‫אז׳ן יונסקו‬

‫הזמרת‬
‫הקרחת‬

‫מור־פס‬
 ‫‪LA CANTATRICE CHAUVE‬‬
‫‪by‬‬
‫‪Eugene Ionesco‬‬

‫‪© Editions Gallimard, 1954.‬‬

‫תרגום‪ :‬עדה בן־נחום‬
‫עטיפה‪ :‬שלמה ניאגו‬

‫©‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫פרסום בכל צורה שהיא‪ ,‬שלם או חלקי מספר זה‬
‫אסור ללא רשות בכתב מההוצאה‪.‬‬
‫‪All rights reserved‬‬
‫‪No part of this book may be reproduced in any form‬‬
‫‪without permission in writing from the Publisher.‬‬

‫נדפס בישראל‬
‫סודר במסדרה האלקטרונית של הרצאת "אור״עם"‬
‫מהדורה ראשונה‬
‫תשמ״ז י‪1986 -‬‬

‫‪89 90 91 92 - 9 8 7 6 5 4‬‬
 ‫הזמרת הקרחת‬

‫אגטי־מחזה‬
‫מאת‪ :‬אז׳ן יונסקו‬
‫עברית‪ :‬עדה בךנחום‬

‫משתתפים‪:‬‬
‫מר סמית‬
‫מרת סמית‬
‫מר מרטין‬
‫מרת מרטין‬
‫מרי ‪ -‬המשרתת‬
‫מפקד הכבאים‪:‬‬

‫הבמה‪ :‬עיצוב פנימי בורגני אנגלי ובו כורסאות‬

‫אנגליות‪ .‬ערב אנגלי‪ .‬מר סמית‪ ,‬אנגלי‪ ,‬יושב‬
‫בכורסתו ובנעלי הבית שלו האנגליות‪ .‬מעשן את‬
‫מקטרתו האנגלית וקורא עתון אנגלי סמוך‬
‫לאש־אח אנגלית‪ .‬יש לו משקפיים אנגליות‪,‬‬
‫שפמפם אפרפר אנגלי‪ .‬לצדו‪ ,‬בכורסה אחרת‪,‬‬
‫אנגלית‪ ,‬יושבת מרת ממית‪ ,‬אנגלייה‪ ,‬מתקנת‬
‫גרביים אנגליות‪ .‬רגע ארוך של שתיקה אנגלית‪.‬‬
‫האורלוגין האנגלי משמיע שבעה־עשר צלצולים‬
‫אנגליים‪------- .‬‬
 ‫‪1‬‬ ‫תמונה‬

‫מרת סמית‪ :‬זהו‪ .‬השעה תשע‪ .‬אכלנו מרק‪ ,‬דג‪ ,‬תפוחי־‬

‫אדמה בשומן חזיר‪ ,‬סלט אנגלי‪ .‬הילדים שתו מים‬
‫אנגליים‪ .‬אכלנו טוב הערב‪ .‬כי אנחנו גרים‬
‫בפרבר של לונדון וכי שמנו סמית‪.‬‬
‫(מר סמית ממשיך לקרוא‪ ,‬מצקצק בלשונו‪),‬‬
‫מרת סמית‪ :‬תפוחי האדמה טובים מאוד בשומן־החזיר‪.‬‬
‫שמן הסלט לא היה מקולקל‪ .‬השמן של החנווני‬
‫בפינה הרבה יותר טוב מן השמן של החנווני‬
‫ממול‪ ,‬הוא אפילו טוב יותר מן השמן של החנווני‬
‫שם למטה‪ .‬לא שאני רוצה להגיד שהשמן שלהם‬
‫רע‪.‬‬
‫(מר סמית ממשיך בקריאתו‪ ,‬מצקצק בלשונו‪).‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אף על פי כן‪ ,‬השמן של החנווני בפינה בכל‬
‫זאת הכי טוב‪...‬‬
‫(מר סמית‪ ,‬הממשיך לקרוא‪ ,‬מצקצק בלשונו‪).‬‬
‫מרת סמית‪ :‬מרי בישלה טוב את תפוחי האדמה‪ ,‬הפעם‪.‬‬
‫בפעם שעברה היא לא נתנה להם להתבשל טוב‪.‬‬
‫אני אוהבת אותם מבושלים טוב‪.‬‬
‫(מר סמית‪ ,‬הממשיך בקריאתו‪ ,‬מצקצק בלשונו‪).‬‬
‫מרת סמית‪ :‬הדג היה טרי‪ .‬ליקקתי ממנו את האצבעות‪.‬‬
‫לקחתי שתי מנות‪ .‬לא‪ ,‬שלוש‪ .‬רצתי מזה לבית־‬
‫שימוש‪ .‬גם אתה לקחת שלוש מנות‪ .‬רק שבמנה‬
‫השלישית לקחת פחות מן השתיים הקודמות‬
‫ולעומת זאת אני לקחתי הרבה יותר‪ .‬אני אכלתי‬
‫יותר טוב ממך הערב‪ .‬איך זה קרהי בדרך כלל‬
 ‫אתת אוכל יותר‪ .‬תיאבון ‪ -‬לא חסר לך‪.‬‬
‫(מר סטית מצקצק בלשונו‪.‬׳)‬
‫מרת סטית‪ :‬בכל זאת ‪ -‬המרק היה אולי ממולח מדי‪.‬‬
‫יותר ממולח ממך‪ .‬הה‪ ,‬הה‪ ,‬הה‪ .‬היה בו גם יותר‬
‫מדי ירק ופחות מדי בצל‪ .‬חבל שלא יעצתי למרי‬
‫להוסיף קצת אבקת־אניסון‪ .‬בפעם הבאה אדע‬
‫כבר להסתדר‪.‬‬
‫(מר סמית‪ ,‬הממשיך בקריאתו‪ ,‬מצקצק בלשונו‪).‬‬
‫מרת סטית‪ :‬הבן הקטן שלנו רצה נורא לשתות בירה‪,‬‬
‫הוא יאהב להרביץ לגימה‪ ,‬דומה לך‪ .‬ראית איך‬
‫ליד השולחן הוא הביט בבקבוק? אבל אני‪ ,‬מזגתי‬
‫אל הכום שלו מים מן הכד‪ .‬הוא היה צמא ושתה‪.‬‬
‫הלן דומה לי‪ :‬עקרת־בית טובה‪ ,‬חסכנית‪ ,‬מנגנת‬
‫בפסנתר‪ .‬היא אף פעם לא מבקשת לשתות בירה‬
‫אנגלית‪ .‬כמו הבת הקטנה' שלנו ששותה רק חלב‬
‫ואוכלת רק דייסה‪ .‬ברור שהיא רק בת שנתיים‪.‬‬
‫שמה פגי‪ .‬פשטידת השעועית והחבושים היתה‬
‫עצומה‪ .‬היינו צריכים אולי לשתות יחד עם‬
‫הפרפרת כוסית קטנה של יין־בורגונדיה אוסטרלי‬
‫אבל לא הגשתי את היין לשולחן כדי לא לתת‬
‫לילדים דוגמה רעה בגרגרנות‪ .‬צריך ללמד אותם‬
‫חסכון והסתפקות־במועט בחיים‪.‬‬
‫(מר סטית‪ ,‬הממשיך בקריאתו‪ ,‬מצקצק בלשונו‪.‬׳)‬
‫מרת סמית‪ :‬מיסס פארקר מכירה חנווני רומני‪ ,‬פופסקו‬
‫רוזנפלד שמו‪ ,‬שבא לא מזמן מקונסטנטינופול‪.‬‬
‫הוא מומחה נודע ליוגורט‪ .‬מוסמך מדופלם מטעם‬
‫בית־ספר הגבוה ליצור יוגורט באדךיאנופול‪ .‬מחר‬
‫אלך ואקנה אצלו סיר גדול של יוגורט רומני‬
‫עממי‪ .‬לא לעתים קרובות מוצאים משהו כזה‬
‫כאן‪ ,‬בפרברי לונדון‪.‬‬
‫(מר סמית‪ ,‬הממשיך בקריאה‪ ,‬מצקצק בלשונו‪).‬‬
‫ולאפותיארזים‪ .‬זה מה שאמר לי דוקטור מקנזי־‬
‫קינג שריפא את הילדים של השכנים שלנו‪,‬‬
‫משפחת ג׳ונם‪ .‬הוא רופא טוב‪ .‬אפשר לסמוך‬
‫עליו‪ .‬אף פעם לא ממליץ על שום תרופה שלא‬
‫ניטה אותה על עצמו‪ .‬לפני שניתח את פארקר‪,‬‬
‫הוא התנתח קודם בעצמו‪ ,‬בכבד‪ ,‬בא שהיה חולה‬
‫בכלל‪.‬‬
‫מרסמית‪ :‬אז איך קרה שהרופא יצא מזה בשלום‬
‫ופארקר מת?‬
‫מרתסמית‪ :‬מפני שהניתוח הצליח אצל הרופא ולא‬
‫הצליח אצל פארקר‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬אז מקנזי רופא לא טוב‪ .‬הניתוח היה צריך‬
‫להצליח אצל שניהם או ששניהם היו צריכים‬
‫להתפגר‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬מדוע?‬
‫מר סמית‪ :‬רופא בעל־מצפון חייב למות יחד עם החולה‬
‫אם הם לא יכולים להתרפא ביחד‪ .‬הקברניט יורד‬
‫למצולות עם הספינה‪ .‬לא מאריך ימים אחריה‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אי אפשר להשוות בין חולה ובין ספינה‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬מדוע לא? גם לספינה יש מחלות משלה‪.‬‬
‫בעיקר שהרופא שלך הוא כלי לא פחות בריא‪.‬‬
‫הוא היה צריך לטבוע ברזמנית עם החולה כמו‬
‫הרופא וספינתו‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אה! לא חשבתי על זה‪...‬אולי זה נכון‪...‬אם‬
‫בך‪ ,‬מה המסקנה שלך?‬
‫מרסמית‪ :‬שכל הרופאים סתם שרלטנים‪ .‬וגם כל‬
‫החולים‪ .‬נקי־הכפיים היחיד באנגליה הוא■ הצי‬
‫המלכותי‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬כמובן‪; .‬שהית‪ .‬הדא עדיין קדרא את תעתוו‪ ).‬יש‬
‫משהו שאני לא מבין‪ .‬מדוע בטור המיתות‬
‫והלידות‪ ,‬בעתון‪ ,‬מציינים תמיד את גילם של‬
‫הנפטרים ואף פעם לא את גיל הנולדים? זה‬
‫טפשי‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬זאת שאלה שלא חשבתי עליה!‬
‫(ערד רגע של שתיקה‪ .‬האורלוגין משמיע שלושה‬
‫צלצרליס‪ .‬דממה‪ .‬האורלוגק אינגד משמיע אף‬
‫צלצול‪).‬‬
‫מרסמית‪( :‬עד^ך טץוע בעתרנר‪ ).‬תראו־תראו! כתוב‬
‫שבובי ואטסון מת‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אלוהים‪ ,‬מסכן כזה‪ ,‬מתי הוא מת?‬
‫מר סמית‪ :‬מדוע את מעמידה פנים של מופתעת? הרי‬
‫את יודעת‪ .‬הוא מת לפני שנתיים‪ .‬תיזכרי‪ ,‬היינו‬
‫בלוויה שלו‪ ,‬לפני שנה וחצי‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אני נזכרת‪ ,‬בהחלט‪ .‬נזכרתי תיכף ומיד‪.‬‬
‫אבל אני לא מבינה מדוע אתה בעצמך הופתעת‬
‫כל־כך לראות את זה בעתון‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬זה לא הופיע בעתון‪ .‬עברו כבר שלוש שנים‬
‫מאז שנמסר על מותו‪ .‬נזכרתי בזה באמצעות‬
‫אסוציאציות מחשבתיות!‬
‫מרת סמית‪ :‬חבל! כמה טוב הוא היה שמור‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬הגופה היפה ביותר בכל בריטניה הגדולה!‬
‫הוא לא נראה כבן־גילו‪ .‬בובי המסכן‪ ,‬הוא היה‬
‫מת ארבע שנים ועדיין היה חם‪ .‬גופה מלאת־חיים‬
‫ממש‪ .‬וכמה שהוא היה עליז!‬
‫מרת סמית‪ :‬בובי המסכנה‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬התכוונת‪" :‬בובי המסכן‪".‬‬
‫ברבי‪ ,‬ברבי ואטסרן‪ .‬מכיוון שהיה להם אותר שם‬
‫אי־אפשר היה להבחין ביניהם כשראו אותם יחד‪.‬‬
‫רק אחרי שהוא מת אפשר היה לדעת מי הוא ומי‬
‫היא‪ .‬אפילו עכשיו‪ ,‬יש עדיין אנשים שמבלבלים‬
‫בינה ובין המת ומביעים תנחומים באוזניו‪ .‬אתה‬
‫מכיר אותה?‬
‫מר סמית‪ :‬ראיתי אותה רק פעם אחת‪ ,‬במקרה‪ ,‬בלווייה‬
‫של בובי‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אני לא ראיתי אותה אף פעם‪ .‬היא יפה?‬
‫מר סמית‪ :‬יש לה פנים נאות ואף על פי כן אי־אפשר‬
‫לומר שהיא יפה‪ .‬גדולה מדי ומלאה מדי‪ .‬פניה לא‬
‫נאות ובכל זאת אפשר לומר שהיא יפה‪ .‬קצת‬
‫קטנה מדי ורזה מדי‪ .‬היא מורה לזמרה‪.‬‬
‫(האררלרגץ מצלצל חמש פעמים‪ .‬שהדת ארלכה‪).‬‬
‫מרת סמית‪ :‬ומתי הם חושבים להתחתן‪ ,‬שני אלה?‬
‫מר סמית‪ :‬באביב הבא‪ ,‬לכל המאוחר‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬ברור שנצטרך ללכת לחתונה‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬נצטרך לתת להם מתנת־כלולות; אני שואל‬
‫את עצמי ‪ -‬מה?‬
‫מרת סמית‪ :‬מדוע שלא נעניק להם את אחד משבעת‬
‫מגשי הכסף שקיבלנו בחתונה שלנו ושאף פעם‬
‫לא השתמשנו בהם‪; .‬שתיקה קצרה‪ .‬האדרלדגק‬
‫מצלצל פעמיים‪ )'.‬עצוב שהיא התאלמנה בגיל‬
‫כל־כך צעיר‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬מזל שלא היו להם ילדים‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬רק זה היה חסר להם! ילדים! אשה מסכנה‪,‬‬
‫מה היא היתה עושה אתם?!‬
‫מר סמית‪ :‬היא עוד צעירה‪ .‬יתכן מאוד שתתחתן שוב‪.‬‬
‫בגדי האבל הולמים אותה מאוד‪.‬‬
 ‫אז׳זיונסקו‬ ‫‪12‬‬

‫מרת סמית‪ :‬אבל מי ידאג לתינוקות? אתה יודע שיש‬

‫להם בן ובת‪ .‬מה שמותיהם?‬
‫מרסמית‪ :‬בובי ובובי כמו הוריהם‪ .‬הדוד של בובי‬
‫ואטסון‪ ,‬בובי ואטסון הזקן הוא איש עשיר ואוהב‬
‫את הבן‪ .‬בקלות יוכל לקחת על עצמו את חינוכו‬
‫של בובי‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬זה יהיה הוגן‪ .‬והדודה של בובי ואטסון‪,‬‬
‫בובי ואטסון הזקנה תובל‪ ,‬מצדה‪ ,‬לקחת בקלות‬
‫רבה על עצמה את חינוכה של בובי ואטסון‪ ,‬הבת‬
‫של בובי ואטסון‪ .‬בכה תוכל אמא של בובי‬
‫ואטמון‪ ,‬בובי‪ ,‬להינשא ‪.‬שוב‪ .‬יש לה מישהו‬
‫באופק?‬
‫מר ממית‪ :‬כן‪ ,‬בן־דוד של בובי ואטסון‪.‬‬
‫מרת ממית‪ :‬מי? בובי ואטסון?‬
‫מר ממית‪ :‬לאיזה בובי ואטסון את מתכוונת?‬
‫מרתסמית‪ :‬בובי ואטסון‪ ,‬הבן של בובי ואטסון הזקן‪,‬‬
‫הדוד השני של בובי ואטסון שמת‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬לא זה לא הוא‪ .‬זה מישהו אחר‪ .‬זה בובי‬
‫ואטטון‪ ,‬הבן של בובי ואטסון הזקנה‪ ,‬דודתו של‬
‫בובי באטסון‪ ,‬שמת‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אתה מתכוון לבובי ואטסון‪ ,‬הסוכן הנוסע?‬
‫מר סמית‪ :‬כל הבובי ואטסונים הם סוכנים נוסעים‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬מקצוע קשה! אבל עושים בו עסקים טובים‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬כן‪ ,‬אם אין התחרות‪.‬‬
‫מרת סמית‪! :‬ומתי אין התחרות?‬
‫מר סמית‪ :‬יום שלישי‪ ,‬יום חמישי ויום שלישי‪.‬‬
 ‫ברבי ואטסון בזמן הזה?‬
‫מר סמית‪ :‬נח‪ ,‬ישן‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אבל למה הוא לא עובד בשלושת הימים‬
‫האלה אם אין התחרות?‬
‫מר ממית‪ :‬אני לא יכול לדעת הכל‪ .‬לא יכול לענות על‬
‫כל השאלות האידיוטיות שלך!‬
‫מרת טמית‪( :‬נעלבת) אתה אומר את זה בשביל להשפיל‬
‫אותי?‬
‫מר סמית‪( :‬כולו חיוך‪ ):‬את יודעת טוב מאוד שלא‪.‬‬
‫מרתסמית‪ :‬כל הגברים אותו דבר! יושבים לכם כל‬
‫היום‪ ,‬סיגריה בפה‪ ,‬מתאפרים‪ ,‬צובעים את‬
‫השפתיים‪ ,‬חמישים פעם ביום‪ ,‬אם אתם לא‬
‫עסוקים בשתייה ללא־הפסק!‬
‫מרסמית‪ :‬כן‪ ,‬ומה היית אומרת אילו ראית גברים‬
‫שמתנהגים כמו נשים‪ ,‬מעשנים כל היום‪,‬‬
‫מתאפרים‪ ,‬צובעים את השפתיים‪ ,‬שותים ויסקי?‬
‫מרת סמית‪ :‬אני? לא איכפת לי! אבל אם אתה אומר את‬
‫זה בשביל להרגיז אותי‪ ,‬אז‪ ...‬אני לא אוהבת‬
‫התחכמויות כאלה‪ ,‬ואתה יודע את זה!‬
‫(היא זורקת את הגרביים רחוק‪-‬רחוק וחושפת את‬
‫שניה‪^ .‬מה‪).‬‬
‫מר סמית‪( :‬קם בתורו וניגש אל אשתו‪ ,‬ברוך‪ ).‬אח! פרגית‬
‫צלויה שלי‪ ,‬למה את יורקת אש! הרי את יודעת‬
‫שאני רק מתבדח! (אוחז במותניה ומנשק אותה‪).‬‬
‫כמה אנחנו מצחיקים בתור צמד־חמד מאוהב!‬
‫בואי‪ ,‬נכבה את האור ונעשה גומה־נומה!‬
 ‫‪:2‬‬ ‫תמונה‬

‫(הנ״ל‪ ,‬מרי‪).‬‬

‫מרי‪( :‬נכנסת‪ ).‬אני המשרתת‪ .‬בליתי יפה מאוד אחר•‬

‫הצהריים‪ .‬הייתי בקולנוע עם גבר וראיתי סרט‬
‫עם נשים‪ .‬כשיצאנו מן הקולנוע הלכנו לשתות‬
‫משקאות חריפים וחלב ואחר־כך קראנו עתון‪.‬‬
‫מרתסמית‪ :‬אני מקווה שבלית יפה אחר־הצהריים‬
‫ושהלכת עם גבר לקולנוע וששתיתם משקאות‬
‫חריפים וחלב‪.‬‬
‫מר סטית‪ :‬ועתון!‬
‫מרי‪ :‬מרת מרטין ומר מרטין‪ ,‬האורחים שלכם בכניסה‪.‬‬
‫מחכים לי‪ .‬לא מעיזים להיכנס לבדם‪ .‬הם היו‬
‫אמורים לסעוד אתכם‪ ,‬הערב‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אה‪ ,‬כן‪ .‬חכינו להם‪ .‬והיינו רעבים‪ .‬מכיוון‬
‫שראינו שהם לא מגיעים התכוננו לאכול בלעדי­‬
‫הם‪ .‬לא אכלנו כלום‪ ,‬במשך כל היום‪ .‬לא היית‬
‫צריכה להיעדר!‬
‫מרי‪ :‬אתם נתתם לי רשות‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬לא בכוונה!‬
‫(מרי פורצת בצחוק‪ ,‬דאז בלכה‪ ,‬היא מחייכת‪).‬‬
‫מרי‪ :‬קניתי סיר־לילה‪.‬‬
‫מרת ממית‪ :‬מרי היקרה שלי‪ ,‬התואילי־נא לפתוח את‬
‫הדלת ולהכניס את מר ומרת מרטין‪ ,‬בבקשה‪.‬‬
 ‫אבחנו הולכים להתלבש מהר‪.‬‬
‫(מרת ומר סמית יוצאים ימינה‪ .‬מרי פותחת את הדלה‬
‫שמאלה ובעדה נכנסים מר ומרת מרעי‪).7‬‬
 ‫‪:3‬‬ ‫תמונה‬
‫(מרי והזוג מרטין‪).‬‬

‫מרי‪ :‬מדוע כאתם כל׳כך מאוחר?! אתם לא מנומסים‪.‬‬

‫צריך לבוא בזמן‪ .‬מובן?! שבו כבר‪ ,‬שם‪ ,‬ועכשיו‪-‬‬
‫חבו‪( .‬ידצאת‪).‬‬
 ‫‪:4‬‬ ‫תמונה‬

‫(הנ״ל ללא מרי‪).‬‬

‫(מר ומרת מרטיז מתיישבים זה מול זו ללא‪-‬אומר‪.‬‬

‫מחייכים זה לזו‪ ,‬במבוכה‪ .‬הדיאלוג ביניהם צריך‬
‫להיאמר בקול חז־‪-‬גדגי‪ ,‬בעצלתיים‪ ,‬במעץ התנגנות‪,‬‬
‫ללא כל ניואנסים‪).‬‬
‫מר מרטין‪ :‬סלחי לי‪ ,‬גבירתי‪ ,‬אבל נדמה לי‪ ,‬אם אינני‬
‫טועה‪ ,‬שכבר נפגשנו באיזשהו מקום‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬גם לי נדמה‪ ,‬אדוני‪ ,‬נדמה לי שבבר נפגשנו‬
‫באיזשהו מקום‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬האם לא ראיתי אותך‪ ,‬גבירתי‪ ,‬במנצ׳סטר‪,‬‬
‫במקרה?‬
‫מרתמרטין‪ :‬יתכן מאוד‪ .‬אני‪ ,‬במקורי‪ ,‬ילידת העיר‬
‫מנצ׳סטר‪ .‬אבל אינני זוכרת במדויק‪ ,‬אדוני‪ ,‬לא‬
‫אוכל לומר אם ראיתי אותך שם‪ ,‬או לא!‬
‫מר מרטין‪ :‬אל־אלוהים‪ ,‬כמה מפליא! גם אני יליד העיר‬
‫מנצ׳סטר‪ ,‬גבירתי!‬
‫מרת מרטין‪ :‬כמה מפליא!‬
‫מרמרטין‪ :‬כמה מפליא!‪...‬אלא שאני‪ ,‬גבירתי‪ ,‬עזבתי‬
‫את העיר מנצ׳סטר לפני חמישה שבועות‪ ,‬בערך‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬כמה מפליא ואיזה צירוף נסיבות מוזר! גם‬
‫אני‪ ,‬אדוני‪ ,‬עזבתי את העיר מנצ׳סטר לפני‬
‫חמישה שבועות‪ ,‬בערך‪.‬‬
‫מרמרטין‪ :‬אני עליתי על הרכבת של מחצית השעה‬
‫אחרי שמונה בבוקר‪ ,‬שמגיעה ללונדון ברבע לפני‬
‫השעה חמש‪ ,‬גבירתי‪.‬‬
‫מרתמרטין‪ :‬כמה מפליא! כמה מוזר! ואיזה צרוף‬
‫נסיבות! עליתי על אותה רכבת‪ ,‬אדוני‪ ,‬גם אני‪.‬‬
‫מרמרטין‪ :‬אל־אלוהים‪ ,‬כמה מפליא! יתכן אם כך‪,‬‬
‫גבירתי‪ ,‬שראיתי אותך ברכבת?‬
‫מרתמרטין‪ :‬יתכן מאוד‪ ,‬לא מן הנמנע‪ ,‬מתקבל על‬
‫הדעת‪ ,‬ככלות הכל‪ ,‬מדוע לא!‪...‬רק שלא זכור לי‪,‬‬
‫אדוני!‬
‫מר מרטין‪ :‬נסעתי במחלקה שנייה‪ ,‬גבירתי‪ .‬אין מחלקה‬
‫שנייה באנגליה‪ ,‬אבל אני בכל־זאת נוסע במחלקה‬
‫שניה‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬כמה מוזר‪ ,‬כמה מפליא ואיזה צרוף נסיבות!‬
‫גם אני‪ ,‬אדוני‪ ,‬נסעתי במחלקה שניה!‬
‫מר מרטין‪ :‬כמה מפליא! יתכן אסל כך שנפגשנו במחלקה‬
‫שניה‪ ,‬גבירתי היקרה!‬
‫מרתמרטין‪ :‬בהחלט יתכן ובכלל לא מן הנמנע‪ .‬אבל‬
‫אינני מיטיבה לזכור‪ ,‬אדוני היקר!‬
‫מר מרטין‪ :‬המקום שלי היה בקרון מספר ‪ ,8‬בתא הששי‪,‬‬
‫גבירתי!‬
‫מרת מרטין‪ :‬כמה מפליא! גם המקום שלי היה בקרון‬
‫מספר ‪ ,8‬בתא הששי‪ ,‬אדוני היקר!‬
‫מר מרטין‪ :‬כמה מפליא ואיזה צרוף־נסיבות מוזר! יתכן‬
‫שנפגשנו בתא הששי‪ ,‬גברתי היקרה!‬
‫מרת מרטק‪ :‬יתכן מאוד‪ ,‬ככלות הכל! אך אינני זוכרת‬
‫זאת‪ ,‬אדוני היקר!‬
‫מרמדטין‪ :‬למען האמת‪ ,‬גבירתי היקרה‪ ,‬גם אני לא‬
‫זוכר‪ ,‬אבל יתכן מאוד שהבחנו זה בזו שם‪ ,‬וככל‬
‫שאני חושב על כך יותר‪ ,‬נראה לי שהדבר יתכן‬
‫ואפילו מאוד־מאוד!‬
‫מרת מרטין‪ :‬אוה! כמובן‪ ,‬בודאי‪ ,‬במובן‪ ,‬אדוני!‬
‫מר מרטין‪ :‬כמה מפליא!״‪.‬לי היה מושב מספר שלוש‪,‬‬
‫ליד החלון‪ ,‬גבירתי היקרה!‬
‫מרתמרטין‪ :‬אל־אלוהים‪ ,‬כמה מפליא‪ ,‬כמה מוזר‪ ,‬לי‬
‫היה מושב מספר שש‪ ,‬ליד החלון‪ ,‬מולך‪ ,‬אדוני‬
‫היקר!‬
‫מרמרטין‪ :‬אל־אלוהים‪ ,‬כמה מפליא ואיזה צירוף‬
‫נםיבות!״‪.‬היינו אם כך פנים אל פנים‪ ,‬גברתי‬
‫היקרה! שם ראינו כנראה זה את זו!‬
‫מרתמרטין‪ :‬כמה מפליא! יתכן‪ ,‬אבל אינני זוכרת‪,‬‬
‫אדוני!‬
‫מר מרטין‪ :‬למען האמת‪ ,‬גבירתי היקרה‪ ,‬גם אני אינני‬
‫זוכר‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬יתכן מאוד שראינו זה את זו‬
‫באותה הזדמנות‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬נכון‪ ,‬אבל אינני בטוחה בזה כלל‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫מרתמרלטין‪ :‬לא את היית‪ ,‬גבירתי היקרה‪ ,‬אותה‬
‫גבירה שביקשה ממני להעלות את מזוודתה אל‬
‫המדף המסורג ושבעקבות כך הודתה לי והרשתה‬
‫לי לעשן?‬
‫מרתמרטין‪ :‬כן‪ ,‬זאת הייתי כנראה אני‪ ,‬אדוני! כמה‬
‫מפליא‪ ,‬כמה מפליא ואיזה צירוף נסיבות!‬
‫מר מרטין‪ :‬כמה מפליא‪ ,‬במה מוזר‪ ,‬איזה צירוף נסיבות!‬
‫ובכן‪ ,‬ובכן‪ ,‬אולי אז‪ ,‬באותו רגע‪ ,‬הכרנו‪ ,‬גבירתי?‬
‫מרת מרטין‪ :‬כמה מפליא ואיזה צירוף נסיבות! ייתכן‬
‫מאוד‪ ,‬אדון יקר! אבל אינני חושבת שאני זוכרת‬
‫זאת‪.‬‬
 ‫מר מרטין‪ :‬גם אני לא‪ ,‬גבירתי‪.‬‬
‫(רגע טל טוניקה‪ ,‬האררלוגיו מצלצל פעמיים רערד‬
‫פעם‪).‬‬
‫מרמרטין‪ :‬מאן בואי ללונדון אני מתגורר ברחוב‬
‫ברומפילד‪ ,‬גבירה יקרה‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬כמה מפליא‪ ,‬כמה מוזר! גם אני‪ ,‬מאז בואי‬
‫ללונדון‪ ,‬אני מתגוררת ברחוב ברומפילד‪ ,‬אדון‬
‫יקר‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬כמה מפליא‪ ,‬ובכן‪ ,‬ובכן‪ ,‬אולי נפגשנו ברחוב‬
‫ברומפילד‪ ,‬גבירה יקרה‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬כמה מפליא‪ ,‬כמה מוזרו יתכן מאוד‪ ,‬ככלות‬
‫הכל! אבל אינני זוכרת זאת‪ ,‬אדון יקר‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אני גר במספר תשע־עשרה‪ ,‬גבירה יקרה‪.‬‬
‫מרתמרטין‪ :‬כמה מפליא‪ ,‬גם אני גרה במספר תשע•‬
‫עשרה‪ ,‬אדון יקר‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬ובכן‪ ,‬ובכן‪ ,‬ובכן‪ ,‬ובכן‪ ,‬ובכן‪ ,‬אולי התראינו‬
‫באותו בנין‪ ,‬גבירה יקרה?‬
‫מרת מרטין‪ :‬יתכן מאוד‪ ,‬אבל אינני זוכרת זאת‪ ,‬אדון‬
‫יקר‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬דירתי נמצאת בקומה החמישית‪ ,‬דירה מספר‬
‫שמונה‪ ,‬גבירה יקרה‪.‬‬
‫מרתמרטין‪ :‬כמה מפליא‪ ,‬אלוהים שלי‪ ,‬כמה מוזר!‬
‫ואיזה צרוןינסיבות! גם אני גרה בקומה החמישית‬
‫בדירה מספר שמונה‪ ,‬אדון יקר!‬
‫מר מרטין‪( :‬חולמני‪ ).‬כמה מפליא‪ ,‬כמה מפליא‪ ,‬כמה‬
‫מפליא ואיזה צירוף נסיבות! לידיעתך‪ ,‬בחדר־‬
‫השינה שלי יש לי מיטה‪ .‬מיטתי מכוסה בכסת‬
‫ירוקה‪ .‬החדר הזה‪ ,‬עם המיטה והכסת הירוקה‬
‫שעליה‪ ,‬נמצא בקצה המסדרון‪ ,‬בין הנוחיות ובין‬
 ‫הספרייה‪ ,‬גבירה יקרה!‬
‫מרתמרטין‪ :‬איזה צירוף נסיבות‪ ,‬אל־אלוהים‪ ,‬איזה‬
‫צירוף נסיבות! חדר־השינה שלי‪ ,‬גם בו יש מיטה‬
‫עם כסת ירוקה‪ ,‬וגם הוא נמצא בקצה המסדרון‪,‬‬
‫בין הנוחיות‪ ,‬אדון יקר‪ ,‬ובין הספרייה!‬
‫מר מרטין‪ :‬כמה מוזר‪ ,‬מפליא‪ ,‬משונה! ובכן‪ ,‬גבירתי‪,‬‬
‫אנחנו גרים באותו חדר ואנחנו ישנים באותה‬
‫מיטה‪ ,‬גבירה יקרה‪ .‬אולי שם נפגשנו!‬
‫מרתמרטין‪ :‬כמה מפליא ואיזו צירוף־נסיבות! יתכן‬
‫מאוד ששם נפגשנו ואולי אפילו הלילה‪ .‬אבל‬
‫אינני זוכרת זאת‪ ,‬אדון יקר!‬
‫מר מרטין‪ :‬יש לי בת קטנה‪ ,‬הבת שלי‪ ,‬היא גרה אתי‪,‬‬
‫גבירתי‪ .‬היא בת שנתיים‪ ,‬בלונדינית‪ ,‬יש לה עין‬
‫אחת לבנה ועין אחת אדומה‪ ,‬היא יפה מאוד‪,‬‬
‫שמה אלים‪ ,‬גבירה יקרה‪.‬‬
‫מרתמרטין‪ :‬איזה צרוף נסיבות מוזר! גם לי יש בת‬
‫קטנה‪ ,‬היא בת שנתיים עם עין אחת לבנון ועין‬
‫אחת אדומה‪ ,‬היא יפה מאוד וגם שמה אלים‪ ,‬אדון‬
‫יקר!‬
‫מר מרטין‪( :‬באותו קול מהמשך‪ ,‬מתוטהני‪ ).‬במה מפליא‬
‫ואיזה צרוף נסיבות! וגם מוזר! אולי זאת אותה‬
‫ילדה‪ ,‬גבירה יקרה!‬
‫מרת מרטין‪ :‬כמה מפליא! יתכן בהחלט אדון יקר‪.‬‬
‫(רגע ארוך למדי של שתיקה‪ pxfi~mm...‬מצלצל‬
‫עשרים ותשע פעמים‪ .‬מר מרטיך‪ ,‬לאתר הרהור‬
‫ממושך עם לאטו וללא‪-‬חיפזון‪ ,‬פונה לעבר מרת‬
‫מרט‪ p‬המופתעת ממראהו המלא בובד‪-‬ראש‪ .‬היא‬
‫קמה לאטה‪ .‬מר מוייסק ידבר באותו קול מיוחד‪,‬‬
‫חד‪-‬גוני‪ ,‬מתמשך‪).‬‬
‫מר מרטין‪ :‬ובכן‪ ,‬גבירה יקרה‪ ,‬אני חושב שאין כל ספק‪,‬‬
‫אנחנו התראינו כבר בעבר ואת אשתי‪ ,‬עצמי‬
‫ובשרי‪...‬אליזבת‪ ,‬מצאתי אותך שוב!‬
‫(מרת מרטיך מתורבת אל מר מרטיך‪ ,‬בלא חיפזון‪ .‬הס‬
‫מתחבקים ללא הבעה‪ .‬האורלוגין• מצלצל פעם אחת‪,‬‬
‫הזק מאוד‪ .‬צלצול ה&עון צריך להיות בל‪-‬בך חזק‬
‫שהוא יקפיץ את הצדפים‪ .‬הזוג מרעין איבנו שומע‬
‫אותו‪).‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬דונלד‪ ,‬זה אתה‪ ,‬דרלינג!‬
‫(הם מתיישבים באותה כורסה‪ ,‬עדיין חבוקים‪,‬ונרד ­‬
‫מים‪ .‬האורלוגץ מצלצל עוד במה פעמים‪ .‬מרי‪ ,‬על‬
‫עצות אצבעותיה‪ ,‬אצבעה על פיה‪ ,‬נכנסת חרט‪-‬הרש‬
‫אל הבמה ופובה אל הקהל‪).‬‬
 ‫‪:5‬‬ ‫תמונה‬
‫(הנ״ל ומרי‪).‬‬

‫^וי‪ :‬אליזבת ודונלד מאושרים עכשיו כל־כך שלא‬

‫יוכלו לשמוע אותי‪ .‬אז אני יכולה לגלות לכם‬
‫סוד‪ .‬אליזבת איננה אליזבת‪ ,‬דונלד איננו דונלד‪.‬‬
‫והנה ההוכחה‪ :‬הילדה שעליה דיבר דונלד איננה‬
‫הבת של אליזבת‪ ,‬אין זו אותה ילדה כלל‪ .‬לבתו‬
‫של דונלד יש עין לבנה אחת ועין אדומה אחת‬
‫ממש כמו לבתה של אליזבת‪ .‬אבל בעוד לבתו של‬
‫דונלד יש עין לבנה מימין ועין אדומה משמאל‪,‬‬
‫הרי שלבתה של אליזבת יש‪ ,‬לה יש עין אדומה‬
‫מימין ועין לבנה משמאל! מכאן שכל מערכת‬
‫טיעוניו של דונלד מתערערת כאשר היא נתקלת‬
‫במחסום אחרון זה הממוטט את כל התיאוריה‬
‫שלו‪ .‬למרות צרופי־הנסיבות הבלתי רגילים‬
‫הנראים‪ ,‬כביכול‪ ,‬כהוכחות ניצחות‪ ,‬הרי שדונלד‬
‫ואליזבת בתוקף אי־היותם הוריה של אותה ילדה‬
‫אינם כלל דונלד ואליזבת‪ .‬לשוא נדמה לו שהוא‬
‫דונלד‪ ,‬לשוא נדמה לה שהיא אליזבת‪ ,‬לשוא‬
‫נדמה לו שהיא אליזבת‪ ,‬לשוא נדמה לה שהוא‬
‫דונלד‪ :‬הם טועים טעות מרה‪ .‬אבל מיהו דונלד‬
‫האמיתי? מי היא אליזבת האמיתית? למי‪ ,‬אם כן‪,‬‬
‫יש ענין להתמיד בבילבול הזה? לי אין מושג‪.‬‬
‫כדאי שלא ננסה לדעת‪ .‬כדאי להניח לדברים‬
‫כמות שהם‪( .‬פ‪1‬סעת כמה צעדים לעבר הדלת דאז‬
‫הדזרת על עקבותיה לפלנה אל הקהל;) שמי האמיתי‬
‫הוא שרלוק הולמם‪( .‬ילצאת‪).‬‬
 ‫‪:6‬‬ ‫תמונה‬
‫(הנ״ל ללא מרי‪).‬‬

‫(האררלרגיו מצלצל כמה שמתחשק לר‪ .‬בעברר רגעים‬

‫רביסגפרדיסמר למרתמרטין והחרים לכדרסאדתיהס‬
‫הקודמות)‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬בואי נשכח‪ ,‬דרלינג‪ ,‬את כל מה שלא היה‬
‫בינינו ועכשיו‪ ,‬שמצאנו מחדש זה את זו‪ ,‬נשתדל‬
‫לא ללכת יותר לאיבוד ולחיות כמו קודם‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬כן‪ ,‬דרלינג‪.‬‬
 ‫‪:7‬‬ ‫תמונה‬
‫(הנ״ל והזוג סמית‪).‬‬

‫(מרת ומר סמיה נכנסים מימי? ללא שוס שינוי‬

‫בבגדיהם‪).‬‬
‫מרתסמית‪ :‬ערב טוב ידידים יקרים! סלחו לבו על‬
‫שהנחנו לכם לחכות כל־כך הרבה זמן‪ .‬חשבנו‬
‫שעלינו להעניק לכם את הכבוד שלו אתם ראויים‬
‫ומכיוון שנודע לנו שאתם משתוקקים לגרום לנו‬
‫עונג בבואכם לבקרנו מבלי להודיע על הביקור‬
‫מראש הזדרזנו ללכת ולהתלבש בבגדי הפאר‬
‫שלנו‪.‬‬
‫מרסמית‪( :‬זועם‪ ).‬לא אכלנו כלום כל היום‪ .‬ארבע‬
‫שעות אנחנו מחכים לכם‪ .‬מדוע איחרתם?‬
‫(מר ומרת סמית מתיישבים מול אורחיהם‪ .‬צלצולי‬
‫האורלדגק יטעימו את הדיבורים‪ ,‬בחוזקה ^ו לא‪,‬‬
‫לפי המקרה‪ .‬הזוג מרעת‪ ,‬בעיקר היא‪ ,‬נראים‬
‫נבובים ומבויישים‪ .‬בגלל זה מתפתחת השיחה בקושי‬
‫והמלים‪ ,‬בהתחלה‪ ,‬נאמרות במאמץ רב‪$ .‬תיקה‬
‫ארובה של מבוכה בפתיחת השיחה ואחר‪-‬בך שתיקות‬
‫נוספות והיסוסים בהמשך‪).‬‬
‫מר סמית‪ :‬אהט‪.‬‬
‫(שתיקה‪).‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אהט‪ ,‬המ‪.‬‬
‫(שתיקה‪).‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אהמ‪ ,‬המ‪ ,‬המ‪.‬‬
 ‫(שת<ץןה‪).‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אהט‪ ,‬הט‪ ,‬המ׳ המ‪.‬‬
‫;שתיקה‪).‬‬
‫מרתמרטין‪ :‬אה‪ ,‬בהחלט‪.‬‬
‫(טת?ץה‪).‬‬
‫מר מרטין‪ :‬כולם מצוננים‪.‬‬
‫;שתיקה‪).‬‬
‫מר טמית‪ :‬אף על פי שלא קר‪.‬‬
‫;שתיקה‪).‬‬
‫מרת טמית‪ :‬אין רוח פרצים‪.‬‬
‫;שתיקה‪),.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אה‪ ,‬לא‪ ,‬למזלנו‪.‬‬
‫;שתיקה‪),.‬‬
‫מר ממית‪ :‬אוח! אוח! אוח! אוח!‬
‫;שתיקה‪).‬‬
‫מר מרטין‪ :‬כואב לך משהו?‬
‫;שתיקה‪).‬‬
‫מרת טמית‪ :‬לא‪ .‬יצא לו מן התחת‪; .‬שתיקה‪).‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אח‪ ,‬אדוני‪ ,‬בגילך? לא כדאי‪.‬‬
‫;שתיקה‪).‬‬
‫מר ממית‪ :‬הלב הוא בן־בלי־גיל‪.‬‬
‫;שתיקה‪).‬‬
‫מר מרטין‪ :‬נכון‪.‬‬
‫;שתיקה‪).‬‬
‫מרת טמית‪ :‬כך אומרים‪.‬‬
‫;שתלקה‪).‬‬
 ‫(שתיקיה‪).‬‬
‫מר טמית‪ :‬האמת באמצע הדרך‪( .‬שתיהה‪).‬‬
‫מר מרטין‪ :‬בדיוק‪.‬‬
‫(שתי?ה‪).‬‬
‫מרתטמית‪( :‬לזוג מרטיו‪ ).‬אתם הרי נוסעים המון‪ ,‬יש‬
‫לכם בודאי דברים מענינים לספר לנו‪.‬‬
‫מר מרטין‪( :‬לאשתו‪ ).‬ספרי‪ ,‬יקירתי‪ ,‬מה ראית היום‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬לא כדאי‪ ,‬לא יאמינו לי‪.‬‬
‫מר טמית‪ :‬לא נטיל ספק ביושרך!‬
‫מרת טמית‪ :‬את פוגעת בנו אם את חושבת כך‪.‬‬
‫מר מרטין‪( :‬לאשתו‪ ).‬את פוגעת בהם‪ ,‬יקירתי‪ ,‬אם את‬
‫חושבת כך‪...,‬‬
‫מרת מרטין‪( :‬מואילה בטובה‪ ).‬בסדר‪ ,‬היום הייתי עדה‬
‫למשהו בלתי־רגיל‪ .‬משהו שלא יאומן‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬ספרי מהר‪ ,‬יקירתי‪.‬‬
‫מר טמית‪ :‬אהה‪ ,‬עכשיו יהיה בידור‪.‬‬
‫מרת טמית‪ :‬טוף־טוף‪.‬‬
‫מרתמרטין‪ :‬אז זהו‪ ,‬היום כשהלכתי לשוק לקנות‬
‫ירקות שהולכים ומתייקרים עוד ועוד‪...‬‬
‫מרת טמית‪ :‬מה יהיה הטוף!‬
‫מר טמית‪ :‬לא מפריעים באמצע‪ ,‬מותק‪ ,‬גועלית אחת‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬ראיתי‪ ,‬ברחוב‪ ,‬על־יד בית־קפה‪ ,‬אדון אחד‪,‬‬
‫בבגדים נאים‪ ,‬בן כחמישים ואולי אפילו פחות‪,‬‬
‫והוא‪...‬‬
‫מר טמית‪ :‬והוא‪ ,‬מה?‬
 ‫מרת ממית‪ :‬והוא‪ ,‬מה?‬
‫מר ממית‪( :‬לאשתו‪.‬׳) לא מפריעים באמצע‪ ,‬מותק‪ ,‬נבזה‬
‫אחת‪.‬‬
‫מרת ממית‪ :‬אתה‪ ,‬מותק‪ ,‬הפרעת ראשון‪ ,‬חזיר אחד‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬ששש‪( .‬לאשתו‪ ).‬מה הוא עשה האדון ההוא?‬
‫מרת מרטין‪ :‬טוב‪ ,‬אתם בודאי תאמרו שאני ממציאה‪,‬‬
‫הוא כרע ברך ונותר רוכן קדימה‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אוה!~‬
‫מר טמית‪ :‬אוה!‬
‫מרת טמית‪ :‬אוה!_‬
‫מרת מרטין‪ :‬כן‪ ,‬רוכן קדימה‪.‬‬
‫מר טמית‪ :‬לא יתכן‪.‬‬
‫מרתמרטין‪ :‬כן‪ ,‬רוכן קדימה‪ .‬התקרבתי אליו כדי‬
‫לראות מה ‪,‬הוא עושה‪(...‬מר סמלת פולט‪ :‬״נו״ ‪) -‬‬
‫הוא קשר את שרוכי נעליו שהותרו‪.‬‬
‫השלושה הנותרים‪ :‬פנטסטי!‬
‫מר טמית‪ :‬אילו זה לא בא מפיך לא הייתי מאמין‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬למה לא? רואים דברים עוד יותר חריגים‬
‫כשמסתובבים‪ .‬כמו היום‪ ,‬שראיתי במו עיני אדון‬
‫אחד‪ ,‬יושב על ספסל‪ ,‬ברכבת התחתית‪ ,‬וקורא‬
‫בנחת את העתון שלו‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬איזה טיפוס!‬
‫מר טמית‪ :‬אולי זה אותו איש!‬
‫(נשמע עלעול מדלת הכניסה‪).‬‬
‫מר טמית‪( :‬ממשיך‪ ,).‬הי‪ ,‬מצלצלים‪.‬‬
‫מרת טמית‪ :‬יש שם כנראה מישהו‪ .‬אני ניגשת לראות‪.‬‬
‫(היא ניגשת לראחת‪ .‬פותחת את הדלת וחוזרת‪ ).‬אף‬
‫אחד‪( .‬חוזרת ומתיישבת‪).‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אתן לכם עוד דוגמה‪...‬‬
‫(צלצול‪).‬‬
‫מר סמית‪ :‬הי‪ ,‬מצלצלים‪.‬‬
‫מרה סמית‪ :‬יש כנראה מישהו‪ .‬אני ניגשת לראות‪( .‬היא‬
‫ניגשת לראות‪ ,‬פותחת את הדלת וחוזרת‪ ).‬אף אחד‪.‬‬
‫‪(0‬חוזרת למהומה‪),‬‬
‫מר מרטין‪( :‬ששבח על מת דיבר‪ ).‬אאאהה‪!...‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אמרת שתתן עוד דוגמה‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אה‪ ,‬כן‪...‬‬
‫(צלצול‪).‬‬
‫מר סמית‪ :‬הי‪ ,‬מצלצלים‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬לא רוצה לפתוח יותר‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬כן‪ ,‬אבל יש שם כנראה מישהו!‬
‫מרת סמית‪ :‬בפעם הראשונה לא היה שם איש‪ .‬גם בפעם‬
‫השניה לא‪ .‬מדוע אתה חושב שיש שם מישהו‬
‫עכשיו?‬
‫מר ממית‪ :‬כי מצלצלים!‬
‫מרת מרטין‪ :‬זאת לא סיבה!‬
‫מר מרטין‪ :‬מה? כששומעים צלצול בדלת סימן שיש‬
‫מישהו על יד הדלת והוא מצלצל כדי שיפתחו לו‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬לא תמיד‪ .‬הנה ראית רק עכשיו!‬
‫מר מרטין‪ :‬ברוב המקרים ‪ -‬כן‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬אני‪ ,‬כשאני בא למישהו‪ ,‬אני מצלצל על מנת‬
‫להיכנס‪ .‬אני חושב שכולם עושים אותו דבר‬
‫ושבכל פעם שמישהו מצלצל סימן שיש שם‬
‫מישהו‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬זה נכון בתיאוריה‪ .‬אבל במציאות הדברים‬
‫קורים אחרת‪ .‬הרי ראית רק עכשיו‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אשתך צודקת‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אח! נשים! תמיד תומכות זו בזו‪.‬‬
‫מרת טמית‪ :‬בסדר‪ ,‬אני ניגשת לראות‪ .‬שלא תגיד שאני‬
‫עקשנית‪ ,‬אבל אתה תראה שאין שם אף אחד!‬
‫;היא ניגשת לראות‪ .‬פותחת את הדלת וסוגרת‬
‫ארתח‪ ).‬אתה רואה‪ ,‬אין אף אחד‪.‬‬
‫(חתירת למתרמה‪).‬‬
‫מרתטמית‪( :‬ממשיבה‪ ):‬אח! הגברים האלה שתמיד‬
‫רוצים להיות צודקים ותמיד הם טועים!‬
‫(נשמע עוד צלצול‪),‬‬
‫מר סמית‪ :‬הי‪ ,‬מצלצלים‪ .‬יש שם כנראה מישהו‪.‬‬
‫מרתטמית‪; :‬בהתקפת כעס‪ ).‬אל תשלח אותי יותר‬
‫לפתוח את הדלת‪ .‬ראית שזה מיותר‪ .‬הנסיון‬
‫מלמד אותנו שכאשר שומעים צלצול בדלת אף‬
‫פעם אין שם איש!‬
‫מרת מרטין‪ :‬אף פעם‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬זה לא בדוק‪.‬‬
‫מר טמית‪ :‬זה אפילו מוטעה‪ .‬ברוב המקרים‪ ,‬כששומעים‬
‫צלצול בדלת סימן שיש שם מישהו‪.‬‬
‫מרת טמית‪ :‬הוא ממשיך להתעקש‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬גם בעלי עקשן נורא‪.‬‬
‫מר ממית‪ :‬יש מישהו‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬זה לא בלתי אפשרי‪.‬‬
 ‫מרת סמית‪( :‬לבעלה‪ ).‬אין‪.‬‬
‫מר ממית‪ :‬יש‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אני אומרת לך שאין‪ .‬על כל פנים‪ ,‬אותי לא‬
‫תריץ ככה בשביל כלום‪ .‬אם אתה רוצה לראות‪,‬‬
‫לך בעצמך!‬
‫מר סמית‪ :‬אני הולך‪( .‬מרת סמית מוטבת בכתפיה‪ ,‬מרת‬
‫מרטץ נדה בראשה‪ .‬מר סמית ניגש לפתות‪ ).‬אה!‬
‫!‪( How Do You Do‬זורה מבט לעבר מרת סמית‬
‫ולעבר הזוג מרמת‪ .‬השלושה מופתעים מאוד‪ ).‬זה‬
‫מפקד הכבאים!‬
 ‫‪:8‬‬ ‫תמונה‬
‫(הנ״ל‪ ,‬מפקד הבבאיס‪).‬‬

‫הכבאי‪( :‬יש לו כמובך קסדה ענקית נוצצת והלא לבוש‬

‫מדים‪.‬׳) ערב טוב‪ ,‬גבירותי ורבותי‪( .‬הנוכחים עדיין‬
‫מופתעים במקצת‪ .‬מרת סמית‪ ,‬נרגזת‪ ,‬מפנה את‬
‫ראשה ואינה נענית לברכתו‪ ).‬שלום‪ ,‬מרת טמית‪.‬‬
‫את נראית כועסת‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אוה!‬
‫מר סמית‪ :‬הכל בגלל‪ ,‬אתה מבין‪....‬אשתי קצת פגועה‬
‫מפני שהיא לא צדקה‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬היה פה ויכוח‪ ,‬אדוני מפקד הכבאים‪ ,‬בין‬
‫מרת סמית ומר סמית‪.‬‬
‫מרת סמית‪( :‬אל מר מרטי‪ ).7‬זה לא עסקך! (למר סמית‪).‬‬
‫תואיל לא לערב זרים במריבות המשפחתיות‬
‫שלנו‪.‬‬
‫מרסמית‪ :‬אח‪ ,‬יקירתי זה לא רציני‪ .‬המפקד הוא‬
‫ידיד־משפחה ותיק‪ .‬אמו חיזרה אחרי ואת אביו‬
‫הכרתי‪ .‬הוא ביקש ממני את ידה של בתי כשתהיה‬
‫לי בת‪ .‬הוא מת בעודו מחכה לה‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬זה לא באשמתו וגם לא באשמתך‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬בקיצור‪ ,‬במה מדוברי‬
‫מר סמית‪ :‬בעלי טען‪...‬‬
 ‫מר סטית‪ :‬לא‪ ,‬את היא שטענת‪...‬‬
‫מר מרטין‪ :‬כן‪ ,‬היא‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬לא‪ ,‬הוא‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬אל תתעצבנו‪ .‬ספרי לי את‪ ,‬מרת סמית‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬בסדר‪ ,‬אז זהו‪ .‬מאוד לא נעים לי לדבר אתך‬
‫גלויות‪ ,‬אבל הרי כבאי הוא גם כומר וידויים‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬קדימה!‬
‫מרת סמית‪ :‬התווכחנו מפני שבעלי אמר שאם שומעים‬
‫צלצול בדלת יש שם תמיד מישהו‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬מתקבל על הדעת‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬ואני טענתי שבכל פעם שמצלצלים בדלת‬
‫סימן שאין שם אף אחד‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬זה עשוי להיראות מוזר‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אבל זה הוכח‪ ,‬לא רק בראיות תיאורטיות‬
‫אלא בעובדות‪.‬‬
‫מר טמית‪ :‬לא נכון‪ ,‬הרי הכבאי כאן‪ .‬הוא צלצל‪ .‬אני‬
‫פתחתי והוא היה שם‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬מתי?‬
‫מר מרטין‪ :‬רק עכשיו‪.‬‬
‫מרת טמית‪ :‬כן‪ ,‬אבל רק אחרי ששמענו את הצלצול‬
‫בפעם הרביעית מצאנו שם מישהו‪ .‬והפעם‬
‫הרביעית לא נחשבת‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אף פעם לא‪ .‬רק שלוש הפעמים הראשונות‬
‫נחשבות‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬אדוני המפקד‪ ,‬הרשה לי‪ ,‬בתורי‪ ,‬להציג לך‬
‫אי־אלו שאלות‪.‬‬
 ‫המפקד‪ :‬קדימה‪.‬‬
‫מר ממית‪ :‬כשפתחתי את הדלת וראיתי אותך‪ ,‬אתה‬
‫היית זה שצלצל?‬
‫הכבאי‪ :‬כן‪ ,‬זה הייתי אני‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬עמדת לפני הדלת? צלצלת על מנת להיכנס?‬
‫הכבאי‪ :‬אינני מכחיש‪.‬‬
‫מר סמית‪( :‬לאשתו‪ ,‬כמנצח‪ ).‬את רואה? צדקתי‪.‬‬
‫כששומעים צלצול סימן שמישהו צלצל‪ .‬את לא‬
‫רוצה לומר שהמפקד הוא לא מישהו‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬כמובן שלא‪ .‬אני חוזרת ואומרת לך שאני‬
‫מתייחסת רק לשלוש הפעמים הראשונות שהרי‬
‫הפעם הרביעית לא נחשבת‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬וכשהיה הצלצול הראשון זה היית אתה?‬
‫הכבאי‪ :‬לא‪ ,‬זה לא הייתי אני‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אתם רואים? צלצלו ולא היה שם אף־אחד‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אולי זה היה מישהו אחר?‬
‫מר סמית‪ :‬הרבה זמן עמדת לפני הדלת?‬
‫הכבאי‪ :‬שלושת־רבעי שעה‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬ולא ראית אף־אחד?‬
‫הכבאי‪ :‬אף־אחד‪ .‬אני בטוח בזה‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬שמעת את הצלצול השני?‬
‫הכבאי‪ :‬כן‪ ,‬אבל גם אז לא אני צלצלתי‪ .‬ועדיין לא היה‬
‫שם אף־אחד‪.‬‬
‫מרת ממית‪ :‬ניצחתי! צדקתי‪.‬‬
‫מר סמית‪( :‬לרעייתו‪ ).-‬לא כל־כך מהר! (לכבאי‪ ).-‬ומה‬
 ‫עשית ליד הדלת?‬
‫הכבאי‪ :‬שום דבר‪ .‬עמדתי לי‪ .‬חשבתי על המון דברים‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אבל‪ ,‬בפעם השלישית‪...‬זה לא אתה צלצלת?‬
‫הכבאי‪ :‬כן‪ ,‬אני‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬אבל כשפתחו את הדלת‪ ,‬לא ראו אותך‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬מפני שהתחבאתי״‪.‬בצחוק‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אל תצחק‪ ,‬אדון מפקד‪ .‬זה ענין רציני מדי‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬לסיכום‪ ,‬איננו יודעים אם כאשר מצלצלים‬
‫בדלת יש שם מישהו או לא!‬
‫מרת סמית‪ :‬אף פעם אין‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬תמיד יש‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬אני אפיים ביניכם‪ .‬שניכם צודקים קצת‪ .‬כאשר‬
‫יש צלצול בדלת‪ ,‬לפעמים יש מישהו ולפעמים אין‬
‫אף־אחד‪.‬‬
‫מר מרטק‪ :‬לי זה נראה הגיוני‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬גם לי‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬הענינים די פשוטים‪ ,‬במציאות‪( .‬אל הזוג‬
‫סטית•‪ ).‬תתנשקו‪.‬‬
‫מרת טמית‪ :‬כבר התנשקנו‪ ,‬לא מזמן‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬הם יתנשקו מחר‪ .‬יש להם המון זמן‪.‬‬
‫מרת טמית‪ :‬אדון מפקד‪ ,‬עכשיו‪ ,‬אחרי שעזרת לנו ללבן‬
‫את כל זה‪ ,‬הרגש בנוח‪ ,‬הסר את הקסדה ושב‬
‫לזמן־מה‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬סלחו לי אבל לא אוכל להישאר זמן רב‪ .‬אני‬
‫מוכן בהחלט להסיר את הקסדה‪ ,‬אבל אין לי זמן‬
‫להתיישב‪( .‬הוא מהיישב מבלי להסיר אה הקסדה‪).‬‬
‫עלי להודות בפניכם שבאתי אליכם בקשר לענין‬
‫אחר לגמרי‪ .‬אני בשרות תפקידי‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬ומה נוכל אנחנו לעשות לשרותך‪ ,‬אדון‬
‫מפקד?‬
‫הכבאי‪ :‬עלי לבקש מכם לגלות נכונות לסלוח לי על‬
‫חוסר הנימוס (נבוך מאדד׳ן אהמ (מצביע על הזוג‬
‫מרטיך)‪ ...‬אני יכול‪ ...‬בנוכחותם‪...‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אל תתבייש‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אנחנו ידידים ותיקים‪ .‬הם מספרים לנו הכל‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬דבר‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬טוב‪ ,‬בסדר‪ .‬יש אצלכם אש במקרה?‬
‫מרת סטית‪ :‬מדוע אתה שואל אותנו?‬
‫הכבאי‪ :‬מפני ש‪...‬סלחו לי‪ ,‬יש לי הוראה לכבות את כל‬
‫השריפות בעיר‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬את כולן?‬
‫הכבאי‪ :‬כן‪ ,‬כולן‪.‬‬
‫מרת סטית‪( :‬נבובה) אני לא יודעת‪ ...‬לא חושבת‪ ,‬אתה‬
‫רוצה שאגש לבדוק?‬
‫מר סמית‪( :‬מרחרח‪ ).‬לא נראה שיש כאן משהו‪ .‬אין ריח‬
‫של משהו חרוך‪.‬‬
‫הכבאי‪( :‬מלא צער‪ ).‬אין שום דבר? אין במקרה איזו אש‬
‫קטנה? בארובה? באח? משהו קטנטן שנשרף‬
‫בעלית־הגג או במרתף? לפחות איזו התחלה‬
‫קטנטנה של שריפה?‬
‫מרת סמית‪ :‬הקשב לי‪ ,‬לא הייתי רוצה לגרום לך צער‬
‫אבל אני חושבת שאצלנו אין כלום כרגע‪ .‬אני‬
‫מבטיחה שנודיע לך אם יהיה משהו‪.‬‬
 ‫הכבאי‪ :‬אל תשכחו‪ .‬עשו לי טובה‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬זאת הבטחה‪.‬‬
‫הכבאי‪( :‬לזרג ‪ ).pvm‬ואצלכם‪ ,‬שום דבר לא בוער?‬
‫מרת מרטין‪ :‬לא‪ ,‬לרוע־המזל‪.‬‬
‫מר מרטין‪{ :‬לכבאי‪ ),.‬העסקים די רעים כעת!‬
‫הכבאי‪ :‬רעים מאוד‪ .‬אין כמעט‪ .‬כמה זוטות‪ .‬ארובה‪,‬‬
‫אסם‪ .‬שום דבר רציני‪ .‬לא מכניס כלום‪ .‬ומכיוון‬
‫שאין תפוקה אז פרמיית־הייצור זעומה ביותר‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬כלום לא הולך‪ .‬ככה זה בכל מקום‪ .‬במסחר‪,‬‬
‫בחקלאות‪ ,‬כמו בעסקי אש‪ ,‬השנה שום דבר לא‬
‫קורה‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬יבול ‪ -‬אין‪ .‬אש ‪ -‬אין‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬אפילו שטפונות אין‪.‬‬
‫מרת טמית‪ :‬אבל סוכר ‪ -‬יש‪.‬‬
‫מר טמית‪ :‬כי מייבאים אותו מחוץ־לארץ‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬בנושא שריפות‪ ,‬זה עוד יותר גרוע‪ .‬המון‬
‫מסים!‬
‫הכבאי‪ :‬יש בכל זאת מקרה או שניים של חנק מגאז‬
‫רעיל‪ .‬מקרים בודדים‪ .‬ככה הרעילה את עצמה‬
‫בחנק אשה צעירה אחת בשבוע שעבר‪ ,‬השאירה‬
‫את הגאז פתוח‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬שכחה?‬
‫הכבאי‪ :‬לא‪ ,‬חשבה שזה המסרק שלה‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬בלבולים כאלה נורא מסוכנים‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬הלכת לבדוק אצל סוחר הגפרורים?‬
‫הכבאי‪ :‬לא שווה‪ .‬הוא מבוטח נגד שריפה‪.‬‬
‫מרמרטין‪ :‬למה שלא תיגש‪ ,‬בשמי‪ ,‬אל ממלא מקום‬
‫ההגמון של ווייקפילד!‬
‫הכבאי‪ :‬אני לא רשאי לכבות אש בתחומי הכמורה‪.‬‬
‫החשמן יתעצבן‪ .‬הם מכבים את השריפות שלהם‬
‫בעצמם‪ ,‬או שהנזירות־הבתולות מכבות להם אותן‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬תיגש לבדוק אצל דוראן‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬גם שם לא אוכל‪ .‬הוא לא אנגלי‪ .‬הוא רק‬
‫התאזרח כאנגלי‪ .‬למתאזרחים יש זכות שיהיו‬
‫להם בתים אבל לא הזכות לכבות אש שפורצת‬
‫בהם‪.‬‬
‫מרת סטית‪ :‬אף על פי כן‪ ,‬כשפרצה אצלו אש בשנה‬
‫שעברה‪ ,‬היא כובתה!‬
‫הכבאי‪ :‬הוא כיבה אותה לבדו‪ .‬במחתרת‪ .‬לא‪ ,‬לא איש‬
‫כמוני ילך וילשין עליו‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬גם אני לא‪.‬‬
‫מרתטמית‪ :‬מכיוון שאינך דחוק כל־כך בזמן‪ ,‬אדון‬
‫מפקד‪ ,‬הישאר אתנו עוד קצת‪ .‬תגרום לנו עונג‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬אתם רוצים שאספר לכם מעשיות?‬
‫מרת טמית‪ :‬כמובן‪ ,‬אתה חמוד‪( .‬מנטקת אוהו‪).‬‬
‫מר טמית‪ ,‬מרת מרטין‪ ,‬מר מרטין‪ :‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬מעשיות‪ ,‬יופי!‬
‫(מוחאים כפייס‪>.‬‬
‫מרטמית‪ :‬ומה שהכי מעניין הוא שכל הסיפורים של‬
‫הכבאי אמיתיים‪ ,‬כולם‪ ,‬ומן החיים‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬אני מספר רק את מה שהתנסיתי בו בעצמי‪ .‬מן‬
‫הטבע‪ .‬רק מן הטבע‪ .‬בלי ספרים‪.‬‬
‫מרמרטין‪ :‬בדיוק‪ ,‬האמת איננה נמצאת בדרך כלל‬
‫בספרים‪ ,‬אלא בחיים‪.‬‬
 ‫מרת סמית‪ :‬תתחיל!‬
‫מר מרטין‪ :‬תתחיל!‬
‫מרת מרטין‪ :‬שקט‪ ,‬הוא מתחיל‪.‬‬
‫הכבאי‪( :‬משתעל אי‪-‬אלו פעמים‪ ).‬סלחו לי‪ ,‬אל תביטו בי‬
‫ככה‪. .‬אתם מביכים אותי‪ .‬אתם יודעים שאני‬
‫ביישן‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬הוא חמוד! (מנשקת אותר‪).‬‬
‫הכבאי‪ :‬אשתדל בכל־זאת להתחיל‪ .‬אבל הבטיחו לי‬
‫שלא תקשיבו‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אבל אם לא נקשיב לא נשמע אותך‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬על זה לא חשבתי!‬
‫מרת סמית‪ :‬אמרתי לכם‪ :‬הוא ילד‪.‬‬
‫מר מרטין ומר ממית‪ :‬אח‪ ,‬ילדון חמוד! (מנשקים אותר‪).‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אומץ־לב‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬בסדר‪ .‬זהו‪( .‬משתעל שרב ואז מתחיל בקול רועד‬
‫מרוב רגש‪" ).‬הכלב והשור"‪ ,‬משל נסיוני‪ :‬פעם‪,‬‬
‫שור אחד שאל כלב אחר‪ :‬מדוע לא בלעת את‬
‫החרטום שלך? סליחה‪ ,‬ענה הכלב‪ ,‬מפני שחשבתי‬
‫שאני פיל‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬מה מוסר ההשכל?‬
‫הכבאי‪ :‬אתם צריכים לגלות‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬הוא צודק‪.‬‬
‫מרת סמית‪( :‬נרגנת‪ ).‬עוד אחד‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬עגל רך אכל יותר מדי זכוכית כתושה‪ .‬התוצאה‪:‬‬
‫הוא נאלץ לכרוע ללדת‪ .‬הוא הביא לעולם פרה‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬מכיוון שהעגל היה בן‪ ,‬הפרה לא יכלה‬
‫לקרוא לו "אמא"‪ .‬היא גם לא יכלה לכנות אותו‬
‫"אבא"‪ ,‬מפני שהעגל היה קטן מדי‪ .‬העגל נאלץ‬
‫אז להתחתן עם צעירה והעיריה נקטה אז בכל‬
‫האמצעים המתחייבים מן הנסיבות שברוח הזמן‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬ברוח שפיכות דמים‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬כמו שפיכות מעיים‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬אז אתם מכירים את הסיפור‪ ,‬מה?‬
‫מרת ממית‪ :‬הוא התפרסם בכל העתונים‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬הוא התרחש לא רחוק מן הבית שלנו‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬אספר לכם עוד אחד‪" .‬התרנגול‪ ".‬פעם‪ ,‬תרנגול‬
‫אחד רצה להתחזות לכלב‪ .‬אבל לא היה לו מזל‬
‫מפני שזיהו אותו מיד‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬מצד שני‪ ,‬הכלב שרצה להתחזות לתרנגול‬
‫לא זוהה כלל‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬אני אספר סיפור‪ .‬התור שלי‪" :‬הנחש‬
‫והשועל‪ ".‬פעם‪ ,‬ניגש נחש אל שועל ואמר לו‪:‬‬
‫"נדמה לי שאני מכיר אותך!" השועל ענה לו‪:‬‬
‫"גם לי נדמה‪" ".‬אם כך‪ ",‬אמר הנחש‪" ,‬תן לי‬
‫כסף!" "שועל לא נותן כסף‪ ",‬השיב בעל־החיים‬
‫הערמומי וכדי להתחמק קפץ לתוך עמק נמוך‬
‫מאוד שכולו מלא תות־שדה ודבש־תרנגולות‪.‬‬
‫הנחש כבר חיכה לו שם צוחק צחוק שטני‪.‬‬
‫השועל שלף את סכינו תוך צעקה‪" :‬אני אלמד‬
‫אותך לחיות!" ואז ברח‪ ,‬מפנה עורף‪ .‬אבל לא היה‬
‫לו מזל‪ .‬הנחש היה יותר זריז‪ .‬במכת־אגרוף אחת‪,‬‬
‫מכוונת היטב‪ ,‬הוא הלם בשועל ישר במצח‬
‫שהתרסק לאלף רסיסים וזאת תוך כדי צעקות‪:‬‬
‫"לא! לא! ארבע פעמים לא! אני לא הילדה‬
‫שלך‪".‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬מעניין‪.‬‬
 ‫מרת סטית‪ :‬לא רע‪.‬‬
‫מר מרטין‪{ :‬לוחץ את ידו של מר סמלת‪ ).‬ברכותי ואיחולי!‬
‫הכבאי‪( :‬מקנא‪ ).‬לא מי־יודע־מה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬כבר שמענו‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬זה נורא‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אבל זה לא היה נכון‪.‬‬
‫מרתמרטין‪ :‬כן‪ .‬לרוע המזל‪.‬‬
‫מר מרטין‪( :‬למרת סמית‪ ).‬תורך‪ ,‬גבירתי‪.‬‬
‫מרתטמית‪ :‬אני מכירה רק סיפור אחד‪ .‬אספר לכם‬
‫אותו‪ .‬הוא נקרא "זר־הפרחים‪".‬‬
‫מר טמית‪ :‬אשתי תמיד היתה רומנטית‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אנגלייה אמיתית‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬הנה‪ :‬פעם חתן אחד הגיש לכלתו זר־פרחים‬
‫והיא אמרה לו ׳תודה׳ והוא מבלי להוציא הגה‬
‫לקח ממנה את הפרחים שהוא נתן לה כדי ללמד‬
‫אותה לקח ובעודו אומר לה ׳אני לוקה אותם‬
‫בחזרה׳ הוא אמר לה ׳להתראות׳ כשהוא לוקח‬
‫אותם ומסתלק לכל עבר‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אח‪ ,‬נהדר!‬
‫(הוא מתנשע או איננו מתנ&ח עם מרת סמית‪).‬‬
‫מרתמרטין‪ :‬יש לך אשה‪ ,‬מר סמית‪ ,‬שבגללה כולם‬
‫מקנאים בך‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬נכון‪ .‬אשתי היא התגלמות האינטיליגנציה‪.‬‬
‫היא אפילו יותר אינטיליגנטית ממני‪ .‬או לפחות‪,‬‬
‫הרבה יותר נשית‪ .‬ככה אומרים‪.‬‬
‫מרת סמית‪( :‬לכבאי‪ ),‬עוד סיפור‪ ,‬המפקד‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬אה‪ ,‬לא‪ ,‬מאוחר מדי‪.‬‬
 ‫מר מרטין‪ :‬בכל זאת‪ ,‬ספר‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬אני עייף מדי‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬עשה לנו טובה‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬בבקשה‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬לא‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬יש לך לב־אבן‪ .‬אנחנו על גחלים לוחשות‪.‬‬
‫מר טמית‪( :‬צונחת על ברכיה‪ ,‬מתייפחת‪ ,‬או שאיננה עדשה‬
‫זאת‪ ).‬אני מתחננת בפניך‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬בסדר‪.‬‬
‫מר טמית‪( :‬באוזנה של מרת מרטק■‪ ).‬הוא מסכים! הוא‬
‫שוב ישעמם אותנו‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬לעזאזל!‬
‫מרת טמית‪ :‬אסון‪ .‬הגזמתי בנימוסים‪.‬‬
‫הכבאי‪" :‬ההצטננות"‪ :‬לגיס שלי היה מצד אביו בן־דוד‬
‫ישיר שלדודו מצד אמו היה חותן שאבי סבו מצד‬
‫אביו התחתן בפעם השניה עם צעירה חטרת־כל‬
‫שאחיה הכיר באחד ממסעותיו נערה שהתאהב‬
‫בה ושממנה נולד לו בן שהתחתן עם רוקחת‬
‫נועזת שהיתה לא פחות ולא יותר אלא אחייניתו‬
‫של קציךאפסנאות אלמוני בצי הבריטי ושלאביה‬
‫המאומץ היתה דודה שדיברה ספרדית שוטפת‬
‫ושהיתה‪ ,‬אולי‪ ,‬אחת מנכדותיו של מהנדס שמת‬
‫בנעוריו ושהוא עצמו היה נכדו של בעל־כרמים‬
‫שהפיק מהם יין די בינוני‪ ,‬אבל היה לו בן־אחיין‪,‬‬
‫רב־סמל שלא יצא מפתח ביתו‪ ,‬שבנו התחתן עם‬
‫יפהפייה צעירה‪ ,‬גרושה שבעלה הראשון היה בנו‬
‫של פטריוט דגול שהיטיב לחנך את אחת מבנותיו‪,‬‬
‫בתקווה להגיע לעושר ואושר‪ ,‬עד כדי כך שיכולה‬
‫היתה להינשא לנער שליח שהכיר פעם את‬
‫רוטשילד ושאחיו‪ ,‬אחרי שהחליף את משלח־ידו‬
‫כמה וכמה פעמים‪ ,‬התחתן והוליד בת שהסבא של‬
‫אביה‪ ,‬החלשלוש‪ ,‬חבש משקפיים שקיבל במתנה‬
‫מדודן שלו‪ ,‬גים של פורטוגזי אחד‪ ,‬בנו הביולוגי‬
‫של טוחן‪ ,‬לא הכי עני‪ ,‬שאחירלחלב נשא לאשה‬
‫את בתו של רופא כפרי לשעבר שהוא עצמו היה‬
‫אח־לחלב של בנו של חלבן‪ ,‬שהוא עצמו היה בנו‬
‫הביולוגי של רופא כפרי אחר שהיה נשוי שלוש‬
‫פעמים ברציפות ושאשתו השלישית‪...‬‬
‫מרמרטין‪ :‬הכרתי את האשה השלישית הזאת‪ ,‬אם‬
‫אינני טועה‪ .‬היא אכלה עוף בתוך קן־צרעות‪.‬‬
‫כבאי‪ :‬זאת לא היא‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬שששש!‬
‫כבאי‪ :‬אמרתי ש‪...‬שהאשה השלישית היתה בתה של‬
‫המיילדת הכי טובה באזור שבתור אלמנה מגיל‬
‫צעיר‪...‬‬
‫מר סמית‪ :‬כמו אשתי‪.‬‬
‫הכבאי‪... :‬התחתנה שוב עם זגג‪ ,‬איש מלא חיים‪ ,‬שעשה‬
‫לבתו של מנהל תחנת־רכבת ילד שידע יפה מאוד‬
‫באיזה מסלול להתקדם בחיים‪...‬‬
‫מרת סמית‪ :‬מסלול הרכבת‪...‬‬
‫מר סמית‪ :‬חד־סטרי‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬והוא התחתן עם מעצבת־פרי־וירק שלאביה היה‬
‫אח‪ ,‬ראש־עיר בעיירה קטנה שלקח לו לאשה‬
‫מורה בלונדינית שבךדודה‪ ,‬שהיה דג בחכה‪...‬‬
‫מר מרטין‪ :‬מת? תלוי בחכה?‬
‫הכבאי‪... :‬לקח לו לאשה מורה בלונדינית גם הוא‪ ,‬שגם‬
‫שמה מאךי שאחיה התחתן עם עוד מארי אחת‬
‫שגם היא מורה בלונדינית‪...‬‬
‫מר סמית‪ :‬אם היא בלונדינית אז היא יכולה להיות רק‬
‫מארי‪.‬‬
‫הכבאי‪... :‬שאביה גודל בקנדה בידי אשה זקנה שהיתה‬
‫אחיינית של כומר שסבתא שלו‪ ,‬לפעמים‪ ,‬בחורף‪,‬‬
‫היתה‪ ,‬כמו כולם‪ ,‬חוטפת הצטננות‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬סיפור מדהים‪ .‬לא־יאומן ממש‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬כשמצטננים צריך לקחת גלגילות‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬זה אמצעי בלתי יעיל אבל הכרחי‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬סלח לי אדון מפקד‪ ,‬אבל לא כל־כך הבנתי‬
‫את הסיפור שלך‪ .‬לקראת הסוף‪ ,‬כשמגיעים‬
‫לסבתא של הכומר הקדוש‪ ,‬מתבלבל הכל בראש‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬תמיד מתבלבל הראש כשנופלים לטלפיים‬
‫של קדוש‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬כן‪ ,‬המפקד‪ ,‬תתחיל מהתחלה! כולם מבקשים‬
‫ממך‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬אה! אינני יודע אם אוכל‪ .‬אני בשרות תפקידי‪.‬‬
‫תלוי מה השעה‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אין לנו שעון‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬ומה עם האורלוגין?‬
‫מר סמית‪ :‬הוא לא בסדר‪ .‬מפעמת בו ריח מהפכנית‪ .‬הוא‬
‫תמיד מראה את השעה ההפוכה מן האמיתית‪.‬‬
 ‫‪:9‬‬ ‫תמונה‬
‫(הנ״ל ומרי‪.‬־)‬

‫מרי‪ :‬גבירתי‪ ...‬אדוני‪...‬‬

‫מרת סמית‪ :‬מה את רוצה?‬
‫מר ממית‪ :‬מה יש לך לעשות פה?‬
‫מרי‪ :‬סלחו לי‪ ,‬גבירתי‪ ,‬אדוני‪ ...‬וגם הגברות והאדונים‬
‫האלה‪ ...‬הייתי רוצה‪ ...‬הייתי רוצה‪ ...‬בתורי‪...‬‬
‫לספר לכם מעשייה‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬מה היא אומרת?‬
‫מר מרטין‪ :‬אני חושבת שהמשרתת של ידידינו‬
‫השתגעה‪ ...‬גם היא רוצה לספר לנו מעשייה‪ ,‬גם‬
‫היא‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬מי היא חושבת שהיא? (מביט בה‪ ).‬אוה!‬
‫מרת טמית‪ :‬מה זה עסקך?‬
‫מר סמית‪ :‬זה ממש מיותר מצדך‪ ,‬מרי‪...‬‬
‫הכבאי‪ :‬אבל זה היא! לא יתכן!‬
‫מר סמית‪ :‬ומה אתך?‬
‫מרי‪ :‬לא יתכן! כאן?‬
‫מרת סמית‪ :‬מה פרוש כל זה?‬
‫מר טמית‪ :‬אתם חברים?‬
 ‫הכבאי‪ :‬ועוד איך!‬
‫(מרי בועלת על ׳נוארד של הכבאי‪f,‬‬
‫מרי‪ :‬מאושרת להתראות אתך שוב‪...‬םוף־םוף!‬
‫מר סמית ומרת סמית‪ :‬אוה!‬
‫מר סמית‪ :‬זה כבר יותר מדי‪ ,‬כאן‪ ,‬אצלנו בבית‪ ,‬בפרברי‬
‫לונדון‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬זה לא הגון!"‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬זאת היא שכיבתה לי את האש בפעמים‬
‫הראשונות שלי‪.‬‬
‫מרי‪ :‬אני זרנוק המים החמוד שלו‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אם ככה‪...‬ידידי היקרים‪...‬הרגשות הללו‬
‫מובנים‪ ,‬אנושיים‪ ,‬ומכובדים‪...‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬כל מה שאנושי הוא מכובד‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬בכל זאת לא מוצא חן בעיני לראות אותה‬
‫כאן‪ ...‬בינינו‪...‬‬
‫מר סמית‪ :‬היא לא קיבלה את החנוך הראוי‪...‬‬
‫הכבאי‪ :‬אוף‪ ,‬יש לכם יותר מדי דיעות קדומות‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬לפי דעתי‪ ,‬משרתת היא בסופו של דבר‪,‬‬
‫למרות שזה לא נוגע לי‪ ,‬בסך־הכל משרתת‪...‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אפילו אם לפעמים היא לא רעה בתור בלש‪.‬‬
‫הכבאי‪ :‬עזבי אותי‪.‬‬
‫מרי‪ :‬אל תתעצבן!‪...‬הם לא כל־כך רעים‪.‬‬
‫מר ממית‪ :‬אהמ‪ ...‬הט‪ ...‬אתם באמת נוגעים ללב‪,‬‬
‫שניכם‪ ,‬אבל גם קצת‪ ...‬קצת‪...‬‬
‫מר מרטין‪ :‬כן‪ ,‬זאת בדיוק המלה‪.‬‬
 ‫מר סמית‪... :‬קצת ראוותניים‪...‬‬
‫מר מרטין‪ :‬יש צניעות בריטית מסויימת‪ ,‬סלחו לי שוב‬
‫על שאני מנסה לבטא את דעתי‪ ,‬שאיננה מובנת‬
‫לזרים‪ ,‬אפילו לא למקצוענים‪ ,‬ושהודות לה‪ ,‬אם‬
‫יורשה לי להתבטא כך‪ ...‬מובן שאינני אומר זאת‬
‫כדי לגרום לכם‪....‬‬
‫מרי‪ :‬רציתי לספר לכם‪...‬‬
‫מר סמית‪ :‬אל תספרי כלום‪...‬‬
‫מרי‪ :‬דוקא כן!‬
‫מרת סמית‪ :‬לכי‪ ,‬מרי מותק שלי‪ ,‬לכי יפה־יפה אל‬
‫המטבח וקראי שם את השירים שלך מול הראי‪...‬‬
‫מר מרטין‪ :‬תקשיבו רק‪ ,‬אני‪ ,‬בלי להיות משרתת‪ ,‬גם‬
‫אני קורא שירים מול הראי‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬הבוקר‪ ,‬כשהסתכלת על עצמך בראי‪ ,‬לא‬
‫ראית את עצמך‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬מפני שעוד לא הייתי שם‪...‬‬
‫מרי‪ :‬אולי אני יכולה בכל זאת לדקלם לכם שיר קצר‪.‬‬
‫מרת טמית‪ :‬מרי מותק‪ ,‬את עקשנית איומה‪.‬‬
‫מרי‪ :‬אז אני אדקלם לכם שיר‪ ,‬מסכימים? זה שיר‬
‫שהכותרת שלו היא "האש"‪ ,‬לכבודו של מפקד‬
‫הכבאים‪.‬‬

‫האש‬
‫הפוליגמבות ברקו בעץ‬
‫אבן התלקחה באש‬
‫הארמון התלקח באש‬
‫היער התלקח באש‬
‫האנשים התלקחו באש‬
‫הנשים התלקחו באש‬
 ‫הצפודים התלקחו באש‬
‫הדגים התלקחו באש‬
‫המים התלקחו באש‬
‫השמיים התלקחו באש‬
‫האפר התלקח באש‬
‫העשן התלקח באש‬
‫האש התלקחה באש‬
‫הכל התלקח באש‬
‫התלקח באש‪ ,‬באש‪ ,‬באש‪.‬‬

‫<הדא דיקלמה אח השיר בעוד הזדג סמלה דוחק אדחה‬

‫אל מחוץ לקלעים‪),,‬‬
 ‫תמונה ‪:10‬‬

‫(הב״ל ללא מרי‪).‬‬

‫מרת מרטין‪ :‬זה העביר בי צמרמורת‪...‬‬

‫מרמרטין‪ :‬ואף על פי כן יש בחרוזים הללו מין‬
‫חמימות‪...‬‬
‫הכבאי‪ :‬לדעתי זה היה כביר‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬בכל זאת‪...‬‬
‫מר סמית‪ :‬אתם מגזימים‪...‬‬
‫הכבאי‪ :‬רק רגע‪ ,‬זה נכון‪ ...‬כל זה מאוד סובייקטיבי‪...‬‬
‫אבל זאת בדיוק השקפת העולם שלי‪ .‬החלום שלי‪.‬‬
‫האידיאל שלי‪ ...‬וזה מה שמזכיר לי שעלי להיפרד‬
‫מכם‪ .‬מכיוון שאין לכם כאן דרך לדעת את השעה‬
‫הרי שתוך שלושת־רבעי שעה ושש עשרה דקות‬
‫בדיוק תהיה לי שרפה בקצה השני של העיר‪ .‬אני‬
‫חייב להזדרז‪ .‬אפילו שזה לא יהיה מי־יודע־מה‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬מה זה? אש קטנטונת בארובה?‬
‫הכבאי‪ :‬אפילו זה לא‪ .‬אש בכמה קוצים וגם קצת צרבת‪.‬‬
‫מר ממית‪ :‬כן‪ ,‬חבל מאוד שאתה נאלץ להיפרד‪.‬‬
‫מרת ממית‪ :‬היית משעשע מאוד‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬הודות לך בילינו רבע שעה לוגית־אנליטית‪.‬‬
‫הכבאי‪( :‬הולך לעבר היציאה דאז ע‪7‬צר•‪ ).‬א־פרופו‪ ,‬מה עם‬
 ‫הזמרת הקרחת?‬
‫(סהי<ךה בללחז‪ ,‬מברכה‪).‬‬
‫מרת סמית‪ :‬עדיין יש לה אותה תסרוקת!‬
‫הכבאי‪ :‬אהה! אז להתראות‪ ,‬רבותי‪ ,‬גבירותי‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬בהצלחה‪ :‬בחיים ובאש!‬
‫הכבאי‪ :‬בואו נקווה‪ .‬למען כולם‪.‬‬
‫?הכבאי יוצא‪ .‬כדל□ מלודי□ אוהד אל הדלה וחוזרים‬
‫למקדמדהיהס‪)'.‬‬
 ‫תמונה ‪:11‬‬

‫(הנ״ל‪ ,‬ללא הכבאי‪).‬‬

‫מרתמרטין‪ :‬אני יכולה לקנות אולר עבור אחי אבל‬

‫אתם לא יכולים לקנות את אירלנד עבור סבא‬
‫שלכם‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬הולכים ברגליים אבל מתחממים באמצעות‬
‫חשמל או פחם‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬המוכר היום בקר יאכל ביצה מחר‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬בחיים צריך להביט דרך החלון‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אפשר להתיישב על כסא כאשר לכסא אין‪.‬‬
‫מר טמית‪ :‬צריך תמיד לחשוב על הכל‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬התקרה מעל‪ ,‬הרצפה מתחת‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬כשאני אומרת בן‪ ,‬זאת רק צורת דיבור‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬איש־איש וגורלו הביש‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬קח מעגל‪ ,‬התמזמז אתו‪ ,‬והוא יהפוך למעגל־‬
‫קסמים!‬
‫מרת סמית‪ :‬מורה מלמדת ילדים לקרוא‪ ,‬אבל החתולה‬
‫מיניקה את צאצאיה כשהם קטנים‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אף על פי כן הפרה היא שמעניקה לנו את‬
‫זנבותיה‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬כשאני יוצא אל הכפר‪ ,‬אני אוהב את‬
 ‫הבדידות והשלווה‪.‬‬
‫‪.‬מר מרטין‪ :‬אתה עדיין צעיר מדי בשביל זה‬
‫מרתטמית‪ :‬בנג׳מין פראבקלין צדק‪ :‬אתה פחות רגוע‬
‫‪.‬ממנו‬
‫מרת מרטין‪ :‬מהם שבעת ימות השבועי‬
‫מר סמית‪Monday, Tuesday, Wednesday, Thursday, :‬‬
‫‪Friday, Saturday, Sunday.‬‬
‫מר מרטין‪Edward is a clerck. His sister Nancy is a :‬‬
‫‪typist, and his brother William a shop-assistant.‬‬

‫מרת מרטין‪ :‬משפחה מצחיקה‪.‬‬

‫מרתמרטין‪ :‬אני מעדיף ציפור בשדה על זוג־גרביים‬
‫בתלת־אופניים‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬טוב פשתן בביתן מרוב צידה במצודה‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אצל האנגלי ביתו הוא מצודתו‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬אינני יודעת ספרדית במידה מספקת שאובן‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬אתן לך את נעלי הבית של חמותי אם תתני‬
‫לי את ארון־המתים של בעלך‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬אני מחפש כומר חד־ןשותי כדי להשיא אותו‬
‫למשרתת שלנו‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬לחם הוא שיח ואילו לחם גם הוא שיה‪,‬‬
‫ואלון מתוכו עוד אלון מצמיח‪ ,‬כל בוקר עם שחר‪.‬‬
‫מרת סמית‪ :‬דודי מתגורר בכפר אבל זה לא עסקה של‬
‫המיילדת‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬נייר נועד לכתיבה‪ ,‬חתול לעכבר‪ ,‬גבינה‬
‫לצפורניים‪.‬‬
‫מרתסמית‪ :‬מכונית טסה מהר אבל טבח מכין מנות‬
 ‫טובות יותר‪.‬‬
‫מר סמית‪ :‬אל תהיו מטומטמים‪ ,‬נשקו למחבל‪.‬‬
‫מל מרטלן‪.Charity begins at home :‬‬

‫מרת סמית‪ :‬אני מחכה לאקוודוקט שיבוא לבקר אותי‬

‫בטחנת־הקמח‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬ניתן להוכיח שהקידמה החברתית טובה‬
‫הרבה יותר עם סוכר‪.‬‬
‫מר טמית‪ :‬בוז לצחצוח!‬
‫;אחרי המלים הללו של מר סמית שותקים היתר‬
‫זמן־מה‪ ,‬המומים‪ .‬מורגש מתח‪ .‬צלצולי האורלוגין‬
‫הרבה יותר עצבניים גס הס‪ .‬המשפעים שיבואו'‬
‫בהמשך צריכים להיאמר בהתחלה בנימה עויינת‪,‬‬
‫קרה כקרח‪ .‬העוינות והמתח העצבני ילכו ויתגברו‪.‬‬
‫בסוף הסצינה הזאת ימצאו את עצמם הארבעה‬
‫עומדים קרובים מאוד זה לזה‪ ,‬צורחים את דבריהם‪,‬‬
‫מניפים את אגרופיהם‪ ,‬מוכגים לתקוף אחד את‬
‫השני‪)'.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬לא מצחצחים משקפיים עם משחה שחורה‪.‬‬
‫מרתסמית‪ :‬כן‪ ,‬אבל עם כסף אפשר לקנות כל מה‬
‫שרוצים‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬אני מעדיף להרוג שפן ולא לשיר בגן‪.‬‬
‫מר טמית‪ :‬קקפו‪ ,‬קקפו‪ ,‬קקפו‪ ,‬קקפו‪ ,‬קקפו‪ ,‬קקפו‪,‬‬
‫קקפו‪ ,‬קקפו‪ ,‬קקפו‪ ,‬קקפו‪.‬‬
‫מרתטמית‪ :‬סתם קקי‪ ,‬סתם קקי‪ ,‬סתם קקי‪ ,‬סתם קקי‪,‬‬
‫סתם קקי‪ ,‬סתם קקי‪ ,‬סתם קקי‪ ,‬סתם קקי‪ ,‬סתם‬
‫קקי‪ ,‬סתם קקי‪.‬‬
‫מר מרטין‪ :‬קקי ענקי‪ ,‬קקי ענקי‪ ,‬קקי ענקי‪ ,‬קקי ענקי‪,‬‬
‫קקי ענקי‪ ,‬קקי ענקי‪ ,‬קקי ענקי‪ ,‬קקי ענקי‪.‬‬
 ‫מר סמית‪ :‬לכלבים יש פרעושים‪ ,‬לכלבים יש פרעושים‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬קקטוס! קוקס! קוקאין! קקאפון! קוקסינל!‬
‫מרת סמית‪ :‬דג רקק! רקק עלינו!‬
‫מר מרטין‪ :‬מעדיף להטיל ביצים בבור ולא לרוץ לגנוב‬
‫שור‪.‬‬
‫מרת מרטין‪( :‬פוערת לרווחה את פיה!) אה! אה! אה! תנו‬
‫לי לחרוק שניים!‬
‫מר סמית‪ :‬תמסחת!‬
‫מר מרטין‪ :‬בואו נבעט לאודיסיאוס בתחת!‬
‫מר סמית‪ :‬אני הולך לגור בסוכה בין עצי הקקאו‪.‬‬
‫מרתמרטין‪ :‬לעץ־קקאו אין קוקוס ואין קוקאין יש רק‬
‫קקאו! לעץ־קקאו אין קוקוס ואין קוקאין‪ ,‬יש רק‬
‫קקאו! לעץ־קקאו אין קוקוס ואין קוקאין‪ ,‬יש רק‬
‫קקאו!‬
‫מרת סמית‪ :‬לעכברוש יש ראש‪ ,‬לראש אין עכברוש‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬עכברוש ‪ -‬בוש!‬
‫מר מרטין‪ :‬בוש פרעוש!‬
‫מר סמית‪ :‬פרעוש בן־אנוש! היכלם ובוש!‬
‫מרת מרטין‪ :‬אנוש יבוש! פרעוש יפלוש!‬
‫מרת סמית‪ :‬פרעוש יבוש‪ ,‬אנוש יפרוש!‬
‫מר מרטין‪ :‬אנוש יפרוש ‪ -‬מקוש בראש!‬
‫מר טמית‪ :‬נדוש עד־בוש!‬
‫מרת מרטין‪ :‬פשוש!‬
‫מרת סמית‪ :‬מיחוש בראש!‬
‫מר מרטין‪ :‬לענה ורוש!‬
 ‫מר טמית‪ :‬לא לבחוש! זה קדוש!‬
‫מרתסמית‪ :‬יבוא קדוש אצלי לבלוש! קדוש קדוש‬
‫קדוש!‬
‫מר מרטין‪ :‬רוסו!‬
‫מר טמית‪ :‬ז׳אן־ז׳אק!‬
‫מרת מרטין ומר ממית‪ :‬ויליאם‪.‬‬
‫מרת טמית ומר מרטין‪ :‬שייקספיר‪.‬‬
‫מרת מרטין ומר טמית‪ :‬רוסו שייקספיר!‬
‫מרת ממית ומר מרטין‪ :‬ז׳אן־ז׳אק ויליאט‪.‬‬
‫מרת מרטין‪ :‬טרטרנים־ברברנים! טרטרניות־ברברניות!‬
‫מר מרטין‪ :‬נקבה עלובה! תפרחת בתחת!‬
‫קרישנאמורטי‪,‬‬ ‫קרישנאמורטי‪,‬‬ ‫מרת סמית‪:‬‬
‫קרישנאמורטי!‬
‫מר טמית‪ :‬לאטום את האטום! לאטום אין שסתום!‬
‫לשסתום יש אטום!‬
‫מרת מרטין‪ :‬בזאר‪ ,‬בלזק‪ ,‬באזוקה!‬
‫מר מרטין‪ :‬מוזר‪ ,‬מגזר‪ ,‬מזורקה!‬
‫מר סמית‪ :‬אבגדהוזחטיכלמנסעפצקךשת!‬
‫מר מרטין‪ :‬קצת כלום בשום‪ ,‬ובכלל בכלום‪.‬‬
‫מרת טמית‪( :‬מחקה את שקשוק הרכבת‪ ).‬צ׳ו‪ ,‬צ;ו‪ ,‬צ׳ו‪ ,‬צ׳ו‪,‬‬
‫צ׳ו‪ ,‬צ׳ו‪ ,‬צ׳ו‪ ,‬צ׳ו‪ ,‬צ׳ו‪ ,‬צ׳ו‪ ,‬צ׳ו•"‪!..‬‬
‫מר טמית‪ :‬לא!‬
‫מרת מרטין‪ :‬ד!‬
‫מר מרטין‪ :‬רך!‬
 ‫שם‪1‬‬ ‫מרה טמית‪:‬‬
‫מר ממית‪ :‬רק!‬
‫מרה מרטין‪ :‬ך!‬
‫מר מרטין‪ :‬רך!‬
‫מרת סמי ת‪ :‬כאן!‬
‫(כולם יהד‪ ,‬בחמת‪-‬זעם עצומה‪ ,‬צועקים כולם על‬
‫כולם‪ .‬האדר כבה‪ .‬בחטיבה נשמע בקצב גובר והולך‬
‫במהירות‪):‬‬
‫כולם יחד‪ :‬לא דרך שם רק דרך כאן‪ ,‬לא דרך שם רק‬
‫דרך כאן‪ ,‬לא דרך שם רק דרך כאן‪ ,‬לא דרך שם‬
‫רק דרך כאן‪ ,‬לא דרך שם רק דרך כאן‪ ,‬לא דרך‬
‫שם רק דרך כאן‪ ,‬לא דרך שם רק דרך כאן!‬
‫(המלים נקטעות בבת‪-‬אחת‪ .‬האדר עלה טוב‪ .‬מר‬
‫ומרת מרעק יוטבים בדיוק כמר הזוג סמית בתחילת‬
‫המחזה‪ .‬המחזה מתחיל מחדט עם בני הזד ג מרעלן‬
‫האומרים בדיוק אדונם דברים טנאמרו על ידי הזוג‬
‫סמית בתחילת התמונה הראטונה‪ .‬ובעודם מדברים‬
‫יורד המסך לאסו‪).‬‬

‫מסך‬

‫(טרף המחזה‪).‬‬