‫חטיפה אכזרית | סופי לארק‬

‫ספר שני‬

‫בסדרת דם אכזרי‬
 ‫)‪Stolen Heir (Brutal Birthright #2‬‬
‫‪by‬‬
‫‪Sophie Lark‬‬
‫‪Copyright © Sophie Lark 2020‬‬
‫)‪Stolen Heir (Brutal Birthright #2‬‬
‫‪All rights reserved‬‬
‫כל הזכויות בשפה העברית שמורות לטורקיז הוצאה לאור גיורא ‪ 50‬טירת הכרמל‪.‬‬
‫מו"ליות‪ :‬דקלה כהן הרשקוביץ וגלית אוזן מלכה‬
‫תרגום‪ :‬טלי אלעד‬
‫עריכת תרגום‪ :‬לילך פלדמן‬
‫הגהה‪ :‬לימור ביבי‬
‫עימוד וכריכה‪ :‬מורן מאיר שלום‬
‫המרה לדיגיטלי‪ :‬מורן מאיר שלום‬
‫אין להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬לשכפל‪ ,‬לסרוק‪ ,‬לאחסן במאגרי מידע‪ ,‬להזרים או להפיץ‬
‫ספר זה או חלקים ממנו‪ ,‬בשום צורה ואופן ובשום אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי או מכני כלשהו‬
‫הקיים או יהיה בעתיד‪.‬‬
‫כמו כן אין לעשות בספר זה כל שימוש מסחרי לרבות צילום או הקלטה ללא קבלת אישור בכתב‬
‫מהמחברת‪.‬‬
‫דאנאקוד‪1547-24 :‬‬
‫נדפס בישראל‪2022 :‬‬
 ‫פרק ‪1‬‬

‫מיקולאי וילק‬

‫ורשה‪ ,‬פולין‬

‫לפני עשר שנים‬

‫בדרכי הביתה מהעבודה‪ ,‬אני עוצר לקנות שקית של עוגיות "כנפי מלאך"‬
‫לאנה‪ .‬כתמים קטנים של שומן מחלחלים אל שקית הנייר ממאפי הביצים‬
‫והשמנת‪ ,‬המצופים באבקת סוכר והולמים את שמם – "כנפי מלאך"‪ .‬היום‬
‫אנה ניגשת למבחני הכניסה לאוניברסיטה‪ .‬אני כבר יודע שזו תהיה סיבה‬
‫למסיבה‪ .‬אנה תלמידה מבריקה‪ .‬אני בטוח שהיא תעבור את המבחנים‬
‫בציונים גבוהים‪.‬‬
‫קשה לנחש שאנחנו תאומים‪ .‬יש לה שיער חום ולי יש שיער בלונדיני‪.‬‬
‫היא בולעת כל ספר שהיא מניחה עליו את ידה‪ .‬אני עזבתי את בית הספר‬
‫כשהייתי בן ארבע־עשרה‪.‬‬
‫לא היו הרבה אפשרויות אחרות‪ .‬מישהו היה צריך לשלם את השכירות‬
‫על הדירה הקטנה והמדכדכת שלנו‪.‬‬
‫אבא שלנו עבד במפעל הפלדה חוטה בוורשה‪ .‬הוא היה טכנאי אחזקה‬
‫והביא הביתה משכורת של כמעט ששת־אלפים זלוטי בחודש‪ .‬מספיק‬
‫בשביל שנוכל למלא את המקרר ולנעול נעליים חדשות‪.‬‬
‫עד שפעם אחת‪ ,‬כשהוא עבד בכבשן‪ ,‬הוא התבשל כמו לובסטר בסיר‪.‬‬
‫הוא לא מת‪ .‬אבל הוא נכווה קשה ועכשיו הוא מסתגר כל היום בחדרו‪,‬‬
‫צופה בטלוויזיה ובקושי יכול ללחוץ על כפתורי השלט‪.‬‬
‫אימא שלנו עזבה‪ .‬נודע לי שהיא התחתנה עם רואה חשבון ועברה‬
‫לקראקוב‪ .‬לא שמעתי ממנה מאז‪.‬‬
‫לא משנה‪ .‬אני מרוויח מספיק במעדנייה בשביל שנוכל להסתדר בינתיים‪.‬‬
‫בבוא היום‪ ,‬אנה תהיה פרופסור לספרות ואז נקנה בית קטן בכל מקום‬
‫שהוא לא כאן‪.‬‬
‫כל חיינו גרנו ברובע פראגה‪ ,‬על הגדה הימנית של נהר הוויסלה‪ .‬מהעבר‬
‫השני של המים‪ ,‬אפשר לראות את מרכזי המסחר והכלכלה המשגשגים‪.‬‬
‫אנחנו גרים בשכונת עוני‪ .‬בנייני לבנים גבוהים‪ ,‬מלבניים ומזוהמים‬
‫שחוסמים את השמש‪ .‬בתי חרושת שנוהלו בידי הממשלה וכיום עומדים‬
‫ריקים‪ ,‬כזכר לתקופה הקומוניסטית‪ .‬עכשיו החלונות שלהם מנופצים‬
‫והדלתות נעולות בשלשלאות‪ .‬נרקומנים פורצים פנימה כדי לישון על‬
‫ערימות של סמרטוטים ולהזריק הרואין לבשרם המרקיב‪.‬‬
‫לאנה ולי יהיה בית ראוי‪ ,‬עם גינה‪ .‬ואף אחד לא יגור מעלינו‪ ,‬או‬
‫מתחתינו‪ ,‬וידפוק או יצעק במשך כל שעות הלילה‪.‬‬
‫אני לא מצפה שאחותי תחזור בשעות הקרובות‪ ,‬אז כשאני פותח את‬
‫דלת הדירה שלנו ומבחין בתיק בית הספר שלה על הרצפה‪ ,‬אני מבולבל‬
‫ומופתע‪.‬‬
‫אנה מסודרת מאוד‪ .‬היא לא משאירה את תיק הגב שלה פתוח‪ ,‬עם‬
‫ספרים מפוזרים על הרצפה‪ .‬כמה מספרי הלימוד שלה מכוסים בבוץ‬
‫ורטובים‪ .‬כך גם נעליה‪ ,‬שננטשו ליד התיק‪.‬‬
‫אני שומע את המים זורמים בחדר האמבטיה‪ .‬משונה – אנה לא נוהגת‬
‫להתקלח בלילה‪.‬‬
‫אני מניח את שקית המאפים על השולחן במטבח ורץ אל חדר האמבטיה‬
‫היחיד שלנו‪ .‬אני דופק על הדלת וקורא בשמה של אחותי‪.‬‬
‫אין תשובה‪.‬‬
‫אני מצמיד את אוזני לדלת ושומע מבעד למים הזורמים שהיא מתייפחת‪.‬‬
‫אני נוגח עם כתפי בדלת‪ ,‬העץ הזול מתבקע והמנעול נפתח‪ .‬אני נדחק‬
‫אל חדר האמבטיה הקטן‪.‬‬
‫אנה יושבת במקלחת‪ ,‬עדיין לבושה בתלבושת בית הספר‪ .‬החולצה שלה‬
‫קרועה‪ .‬הבד הדק תלוי על זרועותיה ועל מותניה‪.‬‬
‫היא מכוסה בחתכים ובחבורות – על הכתפיים‪ ,‬על הידיים ועל הגב‪ .‬אני‬
‫רואה חבלות כהות מסביב לצווארה ועל החזה שלה‪ .‬ואפילו מה שנראה‬
‫כמו סימני נשיכה‪.‬‬
‫מצב הפנים שלה גרוע עוד יותר‪ .‬חתך ארוך מעטר את לחייה הימנית ויש‬
‫לה פנס בעין‪ .‬דם זורם מאפה‪ ,‬נוזל אל המים הנאגרים לרגליה ומתפשט‬
‫כמו צבעי מים‪.‬‬
‫היא לא מסוגלת להסתכל עליי‪ .‬היא מעיפה בי מבט חטוף וקוברת את‬
‫פניה בזרועותיה ובוכה‪.‬‬
‫"מי עשה לך את זה?" אני דורש לדעת בקול רועד‪.‬‬
‫היא מהדקת את שפתיה ומטלטלת את ראשה‪ ,‬מסרבת לגלות לי‪.‬‬
‫זה לא נכון שתאומים יכולים לקרוא זה את מחשבותיו של זה‪ ,‬אבל אני‬
‫מכיר את אחותי‪ .‬אני מכיר אותה היטב‪.‬‬
‫ואני יודע מי עשה את זה‪ .‬ראיתי איך הם מסתכלים עליה בכל פעם‬
‫שהיא יוצאת מהדירה‪ ,‬בדרכה לבית הספר‪ .‬אני רואה איך הם נשענים על‬
‫המכוניות היקרות שלהם‪ ,‬בידיים שלובות‪ ,‬משקפי השמש שלהם לא‬
‫מסתירים את מבטי התאווה‪ .‬לפעמים הם גם צועקים לעברה‪ ,‬אבל היא‬
‫אף פעם לא מסובבת את ראשה וגם לא עונה‪.‬‬
‫אלה הברטרסטו‪ .‬המאפיה הפולנית‪.‬‬
‫הם חושבים שהם יכולים לקבל כל מה שהם רוצים – שעונים יקרים‪,‬‬
‫שרשרות זהב‪ ,‬טלפונים ניידים‪ ,‬שעולים יותר ממה שאני מרוויח בחודש‪.‬‬
‫מתברר שהם החליטו שהם רוצים את אחותי‪.‬‬
‫היא לא רוצה לספר לי‪ ,‬כי היא מפחדת ממה שעלול לקרות‪.‬‬
‫אני אוחז בכתפיה ומכריח אותה להסתכל עליי‪ .‬העיניים שלה אדומות‪,‬‬
‫נפוחות ומבועתות‪.‬‬
‫"מי מהם עשה את זה?" אני לוחש‪" .‬ההוא עם הראש המגולח?"‬
‫היא מהססת ואז מנידה בראשה לחיוב‪.‬‬
‫"ההוא עם הזקן השחור?"‬
‫עוד הינד ראש‪.‬‬
‫"ההוא עם מעיל העור?"‬
‫הפנים שלה מתעוותות‪.‬‬
‫הוא ראש הכנופיה‪ .‬ראיתי איך האחרים מצייתים לו‪ .‬ויותר מכול‪ ,‬ראיתי‬
‫איך הוא נועץ באנה מבטים‪.‬‬
‫"אנה‪ ,‬אני אתפוס אותם‪ .‬אני אדאג שכל אחד מהם ישלם על המעשים‬
‫שלו‪ ",‬אני מבטיח לה‪.‬‬
‫אנה מניעה את ראשה‪ .‬דמעות שקטות זולגות על לחייה החבולות‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬מיקו‪ ",‬היא מתייפחת‪" .‬הם יהרגו אותך‪".‬‬
‫"לא אם אני אהרוג אותם קודם‪ ",‬אני אומר בנחישות‪.‬‬
‫אני משאיר אותה במקלחת‪ ,‬נכנס לחדר השינה שלי ומרים קורה‬
‫ברצפה‪ .‬מתחתיה החבאתי את ארגז המתכת שלי‪ .‬כל החסכונות שלי‬
‫נמצאים בו – הכסף שייעדתי ללימודים של אנה‪ .‬היא פספסה את הבחינות‬
‫שלה‪ .‬היא לא תתחיל ללמוד השנה‪.‬‬
‫אני מקפל את השטרות ותוחב אותם לכיס שלי‪ .‬אחר כך אני עוזב את‬
‫הדירה ורץ בגשם אל חנות המשכון ברחוב בזֵ'סָקה‪.‬‬
‫יאקוב יושב מאחורי הדלפק‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬הוא קורא ספר שחצי מכריכתו‬
‫הרכה קרועה‪ .‬כתפיו כפופות‪ ,‬הוא מקריח ומרכיב משקפיים עם מסגרת‬
‫פלסטיק עבה‪ ,‬שעדשותיהם מזכירות תחתיות של בקבוקים‪ .‬הוא ממצמץ‬
‫בעיניו לעברי‪ ,‬כמו ינשוף שזה עתה התעורר‪.‬‬
‫"מיקולאי‪ ,‬איך אני יכול לעזור לך?" הוא שואל בקולו הצרוד‪.‬‬
‫"אני צריך אקדח‪".‬‬
 ‫הוא צוחק‪.‬‬
‫"זה לא חוקי‪ ,‬ילד‪ .‬מה עם גיטרה‪ ,‬או אקסבוקס במקום?"‬
‫אני מטיל את חבילת השטרות על הדלפק‪.‬‬
‫"אל תדבר שטויות‪ ",‬אני אומר‪" .‬תראה לי מה יש לך‪".‬‬
‫הוא מסתכל על הכסף‪ ,‬אבל לא נוגע בו‪ .‬כעבור רגע הוא יוצא מאחורי‬
‫הדלפק‪ ,‬מדשדש אל דלת הכניסה‪ ,‬מסובב את המפתח ונועל אותה‪ .‬ואז‬
‫שב ומדשדש אל ירכתי החנות‪.‬‬
‫"מכאן‪ ",‬הוא אומר בלי לסובב את ראשו‪.‬‬
‫אני הולך בעקבותיו אל החלק האחורי של החנות‪ .‬כאן הוא חי – אני‬
‫רואה ספה ישנה שהמילוי שלה יוצא מחורים בריפוד‪ .‬מקלט טלוויזיה‬
‫מרובע‪ .‬מטבח קטן עם פלטת בישול‪ ,‬שמדיפה ריח קפה שרוף וסיגריות‪.‬‬
‫יאקוב מוביל אותי אל שידת מגירות‪ .‬הוא פותח את המגירה העליונה‬
‫וחושף מבחר קטן של אקדחים‪.‬‬
‫"איזה אתה רוצה?" הוא שואל‪.‬‬
‫אני לא מבין באקדחים‪ .‬אף פעם בחיים שלי לא החזקתי אקדח‪.‬‬
‫אני מביט על כלי הנשק המסודרים בערבוביה‪ :‬חלקם עשויים מקרבון‪,‬‬
‫חלקם מפלדה‪ ,‬חלקם מלוטשים‪ ,‬חלקם ממש עתיקים‪.‬‬
‫אחד מהם‪ ,‬אקדח בגודל בינוני שכולו שחור‪ ,‬נראה מודרני ופשוט‪ .‬הוא‬
‫מזכיר את האקדחים שבהם משתמש ג'יימס בונד‪ .‬אני מרים אותו‪ ,‬מופתע‬
‫מכובד משקלו בכף ידי‪.‬‬
‫"זה גלוק‪ ",‬אומר יאקוב‪.‬‬
‫"אני יודע‪ ",‬אני משיב‪ ,‬על אף שאני לא באמת יודע‪.‬‬
‫"זה גלוק ארבעים־וחמש‪ .‬אתה צריך גם תחמושת?"‬
‫"וסכין‪ ",‬אני אומר לו‪.‬‬
‫אני מבחין בהבעתו המשועשעת‪ .‬הוא חושב שאני משחק בקומנדו‪ .‬זה‬
‫לא משנה – אני לא רוצה שהוא יתייחס אליי ברצינות‪ .‬אני לא רוצה שהוא‬
‫יזהיר אף אחד‪.‬‬
‫הוא נותן לי סכין הישרדות בנרתיק פלסטיק‪ .‬הוא מראה לי איך לאחוז‬
‫בנרתיק ולשחרר את הלהב‪ ,‬כמו שמדגימים לילד‪.‬‬
‫הוא לא שואל למה אני צריך אותה‪ .‬הוא גם לא מציע לי סכין אחרת‪.‬‬
‫אני מחביא את כלי הנשק מתחת לבגדים וממהר חזרה אל הדירה‪.‬‬
‫אני מתכוון לבדוק מה מצבה של אנה‪ ,‬לפני שאמצא את הגופות‬
‫המהלכות שהעזו להניח את הידיים שלהם על אחותי‪.‬‬
‫כשאני פותח שוב את דלת הכניסה‪ ,‬צמרמורת מוזרה מתגנבת לעמוד‬
‫השדרה שלי‪.‬‬
‫אני לא יודע להגדיר את התחושה בדיוק‪ .‬הכול נראה כמו קודם – תיק‬
‫הגב מושלך באותו מקום במסדרון‪ ,‬נעלי הסניקרס של אחותי מונחות לידו‪.‬‬
‫אני יכול לשמוע את הקולות השקטים הבוקעים מהטלוויזיה בחדרו של‬
‫אבי‪ ,‬קולות שמהדהדים בדירה יומם ולילה‪ .‬אני יכול גם לראות את אורה‬
‫הכחול בוקע מתחת לדלת‪.‬‬
‫אבל אני לא שומע את המים זורמים במקלחת‪ .‬אני לא שומע את אנה‪.‬‬
‫אני מקווה שהיא נחה בחדרה‪.‬‬
‫כך אני מצפה‪ .‬אני מצפה לראות אותה שוכבת במיטה מתחת לשמיכה‪.‬‬
‫אני מקווה שהיא ישנה‪ .‬ועדיין‪ ,‬כשאני חולף על פני חדר האמבטיה‪ ,‬אני‬
‫מהסס‪.‬‬
‫קול חלש בוקע מבפנים‪ .‬קול טפטוף קבוע‪ .‬כמו ברז שלא סגור עד‬
‫הסוף‪.‬‬
‫הדלת פתוחה – שברתי את המסגרת כשנכנסתי בכוח בפעם הראשונה‪.‬‬
‫עכשיו היא לא נסגרת עד הסוף‪.‬‬
‫אני דוחף את הדלת‪ .‬האור הבוהק של הפלורסנט מסנוור לרגע את‬
‫עיניי‪.‬‬
‫אנה שוכבת באמבט‪ ,‬בוהה בתקרה‪.‬‬
‫עיניה פעורות ומקובעות‪ ,‬מתות לגמרי‪ .‬הפנים שלה נראות חיוורות יותר‬
‫מקיר‪.‬‬
‫ידה האחת מתנדנדת מחוץ לאמבט‪ .‬חתך ארוך נמתח ממפרק כף ידה‬
‫אל המרפק‪ ,‬פתוח כמו חיוך ראוותני‪.‬‬
‫הרצפה מכוסה בדם‪ .‬הוא נוזל מהאמבטיה על כל האריחים ועד לרגליי‪.‬‬
‫אם אצעד עוד צעד‪ ,‬אדרוך עליו‪.‬‬
‫במובן מסוים‪ ,‬המראה משתק אותי‪ .‬אני רוצה לרוץ אל אנה‪ ,‬אבל אני‬
‫לא רוצה לדרוך על הדם‪ .‬בטיפשות ובצורה מטורפת‪ ,‬אני מרגיש שזה‬
‫יפגע בה‪ .‬על אף שהיא כבר מתה‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬אני צריך לגשת אליה‪ .‬אני חייב לעצום לה את העיניים‪ .‬קשה לי‬
‫לראות איך היא מביטה אל התקרה‪ .‬הפנים שלה לא שלוות – היא נראית‬
‫מבועתת‪ ,‬כמו קודם‪.‬‬
‫הבטן שלי מתהפכת ושורף לי בחזה‪ .‬אני רץ אליה‪ ,‬כפות רגליי מחליקות‬
‫על האריחים החלקלקים‪ .‬אני מרים בעדינות את ידה ומכניס אותה בחזרה‬
‫לאמבט‪ .‬העור שלה עדיין חם ולשנייה אני חושב שאולי יש תקווה‪ .‬אני‬
‫מסתכל שוב על פניה ומבין איזה טיפש אני באמת‪ .‬אני מניח את ידי על‬
‫פניה ועוצם את עיניה‪.‬‬
‫אני נכנס אל החדר שלה ומוצא את השמיכה האהובה עליה – זו עם‬
‫הכוכבים והירח‪ .‬אני לוקח אותה אל המקלחת ומכסה בה את גופה‪ .‬יש‬
‫מים באמבטיה‪ .‬הם נספגים בשמיכה‪ .‬זה לא משנה – אני רק רוצה לכסות‬
‫אותה כדי שאף אחד אחר לא יוכל להסתכל עליה‪ .‬לא עוד‪.‬‬
‫אחר כך אני חוזר לחדר שלי ומתיישב על הרצפה‪ ,‬לצד תיבת המזומנים‬
‫הריקה שעדיין לא החזרתי למחבוא מתחת לקורת הרצפה‪.‬‬
‫אני מרגיש רגשות אשמה ועצב עמוקים ובלתי נסבלים‪ .‬הם קשים‬
‫מנשוא‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ .‬אני מרגיש כאילו חתיכות בשר נקרעות ממני‪,‬‬
‫גרם אחרי גרם‪ ,‬עד שייוותר ממני רק שלד – עצמות חשופות‪ ,‬בלי שרירים‪,‬‬
‫עצבים או לב‪.‬‬
‫הלב הזה מתאבן בתוכי‪ .‬כשראיתי את גופתה של אנה בהתחלה‪ ,‬ליבי‬
‫הלם חזק כל כך שחשבתי שהוא יתפוצץ‪ .‬עכשיו הוא מתכווץ לאט־לאט‬
‫ופעימותיו הופכות חלשות יותר ויותר‪ .‬עד שייעצר לגמרי‪.‬‬
‫מעולם לא עבר יום שלם בלי שאראה את אחותי‪ .‬היא הייתה החברה‬
‫הכי קרובה שלי‪ ,‬האדם היחיד שבאמת היה לי אכפת ממנו‪ .‬אנה טובה‬
‫ממני בכל מובן‪ .‬היא חכמה יותר‪ ,‬נחמדה יותר‪ ,‬שמחה יותר‪.‬‬
‫לעיתים קרובות הרגשתי‪ ,‬שכשנוצרנו ברחם המאפיינים שלנו התחלקו‬
‫לשניים‪ .‬היא קיבלה את החלק הטוב מבינינו‪ ,‬אבל כל עוד הייתה קרובה‬
‫אליי‪ ,‬יכולנו לחלוק את החלקים הטובים שלה‪ .‬עכשיו כשהיא איננה‪ ,‬כל‬
‫האור הלך איתה‪.‬‬
‫כל מה שנשאר הן התכונות שחיו בתוכי‪ :‬ריכוז‪ .‬נחישות‪ .‬זעם‪.‬‬
‫זו אשמתי שהיא מתה‪ ,‬זה ברור‪ .‬הייתי צריך להישאר כאן איתה‪ .‬הייתי‬
‫צריך להשגיח עליה‪ ,‬לדאוג לה‪ .‬זה מה שהיא הייתה עושה‪.‬‬
‫לעולם לא אסלח לעצמי על הטעות הזאת‪.‬‬
‫אבל אם ארשה לעצמי לחוש אשמה‪ ,‬אצמיד את האקדח לראשי ואסיים‬
‫עכשיו את הכול‪ .‬אסור שדבר כזה יקרה‪ .‬אני חייב לנקום את מותה של‬
‫אנה‪ .‬הבטחתי לה‪.‬‬
‫אני לוקח כל טיפת רגש שנותרה בי ונועל אותה עמוק בתוכי‪ .‬עם הרבה‬
‫כוח רצון‪ ,‬אני מסרב להרגיש כלום ושום דבר‪.‬‬
‫נותרה רק תכלית אחת‪.‬‬
‫אני לא מוציא אותה לפועל בפעם אחת‪ .‬אם אנסה‪ ,‬איהרג בלי להשיג‬
‫את מטרתי‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬אני מעביר את השבועות הבאים במעקב אחר הטרף שלי‪.‬‬
‫אני מגלה איפה הם עובדים‪ .‬איפה הם גרים‪ .‬לאיזה מועדוני חשפנות‪,‬‬
‫מסעדות‪ ,‬מועדוני לילה ובתי זונות הם הולכים בקביעות‪.‬‬
‫קוראים להם אֵּבל נובק‪ָ ,‬ברֵטק אדמוביץ' ואיוון זילינסקי‪ .‬אבל הוא‬
‫הצעיר ביניהם‪ .‬הוא גבוה‪ ,‬רזה ונראה חולני עם הראש המגולח שלו –‬
‫סימן לאידאולוגיה הניאו־נאצית שהוא דוגל בה‪ .‬הוא למד שנתיים מעליי‬
‫באותו בית הספר שגם אני למדתי בו פעם מזמן‪.‬‬
‫לברטק יש זקן עבות ושחור‪ .‬נראה שהוא אחראי על הזונות בשכונה‬
‫שלי‪ ,‬כי הוא תמיד אורב להן בלילה בפינה‪ .‬הוא מוודא שימסרו לו את‬
‫הרווחים שלהן בלי שייתנו דברים בחינם‪ ,‬מלבד שיחה עם הגברים‬
‫המחפשים את חברתן‪.‬‬
‫איוון הוא הבוס של כל השלושה‪ .‬או אולי עליי לומר – ממלא מקום‬
‫הבוס‪ .‬אני יודע מי נמצא מעליו‪ .‬לא אכפת לי‪ .‬שלושת אלה ישלמו על מה‬
‫שעשו‪ .‬והמחיר יהיה איטי וכואב‪.‬‬
‫דבר ראשון‪ ,‬אני מאתר את אבל‪ .‬זו משימה קלה‪ ,‬כי הוא מגיע למועדון‬
‫פיבו לעיתים קרובות‪ ,‬כמו גם כמה מחברינו המשותפים‪ .‬אני מוצא אותו‬
‫יושב על הבר‪ ,‬צוחק ושותה‪ ,‬בזמן שאחותי שוכבת באדמה כבר‬
‫שבעה־עשר ימים‪.‬‬
‫אני מתבונן בו משתכר יותר ויותר‪.‬‬
‫אני משרבט שלט ומצמיד אותו לדלת השירותים‪ :‬זפסוטה טואלטה‪.‬‬
‫השירותים מקולקלים‪.‬‬
‫אני מחכה בסמטה‪ .‬עשר דקות אחר כך‪ ,‬אבל יוצא להשתין‪ .‬הוא פותח‬
‫את כפתור מכנסי הג'ינס הצמודים שלו‪ ,‬מכוון את הזרם אל קיר הלבנים‪.‬‬
‫אין לו שיער שאפשר לאחוז בו‪ ,‬אז אני כורך את ידי סביב מצחו‪ ,‬מעיף‬
‫את ראשו לאחור וחותך את הגרון שלו מאוזן לאוזן‪.‬‬
‫הסכין חדה‪ ,‬אבל אני בכל זאת מופתע מהכוח הרב שאני צריך להפעיל‬
‫כדי לגרום לחתך‪ .‬אבל מנסה לצעוק‪ .‬זה בלתי אפשרי – פגעתי במיתרי‬
‫הקול שלו ודם זורם מגרונו‪ .‬הוא משמיע רק גרגורים חנוקים‪.‬‬
‫אני מניח לו ליפול על גבו‪ ,‬על הבטון המטונף‪ ,‬כדי שיוכל לראות את‬
‫פניי‪.‬‬
‫"זה בשביל אנה‪ ,‬חתיכת סוטה חולני‪ ",‬אני אומר לו ויורק על פניו‪.‬‬
‫אחר כך אני משאיר אותו שם‪ ,‬עדיין מתפתל וטובע בדם של עצמו‪.‬‬
‫אני חוזר הביתה אל הדירה שלי ומתיישב בחדרה של אנה‪ ,‬על המיטה‬
‫שהופשטה מהמצעים‪ .‬אני מסתכל על ספריה האהובים שבמדף ליד‬
‫המיטה שלה‪ .‬שדרתם מקומטת‪ ,‬מפני שקראה בהם שוב ושוב‪ .‬הנסיך‬
‫הקטן‪ ,‬פעמון הזכוכית‪ ,‬אנה קרנינה‪ ,‬הטיית לב‪ ,‬ההוביט‪ ,‬אן‬
‫מהחווה הירוקה‪ ,‬אליס בארץ הפלאות‪ ,‬האדמה הטובה‪ .‬אני מתבונן‬
‫בגלויות הנעוצות על הקירות – הקולוסאום‪ ,‬מגדל אייפל‪ ,‬פסל החירות‪,‬‬
‫הטאג' מאהל‪ .‬מקומות שחלמה לבקר בהם‪ ,‬אבל לא תראה עוד לעולם‪.‬‬
‫הרגע הרגתי בן אדם‪ .‬אני צריך להרגיש משהו‪ :‬אשמה‪ ,‬אימה‪ .‬או לכל‬
‫הפחות‪ ,‬תחושת צדק‪ .‬אבל אני לא מרגיש כלום‪ .‬בתוך תוכי יש חור שחור‪.‬‬
‫אני יכול לספוג כל דבר בלי שארגיש דבר‪.‬‬
‫לא הרגשתי שום פחד כשהתקרבתי אל אבל‪ .‬אם הלב שלי לא החסיר‬
‫פעימה בשל כך‪ ,‬הוא כבר לא יחסיר פעימה משום דבר‪.‬‬
‫כעבור שבוע‪ ,‬אני יוצא בעקבות ברטק‪ .‬אני בספק אם הוא מחכה לי –‬
‫לאבל יש יותר מדי אויבים מכדי שיעלו על האדם שהרג אותו‪ .‬הם בטח לא‬
‫יחשבו על אחותי בכלל‪ .‬אני בספק אם היא הבחורה הראשונה‬
‫שהברטרסטו תקפו‪ ,‬ואני לא רמזתי לאף אחד על תשוקתי לנקמה‪.‬‬
‫אני עוקב אחרי ברטק עד לדירה של החברה שלו‪ .‬ממה ששמעתי‪ ,‬היא‬
‫עבדה בפינת הרחוב בעצמה לפני ששודרגה לדרגת המאהבת‪ .‬אני קונה‬
‫כובע אדום ופיצה ודופק על דלתה‪.‬‬
‫ברטק פותח בעצלתיים‪ ,‬בלי חולצה‪ ,‬מדיף ריח של סקס‪.‬‬
‫"לא הזמנו פיצה‪ ",‬הוא נוהם ומתכוון לסגור לי את הדלת בפרצוף‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני לא יכול להחזיר אותה‪ ,‬אז כבר עדיף שתיקח אותה‪".‬‬
‫אני מגביה את הקופסה ומנפנף מול אפו בריח המפתה של פפרוני‬
‫וגבינה‪.‬‬
‫ברטק מסתכל עליה בכמיהה‪.‬‬
‫"אני לא משלם על זה‪ ",‬הוא מזהיר אותי‪.‬‬
‫"זה בסדר‪".‬‬
‫אני מושיט לו את הפיצה ומסתכל לו ישר בעיניים‪ .‬הוא לא מראה ולו‬
‫סימן קל של היכרות‪ .‬קרוב לוודאי ששכח כבר מאנה ובטח לא תהה אם‬
‫יש לה אח‪.‬‬
‫ברגע שידיו אוחזות בקרטון הפיצה‪ ,‬אני שולף את האקדח ויורה לו‬
‫שלושה כדורים בחזה‪ .‬הוא נופל על ברכיו ועל פניו מתפשטת הבעה‬
‫מופתעת עד כדי גיחוך‪.‬‬
‫ברגע שגופו הגדול צונח‪ ,‬אני מבין שהחברה שלו עומדת ממש מאחוריו‪.‬‬
‫היא נמוכה ובעלת קימורים‪ ,‬לובשת כתונת תחרה זולה‪ .‬היא חופנת את‬
‫פיה בשתי ידיה‪ ,‬חונקת צעקה‪.‬‬
‫היא כבר ראתה את פניי‪.‬‬
‫בלי להסס‪ ,‬אני יורה גם בה‪.‬‬
‫היא קורסת‪ .‬אין לי זמן לכבד אותה במבט‪ .‬אני מסתכל על ברטק‪ ,‬רואה‬
‫איך הצבע נעלם מעורו בעודו מדמם על הרצפה‪ .‬כנראה פגעתי בריאות‬
‫שלו‪ ,‬כי נשימותיו נשמעות כמו שריקות‪.‬‬
‫אני יורק גם עליו‪ ,‬מסתובב ומתרחק‪.‬‬
‫אולי לא הייתי צריך לשמור את איוון לסוף‪ .‬איתו יהיה הכי קשה‪ .‬אם יש‬
‫לו קצת שכל בראש‪ ,‬הוא יחבר את הנקודות וינחש שמישהו פועל מתוך‬
 ‫נקמה‪.‬‬
‫אבל זו הדרך היחידה שאני יכול לפעול – הדרך היחידה שבה ארגיש‬
‫קתרזיס במלוא העוצמה‪.‬‬
‫אז אני מחכה עוד שבועיים ובינתיים מחפש אחריו‪.‬‬
‫כצפוי‪ ,‬הוא שומר על פרופיל נמוך‪ .‬כמו חיה‪ ,‬הוא מרגיש שמישהו מתכונן‬
‫לצוד אותו‪ ,‬אפילו אם הוא לא יודע מי בדיוק‪.‬‬
‫הוא מקיף את עצמו בגנגסטרים נוספים‪ .‬תמיד עומד על המשמר –‬
‫כשהוא נכנס ויוצא ממכוניתו הנוצצת‪ ,‬כשהוא גובה את חובותיהם של‬
‫הסוחרים הקטנים בשכונה‪.‬‬
‫אני עוקב אחריו‪ .‬אני רק בן שש־עשרה‪ .‬אני רזה‪ ,‬עוד לא סיימתי לגדול‪,‬‬
‫אני לובש את סינר המעדנייה שלי מתחת למעיל‪ .‬אני נראה כמו כל ילד‬
‫ברובע פראגה – עני‪ ,‬מורעב‪ ,‬חיוור מחוסר שמש‪ .‬בשבילו אני כלום‪ .‬בדיוק‬
‫כמו שהייתה אנה‪ .‬הוא לא יחשוד בי לעולם‪.‬‬
‫לבסוף אני מוצא אותו כשהוא יוצא מהדירה שלו בגפו‪ .‬הוא נושא תיק‬
‫נסיעות שחור‪ .‬אני לא יודע מה נמצא בתוך התיק‪ ,‬אבל אני מפחד שהוא‬
‫מתכנן לעזוב את העיר‪.‬‬
‫אני רודף אחריו‪ ,‬חסר סבלנות ופזיז מעט‪ .‬עברו ארבעים־ואחד ימים מאז‬
‫שאנה מתה‪ .‬כל יום הביא עימו ריקנות מייסרת‪ .‬איבדתי את האדם היחיד‬
‫שהיה משמעותי עבורי‪ .‬נקודת האור היחידה בחיי המחורבנים‪.‬‬
‫אני מתבונן באיוון שהולך לפניי‪ ,‬לבוש במעיל העור השחור שלו‪ .‬הוא לא‬
‫גבר מכוער‪ .‬למעשה‪ ,‬רוב הנשים חושבות שהוא נאה – שיער שחור‪ ,‬זיפים‬
‫מוקפדים‪ ,‬לסת מרובעת‪ .‬העיניים שלו קרובות מעט זו לזו‪ .‬עם הכסף‬
‫והקשרים שיש לו‪ ,‬אני בטוח שהוא לא סובל מחוסר תשומת לב מצד המין‬
‫הנשי‪.‬‬
‫צפיתי בו נכנס ויוצא ממועדוני לילה עם בחורות תלויות על זרועו‪ .‬גם‬
‫מבתי זונות‪ .‬הוא לא תקף את אחותי כי הוא רצה סקס‪ .‬הוא רצה לפגוע‬
‫בה‪ .‬הוא רצה לענות אותה‪.‬‬
‫איוון חותך דרך סמטה ונכנס לחלק האחורי של בניין נטוש‪ ,‬דרך דלת‬
‫ברזל לא נעולה‪ .‬אני אורב בסמטה לראות אם הוא חוזר‪ ,‬אבל הוא לא‬
‫מופיע‪.‬‬
‫אני צריך לחכות‪ .‬זה מה שעשיתי עד עכשיו‪.‬‬
‫אבל נמאס לי לחכות‪ .‬הלילה הכול יסתיים‪.‬‬
‫אני פותח את הדלת וחומק פנימה‪ .‬המחסן חשוך‪ .‬מרחוק אני שומע קול‬
‫טפטוף של גג דולף‪ .‬יש ריחות של טחב ועובש ובתוך המחסן קר לפחות‬
‫בעשר מעלות יותר מבחוץ‪.‬‬
‫המחסן מלא בשרידי ציוד חלוד‪ .‬אולי הוא היה פעם מפעל טקסטיל‪ ,‬או‬
‫מקום לתיקון ושיפוץ מוצרים‪ .‬קשה לדעת בחשיכה‪ .‬אני לא רואה את איוון‬
‫בשום מקום‪.‬‬
‫אני גם לא רואה את האדם שחובט בי מאחור‪.‬‬
‫כאב מסמא מפוצץ לי את החלק האחורי של הגולגולת‪ .‬אני נופל קדימה‬
‫על ידיי ועל ברכיי‪ .‬האור נדלק ואני מבין שאני מוקף בשישה גברים‪ .‬איוון‬
‫עומד בחזית‪ ,‬עדיין סוחב את התיק שלו‪ .‬הוא זורק אותו על הרצפה לידו‪.‬‬
‫שני גברים גוררים אותי מהרגליים‪ ,‬ידיי קשורות מאחורי גבי‪ .‬הם עורכים‬
‫עליי חיפוש חפוז ומוצאים את האקדח‪ .‬הם מוסרים אותו לאיוון‪.‬‬
‫"תכננת לירות לי עם זה בגב?" הוא נוהם‪.‬‬
‫הוא מחזיק את האקדח מהקנה ומפצח לי את הלסת עם הקת‪ .‬הכאב‬
‫מהיר ועוצמתי‪ .‬טעם של דם מתפשט לי בפה‪ .‬אחת מהשיניים שלי‬
‫מתנדנדת מהמכה‪.‬‬
‫אני כנראה עומד למות‪ .‬אבל אני לא מרגיש פחד‪ .‬אני כנראה עומד‬
‫למות‪ .‬אבל אני מרגיש רק זעם מהעובדה שלא אצליח קודם להרוג את‬
‫איוון‪.‬‬
‫"אצל מי אתה עובד?" איוון דורש לדעת‪" .‬מי שלח אותך?"‬
‫אני יורק כמות של דם מהפה על הרצפה והוא ניתז גם על נעליו‪ .‬איוון‬
‫חושף שיניים ומניף את האקדח כדי לחבוט בי שוב‪.‬‬
‫"חכה‪ ",‬נשמע קול צרוד‪.‬‬
‫גבר צועד קדימה‪ .‬כבן חמישים‪ ,‬גובהו ממוצע‪ ,‬עיניו בהירות וצלקות‬
‫עמוקות חורצות את צידי פניו – אולי נפגע מכדור‪ ,‬או סבל פעם מאקנה‪.‬‬
‫ברגע שהוא מתחיל לדבר‪ ,‬כל העיניים בחדר נישאות אליו‪ ,‬בציפייה‬
‫ובדממה שמצביעות על כך שהוא הבוס האמיתי ולא איוון זילינסקי‪.‬‬
‫"אתה יודע מי אני?" הוא פונה אליי‪.‬‬
‫אני מהנהן‪.‬‬
‫זהו טיימון זייג'ק‪ .‬הוא ידוע בכינויו הקצב‪ .‬לא הייתי בטוח שאיוון עובד‬
‫בשבילו‪ ,‬אבל יכולתי לנחש‪ .‬בוורשה‪ ,‬כל הדרכים מובילות אל הקצב‪.‬‬
‫הוא עומד מולי‪ ,‬מסתכל היישר בעיניי – עיניו עמומות משנים ואולי גם‬
‫מדברים שראה‪ .‬הן חודרות אליי‪.‬‬
‫אני לא משפיל את מבטי‪ .‬אין בי פחד‪ .‬לא אכפת לי מה האיש הזה יעשה‬
‫לי‪.‬‬
‫"בן כמה אתה ילד?" הוא שואל‪.‬‬
‫"שש־עשרה‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫"אצל מי אתה עובד?"‬
‫"אני עובד במעדניית ספייז'ה‪ .‬אני מכין כריכים ומנקה שולחנות‪".‬‬
‫הוא מהדק את שפתיו‪ ,‬נועץ בי מבט נוקשה ומנסה להחליט אם אני‬
 ‫מתבדח‪.‬‬
‫"אתה עובד במעדנייה‪".‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫"הרגת את נובק ואת אדמוביץ'?"‬
‫"כן‪ ",‬אני עונה בביטחון‪.‬‬
‫שוב הוא מופתע‪ .‬הוא לא ציפה שאודה‪.‬‬
‫"מי עזר לך?"‬
‫"אף אחד‪".‬‬
‫עכשיו הוא נראה כועס‪ .‬הוא מפנה את זעמו אל אנשיו ואומר‪" ,‬מנקה‬
‫שולחנות עקב אחרי החיילים שלי והרג שניים מהם בכוחות עצמו?"‬
‫זו שאלה רטורית‪ .‬אף אחד לא מעז לפצות פה‪.‬‬
‫הוא פונה אליי פעם נוספת‪.‬‬
‫"התכוונת להרוג את זילינסקי הלילה?"‬
‫"כן‪ ",‬אני מהנהן‪.‬‬
‫"למה?"‬
‫הבהוב קל של פחד חולף על פניו הרחבות של איוון‪" .‬בוס‪ ,‬למה‬
‫אנחנו–" הוא מתחיל לומר‪.‬‬
‫זייג'ק מניף את ידו ומשתיק אותו‪ .‬עיניו מקובעות עליי והוא מחכה‬
‫לתגובתי‪.‬‬
‫הפה שלי נפוח ממכת האקדח‪ ,‬אבל אני מדבר ברור‪.‬‬
‫"האנשים שלך אנסו את אחותי‪ ,‬כשהייתה בדרכה לבחינות הכניסה‬
‫לאוניברסיטה‪ .‬היא הייתה בת שש־עשרה‪ .‬היא הייתה ילדה טובה – טובה‪,‬‬
‫עדינה‪ ,‬תמימה‪ .‬היא לא השתייכה לעולם שלך‪ .‬לא הייתה שום סיבה‬
‫לפגוע בה‪".‬‬
‫זייג'ק מכווץ את עיניו‪.‬‬
‫"אם רצית פיצוי–"‬
‫"אין שום פיצוי‪ ",‬אני אומר במרירות‪" .‬היא התאבדה‪".‬‬
‫אין סימן לאהדה בעיניו החיוורות של זייג'ק – רק שיקולים‪ .‬הוא שוקל‬
‫את מילותיי‪ ,‬בוחן את המצב‪.‬‬
‫אחר כך הוא מביט פעם נוספת באיוון‪.‬‬
‫"זה נכון?"‬
‫איוון מלקק את שפתיו בהיסוס‪ .‬אני רואה שהוא נאבק בין הרצון לשקר‬
‫ובין הפחד מהבוס שלו‪ .‬לבסוף הוא אומר‪" ,‬זו לא הייתה אשמתי‪ .‬היא–"‬
‫הקצב יורה בו ישר בין העיניים‪ .‬הכדור נעלם בגולגולת של איוון‪ ,‬משאיר‬
‫חור עגול ושחור בין הגבות‪ .‬העיניים שלו מתגלגלות לאחור והוא נופל על‬
‫ברכיו ומתמוטט‪.‬‬
‫המחשבות מסתחררות בראשי‪ .‬קודם‪ ,‬הקלה על שהנקמה של אנה‬
‫הושלמה‪ .‬שנית‪ ,‬אכזבה‪ ,‬שהיה זה זייג'ק שלחץ על ההדק ולא אני‪.‬‬
‫שלישית‪ ,‬ההכרה במותי הקרב‪ .‬רביעית‪ ,‬ההבנה שלא אכפת לי‪ .‬אפילו לא‬
‫טיפה‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬אני אומר לקצב‪.‬‬
‫הוא בוחן אותי מלמטה למעלה‪ ,‬מכף רגל ועד ראש‪ .‬הוא מתבונן‬
‫במכנסי הג'ינס הקרועים שלי‪ ,‬בנעליי המטונפות‪ ,‬בשערי המלוכלך‪ ,‬בגופי‬
‫הצנום‪ .‬הוא נאנח‪.‬‬
‫"כמה אתה מרוויח במעדנייה?" הוא שואל‪.‬‬
‫"שמונה־מאות זלוטי בשבוע‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫מפיו נפלטת אנחה מצפצפת – הדבר הקרוב ביותר לצחוק ששמעתי‬
‫ממנו אי פעם‪.‬‬
‫"אתה לא עובד שם יותר‪ ",‬הוא אומר‪" .‬מעכשיו אתה עובד אצלי‪ .‬מבין?"‬
‫אני לא מבין כלום‪ .‬אבל אני מהנהן‪.‬‬
‫"אבל בכל זאת‪ ",‬הוא אומר בזעם‪" ,‬הרגת שניים מאנשיי‪ .‬אני חייב‬
‫להעניש אותך‪".‬‬
‫הוא מחווה בראשו לאחד מחייליו‪ .‬האיש פותח את התיק שמונח ליד‬
‫גופתו של איוון‪ .‬הוא מוציא מצ'טה ארוכה כמו היד שלי‪ .‬הלהב קהה מרוב‬
‫שנים‪ ,‬אבל קצהו הושחז בדייקנות‪ .‬החייל מושיט לבוס שלו את המצ'טה‪.‬‬
‫הקצב ניגש אל שולחן עבודה ישן‪ .‬החלק העליון מכוסה בשבבים וחסרה‬
‫לו רגל‪ ,‬אבל הוא עדיין עומד יציב‪.‬‬
‫"תושיט את היד‪ ",‬הוא אומר לי‪.‬‬
‫אנשיו משחררים את ידיי‪ .‬אני חופשי לגשת לשולחן‪ .‬חופשי לשים את ידי‬
‫על המשטח ולפרוש את אצבעותיי‪.‬‬
‫תחושה מוזרה ולא אמיתית מציפה אותי‪ ,‬כאילו אני צופה בעצמי‬
‫ממרחק שני מטרים מגופי‪.‬‬
‫זייג'ק מניף את הסכין‪ ,‬שיורדת בשריקה וחותכת את הזרת שלי לשניים‪,‬‬
‫ממש מתחת למפרק הראשון של האצבע‪ .‬הכאב נסבל יותר ממכת‬
‫האקדח‪ .‬רק שורף‪ ,‬כאילו הכנסתי את האצבע לתוך אש‪.‬‬
‫זייג'ק מרים את חתיכת הבשר הקטנה שפעם הייתה מחוברת לגוף שלי‪.‬‬
‫הוא משליך אותה על גופתו של איוון‪.‬‬
‫"זהו‪ ",‬הוא אומר‪" .‬שילמת את חובך‪".‬‬
 ‫פרק ‪2‬‬

‫אחרי עשר שנים‬

‫נסה גריפין‬

‫שיקגו‬
‫אני נוסעת אל לייק סיטי בלט‪ ,‬דרך רחובות מתוחמים בשורות כפולות של‬
‫עצי מייפל‪ ,‬שענפיהם עבים כל כך‪ ,‬עד שהם מתעקמים לצורת קשת‪.‬‬
‫העלים בצבע ארגמני עמוק‪ ,‬נושרים ונסחפים אל תעלות הביוב‪.‬‬
‫אני אוהבת את שיקגו בסתיו‪ .‬החורף נוראי‪ ,‬אבל לא יהיה לי אכפת אם‬
‫אוכל לחזות בשלכת האדומה־כתומה־צהובה הנפלאה הזאת‪ ,‬עוד כמה‬
‫שבועות לפחות‪.‬‬
‫בדיוק ביקרתי את אאידה בדירה החדשה שלהם‪ ,‬קרוב למזח נייבי‪ .‬איזה‬
‫מקום מדליק – פעם זו הייתה כנסייה ישנה‪ .‬עדיין אפשר לראות את קיר‬
‫הלבנים המקורי במטבח ואת קורות העץ שעוברות בתקרה‪ ,‬כמו צלעות‬
‫של לוויתן‪ .‬בחדר השינה יש לה חלון ויטראז'‪ .‬כשישבנו על המיטה שלה‪,‬‬
‫אור השמש נשפך דרכו וצבע את העור שלנו בצבעי הקשת‪.‬‬
‫אכלנו פופקורן וקלמנטינות וצפינו בסרט השישי בסדרת הארי פוטר‬
‫במחשב הנייד שלה‪ .‬אאידה אוהבת פנטזיה‪ .‬גם אני התחלתי לחבב את‬
‫הז'אנר‪ ,‬אבל אני עדיין מתקשה להאמין שיש לה אומץ לאכול במיטה‪ .‬אחי‬
‫קפדן מאוד‪.‬‬
‫"איפה קאל?" אני שואלת בחשש‪.‬‬
‫"בעבודה‪ ",‬היא עונה‪.‬‬
‫אחי התמנה זה עתה לחבר המועצה החדש במחוז ארבעים־ושלוש‪ ,‬נוסף‬
‫על מעמדו כנצר למשפחת המאפיה המצליחה ביותר בשיקגו‪.‬‬
‫אני מרגישה מוזר מתמיד כשאני חושבת עלינו בצורה כזאת – המאפיה‬
‫האירית‪ .‬מעולם לא הכרתי משהו אחר‪ .‬עבורי‪ ,‬אבי‪ ,‬אחי‪ ,‬אחותי ואימי הם‬
‫האנשים שאוהבים אותי ודואגים לי‪ .‬אני לא חושבת עליהם כעל פושעים‬
‫עם דם על הידיים‪.‬‬
‫אני הצעירה במשפחה והם מנסים להסתיר זאת מפניי‪ .‬אני לא לוקחת‬
‫חלק בעסקים‪ ,‬לא כמו שאר האחים שלי‪ .‬קאלום הוא יד ימינו של אבי‪.‬‬
‫ריונה היא היועצת המשפטית הראשית‪ .‬אפילו אימא שלי מעורבת מאוד‬
‫במכניקה של העסק‪.‬‬
‫ואז יש אותי‪ :‬התינוקת‪ ,‬המפונקת‪ ,‬המוגנת‪ ,‬השמורה‪.‬‬
‫לפעמים אני חושבת שהם רוצים לשמור אותי כך‪ ,‬כדי שלפחות חלק‬
‫אחד במשפחה יישאר טהור ותמים‪.‬‬
‫זה מציב אותי בעמדה משונה‪.‬‬
‫אני לא רוצה לעשות שום דבר רע – אני אפילו לא מסוגלת להרוג חרק‪,‬‬
‫ואני לא יכולה לשקר גם אם חיי תלויים בכך‪ .‬אם אני רק מנסה לשקר‪,‬‬
‫הפנים שלי מאדימות ואני מתחילה להזיע ולגמגם ומרגישה שאני עומדת‬
‫להקיא‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬לפעמים אני מרגישה בודדה ולא שייכת למשפחה‪ .‬כאילו אני‬
‫לא באמת חלק מהמשפחה שלי‪.‬‬
‫לפחות קאל התחתן עם מישהי מדהימה‪ .‬אאידה ואני התחברנו מייד‪.‬‬
‫אנחנו לא דומות – היא אמיצה ומצחיקה ואף פעם לא מוכנה לספוג יחס‬
‫לא יפה‪ .‬במיוחד לא מצד אח שלי‪ .‬בהתחלה‪ ,‬נראה היה שהם רוצים‬
‫להרוג זה את זה‪ .‬עכשיו‪ ,‬אני לא יכולה לדמיין את קאל עם מישהי אחרת‪.‬‬
‫חבל שהם לא נשארו לגור איתנו קצת יותר‪ ,‬אבל אני מבינה שהם רצו‬
‫מקום משלהם‪ .‬לרוע מזלם‪ ,‬אני מתכוונת להמשיך לבקר אותם‪ .‬כל יום‪.‬‬
‫אני מרגישה אשמה שאחותי ואני לא קרובות באותה מידה‪ .‬ריונה‬
‫פשוט‪ ...‬רצינית מדי‪ .‬אין ספק שהיא מצאה את העבודה המתאימה‬
‫בשבילה – היא אלופת העולם בוויכוחים‪ .‬לשלם לה על העבודה שלה זה‬
‫כמו לשלם לברווז בשביל שישחה‪ .‬אני רוצה שנהיה קרובות כמו שאחיות‬
‫צריכות להיות‪ ,‬אבל אני תמיד מרגישה שהיא סובלת אותי רק בקושי‪.‬‬
‫כאילו היא חושבת שאני טיפשה‪.‬‬
‫לפעמים אני מרגישה טיפשה‪ ,‬אבל לא היום‪ .‬היום אני נוסעת לבלט‪,‬‬
‫לראות את התוכניות שהדפיסו לנו עבור ההופעה החדשה‪ .‬היא נקראת‬
‫אושר‪ .‬עזרתי ליצור כוריאוגרפיה לחצי מהריקודים‪ ,‬והרעיון לראות אותם‬
‫מבוצעים על הבמה מרגש אותי מאוד‪.‬‬
‫אימי רשמה אותי לשיעורי בלט כשהייתי בת שלוש‪ .‬רכבתי גם על סוסים‪,‬‬
‫שיחקתי טניס וניגנתי בצ'לו‪ ,‬אבל בריקוד התמדתי עד היום‪ .‬אף פעם לא‬
‫יימאס לי לרקוד‪ .‬הלכתי לכל מקום על קצות האצבעות‪ ,‬לצלילי פולחן‬
‫האביב ופולצ'ינלה שהתנגנו בראשי‪.‬‬
‫אהבתי את זה כמו שאהבתי לנשום‪ .‬וגם הייתי ממש טובה‪ .‬טובה מאוד‪.‬‬
‫הבעיה היא שיש הבדל בין להיות טובה ובין להיות מצוינת‪ .‬הרבה רקדנים‬
‫הם טובים‪ ,‬רק קומץ מצוינים‪ .‬אלפי שעות הזיעה והדמעות זהות‪ .‬אבל‬
‫התהום בין כישרון לגאונות רחבה כמו הגרנד קניון‪ .‬לצערי‪ ,‬אני נמצאת‬
‫בצד הלא נכון‪.‬‬
‫לא רציתי להודות בכך‪ .‬חשבתי שאם אשמור על דיאטה ואעבוד קשה‬
‫יותר‪ ,‬אוכל להיות פרימה בלרינה‪ .‬אבל עד שסיימתי את התיכון‪ ,‬הבנתי‬
‫שאני אפילו לא הרקדנית הכי טובה בשיקגו‪ ,‬לא כל שכן ברמה הלאומית‪.‬‬
‫יהיה לי מזל אם אצליח להתקבל כרקדנית מתלמדת בלהקת מחול‬
‫גדולה‪ ,‬והלוואי שאצליח לעלות לדרגת רקדנית מן המניין‪.‬‬
‫בכל זאת השתתפתי בשיעורים בלייק סיטי בלט‪ ,‬בזמן שלמדתי‬
‫באוניברסיטת לויולה‪ .‬רציתי להמשיך ללמוד ולקבל תואר‪.‬‬
‫הבמאי והכוריאוגרף הראשי הוא ג'קסון רייט‪ .‬הוא קצת דפוק – אבל‬
‫איזה מנהל לא? במאי ודיקטטור הם שמות נרדפים בתעשייה הזאת‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬הוא מבריק‪.‬‬
‫הלהקה של לייק סיטי בלט היא להקה עכשווית וניסיונית‪ .‬הם העלו כל‬
‫מיני הופעות מטורפות‪ ,‬כמו זו שבה השתמשו בתאורה אולטרה סגולה‬
‫ובצבע גוף פלורסנטי‪ ,‬ועוד אחת בלי מוזיקה בכלל‪ ,‬רק עם תופים‪.‬‬
‫ההופעה הקרובה שלנו מתרכזת באושר – מושלם בשבילי‪ ,‬כי אני האדם‬
‫הכי שמח שיש‪ .‬אין הרבה דברים שיכולים להעכיר את מצב רוחי‪.‬‬
‫אולי זו הסיבה שבגללה ג'קסון נתן לי לבנות את רוב הכוריאוגרפיה‪ .‬הוא‬
‫נתן לי ליצור קטעי כוריאוגרפיה פה ושם‪ ,‬מאז שהבנתי שיש לי כישרון לזה‪.‬‬
‫זו הפעם הראשונה שיצרתי ריקוד שלם בעצמי‪.‬‬
‫אני כבר לא יכולה לחכות לראות אותו מתעורר לחיים‪ ,‬עם איפור‪,‬‬
‫תלבושות ותאורה‪ .‬כאילו המחשבות שלי רקמו עור וגידים על הבמה‪ .‬אני‬
‫מדמיינת את המשפחה שלי יושבת בשורה הראשונה‪ ,‬נפעמת מהיכולת‬
‫שלי להיות הּפ ַּסָל ולא רק החומר‪ .‬ממש מתרשמת ממני‪ ,‬לשם שינוי!‬
‫אני נכנסת לסטודיו בדילוגים ממש‪ .‬בחדר מספר אחת מתנהל שיעור‬
‫כושר‪ .‬בחדר מספר שתיים יש שיעור בטכניקה‪.‬‬
‫אני מייד משתלבת בקול המוכר של רקיעות רגליים על רצפת העץ‪,‬‬
‫הפסנתרן השומר על הקצב‪ ,‬וריחות הזיעה והבושם שמתערבבים בריח‬
‫הרצפה המרוחה בשעווה‪ .‬ריח של בית‪.‬‬
‫האוויר סמיך מהחום שמקרינים גופיהם של הרקדנים‪ .‬אני מורידה את‬
‫הז'קט שלי וצועדת היישר אל משרדו של ג'קסון‪.‬‬
‫הדלת שלו פתוחה למחצה‪ .‬אני נוקשת בעדינות ומחכה שיאמר בקצרה‪,‬‬
‫"אפשר להיכנס‪ ",‬לפני שאני נכנסת‪.‬‬
‫הוא יושב מאחורי שולחן הכתיבה שלו‪ ,‬נובר בערימה מבולגנת של‬
‫ניירות‪ .‬המשרד שלו הוא אסון – דחוס בתמונות ממוסגרות‪ ,‬כרזות של‬
‫הופעות ישנות‪ ,‬תיקיות לא מסודרות ואפילו פרטי תלבושות בשלב העיצוב‬
‫הראשוני‪ .‬ג'קסון שולט בכל מרכיבי ההופעות‪ ,‬עד חצאית הטוטו‬
‫האחרונה‪.‬‬
‫הוא קצת יותר גבוה ממני‪ ,‬בכושר ומקפיד על תזונה טבעונית ששומרת‬
‫אותו רזה‪ .‬יש לו שיער שחור ועבה‪ ,‬עם כמה פסים אפורים באזור הרקות‪.‬‬
‫הוא מתגאה מאוד בשיער שלו ותמיד מעביר בו את ידיו בזמן שהוא מדבר‪.‬‬
‫עורו שזוף‪ ,‬פניו צנומות‪ ,‬עיניו גדולות ושחורות ומלאות הבעה‪ .‬רבים מן‬
‫הרקדנים מאוהבים בו‪ ,‬גם נשים וגם גברים‪.‬‬
‫"נסה‪ ",‬הוא מרים את ראשו מהניירות‪" .‬במה זכיתי?"‬
‫"איזבל אמרה שהגיעו התוכניות!" אני משתדלת לא לחייך חיוך רחב מדי‪.‬‬
‫איזבל היא מעצבת התלבושות הראשית‪ .‬היא יכולה לתפור ביד במהירות‬
‫של מכונת תפירה ובו בזמן לצעוק הוראות לכל העוזרים שלה‪ .‬יש לה לשון‬
‫חדה ולב חם‪ .‬אני רואה בה לגמרי שותפה ביצירת הריקודים שלי‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬נכון‪ .‬הן שם‪ ",‬אומר ג'קסון ומסמן בראשו לכיוון קופסת קרטון‬
‫גדושה שניצבת על כיסא מתקפל‪.‬‬
‫אני ממהרת לשם‪ ,‬מרימה את החבילה העליונה ומסירה את הגומייה‪,‬‬
‫כדי שאוכל לקחת תוכנייה אחת‪.‬‬
‫תמונת השער יפה – זו אנג'ליק‪ ,‬אחת המנהלות של הלהקה‪ ,‬לבושה‬
‫בשמלת משי אדומה‪ .‬היא מזנקת באוויר‪ ,‬מניפה רגל אחת בזווית בלתי‬
‫אפשרית מעל לראשה ומקשיתה את כף רגלה בצורה מושלמת‪.‬‬
‫אני פותחת את התוכנייה‪ ,‬עוברת על רשימת הרקדנים ואז מחפשת את‬
‫רשימת הקרדיטים בסופה‪ .‬אני מצפה לראות את השם שלי‪ .‬למעשה‪ ,‬אני‬
‫רוצה לשאול את ג'קסון אם אוכל לקחת תוכנייה הביתה‪ ,‬להראות‬
‫להורים‪.‬‬
‫במקום זה אני רואה‪ ...‬ממש כלום‪ .‬ג'קסון רייט מופיע בתור הכוריאוגרף‬
‫הראשי‪ ,‬שמה של קלי פול מופיע אחריו‪ .‬אבל שמי לא מופיע כלל‪.‬‬
‫"מה?" אומר ג'קסון בקוצר רוח כשהוא מבחין בהבעה ההמומה על‬
‫פניי‪.‬‬
‫"פשוט ש‪ ...‬אני חושבת שהם שכחו לכתוב אותי כאחת הכוריאוגרפיות‪",‬‬
‫אני אומרת בהיסוס‪ .‬כשאני אומרת "הם"‪ ,‬אני מתכוונת למי שעיצב את‬
‫התוכנייה‪ .‬הם בטח השמיטו אותו בלי כוונה‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אומר ג'קסון בחוסר עניין‪" .‬הם לא שכחו‪".‬‬
‫אני מסתכלת עליו ופי נפער מעט בהפתעה‪.‬‬
‫"מה‪ ...‬מה הכוונה?" אני שואלת‪.‬‬
‫"הם לא שכחו‪ ",‬הוא שב ואומר‪" .‬לא קיבלת קרדיט‪".‬‬
‫הלב מפרפר לי בחזה כמו עש על החלון‪ .‬הנטייה הטבעית שלי היא‬
‫להנהן‪ ,‬להגיד בסדר ולהניח לנושא‪ .‬אני שונאת עימותים‪ .‬אבל אני יודעת‬
‫שאם אעשה את זה‪ ,‬אשנא את עצמי אחר כך עוד יותר‪ .‬אני חייבת להבין‬
‫מה קורה פה‪.‬‬
‫"למה השם שלי לא מופיעה בקרדיטים?" אני שואלת‪ ,‬מנסה להישמע‬
‫רגועה ולא מאשימה עד כמה שאפשר‪.‬‬
‫ג'קסון נאנח ברוגז‪ ,‬מניח את הניירות שעיין בהם והם מצטרפים לבלגן‬
‫על השולחן‪.‬‬
‫"נסה‪ ,‬את לא הכוריאוגרפית כאן‪ ",‬הוא נשמע כמו מישהו שמסביר‬
‫שאחת ועוד אחת שווה שתיים‪" .‬את רקדנית‪ .‬רק מפני שזרקת כמה‬
‫רעיונות מתוך התלהבות–"‬
‫"יצרתי ארבעה ריקודים!" אני פולטת‪ ,‬פניי מתלהטות‪ .‬אני יודעת שאני‬
‫נשמעת כמו ילדה קטנה‪ ,‬אבל אני לא יכולה לשלוט בזה‪.‬‬
‫ג'קסון מתרומם מכיסאו‪ .‬הוא ניגש אליי ומניח את ידיו על כתפיי‪ .‬אני‬
‫חושבת שהוא מנסה לנחם אותי‪ ,‬אבל אז אני מבינה שהוא מסובב אותי‬
‫לכיוון הדלת‪.‬‬
‫"נסה‪ ,‬העניין הוא כזה‪ .‬השקעת קצת עבודה‪ ,‬אבל העבודה שלך לא‬
‫כזאת מקורית‪ .‬היא פשטנית‪ .‬החלקים בהופעה שמעניקים לה חיים‪,‬‬
‫שהופכים אותה לשירה‪ ,‬הם שלי‪ .‬אז את רק מביכה את עצמך כשאת‬
‫מתעקשת על קרדיט שלא מגיע לך‪".‬‬
‫אני כל כך חנוקה ממבוכה‪ ,‬עד שאני לא מצליחה לדבר‪ .‬אני מנסה‬
‫נואשות לכבוש את הדמעות שצורבות את עיניי‪.‬‬
‫"תודה על הביקור‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬כשאנחנו מגיעים לדלת‪" .‬את יכולה‬
‫לשמור את התוכנייה אם את רוצה‪".‬‬
‫אפילו לא שמתי לב שאני עדיין מחזיקה אותה בידי‪ .‬מעכתי אותה חזק‬
‫כל כך שהיא מקומטת‪.‬‬
‫ג'קסון דוחף אותי אל מחוץ למשרד שלו‪ .‬הוא סוגר את הדלת בנקישה‬
‫עדינה‪ ,‬ומשאיר אותי לבדי במסדרון‪.‬‬
‫אני עומדת המומה‪ ,‬דמעות שקטות זולגות על פניי‪ .‬אלוהים‪ ,‬אני מרגישה‬
‫טיפשה‪.‬‬
‫אני לא רוצה שאף אחד יראה אותי‪ ,‬אז אני מתחילה לפסוע במסדרון‬
‫לכיוון הדלת הראשית‪.‬‬
‫לפני שאני מגיעה אליה‪ ,‬סרינה בריֶגליו מבחינה בי‪ .‬היא חברה בלהקה‪,‬‬
‫כמוני‪ .‬היא בדיוק יצאה משיעור הכושר‪ ,‬כדי לשתות מים‪.‬‬
‫היא רואה אותי ונעצרת‪ ,‬גבותיה הבלונדיניות מתכווצות בדאגה‪.‬‬
‫"נסה! מה קרה?"‬
‫"כלום‪ ",‬אני מטלטלת את ראשי‪" .‬שום דבר‪ .‬אני סתם‪ ...‬טיפשה‪".‬‬
 ‫אני מנגבת את הלחיים שלי בגב כף ידי‪ ,‬מנסה לאסוף את עצמי‪.‬‬
‫סרינה מעיפה מבט חשדני לכיוון דלתו הסגורה של ג'קסון‪.‬‬
‫"הוא עשה לך משהו?" היא דורשת לדעת‪.‬‬
‫"לא‪".‬‬
‫"את בטוחה?"‬
‫"בטוחה לגמרי‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬לפחות תני חיבוק‪ ",‬היא מחבקת אותי‪" .‬סליחה‪ ,‬אני מזיעה‪".‬‬
‫זה בכלל לא מפריע לי‪ .‬זיעה‪ ,‬שלפוחיות‪ ,‬ציפורניים שבורות‪ ...‬אצל‬
‫רקדנים הן כמו סיכות ראש‪.‬‬
‫סרינה היא בלונדינית טיפוסית מקליפורניה‪ .‬יש לה גזרה אתלטית ודקה‬
‫והיא מצליחה לשמור על שיזוף אפילו כאן‪ ,‬במערב התיכון‪ .‬גלשן היה‬
‫מתאים לה יותר מנעלי בלט‪ .‬אבל היא טובה מספיק‪ ,‬כך שיכול להיות‬
‫שהיא תתקדם בקרוב לתפקיד סולו‪ .‬היא הכי תחרותית שיש בתוך‬
‫הסטודיו‪ ,‬והכי מתוקה מחוצה לו‪ .‬לא אכפת לי שהיא רואה אותי במצב‬
‫הזה‪ .‬אני יודעת שהיא לא תרכל עם שאר הבנות‪.‬‬
‫"את רוצה לצאת איתנו הלילה?" היא שואלת‪.‬‬
‫"לאן אתם הולכים?"‬
‫"יש מועדון חדש שרק נפתח‪ .‬קוראים לו ג'ונגל‪".‬‬
‫אני מהססת‪.‬‬
‫אני לא אמורה ללכת למקומות כאלה‪ .‬במיוחד בלי לספר להורים שלי‬
‫או לאחי‪ .‬אבל אם אספר להם‪ ,‬הם לא ירצו שאלך‪ .‬או שישלחו את אחד‬
‫משומרי הראש שיבוא לשמור עליי – מישהו כמו ג'ק דופונט‪ ,‬שישב בפינה‬
‫וינעץ בי מבטים שיבריחו את כל מי שאולי חשב להזמין אותי לרקוד‪ .‬זה‬
‫מביך וגורם לחברים שלי להרגיש מוזר‪.‬‬
‫"לא יודעת‪ "...‬אני אומרת‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬בואי‪ ",‬סרינה לוחצת את כתפי‪" .‬גם מארני תבוא‪ .‬בואי איתנו‪,‬‬
‫נשתה משהו ועד אחת־עשרה כבר תהיי בבית‪".‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אני מרגישה מרדנית רק כי הסכמתי‪" .‬אני אבוא‪".‬‬
‫"כן!" מניפה סרינה את אגרופיה‪" .‬בסדר‪ ,‬כדאי שאחזור‪ ,‬לפני שמדאם‬
‫ברודר תרד לי לחיים‪ .‬תחכי פה?"‬
‫"לא‪ ",‬אני מניעה את ראשי‪" .‬אני אהיה בבית הקפה הסמוך‪".‬‬
‫"מעולה‪ ",‬אומרת סרינה‪" .‬תזמיני לי סקונס‪".‬‬
 ‫פרק ‪3‬‬
‫מיקולאי‬

‫שיקגו‬
‫אני יושב במשרד שלי‪ ,‬בחלק האחורי של המועדון‪ ,‬מסמן מספרים‬
‫בפנקס‪.‬‬
‫יש לי כעת שני מועדוני לילה ושלושה מועדוני חשפנות‪ .‬הם כולם רווחיים‬
‫בפני עצמם‪ ,‬גם זה שנפתח לפני כמה שבועות‪ .‬אבל זו לא המטרה‬
‫האמיתית שלהם‪ .‬זו דרך להלבין כסף‪.‬‬
‫כל ענף עם הרבה תשלומים במזומן הוא כלי טוב‪ .‬מכבסות‪ ,‬סוכנויות‬
‫רכב מיד שנייה‪ ,‬מוניות‪ ,‬מסעדות‪ ...‬הן משמשות סל שאפשר לזרוק לתוכו‬
‫רווחים כשרים‪ ,‬כמו גם כסף לא חוקי‪ ,‬שהושג באמצעות סחר בסמים‪,‬‬
‫סחר בכלי נשק‪ ,‬גניבה ונשים‪.‬‬
‫בעבר‪ ,‬אפשר היה לפתוח חנות ריקה בלי לטרוח לצייד אותה‪ .‬לאל‬
‫קאפונה היו חנויות כאלה‪ ,‬ממש כאן בשיקגו‪ .‬על כרטיס הביקור שלו היה‬
‫כתוב 'סוחר ברהיטים משומשים'‪ .‬בימינו‪ ,‬חשבונאות משפטית הפכה להיות‬
‫מסובכת יותר‪ .‬צריך עסק משגשג אמיתי‪.‬‬
‫המטרה הסופית היא להכניס את הכסף המלוכלך לבנק‪ .‬עושים זאת‬
‫לאט ובזהירות‪ ,‬עם הפקדות יומיות‪ ,‬שבהן מערבבים כסף נקי ומלוכלך גם‬
‫יחד‪ .‬הדבר הטוב ביותר הוא כשהכסף הלא חוקי מסתכם בעשרה אחוזים‬
‫מהסך הכולל‪.‬‬
‫צריך להיות זהירים‪ ,‬כי הבנקים הם כמו עכברושים מזדיינים‪ .‬אם הם‬
‫שמים לב שהפיצרייה הקטנה שלך פתאום מרוויחה מיליון דולר‪ ,‬או אם‬
‫הם רואים שהרווחים שלך עולים בהרבה על הסכומים המופיעים על‬
‫ההמחאות למפיצים‪ ,‬הם עלולים לדווח למס הכנסה‪.‬‬
‫אבל ברגע שהכסף נמצא במערכת‪ ,‬אפשר לשלוח אותו לכל מקום‪.‬‬
‫מקלטי מס בחוץ לארץ‪ ,‬עסקי נדל"ן בהיקפים גדולים‪ ,‬מסחר בניירות‬
‫ערך‪...‬‬
‫אם מסכמים את כל הנכסים שלי‪ ,‬הם נמדדים בשמונה ספרות‪ ,‬אבל‬
‫המראה שלי לא מסגיר את העובדה הזאת‪ .‬אני שומר על פרופיל נמוך‬
‫ומכריח את האנשים שלי לנהוג כמוני‪ .‬אם אתה הופך לעצלן‪ ,‬מרושל‬
‫וקולני‪ ,‬אתה מושך תשומת לב מהסוג הלא טוב‪.‬‬
‫עכשיו אני מנהל את הברטרסטו בשיקגו עם יונאש אחי‪ .‬הוא לא אחי‬
‫בדם‪ ,‬כרתנו ברית אחים‪ .‬אנחנו הבנים המאומצים של טיימון זייג'ק‪ .‬עבדתי‬
‫אצל טיימון במשך עשר שנים‪ .‬הוא לימד‪ ,‬אימן והדריך אותי‪.‬‬
‫אבי הביולוגי מת בוורשה‪ .‬אני לא יודע איפה מקום קבורתו‪ .‬לא אכפת‬
‫לי‪ .‬כף רגלי לא תדרוך שוב לעולם בפולין‪ .‬אני אפילו לא אוהב לחשוב‬
‫עליה‪.‬‬
‫טיימון הביא אותי לכאן‪ ,‬לאמריקה‪ .‬הוא אמר לי שנבנה אימפריה גדולה‬
‫שתהיה שווה יותר מהאוצר הלאומי של מולדתנו‪ .‬האמנתי לו‪ .‬החלום שלו‬
‫הפך להיות החלום שלי‪ .‬היה לי בשביל מה לחיות‪.‬‬
‫תקופה מסוימת שגשגנו‪ .‬התחלנו להשתלט על העיר‪ ,‬בניין אחרי בניין‪.‬‬
‫אבל אנחנו לא הגנגסטרים היחידים בשיקגו‪.‬‬
‫מצאנו את עצמנו מסוכסכים עם הקולומביאנים‪ ,‬עם הרוסים‪ ,‬האיטלקים‬
‫והאירים‪.‬‬
‫מחצנו את הקולומביאנים כשהשתלטנו על קו אספקת הסמים שלהם‪.‬‬
‫בשלב הזה הכסף התחיל באמת לזרום פנימה ויכולנו לממן מבצעים‬
‫נוספים‪.‬‬
‫אחר כך משרד המשפטים עשה לנו טובה ונקט בצעדים משפטיים נגד‬
‫הסחר בנשק של המאפיה הרוסית‪.‬‬
‫זה ִאפשר לנו לתקוף בחופשיות את האיטלקים בכלל ואת משפחת גאלו‬
‫בפרט‪ .‬אבל אנזו גאלו לא היה זקן ושאנן כפי שציפינו‪ .‬בניו קברו שלושה‬
‫מאנשינו באדמה‪ ,‬מתחת ליסודות של המגדל ברחוב אוק‪.‬‬
‫לפני שיכולנו להשיב מלחמה‪ ,‬משפחת גאלו כרתה ברית לא צפויה עם‬
‫משפחת גריפין‪ ,‬פסגת אצולת הפשע של המאפיה האירית בשיקגו‪ .‬בני‬
‫גאלו חיתנו את הבת היחידה שלהם עם קאלום‪ ,‬הבן היחיד של משפחת‬
‫גריפין‪.‬‬
‫מהלך בלתי צפוי למדי‪ .‬כמו ברית בין ישראל לפלסטינים‪ ,‬או בין חתולים‬
‫לכלבים‪.‬‬
‫אולי זו הייתה טעות מצדו של טיימון‪ .‬הוא לא איש שנוטה לטעות‪ .‬אבל‬
‫אז הוא התנהג בפזיזות‪.‬‬
‫כשאאידה גאלו וקאלום גריפין באו לחטט באחד מהמועדונים שלנו‪,‬‬
‫סיממנו אותם והבאנו אותם לאחד מבתי המטבחיים שבצד המערבי של‬
‫העיר‪.‬‬
‫זו הייתה החלטה אימפולסיבית ולא מתוכננת‪ .‬היא נעשתה בהוראתו של‬
‫טיימון‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬אני מאשים את עצמי במה שקרה‪.‬‬
‫כיוונתי אליהם אקדח‪ .‬הייתי צריך לירות בהם על המקום‪ ,‬ללא היסוס‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬הם נמלטו דרך צינור הביוב‪.‬‬
‫זו הייתה טעות משפילה‪ .‬כרעתי ברך מול טיימון‪ ,‬מצפה שיעניש אותי‪.‬‬
‫במשך עשר שנים לא אכזבתי אותו כל כך‪.‬‬
‫הוא פקד על שאר הבחורים לצאת מהחדר‪.‬‬
‫עצמתי את העיניים‪ ,‬חשבתי שהוא יוריד לי מצ'טה על הצוואר‪ .‬ככה‬
‫נראה צדק בעולם שלנו‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬הרגשתי את היד שלו על הכתף שלי – כבדה‪ ,‬אבל נטולת‬
‫כעס‪.‬‬
‫הרמתי אליו את עיניי‪.‬‬
‫בכל הזמן שהכרתי את טיימון‪ ,‬מעולם לא ראיתי אותו מראה חולשה‪ ,‬או‬
‫מהסס‪ .‬פתאום הוא נראה עייף‪ .‬הוא רק בן חמישים־ושמונה‪ ,‬אבל חייו היו‬
‫מלאים בדם‪ ,‬בעמל ובמאבק‪.‬‬
‫"מיקולאי‪ ",‬הוא אמר‪" .‬אתה בני ויורשי‪ .‬אני יודע שלא תאכזב אותי‬
‫שוב‪".‬‬
‫מזמן איבדתי את היכולת להרגיש אהבה‪ .‬אבל הרגשתי את אש הנאמנות‬
‫בעוצמה גדולה יותר מן האהבה‪ .‬טיימון חס על חיי פעמיים‪ .‬הוא לא‬
‫יצטרך לחוס עליי בפעם השלישית‪.‬‬
‫התמלאתי מחדש במרץ‪ .‬תכננתי לעבוד עם אבא שלי ולמחוץ את‬
‫האיטלקים ואת האירים‪ .‬לבסס את מקומנו‪ ,‬פעם אחת ולתמיד‪ ,‬כשליטי‬
‫העיר‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬כעבור שבוע‪ ,‬דנטה גאלו רצח את טיימון‪ .‬הוא ירה בו‬
‫והשאיר אותו לדמם בביבים‪.‬‬
‫עוד לא נקמתי את מותו‪ ,‬ובכל יום שעובר אני מתבייש יותר‪.‬‬
‫אני צריך לקחת בחשבון שני גורמים‪.‬‬
‫קודם כול‪ ,‬את האנשים שלי‪ .‬הגריפינים והגאלואים ביחד הם כוח רב‬
‫עוצמה‪ .‬הם שולטים על הנאמנות של עשרות מהמשפחות האיריות‬
‫והאיטלקיות‪ .‬אם אתקוף אותם ישירות‪ ,‬אני לא יכול לצפות להצלחה‪ .‬עוד‬
‫לא‪ ,‬בכל מקרה‪.‬‬
‫דבר שני‪ ,‬אני רוצה שהם יסבלו‪ .‬יכולתי להרוג את קאלום‪ ,‬או את דנטה‪.‬‬
‫אבל מה אשיג בזה? אני רוצה למוטט את האימפריה כולה‪ .‬אני רוצה‬
‫לפלג את שתי המשפחות‪ .‬ואז לחסל אותם אחד אחד‪.‬‬
‫כדי לעשות זאת‪ ,‬אני צריך למצוא את נקודת החולשה שלהם‪ .‬את עקב‬
‫אכילס שלהם‪.‬‬
‫אז עקבתי אחריהם וחיכיתי‪ .‬נתתי להם לחשוב שהברטרסטו מובסים‪,‬‬
‫שהם ערפו את ראש הנחש כשהרגו את טיימון‪.‬‬
‫בינתיים אני מנהל את העסק שלי‪ .‬אני שומר על הטריטוריה שלי מוגנת‪.‬‬
‫ואני צובר עוד כסף וכוח בכל יום שעובר‪.‬‬
‫נשמעת נקישה על הדלת שלי‪ .‬זה יונאש‪ .‬הוא נכנס בלי לחכות לתגובה‪,‬‬
‫סוחב ארגז של זוברובקה‪ ,‬וודקה פולנית‪ .‬הוא מוציא בקבוק אחד‪ ,‬מראה‬
‫לי את התווית הירוקה בהירה ואת עשב הביזון ששוחה בליקר הענברי‪.‬‬
‫"בדיוק בזמן‪ ",‬הוא מחייך‪" .‬כמעט נגמר לנו‪".‬‬
‫ליונאש גוף רחב מלא שרירים‪ ,‬ושיער שחור וסמיך שהוא מסרק לאחור‪.‬‬
‫עיניו כהות כל כך‪ ,‬שאי אפשר להבדיל בין האישון לקשתית‪ ,‬והגבות שלו‬
‫נראות כמו שני קווים ישרים שמתעקלים כלפי מעלה כמו ספוק ממלחמת‬
‫הכוכבים‪ .‬עם זאת האישיות שלו הפוכה לגזע הוולקנים‪ .‬יונאש הוא טיפוס‬
‫לא הגיוני‪ .‬הוא אימפולסיבי – ממהר לצחוק וממהר לריב‪ .‬הוא לא חושב‬
‫לעומקם של דברים‪ .‬וזו הסיבה שאני הבוס ולא הוא‪.‬‬
‫זה מה שטיימון רצה‪ .‬לא שזה משנה – עכשיו כשהאב המאמץ שלי מת‪,‬‬
‫אני כבר לא אהיה מספר שתיים לעולם‪.‬‬
‫"כמה אלכוהול מכרנו השבוע?" אני שואל את יונאש‪.‬‬
‫"חמישים־ושבעה אלף‪ ",‬הוא עונה בגאווה‪.‬‬
‫זו עלייה של שנים־עשר אחוזים מהשבוע שעבר‪.‬‬
‫"טוב‪ ".‬אני מהנהן‪.‬‬
‫"אבל יש עניין אחד‪ ",‬אומר יונאש בכעס‪.‬‬
‫"חכה רגע‪ ",‬אני משיב‪.‬‬
‫אני טופח על הכתף של הבחורה שכורעת כרגע בין רגליי ומוצצת לי‪.‬‬
‫קוראים לה פטרה‪ .‬היא אחת מהברמניות שלנו – בעצם היא אחת‬
‫מהטובות‪ .‬היא יודעת מה לעשות עם הפה שלה‪ ,‬בדיוק כמו עם הידיים‪ .‬זו‬
‫תוספת נעימה למשימה המייגעת באיזון הספרים‪ .‬אבל בדרך כלל אני לא‬
‫גומר‪ .‬לא משנה כמה קשה היא עובדת‪ ,‬נדמה שהזין שלי חי רק בקושי‪,‬‬
‫בדיוק כמו שאר חלקי גופי‪.‬‬
‫"את יכולה ללכת‪ ",‬אני אומר לה‪.‬‬
‫פטרה נעמדת מאחורי השולחן ומחליקה את מכנסי הטייטס השחורים‬
‫שלה מהקמטים שנוצרו בברכיים‪ .‬היא לובשת מחוך סגור למחצה שמגלה‬
‫מחשוף נדיב‪ .‬השפתון שלה מרוח מסביב לפיה‪.‬‬
‫יונאש מגחך כשהוא מבין שאנחנו לא לבד בחדר‪ .‬כשהיא עוזבת את‬
‫החדר‪ ,‬הוא בוחן את שדיה של פטרה ואחר כך את ישבנה‪ .‬לא שהוא לא‬
‫ראה אותם לפני כן‪.‬‬
‫"איך היא?" הוא שואל‪" .‬עוד לא היה לי העונג‪".‬‬
‫"היא בסדר‪ ",‬אני עונה בקצרה‪" .‬מה רצית להגיד לי?"‬
‫יונאש שוב מרצין וניגש לעניין‪" .‬אני חושב שאחד מהברמנים גונב‬
‫מאיתנו‪".‬‬
‫"איך אתה יודע?"‬
 ‫"שקלתי את הבקבוקים‪ .‬חסר ליטר‪".‬‬
‫"יש להם זרימה חופשית?"‬
‫"לא‪ .‬שמתי להם וסתים על הפיות‪".‬‬
‫"אז או שהם מחלקים משקאות בחינם לחברים שלהם‪ ,‬או שהם מכניסים‬
‫את הכסף לכיס‪".‬‬
‫"מישהו עושה את זה‪ ",‬מסכים יונאש‪.‬‬
‫"אשגיח עליהם הלילה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"מצוין‪ ",‬יונאש מגחך פעם נוספת ומשלב את ידיו על החזה‪.‬‬
‫"מה?" אני שואל‪ ,‬מוטרד‪.‬‬
‫"אתה מתכוון להכניס את הזין שלך בחזרה למכנסיים?"‬
‫אני מוריד את ראשי ורואה את הזין שלי עדיין מרוח בשפתון של פטרה‪.‬‬
‫כבר שכחתי מהמציצה הקצרה‪ .‬אני מכניס אותו בחזרה למכנסיים‪ ,‬בפנים‬
‫זעופות‪.‬‬
‫"עכשיו אתה מרוצה?" אני שואל את יונאש‪.‬‬
‫"בטח‪ ",‬הוא עונה‪.‬‬
‫שנינו יוצאים ביחד מהחדר‪.‬‬
‫הלילה רק מתחיל לתפוס תאוצה – לקוחות מתקבצים מסביב לבר‪,‬‬
‫רחבת הריקודים מתחילה להיות צפופה‪ ,‬כל התאים מלאים‪.‬‬
‫אני מסתכל סביב‪ ,‬על החלל ההומה‪ ,‬ורואה כסף‪ ,‬כסף‪ ,‬כסף‪ .‬מלצריות‬
‫מעמיסות מזומנים אל הסינר שלהן‪ ,‬מחלקות ללקוחות משקאות ברווח‬
‫של ארבע־מאות אחוזים‪ .‬ברמנים מעבירים כרטיסי אשראי שוב ושוב‪ .‬כל‬
‫החלקה של כרטיס מוסיפה עושר אינסופי לברטרסטו‪.‬‬
‫הקירות מצופים בטפט ידידותי לסביבה‪ ,‬התאים מרופדים בקטיפה‬
‫ירוקה‪ .‬האורות מעומעמים ומטילים אור בגוון ירוק מימי‪ ,‬עם דוגמת צללים‬
‫שיוצרת אשליה שהלקוחות צועדים בתוך עשב גבוה‪.‬‬
‫המועדון באמת נראה כמו ג'ונגל ואני המלך שלו‪ .‬הלקוחות חולקים לי‬
‫כבוד‪ ,‬בלי ידיעתם‪ ,‬כשאני מרוקן את הכיסים שלהם עם משקה אחרי‬
‫משקה‪.‬‬
‫אני מתמקם בפינת רחבת הריקודים‪ ,‬מעמיד פנים שאני מתבונן‬
‫בלקוחות‪ .‬אבל האמת היא שאני עוקב אחרי העובדים שלי‪ .‬במיוחד אחר‬
‫הברמנים‪.‬‬
‫ארבעה מהם עומדים מאחורי הדלפק בבר המרכזי‪ :‬פטרה‪ ,‬מוניק‪,‬‬
‫ברונסון וצ'אז‪ .‬כולם עובדים מהירים וראוותנים‪ ,‬שנשכרו בשל מיומנותם‬
‫ותאוותם המינית‪ .‬אני לא פוסל את הנשים‪ ,‬אבל אני כבר חושד בגברים‪.‬‬
‫פטרה ומוניק מוציאות טיפים מדהימים מאנשי עסקים בודדים‪ .‬ברונסון‬
‫וצ'אז מצליחים לא רע בעצמם‪ ,‬אבל מניסיוני‪ ,‬יש חמדנות גברית שלא‬
 ‫תאפשר לגבר להסתפק בשלוש־מאות דולר בלילה‪.‬‬
‫ברמן טוב הוא להטוטן וקוסם גם יחד‪ .‬הם משוחחים עם הלקוחות‬
‫ובו־זמנית מעיפים כוסות‪ ,‬משקשקים שייקרים ומוזגים שנים־עשר שוטים‬
‫במכה‪ .‬הם מעלימים כסף ומורידים אלכוהול כמו גשם‪ .‬הם תמיד עושים‬
‫עשרה דברים בבת־אחת‪.‬‬
‫צריך עין מיומנת כדי לראות מה הם עושים באמת‪.‬‬
‫אחרי עשרים־ושמונה דקות אני מאתר את הגנב‪.‬‬
‫זה לא ברונסון‪ ,‬עם השרירים הבולטים ועם קסם של נער אחווה‪ .‬הוא‬
‫מחליק משקה בחינם לבלונדינית מצחקקת‪ ,‬אבל הוא עדיין מדווח עליו‬
‫ומשתמש בטיפים של עצמו כדי לשלם עליו‪.‬‬
‫לא‪ ,‬זה צ'אז‪ ,‬הזין הקטן והערמומי‪ .‬צ'אז עם הטבעות מכסף‪ ,‬הזקן‬
‫ההיפסטרי והקוקו‪.‬‬
‫החרא הקטן והאגואיסט‪ ,‬מרמה פעמיים באותו הזמן‪ .‬פעם אחת‪ ,‬הוא‬
‫לוקח את התשלומים משלושה או ארבעה לקוחות ביחד‪ ,‬מעביר את‬
‫המזומנים לקופה ומעמיד פנים שכל הכסף נרשם‪ .‬אבל כשהאצבעות שלו‬
‫מרחפות על המסך‪ ,‬אני רואה שהוא מדווח רק על תשעה מתוך עשרה‬
‫משקאות‪ ,‬סומך על נפח העסקאות שיסתירו את מעשיו ממי שמסתכל‪.‬‬
‫ואז אני רואה משהו שאפילו יונאש לא עלה עליו‪ :‬לצ'אז יש בקבוק של‬
‫ויסקי קראון רויאל‪ ,‬שהוא הגניב למועדון‪ .‬זהו משקה יקר מאוד‪,‬‬
‫שמונה־עשרה דולרים לכוס משקה‪ .‬בכל פעם שלקוח מזמין אותו‪ ,‬צ'אז‬
‫מוזג מהבקבוק שלו‪ ,‬שמונח על המדף‪ ,‬במקום מהבקבוק שלי‪ .‬אחר כך‬
‫הוא לוקח את כל התשלום ומטיל אותו ישר לצנצנת הטיפים‪.‬‬
‫בזמן שאני צופה‪ ,‬הוא גונב בערך שבעים־ושישה דולרים‪ .‬בחישוב גס‪,‬‬
‫הוא גונב מעל תשע־מאות דולרים בלילה‪.‬‬
‫אני מסמן ליונאש לגשת אליי‪.‬‬
‫"זה צ'אז‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫יונאש מסתכל על צ'אז ועל החיוך הזחוח שלו‪ ,‬כשהוא חולץ את‬
‫הפקקים מארבעה בקבוקי הייניקן ומחליק אותם על הבר‪ ,‬אל עבר‬
‫רביעיית בנות קולג' סוערות‪ .‬פניו של יונאש מתקדרות‪ .‬הוא צועד צעד‬
‫לפנים‪ ,‬כאילו בכוונתו לתפוס בחולצתו של צ'אז ולגרור אותו על דלפק‬
‫הבר‪ ,‬בו במקום‪.‬‬
‫"עדיין לא‪ ",‬אני מניח יד על חזהו של יונאש‪" .‬קודם שיסיים את המשמרת‬
‫שלו‪ .‬אנחנו לא רוצים מחסור בידיים עובדות הלילה‪ .‬תתפוס אותו כשיהיה‬
‫בדרך החוצה‪".‬‬
‫יונאש נוהם ומהנהן‪ .‬תגרה פורצת ליד חדרי השירותים ויונאש ניגש לשם‪,‬‬
‫לוודא שהסדרנים יקטעו אותה‪.‬‬
‫אני נשען על העמוד בפינת רחבת הריקודים ומשלב את ידיי על החזה‪.‬‬
‫הסיפוק בתפיסת הגנב מתחיל להתפוגג‪ .‬אני שב להרהר‪ ,‬כמו תמיד‪,‬‬
‫במחשבה המטרידה אותי בדבר משפחות גאלו וגריפין‪.‬‬
‫בדיוק ברגע הזה‪ ,‬נכנסת בחורה אל הבר‪.‬‬
‫בכל לילה אני רואה מאות בחורות מהממות‪ ,‬לבושות בשמלות צמודות‬
‫ובנעלי עקב‪ ,‬פנים מאופרות‪ ,‬תסרוקת מושלמת‪ ,‬עור בוהק מנצנצים‪.‬‬
‫הבחורה הזאת לוכדת את עיניי‪ ,‬כי היא נראית בדיוק ההפך‪ .‬צעירה‪ ,‬עור‬
‫פניה רענן ונקי‪ ,‬זוהר כמעט‪ .‬שערה בגוון חום בהיר‪ ,‬אסוף לאחור בקוקו‬
‫פשוט‪ .‬עיניה רחבות ותמימות‪ .‬היא לא ניסתה לכסות את הנמשים שעל‬
‫אפה‪.‬‬
‫היא לובשת סוודר קליל בגזרת מעטפת ומתחתיו בגד גוף בצבע ורוד‬
‫בהיר‪ ,‬שמתמזג עם צבע עורה‪ .‬לבוש מוזר למועדון לילה‪ .‬חברותיה‬
‫לובשות חולצות קרופ טופ וחצאיות מיני‪ ,‬כרגיל‪.‬‬
‫ברגע שאני רואה אותה‪ ,‬אני מתמלא באדרנלין‪ .‬השרירים שלי מתכווצים‬
‫כמו קפיצים ואני מרגיש איך האישונים שלי מתרחבים‪ .‬אני מדמיין את ריח‬
‫הבושם שלה‪ ,‬קליל ומתוק‪ ,‬נישא מעל ריחות העשן‪ ,‬האלכוהול והזיעה‪.‬‬
‫זו תגובתו של הטורף בעת שהוא מבחין בטרפו‪.‬‬
‫כי אני מזהה את הבחורה‪.‬‬
‫זו נסה גריפין‪ .‬התינוקת היקרה של המאפיה האירית‪ .‬האהובה הקטנה‬
‫שלהם‪.‬‬
‫היא פוסעת לתוך המועדון כמו איילה תמימה‪ .‬טיפשה‪ .‬אבודה‪ .‬בשלה‬
‫לחטיפה‪.‬‬
‫זהו אות מאלוהים‪ .‬אבל אני לא מאמין באלוהים‪ ,‬אז אפשר לקרוא לזה‬
‫אות מהשטן‪.‬‬
‫אני מתבונן בה מפלסת את דרכה במועדון עם חברותיה‪ .‬הן מזמינות‬
‫משקאות מנער האחווה‪ ,‬ברונסון‪ .‬ברונסון מפלרטט במלוא המרץ‪ ,‬בעודו‬
‫מערבב את המרטיני‪ .‬על אף שתשומת ליבו מופנית יותר אל חברתה‬
‫הבלונדינית של נסה‪ ,‬נסה עדיין מסמיקה ולא יכולה להסתכל לו בעיניים‪.‬‬
‫נסה לוקחת את מרטיני המלון שלה‪ ,‬לוגמת אותו במבוכה ומעווה את‬
‫פניה‪ ,‬אם כי המרטיני מכיל בעיקר מיץ‪ .‬היא שותה רק רבע ממנו ואז‬
‫מניחה אותו בחזרה על הבר‪.‬‬
‫הבלונדינית עדיין מצחקקת עם ברונסון‪ .‬החברות האחרות פוצחות‬
‫בשיחה עם בחור רזה‪ ,‬בעל מראה של חנון‪ .‬נסה מעבירה את מבטה על‬
‫חלל החדר‪ ,‬ביישנית וסקרנית‪.‬‬
‫אני בוהה בה בחופשיות וממשיך לבהות גם כשמבטינו נפגשים‪ .‬אני בוחן‬
‫את ההבעה שעל פניה‪ ,‬בודק אם היא יודעת מי אני‪.‬‬
‫הלחיים שלה מתכסות סומק ורוד‪ ,‬בגוון עמוק יותר מצבע החולצה שלה‪.‬‬
‫היא מסיטה את עיניה‪ ,‬אבל מגניבה עוד מבט אחד‪ ,‬בודקת אם אני עדיין‬
‫מסתכל עליה‪ .‬היא רואה שאני עוד מסתכל עליה‪ ,‬מפנה לי את הגב‬
‫וגומעת את המשקה שלה בחופזה‪.‬‬
‫אין לה מושג‪ .‬היא לא יודעת מי אני‪ .‬זו רק התנהגות של בחורה נבוכה‪,‬‬
‫שמעדיפה להיטמע בין חברותיה בעלות הביטחון העצמי‪.‬‬
‫אני חוזר למשרד שלי ונבלם בידי יונאש ממש לפני שאני מגיע לדלת‪.‬‬
‫"לאן אתה הולך?" הוא מבחין בחיפזון שלי‪.‬‬
‫"אתה אחראי הלילה‪ ",‬אני אומר לו‪" .‬אני צריך לטפל במשהו‪".‬‬
‫"מה עם צ'אז?"‬
‫אני עוצר‪ .‬קיוויתי לראות את פניו של הבן זונה‪ ,‬הנאלח הקטן‪ ,‬כשיבין‬
‫שנתפס‪ .‬לראות את החיוך הזחוח שלו נמחק ומתחלף בפחד והופך לאימה‬
‫מבישה‪ .‬רציתי לגרום לו להתחנן ולהודות באשמה ולהשתין על עצמו‪ ,‬לפני‬
‫שאקח את הכסף שלי ממקום המחבוא שלו‪.‬‬
‫אבל עכשיו יש לי דג שמן יותר על הכוונת‪.‬‬
‫"בסוף הלילה קח אותו למרתף‪ ,‬תשבור לו את היד‪ .‬אחר כך תחזיר אותו‬
‫לדירה שלו‪".‬‬
‫"מה עם הכסף?"‬
‫"אני בטוח שהוא כבר עמוק בתוך האף שלו‪".‬‬
‫אין סיכוי שהחרא הקטן הזה העז לגנוב ממני רק בשביל לשים את הכסף‬
‫בתוכנית חיסכון‪ .‬הבחור מכור‪.‬‬
‫יונאש מהנהן וחוזר למועדון‪.‬‬
‫אני נכנס למשרד שלי ומפשפש במגירה העליונה של שולחן הכתיבה‪ .‬אני‬
‫שולף מכשיר מעקב‪ :‬בערך בגודל‪ ,‬בצורה ובצבע מטבע של פני‪ .‬אני‬
‫מכניס אותו לכיס וחוזר לרחבה‪.‬‬
‫עובר רגע קצר עד שאני מאתר את נסה גריפין‪ .‬היא רוקדת עם החברות‬
‫שלה‪ ,‬מתנועעת לצלילי רימיקס של השיר "‪ ."Roses‬אני לא היחיד שצופה‬
‫בה עכשיו‪ .‬היא מושכת את מבטם של נשים וגברים כאחד‪ ,‬ולמרבה‬
‫ההפתעה – רוקדת בחושניות רבה‪ .‬נראה שהמוזיקה סחפה אותה עד‬
‫שהביישנות נשכחה ממנה‪.‬‬
‫ממש קל להתגנב מאחוריה ולשלשל את מכשיר המעקב לתוך התיק‬
‫שלה‪ .‬היא כל כך לא מודעת למה שקורה מסביבה‪ ,‬שאני אפילו מרשה‬
‫לעצמי להעביר את אצבעותיי על הקוקו שגולש על גבה‪ .‬יש לה שיער רך‬
‫כמו משי וקר למגע‪ .‬עכשיו אני באמת יכול להריח את הבושם שלה‪ ,‬קל‬
‫ונקי‪ :‬ריחות של ורד‪ ,‬סחלב ושזיף‪.‬‬
‫אני מתרחק לפני שתבחין בי‪.‬‬
 ‫עכשיו אדע בדיוק לאן היא הולכת‪.‬‬
‫אלך אחריה‪ .‬אעקוב אחריה‪ .‬ואטפל בה‪ ,‬בזמן ובמקום שאמצא לנכון‪.‬‬
 ‫פרק ‪4‬‬
‫נסה‬
‫כמעט שלא ביקרתי במועדוני לילה לפני כן‪ .‬למעשה‪ ,‬אני לא מבוגרת‬
‫מספיק בשביל להיכנס‪ .‬סרינה נותנת לי את תעודת הזהות של אחותה‪.‬‬
‫היא לא בתוקף ואחותה בכלל לא דומה לי‪ ,‬פרט לעובדה שלשתינו יש‬
‫שיער חום‪ .‬למזלי‪ ,‬השומר בכניסה רק מעיף בה מבט חטוף ומורה לנו‬
‫להיכנס‪.‬‬
‫ברגע שאנחנו עוברות דרך הדלת‪ ,‬נדמה שנכנסנו לעולם אחר‪ .‬האורות‬
‫מעומעמים ומהבהבים‪ ,‬המוזיקה מכה בעוצמה מוחשית בגופי‪ .‬אני יודעת‬
‫שהמקום נפתח לא מזמן‪ ,‬אבל יש לו מעין מראה אימפריאליסטי מיושן‪,‬‬
‫כאילו הוקם עבור קולוניאליסטים אנגלים שנשלחו להודו‪ .‬העץ הכהה‬
‫וגופי התאורה הכסופים‪ ,‬הצמודים לקירות הקטיפה הירוקה‪ ,‬נראים כאילו‬
‫נלקחו מספרייה ישנה‪.‬‬
‫זה מוצא חן בעיניי‪ ,‬ואני מצטערת שלא הבאתי בגדים להחלפה‪ ,‬כמו‬
‫שאר הבנות‪ ,‬כי הן נראות סקסיות ומגניבות כמו כל האנשים האחרים‬
‫שנמצאים כאן‪ ,‬ואילו אני‪ ...‬לא‪.‬‬
‫אני אפילו לא יודעת מה להזמין מהבר‪ ,‬אז אני מחקה את סרינה‬
‫ומזמינה מרטיני מלון‪ ,‬עם קליפת ליים שצפה בכוס‪.‬‬
‫הברמן חתיך בטירוף‪ .‬אולי כל העובדים כאן מחלטרים בתור דוגמנים‪ ,‬כי‬
‫הם נראים כאילו הם מתאמנים בהליכה על המסלול‪.‬‬
‫סרינה מתה על זה‪ .‬היא משעינה את המרפקים שלה על הבר‪ ,‬מחייכת‬
‫אל הברמן ושואלת כמה מספרי טלפון הוא מקבל מבנות בכל לילה‪.‬‬
‫"לא מספיק‪ ",‬הוא קורץ‪" .‬אני בטוח שיש לי עוד מקום למספר אחד‪".‬‬
‫אני לוגמת מהמשקה שלי‪ .‬הוא מתוק מאוד‪ ,‬ולמרות זאת אני חשה‬
‫בעקצוץ האלכוהול ברקע‪ .‬אני משתנקת מעט‪ .‬אני לא יודעת איך אחי‬
‫שותה ויסקי נקי – לכל המשקאות יש בעיניי קצת טעם של מדלל צבע‪.‬‬
‫אני לא רוצה להשתכר יותר מדי‪ ,‬אז אני מניחה את המשקה על הבר‬
‫ומסתכלת מסביב‪.‬‬
‫אני אוהבת להתבונן באנשים‪.‬‬
‫בכלל לא הייתי מתנגדת לשבת כל הערב בפינה‪ ,‬בלי שיבחינו בי ולהביט‬
‫באנשים החולפים על פניי‪ .‬אני אוהבת לנחש מי הגיע בזוג ומי לא‪ ,‬מי חוגג‬
‫את היום האחרון של הבחינות ומי הגיע לכאן עם עמיתים לעבודה‪ .‬אני‬
‫אוהבת לבחון את המחוות של האנשים ואת ההבעות שלהם ולצפות בהם‬
‫רוקדים ומדברים וצוחקים‪.‬‬
‫אני לא אוהבת למשוך תשומת לב‪ .‬אז כשאני רואה גבר נשען על עמוד‬
‫ליד רחבת הריקודים ונועץ בי מבטים‪ ,‬אני מרגישה שהמבט שלו פוגע בי‬
‫כמו סטירה‪ .‬אני מסתכלת על ציפורניי ובוחנת אותן‪ ,‬כאילו הן הדבר הכי‬
‫מעניין בעולם‪ ,‬עד שאני מחליטה שהוא בטח עבר להתרכז בדברים‬
‫אחרים‪.‬‬
‫אני מרימה שוב את מבטי‪ ,‬אבל הוא עדיין בוהה בי‪ .‬הוא גבוה ורזה‪,‬‬
‫שערו בלונדיני‪ ,‬נוטה ללבן‪ .‬הוא חיוור ועם תווי פנים מסותתים‪ .‬נראה‬
‫שהוא לא אכל או ישן כבר הרבה מאוד זמן‪ .‬לחייו חלולות ויש לו עיגולים‬
‫שחורים מתחת לעיניים‪ .‬הוא די יפה – כמו מלאך מורעב‪ .‬אבל פניו לא‬
‫ידידותיות ולא נעימות בכלל‪.‬‬
‫אני מסתובבת אל הבר ומרימה שוב את המשקה שלי‪ .‬אני משוחחת עם‬
‫מארני‪ ,‬נחושה בדעתי שלא להסתכל שוב על האיש המוזר הזה‪.‬‬
‫אחרי שאנחנו מסיימות לשתות‪ ,‬אנחנו יורדות לרחבת הריקודים‪ ,‬הגיע‬
‫הזמן לרקוד‪ .‬אפשר לחשוב שיימאס לנו לרקוד‪ ,‬אחרי כל האימונים‬
‫שאנחנו עוברות‪ ,‬אבל ריקודים במועדון הם עניין שונה לגמרי‪ .‬לא נדרשת‬
‫טכניקה‪ .‬זה הזמן היחיד שאפשר פשוט לרחף מסביב בלי לחשוב בכלל‪.‬‬
‫ככול שאנחנו רוקדות יותר‪ ,‬כך אנו משתטות יותר‪ .‬אנחנו רוקדות את‬
‫ריקוד ההאמפטי ואת ריקוד בובת הכרוב ואז את ריקוד המורד ואת ריקוד‬
‫המשולש‪ .‬מארני מנסה לשכנע את הדי‪.‬ג'יי להשמיע שירים של ליזו‪ ,‬אבל‬
‫הוא אומר שהוא לא יכול‪ ,‬כי הוא צריך להיצמד לרשימת ההשמעה‪.‬‬
‫בניסיון להמשיך לפלרטט עם הברמן החתיך‪ ,‬סרינה חוזרת לעוד סיבוב‬
‫משקאות‪ ,‬עד שהיא כבר שיכורה מדי בשביל לרקוד‪ .‬מארני ואני מביאות‬
‫לה מים וכולנו מתיישבות באחד התאים‪ ,‬למנוחה קלה‪.‬‬
‫"אז את רוצה לספר לי למה היית מצוברחת קודם?" שואלת סרינה‬
‫ומתרווחת בפינת התא‪.‬‬
‫"אה‪ ",‬אני מניעה את ראשי‪" .‬זה טיפשי‪ .‬חשבתי שייתנו לי קרדיט על‬
‫הריקודים שיצרתי להופעה‪".‬‬
‫"למה לא נתנו לך קרדיט?" שואלת מארני‪ .‬היא גבוהה‪ ,‬רזה ושחומה‪,‬‬
‫עם רווח קטן בין שיניה הקדמיות‪ .‬היא אומנית מעולה‪ ,‬ונוסף על היותה‬
‫רקדנית מן המניין‪ ,‬לפעמים היא עובדת גם על התפאורה‪.‬‬
‫"אני לא יודעת‪ .‬אולי ג'קסון שינה את כל מה שעשיתי‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬הוא לא שינה‪ ",‬מארני מניעה בראשה בשלילה‪" .‬צפיתי בדואט‬
‫אתמול בלילה‪ .‬הוא נשאר בדיוק אותו דבר‪".‬‬
‫"אה‪".‬‬
‫עכשיו אני מרגישה גרוע מתמיד‪ .‬האם העבודה שלי באמת רעה כל כך‪,‬‬
‫שג'קסון חשב שאני לא ראויה לקרדיט? אבל אם זה המצב‪ ,‬למה הוא‬
‫בכלל משתמש בה במופע?‬
‫"הוא גונב ממך‪ ",‬אומרת סרינה ומטלטלת את ראשה בשאט נפש‪" .‬הוא‬
‫כזה אידיוט‪".‬‬
‫"מה את מתכוונת לעשות בעניין?" שואלת מארני‪.‬‬
‫"מה אני יכולה לעשות? הוא כמו אלוהים בעולם הריקוד‪ ",‬אני מעווה‬
‫את פניי‪" .‬אני כלום ושום דבר‪".‬‬
‫על פניה של מארני עולה הבעה מלאת הבנה‪ .‬היא יודעת שזה נכון‪.‬‬
‫סרינה סוערת יותר‪.‬‬
‫"שטויות! את לא יכולה לעבור לו על זה בשתיקה‪".‬‬
‫"מה אני צריכה לעשות? לדווח עליו לבית המשפט העליון לבלט? אין‬
‫כאן בדיוק איזו סמכות עליונה‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬את מכירה את השייקים הירוקים המגעילים האלה שהוא שומר‬
‫במקרר?" שואלת סרינה‪" .‬את יכולה לטפטף לתוכם כמה טיפות של חומר‬
‫משלשל‪ .‬זה המעט שאת יכולה לעשות‪".‬‬
‫היא פורצת בצחוק ואין ספק שהיא יותר מסתם קצת שיכורה‪.‬‬
‫צחוקה חסר השליטה מצחיק אותי וגם את מארני‪ .‬עד מהרה כולנו‬
‫נוחרות ומצחקקות עד דמעות‪.‬‬
‫"תפסיקו עם זה!" אומרת מארני‪" .‬עוד יזרקו אותנו מפה בגללכן‪".‬‬
‫"אין מצב‪ ",‬אומרת סרינה‪" .‬הברמן הזה ואני עכשיו ככה‪ ".‬היא מנסה‬
‫לשלב את שתי אצבעותיה‪ ,‬אבל היא חסרת קואורדינציה ורק מצליחה‬
‫לסמן וי באצבעותיה‪ .‬מארני ואני מתפקעות מצחוק‪.‬‬
‫"כדאי שאקח אותך הביתה‪ ,‬דפוקה אחת‪ ",‬אומרת מארני‪.‬‬
‫מארני וסרינה חולקות דירה בשדרות מגנוליה‪ ,‬מרחק חמש דקות נסיעה‬
‫מכאן‪.‬‬
‫"את רוצה לנסוע איתנו?" שואלת אותי מארני‪.‬‬
‫"אני הולכת לכיוון השני‪ ",‬אני אומרת‪" .‬השארתי את הג'יפ שלי‬
‫בסטודיו‪".‬‬
‫"את לא יכולה ללכת לבד‪ ",‬אומרת סרינה‪ ,‬מנסה לאסוף את עצמה‬
‫ולהיות רצינית לרגע‪.‬‬
‫"זה רק כמה רחובות מכאן‪ ",‬אני מרגיעה אותה‪.‬‬
‫שתיתי רק משקה אחד‪ ,‬אז אני מניחה שאני יכולה ללכת בחזרה עד‬
‫לייק סיטי בלט‪.‬‬
‫אנחנו נפרדות ליד הדלת‪ ,‬מארני תומכת בסרינה עד שתגיע המונית‬
‫שהזמינו‪ ,‬ואני צועדת לכיוון רחוב רוסקו‪.‬‬
‫על אף שהשעה מאוחרת‪ ,‬שיקגו היא עיר ללא הפסקה והרחובות אף‬
‫פעם לא באמת ריקים‪ .‬הרבה מכוניות חולפות על פניי והרחובות מוארים‬
‫מהבניינים הגבוהים ומפנסי הרחוב המיושנים‪ .‬כמה בני נוער על‬
‫סקייטבורד חולפים על פניי‪ ,‬צועקים משהו שאני לא מצליחה להבין‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬כשאני פונה לרחוב גרינוויו‪ ,‬המדרכות פתאום ריקות‪ .‬קריר‪ .‬אני‬
‫מחבקת את גופי ומאיצה את צעדיי‪ .‬התיק שלי מנתר על הירך‪ .‬הרצועה‬
‫שלו תלויה בזווית על גופי‪ ,‬כך שאף אחד לא יוכל לתפוס אותה‪ .‬אני תוהה‬
‫אם כדאי לי להוציא את המפתחות – יש לי ֵמכל קטן של גז פלפל מחובר‬
‫למחזיק המפתחות‪ ,‬לכל צרה שלא תבוא‪ .‬הוא נמצא אצלי כבר שש שנים‪,‬‬
‫אז מי יודע אם הוא יעבוד בכלל‪.‬‬
‫אני לא יודעת מדוע אני כזאת חשדנית פתאום‪ .‬אני מרגישה את העור‬
‫שלי מעקצץ ונמתח‪ ,‬ואם כי אני הולכת מהר‪ ,‬הדופק שלי פועם בקצב‬
‫שלא מצדיק את המהירות‪.‬‬
‫אולי אני רק מדמיינת‪ ,‬אבל אני חושבת שאני שומעת מאחוריי צעדים‪.‬‬
‫נראה שהם טיפה מהירים‪ ,‬כאילו מישהו מנסה להדביק את הקצב שלי‪.‬‬
‫אני עוצרת בפינת הרחובות גרינוויו והנדרסון ומגניבה מבט מעבר לכתפי‪.‬‬
‫אין ספק שיש גבר שהולך מאה מטר מאחוריי‪ .‬הוא לובש סווטשירט‪ ,‬ידיו‬
‫תחובות בכיסי מכנסיו וכובע משוך על ראשו‪ .‬הוא מסתכל על המדרכה‪,‬‬
‫כדי שלא אזהה את פניו‪.‬‬
‫הוא בטח רק הולך הביתה‪ ,‬בדיוק כמוני‪ .‬בכל זאת‪ ,‬אני חוצה את הכביש‬
‫ומתחילה ללכת מהר יותר‪ .‬אני לא רוצה להמשיך להביט לאחור‪ ,‬לבדוק‬
‫אם הוא מתקרב אליי‪ .‬יש בי דחף להתחיל לרוץ‪.‬‬
‫אני רואה מולי את לייק סיטי בלט ואת הג'יפ שלי שחונה בחזית‪ .‬שאר‬
‫מגרש החניה נטוש‪ .‬כולם הלכו הביתה מזמן‪.‬‬
‫אני מכניסה את היד לתוך התיק‪ ,‬ותוך כדי הליכה מחפשת את‬
‫המפתחות‪ .‬אני רוצה שהם יהיו בידי‪ ,‬כדי שאוכל לפתוח את המכונית‪ .‬אני‬
‫מרגישה את הטלפון שלי‪ ,‬את השפתון‪ ,‬מטבע‪ ...‬אבל אין מפתחות‪ .‬איפה‬
‫הם‪ ,‬לעזאזל? התיק לא גדול כל כך‪.‬‬
‫הסטודיו למחול נעול וחשוך‪.‬‬
‫אני יודעת את הקוד לדלת‪ .‬כל הרקדנים יודעים אותו‪ ,‬כי מותר לנו לבוא‬
‫להתאמן מתי שאנחנו רוצים‪.‬‬
‫במרחק מטרים ספורים מהסטודיו‪ ,‬אני פוצחת בריצה‪ .‬אני רצה מהר‪,‬‬
‫לא בטוחה אם קול רקיעות הצעדים שייך לי‪ ,‬או לאדם שעוקב אחריי‪.‬‬
‫אני מגיעה לדלת‪ ,‬לחוצה להקיש את הקוד‪ :‬אחת‪ ,‬תשע‪ ,‬אפס‪ ,‬חמש‪.‬‬
‫השנה שבה אנה פבלובה רקדה לראשונה את מות הברבור‪ .‬ג'קסון טיפה‬
‫אובססיבי‪.‬‬
‫האצבעות שלי מרפרפות על לוח המקשים ואני מקישה מספרים שגויים‪,‬‬
‫פעמיים ברציפות‪ ,‬לפני שהדלת סוף־סוף נפתחת‪.‬‬
‫אני טורקת אותה מאחוריי‪ ,‬מסובבת את הבריח‪ ,‬מצמידה את המצח שלי‬
‫לזכוכית ומציצה אל החשכה בחוץ‪ .‬הלב פועם במהירות והידיים שלי‪,‬‬
‫שאוחזות בידית‪ ,‬מזיעות‪ .‬אני מצפה לראות איזה מטורף מסתער לעברי‪,‬‬
‫עם סכין מונפת בידו‪.‬‬
‫אבל‪ ...‬אני לא רואה כלום‪.‬‬
‫אין אף אחד על המדרכה‪ .‬אף אחד לא עוקב אחריי‪ .‬הבחור עם‬
‫הסווטשירט בטח פנה לרחוב אחר בלי שאשים לב‪.‬‬
‫אני כזאת סתומה‪ .‬תמיד היה לי דמיון פרוע‪ ,‬לטוב ולרע‪ .‬כשהייתי קטנה‬
‫היו לי סיוטים מטורפים ותמיד הייתי בטוחה שהם אמיתיים‪ .‬לא משנה‬
‫שאחותי לא יכולה להפוך לנמר‪ ,‬ושאין סיכוי שאמצא במקרר שלנו תריסר‬
‫ראשים כרותים‪.‬‬
‫אני גולשת אל הרצפה‪ ,‬מחפשת פעם נוספת את המפתחות בתיק‪ .‬הנה‬
‫הם – בתא הצדדי הקטן‪ ,‬במקום שבו הם נמצאים תמיד‪ .‬הייתי מבוהלת‬
‫מדי ולא הרגשתי אותם‪.‬‬
‫אני בודקת את הטלפון שלי‪ .‬אין הודעות מההורים שלי‪ ,‬אם כי כבר אחרי‬
‫חצות‪.‬‬
‫מצחיק‪ .‬הם תמיד שומרים עליי בצורה מוגזמת‪ .‬אבל הם גם עסוקים כל‬
‫כך‪ ,‬שאפילו לא שמו לב להיעדרי‪.‬‬
‫נו‪ ,‬טוב‪ .‬אני בסטודיו ואני רחוקה מלהיות עייפה‪ ,‬אחרי שהאדרנלין געש‬
‫בעורקיי‪ .‬אולי מוטב שאתאמן קצת‪.‬‬
‫אני עולה במדרגות אל החדר המועדף עליי‪ .‬הוא החדר הקטן שבחדרי‬
‫החזרות‪ .‬הרצפה קפיצית כל כך‪ ,‬שנדמה שאני רוקדת על טרמפולינה‪.‬‬
‫אני פושטת את הג'ינס ואת הסוודר ונשארת רק בבגד גוף‪ .‬אחר כך אני‬
‫מניחה את הטלפון שלי בעמדת העגינה ומחפשת את רשימת ההשמעה‬
‫החביבה עליי‪ .‬היא מתחילה בשיר‬
‫"‪ "Someone You Loved‬בביצוע לואיס קּפלדי‪ .‬אני מתחממת על‬
‫הבר‪ ,‬כשברקע מתנגנת נעימת הפתיחה על הפסנתר‪.‬‬
 ‫פרק ‪5‬‬

‫מיקולאי‬
‫אני עומד בקצה מגרש החניה‪ ,‬מחוץ לטווח הראייה‪ ,‬צוחק לעצמי בשקט‪.‬‬
‫נסה גריפין הקטנה נבהלת בקלות‪.‬‬
‫הריצה שלה אל הסטודיו מילאה אותי בריגוש מתוק כל כך‪ ,‬שכמעט‬
‫יכולתי לטעום אותו‪ .‬יכולתי לתפוס אותה אילו רציתי‪ .‬אבל אין לי כוונה‬
‫לתפוס אותה הלילה‪.‬‬
‫יהיה קל מדי לעלות על עקבותיי‪ ,‬מאחר שהיא הרגע עזבה את המועדון‬
‫שלי‪.‬‬
‫כשאעלים את נסה‪ ,‬זה יהיה כמו לזרוק אבן לאוקיינוס‪ .‬לא תהיה שום‬
‫אדווה שתצביע על מקום הימצאה‪.‬‬
‫אני מחכה לראות אם היא חוזרת למכונית שלה‪ ,‬אבל היא נשארת בתוך‬
‫הסטודיו‪ .‬אחרי דקה‪ ,‬נדלקים האורות בקומה השנייה והיא נכנסת לחדר‬
‫חזרות קטן‪.‬‬
‫אני רואה אותה בבירור‪ .‬היא לא מודעת לכך‪ ,‬אבל החדר המואר הוא‬
‫כמו תיבת תאורה שתלויה מעל הרחוב‪ .‬אני רואה כל פרט‪ ,‬כאילו הייתה זו‬
‫דיורמה המונחת על כף ידי‪.‬‬
‫אני מתבונן בנסה כשהיא פושטת את הסוודר שלה ואת מכנסי הג'ינס‪,‬‬
‫ונשארת רק בבגד גוף צמוד‪ .‬הוא בצבע ורוד חיוור‪ ,‬שקוף כל כך וצמוד‬
‫שאני יכול לראות את קווי המתאר של השדיים שלה והצלעות‪ ,‬את הטבור‬
‫שלה ואת קימורי ישבנה כשהיא מסתובבת‪.‬‬
‫לא ידעתי שהיא רקדנית‪ .‬הייתי צריך לנחש – היא והחברות שלה נראות‬
‫ככה‪ .‬נסה רזה‪ .‬רזה מדי‪ ,‬עם רגליים וידיים ארוכות‪ .‬יש לה גם קצת‬
‫שרירים – על השוקיים‪ ,‬הכתפיים והגב‪ .‬הצוואר שלה ארוך ודק‪ ,‬כמו גבעול‬
‫של פרח‪.‬‬
‫היא מפזרת את הקוקו ונותנת לשערה לגלוש על הכתפיים‪ .‬אחר כך היא‬
‫אוספת אותו לפקעת על קודקודה ומחזקת אותה פעם נוספת‪ .‬היא לא‬
‫טורחת לנעול נעליים ונעמדת יחפה ליד הבר שממוקם לאורך המראה‪.‬‬
‫היא עומדת בפניה אל המראה‪ ,‬בגבה אליי‪ .‬אני עדיין רואה אותה כפול –‬
‫את נסה האמיתית ואת זו המשתקפת מהמראה‪.‬‬
‫אני צופה בה מתכופפת ומתמתחת‪ ,‬מתחממת‪ .‬היא גמישה‪ .‬המפרקים‬
‫שלה נראים משוחררים וגמישים‪.‬‬
‫חבל שאני לא יכול לשמוע את המוזיקה המתנגנת‪ .‬קלאסית או‬
‫מודרנית? מהירה או איטית?‬
‫אחרי שהיא מסיימת להתחמם‪ ,‬היא מתחילה להסתחרר ברחבי החדר‪.‬‬
‫אני לא יודע את שמן של תנועות הריקוד‪ ,‬אולי רק פירואט‪ .‬אני אפילו לא‬
‫יודע אם היא טובה‪.‬‬
‫אני רק יודע שזה יפה‪ .‬היא נראית חסרת מאמץ‪ ,‬נטולת משקל‪ ,‬כמו‬
‫עלה ברוח‪.‬‬
‫אני צופה בה ביראת כבוד‪ .‬כמו צייד המתבונן באיילה שצועדת אל תוך‬
‫קרחת יער‪ .‬נסה היא האיילה‪ .‬היא יפה‪ .‬תמימה‪ .‬מושלמת במקומה‬
‫הטבעי‪.‬‬
‫אשלח את החץ שלי ישר אל ליבה‪.‬‬
‫זו זכותי כצייד‪.‬‬
‫אני מתבונן בה יותר משעה‪ ,‬בעודה רוקדת ללא הפסקה‪.‬‬
‫היא ממשיכה לרקוד גם כשאני חוזר אל המועדון‪ .‬אולי היא תישאר שם‬
‫כל הלילה‪ .‬אני אדע היכן היא נמצאת‪ ,‬כי מכשיר המעקב נמצא עדיין‬
‫בתיק שלה‪.‬‬
‫אני עוקב אחרי נסה כל השבוע‪ .‬לפעמים בנהיגה‪ .‬לפעמים בהליכה‪.‬‬
‫לפעמים אני יושב ליד שולחן באותה מסעדה‪.‬‬
‫היא לא מבחינה בי אף פעם‪ .‬אחרי הלילה הראשון‪ ,‬לא נראה לי שהיא‬
‫חשה שעוקבים אחריה‪.‬‬
‫אני רואה איפה היא לומדת ואיפה היא עושה קניות‪.‬‬
‫אני רואה איפה היא גרה‪ ,‬על אף שכבר התוודעתי לאחוזה של משפחת‬
‫גריפין‪ ,‬על האגם‪.‬‬
‫ראיתי אותה כשביקרה כמה פעמים את גיסתה‪ .‬אני שמח לראות שהן‬
‫קרובות‪ .‬אני רוצה להעניש גם את משפחת גריפין וגם את משפחת גאלו‪.‬‬
‫אני רוצה לסכסך ביניהן‪ .‬זה לא יצליח‪ ,‬אלא אם שתי המשפחות ירגישו‬
‫באובדנה של נסה גריפין‪.‬‬
‫אחרי שבוע אני די בטוח שנסה תתאים למטרותיי‪.‬‬
‫הגיע הזמן לפעול‪.‬‬
 ‫פרק ‪6‬‬

‫נסה‬
‫אני מתגעגעת לאח שלי‪ .‬אני שמחה שטוב לו עם אאידה‪ .‬אני יודעת שהגיע‬
‫הזמן שהוא ימצא מקום משלו‪ .‬אבל האווירה בבית שלנו רעה מאוד בלי‬
‫הנוכחות שלו ליד השולחן בארוחת הבוקר‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬הוא שמר על ריונה שתתנהג כמו שצריך‪.‬‬
‫כשאני יורדת למטה‪ ,‬התיקיות והמסמכים שלה מפוזרים על השולחן ואני‬
‫חייבת להתיישב ולאכול בפינה‪.‬‬
‫"על מה את עובדת?" אני שואלת ונוגסת מבייקון פריך‪.‬‬
‫יש לנו שף‪ ,‬שכל ארוחה שלו נראית כמו פרסומת בטלוויזיה‪ ,‬עם מיץ‬
‫תפוזים‪ ,‬חלב‪ ,‬פירות‪ ,‬טוסט‪ ,‬פנקייק‪ ,‬בייקון ונקניקיות מסודרים בצורה‬
‫מושלמת‪ ,‬כאילו שאנשים נורמליים אוכלים את כל זה בארוחה אחת‪.‬‬
‫אנחנו מפונקים‪ .‬אני מודעת לכך היטב‪ .‬אבל אני לא מתכוונת להתלונן‪.‬‬
‫אני אוהבת שמכינים לי ארוחות‪ .‬ואני אוהבת לגור בבית גדול‪ ,‬זוהר‬
‫ומודרני‪ ,‬שמשתרע על שטח גדול‪ ,‬עם נוף מושלם לאגם‪.‬‬
‫הדבר היחיד שאני לא אוהבת הוא לפגוש את פניה הרגזניות של אחותי‬
‫על הבוקר‪.‬‬
‫היא כבר לבושה בחליפת העסקים שלה‪ ,‬שערה האדום חלק ואסוף‬
‫לפקעת נמוכה‪ ,‬וספל קפה שחור מונח לפניה‪ .‬היא עוברת על ערימת‬
‫ניירות‪ ,‬מסמנת הערות בעפרונות צבעוניים‪ .‬כשאני מדברת אליה‪ ,‬היא‬
‫מניחה את העיפרון האדום ומביטה בי במבט עצבני‪.‬‬
‫"מה?" היא שואלת בפנים חמוצות‪.‬‬
‫"רק שאלתי על מה את עובדת?"‬
‫"אני לא עובדת על שום דבר עכשיו‪ ,‬כי את מפריעה לי‪".‬‬
‫"סליחה‪ ".‬אני נרתעת‪" .‬אבל מה זה?"‬
‫ריונה נאנחת ומביטה בי במבט שאומר מפורשות שאני לא אבין את מה‬
‫שהיא עומדת להגיד לי‪ .‬בתגובה‪ ,‬אני מנסה להעלות על פניי את ההבעה‬
‫הכי אינטליגנטית שאני יכולה‪.‬‬
‫אחותי הייתה יכולה להיות יפה אילו רק הייתה מחייכת לפעמים‪ .‬העור‬
‫שלה חלק כמו שיש‪ ,‬יש לה עיניים ירוקות משגעות‪ ,‬והשפתיים שלה‬
‫אדומות כמו השיער שלה‪ .‬לצערי‪ ,‬יש לה אופי של פיטבול‪ .‬ולא מהסוג‬
‫הנחמד – אלא כזה שמאולף לתקוף את הצוואר‪ .‬בכל מפגש‪.‬‬
‫"את מודעת לזה שיש לנו חברת השקעות?" היא אומרת‪.‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫לא‪.‬‬
‫"אחת הדרכים שבה אנחנו מזהים מגמות בחברות מסחר ציבוריות היא‬
‫באמצעות נתונים גיאוגרפיים‪ ,‬שאנחנו שולפים מאפליקציות בטלפונים‬
‫סלולריים‪ .‬אנחנו רוכשים את המידע בכמויות ואז מנתחים אותו באמצעות‬
‫אלגוריתמים‪ .‬אבל בגלל חוקי הפרטיות והאבטחה החדשים‪ ,‬כמה‬
‫מרכישות המידע מהעבר נבדקות עכשיו מחדש‪ .‬אז אני ממונה על הקשר‬
‫עם הרשות לניירות ערך‪ ,‬כדי לוודא‪"...‬‬
‫היא עוצרת כשהיא מבחינה בחוסר ההבנה המוחלט שלי‪.‬‬
‫"לא משנה‪ ",‬היא מרימה את העיפרון‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬זה נשמע באמת‪ ...‬כלומר‪ ,‬זה חשוב מאוד‪ ,‬אז טוב שאת‪"...‬‬
‫אני מגמגמת כמו סתומה‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ",‬קוטעת אותי ריונה‪" .‬את לא צריכה להבין‪ .‬זו העבודה שלי‪,‬‬
‫לא שלך‪".‬‬
‫היא לא אומרת את זה‪ ,‬אבל רוצה להוסיף שאני לא עובדת באימפריה‬
‫של גריפין‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬היה נעים לשוחח איתך‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫ריונה לא מגיבה‪ .‬היא כבר שקועה בעבודה‪.‬‬
‫אני לוקחת עוד רצועת בייקון לדרך‪.‬‬
‫בעודי מרימה את תיק הגב שלי‪ ,‬אימא נכנסת למטבח‪ .‬הקארה‬
‫הבלונדיני שלה מסורק וחלק כל כך‪ ,‬שהוא נראה כמעט כמו פאה‪ ,‬אבל‬
‫אני יודעת שזו לא פאה‪ .‬היא לובשת חליפת שאנל‪ ,‬עונדת את טבעת‬
‫היהלום של סבתא שלי ואת שעון הפטק פיליפ‪ ,‬שאבא קנה לה ליום‬
‫הולדתה האחרון‪ .‬פירוש הדבר‪ ,‬שהיא בדרכה לישיבת דירקטוריון של ארגון‬
‫הצדקה‪ ,‬או שהיא מתלווה אל אבא לארוחת צהריים עסקית‪.‬‬
‫אבא מגיע ממש אחריה‪ ,‬לבוש בחליפת שלושה חלקים מחויטת‬
‫בשלמות‪ .‬מסגרת המשקפיים העבה שלו משווה לו מראה עסקי מקצועי‪.‬‬
‫שערו המאפיר עדיין מלא וגלי‪ .‬הוא נאה וחטוב‪ .‬ההורים שלי התחתנו‬
‫צעירים – הם לא נראים בני חמישים‪ ,‬על אף שזה היה יום ההולדת שבו‬
‫אימי קיבלה את השעון‪.‬‬
‫אימא מנשקת אותי באוויר קרוב ללחי‪ ,‬נזהרת לא למרוח את השפתון‬
‫שלה‪.‬‬
‫"הולכת ללימודים?" היא שואלת‪.‬‬
 ‫"כן‪ .‬סטטיסטיקה ואחר כך ספרות רוסית‪".‬‬
‫"אל תשכחי את ארוחת הערב אצל משפחת פוסטר‪".‬‬
‫אני מחניקה נהמה‪ .‬למשפחת פוסטר יש תאומות בגילי ושתיהן נוראיות‪.‬‬
‫"אני חייבת לבוא?"‬
‫"ברור‪ ",‬אומר אבא‪" .‬את רוצה לראות את אמה ואוליביה‪ ,‬נכון?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫לא‪.‬‬
‫"אז תהיי בבית בשש‪ ".‬אומרת אימא‪.‬‬
‫אני צועדת אל המכונית שלי‪ ,‬מנסה לחשוב על משהו מעודד ביום הזה‪.‬‬
‫סטטיסטיקה? לא‪ .‬ארוחת הערב? בהחלט לא‪ .‬אוף‪ ,‬אני מתגעגעת לימים‬
‫שנסעתי ללימודים עם אאידה‪ .‬היא סיימה את הקורס האחרון שלה‬
‫במהלך הקיץ‪ ,‬בעוד שלי נותרו עוד שלוש שנים‪ .‬אני אפילו לא יודעת במה‬
‫אני רוצה להתמחות‪ .‬אני לומדת קצת כלכלה‪ ,‬קצת פסיכולוגיה‪ .‬הכול‬
‫ממש מעניין‪ ,‬אבל שום דבר מזה לא מעורר בי תשוקה‪.‬‬
‫האמת היא שאני רוצה לעסוק בתחום שקשור לאומנות‪ .‬ממש‪ ,‬ממש‬
‫אהבתי ליצור את הכוריאוגרפיות לריקודים האלה‪ .‬חשבתי שהן טובות! ואז‬
‫ג'קסון רמס את כל התקוות שלי וקימט אותן כמו עיתונים ישנים‪.‬‬
‫אולי הוא צודק‪ .‬איך אני יכולה ליצור אומנות דגולה‪ ,‬כשעוד לא חוויתי‬
‫כלום? פינקו אותי והגנו עליי במשך כל חיי‪ .‬אומנות צומחת מתוך סבל –‬
‫או לכל הפחות מיצר הרפתקנות‪ .‬ג'ק לונדון היה צריך לנדוד עד קלונדייק‬
‫ולאבד את שיניו הקדמיות בגלל צפדינה‪ ,‬לפני שיכול היה לכתוב את קול‬
‫קדומים‪.‬‬
‫במקום ללכת לקלונדייק‪ ,‬אני נוסעת לאוניברסיטת לויולה‪ ,‬קמפוס‬
‫הממוקם בבניין מקסים עם לבנים אדומות‪ ,‬ממש על המים‪ .‬אני מחנה את‬
‫הג'יפ והולכת לכיתה‪ .‬אני יושבת בשיעור סטטיסטיקה‪ ,‬שמעניין בערך כמו‬
‫העבודה המשפטית של ריונה‪ ,‬ואז בשיעור ספרות רוסית‪ ,‬שהוא קצת יותר‬
‫טוב‪ ,‬כי עכשיו אנחנו לומדים את דוקטור ז'יוואגו‪ .‬ראיתי את הסרט עם‬
‫אימא שלי יותר מתשע פעמים‪ .‬שתינו התאהבנו בעומר שריף‪.‬‬
‫אני יכולה לעקוב אחר הנאמר בשיעור בקלות רבה יותר מאשר‬
‫כשלמדנו את אבות ובנים‪ .‬אולי אפילו אקבל ציון מאה‪ ,‬על אף שזה יהיה‬
‫המאה הראשון שלי בסמסטר הזה‪.‬‬
‫אחרי הפסקת הצהריים אני נכנסת לעוד שיעור אחד‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫התנהגותית‪ ,‬ואז אני חופשייה‪ .‬לפחות עד לארוחת הערב‪.‬‬
‫אני חוזרת אל הג'יפ ויוצאת מהקמפוס‪ ,‬תוהה אם אספיק ללכת לשיעור‬
‫כושר בלייק סיטי בלט‪ ,‬לפני שאחזור הביתה להתקלח‪ .‬אני מעדיפה‬
‫לאחר‪ .‬אעשה כל מה שצריך כדי לקצר את הארוחה עם משפחת‬
 ‫פוסטר‪...‬‬
‫אני בקושי מספיקה לצאת לכביש הראשי כשההגה מתחיל לרעוד‪.‬‬
‫המנוע משמיע קולות חריקה נוראיים ועשן עולה ממכסה המנוע‪.‬‬
‫אני מתקרבת במהירות לשפת המדרכה ועוצרת‪.‬‬
‫אני מכבה את המנוע ומקווה שהאוטו לא יעלה בלהבות‪ .‬האוטו הזה‬
‫נמצא ברשותי רק שלוש שנים והוא היה חדש כשקיבלתי אותו‪ .‬לא היו בו‬
‫תקלות רבות בעבר‪ ,‬למעט תקר בצמיג‪.‬‬
‫אני מחפשת את הטלפון שלי‪ ,‬במחשבה שעדיף להתקשר לאחי‪ ,‬או‬
‫לאחד מהאנשים שעובדים אצלנו בבית‪ ,‬או לשירותי גרירה‪.‬‬
‫לפני שאני מספיקה לחייג למישהו‪ ,‬לנד רובר שחורה נעצרת אחריי‪ .‬גבר‬
‫יוצא ממושב הנהג‪ .‬יש לו שיער שחור‪ ,‬זיפים ומבנה גוף רחב‪ .‬הוא נראה‬
‫מאיים‪ ,‬אבל נימת קולו ידידותית‪" .‬יש בעיות במנוע?" הוא שואל‪.‬‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬אני פותחת את דלת המכונית ויוצאת החוצה‪" .‬אני לא‬
‫מבינה במכוניות‪ .‬בדיוק התכוונתי להתקשר למישהו‪".‬‬
‫"בואי נראה‪ .‬יכול להיות שאוכל לחסוך לך שיחה‪ ,‬אם זה לא יהיה מסובך‬
‫מדי‪".‬‬
‫אני רוצה לומר לו שלא יטרח‪ .‬העשן והריח מצחינים כל כך‪ ,‬שקשה לי‬
‫לדמיין שאוכל להמשיך לנהוג במכונית הזאת‪ .‬אין טעם שילכלך את ידיו‬
‫בדבר השמנוני הזה לחינם‪ .‬אבל הוא כבר מרים את מכסה המנוע‪ ,‬נזהר‬
‫לא לצרוב את אצבעותיו מהמתכת הלוהטת‪.‬‬
‫הוא מטה את גופו לאחור‪ ,‬כדי שהעשן לא ימלא לו את הפנים‪ ,‬ואחרי‬
‫שהעשן מתפזר הוא מעיף מבט במנוע‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬הנה הבעיה‪ ",‬הוא אומר‪" .‬המנוע שלך הפסיק לעבוד‪ ,‬תראי‪".‬‬
‫אין לי מושג מה אני רואה‪ ,‬אבל אני מצייתת ומציצה פנימה‪ ,‬כאילו‬
‫פתאום אבין משהו במכונאות רכב‪.‬‬
‫"רואה?" הוא מושך את מוט מד השמן‪ ,‬כדי להראות לי‪ .‬את זה אני‬
‫מזהה‪ ,‬כי ראיתי את ג'ק דופונט מחליף שמן בכל המכוניות שלנו‪.‬‬
‫"איך יכול להיות שנגמר השמן?" אני שואלת‪.‬‬
‫ג'ק אחראי על התחזוקה‪ .‬השמן נגמר אם נוהגים יותר מדי?‬
‫"מישהו ניקז אותו‪ ,‬כנראה‪ ",‬אומר הגבר‪" .‬הוא יבש לגמרי‪".‬‬
‫"כאילו מישהו מתח אותי?" אני שואלת מבולבלת‪.‬‬
‫"יותר כאילו עבד עלייך‪ ",‬עונה הגבר‪.‬‬
‫זו תשובה מוזרה‪.‬‬
‫אני שמה לב שאני עומדת קרוב מאוד לאיש הזר הזה‪ ,‬שהופיע בדיוק‬
‫כשהמכונית התקלקלה‪ .‬כאילו הוא נסע ממש מאחוריי ורק חיכה שדבר‬
‫כזה יקרה‪...‬‬
 ‫אני מרגישה דקירה חדה ביד שלי‪.‬‬
‫אני מורידה את מבטי ורואה מזרק תקוע בבשרי‪ ,‬הבוכנה לחוצה עד‬
‫הסוף‪ .‬אני מישירה מבט אל עיניו של הגבר‪ ,‬הן נראות כהות‪ ,‬כמעט‬
‫שחורות‪ ,‬בלי הפרדה בין האישון לקשתית‪ .‬הוא נועץ בי מבט מלא ציפייה‪.‬‬
‫"למה עשית את זה?" אני שומעת את עצמי שואלת אותו‪.‬‬
‫קול המכוניות הממהרות הופך עמום ואיטי‪ .‬עיניו של האיש הופכות‬
‫למריחות צבע כהות‪ ,‬על רקע מטושטש בגוון כתום‪ .‬אני מרגישה את‬
‫העצמות בגופי מתמוססות‪ .‬אני הופכת גמישה כמו דג‪ ,‬מתנדנדת לצדדים‪.‬‬
‫אם האיש לא היה אוחז בי חזק בזרועותיו‪ ,‬הייתי נופלת ישר על הכביש‪.‬‬
 ‫פרק ‪7‬‬

‫מיקולאי‬
‫לפני חצי שנה קניתי בעילום שם‪ ,‬דרך מתווך דיסקרטי‪ ,‬את האחוזה הכי‬
‫גדולה בשיקגו‪ ,‬מתקופת תור הזהב‪ .‬היא ממוקמת בקצה הצפוני של‬
‫העיר‪ ,‬בשטח מיוער בצפיפות‪ .‬בקושי מרגישים שנמצאים בשיקגו‪ .‬העצים‬
‫צפופים כל כך וחומות האבן המקיפות את השטח גבוהות כל כך‪ ,‬שהשמש‬
‫כמעט לא חודרת מבעד לחלונות‪ .‬אפילו הגן‪ ,‬המוקף בחומה‪ ,‬מלא‬
‫צמחים אוהבי צל שיכולים לגדול באור העמום ובשקט‪.‬‬
‫האחוזה נקראת בית הברון‪ ,‬כי היא נבנתה בסגנון בארוק גרמני עבור‬
‫ברון הבירה קרל שּוְלט‪ .‬היא בנויה מאבן אפורה ישנה וקורות ברזל‬
‫שחורות עם תבליטים פיסוליים בצורת מגילות ומדליונים‪ ,‬ושני פסלים של‬
‫גברים מחזיקים את האכסדרה על כתפיהם‪.‬‬
‫קניתי אותה במחשבה שתהיה מקום מפלט‪ .‬מקום שאוכל ללכת אליו‬
‫כשארצה להתבודד‪.‬‬
‫עכשיו אני מבין שהיא תהיה בית הכלא המושלם‪.‬‬
‫ברגע שעוברים את שערי הברזל‪ ,‬אפשר להיעלם‪.‬‬
‫אני הולך להעלים את נסה גריפין‪ .‬מהרגע שיונאש יביא אותה אליי‪ ,‬לא‬
‫ִתראה את פניה של נסה אף נפש חיה‪ .‬בלי מרגלים ובלי עדים‪ .‬המשפחה‬
‫שלה יכולה להפוך את העיר‪ ,‬לבנה אחרי לבנה‪ ,‬אבל הם לא יעלו על‬
‫עקבותיה‪.‬‬
‫אני מדמיין את הפאניקה שלהם ומחייך בפעם הראשונה זה זמן רב‪.‬‬
‫למשפחות גריפין וגאלו יש כל כך הרבה אויבים‪ ,‬שהם לא ידעו מי חטף‬
‫אותה‪ .‬בתקופה האחרונה‪ ,‬הברטרסטו הם האויבים הגרועים ביותר‬
‫שלהם‪ ,‬אבל ברוב שחצנותם הם חושבים שהצליחו להרוס אותנו בכך‬
‫שהרגו את טיימון‪ .‬הם קצרי ראות כל כך‪ ,‬שאני בספק אם הם בכלל‬
‫יודעים איך קוראים לי‪.‬‬
‫וכך בדיוק אני אוהב את המצב‪ .‬אני הנגיף שיפלוש למערכת שלהם‪ ,‬בלי‬
‫שיראו אותי ובלי שיבחינו בי‪ .‬הם לא יבינו מה קרה עד שיתחילו להשתעל‬
‫דם‪.‬‬
‫אני שומע את קול המכונית העוצרת בחצר ומרגיש עקצוץ של ציפייה‪.‬‬
 ‫אני מחכה לזה‪.‬‬
‫אני ממהר אל הדלת וצעדיי מהדהדים על רצפת האבן החשופה‬
‫במבואה‪ .‬אני יורד במדרגות ומגיע אל הלנד רובר עוד לפני שיונאש יוצא‬
‫מהמכונית‪.‬‬
‫הוא יוצא מהמושב הקדמי ונראה מרוצה מעצמו‪.‬‬
‫"הלך חלק‪ ",‬הוא אומר‪" .‬ביקשתי מאנדריי שייקח את הג'יפ למשחטת‬
‫הרכב‪ .‬הוא ניתק את הג'י‪.‬פי‪.‬אס‪ ,‬כדי שלא יוכלו לגלות איפה הרכב‬
‫התקלקל‪ .‬אחר כך הוא פירק הכול וריסק אותו‪ .‬הם לא ימצאו אפילו את‬
‫הפנסים‪".‬‬
‫"התיק שלה אצלך?" אני שואל‪.‬‬
‫"ממש כאן‪".‬‬
‫הוא ניגש אל המושב הקדמי ומביא את התיק‪ ,‬ילקוט עור פשוט‪ ,‬אותו‬
‫אחד שהגיעה איתו למועדון‪ .‬מאחר שלמזלי זה התיק היחיד שהיא‬
‫משתמשת בו‪ ,‬יכולתי לעקוב אחריה כל השבוע‪ .‬אם הייתה עשירה‬
‫מפונקת טיפוסית עם עשרות תיקי מעצבים‪ ,‬זה היה מקשה עליי מאוד‪,‬‬
‫אבל זה לא היה עוצר אותי‪.‬‬
‫"זרקתי את הטלפון שלה לפח אשפה בנורווד‪ ",‬אומר יונאש‪.‬‬
‫"יופי‪ ".‬אני מהנהן‪" .‬בוא ניקח אותה למעלה‪".‬‬
‫יונאש פותח את הדלת האחורית‪ .‬נסה גריפין מעולפת במושב האחורי‪.‬‬
‫הזרועות שלה מתנדנדות ברפיון והעיניים שלה מתרוצצות מאחורי עפעפיה‬
‫הסגורים‪ .‬היא חולמת על משהו‪.‬‬
‫יונאש אוחז ברגליה‪ ,‬אני בראשה‪ ,‬ויחד אנחנו מתחילים לסחוב אותה אל‬
‫הבית‪ .‬הגוף שלה תלוי בצורה מוזרה בינינו‪ .‬אחרי רגע אני אומר‪" ,‬אני‬
‫אעשה את זה‪ ",‬ומרים אותה בזרועותיי‪.‬‬
‫על אף גופה הרפוי מהעילפון‪ ,‬היא לא כבדה‪ .‬אני יכול לסחוב אותה‬
‫במעלה המדרגות בקלות יחסית‪ .‬למעשה‪ ,‬מפחיד עד כמה היא שברירית‪.‬‬
‫רזה מדי‪ ,‬עצמות הבריח שלה בולטות‪ ,‬חלולות כמו עצמות של ציפור‪ .‬היא‬
‫חיוורת בגלל סם ההרדמה ועורה כמעט שקוף‪.‬‬
‫האגף המזרחי יהיה כולו שלה‪ .‬החדר של יונאש נמצא בקומת הקרקע‬
‫וכך גם חדרם של אנדריי ושל מרסל‪ .‬אני גר באגף המערבי‪.‬‬
‫מלבדנו‪ ,‬מגיעה אל הבית רק עוזרת הבית שלנו‪ ,‬קלרה הטמן‪ .‬אני סומך‬
‫על שיקול הדעת שלה‪ .‬היא בת הדודה של יונאש מבולסלביץ‪ .‬גם אילו‬
‫הייתה יודעת אנגלית‪ ,‬היא יודעת שעדיף לא להסתבך איתי‪ .‬בהינף אצבע‪,‬‬
‫אני יכול לשלוח אותה בחזרה לחור תחת שממנו באה‪ ,‬או לקבור אותה‬
‫שני מטרים מתחת לאדמה‪.‬‬
‫אני נושא את נסה לחדרה החדש‪ .‬קניתי את הבית מרוהט‪ .‬המיטה היא‬
‫מיטת אפריון עתיקה‪ ,‬מעץ כהה‪ ,‬עם חופת ארגמן מאובקת‪ .‬אני משכיב‬
‫אותה על המצעים ומניח את ראשה על הכר‪.‬‬
‫יונאש בא בעקבותיי‪ .‬הוא עומד בפתח הדלת‪ ,‬עיניו משוטטות על גופה‬
‫הרופס וחסר האונים של נסה‪ .‬הוא מחייך בתאווה‪.‬‬
‫"אתה רוצה שאעזור לך להפשיט אותה?"‬
‫"לא‪ ",‬אני מתפרץ‪" .‬אתה יכול ללכת‪".‬‬
‫"בסדר‪ ".‬הוא פונה אל המסדרון ומתרחק‪.‬‬
‫אני מחכה שילך ושוב בוחן את פניה החיוורות של נסה‪.‬‬
‫גבותיה המכווצות משוות לה מראה עגמומי‪ ,‬גם כשעיניה עצומות‪ .‬הן‬
‫כהות בהרבה מגוון שערה ונראות כאילו צוירו בפחם‪.‬‬
‫אני חולץ את נעלי הסניקרס שלה וזורק אותן על הרצפה ליד המיטה‪.‬‬
‫היא גורבת את הגרביים הקטנים האלה שמכסים רק את כף הרגל‪ ,‬כדי‬
‫שלא יבצבצו מהנעליים‪ .‬אני מוריד גם את הגרביים וחושף כפות רגליים‬
‫צרות וקטנות‪ ,‬מוכות וחבולות מאוד‪ .‬יש לה חבורות‪ ,‬שלפוחיות‪ ,‬יבלות‬
‫ופלסטרים על חלק מהאצבעות‪ .‬אני צוחק‪ ,‬כי למרות זאת‪ ,‬היה לה חשוב‬
‫למרוח לק ורוד על הציפורניים‪ ,‬בניסיון חסר תועלת לייפות אותן‪.‬‬
‫היא עדיין לובשת את מכנסי הג'ינס ואת הסווטשירט עם הרוכסן‪.‬‬
‫הסמים שיונאש נתן לה ישאירו אותה מעולפת עוד שעות רבות‪ .‬יכולתי‬
‫להפשיט אותה לגמרי‪ ,‬אם הייתי רוצה‪ .‬היא לא הייתה מרגישה דבר‪.‬‬
‫המחשבה שתתעורר עירומה‪ ,‬בלי שיהיה לה מושג מה קרה‪ ,‬משעשעת‬
‫אותי‪.‬‬
‫האצבעות שלי משתהות על עצם החזה שלה‪ ,‬מתחככות קלות ברוכסן‬
‫הסווטשירט‪.‬‬
‫אני שומט את ידיי לצידי גופי‪.‬‬
‫היא תהיה מבוהלת מספיק‪ .‬אין צורך לגרום לה להיסטריה‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬אני מכסה אותה בשמיכה‪.‬‬
‫החדר כבר מחשיך‪ .‬החלונות העשויים זכוכית נתונים במסגרת עופרת‬
‫וכמעט בלתי ניתנים לשבירה‪ .‬גם אם היא תצליח לפתוח אותם‪ ,‬היא לא‬
‫תוכל לקפוץ למטה‪ ,‬כי החדר שלה נמצא בקומה השלישית‪ .‬בנוסף‪ ,‬יש‬
‫את חומות האבן‪ ,‬המצלמות והחיישנים ההיקפיים‪.‬‬
‫בכל זאת‪ ,‬כאמצעי זהירות‪ ,‬אני לוקח אזיק אלקטרוני‪ ,‬ששמרתי על‬
‫שידת המיטה‪ ,‬ומצמיד אותו לקרסול שלה‪ .‬הוא חסין לריסוק ועמיד במים‬
‫ואפשר לפתוח אותו רק באמצעות סיסמה שידועה רק לי‪ .‬הוא דק וקל‪,‬‬
‫אבל חזק כמו אזיקים רגילים‪.‬‬
‫אני יוצא מהחדר‪ ,‬נועל את הדלת מבחוץ ומכניס את המפתח לכיס‪.‬‬
‫אף אחד לא ייכנס לשם ללא רשותי‪.‬‬
 ‫פרק ‪8‬‬

‫נסה‬
‫אני מתעוררת בחדר חשוך‪ ,‬על מיטה זרה‪.‬‬
‫הדבר הראשון שאני שמה לב אליו הוא הריח המאובק והעתיק‪ .‬זהו ריח‬
‫של עץ ישן‪ .‬פרחי ורד מיובשים‪ .‬אפר‪ .‬וילונות מעופשים‪.‬‬
‫אני מרגישה את ראשי נפוח וכבד‪ .‬אני עייפה כל כך ורוצה רק לחזור‬
‫לישון‪ .‬אבל קול מציק בראשי אומר לי שאני צריכה לקום‪.‬‬
‫אני מתיישבת‪ ,‬עוטפת את מותניי בשמיכה‪ .‬רק התנועה הזאת גורמת‬
‫לראשי להסתחרר‪ .‬אני צריכה לרכון לפנים ולהצמיד את ידיי לרקות כדי‬
‫לנסות לייצב את עצמי‪.‬‬
‫כשראייתי מתבהרת‪ ,‬אני מביטה מסביב‪ ,‬ממצמצת ומנסה לפענח את‬
‫צורתו של החדר‪.‬‬
‫אף על פי שהחלונות לא מכוסים‪ ,‬אור הירח מסתנן פנימה רק בקושי‬
‫ואני לא רואה כלום‪ .‬אני יושבת במיטת אפריון‪ ,‬במה שנראה כמו חדר‬
‫שינה ענק‪ .‬כמה רהיטים ענקיים עומדים צמוד לקירות‪ ,‬כל אחד מהם‬
‫בגודל של פיל ממוצע – ארון בגדים‪ ,‬שידת איפור ועוד רהיט מרוחק יותר‪,‬‬
‫שנראה כמו שולחן כתיבה‪ .‬יש גם חור גדול בקיר שנראה שאפשר לעמוד‬
‫בתוכו‪ .‬אולי זו האח‪ .‬היא נראית כמו מערה‪ .‬מערה שיכול להימצא בתוכה‬
‫כל דבר‪.‬‬
‫הבלחות קטנות של זיכרון צפות ועולות במוחי‪ ,‬כמו ניצוצות מסביב‬
‫למדורה‪ .‬הגה שרועד לי בידיים‪ .‬הבהוב קרני השמש כשאני יוצאת‬
‫מהמכונית‪ .‬גבר שחור שיער עם הבעת אהדה על פניו‪ ,‬אבל לא כזו‬
‫שמגיעה מהלב‪.‬‬
‫הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה‪ .‬אני בבית לא מוכר‪ ,‬הובאתי לכאן בידי‬
‫גבר שאני לא מכירה‪.‬‬
‫לעזאזל‪ ,‬נחטפתי!‬
‫ההבנה הזו לא זרה לי כמו לילדה רגילה‪ .‬אני בת למשפחת מאפיה‪ .‬אני‬
‫מפליגה על פני אוקיינוסים‪ ,‬אבל מודעת היטב לכרישים ששוחים במים‬
‫מתחתיי‪ .‬יש זרמים מסוכנים כל הזמן‪.‬‬
‫שמעתי שיחות כשחלפתי על פני המשרד של אבא שלי‪ .‬יכולתי לחוש‬
 ‫במתח על פניהם של הוריי‪.‬‬
‫אז אני מניחה שתמיד ידעתי שמשהו מטורף יכול לקרות לי‪ .‬אף פעם לא‬
‫הרגשתי בטוחה לגמרי ולא משנה כמה מוגנת הייתי‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬תיאוריה לחוד ומציאות לחוד‪ .‬אני כבר לא עטופה ומוגנת‪ .‬אני‬
‫בביתו של האויב‪ .‬אני לא יודעת מיהו‪ ,‬אבל אני יודעת מהו‪ .‬האנשים האלה‬
‫אכזריים‪ ,‬אלימים וחסרי חמלה‪ .‬מה שלא יעשו לי‪ ,‬זה יהיה מכוער‪.‬‬
‫ולכן אני חייבת לצאת מכאן‪.‬‬
‫ברגע זה‪.‬‬
‫אני חומקת מתחת לשמיכה‪ ,‬מתכוננת לברוח‪.‬‬
‫ברגע שרגלי נוגעת ברצפה‪ ,‬אני מבינה שמישהו הוריד לי את הנעליים‬
‫והגרביים‪.‬‬
‫זה לא משנה‪ .‬אם הרצפה לא עשויה מזכוכית שבורה‪ ,‬אני יכולה לברוח‬
‫גם יחפה‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬כשאני מנסה לצעוד את הצעד הראשון‪ ,‬ברכיי מתמוטטות ואני‬
‫נופלת קדימה‪ ,‬על כפות ידיי‪ .‬הראש שלי צף‪ ,‬כמו בלון שלא מחובר‬
‫לכתפיים‪ .‬הבטן שלי מתהפכת שוב ושוב ויש לי בחילה‪.‬‬
‫אני מרגישה גוש בגרון וצריכה להקיא‪ ,‬אבל אין לי ברירה‪ ,‬אלא לבלוע‬
‫אותו‪ .‬העיניים שלי מעקצצות ודומעות‪ .‬אין לי זמן להקיא וגם לא לבכות‪.‬‬
‫אני רק צריכה לצאת מכאן‪.‬‬
‫אני זוחלת לעבר הדלת ונדמה לי שאני חוצה מגרש כדורגל‪ .‬אני זוחלת‬
‫על שטיח עתיק ואז ממשיכה לזחול על הרצפה החשופה‪.‬‬
‫לבסוף אני מגיעה לדלת‪ .‬רק אז עולה בדעתי שהיא בטח נעולה‪ .‬אבל‬
‫להפתעתי‪ ,‬הידית מסתובבת בקלות‪.‬‬
‫אני אוחזת בידית ומושכת את עצמי לעמידה ומחכה שהחדר יפסיק‬
‫להסתובב‪ .‬אני נושמת נשימות איטיות ועמוקות‪ .‬הפעם הברכיים שלי‬
‫נשארות יציבות‪ .‬אני מצליחה ללכת ויוצאת אל המסדרון הארוך והחשוך‪.‬‬
‫הבית שרוי בדממה מוחלטת‪ .‬האורות כבויים ואין סימן לאנשים אחרים‪.‬‬
‫המקום הזה ישן ומפחיד ונדמה שרוח רפאים יכולה לקפוץ מהקירות בכל‬
‫רגע‪ .‬אני מרגישה כמו בסרט אימה‪ ,‬בקטע שבו הילדה מסתובבת כמו‬
‫אידיוטית וכל הקהל מכסה את עיניו‪ ,‬בידיעה שמשהו נורא עומד לקרות‬
‫לה‪.‬‬
‫לא יכול להיות שאני באמת לבד‪.‬‬
‫אני לא כזאת טיפשה לחשוב שמישהו טרח לחטוף אותי‪ ,‬רק כדי‬
‫להשאיר אותי בלי השגחה‪ .‬הם יכולים להתחבא בכל מקום‪ .‬הם יכולים‬
‫לראות אותי ממש עכשיו‪ ,‬במצלמות‪.‬‬
‫אני לא מבינה את המשחק הזה ומה הם רוצים להשיג‪.‬‬
‫האם החוטף שלי הוא כמו חתול‪ ,‬שמשחק עם טרפו לפני שהוא אוכל‬
‫אותו?‬
‫לא משנה‪ .‬האפשרות היחידה שלי היא להישאר בחדר ואני לא מתכוונת‬
‫לעשות את זה‪.‬‬
‫אז אני ממשיכה ללכת במסדרון‪ ,‬מחפשת את הדרך לצאת מהמקום‬
‫הזה‪.‬‬
‫בעצבים מרוטים‪ ,‬אני חולפת על פני הרבה חדרים ריקים‪.‬‬
‫המקום הזה ענק‪ ,‬גדול יותר באופן משמעותי מהבית של משפחתי‪ ,‬אבל‬
‫הוא לא מתוחזק טוב כמוהו‪ .‬השטיח במסדרון מרופט וישן; אני צריכה‬
‫להרים את רגליי גבוה כדי לא למעוד‪ .‬החלונות מכוסים בשכבה עבה של‬
‫אבק והתמונות על הקירות תלויות באלכסון‪ .‬קשה להבין בחושך מה‬
‫מצויר בהן‪ ,‬אבל חלקן עוסקות בנושאים מיתולוגיים‪ .‬אני מבחינה בבירור‬
‫בציור שמן של מבוך מפותל‪ ,‬עם מינוטאור אורב במרכזו‪.‬‬
‫לבסוף אני מגיעה לגרם מדרגות רחב ומתפתל‪ ,‬שמוביל אל המפלס‬
‫התחתון‪ .‬אני מציצה למטה‪ ,‬אבל אני לא רואה שום אור בכיוון ההוא‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬מבלבל ללכת במקום זר בחושך‪ .‬אני מאבדת את חוש הזמן‬
‫והכיוון‪ .‬כל צליל נשמע חזק יותר‪ ,‬אבל זה רק מבלבל אותי יותר‪ .‬אני לא‬
‫יודעת אם החריקות והגניחות שאני שומעת הן של אנשים‪ ,‬או רק הקולות‬
‫המאפיינים את הבית‪.‬‬
‫אני ממהרת לרדת במדרגות‪ ,‬אצבעותיי גולשות באיטיות לאורך המעקה‪.‬‬
‫המחשבות שלי הופכות צלולות יותר עם כל דקה שעוברת‪ .‬לא סביר‬
‫שאצליח להימלט בכזאת קלות‪ ,‬אבל אולי זה אפשרי‪ .‬אולי הם טעו‬
‫בחישוב השפעת הסמים שנתנו לי והם מצפים שאישן כל הלילה‪ .‬אולי הם‬
‫פשוט אידיוטים‪ .‬אולי חטפו אותי חובבנים‪ ,‬או אנשים משוגעים שלא‬
‫חושבים עד הסוף‪.‬‬
‫אני חייבת להישאר אופטימית‪ .‬אחרת איכנע לפחד‪.‬‬
‫אני מגיעה לקומה התחתונה ומייד מחפשת את דלת הכניסה‪ ,‬אבל‬
‫הולכת לאיבוד במבוך החדרים‪ .‬ארכיטקטים עתיקים לא דאגו לחללים‬
‫פתוחים‪ .‬אני נודדת בין ספריות לחדרי הסבה‪ ,‬לחדרי ביליארד ומי יודע‬
‫אילו עוד חדרים‪ .‬כמה פעמים אני נתקלת בקצה שולחן‪ ,‬או בגב ספה‪ ,‬אני‬
‫כמעט מפילה מנורה על עמוד‪ ,‬ובקושי מצליחה לתפוס אותה לפני שהיא‬
‫פוגעת ברצפה‪.‬‬
‫העצבים שלי נמרטים יותר ויותר‪ ,‬ככל שהזמן עובר‪ .‬לעזאזל‪ ,‬מה זה‬
‫המקום הזה ולמה אני כאן?‬
‫לבסוף אני קולטת מבחוץ את האור החיוור והקר שראיתי מהחלון שלי‪.‬‬
‫ירח‪ ,‬או כוכבים‪ .‬אני ממהרת לכיוון שלו ומגיעה לחממה גדולה מזכוכית‪,‬‬
‫מלאה בצמחים טרופיים‪ .‬העלווה העבה תלויה מהתקרה‪ .‬העציצים‬
‫מקובצים בצפיפות ואני צריכה לפלס את דרכי בין העלים‪ ,‬שנוטעים בי את‬
‫התחושה שאני כבר בחוץ‪.‬‬
‫אני כמעט מגיעה לדלת האחורית‪ ,‬כשאני שומעת קול שאומר‪" ,‬סוף־סוף‬
‫התעוררת‪".‬‬
‫אני קופאת במקומי‪.‬‬
‫אני יכולה לראות את דלת הזכוכית מולי‪ .‬אם ארוץ‪ ,‬אולי אוכל להגיע‬
‫אליה לפני שהאיש הזה יתפוס אותי‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬אני בקצה הבית‪ .‬אני אוכל רק לרוץ אל החצר – אם בכלל‬
‫הדלת לא נעולה‪.‬‬
‫אז במקום זה‪ ,‬אני מסתובבת לאט ומפנה את מבטי אל החוטף שלי‪.‬‬
‫אני המומה ומפוחדת כל כך שאני מצפה לראות ניבים וטפרים‪ .‬מפלצת‪,‬‬
‫פשוטו כמשמעו‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬אני רואה גבר יושב על ספסל‪ .‬הוא רזה‪ ,‬חיוור ולבוש בגדים‬
‫יום־יומיים‪ .‬שערו בלונדיני‪ ,‬כמעט לבן‪ ,‬ארוך ומסורק לאחור‪ .‬תווי פניו‬
‫החדים מתחדדים אף יותר באור – עצמות לחיים גבוהות‪ ,‬לסת חדה‪,‬‬
‫עיגולים כהים מתחת לעיניים‪ .‬מתחת לחולצת הטי השחורה שלו מבצבצים‬
‫קעקועים לאורך זרועותיו‪ ,‬מגב כף היד ועד לצוואר‪ .‬עיניו המנצנצות‬
‫נראות כמו שני רסיסי זכוכית מנופצת‪.‬‬
‫אני מזהה אותו מייד‪.‬‬
‫הוא הגבר ממועדון הלילה‪ .‬זה שנעץ בי מבטים‪.‬‬
‫"מי אתה?" אני דורשת לדעת‪.‬‬
‫"מי את חושבת שאני?" הוא משיב‪.‬‬
‫"אין לי מושג‪".‬‬
‫הוא נאנח ומתרומם מהספסל‪ .‬באופן לא רצוני‪ ,‬אני צועדת צעד לאחור‪.‬‬
‫הוא גבוה מכפי שחשבתי‪ .‬הוא אולי צנום‪ ,‬אבל כתפיו רחבות והוא‬
‫מתנועע בקלות שמוכרת לי‪ .‬הוא גבר ששולט בגוף שלו‪ .‬מישהו שיכול לזוז‬
‫במהירות וללא היסוס‪.‬‬
‫"נסה‪ ,‬אני מאוכזב ממך‪ ",‬הוא אומר‪ .‬הוא מדבר בקול שקט וברור‬
‫ומתבטא בזהירות‪ .‬יש לו מבטא קל‪ ,‬אבל אני לא מצליחה לזהות מהיכן‬
‫הוא‪" .‬ידעתי ששומרים עלייך‪ .‬אבל לא חשבתי שאת טיפשה‪".‬‬
‫העלבון שלו מצליף בי כמו שוט‪ .‬אולי זו ההבעה על פניו‪ ,‬שפתו המורמת‬
‫בסלידה‪ .‬או שאולי זו העובדה שאני כבר נסערת עד אימה‪.‬‬
‫אני לא נוטה להתרגז בדרך כלל‪ .‬למעשה‪ ,‬אני יכולה להיות קצת‬
‫רכרוכית‪.‬‬
‫המוח שלי מחליט שעכשיו הגיע הזמן להיות קצת חצופה‪ .‬בדיוק‬
 ‫כשהדבר יכול להביא למותי‪.‬‬
‫"אני מתנצלת‪ ",‬אני אומרת בזעם‪" .‬אני לא עומדת בציפיות שלך כבת‬
‫ערובה? בבקשה‪ ,‬האר את עיניי‪ .‬איך היית מתנהג‪ ,‬אם מישהו היה מסמם‬
‫אותך וכולא אותך בתוך אחוזה רדופה ומפחידה?"‬
‫ברגע שאני מוציאה את המילים מהפה‪ ,‬אני כבר מתחרטת‪ .‬כי הוא צועד‬
‫לעברי‪ ,‬העיניים שלו קרות ואכזריות‪ ,‬והכתפיים שלו מתקשחות בזעם‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬הוא לוחש‪" ,‬בטח אהיה חכם מספיק כדי לא להשניא עליי את‬
‫החוטף שלי‪".‬‬
‫הרגליים שלי רועדות‪ .‬אני צועדת צעד נוסף לאחור‪ ,‬עד שאני מרגישה‬
‫את הזכוכית הקרה על גבי‪ .‬ידיי מגששות אחר ידית הדלת‪.‬‬
‫"באמת‪ ,‬נסה‪ ",‬הוא מביט אל תוך עיניי ומתקרב אליי‪" .‬לא יכול להיות‬
‫שאת כזאת תמימה ולא יודעת מה קורה במשפחה שלך‪".‬‬
‫הוא יודע איך קוראים לי‪ .‬הוא שלח את הגבר עם השיער השחור לחטוף‬
‫אותי – כלומר‪ ,‬הוא החייל שלו‪ .‬ויש לו מבטא קל‪ ,‬עדין ויוצא דופן – מבטא‬
‫שאני לא מזהה‪ ,‬כמו צרפתית‪ ,‬או גרמנית‪ .‬אולי מזרח־אירופאי‪ .‬יש לו את‬
‫המראה הזה – עצמות לחיים גבוהות‪ ,‬עור ושיער בהירים‪ .‬רוסי? לא‪...‬‬
‫לפני ארבעה חודשים המשפחה שלי נתקלה בגנגסטר פולני‪ .‬מישהו‬
‫בשם "הקצב"‪ .‬אף אחד לא סיפר לי על זה‪ ,‬כמובן‪ .‬אאידה הזכירה אותו‬
‫אחר כך‪ ,‬כבדרך אגב‪ .‬אחיה הבכור הרג אותו‪ .‬וזה היה סוף הסיפור‪.‬‬
‫או כך חשבתי לפחות‪.‬‬
‫"אתה עובד אצל הקצב‪ ",‬אני אומרת וקולי חורק‪.‬‬
‫עכשיו הוא עומד ממש מולי‪ ,‬מתנשא גבוה מעליי‪ .‬אני יכולה להרגיש את‬
‫החום הקורן מגופו‪ .‬גלי התיעוב זורמים ממנו כשהוא מביט אליי מלמעלה‪,‬‬
‫בעיניים מלאות זעם‪.‬‬
‫האיש הזה שונא אותי‪ .‬הוא שונא אותי כמו שלא שנאו אותי בחיי‪ .‬אני‬
‫חושבת שהוא היה שמח לקלף את הבשר מעצמותיי‪ ,‬כשהוא משתמש רק‬
‫בציפורניו‪.‬‬
‫"קראו לו טיימון זייג'ק‪ ",‬הוא מדגיש כל מילה ומילה‪" .‬הוא היה אבא‬
‫שלי‪ .‬ואת הרגת אותו‪".‬‬
‫הוא מתכוון שהמשפחה שלי הרגה אותו‪.‬‬
‫אבל בעולם שלנו‪ ,‬חטאי המשפחה חלים על כל מי שחולק את אותו דם‪.‬‬
‫סוף־סוף‪ ,‬אני מוצאת את ידית הדלת ומתאמצת לסובב אותה מאחורי‬
‫גבי‪.‬‬
‫אבל היא תקועה במקומה‪ ,‬כמו גוש מתכת מוצק‪.‬‬
‫אני נעולה כאן‪ ,‬עם החיה הזאת‪.‬‬
 ‫פרק ‪9‬‬

‫מיקולאי‬
‫הילדה הזאת מבועתת‪ .‬היא רועדת חזק כל כך עד ששיניה נוקשות‪ .‬היא‬
‫מגששת בפראות אחר הידית שמאחוריה‪ .‬לבסוף היא מוצאת אותה ומנסה‬
‫לפתוח אותה ולנוס אל החצר האחורית‪ .‬אבל הדלת נעולה‪ .‬אין לה לאן‬
‫לברוח‪ ,‬אלא אם היא רוצה להעיף את עצמה דרך הזכוכית המוצקה‪.‬‬
‫אני רואה את הדופק שלה פועם בצווארה‪ ,‬מתחת לעורה הדק והעדין‪.‬‬
‫אני יכול כמעט לטעום את האדרנלין בנשימתה‪ .‬הפחד שלה הוא כמו מלח‬
‫על מנה – רק הופך את הרגע הזה לטעים יותר‪.‬‬
‫אני מצפה שהיא תתחיל לבכות‪ .‬ברור שלילדה הזאת אין עמוד שדרה‪.‬‬
‫היא חלשה‪ ,‬ילדותית‪ .‬הנסיכה המפונקת של האצולה האמריקאית‪ .‬היא‬
‫תתחנן שלא אפגע בה‪ .‬ואני אנצור כל תחינה ותחינה בראשי‪ ,‬כדי שאוכל‬
‫להעביר אותן לבני משפחתה כשאהרוג אותם‪.‬‬
‫אבל היא רק נושמת עמוקות וזוקפת את גבה‪ ,‬עוצמת לרגע את עיניה‪,‬‬
‫שפתיה נפשקות והיא פולטת אנחה ארוכה‪ .‬אחר כך היא פוקחת את‬
‫עיניה הירוקות והגדולות ומביטה ישר בעיניי‪ ,‬במבט מפוחד אך נחוש‪.‬‬
‫"לא הרגתי את אבא שלך‪ ",‬היא אומרת‪" .‬אבל אני יודעת איך אנשים‬
‫כמוך חושבים‪ .‬אין טעם לדבר איתך בהיגיון‪ .‬אני לא מתכוונת להתרפס‬
‫ולהתחנן – אתה בטח רק תיהנה מזה‪ .‬אז תעשה את מה שאתה צריך‬
‫לעשות‪".‬‬
‫היא זוקפת את ראשה ולחייה מאדימות‪.‬‬
‫היא חושבת שהיא אמיצה‪.‬‬
‫היא חושבת שתוכל להחזיק מעמד‪ ,‬אם ארצה לענות אותה‪ .‬אם ארצה‬
‫לשבור לה את העצמות‪ ,‬בזו אחר זו‪.‬‬
‫גרמתי לאנשים מבוגרים ממנה לבכות לאימא שלהם‪ .‬אני רק יכול לדמיין‬
‫מה אוכל לעשות לה‪ ,‬אם יהיה לי מספיק זמן‪.‬‬
‫כצפוי‪ ,‬ברגע שאני מרים את ידי הימנית‪ ,‬היא נרתעת‪ ,‬מפחדת מהמכה‬
‫שתנחת על פניה‪.‬‬
‫אבל אין לי כוונה להכות אותה‪ .‬עדיין לא‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬אני מניח את קצות אצבעותיי על לחייה הרכה והוורודה‪,‬‬
‫המעוטרת בנמשים אחדים‪ .‬נדרשים ממני כוחות עצומים כדי לא לנעוץ את‬
‫ציפורניי עמוק בבשרה‪.‬‬
‫אני מלטף את שפתיה באגודלי‪ .‬אני מרגיש איך הן רועדות‪.‬‬
‫"בלרינה קטנה שלי‪ ,‬הלוואי שזה היה פשוט כל כך‪ ".‬אני אומר לה‪.‬‬
‫עיניה נפערות וצמרמורת אוחזת בגופה הרזה‪ .‬מפחיד אותה שאני יודע‬
‫עליה הרבה כל כך‪ .‬אני יודע מה היא עושה ומה היא אוהבת‪.‬‬
‫לילדה הזאת אין מושג באיזו קלות אני קורא אותה‪ .‬היא לא למדה‬
‫מעולם להציב חומות‪ ,‬להגן על עצמה‪ .‬היא פגיעה כמו ערוגת פרחי‬
‫צבעוני‪ .‬אני מתכוון לדרוך בגן שלה ולעקור את הפרחים בזה אחר זה‪.‬‬
‫"לא הבאתי אותך לכאן כדי להרוג אותך מהר כל כך‪ ",‬אני אומר לה‪.‬‬
‫"את תסבלי סבל ארוך ואיטי‪ .‬את תהיי הלהב שבו אחתוך את המשפחה‬
‫שלך – שוב ושוב ושוב‪ .‬רק כשהם יהיו חלשים ונואשים ומלאים בייסורים‪,‬‬
‫רק אז אניח להם למות‪ .‬ואת תהיי עדה לכל זה‪ ,‬בלרינה קטנה‪ .‬כי זוהי‬
‫טרגדיה – ונסיכת הברבורים מתה רק במערכה האחרונה‪".‬‬
‫דמעות ממלאות את עיניה‪ ,‬זולגות בדממה על לחייה‪ .‬שפתיה רועדות‬
‫מגועל‪.‬‬
‫היא מסתכלת עליי ורואה מפלצת מתוך סיוט‪.‬‬
‫והיא צודקת בהחלט‪.‬‬
‫בתקופה שעבדתי אצל זייג'ק‪ ,‬עשיתי דברים שהשתיקה יפה להם‪.‬‬
‫סחטתי‪ ,‬גנבתי‪ ,‬הרבצתי‪ ,‬עיניתי ורצחתי אנשים‪ .‬עשיתי את הדברים האלה‬
‫בלי נקיפות מצפון וללא חרטה‪.‬‬
‫כל הדברים הטובים בתוכי מתו לפני עשר שנים‪ .‬כל מה שנשאר מהילד‬
‫שהייתי הפקדתי בידיו של זייג'ק – הוא היה השריד האחרון למשפחה‬
‫שנותרה לי‪ .‬עכשיו הוא איננו ולא נותרה בי טיפת אנושיות‪ .‬לא נותרו בי‬
‫רגשות‪ ,‬רק צרכים‪ .‬אני צריך כסף‪ ,‬כוח ומעל לכול – נקמה‪.‬‬
‫אין טוב או רע‪ .‬אין נכון או לא נכון‪ .‬רק המטרות שלי והדברים שעומדים‬
‫בדרכי אל המטרות האלו‪.‬‬
‫נסה מניעה את ראשה באיטיות ודמעותיה זולגות במהירות‪.‬‬
‫"אני לא מתכוונת לעזור לך לפגוע באנשים שאני אוהבת‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"לא משנה מה תעשה לי‪".‬‬
‫"לא תהיה לך ברירה‪ ",‬חיוך עולה על שפתיי‪" .‬אמרתי לך‪ .‬זוהי טרגדיה –‬
‫הגורל שלך כבר נקבע‪".‬‬
‫גופה מתקשח ולרגע אני רואה ניצוץ של מרדנות מבזיק בעיניה הגדולות‪.‬‬
‫נראה שהיא אוזרת אומץ ועוד רגע תכה אותי‪.‬‬
‫אבל היא לא טיפשה‪.‬‬
‫במקום זה היא אומרת‪" ,‬לא מדובר בגורל‪ .‬אתה פשוט איש רע שחושב‬
 ‫שהוא אלוהים‪".‬‬
‫היא מניחה לידית הדלת ומזדקפת‪ ,‬אף שזה גורם לנו להתקרב זה לזה‪.‬‬
‫"אין לך מושג‪ ,‬בדיוק כמוני‪ ,‬לאיזה סיפור הכנסת את עצמך‪ ",‬היא‬
‫אומרת‪.‬‬
‫יכולתי לחנוק אותה על המקום ולחסל את ההתרסה בעיניה‪ .‬ככה היא‬
‫תבין שלא משנה מה הסיפור‪ ,‬לא יהיה לו סוף טוב‪.‬‬
‫אבל אז אמנע מעצמי את ההנאות המרירות שאני מחכה להן כבר‬
‫חודשים‪.‬‬
‫אז במקום זה אני אומר‪" ,‬אם את נחושה כל כך לכתוב את העלילה‪,‬‬
‫למה שלא תאמרי לי את מי כדאי לי להרוג ראשון? את אימא שלך? אבא‬
‫שלך? מה עם אאידה גאלו? אחרי הכול‪ ,‬אחיה הוא זה שהרג את‬
‫טיימון‪"...‬‬
‫עם כל בן משפחה שאני נוקב בשמו‪ ,‬גופה מזדעזע כאילו הכיתי אותה‪.‬‬
‫אני חושב שאני יודע מותו של מי הכי יכאיב לה‪...‬‬
‫"מה עם חבר המועצה החדש?" אני אומר‪" .‬הרי הסכסוך פרץ בגלל‬
‫אחיך הבכור קאלום‪ .‬הוא חשב שהוא טוב מאיתנו ולא רצה שנעבוד יחד‪.‬‬
‫עכשיו יש לו משרד נחמד בבניין העירייה‪ .‬יהיה קל למצוא אותו שם‪ .‬או‬
‫שפשוט אגש לדירה שלו ברחוב אירי‪"...‬‬
‫"לא!" צועקת נסה‪ ,‬לא מצליחה לשלוט בעצמה‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬זה קל מדי וממש מוציא את כל הכיף‪.‬‬
‫"הנה הכללים‪ ,‬נכון לעכשיו‪ ",‬אני אומר‪" .‬אם תנסי לברוח‪ ,‬אעניש אותך‪.‬‬
‫אם תנסי לפגוע בעצמך‪ ,‬אעניש אותך‪ .‬אם תסרבי למלא את הפקודות‬
‫שלי‪ ...‬טוב‪ ,‬הבנת את הרעיון‪ .‬עכשיו‪ ,‬תפסיקי להתבכיין ותחזרי לחדר‬
‫שלך‪".‬‬
‫נסה נראית חיוורת וחולה‪.‬‬
‫היא התנגדה לי‪ ,‬כשחשבה שרק חייה נמצאים על הכף‪ .‬אבל כשהזכרתי‬
‫את שמותיהם של אחיה ושל גיסתה‪ ,‬המציאות נחתה עליה וההתנגדות‬
‫שלה נעלמה בבת־אחת‪.‬‬
‫אני מתחיל להצטער שבחרתי בה עבור המשחק הקטן הזה‪ .‬אני לא‬
‫חושב שהיא תילחם בי‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬ברגע שאני צועד לאחור כדי שתוכל לעבור‪ ,‬היא רצה בצייתנות‬
‫לכיוון החדר שלה‪ .‬אפילו בלי לנסות לענות לי כדי להציל את כבודה‪.‬‬
‫אני שולף את הטלפון שלי‪ ,‬כדי שאוכל לגשת למצלמות המותקנות בכל‬
‫פינה בבית‪.‬‬
‫אני צופה בה מטפסת במדרגות ואז רצה במסדרון הארוך אל סוויטת‬
‫האורחים שבקצה האגף המזרחי‪ .‬היא סוגרת את הדלת ומתמוטטת על‬
 ‫מיטת האפריון העתיקה‪ ,‬מייללת לתוך הכרית‪.‬‬
‫אני מתיישב בחזרה על הספסל‪ ,‬כדי שאוכל לראות אותה בוכה‪ .‬היא‬
‫בוכה במשך שעה ונרדמת‪.‬‬
‫אני לא מרגיש אשמה‪ ,‬או הנאה‪ ,‬כשאני צופה בה‪.‬‬
‫אני לא מרגיש כלום‪.‬‬
 ‫פרק ‪10‬‬

‫נסה‬
‫אני מבלה את ארבעת הימים הבאים נעולה בחדר הזה‪.‬‬
‫מה שבתחילה נראה כמו חלל עצום‪ ,‬הופך עד מהרה לקלסטרופובי‬
‫להחריד‪.‬‬
‫הפעמים היחידות שהדלת נפתחת הן כשהעוזרת מביאה לי מגש עם‬
‫אוכל‪ ,‬שלוש פעמים ביום‪ .‬היא בת שלושים בערך‪ ,‬יש לה שיער שחור‪ ,‬עיני‬
‫שקד ופה בצורת קשת קופידון‪ .‬היא לובשת מדי משרתת מיושנים‪,‬‬
‫ולהשלמת המראה – גרבונים עבים‪ ,‬חצאית ארוכה וסינר‪ .‬היא נדה‬
‫בראשה בנימוס‪ ,‬מניחה את המגש החדש ולוקחת את הישן‪.‬‬
‫אני מנסה לדבר איתה‪ ,‬אבל אני חושבת שהיא לא מדברת אנגלית‪ .‬או‬
‫אולי רק הנחו אותה לא לענות לי‪ .‬פעם או פעמיים היא מזכה אותי במבט‬
‫אוהד‪ ,‬במיוחד כשאני נראית עוד יותר מרושלת וזועמת‪ ,‬אבל אין לי‬
‫אשליות שהיא תעזור לי‪ .‬למה שתסכן את העבודה שלה בשביל זרה‬
‫כמוני?‬
‫רוב הזמן אני מתבוננת מבעד לחלון‪ .‬החלונות בגובה שישה מטרים‪,‬‬
‫גבוהים ומלבניים‪ ,‬עם קשת למעלה‪ .‬הזכוכית משופעת ומפוספסת‬
‫בעופרת ואי אפשר לפתוח אותם‪ .‬גם אם היה אפשר‪ ,‬הם במרחק שלוש‬
‫קומות מהאדמה‪.‬‬
‫החלונות מקובעים בקירות אבן‪ ,‬בעובי של יותר מחצי מטר‪ .‬אני מרגישה‬
‫כלואה בטירה‪.‬‬
‫לפחות יש לי חדר אמבטיה משלי‪ ,‬כדי שאוכל לעשות פיפי‪ ,‬להתקלח‬
‫ולצחצח שיניים‪.‬‬
‫בפעם הראשונה שנכנסתי אליו וראיתי את מברשת השיניים‪ ,‬החוט‬
‫הדנטלי‪ ,‬המברשת והמסרק מסודרים בשורה ליד הכיור‪ ,‬חדשים ולא‬
‫משומשים‪ ,‬רעדתי מאימה‪ .‬החטיפה שלי תוכננה מראש‪ .‬אני רק יכולה‬
‫לדמיין אילו עוד מזימות מסתובבות בראשו המופרע של החוטף שלי‪.‬‬
‫אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו‪ .‬הייתי מבועתת כל כך כשנפגשנו‬
‫שלא שאלתי אותו‪.‬‬
‫ביני לביני‪ ,‬אני קוראת לו החיה‪ .‬כי זה מה שהוא בשבילי – כלב נגוע‬
‫בכלבת‪ ,‬שאיבד את הבעלים שלו‪ .‬עכשיו הוא מנסה לנשוך כל מי שנמצא‬
‫בהישג ידו‪.‬‬
‫אני לא אוכלת דבר מהאוכל על המגשים‪.‬‬
‫בהתחלה‪ ,‬מפני שהבטן שלי מתהפכת מרוב לחץ ואין לי תיאבון‪.‬‬
‫אבל ביום השני‪ ,‬זו הופכת להיות מחאה‪ .‬אין לי כוונה לשתף פעולה עם‬
‫העלילה הפסיכופתית של החיה‪ .‬אני לא מוכנה להיות חיית המחמד‬
‫הקטנה שלו‪ ,‬הנעולה בחדר הזה‪ .‬אם הוא חושב להשאיר אותי כאן‬
‫שבועות‪ ,‬או חודשים‪ ,‬רק כדי להרוג אותי בסוף‪ ,‬אני מעדיפה לגווע ברעב‬
‫כבר עכשיו ולהרוס לו את התוכניות‪.‬‬
‫בכל זאת‪ ,‬אני שותה מים מהכיור בחדר האמבטיה – אין לי אומץ‬
‫להתמודד עם העינוי שבהתייבשות‪ .‬אבל אני די בטוחה שאוכל להחזיק‬
‫מעמד הרבה זמן בלי לאכול‪ .‬הגבלת קלוריות ובלט הולכים יד ביד‪ .‬אני‬
‫רגילה לתחושת הרעב ואני יכולה להתעלם ממנה‪.‬‬
‫אני מתעייפת‪ ,‬אבל זה בסדר‪ .‬ממילא אין לי מה לעשות בחדר הארור‬
‫הזה‪ .‬אין כאן ספרים‪ .‬אין ניירות בשולחן הכתיבה‪ .‬הדרך היחידה להעביר‬
‫פה את הזמן היא להתבונן מבעד לחלון‪.‬‬
‫אין כאן בר אימונים‪ ,‬אבל אני עדיין יכולה להתאמן בפלייה‪ ,‬טנדו‪,‬‬
‫דגאז'ה‪ ,‬רונד דה ז'אמב סור ֶלה ֶטר‪ְּ ,‬פָרֶפה‪ ,‬אדג' ואפילו גרנד בְטָמאן‪ .‬אני‬
‫לא מעזה להתאמן על קפיצות רציניות‪ ,‬או על תרגילים גדולים‪ ,‬בגלל‬
‫השטיחים העתיקים על הרצפה‪ .‬אני לא רוצה למעוד ולנקוע את הקרסול‪.‬‬
‫בשאר הזמן אני יושבת על אדן החלון‪ ,‬מתבוננת בגן המוקף בחומה‪ .‬אני‬
‫רואה שם מזרקות ופסלים‪ ,‬סככות וספסלים יפים‪ .‬כולם מכוסים בצמחייה‬
‫עבותה – מתברר שהחיה לא מעסיק גנן‪ .‬אבל פרחי האסָתר פורחים וגם‬
‫לוע הארי והמרווה‪ .‬הפריחה הסגולה בולטת על פני העלווה האדומה‪.‬‬
‫ככל שאני לכודה בפנים‪ ,‬כך אני נואשת יותר לשבת שם‪ ,‬להריח את‬
‫הפרחים והדשא‪ ,‬במקום להיות כלואה בחדר האפלולי והמאובק הזה‪.‬‬
‫ביום הרביעי‪ ,‬המשרתת מנסה לעודד אותי לאכול‪ .‬היא מצביעה על מרק‬
‫העגבניות ועל כריך הבייקון שעל המגש ואומרת משהו בפולנית‪.‬‬
‫אני מניעה את ראשי‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬תודה‪ ",‬אני אומרת‪" .‬אני לא רעבה‪".‬‬
‫אני רוצה לבקש ממנה ספרים‪ ,‬אבל הצד העקשן שבי לא מוכן לבקש‬
‫שום דבר מהחוטפים שלי‪ .‬במקום זה‪ ,‬אני מנסה להיזכר בחלקים הטובים‬
‫של כל הרומנים האהובים עליי‪ ,‬במיוחד אלו שאהבתי כשהייתי קטנה‪ .‬הגן‬
‫המוקף בחומה מזכיר לי את סוד הגן הנעלם‪ .‬אני חושבת על מרי לנוקס‪.‬‬
‫היא הייתה רק ילדה וכבר היה לה רצון מברזל‪ .‬היא לא הייתה נשברת‬
‫בגלל קערית מרק‪ ,‬לא משנה כמה טוב הוא מריח‪ .‬היא הייתה מטיחה‬
 ‫אותה על הקיר‪.‬‬
‫ביום החמישי‪ ,‬המשרתת לא מביאה לי שום דבר לארוחת הבוקר או‬
‫לצהריים‪ .‬אבל אחר הצהריים היא מביאה שמלת משי ירוקה ארוזה‬
‫בעטיפה מיוחדת של שמלות‪ .‬היא מתחילה למלא את האמבטיה הענקית‬
‫במים חמים ומסמנת לי להתפשט‪.‬‬
‫"בשום אופן לא‪ ",‬אני משלבת את ידיי על החזה‪.‬‬
‫לבשתי את אותם בגדים מלוכלכים אחרי כל מקלחת‪ .‬סירבתי ללבוש‬
‫בגדים מהארון‪.‬‬
‫המשרתת נאנחת‪ ,‬יוצאת מהחדר וחוזרת כעבור כמה דקות עם גבר חסון‬
‫ושחור שיער‪.‬‬
‫אני מזהה אותו‪ .‬הוא המנוול שנתן לי לחשוב שהוא עוזר לי לתקן את‬
‫המכונית ובמקום זה דקר אותי ביד‪ .‬המחשבה שהוא הניח עליי את ידיו‬
‫הגדולות‪ ,‬הבשרניות והשעירות‪ ,‬כשהייתי מעולפת‪ ,‬מעבירה בי צמרמורת‪.‬‬
‫אני לא אוהבת את החיוך שלו כשאנחנו נפגשים עכשיו‪ .‬השיניים שלו‬
‫מרובעות ולבנות מדי‪ .‬הוא נראה כמו בובת פיתום‪.‬‬
‫"תורידי את הבגדים‪ ",‬הוא מצווה‪.‬‬
‫"למה?" אני שואלת‪.‬‬
‫"כי הבוס אמר‪ ",‬הוא נוהם‪.‬‬
‫כשמישהו אומר לי לעשות משהו‪ ,‬אני מרגישה דחף לציית‪ .‬זה מה שאני‬
‫רגילה לעשות‪ ,‬בבית ובסטודיו לבלט‪ .‬אני ממלאה פקודות‪.‬‬
‫אבל לא כאן‪ .‬לא עם האנשים האלה‪.‬‬
‫אני כורכת את זרועותיי מסביב לגופי ומטלטלת את ראשי‪.‬‬
‫"בניגוד אליך‪ ,‬אני לא מצייתת לבוס שלך‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫המשרתת שולחת לעברי מבט של אזהרה‪ .‬לפי המרחק שהיא שומרת‬
‫מהבחור עם השיער השחור‪ ,‬אני מבינה שהיא לא מחבבת אותו‪ .‬היא‬
‫מנסה לומר לי לא להתעסק איתו‪ ,‬כי לאדיבות שלו יש גבולות ברורים‪.‬‬
‫יכולתי לנחש את זה בעצמי‪ .‬עם כל כמה שאני לא אוהבת את החיה‪,‬‬
‫הוא לפחות נראה אינטליגנטי‪ .‬הבחור הזה נראה כמו בריון מכף רגל ועד‬
‫ראש‪ ,‬עם מצח של איש מערות ופנים זועפות‪ .‬אנשים טיפשים אינם‬
‫יצירתיים‪ .‬הם תמיד נוקטים באלימות‪.‬‬
‫"העניין הוא כזה‪ ",‬אומר הבריון ומזעיף את פניו‪" .‬קלרה אמורה לעזור‬
‫לך להתקלח ולהתלבש‪ .‬אם תסרבי‪ ,‬אצטרך להפשיט אותך בעצמי ולסבן‬
‫אותך במו ידיי‪ .‬ואני לא אהיה עדין כמו קלרה‪ .‬אז לטובתך‪ ,‬כדאי שתשתפי‬
‫פעולה‪".‬‬
‫הרעיון שהקוף המגודל הזה יתקוף אותי עם הסבון הוא יותר ממה‬
‫שאוכל לסבול‪.‬‬
 ‫"בסדר!" אני מתפרצת‪" .‬אני אכנס לאמבטיה‪ .‬אבל רק אם תלך‪".‬‬
‫"את לא מחליטה מה התנאים‪ ",‬צוחק הקוף ומנער את ראשו המגודל‬
‫לעברי‪" .‬אני אמור להשגיח עלייך‪".‬‬
‫אלוהים‪ ,‬אני רוצה להקיא רק מההבעה הזחוחה על פניו‪ .‬הוא לא יראה‬
‫אותי נכנסת לאמבטיה‪ .‬לא מרצוני החופשי‪ ,‬בכל אופן‪ .‬מה מרי לנוקס‬
‫הייתה עושה?‬
‫"אם תכריח אותי ללבוש את השמלה הזאת‪ ,‬אני אקרע אותה לגזרים‪",‬‬
‫אני אומרת לו בשלווה‪.‬‬
‫"יש עוד הרבה שמלות‪ ",‬אומר הקוף באדישות‪.‬‬
‫אבל אני רואה ניצוץ של רוגז על פניו‪ .‬ההוראות שקיבל היו שאלבש את‬
‫השמלה הזאת‪ ,‬לא סתם שמלה‪.‬‬
‫"לך מפה וקלרה תעזור לי להתכונן‪ ",‬אני מתעקשת‪.‬‬
‫החיוך הזחוח נעלם מפניו‪ .‬הוא כבר לא נראה כמו קוף‪ ,‬אלא כמו תינוק‬
‫זועף‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬הוא אומר בקצרה‪" .‬אבל כדאי שתזדרזי‪".‬‬
‫בניסיון להציל את כבודו‪ ,‬הוא יוצא אל המסדרון‪.‬‬
‫נראה שלקלרה רווח שהעימות הסתיים בקלות‪ .‬היא מצביעה לכיוון‬
‫האמבטיה‪ ,‬שעכשיו מלאה כמעט עד גדותיה במים מהבילים‪ .‬היא בישמה‬
‫אותם בשמן כלשהו – שקדים או קוקוס‪.‬‬
‫לפחות אני יודעת איך קוראים לה‪.‬‬
‫"קלרה?"‬
‫היא מהנהנת‪.‬‬
‫"נסה‪ ",‬אני מצביעה על החזה שלי‪.‬‬
‫היא שוב מהנהנת‪ .‬היא כבר ידעה את זה‪.‬‬
‫"איך קוראים לו?" אני מצביעה על הדלת שדרכה נעלם הקוף‪.‬‬
‫היא מהססת לרגע ואז אומרת‪" ,‬יונאש‪".‬‬
‫"יונאש אידיוט‪ ",‬אני ממלמלת‪.‬‬
‫קלרה לא עונה‪ ,‬אבל אני חושבת שאני מזהה חיוך זעיר נפרש על‬
‫שפתיה‪ .‬אם היא מבינה אותי‪ ,‬אין ספק שהיא מסכימה איתי‪.‬‬
‫"מה בנוגע לבוס שלך?" אני שואלת‪" .‬איך קוראים לו?"‬
‫היא עוצרת לרגע ארוך יותר ונראה לי שכבר לא אקבל תשובה‪ .‬אך‬
‫לבסוף‪ ,‬לוחשת קלרה‪" ,‬מיקולאי‪".‬‬
‫היא אומרת את שמו כאילו היה שמו של השטן‪ .‬כאילו היא רוצה‬
‫להצטלב אחר כך‪.‬‬
‫ברור שהיא פוחדת ממנו יותר מאשר מיונאש‪.‬‬
‫היא מצביעה על האמבטיה ואומרת‪" ,‬ויידז ְּפרֹוֶשה‪ ".‬אני לא מבינה מילה‬
‫בפולנית‪ ,‬אבל אני משערת שהיא מתכוונת לומר‪" ,‬היכנסי‪ ,‬בבקשה‪ ",‬או‪,‬‬
‫"הזדרזי‪ ,‬בבקשה‪".‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫אני פושטת את הסווטשירט ואת מכנסי הג'ינס‪ ,‬שכבר הפכו מגעילים‬
‫למדי‪ ,‬ואז פותחת את סוגר החזייה ומורידה גם את התחתונים‪.‬‬
‫קלרה מתבוננת בגופי העירום‪ .‬כמו רוב האירופאים‪ ,‬היא לא נבוכה‬
‫מהעירום שלי‪.‬‬
‫"ֶּפְקָנה פיגורה‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫אני מניחה שפיגורה פירושה גזרה‪ .‬ומקווה ש"פקנה" משמעו יפה ולא‬
‫רפוי‪ ,‬או מחריד‪.‬‬
‫תמיד אהבתי שפות‪ .‬כשהייתי ילדה‪ ,‬ההורים שלי לימדו אותי אירית‬
‫גאלית‪ ,‬ובבית הספר למדתי צרפתית ולטינית‪ .‬למרבה הצער‪ ,‬פולנית היא‬
‫שפה סלבית ואין לה הרבה מילים דומות לשפות אחרות שאני מכירה‪ .‬אני‬
‫סקרנית אם אוכל לשכנע את קלרה לדבר איתי‪ ,‬לראות אם אוכל לקלוט‬
‫את רוח הדברים‪.‬‬
‫אני יודעת שהיא לא אמורה לדבר איתי‪ ,‬אבל היא אמורה להלביש אותי‪.‬‬
‫ככל שאני מציקה לה יותר‪ ,‬כך היא מתרצה‪ ,‬כדי שאשתף פעולה עם‬
‫הרחצה והחפיפה‪ .‬עד מהרה אני לומדת מילים כמו סבון (מידואֹו)‪ ,‬שמפו‬
‫(שמפון)‪ ,‬מטלית רחצה (ָמייקה)‪ ,‬אמבטיה (וואנה)‪ ,‬שמלה (סוְקִניה) וחלון‬
‫(אֹוְקנו)‪.‬‬
‫כנגד רצונה‪ ,‬נראה שקלרה מתרשמת מכך שאני מצליחה לזכור הכול‪.‬‬
‫הדבר הופך למשחק‪ ,‬שבו היא נהנית כמעט כמוני‪ .‬בסוף‪ ,‬היא מחייכת‬
‫וחושפת את שיניה הלבנות ואפילו צוחקת על ההגייה העלובה שלי‪ ,‬כשאני‬
‫מנסה לחזור אחריה על המילים‪.‬‬
‫אני בספק אם היא זוכה ליחסים נעימים עם יונאש והאחרים‪ .‬מעט‬
‫האנשים שמסתובבים כאן הם גברים מגודלים‪ ,‬עצבניים ומקועקעים‪.‬‬
‫וכמובן‪ ,‬החיה‪ ,‬שמתברר שקוראים לו מיקולאי‪ ,‬על אף שקשה לי לדמיין‬
‫שהוריו נתנו לו שם אנושי אמיתי‪.‬‬
‫הוא טוען שהקצב הוא אבא שלו‪ .‬אני מניחה שזה אפשרי‪ .‬אחרי הכול‪,‬‬
‫אבא שלי הוא גנגסטר‪ .‬אבל אני לא סומכת על שום דבר שמיקולאי אומר‪.‬‬
‫לאנשים כמוהו קל יותר לשקר מאשר לנשום‪.‬‬
‫קלרה מתעקשת לא רק לרחוץ אותי‪ ,‬אלא גם לגלח כל סנטימטר‬
‫מתחת לגבות שלי‪ .‬אני שוקלת להשיב מלחמה‪ ,‬אבל בסוף משתפת‬
‫פעולה‪ ,‬רק מפני שהיא סוף־סוף מדברת איתי ואני לא רוצה שהיא‬
‫תפסיק‪ .‬אני מכריחה אותה ללמד אותי איך אומרים סכין גילוח וקצף‬
‫גילוח‪ ,‬וכשהיא מנגבת אותי אני מבקשת לדעת איך אומרים מגבת‪.‬‬
‫כשאני עטופה במגבת‪ ,‬היא מושיבה אותי על כיסא ומתחילה להבריש את‬
‫שערי‪.‬‬
‫לאחרונה‪ ,‬שערי ארך יותר מדי‪ .‬מאחר שאני כל יום אוספת אותו בפקעת‬
‫או בקוקו‪ ,‬לא הבחנתי בכך‪ .‬הוא עבה‪ ,‬גלי ומגיע כמעט עד שיפולי גבי‪,‬‬
‫ולוקח שעות לייבש אותו‪ ,‬כמו שמגלה קלרה שעובדת ללא לאות עם‬
‫מייבש השיער והמברשת‪.‬‬
‫היא טובה בזה‪ .‬כמו בכל דבר‪ ,‬כך נראה‪.‬‬
‫"עבדת פעם במספרה?" אני שואלת‪.‬‬
‫היא מרימה גבה ולא מבינה את השאלה‪.‬‬
‫"מספרה? ספא?" אני מצביעה עליה ועל מייבש השיער‪.‬‬
‫כעבור רגע פניה היפות מאירות בהבנה‪ ,‬אבל היא מניעה את ראשה‪.‬‬
‫"נייה‪ ",‬היא אומרת‪ .‬לא‪.‬‬
‫כשהיא מסיימת לייבש את שערי‪ ,‬קלרה מאפרת אותי ועוזרת לי ללבוש‬
‫את השמלה הירוקה ולנעול סנדלים מוזהבים עם רצועות‪ .‬הבד של‬
‫השמלה קל ודק כל כך‪ ,‬שאני מרגישה עירומה גם אחרי שהיא סוגרת את‬
‫הרוכסן‪ .‬ובאמת‪ ,‬אני עירומה מתחת לשמלה‪ ,‬כי היא צמודה כל כך‬
‫שמתחתיה אני יכולה ללבוש רק חוטיני‪.‬‬
‫קלרה עונדת לאוזניי עגילי זהב‪ ,‬ואז צועדת לאחור ומתפעלת מהתוצאה‪.‬‬
‫רק אז אני עוצרת לתהות לשם מה התגנדרתי‪ .‬הייתי שקועה כל כך‬
‫בתהליך המשונה‪ ,‬ששכחתי לשאול מה פשרו‪.‬‬
‫"לאן אני הולכת?"‬
‫קלרה מטלטלת את ראשה‪ .‬או שאינה מבינה‪ ,‬או שאסור לה לומר‪.‬‬
‫לבסוף אני מוכנה לצאת מהחדר‪ ,‬בפעם הראשונה זה שבוע‪.‬‬
‫אני לא יכולה לכבוש את התרגשותי‪ .‬כמה פתטית יכולה להיות תחושת‬
‫החופש אחרי שמגבילים אותה? היציאה מהחדר אל שאר חלקי הבית‬
‫נראית לי כמו טיול לסין‪.‬‬
‫אני שונאת את העובדה שיונאש מלווה אותי‪ .‬פניו חמוצות‪ ,‬כי הוא לא‬
‫ראה אותי מתקלחת‪ .‬הוא מנסה לאחוז בזרועי‪ ,‬אבל אני מנערת אותו‬
‫מעליי ומתפרצת‪" ,‬אני יכולה ללכת טוב מאוד בכוחות עצמי!"‬
‫הוא נוהם עליי ואני נרתעת לאחור‪ ,‬כמו חתלתול שמתקיף כלב גדול‬
‫ומייד מתחרט על כך‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬זה עבד‪ .‬הוא מניח לי ללכת לבד במסדרון‪ .‬הוא צועד קדימה‬
‫במהירות‪ ,‬וקשה לי לעמוד בקצב שלו בנעליי עם העקבים הדקים‪.‬‬
‫למה‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬הם הלבישו אותי בצורה כזאת? לאן אני הולכת?‬
‫אני רק יכולה לקוות שהם לא טרחו כל כך רק כדי להפוך אותי לגופה‬
‫יפה‪.‬‬
‫שוב ירד הערב‪ .‬הבית מואר בנורות חשמל‪ ,‬אבל הן חלשות וצהובות‬
‫ובאותה מידה אפשר היה להדליק נרות‪.‬‬
‫עדיין לא ראיתי את פנים האחוזה באור יום מלא‪ .‬יכול להיות שהיא לא‬
‫מוארת הרבה יותר מעכשיו‪ .‬החלונות הצרים וקירות האבן העבים לא‬
‫מאפשרים לאור רב לחדור פנימה‪ ,‬במיוחד לאור העובדה שהבית ממוקם‬
‫במרכזו של יער קטן‪.‬‬
‫אני לא יודעת אם אנחנו עדיין נמצאים בעיר‪ .‬אלוהים‪ ,‬מבחינתי‪ ,‬אנחנו‬
‫גם יכולים להיות במדינה אחרת‪ .‬אבל אני לא חושבת שזה המצב‪.‬‬
‫המאפיה האירית‪ ,‬המאפיה האיטלקית‪ ,‬הּבָרֵטְרְסטּו הפולנית‪ ,‬המאפיה‬
‫הרוסית – כולן נלחמות על השליטה בשיקגו כבר דורות‪ .‬כולם במאות‬
‫כנופיות וחבורות אחרות‪ ,‬מקומיות‪ ,‬או זרות‪ ,‬עם עושר שגדל ופוחת ומאזן‬
‫הכוחות שמשתנה ומתחלף‪...‬‬
‫אף אחד לא עוזב‪ .‬אף אחד לא מוותר על המאבק‪.‬‬
‫החיה רוצה נקמה והוא גם רוצה להשתלט על העיר‪ .‬הוא לא היה לוקח‬
‫אותי רחוק מדי‪ ,‬כי אז הוא היה צריך להתרחק משיקגו בעצמו‪.‬‬
‫אני מוכנה להתערב שאנחנו עדיין במרחק של שעה מהעיר‪ .‬אולי בתוך‬
‫שיקגו עצמה‪ .‬יש מספיק אחוזות עתיקות – אני יכולה להיות בכל אחת‬
‫מהן‪.‬‬
‫ואם אני עדיין בשיקגו‪ ...‬אז המשפחה שלי תמצא אותי‪ .‬אני בטוחה בזה‪.‬‬
‫הם לעולם לא יפסיקו לחפש אותי‪ .‬הם יחזירו אותי הביתה‪.‬‬
‫המחשבה הזאת מרפרפת כמו פרפר בתוך החזה שלי‪.‬‬
‫היא מרוממת את רוחי‪ ,‬כשיונאש מוליך אותי בדממה דרך הדלתות‬
‫הכפולות של חדר האוכל הגדול‪.‬‬
‫שולחן ארוך ממלא את החלל‪ ,‬מהסוג שיכול להכיל את המלך ואת כל‬
‫אנשי החצר שלו‪ .‬אף אחד לא יושב על עשרות הכיסאות משני צדדיו‪ .‬רק‬
‫אדם אחד יושב בראש השולחן‪ :‬החיה‪.‬‬
‫כל מגשי האוכל מרוכזים בקצה הקרוב אליו‪ .‬עוף צלוי ממולא בלימון‪,‬‬
‫פילה דג סול‪ ,‬ירקות מטוגנים‪ ,‬סלט סלק‪ ,‬ערימות אווריריות של פירה‬
‫עטוף בחמאה מומסת‪ .‬לחם מלא פריך‪ ,‬פרוס בקפידה‪ .‬קערת מרק‬
‫פטריות קטיפתי‪ .‬גביעי יין אדום כהה‪.‬‬
‫השולחן ערוך לשניים‪ ,‬לו ולי‪.‬‬
‫מיקולאי חיכה לי ולא התחיל לאכול‪.‬‬
‫הוא לובש חולצה בצבע אפור פחם‪ ,‬השרוולים הארוכים מופשלים עד‬
‫למרפקיו וחושפים את הקעקועים על אמות ידיו‪ .‬הקעקועים מגיעים עד‬
‫לצוואר שלו‪ ,‬מורכבים וכהים‪ ,‬כמו בדוגמת צווארון גבוה‪ .‬לעומתם‪ ,‬העור‬
‫על פניו וידיו חלק ומשווה לו מראה של רוח רפאים‪.‬‬
‫הבעת פניו מזכירה זאב – רעב ומרושע‪ .‬יש לו עיני זאב‪ ,‬כחולות‬
‫וחורפיות‪.‬‬
‫הן מושכות אותי פנימה‪ ,‬בניגוד לרצוני‪ .‬מבטינו נפגשים‪ .‬אני מסיטה את‬
‫מבטי‪ ,‬אבל חייבת לשוב ולהסתכל עליו‪ .‬אנחנו שני האנשים היחידים‬
‫בחדר‪ .‬יונאש השאיר אותנו לבד‪.‬‬
‫"שבי‪ ",‬אומר מיקולאי בחריפות‪.‬‬
‫הוא מורה על הכיסא לימינו‪.‬‬
‫הייתי מעדיפה לשבת בחלק המרוחק יותר של השולחן‪.‬‬
‫אבל אין טעם להתווכח – בהינף אצבע הוא יכול לקרוא לשומר הראש‬
‫שלו‪ .‬יונאש ידחוף אותי ויושיב אותי באיזה כיסא שהחיה ידרוש‪ .‬הוא מסוגל‬
‫גם לקשור אותי לכיסא‪ ,‬ואני לא אוכל לעשות דבר בנדון‪.‬‬
‫ברגע שאני מתיישבת על המושב המרופד‪ ,‬הנחיריים שלי מתמלאים‬
‫בניחוח חמים ומגרה של אוכל‪ .‬פי מתמלא ברוק‪ .‬כמעט התגברתי על‬
‫תחושת הרעב‪ .‬עכשיו אני מרגישה חלשה ומסוחררת ומשתוקקת לאכול‪.‬‬
‫מיקולאי מבחין בכך‪.‬‬
‫"קדימה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מלקקת את שפתיי‪.‬‬
‫"אני לא רעבה‪ ",‬אני משקרת בקול חלש‪.‬‬
‫מיקולאי משמיע קול מרוגז‪" .‬אל תהיי טיפשה‪ ",‬הוא מתפרץ‪" .‬אני יודע‬
‫שלא אכלת כבר ימים‪".‬‬
‫גוש חונק את גרוני‪" .‬ואני גם לא מתכוונת‪ .‬אני לא רוצה את האוכל‬
‫שלך‪ .‬אני רוצה הביתה‪".‬‬
‫הוא פורץ בצחוק‪" .‬את לא הולכת הביתה‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אף פעם‪".‬‬
‫אלוהים אדירים‪.‬‬
‫לא‪ ,‬אני לא מאמינה‪ .‬אסור לי להאמין‪.‬‬
‫אני לא נשארת פה ואני לא אוכלת את האוכל שלו‪.‬‬
‫אני מצמידה את כפות ידיי זו לזו ומניחה אותן על ברכיי‪.‬‬
‫"אז כנראה אגווע ברעב‪ ",‬אני אומרת בשקט‪.‬‬
‫החיה אוחז במלקחיים ונוטל חתיכה מהבשר הצלוי‪ .‬הוא מניח אותה על‬
‫הצלחת שלו‪ ,‬מרים את המזלג ואת הסכין וחותך חתיכה‪ .‬הוא מכניס אותה‬
‫אל פיו‪ ,‬מסתכל עליי‪ ,‬לועס אותה לאט ובולע‪.‬‬
‫"את חושבת שאכפת לי שתרעבי?" הוא שואל‪" .‬אני רוצה שתסבלי‪,‬‬
‫בלרינה קטנה‪ .‬אבל בתנאים שלי‪ ,‬לא שלך‪ .‬אם תמשיכי לסרב לאכול‪,‬‬
‫אקשור אותך למיטה ואדחוף לך צינור הזנה לגרון‪ .‬את לא תמותי עד‬
‫שאני ארשה לזה לקרות‪ .‬ברגע המושלם‪ ,‬בשליטה שלי‪".‬‬
‫אני באמת חלשה‪ .‬התוכנית שלי מסתמנת כטיפשית יותר מרגע לרגע‪.‬‬
‫מה התועלת להיות קשורה למיטה? מה טוב בלגווע ברעב? אני רק‬
‫הופכת חלשה יותר‪ .‬גם אם תהיה לי הזדמנות להימלט‪ ,‬אהיה תשושה‬
‫מכדי לנצל אותה‪.‬‬
‫אני מפתלת את ידיי עוד ועוד‪.‬‬
‫אני לא רוצה להיכנע לו‪ ,‬אבל אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות‪.‬‬
‫הוא מציב לי מלכודת‪ .‬כל תנועה שאני עושה רק מהדקת את החבל‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אני מתרצה‪" .‬אני מסכימה לאכול‪".‬‬
‫"יופי‪ ".‬הוא מהנהן‪" .‬תתחילי עם מרק‪ ,‬כדי שלא תקיאי‪".‬‬
‫"בתנאי אחד‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫הוא מזעיף פנים‪" .‬את לא קובעת את התנאים‪".‬‬
‫"זה לא משהו גדול‪".‬‬
‫מיקולאי מחכה לשמוע‪ ,‬אולי פשוט מתוך סקרנות‪.‬‬
‫"משעמם לי בחדר‪ .‬אני רוצה ללכת לספרייה ולרדת לגן‪ .‬יש את הדבר‬
‫הזה על הקרסול שלי‪ .‬ומצלמות ושומרים‪ .‬אני לא אנסה לברוח‪".‬‬
‫אני לא מצפה שיסכים‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬איזו סיבה יש לו להסכים? הוא אמר‬
‫לי שהוא רוצה שאסבול‪ .‬איזו סיבה יש לו להרשות לי לבדר את עצמי?‬
‫להפתעתי‪ ,‬הוא שוקל את הבקשה‪.‬‬
‫"תאכלי ותתקלחי ותלבשי בגדים נקיים בכל יום‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני מהנהנת בהתלהבות רבה מדי‪.‬‬
‫"ואז תוכלי לטייל ברחבי הבית ובגן‪ .‬תוכלי ללכת לכל מקום‪ ,‬פרט לאגף‬
‫המערבי‪".‬‬
‫אני לא שואלת אותו מה יש באגף המערבי‪ .‬כנראה שם ממוקמים‬
‫החדרים שלו‪ .‬אני לא שואלת איפה הוא שומר את ראשיהם הכרותים של‬
‫קורבנותיו‪ ,‬תלויים על הקירות כמו גביעי ציד‪ .‬לא אתפלא אם זה מה‬
‫שהוא עושה‪.‬‬
‫מיקולאי יוצק לקערה שלי מרק ברישול‪ ,‬וחלק ממנו ניתז החוצה‪.‬‬
‫"הנה‪ ",‬הוא אומר‪" .‬תאכלי‪".‬‬
‫אני מכניסה את המרק אל פי‪ .‬ללא ספק‪ ,‬זה הדבר הכי טעים שטעמתי‬
‫בחיי‪ .‬עשיר‪ ,‬חמאתי‪ ,‬חם‪ ,‬מתובל בטוב טעם‪ .‬אני רוצה להרים את הקערה‬
‫ולשתות את כולו‪.‬‬
‫"לאט‪ ",‬הוא מזהיר אותי‪" .‬תהיה לך בחילה‪".‬‬
‫אחרי שאכלתי חצי מהכמות‪ ,‬אני לוגמת מהיין‪ .‬גם הוא טעים מאוד‪,‬‬
‫חמצמץ וריחני‪ .‬אני לוגמת רק לגימה אחת‪ ,‬כי אני כמעט לא שותה וממש‬
‫לא רוצה להשתכר בנוכחות החיה‪ .‬אני לא טיפשה עד שאחשוב שהוא‬
‫הורה לי לרדת לכאן רק כדי להאכיל אותי‪.‬‬
‫הוא שקט עד ששנינו מסיימים לאכול‪ .‬כמעט כל מה שנמצא על השולחן‬
‫נשאר כשהיה‪ .‬יכולתי לאכול רק קצת מרק ופרוסת לחם‪ .‬הוא אכל בשר‬
‫עם קצת ירקות‪ .‬לא פלא שהוא כזה רזה‪ .‬אולי הוא לא אוהב אוכל של בני‬
‫אדם‪ .‬אולי הוא מעדיף לשתות דם חם‪.‬‬
‫הוא מסיים לאכול ודוחף את הצלחת שלו הצידה‪ ,‬משעין את סנטרו על‬
‫כפות ידיו ונועץ בי מבט מקפיא‪.‬‬
‫"מה את יודעת על העסק המשפחתי שלך?" הוא שואל‪.‬‬
‫האוכל מילא אותי בחמימות ובשמחה‪ ,‬אבל הן נכבות מייד‪ ,‬כמו צדפה‬
‫שנזרקה למים קרים‪.‬‬
‫"כלום‪ ",‬אני אומרת ומניחה את הכף‪" .‬אני לא יודעת כלום‪ .‬וגם אם‬
‫הייתי יודעת‪ ,‬לא הייתי מספרת לך‪".‬‬
‫"למה לא?" הוא שואל‪ .‬בעיניו מבזיק שעשוע‪ .‬הוא חושב שזה מצחיק‪,‬‬
‫מאיזושהי סיבה לא ברורה‪.‬‬
‫"כי אתה תשתמש במידע כדי לפגוע בהם‪".‬‬
‫הוא מהדק את שפתיו ומעמיד פני מודאג‪.‬‬
‫"לא מפריע לך שהם לא משתפים אותך?"‬
‫אני מהדקת את שפתיי‪ ,‬לא רוצה לכבד אותו בתגובה‪ .‬אבל אני בכל זאת‬
‫פולטת‪" ,‬אתה לא יודע עלינו כלום‪".‬‬
‫"אני יודע שאחיך יירש את מקומו של אביך‪ .‬אחותך תעשה כמיטב‬
‫יכולתה לשמור שאף אחד מכם לא ייכנס לכלא‪ .‬אבל מה איתך‪ ,‬נסה?‬
‫איפה את משתלבת בכל זה? אני מניח שסידרו לך שידוך‪ ,‬כמו במקרה של‬
‫אח שלך‪ .‬אולי אחד מבני משפחת גאלו‪ ...‬יש להם שלושה בנים‪ ,‬נכון? את‬
‫ואאידה תוכלו להיות גיסות כפולות‪".‬‬
‫המילים שלו מקפיאות אותי יותר מהמבט שלו‪ .‬איך הוא יודע עלינו כל כך‬
‫הרבה?‬
‫"אני לא‪ ...‬אני‪ ...‬אין שום הסכם נישואים‪ ",‬אני מסתכלת על אצבעותיי‪.‬‬
‫עיקמתי אותן כל כך‪ ,‬שכל הדם נעלם מהן והן חיוורות‪ ,‬מונחות כמו ערימת‬
‫תולעים בחיקי‪.‬‬
‫לא הייתי צריכה להגיד את זה‪ .‬הוא לא צריך מידע נוסף על זה שכבר יש‬
‫לו‪.‬‬
‫מיקולאי מגחך‪" .‬חבל מאוד‪ ",‬הוא אומר‪" .‬את יפה מאוד‪".‬‬
‫אני מרגישה את לחיי בוערות ואני שונאת את זה‪ .‬אני שונאת שאני‬
‫ביישנית ונבוכה בקלות‪ .‬אם אאידה או ריונה היו פה‪ ,‬הן היו שופכות את‬
‫היין בפרצופו‪ .‬הן לא היו מפחדות‪ ,‬או מבולבלות ונאבקות בדמעות‪.‬‬
‫אני נושכת את שפתיי חזק כל כך‪ ,‬עד שאני מרגישה את טעם הדם בפי‬
‫מתערבב עם שאריות היין‪.‬‬
‫אני מביטה בפניו‪ ,‬שאינן דומות לשום פנים שראיתי בעבר‪ .‬הן יפות‪,‬‬
‫שבירות‪ ,‬מפחידות‪ ,‬אכזריות‪ .‬שפתיו הצרות נראות כאילו צוירו בדיו‪ .‬עיניו‬
‫חודרות וצורבות אותי‪.‬‬
‫קשה לי לדבר‪.‬‬
‫"מה איתך?" אני מהססת‪" .‬מיקולאי‪ ,‬נכון? אני מניחה שהגעת מפולין‪,‬‬
‫בחיפוש אחר החלום האמריקאי? אבל אין לך אישה שתחלוק איתך את‬
‫האחוזה הישנה והשוממת שלך‪ .‬נשים לא אוהבות לחלוק מיטה עם‬
‫נחשים‪".‬‬
‫אני רוצה להעליב אותו‪ ,‬אבל הוא רק מחזיר לי חיוך קר‪.‬‬
‫"אל תדאגי‪ ",‬הוא לוחש‪" .‬אף פעם לא חסרה לי חברת נשים‪".‬‬
‫אני עושה פרצוף‪ .‬אני לא יכולה להכחיש שהוא יפה‪ ,‬באופן בולט‬
‫ומפחיד‪ .‬אבל אני לא יכולה לדמיין שמישהי תרצה לגעת‪ ,‬אפילו לא‬
‫במקל‪ ,‬במישהו אכזר כל כך‪.‬‬
‫לצערי‪ ,‬אני קרובה אליו‪ .‬ובקרוב אהיה אף קרובה יותר‪.‬‬
‫כי עכשיו‪ ,‬אחרי שאכלנו‪ ,‬מיקולאי מצפה שאמשיך לבדר אותו‪.‬‬
‫הוא מוליך אותי מחדר האוכל אל חלל סמוך‪ ,‬שנראה ממש כמו אולם‬
‫נשפים‪ ,‬עם רצפת פרקט מלוטשת ונברשת ענקית שתלויה במרכז‬
‫התקרה‪ .‬התקרה צבועה בכחול עמוק‪ ,‬עם כוכבי זהב נוצצים‪ .‬הקירות‬
‫צבועים בזהב והווילונות עשויים מקטיפה כחולה כהה‪.‬‬
‫עד כה‪ ,‬זהו החדר היחידי שראיתי ושאפשר לומר שהוא יפה – שאר הבית‬
‫גותי ומדכא‪ .‬ועדיין‪ ,‬אני לא יכולה ליהנות ממנו‪ ,‬כי מתנגנת מוזיקה‬
‫ומיקולאי מצפה שארקוד‪.‬‬
‫לפני שאני מספיקה להתחמק‪ ,‬הוא אוחז בידי הימנית ואוחז במותניי בידו‬
‫השמאלית‪ .‬הוא מצמיד אותי אליו וזרועותיו חזקות כפלדה‪ .‬הוא ממש‬
‫מהיר‪ .‬וגם רקדן טוב בצורה מרגיזה‪.‬‬
‫הוא מסובב אותי באולם הנשפים הריק וצעדיו ארוכים וחלקים‪.‬‬
‫אני לא רוצה להסתכל עליו‪ .‬אני לא רוצה לדבר איתו‪ .‬אבל אני לא‬
‫יכולה שלא לשאול‪" ,‬מאיפה אתה יודע לרקוד?"‬
‫"זה ואלס‪ ",‬הוא אומר‪" .‬הוא לא השתנה כל כך כבר מאתיים שנה‪".‬‬
‫"היית בסביבה כשהמציאו אותו?" אני מתחצפת‪.‬‬
‫מיקולאי רק מחייך‪ ,‬מכריח אותי להסתובב ומטה אותי לאחור‪.‬‬
‫אני מכירה את השיר המתנגן‪ ”Satin Birds“ :‬של ַאֵּבל קורזניובסקי‪.‬‬
‫עצוב ובלתי נשכח‪ ,‬אבל בעצם הוא שיר די יפה‪ .‬הוא היה אחד האהובים‬
‫עליי עד לרגע זה‪.‬‬
‫אני לא רוצה לחשוב שלחיה כמוהו יש בעצם טעם טוב במוזיקה‪.‬‬
‫אני שונאת את הקלות שבה אנחנו נעים זה לצד זה‪ .‬ריקוד הוא הטבע‬
‫השני שלי‪ .‬אני לא יכולה שלא לעקוב אחר צעדיו החלקים והמהירים‪ .‬אני‬
‫גם לא יכולה לעצור את גל העונג שמבעבע בתוכי‪ .‬נפלא שיש מרחב גדול‬
‫לנוע בו‪ ,‬אחרי חמישה ימים שבהם הייתי שבויה וחסרת אונים‪.‬‬
‫אני מגלה שאני שוכחת של מי הידיים המחליקות במורד גבי החשוף‪ ,‬של‬
‫מי האצבעות השלובות בשלי‪ .‬אני שוכחת שאני מוחזקת בין ידיו של האויב‬
‫הגרוע ביותר שלי‪ ,‬שאני יכולה להרגיש את החום המוקרן מגופו פוגע‬
‫בגופי‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬אני עוצמת את עיניי ומרחפת על הרצפה‪ ,‬מסתחררת על‬
‫מקומי בין ידיו‪ ,‬ונשענת לאחור על ירכי הפלדה שלו‪ .‬אני כל כך רוצה‬
‫לרקוד‪ ,‬שלא אכפת לי איפה אני ועם מי אני‪ .‬זו הדרך היחידה שלי עכשיו‬
‫לברוח – להתמסר כולי לרגע הזה‪ ,‬בפזיזות ובאופן בלתי הפיך‪.‬‬
‫תקרת הכוכבים מסתחררת מעל לראשי‪ .‬ליבי פועם מהר יותר ומהר‬
‫יותר‪ ,‬אחרי שאיבד סיבולת ושקע בעייפות‪ .‬שמלת המשי הירוקה מתנפנפת‬
‫וכמעט שלא נוגעת בי‪.‬‬
‫רק כשאצבעותיו מטיילות על צווארי ויורדות אל עורי החשוף בין השדיים‪,‬‬
‫אני פוקחת עיניים‪ ,‬נרעדת וקופאת במקומי‪.‬‬
‫אני מתנשפת ומזיעה‪ .‬הירך שלו נלחצת בין ירכיי‪ .‬אני מודעת עד כאב‬
‫לבד השמלה הדק ולעובדה שאין דבר שיחצוץ בינינו‪.‬‬
‫אני מתנתקת מידיו‪ ,‬מועדת על שולי השמלה‪ .‬המשי הדק נקרע ומשמיע‬
‫קול שמזכיר ירייה‪.‬‬
‫"תעזוב אותי!" אני מתפרצת‪.‬‬
‫"חשבתי שאת אוהבת לרקוד‪ ",‬מגחך מיקולאי‪" .‬נראה שנהנית‪".‬‬
‫"אל תיגע בי!" אני חוזרת ואומרת‪ ,‬מנסה להישמע כעוסה כמו שאני‬
‫מרגישה‪ .‬הקול שלי עדין מטבעו‪ .‬הוא תמיד נשמע עדין מדי‪ ,‬אפילו כשאני‬
‫ממש כועסת‪ .‬אני מרגישה כמו ילדה רגזנית‪.‬‬
‫כך מתייחס אליי מיקולאי‪ ,‬המגלגל את עיניו נוכח השינוי הפתאומי במצב‬
‫רוחי‪ .‬הוא שיחק בי‪ .‬אבל ברגע שאני מפסיקה לשתף פעולה‪ ,‬הוא לא‬
‫צריך אותי יותר‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬הוא אומר‪" .‬הערב שלנו הסתיים‪ .‬תחזרי לחדר שלך‪".‬‬
‫אלוהים‪ ,‬הוא מעצבן כל כך!‬
‫אני לא רוצה להישאר כאן איתו‪ ,‬אבל אני לא רוצה שישלח אותי למיטה‪.‬‬
‫אני לא רוצה להיות נעולה שוב‪ ,‬משועממת ובודדה‪ .‬עד כמה שאני‬
‫מתעבת את החיה‪ ,‬זו השיחה הארוכה ביותר שניהלתי כל השבוע‪.‬‬
‫"חכה!" אני אומרת‪" .‬מה עם המשפחה שלי?"‬
‫"מה איתה?" הוא שואל משועמם‪.‬‬
‫"הם דואגים לי?"‬
‫על פניו עולה חיוך נטול כל קשר לשמחה‪ .‬זהו חיוך זדוני טהור‪.‬‬
 ‫"הם ממש יוצאים מדעתם‪".‬‬
‫אני רק יכולה לתאר לעצמי‪.‬‬
‫הם שמו לב שנעלמתי כבר בלילה הראשון‪ .‬אני בטוחה שהם ניסו‬
‫להתקשר לטלפון שלי מאות פעמים‪ .‬הם בטח התקשרו גם לחברים שלי‪.‬‬
‫שלחו את האנשים שלהם לחפש באוניברסיטה ובסטודיו לבלט‪ ,‬בניסיון‬
‫להתחקות אחר עקבותיי‪ .‬הם בטח חרשו את הרחובות וחיפשו את הג'יפ‬
‫שלי‪ .‬אני תוהה אם הם מצאו אותו לצד הכביש‪.‬‬
‫הם התקשרו גם למשטרה? אנחנו אף פעם לא מתקשרים למשטרה‪,‬‬
‫אם אנחנו לא מוכרחים‪ .‬במסיבות‪ ,‬אנחנו מתייחסים יפה לניצב המשטרה‪,‬‬
‫אבל אנחנו לא מערבים שוטרים בעסקים שלנו‪ ,‬בדיוק כמו מיקולאי‪.‬‬
‫זו הפעם היחידה שבה ראיתי אותו מחייך – כשחשב על המשפחה‬
‫המודאגת והמבוהלת שלי‪ .‬אני רוצה לרוץ אליו ולעקור את עיני הקרח שלו‬
‫מחוריהן‪.‬‬
‫אני לא מאמינה שרקדתי איתו‪ .‬אני מרגישה איך העור שלי בוער מגועל‬
‫בכל מקום שבו נגע בי‪.‬‬
‫עדיין‪ ,‬אני לא יכולה לעצור את עצמי מלהתחנן‪.‬‬
‫"אתה יכול לפחות ליידע אותם שאני בסדר? בבקשה‪".‬‬
‫עיניי משדרות תחינה‪ .‬גם פניי‪ .‬אני מצמידה את ידיי זו אל זו‪.‬‬
‫אם יש לו נשמה בכלל‪ ,‬הוא יראה את הכאב על פניי‪.‬‬
‫אבל הוא ריק מפנים‪.‬‬
‫הוא רק צוחק ומנער את ראשו‪.‬‬
‫"אין סיכוי‪ ",‬הוא אומר‪" .‬כל הכיף ייעלם‪".‬‬
 ‫פרק ‪11‬‬

‫מיקולאי‬
‫במשך חמישה ימים אני צופה במשפחת גריפין הופכת את העיר בחיפושים‬
‫אחר נסה‪ .‬האנשים שלי מדווחים שמשפחת גריפין איימה‪ ,‬שיחדה וחיפשה‪,‬‬
‫בלי למצוא בדל ראיה‪.‬‬
‫רק חמישה אנשים יודעים איפה נסה מוסתרת‪ :‬יונאש‪ ,‬אנדריי‪ ,‬מרסל‪,‬‬
‫קלרה ואני‪ .‬מבין עשרות החיילים שלי‪ ,‬רק אלה שעליהם אני הכי סומך‬
‫יודעים מה אני מתכנן‪ .‬הזהרתי כל אחד מהם‪ ,‬שאם יגלו משהו‪ ,‬אפילו רק‬
‫לחברה או למאהבת‪ ,‬אתקע להם כדור בראש‪.‬‬
‫אני שמח לראות שגם משפחת גאלו משתגעת באותה מידה ומחפשת‬
‫את נסה‪ .‬דנטה‪ ,‬נירו וסבסטיאן גאלו מחפשים אחריה‪ ,‬ואאידה גאלו יותר‬
‫מכולם‪ .‬מחמם את הלב ממש לראות את שתי המשפחות‪ ,‬שעד לפני כמה‬
‫חודשים היו אויבות מושבעות‪ ,‬מאוחדות עכשיו בייאושן למצוא את‬
‫התינוקת של המשפחה‪.‬‬
‫זה יכול היה להיות נוגע ללב‪ ,‬אילו רק הברית שלהם לא הייתה בדיוק‬
‫הדבר שאני נחוש לסדוק‪.‬‬
‫אני מתמוגג‪ .‬אני אוהב שאין להם שום מושג אם היא חיה או מתה‪ ,‬או‬
‫לאן היא נעלמה‪ .‬העינוי הוא בחוסר הידיעה‪ .‬אפשר להשלים עם המוות‪.‬‬
‫אבל חוסר הידיעה‪ ...‬יכרסם בהם‪ .‬יביא אותם לידי כאוס‪.‬‬
‫בינתיים‪ ,‬נסה גריפין משתגעת משעמום‪ .‬אני צופה בה דרך המצלמות‬
‫בחדרה‪ .‬היא פוסעת בכלוב שלה כמו חיה בגן חיות‪.‬‬
‫העובדה שהיא מרעיבה את עצמה היא בעיה‪ .‬היא כבר הייתה רזה עוד‬
‫קודם – אין לה מצבורי שומן שיעזרו לה להחזיק מעמד בלי אוכל במשך‬
‫שבועות‪ .‬אני לא יכול לאפשר לה להרוס לי את התוכניות עם המחאה‬
‫הבוטה שלה‪.‬‬
‫אז אני מצווה על קלרה להכין את נסה לארוחת ערב‪ .‬אני מתכוון לפתות‬
‫אותה עם אוכל‪ .‬ואם זה לא יצליח‪ ,‬לדחוף לה בכוח את האוכל לגרון‪.‬‬
‫בכל מקרה‪ ,‬רציתי לראות אותה פנים אל פנים‪ .‬בתור דמות על מסך‬
‫הטלפון שלי‪ ,‬היא משעשעת אותי‪ ,‬אבל אי אפשר להשוות את זה לריח‬
‫הפחד והזעם שהיא מרעיפה עליי באופן אישי‪.‬‬
‫כשיונאש גורר אותה לחדר האוכל הרשמי‪ ,‬אני רואה שקלרה עשתה את‬
‫עבודתה בצורה יותר מדי טובה‪ .‬עד כה ראיתי את נסה רק בבגדי בלט או‬
‫בתלבושת הקולג'‪ ,‬בשיער אסוף לאחור ובפנים נקיות מאיפור‪ .‬כשהיא‬
‫לבושה בצורה כה מרשימה‪ ,‬נסה גריפין פשוט מהממת‪.‬‬
‫כמה ימים בלי אוכל הפכו אותה דקיקה מתמיד‪ .‬שמלת המשי הירוקה‬
‫נצמדת לגופה וחושפת כל נשימה שלה‪ ,‬עד לשאיפת האוויר הפתאומית‬
‫כשהיא מבחינה בי מחכה לה‪.‬‬
‫שערה החום בהיר גולש על כתפיה בגלים‪ ,‬ארוך יותר וסמיך יותר מכפי‬
‫שציפיתי שיהיה‪ .‬הוא מחזיר את האור כמו שמלת המשי‪ ,‬כמו עורה הזוהר‬
‫ועיניה הגדולות והירוקות‪ .‬היא זוהרת כולה‪.‬‬
‫אבל גם שבירה להפליא‪ .‬צווארה הדקיק‪ ,‬הידיים והאצבעות‪ ,‬מפחידים‬
‫בשבריריותם‪ .‬יכולתי לשבור את עצמות הציפור שלה בלי להתאמץ‪ .‬אני‬
‫רואה את עצם הבריח שלה ואת השכמות כשהיא מסתובבת‪ .‬האיבר‬
‫המקומר היחיד בה הן השפתיים הגדולות‪ ,‬הרכות והרועדות שלה‪.‬‬
‫אני שמח לראות שקלרה‪ ,‬שאיפרה את פניה של נסה‪ ,‬השאירה את‬
‫שפתיה נקיות‪ .‬הן ורודות בהירות‪ ,‬כמו נעלי ריקוד‪ .‬צבע גולמי ותמים‪ .‬אני‬
‫תוהה אם גוון פטמותיה מתחת לשמלה זהה לצבע השפתיים‪.‬‬
‫אני עוד יכול לראות את נמשיה החומים בהירים מפוזרים על לחייה ועל‬
‫גשר אפה‪ .‬הם מתוקים וילדותיים בניגוד לגוון הכהה המפתיע של הגבות‬
‫שלה‪ ,‬שמחיֹות את פניה כמו סימני פיסוק‪ .‬גבותיה מתנופפות כמו כנפי‬
‫ציפור‪ ,‬כשהיא מופתעת ומתכווצות בעגמומיות‪ ,‬כשהיא במצוקה‪.‬‬
‫גם כשהיא לבושה ככה‪ ,‬באופן בוגר וזוהר‪ ,‬נראית נסה צעירה מאוד‪ .‬היא‬
‫רעננה ומלאה בחדוות נעורים‪ ,‬בניגוד לבית הזה שבו הכול ישן ומאובק‪.‬‬
‫אני לא חושב שהתמימות שלה מושכת‪ .‬למעשה‪ ,‬היא מרגיזה אותי‪.‬‬
‫איך היא מעזה לצלוח את החיים כמו פסל מזכוכית‪ ,‬מתחננת שינפצו‬
‫אותה? היא נטל על הסובבים אותה – בלתי אפשרי להגן עליה‪ ,‬בלתי‬
‫אפשרי לשמור עליה בחתיכה אחת‪.‬‬
‫ככל שאקדים בתהליך הפירוק שלה‪ ,‬כך ייטב לכולם‪.‬‬
‫אז אני מכריח אותה לשבת‪ .‬אני מכריח אותה לאכול‪.‬‬
‫היא מציעה לי עסקה מגוחכת ואני מסכים‪ .‬לא אכפת לי שתסתובב‬
‫ברחבי הבית‪ .‬היא לא באמת יכולה לברוח‪ ,‬לא עם מכשיר המעקב מסביב‬
‫לקרסול שלה‪ .‬הוא עוקב אחריה כל הזמן‪ ,‬לכל מקום שאליו היא הולכת‪.‬‬
‫אם היא תנסה לשבור אותו‪ ,‬אם יפסיק לקרוא את הדופק שלה‪ ,‬באותו‬
‫הרגע‪ ,‬אקבל התראה‪.‬‬
‫אני סקרן לראות לאן היא תלך ומה תעשה‪ .‬משעמם לי לראות אותה‬
‫בחדר כל הזמן‪.‬‬
‫אם היא תתעודד מהניצחון הקטן הזה‪ ,‬הנפילה שלה תהיה גדולה יותר‪.‬‬
‫ואם היא באמת תתחיל לבטוח בי מעט‪ ,‬אם תחשוב שהיא יכולה לפנות‬
‫להיגיון שלי‪ ...‬עוד יותר טוב‪.‬‬
‫אכזריות תמידית אינה הדרך להזדחל לראשו של אדם‪ .‬השילוב בין טוב‬
‫לרע‪ ,‬בין נתינה לקבלה – זו הדרך לשחק לו בראש‪ .‬לגרום לו באופן לא‬
‫צפוי להשתוקק ולְרצות‪.‬‬
‫אז אחרי שאנחנו מסיימים לאכול‪ ,‬אני לוקח את נסה לאולם הנשפים‪.‬‬
‫צפיתי בה רוקדת כמה פעמים – במועדון‪ ,‬בסטודיו לבלט וגם בחדרה‪,‬‬
‫בחלל ליד מיטת האפריון‪.‬‬
‫הריקוד משנה אותה‪ .‬הילדה שמסמיקה ולא יכולה להישיר מבט היא לא‬
‫אותה ילדה שמשתחררת תחת השפעת המוזיקה‪.‬‬
‫זה כמו לשמור על נכס‪ .‬ברגע שאני אוחז בזרועותיה‪ ,‬גופה הנוקשה‬
‫והשברירי משתחרר והופך רפוי‪ ,‬כמו בד שמלתה‪ .‬המוזיקה חודרת אליה‪,‬‬
‫פורטת עליה בעוצמה מפתיעה ביחס לגופה הזעיר‪ .‬היא רוטטת למגעי‪.‬‬
‫עיניה מזוגגות ונראה שהיא רואה בי רק מכשיר שמזיז אותה ברחבי החדר‪.‬‬
‫קנאה מתעוררת בי‪ .‬היא נעלמת למקום שאני לא יכול לגשת אליו‪ .‬היא‬
‫מרגישה משהו שאני לא מרגיש‪.‬‬
‫אני מסובב אותה מהר יותר ויותר‪ .‬אני טוב בריקוד‪ ,‬כמו בכל דבר אחר –‬
‫מהיר ובעל קואורדינציה‪ .‬זו הדרך בה אני עובד ובה אני נלחם‪ .‬אני אפילו‬
‫מזיין באותו אופן‪.‬‬
‫אבל אני לא נהנה מזה כפי שנסה נהנית‪ .‬עיניה נעצמות ושפתיה‬
‫נפשקות‪ .‬על פניה נפרשת הבעה השמורה בדרך כלל לפורקן מיני‪ .‬גופה‬
‫נצמד לשלי‪ ,‬חם ולח מזיעה‪ .‬מבעד לבד המשי הדק אני מרגיש את‬
‫פעימות ליבה; אני מרגיש את פטמותיה מתקשות על החזה שלי‪.‬‬
‫אני מטה אותה לאחור‪ ,‬חושף את צווארה העדין‪ .‬אני לא יודע אם אני‬
‫רוצה לנשק אותה‪ ,‬או לנשוך אותה‪ ,‬או לכרוך את ידיי מסביב לצווארה‬
‫ולסחוט חזק‪ .‬אני רוצה לעשות משהו שימשוך אותה בחזרה מהמקום‬
‫שאליו נעלמה‪ .‬אני רוצה לאלץ אותה להשיב את תשומת ליבה אליי‪.‬‬
‫מוזר‪ .‬בדרך כלל אני מתרגז מתשומת ליבן של נשים‪ .‬אני שונא את‬
‫התלותיות שלהן‪ ,‬את הידיים הנדבקות שלהן‪ .‬אני צריך אותן כדי להתפרק‪,‬‬
‫אבל אני מבהיר שלא תהיה שום שיחה‪ ,‬שום הבעת חיבה ובטח שלא‬
‫אהבה‪.‬‬
‫לא נישקתי אישה כבר שנים‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬הנה אני‪ ,‬מביט על עיניה העצומות של נסה ועל שפתיה‬
‫הפשוקות‪ ,‬וחושב שיכולתי בקלות להצמיד את שפתיי לשפתיה העדינות‪,‬‬
‫להחדיר את לשוני אל פיה‪ ,‬לטעום את מתיקותה ולשתות אותה כמו צוף‬
 ‫מתוך פרח‪.‬‬
‫אבל אני מוותר ובמקום זאת נוגע בצווארה השנהבי‪ .‬אני מעביר את‬
‫אצבעותיי על עצם החזה שלה ומרגיש את עורה הרך כל כך‪ ,‬כמו של‬
‫תינוק שרק אתמול נולד‪.‬‬
‫היא פוקחת את עיניה בפתאומיות וקורעת את עצמה מעליי‪ ,‬פניה‬
‫מלאות אימה‪.‬‬
‫עכשיו היא רואה אותי‪ .‬עכשיו היא מסתכלת עליי – בסלידה מוחלטת‪.‬‬
‫"אל תיגע בי!" היא קוראת‪.‬‬
‫אני מרגיש דקירה מספקת כשאני רואה אותה נרתעת לאחור‬
‫בפתאומיות‪ .‬היא חושבת שהיא יכולה לרחף בגן עדן מתי שמתחשק לה?‬
‫ובכן‪ ,‬אני אגרור אותה איתי כל הדרך עד לגיהינום‪.‬‬
‫"תחזרי לחדר שלך‪ ",‬אני אומר ונהנה מהיכולת לשחרר אותה כרצוני‪.‬‬
‫היא האסירה שלי וכדאי שלא תשכח את זה‪ .‬אולי אפשרתי לה להסתובב‬
‫בבית‪ ,‬אבל זה לא משנה את הדינמיקה בינינו‪ .‬היא תאכל כשאגיד לה‪.‬‬
‫היא תלבש מה שארצה‪ .‬היא תבוא אליי כשאקרא לה‪ .‬והיא תלך כשאגיד‬
‫לה‪.‬‬
‫היא שמחה ללכת‪ .‬היא בורחת‪ ,‬שובל שמלת המשי הירוקה מתנופף‬
‫מאחוריה כמו גלימה‪.‬‬
‫ברגע שהיא יוצאת אני מצפה לשוב למצב האדיש שלי‪ ,‬כהרגלי‪ .‬נסה‬
‫היא רק הבהוב על הרדאר שלי – טלטלה רגעית ששבה ונעלמת באותה‬
‫מהירות‪.‬‬
‫אבל לא הלילה‪ .‬הריח שלה נישא בנחיריי – שקדים מתוקים ויין אדום‪.‬‬
‫אני עוד יכול להרגיש את עורה הרך בקצות אצבעותיי‪.‬‬
‫גם אחרי שאני מוזג לעצמי משקה וגומע אותו‪ ,‬אני עדיין נסער ונרגש‪.‬‬
‫הזין שלי מתקשה על רגלי ומציק‪ ,‬ואני נזכר בירכה הדקה של נסה נצמדת‬
‫אליו‪ ,‬כשרק בד מכנסיי ושמלת המשי שלה מפרידים בינינו‪.‬‬
‫אני יוצא מהבית ונוסע למועדון הג'ונגל‪ ,‬מפלס את דרכי בתנועה‬
‫הלילית‪ .‬אני נוהג במכונית טסלה‪ ,‬כי זו מכונית יוקרתית בהסוואה‪ .‬היא‬
‫נראית בדיוק כמו כל מכונית שחורה‪ ,‬היא לא מושכת את תשומת לב‬
‫המשטרה‪ .‬אבל היא עולה מאה שישים־ושמונה אלף דולרים‪ ,‬עם כל‬
‫התוספות‪.‬‬
‫היא מאיצה כמו רכבת הרים‪ .‬הבטן שלי מתהפכת כשאני פונה בסיבוב‪,‬‬
‫בשקט מופתי‪.‬‬
‫אני חונה מאחורי המועדון ונכנס דרך הדלת האחורית‪ ,‬מהנהן לשומר‬
‫כשאני עובר לידו‪.‬‬
‫אני הולך ישר לכיוון הבר‪ ,‬מפלס את דרכי בין הלקוחות השיכורים‪ .‬פטרה‬
‫עמוסה בהזמנות‪ .‬היא נוטשת אותן‪ ,‬כשאני מסמן לה בתנועת ראש לכיוון‬
‫המשרד שלי ואומר לה לבוא אחריי‪.‬‬
‫היא לובשת חזיית ביקיני‪ ,‬שבקושי מכילה את הציצים שלה‪ ,‬ומכנסיים‬
‫קצרים שחושפים חצי מישבנה‪ .‬יש לה פירסינג בנחיריים שאני מתעב‪ ,‬וגם‬
‫עגילים באוזניים‪ ,‬בגבה ובטבור‪ .‬לא אכפת לי מכל זה‪ .‬היא יכולה ללבוש‬
‫תחפושת של גורילה מצידי‪ ,‬כל עוד אני יכול להגיע לאזורים שאני צריך‪.‬‬
‫"לא חשבתי שתבוא הלילה‪ ",‬היא מגרגרת ונכנסת בעקבותיי אל‬
‫המשרד‪.‬‬
‫"לא התכוונתי לבוא‪ ",‬אני אומר בקצרה‪.‬‬
‫אני סוגר את הדלת מאחורינו ומושך כלפי מטה את חזיית הביקיני‪.‬‬
‫הציצים שלה נשפכים החוצה‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬אני נהנה לראות אותם קופצים‬
‫בזמן שאני מזיין אותה‪ ,‬אבל הלילה כל הבשר החשוף הזה‪ ...‬נראה מיותר‪.‬‬
‫אני מסובב אותה ומכופף אותה על השולחן‪ .‬הגב לא נראה טוב יותר‪.‬‬
‫התחת הגדול והעגול שלה מכבה אותי‪ ,‬שלא כמו בעבר‪ ,‬וכך גם ריח‬
‫הזיעה והבושם הכבד‪ ,‬שלא מכסה על העובדה שהיא מעשנת‪ .‬משום מה‪,‬‬
‫שום דבר מזה לא הפריע לי עד עכשיו‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬הזין שלי לא חושב כמו הראש‪ .‬הוא עדיין סוער‪ ,‬מזנק‬
‫מהמכנסיים וננעץ בין פלחי ישבנה של פטרה‪.‬‬
‫"אתה מוכן לצאת לדרך‪ ",‬היא מעירה בטון מרוצה‪.‬‬
‫לפעמים היא מתקשה לגרום לי "לצאת לדרך"‪ .‬לפעמים אני לא מוכן‬
‫בכלל‪ ,‬גם אחרי חצי שעה של מציצה‪ ,‬ואני משחרר אותה בלי לגמור‪.‬‬
‫הלילה יש בתוכי מספיק תוקפנות כדי לזיין את כל קבוצת המעודדות של‬
‫הקאובויז‪ .‬בלי שום משחק מקדים‪ ,‬אני מחליק את הקונדום ומכניס את‬
‫הזין שלי לפטרה מאחור‪ ,‬מזיין אותה על שולחן הכתיבה‪ .‬כל דחיפה‬
‫מטלטלת את השולחן על הרצפה‪ ,‬וישבנה של פטרה מקפץ‪.‬‬
‫היא גונחת ומפצירה בי להמשיך‪ .‬היא קולנית כמו כוכבת פורנו‪ .‬וגם‬
‫יצירתית כמו כוכבת פורנו – הקריאות "הו! הו! כן! חזק יותר!" נשמעות‬
‫מבוימות ומתגברות מרגע לרגע‪.‬‬
‫"תסתמי‪ ",‬אני נוהם‪ ,‬אוחז במותניה ומנסה להתרכז‪.‬‬
‫פטרה שוקעת בדממה קודרת‪.‬‬
‫אני עוצם את עיניי‪ ,‬מנסה לשחזר את תחושת הגירוי הנלהבת שהביאה‬
‫אותי לכאן ושאותה אני נואש לשחרר‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬אני נזכר בתחושה של ידי על גבה החשוף של נסה‪ ,‬דחוקה‬
‫בין עורה החם ובין שיער המשי הקריר שלה‪ .‬אני זוכר איך התנועעה ברוב‬
‫חן על הרצפה‪ ,‬איך נדמה היה שכפות רגליה בכלל לא נוגעות ברצפה‪.‬‬
‫אני מדמיין את העונג על פניה‪ ,‬את עיניה העצומות ואת שפתיה‬
 ‫הפשוקות‪...‬‬
‫אני מתפוצץ בתוך פטרה‪ ,‬ממלא את הקונדום בכמות מוגזמת של זרע‪.‬‬
‫אני אוחז בזין שלי ונסוג‪ ,‬נזהר שלא תישפך בתוכה אף לא טיפה אחת‪.‬‬
‫ראיתי איך פטרה סוחטת גברים עד הטיפה האחרונה – אני אפילו לא‬
‫רוצה לדעת איזה מחיר היא דורשת עבור הפלה‪.‬‬
‫פטרה מזדקפת ומרימה את מכנסיה‪ ,‬חיוך זחוח עולה על פניה‪ .‬זו הפעם‬
‫הראשונה שגמרתי בתוכה מהר כל כך והיא מרגישה גאה בעצמה‪.‬‬
‫"כנראה התגעגעת אליי‪ ",‬היא מתופפת באצבעותיה על החזה שלה‪.‬‬
‫אני מתרחק ממנה וזורק את הקונדום לאשפה‪.‬‬
‫"אפילו לא טיפה‪ ",‬אני משיב‪.‬‬
‫החיוך שלה נמחק והיא מזעיפה פנים‪ .‬שד אחד שלה תלוי מחוץ לחזיית‬
‫הביקיני‪ .‬הוא נוטה על צידו‪ ,‬וגודלו נוסך בי תחושת גועל‪.‬‬
‫"אתה יודע‪ ,‬אתה צריך להיות נחמד אליי‪ ",‬היא אומרת ברוגז‪" .‬אני‬
‫מקבלת הרבה הצעות מבחורים אחרים‪ .‬וגם מברים אחרים‪".‬‬
‫לא הייתי צריך לזיין אותה יותר מפעם אחת‪ .‬נשים מקבלות רושם‬
‫מוטעה‪ .‬הן חושבות שהגורם שמניע אותך לחזור אליהן הוא מעבר לנוחות‪.‬‬
‫"זה נגמר‪ ",‬אני אומר לה‪" .‬את יכולה להמשיך לעבוד כאן ואת יכולה גם‬
‫לא‪".‬‬
‫פיה נפער והיא נועצת בי מבט מופתע‪.‬‬
‫"מה?!"‬
‫"שמעת אותי‪ .‬אם את רוצה להישאר‪ ,‬תחזרי לעמדה שלך מאחורי הבר‪.‬‬
‫ותסדרי את החזייה שלך‪".‬‬
‫אני מחזיק את הדלת פתוחה‪ .‬לא מתוך אצילות‪ ,‬אלא כדי שהיא תצא‬
‫מהר יותר‪.‬‬
‫אני רואה שהיא רוצה לצעוק עליי‪ ,‬אבל היא חכמה מספיק כדי לא‬
‫לעשות זאת‪ .‬במקום זה היא יוצאת החוצה בסערה‪ ,‬בלי להחזיר את השד‬
‫למקומו‪ .‬נו‪ ,‬טוב‪ .‬הלקוחות ייהנו‪.‬‬
‫אני מתיישב על הכיסא בתחושת חוסר שביעות רצון ובלי מצב רוח‪.‬‬
‫פטרה המזדיינת לא העניקה לי את השחרור המיוחל‪ .‬למעשה‪ ,‬אני‬
‫מרגיש גרוע יותר מאי פעם – לחוץ ולא מרוצה‪.‬‬
‫אני חוזר למועדון ומעיף חבורה של אנשי עסקים מבחילים מאחד‬
‫התאים השמורים לאח"מים‪ ,‬כדי שאוכל לשבת בו בעצמי‪ .‬המלצרית‬
‫מביאה לי בקבוק קר של וודקה גריי גוס מגנום‪ ,‬ואני מוריד שוט משולש‬
‫בבת־אחת‪.‬‬
‫לא חולפות עשר דקות ומשהו נפלא מתרחש‪ .‬קאלום גריפין נכנס‬
‫למועדון‪ .‬הוא לובש חליפה אופנתית כהה‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬אבל הוא לא נראה‬
‫מטופח בכלל‪ .‬הפנים שלו לא מגולחות והוא זקוק לתספורת‪ .‬מתחת‬
‫לעיניו יש עיגולים שחורים‪.‬‬
‫בפעם האחרונה שראיתי אותו מקרוב‪ ,‬הוא היה תלוי על אנקול בשר‪,‬‬
‫בזמן שזייג'ק טיפל בו‪ .‬הלילה‪ ,‬הוא לא נראה הרבה יותר טוב‪ .‬עינוי הנפש‬
‫יעיל כמו עינוי הגוף‪.‬‬
‫אני יודע שהוא לא נושא עליו כלי נשק‪ ,‬אחרי שעבר דרך גלאי המתכות‬
‫בכניסה‪ .‬ועדיין‪ ,‬אני מקווה שהוא יהיה טיפש מספיק בשביל לתקוף אותי‪.‬‬
‫אשמח להראות לו שהבריחה שלו מבית המטבחיים הייתה לא יותר מצירוף‬
‫מקרים‪.‬‬
‫עיניו סוקרות את החדר‪ ,‬מחפשות‪ .‬הוא מבחין בי וניגש אליי‪ ,‬דוחף‬
‫בכתפיו כמה אנשים שחוסמים את דרכו‪.‬‬
‫הוא מתנשא מעליי בידיים מאוגרפות‪ .‬אני נשאר לשבת במקומי‪ ,‬לא נותן‬
‫לו את הסיפוק ולא נעמד כדי לפגוש אותו פנים מול פנים‪.‬‬
‫"איפה היא?" הוא דורש לדעת‪.‬‬
‫אני לוגם ארוכות מהמשקה שלי‪.‬‬
‫"איפה מי?" אני שואל בפשטות‪.‬‬
‫פניו של קאלום מתמלאות זעם‪ ,‬כתפיו מתקשות כמו אבן‪ .‬אני מרגיש‬
‫שהוא רוצה להתנפל עליי‪ .‬הוא עוצר את עצמו רק בגלל שסימון מופיע‬
‫לידי‪ ,‬אחרי שקרא את הסימנים הברורים לעימות המתקרב‪ .‬סימון זוקף‬
‫גבה ושואל אם עליו להתערב‪ .‬אני מרים את אצבעי ומורה לו לחכות‪.‬‬
‫קאלום הוגה כל מילה בכאב כשהוא אומר‪" ,‬אני יודע שאתה מחזיק‬
‫בנסה‪ .‬אני רוצה שתמסור אותה לידיי – עכשיו‪".‬‬
‫אני מטלטל בעצלתיים את קוביות הקרח בכוס‪ .‬המוזיקה רועשת מדי‬
‫וקשה לשמוע את קול נקישותיהן על הזכוכית‪.‬‬
‫אני שומר על הבעה משועממת ואומר‪" ,‬באמת שאין לי מושג על מה‬
‫אתה מדבר‪".‬‬
‫המועדון אפלולי‪ ,‬אבל לא חשוך מדי‪ ,‬ואפשר לראות שלסתו של קאלום‬
‫רועדת‪ .‬אני יודע שהוא רוצה להרביץ לי יותר ממה שרצה אי פעם בחייו‪.‬‬
‫יפה לראות את המאמץ שהוא משקיע כדי להכחיש את הדחף הזה‪.‬‬
‫"אם תפגע בה‪ ",‬הוא מסנן‪" ,‬אם תשבור לה רק ציפורן‪"...‬‬
‫"לאט לאט‪ ,‬חבר מועצה‪ ",‬אני אומר‪" .‬לאיים על אחד הבוחרים שלך‬
‫במקום ציבורי לא יעשה טוב לאחוזי התמיכה שלך‪ .‬אתה לא רוצה‬
‫שתפרוץ שערורייה זמן קצר כל כך אחרי הבחירות‪".‬‬
‫אני רואה שהוא רוצה להשתולל ולאיים ולנסות לשבור לי את המפרקת‪.‬‬
‫אבל זה לא יביא לו תועלת‪.‬‬
‫אז במאמצים אדירים‪ ,‬הוא מצליח להשתלט על עצמו‪ .‬הוא אפילו מנסה‬
‫להכיר בטעותו‪ .‬כמובן‪ ,‬בשביל אידיוט יהיר כמו קאלום גריפין‪ ,‬זוהי ענווה‬
‫שטחית שלא מחזיקה מעמד זמן רב‪.‬‬
‫"מה אתה רוצה?" הוא נוהם‪" .‬מה צריך לקרות כדי שנקבל אותה‬
‫בחזרה?"‬
‫יש לי כל כך הרבה תשובות בשבילו‪.‬‬
‫את האימפריה שלך‪.‬‬
‫את הכסף שלך‪.‬‬
‫את החיים שלך‪.‬‬
‫הוא יכול לשלם כל סכום ועדיין הוא לא יקבל את נסה בחזרה‪ .‬היא שלי‬
‫עכשיו‪ .‬למה שאי פעם ארצה לשחרר אותה?‬
‫"הלוואי שיכולתי לעזור לך‪ ",‬אני לוגם לגימה אחרונה מהמשקה שלי‪.‬‬
‫אני מניח את הכוס ונעמד על רגליי‪ ,‬כך שעכשיו קאלום ואני מביטים זה‬
‫על זה בגובה העיניים‪ .‬הוא שוקל קצת יותר ממני‪ ,‬אבל אני מהיר יותר‪.‬‬
‫יכולתי לשסף את גרונו‪ ,‬כאן ועכשיו‪ ,‬בהינד עפעף‪.‬‬
‫אבל זה יהיה קל מדי ובלתי מספק‪.‬‬
‫"היו זמנים שבהם יכולנו לעזור זה לזה‪ ",‬אני אומר‪" .‬אבא שלי בא‬
‫אליכם‪ ,‬בדיוק כמו שאתה בא אליי עכשיו‪ .‬אתה זוכר מה אמרת לו?"‬
‫הלסת של קאלום רועדת שוב והוא חורק את שיניו ומתאפק לא להגיד‬
‫את מה שהוא רוצה להגיד‪.‬‬
‫"דחיתי את הצעת המחיר שהוא נתן לי על איזה נכס‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"לא בדיוק‪ .‬אמרת‪' ,‬מה כבר יש לך להציע לי?' אני חושש שעכשיו‬
‫הגלגל התהפך‪ .‬מה כבר יש לך להציע לי‪ ,‬גריפין? כלום‪ .‬שום דבר‪ .‬אז‬
‫תעוף מהמועדון שלי‪".‬‬
‫קאלום מזנק עליי‪ ,‬ומייד נהדף בידי סימון ואֹולי‪ ,‬שני השומרים הכי‬
‫גדולים שלי‪ .‬לראות את קאלום גריפין נגרר מחוץ למועדון שלי ומושלך אל‬
‫הרחוב‪ ,‬בעוד עשרות הבליינים צופים ומצלמים את כל העניין בטלפונים‬
‫שלהם‪ ,‬זה הרגע הכי מענג בחיי‪.‬‬
‫אני מתרווח בתא‪ ,‬חש סוף־סוף את ההזדככות שכה חיכיתי לה‪.‬‬
 ‫פרק ‪12‬‬

‫נסה‬
‫המפגשים עם מיקולאי משאירים בי תחושה צורבת ושוחקת‪ .‬נדמה שעיניו‬
‫הכחולות‪ ,‬האכזריות‪ ,‬מפשיטות מעליי את עורי ומותירות את עצביי‬
‫חשופים‪ .‬ואז הוא דוקר אותי במקומות הכי רגישים‪ ,‬עד שאיני יכולה לסבול‬
‫יותר‪.‬‬
‫הוא מפחיד אותי‪.‬‬
‫ועם זאת‪ ,‬הוא לא באמת מעורר בי דחייה‪ .‬לא כפי שניתן היה לצפות‪.‬‬
‫עיניי נמשכות אליו ואיני יכולה להסיט ממנו את מבטי‪ .‬כל פרט בפניו‬
‫נצרב במוחי – מהאופן שבו שערו הבלונדיני הבהיר נשמט על לחיו הימנית‪,‬‬
‫דרך השקע באמצע שפתו העליונה ועד למתח הניכר בכתפיו‪.‬‬
‫כשאחז בידי‪ ,‬הופתעתי ממגע אצבעותיו החמות שסגרו על אצבעותיי‪ .‬אני‬
‫משערת שציפיתי שיהיו דביקות‪ ,‬או מכוסות קשקשים‪ .‬במקום זה‪ ,‬הרגשתי‬
‫ידיים חזקות‪ ,‬גמישות ואומנותיות‪ .‬ציפורניו נקיות וגזוזות‪ .‬ורק דבר אחד‬
‫נראה לי מוזר‪ :‬חסרה לו חצי זרת בידו השמאלית‪.‬‬
‫מיקולאי הוא לא היחיד שחסרה לו אצבע‪ .‬גם לשומר החתיך‪ ,‬השחום‪,‬‬
‫שנדמה לי שקוראים לו מרסל‪ ,‬חסרה חצי זרת‪ .‬הבחנתי בכך כשהוא עישן‬
‫מתחת לחלון שלי‪ .‬הוא הציע לקלרה סיגריה בידו הפגומה‪ ,‬אבל היא‬
‫הניעה בראשה ומיהרה להיכנס פנימה‪.‬‬
‫הסתובבתי מספיק בחברת גנגסטרים כדי לדעת שדברים כאלה נעשים‬
‫בתור עונש‪ .‬היאקוזה עושים את זה‪ .‬גם הרוסים‪ .‬הם גם מסירים קעקועים‪,‬‬
‫כשחייל מורד בדרגה או כשרוצים לבייש אותו‪.‬‬
‫עוד לא התקרבתי מספיק למיקולאי‪ ,‬כדי לראות מה מייצגים הקעקועים‬
‫שלו‪ .‬יש לו הרבה‪ ,‬יותר מלפושע ממוצע‪ .‬בטח יש להם משמעות עבורו‪.‬‬
‫אני סקרנית‪ ,‬אם כי אני לא רוצה להיות‪ .‬אני שונאת שהוא גורם לי‬
‫להימשך אליו‪ .‬הוא כאילו מהפנט אותי‪ .‬הרגשתי מושפלת מהקלות שבה‬
‫הסכמתי לרקוד איתו‪ .‬הוא השתמש בדבר שאני הכי אוהבת כדי להתקרב‬
‫אליי‪ ,‬וכשחזרתי למציאות‪ ,‬לא האמנתי באיזו קלות התמסרתי אליו‪.‬‬
‫הגבר הזה הוא האויב‪ .‬אסור לי לשכוח לרגע‪.‬‬
‫הוא שונא אותי‪ .‬זה כתוב לו על הפנים בכל פעם שהוא מסתכל עליי‪.‬‬
‫זה יישמע כמו התגוננות‪ ,‬אבל אף אחד אף פעם לא שנא אותי – לא‬
‫ככה‪ .‬בבית הספר היו לי המון חברים‪ .‬אף פעם לא הציקו לי וגם לא‬
‫העליבו אותי‪ .‬לא בפניי‪ ,‬בכל אופן‪ .‬אף פעם לא הסתכלו עליי בתיעוב כעל‬
‫איזה חרק‪ ,‬או כמו על ערימת אשפה בוערת‪.‬‬
‫אני תמיד משתדלת להיות שמחה ואדיבה‪ .‬אני לא אוהבת עימותים‪ .‬זה‬
‫עניין פתולוגי ממש‪ .‬אני צריכה להיות נאהבת‪.‬‬
‫אני מרגישה איך אני מתפתלת תחת מבטו‪ ,‬מנסה לחשוב על דרך‬
‫להוכיח לו שלא מגיע לי בוז ממנו‪ .‬אני מרגישה צורך לדבר אל ההיגיון‬
‫שלו‪ ,‬למרות שאני יודעת שזה חסר סיכוי‪.‬‬
‫זה פתטי‪.‬‬
‫הלוואי שהייתי אמיצה ובטוחה בעצמי‪ .‬הלוואי שלא היה אכפת לי מה‬
‫חושבים עליי‪.‬‬
‫תמיד הייתי מוקפת באנשים שאוהבים אותי‪ .‬ההורים שלי‪ ,‬האחים‬
‫הבוגרים שלי – אפילו ריונה‪ .‬היא יכולה להיות עוקצנית‪ ,‬אבל אני יודעת‬
‫שבתוך־תוכה אכפת לה ממני‪ .‬כל צוות העובדים אצלנו בבית מפנקים‬
‫ואוהבים אותי מאוד‪.‬‬
‫עכשיו הכול נלקח ממני‪ ,‬ומי אני בלי זה? ילדה חלשה‪ ,‬מפוחדת ובודדה‬
‫מאוד מאוד‪ ,‬שאפילו מוכנה לשבת לאכול ארוחת ערב עם החוטף שלה‪,‬‬
‫רק כדי שיהיה לה עם מי לדבר‪.‬‬
‫זה חולני‪.‬‬
‫אני חייבת למצוא דרך לשרוד כאן‪ .‬למצוא משהו שיסיח את דעתי‪.‬‬
‫אז בבוקר המחרת‪ ,‬ברגע שאני מתעוררת‪ ,‬אני נחושה בדעתי לחקור את‬
‫הבית‪.‬‬
‫בקושי הספקתי להתיישב במיטה כשקלרה הביאה לי את מגש ארוחת‬
‫הבוקר‪ ,‬ועל פניה מבט מלא תקווה וציפייה‪ .‬מישהו כנראה סיפר לה‬
‫שהסכמתי לאכול‪.‬‬
‫נאמנה למילתי‪ ,‬אני מתיישבת ליד השולחן הקטן הסמוך לחלון‪ .‬קלרה‬
‫מניחה לפניי את האוכל ופורשת מפית בד על ברכיי‪.‬‬
‫הריח יוצא מן הכלל‪ .‬אני רעבה אפילו יותר מאתמול בלילה‪ .‬אני‬
‫מתנפלת על הבייקון ועל החביתה ואז מעמיסה לתוך פי קוביות תפוחי‬
‫אדמה‪.‬‬
‫הבטן שלי היא כמו דוב שהתעורר משנת החורף שלו‪ .‬היא רוצה‬
‫שאעמיס לתוכה הכול‪ ,‬ממש כל דבר‪.‬‬
‫קלרה מרוצה מאוד לראות אותי דוחפת את תפוחי האדמה אל פי‪ ,‬בזמן‬
‫שהיא ממשיכה בלימודי הפולנית ונוקבת בשמותיהם של הדברים המונחים‬
‫על המגש‪.‬‬
‫אני מתחילה לקלוט גם כמה ממילות הקישור – לדוגמה‪ ,‬כשהיא‬
‫מצביעה על הקפה ואומרת‪" ,‬טֹו ֶשה ָנזיוָוה קאָווה‪ ",‬אני די בטוחה שהיא‬
‫מתכוונת להגיד‪" ,‬לזה קוראים קפה‪".‬‬
‫למעשה‪ ,‬ככל שקלרה מרגישה בנוח יותר‪ ,‬כך היא מתחילה לדבר איתי‬
‫במשפטים ארוכים יותר‪ ,‬פשוט מתוך נחמדות‪ .‬בלי לצפות שאבין‪.‬‬
‫היא מסיטה את הווילונות הארגמניים הכבדים ואומרת‪" ,‬יאקי ֶּפקֶנה‬
‫דז'ין‪ ",‬שנראה לי שזה משהו כמו‪" ,‬איזה יום יפה‪ ".‬או אולי‪" ,‬יום שמשי‪".‬‬
‫אני אבין ככל שאשמע יותר‪.‬‬
‫אני שמה לב שלקרלה לא חסרה אף אצבע ושאין לה קעקועים כמו‬
‫לאנשים של מיקולאי – או לפחות לא כאלה שאפשר לראות‪ .‬אני לא‬
‫חושבת שהיא משתייכת לברטרסטו‪ .‬היא רק עובדת אצלם‪.‬‬
‫אני לא טיפשה עד כדי כך שאחשוב שהיא בצד שלי‪ .‬קלרה נחמדה‪ ,‬אבל‬
‫אנחנו עדיין זרות זו לזו‪ .‬אני לא מצפה שהיא תעזור לי‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬אני מצפה לצאת היום מהחדר‪ .‬מיקולאי הבטיח שאם אמשיך‬
‫לאכול‪ ,‬אוכל לשוטט ברחבי הבית‪ .‬בכל מקום‪ ,‬רק לא באגף המערבי‪.‬‬
‫אז אחרי שאני מסיימת לאכול‪ ,‬אני אומרת לקלרה‪" ,‬היום אני רוצה‬
‫לצאת החוצה‪".‬‬
‫קלרה מהנהנת‪ ,‬אבל קודם מצביעה לכיוון חדר האמבטיה‪.‬‬
‫כן‪ .‬אני אמורה להתקלח ולהחליף בגדים‪.‬‬
‫חדר השינה מכיל אמבטיה ענקית על רגליים‪ ,‬שבה קלרה השתמשה‬
‫אתמול בלילה כדי לרחוץ אותי‪ .‬חדר האמבטיה הרבה יותר מודרני‪ ,‬עם‬
‫מקלחון מזכוכית וכיור כפול‪ .‬אני מתרחצת במהירות ואז בוחרת בגדים‬
‫נקיים ממגירת השידה‪.‬‬
‫אני מוציאה חולצת טי לבנה ומכנסי טרנינג אפורים‪ ,‬כמו שלובשים‬
‫בשיעור התעמלות‪ .‬יש גם בגדים מפוארים יותר‪ ,‬אבל אני לא רוצה למשוך‬
‫תשומת לב‪ ,‬במיוחד לא את תשומת ליבם של אנשיו של מיקולאי‪.‬‬
‫קלרה מרימה את הבגדים המלוכלכים שלי מהרצפה ומקמטת את אפה‪.‬‬
‫אחרי שלבשתי אותם כבר כמה ימים‪ ,‬הם די מטונפים‪ ,‬למרות שלא יצאתי‬
‫מהחדר‪.‬‬
‫"אומֶיה ֶיה‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫אני מקווה שהיא רוצה לומר‪" ,‬אני צריכה לכבס אותם"‪ ,‬ולא "אני זורקת‬
‫אותם לפח"‪.‬‬
‫"אל תזרקי אותם!" אני מתחננת‪" .‬אני צריכה את בגד הגוף הזה‪.‬‬
‫לריקודים‪".‬‬
‫אני מצביעה על בגד הגוף ומדגימה לה במהירות עמידה ראשונה ושנייה‪,‬‬
‫בעזרת הידיים‪ ,‬להראות לה שאני רוצה ללבוש אותו כשאני מתאמנת‪.‬‬
 ‫קלרה מהנהנת‪.‬‬
‫"רֹוזּוְמֶים‪ ".‬אני מבינה‪.‬‬
‫קלרה מתעקשת לייבש לי שוב את השיער ולעצב אותו‪ .‬היא עושה לי‬
‫סוג של תסרוקת חצי למעלה‪ ,‬חצי למטה‪ ,‬עם צמות מסביב לראש‪ ,‬כמו‬
‫כתר‪ .‬זה נראה נחמד‪ ,‬אבל נמשך זמן רב מדי‪ .‬אני חסרת סבלנות ועוד‬
‫מעט אתפוצץ‪ .‬היא מנסה לאפר אותי שוב‪ ,‬אבל אני מרחיקה את תיק‬
‫האיפור‪ .‬אף פעם לא הסכמתי להתאפר בכל יום‪.‬‬
‫אני קופצת מהכיסא‪ ,‬נחושה לצאת מהחדר‪ .‬אני פוסעת לכיוון הדלת רק‬
‫בגרביים לרגליי‪ ,‬מצפה שהיא שוב תהיה נעולה‪ ,‬אבל היא נפתחת בקלות‪.‬‬
‫אני יכולה לצאת למסדרון ללא ליווי‪ .‬הפעם אני מציצה לכל החדרים‪.‬‬
‫כמו ברוב האחוזות הישנות‪ ,‬יש כאן עשרות חדרים‪ ,‬ולכל אחד מהם‬
‫מטרה משונה משלו‪ .‬אני רואה חדר מוזיקה‪ ,‬עם פסנתר סטיינוויי ענקי‬
‫במרכז‪ ,‬המכסה מורם חלקית והרגליים מגולפות בקפידה בדוגמת צמחייה‬
‫ופרחים‪ .‬בחדר הסמוך עומדים כמה כני ציור ישנים וקיר שלם מכוסה ציורי‬
‫נוף‪ ,‬שאותם אולי צייר הבעלים הקודמים‪ .‬שלושת או ארבעת חדרי השינה‬
‫הנוספים מעוצבים בגוונים של אבני חן‪ .‬שלי הוא "החדר האדום"‪ ,‬בעוד‬
‫האחרים מעוצבים בגוונים של אזמרגד‪ ,‬ספיר וזהב‪ .‬בנוסף‪ ,‬יש גם כמה‬
‫חדרי הסבה וחדרי עבודה וספרייה קטנה‪.‬‬
‫במרבית החדרים עדיין נמצאים הטפטים המקוריים‪ ,‬חלקם מתקלפים‬
‫וחלקם סובלים מרטיבות‪ .‬רוב הרהיטים מקוריים אף הם – ארונות‬
‫מסוגננים‪ ,‬כורסאות מרופדות וכיסאות‪ ,‬שולחנות נמוכים משובצים‬
‫בצדפים‪ ,‬מראות מוזהבות ומנורות ויטראז'‪.‬‬
‫אימא שלי הייתה מתה להסתובב פה‪ .‬הבית שלנו מעוצב בסגנון מודרני‪,‬‬
‫אבל היא אוהבת סגנון היסטורי‪ .‬אני בטוחה שהיא תדע לנקוב בשמותיהם‬
‫של מעצבי הרהיטים‪ ,‬וקרוב לוודאי שגם בשמם של הציירים שיצירותיהם‬
‫תלויות על הקירות‪.‬‬
‫אני חושבת על אימא שלי וליבי מתכווץ‪ .‬אני כמעט יכולה להרגיש את‬
‫אצבעותיה כשהיא מסדרת קווצת שיער סוררת מאחורי האוזן שלי‪ .‬מה‬
‫היא עושה עכשיו? היא חושבת עליי? היא מפחדת? היא בוכה? היא יודעת‬
‫שאני עוד בחיים? כי איכשהו אימהות תמיד יודעות‪.‬‬
‫אני מנערת את ראשי ומסלקת את המחשבות‪.‬‬
‫אני לא יכולה להמשיך לרחם על עצמי‪ .‬אני חייבת לחקור את הבית ואת‬
‫הסביבה שבחוץ‪ .‬אני חייבת לתכנן איזושהי תוכנית‪.‬‬
‫אז אני נכנסת לכל חדר‪ .‬אני צריכה שתהיה לי אסטרטגיה‪ ,‬אבל נסחפת‬
‫שוב אחרי האסתטיקה‪.‬‬
‫אני לא אוהבת להודות בכך‪ ,‬אבל המקום הזה מרתק‪ .‬יכולתי לבלות‬
‫שעות בכל אחד מהחדרים‪ .‬העיצובים מורכבים כל כך‪ ,‬שכבה על שכבה‬
‫של דוגמאות‪ :‬כותרות עמודים מצוירות ביד‪ ,‬שטיחים ארוגים‪ ,‬ציורי קיר‬
‫ומשקופי דלתות מעוטרים‪ .‬אין אף מראה‪ ,‬או ארון‪ ,‬שלא מגולפים או‬
‫מקושטים בצורה כלשהי‪.‬‬
‫אני כמעט שלא מסתכלת החוצה דרך החלונות‪ ,‬אבל כשאני כן‬
‫מסתכלת‪ ,‬אני מבחינה בדבר מה מעניין מאוד‪ :‬דרך עצי האלון והמייפל‬
‫הגבוהים ועצי האפר הלבן‪ ,‬הגבוהים עוד יותר‪ ,‬אני רואה פינה של בניין‪.‬‬
‫גורד שחקים‪ .‬אני לא מזהה אותו – אין בו שום פרט מיוחד כמו למגדל‬
‫טריביון‪ ,‬או למגדל ויליס‪ .‬אבל אני די בטוחה שאני עדיין בשיקגו‪.‬‬
‫הידיעה הזאת נוסכת בי תקווה‪ .‬אני מקווה שלא יעבור זמן רב עד‬
‫שהמשפחה שלי תמצא אותי‪.‬‬
‫או שאצליח להימלט‪.‬‬
‫אני יודעת שיש לי את האזיק הארור הזה מסביב לקרסול‪ ,‬אבל אפשר‬
‫לנצח אותו וכך גם את החיה‪ .‬אם אוכל לצאת משטח האחוזה‪ ,‬בתוך זמן‬
‫קצר אגיע לעיר‪ .‬אוכל להשיג טלפון‪ ,‬או להגיע לתחנת המשטרה‪.‬‬
‫עם המחשבה הזאת‪ ,‬אני יורדת במדרגות‪ ,‬אל קומת הכניסה‪ .‬אני רוצה‬
‫לחקור את השטח‪.‬‬
‫אני חוזרת אל חדר האוכל הרשמי ואל אולם הנשפים‪ ,‬אבל אני לא‬
‫נכנסת פנימה‪ .‬הספיק לי לראות אותם אתמול בלילה‪ .‬בצידו השני של‬
‫אולם הנשפים נמצאות המבואה המרשימה ודלת הכניסה‪ ,‬שגובהה‬
‫ארבעה מטרים ונראה שצריך מנוף כדי לפתוח אותה‪ .‬היא נעולה – אי‬
‫אפשר לצאת דרכה‪.‬‬
‫אני רואה את יונאש הולך לכיוון חדר הביליארד‪ ,‬אז אני מסתתרת בתוך‬
‫הגומחה הקרובה‪ ,‬כדי שלא יראה אותי‪ .‬כבר עברתי על פניהם של שניים‬
‫מהחיילים‪ ,‬אבל הם התעלמו ממני והיה נראה שיידעו אותם שאני יכולה‬
‫להסתובב ברחבי הבית‪ .‬אני לא חושבת שיונאש יהיה אדיב באותה מידה‪.‬‬
‫נראה שהוא נהנה להציק לי‪ ,‬כמעט כמו הבוס שלו‪.‬‬
‫ברגע שהוא מתרחק‪ ,‬אני חוזרת אל החממה‪ .‬חם בה ביום‪ ,‬הרבה יותר‬
‫מאשר בלילה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬קר לי כשאני עוברת ליד הספסל שעליו ישב‬
‫מיקולאי‪ .‬עכשיו הוא ריק‪ .‬אני לבד‪ ,‬אלא אם הוא מסתתר בין כל הצמחים‬
‫האלה‪.‬‬
‫שלא כמו בלילה‪ ,‬הדלת האחורית לא נעולה‪ .‬אני מסובבת את הידית‬
‫ויוצאת החוצה‪ ,‬לראשונה מזה שבוע‪.‬‬
‫נדמה שהאוויר הצח עשוי כולו חמצן טהור‪ .‬הוא זורם במהירות אל‬
‫ריאותיי‪ ,‬נקי וריחני ומשכר‪ .‬התרגלתי לאפלה המאובקת של הבית‪ .‬עכשיו‬
‫אני שיכורה מהרוח הנושבת על פניי ומהעשב מתחת לרגליי‪ .‬אני מורידה‬
‫את הגרביים‪ ,‬כדי שאוכל להתהלך יחפה ולהרגיש את האדמה הרעננה בין‬
‫בהונותיי‪.‬‬
‫אני בתוך הגן המוקף בחומה‪ .‬ביקרתי בגנים מפורסמים באנגליה‬
‫ובצרפת‪ .‬אפילו הם לא יכולים להשתוות לצמחייה הדחוסה של המקום‬
‫הזה‪ .‬בכל מקום שמסתכלים‪ ,‬רואים רק ירוק‪ .‬קירות האבן מכוסים‬
‫בקיסוס וצמחים מטפסים‪ ,‬הערוגות פורחות מקצה אל קצה‪ .‬גדרות חיות‬
‫פראיות‪ ,‬שיחי ורדים ועצי מייפל מצטופפים ביחד‪ ,‬אין כמעט מקום ללכת‬
‫על השבילים המרוצפים‪ .‬אני שומעת מים זורמים במזרקות‪ .‬מהנוף‬
‫הנשקף מהחלון בחדרי‪ ,‬אני יודעת שיש בגן הזה עשרות פסלים ובריכות‬
‫נוי‪ ,‬אבל הם מוסתרים במבוך הצמחים‪.‬‬
‫אני רוצה לבלות את שארית היום כאן בחוץ‪ ,‬לטבוע בריח הפרחים ובקול‬
‫זמזום הדבורים‪.‬‬
‫אבל קודם אני רוצה לקחת ספר מהספרייה‪ ,‬כדי שאוכל לקרוא באוויר‬
‫הפתוח‪.‬‬
‫אז אני חוזרת פנימה‪ ,‬עדיין יחפה‪ ,‬כי השארתי את הגרביים על‬
‫המדשאה‪.‬‬
‫אני פונה לצד הנגדי‪ ,‬ליד המטבח‪ ,‬וצריכה לחזור לאחור בחיפושיי אחר‬
‫הספרייה שבקומת הכניסה‪ .‬כשאני עוברת ליד חדר הביליארד‪ ,‬אני שומעת‬
‫את החיה לוחש‪ .‬הוא מדבר עם יונאש בפולנית‪ .‬הם מפזרים פה ושם‬
‫מילים ומשפטים באנגלית‪ ,‬כמו שאנשים עושים כשקל להם יותר לומר את‬
‫הדברים בשפה אחרת‪.‬‬
‫"יאק דלוגו באודיש צ'קאש?" שואל יונאש‪.‬‬
‫"טאק דלוגו‪ ,‬יאק מי שה פודובה‪ ",‬עונה החיה בעצלתיים‪.‬‬
‫"מוגו סלדיטץ' צ'או טוטאי‪".‬‬
‫"הם יעשו את זה ועוד איך!" מתפרץ מיקולאי באנגלית‪ .‬הוא פולט זרם‬
‫משפטים בפולנית וברור שהוא כועס על יונאש‪.‬‬
‫אני חומקת קרוב יותר לדלת‪ .‬אני לא מבינה כמעט מה הם אומרים‪,‬‬
‫אבל מיקולאי נשמע עצבני כל כך‪ ,‬שאני כמעט בטוחה שהוא מדבר על‬
‫המשפחה שלי‪.‬‬
‫"דובז'ה שפייה‪ ",‬אומר יונאש הנזוף‪" .‬פשיקרו מי‪".‬‬
‫אני יודעת מה זה אומר‪ .‬בסדר‪ ,‬בוס‪ .‬אני מתנצל‪.‬‬
‫אחר כך אומר יונאש‪" ,‬מה עם הרוסים? אוני צאו סוטקניה‪".‬‬
‫החיה מתחיל לענות‪ .‬הוא אומר כמה משפטים בפולנית ונעצר‬
‫בפתאומיות‪ .‬ואז הוא אומר באנגלית‪" ,‬אני לא בקיא במנהגים איריים‪ ,‬אבל‬
‫נראה לי שלצותת מאחורי דלתות נחשב לגסות רוח בכל העולם‪".‬‬
‫אני מרגישה כאילו הטמפרטורה צנחה בעשרים מעלות‪ .‬מיקולאי ויונאש‬
‫עומדים דוממים בחדר הביליארד‪ .‬הם מחכים לתשובה שלי‪ ,‬או שאצא‬
‫מהמחבוא‪.‬‬
‫הייתי מעדיפה להיעלם בתוך הקירות‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬אין אפשרות כזאת‪.‬‬
‫אני בולעת את הגוש שבגרוני ויוצאת מאחורי הדלת‪ ,‬כדי שיוכלו לראות‬
‫אותי‪.‬‬
‫"את יודעת שאני יכול לדעת בדיוק באיזה מקום בבית את נמצאת‪ ,‬בכל‬
‫רגע נתון‪ ",‬אומר החיה ונועץ בי מבט מרושע‪.‬‬
‫נכון‪ .‬האזיקון הארור על הקרסול שלי‪ .‬אני שונאת את הנקישות שלו‬
‫מסביב לרגל שלי‪ ,‬ושהוא ננעץ ברגלי כשאני מנסה לישון‪ .‬יונאש נאבק בין‬
‫הרצון שלו לגחך ובין הנזיפה שקיבל ממיקולאי‪ .‬האופי הזחוח שלו מנצח‪.‬‬
‫הוא מרים גבה ואומר‪" ,‬רק יצאת מהחדר שלך לפני כמה שעות וכבר את‬
‫מסתבכת בצרות‪ .‬אמרתי למיקו שאסור לנו לתת לך להסתובב בחוץ‪".‬‬
‫מיקולאי יורה לעברו של יונאש מבט נוקב‪ ,‬עצבני מהרמז של יונאש‬
‫שהוא יכול "להגיד" לו הכול‪ ,‬ומוטרד מכך שהוא קרא לו בכינוי שלו בפניי‪.‬‬
‫אני תוהה איך הוא יגיב כשישמע איך אני קוראת לו‪.‬‬
‫על מי אני עובדת? הוא בטח יאהב את זה‪.‬‬
‫"מה את מקווה לשמוע?" לועג לי החיה‪" .‬את הסיסמה לחשבון הבנק‬
‫שלי? הקוד של מערכת האבטחה שלי? אני יכול לגלות לך כל סוד שאני‬
‫יודע ולא תוכלי לעשות עם זה כלום‪".‬‬
‫אני מרגישה את לחיי מאדימות‪.‬‬
‫הוא צודק‪ .‬אני חסרת ישע לחלוטין‪ .‬זו הסיבה שבגללה הוא נותן לי‬
‫לשוטט ברחבי הבית‪.‬‬
‫"אני מופתע שההורים שלך לא אימנו אותך‪ ",‬אומר מיקולאי ומתקרב‬
‫אליי‪ .‬הוא מסתכל עליי ופניו מתעוותות בבוז‪" .‬הם היו צריכים לגדל זאב‪,‬‬
‫לא טלה‪ .‬זו אכזריות‪".‬‬
‫אף על פי שאני יודעת שהוא אומר זאת בכוונה‪ ,‬ועל אף שאני נלחמת‬
‫בזה‪ ,‬המילים שלו ננעצות בי כמו דוקרנים‪.‬‬
‫אחי קאלום יודע איך להילחם‪ ,‬איך לירות באקדח‪ .‬לימדו אותו להיות‬
‫מנהיג‪ ,‬לתכנן‪ ,‬להוציא אל הפועל‪.‬‬
‫אותי שלחו לשיעורי ריקוד וטניס‪.‬‬
‫למה ההורים שלי לא חשבו מה עלול לקרות אם אי פעם אצא מהאזור‬
‫המוגן שלהם? הם הביאו אותי לעולם מסוכן ואפל וציידו אותי בספרים‪,‬‬
‫בשמלות ובנעלי בלט‪...‬‬
‫נראה שהם עשו זאת במתכוון‪ ,‬אבל הם הזניחו אותי‪.‬‬
‫ברור שהם מעולם לא ציפו שסוציופת שמחפש נקמה יחטוף אותי‪ ,‬אבל‬
‫אולי הם כן היו צריכים לצפות שדבר כזה יקרה‪.‬‬
‫"הלוואי שהיית משיבה מלחמה‪ ,‬בלרינה קטנה שלי‪ ,‬זה היה יכול‬
‫להיות משעשע הרבה יותר‪".‬‬
‫מיקולאי מביט בפניי המפוחדות‪.‬‬
‫הוא מטה את ראשו‪ ,‬כמו זאב שמנסה להבין עכבר‪.‬‬
‫הוא מריח כמו זאב‪ .‬כמו מושק על מעיל פרווה אמיתי‪ .‬כמו ענפים‬
‫חשופים בשלג‪ .‬כמו קנה סוף וברגמוט‪.‬‬
‫הוא מסתכל עליי עד שאני מתכווצת תחת מבטו‪ .‬ואז הוא משתעמם‬
‫ומתרחק ממני‪.‬‬
‫אני קוראת אחריו‪ ,‬בלי לחשוב‪" ,‬אני לא חושבת שאבא שלך היה יכול‬
‫להיות מודל לחיקוי! הוא חתך לבן שלו את האצבע!"‬
‫מיקולאי מסתובב שוב ונועץ בי מבט חודר‪.‬‬
‫"מה אמרת?" הוא לוחש‪.‬‬
‫עכשיו אני בטוחה שאני צודקת‪.‬‬
‫"הקצב כרת לך את הזרת‪ ",‬אני אומרת‪" .‬אני לא מבינה למה אתה‬
‫נחוש כל כך לנקום בשמו‪ ,‬אם הוא התנהג אליך ככה‪".‬‬
‫מיקולאי מצמצם את המרחק בינינו בשלושה צעדים‪ .‬אני לא מצליחה‬
‫לסגת במהירות‪ .‬הגב שלי מתנגש בקיר והוא נעמד ממש מולי‪ ,‬קרוב‬
‫מספיק כדי לנשוך אותי‪ ,‬לנגוס בפניי‪.‬‬
‫"את חושבת שהוא היה צריך לפנק אותי?" מבטו הזועם מדביק אותי‬
‫לקיר‪" .‬הוא לימד אותי דברים רבי ערך‪ .‬הוא לא חס עליי‪".‬‬
‫הוא מרים את ידו כדי שאראה את אצבעותיו הארוכות והגמישות – הן‬
‫נראות מושלמות‪ ,‬פרט לזרת‪.‬‬
‫"זה היה השיעור הראשון‪ .‬למדתי ממנו שתמיד משלמים מחיר‪ .‬המשפחה‬
‫שלך צריכה ללמוד את זה‪ .‬וכך גם את‪ ,‬בלטניצה‪".‬‬
‫כמו במטה קסם‪ ,‬סכין עם להב פלדה מופיעה בידו‪ ,‬אחרי שהוציא אותה‬
‫מהכיס שלו במהירות האור‪ .‬הוא מניף אותה קרוב אל פניי‪ ,‬עוד לפני שאני‬
‫מצליחה להרים יד כדי להגן על עצמי‪.‬‬
‫אני לא מרגישה שום כאב‪.‬‬
‫אני פוקחת את עיניי‪ .‬מיקולאי צועד לאחור‪ ,‬קווצת שיער ארוכה‬
‫מלופפת מסביב לידו‪ .‬הוא חתך אותה‪.‬‬
‫אני צווחת ומנסה למצוא את המקום שממנו חתך אותה‪.‬‬
‫אני יודעת שזה מגוחך‪ ,‬אבל אני נעצבת לראות את שערי החום בהיר‬
‫המוכר בכף ידו‪ .‬אני מרגישה כאילו הוא גנב ממני משהו חיוני הרבה יותר‬
‫משיער‪.‬‬
‫אני מסתובבת ועולה במהירות במדרגות‪ .‬צחוקם של יונאש ומיקולאי‬
‫מהדהד באוזניי‪.‬‬
‫אני פורצת אל החדר שלי וטורקת את הדלת‪ .‬כאילו שמיקולאי יטרח‬
‫לבוא בעקבותיי‪ .‬כאילו שאוכל להרחיק אותו‪.‬‬
 ‫פרק ‪13‬‬

‫מיקולאי‬
‫אומנם נהניתי לגרום למשפחת גריפין להתייסר מרוב מתח‪ ,‬אבל הגיע‬
‫הזמן לעבור לשלב הבא בהתעללות הנפשית שהכנתי בשבילם‪.‬‬
‫החלק הזה בתוכנית משרת שתי מטרות‪ :‬הראשונה‪ ,‬העונג שבסחיטת‬
‫כספם‪ .‬השנייה‪ ,‬ברית מובטחת עם אויב משותף‪.‬‬
‫קֹוליה קריסטוף הוא ראש המאפיה הרוסית בשיקגו‪ .‬המאפיה הרוסית‬
‫לא חזקה במערב התיכון כמו בחוף המערבי‪ .‬למעשה‪ ,‬הם איבדו נתח‬
‫משמעותי של הנכסים שלהם‪ ,‬כשהבוס הקודם נשלח לכלא לשתים־עשרה‬
‫שנים‪ .‬משטרת שיקגו החרימה נשק רוסי באיכות גבוהה בשווי שמונה‬
‫מיליון דולר‪ ,‬כולל אקדחים תת־ימיים ורובי תת־מקלע קלצ'ניקוב חדשניים‪.‬‬
‫אני יודע את זה‪ ,‬כי אחד מארגזי הרובים המשומנים להפליא‪ ,‬שהוברחו‬
‫לשיקגו‪ ,‬היה שייך לי אבל טרם נמסר לאנשיי‪.‬‬
‫המאפיה הרוסית מצאה את עצמה בלי רובים‪ ,‬בלי בוס‪ ,‬ועם מעט מאוד‬
‫כסף מזומן כדי להחזיר ללקוחות שלהם‪ ,‬שכבר שילמו מקדמה‪.‬‬
‫המאפיה הרוסית חייבת כסף לי ולעוד הרבה אנשים‪.‬‬
‫הם צריכים מזומנים‪ .‬אני צריך אנשים‪.‬‬
‫אנחנו יכולים לעזור זה לזה‪.‬‬
‫בתפנית אירונית להחריד‪ ,‬משפחות גריפין וגאלו ישלמו את העמלה כדי‬
‫להבטיח את הברית נגד עצמן‪.‬‬
‫התשלום יעשה בצורת כופר‪ ,‬בסך ארבעה־עשר מיליון דולר‪.‬‬
‫בחרתי את המספר‪ ,‬כי זה הסכום שמשפחות גריפין וגאלו יוכלו לגייס בלי‬
‫עיכובים מייגעים‪ .‬זה יכאב‪ ,‬אבל הם לא יפשטו רגל‪ .‬הם יסכימו לשלם את‬
‫הסכום הזה‪ ,‬שנראה מחיר הולם עבור נסה‪.‬‬
‫אני מכניס את קווצת השיער הגנובה לתוך המעטפה‪ ,‬יחד עם מכתב‬
‫הכופר‪.‬‬
‫אני בטוח שהוריה יזהו את צבע שערה החום הבהיר הייחודי לה‪ ,‬ואת‬
‫העובדה שהוא רך ולא צבוע‪ .‬אני חושב שיכולתי לזהות אותו בעצמי‪ ,‬אם‬
‫הייתי נתקל בו‪.‬‬
‫אני ממשש אותו בין אצבעותיי לפני שאני מכניס אותו למעטפה‪ .‬הוא‬
 ‫דומה לפיסת משי חיה ונושמת‪ ,‬אפילו שהופרד מבית הגידול הטבעי שלו‪.‬‬
‫המכתב מכיל הוראות ברורות וכולל איום‪:‬‬
‫כהוכחה שנסה בידינו‪ ,‬גזרנו חתיכה משערה‪ .‬אם לא תעבירו את הכופר‬
‫לידינו‪ ,‬החבילה הבאה שתקבלו תכיל את אחת מאצבעותיה‪ ,‬ואז את כל‬
‫היד‪ .‬בקופסה האחרונה תקבלו את הראש שלה‪.‬‬
‫חבל שלא אוכל לראות את פניהם מלאות הכאב כשיקראו את המכתב‪.‬‬
‫כיף לכתוב‪ ,‬פחות כיף לבצע‪ .‬אני נהנה לענות את הגריפינים ואת‬
‫הגאלואים‪ ,‬אבל אני לא מתענג על המחשבה לחתוך חלקים מנסה‪.‬‬
‫אני בספק אם אצטרך ללכת עד הסוף‪.‬‬
‫שתי המשפחות מחפשות אחר נסה בכל העיר‪ .‬הם שילמו אלפי דולרים‬
‫למודיעים וגם איימו והכו רבים אחרים‪ .‬הם פשטו על שניים מבתי המסתור‬
‫שלי ונקלעו לקטטה עם השומרים במועדון‪.‬‬
‫אבל הם לא מצאו דבר‪.‬‬
‫כי אני לא טיפש ולא מעסיק מלשנים או חיילים נחותים שיחשפו את‬
‫תוכניותיי‪.‬‬
‫הם חושדים בי‪ ,‬אבל הם לא יודעים בוודאות שאני חטפתי את נסה‪ .‬לכן‪,‬‬
‫כשאערב את הרוסים בכופר‪ ,‬הדבר יטשטש את העקבות עוד יותר‪.‬‬
‫אני מקציב לגריפינים עשרים־וארבע שעות לגייס את הכופר‪.‬‬
‫אני מוסיף למכתב הכופר גם טלפון חד־פעמי‪ ,‬כדי שאוכל לגלות להם‬
‫ברגע האחרון את מקום נקודת האיסוף‪ .‬אין לי כל כוונה להתמודד עם‬
‫רובה הצלפים של דנטה גאלו‪ ,‬או עם עשרות האנשים שלהם שיארבו לי‬
‫בנקודת המפגש‪ ,‬אם ברוב טיפשותי אספק להם מידע מוקדם בדבר‬
‫המיקום‪.‬‬
‫בכל זאת‪ ,‬אני מצפה שהם ישברו את החוקים‪ .‬הם גנגסטרים‪ ,‬אחרי‬
‫הכול‪ .‬אם אגרד את פני השטח המתורבתים שלהם‪ ,‬אמצא מתחת להם‬
‫אומץ‪.‬‬
‫הם מוכנים‪ ,‬בדיוק כמוני‪ ,‬לעשות הכול כדי להשיג את מבוקשם‪ .‬או כך‬
‫לפחות הם חושבים‪.‬‬
‫יונאש מבצע את השיחה‪ ,‬כי אין לו מבטא‪.‬‬
‫אני שומע את הד קולו הזעיר של פרגוס‪ .‬הוא משתדל להישמע מנומס –‬
‫הוא לא רוצה לסכן את הבת שלו‪ ,‬אבל אני יכול לשמוע את הזעם מבעבע‬
‫מתחת לפני השטח‪.‬‬
‫"לאן אתה רוצה שנביא את הכסף?" הוא שואל באיפוק‪.‬‬
‫"לבית הקברות גרייסלנד‪ ",‬משיב יונאש‪" .‬זה במרחק שלוש־עשרה דקות‬
‫נסיעה‪ ,‬אני אהיה נדיב ואתן לך חמש־עשרה‪ .‬תשלח שני אנשים במכונית‬
‫אחת ותביא את הטלפון‪ .‬השער ברחוב קלארק יהיה פתוח‪".‬‬
‫אנחנו כבר מחכים בבית הקברות‪ .‬שישה מאנשיי מוצבים בנקודות‬
‫תצפית‪ .‬קוליה קירסטוף הביא ארבעה מאנשיו‪.‬‬
‫פחות משתי דקות אחר כך‪ ,‬אנדריי שולח הודעה ומעדכן שרכב מנהלים‬
‫שחור של לינקולן עזב את האחוזה שעל גדות האגם‪ ,‬עם כלב השמירה‬
‫הנאמן ג'ק דופונט בתור נהג ועם קאלום גריפין במושב הנוסע‪ .‬כמו‬
‫שציפיתי‪ ,‬מרסל שולח הודעה דקה אחר כך‪ ,‬ומעדכן שדנטה ונירו גאלו‬
‫יצאו מביתם בעיר העתיקה‪ .‬הם נוהגים במכוניות נפרדות וככל הנראה‬
‫מלווים בכמה מהאנשים שלהם‪.‬‬
‫צפוי ביותר‪.‬‬
‫זה לא משנה‪ .‬צמצמתי את הנתיב כשפתחתי רק שער אחד לבית‬
‫הקברות‪ .‬בחודשי הסתיו והחורף‪ ,‬בית הקברות נסגר בארבע אחר‬
‫הצהריים‪ .‬יש לנו מספיק זמן לתפוס את שני השומרים שמפטרלים בבית‬
‫הקברות ולהציב את האנשים שלנו במקומם‪.‬‬
‫הרוסים הביאו גם את בת הערובה שלנו‪ .‬היא קשורה בידיה וברגליה‬
‫ולבושה באותם בגדים שנסה לבשה ביום החטיפה – סווטשירט‪ ,‬מכנסי‬
‫ג'ינס ואפילו את נעלי הסניקרס שלה‪ .‬שק בד שחור מכסה את ראשה‬
‫ושערה החום בהיר מציץ מלמטה‪.‬‬
‫אני בוחן אותה בעין מיומנת‪.‬‬
‫"נראה טוב‪ ",‬אני אומר לקוליה‪.‬‬
‫קוליה מחייך‪ ,‬חושף שיניים לבנות‪ .‬ניביו מחודדים‪ .‬עורו כהה יותר מעורו‬
‫של רוסי ממוצע‪ ,‬עם עיניים צרות מתחת לגבות עבות‪ .‬אולי הוא נצר‬
‫למשפחה מונגולית‪ .‬כמה מאנשי המאפיה הרוסית הם טטארים‪ .‬הוא צעיר‬
‫ובטוח בעצמו‪ .‬אני בספק אם המאפיה הרוסית תמשיך להסתבך תחת‬
‫הנהגתו‪ ,‬מה שאומר שהוא ואני נשוב להיות אויבים בקרוב‪.‬‬
‫אבל לעת עתה‪ ,‬אנחנו בני ברית‪ .‬אני שמח לאחד כוחות נגד אויבים‬
‫משותפים‪.‬‬
‫"איפה אתה רוצה אותה?" שואל קוליה‪.‬‬
‫אני מצביע על מקדש קטן בקצה האגם‪ .‬הוא נראה כמו מקדש יווני‬
‫מיניאטורי‪ .‬אפשר לראות מה קורה בתוכו דרך המרווחים בעמודי האבן‪.‬‬
‫"תניח אותה שם‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫בחרתי את בית הקברות ממניעים אסטרטגיים‪ .‬יש לו רק כניסה ראויה‬
‫אחת‪ ,‬עם חומות גבוהות מסביב‪ .‬הוא משתרע על פני חצי דונם‪ ,‬עם‬
‫שבילים מתפתלים‪ ,‬בין עצים עבותים ומצבות אבן‪ ,‬גדול וצפוף מספיק כדי‬
‫שיהיה קשה למצוא אותנו בלי הוראות מדויקות‪.‬‬
‫וכמובן‪ ,‬המוות מהדהד פה בכל פינה‪ .‬האיום הבלתי מושמע‪ ,‬שמוטב‬
‫למשפחת גריפין לשתף פעולה‪ ,‬אם הם לא רוצים שהבת הצעירה ביותר‬
 ‫במשפחה תישאר בבית הקברות לצמיתות‪.‬‬
‫קוליה יהיה זה שיאסוף את דמי הכופר‪ .‬הוא הסכים לכך‪ ,‬כי הוא לא‬
‫רוצה שהכסף יחמוק מידיו ולו לרגע אחד‪ .‬תשלום בתמורה על איחוד‬
‫הכוחות בינינו‪.‬‬
‫הסכמתי לכך‪ ,‬כי אני שמח להעביר את תשומת הלב של משפחת גריפין‬
‫מאנשיי לאנשיו של קוליה‪ .‬אם מישהו ייפגע‪ ,‬אני רוצה שאלה יהיו הרוסים‪.‬‬
‫אני חוזר לאחת מנקודות התצפית‪ ,‬בין העצים‪ .‬לכולנו יש אוזניות‪ .‬אני‬
‫רואה ושומע משם את החילוף‪.‬‬
‫ממש לא מפריע לי שאני דורך על גופות באישון לילה‪ .‬אני לא מאמין בגן‬
‫עדן או בגיהינום‪ ,‬ברוחות או בשדים‪ .‬אין סכנה במתים‪ ,‬כי הם חדלו‬
‫להתקיים‪ .‬אותי מטרידים רק החיים‪ .‬רק אלה שעלולים לעמוד בדרכי‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬אני לא כזה חסר תרבות שאיני יכול להעריך את יופיו של המקום‬
‫הזה‪ .‬עצי אלון ענקיים ועתיקים‪ .‬מצבות אבן‪ ,‬שנבנו בידי אחדים מטובי‬
‫הפסלים של שיקגו‪.‬‬
‫קבר אחד לוכד את עיניי במיוחד‪ ,‬כי הוא סגור כולו בזכוכית‪ ,‬כמו ארון‬
‫הקבורה של שלגיה‪ .‬אני מתקרב אליו כדי לזהות אותו בחשכה‪.‬‬
‫בתוך קופסת הזכוכית האנכית יושבת ילדה מאבן‪ ,‬בגודל אמיתי‪ .‬היא‬
‫לובשת שמלה‪ ,‬כובע תלוי בשרוכים על גבה‪ .‬היא יחפה ומחזיקה מטרייה‪.‬‬
‫על האבן חקוקות המילים‪:‬‬
‫אינז קלארק‬
‫‪1873-1880‬‬
‫נהרגה ממכת ברק‪,‬‬
‫בזמן ששיחקה בגשם‬
‫אני תוהה אם קופסת הזכוכית אמורה להגן על הפסל מפני סערות‬
‫נוספות‪.‬‬
‫אני מבין את הרגש‪ .‬חבל שהוא חסר טעם‪ .‬ברגע שאתה מאבד מישהו‬
‫אהוב‪ ,‬אי אפשר להגן עליו יותר‪.‬‬
‫התצפיתנים שלי משגיחים על כל פינה בבית הקברות‪ .‬הם מדווחים לי‬
‫כשקאלום גריפין מופיע בשער הראשי‪ ,‬וכעבור רגע‪ ,‬כשהאחים גאלו‬
‫עוברים בשדרות קנמור‪ ,‬בדרכם להתגנב מאחורי החומה האחורית‪.‬‬
‫אני מאותת ליונאש להתקשר לטלפון החד־פעמי‪ .‬הוא ינחה את קאלום‬
‫לכיוון האגם‪ ,‬בקצה הכי צפוני של בית הקברות‪.‬‬
‫"תביא את הכסף‪ ",‬מצווה יונאש‪" .‬כדאי שתמהר‪ .‬נותרו לך רק שלוש‬
‫דקות‪".‬‬
‫חיוני לשמור על לוח זמנים צפוף‪ .‬אני רוצה לסיים את העניין עוד לפני‬
‫שהגאלואים ימצאו את הדרך פנימה‪ .‬ואני רוצה שקאלום יהיה לחוץ מאוד‬
 ‫ומתוח‪ ,‬כדי שלא יוכל לחשוב בבהירות‪.‬‬
‫האגם הוא החלק הכי פתוח בבית הקברות‪ .‬הירח החצי מלא משתקף‬
‫במי האגם‪ ,‬מאיר את דמותו של קוליה קריסטוף‪ .‬הוא מעשן סיגריה‪ ,‬נושף‬
‫את העשן אל השמים‪ ,‬כאילו אין לו דאגות על הראש‪.‬‬
‫הוא בקושי מרים את ראשו‪ ,‬כשקאלום גריפין וג'ק דופונט מגיעים בריצה‬
‫על השביל‪ .‬כל אחד מהם נושא שני תרמילים כבדים בידיו‪ .‬גם מהמקום‬
‫שבו אני עומד‪ ,‬מתחת לעץ הערבה‪ ,‬אני רואה את הזיעה על פניהם‪.‬‬
‫קאלום מהנהן לג'ק‪ .‬הם זורקים את התיקים לרגליו של קוליה‪ .‬קוליה‬
‫מחייך חיוך שחושף את שיניו הלבנות‪ ,‬כשהוא שומע את קול חבטת‬
‫התיקים בקרקע‪.‬‬
‫הוא נד בראשו לאחד מאנשיו‪ .‬הרוסי כורע ברך‪ ,‬פותח את רוכסן‬
‫התיקים ובודק את תכולתם‪.‬‬
‫"שטרות לא מסומנים ובלי מכשירי מעקב‪ ,‬אני מניח‪ ",‬אומר קוליה‪.‬‬
‫"אני לא מהאף‪.‬בי‪.‬איי‪ ",‬עונה קאלום בבוז‪.‬‬
‫אני יכול לשמוע אותם באוזנייה‪ ,‬את קוליה חזק קצת יותר מקאלום‪.‬‬
‫החייל של קוליה מפשפש בתיקים‪ ,‬מוציא מטיל זהב לאישורו של הבוס‪.‬‬
‫"זה לא מזומן‪ ",‬מעיר קוליה בגבה מורמת‪.‬‬
‫"נתתם לנו רק עשרים־וארבע שעות‪ ",‬אומר קאלום‪" .‬זה מה שהיה לנו‬
‫בהישג יד‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬מיליון דולר בשטרות שוקלים שבעה קילו‪ .‬אתה‬
‫מצפה שנסחוב מאה קילו?"‬
‫"אה‪ ,‬אתם ילדים גדולים‪ .‬אתם יכולים להסתדר‪ ",‬מגחך קוליה‪.‬‬
‫"הכול שם‪ ",‬נובח קאלום בחוסר סבלנות‪" .‬איפה אחותי?"‬
‫"מאחוריך‪ ",‬אומר קוליה ומבטא כל הברה‪.‬‬
‫קאלום מסתובב‪ ,‬מבחין בגזרת הבלרינה הדקה של הילדה במקדש‪,‬‬
‫ששק הבד עדיין מכסה את פניה‪.‬‬
‫"כדאי מאוד שלא תהיה עליה ולו שריטה אחת‪ ",‬הוא מאיים‪.‬‬
‫"היא בדיוק באותו מצב כמו שלקחתי אותה‪ ",‬מבטיח קוליה‪.‬‬
‫"כשלקחת אותה?" מסנן קאלום‪" ,‬אתה מתכוון למיקולאי? איפה הוא‪,‬‬
‫בכלל? לא חשבתי שאתה נער שליחויות‪ ,‬קריסטוף‪".‬‬
‫קוליה מושך בכתפיו ושואף שאיפה אחרונה מהסיגריה שלו‪ .‬הוא מעיף‬
‫לתוך האגם את הבדל‪ ,‬ששולח אדוות על פני המים השקטים‪.‬‬
‫"זו הבעיה איתכם‪ ,‬האירים‪ ",‬הוא אומר בשקט‪" .‬מוקפים באויבים ולא‬
‫מפחדים לרכוש חדשים‪ .‬כדאי שתלמד להיות חברותי‪".‬‬
‫"לא מתיידדים עם טרמיטים‪ ,‬כשהם מכרסמים ביסודות שלך‪ ",‬אומר‬
‫קאלום בקרירות‪.‬‬
‫האוזנייה שלי מרשרשת כשאנדריי ממלמל‪" ,‬הגאלואים באים‪".‬‬
 ‫"צריך לזוז‪ ",‬אני אומר לקוליה‪.‬‬
‫פניו מזדעפות‪ ,‬כי הוא חיכה לריב עם קאלום והוא לא אוהב לקבל ממני‬
‫הוראות‪.‬‬
‫אבל הוא רוצה את הכסף‪ .‬אז הוא מסמן לאנשיו‪ ,‬והם אוספים את‬
‫התיקים‪.‬‬
‫"נתראה בקרוב‪ ",‬אומר קוליה לקאלום‪.‬‬
‫"ועוד איך‪ ",‬נוהם קאלום‪.‬‬
‫הרוסים לוקחים את הכופר וממהרים אל השער הראשי‪.‬‬
‫קאלום נד בראשו אל ג'ק דופונט ומסמן לו לעקוב אחרי הרוסים‪.‬‬
‫קאלום מסתובב לכיוון ההפוך ורץ אל המקדש‪.‬‬
‫אני אומר בשקט למרסל‪" ,‬ג'ק דופונט הולך לכיוונכם‪ .‬תנו לרוסים‬
‫לעבור‪ .‬ואז תשספו את גרונו‪".‬‬
‫אני צופה בקאלום פוצח בריצה על הדשא הגבוה על שפת המים‪ ,‬דוהר‬
‫אל המקדש‪.‬‬
‫אני שומע את צעקותיו‪" ,‬נסה! אני כאן! את בסדר?"‬
‫אני שומע את הצרידות בקולו ורואה את כתפיו נשמטות בהקלה‪,‬‬
‫כשהבחורה מסתובבת לעברו עם הכיסוי על ראשה ובידיים קשורות‬
‫מאחורי גבה‪.‬‬
‫דנטה ונירו גאלו מגיעים בדיוק בזמן לחזות במפגש המחודש‪ .‬הרובה של‬
‫דנטה תלוי על כתפו‪ .‬נירו צמוד מאחור‪ ,‬מחפה עליו‪ .‬הם מפלסים את‬
‫דרכם בין העצים מהצד השני של המקדש‪.‬‬
‫כולנו מסתכלים על קאלום שמסיר את שק הבד מראשה של הבחורה‪.‬‬
‫וחושף את פניה המבועתות של סרינה בריגליו‪.‬‬
‫שערה‪ ,‬שנצבע זה עתה‪ ,‬גולש על כתפיה‪ .‬הרוסים הרסו הכול – שערה‬
‫חום ועכור‪ ,‬אבל היא הייתה רחוקה מדי וקאלום לא הבחין בכך‪.‬‬
‫הרוסים חטפו אותה אחר הצהריים מחוץ לדירה שלה בשדרות מגנוליה‪.‬‬
‫נתתי להם את הבגדים של נסה‪ ,‬שהתאימו לה בדיוק‪ .‬לכל רקדניות הבלט‬
‫יש אותו מבנה גוף דקיק‪.‬‬
‫מסקרה נוזלת על לחייה‪ ,‬משעות של בכי‪ .‬סרינה מנסה לומר משהו‬
‫לקאלום‪ ,‬אבל פיה חסום‪.‬‬
‫פניו של קאלום משדרות זעם ואכזבה‪ .‬אם הוא היה כוכב‪ ,‬הוא היה‬
‫סופרנובה‪.‬‬
‫הוא נוטש את הבחורה במקדש ולא טורח אפילו להתיר את ידיה‬
‫מהקשרים‪ .‬דנטה גאלו עושה זאת במקומו‪.‬‬
‫קאלום דוהר לכיוון השער הראשי‪ ,‬מנסה לרדוף אחרי הרוסים‪.‬‬
‫אני מרים את הרובה שלי ועוקב אחרי האחים גאלו דרך הכוונת‪.‬‬
‫דנטה נמצא במרכז הכוונת‪ .‬הוא רוכן אל סרינה ומוציא את המחסום‬
‫מהפה שלה‪ .‬הוא בגבו אליי‪ .‬יכולתי לתקוע כדור בעורפו ולפגוע בעמוד‬
‫השדרה שלו‪ .‬הוא זה שלחץ על ההדק‪ ,‬כשירה בטיימון‪ .‬יכולתי להרוג אותו‬
‫כאן ועכשיו‪.‬‬
‫אבל יש לי תוכניות אחרות לגבי דנטה‪.‬‬
‫אני מוריד את הרובה‪ ,‬מקיף את האגם ועוקב אחרי קאלום גריפין‪.‬‬
‫אני שומע את הזעקה שלו כשהוא מגלה את גופת הנהג שלו‪ .‬הם למדו‬
‫יחד בבית הספר‪ ,‬או כך סיפרו לי‪ .‬מרסל שיסף את גרונו והשאיר את ג'ק‬
‫דופונט לדמם‪ ,‬שמוט על מצבה בצורת צלב‪.‬‬
‫אני משער שקאלום יצטרך לנהוג בעצמו מעכשיו‪.‬‬
‫"בוס‪ ,‬אתה בא?" אומר אנדריי באוזני‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני אומר‪" .‬אני בדרך‪".‬‬
 ‫פרק ‪14‬‬

‫נסה‬
‫כל הגברים נעלמו היום מהבית‪.‬‬
‫אני לא יודעת לאן הם הלכו‪ .‬אבל התרגלתי כבר לקולות הגניחה‬
‫והחריקה של האחוזה הישנה‪ ,‬כך שאני יכולה לזהות אותם ולדעת מתי‬
‫נעלמו קולות הצעדים והדלתות הנטרקות והשיחות בפולנית והצחוקים‬
‫הגבריים‪ ,‬ושנשארתי לבד‪.‬‬
‫קלרה עדיין כאן‪ .‬אני שומעת את שואב האבק פועל ואחר כך אני‬
‫שומעת אותה שרה בקומת הכניסה‪ ,‬בזמן שהיא מנקה אבק‪ .‬זה הסימן‬
‫שהחיה הלך – היא לא הייתה שרה בנוכחותו‪.‬‬
‫הם הפסיקו לנעול את הדלת שלי‪ .‬אני מתגנבת למטה‪ ,‬אל קומת‬
‫הכניסה‪ ,‬לבדוק את שאר דלתות הבית‪ .‬אי אפשר לפתוח אותן‪ ,‬הן נעולות‪,‬‬
‫כולל הדלת בחממה שנפתחת אל הגן‪ .‬אני לא אוכל לצאת בלי מפתח‪.‬‬
‫צפיתי את זה‪ ,‬אבל אני תוהה איפה המפתחות‪ .‬בטח לכל הגברים יש‬
‫מפתח‪ .‬סביר להניח שגם לקלרה‪.‬‬
‫אני יכולה להפתיע אותה בזמן שהיא שואבת‪ .‬להטיח אגרטל בראשה‪.‬‬
‫אני מדמיינת איך אני עושה את זה‪ ,‬כמו דמות מתוך סרט‪ .‬אבל יודעת‬
‫שלא אוכל לעשות זאת לעולם‪.‬‬
‫אני לא רוצה לפגוע בקלרה‪ .‬היא נחמדה אליי‪ ,‬עד כמה שהיא יכולה‬
‫בגבולות האפשר‪ .‬היא לימדה אותי לא מעט פולנית‪ .‬והיא מגינה עליי מפני‬
‫יונאש‪ .‬שמעתי אותה מתווכחת איתו במסדרון לילה אחד‪ ,‬אחרי שהלכתי‬
‫לישון‪ .‬הוא נשמע שיכור ובלע מילים‪ .‬היא הייתה ברורה ועיקשת‪ .‬אני לא‬
‫יודעת מה הוא ניסה לעשות‪ ,‬אבל היא לא נתנה לו להיכנס לחדר שלי‪.‬‬
‫היא אמרה‪ּ" ,‬פֹוְבֶים מיקולאי!" ואני די בטוחה שזה אומר‪" ,‬אני אספר‬
‫למיקולאי‪".‬‬
‫אם אברח בזמן שקלרה אמורה לשמור עליי‪ ,‬הם בטח יענישו אותה‪ .‬אני‬
‫יודעת שהם כורתים פה אצבעות על ימין ועל שמאל‪ .‬אסור שזה מה‬
‫שיקרה לקלרה‪.‬‬
‫אז אני חוזרת לאגף המזרחי‪ .‬אולי אמצא ספר חדש בספרייה‪ .‬חיפשתי‬
‫כבר בחדר הקריאה הקטן שבאגף שלי וגם בספרייה הגדולה שבקומת‬
 ‫הכניסה‪.‬‬
‫בסך הכול‪ ,‬יש אלפי ספרים שאני יכולה לקרוא‪ :‬סיפורת ועיון‪ ,‬קלאסיקות‬
‫ורומנים עכשוויים‪ .‬רוב הספרים באנגלית‪ ,‬אבל יש גם רומנים בצרפתית‬
‫ושירה בגרמנית ועותק בשני כרכים של דון קישוט בספרדית‪.‬‬
‫מישהו כנראה הוסיף ספרים לאוסף‪ ,‬כי יש כאן הרבה ספרים מתורגמים‬
‫לפולנית וגם יצירות מקוריות כמו ללקה מאת בולסלב פרוס וצ'וקאס של‬
‫זופיה נלקובסקה‪ ,‬שקראתי באחד משיעורי הספרות שלי‪.‬‬
‫אני מפספסת את כל השיעורים באוניברסיטה וגם את כל שיעורי‬
‫הריקוד‪ .‬משונה לחשוב על חבריי ללימודים‪ ,‬שמסתובבים ברחבי הקמפוס‪,‬‬
‫לומדים ומגישים עבודות כמו תמיד‪ ,‬בזמן שאני מושעית מכל פעילות‪ .‬אני‬
‫מרגישה שאני נמצאת פה כבר שנים‪ ,‬על אף שעברו רק שבועיים‪.‬‬
‫אם המצב הזה יימשך עוד זמן רב‪ ,‬לא אוכל להשלים פערים‪ .‬איכשל‬
‫בלימודים‪.‬‬
‫ברור שאם החיה יהרוג אותי‪ ,‬כבר לא יהיה חשוב שפספסתי לימודים‪.‬‬
‫אני עוברת על הספרים בחדר הקריאה הקטן‪ ,‬מעבירה את אצבעותיי‬
‫על שדרות הספרים המאובקים‪ .‬עידן התמימות‪ ,1984 ,‬מלכוד ‪,22‬‬
‫הבובה‪...‬‬
‫אני נעצרת‪ .‬הבובה היא הגרסה באנגלית לספר ללקה‪.‬‬
‫אני שולפת אותו מהמדף ומדפדפת בו‪ .‬אני דוחפת את הספר מתחת‬
‫לזרועי ורצה לקומת הכניסה‪ ,‬שם אני מחפשת על המדפים אחר גרסת‬
‫המקור בפולנית‪ .‬הנה הוא – ללקה בכריכת עור קשה‪ ,‬שעליה מוטבע‬
‫הדפס פרחוני‪ .‬עכשיו יש לי אותו ספר בשתי שפות‪.‬‬
‫ליבי הולם מהריצה ומההתרגשות על מה שמצאתי‪ .‬אני לוקחת את‬
‫הספרים בחזרה לחדר‪ ,‬נשכבת על המיטה ובודקת אותם‪ .‬אני מניחה‬
‫אותם זה לצד זה ופותחת את שניהם בפרק הראשון‪:‬‬
‫בתחילת שנת ‪ ,1878‬כאשר עסקו הפוליטיקאים בחוזה השלום בסן‬
‫סטפנו‪ ,‬בבחירת האפיפיור החדש או בסיכויים לפרוץ מלחמה באירופה‪,‬‬
‫גילו סוחרי ורשה ומשכיליה‪ ,‬אלה שהתרכזו בקטע מסוים של רחוב‬
‫ְקָרקֹוְבְסֶקה פְֶּשדְמֶיְשֶצ'ה‪ ,‬עניין רב בעתידה של חנות הסדקית שנשאה את‬
‫השם י' מינצל ו‪-‬ס' ווקולסקי‪ .1‬הנה זה‪ :‬אותה פסקה‪ ,‬פעם באנגלית ואז‬
‫בפולנית‪ .‬אני יכולה לקרוא משפט אחר משפט ולהשוות בין השניים‪ .‬זה‬
‫לא דומה לספר לימוד‪ ,‬אבל הכי טוב שאפשר‪ .‬עמודים על עמודים של‬
‫משפטים שאני יכולה להשוות ביניהם וללמוד תחביר ולהרחיב את אוצר‬
‫המילים שלי‪.‬‬
‫פולנית היא שפה קשה להחריד‪ ,‬אבל כבר ידעתי את זה מהשיחות שלי‬
‫עם קלרה‪ .‬חלק מהצלילים דומים כל כך שקשה להבדיל ביניהם‪ ,‬כמו‪ ś ,‬ו‪-‬‬
 ‫‪ ,sz‬שלא לדבר על התחביר ועל סדר המילים ההפוך מאנגלית‪.‬‬
‫אבל יש לי את כל הזמן שבעולם לעבוד על זה‪.‬‬
‫אני שוכבת רוב היום במיטה‪ ,‬עוברת על הפרק הראשון של הספר‪ ,‬בשתי‬
‫השפות‪ .‬לבסוף‪ ,‬כשעיניי כואבות וראשי מוצף במידע‪ ,‬אני עוצרת‪.‬‬
‫רק כשאני סוגרת את הספרים‪ ,‬קלרה נכנסת אל החדר‪ ,‬נושאת את מגש‬
‫ארוחת הערב‪ .‬אני מחביאה את הספרים בחופזה מתחת לכרית‪ ,‬למקרה‬
‫שתשים לב מה אני זוממת‪.‬‬
‫"דֹוְּבֶרה ויצ'ר‪ ",‬אני אומרת‪' .‬ערב טוב'‪.‬‬
‫היא מחייכת חיוך קטן ומניחה את המגש על השולחן‪.‬‬
‫"דוברה ויצ'ר‪ ",‬היא עונה בהגייה טובה בהרבה משלי‪.‬‬
‫"איפה כולם?" אני שואלת אותה בפולנית‪ .‬למעשה‪ ,‬אני שואלת אותה‪,‬‬
‫"ְגְד ֶז'ה ֵמְשֵטְז'ני?" או 'איפה הגברים'? עדיף להתרכז בכוונת המשפט‬
‫ולהתעלם מהעובדה שיש לי יכולות מילוליות של איש מערות‪.‬‬
‫קלרה מבינה אותי‪ .‬היא מביטה בחטף לכיוון הדלת‪ ,‬כאילו הם עלולים‬
‫לחזור בכל רגע‪ .‬אז היא מנערת את ראשה ואומרת‪" ,‬נייה ויים‪' ".‬אני לא‬
‫יודעת'‪.‬‬
‫אולי היא באמת לא יודעת‪ .‬אני בספק אם מיקולאי נותן למשרתת שלו‬
‫עותק מלוח הזמנים שלו‪ .‬אבל קלרה חכמה‪ .‬אני מוכנה להישבע שהיא‬
‫יודעת מה קורה פה‪ ,‬הרבה יותר ממה שהגברים חושבים שהיא יודעת‪ .‬היא‬
‫רק לא רוצה לגלות לי‪ .‬כי אין טעם‪ .‬כי רק נסתבך בצרות‪.‬‬
‫אני יושבת מול המגש‪ ,‬העמוס‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬ביותר אוכל ממה שאני יכולה‬
‫לאכול‪ .‬יש עוף צלוי ברוזמרין‪ ,‬תפוחי אדמה בלימון‪ ,‬ברוקולי מוקפץ‪,‬‬
‫לחמניות טריות וצלחת קטנה עם משהו שנראה כמו קינוח‪.‬‬
‫הארוחות נפלאות תמיד‪ .‬אני מצביעה על המגש ואומרת‪" ,‬טה רוביש?"‬
‫את הכנת?‬
‫קלרה מהנהנת‪" .‬טאק‪ ".‬כן‪.‬‬
‫הידיעה שקלרה טרחה לבשל את הארוחות מעוררת בי רגשי אשמה על‬
‫כל הפעמים שסירבתי לאכול‪.‬‬
‫"האוכל שלך מדהים‪ ",‬אני אומרת באנגלית‪" .‬את צריכה להיות שפית‪".‬‬
‫קלרה מושכת בכתפיה ומסמיקה‪ .‬היא שונאת כשאני מחמיאה לה‪.‬‬
‫"את מזכירה לי את אלפרד‪ ",‬אני אומרת לה‪" .‬את מכירה את אלפרד‪,‬‬
‫מבטמן? הוא טוב בכל מה שהוא עושה‪ .‬כמוך‪".‬‬
‫קלרה מחייכת את חיוך המונה ליזה שלה – לא ברור‪ ,‬אבל אני מקווה‬
‫שהיא מרוצה‪.‬‬
‫"צֹו טֹו ֵיסט?" אני שואלת אותה ומצביעה על צלחת הקינוח‪.‬‬
‫הוא נראה כמו קרפ מקופל‪ ,‬שבזקו עליו אבקת סוכר‪.‬‬
 ‫"נלשניקי‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫אני חותכת חתיכה‪ ,‬על אף שעוד לא סיימתי לאכול את ארוחת הערב‪.‬‬
‫יש לו טעם של קרפ‪ ,‬עם מילוי של קרם גבינה מתוק‪ .‬למעשה‪ ,‬הוא טוב‬
‫יותר מכל קרפ שטעמתי אי פעם – עבה יותר וטעים יותר‪.‬‬
‫"ְֵפְשָנה!" אני אומרת בהתלהבות‪ .‬טעים מאוד!‬
‫היא מחייכת‪.‬‬
‫"מוי אּולּוְְּביֹונֶה‪ ",‬היא אומרת‪' .‬האהוב עליי'‪.‬‬
‫כשאני מסיימת לאכול‪ ,‬אני מחפשת את בגד הגוף שלי‪ .‬אני רוצה‬
‫להחליף בגדים‪ ,‬כדי שאוכל להתאמן בריקוד לפני השינה‪.‬‬
‫אני מוצאת את בגד הגוף שלי נקי ומקופל בתוך שידת המגירות‪ .‬אבל‬
‫אני לא רואה את הבגדים האחרים שלי – הסווטשירט‪ ,‬מכנסי הג'ינס ונעלי‬
‫הסניקרס‪.‬‬
‫"ְגְד ֶז'ה סו מוייה אוברנייה?" אני שואלת את קלרה‪.‬‬
‫קלרה מסמיקה ולא מסתכלת לי בעיניים‪.‬‬
‫"יסט דוז'ו אוברן‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬מצביעה על הארון ועל שידת המגירות‪.‬‬
‫יש מספיק בגדים‪.‬‬
‫כמה מוזר‪ .‬למה היא לקחה לי את הבגדים?‬
‫טוב‪ ,‬לא משנה‪ .‬אני צריכה בעיקר את בגד הגוף‪.‬‬
‫הלוואי שהיו לי נעלי פוינט אמיתיות‪ .‬זה בסדר לרקוד יחפה‪ ,‬אבל אני לא‬
‫יכולה להתאמן כמו שצריך‪ .‬אני צריכה גם מקום מתאים יותר בשביל זה‪.‬‬
‫אחרי שאני מחליפה בגדים‪ ,‬אני מחפשת באגף שלי חדר טוב יותר‬
‫שאוכל לרקוד בו‪ .‬אף אחד לא מגיע לאגף המזרחי‪ ,‬חוץ מקלרה וממני‪.‬‬
‫התחלתי לחשוב עליו כעל המקום שלי‪ ,‬אם כי מיקולאי אף פעם לא‬
‫באמת אמר שאני יכולה להשתמש בשאר החדרים‪.‬‬
‫אחרי שאני בודקת את כל החללים‪ ,‬אני חושבת שחדר האומנות הוא‬
‫המתאים ביותר‪ .‬יש בו הכי הרבה אור טבעי והכי פחות רהיטים שיפריעו‪.‬‬
‫אני מארגנת אותו מחדש במשך קרוב לשעה‪ ,‬כדי שיתאים למטרותיי‪ .‬אני‬
‫מרכזת את כל הכיסאות והשולחנות בצד אחד‪ ,‬מגלגלת את השטיחים‬
‫העתיקים וחושפת את רצפת העץ‪ .‬אני עורמת את כני הציור ואת‬
‫הקנבסים ומפנה את כל ציוד האומנות שרובו הרוס בכל מקרה –‬
‫שפופרות צבע יבש‪ ,‬מברשות ושאריות פחם‪.‬‬
‫עכשיו יש לי הרבה מקום‪ .‬אבל עדיין אין לי את הדבר הכי חשוב‪.‬‬
‫אני יורדת למטה‪ ,‬מחפשת את קלרה‪ .‬היא במטבח‪ ,‬ממרקת את‬
‫המשטחים‪ .‬היא עוטה כפפות‪ ,‬להגן על ידיה‪ ,‬אבל אני יודעת שעורה צורב‬
‫בכל זאת מכל העבודה במקום הזה‪ .‬זו לא אשמתה שהוא עדיין מאובק‬
‫וקודר – זו עבודה רבה מדי בשביל בן אדם אחד‪ .‬צריך צבא שלם כדי‬
‫לשמור על המקום הזה נקי‪ .‬במיוחד כשדפוקים כמו יונאש ממשיכים‬
‫לבלגן אותו‪.‬‬
‫"קלרה‪ ",‬אני אומרת מהדלת‪" .‬פוטשבוייה מוזיקי‪ ".‬אני צריכה מוזיקה‪.‬‬
‫היא מזדקפת ופניה קצת זועפות‪.‬‬
‫אני חושבת שהיא כועסת שהפרעתי לה‪ ,‬אבל אז אני מבינה שהיא רק‬
‫חושבת‪.‬‬
‫כעבור כמה רגעים היא מסירה את הכפפות ואומרת‪" ,‬הודז ז'ה מנו‪".‬‬
‫בואי איתי‪.‬‬
‫אני הולכת בעקבותיה מהמטבח‪ ,‬דרך חדר הביליארד‪ ,‬אל מדרגות‬
‫אחוריות‪ ,‬לחלק בבית שלא ראיתי קודם‪ .‬האזור הזה פשוט ודחוס –‬
‫כנראה מה שהיה פעם מגורי המשרתים‪.‬‬
‫קלרה לוקחת אותי כל הדרך אל עליית הגג‪ ,‬שמתפרשת לכל אורכו של‬
‫החלק המרכזי של הבית‪ .‬זהו חלל עצום‪ ,‬עמוס באינספור ערימות של‬
‫קופסאות ורהיטים ישנים‪ .‬נראה שהוא גם מאכלס את חצי מאוכלוסיית‬
‫העכבישים במדינת אילינוי‪ .‬קורי עכביש ישנים משתלשלים מהתקרה עד‬
‫לרצפה‪ .‬קלרה מעיפה אותם בחוסר סבלנות‪ .‬אני הולכת אחריה ושומרת‬
‫על מרחק מכובד‪ ,‬כדי לא לפגוש בעכביש עם כזה מוסר עבודה‪.‬‬
‫קלרה נוברת בקופסאות‪ .‬אני מקווה שהיא יודעת מה היא מחפשת‪ ,‬כי‬
‫אנחנו יכולות לבלות פה אלפי שנים בלי לראות את הסוף‪ .‬אני רואה‬
‫שמלות כלה מצהיבות‪ ,‬ערימות של תמונות ישנות‪ ,‬שמיכות לתינוקות‬
‫סרוגות ביד‪ ,‬נעלי עור בלויות‪.‬‬
‫יש קופסה שלמה מלאה בשמלות משנות העשרים‪ ,‬עטופות בנייר עם‬
‫חרוזים ונוצות‪ .‬הן בטח עלו הון‪ .‬הן נראות כמו משהו שמציגים במוזיאון‪.‬‬
‫"חכי רגע‪ ",‬אני אומרת לקלרה‪" .‬אנחנו חייבות לבדוק את זה‪".‬‬
‫היא מפסיקה לחפש ואני פותחת את קופסת השמלות ומוציאה אותן‬
‫מנייר העטיפה‪.‬‬
‫קשה להאמין כמה השמלות האלה כבדות ומורכבות‪ .‬נראה שהן נתפרו‬
‫ביד ושבכל אחת מהן הושקעו מאות שעות עבודה‪ .‬הן עשויות מחומרים‬
‫שלא מוצאים בחנויות בימינו‪.‬‬
‫"אנחנו חייבות למדוד אחת‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫היא ממששת את ִאמרת אחת השמלות‪ .‬אפשר לראות שהיא מרותקת‬
‫בדיוק כמוני‪ ,‬אבל היא לא אחת ששוברת את החוקים‪ .‬השמלות נמצאות‬
‫כאן בבית ופירוש הדבר שהן שייכות לחיה‪.‬‬
‫לא אכפת לי למי הן שייכות‪ .‬אני הולכת למדוד אחת מהן‪.‬‬
‫אני מוציאה שמלה מקטיפה כחולה עם שרוולים ארוכים ורחבים‪ .‬מחשוף‬
‫הווי העמוק בחזית מגיע כמעט עד למותניים ונפגש עם חגורה משובצת‬
‫באבני חן‪ .‬אני לובשת אותה מעל לבגד הגוף והמומה עד כמה היא כבדה‪.‬‬
‫אני מרגישה כמו קיסרית‪ ,‬שצריכה משרתת שתסחוב את שובל השמלה‪.‬‬
‫קלרה מסתכלת על השמלה בעיניים פעורות‪ .‬אני רואה שהיא גם רוצה‬
‫למדוד אותה‪.‬‬
‫"קדימה‪ ",‬אני מפצירה בה‪" .‬אף אחד לא רואה אותנו‪".‬‬
‫היא נושכת את שפתה וחוככת בדעתה‪ .‬ואז היא פושטת במהירות את‬
‫מדי המשרתת הנוראים שלה‪ .‬אם יש הוכחה לכך שמיקולאי הוא מפלצת‪,‬‬
‫זו העובדה שהוא מכריח אותה ללבוש את הדבר הנורא הזה כל יום‪ .‬הם‬
‫נראים חמים ולא נוחים‪.‬‬
‫מתחת לבגדים יש לקלרה גוף נחמד דווקא‪ .‬היא נראית חזקה ובכושר‪,‬‬
‫בטח מכל ההרמות והקרצופים שהיא עושה כל יום‪.‬‬
‫היא מוציאה שמלה ארוכה ושחורה עם דוגמת חרוזים כסופים על‬
‫המחוך‪ .‬היא לובשת אותה ואני רוכסת את הרוכסן בגב‪ .‬אחר כך היא‬
‫מסתובבת‪ ,‬כדי שאוכל להתרשם ממנה‪.‬‬
‫השמלה פשוט נפלאה‪ .‬מחוך השמלה חצי שקוף‪ ,‬עם רשת שקופה ודקה‬
‫מעוטרת בכוכבים וירחים משובצים בבד החזה‪ .‬הבד נשפך על המותניים‬
‫ומכוסה בחגורה משתלשלת מכסף‪ ,‬כמו שרואים בשמלות מימי הביניים‪.‬‬
‫עם שערה ועיניה השחורות‪ ,‬קלרה נראית כמו קוסמת‪.‬‬
‫"ואוו‪ ",‬אני נושמת עמוק‪" .‬היא יפה כל כך‪".‬‬
‫אני מושכת את קלרה אל מראה ישנה ומאובקת‪ ,‬שנשענת על הקיר‪.‬‬
‫אני מנגבת את האבק בידי‪ ,‬כדי שהיא תוכל לראות את דמותה במראה‪.‬‬
‫קלרה בוהה בעצמה‪ ,‬מוקסמת בדיוק כמוני‪.‬‬
‫"קטו טו יסט?" היא אומרת בשקט‪ .‬מי זו?‬
‫"זאת את‪ ",‬אני צוחקת‪" .‬את קסומה‪".‬‬
‫השמלה שלי יפה‪ ,‬אבל של קלרה נתפרה בדיוק בשבילה‪ .‬לא היה בגד‬
‫שהתאים למישהו בצורה מושלמת כמו השמלה הזאת‪ .‬נדמה שהתופרת‬
‫הביטה אל העתיד וראתה בקלרה את המוזה שלה‪.‬‬
‫"את חייבת לשמור אותה‪ ",‬אני אומרת‪" .‬תיקחי אותה איתך הביתה‪ .‬אף‬
‫אחד לא יודע שהיא פה‪".‬‬
‫אני אומרת את זה באנגלית‪ ,‬אבל קלרה מבינה את רוח הדברים‪ .‬היא‬
‫מטלטלת את ראשה בפראות ונאבקת לפתוח את הרוכסן‪.‬‬
‫"נייה‪ ,‬נייה‪ ",‬היא אומרת ומושכת אותה מאחור‪" .‬זידימג' טו‪ ".‬תורידי‬
‫אותה‪.‬‬
‫אני עוזרת לה לפתוח את הרוכסן‪ ,‬לפני שהיא תקרע אותה‪ .‬קלרה‬
‫פושטת את השמלה‪ ,‬מקפלת אותה במהירות ומניחה אותה בחזרה‬
‫בקופסה‪.‬‬
 ‫"טו נייה דלה מנייה‪ ",‬היא מניעה את ראשה‪ .‬היא לא בשבילי‪.‬‬
‫אני מבינה שלא אצליח לשכנע אותה‪.‬‬
‫טרגי לחשוב שהשמלה הזאת מתפוררת כאן בעליית הגג‪ ,‬בלי שאף אחד‬
‫ילבש אותה‪ ,‬או יאהב אותה כמו קלרה‪ .‬אבל אני מבינה שהיא לא תוכל‬
‫ליהנות ממנה‪ ,‬מרוב דאגה שמיקולאי יגלה שלקחה אותה‪ .‬בכל מקרה‪,‬‬
‫אין לה לאן ללכת איתה‪ .‬לפי מה שאני יודעת‪ ,‬היא מבלה כאן את רוב‬
‫זמנה‪.‬‬
‫אנחנו מחזירות את השמלות בחזרה לקופסה וקלרה לובשת שוב את‬
‫המדים שלה‪ ,‬שמגרדים ומחממים מתמיד בהשוואה לשמלה המהממת‬
‫הזאת‪ .‬אחר כך היא עוברת על עוד עשרות קופסאות‪ ,‬עד שלבסוף היא‬
‫מוצאת את מה שחיפשה‪.‬‬
‫"טאם!" היא אומרת בשמחה‪.‬‬
‫היא גוררת החוצה קופסה ודוחפת אותה לידיי‪ .‬אני מתנודדת תחת כובד‬
‫משקלה‪ .‬היא פותחת את המכסה ולעיניי נגלות עשרות עטיפות דקות‬
‫במערבולת צבעים‪ .‬זו קופסה של תקליטים ישנים‪.‬‬
‫"יש כאן פטיפון?" אני שואלת‪.‬‬
‫היא מהנהנת‪" .‬נה דו‪ ".‬למטה‪.‬‬
‫אני לוקחת את התקליטים אל חדר הציור הישן וקלרה מביאה את‬
‫הפטיפון‪ .‬היא מציבה אותו בפינת החדר ומייצבת אותו על השולחן הקטן‬
‫שדחפתי לפינה‪ .‬הפטיפון עתיק כמו התקליטים וגם מאובק יותר‪ .‬קלרה‬
‫צריכה לנקות אותו במטלית אבק‪ .‬גם אחרי שהיא מחברת אותו לחשמל‪,‬‬
‫כדי לבדוק אם הוא עדיין מסתובב‪ ,‬אף אחת מאיתנו לא בטוחה שהוא‬
‫יעבוד‪.‬‬
‫אני שולפת את אחד התקליטים ומוציאה אותו מהשרוול המגן‪ .‬קלרה‬
‫מניחה אותו בזהירות על הצלחת ומעמידה את המחט במקומה‪ .‬נשמע‬
‫צליל רעש לבן‪ ,‬לא נעים‪ ,‬ואז‪ ,‬לשמחתנו ולהנאתנו‪ ,‬הוא מתחיל לנגן את‬
‫השיר “‪ ”All I Have to Do Is Dream‬של האחים אברלי‪.‬‬
‫שתינו צוחקות‪ .‬ידינו ופנינו מלאות אבק מעליית הגג‪ ,‬אבל החיוכים שלנו‬
‫זורחים מתמיד‪.‬‬
‫"ְּפרֹוֶשה ברדזו‪ .‬מוזיקה‪ ",‬אומרת קלרה‪ .‬בבקשה‪ .‬מוזיקה‪.‬‬
‫"ג'נקוייה צ'י‪ ,‬קלרה‪ ",‬אני אומרת‪ .‬תודה‪ ,‬קלרה‪.‬‬
‫היא מחייכת ומושכת בכתפיה הצנומות‪.‬‬
‫אחרי שהיא הולכת‪ ,‬אני בודקת את התקליטים שבקופסה‪ .‬רובם משנות‬
‫החמישים והשישים – לא סוג המוזיקה שאני רוקדת לצליליה בדרך כלל‪,‬‬
‫אבל זה טוב בהרבה מהדממה‪.‬‬
‫ויש גם כמה תקליטים של מוזיקה קלאסית‪ ,‬חלקם של מלחינים שלא‬
‫שמעתי עליהם מעולם‪ .‬אני משמיעה חלק מהתקליטים ומחפשת אחד‬
‫שיתאים למצב הרוח שלי‪.‬‬
‫בדרך כלל‪ ,‬אני נוטה לשמוע מוזיקה קצבית ועליזה‪ .‬אני שונאת להודות‬
‫בכך‪ ,‬אבל טיילור סוויפט היא הזמרת האהובה עליי כבר כמה שנים‪.‬‬
‫אין משהו דומה לזה בקופסה‪ .‬את רוב התקליטים אני לא מזהה בכלל‪.‬‬
‫עטיפה אחת לוכדת את עיניי‪ :‬ורד בודד על רקע שחור‪ .‬למלחין קוראים‬
‫אגלסי‪.‬‬
‫אני מחליפה את התקליט ומניחה את המחט במקומה‪.‬‬
‫המוזיקה לא דומה לדבר ששמעתי בעבר – מעוררת‪ ,‬צורמת‪ ...‬ובכל‬
‫זאת‪ ,‬מקסימה‪ .‬היא מזכירה לי את האחוזה הישנה הזאת‪ ,‬שחורקת‬
‫בלילות‪ .‬את קלרה בשמלה המכושפת‪ ,‬משתקפת במראה‪ .‬את הילדה‬
‫היושבת ליד שולחן ארוך לאור נרות‪ ,‬מול החיה‪.‬‬
‫היא מזכירה לי אגדות – אפלות ומפחידות‪ .‬אבל גם מפתות‪ .‬מלאות‬
‫בהרפתקאות‪ ,‬בסכנות ובקסם‪.‬‬
‫ריקודי הבלט האהובים עליי תמיד היו כאלה המבוססים על אגדות –‬
‫סינדרלה‪ ,‬מפצח האגוזים‪ ,‬היפהפייה הנרדמת‪ ,‬אגם הברבורים‪ ,‬פרח‬
‫האבן‪.‬‬
‫תמיד חלמתי שתהיה כוריאוגרפיה לבלט של האגדה האהובה עליי מכל‪:‬‬
‫היפה והחיה‪.‬‬
‫למה שלא תהיה?‬
‫אני יכולה ליצור אחת בעצמי‪.‬‬
‫יצרתי ריקודים לארבעה שירים בשביל ג'קסון רייט‪.‬‬
‫אני יכולה ליצור כוריאוגרפיה שלמה אם אני רוצה‪ ,‬מההתחלה ועד‬
‫הסוף‪ .‬כזאת שתהיה אפלה וגותית‪ ,‬מפחידה ויפה‪ ,‬בדיוק כמו הבית הזה‪.‬‬
‫אני יכולה לקחת את כל הפחדים שלי ואת הקסם וליצוק אותם לריקוד‪.‬‬
‫והוא יהיה מרהיב‪ .‬אמיתי יותר מכל דבר שעשיתי בעבר‪.‬‬
‫ג'קסון אמר שהעבודה שלי חסרת רגש‪ .‬אולי הוא צדק‪ .‬מה כבר הרגשתי‬
‫פעם?‬
‫עכשיו אני מרגישה‪ .‬כל מיני דברים‪ .‬בשבועיים שאני בשבי הרגשתי יותר‬
‫דברים מאי פעם‪.‬‬
‫אני מגבירה את עוצמת הקול בפטיפון ומתחילה לעבוד‪.‬‬
‫מתוך הבובה מאת בולסלב פרּוס (תרגום‪ :‬מרים בורנשטיין‪ .‬הוצאה‪ :‬כרמל‪ ,‬מנדלי)‬
 ‫פרק ‪15‬‬

‫מיקולאי‬
‫כשאני חוזר הביתה מבית הקברות‪ ,‬אני מצפה למצוא את האחוזה דוממת‬
‫וחשוכה‪.‬‬
‫אך כשאני נכנס לאולם המרכזי‪ ,‬אני שומע מוזיקה מתנגנת באגף‬
‫המזרחי‪.‬‬
‫נסה לא אמורה לשמוע מוזיקה‪ .‬אסרתי עליה להשתמש בטלפון‪,‬‬
‫במחשב וגם ברדיו‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אני שומע צלילים שאי אפשר לטעות בהם‬
‫של פסנתר וצ'לו‪ ,‬וגם קול טפיפות קלות של רגליה היחפות‪ ,‬על הרצפה‬
‫מעל לראשי‪.‬‬
‫כמו דג שנתפס בחכה‪ ,‬הצלילים מושכים אותי במעלה המדרגות עוד‬
‫לפני שאני מחליט לזוז‪ .‬אני הולך בעקבות הקולות‪ ,‬לא אל חדרה של‬
‫נסה‪ ,‬כי אם אל החדר שבו נהגה בתו של הברון להציג את הציורים‬
‫שציירה בצבעי מים‪.‬‬
‫אני מגיע אל פתח הדלת‪ ,‬עוצר ומביט‪.‬‬
‫נסה רוקדת‪ ,‬אבל מעולם לא ראיתי אותה רוקדת כך‪ .‬היא מסתובבת‬
‫סחור־סחור‪ ,‬כף רגלה המורמת מצליפה ברגל התומכת‪ ,‬זרועותיה פתוחות‬
‫ואז נמשכות בחוזקה אל גופה ומסובבות אותה מהר יותר‪.‬‬
‫היא נראית כמו מחליקה אומנותית על רצפת קרח‪ .‬אף פעם לא ראיתי‬
‫מישהו מתנועע בקלילות כזאת‪.‬‬
‫היא ספוגה זיעה‪ .‬בגד הגוף הבהיר שלה רטוב לגמרי וחושף בפניי כל‬
‫פרט מתחתיו‪ ,‬כאילו הייתה עירומה לגמרי‪ .‬פקעת השיער שעל ראשה‬
‫רופפת‪ ,‬קווצות שיער דבוקות לפניה ולצווארה‪.‬‬
‫היא ממשיכה להסתובב מהר יותר ויותר‪ ,‬מזנקת באוויר‪ ,‬צונחת על‬
‫הרצפה‪ ,‬מתהפכת ושוב קופצת‪.‬‬
‫אני מבין שהיא רוקדת סצנה ממופע כלשהו‪ .‬נדמה שהיא בורחת‬
‫ממשהו‪ ,‬מביטה לאחור מעבר לכתפה‪ .‬אחר כך היא נעצרת‪ ,‬חוזרת‬
‫למקום שבו התחילה ורוקדת שוב את אותו הריקוד‪.‬‬
‫היא מתאמנת‪ .‬לא‪ ,‬זה לא נכון – היא יוצרת משהו‪ .‬מדייקת אותו‪.‬‬
‫היא יוצרת כוריאוגרפיה לריקוד‪.‬‬
 ‫היא עוצרת ומתחילה מהתחלה‪.‬‬
‫הפעם היא מגלמת תפקיד אחר‪ .‬הפעם היא הרודף‪ ,‬שעוקב אחרי דמות‬
‫בלתי נראית על הבמה‪ .‬זה אמור להיות דואט – אבל היות שרק היא‬
‫נמצאת כאן‪ ,‬היא מבצעת את שני התפקידים‪.‬‬
‫הלוואי שיכולתי לראות מה היא רואה בתוך הראש שלה‪.‬‬
‫אני מצליח להבין רק חלקים ממנו‪ .‬אני רואה ריקוד שצומח מהרגש‪,‬‬
‫מלא בעוצמה‪ .‬אבל זו רק ילדה בחדר ריק‪ .‬היא רואה מסביבה עולם‬
‫שלם‪.‬‬
‫הוא מהפנט‪ .‬אני מתבונן בה כשהיא חוזרת על החלק הזה בריקוד‪ ,‬שוב‬
‫ושוב‪ ,‬לפעמים כציידת‪ ,‬לפעמים כטרף‪ .‬לפעמים היא חוזרת בדיוק על מה‬
‫שעשתה קודם ולפעמים משנה אותו קצת‪.‬‬
‫ואז התקליט מסתיים ושנינו חוזרים אל המציאות‪.‬‬
‫נסה מתנשפת‪ ,‬מותשת‪.‬‬
‫ואני עומד בדלת‪ ,‬בלי שיהיה לי מושג כמה זמן עבר‪.‬‬
‫היא מרימה את ראשה ורואה אותי‪ .‬גופה מתקשח וידיה מתרוממות אל‬
‫פיה‪.‬‬
‫"את מרגישה בבית‪ ,‬אני רואה‪".‬‬
‫היא דחפה את כל הרהיטים לקצה החדר וגלגלה את השטיחים‪ .‬היא‬
‫מסתכלת על הרצפה החשופה במבט אשם‪.‬‬
‫"הייתי צריכה מקום לריקודים‪ ",‬היא אומרת בקול חורק‪ .‬הגרון שלה‬
‫יבש‪ ,‬כי היא רקדה הרבה זמן‪.‬‬
‫"מה זה?" אני שואל‪.‬‬
‫"זה‪ ...‬משהו שאני מכינה‪".‬‬
‫"מה?"‬
‫"בלט‪".‬‬
‫"אני רואה‪ ",‬אני אומר בקצרה‪" .‬במה הוא עוסק?"‬
‫"זו אגדה‪ ",‬היא לוחשת‪.‬‬
‫ברור שזו אגדה‪ .‬היא כזאת ילדה‪.‬‬
‫אבל הריקוד לא היה ילדותי‪ .‬הוא שובה לב‪.‬‬
‫הפטיפון משמיע צליל חורקני‪ ,‬שמרמז על כך שהתקליט הסתיים‪ .‬המחט‬
‫קופצת על הוויניל החשוף‪ .‬אני חוצה את החדר‪ ,‬מרים את הזרוע ולוחץ‬
‫על המתג‪ ,‬כדי שהצלחת תפסיק להסתובב‪.‬‬
‫"איפה השגת את זה?" אני שואל‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬מצאתי את זה‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫היא שקרנית גרועה‪ .‬ברור שקלרה נתנה לה אותו‪ .‬הן היו לבד בבית‪.‬‬
‫חשדתי שקלרה מחבבת את האסירה שלנו‪ .‬זו בעיה שאני לא יכול‬
‫לפתור‪ .‬ידעתי שכל מי שיש לו לב יתקשה להתעלם מנסה הקטנה‬
‫והמתוקה‪ .‬אבל אני לא יכול לסמוך על אף אחד מהאנשים שלי שישמור‬
‫עליה‪ .‬היא יפה מדי‪ .‬גם ככה קשה מדי לשמור שלא יתקרבו לקלרה‪,‬‬
‫אפילו עם המדים הנוראים שלה‪ .‬נסה התמימה‪ ,‬בבגד גוף ומכנסיים‬
‫קצרים‪ ,‬היא פיתוי גדול שקשה לעמוד בפניו‪ .‬היה עליי לאסור עליהם‬
‫להיכנס לחדרה‪ .‬וגם אז‪ ,‬אני רואה איך הם מסתכלים עליה בכל מקום‬
‫שאליו היא הולכת‪ .‬במיוחד יונאש‪.‬‬
‫אני רוצה לחתוך לכל אחד מהם את הביצים‪.‬‬
‫נסה היא האסירה שלי‪ .‬רק אני יכול לגעת בה‪.‬‬
‫טיפת זיעה זעירה זולגת מפניה – אל צווארה‪ ,‬משם אל עצם החזה‪,‬‬
‫ונעלמת בין שדיה‪.‬‬
‫אני עוקב אחריה במבטי‪ .‬הבד השקוף של בגד הגוף שלה נצמד לשדיה‬
‫העגולים והקטנים‪ .‬אני רואה את העטרה המכווצת שלה ואת פטמותיה‬
‫החצופות מזדקרות מעט כלפי מעלה‪ .‬הן לא ורודות כמו שניחשתי – הן‬
‫בגוון חום בהיר‪ ,‬כמו הנמשים שעל לחייה‪ .‬הן רגישות כל כך‪ ,‬שהן מתקשות‬
‫ממש מול עיניי‪ ,‬רק מלהט מבטי‪.‬‬
‫עיניי ממשיכות לנדוד כלפי מטה‪ .‬אני רואה את הקווים הנמתחים על‬
‫בטנה השרירית ואת שקע הטבור שלה‪ .‬מתחתיו‪ ,‬את משולש הכוס שלה‬
‫ואפילו את קווי המתאר החיצוניים של שפתיה התחתונות‪ ,‬שרטובות מזיעה‬
‫כמו שאר חלקי גופה‪.‬‬
‫יותר מכול‪ ,‬אני יכול להריח אותה‪ .‬אני מריח את הסבון‪ ,‬את הזיעה‬
‫ואפילו את הכוס הקטן והמתוק שלה‪ ,‬שמדיף ניחוח מושק עדין‪.‬‬
‫הריח מעורר בי רעב‪.‬‬
‫האישונים שלי התרחבו כל כך‪ ,‬שאני יכול לראות כל פרט ופרט בגופה –‬
‫את טיפות הזיעה הקטנות מעל לשפה‪ .‬את הכתמים החומים בעיניה‬
‫הירוקות‪ .‬את הפלומה הסומרת על זרועותיה‪ .‬את השרירים הרועדים‬
‫בירכיה‪.‬‬
‫אני מרגיש שישנתי מאה שנים‪ ,‬ולפתע‪ ,‬בבת־אחת‪ ,‬התעוררתי לגמרי‪.‬‬
‫הזין שלי משתולל בתוך המכנסיים‪ .‬הוא קשה יותר מאי פעם – נוקשה‪,‬‬
‫פועם ומשתוקק לפרוץ החוצה‪.‬‬
‫אני רוצה את הילדה הזאת‪ .‬אני רוצה אותה כאן ועכשיו ומייד‪.‬‬
‫אני רוצה אותה כמו שלא רציתי אף אישה מעולם‪ .‬אני רוצה לנשק אותה‬
‫ולזיין אותה ולבלוע אותה‪.‬‬
‫היא מזהה את ההבעה על פניי‪ .‬עיניה פקוחות לרווחה והיא ממצמצת‪,‬‬
‫נטועה במקומה‪.‬‬
‫אני לופת באגרופי את שערה המיוזע‪ ,‬מטה את ראשה לאחור וחושף את‬
 ‫צווארה הארוך והחיוור‪.‬‬
‫אני מחליק את לשוני על צד צווארה‪ ,‬מלקק את הזיעה שלה‪ .‬היא זכה‬
‫ומלוחה ומתפוצצת לי על הלשון‪ .‬היא טעימה יותר מקוויאר‪ .‬אני בולע‬
‫אותה‪.‬‬
‫אחר כך אני מנשק אותה‪ .‬שפתיה מיובשות מהריקוד‪ .‬אני מלקק את‬
‫השפתיים האלה‪ ,‬טועם את עורה המלוח‪ ,‬ואז דוחף את לשוני אל פיה‬
‫ומלקק בו כל חלק – שיניים‪ ,‬לשון‪ ,‬חך‪ .‬אני שואף אל קרבי את הריח ואת‬
‫הטעם שלה‪ .‬אני מזיין את הפה שלה עם הלשון שלי‪.‬‬
‫לרגע היא קופאת בזרועותיי‪ ,‬מתוחה ונוקשה‪ .‬ואז‪ ,‬להפתעתי‪ ,‬היא נענית‬
‫לי ומנשקת אותי בחזרה‪ ,‬נשיקה נעדרת מיומנות וסגנון‪ ,‬אבל עם רעב‬
‫שכמעט תואם את רעבוני שלי‪.‬‬
‫אנחנו ננעלים זה על זה‪ ,‬אצבעותיי חופרות בבשרה‪ ,‬ידיה אוחזות בבד‬
‫חולצתי‪.‬‬
‫אין לי מושג כמה זמן זה נמשך‪.‬‬
‫אנחנו מתנתקים‪ ,‬נועצים מבט זה בזה‪ ,‬מבולבלים ממה שקרה כאן‬
‫הרגע‪.‬‬
‫דם מעטר את שפתה‪ .‬אני יכול לטעום אותו בפי‪ .‬אני לא יודע אם היא‬
‫נשכה אותי‪ ,‬או שאני נשכתי אותה‪.‬‬
‫היא נוגעת בשפתה ומביטה בכתם הדם על אצבעה‪ .‬ואז היא מסתובבת‬
‫ויוצאת מהחדר בריצה‪ ,‬מבועתת שאתפוס אותה‪.‬‬
‫אני לא הולך אחריה‪ .‬אני המום מדי מכדי לעשות זאת‪.‬‬
‫נישקתי אותה‪ .‬למה נישקתי אותה‪ ,‬לעזאזל?‬
‫לא הייתה לי כל כוונה לנשק את נסה‪ ,‬או בכלל לגעת בה‪.‬‬
‫מבין כל הדברים האיומים שעשיתי בחיי‪ ,‬ועשיתי הרבה‪ ,‬מעולם לא כפיתי‬
‫את עצמי על אישה‪ .‬אם יש לי גבול‪ ,‬כאן הוא עובר‪.‬‬
‫אז למה נישקתי אותה?‬
‫היא יפה‪ .‬אבל ישנן עוד אלפי נשים יפות בעולם‪.‬‬
‫היא תמימה‪ .‬אבל אני שונא את התמימות הזאת‪.‬‬
‫היא מוכשרת‪ .‬אבל איזה ערך יש לריקוד בעולם מלא ברוצחים ובגנבים?‬
‫אני שולף את הטלפון שלי מתוך דחף לבדוק מה איתה‪ ,‬כפי שאני עושה‬
‫לאחרונה לעיתים קרובות יותר‪ .‬אני מפעיל את המצלמה בחדר השינה‬
‫שלה‪ .‬יש שם רק מצלמה אחת המכוונת למיטה‪ .‬אני לא צופה בה‬
‫בשירותים או במקלחת‪ .‬אני לא מושחת עד כדי כך‪.‬‬
‫כצפוי‪ ,‬היא שוכבת על המיטה‪ ,‬עם הפנים כלפי מטה‪ .‬אבל היא לא‬
‫בוכה‪ ,‬כפי שציפיתי‪.‬‬
‫ממש לא‪ .‬היא עושה דבר שונה בתכלית‪.‬‬
‫היד שלה מונחת בין ירכיה והיא נוגעת בעצמה‪ .‬היא מלטפת את הכוס‬
‫הקטן והמתוק שלה באצבעותיה ומחככת את ירכיה במיטה‪ .‬היא עדיין‬
‫לבושה בבגד הגוף שלה‪ .‬אני רואה את השרירים העגולים של ישבנה‬
‫מתכווצים עם כל סיבוב אגן‪.‬‬
‫אלוהים אדירים‪ .‬הלב שלי מאיץ את פעימותיו ואני לא יכול להסיר את‬
‫עיניי מהמסך‪ .‬התמונה מופיעה בשחור־לבן וחדה מאוד‪.‬‬
‫אני רואה איך היא מושכת כרית ומניחה אותה בין רגליה‪ ,‬מתיישבת‬
‫ומשתפשפת בה‪ ,‬במקום ביד שלה‪ .‬היא מצמידה אותה בין ירכיה‪ ,‬אוחזת‬
‫בסדין ורוכבת על הכרית‪ ,‬כאילו הייתה גבר השוכב מתחתיה‪.‬‬
‫בלי ששמתי לב‪ ,‬הוצאתי את הזין שלי מהמכנסיים‪ .‬אני אוחז בו ביד אחת‪,‬‬
‫הטלפון ביד השנייה‪ .‬עיניי נעוצות במסך‪ .‬לא הייתי יכול להסיט את מבטי‬
‫גם אם חיי היו תלויים בכך‪.‬‬
‫אני צופה בנסה רוכבת על הכרית‪ ,‬כל שריר בגופה הדק והארוך‬
‫מתקשח – הכתפיים‪ ,‬החזה‪ ,‬הישבן‪ ,‬הירכיים‪ ,‬כולם מתכווצים הכי חזק‬
‫שאפשר‪ .‬ראשה נזרק לאחור ועיניה נעצמות‪ .‬אפילו בשחור־לבן אני רואה‬
‫את לחייה הסמוקות‪.‬‬
‫היא מתחילה לגמור ופיה נפער‪ .‬אני רואה את הצעקה הארוכה‬
‫והשקטה‪.‬‬
‫אני מתפוצץ בתוך ידי‪ ,‬בדיוק באותו רגע‪ .‬פליטה אחר פליטה של נוזל‬
‫זרע‪ ,‬מסונכרנות בדיוק עם תנועות מותניה של נסה‪ .‬אפילו לא הייתי צריך‬
‫לשפשף‪.‬‬
‫ברכיי כושלות תחתיי‪ .‬אני מכווץ חזק את הזין שלי‪ ,‬מנסה לא לגנוח‪.‬‬
‫האורגזמה סוחטת אותי ושואבת את כל כוחותיי‪.‬‬
‫אני ממשיך לבהות במסך בתווי פניה העדינים של נסה‪ ,‬בגזרתה הדקה‪.‬‬
‫היא נרגעת סוף־סוף‪ ,‬צונחת שוב על המיטה עם פניה כלפי מטה‪.‬‬
‫אני לא יכול להסיר ממנה את העיניים‪ .‬כל קו בגופה צרוב במוחי‪,‬‬
‫מקצות שערה ספוג הזיעה‪ ,‬דרך השכמות שמזכירות עצמות ציפור‪ ,‬ועד‬
‫לרגליה הארוכות‪.‬‬
‫אני לא יכול להתנתק ממנה‪.‬‬
 ‫פרק ‪16‬‬

‫נסה‬
‫אני מתעוררת בבוקר‪ .‬דביקה‪ ,‬מזיעה ומלאת בושה‪.‬‬
‫הזיכרונות שמציפים את מוחי הם בטח רק סיוטים‪ .‬הם חייבים להיות‪.‬‬
‫אין מצב שהנשיקה הראשונה שלי על פני האדמה הייתה עם החוטף‬
‫שלי‪.‬‬
‫לא יכול להיות שהתנהגתי בטיפשות כזאת‪.‬‬
‫ועוד לגעת בעצמי אחר כך!‬
‫אני נזכרת בכך ופניי מאדימות מרוב השפלה‪ .‬רצתי בחזרה לחדר כדי‬
‫להסתתר‪ .‬אבל הייתי נבוכה‪ ,‬המומה וכמהה לדבר מה עד כאב‪ .‬וכשהנחתי‬
‫את ידי שם‪ ,‬רק לשנייה‪ ,‬הרגשתי שאני נמסה‪ .‬ומייד הרגשתי עונג והקלה‬
‫וצורך עז להמשיך‪.‬‬
‫והאורגזמה ההיא‪...‬‬
‫אלוהים‪ .‬אפשר לקחת את כל הפעמים שנגעתי בעצמי בעבר‪ ,‬לטחון‬
‫אותן בבלנדר‪ ,‬להעלות אותן בחזקת עשר‪ ,‬וגם אז הן לא יגיעו למה‬
‫שחוויתי‪.‬‬
‫זה מטורף ובלתי אפשרי‪ ,‬כך שאין סיכוי שכל זה קרה באמת‪.‬‬
‫אני חוזרת ומזכירה זאת לעצמי בזמן שאני הולכת למקלחת‪ ,‬פושטת‬
‫מעליי את בגד הגוף הדוחה ומסבנת את עצמי קרוב לשעה‪ .‬אני משפשפת‬
‫כל סנטימטר‪ ,‬מנסה להיפטר מהתחושה שממשיכה לפעום בתוכי – את‬
‫תחושת ידיו שמשכו בשערי‪ .‬את טעם הפה שלו‪ ,‬כמו מלח וסיגריות ולימון‬
‫ודם‪ .‬החום המפתיע של שפתיו‪ .‬והאופן שלשונו החליקה על צווארי‪,‬‬
‫מציתה כל עצב במוחי‪ ,‬כמו במטח זיקוקים‪.‬‬
‫לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא!‬
‫שנאתי את זה‪ .‬לא אהבתי שום דבר ממה שהוא עשה לי‪ .‬זה היה נוראי‬
‫ומטורף וזה לא יקרה שוב לעולם‪.‬‬
‫אני יוצאת מהמקלחת‪ ,‬עוטפת את גופי במגבת ומנגבת בידי את המראה‬
‫המכוסה באדים‪ .‬פניי המבוהלות מביטות בי‪ ,‬שפתיי נפוחות ועיניי מביעות‬
‫אשמה‪.‬‬
‫אני לוקחת את מברשת השיניים ומצחצחת את הפה שלי באכזריות‪,‬‬
 ‫מנסה למחוק את הטעם שלו‪.‬‬
‫כשאני יוצאת מחדר האמבטיה‪ ,‬קלרה עומדת ליד המיטה שלי‪ .‬אני‬
‫פולטת צווחה קטנה‪.‬‬
‫"דז'ין דוברה!" היא אומרת בעליצות‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬אני אומרת בעגמומיות‪ ,‬מדוכאת מכדי להיות נחמדה‪.‬‬
‫היא מכווצת את שפתיה ומביטה לעברי‪ .‬אחרי שיצרנו אתמול את‬
‫הסטודיו הקטן לריקוד‪ ,‬בצורה מושלמת כל כך‪ ,‬היא ציפתה שאהיה‬
‫עליזה‪.‬‬
‫"פופאץ'!" היא אומרת ומצביעה על המיטה‪ .‬תראי!‬
‫היא כבר סידרה את המיטה‪ ,‬משכה את הכיסוי ותחבה אותו מתחת‬
‫למזרן‪ ,‬כמו תמיד‪ .‬עכשיו היא מפזרת על המיטה חלקים של בגדי ריקוד‪,‬‬
‫כולל בגדי גוף‪ ,‬טייטס‪ ,‬חותלות‪ ,‬גרביים ושני זוגות נעלי פוינט חדשות‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫אלה לא סתם בגדי ריקוד‪ .‬אלה בגדי גוף של יּומיקו ונעליים של‬
‫גרישקו‪ .‬החותלות הן חלק מהקולקציה החדשה של אלווה‪ .‬הן טובות‬
‫יותר ממה שיש לי בארון בבית‪ .‬אני מרימה את נעלי הפוינט ורואה שהן‬
‫בדיוק במידה הנכונה‪.‬‬
‫"מאיפה זה הגיע?" אני שואלת את קלרה חלושות‪" .‬את קנית את זה?"‬
‫היא מושכת בכתפיה ומחייכת‪.‬‬
‫יכול להיות שהיא קנתה אותם‪ ,‬אבל אני לא חושבת שהיא שילמה‬
‫עליהם‪ .‬לא שאני רוצה שתשלם – אני לא חושבת שהיא מרוויחה כל כך‬
‫הרבה כסף‪ .‬אבל האלטרנטיבה גרועה יותר‪ .‬מיקולאי אמר לה לקנות את‬
‫כל הדברים האלה? כי הרשיתי לו לנשק אותי?‬
‫אני מצטמררת‪ .‬אני רוצה להעיף הכול מהמיטה ולזרוק לאשפה‪.‬‬
‫אבל אני לא יכולה לעשות את זה‪ .‬קלרה נראית מרוצה מדי ומלאת‬
‫תקווה‪.‬‬
‫היא חשבה שאהיה מאושרת‪ ,‬אם יהיה לי בגד גוף טוב יותר מבגד הגוף‬
‫המרופט שלי‪.‬‬
‫"תודה‪ ,‬קלרה‪ ",‬אני מנסה לחייך‪.‬‬
‫אבל הבטן שלי מתהפכת‪.‬‬
‫אני מבולבלת מאוד‪ .‬רגע אחד אני חושבת שהחיה עומד להרוג אותי‪,‬‬
‫ומייד אחר כך הוא קונה לי מתנות‪ .‬אני לא יודעת מה גרוע יותר‪.‬‬
‫קלרה מסמנת לי למדוד את הבגדים‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬אני באמת לא רוצה לעשות את זה‪.‬‬
‫"טוטאי‪ ",‬היא מרימה מערכת בגדים אחת בשבילי‪ .‬בגד גוף בצבע לבנדר‬
‫עם מחשוף גדול בגב‪ ,‬חותלות סרוגות בצבע אפור וחולצת קרופ טופ‬
 ‫תואמת‪ .‬הם באמת יפים ובדיוק במידה‪.‬‬
‫אני מודדת אותם‪ ,‬מתפעלת מהבד הנמתח והאיכותי ומהעובדה שהכול‬
‫חדש ומתאים בדיוק‪.‬‬
‫קלרה עומדת ומחייכת בסיפוק‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬אני אומרת והפעם באמת מתכוונת לזה‪.‬‬
‫"אוקסווישֶצ'ה‪ ",‬היא אומרת‪ .‬כמובן‪.‬‬
‫היא הביאה לי ארוחת בוקר – דייסת שיבולת שועל‪ ,‬תותים ויוגורט‪ .‬וגם‬
‫קפה ותה‪ .‬אני מסיימת לאכול‪ ,‬הולכת ישר לסטודיו ומתחילה לעבוד‪.‬‬
‫אף פעם בעבר לא הרגשתי צורך לעבוד על פרויקט כמו עכשיו‪ .‬מיקולאי‬
‫לא הרס לי את הצורך הזה‪ ,‬כשהפריע לי אתמול‪ .‬להפך‪ ,‬הוא רק מילא‬
‫אותי ברעיונות‪ .‬אני לא רוצה להגיד שהוא נתן לי השראה‪ ,‬אבל הוא‬
‫בהחלט עורר בי רגשות שאוכל להשתמש בהם‪ .‬פחד‪ ,‬בלבול‪ ,‬חרדה‬
‫ואולי‪ ...‬מעט התעוררות‪.‬‬
‫אני לא נמשכת אליו‪ .‬ממש לא‪ .‬הוא מפלצת‪ ,‬ולא במובן הרגיל‬
‫כשחושבים על גנגסטרים‪ .‬אולי אני מגיעה ממשפחה של פושעים‪ ,‬אבל הם‬
‫לא אלימים אם הם לא חייבים‪ .‬אנחנו עושים מה שאנחנו עושים כדי‬
‫להתקדם בעולם ולא בשביל לפגוע באנשים‪ .‬מיקולאי נהנה מסבלם של‬
‫אחרים‪ .‬הוא מריר ונקמן‪ .‬הוא רוצה להרוג את כל מי שאני אוהבת‪.‬‬
‫לעולם לא אוכל להימשך לגבר כזה‪.‬‬
‫מה שקרה אתמול בלילה קרה רק בגלל שאני כלואה כבר שבועות‪ .‬סוג‬
‫של תסמונת שטוקהולם מעוותת‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬כשיהיה לי חבר – כשיהיה לי זמן‪ ,‬כשאפגוש מישהו נחמד – הוא‬
‫יהיה מתוק וירעיף עליי מחמאות‪ .‬הוא יביא לי פרחים ויפתח למעני את‬
‫הדלת‪ .‬הוא לא יפחיד אותי‪ ,‬או יכפה עליי את הנשיקות שלו‪ ,‬כאילו הוא‬
‫רוצה לטרוף אותי‪.‬‬
‫זה מה שאני חושבת‪ ,‬בעודי מחזירה את התקליט לפטיפון ומניחה את‬
‫המחט במקומה‪.‬‬
‫אבל ברגע שהמוזיקה הגותית המפחידה מתחילה להתנגן‪ ,‬המחשבות‬
‫שלי נודדות לכיוון אחר לגמרי‪.‬‬
‫אני מדמיינת נערה צעירה משוטטת ביער‪ .‬היא מגיעה לטירה‪ .‬פותחת‬
‫את הדלת ומתגנבת פנימה‪.‬‬
‫היא רעבה מאוד מאוד‪ .‬אז כשהיא מוצאת את חדר האוכל עם השולחן‬
‫הערוך‪ ,‬היא מתיישבת ואוכלת‪.‬‬
‫אבל היא לא היחידה שיושבת ליד השולחן‪.‬‬
‫מולה יושב יצור‪.‬‬
‫יצור עם עור כהה מנומר‪ .‬שיניים חדות וטפרים‪ .‬עיניים בהירות‪ ,‬כמו שבבי‬
 ‫קרח‪...‬‬
‫הוא גם זאב וגם חיה‪ .‬והוא רעב מאוד‪ .‬אבל לא לדברים שמונחים על‬
‫השולחן‪...‬‬
‫אני עובדת כל הבוקר וגם בזמן ארוחת הצהריים‪ .‬קלרה מניחה מגש‬
‫בתוך הסטודיו החדש שלי‪ .‬אני שוכחת מקיומו ומסתכלת עליו רק כשמרק‬
‫העוף כבר קר לגמרי‪.‬‬
‫אחרי ארוחת הצהריים אני קוראת קצת בספר ללקה ואז מתכננת לטייל‬
‫בגן‪ .‬כשאני חוצה את קומת הכניסה‪ ,‬אני שומעת את קולו הברור של‬
‫מיקולאי‪.‬‬
‫הוא שולח זרמים לגופי‪.‬‬
‫לפני שאני מבינה מה אני עושה‪ ,‬אני מאטה את צעדיי ומקשיבה‪ .‬הוא‬
‫פוסע מולי במסדרון‪ ,‬עם הבחור שחור השיער עם החיוך הנעים – מרסל‪.‬‬
‫אבל הוא עדיין לא מבחין בי‪.‬‬
‫אני מבינה יותר ויותר מה הם אומרים‪ .‬למעשה‪ ,‬המשפטים שלהם‬
‫פשוטים כל כך‪ ,‬שאני מבינה אותם היטב‪:‬‬
‫"רוסייניה סו שצ'שליבי‪ ",‬אומר מרסל‪ .‬הרוסים שמחים‪.‬‬
‫"אוקסווישצ'ה ז'ה סו‪ ",‬עונה מיקולאי‪" .‬דווייה דז'ז'י ספרביאיו‪ ,‬ז'ה‬
‫רוסנייניה סו שצ'שליבי‪ .‬וודקה אי פיניונזה‪ ".‬ברור שהם שמחים‪ .‬הרוסים‬
‫שמחים משני דברים – וודקה וכסף‪.‬‬
‫מיקולאי מבחין בי ונעצר‪ .‬עיניו בוחנות את הבגדים החדשים שלי‪ .‬אני‬
‫חושבת שאני רואה חיוך מרומז על שפתיו וזה ממש לא מוצא חן בעיניי‪.‬‬
‫"סיימת לעבוד היום?" הוא שואל בנימוס‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫"תני לי לנחש‪ ...‬טיול בגן‪".‬‬
‫מעצבן שהוא חושב שאני כזו צפויה‪ .‬הוא חושב שהוא מכיר אותי‪.‬‬
‫אני רוצה לשאול אותו איזה כסף הוא נתן לרוסים‪ ,‬רק כדי לראות את‬
‫המבט על פניו‪ .‬אני רוצה להראות לו שהוא לא יודע כל מה שקורה בתוך‬
‫הראש שלי‪.‬‬
‫אבל זה יהיה טיפשי ביותר‪ .‬אני לא רוצה שיגלה שאני לומדת לדבר את‬
‫השפה שלהם‪ ,‬כי זה הנשק היחיד שיש לי‪ .‬אסור לי להשתמש בו סתם כך‪.‬‬
‫אז אני מחייכת חיוך מאולץ ואומרת‪" ,‬בדיוק‪".‬‬
‫וכששני הגברים עומדים להמשיך בדרכם‪ ,‬אני מוסיפה‪" ,‬מיקולאי‪ ,‬תודה‬
‫על הבגדים החדשים‪".‬‬
‫אני רואה הבזק של הפתעה על פניו של מרסל‪ .‬הוא המום בדיוק כמוני‬
‫מכך שהחוטף שלי קונה לי מתנות‪.‬‬
‫לחיה ממש לא אכפת מה שנינו חושבים‪.‬‬
 ‫הוא רק מושך בכתפיו ואומר‪" ,‬הבגדים הישנים שלך היו מטונפים‪".‬‬
‫אחר כך הוא חולף על פניי כאילו אני לא קיימת‪.‬‬
‫יופי‪ .‬לא אכפת לי שהוא מתעלם ממני‪ ,‬כל עוד הוא שומר את הידיים‬
‫שלו לעצמו‪.‬‬
 ‫פרק ‪17‬‬

‫מיקולאי‬
‫מוזר לעקוב אחר הגברים שאתה רוצה להרוג‪.‬‬
‫אתה צופה בהם‪ ,‬עוקב אחריהם‪ ,‬לומד עליהם כל דבר‪.‬‬
‫במובנים מסוימים‪ ,‬אתה הופך להיות קרוב אליהם יותר מבני המשפחה‬
‫שלהם‪.‬‬
‫אתה לומד עליהם דברים שאפילו המשפחה שלהם לא יודעת‪ .‬אתה‬
‫מזהה את הרגלי ההימורים שלהם‪ ,‬רואה את הפילגשים שלהם‪ ,‬את‬
‫הילדים הלא חוקיים שלהם ולומד על אהבתם להאכיל ציפורים בלינקולן‬
‫פארק‪.‬‬
‫לא קל לעקוב אחרי דנטה גאלו וללמוד עליו‪.‬‬
‫כבן הבכור למשפחת גאלו‪ ,‬היה לו הכי הרבה זמן ללמוד מאנזו גאלו‪.‬‬
‫הוא הבן הבכור הטיפוסי – מנהיג‪ .‬בעל משמעת עצמית‪ .‬אחראי‪.‬‬
‫הוא גם זהיר כמו חתול‪ .‬נראה שהוא מריח כשמשהו אינו כשורה‪,‬‬
‫כשמישהו עוקב אחריו‪ .‬בטח ההכשרה הצבאית הפכה אותו לכזה‪ .‬אומרים‬
‫שהוא שירת שש שנים בעיראק – דבר יוצא דופן עבור מאפיונר‪ .‬הם לא‬
‫פטריוטים‪ .‬הם נאמנים למשפחה שלהם‪ ,‬לא למדינה‪.‬‬
‫אולי אנזו רצה שבנו יהיה חייל למופת‪ .‬או שאולי היה זה מרד נעורים‬
‫מצידו של דנטה‪ .‬אני רק יודע שעובדה זו מקשה למצוא את נקודת‬
‫התורפה שלו‪.‬‬
‫אין לו לוח זמנים קבוע‪ .‬הוא כמעט לא מסתובב לבדו‪ .‬ולמיטב ידיעתי‪,‬‬
‫אין לו הרגלים מגונים‪.‬‬
‫ברור שזה לא נכון‪ .‬אף אחד לא יכול לשלוט במעשיו בצורה כזאת‪.‬‬
‫אין ספק שהאחים שלו הם הנקודה הרגישה שלו‪ .‬אם הוא לא עובד‪ ,‬הוא‬
‫דואג לצורכיהם‪ .‬הוא אחראי לחלק הארי בניהול העסקים של אביו‪ .‬הוא‬
‫דואג שנירו גאלו יתרחק מצרות – מלאכה סיזיפית‪ ,‬מגוונת ואינסופית‪,‬‬
‫מאחר שנירו גם יצירתי וגם מופרע‪ .‬בשבוע אחד‪ ,‬נירו נקלע לקרב סכינים‬
‫מחוץ למועדון הלילה פריזמה‪ ,‬ריסק את מכונית השברולט בל אייר‬
‫העתיקה שלו בשדרות גראנד‪ ,‬ופיתה את אשתו של גנגסטר ויטנאמי אכזרי‬
‫במיוחד‪ .‬דנטה פותר את הבעיות האלה בדרכי נועם‪ ,‬בזמן שהוא מבקר‬
‫את אחיו הצעיר סבסטיאן בקולג' ואת אחותו אאידה במשרד של חבר‬
‫המועצה‪.‬‬
‫דנטה שלנו בחור עסוק‪.‬‬
‫בקושי יש לו זמן לשתות כוס בירה בפאב‪ .‬נראה שאין לו חברה‪ ,‬חבר‪ ,‬או‬
‫זונה מועדפת‪.‬‬
‫התחביב היחיד שלו הוא המטווח‪ ,‬בו הוא מתאמן בקליעה שלוש פעמים‬
‫בשבוע‪ ,‬דבר שככל הנראה מסביר את שישים־ושבעת ההרוגים מפלוג'ה‬
‫ועד מוסול‪ ,‬הנזקפים לזכותו‪.‬‬
‫אני משער שכך הוא הצליח לפגוע בטיימון ולירות לו שלושה כדורים‬
‫בחזה‪ .‬אימונים מביאים לשלמות‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬כשהרגתי שתי ציפורים במכה אחת – סחטתי כסף ממשפחת‬
‫גריפין ושילמתי לרוסים‪ ,‬אני רוצה לעשות אותו דבר גם עם דנטה‪ .‬אני‬
‫רוצה לדפוק אותו באופן מלכותי ובו בזמן לחסל עוד יריב‪.‬‬
‫אז בפעם הבאה שדנטה מבקר במטווח‪ ,‬אני שולח את אנדריי לגנוב את‬
‫אקדח הברטה מהתיק של דנטה‪ .‬זהו כלי הנשק שלו מהשירות הצבאי‪,‬‬
‫אחד הבודדים שאני בטוח שרכש באופן חוקי ורשם על שמו‪.‬‬
‫החלק הבא קצת בעייתי‪ .‬אני יודע שדנטה לא טיפש ולא יתפתה להיכנס‬
‫למארב מרצונו החופשי‪ ,‬אז אני חייב להביא את המארב אליו‪.‬‬
‫ביני ובין מפקד המשטרה אולי לא שוררים יחסי ידידות כמו שהיו לו עם‬
‫אבא שלי‪ ,‬אבל שניים משוטרי המקוף מקבלים ממני משכורת‪ :‬השוטרים‬
‫הרננדז ואו'מאלי‪ .‬אחד מהם אף פעם לא מכסה את ההימורים שלו על‬
‫קבוצת הקאבס‪ ,‬והשני משלם מזונות לשלוש נשים שונות‪.‬‬
‫אני מורה להם להחנות את מכונית הסיור שלהם במרחק בניין אחד‬
‫מביתה של משפחת גאלו‪ ,‬במרכזה של העיר העתיקה‪ .‬הם מחכים שם‬
‫בכל לילה במשך שבוע‪ ,‬עד שלבסוף‪ ,‬באחד הערבים‪ ,‬אנזו ונירו יוצאים‬
‫ודנטה נשאר לבד בבית‪.‬‬
‫זה הזמן להביא את הציפור השנייה‪.‬‬
‫ֶוולטון מילר הוא ראש הרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן בשיקגו – כלומר‪,‬‬
‫הוא הבחור שמחלק רישיונות למשקאות אלכוהוליים‪ ,‬או מבטל אותם –‬
‫כשידו הקטנה והשמנמנה לא נתקלת בשוחד שהולם את רצונותיו‪.‬‬
‫משנה לשנה הוא הופך חמדן יותר ויותר וסוחט ממני חמישה תשלומים‬
‫שונים על הברים ומועדוני החשפנות שלי‪.‬‬
‫בין מילר למשפחת גאלו יש חילוקי דעות‪ .‬למשפחת גאלו יש שתי‬
‫מסעדות איטלקיות ודנטה לא קיבל רישיון על אף אחת מהן‪ ,‬אם כי הוא‬
‫מוכר בהן יין בכמות שתספיק למלא את אגם מישיגן‪.‬‬
‫אני משלם למילר סכום נאה תמורת רישיונות למכירת אלכוהול‪ .‬ואז אני‬
‫נותן לו תיק מלא בראיות נגד דנטה גאלו – אוסף של חומרים ערוכים‬
‫בפוטושופ‪ ,‬שנראים כמו החזרי מס לא חוקיים מהמסעדות‪.‬‬
‫מילר הטיפש ממהר לגשת לבית גאלו‪ ,‬במחשבה שהוא הולך לכופף את‬
‫ידו של דנטה‪.‬‬
‫במצב רגיל‪ ,‬דנטה היה מסובב את ידו של מילר‪ ,‬פשוטו כמשמעו –‬
‫מסובב אותה עד שהייתה נשברת‪ ,‬משמיד את הראיות ושולח את מילר‬
‫בחזרה הביתה‪ ,‬עם הזנב בין הרגליים ועם ההבנה שהיה טיפשי מאוד‬
‫מצידו לנסות לסחוט את דנטה גאלו‪.‬‬
‫זה מה שהיה קורה בדרך כלל‪.‬‬
‫אבל בשעה עשר וארבע דקות בלילה‪ ,‬מילר דופק על הדלת‪.‬‬
‫בעשר וחמישה‪ ,‬דנטה מכניס אותו פנימה‪.‬‬
‫בעשר ושש דקות‪ ,‬אלמוני מתקשר למשטרה ומדווח על יריות ברחוב‬
‫צפון וילנד ‪.1540‬‬
‫בעשר ושמונה דקות‪ ,‬השוטרים הרננדז ואו'מאלי נשלחים לחקור את‬
‫המקרה‪ ,‬מאחר שהם הניידת הכי קרובה לזירה‪.‬‬
‫בעשר ותשע דקות‪ ,‬הם עומדים במקום שבו עמד מילר וחובטים בדלת‬
‫ביתה של משפחת גאלו‪ .‬דנטה פותח‪ .‬הוא מנסה למנוע מהם כניסה ללא‬
‫צו‪ ,‬אבל לשוטרים יש עילה סבירה‪ .‬הוא מכניס אותם פנימה‪ ,‬בעל כורחו‪.‬‬
‫את המשך הדיווח אני שומע מפיו של השוטר הרננדז בעצמו‪ ,‬מאוחר‬
‫יותר בלילה‪ ,‬בשפתו הססגונית‪:‬‬
‫"אז אנחנו נכנסים לבית ומתחילים לרחרח מסביב‪ ,‬בזמן שגאלו עומד‬
‫שם בפרצוף חמוץ ובידיים שלובות‪ .‬הוא אומר‪' ,‬רואים‪ ,‬אין כאן שום קרב‬
‫יריות‪ .‬אז תעופו מפה'‪ .‬מילר אורב בחדר האוכל ונראה מטופש מאוד‪ .‬אז‬
‫אני אומר‪' ,‬אתה יכול לבוא לפה בבקשה‪ ,‬אדוני'‪ ,‬כאילו שאין לי מושג מי‬
‫הוא‪ .‬הוא יוצא למסדרון‪ ,‬מסתכל לכל הכיוונים‪ ,‬לא מבין מה קורה כאן‪,‬‬
‫לעזאזל‪ .‬מתוח מאוד‪ .‬גאלו רגוע מאוד‪ ,‬לא מסגיר כלום‪.‬‬
‫"או'מאלי אומר‪' ,‬מה אתם זוממים?' וגאלו עונה‪' ,‬לא עניינכם'‪ .‬מילר‬
‫מנסה להמציא תירוץ‪ ,‬אבל גאלו קוטע אותו ואומר‪' ,‬אל תענה לאף‬
‫שאלה שלהם'‪ .‬ואז אני אומר‪' ,‬אדוני‪ ,‬אתה נושא עליך כלי נשק?' וגאלו‬
‫אומר‪' ,‬לא'‪ .‬אז אני אומר‪' ,‬יופי'‪ ,‬ומכוון עליו את האקדח שלי‪.‬‬
‫"גאלו אומר‪' ,‬אדוני‪ ,‬השוטר‪ ,‬כדאי שתיזהר‪ .‬אני לא איזה ילד מחוץ‬
‫לקיוסק‪ .‬לא תכוון עליי אקדח ותגיד שזו הייתה הגנה עצמית'‪ .‬ואז או'מאלי‬
‫אומר‪' ,‬אל תדאג‪ ,‬לא באנו לכאן בשבילך'‪ .‬והוא שולף את הברטה ומרוקן‬
‫חצי מחסנית על מילר‪.‬‬
‫"מילר‪ ,‬עם הבעה מטופשת על הפרצוף‪ ,‬קורס בלי לצייץ‪ .‬הוא לא צפה‬
‫את המהלך‪ .‬או'מאלי בועט ברגלו‪ ,‬לוודא שהוא מת‪ ,‬ואכן מילר מת‬
 ‫לגמרי‪.‬‬
‫"כל אותו הזמן‪ ,‬אני מסתכל על גאלו‪ .‬בחיי‪ ,‬הוא כמו אבן‪ ,‬לא מניד‬
‫עפעף‪ .‬אבל ברגע שהוא רואה את האקדח‪ ,‬הוא מזהה אותו‪ .‬הוא פוער‬
‫את העיניים‪ ,‬כי הוא יודע שהלך עליו‪ .‬הוא מסתכל עליי ואני רואה שהמוח‬
‫שלו עובד‪ .‬אני חושב שהוא יתנפל עליי‪.‬‬
‫"או'מאלי אומר‪' ,‬שלא תחשוב על זה אפילו‪ ,‬נשארו לי עוד ארבעה‬
‫כדורים'‪ .‬הוא מכוון את האקדח שלו אל גאלו‪ .‬אני מכוון את האקדח שלי‬
‫ישר לפרצוף שלו‪.‬‬
‫"גאלו‪ ,‬קר כמו קרטיב‪ ,‬אומר‪' ,‬כמה משלמים לכם על זה?' זה בכלל לא‬
‫משעשע אותי‪ ,‬בוס‪ .‬אני אומר‪' ,‬לא עניינך‪ .‬אתה לא תצליח לצאת מזה‬
‫הפעם'‪.‬‬
‫"אז אנחנו אוזקים את הבן זונה ואו'מאלי מכניס אותו למכונית אני מנגב‬
‫את הברטה ודוחף אותו לידיים האזוקות של גאלו‪ ,‬כדי שיהיו טביעות‬
‫אצבעות על האקדח וקצת משקעים על ידיים שלו‪ .‬אני מוודא שהזירה‬
‫תיראה יֶפה ונחמד ומדווח על המקרה‪ .‬בוס‪ ,‬הכול הלך חלק‪ .‬בדיוק כמו‬
‫שתכננו‪".‬‬
‫בדיוק כמו שאני תכננתי‪ .‬שני הדבילים האלה בקושי יכולים למלא טופס‬
‫קבלה לעבודה במקדונלד'ס בלי עזרה‪.‬‬
‫"איפה הוא עכשיו?" אני שואל‪.‬‬
‫"מילר?"‬
‫"לא‪ ",‬אני חורק בשיניי‪" .‬אני משער שמילר נמצא בחדר המתים‪ .‬אני‬
‫מדבר על דנטה גאלו‪".‬‬
‫"אה‪ .‬הוא בתחנת המשטרה‪ .‬גאלו קרא לריונה גריפין והיא ניסתה‬
‫להשיג שחרור מהיר‪ ,‬אבל השבוע השופט פיץ מנהל את התיקים והוא לא‬
‫הסכים לשחרור מהיר וגם לא לשחרור בערבות‪ .‬הוא לא מחבב את‬
‫הגאלואים‪ .‬אז דנטה ֵישב בכלא בעתיד הנראה לעין‪ ,‬בזמן שאנחנו נחקור‬
‫את המקרה‪ ,‬לאט ובזהירות‪".‬‬
‫אני מחייך‪ ,‬מדמיין את דנטה במדי אסיר מעומלנים‪ ,‬דחוס בתא שבקושי‬
‫מכיל את גופו החסון‪ .‬את האחים שלו מתפרעים לגמרי בלי שאחיהם‬
‫הגדול יוכל לשמור עליהם‪ .‬את אנזו מזדקן‪ .‬דנטה הוא הגורם המלכד‬
‫במשפחת גאלו‪ .‬הם יתפרקו בלעדיו‪.‬‬
‫"בוס‪ ,‬אתה רוצה שאברר מי יושב איתו באותו התא?" שואל הרננדז‪.‬‬
‫"אני יכול לסדר שיתקעו לו סכין חלודה בין הצלעות‪ .‬מתי שתרצה‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫דנטה יירקב שם‪ ,‬אומלל וזועם‪.‬‬
‫כשיגיע זמנו למות‪ ,‬לא אפקיד את המשימה בידיו של מטומטם כמו‬
 ‫הרננדז‪.‬‬
‫אני שמח שריונה גריפין מגינה על גאלו‪ .‬זו הזדמנות בשבילי להבטיח‬
‫שהיא תלכלך את ידיה – לא שמישהו חשב שהיא קיבלה את התואר שלה‬
‫כדי לעסוק בעריכת דין‪.‬‬
‫הכול מתחבר בצורה מושלמת‪.‬‬
‫ברור שאני מצפה מאויביי להתנגדות‪ .‬הם לא יעברו על כך בשתיקה‪.‬‬
‫כצפוי‪ ,‬כבר למחרת אנשיו של גריפין פושטים על מחסן ומחרימים סמים‬
‫ששייכים לרוסים וגם יורים בשני חיילים‪.‬‬
‫בינתיים‪ ,‬בצד השני של העיר‪ ,‬נירו גאלו מחרב את מועדון החשפנות הכי‬
‫רווחי שלי‪ .‬למזלי‪ ,‬השעה הייתה שלוש לפנות בוקר וכל הבנות שלי כבר‬
‫הלכו הביתה‪ .‬אבל עדיין מכעיס לצפות בצילומי הווידאו ולראות את נירו‬
‫מבעיר את המקום‪.‬‬
‫למען האמת‪ ,‬ציפיתי ממנו ליותר‪ .‬אלו פעולות תגמול חלשות‪ ,‬יחסית‬
‫לשתי משפחות שבדרך כלל שולטות בעיר באגרוף ברזל‪ .‬הם מזועזעים‬
‫ומתפזרים לכל עבר‪ ,‬בדיוק כמו שקיוויתי‪ .‬ללא מטרה ובלי שום תוכנית‪.‬‬
‫כל הפעילות הזאת כמעט מסיחה את דעתי מהילדה שגרה בבית שלי‪ .‬זו‬
‫שעובדת על יצירת הבלט שלה ימים ולילות‪ ,‬כשהמוזיקה החורקת‪,‬‬
‫הבוקעת מהפטיפון המאובק שלה‪ ,‬נישאת במדרגות‪.‬‬
‫אני צופה בה זמן רב‪ ,‬יותר ממה שאני מוכן להודות‪ .‬יש מצלמה בסטודיו‬
‫שלה‪ ,‬בדיוק כמו בכל חדר באגף המזרחי‪ .‬אני יכול לרגל אחריה‬
‫באמצעות הטלפון שלי מתי שרק ארצה‪ .‬היא תמיד נמצאת בכיס שלי‪.‬‬
‫הדחף הכפייתי להוציא את הטלפון רודף אחריי לכל מקום‪.‬‬
‫אבל אני רוצה עוד‪.‬‬
‫אני רוצה לראות אותה שוב‪ .‬פנים אל פנים‪.‬‬
‫אז בערך שבוע אחרי שאני מצליח להפליל את דנטה גאלו‪ ,‬אני מאתר‬
‫אותה בספרייה הקטנה שבאגף המזרחי‪.‬‬
‫היא לובשת את אחד מהבגדים שהוריתי לקלרה לרכוש עבורה‪ :‬בגד גוף‬
‫כחול פרחוני וחצאית שיפון מעל גרבונים בצבע שמנת‪ ,‬שחתוכים בעקבים‬
‫ובבהונות וחושפים חלקים מכפות רגליה‪.‬‬
‫כפות הרגליים האלה תלויות עכשיו מעל משענת היד של כורסת עור‬
‫מרופדת‪ .‬נסה נרדמה תוך כדי קריאה‪ .‬הספר פתוח על החזה שלה –‬
‫הבובה מאת בלוסלב פרוס‪ .‬הממ‪ ...‬נסה רוצה לספוג קצת מהתרבות‬
‫שלנו‪ .‬בטח קלרה המליצה לה על הספר‪.‬‬
‫עוד ספר דחוס בין הירכיים של נסה לכורסה‪ .‬משהו ישן‪ ,‬עם כריכת עור‬
‫בלויה‪ .‬אני רוצה לשלוף אותו משם‪ ,‬אבל היא מתעוררת בבהלה‪.‬‬
‫"הו!" היא מתנשפת ומסתירה ממני את הספר‪ ,‬מתחת לכרית‪" .‬מה אתה‬
 ‫עושה פה?"‬
‫"זה הבית שלי‪ ",‬אני מזכיר לה‪.‬‬
‫"אני יודעת‪ ",‬היא אומרת‪" .‬אבל אתה אף פעם לא עולה לפה‪ .‬לא‬
‫הרבה‪ ,‬בכל אופן‪".‬‬
‫היא מסמיקה‪ ,‬נזכרת במה שקרה בפעם האחרונה שהגעתי לאגף‬
‫המזרחי‪.‬‬
‫אין לה מה לדאוג‪ .‬זה לא יקרה שוב‪.‬‬
‫"את לא צריכה להסתיר את הספרים‪ ",‬אני אומר‪" .‬את רשאית לקרוא‪".‬‬
‫"כן‪ ",‬היא עונה בלי להסתכל עליי‪" .‬נכון‪ .‬טוב‪ ...‬אתה צריך משהו?"‬
‫הרבה דברים‪ .‬אבל נסה לא יכולה לתת לי אותם‪.‬‬
‫"למעשה‪ ,‬באתי לשאול אותך שאלה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫זה לא מה שתכננתי לומר‪ .‬אבל אני שואל בכל מקרה‪.‬‬
‫"לא!" היא מטלטלת את ראשה בפראות‪" .‬אני לא צריכה כלום יותר‪".‬‬
‫היא לא רוצה ממני עוד מתנות‪ .‬גם לא תכננתי לתת לה‪ .‬אבל עכשיו אני‬
‫רוצה לתת‪ ,‬רק כדי לעשות לה דווקא‪.‬‬
‫"את בטוחה?" אני לוחץ‪" .‬אני לא רוצה שתתגנבי לעליית הגג ותפלחי‬
‫מה שאת צריכה‪".‬‬
‫היא נושכת את שפתה‪ ,‬נבוכה שגיליתי מה היא עשתה‪ .‬נכון מאוד – אני‬
‫יודע כל מה שקורה בבית שלי‪ .‬עדיף לה לזכור את זה‪.‬‬
‫היא מהססת‪ .‬יש משהו שהיא רוצה‪ .‬היא מפחדת לבקש‪.‬‬
‫"עכשיו כשהזכרת את עליית הגג‪ ",‬היא אומרת‪" .‬יש שם שמלה‪"...‬‬
‫"איזו שמלה?"‬
‫"ישנה‪ .‬בקופסה‪ ,‬עם עוד כמה בגדים יפים‪".‬‬
‫אני מזדעף‪" .‬מה איתם?"‬
‫היא נושמת עמוקות ומפתלת את ידיה שנחות על ברכיה‪" .‬אני יכולה‬
‫לקחת אותה? ולעשות איתה מה שבא לי?"‬
‫איזו בקשה מוזרה‪ .‬היא לא ביקשה ממני דבר מאז הגיעה לפה‪ ,‬ועכשיו‬
‫היא רוצה איזו שמלה ישנה אכולת עש?‬
‫"בשביל מה?" אני שואל‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬פשוט אוהבת אותה‪ ".‬היא אומרת בחוסר שכנוע‪.‬‬
‫היא אוהבת אותה? יש לה עשרות שמלות בארון בחדר שלה‪ .‬שמלות‬
‫מעצבים‪ ,‬חדשות ובדיוק במידה שלה‪ .‬אולי היא רוצה שמלה ישנה בשביל‬
‫ריקוד הבלט שלה‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"באמת?" פניה מאירות‪ ,‬פיה נפער בהפתעה ובשמחה‪.‬‬
‫לעזאזל‪ ,‬אם זה גורם לה להתלהב‪ ,‬אני לא רוצה לראות את התגובה‬
‫שלה כשתבקש טובה אמיתית‪ .‬או שאולי אוַהב לראות אותה‪ .‬אני כבר לא‬
‫יודע כלום‪.‬‬
‫נראה שמנחת הפיוס מרגיעה אותה‪ .‬היא מזדקפת בכיסא וממש רוכנת‬
‫לפנים‪ ,‬במקום להירתע ממני‪.‬‬
‫"היית בגן עכשיו?" היא שואלת‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני מודה‪" .‬ראית אותי מהחלון לפני שנרדמת?"‬
‫"לא‪ ",‬היא מניעה את ראשה‪" .‬אני מריחה את עץ ָהקצוָרה מהבגדים‬
‫שלך‪".‬‬
‫"הקצ– מה?"‬
‫היא מסמיקה‪ .‬היא לא התכוונה לפתוח בשיחה‪.‬‬
‫"זה עץ‪ .‬הוא נמצא בגן שלך‪ .‬כשהעלים משנים את צבעם‪ ,‬הם מריחים‬
‫כמו סוכר חום‪".‬‬
‫היא מסתכלת על ידיי החשופות מתחת לחולצת הטי שלי‪ .‬גבותיה מלאות‬
‫ההבעה מתכווצות‪ ,‬וריסיה יורדים ועולים במהירות כמו מניפות‪ ,‬בעודה‬
‫בוחנת אותי‪.‬‬
‫"מה?" אני אומר‪" .‬למאפיונרים אירים יש קעקועים‪ ,‬לא? או שבני‬
‫משפחת גריפין דילגו על השלב הזה?"‬
‫"יש לנו הרבה קעקועים‪ ",‬היא לא נפגעת‪.‬‬
‫"אבל לך אין‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"בעצם‪ ,‬יש לי‪ ".‬היא מסיטה קווצת שיער מאחורי אוזנה ומסובבת את‬
‫ראשה כדי שאוכל לראות‪ .‬ובאמת‪ ,‬יש לה קעקוע זעיר בצורת סהר‬
‫מאחורי אוזנה הימנית‪ .‬לא הבחנתי בו קודם לכן‪.‬‬
‫"למה ירח?" אני שואל‪.‬‬
‫היא מושכת בכתפיה‪" .‬אני אוהבת את הירח‪ .‬הוא משתנה כל הזמן‪ ,‬אבל‬
‫הוא גם נשאר אותו דבר‪".‬‬
‫עכשיו היא שוב מביטה בידיי‪ ,‬מנסה לפענח את המשמעות של‬
‫הקעקועים שלי‪ .‬היא לא תבין אותם‪ .‬הם צפופים ומפותלים ורק אני מבין‬
‫את הכוונה המסתתרת מאחוריהם‪.‬‬
‫לכן אני מופתע כשהיא אומרת‪" ,‬הקעקוע הזה הוא מהמפה של‬
‫ההוביט?"‬
‫היא מצביעה על סמל קטן שמסתתר בתוך דוגמת מערבולת על אמת ידי‬
‫השמאלית‪ .‬זו דלתא קטנה‪ ,‬צמודה לקו מרומז‪ .‬מוסווית בין הדיו שמסביב‪.‬‬
‫עיניה הירוקות בהירות של נסה סורקות את עורי‪ ,‬מדלגות ממקום‬
‫למקום‪.‬‬
‫"זו פסגת הר‪ ",‬היא מצביעה‪" .‬אז זה הנהר‪ .‬ועץ‪ .‬אה‪ ,‬ויש גם חלק של‬
‫קורי עכביש!"‬
‫היא כמו ילדה שהולכת בעקבות הרמזים‪ ,‬מרוצה מעצמה כל כך‪ ,‬שהיא‬
‫מתעלמת מהזעם על פניי‪ .‬אני מרגיש חשוף כמו שלא הרגשתי מעולם‪.‬‬
‫איך היא מעזה למצוא את הדברים שהקפדתי להסתיר?‬
‫וגרוע יותר‪ ,‬היא ממשיכה‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬זה ממלכת השלג" – היא מצביעה על פתית שלג קטן‪" ,‬וזה‬
‫מאליס בארץ הפלאות" – מורה על בקבוק שיקוי‪" ,‬וזה‪ ...‬אה‪ ,‬זה‬
‫הנסיך הקטן!" – מצביעה על ורד‪.‬‬
‫רק כשהיא מרימה את ראשה‪ ,‬מצפה שאתרשם מההבחנה הדקה שלה‪,‬‬
‫היא רואה את ההלם ואת המרירות על פניי‪.‬‬
‫"אתה בטח אוהב לקרוא‪ "...‬היא אומרת וקולה נחלש‪.‬‬
‫הסמלים מהספרים הם זעירים ומעורפלים‪ .‬לקחתי את הכי קטנים ובלתי‬
‫ניתנים לזיהוי והסתרתי אותם בתוך קעקועים גדולים יותר‪ ,‬שלא אומרים‬
‫כלום‪.‬‬
‫אף אחד לא הבחין בהם בעבר‪ ,‬לא כל שכן ניחש את משמעותם‪.‬‬
‫אני מרגיש מחולל‪ .‬לנסה אין מושג שהיא עברה את הגבול‪ .‬יכולתי לחנוק‬
‫אותה כאן ועכשיו‪ ,‬רק כדי שתפסיק לדבר‪.‬‬
‫אבל אין לה כוונה לומר עוד משהו‪ .‬פניה שוב חיוורות ומפוחדות‪ .‬היא‬
‫רואה שהיא פגעה בי‪ ,‬בלי לדעת מדוע‪.‬‬
‫"אני מתנצלת‪ ",‬היא לוחשת‪.‬‬
‫"איך ראית את זה?" אני דורש לדעת‪.‬‬
‫"לא יודעת‪ ",‬היא מניעה בראשה‪" .‬יש לי יכולת לזהות תבניות‪ .‬בגלל זה‬
‫אני לומדת ריקודים מהר מאוד‪ .‬וגם ָשפֹו – " היא נעצרת בלי לסיים את‬
‫המשפט‪.‬‬
‫העור שלי צורב‪ .‬נדמה שכל קעקוע שהזכירה עולה באש‪.‬‬
‫אני לא רגיל שמערערים את שלוותי‪ .‬במיוחד לא ילדות שלא הגיעו‬
‫לבגרות‪ .‬גם לא מבוגרים מזדיינים‪ ,‬במובן האמריקאי של המילה‪ .‬היא רק‬
‫בת תשע־עשרה‪ .‬היא לא יכולה לקנות בירה‪ ,‬או לשכור מכונית‪ .‬בקושי יש‬
‫לה זכות הצבעה!‬
‫"סליחה‪ ",‬היא אומרת שוב‪" .‬לא הבנתי שהם סודיים‪ .‬שעשית אותם רק‬
‫בשבילך‪".‬‬
‫מה קורה פה‪ ,‬לעזאזל?‬
‫איך היא יודעת את זה? איך היא ידעה מה המשמעות שלהם?‬
‫האדם האחרון שיכול היה לנחש את המחשבות שלי היה אנה‪ .‬היא‬
‫היחידה שיכלה לעשות את זה‪.‬‬
‫אנה הייתה פיקחית‪ .‬היה לה זיכרון טוב‪ .‬היא אהבה ספרים‪.‬‬
‫אף אחד לא הזכיר לי אותה‪.‬‬
 ‫גם נסה לא מזכירה אותה‪ .‬הן לא דומות‪ .‬חוץ מדבר אחד‪...‬‬
‫כדי לשנות את הנושא אני אומר בקצרה‪" ,‬סיימת את הריקוד שלך?"‬
‫"כן‪ ",‬אומרת נסה וממשיכה לנשוך את שפתה בחשש‪" .‬טוב‪ ,‬אני‬
‫באמצע‪".‬‬
‫"זה מופע שלם?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"עשית פעם דבר כזה?"‬
‫"טוב‪ "...‬היא מזעיפה פנים‪" .‬יצרתי כוריאוגרפיה לארבעה ריקודים‬
‫למופע שנקרא אושר‪ .‬הופעת הבכורה הייתה אמורה להתקיים‪ ...‬טוב‪,‬‬
‫ממש עכשיו‪ ,‬כנראה‪ ,‬אבל המנהל‪ ,‬ג'קסון רייט‪ ,‬אמר שהריקודים שלי‬
‫גרועים‪ .‬אז הוא לא הכניס את השם שלי לתוכנייה‪ "...‬היא נאנחת‪" .‬אני‬
‫יודעת שזה נשמע טיפשי‪ .‬אבל זה הפריע לי‪ .‬פגע בי‪ .‬הרגשתי קצת שהוא‬
‫גנב לי את העבודה‪ .‬אבל אולי הוא צדק‪ .‬עכשיו כשאני עובדת על הדבר‬
‫הזה‪ ,‬אני חושבת שמה שעשיתי קודם היה טיפשי‪ .‬ולא טוב במיוחד‪".‬‬
‫"אבל הוא בכל זאת השתמש בריקודים שלך‪".‬‬
‫"כן‪ .‬לפחות בחלקים מהם‪".‬‬
‫היא עוטפת את רגליה בזרועותיה הדקות‪ ,‬מחבקת את ברכיה ומצמידה‬
‫אותן לחזּה‪ .‬הגמישות שלה מטרידה וכך גם השבריריות שלה‪ .‬אין פלא‬
‫שאנשים רבים מנצלים אותה‪ .‬המשפחה שלה‪ .‬מנהל הלהקה‪ .‬ואני‪,‬‬
‫כמובן‪.‬‬
‫שום דבר אצל נסה לא משדר כוח‪.‬‬
‫היא לא מאיימת‪ .‬אבל היא‪ ...‬מסקרנת‪.‬‬
‫היא יצירה מוזיקלית‪ ,‬שנתקעת לך בראש וחוזרת על עצמה שוב ושוב‪.‬‬
‫ככל שמקשיבים לה יותר‪ ,‬כך היא נתקעת במוח‪.‬‬
‫ככל שמתבוננים באנשים‪ ,‬כך הם הופכים צפויים יותר‪ .‬עם נסה קורה‬
‫ההפך‪ .‬חשבתי שאני יודע בדיוק מה היא – נסיכה קטנה ומוגנת‪ .‬רקדנית‬
‫שחיה בעולם דמיוני‪.‬‬
‫אבל היא חכמה הרבה יותר ממה שחשבתי‪ .‬היא יצירתית‪ ,‬בעלת תפיסה‬
‫מהירה‪.‬‬
‫וטובת לב‪.‬‬
‫על כך אני לומד ביום המחרת‪ ,‬כשאני שוב עוקב אחריה‪ .‬אני רואה אותה‬
‫חומקת אל עליית הגג ומביאה את השמלה המסתורית שעליה דיברה‪.‬‬
‫היא שחורה וכסופה‪ ,‬בעיצוב מיושן‪ .‬אולי אחת מהתלבושות בנשפים‬
‫שנערכו בעידן המוזהב‪ ,‬כמו אלה שהוונדרבילטים נהגו ללבוש‪ .‬לא ידעתי‬
‫על קיומן של השמלות האלה‪ .‬עליית הגג עמוסה קופסאות‪ ,‬שנוספו עם‬
‫כל משפחה שעברה לגור פה וכמעט אף פעם לא נלקחו‪.‬‬
‫אני צופה בנסה לוקחת את השמלה בחזרה לחדרה‪ .‬היא מאווררת‬
‫אותה ומנקה אותה מכל פיסת אבק‪.‬‬
‫אחר כך היא פורשת אותה על המיטה ומחכה‪.‬‬
‫קלרה נכנסת עם מגש ארוחת הערב‪ .‬נסה נחפזת לקראתה‪.‬‬
‫אין קול במצלמה‪ ,‬אבל אני רואה את ההבעה על פניהן די בבירור‪.‬‬
‫קלרה מטלטלת את ראשה‪ ,‬לא רוצה להסתבך בצרות‪.‬‬
‫נסה מבטיחה לה שהכול בסדר ושהדבר נעשה ברשותי‪.‬‬
‫כשהיא עדיין מתקשה להאמין‪ ,‬קלרה נוגעת בחצאית השמלה ואז‬
‫מחבקת את נסה‪.‬‬
‫מבין כל הדברים שנסה יכלה לבקש ממני‪ ,‬היא רצתה את השמלה‬
‫הזאת‪ .‬אבל לא לעצמה‪ .‬היא רצתה לתת אותה במתנה‪.‬‬
‫אני צריך לפטר את קלרה‪ .‬ברור ששתיהן התקרבו‪ .‬מסוכן שהסוהרת של‬
‫נסה תהפוך לחברה שלה‪.‬‬
‫בכל זאת‪ ,‬כשאני צופה בהן צוחקות וממששות בעדינות את השמלה‪ ,‬אני‬
‫לא רוצה לעשות זאת‪.‬‬
‫אולי אחר כך‪ ,‬אבל לא היום‪.‬‬
 ‫פרק ‪18‬‬

‫נסה‬
‫איבדתי את תחושת הזמן ואיני יודעת כמה זמן אני נמצאת כבר בביתו של‬
‫מיקולאי‪.‬‬
‫הימים חולפים מהר כל כך‪ ,‬כשאין שום לוח זמנים או תוכניות מוגדרות‪.‬‬
‫אין לי מושג מה קורה בעולם האמיתי‪ .‬אין לי טלוויזיה‪ ,‬טלפון‪ ,‬או מחשב‪.‬‬
‫יכולה לפרוץ מלחמת עולם שלישית ואני לא אדע‪.‬‬
‫אני במקום בלי תאריכים ובלי זמנים‪ .‬השנה יכולה להיות אלף שמונה‬
‫מאות ותשעים או אלפיים ועשרים‪ ,‬או משהו באמצע‪.‬‬
‫אפשר היה לחשוב שאהיה אובססיבית לגבי המשפחה שלי כל הזמן‪.‬‬
‫שאהיה חרדה שהם מודאגים‪ ,‬מפוחדים‪ ,‬או חושבים שאני מתה‪ .‬אני‬
‫מתגעגעת אליהם‪ .‬אלוהים‪ ,‬אני מתגעגעת‪ .‬אף פעם לא עבר זמן רב כל‬
‫כך בלי שאדבר עם אימא שלי‪ ,‬שלא לדבר על ריונה‪ ,‬או על קאלום ואבא‬
‫שלי‪ ,‬וגם אאידה! בדרך כלל‪ ,‬אנחנו מתכתבות עשרים פעמים ביום‪ ,‬גם אם‬
‫אלו רק ממים של חתולים‪.‬‬
‫עכשיו אני מרגישה שעברתי לעולם אחר‪ .‬נדמה שהם רחוקים הרבה‬
‫יותר מאשר הצד השני של העיר‪.‬‬
‫אני כבר לא חולמת עליהם בלילות‪.‬‬
‫החלומות שלי אפלים יותר‪ .‬אני מתעוררת בבוקר סמוקה ושטופת זיעה‪.‬‬
‫נבוכה מדי להודות לאן נדדו המחשבות שלי בלילה‪...‬‬
‫בימים אני חושבת על האנשים הזרים שחיים איתי בבית הזה‪ .‬אני חושבת‬
‫על קלרה ועל החיים שלה בפולין‪ .‬על המשפחה שלה‪ .‬אני חושבת על‬
‫שאר הגברים שנמצאים בבית – למה אנדריי משוטט שעות רבות בשטח‬
‫האחוזה ואם מרסל מאוהב בקלרה‪ ,‬כמו שאני חושדת‪.‬‬
‫הגבר היחיד שאני לא חושבת עליו הוא יונאש‪ ,‬כי הוא נראה לי מפחיד‬
‫מאוד‪ .‬אני שונאת את איך שהוא מסתכל עליי‪ ,‬כשאנחנו נפגשים במקרה‬
‫ברחבי הבית‪ .‬הוא גרוע ממיקולאי‪ ,‬כי מיקולאי אמיתי לפחות – הוא באמת‬
‫שונא אותי‪ .‬יונאש מעמיד פנים שהוא חברותי‪ .‬הוא תמיד מחייך ומנסה‬
‫לשוחח איתי‪ .‬החיוכים שלו מזויפים‪ ,‬כמו הבושם שלו‪.‬‬
‫היום הוא דחק אותי לפינת המטבח בזמן שחיפשתי את קלרה‪.‬‬
 ‫"מה את צריכה?" שואל יונאש ונשען על המקרר‪ ,‬שלא אוכל לעבור‪.‬‬
‫"כלום‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬באמת‪ ".‬הוא מחייך‪" .‬את בטח צריכה משהו‪ ,‬אחרת למה באת‬
‫הנה? מה יש? מה הממתק האהוב עלייך? את רוצה עוגיות? חלב?"‬
‫"רק חיפשתי את קלרה‪ ",‬אני מנסה לצאת מהמטבח‪ ,‬דרך הצד הימני‬
‫שלו‪.‬‬
‫הוא מזדקף‪ ,‬נעמד מולי וחוסם לי את הדרך‪.‬‬
‫"גם אני יודע לבשל‪ ",‬הוא אומר‪" .‬את יודעת שקלרה היא בת הדודה‬
‫שלי? כל מה שהיא יכולה לעשות‪ ,‬אני יכול לעשות טוב יותר‪"...‬‬
‫אני מנסה לא להראות לו עד כמה אני נגעלת ממנו‪ .‬יונאש תמיד רומז‬
‫רמיזות מיניות‪ .‬גם כשאני לא מבינה למה הוא מתכוון‪ ,‬אני יכולה להבין‬
‫שהוא מנסה להתגרות בי‪.‬‬
‫"תן לי לעבור‪ ,‬בבקשה‪ ",‬אני לוחשת‪.‬‬
‫"לאן את הולכת?" שואל יונאש בקול שקט‪" .‬יש לך מחבוא שאני לא‬
‫יודע עליו?"‬
‫"יונאש‪ ",‬קורא מישהו מפתח הדלת‪.‬‬
‫יונאש מסתובב מהר יותר ממני‪ .‬שנינו מזהים את קולו של מיקולאי‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬בוס‪ ",‬יונאש מנסה לחזור לקולו הרגיל‪.‬‬
‫פניו של מיקולאי משדרות חוסר שקט‪ .‬הוא מכווץ את עיניו לשני חריצים‬
‫ושפתיו חיוורות‪.‬‬
‫"אודג' אוד ניי‪ ".‬הוא לוחש‪.‬‬
‫תתרחק ממנה‪.‬‬
‫"טאק‪ ,‬שפייה‪ ",‬אומר יונאש ונד קלות בראשו‪ .‬כן‪ ,‬בוס‪.‬‬
‫יונאש ממהר לצאת מהמטבח‪ .‬מיקולאי לא זז כדי לתת לו לעבור‪ ,‬אז‬
‫יונאש נאלץ לסובב את גופו הצידה ואז נעלם בריצה‪.‬‬
‫מבטו של מיקולאי ננעץ בי ואני מרגישה שגם אני עשיתי משהו לא‬
‫בסדר‪ .‬אני לא יכולה להביט בעיניו‪.‬‬
‫"אל תדברי איתו‪ ",‬מצווה מיקולאי בקול שקט ועצבני‪.‬‬
‫"אני לא רוצה לדבר איתו!" אני מתקוממת‪" .‬הוא מציק לי! אני שונאת‬
‫אותו!"‬
‫"יופי‪ ",‬אומר מיקולאי‪.‬‬
‫על פניו עולה המבט הכי מוזר שראיתי‪ .‬אני לא מבינה את פשרו‪ .‬אם לא‬
‫הייתי מכירה אותו‪ ,‬יכולתי לחשוב שהוא מקנא‪.‬‬
‫אני מצפה שיגיד לי משהו אחר‪ ,‬אבל הוא רק מסתובב והולך בלי לומר‬
‫מילה‪ .‬אני שומעת אותו יוצא דרך החממה‪ ,‬וכשאני מציצה החוצה דרך‬
‫החלון‪ ,‬אני רואה אותו צועד על המדשאה לעבר החלק הרחוק של שטח‬
 ‫האחוזה‪.‬‬
‫אני מבולבלת ורותחת מזעם‪.‬‬
‫מכל האנשים בבית‪ ,‬אני בעיקר חושבת על מיקולאי‪.‬‬
‫אני לא רוצה לחשוב עליו‪ .‬אבל אני לא שולטת בזה‪ .‬כשהוא נמצא‬
‫בבית‪ ,‬אני מרגישה לכודה כמו בכלוב של נמר‪ ,‬עם הנמר שמסתובב‬
‫בפנים‪ .‬אני לא יכולה להתעלם ממנו‪ ,‬אני חייבת לדעת איפה הוא נמצא‪,‬‬
‫מה הוא עושה‪ ,‬כדי שלא יוכל להתגנב מאחוריי‪.‬‬
‫אבל כשהוא הולך‪ ,‬המצב מחמיר‪ ,‬כי אני יודעת שהוא עושה דברים‬
‫נוראים‪ ,‬ומן הסתם לאנשים שאני אוהבת‪.‬‬
‫אני לא חושבת שהוא כבר הרג מישהו מהם‪ .‬אני לא מאמינה‪ .‬הייתי‬
‫שומעת את האנשים שלו מדברים על זה‪ .‬או שהוא היה מספר לי על כך‬
‫בעצמו‪ ,‬רק כדי לשמוח לאידי‪.‬‬
‫אבל אני מרגישה את הגלגלים מסתובבים‪ ,‬מובילים אותנו במהירות אל‬
‫היעד שהציב לעצמו‪ .‬הרכבת ממשיכה לדהור‪.‬‬
‫לכן אני צריכה לשנוא אותו‪ ,‬ויותר ממה שאני שונאת את יונאש‪.‬‬
‫לתעב אותו אמור להיות הדבר הקל בעולם‪ .‬הוא חטף אותי‪ .‬הוא קרע‬
‫אותי מכל מה שאני אוהבת וכלא אותי בבית הזה‪.‬‬
‫ועם זאת‪ ,‬כשאני מסתכלת על תערובת הרגשות המבעבעים בתוך הבטן‬
‫שלי‪ ,‬אני מוצאת שם פחד‪ ,‬בלבול‪ ,‬חרדה‪ ,‬אבל גם תחושה מוזרה של‬
‫כבוד‪ .‬ולפעמים‪ ,‬אפילו תחושה שמשהו בי מתעורר‪...‬‬
‫אני רוצה להכיר את השוֶבה שלי עוד יותר‪ .‬אני אומרת לעצמי‪ ,‬שזה יעזור‬
‫לי לעמוד מולו‪ .‬או אולי אפילו יעזור לי לברוח‪.‬‬
‫אבל זה לא הכול‪ .‬הוא מסקרן אותי‪ .‬הוא כעס אז כל כך בגלל‬
‫הקעקועים‪ .‬אני רוצה לדעת למה‪ .‬אני רוצה לדעת בדיוק מה המשמעות‬
‫המסתתרת מאחוריהם‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬ברגע שאני רואה שהוא משוטט בחוץ‪ ,‬עולה במוחי רעיון מטופש‬
‫מאוד‪.‬‬
‫אני רוצה לראות מה יש באגף המערבי‪ .‬הוא אמר לי לא ללכת לשם‬
‫בשום אופן‪.‬‬
‫מה הוא מחביא שם? כלי נשק? כסף? עדות לתוכנית הנוראית שלו?‬
‫אין דלת שתמנע ממני להיכנס לשם‪ .‬רק גרם מדרגות מפותל ורחב‪,‬‬
‫שדומה לגרם המדרגות שמוביל לחדרים שלי‪.‬‬
‫קל מאוד לרוץ במעלה המדרגות האלה אל המסדרון הארוך שמוביל‬
‫לאגף המערבי‪ ,‬במקום למדרגות של האגף המזרחי‪.‬‬
‫אני מצפה שהאגף האסור יהיה אפל ומפחיד עוד יותר מהאגף שלי‪ ,‬אבל‬
‫הוא נראה בדיוק ההפך – החלק הזה של הבית מודרני ביותר‪ .‬אני רואה‬
‫טרקלין עם בר מצויד וחדר עבודה ענק‪ .‬זה בטח המשרד של מיקולאי‪.‬‬
‫אני רואה את הכספת שלו‪ ,‬את שולחן הכתיבה‪ ,‬את המחשב שלו‪ .‬אם‬
‫באמת אכפת לי מהתוכניות שלו‪ ,‬זה המקום שכדאי לי לרחרח בו‪.‬‬
‫אבל במקום זה‪ ,‬אני ממשיכה ללכת במסדרון אל החדר הגדול שבקצה‪.‬‬
‫חדר השינה שלו‪.‬‬
‫הוא עצום בגודלו‪ ,‬מודרני וגברי‪ .‬ברגע שאני עוברת דרך הדלת‪ ,‬עולה‬
‫באפי הריח הייחודי של החוטף שלי‪ .‬ריחות של עץ ארז‪ ,‬סיגריות‪ ,‬ויסקי‪,‬‬
‫קליפת תפוז טרייה‪ ,‬משחת נעליים וריח מושק משכר ועשיר‪ ,‬ששייך רק לו‪.‬‬
‫הריח טהור כל כך‪ ,‬שאני בספק אם עוד מישהו דרך בחדר הזה‪ .‬אפילו‬
‫קלרה לא מנקה אותו‪.‬‬
‫שלא כמו שאר הבית‪ ,‬החדר הזה לא אפל ועגמומי בכלל‪ .‬הרהיטים‬
‫כהים‪ ,‬אבל החלל אוורירי‪ .‬זה נובע מכך שהחדר ממוקם באחת הנקודות‬
‫הגבוהות בבית ואחד הקירות הוא בכלל חלון ענקי‪ .‬הוא משתרך מהרצפה‬
‫ועד לתקרה לכל אורכו של החדר‪.‬‬
‫בעוד החלון שלי פונה לכיוון מזרח וצופה על חורש העצים‪ ,‬החלון של‬
‫מיקולאי צופה אל קו הרקיע של שיקגו‪ .‬כל העיר פרושה לפניו‪ .‬כאן הוא‬
‫עומד‪ ,‬כשהוא מדמיין את ההשתלטות שלו‪.‬‬
‫עכשיו אני יודעת בדיוק איפה אני‪ .‬אני כמעט יכולה להצביע על הבית‬
‫שלי‪ ,‬הממוקם על גדות האגם‪.‬‬
‫אם הייתי מחפשת‪ ,‬הייתי יכולה למצוא אותו ולראות את גג הרעפים‬
‫האפור בולט מבין כל שאר האחוזות בגולד קוסט‪.‬‬
‫תחת זאת‪ ,‬עיניי מתפתות להביט פנימה אל החלל הפרטי הזה‪ ,‬שלא ניתן‬
‫לעמוד בפניו‪ .‬להסתכל על החדר הפרטי של מיקולאי זה כמו להסתכל‬
‫לתוך המוח שלו‪ .‬בשאר חלקי הבית אני רואה רק מה שהוא רוצה‬
‫שאראה‪ .‬כאן אמצא את כל הדברים שהוא מחביא‪.‬‬
‫אולי כאן הוא שומר את המפתחות שלו‪ .‬אוכל לגנוב את המפתח של‬
‫הדלת הראשית ולברוח באחד הלילות‪ ,‬כשכולם ִישנו‪.‬‬
‫אני אומרת לעצמי שאני צריכה למצוא אותם‪.‬‬
‫בינתיים‪ ,‬אני מעבירה את אצבעותיי על הסדינים הסתורים שלו‪ ,‬המדיפים‬
‫את ריח עורו המשכר‪ .‬אני עדיין יכולה לראות את השקע שהשאיר גופו‪.‬‬
‫קשה לדמיין אותו חסר הכרה ופגיע‪ .‬הוא לא נראה כמו מישהו שאוכל‬
‫וישן‪ ,‬צוחק או בוכה‪.‬‬
‫העדות נמצאת ממש מולי‪ .‬אני מניחה את ידי על השקע‪ ,‬כאילו עדיין‬
‫אפשר להרגיש את חום גופו‪ .‬העור שלי מעקצץ והדם זורם במהירות‬
‫בעורקיי‪ ,‬ואני ממהרת למשוך משם את ידי‪.‬‬
‫המיטה שלו מוקפת במדפים מובנים מלאים ספרים‪ .‬אני מתקרבת כדי‬
 ‫לקרוא מה כתוב על השדרות שלהם‪.‬‬
‫כצפוי‪ ,‬אני מוצאת בדיוק מה שחשבתי שאמצא‪ :‬עותקים בלויים של‬
‫ההוביט‪ ,‬מלכת השלג‪ ,‬אליס בארץ הפלאות‪ ,‬מבעד למראה‪ ,‬הנסיך‬
‫הקטן‪ ,‬הטיית לב‪ ,‬אנה קרנינה ועוד רבים אחרים‪ ,‬חלקם באנגלית‬
‫וחלקם בפולנית‪.‬‬
‫אני מוציאה מהמדף את הספר מבעד למראה ופותחת אותו בזהירות‬
‫רבה‪ ,‬כי הספר עדין ורך כל כך‪ ,‬שאני מפחדת שחלק מהדפים ישתחררו‪.‬‬
‫בדף הראשון כתוב בעיפרון השם אנה‪.‬‬
‫אני נאנחת‪.‬‬
‫ידעתי‪.‬‬
‫הוא כעס כל כך כשזיהיתי את האיורים בקעקועים שלו‪ .‬ידעתי שיש להם‬
‫משמעות‪ ,‬שהם קשורים למישהו שהוא אהב‪.‬‬
‫בגלל זה הוא כעס‪ .‬אצל אדם אכזרי‪ ,‬אהבה היא מעמסה‪ .‬גיליתי את‬
‫החולשה שלו‪.‬‬
‫מי הייתה אנה? רוב הספרים הם ספרי ילדים‪ ,‬או ספרי נוער‪ .‬האם היא‬
‫הייתה הבת שלו?‬
‫לא‪ ,‬הספרים ישנים מדי‪ .‬גם אם נרכשו משומשים‪ ,‬כתב היד לא נראה‬
‫ילדותי‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬האם הייתה אשתו?‬
‫לא‪ ,‬כשעקצתי אותו על כך שאינו נשוי‪ ,‬הוא לא נרתע‪ .‬הוא לא אלמן‪.‬‬
‫אנה היא אחותו‪ .‬היא חייבת להיות אחותו‪.‬‬
‫בדיוק כשאני מבינה את זה‪ ,‬יד אוחזת במפרק ידי ומסובבת אותי‪.‬‬
‫הספר נורה מבין אצבעותיי‪ .‬בדיוק כמו שחששתי‪ ,‬הדבק ישן מדי ולא‬
‫עומד ביחס גס כזה‪ .‬כשאני מסתובבת‪ ,‬עשרות דפים נתלשים ומתעופפים‬
‫באוויר‪ ,‬כמו עלים נושרים‪.‬‬
‫"מה את עושה בחדר שלי‪ ,‬לעזאזל?" קורא מיקולאי‪.‬‬
‫הוא חושף את שיניו ואצבעותיו מתחפרות במפרק כף ידי‪ .‬הוא רץ לכאן‬
‫מהר כל כך‪ ,‬ששערו הבלונדיני הבהיר נשמט וכעת מסתיר את עינו‬
‫השמאלית‪ .‬הוא מסיט אותו לאחור בזעם ולא מסיר את עיניו ממני‪ ,‬אף לא‬
‫לשנייה‪.‬‬
‫"אני מצטערת!" אני משתנקת‪.‬‬
‫הוא אוחז בכתפיי ומנער אותי‪.‬‬
‫"שאלתי‪ ,‬מה את עושה כאן‪ ,‬לעזאזל!" הוא צועק‪.‬‬
‫אף כי ראיתי אותו כועס בעבר‪ ,‬אף פעם לא ראיתי אותו מאבד שליטה‪.‬‬
‫בפעמים שבז לי‪ ,‬או הקניט אותי‪ ,‬הוא היה בשליטה מלאה‪ .‬עכשיו הוא לא‬
‫מאופק ולא שולט בעצמו‪ .‬הוא רותח מזעם‪.‬‬
 ‫"מיקולאי!" אני זועקת‪" .‬בבקשה‪"...‬‬
‫כשאני קוראת בשמו‪ ,‬הוא עוזב אותי כאילו העור שלי שורף את ידו‪ .‬הוא‬
‫צועד לאחור ומעווה את פניו‪.‬‬
‫אני מנצלת את ההזדמנות‪ ,‬משאירה את הספר קרוע ונטוש על הרצפה‬
‫ובורחת ממנו הכי מהר שאני יכולה‪.‬‬
‫אני נמלטת מהאגף המערבי‪ ,‬יורדת במדרגות וחוצה את קומת הכניסה‪.‬‬
‫אני רצה דרך הדלת האחורית אל הגן ומתחבאת בפינה המרוחקת של‬
‫שטח האחוזה‪ ,‬תופסת מחסה מאחורי עץ ערבה שענפיו משתרכים עד‬
‫לעשב‪.‬‬
‫אני מתחבאת שם עד הלילה‪ ,‬מפחדת לחזור פנימה אל הבית‪.‬‬
 ‫פרק ‪19‬‬

‫מיקולאי‬
‫קורבה‪ ,‬מה אני עושה?‬
‫כשאני מרים מהרצפה את העותק הישן של מבעד למראה‪ ,‬אני מרגיש‬
‫שגם אני עברתי דרך המראה‪ ,‬אל עולם הפוך ומוזר‪.‬‬
‫נסה גריפין חודרת לעורי‪.‬‬
‫קודם הקעקועים‪ ,‬אחר כך כשהיא מתגנבת לחדרי‪...‬‬
‫אני מרגיש שהיא מקלפת ממני את השכבות‪ ,‬אחת אחרי השנייה‪ .‬היא‬
‫מגיעה למקומות שאף אחד לא צריך לראות‪.‬‬
‫הצלחתי להתרחק מכולם במשך עשר שנים‪ .‬מהמשפחה שלי בפולין‪,‬‬
‫מהאחים שלי בברטרסטו‪ ,‬אפילו מטיימון‪ .‬הם הכירו אותי‪ ,‬אבל הכירו רק‬
‫את הגרסה הבוגרת שלי‪ .‬את מי שהפכתי להיות אחרי שאחותי מתה‪.‬‬
‫הם לא הכירו אותי כילד‪.‬‬
‫חשבתי שהוא מת‪ .‬חשבתי שהוא מת עם מותה של אנה‪ .‬ביחד הגחנו‬
‫לעולם וחשבתי שגם עזבנו אותו ביחד‪ .‬נשארה רק הקליפה‪ .‬האיש שלא‬
‫הרגיש דבר‪ ,‬שלעולם לא ייפגע‪.‬‬
‫ועכשיו נסה חופרת בי‪ .‬חושפת את השרידים של מה שחשבתי שלעולם‬
‫לא יקום לתחייה‪.‬‬
‫היא גורמת לי להרגיש דברים שלא חשבתי שארגיש שוב לעולם‪.‬‬
‫אני לא רוצה להרגיש אותם‪.‬‬
‫אני לא רוצה לחשוב על איזו ילדה צעירה ופגיעה‪ .‬אני לא רוצה לדאוג‬
‫לה‪.‬‬
‫אני לא רוצה להיכנס למטבח ולראות את יונאש רוכן אליה‪ ,‬ואני לא‬
‫רוצה להרגיש קנאה מעוררת זעם‪ ,‬שגורמת לי לרצות לתלוש את ראשו‬
‫של אחי מעל צווארו‪ .‬ואז‪ ,‬אחרי שהגליתי אותו לצד השני של הבית‪ ,‬אני‬
‫לא רוצה שהראש שלי יתמלא במחשבות על מה היה עלול לקרות‪ ,‬אם‬
‫הוא היה נשאר עם נסה לבד‪...‬‬
‫אלו הסחות דעת‪.‬‬
‫הן מחלישות את התוכניות שלי ומחלישות את הנחישות שלי‪.‬‬
‫אחרי שאני צועק על נסה‪ ,‬היא בורחת ומתחבאת בגן במשך שעות‪ .‬אני‬
‫יודע‪ ,‬כמובן‪ ,‬איפה היא נמצאת‪ .‬אני יכול לעקוב אחרי מקום הימצאה‬
‫באמצעות מכשיר המעקב על הקרסול שלה‪.‬‬
‫מחשיך וקר‪ .‬כבר אמצע הסתיו‪ ,‬הגענו לשלב בעונה שבו הימים נראים‬
‫כמו קיץ אינסופי‪ ,‬רק עם עלים צבעוניים יותר‪ .‬ויש ימים מרירים‪ ,‬עם רוחות‬
‫וגשם ועם הבטחה לימים גרועים יותר שיבואו‪.‬‬
‫אני יושב במשרד שלי ובוהה בטלפון‪ ,‬בנקודה הקטנה שמייצגת את נסה‬
‫גריפין מצטנפת ליד הגדר של הגן‪ .‬חשבתי שהיא תחזור פנימה‪ ,‬אבל או‬
‫שהפחדתי אותה יותר ממה שחשבתי‪ ,‬או שהיא אמיצה יותר מכפי‬
‫ששיערתי‪.‬‬
‫המחשבות מסתחררות במוחי‪.‬‬
‫אני בעמדה מצוינת להכות שוב‪ .‬הוצאתי סכום גדול מהכסף המזומן של‬
‫הגריפינים‪ .‬יש לי ברית חזקה עם הרוסים בזכות קוליה קריסטוף –‬
‫למעשה‪ ,‬הוא מנדנד לי על בסיס יומי מה המהלך הבא שלנו‪ .‬דנטה גאלו‬
‫כלוא בתא מעצר‪ ,‬בעוד ריונה גריפין שורפת כל גשר במשרד התובע כדי‬
‫לשחרר אותו‪.‬‬
‫המטרה הבאה שלי צריכה להיות קאלום גריפין‪ .‬האח הבכור האהוב של‬
‫נסה‪.‬‬
‫הוא היה הניצוץ שהצית את הסכסוך‪.‬‬
‫הוא זה שירק בפרצופו של טיימון‪ ,‬כשהצענו לו ברית‪.‬‬
‫הוא חייב למות‪ ,‬או לפחות שאקצץ את רגליו עד לברכיים ואלמד אותו‬
‫קצת ענווה‪ .‬אני מכיר אותו – הוא לעולם לא יקבל את זה‪ .‬ראיתי את פניו‬
‫כשטיימון תקע לו את הסכין בצד‪ .‬לא היה שום רמז לכניעה‪.‬‬
‫מכשיר המעקב של נסה שולח לי אות אזהרה‪ .‬הוא לא קורא את‬
‫הדופק‪ .‬יכול להיות שהיא מתעסקת איתו ומנסה להוריד אותו‪.‬‬
‫לפני שאני מצליח לבדוק‪ ,‬נכנסת שיחה – שוב קריסטוף‪.‬‬
‫אני עונה‪.‬‬
‫"דוברי וצ'ר‪ ,‬מוי דרגוי‪ ",‬אומר קריסטוף ברוסית‪ .‬ערב טוב‪ ,‬חבר‪.‬‬
‫"דז'ין דוברי‪ ",‬אני עונה בפולנית‪.‬‬
‫קריסטוף מגחך קלות‪.‬‬
‫לפולין ולרוסיה יש עבר ארוך וסוער‪ .‬לכל אורך ההיסטוריה‪ ,‬נאבקנו על‬
‫אותן אדמות‪ .‬ניהלנו מלחמות הדדיות‪ .‬במאה השבע־עשרה‪ ,‬הפולנים‬
‫כבשו את מוסקבה‪ .‬במאות התשע־עשרה ובמאה העשרים‪ ,‬הרוסים עטפו‬
‫אותנו בחיבוק החונק של הקומוניזם‪.‬‬
‫גם המאפיות שלנו גדלו במקביל‪ .‬הם קוראים לזה ברטווה‪ ,‬אנחנו‬
‫קוראים לזה ּברטָרסטּו – בשני המקרים הכוונה לאחווה‪ .‬נשבענו לאחים‬
‫שלנו‪ .‬ההיסטוריה של ההישגים שלנו טבועה בעורנו‪ .‬הם עונדים על‬
‫כתפיהם כוכבים מתומנים‪ ,‬כאות מנהיגות‪ .‬אנחנו עונדים את הדרגות‬
‫הצבאיות שלנו על הזרוע‪.‬‬
‫אנחנו שני צדדים של אותו מטבע‪ .‬הדם שלנו מעורבב‪ ,‬כך גם השפה‬
‫שלנו והמסורות‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬אנחנו לא דומים‪ .‬דחפנו את הידיים שלנו לאותו ֵחמר‪ ,‬אבל עיצבנו‬
‫ממנו משהו אחר‪ .‬לדוגמה‪ ,‬יש לנו ביטויים דומים‪ ,‬אבל המשמעות שונה‪.‬‬
‫ברוסית‪ ,‬חברי קריסטוף היה אומר‪ ,‬זפומינט שפירושה לזכור‪ ,‬בעוד‬
‫שאצלי משמעות המילה זפומנייץ' היא לשכוח‪.‬‬
‫אז על אף שכרגע קריסטוף ואני בני ברית‪ ,‬אסור לי לשכוח‪ ,‬שגם אם‬
‫עכשיו אנחנו רוצים דברים דומים‪ ,‬לעולם לא נרצה בדיוק אותו דבר‪ .‬הוא‬
‫יכול להפוך שוב לאויב שלי‪ ,‬באותה קלות שבה הפך לחבר‪.‬‬
‫הוא אויב מסוכן‪ ,‬כי הוא מכיר אותי טוב יותר מאחרים‪.‬‬
‫"נהניתי מהתרגיל שעשינו לאירים‪ ",‬אומר קריסטוף‪" .‬ויותר מכך‪ ,‬נהניתי‬
‫לבזבז את הכסף שלהם‪".‬‬
‫"אין דבר מתוק יותר מפרי עמלם של אחרים‪ ",‬אני מסכים‪.‬‬
‫"אני חושב שאנחנו מסכימים על הרבה דברים‪ ",‬אומר קריסטוף‪" .‬אני‬
‫רואה דמיון רב בינינו‪ ,‬מיקולאי‪ .‬שנינו עלינו לגדולה בגיל צעיר‪ ,‬באופן‬
‫מפתיע‪ .‬שנינו צמחנו מהדרגים הנמוכים בארגון שלנו‪ .‬גם אני לא מגיע‬
‫ממשפחה מקושרת ועשירה‪ .‬לא זורם לי בגוף דם מלכותי‪".‬‬
‫אני נוהם‪ .‬אני מכיר חלק מהעבר של קריסטוף – הוא לא השתייך‬
‫לברטווה בהתחלה‪ .‬בדיוק ההפך‪ .‬הוא היה בצבא הרוסי‪ .‬הוא היה‬
‫מתנקש‪ ,‬חד וחלק‪ .‬אין לי מושג איך הפך מפעיל צבאי למלך העולם‬
‫התחתון‪ .‬אנשיו סומכים עליו‪ ,‬אבל אני לא מוכן לנהוג כמותם‪.‬‬
‫"אומרים שזייג'ק היה אבא שלך‪ ",‬אומר קריסטוף‪" .‬היית הבן הביולוגי‬
‫שלו?"‬
‫הוא שואל אם אני בנו הממזר של טיימון‪ .‬טיימון מעולם לא נישא‪ ,‬אבל‬
‫היה לו בן מהזונה האהובה שלו – הבן הזה הוא יונאש‪ .‬אנשים מניחים‪,‬‬
‫שהיות שירשתי את טיימון‪ ,‬אני בטח הבן הממזר הנוסף שלו‪.‬‬
‫"לאן אתה חותר עם השאלות האלה?" אני שואל בחוסר סבלנות‪.‬‬
‫אין לי שום עניין להסביר לקריסטוף‪ ,‬שביני ובין טיימון היה קשר שמבוסס‬
‫על כבוד והבנה ולא על דם‪ .‬יונאש ידע את זה‪ .‬כל האנשים ידעו את זה‪.‬‬
‫טיימון בחר את המנהיג הטוב ביותר מבין שורותינו‪ .‬הוא רצה מישהו בזכות‬
‫כושר המנהיגות שלו ולא בגלל הגנטיקה‪.‬‬
‫"סתם מנסה לפתח שיחה‪ ",‬אומר קריסטוף בנעימות‪.‬‬
‫"מכיר את הביטוי 'רוסיינייה שיקה ז צ'לם'? כלומר‪' ,‬רוסי משתין עם‬
‫מטרה'‪".‬‬
‫קריסטוף לא נעלב וצוחק‪" .‬נראה לי שאני אוהב ביטוי אחר שלך הרבה‬
‫יותר – 'נייה ג'ל סקורה נה נידביידג'ו'‪".‬‬
‫פירוש הביטוי‪ ,‬אל תחלק את עור הדוב כל עוד הוא מחובר אליו‪.‬‬
‫קריסטוף רוצה לחלק את שיקגו‪ .‬אבל קודם אנחנו צריכים להרוג את‬
‫הדוב‪.‬‬
‫"אתה רוצה לתכנן את הצִיד‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"בדיוק‪".‬‬
‫אני נאנח‪ ,‬מביט בלילה החשוך‪ ,‬נטול הירח‪ ,‬שמחוץ לחלון‪ .‬נסה עדיין‬
‫בגן‪ ,‬מסרבת להיכנס פנימה‪ .‬טיפות ראשונות של גשם דופקות על החלון‪.‬‬
‫"מתי?" אני שואל‪.‬‬
‫"מחר בלילה‪".‬‬
‫"איפה?"‬
‫"בוא אליי הביתה‪ ,‬ללינקולן פארק‪".‬‬
‫"טוב‪".‬‬
‫אני עומד לסיים את השיחה כשקריסטוף אומר‪" ,‬תביא איתך את‬
‫הילדה‪".‬‬
‫נסה לא עזבה את הבית מאז שהבאנו אותה לפה‪ .‬מסוכן לקחת אותה‬
‫למקומות‪ ,‬לא כל שכן למאורה של הרוסים‪.‬‬
‫"למה?" אני שואל‪.‬‬
‫"התאכזבתי שלא ראיתי אותה פנים אל פנים במבצע האחרון שלנו‪ .‬היא‬
‫אחד מכלי השחמט היקרים ביותר שלנו והיא עלתה לי במחסן מלא‬
‫בסחורה‪ .‬אני רוצה לראות במו עיניי את הילדה שמחוללת מהומה בכל‬
‫העיר‪".‬‬
‫זה לא מוצא חן בעיניי בכלל‪ .‬אני לא סומך על קריסטוף ואני לא אוהב‬
‫את הרעיון שהוא יחגוג את תפיסתה כאילו היא שבוית מלחמה‪.‬‬
‫זו הבעיה עם בעלי ברית‪ .‬הם מאלצים אותך להתפשר‪.‬‬
‫"אני אביא אותה איתי‪ ",‬אני אומר‪" .‬ושיהיה ברור‪ ,‬אף אחד לא נוגע בה‪.‬‬
‫היא נשארת איתי כל הזמן‪".‬‬
‫"ברור‪ ",‬אומר קריסטוף ברוגע‪.‬‬
‫"דֹו יּוטָרה‪ ",‬אני אומר ומנתק את השיחה‪ .‬נתראה מחר‪.‬‬
‫כשהגשם מתחזק‪ ,‬אני שולח את קלרה אל הגן‪ ,‬להביא את הנמלטת‬
‫הקטנה‪.‬‬
‫קלרה יוצאת דרך החממה‪ ,‬נושאת עימה שמיכה סרוגה וכבדה‬
‫מהספרייה‪ .‬כשהיא חוזרת‪ ,‬נסה עטופה בשמיכה‪ ,‬חיוורת ורועדת‪ .‬אני‬
‫רואה שמכשיר המעקב עדיין מהודק לקרסולה‪ .‬הוא נראה משופשף‪,‬‬
‫כאילו ניסתה להסיר אותו בעזרת אבן‪ .‬הרגל שלה שרוטה‪ .‬קלרה כורכת‬
‫את ידה סביב כתפה‪ְ ,‬ונסה מרכינה את ראשה ולחייה רטובות מגשם‬
‫ומדמעות‪.‬‬
‫בטח נסה מילאה כבר אמבטיה שלמה בדמעות‪ ,‬מאז שהבאתי אותה‬
‫לכאן‪.‬‬
‫בהתחלה‪ ,‬בכלל לא היה לי אכפת שהיא בוכה‪ .‬למעשה‪ ,‬ראיתי‬
‫בדמעותיה סוג של חוב‪ .‬הן היו המלח שיתבל את הנקמה שלי‪.‬‬
‫אבל עכשיו אני מרגיש את הרגש המסוכן מכל – אשמה‪ .‬זהו רגש‬
‫שמייבש אותך‪ ,‬שגורם לך להתחרט גם על הפעולות הנחוצות ביותר‪.‬‬
‫הנשים האלה מתקרבות זו לזו יותר מדי‪.‬‬
‫ואני מתרכך מדי‪.‬‬
‫אין ספק שנסה תשושה וקפואה בבגד הגוף הדקיק שלה‪ .‬אני בטוח‬
‫שקלרה תאכיל אותה ותרחץ אותה ותשכיב אותה במיטה‪.‬‬
‫אבל אני לא הולך לישון בקרוב‪ .‬אם אפגוש מחר את הרוסים‪ ,‬עליי לדבר‬
‫הלילה עם אנשיי‪ .‬אני רוצה להחליט על אסטרטגיה לפני שנצרף אלינו את‬
‫קריסטוף‪.‬‬
‫אני מכנס את כולם בחדר הביליארד‪ .‬הוא אחד החדרים הגדולים‬
‫והמרכזיים שבקומה הראשית ויש בו הרבה מקומות ישיבה‪ .‬אני אוהב‬
‫לשחק ולדבר בו־זמנית‪ .‬כך האנשים נינוחים יותר וכנים‪ .‬כך הם גם זוכרים‬
‫שאני יכול לקרוע להם את הצורה מתי שמתחשק לי‪.‬‬
‫התחלנו טורניר לוהט מאז שנכנסנו לבית הזה‪ .‬לפעמים מרסל מגיע‬
‫למקום השני‪ ,‬לפעמים יונאש‪ .‬אני תמיד מגיע למקום הראשון‪.‬‬
‫מרסל מסדר את הכדורים בזמן שיונאש ואני מתכוננים למשחק הראשון‪.‬‬
‫יונאש משוויץ ומורח את קצה המוט בגיר‪ ,‬מעיף אבקה כחולה על‬
‫השערות שעל ידיו‪ .‬הוא עוד לא התגלח היום והזיפים שלו כבר ארוכים‪.‬‬
‫"אתה רוצה להתערב על כסף‪ ,‬בוס?" הוא שואל‪.‬‬
‫"בטח‪ ",‬אני אומר‪" .‬אני מרגיש בר מזל היום – מה אתה אומר על‬
‫חמישייה?"‬
‫בדרך כלל‪ ,‬אנחנו מהמרים על מאתיים דולר למשחק‪ .‬אני מתחיל‬
‫בחמש־מאות כדי לבלבל אותו‪ ,‬וכדי שידע שלא שכחתי את התרגיל שעשה‬
‫לנסה במטבח‪ .‬כבר הזהרתי אותו ואמרתי לו שלא יתקרב אליה‪ .‬אני יודע‬
‫איך הוא עם נשים‪ .‬הוא תמיד רודף אחרי הבנות במועדונים‪ .‬ככל שהן‬
‫דוחות את חיזוריו‪ ,‬כך הוא מתעניין בהן יותר‪.‬‬
‫יונאש זוכה בהטלת המטבע ופותח ראשון‪ .‬הוא מבצע פתיחה נקייה ויפה‬
‫ומכניס שני כדורים ישר לתוך הכיסים בפינה‪ .‬הוא מחייך‪ ,‬חושב שיש לו‬
‫יתרון‪ .‬הוא לא טורח להסתכל על המיקום של שאר הכדורים‪ ,‬אז הוא לא‬
‫רואה שתקע את כדורים שתים־עשרה וארבע־עשרה מעבר לכדור שמונה‪.‬‬
‫"אז‪ ",‬אני אומר בפולנית‪ ,‬נשען על המקל שלי‪" .‬אנחנו נפגשים מחר עם‬
‫הרוסים‪ .‬הם רוצים לדון בסיום המשחק שלנו‪".‬‬
‫יונאש מכניס את התשע ואת האחת־עשרה‪ ,‬עדיין מלא ביטחון ושופע‬
‫חיוכים‪.‬‬
‫"לפני שנתווכח על הפרטים‪ ,‬אני רוצה לשמוע רעיונות‪ .‬אם יש לכם מה‬
‫להגיד‪ ,‬תגידו עכשיו‪".‬‬
‫"למה שלא נהרוג את הילדה?" שואל אנדריי‪ .‬הוא יושב ליד הבר ושותה‬
‫בירה‪ .‬יש לו ראש מרובע‪ ,‬צוואר קצר מאוד ושיער ג'ינג'י‪ .‬הלילה הוא‬
‫נראה זועף ונרגז‪ .‬הוא שונא את הרוסים ושונא שאנחנו עובדים איתם‪.‬‬
‫מובן לגמרי‪ ,‬מאחר ששני אחיו נרצחו בידי הברטווה – אחד בכלא ורוצלב‬
‫ואחד כאן בשיקגו‪.‬‬
‫אנדריי לוגם ארוכות מהבירה שלו ומניח אותה על הבר‪.‬‬
‫"נפטרנו ממילר והפללנו את דנטה גאלו‪ .‬אנחנו צריכים לעשות אותו‬
‫דבר עם הילדה‪ .‬שייראה כאילו נירו הרג אותה‪ ,‬או אנזו‪ .‬יותר מכל דבר‬
‫אחר‪ ,‬זו הדרך המהירה ביותר לפוצץ את הברית בין האירים לאיטלקים‪".‬‬
‫הוא לא טועה‪ .‬כשחטפתי את נסה גריפין‪ ,‬זו הייתה התוכנית שלי‪.‬‬
‫ההיעלמות שלה הייתה אמורה לגרום לכאוס‪ .‬מותה יפלג את שתי‬
‫המשפחות‪.‬‬
‫החתונה הייתה הדבר שחיבר ביניהן מלכתחילה‪ .‬מוות חזק יותר‬
‫מנישואים‪.‬‬
‫אבל עכשיו אני רוצה לקחת את מקל הביליארד שלי ולשבור אותו על‬
‫הגולגולת הקשה של אנדריי‪ ,‬רק מפני שהציע דבר כזה‪ .‬המחשבה שהוא‬
‫ייגש לחדר שלה ויכרוך את ידיו המכוערות והמיובלות סביב צווארה‪ ...‬לא‬
‫ארשה שדבר כזה יקרה‪ .‬אני אפילו לא מוכן לשקול את זה‪ .‬הוא לא ייגע‬
‫בה וגם לא אף אחד אחר‪.‬‬
‫נסה היא לא פיון חסר פנים‪ ,‬שהוא יכול להזיז על הלוח איך שבא לו‪ .‬אני‬
‫גם לא מוכן להקריב אותה‪.‬‬
‫היא שווה יותר מזה‪ .‬אפשר להשתמש בה כדי להשיג תוצאה משמעותית‬
‫יותר‪.‬‬
‫יונאש מפספס את המכה הבאה שלו‪ .‬אני מכניס את כדורים אחת‪,‬‬
‫ארבע וחמש ברצף מהיר ומגיב לדבריהם‪.‬‬
‫"אנחנו לא הורגים אותה‪ ",‬אני אומר ביובש‪" .‬היא היתרון הכי חזק שיש‬
‫לנו ברגע זה‪ .‬למה לדעתכם‪ ,‬משפחות גריפין וגאלו עוד לא תקפו אותנו‬
‫ישירות?"‬
‫"הם כן תקפו!" אומר מרסל‪" .‬הם פשטו על המחסן של הרוסים והציתו‬
‫את מועדון אקזוטיקה‪".‬‬
 ‫אני נוחר בבוז ומכניס את כדור שלוש‪.‬‬
‫"אתה חושב שזה הדבר הכי גרוע שהם יכלו לעשות? זה היה חלש‪ .‬למה‬
‫לדעתך הם לא פוצצו את הבית הזה?"‬
‫יונאש ואנדריי מחליפים מבטים‪ ,‬אבל לא מעבירים ביניהם שום מידע‪ ,‬כי‬
‫שניהם טיפשים‪.‬‬
‫"כי הם יודעים שהיא עלולה להיות כאן‪ ",‬עונה מרסל‪.‬‬
‫"בדיוק‪ ".‬אני מכניס את שתיים ואת שבע במכה מפוצלת אחת‪" .‬כל עוד‬
‫הם לא בטוחים איפה היא נמצאת – כאן או אצל הרוסים ‪ -‬הם יכולים רק‬
‫לזרוק כמה רימונים‪ .‬הם לא יכולים להמטיר לנו פצצות על הראש‪ .‬נסה‬
‫היא תעודת הביטוח שלנו לעת עתה‪".‬‬
‫כדור שש ירוק נלכד מאחורי שלוש־עשרה של יונאש‪ .‬אני חובט את‬
‫הכדור אל הדפנות‪ ,‬כדי להגיע אליו מאחור‪ ,‬ואז שולח את שש‪ ,‬שמתגלגל‬
‫בצורה מסודרת לכיס הצדדי‪ .‬יונאש מזעיף פנים‪.‬‬
‫"למה שלא נהרוג את ראשי המאפיות!" הוא אומר בתוקפנות‪" .‬הם ירו‬
‫בזייג'ק‪ .‬אנחנו צריכים להרוג את פרגוס ואת אנזו‪".‬‬
‫"איזו טובה תצמח מזה?" אני שואל‪" .‬הממשיכים שלהם כבר תפסו את‬
‫מקומם‪".‬‬
‫אני מכניס את כדור שמונה בלי להסתכל‪ .‬מרסל צוחק ויונאש אוחז‬
‫במקל שלו חזק כל כך שידיו רועדות‪ .‬נראה שהוא רוצה לשבור אותו‬
‫לשניים‪.‬‬
‫"אז מה?" הוא שואל‪" .‬מה הצעד הבא?"‬
‫"קאלום‪ ",‬אני אומר‪" .‬תפסנו אותו פעם אחת‪ .‬נוכל לתפוס אותו שוב‪".‬‬
‫"בפעם הקודמת הוא ברח‪ ",‬אומר יונאש ונועץ בי מבט אפל‪.‬‬
‫אני ניגש אליו‪ ,‬משעין את מקל הביליארד על השולחן‪ .‬אנחנו עומדים אף‬
‫אל אף‪.‬‬
‫"בדיוק‪ ",‬אני אומר בשקט‪" .‬גם אתה היית שם‪ ,‬אחי‪ .‬אם אני זוכר נכון‪,‬‬
‫אתה היית אחראי על האישה שלו‪ .‬אאידה גאלו הקטנה‪ ,‬האיטלקייה‬
‫השובבה‪ .‬היא עשתה ממך צחוק‪ .‬כמעט מוטטה את כל המחסן‪ .‬עדיין יש‬
‫לך צלקת מבקבוק המולוטוב שהיא זרקה על הראש שלך‪ ,‬נכון?"‬
‫אני מודע היטב לכווייה הגדולה שיש ליונאש על הגב‪ .‬היא הרסה את‬
‫אחד הקעקועים האהובים עליו‪ .‬היא פגעה בו בנקודה רגישה‪ .‬באופן‬
‫מילולי וגם באופן סמלי‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים לחסל את שניהם‪ ",‬רוטן יונאש‪" .‬את קאלום ואת‬
‫אאידה‪".‬‬
‫"עכשיו אתה חושב כמו שצריך‪ ".‬אני מהנהן‪" .‬שמעתי שהשידוך הפך‬
‫לסיפור אהבה‪ .‬הוא יעשה למענה כל דבר‪".‬‬
 ‫"לא אם אשבור לה את הצוואר‪ ",‬אומר יונאש‪.‬‬
‫"אני לא רוצה לסחוט את האירים הדפוקים האלה‪ ",‬אומר אנדריי‬
‫במרירות‪" .‬אני רוצה דם תמורת דם‪".‬‬
‫"בדיוק‪ ",‬אומר מרסל בשקט‪" .‬הם הרגו את טיימון‪ .‬אנחנו צריכים להרוג‬
‫לפחות אחד מכל משפחה – אחד מגריפין ואחד מגאלו‪".‬‬
‫"עדיף להרוג את הבן ולא את האב‪ ",‬אומר יונאש‪" .‬קאלום גריפין הוא‬
‫הבן היחיד שיש להם‪ .‬הוא היורש – אם אשתו לא בהיריון‪ .‬קאלום צריך‬
‫למות‪".‬‬
‫מלמולים נשמעים מסביב‪ ,‬כשאנדריי ומרסל משמיעים את הסכמתם‪ .‬לא‬
‫עניתי בחיוב או בשלילה‪ .‬זו תמיד הייתה התוכנית שלי‪ .‬אבל דעתי מוסחת‬
‫מקולות החנק מחוץ לדלת‪ .‬משהו שבין השתנקות לבכי‪.‬‬
‫אני צועד לכיוון הדלת ופותח אותה‪ ,‬במחשבה שזו קלרה שעומדת‬
‫מאחוריה‪ .‬במקום זה‪ ,‬אני רואה את פניה הנסערות של נסה גריפין‪ .‬אני‬
‫אוחז במפרק כף ידה לפני שהיא מספיקה להסתובב ולברוח‪ .‬אני גורר‬
‫אותה לתוך חדר הביליארד‪ ,‬בעודה בועטת ונאבקת‪.‬‬
‫"לא!" היא צועקת‪" .‬אסור לך להרוג את אחי! אני לא אתן לך!"‬
‫"כולם החוצה‪ ",‬אני נובח על אנשיי‪.‬‬
‫הם מהססים‪ ,‬פניהם קפואות מרוב בלבול‪.‬‬
‫"החוצה!" אני שואג‪.‬‬
‫הם מתפזרים וסוגרים אחריהם את הדלת‪.‬‬
‫אני זורק את נסה על השטיח למרגלותיי‪ .‬היא מזנקת ונעמדת‪ ,‬מנופפת‬
‫בידיה בניסיון מטורף להכות אותי‪ ,‬לשרוט אותי‪ ,‬לקרוע אותי לגזרים‪.‬‬
‫"אני לא אתן לך!" היא צועקת‪" .‬אני נשבעת‪ ,‬אהרוג אתכם אחד אחד!"‬
‫אחרי שאני נרגע מהתדהמה על כך שהיא כאן‪ ,‬מאחר שקלרה הייתה‬
‫אמורה לנעול אותה בחדרה למשך הלילה‪ ,‬אני מתחיל להבין משהו אחר‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫דיברנו בפולנית‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬נסה הבינה כל מילה שאמרנו‪.‬‬
‫"צו רוביש‪ ,‬שפיגוייה מנייה‪ ",‬אני לוחש‪ .‬מה את עושה‪ ,‬מרגלת אחריי?‬
‫"אני ארגל אחריך כמה שמתחשק לי!" צועקת נסה‪ .‬היא מניחה את ידה‬
‫על פיה‪ ,‬כשהיא מבינה שהסגירה את סודה‪.‬‬
‫"קטו נאוצ'ו צ'ה פולסקיגו?" מי לימד אותך פולנית? אני כועס‪ ,‬אבל‬
‫כבר יודע את התשובה‪ .‬זו בטח קלרה‪.‬‬
‫נסה מבלבלת אותי‪ ,‬היא עומדת זקופה ככל האפשר ומנסה להיראות‬
‫מכובדת‪ ,‬בהתחשב בשערה הפרוע‪ ,‬פניה הנפוחות מדמעות והעובדה‬
‫שהיא לובשת כתונת לילה‪.‬‬
‫"ניקט נייה נאוצ'ל מנייה פולסקיגו‪ ",‬היא אומרת בנימה יהירה‬
‫ומתנשאת‪ .‬למדתי בעצמי‪ ,‬בספרייה‪ .‬יש לי הרבה זמן פנוי‪.‬‬
‫אני לא יודע אם אי פעם הופתעתי עד כדי כך שלא יכולתי לדבר‪.‬‬
‫ההגייה שלה גרועה והתחביר שלה לא הכי טוב‪ ,‬אבל היא באמת למדה‬
‫הרבה‪.‬‬
‫שדה קטנה וערמומית‪ .‬לא הזיז לי שהיא מרחרחת מסביב‪ ,‬כי לא חשבתי‬
‫שהיא יכולה להבין את השיחות שלנו‪ .‬לא שזה משנה – היא לא יכולה‬
‫לעשות כלום עם המידע שברשותה‪ .‬היא עדיין האסירה שלי‪.‬‬
‫אבל‪ ...‬היא הצליחה להרשים אותי‪ .‬נסה חכמה מכפי שחשבתי ובעלת‬
‫תעוזה‪.‬‬
‫ועם זאת‪ ,‬היא עלולה להתאכזב‪ ,‬אם היא חושבת שתוכל להגיד לי מה‬
‫לעשות בבית שלי‪ ,‬בנוכחות האנשים שלי‪ .‬היא לא מחלקת כאן פקודות‪.‬‬
‫זה התפקיד שלי‪ .‬אני האדון‪ .‬היא השבויה‪.‬‬
‫"מה נראה לך שאת יכולה לעשות?" אני נוהם ונועץ בה מבט‪" .‬את‬
‫חושבת שאת יכולה לאיים עליי? להתקיף אותי? אני יכול לשבור לך כל‬
‫עצם בגוף בלי להתאמץ‪".‬‬
‫היא מטלטלת את ראשה ועוד דמעות זולגות על פניה‪ .‬כשהיא בוכה‪,‬‬
‫עיניה נראות ירוקות יותר מתמיד‪ .‬כל דמעה נראית כמו זכוכית מגדלת‪,‬‬
‫שנצמדת לריסיה השחורים ומגדילה כל נמש על לחייה‪.‬‬
‫"אני יודעת שאתה חזק ממני‪ ",‬היא לוחשת‪" .‬אני יודעת שאני כלום ושום‬
‫דבר‪ .‬אבל אני אוהבת את אחי‪ .‬אתה יכול להבין את זה? אני אוהבת אותו‬
‫יותר מכל דבר אחר בעולם‪ .‬הרגשת ככה פעם‪ ,‬לפני שהפכת קר כל כך‬
‫וכועס? אהבת מישהו פעם? אני יודעת שכן‪ .‬אני יודעת על אנה‪".‬‬
‫עכשיו אני באמת רוצה להכות אותה‪.‬‬
‫איך היא מעזה להגיד את השם הזה‪.‬‬
‫היא לא יודעת כלום‪ ,‬ממש כלום‪.‬‬
‫היא חושבת שהיא יכולה לחטט בראש שלי ולהוציא משם דברים‬
‫שהצלחתי להסתיר‪.‬‬
‫היא רוצה להחליש אותי ולהפוך אותי לרגשן כמוה‪.‬‬
‫אני אוחז בכתונת הלילה שלה ומדבר ישר לתוך פניה‪.‬‬
‫"שלא תעזי לומר שוב את השם שלה לעולם‪".‬‬
‫נסה מרימה את ידה ונדמה לי שהיא מתכוונת לסטור לי‪ .‬אבל היא רק‬
‫מניחה את ידה על ידי‪ .‬אצבעותיה הקטנות והדקות נצמדות לאגרופי‪.‬‬
‫היא מביטה לתוך עיניי‪.‬‬
‫"מיקולאי‪ ,‬בבקשה‪ ",‬היא מתחננת‪" .‬אחי הוא איש טוב‪ .‬אני יודעת שזו‬
‫מלחמה ושאתם נמצאים משני צידי המתרס‪ .‬אני יודעת שהוא פגע בך‪.‬‬
‫אבל אם תהרוג אותו‪ ,‬לא תפגע בו בחזרה‪ .‬תפגע בי‪ .‬ואני אף פעם לא‬
‫עשיתי לך כלום‪".‬‬
‫היא מדברת על הגינות‪ ,‬על צדק‪ .‬אין שום צדק בעולם‪ .‬יש רק חובות‬
‫שצריך לשלם‪.‬‬
‫אבל יש יותר מאמצעי תשלום אחד‪.‬‬
‫נסה עומדת מולי – רזה‪ ,‬עדינה‪ ,‬שברירית כמו עלה‪ .‬שערה החום בהיר‬
‫אופף כמו ענן את פניה וכתפיה‪ .‬עיניה הגדולות מלאות בדמעות ושפתיה‬
‫ורודות ורכות‪.‬‬
‫היא נוגעת בידי‪ .‬היא מעולם לא נגעה בי מיוזמתה‪.‬‬
‫אני מרגיש את ידי בוערת‪ .‬היא שולחת זרמים של חום לכל חלקי גופי‪.‬‬
‫כל חלק בי פועם‪ ,‬כמו בשר קפוא שחוזר לחיים‪.‬‬
‫"נסה‪ ,‬תשכנעי אותי‪ ",‬אני אומר‪" .‬תשכנעי אותי שעליי לחוס על אחיך‪".‬‬
‫היא מסתכלת אליי‪ ,‬לא מבינה מייד את כוונתי‪ .‬אבל אז ההבנה‬
‫מתעוררת בעיניה‪.‬‬
‫אני עדיין מחזיק בכתונת שלה‪ .‬אני מרגיש את ליבה הולם על אצבעותיי‬
‫הקפוצות‪ .‬אני משחרר את אחיזתי ומחכה לראות מה תעשה‪.‬‬
‫הלשון שלה מזנקת החוצה ומרטיבה את שפתיה‪ .‬היא אומרת‪" ,‬שב על‬
‫הספה‪".‬‬
‫אני מתיישב על הספה הנמוכה‪ .‬זו הפקודה הראשונה שצייּתי לה זה זמן‬
‫רב‪ .‬אני מתיישב‪ ,‬נשען על הכריות‪ ,‬ידיי לצידי גופי ורגליי מפושקות מעט‪.‬‬
‫"אני יכולה לקבל את הטלפון שלך?" לוחשת נסה‪.‬‬
‫אני מושיט לה אותו בדממה‪.‬‬
‫היא מדפדפת בו לרגע ואז לוחצת על המסך‪ .‬מוזיקה בוקעת‬
‫מהרמקולים – שקטה‪ ,‬נוגה ועקשנית‪ .‬זו אינה המוזיקה הרגילה‬
‫שהבלרינה הקטנה משמיעה‪ .‬היא אפלה יותר‪.‬‬
‫הגשם דופק על החלונות‪ .‬קצב טיפות הגשם מתערבב עם קצב‬
‫המוזיקה‪ .‬האורות עמומים וחלשים‪ ,‬הצללים מתעוותים מטיפות הגשם‪.‬‬
‫נדמה שנסה נמצאת מתחת למים‪ .‬העור שלה חיוור יותר מאי פעם‪ .‬היא‬
‫עומדת מולי ומתחילה לנוע לקצב המוזיקה‪.‬‬
‫התבוננתי בה רוקדת אינספור פעמים‪ ,‬אבל מעולם לא ראיתי אותה‬
‫רוקדת ככה‪ .‬מולי‪ .‬ממש מולי‪ .‬היא מישירה אליי את מבטה‪ .‬גופה מתנועע‬
‫בפיתול‪.‬‬
‫היא רקדה ריקוד דומה בפעם הראשונה שראיתי אותה במועדון‪.‬‬
‫זו הייתה הצצה דרך חור מנעול‪ .‬עכשיו הדלת פתוחה לרווחה‪.‬‬
‫אני רואה נסה משוחררת‪ .‬נסה שאף אחד לא מסתכל עליה‪ .‬אף אחד‪,‬‬
‫חוץ ממני‪.‬‬
‫היא זזה ומתפתלת‪ ,‬מותניה נעים בצורה שמעולם לא ראיתי בעבר‪,‬‬
‫עיניה נעולות על עיניי‪ .‬היא מתכופפת אל הקרקע ואז מחליקה את ידיה‬
‫על רגל אחת‪ ,‬מרימה את שולי כתונת הלילה וחושפת ירך חלקה ובהירה‪.‬‬
‫אחר כך היא מסתובבת לצד השני‪ ,‬וכשהיא מתכופפת‪ ,‬אני יכול לראות‬
‫את קימורי ישבנה מבצבצים מתחת לשולי הכתונת‪.‬‬
‫היא מתגרה בי‪ .‬היא יודעת שעיניי מרוכזות בגופה‪ ,‬ושכל תנועה מטלטלת‬
‫את גופי‪ ,‬גורמת לזין שלי להתקשות ולהתנפח‪ ,‬עד שאני חייב לשנות‬
‫תנוחה כדי למצוא הקלה‪.‬‬
‫היא שוב מסתובבת עם הפנים אליי‪ ,‬ובלי לשבור את קשר העין איתי‪,‬‬
‫היא אוחזת את שולי הכתונת ומרימה אותה לאט מעל לראשה‪ ,‬חושפת‬
‫את ירכיה הדקות‪ ,‬את מותניה הצרים ואת שדיה הקטנים והעגולים‪ .‬היא‬
‫מקמטת את הכתונת וזורקת אותה הצידה‪.‬‬
‫עכשיו היא עירומה‪ ,‬פרט לתחתונים שלגופה‪.‬‬
‫זו הפעם הראשונה שאני זוכה לראות את שדיה במלואם‪ .‬ראיתי אותם‬
‫דרך בד רטוב‪ ,‬אבל אף פעם לא חשופים לגמרי‪ .‬הם לא גדולים ובקושי‬
‫ממלאים את כפות ידיי‪ ,‬אבל הם פשוט נפלאים‪ .‬מעולם לא ראיתי שדיים‬
‫קטנים ומקסימים כאלה‪ .‬נדמה שהם מפוסלים משיש‪ ,‬אם שיש יכול היה‬
‫להיות רך‪ ,‬מתנועע ורגיש‪.‬‬
‫היא שופעת מספיק כדי שהשדיים שלה יקפצו ויתנועעו עם שאר גופה‪,‬‬
‫כאילו כל גרם בגופה קורא לי‪ ,‬מפתה אותי‪ ,‬מתחנן שאגע בו‪.‬‬
‫מעולם לא ראיתי גוף כמו שלה‪ .‬בלי עודפים‪ ,‬מושלם‪ ,‬גזרה צרה‬
‫שאומנה ועוצבה לשם מטרה אחת‪ .‬היא חזקה‪ .‬היא חיננית‪ .‬והיא הדבר‬
‫הכי סקסי שאפשר לדמיין‪.‬‬
‫המוזיקה הולמת וכך גם הגשם‪.‬‬
‫מילות השיר המתנגן קודחות בראשי‪ "Blood In The Cut" :‬של קיי פֵלי‪.‬‬
‫נסה מסתובבת ונופלת‪ ,‬זוחלת על הרצפה לעברי כמו פנתרה שצדה את‬
‫טרּפּה‪ .‬אני אמור להיות הצייד‪ .‬אבל אני נטוע במקומי‪ ,‬מהופנט מעיניה‬
‫הירוקות הנישאות אליי‪.‬‬
‫היא זוחלת אל הרגל שלי‪ ,‬ידיה מחליקות על ירכיי‪ .‬אני יודע שהיא יכולה‬
‫לראות את הזין המתוח שלי דרך בד המכנסיים‪ .‬כשהיא מסתובבת ומחככת‬
‫את גופה בגופי‪ ,‬אני יודע שהיא מרגישה אותו ננעץ בישבנה‪.‬‬
‫הזין שלי נוטף זרע‪ .‬הוא מת להשתחרר‪ ,‬להרגיש את עורה הרך כמו‬
‫חמאה‪ ,‬במקום את הבד הלוחץ של מכנסיי‪.‬‬
‫נסה מתיישבת בפישוק על ברכיי‪ ,‬מנענעת את ישבנה על המפשעה שלי‪.‬‬
‫ידיה משולבות מאחורי צווארי‪ ,‬שדיה היפים מזדקרים מרחק מילימטרים‬
‫ספורים מפניי‪ .‬אלוהים‪ ,‬אני רוצה לכרוך את שפתיי מסביב לפטמות‬
 ‫הנוקשות והקטנות האלה‪.‬‬
‫אבל אני ממתין‪ .‬אני רוצה לראות מה נסה תעשה בעצמה‪ ,‬בלי שאפריע‬
‫לה‪.‬‬
‫אני נאבק בכוח הרצון שלי‪ .‬מעולם לא הייתי מגורה כך‪ .‬הזין שלי גועש‬
‫ורוצה להשתחרר‪ ,‬לשקוע עמוק בתוך גופה הקטן והמהודק‪ .‬אני לא רק‬
‫רוצה את זה‪ .‬אני צריך את זה‪ ,‬אחרת אתפוצץ‪.‬‬
‫מעולם לא ראיתי אישה מתנועעת בצורה כזאת‪ ,‬ועוד יש לי מועדון‬
‫חשפנות‪ .‬נסה כל כך תמימה‪ .‬נישקתי אותה פעם אחת – אני יודע כמה‬
‫מהוססת וחסרת ניסיון הייתה‪.‬‬
‫אבל היא יודעת לרקוד‪ .‬ואני מגלה שהיא יודעת להיות חושנית‪ .‬יש לה‬
‫דחף מיני שקבור עמוק בתוכה‪ .‬היא פשוט לא נתנה לו לצאת לחופשי עד‬
‫עכשיו‪.‬‬
‫היא מתחככת בי‪ ,‬משפשפת עליי את השדיים הרכים שלה ואת הכוס‬
‫העורג שלה‪ .‬מתחננת שאגע בה‪ ,‬שאגיב בנעימות‪ .‬עיניה מלאות תשוקה‪,‬‬
‫פניה סמוקות‪ ,‬שפתיה פשוקות‪.‬‬
‫היא מחליקה לאורך גופי פעם נוספת ואז כורעת בין רגליי‪ .‬אצבעותיה‬
‫מגששות אחר כפתור המכנסיים שלי‪.‬‬
‫היא פותחת את המכנסיים ומשחררת את הזין שלי‪ .‬הוא מזנק אליה‪,‬‬
‫עבה וקשה‪ ,‬אחד המקומות הבודדים בגופי שבהם העור שלי טהור ולא‬
‫מקועקע‪.‬‬
‫היא משתנקת בהפתעה‪ .‬אני די בטוח שניחשתי נכון – נסה בתולה‪ .‬היא‬
‫אף פעם לא ראתה זין ובטח שלא נגעה באחד‪.‬‬
‫בהיסוס‪ ,‬היא מניחה את ידיה מסביב לזין שלי‪ .‬הוא ממלא את ידה‪ .‬היא‬
‫לוחצת עליו ואצבעותיה לא נפגשות‪.‬‬
‫היא מרימה את ראשה ומביטה בי בעיניה הגדולות‪ ,‬החרדות‪.‬‬
‫השפתיים שלה בגוון ורוד בהיר‪ ,‬הפה הפתוח שלה‪ ,‬תכף ייסגרו על הזין‬
‫שלי‪.‬‬
‫אבל אני עוצר אותה‪.‬‬
‫אני מרחיק אותה ממני בעדינות ומכניס את הזין שלי בחזרה למכנסיים‪.‬‬
‫אני רוצה שנסה תמצוץ את הזין שלי‪ .‬אני ממש רוצה את זה‪ .‬אבל לא‬
‫ככה‪ .‬לא בכפייה‪.‬‬
‫אני לא רוצה שהיא תעשה את זה בגלל שהיא מפחדת ומנסה לשכנע‬
‫אותי שלא אפגע באחיה‪.‬‬
‫אני רוצה שהיא תעשה את זה בגלל שהיא משתוקקת אליי‪ .‬בדיוק כמו‬
‫שאני משתוקק אליה‪.‬‬
‫זה לא יקרה‪.‬‬
 ‫היא האסירה שלי ואני המפלצת שכולאת אותה כאן‪.‬‬
‫אני צריך לכלוא אותה שוב בחדרה‪ ,‬לפני שאאבד את טיפת השליטה‬
‫העצמית שעוד נותרה בי‪.‬‬
 ‫פרק ‪20‬‬

‫נסה‬
‫אני שוכבת במיטה שלי‪ ,‬בחושך‪ .‬הלב שלי פועם במהירות כאילו רצתי על‬
‫הליכון‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬אלוהים‪ ,‬אלוהים‪.‬‬
‫למה הוא החזיר אותי לכאן?‬
‫אני יודעת שמיקולאי רוצה אותי‪ .‬יכולתי לראות זאת על פניו‪.‬‬
‫הוא הרגיש בדיוק את מה שאני הרגשתי‪ .‬את אותו ייאוש‪ ,‬את אותה‬
‫תשוקה‪ .‬את אותה פראיות שאומרת לי להתעלם מכל מחשבה הגיונית‪,‬‬
‫לקחת את מה שאני רוצה ולשכוח מההשלכות‪.‬‬
‫רציתי אותו‪.‬‬
‫אני יודעת שזה משוגע‪ .‬אני יודעת שהוא האויב שלי ושהוא רוצה להרוס‬
‫את כל מה שאני אוהבת‪.‬‬
‫אבל הגוף שלי והמוח שלי הם שתי ישויות נפרדות‪.‬‬
‫אף פעם לא היה לי חבר! התאהבתי בבנים שנראו לי חמודים‪ ,‬זה היה‬
‫סוג של משחק – משהו שאהבתי לדמיין‪ ,‬בלי שאצטרך לעשות משהו‬
‫בעניין‪.‬‬
‫אף פעם לא באמת רציתי שינשקו אותי‪ ,‬לא עד כדי כך‪ .‬לא היה שום‬
‫דבר מיוחד בבנים ההם‪ .‬לא היה בהם שום דבר שגרם להם להתבלט‪ .‬הם‬
‫רק חלפו בפנטזיות שלי‪.‬‬
‫מעולם לא חשתי משיכה חזקה לאף אחד‪.‬‬
‫עד עכשיו‪.‬‬
‫המשיכה שלי אל מיקולאי היא כפייתית ולא פשוטה כמו תשוקה‪ .‬היא כל‬
‫הרגשות מקובצים לרגש אחד‪ :‬פחד‪ ,‬בהלה‪ ,‬עוררות‪ ,‬קיבעון וייסורים‪ .‬היא‬
‫עוצמתית כל כך‪ ,‬שאי אפשר להשוות בינה ובין התאהבות‪ .‬היא כוחו של‬
‫הטבע‪ .‬היא צונאמי‪.‬‬
‫היא משתלטת עליי‪.‬‬
‫אני יודעת שגם הוא מרגיש כך‪ .‬אבל הוא הרחיק אותי והחזיר אותי לחדר‬
‫שלי והשאיר אותי כאן‪.‬‬
‫למה?!‬
‫חלק קטן ונחבא במוחי מצליח עדיין לחשוב בהיגיון‪ .‬הוא אומר לי‪" ,‬כי‬
‫הוא יודע שזה אבוד‪ .‬הוא יודע שהוא יהרוג את האח שלך‪ ,‬את ההורים‬
‫שלך ואפילו אותך‪ .‬ומעט המצפון שעוד נותר בו אומר‪ ,‬שזו תהיה שגיאה‬
‫לזיין אותך לפני שהוא הורג אותך‪".‬‬
‫זו מחשבה מפוכחת‪ .‬כזאת שאמורה לנער ממני את השיגעון‪.‬‬
‫אני מתהפכת מתחת לשמיכה‪ ,‬עוצמת את עיניי‪ ,‬מנסה להירדם בכוח‪.‬‬
‫הפעימות בין ירכיי מציקות לי‪ .‬הן מגרות וחורכות את עורי‪ .‬רציתי כל כך‬
‫שהוא ייגע בי‪ .‬או שלפחות ילטף את גופי‪.‬‬
‫אם רק היה מנשק אותי שוב‪ ,‬הייתי מרוצה‪ .‬הייתי יכולה לחשוב עליו‬
‫ולהירדם‪ .‬אבל הוא סירב לגעת בי בכלל‪.‬‬
‫זה קצת מכעיס אותי‪ .‬הוא ביקש שאשכנע אותו‪ ,‬ואז רק ישב שם כמו‬
‫רובוט‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אני לגמרי עצבנית‪.‬‬
‫פעם הייתי מתכרבלת ובוכה מרוב אכזבה‪ .‬ובכן‪ ,‬אני כבר לא כזאת‪.‬‬
‫נמאס לי לבכות‪ .‬נמאס לי לעשות מה שאנשים אומרים לי‪ .‬נמאס לי להיות‬
‫נעולה בחדר הזה‪.‬‬
‫אני חומקת מתחת לשמיכה וצועדת יחפה אל הדלת‪.‬‬
‫אני עדיין עירומה‪ ,‬פרט לתחתונים‪ .‬לא לבשתי שוב את הכתונת‪ ,‬שבטח‬
‫עוד נמצאת על רצפת חדר הביליארד‪.‬‬
‫אני מסובבת את ידית הדלת שנעה בשקט בתוך כף ידי‪.‬‬
‫אני רואה בזה סימן‪ .‬מיקולאי לא נעל אותי בחדרי‪ .‬הוא לא רשלן‪ .‬או‬
‫שעשה זאת בכוונה‪ ,‬או שבתת־המודע שלו הוא רוצה את זה בדיוק כמוני‪.‬‬
‫אני חומקת מהחדר ופוסעת במסדרון החשוך‪.‬‬
‫אני זוכרת כמה מבועתת הייתי כשעשיתי את זה בפעם הראשונה‪.‬‬
‫אני נמצאת בבית הזה כבר יותר מחודש‪ .‬אני מכירה את הקולות שלו‪,‬‬
‫כמו את פעימות הלב שלי ואת נשימותיי‪ .‬אני יודעת בדיוק איך להימנע‬
‫ממפגש עם אנדריי‪ ,‬שאמור לשמור הלילה‪ .‬אני שומעת אותו במטבח‪ ,‬מוזג‬
‫לעצמו כוס חלב‪ .‬הוא אף פעם לא שותה מים‪ ,‬רק חלב‪.‬‬
‫אני חוצה את קומת הכניסה‪.‬‬
‫אני שומעת עוד קול‪ ,‬מכיוון המדרגות המובילות לחדרה של קלרה‪ .‬זה‬
‫נשמע כמו מלמול חלש של שני אנשים שמדברים בשקט ולא רוצים‬
‫שישמעו אותם‪ .‬אני מוכנה להישבע שזה מרסל‪ .‬ראיתי איך הוא מסתכל‬
‫על קלרה ואיך היא מסתכלת עליו‪ ,‬כשהיא חושבת שאף אחד לא שם לב‪.‬‬
‫הם לא ישמעו אותי‪ .‬הם שקועים מדי בהתלחשויות שלהם‪.‬‬
‫זה אומר שאני צריכה להיזהר רק מיונאש‪.‬‬
‫אני עוברת לאגף המערבי‪ ,‬החלק האסור של הבית‪ .‬עברו רק תשע‬
‫שעות מאז שמיקולאי סילק אותי מכאן‪ .‬הוא נראה כועס כל כך‪ ,‬שחשבתי‬
‫שיחנוק אותי במקום‪.‬‬
‫קודם נמשכתי לשם מתוך סקרנות‪ .‬עכשיו אני מּונעת בידי משהו חזק‬
‫יותר‪.‬‬
‫אני מטפסת במדרגות והולכת בשקט לאורך המסדרון‪ .‬אני עוברת ליד‬
‫המשרד של מיקולאי ומציצה פנימה‪ ,‬למקרה שהוא עדיין עובד‪ .‬המשרד‬
‫ריק‪.‬‬
‫אני מגיעה לחדר השינה עם הדלתות הכפולות הכבדות‪ .‬אני מסובבת‬
‫את הידית ונכנסת פנימה‪ ,‬בטוחה שהוא עדיין ער‪ .‬עברה רק שעה מאז‬
‫שהשאיר אותי בחדרי‪ .‬אני מצפה לשמוע את קולו הנמוך‪ ,‬דורש לדעת‬
‫למה חזרתי אליו‪ .‬אבל חדר השינה חשוך ושקט‪.‬‬
‫אני חוצה את החדר ומתקרבת למיטה‪.‬‬
‫הוא שוכב שם‪ .‬החיה שלי‪ .‬האויב שלי‪ .‬החוטף שלי‪.‬‬
‫הוא שוכב עירום מעל לשמיכות ורק תחתוני בוקסר לגופו‪ .‬זו הפעם‬
‫הראשונה שאני זוכה לראות את כל גופו‪.‬‬
‫כל סנטימטר בגופו מכוסה בקעקועים‪ ,‬חוץ מכפות ידיו ומפניו‪ .‬גופו הוא‬
‫יצירת אומנות חיה ונושמת‪ .‬שטיח של דוגמאות‪ ,‬דימויים ומערבולות בגוונים‬
‫של אפור‪ ,‬כחול ואדום כהה‪.‬‬
‫מתחת לקעקועים משתרעים מישורים של שרירים דקים וחזקים‪ .‬הוא‬
‫חטוב יותר מרקדן‪ .‬אני רואה צלקות עמוקות על הבטן שלו‪ ,‬אחר כך את‬
‫עצמות האגן‪ ,‬ואז את קו תחתוני הבוקסר שלו‪ ,‬מכסים רק בקושי את הזין‬
‫שלו‪.‬‬
‫רוק ממלא את פי ואני מתקשה לבלוע אותו‪.‬‬
‫כמעט הכנסתי את הזין הזה לפה שלי‪.‬‬
‫אין לי מושג מאיפה היה לי האומץ לעשות את זה‪ .‬פתחתי את כפתור‬
‫מכנסיו והוא קפץ לקראתי כמו נחש‪ ,‬גדול פי שניים ממה שציפיתי‪ .‬נבהלתי‬
‫ולא ידעתי מה לעשות איתו‪.‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬הוקסמתי מהעור החשוף והחלק‪ .‬הוא נראה העור הרך‬
‫ביותר בגופו‪ .‬כשהחזקתי את הזין שלו ביד שלי‪ ,‬הרגשתי כאילו יש לו חיים‬
‫משל עצמו‪ ,‬מתפתל ופועם בכף ידי‪.‬‬
‫אני עומדת מעליו ומצפה שיתעורר בכל רגע‪ .‬הוא בטח יתעצבן‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬הפנים שלו רגועות לגמרי‪.‬‬
‫אף פעם לא ראיתי אותן רגועות כל כך‪.‬‬
‫עכשיו אני מבינה כמה יפה מיקולאי‪ .‬תווי פניו ברורים‪ ,‬כמעט אלוהיים‪.‬‬
‫איך היה נראה‪ ,‬אם הוא היה שמח‪ ,‬אם ממש היה מחייך? זה כבר יהיה‬
‫יותר מדי‪ .‬אני לא אוכל לעמוד בפני דבר כזה‪.‬‬
 ‫אני בוהה בפניו זמן רב‪.‬‬
‫אני מסתכלת על הגבר שיכול היה להיות‪ .‬גבר בלי כעסים ומרירות‪ .‬גבר‬
‫בלי כאב‪.‬‬
‫עכשיו ליבי כואב ואני לא יודעת למה‪ .‬למה אני חשה אהדה כלפי החיה?‬
‫אבל זה מה שאני מרגישה‪ .‬איזה חיבור מוזר צומח בינינו‪ ,‬בלי שנרצה בו‪.‬‬
‫אני מתגנבת אל המיטה שלו‪ ,‬מצפה שיתעורר בכל רגע‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬כשאני שוכבת לידו‪ ,‬הוא יתעורר‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬כשהנחתי את ידי על בטנו‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬כשאני מכניסה אותה אל תחתוניו‪...‬‬
‫הוא נאנח – אנחה גברית ארוכה ואיטית‪ ,‬שגורמת לירכיים שלי להיצמד‬
‫זו לזו‪.‬‬
‫הזין שלו בידי‪ .‬הוא חם‪ ,‬קשה למחצה‪ ,‬מתקשה מרגע לרגע‪.‬‬
‫אני רוכנת אליו ומכניסה אותו לתוך פי‪.‬‬
‫אני מריחה את עורו‪ ,‬חם ומתוק משינה‪ .‬אני יכולה לטעום את הזין שלו‪,‬‬
‫שיש לו טעם משלו – עשיר‪ ,‬מלוח ומושך‪ .‬הוא מציף את פי ברוק‪ .‬הלשון‬
‫שלי מחליקה בקלות על בשרו החלק‪ ,‬קצה הזין ממלא את פי‪.‬‬
‫ככל שהוא מתרחב‪ ,‬כך אני חייבת לפתוח את פי רחב יותר‪.‬‬
‫אין לי מושג איך מוצצים כמו שצריך‪ .‬אני מנסה כל מיני דברים – לפעמים‬
‫מלקקת‪ ,‬לפעמים מוצצת‪ ,‬לפעמים רק מחליקה את שפתיי ואת לשוני‬
‫מסביבו‪.‬‬
‫באמת‪ ,‬אני עושה רק מה שנראה לי נכון‪ .‬אבל נראה שאני מצליחה‪ ,‬כי‬
‫הזין שלו מתקשה‪ ,‬כמו בחדר הביליארד‪ ,‬כשרקדתי מולו‪.‬‬
‫מיקולאי אוחז בשערי‪ ,‬מחזיק את ראשי בין שתי ידיו‪.‬‬
‫אני מרימה את עיניי ורואה שהוא ער לגמרי ומסתכל עליי‪.‬‬
‫חשבתי שיכעס‪ ,‬או שיתעצבן‪ .‬אלה שתי האפשרויות שציפיתי להן‪ .‬במקום‬
‫זה‪ ,‬אני רואה על פניו הבעה שאני בקושי מצליחה להבין‪ .‬נראה שהוא‬
‫כמעט מכיר תודה‪.‬‬
‫הוא מחזיק בראשי ומסובב את אגנו‪ ,‬כדי שהזין שלו יוכל לחדור אל פי‬
‫ולצאת בקצב אחיד‪ .‬אני ממשיכה ללקק ולמצוץ הכי טוב שאני יכולה‪.‬‬
‫נשימותיו מואצות והוא משמיע קולות קטנים‪ ,‬משהו בין אנחה לגניחה‪.‬‬
‫הוא מתחיל לדחוף חזק יותר ויותר‪ ,‬והזין שלו נכנס עמוק מדי ופוגע‬
‫בקצה הגרון שלי‪ .‬אני נחנקת‪.‬‬
‫"סליחה‪ ",‬הוא מתנשף‪.‬‬
‫מיקולאי אף פעם לא התנצל בעבר‪ .‬זה נשמע מוזר כל כך‪ ,‬שאני כמעט‬
‫צוחקת‪.‬‬
‫אני נשארת עם עיניים פקוחות‪ ,‬מוקסמת ממראהו‪ .‬הגוף שלו סקסי‬
 ‫בטירוף‪ ,‬הידיים שלו מתוחות‪ ,‬כל שריר בחזהו ובבטנו דרוך ומתבלט‪.‬‬
‫הוא ממשיך לדחוף את הזין שלו לתוך פי‪ .‬הלסת שלי כואבת‪ ,‬אבל אני‬
‫לא רוצה שיפסיק‪ .‬הוא מסתכל עליי ואני מסתכלת עליו ואנחנו עטופים‬
‫ברגע אינטימי‪ ,‬לוהט ובלתי ניתן לעצירה‪.‬‬
‫ואז הוא עוצם את עיניו ומשעין את ראשו על הכרית‪ ,‬אני מרגישה את‬
‫הזין שלו פועם בתוך הפה שלי‪ .‬הוא משחרר זעקה ארוכה ושקטה‪ .‬הפה‬
‫שלי מוצף בנוזל חם‪ ,‬חלקלק ומלוח‪ ,‬אבל נעים‪.‬‬
‫הזין שלו ממשיך לפעום‪ ,‬אז אני ממשיכה למצוץ אותו ומקווה שזה לא‬
‫יסתיים בקרוב‪.‬‬
‫כשהוא גומר לבסוף‪ ,‬הוא מניח לראשי ואוחז את ידיי‪ .‬הוא מושך אותי על‬
‫המיטה‪ ,‬כדי שיוכל לעלות עליי‪.‬‬
‫הוא מנשק אותי‪ ,‬בלי שטעם נוזל הזרע יפריע לו‪.‬‬
‫הנשיקה הזאת לא דומה לזו שבחדר הנשפים‪ .‬מיקולאי עדיין חם וכבד‬
‫מהשינה‪ .‬השפתיים שלו רכות יותר ממה שיכולתי לדמיין‪.‬‬
‫"בלרינה קטנה‪ ,‬מה את עושה?" הוא נוהם‪.‬‬
‫"לא יכולתי להירדם‪".‬‬
‫"אני יודע למה‪".‬‬
‫עכשיו הוא מחליק במורד גופי‪ .‬הוא נעצר על השדיים שלי ומכניס כל‬
‫אחד בתורו לתוך פיו‪ .‬הוא מוצץ את הפטמות עד שהן מתקשות‪ ,‬ואז‬
‫ממולל פטמה אחת וסוחט בין אצבעותיו ומוצץ את השנייה‪.‬‬
‫אחר כך הוא ממשיך לגלוש למטה‪ ,‬אל בין ירכיי‪.‬‬
‫מתעורר בי צורך להדוף אותו‪ .‬אני חוששת שהטעם והריח לא יהיו טובים‪.‬‬
‫חבל שלא בדקתי לפני שבאתי לכאן‪.‬‬
‫אבל מיקולאי לא נראה מוטרד מהאזורים האינטימיים שלי‪ ,‬כמו שלא‬
‫הוטרד מהנוזל בפי‪ .‬הוא טומן את פניו בין ירכיי‪ ,‬מלקק את הכוס שלי‬
‫במשיכות לשון רטובות וארוכות‪.‬‬
‫אלוהים אדירים‪ ,‬אף פעם לא דמיינתי שאפשר להרגיש טוב כל כך‪.‬‬
‫נגעתי בעצמי הרבה פעמים בעבר‪ .‬הלשון שונה מאוד מהאצבעות‪ .‬היא‬
‫חמה ורטובה ומעוררת קצות עצבים שלא הייתי מודעת לקיומם‪.‬‬
‫רטיבות מתפרצת מתוכי ולרגע אני מודאגת שהשתנתי על עצמי‪.‬‬
‫מיקולאי עדיין מלקק ומנשק אותי שם למטה‪ ,‬לא מוטרד בכלל‪.‬‬
‫הוא מלקק את אחת מאצבעותיו ומחדיר אותה לתוכי‪ .‬אני משתנקת‪,‬‬
‫חוששת שזה יכאב‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬אני לא מכניסה לשם כלום‪ ,‬לא צעצועים‬
‫וגם לא אצבעות‪ ,‬כי המקום הדוק עד כאב‪.‬‬
‫אבל אם כי אצבעותיו של מיקולאי גדולות הרבה יותר משלי‪ ,‬נראה שהן‬
‫נכנסות בלי בעיה‪ .‬כנראה מפני שאני מגורה יותר מאי פעם‪.‬‬
 ‫למעשה‪ ,‬אני מרגישה טוב ובכלל לא סובלת‪.‬‬
‫האצבע שלו מאפשרת לי להיאחז במשהו בזמן שהלשון שלו מלקקת‬
‫אותי בקצב אחיד‪ .‬היא מגבירה את המתח‪ ,‬ואני יכולה לכווץ את הכוס שלי‬
‫סביב האצבע שלו ולחכך את הדגדגן שלי בלשון שלו‪.‬‬
‫אני מרגישה איך התחושה המוכרת מתחילה להיבנות – התחלת השיא‪.‬‬
‫אבל אלוהים‪ ,‬הלשון שלו נוסכת בי תחושה נפלאה הרבה יותר מהכרית‬
‫שלי‪ .‬אני מרגישה כמו באמבטיה חמה‪ ,‬כמו במסאז'‪ ,‬וכמו בחלום נפלא‬
‫מעבר לכל דמיון – כולם בחבילה אחת‪.‬‬
‫העונג נבנה ונבנה ואני מתחילה לפחד‪.‬‬
‫ואז האורגזמה מציפה אותי ומתפרצת ממני כמו מפל‪.‬‬
‫אני מרימה את האגן אל פניו‪ ,‬מנסה להחניק את צעקותיי בכרית‪ .‬מביך‬
‫אותי לצעוק בקול‪ ,‬אבל גם לא אכפת לי‪ ,‬כי זו הרגשה נפלאה‪.‬‬
‫אני צועקת ומתפתלת‪ .‬ואז הכול נגמר ואני שוכבת שם‪ ,‬מתנשפת ומזיעה‬
‫וחושבת שזה פשוט מטורף‪.‬‬
‫מיקולאי העניק לי את הרגע הכי מענג בחיי‪.‬‬
‫אנחנו מביטים זה בזה מעבר לכרית‪ .‬אני חושבת שהוא מרגיש אבוד‬
‫בדיוק כמוני‪ .‬הוא לא יודע מה לעשות‪.‬‬
‫הוא מנשק אותי פעם נוספת‪ ,‬ברּכות‪ ,‬על שפתיי‪.‬‬
‫ואז הוא אומר‪" ,‬תחזרי לחדר שלך‪ ,‬בלרינה קטנה‪ .‬שאף אחד לא יראה‬
‫אותך‪".‬‬
‫בשקט אני חומקת מהמיטה ורצה בחזרה בדרך שממנה באתי‪ ,‬גופי רפוי‬
‫מעונג וראשי סחרחר‪.‬‬
 ‫פרק ‪21‬‬

‫מיקולאי‬
‫בבוקר המחרת‪ ,‬הכול כרגיל‪.‬‬
‫אני יורד לקומה הראשית ושומע את נסה מתאמנת בסטודיו שלה‪ ,‬עם‬
‫תקליט חדש שמתנגן על הפטיפון‪ .‬היא בטח סיימה את הכוריאוגרפיה של‬
‫הריקוד הראשון והתחילה אחד חדש‪.‬‬
‫הבית נראה כמו תמיד‪ .‬אחרי שהתקלחתי והתלבשתי‪ ,‬הבטתי במראה‪,‬‬
‫והפנים שלי נראו אותו דבר‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬אני מרגיש אחרת לגמרי‪.‬‬
‫קודם כול‪ ,‬אני ממש רעב‪.‬‬
‫אני נכנס אל המטבח ונתקל בקלרה‪ ,‬שמפנה את שאריות ארוחת‬
‫הבוקר שהכינה לנסה‪.‬‬
‫היא רואה אותי ונבהלת‪ ,‬כי בבקרים אני בדרך כלל רק שותה קפה‪.‬‬
‫"נשאר קצת בייקון?" אני שואל‪.‬‬
‫"אוי!" היא אומרת וממהרת אל המחבת‪" .‬רק שתי חתיכות‪ ...‬אבל חכה‬
‫רגע‪ ,‬אני אכין עוד!"‬
‫"זה בסדר‪ ,‬אני אוכל מה שיש‪".‬‬
‫אני לוקח את הבייקון מהמחבת ואוכל בעמידה‪ ,‬נשען על האי‪ .‬הוא פריך‬
‫ומלוח ומעט שרוף ויש לו טעם יוצא מן הכלל‪.‬‬
‫"אני יכולה להכין עוד!" אומרת קלרה‪ ,‬נבוכה‪" .‬ממש בתוך דקה‪ .‬זה‬
‫בטח קר‪".‬‬
‫"זה מושלם‪ ",‬אני אומר ומפלח מהמחבת גם את הנקניקייה‪.‬‬
‫קלרה נראית מודאגת‪ ,‬אם בגלל שנכנסתי למטבח‪ ,‬דבר שאני לא נוהג‬
‫אף פעם לעשות‪ ,‬ואם בגלל שאני במצב רוח מרומם – דבר נדיר אף הוא‪.‬‬
‫"נסה בסטודיו שלה?" אני שואל את קלרה‪ ,‬אבל כבר יודע את התשובה‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬היא עונה בזהירות‪.‬‬
‫"היא אוהבת לעבוד‪ .‬אני כל הזמן שומע אותה שם‪".‬‬
‫"נכון מאוד‪".‬‬
‫קלרה בטח מעריכה את זה‪ .‬יש לה מוסר עבודה גבוה בעצמה והיא‬
‫עובדת כמו שלושה אנשים לפחות‪ ,‬עם כל הבישולים והניקיונות והסידורים‬
 ‫שהיא עושה בשבילי‪.‬‬
‫אני משלם לה טוב‪ .‬היא נוהגת במכונית קיה בת עשרים שנה ומסתובבת‬
‫עם שקית בד בתור תיק‪ .‬היא שולחת את כל הכסף שלה לפולין‪ ,‬להורים‬
‫ולסבא ולסבתא שלה‪ ,‬שהם גם הסבא והסבתא של יונאש‪ .‬הוא לא שולח‬
‫להם כלום‪ ,‬על אף שהוא מרוויח יותר מקלרה‪.‬‬
‫"את מטפלת היטב באסירה הקטנה שלנו‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫היא משרה את המחבתות בכיור‪ ,‬פותחת את ברז המים ולא מסתכלת‬
‫עליי‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬היא לוחשת‪.‬‬
‫"התקרבתן זו לזו‪".‬‬
‫היא מתיזה סבון כלים על המחבתות‪ .‬ידיה רועדות מעט וחלק מהסבון‬
‫נשפך על הברז‪ .‬היא מנגבת אותו בחופזה עם הספוג‪.‬‬
‫"היא ילדה טובה‪ ",‬אומרת קלרה‪" .‬יש לה לב טוב‪ ".‬יש נימת תוכחה‬
‫בקולה‪.‬‬
‫"ידעת שהיא למדה לדבר פולנית?"‬
‫קלרה מתקשחת ומביטה בי בעיניים אשמות‪.‬‬
‫"לא התכוונתי ללמד אותה שום דבר!" היא משתנקת‪" .‬יש לה תפיסה‬
‫מהירה – חשבתי שהיא תלמד את המילים 'כפית'‪ ,‬או 'כוס' רק בשביל‬
‫השעשוע‪ .‬אבל אז היא פתאום התחילה להגיד משפטים שלמים‪"...‬‬
‫קלרה פולטת הסבר מהיר ולחייה בוערות מרוב חרדה‪ .‬היא לא צריכה‬
‫לשכנע אותי – כבר נוכחתי לדעת בעצמי שנסה חכמה ושיש לה תפיסה‬
‫מהירה‪ .‬היא נראית כמו עופר איילים קטן ותמים‪ ,‬אבל המוח שלה תמיד‬
‫עובד במהירות מסחררת‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬אל תכעס עליה‪ ",‬מוסיפה קלרה‪" .‬זו לא אשמתה‪".‬‬
‫חשבתי שקלרה מתחננת על עצמה ולא רוצה שאעניש אותה‪ .‬עכשיו אני‬
‫מבין שהיא דואגת לנסה‪.‬‬
‫המצב גרוע משחשבתי‪ .‬הן הפכו לחברות‪ .‬חברות קרובות‪.‬‬
‫אני צריך לפטר את קלרה‪ .‬או לכל הפחות‪ ,‬להרחיק אותה מנסה‪.‬‬
‫אבל על מי עוד אוכל לסמוך שישמור עליה? אין אף אחד‪ .‬נסה תוכל‬
‫לזחול גם לליבה של גירית מוכת כלבת‪.‬‬
‫אז אני בוהה בקלרה עד שהיא מפסיקה לדבר‪ ,‬נושכת את שפתה‬
‫ומנגבת את ידיה ללא הרף בסינר‪.‬‬
‫"אני שואל את עצמי‪ ,‬איפה הנאמנות שלך‪ ",‬אני אומר לקלרה‪.‬‬
‫היא מושכת את הסינר בידיה הסדוקות‪.‬‬
‫"לעולם לא אבגוד בברטרסטו‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"נסה גריפין היא לא חיית מחמד‪ .‬היא נכס – נכס יקר ערך‪".‬‬
 ‫"אני יודעת‪ ",‬לוחשת קלרה‪.‬‬
‫"אם רק תחשבי לשחרר אותה‪"...‬‬
‫"לעולם לא אעשה דבר כזה!"‬
‫"רק תזכרי שאני יודע איפה מתגוררת כל המשפחה שלך בבולסלביץ‪.‬‬
‫אימא שלך‪ ,‬דוד שלך‪ ,‬האחייניות הקטנות שלך‪ ,‬סבא וסבתא שלך‪ ...‬הם‬
‫לא מוגנים רק מפני שאת קשורה ליונאש‪ .‬יונאש יתקע כדור בראש של‬
‫אימא שלך‪ ,‬אם אני אגיד לו לעשות את זה‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ ",‬מתנשפת קלרה‪" .‬אני יודעת שהוא יעשה את זה‪".‬‬
‫"פשוט תזכרי את זה‪ .‬את מגדלת טלה שמיועד לשחיטה ולא חשוב כמה‬
‫מתוק הטלה הזה‪".‬‬
‫קלרה מהנהנת ומשפילה את מבטה‪.‬‬
‫אני מוזג לעצמי קפה ויוצא מהמטבח‪.‬‬
‫נאמתי לה נאום טוב‪ .‬אני תוהה אם הוא היה מיועד לקלרה‪ ,‬או שניסיתי‬
‫לשכנע את עצמי‪.‬‬
‫אני חושב על ליל אמש‪ .‬הרגשתי כמו בחלום‪ ,‬אבל הוא היה אמיתי יותר‬
‫מחיי היומיום הרגילים שלי‪ .‬אני חושב על הטעם של הכוס של נסה בפה‬
‫שלי‪ ,‬על תחושת העור שלה שמתחכך בשלי‪ .‬יכולתי לעלות אליה ברגע זה‬
‫ולטעום אותו שוב‪...‬‬
‫לא‪ .‬זה לא יקרה‪ .‬אני צריך להתכונן לפגישה שלי הלילה עם קריסטוף‪.‬‬
‫אני מבלה את רוב היום עם האנשים שלי בתכנון ההתקפה האחרונה‬
‫שלנו על משפחת גריפין‪ .‬בשלב הזה‪ ,‬יש לנו תמונה ברורה של לוח הזמנים‬
‫של קאלום ואאידה‪ .‬חבר המועצה ואשתו יגיעו לפתיחת הספרייה החדשה‬
‫בשפילד בעוד שישה ימים‪ .‬זו הזדמנות נפלאה להוריד את שניהם‪.‬‬
‫שוב נוציא אל הפועל את הרעיון של טיימון‪ ,‬אבל הפעם נתכנן אותו‬
‫כראוי‪ .‬נשתמש באאידה כקלף מיקוח נגד בעלה ונרוקן את חשבונות‬
‫הבנק הנותרים שלו בבנק הייד פארק ובמדיסון קפיטל‪.‬‬
‫בינתיים‪ ,‬נחתום עסקה עם משפחת גאלו‪ .‬הם יעבירו לנו את המגדל‬
‫ברחוב אוק ובתמורה יקבלו בחזרה את אאידה בריאה ושלמה והראיות‬
‫נגד דנטה גאלו ייעלמו‪ .‬אני אשחרר את דנטה לחופשי‪ .‬ואז‪ ,‬ברגע שכף‬
‫רגלו תיגע במדרכה‪ ,‬אירה בו ישר בפרצוף‪.‬‬
‫זו התוכנית‪ ,‬נכון לעכשיו‪ .‬הערב אציג אותה לקריסטוף‪.‬‬
‫אני מעדיף לא להביא איתי את נסה‪ ,‬אבל קריסטוף התעקש‪.‬‬
‫בזמן שקלרה מכינה את נסה‪ ,‬גם אני מתכונן ולובש סוודר‪ ,‬מכנסיים‬
‫ונעלי מוקסינים‪.‬‬
‫אני לא לובש חליפה כמו רוב הגנגסטרים‪ .‬הם חושבים שככה הם נראים‬
‫כמו אנשי עסקים‪ .‬אני חושב שזה מגוחך‪ .‬חליפות נועדו להסתרת נשק‪,‬‬
‫אבל חוץ מזה הן מסורבלות ולוחצות‪ .‬אני לא איש עסקים – אני טורף‪.‬‬
‫ואני לא מתכוון לכבול את עצמי לתכתיבים אופנתיים‪ .‬אני לא רוצה לחטוף‬
‫כדור‪ ,‬רק מפני שלא הצלחתי לחמוק ממנו בזמן‪.‬‬
‫אחרי זמן קצר אני מוכן‪ .‬אני מחכה בתחתית המדרגות ומביט לעבר‬
‫האגף המזרחי‪.‬‬
‫לבסוף מופיעה נסה ונעמדת ליד החלון‪ ,‬כמו בציור ממוסגר‪.‬‬
‫היא לובשת שמלת שיפון לבנה‪ ,‬עם שכבות קלילות שמרחפות סביבה‬
‫כמו כנפיים‪ .‬שערה אסוף על קודקודה ועגילים בצורת טיפה מעטרים את‬
‫אוזניה‪ .‬ידיה הדקיקות וכתפיה חשופות וזוהרות באור הלילה‪.‬‬
‫היא יורדת במדרגות ואני נטוע במקומי‪ ,‬נועץ בה את מבטי‪ .‬במקום‬
‫לראות אותה יורדת במדרגות‪ ,‬אני רואה אותה צועדת לקראתי בכנסייה‪.‬‬
‫במקום שמלת ערב‪ ,‬אני רואה אותה בשמלת חתונה לבנה‪ .‬אני מדמיין איך‬
‫נסה הייתה נראית אם הייתה הכלה שלי‪.‬‬
‫כמו בחיזיון‪ .‬הזמן מאט‪ ,‬הקולות מתפוגגים‪ ,‬ואני רואה רק את הילדה‬
‫הזאת – מעט ביישנית‪ ,‬מעט חוששת‪ ,‬אבל קורנת מאושר‪ ,‬שלא יילקח‬
‫ממנה לעולם‪ .‬כי הוא לא תלוי במצב‪ ,‬או בנסיבות‪ ,‬אלא נובע מהטּוב‬
‫שנמצא בתוכה‪.‬‬
‫נסה מגיעה לתחתית המדרגות‪.‬‬
‫אני ממצמץ והחיזיון נעלם‪.‬‬
‫היא לא הכלה שלי‪ ,‬היא האסירה שלי‪ .‬אני לוקח אותה לשולחן המשא‬
‫ומתן‪ ,‬שם קריסטוף ואני נחליט איך לחלק את הפגרים של האימפריה‬
‫המשפחתית שלה‪.‬‬
‫היא שולחת לעברי מבט‪ ,‬חמים ומלא ציפייה‪ ,‬במחשבה שאגיד לה שהיא‬
‫נראית יפה‪.‬‬
‫אני שומר על פנים חתומות‪.‬‬
‫"בואי נלך‪ ",‬אני אומר‪" .‬שלא נאחר‪".‬‬
‫היא הולכת בעקבותיי אל המכונית‪.‬‬
‫הלנד רובר שלי מחכה מול דלת הכניסה‪.‬‬
‫נסה נעצרת בקצה המדרגות הקדמיות‪ .‬השמש שוקעת ושולחת קרניים‬
‫שצובעות את שמלתה‪ ,‬כמו בד קנבס חלק‪ .‬עורה זוהר בזהב ועיניה‬
‫בוהקות יותר מאי פעם‪.‬‬
‫אני נכנס למכונית ומנסה לא להסתכל עליה‪.‬‬
‫יונאש אוחז בידה‪ ,‬כדי שהיא תוכל לאסוף את שולי שמלתה ולטפס‬
‫למכונית בלי ללכלך את השמלה‪ .‬אני מתעצבן שהוא נוגע בה‪ .‬אני‬
‫מתעצבן שהיא מרשה לו לעזור לה‪.‬‬
‫נסה ואני מתיישבים מאחור‪ ,‬יונאש ומרסל מתיישבים מלפנים ואנחנו‬
‫יוצאים לדרך‪ .‬המכונית מאיצה על השביל המתפתל ויוצאת דרך השערים‪.‬‬
‫נסה יושבת זקוף‪ ,‬מצמידה את מצחה אל השמשה‪ ,‬כדי שתוכל להביט‬
‫החוצה‪.‬‬
‫עבר הרבה זמן מאז שישבה במכונית‪ ,‬הרבה זמן מאז שראתה משהו‪,‬‬
‫חוץ מהבית והשטח מסביב‪ .‬אני רואה את ההתרגשות שלה‪ ,‬מהרחובות‬
‫ומהבניינים‪ ,‬מהאנשים‪ ,‬מהרוכלים על המדרכות‪.‬‬
‫החלונות כהים‪ .‬אף אחד לא יכול לראות מה קורה בפנים‪ .‬ועדיין‪ ,‬אני‬
‫חושש להוציא אותה מהבית‪ .‬כאילו שחררתי ציפור שיר מהכלוב שלה –‬
‫אם משהו ישתבש‪ ,‬היא תפרוש כנפיים ותעוף‪.‬‬
‫אנחנו נוסעים נסיעה קצרה מדרום ללינקולן פארק‪ ,‬לביתו של קוליה‬
‫קריסטוף‪ ,‬שנמצא במתחם מבנים מודרני שנבנה לא מזמן‪ .‬המבנה‬
‫המרכזי נראה כמו ערימה של קופסאות זכוכית מונחות אחת על השנייה‪.‬‬
‫מבחינה בטיחותית‪ ,‬התכנון נוראי‪ ,‬אבל מתאים לסגנון הראוותני של‬
‫קריסטוף‪ .‬הוא אוהב להשוויץ ברכוש שלו‪ ,‬מהמזרטי ועד לחליפות הזגנה‬
‫שלו‪.‬‬
‫עיצוב הפנים אינו פרקטי באותה מידה‪ .‬נהר מלאכותי עובר ברצפת‬
‫הכניסה‪ ,‬מתחת לנברשת עם כדורים מסתובבים‪ ,‬כמו במערכת השמש‪.‬‬
‫קריסטוף מקדם את פנינו‪ ,‬לבוש בז'קט קטיפה ונועל מוקסינים עם‬
‫גדילים‪ .‬אני רוצה לבטל את הברית‪ ,‬בו במקום‪ ,‬רק בגלל העובדה שאני‬
‫לא רוצה לעשות עסקים עם מישהו שחושב שהוא יו הפנר‪.‬‬
‫אני מתוח ועצבני ועוד לא התחלנו‪.‬‬
‫העובדה שקריסטוף מקיף את נסה כאילו הייתה פסל ובוחן כל סנטימטר‬
‫בה לא עוזרת למצב‪.‬‬
‫"אלוהים‪ ,‬איזה יצור‪ ",‬הוא אומר‪" .‬מה עשית לה‪ ,‬מיקולאי? חטפת ילדה‬
‫והפכת אותה לאלה‪".‬‬
‫עיניה של נסה מתרוצצות בינינו‪ ,‬בלחייה עולה הגוון הוורוד שאני מיטיב‬
‫להכיר‪ .‬היא לא נהנית מתשומת הלב הזאת ומסתכלת עליי במבט מבקש‬
‫הגנה‪.‬‬
‫"היא נראית כמו תמיד‪ ",‬אני מתפרץ‪.‬‬
‫אני מצטער שקלרה עזרה לה להתגנדר‪ .‬אמרתי לה שאני רוצה‬
‫שתיראה ייצוגית‪ ,‬לא שתהפוך אותה לנסיכה גרייס‪.‬‬
‫"חשבתי ְשלנו‪ ,‬הרוסים‪ ,‬יש את הנשים היפות ביותר‪ ".‬מחייך קריסטוף‪.‬‬
‫"כנראה לא נחשפתי למגוון רחב מספיק‪"...‬‬
‫נסה מתקרבת אליי ומתרחקת מקריסטוף‪.‬‬
‫"אבל האירים מאמנים אותן?" אומר קריסטוף וזוקף את גבותיו הכהות‪.‬‬
‫"בנות רוסיות לומדות למצוץ זין טוב יותר מכוכבות פורנו‪ .‬הן מוצצות בזמן‬
‫שלוקח לקומקום לרתוח‪ .‬מיקולאי‪ ,‬מה אתה אומר‪ ...‬איך היא בהשוואה‬
‫להן?"‬
‫אם קריסטוף ימשיך לדבר‪ ,‬אני אוציא לו את מיתרי הקול מהגרון ואחנוק‬
‫אותו בהם‪.‬‬
‫נסה נראית קרובה לדמעות‪ .‬הבטן שלי מתכווצת לגודל של אגוז‪.‬‬
‫אין תשובה טובה‪ .‬אם אומר לקריסטוף שלא זיינתי אותה‪ ,‬הוא לא יאמין‬
‫לי‪ .‬אם ידע את האמת‪ ,‬יהיה גרוע יותר‪ .‬בשביל נסה‪ ,‬אין דבר מסוכן יותר‬
‫מאשר בוס בברטווה שיודע שבת של אויב‪ ,‬יפה ובתולה‪ ,‬נמצאת בבית‬
‫שלו‪.‬‬
‫"היא לא תעניין אותך‪ ",‬אני אומר בקצרה‪" .‬אין לה שום כישורים‪".‬‬
‫נסה מסתכלת עליי בעיניה הגדולות והירוקות‪ ,‬המומה ופגועה‪ .‬אני לא‬
‫יכול להסתכל עליה‪ .‬אני אפילו לא יכול לשדר לה סימן קטן של אהדה‪.‬‬
‫במקום זה אני אומר‪" ,‬בוא ניגש לעניין‪ .‬אין לי את כל הלילה‪".‬‬
‫"כמובן‪ ",‬מחייך קריסטוף‪.‬‬
‫הוא מוביל אותנו לחדר האוכל הרשמי שלו שבו שולחן עמוס אוכל‪.‬‬
‫קריסטוף מתיישב בצד אחד של השולחן‪ ,‬ביחד עם שלושה מהסגנים‬
‫הבכירים שלו‪ .‬אני מתיישב בצד השני‪ ,‬עם נסה ממש לידי‪ ,‬ועם יונאש‬
‫ומרסל מצידה השני‪.‬‬
‫נסה חיוורת ושקטה ומסרבת לגעת באוכל‪.‬‬
‫"מה קרה?" שואל קריסטוף‪" .‬את לא אוהבת פלמיני?"‬
‫"אתה מכיר רקדניות‪ ",‬אני אומר‪" .‬הן לא אוכלות‪".‬‬
‫נסה מזכירה לי את פרספונה‪ ,‬שנחטפה בידי האדס ונאלצה לשלוט על‬
‫המתים‪ .‬פרספונה ניסתה בכל כוחה לא לאכול את האוכל של האדס‪ ,‬כדי‬
‫שיום אחד תוכל לחזור לממלכה שטופת השמש‪.‬‬
‫אבל נסה כבר טעמה מהאוכל שלי‪ .‬כמו פרספונה‪ ,‬שמרוב רעב איבדה‬
‫את נחישותה ואכלה שישה גרגרי רימון זעירים‪.‬‬
‫קריסטוף נעלב‪ .‬רוסים רגישים מאוד לגבי האוכל שלהם‪ .‬למזלי‪ ,‬יונאש‬
‫ומרסל‪ ,‬דוחסים מזון לפיהם ומפצים על העניין‪.‬‬
‫"דאווייטה פריסטופים קה דלו‪ ",‬אני אומר‪ .‬בוא ניגש לעניין‪.‬‬
‫קריסטוף מופתע שאני מדבר ברוסית‪ .‬אני יודע רוסית על בוריה‪ ,‬אבל‬
‫בדרך כלל אני מסרב לדבר איתו ברוסית‪ .‬אנגלית היא השפה המשותפת‬
‫שלנו‪ .‬אבל אני לא רוצה שנסה תשב איתנו בזמן הדיון הארוך ותשמע איך‬
‫אנחנו מתכוונים להרוס את המשפחה שלה‪ .‬גרוע מספיק שיונאש יושב‬
‫מצידה השני וקריסטוף בוהה בה ממול‪ .‬לכל הפחות‪ ,‬אני יכול לשמור‬
‫שהיא לא תדע מה אנחנו מתכננים‪.‬‬
‫אבל היא חכמה מכדי לא להבין‪ .‬אנחנו עוברים על התוכניות‪ ,‬עם כמה‬
‫ויכוחים והרבה עימותים‪ .‬היא קולטת מה הנושא בלי להבין את הפרטים‪.‬‬
‫הבעת פניה הופכת אומללה מרגע לרגע וכתפיה נשמטות‪.‬‬
‫לבסוף קריסטוף ואני מסכימים‪ .‬נתקוף את קאלום גריפין בפתיחת‬
‫הספרייה ובאותו הזמן ניקח את אאידה‪ .‬זה אירוע קטן‪ .‬האבטחה עליו‬
‫תהיה דלילה‪.‬‬
‫אחרי שהסכמנו על הפרטים‪ ,‬קריסטוף נשען לאחור ולוגם מהיין‪.‬‬
‫"ומה אתה מתכוון לעשות איתה?" הוא מחווה בראשו לכיוונה של נסה‪.‬‬
‫"היא נשארת איתי בינתיים‪".‬‬
‫"אתה חייב לשתול לה תינוק בבטן‪ ",‬אומר קריסטוף‪" .‬הם הרגו את‬
‫אבא שלך‪ .‬היא יכולה לתת לך בן‪".‬‬
‫נסה יורה מבט מהיר לכיוון שלי‪ .‬היא יודעת שאנחנו מדברים עליה‪.‬‬
‫אני לא יכול להגיד שלא חשבתי על זה‪.‬‬
‫משפחות גריפין וגאלו כרתו ברית בנישואים‪ .‬אני יכול לעשות כמוהם‪.‬‬
‫אבל אני לא רוצה ברית ואף פעם לא רציתי‪ .‬אני רוצה שליטה בלעדית‬
‫ומוחלטת‪ .‬אני לא רוצה לחלוק את העיר עם מישהו‪ .‬אני רוצה להיות‬
‫הבעלים‪ .‬אני לא רוצה פיצוי – אני רוצה נקמה‪.‬‬
‫"לחיי הניצחון‪ ",‬אומר קריסטוף ומניף את כוסו עוד פעם אחת‪.‬‬
‫"נזדרובייה‪ ",‬אני אומר ומשיק את כוסי לכוסו‪ .‬לחיים‪.‬‬
‫אנחנו מוכנים לעזוב וקריסטוף מלווה אותנו לכניסה‪ .‬הוא לוחץ את ידי‬
‫באיטיות‪ ,‬כדי לסגור את העסקה‪.‬‬
‫ואז הוא מבחין במכשיר על קרסולה של נסה‪.‬‬
‫"אתה צריך לשים לה קולר מסביב לצוואר‪ ",‬הוא אומר‪" .‬הייתי שמח אם‬
‫חתלתולה קטנה הייתה זוחלת אחריי‪"...‬‬
‫הוא שולח יד‪ ,‬לגעת בפניה של נסה‪.‬‬
‫בלי לחשוב‪ ,‬אני תופס את ידו וסוגר את אצבעותיי סביב מפרק כף ידו‪.‬‬
‫אנשיו של קריסטוף נדרכים‪ ,‬שניים מאגפים אותי ואחד שולף אקדח‪.‬‬
‫יונאש ומרסל נעמדים אף הם‪ ,‬נועצים מבטים ברוסים ומתכוננים להשיב‬
‫מלחמה‪ .‬האוויר סמיך מציפייה‪ ,‬שקט כל כך‪ ,‬שאפשר לשמוע את הנהר‬
‫זורם‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"תיזהר‪ ",‬אומר קריסטוף בשקט‪" .‬תזכור מי כאן החבר שלך ומי האויב‪".‬‬
‫"תזכור מה שייך לי‪ ,‬אם אתה רוצה שנישאר חברים‪ ",‬אני משיב‪.‬‬
‫אני משחרר את ידו‪.‬‬
‫הוא צועד לאחור ומרפה את כתפיו‪ .‬יונאש ומרסל נרגעים גם הם –‬
‫לפחות כלפי חוץ‪ .‬אני בטוח שהלב שלהם עדיין פועם במהירות‪ ,‬כמו הלב‬
‫שלי‪.‬‬
 ‫"תודה על ארוחת הערב‪ ",‬אני אומר בנוקשות‪.‬‬
‫"אחת מני רבות‪ ,‬אני מקווה‪ ",‬עונה קריסטוף‪.‬‬
‫עיניו קרות‪ .‬הוא מסתכל על נסה – הפעם לא בתשוקה‪ ,‬אלא בכעס‪.‬‬
‫"ספקויני נוצ'י‪ ,‬מלינקייה שליקוחה‪ ",‬הוא אומר‪' .‬לילה טוב‪ ,‬זונה קטנה'‪.‬‬
‫אני כמעט חובט בפיו‪ .‬האגרוף שלי קפוץ וידי מוכנה לעשות זאת‪ .‬אני‬
‫עוצר את עצמי בדיוק בזמן‪.‬‬
‫אם אתקוף את קריסטוף בביתו‪ ,‬אני בספק אם מישהו מאיתנו יישאר‬
‫בחיים‪ .‬כולל נסה‪.‬‬
‫היא לא מבינה את העלבון‪ ,‬אבל היא מבינה את הנימה‪ .‬היא מפנה את‬
‫גבה אל קריסטוף‪ ,‬בלי לזכות אותו בתגובה שתגרום לו סיפוק‪.‬‬
‫בנסיעה חזרה‪ ,‬נסה בוהה בחלון‪ .‬כל התרגשותה מהנסיעה לכאן‬
‫נעלמה‪ .‬היא כבר לא מתרשמת מהעלים הנושרים‪ ,‬או מאורות העיר‪ .‬היא‬
‫נראית עייפה ומובסת‪.‬‬
‫"אני לא אתן לו לגעת בך‪ ",‬אני מבטיח לה‪.‬‬
‫היא מביטה בי לרגע ואז נאנחת ושבה ובוהה בחלון‪ ,‬בלי להגיב‪.‬‬
‫היא צודקת שהיא מתעלמת ממני‪ .‬היא יודעת שלברטווה ולברטרסטו יש‬
‫תוכניות בנוגע למשפחתה‪ ,‬והן גרועות הרבה יותר ממה שקריסטוף עלול‬
‫לעשות לה באופן אישי‪.‬‬
‫אנחנו נוסעים ברחוב האלסטד כשאני פונה ליונאש באופן אימפולסיבי‬
‫ואומר‪" ,‬תפנה כאן‪".‬‬
‫"ממש פה?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫הוא מסובב את ההגה חזק שמאלה‪ .‬במקום לנסוע לבית שלי‪ ,‬אנחנו‬
‫פונים דרומה‪ ,‬לכיוון ההפוך‪.‬‬
‫"תעצור כאן‪ ",‬אני אומר‪" .‬חכה במכונית‪".‬‬
‫יונאש מחנה מול חצר‪ .‬אני נכנס לרגע ומייד חוזר לקחת את נסה‪.‬‬
‫"מה אנחנו עושים?" היא שואלת‪ ,‬מבולבלת‪.‬‬
‫"אני רוצה להראות לך משהו‪ ,‬אבל את חייבת להבטיח לי לא לעורר‬
‫מהומה ולא לנסות לברוח‪".‬‬
‫אני די בטוח שמכשיר המעקב על הקרסול שלה מקולקל‪ .‬אם היא‬
‫תברח‪ ,‬אני אבוד‪ .‬אבל אם היא תבטיח לי‪ ,‬אני חושב שתעמוד בהבטחתה‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬טוב‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"מבטיחה לי?"‬
‫היא מסתכלת עליי בעיניה הירוקות ואין בהן רמז קל לשקר‪.‬‬
‫"מיקולאי‪ ,‬אני מבטיחה‪".‬‬
‫אני מוליך אותה במעלה המדרגות אל המבואה‪ .‬כבר שיחדתי את‬
‫הסדרן‪ .‬הוא מגניב אותנו דרך המדרגות האחוריות‪ ,‬כל הדרך אל התא‬
‫העליון‪ ,‬ששמור בדרך כלל לתורמים הכי גדולים של התיאטרון‪.‬‬
‫ברגע שנסה רואה את הרקדנים‪ ,‬המוארים באור בוהק על הבמה ממש‬
‫מתחתינו‪ ,‬היא משתנקת ומכסה את פיה בידיה‪.‬‬
‫"זה המופע שלי!" היא קוראת‪.‬‬
‫זהו הלילה האחרון שבו מבצע הלייק סיטי בלט את המופע אושר‪.‬‬
‫פספסנו חצי מהמופע‪ ,‬אבל לנסה זה לא משנה‪ .‬העיניים שלה דבוקות אל‬
‫הבמה‪ ,‬מתרוצצות ועוקבות אחרי כל רקדן בתורו‪ .‬היא לא יושבת בנוחות‬
‫על הכיסא מול מחיצת הזכוכית‪ ,‬אלא עומדת צמודה אליה‪ ,‬מנסה לראות‬
‫כל פרט ופרט‪.‬‬
‫"מארני‪ ,‬החברה שלי‪ ,‬אחראית על התפאורה‪ ",‬היא מספרת לי‪" .‬היא‬
‫ציירה את החמניות‪ .‬היא עבדה על זה במשך שבועות‪ .‬היא הייתה באה‬
‫בלילות ומאזינה לכל הספרים של ג'ק ריצ'ר‪ ,‬תוך כדי עבודה‪ .‬איזבל תפרה‬
‫את השמלות‪ .‬הן עשויות מהווילונות של המופע האחרון שלנו‪ .‬ושני‬
‫הרקדנים האלה שם‪ ,‬הם אחים‪ .‬למדתי עם הצעיר ביניהם‪"...‬‬
‫היא מספרת לי הכול‪ ,‬בהתרגשות רבה‪ ,‬עד שההשפלה וחוסר הנוחות‬
‫שחוותה קודם לכן נשכחים ממנה‪ .‬כשהמוזיקה בוקעת מהרמקולים‪ ,‬אני‬
‫רואה איך היא עוקבת אחר הקצב ומתופפת באצבעותיה על הזכוכית‪.‬‬
‫ראיתי עד כמה היא אוהבת לרקוד בחדר‪ ,‬אבל היא לא יכולה להסיר את‬
‫עיניה מהבמה‪.‬‬
‫כשמתחיל השיר הבא‪ ,‬היא מוחאת כפיים ואומרת‪" ,‬אה‪ ,‬זה הריקוד‬
‫האהוב עליי! אני יצרתי אותו!"‬
‫ארבעה רקדנים חוצים את הבמה‪ ,‬לבושים כמו פרפרים‪ :‬דנאית‬
‫מלכותית‪ ,‬מורפו כחול‪ ,‬זנב סנונית ומורמון אדום‪ .‬הם מסתובבים יחד‬
‫במבנה אחד‪ ,‬מתפצלים וחוזרים שוב למבנה‪ .‬לפעמים הם רוקדים ביחד‪,‬‬
‫לפעמים הם יוצרים תנועות מפל מסובכות‪ .‬זהו ריקוד מורכב‪ ,‬אבל קליל‬
‫ושמח‪ .‬אני לא יודע את שמותיהן של התנועות‪ .‬אני רק יודע שאני צופה‬
‫במשהו מקסים‪.‬‬
‫"את יצרת את הכוריאוגרפיה של הריקוד?" אני שואל את נסה‪.‬‬
‫אני כבר יודע שכן‪ .‬רואים את טביעת האצבע שלה‪ ,‬כמו בקטעי הריקוד‬
‫שיצרה בבית‪.‬‬
‫"כן!" עונה נסה בשמחה‪" .‬תראה איזה ריקוד טוב יצא!"‬
‫התכוונתי להישאר רק זמן קצר‪ ,‬אבל אני לא יכול לגרור אותה משם‪.‬‬
‫אנחנו צופים במופע עד סופו‪ ,‬הקהל מריע וגבר אתלטי עם שיער מאפיר‬
‫עולה על הבמה ומשתחווה‪.‬‬
‫"זה הבמאי?" אני שואל‪ ,‬כלאחר יד‪.‬‬
 ‫"כן‪ ",‬היא אומרת‪" .‬זה ג'קסון‪".‬‬
‫"בואי נזוז‪ ",‬אני אומר‪" .‬לפני שכולם יצאו‪".‬‬
‫אסור שמישהו יזהה את נסה כשהקהל יתחיל לזרום החוצה‪.‬‬
‫אנחנו נוסעים בחזרה הביתה בדממה‪.‬‬
‫נסה‪ ,‬כי היא צפה על גלי האושר‪ ,‬מהמופע שלה שקם לתחייה מול‬
‫עיניה‪ ,‬על הבמה‪.‬‬
‫אני‪ ,‬כי אני מבין יותר ויותר עד כמה הילדה הזאת מבריקה‪ .‬היא לקחה‬
‫את הרוח שלה ואת האושר שלה והעניקה להם חיים בריקוד‪ ,‬כדי שכולם‬
‫יוכלו לחלוק בהם איתה‪ .‬בזכותה יכולתי לראות את מה שדמיינה‪ .‬אני‪,‬‬
‫שלעולם לא מרגיש אושר‪ ,‬לא כל שכן שמחה טהורה‪.‬‬
‫אנחנו מגיעים הביתה ונסה יוצאת מהמכונית ומחכה לי‪ ,‬במחשבה‬
‫שניכנס ביחד‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬אני אומר ליונאש לחכות ופונה למרסל‪" ,‬קח אותה לחדר‬
‫שלה‪ .‬תוודא שיש לה כל מה שהיא צריכה‪".‬‬
‫"לאן אתה הולך?" נסה שואלת אותי ומכווצת את גבותיה בדאגה‪.‬‬
‫"סידור קטן‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫היא נעמדת על קצות האצבעות ומנשקת אותי בעדינות על הלחי‪.‬‬
‫"תודה‪ ,‬מיקו‪ ,‬שלקחת אותי לראות את המופע‪ .‬זו המתנה הכי טובה‬
‫שיכולת לתת לי‪".‬‬
‫אני מרגיש את עיניו של מרסל ננעצות בי וגם את עיניו של יונאש‪.‬‬
‫אני מהנהן בנוקשות‪.‬‬
‫"לילה טוב‪ ,‬נסה‪".‬‬
‫אני נכנס שוב למכונית‪.‬‬
‫"לאן?" שואל יונאש‪.‬‬
‫"בחזרה לתיאטרון‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫אנחנו משייטים ברחובות השקטים‪ .‬אני יושב עכשיו במושב הנוסעים‪ ,‬ליד‬
‫יונאש‪ ,‬ורואה את המתח בכתפיו ובידיו שאוחזות בהגה‪.‬‬
‫"אנחנו לוקחים אותה עכשיו לטיולים?" הוא שואל‪.‬‬
‫"אני אקח אותה למאדים אם מתחשק לי‪ ",‬אני משיב‪.‬‬
‫יונאש משתתק לרגע ואז אומר‪" ,‬מיקו‪ ,‬אתה אח שלי‪ .‬לא רק‬
‫לברטרסטו‪ ,‬אלא בכלל‪ .‬הצלת את החיים שלי בוורשה‪ .‬אמרתי לך‬
‫שלעולם לא אשכח את זה ולא שכחתי‪ .‬ביצענו ביחד הרבה עבודות‪ .‬באנו‬
‫לארץ הזאת ביחד‪ .‬בנינו ביחד את האימפריה‪ .‬תבטיח לי שלא תהרוס‬
‫אותה‪ ,‬רק כי אתה מאבד את הראש בגלל ילדה יפה‪".‬‬
‫הדחף הראשוני שלי הוא להוריד לו את הראש על שהעז לפקפק בי‪.‬‬
‫אבל אני שומע את הכנות בדבריו‪ .‬יונאש באמת היה לי לאח‪ .‬ביחד סבלנו‪,‬‬
 ‫ביחד למדנו וביחד ניצחנו‪ .‬זהו קשר שרק חיילים מכירים‪.‬‬
‫"לא קל לרשת את מקומו של טיימון‪ ",‬אני אומר‪" .‬אבל אנחנו חייבים‬
‫זאת לאבא שלנו ואני לא רוצה להקריב את האחים שלי בגללו‪".‬‬
‫"אני לא מפחד מהאיטלקים או מהאירים‪ ",‬אומר יונאש‪" .‬אנחנו חזקים‬
‫יותר משניהם‪ .‬במיוחד כשהרוסים לצידנו‪".‬‬
‫"מילים הן לא מעשים‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫זה מה שזייג'ק תמיד נהג לומר לנו‪.‬‬
‫"אין לך אמון במשפחה שלך יותר?" שואל יונאש בקול שקט וכועס‪.‬‬
‫"אני רוצה לבחור את הקרבות שאני יכול לנצח בהם‪".‬‬
‫אני יכול להתחתן עם נסה גריפין‪ .‬היא יכולה ללדת לי בן‪ .‬אנחנו יכולים‬
‫לזכות בנתח מהאימפריה בלי לדרוך על הגופות של כל מי שהיא אוהבת‪.‬‬
‫בלי להקריב את חייהם של האחים שלי‪ .‬כי לא משנה מה יונאש אומר‪ ,‬אם‬
‫נמשיך את ההתקפות שלנו על משפחות גאלו וגריפין‪ ,‬לא ננצח במלחמה‬
‫בלי אבדות‪ .‬בהנחה שבכלל ננצח‪.‬‬
‫אנחנו שוב מגיעים אל התיאטרון‪ .‬אני אומר ליונאש לחכות בחזית‪.‬‬
‫המופע הסתיים ואנחנו רואים את הרקדנים ואת עובדי התיאטרון מפלסים‬
‫את דרכם החוצה דרך הדלתות‪ .‬ואז‪ ,‬לבסוף‪ ,‬מגיח גם ג'קסון רייט‪ ,‬מלווה‬
‫באישה עגלגלה ומתולתלת ובגבר גבוה ורזה‪.‬‬
‫הם יוצאים לרחוב ביחד‪ ,‬צוחקים ומדברים על הצלחת הערב‪ ,‬ואז פונים‬
‫שמאלה‪ ,‬לעבר פאב‪.‬‬
‫"חכה כאן‪ ",‬אני אומר ליונאש‪.‬‬
‫אני עוקב אחרי ג'קסון אל הפאב‪ ,‬מתיישב על כיסא גבוה וצופה בו מזמין‬
‫בירה‪ .‬הוא יושב ומשוחח עם חבריו במשך עשר או עשרים דקות‪ .‬הספקתי‬
‫כבר לא לחבב אותו‪ ,‬גם ממרחק חמישה מטרים‪ .‬אני רואה את ההבעה‬
‫השחצנית שלו ואת האופן שבו הוא שולט בשיחה‪ ,‬מתפרץ לדבריה של‬
‫הגברת השמנמנה בכל פעם שהיא מתחילה לדבר‪.‬‬
‫לבסוף הבירה מפעילה את קסמיה‪ .‬ג'קסון הולך אל השירותים‪ ,‬בחלק‬
‫האחורי של הפאב‪.‬‬
‫זהו תא בודד‪ .‬משרת היטב את המטרה שלי‪.‬‬
‫ג'קסון נכנס‪ ,‬אבל לפני שהוא מספיק לסגור אחריו את הדלת‪ ,‬אני דוחף‬
‫אותה ונכנס פנימה‪.‬‬
‫"היי!" הוא אומר בנימה נרגזת‪" .‬תפוס‪ ,‬כמובן‪".‬‬
‫אני סוגר את הדלת ונועל אותה מבפנים‪.‬‬
‫ג'קסון מביט עליי דרך משקפיו בעלי המסגרת העבה ומרים גבה‪.‬‬
‫"אני מעריך את ההתלהבות‪ ,‬אבל אתה לא הטיפוס שלי וגם לא במגדר‬
‫הנכון‪".‬‬
‫אני חוצה את החדר בצעד אחד קטן וסוגר את אצבעותיי על צווארו‪ .‬אני‬
‫מרים אותו ומטיח את ראשו בקיר האריחים‪.‬‬
‫ג'קסון פולט צווחה מבועתת‪ ,‬נאבק ביד הנסגרת על צווארו‪ .‬המשקפיים‬
‫שלו זזים ממקומם וכפות רגליו בועטות באוויר בחוסר אונים‪.‬‬
‫"צפיתי הלילה במופע שלך‪ ",‬אני אומר כלאחר יד‪.‬‬
‫"לא יכול‪ ...‬לנשום‪ "...‬הוא משווע לאוויר‪ ,‬פניו מאדימות‪.‬‬
‫"מצחיק‪ ...‬זיהיתי חלק מהכוריאוגרפיה‪ .‬אתה מכיר את נסה גריפין?‬
‫ראיתי את העבודה שלה במופע שלך‪ .‬אבל לא ראיתי קרדיט בשום‬
‫מקום‪".‬‬
‫אני מוריד אותו מעט‪ ,‬רק כדי שיוכל לשאת את משקלו על קצות‬
‫הבהונות‪ ,‬אבל לא מספיק כדי שיהיה לו נוח‪ .‬אני מרפה מאחיזתי‪ ,‬כדי‬
‫שיוכל לדבר‪.‬‬
‫"על מה אתה מדבר?" הוא פולט‪" .‬אני לא מכיר שום–"‬
‫"תשובה לא נכונה‪ ",‬אני מניף אותו שוב‪.‬‬
‫אצבעותיו ננעצות בידיי‪ ,‬אבל זה לא מזיז לי‪ .‬אני ממשיך לחנוק אותו עד‬
‫שהוא כמעט מתעלף‪ ,‬ואז מוריד אותו שוב‪.‬‬
‫"קדימה‪ ,‬להתעורר‪ ",‬אני סוטר לו על הלחי‪.‬‬
‫"איי! תעזוב אותי!" צורח ג'קסון‪ ,‬מנסה להיזכר‪.‬‬
‫"בוא ננסה שוב‪ .‬אתה זוכר את נסה גריפין?"‬
‫הוא זועף ומשתתק ואז עונה בחוסר רצון‪" ,‬כן‪".‬‬
‫"אתה זוכר שגנבת את העבודה שלה וניכסת אותה לעצמך?"‬
‫"אני לא–"‬
‫שוב אני מטיח את ראשו בקיר וג'קסון צווח‪" ,‬בסדר‪ ,‬בסדר! היא יצרה‬
‫חלק מהריקודים‪".‬‬
‫"ואתה לא נתת לה קרדיט‪".‬‬
‫הוא מעווה את פניו כאילו הכרחתי אותו לאכול תבשיל מקולקל‪ ,‬ואז‬
‫אומר‪" ,‬נכון‪".‬‬
‫"אני שמח שאנחנו מסכימים‪".‬‬
‫אני משחרר אותו‪ .‬לפני שהוא מספיק למצמץ‪ ,‬אני תופס את ידו‬
‫השמאלית ומסובב אותה מאחורי גבו‪ .‬אני כבר יודע שהוא שמאלי‪ ,‬אחרי‬
‫שראיתי אותו שותה בירה‪ .‬אני מעקם אותה‪ ,‬עד שהוא מתחיל לצווח‬
‫ולהזיע‪.‬‬
‫"די! תפסיק!" הוא צועק‪" .‬מה אתה רוצה שאעשה? המופע הסתיים!"‬
‫"תפצה אותה‪".‬‬
‫"איך?!"‬
‫"אני סומך עליך שתדע מה לעשות‪".‬‬
 ‫"אבל‪ ...‬אבל‪"...‬‬
‫"מה?"‬
‫"נסה נעלמה! אנשים אומרים שהיא מתה‪".‬‬
‫"נסה בריאה ושלמה‪ .‬אל תדאג לה‪ ,‬תדאג לעצמך‪ .‬אתה צריך לדאוג‬
‫למה שאני אעשה לך‪ ,‬אם לא אהיה מרוצה מהפתרון שתמצא‪".‬‬
‫"בסדר! מה שתגיד! רק תעזוב אותי‪ ",‬מתנשף ג'קסון‪.‬‬
‫"אני אעזוב אותך‪ .‬אבל קודם אתה צריך לשלם‪".‬‬
‫בסיבוב מהיר אחד‪ ,‬אני גורם לו לשבר ספירלי וסותם לו את הפה‪,‬‬
‫להחניק את הצעקה‪ .‬אני נגעל מהנזלת‪ ,‬הרוק והדמעות שמכסות את ידי‪.‬‬
‫אבל זה חלק מהעניין‪.‬‬
‫אני עוזב את ג'קסון‪ .‬הוא צונח על הרצפה‪ ,‬גונח ומיילל‪.‬‬
‫"נדבר בקרוב‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא מתכווץ‪.‬‬
‫אני מתקרב לדלת ושומע את קולו המקרקר‪" ,‬אתה עובד אצל אבא‬
‫שלה?"‬
‫"לא‪ ,‬רק תומך באומנות‪ ".‬אני עונה ומשאיר אותו לבכות בתא‬
‫השירותים‪.‬‬
‫אני חוזר למכונית‪ ,‬לוקח מגבון מתא הכפפות ומנקה את הלכלוך מידיי‪,‬‬
‫שנראות כאילו חתול תקף אותן‪.‬‬
‫"הכול בסדר?" שואל יונאש‪.‬‬
‫"כמובן‪ .‬הוא שוקל פחות מהחברה האחרונה שלך‪".‬‬
‫יונאש נוחר בבוז‪" .‬מעולם לא הייתה לי בחורה שקראתי לה חברה‪".‬‬
‫נכון‪ ,‬לא הייתה לו‪ .‬אם כי הקשר שלי עם האחים שלי חזק‪ ,‬הם לא בדיוק‬
‫'אנשים טובים'‪ ,‬במיוחד לא יונאש‪.‬‬
‫גם אני לא איש טוב‪.‬‬
 ‫פרק ‪22‬‬

‫נסה‬
‫מרסל ממלא אחר הפקודות‪ ,‬מכניס אותי הביתה ומלווה אותי לחדר‪.‬‬
‫קלרה סיימה בדיוק לסדר את המצעים‪ ,‬כמו בבתי מלון יוקרתיים‪ .‬היא לא‬
‫משאירה לי שוקולד על הכרית‪ ,‬אבל אני בטוחה שתשאיר אם אבקש‬
‫ממנה‪.‬‬
‫היא מזדקפת כשאני נכנסת לחדר‪ .‬מרסל בא בעקבותיי‪ .‬קלרה מבחינה‬
‫בו ומחסירה פעימה‪ .‬אני רואה איך היא מיישרת את אמרת הסינר שלה‪,‬‬
‫מנסה להחליק את הקמטים‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬קלרה‪ ",‬אומר מרסל‪.‬‬
‫"שלום‪ ",‬היא עונה ומשפילה את מבטה אל הרצפה‪.‬‬
‫אפשר לחשוב שהם מעולם לא נפגשו‪ ,‬אבל אני יודעת שהם עובדים כאן‬
‫ביחד כבר שנים‪.‬‬
‫"אני אעזור לך להתכונן לשינה‪ ",‬אומרת קלרה‪.‬‬
‫"בעצם‪ ,‬קלרה‪ ,‬את יכולה להכין לי תה? תה צמחים? אם לא אכפת‬
‫לך‪ ...‬אני רק צריכה להירגע קצת‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬עונה קלרה‪.‬‬
‫היא יוצאת מהחדר‪ .‬מרסל אומר‪" ,‬לילה טוב‪ ",‬וממהר אחריה‪.‬‬
‫אני לא ממש צריכה תה‪ .‬רק רציתי שיהיה להם זמן לדבר‪ ,‬אם הם‬
‫רוצים‪ .‬מיקולאי ויונאש לא פה‪ ,‬כך שהם יכולים לדבר בלי שאף אחד יפריע‬
‫להם‪ .‬אף אחד חוץ ממני‪.‬‬
‫אני יודעת שזה נורא ושאני צריכה להישאר במקומי‪ ,‬אבל הסקרנות‬
‫הורגת אותי‪ .‬אני חייבת לדעת מה קורה ביניהם‪ .‬בעיני רוחי אני מדמיינת‬
‫כל מיני סצנות של אופרות סבון‪.‬‬
‫אני יורדת במדרגות‪ ,‬שקטה כמו עכבר‪ .‬מתברר שאני חטטנית יותר ממה‬
‫שחשבתי‪ .‬או לפחות‪ ,‬הפכתי להיות כזאת‪ ,‬אחרי חודש של בדידות‬
‫ושעמום‪ .‬מעולם לא שיקרתי‪ ,‬או צותתי לאנשים‪ .‬אלוהים אדירים‪ ,‬הפכתי‬
‫להיות דומה לחוטפים שלי‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬אם הם משפיעים עליי לרעה‪ ,‬הם ישלמו על כך את המחיר‪.‬‬
‫אני עומדת מחוץ למטבח‪ ,‬נשענת בגבי על הטפט הירוק העתיק‪,‬‬
 ‫ומצמידה את אוזני לדלת‪.‬‬
‫"קלרה‪ ,‬זו רק ארוחת ערב‪ ",‬אומר מרסל בפולנית‪ .‬למרסל יש קול‬
‫נעים‪ .‬הוא לא מדבר הרבה‪ ,‬אז לא שמעתי הרבה את קולו‪ .‬יש לו קול‬
‫נעים ומרגיע‪ ,‬וברגע זה הוא מנסה להוציא ממנו את המיטב‪.‬‬
‫"אני יכולה להכין ארוחת ערב בעצמי‪ ",‬אומרת קלרה באדישות‪.‬‬
‫אני שומעת שהיא ממלאת את הקומקום ומוציאה את הכוסות‪ .‬הכנת‬
‫התה לא אורכת זמן רב – מרסל צריך להזדרז‪.‬‬
‫"מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלת ארוחת ערב שלא את הכנת?"‬
‫שואל מרסל‪.‬‬
‫"פחות מהזמן שאתה בישלת משהו בעצמך‪ ",‬אומרת קלרה‪" .‬אני אפילו‬
‫לא בטוחה שאתה יודע להפעיל את הטוסטר‪".‬‬
‫"אז למה את לא מלמדת אותי?"‬
‫אני לא מתאפקת ומציצה מעבר לפינה‪ .‬קלרה מניחה את הקומקום‬
‫במקומו ומרסל נעמד קרוב מאחוריה‪ ,‬כך שרק סנטימטרים ספורים‬
‫מפרידים ביניהם והם כמעט נוגעים זה בזה‪ .‬הם נראים יפה ביחד‪.‬‬
‫מתאימים – שניהם גבוהים‪ ,‬רזים ושחורי שיער‪.‬‬
‫מרסל מנסה להניח את ידיו על מותניה של קלרה‪ .‬קלרה מסתובבת‪ .‬אני‬
‫חייבת לחזור ולהסתתר מעבר לפינה‪ ,‬כך שאני לא רואה את הסטירה אבל‬
‫אני בהחלט שומעת אותה‪.‬‬
‫"אתה שוכח שאני לא עובדת באחד המועדונים שלך!" צועקת קלרה‪.‬‬
‫"אני לא אהיה כמו הבנות האלה‪ ,‬שמוצצות את הזין שלך בשביל סמים‬
‫וכסף‪ ,‬עד שיימאס לך ממני‪".‬‬
‫"מתי ראית אותי עושה את זה?" צועק עליה מרסל בחזרה‪" .‬רק רציתי‬
‫שתיתני לי הזדמנות! בכל יום‪ ,‬במשך שלוש שנים‪".‬‬
‫"לא ממש שלוש‪ ",‬עונה קלרה‪.‬‬
‫"מה?" מרסל מבולבל‪.‬‬
‫"שנתיים ואחד־עשר חודשים‪ .‬עוד לא שלוש שנים‪".‬‬
‫"אישה‪ ,‬את משגעת אותי‪ ",‬אומר מרסל ונשמע שהוא פוסע במהירות‬
‫בחדר‪" .‬אני חושב שאת פשוט נהנית לענות אותי‪".‬‬
‫"אני חייבת להעלות את זה למעלה‪ ",‬אומרת קלרה‪.‬‬
‫אני שומעת שהיא מכינה את מגש התה וממהרת לעלות במדרגות‪ ,‬לפני‬
‫שתתפוס אותי‪.‬‬
‫אני מזנקת למיטה‪ ,‬מושכת מעליי את השמיכה במהירות ומחפשת ספר‪.‬‬
‫כעבור רגע‪ ,‬קלרה נכנסת‪ .‬היא מניחה את המגש ליד המיטה ומסתכלת‬
‫עליי בחשדנות‪.‬‬
‫"מה את עושה?" היא שואלת בפולנית‪.‬‬
 ‫"כלום‪ .‬רק מחכה‪".‬‬
‫"למה את מתנשפת כל כך?"‬
‫"אני מתנשפת? כנראה התרגשתי שהתה מגיע‪".‬‬
‫היא מרימה את גבותיה‪ ,‬שנעלמות מתחת לפוני שלה‪ .‬היא לא מאמינה‬
‫למילה שאני אומרת‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬תודה‪ .‬איזה תה נפלא!" אני אומרת במהירות וגומעת מהתה‬
‫שצורב לי את הלשון‪.‬‬
‫קלרה מגלגלת את עיניה‪ ,‬נוטלת את המגש וצועדת לכיוון הדלת‪.‬‬
‫אני שותה את כל התה‪ ,‬אבל לא הולכת לישון‪.‬‬
‫אני מרוגשת מדי מהלילה שהיה לי‪ .‬הוא התחיל מבטיח‪ ,‬מעצם העובדה‬
‫שיצאתי מהאחוזה בפעם הראשונה‪ .‬אבל אז הבנתי שמיקולאי לוקח אותי‬
‫לפגוש איזה גנגסטר רוסי נורא‪ .‬אם חשבתי שיונאש רע‪ ,‬הבחור הזה ממש‬
‫הגעיל אותי‪ .‬לא הבנתי מילה ממה שאמרו בזמן ארוחת הערב‪ ,‬אבל‬
‫הקשיחות בקולו הבהירה בדיוק איזה אדם הוא‪.‬‬
‫ואז כשעזבנו‪ ,‬הוא ניסה לגעת בי – לא בצורה מינית‪ ,‬הוא לא ניסה‬
‫למשש אותי‪ ,‬או משהו כזה‪ .‬מיקולאי תפס את ידו ונראה שהוא רוצה‬
‫לתלוש לו אותה מהמקום‪ .‬מייד נשלפו כל האקדחים והייתי בטוחה שאלה‬
‫השניות האחרונות שלי בחיים‪.‬‬
‫ואז עזבנו ומיקולאי היה קופצני כמו חוט חשמל חשוף‪ ,‬שיכול לחשמל‬
‫אותי למוות אם רק אעז לגעת בו‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬משום מקום‪ ,‬הוא לקח אותי לתיאטרון‪ .‬בכלל לא עלה על דעתי‬
‫שאושר מוצג שם‪ .‬אחרי שחייתי בעולם פנטזיה מוזר באחוזה של מיקולאי‪,‬‬
‫כמעט שכחתי מקיומו של המופע‪ .‬אבל ברגע שראיתי את מארני ואת‬
‫סרינה על הבמה‪ ,‬ידעתי בדיוק למה באנו‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬לראות משהו שאני יצרתי‪ ...‬זה לא דומה בכלל ללרקוד בבלט‪.‬‬
‫הרגשתי שאני צופה בחלום של עצמי‪ ,‬מלא ותוסס ואמיתי‪ .‬לא יכולתי‬
‫לנשום‪.‬‬
‫ראיתי הרבה חזרות‪ ,‬אבל זה היה שונה‪ ,‬עם איפור מלא ותלבושות‪,‬‬
‫תאורה ותפאורה‪ .‬רציתי לבכות מרוב שמחה‪.‬‬
‫הייתי צריכה לשבת בשורה הראשונה עם המשפחה שלי‪ .‬זה מה שהיה‬
‫צריך לקרות בערב הפתיחה‪ ,‬אם מיקולאי לא היה חוטף אותי‪.‬‬
‫לרגע התמלאתי כעס‪ .‬נזכרתי בכל הדברים שאיבדתי בשבועות שחלפו –‬
‫הריקודים שלי‪ ,‬יום ההולדת של אבא שלי‪ ,‬הסמסטר באוניברסיטה‪.‬‬
‫הסתכלתי על מיקולאי וכעסתי עליו כל כך‪ ,‬שיכול להיות שצעקתי עליו‪.‬‬
‫אבל הוא בכלל לא הסתכל עליי – הוא בהה דרך מחיצת הזכוכית‪ ,‬הסתכל‬
‫על מופע הבלט‪ .‬ההבעה על פניו הייתה דומה להבעה שהייתה לו כשישן‪.‬‬
 ‫הקשיחות והכעס נעלמו והרוגע תפס את מקומם‪.‬‬
‫ואז נזכרתי שלא ממש ויתרתי על הריקודים בבית שלו‪ .‬למעשה‪ ,‬רקדתי‬
‫יותר מתמיד ויצרתי משהו שלא דומה לשום דבר שיצרתי בעבר‪ .‬לא תוצר‬
‫של נסה הישנה‪ ,‬אלא משהו של נסה החדשה‪ ,‬נערה שעוברת תהליך‪,‬‬
‫שגדלה ומשתנה מרגע לרגע‪ ,‬באופן שלא היה מתרחש אם הייתי נשארת‬
‫בבית‪.‬‬
‫הכעס שלי נעלם‪ .‬סיימנו לצפות במופע ונסענו הביתה‪ .‬חשבתי‬
‫שמיקולאי ייכנס ויעלה איתי‪ ,‬אבל במקום זה הוא מיהר למקום אחר‪.‬‬
‫ועכשיו אני שוכבת כאן‪ ,‬לא יכולה להירדם עד שאשמע את המכונית‬
‫מגיעה‪ ,‬כי המקומות האלה‪ ,‬שאליהם הגנגסטרים הולכים‪ ,‬אף פעם אינם‬
‫בטוחים‪ .‬תמיד יש סיכוי שהלילה יהיה הלילה שבו הם לא יחזרו הביתה‪.‬‬
‫עוברת שעה‪ .‬אולי יותר‪ .‬לבסוף‪ ,‬אני שומעת את קול הצמיגים‬
‫המתגלגלים על האבנים הרופפות על השביל‪.‬‬
‫אני קופצת מהמיטה ומסיטה את הווילונות המאובקים של מיטת‬
‫האפריון‪.‬‬
‫אני יורדת במדרגות במהירות‪ ,‬רגליי היחפות מבצבצות מתחת לשולי‬
‫כתונת הלילה‪ .‬קלרה ציידה את הארונות והמגירות בכל כך הרבה פריטי‬
‫לבוש‪ .‬כותנות הלילה מצחיקות אותי במיוחד‪ .‬הן מיושנות כל כך ונראות‬
‫כמו משהו שלבשו ילדות בתקופה הוויקטוריאנית‪ .‬אני בטח נראית כמו רוח‬
‫שמתרוצצת במקום הזה‪.‬‬
‫כשאני מגיעה לאמצע המדרגות‪ ,‬מיקולאי שומע אותי‪ .‬הוא מסתובב‪ .‬אני‬
‫רואה שריטות ארוכות על ידיו ועל גב כפות ידיו‪.‬‬
‫"מה קרה!" אני משתנקת‪.‬‬
‫"זה כלום‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"לאן הלכת?" אני רוצה לגעת בידיו ולבדוק את הפציעות‪ ,‬אבל אני‬
‫קופאת במקום‪ .‬סביר להניח שהאנשים שפגעו במיקולאי הם מהמשפחה‬
‫שלי‪ .‬כלומר‪ ,‬הוא בטח עשה להם משהו נורא בתמורה‪.‬‬
‫הפה שלי נפער בבעתה‪.‬‬
‫מיקולאי מבחין בכך‪ .‬הוא אומר‪" ,‬לא! אני לא‪ ...‬זה לא‪"...‬‬
‫"פגעת במישהו שאני מכירה?" אני שואלת בשפתיים מאובנות‪.‬‬
‫"טוב‪ ...‬זה לא זה‪"...‬‬
‫אף פעם בעבר לא שמעתי את מיקולאי מגמגם‪ .‬הבטן שלי מתהפכת‪.‬‬
‫נראה לי שאני עומדת להקיא‪ .‬אני מפנה לו את הגב‪ ,‬אבל מיקולאי אוחז‬
‫בכתפיי ומושך אותי בחזרה אליו‪.‬‬
‫"חכי‪ ",‬הוא אומר‪" .‬תני לי להסביר‪".‬‬
‫הוא מושך אותי מהכניסה אל החממה‪.‬‬
‫הוא מוליך אותי דרך הצמחייה העבותה‪ .‬בחוץ כמעט חורף‪ ,‬אבל בפנים‬
‫עדיין חם ולח‪ ,‬האוויר עשיר בחמצן ובכלורופיל‪ .‬הוא מושיב אותי על‬
‫הספסל הקטן‪ ,‬שעליו ישב כשרק התעוררתי בבית שלו‪.‬‬
‫"תקשיבי‪ ,‬לא הרגתי אף אחד‪ .‬פגעתי במישהו‪ ,‬אבל הגיע לו‪".‬‬
‫"מי?" אני דורשת לדעת‪.‬‬
‫"הבמאי הזה‪".‬‬
‫"מה?" אני בוהה בו לרגע במבט אטום‪ .‬זה רחוק כל כך ממה שחשבתי‬
‫שיגיד‪ ,‬שאני לא מצליחה לחבר את הנקודות‪.‬‬
‫"הוא בסדר‪ ",‬אומר מיקולאי‪" .‬רק שברתי לו את היד‪".‬‬
‫פרשנות רופפת למונח "בסדר"‪ ,‬אבל טוב יותר ממה שפחדתי שעשה‪.‬‬
‫"שברת לג'קסון רייט את היד‪ ",‬אני אומרת בלי להסגיר שום רגש‪.‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫"למה?"‬
‫"כי הוא גנב מחורבן‪ ",‬אומר מיקולאי‪.‬‬
‫אני המומה‪.‬‬
‫מיקולאי שבר לג'קסון את היד‪ ...‬בשבילי‪ .‬זו הטובה הכי מוזרה שמישהו‬
‫עשה בשבילי‪.‬‬
‫"אני לא רוצה שתפגע באנשים למעני‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫"אנשים כמוהו לא לומדים בלי להבין שלמעשים שלהם יש השלכות‪".‬‬
‫אני לא בטוחה שג'קסון ילמד את הלקח בכל מקרה‪ ,‬אבל לא אכפת לי‬
‫ממנו‪ ,‬לא באמת‪ .‬אימה מסוג אחר מסתחררת בתוכי‪.‬‬
‫הייתי מנותקת לגמרי מהעולם החיצון בביתו של מיקולאי‪ .‬לא היה לי‬
‫קשר עם אף אחד שאני מכירה ואוהבת‪ .‬הנחתי שלא קרה להם שום דבר‬
‫נורא בזמן שנעדרתי‪ .‬אבל אני לא באמת יודעת אם זה נכון‪.‬‬
‫"מה קרה?" שואל מיקולאי‪.‬‬
‫עיניו הכחולות הבהירות ממוקדות בפניי‪ ,‬יציבות וברורות‪.‬‬
‫פתאום מתברר לי שבכל הזמן שאני נמצאת כאן‪ ,‬מיקולאי לא שיקר לי‬
‫ולו פעם אחת‪ .‬לא שאני יודעת‪ ,‬בכל אופן‪ .‬הוא היה קשוח ואגרסיבי‬
‫לפעמים‪ .‬אפילו מלא שנאה‪ .‬אבל תמיד כן‪.‬‬
‫"מיקו‪ ",‬אני אומרת‪" .‬המשפחה שלי בסדר? פגעת במישהו מהם?"‬
‫אני רואה את הגלגלים מסתובבים בראשו‪ ,‬כשהוא חוכך בדעתו אם‬
‫לענות לי‪ ,‬או לא‪ .‬הלסת שלו מתכווצת והוא מתקשה לבלוע‪ .‬ואז הוא‬
‫אומר‪" ,‬כן‪ .‬ג'ק דופונט מת‪".‬‬
‫הבטן שלי מתהפכת‪ .‬ג'ק דופונט הוא אחד מהאנשים הקרובים ביותר‬
‫לאחי‪ .‬הם למדו יחד בבית הספר‪ .‬הוא עבד בבית שלנו במשך שנים‪ .‬הוא‬
‫היה הנהג שלי ושומר הראש וגם חבר‪.‬‬
 ‫"אה‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫אני מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי‪.‬‬
‫מיקולאי לא מתנצל ולא מסובב את ראשו‪ .‬הוא ממשיך להביט בי‪.‬‬
‫"גרמתי לך כאב‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"כל השאר בסדר?" אני שואלת‪.‬‬
‫"דנטה גאלו בכלא‪ ",‬הוא אומר‪" .‬חוץ מזה‪ ,‬כן‪".‬‬
‫אני מכסה את פניי בשתי ידיי‪ .‬הפנים שלי חמות והידיים שלי קרות‪.‬‬
‫אאידה אוהבת את דנטה כמו שאני אוהבת את קאלום‪ .‬היא בטח‬
‫משתגעת עכשיו‪.‬‬
‫כל המשפחה שלי בטח יוצאת מדעתה‪ .‬אני עדיין נעדרת‪ .‬ג'ק מת‪ .‬והם‬
‫יודעים שזה לא הסוף‪.‬‬
‫אני מורידה את ידיי מפניי ומנסה להסתכל על מיקולאי באותה דרגה של‬
‫קור רוח‪.‬‬
‫"מה עומד לקרות?" אני שואלת אותו‪.‬‬
‫בפעם הראשונה שדיברנו בחדר הזה‪ ,‬הוא אמר לי שהוא מתכוון להרוס‬
‫כל דבר שקרוב לליבי‪ .‬אני חייבת לדעת אם זו עדיין התוכנית שלו‪ .‬אם לא‬
‫השתנה בינינו דבר‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬אומר מיקולאי‪" ,‬זה תלוי‪".‬‬
‫"במה?"‬
‫"בך‪ ,‬נסה‪".‬‬
‫הוא מעביר את ידו בשערו הבלונדיני הבהיר‪ ,‬מסיט אותו מפניו ומחליק‬
‫אותו לאחור‪ .‬השיער שב וצונח מייד‪ .‬הוא אף פעם לא נשאר במקום‪ .‬זה‬
‫הסימן שמיקולאי עצבני‪ .‬אחרת אי אפשר היה לדעת‪.‬‬
‫"את אוהבת את הבית הזה?" הוא שואל‪.‬‬
‫זו שאלה מוזרה‪.‬‬
‫"ברור‪ ",‬אני אומרת בהיסוס‪" .‬הוא יפה‪ .‬בצורה קצת מפחידה‪".‬‬
‫"מה יקרה אם תישארי פה?" שואל מיקולאי ועיני הקרח הכחולות שלו‬
‫ננעצות בעיניי‪" .‬איתי‪".‬‬
‫נדמה שיש במקום הזה יותר מדי חמצן‪ .‬אני מרגישה קצת מסוחררת‪,‬‬
‫כאילו שאפתי גז צחוק‪.‬‬
‫"אין לי ברירה‪ ,‬נכון?" אני אומרת בלחש‪.‬‬
‫"ואם הייתה לך?" אומר מיקולאי‪" .‬נראה לך שיכולת להיות מאושרת‬
‫כאן?"‬
‫"איתך?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"אתה מדבר על ברית נישואים?"‬
 ‫"כן‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אם המשפחה שלך תסכים‪".‬‬
‫החדר מסתחרר סביבי‪ .‬זה הדבר הכי מפחיד שאני יכולה לדמיין והדבר‬
‫היחיד שיכול לנסוך בי תקווה‪.‬‬
‫לא יכולתי לדמיין דבר כזה אף פעם‪ .‬המושג נישואי מאפיה אינו זר לי‪,‬‬
‫כמובן – אחי התחתן לא מזמן עם אאידה‪ ,‬באותן נסיבות‪ .‬אבל נראה לי‬
‫שזה דבר שונה בתכלית‪.‬‬
‫אחי הוא גנגסטר‪ .‬הוא פוליטיקאי ואיש עסקים‪ ,‬אבל הוא גדל לתוך זה‪.‬‬
‫אני לא‪ .‬אפילו לא קצת‪.‬‬
‫אני לא דומה לקאלום ולאאידה‪ .‬אני לא קשוחה ובעלת תושייה‪ .‬אני לא‬
‫אמיצה‪ .‬אני מפחדת להיפגע‪ .‬פיזית ובאופן עמוק ומתמשך יותר‪.‬‬
‫רק עכשיו אני מבינה עד כמה מיקולאי מסוכן לי‪ .‬בזמן שאני גרה בבית‬
‫שלו‪ ,‬הוא מצא דרך לחדור עמוק מתחת לעור שלי‪ ,‬לחדור לי למוח‪ .‬אני‬
‫חולמת עליו בלילות‪ .‬אני חושבת עליו כל היום‪ ,‬בזמן שאני רוקדת‪ .‬הוא‬
‫חטף אותי והשתלט עליי באופן מוחלט‪.‬‬
‫זה יחמיר כשהוא יהיה בעלי?‬
‫תמיד חשבתי שאתאהב בדרך הרגילה‪ .‬עם פלירטוטים ורומנטיקה וטוב‬
‫לב ועדינות‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬התאהבתי במישהו אפל הרבה יותר‪.‬‬
‫בכל פעם שמיקולאי מדבר איתי‪ ,‬בכל פעם שהוא רק מסתכל עליי‪ ,‬הוא‬
‫טווה סביבי קּורי עכביש ממשי‪ .‬כל קּור קל ודק כל כך‪ ,‬שאני לא מבחינה‬
‫בו‪ .‬כשאנחנו רוקדים ביחד‪ ,‬כשהוא מנשק אותי‪ ,‬כשהוא רק מסתכל לכיוון‬
‫שלי‪...‬‬
‫לא היה לי מושג עד כמה הסתבכתי‪.‬‬
‫אני מפחדת לחשוב לאן זה עוד עלול להתפתח‪.‬‬
‫כל מה שקרה בינינו עד כה קרה בטעות‪ .‬מה היה קורה אם זה היה‬
‫קורה בכוונה? מה עומק הבאר הזאת? אני מרגישה שיכולתי ליפול לתוכה‬
‫לנצח‪ .‬עמוק כל כך‪ ,‬שלא אראה עוד לעולם את אור השמש‪.‬‬
‫אני לא מסתכלת עליו‪ ,‬כי אני לא יכולה‪ .‬המבט שלו נוקב מדי‪ .‬אני‬
‫מרגישה שהוא יוכל לקרוא כל מחשבה בראשי‪.‬‬
‫מיקולאי אוחז בפניי בשתי ידיו ומסובב אותן אליו‪ ,‬מכריח אותי להסתכל‬
‫לתוך עיניו‪.‬‬
‫בפעם הראשונה שראיתי את פניו‪ ,‬חשבתי שהן חדות ואכזריות‪ .‬עכשיו‬
‫אני חושבת שהן לא פחות מהורסות‪ .‬הן ממוטטות כל מחשבה שהייתה לי‬
‫על מהו יופי‪ .‬אהבתי את המראה הנקי והנערי‪ .‬אהבתי מתוק ורגיל‪.‬‬
‫אף פעם לא נתקלתי בגבר שנראה כמו מיקולאי‪ .‬הוא פסגת היופי הגברי‬
‫והנשי גם יחד‪ .‬עצמות הלחיים הגבוהות שלו‪ ,‬עיני זכוכית הים שלו ושערו‬
‫הבלונדיני הנוטה ללבן‪ ,‬יחד עם הלסת החדה שלו‪ ,‬שפתיו הדקות ומבטו‬
‫חסר הרחמים‪.‬‬
‫הוא מרושע ורגיש‪ .‬הקעקועים שלו נראים כמו חליפת שריון שלעולם לא‬
‫יוכל להסיר‪ ,‬עם כמה כתמים חיוורים של פגיעות – הפנים וכפות הידיים‬
‫שלו‪ ,‬החלקים היחידים שחושפים את מיקולאי של פעם‪.‬‬
‫אני יודעת שעמוק בתוכו‪ ,‬יש לו פנים רבות‪ .‬הוא מנהיג‪ ,‬יזם‪ ,‬רוצח‪ ,‬אבל‬
‫גם מישהו שאוהב מוזיקה ואומנות‪ .‬מישהו נאמן‪ ,‬שפעם היה אכפת לו‬
‫מאנשים – אחותו‪ ,‬האב המאמץ שלו‪ ,‬האחים שלו‪...‬‬
‫ואולי‪ ,‬אולי‪ ...‬גם ממני‪.‬‬
‫מיקולאי הביך והפחיד אותי‪ .‬עינה וגרם לי לייסורים‪ .‬אבל אני מודעת‬
‫היטב לקווים שלא חצה‪.‬‬
‫אני לא חושבת שהוא רצה את הקשר הזה יותר ממני‪ .‬אבל זה קרה‪ .‬זה‬
‫אמיתי‪ .‬אני לא חושבת שיכולתי למנוע אותו‪ ,‬גם אילו רציתי‪.‬‬
‫מה יהיה אם הוא יחזיר אותי עכשיו הביתה?‬
‫זה מה שרציתי כל הזמן‪.‬‬
‫אני מדמיינת את עצמי בבית המודרני והבהיר שלנו‪ ,‬על האגם‪.‬‬
‫כשההורים שלי מחבקים ומנשקים ושומרים עליי‪ .‬בטוחה ומוגנת‪.‬‬
‫אני חושבת על החדר שלי‪ .‬אפילו בעיני רוחי‪ ,‬הוא נראה עכשיו ילדותי –‬
‫כיסוי מיטה מקומט‪ ,‬כריות צמריריות‪ .‬וילונות ורודים‪ .‬הדובי הישן שלי‪.‬‬
‫אני מתכווצת רק מעצם המחשבה‪ .‬האם ארגיש שם בבית עכשיו? או‬
‫שאשכב במיטה הצרה‪ ,‬הסתורה‪ ,‬ואחשוב על ריח אבן וצבעי שמן‪ ,‬אבק‬
‫ולימון‪ ,‬ועל ריחו הגברי של מיקולאי‪.‬‬
‫אני כבר יודעת את האמת‪.‬‬
‫אני אתגעגע לבית הישן והאפל ואפילו לגבר האפל עוד יותר שבתוכו‪.‬‬
‫אני אמשך לכאן‪ ,‬כמו אחת מקורבנותיו של דרקולה‪ ,‬פצועה‪ ,‬נגועה‪ ,‬כפויה‬
‫לחזור לפה‪.‬‬
‫האם טוב להרגיש לכודה בידי גבר? נראה שלא‪ .‬זו הרגשה חולנית ושגויה‬
‫במאה רמות‪.‬‬
‫אבל למרות זאת‪ ,‬זו הרגשה עוצמתית ואמיתית‪ .‬אני לא יכולה להילחם‬
‫בה‪ .‬אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה להילחם בה‪.‬‬
‫במשך כל הזמן הזה‪ ,‬הוא מסתכל לתוך עיניי‪ ,‬לא ממצמץ‪ ,‬בסבלנות אין‬
‫קץ‪ .‬מחכה שאחליט‪.‬‬
‫אני לא צריכה להחליט‪.‬‬
‫זה כבר קרה‪ ,‬בלי שאדע‪.‬‬
‫הוא לכד אותי ואין לי אפשרות להשתחרר‪.‬‬
‫אני עוצמת את עיניי ומקרבת את שפתיי לשפתיו‪ .‬אני מנשקת אותו‪,‬‬
‫בהתחלה בעדינות‪ .‬אחר כך אני טועמת את שפתיו ואת לשונו‪ ,‬נושמת את‬
‫ריחו‪ .‬וכמו שמן למדורה‪ ,‬אני העץ והוא חומר הבֵערה‪ .‬לא משנה כמה‬
‫נישרף‪ ,‬לעולם לא ִנְכלה‪.‬‬
‫אני מתיישבת עליו בפישוק‪ ,‬מחזיקה את פניו בשתי ידיי‪ .‬ידיו אוחזות את‬
‫פניי‪ .‬אנחנו מתנשקים נשיקה ארוכה ועמוקה‪ ,‬שלא תבוא על סיפוקה‬
‫לעולם‪.‬‬
‫אז הוא מרים אותי ונושא אותי אל מחוץ לחממה‪ ,‬דרך הקומה הראשית‬
‫ובמעלה המדרגות‪ ,‬אל האגף המערבי‪.‬‬
‫הוא נושא אותי לחדרו‪ ,‬כמו כלה מעל מפתן הדלת‪ .‬השפתיים שלנו‬
‫צמודות כל הזמן‪ .‬כל נשימה שלי יוצאת מהריאות שלו‪.‬‬
‫הוא זורק אותי על המיטה ואני מביטה בפחד על פניו הזאביות ועל עיניו‬
‫הנוצצות‪.‬‬
‫אני רוצה את זה מאוד‪ ,‬בדיוק כמוהו‪.‬‬
 ‫פרק ‪23‬‬

‫מיקולאי‬
‫אני זורק את נסה על המיטה ואומר לעצמי להאט את הקצב ולהיות עדין‬
‫איתה‪.‬‬
‫אבל עברו שבועות של ציפייה‪ ,‬שבועות של כמיהה‪ .‬החזקתי את עצמי‬
‫אלף פעמים‪ .‬אני לא יכול להתאפק יותר‪.‬‬
‫היא לובשת כתונת לילה בסגנון מיושן – תחרה בצבע שמנת‪ ,‬עם אלפי‬
‫כפתורים קטנים בחלק הקדמי‪ .‬אני נאבק בכפתור אחד ואז אוחז את הבד‬
‫בשתי ידיים וקורע אותו מהצוואר ועד למותניים‪ ,‬חושף את שדיה העדינים‬
‫והקטנים של נסה‪.‬‬
‫התחרה רכה‪ .‬השדיים שלה רכים עוד יותר‪ .‬אני מעביר את לשוני על‬
‫קימורי החזה שלה ואז סוגר את שפתיי מסביב לפטמה‪ .‬השדיים שלה‬
‫קטנים מספיק ואני יכול לשאוב יותר מאשר רק את הפטמה – הפה שלי‬
‫מתמלא בחום בשרה‪ ,‬אני מוצץ חזק ולש את השד השני בידי‪.‬‬
‫נסה מתנשפת‪ .‬זעקותיה המבוהלות והשקטות ארוטיות להפליא‪ .‬היא‬
‫כמו חיה שנתפסה במלכודת‪ .‬ככל שהיא צועקת יותר‪ ,‬הרעב שלי מתגבר‪.‬‬
‫אני מעביר את הלשון שלי על שדיה ועל צווארה‪ .‬אני מלקק את שפתיה‬
‫ומחדיר את לשוני עמוק לתוך פיה‪.‬‬
‫אני צולל לכל אורך גופה‪ ,‬עד למקום שחלמתי עליו יומם ולילה‪ .‬אני‬
‫ממקם את פניי בין ירכיה ושואף את הריח שלה‪ .‬הכוס שלה מתוק כמו‬
‫דבש‪ ,‬מלא בטעם‪ ,‬כמו פרי יער בשל‪ .‬לכל אישה יש ריח שונה‪ .‬אם היה‬
‫אפשר להכניס את הריח של נסה לתוך בקבוק‪ ,‬היה אפשר לרפא את כל‬
‫בעיות האין אונות בעולם‪ .‬אין גבר על פני כדור הארץ שלא יסניף את‬
‫הריח‪ ,‬בלי שהזין שלו יחזור לחיים בן רגע‪.‬‬
‫הניחוח שלה משכר‪ ,‬בלתי נשכח‪ ,‬ממכר‪ .‬מהרגע שאני מניח את הלשון‬
‫שלי בין רגליה‪ ,‬אני רוצה ממנו עוד‪.‬‬
‫אני אוכל את הכוס שלה כמו חיית פרא‪ .‬אני מלקק ונוגס ומחדיר את‬
‫לשוני לתוכה‪ .‬ואז אני מחדיר גם אצבעות‪ ,‬לראות אם היא באמת הדוקה‬
‫כמו שאני זוכר‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬היא אפילו הדוקה יותר‪ .‬אני מזכיר לעצמי שוב – להיזהר ולא‬
 ‫להכאיב לה‪.‬‬
‫אני בקושי מצליח לשלוט בנשימות שלי‪ .‬ליבי פועם מהר יותר ויותר‪.‬‬
‫האישונים שלי מתרחבים‪ ,‬העור שלי בוער‪ .‬הזין שלי מתחנן לשקוע בכוס‬
‫החם‪ ,‬ההדוק והקטיפתי‪.‬‬
‫התייחסתי למין כמו לשינה – בזבוז זמן‪ ,‬אבל חיוני‪.‬‬
‫אני רוצה לזיין את נסה כאילו זה הייעוד שלי‪ .‬כאילו זה הדבר היחיד‬
‫שנוצרתי בשבילו‪.‬‬
‫אני משתמש בידיים ובלשון שלי כדי להכין אותה כמה שאפשר‪ .‬אני‬
‫מחכה עד שהיא רטובה לגמרי‪ ,‬עד שאני יכול להחליק את האצבע המורה‬
‫שלי פנימה והחוצה בקלות‪ .‬אני מעסה את הדגדגן שלה עם הלשון שלי‪,‬‬
‫מקרב אותה אל השיא‪.‬‬
‫אני אוחז בזין שלי ומורח עליו את הרטיבות שלה‪ ,‬משמן את הקצה‪ .‬רק‬
‫מהמגע החיצוני‪ ,‬קצה הזין שלי כבר מחליק בין שפתי הכוס שלה‬
‫וההרגשה טובה עד כאב‪ .‬העצבים שלי רוטטים‪ .‬יכולתי להתפוצץ ברגע זה‬
‫רק ממראה גופה הדק ושפתי הכוס הוורודות שלה‪.‬‬
‫"את מוכנה?" אני שואל את נסה ועוצר רגע לפני הכניסה‪.‬‬
‫היא מסתכלת עליי בעיניה הגדולות‪ ,‬הירוקות‪ .‬לגבותיה מלאות ההבעה‬
‫יש דעה משלהן‪ .‬לשם שינוי הן דוממות – גם פניה לא זזות בציפייה‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬היא מתנשפת‪.‬‬
‫אני חודר לתוכה‪ ,‬בתנועה אחת ארוכה ואיטית‪.‬‬
‫נסה עוצרת לרגע את נשימתה ואני נעצר עם הזין קבור עמוק בתוכה‪.‬‬
‫אני מביט בפניה‪ .‬אנחנו הכי צמודים שאפשר‪ .‬אני עמוק בתוכה והיא‬
‫הדוקה חזק מסביבי‪ ,‬ידיה סביב לצווארי‪ ,‬ירכיה לוחצות את מותניי‪ .‬אנחנו‬
‫נושמים בקצב אחיד‪ ,‬אני נושם את הניחוח שלה‪ ,‬והיא פה‪ ,‬במיטה שלי‪,‬‬
‫בשקע שבו אני ישן בכל לילה‪.‬‬
‫אני מסתכל אל תוך עיניה ורואה שהילדה הזאת לא דומה לזו שחטפתי‬
‫מביתה‪ .‬היא השתנתה‪ .‬אני לא בטוח מהו השינוי שחל בה‪ .‬היא עוד‬
‫ממשיכה להשתנות ולא התעצבה באופן סופי‪.‬‬
‫אני רואה משהו יפה‪ .‬חלק מהדברים נשארו כשהיו – טוב הלב שלה‪,‬‬
‫היצירתיות‪ .‬היא הייתה מי נהר זורמים ונוצצים באור השמש‪ .‬אבל המים‬
‫שלה חודרים עמוק בכל יום שעובר‪ .‬היא הופכת לאגם ואז לאוקיינוס‪.‬‬
‫אני רואה אותה והיא רואה אותי‪.‬‬
‫אני הייתי המוות והיא הייתה החיים‪.‬‬
‫חשבתי שחטפתי אותה‪ ,‬שהורדתי אותה לשאֹול‪.‬‬
‫אבל במשך כל אותו זמן‪ ,‬היא העירה אותי‪ .‬ערבבה את הדם בעורקיי‪.‬‬
‫הזרימה אוויר לריאותיי‪.‬‬
 ‫אני נדהם כל כך מהמראה שלה‪ ,‬מהקשר בינינו‪ ,‬שאני שוכח לזוז בכלל‪.‬‬
‫רק כשנסה מהדקת את ירכיה מסביבי ומניעה אותן בעדינות‪ ,‬אני נזכר‬
‫שאנחנו באמצע זיון‪.‬‬
‫אני נדחף לתוכה‪ ,‬מסתכל על פניה‪ ,‬מוודא שאני לא מכאיב לה מדי‪.‬‬
‫היא מתכווצת מעט‪ ,‬אבל מהסומק בלחייה וממבטה המצועף – המנותק‬
‫והמרחף – אני מבין שגם לה טוב‪.‬‬
‫אני נושק לשפתיה ולצווארה ונדחק פנימה‪ ,‬עד שהיא מטה את ראשה‬
‫לאחור וגונחת‪ ,‬והדופק שלה מתגבר על לשוני‪.‬‬
‫היא מתחילה לגלגל את אגנה בתגובה‪ ,‬נעה ביחד איתי‪ ,‬מתאימה את‬
‫עצמה לקצב שלי‪.‬‬
‫אף פעם לא הייתה לי בעיה "להחזיק מעמד" לפני כן‪ .‬למעשה‪ ,‬הייתה‬
‫לי בעיה להגיע לשיא‪ .‬ברוב הפעמים השתעממתי ופשוט ויתרתי‪.‬‬
‫עכשיו אני מרגיש שיקרה בדיוק ההפך‪ .‬העונג היוצא מן הכלל והדחף‬
‫הנואש להתפוצץ תכף ומייד‪ ,‬עכשיו‪ ,‬בלי לחכות ולו רגע אחד‪.‬‬
‫נסה עדיין לא שם‪ .‬היא מתנשפת מהר יותר ומהר יותר ונעה מתחתיי‪ .‬אני‬
‫רוצה שהיא תגמור‪ .‬אני רוצה להרגיש את הכוס ההדוק והקטן שלה‬
‫מתכווץ סביבי‪.‬‬
‫אני נדחף לתוכה עמוק יותר‪ .‬אני מחבק אותה חזק‪ .‬אני קובר את פניי‬
‫בצד צווארה ונושך אותו בעדינות‪ ,‬במקום שצווארה נפגש עם כתפיה‪.‬‬
‫נסה נדרכת לרגע מהנשיכה‪ ,‬שמקרבת אותה אל הקצה‪ .‬היא מחככת‬
‫את גופה בגופי‪ ,‬ההתכווצות הקצבית של הכוס סוחטת את הזין שלי‪.‬‬
‫"אלוהים אדירים!" היא צועקת‪.‬‬
‫הצעקה שלי הרבה פחות רהוטה‪ .‬אני גונח לתוך צווארה‪ ,‬גניחה ארוכה‪,‬‬
‫שקטה וגרונית‪ .‬האשכים שלי מתהדקים ואני מתפוצץ בתוכה‪ ,‬בזרימה‬
‫לוהטת ולבנה שנראה שמייבשת את נשמתי‪ .‬זה נמשך ונמשך ואני נשפך‬
‫לתוכה והיא נצמדת אליי‪ ,‬עד שאנחנו רועדים מעונג‪ ,‬עד שכל טיפת‬
‫אנרגיה נשאבת מאיתנו‪.‬‬
‫ואז הכול נגמר ואנחנו מתנתקים‪ ,‬שוכבים ומתנשפים על המיטה‪ .‬יש‬
‫קצת דם על הירכיים שלה ועוד קצת על הסדינים‪ ,‬אבל לא הרבה כמו‬
‫שחששתי שיהיה‪.‬‬
‫"כואב לך?" אני שואל‪.‬‬
‫"קצת שורף‪ ",‬היא עונה‪.‬‬
‫אני שולח יד אל בין ירכיה ונוגע בה בעדינות‪ ,‬משפשף את אגודלי בדגדגן‬
‫הנפוח שלה‪.‬‬
‫"זה עוזר‪ ,‬או רק מחמיר את המצב?" אני שואל‪.‬‬
‫"עוזר‪ ",‬היא עונה‪.‬‬
‫אני נוגע בה קצת יותר למטה‪ ,‬במקום שנוזל הזרע שלי נמס ומטפטף‬
‫ממנה‪ .‬האצבעות שלי הופכות חלקלקות ומחליקות בקלות על הדגדגן‬
‫שלה‪.‬‬
‫"איך זה?" אני שואל‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬היא נאנחת ועוצמת עיניים‪" .‬אפילו טוב יותר‪".‬‬
‫אני מלטף את הדגדגן שלה במעגלים עם האגודל שלי‪ .‬כשהסומק‬
‫ממלא את לחייה ויורד לצווארה‪ ,‬אני מתחיל לשפשף אותו באצבעותיי‬
‫ומפעיל עוד לחץ על אזור גדול יותר‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬וואו‪ ",‬היא משתנקת‪" ,‬זה שוב קורה‪"...‬‬
‫"אני יודע‪".‬‬
‫אני מתבונן בפניה ויודע מתי להאיץ את הקצב ומתי ללחוץ חזק יותר‪ .‬די‬
‫מהר עורה בוער‪ ,‬היא רועדת כאילו יש לה חום‪ .‬היא מצמידה את ירכיה‬
‫ליד שלי וגומרת עליה‪ .‬אפילו ברגע הזה היא חיננית‪ .‬גבה מתקמר‪ ,‬גופה‬
‫מתוח‪ ,‬תנועותיה מלאות יופי‪ .‬היא לא שולטת בזה‪.‬‬
‫אני לא שבע‪ .‬אני רוצה לענג אותה שוב ושוב ועוד הרבה דברים אחרים‪.‬‬
‫רק התחלתי‪.‬‬
‫נסה פולטת גניחה קטנה ואחרונה ואני מטפס עליה ומנשק אותה‪.‬‬
‫אני יכול לטעום את הגירוי שלה‪ .‬הוא עשיר וכבד‪ ,‬כמו שוקולד מריר‬
‫בנשימתה‪.‬‬
‫"את רוצה עוד?" אני שואל‪.‬‬
‫"כן‪ ".‬היא מתחננת‪.‬‬
 ‫פרק ‪24‬‬

‫נסה‬
‫למחרת בבוקר אני מתעוררת לקול צעקות‪.‬‬
‫הקולות רחוקים‪ ,‬אך עיניי נפקחות בכל זאת‪.‬‬
‫אני לבד במיטה‪ .‬מיקולאי איננו‪.‬‬
‫אני לא מרגישה נטושה‪ .‬קודם כול‪ ,‬הוא השאיר אותי בחדרו‪ ,‬כשרק לפני‬
‫כמה ימים הוא סילק אותי מכאן בזעם‪ .‬המצב בינינו השתנה‪.‬‬
‫אין לי זמן לחשוב‪ ,‬או לשגות בזיכרונות מענגים על ליל אמש‪ .‬אני קמה‬
‫מהמיטה‪ ,‬מוצאת את התחתונים שלי ואת כותונת הלילה‪ .‬היא קרועה ואי‬
‫אפשר לתקן אותה‪ ,‬אז אני לוקחת חולצה של מיקולאי במקום‪ .‬היא‬
‫מגיעה לי עד אמצע הירכיים וספוגה בריח שלו – ריח סיגריות ותפוזים‪.‬‬
‫אני ממהרת לצאת מהחדר אל המסדרון‪ ,‬אבל הוויכוח מסתיים לפני‬
‫שאני מספיקה להבין על מה המהומה‪ .‬אני רואה את דלתות חדר‬
‫הביליארד פתוחות לרווחה‪ ,‬יונאש ואנדריי מתרחקים לכיוון אחד ומרסל‬
‫הולך לכיוון השני‪.‬‬
‫אני לא רואה בכלל את מיקולאי‪ ,‬אבל משערת שהוא עדיין בתוך החדר‪.‬‬
‫אני יורדת מהר במדרגות‪ ,‬יחפה‪ .‬אני בטוחה שהשיער שלי פרוע וגם לא‬
‫צחצחתי שיניים‪ .‬לא אכפת לי‪ .‬אני צריכה לדבר איתו‪.‬‬
‫משהו קורה‪ .‬אני מרגישה את המתח באוויר‪.‬‬
‫אני נכנסת לחדר הביליארד ורואה את מיקולאי עומד עם הגב אליי‪ .‬הוא‬
‫מחזיק את אחד הכדורים בידו – כדור שמונה‪ .‬הוא הופך אותו שוב ושוב בין‬
‫אצבעותיו הארוכות והגמישות‪.‬‬
‫"נסה‪ ,‬את יודעת לשחק ביליארד?" הוא שואל בלי להסתובב‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫"מנצחים כשמצליחים להכניס את כל הכדורים לכיסים לפני היריב‪ .‬יש‬
‫רק דרך אחת לנצח‪ ,‬אבל כמה דרכים להפסיד‪ .‬אפשר להכניס את הכדור‬
‫של היריב בטעות‪ ,‬או להכניס את כדור שמונה מוקדם מדי‪ ,‬או להכניס את‬
‫כדור שמונה ואת הכדור הלבן בו־זמנית‪".‬‬
‫הוא מניח את הכדור על השולחן ומסתובב אליי‪.‬‬
‫"גם ממש לקראת הסוף‪ ,‬אפילו אם אתה מוביל וחושב שהניצחון שלך‬
‫מובטח‪ ,‬עדיין אפשר להפסיד‪ .‬לפעמים בגלל פגם בריפוד של השולחן‪,‬‬
‫ולפעמים זה באשמתך‪ ,‬כי דעתך מוסחת‪".‬‬
‫אני מבינה את המטפורה‪ ,‬אבל אני לא מבינה מה הוא רוצה להגיד‪.‬‬
‫האם אני הסחת הדעת? האם אני הפרס‪ ,‬אם נעבור את המשחק בלי‬
‫להפסיד?‬
‫"שמעתי צעקות‪ ",‬אני אומרת‪" .‬זה היה יונאש?"‬
‫מיקולאי נאנח‪.‬‬
‫"בואי הנה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מתקרבת אליו‪ .‬הוא מניח את ידיו על מותניי‪ ,‬ואז מניף אותי ומושיב‬
‫אותי על קצה שולחן הביליארד‪.‬‬
‫הוא אוחז את מכשיר המעקב שעל הקרסול שלי‪ .‬במשיכה מהירה אחת‬
‫הוא שובר את האזיק ונותן לחלקים השבורים ליפול על הרצפה‪.‬‬
‫"מה אתה עושה?" אני מופתעת‪.‬‬
‫"הוא הפסיק לעבוד בלילה ההוא בגן‪ .‬כשניסית לשבור אותו עם אבן‪".‬‬
‫"אה‪ ",‬אני מסמיקה‪" .‬לא ידעתי‪".‬‬
‫הרגל שלי מרגישה מוזר בלעדיו‪ .‬העור שלי רגיש לכל משב רוח‪ .‬אני‬
‫מסובבת את כף הרגל שלי‪ ,‬בודקת אותה‪.‬‬
‫"את לא צריכה אותו יותר‪ .‬את חוזרת היום הביתה‪ ",‬אומר מיקולאי‪.‬‬
‫אני נועצת בו את מבטי‪ ,‬המומה‪" .‬למה אתה מתכוון?"‬
‫"בדיוק למה שאמרתי‪".‬‬
‫אני לא מצליחה לקרוא את הבעת פניו‪ .‬הוא לא נראה כועס – אבל גם‬
‫לא שמח‪ .‬פניו חתומות בכוונה‪.‬‬
‫"עשיתי משהו לא בסדר?"‬
‫הוא פולט צחוק נרגז‪" .‬חשבתי שתשמחי‪".‬‬
‫אני לא יודעת אם אני שמחה‪ .‬אני יודעת שאני צריכה לשמוח‪ ,‬אבל נראה‬
‫שאני רק מרגישה בלבול מחליא‪.‬‬
‫"שינית את דעתך?"‬
‫"בקשר למה?"‬
‫אני משפילה את מבטי‪ ,‬נבוכה באופן מוזר‪" .‬בקשר לזה‪ ...‬שרצית‬
‫להתחתן איתי‪".‬‬
‫"לא‪".‬‬
‫הלב שלי מתעורר וממריא‪.‬‬
‫עכשיו אני רואה את המאבק על פניו‪ .‬הניגוד בין מה שהוא עושה ובין מה‬
‫שהוא באמת רוצה לעשות‪.‬‬
‫"אז למה אתה שולח אותי בחזרה?"‬
‫"כמחווה של רצון טוב‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אני אחזיר אותך הביתה‪ .‬אקבע‬
‫פגישה עם אבא שלך‪ .‬ניפגש כדי לשאת ולתת‪ .‬ואם תרצי לחזור אליי אחרי‬
‫זה‪"...‬‬
‫הוא מרים את ידו‪ ,‬כדי שלא אענה לו‪.‬‬
‫"אל תגידי עכשיו כלום‪ ,‬נסה‪ .‬לכי הביתה ונראה איך תרגישי‪".‬‬
‫הוא חושב שנעניתי לו אתמול בלילה רק מפני שאני כלואה בבית שלו‪ .‬כי‬
‫זו הייתה הדרך היחידה למנוע ממנו לרצוח את המשפחה שלי‪.‬‬
‫זה ממש לא קשור‪ .‬אבל‪ ...‬אולי הוא צודק‪ .‬אולי אני לא מסוגלת לחשוב‬
‫בבירור כשאני כאן‪ ,‬אסירה‪ ,‬כשמיקולאי נמצא מול הפרצוף שלי כל הזמן‪.‬‬
‫בנדיבות רבה‪ ,‬הוא מציע לי חופש וראש נקי‪.‬‬
‫זו הסיבה שבגללה הגברים כעסו‪ .‬הוא מוותר על החלק שלהם בעסקה‬
‫ולא נותן להם דבר בתמורה‪.‬‬
‫"תארזי את מה שאת רוצה לקחת‪ ",‬אומר מיקולאי‪" .‬מרסל יסיע אותך‬
‫הביתה‪".‬‬
‫אני מרגישה שאני עשויה מנייר ונקרעת לשניים‪.‬‬
‫הרצון שלי לפגוש שוב את המשפחה שלי חזק וברור‪ .‬אבל אני לא באמת‬
‫רוצה ללכת‪.‬‬
‫אתמול בלילה התנסיתי בחוויה המדהימה ביותר בחיי‪ .‬היא הייתה אפלה‬
‫ופראית ומענגת‪ ,‬מעבר לכל דמיון‪.‬‬
‫כמו להזריק הרואין לתוך הווריד‪ .‬בבית הזה אני תמיד מרגישה כאילו‬
‫שתיתי יין‪ .‬אני חייבת לצאת מכאן‪ ,‬לפני שאבחן כל דבר בראש צלול‪.‬‬
‫אני מהנהנת בחוסר חשק‪.‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אני אומרת‪" .‬אני הולכת לארוז‪".‬‬
‫מיקולאי שוב מפנה אליי את גבו‪ .‬כתפיו מתוחות ורחבות‪ ,‬כמו מחסום‬
‫שאני לא יכולה לעבור‪.‬‬
‫אני יוצאת מחדר הביליארד ורואה את יונאש ואת אנדריי בקצה‬
‫המסדרון‪ ,‬עומדים קרובים זה לזה ומתלחשים‪ .‬הם מבחינים בי‬
‫ומשתתקים‪ .‬יונאש מחייך אליי‪ ,‬חיוך מזויף שבמזויפים‪ ,‬ואנדריי בוהה בי‬
‫בקרירות‪.‬‬
‫אני עולה במהירות במדרגות אל האגף המזרחי‪ .‬תחושת הקלה מציפה‬
‫אותי כשאני רואה שקלרה נמצאת בחדר שלי‪ .‬אבל לא קל לי לראות את‬
‫המזוודה מונחת על המיטה שלי‪.‬‬
‫"חשבתי שתרצי לקחת איתך כמה מהבגדים החדשים‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"יונאש כועס שאני עוזבת? הוא נראה עצבני‪".‬‬
‫"הגברים יעשו מה שמיקולאי יגיד‪ ",‬אומרת קלרה‪" .‬הוא הבוס‪".‬‬
‫אני לא בטוחה כל כך‪ .‬הם סמכו עליו לגמרי‪ ,‬כשהוא היה שכיר החרב‬
‫קר הלב‪ ,‬כפי שציפו ממנו‪ .‬אבל אפילו אני יודעת‪ ,‬שמה שהוא עושה עכשיו‬
 ‫לא משרת את הברטרסטו‪ ,‬אלא את טובתי‪.‬‬
‫"אני לא יודעת אם כדאי לי ללכת‪ ",‬אני אומרת לה‪.‬‬
‫קלרה משליכה דברים למזוודה‪ ,‬בלי לסדר אותם כרגיל‪.‬‬
‫"זה לא תלוי בך‪ ",‬היא אומרת באדישות‪" .‬מיקולאי החליט‪ .‬וחוץ מזה‪,‬‬
‫נסה‪ ,‬את לא בטוחה כאן‪".‬‬
‫קולה שקט וגופה מתוח‪ .‬אני מבינה שלא משנה מה היא תגיד‪ ,‬היא‬
‫מפחדת‪ .‬גם היא לא יודעת מה עומד לקרות‪.‬‬
‫"ולך בטוח כאן?" אני שואלת אותה‪.‬‬
‫"ברור שכן‪ ",‬אומרת קלרה ומביטה בי בעיניה השחורות במבט יציב‬
‫ונחוש‪" .‬אני רק המשרתת‪".‬‬
‫"את לא משרתת‪ ",‬אני אומרת‪" .‬את חברה שלי‪".‬‬
‫אני כורכת את זרועותיי מסביבה ומחבקת אותה חזק‪ .‬קלרה מתקשחת‬
‫לרגע ואז נרגעת‪ ,‬מניחה לבגד הגוף שהחזיקה כדי שתוכל לחבק אותי‬
‫בחזרה‪.‬‬
‫"תודה שטיפלת בי‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫"תודה שלא התנהגת כמו מפלצת קטנה‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"רוב הזמן‪ ",‬אני נזכרת בכל הארוחות שסירבתי לאכול‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬היא צוחקת‪" .‬רוב הזמן‪".‬‬
‫לקרלה יש ריח טוב‪ ,‬של וניל וסבון ואקונומיקה‪ .‬החיבוק שלה מנחם‪ ,‬כי‬
‫יש לה יכולות והיא תמיד יודעת מה לעשות‪.‬‬
‫"נתראה בקרוב‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫"אני מקווה מאוד‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬אבל לא נשמע שהיא מאמינה לזה‪.‬‬
‫אני מתקלחת ומצחצחת שיניים‪ ,‬לובשת מכנסיים נקיים וסווטשירט רך‬
‫ומרושל‪ .‬אני לא יודעת איפה הבגדים שאיתם הגעתי‪ ,‬מכנסי הג'ינס‬
‫והסווטשירט שלבשתי כשיונאש חטף אותי‪ .‬הם נעלמו‪.‬‬
‫קלרה מייבשת את שערי בפעם האחרונה ואוספת אותו לקוקו גבוה‪.‬‬
‫היא מסדרת את מוצרי הטיפוח שלי במזוודה‪ .‬אני עומדת ליד החלון‬
‫ומסתכלת למטה‪ ,‬אל הגן‪ .‬אני רואה שניים מאנשיו של מיקולאי חוצים את‬
‫שטח האחוזה בהליכה מהירה‪ ,‬ראשיהם מורכנים‪ .‬אני מזהה אחד מהם –‬
‫הוא שומר במועדון הג'ונגל‪ .‬את השני מעולם לא ראיתי לפני כן‪.‬‬
‫אני יודעת שלמיקולאי יש עוד חיילים‪ ,‬נוסף על אלה שאני חיה איתם‬
‫בבית הזה‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬הוא לא מרשה להם לבוא לפה‪ .‬קלרה אמרה‬
‫שפעם הם באו‪ ,‬אבל אף אחד מהם לא היה אמור לראות אותי‪ .‬מוטב‬
‫כמה שפחות‪ .‬כנראה עכשיו זה כבר לא משנה‪ ,‬כי אני עוזבת‪.‬‬
‫"די לבכות‪ ",‬אומרת קלרה‪" .‬אין בזה טעם‪".‬‬
‫הבית שקט בצורה יוצאת דופן כשאני יורדת במדרגות המתעקלות‪.‬‬
‫השקט מטריד אותי‪ .‬בדרך כלל יש רעש כלשהו – נקישות הצלחות‬
‫במטבח‪ ,‬או של הכדורים בחדר הביליארד‪ .‬טלוויזיה פועלת‪ ,‬או מישהו‬
‫צוחק‪.‬‬
‫מרסל מחכה לי ליד דלת הכניסה‪ .‬הוא הוציא את המכונית – אותו לנד‬
‫רובר שהביא אותי לכאן‪ .‬או אולי יש להם צי שלם‪ .‬אני לא באמת מכירה‬
‫את מנהגי המקום‪ ,‬לא באמת‪.‬‬
‫חשבתי שמיקולאי יחכה לי גם‪...‬‬
‫היעדרותו מכאיבה לי‪ .‬כאב חד שרק הולך וגובר‪ ,‬כשמרסל פותח את‬
‫הדלת ואני מבינה שהוא לא יבוא להיפרד‪.‬‬
‫מה לא בסדר איתי? למה אני כובשת את הדמעות בגלל שאני עומדת‬
‫לחזור הביתה? אני אמורה להיכנס למכונית בדילוגים‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬אני צועדת כמו אסיר מורשע‪ ,‬בעוד מרסל מניח את המזוודה‬
‫בתא המטען‪ .‬אני מביטה לאחור‪ ,‬אל עבר האחוזה הגדולה והעתיקה‪ ,‬ורק‬
‫קלרה עומדת בכניסה‪ ,‬זרועותיה שלובות על בד הסינר המכסה את חזה‬
‫ופניה חמורות סבר‪.‬‬
‫אני מצמידה את כף ידי אל שמשת החלון‪.‬‬
‫היא מנופפת בידה לשלום ואז מרסל מסיע אותי משם‪.‬‬
‫זהו יום קודר ואפל‪ .‬השמיים שטוחים ואפורים כמו פלטה‪ .‬האוויר קר‬
‫מאוד‪ .‬הרוח הנושבת מעיפה את אחרוני העלים היבשים ופיסות אשפה‬
‫לאורך הרחוב‪ .‬העונה מתחלפת‪ .‬החורף כבר כאן‪.‬‬
‫אני מסתכלת על מרסל‪ ,‬על הצדודית הנאה שלו ועל הבעת פניו‬
‫המוטרדת‪.‬‬
‫"קלרה מחבבת אותך‪ ",‬אני אומרת לו בפולנית‪.‬‬
‫הוא צוחק צחוק קטן‪" .‬אני יודע‪".‬‬
‫הוא משתתק לרגע‪ ,‬ואני חושבת שהוא לא ימשיך לדבר איתי יותר‪ .‬ואז‬
‫נראה שהוא שינה את דעתו‪ .‬הוא ממש מסתכל עליי‪ ,‬אולי בפעם‬
‫הראשונה‪ .‬אני רואה שעיניו בהירות יותר ממה שחשבתי – צבען קרוב יותר‬
‫לצבע דבש מאשר לחום‪.‬‬
‫"אבא של קלרה היה שיכור‪ .‬הדודים שלה חלאות‪ ",‬הוא אומר‪" .‬במיוחד‬
‫אבא של יונאש‪ .‬היא מכירה רק סוג אחד של גברים‪ .‬אבל זה לא משנה‪.‬‬
‫אני עקשן בדיוק כמוה‪ .‬גם יש לי כושר התמדה‪".‬‬
‫"אה‪ ",‬אני אומרת‪" .‬זה טוב‪".‬‬
‫"כן‪ ".‬הוא מחייך ומחזיר את עיניו אל הכביש‪" .‬אני לא מודאג‪".‬‬
‫אנחנו מתקרבים יותר ויותר לגולד קוסט‪ .‬אני מכירה את הרחובות‬
‫האלה‪ .‬נסעתי בהם מאות פעמים‪.‬‬
‫אני אמורה להתרגש ככל שאנחנו מתקרבים‪ .‬בעוד כמה דקות‪ ,‬איכנס‬
‫דרך הדלת של הבית שלי ואראה את המשפחה שלי‪ .‬הם יופתעו מאוד‪ ,‬או‬
‫שאולי יקבלו התקף לב‪ ...‬למעשה‪ ,‬כדאי שאבקש מהשומרים בשער‬
‫להודיע על בואי‪.‬‬
‫במקום התרגשות גואה‪ ,‬תחושת חוסר הנוחות בתוכי גוברת‪ .‬לא אהבתי‬
‫את המבט שיונאש שלח אליי במסדרון‪ .‬זה שוב היה אחד מאותם גיחוכים‬
‫מטופשים‪ ,‬אבל הפעם הסתתר מאחוריו משהו אחר‪ .‬סוג חדש של זדוניות‪.‬‬
‫"למה האנשים האלה באו לבית?" אני שואלת את מרסל‪.‬‬
‫"מה?" הוא עונה ופונה בפנייה האחרונה לפני הבית שלי‪.‬‬
‫"ראיתי את אחד השומרים מהג'ונגל בחצר האחורית‪ .‬יחד עם עוד‬
‫מישהו‪".‬‬
‫"לא יודע‪ ",‬עונה מרסל בלי להסגיר דבר‪" .‬לא שמעתי כלום‪".‬‬
‫"תעצור את המכונית‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫"מה את–"‬
‫"תעצור את המכונית!"‬
‫מרסל לוחץ על הבלמים ועוצר בצד הדרך‪ ,‬בזמן שמיניוואן לבן צופר‬
‫בחוסר סבלנות ועוקף אותנו‪.‬‬
‫הוא מביט בי‪ ,‬המנוע ממשיך לפעול‪.‬‬
‫"אני צריך לקחת אותך הביתה‪ ",‬הוא אומר‪" .‬זה מה שמיקולאי אמר‪".‬‬
‫"מרסל‪ ,‬משהו לא בסדר‪ .‬יונאש עומד לעשות משהו‪ ,‬אני יודעת את זה‪".‬‬
‫"הוא סתם בלון נפוח‪ ",‬אומר מרסל בביטול‪" .‬מיקולאי הוא הבוס‪".‬‬
‫"בבקשה‪ ",‬אני מתחננת‪" .‬בבקשה תחזור‪ ,‬רק לרגע‪ .‬או שלפחות‬
‫תתקשר למיקו‪".‬‬
‫מרסל שוקל את דבריי‪.‬‬
‫"אני אתקשר אליו‪ ",‬הוא אומר לבסוף‪.‬‬
‫הוא מחייג את המספר‪ ,‬מקרב את הטלפון לאוזן שלו וברור שהוא רק‬
‫רוצה לרצות אותי‪.‬‬
‫הטלפון מצלצל‪ ,‬אך אין תשובה‪.‬‬
‫אחרי שישה או שבעה צלצולים‪ ,‬החיוך של מרסל נעלם והוא מתרחק‬
‫מהמדרכה‪.‬‬
‫"אתה חוזר לבדוק?" אני שואלת‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אני חוזר לבדוק‪".‬‬
 ‫פרק ‪25‬‬

‫מיקולאי‬
‫אני צופה בלנד רובר עוזב את החצר‪ ,‬בדרכו להחזיר את נסה הביתה‬
‫ומרגיש כאילו השמש שוקעת מעבר לאופק‪ .‬האור נמוג והמקום נותר‬
‫חשוך וקר‪.‬‬
‫הבית שקט‪ .‬מוזיקה לא בוקעת מהסטודיו הקטן של נסה‪ .‬אין זכר‬
‫לצחוקה העדין‪ ,‬או לקולה הממטיר שאלות על קלרה‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬אין רעש בכלל‪ .‬גם הגברים שותקים‪ .‬הם כועסים עליי‪.‬‬
‫מבחינה אסטרטגית‪ ,‬אני עושה משהו מטורף‪ .‬למסור את נסה למשפחת‬
‫גריפין בלי לקבל תמורה‪ ,‬אפילו לא הסכם‪ ,‬זה התגלמות הטיפשות‪.‬‬
‫לא אכפת לי‪.‬‬
‫שכבתי ער כל הלילה‪ ,‬והתבוננתי בה ישנה‪.‬‬
‫לפני עלות השחר‪ ,‬כשהאור הפך מאפור לזהב‪ ,‬הפנים שלה זהרו כמו‬
‫בפורטרט של קרוואג'יו‪ .‬חשבתי שמבין כל המראות שראיתי בחיי‪ ,‬נסה היא‬
‫המראה היפה ביותר‪.‬‬
‫ידעתי שאיני ראוי שהיא תבוא אל מיטתי‪ .‬נסה היא פנינה ואני רק הבוץ‬
‫בתחתית האוקיינוס‪ .‬היא טהורה וחסרת פגמים‪ ,‬מוכשרת וחכמה‪ ,‬בעוד‬
‫אני פושע חסר השכלה‪ .‬מפלצת שעשתה דברים איומים‪.‬‬
‫באופן מוזר‪ ,‬אני האדם המתאים ביותר להעריך אותה‪ .‬כי אני ראיתי את‬
‫החלקים המכוערים ביותר של העולם‪ .‬אני יודע שטוב ליבה הוא מצרך‬
‫נדיר‪.‬‬
‫ברגע ההוא‪ ,‬כשהתבוננתי בה ישנה‪ ,‬הבנתי שאני אוהב אותה‪.‬‬
‫אהבה היא הדבר היחיד שאי אפשר לגנוב‪ .‬גם אי אפשר ליצור אותה‪ .‬או‬
‫שהיא קיימת‪ ,‬או שלא‪ .‬ואם היא קיימת‪ ,‬אי אפשר לכפות אותה בכוח‪.‬‬
‫אם אכריח את נסה להתחתן איתי‪ ,‬לעולם לא אדע אם היא אוהבת‬
‫אותי‪ .‬גם היא לא תדע‪ ,‬אף פעם‪.‬‬
‫אני חייב לתת לה הזדמנות להגיע להחלטה‪ .‬בצורה חופשית ומשוחררת‬
‫מכל עול‪.‬‬
‫אם היא אוהבת אותי‪ ,‬היא תחזור‪.‬‬
‫אבל אין לי ציפיות‪.‬‬
 ‫המכונית מתרחקת ואני בספק אם אראה אותה שוב‪.‬‬
‫היא תחזור הביתה לאימה ולאביה‪ ,‬לאחיה ולאחותה‪ .‬הם יחבקו אותה‪,‬‬
‫יזילו דמעות וישמחו‪ .‬היא תחוש שמחה והקלה‪ .‬ומה שקרה כאן בינינו‬
‫יישאר כזיכרון מטורף‪ .‬חלום בלהות – שנראה אמיתי בזמנו‪ ,‬אבל יתפוגג‬
‫עם אור ראשון‪.‬‬
‫אני יודע שאיבדתי אותה‪.‬‬
‫הריקנות בולעת אותי‪.‬‬
‫לא אכפת לי שהאחים שלי כועסים עליי‪ .‬לא אכפת לי מה יעשו הרוסים‪.‬‬
‫לא אכפת לי מכלום‪.‬‬
‫אני יורד לקומת הכניסה של הבית ויוצא אל הגן‪.‬‬
‫הוא לא נראה עכשיו כמו גן‪ .‬כל העלים נשרו והרקיבו‪ .‬נותרו רק הענפים‬
‫השחורים והעירומים‪ ,‬על רקע השמיים האפורים‪ .‬משיחי הוורדים נשארו‬
‫רק הקוצים‪ .‬המזרקות שקטות וריקות ממים‪.‬‬
‫בחורף‪ ,‬הכול נראה מת‪ .‬החורפים בשיקגו קרים ואכזריים – בדיוק כמו‬
‫בפולין‪ .‬יכול להיות שהייתי אדם אחר אילו הייתי חי במקומות חמים יותר‪.‬‬
‫או אולי הגורל גוזר על נשמות שחורות להיוולד באזורים עם אקלים קפוא‪.‬‬
‫אני שומע מגפיים מדשדשים על האדמה היבשה‪.‬‬
‫יונאש נעמד לידי בפנים קודרות‪.‬‬
‫"שוב לבד‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"לא לבד‪ ",‬אני עונה באדישות‪.‬‬
‫חוץ ממני‪ ,‬גרים בבית הזה עוד ארבעה אנשים‪ .‬אני מפקד על עוד תריסר‬
‫חיילים ועל עוד הרבה עובדים‪ .‬לרשותי עומד צבא קטן‪ .‬אני "לבד" בדיוק‬
‫כמו שהייתי לפני שנסה הגיעה‪ .‬כלומר‪ ,‬לגמרי לבד‪.‬‬
‫"כבר דיברת עם קריסטוף?" שואל יונאש‪.‬‬
‫"לא‪".‬‬
‫"איך אתה חושב שהוא יגיב לשינוי בתוכנית?"‬
‫אני מסתכל על יונאש‪ ,‬מצמצם את עיניי ועונה בקרירות‪" .‬זה לא העסק‬
‫שלך‪ .‬אני אטפל ברוסים‪ ,‬כמו בכל דבר אחר‪".‬‬
‫"ברור‪ .‬בגלל זה אתה הבוס‪ ",‬אומר יונאש‪ .‬הוא מחייך‪ .‬יונאש תמיד‬
‫מחייך‪ ,‬לא משנה מה מצב הרוח שלו‪ .‬יש לו חיוכים של כעס‪ ,‬חיוכים של‬
‫לגלוג וחיוכים של הונאה‪ .‬את החיוך שלו עכשיו קשה לי לפענח‪ .‬הוא‬
‫נראה כמעט עצוב‪.‬‬
‫יונאש פולט שריקה ארוכה‪ ,‬כמו אנחה‪ .‬אחר כך הוא מנחית את ידו‬
‫השמאלית על הכתף שלי ולוחץ חזק‪.‬‬
‫"ובגלל זה אני אוהב אותך‪ ,‬אחי‪".‬‬
‫אנחנו מכירים זה את זה כבר זמן רב‪ .‬מספיק זמן כדי שאדע מתי הוא‬
 ‫משקר‪.‬‬
‫הסכין חותכת את האוויר בינינו‪ ,‬מכוונת ישר לכבד שלי‪.‬‬
‫יונאש מהיר‪ ,‬אבל אני מהיר יותר‪ .‬אני זז‪ ,‬בדיוק בשביל שהסכין תחתוך‬
‫אותי בצד‪ ,‬ממש מתחת לצלעות‪.‬‬
‫זה חתך שטחי‪ ,‬כזה ששורף אבל לא מחליש‪.‬‬
‫החתך הבא פוגע בי באמת‪.‬‬
‫עוד סכין מגיעה בשריקה מאחוריי וננעצת בגבי‪ .‬הלהב חודר כולו לתוך‬
‫השכמה הימנית שלי‪.‬‬
‫אני משתחרר מאחיזתו של יונאש ומסתובב עם הפנים אל התוקף שלי‪.‬‬
‫אנדריי‪ ,‬הבוגד המזדיין הזה‪ .‬יכולתי לנחש‪ .‬הוא עושה כל מה שיונאש‬
‫עושה‪ .‬הוא לא חכם מספיק בשביל לתכנן תוכניות בעצמו‪ .‬ממש לידו‬
‫עומדים סימון ופֶרנצ'יֶשק‪ ,‬עוד שניים מהחיילים "הנאמנים" שלי‪.‬‬
‫הם מנופפים בסכינים שלהם לעברי‪ ,‬מכל הכיוונים‪ .‬אני חומק מסכינו של‬
‫סימון‪ ,‬מעיף את ידו הצידה וחובט בלסתו עם האגרוף שלי‪ .‬אבל בזמן‬
‫שאני עושה את זה‪ ,‬פרנצ'ישק תוקע את הסכין שלו בבטן שלי‪.‬‬
‫דקירת סכין כואבת יותר מיריית אקדח‪ .‬כדור הוא קטן ומהיר‪ .‬סכין‬
‫ענקית‪ .‬היא קורעת אותך‪ ,‬מוטבעת בגופך‪ ,‬כמו קעקוע בוער‪ .‬אתה נכנס‬
‫להלם‪ ,‬מתחיל להזיע כמו משוגע‪ ,‬והברכיים שלך מתקשות ומתמוטטות‪.‬‬
‫המוח מבקש ממך לשכב‪ ,‬להקטין את איבוד הדם‪ .‬אם אעשה זאת‪ ,‬אמות‪.‬‬
‫יונאש מחלץ את הסכין מהגב שלי‪ ,‬כדי לשוב ולדקור אותי‪ .‬שליפת הסכין‬
‫כואבת יותר מהחדירה‪ ,‬ואני כמעט מתעלף‪.‬‬
‫אני יודע בדיוק מה קורה לי‪ .‬זוהי גרסת הברטרסטו ל'הצבעת אי אמון'‪.‬‬
‫זו מסורת עתיקה‪ ,‬שהתחילה בימי הקיסר‪ .‬ההתנקשות מתבצעת בצורה‬
‫כזאת‪ ,‬כדי שאף אחד לא ידע למי שייכת הסכין שהרגה‪ .‬הבוגד הוא לא‬
‫אדם יחיד – המוות שייך לקבוצה‪.‬‬
‫הם מסתערים עליי בבת־אחת‪ ,‬בסכינים שלופות‪ .‬אני לא יכול להילחם‬
‫בכולם‪.‬‬
‫ואז נשמעת צעקה‪" ,‬די!"‬
‫זו קלרה‪ .‬היא חוצה את המדשאה בריצה‪ ,‬מנופפת בידיה‪ ,‬כמו מישהו‬
‫שמנסה להפחיד להקת עורבים‪.‬‬
‫"תחזרי הביתה‪ ",‬נוהם יונאש לעברה‪.‬‬
‫"מה אתם עושים?" היא צועקת‪" .‬זה לא בסדר!"‬
‫"תתעלמו ממנה‪ ",‬אומר יונאש לאחרים‪.‬‬
‫"לא!"‬
‫קלרה שולפת אקדח מכיס הסינר שלה‪ .‬בידיים רועדות‪ ,‬היא מכוונת‬
‫אותו אל יונאש‪.‬‬
 ‫"תעצרו‪ ,‬כולכם‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫אני רואה שהיא מבועתת‪ .‬היא בקושי מצליחה לייצב את האקדח‪ ,‬גם לא‬
‫בשתי ידיים‪ .‬אבל מישהו לימד אותה איך להחזיק אותו ואיך לכוון‪ .‬אני‬
‫משער שזה היה מרסל‪.‬‬
‫"תטפל בה‪ ",‬ממלמל יונאש לסימון‪.‬‬
‫סימון מתחיל לצעוד לעברה‪ ,‬באגרופים קפוצים‪.‬‬
‫"אל תתקרב אליי!" היא צועקת‪.‬‬
‫הוא ממשיך להתקדם וקלרה לוחצת על ההדק‪ .‬היא יורה ופוגעת לו‬
‫בכתף‪ .‬סימון זועם כמו שור ומתנפל עליה‪.‬‬
‫אני מנצל את ההזדמנות וקופץ על פרנצ'ישק‪ ,‬מחלץ את הסכין מידו‪.‬‬
‫כשאנדריי מניף את הסכין לעברי‪ ,‬אני חוסם אותה‪ ,‬נשרט בידי ואז דוקר‬
‫אותו בבטן‪ .‬הוא מועד לאחור ומניח את ידיו על הפצע‪ .‬דם נוזל לו מבין‬
‫האצבעות‪.‬‬
‫יונאש ופרנצ'ישק מסתערים עליי משני הצדדים‪ .‬אני נחתך שוב ביד‬
‫מהסכין של יונאש ופרנצ'ישק מפיל אותי ארצה‪ .‬אני לא מהיר כמו תמיד –‬
‫איבדתי יותר מדי דם‪ .‬אני מתחיל לאבד תחושה ביד ימין‪.‬‬
‫אני שומע עוד שתי יריות – אני מקווה שזו קלרה שמביסה את סימון ולא‬
‫סימון שחטף את האקדח מידיה ומכוון אותו אליה‪ .‬אני מתגושש עם‬
‫פרנצ'ישק‪ ,‬שנינו נאבקים על השליטה בסכין‪ .‬יונאש מגיע מהצד השני‪,‬‬
‫מנסה לדקור אותי בפעם הבאה שאני בעמדת יתרון‪.‬‬
‫ואז אני שומע שאגת זעם וקלרה משתנקת בהפתעה‪.‬‬
‫"מרסל!" היא צועקת‪.‬‬
‫יונאש שוב דוקר אותי‪ ,‬ממש מעל עצם הבריח‪.‬‬
‫אני שומע עוד ארבע יריות‪ ,‬שנשמעות כאילו נורו מאקדחו של מרסל‪.‬‬
‫"לירות בו?" שואל פרנצ'ישק את יונאש‪ .‬אני לא יודע‪ ,‬אם הוא מדבר‬
‫עליי או על מרסל‪.‬‬
‫יונאש מסתכל עליי‪ .‬עיניו כהות וחסרות הבעה – אין סימן לרחמים‪ ,‬או‬
‫לחרטה‪.‬‬
‫"שילך לעזאזל‪ ",‬הוא נוהם לעבר פרנצ'ישק‪" .‬הוא גמור‪ ,‬בוא נזוז‪".‬‬
‫פרנצ'ישק מתנתק ממני והם עוזבים‪ ,‬גוררים את אנדריי יחד איתם‪.‬‬
‫אני מנסה להתהפך‪ ,‬לראות מה לעזאזל קורה‪ ,‬אבל נתקע על הצד‪ ,‬כל‬
‫הגוף שלי הולם ושורף מכאבים‪ .‬גם כשאני מנסה רק לסובב את הראש‪,‬‬
‫השמיים והדשא מסתובבים מול עיניי‪ ,‬משנים את מיקומם במהירות‪.‬‬
‫אני מרגיש יד מונחת על הכתף שלי ומסובבת אותי‪ .‬ואז פנים של מלאך‬
‫רוכנות מעליי‪.‬‬
‫"מיקולאי!" קוראת נסה‪" .‬מיקו!"‬
‫היא מניחה את ידיה העדינות על פניי‪ .‬כל שאר חלקי גופי מתייסרים‪.‬‬
‫בהתחלה‪ ,‬בערתי כולי מחום‪ ,‬אבל עכשיו קר לי‪ .‬איבדתי יותר מדי דם‪.‬‬
‫"תעזרו לו!" צועקת נסה‪.‬‬
‫אני שומע צעדים‪ .‬אני מרגיש שעובר נצח עד שהם מגיעים אליי‪.‬‬
‫אני מסתכל על נסה‪ .‬מעולם לא ראיתי את עיניה הגדולות והירוקות ואת‬
‫גבותיה הכהות מביעות דאגה רבה כל כך‪ .‬דמעותיה זולגות על פניי‪ .‬אני‬
‫מרגיש רק את חומן‪ .‬כל הדם שלי מתנקז מגופי על האדמה הקפואה‬
‫למחצה‪.‬‬
‫היא יפה כל כך‪.‬‬
‫אם זה יהיה הדבר האחרון שאראה‪ ,‬אני יכול למות בשקט‪.‬‬
‫"נסה‪ ",‬אני מחרחר‪" .‬חזרת‪".‬‬
‫היא לוחצת את ידי בחוזקה‪.‬‬
‫"אתה תהיה בסדר‪ ",‬היא מבטיחה לי‪.‬‬
‫מן הסתם זה לא נכון‪ ,‬אבל אני לא מתווכח‪ .‬יש משהו שאני צריך להגיד‬
‫לה‪ ,‬כל עוד יש לי זמן‪.‬‬
‫"את יודעת למה שחררתי אותך?" אני שואל‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬היא מייבבת‪" .‬כי אתה אוהב אותי‪".‬‬
‫"בדיוק‪ ",‬אני נאנח‪.‬‬
‫מרסל כורע לצידי‪ ,‬מצמיד את ידו לפציעה החמורה ביותר בבטני‪ .‬קלרה‬
‫לוחצת על הפציעה בכתף‪ .‬יש לה חתך מכוער על הלחי‪ ,‬אבל חוץ מזה‬
‫היא נראית בסדר‪.‬‬
‫"תזמיני אמבולנס‪ ",‬אומרת קלרה לנסה‪.‬‬
‫"אין זמן‪ ",‬אומר מרסל‪.‬‬
‫אני רוצה שנסה תניח את ראשה על החזה שלי‪ ,‬כדי שאתחמם‪ .‬אבל אני‬
‫לא יכול להזיז את ידיי ולמשוך אותה אליי‪.‬‬
‫מרסל אומר משהו‪ ,‬אני שומע אותו‪ .‬ואז הקול שלו נעלם וכך גם השמיים‬
‫ופניה היפות של נסה‪.‬‬
 ‫פרק ‪26‬‬

‫נסה‬
‫אנחנו לוקחים את מיקולאי למקום מסתור באדג'ווטר‪ .‬קלרה נוהגת‬
‫ומרסל צועק הוראות ופותח ערכה רפואית עם שיניו‪ .‬הוא מוציא חבילה‬
‫קטנה שבתוכה צינור ארוך ומזרק‪.‬‬
‫מיקולאי שרוע על המושב האחורי‪ .‬עיניו עצומות ועורו אפור‪ .‬הוא לא‬
‫מגיב כשאני לוחצת את ידו‪ .‬אני מנסה להצמיד בד לבטן שלו‪ ,‬אבל קשה‬
‫לעשות זאת‪ ,‬עם הנהיגה הפרועה של קלרה ובמהירות שהדם נספג‬
‫וממלא את הבד‪.‬‬
‫"מה סוג הדם שלך?" צועק מרסל לעברי‪.‬‬
‫"מה? אני–"‬
‫"סוג הדם שלך!"‬
‫"אה‪ ...‬אֹו חיובי‪ ,‬אני חושבת‪ ".‬תרמתי דם כמה פעמים בבית הספר‪.‬‬
‫"יופי‪ ",‬הוא אומר בהקלה‪" .‬אני איי‪.‬בי וזה לא מתאים‪".‬‬
‫הוא דוחף את המחט לזרועו של מיקולאי ואז אומר‪" ,‬תושיטי את היד‬
‫שלך‪".‬‬
‫הוא מכריח אותי לקום ואני עומדת כפופה במכונית הדוהרת‪ ,‬כך שידיי‬
‫גבוהות יותר מידיו של מיקולאי‪.‬‬
‫"איך אתה יודע מה לעשות?" אני שואלת אותו‪.‬‬
‫"למדתי בבית הספר לרפואה בוורשה‪ ",‬הוא אומר‪ .‬קולו לא ברור‪ ,‬כי‬
‫הוא כורך גומייה ארוכה מסביב לזרועי ומחזיק קצה אחד בפיו‪.‬‬
‫"הסתבכתי‪ ,‬כי לקחתי כדורים כדי להישאר ער‪ .‬גם מכרתי אותם‪ .‬ככה‬
‫פגשתי את מיקו‪".‬‬
‫הוא דוחף את הקצה השני של הצינורית לווריד שלי‪.‬‬
‫דם כהה יוצא במהירות וזורם לידו של מיקולאי‪ .‬אני לא מרגישה אותו‬
‫מתנקז ממני‪ ,‬אבל אני מתפללת שהוא זורם במהירות‪ ,‬כי מיקולאי זקוק לו‬
‫בדחיפות‪ .‬אני ממש לא בטוחה שהוא עדיין בחיים‪.‬‬
‫כעבור דקה‪ ,‬נדמה לי שהצבע חוזר ללחייו‪ .‬אולי זו רק משאלת לב‪.‬‬
‫משונה לחשוב שהדם שלי מתערבב בוורידים שלו‪ .‬חלק ממנו כבר היה‬
‫בתוכי‪ .‬עכשיו אני בתוכו‪.‬‬
 ‫"תפני כאן שמאלה‪ ",‬אומר מרסל לקלרה‪.‬‬
‫כל תשומת הלב של קלרה מופנית לכביש וידיה אוחזות בהגה בנוקשות‪.‬‬
‫"מה מצבו?" היא שואלת‪ ,‬מאחר שאינה יכולה להביט אלינו‪ ,‬לאחור‪.‬‬
‫"עדיין קשה לדעת‪ ",‬עונה מרסל‪.‬‬
‫אנחנו עוצרים מול בניין שנראה נטוש‪ .‬החלונות כהים‪ ,‬חלקם מנופצים‬
‫וחלקם מכוסים בקרטון‪ .‬מרסל מפסיק את עירוי הדם ומוציא את המחט‬
‫מידי‪ .‬הוא אומר‪" ,‬תעזרי לי עם הרגליים‪".‬‬
‫אנחנו גוררים את מיקולאי לתוך הבניין‪ ,‬מנסים לא לטלטל אותו‪.‬‬
‫ברגע שאנחנו נכנסים‪ ,‬מרסל צועק‪" ,‬סיירוס! סיירווווס!"‬
‫איש קטן עם זקן תיש לבן מופיע במסדרון‪ .‬הוא נמוך‪ ,‬מקריח ושזוף‬
‫מאוד‪.‬‬
‫"לא התקשרת להודיע שאתם באים‪ ",‬הוא אומר בקול צרוד‪.‬‬
‫"כן התקשרתי!" אומר מרסל‪" .‬פעמיים!"‬
‫"אה‪ ",‬אומר סיירוס‪" .‬שכחתי להפעיל את מכשיר השמיעה שלי‪".‬‬
‫הוא מתעסק עם המכשיר החבוי באוזנו הימנית‪.‬‬
‫"כדאי לקחת אותו לבית החולים‪ ",‬אני ממלמלת למרסל‪ ,‬מודאגת מאוד‪.‬‬
‫"המקום הזה קרוב יותר‪ ",‬אומר מרסל‪" .‬אף אחד לא יטפל במיקולאי‬
‫טוב יותר‪ ,‬אני מבטיח לך‪ .‬סיירוס קוסם‪ .‬הוא יכול לתפור גבינה שוויצרית‪".‬‬
‫אנחנו נושאים את מיקולאי לחדר קטנטן‪ ,‬עמוס במה שנראה כמו כיסא‬
‫רופא שיניים וכמה ארונות עם ציוד רפואי‪ .‬ערבוביה של פרטים לא‬
‫תואמים‪ ,‬ישנים וישנים עוד יותר‪ ,‬חלודים ברובם ועקומים‪ .‬אני מתחילה‬
‫לדאוג יותר ויותר עם כל רגע שעובר‪.‬‬
‫אחרי שאנחנו מניחים את מיקולאי בכיסא‪ ,‬מרסל דוחף את קלרה ואותי‬
‫החוצה‪.‬‬
‫"אנחנו שולטים במצב‪ ",‬הוא אומר‪" .‬לכו ותחכו בחוץ‪ .‬אני אתקשר אם‬
‫אצטרך משהו‪".‬‬
‫הוא סוגר לנו את הדלת בפנים‪.‬‬
‫קלרה ואני נכנסות לחדר קטן עם מקלט טלוויזיה עתיק‪ ,‬מקרר ומבחר‬
‫של ספות וכיסאות‪ .‬קלרה צונחת על כורסה מרופדת מדי ונראית מותשת‪.‬‬
‫"את חושבת שהוא יהיה בסדר?" אני שואלת אותה‪.‬‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬היא מניעה את ראשה‪ .‬ואז‪ ,‬כשהיא רואה את פניי‬
‫האומללות‪ ,‬היא מוסיפה‪" ,‬הוא בטח הצליח לשרוד דברים גרועים יותר‪".‬‬
‫אני מנסה לשבת על הספה‪ .‬אחר כך אני פוסעת בחדר לרגע ואז שוב‬
‫מתיישבת‪ .‬אני מתפקעת מחרדה‪ ,‬אבל הדם שתרמתי החליש אותי ואני לא‬
‫יכולה להמשיך לצעוד‪.‬‬
‫"הבוגדים הארורים האלה‪ ",‬אני מסננת ומתמלאת כעס על יונאש‪.‬‬
 ‫קלרה מרימה גבה‪ .‬אני לא נוהגת להתבטא כך בדרך כלל‪.‬‬
‫"הוא חתיכת זבל‪ ",‬היא מסכימה איתי ברוגע‪.‬‬
‫"הוא לא בן הדוד שלך?" אני שואלת‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬היא נאנחת ומסיטה את הפוני השחור והמיוזע שלה לאחור‪" .‬אבל‬
‫אף פעם לא חיבבתי אותו‪ .‬מיקולאי תמיד התייחס אליי יפה‪ .‬הוא היה הוגן‬
‫כלפיי‪ .‬לא הרשה לגברים להניח עליי את הידיים שלהם‪ .‬והוא נתן לי כסף‬
‫בשביל אימא שלי‪ ,‬כשהייתה חולה‪ .‬יונאש לא שלח לה כלום‪ .‬היא אחות‬
‫של אבא שלו – ועדיין לא אכפת לו‪".‬‬
‫יכולתי לדקור את יונאש בעצמי‪ ,‬אם הוא היה עומד עכשיו לידי‪.‬‬
‫מעולם לא חשתי כזה כעס אלים‪ .‬מעולם לא איבדתי את העשתונות‪ ,‬לא‬
‫היו לי מחשבות על רצח‪ .‬אפילו כשאני נתקלת בעכביש בבית שלי‪ ,‬אני לא‬
‫הורגת אותו‪ .‬אבל אם מיקולאי ימות‪ ...‬אחדל להיות פציפיסטית‪.‬‬
‫"מרסל יטפל בו‪ ,‬נכון?" אני שואלת‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬היא עונה בביטחון‪" .‬הוא יודע מה הוא עושה‪".‬‬
‫היא משתתקת לרגע ואז אומרת‪" ,‬מרסל מגיע ממשפחה עשירה בפולין‪.‬‬
‫זו הסיבה שהוא נשמע כזה חכם‪ .‬אבא שלו היה רופא מנתח וגם סבא‬
‫שלו‪ .‬גם הוא יכול היה להיות כמותם‪ ".‬היא צוחקת בעדינות‪" .‬בוורשה‪,‬‬
‫הוא לא היה טורח להעיף בי מבט שני‪".‬‬
‫"הוא כן!" אני אומרת‪" .‬הוא מסתכל עלייך מאות פעמים ביום‪ .‬הוא לא‬
‫מצליח להתרכז בשום דבר כשאת נמצאת איתו באותו חדר‪".‬‬
‫קלרה מסמיקה‪ .‬היא לא מחייכת‪ ,‬אבל עיניה השחורות מרוצות‪.‬‬
‫"הוא ירה בסימון‪ ",‬היא אומרת‪ ,‬עדיין המומה‪" .‬סימון חנק אותי‪"...‬‬
‫היא נוגעת בצוואר שלה‪ ,‬במקום שכבר התחילו להופיע חבורות‪.‬‬
‫"זה ממש מטורף‪ ",‬אני מנידה בראשי‪" .‬כולם השתגעו לגמרי‪".‬‬
‫"כולנו צריכים לבחור למי אנחנו נאמנים‪ ",‬אומרת קלרה‪" .‬מיקולאי בחר‬
‫בך‪".‬‬
‫זה נכון‪.‬‬
‫ואני בחרתי בו‪.‬‬
‫הייתי במרחק דקה מבית המשפחה שלי‪.‬‬
‫הסתובבתי וחזרתי אליו‪.‬‬
‫ידעתי שהוא נתון בסכנה בגללי‪ .‬הייתי חייבת לעזור לו‪.‬‬
‫האם אחזור על אותה בחירה גם כשמיקולאי יהיה מוגן ובטוח?‬
‫אני לא יודעת איך ייראה העתיד עם מיקולאי‪ .‬בתוך תוכו יש אפלה‬
‫שמפחידה אותי‪ .‬אני יודעת שהוא עשה דברים איומים ושהטינה נגד‬
‫המשפחה שלי עדיין בוערת בו‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬אני יודעת שאכפת לו ממני‪ .‬הוא מבין אותי בצורה שונה מהוריי‬
‫ומהאחים שלי‪ .‬אני לא רק ילדה פשוטה ומתוקה‪ .‬אני מרגישה דברים‬
‫לעומק‪ .‬יש בי תשוקה – לדברים יפים ולדברים שבורים‪...‬‬
‫מיקולאי מוציא ממני צדדים אחרים‪ .‬איתו אני הרבה יותר מתמימה‪.‬‬
‫הקשר שלנו עדיין רק בהתחלה‪ .‬אני רוצה לצלול עמוק לתוכו‪ .‬אני רוצה‬
‫ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמי מחדש – את האני האמיתית‪ .‬את נסה‬
‫השלמה‪.‬‬
‫ואני רוצה להכיר את מיקולאי האמיתי‪ :‬החושני‪ ,‬הנאמן‪ ,‬הבלתי שביר‪.‬‬
‫אני רואה את זה‪ .‬אני רואה את מי שהוא‪.‬‬
‫אני יותר מטובה והוא יותר מרע‪.‬‬
‫אנחנו הפכים‪ ,‬ועדיין נועדנו זה לזה‪.‬‬
‫אלה הדברים שאני חושבת עליהם‪ ,‬כשהשעות חולפות‪ .‬נראה שהזמן‬
‫מתמשך עד אינסוף‪ .‬גם קלרה שקטה‪ .‬אני בטוחה שהיא חושבת על‬
‫מרסל – מצטערת שאינה יכולה לעשות יותר‪ ,‬חוץ מלשלוח מחשבות‬
‫חיוביות‪.‬‬
‫לבסוף נפתחת הדלת‪ .‬מרסל מגיח מהחדר שהוסב לחדר ניתוח‪ .‬בגדיו‬
‫מוכתמים בדם והוא נראה מותש‪ .‬אבל חיוך פרוש על פניו הנאות‪.‬‬
‫"הוא בסדר‪ ",‬הוא אומר לנו‪.‬‬
‫אני נשטפת בהקלה באופן בל יתואר ומזנקת על רגליי‪.‬‬
‫"אני יכולה לראות אותו?"‬
‫"כן‪ ",‬עונה מרסל‪" .‬הוא ער‪".‬‬
‫אני רצה לחדר הדחוס‪ .‬סיירוס שוטף את ידיו בכיור‪ ,‬לצד ערימה של‬
‫תחבושות מוכתמות בדם‪.‬‬
‫"תיזהרי‪ ",‬הוא מצייץ‪" .‬אל תחבקי אותו חזק מדי‪".‬‬
‫מיקולאי שוכב על כיסא רופא השיניים‪ ,‬חצי שוכב‪ ,‬חצי נשען‪ .‬צבעו עדיין‬
‫מזוויע‪ .‬הם חתכו את החולצה שלו‪ ,‬אז אני יכולה לראות את המקומות‬
‫הרבים שמרסל וסיירוס תפרו‪ ,‬הדביקו וחבשו‪.‬‬
‫עיניו פקוחות‪ .‬הן נראות צלולות וכחולות מאי פעם‪ .‬הוא מבחין בי מייד‬
‫ומקרב אותי אליו‪.‬‬
‫"מיקו‪ ",‬אני לוחשת‪ ,‬אוחזת בידו ומקרבת אותה אל פי‪.‬‬
‫"צדקת‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"בקשר למה?"‬
‫"אמרת שלא אמות‪ .‬אני חשבתי שכן‪ .‬אבל את תמיד צודקת‪"...‬‬
‫הוא מתכווץ‪ .‬עדיין כואב לו‪.‬‬
‫"אנחנו לא חייבים לדבר עכשיו‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אנחנו חייבים‪ ",‬הוא מעווה את פניו‪" .‬תקשיבי‪ ,‬נסה‪ ...‬יונאש‪ ,‬אנדריי‬
‫והאחרים‪ ...‬רודפים אחרי אחיך‪ .‬ולא רק הם‪ ,‬גם הברטווה‪ .‬קוליה‬
 ‫קירסטוף‪"...‬‬
‫"אני אתקשר לקאלום‪ ",‬אני אומרת‪" .‬נזהיר אותו‪".‬‬
‫אני רואה שקשה לו לדבר‪ ,‬כי הוא עדיין מותש מאוד‪ .‬אבל הוא נחוש‬
‫לוודא שאני מבינה את גודל הסכנה‪.‬‬
‫"הם רוצים להרוג אותו‪".‬‬
‫גם מיקולאי רצה להרוג את אחי‪ .‬עכשיו הוא יוצא מגדרו כדי לעזור לו‪.‬‬
‫למעני‪ .‬ורק למעני‪.‬‬
‫הוא בחר בי על פני הרצון שלו לנקום‪.‬‬
‫הוא בחר בי במקום באחים שלו‪.‬‬
‫הוא בחר בי במקום בחיים שלו עצמו‪.‬‬
‫"תודה‪ ,‬מיקו‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫אני רוכנת אליו‪ ,‬נזהרת לא ללחוץ על גופו הפצוע‪ ,‬ומנשקת אותו‬
‫בעדינות על שפתיו‪ .‬יש לו טעם של דם‪ ,‬עשן ותפוזים‪ .‬כמו בנשיקה‬
‫הראשונה שלנו‪.‬‬
‫"בואי‪ ",‬אומר מרסל שעומד ליד הדלת‪" .‬אני אקח אותך לאח שלך‪".‬‬
‫"אני לא עוזבת אותך‪ ",‬אני אומרת למיקולאי ונצמדת לידו‪.‬‬
‫"נישאר ביחד‪ ",‬הוא מסכים ומנסה להתיישב‪.‬‬
‫"היי! השתגעת!?" סיירוס צועק‪ ,‬ממהר אל מיקולאי ומשכיב אותו‪.‬‬
‫"התפרים ייקרעו‪".‬‬
‫"אני בסדר‪ ",‬אומר מיקולאי בחוסר סבלנות‪.‬‬
‫הוא לא בסדר‪ ,‬אבל מנסה בנחישות להתעלם מהמציאות‪.‬‬
‫"אנחנו לא יכולים להישאר פה‪ ,‬יש הרבה מה לעשות‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"כמעט מְתָּת‪ ",‬מזכיר לו מרסל‪.‬‬
‫מיקולאי מתעלם מכך לחלוטין‪ ,‬כאילו העניין שייך לעבר הרחוק‪ .‬הוא‬
‫מושך את עצמו לישיבה‪ ,‬מעווה את פניו‪ ,‬אבל לא חושב על הכאב‪.‬‬
‫הגלגלים במוחו עובדים במהירות של מיליון סיבובים בדקה‪ ,‬הוא חושב על‬
‫המהלכים האסטרטגיים ומתכנן את צעדיו‪ .‬ייתכן שחצי מאנשיו הפנו לו‬
‫עורף‪ ,‬אבל הוא נשאר אותו מנהיג ואסטרטג‪ .‬הוא עדיין הבוס‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים להגיע לצד המערבי‪ ,‬לכלא של מחוז קוק‪".‬‬
‫"על מה אתה מדבר?" שואל מרסל וברור שהוא חושב שמיקולאי‬
‫השתגע‪.‬‬
‫מיקולאי גונח‪ ,‬מוריד את רגליו אל הרצפה ולאט־לאט מזדקף‪.‬‬
‫"אנחנו הולכים לשחרר את דנטה גאלו‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
 ‫פרק ‪27‬‬

‫מיקולאי‬
‫אני מרגיש כאילו דרסה אותי משאית זבל‪ .‬אין חלק בגופי שאינו פועם‪,‬‬
‫שורף‪ ,‬או משותק‪ .‬סיירוס מתריע שאם לא אזהר‪ ,‬אקרע את התפרים‬
‫ואתחיל לדמם שוב‪.‬‬
‫אני רוצה ללכת לישון לשבוע‪ ,‬אבל אין זמן לזה עכשיו‪.‬‬
‫יונאש וקריסטוף בטח כבר נפגשו ותכננו את התקיפה נגד קאלום גריפין‪.‬‬
‫אני לא יודע אם הם עדיין מתכננים לתקוף אותו באירוע הפתיחה של‬
‫הספרייה‪ ,‬או שישנו את התוכנית‪.‬‬
‫אני יודע בוודאות שמשפחת גריפין תזדקק לכל עוצמת האש שתוכל‬
‫לגייס כדי להדוף אותם‪ .‬כלומר‪ ,‬אני צריך לאסוף את כל מי שעוד נאמן לי‬
‫ולשחרר את דנטה‪ .‬כשמדובר בהגנה אסטרטגית‪ ,‬אתה חייב את הצלף‬
‫שלך‪.‬‬
‫בעודנו נוסעים לצד המערבי של העיר‪ ,‬נסה מתקשרת לקאלום‬
‫מהטלפון שלי‪ .‬אני שומע את שני צידי השיחה בגבולות הצרים של‬
‫המכונית‪.‬‬
‫"קאל‪ ,‬זו אני‪ ",‬אומרת נסה‪.‬‬
‫"נסה!" הוא צועק‪ .‬אני שומע את ההקלה העצומה בקולו‪" .‬תודה לאל!‬
‫את בסדר? איפה את? אני אבוא לקחת אותך!"‬
‫"אני בסדר‪ ",‬היא מרגיעה אותו‪" .‬תקשיב‪ ,‬אני צריכה ל–"‬
‫"איפה את? אני כבר מגיע!"‬
‫"קאל‪ ",‬היא אומרת‪" ,‬תקשיב לי! הברטווה והברטרסטו מחפשים אותך‪.‬‬
‫אולי גם את אאידה‪ .‬יכול להיות שהם יגיעו לפתיחה של הספרייה‪ .‬הם‬
‫רוצים להרוג אותך‪".‬‬
‫הוא משתתק לרגע‪ ,‬מעכל ואז אומר‪" ,‬את מדברת על מיקולאי וילק‬
‫וקוליה קריסטוף?"‬
‫"קריסטוף‪ ,‬כן‪ .‬אבל לא מיקולאי‪ .‬זה הסגן שלו‪ ,‬יונאש‪ ,‬ועוד כמה‬
‫מהאנשים שלו‪".‬‬
‫שתיקה ארוכה‪.‬‬
‫"נסה‪ ,‬מה קורה?" שואל קאלום‪.‬‬
‫"אני אסביר לך הכול‪ ",‬אומרת נסה‪" .‬בעצם‪ ,‬אפגוש אותך בבית ב‪"...‬‬
‫היא מביטה בי‪ .‬אני זוקף אצבע‪" .‬בעוד שעה‪".‬‬
‫משתררת שתיקה בצד השני של הקו‪ .‬קאלום מבולבל‪ ,‬מנסה להבין מה‬
‫לעזאזל קורה עכשיו‪ .‬הוא חיפש את נסה במשך שבועות‪ ,‬ועכשיו היא‬
‫מתקשרת אליו משום מקום ולא מתנהגת כמו שניתן היה לצפות מבת‬
‫ערובה‪ .‬הוא תוהה אם זו מלכודת‪ ,‬אם מישהו מכריח אותה לדבר‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ ",‬היא אומרת בטון מרגיע‪" .‬בוא לפגוש אותי‪ .‬תסמוך עליי‪,‬‬
‫אח גדול‪".‬‬
‫"אני תמיד סומך עלייך‪ ",‬אומר קאלום מייד‪.‬‬
‫"אז נתראה בקרוב‪".‬‬
‫"אני אוהב אותך‪ ",‬אומר קאלום והשיחה מסתיימת‪.‬‬
‫אני כבר התקשרתי לשוטר הרננדז‪ ,‬והוא לא היה מרוצה בכלל‪ .‬הוא‬
‫יפגוש אותנו בכלא של מחוז קוק‪.‬‬
‫כבר הצטיידנו בתחמושת מהמלאי במקום המסתור‪ .‬מרסל נוהג ואני‬
‫מראה לנסה איך לטעון אקדח גלוק ואיך להכניס מחסנית ולוודא‬
‫שהנצרה נעולה‪ .‬אני מראה לה איך לכוון את הכוונת ואיך ללחוץ בזהירות‬
‫על ההדק‪.‬‬
‫"ככה?" היא שואלת‪.‬‬
‫"בדיוק‪ ",‬אני אומר‪" .‬אבל אל תחזיקי אותו קרוב כל כך לפנים שלך‪,‬‬
‫שלא תיפגעי מההדף‪".‬‬
‫נסה זוכרת את הצעדים בצורה מושלמת – אחרי הכול‪ ,‬זה סוג של‬
‫כוריאוגרפיה‪ .‬אבל אז היא מניחה את האקדח על ברכיה ומביטה בי בפנים‬
‫רציניות‪.‬‬
‫"אני לא רוצה לפגוע באף אחד‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"אני גם לא רוצה שתפגעי‪ ",‬אני אומר‪" .‬את צריכה אותו לכל צרה שלא‬
‫תבוא‪".‬‬
‫אנחנו נוסעים לפארק לה ויליטה ומחכים‪.‬‬
‫אחרי ארבעים דקות נעצרת לידנו ניידת משטרה‪ .‬השוטר הרננדז‪,‬‬
‫שנראה עצבני למדי‪ ,‬יוצא ממושב הנהג‪ .‬הוא מביט סביב‪ ,‬לוודא שאף‬
‫אחד לא רואה אותו בפינה הנטושה של מגרש החניה‪ ,‬ואז פותח את‬
‫הדלת האחורית ודנטה יוצא החוצה‪.‬‬
‫דנטה‪ ,‬לבוש עדיין בבגדי בית הסוהר‪ ,‬שנראים כמו מדי רופא עם הכיתוב‬
‫כלא מחוז קוק מוטבע על הגב‪ .‬אין לו נעליים ראויות‪ ,‬רק גרביים‬
‫וכפכפים‪ .‬ידיו אזוקות בקדמת גופו‪ .‬המדים מעט קטנים למידותיו ורק‬
‫מעצימים עוד יותר את ממדי גופו‪ .‬כתפיו מותחות את בד המדים והאזיקים‬
‫צובטים את מפרקי כפות ידיו‪ .‬שערו השחור פרוע ופניו לא מגולחות‪.‬‬
‫במאמץ רב‪ ,‬אני גורר את עצמי מחוץ ללנד רובר‪ .‬כשדנטה רואה אותי‪,‬‬
‫גבותיו מתלכדות נמוך על מצחו וכתפיו מתקמרות‪ ,‬כאילו הוא עומד‬
‫להסתער עליי על אף האזיקים‪ .‬אבל נסה נעמדת בינינו‪ ,‬ודנטה נראה כמו‬
‫מישהו שראה רוח‪.‬‬
‫"נסה?"‬
‫"אל תכעס‪ ",‬מתחננת נסה‪" .‬אנחנו באותו צד עכשיו‪".‬‬
‫דנטה נראה כלא מאמין‪.‬‬
‫הרננדז לחוץ באותה מידה‪.‬‬
‫"נאלצתי לזייף את הניירת להעברת האסיר‪ ",‬הוא מסנן לעברי‪" .‬אתה‬
‫יודע לאיזו צרה אני נכנס? אני לא יכול פשוט למסור לך אותו‪ .‬יפטרו אותי!‬
‫וגם יתבעו אותי‪".‬‬
‫"אל תדאג‪ ",‬אני אומר‪" .‬תוכל להגיד שזה נכפה עליך‪".‬‬
‫"איך הם יאמינו לדבר כזה?" צועק הרננדז ומסדר את מכנסיו מתחת‬
‫לכרס שלו‪" .‬לא הסכמתי לדבר הזה‪ ,‬אני–"‬
‫אני קוטע את היללות שלו ויורה לו ברגל‪ .‬הרננדז נופל על הארץ‪ ,‬מייבב‬
‫וגונח‪.‬‬
‫"אייי‪ ,‬מה עשית לעזאזל! חתיכת פולני מנוול–"‬
‫"תסתום את הפה‪ ,‬או שאירה בך שוב‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא מפסיק לצעוק‪ ,‬אבל לא מפסיק לגנוח‪ .‬הוא לופת את ירכו וממשיך‬
‫לייבב‪ ,‬אם כי כיוונתי לשריר ולא פגעתי בשום עורק או עצם‪ .‬באמת‪ ,‬הוא‬
‫לא היה יכול לבקש פגיעה מדויקת יותר‪.‬‬
‫אני פונה אל דנטה ואומר‪" ,‬הרוסים ומחצית מהאנשים שלי מתכוונים‬
‫לפגוע בקאלום גריפין‪ .‬אתה יכול לעזור לנו?"‬
‫דנטה מסתכל על השוטר הרננדז שעדיין מתגלגל על המדרכה ואז‬
‫מחזיר את מבטו אליי‪.‬‬
‫"אני מניח שכן‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫הוא מרים את ידיו‪ ,‬והשרשרת שבין האזיקים נמתחת‪" .‬אל תשכח את‬
‫המפתחות‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני מחווה בראשי למרסל‪ .‬הוא כורע ולוקח את המפתחות מחגורתו של‬
‫הרננדז‪.‬‬
‫"כדאי שתלחץ על הפצע‪ ",‬אומר מרסל להרננדז‪ ,‬כבדרך אגב‪.‬‬
‫כולנו נכנסים ללנד רובר‪ ,‬מרסל ודנטה מלפנים‪ ,‬קלרה‪ ,‬נסה ואני‬
‫מאחור‪.‬‬
‫"הם נראים נוחים‪ ",‬אומר מרסל לדנטה ומחווה בראשו על הכפכפים‪.‬‬
‫"הם באמת נוחים‪ ",‬מסכים דנטה‪" .‬אבל האוכל נורא‪".‬‬
‫עכשיו אנחנו מוכנים לנסוע לביתה של נסה על האגם‪ .‬אני עוזב את‬
‫העולם שלי ונכנס לעולם שלה‪ .‬אין דבר שימנע מהגריפינים להרוג אותי‬
‫ברגע שאעבור בדלתם‪.‬‬
‫אבל זו לא הסיבה שאני חושש‪.‬‬
‫אני מפחד שאאבד את השפעתי על נסה‪.‬‬
‫האם היא נקשרה אליי כי הייתה השבויה שלי?‬
‫או שתרצה בי‪ ,‬למרות הכול‪ ,‬גם כשכל האפשרויות עומדות בפניה?‬
‫יש רק דרך אחת לגלות‪.‬‬
 ‫פרק ‪28‬‬

‫נסה‬
‫יש רומן שכתב תומס וולף בשם 'לא תוכל לחזור הביתה'‪ .‬הוא מספר על‬
‫גבר שהולך לזמן מה‪ ,‬וכשהוא חוזר‪ ,‬כל כך הרבה השתנה‪ ,‬שהוא לא‬
‫באמת חוזר למקום שעזב‪.‬‬
‫כמובן‪ ,‬השינוי הכי גדול חל אצלו‪.‬‬
‫כשאני סוף־סוף רואה שוב את בית הוריי‪ ,‬הוא נראה בו־זמנית המראה‬
‫הכי מוכר והכי לא מוכר שראיתי‪ .‬אני מזהה את הארכיטקטורה כמו את‬
‫מבנה העצמות שלי‪ ,‬אבל הבית גם נראה בהיר ושטוח ופשוט יותר מכפי‬
‫שזכרתי‪ .‬הוא בית נחמד – פשוט אין לו את ההוד המפחיד כמו לבית של‬
‫מיקולאי‪.‬‬
‫אותה תחושה מוזרה אני מרגישה גם ביחס להורים שלי‪ .‬הם לבושים כמו‬
‫תמיד‪ ,‬בבגדים יקרים והולמים‪ ,‬השיער שלהם מעוצב בקפידה‪ .‬אבל הם‬
‫נראים מבוגרים יותר מקודם‪ .‬הם נראים עייפים‪.‬‬
‫מתחשק לי לבכות‪ ,‬כשהם עוטפים אותי בזרועותיהם ומחבקים אותי חזק‬
‫כפי שלא חיבקו אותי מעולם‪ .‬אני בוכה כי התגעגעתי אליהם מאוד‪ .‬ואני‬
‫בוכה כי הם שמחים לקבל את הבת שלהם בחזרה‪ .‬אבל אני חוששת שהם‬
‫לא יקבלו אותה – לא את אותה הבת‪.‬‬
‫הם רואים את מיקולאי ומתפוצצים מזעם‪ .‬אבא שלי צועק ואנשיו מייד‬
‫מאיימים לירות במיקו ובמרסל‪ .‬מיקולאי שותק‪ ,‬לא מגן על עצמו בכלל‪,‬‬
‫בזמן שאני עומדת לפניו וצועקת בחזרה על האנשים האלה שאני אוהבת‬
‫ושחיכיתי זמן רב כל כך לפגוש אותם‪.‬‬
‫קאלום ואאידה נכנסים למטבח והחיבוקים והבכי מתחילים שוב‪.‬‬
‫עובר זמן רב עד שאנחנו נרגעים ומצליחים לדבר באופן הגיוני‪ .‬אבא שלי‬
‫נשען על האי במטבח‪ ,‬ידיו שלובות‪ .‬הוא מסתכל על מיקולאי במבט‬
‫רצחני‪ ,‬עצבני מכדי לדבר‪ .‬אימא שלי מוזגת משקאות לכל מי שרוצה‪ .‬אני‬
‫רואה שידיה רועדות כשהיא מנסה למזוג כמות שווה של ויסקי לכל כוס‪.‬‬
‫קאל יושב ליד האי במטבח‪ ,‬הכי קרוב למיקולאי‪ .‬גם הוא כועס‪ ,‬אבל‬
‫הוא מקשיב כשמיקולאי מסביר‪ ,‬בקצרה ובלי רגש‪ ,‬את המצב הנוכחי עם‬
‫הברטווה והברטרסטו‪ ,‬שתומכים ביונאש‪.‬‬
‫מצחיק – בדרך כלל אבא שלי היה יושב בכיסא הזה‪ .‬קאל תופס את‬
‫מקומו לאט־לאט‪ .‬אני יודעת שהוא יחליף אותו יום אחד‪ ,‬אבל כשאני רואה‬
‫את זה קורה‪ ,‬אני מבינה שכולנו התבגרנו‪ .‬דברים משתנים ולעולם לא‬
‫יחזרו למה שהיו‪.‬‬
‫בשלב הזה‪ ,‬גם נירו וסבסטיאן מגיעים‪ .‬כל שלושת אחיה של אאידה‬
‫יושבים לצידה ליד האי במטבח‪ ,‬מסודרים מהצעיר למבוגר ביותר‪.‬‬
‫סבסטיאן יושב מימינה‪ .‬הוא צעיר האחים והגבוה שבהם‪ .‬יש לו שיער‬
‫שחור רך ומתולתל ופנים עדינות‪ .‬פעם הוא שיחק כדורסל‪ ,‬עד שג'ק‬
‫דופונט דרך על הברך שלו – אחד מהמעשים המכוערים האחרונים‬
‫בסכסוך בין המשפחות שלנו‪.‬‬
‫סבסטיאן עוד צולע קצת‪ ,‬אבל אאידה סיפרה לי שהמצב משתפר‪ .‬אני‬
‫מופתעת לראות אותו כאן‪ .‬הוא לומד בקולג'‪ ,‬ובדרך כלל נשאר בקמפוס‬
‫ולא מתערב בצד הזה של עסקי המשפחה‪ .‬הנוכחות שלו מוכיחה עד כמה‬
‫העניין רציני‪.‬‬
‫ליד סבסטיאן יושב נירו גאלו‪ .‬אני מניחה שאפשר לומר שהוא החתיך‬
‫מבין אחיה של אאידה – אם אפשרי שהשטן יהיה חתיך‪ .‬בכנות‪ ,‬נירו מפחיד‬
‫אותי‪ .‬הוא פראי ואלים ושפתיו המלאות תמיד מתעוותות בלגלוג‪ .‬הוא‬
‫הכאוס בהתגלמותו‪ .‬אני אף פעם לא מרגישה בנוח בחברתו ולא יכולה‬
‫לדעת מה יאמר‪ ,‬או מה יעשה‪.‬‬
‫ואז יש את דנטה‪ .‬הוא הבכור והיחיד שיכול לדאוג שהאחרים יתנהגו כמו‬
‫שצריך‪ .‬אני לא יודעת אם אי פעם שמעתי אותו אומר יותר מעשר מילים‬
‫ברצף‪ .‬מבנה גופו מזכיר הר והוא נראה מבוגר לגילו‪ .‬שלא כמו סבסטיאן‪,‬‬
‫שחצי מהבנות בקולג' מאוהבות בו‪ ,‬וכמו נירו שמפתה נשים בשביל‬
‫הספורט‪ ,‬אף פעם לא ראיתי את דנטה עם בחורה‪ .‬אאידה אמרה לי‬
‫שהוא היה מאוהב פעם אחת‪ ,‬לפני הרבה זמן‪ .‬אבל הבחורה שברה את‬
‫ליבו‪.‬‬
‫אחרונה חביבה היא אאידה‪ .‬היא האדם היחיד שלא השתנה בכלל‪,‬‬
‫והיחידה שמחייכת בלי סוף‪ .‬היא מאושרת שחזרתי‪ .‬שלא כמו כל השאר‪,‬‬
‫שרוצים לרצוח את מיקולאי‪ ,‬היא מתבוננת בו בסקרנות‪ .‬עיניה האפורות‬
‫והפיקחיות קולטות כל פרט בגופו‪ ,‬מהקעקועים‪ ,‬דרך זרועותיו החבושות‬
‫ועד להבעת ההשלמה על פניו‪.‬‬
‫יותר מהכול‪ ,‬מיקולאי נראה לא שייך לבית הוריי‪ .‬הוא שייך לאחוזתו‬
‫האפלה והגותית‪ .‬בחלל הבהיר והנקי הזה‪ ,‬הוא נראה זר‪.‬‬
‫כולם מתווכחים מה כדאי לנו לעשות בקשר ליונאש ולקריסטוף‪.‬‬
‫דנטה רוצה לצאת למתקפה ולתקוף את הרוסים כבר עכשיו‪.‬‬
‫"אנחנו יכולים לפצל את הכוחות שלהם‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אנחנו לא רוצים‬
 ‫להילחם בברטווה ובברטרסטו בבת אחת‪".‬‬
‫אבא שלי חושב שעלינו לחכות ולאסוף מידע‪ ,‬כדי שנדע מה הם‬
‫מתכננים‪.‬‬
‫"אם מה שמיקולאי אומר נכון‪ ,‬הם כבר איחדו כוחות‪ ",‬הוא אומר‪,‬‬
‫והבעת פניו אומרת שעם כל הכבוד לכנותו של מיקולאי‪ ,‬הוא מתייחס‬
‫בחשד לדבריו‪.‬‬
‫"כבר בדקנו את הכיוון הזה‪ ",‬אומר נירו‪" ,‬וללא תוצאות‪ .‬אם אחרי חודש‬
‫של חיפושים לא הצלחנו למצוא את נסה‪ ,‬כמה עשורים יעברו עד שנמצא‬
‫מקור מהימן?"‬
‫בזמן שכולם מתווכחים‪ ,‬קאלום ואאידה מתלחשים ביניהם‪ .‬הם קוטעים‬
‫את שיחתם ואאידה פונה אל מיקולאי‪" .‬האנשים שלך חושבים שאתה‬
‫מת?"‬
‫"כן‪ ",‬מהנהן מיקו‪.‬‬
‫"זה אחד היתרונות שיש לנו‪ ",‬אומרת אאידה‪.‬‬
‫"הם מתכננים לתקוף אותי בפתיחת הספרייה?" שואל קאלום‪.‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫"אז זה מה שצריך לקרות‪ ",‬אומר קאלום‪.‬‬
‫אף אחד לא אוהב את הרעיון‪ ,‬ואבא שלי עוד פחות מכולם‪.‬‬
‫"אתה צריך לבטל את האירוע ולהוריד פרופיל‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"הרוסים טובים בלהרוג אנשים‪ ",‬אומר קאלום‪" .‬לא נוכל להתחמק מכל‬
‫מכונית תופת‪ ,‬או מירי ממכונית נוסעת‪ ,‬או מצלף בקהל‪ .‬אנחנו צריכים‬
‫להעמיד פנים שאנחנו לא יודעים כלום‪ ,‬כדי שהם ֵיצאו מהחורים שלהם‪".‬‬
‫אאידה מהדקת את שפתיה‪ .‬היא לא מרוצה מזה‪ ,‬אבל היא לא‬
‫מתווכחת עם קאל – או לפחות לא מול כולם‪.‬‬
‫משתררת שתיקה ואז מרסל אומר‪" ,‬יכול להיות שיש לי רעיון‪".‬‬
‫כולם מפנים אליו את מבטיהם‪ ,‬כי זו הפעם הראשונה שהוא מדבר‪.‬‬
‫קלרה יושבת לידו‪ ,‬הכי קרוב שאפשר בלי לגעת בו‪.‬‬
‫הדבר היחיד שלא סיפרתי למשפחה שלי הוא שמרסל היה זה שהרג את‬
‫ג'ק דופונט‪ .‬יש מספיק טינה בחדר גם ככה ואין צורך להוסיף על כך‪.‬‬
‫"מה הרעיון שלך?" שואל נירו גאלו בחשדנות‪.‬‬
‫"טוב‪ "...‬מרסל מביט בדנטה‪" .‬אני לא יודע אם זה ימצא חן בעיניך‪"...‬‬
 ‫פרק ‪29‬‬

‫מיקולאי‬
‫השעה שלוש לפנות בוקר ואני נוסע למועדון הג'ונגל‪ ,‬עם נירו גאלו‬
‫שיושב במושב הנוסע לצידי ועם סבסטיאן מאחור‪ .‬גם אאידה רצתה לבוא‪,‬‬
‫אבל דנטה לא הסכים‪.‬‬
‫"אני יודעת לירות טוב יותר מסּב‪ ",‬טענה‪.‬‬
‫"לא אכפת לי‪ ",‬אמר דנטה בבוטות‪" .‬את לא משתתפת בקרב יריות‪".‬‬
‫"כי אני בחורה?" שאלה אאידה בזעם‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אמר דנטה‪" .‬כי את הילדה המועדפת על אבא‪ .‬הוא ימות אם‬
‫יקרה לך משהו‪".‬‬
‫"תני להם ללכת‪ ",‬אמר לה קאלום והניח את ידו על ידה‪" .‬יש לנו‬
‫תוכניות משלנו‪".‬‬
‫אאידה סובבה את ראשה בכעס‪ ,‬אבל לא המשיכה להתווכח‪.‬‬
‫כשאנחנו נוסעים למועדון‪ ,‬נירו מתבונן בי במקום בכביש‪.‬‬
‫"אם תבגוד באח שלי‪ ,‬הכדור הראשון מהאקדח שלי יפגע לך בין‬
‫העיניים‪ ",‬הוא אומר לי‪.‬‬
‫"אם רציתי להרוג את דנטה‪ ,‬יכולתי לעשות את זה כבר אחר הצהריים‪",‬‬
‫אני עונה‪.‬‬
‫"יכולת לנסות‪ ",‬מגחך נירו‪" .‬לא קל להרוג את דנטה‪".‬‬
‫"גם אותי לא‪ ",‬אני צוחק צחוק קצר‪ .‬היום קיבלתי הוכחה חותכת לכך‪.‬‬
‫אנחנו מגיעים למועדון הג'ונגל וחונים ליד הכניסה האחורית‪.‬‬
‫המועדון כבר נסגר הלילה‪ ,‬כל האורות שבחוץ כבויים‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫שתים־עשרה מכוניות חונות במגרש החניה האחורי‪ .‬אני "מת" פחות מיום‬
‫ויונאש כבר מרגיש במועדון שלי כמו בבית‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬אני קצת מרגיש כמו מת‪ .‬אני אולי חבוש‪ ,‬אבל הגוף שלי‬
‫נוקשה וכואב‪ .‬אני יודע שאני לא מהיר כמו קודם‪ .‬אגרוף טוב אחד בבטן‪,‬‬
‫במקום שבו פרנצ'ישק דקר אותי‪ ,‬ואחזור לנקודת ההתחלה‪.‬‬
‫אבל אין לי זמן להחלים‪.‬‬
‫מרסל התקשר ליונאש כשהיינו אצל משפחת גריפין והעמיד פנים שהוא‬
‫רוצה להתפייס‪ .‬יונאש ענה אחרי הצלצול הראשון‪.‬‬
 ‫"מרסל‪ ",‬הוא ענה בטון בוטח ומקניט‪" .‬התחרטת על הצד שבחרת?"‬
‫"לא תמכתי במיקולאי‪ ",‬אמר מרסל בקרירות‪" .‬אני שם זין על הבוגד‬
‫הזה‪ .‬אבל אני נפגע אם מישהו מנסה להניח את הידיים שלו על קלרה‪".‬‬
‫"קלרה התערבה בעניינים שלנו‪ ",‬אמר יונאש‪.‬‬
‫"לא אכפת לי גם אם היא הייתה יורה לאפיפיור ישר בפרצוף‪ ",‬נהם‬
‫מרסל לתוך הטלפון‪" .‬קלרה היא שלי עכשיו‪ ,‬אתה מבין?"‬
‫הוא הסתכל על קלרה‪ .‬מבטיהם הצטלבו והיה אפשר לחוש באנרגיה‬
‫שזרמה ביניהם‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ .‬אני לא רוצה לפגוע בקלרה‪ .‬היא בת הדודה שלי‪ ,‬אחרי‬
‫הכול‪ ",‬אמר יונאש באצילות‪" .‬אבל ירית בסימון וזו בעיה‪".‬‬
‫"יש לי מתנת פיוס‪ ",‬אמר מרסל‪" .‬דנטה גאלו‪ .‬חשבתי שתרצה לפשוט‬
‫את עורו כשהוא עוד בחיים לפני שתתקע לו סכין בלב‪".‬‬
‫"דנטה גאלו בידיך?"‬
‫"הוא בתא המטען שלי‪ ,‬ממש עכשיו‪ ",‬אמר מרסל‪" .‬בלמתי את‬
‫ההעברה שלו היום אחר הצהריים‪ .‬יריתי בשוטר ולקחתי את האסיר‪.‬‬
‫התכוונתי לזרוק אותו עם האזיקים לנהר‪ ,‬לזכר זייג'ק‪ .‬אבל חשבתי לתת‬
‫לך את הכבוד במקום‪".‬‬
‫"נדיב מאוד מצידך‪ ",‬אמר יונאש‪ ,‬בטון של מלך שמקבל מתנה ממשרת‪.‬‬
‫"לאן אתה רוצה שאביא אותו?" שאל מרסל‪.‬‬
‫כך גילינו היכן יונאש נמצא הלילה‪ .‬הפיכתו לבוס לא גרמה לו להיות‬
‫פחות רשלן‪ .‬הוא עצלן ובעל ביטחון עצמי מופרז‪.‬‬
‫מרסל נכנס ראשון למועדון‪ ,‬דרך הדלת הקדמית‪ ,‬וגורר אחריו את דנטה‬
‫גאלו‪ ,‬שהסכים להיות אזוק ועם שק בד לראשו‪.‬‬
‫האחים שלו לא אהבו את זה בכלל‪.‬‬
‫"זה חייב להיות ככה‪ ",‬אמר להם מרסל בחריפות‪" .‬יונאש לא לגמרי‬
‫אידיוט‪".‬‬
‫בזמן שמרסל נכנס מלפנים‪ ,‬נירו ואני מתגנבים מהדלת האחורית‪ .‬יונאש‬
‫לא החליף מנעולים‪ .‬למה לו? המפתח הנוסף נמצא אצל רוח‪.‬‬
‫סבסטיאן נשאר בחוץ‪ ,‬בתור תצפיתן‪.‬‬
‫נירו ואני מתגנבים דרך המשרדים האחוריים וחולפים על פני המחסן‪.‬‬
‫אנחנו מתפצלים‪ ,‬נירו מאֵגף משמאל ואני מימין‪.‬‬
‫אני נכנס לחלל המרכזי של המועדון ורואה את האנשים שלי מפוזרים בין‬
‫התאים ומתכבדים במשקאות היקרים ביותר‪ .‬בסך הכול יש במקום‬
‫חמישה־עשר חיילים‪ .‬מתוכם‪ ,‬אני יודע בוודאות ששלושה בגדו בי‪ :‬אנדריי‪,‬‬
‫פרנצ'ישק ויונאש‪ .‬גם סימון‪ ,‬אבל הוא מת‪.‬‬
‫אני לא יודע בוודאות למי נאמנים כל שאר הגברים‪.‬‬
‫אני רק יודע שהם נהנים מרוחב ליבו של המנהיג החדש‪ .‬אלכסי ואנדריי‬
‫נראים שתויים ואילו אֹולי שיכור כמעט לגמרי‪ .‬אף אחד לא עומד על‬
‫המשמר‪ .‬אף אחד לא פיכח‪ .‬רשלנות‪ ,‬רשלנות‪ ,‬רשלנות‪.‬‬
‫יונאש שותה ישירות מבקבוק ויסקי רדברסט‪ .‬שערו המסורק לאחור‬
‫פרוע ועיניו אדומות‪ .‬הוא שואג בעונג‪ ,‬כשהוא רואה את מרסל דוחף את‬
‫דנטה למרכז הקבוצה‪.‬‬
‫"הנה אתה‪ ,‬אחי! ואיזו מתנה!"‬
‫מרסל מסיר את השק מראשו של דנטה‪ ,‬שמביט על הקבוצה במבט‬
‫מאופק‪ ,‬ולא נרתע גם כשכולם מסתכלים עליו ולועגים לו‪.‬‬
‫"הנה הגבר שהרג את זייג'ק!" צועק יונאש‪" .‬מרחוק‪ .‬כמו פחדן‪".‬‬
‫הוא מדבר באנגלית‪ ,‬כדי שגם הגברים וגם דנטה יבינו‪ .‬יונאש מתנודד אל‬
‫דנטה‪ ,‬עד שהם עומדים אף אל אף‪ .‬הוא נושף אדי ויסקי ישר על פרצופו‬
‫של דנטה‪ .‬שניהם גברים חסונים‪ ,‬אבל בעוד ליונאש יש מבנה רך כמו של‬
‫דוב‪ ,‬דנטה חסון כמו שור בוגר‪ .‬כפות ידיו מתכווצות בתוך האזיקים ונראה‬
‫שהוא עלול לשבור אותם בלי מאמץ‪.‬‬
‫"תוריד את האזיקים ונראה מי כאן הפחדן‪ ",‬אומר דנטה ליונאש בקולו‬
‫השקט והשקול‪.‬‬
‫"יש לי רעיון טוב יותר‪ ",‬אומר יונאש‪" .‬אתה הרגת את הקצב‪ .‬אז אני‬
‫אהרוג אותך כמו שהקצב היה עושה – לאט־לאט‪ .‬אחתוך לך את‬
‫האוזניים‪ ,‬את האף‪ ,‬את האצבעות‪ ,‬את כפות הרגליים‪ .‬אפרק אותך‬
‫לגורמים‪ ,‬חתיכה אחרי חתיכה‪ .‬ורק אז‪ ,‬כשלא תראה‪ ,‬לא תשמע‪ ,‬ולא‬
‫תוכל ללכת‪ ...‬רק אז אהרוג אותך‪".‬‬
‫עיניו השחורות של יונאש נוצצות‪ .‬החיוך שלו אכזרי – כמעט משוגע‪.‬‬
‫הכוח עולה לו לראש ומעצים את כל התכונות הגרועות ביותר שלו‪.‬‬
‫יונאש שולף מהחגורה שלו את הסכין – אותה סכין שבה דקר אותי‬
‫מוקדם יותר הבוקר‪ .‬הוא מחזיק אותה באור העמום וקצה הלהב בוהק‪.‬‬
‫לפחות הוא ניקה ממנה את הדם שלי‪.‬‬
‫אני שומע רשרוש‪ ,‬כשנירו גאלו נדרך לשמאלי‪ .‬הוא מוכן לתזוזה‪ .‬הוא‬
‫לא יישאר במקום‪ ,‬כשאח שלו סובל‪.‬‬
‫גם אני לא‪.‬‬
‫"מה אתם אומרים?" צועק יונאש לאנשיו‪" .‬איזו חתיכה מדנטה גאלו‬
‫כדאי לי להוריד קודם?"‬
‫"אתה צריך לסיים דבר אחד לפני שתתחיל חדש‪ ",‬אני אומר וצועד אל‬
‫האור‪.‬‬
‫מהומה פורצת מייד‪ .‬אני רואה את הגברים מעבירים מבטים מהירים‬
‫מיונאש אליי‪ .‬השיכורים ביותר נראים מבולבלים ובטוחים שהם הוזים‪.‬‬
 ‫יונאש מסתחרר במקומו‪ ,‬פניו מתעוותות בהלם ובעצבים‪.‬‬
‫"מיקולאי‪ ",‬הוא נוהם‪.‬‬
‫"בכבודי ובעצמי‪".‬‬
‫"או מה שנשאר ממנו‪ ",‬הוא לועג‪" .‬אתה לא נראה טוב כל כך‪ ,‬אחי‪".‬‬
‫"אני עדיין בוס טוב יותר ממה שאתה תהיה אי פעם‪ ,‬יונאש‪ ".‬אני אומר‪.‬‬
‫עיניו של יונאש מאפילות והוא משנה את אחיזתו בידית הסכין‪ ,‬מאחיזה‬
‫עליונה לתחתונה‪ .‬מכלי – לנשק‪.‬‬
‫"אתה כבר לא בוס בכלל‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"הבוס נשאר בוס עד המוות‪ ",‬אני מזכיר לו‪" .‬ואני עוד חי מאוד‪".‬‬
‫האנשים שלי סוערים‪ .‬אני רואה את אֹולי‪ ,‬פטריק וברונו מתלחשים‬
‫ביניהם‪ .‬הם נראים מבוהלים מאוד כשהם רואים שאני עדיין חי‪ ,‬ומאוד לא‬
‫מרוצים מהסיפור שסיפרו להם‪ .‬השאר פחות בטוחים‪.‬‬
‫לעת עתה‪ ,‬אצטרך להניח לחוסר הוודאות הזה‪.‬‬
‫אני מרים את ידי – סימן לנירו שיישאר במקומו‪.‬‬
‫אם נירו‪ ,‬מרסל ואני נתחיל לירות‪ ,‬קרוב לוודאי שהאנשים שלי יתמכו‬
‫ביונאש‪ .‬אבל עם הדחיפה הנכונה‪ ,‬הם יחזרו אליי‪ .‬כולנו נצא מהמצב הזה‬
‫בחתיכה אחת‪ .‬טוב‪ ...‬רובנו‪.‬‬
‫"בגדת בנו‪ ",‬מסנן יונאש לעברי‪.‬‬
‫"מצחיק לשמוע את זה מהגבר שדקר אותי בגב‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫"בחרת בזונה האירית הזאת על פנינו‪ ",‬מסנן אנדריי‪.‬‬
‫"אני כורת ברית גם עם האירים וגם עם האיטלקים‪ ",‬אני מעדכן אותם‪.‬‬
‫"אתה רוצה שנלקק להם את המגפיים‪ ",‬אומר יונאש‪.‬‬
‫"אני רוצה שנתעשר ביחד‪ ",‬אני מתקן אותו‪" .‬אני רוצה לראות אתכם‬
‫במכוניות מזרטי במקום בארונות קבורה‪".‬‬
‫"שטויות!" צועק יונאש ורוק ניתז מפיו‪" .‬הוא יגיד כל דבר כדי להציל את‬
‫עצמו ולהגן על הכלבה הקטנה‪ .‬לא אכפת לו מאיתנו‪ .‬ולא אכפת לו‬
‫מזייג'ק! הם הרגו את אבא שלנו! מגיע לזייג'ק שננקום‪".‬‬
‫"לקחתי להם את נסה‪ ",‬אני אומר‪" .‬עדיף לשמור עליה ולא להרוג‬
‫אותה‪ .‬עדיף לשלב כוחות עם האירים מאשר לחלוק קבר עם זייג'ק‪".‬‬
‫"אלה מילים של כלב מייבב‪ ",‬יורק יונאש‪.‬‬
‫"אתה חושב שאני מפחד?" אני שואל‪" .‬אתה חושב שאתה יכול להנהיג‬
‫את האנשים שלי טוב יותר ממני? אם כך‪ ,‬יונאש‪ ,‬תוכיח‪ .‬לא עם ארבעה‬
‫אנשים נגד אחד‪ .‬רק אתה ואני‪ .‬גבר נגד גבר‪ .‬בוס מול בוס‪".‬‬
‫יונאש מחייך‪ ,‬עיניו השחורות נוצצות בטירוף‪ .‬הוא מהדק את אחיזתו‬
‫בסכין‪ .‬אני לא חושב שאתמול הוא היה מסכים לכך‪ .‬אתמול יכולתי‬
‫להילחם טוב יותר‪ .‬היום אני בקושי חי‪.‬‬
 ‫יונאש יודע שאני פצוע‪ .‬הוא יודע שיש לו יתרון‪.‬‬
‫"אחי‪ ,‬אם זה מה שאתה רוצה‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אנחנו חגים במעגל‪ ,‬ברחבה הפתוחה המשמשת לריקודים‪ .‬האורות‬
‫היחידים שדולקים הם האורות הירוקים‪ ,‬שנראים כמו עשב גבוה ועלוות‬
‫ג'ונגל‪ .‬יונאש ואני מסתובבים במעגלים‪ ,‬כמו טורפים‪ .‬כמו שני זאבים‬
‫שנלחמים על השליטה בלהקה שלהם‪.‬‬
‫בקרב אגרופים‪ ,‬ליונאש אולי היה יתרון‪ ,‬כי הוא כבד ממני‪ .‬בקרב סכינים‪,‬‬
‫אני בדרך כלל המהיר מבין שנינו‪ .‬אבל עכשיו אני לא מהיר‪ .‬היד הימנית‬
‫שלי כבדה והגוף שלי מותש‪ .‬אני מנסה לא לחשוף את החבלות‪ ,‬אבל אני‬
‫יודע שאני לא נע בצורה חלקה‪ ,‬כהרגלי‪ .‬יונאש מחייך‪ ,‬מריח דם‪.‬‬
‫אנחנו נעים בזיגזג‪ ,‬יונאש מבצע כמה תרגילי הסחה‪ .‬המפתח לקרב‬
‫סכינים הוא עבודת רגליים‪ .‬צריך לשמור על מרחק נכון מהיריב‪ .‬זה‬
‫מסובך‪ ,‬כי זרועו של יונאש קצת יותר ארוכה משלי‪.‬‬
‫תדמיינו שני מתאגרפים בזירה‪ ,‬ואז תחשבו כמה פעמים מוחמד עלי‬
‫נפגע‪ ,‬אם כי הוא נחשב למי שיודע להתחמק ממכות הכי טוב בעולם‪ .‬עם‬
‫סכין‪ ,‬אתה לא יכול להרשות לעצמך לחטוף כל כך הרבה דקירות‪.‬‬
‫אני שומר על מרחב גדול בינינו‪ .‬יונאש ממשיך לנסות לחדור למעגל‪,‬‬
‫חותך בפניי ובגופי‪ .‬אני נמנע בקושי מהחתכים שלו‪ ,‬על אף שעליי לקפוץ‬
‫הצידה כדי שלא יפגע בי‪ .‬אני מרגיש את התפרים בבטן ובגב התחתון‬
‫נפתחים‪.‬‬
‫אני לא מנסה לשסף את יונאש‪ .‬אני מכוון למשהו אחר – ליד עם הסכין‪.‬‬
‫יונאש שוב חותך אותי‪ .‬הפעם אני איטי מדי‪ .‬הוא משסף חתך ארוך בידי‬
‫השמאלית‪ .‬הדם נוטף על רחבת הריקודים‪ .‬עכשיו אני צריך להיזהר לא‬
‫לדרוך עליו‪ ,‬כדי לא להחליק‪.‬‬
‫"קדימה‪ ",‬נוהם יונאש‪" .‬תפסיק להתחמק‪ .‬קדימה‪ ,‬תילחם‪ ,‬סּוָקה‪".‬‬
‫אני מעמיד פנים שאני מפסיק להתגונן‪ .‬פירוש הדבר שאני באמת מפסיק‬
‫להתגונן לרגע‪ .‬יונאש ממהר קדימה‪ ,‬הוא מתקרב אליי אני משסף את גב‬
‫כף ידו האוחזת בסכין ופוגע בשריר ובגיד‪ .‬אנחנו קוראים לזה 'לעקור‬
‫לנחש את הניבים'‪ .‬ההשפעה מיידית – הוא לא יכול לאחוז יותר בסכין והיא‬
‫נופלת‪ .‬אני תופס אותה באוויר ועכשיו אני מחזיק סכין בכל יד‪.‬‬
‫יונאש מועד לאחור‪ ,‬הרגל שלו מחליקה על הדם שלי‪ .‬הוא נופל‬
‫בעוצמה ואני קופץ עליו‪ ,‬מוכן לשסף את גרונו‪.‬‬
‫אנדריי ופרנצ'ישק יודעים מה יקרה אם יונאש ימות‪ .‬הם מזנקים לעזור‬
‫למנהיגם שנפל‪.‬‬
‫דנטה גאלו עוצר את פרנצ'ישק‪ .‬הוא מצמיד את אגרופיו האזוקים‪ ,‬מניף‬
‫את ידיו כלפי מעלה‪ ,‬כמו פטיש‪ ,‬ואז חובט מלמטה בסנטרו של פרנצ'ישק‪.‬‬
‫ראשו של פרנצ'ישק נזרק לאחור והוא עף לכיוון הנגדי ומתרסק על אחד‬
‫מהתאים הריקים‪.‬‬
‫אנדריי רץ אליי כשהוא מחלץ את האקדח שלו ממעילו‪ .‬אני מצמיד את‬
‫יונאש לרצפה‪ .‬תקעתי לו סכין אחת בכתף‪ ,‬כדי לשפד אותו למקומו‪ ,‬כמו‬
‫חרק נעוץ על משטח‪ .‬הלהב השני מכוון לגרון שלו‪ .‬אצטרך לשחרר אותו‪,‬‬
‫לעמוד ולהתעמת עם אנדריי‪.‬‬
‫לפני שאני מספיק לעשות זאת‪ ,‬אני שומע יריית אקדח‪.‬‬
‫אנדריי עוצר‪ ,‬האקדח נושר לו מהיד‪ ,‬הוא כורע על ברכיו ומתמוטט‪.‬‬
‫אני מביט לאחור‪ ,‬למקום שבו נירו גאלו התחבא‪ ,‬במחשבה שהוא‬
‫היורה‪ .‬נירו עומד ליד הבר‪ ,‬בפה פעור ובהבעה נדהמת‪ ,‬בדיוק כמוני‪.‬‬
‫אני מסתובב לצד השני‪ ,‬אל דלת הכניסה‪.‬‬
‫סבסטיאן גאלו מוריד את נשקו‪ .‬הוא ירה מהצד השני של החדר ופגע‬
‫לאנדריי בעורף‪ .‬אני משער שאאידה טעתה בקשר ליכולת הקליעה שלו‪.‬‬
‫האנשים שלי קפואים‪ ,‬לא בטוחים מה לעשות‪ .‬הם לא יודעים מה קורה‪.‬‬
‫הדבר הזה חסר תקדים‪.‬‬
‫דבר אחד אני יודע בוודאות‪.‬‬
‫יכול להיות רק בוס אחד‪.‬‬
‫יונאש עדיין נאבק ויורק מתחתיי‪ ,‬יד אחת שלו חסרת ערך בגלל הסכין‬
‫התקועה בכתפו‪ ,‬אבל הוא מנסה להכות אותי באגרופו בכל חלק בגופי‬
‫שאליו הוא יכול להגיע‪.‬‬
‫"אני הייתי צריך להיות הבוס‪ ",‬הוא יורק‪" .‬יש לי זכות דם‪"...‬‬
‫"אתה לא דומה לזייג'ק‪ ",‬אני אומר‪" .‬אין לך לא את החוכמה שלו ולא‬
‫את הכבוד‪".‬‬
‫"תירקב בגיהינום!" הוא מיילל בעודו מתפתל ונאבק‪.‬‬
‫"אפגוש אותך שם‪ ,‬אחי‪ ",‬אני אומר לו וחותך לו את הגרון מאוזן לאוזן‪.‬‬
‫הדם זורם כמו מים ומכתים את ידיי‪ .‬אני מנגב אותו בחולצתו של יונאש‬
‫וגם את להב הסכין‪.‬‬
‫אני נעמד ולא נרתע מהמראה‪.‬‬
‫הלחי שלי כואבת וגם היד‪ .‬דם זורם על החולצה שלי‪ ,‬במקום שנפרמו‬
‫התפרים‪ .‬אני עומד זקוף‪ ,‬על אף הכול‪ .‬אני לא יכול להפגין חולשה לפני‬
‫אנשיי‪.‬‬
‫כולם נועצים בי את מבטיהם‪ ,‬המומים ואשמים‪ .‬לא יודעים מה עליהם‬
‫לעשות‪.‬‬
‫מרסל פועל ראשון‪ .‬הוא צועד אליי וכורע מולי‪.‬‬
‫"טוב שחזרת‪ ,‬בוס‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אֹולי וברונו מגיעים מייד אחריו‪ ,‬כורעים מולי‪ ,‬והדם של יונאש הזולג על‬
 ‫הרצפה נספג בבד מכנסיהם‪.‬‬
‫"סלח לי‪ ,‬בוס‪ ",‬אומר ברונו‪" .‬אמרו לי שאתה מת‪".‬‬
‫שאר החיילים שלי ממהרים וכורעים אף הם‪ .‬זוהי תנוחת הּכפרה‪ .‬הם‬
‫יקבלו כל עונש שאטיל עליהם‪.‬‬
‫אם הייתי זייג'ק‪ ,‬הייתי מוריד להם אצבע‪.‬‬
‫אבל אני לא זייג'ק‪ .‬האשמים כבר נענשו‪.‬‬
‫"תוריד לדנטה גאלו את האזיקים‪ ",‬אני אומר למרסל‪.‬‬
‫הוא פותח את האזיקים‪ ,‬ודנטה‪ ,‬נירו וסבסטיאן נעמדים בקצה רחבת‬
‫הריקודים‪ ,‬כתף אל כתף‪ .‬האנשים שלי מביטים בהם בחשדנות‪ ,‬חלקם‬
‫עדיין כועסים‪.‬‬
‫"המחלוקת בינינו ובין האיטלקים הסתיימה‪ ",‬אני אומר לאנשיי‪" .‬כך גם‬
‫עם האירים‪".‬‬
‫"מה עם זייג'ק?" שואל אֹולי בשקט‪.‬‬
‫"אני אציב אנדרטה על קברו‪ ",‬אומר דנטה גאלו בקולו הרועם‪" .‬לכבוד‬
‫הידידות החדשה בין המשפחות שלנו‪".‬‬
‫אֹולי מהנהן פעם אחת בראשו‪.‬‬
‫"קומו‪ ",‬אני אומר לשאר האנשים שלי‪" .‬תנקו את הבלגן‪ .‬נהניתם‪ ,‬עכשיו‬
‫הגיע הזמן לחזור לעבודה‪".‬‬
‫בעוד אנשיי מחזירים את המועדון למצבו התקין‪ ,‬אני הולך למשרד שלי‬
‫עם האחים גאלו‪.‬‬
‫"מה זו הייתה הירייה הזאת‪ ,‬לעזאזל?" שואל נירו את סבסטיאן‪.‬‬
‫סבסטיאן מושך בכתפיו‪.‬‬
‫"אמרתי לך‪ ,‬אני הספורטאי במשפחה‪ .‬יש לי רפלקסים מהירים‪".‬‬
‫"היית מת‪ ",‬זועף נירו‪" .‬הזווית שלי הייתה גרועה‪".‬‬
‫דנטה מניח את ידו הכבדה על כתפו של סבסטיאן‪" .‬אתה בסדר?" הוא‬
‫שואל את אחיו‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬מושך סבסטיאן בכתפיו‪.‬‬
‫הוא נראה מוטרד‪ .‬אני משער שזו הייתה הפעם הראשונה שהרג מישהו‪.‬‬
‫אני לא שמח על זה‪ .‬אני מכיר את אנדריי שש שנים‪ .‬הוא גר בבית שלי‪.‬‬
‫שיחקנו ביחד פול וצ'טורנגה‪ .‬אכלנו על אותו שולחן‪ .‬צחקנו מאותן‬
‫בדיחות‪.‬‬
‫אבל בעולם שלנו‪ ,‬או שיש אחים או שיש אויבים‪ .‬אין מצב ביניים‪.‬‬
‫אנחנו מגיעים למשרד שלי ואני מתקשר לקוליה קריסטוף‪ .‬הוא עונה‬
‫אחרי כמה צלצולים‪ ,‬קולו עמוק משינה‪ ,‬אבל מוחו חד מתמיד‪.‬‬
‫"לא ציפיתי לראות שם של אדם מת על צג הטלפון שלי‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"ענית כדי לדעת איך זה נראה מהצד השני?"‬
 ‫הוא צוחק‪" .‬האר את עיניי‪".‬‬
‫"תצטרך לשאול את יונאש‪".‬‬
‫"אה‪ ",‬הוא נאנח‪" .‬תקופת הכהונה שלו לא נמשכה זמן רב‪".‬‬
‫"חתמתי על ברית עם משפחות גריפין וגאלו‪".‬‬
‫קריסטוף מצחקק בעדינות‪" .‬אז במקום זה נסה גריפין הקטנה קשרה‬
‫קולר על הצוואר שלך‪".‬‬
‫אני לא מתפתה לנגוס בפיתיון‪.‬‬
‫"ההסכם שלנו מבוטל‪ ".‬אני אומר לו‪.‬‬
‫"אדם אחד לא יכול להפר הסכם שנעשה בידי שני אנשים‪ ",‬אומר‬
‫קריסטוף‪.‬‬
‫"תעשה מה שאתה רוצה‪ ",‬אני אומר‪" .‬רק תדע שהגריפינים מחכים לך‪.‬‬
‫אם תנסה לחטוף את קאלום ואת אאידה‪ ,‬הם יטבחו אותך‪".‬‬
‫"עוד נראה‪ ",‬אומר קריסטוף ומנתק את השיחה‪.‬‬
‫אני מסתכל על האחים גאלו‪.‬‬
‫"הוא חרא קטן ושחצן‪ ,‬נכון?" אומר נירו‪.‬‬
‫דנטה מזעיף פנים‪" .‬אני אחכה בספרייה‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אם קריסטוף‬
‫טיפש מספיק להוציא את הראש שלו החוצה‪ ,‬אני אדאג להוריד לו אותו‬
‫מהכתפיים‪".‬‬
 ‫פרק ‪30‬‬

‫נסה‬
‫מיקולאי חוזר לבית הוריי בשעות המוקדמות של הבוקר‪ .‬יש חתך חדש על‬
‫לחיו הימנית ועוד אחד על הזרוע‪ .‬כתמים כהים על חולצתו‪ ,‬מלפנים‬
‫ומאחור‪ ,‬מעידים שהתפרים שלו נפתחו‪ .‬אני רצה החוצה לפגוש אותו‪ .‬הוא‬
‫חיוור יותר מאי פעם וכמעט נופל בזרועותיי‪.‬‬
‫"אלוהים ישמור!" אני זועקת ומחזיקה את פניו בידיי‪" .‬מה קרה? אתה‬
‫בסדר?"‬
‫"כן‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אני בסדר‪".‬‬
‫אני מצמידה את המצח שלי לשלו ומנשקת אותו‪ ,‬בודקת ומרגיעה את‬
‫עצמי שהוא עדיין נושם‪ ,‬שהריח והטעם שלו נשארו כשהיו‪.‬‬
‫הוא מחבק אותי‪ ,‬ליבו הולם על חזי‪ .‬הוא מצמיד את פניו לאוזני‪.‬‬
‫"נסה!" צעקתה של אימי מפריעה לנו‪.‬‬
‫אני עוזבת את מיקולאי‪.‬‬
‫היא עומדת בפתח הדלת‪ ,‬מסתכלת עלינו בבעתה‪.‬‬
‫"תיכנסי הביתה‪ ",‬היא לוחשת‪.‬‬
‫מתוך הרגל לציית לה‪ ,‬אני חוזרת למטבח‪ .‬אימא ואבא עומדים שם זה‬
‫לצד זה‪ ,‬ידיהם שלובות על החזה והבעה עוינת על פניהם‪.‬‬
‫מיקולאי מגיע בעקבותיי‪.‬‬
‫האחים גאלו מצטרפים אליו וגם מרסל‪.‬‬
‫ברגע שקלרה מבחינה במרסל‪ ,‬היא רצה לקראתו‪ .‬היא מנשקת אותו‪,‬‬
‫בדיוק כמו שנישקתי את מיקולאי‪ .‬כשמרסל מתגבר על ההפתעה‪ ,‬הוא‬
‫מניף אותה ומנשק אותה עוד יותר חזק‪ ,‬ואז מניח אותה על הרצפה‪.‬‬
‫אני רוצה לחגוג את ההתפתחות החדשה‪ ,‬אבל לרוע המזל‪ ,‬אני צריכה‬
‫לטפל בהוריי הזועמים‪.‬‬
‫"זה נגמר‪ ",‬אומר אבא בפנים חמורות סבר ומצביע עליי ועל מיקולאי‪.‬‬
‫"מה שלא עשית לה‪ ",‬צועקת אימא על מיקולאי‪" ,‬איך שלא שטפת לה‬
‫את המוח–"‬
‫"אני אוהבת אותו‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫הוריי נועצים בי מבט המום ונגעל‪.‬‬
‫"זה מגוחך‪ ",‬אומרת אימא‪" .‬הוא חטף אותך‪ ,‬נסה‪ .‬החזיק אותך בתור‬
‫אסירה שלו במשך שבועות‪ .‬את יודעת מה עברנו‪ ,‬כשלא ידענו אם את חיה‬
‫או מתה?"‬
‫היא מסובבת את פניה שטופות הדמעות אל מיקולאי‪ ,‬עיניה הכחולות‬
‫מלאות זעם‪.‬‬
‫"לקחת את הבת שלנו‪ ",‬היא לוחשת‪" .‬אני צריכה לסרס אותך‪".‬‬
‫"הוא הציל את החיים שלי‪ ",‬אני אומרת להם‪" .‬כולם רצו להרוג אותי‪.‬‬
‫הרוסים‪ ,‬האנשים שלו‪ ...‬הוא סיכן הכול בשבילי‪".‬‬
‫"רק מפני שהוא חטף אותך מלכתחילה!" צועקת אימא‪.‬‬
‫"את לא מכירה גברים כאלה‪ ",‬אומר אבא‪" .‬אלימים‪ .‬אכזרים‪ .‬רוצחים‪".‬‬
‫"פושעים?" אני אומרת וכמעט צוחקת באירוניה‪" .‬אבא‪ ...‬אני מכירה‬
‫אנשי מאפיה‪".‬‬
‫"הוא לא כמונו‪ ",‬נוהם אבא‪.‬‬
‫"אתה לא מכיר אותו!" אני מתפרצת‪.‬‬
‫"גם את לא!" צועקת אימא‪" .‬הוא תמרן אותך‪ ,‬נסה‪ .‬את ילדה! את לא‬
‫יודעת מה את אומרת–"‬
‫"אני לא ילדה!" אני צועקת עליה‪" .‬אולי הייתי ילדה כשעזבתי‪ ,‬אבל אני‬
‫כבר לא ילדה‪".‬‬
‫"את אומרת שאת רוצה להיות עם החיה הזאת?" שואל אבא‪.‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫"בשום אופן לא!" הוא צועק‪" .‬אהרוג אותו במו ידיי עוד הרבה קודם‪".‬‬
‫"זו לא הבחירה שלך‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫"ועוד איך‪ ",‬אומר אבא‪.‬‬
‫"מה תעשה? תרתק אותי?" אני צוחקת במרירות‪" .‬אלא אם תרצה‬
‫לכלוא אותי שוב‪ ,‬לא תוכל למנוע ממני להיות איתו‪".‬‬
‫"נסה‪ ",‬אומר מיקולאי‪" .‬ההורים שלך צודקים‪".‬‬
‫אני מסתובבת‪ ,‬המומה וכועסת‪.‬‬
‫"הם לא צודקים!" אני קוראת‪.‬‬
‫מיקולאי אוחז בידי בעדינות כדי להרגיע אותי‪ .‬הוא לוחץ את אצבעותיי‪,‬‬
‫ידו חמה וחזקה כמו תמיד‪.‬‬
‫אחר כך הוא פונה להורים שלי‪ ,‬רגוע ואיתן‪.‬‬
‫"אני מצטער על הכאב שגרמתי לכם‪ ",‬הוא אומר‪" .‬אני יודע שיהיה לכם‬
‫קשה להבין‪ ,‬אבל אני אוהב את נסה‪ .‬אני אוהב אותה יותר ממה שאני‬
‫אוהב את הנשמה שלי‪ .‬לא אפגע בה לעולם‪ .‬וזה אומר שגם לא אקרע‬
‫אותה שוב מהמשפחה שלה‪".‬‬
‫"מיקו–"‬
 ‫הוא לוחץ את ידי‪ ,‬מבקש בלי מילים שאתאזר בסבלנות‪.‬‬
‫"החזרתי את נסה הביתה‪ .‬כל מה שאני מבקש זה את רשותכם להמשיך‬
‫להיפגש איתה‪ .‬אני רוצה להתחתן איתה‪ .‬אבל אתם צודקים‪ ,‬היא צעירה‪.‬‬
‫אני יכול לחכות‪ .‬יש מספיק זמן כדי שתכירו אותי‪ .‬כדי שתראו שאוקיר ואגן‬
‫על הבת שלכם לנצח‪".‬‬
‫הוא נראה מותש מאוד וקולו צרוד ועדיין‪ ,‬אי אפשר להתעלם מהכנות‬
‫שלו‪ .‬אפילו ההורים שלי שומעים אותה‪ .‬בלי שהם רוצים‪ ,‬כעסם מתפוגג‪.‬‬
‫הם מחליפים ביניהם מבטים מודאגים‪.‬‬
‫"היא נשארת פה‪ ",‬אומרת אימא‪.‬‬
‫"תפגוש אותה כאן‪ ",‬אומר אבא‪.‬‬
‫"מסכים‪ ",‬מהנהן מיקולאי‪.‬‬
‫זה לא באמת מה שאני רוצה‪ .‬אני מבינה שהוא עושה זאת בשבילי‪ ,‬כדי‬
‫לשמור על היחסים שלי עם המשפחה‪ .‬וגם כדי לאפשר לי להתבגר קצת‬
‫יותר‪ .‬כדי שאהיה בטוחה מה אני רוצה בטווח הארוך‪.‬‬
‫אבל אני כבר יודעת מה אני רוצה‪.‬‬
‫אני רוצה את מיקולאי‪ .‬אני רוצה לחזור אל הבית שבו כל יום במחיצתו‬
‫הוא כמו חלום חי יותר מהמציאות‪ .‬אני רוצה לחזור הביתה‪.‬‬

‫בשבועות הבאים‪ ,‬אני שוקעת בשגרה חדשה‪ .‬אני ישנה בחדר הישן שלי‪.‬‬
‫הוא לא נראה כמו קודם‪ .‬נפטרתי מבובות הפרווה‪ ,‬מהכריות הצמריריות‬
‫ומהווילונות הוורודים‪ .‬עכשיו החלל פשוט הרבה יותר‪.‬‬
‫לא חזרתי לאוניברסיטה‪ .‬הפסדתי יותר מדי שיעורים בסמסטר הזה‬
‫והבנתי שגם לא אכפת לי‪ .‬אני עושה את התואר רק כדי לשמח את‬
‫ההורים שלי‪ .‬הדברים שמעניינים אותי באמת נמצאים במקום אחר‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬בכל יום אני הולכת ללייק סיטי בלט‪ .‬כמעט סיימתי את‬
‫היצירה הגדולה שלי‪ .‬אני עובדת שעות על גבי שעות בחללים הפתוחים‪,‬‬
‫לפעמים לבד ולפעמים עם הרקדנים האחרים‪ .‬מארני עצבה בשבילי את‬
‫התפאורה וסרינה תרקוד את אחד מתפקידי המשנה‪ .‬אני אהיה הסולנית‪.‬‬
‫לא מפני שאני הרקדנית הכי טובה מבחינה טכנית‪ ,‬אלא מפני שהריקוד‬
‫הזה הוא אישי‪ ,‬ולא יכולתי לסבול את המחשבה שמישהי אחרת תבצע‬
‫אותו‪.‬‬
‫ג'קסון רייט תומך בי באופן יוצא דופן כל כך‪ ,‬שאני חוששת שהוא נחטף‬
‫בידי חייזרים שהחזירו במקומו שיבוט‪ .‬בפעם הראשונה שראיתי אותו‪ ,‬היה‬
‫לו גבס עם מתלה על זרועו והוא היה להוט כל כך לקבל את פניי‪ ,‬שהוא‬
‫כמעט מעד‪ .‬הוא בכלל לא מטופח כמו תמיד – השיער שלו פרוע מאוד‪,‬‬
‫הוא נבהל בכל פעם שמישהו טופח לו על הכתף‪ ,‬או טורק דלת‪.‬‬
‫מובן לי שהוא תומך במופע שלי רק כי הוא חייב‪ .‬אבל ככל שאנחנו‬
‫ממשיכים לעבוד ביחד‪ ,‬אני חושבת שהוא ממש מתרגש‪ .‬הוא הציע לביים‬
‫אותו‪ ,‬בלי שביקשתי‪ ,‬והוא נותן לי עצות מועילות באמת‪ .‬אחרי אחת‬
‫החזרות הוא מושך אותי הצידה ואומר‪" ,‬אני לא מאמין שזה יצא ממך‪,‬‬
‫נסה‪ .‬תמיד חשבתי שאת מורכבת מתו אחד‪ .‬תו יפה אומנם‪ ,‬אבל לא‬
‫מספיק בשביל להלחין שיר שלם‪".‬‬
‫אני נוחרת בבוז‪ .‬אפשר לסמוך על ג'קסון שיתבל מחמאה בעלבון‪.‬‬
‫"תודה‪ ,‬ג'קסון‪ ",‬אני אומרת‪" .‬עזרת לי באופן מפתיע‪ .‬אני מניחה שאתה‬
‫לא אידיוט גמור‪ ,‬אחרי הכול‪".‬‬
‫הוא מזעיף פנים ומוותר על התשובה שרצה לתת לי‪.‬‬
‫מיקולאי בא לבקר אותי כמעט כל ערב‪ .‬אנחנו מטיילים על שפת האגם‪.‬‬
‫הוא מספר לי על ילדותו בוורשה‪ ,‬על ההורים הביולוגיים שלו ועל אנה‪.‬‬
‫הוא מספר לי על כל המקומות שהיא רצתה לבקר בהם‪ .‬הוא שואל לאן‬
‫הייתי רוצה לנסוע מבין כל המקומות בעולם‪.‬‬
‫"טוב‪ "...‬אני חושבת‪" .‬תמיד רציתי לראות את הטאג' מהאל‪".‬‬
‫הוא מחייך‪" .‬גם אנה‪ .‬רציתי לקחת אותה ברגע שיהיה לנו כסף‪".‬‬
‫"ההורים שלי אף פעם לא רצו לנסוע‪ ,‬כי חם שם מדי‪".‬‬
‫"אני אוהב חום‪ ",‬מחייך מיקולאי‪" .‬זה הרבה יותר טוב משלג‪".‬‬
‫יורד שלג ממש עכשיו‪ .‬פתיתים גדולים וכבדים נושרים בהילוך איטי‪ .‬הם‬
‫נתפסים בשערו של מיקולאי ומכסים את כתפיו‪ .‬היינו צריכים להתלבש חם‬
‫לפני ההליכה‪ .‬הוא לובש מעיל צמר כחול שצווארונו מורם‪ .‬אני לובשת‬
‫מעיל פוך לבן‪ ,‬עם פרווה המכסה את פניי‪.‬‬
‫"מה אתה אומר על זה?" אני שואלת‪" .‬נכון שזה יפה?"‬
‫"זו הפעם הראשונה שאני לא שונא את החורף‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫הוא מנשק אותי‪ .‬השפתיים שלו בוערות על פניי הקפואות‪ .‬השלג סמיך‬
‫כל כך‪ ,‬שאני לא יכולה לראות את האגם או את הבית שלי‪ .‬אנחנו יכולים‬
‫להיות האנשים היחידים בעולם‪ .‬אנחנו יכולים להיות שתי דמויות בתוך כדור‬
‫שלג‪ ,‬ולהישאר בו לנצח נצחים‪.‬‬
‫אני רוצה לעשות הרבה יותר מלנשק אותו‪ .‬אני פורמת את כפתורי‬
‫המעיל שלו‪ ,‬כדי שאוכל להכניס את ידיי פנימה‪ .‬אני מעבירה את ידיי על‬
‫פלג גופו העליון החם והמוצק‪ ,‬מתחת לחולצה‪ .‬לא מפריע לו שהאצבעות‬
‫שלי קרות‪ .‬הוא מקרב אותי אליו ומנשק אותי בלהט‪.‬‬
‫אני נזהרת לא לגעת במקומות שעדיין מחלימים‪ .‬התחבושות הוסרו‪ ,‬אבל‬
‫הפצעים היו עמוקים ועדיין לא הוציאו לו את התפרים‪.‬‬
‫בדרך כלל‪ ,‬האנשים של אבי מרגלים אחרינו בכל מקום שבו אנחנו‬
‫הולכים בשטח האחוזה שלנו‪ .‬היום השלג סמיך כל כך‪ ,‬שהם לא יוכלו‬
‫לראות אותנו‪.‬‬
‫אני מכניסה את ידי לחלק הקדמי של מכנסי הג'ינס של מיקו‪ ,‬לתוך‬
‫התחתונים‪ .‬גופו חימם את ידי‪ .‬הוא לא נרתע כשאני מחזיקה את הזין שלו‪.‬‬
‫הוא גונח ונושך בעדינות את שפתיי‪.‬‬
‫"אני רוצה שוב להיות קרובה אליך‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫"אני אמור לרכוש את אמונם של ההורים שלך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"יעברו מאה שנה עד אז‪ ",‬אני גונחת‪" .‬אתה לא מתגעגע אליי?"‬
‫"יותר ממה שחשבתי שאפשר להתגעגע למשהו אי פעם‪".‬‬
‫הוא פושט את המעיל ופורש אותו על השלג‪ .‬הוא משכיב אותי על‬
‫המעיל‪ ,‬פותח את מכנסי הג'ינס שלי ומושך אותם מעט למטה – כך הוא‬
‫גם עושה עם מכנסיו‪.‬‬
‫הוא מתמקם מעליי ומחדיר את הזין שלו לפתח הצר בין ירכיי ודוחף אותו‬
‫פנימה‪.‬‬
‫מכיוון שאני עדיין לובשת את הג'ינס שלי‪ ,‬הרגליים שלי צמודות זו לזו‬
‫ומרווח החדירה קטן יותר והדוק יותר מתמיד‪ .‬החיכוך מטורף‪ .‬הוא בקושי‬
‫יכול לדחוף פנימה והחוצה‪ .‬אני סוחטת אותו חזק לכל אורכו‪.‬‬
‫בדחיפה הראשונה‪ ,‬הוא משתנק ונדמה שעוד רגע יתעלף‪.‬‬
‫"אלוהים אדירים‪ ,‬נסה‪ ",‬הוא גונח‪" .‬את תהרגי אותי‪".‬‬
‫"למה?"‬
‫"זה יותר מדי‪ .‬אני מרגיש טוב מדי‪".‬‬
‫באמת ההרגשה טובה בצורה שערורייתית‪ .‬אבל זה הרבה מעבר לזה‪.‬‬
‫אני מרגישה מחוברת אליו‪ ,‬כאילו אנחנו הופכים לנשמה אחת‪ ,‬לגוף אחד‪.‬‬
‫אני יודעת שהוא מרגיש את מה שאני מרגישה‪ .‬חושב את מה שאני‬
‫חושבת‪ .‬הוא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו‪ :‬בטירוף‪ ,‬בלי סיבה ובלי‬
‫גבולות‪.‬‬
‫התנועה שלנו מוגבלת‪ ,‬אבל זה לא משנה‪ .‬שנינו השתוקקנו כל כך זה‬
‫לזה‪ .‬השחרור כמעט מיידי‪ .‬בתוך פחות מדקה‪ ,‬אני מרגישה את החום‬
‫הגואה והמענג שנבנה ונבנה בתוכי‪ ,‬עד שהוא מציף את כולי‪ .‬ואז אני‬
‫גומרת‪ ,‬מתהדקת חזק יותר מסביב לזין שלו‪ .‬מיקו מגיע לפורקן אף הוא‪,‬‬
‫ועוטף אותי בחוזקה בזרועותיו עד שהעצמות שלי חורקות‪ .‬הוא גומר‬
‫בצליל חנוק‪ ,‬מנסה לא לצעוק חזק מדי‪.‬‬
‫אנחנו רוצים להמשיך ולשכב שם‪ ,‬אבל קר מדי‪ .‬השיניים שלי נוקשות‪.‬‬
‫אני קמה‪ ,‬מרימה את מכנסי הג'ינס וסוגרת את הכפתור‪ .‬אני מרגישה את‬
‫הזרע שלו נוטף ממני‪ ,‬נספג בתחתונים שלי‪ .‬אני אוהבת את התחושה‪ .‬היא‬
 ‫גולמית וראשונית‪ .‬הסימן הוודאי שאני שייכת לו ושהוא שייך לי‪.‬‬
‫אחרי שאנחנו מתלבשים‪ ,‬הוא שוב מנשק אותי‪.‬‬
‫"אחזיר אותך הביתה בקרוב‪ ",‬הוא מבטיח לי‪.‬‬
‫הוא יודע שהבית של ההורים שלי הוא כבר לא הבית שלי‪.‬‬
‫לפעמים הוא מביא את מרסל ואת קלרה לביקור‪ .‬אנחנו רואים סרטים‬
‫בחדר הקולנוע‪ ,‬עם כתוביות בפולנית בשביל קלרה‪ ,‬כי האנגלית שלה‬
‫עדיין לא משהו‪ .‬אני רואה שזה מפריע להורים שלי‪ ,‬כשהם שומעים‬
‫שאנחנו מדברים בפולנית‪ .‬הם מסתכלים עליי כאילו החליפו אותי בילדה‬
‫אחרת‪.‬‬
‫הם עדיין לא התרגלו לשינויים שחלו בי‪ .‬אימא שלי רוצה לקחת אותי‬
‫לעשות דברים שעשינו פעם‪ :‬קניות‪ ,‬בראנץ'‪ ,‬הופעות‪ .‬אני הולכת איתה‬
‫ומנסה להיות שמחה‪ ,‬להיות מה שהיא רוצה שאהיה‪ ,‬אבל אני מתגעגעת‬
‫מאוד למיקו‪ .‬יש מעין מחסום ביני ובין אימא שלי‪ .‬היא לא רוצה לדבר על‬
‫הזמן שלא הייתי‪ .‬היא רוצה שאהיה בדיוק כמו שהייתי לפני שנעלמתי‬
‫לחודש‪ .‬אני פשוט לא מסוגלת‪ ,‬גם אם אני משתדלת מאוד‪.‬‬
‫באופן מוזר‪ ,‬האדם שהכי שמח על שובי הוא ריונה‪ .‬בלילה שבו חזרתי‬
‫הביתה‪ ,‬היא הייתה סגורה במשרד ועבדה עד שעות הבוקר‪ .‬כשראתה את‬
‫ההודעה מההורים שלי‪ ,‬היא נטשה הכול‪ ,‬טסה הביתה‪ ,‬וחיבקה אותי‬
‫חיבוק ארוך יותר ממה שחיבקה אותי אי פעם‪ .‬ייתכן שראיתי אפילו דמעה‬
‫קטנה בזווית העין שלה‪ ,‬אם כי אין סיכוי שריונה הייתה מרשה לה לנשור‪.‬‬
‫מאז היא כבר הגיעה לסטודיו כמה פעמים כדי לאכול איתי ארוחת‬
‫צהריים‪ ,‬משהו שלא טרחה לעשות בעבר‪ .‬אף פעם לא בילינו הרבה יחד‪,‬‬
‫כך שאין לה ציפיות שאתנהג בצורה מסוימת‪ .‬היא רק שואלת איך העבודה‬
‫על המופע מתקדמת והאם כבר יש תאריך להופעה‪ .‬היא שואלת אותי איזו‬
‫מוזיקה בחרתי ומכינה ממנה רשימת השמעה‪ ,‬כדי שהיא תוכל לשמוע‬
‫אותה במכונית‪ ,‬בדרך לעבודה‪ .‬היא אפילו מזמינה תור לפדיקור לשתינו‬
‫בשבת בבוקר‪ ,‬כדי להקל על רגליי הכואבות‪ ,‬אם כי אני יודעת שקשה לה‬
‫להעביר ארבעים דקות בלי לבדוק מיילים‪.‬‬
‫מוזרה יותר היא החברות שנרקמה בין ריונה ובין דנטה גאלו‪ .‬היא בילתה‬
‫כמה שבועות בניסיון לשחרר אותו מהכלא בפעם הראשונה‪ ,‬ואז עוד כמה‬
‫שבועות אחרי "שנחטף בידי כנופיה יריבה" במהלך העברת שבויים כוזבת‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬היא השתמשה בהיסטוריה המפוקפקת של השוטר‬
‫הרננדז‪ ,‬כדי לבטל את האשמה ברצח‪ .‬הסכמתו של השוטר או'מאלי‬
‫להעיד נגד שותפו לשעבר עזרה להשיג את הביטול‪ .‬אני לא יודעת מי‬
‫שילם את השוחד תמורת זה – מיקולאי‪ ,‬או משפחת גאלו – אבל אני‬
‫בטוחה שהסכום היה גבוה‪.‬‬
‫אני משערת שדנטה וריונה דיברו הרבה בפעמים שריונה ביקרה בכלא‪.‬‬
‫נוכחותו של דנטה מרגיעה מאוד‪ .‬לידו‪ ,‬ריונה נראית פחות שברירית ופחות‬
‫נוטה לכעוס מכל התגרות קטנה‪.‬‬
‫אני אוזרת אומץ ושואלת אותה אם היא חושבת שהוא חתיך‪ .‬היא‬
‫מגלגלת את עיניה לעומתי‪.‬‬
‫"לא כל דבר חייב להסתיים בסיפור אהבה‪ ,‬נסה‪ .‬לפעמים נשים וגברים‬
‫יכולים להיות רק חברים‪".‬‬
‫"בסדר‪ ",‬אני אומרת‪" .‬פשוט חשבתי שאולי תרצי לראות את החבר‬
‫המסוים הזה בלי חולצה‪ ...‬מאחר שהוא כה בנוי לתלפיות‪".‬‬
‫ריונה נוחרת בבוז‪ ,‬כאילו שיקולים קטנוניים כאלה‪ ,‬כמו שרירים נפוחים‬
‫וקוביות בבטן‪ ,‬לא מעסיקים אותה‪.‬‬
‫היחסים בין הוריי ובין מיקו עוד לא ממש התחממו‪ ,‬אבל הם מתחילים‬
‫להבין שמה שאני מרגישה אליו הוא הרבה יותר מהתאהבות חולפת‪ .‬עם‬
‫כל יום שחולף‪ ,‬הקשר בינינו מתחזק‪ .‬אני מתגעגעת לבית שלו – לקירות‬
‫האבן‪ ,‬לגג החורק‪ ,‬לאור העמום‪ ,‬לצמחייה העבותה בגן‪ .‬לריח האבק‬
‫ולציורי השמן ולמיקולאי עצמו‪ .‬אני מתגעגעת להסתובב במבוך ולהימשך‬
‫ללא הרף לאיש שבמרכז‪ .‬האיש שמושך אותי אליו כמו מגנט‪.‬‬
‫אני יודעת שהוא בודד שם בלעדיי‪ .‬עכשיו כשיונאש ואנדריי אינם‪ ,‬נותרו‬
‫רק מיקו‪ ,‬מרסל וקלרה‪ ,‬ויכול להיות ששני אלה יעברו לדירה משלהם‬
‫בקרוב‪.‬‬
‫מיקולאי משתדל להיות עסוק בעבודה‪ .‬לבנות את העסק שלו‪ ,‬להרחיב‬
‫את האימפריה‪ ,‬בלי להתנגש ישירות במשפחה שלי או במשפחתה של‬
‫אאידה‪ .‬כולנו חיים בדו־קיום‪ ,‬נכון לעכשיו‪.‬‬
‫העניין היחיד שנותר לא פתור הוא ַהרוסים‪ .‬אחר הצהריים‪ ,‬ביום פתיחת‬
‫הספרייה‪ ,‬חיכינו כולנו‪ :‬אנשיו של מיקו‪ ,‬משפחת גאלו‪ ,‬אנשיו של אבי‪.‬‬
‫דנטה עלה על גג בניין סמוך עם רובה שלוף‪ ,‬בהמתנה לקריסטוף או למי‬
‫מאנשיו‪.‬‬
‫אבל לא קרה כלום‪ .‬הברטווה לא נראתה‪ .‬האירוע עבר על הצד הטוב‬
‫ביותר‪.‬‬
‫אולי הם ויתרו‪ ,‬לאור העובדה שלא היה להם נשק רב ובידיעה שיובסו‪.‬‬
‫אחרי הכול‪ ,‬זו עיר גדולה‪ .‬מעשי פשע רבים מתרחשים בה‪.‬‬
 ‫פרק ‪31‬‬

‫מיקולאי‬
‫זהו ערב מופע הבלט של נסה‪.‬‬
‫חיכיתי לו בקוצר רוח‪ ,‬כמעט כמו נסה‪ .‬אולי אפילו יותר‪ ,‬כי אני פשוט‬
‫מתרגש לצפות בו‪ ,‬בעוד נסה רק הפכה חרדה יותר ויותר ככל שהתקרב‬
‫המועד‪.‬‬
‫אני לא מודאג‪ .‬אני כבר יודע שהמופע יהיה מבריק‪.‬‬
‫הוא מתקיים בתיאטרון האריס‪ .‬ג'קסון רייט המזדיין מביים אותו‪ .‬תכננתי‬
‫לבקר אותו עוד כמה פעמים‪ ,‬אם הוא ימרר לנסה את החיים‪ .‬סתם‬
‫במקרה‪ ,‬כמובן‪ .‬לשם התזכורת‪ .‬אין צורך לשבור עצמות‪ ,‬אלא אם הוא‬
‫יעצבן אותי‪ .‬אבל נוכחתי לדעת שאין צורך בכך‪ .‬הוא נשאב לתוך הפרויקט‬
‫כמעט כמו נסה‪.‬‬
‫נסה שמרה כרטיסים לכל חבריה ולבני משפחתה והושיבה אותי בכוונה‬
‫ליד ההורים שלה‪ .‬זה לא נוח במיוחד‪ ,‬אבל אני חייב לקפוץ על ההזדמנות‬
‫ולהכיר אותם‪ .‬אני לא מצפה שהם יאהבו אותי‪ .‬יכול להיות שהם גם לא‬
‫יפסיקו לשנוא אותי‪ .‬אבל הם יהיו חייבים לקבל אותי‪ ,‬כי אני לא מתכוון‬
‫לתת לנסה ללכת‪.‬‬
‫למען האמת‪ ,‬הסבלנות שלי אוזלת‪ .‬חשבתי שאוכל להיאזר בסבלנות –‬
‫אבל הערכתי את הנחישות שלי יותר מדי‪.‬‬
‫אני רוצה שהיא תשוב אליי‪ .‬אני רוצה אותה במלואה‪ .‬אני רוצה שתהיה‬
‫הכלה שלי‪.‬‬
‫אני יושב ממש ליד פרגוס גריפין‪ .‬הוא גבוה‪ ,‬חטוב ואלגנטי‪ ,‬לבוש‬
‫בקפידה‪ ,‬שערו המאפיר מוסיף למראהו הנאה‪ .‬הוא תרבותי ומנומס‪ ,‬ולעין‬
‫בלתי מיומנת הוא נראה כמו איש עסקים עשיר משיקגו‪ .‬אני רואה אותו‬
‫כמו שהוא – זיקית‪ ,‬שמתאימה את הופעתה למטרותיה‪ .‬אין לי ספק‪,‬‬
‫שבתור מוציא לפועל‪ ,‬כשנהג לשבור ברכיים‪ ,‬פרגוס נראה כמו עונש‬
‫מהלך‪ .‬כשפילס את דרכו בשורות המאפיה האירית‪ ,‬אני בטוח שהוא‬
‫התלבש כמו גנגסטר‪ .‬עכשיו הוא מתנהג כאילו חי כל חייו במעמד העליון‪.‬‬
‫קשה לומר מי הוא באמת מתחת לחזות הזאת‪ .‬אני יכול לנחש כמה‬
‫דברים‪ :‬הוא בוודאי אסטרטג ואינטליגנטי‪ ,‬עם לב של ברזל‪ .‬לא מגיעים‬
 ‫לפסגה בדרך אחרת‪.‬‬
‫אבל הוא לא פושע סוציופת ממוצע‪ .‬כי הוא עשה את נסה‪ .‬הוא גידל‬
‫אותה‪ .‬הלב העדין והמוח היצירתי שלה היו חייבים להגיע מאיפשהו‪.‬‬
‫אולי מאימוג'ין גריפין‪ .‬היא יושבת מצידו השני של בעלה‪ .‬אני מרגיש‬
‫שהיא מסתכלת עליי בעיניה הכחולות והקרות‪ ,‬אותן ירש גם בנה‪.‬‬
‫"אתה תומך באומנות?" היא עוקצת אותי‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫אחרי רגע של שתיקה צוננת אני מוסיף‪" ,‬אני אוהב מחול‪".‬‬
‫"באמת?" הבעתה הקפואה נמסה מעט‪.‬‬
‫"כן‪ .‬אחותי ואני רקדנו ריקודי עם כשהיינו צעירים‪ ".‬אני נושם עמוק‪,‬‬
‫מנסה לחשוב איך אנשים נורמליים מנהלים שיחה‪" .‬פעם זכינו בפרס על‬
‫ריקוד פולונז‪ .‬שנאנו לרקוד ביחד‪ ,‬כי תמיד רבנו – אנה רצתה להוביל‪ .‬היא‬
‫הייתה טובה ממני‪ .‬הייתי צריך לתת לה להוביל‪ .‬בטח זכינו רק כי נראינו‬
‫אותו דבר‪ ,‬כמו סט תואם‪ .‬השופטים חשבו שזה חמוד‪".‬‬
‫המילים יוצאות מפי מהר‪ ,‬ברגע שאני נכנס לקצב‪ .‬גם העובדה שנסה‬
‫ואימוג'ין דומות עוזרת‪ ,‬כי היא מקלה על המוּזרּות שבמצב‪.‬‬
‫אימוג'ין מחייכת‪" .‬רקדתי ריקודים סלוניים עם אחי אנגוס‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"חשבנו שזה מביך מאוד שאנחנו צמד‪ .‬אף פעם לא זכינו בפרס‪".‬‬
‫"היית צריכה בן זוג טוב יותר‪ ",‬אומר פרגוס‪.‬‬
‫"אני מקווה שאתה לא מדבר על עצמך‪ ",‬צוחקת אימוג'ין ואז אומרת לי‪,‬‬
‫"הוא שבר לי את כף הרגל בחתונה שלנו‪ .‬דרך לי ישר על הבהונות‪".‬‬
‫פרגוס מזעיף פנים‪" .‬הייתי מוטרד מאוד‪".‬‬
‫"והיית שיכור‪".‬‬
‫"שיכור קלות‪".‬‬
‫"שתוי לגמרי‪".‬‬
‫הם מחליפים ביניהם מבט משועשע ואז נזכרים שאני יושב לידם והם‬
‫שונאים אותי‪.‬‬
‫"בכל מקרה‪ ",‬אומר פרגוס‪" .‬הכישרון של נסה מגיע מאימא שלה‪".‬‬
‫אני שומע את הגאווה בקולו‪ .‬הם אוהבים את נסה – זה ברור‪.‬‬
‫לפני שאני מצליח להוסיף מילה‪ ,‬האורות מתעמעמים והמסך עולה‪.‬‬
‫התפאורה מדהימה‪ ,‬אדירה בכל קנה מידה‪ .‬היא נראית כמו יער זוהר‬
‫וירוק‪ .‬המוזיקה קלילה ועליזה‪ .‬שלוש בחורות יוצאות לבמה‪ ,‬לבושות‬
‫בירוק‪ ,‬ורוד וכחול – נסה‪ ,‬מארני וסרינה‪.‬‬
‫אני שם לב שסרינה ברגליו שמרה על צבע השיער החום מאז החטיפה‬
‫של הרוסים‪ .‬אני משער שהיא החליטה שהיא אוהבת את זה‪ .‬אני לא יודע‬
‫כמה נסה סיפרה לה על החטיפה ועל השחרור הפתאומי‪ .‬אני יודע‬
‫שסרינה היא אחת החברות הטובות של נסה ושזה לא השתנה‪ .‬אז בהתקף‬
‫של אשמה‪ ,‬שילמתי בעילום שם את יתרת הלוואות הסטודנטים של סרינה‪,‬‬
‫בסך ארבעים־ושמונה אלף דולר‪ .‬בשבילי זה פחות ממה שאני מרוויח‬
‫בשבוע‪ ,‬אבל מסרינה נחסכו כך המון משמרות בבית הקפה שבו היא‬
‫עובדת כדי להשלים את המשכורת הדלה שהיא מקבלת בתור רקדנית‪.‬‬
‫לפני כמה חודשים‪ ,‬הייתי אומר שהיא בת מזל שלא שיספנו את גרונה‬
‫וזרקנו אותה לתעלה‪ .‬עכשיו אני מתנהג כמו סנטה קלאוס‪ .‬עד כדי כך‬
‫התרככתי‪.‬‬
‫שלוש הבנות רוקדות במבנה שנסה סיפרה לי שקוראים לו פה דה‬
‫טרואה‪ .‬השמלות שלהן רכות‪ ,‬לא קשיחות כמו טוטו‪ .‬בכל פעם שהן‬
‫מסתובבות‪ ,‬החצאית מתנפחת כמו עלי כותרת‪.‬‬
‫ראיתי מעט הופעות בלט‪ ,‬אבל הריקודים שנסה יצרה פשוט מהפנטים‪.‬‬
‫יש בהם הרבה תנועה ואינטראקציה ותבניות שמשתנות ומתפתחות ולא‬
‫חוזרות על עצמן‪.‬‬
‫הוריה של נסה מרותקים כבר מההתחלה‪ .‬הם רוכנים קדימה ועיניהם‬
‫נעולות על הבמה‪ .‬מההבעה המופתעת על פניהם‪ ,‬אני מבין שאפילו הם‬
‫לא הבינו כמה יפה עבודתה של נסה יכולה להיות‪.‬‬
‫לקראת סוף הריקוד‪ ,‬נסה נפרדת משתי הבנות האחרות‪ .‬הן יוצאות מצד‬
‫שמאל של הבמה ונסה חוצה אותה לכיוון הנגדי‪ ,‬משוטטת‪ ,‬כאילו הלכה‬
‫לאיבוד‪.‬‬
‫היא נעה ברחבי הבמה והאורות משתנים‪ .‬היער‪ ,‬שקודם נראה מואר‬
‫ומזמין‪ ,‬הופך עכשיו דחוס ואפל‪ .‬גם המוזיקה משתנה‪ ,‬מעליזה למפחידה‪.‬‬
‫נסה מגיעה לטירה‪ .‬אחרי היסוסים‪ ,‬היא נכנסת לתוכה‪.‬‬
‫תפאורת הטירה מחליקה על הרצפה במקטעים ומתייצבת מסביבה‪.‬‬
‫התפאורה מורכבת מפרטי פרטים בצורה מופלאה – עבודה של מארני‪.‬‬
‫חלונות זכוכית ענקיים יוצרים הרגשה של כלוב מוזנח‪ ,‬מרופט וישן‪ ,‬כולל‬
‫נרות נמסים בנברשת‪.‬‬
‫בתוך הטירה‪ ,‬נסה פוגשת בחיה‪.‬‬
‫את החיה מגלם צ'רלס טרמבליי‪ ,‬אחד הרקדנים המובילים בלהקה‪.‬‬
‫ביומיום‪ ,‬הוא גבוה‪ ,‬ידידותי למראה ואתלטי‪ ,‬עם תסרוקת פרועה של‬
‫גולשים בצבע בלונדיני־אדמדם ודיבור דרומי‪ .‬על הבמה אי אפשר לזהות‬
‫אותו‪ .‬האיפור והתוספות הפכו אותו למפלצת – חצי זאב‪-‬חצי אדם‪ ,‬כמו‬
‫איש זאב באמצע תהליך השינוי שלו‪.‬‬
‫גם התנועה שלו השתנתה‪ .‬הוא כבר לא נראה יהיר ומלא ביטחון‪ .‬עכשיו‬
‫הוא מזנק על הבמה במהירות מביכה‪ ,‬קרוב לקרקע‪ ,‬כמו חיה‪.‬‬
‫נסה סיפרה לי שבחרה בו בדיוק מהסיבה הזאת – היכולת שלו גם‬
 ‫"לשחק" וגם לרקוד‪.‬‬
‫אני יודע שהם עשו ביחד חזרות‪ ,‬שעות על גבי שעות בכל יום‪ ,‬דבר‬
‫שבדרך כלל היה גורם לי לקנא בצורה איומה‪ .‬אבל בכל ערב כשהגעתי‬
‫לבקר אותה‪ ,‬נסה רצה אליי כאילו לא ראתה גבר כבר מאה שנים‪ .‬כאילו‬
‫היא לא יכולה לסבול להיות לבד אף לא רגע אחד‪ .‬אז אני יודע שהיא‬
‫חשבה עליי גם כשרקדה בזרועותיו של גבר אחר‪.‬‬
‫החיה מפתה את נסה לרקוד איתו‪.‬‬
‫המנגינה המתעתעת של "‪ "Satin Birds‬מתחילה להתנגן‪ .‬אני פולט‬
‫אנחה ארוכה‪ .‬לא ידעתי שנסה זכרה את השיר‪ ,‬לא כל שכן שהתכוונה‬
‫להשתמש בו במופע‪ .‬הדבר מחזיר אותי בדמיוני לאולם הנשפים בביתי‪,‬‬
‫ואני נזכר בבירור בלילה הראשון שבו החזקתי את נסה בזרועותיי‪.‬‬
‫הזוג מחולל על הבמה‪ ,‬בהתחלה בחוסר רצון ואז במהירות גדולה יותר‬
‫ורבת עוצמה‪.‬‬
‫נסה משחזרת את הרגע בינינו‪ .‬לא מפריע לי שהיא מציגה אותי כחיה‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬היא מדייקת‪ .‬הייתי חיית פרא בלילה ההוא‪ .‬רציתי לקרוע אותה‬
‫לחתיכות ולבלוע את כולה‪ .‬בקושי הצלחתי לשלוט בתשוקה שלי אליה‪.‬‬
‫אבל לא הבנתי עד כמה התשוקה שלה אליי הייתה חזקה כבר אז‪ .‬אני‬
‫רואה זאת עכשיו‪ ,‬כשהיא מביטה בפניו של החיה‪ .‬אני רואה כמה היא‬
‫סקרנית‪ .‬איך היא נמשכת אליו‪ ,‬על אף הנטייה הטבעית שלה לשמור על‬
‫עצמה‪.‬‬
‫המופע נמשך‪.‬‬
‫זו האגדה הקלאסית של היפה והחיה‪ .‬אבל זה גם הסיפור שלנו‪ ,‬של נסה‬
‫ושלי‪ .‬היא שילבה בתוך הריקוד את מה שקרה בינינו‪.‬‬
‫אני חי אותו מחדש‪.‬‬
‫אני שוכח שאני יושב ליד ההורים שלה‪ .‬אני שוכח מקיומם של האנשים‬
‫האחרים באולם‪ .‬אני רואה רק אותה ואותי‪ ,‬איך נפרדנו וחזרנו להיות‬
‫ביחד‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬פעם אחר פעם‪ .‬אף אחד מאיתנו לא יכול היה להתנגד‬
‫למשיכה שפיתתה אותנו וכבלה אותנו זה לזה בחוזקה‪ .‬היא שוב מציגה‬
‫בפניי את כל הסיפור שלנו‪ ,‬פנטזיה אפלה המסופרת דרך העיניים שלה‪.‬‬
‫לבסוף יש דואט בין החיה ובין נסה‪ ,‬המתרחש בליל סערה‪ .‬תאורת‬
‫הבמה מחקה את הופעתו של הגשם‪ ,‬המלווה בברקים‪.‬‬
‫בהתחלה‪ ,‬הדואט מבוצע כמו קרב אכזרי – אלים ואגרסיבי‪ .‬החיה גורר‬
‫את נסה ומושך אותה בחזרה כשהיא מנסה להימלט‪ .‬הוא מרים אותה‬
‫מעל לראשו וסוחב אותה על הבמה‪ .‬אבל הריקוד ממשיך ותנועותיהם‬
‫הופכות מסונכרנות‪ .‬הם נצמדים זה לזה ומתיישרים בצורה מושלמת‪ ,‬גם‬
‫כשהם יוצרים מבנה בלתי אפשרי‪.‬‬
‫עד מהרה הם מתנועעים כגוף אחד‪ ,‬מהר יותר ויותר‪ .‬נסה סיפרה לי‬
‫שזהו הריקוד הקשה ביותר מבחינה טכנית‪ .‬היא פחדה שלא תוכל לעמוד‬
‫בקצב של צ'רלס‪.‬‬
‫הופעתה עולה על הציפיות‪ .‬היא מבצעת את הריקוד בצורה הכי טובה‬
‫שראיתי אי פעם – מהירה‪ ,‬מדויקת‪ ,‬נלהבת‪ .‬היא פשוט מדהימה‪.‬‬
‫אני לא יכול להסיר ממנה את העיניים‪ .‬האולם דומם לגמרי‪ .‬אף אחד לא‬
‫רוצה לנשום‪ ,‬למקרה שהנשימות יפריעו לזוג המסתובב על הבמה‪.‬‬
‫הריקוד ארוטי ושמימי גם יחד‪ .‬הוא מהפנט‪.‬‬
‫לבסוף הם נעצרים‪ ,‬נטועים במרכז הבמה‪ ,‬ומתנשקים‪ .‬הקהל פורץ‬
‫במחיאות כפיים סוערות‪.‬‬
‫אימוג'ין ופרגוס גריפין מביטים זה בזה‪ .‬הם נפעמים מהופעתה של נסה‪,‬‬
‫אבל זה הרבה מעבר לכך‪ .‬הם יודעים מה זה אומר‪ ,‬בדיוק כמוני‪ .‬הם ראו‬
‫איך נסה מרגישה באמת‪ .‬היא הניחה את ליבה על הבמה‪ ,‬כדי שכולם‬
‫יראו‪.‬‬
‫בסיום המופע‪ ,‬מחיאות הכפיים נמשכות עוד ועוד‪ .‬הרקדנים יוצאים‬
‫להשתחוות‪ .‬הקהל עומד ומוחא להם כפיים‪ ,‬חוץ מאדם אחד שחומק‬
‫מכיסאו ויוצא דרך הדלת הצדדית‪ ,‬לפני שנסה יוצאת להשתחוות‪.‬‬
‫תנועתו של האיש לוכדת את עיני‪ .‬עם כמה שאני נרגש ונפעם בשביל‬
‫נסה‪ ,‬אני לא יכול לכבות את החלק שבי שתמיד מחפש דברים חשודים‪.‬‬
‫נסה צועדת על הבמה‪ ,‬מסמיקה מעונג כשהקהל מריע חזק מתמיד‪.‬‬
‫היא קדה קידה‪ ,‬סורקת את הקהל‪ ,‬מחפשת את המשפחה שלה‪ .‬כשהיא‬
‫מבחינה בי‪ ,‬היא מפריחה לעברי נשיקה‪.‬‬
‫ג'קסון רייט אוחז בידה ומניף אותה בניצחון‪ .‬סוף־סוף הורידו לו את‬
‫הגבס ונראה שהדבר עודד את רוחו‪ .‬הוא מחייך ונראה גאה מאוד‪.‬‬
‫כשהרקדנים חוזרים אל מאחורי הקלעים‪ ,‬אנחנו יוצאים אל המבואה‬
‫ומחכים לנסה‪ .‬היא מחליפה בגדים ובטח נרגשת לשוחח עם חבריה‪.‬‬
‫הערב‪ ,‬כולם ירחפו על גלי ההצלחה שלהם‪.‬‬
‫אני מחכה עם הוריה של נסה ועם קאלום‪ ,‬אאידה וריונה‪ .‬אימוג'ין‬
‫שקטה‪ ,‬שקועה במחשבות‪ .‬אאידה מדברת מספיק בשביל כולם‪.‬‬
‫"זו הייתה הופעת הבלט הטובה ביותר שראיתי בחיי‪ .‬זו הופעת הבלט‬
‫היחידה שראיתי‪ ,‬אבל אני בטוחה שאם הייתי הולכת לעוד הופעות‪ ,‬עדיין‬
‫הייתי חושבת ככה‪".‬‬
‫"היא הייתה מקסימה‪ ",‬מסכימה ריונה‪.‬‬
‫"הרגשתי שהייתה שם מטפורה כלשהי‪ "...‬מהרהרת אאידה ומסתכלת‬
‫עליי בעיניה האפורות‪.‬‬
‫קאלום נועץ בה מבט חמור סבר‪ ,‬כדי שתשתוק‪.‬‬
‫היא מחייכת אליו ולא מתרגשת בכלל מהנזיפה‪ .‬אני רואה שהוא משיב‬
‫לה בחיוך קטן‪.‬‬
‫מלצרים בטוקסידו מסתובבים במבואה‪ ,‬נושאים מגשים עמוסים בכוסות‬
‫צרות עם שמפניה מבעבעת‪ .‬פרגוס גריפין לוקח כוס אחת מהמגש ולוגם‬
‫ממנה‪ .‬הוא מציע כוס לאשתו‪ ,‬אבל היא מניעה בראשה לשלילה‪.‬‬
‫הבטן שלי מקרקרת‪ .‬לא אכלתי עדיין ארוחת ערב‪ .‬אני בספק אם נסה‬
‫אכלה‪ .‬אולי אוכל לשכנע את פרגוס‪ ,‬שירשה לי לקחת אותה לחגוג‪...‬‬
‫הרקדנים יוצאים למבואה‪ .‬הם החליפו בגדים‪ ,‬אבל לא הסירו את‬
‫האיפור הכבד מפניהם והם בולטים בהמון‪ .‬קהל הצופים מגיע לברך‬
‫אותם‪ .‬נוצר תור ארוך ומתפתל‪ ,‬כמו תור קבלת פנים‪ .‬אני מקלל כי אני‬
‫עומד רחוק מדי – אצטרך לחכות לתורי כדי לדבר עם נסה‪.‬‬
‫הקהל נע בזרימה אחידה‪ .‬אנשים מצטרפים לתור‪ ,‬או זזים הצידה כדי‬
‫לא להפריע‪ .‬שוב‪ ,‬בזווית העין‪ ,‬אני רואה תנועה שאינה מתאימה לתבנית‪.‬‬
‫גבר במעיל צמר צועד לכיוון צוות הרקדנים מקצה החדר‪.‬‬
‫הוא שחור שיער‪ ,‬צווארון מעילו מורם כלפי מעלה ואיני יכול לראות את‬
‫פניו‪ .‬אבל אני רואה את היד שלו נשלחת לכיס‪.‬‬
‫אני מסתכל על נסה‪ ,‬שנמצאת בקו ישיר למסלולו של הגבר‪ .‬היא‬
‫החליפה את הבגדים ועכשיו היא לובשת מכנסי טייטס וסוודר‪ ,‬פניה עדיין‬
‫מאופרות‪ ,‬עם ריסים מלאכותיים ולחיים ורודות‪ .‬שערה אסוף על ראשה‬
‫לפקעת‪ .‬היא סמוקה וצוחקת‪ ,‬עיניה נוצצות מהנאה‪.‬‬
‫היא מרימה את ראשה ורואה שאני מסתכל עליה‪ .‬חיוך נפרש על‬
‫שפתיה‪ ,‬אך אז היא מבחינה בהבעת פניי והיסוס עולה על פניה‪.‬‬
‫אני מתחיל לרוץ לעברה‪.‬‬
‫הגבר שולף אקדח ממעילו‪ ,‬משחרר את הנצרה ומרים את הקנה‪.‬‬
‫אני שועט דרך ההמון‪ ,‬נתקע במלצר ומפיל את מגש השמפניה מידיו‪.‬‬
‫הכוסות עפות לכל עבר‪ .‬אני תופס את מגש הכסף באוויר ורץ קדימה‪ ,‬תוך‬
‫כדי צעקה‪" ,‬נסה!"‬
‫כמו בהילוך איטי‪ ,‬אני רואה את הגבר מכוון את האקדח ישר אל פניה‪.‬‬
‫גם נסה רואה אותו‪ .‬היא קופאת במקומה‪ ,‬עיניה נפערות וגבותיה הכהות‬
‫מתרוממות‪ .‬הרקדנים שמשני צידיה נסוגים‪ .‬היא נשארת לגמרי לבדה‪,‬‬
‫חסרת הגנה‪ ,‬מבוהלת אפילו מכדי להרים ידיים‪.‬‬
‫אני מניף את המגש לפניי ומזנק קדימה‪.‬‬
‫האקדח יורה כמו תותח‪.‬‬
‫אני מרגיש טלטלה כשמשהו פוגע בי במקביל לרעש‪.‬‬
‫אני מזנק על נסה‪ ,‬מפיל אותה על הרצפה ומכסה אותה בגופי‪ .‬אני לא‬
‫יודע היכן פגע הכדור הראשון‪ .‬אני מצפה להרגיש עוד כמה כדורים ננעצים‬
 ‫בגבי‪.‬‬
‫נשמעות עוד שלוש יריות‪ ,‬אבל אני לא מרגיש שום כאב‪ .‬אני שוכב מעל‬
‫נסה‪ ,‬שומר אותה לכודה מתחתיי‪ ,‬כדי ששום דבר לא יקרה לה‪ .‬אנשים‬
‫צורחים ודורכים עליי במנוסתם‪ ,‬ואני רק מחפה על נסה ומגן עליה‪.‬‬
‫כשאני פוקח את עיניי‪ ,‬אני רואה את פניו הזועפות והמגואלות בדם של‬
‫קוליה קריסטוף‪ .‬הוא שוכב על הארץ לידי‪ .‬מת‪.‬‬
‫פרגוס גריפין עומד מעליו‪ ,‬עשן עדיין מיתמר מקנה אקדחו‪ .‬פניו‬
‫מתעוותות בזעם‪ ,‬עיניו הירוקות נוצצות בשטניות מאחורי עדשות משקפיו‪.‬‬
‫עכשיו אני רואה את זה – את הפאקינג גנגסטר שמאחורי המעטה‬
‫המתורבת‪.‬‬
‫עיניו מזנקות לכיוון שלי ואני יכול לקרוא את מחשבותיו‪ ,‬הברורות‬
‫כמחשבותיי‪ :‬הוא יכול היה להסיט את האקדח מעט ימינה‪ ,‬לירות בי בזה‬
‫הרגע ולפתור את האחרונה בבעיותיו‪.‬‬
‫במקום זה‪ ,‬הוא ממשיך לכוון אותו לאותו מקום ותוקע עוד כדור בגבו‬
‫של קריסטוף‪ .‬אחר כך הוא מחזיר את האקדח לתוך ז'קט החליפה‪.‬‬
‫קאלום גריפין עוזר לי לקום‪ .‬אני מושך את נסה וכמו מטורף מחפש‬
‫עליה סימני פגיעה‪.‬‬
‫"את בסדר?" אני שואל‪.‬‬
‫היא רועדת מהלם‪ ,‬שיניה נוקשות‪ ,‬אבל לא נראה שנפגעה‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ ",‬היא עונה‪.‬‬
‫היא נצמדת אליי וכורכת את זרועותיה מסביב לצווארי‪.‬‬
‫אני רואה את הלסת של פרגוס מתעוותת‪ .‬נסה היא התינוקת שלו –‬
‫בדרך כלל היא מוצאת אצלו נחמה‪.‬‬
‫קאלום מרים את מגש הכסף‪ .‬יש לו שקע בגודל של כדור בסיס בדיוק‬
‫במרכז‪.‬‬
‫"אלוהים אדירים‪ ",‬הוא אומר‪" .‬איך ידעת שזה יעבוד?"‬
‫"לא ידעתי‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫אימוג'ין מחבקת את נסה ודמעות זולגות על פניה‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬אלוהים‪ ",‬היא מייבבת‪" ,‬אני לא יכולה לסבול את זה יותר‪".‬‬
‫"קאלום‪ ",‬אומר פרגוס בחריפות‪" .‬המשטרה תגיע בכל רגע‪ .‬קח את‬
‫אאידה הביתה‪ .‬אתה לא צריך שהשם שלך ייקשר לזה‪".‬‬
‫הוא מסתכל עליי‪" .‬אני מניח שגם לך אין עבר נקי‪".‬‬
‫"אני לא הולך בלי נסה‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫הבעת פניו מתרככת מעט‪" .‬אני אישאר איתה‪ ",‬הוא אומר‪" .‬נמסור‬
‫הצהרה למשטרה‪ .‬נפגוש אותך בחזרה בבית‪".‬‬
‫"אני אישאר אתכם‪ ",‬אומרת ריונה ומשלבת את ידיה‪" .‬בתור יועצת‬
 ‫משפטית‪".‬‬
‫אני מהסס‪ .‬אני לא רוצה לעזוב את נסה‪ ,‬אבל קריסטוף מת‪ .‬אין טעם‬
‫להתנגד לפרגוס‪ .‬לא עכשיו‪ ,‬כשאנחנו בדיוק מתחילים להסתדר‪.‬‬
‫אני מנשק את נסה על שפתיה‪ .‬ההורים שלה מסתכלים עלינו‪ ,‬אבל זה‬
‫לא מזיז לי‪.‬‬
‫"נתראה בבית‪ ",‬אני אומר‪" .‬היית מדהימה הערב‪ ,‬נסה‪ .‬אל תיתני למה‬
‫שקרה לקלקל לך את מצב הרוח‪ .‬את ממש כוכבת‪".‬‬
‫היא מנשקת אותי שוב ולא רוצה לשחרר אותי‪.‬‬
‫אני שומע סירנות ומנתק בעדינות את אחיזתה מצווארי‪.‬‬
‫"נתראה בקרוב‪ ",‬אני אומר‪.‬‬
‫כשאני פונה ללכת‪ ,‬פרגוס טופח על הכתף שלי‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬הוא אומר בקול צרוד‪" .‬היית מהיר ממני‪ .‬לא הייתי מצליח‬
‫לעצור אותו בזמן‪".‬‬
 ‫פרק ‪32‬‬

‫נסה‬
‫זהו ערב חג המולד‪.‬‬
‫אימא שלי אוהבת את חג המולד‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬היא עורכת מסיבה גדולה‪,‬‬
‫ואם זו רק המשפחה שלנו‪ ,‬אנחנו חוגגים לפי המסורת האירית‪ :‬תולים זר‬
‫על הדלת ומציבים נר בחלון‪ .‬אחר כך אנחנו מכינים פאדג' תוצרת בית‬
‫ופופקורן על האח‪ ,‬פותחים זה את המתנות של זה ותמיד מקבלים‬
‫פיג'מה‪.‬‬
‫הערב אני עושה משהו אחר‪.‬‬
‫אני נוסעת לקצה הצפוני של העיר‪ ,‬לביתו של מיקולאי‪.‬‬
‫אחזור בבוקר להכין פנקייקס ולפתוח את המתנות עם ההורים שלי‪.‬‬
‫אבל הערב נהיה רק מיקולאי ואני‪ .‬לבדנו‪ ,‬בפעם הראשונה זה זמן רב‪.‬‬
‫נדהמתי כשההורים שלי הסכימו‪ .‬אני חושבת שאחרי מופע הבלט הם‬
‫הבינו שהקשר שלנו אמיתי ושהוא לא ייגמר‪.‬‬
‫אחרי הכול‪ ,‬מיקו הציל את החיים שלי‪ .‬הוא עצר את קריסטוף לפני‬
‫כולם‪ .‬הוא בלם את הכדור שהיה מכוון לפנים שלי‪ ,‬ואז הגן עליי בגופו‪.‬‬
‫ככה אבא שלי הספיק לירות בגב של קריסטוף‪.‬‬
‫אני משערת שהברטווה יצטרכו שוב למנות בוס חדש‪.‬‬
‫אני מקווה שהבוס החדש לא ינטור טינה‪ .‬הרוסים לא מגיבים בעין יפה‬
‫לבריתות שהופרו‪.‬‬
‫בכל זאת‪ ,‬זה היה שווה‪ ,‬אם זה מה שצריך היה לקרות כדי להוכיח‬
‫להורים שלי שמיקולאי אוהב אותי‪ .‬אוהב אותי באמת ובתמים‪.‬‬
‫אני נוהגת אליו בג'יפ החדש שלי‪ ,‬הפעם בצבע ירוק צבאי ולא לבן‪ .‬זו‬
‫הייתה מתנת חג מולד מוקדמת ממשפחת גאלו‪ .‬אאידה בחרה אותו ונירו‬
‫הפעיל עליו את קסמיו‪ .‬הוא שואג עכשיו כמו מטוס סילון‪ ,‬שלא לדבר על‬
‫הצמיגים הענקיים‪ ,‬הכננת‪ ,‬ערכת הכלים והאביזרים לנסיעת שטח‪ .‬אני‬
‫יכולה לטפס איתו על הרים‪.‬‬
‫אבל בדרך כלל אני נוסעת איתו בעיקר לסטודיו‪ .‬אני כבר עובדת על‬
‫ריקוד חדש‪.‬‬
‫הצמיגים טובים לשלג‪ .‬הרוח הנושבת מהאגם פראית ולחה‪.‬‬
 ‫זה לא מפריע לי‪ .‬גם סופה לא תשאיר אותי בבית היום‪.‬‬
‫מיקו ממתין לבואי‪ .‬הוא פותח את השערים מייד כשאני מתקרבת‪ .‬אני‬
‫נוסעת אל הבית‪ ,‬שנראה גבוה וכהה מתמיד תחת מעטה השלג הלבן שעל‬
‫הגג‪.‬‬
‫דלת הכניסה פתוחה‪ .‬אני משאירה את הג'יפ בחזית ורצה פנימה‪.‬‬
‫אני נכנסת לתוך האור הבוהק של מאות על מאות של נרות‪ .‬כל הכניסה‬
‫מלאה בהם – נרות בשלל גבהים וגדלים‪ ,‬שזוהרים בחשכה‪ .‬הנרות לבנים‪,‬‬
‫והאור הקורן מהם בצבע זהב עמוק ממלא את החלל בניחוחות של עשן‬
‫ושעוות דבורים מתוקה‪ .‬מיקולאי מקבל אותי אל ביתו‪.‬‬
‫אני עוקבת אחר שביל הנרות‪ .‬הוא מוביל מקומת הכניסה אל החממה‪.‬‬
‫הקיץ תמיד נמצא כאן‪ .‬הצמחים שופעים ומוריקים כמו תמיד‪ .‬מיקולאי‬
‫מחכה לי על הספסל‪ ,‬כמו שתיארתי לי‪ .‬הוא רואה אותי ונעמד‪ .‬הוא לבוש‬
‫ברשמיות יותר מתמיד‪ ,‬בחולצה מכופתרת ובמכנסיים מחויטים‪ ,‬שערו‬
‫מסורק למשעי‪ .‬אני מריחה את ריח מי הקולון ומתחת לזה את ריח עורו‬
‫המסעיר‪.‬‬
‫אני רצה ישר אל זרועותיו ומנשקת אותו‪ .‬הנשיקה נמשכת ונמשכת‪ ,‬אף‬
‫אחד מאיתנו לא רוצה לסיים אותה‪ .‬אני שמחה כל כך לחזור לכאן‪ .‬אני‬
‫לא יודעת איך אני משתלבת במקום מוזר כל כך‪ ,‬אבל זה מה שקורה‪ .‬הוא‬
‫נבנה עבורי‪ ,‬מאה שנים לפני שבכלל נולדתי‪ .‬ומיקו קנה אותו בשבילנו‬
‫לפני שידע שאני קיימת‪.‬‬
‫כשאנחנו מתנתקים לבסוף‪ ,‬הוא מסיר את פתית השלג האחרון שנמס‬
‫בשערי‪.‬‬
‫"אלוהים‪ ,‬התגעגעתי אלייך‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"יש לי משהו בשבילך‪ ",‬אני אומרת‪" .‬משהו קטן‪".‬‬
‫אני שולפת חבילה מהתיק שלי‪ .‬היא עטופה אומנם‪ ,‬אבל קשה לא‬
‫להבחין שזה ספר‪.‬‬
‫מיקולאי קורע את העטיפה‪ .‬הוא מחייך כשהוא רואה מה יש בפנים‪.‬‬
‫זוהי המהדורה הראשונה של הספר מבעד למראה‪ ,‬במקום העותק‬
‫שהרסתי‪ .‬הכריכה מעוטרת במסגרת זהב ובמדליון של מלכת הלבבות‪.‬‬
‫מיקולאי פותח את הספר בעמוד הראשון‪ ,‬שבו מופיע איור של אביר על‬
‫גב סוס‪.‬‬
‫"עוד אין לך קעקוע כזה‪ ",‬אני מתגרה בו‪" .‬נשאר לך מקום פנוי? אולי‬
‫בכף הרגל?"‬
‫הוא מנשק אותי שוב ומחבק אותי חזק‪.‬‬
‫"נסה‪ ,‬תודה‪ .‬זה מושלם‪".‬‬
‫"אז‪ ",‬אני אומרת‪" .‬שנעלה למעלה? התגעגעתי גם לחדר שלך‪"...‬‬
 ‫"את לא רוצה את המתנה שלך?" שואל מיקו‪.‬‬
‫אני מנסה להסתיר את חיוכי‪ ,‬אבל ללא הצלחה‪ .‬תמיד אהבתי מתנות‪.‬‬
‫גם המתנות הכי קטנות משמחות אותי‪ .‬אני אוהבת להיות מופתעת‪.‬‬
‫אני חושבת שמיקולאי קנה לי תקליט חדש‪ .‬הוא הרשה לי לשמור על‬
‫הפטיפון הישן ועל קופסת התקליטים‪ .‬הוא יודע שהשתמשתי בהם למופע‬
‫הבלט שלי‪ ,‬אז אני מנחשת שהוא הוסיף עוד תקליט לאוסף‪.‬‬
‫אבל מיקו מפתיע אותי באמת וכורע על ברכו‪.‬‬
‫"זו לא בדיוק מתנה‪ ",‬הוא אומר‪" ,‬כי לא שילמתי עליה‪"...‬‬
‫הוא מוציא קופסה קטנה מהכיס ופותח אותה‪ .‬אני רואה בתוכה את‬
‫הדבר האחרון שציפיתי לו‪ :‬הטבעת של סבתא שלי‪.‬‬
‫"מה?" אני משתנקת‪" .‬איך–"‬
‫"נסה‪ ,‬הייתי גווייה כשפגשתי אותך‪ ",‬הוא אומר‪" .‬בלי נשימה‪ .‬בלי לב‪.‬‬
‫בלי חיים‪ .‬לא הרגשתי כלום‪ .‬לא עניין אותי כלום‪ .‬ואז ראיתי אותך ואת‬
‫הערת אותי מבפנים‪ .‬הייתי כזה טיפש בהתחלה‪ .‬הייתי אדיש כל כך‪,‬‬
‫שחשבתי שהניצוץ שהרגשתי חייב להיות שנאה‪ .‬אם הייתי אדם רגיל‪ ,‬הייתי‬
‫מבין שזו אהבה‪ .‬אהבה ממבט ראשון‪ .‬מהשנייה שראיתי אותך‪".‬‬
‫הוא מוציא את הטבעת מהקופסה ומחזיק אותה‪ .‬היהלום בוהק מתמיד‬
‫בתוך המסגרת העתיקה‪.‬‬
‫"רציתי לשנוא אותך‪ ,‬כי כך היה קל יותר‪ .‬אבל ככל שהתבוננתי בך‪ ,‬היה‬
‫בלתי אפשרי להתעלם מטוב הלב שלך‪ ,‬מהחוכמה שלך‪ ,‬מהיצירתיות‬
‫שלך‪ .‬נסה‪ ,‬את טובה באופן מהותי ובצורה שרוב האנשים לא יכולים‬
‫לחלום עליה‪ .‬אבל את הרבה מעבר לזה‪ .‬את מוכשרת ויפה והאישה הכי‬
‫פאקינג סקסית בעולם‪ .‬לעזאזל‪ ,‬לא התכוונתי לקלל‪".‬‬
‫אני צוחקת וגם מתייפחת קצת‪ ,‬כי אני מאושרת כל כך‪ .‬אני רוצה לדבר‪,‬‬
‫אבל אני לא רוצה להפריע למיקולאי‪ .‬אני רוצה לשמוע כל מה שיש לו‬
‫להגיד‪.‬‬
‫"שנאתי להיות רחוק ממך במהלך השבועות האחרונים‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫"אבל ככל שהכרתי אותך יותר‪ ,‬הבנתי כמה חשובה לך המשפחה שלך‪.‬‬
‫בפעם הראשונה גנבתי אותך‪ .‬הפעם רציתי את ברכתם‪".‬‬
‫אצבעותיו מתהדקות על חישוק הטבעת‪.‬‬
‫"אימא שלך נתנה לי אותה‪ .‬היא יודעת שאני אוהב אותך‪ .‬אני אוהב‬
‫אותך יותר מכל הכסף והכוח‪ ,‬או מהחיים שלי‪ .‬גנבתי אותך ואת גנבת את‬
‫ליבי‪ .‬הוא שלך לנצח‪ .‬לא הייתי יכול לקחת אותו בחזרה‪ ,‬גם אילו רציתי‪.‬‬
‫תתחתני איתי?"‬
‫"כן!" אני קוראת‪" .‬ברור‪ ,‬כן!"‬
‫הוא עונד את הטבעת על אצבעי‪.‬‬
 ‫היא נראית אחרת על ידי‪ .‬היא נראית שייכת לי‪ .‬כאילו עוצבה בשבילי‪.‬‬
‫"הם באמת נתנו לך אותה?" אני שואלת בפליאה‪.‬‬
‫"בעל כורחם‪ ",‬הוא אומר‪.‬‬
‫אני צוחקת‪.‬‬
‫"זה נחשב‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫הוא מחבק אותי בזרועותיו‪ ,‬מנשק אותי עוד ועוד‪.‬‬
‫ואז הוא נושא אותי אל החדר שלו‪.‬‬
‫האש בוערת באח‪ .‬הוא מעמיד אותי לפניה‪ ,‬על שטיח עבה‪.‬‬
‫"תן לי להפשיט אותך‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫הוא עומד בשקט ונותן לי לפרום את כפתורי חולצתו‪.‬‬
‫לאט לאט‪ ,‬אני חושפת את החזה הרחב והשטוח שלו‪ ,‬את שריריו‬
‫המוצקים והדיו השחורה‪ .‬אני מעבירה את אצבעותיי מחזהו ועד לטבורו‪.‬‬
‫עורו של מיקולאי חלק באופן מדהים‪ ,‬יחסית לגבר‪ .‬זה מה שמתעתע בו‪.‬‬
‫יש חוסר התאמה בין איך שהוא נראה לאיך שהוא מרגיש‪ .‬הוא חיוור כמו‬
‫ערפד‪ ,‬אבל הוא חם למגע‪ .‬הוא רזה כל כך שנדמה שכל שריר בו יכול‬
‫לחתוך אותך‪ ,‬אבל העור שלו רך כמו חמאה‪ .‬העיניים שלו נראות כמו‬
‫זכוכית שבורה‪ ,‬אבל הן לא כמו מראה שמשקפת את כל כאב העולם‪ .‬הן‬
‫חודרות לתוכי ורואות את נשמתי‪.‬‬
‫אני מורידה לו את החולצה ונוגעת בעדינות בצלקות שעל הבטן שלו‪ ,‬על‬
‫הכתפיים ועל הזרועות‪ .‬רובן כבר החלימו‪ ,‬אבל הצלקות בולטות כנגד‬
‫הקעקועים‪ .‬כל צלקת כזאת מסמנת את נעיצת הסכין שספג בשבילי‪.‬‬
‫אני פותחת את כפתור מכנסיו ומפשילה אותם ואז גם את תחתוני‬
‫הבוקסר שלו‪ .‬עכשיו הוא עומד עירום מול האש‪ .‬האורות מרקדים על עורו‬
‫ומעירים לחיים את הקעקועים שלו‪ ,‬כאילו קמו לתחייה והם נעים על‬
‫בשרו‪.‬‬
‫עיניו נוצצות באור המהבהב‪ .‬הן משוטטות על פניי‪ ,‬על גופי‪ .‬פניו מביעות‬
‫רעב‪ .‬הבעה שתמיד מקפיצה את ליבי וגורמת לו לפעום פי שלושה‬
‫מהקצב הרגיל שלו‪ .‬עוד לא התנשקנו אפילו וכבר עורי סומר‪ ,‬פטמותיי‬
‫מזדקרות ותחתוניי נרטבים‪.‬‬
‫אני לא יכולה להסיר ממנו את מבטי‪ .‬אין גבר בעולם שיכול להיראות‬
‫סמכותי כל כך בלי בגדים לגופו‪ .‬יש כוח בכל אחד משריריו המתפתלים‪.‬‬
‫מבטו משדר אכזריות‪.‬‬
‫מיקולאי יעשה הכול וכל דבר בשבילי‪ .‬אין לו גבולות‪ ,‬אין קו שלא יחצה‪.‬‬
‫זה מפחיד מאוד ומעורר להחריד‪.‬‬
‫הזין שלו נצמד בכבדות לירכו‪ .‬ברגע שאני רואה אותו‪ ,‬הוא מתחיל‬
‫להתעבות ולהתקשות‪.‬‬
‫כמו כל דבר אצל מיקולאי‪ ,‬הזין שלו מדהים בטירוף‪ .‬עבה‪ ,‬לבן‪ ,‬חלק‬
‫ובפרופורציה מושלמת‪ .‬ככל שהוא מתקשה‪ ,‬כך עורו מתהדק ונמתח‪ .‬אני‬
‫יודעת עד כמה העור הזה רך – החלק הכי רך בגופו‪ .‬אני רוצה לגעת בו‬
‫באיברים הכי רגישים שלי‪ .‬וקודם כול עם השפתיים והלשון שלי‪.‬‬
‫אני יורדת על ברכיי לפניו ומניחה לקצה הזין שלו לנוח בכבדות על‬
‫לשוני‪ .‬אני מגרה את הקצה בסיבובי לשון על הכיפה ומלקקת לאורכו‪.‬‬
‫טיפה קטנה של נוזל צלול מבצבצת מקצה הזין‪ ,‬אני מלקקת אותה‬
‫וטועמת‪ .‬יש לה טעם כמו של הפה שלו – נקי ועשיר וקצת מלוח‪.‬‬
‫אני סוגרת את פי על הכיפה ומוצצת חזק‪ .‬עוד נוזל מחלחל אל פי‪ ,‬כמו‬
‫פרס‪ .‬מיקולאי גונח‪.‬‬
‫אני בולעת את הזין שלו‪ ,‬הכי עמוק שאני יכולה‪ ,‬ומצפה אותו ברוק שלי‪.‬‬
‫אחר כך אני משפשפת אותו עם היד ומלקקת ומוצצת את העטרה‪.‬‬
‫עשיתי זאת רק כמה פעמים‪ ,‬אבל אני כבר מרגישה שאני משתפרת‪ .‬אני‬
‫לומדת להרפות את הלסת ויודעת מה לעשות עם הפה ועם הידיים‪,‬‬
‫בו־זמנית‪.‬‬
‫מיקולאי גונח‪ .‬אני יודעת ממה הוא נהנה‪ ,‬לפי נשימותיו ולפי תנועות‬
‫האגן שלו‪.‬‬
‫אחרי דקה הוא עוצר אותי‪.‬‬
‫"אתה לא אוהב את זה?"‬
‫"ברור שאני אוהב‪ ",‬הוא נוהם‪.‬‬
‫הוא מפשיט אותי מבגדיי ועכשיו שנינו עירומים‪ ,‬אחר כך הוא מושך אותי‬
‫אל השטיח לפני האח‪ .‬הוא משכיב אותי עליו‪ ,‬כך שאנחנו פונים לכיוונים‬
‫שונים‪ ,‬הירכיים שלי עוטפות את פניו והזין שלו נכנס שוב אל פי‪.‬‬
‫התנוחה ההפוכה קצת מקשה עליי‪ ,‬אבל נראה לי שאני יכולה להתמודד‬
‫עם זה‪ ,‬עד הרגע שהוא מחדיר את לשונו לתוכי באותו זמן‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬קשה לי להתרכז‪ .‬בעודי מוצצת את הזין שלו‪ ,‬הוא חודר עם‬
‫הלשון ומשפשף את הדגדגן באצבעותיו‪ .‬הזווית שונה ממה שאני רגילה וגם‬
‫התחושה‪ .‬יש משהו מספק מאוד‪ ,‬כשהלשון שלו עליי והפה שלי עליו‬
‫באותו זמן‪ .‬תחושת הזין על הלשון שלי מענגת עוד יותר‪.‬‬
‫קצב פעימות הלב מתגבר יותר ויותר‪ .‬עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה‬
‫שהיינו ביחד‪ .‬אני מגורה עד כאב‪ .‬אני נוגעת בעצמי בלילה במיטה‪ ,‬חושבת‬
‫עליו‪ ,‬אבל זה לא דומה לטעם ולריח ולתחושה של מיקולאי בעצמו‪ .‬אין‬
‫שום דבר שישווה לזה‪ .‬אין דבר שיכול לספק אותי כמוהו‪.‬‬
‫אני מניעה את אגני‪ ,‬משפשפת את הכוס שלי על הלשון שלו‪ .‬בטח לא‬
‫חוקי להרגיש טוב כל כך‪ .‬אני גונחת מסביב לזין שלו‪ ,‬דעתי מוסחת כל כך‬
‫שאני כבר לא מצליחה לבצע את חלקי‪.‬‬
‫למיקולאי לא אכפת‪ .‬הוא מלקק את הדגדגן שלי בלשונו‪ ,‬מכניס לתוכי‬
‫אצבע ואחר כך שתיים‪ .‬אני גונחת ורוכבת על פניו‪ ,‬גלי העונג‪ ,‬מתקרבים‬
‫אליי עוד ועוד‪ ,‬עד שאין הפסקות ביניהם והם הופכים לגל אחד ארוך‪...‬‬
‫האורגזמה מסתיימת‪ ,‬אבל אני חמדנית ורוצה עוד‪ .‬אני לא שבעה ממנו‪.‬‬
‫לא היינו ביחד יותר מדי זמן‪.‬‬
‫אני מתהפכת ונשכבת עליו‪ ,‬הזין שלו מחליק לתוכי‪ .‬חומה של האש‬
‫מלטף אותי ומלהיט את פניי‪ ,‬את שדיי החשופים ואת בטני‪ .‬אני רגישה‬
‫מאוד אחרי השיא‪ .‬כל דחיפה של הזין של מיקולאי מעירה בי מאות‬
‫קולטנים שלא ידעתי שהם קיימים‪.‬‬
‫לפני שאני מצליחה להבין מה קורה אני נטענת שוב‪ ,‬בדרך לאורגזמה‬
‫נוספת לפני שהראשונה הסתיימה לגמרי‪ .‬הפעם התחושה עמוקה יותר‪,‬‬
‫מתמקדת בתוכי ולא בדגדגן שלי‪ .‬קצה הזין שלו פוגע בליבת העונג שלי‪.‬‬
‫כל דחיפה מכה בי כמו סלע על פלדה ושולחת ניצוצות‪.‬‬
‫ברגע אחד ניצתת האש והעונג מציף וגואה בתוכי‪ .‬אני זועקת כאילו אני‬
‫בוערת באמת‪ ,‬ההתנשפויות הופכות לצרחות‪ .‬כל גופי נדרך‪ .‬אני קורסת‬
‫על מיקולאי‪ ,‬רפויה וסחוטה‪.‬‬
‫הוא הופך אותי על ארבע וחודר אליי מאחור‪ .‬אני גונחת כשהוא מחליק‬
‫פנימה‪ .‬הזין שלו גדול מדי – מהזווית הזאת הוא חובט בצוואר הרחם שלי‪.‬‬
‫אני מקשיתה את גבי וזה עוזר במעט‪ .‬הוא אוחז במותניי ונועץ את‬
‫אצבעותיו בבשרי‪ .‬אני מרגישה כמה הוא חזק‪ .‬אני מרגישה את כל‬
‫האנרגיה שעוד אצורה בתוכו‪.‬‬
‫הוא לא מתכוון לחכות עוד‪ .‬הוא מזיין אותי חזק‪ ,‬נחבט בי שוב ושוב‪ .‬אני‬
‫חשה עונג שעל סף הכאב‪ ,‬אבל אני אוהבת את זה‪ .‬אני אוהבת להרגיש‬
‫את העוצמה שלו‪ .‬אני אוהבת שהוא לוקח את השליטה לידיו‪ .‬אני אוהבת‬
‫שהוא מוציא ממני את הדבר שהוא זקוק לו‪.‬‬
‫הוא נוהם עם כל דחיפה בקול עמוק וחייתי‪ .‬האש חמה ואנחנו מתחילים‬
‫להזיע‪ .‬אני מרגישה את הטיפות זולגות מפניו ומשערו על גבי‪ .‬הוא נדחק‬
‫לתוכי בחוזקה ואני לא שבעה‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬אני מתנשפת‪" .‬תמשיך‪"...‬‬
‫אין מצב שהוא יפסיק‪ .‬גופו חובט בגופי‪ ,‬הזין שלו נדחף עמוק ככל‬
‫האפשר‪ .‬לבסוף הוא דוחף דחיפה אחרונה‪ ,‬משאיר את הזין שלו עמוק‬
‫ומתפוצץ בתוכי‪ .‬אני מרגישה את הזרע רותח וממלא את כולי‪ .‬כשהוא‬
‫שולף את הזין שלו‪ ,‬הזרע נשפך ונמרח על ירכיי‪.‬‬
‫אני שוקעת בשטיח‪ ,‬שוכבת על הצד‪ .‬מיקולאי שוכב מאחוריי‪ ,‬חופן אותי‪.‬‬
‫אני מתאימה בדיוק לשקע גופו‪ .‬הוא מחבק אותי בזרועותיו הרזות‬
‫והחזקות‪.‬‬
 ‫"מתי נתחתן?" אני שואלת‪.‬‬
‫"מייד‪ ",‬הוא עונה‪.‬‬
‫"אתה רוצה לחכות לקיץ?"‬
‫"לא‪ ",‬הוא נוהם‪" .‬אני לא רוצה לחכות עוד דקה‪".‬‬
 ‫פרק ‪33‬‬

‫מיקולאי‬
‫אני נפגש עם ג'יאו רוסו מהבראס פול‪ ,‬כדי למסור לו את המפתחות‪.‬‬
‫הכסף שלו נכנס לחשבון הבנק שלי הבוקר‪ .‬הוא יהיה הבעלים החדשים‬
‫של שני מועדוני החשפנות שלי (חוץ מהמועדון ששרף נירו גאלו)‪.‬‬
‫רוסו מגיע במכונית הבנטלי שלו‪ .‬הוא גבר נמוך וחסון – קירח לגמרי ועם‬
‫ידיים נפוחות כמו כפפות מצוירות‪ .‬הוא נראה מרוצה מהעסקה שלנו‪ ,‬אבל‬
‫חשדן‪.‬‬
‫"עכשיו כשהעסקה חתומה‪ ",‬הוא אומר ומכניס את המפתחות לכיס‪,‬‬
‫"אולי תגלה לי למה באמת רצית למכור? מה קרה? לגברים נמאס‬
‫מציצים?"‬
‫הוא מחרחר מצחוק‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אני אומר בקשיחות‪" .‬אני פונה לכיוונים חדשים‪".‬‬
‫"בחיי‪ ",‬הוא מניד בראשו בהשתאות‪" .‬אמרו שהשתגעת בגלל איזו‬
‫בחורה‪ ,‬אבל אני–"‬
‫הוא משתתק כשהוא מבחין בהבעה שלי‪ .‬הוא מתקשה לבלוע והגרגרת‬
‫שלו עולה ויורדת‪.‬‬
‫"אתה מתכוון לסיים את המשפט?" אני שואל בקרירות‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬הוא ממלמל ומשפיל את מבטו‪" .‬מיקולאי‪ ,‬אני מתנצל‪".‬‬
‫"אתה יכול להודות 'לבחורה' שבזכותה אני במצב רוח טוב‪ ",‬אני אומר‬
‫לו‪" .‬אחרת הייתי חותך לך את הצוואר‪".‬‬
‫אני חוזר אל המכונית שבה מחכה לי אֹולי‪ ,‬כדי שיסיע אותי למועדון‬
‫הג'ונגל‪.‬‬
‫"יש בעיות‪ ,‬בוס?" הוא שואל כשאני מתיישב במושב האחורי‪.‬‬
‫"לא‪ ",‬אני אומר‪" .‬רק אנשים ששוכחים את מקומם בעולם‪ .‬כנראה‬
‫אצטרך מישהו שישמש דוגמה‪".‬‬
‫"רוסו יהיה מישהו טוב להתחיל איתו‪ ",‬נוהם אולי‪" .‬הוא מרעיש עם‬
‫המסטיק שלו‪".‬‬
‫"שמתי לב‪".‬‬
‫אני לא מצטער שנפטרתי ממועדוני החשפנות‪ .‬יש עוד הרבה דברים‬
 ‫שאפשר למכור בעולם הזה – אני לא מתלהב לסחור בנשים‪.‬‬
‫אבל אני לא נפטר מהג'ונגל‪ .‬במקום הזה ראיתי את נסה לראשונה‪.‬‬
‫ולא חזרתי למוטב עד כדי כך שאפסיק למכור אלכוהול‪ .‬למעשה‪ ,‬יש לי‬
‫תוכניות לפתוח עוד שישה מועדונים – כאן ובסנט לואיס‪ .‬יש עדיין מקום‬
‫להתרחב בשיקגו‪ ,‬והערים השכנות טרם נכבשו‪.‬‬
‫אני מתכנן גם לשפץ את הבית‪ .‬נסה לא רוצה שאשנה אותו‪ ,‬אבל אני‬
‫אומר שאנחנו חייבים לפחות חימום ראוי‪.‬‬
‫"למה?" היא שואלת‪" .‬לא אכפת לי שקר‪ .‬אנחנו יכולים להתכרבל‬
‫ביחד‪".‬‬
‫"בשבילנו זה בסדר‪ ,‬אבל מה עם הילדים?"‬
‫היא פוערת את עיניה הירוקות לעומתי‪.‬‬
‫"אתה רוצה ילדים?" היא לוחשת‪.‬‬
‫קודם לא רציתי אף פעם‪ .‬אבל עם נסה‪ ,‬אני רוצה הכול‪ .‬אני רוצה את‬
‫כל החוויות שיש לחיים להציע‪ ,‬כל עוד אחווה אותן איתה‪.‬‬
‫"אני יכול לחכות‪ ",‬אני אומר‪" .‬אבל כן‪ ,‬בסופו של דבר‪".‬‬
‫"אני גם רוצה‪ ",‬היא אומרת‪.‬‬
‫"את בטוחה?" אני מחייך‪" .‬את יודעת שתאומים זה דבר שעובר‬
‫בתורשה‪".‬‬
‫היא צוחקת‪.‬‬
‫"איתך שום דבר לא פשוט‪ ,‬נכון?"‬
‫"לא‪ ",‬אני אומר‪" .‬ממש לא‪".‬‬
‫לירח הדבש‪ ,‬אני מתכנן לקחת אותה לאגרה‪ ,‬לראות את הטאג' מהאל‪.‬‬
‫אבל נסה רוצה לטוס לוורשה‪.‬‬
‫"אני רוצה לראות איפה גדלת‪".‬‬
‫"זה מקום מכוער ומסוכן!"‬
‫"לא כל העיר מכוערת!" מוחה נסה‪" .‬יש ארמונות ופארקים‬
‫ומוזיאונים‪"...‬‬
‫"איך את יודעת?"‬
‫"הסתכלתי בטריפ אדווייזר!"‬
‫אני מטלטל את ראשי‪ ,‬מחייך נוכח האופטימיות האינסופית של נסה‪ .‬היא‬
‫תמיד מוצאת את החלקים הטובים בכל דבר‪ .‬למה שעם וורשה זה יהיה‬
‫שונה?‬
‫"בבקשה!" היא מפצירה בי‪" .‬אני באמת רוצה לראות אותה‪ .‬ואני יודעת‬
‫פולנית עכשיו‪"...‬‬
‫"בערך‪".‬‬
‫"מה זאת אומרת‪' ,‬בערך'?"‬
 ‫"אה‪ "...‬אני מושך בכתפיי‪.‬‬
‫היא מניחה את ידיה על המותניים ומזעיפה פנים‪.‬‬
‫"הפולנית שלי לא טובה? תגיד את האמת?"‬
‫אני לא רוצה לפגוע ברגשותיה‪ ,‬אבל אני גם לא רוצה לשקר לה‪.‬‬
‫"היא טובה ברמה של ילדה בכיתה ד'‪".‬‬
‫"מה!" היא צווחת‪.‬‬
‫"ילדה חכמה בכיתה ד'‪ ",‬אני ממהר להוסיף‪.‬‬
‫"לא נכון‪ ,‬היא יותר טובה מזה!"‬
‫"קצת יותר טובה‪ ...‬פולנית היא שפה קשה מאוד‪".‬‬
‫"כמה זמן לקח לך ללמוד אנגלית?"‬
‫"אולי שבוע‪ ",‬אני אומר‪ .‬זה בכלל לא נכון‪ ,‬אבל היא יודעת שאני מתגרה‬
‫בה‪.‬‬
‫היא מנסה להחטיף לי מתוך משחק‪ .‬אני זריז מדי – אני תופס את ידה‬
‫ומנשק את כף ידה‪.‬‬
‫"אנחנו טסים לפולין‪ ,‬או לא?" היא דורשת לדעת‪.‬‬
‫אני מנשק אותה שוב‪ ,‬הפעם על הפה‪.‬‬
‫"נסה‪ ,‬את יודעת שאקח אותך לאן שתרצי‪".‬‬
 ‫פרק ‪34‬‬

‫נסה‬
‫היום אני מתחתנת‪.‬‬
‫דמיינתי את היום הזה‪ ,‬עוד מאז שהייתי ילדה קטנה‪ .‬דמיינתי את הצבעים‬
‫שאבחר‪ ,‬איך ייראו המתנות הקטנות לאורחים‪ .‬תכננתי הכול לפרטי‬
‫פרטים‪.‬‬
‫היום הזה הגיע ולא אכפת לי משום דבר‪.‬‬
‫הדבר היחיד שאני מדמיינת הוא את האיש שמחכה לי בקצה המזבח‪.‬‬
‫אני כבר קשורה אליו‪ ,‬בגוף ובנשמה‪ .‬כל מה שנשאר הוא לומר את‬
‫המילים בקול‪.‬‬
‫אימא עוזרת לי להתכונן בבוקר‪ .‬היא מנסה לעטות הבעה שמחה על‬
‫פניה‪ ,‬אבל אני רואה שהיא עדיין מודאגת מאוד‪.‬‬
‫"את צעירה כל כך‪ ",‬היא אומרת יותר מפעם אחת‪.‬‬
‫"סבתא הייתה צעירה יותר ממני כשהתחתנה‪ ",‬אני מזכירה לה ומציגה‬
‫בפניה את הטבעת העתיקה על ידי השמאלית‪.‬‬
‫"אני יודעת‪ ",‬נאנחת אימא‪.‬‬
‫סבתא שלי הייתה התינוקת של המשפחה שלה‪ ,‬בדיוק כמוני‪ .‬היא הייתה‬
‫עשירה‪ ,‬מפונקת ומאורסת לבנקאי שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה‪ .‬ואז‪,‬‬
‫יום אחד‪ ,‬כשרכבה על אופניה ליד הטיילת‪ ,‬הגלגל התפנצ'ר‪ .‬היא הלכה‬
‫עם האופניים למוסך הקרוב‪ .‬גבר צעיר הופיע מתחת למכונית – פרוע‪,‬‬
‫מזיע‪ ,‬לבוש סרבל ומכוסה בגריז‪.‬‬
‫זה היה סבא שלי‪ .‬הם נפגשו בסתר בכל הזדמנות שהייתה להם‪ .‬היא‬
‫סיפרה שבפעם הראשונה‪ ,‬כשנפגשו בפארק‪ ,‬היא לא הייתה בטוחה שזה‬
‫הוא‪ ,‬כי היא לא זיהתה אותו מצוחצח ונקי‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬הם נתפסו‪ .‬אביה נשבע שינשל אותה מהירושה אם היא‬
‫תיפגש שוב עם הבחור‪ .‬הם ברחו ביחד למחרת בלילה‪ .‬הטבעת שענדה‬
‫ביום חתונתה הייתה טבעת פשוטה מצופה ניקל‪ .‬סבא שלי קנה לה את‬
‫טבעת היהלום עשר שנים אחר כך‪ ,‬אחרי שהפך להיות המוציא לפועל של‬
‫משפחת קלהאן‪.‬‬
‫סבתא שלי לא דיברה יותר לעולם עם הוריה‪.‬‬
‫אימא שלי יודעת את זה‪ .‬זו הסיבה שהיא נתנה לי את הטבעת‪ ,‬בסופו‬
‫של דבר‪ .‬היא לא רוצה שדבר דומה יקרה גם לנו‪.‬‬
‫היא מנשקת אותי בעדינות על המצח‪.‬‬
‫"את נראית יפהפייה‪ ,‬נסה‪".‬‬
‫ריונה מביאה לי את הזר עם הוורדים הלבנים‪ .‬לא טרחתי לבחור‬
‫שושבינות‪ ,‬אז היא לובשת שמלה צרה בסגנון שהיא לובשת בדרך כלל –‬
‫צמודה וחלקה‪ ,‬כמו שריון‪ .‬שערה האדום פזור וגולש על כתפיה‪.‬‬
‫"אני אוהבת שהשיער שלך פזור‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫"אני שונאת שהוא נוגע לי בפנים‪ ",‬היא עונה‪" .‬אבל רציתי להיראות יפה‬
‫היום‪".‬‬
‫היא מניחה את הזר על השידה לידי‪.‬‬
‫"מתי מופע הבלט הבא שלך יהיה מוכן?" היא שואלת‪.‬‬
‫"בעוד כמה חודשים‪".‬‬
‫"עוד אגדה?"‬
‫"אני לא יודעת‪ ",‬אני צוחקת‪" .‬אני עוד לא יודעת מה זה יהיה‪ .‬אני‬
‫מחפשת‪".‬‬
‫"יופי‪ ",‬מהנהנת ריונה‪" .‬אני מעריכה את זה‪".‬‬
‫"באמת?" אני מופתעת‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬היא עונה‪" .‬את מוצאת את הדרך שלך‪ .‬זה דבר טוב‪".‬‬
‫"ריונה‪ ",‬אני אומרת בתחושת אשמה‪" .‬לא רצית את הטבעת של‬
‫סבתא?"‬
‫"לא‪ ",‬היא מזעיפה פנים‪" .‬אמרתי לך – אני לעולם לא אתחתן‪".‬‬
‫"איך את בטוחה כל כך?"‬
‫היא מטה את ראשה‪" .‬אני מכירה את עצמי‪ .‬אני לא טיפוס רומנטי‪ .‬ואני‬
‫בקושי מסתדרת כשאני גרה עם המשפחה שלנו‪".‬‬
‫"אף פעם אי אפשר לדעת‪ ",‬אני אומרת‪" .‬עוד תופתעי‪ ,‬כשמישהו‬
‫פתאום ימצא חן בעינייך‪".‬‬
‫ריונה מטלטלת את ראשה‪" .‬את חושבת ככה‪ ,‬כי את רומנטית‪ ",‬היא‬
‫אומרת‪.‬‬
‫אאידה מגיעה אחרונה ומביאה לי זוג נעליים – אלה שנעלה ביום‬
‫החתונה שלה‪ ,‬שנערכה לפני פחות משנה‪ .‬נדמה שעברו חיים שלמים‬
‫מאז‪.‬‬
‫"הנה‪ ",‬היא אומרת‪ .‬היא מסתכלת על הטבעת שלי‪ ,‬על הזר ועל‬
‫הנעליים‪" .‬עכשיו יש לך משהו ישן‪ ,‬משהו חדש‪ ,‬משהו ָשאּול‪ ...‬יש לך‬
‫משהו כחול?"‬
‫אני מסמיקה‪.‬‬
 ‫"התחתונים שלי כחולים‪".‬‬
‫היא צוחקת‪" .‬מושלם!"‬
‫היא עוזרת לי לנעול את הנעליים וסוגרת את האבזמים‪ .‬קשה לי‬
‫להתכופף עם השמלה‪ .‬היא בצבע לבן בוהק‪ ,‬עם שרוולים תואמים‬
‫מתחרה שקופה‪ ,‬גב פתוח וחצאית טול שלמה‪ .‬אני מביטה בדמותי במראה‬
‫ולראשונה אני רואה אישה בוגרת‪ .‬אני רואה את מי שנועדתי להיות‪.‬‬
‫"ההורים שלי לא ממש מאושרים‪ ",‬אני אומרת לאאידה‪.‬‬
‫היא מושכת בכתפיה‪" .‬גם ביום החתונה שלי הם לא היו מאושרים‪".‬‬
‫"לפחות אז זה היה הרעיון שלהם‪".‬‬
‫"זה לא משנה‪ ",‬אומרת אאידה בתוקפנות‪" .‬קאל ואני שנאנו זה את זה‪.‬‬
‫את ומיקו משוגעים זה על זה‪ .‬התשוקה היא הדבר החשוב‪ .‬נישואים קמים‬
‫ונופלים על אדישות‪ .‬התשוקה שומרת על הגחלת‪".‬‬
‫"אז את לא חושבת שהם היו שדכנים מבריקים?" אני מקניטה אותה‪.‬‬
‫"ממש לא!" היא צוחקת‪" .‬היה לנו מזל שלא חנקנו זה את זה‪ .‬אל‬
‫תחמיאי להורים שלך יותר מדי‪".‬‬
‫אני מחייכת‪" .‬אני לא עומדת להתחרט‪ .‬מעולם לא הייתי בטוחה במשהו‬
‫כמו עכשיו‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ ",‬אאידה מחבקת אותי‪" .‬בואי‪ .‬הגלימה שלך אצל קאל‪".‬‬
‫אני חוצה את הקומה הראשית בדרך אל הדלת האחורית‪.‬‬
‫אני בבית של מיקולאי‪ .‬החתונה תיערך בגן שלו‪ .‬לא אכפת לי שפברואר‬
‫– לא יכולתי להתחתן בשום מקום אחר‪ ,‬חוץ מאשר במקום הזה – תחת‬
‫הענפים החשופים והכהים והשמיים הפתוחים‪.‬‬
‫אחי מניח על כתפיי את הגלימה הלבנה‪ .‬היא משתרכת מאחוריי‪ ,‬ארוכה‬
‫כמו שובל שמלתי‪.‬‬
‫אני יוצאת אל הגן וחוצה את המדשאה‪.‬‬
‫לא קר לי בכלל‪ .‬השלג נופל‪ ,‬סמיך ורך‪ .‬הגן שקט לגמרי והשלג מעמעם‬
‫את הקולות מחוץ לחומות הגן הגבוהות‪.‬‬
‫משפחתי מחכה לי‪ ,‬יחד עם עוד תריסר מאנשיו של מיקולאי‪ .‬אני רואה‬
‫את קלרה עומדת ליד מרסל‪ ,‬מחייכת בהתרגשות‪ .‬היא לובשת את‬
‫השמלה השחורה מעליית הגג מתחת למעיל ארוך‪ ,‬ונראית מדהימה ממש‪.‬‬
‫מיקו מחכה לי מתחת למעבר המקושת של הסבכה הריקה‪ .‬הוא לובש‬
‫חליפה שחורה ופשוטה‪ ,‬שערו מסורק לאחור‪ .‬הוא נראה רזה‪ ,‬עוצמתי‬
‫וחתיך‪ .‬הלב שלי מפרפר כמו ציפור כשאני רואה אותו‪.‬‬
‫אני מגיעה אליו ומייד הוא אוחז את ידיי בידיו‪.‬‬
‫אין לנו כומר‪ .‬ההורים שלי שונאים את העובדה שאנחנו לא מתחתנים‬
‫בכנסייה קתולית‪ ,‬אבל מיקו לא דתי ואני רוצה שרק אנחנו נישא את‬
‫הנדרים‪ .‬מיקולאי ואני מתחתנים‪ ,‬רק מפני שזה מה שאנחנו רוצים לעשות‪.‬‬
‫אנחנו לא צריכים חותמת של אף אחד‪.‬‬
‫מיקו מחזיק את ידיי ומסתכל לתוך עיניי‪.‬‬
‫"נסה‪ ,‬אני אוַהב אותך בכל שנייה מחיי‪ .‬אוַהב אותך בגלל מי שאת ומי‬
‫שתהיי‪ .‬אגשים לך כל חלום‪ .‬לעולם לא אעמוד בדרכך‪ .‬תמיד אומר לך את‬
‫האמת‪ .‬אגן עלייך ואדאג שתהיי מאושרת‪ ,‬בכל מחיר‪".‬‬
‫התרגשות חונקת את גרוני ואיני יכולה להוציא מילה מפי‪.‬‬
‫"מיקולאי‪ ,‬אני אוהבת אותך בכל ליבי‪ .‬אני מבטיחה שתהיה הגבר היחיד‬
‫בחיי‪ .‬אהיה לך מאהבת וחברה טובה‪ .‬נעבור ביחד את הדברים הטובים‬
‫והטובים יותר‪ .‬נחליט על כל הדברים ביחד‪ ,‬לטובת שנינו‪ .‬תמיד תהיה‬
‫במקום הראשון ושום דבר לא יפריד בינינו‪".‬‬
‫אני מעיפה מבט אחרון לעבר הוריי‪ .‬אני מוותרת על האישור שלהם ועל‬
‫ההשפעה שלהם‪ .‬התכוונתי למה שאמרתי – מיקולאי בעדיפות הראשונה‬
‫שלי‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬אני שמחה שהם מחייכים אליי‪ ,‬גם אם זה חיוך קטן‪ .‬הם‬
‫רוצים שאהיה מאושרת‪.‬‬
‫אני מסתכלת שוב על מיקולאי ואני מאושרת‪ .‬מאוד מאוד‪.‬‬
‫הוא מקרב אותי אליו לנשיקה והעולם סביבנו נעלם‪.‬‬
‫אנו יוצרים עכשיו עולם חדש ואנחנו במרכז‪.‬‬
 ‫על הסופרת‬
‫סופי לארק חיה במערב הרי הרוקי עם בעלה‪ ,‬שני בניה ובתה התינוקת‪.‬‬
‫היא כותבת רומנים אינטליגנטים‪ ,‬רבי עוצמה‪ ,‬על גיבורות חזקות‪ ,‬בעלות‬
‫יכולות‪ ,‬ועל גברים שיעשו הכול כדי לכבוש את ליבן‪.‬‬
‫יש לה אובססיה קלה לטיולים‪ ,‬לפיתוח גוף ולהופעות סטנדאפ‪ .‬יום‬
‫מושלם עבורה יהיה לבלות עם הילדים בהארי פוטר וורלד‪ ,‬לרקוד עם‬
‫מר לארק‪ ,‬ואז להירגע עם ספר טוב ושקית ענקית של צ'יפס עם מלח‬
‫וחומץ‪.‬‬
‫מקוות שנהנתם מהספר מוזמנים ליהנות מעוד ספרים מבית טורקיז‬
‫הוצאה לאור לכתוב לנו ולהתעדכן ברשתות החברתיות‪.‬‬

‫פייסבוק‬ ‫לאתר‬

‫אינסטגרם טיקטוק‬

‫קהילת טורקיז בפייסבוק‬