ״ש הרסב״ם בפ״ג מה׳ ימם‬ ‫בשבי ע*י התוקפים‪ .‬אנשי החיק מסע על טפה‬
‫הלכה י׳א דאץ האיש נאמן אמר מתה אשתי שישא את‬ ‫שרשרת עם מדליון‪ ,‬שלדעת סוחרי תכשיסים דגם מנוי הוא‪,‬‬
‫אחותה עד שיעידו שני עדים שמתד‪ .‬אחותד‪ ,.‬שזה שמנריך‬ ‫אמנם בין אלף נשים לא תמנא אחת שאבשתו‪ ,‬שמתאים‬
‫שני עדים שהוא לא מן התודה אלא רק מדרבנן‪ ,‬אבל מן‬ ‫לתמונה )כדלהלן(‪.‬‬
‫התורד‪ .‬מספיק אה עד אחד‪ ,‬כי כפי שיראה המעיין יוכח‬ ‫גם נעקרה שן אחת עם כתר שלפי הכוונת המשפחה אל‬
‫שר‪.‬נו*ב שם מבאר את דבריו שמהית סגי בע׳א גם אאבא‬ ‫תפא שיניים בירושלים נתברר לחוקר המשטרה שזו‬
‫דד‪.‬רםב״ם‪ ,‬ומאריך בדבריו על כך כדיעו״ש‪.‬‬ ‫ענוות הרופא הנ*ל‪ .‬גם אחר מהמשפחה אמר לאנשי החיק‬
‫ומכץן שק שע״א נאמן מד‪.‬״ת‪ ,‬ורק מדרבנן הוא שנריטם‬ ‫שידע שיש לד‪ .‬שן עם כתר לפגי שהנ״ל סיפר זאת‪ .‬גם‬
‫מה שני עדים‪ ,‬א־כ ^ ו נ ט שטסף לדברי העד‬ ‫נורת המדליון תיאר א לפני שד‪.‬נ״ל סיפר לו‪ ,‬גם נמנא‬
‫ישנס לפניט גס שני סימנים אמנעיים‪ ,‬תו מספיק לוסיר גם‬ ‫נילוס מהנפטרת שד‪.‬םדאזן ניכר להדיא בתמונה‪.‬‬
‫מד‪ .‬לבד‪ ,‬היות והניחן זעא כבר לא על םד‪.‬״ת אלא על‬ ‫גופות שלשת הילדים נמנזע אד האם‪ .‬לא היה באפשרי‬
‫מדרבנן וכדימאר‪.‬‬ ‫כלל אזכיר את הנפטרים בטביעות עץ‪.‬‬
‫ושני הסימנים האסנעייס הסה א( מה שמנ(נ על טפה‬ ‫תשיבה* אחרי עברי בעיון על מכתב*השאלה ופירוט‬
‫שרשרת עם מדלחן‪ ,‬ונמנא נילום טר>נפטרת‬ ‫השבדות‪ ,‬ועיון בנדדי ההלכה נלענ ‪ r‬כי יש‬
‫שהמדלחן ניכר להדיא בתמונה‪ .‬מ מה שמנאו שן אחת‬ ‫אסיר בשופי למלה של הנפטרת אשא את אזנתה לאשה‪,‬‬
‫שנעקרה עם כתר‪ ,‬ואחד מאנשי המשפחה אסר לאנשי הח*ק‬ ‫וכדיבואר בקנרה‪.‬‬
‫שידע שיש לה שן עם כתר‪.‬‬ ‫א( העד שפר העיד ממש שהכיר את הבעל והילדים‬
‫ומכיון שכן‪ ,‬הרי מלבד שישנם הרבה פוסקים דס־ל דשני‬ ‫מטבריה‪ ,‬ואח־כ הכיר גם <עתה ע״פ תנענד״‬
‫סימנים אמנעייס כדלענמס מנטרפיס בכלל לר‪.‬תיר‪,‬‬ ‫גם העד דסקי שר‪.‬עיד שראר‪ .‬אותם >האיש ור‪.‬אשה( אם‬
‫יעוץ אה״ע ס׳י יח סדי ‪ r o‬ובאה״ט ס״ק עה ופתחי תשובה‬ ‫הילדים כדרך משפחה אחת‪ ,‬לדעתי יטל לד‪.‬חשב‬
‫סש״ו‪ .‬ואונה־פ שם‪ .‬עוד זאת‪ .‬אפילו דברי המחמירים‬ ‫עי'כ לעד טסף‪ ,‬דהרי המדובר בבעל ת״ח וחרד לדבר הי‪,‬‬
‫קמה‬ ‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫סימזעד‬ ‫שו״ ת‬
‫תנאי[ לא מצינו בזה תקנת חכמים להאמינם‪ ,‬בכל זאת‬ ‫להחמיר בשני סימנים אמצעיים בלבד הוא בעיקר כשהמדובר‬
‫הוסכם אצלם להסתמך על זה ולא לעכב אח נשואיה של‬ ‫באיסור תורה‪ ,‬אבל לא כאשר מבלעדי זה המדובר הוא רק‬
‫האשה בנימוק היות שיודעים את האמת כי מת‪ .‬ודון איפא‬ ‫באיסור מדרבנן)יעוין בערוך השלחן אה*ע סימן י״ז סעיפים‬
‫מינד‪ ,‬ומינה גם לכגון נידוננו‪ ,‬שג־כ יודעים את האמת‬ ‫ק״ע‪-‬קע־ח‪ ,‬ומהמובא מזד‪ ,‬באוצה־פ אה־ע שם(‪ ,‬ובכנון‬
‫ובבירור גמור שד‪,‬אשד‪ ,‬נהרגה‪] .‬ויעוין גם בספר חדושי אנשי‬ ‫נידוננו שיש מבלעדיהם עדות עד אחד על המיתה הרי נשאר‬
‫שם להגרש״ק ז־ל בתשובה שבראש הספר מ*ש אודות נשים‬ ‫האיסור רק מדרבנן כנ‪-‬ל‪ ,‬וא־כ בכל כה־ג שפיר מועיל בזה‬
‫שאינן שומרות ההיתר שלהם במכתב בי־ד שהתגרשו‪,‬‬ ‫שני סימנים אמצעיים נוספים להתיר על פיהם לבעל לישא‬
‫וכשבאות לד‪,‬נשא קשה להם לד‪,‬מציא עדים שראו הגירושין‪,‬‬ ‫את אחותה‪.‬‬
‫אך שטח שיש קול וע־א‪ ,‬אם אפשר להסתמך ע־ז לד‪,‬תירה‬ ‫ובפרט על כגון נידוננו שנוסף להאמור ישנם גם ידים‬
‫עי־כלד‪,‬נשאלשוק מו״ש[‪.‬‬ ‫מוכיחות לכך סהידיעד‪ ,‬על נסיעתה של האשד‪,‬‬
‫ד‪ (,‬והנה מציט לד‪,‬פני יהושע ריש גיטין)מובא גם באוצה־פ‬ ‫כזה הזמן והודעתה על כך זמן קצר לפני יציאתה לדרכה‬
‫שם אות ג״< דם־ל דהבע־ד בעצמו עדיף מע־א‬ ‫זאת‪.‬‬
‫משום דחזקה אינו מקלקל עצמו באיסור דכל ישראל בחזקת‬ ‫גם זאת‪ ,‬לדעתי הדעת בכלל טסה לומר שמציאת המדליון‬
‫כשרות‪ ,‬משא־כ ע־א דהוה רק דיבורא בעלמא דל״ל שייכות‬ ‫על הגוף וממצאיו‪ ,‬נחשב לסימן מובהק‪.‬‬
‫בטה ע״ש‪ .‬וא־כ בהצטרף אליו גם הטמנים מוכיחים הג׳׳ל‬ ‫ג( סעיף טסף לד‪,‬אמור בהאות הקודם יש לצרף מה שיסת‬
‫יש יסודות להיתר גם משום הא בלבד‪ .‬ובפרס כאשר יש לו‬ ‫רש״י ז*ל‪ ,‬כפי שהבין בדבריו הב*י בסור אה״ע‬
‫נאמנות יתירה באשר שבשעה שהעיד וצעק בכזאת על מות‬ ‫סוף סימן ט*ו‪ ,‬דט״ל דעד אחד נאמן בכלל להע‪ T‬על מיתת‬
‫אשתו לא עלתה על דעתו כלל שיתכן אפילו דבר מה שעי״ז‬ ‫אשתו ולהתירו שישא את אחותה‪.‬‬
‫שיתנו אימון בו יוכל לישא אחותה‪ ,‬וצעקותיו ובכיותיו היו‬ ‫ד( עוד זאת‪ .‬התנהגותו של הבעל עם קרות ‪ -‬האסון‬
‫לפי תומם על הגזר דין הקשה שנגזר עליו בגזירת נורא‬ ‫ולאחריו והאבילות עליה בתאניה ואניד״‬
‫עלילה‪) ,‬יעו‪-‬ש באוצה־פ סק״א שמובא כעין סברא כזאת‬ ‫וד‪,‬תאספות המונים המונים בלויה ובתנחומים‪ ,‬מהוים גם כן‬
‫לגבי נאמנות ע׳־א ע־ש(‪ .‬והבעל הזה הוא לא רק בחזקת‬ ‫כשלעצמם ידים מוכיחות ביותר על מיתת אשתו זאת‬
‫כשרות‪ ,‬אלא כ‪T‬וע הוא בכשתת ודאית‪.‬‬ ‫וילדיהם‪ ,‬עד כדי שיתכן לצדד לד״תיר גם עבור כן‪ ,‬דהכל‬
‫חה שהרמב״ם בה׳ יבום הנ״ל כותב בלשון‪ ,‬דאין האיש נאמן‬ ‫היה לפי תומו‪.‬‬
‫לומר מתה אשתו שישא את אחותה‪ ,‬נראה דהוא‬ ‫ובדומה לזה להתיר על כעין דא מובא באוצה־פ סימן ט׳־ו‬
‫בדייקא‪ ,‬דאינו נאמן כאשר בא לומר שמתד‪ ,‬לשם זאת‬ ‫סע׳י כ׳׳ז ס׳׳ק ס־ב בשם שו״ת ‪ t‬יצחק ח״ב סימן‬
‫המטרה כדי שישא את אחותה‪ ,‬אלא צריך עדים לכך‪ ,‬אבל‬ ‫ר*ג‪ ,‬דהעלה לד‪,‬תיר לישא את אחות אשתו עפ׳יי אמירת‬
‫משא״כ כשהחזיק לומר כן שמתה אשתו עוד לפני שעלה על‬ ‫הבעל שאשתו מתה בבית החולים מכיון שהרב נסע לשם‬
‫דעתו כלל לישא אחותה‪ ,‬ורק לאחר טכן הזדמן לו בכזאת‪,‬‬ ‫ונודע לו שם בצירוף הבד־צ מפי ב׳ שמשים דח־ק דהבעל‬
‫אזי יתכן שפיר לתת לו נאמנות כאשר יש ‪T‬ים מוכיחות על‬ ‫היה מפשר עצמו עם הגבאי דח״ק בקבורת אשתו‪ ,‬והבעל‬
‫כך‪ ,‬ובפרס בהצטרף לאמירתו גם סימנים ואומדטת צדדיות‬ ‫וקרוביה נהגו עליה אבילות וכוי‪ ,‬מפני דר^־ל עי־כ כהוחזקו‬
‫מתקבלות על הדעת‪.‬‬ ‫כאיש ואשה ^ו*ש‪ ,‬ו‪T‬ים מוכיחות כאלד״ והוחזקו כזה‪ ,‬ועוד‬
‫ו( עוד סניף נוסף להיתרא נוכל לד‪,‬וםיף בזד״ והוא‪ ,‬היות‬ ‫יותר מזה הרי היו גם בנ‪T‬וננו‪ ,‬והא^ רעשה על האסון‬
‫שחוץ מהנהג והנוסעים לא התווספו באוטובוס בשעת‬ ‫הכבד הזה‪ ,‬ובמיוחד בטבריה מקום מגוריהם של הזוג‪,‬‬
‫התבערה אנשים נוספים שחדרו בפנים מבלי דעת‪ ,‬וכל‬ ‫ובירושלים מקום הקבורד‪ ,‬ונהיגת האבילות בבית הוריד‪.,‬‬
‫הטסעים זוד^ לנכון ולא נפקד מהם איש או אשד״ פרט לזאת‬ ‫כן חזיתי בירחון מור ‪ ,T‬אלול תשל׳־ח תשובה נדפסת שם‬
‫הנפטרת ושלשת ילדיהם‪ ,‬אם כן ברור הדבר שהעצמות‬ ‫מהגאון רבי שמחד‪ ,‬זליג ריגר זצ״ל דיין ומו׳צ‬
‫השרופות שמצאו המה רק של אלה הנעדרים )יעוין אה־ע‬ ‫דבריסק‪ .‬ובה מסופר על ‪T‬ו על מעשה‪-‬רב מעין האמור‬
‫סימן י*ז סעי׳ ל׳ ובאה־ט‪ ,‬ופי־ת ס־ק קכ׳־ט‪ ,‬ומהמובא‬ ‫שפסקו ועשו עוד בחיי הגאון הגר׳־ח מבריסק זצייל‪ :‬וז*ל‪:‬‬
‫באוצה״פ שם<‪ ,‬ולא נשאר מקום לחוש לשמא ברחה או לוקחה‬ ‫וצער היה לט בחיי אדמו־׳ר הגאון ז״ל בגס שניתן על תנאי‬
‫בשט והעצמות המה של אחר שחדר לשם‪ .‬וזד‪.‬ו טסף עם־׳ש‬ ‫אם ימות לפוטרה מחליצד״ והיד‪ ,‬בעלה בשפיסאל ]בית‬
‫השואל במכתבו דכטדומה ששני העדים הנ״ל העידו שלא‬ ‫חולים[ של נכרים ומת שם‪ ,‬ולא היה אפשר להודע כי אם‬
‫יתכן שברחה ‪ w‬אקחה בשט ע״י התוקפים‪.‬‬ ‫מהנכרים‪ ,‬ונמצא כי ה ‪T‬יעה מהנכרים הוא לענין הגירושין‬
‫ז( השואל הזכיר שיטת הר׳־א מוורדין להתיר באבד זכח‪,‬‬ ‫שלא מציט בזר‪ ,‬תקנת חכמים‪ ,‬וםסכם אצלנו כיון שאנו‬
‫אך הפטיר כלאחר ‪ t‬שרבו החולקים עליו‪.‬‬ ‫יודעים האמת כי מת אין לט לעכב נישואיה עכ׳־ל‪ .‬הרי לנו‬
‫אולם לא כן הדבר‪ ,‬אלא להיפך רבו המתירים כדעתו‬ ‫מעשד‪-,‬רב מגאוני צדיקי עולם שהגם שה ‪T‬יעה על מיתת‬
‫בזמנט דקביעי בי‪-‬דאר וטלגרף וכו׳ ויטלים במהרה‬ ‫הבעל היתה שם רק מנכדים אשר לענין הגירושין ]שהיה‬
‫להודע מכל קצוי ארץ‪ .‬ואדירי הפוסקים כתבו על כן להתיר‬ ‫הדיון שם אם לפטור אח האשד‪ ,‬מחליצה מכח הגס שניתן על‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן עה‬ ‫שו״ת‬ ‫קמו‬
‫ואם כן לפי הנ״ל מיושב שפיר לזד‪ .‬דבעינן בגט דרשה‬ ‫בכגון דא דאבד זכרו )אך קבעו לזה פסק־זמן(‪ ,‬יעוין מה‬
‫מיוחדת של וכתב לה לשמה‪ ,‬גם אליבא דר״מ‪.‬‬ ‫בהארכתי בזה בספרי שו־־ת ציץ אליעזר ה״ג סימן כי־ה‪,‬‬
‫והיינו כדי לאשמעינן דשונח גדר הלשמה שהעדים צריכים‬ ‫וחלק ה׳ סימן כ ‪ , T‬וחלק ס־ו סימן נ״ט יעו״ש‪ ,‬ומשם בארה‬
‫לחתום בגט מהסתם לשמו שבכל השטרות‪ ,‬דבכל השטרות‬ ‫ללמוד בק״ו למקרה שלפנינו שפורסם בכל עתוני העולם‬
‫הלשמה של העדים מתבטא רק בזה שחותמים ע־פ מבוקשו‬ ‫וכלי התקשורת והקול נשמע בכל קצוי ארץ‪.‬‬
‫של המתחייב ומדעתו‪ ,‬אבל אין דין מיוחד שצריכים‬ ‫ח< מכל הלין שנתבאר נלעני־ד דיש שפיר להתיר לבעל‬
‫להתמנות ושיחשב לד‪,‬ם כאילו עומדים במקומו של המתחייב‬ ‫לישא את אחות אשתו‪.‬‬
‫וכאילו חתימתם מתחשבת כאילו המתחייב בעצמו חותם‪,‬‬ ‫בישועות ונחמות‬
‫דלא צריכים לזה‪ ,‬ומספיק הסכמתו של הבעל שיחתמו הם על‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫התחייבותו ושעי״כ יחשב זה לשטר ראיה על התחייבותו ולא‬
‫יוכל להכחישה‪ .‬אבל משא־כ בגט‪ ,‬הדרשה של וכתב לה‬ ‫סימן עה‬
‫לשמה אשר לר״מ מוסב זה על עדי החתימד‪ ,‬באה ומלמדת‬
‫אותנו כי צריכים בזה במה שבעינן שהעדים יחתמו לשמו‬ ‫א‪ .‬ישוב לקושית הגרע־א ז׳יל אליבא דר־מ‬
‫ולשמה‪ .‬צריכים גם זאת שמיניוי של הבעל לעדים על כך‬ ‫דס״ל דדין לשמה בג״פ נאמר על החתימות‬
‫יהא כולל גם זאת שיעמדו במקומו ושיחשב הדבר כאילו‬ ‫דמדוע צריכים לזה דרשה מיוחדת של וכתב לה‬
‫הבעל בעצמו חותם על כך‪ ,‬כי הוכתב לה מגלה לנו דבעינן‬ ‫לשמה הא הוא דין בכל השטרות‪.‬‬
‫שיכתבנו לה הבעל‪ ,‬ולר־מ קאי זה על עדי החתימה ולכן‬ ‫ב‪ .‬בגדר אפקינהו רבנן לקדושין מיניה‪ ,‬אם הוא‬
‫בעינן שיהא לד‪,‬ם תוקף כזה‪.‬‬ ‫גדר שוה בכל המקומות‪ ,‬ואם נשארו מיהת‬
‫ב< במערכה של ״בדין זמן בגיטין״ וגדר אפקינהו רבנן‬ ‫קדושין דרבנן‪ ,‬ואם אית לה כתובה‪.‬‬
‫לקדושין מיניה‪ .‬אחרי שמביא כבו׳ מ־ש בהגהות‬ ‫ב־ה‪ ,‬יום ה׳ כ־א סיון תשמ״ז‪.‬‬
‫מלא הרועים בגיטין ד׳ ל״ג‪ ,‬כותב ששמע מד‪,‬גר״י רבינוביץ‬ ‫לכבוד הרב הגאון חו׳־ב סוע״ה‬
‫שליט״א להוכיח דהגם דאפקינד‪,‬ו אית לה כתובה מהא‬ ‫מוהר־ר מנשה מנחם הכהן שליט״א‪.‬‬
‫דאמרינן דע״א שאומר מת בעלה נוטלת כתובי‪ ,‬ממדרש‬ ‫יקבל נא הסכמתי כמבוקשו על חיבורו בכת״י עמ״ס גיטין‪.‬‬
‫כתובה‪ ,‬ורש״י בשבת קמ״ד! הרי כותב דכל מה שע״א נאמן‬ ‫לחיבת הקודש אכתוב לו כמה ד •ת בקצרה‪ ,‬על‬
‫לומר מת בעלה הוא מדין אפקינהו‪ .‬וכן כותב דהגר״י כהן‬ ‫המדובר בספרו‪.‬‬
‫שליט״א אמר לו דאין אפקיגד‪,‬ו לכל מילי והראיה דאשה‬ ‫א( בסימן ד׳ מביא קושית הגרע־א ז״ל בריש גיטין שמקשה‬
‫שאמרה מת בעלי מתיבמת‪ ,‬ואי אפקינהו משוה כלא היו‬ ‫לר־מ דס־ל דדין לשמו נאמר על החתימות מ״ס‬
‫קדושין מעולם מ״ס מתייבמת הא אין זה אשת אחיו)לדעת‬ ‫בעינן לדרשה מיוחדת בגט של ״וכתב לה* לשמה‪ ,‬הא הוא‬
‫רש״י דבכה״ג הוא משום אפקינוע( ע־כ‪.‬‬ ‫דין בכל השטרות שאין העדים יכולים לחתום אלא ע־פ‬
‫ואעיר בזה‪ ,‬דנעלם מכם דברי הרשב״א בתשובותיו ח״א‬ ‫ציוויו של המתחייב‪ .‬וכב* מתב ליישב ולהסביר בטו־ט כיד‬
‫סימן אלף קס״ב‪ ,‬שמבאר דענין אפקינד‪,‬ו שאמרו חז״ל‬ ‫ה׳ הסובד‪ ,‬עליו‪.‬‬
‫בכמה מקומות מלבד היכי שעשה שלא כד‪,‬וגן‪ ,‬היינו רק אם‬ ‫ולענ״ד נראה ליישב קושית הגרע־א עפי״ד הרמב״ן‪ ,‬מובא‬
‫נימא אפקינהו יהיד‪ ,‬תועלת שלא יהא צריך לומר אפקינהו‬ ‫גם בר־ן בסו*פ התקבל שכותב להסביר טעם הפסול‬
‫וכו׳ ומפרט וכותב דה־ה בעידי מיתת הבעל דאם אמרינן‬ ‫של אומר אמרו בג־פ‪ ,‬מפני דשאני גט דכיון דבעינן לשמה‬
‫אפקינהו וליכא דבר שבערוה וחזקת אשת איש‪ ,‬שוב אמרינן‬ ‫ובעינן נמי וכתב לד‪ ,‬כלומר שיכתבנו לה הבעל‪ ,‬אין הסופר‬
‫שע״א זאשה נאמנים שמת הבעל זט׳ יעו״ש‪ ,‬ואם כן לפי״ז‬ ‫ור‪,‬עדים חותמים במקום הבעל אלא כששמעו המד‪ ,‬מפיו‪ ,‬אבל‬
‫אין כל הוכחד‪ ,‬מההיא דע־א שאומר מת בעלד‪ ,‬נוטלת כתובה‪,‬‬ ‫בשאר הדברים עושה אדם שליח שלא בפניו וכו׳‪ .‬ע*ש‪ .‬הרי‬
‫או מההיא דאשה שאמרה מת בעלי מתיבמת‪ ,‬לבוא ולומר‬ ‫למדנו מדברי הרמב״ן ז״ל דהוכתב לה דדרשינן מזה לה‬
‫דאין אפקינהו לכל מילי‪ ,‬משום דשם שאני מפני דאחרי‬ ‫לשמה‪ ,‬מחדש לנו את זאת‪ ,‬דבגט בעינן תרתי א< שיכתבו‬
‫שאמרינן אפקינהו‪ ,‬תו אמרינן שע״א ואשה נאמנים שמת‬ ‫אותו לשמה ‪ a‬שיכתבנו לה הבעל‪ .‬ומשום כך דבעינן בגס‬
‫בעלד״ וממילא לא אמרינן אפקינהו‪ ,‬והיינו משום דענין‬ ‫הני תרתי‪ ,‬לכן לא הסופר ולא העדים יכולים לקבל מעמד‬
‫אפקינד‪,‬ו היינו רק אם נימא אפקינהו ‪ ,t ;t‬תועלת שלא יהא‬ ‫זה שייחשבו כותבים וחותמים לשמה במקום הבעל וכאילו‬
‫צריך לומר אפקינהו‪.‬‬ ‫ד‪1‬א בעצמו עושה זאת אלא כששמעו ישר מפיו‪ ,‬ולא במינוי‬
‫ועוד יעוין בשו״ת ברית אברהם חאה״ע סי׳ נ״ט שמבאר‬ ‫ע״י הבעל שלא בפנ‪,T‬ם‪.‬‬
‫באריכות דבכל מקום שמצינו באפקינהו רבנן‬ ‫גם הרא״ד‪ ,‬ז״ל שפליג שם על הרמב־ן סה‪ ,‬לא פליג רק על‬
‫לקדושין מיניה‪ ,‬לא שהפקיעו לגמרי שלא תהי׳ אשת איש‬ ‫זה דס״ל לד‪.‬רמב'ן דשלא בפניד‪.‬ם לא יכולים לקבל‬
‫כלל אלא הפקיעו רק הקדושין דאורייתא ונשארו קדושין‬ ‫מעמד כזה‪ ,‬אבל מודד‪ ,‬שפיר לעיקר ההנחה הזאת דבגט‬
‫דרבנן‪ ,‬וממילא תיקנו שיהני גט כזה‪ .‬או ע״א ואשד‪ ,‬יעו •ש‪.‬‬ ‫בעינן הנך תרתי דלעיל כדיע״ש‪.‬‬
‫קמז‬ ‫‪ r s‬אליעזר חי־ח‬ ‫סיפזעו‬ ‫שו ־ת‬
‫קורא אה נדחה לומר שכן צריך שלשה‪ ,‬וסתב‪ ,‬דלא אשכחן‬ ‫וכ*כ בשו־ת עין יבחק חאה־ע ח־ג סי׳ ם*ב ענף ג*‬
‫חעזכר תלתא אלא במביא ממדינת הים משום ‪ o r p‬שטרות‬ ‫דאפקינהו לקדושץ מיניה דבכל הש־ם לא הפקיעו ‪ p‬קדושי‬
‫בשלשה‪ ,‬וגבי ביטול גס‪ .‬אלא כותב לסתור הקושיא מכח‬ ‫דאורייתא‪ ,‬אבל קדושי דרבנן נשאר גם אחר הפקעת קדושין‬
‫אחר‪ ,‬ומסביר‪ ,‬דלכן לא בעי תלתא מפני דזה דבעינן ג׳‬ ‫עיי־ש‪ ,‬וא־כ לפי ‪ r‬ליכא נסי מה ששואל כבו׳ בדבריו לדעת‬
‫אפילו בדיני ממונות היינו מדרבנן וכו׳‪ ,‬הלכך נתינת גט‬ ‫הנמו־י דגם בלא זמן מהני מדין אפקינהו‪ ,‬דאמאי חיישינן‬
‫אע״ג משפט לא בעי תלתא ובפני חד שיודע להקרות סגי‪,‬‬ ‫לפירות שמשעת חתימה עד שעת נתינה הא כיון דאפקינהו‬
‫אלא דבעינן תרי שימטר לפניהם ו ט׳ הלכך הואיל ויהט‬ ‫א*כ אין כאן קדושין כלל וכל המירות מלמפרע שייכי‬
‫לה באפי תרי שיודעין להקרות הן הן עדים הן הן דיינים‬ ‫לאשה‪ ,‬אבל לפי הנ״ל מיושב שפיר‪ .‬דהא נשארו מיהת‬
‫דהואיל דהיב ליה להאי גיטא ביממא שהוא כשר לדון כל כי‬ ‫קדושי דרבנן והם תיקנו גם בקשר לפירות‪ .‬ואכם־ל יותר‪,‬‬
‫האי גווגא עד נעשה דיין אפילו בדאורייתא וכו׳ הלכך נראה‬ ‫בברכה‬
‫בעיני דנתינת הגט דוקא ביום ולא בלילה ‪r‬ו•ש‪.‬‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫הרי לנו דגם להאור זרוע פשיטא ליה דנתינת ג־פ סגי‬
‫בדיין יחידי‪ ,‬אלא שמסביר זאת דמשו״ה סגי ביחידי‬ ‫סימן עו‬
‫מפני שגם העדי מטרה מצסרפין לו‪ ,‬דהן הן עדים הן הן‬
‫דיינים‪ ,‬דבל כה־ג עד נעשה דיין‪ ,‬ויוצא שזה נעשה תמ ‪T‬‬ ‫ס‪T‬ור ג־פ אם זקוק שיהיה במותב בי תלתא‬
‫באגפי תלתא דייני‪.‬‬ ‫בדייקא‬
‫והלום ראיתי בספר ג‪T‬ולי סהרה בחלק התשוטת שבסוף‬
‫הספר טמן כ־ו שדן בדברי האור זרוע כפי שמובא‬ ‫אודות הנהוג בבתי הדין בארץ שבהרבה פעמים לא‬
‫בסדר גם דמהר״י מרגלית שטכח דם־׳ל דבגס א־צ אלא רב‬ ‫מקפידים בם ‪T‬ור ג־פ מ ‪ T‬הבעל ליד האשה שיהא‬
‫ועדים לא ט ‪ r‬של שלשה‪ ,‬ומאידך תופם‪ ,‬וכך תופטם גם‬ ‫במותב בי תלתא בדייקא‪ ,‬ואפילו דיין יח‪ T‬מחברי בית הדין‬
‫מסדרי הגיסין המהרי״ל המהר־י מינץ והמהר׳׳ם דאין נותנין‬ ‫מסדר לא פעם הג־פ ביחידי‪.‬‬
‫גס בלילה‪ ,‬ומביאים זאת ג״ב מהאו־ז‪ ,‬ומתמה על כן דהוי‬ ‫א( הנה שלשת עמודי ההוראה אשר כל בית ישראל נשען‬
‫כתרתי דסתרי‪ ,‬וכיון דהכל תפסו כהאו־ז דגירש בלילה‬ ‫עליהם ה״ה‪ :‬הב־ח‪ ,‬הדרישה‪ ,‬והם־ז‪ ,‬סבירא להו‬
‫פטל אלפא דהוי כ ט דין א־כ אמאי פסקו דא״צ ט״ד אפילו‬ ‫בפשיטות דסיחר ג׳׳ם מיד הבעל ל‪ T‬האשה אין עריך בי׳׳ד‪.‬‬
‫לכתטלה‪ ,‬וכותב לתרץ מדידיה די־ל דהא דפסלי אם גירש‬ ‫הב״ח בטור אה״ע סי׳ קס״ס ד־ה ולכתחילה‪ ,‬בבאת מדוע‬
‫בלילה לאו משום דהוי דין אלא דגזרינן שמא יכשירו ג־כ‬ ‫שלא הצריכו גם בג*פ לפרסומי מילתא כמו בחליצה‪,‬‬
‫בשליח המביא גס‪ ,‬ויתנוהו בלילה וזה ממ״ג פסול וכו׳‪ ,‬אבל‬ ‫כותב וז״ל; והעיקר נראה דבגחשה דאין צריך דיינים דסגי‬
‫להא ליכא למיחש דאם נתיר גם שלא בבי־ד יטאו ג־כ‬ ‫בשני עדים לא הצריט פרסום עכ׳׳ל‪ ,‬זאת אומרת דם־ל‬
‫להתיר בגס עי׳י שליח ליתנו שלא בבי׳ד דזה הוי גדרה‬ ‫להב״ח דזה שהוקבע שיהא ם‪T‬ור ג״ם מטר למוסד הרבני‬
‫לגזירה דהא באמת מדינא א״צ בי״ד כדקיי״ל נותנו בפני‬ ‫הוא רק לשם מיגדר מילתא שלא יצ» מכשולים כאעזד יהא‬
‫שנים אלא דאנן מחמרינן להצריך שלשה ו ט׳‪ ,‬ושוב טתב‬ ‫בזה תורת כל אחד בידו‪ ,‬אבל מעיקרא דדינא סגי בזה טפר‬
‫דהגם דהדברים בעצמן ניתנו להאמר‪ ,‬מ״ם אין זה מספיק‬ ‫ושני עדים‪.‬‬
‫בדברי הסדרים וטי‪ ,‬לכן כותב ל ת ת בכזאת‪ ,‬דהא דפסקו‬ ‫הדרישה בטר אה׳׳ע טמן י״ב אות ו׳ טתב בפשידזות דגם‬
‫הסדרים כהאו״ז דגט זעי כ ט דין‪ ,‬ם־מ הא דא־צ בי־ד כו*ע‬ ‫אין צריך בית דין אלא ביח‪ T‬סגי ע‪-‬ש‪,‬‬
‫מרדו‪ ,‬דהא בלא־ה כמה מהראשונים פסקו כשטאל דשנים‬ ‫והט״ז באה״ע סימן קנ־ד בסדר הגט סק״א כותב וז־ל;‬
‫שדנו דיניהם דין‪ ,‬ואפי׳ להנהו דפסקו דלא כשמואל היינו‬ ‫ולענין קרובים שאני חליצה דצריך דוקא ביי׳ד‪,‬‬
‫בדין ממש אבל מ ט דאינו דין אלא דטי כ ט דין כיון דאיכא‬ ‫משא־כ בגם דסגי בב׳ ואינם אלא עדים בעלמא‪ ,‬ומ״ה לקמן‬
‫כתובה למשקל הכל מודים דסגי בשנים‪ ,‬וטון דאי אפשר‬ ‫ט׳ זה בסדר הגט כ׳ רס״א דסדר הגס אינו דין אלא ליטד‬
‫לשום גם בלי שני עדי מטרה א־כ הרי הגט ניתן כהלכתו‬ ‫עכ־ל‪.‬‬
‫לט׳׳ע ואפי׳ האו־ז מודה ונתיישבו דברי הפוסקים וכל‬ ‫ב( גם הגם פשוט )שהיה ראש רבני ירושלים ת •ו לפני‬
‫הטגיות יעו׳׳ש‪.‬‬ ‫כשלש מאות שנה( בסימן קכ׳׳ג ם״ק כ״א היה כל כך‬
‫והנה כל ההתאמצויות האלה של הגטולי טהרה ליישב‬ ‫הדבר פשוט בעיניו דגם ל״צ שלשה עד כאשר הוא דן‬
‫שלא תצא סתירה על האו״ז והנוהים אחריו על זה‬ ‫בדיעות הטברים דאין לגרש בלילה משום דהוי דין‪ ,‬הוא‬
‫שטסקים מצד אחד דניתן בלילה פטל‪ ,‬ומצד שני פוסקים‬ ‫משיג עאהם )בד־ה אמנם( וטתב‪ :‬אי ס״ד דגם היינו דין‬
‫דל־צ שלשה‪ ,‬גרט א מפני שלא טו למראה עינמ גוף דברי‬ ‫אמאי לא תיקנו חכטם שיגרש בפני בית דין של שלשה‬
‫האו״ז‪ ,‬אבל לאור מה שהעתקנו מגוף דברי ספר האו״ז‬ ‫כשאר הדיגין‪ ,‬וכענין הגר עיי־ש‪.‬‬
‫מתבהר לפנינו כי האו״ז בעצמו עמד על סתירה זאת‬ ‫זאת גם זאת‪ ,‬דבקושיתו האמורה של וע״פ דן גס הזמר זתע‬
‫לכזערה‪ ,‬וכתב בעצמו ליישב במגטל לתירוצו השני של‬ ‫בה׳ גיטן שם*ל שם שאין לגרש בלילה‪ ,‬והוא לא‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימןעו‬ ‫שו־ת‬ ‫קמח‬
‫וכן ס־ל דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיסין הולד‬ ‫הגידולי סהרה‪ ,‬אלא מבחינה אחרת‪ ,‬והוא‪ ,‬הואיל ויהבו ליה‬
‫ממזר‪ ,‬אליבא ד‪T‬יה הוא דבעי׳ בי ‪ r‬פן אחד יטעה ממטבע‬ ‫באפי תרי אמרינן בזה הן הן עדים הן הן דיינים הואיל ויהיב‬
‫שטבעו חכמים וירבה ממזרים‪ ,‬אבל לא כן אליבא דרבנן‪,‬‬ ‫ליה להאי גיסא כיממא וכר‪ .‬ודוקא משום הך‪ ,‬ומתוך כך‪,‬‬
‫וא־כ י״ל דהת״י ס־ל כר־מ ע״ש‪,‬‬ ‫יליף מזה דיט השני שנתינת הגט צריך להיות דוקא ביום‬
‫ולא בלילה‪.‬‬
‫וביותר יש לציין לזה דברי הגדולי סהרה שם שטתב לבאר‬ ‫חד‪ ,‬שמסיים וכותב הגידולי טהרה את דבריו בלשון‬
‫שבכלל אין ראיה לכך מהת״י ממה שטתב זאת עה״פ‬ ‫״ונתיישבו דברי הפוסקים וכל הסוגיות־ הוא מפני‬
‫של וכתב לה‪ ,‬משום דפשסא דקרא משמע דמצא בה ערות‬ ‫שלפני זה כותב ״דדבר זה דא״צ בי־ד בנתינת הגט הוא‬
‫דבר ממש ע־י עדים‪ ,‬ואפי׳ ב״ה ור״ע מודו בזה כדמוכח‬ ‫פשוט בכמה מקומות בש״ס כדאמרינן אסו כל דמגרש בבי״ד‬
‫שלהי גיטין‪ ,‬וא־כ הבי ‪ T‬טפין אותו להוציא‪ ,‬והייט דקאמר‬ ‫מגרש‪ ,‬וכן בריש גיסין קיי״ל דאפילו בגס ע־י שליש נותנו‬
‫>הת־י( ויכתוב לה קדם בי דינא‪ ,‬היינו ע־פ הוראת בי־ד‬ ‫לה בפני שנים־‪ ,‬וכמו כן ‪T‬אין בדברי שום אחד מהראשונים‬
‫וכפייה שלהם‪ ,‬וראיה גדולה לזה דבפסוק הסמוך דכתיב ג־כ‬ ‫שפי״ רמז קל להצריך בי־ד בנתינת גט וכר וכן כל רבותינו‬
‫וכתב לה לא תרגם קדם בי דינא משום דהאי קרא דנישואין‬ ‫האחרונים בעלי הסדרים מהרי״ל ומהר״י מרגלית ומהר־י‬
‫האחרונים לא איירי שנמצא בה ערות דבר אלא במגרש שלא‬ ‫מינץ ומהר״ם מבואר בדבריהם דא־צ אלא שני עדי מסירה‬
‫בכפיה ואין לכי ‪ T‬עסק עם גיסו עיי־ש‪.‬‬ ‫ואפילו לכתחילה‪ ,‬ודוקא בגט ע־י שליח טהגין ליתט בבי־ד‬
‫ד< ולדחית דברי הט״ב בזה הפ־ת לא יחיד בדבר‪ ,‬והרבה‬ ‫כמ״ש הטור בשם ר־פ‪ ,‬והיא יתד שלא תמוט־ יעו״ש‪.‬‬
‫הרבה מגדולי הפוסקים שלאחריו ט־נ הרבה בחידושו‬ ‫ג( על דברי הרמ״א שכותב דסדר הגט אינו דין‪ ,‬שמפיק‬
‫זה ודחו דבריו מהלכה‪.‬‬ ‫מיניה הט״ז דלעיל באות א׳ שהוא זה מפני דבגט סגי‬
‫יעוץ בשו־ת דברי חיים )מצאנז( ח־ב חאה־ע סימן צ־ד‬ ‫בב׳ ואינם אלא עדים ככל עדים בעלמא‪ .‬גם הפתחי תשובה‬
‫שטתב להשיב ע״ד הט־ב ע־ש‪ .‬וכותב לדחות דבריו‬ ‫יליף כן מדברי רם־א אלה וטתב בסדר הגט שם בסק״ח‬
‫גם בשו־ת אמרי אש חאה־ע סימן ס־ט‪ ,‬ודוחה על מה‬ ‫וז״ל‪ :‬משמע דאין צריך בית דין של שלשה לסידור הגט‬
‫שמסתמך ואזיל בדבריו ע־ד האו־ז בזה‪ ,‬ומבהיר דגם האו־ז‬ ‫ונתינתו וכפשטות לשון ד‪,‬גמ׳ בב״ב ד׳ ע־ב ובערכין ד׳ כ״ג‬
‫ם־ל כסיום דבריו בזה שא־צ שלשה עיי״ש‪.‬‬ ‫>דאמ׳< אטו כל המגרש בבי דינא מגרש‪ ,‬ובאמת כן משמע‬
‫והגדיל לכתוב בזה בספר שו־ת תועפות ראם סימן ם־א‬ ‫בכל הלטת גיסין שלא נזכר בשום מקום בשו״ע והאחרונים‬
‫)מציין אליו גם בקו׳ תוספת בכורים שבסו׳‬ ‫שצריך בי־ד זולת בגט שהובא ע״י שליח וכו׳ וגם בתשר‬
‫סה־ג(‪ ,‬בראשונה נו־נ בד‪,‬רחבה לדחות דברי הנו־ב‬ ‫הרא״ם ח״ב סי׳ ל״ה אף שמחמיר לענין לילה דהוי כמו דין‬
‫וראיותיו‪ ,‬ובסוף דברין הוא מסכם וכותב בזה״ל‪ :‬מכל הלין‬ ‫מ־מ מודה דא־צ שלשה וכר ע־ש‪> .‬וכ־כ הם־ת בסדר גיטין‬
‫טעמא מטאר דהעיקר דאין לחוש לחומרא של הנו־ב בזה‪,‬‬ ‫למהר־מ יוזפש בסק־ה ע־ד המהר־מ שכותב בלשון •יזמין‬
‫וזכורני בבואי לכאן העירה דמיתי להצריך בי־ד של שלשה‬ ‫הרב וסופר ושני עדים־ דמשמע דא־צ ב־ד של שלשה‬
‫בגט ולחוש לדברי הט־ב‪ ,‬וחזרתי מזה כמו דאמרינן בגיטין‬ ‫לסידור הגס ע־ש(‪.‬‬
‫ד׳ ה׳ וכ־ת אעביד לחומרא נמצא אתה מוציא לעז על גיטין‬ ‫אלא דלאחר מיכן מוסיף הפ״ת וכותב‪ ,‬דאמנם בשו־ת ט־ב‬
‫הראשונים‪ ,‬וכן המנהג בכל בי ‪ T‬שבישראל לסדר גס מאיש‬ ‫תנינא סי׳ קי״ד מחמיר מאד בזה ודעתו דצריך בי־ד‬
‫לאשר‪ .‬ב ^ י ומינה אין לזוז‪ ,‬והמערער בזה יודיעו לו אשר‬ ‫‪-‬של שלשה לנתינת גס אף בגט הניתן מ‪ T‬הבעל ליד האשה‬
‫ישוב מהערעור וכו׳ ומכש־כ שכן ראינו בעיננו בכל בתי‬ ‫וכר‪ ,‬וכמו־כ מביא מהא־ות סי׳ ס׳ סק־ב שהביא תרגום‬
‫דינין שבישראל‪ ,‬ואם יחזיק המערער בזה בערעורו אז‬ ‫יונתן פ* תצא דאיתא שם ויכתוב לה ספר תרוכין קדם בי‬
‫נפגשהו בסילוא דלא מפיק דמא עכ״ל עיי‪-‬ש‪.‬‬ ‫דינא‪ ,‬וכתב דמזה נתפשט המנהג להצריך בי״ד כגט וט׳‪.‬‬
‫כן יעוין בגידולי טהרה שם שבסיום דבריו מתב ח־ל; שוב‬ ‫אולם הפ״ת בעצמו כותב על דברי הנו״ב דתמוה לומר כן‪,‬‬
‫ראיתי להנו״ב שתקע עצמו לדבר זר ורצה לפסול‬ ‫דא־כ איך לא נזכר זה בכל הלכות גיטין בשו־ע‬
‫בגט שלא ניתן בשלשה‪ ,‬ובעיקר הדין אין צריך להשיב על‬ ‫והאחרונים וטי‪ ,‬וכן מבואר בפרישה לעיל אות י״ד דגט א־צ‬
‫דבריו כיון שדעת כל הסדרים דאין בדבר זהירות אפילו‬ ‫בי־ד אלא ביח‪ T‬סגי וכר וט־נ לסתור ראיותיו של הט־ב‪,‬‬
‫לכתחילה‪ ,‬והנה כ׳ שמצא לו און ברש־י ריש סנהדרין בהא‬ ‫ע־ש‪.‬‬
‫דמיאונין בג׳ וכו׳ וזה ליתא דא־כ תלי תניא בדלא תניא‪,‬‬ ‫וכמו־כן על ראית האו״ת מהת״י‪ ,‬מביא הפ־ת דבשו״ת‬
‫ועיקר הכוונה בדברי רש״י מבואר במהר־מ שיף דמיאון‬ ‫חיים שאל סי׳ ס״ל אות י׳ סתר את דבריו‪ ,‬כי‬
‫שהוא ע״י דיבור תיקט בשלשה דומיא דחליצה שהוא ג־כ‬ ‫אין זה התרגום מיונתן ולא חוששין אנחנו ליה נגד הש־ם‬
‫״־י דיבור לא חפצתי לקחתה‪ ,‬וזה פשוט ונבון עכ״ל‪.‬‬ ‫והפוסקים ע־ש‪.‬‬
‫ולד‪,‬וםיף‪ .‬דהמהר־מ שם כותב זאת גם בפירוש *דנראה‬ ‫ונראה להוסיף ע־ז דברי הגרש־ק בהגהות חכמת שלמה‬
‫דגיסין בפני עדים וא־צ בי־ד דעדי חתימה כרתי או עדי‬ ‫לאה־ע סי׳ קמ־א סעי* כ־ט‪ ,‬שכותב לסתור עצם‬
‫מסירה״‪ .‬והסכים עמו הערוך לנר לסנהדרין שם‪.‬‬ ‫הראי׳ מהת־י עפ־י מה שמחדש אמר דר־מ דחייש למיעוטא‪,‬‬
‫קמט‬ ‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫סימןעו‬ ‫שו״ת‬
‫ברם טסיף וטתב‪ ,‬דאך מה שאנו נוהגים ליקה כי־ד הוא‬ ‫ואגב‪ .‬בדומה לדברי הגידזלי טהרה ש□ )שרגאתיו באות ג׳<‬
‫מפני השאלות שקודם הנתינה ששואלים להערים‬ ‫שכותב לחלק בין אס בא זה ע־י כפיה או ברבון‪,‬‬
‫והטפר אם הכל נעשה כדט־י‪ ,‬וזהו קבלת עדות ובעי שלשה‬ ‫ראיתי שכותב לחלק בכזאת גם בספר שו־ת תפארת יוסף‬
‫מה״ת וט׳ ע־ש‪.‬‬ ‫)מיחליש( חאה״ע סימן כ־ג )מבלי לדבר ‪ r y‬הת״י(‪ ,‬הוא‬
‫והפ״ת בסדר הגט שם מעיר דלפי״ז אם האשה נשארה‬ ‫ט*נ בדבריו בדברי הנו־ב‪ ,‬וכותב אמר דרק במגרשה בע״כ‬
‫במקום הגירושין דאין הכרה ליתן לה מעשה בי״ד‬ ‫אז הוי כמו דין וצריך בי״ד‪ ,‬אבל בנתרצו שניהם להתגרש‬
‫כם־ש לעיל סי׳ קט״ב סק־ז אק קם‪T‬א כל כך שיד‪,‬יו שלשה‪.‬‬ ‫אז לא הוי כמו דין ולא צריך בי ‪ r‬וכו‪ /‬ופסיים וטתב וז״ל‪:‬‬
‫ובסדר גיטין לפהר־מ שם כתב הפ*ת דכתב כן הח״ס בעצמו‬ ‫ולפי זה נראה א ברור שבזמנינו שמגרשין רק מדעתם לא‬
‫בדבריו‪ ,‬דלפי־ז אעזה שאינה צריכד‪ ,‬פיטורין וט׳ עיי״ש‪.‬‬ ‫צריך בי־ד מדינא עיי״ש‪.‬‬
‫אוסיף על זה לציין לעיין בבירור שכתבתי בספרי שו־ת‬ ‫ה( לעיל באות ב׳ הבאתי דברי האור זחע דם־ל דממפיק‬
‫ציץ אליעזר חי־ב סימן ע־ח לענין חתימת האב״ד‬ ‫נתינת ג״פ בדיין אחד‪ .‬וכי מסביר זאת מפני‬
‫יחידי על טעב־ד ותעודת הגירושין‪ ,‬ועל הצדדים לקיים‬ ‫שגם העדי מסירה מצסרפין לו בהן הן עדים הן הן דיינים‪,‬‬
‫הםנר‪.‬ג בזה לחתום ‪ .’rrr‬ובפרס סמנינו שאץ טםרים בשום‬ ‫ואני רואה שנקטי בכזאת עוד כמה גדולי פוסקים‪ ,‬ומחדשים‬
‫מקום ובשום גוונא לאחר הגירושין את הג־פ ליד האשה‪,‬‬ ‫בכזאת מד״ע מבלי ראות שכבר קדמם האו״ז‪.‬‬
‫וכמו •כ מה שבהתעודות גירושין שאנו נוהגין כעת בפה‬ ‫יעוין בקו׳ תוספת בסרים שם שמביא בכזאת בשם תשו־‬
‫דעדיפא עוד ממעשה בי*ד בזה שרושמים כל פרטיהם ופרסי‬ ‫הרא׳׳ם‪ ,‬וכותב להעמיס כן גם בכוונת המהרי׳׳ל‪,‬‬
‫פרטיהם של הזוג המתגרשים כדיעו־ש‪.‬‬ ‫דס׳׳ל דדיעדי מסירה עצמן הן הן עדים הן הן דיינים ג־כ‪,‬‬
‫ז( ולעצם חיחשו זה של החתם טפר‪ ,‬יעוין בערוך השלחן‬ ‫דבכל כהאי גוונא ודאי דעד נעשה דיין לכו־ע וכו׳ לכן‬
‫אה־ע סימן קג־ד בסדר הגט סעי׳ ד׳ ששדא נרגא‬ ‫אפילו להמצריכים תלתא לסידור הגס כיון דאף בד״מ אינו‬
‫בעצם דבריו בזד‪ ,‬וכותב‪ ,‬דלא נ־ל דבריו‪ ,‬דמד‪ ,‬שייך זד‪.‬‬ ‫אלא מדרבנן בכל כה״ג עד נעשה דיין‪ ,‬ומהני שפיר החכם‬
‫לקבלת עדות הא מברר אם עשו כהוגן וזהו ככל שאלות‬ ‫המסדר לבדו עם עדי הגס דהו‪-‬ל תלתא עי׳ש‪.‬‬
‫או־ה ומה ענין זה לגב־ע ע־ש‪.‬‬ ‫והכי ראיתי בספר שו־ת שם אריה חאה‪-‬ע סימן כ*ם‬
‫ולכאורה יש לעיין על הערוה־ש‪ ,‬דהא שואלים להעדים‬ ‫שמאריך לסתור דברי הגו״ב‪ ,‬ובד״ה עוד נראה מוםיף‬
‫גם אם שמעו איך שהבעל צוה לסופר לטתט‪,‬‬ ‫וכותב וז״ל‪ :‬עוד נראה לע״ד דאף אם נימא דבגס צריך‬
‫וכן אם שטעו איך שהסופר כתב אותו לשמו ולשמה‪.‬‬ ‫שלשה מ*מ אתי שפיר מנהגנו דאין מצריכין בי־ד לנתינת‬
‫אך זה אינו‪ ,‬כי זה הרב המסדר שומע זאת בעצמו‪ ,‬ובא זה‬ ‫הגס‪ ,‬והוא דכיון דקי״ל דסגי בשלשה הדיוטות אם איכא‬
‫רק לרווחא דמילתא לשם פירסומא‪.‬‬ ‫בינייהו חד דגמיר וסביר‪ ,‬א*כ י*ל דמצרפין העדי מסירה‬
‫ומצאתי סייעתא להעחה־ש‪ ,‬ולהאמור‪ ,‬בספר בתי כהונה‬ ‫להרב המסדר והוי ב־׳ד של שלשה וט׳ יעו׳־ש ביתר אריטת‪.‬‬
‫ח־ב סימן מ׳‪ ,‬בראשונה הוא טתב ג־כ דבגס לא‬ ‫ג□ בשו״ת צמח צדק החדשות האה״ע סי׳ קם־־ב לאחר אשר‬
‫בעינן בי־ד כדאמר בפ׳ גט פשום ד׳ קע״ב ע־ב אטו מאן‬ ‫כשלעצמו כותב לד‪,‬שיב על דברי הנו •ב‪ ,‬טסיף וטתב‬
‫דמגרש בבי דינא מגרש‪ ,‬ואמרינן נמי בפ״ב דכתובות עבידי‬ ‫גם זאת ] אפי׳ אי לו יהיבנא להנו׳־ב דצריך בי׳־ד[ עפי׳׳ד‬
‫אינשי דמגרשי בצינעא‪ ,‬וידוע דמקום בי־ד לא צינעא אלא‬ ‫הרא״ם אשר כל סמיכת הנו״ב להחמיר דגחינת הגם חשוב‬
‫טמבי וט׳‪ ,‬ואח־כ מוטף וטתב‪ :‬ואי משום השאלות ששואל‬ ‫דין שהוא רק מתשובת הרא״ם‪ ,‬והרי הרא־ם בעצמו פוסק‬
‫להם המסדר‪ ,‬אי על עצמן אין זה עדות על אחרים כעדות‬ ‫דסגי בחד בצירוף שני עדי המסירה‪ ,‬ואף שהג״פ השיב על‬
‫דעלמא‪ ,‬שאין כאן אלא שמודים שעשו שליחותן כראוי‪ ,‬ואי‬ ‫הראיים קצת בזה משום די״א דלא קי״ל כרב אחא פ־ק‬
‫משום שמע‪T‬ין על הטפר וכו׳‪ ,‬הרי הרב עצמו שם‪ ,‬וגם‬ ‫דסנהדרין וכו׳ אבל מא‪T‬ך הרי אדרבה הרי הג״פ חולק‬
‫ידוע שכל אותן השאלות אינן אלא לרווחא דמילתא‬ ‫לגמרי על הרא״ם וס״ל דנתינת הגס אינו דין כלל ע״ש‪.‬‬
‫ולפרטמי שהכל עשוי כדת משה וישראל וגילוי מילתא‬ ‫רעו״ש בקו׳ תוספת בטרים מה שטסיף לציין בזה לד׳־מ‬
‫בעלמא הוא יעו־ש ביתר אריכות‪ ,‬הרי לנו בכאטר‪,‬‬ ‫סי' קמ*א אות כ״א שכ׳־כ גם בשם הריב־ש ז׳יל‬
‫ובכיוון זה טתב גם העזר מקודש על אה״ע בהשמטות‬ ‫דהעדים שנמסר הגט בפניהם יכולים להיות דיינים ברבר‬
‫שבטף ח־א בנוגע לזה שטקרים את העדים‪,‬‬ ‫ולא אמרינן בכהי׳ג אין עד נעשה דיין‪ .‬והובא בתועטת ראם‬
‫ח־ל‪ :‬ועדי הגס דידן לא שייך בהם שיהיה טונתם לאסהודי‬ ‫הנ*ל‪ ,‬ובפ׳ת סימן קנ ‪ r‬בסייג סק״ה עיי״ש‪.‬‬
‫וכו׳ והגדתם לפני המסדר הוא רק זרירות יתירות שהרי גם‬
‫המסדר חאה‪ ,‬וא־צ ט־ד כלל לסידור גיסין וט׳ יעו־ש‪.‬‬ ‫ו( הפ״ת שם )בסדר הגם ובסדר גיסין למד‪.‬ר*ם( מביא לאחר‬
‫והאמור שייך ביותר ויותר אם הוא בגוונא שמסדר הגט‬ ‫מיכן דברי שו״ת התם סופר שהזטר דברי הנו״ב‬
‫יושב כל הזמן אתם בשעת כחיבת המפר‬ ‫וכתב עליו וז־ל‪ :‬־אך ככר דחיתי ראיותיו וד‪,‬עלתי לפע ‪r‬‬
‫ובשעת חתימת העדים ושומע ורואה בעצמו איך שכותבים‬ ‫דסידור הגס עצמו לא בעי ג״ ובתשו׳ אחרת טתב •ג־ל‬
‫וטתמים לשמו ולשמה‪.‬‬ ‫פשוס בלי ספק דסידור גס מבעל ליד אשה לא בעי ג״‪.‬‬
‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫סימן עו‬ ‫שו־ת‬ ‫קב‬
‫שלשה מצרף עמו העידי מסירה כמובא בסדר מהר־ם‪ ,‬וכן‬ ‫ח( הפיית שם מוסיף לכתוב בשם החיי□ שאל‪ ,‬שאמנם ברוב‬
‫המנהג פה ע־פ רבנן קשישאי גאוני קדמאי‪ ,‬וכן שמעתי‬ ‫תפוצות ישראל נהגו לסדר הגט בבי־ד של שלשה אך‬
‫מכ״א אמ״ו ז״ל שכן נהג מר אביו זקני הגאון זללה״ה‪,‬‬ ‫נראה דלא נהגו כן משום הכתוב בתרגום הנ״ז רק י?ן כי‬
‫ובודאי כל תהלוכותיו וד‪,‬נד‪,‬גותיו עפ־י אבותיו הקדושים‪,‬‬ ‫הלכתא רבתי לגיסין ורבו דקדוקיהן ע־כ נהגו שיהי׳ בב־ד‬
‫והקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה וכמ״ש‬ ‫ויש מקומות נהגו לאסוף חב חכמי העיר ע־ש‪.‬‬
‫הרמב׳ים בה׳ שמיטה ויובל פ־י ה״ו‪ ,‬גם שארי רב מובהק‬ ‫ואמנם נזכר מזה גם בג״פ בסדר הגט שבסוה״ם ובעוד‬
‫החריף ובקי מו״ה ישעי׳ מלקאטש הע‪ T‬שכן נהג הגאון מו׳׳ה‬ ‫ספרים‪ ,‬אבל זה לא נקבע לחק ולא יעבור בכל‬
‫מרדכי זצללה״ה בד‪,‬גאון המובד‪,‬ק מו״ה א׳ סענדר זצללד‪,‬־ה‬ ‫המקומות‪.‬‬
‫אב־ד דק״ק סטאנוב שכן נד‪.‬ג לסדר ביחידי‪ ,‬וראה ממנו כן‬ ‫וכבר הזכרתי לעיל בדברי מכמה ספרים שכותבים שהמגד‪,‬ג‬
‫בכמה מאות גיטין שם‪T‬ר ביח‪T‬י הלכה למעשה‪ ,‬ובודאי דאה‬ ‫לסדר ביחידי‪ ,‬ובשו״ת תועפות ראם שם כותב היפוכו‬
‫כן גם הוא שכן נהגו אבותיו הגאונים נ־ע‪ ,‬שוב מצאתי כן‬ ‫של דבר מהחיים שאל‪ ,‬דכבר נהגו בכל בתי דינין בקהלות‬
‫בשו״ת מהר־ם אלשקר בסי׳ ל״א בהדיא ע״ש‪.‬‬ ‫ישראל לסדר הגט מאיש לאשתו ביחידי‪.‬‬
‫ובהיותי בלבוב שאלתי בזה את כבוד שארי הגאון המובד‪,‬ק‬ ‫עד יעוין בספר ויקרא אברהם >אדאח< בקו׳ שדה מגרש‬
‫אב״ד דשם זצוקללה־ד‪ ,‬והרכין לי דעתו ג״כ שאינו‬ ‫בראשו‪ ,‬דנו״ג בדברי החיים שאל ובתוך דבריו כותב‬
‫חושש לזה וכו׳ אבל לענין סידור הגט לא דינא ולא דיינא‬ ‫וז־ל‪ :‬אך בפה העירה מנהג קדום לתתו והוא באחד שהוא‬
‫וכו׳ והוי רק לימוד כמבואר ברם־א בסדר הגס‪.‬‬ ‫ממונה אגיטי‪ ,‬וכן הוא בעוב״י תונס ובמערב הפנימי‪ ,‬כי לפי‬
‫אולם צריך לימוד ועיון היסב ולחקור בכמה חקירות אצל‬ ‫הדין בחד לבד סגי עכ׳׳ל‪.‬‬
‫המתגרשים השמות שלהם כי לפעמים אומרים כפי‬ ‫וכך כותב בספר שו־ת ויאמר יצחק חאה־ע סימן קל״ט‬
‫השם שניתן להם מעריסר‪ .‬שני שמות‪ ,‬גם אם נשתקע שם אחד‬ ‫שהמנד‪,‬ג הפשוט בכל ערי המערב שהגט מסדרו חכם‬
‫ולא נקראו בו מני אז ועד עתה‪ ,‬ולפעמים לד‪,‬יפך‪ ,‬וגם‬ ‫א׳ וא*צ שלשה ע״ש‪.‬‬
‫רשימת השמות צריך להיות מתוך הכתוב בספר ואפילו‬ ‫ומה שכותב הויקרא אברהם שם דלפי חומר הענין נהגו‬
‫בשמות הפשוטים וידועים כי לפעמים יש איזה שיטי קצת‬ ‫בא־י לתתו בג׳‪ .‬הנה גם זד‪ ,‬נשתנה ברבות הזמן‪ ,‬והן‬
‫ואותיות מחכימות‪ ,‬ואם יש איזה ספק וגימגום צריך להיות‬ ‫אצל האשכנזים והן אצל הספרדים נהגו בנקל לסדר גם‬
‫מתון ומתון ולהתיישב עם בעלי הוראה אשר להם שם ויד‬ ‫ביחידי‪ ,‬כאשר סיפרו לנו רבנן קשישאי‪ ,‬וכאשר עינינו‬
‫בד‪.‬וראה זו שמא מחסר או מיתר אות אחת וכו׳‪ ,‬ומאד מאד‬ ‫הרואות‪.‬‬
‫צריך להיות מיראי הוראה‪ ,‬והולך תום ילך בטח‪ ,‬וה׳ יצילנו‬ ‫כן ראיתי בספר נהר מצרים ה* גיטין אות ז׳ שכותב‬
‫משגיאות וינחנו במעגלי צדק למען שמו עכ׳׳ל‪.‬‬ ‫וז״ל! במלכות מצרים כולה דהיינו עוב׳׳י מצרים ונ״א‬
‫ובשו״ת מהר׳׳מ אלשקר סימן ל־א )ד־ה עוד חתם( שמציין‬ ‫אשר מנד‪,‬גם מדוחת קדומים מימות הנג‪T‬ים להיות להם רב‬
‫אליו המים חיים כתוב מה מד‪,‬י'ל‪ :‬וכל שער עמי יודע‬ ‫מורה צדק אחד וזעא דן יחידי וכו׳ הרב המו־ץ הוא המסדר‬
‫שהקסון שבחכמי המקום יכול לעמוד לבדו על מעשה הגט‬ ‫בגט ביח‪T‬י אחרי שהוא בקי בדיני גיטין‪ ,‬וכמו שנהגו‬
‫דורד‪ ,‬ץרה ידין ידין‪ ,‬ואין זה דין דבעי שלשד‪ .‬וכו׳‪ ,‬ואילו לא‬ ‫ברוב תפוצות ישראל לסדר הגס הרב המסדר ביחידי‪,‬‬
‫היה נמצא בנתינת הגס ובעשייתו אלא הסופר שלנו לבדו‬ ‫וכמשמעות דברי הפוסקים ז״ל דאין צורך לגס בי״ד של‬
‫יספיק ויספיק כי הוא מוחזק אצלט ואצל כל חכם לב שיודע‬ ‫שלשה יעו‪-‬ש‪.‬‬
‫בטיב גיסין וקדושין וכו׳ עכ׳׳ל‪.‬‬ ‫ועוד יעוין בספר שו־ת טי באר )להרב שור אב־׳ד‬
‫י( גם לרבות‪ ,‬ראיתי בשו־ת פרשת מרדכי >בנעט( האה־ע‬ ‫באקארעשט( סימן ג׳ שכותב נמי שהמנהג לסדר גט‬
‫סימן מ׳׳ט דפשיטא ליד‪ ,‬נמי דגם ל״צ בי׳׳ד וכותב‬ ‫בלא בית דין ע״ש‪.‬‬
‫וז־ל‪ :‬ע־ד הגס בלי מותב תלתא כהדא‪ ,‬פשוט דא״צ ב״ד‬ ‫גם לרבות בשו־ת שעח דעד‪ ,‬ח״א סימן קי־ד כותב דדברי‬
‫לסדר הגט‪ ,‬וש״ס מפורש בגיטין ד׳ ה׳ אתטר בפני כמה וט׳‬ ‫הנויב זיל המה נגד הסנהג שנחגו מיסות עול□‬
‫ושם בר־ן‪ ,‬אבל בא־י א־צ ג׳‪ ,‬וכ׳ ב׳׳י בסימן קמ״ב דפשום‬ ‫לסדר גיטין בי^‪T‬י‪ ,‬ומביא גם ראיות לזה שאפשר לסדר‬
‫הוא‪ ,‬וראיתי בתשב״ץ וגם שם לא כ׳ דבעי ג׳ לסדר הגט‪,‬‬ ‫ביחידי עיי״ש‪.‬‬
‫אלא שיקבלו עדות בפני ג׳ והם יתט לד‪ ,‬מעשה ב־ד דאל־כ‬ ‫ס( ביתר הרחבה כותב מכל זה בספר שו־ת מים חיים‬
‫כשאזלו עדים למה״י אין מתירין אותד״ והנה אנן לא גועינן‬ ‫)להגאון רי חיים כהן רפאפורס ז״ל אב״ד‬
‫ליתן מעב״ד ע־כ דסמטנן דמעב־ד קלא א״ל‪ ,‬וממילא י‪-‬ל‬ ‫אוסטרהא( חאה״ע סימן ם־ג )מבן המחבר( אותיות ל־ג ל ‪.r‬‬
‫גם אס לא היו הג׳ יחד בתורת ב״ד טון דמ״ם היו שם ג׳‬ ‫בראשונד‪ ,‬הוא מאריך לסתור דברי הנו״ב ז״ל‪ ,‬ולאחר‬
‫ויותר ג״כ קלא א״ל ום׳ עיי־ש‪.‬‬ ‫מכאן כותב וז־ל‪ :‬אמנם פה״ק הםנד‪,‬ג אחר‬
‫גם בספר שבט בניטן)פונטרימולו( טמן רפ״ס טתב ג״כ‬ ‫שעומד הרב על המחקר בסדר השמות של המגרש‬
‫דגם א־צ בי״ד ושלא טסל על כן אם אחד מד‪,‬עדים‬ ‫וד‪,‬םתגרשת ובע^‪ ,‬הוא מוסר לד‪,‬םסדר אחד מדייני הקהלה‬
‫קרוב לא׳ מהדיינים יעו״ש‪.‬‬ ‫לסדר הגם כראוי‪ ,‬והוא מסדר ביח‪T‬י‪ ,‬ובכל הצטרכות‬
‫קנא‬ ‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫‪ P ’0‬עז‬ ‫שו״ת‬
‫ופירש נטי ככאטר בשו״ת תשב^ ח־א ‪o‬י ‪ p‬קנ״ג בעמוד‬ ‫‪ p i‬כשו״ת טהרי־א אסאד חאה״ע סימנים ק״י קי־ס כותב‬
‫החמישי ד״ה ועוד נראה‪ ,‬שציינו אליו הרבה‬ ‫להשיג על הט״ב וס־ל נסי להלכה דגם א•* ‪T*a.‬‬
‫מהאחרונים בדבריהם‪.‬‬ ‫וכך גס בשו״ת שואל ומשיב מהדו‪-‬ד ח*ג סימן קכ־ב ט״נ‬
‫יט זאת תורת העולה מכל האטר והמתבאר שרובא דחבא‬ ‫בדברי הט*ב‪ ,‬והעלה להלכה דהעיקר דגס סיח לידה ל״‪1‬‬
‫של גדולי הפוסקים רוא״ח הכריעו את הכף‬ ‫שלשה עיי״ש‪.‬‬
‫להלכה שאין כל הכרחיות להרכב טת דין מלא של שלשה‬ ‫יא< ועד אהרן אני בא‪ ,‬אל דברי גא•! הדור בדור שלפניט‪,‬‬
‫לסידור ג״פ‪ ,‬וכן ט למעשה ישנם שלשה בתסיטת אפילו‬ ‫הוא הגאון המהרש״ם ז״ל כשו־ת מהרש־ם ה־ג סימן‬
‫כשדיין מסדר ט^‪T‬י‪ ,‬והמר‪ ,‬עדי מסירה ששפיר מצטרפים‬ ‫רמ״ז‪.‬‬
‫לגבי סידור ג״פ גם להיות דיינים‪ ,‬ומכיון שלפי התקן‬ ‫בראשונה כותב המד‪.‬רש״ם דהגם שהחליטו האהרונים דא־ב‬
‫במסגרת בתי הטן בכאן הכל נעשה רק בבנין בית הדין‪,‬‬ ‫ב ‪ ,T‬אבל בפי׳ רגמ״ה לב״ב קע*ד וערכין כ*ג‬
‫הרי במציאות נמצאים ט כמעט בתדריות עוד דיינים‬ ‫בהא דאטו כל המגרש בב־ד מגרש פי* דהא במגרש בפני ג׳‬
‫ותלטט חכמים יודעי דבר‪ ,‬וניתן איפוא גם לד‪,‬תייעץ אתם‬ ‫הדיוטות סגי והם אינם יודעים להדירה ע״ש ודט כדברי‬
‫מדי פעם בקביעת שטות ובכל דבר שמתקשים ט‪ .‬ואין כל‬ ‫הט״ב דעכ״ם גריך בי״ד של ג׳‪.‬‬
‫פקטק שד‪1‬א‪.‬‬ ‫בכל זאת לאחד מיכן טטה המהרש־ם קו להקל דא״צ בי־ד‪,‬‬
‫ושלא מיפסל אפי׳ אס הע בדיינים שישבו קרובים‬
‫סימן עז‬ ‫זל״ז ודלא כהכתב סופר שפוסל‪ ,‬וביין לשו״ת ד*ח חאה״ע‬
‫סימן ‪ n‬שהעלה להקל בהיו קרובים ביניהם‪ ,‬וכן לשו׳׳ת בר‬
‫אודות ראובן שהרגיש מאד לא טוב ושמעון‬ ‫ליואי העת סי׳ ם־ח שהעלה ג־כ דבגס דא״ב ‪ T 2‬גם בנטבא‬
‫שבמקרה נמצא שם ‪ p‬וקרא לרופא‪ ,‬מי חייב‬ ‫קא*פ כשר‪ ,‬ומסיים כהחלטת האחרונים דא־צ ‪ T ’o‬וכותב‬
‫בתשלום הרופא‪ ,‬והשאלה היא בין אם הרופא‬ ‫וזי׳ל*‪ :‬ובגוף דין גס אס צריך ‪ t ’o‬מצאתי בתשו׳ פ״י ח*א‬
‫הצליח בטיפולו וראובן החלים‪ ,‬ובין אם לא‬ ‫א ‪ r‬סוס״י ב׳ שפסק בפשיטות דא־צ ב״ד‪ ,‬וגם א׳ מהדיינים‬
‫הצליח‪ ,‬או שראובן נפטר עוד לפני שהרופא‬ ‫א*צ וטגי בפני ב׳ עדים וכוי‪ ,‬וע־ע בשו״ת פרשת מרדכי‬
‫היה יכול להגיע אליו‪.‬‬ ‫חא־ע סי׳ מ׳׳ט‪ ,‬ותשו׳ אמרי אש סי׳ ס*ט‪ ,‬ותוע׳רר סי׳ ם־א‪,‬‬
‫ופתח עינים להחיד״א לערכין כ׳׳ג‪ ,‬ומלם פ*א הסכימו שא״צ‬
‫שאלה‪.‬‬ ‫ב־ד ושכן המנוע עכ״ל יעו״ש‪,‬‬
‫ולא חשש איפוא ועאון המהרשד־ם ז*ל למה שפיחשו של‬
‫לכבוד מו״ר ועאון שליט״א‬ ‫רגמ׳־ה מסייע להט־ב בהיות שרבו גם רבו גדולי‬
‫אחדשה־ס בכמד‪.‬‬ ‫הפוסקים שסברו אחרת בפשטות כוונת ועמ׳ שאומרת יאטו‬
‫כל דמגרש בבי דינא מגרש־‪ ,‬וסבור היה שבודאי לא היו‬
‫הסתפקתי במקרה שראובן הרגיש מאד לא סוב‪ ,‬ושמעון‬ ‫חוזרים מהבנתם גם איא ה? רואים דברי רגמ׳׳ה ז׳׳ל‪.‬‬
‫שבמקרד‪ .‬נמצא שם ‪ p‬וקרא לרופא‪ ,‬מי חייב‬ ‫רש להוסיף ע־ז דמלשוט של רגמ‪-‬ה בערכין אין הכרעה‬
‫בתשלום החפא‪ .‬א( אם התפא בע״ה הצליח בסיפוא וראובן‬ ‫מכרעת שכוונתו שמגרשים מיהת בפני הדיוטות‪ ,‬כי‬
‫החלים‪ .‬ס אס הרופא לא הצאח‪ ,‬או שר־ל ראובן נפטר עוד‬ ‫זה לשוט כפי שהמד‪ ,‬לפגיט‪ :‬אטו כל דמגרש בבי דינא‬
‫לפני שהטפא היה ימל להגיע אליו‪ ,‬וה״ה כשהמטבר במגן‬ ‫מגרש‪ ,‬אפילו בפני ג׳ הדיוטות יכול לגרש שאינן יודעין‬
‫טד אדום‪ .‬האם הדין הוא כפי שטטאר בחו״ם ט׳ רם ‪ T‬סעי׳‬ ‫שצרץ• להדירה״‪ .‬דוק שאיט כותב בלשון אפיא בפני בית‬
‫ד׳‪ ,‬או האם אנן סהדי שגם ראובן א היה ביטלתו היה קורא‬ ‫דין של ג׳ הדיוטות‪ ,‬אלא טתב סתם •אפילו בפני ג׳‬
‫לרופא או לטגן חד אדום‪ ,‬וממילא כאילו התנה עמו‪ ,‬ויהיה‬ ‫הדעסות־‪ ,‬דש לפרש אין כוונתו לבי״ד‪ ,‬אלא מונתו בפני‬
‫ראובן או ב־ב חייבים בתשלום הרופא בין אם הועיל או לא‬ ‫סופר ושני עדים‪ ,‬שביחד הם שלשה‪ ,‬ומהני אפילו הם‬
‫הועיל)ולא שמעון אפילו שלא הועיל א(‪.‬‬ ‫הדיוטות‪.‬‬
‫בכטד רב‬ ‫ויעוין ב^‪T‬ושי המאירי בב״ב שם שטתב בלשון‪ :‬ומ״ם‬
‫מתלמיח‬ ‫דוקא כשנעשה הדבר בב‪-‬ד‪ ,‬אבל אם גירשה שלא‬
‫א‪ .‬ס‪ .‬אברהם‬ ‫בבי •ד הרי היא טבה כתובתו מן הערב וט׳ וכך פירשו‬
‫תשובה‪.‬‬ ‫בגמ׳ באחד שהי׳ תלמיד חכם והיתה שעה דוחקתו והי׳ אטו‬
‫ערב לכתובת אשתו ואמר אחד מן החכמים ליתן לו עצה‬
‫ב״ה‪ .‬טצש״ק אור אום א׳ כ־ב כסלו תשמ״ח‪.‬‬ ‫לגרש ום׳ וכשהקשו לו והא ‪T‬ירנה הנאה תנן אמר אט כל‬
‫יחשלים עיה״ק תובב־א‪.‬‬ ‫דמגרש בבתי טנא מגרש וט׳ ע״ש‪ .‬הרי לט שגם המאירי‬
‫למטבדי היקר החפא המהולל היו־ש חכם ורט יתקרי‬ ‫פירש בהדיא כוונת הגם׳ דר־ל דלא מגרש בבתי טנא אלא‬
‫פחפ׳ ד־ר אברהם‪-‬סופר אברהם נ״י‪.‬‬ ‫שלא בבית דין‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן עז‬ ‫שו״ת‬ ‫קנב‬
‫הוצאות שהוציאו הקרובים ברופא וברפואות שהוציאו על‬ ‫שלום וישע רב‪,‬‬
‫החולה אם יש לפרעם מנכסי היתומים אחרי שלא צוה החולה‬ ‫הנני מתכבד לענות לו בזה גע־ה על מכתב שאלתו‪.‬‬
‫שיעשו אלו ההוצאות‪ ,‬והשיב וז״לז נראה לי דמהאי טעמא לא‬ ‫דבר ספיקו הוא‪ ,‬במקרה שראובן הרגיש מאד לא טוב‪,‬‬
‫יפסידו בשביל שלא צוה שיעשו לו אלו ההוצאות‪ ,‬כי מנהג‬ ‫ושמעון במקרה נמצא שם ‪ p‬וקרא לרופא‪ ,‬מי חייב‬
‫ידוע כשאדם נופל למשכב ואינו יכול לסייע עצמו‬ ‫בתשלום הרופא‪ .‬ומחלק שאלתו לשתים‪ .‬א( אם הרופא בע״ה‬
‫שהקרובים משתדלים להמציא לו רפואה וכו׳‪ ,‬ואפילו איניש‬ ‫הצליח בטיפולו וראובן החלים‪ .‬ב( אם הרופא לא הצליח‪ ,‬או‬
‫דעלמא שהיה משתדל להמציא רפואה לחולה בלא צווי‬ ‫שר״ל ראובן נפטר עוד לפני שהרופא היה יכול להגיע אליו‪,‬‬
‫החולה נראה שלא יפסיד דפקוח נפש הוא וכל הזריז הר*ז‬ ‫וה־ה כשמדובר במגן דוד אדום‪ ,‬האם הוא כפי שמבואר‬
‫משובח‪ ,‬לכן אם ידוע הדבר בעדים שהוציאו יציאות בחייו‬ ‫בחו״ט סי׳ רם ‪ T‬סעי׳ ד׳‪ ,‬או האם אנן מהדי שגם ראובן‪ ,‬לו‬
‫ושלא נפרעו בחייו תפרעו מנכסי היתומים עכ״ל‪ .‬והנה‬ ‫היה ביכולתו‪ ,‬היה קורא לרופא‪ ,‬או למד״א‪ ,‬וממילא כאילו‬
‫מלשון השאלה בהרא״ש; ״אם יש לפרעם מנכסי היתומים‬ ‫התנה עמו ויהיה ראובן או ב״ב חייבים בתשלום הרופא בין‬
‫אחרי שלא צוה החולה שיעשו אלו ההוצאות* משמע‬ ‫אם ד^עיל או לא הועיל‪ ,‬ולא שמעון אפילו שלא הועיל לו‬
‫שהמדובר היה כשזה היה בפניו של החולה ולא שאלו אותו‬ ‫עכ״ד‪.‬‬
‫אם להוציא את ההוצאות‪ ,‬וחזינן איפוא דבכל זאת פסק‬
‫הרא״ש בפשיטות שצריכים לשלמם מכנסיו‪ ,‬והדגיש לכתוב‬ ‫וזאת תשובתי‪.‬‬
‫שזה לא רק היכא שד‪,‬קרובים הוציאו זאת‪ ,‬אלא אפילו אם‬ ‫א< ‪ T i y b‬נראה דבין אם הצליח הרופא בטיפולו‪ ,‬ובין אם‬
‫איניש דעלטא היד‪ ,‬מוציא בכזאת את ההוצאות ג״כ היו‬ ‫לא הצליח‪ ,‬או שנפטר עוד לפני שהרופא היה‬
‫צריכים לשלם לו אחר כך‪ ,‬ובהנמיקו‪ ,‬בהיות והחולה לא היה‬ ‫יכול להגיע אאו‪ ,‬ראובן‪ ,‬או בני בנתו‪ ,‬מחויבים בתשלום‬
‫יכול לסייע עצמו‪ ,‬ובהיות דכל הזריז במקום פקו־נ הרי זה‬ ‫הרופא‪ ,‬או מגן דוד אדום‪ ,‬ושפיר טתב כבו־ שבכגון דא אנן‬
‫משובח‪ .‬ועוד ניתן זאת להניח שהמדובר בהרא״ש שם אפילו‬ ‫סהדי שגם ראובן לו היה ביכלתו היה קורא לרופא‪ ,‬או‬
‫כשלא הועילו הרפואות‪ ,‬שר‪.‬רי מיירי כשנפטר החולה‪ ,‬ובאו‬ ‫למד״א‪ ,‬וממילא הו״ל כאילו התנה עמו‪ ,‬וא״כ הרי זה דומה‬
‫לתבוע את ההוצאות מנכסי היתומים‪ ,‬ובכל זאת חייב‬ ‫למה שפוסק השו־ע הרם־א בחו׳־מ שם בסעי׳ ד׳ דאם התנה‬
‫הרא״ש לשלם להאחרים את הד^צאות שהוציאו עליו‪ .‬ואם כן‬ ‫עם הבעלים חל ע״ז הדין דירד להציל ולא הציל דצריך‬
‫נלמד מהרא״ש לשני ספיקותיו של כבו׳‪ .‬שמחויבים לשלם‬ ‫לשלם לו שכרו הראוי לו‪ ,‬והו־ל בדומה גם למה שהעלו‬
‫ההוצאות שגרם שמעון לראובן‪.‬‬ ‫הסמ״ע שם בס־ק י״ב והש־ך בסק־ה דאם לא היו הבעלים שם‬
‫וראה זה דכד נדקדק נמצא שלמעשה גם בשו״ע נפסק‬ ‫אף דלא התנה כאילו התט עמהם דמי‪.‬‬
‫כדברי הרא״ש‪ ,‬דיעוין בחו״ט סי׳ ק״ח סעי׳ א׳ ברמ״א‬ ‫‪ a‬ומציבו שנשאל על כך ממש בקשר לרופא‪ ,‬בספר שו־־ת‬
‫שפוסק כהאי פיסקא דהרא״ש ז״ל‪ ,‬וז״ל‪ :‬ואם הוציאו על‬ ‫צבי תפארת‪ ,‬להגאון בעל דרכי תשובה ז־ל‪,‬‬
‫רפואות בחליו יש לו דין שאר חוב שאם ידוע כמה הוציאו‬ ‫בסימן ל־ב אודות אחד שהיה לו בן חולה מסוכן בכפר א׳‬
‫ושלא נפרע בחייו נפרעין מן היתומים עכ״ל‪ ,‬וכמצוין שם‬ ‫ביוה־כ‪ ,‬ואיש אחד אמר לישראל בעל עגלה שישלח את‬
‫מקורו מהרא״ש הנ״ל‪ ,‬ולא עוד אלא דבדרכי משה בטור שם‬ ‫הסוסים עם העגלה שלו לעיר הסמוך להביא רופא אל‬
‫פירט הרמ״א במפורש שהמדובר באע־פ שהחולה לא צוה‬ ‫התינוק החולה‪ ,‬ושלח הבעה״ג משרתו עם העגלה ביוה־כ‬
‫לפורעם‪ ,‬וכ־כ הסמ״ע בסק־ט‪ .‬ובהוספה שהח‪T‬וש הוא אע־פ‬ ‫והביאו את הרופא‪ ,‬ואח־כ של׳׳ח התינוק ולא הועילו‬
‫שגם הם קרובים שלו מ״ט צריך לפורעם‪ ,‬והיינו דלא מיבעיא‬ ‫הרפואות שנתן לו הרופא‪ ,‬ובאו לדין‪ ,‬ואבי החולה טען שהוא‬
‫באחר שהוציא שצריכים לפרעו‪ ,‬אלא אפי׳ אם קרובים שלו‬ ‫לא צוה לו להביא את הרופא וכיון שלא הועיל הרופא כלל‬
‫הוציאו ג״כ צריך לפורעם ולא אמרינן שחשבו לוותר לו‪,‬‬ ‫אינו מחויב לשלם לו‪ ,‬והשיב ע־־ז הגאון בעל צבי תפארת‬
‫וא״כ נלמד איפוא בבירור לענין שאלתו דמר כנ״ז‪ ,‬שראובן‬ ‫ז־ל בקצרה וז״ל! הנה הדין מבואר בחו־מ סי׳ רס־ד בסמ״ע‬
‫או בני ביתו צריכים לשלם מה שהוציא שמעון בכל גוונא‬ ‫ס־ק י־ב ובש־ך סק״ד דבירד להציל ולא הציל אם לא היו‬
‫שהוא‪ ,‬בין שהרופא הצליח בטיפולו‪ ,‬ובין שלא הצליח‪ .‬וכין‬ ‫הבעלים שם אע־פ שלא התנה הוייל כאילו התנר‪ ,‬וצריך‬
‫שנפטר עוד לפני שהרופא היה יכול להגיע אליו‪ ,‬וה״ה‬ ‫לשלם לו שכרו‪ ,‬ולית דין צריך משש עכ״ל‪.‬‬
‫כשמדובר במגן דוד אדום ג־כ דינו כנ״ל‪.‬‬ ‫אמנם שם בצבי תפארת היתה השאלה כשזה היה שלא‬
‫ד( שוב לאחר החיפוש מצאתי עוד הוכחות להאמור בספר‬ ‫בפניו‪ ,‬אבל נראה ברור שאותו הדין יהא אפילו אם זה‬
‫שו״ת חבצלת השרון )באבד‪ ,‬אבד״ק טרנפאל(‬ ‫בפניו‪ ,‬ואינו מבקשו שיביא לו חפא‪ ,‬ומכש־כ כשאינו במצב‬
‫בח״ב חחו״ם סימן כ״ד‪ .‬הוא נשאל שם ג״כ על אודות אחד‬ ‫שיוכל לבקשו‪ ,‬ולא עוד אלא אפילו אם ימחד‪ ,‬בידו מ־מ נ*ל‬
‫שחלה אחיו חולי מסוכן והפצירו הקרובים באשתו שתשלח‬ ‫דבכל זאת אם זר‪ ,‬במקום פקוח נפש צריך לאחר מיכן לשלם‬
‫לסרנפאל אחר רופא כי הרופא דעירם הוא שונא מוחלט‬ ‫לו‪ ,‬וכן אפילו אם לא הועילה הרפואה‪ ,‬צריטם הוא או ב״ב‬
‫להחולה‪ ,‬ולא רצתה‪ ,‬והלך אחיו הנ״ל והביא רופא מטרנפאל‬ ‫לשלם א‪ .‬וכדלקמן‪.‬‬
‫ועד שבא החפא הוטב א מעם‪ ,‬ועתה אינם רוצים לשלם‬ ‫ג< ומצאתי תשובה מפורשת על כך בשו״ת הרא״ש בכלל‬
‫שמונים וחמשה סימן ב׳‪ ,‬הוא נשאל שם אודות‬
‫קנג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן עח‬ ‫שו״ת‬
‫לתוך כיס ניילון או בקבוק‪ ,‬מתי זמנם לברך‬ ‫להאח זע״ל סד‪ .‬שהוציא סך שלשים אלף מרק‪ .‬והשיב זנפ״י‬
‫אשר יצר‪.‬‬ ‫חו״ם סי׳ רם ‪ r‬והש־ך הג*ל‪ ,‬דבנידזנו הוי כלא היו הבעלים‬
‫ב־ה‪ .‬סו״ב שבט תשמ״ט‪T .‬ושלים עיה״ק תובב״א‪.‬‬ ‫שם וכו‪n‬נה דמי‪ ,‬ואף דאשתו מחתה מ*מ בסכנות נסשות אף‬
‫לכבוד ש״ב היקר הרב הגאון דעסיק באורייתא תדירה‬ ‫אם הוא בעצמו היה מוחה לא היו שומעין לו‪ ,‬והביא סמוכין‬
‫בעהמ״ם יקחם ום׳‬ ‫לדבריו מטה שמבואר בכזאת בארוכה בשו״ת מהר״מ בר‬
‫מוהר״ר צבי פסח פרנק שליט־א‬ ‫ברוך סימן ל־ס‪ ,‬ולכן ודאי הר כאין הבעלים כאן דאף דלא‬
‫אחרשה״ס באהבה דקר‬ ‫התנה כהתנה דמי‪ ,‬ואף לפני ביי־ד לא היה צר ‪ 7‬להתטת‬
‫יקרת מכתבו מי׳ שבט דנא קבלתי‪ ,‬וזעני להשיבו על מספר‬ ‫דהא קיי״ל השואל מי־ן שופך דמים‪ ,‬וא־כ מה שעשה ברשות‬
‫שאלותיו‪.‬‬ ‫עשה‪ .‬ועוד זאת ‪Tn‬ש שם בדבריו דלא הר זה אפיא בגדר‬
‫שאלתו הראשונה היא בעובדא דהוי שנמצא זוג תפילין‬ ‫של ירד להציל ולא הציל בלבד דאין לו אלא שכרו‪ ,‬אלא‬
‫דר״ת ברשות הרבים‪ ,‬ועבר פרק זמן ועדיין לא‬ ‫דמי זה למה דאמרינן בב־ק ד׳ קמ״ז דשאני בזה היכי דעב‪T‬‬
‫נתגלה האובד‪ ,‬וזה האיש המוצא איט מאלו הטזעים להניה‬ ‫שליח שליחותו דטתן לו שכרו משלם‪ ,‬וה־נ כיון דברשות‬
‫תפילין דר״ת‪ ,‬וגם אינו חצה להיות משועבד לשומרן ע״ם‬ ‫עשה וכהתנה דמי הר ליה זה כמו דאם היו שוכרין אותו‬
‫להחדרן להאובד‪ ,‬ורוצה לשומם בדמים ולהחזיר הדמים‬ ‫להביא רופא ממקום אחר והלך והביא דטסל שכח משלם‬
‫ל<בבד שיקנה לו תפילין אחרות דשכיחי‪ ,‬ודעת המוצא לתת‬ ‫דהרי עשה השליח שליחותו אף דהחולה הבריא מקודם‪,‬‬
‫בזמן מן הזמנים את התפילין דר״ת שמצא בתור מתנה‬ ‫ומגיע לו כל מה שהוציא וכו׳‪ ,‬ואם לא יהא הרשות ביח רק‬
‫ודורון לאחד ממכיחו ומעדעיו ולא לעת עכשיו כ־א לאחר‬ ‫אם יתרפא החולה ודאי לא היה איש משוגע בעולם שיכניס‬
‫זמן‪ ,‬האם יכול לשומם בדמים באופן שכזה? ועל אופן זה‬ ‫עצמו לכך להביא רופא לחבירו בהוצאה מרובה ואם ימות‬
‫מוסיף להסתפק גם כשנמצא זוג תפילין דרש״י וד‪,‬מוצא היתה‬ ‫החולה או יבחא מקודם יניח מעותיו על קרן הצבי‪ ,‬ולכן‬
‫אעזה שפטורה מן המצוה‪ ,‬והיא אינה רוצה להיות משועבדת‬ ‫ודאי דרשות התורה שהוא מחויב מוהשבותו לו לרבות‬
‫לשמור התפילין‪ ,‬ורוצה לשומם בדמים ולהחזיר הדמים‬ ‫אבידת טפו הוי כרשות החולה בעצמו‪ ,‬ומחויב לשלם לו כל‬
‫להאובד‪ ,‬והיא מהזיקה את התפילין לתתן במתנה ודורון‬ ‫שכח יעו״ש ביתר אחכות‪ ,‬והדברים מאיחם ומשקפים כל‬
‫בזמן מן הזמנים וכנ״ל‪ ,‬או אפיא כשהאיש מצא זוג תפילין‬ ‫הבעיות‪.‬‬
‫דרש״י‪ ,‬אבל יש א תפיאן כשרות ואיט חצה ואיט מעונין‬ ‫ועמוד גדול הוא המהר־מ בר ברוך שמםתמך עליו החבצלת‬
‫להניח עליו את התפילין שמצא‪ ,‬ורוצה לשומם בדמים‬ ‫השרון בדבריו‪ ,‬והדברים מתבהרים ביותר כאשר‬
‫ולהחזיר הדמים להאובד‪ ,‬והתפיאן יחדק לעצמו ע״מ לתתן‬ ‫מעיינים גם בגוף דברי המהר־מ בר ברוך שם‪ .‬ובהוכחותיו‬
‫בזמן מן הזמנים בתור מתנה ודוחן למישהו וכג״ל‪.‬‬ ‫וכאשר בתוך המשך דבריו הוא כותב בלשון‪ :‬חאמר בם׳ בן‬
‫וכת״ר בעומק עיוט רוצה לתלות את הדבר בחילוקי‬ ‫סורר )ע־ב ע״א< חליף מקרא דהחאה את חביח טובע בנד‪,‬ר‬
‫המעמיס שבין הסמ״ע והש״ך בחו״ס סימן רס״ז סעי׳‬ ‫דחייב להצילו ולמסרח ולמיגר אגוח‪ ,‬ודבר פשוס אפי׳ צוח‬
‫כ״א על דבח הרמב״ם בר‪,‬הלכה שם‪ .‬דבשו״ע נפסק בזה״ל‪:‬‬ ‫אל תצילו שמצילו וחוזר ומוציא ממט פה שהוציא״ יעו״ש‪.‬‬
‫מצא תפיאן שם דמיהן ומניחן עליו מ‪ T‬אם ירצה שדבר‬ ‫אחרי חידוש בית המדרש שהתווסף לט ככל האמור‪,‬‬
‫מצוי הוא לקטת בכל שעה עכ״ל‪ .‬והרמב״ם מסיים ע״ז‬ ‫מעתה‪ ,‬לית דין צריך בושש יותר‪ ,‬ור‪,‬וא מחוור‬
‫בלשון ״ואינן עשרק אלא למצותן בלבד־‪ ,‬וד‪0,‬ס'ע בס״ק ל׳‬ ‫כשמלה דבכל מקוד‪ ,‬שד״וא חייב ראובן החולה‪ ,‬או בגי ביתו‪,‬‬
‫מפרש דטונת הרמב״ם לומר‪ ,‬דבשאר דבחם אף שסצדים‬ ‫לשלם התשלום לרופא‪ ,‬או למגן דוד אדום‪ ,‬ולא שמעון‬
‫לקטתו מכל מקום חביב לאדם דבר דרגיל בו‪ ,‬משא־כ‬ ‫המטפל וכן בכל הכדומה לזה ]יעוין בספח שו־ת צ׳א ח״י‬
‫תפילין דאין אדם רגיל להקפ‪ T‬אם יוצא באלו‪ W‬באלו אס‬ ‫סימן כ״ה פרק כ״ט‪ .‬והביחר בנקודות האפורות התבד‪.‬רו‬
‫גם הם בחזקת כשרות‪ .‬והש״ך בס״ק ט״ז מפרש דכוונת‬ ‫בכאן ביותר[‪.‬‬
‫הרסב״ם היא‪ ,‬דהואיל ואינה עשויה אלא למצותן בלבד ולא‬ ‫בכבוד ובהערצה וב‪TT‬ות נאמנה‬
‫לשום תשמיש אחר א״כ ניחא ליה לאינש שימכרו ויעשו בד‪,‬ם‬ ‫אליעזר יהודא וולדינברג‬
‫מצוה‪ ,‬משא״ב כשאר דבחנ‪1‬‬
‫יוצא מזה דלהסמ״ע הנימוק המדובר הוא אודות האובד‪,‬‬ ‫סימן עח‬
‫שכלן שד‪,‬וא רק מקיים טצוה עם התפילין לכן אינו‬ ‫א‪ .‬אחד מצא זוג תפילין דר־ת ברה־ר‪ ,‬ולא‬
‫םקפ‪ T‬מלמוכרם‪ ,‬שסישכח שכיחי‪ ,‬ואילו להש״ך הנימוק‬ ‫נתגלה האובד‪ ,‬והמוצא אינם מהנוהגים להניח‬
‫המדובר הוא אודות המוצא‪ ,‬שד‪,‬םוצא יקיים מצור‪ ,‬עם‬ ‫תפילין דר־ת אם יכול לשום דמיהם ולתתם‬
‫התפילין‪ ,‬ולכן אין האובד מקפיד מלמוכרם‪ ,‬והוא יקח‬ ‫בזמן מן הזמנים לאחד ממכריו‪.‬‬
‫בהדמים תפיאן אחרות‪.‬‬ ‫ב‪ .‬בברכת הדעמים מתי חשבינן ״יום מחד־‬
‫וא״כ מוסיף כת״ר אמר חש נפ״ם בין הטעם של הסמ״ע‬ ‫לברך שנית‪ ,‬בעלות השחר או ביציאת כוכבים‪.‬‬
‫לבין הטעם של הש״ך לעל כגון ניחנט שאין המוצא‬ ‫ג‪ .‬חולים שמטילים שתן באמצעות ״קאטעסער־‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימןעח‬ ‫שו״ת‬ ‫קנד‬
‫‪ a‬יתירה מזו‪ ,‬אפילו בדעתו להניחם לאלתר יש הרבה לדון‬ ‫הושב כעת לקיים בהם מצוה‪ ,‬דלהםם ‪ r‬מותר אפ״ה להמוצא‬
‫אס ‪ rmo‬יש לפסוק כדנפסק בזה בשו־ע‪ .‬דיעוין‬ ‫לשום התפילין בדמים ולהחזיר הדמים להאובד‪ ,‬יען שהאוגד‬
‫בספר שו״ת מנחת אליעזר ח״ד סימן ס׳ דשדא נרגא בעצם‬ ‫איט םקפ‪ T‬בזה דהא רק למצוה עשויין ומישכה שכיחי ו?צא‬
‫הדין אם יתכן להחילו לפי המציאות בימיט‪ ,‬וכותב דהדבר‬ ‫באלו כמו באלו‪ ,‬והאובד יקנה אחרים‪ ,‬אבל להש״ך‬
‫יפלא וקשה להולמו כן בימינו‪ ,‬ובפרט לפי הטעם שכתב‬ ‫שהמדובר אודות קיום המצוה של המוצא‪ ,‬שהאובד ניח־ל‬
‫הסמ״ע‪ ,‬דהרי עינינו תאות להיפך דאיכשר דרא בזה )זולת‬ ‫שהמוצא יקיים מצוה בממוניה‪ ,‬אם כן בעיניט שכעת עכשיו‬
‫אצל קלי הדעת( ו‪T‬קדק בזה כל אחד לבל ימכרו תפיליו‪,‬‬ ‫אין מקיימין מצוה עם התפילין‪ ,‬אין לשום התפיאן בדמים‬
‫ובפרט אם הוא מסופר מכירו ומומחד‪ .‬ידקדק ולא ימכרם‬ ‫ולהחזיר הדמים אע״ם ששכיהי לקטתם‪ ,‬ודינם של התפילין‬
‫אפילו בעד כמד‪ ,‬מאות זהובים‪ ,‬ול־ש מה לומר שימצא כאלו‬ ‫בזה כשאר חפצים שאינם הפצים דמצוה שצריך לשמור את‬
‫אצל סופר אחר וכו׳‪ ,‬והיעלה על הדעת שלא יקפ‪ T‬אדם על‬ ‫האבידה עצמה כדי להחזירה לבעל האבידה‪ ,‬עכ״ד‬
‫זה‪ ,‬הלא מחיר שויין עובר לסוחר כפלי כפליים מאותן‬ ‫המחוכמים‪.‬‬
‫שנמכרים אצל מו״ס וסופרים וכו׳‪ ,‬ע״כ כנראה זד‪ ,‬הדין היה‬ ‫והנה דבר? קולעים ונכונים‪ .‬ואודיעו שכדחזיון שאלתו‬
‫רק בימיהם שהיו ההמון רובם ככולם אינם מדקדקים בזה‪,‬‬ ‫ותלות פתחנה כבר נמצא בספר שו״ת חמדת משה‬
‫ולא הקפידו כלל כיון שסתם ישראל בחזקת כשרות וכו׳‬ ‫)פעדלמוטער(‪ ,‬דום־צ לאדז‪ ,‬בחידושי גפ״ת ב־מ שבסוה״ם‪.‬‬
‫וע־פ התורה יש חזקת כשרות להסופרים ע־כ אין מדקדקים‬ ‫דכותב וז״ל; שאלה אשה שמצאה תפילין אם מחויבת‬
‫יותר‪ ,‬או אולי היו אז הסופרים בימיד‪,‬ם כולם צדיקים‬ ‫להכרתם בביהכ״ג או יכולה לשום דמיהם‪ ,‬וכן איש שאינו‬
‫וסד‪,‬וריס וראויים למצותן‪ ,‬ועכ״ם בימינו בודאי ל־ש דין זה‪,‬‬ ‫צריך לעצמו רק להניחם עד שיגדל בנו‪ .‬ובתשובתו עומד‬
‫ואם בא מי שנאבדו לו תפילין ומקפיד עליהם בודאי צריך‬ ‫הספר בדברי הגם׳ בב״מ ד׳ כ־ס ע־ב‪ ,‬והרא־ש‪ ,‬והפלפולא‬
‫להחזירם וכו׳‪ ,‬עכ־פ בימינו כיון שגם תפילין כשרים לכל‬ ‫חריפתא שם‪ ,‬ומביא פסק השו׳׳ע בחו״ט סי' רס״ז סעי׳ כ־א‪,‬‬
‫הדיעות ומסופר צדיק ג־כ מילתא דלא שכיחא לקנותו ע־כ‬ ‫ודברי הסמ‪-‬ע והש־ך בכוונת דברי הרמב״ם בזה שמסיים‬
‫יש לפסוק שצריך לד‪,‬חדר לו התפילין יעו״ש ביתר אריכות‪.‬‬ ‫בלשון ‪-‬ואינן עשויין אלא למצותן בלבד־‪ ,‬ונו־נ בדבר אם‬
‫והדברים מאד הגיוניים וצריכים לפנים‪> ,‬אם לא שמכירים‬ ‫‪r‬ו נפ־מ בזה להלכה בין טעמו של הסם־ע לבין טעמו של‬
‫שוס תפילין פשוטים הנמכרים בשוק ש‪T‬וע מחירים ומישכח‬ ‫הש״ך‪ ,‬ולבסוף מסיק וכותב‪ ,‬דנראה דנפ־מ אם הקונה‬
‫שכיחי(‪.‬‬ ‫תפילין אינו רוצה להניחם מיד אלא שיניחו אצלו דשמא‬
‫יאבדו ממנו התפילין שלו‪ ,‬אבל כ״ז שיהיה לו תפילין שלו‬
‫ד( ואפילו אם נרצה להטיל ספק בהכרעתו זאת של המנחת‬ ‫לא יניח תפילין אלו‪ ,‬או שיש לו בן קטן ורוצה לקנותם‬
‫אלעזר‪ ,‬ונאמר שהדבר מוטל בספק מכיון‬ ‫עבורו לכשיגדל‪ ,‬או אם אשד‪ ,‬רוצה לקטתם וכו׳‪ ,‬בכל אלו‬
‫שצריכים לבוא ולעקור דין שו־ע שנפסק בזה בסתמא‪,‬‬ ‫לפי׳ הש״ך אסור למכור להם משום דלא שייך טעמא דניחא‬
‫ובפרט לטעמא דהש־ך ששי ‪ 7‬גם בימיט‪ ,‬אם לא שנאמר שגם‬ ‫אה וכו׳‪ ,‬ולפי פי׳ הפלפולא חריפתא והסם־ע מותר למכור‬
‫טעמא דהש־ך נאמר רק כאשר מישכח שכיחא ולכן ניחא ליד‪.‬‬ ‫גם לכל אלו ‪r‬ו'ש‪ .‬הרי לט שהבעל חמדת משה פתר את‬
‫אז לאינש שימכרו ויעשו בהם מצוה‪ ,‬מכיון שלא מגיע לו‬ ‫השאלה כפי שפתר כת־ר‪.‬‬
‫עי־כ הפסידא דניכר‪ ,‬ומשא־כ כשלא שכיחא כבימיט כנ־ז‪.‬‬ ‫אבל עומדת עדיין השאלה לפנינו איך לנהוג למעשה‪,‬‬
‫עכ״ם הספק הזה מוצא לו חיילא רק כאשר המדובר‬ ‫והלכה כדברי מיז‬
‫בד‪.‬כרעה כללית בכל עיקרד‪ ,‬של זאת הד‪.‬לכד‪.,‬‬ ‫ב< ונראה לי דההכרעה למעשה יש להכריע ולפסוק דדינם‬
‫אבל בכגון נידוננו שד‪,‬מדובר בהכרעה חלקית מזאת‬ ‫של התפילין בזה כדין שאד חפצים שאינם של מצוד‪..‬‬
‫ההלכד״ ותא שנאמר שלא נאמרד‪ ,‬על כגון דא בכד‪.‬־ג‬ ‫ראשית יעוין בפתחי תשובה בחו־מ סימן כ״ה סק״ב שמביא‬
‫נראה שבודאי יש מקום להכריע להלכה בכזאת ושא־י לשום‬ ‫בשם שו־ת חות יאיר שכתב דאם יש מחלוקת בין‬
‫דמיהם אלא דינו כדין שאר חפצים שאינם של מצוה‪ ,‬כי יש‬ ‫הסם־ע והש״ך לא גרע כח הש״ך במקום שחולק על הסמ״ע‬
‫בזה ספק ספיקא לחומרא‪ ,‬והוא‪ ,‬שמא הלכד‪ ,‬כטעמא של‬ ‫לפסוק סותיה אף להוציא‪ ,‬וד‪,‬ו־ל ג־כ כדבר משנה‪ ,‬דקיי‪-‬ל‬
‫הש״ך ואז לא שייך זה כשאין דעתו לד‪,‬ניחם לאלתר‪ ,‬ואת״ל‬ ‫כבתראי‪ .‬ומוסיף וכותב‪ ,‬דהגם ששמע שקשה מאד לפסוק‬
‫דד‪.‬לכד‪ ,‬כזסמ״ע שמא בימינו לא שייך בכלל עצם ההלכה‬ ‫להוציא נגד הסמ״ע והיה לט לומר דעכ־פ לא הו״ל הפוסק‬
‫הזז« ובמ?חד אליבא דהסם־ע באזזר שלא שייך בזד‪,‬״ז נימוק‬ ‫כסט״ע כטועה בדבר משנד‪ ,.‬ומכל מקים הוא )החו־י< נ־ל כמו‬
‫^ד‪ ,T‬לזאת הד״לכה לפי המציאות שבימיט‪.‬‬ ‫שכתב כנ־ז עיי־ש‪ .‬ז־א דהחו״י ס״ל דמי שאינט פוסק‬
‫ד‪ <,‬זזד אפילו אם נשאר ספק אם ודאי הדבר שהלכה כהש־ך‬ ‫כהש־ך נגד הסם־ע הו־ל כטועה בדבר משנד‪ ..‬וא־כ הדעת‬
‫נגד הסם־ע‪ .‬אבל כאמור הכריע החות יאיר שכן‬ ‫טתנת לפסוק בניחט כהש־ך אפיא היה המדובר בלד‪,‬וציא‪,‬‬
‫הדבר ושיש לפסוק כד‪,‬ש־ך אפילו להוציא‪.‬‬ ‫ומכש־כ שאק המדובר להתדא אלא שלא לד‪,‬וציא מקניט של‬
‫וא־כ בכל גוונא שד‪,‬וא יש לפסוק בנידונט מכמה פנים‬ ‫האובד וזכותו בחפציו‪ .‬אלא לתת רשות למוצא לשום‬
‫שא־י לשום דטיד‪,‬ם כנז״ל‪.‬‬ ‫דמיהם‪.‬‬
‫קנה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סיסן עח‬ ‫שו״ת‬
‫סימן עט‬
‫ו< כת״ר שואל לענין ברכת הרעמים והברקים שמסאר‬
‫א‪ ,‬אי שייך פטור דמתה מחמת מלאכה בנשבית‬ ‫בשו״ע סי׳ רכ־ז דכשלא נתפזרו העבים נפסר‬
‫וישוב דברי התהי־ד דנראה בזה כסתראי‪.‬‬ ‫בברכה אחת אפי׳ לכמה יפים‪ ,‬ובמ״ב שם מביא היתשלמי‬
‫ב‪ .‬אודות צדיקים במיתתם אם חייבים כשלעצמם‬ ‫רביום אחר כן עריך לברך אפי׳ כשלא נתפזח העבי^ ואין‬
‫במצוות‪,‬‬ ‫מבואר שם מתי חשבינן ״יום אחר־ אם בעלות השחר או‬
‫ג‪ .‬באשת אליד! או אשת ריב־ל אי נשותיהם‬ ‫ביגיאת כוכבים‪ ,‬ובכף החיים ר‪1‬בא שחשבינן ליום אחר‬
‫הותח לעלמא‪.‬‬ ‫ערב ו ‪,T‬י‬ ‫מהבוקר‪ .‬וע־ז שואל ד‪1‬״ב למרי לא נאמר‬
‫ד‪ .‬באי יש איסור מחמר ושביתת בהמה ותחומיז‬ ‫מקר״ רמהערב מזחיל היום אחר‪ ,‬ע־כ‪.‬‬
‫בחוה״מ‪.‬‬ ‫הנה דברי הכה״ח לקוחים מהספר הנודע מאמר מרדכי‪,‬‬
‫ה‪ .‬בענין בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו‪.‬‬ ‫ועיינתי בגופן של דברים בטאמ״ר סי׳ רכת סק״ג‪,‬‬
‫והוא סתב זה מה״ל‪ :‬נ״ל דבכל שעבר הלילה אעפ״י שלא‬
‫ב״ה‪ .‬ח״י אדר תשמ״זנ ירושלים עיה״ק תובב״א‪,‬‬ ‫נתפזרו העננים כלל אפי׳ הכי בעו ברוכי למחרתו והכי‬
‫לח״ב נכדי היקר הרה״ג הת״ב‬ ‫מסתבר עכ״ל‪ .‬וכפי הנראה בא עלה מכח סברא דהדבר תלד‬
‫‪ rm o‬יוסף חזקיזע ברלין נ״י‪.‬‬ ‫בהיסח הדעת‪ ,‬ולינה מיחשבא ההיסח דעת כמו בברה״ת‬
‫קראתי באהבה מכתבך היקר ונהנתי מאד מהד״ת שלך‬ ‫וכיו״ב‪.‬‬
‫הנאמרים בהשכל ודעת ובהבנה ישרה‪ .‬והנני‬
‫להשיבך כסי שיעלה בע״ה במבודתי ‪jam‬‬ ‫והכי ראיתי בספר ברכת הבית )איינמרן( ח־א שער ל׳‪,‬‬
‫א< בראש ובראשונה ר‪1‬ך מעלה ע״ג הכתב סד‪ .‬שנתקשית‬ ‫דבשערי ברכה סעי׳ ה׳ פוסק ג״כ בכזאת וז״ל‪:‬‬
‫על רביט התחסת הדשן שנראים דבריו כסותרים‪,‬‬ ‫ואפילו אס בירך כמם אין בריך לברך בלילד‪ ,‬כ״ו שלא‬
‫דבביאוריו לרש״י עה״ת פרשת משפסים כתב בתו ‪ r‬דלא‬ ‫נתפזח העבים‪ ,‬מיזז ביום אחר מברך‪ ,‬ואפילו קודם אוד‬
‫שייך כפסור רמתה מחסת מלאכה נשבית מחמת מלאכול‬ ‫הבוקר לאחר שעמד משינתו חוזר ומברך אף שלא נתפזח‬
‫ומיישב מה מה שבפרשת שואל לא כתוב או נשבית כדכתיב‬ ‫העבים עכ״ל‪ .‬ובשערי בינה שם‪ ,‬מסביר זאת‪ ,‬מפני שהדבר‬
‫בפרשת שומר שכר‪ ,‬דבא לרמוז לפסור ממסת מלאכה‪,‬‬ ‫תלוי בהיסח וזדעת‪ ,‬ולאחר שישן שינת‪ ,‬קבע בינתיים ודאי‬
‫ופירוש הקרא הכי‪ ,‬ונשבר או מת מעמא ולא מחמת מלאכה‬ ‫דד‪,‬וי היסח הדעת ול״מ בשום מקום דבדכד‪ ,‬של יום זד‪ ,‬יועיל‬
‫שלם ישלם‪ ,‬ואע״ג דויכא שמרה וסתח דפ«ר »יז מתה ‪■M‬‬ ‫ליום שני‪ ,‬מיזע בלילה ׳^‪ orr‬השני אף ששי ‪ T‬ליום שני ם־ם‬
‫מחמת מלאכה וא״כ היה סקם אמר דד‪.‬םשאיל מסיק אדעתיה‬ ‫י ‪ »0‬הברכת היום כמו בברכת התודה עיי״ש‪ ,‬וע״ס שנים‬
‫התק זה ומחיל עליה אפי׳ במתה מעבמה‪ ,‬ע ‪ r‬בא הכתוב‬ ‫עדים יקום דסד‪.‬‬
‫להשמיעט דבמתה שלא מחמת מלאכה שלם ישלם‪ ,‬ומון‬ ‫‪ n‬ע ד שואל מענין לענץ‪ ,‬באנשים תלים ל־ע שססילץ שתן‬
‫דבשבויה לא שייך נשבית מחטת מלאכה משו״ה א״ב לכותבו‬ ‫דרך ״בינור הרקה״ שקורין ״קאמעטער״ שהשתן‬
‫דחייב דפשיסא הוא דד״א שואל חייב טמנסין וליכא לד‪,‬ם‪0‬רא‬ ‫מספסף ספה ספה בלי הספק לתוך כים ניילון או בקבוק‪,‬‬
‫דד‪.‬םשאיל מסיק אדעת‪ .T‬היזק זד‪ ,‬ומחיל עאז^‬ ‫מתי זמנם לברך ברכת אשר י ‪*0‬ז‬
‫ו על וה הנך שואל מהנפסק בחו״ם סי׳ ש״מ סעי׳ ג׳ בשואל‬ ‫הנ ה דבר זה כבר ביארתי בספרי שו״ת ‪1‬״א ח״ח סי^ א׳‪ ,‬ו‬
‫בהמה מחבית לילך דרך ‪T‬וע ובא! עליו לססים‬ ‫’ חלק י״ב סימן ב* והעלתי באות כ״ו וכאות ג׳ דהייב‬
‫באותה הד^ או חיות רעות ואנמה סשט‪ ,‬שס״ל לר‪,‬םהבר‬ ‫לכיר רק כשעה שיפסיק ת שחפסק הנסיפה י^״ש‪.‬‬
‫דזמויב שפיר מתה מחמת מלאכה‪ .‬ור‪.‬ר>דא דס״ל דלא מקרי‬ ‫‪ tatl‬הוא במבב כזר‪ .‬שלא מכל לד‪,‬בחין בהפסקר‪ ,‬דמסססף‬
‫מחמת מלאכד‪ ,‬מכיק דאף בלא האכח הדדך י‪ « 9‬ר שימא‬ ‫כלי מרף‪ ,‬נראד‪ ,‬לי דאז לא •ברך בי אם רק בקומו‬
‫לה אונם כוה‪ ,‬מודה אבל שסיר דד‪.‬משאיל לחבית שוט־א‬ ‫בבוקר‪ ,‬דאו הרי מסק הרמ״א באו״ח סימן ד׳ סעי׳ א׳ די״א‬
‫לרחף עכברים ואכלוה העכברים דמקרי מהפת מלאס;‬ ‫שבריך לכרך אשר יבר אפיא לא עשה ברכיו וש ‪ p‬נר״גו‪,‬‬
‫וביותר אחה שואל על התה״ד ממה דד״תודיד גופיה‬ ‫וד״גם שאחרים סוברים להחמיר לברך א״י לאחר שעשה‬
‫בתשוטתת‪ ,‬בסי׳ שכ״ח פסק בשאל כלים להלהס עם‬ ‫ברכיו‪ ,‬מו״ש בטשנ״ב‪ ,‬ו ת במשחק כרגיל‪ ,‬ומהיות סוב‪.‬‬
‫השונאים ונפא בני העיר ביד העענאים ונשבו מסלי דק‪,‬‬ ‫אבל בכה־נ שטסיל שתן דדך הקסעסער‪ ,‬שאין א אפשרות‬
‫‪:;.‬‬ ‫דהוי מתה מחמת מלאכה‪ .‬עכת ‪ T‬במעכמקפ״‬ ‫כואז^ לד‪,‬כנם בחיוב ודאי‪ ,‬אוי י טל מדאי לסמוך על‬
‫ונראה אישב ואשר דט»ויגפתה;םומת י א ו » ^‪ 4‬גד ^‬ ‫הכרעת הרם־א כיה‪ ,‬ואדרבא יראה לטון לב א; עי״כ‬
‫סוגים א< נמתה מפמת טלאצה טסט‪ .‬ס ‪>n u‬‬ ‫^*אר את יטזזתד עד סהר בבקר‪.‬‬
‫כתובאה מהמלאכר‪ ,‬ששאל «תה המשאיל לשס גך‪ ,‬ואאובא‬ ‫והנני בברכה ובזדקדה‬
‫דו‪,‬תה ‪ r‬הראשונה היא בגדר אב שלמריפ אותה טהמרגסו‬ ‫אאעזר יהודא תלדיגנרג‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן עט‬ ‫שו״ת‬ ‫קנו‬
‫אמר ליה רב מרדכי הכי אמר אבימי גברי דנשי קטלוה לית‬ ‫בקרא גופיה‪ ,‬והשני׳ היא בגדר תולדה שלמדים אותה‬
‫דין ולית דיין‪ ,‬ומסתייע מזה לנ‪T‬ונו מכיון דגם שם לא‬ ‫מסברא דלאו לאוקמיה בכילתא שאלה‪ .‬ואני לומד זאת‬
‫מחמת מלאכה ששאל עליה שתצח־ העכברים ותאכלם מתה‪,‬‬ ‫מדברי התה׳יד עה״ת שמקדים להביא בדבריו מה דאיתא‬
‫והיינו בהיות דמ־מ הו־ל מיהת כמתה מחמת מלאכה‪ ,‬והכל‬ ‫בפרק השואל דסברא הוא לפטור במתה מחמת מלאכה דלא‬
‫בזה מכה הסברא של דלאו לאוקמיה בכילתה שאילתה‪.‬‬ ‫לא^מא בכילת* שאלה‪ ,‬ועלה מוסיף התה״ד לבאר היכי‬
‫אלא יתכן אפילו שהתה ‪ r‬עדה גם למה שפוסק המחבר שם‬ ‫רממא זאת בקרא‪ ,‬וכן מדברי התרוה״ד בתשובותיו שכותב‬
‫לפני כן דהשואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע ובאו‬ ‫על נ‪T‬ונו לפוטרו‪ ,‬בלשון‪ :‬״ואע״ג דלא נתקלקל ונשבר‬
‫עליו לסטים באותה הדרך או העת רעות ואנסוה ממנו חשוב‬ ‫מחטת המלאכה‪ ,‬כיון דע״י אותה המלאכה ששאל בשבילה‬
‫שפיר מתה מחמת מלאכה‪ .‬דדל בתר טעמא דלאו לאוקמה‬ ‫נפסד ונאבד תשיב כמתה מחטת מלאכה״‪ ,‬והיינו כמתה‬
‫וכו׳‪ ,‬אלא דלזה אין הכרע‪ ,‬כי הרמ״א שחולק ע־ז בא עלה‬ ‫מחמת מלאכה בכ״ף הדמיון‪ ,‬אבל לא מתה מחמת מלאכה‬
‫מכה טעמא אחרינא‪ ,‬מפני דהרי אף בלא הליכת הדרך אפשר‬ ‫ממש‪ .‬כיון דלא נתקלקל מחמת המלאכה‪.‬‬
‫‪ ,‬שיבא לה אונס מה‪ .‬וא־כ אין זה נקרא בגרמת מלאכה‪.‬‬ ‫ולפי ההנחה האמורה יתיישבו דברי התרוה־ד כמין חומר‪,‬‬
‫ב( נהנתי מדבריך אודות צדיקים במיתתם אם חייבים‬ ‫באין מילי דסתראי בדברע‪ ,‬והוא‪ ,‬דבפירושו עה״ת‬
‫כשלעצמם במצוות‪ ,‬ומוסבים דבריך בהקשר על‬ ‫הרי לא בא לפסוק הלכה אלא בא למצוא רמז בקרא גופיה‬
‫מה שכתבתי מזה בספרי החדש צ־א חי־ז סימן ו׳ אות ב׳‪.‬‬ ‫לפטור מתה מחמת מלאכה‪ ,‬ולכן מבאר דהרמיזא בקרא הוא‬
‫ומה שהנך מביא מה שמצאת בפי׳ מקור חסד על הספר‬ ‫על מתה מחמת מלאכה ממש‪ ,‬ודמשום כך לא נזכר בקרא גבי‬
‫חסידים )שמובא בספרי שם< שמביא בשם המגלה עמוקות‬ ‫שואל גם ־ונשבה־ משום דנשבה מחמת מלאכה ממש לא‬
‫והרם־ע מפאנו שרבינו הקדוש היה ניצוץ יעקב אבינו‪,‬‬ ‫משכחת לה‪ ,‬וכלשונו! ־דלא שייכה ביה נשבית מחמת‬
‫ויעק־א לא מת‪ ,‬והנך מעיר דא־כ אפשר דאין לדון מרבי‬ ‫מלאכה כמו בשבירה ומתה־‪ ,‬והיינו דבשבורה ומתה משכחת‬
‫אלא על אלו שנאמר בהם ״לא מת*‪ .‬תואיל לעיין בשד‪-‬ח‬ ‫לה מחמת מלאכה ממש‪ ,‬מכובד המלאכה‪ ,‬וכדומה‪ ,‬ומשא־כ‬
‫מערכת הגימ״ל בפאת השדה סי׳ י־ח‪ ,‬שאני מציין אליו‬ ‫ננשבית דלא משכחת לה זה שיהא מהמת מלאכה ממש‪.‬‬
‫בספרי שם‪ ,‬שמביא שפירש כן בכוונת הם־ח גם בספר נחמד‬ ‫ומכיון דבנשבר או מת משכחת לה מחמת מלאכה ממש‪ ,‬לכן‬
‫למראה עפ״ש המקובלים כנ‪-‬ז‪ ,‬אבל זעא דוחה זאת וטתב‬ ‫למדים על כגון זה לפטור מרמיזא דקרא שכתוב בלשון‬
‫דאין דעתו טחה מזה משום דנראה מהם־ח שלא על רבינו‬ ‫־ונשבר או מת־ דמשמע מעצמו ולא מחמת מלאכה‪ ,‬ולכן‬
‫הקדוש בלבד הוא היה אומר כן‪ ,‬אלא על כל הצדיקים סובר‬ ‫שלם ישלם‪ ,‬דמינה‪ ,‬שהא מתה מחמת מלאכה ממש פטור‪,‬‬
‫כן שיטלים אחרים וט׳ יעו־ש‪ .‬והרי יפה גם דיוקך מלשונו‬ ‫ולכן בא זה לאפוקי דלא נימא דהמשאיל אסיק אדעתיה היזק‬
‫של הרמב־ם בפיה־מ כלאים פ ־ט מ־ד שכותב בלשון ־ואינם‬ ‫זה ומחיל עליה הגם שזה לא מחמת מלאכה‪ ,‬אלא ■מכל מקום‬
‫חייבים החיים לנהוג בהם מצות־‪ ,‬דמשמע דהוא דין על‬ ‫חייב לשלם־‪ .‬חה מדויק מאד בלשון דבריו של התה״ד עה״ת‬
‫החיים‪ ,‬וא־כ י־ל דהם־ח איירי מבחינת הצדיקים עצמם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫ומה שהנך שואל על התה ‪ T‬סי׳ ק־ב )דאיירינן מזה( שטתב‬ ‫אבל בפסקיו בא התה ‪ T‬לפוטת להלכה בנידונו‪ ,‬לא מכה‬
‫דאשת אליהו או אשת ריב־ל מותרות לעלמא דאשת‬ ‫ממה דרמקא בקרא דנשבר או נשבה‪ ,‬כי אין זה מחמת‬
‫רעהו אסורה ולא אשת מלאך שכולן רוחני ולא גופני‪.‬‬ ‫מלאכה ממש‪ ,‬אלא בא עלה לפוטת מכה הסברא דאיתה בגם'‬
‫דבשלמא אליהו נזכר דהוי מלאך‪ ,‬אולם על ריב־ל לא נזכר‬ ‫דלאו לאוקמא בכילתד‪ ,‬שאילתה‪ ,‬שמכה זה יש למעשה‬
‫דהוי מלאך ומאי אשת רעהו ולא אשת מלאך איכא על אשתו‪.‬‬ ‫לפוטרו אפילו אם זה לא מחמת מלאכה ממש‪ ,‬אלא‬
‫הנה תעיין במנחת חנוך מצוה ר־ג שמקשה ביותר על‬ ‫שממשמשת ובאה אבל כתוצאה מכה השימוש בו ובגרמתו‪,‬‬
‫התה־ד אפילו בנוגע לאליוע‪ ,‬דנהי דלא תפסי קדושין‬ ‫וכפי שהתה־ד מדגיש בעצמו בדבריו וכותב‪ :‬־דאע״ג דלא‬
‫ממלאך דלא נקרא איש‪ ,‬מ־מ אם היה בה קדושין גמורין‬ ‫נתקלקל ונשבר מחמת המלאכה־‪ ,‬וא־כ אין זה מתה מחמת‬
‫היאך נפקעין הלא למיתת הבעל צריכין ילפותא ע־ש‪ .‬ויעוין‬ ‫מלאכה ממש‪ ,‬מכל מקום ״כיון דע־י אותה המלאכה ששאל‬
‫בשו־ת חסד לאברהם )תאומים( ח־ב חאה־ע סימן י־ד שמביא‬ ‫בשבילה נפסד ונאבד חשיב כמתה מחמת מלאכה־‪ ,‬והיינו‬
‫שהמנ־ח שאל אותו זאת ההשאלה פא־פ‪ ,‬ושהשיב לו דכל‬ ‫משום דאיכא אבל בזה הסברא למפטריה מפני דלא לאוקמא‬
‫שאיט בעולם שריא אשתו לעלמא כמיתת הבעל‪ ,‬ע־ש ביתר‬ ‫בכילתה שאילתיו‪ .‬ונתיישבו בע־ה דברי התה־ד‪.‬‬
‫אריכות‪.‬‬ ‫טובן איפוא שלפי האמור אין נם כבר כל סתירה מהנפסק‬
‫וכיוצא בזה העלה גם בשו־ת מהרי־א אסאד חאה־ע סימן‬ ‫בזה בחו־מ סימן ש־מ סדף ג׳‪ ,‬ולא מיבעיא שאין‬
‫ד׳‪ ,‬דכשם שקיי־ל דמיתה מתרת דשוב אינה אשת‬ ‫סתירד‪ ,‬ממה שמסכים הרם־א לפסוק במשאיל לחביח שונרא‬
‫רעהו‪ ,‬מה־ט כל שאיט בעולם ולא ישוב עוד אליה עד זמן‬ ‫לרדוף עכברים ואכלוה העכברים דמיקרי מחמת מלאכה‪,‬‬
‫התחיה כגון אשת ריב־ל‪ ,‬שרי‪ ,‬דכך לי עלה גופו ונטמן‬ ‫וכפי שהתה ‪ r‬בפסקו שם מביא בעצמו סייעתא לדבריו‬
‫בשמים כמו שנטמן בארץ‪ ,‬ועדיפי מיני׳ נמי שגם בתחית‬ ‫מההיא דפ׳ השואל בההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה‬
‫המתים הקיצו ורנט שוכני עפר כתיב ובפתחי את‬ ‫הביר עליה עכברי וקטלוה יתיב רב אשי וקאמר כה־ג מאי‪,‬‬
‫קנז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫‪0‬י&ן ‪ 7‬ס‬ ‫שו״ת‬
‫ואשיבך‪ ,‬דאין מזה הוכחה‪ ,‬מפני שהחרון אף על בלעם לא‬ ‫קבחתיכם‪ ,‬אבל ודאי חנוך ואליהו ז־ל וריב־ל ‪ w u‬בעת‬
‫היה על עצם ההליכה שד‪,‬ורשה לו עליה כסי‬ ‫תחה־ם לא יחזרו להתנשם בנע שהיו קודם אלא ישארז גופם‬
‫שרצוט מה‪ ,‬אלא החתן אף היד‪ ,‬על שבמחשבד‪ ,‬עבר ‪ TO‬על‬ ‫חחני במעלין בקודש ולא מורידין ולכן מסתבר ספי פה״ס‬
‫התנאי שד״ותנה עמו עם הליכתו‪ ,‬והוא על היאך את הדבר‬ ‫להתיר אשתו דאיהו אסרה ואיהו שרתה יעו״ש ביתר‬
‫אשר אדבר אליך אותו תעשה׳‪ ,‬ומחשבתו זחן היתה רק‬ ‫אריכות‪ ,‬וא״ב אל זאת הכוונה אפשר להעמיס בדברי‬
‫לקללם‪ ,‬וככה איתא בהדיא בפסיקתא זוטרתא‪ ,‬וזיל; דחר‬ ‫התה־ד‪ .‬ושבמגביל לדבריו בנוגע לאליוע חלות להם נס‬
‫אף אלקים כי הוא הולך‪ ,‬והלא כבר נאמר לו קום לך אתם‪,‬‬ ‫בנוגע לריב״ל אפילו בהנחה שלא נהפך לסלאך בהיות‬
‫אלא מלמד שהיה הולך כת לקלל וכבר נאמר א ואך את‬ ‫ונזדכך מיהת טפו ולא יחזור לקדמותו עד תחה־מ‪ ,‬ואולי גם‬
‫הדבר עכיל‪ ,‬הרי בהדיא כניז‪ .‬וכ״כ גם היונתן בן עחיאל‬ ‫אז בכלל וכנ״ז‪.‬‬
‫על אתר‪ :‬תתיקף חגזא דה׳ אתם אזיל הוא ללטוניטן׳‪ ,‬וכך‬
‫יוצא מד‪,‬רמבין ורביט בחיי‪ ,‬ועוד‪ ,‬יעו״ש‪ .‬ואם כן אין ראי׳‬ ‫‪ a‬אפריון נימטיה לך על הראיה שזעך מביא לדברי בסי׳‬
‫מהתם לומר שאין בר‪.‬נהגה זו שתרשה עליה לד״וציא אותו‬ ‫י״ח זעת ב׳ מדברי ד״עטרת זקנים סוף סי׳ קכ״ח‬
‫ם‪T‬י העונש‪ ,‬אבל מדברי התום׳ בשבת שפיר מוכח זאת‬ ‫כשם הלבוש שהמדובר באם אין שם נשיאת כפיס‪ .‬וכן על‬
‫כדביארתי בספרי שם והבאתי ראיה משם למהרשיא‬ ‫הסיוע לדברי בסי׳ כ־ד אות ג׳‪ ,‬מהראבי־ה מם׳ מסחים סי׳‬
‫כסנהדרין דף פיס שד‪,‬עלד‪ ,‬בכזאת‪ .‬וה׳ יברך את עסו‬ ‫תכ׳יד שכו׳ שדברי ר־י בספרי על מביאי בכורים >וז״ש‬
‫בשאם‪ .‬וינועו בדרך אמת לטוב לט כל הימים‪.‬‬ ‫בהגה׳ מיסו׳ א־ה הוא ר*ת אבי העזריז‪ .‬גם לרבות לדברים‬
‫אסיים בברכה לך ולביתך ברוחניות ובגשמיות ובכל טילי‬ ‫המסייעים על המדובר בסימנים י־ז י׳׳ח בטגע לקידוש לבנה‬
‫דמיסב‪.‬‬ ‫בליל שבת כשגומר הזמן‪ .‬ובעדיפויות מלקדש סמוך ועם‬
‫זקנכם הדורש שאסכם וטובכם כל הימים‬ ‫חשיבה בע*ש‪.‬‬
‫אליעזר יהת־א וולדינברג‬
‫ד< בספרי בסי׳ ניט הבאתי מה שנסתפק המניח במצוה‬
‫שב ־ג לד‪,‬רמבין שאוסר מלכת חוה״מ מהית אס‬
‫סימן פ‬ ‫יש גם איסור מחמר ושביתת בהמה בחוה־מ‪ ,‬ועיז הגן־ סתב‬
‫שהמניה שם מסתפק בכזאת גם לענין תחומין‪ ,‬ולזה הנך‬
‫אם מותר לצלם מאמרים מספר או כתב עת‬ ‫מביא הכרעה מדברי רשיי בחגיגה ד׳ י״ז ריש עיב שכותב‬
‫לשם לימוד ושימוש עצמי ולא לשם מסחר כאשר‬ ‫בהדיא דביויס אסור תזדמין אבל לא בחוהימ‪ ,‬והא שיטת‬
‫בשער הספר או כתב העת מופיעה אזהרר‪ ,‬שאין‬ ‫רשיי דמלאכת מ־ה״מ דאורייתא כמו שהוכיח הביזעיה‪ .‬ויפה‬
‫להעתיק שום חלק מד‪,‬תוכן ללא רשות המחבר‬ ‫הוכחת‪ ,‬ואוסיף עלה דלפייז אין גס כבר כל הכרח לומר‬
‫או המו״ל‪.‬‬ ‫בנוגע למהמר ושביתת בהמה בחוה״מ שיהא זה תלוי‬
‫במלאכת חוהים אם הוא מהית‪ ,‬כסי שהסתפק המניח שם וגם‬
‫ביה‪ or .‬א׳ ג׳ סבת תשמיט‪ .‬יתשלים עיהיק תובב״א‪.‬‬ ‫למאן דס״ל שהוא מהית יכול אבל שפיר לסבור שאין איסור‬
‫תאת חנוכד‪,‬׳‪.‬‬ ‫מחמר ושביתת בהמה בחוהים‪) .‬עיין גם לעיל סימן ליו מיש‬
‫לםעיכ ‪T‬ידי ומכובדי הנעח היויש חכם ורבי יתקרי‬ ‫עוד מזה(‪,‬‬
‫פתפ׳ דיר א• ס‪ .‬אברהם שליט״א‬ ‫ה( נהנתי מה שהנך מביא ד^כחה לדברי בב״א חס״ז סי א׳‬
‫אחדשהיס באהבה וכבוד‪.‬‬ ‫אות ב׳ דיה וא‪1‬עד‪ ,‬מדברי הגרים בנעט‬
‫יקרת מכתבו קבלתי בסוף שבוע שעבר‪ ,‬תעני להשיב לו‬ ‫בביזערו למרדכי להלכות קסטת ריש ‪ p o‬הקומץ רבה דיה‬
‫‪ r w‬על שאלתו‪ .‬כמבוקשו‪.‬‬ ‫וההיא בסופו‪ .‬כםויכ אני לוקח לתשוםת לב גם מה שהנך‬
‫זה לשון שאלתו‪ :‬אבקש לשזמל מכ״ת בנוגע לגילום מאמרים‬ ‫כותב בקשר לדברי שם בסי׳ כ׳ דיה ולפני‪ ,‬בקשר להאיר‪,‬‬
‫)רפואיים או תורניים( מספר או כתב עת לשימוש‬ ‫ו מיק למיש באליהו זוטא בסקיי‪ ,‬ומודה אבל דלענין מעשה‬
‫עגמי כשבשער הספר או כתב עת מופ^ה אזהרה שאין‬ ‫ודאי כמו שהעלתי בספרי שם‪.‬‬
‫להעתיק שום חלק מהתוכן ללא רשות המחבר או המויל‬ ‫ו( בספרי שם בחט״ז סימן כיב אות ו׳ אני כותב לד״וכיח‬
‫)׳קופירייט׳(‪ .‬אני מדגיש שמדובר אך ורק לשם לימוד‬ ‫מדברי התום׳ בשבת ד׳ פיז שבדרך שאדם חגה‬
‫ושימוש עצמי ולא לשם מסהר‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬האם יש כאן איסור‬ ‫מוליכין אותו אין מוגיאתו מידי עונש‪ .‬על זה הנך מוסיף‬
‫של גזל או איסור אחר‪ ,‬או האם הדבר מותר משום‬ ‫הוכחה מהגם׳ במכות ד׳ י׳ עיב דמוכיחה מן התורד‪ ,‬שבדרך‬
‫שלכתחילה המויל יודע שכך מנד‪,‬גו של עולם וממילא‬ ‫שאדם רוצה מוליכין אותו ממ״ש גבי בלעם דבתחילה כתיב‬
‫מתייאש ומתתר מראש על העתקה או ציאם של חלק מהספר‬ ‫לא תלך עמהם‪ ,‬וכתיב קום לך אתם‪ .‬והא כתיב בתריה רחר‬
‫או כתב עת עיי אחדים ואעפ״י שמדובר סוף סוף על הרבה‬ ‫אף ה׳ כי הולך הוא‪ ,‬הרי שבדרך שאדם רוצה נדליכין אותו‬
‫אחתם‪ ,‬ומה שהאחתנים אוסרים )כגון שוים חיא ס׳י מיד(‬ ‫אין הנהגה זו מוציאתו מידי העונש‪.‬‬
‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫‪DP'D‬‬ ‫שו״ת‬ ‫קנח‬
‫הש׳׳ך שכן נ׳׳ל עיקר‪ .‬ויעו״ש גם בביאור הגר״א ס״ק מ״ו‬ ‫משום גזל והשגת גבול‪ ,‬זה בגלל שמחבר על הדפסת כל‬
‫דאתי עלה מכה ביטול תורה ע״ש‪.‬‬ ‫הספר לשם מסחר‪ ,‬ע־כ‪ .‬וזאת תשובתי עח בעהי־ת‪.‬‬
‫וא״כ נלמד מן האמור גם לכגון נשוא‪-‬חונט‪ ,‬ונאמר דלא‬ ‫הנה לדעתי נראה שצילום מאמרים מספר או כתב עת‬
‫מיבעי אליבא דהשייך ודעימי׳ דמותרת היא ההעתקה‬ ‫לשימוש עצמי מותרת היא למחת שבשער הספר או‬
‫לצורך אמוד ושימוש עצמי מכתן דלא שייך בו קפידא על‬ ‫כתב־עת םופ^ אזהרה שאין להעתיק שום חלק מהתוכן ללא‬
‫עצם הלימוד והשימוש בהספד או הכתב‪-‬עת‪ ,‬דלשם כך הא‬ ‫רשות המחבר או המו־ל‪ ,‬מכיון שהמכוון אך ורק לשם לימוד‬
‫נתנו למכירה‪ ,‬ולשם כך רוכשים אותו וא״כ ממילא לא‬ ‫ושימוש עצמי ולא לשם מסחר‪ .‬ואיבעית אימא סברא‪,‬‬
‫מתחשבים על קפ‪T‬תו של המו״ל על העתקה מטעמא דלא‬ ‫ואיבעית אימא קרא‪.‬‬
‫יבוזו‪ ,‬דהא אין כאן אלא חשש איסור מכה קפ‪T‬א בלבד‪ ,‬ולא‬ ‫א< איבעית אימא סברא‪ ,‬כפי שמרגישה כעצם כבו׳‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫חלות על תנאי לומר שעל מנת ‪ p‬הוא מוכרו‪ ,‬דאילו היה‬ ‫דמכיון שכך מנהגו של עולם להעתיק כנח לשם‬
‫בכזאת אזי היו צריכים בביטולו להחיל ע״ז דק של קבלתו‬ ‫שימוש עצמי‪ ,‬והנע״ל חדע מזה‪ ,‬א״כ ממילא מתייאש ומוותר‬
‫בחזרה והחזרת המעות על חי המוכר‪ ,‬בדומה למה דמציגו‬ ‫מראש על העתקה וצילום כזה‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬דאמדינן‬
‫בז‪7‬״ם סימן קי״א סעי׳ ג׳ שנפסק ח־ל‪ :‬אם נתט ללוד‪ .‬מתנה‬ ‫לדעתיה של המו־ל‪ ,‬שהגם שהתבטא להזהיר בסתמא שלא‬
‫על תנאי שלא תחול עליה שום שיעבוד לא חוב ולא כתובה‬ ‫להעתיק שום חלק מהספר או הכתב־עת ללא רשותו‪ ,‬אבל‬
‫שקדם למתנה ולא יחול עליו להבא התנאי קיים ולא יגבה‬ ‫בלבו לא היה לאסור גם על כגון דא‪ .‬וכשם שבתנאים‬
‫בעל חוב ממנה אפילו כתב א דאקנה‪ ,‬אבל אם קנה קרקע‬ ‫חיוביים מצינו לד״תוס׳ בקדושין ד׳ מ־ט ע״ב ד״ה דברים‬
‫והתנה עמו המוכר על מנת שלא יחול עליו שום שיעבוד איט‬ ‫שבלב‪ ,‬שטתבים‪ ,‬חש דברים דאפילו גילד מילתא לא בעי׳‬
‫מועיל וב׳׳ה טבה ממנה עכ״ל ומבאר הסם־ע בסק״ז דהד‪,‬בדל‬ ‫לפי שאגו אוטדין לכך היה דעתו‪ .‬וכך כותבים בכתומת ד׳‬
‫בזה בין מתנד‪ ,‬לבין מכר‪ ,‬מפני דבמכר דקיבל המוכר מעות‬ ‫צ־ז ע״א ד ‪ ,r‬זבץ ע״ש‪ .‬כך גם כתנאים שליליים אמרינן‬
‫מהלוקח בעד השדה אם ירצה המוט־ לבטל המקח מכה‬ ‫ואמדען בכזאת דעת המתנה‪ ,‬ואחד מהם היא האזהרה‬
‫התנאי הרי צריך לד‪,‬חזיר ללוקח הלוה מעותיו ויקחם המאה‬ ‫שלפנינו‪ ,‬ואמדינן ליה לדעתיה של המזהיר ואמרינן שבלבו‬
‫ע״ש‪ .‬וא״כ ה״נ א□ האזהרה היתה בגדר של התנאת תנאי‬ ‫לא היה להזהיר גם על כגון זה‪ ,‬בחיות שמחד יודע הנהו‬
‫שלא יעתיק מזה ואהרח יתבטל המכר‪ ,‬אז היה צריך להמיר‬ ‫מראש שזה >א גיתן לביצזע ואז יכשיל בנ׳׳א בזעם‪ ,‬ומאחך‬
‫את המעות שהקונה שילם עבור זה‪) ,‬עם החזרת ההעתק‬ ‫‪ w m‬הוא כדי שלא הןתטשו בהעחק לשם‬ ‫הא עיקר‬
‫וכדומה(‪ ,‬וזח מדאי לא ‪T‬צה המו״ל‪ ,‬וא־כ בודאי אין זה כי‬ ‫מטרה זדונ״ת ‪ *r a f r a W W‬או העלמת שם מחברו‪ .‬חה לא‬
‫אם בגדר של הטלת איטר בלבד‪ ,‬ולא חלה איטא ההקפדה‬ ‫שייך כשמטרת העתקה היא ללימוד ושימוש עצמי )ויעדן‬
‫על זה משום לא יטזו‪ ,‬וכו׳‪ ,‬ומשום טסול וטרה כנח‪.‬‬ ‫» ‪ sn a‬למגר^ ^איסזם שיענקיל ז־ל חה״ד‬ ‫בשו׳׳ת‬
‫וד‪,‬ד‪,‬יתר הזה נראד‪ ,‬דחל לא רק בנוגע למאמרים או כ״ע‬ ‫ס׳י כ־ה ע^<‬
‫תורניים‪ ,‬כי אם נם על רטאיים סכיון דעי׳־כ יתקדם ידתר‬ ‫‪.‬‬ ‫•‬ ‫‪.‬י‬ ‫‪:‬‬ ‫•• ■‬
‫'‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫‪.‬‬ ‫'‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫י '‬ ‫•‬
‫מד‪,‬ר בשטה הרפואי באיזה צד שהוא והדבר יביא במישירין‬ ‫חהין בחו׳׳מ סימן רצ׳יב‬ ‫‪ a‬ואייב^ת אימא קרא‪.‬‬
‫או בעקיפין להחשת קיום המצוה של ורפא ירפא‪ ,‬והשמתו‬ ‫^ ׳ כ׳ שנפסק וז־ל! המפקיד ם־ת אצל‬
‫לו‪ ,‬ול־ת ע״ד ריעך‪ .‬ועכ׳׳פ הא הרי המטון הוא כדי לד‪,‬ניע‬ ‫חבירו גולא פעם אחת לי־ב חדש וכו׳ אבל לא יפתח בגלל‬
‫ל‪T‬י כך‪.‬‬ ‫עצמו‪ .‬ויקרא‪ ,‬וה״ה שאר ספרמז וכו׳‪ .‬ומוסיף הרט״א ופוסק‪:‬‬
‫ואפילו אליבא דהסמ׳׳ע‪ ,‬נראה לי דבכגון דא יודה גם‬ ‫וכמו שאסור ^*ות טסנו כך אסור להעתיק ממט אות אחת‪.‬‬
‫הסם ‪ r‬דלא הלה הקפידא מכה טעמא דלא יטזו‪,‬‬ ‫והגי טילי בע« !‪ ,flifc‬אבל ת״ה שאין א ספר כיוצא בזה‬
‫והוא ח״ל דדוקא התם שעצם הספר לא שייך לנפקד כלל‪,‬‬ ‫מותר לקחנו ולהעתיק ס מןו ^ ודאי אלעתא דהכי הפ^דו‬
‫והוא יש לו רק היתר לקרוא בו‪ ,‬וזוץ מהקריאה הרי יש כאן‬ ‫■‬ ‫■ ■‬ ‫■■‬ ‫"■■■'' ׳‬ ‫‪-‬י ‪,‬‬ ‫■י‪.‬‬ ‫א צ א ע כ ״ א !‬
‫איסור של שליחת ‪ t‬כפקדון‪ ,‬ולכן ס״ל להסמ׳׳ע‪ ,‬דהלא‬

‫ימזו לגנב וגו׳ אין מכלתו לתת היתר לשלוח ‪ t‬ולעטר‬ ‫רולכא שחמ^ןיד לא גילה דעתו על הלימוד‪ ,‬אבל גילה‬
‫על איטר גדלד‪ ..‬ובכזאת ראיתי כאמת בשוית בית יצחק‬ ‫דעתו ב^ור^ שמקפיד על כך שהונ״ח לא יעתיק‬
‫)להגאק מלבוב ז־ל( בחיוח ח־ב טמן ע״ד‪ .‬ששואל ב טק דא‬ ‫ממנו‪ ,‬אם מדתי לו בכל‪-‬זאת גם להעתיק‪ ,‬נהלקו מה וסמ׳׳ע‬
‫על דין דהשו״ע שם בט׳ רצ״ב טף סעי׳ כ*»פסק דבמקום‬ ‫והש‪T . 0‬פם*ע כס״ק מ״ה ס״ל דבכד‪,‬״ג דקפ‪ T‬על העתקה‬
‫ביסול תורה שאין ספרים נמצאים יטלים ביד לטף לא*‬ ‫אסור א להעתיק‪ ,‬והש־ך בס״ק ל״ה חולק על הסטיע וס׳׳ל‬
‫להשאיל ספריו וס׳‪ .‬דלא מע מה כח יש מה להיות שואל‬ ‫דמכוין חעקתא דהכי הפקירו אצלו שיהא טתו־ לקרוא בו‬
‫שלא מדעת ולהיות גזלן‪ ,‬ומדאי אין שום מצוה דאזדייתא‬ ‫בידעו שתזא ‪ irn‬וגלי דעתיס זלא איסשת אה סה שיתקלקל‬
‫חחה ל « דגדלה ע״ש‪ .‬ומשו״ה ס״ל להסמ״ע דמועילה‬ ‫עי־כ קנו^ א‪1‬י ^ י א קפקי מדאי עילא להעתיקן‪ ,‬אפ״ד‪,‬‬
‫ההקפדה לאסור את ההעתקה אע״ג שטרשה א לקרוא בו‪,‬‬ ‫מותר א להעתיקן‪ ,‬כי איתא בתוספתא ובמדרש דמותר‬
‫אבל בכגון ניחננו שלא רק יש לו היתר קריאה בלבד‪ ,‬אלא‬ ‫לגגוב ד־ת רע־‪ 1‬סתיב לא ♦בוזז לגנב כ* יגנו^ ומסיים‬
‫קנט‬ ‫* ‪ r‬אליעזר חי־ח‬ ‫‪0 P '0‬‬ ‫שו־ת‬
‫משתרשי ליה ע־ש וכן בספר חלקת ?אב חחו״ם סי׳ סי‬ ‫שקורא בו ספני שהספר ד״וא רכושו שקנאו בדמים‪ ,‬ורק‬
‫יעו״ש‪.‬‬ ‫המוכר עם המכירה מטיל קם‪T‬א ואזהרת איסור על העתקה‪,‬‬
‫ד( מכל הלין שנתברר נ״ל להלכה בנמזן שאלתו דמר‪,‬‬ ‫בכל כגון זה שפיר י״ל שגם הסמ״ע ?דה שהלא יבוזו לגנב‬
‫שמותר לצלם מאםרים רפואיים או תורניים‬ ‫)שמזכיר מזה ג״כ בדבריו שם( תהה את הקפ‪T‬ה‪ .‬וקבלת‬
‫וכדומה‪ ,‬מספר או כתב עת הנמכר ורוכשים אותו למתת‬ ‫הספר בחזרה משום כך >עם ההעתק( הא אין ברבונו של‬
‫אזהרה שמופיעה מזער הספר או כתב עת שאין להעתיק שום‬ ‫המוכר דא־כ יהא צריך להחזיר א הטעות‪ ,‬דבר שבודאי אינו‬
‫חלק מד‪,‬תוכן ללא רשות המחבר או הנז־ל‪ ,‬כל עוד שהמטרה‬ ‫חצה בזה וכנ״ל‪ .‬הא חדא‪.‬‬
‫היא לשם לימוד וזוימוש עצמי‪ ,‬ולא לשם מסחו־ וגם לא כדי‬ ‫ג( שנית‪ .‬נראה לי‪ ,‬חש לצדד היתר בזה‪ ,‬באופן שיצא‬
‫להתלבש בטלית שאיט שלו ולהעלים מיץר מוצאו‪ .‬ואפילו‬ ‫שקס‪T‬ה ואזהרה כזאת לא חלה על כל ספר‬
‫כש‪T‬עינן שמסרת הקפ?זז והאזד‪.‬רה היא גם על כגון דא‬ ‫וכ״ע שהוא‪ ,‬ולא רק על תורניים ורפואים‪ .‬וודא‪ ,‬חעוין‬
‫בכל זאת לא חלה‪ ,‬וכדנתבאר היסב בדבריט בע״ה‪.‬‬ ‫בחו־ם סימן שס־ג סעי' ו׳ שנפסק ברמ״א בדינא חה נהנה‬
‫והנני בכבוד רב‬ ‫וזה לא חסר‪ ,‬דאם הוא דבר דאי בעו הבעלים אהנות מזה לא‬
‫ובברכת אורה ושמחה לו ולביתו‬ ‫?כא אד כופין אותו על מדת סדום שיתן אה ליועות ע״ש‪.‬‬
‫אליעזר יהודא וולדינברג‬ ‫ומכח זה רוצה בשו־ת בית יצחק בח?־ד שם להסביר דין‬
‫השו־ע הנ־ז בסי׳ רצ־ב סעי׳ כ*‪ ,‬דהטעם הוא דלא מהני‬
‫קפ‪T‬תו מפני דבזה נהנה וזה לא חסר כופין אותו על מדת‬
‫סימן פא‬ ‫סדום ע־ש‪ .‬וא־כ דון מעה גם לכגון ניחנט‪ ,‬םכ?ן שהמו״ל‬
‫אחרי מוכרו את הספחם או הכ ‪ r‬אין ביכלתו מתר למעות‬
‫תלמיד חכם גדול בתורה שלומד ומלמד תורה‬ ‫מהם בהעתקתן‪ ,‬א־כ אזהרתו וקפידתו בזה על הקונים לא‬
‫לרבים שמפצירים בו לקבל עליו להיות עוסק‬ ‫חלה ולא מתחשבים בה מכיון שהוא לא מכל ליהטת מזה‪,‬‬
‫בצרכי ציבור מספר שנים‪ ,‬אם יש לו להעתר‬ ‫והו״ל זה נהנה וזה לא חסר במקום דהבעלים לא יוכלו‬
‫להם ולקבל עליו את המינוי הגם שלא יתכן‬ ‫אהנות מזה‪ ,‬דכופין אותו בכה־ג על מדת סדום‪.‬‬
‫שזה לא יבטל אותו מלימודו הרגיל פחות או‬ ‫והגם שש חולקים על הדין האמור ברמ׳׳א הנ*ז יעו־ש‬
‫?תר‪.‬‬ ‫בם־ת סק־ג ושו־ת דברי מלכיאל ח״ג סי׳ קנ׳־ז‬
‫עיי״ש‪ .‬גראה לי אבל לומר גם בזה‪ ,‬שאימתי חולקים חקא‬
‫לח״א‬ ‫היכא שגוף הדבר שחצה ליהגות ממט שייך לבעליה ולא‬
‫לו‪ ,‬אבל בכגון דא שגוף הדבר שרוצה ל‪.T‬טת ממט שייך‬
‫על אודות ת״ח אחד גחל בתורה שתורתו אומנותו‪ ,‬והוגה‬ ‫בעצם לו‪ ,‬והוא קגיט שקנד‪,‬ו בדמים ו ‪ p‬הבעאם הקודמים‬
‫בה יומם ולילה ומרבה גמלו בתלמידים‪ ,‬וכעת‬ ‫בעת במכירה הטיל אזד‪,‬רה וקפ‪T‬א שלא לד‪,‬עתיק ממט‪ ,‬בכל‬
‫מטילים על? ומבקשים ממט לה?ת עוסק מספר שנים בצרכי‬ ‫כגון דא יש לומר שפיר דכו־ע יודו בזד‪ ,‬דמפין אותו על‬
‫צימר בממחם רחבים‪ ,‬בנימוק שיביא עי״כ רב תועלת‬ ‫מדת סדום בסיץם שזה נהגה וזה לא חסר באשר שמעתיק‬
‫לצימר נרחב‪ ,‬ובתוכם בני תורה‪ ,‬אם מותר לו לקבל עליו‬ ‫אותו רק לשם לימוד שימש עצמי ולא לשם מסחר‪ .‬ולא זו‬
‫מינוי זה אשר בכנפיו תביא אותו לביטול תורה ־בללמוד‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא דגם לא משתרשי ליה‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬דבזה‬
‫וללמד־‪ ,‬או שאפיא סחויב בכך לטובת הכלל‪ ,‬או דילםא‬ ‫שעושה העתקד‪ ,‬איעו חוסך לו עי־כ הוצאה כספית‪ ,‬דעבור‬
‫שאין א לקבל על? מיטי כזה‪ ,‬ומה גם כאשר פחות או יותר‬ ‫כן לא היה הולך לקטת עוד ספר או כ •ע‪ ,‬אלא ‪ ,to‬דוחק‬
‫ימצא אחחם שאין תורתם אומטתם כל כך‪ ,‬אשר יאותו‬ ‫א״ע ומסתדר גס בא זה‪ ,‬ומקבל מזה רק תועלת ונחת רוח‪,‬‬
‫לקבל עליהם מיטי כזה‪ ,‬ואשר הם מוכשרים לכך פחות או‬ ‫ומשא״ב בההיא דוץ־ם סי׳ שם־ג שהמדובר שם •שהזה נרונה־‬
‫יותר‪.‬‬ ‫חוסך עי־כ הוצאה כספית‪ ,‬שאלמלא כן היה צריך לד״וציא‬
‫כסף ולשכור א חרה אחרת‪ ,‬ככתוב בשו׳׳ע שם שהמדובר‬
‫תשובה‪ .‬גרסינן ביחשלמי פ־א דפאה ה־ו‪ :‬רבי יוסי עאל‬ ‫ב־אף על פי שדרך זה הדר לשטר א מקום לעצנב* כיעו־ש‪,‬‬
‫לכפרה בעי מוקמה לון פרנסין ולא קבלא‬ ‫ולכן שפיר ניתן לחלק ולומר שרק בטונא ההוא שהנהנה‬
‫עאהון עאל ואמר קומיהון בן בבי על הפקיע‪ ,‬ומה אס זה‬ ‫םרויח ריוח כספי בזה שחוסך עי״כ להוציא כסף לשכירת‬
‫שנתמנה על הפתילים זכה להימטת עם גדולי הדור אתם‬ ‫חרה‪ ,‬זעא ששנם שחולקים על חנא דרם־א שם ום־ל שאין‬
‫שאתם נתמנין על חיי נפשות לא כ״ש‪ .‬רמ חגייר כד הוה‬ ‫ל ט « ע״ז אע־ג דאי בעי ליהטת לא יוכל ליהנות‪ ,‬מפני‬
‫מקים פרנסין הוה מעטין אן אורייתא >היה םטעים ומלמד‬ ‫שהחוח היה עוכר מאל? לבעל? של המקום‪ ,‬אבל בגווגא דא‬
‫אותם ד״ת‪ .‬פ־ם( לומר שכל שררה שנתנה בתורה נתנה‬ ‫כבנ‪T‬ונט שאין כאן ר?ח וחסכון כספי אד י״ל דט־ע יודו‬
‫)מזמת התורה ניתנה‪ .‬פ־מ( בי מלכים ימלומ בי שרים‬ ‫דספין אותו על מדת סדום‪ ,‬יעוין בקצוה־ח סי׳ רמ״ו סק״ח‬
‫ישוח‪.‬‬ ‫ם־ש ג״כ לחלק בין נהנה וטשתרשי ליה לבין נהנה ולא‬
‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫סימןסא‬ ‫שו • ת‬ ‫קם‬
‫סגולה למי שאיט למוד לקרות ולשטת ונכשל בעבירה‬ ‫למדנו מהירושלמי שיש מצרה לקבל להיות פרנםי־ציבור‬
‫שחייב טתה ^־ ש שיעשה טרנס על הטמר וגבאי צדקה‬ ‫כאשר מציעים להם‪ ,‬והז״ל עודדו מאד למוצעים‬
‫והוא חי‪ ,‬זאת אומרת שיש בזה לעכב המיתה ביד״ש‬ ‫שיסכימו לקבל עליהם תפקידים אלה שמציעים להם‪.‬‬
‫שנתחייב מקודם לזה משום עבירה שנכשל בה‪ ,‬וא״כ אין‬ ‫והכי מציט באמת במרדכי בפ״ק דבבא בתרא >םימן תפ״ה(‬
‫^ום למא וללמוד מזה גם למי שלא נכשל בעבירה כזאת‬ ‫שעפ״י הירושלמי הב״ז מתב ללמוד הלכה למעשה‬
‫שג־כ תגרום לו סירוט לקבל הפרנסות לקיצור ימים‪,‬‬ ‫דגבאי צדקה יש לו לקבל על עצמו להיות גבאי‪ ,‬ומובא כך‬
‫ואפילו למי שנכשל בעבירה כנ״ז הרי ב‪T‬ו לעשות גם‬ ‫להלכה בב״י בטור יו־ד סימן רנ״ז ובדרכי משה ‪ r v‬סימן‬
‫סגולה אחרת לכפרת העון‪ ,‬וא־כ אין לקבוע ולומר שעצם‬ ‫רנ״ו אות כ׳‪ ,‬וכן בחכמת אדם כלל קמ״ז סעי׳ כ־ס‪ ,‬דאדם‬
‫המנעותו מלקבל פרגטת על הטטר תיגרום א דבר סיחבו‬ ‫שהציבור רוצים וחפצים בו למטתו גבאי יש לו לקבל עליו‪.‬‬
‫זה לקיצור יטם‪ ,‬והגע בעצמך‪ ,‬הרי במד״ר שם לא נזכר‬ ‫מה שנלמד מהאמור הוא ‪ p‬שיש מצוה על כך לקבל מינוי‬
‫שד‪,‬סגולה היא שלא יסרב לציבור כשמבקשים ממנו על כך‪,‬‬ ‫כזה שמציעים לאדם‪ ,‬ושאין לו לסרב‪ ,‬אבל איך הדין אם‬
‫אלא כחוב בלשון ״ילך ויעשה פדנם על הטטר״ וא״כ הכי‬ ‫יוכלו גם לכפותו על כך שיסכים‪ ,‬זה לא נלמד מהאמור‪.‬‬
‫נלמוד מכלל הר‪,‬ן הזה גם זאת שאפי׳ ט שמונע א״ע מלילך‬ ‫אבל מצינו על כך תשובה מהגאון המהרש־ם ז״ל בספרו‬
‫ולהשתדל לד״תטטת פרנס על הטטר יהא חלילה ג־כ בכלל‬ ‫משפט שלום בקונטרס תיחק עולם לחו״ם סי^ רל׳א‪,‬‬
‫הלאו היוצא מההן הנזכר ז אלא ודאי כנ״ל שבמד״ר נאמר זה‬ ‫הוא נשאל על אודות מי שהקהל רוצים למנותו גבאי‪ ,‬אם‬
‫רק כאחת מן הסטאת למי שנכשל בעבירה שחייב מיתה‬ ‫יטל לכופו מדינא‪ ,‬והשיב וז״ל‪ :‬והנה מצאתי בשו־ת אבן‬
‫ביד״ש‪ ,‬ואין איטא מקום לטא וללמוד טה הלכה שבהמנע‬ ‫השהם סימן ל״ם שד‪.‬אריך להוטה מכמה מקומות בש״ס שאם‬
‫האדם א״ע מלקבל המינוי שמציעים לו שיגרום לו בזה‬ ‫טרח הקהל אחד להיות סרנם והוא איט תצה דאינן יטלים‬
‫בעצמו קיצור יטם חלילד״‬ ‫לטפו‪ ,‬אבל מכל מקום נראה לי למאי דאיתא בברטת נ־ה‬
‫וכדאי לציין שברמב״ם נשמט בכלל להלכר‪ ,‬ההיא דג־‬ ‫ע״א ג• דברים מקצרים ימיו ושטתע של אדם‪ ,‬ט שטתנין לו‬
‫דברים שבברטת שם‪ ,‬ובשו״ע נזכר ‪ p‬לענין כוס של‬ ‫ס״ת לקרות ואיט קורא דכתיב כי הוא טיך ואורך יטך‪,‬‬
‫ברכה באו״ח סי׳ ר״א סעיף ג׳‪ ,‬וכמו״ב יעוין במאירי‬ ‫טס של ברכה ואיט מברך דכתיב ואברך מברכך וט׳‪ ,‬הח‬
‫בברטת שם שמבאר שד‪.‬םטון בגם׳ מה הוא בט שמונע את‬ ‫ממאר דטכא דכתיב בה ברכה והוא טנע את עצמו מכלל‬
‫עצמו מזה מתוך גאוה שט ע־ש‪ ,‬וכפי הנראה ביאר בכזאת‬ ‫הן וט׳ וטרם קיצור יטו וקללה‪ ,‬והנה במד״ר פ* קדושים‬
‫גם הרמב״ם ולכן לא מצא לנחוץ להזכיר מזה‪ ,‬מכיון‬ ‫פכ״ה‪1‬איתא[ אם נכשל אדם בעבירה וחייב טתה ‪ V T 2‬מה‬
‫שהמכוון רק להמונע א״ע מזה מתוך גאוה שבו‪ ,‬והלב יודע‬ ‫יעשה ויחיה אם היה למוד לקרות דף אחד קורא ב׳ דפין‬
‫אם לעקל אם לעקלקלות‪,‬‬ ‫וט׳‪ ,‬ואם איט למוד לקרוא ולשנות ילך ויעשה פרנס על‬
‫האמור הוא מלבד מה שישנם הרבה מהפוסקים הסוברים‬ ‫הציבור וגבאי צדקה והוא חי ע־ש‪ ,‬ממאר שזה גורם חיים‪,‬‬
‫בכלל דאין למדים הלכה מן האגדות שלא הוקבע‬ ‫וא״כ המונע א׳׳ע מזה גורם רעה לעצמו קיצור ימים‪ ,‬אבל‬
‫בש״ם ואפילו כשאין סתירה להם מן הש״ם‪ ,‬יעוין בדברי‬ ‫נראה דאם מא לבמד ללטד וע־י טטי זה יתבטל מלימודו‬
‫הפוסקים שצוינו בשדי חמד מערכת א׳ אות צ״ה‪ ,‬ובפאת‬ ‫שח שהח הלימוד מדאי גורם טיס כם־ש במד״ר הנ־ל‬
‫השדה מערכת א׳ אות ל״ט עיי״ש‪,‬‬ ‫עכ״ל המשפט שלום‪.‬‬
‫תץ מד‪,‬אטר‪ ,‬נלמד אבל גם זה מדבח המהרש״ם ז״ל שכל‬ ‫הנה למדט מדבח המהרש־ם שבנוגע לאם הקד‪,‬ל יטלים‬
‫האמור בדבחו כנ״ל‪ ,‬הוא דוקא במי שאינו למוד‬ ‫לטפו לקבל אח המיטי שרוצים להטיל עליו הוא‬
‫ללמוד‪ ,‬אבל כמי שהוא למוד ללמוד וע״י מינוי זה יתבטל‬ ‫מסכים לדברי שו״ת אבן השהם שמביא שהעלד‪ ,‬שאינם יטל‬
‫טליטדו דאזי מותר לו לסרב מלקבל המינוי מכיון ״שהרי‬ ‫לטפו‪.‬‬
‫בהלימוד מדאי גורם חיים״‪.‬‬ ‫אבל מא‪T‬ך הוא מטיל אימה על המסרב שיחוש לעצמו‬
‫ונראה להוסיף לומר‪ ,‬שאם יש אחרים בלעדיו שיוכלו‬ ‫שיגחם א עי־כ לקיצור ימים‪.‬‬
‫למלאות את התפקיד שמציעים לו‪ ,‬שאזי יש עליו גם‬ ‫ולפענ ‪ T‬נראה שאין כל הוכחר‪ ,‬לכך מהמקורות שמביא‬
‫איסור מלקבל אח התפקיד הזד‪ ,‬וליבסל מדברי תורה כפי‬ ‫שכאילו טכח משם שיגרום לו בכזאת על ידי‬
‫רגילותו ללטד עד כה‪.‬‬ ‫סירוט‪ ,‬והאמור במד״ר ם׳ קדושים איננו כלל בהתאמה‬
‫וכך מציגו מפורש בכזאת בספר חסידים )סימן תתר״ה(‬ ‫להאמור בגם׳ בברכות אשר ע״י השוותם וזיווגם בהדי‬
‫דאיתא וז־ל; רב יד‪1‬דה אפר העוסק בצרכי ציבור‬ ‫אהדדי רוצה המהרש־ם ז״ל לד‪,‬וציא את מסקנתו כנ־ז‪,‬‬
‫כאילו ‪ p v‬בדברי תורה‪ ,‬החכם מצא תלם‪T‬ו שהיה עוסק‬ ‫דד‪,‬אטר בברטת שם ההן נאמר מטרש בחורה‪ ,‬בספר תורה‬
‫בצרכי טטר אמר לו עזבת את התורה‪ p ,‬עשית‪ ,‬הרי‬ ‫כתיב ■ט טא חייך ואו^ יטך״‪ ,‬וכן בטם של ברכה כתיב‬
‫מרדט כשע^ בחורר‪ ,‬נמנה למעלה‪ ,‬וכשהיה עם הפלך נמנד‪,‬‬ ‫‪r‬אבר ‪ p‬םבר ‪p‬״‪ ,‬ולק למדץ מההן ד&טרש הזה שפיר את‬
‫למסד״ ומה שאמר רב יהודה זהו כשאין אחר עוסק בצרכי‬ ‫המכלל הן אתה שומע לאו לקיצור יטם וקללה‪ ,‬אבל דמד״ר‬
‫צטר‪ ,‬אבל אתה טון שיש לך שעוסקים בצרכי צמר כמוך‬ ‫בפי קדושים‪ ,‬אין שם ק מטרש על ‪ p‬ונאמר זה ‪ p‬בתורת‬
‫קסא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫סימן פא‬ ‫שו ־ת‬
‫בשמו״ר )פרשה ו׳ אות ב׳< וז״ל! כי העושק ^ל ל חכם‬ ‫עליך נאמר חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל ‪7‬דותיך עכ״ל‪.‬‬
‫)קהלת זי( המתעסק בצרכי צימר משכח תלמודו‪ ,‬אריב״ל ם׳‬ ‫הרי לנו כנ״ז שבכה*ג שישנם אחרים שיטלים לעשות‬
‫הלטח למדני רבי ‪n w‬־‪ .‬בן פדייה בחרישת הקבר וטלן‬ ‫בגרכי גיבור כמוהו יש עוד איסור בדבר שיניח את תורתו‬
‫נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי צימר יע״ש‪ ,‬ואם‬ ‫דלך להיות פרנס‪ ,‬דהרי החכם אמר לתלמידו ״רע עשית״‪.‬‬
‫בארזים נפלה שלהבת בעסקם בצרט צימר לשטח עי־כ‬ ‫]מכיון שהספר מזכיר מה ממה דאיתא במגילה ד׳ ס״ז‬
‫מהאש־דת לט‪ ,‬מה ‪ w r‬אזומ קיר‪ ,‬וד״ל‪.‬‬ ‫בנוגע למרדכי‪ ,‬אזכיר בזד‪ .‬מה שראיתי בכתב סופר‬
‫חה שמצינו מחשלמי בפ״ד‪ .‬דברכות ה״א‪ ,‬דר׳ ירמיר‪ ,‬אמר‬ ‫עה״ת ריש פ׳ קרח שמביא בשם אביו הגאון החת״ס ז״ל‬
‫העוסק בצרט צבור כעוסק בדברי חורה‪ ,‬אין הטונה‬ ‫שהקשה דלכאורה למה פירשו ממנו מקגת סנר‪.‬דרין הא‬
‫לומר ש‪,T‬א מותר בגלל כן למי שתורתו אומטתו להפסיק‬ ‫הוצרך לבטל מד‪-‬ת כדי להציל כל ישראל‪ ,‬ואמר לפרש‪,‬‬
‫מלימודו ולעסוק בצרט צימר גם כשאפשר לדבר שתעשר‪.‬‬ ‫דודאי למי שנסתייע הצלת נפשות צריך להניח דברי תורה‪,‬‬
‫ע״י אחרים‪ ,‬אלא הטונד‪ .‬בזה להשוות דרגת העוסק בצרכי‬ ‫מכל מקום מלמעלה בוררים מי שאין תורתו חשובה כל כך‬
‫ציבור למי שאין תורתו אומנותו‪ ,‬לדרגת העוסק בתורה‬ ‫שהוא יבטל מתלמודו‪ ,‬וראו הסנהדרין כי ע־כ תורתו אינר‪.‬‬
‫בבחינה של בצל החכמה בצל הכסף‪ ,‬וגם זאת בטגע לענין‬ ‫חשובה כמו היושבים אתריו ולכן פירשו טמנו מקצת ועשו‬
‫תפלה לגביו‪ ,‬ובדרך שמציט לר‪,‬רמב״ם ז״ל בר‪.‬לטתיו בפ״ו‬ ‫אותו חמישי לסנר״דרין ודפת״ח[‪.‬‬
‫מה׳ תפלה הלכה ח׳ שמשוום גט אהדדי ופוסק וז״ל; ואם‬ ‫והנה לכאורה מציט דלא כן במהרש״א בח״א ברמת ד׳ ס״ג‬
‫היתר‪ ,‬תורתו אומטתו ואינו עושה מלאכר‪ ,‬כלל והיה דסק‬ ‫ע״א ד״ר‪ .‬תמן‪ ,‬דסתב על הא דדרמס בר קפרא בגם׳‬
‫בתורה בשעת תפלתו אינו פוסק שמצות תלמוד תורר‪ ,‬גדולד‪.‬‬ ‫שם ״באתר דלית גבר תמן הוי גבר״ לבאר טונת המשנה‬
‫ממצות תפלה‪ ,‬וכל העוסק בצרכי צמר כעוסק בדברי תורה‬ ‫באבות פ״ב מ״ד‪ .‬דאיתא ״ובמקום שאין אנשים השתדל‬
‫^ו״ש‪.‬‬ ‫להיות איש״ שהטונד‪ .‬במקום שאין איש לעסוק בצרט ציטר‬
‫על כל האמור אוסיף דימר קודש מד‪,‬רמב״ן ז״ל עה״ת פ׳‬ ‫השתדל את עצמך לר‪.‬יות איש עוסק בצרכי ציטר‪ ,‬והיא‬
‫ויחי)מ״ט‪-‬י׳< שמאריך לבאר ענין עונשם הגדול של‬ ‫גופא אשמעינן שיהא אדם עוסק בצרכי ציטר הגם שהוא‬
‫החשמונאים שמלכו בבית שגי‪ ,‬שנכרתו לבסוף כולם‬ ‫קצת ביטול מלימודו‪.‬‬
‫כמאמרם ז״ל כל מאן דאמר מבית חשטנאי קאתינא עבדא‬ ‫אבל באמת זד‪ .‬אינו‪ ,‬דמלבד מה שהמהרש״א מדגיש שהוא‬
‫הוא‪ ,‬הגם שד‪.‬יו חם‪T‬י עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה‬ ‫דוקא בגוונא שיר‪.‬י׳ רק קצת ביטול מלימתז‪ ,‬חוץ מזה‬
‫והמצות בישראל‪ ,‬ואח־כ מוסיף וכותב עוד‪ ,‬דאפשר ג״כ‬ ‫סיפא דדבריו מוסבים על רישא דדבר ‪ r‬שהמדובר במיץם‬
‫שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו‬ ‫שאין איש אחר שמסוק בצרכי ציבור‪ ,‬אבל אם יש איש אחר‬
‫תשמרו את כד‪,‬ונתכם לכל דבר המזבח ומבית לפרוכת‬ ‫מודה הםר‪,‬רש״א שפיר שאד אין לו ליבטל מלימודו כלל‪.‬‬
‫ועבדתם עמדת מתנה אתן את כהונתכם‪ ,‬ולא היה להם‬ ‫וכך פירש באמת בהדיא רש״י באמת שם וז״ל‪ :‬השתדל‬
‫למאך רק לעבוד את עבודת השם וט׳ ע״ש‪ ,‬ואה לד‪,‬וסיף‬ ‫ותעטק בצרכי ציטר אבל במקום שיש איש אחר‬
‫גם דברי הרמב״ם בפי״ג מה־ שמיטר‪ .‬רובל הי״ג שטסק וז״ל;‬ ‫תעסוק בתורתך עכ״ל‪ ,‬וכך יוצא םד‪.‬מםופר בירושלמי‬
‫ולא שבס בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר‬ ‫בחגיגה פ״א ה״ז בר״ אבהו דהוי בקיסרין ום* כדיעו״ש‪.‬‬
‫נדבה רוחו אותו וד‪,‬בינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה׳ והלך‬ ‫יתר על כן מציט שתלמיד חכם שתורתו אומטתו שרוצה‬
‫ישר כמו שעשאד‪.‬ו אלקים ופ ^ מעל צואח עול החשמטת‬ ‫למא לאיזד‪ .‬מיץם שאין שם מי שיטל להעת פרנס על‬
‫הרמם אשר בקשו בני האדם‪ ,‬הרי זה נתקדש קדש קדשים‬ ‫הצימר ויודע שמשא העם תטל על שכט‪ ,‬דאזי יש לו למטע‬
‫ויהי׳ ה׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכד‪ .‬לו‬ ‫את עצמו מלמא לגור בדר כזאת‪ ,‬ודבר זה נלמד מדברי‬
‫בעוד‪,‬״ז דבר המספיק א כמה שזכה לכמים לאים‪ ,‬הרי דוד‬ ‫התום׳ בב״ב ד׳ ק״י ע״א ד״ה ולא תימא‪ ,‬שמתבים בשם ר״ת‬
‫ע״ה אוסר ה׳ מנת חלקי וטסי אתה תומך גורלי עכ״ל‪,‬‬ ‫לבאר טונת דברי רב לרב אסי בפסחים ד׳ קי״ג ע״א‬
‫רשמע חכם ויוסיף לקח‪.‬‬ ‫שהזהיר אותו ■ואל תדור בעיר דריש מתא אסיא־ דר״ל‪,‬‬
‫מכל האמור נלענ ‪ T‬לר‪,‬לכד‪ .‬כי ת״ח שתורתו אומנתו ואמד‬ ‫שאתה בעצמך ששמך רב אסי תהמ‪ .‬ראש‪ ,‬שלא תתבטל‬
‫ומלמר לאחרים ובתורתו יהגה יומם ולילה אין א‬ ‫מחמת צרט צימר ע״ש‪ ,‬והייט כנ ‪ r‬שיש לת״ח לד‪.‬מגע‬
‫בהחלט לד‪.‬עתר לעתירה הבאה אאו לקבל עליו להיות סרנם‬ ‫מלטא לגור בדר מאת שד‪.‬וא יצט^ לד‪.‬יות העוסק בצרט‬
‫ופה לצימר‪ ,‬אפילו אם העותרים רבים המה ורמי מעלד״‬ ‫צימר כדי שלא יתבטל ד״כ מאטדו‪.‬‬
‫אלא עליו להמשיך במתטנתו לעבוד את ה׳ בתורתו‬ ‫וכל כך למה ז ספני שהעסקטת בצרט צימר לא רק‬
‫וב‪T‬אתו ולהרמת גבולו בתלט‪T‬ים כ^ ה׳ הטובה ‪7‬למ‪.‬‬ ‫שמבטל את האדם מד״ת‪ ,‬אלא גם זאת‪ ,‬שטרמת לו‬
‫ואינהו בדידהו ואנן בר‪T‬ן‪.‬‬ ‫שישכח את מר‪ .‬שכבר לסד בגלל הסחת הדעת‪ ,‬כדאיתא‬
‫* ‪ r‬אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות‬ ‫שו ־ ת‬ ‫קסב‬
‫שחרית‪ ,‬ואם כן אם מועיל לבטלם ע־י הטלת רביעית מים‪.‬‬ ‫מפתחות כלליות‬
‫חט״ז סימן א׳‪.‬‬
‫מוסד אשר העובדים העוסקים בהכנת המאכלים אינם נזהרים‬ ‫לספרי שו״ת צק אליעזר חלקים י״ג י״ד ט־ו‬
‫בנטילת ‪T‬ים שחרית‪ ,‬אם מותר לאכול משם המאכלים‪ .‬חי־ג‬ ‫ט״ז י״ז מסודרים לפי סדר ארבעה חלקי השלחן‬
‫סימן ב׳‪.‬‬ ‫ערוך‪ .‬ומפתח על בעיות הלכה כלליות וכן על‬
‫ענינים שונים‪ ,‬ועל עניני הלכה ורפואה‪.‬‬
‫ציצית ותפילין‬
‫)מפתח כללי על חלקים א״־י״ב נדפס בחלק י״ג<‬
‫ביאור דברי רב נטרונאי גאון ורב משה גאון ז־ל שכותבים‬
‫שאין לאחוז הציצית כשקוראים את שמע ושהעושה כן צריך‬ ‫חלק אורח חיים‬
‫ללמדו ולהשביעו שלא יעשה כן ומנהגנו אנו כן לאחוז‬ ‫שויתי‬
‫בציצית בשעת ק־ש כנפסק בטור ושו־ע‪ .‬חלק י״ג סיי ג׳‪.‬‬
‫הועלך למרחץ ביום אם צריך לברך שנית ברכת הציצית על‬ ‫ביאור דבת הרמ״א ריש סימן א׳ בקרא דשויתי‪ .‬חי־ג סי׳ א׳‪.‬‬
‫הט׳׳ק שחחר ללובשו‪ ,‬ואם יש חילוק בין אם נכנם להתרחץ‬ ‫אופן צורת ההרהור בו ית״ש ופיתש מהחתם סופר ז״ל‪ .‬שם‪.‬‬
‫חלק י־ג סי׳ ד'‪,‬‬ ‫היטב לבץ אם נכנם רק לטבול‪.‬‬
‫אודות הוצאת הציציות של הט״ק מחח לבגדים‪.‬‬ ‫ביהכי־נ ונט״י שחרית‬
‫חי״ג סימן ה׳‪.‬‬
‫עוד על הנ״ז‪ ,‬ובירור שיטת הפוסקים האשכנזים והספרדים‬ ‫בתי כסאות הסמוכים לבית כנסת וכשנכנסים שם שומעים‬
‫בזה‪ ,‬ואם הרשות נתונה לתת הוראה לאדם המתנהג ללכת‬ ‫דברי קדושה אם מחוייבים לסתום את האונים היסב שלא‬
‫כשציציותיו מחוץ לבגדיו שישנה ממנהגו ולהכניסם בפנים‬ ‫ישמעו‪ ,‬או שלא ליכנם שם ממני התפלה ולחזר אחר ביכ״ם‬
‫חי־ז סימן ד*‪.‬‬ ‫מבגדיו‪.‬‬ ‫חי״ג סימן א׳‪.‬‬ ‫רחוק משם‪.‬‬
‫מי שנופל אצלו תמפות הטלית גדול שעליו אם יש היתר‬ ‫השאלה האמורה היא גם כששומעים בביכ״ם מזמורים‬
‫שלא יצטרך בכל פעם שלובשו בחזרה לברך עליו‪ ,‬ואם יש‬ ‫ופסוקים מהרדיו שאצל שכנו‪ ,‬ואודות המשמיע כשיודע‬
‫חילוק בין איכא ט״ק עליו או לא‪ ,‬וכן בין אם זעא בשעת‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ששומעים ומקשיבים לו במקומות כאלה‪.‬‬
‫חי״ז סימן ה׳‪.‬‬ ‫תפילה לבין שלא בשעת תפילה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בדינא דשומע כעונה‪.‬‬
‫אם מותר לפשוט הס־ק שעליו מחמת חום‪ .‬חי ‪ r‬סימן מ״ס‪.‬‬ ‫אם מותר להרהר במציאותו ית״ש בביכ׳ים או במקומות‬
‫בדין ריבוע התיתורא בתפילין בחלק התחתון ובחלק‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מסונפים‪.‬‬
‫העליון‪ ,‬ואם ריבוע הבתים צריך להיות בכל משך גובהן‪,‬‬ ‫אם מותר ליכנם לבית כסא עם כתבי תורה מכוסים‪.‬‬
‫ואם מועיל השלמת הריבוע בדבק עור או פלסטיק‪.‬‬ ‫‪ roo‬סימן ל״א‪.‬‬
‫חי־ג סימן ו'‪.‬‬ ‫אם מותר ליכנס לבית כסא בדברי חול הכתובים בכתב‬
‫חולה השוכב בביה״ח ואינו ימל להניח התפילין בעצמו אם‬ ‫חס״ו סימן זי‪.‬‬ ‫עברי או אשורי‪.‬‬
‫אחות ביה״ח יכולה לקשור לן התפילין של יד ולהניח לו‬ ‫אם מותר ליכנם לבית כסא עם תרופה בכים‪ ,‬ובדינא‬
‫חי״ג סימן ז׳‪.‬‬ ‫השל ראש‪.‬‬ ‫חי״ד סימן ב׳‪.‬‬ ‫דאוכלין ומשקין בזה‪.‬‬
‫אודות בדיקת מי רגלים כשתפילין בראשו של הרופא‪ ,‬וכן‬ ‫בני אדם ההולכים עם שרשרת זהב על צוואריהם ולשרשרת‬
‫חי״ג סימן חי‪.‬‬ ‫לשאר כל אדם‪.‬‬ ‫מחובר תכשיט זהב אשר חרום עליו פסוק מהתורה כגון‬
‫אודות נקב שהדיו עובר עליו אכל מבצבץ דרכו לעבר השני‬ ‫יברכך וגו'‪ ,‬או שם משמות הקדושים‪ ,‬וכדומה‪ ,‬אם מותר להם‬
‫של הקלף אם כשר לכתוב עליו סת״ם‪ .‬חי״ג סימן ס'‪,‬‬ ‫ליכנם לביכ״ס‪ ,‬או למרחץ‪ ,‬כאשר השרשרת על צווארם‪,‬‬
‫בזמן הקדמת ועחת תפילין לקטן הנעשה בר מצוה‪.‬‬ ‫חס־ז סימן ל'‪,‬‬
‫חי״ג סימן י׳‪.‬‬ ‫אודות מסבעות‪-‬שטרות החדשות שנדפסו עם תמונת‬
‫סופר שנתנו לו תפילין לבדיקה ומוצא בתפילין שמניחים‬ ‫הרמב־ם וקטעים מהלכותיו‪ ,‬אם מותר ליכנס עמם בבית‬
‫האשכנזים שהכתב הוא ספרדי וכן להיפך‪ ,‬איך עליו‬ ‫חט^ סימן ל״א‪,‬‬ ‫הכסא‪.‬‬
‫חי״ד סימן ג׳‪.‬‬ ‫להתנהג‪.‬‬ ‫בכניסה לביכ״ם בד־ת‪ ,‬וכיו־ב‪ ,‬היכא שאי אפשר לקרוא‬
‫בדינא דצורת האותיות ושינויהם בין ספרדים והאשכנזים‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫הכתב כ־א ע״י זמכית מגדלת‪.‬‬
‫חי״ד סימן ג׳‪.‬‬ ‫ואם מוצאים צורות אותיות מעורבות‪.‬‬ ‫ביאור סונת הב״י ז״ל על זה שאין לומר התכבדו מכובדים‬
‫שם‪.‬‬ ‫פרשיות הכתומת על קלף משוח‪.‬‬ ‫חט״ו סימן י ‪.r‬‬ ‫בזה״ז‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫שיעור קלקול הריבוע בתפילין‪.‬‬ ‫בנט״י שחרית ממים שהע בביהכ״ס‪ ,‬או ממגולים‪.‬‬
‫אודות המנהג שבעל ברית לובש תפילין בשעת המילה‪.‬‬ ‫חי ‪ r‬סימן ב*‪.‬‬
‫חי״ד סימן ד׳‪.‬‬ ‫אם יש לדק^ שלא לקרות ולברך נגד מי נטילת ידים‬
‫קסג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתזץת כלליוח לחלקים יג־ק‬ ‫שו־ת‬
‫חמיז סימן ל׳‪.‬‬ ‫אס מתר לחרוט שם שמים ע״ג תכשיט‪.‬‬ ‫בטגע לכתיבת ‪1‬וחת אות צדי״ק בסת״ם‪ .‬חס״ו סימז ג*‪.‬‬
‫בהאיסור להשבע בדבר אחר עם שמו יתעלה‪ ,‬ואיך אלישע‬ ‫בדיני כתב אחד וכתיבה תמה וכסדרן בתפילין וקוף‬
‫חי״ז סימן ר‪.‬‬ ‫והאשה השונמית נשבעו בכזאת‪.‬‬ ‫חם־ז סימן א‪/‬‬ ‫השמאלי של ‪.r r a‬‬
‫הגירסא הנמנה ברמב״ם בפ״ו מה׳ יסוה־ח בהתיך כלי שהי׳‬ ‫בדעת הרוקח שבורת ה״א יש לה זוית מאחריה כדלי״ת‬
‫^י^ סימן ל״א‪.‬‬ ‫שם ח?ןק עליו אי לוקה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫עגולה כרי־ש‪.‬‬
‫בהנחת תפילין לחרש שאינו שומע ואינו מדבר‪ ,‬ובחרשי‬
‫עשרת הדברות‬ ‫חט״ו סימן ל״ב‪.‬‬ ‫זמנינו המתחנכים בבתי ספר לחרשים‪.‬‬
‫במריחת ס־ת ותפילין בחומר כימי‪-‬לא סרף לאחר תיקוני‬
‫אם כשר הדבר מה שמזכי רבים םדפיסים ע׳׳ג טבלמת חלקי‬ ‫חי ‪ r‬סימן י־ב‪.‬‬ ‫הזמתיות‪ ,‬כדי שלא יקפבו מהקלף‪.‬‬
‫פרשיות מהתנ״ך ומפיבים אותם בבתי הכנסת שבעיר‬ ‫חי״ד סימן י־ס‪.‬‬ ‫ממזר אם יכול לכתוב מת״ם‪.‬‬
‫ומניחים אותם על השולחנות‪ ,‬הבימת‪ ,‬ועמודי החמלה‪.‬‬ ‫קראי )או אחד מיתר הכיתות( שנתגייר אם כשר לכתוב‬
‫^י ‪ T‬סימן א׳‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫סת־ם‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫באיסור לכתוב פרשיות תורה מגילה מגילה‪.‬‬ ‫ג ‪T‬ם בימין אם יניח תפילין ביד שמאל‪ ,‬או דילמא על מקום‬
‫שם‪.‬‬ ‫ביחר דין אמירת עשרת הדבתת בגימר‪.‬‬ ‫הקיבורת ביד ימין‪ ,‬וישוב וביאור דברי המשנ״ב בזה‪.‬‬
‫ענין עם‪T‬ת הצימר בעת קריאת עשרת הדברות‪.‬‬ ‫חס־ו סימן יח‪.‬‬
‫שם ובחלק ’ ‪.ro P ’0 r‬‬
‫דברי הרמב־ם בחשומת ‪ r‬בהנ״ז‪ ,‬ואם יש לסמוך על כת׳יי‬ ‫ברכת בתורה‬
‫שם‪.‬‬ ‫הנדפסים כעת בהפסקת מסורת חר מר‪.‬‬
‫אם יש ענין ע׳ס הסוד לברך ברכת התורה מעומד‪.‬‬
‫תרגרמים‬ ‫חט״ז סימן ב׳‪.‬‬
‫גדר הברכות שמברכים על לימודה של תורה‪ ,‬והגדרת‬
‫אם מתר לתרגם ספרי דניאל ועזרא מתרבום לעברית‪.‬‬ ‫חם־ו סימן ‪.TO‬‬ ‫הגר״ח הלד ז״ל‪.‬‬
‫חימ סימן א׳‪ .‬וחלק ‪ P ’0 ro‬ג׳‪.‬‬ ‫בישוב דברי המחבר בשו־ע שפוסק דנשים מברסת ברכת‬
‫בדבר תרגום התורה‪ ,‬הע־י‪ ,‬התלמוד‪ ,‬התפלה‪ ,‬והאדרא‪,‬‬ ‫התורה אע־פ שפסוחת ממבות ת״ת‪ ,‬והגם שפוסק דנשים אין‬
‫שם וחלק ט״ו סי׳ ג׳‪.‬‬ ‫ללשון אחר‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מברמת על מעשהז׳ג‪.‬‬
‫הגדרת ענין לינעדן של הנשים כדי לדעת הדינים שמחויבות‬
‫דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בר‪.‬ן‪.‬‬
‫אם מתר למרים להטיל על החלמידים ללמוד קטעים בעל‬ ‫באיסור הזכרת ש״ש לבטלה ומחיקת שמות‬
‫פה כפמקי שירת הים‪ ,‬שירת הבאר‪ ,‬וכן שירת דמרה‬ ‫הקדש‬
‫ותפלת חנה וכתמה ואס אין למש בזה משום דברים שבכתב‬
‫אי אתה רשאי לממרם בעל פה‪ .‬חי״ג סי׳ י־א‪ .‬וחימ סי׳ ג׳‪,‬‬ ‫שיחות קדש שזעקלסו אל תוך כלי הסייפרעיץרדע ובהם גם‬
‫בגדר דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה‪.‬‬ ‫אזכרות אם מותר לפתחו מידי פעם כדי לשמוע ולהשמיע אח‬
‫חימ סימן ם־ג‪.‬‬ ‫השיחות ואין מה חשש משום איסור שמיעת שם שמים‬
‫אודות מה שמוציאין את הנשים בקמוש באמירת ויכלו‬ ‫לבסלה‪ .‬וכן ע ‪ T‬הכוונת וד‪.‬שםעת כלי־וערמפון המשמיע‬
‫כשהמקדש מקדש בעל פה והנשים שומעות ולא אומחת‬ ‫חי־ג סימן א׳‪.‬‬ ‫ברכות ותפלות עם הזכרת שם שמים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫אחריו דכלו בחשאי מלה במלה‪.‬‬ ‫אם מותר למחוק את השם שנקלט בטייפ‪-‬רעיץרדער‪ .‬שנ^‬
‫בדק עדות דבעינן שיע ‪T‬ו מפיהם ולא מפי כתבם‪ .‬שם‪.‬‬ ‫אס «תר להזכיר אח השם בשעת לימוד ‪ v‬דרשה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫מד‪ ,‬דגאמרים בעל פד‪ ,‬שירי תהלות מפסוקי תנ־ך‪.‬‬ ‫שם‪ .‬וחי ‪ T‬סיק י*כ‪ .‬וכמילואים‪.‬‬
‫זה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע״פ אם הוא‬ ‫שם‪.‬‬ ‫‪ p‬נח אם מוזהר על מחיקת השם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫מד‪.‬־ת או מדרבנן‪.‬‬ ‫אס מותר לעייר ע״ג קיחח ביכ״ג פסוקים עם שמות‬
‫כשחסר בס״ת אחד מהתיקונים אס הקורא בתוכה נחשב‬ ‫הקדושים‪ ,‬וכשמצויר כבר ורובים להרחיב את הביכ״נ אם‬
‫שם‪.‬‬ ‫כאומר בע*פ‪.‬‬ ‫מותר לד‪.‬תם קיר שעליו שמות הקדושים‪ ,‬וכמו כן אם מותר‬
‫מה ״ ״ ‪ r‬מוציא לעם שבשדות ‪ t *0‬בדברים שבכתב‪,‬‬ ‫לעמר עליהם עם בבע כדי לחזק את הכתב של הפסוקים‪.‬‬
‫ואפילו אם קורא מתוך הכתב‪ ,‬ם״מ צריך להיותם שטרים‬ ‫חי־ז סימן ‪.ro‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בפי כל‪.‬‬ ‫ישוב דברי החתם סופר בתשומתיו במ״ש בטגע למעמד‬
‫בברכת כהנים אס י טל כהן אחד להוציא את הכהניס‬ ‫הנבחר של עזרא הסופר והזכרת השם הגדול על יח‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫האחרים‪.‬‬ ‫‪ roo‬סימן ‪.ro‬‬
‫ציץ אליעזר חי־ח‬ ‫םפתחות כלליות לחלקים יג‪-‬יז‬ ‫שו״ת‬ ‫קסד‬
‫אם יש להתנהג לעטד בברכת כועים גם כשאין כהן והש״ץ‬ ‫תפלה ונשיאת כפים‬
‫שם‪.‬‬ ‫טא שאומר היברכך‪.‬‬
‫במהות ההבדל בהשם המפורש שהיה הכה־ג מזכיר ביוד‪,‬״כ‬ ‫קונטרס אודות איסור לנגן קטעי תפלה ובקשות בניגוני‬
‫לבין השם המפורש שהיו הכהנים מזכירים בברכת כהנים‬ ‫חי״ג סימן י־ב ובמפתו^ ובחי־ד סימן י־ב‪.‬‬ ‫עגבים‪.‬‬
‫חט־ו סימן ט־ז‪.‬‬ ‫במקדש בכל ?ם‪.‬‬ ‫בחלק י״ג שם‪.‬‬ ‫באיסור לען בתפלה בניגוני הטצרים‪.‬‬
‫יחט העומד בתפלה ושומע ברכת כהגים בשעה שד‪,‬ג^ כבר‬ ‫חלק י״ג שם‪.‬‬ ‫באיסור הליכה וישיבה בגילוי ראש‪.‬‬
‫להטוב שמך ולך נאה להודות‪ ,‬אם יכול לד‪,‬פסיק ולענות‬ ‫אם מותר להתפלל עם טבע קטן על הראש‪ ,‬ובמיוחד בימים‬
‫האמנים אחר ברכת באהבה וביברכך‪ ,‬ואם יש חילוק בין אם‬ ‫חי״ג סימן י״ג‪ .‬וחי ‪ r‬סימן מ״ט‪.‬‬ ‫החמים והמזיעים‪.‬‬
‫התחיל הלחש יחד עם הש״ץ לבין אם התחיל לפני כן או‬ ‫מי שיסל להתפלל ביח‪T‬ות עם הנץ החמה‪ ,‬או להמתין עד‬
‫חי־ג סימן נ״א‪.‬‬ ‫לאחר מיכן‪.‬‬ ‫לאחר מיכן להתפלל עם הציבור מה עדיפא‪ ,‬ואם ישט חילוק‬
‫כהן שהכה את האשה במזיד והפילה אם פסול לישא כפ?‪.‬‬ ‫בזה בין להתפלל ביחידות באותו בית כנסת שיתפלא בו‬
‫חי״ג סימן ק״ב‪.‬‬ ‫חי־ד סימן ה'‪.‬‬ ‫אח־כ בציבור לטן מקום אחר‪.‬‬
‫אם יש היתר שישירו אנשים ונשים יחד שירי קודש‪.‬‬ ‫אם תשעה אנשים התפללו בלחש ואח־כ בא להם עשירי‬
‫חי״ד סימן ד‪.‬‬ ‫שכבר התפלל אם יטלים להתפלל חזרת הש״ץ‪.‬‬
‫ע״ד שטהגים כמה משליחי ציבור להקריא לכהגים את‬ ‫חי־ד סימן ו׳‪.‬‬
‫היברכך וט׳ בלחש‪ ,‬היש לזה מקום בהלכה‪ .‬חי־ד סימן י״ז‪.‬‬ ‫המתפלל‪ ,‬וביחוד אם עומד באמצע שמע‪ ,‬ועובר לפניו חכם‬
‫שם‪.‬‬ ‫ענין הקראת הש־ץ לכהן היברכך‪.‬‬ ‫חי״ד סימן י׳‪.‬‬ ‫אם צריך לעשות לו קימה וה‪T‬ור‪.‬‬
‫על יעילות התפלה עבור חולה הגם שאדם נידון בר־ה‬ ‫החרשים בזה־ז שמתחנכים בבתי ספר לחרשים אם אפשר‬
‫חי״ד סימן מ־׳ח‪.‬‬ ‫ונחתם ביוה־כ‪.‬‬ ‫חט־ו סימן מ־ו‪.‬‬ ‫לצרפם לעשרה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫אודות אמירת הפיוט מכניט רחמים‪.‬‬ ‫חי־ד סימן י־ס‪.‬‬ ‫ממזר אם רשאי להיות שליח ציבור‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בענין שלא לנשב במשב בשעת התפילה‪.‬‬ ‫קראי )או מיתר הכיתות( שנתגייר אם כשר להיות שליח‬
‫שם‪.‬‬ ‫שלא לילך בגילוי ראש מסבל הטם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ציבור‪.‬‬
‫חט״ו סימן נ׳־ה‪.‬‬ ‫אי מהני הנחת ‪ t‬לכיטי הראש‪.‬‬ ‫בירור הא דמהני קבלה להתפלל כוותיקין גם בזמן שזה‬
‫ע־ד הזכרת ושאלת גשמים בארצות אשר ימות החמה‬ ‫מפריע לו לד‪.‬תפלל‪ ,‬ואותו הדבר בקבלה לנטג כדעת ר־ת‬
‫מתחילים שם בתשרי וימות הגשמים בניסן‪ .‬חי־ד סימן צ־ג‪.‬‬ ‫במוצשיק הגם שזה פוגע במצות הדלקת גר חטכה בזמנה‪.‬‬
‫אם יטל טי שכבר יצא יד״ח בתפלת לחש וחזרת הש־ץ‪,‬‬ ‫והדומה לזה‪ .‬ואם מועיל התרה‪.‬‬
‫לחזור ולד‪,‬יות ש־ץ לציבור אחר‪ ,‬בחול ובשויו״ט‪ ,‬אשר‬ ‫יחיד שמקדים לד‪,‬תפלל לפני הצימר כדי להתפלל עם הנץ‬
‫צריכים עוד לצאת יד־ח בזד״ ואם כן‪ ,‬האם צריך גם לחזור‬ ‫החמה אם יש ענין משמעותי שלאחר שיגמור תפלח הי־ח‬
‫ולהתפלל גם בלחש כדי לד‪,‬סדיר תפלתו‪ .‬חט־ז סימן י־ד‪.‬‬ ‫בלחש להמתין מלהמש^ בנפ״א ואמירת אשרי ובלצ״ג וט*‬
‫כהן שקולו צרוד אם רשאי לישא כפיו לבדו או בצידוף עם‬ ‫חט־ז סימן ג׳‪.‬‬ ‫עד שהציטר יגיע לשם‪.‬‬
‫חט־ו סימן כ״א‪.‬‬ ‫עוד כהן‪.‬‬ ‫יח‪ T‬המאחר לבוא לביד‪,‬כ״נ והציבור עומדים כבר רחוק‬
‫אם כהן יכול להוציא את כד‪.‬ן חבירו בברכת כהנים‪ .‬שם‪.‬‬ ‫בתפלה‪ .‬אם יש לו עכ־פ להתפלל בתוך כתלי ביד‪,‬כ״נ ולא‬
‫לוי ת־ח וכדין ע־ה אם מחויב הלוי ליצוק ידיו של הכד‪.‬ן‬ ‫לצאת לעזרד‪ ,‬של ביהכ־נ או חדר צדדי‪ ,‬ואותו הדבר שלא‬
‫לברכת כהנים‪ ,‬או יכול למטע א־ע‪ ,‬או שיש אפילו איסור‬ ‫לעמוד בעז־־נ או חדר צדדי שע־י ביהכ־נ ולד‪,‬ראות פניהם‬
‫חט־ו סימן כ־ב‪.‬‬ ‫שיצוק ידיו‪.‬‬ ‫לציטר דרך חלון פתוח אלא ליכנם לתוך בית הכנסת‪.‬‬
‫אם מקצתם של הכהנים העולים ת״ח ומקצתם ע״ה אם רשאי‬ ‫חט־ז סימן ג׳‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫הלוי ליצוק רק מקצת הת״ח‪.‬‬ ‫כהן מחלל שבת בפרהסיא אם מחלל עבודה ואם מותר‬
‫בענין קבלת תפלת נכרי הבא להתפלל לפגי ה׳‪.‬‬ ‫חי־ג טמן י ‪.T‬‬ ‫לעלות לדוכן‪.‬‬
‫חט־ז סימן כ־ב‪.‬‬ ‫בדין נשיאת כפים לכד‪,‬נים חולים בבית מלים בנעלי בית או‬
‫ביאור כוונת חז־ל שאומרים דהקורא הלל בכל יום הר־ז‬ ‫בנעלים לא של עור עם שרוכים וכן כשד‪,‬ולכים יחפים בלי‬
‫מחרף ומגדף‪ ,‬ודברי רש״י בזה‪ ,‬וד‪,‬םברים שונים‪.‬‬ ‫חי־ד סימן י־־א‪.‬‬ ‫גרבים‪.‬‬
‫חי־ז טמן ד‪.‬‬ ‫מאימתי עובר הכהן בעשה אם איט עולה לחכן‪.‬‬
‫לטדל תועלת התפלות שמתפללים לזכות לעבודת הבורא‬ ‫חט״ו טמן ז*‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ית־ש‪ ,‬דברי הרמב־ם בזד‪ ,‬והסברים טספים‪.‬‬
‫אודות הנהנת הש־ץ המקריא ברכת כהנים בפניות? לצדדים‬ ‫כהן העומד באמצע ק־ש והש־ץ הגיע לעטדה אם טתר לו‬
‫טן כשיש כד‪,‬ן ומקריא לפג? ובין כשאין כהן‪.‬‬ ‫חס״ו טמן ז*‪.‬‬ ‫לעקור רגל? ולעלות לדוכן‪.‬‬
‫ט־ז טמנים י*ח י־ט‪.‬‬ ‫חולד‪ ,‬ותשוש כח שקשה לו לעסזד בשעה שהכהנים נושאין‬
‫יעמוד בתפלתו ליד טמת הם־ת‪ ,‬והיכא‬ ‫אם יתכן‬ ‫כפיהם אם יטל לשבת על מקוט ולא לקוז^ חי־ד סיסן י״ן‪J‬‬
‫קסה‬ ‫ג ק אלמגזר חי״ח‬ ‫מםתחות כלליות לחלקים יג‪-‬ח‬ ‫שו״ת‬
‫חי״ד סימן ד‪.‬‬ ‫שהבימה עומדת על ר‪.‬אח בשוד‪ .‬עם קרקע גיהכ״נ‪.‬‬
‫את מותר לשנות מנבג שנד‪,‬גו במקום אחד לחלק הקדישים‬ ‫‪ r»n‬סימז כ־ס‪.‬‬
‫בין בעלי החיובים‪ ,‬ולזעהיג שיאמרו אתם יחד‪.‬‬ ‫בברכת כד‪.‬נים אם יכול כהן אחד להוביא את הכזעים‬
‫חי״ד סימן י־ג‪.‬‬ ‫חי״ז סימן ‪.r o‬‬ ‫האחרים‪.‬‬
‫אם תצים להשאר להיא־צ רק קדיש אחד שיאמר ביחיחת‪,‬‬ ‫כהן שד‪.‬רג עס־ם אם נושא את כפע‪ ,‬ומה הדין בד״רג «תו‬
‫אם עדיף להשאר א קדיש של לאחר עלינו‪ ,‬א קדיש אחר‪.‬‬ ‫במלחמה או בשעת חיתם‪ ,‬וכן אם הרג מאלה דמורידין‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫חי״ד סימן ס׳‪.‬‬
‫חי־ד סימן י־ד‪,‬‬ ‫סידוש הקדיש‪.‬‬ ‫המתסלל ביחידות בשבת במנחה‪ ,‬וכן בתענית במנחד‪ ,.‬אם‬
‫אם יש יסוד למה שאמתם שאמ‪T‬ת קדיש אחר א־א הוא רק‬ ‫היחיד אמר ג״כ בשמ״ע שים שלום‪ ,‬אי שצריך לומר שלום‬
‫א״ד סי^ ע״ה‪.‬‬ ‫עד חמשים שנה‪.‬‬ ‫חט״ו סימן י*‪.‬‬ ‫רב‪.‬‬
‫בפירוש כוונת השבח של ■ונחמתא־ שאמרים בקדיש‪.‬‬
‫חס־ו סימן ג׳‪.‬‬ ‫קריאת ספר תורה‬
‫בית הכנסת‬ ‫לא קראו מחמת אונס קריאת התורה בימי שני וחמישי‬
‫שחרית‪ ,‬אם ניתן להשלים ולקרות קרד‪.‬־ת בתפלת מנחה‪.‬‬
‫לק״ק אמשטרדם ע״ד סתירת ומכירת אכ״נ‪ ,‬בירור וביאר‬ ‫חי״ג סימן כת‪h .‬‬
‫בגדת קדושת בת‪.‬כ״נ של כראם ושל כפתם‪.‬‬ ‫בעאה לתורה של אשכנזים לס״ת של ספרדים‪ ,‬וכן להיפך‪.‬‬
‫א ת אמן ח׳ ובמילואם‪.‬‬ ‫חי״ד סימן ל״ד‪.‬‬
‫א ת אמן כ״ו‪.‬‬ ‫אם מותר לנסוע אלטת ע־י את כנסת‪.‬‬ ‫בהחעב לעלות לתורה כשקוראם לעלות‪ .‬חי״ד סימן ל־ד‪.‬‬
‫בית כסא או מרחץ שביטלו אותו מתורת ביכ״ס א מרחץ‪,‬‬ ‫כהן במקום לוי אם הוא לכתחילה או רק בדיעבד ובפרס‬
‫אם מותר להקים במקומו בית כנסת או בימד״ר לתפלה‬ ‫‪ r ’o‬סימן ם־ד‪.‬‬ ‫בר*ח ובחוהמ״ס‪.‬‬
‫וליאד‪ .‬ובנוגע לבתי כסאת שלט‪.‬‬ ‫אודות סילסול ספר תורה מסקומה הקבוע אל מקום אחר‬
‫חסח אמן כ״ג‪ .‬וא״ז אמן א‪.‬‬ ‫חי״ז סימן י״ב‪.‬‬ ‫עבור קתאה חד פעמית‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ע״ד בנין אכ*נ במקום שהיה רפת בקר‪.‬‬ ‫לקיום מנהג להשאר ס״ת המובאת למיץ־א לקתאה בה ג׳‬
‫את שהיה אשכר כמה שנים לאת תפלתיעס־ם‪ ,‬אם מותר‬ ‫שם‪.‬‬ ‫פעמים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫לעשותו ביכ*נ‪,‬‬ ‫אודות קיום מנין במבנה ביהכ״ג בחדר צמוד ותאם לד‪,‬ביא‬
‫אם ארון הקאש בביד‪.‬כ״נ פתוח אם אתר לישב‪.‬‬ ‫לשם ס״ת מארה־ק שבביהכ־נ לקריאה‪ ,‬ולהחזירה לאחר‬
‫חטח אמן ל״ב‪.‬‬ ‫שו^‬ ‫מיכן למקומה באד‪.‬״ק‪.‬‬
‫בדבר יחוד מקום לתפלד‪ ,‬בבית ובבית הכנסת‪.‬‬ ‫אם יש עצה להביא ס־ת לקריאה ממקום למקום כאשר עשרה‬
‫‪ ron‬אמן נ ח‪.‬‬ ‫אנשים יבואו לקחתה ולהביאה אל מקומד‪ ,‬המיועד לקריאה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬
‫נס״י לסעודה‪ ,‬אכילה‪ ,‬וברכת המזון ושאר‬ ‫שם‪.‬‬ ‫א ח ת טילטול לארך אבור‪.‬‬
‫ברכות‬ ‫החצי קדיש לאחר קריאת התורה אם מהוה הפסק בין‬
‫א״ג אמן טח‪.‬‬ ‫כמד‪ .‬הוא שיעור עיכול בשתיה‪.‬‬ ‫הקתאה לבין ההפסרד‪ ,‬ואם לשנות ולהנהיג בט״ב שחרית‬
‫אם צתכים ליאל תים אחרי הנגיעד‪ .‬בנעל של חליצד‪..‬‬ ‫חית סימן ע*א‪.‬‬ ‫לומר החא קחש לאחר ההפטרה‪.‬‬
‫א״ג אמן טח‪.‬‬
‫מי שטעה בברד‪,‬ם׳ז ודילג ברכת הא ‪ p‬ונזכר אחר שגמר‬ ‫קדיש ויא־צ‬
‫ברכת אנד‪ .‬ירושלים איך עליו להתגד‪.‬ג‪ .‬א־ג אמן טח‪.‬‬
‫ועלה שמאאלין«תו דרך אטר לחיוב בברהמח‪.‬‬ ‫מי שמת בשבת אם יש לבניו אמר קדיש הגם שזד‪ ,‬עדיין‬
‫א״ג אמן ל״ה‪.‬‬ ‫חי״ג סימן מת‪.‬‬ ‫לפני הקבורה‪,‬‬
‫א שלא אכל אם יסל להוציא בברזע״ז‪ .‬ל א שאכל‪.‬‬ ‫וחיח סימן י״ב‪.‬‬
‫א ת אמן כ־ה‪.‬‬ ‫לעצם אמירת קדיש לאונן ולפני הקבורד‪ .,‬ותועליותו‪ .‬שם‪.‬‬
‫בדינא דאאר להקדים אאלתו לאכילת בד‪,‬מתו‪ ,‬ובחילוק אן‬ ‫אם יום האחחן של חדש הי״א חל אום שבת דו־ס אם יש‬
‫א ת אמן כח‪.‬‬ ‫אכילד‪ .‬לשתיה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אמר קדיש‪.‬‬
‫בהא דמי ראעית טתנים לידים אף בשנים‪ .‬חט־ז אמן א'‪.‬‬ ‫באמודי משניות לעי־נ נחבים אם אפשר להקדים לומר‬
‫בדמון בברהמ״ז אם צאך שכל אחד מד״מאאן יאמר בלחש‬ ‫הקדיש דרבנן מת לאחר הלימוד ולהזאר את הנפטרים‬
‫אחרי הממן‪ ,‬ואס יש לדקדק עכ״פ על כך בברכה ראשונה‪.‬‬ ‫שלעי־נ למדו השיעור משניות לאחר אכן‪ .‬חי־ג סימן צ‪-‬ס‪,‬‬
‫חס״ז אמן א׳‪.‬‬ ‫אם יש מק־ם שבת תגת קדיש אחרי חת ה כשאן בנים‪.‬‬
‫צק אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג‪-‬ח‬ ‫שו • ת‬ ‫קסו‬
‫בברכת הנהנין וברכת המצוות‬ ‫קציצה העשויה משומן עופות וירקות מארבעים עד חמישים‬
‫אחוז והשאר לחם מחוץ* ואופים אותם בתוך םיר פלא בלי‬
‫בחיוב עניית אמן בשומע ברכה מפי חבירו שמכוין להוציאו‬ ‫שמן בסיר‪ ,‬איזה ברכה צריכים לברך עליהם‪ ,‬ומה הדין‬
‫בה‪ ,‬והמברך יכוין לאמן שאומרים‪ ,‬ובביאור דעת האור זרוע‬ ‫חט״ז סימן כ״ז‪.‬‬ ‫כשקובעים עליהם סעודה‪.‬‬
‫בזה‪ ,‬ואם יש חילוק בזה בין ברכת הנהנין לבין ברכת‬
‫חי־ד סימן ט׳‪.‬‬ ‫המצוות‪.‬‬ ‫בהלכות ברכת הגומל‬
‫חט־ז סימן א׳‪,‬‬ ‫בברכת האילטת על אילני ערלה‪.‬‬
‫עממזז ע״י סמיכה אי נחשבת כישיבה ממש‪ ,‬או לא‪ .‬שם‪.‬‬ ‫אם אפשר לברך ברכת הגומל בלילה‪ ,‬ואם יש חילוק בזה בין‬
‫גברי לנשי‪ ,‬ובהמנוע לברך אחר ברכת קריאת התורה‪.‬‬
‫במצות עונה‬ ‫חי״ג סימן נ ‪ ,r‬וסימן י־ט‪ ,‬וחי ‪ r‬סימן ע^‪.‬‬
‫אס בעל הנם המברך ברכת הגומל יכול להימנות להשלים‬
‫אם יש איסור שלא לשמש בימי מלחמה‪ ,‬או עכ״פ משום מדת‬ ‫לעשרה‪ ,‬וכמו״כ אס ה״תרי מינייהו רבנן״ יכואם להמנות‬
‫חי־ג סימן כ״א‪.‬‬ ‫חסידות‪.‬‬ ‫שם סימן י״ח‪.‬‬ ‫בין העשרה‪.‬‬
‫בירור האיסור לשמש בשני רעמן‪ ,‬או בשאר צתת‪ .‬שם‪.‬‬ ‫אופן צורת ברכת הגומל לדעת הרמב״ם‪ ,‬בעם‪T‬ה‪ ,‬ובאמצע‪.‬‬
‫אס יש חילוק בין אם כבר קיים מצות פו״ר לבין שעוד לא‬ ‫שם סימן י״ט‪.‬‬ ‫ואם השומעים צריכים לישב‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫קיים‪.‬‬ ‫כדין ברכת הגומל לקטן פחות מבן י־ג שנה‪ .‬חי״ד סימן כ*‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם הוא ליל טבילה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אס אביו יכול לברך בעדו‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ברכת הגומל לגדול פחות מבן עשרים שנה‪.‬‬
‫בהלכות שבת‬ ‫בכללא דבי״ד של מעלה לא טענישין פחות מבן עשרים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬
‫אשה שמדלקת בפעם ראשונה אחר הנשואין נרות‪-‬שבת אם‬ ‫חולה שנתרפא בימי אבלו אם ‪ tr‬לו לברך ברכת הגומל‪ ,‬או‬
‫חי״ג סימן כ־ד‪.‬‬ ‫צריכה לברך גם ברכת שהחיינו‪.‬‬ ‫^למא שיש א לחכות עד עבור ימי אבלו‪,‬‬
‫אם האשה מברכת שהחייט על סבילה ראשונה אם זה מוסב‬ ‫חי״ד סימן ע ‪.r‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫גם על הפרשת חלה והדלקת נר‪.‬‬ ‫חולה נפש שנתרפא אם צריך לברך הגומל‪ ,‬ומה הדין אם‬
‫מה הדין באשה שנר‪.‬גה כבר גם לפני החתונה להדליק נרות‬ ‫חסמ סימן ל״ב‪.‬‬ ‫המחלה עאלה עוד לחזור בו‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שבת‪.‬‬ ‫אם ניסד‪ ,‬אדם לאבד א״ע לדעת ונסתכן וניצול אס חייב‬
‫אשה שרוצה להרבות בנרות־שבתמכפי שהיתה רגילה עד‬ ‫שם‪.‬‬ ‫לברך הגומל‪.‬‬
‫חי־ג סימן כע‪.‬‬ ‫כה‪ ,‬ובעלד‪ ,‬מתעד על כך‪.‬‬ ‫מי שד‪,‬כניס את עצמו בסכנה וניצול ממנה אם צריך לברך‬
‫בהא דאשד‪ ,‬ששכחה ולא הדליקה נר בשבת דצריכד‪ ,‬להוסיף‬ ‫^י ‪ r‬סימנים ח• ם*‪.‬‬ ‫ברכת הגומל‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫כל ימיה עוד נר‪.‬‬ ‫בירורים בדיני הולכי מדבריות ועוברי ימים ואיך שמותר‬
‫להנוד‪,‬גים לד‪.‬רבות בנחת לכבוד שבת‪ ,‬אם יש לעשות אבל‬ ‫שם‪.‬‬ ‫להם להכניס את עצמם בסכנה‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫היכר נרות‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫נשים־יולדות אס מברכות ברכת הגומל‪.‬‬
‫מי שבליל שבת בסוף התפלה שכח אם התפלל שט׳ע של חול‬ ‫בדברי באליהו רבה שכותב שלכן צריכים לומר ברכת‬
‫או של שבת אם צריך לחזור ולהתפלל‪ ,‬חי״ג סימן כ־ה‪.‬‬ ‫חי״ז סימן ם־א‪.‬‬ ‫הגומל בעמידה משום דנקרא הלל‪.‬‬
‫אס נקרא קידוש במקום סעודה אחרי עבור ש^ור עיכול‪.‬‬
‫חי״ד סימן כ־ז‪.‬‬ ‫בברכת שהחיינו ושחלק מחכמתו‬
‫חולים השוכבים בבית חולים שלא יכלו בשב־ק שחרית‬
‫להתאסף יחד ולקרוא קריאת התורה במנין‪ ,‬אם יכולים‬ ‫אס יש לברך שהחיינו בל‪T‬ת בת‪ .‬ומתי יש לקחא שם לבת‪.‬‬
‫לד‪,‬תאםף ולקרוא קריאת התורה דשחרית לפני תפלת מנחד‪.,‬‬ ‫חי״ג סימן כ*‪ .‬וחי־ד סימנים כ״א כ״ב‪,‬‬
‫חי־ג סימן כ״ז‪.‬‬ ‫מצוה שאדם מקיימה בפעם ראשון אם יש לברך עליה‬
‫שם‪.‬‬ ‫אס יש חילוקבהנ״ז בין שבח לחול‪.‬‬ ‫חי־ג סימן ‪.TO‬‬ ‫שהחיינו‪.‬‬
‫בדין שכר שבת עבור לימוד ליומו בלבד‪ ,‬ובירור גדרי‬ ‫בספק פאגתא אם יש לברך שהחייט‪ .‬וכן בדבר שאין חובה‬
‫איסורו של שכר שבת‪ ,‬וההיתר לדבר מצוה‪ ,‬והגדרתו‪.‬‬ ‫דד״ד סימן ס־ט‪.‬‬ ‫אם הרשות לברך‪.‬‬
‫חי״ד סימן כ־ח‪.‬‬ ‫הגומר להדפיס ספר חדש אם צריך לברך שהחייט‪.‬‬
‫ח ‪T‬וש מהגאון הגר־ח ז־ל דשכר שבת איט איסור הרוחה‬ ‫חי״ד סימן ‪,ro‬‬
‫אלא כעין איסור מלאכה‪ ,‬והוספת הגראז־מ ז״ל על זד‪ .,‬ומו״ם‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם יש לברך שר‪,‬חייט בחנוכת בית הכנסת‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בדבריהם‪.‬‬ ‫אם יש לברך בזד‪,‬״ז ברכת שחלק מחכמתו בשם וםלטת על‬
‫אודות שכירות חזנים לשבת‪ ,‬ושכירות אנשים להשלמת‬ ‫חי ‪ r‬סימן ל ‪.r‬‬ ‫ג ח א הדור‪.‬‬
‫המניו בשבת‪ .‬ואודות בעלי פונדהאות הטטלים שכר לינת‬
‫קסז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫ספתזזת כלליות לחלקים יג־מ‬ ‫שו״ת‬
‫שהעיטר עומד כבר לפני תפלת טסף‪ ,‬האם יגטרף אתם‬ ‫שם‪.‬‬ ‫לילה בעד ליל שבת בלבד בלא הבלעה‪.‬‬
‫א‪.‬תפלל מוסף עם העימר לפני שד‪.‬תפלל שחרית‪ ,‬או דילסא‬ ‫בדינא דהקפאת מים במקרר בשבת‪ .‬והפשדת*‪jTf‬‬
‫שיתפלל ביחיתת על הסדר קודם שחרית ואח־כ טסף‪.‬‬ ‫הי״ג סימן כ״ם‪.‬‬
‫חי״ג טמן ל־ו‪J‬‬ ‫אם מותר לשתק באבני סלא בשבת‪ .‬ובגדר בנץ וסתירה‬
‫אם מותר להקדים תפילת טסף לפני קריאת התורה‪.‬ש‪^1‬‬ ‫חי״ג סימן ל׳ וסימן ל״א‪.‬‬ ‫בכלים‪.‬‬
‫אם מותר ללטד ולשטת בץ תפלת יוער לתפלת טסף‪.‬שם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בעשיית גלידה בשבת‪.‬‬
‫שנ‪J‬‬ ‫אם מותר א ת ש בין שחרית לטסף‪.‬‬ ‫אא שמשימים קערה ‪ w‬דף לסתום פי החבית ושורקים בטיס‬
‫אס מותר להשכיר חנות למחלל שבת אזער יחלל בה את‬ ‫ומחברים הכיסוי עם החבית אי שת לפתחה בשבת‪ .‬שם‪.‬‬
‫חי״ג ט ‪ p‬ל״ט‪,‬‬ ‫השבת בפרהטא‪.‬‬ ‫מי שמחמיר על עעמו שלא לסלסל אפילו במשם שיש עירוב‬
‫אם טתר להשטר טת אהודים מחלא ש״ק בפרהסיא‪.‬‬ ‫‪ at‬מותר לו אסיא הכי לשאת תינוק ברחוב‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫וד־ג סימן ל״ב‪.‬‬
‫אם השכנים יטלים למזעד שסי מהם ישכיר ביתו למחלל‬ ‫נשיאת קסן שאיט יטל להלך ברגליו ברחוב הוא איסור‬
‫שם‪.‬‬ ‫שבת‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫דאו* או רק מדרבנן‪.‬‬
‫אם מותר לעתת טם חתחים לתוך מם לחה מטם עוגנים‬ ‫דעת פוסקים הסובתם לר״תיר בזה״ז סלסול תינוק היות ואין‬
‫ט־ג סימן ט‪.‬‬ ‫ממשלים או בלתי ממשלים‪.‬‬ ‫לנו רה־ר והו־ל שטת דשבות בכרמאת‪ .‬שם‪.‬‬
‫חידוש מהח״ס לענץ חיוב משום מבשל כל טכא כשזה כלד‪.‬‬ ‫דעת וערש־ק ז־ל ‪ Tn.1fe‬לשאת בשבת במקום שאץ עירוב‬
‫שם‪,‬‬ ‫והולך לאחר הטשול ולא נשאר טדו מטסה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫קסן שאיט יטל אלך ברגאו כדי אמר קדיש‪.‬‬
‫אודות תיקון עיחב למושב ששדות זרועים לו בין הבתים‬ ‫שם‪,‬‬ ‫אם יוכל לד‪.‬וביל את התינוק גם בעגלה שא‪.‬‬
‫לבין בית הטסת‪ .‬וגם מאטרי הבתים ישנם שדות זרועים‬ ‫אם מותר לגאת בשבת במקום שאין עירוב בבגד עליון‬
‫ט־ג ט ^ מ״א‪.‬‬ ‫רחבי טים‪.‬‬ ‫כשהוא מלובש על כתפיו בלבד מבלי להבניס ‪T‬יו‬
‫יה‪ T‬שקיבל עליו בע־ש את השבת ולאחר טכן נזכר שלא‬ ‫חי״ג סימן ל״ג‪.‬‬ ‫בשרוולים‪.‬‬
‫התפלל עוד מנחה‪ ,‬אם יטל עדיין אתפלל מנחה של טל‪.‬‬ ‫אם מותר לחולה לב לישאאתו בשבת כדורים לשעת העורך‬
‫ט׳ג טמן ם־ב‪.‬‬ ‫במקום שאין עיחב‪ .‬וכמו־כ לנשיאת » ט לחולה במחלת‬
‫מי שד״תפלל מנחה ביחיד בע״ש טה־ם בעוד היום גדול‬ ‫חי״ג סימן ל ‪.r‬‬ ‫ס טת‪ .‬ובד‪.‬ועאה בדרך שינוי‪.‬‬
‫וקיבל שבת טחיד באטרת לכה דודי ומזמור שיר ליוה״ש‪.‬‬ ‫אודות לישא כתב־ תעודה בשבת כשדורשים על כך‪ .‬וע־י‬
‫ואח״כ נזכר שלא אמר יעלה ויבוא במנחה‪ .‬אם יחזור‬ ‫שג^‬ ‫שינוי‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫איתפלל מנחה של טל דזטר בה יעלה וימא‪.‬‬ ‫ע ‪ r‬נשיאת ממנת שמיעה בשבת במקום שאץ עירוב‪ .‬שם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם קבלת יחיד את השבת חמיר כקבלת ט מר‪,‬‬ ‫נכפה אס ד‪1‬א בכלל חולה שיש ט סכנה לחלל עליו את‬
‫אם טתר א ב ר בגד בשבת עם טכת בסטן‪.‬‬ ‫חי״ג סימן ל*ה‪,‬‬ ‫השבת‪.‬‬
‫ט״ג ט ^ מ״ג‪.‬‬ ‫אי מותר ואיכא אפילו מגוה לבקר חואם בשבת‪ .‬ואם מותר‬
‫ביאור דברי המשנ־ב בסיסן תרנ״א בנוגע ל טן קשירה‬ ‫זאת נס למי שהוא רך הלבב ום ‪r‬ר מ ער החולה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בשבת‪.‬‬ ‫חי־ג סימן למ‪.‬‬
‫אס טתר לפתוח ולנעול כשבת מנעולים הנפתטם על טי‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בעשיית סי שברך לזעלה בפנע בשבת‪.‬‬
‫הטונת טתיות זה אה‪ .‬ונסגרים ע״י הפרדתן זמ״ז‪.‬‬ ‫הסבר מהח״ס דל על זה שד״גבילו חז־ל התפלה על החולה‬
‫ט״ג ט ^ מט‪.‬‬ ‫בשבת יותר ממה שר‪.‬גבילו העסיקה ברטשית ע מ ת‪ .‬שם‪.‬‬
‫בפתיחת ספרים וסגירתם אשד כתובים על ראשי דפיהם‬ ‫אודות הנחת תבשיל לעוטת בשבת פ׳ שירה בהמת ואין‬
‫שם‪.‬‬ ‫אותיות‪.‬‬ ‫חי ‪ r‬סימן ‪JT0‬‬ ‫מוונותן עליך‪.‬‬
‫בדין עשיית זריקות בשבת לטלה שאין ט סכנה פתחת‬ ‫ביאור נוסח התפלה של קדשט במגותיך ותן חלקנו בתורתך‬
‫ט״ג טמן מ־ה‪.‬‬ ‫לעור או לתוך טרט‪,‬‬ ‫שאומתם בשבת‪ .‬ואה שהקדימו לומד מטות קודם תורה‪.‬‬
‫אודזת מה שמנקים מקום הזריקה לאחר ט ק עם חתיכת עמר‬ ‫חי־ג סימן לת‪.‬‬
‫גפן ס ט א ב ט מרית‪ .‬וכן אם מותר תלישת העמר גפן‬ ‫ע ‪ r‬אמירת דהי נועם במועש״ק גם כשחל ר־ח או ט ת ם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫םד‪.‬גוש העב‪.‬‬ ‫וכט*כ בפסה שחל להמת בשבת אס אומרים בטגש*ק‬
‫אודות הרכבת המחס במזרק בשבת לעורך עשיית זריקה‬ ‫חי־ג סימן לת‪.‬‬ ‫שלפניו דהי נוענ^‬
‫ל ט א שאין מ סכנה‪ .‬ואם יש מה משום מנה וטתר‪W .‬‬ ‫י ‪ r‬בני^ לאחר דעות אי איקרי טעד‪ .‬מהפנ״י והגר״א‪.‬‬
‫אאעזר ט״ג ט ‪.ro p‬‬ ‫שו־ת‬ ‫מכד‪ .‬בפטש‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫אם טתר לנטע במועש׳ק טד עם עאת השבת עם מטגית‬ ‫ישוב סתירד‪ .‬שבדברי רש־י מבחים ד׳ ‪1‬־א ומנחות ד* ם־ס‬
‫אשר ר‪.‬נטנ יעא ממקוט ונסע אתה לכאן עט מבעוד יזם עם‬ ‫שם‪.‬‬ ‫לגבי טספי שבת וטספי ר״ח‪.‬‬
‫ט״ג ט ^ ‪JT0‬‬ ‫נוסעים מחלא שבת‪.‬‬ ‫ט א‪ .‬השוכב בבי־ח ונתפנה בשבת ליכנס לביהכ״ג בשעה‬
‫ציץ אליעזר וזי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג־יז‬ ‫שו־ת‬ ‫קסח‬
‫אם מותר לרופא לעשות לחולה צילום רנטגן בשבת אפילו‬ ‫אודות ‪r‬יאה במספחת כחכה על הצואר במקום שאין עירוב‪,‬‬
‫במקרה ברור ופשוט‪ ,‬כל שדרכו בכך גם בימות החול‪.‬‬ ‫או למי שמחמיר שלא לשאת בשבת‪ .‬חי״ג סימן ם־ט‪.‬‬
‫חי״ד סימן כ״ז‪.‬‬ ‫ע ‪ r‬יציאה בצמר גפן תחוב באוזן במקום שאין עירוב או למי‬
‫רופא הנתקל בשבת בקשיים להכניס כל תשובה מתוצאות‬ ‫שם‪.‬‬ ‫שמחמיר לא לשאת‪.‬‬
‫הבדיקות המעבדתיות לגליון של אותו חולה‪ ,‬אם אפשר‬ ‫אודות כחכת מטפחת מסביב לרגל‪ ,‬ובכריכד‪ ,‬מסביב ליח‪.‬‬
‫לד‪.‬תיר לו גם למיין אותן לשם הכנסתן לתיקו של כל חולה‬ ‫שם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫וחולה‪.‬‬ ‫באמירת במה מדליקין בליל שבת בבית האבל‪ ,‬ולאבל עצמו‪.‬‬
‫אם יש איסור דאורייתא בשבת במזרקים חד פעמיים‬ ‫חי־ג סימן נ׳‪.‬‬
‫שמחברים שניהם יחד בשעת השימוש‪ ,‬וכן כשמשתמשים בהם‬ ‫טעם על מנהגן של ישראל על אמירת ם׳ משניות במה‬
‫חי־ד סימן כ־ז‪.‬‬ ‫פעמים חוזחת‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מדליקין בליל שבת מהח־ם ז־ל‪.‬‬
‫תנור נפט ״פיירסיד־ שלא הדליקו אותו באותו שבת אם‬ ‫אם אפשר לצאת בשבת ידי מצות קידוש היום בכוס‬
‫חי ‪ T‬סימן כ״ט‪.‬‬ ‫מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו‪.‬‬ ‫שטברכץ על ברכת מילה‪ .‬חי־ג סימן נ״ב‪ .‬וחי׳־ד סימן ע־ו‪.‬‬
‫אם מותר למדוד את החום בשבת במד־חום הנקרא גלאי־‬ ‫אם נודע לאדם בשבת שאין מזוזה בפתח דירתו אם מותר‬
‫חי״ד סימן א‪.‬‬ ‫החם‪.‬‬ ‫לדור בה‪ ,‬ואם אסור אם מותר להחזירה בשבת לנרתיקה ואין‬
‫שם‪.‬‬ ‫בענין מי מילין ותיקון לשעה‪.‬‬ ‫חי״ג סימן נ־ג‪.‬‬ ‫בזה משום מיחזי כמתקן‪.‬‬
‫בענין שאילת דהע־ה מאחיטלך באו־־ת‪ ,‬וזה היה בשבת‪ ,‬ואם‬ ‫באיסור האזנד‪ ,‬לשידוח רדיו בשבת ויו־ט גם על ידי כינון‬
‫מותר כשזה ע־י חכמה יתירה או מעשה נסים‪ ,‬ובנפלה דליקה‬ ‫פתיחת המקלט וסגירתו על ידי שעון אוטומטי טע״ש‪ ,‬ופסק‬
‫בשבת אם מותר לעשות סגולה כדי לכבות את הדליקה‪,‬‬ ‫חי״ג סימן נ ח‪.‬‬ ‫טהחזו״א ז״ל מה מכתי״ק‪.‬‬
‫ובלברוא אדם בשבת ע־י סבר יצירה‪.‬‬ ‫יולדת היושבת על המשבר‪ ,‬או חולה מסוכן‪ ,‬אם מותר‬
‫חי־ד סימן ל־א‪.‬‬ ‫להזמין בשבת עבורם רופא ממקום אחר הכרוך בחילול שבת‬
‫אודות סוג ב׳ של מד חום חדש‪ ,‬ובאם יש בו חשש של‬ ‫הגם שמצוי על המקום רופא אחר שמוכן לטפל בהם‪ .‬ואם יש‬
‫חי־ד סימן ל׳א‪.‬‬ ‫צביעה‪.‬‬ ‫חיוב על רופא לרפאות ולהעטת להזמנה שמזמינים אותו‬
‫חלב מפוסטר הנמכר בשקיות ניילון אם מותר לתת ממנו‬ ‫כאשר באותו זמן ישנו רופא אחר מיועד לכך‪.‬‬
‫בשבת לכלי שני בהיות והמפוססר איננו בישול גמור‪.‬‬ ‫חי־ג סימנים נ״ה נ״ו‪.‬‬
‫חי ‪ T‬סימן ל״ב‪ .‬וחט־ו סימן ג׳‪.‬‬ ‫בישוב דברי הרם־א באו״ח סימן רמ״ו במפקיר בהמתו לפני‬
‫באיסור בורר אם המאכל נאסר‪ ,‬ואם נאסר מה יהא הדין אם‬ ‫השבת כדי להגצל מאיסור שביתת בהמתו אם יכול אחר‬
‫חזר ועירבו כמו שהיה מתחילה אם הוא עדיין באיסורו‪.‬‬ ‫חי־ג סימן נח‪.‬‬ ‫אכות בה‪.‬‬
‫חי־ד סימן ל־׳ג‪.‬‬ ‫אם ישנד‪ ,‬מצוה מיוחדת לרופא דתי להזדקק לחולה שיב־ס‬
‫במלאכת סינון עם עבר וסינן מים או יין אם מותר לשתותו‪.‬‬ ‫ולחלל עליו את השבת כדי למנוע עי־כ שלא יצטרכו להזםין‬
‫שם‪.‬‬ ‫חפא שאינו דתי שיחלל עליו את השבת‪.‬‬
‫בהוצאה מרשות לרשות בעשה בשוגג אם יש להתיר לו אפי'‬ ‫חי־ג סימן נ״ו‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫לבו ביום‪.‬‬ ‫אם מותר לילד בן קראים בשבת‪ ,‬וכן אם מותר למולו‬
‫במצות לבישת בגדי שבת מיד עם כניסת השבת‪.‬‬ ‫חי־ג סימן נ״ז‪ .‬וחי״ד סימן כ־א‪.‬‬ ‫בשבת‪.‬‬
‫חי־ד סימן ל׳׳ד‪.‬‬ ‫אם מותר לרחוץ בשבת עיני תינוק שיש לו הפרשה בעינים‬
‫שם‪.‬‬ ‫באם יש לד‪,‬חליף גםהמנעלים‪.‬‬ ‫חי״ג סימן פ־ג‪.‬‬ ‫עם מים רתוחים פושרים וצמר גפן‪.‬‬
‫אם יש ענין בשבת ביום ללבוש בגד יותר נאה‪ ,‬או בשעת‬ ‫נשוי ששוכב בבי״ח בחדר מיוחד‪ ,‬אם מחויב להדליק בחדרו‬
‫שם‪.‬‬ ‫המנחה‪ ,‬ובאם חל שבת בעיו־ט‪.‬‬ ‫נרות‪-‬שבת ובברכה בהעת ואשתו בעיר ומדלקת נרות שבת‬
‫חי־ד סימן ל־ד‪.‬‬ ‫אודות קיפול הטלית בשבת‪.‬‬ ‫חי׳׳ד סימן כ־ג‪.‬‬ ‫בביתם‪.‬‬
‫באיסור לען בקבלת שבת בכלי זמרים‪ .‬חי״ד סימן ל״ד‪.‬‬ ‫אחד שד‪,‬אריך בתפילתו בליל שבת‪ ,‬וכשהציבור הגיע עם‬
‫בביצוע מילה בשבת ע״י מי שלא מל מעולם‪.‬חי־ד סימן ל־ו‪.‬‬ ‫החזן איכא הוא עומד עדיין בויכא של התפלה בלחש‪ ,‬האם‬
‫אם אפשר להתיר הדחת כלי אכילה בשבת בבית חולים הגם‬ ‫יאמר עם הציבור בקול‪ ,‬או שאיננו רשאי להגביה קולו‬
‫שלא יצטרט אותם אח־כ לשימוש באותו יום‪.‬חי ‪ T‬סימן ל״ז‪.‬‬ ‫ולאחר התפלה צריך לומר שוב ויכלו ביחד עם עוד אחד‪.‬‬
‫אדם הועלך בשבת לכותל המערבי אם יש דרך שיוכל לקחת‬ ‫חי״ד סימן כ ‪.r‬‬
‫אתו כרטיס‪-‬נסיעה כדי שבחזרתו במוצש״ק יוכל לנסוע‪.‬‬ ‫מתנדבים בבית חואם אם ימלים לועציא ח־ח קידוש של‬
‫חי״ד סימן ל״ז‪.‬‬ ‫החולים הגם שהם בעצמם עדיין לא מקבלים עליהם את‬
‫אם ובאיזה אופן מותר לשאת שעון אלקטרוני בשבת‪ ,‬ואם‬ ‫השבת כרי שיזכלו לחזור לבתיד‪.‬ם ברכס חי ‪ r‬סימן כ־ה‪.‬‬
‫מותר ללחוץ על כפתור שבו כדי להחליף השעה בתאריך‪.‬‬ ‫אם אפשר אעהיג בא״י לקדש בביהכ־נ באל שב״ק‪.‬‬
‫חי ‪ T‬סימנים ל״ח ל״ט‪.‬‬ ‫חי״ד סימן כח‪.‬‬
‫קסט‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחווז כלאות לחלקים יג‪-‬ק‬ ‫שו״ת‬
‫ואם אטר‪ ,‬אם טתר לכה־פ לצאת עם צינור הקאטעטער‬ ‫אם אפשר לברך ברכת מאורי האש במוצש״ק על החשמל‪.‬‬
‫חי־ד טמן נ־ח‪.‬‬ ‫בלבד‪.‬‬ ‫הי־ד סימן ל״ח וחט״ו סימן ג׳‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בד‪.‬נ־ז בטגע לטלטל השתן‪.‬‬ ‫חלה קפואה מהפר^‪T‬ר אם אפשר לצרפה ללחם משנה הגם‬
‫ט־ד טמן ם־ד‪.‬‬ ‫אי אמרינן הואיל בשבת‪,‬‬ ‫שלא תהיה ראויה לאכילה עקב ההקפאה הגדולה עד‬
‫כשיושבים במסיבה בסעודה שאשית בשבת וכבר חשכה‬ ‫חי ‪ r‬מימן מ׳‪.‬‬ ‫מוצש‪-‬ק‪.‬‬
‫הלילה‪ ,‬אם טתר לשתות או לאטל ממה שנתבשל על טי ט‬ ‫אחד עשה הבדלה על מיץ ענבים וכשהתחיל לשתות נזכר‬
‫‪ t ’o‬סימן ס־ד‪.‬‬ ‫שכבר הבדיל‪.‬‬ ‫שלא הפריש מזה תרו״ם‪ ,‬ום‪ T‬הפריש וגמר לשתות‪ ,‬אם יצא‬
‫ערב פסח שחל בשבת ושכחו להפריש חלה מן הסטת‪ ,‬אם יש‬ ‫חי״ד סימן מ*א‪.‬‬ ‫בזה ‪T‬״ח הבדלה‪.‬‬
‫תקנה להפריש בשבת ע־י קטן טפלא סמוך לאיש‪ ,‬שם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫הבדיל על הטם ואח־כ נודע לו שהיה יין נסך‬
‫אודות מזכירה אוטומטית שעונה לטלטן בשבת‪.‬‬ ‫גזל טם יין מחביח ועשה עליו ק‪T‬וש אם יצא ‪•T‬ח‪ .‬שם‪.‬‬
‫חי ‪ T‬סימן ס •ג‪.‬‬ ‫בעשיית הבדלה על קפה או חלב או סיי מתוק‪.‬‬
‫אודות עריכת בדיקת דם בשבת לתינוק שיש לו צהבת‬ ‫חי־ד מימן מ*ב‪.‬‬
‫חי־ד טמן פ־ח‪.‬‬ ‫עמוקה‪ ,‬וכדי למנוע נזק מוחי‪.‬‬ ‫בברכת טרא מאורי האש על נרות‪-‬יו־ס במוצש״ק‪ .‬שם‬
‫ע ‪ r‬משול תבשיל בשבת לקטן שאין לו מה לאטל‪ .‬שם‪.‬‬ ‫נשים כשמבדילות לעצמן או ששומעות הבדלה מאיש‪ ,‬אי‬
‫אם טחר לחלל שבת במלאטת האורייתא בסכנת עין לחשש‬ ‫יכולות לברך לעצמן ברכת בורא מאורי האש‪.‬‬
‫חי״ד טמן פ־ס‪.‬‬ ‫עורונה‪.‬‬ ‫חי״דםימן מ־ג‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫אודות חילול שבת עבור סכנת אבר‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מדוע מברכץ על האש רק במוצש״ק‪.‬‬
‫ע־ד שימוש בשבת בסוג מזרקה הנועד לחד פעט ולאחר‬ ‫תשעה באב שחל במוצאי שבת אם יטל מי שצם להבדיל על‬
‫מיכן זורקים את המזרק והמחט כשבדרך כלל הם עוד‬ ‫חי*ד סימן ם ‪.r‬‬ ‫הטס עמר חולה שצריך לאטל‪.‬‬
‫מחוברים אחד לשני‪ ,‬וחיבורם יחד זל־ז נעשה בשבת לפני‬ ‫אס מותר לפתוח בשבת בקטק יין אשר מכסה הפח שלו‬
‫חס־ו טמן י־ז‪.‬‬ ‫השיטש‪.‬‬ ‫נפתח בצורה כזאת אשר עם פתיחתו על ‪T‬י סיטב נפרד‬
‫באיסור נטעה על טראגוויא בשבת ויו־ט הגם שטנהג ע־י‬ ‫חלק קסן ממנו‪ ,‬והאם אין לחוש בזה משום סתירר‪ .‬או תיקון‬
‫ט״ד טמן צ־ג‪.‬‬ ‫עט״ם וגם רוב הטסעים המה עם־ם‪.‬‬ ‫חי״ד סימן מ׳ה‪.‬‬ ‫כלי‪.‬‬
‫אם מותר להראות בשבת לנד‪.‬ג הנוסע ושואל את הדרך בה‬ ‫בדיני קריעת נייר שהבקבוק עסוף ט‪ ,‬וכן בקריעת שפופרת‬
‫הוא יגיע למיץם יעודו היות ועי־כ יקצר לו בזה את הדרך‬ ‫שם‪.‬‬ ‫נייר ושקיות חלב‪.‬‬
‫ויחטך מטנו מלעצור עוד פעם את רכט כדי לשאול על כך‪.‬‬ ‫ע״ד שפיכת תמצית בשבת מקומקום דרך פיו הצר ושיש בו‬
‫‪ roo‬סימנים י־ח י־ט‪.‬‬ ‫מבפנים מסננת‪ ,‬ואם יש לדקדק שלא תגיע כמות התמצית‬
‫בנטון תיקון עיתטן לשבת בעיר אמשטרדם‪ .‬חי ‪ T‬סימן צ‪.‬‬ ‫לכדי ומערמתה עם עלי‪-‬הטה שבפנים משום חשש מרר‪.‬‬
‫בשנים מקרא ואחד תרגום עם הטר מעכב‪ ,‬ואם קרא תרגום‬ ‫חי*ד סימן ‪.ro‬‬
‫חטמ טמן ז׳ וחס ‪ r‬טמן י־ח‪.‬‬ ‫באמצע אם ^א‪.‬‬ ‫מיכל מים שבביהכ״ם שנתון בתוט חומר מנקה שצובע גם‬
‫אם יש לאסור לכנוס את האלמנה בשבת גם אם יהיה יחוד‬ ‫את המים ונותן גם ריח‪ ,‬אם מותר בשבת למשוך את המים‬
‫חט־ו טמן ב*‪.‬‬ ‫מבעוד יום‪.‬‬ ‫חי־ד סי^ מ*ז‪.‬‬ ‫משם אל האסלר‪-‬‬
‫בהא שמתחילים בקטוש בליל שבת במילים יום הששי‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בהדין דאין צטעה באוכלין ומשקין‪.‬‬
‫ובלחש ויהי ערב‪ .‬ובכללא דכל פטק דלא פסקי משה אנן‬ ‫שם‪.‬‬ ‫םול‪ T‬ריחא אי אסור גם באוכלץ ומשקין‪,‬‬
‫חס ‪ r‬טמן ‪.ro‬‬ ‫לא פסקינן‪.‬‬ ‫בההפרש שבץ זעקר‪ ,‬בשבת עבור חולה שאטרה‪ ,‬לטן‬
‫ט שהבדיל במוצש״ק על הטס וטרם הבדיל בתפלה אי מהני‬ ‫חי־ד סימן ם*ח‪.‬‬ ‫הסיטל הרטאי שמותר‪.‬‬
‫זה לענין אטלה שיוכל לאמל‪ ,‬או דילמא שלא מהני עד‬ ‫ביאור הטונה של •ורפואה קחבה לבוא* שאומרים כמי‬
‫שיבדיל גם בתפלה‪ ,‬וביאור דברי המשנה ברורה בזה‪.‬‬ ‫שברך לחולה בשבת‪ ,‬וכן ־היכולה היא שתרחם־ שאיתא‬
‫חט־ז טמן י־ז‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בגם'‪,‬‬
‫כשיש צורך להוציא דם בשבת אצל תיטקות ופגים מתוך‬ ‫על יעיאת התפלה עמר חולה הגם שאדם נדון בר־ה ונחתם‬
‫וריד פניט לשם קביעת אבחנה מדויקת במחלות זהומיות או‬ ‫שם‪.‬‬ ‫טוהכ־פ‪.‬‬
‫מחלות תינוקות‪ ,‬אם מותר לקחת בכמות יותר גדולה‬ ‫חי״ד טמן מ־ט‪.‬‬ ‫בהיתר שבירת קרח בשבת‪.‬‬
‫שתספיק גם בשביל בדיקה טספת הכרחית שאפשר בעצם‬ ‫חי ‪ T‬סימן ני‪,‬‬ ‫אדות לקיחת ויטמינים בשבת‪,‬‬
‫לעשותה לאחר השבת בהיות שלקיו« יתר זו כעת תמנע את‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אודות לקיחת תרוטת בשבת כשיש חום‪.‬‬
‫הצורך לגישה טספת לורט פניט לאחר השבת וימנע עי־כ‬ ‫אם טתר להחזיר נקע ‪ r‬או רגל בשבת על ‪T‬י סיבוב הזתע‬
‫חט־ו טמן כ׳‪.‬‬ ‫חשש טטנים אצל הילד‪.‬‬ ‫בתנוחה מסוימת וטחוד אצל ילדים‪ .‬חי־ד סימן נ־א‪.‬‬
‫כשאקטם דם בשבת אצל הנז״ל מתריד טצוני בצורך דטף‬ ‫אס מותר לצאת בשבת או טוהכ־פ במקום שאין עיחב עם‬
‫ואין בזה טכון טוחד‪ ,‬אם גם בזה יהא היתר לקחת בשבת‬ ‫קאטעסער המחובר לגוט עם שקית לנזילת השתן בתוכר‪,.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫ממתחות כלליות לחלקים יג־יז‬ ‫שו״ת‬ ‫קע‬
‫לקנח ולנקות א״ע בחתיכת צמר גפן רטובה במים‪.‬‬ ‫מנת דם יתרה כדי לעשות בהם בדיקות אחרות שאינן‬
‫חט״ו סימן ם׳‪.‬‬ ‫דחופות ואפשר לדחותן לאחר השבת‪ ,‬כדי למנוע עי־כ סבל‬
‫בירור דין ספוג שיש לו בית אחיזה‪ ,‬לגבי חשש סחיטה‪ .‬שם‪.‬‬ ‫מעחד מהתינוק‪ ,‬או ^לםא שריבוי זה הרי הוא כלקיחת דם‬
‫שם‪.‬‬ ‫בירור אם יש בכה״ג משום מלבן‪.‬‬ ‫בנפרד שלא הותר זה רק במקום סכנה‪ ,‬ואם מותר עכ״פ ע־י‬
‫אודות קשירת מספחת ראש בשבת במטפחת שכורכין סביב‬ ‫עכו״ם או שהרופא היהודי ינעץ את המזרק בכיוון הנכון‬
‫חט״ז סימן י׳‪.‬‬ ‫הצואר‪.‬‬ ‫והאח או האחות העכו־ם ימשכו אם הדם‪.‬‬
‫קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן אם מותר לקושרו‬ ‫חס ‪ r‬סימן כ*‪.‬‬
‫בשבת לכתחילה והיכא שעשוי להתיר באותו יום ואם הוא‬ ‫המרכיב שיניים תותבות אם מותר בשבת לתת בהן אבקה‬
‫שם‪,‬‬ ‫במקום צערא‪.‬‬ ‫המהדקת אותם אל החיך‪ ,‬ואם יש מקום לאסור בזה משום‬
‫בסחיטת ענבים או תפוזי״ם ולימונים והדומה לזה לתוך‬ ‫חס״ו סימן כ״ה‪.‬‬ ‫בונה או משום לש או משום תופר‪.‬‬
‫אוכל בשבת אם ישנו מן הצורך להשאיר קצת מהמשקה‬ ‫אשה שטכניסים אותה לניתוח לפני השבת ויודעת שתהיה‬
‫בפרי‪ ,‬וכמו־כ אם ישנו מן הצורך לסוחטן סמוך לסעודה‪.‬‬ ‫מחוסרת הכרה עד לאחר שיכבו הנרות שבת שתדליק‪ ,‬אם‬
‫חטח סימן י״א‪.‬‬ ‫חט״ו סימן ל׳׳ב‪.‬‬ ‫מותר לה להדליק‪.‬‬
‫בביאור דברי התפא־י שמצריך בסחיטת בוסר ולימון לתוך‬ ‫סעם המנהג שנהגו שיולדת אינה מדליקה נחת שבת בשבת‬
‫אוכל בשבת שיהא סמוך לסעודה‪ ,‬והגם שישאיר מעט‪ .‬שם‪.‬‬ ‫חט״ו סימן ל־ב‪.‬‬ ‫ראשונה שמתב המג״א‪.‬‬
‫זריקת עצמות הדקים הבלועים תוך דגים בשעת אכילה‬ ‫אם ישנו איסור צידה בשבת בצידת אדם‪ ,‬ומה הדין אם‬
‫בשבת‪ ,‬אם זה נקרא ברירת פסולת מאוכל‪ ,‬וכן אותו הדבר‬ ‫חטח סימן מ״א‪.‬‬ ‫מדובר בקטן‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בקליפת שוטים ובצלים‪.‬‬ ‫טיטולים שמדביקים אותם סביב גופו של התינוק בסרטי‬
‫הבורר בשבת רק חלק מהפסולת אם חייב משום בורר ואם‬ ‫הדבקה‪ ,‬ומשתמשים בהם רק חד פעמי‪ ,‬אם מותר להשתמש‬
‫עכ*פ ישנו מה איסור מדרבנן‪ ,‬וכן היכא שודא להיפך היכא‬ ‫חטח סימן וי‪.‬‬ ‫בשבת‪.‬‬
‫שאינו בורר לגמרי האוכל מתוך הפסולת כי אם רק בחלקו‪.‬‬ ‫מהו החילוק בין מלאכת תופר לבין מלאכת קושר‪ .‬שם‪.‬‬
‫חס״ז סימן י״ב‪.‬‬ ‫שם‪,‬‬ ‫בדין פתיחת אגרות בשבת‪.‬‬
‫אודות חיוב אכילת סעודה שלישית בשבת‪ ,‬וכן אם יש‬ ‫בדין תפירה שאינה של קיימא והיכא שעומדת להסתר בו‬
‫עדיפות לב* הסעודות של ליל שבת והבקר על הסעודה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ביום‪.‬‬
‫חט^ סימן י״ג‪.‬‬ ‫השלישית‪.‬‬ ‫בגדר קורע על מנת לתקן‪ ,‬ובקורע תפירה שאינה של‬
‫בהילפותא ובגדרי פיקו־נ דוחה שבת‪ ,‬וביאור מאמר השואל‬ ‫שם‪.‬‬ ‫קיימא‪.‬‬
‫והנשאל‪ ,‬ופירוש מפתיע בזה מהתשב־ץ‪ ,‬וחילופי גירסאות‬ ‫אם ניתן לדייק מדברי הרם־א שיש חילוק בזה בין תפירה‬
‫חטי־ז‬ ‫בזה‪ ,‬וביאור נפלא מה מהגר־א ז״ל‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫להדבקה‪.‬‬
‫סימן ט־ז‪.‬‬ ‫שפופחת של נייר הממולאים עם בשר מבושל או מעושן‪ ,‬אם‬
‫במנהג לברך במוצש״ק ברכת בשמים על הדם של לולב‪ ,‬ואם‬ ‫מותר לקרוע השפופרת בשבת ולהסירה מעל הבשר‪ ,‬וכמו־־כ‬
‫המנהג הוא גם על הדם שוטה‪ ,‬והיכא שההדם הוא יבש בהדס‬ ‫גבי עופות ממולאים שתפרן אם מותר בשבת לחתוך חוס‬
‫חי־ז סימן א׳‪.‬‬ ‫כשר או שוטה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫התפירה בסכין או במספחים‪.‬‬
‫אוחת קבלת מפטיר בשבת לאבל תוך יב־ח על או״א‪ ,‬ואם‬ ‫אם יש איסור קורע כל שאינו מפחד גופים רבים שנתחברו‪.‬‬
‫יש חיוב לחזר לקניית העליה בביהכ״נ שבו מתפלל או‬ ‫שם‪.‬‬
‫חט״ז סימן ל־ח‪.‬‬ ‫אפילו לחזר על כך בביכ־נ אחר‪.‬‬ ‫קורע ע־מ לתקן אם חייב כמו קורע על מנת לתפור‪ .‬שם‪.‬‬
‫טעם המנהג שנוהגין להפטיר בנביא בשבת שלפני היא־צ‪.‬‬ ‫הסרת הטיטול מהתינוק בשבת כפי שר‪,‬וא בשלימותו ד‪1‬א‬
‫שם‪.‬‬ ‫גחע ביותר‪ ,‬כי יצא למפרע שההדבקה היא של קיימא‪.‬‬
‫אם מותר ליתן בשבת כלי ראשון עם תבשיל חם אל תוך כלי‬ ‫שם‪.‬‬
‫מים קרים כדי לצנן את התבשיל היות ודבר רותח מבשל‬ ‫קשר בשבת שמניחו ואינו מתירו לפי שא״צ להדבר כסוג‬
‫חט־ז סימן ם׳‪,‬‬ ‫כדי קליפה‪.‬‬ ‫מזרק הנועד לשימוש חד פעמי‪ ,‬ובדומה לזח חיבור בכלים‪,‬‬
‫ביאור דין נתינת חתיכת בשר רותח בשבת אל תוך מים‬ ‫אם נקרא זה קשר ובנין של קיימא‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫צוננים‪.‬‬ ‫חט־ז סימן ד‪ .‬וסימן ט״ו‪.‬‬
‫אם יש אמר דכשחסר מלאכת מחשבת הגם דהו־ל פס״ר לא‬ ‫אודות היתר פריסת טלית מע״ג ספר תורה בשבת ויו״ט‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫הו״ל אז בגדר בישול כלל‪.‬‬ ‫כגון בחתן תורה וחתן בראשית‪ ,‬וכמו״ב פריסת טלית כנ״ז‬
‫מצות שלימות ושבורות שמונחות וצריכים להוציא מהן‬ ‫כח להגן מפני הגשמים ברחבת הכותל המערבי‪.‬‬
‫שלימות ללחם משנה‪ ,‬אם חל על זה דיני ברירה‪.‬‬ ‫חס־ז סימן חי‪.‬‬
‫חי״ז סימן א׳‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בדין פריסת פחכת על ארה״ק בשבת‪.‬‬
‫ניעור החרוסת מהמחר כשחל ליל פסח בשבת אם הו־ל‬ ‫מי שאינו יכול לנקות ‪ r n‬בנייר לבד אם מותר א גם בשבת‬
‫קעא‬ ‫ציץ אליעזר ןזי״ח‬ ‫טפתחות כלליות לחלקים יג‪-‬ק‬ ‫שו״ת‬
‫בהלכות ראש חדש רד׳ פרשיות‬ ‫שם‪.‬‬ ‫כבורר פסולת מתוך האוכל‪.‬‬
‫אם מותר לאדם שודא בריא להכניס את עגמו בשבת לסבב‬
‫שכח בראש חדש אם הזכיר יעלה ויבוא אם צריך לחזור‬ ‫חולה שאין ם סכנה הנופל למשכב‪ ,‬שמותר לו לקחת סמי‬
‫חי־ג סימן כ״ה‪.‬‬ ‫מספק‪.‬‬ ‫רפואה‪ ,‬ואם צריך כדי שלא יגיע ל‪T‬י כך לבחור לשבת‬
‫בשכחו שהיה פרשת פרה ולא קראו בשבת את זאת הפרשה‪,‬‬ ‫כשבת בביתו ולא לגאת לתפלה בגיבור‪ .‬חי־ז ‪ P ’0‬י״ג‪.‬‬
‫ונזכרו מזה ביום ראשון‪ ,‬היש תקנה לזה לקרותה בשבת‬ ‫בדין פסיק רישא דרבנן ואינו מתכוין בדבר שאינו אסור‬
‫חי״ד סימן ס״ו‪.‬‬ ‫הבאה יחד עם ם׳ החדש‪ v ,‬לא‪.‬‬ ‫אלא משום דמיחזי כאיסור‪ ,‬או שהוא דק משום גדרה כגדרת‬
‫מה הדץ אם שכחו לקרוא פי שקלים או יתר הפרשיות‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫שחיקת סממנין שקילא ספי מאמירה לעס״ם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫כל שאפשר שלא ‪r‬שה איגצר אפילו בצד רחוק לא חשיב‬
‫אם קוראים לזצלים בבי״ח בעשרה רק פרשת זמר בלבד‪ ,‬אם‬ ‫שם‪.‬‬ ‫פסיק רישא‪.‬‬
‫חטח ‪ P ’0‬כ״א‪.‬‬ ‫מותר לברך לפניה ולאחריה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בלקיחת תחפה בשבח כדי לחזק מזגו‪.‬‬
‫היכא שחיוב הקריאה היא מן התורה אם מברכים לפניה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בלקיחת תרופה בשבת על ‪’t‬שינוי‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ולאחריה גם על קריאת חד גברא בלבד‪.‬‬ ‫אשה שסובלת ממחלת צוקר )סכרת( והיא בהריון‪ ,‬והרופא‬
‫אומר שהכרחי הדבר שתעשה בדיקת דם כמה פעמים ביום‬
‫קידוש לבנה‬ ‫כח לדעת מדת האינסולין שיש להזחק לה‪ ,‬דאחרת נשקפת‬
‫סכנה לעובד‪ ,‬מה לעשות בשבת‪ ,‬ואם אפשר שהבת הקטנה‬
‫היבא שסוף זמן קידוש לבנה הוא בליל שבת ^דש איך עליו‬ ‫פחות מגיל שתים עשרה תזריק לה זאת‪ .‬חי״ז סימן ’ ‪.T‬‬
‫להתנהג זה שלא קידש עדיין את הלבנה‪ ,‬האם יחדש את‬ ‫אם מחללים שבת לאשה מעוברת או מתירים לה לאכול‬
‫הלבנה מבעוד יום קצת לפני כניסת השבת‪ ,‬או דילמא‬ ‫שם‪,‬‬ ‫בזה־כ היכא שנשקפת סכנה דק לעובר‪.‬‬
‫חי־ז סימנים י׳ץ י‪-‬ח‪.‬‬ ‫שיקדעו בליל שבת‪.‬‬ ‫הוראה חדתא מהגר־ד סעביל ז״ל בחשב־ם שציז מרק בשר‬
‫כשמקדש את הלבנה מבעוד יום האם יקדש בלא ברכה‪ ,‬או‬ ‫בשבת‪ ,‬אם לשחוט לו עבור כך‪ ,‬או לתת לו מרק של בשר‬
‫שם‪.‬‬ ‫רלמא שיקדש בלשון תרגום‪.‬‬ ‫שם במילואים‪ .‬ובצ׳א ח״ח סס״ו ג‪*1‬פ י״א‪.‬‬ ‫נבילה‪.‬‬
‫עצה לקדש בפתיחת הגמרא שכתובה שם הברכה ולברך‬ ‫אודות פגיעה עמוקה כשבח מכלי מלוכלך באדמה אצל בן‬
‫שם‪.‬‬ ‫מום ומלכות דרך לימוד בגמרא‪.‬‬ ‫אדם שקיבל בעבר בתאריך לא ‪T‬וע זריקת חיסון נגד‬
‫פלצת‪ ,‬אם מותר לחלל עליו שבח לשם קבלת טיפול לחיסון‬
‫פסח וספירת העומר‬ ‫בשנית‪ ,‬בגלל מחלוקת החפאים שקיימת בזה‪ ,‬ובספק חיסחן‬
‫חי־ז סימן ט־ץ‪.‬‬ ‫‪T‬יעה‪.‬‬
‫אם יש מקום לחומרא שלא לאכול מצה כל ימי הפסח חוץ‬ ‫אם מותר לאדם לשרוק בפה או למחות כפים בשבת כדי‬
‫חיח סימן כ״ט‪.‬‬ ‫מליל הסדר‪.‬‬ ‫למצוא עי״כ היכן מונח מחזיק מפתחות שורק‪ .‬חי־ז סימן‬
‫בהא דברכה אחרונה של כוס רב^ד בליל הסדר פוטר כל‬ ‫טח‪.‬‬
‫חיח סימן כ״ס‪.‬‬ ‫הד׳ כוסות‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אתזח גרסא בהשמעת לךל‪.‬‬
‫אמתינו במדבר אם יצאו חי אכילת מצה באכילת מן‪ ,‬או‬ ‫כשיש צורך לטלפן בשבח עבור חולה מסוכן‪ ,‬מה עדיף‪ ,‬אם‬
‫חי״ד סימן ס״ז‪.‬‬ ‫בדבר אחר‪.‬‬ ‫להרים את השפופרת על חי שינוי‪ ,‬או להחם ע״י שנים‪.‬‬
‫אם מותר לשתוף בחומץ עלי‪-‬חסה לפסח למצות מרור כדי‬ ‫חי־ז סימן כ׳‪.‬‬
‫חס״ו סימן כח‪.‬‬ ‫לנקותם משרצים‪.‬‬ ‫בסוגיא דעלמא דאזאדלאכשיטת ר*ת לגבי שבת ותענית‬
‫אם שייך מה ]וכן בתמרא שמפריכין אותו בכלי פתוח כדי‬ ‫חי״ז סימן ס״ב‪.‬‬ ‫וספירת העומר‪ ,‬וכיוצאבזה‪.‬‬
‫שיפיג קצת חריפותו[ אמר דאתי חומץ דרשות ]וכן‬ ‫למנהג א ח ישראל בוע־ז‪ ,‬ומעשה רב מהגחחח ז־ל למנהג‬
‫בתמכה[ ומבטל מצוה‪ .‬וכן בזמכל מצה דרשות עם כזית מצה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ירושלים מה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫דמצוה‪.‬‬ ‫בדברי המגח מעזנה שמסביר שלהכי משנים בשבת ביולדת‬
‫בכדית מצה כליל פסח אם זכות לאכול סגי או צריך שיהיה‬ ‫כל שאפשר אפילו בפיקו״נ מפני שרק אחת מני אלף מתה‬
‫שא ממש‪.‬‬ ‫חי־ז ‪ P ’0‬סיה‪.‬‬ ‫בלידה‪.‬‬
‫חי־ג סימן טח וסימן ‪, to‬וחס״ו סימן א'‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מתי אין לשנות אפילו להמגח משנה‪.‬‬
‫היכא שראש המשפחה הוא חרש מה עם ‪ r y‬הקנאת המית‬ ‫בביאור דברי התום׳ בכתובות שכותבים שרוב נשים‬
‫חסח סימן א׳‪.‬‬ ‫מגה לבני מחו‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מסתכנות בליחז‪.‬‬
‫בדעת הסוברים דאיכא מצוה לאכול מצה כל ז׳ ימי הפסז^‬ ‫שם‪,‬‬ ‫בהסבר פסקי הרמב״ם בזה‪.‬‬
‫חי״ג ס׳י ס״ה‪.‬‬
‫ועלה שאב־ם שידק א אם יאכל המית מצה או מרור‪.‬‬
‫חי״ד סימן כ״ז‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג‪-‬ת‬ ‫שו״ת‬ ‫קעג‬
‫אם מותר להן לחזור ולברך שהחיינו בשעת הקידוש‪ .‬שם‪.‬‬ ‫שביעי של פסח שחל להיות בערב שבת אם יוכל טי שאוכל‬
‫יו־ס שחל להיות בשבת אם החמירו ם כמוקצה דע־ם‪.‬‬ ‫בפסח רק מצה שמורה להניח עירוב תבשילין במצה שאינה‬
‫חי־ד סימן ם־ז‪.‬‬ ‫חי־ד סימן נ ‪.T‬‬ ‫שמורה‪.‬‬
‫אודות איסור עישון סיגריות בע״ס בזה־ז שנתגלה בעליל‬ ‫כשחל שביעי של פסח בעם ועש־ק אם מותר לאכול בשבת‬
‫חי ‪ r‬סימן כ־א‪.‬‬ ‫שזה מזיק לבריאות האדם‪.‬‬ ‫חמץ‪ ,‬וכן אם מותר לבשל עכ־פ אורז‪ ,‬וכן לכשל קניידליך‬
‫במחלוקת הטסקים גם בזמן הקודם‪ ,‬ונימוקיהם של האוסרים‬ ‫או פיחת יבשים מע־ש לשבת להנזהרים בזה בפסח‪ .‬שם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫העישון ביו״ט‪.‬‬ ‫חולה שטוען שהמצה בליל פסח תזיק לו והרופא אומר שלא‬
‫המודד לכך ניתן לקבוע כפי הנועג למעשה בימות החול‪.‬‬ ‫חס׳ו סימן ל׳ב‪.‬‬ ‫תזיק אם שומעץ לחולה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫דינם של הט״ז והמג־א בס׳י תצ־ד שיש לאחר תפילת ערבית‬
‫המערב עירובי תבשילין גם עבור שכניו ונוסע כשבת שחל‬ ‫וט׳ עד צאת המכבים משום תמימות אם נאמר גם על כל‬
‫מ ע״ט מחוץ לעיר‪ ,‬או למקום שלא עכל להגיע משם בשבת‬ ‫לילות הספירה‪ ,‬חיחשו של הגר־ח ברלין ז־ל בזה ומו־מ‬
‫אל מקום העירוב‪ ,‬אם מהני עירוט לשכנים‪ .‬חי׳ז סימן כ־ה‪.‬‬ ‫חי״ג סימן נ״ט‪.‬‬ ‫בדבריו‪.‬‬
‫חי״ז סימן נ״ט‪.‬‬ ‫באיסור מחמר ביו״ס‪.‬‬ ‫מפלג המנחה ולמעלה עולה כבר ליום המחר לכמה דברים‬
‫שם‪.‬‬ ‫ותשו* הרטב״ם בזה‪.‬‬
‫הזכרת נשמות‬ ‫קטן שהגדיל כימי הספירה אם יטל להמשיך לסטר ספירת‬
‫חי־ד סימן נ־ה‪.‬‬ ‫העומר בברכה‪.‬‬
‫אבל בשנה ראשונה אם צריך לצאת מביהכ־נ ברגלים או‬ ‫מה הדין כנ״ז בגר שנתגייר‪ ,‬או מי שהיה אונן לילה ויום‬
‫חי״ד סימן נ־ט‪.‬‬ ‫ביור‪.‬כ״פ בשעת הזכ״נ‪.‬‬ ‫שלם‪.‬‬
‫נדיבים שמתנדבים שיזכירו נשמותיהם לאחר פטירתם אם‬ ‫מצות שלימות ושבורות שמונחות במעורב וצריטם לועציא‬
‫שם‪.‬‬ ‫צריכים להזכירם גם בשנה ראשונה‪.‬‬ ‫מד‪,‬ן שלימות ללחם משנה אם חל על זה דיני ברורה‪.‬‬
‫אם יש עדיטת להזכיר תפלת אמ״ר על כל נפטר לבד‪ ,‬ואם‬ ‫חי״ז סימן א׳‪.‬‬
‫אפשר לשנות לטללם יחד‪ ,‬או שיש בזה משום גזל המתים‪.‬‬ ‫ניעור החרוסת מהטרור כשחל ליל פסח בשבת אם הוי ליה‬
‫שם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫כבורר פסולת מתוך האוכל‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ענין אמירת אמ־ר‪ ,‬ודעת האר־י ז־ל בזה‪.‬‬ ‫בביאור טונת רבא בפסחים שמוסיף שיאמר ואותנו הוציא‬
‫שם‪.‬‬ ‫לפרוע בדיקדם הצדקה שמנדבים בהזכ‪-‬ג‪.‬‬ ‫חי־ז סימן א'‪.‬‬ ‫משם וטונת בעל הר‪,‬גדה‪.‬‬
‫בטאור טונת המחבר באו״ח סימן תע־ב סעי• ס׳ שכתוב‬
‫בהלכות חול המועד‬ ‫בלשון ־וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גתל בינתים־‬
‫שם במילואים‪.‬‬ ‫שנחלקו המפרשים בכוונתו‪.‬‬
‫אי איכא איסור מחמר ושביתת בהמה בחוה־מ‪ ,‬וישוב דברי‬ ‫שם‪.‬‬ ‫באמירת הלל בברכה לאחר חצות ליל פסח‪.‬‬
‫חי־ז סימן נ־ס‪.‬‬ ‫המשנ־ב‪.‬‬ ‫אודות שתיית המים של מי‪-‬הכנרת בטבריה בפסח היות‬
‫שם‪.‬‬ ‫איסור מלאכה בחוה־מ דאורייתאאו דרבנן‪.‬‬ ‫ומרובים היושבים ואוכלים חמץ על שפת ימה ומשליכים את‬
‫שם‪.‬‬ ‫אי איכא איסור טצאה בחוה־ט‪.‬‬ ‫החמץ הנשאר להם אל תוך המים‪.‬‬
‫חי־ז סימן כ־ג‪ .‬ובמילואים‪.‬‬
‫ד* צמות בין המצרים ותשעה באב‬ ‫כשמתווספים במעיינות מים חדשים בכל תוך מעת לעת‪ ,‬אם‬
‫אם מותר ללטד לזמר בכלי שיר בזה״ז‪ .‬חט־ו סימן ל״ג‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫יש לחמץ הנמצא בתוכם דין כטש‪.‬‬
‫השירה והזמרה ששומעים מטיפערקורדר או רדיו ופטיפון אם‬ ‫אם ‪ pn‬אוסר במשהו כשאין בו אפילו טעם משהו‪ ,‬או‬
‫דינם כשטיעד‪ ,‬מכלי זמר‪ ,‬ונפ״ט בימי ספה״ע ובין המצרים‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫כשאינן יטל למא לידי נתינת טעם‪.‬‬
‫חט־ו טמן ל״ג‪.‬‬ ‫בפסח מצרים את הוזד״רו בבל יראה‪ ,‬ואם למחרת הפסח היו‬
‫אם מותר לאבל אומן לנגן בכלי שיר בשנת אבילותו‪.‬‬ ‫מותרים באטלת חמץ‪ ,‬וכמו־כ אם בפסח מצרים היה הלילה‬
‫שם ובמילואים‪.‬‬ ‫חי־ז סימן כ ‪.T‬‬ ‫טלך אחר העם‪.‬‬
‫אומן שפרנסתו מכלי זמר אם מותר לו לזמר אצל נכרים‬ ‫פירוש חדש ככוונת בעל הגדש־פ בהא דלבן ביקש לעקור‬
‫בבין המצרים ומשנכנס אב‪ ,‬וכן אם מותר לתלמ‪T‬ים ללמוד‬ ‫את הכל וגו־‪ ,‬ודברי היב״ע דלבן הוא בלעם‪ ,‬וביאור דבריו‪,‬‬
‫חטע סימן ל־ג ובמילואים‪.‬‬ ‫חכמת הטדקה בימים הנ־ל‪.‬‬ ‫חי־ז סימן כ ‪.r‬‬ ‫ובדברי הגמרא בסנהדרין‪.‬‬
‫במנחג שלא לזמר בכלי זמר בחתונות בירושלים‪ ,‬ואם גם‬
‫שם‪.‬‬ ‫רכלים הנז״ל בכלל‪.‬‬ ‫הלכות יום טוב‬
‫מי שלומד שיעורים פרטיים בעינה אם יטל להמשיך בלימוד‬
‫זה בבין המצרים‪ ,‬ומר־ח אב‪ ,‬ודין המלמד הזה‪.‬‬ ‫אודות םנד‪.‬ג הנשים לברך ברכת שהחייט בהדלקת הנרות‬
‫חט־ז סימן י־ס‪.‬‬ ‫חי״ד סימן נ״ג‪.‬‬ ‫של עם סוב‪.‬‬
‫קעג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג־ק‬ ‫שו”ת‬
‫בהלכות יום הכפורים‬ ‫אם יש להתנהג בימי צום כמו ס׳ הימים של חדש אב‪.‬‬
‫חס״ו סימן ל*ב‪.‬‬
‫אם מתירים לאשה מעוברת לאכול ביוה״כ היכא שנשקפת‬ ‫המתאכסן בבית מלון בתשעת הימים אם מותר שיחליפו‬
‫חי־ז סימן ’ ‪.T‬‬ ‫סכנה רק לעובר‪.‬‬ ‫עבורו מצעות המסה שישן עליהם איש אחר ולשים עבורו‬
‫בגדרי מצות תוכחה‪ ,‬ובדברי הרמ״א או־ח ס׳י תר־״ח וט״כ‪.‬‬ ‫חי׳ג סימן ס״א‪.‬‬ ‫מצעות אחרות מכובסות‪.‬‬
‫חי״ג ‪ P ’0‬ס׳־ג‪.‬‬ ‫בארבע הצומות שמדברי קבלה אם יכולים לומר עננו‬
‫נתינת חוקני״מזון דרך המעיים אם הוא בכלל איסור אכילה‬ ‫בתפלה ולקרות ויחל גם אם אין בביהכ־נ כי אם ששה‬
‫חי״ד סימן ע׳‪.‬‬ ‫ביוה־כ‪.‬‬ ‫מתענים‪ ,‬ומה הדין כשאין עשרה מתענים אפילו בכל המושב‪,‬‬
‫חולה שד^תר לו לאכול במה־כ פחות מכשיעור אם יש חיוב‬ ‫וכמו כן אם יש חילוק בין היכא שהיתר לא מתענים מחמת‬
‫שישתדל שיקבל במקום זה מזון טזל דרך מורידים כדי שלא‬ ‫חולשה‪ ,‬או מפני שנראה להם הדבר להיתר שלא לריתענות‪,‬‬
‫מטרך לאסל דרך אכילה אפילו פחות מכשיעור‪.‬‬ ‫חי ‪ T‬סימן נ״ו‪.‬‬
‫חי״ד סימן נ׳־ז‪.‬‬ ‫מנין של עשרה חואם שאוכלים בט״ב אם יכולים לקחא‬
‫אם יש לד‪.‬עדיף נתינת חוקני־מזון דרך המעים לחולה הצריך‬ ‫סימן ל*ב‪.‬‬ ‫בתורה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫לאמל ביוה״כ‪.‬‬ ‫חולה שצריך לאכול בצום פחות מכשיעור אם י סל לעלות‬
‫מתי צריך האדם ליתן כל אשר לו כדי שלא יעמר על לא‬ ‫שם‪.‬‬ ‫לתורה‪.‬‬
‫תעשה‪ ,‬וחילוק בין אונס שמייח לבין שהאונס הוא בגופו‬ ‫אודות ליארם או להשתדך בס־ב‪ ,‬וםנד‪ x‬ישראל בזה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ובמצב חליו‪.‬‬ ‫חי׳ג סימן ס׳‪.‬‬
‫בגדרי כפרה וסליחד‪ ,‬של הזזכ־פ‪ ,‬וגודל ערך חשובת היחיד‬ ‫ט*ב שחל במוצש״ק אם יכול מי שצם להבדיל על הכום עבור‬
‫בימים קדושים אלה שמר״ה עד יוהכ־פ וגדר התלוים‬ ‫חי״ד ס״י ם ‪.r‬‬ ‫חולד‪ ,‬שצריך לאטל‪.‬‬
‫‪ ron‬סימן ס״ג‪.‬‬ ‫ועומדים של הביטנים‪.‬‬
‫חט״ז בסוסו‪.‬‬ ‫דרשה ליום הכיפורים‪.‬‬ ‫בהלכות ראש השנה‬
‫אם אפשר לד‪,‬קל בזה״ז למעוברת לאטל ביוה־כ פחות‬ ‫בגדרי התחדשות והשתפחת המעשים בר״ה‪ .‬חי־ז סימן כ״ז‪.‬‬
‫חי־ז סימן כ׳‪.‬‬ ‫מכשיעור‪ ,‬בנימוק שנחלשו הדורות‪.‬‬ ‫ביאורים בפסוקי העקידה‪ ,‬דברי האברבנאל בזה‪ ,‬וביאור‬
‫חי״ז סימן כ־ח‪.‬‬ ‫תשובת ‪ or‬הכפורים‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מהעתה״ש‪.‬‬
‫ביאור דברי הרמב־ם בפ*ב מה׳ תשובה ה־ז בשני אופנים‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ענין הבאשר הוא שם' ובאשר משפטו שם פעלו‪.‬‬
‫שמ‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ענין צעקה ותפלד‪.,‬‬
‫ענין עבירות שבין אדם לחבירו דאין יוהכ״ס מכפר עד‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ביאור דברי המדר״ת בפ׳ דרא‪.‬‬
‫שירצה את חבירו‪ ,‬ואם יש פלוגתא בזה‪ ,‬ואם זה בשנת‬ ‫בי(ער מהחת״ם את הפסוק של היתקע שופרבעיר ועם לא‬
‫שם‪.‬‬ ‫השמיטה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫יחרדו‪,‬‬
‫מאור דברי השע״ת דר״י בשער ב׳ מת ’ ‪ T‬עפי ‪ r‬בשער ד׳‬ ‫תינוק שנולד בינתוח‪-‬קיסרי )יוצא דופן< וחל שמיני שלו‬
‫אות י־ז בגדר של בא זה ולימד על זה‪ ,‬וישוב קושית ר״י‪.‬‬ ‫ביו״ט שני של ר־ה‪ ,‬אם יטאם למולו בזמנו‪ w ,‬שיש לדמת‬
‫שם‪.‬‬ ‫חי־ג סימן ם*ב‪.‬‬ ‫את המילה לאתר ר־ה‪.‬‬
‫שסתב‬ ‫דברי הזוה״ק בימת של ‪ or‬קדוש זד״ ודברי‬ ‫תיטק שנולד בין השמשות אם מלין אותו ביו־ט ב׳ של‬
‫שם‪.‬‬ ‫בזה הגר־י בלזר ז״ל‪.‬‬ ‫שם‪,‬‬ ‫גליות‪.‬‬
‫ענין עמרות שאדם דש בעקמו‪ ,‬וקבלת עול לימוד תורה‪,‬‬ ‫חי־ד סימן ם ‪.r‬‬ ‫אם יש מנוע לאכול מצה בר־ה‪.‬‬
‫וענין עצם הד‪,‬יםצ«ת בבידיכ׳׳נ ועמידד‪ ,‬לפנע ית״ש בתסלד״‬ ‫בהצרכת דקדוק למטת ש*ץ לימים טראים ^‪ ,‬א למעלה‬
‫שם‪,‬‬ ‫ומסוי עמק לכך מר‪-‬גרי״ל ‪0‬םן ז״ל‪.‬‬ ‫מגיל שלשים שנה‪ ,‬ואם יש מקום לדקדוק שיד‪,‬א גם פחות‬
‫חי״ז סימן ע־ה‪.‬‬ ‫דרשה אום הכפורים‪.‬‬ ‫חט־ו ‪ P ’0‬כ ‪.r‬‬ ‫מגיל חמשים שנד״‬
‫תימר המצב עפ״י ילקו״ט עד‪,‬־פ נדרשתי ללא שאלוני וגו׳‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בגיל עמדת הלוים במקדש‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם מותר לקיים מצוה כשטפו ‪ w‬המקום איט נקי‪ ,‬ובתקיעת‬
‫דברי הח־ם עה״ם ^ן אשר עשית וגו*‪ .‬ומדרשם ז״ל דאמר‬ ‫שופר אם שתתו בינתיים מי רגליו וד‪,‬פ‪0‬יק אס צריך לחזור‬
‫שם‪.‬‬ ‫אאע״ה אין כבור של מ?ךם לשמן בעמק‪.‬‬ ‫‪ ron‬סימן ל״ב‪.‬‬ ‫ולתקוע‪.‬‬
‫מאור הפסוק של סלח גא וגו׳ ו״כאשר׳י נשאת וגו׳ עפי״ד‬ ‫בדין הג׳ שברים ותרועה דתשר־ת בר״ה מתי יש לעשותם‬
‫שם‪.‬‬ ‫הםר‪.‬רש״ם על הפסוק טשא עון‪.‬‬ ‫בנשימה אחת‪ ,‬ומתי יש לעשותם בב• נשימות‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫מאור הפסוק של מ לא דבר ריק הוא מכם‪.‬‬ ‫חי״ז סימן ‪.TO‬‬
‫דרשה לר״ה‪ ,‬כחו הרוחני של תק״ש‪ ,‬וכשחל להיות בשבת‪,‬‬
‫ור ‪ ,r‬של שנת השמיטה‪ ,‬ועקידת עחק בר ‪r‬״‬
‫חי־ז סימן ע ‪.r‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג־ח‬ ‫שו״ת‬ ‫קעד‬
‫אס מותר לקשור אגד לולב ביו״ט‪ ,‬ואם יש בזה איסור‬ ‫בהלכות סוכה‬
‫חט׳׳ו סימן י׳׳ז‪.‬‬ ‫דאורייתא‪.‬‬
‫אם מותר לנשים ספרדיות ליטול ד׳ מינים ולברך ברכת‬ ‫אם מותר בשבת ףו״ט לאסל אכילת עראי חוץ לסוכה‪ ,‬ואם‬
‫חי״ז סימן ס׳־ה‪.‬‬ ‫הלולב‪.‬‬ ‫יש חילוק בזה בין אם עדיין לא יצא ‪T‬י חובת סעודה לבין‬
‫חס״ז סימן כ׳‪.‬‬ ‫אם כבר יצא ‪T‬״ח סעודה‪.‬‬
‫הלכות חנוכה‬ ‫ביאור בגם׳ סוכה בסיכך ע״ג מבוי שיש בו לחי וישוב קושית‬
‫‪ rm‬סימן ס־א‪,‬‬ ‫הקהלת יעקב‪.‬‬
‫חנוכה שחל להיות בשבת שמדליקים בבית לפני שמדליקים‬ ‫ביאור דברי הלבוש שכותב בר‪,‬סברת הטעם דחש בראשו או‬
‫בביהכ״נ אם יוכל השמש המדליק אח־כ בביהכ־נ לברך שוב‬ ‫חי״ז סימן כ*‪.‬‬ ‫בעיניו פטור מן הסוכה‪.‬‬
‫חי״ג סימן ס׳׳ט‪.‬‬ ‫ברכת שהחיינו‪.‬‬ ‫ישוב דברי המש״ב באם בית שער בסוכה חייב במזוזה‪.‬‬
‫דבר שאין חובר‪ ,‬לברך שהחיינו אם הרשות לברך‪ .‬שם‪,‬‬ ‫חי״ז סימן נ״ח‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ענין ההדלקה בביהכ׳־נ‪.‬‬ ‫בעשה טפח סמוך לסכך דמותר לסכך קודם שיעשה הדפנות‪.‬‬
‫אם ישנה מצוד‪ ,‬להרמת בסעודה בחנוכה‪ .‬חי״ג סימן ע׳‪.‬‬ ‫חי״ז סימן ‪.TO‬‬
‫היש חיוב להשכיר א־ע עבור קיום מצות נר חטכד״ שם‪,‬‬ ‫חט־ו סימן כ׳׳ח‪.‬‬ ‫אודות סיכוך הסוכה בעצי בלאפונים‪.‬‬
‫המדליק לאחר חצות לילה ובני הבית ישנים אם יש חיוב‬ ‫אם מותר לסכך הסוכה בשברי עצים מארגזים שהותקנו‬
‫שם‪.‬‬ ‫לברך על ההדלקה‪.‬‬ ‫לקנים דקים)בלאפוני® והוראה מה בשם הגרש״ם ז״ל‪.‬‬
‫מקור הדרשה בחז״ל שכל המועדות יהיו בטלים חוץ מחנוכה‬ ‫חלק י״ג סימן ם־ו‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ופורים‪.‬‬ ‫אודות האדר המהלך על כל הסוכה בין בלאפון לבלאפון‪.‬‬
‫בלהדליק מנר לנר‪ ,‬והאם יש להחמיר בזה בכל נר טצוה‪.‬‬ ‫בחי״ג וחט״ו שם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם מותר בחג הסומת לר^ר‪ T‬נוי סוכה מסוכה כ^ לתלותם‬
‫אודות מה שלא מזכירים חנוכה ופורים בברכת מעין שלש ‪,‬‬ ‫חי־ג סימן ם־ז‪.‬‬ ‫בסוכה אחרת‪.‬‬
‫ומה הדין אס אחד הזכירבה חנוכה או פורים אם נקרא זה‬ ‫בליטול אתחג התלוי בסוכה לנוי כדי לצאת בו ידי מצוה‪.‬‬
‫חי־ד סימן ס״ג‪.‬‬ ‫הפסק וחייב לחזור ולברך‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫בני אדם היוצאים לטיול בימי חנוכה ולנים באהל על פני‬ ‫אם מותר לפרק סוכה שהקימה בביתו ערב החג ולהשתמש‬
‫חט־ו סימן כ־ט‪.‬‬ ‫השדה אם חייבים בהדלקת נר חטכה‪.‬‬ ‫בסכך לסוכה שיבנה בטעל ע״מ להחדר אח״כ הסכך למקומו‬
‫בטסחה הברכה של להדליק נר חנוכד״ וגדר מיטי שליחות‬ ‫חי־ג סימן ס״ח‪.‬‬ ‫הראשון‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בזה‪.‬‬ ‫אס מותר להקים סוכה בחוה־מ ע״ם לסותרה ולחזור‬
‫שם‪.‬‬ ‫הטסע בספינה או ברכבת אם חייב בר‪,‬דלקה‪.‬‬ ‫חי״ג שג^‬ ‫ולבנותה כפי הצורך‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בד‪,‬דלקה במקום שמנשב הרוח‪.‬‬ ‫בפלוגת ר־א ור״ע בסוכות שישבו ביציאת מצרים אי ענני‬
‫אס חיוב הדלקת נר חנוכה תלוי בבית‪ .‬שם ובמילואים‪.‬‬ ‫כבור היו‪ ,‬או סומת ממש‪ ,‬דשוב דברי רש״י בסוכה ד׳ י״א‬
‫אס סותר לברך על הדלקת נר חטכה על נרות שמדליקים‬ ‫חי ‪ T‬סימן ם־א‪.‬‬ ‫מקושית הגרש״ק ז״ל‬
‫שם‪.‬‬ ‫במסיבה שעורכים‪.‬‬ ‫בהא דלא ציותה התורה שיעשו בסוכה א* מלמעלה ואי‬
‫שם‪.‬‬ ‫במנד‪,‬ג ההדלקד‪ ,‬בבית הכנסת‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מלמטה וד׳ מד׳ רוחות דומיא בענני כבוד‪,‬‬
‫אם יש חיוב של שואלין ודורשין בחטכה‪ .‬חי׳׳ז סימן א'‪.‬‬ ‫הכזית ראשון שאוכלים בסוכה בלילה הראשונה אם צריך‬
‫בתיחץ הח״ס גבי נס־חטכה דכשהדליקו בחוץ היו צריכים‬ ‫‪ ron‬סימן ל־ב‪.‬‬ ‫שיאכלנו בלי שום עירוב דבר אחר‪.‬‬
‫לשמן יותר מפני הרוח‪ ,‬אם זה לא בניטד למ״ש לא נצחה‬ ‫אם נצטוו ישראל בישיבת סוכה במדבר‪ .‬חט״ו סימן ‪,TO‬‬
‫חי־ז סימן ס׳‪.‬‬ ‫הרוח את עמוד העשן‪.‬‬ ‫בדברי רבינו הגר״א ז־ל שנסתלקו ענני כבור לאחר חטא‬
‫העגל והזח דק עם הקמת המשכן‪.‬‬
‫בד‪,‬לכות פורים‬ ‫חטמ סימן ‪ ,r o‬וחס־ז סימן כ׳‪.‬‬
‫בפורים המשולש שקורין את המגילה ביום ועש״ק י ‪ T‬בו‬ ‫הלכות ד׳ פינים‬

‫שצריכים אז עשרה לקריאת המגילה‪ ,‬אם ביכלת הנשים‬ ‫ביאור דברי המשנ״ב בסימן תרנ״א באיגוד הד׳ מינים‬
‫לקבץ עשרה נשים בביתם ולשמוע מקרא מגילה‪ ,‬או‬ ‫חי׳׳ג סימן ‪.TO‬‬ ‫בשבת‪.‬‬
‫שצריכות ללכת דוקא בביהכ״ג במילים שנמצאים עשרה‬ ‫מדוע מבר^ על נטילת אלב ולא על לקיחת לולמ‬
‫חי״ג סימן ע״ג‪.‬‬ ‫גברים ולשמוע שם קריאת המגילד‪.,‬‬ ‫חי״ג סימן ‪.TO‬‬
‫בדין קריאה ביח‪ T‬בזע״ז ואם צריך אז לקרוא בלא ברכה כי‬ ‫חרש קנה אתרוג ומכר זצתו לשמעון ושמעת מכר זטתו ללוי‪,‬‬
‫דיט כקריאת המגילד‪ ,‬שלא בזמנה‪ ,‬או דילמא שיכול גם‬ ‫האס טקוע של אי הוא מקח מן התורד‪ .,‬חם־ו סימן א׳‪.‬‬
‫לברך מכיון שרובא דעלמא קוראים את המגילה ביום זה‬ ‫חולה שזעחז האלב ובריא םרים את ‪ TT‬אם ‪r‬א‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שד‪,‬וא י־ד בו‪.‬‬ ‫‪ ron‬סימן ל־ב‪.‬‬
‫קעה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מכתמת כלליות לחלקיס יג־ח‬ ‫שו״ת‬
‫אס טתר לעשות מחקר בעינים של בעא חיים‪ ,‬וכן להטתם‪,‬‬ ‫בגדר מו ת מחית עמלק ‪ ,‬ואם םקגלים גרים‬
‫כדי לאבחן במחאת עינים של בני אדם‪ ,‬וטו״ב‪ ,‬ולד‪.‬מביא‬ ‫חי״ג סימן ע״א‪.‬‬
‫חי ‪ T‬סימן ‪Ji'o‬‬ ‫מזור ומרפא‪.‬‬ ‫מי שבני ביתו סרובים ולא עלה בידו להכין מאי שקלים‬
‫שם‪.‬‬ ‫אס הותר כנ*ז משום ריוח מטן‪.‬‬ ‫עכור כאו־א מהם כדי ליתן בפורים עבורם זכר לממית‬
‫השקל אם יוכל ליתן זאת בשקלים שלימים בחישוב מהבית‬
‫בשר בחלב‬ ‫חי״ג סימן ע״ב‪.‬‬ ‫השקל עבור כאו־א מהם‪.‬‬
‫בהא דבן עיר איט יכול לזעציא בן כרך‪ .‬וד״ד סימן כ*ה‪.‬‬
‫חואם שמאכילים אותם דרך פתח מהקיבה אם יש איטר כל‬ ‫בהא דאין בין אדר הראשון לאדר השני וט׳‪.‬וד־ד סימן ס״ד‪.‬‬
‫שהוא בתערובת בשר בחלב‪ ,‬ואם כן‪ ,‬האם יש טרך לחכות‬ ‫בסבות משאח מנות אם יש חיוב לשלוח שני מינים‪ ,‬או‬
‫חי ‪ T‬טמן ע׳‪.‬‬ ‫כבאטלה דרך הפד‪.,‬‬ ‫אפשר לחלק מץ אחד לשתי מנות‪ ,‬ובשולח בשר‪ ,‬וכמה הוא‬
‫אודות אטת שעובדת בבית חולים של גזים ומתפקידה‬ ‫שיעור הםנד״ ובדברי הרמב־ם‪.‬‬
‫אעיש לחולים עט־ם להאטלם נם תבשילים מבשר חלב‪,‬‬ ‫חי״ד סימן ס״ה‪ .‬וחס־ו ‪ P ’0‬ל״א‪,‬‬
‫אם טתר לה לעשות זאת הגם שנהנית עי־כ שמקבלת שכר‬ ‫אם הניח המנות בכלי אחד אם הכלי מברפן להחשב כמנה‬
‫חי־ז טמן ל״ג‪.‬‬ ‫נס עטר תפקידה זאת‪.‬‬ ‫‪ ro n‬ש‪J3‬‬ ‫אחת‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫איטר בשר בחלב אם חל על איטר נבילה‪.‬‬ ‫טאור טונת הפטק של וכל מעשה תקפו וט* שבמג״א עפ״י‬
‫בשר בחלב שבישא עט״ם אם טתר אשראל בד״נאה‪ .‬שם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫הגם* במגילד‪ .‬דץ׳‪.‬‬
‫בענין להאטל לעט״ם בשר בחלב שאינו שלו‪ ,‬ואם יש‬ ‫אס מותר לאכול בפורים לפני משלוח מנות ומתטת‬
‫חיאק טן לקיחה משל הפקר לבין לקיחה משל אחרים‪ .‬שם‪.‬‬ ‫‪ nm‬סימן ל*ב‪.‬‬ ‫לאבמנים‪.‬‬
‫אודות מטרה והשתמשות בטכר‪-‬חלב המובא מט״ל שנתת‬ ‫בביאור הטונה דקריאת המגילה זו היא הלילא‪.‬‬
‫מחלב שחלם עמ״ם‪ ,‬ואם מותר זה עם אטלת בשר‪.‬‬ ‫חי־ז סימן ס״א‪.‬‬
‫טת טמן עת‪.‬‬ ‫אם כל ‪ rrr‬או בימר יטל לתקן לקחת הלל כשאירע לו‬
‫שם‪.‬‬ ‫ברה וגאל ממנה‪.‬‬
‫מאכלות אסורות והאסורים משום סכנה‬
‫אם טתר לאשפז או להשאיר שוטה במוסד שמאכילים אותו‬ ‫חלק יורה דעה‬
‫ט ‪ p‬ס״ט‪.‬‬ ‫נו״ט‪.‬‬
‫חי״ד טמן ס״ט‪.‬‬ ‫גדר שוטה בד״נת‪.‬‬
‫שחיטה וטריפות מליחה וצער בע״ח‪.‬‬
‫מעדרת בזרת פטור חיום של חרש טמטת התורה‪ ,‬ובחילוק‬
‫בין מ־ע למל־ת‪ ,‬ואם מווהרים להפרישו או מלהאכילו‬
‫חט־ו טמן א׳‪.‬‬ ‫בידים‪.‬‬ ‫ש־ץ ומעותד לקבל סמיכה למלאכת שו״ב שהודה בפני עדים‬
‫אודות יימא מוגרי שוקולדה משוויבריה לשם מכירה‬ ‫שזינה עם א־א‪ ,‬וחזר בו אח־כ מהודאתו‪ ,‬טסף לזה יש‬
‫חט״ז ט ‪ p‬כ־ה‪.‬‬ ‫בישראל‪.‬‬ ‫בסביבתו גם קול ריטנים עליו על כך‪ ,‬אם נפסל מלהיות‬
‫בדין חלב שחלט עט*ם ואין ישראל תאט‪ ,‬ואין השש של‬ ‫חס*ו ‪ P ’0‬ל־ו‪.‬‬ ‫שו־ב‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫עיתב חלב טמא‪.‬‬ ‫נפחו ריאה כדי לנטת להסיר סירכא‪ ,‬והתחיל לבבבץ בשטח‬
‫בדין אבקת חלב הנוצרת מחלב שחלט עט־ם‪ ,‬ומוצרי‬ ‫של מקום הסירכא ובשטח שלא במקום הסירכא‪ ,‬מה הדץ‬
‫שוקולדה אשר אחד המתתם שמהם מיוצתם הוא גם אבקת‬ ‫בכד‪,‬״ג‪ ,‬ומילתא חדתא בזה מד״גרי״א ז׳׳ל םקאוונ‪^1‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫חלב ט ת‪.‬‬ ‫חי״ג ‪ P ’0‬ע״ה‪.‬‬
‫שג^‬ ‫אודות המאד‪ ,‬של עט־ם‪.‬‬ ‫אודות כשרות העופות שעושים להם וריקד‪ ,‬בבוארם כדי‬
‫הישן עם תחפות בטם בגדת אם דינם כדין אוכלים ומשקים‬ ‫חי־ג סימן ע ‪.r‬‬ ‫לחסום ממחלות ולהשטחם‪.‬‬
‫חיץ סימן ל*ה‪.‬‬ ‫שתחת המטה‪.‬‬ ‫ע־ד האוחים שדוקרים אותם במחטתחת הכנף כדי להבבות‬
‫הטתן זעכלים ומשקים תחת קאנט או שלאף בנק אם תנו‬ ‫מקוט ותראה עבה מחמת שומן‪ ,‬אם יש לחוש משום נקיבת‬
‫שם‪.‬‬ ‫נט כמתן תחת הממד*‪.‬‬ ‫שנ^‬ ‫הריאה‪.‬‬
‫אוכלים שע״ג מטה בטם בגדיו אס דינם כנתונים תחת‬ ‫שנ^‬ ‫בסיחם תרנגולין אם יש לחוש לנקיבת הטעים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫המטה‪.‬‬ ‫כמה שיעור מאחת בשר עבור חולה שאטר א לאטל םל‪^1‬‬
‫מה הדין היכא שהקרקע שתחת המטה מרוצף באבנים ועוד‬ ‫חי־ג סיסןל־ה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫כמד‪ ,‬טלוקים בזה‪.‬‬ ‫חי־ג סימן ע״ס‪.‬‬ ‫אודות מליחה בבוקר‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג‪-‬יז‬ ‫שו״ת‬ ‫קעו‬
‫אם כל בר ישראל יכול לענוש את חבירו כדי להפרישו מן‬ ‫טבילת כלים‬
‫האיסור‪ ,‬או שהדבר מסור רק לבי״ד או לאדם חשוב‪ .‬שם‪.‬‬
‫אם יש סוג מיוחד של חיוב מחאה גם במקום שאין חיוב‬ ‫חי־ג סימן ע־ה‪.‬‬ ‫אודות טבילת כלי זכוכית ע־י קטן‪.‬‬
‫ערבות ומצות תוכחה בזמן שפוקרים רוצים לקבוע עובדות‬ ‫אודות טבילת כלי מתכות ע־י גדול בן י״ג שנה ולא בדקוהו‬
‫ולעשות תקטת ומנהגים בעניני העיר אשר יעביר עי״זאת‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם הביא גם ב׳ שערות‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫העם עה״ת‪.‬‬
‫בחיוב תוכחה מיוחדת שמוטל על מי שיושב על כסא‬ ‫באיסור לא ילבש‬
‫הרבנות‪ ,‬ובהסתייגות כי הכל לפי ראותעיני הרבאם‬
‫שם‪.‬‬ ‫יקובא דבריו‪.‬‬ ‫אם מותר ללקט מן הזקן שערות לבטת מתוך השחורות כל‬
‫אם המצוה לשטא לרשע חל כשעוד לא הוכיחו‪ ,‬ואם יש בדור‬ ‫שהכוונה בזה הוא רק מפני שמפריעות לו כצורת גידולם‬
‫הזה מי שיודע להוכיח‪ ,‬ואם יש חילוק בין סתם רשע לבין‬ ‫ואיא הץ לו בכזאת שעתת שחורות היה ג״כ מלקטם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫רשע המכשיל גם לאחרים‪.‬‬ ‫חי״ג סימן ע״ז‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בהגדר של מצות השנאה לרשעים‪.‬‬ ‫חיתש מהערוך לנר דבמקלט שער לבן מן השחוחת סקן לא‬
‫שם‪,‬‬ ‫יהא חייב מכמן דאשה אין לה זקן‪.‬‬
‫בהלכות ע־ז ועובדיה‬
‫ספק עבירה מג׳ העבירות אם יהרג ואל יעמר‪.‬‬ ‫לפני עור ומסייע לדבר עבירה‬
‫חי״ג סימן ה׳‪.‬‬
‫אם מותר ליכנם לכנסיה או מנזר או מסגד‪ ,‬וכן לחצרותיהם‪.‬‬ ‫באיסור לפני עור על עבירה שהוא איננו מצווה עליה‪.‬‬
‫חי־ד סימן צ׳א‪.‬‬ ‫חט־ו סימן י״ט‪.‬‬
‫בהא דהעמ‪T‬ו תמונת חמה על קברו של יהושע‪.‬‬ ‫אי איכא מסייע כשעי״כ מפרישו מאיסור יותר חמור‪.‬‬
‫חי״ד סימן ק־ה‪.‬‬ ‫חט־ו סימן י‪-‬ט‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בהא שהשתחוה יהושע למלאך‪.‬‬ ‫בדברי הש־ך והט־ב אי בישראל מומר‪ ,‬או העובר עבירה‬
‫אודות האיסור לשבח או לחבב מעשיהם ודבריהם של עכו־ם‪.‬‬ ‫במדד‪ ,‬איכא חיוב להפרישו מאיסורא‪ .‬חט״ו סימן י״ח‪.‬‬
‫חט־ו סימן מ״ז‪.‬‬ ‫הלאו דלפני עור אם הוא חלק בלתי נפרד מהעבירה שבא‬
‫אם האיסור הוא רק בז׳ עממין או רק בעובדי ע־ז ולא בשאר‬ ‫להכשיל את חבירו בה‪ ,‬או שהוא לאו מיוחד ונפרד הכולל‬
‫שם‪.‬‬ ‫נכרים‪.‬‬ ‫חט״ו סימן נ־ג וחט״ז סימן ה׳‪.‬‬ ‫לכל עבירה שהיא‪.‬‬
‫אם מותר לשבח דבר שמדברים בפירוש תוה״ק או דבר‬ ‫הלאו דלפ־ע אם חלות האיסור הוא כאשר השני נכשל בה‬
‫שם‪.‬‬ ‫הנוגע וקרוב לתוה‪-‬ק‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫אם האיסור הוא דוקא כשמשבח ליחיד‪ ,‬אבל לא כשמשבח‬ ‫אם העכו־ם מוזהר באזהרה עצמית שלא ליכנס למקום‬
‫שם‪.‬‬ ‫אומה שלימד״ או ל״ש‪.‬‬ ‫המקדש‪ ,‬ואם ישראל השולחו ליכנם עובר על הלאו דלפ^‪.‬‬
‫מה הדין אם ע״י השבח יוצא גם שבח למי שראוי לשבח‪.‬‬ ‫חט־ו סימן נ ‪.r‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם שייך להחיל איסור מדרבנן על עכו־ם‪.‬‬
‫מה הדין כשמכוין בשבח שמשבחו כדי להודות להקב־ה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫לפני עור באיסור דרבנן‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שברא בריה נאה מו‪.‬‬
‫איסור כריתת ברית עם עכו״ם אם הוא רק עם שבעה עממין‪,‬‬
‫חט״ו סימן מ־ח‪.‬‬ ‫או שהאיסור הוא על כל עט־ם עע^‪.‬‬ ‫במצות תוכחה‬
‫איך כרת אאע״ה ברית עם אבימלך‪ ,‬ואם באמת היתה תביעה‬
‫שם‪.‬‬ ‫ממנו על כך‪.‬‬ ‫בגדרי תוכחה‪ ,‬ערבות‪ ,‬ומחאה‪ ,‬ושנאה לרשע‪.‬‬
‫איך כרתו ברית עם הגבעונים‪ ,‬ואיך כרת שהע׳׳ה ברית עם‬ ‫חי־יז סימן ל״ו‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫חירם מלך צור‪,‬‬ ‫פורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא‪ ,‬או אוכל‬
‫אם יש ליזהר שלא לעשות בכלל שותפות עם עכו •ם‪ .‬שם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫נבילות להכעיס‪ ,‬אם יש חיוב להוכיחם‪.‬‬
‫חידוש בספר יראים שאיסור כריתת ברית קשור עם הברית‬ ‫כשאין חיוב ערכות ואיכא רק משום מצות תוכחה‪ ,‬אם החיוב‬
‫שם‪.‬‬ ‫שכרת הקב־ה אתנו בחורב‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫גם להוכיח ברבים‪ ,‬זע מספיק רק ביח‪T‬ות‪.‬‬
‫ההורגים את עצמם ואת אחרים על קידוש השם אי שפיר‬ ‫כשליכא מצות תוכחה ואיכא רק משום ערבות מהו הגדר של‬
‫‪ ron‬סימן נ־ה‪.‬‬ ‫עבדי‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫תוכחה מכח זה בלבד‪.‬‬
‫בהא דאלישע ריפא את נעמן‪ ,‬ומדוע שלא רצה לקבל ממנו‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אי שייך תוכחה לפוקרים בדברי חז־ל‪.‬‬
‫חי •ז סימן ו״‪.‬‬ ‫לאחר מיכן מתנה‪.‬‬ ‫אי איכא חיוב תוכחה מכח של לא תעמוד על דם רעך‪ .‬שם‪.‬‬
‫קעז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מםתחות כלליות לחלקים יג־מ‬ ‫שו״ת‬
‫נאמר רק בגבר‪ ,‬או גם באשה‪ .‬ואם יש להורי איזה צד שהוא‬ ‫בהבנת דכרי רש״י בחולין ד׳ ז׳ דאסא דד‪1‬שפט לא כתתו‬
‫מעמד בקביעת תאריך לחתונה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫את נחש הנחושת‪.‬‬
‫חי־ג סימן ע׳יח‪ .‬וחי ‪ r‬סימן ע״ג‪.‬‬ ‫אס מותר לשתות מי נהר שעובדי ע׳ז משליכים שם מי‪.‬‬
‫אימתי יוצאת האשה מרשות הוריה לרשות בעלה לענין‬ ‫חי־ז סימן כ״ג‪.‬‬ ‫תקרובת לע״ז‪.‬‬
‫הציות בדרך כלל‪ ,‬אס מתאריך החלטתד‪ ,‬להנשא א‪ ,‬או מיום‬
‫שם‪.‬‬ ‫חתונתה‪.‬‬ ‫בהלכות נדה‬
‫אס גם ארוסה אין עליה מצות כאו״א מפני רשות בעלה‪ .‬שם‪.‬‬
‫אס מותר להכשיר ולהדריך גוער לעליה ל א ח ישראל‬ ‫אם אפשר להסתייע בקביעת דם נדה ע״י טבלאות של צבעים‬
‫בניגוד לרצון ההורים וד״אין בזה פגיעה במצות כיבוד אב‬ ‫חי־ג סימן פ״א‪.‬‬ ‫או על ‪ »t‬חומר כימי מפוחם‪.‬‬
‫חי״ד סימן ע״ב‪.‬‬ ‫ואם‪,‬‬ ‫כלות העומדות להנשא והרופא נותן להו תרופה לעכב ופתן‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם מותר לצאת מא־י לחו״ל משום כיבוד או״א‪.‬‬ ‫לזמן מה‪ ,‬אם זה מועיל שיוכלו לשמש ולא לחוש לעונת ופתן‬
‫מצות ישוב א־י אם היא מצור‪ .‬חיובית לד‪,‬דר בחו״ל‪.‬‬ ‫הרגיל ולעונה הסמוך‪ ,‬ואם מועיל כשעוברת העונה ולא ראו‪.‬‬
‫שם )ובמילואים(‪.‬‬ ‫חי״ג סימן ק״ג‪.‬‬
‫היכא שהאשה רוצה לעלות לבדה לא־י והוא אינו רוצה אם‬ ‫אם אפשרי לאשה חולה לעשות בדיקות ההפסק טהרה והז׳‬
‫שם )ובמילואים(‪.‬‬ ‫יתן כתובה‪.‬‬ ‫חי״ד פימן ע״א‪.‬‬ ‫נקיים בשכיבה באפרקדון‪.‬‬
‫ע״ד נתינת מזונות לאב ממעשר כספים שלו‪ ,‬ואם יש חיאק‬ ‫אשה שלא זכתה להבנות בגלל קוצר זמן סהרתה אם יש דרך‬
‫בין כצינעא לבין בפרהסיא‪ ,‬או בין עיקר הפרנסה לבין‬ ‫שתוכל לספר ז׳ נקיים מיד שתפסיק מלראות דם‪.‬‬
‫חי״ד סימן צ״ב‪.‬‬ ‫ההעדפה‪,‬‬ ‫חי־ד סימן צ׳׳ב‪.‬‬
‫בירור מקיף בד‪,‬יתר ביטול כיבוד אב ואם בקשר לש‪T‬וכין‬ ‫אשה שאחר שבדקה שחרית ביום הז׳ לספירתה ראתד‪,‬‬
‫חט״ו סימן ל ‪.r‬‬ ‫לכן ולבת‪.‬‬ ‫שמשום איזה סיבה לא תוכל ללכת לטבול בערב והסיחה‬
‫פליאה בספר תורה לשמה בדברים שכותב בקשר לנשואי‬ ‫דעתה‪ ,‬ואח־כ בטלה הטיבר״ אם תוכל אח־כ בערב לטבול‬
‫שם‪.‬‬ ‫בת‪.‬‬ ‫חט״ז סימן כ״ו‪.‬‬ ‫לבעלה‪.‬‬
‫אס חוץ מנישואי איסור ישנם ג־כ אופנים שבהם כן מחויב‬ ‫אי אמרינן מקצת היום כטלו ביום השביעי לספירתה‪ .‬שם‪.‬‬
‫הבן לשמוע לאביו ר&וחר‪ .‬בו שלא ישא את פלונית‪ ,‬אי משום‬ ‫אשה שביום הז׳ לספירתה ראתה איזה מראה שהיה נראה‬
‫שם‪.‬‬ ‫כיסד אב ומוראו‪ ,‬ואי משום בזיונו‪.‬‬ ‫בעיניה שהוא מראה טמא‪ ,‬ונמצא למחרת שהיה מראה טהור‪,‬‬
‫האיסור של לא ישב במקומו של אביו אם הוא גם לאחר‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם מותרת לטמל‪.‬‬
‫‪ roo‬סימן מ־א‪.‬‬ ‫מותו‪.‬‬ ‫בדין כתם שנמצא על בגד מגוון בצבעים ובלבן‪.‬‬
‫אס ישנו איסור לשבת במקום שישב אביו בביהכ״ג‪ ,‬ואם‬ ‫חט־ז סימן ע׳‪.‬‬
‫ליכא אם מותר לו לשבת ‪ to‬במקומו‪ ,‬או שיש הידור לא‬ ‫עיעה בנדה במתמוון ליהנות אם הוא ביהדג ואל יעמר‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫לשבת במקומו בתוך הי״ב חדש ממיתתו‪.‬‬ ‫חט־ז סימן ע׳‪.‬‬
‫אודות פיטור אשד‪ ,‬גשואד‪ ,‬מכי™ או״א‪ ,‬ואם הפטור הוא גם‬ ‫בגדר גמר ביאה‪ ,‬ומה נקרא הכנסת עטרה והעראה‪ .‬שם‪.‬‬
‫ממורא‪ ,‬ואם לגבי בעל יש ג״כ ‪ p‬של מורא‪.‬‬ ‫כלה שפ׳־נ כמה ינזים לאחר דם בתולים‪ ,‬אם הימים שעברו‬
‫‪ ron‬סימן כ־ח‪.‬‬ ‫עולים להד׳ או הה׳ ימים שלפני ספירת הד נקיים‪ .‬שם‪,‬‬
‫באיסור חבלה באו־א‪ ,‬ומה הדין באם הוא לצורך רפואה‪.‬‬ ‫בביאור דעת הב״י בשו־ע אם איסור נג ‪r‬ה בנדה הוא אפילו‬
‫חי־ז סימן י ‪.r‬‬ ‫כאשר היא חולה שיש בה סכנה‪ ,‬ודברי הגאון בעל זרע אמת‬
‫חי־ז סימן ל׳׳ב‪.‬‬ ‫ז־ל בזה‪.‬‬
‫קימה וד‪,‬ידור בפני זקן וקבלת פני רבו‬ ‫שם‪.‬‬ ‫פנויה נדה אס היא בכלל עריות‪.‬‬
‫נשים שיש להן שרירין בתוך הרחם שמוציאים דם‪ ,‬וד‪,‬רופא‬
‫המתפלל‪ ,‬ובפרט אם עומד באמצע קריאת שמע‪ ,‬ועובר לפניו‬ ‫אומר שקשד‪ ,‬לקבוע אס הדם היוצא מהם הוא דם נדה‪ ,‬מה‬
‫חכם אם צ י ז לעשות לו קימה והידור‪ .‬חי״ד סימן י׳‪.‬‬ ‫הדין בזה‪ ,‬וה״ד‪ ,‬מה הדין במכה באותו מקום שמוציאד‪ ,‬דם גם‬
‫בדברי הט״ב ז־ל אי איכא בזה״ז חיוב לקבל פני רבו ברגל‪.‬‬ ‫מאותם הג‪T‬ים שמתפקעים בשעת הוסת‪.‬‬
‫חי״ז סימן מ״א‪.‬‬ ‫חי״ז סימן ל ‪ r‬ובמפתחות‪.‬‬
‫תלמוד תורה‬ ‫מד״חזו־א ז׳יל דכל שד‪,‬עורק פצוע ומוכד‪ ,‬אין דרך ראיה בכך‬
‫שם‪.‬‬ ‫וטהורה‪.‬‬
‫ע ‪ r‬קבלת שכר מתלמוח כיששכר חבואן‪ .‬חט״ו סימן ג׳‪.‬‬
‫שותפות לגבי לימוד תורה חיום מצות‪ ,‬חט׳׳ו סימן ל״ה‪.‬‬ ‫בהלכות כיבוד אב ואם‬
‫סיפור דברים על האמור בשם הגר״ח מוואאין ז״ל מספרים‬
‫כתר ראש וקדיש לעלם‪ ,‬ודברים נוגדים‪ ,‬דשוב דבריו‪ .‬שם‪.‬‬ ‫סד‪ .‬שסצינו היתר לבטל כיבוד או־א בקשר לשידוכין אם‬
‫ציץ אליעזר חי״וו‬ ‫מפתחות כלליוח לחלקים יג‪-‬יז‬ ‫ש ו״ ת‬ ‫קעח‬
‫אם מותר כשהנכרי נותן בגדר מתנה ולא בגדר צדקה‪ ,‬וסוג‬ ‫שם‪.‬‬ ‫«ם מחני תנאי על להבא וכן על העבר‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫התנדבות אם הוא בגדר צדקה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫באיסור מכירת שכר לימוד תורה וקיום מצוות‪.‬‬
‫מה הדין באם הצדקה שמפריש הוא לכללות עניים ולא דוקא‬ ‫יש חילוק בין מכירת השכר הסגולי לבין מכירת השכר‬
‫שם‪.‬‬ ‫^‬ ‫לישראל‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫;‬ ‫הגמולי‪: : .‬‬
‫אם ישנו משום מידת חסידות שלא לקבל מן הנכרי שום‬ ‫ביאור כוונת דבינו ירוחם שכותב בנוגע לעל העבר‬
‫סובה לרבות גם בעניני דיפוי‪ ,‬ומה הדין בהיכא שישראלים‬ ‫שם‪.‬‬ ‫שמסתברא שד‪,‬עסק אבד שכבר בטל חלקו‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫מעלין גם להם בכזאת‪.‬‬ ‫אודות לימוד ודיבור בד־ת‪ ,‬ואמירת תהילים וכיו״ב‪ ,‬נגד‬
‫גדרי המצוות שמקיימים במתן עזרא לבנית מוסדות רפואד״‬ ‫נשים פרועות ראש או מגולות טפח ממקום שד‪.‬דרך לכסותו‪.‬‬
‫חמ״ו סימן ל־ח‪.‬‬ ‫וכן בתרומות הכספיות להחזקתן‪.‬‬ ‫חס״ו סימן י־א‪.‬‬
‫חידוש נפלא מהגר׳־ח ברלין ז*ל שאפילו בני תורה רשאים‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בחילוק בין ערוה לטפח באשה‪.‬‬
‫וגם חייבים לבטל משקידח לימודם ולשקוד למען הקמת בנין‬ ‫להגיד תוכחה ברבים כשיש פרועות ראש כנגדו‪ ,‬ואם צריך‬
‫בית חולים וביסוסו‪ ,‬כאשר חסרים ידים עובדות או תרומות‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫החזרת פגים או עצימת עינים‪,‬‬
‫שס‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪. ■■.,.■■, ,‬‬ ‫אודות ספרי התנ‪-‬ך שמדפיסים המסיאגרים אם מותר ללמוד‬
‫מצוה מיוחדת ישנד‪ ,‬כאשר מרימים תרומה למען בית חולים‬ ‫חט־וסימןל־ב‪.‬‬ ‫בהם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫^‬ ‫‪:‬‬ ‫■‪:‬‬ ‫דתי‪: .‬‬ ‫התומך בלומד תורד‪ ,‬אשר ע״י תמיכתו ניתנה לו האפשרות‬
‫אשד‪ ,‬שדוצה לנדב לביכ־נ מעיל לם־ת ולרקום שמה עליו‪,‬‬ ‫ללמוד מתוך הדחק והתומך מתנה שיהא לו חלק בתורתו‪,‬‬
‫אם יש מקום לסרב להסכים לכך משום חשש הרהור עי״ב‪.‬‬ ‫אם יש לו חלק גם בשכר שיקבל עבור שלומד מתוך הדחק‪.‬‬
‫חי־ג סימן ע׳׳ס‪.‬‬ ‫חט־ז סימן ה׳‪.‬‬
‫כםפים שנמצאים בקופסאות צדקה שמשימים בבתים פרסיים‪,‬‬ ‫המצוה לשמוח בסיום מסכת ולעשות סעודה‪ ,‬ומדוע שאין‬
‫ונגנבו או נאבדו‪ ,‬אם בעל הבית מחויב לתת כספים אחרים‬ ‫מברכיך שהשמחה במעונו‪ ,‬מד‪,‬יש •ש עובדא מהמהרש״ל‪,‬‬
‫חט־זסימןכ׳ט‪,‬‬ ‫תחתיהם‪.‬‬ ‫חט׳׳ז סימן ט־ו‪.‬‬ ‫וד‪,‬כתוב בזה בערוד‪,‬׳*ש‪,‬‬
‫מקבלי הקופסאות הנ*ז בביתם אט מחויבים לחזר אחר אותם‬ ‫באיסור לימוד תורה שבכתבבלילה‪ : .‬חי״ז סימן ג׳‪.‬‬
‫המוסדות כדי להחזיר לד‪,‬ם הכספים שנתמלאו בקופסאות‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ך‬ ‫‪:‬איניךבכללתושב־כ‪.‬‬
‫ש ם ‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫•י‬ ‫‪,‬יי■ ■■‬ ‫‪,:‬‬ ‫‪,,‬יייי‬ ‫י ‪.‬י יי‬ ‫שם‪.‬‬ ‫^>‬ ‫בענין‬
‫אם גבאי הצדקד‪ ,‬לא באיס להוריק את הקופסאות‪ ,‬האם‬
‫יכולים בעלי הבתיס שהקופסאות בביתם לתת את הכסף‬ ‫בהלכות נדדיג(‬
‫שם‪.‬‬ ‫למוסדות תורה וחסד אחרים‪.‬‬
‫האם בעלי הבתים שד‪,‬קופםאות אצלם יכולים לישאל על‬ ‫בדברי הש־ך ביו ‪ r‬סי׳ רכ״ח בדינא דהתרת גדר שנדר על‬
‫שם‪.‬‬ ‫הכספים ששילשלו בקופסאות‪.‬‬ ‫חי־ג סימן ס־ז‪.‬‬ ‫דעת חבירו בלא דעתו ולצורך מצוה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בהדין דאין משנים מעני לעני‪.‬‬ ‫מה הדין במי שמחמיר על עצמו באיזה ענין מיוחד בלי‬
‫מחשבד‪ ,‬לקבל החומרא בנדר‪ ,‬ובלי החלטד‪ ,‬להחמיר ת ^ ‪.‬‬
‫בהלכות מילה ופדיון הבן‬ ‫חט׳־זסימןג׳‪.‬‬ ‫‪-‬‬
‫בירור הא דמד‪,‬ני קבלה לד‪,‬תפלל כוותיקין גם בזמן שזה‬
‫גדרי צר‪,‬בת בתינוק לענין דחית המילה והמתנת ז׳ ימים‬ ‫מפריע לו להתפלל בציבור‪ ,‬ואותו הדבר הא דמהני קבלה‬
‫חי*ג סימנים פ״א פ־ב פ*ג‪,‬‬ ‫‪:‬‬ ‫מהבראתו‪.‬‬ ‫לגד‪,‬וג כשיטת ר*ת במוצש־ק הגם שזה פוגע במצות הדלקת‬
‫תינוק שהוכנס לאינקובטור להתאוששות אחר הלידה ממתי‬ ‫נר חנוכה בזמנד״ והדומה לזה‪ ,‬ואם מועיל התרה‪ .‬שם‪.‬‬
‫חי־גסימןפ־ב‪.‬‬ ‫למנות ז׳ ימיט‪.‬‬
‫תינוק אשר לפי כל הבדיקות הוכח שכבר הבריא‪ ,‬ורק ליתר‬ ‫בהלכות צדקה‬
‫בטחון ממשיך לקבל הטיפול באנטיביוטיקה אם ימלים כבר‬
‫חי־גסימןפ־ב‪.‬‬ ‫למנות הז׳ ימים‪.‬‬ ‫‪ :‬אס מותר להשקיע כספי מעשר־ כספים בקרן מסוים שישא‬
‫כמה הוא מדת החום‪:‬להחשיב‪:‬את התינוק כחולה‪ .‬שם‪.‬‬ ‫חי*ד סימן ע׳יו‪.‬‬ ‫^‬ ‫רווחים לטובת העניים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫משקל ד‪,‬ילד אם מעכב> וכמה צריך שיהא שוקל‪.‬‬ ‫בהא דאין נושאין וגותגים בצדקה ד‪,‬עומדת לחלק לעניים‪.‬‬
‫עזם‪:.‬‬ ‫אם כל הפרשה‪ :‬מעינים דינה ככאב עינים גדול‪.‬‬ ‫‪ .‬שם•‬ ‫‪,‬‬ ‫■ ‪' :‬‬
‫אם מועיל נתינת ויטמין ק* לתינוק ועלד‪ ,‬שנשאר עליו עוד‬ ‫‪ :‬אס מותר לקבל נכרי בהתנדבות בית חולים‪: : ,‬‬
‫קצת בהיר בעוד כדי שיוכלו למולו כבר‪ .‬חי־ג סימן פ*ג‪.‬‬ ‫■■■‪■'■■■■':‬חט״זייסימןל״ג‪■■'■■■.‬‬
‫כשמבצעים החלפת■דם לתינוק אם יש לחכות לאחר מיכן ז׳‬ ‫בקבלת נדבות מעכו״ט‪:‬אם‪ :‬יש חילוק בין עובד ע*ז לבין‬
‫חי״ג סימןפ״ג‪,‬‬ ‫'‬ ‫ימים כדי למולו‪.‬‬ ‫י‪: .‬׳שם‪.'.‬‬ ‫שאינו עובד‪■.‬‬
‫תינוק שנולד בעזרת; מלקחים וזה העזאיר אצלו נפיחויות על‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם יש חילוק בין קבלה מיחיד או מציבור‪.‬‬
‫קעט‬ ‫ציץ אליעזר חי" ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג־יז‬ ‫ש ו ׳׳ ת‬
‫לו לאשה לאתר שתתגייר‪ ,‬אם אפשרי הדבר‪.‬‬ ‫היאש‪ ,‬וכן כשמשכו לו יד או רגל גרם לחוסר תנועתית‬
‫הס■ז סימן ס •ה‪.‬‬ ‫ומנית‪ ,‬אם יש לחכות על המילה עד שיתרפא מזה‪ .‬שם‪.‬‬
‫בירור שיטות הראשונים בזה‪ ,‬ואיך הדין בעבר ונשאה‪,‬‬ ‫אם מותר לרחוץ כשבת עיני תינוק שיש לו הפרשה בעינים‬
‫שם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫עם מים רתוחים פושרים וצמר גפן‪.‬‬
‫בדברי חשובת הרטב״ם בזה‪ .‬וענין תקנת השבים שהפוסקים‬ ‫ברכת אשר קידש ידיד ו ט׳ במילה אם נהשב כפסק בין‬
‫שם‪.‬‬ ‫שלאחריו כותבים על ימוד דבריו‪.‬‬ ‫ברבת הגפן לטעימת היין ובפרט כשרוצה לצאת בה בשבת‬
‫הפרדה בין עצם הגירות לבין התרת הגשואין עם הנטען‪.‬‬ ‫חי*ד סימן ר‪.‬‬ ‫ויו׳ם גם ידי קידוש‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫באיסור למול קראי בשבת‪ .‬חייג סימן נ־ז‪ ,‬וחי־ד סימן כ־א‪.‬‬
‫בגדר הגירות להבא להתגייר בשביל איזה דבר מהבלי‬ ‫חי״ד סימן ל״ו‪.‬‬ ‫בביצוע מילה ע*י מי שלא מל מעולננ‬
‫חט־ז סימן ם־ו‪.‬‬ ‫העולם‪.‬‬ ‫חי*ד סימן צ*ג‪.‬‬ ‫אם מותר למול ישמעאלים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫הודעת המצוות עם מעכב‪.‬‬ ‫תינוק שנולד טריפה אם בר פילה לשמונה הוא ידחי שבת‪.‬‬
‫הודעת המצוות וקבלת המצוות שני ענינים המה‪ ,‬וביאור‬ ‫חטיז סימן ליב‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫במה מתבטא ענין קבלת המצוות‪.‬‬ ‫חי־ז סימן י*ד במילואים‪.‬‬ ‫אם מיתר לבן למול את אביו‪,‬‬
‫קונטרס רחב בבירור גיורי רות ובעניני גיור בכלל‪.‬‬ ‫בדין מאימתי חשבינן למעשה ודאי יום או ודאי לילה לענין‬
‫חי־׳ז סיסן ם־ב‪.‬‬ ‫חי־ז סימן סיב‪.‬‬ ‫מילה וכיו־ב‪.‬‬
‫האם התגיירו רות וערפה לפני נישואיהן למחלון וכליון‪ ,‬או‬ ‫תינוק־בכור אשר לצורך רפואתו עשאיהו טריפה בתוך‬
‫לא‪ ,‬ואם כן התגיירו איך ריחקה נעמי לאחר מיכן את ערפה‬ ‫שלשים יום לל ‪T‬תו‪ ,‬וכבר נתרפא ויחיה כרגיל‪ ,‬אם אפשר‬
‫ועודדה שתחזיר לסורה‪ ,‬וכמו״כ לשם מה היתה זקוקה רות‬ ‫חס־ו סיטן ל־ב‪.‬‬ ‫לפדותו בברכה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫לנער שני‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מה שקבעו טריפה בבהמה אם הוא גם באדם‪.‬‬
‫מה היה ענין הגאולה של בעז בקחתו אח רות לאשה להקמת‬ ‫אדם טריפה שקיבל טיפול ונתרפא אם יצא מכלל טריפה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שם המת על נחלתו‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בירור שיטת רש־י ושיטת האבן עזרא בהאמור‪.‬‬ ‫בגדר חיוב הפדיון‪ ,‬אם הוא תלוי בעיקר אם יכול לחיות‪ ,‬או‬
‫כדין נכרי שבא לקבל ד־ת חוץ מדבר א׳‪ ,‬ודברי הביאו׳׳ה‬ ‫דילמא שזה תלוי גם באם הוא בגדר טריפה או לא‪ ,‬שם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בזה‪.‬‬
‫בשימת הזוה׳־ק שרות וערפה התגיירו לאחר נישואיהן‬ ‫הלכות גרים‬
‫בחזקת אימת בעליהן עליהן‪ ,‬ודברי הב־ח בזה בעשיית‬
‫שם‪.‬‬ ‫פשרה בין השיטות והמדרשים החלוקיםבזה‪.‬‬ ‫בגיור אם אפשר לצרף את המוהל בכלל הב ‪.T‬‬
‫פלא בדברי המהרש־א ביבמות בענין פלוגחת דואג וסייעתו‪,‬‬ ‫חייג סימן פי‪.‬‬
‫ואיך חשבו שבועז נשא ברבים פסולי קהל וישוב קושיתו‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם הברכה שלאחר מילת גר טעונה כוס‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫חי־ג סימן צ*ג‪,‬‬ ‫החזרת מומרת לחיק היהדות‪.‬‬
‫דברי המחרי־ט בענין גירותן של רות וערפה‪ ,‬ובירור דעתו‬ ‫נכרי שיש סכנה למולו בגלל מחלה שנגוע בה ובא להתגייר‬
‫שם‪.‬‬ ‫בגירות על דעת נשואין‪.‬‬ ‫חי*ד סיכן צ*ב‪ ,‬וחס־ו סימן אי‪.‬‬ ‫אם ניתן לגיירו‪.‬‬
‫אם לפני טעו היו עמוני ומואבי ועמונית ומואבית אסורים‬ ‫אם יש מקום לנהוג בס ‪T‬ור גירות למי שנימול כשהיה עט־ם‬
‫שם‪.‬‬ ‫רק בחיתון אבל קיבלו מהם גרים או לא‪.‬‬ ‫להטבילו קודם ולחכות שמונד‪ .‬ימים ואה״כ להטיף ממנו דם‬
‫דברי ספר אמונת חכמים באם מחלון וכליון גיירו לרות‬ ‫חט־ו סימן א׳‪.‬‬ ‫ברית‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫וערפה‪.‬‬ ‫ישראל במעמד הר סיני אם היה להם דין של גר שנתגייר‬
‫השגות על דברי ספר נחלת בנימין וקדמון( שמחדש לומר‬ ‫חט*ז סימן כ״ד‪.‬‬ ‫כקטן שנולד דמי‪.‬‬
‫דזה שאמרינן בגר דאם חזר לסורי דינו כמומר דהוא‬ ‫בגדר קטן שנתגייר אם הגדיל יכול למהות‪.‬‬
‫כשקיבל עליו בשעת גירות בשבועה לקיים את המצוות‪,‬‬ ‫חס־ז סימן ם־א‪,‬‬
‫ובענין האנוסים מחדש לומר דאפילו התחתנו מהם עם בנות‬ ‫אם אביו מתגייר עמו אם צריך הטבלה על דעת בי־ד‪ .‬וכן אם‬
‫שם‪.‬‬ ‫הערלים דאפ׳־ה דין ישראליםלצאצאיהם‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בכה׳־ג י ט ל למחות כשהגדיל‪.‬‬
‫בדברי הרמב״ם דהבא על בח גר תושב אין הקנאים פוגעים‬ ‫חי־ג סימן ע״א‪.‬‬ ‫אם מקבלים גרים מעמלק‪.‬‬
‫מ ורק מכין אותו מכת מרדות‪ ,‬ומה הדין באס בא עליה דרך‬ ‫אם מקבלים מעמלק היכא שרק האם מזרע עמלק‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫חיתון‪,‬‬ ‫חס*ו סימן ג־ה‪.‬‬
‫חידוש תמוה מהגאון בעל צפנת פענח ז״ל שרות קיבלה‬ ‫אם מקבלים גרים מעמון ומואב‪ ,‬וטאורי מקראות במגילת‬
‫עליה מתחילה כל המצוות רק בלא טבילה ואת״כ סגלה‬ ‫רות בדינא אם יש קנין סודר בגוי‪ ,‬ובהא דאין אשה נקנית‬
‫שס‪.‬‬ ‫ונעשית גיורת למפרע‪.‬‬ ‫הי״ג סימן צ״ח‪.‬‬ ‫בחליפין‪.‬‬
‫זה שאמריגן •טי לא טבלהלנדתה* אם זאת הטבילה‬ ‫הבא על הנכרית וד‪.‬אשה באה להתגייר והנמען רוצה לישאגה‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות ^ליורג לחלקים יג‪-‬יז‬ ‫שו״ ת‬
‫מנהג לויה של ס־ת שבלו וקבורתם במערה מידחדת להיכר‪.‬‬ ‫כשלעצמה משמשת לגיחת‪ ,‬או שזה דק הוכחה שנתגיירה‬
‫חס*ו סימן י׳‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בבר כראוי‪.‬‬
‫בירורים בדיני כתב אחד וכתיבה תמה‪ .‬חס*ז סימן א׳‪.‬‬ ‫בהא‪ ,‬דאמרינן הואיל ומושבע ועומד מהר סיני אין שמעד‪,‬‬
‫בירור בדעת הרוקח שם־ל שצורח ה׳ יש לה זוית מאחריד‪,‬‬ ‫חלה על שבועה‪ ,‬אם ישנו חילוק בזה בין ישראל לבין גר‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫כדלי־ת ולא כרי׳יס‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ואם שייך לגבי גרים מושבע ועומד מהד סיני‪.‬‬
‫אודות מטבעות־ שטרות החדשים שנדפסו עם תמונת‬ ‫בדברי הנחלת בנימין שם שכותב דיש שני סוגי גרים‪,‬‬
‫הרמב״ם וקטעים מד‪,‬לכוחיו‪ ,‬אם צריך לנד‪,‬וג בהם ככתבי•‬ ‫ובדברי מפר ישמח משה שמביא מברא האומרת דבגרים אין‬
‫חט־ז סימן ל׳א‪.‬‬ ‫קודש‪.‬‬ ‫שט‪.‬‬ ‫פיקו״ב שלהם דוחה שבת‪ ,‬ודוחהאותם‪.‬‬
‫מה הדין בקטעי הלכות שנכחמ לא לשם קריאד‪ ,‬ולימוד‪ ,‬כי‬ ‫דברי הרמב׳׳ם בתשובותיו לר* עובדיה גר צדק‪ ,‬והיוצא‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם אין לשם היחר ויפוי השטר בלבד‪.‬‬ ‫מדבריו‪ ,‬ודברי הדמב־ם בפי־ג מה׳ איסורי ביאה בענין‬
‫שם‪.‬‬ ‫בדין אימד עלי־ד‪,‬גד‪,‬ות‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫קבלת הברית‪.‬‬
‫בדין שטרות עם כתבי‪-‬קודש הנדפסים ע״י מכונת דפוס‬
‫חדישים שנדפסים שלא ע־י כח ראשון אם מותר לאבדן‪.‬‬ ‫בהלכות ספר תורה מזחד‪ ,‬וכתבי קודש‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם מותר למרוח ס־ת כחומר כימי לא טרף לאחר תיקוני‬
‫אם יש חילוק בכל זה בין אם כתובים בכתב אשורית‪ ,‬או‬ ‫האותרת כדי שלא יקפצו‪ .‬חי׳־ג סימן פ*ד‪ ,‬וחי־ד סימן י״ב‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫בכתב אחר‪.‬‬ ‫ע*ד קלף שאחר עיבוד הסיד מושחים אותו בצבע לבן אם יש‬
‫מד‪ ,‬הדין בד‪,‬יכא שאי אפשר לקרוא הכתב כ״א ע*י זכוכית‬ ‫חשש לומר שהכתיבה שלאחר מיכן איננה על הקלף ממש‬
‫שם‪,‬‬ ‫מגדלת‪,‬‬ ‫כ׳׳א על אותו הצבע‪ .‬חי׳׳ג סימן פ־ד‪ ,‬וחי׳׳ד סימן ע*ד‪,‬‬
‫נמחק אות מם־ת ונשאר רק רושם האות‪ ,‬אם פסול‪ ,‬ואם‬ ‫ספר תורד‪ .‬שנכתבה בכתב האר״י ז*ל אם אפשר לשנותה‬
‫חי׳׳ז סימן א׳‪.‬‬ ‫צריך לד‪,‬וציא אחרת‪.‬‬ ‫לכתב הב־י באותיות הצדיקי־ם‪ ,‬ואם אין לחוש בזד‪ .‬משום‬
‫ספר תורה שקראו בד‪ .‬עשרות בשנים שהובאה ארצד״ וכעת‬ ‫חי־ג סימנים פ־־ה פיו‪.‬‬ ‫מנומר‪.‬‬
‫בעת הבדיקה והתיקון מצאו בה שהראש האמצעי של‬ ‫אוחת לשמח בספר תורה תיבת פצוע דכא מא׳ לד‪.‬׳‪.‬‬
‫השיניים נעשה בקו ישר עם רגלה ולא ניכר ראש ברור בקו‬ ‫חי־ג סימן פ׳׳ו‪.‬‬
‫חי־ז סימן ל*ח‪.‬‬ ‫האמצעי‪ ,‬אם יש להכשידד״‬ ‫ישוב לזד‪ .‬ששם צבקות הואמהשמות שאינןנמחקין על אף‬
‫מהט־ב ז־׳ל שמבאר שכל תמונות האותיות המבוארים בב־י‬ ‫שם‪,‬‬ ‫שאץ שם זד‪ .‬בתוה־ק‪.‬‬
‫לא לעיכוב נאמר רק למצוה‪ ,‬ומה שאינו מבואר בתלמוד‬ ‫חי׳׳ד סימן י־ט‪.‬‬ ‫ממזר אם כשר לכתוב ם־ת‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫איט מעכב‪,‬‬ ‫קראי >או משאר הכיתות( שנתגייר אם כשר לכתוב ס״ת‪.‬‬
‫אחד שד‪,‬וביל סית ב ‪ rT‬והתהלק ונפל עם הם־ת על הא ‪, p‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫את מי יש לד‪,‬קדים להרים מן ד‪,‬א ‪ p‬הס־ת או האדם‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫גר אם כשר לכתוב ם־־ת‪.‬‬
‫חי־ז סימן ל*ס‪,‬‬ ‫אם מותר להמיס גידין לעמילן לתפירת ס־׳ת תפילין‬
‫אם עוברים על לאו של ארור אשר לא יקים וגו׳ כשלא‬ ‫ומגילות ולהעבירן ע*י לודן דרך זצר קטן בעובי הרצוי ומיד‬
‫שם‪.‬‬ ‫ממהרים להרים ספר תורה שנפלד‪ ,‬לא ‪.p‬‬ ‫חי־ד סימן ע ח‪.‬‬ ‫להקשות אותן לזעט ע׳׳י חומר כימי‪.‬‬
‫מד‪ ,‬שאמרו חז״ל דמצוה לעמוד מפני ם־׳ת אס כלול בזה גם‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם יש חילוק בין אם החומר הכימי מדבר טמא‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫להשתחוות לד‪.,‬‬ ‫חומר או‬ ‫ע־ד משיחת עור הבתים של תפילין באיזד‪.‬‬
‫אם הכרחי הדבר לעשות עמודי עץ החיים של ס*ת דוקא‬ ‫שם‪.‬‬ ‫שפירסום‪.‬‬
‫חי*ז סימן ע*ז‪.‬‬ ‫מעץ‪,‬‬ ‫יץנסרס ביתר הלכה למעשה בדין ספר תורה שבלה דגונזין‬
‫אם נודע לאדם בשבת שאין מזוזה בפתח ביתו‪ ,‬אם מותר‬ ‫אותו בקרקע ובכלי חרם ואצל תלמיד חכם‪ ,‬וגדריו‪ ,‬ועל‬
‫לדוד בו‪ .‬כמו׳׳כ אם נפלה המזתה בשבת‪ ,‬אם מותר להחזירה‬ ‫המנד״ג לד‪.‬קצות מקום מיוחד בבידדק לגניזת ספרי תורד‪,‬‬
‫לנרתיקה בגוונא שלא זקוקים לדופקד‪ .‬במסמרים‪.‬‬ ‫חסח סימן ח׳‪.‬‬ ‫וספרי קודש‪,‬‬
‫חייג סימן נ*ג‪.‬‬ ‫שיעור המרחק בין מקום גניזת ם־ת לבין קבר איש המוני‪.‬‬
‫חי׳־ד סימן י״ס‪.‬‬ ‫ממזר אם כשר לכתוב מזוזות‪.‬‬ ‫חס*ו סימן י׳‪.‬‬
‫גר אם כשר לכתוב מזוזות‪ ,‬ואם כשר‪ ,‬האם קראי >או מיתר‬ ‫באיסור לגנח ס״ת ע*י אשד‪ ,‬הגם שד‪,‬יא אשת חבר‪ ,‬שם‪.‬‬
‫הכיתות( שנתגייר כדמו‪-‬י כשר ג*כ לכתוב מזוזות‪ .‬שם‪.‬‬ ‫כאשר מפנים ספר תורה ממקום גניזחד‪ ,‬אל מקום אחר אם‬
‫קטנים אם כשרים לקבוע מזוזות בחדריהם‪ ,‬ואם כן‪ ,‬האם‬ ‫צחכים לשפוד את המקום הפנוי בקדושה‪ .‬חסיו סימן ט־‪.‬‬
‫יכולים לקבוע גם עמר גדול‪ ,‬ואם צריכים להורידם ולחזור‬ ‫בדין טספועת ם־ת וספחם שבלו דעושין מהן תכריכין למת‬
‫ולקובעם ע׳־י גדול האם צריכים גם לחזזר ולברך‪ .‬שם‪.‬‬ ‫חטמ סימן י׳‪,‬‬ ‫מצוד״‬
‫קפא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג‪-‬יז‬ ‫שו־ת‬
‫במצות הישיבד‪ ,‬ביחשלים ובקדושתר״ ובדין גגין ועליות לא‬ ‫מצוות התלויות בארץ‬
‫חי״ד סימן נ״ב‪.‬‬ ‫נתקדשו‪.‬‬
‫בענין קללת ט‪.‬ושע שלא לבנות את ידיחו‪ .‬חט״ז סימן ב*ב‪.‬‬ ‫מי שמינד‪ ,‬חרש המדבר ואינו שומע שליח להפריש תרומה‪,‬‬
‫במלחמה עם מואב אם מותר השחתת אילנות טומת‪.‬‬ ‫אם י ט ל לבסלו לאחר שבירך ולפני שעוד חרם‪ ,‬או שאפילו‬
‫חי״ז סימן ו׳‪.‬‬ ‫גם מחויב בכך‪ ,‬דברי הגרי־ל דיסקין ז*ל סה‪ ,‬וישוב דברים‬
‫האיסור של אל חתגר בם )עם מואם מלחמה אם נאמר רק‬ ‫עם‪-‬י שו־ת חתם סופר ז׳־ל והסברת דבריו‪ ,‬ודברי הגאב־ד‬
‫שם‪.‬‬ ‫למשה‪,‬‬ ‫טסשעבין ז־ל לסיוע לדברי החתם סופר‪ .‬חי*ז סימן ל‪-‬ב‪,‬‬
‫דין שאר ארצות שטבש מלך ממלכי ישראל‪ .‬חי״ז סימן ם׳‪.‬‬ ‫אודות הילפותא של *ובא הלוי'‪ ,‬וענין תליית חיוב תרו־מ‬
‫בלקיחת חלק ב א ח‪ ,‬ואם הוא דוקא בחיוב הנתינה‪ ,‬ודין‬
‫בדיני בן נח והיתר ישיבתן בארץ‬ ‫שאר ארצות שטבש םלך ממלכי ישראל‪ ,‬חי־ז סיסן מ׳‪.‬‬
‫בביאור וישוב דברי הרמביס בזה בסי־ג מה׳ שמימה ויובל‪,‬‬
‫בהדינים שבן נח מצווה עליד‪.‬ם עפ״י איזה דין מחויבים‬ ‫שם‪.‬‬ ‫והראב׳ד‪ ,‬והדדב‪-‬ז‪ ,‬והמשנה למלך‪.‬‬
‫חט״ז סימן נ״ה‪.‬‬ ‫להתדיין‪.‬‬ ‫בענין עלי הצטן וקליפי תפו*ז אם חייבים בתרו״ט‪ .‬שם‪.‬‬
‫צו התורה לבן נח על הדינין אם מטין רק על הקמת‬ ‫אם יש חיוב הבאת בטרים בכל עת בכורי פירות בשדט‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שופטים‪.‬‬ ‫חט־ו סיסן ס*ז‪.‬‬
‫סם‪.‬‬ ‫באיטר בן נח ללמוד תורה‪.‬‬ ‫בנוסחת ולקחתו מראשית כל פרי האדמה הכתוב בתורה‬
‫הדינין שבן נח צריך לקיימן כדי שיותר לו לשבת באת•‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בהבאת בכורים‪.‬‬
‫חט״ז מימן ס׳‪.‬‬ ‫אם הבאת ראשית בכורים קשור בראשית בטרי אדמתו‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בירור שיטת הרמב״ם והראב״ד‪.‬‬ ‫חי־ז טמן י*ט‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בקבלת גר תושב בזמן שאין היובל נוהג‪.‬‬ ‫מביאי בכורים אם היו קורין רק מה שכתוב בפרשה בתורה‪,‬‬
‫אם טתר להושיב גר תושב בעיר‪ ,‬וביאור הטונה‪ .‬שם‪.‬‬ ‫או שהיו קורין גם הדרש‪ ,‬וביאור בכוונת דברי הריח בזה‪.‬‬
‫איטר הישיבה ב א ח לב״ג אם נאמר על כל האומות‪ ,‬או רק‬ ‫חי״ז סימן כ ‪.r‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫על ז־ אומות‪,‬‬ ‫בירור בכוונת דברי הרמבים בה׳ מאכלות אמרות אודות‬
‫אם מספיק רק קבלה שלא לעבוד ע־ז כדי שיותר לשבת‬ ‫ספיחי שביעית‪ .‬ואם זה שספיחין אינם אסורים אלא מדבריהם‬
‫שם‪.‬‬ ‫בארץ‪.‬‬ ‫הוא דוקא בזרע שנפל קודם שביעית‪ ,‬אבל בזרע שנפל‬
‫חילוק בין קבלת כלל שלא לעמד ע״ז‪ ,‬לבין קבלת יחט‪.‬‬ ‫בשביעית גופיה אסור ספיחיה מן התורה‪ ,‬או שג׳־כ אינו‬
‫שם‪.‬‬ ‫חי־ז סימן ע*ג ובמילואים‪.‬‬ ‫אטר אלא מדבריהם‪.‬‬
‫הציווי שלא להושיבם אם הוא על כל ה א ח או רק על חלק‬ ‫חט״ז סימן כ״ב‪.‬‬ ‫אם מותר לרכוב על פרידה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ממנה‪.‬‬
‫ביאור כוונת הגר״א ז־ל באדרת אליהו שכותב שהגוים‬
‫שם‪.‬‬ ‫חדרים ב א ח ישראל צריכים לקייב! כל המצוות‪.‬‬ ‫ארץ ישראל‬
‫בהלכות חולים ורופאים ורפואות‬ ‫ארץ סיחון ועוג אי נתקדשה בקדושת ארץ ישראל קודם‬
‫ניתוחים והשתלות‬ ‫שנכנט לארץ מעבר לירדן והלאה‪ ,‬והגדרת הקדושות של‬
‫שני עברי הירדן גם לאחר שנכנט וכבשוה‪ .‬חטיו סימן ה׳‪.‬‬
‫אודות עריכת נסיונות רטאיים בבני אדם‪ .‬חי״ג מימן ק״א‪.‬‬ ‫חי״ד סימן ק*ה‪,‬‬ ‫בחשיטת יריחו עלשאר א׳י‪.‬‬
‫אם מותר לרופא להעט בבית הדין על תולה שבטיפולו‪,‬‬ ‫כיבוש ארצות נוספות כדין אס מתקדשות כקדושת הארץ‪.‬‬
‫והאם יש לשבועת הרופאים הכללית על סודיות רפואיות‬ ‫שם‪.‬‬
‫חי״ג סימן פ״א‪.‬‬ ‫השפעה על כך‪.‬‬ ‫קונטרס בבירור איסור הישיבה בארץ מצרים וגדריה‪,‬‬
‫אם יש משום גילוי סוד בהדרכת םטודנטים ל ‪ T‬מיסת‬ ‫חי׳־ד סימן פ׳־ז‪.‬‬ ‫ומה׳יז‪.‬‬
‫הטלה‪ ,‬וכמו כן אם יש בכך משום הלבנת פנים לחולה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בההבדל שבין ישיבה בחו״ל לישיבה במצרים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בענין האיסור של הושבת גר תושב בירושלים‪.‬‬
‫בדינא דהטדר זעאה מתבירו מרפאו רפואת הנפש אבל לא‬ ‫חי־ג טמן כ־ב‪.‬‬
‫רפואת ממון‪ ,‬ובירור שיטות הראשונים בזה‪ .‬תי״ג סימן נ״ו‪.‬‬ ‫אם מותר לעקור דירה מירושלים למקום אחר בא־י‪ ,‬ובירור‬
‫חולה מטכן שהרופאים ד^יאשו מלדפאותו‪ ,‬וטבל יטרים‬ ‫מקום החומר״ ואם עקירהמציון יותר קל‪ ,‬ואם מותר על מנת‬
‫קשים ממחלתו‪ ,‬אם מותר להגדיל לתת לו זריקות ארגעה‬ ‫חייג סימן כ׳׳ב‪.‬‬ ‫לחזור‪.‬‬
‫כמו מורפיום הגם שאינן מרפאות את המחלה והגם שעלול‬ ‫טונת ״עין עיסם־ הנאמר בגט׳ יומא ובגס׳ זבחים אם בשני‬
‫מאידך לקרב מיתתו ואותו הדבר גם על נתינת נרקוסיקה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫המקומות הממון הוא על אותו מקום‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג־יז‬ ‫שו״ ת‬ ‫קפב‬
‫ביאור מד‪,‬ח־ם ז׳׳ל זה שניתן רשות לרופא לרפא‪ .‬שם‪,‬‬ ‫לחולה מסוק חשוך מרפא‪.‬‬
‫אס ‪T‬וע על חולה מםוכן שבודאי ימות וסובל יסורים גדולים‬ ‫חלק י״ג סימן פיז וחלק י׳־ד סימן כ־ג‪.‬‬
‫אם מותר לקרב מיתתו‪ ,‬וביאור דברי הראי׳ש בנדרים‬ ‫תינוקות הנולדים עם מום בעמוד השדרה‪ ,‬אם מותר ל מ ע‬
‫חי*ד סימן ק*ד‪.‬‬ ‫והגרש־ק ז״ל בזה‪.‬‬ ‫בהם ניתוח ביום ראשון לל ‪T‬תם כדי למנוע עי־כ דהום של‬
‫כשהרופא מוצא אצל חולה ליקוי כראייה העלול במקרים‬ ‫קרומי המוח‪ ,‬והסיכון בזה הוא רק ב‪ 3-‬אחוז‪.‬‬
‫מסויימיס )כגון נהיגה וכדומה( לגרום לתאונה‪ ,‬אם מחויב‬ ‫חי*ג סימן פיח‪.‬‬
‫להודיע לשלסוגות המתאימים על מגבלות החולה‪.‬‬ ‫אם יש חובה ל‪3‬זפל בילודים כאלה ע״י ניתויחים חוזרים‬
‫חס־ו סימן י־ג‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בסיבוכים שיתעוררו בעת ‪.T‬‬
‫בחור החולד‪ ,‬במחלת סרטן ל׳־ע‪ ,‬ולא ידוע מזאת לא לבחור‬ ‫תינוקות שנולדים מונגולואים‪ ,‬כשמצוי אצלם היצרות קשה‬
‫ולא למשפחתו‪ ,‬שנשתדך‪ ,‬אם הרופא מחויב לגלות מזאת‬ ‫של התריסריון‪ ,‬אם מחויב הרופא לספל בהם כמלוא העצמה‬
‫שם‪,‬‬ ‫לכלה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫כולל ניתוחים‪.‬‬
‫אודות התקנת מערכת אוטומטית בבית חולים להשגחה על‬ ‫אם מותר לרופא לנתק את החולה ממכשיר הר‪,‬נשמה‬
‫מצבו של חולה מסוכן כתחליף להשגחה צמודה של כח אדם‪.‬‬ ‫המלאכותית כשהוא חסר כל חיות עצמית‪ ,‬ואין כל סיכוי‬
‫חס־ו סימן ל־ז‪,‬‬ ‫להצילו‪ ,‬או שלא יהא חייב עכ־פ להפעיל המכשיר מחדש‬
‫מאימתי אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב‪ ,‬ומתי כן הולכין‬ ‫מגון בדרך שהמכשירים יוצמדו לשעונים הדומים לשעוני‬
‫שם‪.‬‬ ‫אחר הרוב‪.‬‬ ‫שבת ויופעלו לתקופות קצובות‪ ,‬וכשיפסיק המכשיר לפעול‬
‫מה הדין בדברים שיש בהט סכנה אבל הוא דבר ממנהגו של‬ ‫לא יפעילוהו מחדש‪ .‬חי״ג סימן פ־ס‪ .‬וחיי־ד סימנים פ׳ פ‪-‬א‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫עולם ודרך הכרח‪.‬‬ ‫אודות הפסקת מתן דם‪ ,‬חמצן‪ ,‬אינפוזיה ואנסיביוסיקה‪,‬‬
‫חילוק בדין הכפיר‪ ,‬של האיש להאשה לעלות לא״י בין כשיש‬ ‫שם‪.‬‬ ‫וכדומד‪ ,‬לגוסס‪ ,‬שאין סיכדים לד‪,‬חלמתו‪.‬‬
‫סכנת דרכים בגלל שעת חירום ומלחמה‪ ,‬או לא בגלל זה‬ ‫רופא המסרב לבקר חולה שאינו מסוגל לשלם‪ ,‬אם ביה״ד‬
‫שם‪,‬‬ ‫הגם שעצם הנסיעה בים ברוכה בסכנה‪.‬‬ ‫חי־ד סימן כ״ז‪.‬‬ ‫כופין אותו לספל בו חגם‪.‬‬
‫היוצא למחלחמה מרצון עצמו אם הו־ל זה בגדר של‬ ‫אודות מה שבבתי חולים טתנים למתלמדים לבצע זריקות‬
‫שם ובמפתחות‪.‬‬ ‫מאעל־ד‪.‬‬ ‫לתוך הורידים וגורמים לחבלות‪ ,‬ואם מועיל הסכמת החולה‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫גדר של דשו ט רבים‪.‬‬ ‫‪ T ’n‬סימנים ל־ד‪ .‬ל־ו‪.‬‬ ‫ובביצוע כזה בשבת‪.‬‬
‫יש מקום לקיחד‪ .‬בחשבון מה שעל ידי ההשתמשות במערכת‬ ‫כהגדרת יציאת הנפש בסתם גוסס‪ ,‬וכן בסי שסבע ונמצא‬
‫אוטומטית יחסכו עי*כ כח אדם שישתמשו בו להצלת והגשת‬ ‫חי׳׳ד סימן פ״א‪.‬‬ ‫תחת המים‪.‬‬
‫טיפול לחולים אחרים שבבית החולים וביניהם מסוכנים‪,‬‬ ‫בדברי הספר בית לתם יהודה בהסברת דברי הרמ״א בהסרת‬
‫שם‪.‬‬ ‫ושלא נקרא בכה׳׳ג כחחים נפש מפני נפש‪.‬‬ ‫חי״ד סימן פ־ב‪.‬‬ ‫מלח מעל לשונו של הגוסס‪,‬‬
‫מתכונת השאלה הנ*ז היא כשגם לאחר מיכן ישאר עוד כח‬ ‫אס מותר להוציא לאחד המות קוצב לב שד‪,‬ושתל לחולה כדי‬
‫אדם בתדירויות בסמוך לחולה‪ ] ,‬אם כי לא ממש על ידו[‬ ‫חי־ד סימן פ״ג‪.‬‬ ‫שיוכלו להשתמש בי עבור חולה אחר‪.‬‬
‫כשעיניו פקוחות ואזניו קשובות על כל המתרחש והעתיד‬ ‫אודות השתלת עין ממת לגוף חי בביצוע ההוצאה והטיפול‬
‫להתרחש ‪ ,‬ולהגיש תוך שלשים שניות העזרה הדרושה‪ .‬שם‪,‬‬ ‫בד‪,‬שתלה‪ ,‬והמסייע לכך‪ .‬ומה לעשות בהיתר של ריקמה שלא‬
‫אס יש לחייב הורי ילדים ואת מנהליהם החינוכיים להפנות‬ ‫חי׳׳ד סימן פ־ד‪.‬‬ ‫משתמשים לצורך הד‪.‬שתלה‪.‬‬
‫את הילדים לפיקוח וטיפול עיניים כדי למנוע התפתחות‬ ‫אם מותר למתלמד לבצע ניתוח לאדם תחת הרדמה כלליה‬
‫קוצר ראיה‪ ,‬והחיוב שיש בוה על המוסדות הציבוריים‬ ‫באשר שברור שהניתוח אצל המתלמד יקח יותר זמן‬
‫והממשלתיים לד‪,‬קציב תקציבים כספיים למטרה זאת‪.‬‬ ‫וההרדמה צריכה להיות יותר ממושכת‪,‬‬
‫חס׳׳ו סימן מ׳‪.‬‬ ‫חי־ד סימנים פ״ד ופ׳ה‪.‬‬
‫כיאור והסבר לדברי הרמב־ס בפיהמ״ש לנדרים בחיוב‬ ‫פיתשים על מאמרם ז־־ל סוב שברופאים לגיהנס‪ ,‬שם‪.‬‬
‫הרופא מה*ת לרפאות חולי ישראל‪ ,‬וכן על כל אדם‪ ,‬או‬ ‫בהג־ז‪ ,‬ואם כתוצאה מזה ערם לחולה מיתה או נזק טפני מה‬
‫בגופו או בממוט אובחכמתואו בכל דרך שהוא‪ ,‬שם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫דינו‪.‬‬
‫אם טחוייבים לפעול כג׳־ז ואפילו נגד רצוט של החולה‪.‬‬ ‫אודות הפסקת הריון בגלל המחלה הנקראת תיי‪-‬זקס כאשר‬
‫שם‪.‬‬ ‫מאבחנים את המחלה בעובר כעמר שלשה חדשים מההריון‪.‬‬
‫החיוב כנ׳׳ז הוא בין כשד‪.‬מחלה מסוכנת ובין כשאינה‬ ‫חי״ג סימן ק״ב‪ ,‬וחלק ' ‪ T‬סימנים כ״ז ק׳ וחס׳׳ו סימן ג־‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫סכובנת‪,‬‬ ‫חי*ד סימן ק*‪.‬‬ ‫על דרכי הפלת עובר לצורך גדול‪.‬‬
‫בהעלמה מהחיוב הנ*ז עוברים גם על הלאו של לא תוכל‬ ‫עוד בהנ*ז ובשיטת הרמב‪-‬ם אי עובר נקרא נפש‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫להתעלס‪.‬‬ ‫חס־ו סימן י״ג‪,‬‬
‫כשהוציא הוצאות שלא על דעת החולה‪ ,‬אם מחויב החולה‬ ‫ע*ד בדיקת מי השפיר כדי לגלות מקרה של ׳־מועולודיזם״‬
‫שם‪,‬‬ ‫לאחר מיכן להחזיראת ההוצאות‪.‬‬ ‫אצל העובר‪ ,‬ובהפסק הריון כמקרים הגיל‪.‬‬
‫חי״ד סימנים ק׳־א ק־ב‪.‬‬
‫קפג‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫טפתהית כלליות לחלקים יג״יז‬ ‫שו״ ת‬
‫חייז סימן י־א‪.‬‬ ‫רגע שפסק גופו מלחיות בפועל‪.‬‬ ‫בחורה שלא נמצא אצלה לא נרתיק ולא דחם אלא שחלות‬
‫זה שאסור להתרפאות בדית אם הוא דוקא כשלוחש על‬ ‫בלבד ובנו לה בניתוח פלאססי נרתיק על מגת שתוכל‬
‫חייז סימן ל־‪.‬‬ ‫המכה בדייקא‪ ,‬והגדרים בזה‪.‬‬ ‫לקיים יחסי אישות‪ ,‬וללדת בטוח שלא תוכל לעולם‪ ,‬אם‬
‫אודות אמירת תחלים והיה׳׳ר שאומרים לאחר מיכן עבור‬ ‫מחובת הרופא לד‪,‬ודיע על כך לבחור שעומדת להנשא לו‬
‫תילה אם אין בזה גדר של איסור התרפאות בדית‪ .‬שם‪.‬‬ ‫כדי להסיר מכשול מלפניו‪ ,‬ואם לא יהא בזה כאשד יספר לו‬
‫ישוב קושית החתם סופר מה שמקשה על דרשת הזיל את‬ ‫כל חשש של לה*ר‪ ,‬ובמקרה שהבטיח לה שלא לגלות אם‬
‫הקרא של וחי בהם‪ ,‬ולא שימות בהם‪ ,‬ודברי הגאון הנצי־ב‬ ‫יכול להפר הבטחתו‪ ,‬ובנוגע לשבועת הרופאין לשמור על‬
‫חי״ז סימן ליב‪.‬‬ ‫זיל על קושיא ואת‪.‬‬ ‫הט׳־ו סימן ד׳‪.‬‬ ‫סודיות רפואית‪,‬‬
‫באיסור השתלח לב וכבד מאדם לאדם‪.‬‬ ‫אודות הנהגה בביקור לחולה שישב׳ם וחילוק בין עמידה‬
‫חייז סימן ם־ו ובמילואים‪,‬‬ ‫לבין ישיבה מסביב למיטתו‪ ,‬ועצה של הליכה אנה ואנה‬
‫חיות בעל חי אם קשור במוח או בלב‪ ,‬ובביאור דברי חזיל‬ ‫חייז סימן כ׳‪,‬‬ ‫ונענוע בראש‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ביומא דיוצא שעיקר החיות הוא באף‪.‬‬ ‫שאלות הלכתיות שונות שמתעוררות כניתוח לב שמסדרים‬
‫חומרת הבעיא היא לא רק לגבי התורם‪ ,‬בי אם גם לגבי‬ ‫מתוך ניתוק הלב מן החולה עד סיום הניתוח‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫הנשתל‪.‬‬ ‫חט־ז סימנים כ*ד ‪.TO‬‬
‫בהחיוב לחשוש לחיותו של אדם כל עוד שנרגש בו נשימת‬ ‫טטל הלב אם הוא בכלל נבילה או רק בכלל לטריפה‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫חוטם או פעימות לב‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫אם בל עוד שישנו חיות באיוד‪ ,‬אבר מד‪.‬אברימ נחשב עדיין‬ ‫כשנמצא כבר לפני הרופא קרום מעין מת יהודי אם מיתר לו‬
‫שם‪.‬‬ ‫כחי‪ ,‬דברי החים בזה‪ .‬וכן הפ*מ בירושלמי‪.‬‬ ‫לכתחילה לבצע את ההשתלה לחולה אשר יש סכנת עיורון‬
‫שם‪.‬‬ ‫בנאמנות הרופאים‪.‬‬ ‫חט־ז סימן ל‪-‬ד‪.‬‬ ‫לעינו‪.‬‬
‫המושתל אם נשאר חי לשנה ויותר אט יתכן אפ׳יה שנשאר‬ ‫בחיוב להתרפאות ודרישה ברופא נוסף‪ ,‬ויחד עם זאת לא‬
‫שם‪.‬‬ ‫בגדר טריפה‪.‬‬ ‫להסיר הבטחון ברופא כל בשר ובהנהגת הרופא בזה‪,‬‬
‫חומר האיסור הוא אפילו אם לוקחין הלב או הכבד מבי‬ ‫חי־־ז סימן ב׳ ובמילואים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שאיט שפוי בדעתו‪.‬‬ ‫חולד‪ ,‬המסרב לקבל טיפול רפואי ומסכן את עצמו‪ ,‬האם מוטל‬
‫באיסור להציל אדם לחיי עולם בדמו של אדם טריפה או‬ ‫חוב על הרופא להכריתו אפילו בכה לקבל טיפול‪ ,‬ולחלל‬
‫בדמו של מי שאין לו סיכוים לחיות כי אם חיי שעה בלבד‪.‬‬ ‫חי*ז סימן בי‪.‬‬ ‫אפילו את השבת‪.‬‬
‫חייז סימן עיג‪.‬‬ ‫בתועלת קבלת תרופות סכעיות כדי שיחול עליהם‬
‫הברכחיך בכל אשר תעשה‪ ,‬ודברים נפלאים מהחיס זיל‬
‫קבורה קריעה אונן אבילות‪ ,‬ניחום אבלים‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בדה‪.‬‬
‫טומאת כהנים וניתוחי מתים‬ ‫אם אדם יכול לשפוט על עצמו על המדריגה הרוה‪.1‬ית שהוא‬
‫לסרב לקבל טיפול רפואי אצל‬ ‫נמצא עד כדי שיוכל‬
‫בהא דלא מדקדקין לקרוע כשעומדים בשעת יציאת נשמה‬ ‫רופא‪ ,‬וביאור דברי הרסב״ן בזה עה־ת ובספרו תורת האדם‪,‬‬
‫חייג סימן ליה וחי ‪ r‬סימן נ׳‪.‬‬ ‫של אחד מישראל‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ויתר המפרשים‪,‬‬
‫חילוף בגדים לאבל משום לכלוך ועירבוביא‪ .‬וכן החלפת‬ ‫אם אפשר לקיים מצות ביקור חולים על ידי שליח‪.‬‬
‫והצעת לבני מיסה בגלל הניז אם מותר‪ .‬חייג סימן טיא‪,‬‬ ‫חי •ז סימן ו׳‪.‬‬
‫כהן שנקטעה לו אצבע בתאונה אט מותר לנסות לחבר לו‬ ‫אודות דחיית חיי שעה מפגי חיי עולם בהשתמשות בפכוגת‬
‫את האצבע חורה לגופו על ידי ניתוח פלסטי ולא לחוש מה‬ ‫חי־ז סימן י'‪,‬‬ ‫החייאה‪.‬‬
‫שבינתיים נטמא עייכ הן באהל והן במגע‪ ,‬ובמיוחד בכהנים‬ ‫קונטרס בירורים נרחבים אודות הקדמת הצלח חיי אדם לחיי‬
‫בזהיז שהם טמאי מתים‪ .‬חייג סימן צ׳‪ ,‬והי־ד סימן עיה‪.‬‬ ‫עולם על פני הצלת אדם לחיי שעה בלבד‪ ,‬ואודות איסור‬
‫אם מותר לנתח את המת ולהוציא אח אחד מאבריו לשם‬ ‫להציל אדם לחיי עולם בדמו של אדם טריפה או בדמו של מי‬
‫השתלתו בחולה מסוכן‪ ,‬ואם מותר לשם כך לעכב יציאת‬ ‫שאין לו סיכוים לחיות כי אם חיי שעה בלבד‪ ,‬ואם יש נפים‬
‫חייג םימן ציא‪.‬‬ ‫נפשו של התורם‪.‬‬ ‫בין היכא שהודאי רוצה עי־כ להציל את עצמו‪ ,‬לבין‬
‫בדין קבורת ב׳ מתים בקבר אחד וכמה ש ‪r‬ור המחיצה שיש‬ ‫שהמדובר להגשת הצלה מזה עיי גוף שלישי‪.‬‬
‫חייג סימן ציב‪.‬‬ ‫לעשות ביניהם‪.‬‬ ‫חי־ז סימן ע■ב‪.‬‬
‫עיר מי שזנה את אשתו והלך ונשא בערכאות נכרית ומסרב‬ ‫בירורי הסוגיות להנז־ל בנדרים ד׳ כיב ע׳׳א‪ ,‬בע־ז ד׳ י*ח‪,‬‬
‫לשוב לאשתו‪ ,‬וגם מתחמק מלפטרה בג־פ‪ ,‬האם חייבים‬ ‫שם‪.‬‬ ‫והודעת ד׳ ייג ע־א‪ ,‬ובבא סצ ‪r‬א ד׳ סיב‪.‬‬
‫הקרובים להתאבל אחר מיתת איש כזה‪ ,‬ובן אם יש לקוברו‬ ‫חולה שעשו לו ניתוח לב פתוח ובסיום הטיפול לפני שחזרו‬
‫בביה־ק היהודי ולו סמוך לגדר‪ ,‬ולהתעסק בקבורתו ולויתו‪,‬‬ ‫וחיברו לבבו אל מחזור הדם מת‪ ,‬מאימתי נחשב הוא למת‪,‬‬
‫ומה המה דרכי ההתראה והאיומים שיש להתנהג אתו‪.‬‬ ‫האם משעה שנותק לבבו לפני הניתוח‪ ,‬או דילמא רק מאותו‬
‫ציץ אליעזר חי׳׳ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג־יז‬ ‫שו ״ ת‬ ‫קפד‬
‫בשימת ר״ת ודעיפיה שבאותו יום שנטמא הכהן איננו מוזהר‬ ‫ושעי״ב יופעל עליו גם לחץ שיסכים לפטור את אשתו‬
‫שם‪.‬‬ ‫מליסמא כי אם ר‪ p‬מדרבנן‪ ,‬ונפקא מיניה בזה״ז‪.‬‬ ‫חי־ג סימן ‪.r 1‬‬ ‫היהודיה בג־פ‪.‬‬
‫אם מותר לכהן לשרת בתפק ‪ T‬בבייח משום צורך פדנסה‪.‬‬ ‫אם מותר לבן ליקבר כקבר שאביו קנה לו עבור עצמו וגם‬
‫שם‪ .‬וחי‪-‬ן סימן ח׳‪.‬‬ ‫חצב הקבר ולאחר מיכן נקבר במקום אחר ונשאר קבר זה‬
‫שם‪.‬‬ ‫בדין טומאה ע־י המשכת אהלים‪.‬‬ ‫חי־ג סימנים צ׳־ה צ־ו‪.‬‬ ‫פנוי‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ביחוסי כהונה ‪n‬ה ‪.r‬‬ ‫באמ ‪T‬ת קדיש לאונן בשבת ואם חייב בק־ש ותפלה בשבת‬
‫דבר פלא בספר בן יהו ‪T‬ע להגה־ח בעל בן א״ח ז״ל בעניז‬ ‫חי״ג סיםן מ־ז‪ ,‬וחי׳ד סיםן י־ב‪.‬‬ ‫לדעת הרמב׳־ם‪.‬‬
‫חט׳־ז סימן ל ‪.r‬‬ ‫נתו׳־מ‪.‬‬ ‫בעדיפות להיקבר ביתשלים יותר מכללות ארץ ישראל‪.‬‬
‫באיסור לקבור מתי עכו״ם בכית קכחת ישראל‪.‬‬ ‫חי״ד סימן ע׳ס‪.‬‬
‫הס־ז סימן ל־ו‪.‬‬ ‫מי שלא ביקר על קבר אביו עשר שנים אם יכול לבקרו עוד‪.‬‬
‫אם מד‪,‬ני מה הפסק מחיצה או הקצעת מקום מיוחד בריחוק‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ובאיזה אופן‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫מקום והפסק מחיצה גם יחד‪.‬‬ ‫אודות אהל קבר ישמעאלי הנמצא כחדר מתחת לתקרה‬
‫איך לד״תנהג אם קברו בסעות עט*ם בקברי ישראל‪ .‬שם‪.‬‬ ‫ומתוך הקבר יש חלון פתוח אל בית שער לחצר שיש לו‬
‫בדעת האור זחע דמקום הקברות הוקצה למצותו‪ .‬שם‪.‬‬ ‫תקרה‪ ,‬וכן יש דלת נעולה לצד הרחוב‪ ,‬אס מותר לכהנים‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם חפרו באר מיס כביד‪*,‬ק אם מותרים המים‪,‬‬ ‫חי״ד סימן פ־ו‪.‬‬ ‫ליכנם שם‪.‬‬
‫קטן או עט״ם שקרע בגדיו של החייב לקרוע ע־פ ציוויו אם‬ ‫עין שהוצאה ממת והוציאו ממנה הקרנית לשם השתלה‬
‫חסש סימן ל־ס‪,‬‬ ‫יצא החייב עי־כ יד״ח‪.‬‬ ‫לחולה‪ ,‬אם חייבים לקבור את שארית העין‪ .‬חט״ו סימן י״ג‪.‬‬
‫סומא המבקר אצל הטתל המערבי אם חייב לקרוע כדין‬ ‫אם חייבים לקבור עין שהוצאה בניתוח לחולה‪ ,‬או אפשר‬
‫שם‪.‬‬ ‫הרואה ירושלים ומקום המקדש‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫לשמרה לשם הוראה לסטודנטים‪.‬‬
‫סומא העומד בשעה שנשרף ס־ת אם מחויב לקרוע‪ ,‬שם‪.‬‬ ‫אודות שביל בביה־ק שאין לו ארבע אמות כינו לבין‬
‫ממע בניחום אבלים מנחמים בלשון ״המקום״ ינחם אתכם‪.‬‬ ‫הקברים‪ ,‬ושמו מחסום מברזל גבוה עשרה טפחים ובין מום‬
‫חי״ז סימן ז׳‪,‬‬ ‫למוט יש ריוח יותר מטפח‪ ,‬והוא ני ‪ , T‬אם יכול לשמש‬
‫בד‪,‬ן שהוא חולד‪ .‬שאין ט סכנה אם מותר לו לד״תאשפז בבית‬ ‫כמחיצה שתכלו הכהניס להכנם לבית החיים דרך השביל‪.‬‬
‫חולים אשר לא ימלט שלא יטת שם סי שד‪,‬וא בזמן האישפוז‪.‬‬ ‫חס־ו סימן מ־ב‪.‬‬
‫חי״ז סימן כ׳‪.‬‬ ‫‪ T 7‬כניסה לכהן במכונית אל תוך ביה־ק בדרך המובילד‪,‬‬
‫בשנד‪ ,‬מעוברת אם צריך האבל להתפלל לפני העמוד גם‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בין הקברים‪.‬‬
‫חי״ז סימן מ־ג‪.‬‬ ‫בשבת תשלום הי״ב חדש‪.‬‬ ‫אשה שנתגרשה על תנאי אם מותרת להתאבל על בעלה‪.‬‬
‫אם צריך ביום חשלום הי״ג חדש לבקר על הקבר בביה״ק‪.‬‬ ‫חם־ו מימן נ־ו‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫תשמיש המטה עם מי שאיט יודע שמת א מת‪.‬‬
‫בירור שיטות הב״י והרמ״א באיסור לבישה לאבל אחר‬ ‫חם־ו סימן נ׳־ו‪.‬‬
‫שלשים בגדים חדשים או מגוהצים עד הרגל ויגערו בו‬ ‫להתגלות עדות חדשה לד‪,‬יתר כניסת כהנים לקבר רחל‬
‫חי״ז סימן מ״ד‪.‬‬ ‫חביריו או עד י־ב חדש‪.‬‬ ‫חטיו מימן ס־׳ח‪ ,‬וחט־ן סימן י*ח‪.‬‬ ‫אמנו‪.‬‬
‫בללבוש בגדים חדשים כשצריכים להם שמצריכים שאחר‬
‫ילבשם זמן מה‪ ,‬אם זה נאמר גם כבגדים העשוים לזיעה‪.‬‬ ‫כהן חולה ששוכב בבית חולים גדול שרוב החולים הם‬
‫שם‪.‬‬ ‫יהודים‪ ,‬אפילו שיש בו סכנה‪ ,‬אם מחויב הדבר שדלת החדר‬
‫אם אשה יטלה לד־גיחז סעודת הבראה לגבר‪.‬‬ ‫שבו הוא שוכב ישאר סגור מחשש למת‪ ,‬ויפתחוהו רק לשם‬
‫חי״ז סימן מ״ה‪.‬‬ ‫בירןר רופאים וד״כנסת אוכל וכדומה‪ ,‬וכמו בן אם מותר לו‬
‫בן הסמוך על שולחן אביו אם יכול להכתת לאביו‪ .‬שם‪.‬‬ ‫לצאת מחדרו לבית הכנסת שמתחת אותו גג לשם חפלה או‬
‫אשד‪ ,‬שנתגרשה על תנאי ומת הבעל אם רשאית לבכות עליו‬ ‫לכה־פ לשם קיום מ־ע דאורייתא כגון לשמוע קול שופר‪,‬‬
‫חי״ז סימן מ״ה‪.‬‬ ‫ולהספידו‪.‬‬ ‫וזאת לאחר שבירר לפני צאתו מחדדו שאין באותה שעד‪ ,‬פת‬
‫בד‪,‬א דאין המנחטין רשאים לפתוח בדברים עד שיפתח האבל‬ ‫חט״ז סימן ל״ג‪.‬‬ ‫כבביה־ח‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בתחילה‪.‬‬ ‫סומאה מחדר לחדר אם הוא מדאורייתא‪ ,‬או רק מדרבנן‪ ,‬ואם‬
‫מענין תלישת עשבים והשלכתם אחר גוום שנוהגים‬ ‫יש חילוק בין אם פתוח רק טפח או ג׳ טפחים ויותר‪.‬‬
‫כשחוורים הזרה מבית הקברות‪ .‬וממנהג גם לקחת עפר‬ ‫שם‪.‬‬
‫שם‪ ,‬ובמפתחות‪.‬‬ ‫ולהריח לפני השלכתן‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫שימת הראב ‪ r‬בסומאת כהנים בוה־ז‪,‬‬
‫קפה‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג‪-‬יז‬ ‫שו ״ ת‬
‫בנידון בחור שהוחזק לכהן ובא בקשרי שידוכין עם בחורה‬ ‫חלק אבן העזר‬
‫שאביה יהודי ואמה גיורת שהתגיירה לפני לידת אותה הבת‬
‫וההריון היה שלא בקדושה‪ ,‬אם יש מקום להתירן בשעת‬ ‫בהלכות פריה ורביה‬
‫חי־ו סימן מ׳׳ז‪.‬‬ ‫הדחק להנשא זל׳׳ז‪.‬‬
‫ביסוד האיסור של גיורת לכהן אם הוא מה״ת או מדרבנן‪,‬‬ ‫זוג געיר שנולדו להם שני ילדים לקויים בליקוי ג־נסי‪ ,‬אם‬
‫שם‪.‬‬ ‫והיכי שברור לנו שלא נבעלה בגיותה‪.‬‬ ‫יש להם היתר לשמש בטוך לזמן מה‪ ,‬כי הסיכויים לילדים‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם יש בזה׳יז דין כהן גמור‪.‬‬ ‫חס־ו סימז מ״ג‪.‬‬ ‫בריאים כ ע ^ המה רק בחמשים אחח‪.‬‬
‫אודות כת הפלשים )אתיופיים( שצריכים גירות גמורה‬ ‫באיזו מדה מצרים המה עוד לקיים מצות פו״ר במצב מה‪.‬‬
‫במילה )או בהטדימ וטבילה‪ ,‬ואודות יחוסם‪ ,‬חית סימן מ*ח‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫דעת תורה של עוד גאונים על כך‪ ,‬ומו״ם עם הגר׳־י וועלץ‬ ‫במדה שהאשה הנ״ז תכנם בהריון‪ ,‬אם פותר לה לבצע‬
‫שם‪ ,‬ובמילואים‪.‬‬ ‫ו׳׳ל‪ ,‬על אודות כיתות דומות‪.‬‬ ‫בדיקה הנקראת •אמניוםססים״‪ ,‬ואם מותר להפיל ולד‬
‫וד־ז סימן ם*ט‪.‬‬ ‫טריפה אם חייב לישא אשה ובפו‪-‬ר‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫שנמצא לקוי אחרי בדיקה זו‪.‬‬
‫חי״ז סימן ם־ם‪,‬‬ ‫אודות הפלה מלאכותית‪.‬‬ ‫מי שהוליד בן ובת נכים בגוף ובנפש‪ ,‬אם קייס כבר על ידם‬
‫נ ‪T‬ון תביעת היתר נישואין גם באמתלא נוספת שלא קיים‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מצות פו*ר‪,‬‬
‫עדיין מצות פו*ר כי יש לו ממנה רק בת‪ .‬חי״ז סימן ג*ה‪.‬‬ ‫תאומים שנולדו דבוקים זה בזה )תאוטי־סיאם( אחד זכר‬
‫שם‪.‬‬ ‫כשיש ספק בכוונת הבעל אם הוא לשם שמים‪.‬‬ ‫ואחד נקבה‪ ,‬אם קיים בהם מצות פריה ורביה‪.‬‬
‫בעדות המזרח שנשבעים שלא לישא עליה אחרת‪ ,‬ונוסחת‬ ‫הנולדים כנ*ז אם מותר להם להנשא כיון דאסור לשמש בפני‬
‫שם‪.‬‬ ‫הכתובה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫‪:‬כל הי‪.‬‬
‫היכא שידע מקודם שהיא מבוגרת ממנו בהרבה‪ ,‬והיכא‬ ‫אם ישגה אפשרות לאסור נשואי קרובים המותרים להנשא‬
‫שהיתה כבר למעלה מגיל ארבעים שנה כשנשא אותה‪.‬‬ ‫זל־ז מן הדין‪ ,‬בגלל חששות למקרים של עוורון וכדומה‬
‫שם‪ ,‬ובמפתחות‪.‬‬ ‫לצאצאיהם שיוולדו מנשואין כאלה כתוצאה מפגם משפחתי‪.‬‬
‫חם־ו סימן מ ‪,r‬‬
‫אישות ועגונות‬ ‫בדברי הגם׳ והפוסקים בזה מהד‪ ,‬ומאידך דברי ר־י החסיד‬
‫שם‪,‬‬ ‫בזה‪ ,‬ונסיוץ להתאים דברי ריה*ח עם דברי חז־ל‪.‬‬
‫אשת איש שנתעברה דרך הפריה מלאכותית מגבר זר שלא‬ ‫חילוק בין דורות קדמונים שכוונו לש*ש‪ ,‬לבין הדורות‬
‫בידיעת בעלה‪ ,‬אם נאסרת על בעלה‪ ,‬ואם דינה לצאת בג־פ‬ ‫שם‪,‬‬ ‫האחרונים‪.‬‬
‫בלא כתובה‪ ,‬ואם יש על הולד חשש פסול של ממזרות‪,‬‬ ‫זעדות שמות שוים בין אבי המדוברת לבין המדובר‪ ,‬שם‪.‬‬
‫חי־ג סימן צ ‪.r‬‬ ‫חמיו סימן מ־ה‪.‬‬ ‫הפרייה מלאכותית כתוך מבחנה‪.‬‬
‫א־א שנמצאת מעוברת שלא מבעלה אם יש לה נאמנות‬ ‫התלבטויות הפוסקים בהזרעה סלאטתית מש •ז של הבעל אל‬
‫לטעון שלא זינתה אלא נתעברה בדרך של הפרייה‪-‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫תוך רחמה של האשה‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫מלאטתית‪.‬‬ ‫הזרעה מלאכותית מזרע של תורם זר איסור המור הוא‬
‫שם‪.‬‬ ‫בהא דגשים הממוללות זו בזה כשרות לכהונה‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ותועבה גדולה היא‪.‬‬
‫בהזרעה טלאטתית בעירבוב זרע הבעל עם זרע אחר‪ .‬שם‪.‬‬ ‫האיסור הוא אפילו מזרע של עכוים‪ ,‬ואפילו לרחמה של‬
‫האם יש אפשרות לקבוע זהות אבהות על יסוד תוצאות‬ ‫שם‪.‬‬ ‫פנויה‪.‬‬
‫חי־ג סימן ק״ד‪.‬‬ ‫בדיי^׳ת סוגי דם‪.‬‬ ‫הפרייה מלאטתית בתוך מבחנה מש״ז של הבעל הוא הרבה‬
‫אודות ניתוק העורק בניתוח הפרוססט‪.‬‬ ‫יותר חמור עפ*י ההלכה מהזרעה מלאכותית םש*ז של הבעל‬
‫‪ r ’n‬סימן צ ‪ T‬וחט*ו סימן ג׳‪.‬‬ ‫לרחמה של האשה מכפה וכמה בחינות‪ ,‬הן מבחינה ענינית‬
‫חולה מסוכן הזקוק לניתוח בחו׳־ל ולפניו ב׳ מקומות‪ ,‬הא׳‬ ‫שם‪.‬‬ ‫והן מבחינה עובדתית‪.‬‬
‫שיוכל לאכול בכשחת‪ ,‬והב׳ שלא יוכל לאכול בכשרות‪.‬‬ ‫אין האיש מקיים מצות פו־ר בדרך של הזרעה מלאכותית‬
‫אבל ריפויו יקח רק חצי הזמן ממה שיקח במקום הב' שיהא‬ ‫בתוך מבחנה‪ ,‬ואין התייחסות בין הולד לבין האיש נותן‬
‫חיי׳ד סימן צ״ד‪.‬‬ ‫לו שם כשרות‪ ,‬מה עליו להעדיף‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫הזרע וכן לאשה כי ‪ w‬לחופרא בלבד‪.‬‬
‫כשחותכים שביל הזרע בניתוח הפתססט אם אין לחוש לאחר‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ע ‪ r‬הרכבות זרות ביחסי אישות‪,‬‬
‫םיכן לד״וצאת זרע לבטלה כשיבוא במגע עם אשתו היות‬ ‫כמה סוגים מבהילים בד‪,‬פרייד‪ ,‬טלאסתית במבחנה‪ .‬שם‪.‬‬
‫ובשעת הביאה נעקר הזרע מם?ךסו ובא אל המקום שנחתך‬ ‫בביצוע עקרות זמנית אצל אשה שהרופאים חוששים‬
‫‪ T»n‬סימן צ־ה‪.‬‬ ‫ולא יכול לצאת החוצה‪.‬‬ ‫חם*ז סימן מ־א‪,‬‬ ‫לבריאותה אם תכנם להריון‪.‬‬
‫אודות קשירת החצוצרות באשה המסתכנת בלידה‪ ,‬וילדה‬ ‫אודות בדיקת זרע מביצת אדם המוחזק לעקר על ‪T‬י בדיקת‬
‫כבר לבעלה יותר מבן ובת‪ ,‬ובגלל מחלותיה אין אפשרות‬ ‫מחם ושאיבה כדרך ששואבים דם לבדיקה‪ ,‬או ע־י חתיכת‬
‫חי״ד סימן צ ‪.r‬‬ ‫בנתינת תכשיד־מניעה אחר‪.‬‬ ‫חסת סימן מ*א‪.‬‬ ‫פיחר מבשרו‪,‬‬
‫ציץ אלי ‪7‬זר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג‪-‬יז‬ ‫שו״ת‬ ‫קפו‬
‫שם‪.‬‬ ‫וניעור האיסור כשמגדשה‪.‬‬ ‫טנדר האיסור של ונשמרת מכל דבר רע בדרך כלל‪ ,‬ובמחנה‬
‫בדין שאנפחד־א באיש הפכפך שמתעולל עלילות כרשע‪ ,‬או‬ ‫מלחמה בפרס אשר בא עליה אזיורה ממחדת‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫בהוחזק כפרן‪.‬‬ ‫‪ ran‬סימן ג־ג‪.‬‬
‫ישוב דיבורי הרמב־מ בפי׳׳ג מה׳ גירושין הכ״ח והכ׳־ס בהא‬ ‫הרהור בנשים‪ ,‬אם האיסור הוא מצד עצמו או מפני שעי־כ‬
‫דאין בודקין עדי נשים בדו״ח‪ ,‬ובהא דהתירו חבמיס הערוה‬ ‫יבוא לידי סומאה ואם לא בא לא חל חלות האיסור‬
‫החמודה בעדות אשה ועד מפי עד ומי‪ ,‬חי־ז סימן מ׳׳ו‪.‬‬ ‫שם‪,‬‬ ‫כשלעצמו‪.‬‬
‫גר שנשא שתי אחיות גיורות אס מפרישים אותו מאחת מהן‪,‬‬ ‫בהאיסור דקירוב בשר כעריות אם הקירוב בעצמו עצם‬
‫ואם יש חילוק בזח בין אם נשא אותן בגיותן או בגירותן‬ ‫שם‪.‬‬ ‫האיסור‪.‬‬
‫‪ r ’n‬סימן מ־ס‪.‬‬ ‫ובנשואי תאומי‪-‬סיאם‪.‬‬ ‫אי איכא איסור גילוי ראש בבעולות בלי נישואין‪.‬‬
‫מי שאמו ישראלית ואביו גוי כשנושא אשה אם מחויב להודיע‬ ‫חס*ו סימן נ״ה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫לה מפגם יחוסו זה אע״פ שהוא כשר לגמרי‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אי מהני הנחת יד לכיסוי השערות‪.‬‬
‫גר או גיורת כשמתחתנים אם מחויבים להודיע לצד השני‬ ‫איסורי עריות ואישות אס הדבר תלוי בעיקר באם במציאות‬
‫שם‪,‬‬ ‫שרוצים להתחתן עמהם ממצבם זה‪.‬‬ ‫חט־ז סימן כ״ד‪.‬‬ ‫האוסר עדנו חי‪ ,‬או לא‪.‬‬
‫בהא דאשה שנתאלמנה או נתגרשה צריכה לחמת ג׳ חדשי‬ ‫דין להלכה למעשה בהיתר עגונה‪ ,‬ופרסות העובדא‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫הבחנד‪ ,‬אפילו כשהיה בעלה סרים‪,‬‬ ‫חט־ו סימן נ״ט‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫כדברי הרמ״א באה״ע מי׳ כ׳׳א סעי* ה׳‪.‬‬ ‫בגדר אבד זכרו ואם יצאה האשד‪ ,‬עי״ר שאבד זכרו עכ״פ‬
‫שם‪.‬‬ ‫לאה־ע סימן כ*ג סעי׳ ו׳‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מאיסור תורה‪.‬‬
‫בירור הלכה בזוג שנתגרשו בהסכמה‪ ,‬ונחשדה על פלוני‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בהא דאין בודקין בעדי נשים בדרישה וחקירה‪.‬‬
‫וחיתה אתו לאחר הג־פ והרתה ממנו‪ ,‬אם מותרת להגשא לו‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בעדות קרובים‪.‬‬
‫חי־ז סימן נ׳׳ד‪.‬‬ ‫גדר עכו־ם מסיח לפי תומו‪ ,‬ובעד מפי עד מםל*ת‪ ,‬או‬
‫בענין חשש לעז־הבנימ היכא שנולדו שלא במסגרת נישואין‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בסתמא‪ ,‬והיבא שיש ספק בדבר‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בעד מפי עד אם יש להזמין את העד הראשון כשד‪,‬וא בעיר‪.‬‬
‫שם‪,‬‬
‫בהלכות יחוד‬ ‫אם בסתמא יש לחשוש לפסולי עבירה‪,‬והדין בזה היכא‬
‫שם‪,‬‬ ‫שכבר יצאה מגדר של איסור תורה‪.‬‬
‫אם מותר לאשה ללמד בנים בבי׳׳ם במסכנות שבימינו‪ ,‬ואם‬ ‫מורשה היכא שאין לו הנאה מעדותו אם נאמן להעיד שמת‬
‫חי־ד סימן צ׳־ז‪,‬‬ ‫יש הבדל בגיל הבנים‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בעלה‪.‬‬
‫בדין יחוד כשבעלה בעיר‪ ,‬ובביאור סוגית הגט׳ בסוכר‪,‬‬ ‫בצעירה ורדופה להנשא אם נחשב עי־כ הדבר כבז־מבד‪.‬‬
‫חט׳׳ו מימן ם־ו‪.‬‬ ‫בנוגע לחופה בסוכה‪.‬‬ ‫שם‪,‬‬
‫חס׳־ז סימן מ־ז•‬ ‫בגדרי יחוד וכיעור‪.‬‬ ‫בהורה שלא נמצא אצלה לא נרתיק ולא רחם אלא שחלות‬
‫בגדרי התיחדות לשם זנות‪ ,‬ורגלים לדבר‪ ,‬כדי לאסור עי־כ‬ ‫בלבד‪ ,‬ובנו לה הרופאים בניתוח פלאסטי נרתיק על מנת‬
‫אשה על כעלה‪ ,‬או להצטרף עי־כ לעד טומאה‪.‬‬ ‫שתוכל לקיים יחסי אישות עם גבד‪ ,‬אבל ללדת בטוח שלא‬
‫חי־ז סימן נ״ז‪.‬‬ ‫תוכל לעולם‪ ,‬אם מותר עפ״י דין לחיות חיי אישות עם אשה‬
‫שם‪.‬‬ ‫היכא שד‪,‬אשה מכחישה לד‪,‬עד‪.‬‬ ‫חט־ז סימן ד־‪,‬‬ ‫שכזאת‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בעדות הטאף בעצמו‪.‬‬ ‫בגדרי שויא אנפשיה חתיכה דאיסודא בין בעל לאשתו‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫היכא שהנואף הוא גם מהריקים והפוחזים‪.‬‬ ‫ובזמן הזה‪ ,‬ובגדרי אמתלא‪ ,‬ובדין המוציא את אשתו משום‬
‫שם‪ ,‬ובמפתחות‪.‬‬ ‫ד‪,‬יבא שהנחשד הוא איט יהודי‪.‬‬ ‫חס־ז סיםן מ־ב‪.‬‬ ‫שם רע דלא יחזיר‪,‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫היכא שההתייחדות היא שכונתית‪.‬‬ ‫מה הדין בנתינת אמתלא לאחר שגירשה ולאחר שלשים יום‪,‬‬
‫ובהיכא שהאיסור הוחזק ‪ p‬ע־פ עצמו או ע*י דיבורה בלבד‪.‬‬
‫בהלכות קדושין ונישואין‬ ‫שם‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בגדר שויא אג פ ^‪ ,‬חד־א אם הוא מדין נדר‪,‬‬
‫חי״ג סימן ט׳׳ז‪.‬‬ ‫ברכת חתנים אם סדרן מעכב‪.‬‬ ‫בדין שויא אנפשיה חד־א וכן בטעות וכן היכא שהיה זה על‬
‫כלד‪ ,‬וחמותה ששמותיהם שווים אך החמות איננה כבר‬ ‫כסיס שד‪,‬אשה הודתה בפניו או מפני שד‪,‬אמק לחבידו‪ .‬שם‪.‬‬
‫בחיים‪ ,‬אם יש היתר גם אליבא דהרי״ח‪ ,‬וכן בחתן ששמו‬ ‫בדין המוציא את אשתו משום שם דע ועבר וכנס‪ ,‬והיכא‬
‫חי־ג סימן עיט‪.‬‬ ‫כשם חמיו שבבר מת‪.‬‬ ‫שחזר בלי חו־ק לחיות עמה בקביעות וילדה לו בנים אם‬
‫חתן שאינו משתתף באכילה בסעודה שעורכין לכבודו‪ ,‬אם‬ ‫שם‪.‬‬ ‫נחשב זה כעבר וד‪.‬חזירד‪.,‬‬
‫נחשבת הסעודה כסעודת חו־כ כדי לברך שבע ברכות‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בטיב אמתלא וגדרה‪.‬‬
‫חי׳׳ג סימן צ*ס‪.‬‬ ‫בשאנפחד׳א בזה־־ז היכא שהאשה מכחישה אותו‪ ,‬ואם חוזר‬
‫קפז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג‪-‬יז‬ ‫ש ו״ ת‬
‫אם אלמנה ובנות יכולות לדרוש פיצוי־בספי עבור זה‬ ‫נישואי חרשת וחרשת בזמנינו שמתחנכים בבתי׳־ם לחרשים‪,‬‬
‫שיסכימו לחתום על רתור לטובת הבנים כפי הדין‪,‬‬ ‫חס־ו סימן מ־ו‪.‬‬ ‫אם תופסים בהם הקדושין מה־ת‪,‬‬
‫שם‪ ,‬וחט־ז סימן ג־ב‪.‬‬ ‫בדין חרשים בכח השומעים דרך מכשירי שמיעה ומדברים‬
‫חס*ז סימן נ״ב‪.‬‬ ‫תקטת שוטת במשפטי הירושה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בשפת עלגים‪.‬‬
‫אם מועיל דד־מ‪ ,‬או קבלה‪ ,‬שישפטו בירושה לפי דיניהם‪.‬‬ ‫נביא שהחיה מת אם אשתו חוזרת להיות אגודה בו‬
‫שם‪.‬‬ ‫חס־ז סימנים כ ‪ r‬וס׳׳ד‪.‬‬ ‫כבראשונה‪.‬‬
‫בת הנמצאת ברשות אמה ומסרבת להפגש עם אביה‪,‬‬ ‫אשת אליהו הנביא או של ריביל אי היתד‪ ,‬מותרת להנשא‬
‫ומזלזלת בכטדו‪ ,‬אם האב חייב במזוטתיה‪.‬‬ ‫שם וחי־ז סימן ו׳‪.‬‬ ‫לעלמא‪.‬‬
‫חטת סימן מ ח‪.‬‬ ‫בעדי קדושין שאינם מכירים את הכלה באשר פניה מכוסים‪.‬‬
‫על הסכוין התכליתי במסירת הילדים לחי האם בבן עד גיל‬ ‫חי־ז מימן מ׳־ס‪ .‬ובמפתחות‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שש ובבת לעולם‪.‬‬
‫על זכותו של האב לשלול מזונות בנו כאשר אין ברצונו‬
‫שם‪.‬‬ ‫לעמר אצלו‪.‬‬ ‫בהלכות כתובה‬
‫אם מזכותה של האשה לעקור את מקומה וללכת עם הבת‬
‫שם‪,‬‬ ‫לגור בעיר אחרת‪.‬‬ ‫בנאמנות הבעל על מענת בתולים ובטענת דמים בזה*ז‬
‫מה הדין כשהאשה נמצאת עם הבת בעירם אבל שוללים‬ ‫חס־ו סימן מ־ס‪,‬‬ ‫שנוהג הדר־ג‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫מהאב מלהפגש עם הבת ולחנכה ונו׳‪.‬‬ ‫מתי אמרינן ההזקה של אין אדם סורח בסערדד‪ ,‬וםפם ‪T‬ה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בחיובו של האב לחנך את בתו‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫זה שבח אצל אמה לעולם אם הוא רק באלמנה או גם‬ ‫בחן טענת בתולים היכא שהתייהדו יחד הרבה פעמים לפני‬
‫שם‪,‬‬ ‫בגרושה‪.‬‬ ‫נישואיהן וכן היכא שנתייחדו בכזאת לאחר נשואיהן ושכבו‬
‫אב שויתר על זכותו לראות את בתו‪ ,‬אם יכול לאחר מיכן‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בקירוב בשר‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫לחזור בו מכך‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫היכא שהבעל ראה ונתפייס ולאחר מיכן חזר בו‪.‬‬
‫בעל המורד על אשתו אם יורשה‪ ,‬ואם יש לו סירות מנכסי‬ ‫חי״ד סימן צ׳ג‪.‬‬ ‫בחתימת התהן על הכתובה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫מלוג שלה‪ ,‬ואם אין לו אם אם •ה חייב במזונותיה‪.‬‬ ‫חט־ו סימן מ־ו‪.‬‬ ‫גדר מאים עלי אליבא דהרמב־ם‪.‬‬
‫מה הדין כשטסף שמורד באשתו הוא גם בוגד בה וחי עם‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בטענת חוסר כח גברא‪ ,‬ודברי הנו״ב בזה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫אחרת‪.‬‬ ‫חילוק בדין הכפיה של האיש להאשה לעלות לא*י בין כשיש‬
‫שם‪.‬‬ ‫ומה יהא הדין היכא שהבעל גם לא ציית דינא‪.‬‬ ‫סכנת דרכים בגלל שעת חירום ומלחמה‪ ,‬או לא בגלל זה‬
‫אם הבעל יכול לעכב מזונות אשתו כאילוץ לתביעה אחרת‬ ‫הגם שעצם הנסיעה בים כרוכה בסכנה‪ .‬חס׳־ו סימן ל*ז‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫נגדר‪.,‬‬ ‫בדינא דבנים אצל האב כדי לחנכם לתורה ולמצוות‪.‬‬
‫בעל שנתגלה שהוא חולד‪ ,‬נכפה עח לפני הנשזאין אם יש‬ ‫חט־ו סימן נ׳‪.‬‬
‫חט־ז סימן מ״ו‪.‬‬ ‫לטפו או לחייבו בנתינת ג׳־פ‪.‬‬ ‫אם אצל האם לא יקבלו החינוך הדרוש אם יש לתתם לחי‬
‫אם לבעל כזה יש לחייבו במזוטת אשתו גם כשהיא בנפרד‬ ‫שם‪.‬‬ ‫האב אפילו כשהם פחותים מגיל שזז שנים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ממנו‪.‬‬ ‫מה הדין באם אחרי הגימשין אינם נמצאים האב והאם בעיר‬
‫שם‪.‬‬ ‫מה הדין כשטלד לו לבעל החולי לאחר הנישואין‪.‬‬ ‫שם‪,‬‬ ‫אחת‪ ,‬ברשות נד יש להשאיר את הילדים‪.‬‬
‫אם יש לבעל כזה רכוש ביד אחר אם יכולים לעכל אותם עד‬ ‫בכללא דהכל תלוי לפי ראות עיני בי־ד מה שהוא לטובת‬
‫שם‪.‬‬ ‫שיגרשנה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫הילדים‪.‬‬
‫בסעטת בגחה ופריצות‪ ,‬ועדות בלשים‪ ,‬חט*ז סימן נ״ו‪.‬‬ ‫אב שהסכים בעת עריכת הגירושין כי הבן ישאר אצל האם‪.‬‬
‫אשה שתבעה אח בעלה בערכאות וחוזרת לתבוע ב ביח אם‬ ‫אם יוכל לחזור בו מזה בהגיע הבן לגיל שש שנים ובא על‬
‫חם־ז סימן נ*ח‪.‬‬ ‫נזקקים לה‪,‬‬ ‫חטיו סימן נ׳א‪.‬‬ ‫כך מטעמי תיניך ובדומה‪.‬‬
‫אודות דין ודברים וסיכסוכיס בין איש לאשתו‪ ,‬ומתי יש‬ ‫אם האם הסכימה שהבת תהיה אצל האב‪ ,‬אם יכולה לאחר‬
‫מקום להסתמך בכגון דא על שיטת הרא*מ ז׳ל הידועה‪ ,‬ומתי‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מיכן לחזור בה‪.‬‬
‫יש לגלגל את הזוג ולא לחייב לא לשלום ולא לג׳־פ‪ ,‬ומתי‬ ‫ע־ד מתן צו ירושה למי שמת והגיח אלמנה ושני בנים ובת‬
‫חט־ז סימן סיח‪.‬‬ ‫יש לחייב בשלום‪.‬‬ ‫הט־ו סימן ם׳‪.‬‬ ‫קטינים‪.‬‬
‫אשה שהיא חולה והרופא תולר‪ ,‬שהסיבה לכך הוא מפני שהיא‬ ‫שם‪,‬‬ ‫בדין טזוטת לבת לאחר מיתת אביה‪.‬‬
‫זקוקה למזון מסוג אחר‪ ,‬אם זה נכלל בכלל לרפאותה‪ ,‬או‬ ‫שם‪.‬‬ ‫זטיזת האלמנה בנכם הנשאר‪.‬‬
‫חי״ז סימן מ*ס‪.‬‬ ‫בכלל מזונות‪.‬‬ ‫זכויות הבת בנכם‪ ,‬ודין עישור נכסי כשכבר בגרה‪ ,‬ואומדן‬
‫בדברי השו־־ע באד‪•,‬ע סימן ע־ס סעי' ג׳ באם ראה הבעל‬ ‫דעת האב במה שהיה רוצה לתת לה לפרנסת נדוניתה‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫שהחולי ארוך וט׳‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג‪-‬יז‬ ‫ש ו ׳־ ת‬ ‫קפח‬
‫וטוענת שנישאה לו רק בנישואין אזרחיים‪ ,‬ועוד זאת טוענת‬ ‫אודות כח האב וכח האם בהחזקת וחינוך בניהם ובנותיהם‪.‬‬
‫שלפי מה ש ‪T‬וע לה אמו היא לא יהו^ה‪ .‬אם יש האפשרות‬ ‫חי׳־ז סימן נ׳‪.‬‬
‫חט־ו סימן נ־ב‪.‬‬ ‫להתירה לשוק בלי ג־פ‪.‬‬ ‫הדבר תלוי לפי ראות עיני ביה״ד מה שטובת הילדים‬
‫בגדר הוחזקו בעיר שלשים יום כאיש ואשה‪ ,‬והיכא שהזוג‬ ‫שם‪.‬‬ ‫דורשת‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫חפשיים מעורטלים מדת משה ויהודית‪.‬‬ ‫בענין טענת מאים עלי‪ ,‬ובדברי התום׳ רי׳־ד בכתובות ר׳‬
‫היכא שבראשונה נישאו בנישואין אזרחיים‪ ,‬אם קיימת לגבי‬ ‫חי״זסימןנ׳׳ג‪.‬‬ ‫ס ‪ r‬ע״א‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫כאלה החזקה של הוחזקו בעיר‪.‬‬ ‫בעל שחולה במחלת נפילה והאשה חיה בגלל כן בנפרד‬
‫אשה הנשואה בנישואין אזרחיים בלבד‪ ,‬אם אפשר להתירה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ממנו‪ ,‬אם חייב במזונותיה כשגיא בנפרד ממנו‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫לעלמא בלי ג־פ‪.‬‬ ‫נידון ילד בן ארבע עשרה שמסרב להיות במחיצת אביו‪.‬‬
‫בהדין היכא שנתברר שהזוג שהתחתנו אצל ראביי ריפורמי‪.‬‬ ‫והאב התחייב בזמנו לכלכלו עד הגיעו לגיל שמונה עשרה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫חי״ז סימן ג־ו‪.‬‬
‫חט־ו סימן נ׳ז‪.‬‬ ‫גימין לעצאים למלחמה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫דיוקים בתנאי וסעיפי ההסכם שנעשו בזמט‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫תקנת משה רבינו בזד‪ ,‬ותקנת דוד‪.‬‬ ‫אשה שמתוך קטלזה סימאה שתי עיניו של בעלה ולאחר מיכן‬
‫שם‪.‬‬ ‫כתבי מינוי והרשאד‪ ,‬ביש בנים ובאין בנים‪.‬‬ ‫תובעו בבי ‪ T‬בטענת מאים עלי ודורשת ג*פ אם שומעין לה‪.‬‬
‫הט־ו סימן נ ־ז‪,‬‬ ‫הרשאה שניד‪ ,‬במיטי שליח שני‪.‬‬ ‫חי־ז סימן נ״ח‪.‬‬
‫שם‪,‬‬ ‫הרשאה שלישית‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬ובמפתחות‪.‬‬ ‫בהא דאונם שותה בעציצו‪.‬‬
‫בכתבו ותנו שההרשאה נאבדה בדרך ושנים מחוך השלשה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫תצח אם יורש את הנרצח‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שבפניהם נעשתה הד‪,‬רשאד‪,‬מעידים על כך‪.‬‬ ‫שם‪,‬‬ ‫דין סורר ומורה אם אביו יורשו‪.‬‬
‫אשת איש שנישאה בטעות לאחר‪ ,‬וכדומה‪ ,‬והולידה ממזר‪,‬‬ ‫זוג גשואין שגבה טורא בינייהו‪ ,‬ואשמה רבה לכך בקולר‬
‫אם יש למצוא תקנה על ידי שיגרשנה באמצעות שליח ואח־כ‬ ‫האשה‪ ,‬והיא מסרבת לקבל ג׳־פ‪ ,‬אם אפשר להשליש סך‬
‫יבטל אותו שלא בפניו‪ ,‬והדומה לזה‪ ,‬כדי שנאמר עי־כ‬ ‫כתובתה וכו׳‪ ,‬ולפטור את הבעל ממזוטתיה‪ .‬חי־ז סימן ס־ז‪.‬‬
‫חט׳־ו סימן ני׳ח‪.‬‬ ‫אפקינר‪,‬ו רבנן לקדושין מיניה‪.‬‬ ‫זוג שהתגרש לאחר שהבעל נטש את הדירה‪ ,‬ונשארו לגור‬
‫שם‪.‬‬ ‫בגדרי האפקינהו‪ .‬ואם נשאריםקדושין דרבנן‪.‬‬ ‫בה האשה והילדים‪ ,‬והבעל היה יוצא ובא‪ ,‬ומחולקים לאחר‬
‫ישוב זה שברמב־ם לא נזכר כלל בהלכותיו דינא דאפקינהו‪.‬‬ ‫מיכן באיזה צורה שיש למכור את הדירה ולחלוק בכסף‬
‫שם‪,‬‬ ‫התמורה‪ ,‬אם כשהיא תפוסה כי ישנו לאשה גם זכות דייר‬
‫אשר‪ ,‬שהפילה שלשד‪ .‬פעמים אבל כל פעם מטיבד‪ ,‬אחרת אס‬ ‫לפי חוק הגנת הדייר‪ ,‬או דילמא שגם לבעל נשאר לו בה‬
‫חט־ו סימן ם*א‪.‬‬ ‫ג־כ חייבת לקבל גיטה‪,‬‬ ‫זכות דיור ויש על כן למוכרה כשהיא פנויה ולחלק את‬
‫בחקירת וכתיבת השמות בגיסין‪ ,‬ובמינוי השליח‪ ,‬ובעובר‬ ‫חי־ז סימן ם־׳ח‪ ,‬ובמלואים‪.‬‬ ‫התמורה בחלקים שוים‪.‬‬
‫אורח שלא הוחזק בשמותיו במקומות הכתיבה והנתינה‪,‬‬
‫חם־ו סימן ס״ה‪.‬‬
‫תשובה נפלאה מאת הגאון הגר־ש סלאנט ז״ל בזה‪ .‬שם‪.‬‬ ‫בהלכות גיטין‬
‫ע־ד תקנה שהיתה כירושלים שלא יקבלו שום שכ״ט עבור‬
‫שם‪.‬‬ ‫סידורי גיסין‪.‬‬ ‫חי״ג סימן ס׳׳ד‪.‬‬ ‫גט אשה אם צריך שיר‪,‬א שלה ממש‪.‬‬
‫אם יש לחוש בסתמא לפן השליח הוא ממחללי שבת‬ ‫בענין כתיבת הכהן אחר הדמתקרי בג־פ‪ .‬חי׳־ג סימן צ־׳ט‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫בפרד‪,‬םיא‪.‬‬ ‫בגיטין כתב אשכנזי לספרדים וכן להיפך‪ .‬חי־ד סימן ג׳‪.‬‬
‫אם צריכים עדי הכרה כשרים להכרת האיש והאשה‪ .‬שם‪.‬‬ ‫עדי הגט אם יכולים להיות גס עדי ההרשאה‪.‬‬
‫חט־ז סימן א׳‪.‬‬ ‫אם יש דין של כסדרן בכתיבת ג־פ‪,‬‬ ‫חי*ד סימן צ׳׳ג‪,‬‬
‫בעל שממנה סופר ועדים ושליח לכתיבת ומסירת ג־פ‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אודות הטסח של כתבו ותט‪,‬‬
‫לאשתו באם לא יחזור לתקופת מד‪ ,‬מנסיעתו‪ ,‬וחוזר בתוך‬ ‫הדרן על מסכת גיטין‪ ,‬בירור סוגי הגירושין של חובה של‬
‫הזמן ובגוונא שאין חשש לשמא פייס‪ ,‬אם צריך אפ״ה לעשות‬ ‫חי״ד סימן ציח‪,‬‬ ‫מצוה ושל רשות‪ ,‬ושימת הרמב‪-‬ם בזה‪,‬‬
‫חט־ז סימן י־ס‪.‬‬ ‫מיטי חדש כאשר טסע שוב‪.‬‬ ‫בגס‪-‬חרש אם החרש מקנה בחזרה לסופר את כלי הכתיבה‬
‫אם יוכל הבעל לסדר כנ־ז בס ‪T‬ור ממושך בדרך של אם לא‬ ‫אם יכול הסופר לכתוב בהם גיטין אחרים‪ .‬חט־ו סימן א'‪,‬‬
‫באתי ולא ‪r‬כב מה שטסע ובא ונוסע ובא‪ ,‬או לא‪ .‬שם‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בדבר הצרכת •שלכם־ בגט‪.‬‬
‫זוג מעדות המזרח וד‪,‬בעל תובע ג־פ כדי לקיים מצות פו*ר‪,‬‬ ‫גט הנכתב בדרך של כתבו ותט אם יש להשמיט ממט תיבת‬
‫חט־ז סימן מ*ג‪.‬‬ ‫ויש לו כבר בנות מנישואין קודמים‪.‬‬ ‫׳־כאן־ ולכתוב רק‪ :‬למנין שאנו מנין במתא פלונית‪.‬‬
‫ביאור טונת השבועה שנשבעין בכתובה של עדה־מ‪ .‬שם‪.‬‬ ‫חט־ו סימן ב׳‪.‬‬
‫כאשר מתברר כי סיבת אי ההולדה הוא מצד האשד‪ ,‬אם יש‬ ‫שם‪.‬‬ ‫עצה לד‪,‬חזרת הכלים להסופר בגט של כו־ת‪.‬‬
‫לייחס עי־כ את האשה כאשמה לקלקול החיים המשותפים‬ ‫אשה שבעלה נעלם ממנה אחרי שגרו יחדיו מספר שנים‪,‬‬
‫קפנז‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג־יז‬ ‫ש ו ׳׳ ת‬
‫בהלכות יבם וחליצה‬ ‫שהותנה על כך בתנאים שערכו כיגיהם הזוג עם גשואיהם‬

‫שם‪.‬‬ ‫זל־ז‪.‬‬
‫בהקדמת סידור חליצה לתביעות כספיות מצד היבם שטוען‬ ‫אס יש הבדל באם יש לו כבר בן או בת מאשה זי או מאשר‪.‬‬
‫שרצונו לחקור ולדרוש מקודם אם הנפטר לא השאיר רטש‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אחרת‪,‬‬
‫בזמן שהיבמה מצידה מוכנה לד‪,‬מציא ערטת שתציית לדין‬ ‫מה הדין היכא שלא עברו עדיין י*ש מנישואיהם אבל כבר‬
‫חט־ו סימן ס^ב‪.‬‬ ‫תורה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫פסקה וסתה‪.‬‬
‫בכפיה ליבם ע־י חיובו במזונות ליבמה כשמסרב לחלוץ‪,‬‬ ‫זוג שהתחתנו בנשואיןאזרחיים בלבד‪ ,‬וצד אחד רוצה‬
‫ואפילו היכא שהיבמה אין לה טענה של בעינא חוסרא לידי‪.‬‬ ‫להפרד ממשנהו אם אפשר לכוףולחייבאת הצדהשני לתת‬
‫שם‪.‬‬ ‫חס־ז סימן ם*ח‪.‬‬ ‫או לקבל ג*פ‪,‬‬
‫אם צריכים מן הדין לייחד עדים‪ ,‬נוסף להדיינים‪ ,‬לדאות‬ ‫נישואין אזרחיים מהוים לא יותר מספק קדושין בלבד‪ ,‬ומה‬
‫חט*ו סימן ט‪.‬‬ ‫מעשה החליצה‪.‬‬ ‫הדין בספק קדושין אי כפינן לקבל או לתת ג־פ‪,‬‬
‫חט־ז סימן מ־ח‪.‬‬
‫חלק חשן משפט‬ ‫ישנם שסוברים דבגשואין אזרחיים אין להצריך בכלל ג׳־פ‪.‬‬
‫שם‪.‬‬
‫בהלכות דיינים ודד״מ ותקנות ציבור‬ ‫בעל שהעביר לאשתו בהסכמת גירושין כל זכויות או‬
‫תגמולין שיבואו בגין בנם המנוח‪ ,‬אם יכול לאחר מיכן לחזור‬
‫בנידון בקשה להעברת דיון בדיני ממונות מצד אחד מבעלי‬ ‫חס*ז סימן ניג‪.‬‬ ‫מהסכמתו‪.‬‬
‫הדין לפני בית דין בד‪,‬רכב אחר באותה העיר שהוא ג״כ‬ ‫שם‪.‬‬ ‫לשון •יעברו• אם הוא לשון סילוק‪,‬‬
‫חט*ז סימן נ*ז‪.‬‬ ‫קבוע ושוה במעלד‪.,‬‬ ‫דין הרשאה ל ^ ו ר ג־ס שהיתר‪ .‬כתובה על שני דפים‪.‬‬
‫אשד‪ ,‬שתבעה את בעלה בערכאות וחוזרת לתובעו בבית דין‪,‬‬ ‫חסיז סימן‪:‬ם־ב‪.‬‬
‫‪ ron‬סימן נ״ח‪.‬‬ ‫אם נזקקים לה‪.‬‬ ‫חרש שאיט שומע ואינו מדבר אם יכול לגרש ע*י שליה‪.‬‬
‫חסיז סימן ניט‪.‬‬ ‫אודות מאסר עבור אי תשלום חוב‪.‬‬ ‫חי*ז בימן נ׳‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫באיזה צורת מאסר אפשר להושיט‪.‬‬ ‫אודות הרחקה דר^ת לבעל שמסרב לשמוע לפסק בי״ד‬
‫שם‪,‬‬ ‫אם צריכים לקבל רשות בי*ד על כך‪,‬‬ ‫חי^ז סימן נ״א‪.‬‬ ‫שחייבוהו לפטור את אשתו בג •פ‪.‬‬
‫אם כח בי ‪ r‬יפה לעטש בגזירת גירוש‪ ,‬וכן לגרש מהמקום‬ ‫אודות תביעה מצד הבעל לג^פ באשר זה ע ‪T‬ן ועידנין אין‬
‫חשוד על העריות כאשר אין הוכחות מספיקות לכך אבל יש‬ ‫השלום שורר ביניר״ם ולא חיים יחד‪ ,‬ודברי שו*ת דברי‬
‫חט*ז סימן ס״ג‪.‬‬ ‫רגלים לדבר או ריטן‪.‬‬ ‫חי״ז סימן נ^ב‪,‬‬ ‫טלכיאל בזה‪.‬‬
‫בגדר בי דינא בתר בי דיגא לא דייקא‪ ,‬והיכא שהיה קבלה‬ ‫סו*ם כדברי הגר^ח פלאג׳י בזה‪ ,‬ודברי רש־י ז־ל‬
‫חס־ז סימן סיז‪.‬‬ ‫על כך‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בתשובותיו‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫אם יש חילוק מה בין ממן הקדום לבין ממנינו‪.‬‬ ‫נידון בעל החולד‪ .‬במחלת הנפילה עוד לפני הנשואין וד‪,‬אשה‬
‫הדין של בי דיגא בתר בי דיגא לא דייקא אם זד‪ .‬איסור‪ ,‬או‬ ‫תובעת לחייבו בגלל כן בנתינת ג*פ לד״ ובנוסף לזה גס‬
‫שם‪,‬‬ ‫דילטא שבא רק לומר שאין חיוב על כך‪.‬‬ ‫בגלל טענות נוספות של מחלה ועובר על דת והתנד״גות‬
‫חי*ז סימן ס*פ‪.‬‬ ‫בדינא דתובע הולך אחר הנתבע‪.‬‬ ‫בלתי הוגנת ומוסרית כלפיה‪ ,‬וחיים בנפרד זמן רב‪ ,‬ואין‬
‫בסיכטך בין ביכ*נ בתיא לבין אגודת •בית הילד• אודות‬ ‫סיכויים שהאשה תחזור אליו‪ ,‬ובפיה גם טענה של מאים עלי‪.‬‬
‫בעלות וזכות מקום •גן• הנמצא מתחת לעמוד ביד‪.‬כינ‪,‬‬ ‫חייו סימן ג״ג‪,‬‬
‫והעיריר‪ .‬שעל שמה רשום טאט הנכם מסרבת לד‪.‬תדיין על‬ ‫בעל החולה במחלת נפילה אם מפין עבור כן‪ ,‬או מחייבים‬
‫חי׳ז סימן ע'‪,‬‬ ‫כך בפני ביה ‪,T‬‬ ‫לתת לה ג־פ‪ ,‬ובירור שיטת הרמיא בזה‪ ,‬ודעת החתם סופר‬
‫אם מותר לדיין להטות דץ במקום פיקוח נפש עבורו‪ ,‬ואם‬ ‫שם‪ ,‬ובמילואים‪,‬‬ ‫והבאים אחריו‪.‬‬
‫הדיין צריך לשלם לאחר מיכן במי שנשא ונתן ביד‪.‬‬ ‫בטענת ריח הפה לחייב עבור כן את הבעל בג־פ‪.‬‬
‫חי*ד סימן צ*ט‪,‬‬ ‫חי•! םימן נ־ג‪.‬‬
‫קונטרס הרצאת דברים בגדרי הסמכות והשיפוט של בתי‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בנאמנות האשה בטענותיה‪.‬‬
‫הדין בארץ ישראל בזמן הזה‪ ,‬ובמצות המינוי‪ ,‬ונדר‬ ‫שם ובמילואים‪.‬‬ ‫בכללי השויע‪.‬‬
‫חט־ו סימן ס‪-‬ס‪,‬‬ ‫השליחותייט דקמאי דקעבדינן‪.‬‬ ‫אודות גים שהשמיט הסופר אצל שם האשה תיבת •הנזכרת*‬
‫בדין שצריך הדיין לשמוע דברי הבעלי דין ולשטת אותם‪,‬‬ ‫וכתב •העומדת היום כירושלים• בלבד‪ .‬חי״ז סימן ע״א‪.‬‬
‫ומזיז סימן כ*ב‪.‬‬ ‫בירור אודות מר‪ .‬דאיתא בגמרא דתרי יחשלים הוו‪ ,‬ואם יש‬
‫חט‪-‬ז סימן ניב‪.‬‬ ‫בגדר הפקר בית דין הפקר‪.‬‬ ‫שם‪,‬‬ ‫לחוש עבור כן גם כד‪,‬יום הזה‪.‬‬
‫אימתי יש להחיל הדין של פתח פיך לאילם‪,‬‬ ‫ישוב למה שטתבים גם התם בירושלים‪r :‬יתבא על מי שלח‬
‫חס*ז סימן מ־ה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ועל מי בורות*‪.‬‬
‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג־יז‬ ‫ש ו יי ת‬ ‫קצ‬
‫אם פרסום מודעה על המכירה נחשב כגילוי דעת שאינם‬ ‫ביאוי רחב סנדרי דינא דמלכותא דינא‪ ,‬ואם זה חל על‬
‫שם‪.‬‬ ‫חפצים בסרסוד‪.‬‬ ‫חוקים שקובעים שופמי ערכאות‪ ,‬והיאך הדין במלכי ת!זראל‬
‫אם הסרסור או השדכן לא תבע ‪ r n‬דמי תיווך ושדכנות‪ ,‬אם‬ ‫חט־ו סיםן מ־ט‪.‬‬ ‫ובא־י‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫גחשב הדבר כמחילה‪.‬‬ ‫אידות תוקף החלטות ותקנות ציבור של חבר עיר‪.‬‬
‫אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה אם הלה יוכל לומר‬ ‫חט־ז סימן ב׳‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫לו אה־כ בחנם עשית‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בדברי הקהל דאין צריך קבין‪ ,‬והגדרתו‪.‬‬
‫בירור דין דיירים בבית משותף שאחד מהדיירים רוצה‬ ‫חט־ז סימן נ״א‪.‬‬ ‫בניתן ש^מ ‪r‬וס בסל להרוב‪.‬‬
‫לבנות עוד קומה ממעל לדירתו‪ ,‬ויתר השכנים מתנגדים‬ ‫ההלכה של אחרי רבים להטות אם נאמרה גם לגבי קהל‬
‫חט־ז סימן ס*ס‪.‬‬ ‫לכך‪,‬‬ ‫שם‪,‬‬ ‫וזט־ה‪.‬‬
‫מה הדין היכא שהמיעוט לא השתתף בדיונים בכלל‪ ,‬וכן‬
‫גניבת דעת הבריות‬ ‫שם‪.‬‬ ‫היכא שהזמינו את המיעוט ולא בא‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫דין קהלות רבות כעיר אחת‪.‬‬
‫אודות גניבת דעת הבריות‪ ,‬ומדבר שקר תרחק‪ ,‬בפרסום‬ ‫שם‪.‬‬ ‫אם מועיל שליחת החו״ד בכתב‪.‬‬
‫חמ״ו סימן י־כ‪.‬‬ ‫מאמרים בספרות הרפואית‪ ,‬וכדומה‪,‬‬ ‫אם מי מהם הולך למדינת הים ויפה את חבירו להודיע שהוא‬
‫באיסור אמירת שקר גם כשאינו גורם עי־כ היזק לשום אדם‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מקבל את מה שיסכימו‪ ,‬אם מהני זה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ואשר מא ‪T‬ך יפיק מזה הנאה ותועלת עצמי‪.‬‬ ‫חט־ז סימן נ*ג‪.‬‬ ‫מנהג המדינה בעריכת הסכמים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫באיסור גניבת דעת עכו־ם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫סיטומתא אם מהני אפילו בדבר שלא בא לעולם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שקר או גניבת דעת בכתב‪.‬‬ ‫שם‪,‬‬ ‫קבלה בפני בית דין אם ביכולת לחזור מזה‪.‬‬
‫הרחבת דברים ומחקרים שונים ביסוד הסמיכה בישראל‪,‬‬
‫בהלכות חובל בחבית ושמירת גוף ונפש‬ ‫סדרה‪ ,‬ומקומה‪ ,‬ביטולה‪ ,‬ומנהג סםיכת־החכמים בימינו‪.‬‬
‫חס־ז סימן נ״ד‪.‬‬
‫במלחמה אם מחויבים‪ ,‬או עכ*פ מותרים‪ ,‬להכניס את עצמם‬
‫בספק סכנה כדי להציל חברם החייל המוטל פצוע בשטח‬ ‫בהלכות עדות‬
‫דד״ג סימן ק׳‪.‬‬ ‫מסוכן וחשוף לאויב‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫שלא כמלחטה ספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה‪.‬‬ ‫בגדר של אין אדם משים עצמו רשע ובכלליו‪.‬‬
‫ע‪-‬ד הפסקת הריון בגלל המחלה הנקראת תיי‪-‬זקס כאשר‬ ‫חט־ו נוימן»*ס‪.‬‬
‫מאבחנים את המחלה כעובד לאחר עבור שלושה חדשים‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בענין הודאה בכתב מתוך לודן ואיום‪.‬‬
‫מההריון‪.‬‬ ‫בדיני עמידה וישיבה בעדות ראיה חתימה והגדה‪ ,‬וגט אשה‪.‬‬
‫חי*ג סימן ק״ב‪ .‬וחי״ד סימנים כ״ז ק׳ וחס־ו סי׳ ג'‪,‬‬ ‫חט־ז סימן א׳‪.‬‬
‫אם יכול אדס למנוע מלהציל עשוק מיד עושקו‪ ,‬וכדומה‪,‬‬ ‫עטתה על ידי סמיכה אי נחשבת כישיבה ממש‪ ,‬או לא‪,‬‬
‫רטי׳ו מימן י־ג‪.‬‬ ‫כשזה כחך בסיפור לשון הרע‪.‬‬ ‫שם וחי״ז סימן ט״ס‪.‬‬
‫אם יש לאסור עפ*י דין עישוני סיגריות כאשר נתברר ביותר‬ ‫אם אפשר לחייב להבדק במטנת אמת‪ ,‬ואם אפשר בכלל‬
‫שהדבר כרוך בסיכון נפשו של המעשן‪.‬‬ ‫להסתמך ולשפוט עפיי בירור כזה זדות וגזירת התורה היא‬
‫חט־ו סימן ל״ס‪.‬‬ ‫חט־ז סימן מ*ז‪.‬‬ ‫כי על פי שנים עדים יקום דבר‪.‬‬
‫נפשו של אדם איננו קנינו‪ ,‬אלא קנינו של הקב־ה‪ .‬שם‪.‬‬ ‫חי״ז סימן מ׳ו‪.‬‬ ‫חקירה בהא דע״א קם מה׳׳ת לשבועה‪.‬‬
‫אם הזמת בחי האנשים הנמצאים במחיצה אחת עם המעשן‬ ‫שם‪.‬‬ ‫חקירה בהא דעד המסייע פוטר משבועה‪.‬‬
‫למחות בחו מלעשן בנימוק שהעשן מזיק להם‪ ,‬ואם סבלו את‬ ‫בדין עדות דבעינן שיעתו מפיהם ולא מפי כתבם‪,‬‬
‫המעשן עד כה אם יכולים אפ״ה לחזור בהם מזה‪ ,‬ושיעור‬ ‫חי־ז סימן סיג‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ההרחקה‪.‬‬
‫אודות עישון סיגריות בציבור היכא שמוחלים למעשנים‪ ,‬או‬ ‫בהלכות שדכנות וסרסרות ושכגית‬
‫תי׳ז סימן כ־ב‪.‬‬ ‫שלא מוחים בחם‪.‬‬
‫ההורגים את עצמם ואת אחרים על קידוש השם‪ ,‬אי שפיר‬ ‫בענין דמי תיווך ותשלום שכר סירחא במכירת דירות‬
‫חט־ו סימן נ־ה‪.‬‬ ‫עבדי‪.‬‬ ‫חט״ו ‪ P ’0‬ס״ז‪.‬‬ ‫ובשדכגות‪,‬‬
‫בנרדף עצמו אם חל עליו הדין של יכול להצילו באחד‬ ‫סרסור שלא שלחוהו‪ ,‬והיכא שגילוי דעתם‪ ,‬שאינם חפצים‬
‫שם‪.‬‬ ‫מאבריו‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בו‪.‬‬
‫אם חייב‪ ,‬או רשאי‪ ,‬אדם ליכנס לספק סכנה כדי להציל את‬ ‫בגילוי דעתם שאינם חפצים בזה‪ ,‬ואח״כ גמרו הם בעצמם‬
‫תט־ו סימן ע׳‪ ,‬וחס ‪ r‬סימן כ״ג‪.‬‬ ‫חבית מודאי סכנה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫הדבר או באמצעות סרסור אחר‪,‬‬
‫אם רשאים לעשות פעולת־הצלה למען הצלת רבים מסיחה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫גדר שכר טירחא‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫על תשלום למתחיל ולגומר‪ ,‬ומה נקראמתחיל‪.‬‬
‫קצא‬ ‫ציץ אליעזר חי״ח‬ ‫הפתמית כלליות לחלקים יג‪-‬יז‬ ‫שר ״ ת‬
‫הגר׳ג אדלר זיל דהיכן הכניס הארון והכלים עד ריח ניסן‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫כאשר על ‪ ’t‬ז א ת הפעולה יהרג '‪.Tn‬‬
‫‪ T ’n‬סיטן סיב)ובמילואים(‪.‬‬ ‫אם יש לאדם‪ ,‬או עכ*ם פותר לאדם‪ ,‬לתרום מדטו‪ ,‬וכן‬
‫‪ r ’n‬סיטן ציח‪,‬‬ ‫הדרן על מסבת גיטין‪.‬‬ ‫מכדוריות דמו‪ ,‬כדי להציל חולה שיש בו סכנה‪ ,‬ובמיוחד‬
‫בחילוקי הלשונות *בשל נעליך* לגבי משה ויהושע‪ .‬שם‪.‬‬ ‫כשהתלה זקוק לסוג דם נדיר שאץ להשיגו במקום אחר‪ ,‬ואם‬
‫בזמן פטירתו של שמואל הנביא ובירור דעת הירושלמי‪.‬‬ ‫כשאינו תורם עובר על לא תעמוד עם דם רעך‪.‬‬
‫חטיו סימן ד׳‪.‬‬ ‫חס־ז סימן כ־ג‪,‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫מתי היתה תפלת חבה‪ ,‬ובדברי הס יי והחיה בזה‪,‬‬ ‫אם אדם מחויב לקיים מ־ע‪ ,‬או שלא יעבור על ל*ת‪ ,‬כאשר‬
‫שם‪,‬‬ ‫הביאור דברי הגם׳ בסוסה דשאול לקה בצוארו‪,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫על ‪T‬י קיומם יחלה בחולי שאין בו סכנה‪.‬‬
‫בעקידת יצחק איך חשב אאעיה להעלותו על המזבח ואהיב‬ ‫חולה העושים לו ניתוח לב פתוח ובא מי שהוא ושיבר או‬
‫לשוחטו היפך הסדר בהקרבת קרבן‪ ,‬ואיך חשב לעשות‬ ‫ניתק מכונת לב־ ריאה מן החולה בעת הניתוח כנ*ז‪,‬‬
‫הזריקה לאחר מיכן הרי אז כגר היה אונן‪ .‬חטיו סימן ו׳‪.‬‬ ‫וכתוצאה מזה נפטר‪ ,‬האם נחשב זה רק גורם למיתה‪ ,‬או דהוי‬
‫קושיא כהקרבת האיל תחת יצחק אשר נברא בע־ש ביהיש‬ ‫חי׳ז סימן י׳א‪.‬‬ ‫דינו כרוצח ב ‪T‬ים‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫הרי איתא אילים בגי שתים‪,‬‬ ‫מי שהושתל בלבו לב־מלאכותי והוא חי עם זה‪ ,‬ובא אדם‬
‫איך יתקע לעתיד בשופר אילו של יצחק הרי אסור לתקוע‬ ‫והכהו על גבי המכונה ושיברה עד שחדלה מלפעול‪ ,‬ואותו‬
‫שם‪.‬‬ ‫בשופר של עולה‪.‬‬ ‫אדם מת בגין כך‪ ,‬האס המכה נחשב כרוצח בידים‪ ,‬או דהוי‬
‫בהקושיא דאיך יתכן פסח שבישלו בחמי טבריא הרי נפסל‬ ‫שם‪.‬‬ ‫רק גורם למיתה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ביוצא‪,‬‬
‫אודות תאריך פטירתו של ריח בן חרדיון ובהא דנשרף‬ ‫עניינים שונים הלכתיים ופרשניים‬
‫חט־ו סימן ייב‪,‬‬ ‫וסית עמו‪,‬‬
‫בדברי הצליח דסיל שאין האנשים ערבים עבור הנשים‪.‬‬
‫חטיו סימן ליב‪.‬‬ ‫ביאור בזבחים ד׳ כ׳ ע*כ ביציאה מהו שתועיל לקידוש ידים‬
‫אודות אי אפשרות הקרבת קדבנות בוהיז ואיסור הכנימה‬ ‫חייג סימן ייד‪.‬‬ ‫ורגלים‪.‬‬
‫להר הבית‪ .‬ודברים בוה מהגאון מקאליש הגרים אוירבאך‬ ‫בענין כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין‪.‬‬
‫חמיו סימן ליג‪.‬‬ ‫זיל‪,‬‬ ‫שם סימן כ״ג‪.‬‬
‫ביאור עגץ קניית דוד מאריונה את הגורן‪ ,‬וענין כריית‬ ‫בדברי הרנלב־ם באם חיסר אחת מההזאת לא כיפר דמביא‬
‫חטיו סימן גיה‪.‬‬ ‫השיתין וקפא תהומא‪.‬‬ ‫דרשה אחרת ממה שמביאה ד‪,‬גט׳‪ ,‬וז^יתו הדבר גם בהא דפל‬
‫ביאור כוונת מאמרם זיל ביקש דוד לעבוד ע־ז וכוי‪.‬‬ ‫הניתנין על המזבח חפנימי אם חיסר אחת מן המתנות לא‬
‫חטיו סימן נ •ו‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫כיפר‪.‬‬
‫בסוגיא דפיגל בשליל לא סיגל את הזבח בובתים ד׳ ל״ה‪,‬‬ ‫ישוב דבר• הרמב׳ים בפיהט־ש בביאור המוגה של הרי אני‬
‫חייד סימן פיו‪.‬‬ ‫כבן שבעים שנה שאמר ראב ‪ r‬לחכמים‪ .‬חי־ד סימן וי‪.‬‬
‫במשנד‪ ,‬דאלו דברים שאין חייגים עליהם משום פיגול‪,‬‬ ‫ישוב לקושית הגריח ברלין ז־ל על דברי התום׳ בשבת ד׳‬
‫תייד סימן סיז‪.‬‬ ‫בזבחים מיב מיג‪.‬‬ ‫צ״ד ע*א ד־ה שהחי נושא את עצמו‪ ,‬וכן במה שפירש כוונת‬
‫בפיהמיש להרמב־ם בריש פרק איוהו מקומן בד׳ מיו עיא‪,‬‬ ‫הפייטין על ייבשת להטביע לשליש ולרביעי‪.‬‬
‫ותום׳ בד׳ מיה‪.‬‬ ‫חייג סימן ל־ב‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫תייג סימן ניו‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת נדרים‪.‬‬
‫פירוש בזבחים ד׳ טיא ע־ב דאיתא משל למלך בו־ד‪,‬‬ ‫בדינא דסחשבת פיגול בזבחים דפים כ־ז‪-‬כ״ם‪.‬‬
‫חייד סימן ייז‪.‬‬ ‫חייג סימן נ־ח‪.‬‬
‫בכללא דכל פמיק דלא פסקיה משה אגן לא פסקינן‪.‬‬ ‫חייג סיכן ע־ו‪.‬‬ ‫ביאור בגם׳ זבחי□ ד׳ ע׳‪.‬‬
‫חמיו סימן ט •ז‪.‬‬ ‫בענין אם נתקטנו הבצים בזמנינו‪ .‬ותשובה על כך מרב‬
‫ביאור מאמרם זיל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך‪.‬‬ ‫חייג‬ ‫שרירא גאון‪ ,‬ועדות נאמנה על כך‪.‬‬
‫חסיו סימן נ־ו‪.‬‬ ‫סיטן עיו‪.‬‬
‫ביאור כוונת מאמרם זיל שהי׳ דוד מתאנח על מאתים יצתה‬ ‫אכל חיש ונתכפר לו אם מנתר לאכול אח־כ עוד חיש בתוך‬
‫חט׳ו סימן נ*ו‪,‬‬ ‫בת קול ואמרה רק בדבר אוריה החתי‪.‬‬ ‫כדי אכ״פ למיד חצי שיעור מותר‪ .‬חייג סימן קיה‪.‬‬
‫חטיוסימןע״‪.‬‬ ‫הדרןעלהש־ס‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫גדר חיש בגזל פהות משו*פ‪.‬‬
‫אם המיר בעופות ומנוצת שאינן עושין תמורה אם עכ*פ‬ ‫שם‪.‬‬ ‫גזל פחות משו־ם בישראל ובב־נ‪.‬‬
‫‪ rnn‬סימן א׳‪.‬‬ ‫לוקה‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫גדר דינין שנצסזו ב* ג עליהם‪.‬‬
‫חט ‪ r‬סימן טיו‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת עירובין‪.‬‬ ‫ביאור סוגיית ד‪.‬גמ' בברכות דמשד‪ .‬הפך זאמר לבצלאל עשה‬
‫מענין איסור עשיית קשר כשבת‪ ,‬וקושיא מהגריליד דיסקין‬ ‫ארון וכלים ומשכן‪ ,‬ובהא דמלאכת הפשכן נשלם בכיה‬
‫בכסלו והוקם רק בא׳ בניסן‪ ,‬ובקושית החתם סופר בשם רבו‬
‫ציץ אליעזר תי״ח‬ ‫מפתחות כלליות לחלקים יג־יז‬ ‫שו״ת‬ ‫קצב‬
‫חי־ז סימן ל־ד‪.‬‬ ‫הדרן על מטבת הגיגה‪.‬‬ ‫ו־ל בהא דגבי שעיר המשתלח חולק לשון של זהורית חציו‬
‫ביאור מאמר ר׳ אבהו דת־׳ח אין אור של גיהגם שולטת בהם‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫קשור בסלע וחגיו קשור גין שני קרנע‪,‬‬
‫שט‪,‬‬ ‫‪ ron‬סימןס‪-‬ז‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת יומא‪,‬‬
‫ע־ד טלמנדרא דהסך מדמה אין אור שולטת בו‪ ,‬ובביאור‬ ‫חס־ז סימןכ־ב‪.‬‬ ‫בטענת האשה האלמנה לאליהו‪,‬‬
‫המכוון של סלסגדרא וזד‪,‬וחה‪ ,‬ואם ישגן ב׳ מינים‪ ,‬ובהא‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בגדר בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו‪.‬‬
‫דאמו של חזקיה סבתו בסלמנדרא‪ ,‬ופירוש נפלא על כך‬ ‫אם יש להשתדל שינפיקו תמונות של גדולים וצדיקים על‬
‫שם‪.‬‬ ‫מהרמב״ן‪ ,‬והסברת דבריו‪.‬‬ ‫חס‪-‬ו סימןכ‪-‬ז‪.‬‬ ‫גבי בולים‪.‬‬
‫ביאור מאמר ר־ל שלומד הנ ‪ r‬בק־ו ממזבח הזהב‪ ,‬וגירסת‬ ‫חס״ז סימן ל׳ז‪.‬‬ ‫הדרן על מסכת מגילה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫הר־ח בזה‪.‬‬ ‫זה שאמריגן במתים חפשים ממצוות אם זה נאמד גם‬
‫ביאור עגין חטא הכאת הסלע‪ ,‬ומה שאומרים בתפלת גשם‬ ‫הי*ז סימן ו׳‪.‬‬ ‫בצדיקים‪.‬‬
‫חי־ז סימן מ״א‪.‬‬ ‫״בצדקו־ חון חשרת מים‪,‬‬ ‫בהא דרבינו הקדוש הוה אתי בל בי שימשי לביתיה ופוטרם‬
‫שם‪.‬‬ ‫בישוב דברי רש־י לחטא מרע־ה במי מריבה‪.‬‬ ‫בקיחש היום‪ ,‬וחילוק בין אט ההתגלות היא בגופו הזך‪ ,‬או‬
‫חי־ז סימן מ־ו‪.‬‬ ‫הדרן על מסבת יבמות‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫בנשמתו בלבד‪,‬‬
‫חי־ז סיפון ס׳‪.‬‬ ‫בענין הדלקת נרות בחצרות ה׳‪.‬‬ ‫גירסא ברמב־ם בפיהט״ש בפ״ג דסוטד‪ .‬באשד‪ .‬פרושה וביאור‬
‫שם‪.‬‬ ‫שטח הר הבית אם נקרא לפגי ה׳‪,‬‬ ‫‪ r ’n‬סימןל־כ‪,‬‬ ‫הכוונה‪.‬‬
‫י■ ■‪^ ^ ^ 1■JfcJ^eJC^B lL gm ^gl!5n irr 1■ 1‬‬

שו&#39;ת ציץ אליעזר יח

Uploaded by

Document Information

Copyright

Available Formats

Share this document

Share or Embed Document

Sharing Options

Did you find this document useful?

Is this content inappropriate?

Copyright:

Available Formats

שו&#39;ת ציץ אליעזר יח

Uploaded by

Copyright:

Available Formats

‫בעזהשי״ת‬

‫תשובות ופסקים וחקרי הלכות בענינים מעשיים שונים‪.‬‬

‫אליעזר יהודה וולדינברג‬

‫בן לאאמו״ר הרה״ג מוהר״ר יעקב גדליהו ז״ל‬

‫תועתל) ותובנט לאינטרנט‬

‫תובב״א‬ ‫ירושלים‬ ‫בעיה״ק‬

‫שנת תש״נ לפ״ק‬

‫ס פ ר ז ה נסר ק ונעבד ע״י‬

‫תעמוד על הברכה אחותי היקרה רודפת צדקה וחסד‬

‫כתובת המחבר‪ :‬הרב אליעזר יהודא וולדינברג רחי מזור ‪ ,8‬ירושלים‪.‬‬

‫דפוס י‪ .‬ע‪ .‬אי ת א ח רח׳ הא שכול ‪ 5‬ת‪.‬ד‪ 6411 .‬ירושלים‬

‫מראש ועד סוף‪ ,‬אם צריך לחזר לשמוע הקריאה‬

‫בפשטות משמע שהמדובר הוא אפי' כשהעומד‬ ‫א( והנה‬ ‫סימן א‬

‫סימן ב‬ ‫באו אנשי‪ .‬יהודה‪ .‬לאסרו ולתתו ביד פלשתים אף שלא‬

‫שכתוב‬ ‫בזה‬ ‫השז״ע‬ ‫כי דברי‬ ‫שיתא לנו‬ ‫באופן‬ ‫תשובה‪.‬‬

‫נתפשטה הודאה לאיסור בכל תפוצות ישר׳‬ ‫ובבר‬

‫אתדשכת״ר‪.‬‬ ‫כבר או עפ״י רוב בגדר של ״חי הוא ודלת ננעלה‬

‫שאלה‪.‬‬ ‫לד״עיר שיש להוסיף שד‪,‬וא זד‪ ,‬גם אם באותו‬ ‫וברצוני‬

‫לעניו‬ ‫שדברי‬ ‫שם‬ ‫עירוב‪ ,‬כפי שד‪,‬מדובר כן ובשר׳ע‬

‫סימן מ‬ ‫ונו״ב בשיטתם של גדולי ראשונים אלה גדולי הפוסקים‬

‫אות ד׳‪ ,‬ודלא כד‪,‬בית שלמד‪ ,‬יעו־ש‪.‬‬ ‫סימן מר‬

‫היא נם דעת הפרמ״ג שם בא״א סק״ג דברור‬ ‫וככזאת‬ ‫סימן נז‬

‫סימן ס‬ ‫התפא״י לא מעיר ע־ז כלום כדרכו בשאר מקומות‪ ,‬ומשמע‬

‫כשם שהיה הגרב״מ ו״ל *קשה כארז* כלמי שרקי עול‬

‫םימןסד‬ ‫״שר״ וגם ״גדול־ »ר כתודה‪ ,‬וגדול נהכסת ההנהגה‪ .‬והן‬

‫מבסאת נעקת אאשע נעלות אליהו בסערה השמימה‪,‬‬

‫הנוסהא האמורה של מנשבה אתן הקודעז״ כתוב כן‬

‫לכבוד ‪•t‬׳^ דדי מ הגזנן זעדול כאל המעלות ו ם׳‬

‫למכ‪-‬ת שליס־א מאד על תשובתו החשובד‪..‬‬ ‫אודה‬

‫הרב דוד ברודמן‬

‫מהשריפה‪ ,‬ואם ההברה לא תשלם האם תפטר אתה סן‬ ‫תשובה‪.‬‬

‫בהדרת הכסד‬ ‫שאלה‪,‬‬

‫איסור של שליחת ‪ t‬כפקדון‪ ,‬ולכן ס״ל להסמ׳׳ע‪ ,‬דהלא‬

‫בפורים המשולש שקורין את המגילה ביום ועש״ק י ‪ T‬בו‬ ‫הלכות ד׳ פינים‬

‫בהלכות יבם וחליצה‬ ‫שהותנה על כך בתנאים שערכו כיגיהם הזוג עם גשואיהם‬

‫י■ ■‪^ ^ ^ 1■JfcJ^eJC^B lL gm ^gl!5n irr 1■ 1‬‬

You might also like

שו'ת ציץ אליעזר יח

שו'ת ציץ אליעזר יח

‫כשם שהיה הגרב״מ ו״ל קשה כארז כלמי שרקי עול‬