סיכום פסקי דין בדיני עונשין - מחברות בחינה במשפטים

‫‪3/20/24, 8:32 PM‬‬ ‫סיכום פסקי דין בדיני עונשין ‪ -‬מחברות בחינה במשפטים‬
‫מחברות בחינה במשפטים‬

‫מחברות בחינה במשפטים‬ ‫דיני חברות‬ ‫דיני מיסים‬ ‫דיני מקרקעין‬ ‫דיני משפחה‬ ‫דיני נזיקין‬ ‫דיני עבודה‬ ‫דיני עונשין‬
‫דיני קניין‬ ‫דיני תעבורה‬ ‫העולם המשפטי סרטי וידאו‬ ‫התפלפלות משפטית‬ ‫חקיקה‬ ‫מיסוי מקרקעין‬ ‫משפט בינ״ל‬ ‫משפט חוקתי‬
‫משפט מנהלי‬ ‫משפט עברי‬ ‫סדרי דין‬ ‫קנייו רוחני‬ ‫תורת המשפט‬
‫דצמבר ‪2015 ,22‬‬
‫‪  Home‬דיני עונשין ‪ ‬סיכום פסקי דין בדיני עונשין‬
‫סיכום פסקי דין בדיני עונשין‬

‫‪‬דיני עונשין ‪Comments 0 ‬‬ ‫‪ By‬עו״ד גל‬
‫הייחוד שבעברה הפלילית‪5 .‬‬
‫רע"פ ‪ 277/82‬נירוסטה נגד מד"י ‪5‬‬
‫עקרון החוקיות‪5 .‬‬
‫ע"פ ‪ 53/54‬אש"ד מרכז זמני לתחבורה נגד היועמ"ש‪5 ..‬‬
‫בג"צ ‪ 6055/95‬צמח נ' שר הביטחון‪ ,‬פ"ד נג(‪6 .241 )5‬‬
‫‪/#_Toc255976990‬דיני‪-‬עונשין‪/‬סיכום‪-‬פסקי‪-‬דין‪-‬בדיני‪-‬עונשין‪https://law-exams.com/‬‬ ‫‪1/147‬‬
‫ע"פ ‪ 3520/91‬הלנה תורג'מן נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מז(‪7 .441 )1‬‬
‫פס"ד למדן‪8 .‬‬
‫פרשנות‪9 .‬‬
‫רע"פ ‪ 3237/99‬אהובה לוי נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נג(‪9 .140 )4‬‬
‫ע"פ ‪ 787/79‬חיים מזרחי נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לה(‪9 .421 )4‬‬
‫ע"פ ‪ 677/83‬בורוכוב נ' יפת‪ ,‬פ"ד לט(‪10 .205 )3‬‬
‫ד"נ ‪ 7/78‬זקצר נ' מד"י ‪11‬‬
‫ע"פ ‪ 3027/90‬מודיעים נ' מדינת ישראל‪12 .‬‬
‫ע"פ ‪ 77/64‬ברנבלט נ' היוהמ"ש‪12 ..‬‬
‫דנ"פ ‪ 8613/96‬ג'אברין נ' מ"י ‪13‬‬
‫ע"פ ‪ 2931/95‬אלבה נ' מ"י ‪14‬‬
‫רוטרואקטיביות‪15 .‬‬
‫ע"פ ‪ 336/61‬אייכמן נ' היועמ"ש‪15 ..‬‬
‫היסוד העובדתי של העבירה‪16 .‬‬
‫ע"פ ‪ 884/80‬מדינת ישראל נ' גרוסמן‪ ,‬פ"ד לו (‪16 .407 )1‬‬
‫ע"פ ‪ 338/99‬פקוביץ נ' מ"י ‪18‬‬
‫ע"פ ‪ 2831/95‬הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נ(‪18 .221 )5‬‬
‫ע"פ ‪ 5224/97‬מ"י נ' שדה אור‪20 .‬‬
‫ע"פ ‪ 697/98‬סוסצקין נ' מ"י ‪20‬‬
‫ע"פ ‪ 2910/94‬יפת ואח' נ' מ"י ‪21‬‬
‫רע"פ ‪ 1178/97‬גדליהו כהנא נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נא (‪21 .266 )3‬‬
‫ע"פ ‪ 334/74‬ג'מאמעה נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד כט (‪22 .29 )2‬‬
‫ע"פ ‪ 2588/90‬ורטר נ' מ"י ‪22‬‬
‫ע"פ ‪ 334/74‬ג'מאמעה נ' מ"י ‪22‬‬
‫החזקה‪23 .‬‬
‫ע"פ ‪ 250/84‬הוכשטט נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מ (‪23 .813 )1‬‬
‫ע"פ ‪ 7362/01‬סעד נ' מ"י ‪24‬‬
‫ע"פ ‪ 115/77‬לב ואח' נ' מ"י ‪25‬‬
‫ע"פ ‪ 119/93‬ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מח(‪25 .1 )4‬‬
‫ע"פ ‪ 450/86‬גילה נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מ (‪26 .826 )4‬‬
‫ע"פ ‪ 1713/95‬פרידמן נ' מ"י ‪27‬‬
‫רע"פ ‪ 7519/97‬שכטר נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נב (‪27 .663 )2‬‬
‫רע"פ ‪ 3626/01‬וייצמן ואח' נ' מ"י ‪28‬‬
‫סיבתיות‪28 .‬‬
‫ע"פ ‪ 341/82‬בלקר נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מא (‪28 .1 )1‬‬
‫ע"פ ‪ 418/77‬ברדריאן נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לב (‪30 .3 )3‬‬
‫ע"פ ‪ 707/83‬פטרומיליו נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לח (‪31 .821 )4‬‬
‫ע"פ ‪ 47/56‬מלכה נ' היועמ"ש‪32 ..‬‬
‫ע"פ ‪ ,5870/01‬חסיין נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נז (‪32 .221 )1‬‬
‫ע"פ ‪ ,8827/01‬שטרייזנט נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ז נז(‪34 .506 )5‬‬
‫אופיר ביידה משרד עורכי דין‬

‫אופיר ביידה משרד עורכי…‬
‫ע"פ ‪ 9723/03‬בלזר נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪35 .211 )4( 04‬‬
‫אופיר ביידה משרד עורכי דין‬

‫אופיר ביידה משרד עורכי…‬
‫ע"פ ‪ 70/64‬סטרול נ' היועץ המשפטי לממשלה‪ ,‬פ"ד יח (‪35 .395 )3‬‬
‫ע"פ ‪ 311/72‬יהודה צברי נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"מ כז(‪37 .505 )2‬‬
‫ע"פ ‪ 84/85‬לכטינשטיין נ' מ"י ‪38‬‬
‫פס"ד ע"פ ‪ 125/50‬יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי‪ ,‬פ"ד ו ‪38‬‬
‫ע"פ ‪ 402/75‬אלגביש נ' מ"י ‪39‬‬
‫ע"פ ‪ 482/83‬מ"י נ' סעיד‪39 .‬‬
‫ע"פ ‪ 3158/00‬מגידיש נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נד (‪40 .:80 )5‬‬
‫העדר שליטה‪40 .‬‬
‫ע"פ ‪ 165/57‬היועמ"ש נ' שטנר‪40 .‬‬
‫ע"פ ‪ 415/68‬אבא כרמל נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"מ כב(‪41 .803 )2‬‬
‫ע"פ ‪ 382/75‬חמיס נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד ל(‪41 .729 )2‬‬
‫ע"פ ‪ 118/53‬מנדלברוט נ' היועמ"ש‪42 ..‬‬
‫אי שפיות הדעת‪43 .‬‬
‫ע"פ ‪ 8220/02‬ברוכים נ' מ"י ‪43‬‬
‫ע"פ ‪ 317/83‬גודמן נ' מ"י ‪43‬‬
‫ע"פ ‪ 7761/95‬חמאד נ' מ"י ‪44‬‬
‫ע"פ ‪ 3795/97‬פלוני נ' מ"י ‪44‬‬
‫ע"פ ‪ 5951/98‬מליסה נ' מ"י ‪45‬‬
‫ע"פ ‪ 2947/00‬מאיר נ' מ"י ‪45‬‬
‫היסוד הנפשי (כללי) ‪45‬‬
‫סיכום פס"ד ע"פ ‪ 5046/93‬מד"י נ' רפאל הוכמן‪ ,‬פ"ד נ(‪45 .2 )1‬‬
‫סיכום פס"ד ע"פ ‪ 4389/93‬יוסף מרדכי נ' מד"י‪ ,‬פ"ד נ(‪46 .239 )3‬‬
‫מודעות‪48 .‬‬
‫ע"פ ‪ 291/62‬אבו רביעה נ' היועמ"ש‪ ,‬פ"ד יז ‪48 .2913‬‬
‫ע"פ ‪ 5734/91‬מ"י נ' לאומי ושות'‪ ,‬פ"ד מט (‪49 .4 )2‬‬
‫ע"פ ‪ 3417/99‬הר שפי נ' מ"י ‪50‬‬
‫ע"פ ‪ 5424/91‬פלוני נ' מ"י ‪51‬‬
‫ע"פ ‪ 5612/92‬מ"י נ' בארי ואח' ‪52‬‬
‫ע"פ ‪ 115/00‬טייב נ' מ"י ‪52‬‬
‫ע"פ ‪ ,5938/00‬אזולאי נ‪ .‬מ"י‪53 ,‬‬
‫טעות במצב הדברים‪54 .‬‬
‫ע"פ ‪ 4188/93‬לוי נ‪ .‬מ"י‪54 ,‬‬
‫דנ"פ ‪ 1294/96‬משולם נ‪ .‬מ"י ‪55‬‬
‫טעות במצב משפטי‪55 .‬‬
‫ע"פ ‪ 389/91‬מדינת ישראל נ' ויסמרק ואח'‪ ,‬פ"ד מט (‪55 .705 )5‬‬
‫ע"פ ‪ 1182/99‬הורביץ נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪57 .1150 )2( 2000‬‬
‫כוונה‪58 .‬‬
‫אילוז ואח' נ' מד"י השופט לנדוי‪58 .:‬‬
‫פס"ד וענונו נ' מד"י ‪58‬‬
‫ע"פ ‪ 6327/97‬פוליאקוב נ' מדינת ישראל‪59 .‬‬
‫ע"פ ‪5446/99‬אלימלך נ' מד"י ‪60‬‬
‫ע"פ ‪ 6269/99‬פלוני (כהן) נ' מ"י ‪62‬‬
‫רע"פ ‪ 9818/01‬ביטון נ' סולטן ‪62‬‬
‫רע"פ ‪4827/95‬פולק נ' מד"י ‪62‬‬
‫ע"פ ‪ 217/04‬אל קורעאן נ' מד"י ‪63‬‬
‫כוונה מוגברת‪64 .‬‬
‫ע"פ ‪ 1/52‬דויטש נ' היועץ המשפטי‪ ,‬פ"ד ח ‪ :456‬פזיזות ו"רשלנות רבתי"‪64 .‬‬
‫ע"פ ‪ 1100/93‬סובאח נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מז (‪64 .:635 )3‬‬
‫ע"פ ‪ 419/68‬מדינת ישראל נ' רפאל‪ ,‬פ"ד כב (‪65 .:751 )2‬‬
‫ע"פ ‪ ,1196/99‬ממדוב נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נה (‪66 .:700 )1‬‬
‫ע"פ ‪ 7251/01‬אקנין נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪66 .:527 )3( 02‬‬
‫ע"פ ‪ 4463/00‬אבו אלהואא' נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נה (‪66 .:327 )3‬‬
‫דנ"פ ‪ 3285/98‬יאסר נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪67 .:1577 )3( 98‬‬
‫רשלנות‪67 .‬‬
‫ע"פ ‪ 196/64‬היועמ"ש נ' בש‪67 ..‬‬
‫ד"נ ‪ 15/64‬בש נ' היועמ"ש‪68 ..‬‬
‫ע"פ ‪ 364/78‬צור נ' מד"י ‪68‬‬
‫יעקובוב נ' מד"י ‪69‬‬
‫מרדכי לוי ואח' נ' מד"י ‪69‬‬
‫ע"פ ‪ 35/52‬רוטנשטרייך נ' היועמ"ש‪71 ..‬‬
‫אחריות קפידה‪71 .‬‬
‫ד"נ ‪ 11/65‬גדיסי נגד היועמ"ש‪ ,‬פ"ד כ(‪71 .57 )1‬‬
‫ע"פ ‪ 696/81‬אזולאי נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לז(‪72 .565 )2‬‬
‫רע"פ ‪ 26,608/97‬לקס נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נב (‪74 .673 )2‬‬
‫רע"פ ‪ 1875/98‬אורן בנגב מתכות בע"מ נגד מדינת ישראל‪75 .‬‬
‫ע"פ (י‪-‬ם) ‪7629/03‬אוחנה נ' מדינת ישראל‪76 .‬‬
‫ניסיון ‪77‬‬
‫ע"פ ‪ 180/93‬סרור נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לח(‪77 .444 )2‬‬
‫ע"פ ‪ 5150/93‬סריס נגד מדינת ישראל פ"ד מח(‪78 .183 )2‬‬
‫ע"פ ‪ 9511/01‬קובקוב נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נו (‪79 .687 )2‬‬
‫ע"פ ‪ 115/77‬לב ואח' נ' מ"י ‪80‬‬
‫ע"פ ‪ 7399/95‬נחושתן תעשיות מעליות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נב (‪80 .105 )2‬‬
‫סיכום פס"ד ע"פ ‪ 401/99‬מצארווה נ' מד"י‪ ,‬פ"ד נג(‪81 .561 )3‬‬
‫עיצוב מטבחים‬
‫איכות בלתי‬
‫מתפשרת‬
‫ניסיון עשיר של שני עשורים‪,‬‬
‫שפע המלצות באתר‪ .‬ניסיון‬
‫עשיר‪-‬מעל עשרים שנה‪.‬‬
‫מידע נוסף‬ ‫תכלת מטבחים‬
‫ע"פ ‪ 675/85‬גרציאנו נ' מדינת ישראל פ"ד מ (‪82 .763 )3‬‬
‫רע"פ ‪ 7560/01‬תובע צבאי ראשי נ שובין דימטרי ‪83‬‬
‫צדדים לעברה‪84 .‬‬
‫ע"פ ‪ 2796/95‬פלונים נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נא (‪84 .388 )3‬‬
‫ע"פ ‪ 9282/00‬ירחי נ' מ"י ‪86‬‬
‫ע"פ ‪ 320/99‬פלונית נ' מ"י ‪86‬‬
‫ע"פ ‪ 8469/99‬אסקין נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪86 .49 )1( 01‬‬
‫ע"פ ‪ 992/03‬מדינת ישראל נ' סוגקאר‪88 .‬‬
‫ע"פ ‪ 4424/98‬סילגאדו ואח' נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נו(‪89 .529 )5‬‬
‫ע"פ ‪ 3390/98‬רוש נ' מד"י ‪90‬‬
‫ע"פ ‪ 4188/93‬לוי נ' מד"י‪ ,‬פ"ד מט(‪92 .539 )5‬‬
‫רע"פ ‪ 3626/01‬וייצמן ואח' נ' מ"י ‪93‬‬
‫ע"פ ‪ 807/99‬מ"י נ' עזיזיאן ‪94‬‬
‫ע"פ ‪ 7894/03‬ג'האד ג'אבר מסראווה נ' מדינת ישראל‪94 .‬‬
‫ע"פ ‪ 8573/96‬מרקדו ואח' נ' מ"י ‪95‬‬
‫קשר‪95 .‬‬
‫סייגים לאחריות פלילית‪96 .‬‬
‫הייחוד שבעברה הפלילית‬
‫רע"פ ‪ 277/82‬נירוסטה נגד מד"י‬

‫העובדות‪:‬‬
‫המערערים הועמדו לדין בגין אי‪-‬העברת מס‪ ,‬שנוכה כחוק מעובדיהם‪ .‬טענו כי מששילמו קנס בגין‬
‫אי‪-‬העברת כספי המס שנוכו במקור‪ ,‬פטורים הם מאחריות פלילית נוספת‪.‬‬
‫הכרעת השופטים‪:‬‬
‫קנס פלילי מהווה סנקציה אזרחית אכיפתית ולא עונש‪ .‬אם לעונש מטרה בפני עצמו אז הוא פלילי‪.‬‬
‫עקרון החוקיות‬
‫ע"פ ‪ 53/54‬אש"ד מרכז זמני לתחבורה נגד היועמ"ש‬

‫המשיבה‪ ,‬מפעילת שירות אוטובוסים ציבוריים‪ ,‬השביתה במשך ‪ 5‬שעות את כל תנועת האוטובוסים ברחבי‬
‫הארץ וגרמה לשיבושים‪ ,‬כאות מחאה והזדהות בגין רצח אחד הנהגים שלה‪.‬‬
‫המשיבה הואשמה בגרימת תקלה לציבור‪/‬היזק ציבורי (‪.)public mischief‬‬
‫שאלה משפטית‪:‬‬
‫מהי אמת המבחן אשר על פיה ניתן לקבוע אם מעשה פלוני מהווה עבירה של תקלה לציבור?‬
‫בית המשפט העליון פסק‪:‬‬
‫השופט חשין – דעת רוב‪:‬‬
‫המונח העברי "היזק" אינו ממצה את תוכן המונח ‪ ,mischief‬וייתכן כי המילה "תקלה" מיטיבה להביעו‪.‬‬
‫סעיף ‪ 105‬לפקודת החוק הפלילי – ‪ ,1936‬דן בעבירה בלתי מוגדרת ובלתי תחומה‪ .‬הרשות השופטת‬
‫הוסמכה להגדיר כעבירות ולהרשיע בהן בני אדם‪ ,‬מעשים אשר המחוקק גופו לא ראה לנכון להגדירם‬
‫כעבירות‪ ,‬ונמצא‪ ,‬לכאורה‪ ,‬כי בני אדם נענשים על מעשים שהוגדרו כעבירות לאחר עשייתם‬
‫(בחינת "עונשין ואין מזהירין")‪ .‬מטעם זה‪ ,‬רבה הביקורת על העיקרון המונח ביסודו של סעיף ‪.105‬‬
‫סעיף ‪ 105‬הוא סעיף עונשין יוצא דופן – אין העבירה בעניינו נוצרת אלא אם כן נעשה מעשה שיש בו‬
‫משום תקלה‪ ,‬הנגרמת או העלולה להיגרם לציבור‪ .‬אין זה רצוי או אפשרי לנוכח נוסחו הלאקוני של‬
‫הסעיף הנ"ל לצקת דפוסים קבועים בצורת הגדרה‪ ,‬על מנת לגדור את שטחי העבירה‪ :‬כל מקרה‬
‫ומקרה צריך להיות נדון לפי נסיבותיו הספציפיות‪.‬‬
‫השופט זילברג – דעת מיעוט‪:‬‬
‫יש לבקר בחריפות את עבירת ה‪ .public mischief-‬זוהי עבירה שאין לה שיעור והינה נוגדת את‬
‫העקרונות השוררים בדרכי החקיקה והפרשנות‪ :‬אין מחוקק מבלעדי המחוקק‪ ,‬אין השופט רשאי‬
‫לחרוג מתחומי החוק הכתוב ולחדש עבירה "משלו" על סמך שיקולי הגיון – "אין עונשין מן הדין"‪.‬‬
‫מוסר ההשכל העולה הוא כי התרופה הרדיקאלית והיעילה ביותר תהיה למחוק כליל מספר החוקים‬
‫את העבירה האמורה‪ ,‬אך סמכות זו נתונה למחוקק בלבד‪ .‬נשארת רק ברירה אחת‪ ,‬והיא – לצמצם‬
‫את תחולת הסעיף הנדון באמצעות מתן הגדרה לעבירה האמורה בו‪ ,‬שתגדור אותה לגבולות‬
‫מסוימים ולא תיתן לה להתפשט ברחבי החוק הפלילי‪.‬‬
‫התרגום העברי הנכון של המושג ‪ public mischief‬הוא לא "תקלה לציבור" אלא "תקלה‬
‫ציבורית"‪ .‬ייתכן שתיגרם תקלה לציבור‪ ,‬אך זו ל א תהיה "תקלה ציבורית" במובן סעיף ‪ .105‬פירוש‬
‫התקלה הציבורית הוא‪ :‬תקלה לציבור באמצעות רשויות הציבור‪ .‬היא מצויה רק כאשר כתוצאה‪ ,‬או‬
‫כהשתלשלות ממעשהו של הנאשם‪ ,‬רשות ציבורית עושה‪ ,‬או עלולה לעשות מעשים המביאים רעה‬
‫לציבור‪.‬‬
‫בג"צ ‪ 6055/95‬צמח נ' שר הביטחון‪ ,‬פ"ד נג(‪241 )5‬‬

‫חייל בחובה וכחמישה סנגורים צבאיים תוקפים בעתירתם את חוקיותם של סעיפים שונים הנוגעים‬
‫לסמכויות המעצר הנתונות לגורמי שיפוט צבאיים על–פי חוק השיפוט הצבאי‪.‬‬
‫השאלות המשפטיות‪:‬‬
‫האם ההוראה הקובעת כי לקצין שיפוט שהוא שוטר צבאי נתונה סמכות לעצור חייל לתקופה מרבית‬
‫של ‪ 96‬שעות – היא בת תוקף?‬
‫האם חוק מיטיב‪ ,‬המצמצם את הפגיעה בזכות המעוגנת בחוק–יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו‪ ,‬יכול להיחשב‬
‫כחוק הפוגע בזכות כזאת בניגוד לחוק היסוד?‬
‫טענת העותרים‪:‬‬
‫אורך תקופת המעצר המותרת על–פי הסעיף גורר את בטלותו בהיותו נוגד את הוראת סעיף ‪ 5‬לחוק–יסוד‪:‬‬
‫כבוד האדם וחירותו‪.‬‬
‫הכרעת בית המשפט‪:‬‬
‫העתירה נתקבלה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט י' קדמי‪.‬‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט זמיר)‪:‬‬
‫לבית המשפט נתונה הסמכות לבדוק את החוקיות של חוק מתקן‪ ,‬אפילו אם הוא חוק מיטיב‪ ,‬לאור חוק‬
‫יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו‪ .‬העובדה שמדובר בחוק מיטיב אינה מחסנת את החוק מפני ביקורת שיפוטית‬
‫בהתאם לחוק היסוד‪.‬‬
‫החוק המתקן הקובע שתקופת המעצר של חייל בידי שוטר צבאי היא ‪ 96‬שעות‪ ,‬אינו עומד עוד במבחן‬
‫המידתיות‪ :‬כיום הוא פוגע בחירות האישית של החייל מעבר למידה הנדרשת ממהותו ומאופיו של‬
‫השירות הצבאי‪.‬‬
‫הוראת החוק המתקן‪ ,‬הקובעת תקופת מעצר מרבית של ‪ 96‬שעות‪ ,‬סותרת את חוק–יסוד‪ :‬כבוד האדם‬
‫וחירותו‪ ,‬בהיותה פוגעת בחירות האישית‪ ,‬כפי שנקבעה בסעיף ‪ 5‬לחוק היסוד‪ ,‬במידה העולה על הנדרש‬
‫ממהותו ומאופיו של השירות הצבאי‪ ,‬ולפיכך היא בטלה‪.‬‬
‫יש להעמיד את תקופת המעצר המרבית של חייל למקסימום של ‪ 48‬שעות‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 3520/91‬הלנה תורג'מן נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד‬

‫מז(‪441 )1‬‬
‫המערערת הורשעה בסרסרות למעשי זנות ובהחזקת מקום לשם עיסוק בזנות‪ ,‬ומבקשת להקל בחומרת‬
‫העונש שנגזר עליה‬
‫טענות המערערת‪:‬‬
‫המערערת לא הייתה מודעת לכך שבחדרים הסגורים מתנהלים מעשי זנות‪ ,‬ואף הזהירה מפורשות את‬
‫העובדות שלא להעניק ללקוחות שירותי מין‪.‬‬
‫יש להסתפק בעונש מאסר של יומיים‪-‬שלושה בלבד‪ ,‬משום שקיומם של מכוני העיסוי הפך לתופעה‬
‫שכולם משלימים עימה והיא מעין צורך חברתי‪ ,‬וכי רק במקרים נדירים פועלת המשטרה נגד מכוני‬
‫עיסוי‪.‬‬
‫למערערת נסיבות אישיות מקלות הנובעות ממצבה המשפחתי והכלכלי שהם אלו שהביאו אותה לאן‬
‫שהביאו‪.‬‬
‫טענות המשיבה‪:‬‬
‫המחוקק ביקש להחמיר עם מי שעוסק בסרסרות לזנות ולהעניק לו עונש מאסר‪.‬‬

‫העונש המרבי בעבירת החזקת מקום לזנות הוא ‪ 5‬שנות מאסר‪ ,‬והעונש שקיבלה המערערת של ‪6‬‬
‫חודשי מאסר בפועל אינו מחמיר עימה אלא דווקא מקל‪.‬‬
‫הכרעת בית המשפט‪:‬‬
‫הערעור נדחה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של מ' חשין‪.‬‬
‫לפני המשנה לנשיא מ' אילון‪ ,‬והשופטים‪ :‬ד' לוין‪ ,‬מ' חשין‪.‬‬
‫מ' אילון (דעת רוב)‪:‬‬
‫המחוקק ביקש להחמיר עם מי שעוסק בסרסרות לזנות‪ .‬קביעת עונש מאסר בפועל כעונש חובה היא‬
‫דבר נדיר בדיני העונשין ומעידה על החומרה המיוחדת שרואה המחוקק בעבירות מסוג אלה‪.‬‬
‫סרסרות למעשי זנות היא עבירה בזויה ומבזה‪ .‬כך רואים אותה גם המחוקק וגם ביהמ"ש‪.‬‬
‫מצב של סלקטיביות באכיפת החוק והפעלתו הוא אינו תקין‪ .‬אין במציאות פגומה זו של אוזלת‬
‫ידה של המשטרה כדי להוסיף פגם על פגם ע"י הקלה בעונשו של עבריין‪ ,‬כשיש חובה להטיל עליו‬
‫את העונש שהוא ראוי לו‪.‬‬
‫מ' חשין (דעת מיעוט)‪:‬‬
‫מדיניות המשטרה בנוגע לעניין מכוני העיסוי‪ ,‬יצרה מציאות ברחוב ובחברה‪ ,‬ובמישרין ובעקיפין‬
‫נורמות התנהגות‪ ,‬ובמציאות זו פעלה המערערת‪ .‬ביהמ"ש לא יכול להתעלם מכך בבואו לגזור את‬
‫דינה של המערערת‪ .‬צריך לייחס משקל מלא למצב הדין כפי שנצטייר בעיני הכול עקב אותה‬
‫מדיניות‪.‬‬
‫מדיניות המשטרה באשר למכוני העיסוי למיניהם יצרה דין למעשה‪ ,‬ולפיו יש לראות בעלים ומנהלים של‬
‫מכוני עיסוי כמו עוברים הם עבירה שעיקרה הוא מטרד‪ .‬אין זה מתקבל על הדעת כי המטרד יהפוך‬
‫לעבירת מוסר חמורה‪ ,‬הגוררת עונש מאסר חובה‪.‬‬
‫המערערת ידעה היטב את מדיניות המשטרה‪ ,‬ומדיניות זו היא שהציגה לפניה את דיני העונשין הלכה‬
‫למעשה‪ .‬יש לתת משקל מלא למדיניות זו של המשטרה ואם נתעלם ממנה תהיה זו פגיעה בעקרון‬
‫החוקיות‪.‬‬
‫התמונה המצטיירת באשר ליחסים שהיו בין המערערת לבין הבחורות שהעסיקו עצמן בדירה היא של‬
‫עסקה בין אנשים בגירים‪ ,‬היודעים את אשר לפניהם‪ ,‬ללא ניצול כלשהו של מצוקה וללא יחסי תלות או‬
‫כפייה כלשהי‪ .‬לא מצאנו בענייננו מאפיינים העשויים להחמיר את מעשי המערערת או לשוות להם‬
‫אופי מכוער מיוחד מעבר למעשה המטרד‪.‬‬
‫פס"ד למדן‪.‬‬
‫איש מכס הורשע במספר עבירות על חוק המכס והוא מערער‪.‬‬
‫פס"ד‪-‬השופט אשר‪:‬‬
‫‪.1‬הסעיפים לחוק המכס לפיהם הורשע למדן קובעים נורמות רחבות מאוד של התנהגות‪.‬דבר זה בעייתי כפי‬
‫שכבר נדון בפס"ד אש"ד משנת ‪.54‬כל עוד לא ביטל המחוקק את החוק הכללי מאוד בניסוחו כל שנותר‬
‫לביהמ"ש זה לפרשו בצימצום‪.‬‬
‫‪.2‬יש להדגיש‪-‬נאשם זכאי להינות מהספק בפירוש החוק וכשיש שני פירושים מתנגשים יש לאמץ את זה‬
‫הנוח יותר לנאשם‪.‬‬
‫‪.3‬חלק ממעשיו של המערער באמת הצביעו על עבודה רשלנית אך לפי פירוש החוק‪,‬הן לא מקיימות עבירה‬
‫פלילית‪.‬‬
‫‪.4‬במקרה אחר‪,‬ישנה פרשנות לסעיף חוק והרישא שלו פחות מחמיר מהסיפא ולכן יורשע המערער לפי‬
‫הפירוש הפחות מחמיר‪.‬‬
‫הנשיא לנדוי‪:‬‬
‫‪.1‬סעיף בחוק נועד ליצור סנקציה פלילית רק אם התכוון לכך המחוקק במפורש ולא ניתן להבין אחרת את‬
‫כוונת המחוקק‪.‬זהו דבר בלתי רצוי ליצור עבירות פליליות ע"י פירוש מרחיב וכללי של סעיפי חוק‪.‬‬
‫פרשנות‬
‫רע"פ ‪ 3237/99‬אהובה לוי נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נג(‪)4‬‬

‫‪140‬‬
‫בית–המשפט לתעבורה הרשיע את המבקשת בעבירה לפי תקנה ‪ 169‬לתקנות התעבורה‪ ,‬בשל כך שנהגה‬
‫ברכב כשלאחת מאוזניה צמודה אוזנייה המחוברת למכשיר טלפון סלולארי‪.‬‬
‫השאלה המשפטית‪:‬‬
‫האם יש לפרש את התקנה הנ"ל כאוסרת גם הצמדת אוזנייה אחת לאוזן אחת‪ ,‬או כאוסרת הצמדת שתי‬
‫אוזניות לשתי האוזניים בלבד?‬
‫הכרעת ביהמ"ש‪ :‬הבקשה נתקבלה‪ .‬בוטלה הרשעתה של המבקשת‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט קדמי)‪:‬‬
‫הוראות סעיף ‪ 5‬לחוק הפרשנות‪ ,‬הקובעות כי נקיטת לשון "רבים" כוללת גם לשון "יחיד"‪ ,‬כפופות לסייג‬
‫לפיו‪ ,‬הוראות החוק לא יחולו אם יש "בעינין הנדון או בהקשרו" דבר שאינו מתיישב עם הוראות אלו‪.‬‬
‫סייג זה חל לעניין פרשנות התיבות "אוזניות" ו"אוזניו" בתקנה ‪ 169‬לתקנות‪ ,‬משום שיישום הוראותיו של‬
‫סעיף ‪ 5‬לחוק הפרשנות אינו מתיישב עם תכלית חקיקתה של התקנה האמורה‪ .‬תכלית התקנה היא‬
‫למנוע מצב שבו הנוהג ברכב "מתנתק" מסביבתו על–ידי הצמדת אוזניות לשתי אוזניו‪ ,‬וזאת‪,‬‬
‫להבדיל מ"כרסום" ברמת הקשב של הנהג וביכולת לקלוט קולות המושמעים בסביבתו הקרובה‪.‬‬
‫הנוסח הקיים של תקנה ‪ 169‬לתקנות ניתן לשני פירושים סבירים‪ :‬האחד – איסור על הצמדת שתי‬
‫אוזניות לשתי אוזניים‪ ,‬והשני איסור גם על הצמדת אוזנייה אחת לאוזן אחת‪ .‬במצב דברים זה‪ ,‬מן‬
‫הדין להעדיף את הפירוש המקל עם הנאשם‬
‫השופטת ט' שטרסברג‪-‬כהן‪:‬‬
‫המגמה הראויה בעיניי לדה–קרימינליזציה של החיים‪ ,‬מצדיקה שלא להפוך שלא לצורך –‬
‫התנהגות אנוש‪ ,‬לעבירה‪ .‬על הנאשם ליהנות מהדואליזם הפרשני האפשרי והתקנה תתפרש‬
‫בדרך המקילה עימו‪ ,‬כל עוד לא נוסחה ע"י המחוקק ביתר בהירות‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 787/79‬חיים מזרחי נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לה(‪)4‬‬

‫‪421‬‬
‫המערער‪ ,‬אסיר שקיבל חופשה קצרה‪ ,‬לא שב לבית הכלא בתום חופשתו‪ .‬המחוזי הרשיעו בהפרת הוראה‬
‫חוקית – עבירה לפי סעיף ‪ 287‬לחוק העונשין‪ ,‬וזיכהו מאשמה של בריחה ממשמורת חוקית – עבירה לפי‬
‫סעיף ‪ 257‬לאותו חוק‪ .‬מכאן הערעור‪.‬‬
‫האם יש לצמצם את הביטוי "משמורת חוקית" למשמעות "העובדתית" הפיסית בלבד‪ ,‬או האם יש לתת‬
‫לו את מלוא המשמעות‪ ,‬ה"עובדתית" וה"משפטית" כאחד?‬
‫האם אסיר‪ ,‬המצוי בחופשה ואינו חוזר לבית הסוהר למרות החובה המוטלת עליו לעשות כן‪ ,‬ניתן‬
‫לראותו כמי ש"בורח" מ"משמורת חוקית"?‬
‫הכרעת בית המשפט‪ :‬הערעור נדחה‪.‬‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט ברק)‪:‬‬
‫לביטוי "משמורת חוקית" שתי משמעויות‪ :‬האחת מכוונת כלפי היסוד הפיסי‪-‬אקטואלי של הימצאות‬
‫בפיקוח ובשליטה‪ ,‬הלכה למעשה‪ .‬האחרת מכוונת כלפי היסוד המשפטי‪-‬נורמטיבי של שלילת חופש‬
‫התנועה‪ ,‬בין אם קיימת שלילה בפועל ובין אם לאו‬
‫עפ"י המשמעות הראשונה‪" ,‬משמורת חוקית" היא "מצב עובדתי" בלבד‪ .‬על‪-‬פי המשמעות האחרת‪,‬‬
‫"משמורת חוקית" היא "מצב משפטי" או מעין סטאטוס‪ ,‬העשוי להתקיים הן כאשר מתקיים "מצב‬
‫עובדתי"‪ ,‬והן כאשר זה אינו מתקיים‬
‫חוק פלילי‪ ,‬כמו כל חוק אחר‪ ,‬אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה‪ ,‬אלא על דרך מתן‬
‫משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת המחוקק‪ .‬הפירוש‪ ,‬אשר אינו מצמצם את‬
‫הביטוי משמורת חוקית בסעיף ‪ 257‬לחוק העונשין למשמורת פיסית בלבד‪ ,‬נראה כפירוש הנכון והטבעי‪.‬‬
‫עם סיום החופשה‪ ,‬שניתנה למערער‪ ,‬הוטלה עליו החובה המשפטית לשוב מיד לבית הסוהר‪ .‬מרגע זה‬
‫ואילך נתון הוא במשמורת חוקית‪ ,‬שכן מאז נשללת ממנו חירות התנועה‪ ,‬ואין הוא רשאי לעשות כרצונו‪.‬‬
‫כשם שהמשמורת היא מצב משפטי ולאו דווקא כליאה פיסית‪ ,‬כך גם בריחה היא השתחררות שלא כדין‬
‫מכבלי הנורמה הכובלת בלא שתהיה מלווה בהימלטות פיסית דווקא‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 677/83‬בורוכוב נ' יפת‪ ,‬פ"ד לט(‪205 )3‬‬

‫בעקבות פרסום כתבות בעיתון הגיש המערער קובלנה פרטית נגד המשיב בגין הפרת סעיף ‪ 6‬לחוק איסור‬
‫לשון הרע‪ .‬המחוזי דחה את ערעורו של המערער בקובעו כי לא הוכחה "כוונה לפגוע" במערער‪.‬‬
‫האם דורש סעיף ‪ 6‬לחוק איסור לשון הרע במשמעות היסוד הנפשי של "כוונה"‪ ,‬שאיפה להשגת המטרה‬
‫ע"י עשיית המעשה או שעניינו ב"מניע" שהוא הסיבה שהביאה את העושה לחפוץ באותה תוצאה?‬
‫מהי משמעות המילה "כוונה" בסעיף ‪ 6‬לחוק האמור?‬
‫הכרעת ביהמ"ש‪ :‬הערעור נדחה‪.‬‬
‫בית המשפט העליון פסק (פסק דינו של השופט ברק)‪:‬‬
‫במישור הלשוני ניתן לפרש את הביטוי "כוונה" לעניין תוצאה כחל לא רק על תוצאות‪ ,‬שהעושה חפץ‬
‫בהתרחשותן‪ ,‬אלא גם על תוצאות‪ ,‬שלא קיים רצון בהתרחשותן‪ ,‬אך קיימת מודעות להסתברות‬
‫הקרובה לוודאי כי הן תרחשנה‪.‬‬
‫ההחלטה בכל סוגיה משפטית קונקרטית‪ ,‬איזו מבין משמעויות אלה היא התופסת‪ ,‬נעשית על‪-‬פי‬
‫ההקשר החקיקתי‪ ,‬בו מופיע הביטוי "כוונה"‪.‬‬
‫במקרה בו לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית אין בהן כדי לגבש מטרה חקיקתית ברורה דיה‪,‬‬
‫המסייעת במלאכת הפרשן‪ ,‬על השופט לפנות אל העקרונות הכלליים של השיטה המשפטית‬
‫ולהניח‪ ,‬כי עקרונות כלליים אלה היוו – בצד התכלית המיוחדת שעמדה לנגד עיני המחוקק – את‬
‫המטרה החקיקתית‪ ,‬אותה ביקש המחוקק להגשים‪.‬‬
‫ארבעה עקרונות יסוד‪ ,‬המהווים את "המטריה הנורמטיבית" שבמסגרתה יש לפרש את הוראת‬

‫סעיף ‪ 6‬לחוק איסור לשון הרע הם‪:‬נ הזכות לשם הטוב של האדם הנפגע‪ ,‬חופש הביטוי של הפוגע‪,‬‬
‫חופש אישי של הפוגע (מפני סנקציה פלילית) ושלום הציבור‪ .‬חקיקה פלילית בענייני לשון הרע‬
‫נעשית מטבע הדברים במסגרת עקרונות יסוד אלה‪ ,‬תוך שהיא צריכה לאזן ביניהם‪ .‬איזון זה הוא‬
‫הקובע את המטרה החקיקתית‪ ,‬אשר לאורה תיעשה הבחירה בין האופציות הלשוניות השונות‪.‬‬
‫המטרה התחיקתית‪ ,‬העומדת ביסוד האחריות הפלילית‪ ,‬חייבת להיות קשורה באינטרס ציבורי‪,‬‬
‫אשר הפגיעה בו יש בה כדי להצדיק‪ ,‬בנוסף לאחריות האזרחית‪ ,‬גם סנקציות פליליות‪ .‬אינטרס‬
‫ציבורי זה משתקף בביטוי "בכוונה לפגוע" אשר בסעיף ‪ 6‬לחוק איסור לשון הרע‪.‬‬
‫אמת המידה ראויה לאינטרס ציבורי‪ ,‬אשר‪ ,‬מצד אחד תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי‪,‬‬
‫ומאידך‪ ,‬הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור‪ ,‬היא‪ ,‬אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב‬
‫של אדם או שלא‪.‬‬
‫ד"נ ‪ 7/78‬זקצר נ' מד"י‬

‫נסב הדיון על השאלה אם שילדת מתכת של מכונית‪ ,‬שעליה הוטבעו מספרים באמצעות מכשיר הטבעה‪,‬‬
‫היא "מסמך" בגדר ההגדרה שבסעיף ‪ 1‬לחוק לתיקון דיני העונשין שלגביו יכול אדם לעבר עבירת זיוף‪.‬‬
‫החלטה‬
‫יתכן שפירוש רחב כזה של המילה "מסמך" עשוי לחבוק זרועות עולם ולהכניס אל תוך תחום המונח הזה‬
‫דברים שהם מעבר לפרשנות סבירה‪ .‬אם יובאו מקרים קיצוניים כאלה בעתיד לפני בית‪-‬המשפט‪ ,‬חזקה עליו‬
‫שיידע לתחום את התחומים הנכונים‪ ,‬כי הרי בבואו לפרש הוראת חוק כלשהי בית‪-‬המשפט לעולם אינו‬
‫ממצה את כל הטמון באותה הוראה‪ ,‬אלא הוא משאיר דלת פתוחה להבחנות הדרושות כדי לענות על כל‬
‫מקרה קונקרטי שמזמנת לו מציאות החיים העשירה תמיד ממה שאנו יכולים להעלות מראש בדמיוננו‪.‬‬
‫גישתנו הכללית אל פרשנות החוק הישראלי מתשכ"ג חייבת להיות גישה עצמאית‪ ,‬מבלי שנוסיף לעקוב‬
‫אחרי נפתולי הפסיקה האנגלית בסוגיה של דיני הזיוף במשפט המקובל ושל פרשנות חוק הזיוף האנגלי‬
‫משנת ‪ .1913‬בחוק תשכ"ג ביקש המחוקק הישראלי לפתוח דף חדש ואין אני סבור שיש לייחס לו כוונה‬
‫להיזקק עוד במידה כלשהי לדין ‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 3027/90‬מודיעים נ' מדינת ישראל‬

‫עובדות‬
‫טענת המערערת היא כי סעיף ‪69‬ב(א) לפקודת התעבורה קובע את האחריות של בעל הרכב לביצוע‬
‫העבירה אולם סעיף (ב) קובע כי לעניין זה "בעל הרכב" הם נושאי משרה בתאגיד‪ .‬אילו היה רוצה החוק לתת‬
‫אחריות לבעל הרכב האמיתי וגם על נושאי המשרה הוא לא היה משנה את הנוסח של הסעיף‪ -‬השמטת‬
‫המילה "וגם"‪ .‬לדעתו פירוש זה עולה בקנה אחד עם ההנחה כי בעבירות תעבורה יש להעניש על בסיס‬
‫אנושי ולא להעניש תאגידים‪.‬‬
‫לטענת המשיבה התיקון של פקודת התעבורה ועד כדי להוסיף את האחריות האפוטרופסית לאחריות של‬
‫בעל הרכב‪ .‬המילה "וגם" הושמטה כחלק מצורת ניסוח כאשר הקו המפריד המחבר את המשפטים הוא‬
‫תחליף ל"וגם"‪.‬‬
‫החלטה‬
‫נקודת המוצא שצריכה להדריך אותנו היא לשון החוק‪ .‬אחד הכללים העיקריים הוא כי יש לבחור במשמעות‬
‫שהכי מגשימה את תכלית החקיקה‪ -‬הערכים ‪ ,‬המטרות והאינטרסים אשר החוק נועד להגשים‪ .‬השלב‬
‫הבלשני‪-‬לדעתו במקרה הזה מבחינה לשונית שתי המשמעויות כפי שהובאו יכולות להתאים‪ .‬לא מקבל את‬
‫הטענה כי כאשר לשון החוק ברורה יש לפרש את החוק ע"פ הלשון ולא ע"פ התכלית מפני שראשית‪ ,‬הוא‬
‫סובר כי לחוק יש ‪ 2‬משמעויות‪ .‬שנית‪ ,‬משמעותו של החוק ברורה רק כאשר ביררנו אותה ע"פ כל המקורות‬
‫שלה‪ .‬אולם הכלל הזה אינו מוחלט ישנם מקרים בהם המחוקק אכן מאמץ פרשנות של ביהמ"ש יש לבדוק‬
‫זאת ע"פ ההיסטוריה החקיקתית‪ .‬במקרה הזה לא נראה כי המחוקק היה מודע לכך‪.‬‬
‫השופט מלץ‪-‬מסכים עם ברק‪ .‬בפרשנות של החוק יש לנהוג בזהירות כדי לא לחצות את הקו המפריד בין‬
‫הפרשנות של החוק שיכולה להשתלב עם התכלית לבין פירוש שמשתלב עם התכלית אך לא עם הלשון‪.‬‬
‫לכן הוא אינו בטוח כי ניתן להוסיף את המילה "וגם" בדרך של פרשנות שאת יש להותיר למחוקק‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 77/64‬ברנבלט נ' היוהמ"ש‬

‫עובדות‬
‫המערער הואשם בסעיף ‪ 5‬לחוק האוסר מסירה של בני אדם נרדפים לשלטון עוין‪ .‬המערער היה מפקד‬
‫המשטרה היהודית בעיר בנדין בתקופת השואה תחת שלטון הנאצים‪ .‬חילקו את היהודים במגרש לכמה‬
‫קבוצות כאשר לכל קבוצה היה ייעוד אחר כאשר האנשים הבינו מה גורל כל קבוצה הם ניסו לעבור ותפקידו‬
‫של המערער היה לתת את ההוראה למנוע מהם לעבור ממקום למקום‪ .‬ובכך מנע מהם את הסיכוי לברוח‪.‬‬
‫החלטה‬
‫בעברית מסירה יכולה להתפרש בשתי משמעויות; או מסירה פיזית או מסירת מידע שיביא למסירה‪ .‬ביהמ"ש‬
‫אמר כי מאחר והאנשים האלה כבר היו בידי הנאצים לא ניתן היה למסור אותם בשנית‪ .‬ביהמ"ש אומר כי‬
‫מדובר בדיני עונשין (במקרה הנ"ל בעונש מוות) וכי לא ניתן לעשות פרשנות מרחיבה‪ ,‬מעבר למה שנתן‬
‫המחוקק‪ ,‬בדיני העונשין‪.‬‬
‫דנ"פ ‪ 8613/96‬ג'אברין נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫המערער מואשם בעבירה של תמיכה בארגון טרור הקבועה בסעיף ‪( 4‬א) לפקודת מניעת טרור‪ .‬ההאשמה‬
‫נובעת מפרסום מאמר על ידיו ב – ‪ ,1991‬שבו הוא מספר כיצד השליך אבנים על חיילים באינתיפאדה‪ ,‬משבח‬
‫מעשה זה‪ ,‬ומספר על תחושת ההתעלות שחש‪.‬‬
‫השאלה המשפטית‪:‬‬
‫‪ .1‬האם ניתן להחיל את ס' ‪(4‬א) על פרסום דברי שבח ל מעשי אלימות של יחידים‪ ,‬או שמא הסעיף‬
‫מתייחס רק למעשיהם של ארגוני טרור?‬
‫‪ .2‬האם יש צורך בהוכחה של קשר הסתברותי בין הפרסום למעשי אלימות כדי להרשיע על סמך סעיף‬
‫זה?‬
‫החלטה‬
‫הש' ת' אור (דעת הרוב) ‪:‬‬
‫‪ .1‬בפס"ד אלבה קובע הש' מצא כי אין הכוונה בעבירה זו לצורך בקשר הסתברותי בין ביצוע העבירה‬
‫לבין תוצאה של מעשה אלימות‪ .‬המילה "עלולים" בסעיף מתייחסת לדברי האלימות ולא לדברים‬
‫המפורסמים‪ .‬בפסה"ד הנ"ל חלק על קביעה זו הנשיא ברק‪ ,‬וקבע כי יש להחיל מבחן הסתברותי כדי‬
‫לקבוע האם הפרסום עלול להוביל לאלימות‪ .‬כמו כן נקבע שם כי הסעיף אוסר פרסום דברי שבח‬
‫למעשי אלימות לא רק כשאלה מבוצעים ע"י ארגונים‪ ,‬אלא גם ע"י יחידים (על קביעה זו חולק הש' אור‬
‫בהמשך)‪.‬‬
‫‪ .2‬אין לקבל את פרשנותו של הש' מצא לסעיף ‪(4‬א)‪ .‬הן מבחינת לשונו והן מבחינת תכליתו‪ ,‬הסעיף‬
‫מתייחס לפעולות שנעשו ע"י ארגוני טרור ולא ע"י יחידים‪.‬‬
‫‪ .3‬הפקודה כמכלול – כל סעיפי הפקודה מתייחסים אך ורק לארגוני טרור‪ ,‬ולכן מקריאת הפקודה כמקשה‬
‫אחת ניתן להסיק כי הסעיף אינו מתייחס לפרסום מעשי שבח של יחידים‪ ,‬גם אם מעשיהם הם בעלי‬
‫אופי טרוריסטי‪.‬‬
‫‪ .4‬לשון החוק – כותרת השוליים של סעיף ‪ 4‬היא "תמיכה בארגון טרור"‪ ,‬ולכן סעיף ‪(4‬א) שבו מוגדרת‬
‫תמיכה מוראלית חל רק לגבי ארגונים‪ .‬כמו כן‪ ,‬שימושו של ס' ‪(4‬א) באותם מונחים שבהם מגדיר ס' ‪1‬‬
‫לפקודה מהו ארגון טרור‪ ,‬מעיד על הכוונה לייחסו לארגונים ולא לפרטים‪.‬‬
‫‪ .5‬הרקע ההיסטורי של הפקודה מהווה הוכחה כי היא נועדה להתמודד עם ארגונים‪ .‬הפקודה ניתנה‬
‫בשנת ‪ 1948‬בעיקר על מנת להלחם ולפרק את המחתרות היהודיות‪ ,‬ובחינת הפרוטוקולים של‬
‫התקופה מוכיחים כי תכליתו הייתה התמודדות עם עבירות הקשורות לארגוני טרור‪.‬‬
‫‪ .6‬בחינת הסעיף במנותק מסביבתו החקיקתית מביא למסקנה כי הוא מסב פגיעה קיצונית ובלתי מידתית‬
‫בחופש הביטוי‪ ,‬אך כאשר הוא נלמד מתוך התייחסות לסביבתו‪ ,‬ברור כי הוא מתייחס לארגונים‪ ,‬ולכן‬
‫ניתן לקבלו במדינה דמוקרטית לאור הסכנה החמורה שהיא ניצבת מולה בהתמודדות עם ארגונים אלה‪.‬‬
‫‪ .7‬הסעיף אינו דורש פוטנציאל להתממשות פגיעה כלשהי בעקבות הפרסום (לא נדרש יסוד הסתברותי)‪.‬‬
‫‪ .8‬אין לקבל את הטענה כי העובדה שהסעיף‪ ,‬בניגוד לשאר סעיפי הפקודה‪ ,‬אינו מציין במפורש כי מדובר‬
‫בארגון טרור מוכיחה דווקא כי הוא יוצא דופן מבין סעיפיה‪ ,‬וכי הוא לבדו מתייחס גם לפעילות של‬
‫פרטים‪ .‬כמו כן אין לקבל את הטענה כי סעיפים ‪(4‬ב) ו‪(4 -‬ז) דנים בעבירות הכוללות פרסום דברי שבח‬
‫לארגונים ובעקבות זאת את הטענה כי אם סעיף ‪(4‬א) אינו חל על פעילות של פרטים הוא מיותר‪ .‬ס'‬
‫‪(4‬ב) מתייחס לתמיכה בארגון טרור‪ ,‬בשונה מס' ‪(4‬א) המתייחס לתמיכה במעשי אלימות של ארגון‬
‫טרור‪ ,‬וס' ‪(4‬ז) דן בתמיכה סימבולית‪ ,‬שלא כמו תמיכה מילולית ישירה‪.‬‬
‫‪ .9‬הפקודה שוללת חירות פרט בסיסית – חופש הביטוי – על מנת להלחם בארגוני טרור‪ .‬פגיעה קשה כזו‬
‫היא ראויה רק במקרים חמורים‪ ,‬כגון צורך לטפל בבעיה הקיצונית של ארגוני הטרור‪ ,‬אך אינה מוצדקת‬
‫כאמצעי לטיפול ביחידים המפרסמים דברי שבח לטרור‪.‬‬
‫‪ .10‬טענת המשיבה כי אין די בארסנל האיסורים הקיימים בחוק כדי להיאבק בתופעת ההסתה היא עניין‬
‫למחוקק לענות בו‪ ,‬והוא זה שצריך להסדיר את האיסור על הסתה‪.‬‬
‫‪ .11‬אין ספק כי הכותב לא נטל חלק בפעילות ארגון טרור‪ ,‬וכי גם אם הפעולה שאותה הוא משבח מסכנת‬
‫חיים‪ ,‬אין היא נופלת בגדר פעולה של ארגון טרור‪ .‬הפרסום אינו מציין במפורש אם המעשים מיוחסים‬
‫לארגון טרור או לא‪ ,‬אך ניתן להבין מתוכנו כי הדגש הוא על תמיכה במעשי האלימות עצמם ולא על‬
‫תמיכה בארגוני טרור‪ .‬אי לכך אין בפרסום המאמר את היסודות הנדרשים לגיבוש עבירה של תמיכה‬
‫בארגון טרור כפי שנקבעה בס' ‪(4‬א)‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 2931/95‬אלבה נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫המערער‪ ,‬רב ומורה הלכה בכולל שליד מערת המכפלה בחברון‪ ,‬הורשע על‪-‬ידי בית המשפט המחוזי‬
‫בחמישה אישומים‪ .‬הראשון עניינו מאמר נושא "בירור הלכות הריגת גוי"‪ ,‬שחובר והופץ על‪-‬ידי המערער‬
‫ובעטיו הואשם המערער בפרסום הסתה לגזענות‪ ,‬בניגוד לסעיף ‪144‬ב(א) לחוק העונשין‪.‬‬
‫שאלות משפטיות‪:‬‬
‫‪ .1‬מהו "פרסום דבר" שיש בו כדי למלא את יסודה העובדתי של העבירה? כלום גם דבר שתוכנו אינו גזעני‪,‬‬
‫אך פורסם במטרה להסית לגזענות עשוי למלא יסוד זה?‬
‫‪ .2‬מהי המחשבה הפלילית הנדרשת למילוי היסוד הנפשי של העבירה?‬
‫‪ .3‬מה היחס בין האיסור הפלילי על הסתה לגזענות לבין זכות היסוד לחופש הביטוי? כלום בקביעת הגבול‪,‬‬
‫בין הבע דעה מותרת לבין פרסום המסית לגזענות‪ ,‬יש תחולה למבחן "הוודאות הקרובה"?‬
‫הש' מצא‪:‬‬
‫‪.1‬המחשבה הפלילית הנדרשת לעבירה היא מסוג כוונה‪ ,‬ולא די בפזיזות‪.‬‬
‫‪.2‬החלת כלל הצפיות על עבירת פרסום הסטה לגזענות היא נכונה ורצויה כי‪ :‬ס' ‪(20‬ב) לעונשין‬
‫החיל את הכלל על כל עבירות הכוונה‪.‬‬
‫‪.3‬הוכחת הלכת הנפש של נאשם במקום בו נדרשת הוכחת כוונה להשגת תוצאה מסוימת כרוכה בקשיים‬
‫רבים‪.‬‬
‫‪ .4‬אל מול האינטרס הציבורי למנוע גזענות אין אינטרס ציבורי כבד אחר‪.‬‬
‫‪.5‬לסיכום‪ :‬מצא מסווג את העבירה כעבירת תוצאה‪ ,‬ולכן מכיל את הלכת הצפיות‪.‬‬
‫הש' ברק‪:‬‬
‫‪ .1‬זוהי עבירה התנהגותית טהורה‪ ,‬הגדרת העבירה לא כוללת יסוד תוצאתי‪ ,‬והתוצאה לפי לשון הס' אינה‬
‫משנה גם‪ .‬מתחייב כי שקלול העבירה אינו מותנה גם בקיום הסתברות לתוצאה‪.‬‬
‫‪ .2‬בעבירה התנהגותית לא נדרשת כוונה כיסוד נפשי‪.‬‬
‫‪ .3‬כלל הצפיות אינו חל כאשר המחוקק קבע מחשבה פלילית מסוג מטרה בעבירה התנהגותית‪ ,‬היא לא‬
‫הופכת לכוונה כהגדרתה בחלק הכללי לחוק‪.‬‬
‫‪ .4‬בעבירה זו נדרשת קיומה של מטרה להסית לגזענות‪ ,‬שמשמעה אינו כבחלק הכללי של החוק‪.‬‬
‫‪ .5‬תחולת כלל הצפיות על עבירות התנהגות תעשה ממקרה למקרה תוך בחינת התכלית של האיסור‬
‫הפלילי הספציפי‪.‬‬
‫גולדברג‪:‬‬
‫‪ .1‬מטרה אינה שווה כוונה‬

‫‪ .2‬בעבירת הסטה לא נדרשת כוונה אלא מטרה‪.‬‬
‫‪ .3‬הלכת הצפיות מהווה כלל מהותי המהווה שקילות ערכית בין מי שביקש להשיג מטרה למי שראה‬
‫מראש השגת היעד כאפרות קרובה לוודאי‪.‬‬
‫‪ .4‬החלת הלכת הצפיות על עבירות מטרה לא תאפשר סטייה מהכלל במקרים מסוימים‪.‬‬
‫דורנר‪:‬‬
‫יש מקרים בהם הגשמת המטרה צומחת באופן טבעי מההתנהגות‪ ,‬אין מניעה להכיל את כלל הצפיות שבס'‬
‫‪(20‬ב)‪.‬‬
‫כאשר הגשמת המטרה תלויה בגורמים אחרים ואינה תוצאה טבעית הנובעת מהמעשה לא ניתן לצפות‬
‫בדרגת וודאות שוות ערך לכוונה כי המטרה האסורה תתגשם‪ .‬במקרה כזה מדובר בכוונה מיוחדת‪ .‬כזאת היא‬
‫עבירת ההסטה לגזענות‪.‬‬
‫רוטרואקטיביות‬
‫ע"פ ‪ 336/61‬אייכמן נ' היועמ"ש‬

‫אייכמן נשפט בישראל עפ"י החוק לעשית דין בנאצים מ‪ . 1950-‬זו החקיקה הישראלית של הסכם לונדון‬
‫שקבע שמי שבצע פשעים נגד האנושות‪ ,‬פשעי מלחמה ופשעים נגד השלום‪ ,‬כל מדינה יכולה לשפוט אותו‪.‬‬
‫ההסכם קבע סמכות אוניברסלית על עבירות אלו‪ .‬גם באמנות ז'נבה מ‪ 1949-‬נקבע כי מי שנאשם בעבירות‬
‫חמורות המוגדרות שם‪ ,‬כל מדינה יכולה לשפוט אותו‪.‬‬
‫הסמכות האוניברסלית יושמה אחרי מלחמת העולם השניה רק לגבי פשעי מלחמה של הנאצים‪.‬‬
‫פרקליטיו של אייכמן העלו טענות רבות בדבר חוסר סמכותה של המדינה לשפוט אותו‪ .‬בין השאר טענו‪ ,‬כי‬
‫המדינה לא היתה קיימת בזמן ביצוע העבירות וזו תחיקה פלילית רטרואקטיבית‪.‬‬
‫בית המשפט העליון בהרכב ‪ 5‬שופטים בראשות הנשיא אולשן וסגנו אגרנט דן בכל הטענות לאור המשפט‬
‫הבינלאומי המנהגי ‪ ,‬האמנות‪ ,‬המשפט הישראלי ודעות מלומדים ודחה אותן אחת לאחת‪:‬‬
‫‪ .1‬מעשי הנאשם היו אסורים "מאז ומתמיד" ע"י משפט העמים‪ .‬אין דין פוזיטיבי במשפט הבינלאומי האוסר‬
‫על תחיקה פלילית בעלת תוקף רטרואקטיבי ואין גם הצדקה מוסרית למניעת תחולתה של תחיקה כזו‬
‫על עבירות אלו‪.‬‬
‫‪ .2‬אין הסכמה בינלאומית כללית האוסרת על חקיקת חוק פלילי החל על מעשה שבוצע במדינות חוץ על‬
‫ידי נתין חוץ‪ .‬זה לא נכלל במשפט הבינלאומי המנהגי ולכן אין לראות זאת כנכלל במשפט הפנימי‬
‫בישראל‪ .‬כך בדרך ההוכחה השלילית קובע בית המשפט כי אין איסור מהמשפט הבינלאומי על חקיקת‬
‫החוק מ‪ 1950-‬בארץ‪ ,‬לא לגבי השיפוט על עבירות למפרע ולא כיוון שמדובר בעבירות חוץ על ידי נתין‬
‫חוץ‪.‬‬
‫‪ .3‬גם בדרך החיובית אפשר לקבוע כי פשעים אלו נאסרו במשפט העמים וגוררים אחריהם אחריות‬
‫פלילית אינדיבידואלית‪ .‬אופיים האוניברסלי של הפשעים מקנה לכל מדינה סמכות לשפוט על עבירות‬
‫אלו בתוקף הסמכות האוניברסלית‪ .‬זאת נקבע גם בהסכם לונדון ‪.‬‬
‫בית המשפט סיווג את העבירות כפשעי מלחמה והן נאסרו גם בעבר וגררו אחריות פלילית‪ ,‬הוכרו כחוק‬
‫המוכר על ידי עמי התרבות גם לגבי שודדי ים‪.‬‬
‫בית המשפט סקר את אופי העבירות והוכיח שאין ספק באופיין הבינלאומי כפשעים נגד השלום‪ ,‬נגד‬
‫האנושות ופשעי מלחמה ולכן יש הצדקה מלאה להחלת העקרון של הסמכות האוניברסלית‪ .‬האינטרס‬
‫החיוני המוסכם של הקהיליה הבינלאומית‪ ,‬הכשיר את הסמכות האמורה והמדינה פועלת כאורגן וכמורשה‬
‫של הקהיליה הבינלאומית‪ .‬רבים סוברים שיש סייג להפעלת עקרון הסמכות האוניברסלית והוא שיש להציע‬
‫קודם כל את הסגרת העבריין למדינה בה בצע את הפשעים‪ ,‬כלומר לגרמניה‪ ,‬מה עוד שהנאשם היה אזרח‬
‫גרמני‪ .‬קביעת בית המשפט היתה שהנאשם פנה לגרמניה בבקשה שתשפוט אותו והיא סרבה ולכן אין טעם‬
‫בפניה של ישראל לגרמניה‪ .‬בנוסף‪ ,‬העדים והמסמכים נמצאים בעקר בארץ וגם מעשית זה המקום לשפטו‪.‬‬
‫אף מדינה אחרת לא דרשה לשפוט אותו ואין במשפט הבינלאומי אפשרות הסגרה בשל מוצא לאומי‪.‬אמנות‬
‫על הסגרה מדברות על "מכאן ולהבא" ואילו הכוח לשפוט על מקרי עבר בסמכות אוניברסלית מוקנה לכל‬
‫מדינה ויסודו במשפט הבינלאומי המנהגי‪.‬‬
‫הפשעים נושאים אופי בינלאומי תוצאותיהן פגעו עמוקות ביסודות וביציבות של הקהיליה הבינלאומית ועל‬
‫פי עקרון הסמכות האוניברסלית ישראל זכאית לשפטו כשומר המשפט הבינלאומי ואין חשיבות לכך‬
‫שהמדינה לא היתה קימת אז‪.‬‬
‫בית המשפט פסק פה אחד – מבחינה מוסרית אמנם רגש הצדק סולד מהענשת אדם במעשה אשר בזמן‬
‫ביצועו לא היה ניתן לדעת מאחר וטרם נאסר על פי החוק כי הוא מעשה עברייני‪ ,‬אולם רציונאל מוסרי זה‬
‫לא חל בכל הנוגע לפשעי מלחמה‪ ,‬אדם לא יכול להתגונן בטענה כי לא ידע בשעת המעשה כי הוא‬
‫פוגע בערכי מוסר עולמיים ומושרשים‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 77/64‬ברנבלט נ' היוהמ"ש‬
‫ע"פ ‪ 63/89‬מזרחי נ' מ"י‬
‫היסוד העובדתי של העבירה‬
‫ע"פ ‪ 884/80‬מדינת ישראל נ' גרוסמן‪ ,‬פ"ד לו (‪407 )1‬‬

‫המשיב‪ ,‬שהיה בעל תפקיד בכיר בבנק ישראל‪ ,‬והאחראי‪ ,‬בין היתר להנפקות אגרות החוב הצמודות של‬
‫המדינה‪ ,‬הואשם במעשה מרמה והפרת אמונים‪ ,‬עבירה לפי סעיף ‪ 284‬לחוק העונשין‪ .‬זאת בעקבות רכישת‬
‫אגרות חוב עבור בני משפחתו מסדרה‪ ,‬שמדיניות הבנק הייתה למכרה לקרנות השתלמות‪ ,‬לתכניות חסכון‬
‫ולקופות גמל‪ .‬יש לציין שהחוק והתקנות‪ ,‬שהתייחסו לאגרות חוב אלה‪ ,‬לא כללו כל הוראה המגבילה את‬
‫הנפקתה לרוכשים כאמור‪ ,‬ולפיכך לא ניתן היה למנוע מן הציבור הרחב לרכוש אגרות אלה‪ ,‬אם ביקשו‬
‫לעשות כן‪.‬‬
‫האם מעשיו של המשיב עולים עד כדי עבירה של מרמה והפרת אמונים?‬
‫הכרעת השופטים‪ :‬הערעור נתקבל ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט י' טירקל‪.‬‬
‫בית המשפט העליון פסק (השופט ברק‪ ,‬בדעת רוב)‪:‬‬
‫היסוד העובדתי בעבירת המרמה והפרת אמונים הוא משולש‪:‬ב‬

‫(א) רכיב התנהגותי – "מעשה מרמה או הפרת אמונים";‬
‫(ב) רכיב נסיבתי – "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו";‬
‫(ג) רכיב תוצאתי – מעשה "הפוגע בציבור"‪.‬‬
‫בהתוויית גבולות הפרת האמונים עלינו להלך על חבל דק‪ ,‬המפריד בין האיסור הפלילי מזה לבין‬
‫ההתנהגות הלא פלילית מזה‪ ,‬גם אם האחרונה פגומה מבחינה אסתטית או אתית‪ .‬עם זאת יש לקבוע‬
‫נורמות וסטנדארטים‪ ,‬שיבטיחו‪ ,‬כי האינטרס הציבורי עליו מופקד עובד הציבור‪ ,‬יוגשם הלכה‬
‫למעשה‪ ,‬וכי יובטח אמון הציבור‪ ,‬בכך שהחלטות עובד הציבור הן ענייניות ונעשות ביושר ובהגינות‪.‬‬
‫אחד הסטנדארטים הברורים‪ ,‬הנגזרים מעקרון האמון הוא‪ ,‬כי על עובד הציבור להגשים את המדיניות‪,‬‬
‫עליה הופקד‪ ,‬ואל לו לפעול בניגוד לה‪.‬‬
‫על עובד ציבור לדעת‪ ,‬כי משהופקדה בידיו סמכות‪ ,‬וניתן בו אמון‪ ,‬עליו לפעול לביצוע אותה סמכות‬
‫במסגרת האמון שניתן בו‪ ,‬ואין הוא רשאי לעשות את סמכותו מנוף להתעשרות אישית או להגשמת‬
‫שאיפות‪ ,‬שבינן לבין התפקיד אין ולא כלום‪ ,‬ואשר הגשמתן עומדת בניגוד לתפקיד שהוטל עליו‪.‬‬
‫מעשה "הפוגע בציבור" אינו דווקא מעשה‪ ,‬הגורם נזק כספי או חומרי‪ .‬די בכך שהאגרות‪ ,‬שלא היו‬
‫מיועדות לציבור הרחב‪ ,‬מצאו דרכן לידיו של המשיב‪ ,‬ובכך פגעו באמון הציבור במערכת השלטונית‪,‬‬
‫כדי לבסס פגיעה בציבור‬
‫על היסוד הנפשי בעבירת המרמה והפרת אמונים ניתן ללמוד מכוח עקרונות כלליים ומשמעו‬
‫מודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות; לקיום הנסיבות הרלוואנטיות‪ ,‬ולאפשרות של גרימת‬
‫התוצאה הרלוואנטית‪ .‬מודעות זו‪ ,‬כשהיא מלווה בפעולתו הרצונית של עובד הציבור‪ ,‬היא היוצרת‬
‫את המחשבה הפלילית הנדרשת‪ .‬לגבי היסוד התוצאתי‪ ,‬מתקיימת המחשבה הפלילית אם‬
‫התוצאה האסורה נגרמה מתוך כוונה או אדישות‪.‬‬
‫השופט טירקל (דעת מיעוט)‪:‬‬
‫על בתי המשפט לשמור על שלטון החוק בכך שיימנעו מלהכיר במדיניות‪ ,‬הסותרת את החוק או‬
‫אינה מתיישבת עמו‪ .‬מעשהו של המשיב אינו מצוי באותו תחום שיש לאסור אותו על‪-‬ידי סנקציה‬
‫פלילית‪ .‬ייתכן שיש מקום לומר‪ ,‬שהמעשה שעשה יצא מתחומי הפגם האסתטי‪ ,‬ואולי בגדרה של‬
‫עבירה אתית הוא עומד‪ ,‬אך לא יותר מכך‬
‫ע"פ ‪ 338/99‬פקוביץ נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫פקובץ הורשע בביהמ"ש המחוזי במס' עבירות שהתכלית של העבירות לפגוע במוסלמים והעבירה שבסעיף‬
‫‪ 172‬היתה אחת מהן‪ .‬בין המעשים הוא הניח ראש של חזיר על קבר בבית הקברות המוסלמי‪ ,‬הוא תכנן‬
‫להניח ראש של חזיר בהר הבית‪ .‬ביהמ"ש הרשיע אותו בשתי חלופות‪:‬‬
‫נכנס שלא ברשות למקום קבורה‬

‫נוהג במת שלא בכבוד ע"י הנחת ראש של חזיר על הקבר‪.‬‬
‫החלטה‬
‫הטענה של פקוביץ היתה שלא נתקיימה הנסיבה שלא ברשות משום שהכניסה שלי היתה ברשות‪ ,‬בית‬
‫הקברות פתוח לכולם‪ ,‬במקרה זה אם לא ניתן להוכיח שלא ברשות ‪,‬אזי‪ ,‬אין אשמה‪ .‬הפס"ד מסתמך על‬
‫הפרשנות של המילה שלא ברשות‪ .‬ביהמ"ש דן בסעיף שהוא סעיף בעייתי משום שבעבר לא עשו בו שימוש‪,‬‬
‫ולכן אין פרשנויות ותקדימים ביהמ"ש מפרט את הסעיף ומסכים עם ביהמ"ש המחוזי שאומר שמספיק שהוא‬
‫נכנס לחלופה של נוהג במת שלא בכבוד‪ ,‬משמע‪ ,‬לא צריך לדון גם בנושא של כניסה שלא ברשות‪ .‬ביהמ"ש‬
‫ממשיך ואומר שהנסיבה של שלא ברשות מעוררת קשיים‪ .‬קיימים ‪ 2‬קשיים‪ :‬האחת – קושי מעשי משום‬
‫שמדובר במקומות שפתוחים לציבור‪ .‬השניה – מההיבט של הערך המוגן‪ ,‬המטרה של הסעיף כמו יתר‬
‫הסעיפים היא למנוע פגיעה ברגשי דת‪ ,‬לכן‪ ,‬אם זה כך הרי שאין חשיבות לכניסה ברשות או לא ברשות‪.‬‬
‫השופטת בייניש‬
‫בוחרת בפרשנות שמקשרת בין היסוד הנפשי לעובדתי‪ .‬השופטת בייניש אומרת אני אפרש את המילה שלא‬
‫ברשות לפי הערך שלה‪ ,‬לכן‪ ,‬הנסיבה שלא ברשות מתייחסת לרכיב הדורש כי יהיה מדובר בכניסה שיש בה‬
‫ע"פ טיבה ונסיבותיה כדי לפגוע ברגשותיו של אדם או בדתו והיא אומרת הכניסה שאסורה היא כניסה‬
‫שפוגעת ברגשות של דתיים בקשר של פגיעה בכבודו של המת‪.‬‬
‫הכרעת ביהמ"ש‬
‫בית המשפט קבע כי מאחר והסעיף בא להגן על רגשות דתיים הרי שאין חשיבות בכלל ל"רשות" ולכן פירש‬
‫– לכל כניסה שהיא במהותה פוגעת ברגשות דתיים בהקשר במקום שבו מצוי המת‪ ,‬זאת אומרת שלא‬
‫ברשות‪ .‬כניסה כזו במהותה פוגעת ברגשות דתיים‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 2831/95‬הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד‬

‫נ(‪221 )5‬‬
‫המערער‪ ,‬רב ומורה הלכה בכולל שליד מערת המכפלה בחברון‪ ,‬הורשע על‪-‬ידי בית המשפט המחוזי‬
‫בחמישה אישומים‪ .‬הראשון עניינו מאמר נושא "בירור הלכות הריגת גוי"‪ ,‬שחובר והופץ על‪-‬ידי המערער‬
‫ובעטיו הואשם המערער בפרסום הסתה לגזענות‪ ,‬בניגוד לסעיף ‪144‬ב(א) לחוק העונשין‪.‬‬
‫‪ .1‬מהו "פרסום דבר" שיש בו כדי למלא את יסודה העובדתי של העבירה? כלום גם דבר שתוכנו אינו גזעני‪,‬‬
‫אך פורסם במטרה להסית לגזענות עשוי למלא יסוד זה?‬
‫‪ .2‬מהי המחשבה הפלילית הנדרשת למילוי היסוד הנפשי של העבירה?‬
‫‪ .3‬מה היחס בין האיסור הפלילי על הסתה לגזענות לבין זכות היסוד לחופש הביטוי? כלום בקביעת הגבול‪,‬‬
‫בין הבע דעה מותרת לבין פרסום המסית לגזענות‪ ,‬יש תחולה למבחן "הוודאות הקרובה"?‬
‫הכרעת ביהמ"ש‪ :‬הערעור נדחה ברוב דעות‪ .‬בית המשפט העליון פסק‪:‬‬
‫השופט מצא‪:‬‬
‫מסעיף ‪144‬ב(א) לחוק עולה‪ ,‬כי היסוד העובדתי של העבירה מתמלא ב"פרסום דבר"‪ .‬ההתנהגות‬
‫הנדרשת היא מעשה ("המפרסם")‪ ,‬והנסיבה‪ ,‬שההתנהגות צריכה להתייחס אליה‪ ,‬היא "דבר"‪ .‬משמעות‬
‫היסוד העובדתי ("המפרסם") נלמדת מהגדרת "פרסם"‪ ,‬שאליה מפנה סעיף ‪144‬א‬
‫מרכז הכובד של העבירה אינו בעצם הפרסום‪ ,‬ואף לא בתוכנו של ה"דבר" המפורסם‪ ,‬אלא במטרתו‬
‫הפסולה של המפרסם‪.‬‬
‫המחוקק בחר בנוסחה שאמנם מסתפקת במועט בתחום היסוד העובדתי של העבירה‪ ,‬אך מאידך גיסא‬
‫מחייבת קיום מחשבה פלילית מסוג כוונה‪ .‬הנוסחה מעידה היטב על תכלית החקיקה‪ :‬להגביל את היקף‬
‫פריסתו של האיסור הפלילי באופן שיחול רק על מפרסם אשר פרסם את דברו במטרה להסית לגזענות‪.‬‬
‫מהעדפת הדיבור הניטראלי‪" ,‬דבר"‪ ,‬נקל להעלות כי המחוקק לא ביקש לתלות את שכלול העבירה של‬
‫הסתה לגזענות גם בכך שתוכן הפרסום יהווה הסתה לגזענות‪ .‬האיסור הפלילי לפרסם הסתה לגזענות‬
‫חל‪ ,‬לפי תכליתו‪ ,‬גם על פרסומים שהמסר המסית הכלול בהם אינו מפורש אלא משתמע‬
‫מבחן הוודאות הקרובה הוא מבחן סיבתי‪ .‬הוא משמש כאמת מידה לקביעת גבולן של חירויות יסוד‬
‫שונות כמתחייב מאינטרסים ציבוריים חיוניים כביטחון המדינה ושמירת שלום הציבור‪ .‬למבחן זה אין‪,‬‬
‫ולא יכולה להיות‪ ,‬תחולה בקביעת גבולה של עבירה התנהגותית מובהקת‪ ,‬ששכלולה אינו מותנה‬
‫בהתרחשות תוצאה כלשהי‪.‬‬
‫השופט ברק‪:‬‬
‫במאמר שהפיץ המערער בכולל מערת המכפלה יש‪ ,‬על‪-‬פי תוכנו‪ ,‬מסר של גזענות‪ ,‬וכי מאמר זה פורסם‬
‫על‪-‬ידי המערער מתוך מודעות לפרסומו ולמסר שהוא מעביר ובמטרה להסית לגזענות‪ .‬על קיומו של‬
‫היסוד העובדתי והנפשי ניתן ללמוד מתוכן המאמר עצמו ומנסיבות הזמן והמקום‬
‫לא נדרש בעבירה זו – שאינה עבירה תוצאתית – יסוד נפשי של כוונה‪ ,‬וממילא אין תחולה ל"כלל‬
‫הצפיות" הקבוע בסעיף ‪(20‬ב) לחוק העונשין‪ .‬היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו הוא מודעות לפרסום‬
‫הדבר ושאיפה להשגתו של יעד ההסתה לגזענות המצוי מחוץ למרכיביה העובדתיים‬
‫האיסור על פרסום הסתה לגזענות פוגע בחופש הביטוי‪ .‬פגיעה זו היא לתכלית ראויה‪ ,‬שכן היא נועדה‬
‫לשמור על כבוד האדם של הנפגע ועל שוויונו‪ .‬היא נועדה לקיים את שלום הציבור‪ .‬עם זאת‪ ,‬פרשנות‬
‫ראויה של האיסור הפלילי צריכה להבטיח – במסגרת כללי הפרשנות המקובלים – כי פגיעה זו לא תהא‬
‫מעבר למידה הדרושה‪ .‬נראה לי כי פירוש לדיבור "דבר" המביא לידי כך שגם ביטוי תמים ביותר המלווה‬
‫במטרה פסולה הוא בלתי חוקי‪ ,‬פוגע בחופש הביטוי מעבר למידה הדרושה‬
‫הדבר שפורסם‪ ,‬על‪-‬פי מובנו לשומע‪ ,‬צריך לבטא הסתה לגזענות‪ .‬אין להסתפק במטרה להסית‬
‫לגזענות‪ ,‬אם הטקסט עצמו‪ ,‬על‪-‬פי פירושו התכליתי על רקע הקשרו‪ ,‬אינו מסית לגזענות‪ .‬טקסט שעפ"י‬
‫תוכנו‪ ,‬כפי שהוא מובן לשומע‪ ,‬אין בו כל הסתה לגזענות אינו הופך לטקסט אסור רק בשל קיומה של‬
‫מטרת הסתה‬
‫השופט גולדברג‪:‬‬
‫איזון האינטרסים במקרה שבו הפרסום חף מגזענות נוטה לטובת העדפתם הן של חופש הביטוי והן של‬
‫החופש מפני סנקציה פלילית‪ .‬סעיף ‪144‬ב אוסר פרסום מסוג מסוים בלבד ולא כל פרסום‪ .‬גם כותרתו‬
‫של סעיף ‪144‬ד‪ ,‬שלשונה "החזקת פרסום גזעני"‪ ,‬מלמדת שיש חשיבות לתוכנו של הפרסום‪.‬‬
‫לבה של העבירה בסעיף ‪144‬ב(א) הוא מטרת המפרסם להסית לגזענות‪ .‬ואילו לתוכנו של הפרסום אין‬
‫זה מן ההכרח כי יסית ברורות לגזענות‪ ,‬או שיהא בו פוטנציאל להסתה גזענית‪ ,‬אולם חייב שתהיה בו‬
‫זיקה‪ ,‬ישירה או עקיפה‪ ,‬לנושא של גזענות‪ .‬פרשנות זו איננה מתעלמת לחלוטין מתוכנו של ה"דבר"‬
‫שפורסם‪ ,‬אולם היא חוסמת אפשרות להרשעת אדם בשל פרסום שאין בינו ובין גזענות ולא כלום‪ ,‬רק‬
‫משום שמטרתו של המפרסם הייתה להסית לגזענות‪.‬‬
‫אם חסר הפרסום כל זיקה לנושא של גזענות‪ ,‬כי אז אפשר (אם יוכח כי מטרת הפרסום הייתה להסית‬
‫לגזענות)‪ ,‬כי נעשה ניסיון לעבור את העבירה‪ .‬זאת‪ ,‬כשעל‪-‬פי סעיף ‪ 26‬לחוק העונשין "לעניין ניסיון‪ ,‬אין‬
‫נפקה מינה אם עשיית העבירה לא הייתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או‬
‫טעה לגביו"‪ .‬אם כי במקרה כזה ברור שלא תחול "הנחת הכוונה" (שהרי לא ניתן להתייחס לתוצאה)‪,‬‬
‫ולפיכך יקשה להוכיח כי מטרת הפרסום הייתה להסית לגזענות‪ .‬גם בעבירת הניסיון יהא צורך להוכיח‬
‫מטרה זו‪ ,‬בנוסף להוכחה בדבר מטרת המפרסם לבצע את העבירה המושלמת‬
‫ע"פ ‪ 5224/97‬מ"י נ' שדה אור‬

‫עובדות‪:‬‬
‫גננת התעללה בילדים בגן‬
‫הדין הישראלי איננו מכיר בשימוש באלימות ובענישה גופנית כאמצעי חינוכי‪.‬‬
‫סעיף ‪( 368‬ג) היא עבירה התנהגותית ולא תוצאתית‪.‬‬
‫למרות כל זאת‪ ,‬הגננת זוכתה – המעשה לא הגיע לכדי התעללות‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 697/98‬סוסצקין נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫סוסצקין פירסמה כרוזים עם דמות חזיר הפוגעים ברגשי הדת של מוסלמים‪.‬‬
‫שאלה משפטית‬
‫האם מדובר על עבירה התנהגותית או תוצאתית‪ ,‬האם נדרשת תוצאה‪.‬‬
‫פגיעה ברגשות דת היא עבירה התנהגותית‪ ,‬מציבה דרישה שיש לה פוטנציאל אובייקטיבי לפגיעה כזו‪ .‬אין‬
‫מדובר על רכיב תוצאתי אלא נסיבה התוכמת את טיב ההתנהגות האסורה‪ .‬יש דרישה לפוטנציאל‬
‫"לפגיעה גסה" ולא כל פגיעה שהיא‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 2910/94‬יפת ואח' נ' מ"י‬

‫מעורבות בדבר ויסות מניות על ידי הבנקים והרשויות‪.‬‬
‫החלטת ביהמ"ש‬
‫ככלל אין לפטור אחריות של עבריין למעשיו גם אם הודח או הונע על ידי סוכן של הרשות המסויימת‪ .‬עם‬
‫זאת‪ ,‬אסור לרשות לעשות ככל שתחפוץ כדי ללכוד עבריינים‪ .‬המבחן הקובע הוא מבחן ההתנהגות הבלתי‬
‫נסבלת של הרשות‪ ,‬כלומר ההתנהגות השערורתית של הרשות כלפי הנאשם‪ .‬במקרה הנ"ל‪ ,‬זה לא קרה –‬
‫ההתנהגות של יפת היא הקיצונית ולא התנהגות הרשות‪.‬‬
‫טענה של הגנה מן הצדק תעלה במקרים נדירים ביותר ואין לעלותה כטענה שבשגרה (רק כאשר אין טענת‬
‫הגנה אחרת)‪.‬‬
‫יפת הורשע‪.‬‬
‫רע"פ ‪ 1178/97‬גדליהו כהנא נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נא‬

‫(‪266 )3‬‬
‫המבקש הואשם בעבירה של איומים לפי סעיף ‪ 192‬לחוק העונשין בגין איומים שהשמיע בשיחות טלפון‬
‫שבוצעו מגרמניה כלפי המתלונן‪ .‬המבקש טוען כי העבירה המיוחסת לו בוצעה מחוץ לישראל‪ ,‬ואין תחולה‬
‫טריטוריאלית לחוק העונשין‪ .‬בהרשיעו את המבקש‪ ,‬קבע ביהמ"ש שחוק העונשין חל על מעשי המבקש‬
‫מאחר שהאיומים נקלטו ע"י המתלונן בישראל‪ ,‬ועל–כן העבירה הושלמה בישראל‪.‬‬
‫הכרעת ביהמ"ש‪ :‬הבקשה נדחתה‪ .‬ישנה תחולה טריטוריאלית לחוק העונשין‪.‬‬
‫הזיקה הטריטוריאלית מהווה בסיס לתחולתם של דיני המדינה והנורמות הפליליות מבחינת מקום‬
‫ביצוע העבירה‪ .‬עקרון התחולה הטריטוריאלית מעוגן כיום בתיקון ‪ 39‬בסעיפים ‪ 12 ,7‬לחוק העונשין‪.‬‬
‫עפ"י סעיף ‪ 7‬לחוק העונשין‪" ,‬עבירת–פנים" היא עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח‬
‫ישראל‪ .‬המבחן להגדרת "מקצת העבירה" הוא‪ ,‬כי חלק מן היסוד העובדתי של העבירה התרחש‬
‫בישראל‪ .‬ככלל‪ ,‬כאשר חלק מן היסוד העובדתי של העבירה אירע בישראל‪ ,‬הרי שמקצת העבירה‬
‫נעברה בשטח ישראל‪ ,‬ויש תחולה טריטוריאלית לחוק העונשין‬
‫אחד הרכיבים הנסיבתיים של היסוד העובדתי בעבירת האיומים הוא שיתקיים איום "על אדם"‪.‬‬
‫משמעותו של רכיב זה היא‪ ,‬כי דברי האיום הופנו כלפי אדם וכי אדם קלט את דברי האיום‪ .‬כל עוד לא‬
‫נקלטו דברי האיום‪ ,‬לא מתקיים הרכיב הנסיבתי האמור‪ ,‬והעבירה טרם הושלמה‪ .‬פרשנות זו עולה‬
‫גם מתכלית החוק‪ ,‬שכן מניעת ההפחדה וההקנטה‪ ,‬חופש הבחירה של הפרט‪ ,‬הם האינטרסים‬
‫החברתיים המוגנים בעבירת האיומים‪ .‬הצורך בהגנתם עולה אך עם קליטת דברי האיומים‪.‬‬
‫במקרה דנן‪ ,‬קליטת דברי האיום בישראל השלימה את ביצוע העבירה בישראל‪ .‬מכאן כי "מקצת‬
‫העבירה" נעברה בישראל‪ ,‬העבירה היא "עבירת–פנים"‪ ,‬ויש תחולה מקומית לחוק העונשין מכוח‬
‫הזיקה הטריטוריאלית‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 334/74‬ג'מאמעה נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד כט (‪29 )2‬‬

‫המערער רצח את ארוסתו שהייתה גם בת דודתו‪ .‬הוא המם אותה במכת מקל בצווארה ולחץ על צווארה כדי‬
‫שלא תצעק‪ ,‬ולאחר פרק זמן מסוים השליך אותה לבאר בכוונה לסלק את מה שהוא חשב לגווייתה‪ .‬הוכח כי‬
‫מות המנוחה נגרם על ידי טביעה במי הבאר והיא טבעה במי הבאר אחרי מאבק על חייה בתחתית הבאר‪.‬‬
‫האם התמלא היסוד העובדתי של עבירת הרצח?‬
‫הכרעת השופטים‪ :‬הערעור נדחה‪.‬‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט לנדוי)‪:‬‬
‫סידרת הפעולות של הנאשם‪ ,‬שהייתה רצופה מבחינת הכוונה‪ ,‬השיגה את מטרתה‪ ,‬ואין נפקא מינה‬
‫שבפועל‪ ,‬מבחינה אובייקטיבית‪ ,‬השיג הנאשם את מטרתו מאוחר יותר מאשר האמין‪ .‬כוונה להרוג הייתה‬
‫שם בכל מקרה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 2588/90‬ורטר נ' מ"י‬

‫עתונאי שהפנה סניגורית לחברו הצלם‪ ,‬ולאחר מכן עשה שימוש בתשליל ופרסם תמונה מתוכו‪ .‬האם‬
‫התקיים עיקרון הסימולטניות‬
‫לפי עיקרון הסימולטניות‪ ,‬המחשבה צריכה להנביע את המעשה‪ ,‬שיהיה לו יסוד נפשי‪ ,‬ומתוך המחשבה יבוא‬
‫המעשה‪ .‬בית המשפט זיכה את ורטר מאחר ולא הייתה סימולטניות כי בשעה שנתן את העצה לסינגורית‬
‫לא היה לו יסוד נפשי או מטרה סמוייה‪ .‬בשעה שהיה יסוד נפשי‪ ,‬לא היה יסוד עובדתי – התשלילים כבר היו‬
‫אצלו‪ .‬יש כאן התנהגות ורק אחר כך נולדה המחשבה הפלילית‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 334/74‬ג'מאמעה נ' מ"י‬

‫חנק ומשחשב שמתה השליך אותה לבאר‪ .‬מתה בטביעה‪.‬‬
‫היעדר סימולטניות בין היסוד הנפשי לעובדתי‪ ,‬שני המרכיבים התקיימו אך לא התקיים הקשר המתבקש‬
‫ביניהם‪ .‬אולם בית המשפט קבע שהנאשם השיג את מטרתו גם אם לא בזמן שסבר‪ ,‬רצף פעולות מובילות‬
‫לתוצאה אחת – היסוד הנפשי יכול להשתלב בכל אחת מהפעולות‪ ,‬לא משנה איך השיג הנאשם את‬
‫מטרתו‪ .‬זוהי עבירה נמשכת‪.‬‬
‫הנאשם הורשע‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 156/58‬היועמ"ש נ' חכם‬
‫החזקה‬
‫ע"פ ‪ 250/84‬הוכשטט נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מ (‪813 )1‬‬

‫המערער הורשע בהחזקת סם מסוכן‪ ,‬עבירה לפי סעיף ‪ 7‬לפקודת הסמים המסוכנים‪ .‬זאת לאחר שחבר‬
‫שלח על שמו של המערער ולפי כתובתו אך בלא ידיעתו חבילה מקולומביה‪ ,‬שהכילה קוקאין‪ .‬אותו חבר גם‬
‫אחז בידיו בשטר המטען של החבילה והוציאה מהמכס‪ ,‬לאחר שזייף את חתימתו של המערער על ייפוי‬
‫הכוח‪ .‬למערער נודע על החבילה מפי חברו‪ ,‬לאחר שזו הגיעה ארצה ולפני שהוצאה מהמכס‪ .‬הוא כעס על‬
‫חברו שסיבכו בפרשה אך לא גילה דבר למשטרה‪ .‬המערער גם הניח כי החבילה תשוחרר מהמכס בלא‬
‫התערבותו על‪-‬ידי התחזות או זיוף חתימתו על גבי ייפוי‪-‬כוח‪ .‬החבילה שוחררה ע"י החבר מהמכס בזמן‬
‫שהמערער שהה בחו"ל‪ ,‬לשם נסע על חשבונו של החבר‪.‬‬
‫האם יש להרשיע את המערער בהחזקת הסם? האם היה הסם בשליטתו של המערער?‬
‫טענת המערער‪:‬‬
‫אין להרשיעו בנסיבות אלה בהחזקת הסם‪ ,‬שכן לא הייתה לו שליטה בו‪.‬‬
‫הכרעת השופטים‪ :‬הערעור על הכרעת הדין נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט ברק‪.‬‬
‫בית המשפט העליון פסק (השופטת בן פורת והשופט חלימה)‪:‬‬
‫בהתנהגות המערער נתקיימו רכיבי ה‪ Actus Reus-‬של החזקת סם מסוכן‪ .‬משהגיעה חבילת הסמים‬
‫המסוכנים למכס הישראלי על שמו של המערער‪ ,‬היה הוא (או לפחות גם הוא) "בעל השליטה" בה‪.‬‬
‫חרף המודעות לתוכן המטען המונח על שמו במכס וחרף היותו "בעל השליטה" בחבילה‪ ,‬לא היה דבק‬
‫במערער כל אשם‪ ,‬אילו סירב לשתף פעולה‪.‬‬
‫נסיעתו של המערער לחו"ל נועדה לשמש "אור ירוק" לחברו להשלים את שחרור החבילה‪ ,‬כל עוד‬
‫המערער נמצא במרחקים‪ .‬ההנחה‪ ,‬כי החבילה תשוחרר בתקופת היעדרו מן הארץ‪ ,‬הייתה בהסתברות‬
‫כה גבוהה עד שגבלה בוודאות‪ .‬מבחינה משפטית התנהגות כזאת היא בגדר מתן הרשאה מכללא לחבר‬
‫או לאיש מטעמו לשחרר את החבילה – אם בדרך של התחזות כמערער או בדרך זיוף חתימתו על פני‬
‫ייפוי‪-‬כוח‪.‬‬
‫בכך נתקיים אצל המערער גם היסוד הנפשי‪ ,‬הנדרש להרשעה בהחזקת הסם‪ .‬הוא ידע על תוכנה‬
‫המסוכן של החבילה וכן ש"המפתח" בלעדיו אין החבילה בת‪-‬השגה מצוי בכיסו‪ .‬הוא גם הבין‪ ,‬שאם‬
‫יעלים עין מהמתרחש‪ ,‬ישלוף חברו או מישהו מטעמו את "המפתח" מכיסו וישתלט על החומר המסוכן‪.‬‬
‫בכך טמון היסוד הנפשי הנדרש‪.‬‬
‫המערער עצם עיניו מהמתרחש ונתן לחברו לעשות בחבילה ככל העולה על רוחו מתוך ידיעה מראש‪,‬‬
‫שחתימתו תזויף במטרה להוציא בדרך זו את החבילה מהמכס‪ .‬התנהגות כזו מלמדת על כוונה לא‬
‫טהורה מצדו בכל הנוגע לנושא הנדון‪.‬‬
‫השופט ברק (דעת מיעוט)‪:‬‬
‫הביטוי "החזקה" הוא דוגמה בולטת לביטוי מעומעם בעל רקמה פתוחה‪ .‬התיאור הלשוני של‬
‫ה"החזקה" אינו נותן קריטריון ברור באשר למה שנכלל בה ובאשר למה שלא‪ .‬כל ניסיון לתת ל"החזקה"‬
‫משמעות כוללת נידון מראש לכישלון‪ .‬הבחינה של המושג אינה צריכה להתרכז בניסיון למצוא לו נוסחה‬
‫כללית אלא צריכה לבחון אותו בתחומי המשפט הפלילי‪ ,‬שבו מופיע המושג בהקשרים שונים‪.‬‬
‫במרכז הגדרתה של ה"החזקה" עומד עקרון השליטה‪ ,‬המורכב ביסודו משני יסודות‪:‬נ הנפשי‬
‫והפיסי‪ .‬היסוד הנפשי בשליטה עניינו מידת המודעות או הרצון לשלוט או להחזיק בנכס‪ ,‬שבמסגרתו‬
‫נבחנת השאלה‪ ,‬האם נחוצה "שליטה מדעת" או שניתן לגבש שליטה למעשה ושלא מדעת‪ .‬מבחינת‬
‫היסוד הפיסי‪ ,‬חפץ נמצא בשליטתו של אדם‪ ,‬כאשר החפץ נמצא בידיו‪ .‬אך מושג השליטה אינו‬
‫מוגבל לקרבה פיסית בלבד‪ .‬אדם יכול לשלוט בחפץ המצוי בידיו של אחר או המצוי בכל מקום שהוא‪.‬‬
‫לעניין העבירה של החזקת סם מסוכן‪ ,‬מושג השליטה משמעותו‪ ,‬כי לאדם היכולת‪ ,‬להגיע לעשייה‬
‫פיסית בחפץ‪ ,‬או שבידו היכולת לקבוע את גורלו של החפץ‪ .‬תנאי הוא‪ ,‬כי יכולת זו על כל היבטיה‬
‫תהיה בלעדית לאותו אדם או לו ולאחרים הפועלים עמו יחד‪.‬‬
‫השליטה בחפץ נקבעת על‪-‬פי המציאות הלכה למעשה ולא על‪-‬פי הזכות המשפטית באותו חפץ‪.‬‬
‫המערער היה היחיד הרשאי להוציא את החבילה מהמכס‪ .‬אך כל עוד אין בידיו שטר מטען‪ ,‬אין לומר‪ ,‬כי‬
‫השליטה בידיו‪ .‬לכל היותר יש לו זכות משפטית‪.‬‬
‫עפ"י הגדרת "החזקה" בחוק העונשין עשוי אדם להיחשב כמחזיק‪ ,‬גם אם אינו בעל שליטה‪ .‬החזקה זו‬
‫היא פיקטיבית ומיוחסת‪ .‬תנאי להפעלת ההגדרה הוא‪ ,‬כי לפחות אחד מבני החבורה יהא מחזיק‬
‫בהחזקה "אמיתית" בחפץ‪ .‬שאר בני החבורה‪ ,‬שאינם מקימים בעצמם תנאי זה‪ ,‬ייחשבו כמחזיקים‪ ,‬אם‬
‫ההחזקה האמיתית היא בידיעתם ובהסכמתם‬
‫ע"פ ‪ 7362/01‬סעד נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫נמצא ברכבו (שבו נהג שהיה שייך למעסיקו) שרוול של מעיל דובון ובו סמים‪.‬‬
‫די בכך שהחפץ מצוי בידיו של אדם או בשליטתו‪ ,‬כדי שתיווצר חזקה שבעובדה המבוססת על ניסיון‬
‫החיים והשכל הישר כי החפץ מצוי בחזקתו‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 3415/91‬אבו רקייק נ' מ"י‬
‫מחדל‬
‫ע"פ ‪ 323/55‬היועמ"ש נ' גרינוולד‬
‫ע"פ ‪ 115/77‬לב ואח' נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫מנהל עבודה של עבודות עפר שזייף תעודות משלוח (זיוף השקילות)‪.‬‬
‫החלטה‬
‫ביה"מ קבע שאחריותם של המנהלים נובעת מ‪ 2-‬מקורות‪ :‬יחסי עובד ומעביד‪ ,‬והתחייבות חוזית בין ‪2‬‬
‫החברות‪.‬‬
‫טענת נגד‬
‫פרופ' לוי ולדרמן טוענים שלא ניתן להטיל אחריות פלילית מכוח חוזה מכללא‪.‬‬
‫הערעור נדחה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 119/93‬ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מח(‪)4‬‬

‫‪1‬‬
‫המערער הורשע בגרימת מותו ברשלנות של אחר‪ ,‬עבירה לפי סעיף ‪ 304‬לחוק העונשין‪ ,‬בעקבות משחק‬
‫"רולטה רוסית" באקדח‪ ,‬שהשתתפו בו הוא והמנוח בבית המנוח‪ .‬מהעובדות עולה כי השניים עסקו בדרגות‬
‫שונות של מעורבות במשחק‪ .‬המערער אף העמיד פנים במידת מה כאילו הוא משחק במשחק; אך המנוח‬
‫פעל ברצינות רבה‪ ,‬ובתורו כיוון את האקדח לראשו והכדור שנפלט גרם למותו‪.‬‬
‫‪ .1‬האם התקיים קשר סיבתי עובדתי בין התנהגותו של המערער למותו של המנוח? האם היה על‬
‫המערער לצפות את אשר שהתרחש?‬
‫‪ .2‬האם קיים גורם זר המנתק את הקשר הסיבתי?‬
‫בית המשפט העליון פסק (פסק דינו של השופט ד' לוין)‪:‬‬
‫מבחנו של הקשר הסיבתי משפטי הוא מבחן נפשי של 'צפיות' – או 'חזות מראש' – של התוצאה‪.‬‬
‫לגבי עבירות של רשלנות‪ ,‬אין מחלוקת על כך שהמדובר הוא במבחן אובייקטיבי של 'צפיות סבירה'‪,‬‬
‫לאמור‪ :‬מבחן צפיותו של האדם הסביר בנעלי העבריין‪.‬‬
‫השאלה שמציג מבחן זה היא‪ :‬האם אדם סביר בנעלי העבריין‪ ,‬חייב היה לצפות מראש‪ ,‬הן את‬
‫התרחשותה של התוצאה (קרי‪ :‬את 'עלילותה')‪ ,‬והן את ה'דרך' שבה התרחשה (קרי‪ :‬את 'סוגה')‪.‬‬
‫והכלל הוא‪ ,‬כי גם לעניין הקשר הסיבתי‪ ,‬אין די ביכולת הצפייה‪ ,‬וצריך שיתקיים גם ה'צורך'‬
‫לצפות‪.‬‬
‫לכאורה‪ ,‬זהה מבחן 'הצפיות הסבירה' לעניין קיומו של קשר סיבתי משפטי‪ ,‬למבחן 'הצפיות‬
‫הסבירה' הנוהג לעניין קיומה של רשלנות; ובדרך כללעמידה במבחן הרשלנות‪ ,‬מהווה גם עמידה‬
‫במבחן קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי‪ .‬עם זאת‪ ,‬יש להבחין בין שני המבחנים‪ :‬ראשית – לעניין‬
‫קיומה של רשלנותדי ב‪'-‬צפיות סבירה' כלפי עצם התרחשות התוצאה (לאמור‪ :‬כלפי 'עלילותה' של‬
‫התוצאה בלבד)‪ ,‬ואילו לעניין קיומו של קשר סיבתי משפטי – צריך שהצפיות תתייחס גם ל'דרך' שבה‬
‫התרחשה התוצאה (לאמור‪ :‬צריכה היא להתייחס גם ל'סוגה' של התוצאה)‪ .‬ושנית – אפשר ועל אף‬
‫קיומה של רשלנות‪ ,‬לא ישא העבריין באחריות לתוצאה בשל ניתוק הקשר הסיבתי‪ ,‬מחמת‬
‫התערבותו של גורם זר‪.‬‬
‫כדי שגורם זר מתערב ינתק את הקשר הסיבתי צריך שהגורם הזר יהיה אירוע שמחוץ לצפיות‬
‫הסבירה‪ .‬אם הגורם הזר ניתן לצפייה סבירה‪ ,‬הרי לא יינתק הקשר הסיבתי‪ .‬במקרה דנן‪ ,‬היה על‬
‫המערער לצפות והוא גם יכול היה לצפות את התנהגות המנוח‬
‫כשמדובר בגרימת מוות בהתרשלות‪ ,‬אין כל דרישה שגרימת המוות תיעשה ישירות על‪-‬ידי‬
‫המואשם‪ .‬לדוגמה‪ ,‬אדם שמשאיר כלי‪-‬נשק בגן‪-‬ילדים יואשם בגרימת מוות בהתרשלות אם אחד הילדים‬
‫"ישחק" בנשק ויירה בעצמו‪ .‬גרימה יכולה להיעשות גם על‪-‬ידי מחדל רשלני‪.‬‬
‫גם לפי סעיף ‪ – )5(309‬למרות שמי שירה פיסית הוא המנוח‪ ,‬הרי עדיין רואים את המערער כאילו‬
‫גרם למותו של המנוח‬
‫ע"פ ‪ 450/86‬גילה נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מ (‪826 )4‬‬

‫המערער הורשע בגרימת חבלה ברשלנות‪ ,‬בהפרת אמונים‪ ,‬ובאי‪-‬מניעת פשע – עבירות לפי סעיפים ‪,341‬‬
‫‪ 284‬ו‪ 262-‬לחוק העונשין‪ .‬זאת משהתברר‪,‬כי בהיותו קצין המינהל האזרחי בנפת רמאללה ידע על כוונת‬
‫קבוצה מאורגנת של מתיישבים יהודיים ביהודה ושומרון להניח מטעני חבלה במכוניתו של ראש עיריית‬
‫אל‪-‬בירה‪ ,‬אך משנשלח ללוות חבלן לבדוק מכונית זו‪ ,‬לא גילה לו את דבר החשד‪ ,‬וזה האחרון נפצע קשה‬
‫מהתפוצצות המטען בעת שהתקרב לאותו רכב‬
‫האם עבירת הפרת האמונים צריכה להתבטא במעשה אקטיבי?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט ד' לוין)‪:‬‬
‫מעשה הפרת אמונים אינו חייב להתבטא במעשה אקטיבי דווקא‪ ,‬כי יש שהימנעות מלפעול כמוה‬
‫כעשיית מעשה שלא כדין‪.‬‬
‫החטא שחטא בו המערער במקרה דנן הוא בכך‪ ,‬שבמודע נמנע מלגלות את אוזני מפקדיו לתוכנית‬
‫הנפשעת המתרקמת‪.‬‬
‫הרכיבים העיקריים‪ ,‬שבמצטבר מהווים את העבירה של אי‪-‬מניעת פשע הם‪( :‬א) ידע; (ב) פלוני זומם; (ג)‬
‫מעשה פשע; (ד) אינקיטת כל האמצעים הסבירים למנוע את המעשה‪ .‬בנסיבות העניין‪ ,‬תיאור מתכנני‬
‫המזימה מצביע על קבוצת אנשים שהם בבחינת "פלונים" אשר אינם מוגדרים בשם‪ ,‬אולם התיאור‬
‫שניתן למערער היה מספיק בהחלט כדי לאפשר נקיטת אמצעים סבירים למניעת המעשה הזה‬
‫ע"פ ‪ 1713/95‬פרידמן נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫הבעל דקר את אשתו והיא סירבה לעזרתו‪ ,‬אז הוא הלך והיא מתה כתוצאה מכך‪.‬‬
‫החלטה‬
‫השופט קדמי אומר שמעשה ומחדל נמצאים כמכלול אחד‪ ,‬בדקירה הוא יצר סיכון והייתה עליו חובה להסירו‪,‬‬
‫מפנה לפס"ד לורנס לעניין זה‪.‬‬
‫רע"פ ‪ 7519/97‬שכטר נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נב (‪)2‬‬

‫‪663‬‬
‫המבקש‪ ,‬אשר שימש כמנהל קאנטרי קלאב‪ ,‬הורשע בבית–משפט השלום בעבירה של חבלה ברשלנות לפי‬
‫סעיפים ‪ 341‬ו‪ 326-‬לחוק העונשין‪ ,‬בשל אחריותו לחבלה שנגרמה לנער בברכת שחייה שבמרכז הספורט‪.‬‬
‫הנער נשאב לפתח היניקה של ברכת זרמים‪ ,‬נלכד ואיבד את הכרתו שחזרה אליו רק לאחר ‪ 3‬ימים בביה"ח‪.‬‬
‫‪ .1‬האם החובה שבסעיף ‪ 326‬לחוק העונשין חלה גם בעניין ברכת שחייה?‬

‫‪ .2‬האם ניתן להיזקק למקור חובה שמחוץ לחוק העונשין – במקרה דנן‪ ,‬לעוולה בדיני הנזיקין – כדי להרשיע‬
‫אדם בעבירה של גרימת חבלה ברשלנות לפי סעיף ‪ 341‬לחוק?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט קדמי והשופטת שטרסברג‪-‬כהן)‪:‬‬
‫יש לפרש את סעיף ‪ 326‬לחוק העונשין פירוש עצמאי שיעלה בקנה אחד עם מילותיו‪ ,‬עם תכליתו ועם‬
‫תפיסת האחריות הפלילית עקב רשלנות בטיפול בחפצים מסוכנים העלולים לפגוע בחייו ובבריאותו של‬
‫אדם‬
‫יש לפרש את חובת הממונה על דבר שיש בו סכנה‪ ,‬הקבועה בסעיף ‪ 326‬לחוק העונשין‪ ,‬כמתייחסת גם‬
‫לברכת שחייה‪ .‬מכאן חובתו של המבקש‪ ,‬להבטיח את תקינות אביזריה של הברכה שעליה הוא ממונה‬
‫עם חקיקתו של תיקון ‪ 39‬לחוק העונשין נפתרה לכאורה המחלוקת בדבר היכולת להיזקק למקור‬
‫חובה מחוץ לחוק העונשין לצורך הרשעה בעבירה של חבלה ברשלנות‪ ,‬לפי סעיף ‪ 341‬לחוק‬
‫העונשין‪ .‬זאת נוכח הגדרת המונחים "מחדל" בסעיף ‪(18‬ב) לחוק העונשין ו"רשלנות" בסעיף ‪21‬‬
‫לחוק‪.‬‬
‫מכאן ואילך‪ ,‬כך נראה‪ :‬הפרתה של חובת זהירות – "לפי כל דין" – תשמש בסיס לקביעת קיומו של‬
‫"מחדל"‪ ,‬כפרט של היסוד העובדתי‪ ,‬לעניינה של כל עבירה ולאו דווקא עבירה של רשלנות; כאשר‬
‫היסוד הנפשי שילווה אליה‪ ,‬יקבע את סוגה של העבירה‪ .‬נלווה אל הפרת החובה יסוד נפשי של‬
‫"רשלנות" – יהיה המדובר בעבירה של רשלנות‪ ,‬ואילו אם נלוותה אליה "מחשבה פלילית" – תהיה‬
‫זו עבירה מסוג זה‪ .‬העובדה שמדובר בהפרת חובת זהירות‪ ,‬היא כשלעצמה‪ ,‬אינה אומרת שהמדובר‬
‫בעבירה של רשלנות‬
‫רע"פ ‪ 3626/01‬וייצמן ואח' נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫רכב פגע והרג שוטר‪ .‬אף אחד מהנוסעים לא צעק "לעצור" ולא דיווח‪.‬‬
‫החלטה‬
‫החובה על מניעת הפקרה חלה לא רק על בעל הרכב אלא גם על אלה שנוסעים איתו‪ ,‬המסייע מקבל‬
‫מחצית מעונשו של המבצע‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 35/52‬רוטנשטרייך נ' היועמ"ש‬
‫ע"פ מד"י נ' אפרתי‬
‫רע"פ ‪ 10709/03‬רוס נ' מ"י‬
‫סיבתיות‬
‫ע"פ ‪ 341/82‬בלקר נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מא (‪1 )1‬‬

‫המערער שפך על אשתו נפט וניסה להציתה‪ ,‬לאחר מכן השליך אותה מהחלון וכתוצאה נגרם לה מוות‬
‫מוחי‪ ,‬היא חוברה למכשירי הנשמה וכעבור זמן מה נותקה‪ .‬המערער הורשע ברצח בכוונת תחילה‪.‬‬
‫טענות המערער‪:‬‬
‫‪ .1‬מותה נגרם בכך בעת שנותקה המנוחה מהמכשירים‪ ,‬שקיימו את נשימתה ולבה באופן מלאכותי‪,‬‬
‫ואלמלא זאת‪ ,‬ניתן היה לקיימם עוד זמן בלתי מוגבל‪.‬‬
‫‪ .2‬טענה נוספת התייחסה לסעיף ‪ 310‬לחוק העונשין‪ ,‬הקובע‪ ,‬כי "לא יראו אדם כמי שגרם למותו של אדם‬
‫אחר אם האחר מת כעבור שנה ויום אחד מיום שנגרם המוות ויום זה בכלל"‪ .‬מכיוון שלגרסתו עדיין‬
‫הייתה המנוחה בבחינת אדם חי כשהייתה מחוברת למכונה‪ ,‬ומכיוון שלא ברור כמה זמן יכלה להמשיך‬
‫"לחיות" כך‪ ,‬הרי יש ליהנות את המערער מן הספק ולזכותו מרצח‪.‬‬
‫האם "המוות המוחי" – שאין מחלוקת כי נגרם במקרה זה על‪-‬ידי מעשי המערער – הוא מוות?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת ט' שטרסברג‪-‬כהן)‪:‬‬
‫הקשר הסיבתי בין מעשיו של המערער לבין המוות קיים ולא נותק גם אלמלא היה המוות המוחי מוות‬
‫סופי‪ .‬לפיכך‪ ,‬הרשעתו בדין יסודה‪ ,‬בלי שיוכל למצוא רווח והצלה בנושא רפואי‪ ,‬חברתי‪ ,‬מוסרי‪ ,‬פילוסופי‪,‬‬
‫משפטי‪ ,‬שאינו מעניינו לאור מעשיו ותוצאותיהם‪ ,‬ובלי התנהגותם של הרופאים‪ ,‬תפיסת עולמם‬
‫וקביעותיהם יעמדו במבחן‪.‬‬
‫משקבעו הרופאים את מותה המוחי של המנוחה בתום‪-‬לב‪ ,‬במיומנות רגילה ועל‪-‬פי תפיסה מקובלת‪,‬‬
‫אין קביעתם ומעשיהם בעקבותיה עומדים במבחן‪ ,‬ואין בהם כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשי‬
‫המערער לבין המוות – גם אם ייעשה שימוש במבחן המסורתי לקביעת המוות‪ ,‬זאת משום שאין מבחן‬
‫עובדתי ומשפטי‪ ,‬שהקשר הסיבתי בין מעשי המערער לבין המוות אינו עומד בו‪.‬‬
‫הגורם הזר המתערב אינו דוקטרינה עצמאית אלא עובדה הנבחנת במישור הראייתי ובמבחני הקשר‬
‫הסיבתי הרגילים‪ ,‬שהעיקרי שבהם הוא מבחן הצפיות‪.‬‬
‫עניין לנו בעבירה פלילית‪ ,‬שכוונה פלילית בצדה; עבירה שהשיגה את מטרתה – מות הקורבן ‪,‬כשמעשי‬
‫העבריין היוו לפחות סיבה מהותית ומכרעת למוות‪ .‬כלל ידוע הוא‪ ,‬כי בעבירות בהן התוצאה הינה חלק‬
‫מיסודות העבירה – ורצח הוא אחת מהן – יש להצביע על קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשיו של‬
‫הנאשם לבין התוצאה‪ .‬קיים קושי בהגדרת המבחן‪ ,‬שעל פיו ייקבע אם מתקיים הקשר הכפול‪.‬‬
‫מבחן הצפיות נקבע כמבחן לקיומו של הקשר הסיבתי‪ ,‬לפיו‪ ,‬אם יש צפיות‪ ,‬שמאותה חוליה בשרשרת‬
‫הסיבתיות תיגרם התוצאה שנגרמה‪ ,‬אזי יש להטיל על מבצע אותה חוליה אחריות פלילית‪.‬‬
‫גישה נוספת במסגרת מבחן הסיבתיות מציבה את השאלה‪ ,‬אם לולא מעשהו של השני הייתה‬
‫מתרחשת התוצאה בעקבות מעשהו של הראשון‪ .‬אם התשובה חיובית‪ ,‬אז קיים קשר סיבתי בין מעשהו‬
‫של הראשון לבין התוצאה‪.‬‬
‫אדם נחשב כגורם למותו של אחר‪ ,‬כאשר על‪-‬ידי מעשהו הוא מאיץ את מותו‪ ,‬והמעשה אינו חייב להיות‬
‫הסיבה היחידה או המהותית למוות‪ ,‬אלא עליו להיות אחת הסיבות‪ ,‬שהינה יותר מאשר מינימאלית‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬אפשרי שתהיינה שתי סיבות אופראטיביות בלתי תלויות שגרמו למוות‪ ,‬וכל אדם‪ ,‬שהתנהגותו‬
‫מהווה תגובה כזו‪ ,‬יכול שיורשע בעבירה בהקשר למוות‬
‫בעבירות בכוונה יש צורך בכוונה תחילה למעשה וחפץ בתוצאה‪ ,‬אך אין צורך לצפות את דרך‬
‫ההשתלשלות לקראת התוצאה‪ ,‬ובלבד שזו לא תהיה חריגה ביותר‪ .‬כאשר מדובר בכוונה‪ ,‬העיקר הוא‬
‫הגשמתה של התוצאה‪ ,‬ותהליך הגרימה הוא טפל לכוונת הגשמת המטרה‪ .‬גם אם תהליך גרימת‬
‫המוות אינו בצפייתו של התוקף‪ ,‬די בכך שהתוצאה היא בצפייתו‪ ,‬כל שכן בכוונתו‪.‬‬
‫מובן שאין אפשרות לתחום קו גבול ברור ומוחלט‪ ,‬ויש ליישם עיקרון זה כמו עקרונות אחרים בהתאם‬
‫לנסיבות המקרה‪ ,‬תוך נתינת הדעת למדיניות המשפטית הנאותה בקביעת נורמות ההענשה בהקשר‬
‫למעשים פלילים ולתוצאותיהם‪.‬‬
‫הרשימה בסעיף ‪ 309‬לחוק העונשין אינה מהווה רשימה סגורה‪ ,‬והאירועים שאינם תואמים את כללי‬
‫סעיף ‪ 309‬ניתנים להיות מוכרעים על‪-‬פי העקרונות הכלליים לקביעת הקשר הסיבתי‪.‬‬
‫אם טיפול רפואי רשלני‪ ,‬המביא למות הקורבן‪ ,‬אינו מנתק את הקשר הסיבתי‪ ,‬קל וחומר שהחלטה‪,‬‬
‫שאין צורך בטיפול משום שהקורבן אינו בחיים שנעשית בתום‪-‬לב תוך הסתמכות על תפיסה רפואית‬
‫רווחת ומקובלת אינה מנתקת את הקשר הסיבתי‪.‬‬
‫סעיף ‪ 310‬לחוק העונשין הוא ארכאי‪ ,‬מקורו בתקופה בה קשה היה לרפואה לקבוע את מותו של אדם‬
‫ולפיכך קבעו מבחן טכני‪ ,‬שאינו עונה לנורמות המשפטיות הראויות כיום‪ .‬כאשר ברור שהמוות הוא‬
‫תוצאה של מעשה העבריין שגרם לו‪ ,‬אין חשיבות לזמן שחלף‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 418/77‬ברדריאן נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לב (‪3 )3‬‬

‫המערער וחברו הורשעו ברצח‪ .‬עפ"י תיאור העובדות קודם דקר הראשון את המנוח ולאחר מכן השני‪.‬‬
‫טענות המערערים‪:‬‬
‫לא ניתן לקשור את מותו של הקורבן למי מהם שכן פעולתו של כל אחד מהם לא הייתה "סיבה בלעדיה אין"‬
‫למותו של הקורבן‪.‬‬
‫‪ .1‬אם המנוח נדקר על‪-‬ידי שניים‪ ,‬איך ניתן לקבוע‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬מי מן השניים נושא באחריות לגרימת המוות?‬
‫‪ .2‬האם ניתן לראות קשר סיבתי בין הדקירה הנוספת של ציון‪ ,‬אף אם היתה גם כן קטלנית‪ ,‬לבין מותו של‬
‫המנוח‪ ,‬כשהמוות של המנוח היה נגרם כבר ממילא‪ ,‬לפני דקירתו של ציון‪ ,‬על‪-‬ידי תוצאות פעולתו‬
‫המתוארת של בני?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט שמגר)‪:‬‬
‫למציאת מענה לשאלת הקשר הסיבתי די לכאורה בפניה לרישא של סעיף ‪ 219‬לפקודת החוק הפלילי‬
‫‪ ,1936‬ופסקה (ה) שבו‪ .‬ניתן להסיק מן האמור בסעיף ‪(219‬ה)‪ ,‬כי אדם נחשב לגורם מותו של אחר גם‬
‫כאשר הוא מחיש את מותו‪ .‬כלומר‪ ,‬המעשה או המחדל יכול שיהיה רק אחת מן הסיבות לגרם‬
‫המוות‪ ,‬ובלבד שלא מדובר על סיבה שהיא כה מזערית במשמעותה עד כי היא הופכת לחסרת‬
‫משמעות‪.‬‬
‫כאשר אדם נפגע על‪-‬ידי שתי פגיעות או יותר‪ ,‬בזו אחר זו‪ ,‬וכל אחת מהן היא בעלת אופי קטלני‪,‬‬
‫הרי נושא כל אחד מן הפוגעים באחריות הפלילית לגרם המוות‬
‫אין הכרח שמעשהו של עבריין פלוני יהיה בגדר הגורם היחיד והבלעדי‪ ,‬אולם אם המעשה הוא קל‪-‬ערך‪,‬‬
‫הינו אם תרומת מעשהו של פלוני היא זעירה‪ ,‬יתעלמו ממנו על יסוד העיקרון של ‪.DE MINIMIS‬‬
‫כאשר מדובר על מספר פגיעות שנגרמו על‪-‬ידי אנשים שונים‪ ,‬אשר כל אחת מהן תרמה מהותית‬
‫לאבדן החיים‪ ,‬הרי כל אחד ממבצעי הפגיעות ייחשב לגורם המוות‬
‫האמור כאן אינו חל כאשר הפעולה השנייה היא כה מרחיקה לכת ונפרדת עד שאין כל משמעות‬
‫למה שקדם לה‪ ,‬כגון כאשר נכרת ראשו של פלוני‪ ,‬הפצוע קשה אותה שעה‪ ,‬היינו כאשר ברור על פניו‬
‫שלא יכולה להיות זיקה כלשהי בין הצעד מרחיק הלכת המתואר לבין מה שקדם לו‪.‬‬
‫בנסיבותיו של מקרה זה הייתי מגיע למסקנה בדבר אחריותם של כל אחד מן השניים לגרימת‬
‫המוות‪ ,‬גם אלמלא היה כל אחד מן השניים בין הדוקרים ולו הייתה הדקירה מבוצעת רק על‪-‬ידי‬
‫אחד מן השניים‪ .‬אין נפקא מינה‪ ,‬מבחינת האחריות הפלילית‪ ,‬בין מי שהולם באגרופו לבין מי שמחפה‬
‫בגופו על המכה או מסכל בדרך אחרת התנגדות או רצון התנגדות מצד הקרבן; האמור לעיל חל לא רק‬
‫על סיכול התנגדות מצד הקרבן‪ ,‬אלא גם על מניעתה של הושטת עזרה להצלת הקרבן‬
‫ע"פ ‪ 119/93‬ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מח(‪ – 1 )4‬קיים‬
‫ע"פ ‪ 707/83‬פטרומיליו נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לח (‪)4‬‬

‫‪821‬‬
‫המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בשלושה מעשי שוד ובהריגת אחת מקורבנותיו‪ ,‬עבירות לפי סעיפים‬
‫‪(402‬א) ו‪ 298-‬לחוק העונשין‪ .‬זאת בעקבות תפיסות בכוח של ארנקים שאחזו נשים וחטיפתם מידיהן‪ ,‬בלא‬
‫שהנשים גילו התנגדות לחטיפות‪ .‬קורבן חטיפת הארנק‪ ,‬שנפטרה מהתרגשות שנבעה ככל הנראה ממצב‬
‫בריאות לקוי‪ ,‬אמרה לפני מותה שלא נדחפה‪ ,‬לא הוכתה ואף לא נגעו בה‪ .‬הערעור הוא על ההרשעה ועל‬
‫חומרת העונש‪.‬‬
‫האם ישנו יסוד להרשעת המערער בהריגת המנוחה?‬
‫הערעור נתקבל‪.‬‬
‫השופטת בן פורת‪:‬‬
‫כידוע‪ ,‬מתבטא היסוד הנפשי בעבירת ההריגה בחזות מראש‪ ,‬שהמעשה עלול לגרום נזק ממשי‪ ,‬נזק‬
‫שיש בו כדי לסכן את החיים או את שלמות הגוף של הקרבן‪ .‬לא ניתן לייחס חזות של נזק לשלמות הגוף‬
‫מחטיפה ללא מאבק‪ ,‬כפי שאירע במקרה מצער זה‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬ייתכנו מקרים‪ ,‬בהם יורשע אדם בהריגה‪ ,‬אף‪-‬על‪-‬פי שלא נוצר מגע פיסי בינו לבין הקרבן‪ ,‬שהרי‬
‫תיתכן גם הריגה במחדל‪ .‬אולם‪ ,‬כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו הוא‪.‬‬
‫אין לייחס לנאשם חזות מראש שהקרבן עלול להינזק בגופו כתוצאה מהעבירה שביצע‪ .‬קל וחומר –‬
‫לקפח את חייו‪ ,‬כנדרש לצורך הרשעה לפי סעיף ‪ 298‬לחוק העונשין‪ .‬יתרה מזו‪ ,‬שכיחותה של עבירת‬
‫החטיפה מזה ונדירות התוצאה של מות הקרבן בעקבותיה מזה מצביעות בכיוון העדר חזות מראש‬
‫לנזק‬
‫אין להבין מדבריי‪ ,‬שזו התוצאה גם כאשר מבוצעת עבירת שוד‪ ,‬הכרוכה מעצם טיבה בהפעלת‬
‫אלימות ממשית‪ .‬במקרה כזה חייב הנאשם לצפות נזק לשלמות הגוף‪ ,‬ועל‪-‬כן‪ ,‬אם נגרם מותו של‬
‫הקרבן כתוצאה מעבירה זו‪ ,‬ולו גם בתוספת גורמים אחרים כגון "גולגולת דקה"‪ ,‬נושא הנאשם באחריות‬
‫להריגתו‪ .‬די בכך שצפה את "סוג הנזק" (פגיעה בשלמות הגוף)‪ ,‬כדי שישא באחריות להיקפו‬
‫השופטת נתניהו‪:‬‬
‫אשר להרשעה בהריגה‪ ,‬אין לשלול את האפשרות‪ ,‬שבמקרה המתאים יתקיימו היסודות לעבירה זו‬
‫גם ללא שימוש באלימות כלפי גופו של הקרבן‪ .‬ייתכנו מקרים‪ ,‬שגרימת הלם נפשי לקרבן או‬
‫הפחדתו‪,‬שהביאו למותו‪ ,‬ללא שהייתה כל פגיעה בגופו‪ ,‬יהיה בהן די לא רק לחיוב בנזיקין אלא להרשעה‬
‫פלילית על‪-‬פי סעיף ‪ 298‬לחוק העונשין‪ ,‬ואפילו לא היה המוות בא אלמלא "גולגולתו הדקה" של הקרבן‪.‬‬
‫לשם כך תנאי הוא‪ ,‬שהתוצאה של נזק ממשי‪ ,‬היכול לסכן את חייו או את שלמות גופו של הקרבן‪,‬‬
‫הייתה מכוונת או שניתן היה לחזותה מראש‬
‫סיכום פסק דין‪ :‬דיני עונשין – קשר סיבתי – ניתוקו – האם רשלנות של הקורבן מנתקת את הקשר הסיבתי‬
‫בין המעשה לבין התוצאה – קביעת הקשר הסיבתי עפ"י חובת הצפיות הראויה המוטלת על הנאשם‬
‫ע"פ ‪ 47/56‬מלכה נ' היועמ"ש‬

‫עובדות‬
‫נהג טנדר פגע במכוניתו בילד בן שנתיים‪ ,‬אשר הופל ארצה‪ ,‬נגרם לו שבר בזרוע‪ ,‬מת לבסוף מטטנוס‪.‬‬
‫החלטה‬
‫הנתבע כאדם סביר לא יכול היה לצפות מראש כי מעשהו או מחדלו יגררו תוצאה מזיקה כאשר מדובר על‬
‫מקרה חריג ובלתי צפוי‪ ,‬מותו של הילד מטטנוס‪ .‬מדובר על גולגולת דקיקה שמנתקת הקש"ס‪.‬‬
‫ע"פ ‪ ,5870/01‬חסיין נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נז (‪221 )1‬‬

‫המערער הורשע ברצח אחותו‪ .‬זאת‪ ,‬לאחר שנסע לבית ששהתה בו מצויד בסכין קומנדו ודקר אותה בחלקי‬
‫גוף שונים בכוונה תחילה לגרום למותה‪ ,‬כשהוא ממשיך לדקור אותה גם בעת שניסתה לקום ולברוח‪.‬‬
‫לא הוכחה החלטתו להמית את המנוחה‪ .‬לטענתו‪ ,‬הוא לא התכוון להרוג את המנוחה‪ ,‬אלא רק לאיים‬
‫עליה שתפסיק את המריבות עם המשפחה‬
‫הטיפול במנוחה בבית החולים ברמאללה‪ ,‬אשר נעשה ברשלנות ושלא בידיעה ובמיומנות רגילות‪ ,‬מנתק‬
‫את הקשר הסיבתי בין הדקירות למוות‪ ,‬מכוח הוראת סעיף ‪ )1(309‬לחוק‬
‫האם מתקיים קשר סיבתי בין מעשי המערער לבין מות המנוחה במנותק מסעיף ‪ 309‬לחוק?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט אנגלרד)‪:‬‬
‫לפי סעיף ‪ 309‬לחוק‪ ,‬החפץ להתגונן בטענת ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשהו לתוצאה הקטלנית‬
‫בשל טיפול רפואי לקוי שניתן לקורבן‪ ,‬חייב לסמוך את טענתו על שני תנאים מצטברים‪ :‬האחד‪,‬‬
‫שהטיפול האמור היה העילה המיידית היחידה למוות‪ ,‬והשני‪ ,‬שהטיפול לקה בפגמים מקצועיים‬
‫חמורים‪.‬‬
‫במקרה דנן מעשיו של המערער היו הגורם התכוף ואף הגורם היחיד למותה של המנוחה‪ .‬במצב‬
‫דברים זה אין נפקות לסעיף ‪ 309‬לחוק‬
‫הרשימה שבסעיף ‪ 309‬לחוק אינה רשימה סגורה‪ ,‬ואירועים שאינם תואמים את כללי סעיף ‪ 309‬ניתנים‬
‫להיות מוכרעים על–פי העקרונות הכלליים לקביעת הקשר הסיבתי‬
‫בעבירות תוצאה הדורשות מחשבה פלילית היסוד הנפשי של הנאשם משלים את הדרישה לקשר‬
‫סיבתי–משפטי‪ ,‬שהרי היסוד הנפשי בעבירות של מחשבה פלילית מכיל צפייה של התוצאה‪ .‬ככלל‪,‬‬
‫די בהתקיימו של יסוד זה‪ ,‬ולכן גם אם התוצאה הצפויה התרחשה באופן שונה מהצפוי‪ ,‬אין בכך כדי‬
‫לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתנהגות לבין אותה תוצאה‪.‬‬
‫בעבירות שהיסוד הנפשי שלהן הוא מסוג של כוונה‪ ,‬ובכללן עבירת הרצח‪ ,‬די בהשתלבות הכוונה‬
‫ברכיב התוצאתי של העבירה‪ ,‬ואין חשיבות להשתלבותה גם בתהליך הגרימה בפועל של‬
‫התוצאה‪ .‬הנאשם אינו צריך לצפות את תהליך הגרימה בפועל‪ ,‬ובלבד שתהליך הגרימה לא היה חריג‬
‫באופן קיצוני‪ .‬רק במקרים נדירים‪ ,‬שהתוצאה המכוונת הושגה בהם בדרך אקראית ועקיפה ביותר‪,‬‬
‫וקיים פער גדול בין דרך האירוע – כפי שהיה ניתן לצפות בעת המעשה – לבין דרך האירוע שהתרחש‬
‫בפועל‪ ,‬יש מקום לדבר על היעדר קשר סיבתי–משפטי‪.‬‬
‫במקרה דנן התקיים במערער היסוד הנפשי של כוונה תחילה‪ .‬המערער התכוון לגרום לתוצאה‬
‫הקטלנית‪ ,‬רצה בה‪ ,‬וזו נגרמה ישירות עקב מעשיו‪ .‬המערער צפה כי המנוחה תמות כתוצאה‬
‫מדקירות הסכין בחלקי גופה השונים‪ .‬המנוחה מתה כתוצאה מאובדן דם‪ ,‬שהוא התרחשות צפויה‬
‫וטבעית בנסיבות העניין‪ .‬לא נדרשת צפייה מדויקת של השתלשלות העניינים שהובילה למוות‪,‬‬
‫דהיינו הפינוי לבית החולים‪ ,‬הטיפול הרפואי וסיבת המוות הפתולוגית המדויקת‬
‫במקרה דנן מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות המערער לבין התוצאה הקטלנית‪ .‬קיימת‬
‫זיקה סיבתית בין מעשיו של המערער לבין מותה של המנוחה בשל אובדן דם‪ ,‬לפי מבחן "הסיבה‬
‫בלעדיה אין"‪.‬‬
‫ע"פ ‪ ,8827/01‬שטרייזנט נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ז נז(‪)5‬‬

‫‪506‬‬
‫המערער נהג באופנוע בכביש עירוני שבו שני מסלולים המופרדים על–ידי אי תנועה‪ ,‬ובכל מסלול שני נתיבים‪.‬‬
‫הולכת רגל חצתה במעבר חצייה את המסלול הנגדי לנסיעת המערער‪ ,‬לא נעצרה על אי התנועה אלא‬
‫המשיכה וחצתה את מסלול נסיעת המערער‪ .‬המערער‪ ,‬שנסע בנתיב הימני מבין השניים‪ ,‬פגע בה‪ ,‬והיא‬
‫נהרגה‪ .‬בית–המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה ובעבירות תעבורה הנלוות לאירוע לאחר‬
‫שקבע שהמערער "השתולל" על אופנועו בכביש‪ ,‬נהג במהירות לא סבירה ולא האט לפני מעבר החצייה‪.‬‬
‫התנהגות הולכת הרגל ניתקה את הקשר הסיבתי–המשפטי בין התנהגותו לבין התוצאה‪" :‬התפרצותה" של‬
‫המנוחה לכביש הייתה מעשה "התאבדות" והתאונה הייתה בלתי נמנעת‪.‬‬
‫האם קיים קשר סיבתי‪-‬משפטי בין התנהגותו של המערער לבין התנהגות המנוחה?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט חשין)‪:‬‬
‫אין חולקים כי מבחינה פיזית–עובדתית גרמה התאונה במישרין למותה של המנוחה‪ .‬לשון אחר‪ ,‬נתקיים‬
‫קשר סיבתי–עובדתי בין מעשי המערער לבין מות המנוחה‬
‫התנהגות הנפגע (לרבות התאבדות) וכמותה התערבותו של גורם שלישי במערכת‪ ,‬אינן שוללות‪,‬‬
‫באשר הן‪ ,‬קשר סיבתי–משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת‪ ,‬שעה שהפוגע‬
‫כאדם מן היישוב היה יכול‪ ,‬נורמטיבית – לצפות מראש את שאירע בפועל‪ .‬השאלה היא שאלת‬
‫הצפיות הראויה‪ ,‬וביתר דיוק‪ :‬קביעת גדריה של חובת הצפיות הראויה‪.‬‬
‫נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו אף על אפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך‬
‫הרגל ולצפות אותה‪ .‬חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר‬
‫מעיניו של הנהג‬
‫גם בהניחנו כי המנוחה חצתה את הכביש ללא תשומת לב לתנועה‪ ,‬ובכך התרשלה‪ ,‬אין ברשלנות זו‬
‫כדי לנתק את הקשר הסיבתי–המשפטי בין התנהגותו של המערער לבין התאונה‪ .‬כנדרש‬
‫מדוקטרינת הקשר הסיבתי‪ ,‬היה על המערער לצפות כי הולך רגל שעל מעבר החצייה לא יהיה ער‬
‫לרכבו המתקרב‪ ,‬ואולי אף ייטול על עצמו סיכון של חצייה על–אף התקרבות רכבו בהניחו כי בעל הרכב‬
‫יכבד את זכות הקדימה שלו‬
‫יש יסוד סביר להניח כי לו נהג המערער במהירות סבירה‪ ,‬קרי – במהירות שהייתה מבטיחה עצירה‬
‫בביטחון קודם הגיעו למעבר החצייה – הייתה התאונה נמנעת‪ ,‬ולמצער‪ ,‬היה נוצר סיכוי ממשי‬
‫למניעתה של התוצאה הקטלנית‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 9723/03‬בלזר נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪)4( 04‬‬

‫‪211‬‬
‫המערער‪ ,‬נהג מונית‪ ,‬הורשע בעבירת הריגה‪ .‬המנוח‪ ,‬שהיה נהג אוטובוס‪ ,‬שאותו תקף המערער בעקבות‬
‫ריב נהגים‪ ,‬נפטר עקב כשל חריף בלב בשל דחק נפשי שאירע בסמוך למוות‪ ,‬וזאת על רקע הטרשת הקשה‬
‫בעורקים הכליליים בליבו‪ .‬בית המשפט המחוזי קבע כי הדחק נוצר עקב תקיפת המערער את המנוח‪.‬‬
‫המערער טען‪ ,‬בין השאר‪ ,‬כי לא היה מודע למחלת הלב של המנוח‪ ,‬ולפיכך לא צפה בפועל אפשרות גרימת‬
‫מוות‬
‫לא היה מודע למחלת הלב של המנוח‪ ,‬ולפיכך לא צפה בפועל אפשרות גרימת מוות‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת בייניש)‪:‬‬
‫היסוד העובדתי של עבירת ההריגה (סעיף ‪ 298‬לחוק העונשין) כולל רכיב התנהגותי שהגדרתו‬
‫רחבה ורכיב תוצאתי‪ .‬נדרש כי יתקיים בין שניהם קשר סיבתי עובדתי שמשמעו כי התנהגותו של‬
‫הנאשם היוותה סיבה מהותית והכרחית מנקודת ראות פיזית‪-‬אובייקטיבית להתרחשות תוצאה‪.‬‬
‫בהתאם לכך‪ ,‬על התביעה להוכיח כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה‪-‬בלעדיה‪-‬אין למות‬
‫הקורבן‪ ,‬וגם אם אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות‪ ,‬עליה להיות בעלת‬
‫תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית כפי שארעה‪.‬‬
‫אשר ליסוד הנפשי של עבירת ההריגה – נדרשת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת‬
‫התוצאה הקטלנית ואין די בצפיית האפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית‪ .‬עוד נדרש להוכיח‬
‫כי הנאשם פעל מתוך פזיזות‪ ,‬קרי אדישות או קלות‪-‬דעת לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית‪.‬‬
‫לשם כך‪ ,‬ניתן לעשות שימוש בחזקות ראייתיות‪-‬עובדתיות המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר‪,‬‬
‫והניתנות לסתירה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו‪.‬‬
‫במקרה דנן‪ ,‬הוכח כי מעשיו האלימים של המערער היוו סיבה בלעדיה‪-‬אין למות המנוח‪ ,‬אף שלא‬
‫היוו גורם בלעדי ויחיד לתוצאה הקטלנית‪ .‬כמו‪-‬כן‪ ,‬בחינת מעשיו של המערער על רקע מכלול נסיבות‬
‫העניין מובילה למסקנה כי הוא היה ער לאפשרות כי מעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית – אף שלא צפה‬
‫את האופן המדויק בו היא התרחשה – והוא פעל מתוך אדישות לאפשרות האמורה‬
‫בצריך עיון‪ :‬השאלה מהו המבחן להטלתה של אחריות בפלילים במקרים בהם התוצאה האסורה‬
‫נגרמה באופן שונה מכפי שאמורה הייתה להתרחש‬
‫ע"פ ‪ 70/64‬סטרול נ' היועץ המשפטי לממשלה‪ ,‬פ"ד יח‬

‫(‪395 )3‬‬
‫תפקידו של המערער‪" ,‬לבורנט מוסמך" בבית‪-‬חולים‪ ,‬היה לספק לחדר הניתוח את הדם הדרוש לעירוי‬
‫לחולה‪ .‬יום אחד קיבל המערער דוגמת דמו של חולה פלוני‪ ,‬בדק וקבע את סוגו‪ ,‬אלא משהוציא בקבוקי דם‬
‫מהמקרר לא בדק אותם ולא הבחין שאחד מהם הכיל דם שלא מסוגו של החולה הזה; הוא גם לא עשה את‬
‫בדיקות "ההצלבה"‪ ,‬אלא סימן את הבקבוקים בשם החולה והחזירם למקרר‪ ,‬כמוכנים לשימוש‪ .‬ביום הניתוח‬
‫מסרה עובדת אחרת את הבקבוקים המסומנים לשליח‪ ,‬בלי לבדוק אותם; גם האחראי על חדר הניתוח לא‬
‫בדק אם הכול כשורה ומסר את הדם לרופא‪ .‬החולה מת בו ביום כתוצאה מעירוי אותו דם שלא היה מסוג‬
‫דמו ושלא התמזג עמו‬
‫מעשיו או מחדליו לא הם גרמו למות המנוח‪ ,‬אלא היו בגדר "פעולות הכנה" בלבד למעשיהם או‬
‫מחדליהם של אחרים שגרמו למותו‬
‫עבירה של חוסר זהירות אינה נעברת אלא כשמוטלת על הנאשם חובת זהירות כלפי המנוח‪ ,‬וכאן לא‬
‫היתה מוטלת על המערער חובת זהירות כלפי המנוח‬
‫האם מעשיו או מחדליו בלבד של המערער הם אלה שגרמו למות החולה?‬
‫בית המשפט העליון פסק (השופט ח' כהן)‪:‬‬
‫(‪ )1‬אשר לקשר הסיבתי שבין מעשיו או מחדליו של המערער לבין מות המנוח‪ ,‬דייה לתביעה הכללית‬
‫להסתמך על הוראות‬
‫סעיף ‪(219‬ה) לפקודת העונשין ‪ 1936‬הקובע‪" :‬רואים אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר‪ ,‬אם כי מעשהו או‬
‫מחדלו אינם הסיבה היחידה או המידית של המוות – אם המעשה או המחדל לא היו גורמים את המוות‪,‬‬
‫אילולא נתלוו על‪-‬ידי מעשה או מחדל של הנפטר או של אדם אחר‪".‬‬
‫(‪ )2‬תכליתו של המחוקק היתה להניח קיום מעשים ומחדלים שונים‪ ,‬חוץ ממעשהו או מחדלו של הנאשם‪,‬‬
‫שאף הם ייתכן וגרמו למות הקרבן; ומה לי מוקדם ומה לי מאוחר‪ ,‬אם באו בעת ובעונה אחת‪ ,‬או הקדימו‪ ,‬או‬
‫איחרו – ובלבד שכולם עשויים היו לתרום לגרימת המוות‬
‫(‪ )3‬יש לראות במעשהו ובמחדלו של המערער את סיבת מותו של המנוח‪ ,‬על‪-‬אף האפשרות (או אפילו‬
‫הוודאות) שניתן היה למנוע את האסון‪ ,‬אילו בדקו שאר עובדי בית‪-‬החולים לאחר מכן‪ ,‬ולפני העירוי‪ ,‬את הדם‬
‫שהוכן על‪-‬ידי המערער למטרה זו‪.‬‬
‫(‪ )4‬המערער ידע היטב מה רבה הסכנה לחיי החולה אם יערו לו דם שאינו מתמזג עם דמו שלו; החובה‬
‫הייתה‬
‫מוטלת עליו‪ ,‬על‪-‬פי סעיף ‪ ,231‬להכין את הדם לעירוי בזהירות סבירה‪ ,‬כלומר תוך כדי נקיטת כל הצעדים‬
‫וביצוע כל‬
‫הבדיקות הדרושים והקבועים לעניין זה כאמור לעיל; הוא הפר חובה זו‪ ,‬באשר לא נקט הצעדים ולא ביצע‬
‫הבדיקות‬
‫ההן; והוא אחראי בפלילים לתוצאה ממחדליו‪ ,‬הוא מותו של המנוח – ואין נפקא מינה שסמך‪ ,‬או יכול היה‬
‫לסמוך‪ ,‬על‬
‫כך שיבואו אחרים ויבדקו אחריו‪.‬‬
‫השופט שמגר‪:‬‬
‫(‪ )5‬בנוגע לפירוש הסעיף ‪(219‬ה)‪ ,‬סעיף זה‪ ,‬על חמשת הסעיפים‪-‬הקטנים שבו‪ ,‬אינו בא למצות את כל‬
‫המקרים‪ ,‬בהם ייראה אדם כגורם למותו של אחר לפי סעיפי החוק הפלילי‪ ,‬הקובעים את העבירות הפליליות‬
‫של גרם מוות‪ ,‬וביניהם הסעיף ‪.218‬‬
‫(‪ )6‬מבין כל אמצעי הזהירות שהיו חייבים להינקט‪ ,‬כדי למנוע אסון עקב עירוי דם מסוג בלתי‪-‬מתאים‪ ,‬היתה‬
‫הבדיקה המעבדתית‪ ,‬שהמערער חייב היה לעשותה‪ ,‬האמצעי היסודי והעיקרי‪ .‬עשיית הבדיקה הזאת‬
‫הופקדה בידיו‪ ,‬ורק בידיו‪ ,‬תוך הסתמכות על כושרו המקצועי המיוחד‪ ,‬ואם כי אחרים היו יכולים למנוע את‬
‫תוצאות רשלנותו החמורה‪ ,‬איש מהם לא היה חייב לעשות זאת על‪-‬ידי ביקורת מסוג הבדיקה‬
‫המעבדתית‪,‬שעשייתה היתה מוטלת על המערער‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 311/72‬יהודה צברי נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"מ כז(‪)2‬‬

‫‪505‬‬
‫המערערים ניסו לשדל בחורה צעירה שעבדה בבר לזנות‪ .‬משזו לא הסכימה‪ ,‬באו אל ביתה ביום שלמחרת‬
‫וניסו להיכנס אליו תוך איומים קולניים עליה‪ .‬הצעירה ניסתה להימלט דרך חלון הבית אל המרפסת‬
‫שבקומה הרביעית‪ .‬לצורך הקפיצה למטה היא דרכה כנראה או נתקלה בצינור מאסבסט המותקן שם‪,‬‬
‫הצינור נשבר‪ ,‬והיא נפלה מן הקומה החמשית לקרקע‪ .‬בנפילה זו היא מצאה את מותה במקום‪ .‬שני‬
‫המערערים הורשעו בבית‪-‬המשפט המחוזי בגרימת מותה של המנוחה ונידונו כל אחד לשבע שנות מאסר‪.‬‬
‫טענות המערערים‪:‬‬
‫בלילה שלפני נתנו למנוחה אתנן בסך ‪ 1000‬ל"י ובסה"כ הגיעו אל הבית בכדי לדרוש באופן לגיטימי את‬
‫השבת כספם בחזרה ולא התכוונו לשום אלימות‬
‫המערערים לא גרמו למנוחה לקפוץ מהחלון‪ .‬המערערים לא היו יכולים ולא היו צריכים לצפות מראש‬
‫כי המנוחה תקפוץ מהחלון אל מותה‬
‫האם עוררו איומי האלימות בלב המנוחה פאניקה כזאת שלא נראתה בעיניה דרך להימלט זולת הבריחה‬
‫דרך החלון?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט חיים כהן)‪:‬‬
‫המבחן הקבוע בסעיף ‪(219‬ג) לפקודת החוק הפלילי (סעיף ‪(309‬ג) לחוק העונשין כיום)‪ ,‬בעניין‬
‫אחריותו של אדם למות אדם אחר‪ ,‬אינו מבחן אובייקטיבי‪ ,‬כי אם מבחן סובייקטיבי גרידא‪:‬ו‬
‫"הקפיצה דרך החלון" חייבת להיות לא התגובה הטבעית של אדם סביר כדי להינצל מן האלימות‪ ,‬אלא‬
‫אך התגובה הנראית טבעית‪ ,‬בכל הנסיבות המיוחדות‪ ,‬בעיניו של המנסה להציל את עצמו‬
‫החוק הוא שהמאיים באלימות נושא בסיכון איומיו‪ ,‬ובכלל זה בסיכון שאיומיו יפלו על אזנו של‬
‫אדם רגיש ונפחד – ומציאותם של רגישים ונפחדים בין הבריות גלויה וידועה לכל‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 84/85‬לכטינשטיין נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫התפוצצות צמיג ומהירות שהביאו למות המנוחה‬
‫החלטה‬
‫מהירות הנסיעה של הנאשם שחברה אליה התפוצצות הגלגל הם גורמים משלימים להיווצרות התוצאה‬
‫הקטלנית‪ .‬הקש"ס לא מתנתק – בשל כך שמהירות הנסיעה הגבוהה היא זו שגרמה להתפוצצות הגלגל‬
‫ולתאונה הנ"ל‪ .‬כל אחד מהגורמים לא גרם לתוצאה לבדו‪ ,‬שני אלה חברו יחד והצטלבו יחד והתנהגותו של‬
‫המערער הייתה אחד הגורמים לתאונה‪ .‬בית המשפט דחה את טענות ההגנה וקבע שכל אחד מהגורמים‬
‫מהווה "סיבה בלעדיה אין" לקרות התאונה‪.‬‬
‫פס"ד ע"פ ‪ 125/50‬יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי‪ ,‬פ"ד ו‬

‫נושא‪ :‬היסוד הנפשי שבעבירה (פסקאות לפסה"ד ‪) 557-559 ,543-548 ,521-524‬‬
‫המערער גרם למותו של הקורבן בעת שהה אותו בראשו במוט ע"מ להקל על ביצוע העבירה‪ -‬אינוסה של‬
‫אחותו שישבה לצידו‪ .‬המערער הורשע ברצח לפי ס' ‪(214‬ג) לפקודת החוק הפלילי (כיום ס' ‪ )3( 300‬לחוק‬
‫העונשין) תוך התבססות על ההלכה לפיה יהא חייב ברצח לפי ס' ‪(214‬ג) – אם רק התכוון לעשות את‬
‫הפעולה שגמה למות הקורבן‪ ,‬אף על פי שלא היה דעתו כלל להביא לתוצאה שכזו‪.‬‬
‫‪ .1‬מה משמעות המושגים "מחשבה פלילית" ו"כוונה פלילית"?‬

‫‪ .2‬מהי "פזיזות" ומהי "רשלנות"?‬
‫‪ .3‬מהו היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה שבס' ‪(214‬ג) לפקודת החוק הפלילי‪ -‬שלשונו " הגורם‬
‫במזיד למות כל אדם שהוא בהתכוונו לעבור עבירה"?‬
‫הכרעת ביהמ"ש‪ :‬כיוון שהנאשם לא התכוון להרוג ואף לא צפה הריגה אלא לכל היותר חבלה‪ ,‬אין להרשיעו‬
‫ברצח‪ .‬הערעור התקבל‪ ,‬ההרשעה ברצח בוטלה ובמקומה באה הרשעה בהריגה‪.‬‬
‫התשובות לשאלות מפי השופט אגרנט‪-‬‬
‫שאלה ‪:1‬‬
‫א‪ .‬המושג "מחשבה פלילית" מצריך הוכחת ‪ 2‬יסודות‪-‬‬
‫כי הנאשם ביצע את הפעולה נשוא העבירה המיוחסת לו ברצון ולא בשגגה‪.‬‬
‫כי בשעת מעשה חזה מראש את האפשרות שמהתנהגותו זו תצמח תוצאה שהחוק אסר עליה‪.‬‬
‫לגבי מרבית העבירות מסוג זה‪ ,‬נדרש להוכיח כי הנאשם גם חפץ בתוצאה עת בפעל כפי שפעל‪.‬‬
‫ב‪" .‬כוונה" פירושה‪ -‬כי אדם‪ ,‬בשעת מעשה‪ ,‬לא רק שראה את הנולד אלא שגם חפץ בנולד זה‪ .‬ניתן לומר כי‬
‫לגבי מרבית העבירות נדרש להוכיח כוונה פלילית‪ .‬כלומר‪ -‬נוסף לפעולה רצונית – חזות מראש‪ ,‬המלווה‬
‫בחפץ לגרום לתוצאה האסורה‪ .‬מאידך‪ ,‬לגבי עבירות מסוימות אחרות‪ ,‬די להוכיח פזיזות ורשלנות כדי‬
‫שתתקיים המחשבה הפלילית‪.‬‬
‫שאלה ‪:2‬‬
‫א‪" .‬פזיזות"‪ -‬נאשם הינו פזיז כאשר בשעת מעשה לא התעלם מהאפשרות כי התנהגותו תגרום את הנזק‬
‫אשר החוק חתר למנעו וכי התנהג‪ ,‬כפי שהתנהג‪ ,‬אם מתוך יחס של אדישות לגבי אפשרות זו ואם בתקווה‬
‫שלא תבוא כל תוצאה מזיקה ממעשהו‪.‬‬
‫ב‪" .‬רשלנות"‪ -‬משמעתה‪ ,‬היעדר ראיית הנולד בנסיבות שבהן היה אדם בר‪-‬דעת רואה זאת ואף נוקט‪ ,‬לפני‬
‫המעשה‪ ,‬אמצעי זהירות הגיוניים כדי שלא יקרה מה שקרה‪.‬‬
‫שאלה ‪ :3‬היסוד הנפשי בעבירה‪-‬‬
‫קיימות ‪ 4‬אפשרויות לגבי מידת ה"מנס ריאה" הנדרשת‪:‬‬
‫‪ .1‬פעולה רצונית שבעטייה נגרם המוות ותו לא‪.‬‬

‫‪ .2‬פעולה רצונית אשר אדם בר דעת היה חזה מראש‪ ,‬מפאת האופי המסוכן של המעשה‪ ,‬את התוצאה‬
‫הקטלנית שקרתה‪.‬‬
‫‪ .3‬פעולה רצונית המלווה כוונה פלילית‪ .‬השאלה תהא‪ :‬האם הנאשם חזה מראש‪ ,‬בשעת מעשה‪ ,‬כי‬
‫הפעולה שאמר לבצעה‪ ,‬עשויה להוביל למות הקורבן ואף חפץ אז בתוצאה ממין זה‪.‬‬
‫‪ .4‬פעולה רצונית המלווה פזיזות פושעת‪ .‬השאלה תהא‪ :‬האם בשעת מעשה‪ ,‬היה הנאשם ער לכך‪,‬‬
‫שפעולתו עשויה להסתיים בתוצאה קטלנית‪ ,‬אם כי אותו זמן לאו דווקא חפץ שיקרה את אשר קרה‪.‬‬
‫כיוון שבס' העבירה נאמר "בזדון"‪ ,‬על התביעה להוכיח לא רק שהנאשם פעל ברצייה‪ ,‬אלא גם כי בשעת‬
‫מעשה הייתה לו כוונה פלילית בהתאם לאפשרות השלישית הנ"ל‪ ,‬או כי היה שרוי באותו זמן בהלך רוח של‬
‫"פזיזות פושעת" בהתאם לאפשרות הרביעית‪.‬‬
‫מהאמור עולה כי חזות התוצאה הקטלנית‪ ,‬בין כתוצאה וודאית ובין כתוצאה אפשרית‪ ,‬מהווה אלמנט הכרחי‬
‫של העבירה הנדונה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 402/75‬אלגביש נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫מורה שלקחה את התלמידים לטיול בכינרת והתרשלה בחובותיה כלפיהם וכתוצאה מכך טבעה תלמידה‪.‬‬
‫החלטה‬
‫חובת מורה לצפות מראש כי בהיעדר פיקוח צמוד לא תקויים המשמעת וכניסתם של תלמידים למים הייתה‬
‫בגדר הצפיות הסבירה ועל כן הערעור נדחה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 482/83‬מ"י נ' סעיד‬

‫עובדות‬
‫נאשם ניסה לעקוף משאית‪ ,‬כשממולו בא רכב במהירות גבוהה‪ ,‬כתוצאה מהתאונה נהרגו נהג הרכב‬
‫ושלושה מנוסעיו‬
‫החלטה‬
‫* הסיכון של חסימת הדרך היא בגדר הצפייה המרכזית‪ ,‬החייבת לכונן במחשבתו של הנהג המבצע עקיפה‪.‬‬
‫* מעשה רשלנות של אחר ואף רשלנות בדרגה גבוהה‪ ,‬לא מנתק קש"ס אם הגורם הרשלני הראשוני‬
‫חייב היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות‪.‬‬
‫* בן פורת – מבחן הצפיות הוא מבחן האדם הסביר ולא מה הנאשם הספציפי צפה‪.‬‬
‫המואשם הורשע בגרימת מוות בחוסר זהירות – סעיף ‪ 304‬לחוה"ע‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 3158/00‬מגידיש נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נד (‪:80 )5‬‬

‫סוג חזקת המודעות ביסוד נפשי של פזיזות‪ ,‬הריגה בתאונת דרכים‬
‫העובדות‬
‫מגידיש פגע בהולכת רגל במעבר חציה בשטח עירוני ליד בית ספר‪ ,‬כאשר נסע במהירות כפולה מן המותר‪.‬‬
‫בית המשפט העליון פסק‬
‫השופט אנגלרד – קיימת "חזקת מודעות" כללית בדבר מודעות אדם להתנהגותו‪ ,‬טיבה‪ ,‬נסיבותיה ואפשרות‬
‫גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה‪ .‬בסוגיה של גרימת מוות מתוך פזיזות במסגרת עבירת‬
‫ההריגה קיימת חזקה מיוחדת הקושרת את קיומה של המחשבה הפלילית למידת הרשלנות שבהתנהגותו‬
‫של הנאשם‪ .‬במקרה של תאונת דרכים קטלנית היווצרותה של החזקה היא פונקציה של מידת הרשלנות‬
‫שבנהיגתו של הנאשם‪.‬‬
‫בהקשר לתאונות דרכים ועבירות נשק – החזקה הנה עובדתית‪ ,‬ונטל ההוכחה מוטל על הנאשם‪ .‬למרות‬
‫הצורך במודעות לסיכון הקונקרטי הנוצר‪ ,‬אין צורך כי יוצר הסיכון יהיה מודע לדרך המדויקת של השתלשלות‬
‫האירועים שהביאו בסופו של דבר למותו של אדם או ידע את זהותו של הנפגע מראש‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 4230/99‬אבו גאנם נ' מ"י‬
‫ד"נ ‪ 12/63‬ליאון נ' רינגר‬
‫ע"פ ‪ 566/86‬חוסיין נ' מ"י‬
‫העדר שליטה‬
‫ע"פ ‪ 165/57‬היועמ"ש נ' שטנר‬

‫עובדות‬
‫שטנר נהג במכונית וגרם לא בכוונה לתאונת דרכים בה נהרג אדם כתוצאה מערפול פתאומי ומיידי של‬
‫החושים עקב מחלה‪.‬‬
‫החלטה‬
‫יש לראות את תאונת הדרכים בראי טעות זו כאילו מציאות הייתה‪ .‬מחלתו של הנאשם (הסתיידות עורקים)‬
‫לא צפוי לערפול פתאומי ומיידי של החושים ואין לאסור עליו נהיגת כלי רכב‪ ,‬מכאן כי חסרה מידה של‬
‫רשלנות העשוייה לשמש יסוד לאישום בו הוא נאשם‪.‬‬
‫הנאשם זוכה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 415/68‬אבא כרמל נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"מ כב(‪)2‬‬

‫‪803‬‬
‫המערער נהג במכונית מסחרית‪ ,‬כשלצידו העובד שלו‪ .‬כשהגיע לצומת של הכביש הראשי תל אביב‪-‬חיפה‪,‬‬
‫נכנסה המכונית לצומת בלי לעצור והתנגשה עם מכונית צבאית‪ .‬בהתאם לתמרור המוצב במקום היה על‬
‫המערער לעצור לפני הצומת‪ .‬בתי‪-‬משפט קמא הרשיעו את המערער בעבירות על תקנות התעבורה‪.‬‬
‫כל המעשים שיוחסו לו בוצעו בהיותו נתון במצב של "איפול" ואוטומטיזם‬
‫האם פעל המערער בהיותו נתון במצב של אוטומטיזם ותוך חוסר רציה?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט ברנזון)‪:‬‬
‫(‪)1‬משהוכחה לכאורה אשמת הנהג‪ ,‬שומה עליו להעלות‪ ,‬בשלב זה‪ ,‬טענתו בדבר אוטומטיזם ולהביא‬
‫ראיות מספיקות שניתן באופן סביר להסיק מהן כי פעל ללא רציה; משהצליח הנאשם במשימה זו‪ ,‬ולפחות‬
‫עורר ספק בלב בית‪-‬המשפט שאמנם פעל כאוטומט‪ ,‬חוזר נטל השכנוע בענין הרציה אל שכם התביעה‪.‬‬
‫(‪ )2‬אין להוציא מכלל אפשרות כי בנסיבות המקרה ובשים לב לשאר העדויות‪ ,‬קיים יסוד חיובי מספיק‬
‫לטענה שאכן עובר לתאונה איבד המערער את הכרתו ולא ידע את אשר אתו ואת אשר עשה‪.‬‬
‫(‪ )3‬בדרך כלל לא תתקבל הגנה של אוטומטיזם בהעדר עדות רפואית מסייעת‪ ,‬אם כי ייתכן מקרה נדיר‬
‫בו יאות בית‪-‬המשפט לקבל הגנה כזו על‪-‬סמך עדויות אחרות‪ ,‬ואולי אף על‪-‬פי עדותו של הנאשם בלבד‬
‫כשהיא מכילה הסבר מתקבל על הדעת להתרחשות‬
‫(‪ )4‬טבעי הדבר שבית‪-‬המשפט יתייחס בזהירות לעדות שבאה מפי מעוניין בדבר‪ ,‬אך אין לפסול עדות שנתן‬
‫עובד לטובת מעבידו או להמעיט מראש ערכה וחשיבותה‪ ,‬אלא יש לשקול אותה – ככל עדות – לגופה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 382/75‬חמיס נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד ל(‪729 )2‬‬

‫ניתן צו להריסת בית‪ ,‬והמשטרה נערכה לסייע לנהג הטרקטור לבצע את ההריסה‪ .‬בגלל הפחד מהאיומים‬
‫שהוטחו כלפיו על‪-‬ידי אנשי המקום‪ ,‬הוא נטש את הטרקטור‪ .‬אחד מאנשי השכונה שהיה גם בעל רישיון‬
‫נהיגה בטרקטור‪ ,‬נכנס לתא הנהג והחל להשתולל עמו‪ .‬המערער הורשע בעבירות של ניסיון לרצח‪ ,‬תקיפת‬
‫שוטרים בנסיבות מחמירות וגרימת נזק לרכוש בזדון‪.‬‬
‫כל המעשים שיוחסו לו בוצעו בהיותו נתון במצב של אוטומטיזם‪.‬‬
‫האם פעל המערער בהיותו נתון במצב של אוטומטיזם ותוך חוסר רציה?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט אגרנט)‪:‬‬
‫משמעות המונח "אוטומטיזם" היא שהפועל היה נתון במצב שבו לא שלט על תנועות גופו ולכן‬ ‫(‪)1‬‬
‫היה נטול רציה‬
‫לאחרונה מבחינים בין אוטומטיזם בלתי‪-‬שפוי‪ ,‬שמקורו במחלה נפשית ואשר יכול שיצדיק הגנה של‬ ‫(‪)2‬‬
‫טירוף‪-‬הדעת‪ ,‬לבין אוטומטיזם שפוי‪ ,‬שמקורו בגורם חיצוני או במחלה "פיזית" או בפגם במוח או בהיותו של‬
‫הפועל נתון במצב של תרדמה‪ ,‬וכיוצא בגורמים כאלה‪ ,‬אשר אין רואים אותם באור של מחלה נפשית‪.‬‬
‫המכנה המשותף המאפיין אוטומטיזם שפוי‪ ,‬ואשר בגללו מקובל היום לראות מצב זה כעשוי‬ ‫(‪)3‬‬
‫לפטור מאחריות פלילית‪ ,‬הוא כי בשעת האירוע היה הנאשם נטול הכרה (או מודעות) על הנעשה אתו‬
‫ומסביבו‪ ,‬ועקב כך לא שלט על תנועותיו‬
‫מקום שנאשם במשפט פלילי מבקש להתנער מהאשמה על‪-‬סמך טענת אוטומטיזם‪ ,‬מצווה‬ ‫(‪)4‬‬
‫ביהמ"ש לבחון אותה בזהירות רבה‪ ,‬כדי שלא יולך שולל על‪-‬ידי מה שלאמיתו של דבר איננו אלא "המפלט‬
‫האחרון של הגנה הנדונה לכישלון מראש"‬
‫על‪-‬סמך משקלם המצטבר של הממצאים העובדתיים דנן יש להסיק שהגנת האוטומטיזם הופרכה‪.‬‬ ‫(‪)5‬‬
‫המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו בהיותו נתון במצב של הכרת הנעשה אתו ומסביבו ובעל‬
‫כושר לשלוט על תנועותיו‬
‫ע"פ ‪ 118/53‬מנדלברוט נ' היועמ"ש‬

‫עובדות‬
‫הריגת עובדים בבית חרושת כתוצאה ממחלת נפשית בשעת המעשה‪.‬‬
‫החלטה‬
‫יש לפטור את האדם הבלתי שפוי מאחריות פלילית הואיל ואחרת הענשתו בשל מעשהו הפלילי כמוהה‬
‫הענשה בשל טירופו דבר שרגש הצדק סולד ממנו‪ .‬בית המשפט פסק שאדם יהיה פטור מאחריות פלילית‬
‫כאשר בשעת המעשה בשל השפעת המחלה הנפשית לא יכל לעצור בעד התנהגותו‪ .‬נתקיימו היסודות‬
‫הדרושים על מנת להעמיד לו את הגנת היעדר השליטה ולפיכך פטור הוא מאחריות פלילית‪.‬‬
‫אי שפיות הדעת‬
‫ע"פ ‪ 186/55‬מיזאן נ' היועמ"ש‬
‫ע"פ ‪ 8220/02‬ברוכים נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫הצתת ארבעה מכוני עיסוי שהובילו למותן של ארבע נשים בטענה שהוא חשב שהוא מלך המשיח‪.‬‬
‫החלטה‬
‫הסעיף מגדיר ‪ 2‬תנאים מצטברים‪:‬‬
‫‪ .1‬מחלה שפגעה ברוחו או בכושרו השכלי‬

‫‪ .2‬להיות מחמת מחלת הנפש חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול בהם או להימנע‬
‫מעשייתם‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 317/83‬גודמן נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫אדם ניסה לשחרר את הר הבית ופגע בערבים‪.‬‬
‫טענות ההגנה‬
‫הסנגוריה טענה שהוא עשה זאת מתוך דחף לאו בר כיבוש שנובע ממחלת מפש‪ .‬מומחי ההגנה טענו שהוא‬
‫היה סכיזופרן פרנואידי‪.‬‬
‫טענות התביעה‬
‫ואילו מומחי התביעה טענו שיש לו הפרעות נפשיות גבוליות עם קווים פרנואידיים שזו תופעה נוירוטית‬
‫שאינה פוטרת מאחריות פלילית‪ ,‬הערעור נדחה ועונשו הומתק‪.‬‬
‫החלטה‬
‫על מנת לקבל טענת דחף לאו בר כיבוש צריכים שלושה תנאים מצטברים‪ :‬בשעת מעשה לא היה‬
‫הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות; עקב שלילת כח רצונו או החלשתו במידה ניכרת; בשל השפעת‬
‫המחלה הנפשית ממנה סבל אותה שעה‪ .‬בעניינו‪ ,‬בית המשפט הרשיע את הנאשם מתוך דחף בר כיבוש‬
‫שנבע משנאת ערבים ולא ממחלת נפש‪.‬‬
‫בית המשפט קבע כי דחף פנימי כפייתי ניתן לשליטה‪ ,‬בניגוד לדחף לאו‪-‬בר כיבוש‪ ,‬אותו ניתן לבסס רק על‬
‫מחלת נפש מוכרת ועל דחף שנבע מהתקף פסיכוטי‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 7761/95‬חמאד נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫אדם רצח את בנו בן השנתיים משום שהוא חשב שהילד איננו שלו‪ .‬הוא נשאר בבית ביום מסויים העיר את‬
‫הילד והכניס אותו לאמבטיה שפך עליו נפט והצית אותו‪ ,‬הוא עזב את הבית וחזר אליו לאחר ‪ 40‬דקות וקרא‬
‫לשכנים שיסייעו לו‪ ,‬הוא טען לאי שפיות וביהמ"ש לא קיבל זאת משום רצף האירועים שהיו פרי תכנון‪.‬‬
‫החלטה‬
‫סעיף ‪34‬ח(‪ )1‬סיפה שעוסק בחוסר יכולת להבין את הפסול במעשה – משמע שהנאשם לא מודע למרות‬
‫המוסריות של המעשה לאור כללי מציאות חברתית ע"פ ההערכה של בני אדם סבירים‪.‬‬
‫‪34‬ח(‪ – )2‬חוסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה‪ ,‬סעיף שהוסף לתיקון ‪ ,39‬ישנם מצבים שחולה‬
‫נפש כן מבין את שהוא עשה ואת הפסול שבמעשה והוא אינו יכול לכבוש את הדחף‪,‬‬
‫לא היו סימפטומים פסיכוטיים למרות שהיו הפרעות‪ ,‬אי שפיות מוכרעת על ידי חוות דעת של פסיכיאטרים‪.‬‬
‫המומחים העידו שהוא לא שפוי‪ ,‬אך הנסיבות אומרות‬
‫בענייננו שלא נתגלו סימנים פסיכוטיים במערער לדעת כל הרופאים שבדקו אותו‪ .‬לאחר המעשה היה מסוגל‬
‫לספר את אשר אירע ואף הסביר מדוע הרג את הילד‪ .‬הוא לא טען כי בעת המעשה לא שלט בעצמו או לא‬
‫הבין את מהות המעשה ואת הפסול שבו‪.‬‬
‫השאלה היא אם המחלה שללה את כושר ההבנה של הנאשם או את רצונו החופשי כמפורט בסעיף ‪34‬ח'‬
‫לחוק העונשין‪ .‬קיומה של מחלת נפש מהווה תנאי הכרחי‪ ,‬אך לא מספיק‪ ,‬להקמת הסייג לאחריות‬
‫פלילית‪ .‬עיקר הסייג בא לביטוי בסימפטומים מסויימים של מחלת נפש‪ ,‬העשויים לשלול את פליליות‬
‫המעשה‪ .‬העילה לפטור מאחריות פלילית הינה אי יכולתו של החולה לגבש בעטייה של מחלתו‬
‫מחשבה פלילית ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה‪ .‬חולה במחלת נפש אחראי למעשיו ככל‬
‫אדם ועליו להניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש שללה את יכולתו לגבש כוונה‬
‫ע"פ ‪ 3795/97‬פלוני נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫נאשם בעבירות אינוס‪ ,‬ניסיון לבצע מעשה סדום וגניבה (בקטינה)‪.‬‬
‫החלטה‬
‫סעיף ‪ 34‬ח' קובע שני תנאים מצטברים‪:‬‬
‫‪ .1‬מחלה הפגעה ברוחו או ליקוי בכושרו השכלי‪.‬‬

‫‪ .2‬חסר יכולת של ממש להבין או להימנע מעשייה‪.‬‬
‫גם אם מסתפקים בחוסר שליטה ברמה נמוכה אין לומר שבענייננו נשללה מן המערער "יכולת של‬
‫ממש" להבין את הפסול שבמעשיו או להימנע ממעשיו‪ .‬חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם‬
‫סייג לאחריות פלילית והמערער לא עורר ספק סביר שהיה בלתי שפוי בעת ביצוע מעשיו‪.‬‬
‫המערער הורשע בעבירות אלו‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 5951/98‬מליסה נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫אדם רצח את האישה עמה חי בעבר משום שהילדה לא שלו‪.‬‬
‫החלטה‬
‫הוספת מבחן אובייקטיבי לקינטור הסובייקטיבי אינה במקומה‪ ,‬כלומר ניתן להתייחס לדרישת העמידה‬
‫במבחן האובייקטיבי כאל הצבת אמת מידה לעוצמתו של הקינטור‪ ,‬להבדיל מקביעת מבחן עצמאי נוסף‬
‫המעניק לקינטור אופי אובייקטיבי ובדרך זו לשמור על האופי הסובייקטיבי‪.‬‬
‫הנאשם הורשע – העירעור נדחה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 5266/05‬זלנצקי נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 2947/00‬מאיר נ' מ"י‬

‫החלטה‬
‫השופטת שטרסברג כהן קובעת שלחולה נפש יש סטאטוס מיוחד וסטאטוס זה מוצא ביטוי בין היתר‬
‫בהכרעת הדין שאינה זיכוי ואינה הרשעה‪ ,‬יש לכך חשיבות ערכית משום שכשאדם זכאי הוא מנוקה מכל‬
‫רבב ואדם שאינו בריא בנפשו אינו נקי מאותו רבב‪ ,‬הוא ביצע עבירה פלילית ופותרים אותו מסיבה נפשית‪.‬‬
‫לכאורה מבחינת הנאשם זה לא משנה אך מבחינת החברה כן‪ ,‬לכן נקבע שאדם שביצע עבירה ובשעת‬
‫המעשה הוא היה בלתי שפוי ההליכים נגדו מופסקים והוא מוכרז כלאו בר עונשין‪.‬‬
‫היסוד הנפשי (כללי)‬
‫פס"ד ע"פ ‪ 125/50‬יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי‪ ,‬פ"ד ו‬
‫סיכום פס"ד ע"פ ‪ 5046/93‬מד"י נ' רפאל הוכמן‪ ,‬פ"ד‬

‫נ(‪2 )1‬‬
‫הוכמן כיהן כראש עירית אילת ובמסגרת תפקידו נסע לביקור בחברה מסחרית ביפן‪ ,‬בלוויית אשתו‪ ,‬ע"ח‬
‫החברה‪ .‬טרם הנסיעה בירר הוכמן הן במועצת העיר והן אצל הממונה במשרד הפנים האם נסיעתו ראוי‬
‫שתהיה ע"ח החברה‪ .‬לאחר שובו מהביקור היה מעורב הוכמן באישור תוכניותיה של החברה בוועדת התכנון‬
‫והבנייה‪ .‬הוכמן הואשם בביהמ"ש המחוזי‪ ,‬בעבירות של שוחד ומרמה והפרת אמונים וזוכה‪ ,‬על פס"ד זה‬
‫מערערת המדינה‪.‬‬
‫מהו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות?‬
‫הכרעת ביהמ"ש‪ :‬הערעור נדחה ‪.‬‬
‫השופט ברק‪-‬‬
‫א‪ .‬לעניין קבלת שוחד‪-‬‬
‫ביסוד דין השוחד עומד החשש שקבלת המתת תשפיע על שיקול הדעת של עובד הציבור מזה ועל אמון‬
‫הציבור ברשויות השלטון מזה‪.‬‬
‫‪ .1‬היסוד העובדתי בעבירת השוחד מורכב משלושה רכיבים‪:‬ב ראשית‪ ,‬נוטל השוחד הוא עובד ציבור; שנית‪,‬‬
‫עובד הציבור לוקח שוחד‪ ,‬כלומר קיבל מתת כלשהו‪ ,‬שניתן להתייחס אליה כאל שוחד; שלישית‪ ,‬נטילת‬
‫השוחד צריכה להיות בעד פעולה הקשורה בתפקיד שממלא עובד הציבור‪.‬‬
‫‪ .2‬היסוד הנפשי הנדרש להרשעה אינו קבוע בהגדרות העבירות‪ .‬הוא נגזר מפורשות מהוראות ס' ‪ 19‬לחוק‬
‫העונשין‪ ,.‬לפיו‪" -‬אדם מבצע עבירה רק אם אשעה במחשבה פלילית"‪ .‬המחשבה הפלילית הנדרשת‬
‫בעבירת השוחד היא מודעות בפועל ‪ ,‬לא די ברשלנות‪ ,‬לטיב המעשה (נטילת השוחד בעד פעולה‬
‫הקשורה בתפקיד) ולנסיבות (היותו עובד ציבור)‪ .‬עם זאת‪" ) ,‬עצימת עיניים" – כלומר‪ ,‬קיומו של חשד‬
‫בדבר טיב המעשה והנסיבות והימנעות מלבררו – שקולה כנגד מודעות (סעיף ‪(20‬ג)(‪ )1‬לחוק העונשין)‪.‬‬
‫‪ .3‬ממצא בדבר מודעות הנאשם נעשה על‪-‬פי דיני הראיות הרגילים‪ .‬ניתן לבססו על איה ישירה או על ראיה‬
‫נסיבתית‪ .‬לעתים ניתן להיעזר בחזקות (הניתנות לסתירה) אשר ניסיון החיים מקימן‪ .‬נדגיש‪ :‬לא נדרש כי‬
‫עובד הציבור יהא מודע לכך שהוא מקבל שוחד‪ .‬המודעות צריכה להיות מכוונת לרכיבים העובדתיים של‬
‫העבירה‪.‬‬
‫ב‪ .‬לעניין הפרת אמונים‪-‬‬
‫‪ .1‬היסוד העובדתי בעבירת המרמה והפרת האמונים הוא משולש‪:‬נ רכיב התנהגותי ("מעשה מרמה או‬
‫הפרת אמונים") רכיב נסיבתי ("עובד הציבור העושה במילוי תפקידו"); רכיב תוצאתי (מעשה "הפוגע‬
‫בציבור")‪.‬‬
‫‪ .2‬היסוד הנפשי הוא מודעות בפועל‪ ,‬לא די ברשלנות‪ ,‬לטיב הפיזי של ההתנהגות‪ ,‬כלומר מודעות‬
‫בפועל כי נעשה מעשה מרמה או הפרת אמונים; מודעות בפועל לקיום הנסיבות הרלוואנטיות‪ ,‬דהיינו‪,‬‬
‫מודעות בפועל לכך כי הוא עובד ציבור העושה במילוי תפקידו; ומודעות בפועל לאפשרות של גרימת‬
‫התוצאה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬מודעות בפועל כי המעשה פוגע בציבור‪" .‬עצימת עיניים" שקולה כנגד מודעות‪.‬‬
‫‪ .3‬הימצאות במצב של ניגוד עניינים מקיימת את הרכיב ההתנהגותי שבעבירת המרמה והפרת אמונים‪.‬‬
‫הרכיב התוצאתי – כלומר‪ ,‬פגיעה בציבור – מתקיים בכך שהימצאות במצב של ניגוד עניינים פוגעת‬
‫באמון הציבור במערכת השלטון‪.‬‬
‫‪ .4‬הטעמים המונחים ביסוד האיסור הפלילי‪ ,‬אשר עניינם באמון הציבור ברשויות השלטון‪ ,‬מחייבים כי ראש‬
‫העירייה לא יכניס עצמו במצב של ניגוד עניינים‪ ,‬ולא יעמיד עצמו בפני החשש הסביר לקיומו של ניגוד‬
‫עניינים אשר עשוי להביאו לשיקולים זרים‪.‬‬
‫תוצאה‪ -‬במקרה דנן‪ ,‬העובדה כי הוכמן ברר‪ ,‬הן במועצה והן אצל הממונה במשרד הפנים‪ ,‬האם נסיעה ע"ח‬
‫החברה ראויה‪ ,‬מניחה את הדעת כי לא התגבש אצלו היסוד הנפשי‪.‬‬
‫סיכום פס"ד ע"פ ‪ 4389/93‬יוסף מרדכי נ' מד"י‪ ,‬פ"ד‬

‫נ(‪239 )3‬‬
‫נושא‪ :‬הגדרת המחשבה הפלילית‪ -‬היסוד הנפשי שבעבירה – ס' ‪ 8‬להחלטת ברק‬
‫המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי לפי סעיף ‪(300‬א)(‪ )3‬לחוק העונשין‪ ,‬תשל"ז‪ ,1977-‬משנקבע כי‬
‫גרמו למותו של הקורבן בעל חנות‪ ,‬במהלך ביצוע שוד‪ .‬המערערים‪ ,‬יחד עם אדם שלישי‪ ,‬קשרו קשר לביצוע‬
‫שוד‪ .‬עבודי נשא מוט ברזל‪ .‬מרדכי נשא סכין‪ .‬הקורבן הוכה פעמיים במוט על‪-‬ידי עבודי ומכה שלישית שכוונה‬
‫לעברו נעצרה בידי מרדכי‪ .‬הקורבן נפטר מפצעיו מקץ ימים מספר‪ .‬בערעור טען מרדכי כי לא נתקיים בו‬
‫היסוד הנפשי ב"מזיד" הנדרש בסעיף ‪(300‬א)(‪ )3‬לחוק‪ .‬עבודי גרס‪ ,‬בין היתר‪ ,‬כי הוא אך מסייע לרצח‪ ,‬שהיא‬
‫עבירה שונה מזו שהמערערים תכננו לבצע‪ ,‬ואחריותו נשלטת בידי סעיף ‪34‬א(א)(‪ )2‬לחוק‪ .‬לעומתם גרסה‬
‫המשיבה כי השניים אינם אלא מבצעים בצוותא של עבירת הרצח‪ .‬והיסוד הנפשי של צפיית התוצאה תוך‬
‫אדישות כלפיה נתקיים בהם‪ .‬הדיון בערעור התמקד בהבחנה בין מבצע בצוותא למסייע ובקביעת היקפו‬
‫ותחולתו של סעיף ‪34‬א לחוק‪.‬‬
‫מהו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הרצח לפי ס' ‪(300‬א) (‪ )3‬לחוק העונשין?‬
‫הכרעת ביהמ"ש‪ :‬הערעור נדחה‪.‬‬
‫השופט ברק‪-‬‬
‫לעניין אחריותו של עבודי‪-‬‬
‫‪ .1‬העבירה הקבועה בסעיף ‪(300‬א)(‪ )3‬היא "עבירה תוצאתית"‪ .‬מכוח הוראת סעיף ‪(20‬א) לחוק העונשין‬
‫(שהוסף בתיקון ‪ ,)39‬יחד עם ההוראה הקבועה בסעיף ‪90‬א לחוק העונשין (שהוסף בתיקון ‪ ,)43‬היסוד‬
‫הנפשי הנדרש לעניין היסוד התוצאתי (מוות) הוא מודעות לאפשרות הגרימה של המוות ופזיזות‬
‫באשר לתוצאה זו‪ .‬נמצא כי בגדריו של סעיף ‪(300‬א)(‪ )3‬לחוק העונשין – להבדיל מדרישת ה"כוונה"‬
‫בסעיף ‪(300‬א)(‪ )2‬לחוק העונשין – לא נדרש קיומה של מטרה לגרום למות אדם‪.‬‬
‫‪ .2‬היסוד הנפשי הנדרש בסעיף ‪(300‬א)(‪ )3‬לחוק העונשין הוא מודעות לאפשרות גרימת המוות‪,‬‬
‫ופזיזות באשר להתרחשותה בפועל של תוצאת המוות‪ .‬יסוד נפשי זה אין בו חידוש‪ .‬זהו הפירוש‬
‫שנתנה הפסיקה – בשורה ארוכה של פסקי‪-‬דין מאז ע"פ ‪ 125/50‬יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי [‪– ]1‬‬
‫למרכיב ה"במזיד" שבסעיף ‪(300‬א)(‪ )3‬לחוק העונשין‪.‬‬
‫‪ .3‬הדיבור "במזיד" לא הוגדר בחוק העונשין‪ .‬תיקון מס' ‪39‬קבע הגדרות חדשות של היסוד הנפשי בעבירה‬
‫(ס' ‪ 20‬לחוק)‪ .‬בעקבות הגדרות חדשות אלה‪ ,‬נתבקשה התאמה בינן לבין לשונן של העבירות‬
‫הספציפיות‪ .‬התאמה זו נערכה בחוק העונשין (תיקון מס' ‪ )34‬תשנ"ה‪ /1995 -‬חוק זה הוסיף לחוק‬
‫העונשין את סעיף ‪90‬א‪ .‬לפיו‪' " -‬זדון' או 'מזיד' – יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירהמודעות‬
‫כאמור בסעיף ‪(20‬א) רישה‪ ,‬ולעניין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה – גם פזיזות"‪.‬‬
‫‪ .4‬בפסיקה נקבע כי הלכה היא‪ ,‬שה'זדון'‪ ,‬הנדרש להוכחת עבירה על‪-‬פי סעיף ‪(300‬א)(‪ )3‬לחוק טומן‬
‫בחובו צפיות מראש מצד העבריין של אפשרות גרימת המוות‪ ,‬והתנהגות לא אכפתית מצדו לנוכח‬
‫תוצאה צפויה זו‪ .‬הלכה זו נקבעה במשפט יעקובוביץ’‪.‬‬
‫‪ .5‬נמצא‪ ,‬כי אין בהגדרות החדשות (שבתיקון ‪ )39‬וב"פירוש" החקיקתי שניתן להן (בתיקון ‪ )43‬משום שינוי‬
‫הדין הישן בכל הנוגע ליסוד הנפשי של "אי איכפתיות" (בלשון ההלכה) או "אדישות" (בלשון סעיף ‪(20‬א)‬
‫(‪()2‬א)) הנדרש בעבירה לפי סעיף ‪(300‬א)(‪ )3‬לחוק העונשין‪.‬‬
‫מודעות‬
‫ע"פ ‪ 291/62‬אבו רביעה נ' היועמ"ש‪ ,‬פ"ד יז ‪2913‬‬

‫המערערים הורשעו בנסיון לחטוף נערה‪ ,‬שגילה היה אז פחות מ‪ 16 -‬שנה‪ ,‬מרשות אפוטרופסה החוקי וכן‬
‫בקשירת קשר לביצוע העבירה הנ"ל‪.‬‬
‫מהי המחשבה הפלילית הנדרשת ביחס ליסוד של ידיעת הגיל שבעבירה?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט אגרנט)‪:‬‬
‫העובדה בלבד‪ ,‬שהמחוקק השמיט מלים המבטאות את הדרישה של "מחשבה פלילית" (‪ ,)mens rea‬אין‬
‫פירושה בהכרח שוויתר בכלל עליה‪ ,‬כי אם ההנחה הנכונה‪ ,‬שצריכה לשמש נר לרגלנו‪ ,‬היא‪ ,‬שהמחוקק‬
‫לא התכוון לוויתור שכזה אלא אם הנחה זו נסתרת מכללא על ידי לשון ההוראה‪ ,‬המטרה העומדת‬
‫מאחוריה‪ ,‬מהות העבירה‪ ,‬או על ידי סימני היכר אחרים‪.‬‬
‫יושם לב‪ ,‬שעקרון היסוד של המשפט הפלילי – דהיינו‪ ,‬שהכרחי שכל מעשה (או מחדל) נשוא העבירה‪,‬‬
‫להבדיל‬
‫מהתוצאה האסורה‪ ,‬יהיה מלווה רציה (סעיף ‪ )1(11‬לפקודה) – עקרון זה בעינו עומד גם כאשר מדובר באיסור‬
‫מוחלט לפיכך הביטוי ‪ ,mens rea‬בהקשר הנ"ל‪ ,‬כוונתו ליסוד זה אך במידה שהוא מתייחס לכל אותם‬
‫האלמנטים המרכיבים את ה‪ ACTUS REUS-‬של העבירה (תוצאה ונסיבות)‪ ,‬פרט לעצם המעשה (או המחדל)‬
‫הפלילי‪.‬‬
‫המחוקק לא ויתר‪ ,‬בנוגע לעבירה הנדונה‪ ,‬על התמלאות הדרישה של ‪( mens rea‬אולם‪ ,‬יש להטעים כי‬
‫דרישה זו אין פירושה כאן‪ ,‬שמחובת הקטגוריה להוכיח‪ ,‬שלנאשם הייתה ידיעה ממשית בדבר היות‬
‫הצעירה למטה מגיל ‪ 16‬שנה‪ ,‬כי אם היא תצא ידי חובתה גם אם ייקבע כי בשעה שהנאשם לקח את‬
‫הצעירה מרשות אפוטרופסה‪ ,‬הוא קיבל על עצמו ביודעין את הסיכון‪ ,‬שהיא טרם הגיעה לגיל זה‪ ,‬וזאת‪,‬‬
‫אם מפני שאותה שעה לא היה איכפת לו הדבר‪ ,‬ואם משום שקיווה אז שהיא כבר עברה את אותו גיל‪).‬‬
‫במלים אחרות – המחוקק הסתפק – בקשר לאלמנטים העובדתיים‪ ,‬הסובבים את מעשה החטיפה (גיל‬
‫הצעירה‪ :‬הימצאות ברשות אפוטרופוס חוקי‪ :‬אי הסכמתו של זה למעשה‪-‬הלקיחה) – בדרגת ‪mens rea‬‬
‫מסוג "פזיזות"‪.‬‬
‫מקום ש"ידיעה" נמנית עם יסודות העבירה‪ ,‬אין להחיל לגביה את ההגנה של טעות בעובדה‪ ,‬כפי שהגנה‬
‫זו נקבעה בסעיף ‪ ,12‬סעיף קטן (‪ )1‬לפקודה ולרבות התנאי של "הגיוניות"‪ .‬מאידך גיסא כי לגבי העבירה‬
‫הנדונה‪ ,‬כאן מתיר החוק לערער את יסודות ה ‪ ,-mens rea‬ביחס לגיל הצעירה (או ביחס לאלמנטים‬
‫העובדתיים האחרים‪ ,‬שהוזכרו לעיל)‪ ,‬אך ורק באמצעות ההגנה הנזכרת‪ ,‬על שני תנאיה‪ ,‬כי אז המסקנה‬
‫הבלתי נמנעת היא‪ ,‬שאותו יסוד אינו חייב להגיע לדרגה של "ידיעה" דווקא‪ ,‬אלא מספקת גם "פזיזות"‪.‬‬
‫כלומר – השימוש בהגנה של טעות בעובדה שהיא "כנה וסבירה" אפשרי רק ביחס למחשבה פלילית‬
‫מסוג "פזיזות" ולא ביחס למחשבה פלילית מסוג "ידיעה"‪.‬‬
‫אילו היינו מייחסים למחוקק את הכוונה להתנות "ידיעה" פלילית – להבדיל "מפזיזות" – כיסוד‬
‫הנפשי של העבירה‪ ,‬כי אז היה בכך כדי להחטיא את מטרתו למנוע מעשי חטיפה של נערים ונערות‬
‫צעירים‬
‫מרשותם של האנשים הממונים על שמירתם ופיקוחם‪.‬‬
‫"פזיזות" מספקת את הדרישה של מחשבה פלילית לגבי האלמנטים העובדתיים של העבירה הנדונה‪.‬‬
‫כאשר אדם פלוני הואשם בעבירת החטיפה הנזכרת‪ ,‬ובמשפט לא הובאה עדות כלשהיא – אף לא מפיו‬
‫–‬
‫בדבר מחשבתו בנוגע לגיל הנערה בעת שהוציאה מבית אביה‪ ,‬כי אז יהיה בית המשפט מצווה להסיק‪,‬‬
‫שהלה נהג מתוך יחס של אדישות ושוויון נפש כלפי עניין זה‪.‬‬
‫* כאשר כלל המחוקק‪ ,‬בין יסודות העבירה‪ ,‬אלמנט עובדתי מהסוג של "גיל" או "זמן"‪,‬אזי פירוש הדבר‪,‬‬
‫שהוא מתח קו חד ושרירותי לגבי עובדה חיונית‪ ,‬אשר כל אחד יודע מראש שהיא קיימת במידה כלשהיא‪,‬‬
‫על כן‪ ,‬אין לומר לעולם‪ ,‬שנאשם פלוני לא נתן את דעתו לגיל הנערה בעת שהחליט לחטפה או שלא חשב‬
‫נאשם אלמוני על הזמן שבחר לבצע את הגניבה בבנין שלשם התפרץ‪ .‬מכאן‪ ,‬שבלי עדות לעובדה‪ ,‬שהראשון‬
‫טעה‬
‫בנוגע לגיל – או שהשני טעה בנוגע לזמן ההתפרצות – מן הדין לייחס לכל אחד מהם את המצב הנפשי של‬
‫"לא‪-‬‬
‫איכפתיות" לגבי העניין האחד או האחר‪.‬‬
‫נשאלת השאלה‪ ,‬אם אותו מצב נפשי די בו כדי לספק את הדרישה של ‪ mens rea‬בנוגע לעבירות‬
‫הקשר והניסיון? הכלל הוא‪ ,‬כי העבירות "ההתחלתיות" של ניסיון וקשר מצריכות כוונה מוחשית מצד‬
‫הנאשם להביא לתוצאה שנשא לנגד עיניו ואשר מהווה יסוד של העבירה המוגמרת‪ .‬הכרחי כי אותה תוצאה‬
‫הייתה מטרתו של האדם המואשם באחת העבירות האמורות‪ ,‬ואילו המצב הנפשי של פזיזות לגביה אינו‬
‫מספיק כדי שיורשע בזו או בזו‪ .‬אכן‪ ,‬העבירה המדוברת‪ ,‬איננה טומנת בחובה "תוצאה" כאחד מיסודות ה‪-‬‬
‫‪ actus reus‬של העבירה‪ ,‬אולם אין בכך כלום‪ ,‬שכן עבירת הניסיון לבצע את העבירה הזאת פירושה‪,‬‬
‫שהעבריין עשה פעולה גלויה‪ ,‬שהייתה מכוונת לגרום לתוצאה של חטיפת נערה שטרם הגיעה לגיל האמור‪.‬‬
‫האם המטרה להסב את התוצאה הנפסדת‪ ,‬כאשר מצטרפת לה פזיזות – במובן של "לא‪-‬איכפתיות"‬
‫ולהבדיל מידיעה ממשית – לגבי אחת הנסיבות הרלבנטיות הקיימות‪ ,‬מספקת את הדרישה של כוונה‬
‫פלילית "מוחשית"? "כוונה" מצריכה "ידיעה"‪ .‬המובן של הכללה זו הוא‪ ,‬שאם לא ידע הנאשם על קיומה‬
‫של עובדה מהעובדות הרלבנטיות – או אם חלה אצלו טעות כנה (לאו דוקא‪ :‬סבירה) לגביה – אזי מן‬
‫הנמנע לראות במעשה‪ ,‬שהוא ביצע‪ ,‬מעשה שהיה "מכוון" ביחס לאותה עובדה‪ ,‬ומכאן שאין מייחסים לו‬
‫כוונה מוחשית לגבי העבירה הנדונה בכללותה‪ .‬טעמו של העיקרון האמור – והוא טעם מוסרי – טמון‬
‫בהנחה‪ ,‬שאילו היה יודע הנאשם‪ ,‬בשעת מעשה‪ ,‬את פני הדברים לאשורם‪ ,‬היה נמנע מלבצע את‬
‫המעשה הנדון‪ .‬אך אין להחילו על המקרה‪ ,‬בו החליט הנאשם להסב את התוצאה הנפסדת בלי שהיה‬
‫איכפת לו אם עובדה פלונית‪ ,‬הנמנית עם יסודות ה"אקטוס ריאוס" ואשר בקיומה הטיל ספק‪ ,‬תתאמת‪.‬‬
‫בין אם נגדיר את המצב הנפשי המתואר כ"כוונה מוחשית" לגבי יסוד ה"תוצאה" של העבירה‪ ,‬ובפזיזות‬
‫במובן של אדישות‪ ,‬לגבי עובדה רלבנטית קיימת – ובין אם נכנה אותו בשם "כוונה על תנאי" – המסקנה היא‬
‫אחת‪ :‬מצב נפשי זה די בו כדי לספק את הדרישה של ‪ mens rea‬באשר לנסיון פלילי‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 5734/91‬מ"י נ' לאומי ושות'‪ ,‬פ"ד מט (‪4 )2‬‬

‫בית המשפט המחוזי הרשיע את החברה בעבירות על חוק ניירות ערך ובקבלת דבר במרמה בנסיבות‬
‫מחמירות‪ .‬רקע הדברים הוא הנפקה לציבור של חלק ממניות החברה‪ .‬בעלי מניותיה שחלקם היו גם‬
‫מנהליה‪ ,‬התקשרו‪ ,‬בידיעת המשיבה (לאומי)‪ ,‬עם בנק שהמשיבה קשור עמה‪ ,‬לשם קבלת הלוואה פרטית;‬
‫זאת כדי שהם ומקורביהם יוכלו לרכוש במהלך ההנפקה את המניות המונפקות של המערערת שלא יירכשו‬
‫על‪-‬ידי הציבור‪ .‬התקשרות זו עמדה בניגוד למצג מפורש בתשקיף המערערת והוסתרה מהרשויות‬
‫המוסמכות לאשר את פרסום התשקיף ואת רישום המניות למסחר בבורסה‪.‬‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת שטרסברג כהן)‪:‬‬
‫א‪ )1( .‬העבירה לפי סעיף ‪(53‬א)(‪ )1‬לחוק ניירות ערך נמנית עם אלה הדורשות יסוד נפשי של מחשבה פלילית‬
‫כדי לקיימה‪ .‬הרצון להביא להשלמתה של העבירה אינו חלק מאותה מחשבה פלילית הדרושה לקיום‬
‫העבירה‪ .‬די במודעות לקיומם של רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה‪.‬‬
‫(‪ )2‬תנאי הידיעה מקביל למודעות‪ .‬אין בהכללת המילה "ביודעין" בסעיף ‪(53‬א)(‪ )1‬לחוק כדי להוסיף גוון‬
‫מחמיר למחשבה הפלילית הדרושה לביצוע העבירה‪ ,‬שהרי שניהם באים ליתן אותו ביטוי פרטי של היחס‬
‫הנפשי במישור ההכרתי כלפי רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה‪.‬‬
‫(‪ )3‬יסוד ה"ביודעין" הושמט מהחוק בחוק ניירות ערך (תיקון מס' ‪ ,)9‬תשמ"ח‪1988. -‬לא עולה מדברי ההסבר‬
‫לתיקון ומתכלית התיקון והחוק בנוסחו החדש כי ההשמטה באה לשנות את יסודות העבירה לקולא על‪-‬ידי‬
‫השמטתו‪.‬‬
‫(‪ )4‬אף שבעניין דנן קיימת מודעות‪ ,‬ולא רק "עצימת עיניים"‪ ,‬הרי המודעות ו"עצימת העניים" לעניין המחשבה‬
‫הפלילית שקולות הן‪ ,‬ו"עצימת עיניים" מהווה תחליף למודעות בפועל‪.‬‬
‫הכרעה‪ :‬דחיית הערעור‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 3417/99‬הר שפי נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫הנאשמת הורשעה בבית המשפט השלום לפי עבירת אי מניעת פשע שלא מנעה את רצח רבין‪.‬‬
‫שאלה משפטית‬
‫היתה האם היא ידעה שיגאל עמיר זומם לרצוח את רבין או האם היא חשדה בכך ונמנעה מלברר‪ ,‬האם סעיף‬
‫‪ 262‬יכול להסתפק רק בחשד בגלל האופי המיוחד של העבירה הנ"ל? בהנחה שהר – שפי לא ידעה‪ ,‬האם‬
‫ניתן להסתפק בחשד?‬
‫החלטה‬
‫בית המשפט הרשיע את הנאשמת על בסיס ‪ 12‬נדבכים‪ ,‬היא ידעה שיגאל עמיר רצה להתנקש בחייו של‬
‫רבין במספר מקרים שונים‪ ,‬השופטת לידצקי אמרה "‪..‬מסקנה אחת העולה מהשכל הישר… הנאשמת ידעה‬
‫שיגאל עמיר התכוון לבצע פשע‪ "..‬הר‪-‬שפי ערערה למחוזי והוא נדחה בדעת רוב של השופטת לידצקי‪ ,‬אך‬
‫הייתה דעת מיעוט של השופטת ברלינר‪ ,‬שקובעת כי ההיכרות של הר שפי עם יגאל עמיר יצרה אצלה‬
‫עיוות מחשבה‪ ,‬היא חשבה שהוא רברבן ו"פנטזיונר"‪ .‬הר שפי ערערה לעליון‪ ,‬שדן בסעיף ‪ ,262‬האם הר‪-‬שפי‬
‫ידעה שעמיר רצה להתנקש בחייו של רבין‪ ,‬והאם ניתן להסתפק בסעיף של חשד והימנעות מלברר‪ .‬חשין‬
‫דוחה את הערעור ומציין שסעיף ‪ ,262‬שמטיל אחריות בגין אי מניעת פשע‪ ,‬איננו מסתפק בחשד כי פלוני‬
‫זומם לבצע פשע אלא יש לתבוע ידיעה ברורה ונקייה (עמוד ‪ 763‬לפס"ד)‪ .‬השופט חשין‪ ,‬שובר את‬
‫"השרשרת" הנ"ל‪ .‬הוא עוצר בסעיף ‪( 20‬א) ולא ממשיך לסעיף ‪( 20‬ג) (‪ .)1‬מהם הטעמים שהוא אומר שאי‬
‫מניעת פשע צורך ידיעה ממשית? קודם כל‪ ,‬סעיף ‪( 20‬ג) (‪ )1‬זאת הוראת חוק כללית המשווה חשד למודעות‪,‬‬
‫אלא שהוראה זו תיעצר על סף דלתו של סעיף ‪ ,262‬משום שהסעיף הנ"ל הוא סעיף חוק ספציפי לעומת ‪20‬‬
‫(ג) (‪ )1‬שהוא כללי‪ ,‬וספציפי גובר על כללי‪ .‬טעם נוסף לפי חשין‪ ,‬המילה ידע היא לא סתם יסוד נפשי‪ ,‬אלא‬
‫הרכיב הידיעה שבאי מניעת פשע זה הרכיב העיקרי והמכונן של העבירה ומקים את החובה לפעול (בעבירת‬
‫מחדל)‪ .‬המילה "ידיעה" היא בסיסית ומשמעותית מאוד‪ .‬אדם ידע שפלוני מתכנן לעשות פשע‪ ,‬לא די בחשד‬
‫גרידא אלא ידיעה של ממש‪ .‬טעם נוסף‪ ,‬בהתנהגות אקטיבית שאדם חושד לקיומה של נסיבה אבל הוא לא‬
‫רוצה לברר‪ ,‬הוא יכול לא לעשות את המעשה‪ ,‬לדוגמא אינוס‪ ,‬אי הסכמת האישה‪ ,‬אם יש חשד לאי הסכמה –‬
‫הרי שהוא יכול להימנע ממנה‪ ,‬לחזור לאחור‪ .‬בעבירת מחדל‪ ,‬לא ניתן לחזור אחורה‪ ,‬כאשר יש חשד אני לא‬
‫יכול לסגת‪ ,‬צריך לברר את החשד הנ"ל‪ .‬חשין אומר שכאן אנו מטילים במצב כזה עול נוסף‪ ,‬לברר ולעשות‬
‫מעקבים‪ ,‬והוא לא מקבל טענה זאת שדרושה מודעות של חשד בלבד‪ .‬יש קושי אמיתי לברר מה זומם אחר‪,‬‬
‫מחשבות של אדם מצויות בתוך ראשו‪ ,‬לכן הסתפקות בחשד היא בעייתית מאוד ובלתי אפשרית באופן‬
‫מעשי‪ .‬לאור כל אלו‪ ,‬חשין קובע שסעיף ‪ 262‬לא מסתפק בחשד בלבד‪ ,‬לכן הוא דורש ידיעה ממשית וברורה‬
‫לפי סעיף ‪( 20‬א) ולא סעיף ‪( 20‬ג) (‪ .)1‬על עמדה זו של חשין נמתחה ביקורת נוקבת על ידי פרופ' קרמניצר ‪,‬‬
‫שלא מקבל את דעתו של חשין‪ ,‬לדעתו‪ ,‬ניתן להחיל את סעיף ‪( 20‬ג) (‪ )1‬על אי מניעת פשע‪ .‬קרמניצר מונה‬
‫מספר ביקורות‪ ,‬הראשונה – התביעות של החלק המקדמי והכללי של חוק העונשין מאפשרות במפורש‬
‫החלה של כלל עצימת העיניים על עבירה שהיא אי מניעת פשע‪ .‬המחוקק לא כתב וביהמ"ש לא יכול‬
‫לעשות‪ .‬נימוק נוסף‪ ,‬בעבירה של אי מניעת פשע אין ממש ידיעה מלאה אלא חשד שפלוני זומם‪ ,‬לכן אם נחיל‬
‫רק ידיעה ברורה וממשית אנו מוחקים את כל הסעיף הנ"ל‪ .‬הוא טוען שאין ידיעה מלאה שאדם זומם לעשות‬
‫פשע‪ ,‬לכן הלכת הר‪-‬שפי עוקרת מן האיסור הזה את המקרים הקלאסיים של אי מניעת פשע‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא‬
‫טוען כי יש להימנע מלתמרץ התעלמות מחשד‪ ,‬כלומר אם נדרוש ידיעה ואדם חושד אנחנו נשאיר אותו‬
‫"בראש קטן"‪ ,‬לכן הלכת הר‪-‬שפי מתמרצת "חושדים" לא לברר ולגלות את המעשה‪.‬‬
‫נימוק נוסף של חשין מדוע יש לדרוש ידיעה ממשית‪ ,‬הסיבה לכך‪ ,‬אם נסתפק בחשד בלבד יש לכך מחיר‬
‫חברתי‪ ,‬שנהפוך לחברה של "בלשים"‪ .‬ביהמ"ש הכריע בסוגייה הנ"ל שהר‪-‬שפי באמת ידעה שיגאל עמיר‬
‫תכנן להתנקש בחייו של רוה"מ רבין ז"ל‪ .‬חשין אומר בפס"ד‪" :‬מצבור הראיות‪ ,‬כמותן וסוגן… הוגה מתכנן‬
‫וזומם‪ ..‬ידעה ולא עשתה דבר… לא עשתה שום מעשה סביר אחר… ידיעתה הייתה ידיעה ממשית… היא‬
‫האמינה‪ ..‬זאת המסקנה המתבקשת מהראיות שהובאו לבית המשפט‪ ..‬לא אך מידע אחד נקלט‪ ..‬פיסות‬
‫גדולות באו זו אחר זו… עד להיווצרותה של מסה קריטית לבריאתה של ידיעה‪ ..‬כל הסימנים מורים למקום‬
‫אחד וכל הדרכים מוליכות לאותו מקום… אין מנוס מלהסיק מסקנה אחת – היא ידעה במפורש‪ "..‬במילים‬
‫אחרות‪ ,‬יכול להיות שבהתחלה היא אולי לא ידעה‪ ,‬אבל לבסוף נבראה ידיעה (על פי מצבור הראיות)‪ ,‬היא‬
‫ידעה שהוא מתכנן לרצוח את רבין ולא עשתה דבר‪.‬‬
‫לאחר פס"ד זה‪ ,‬ניתן לדעת שעל פי תיקון ‪( 39‬לאחריו) ישנה רמה אחת של מודעות‪ ,‬וניתן להחליפה בחשד‬
‫(עצימת עיניים)‪ ,‬אך לפי הר‪-‬שפי‪ ,‬צריך לבדוק לגבי כל עבירה אם דוקטרינת עצימת העיניים חלה או לא‪ .‬עד‬
‫פס"ד זה‪ ,‬הלכנו רק לפי "השרשרת" וכאן היא למעשה נשברה הלכה למעשה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 5424/91‬פלוני נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫גבר עשה מעשה סדום במכוניתו בנערה שעבדה אצלו‪ .‬הוא טען שהמעשים היו בהסכמה‪ ,‬הוא טען שהוא לא‬
‫ידע שהיא פחות מגיל ‪.18‬‬
‫החלטה‬
‫סעיף ‪ 347‬מדבר על גיל שהוא מתחת לגיל ‪ .18‬השופט בך טוען שהתביעה אינה צריכה להוכיח פוזטיבית‬
‫שהיא בין הגילאים ‪ 14-18‬ודי אם תוכח פזיזות ולא אכפתיות‪ ,‬עוד אומר השופט בך שנאשם יכול לטעון שהוא‬
‫לא התייחס לעניין הגיל והוא מדבר על חלל תודעתי‪ ,‬ואם אדם לא מברר את הגיל ונוטל על עצמו סיכון‪ ,‬יהיה‬
‫לו לרועץ אם היא תהיה באחד הגילאים שהחוק בא להגן עליהם‪ .‬משמע אם מישהו אינו נותן את דעתו‬
‫לקיומה של נסיבה‪ ,‬רואים אותו כמי שנוטל סיכון‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 5612/92‬מ"י נ' בארי ואח'‬

‫עובדות‬
‫בת קיבוץ שומרת שהיתה בת ארבע עשרה וחצי‪ ,‬התלונה שלה התייחסה למעשה אינוס שנמשך במשך ‪5‬‬
‫ימים וחלק מהמעשים נעשו ברצף תוך איומים נגדה‪ .‬גרסת המשיבים היתה הסכמה ללא כל הבעת‬
‫התנגדות‪ .‬ביהמ"ש המחוזי מזכה מחמת הספק לאור קביעת מהימנות שעלו מתוך עדותה ודברי המשיבים‪.‬‬
‫שאלות משפטיות‬
‫בערעור‪ ,‬ביהמ"ש העליון דן בשאלות יסודיות כשאחת מהן היא העדר הסכמה והטענה של מודעות לחוסר‬
‫הסכמה‪.‬‬
‫החלטה‬
‫הגדרת האינוס בשעתו דרשה בעילה שלא בהסכמה ושימוש בכוח‪ .‬ביהמ"ש נותן את דעתו לשאלת‬
‫המודעות‪ .‬השופט שמגר טוען שתיתכן מערכת נסיבות שאי הסכמה תזדקר לעיני כל בר דעת ואומר‪ :‬האם‬
‫אין לבדוק במצב דברים זה אם אדם סביר היה מודע לחוסר הסכמה ולא רק הנאשם המסויים? שמגר מרחיב‬
‫את דוקטרינת עצימת העיניים ומחיל אותה גם על חלל תודעתי‪ .‬הוא בודק את שאלת ההסכמה לפי אמת‬
‫מידה אובייקטיבית‪ ,‬משמע שאם היה חשד ו‪/‬או צריך היה להיות חשד והנאשם לא נתן את דעתו לכך הטענה‬
‫שלו צריכה להישלל‪.‬‬
‫הבעיה היא שזה יוצר מצב שמודעות זה מצב סובייקטיבי‪ .‬מכאן ששמגר הופך את עבירת האינוס לעבירת‬
‫רשלנות‪.‬‬
‫השופט גולדברג מסווג את הלל התודעתי כעצימת עיניים (בשונה משמגר)‪ ,‬הוא אומר שחלל תודעתי כזה‬
‫הוא הוא המנעות מכוונת לבדוק את הדבר לאשורו‪ .‬הוא מזכיר את אגרנט בפס"ד אבו רביע שאם לא בררת‬
‫הרי שזו עצימת עיניים‪.‬‬
‫השופט חשין משאיר את זה בצריך עיון‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 115/00‬טייב נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫המערער פיזיותרפיסט שהואשם באינוס ומעשה סדום במטופלת במהלך עיסוי‪ .‬בסוף העיסוי הוא נשכב‬
‫לצידה חשף את איבר מינו הכניסו לפיה והגיע לפורקן‪ .‬המטופלת טענה שהיא מלאה אחר הוראותיו של‬
‫המטפל‪ .‬ביהמ"ש מזכה אותו משום שהוא אמין לו שהוא היה בחלל תודעתי‪.‬‬
‫החלטה‬
‫המדינה מערערת והשופט אנגלרד הולך בדרכם של אגרנט באבו רביע‪ ,‬שמגר בבארי ובך בפלוני ואומר‬
‫שמצב בו אדם לא נותן דעתו לקיומה של נסיבה (חלל תודעתי) הוא מצב של מחשבה פלילית ונטילת סיכון‬
‫ביודעין (עמ' ‪.)305-306‬‬
‫כאשר הדברים הם בעבירות מין הפסיקה לא מאפשרת לבועל להנות מחלל תודעתי ויש על העושה חובה‬
‫תמידית לבדוק האם יש או אין הסכמה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ ,5938/00‬אזולאי נ‪ .‬מ"י‪,‬‬

‫המערער הורשע באינוסה של נערה שהכיר לאחר בילוי משותף‪ .‬זאת‪ ,‬לאחר שגירסתה העובדתית של‬
‫המתלוננת נתקבלה כמהימנה‪ ,‬ונקבע כי המתלוננת לא הסכימה לקיום יחסי–מין עם המערער‪ ,‬וכי המערער‬
‫היה מודע להיעדר ההסכמה מצד המתלוננת‪ .‬בית–המשפט המחוזי קבע כי בשים לב להפרש הגילים של ‪20‬‬
‫שנה בין המערער לבין המתלוננת‪ ,‬לשעת הלילה המאוחרת שבה אירע האירוע‪ ,‬לחוסר האונים שחשה‬
‫המתלוננת ולהיותה קפואה ומאובנת בעת החדירה וכן למקום הנטוש שאליו לקח המערער את המתלוננת‪,‬‬
‫ברור כי היה מודע לאי–הסכמתה לקיום היחסים‪ .‬לטענת המערער‪ ,‬לא הוכח כי הפעיל אמצעי כפייה כנגד‬
‫המערערת וכן לא הוכח כי היה מודע לאי–הסכמת המתלוננת לקיום יחסי–מין עמו‪.‬‬
‫בייניש‪:‬‬
‫– הביטוי "שלא בהסכמתה החופשית" מדגיש את ההיבט הפנימי של רצון האישה(בניגוד לנוסח לפני תיקון‬
‫החוק של "בניגוד לרצונה")‪ .‬כתוצאה מכך נזנחה הדרישה שלפיה יש להוכיח התנגדות פיזית מצד הקורבן ודי‬
‫בשלילה מילולית כדי ללמד על אי–הסכמת האישה למגע המיני‪ .‬במקרים מסוימים יש גם בהתנהגותה‬
‫הפסיבית של האישה כדי להצביע על היעדר הסכמה מצדה למגע המיני‪ ,‬והכול‬
‫בהתחשב בנסיבות האירוע‪.‬‬
‫‪-‬אף שהתיקון הביא לזניחת הדרישה להתנגדות פיזית מצד האישה‪ ,‬נותר יסוד הכפייה בהגדרתה של עבירת‬
‫האינוס‪ ,‬אך התיקון הביא להיחלשותו של יסוד זה‪ .‬עם הוספת החלופה "אמצעי לחץ אחרים או איום באחד‬
‫מאלה" מכאן אין עוד הכרח בהפעלת אלימות פיזית דווקא או איום בה כדי לקיים את יסודות העבירה‪ ,‬ויסוד‬
‫הכפייה עשוי להתבטא בהפעלת אמצעים אחרים‪.‬‬
‫‪-‬הסייג של טעות במצב דברים‪ ,‬המעוגן בסעיף ‪34‬יח לחוק העונשין‪ ,‬דורש לשם התקיימותו עשיית מעשה‬
‫בדמותו של מצב עובדתי שאינו קיים‪ .‬נוסח זה מורה כי על הטעות להיות כנה באופן שהנאשם האמין במצב‬
‫דברים שאינו מתקיים בפועל‪ .‬הסעיף אף מורה כי בעבירות של מחשבה פלילית‪ ,‬להבדיל מעבירות רשלנות‪,‬‬
‫אין הכרח להוכיח כתנאי מהותי כי הטעות הייתה סבירה‪ .‬עם זאת בעבירות של מחשבה פלילית הסבירות‬
‫יכולה לשמש אמת–מידה ראייתית לבחינת אמינותה של גירסת הטעות מצד הנאשם‪.‬‬
‫מי שהיה מודע לקיומה של נסיבה או חשד בקיומה ונטל במודע סיכון שהיא מתקיימת‪ ,‬אינו יכול להיחשב כמי‬
‫שטעה טעות כנה לגביה‪ .‬במקרה דנן הוכח שהמערער עצם עיניו מפני היעדר הסכמתה של המתלוננת‬
‫לקיום יחסי–המין עמו‪ ,‬אם לא למעלה מכך‪ .‬בכך נסתרה ממילא טענת המערער בדבר טעות במצב דברים‬
‫סעיף ‪(20‬א) לחוק‪ ,‬המגדיר את היסוד הנפשי של "מחשבה פלילית"‪ ,‬קובע כי מחשבה פלילית בעבירה‬
‫התנהגותית הינה מודעות לטיב המעשה ולהתקיימות הנסיבות‪ .‬לעניין מודעות מוסיף סעיף ‪(20‬ג)(‪ )1‬לחוק‬
‫וקובע כי עצימת עיניים הינה שוות ערך למודעות בפועל‪ .‬התפיסה המעוגנת בסעיף הינה כי‬
‫האנטי–חברתיות הגלומה בהתנהגות של נאשם שחשד באפשרות שמא מתקיימת נסיבה שיש בה כדי‬
‫להפליל את מעשהו אך הוא בחר לפעול בלי לבדוק אם היא אכן מתקיימת אם לאו‪ ,‬אנטי–חברתיות כזו‬
‫שקולה כנגד פעולה מתוך מודעות בפועל לקיום אותה נסיבה ‪.‬‬
‫לפי סעיף ‪(20‬ג)(‪ )1‬לחוק‪ ,‬על העושה עצמו לחשוד באפשרות התקיימות נסיבה‪ .‬לפיכך על החשד להיות‬
‫אישי–סובייקטיבי‪ ,‬ואין להסתפק בחשד שהיה מתעורר בלבו של אדם מן היישוב‪ .‬מנוסחו של סעיף ‪(20‬ג)(‪)1‬‬
‫לחוק עולה‪ ,‬בנוסף‪ ,‬כי לצורך קיום מצב של "עצימת עיניים" די בחשד ממשי‪.‬‬
‫(החלק המודגש נראה לי יותר חשוב לענייננו)‬
‫מצא (דעת מיעוט)‬
‫להבעת אי–הסכמה מילולית על–ידי אישה בשלב שקדם לקיום היחסים נודעת משמעות‪ .‬אך בשאלה אם‬
‫היחסים התקיימו שלא בהסכמתה ובשאלה אם ועד כמה היה הנאשם מודע לאי–הסכמתה לקיום היחסים‬
‫יש להכריע על–פי כלל העובדות והנסיבות הסובבות שהוכחו במקרה הנתון‬
‫‪-‬בנסיבות מתאימות גם התנהגות פסיבית‪ ,‬שאין עמה מילים או מעשים‪ ,‬עשויה לבטא חזרה מסירוב או אף‬
‫הסכמה‪ .‬על–כל–פנים‪ ,‬היעדר תגובה מצד אישה שמלכתחילה ביטאה סירוב מילולי להפשטתה ולבעילתה‬
‫עשוי‪ ,‬בנסיבות מתאימות‪ ,‬לעורר ספק בדבר מודעותו של הנאשם להיעדר ההסכמה‪.‬‬
‫במקרה דנן אין בהתנהגותה הפסיבית של המתלוננת בלבד כדי לשלול התרשמות אפשרית כי היא מסכימה‬
‫למעשה‪ .‬במשיכת המתלוננת על–ידי המערער לתוך בית הנראה כ"נטוש"‪ ,‬בהפשטתה ובהשכבתה על‬
‫הרצפה אין משום "שימוש בכוח" כמשמעו בהגדרת העבירה‪ ,‬ואף אם ניתן לראות במעשים אלה "שימוש‬
‫בכוח"‪ ,‬לא התקיים קשר סיבתי ביניהם לבין מעשה הבעילה‪ .‬כדי שהמערער יצא אחראי בדין לבעילת‬
‫המתלוננת עקב הפעלתם של אמצעי לחץ צריך בית–משפט להשתכנע כי המערער עצמו היה מודע לכך‬
‫שהוא מפעיל אמצעי לחץ על המתלוננת‪ ,‬וגם לגבי זה מעורר המקרה דנן ספק‪.‬‬
‫טעות במצב הדברים‬
‫ע"פ ‪ ,5938/00‬אזולאי נ‪ .‬מ"י‪,‬‬
‫ע"פ ‪ 4188/93‬לוי נ‪ .‬מ"י‪,‬‬

‫המערערים‪ ,‬שלושה שוטרים‪ ,‬הורשעו בבית‪-‬משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות‪ ,‬עבירה לפי סעיף‬
‫‪304‬לחוק העונשין‪ . ,‬הוברר כי במהלך ניסיון להוציא סם מפיה של הקורבן ולמנוע ממנה לבולעו‪ ,‬לחצו על‬
‫גרונה ואחזו בחוזקה בלסתותיה וכך גרמו לחניקתה‪ .‬בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המערערים‪.‬‬
‫‪-‬טענה שהעלו המערערים היא שטעו טעות שבעובדה בנוגע לעוצמת הכוח שהופעל‪ ,‬ולהשלכותיו על‬
‫המנוחה‪.‬‬
‫‪-‬טעות במצב הדברים יכולה להיות מוסבת על יסודותיה העובדתיים של העבירה‪ ,‬או על יסודותיו העובדתיים‬
‫של סייג אחר לפליליות המעשה‪ .‬כאשר טענת הטעות במצב הדברים מוסבת על יסודותיה העובדתיים של‬
‫העבירה – ואין נפקא מינה אם מדובר בעבירת מחשבה פלילית או בעבירת רשלנות – נוצרת חפיפה בין‬
‫היסוד הנפשי הקבוע בעבירה לבין טענת הטעות‪ .‬במצב דברים זה טענת הטעות אינה משמשת כסייג‬
‫לפליליות המעשה‪ ,‬אלא היא נועדה לשלול את התקיימות יסודות העבירה‪.‬‬
‫העולה מן האמור הוא שהמערערים אינם יכולים להיבנות מטענת טעות בנוגע‬
‫לעוצמת הכוח שהופעל על צווארה של המנוחה או בנוגע לאופן התנגדותה של המנוחה‪ ,‬כיוון שעובדות אלה‬
‫נמנות עם יסודותיה העובדתיים של עבירת הרשלנות‪ .‬ומשקבענו שנתקיים במערערים יסוד נפשי של‬
‫רשלנות בנוגע לעובדות‪ ,‬נשללת מניה וביה אפשרות המערערים לטעון שטעו טעות סבירה בנוגע לעובדות‬
‫אלה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 54/49‬היועמ"ש נ' עסלה‬
‫דנ"פ ‪ 1294/96‬משולם נ‪ .‬מ"י‬

‫במהלך חודש מארס ‪ 1994‬התבצרו העותרים בביתו של משולם‪ ,‬והתעמתו עם המשטרה‪ .‬מקץ שבעה‬
‫שבועות של התבצרות‪ ,‬נפגש משולם עם מפכ"ל המשטרה‪ ,‬כשהוא מלווה בעותר ובמהלך הפגישה השניים‬
‫נעצרו‪ .‬כשעה לאחר מעצרם נורו יריות מגג ביתו של משולם‪ ,‬לעבר מסוק משטרתי ולעבר כוחות המשטרה‬
‫שבסביבת הבית‪ .‬למחרת‪ ,‬הסגירו עצמם המתבצרים למשטרה‪ .‬טענה אחת שהעלו העותרים הועמדה לדיון‪,‬‬
‫והיא שלאחר תיקון ‪ 39‬עומדת להם הגנה של "טעות במצב הדברים" הקבועה בסעיף ‪34‬יח לחוק העונשין‪,‬‬
‫באשר הם טעו לחשוב כי הם מותקפים על‪-‬ידי השוטרים‪ ,‬ופעלו מתוך הגנה עצמית‪.‬‬
‫הכרעה‪( :‬מצא לעניין טעות במצב הדברים)‬
‫ההכרה בטעות במצב דברים‪ ,‬כמשמעה בסעיף ‪34‬יח(א) לחוק העונשין לאחר תיקון ‪ ,39‬שוב אינה מותנית‬
‫בעמידתה של הטעות הנטענת במבחן הכפול של כנות וסבירות‪ ,‬שכן תחולתו של תנאי הסבירות הוגבלה‪,‬‬
‫על‪-‬פי האמור בסעיף ‪34‬יח(ב)‪ ,‬לעבירות רשלנות בלבד‪ .‬אך הסבירות יכולה לשמש בידי בית‪-‬המשפט‪,‬‬
‫בעבירות של מחשבה פלילית‪ ,‬כאמת‪-‬מידה לבחינת אמינות גירסתו של הנאשם‪ ,‬כי עשה מה שעשה מחמת‬
‫טעות במצב הדברים‬
‫(‪ )2‬במקרה דנן‪ ,‬בית‪-‬משפט קמא דחה את טענת העותרים כי תקפו את השוטרים משום שטעו לחשוב שהם‬
‫פועלים מתוך הגנה עצמית‪ ,‬בראש ובראשונה‪ ,‬בשל חוסר מהימנותה‪ ,‬בקובעו כי העותרים כלל לא טעו‪,‬‬
‫ושהטענה כי טעו אינה כנה‪.‬‬
‫טעות במצב משפטי‬
‫ע"פ ‪ 389/91‬מדינת ישראל נ' ויסמרק ואח'‪ ,‬פ"ד מט (‪)5‬‬

‫‪705‬‬
‫המשיבים זוכו על‪-‬ידי ביהמ"ש המחוזי מאשמת שימוש חורג במבנים ללא היתר‪ ,‬עבירה לפי סעיף ‪(204‬א)‬
‫לחוק התכנון והבניה‪ ,‬תשכ"ה‪ 1965-‬כל אחד מהם בנפרד ניהל שנים רבות נגרייה באזור המסווג כאזור‬
‫מגורים לפי תכנית בניין ערים‪ ,‬ולכל אחד מהם העניקה העירייה‪ ,‬בשלב כלשהו‪ ,‬רישיון לצמיתות לניהול‬
‫העסק‪ .‬שנים לאחר מכן הוגשו נגד המשיבים כתבי האישום‪ .‬טענתם כי עומדת להם הגנת סעיף ‪(208‬ב)‬
‫לחוק התקבלה‪ .‬מכאן הערעור‪ .‬סעיף ‪(208‬ב) לחוק גורס כי לנאשם‪ ,‬מהמפורטים בסעיף ‪(204‬א)‪ ,‬תהא הגנה‬
‫אם יוכיח כי העבירה בוצעה שלא בידיעתו וכי הוא נקט את כל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק‬
‫הנדון ותקנותיו‪ ,‬בכל הנוגע לעבירה הנדונה‪.‬‬
‫האם טעותו של המשיב עשויה להיחשב לטעות שבעובדה ולשמש הגנה לנאשם? האם ההבחנה בין שני מיני‬
‫הטעויות‪ ,‬היינו טעות בעצם קיומו של האיסור הפלילי וטעות בעובדה לעניין אחד האלמנטים של העבירה‪,‬‬
‫אפילו קשורה היא לנקודה משפטית‪ ,‬מוכרת בדין?‬
‫בית המשפט העליון פסק (בדעת רוב‪ ,‬מפי השופט בך)‪:‬‬
‫עבירות שהן אסורות מטבע בריאתן‪ ,‬כגון רצח‪ ,‬אונס‪ ,‬גניבה וכדומה‪ ,‬מושרשות בתודעת הציבור‪ ,‬ולכן לא‬
‫תישמע טענה של אי‪-‬ידיעתן‪ .‬אולם גם לגבי עבירות‪ ,‬הנובעות מן האיסור המפורש החל עליהן‪ ,‬ניתן‬
‫לומר שכל מי שנוגע ועוסק בתחום אשר בעניינו נקבעו עבירות אלו‪ ,‬יש לצפות ממנו שהוא מודע לכך‬
‫שהתחום מוסדר על‪-‬ידי כללים כלשהם‪ ,‬ודבר זה מטיל עליו את החובה לברר את תוכנם‬
‫קיימת הבחנה בין טעות בדין פלילי – אותו דין הקובע את העבירה הפלילית – אשר אינה מהווה הגנה‬
‫במשפט הפלילי‪ ,‬לטעות בדין לבר‪-‬פלילי – דין אשר יש בו כדי להכריע באחד מיסודותיה העובדתיים של‬
‫העבירה – אשר דינה כדין טעות בעובדה‪ ,‬והיא יכולה לבסס הגנה מפני אחריות פלילית‬
‫המבחן המכריע לצורך התיחום בין נורמה פלילית לבין נורמה לבר‪-‬פלילית הוא בהצגת השאלה‪:‬ו האם‬
‫טעותו של הנאשם או אי‪-‬ידיעתו של נורמה מסוימת כוללות בתוכן את האמירה "לא ידעתי כי מעשה‬
‫מסוג המעשים שביצעתי מהווה עבירה"‪ .‬אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב‪ ,‬הרי מדובר בנורמה פלילית‬
‫אשר אי‪-‬ידיעתה אינה מצדיקה‬
‫לעומת זאת‪ ,‬מקום בו טעה אדם בדין כלשהו שהוא חיצוני לעבירה הפלילית‪ ,‬ושטעותו בדין חיצוני זה‬
‫הביאה אותו לטעות באחד מיסודותיה של העבירה הפלילית עצמה‪ ,‬לא יחול הכלל שאי‪-‬ידיעת הדין‬
‫אינה פוטרת מאחריות פלילית‪ ,‬וטעותו של אותו אדם תשמש לו הגנה‬
‫טעותו של המשיב אינה בדין הקובע את האיסור הפלילי‪ ,‬אלא טעותו נכנסת בקטגוריית הטעויות שהן‬
‫בדין חיצוני לדין המגדיר את העבירה הפלילית‪ .‬כתוצאה מטעותו זו סבר המשיב שהוא מחזיק בהיתר‬
‫כדין‪ ,‬ומכאן שהטעות בדין הלבר‪-‬פלילי הביאה אותו לטעות באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה‬
‫שבסעיף ‪(204‬א) לחוק התכנון והבניה‬
‫על‪-‬ידי מתן ההיתרים על‪-‬פי חוק רישוי עסקי לניהול עסק הנגרייה במקום נתנה העירייה למשיב להבין‬
‫כי אין מניעה לניהול עסקים כאלה באותם מבנים‪ ,‬לעניין דין כלשהו‪ .‬אם היה כאן מצג שווא בתום‪-‬לב‪,‬‬
‫הרי רשאי הצד השני להיבנות מכך‪ ,‬אפילו היה המדובר טכנית בטעות שבדין‬
‫טעותו של המשיב לא הייתה‪ ,‬בנסיבות העניין‪ ,‬בלתי סבירה‪ .‬ניתן לקבוע‪ ,‬שהוא יצא ידי חובתו‪ ,‬לעניין‬
‫נקיטת האמצעים הנאותים‪ ,‬והיה רשאי להניח שאותה עירייה בדקה גם את כשרות ניהולו של אותו‬
‫עסק מבחינת חוקי התכנון והבנייה‪ .‬המצב עשוי היה להיות שונה‪ ,‬לו ההיתרים היו צריכים להינתן‬
‫על‪-‬ידי גורמים שונים לחלוטין‪.‬‬
‫השופט מצא – דעת מיעוט‪:‬‬
‫טעותו של המשיב הייתה בשאלה‪ ,‬אם רישיון העסק שבידו הוציאו ידי חובה להשיג היתר לשימוש חורג‬
‫לפי חוק התכנון והבניה‪" .‬הדין הפלילי"‪ ,‬לעניין זה‪ ,‬הוא חוק התכנון והבניה‪ .‬משמע‪ ,‬שטעותו הייתה בדין‬
‫הפלילי גופו‪ ,‬שבשל הפרת איסורו הובא לדין‪ ,‬ולא בדין הלבר‪-‬פלילי‪ ,‬שלעניין דנן כולל את הוראותיו של‬
‫חוק רישוי עסקים‬
‫הגנת טעות במצב משפטי‪ ,‬לפי סעיף ‪34‬יט סיפה‪ ,‬לחוק העונשין‪ ,‬שמורה למקרים יוצאים מן הכלל‪,‬‬
‫שבהם משתכנע ביהמ"ש כי טעותו של הנאשם במצב המשפטי הייתה בלתי נמנעת באורח סביר‪ .‬אין‬
‫ההגנה עומדת אלא על יסוד הקביעה כי גם אדם סביר‪ ,‬באותן נסיבות‪ ,‬היה טועה במצב המשפטי‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 1182/99‬הורביץ נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪2000‬‬

‫(‪1150 )2‬‬
‫המערער‪ ,‬מנכ"ל קבוצת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ‪ ,‬הורשע בעבירות עפ"י סעיף ‪ 220‬לפקודת מס‬
‫הכנסה‪ ,‬שעניינו התחמקות מתשלום מס‪.‬‬
‫‪ .1‬האם הסתמכות בתום לב של אדם על ייעוץ מקצועי של גורם מומחה עשויה לשלול את קיומה של‬
‫כוונה פלילית מצדו לפעול שלא כדין?‬
‫‪ .2‬האם כתנאי לביסוס טענת ההסתמכות מן ההכרח שיתקיימו הדרישות של פנייה ישירה של הנאשם‬
‫לקבלת ייעוץ וקבלת חוות–דעת בכתב?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט אור – סעיפים ‪ 36-39‬לפסק הדין)‪:‬‬
‫התייעצות עם מומחים והסתמכות עליהם עשויות‪ ,‬בהתקיים תנאים מספר‪ ,‬לפטור מאחריות‬
‫פלילית‪ .‬הסתמכות בתום–לב על ייעוץ מקצועי ראוי עשויה לשלול הנחה בדבר מודעות הנאשם על קיום‬
‫הנסיבה‬
‫אין להכביד בהעלאת דרישות פורמאליות של פנייה בכתב או דרישה לקבלת חוות–דעת בכתב או‬
‫שתהיה פנייה נקודתית ישירה ליועץ‪ .‬מה שחשוב הוא‪ ,‬שבית–המשפט ישתכנע שהנאשם פעל‬
‫בתום–לב על–פי עצה שקיבל מבר–סמכא שעליו היה יכול לסמוך כמי שיודע את העובדות ואת הדין‪.‬‬
‫חשובים המהות והתוכן ולא אופן השגתה של חוות–הדעת‪.‬‬
‫יש להיזהר בקבלת טענת ההסתמכות‪ .‬החשש הוא ממקרים שבהם הפנייה לייעוץ היא מן השפה‬
‫ולחוץ‪ ,‬בלי שהיא משקפת הסתמכות אמיתית בתום–לב מצדו של הנאשם‬
‫קיימים מצבים שבהם "הסתמכות פסיבית" מצד נישום על ייעוץ מקצועי תהיה מוצדקת גם בלא‬
‫שניתנה לנישום חוות–דעת קונקרטית‬
‫לעניין קיומה של כוונה פלילית אנו מבקשים לברר את הלך נפשו ואת מצב ידיעתו של הנאשם‪,‬‬
‫ואחת היא אם מצב זה הינו תוצאה של פנייה ישירה ונקודתית מצד הנאשם אל היועץ או של יוזמה‬
‫מצד היועץ‪ .‬מצב זה יכול להיות גם תוצאה של כלל הנסיבות אשר הביאו את הנאשם לאותם מודעות‬
‫והלך נפש בלי שקיבל ייעוץ כלשהו‬
‫ע"פ ‪ 4855/02‬מ"י נ' בורוביץ'‬
‫ע"פ ‪ 172/78‬טל סופרמרקט נ' מ"י‬
‫כוונה‬
‫ע"פ ‪ 677/83‬בורוכוב נ' יפת‬
‫אילוז ואח' נ' מד"י השופט לנדוי‪:‬‬

‫האם די‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬בכוונתו של המסייע לסייע או האם סיועו צריך להיות מכוון להגשמת העבירה‬
‫עצמה?‬
‫אם די להוכיח ידיעתו של המסייע על כוונת העבריין עיקרי לבצע עבירת רצח‪ ,‬כדי להוכיח את כוונתו‬
‫הפלילית של המסייע?‬
‫עצם מבנהו של הסעיף ‪ )1(23‬של החוק שלנו מחייב אותה מסקנה‪ :‬שגם אצל המסייע‪ ,‬לפי הפיסקאות (ב) או‬
‫(ג) של הסעיף‪ ,‬צריכה להתקיים הכוונה הפלילית הדרושה לביצוע העבירה על‪-‬ידי העבריין העיקרי‪ .‬עבירות‬
‫הסיוע אינן‬
‫עבירות נפרדות לפי החוק שלנו‪ ,‬אלא במצוות המחוקק הופך המסייע לאשם בעבירה עצמה ואפשר‬
‫להאשים אותו‬
‫בביצוע העבירה עצמה‪ .‬הסעיף ‪ 23‬אינו מתאר את מהות הכוונה הפלילית הדרושה אצל המסייע‪ ,‬אך‬
‫המסקנה הנובעת‬
‫מהשוואת מעמדו של המסייע לעבירה עם מעמדו של העבריין העיקרי [‪ ]390‬היא שאין להבדיל ביניהם אף‬
‫במה שנוגע לכוונה הפלילית‪ ,‬ואין די בכוונה לסייע אלא דרושה גם אצל המסייע הכוונה להשיג את המטרה‬
‫הפלילית הסופית‪.‬מובן מאליו שאת כוונת המסייע מוכיחים לאו דוקא על‪-‬ידי ראיות ישירות‪ ,‬אלא אפשר‬
‫ללמוד אותה מנסיבות המקרה‪ ,‬וככל שמעשה הסיוע היה יותר ממשי‪ ,‬יהיה בית‪-‬המשפט נוטה יותר להסיק‬
‫את הכוונה הדרושה מעצם מתן הסיוע‪.‬‬
‫לזה מתווסף הכלל‪ ,‬עליו דיבר השופט אגרנט בענין גרינוולד שעל‪-‬פיו עשויה ידיעה מלאה של המטרה‪,‬אליה‬
‫חותר העבריין העיקרי‪ ,‬ליהפך מכוח הקונסטרוקציה של החוק‪ ,‬לכוונה פלילית גם אצל המסייע‪.‬‬
‫באמרנו"מכוחהקונסטרוקציה של החוק" כאילו קבענו שהחוק מתרחק מדברים כהווייתם ומפעיל פיקציה‪,‬‬
‫שיסוד הכוונה ייראה"כאילו" הוכח על‪-‬ידי הידיעה‪ ,‬וזאת מטעמים של תקנת הציבור‪ .‬אך לדעתי ‪.‬הדורשת‬
‫כוונה ספציפית‪ ,‬דהיינו רצון להרוג‪ ,‬וכוונה זו היא המשווה לעבירה זו את אפיה החמור במיוחד‪ .‬אין לשים‬
‫אותקין של רוצח על מצחו של אדם‪ ,‬אלא אם הוכח כלפיו אישית הרצון להרוג‪ ,‬בראיות ישירות או נסיבתיות‬
‫של ממש ולארק מכוח הפיקציה‪ .‬זה הדין לגבי הרוצח עצמו‪ ,‬והוא חייב להיות הדין גם לגבי המסייע לרצח‪,‬‬
‫הצפוי לאותו עונש חובהשל מאסר עולם‪ ,‬בו מענישים את הרוצח‪ .‬רגש הצדק אינו משלים עם הגירסה‬
‫שאדם אשר עשה מעשה כלשהו שלסיוע לרוצח‪ ,‬אמנם בידעו על כוונת הרצח של הלה‪ ,‬אך בלי לרצות‬
‫בעצמו במות הקרבן‪ ,‬יהא חייב גם הוא לשאת‬
‫באותו עונש חובה – ויוכיח המקרה שלפנינו‪ ,‬בו עמד אילוז‪ ,‬שפעל בהחלטה נחושה להרוג‪ ,‬מול אליאס שנכנע‬
‫לו ועיקראשמתו בחולשת האופי שגילה בשעת מבחן‪ .‬אין זה רצוי לסמוך בכגון דא על סמכות החנינה כדי‬
‫שיותאם העונש לחומרת המעשה‪ ,‬אלא תיאום זה מן הדין שייעשה בקביעת עונש הנכון על‪-‬ידי בתי‪-‬המשפט‬
‫שבידו סמכות הענישה‪.‬‬
‫פס"ד וענונו נ' מד"י‬

‫השופט א' גולדברג‪ :‬לא יכול להיות ספק‪ ,‬כי ה"כוונה"‪ ,‬בה דנים סעיפים ‪99‬ו ‪(113‬ב) לחוק העונשין‪ ,‬כוללת‬
‫בתוכה שני מובנים חלופיים‪ .‬המובן האחד‪ ,‬הרצון ("החפץ") הברור להשיג תוצאה‪ ,‬שבסעיף ‪99‬היא‪" :‬לסייע‬
‫לאויב במלחמתו נגד ישראל‪ ,".. .‬ובסעיף ‪(113‬ב) היא‪" :‬לפגוע בבטחון המדינה…"‪ .‬המובן השני‪ ,‬ועליו עמד‬
‫הנשיא הנכבד‪ ,‬הוא המודעות להסתברות קרובה לוודאי של התממשות התוצאה‪ .‬הוראות החוק האמורות‬
‫אינן שמות את הדגש על רצונו של האדם בהתגשמות התוצאה של סיוע לאויב או פגיעה בביטחון המדינה‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬אין זה המקרה בו נדרשת חריגה מהלכת הצפיות‪ ,‬ודי שהיה האדם מודע בשעת מעשה להסתברות‬
‫קרובה לוודאי של התממשות התוצאה (מודעות שניתן לקובעה על‪-‬פי מבחן ראייתי של "הנחת מודעות")‪.‬‬
‫לעתים יש לפרש "כוונה" שבחוק העונשין במובן היסוד הנפשי של "מניע"‪" ,‬שכן לפי משמעותה הלשונית‪,‬‬
‫עשויה המילה 'כוונה' להביע גם את ה'למה' התנהג אדם כפי שהתנהג‪ ,‬כעניין שבתכלית‪ ,‬וגם את ה'מדוע'‬
‫התנהג כך‪ ,‬כעניין שבמוטיבציה" אולם סבורני‪ ,‬כי אין לפרש את ה"כוונה" כ"מניע"‪ ,‬לא בסעיף ‪99‬ולא בסעיף‬
‫‪113‬לחוק‪ ,‬כשעניינם של סעיפים אלה אינו בגורם הפנימי שהביא את העושה לרצות לפגוע בביטחון המדינה‬
‫או לסייע לאויב‪ .‬ראיה לדבר בסעיף ‪93‬לחוק‪ ,‬השולל‪5129371 ,‬כאמור‪ ,‬את תחולת הגנות של כורח וצורך‪,‬‬
‫ובכך מלמדנו‪ ,‬כי לעניין ההרשעה שולל המחוקק בעבירות אלה כל חשיבות ל"מדוע"‪ .‬מובן זה ל"כוונה" יש‬
‫ליתן גם לעבירה שבסעיף ‪(113‬ג)‪ ,‬על אף שאין היא מנויה בסעיף ‪93‬לחוק‪ ,‬כשמובן זה מתבקש מעצמו לפי‬
‫מהות העבירה‪.‬‬
‫שמגר‪ :‬הכוונה הפלילית היא‪ ,‬כאמור‪ ,‬המודעות לרכיביו של היסוד העובדתי שבעבירה בלוויית החפץ‬
‫בתוצאה‪.‬הכוונה טמונה בלבו של האדם ונלמדת‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬ממכלול הנסיבות האופפות את המעשה ואת‬
‫עושהו‪ .‬יש נסיבות‪ ,‬בהן לומדים על הכוונה בעקבות החלתו של הכלל הראייתי‪ ,‬לפיו רואים אדם כמתכוון‬
‫לתוצאות הטבעיות של מעשיו‪ .‬המודעות של אדם לקיומה של הסתברות קרובה לוודאי שהתנהגותו תגרום‬
‫לתוצאה אשר בה תלויה השלמת העבירה‪ ,‬בלוויית המודעות לשאר הרכיבים של היסוד העובדתי שבעבירה‬
‫(ראה לעיל)‪ ,‬מציגות צורה של מחשבה פלילית שהיא שוות משמעות לכוונה הפלילית כפשוטה‪ ,‬ואשר‬
‫ביטויה בחפץ הישיר בתוצאה‪ .‬הצפיות בדרגה גבוהה של הסתברות שקולה כנגד הכוונה הטמונה בלבו של‬
‫העבריין וזהה לה במשמעותה‪.‬כאשר קיימת מודעות של הנאשם להסתברות קרובה לוודאי כי היא תתרחש‬
‫(ע"פ ‪ ,]8[ 677/83‬בעמ' ‪ .)215‬זוהי "הלכת הצפיות" או "הלכת הידיעה‪.‬בבית‪-‬משפט זה הועלו ספקות‪ ,‬שעיקרן‬
‫במדיניות המשפטית הרצויה‪ ,‬בקשר להיזקקות להלכת הצפיות בעבירות פליליות הדורשות "כוונה מיוחדת"‪.‬‬
‫והשאלה היא‪ :‬מה מידת עירנות זו העשויה לחייב את הנאשם? מותר לבית‪-‬המשפט להניח ולהסיק מכל‬
‫מסיבות הענין‪ ,‬כי הנאשם ידוע ידע שהדבר עשוי להיות לתועלת האויב או לפגוע בבטחון המדינה‪ ,‬ואפילו אם‬
‫אין הוכחה ברורה על כך‪ ,‬הרי חובתו של האיש להיות ער לעובדה מאד‪-‬מסתברת זו‪ ,‬עושה אותו כאילו ידע‪.‬‬
‫הכלל העתיק כי אדם אחראי לתוצאות הטבעיות של מעשהו‪ ,‬חל גם כאן‪ ,‬אלא שאת הדיבור 'טבעיות' חייבים‬
‫אנו להמיר כאן בדיבור 'טבעיות (כלומר‪ :‬עלולות להתרחש) בדרגה גבוהה של הסתברות'‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 6411/98‬מנבר נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 2831‬אלבה נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 6327/97‬פוליאקוב נ' מדינת ישראל‬

‫האם הילכת הצפיות חלה על עבירת הסיוע‪ ,‬בשל היותה של האחרונה עבירת מטרה ולא עבירת תוצאה?‬
‫שעם כניסתו של חוק העונשין (תיקון מס' ‪( )39‬חלק מקדמי וחלק כללי) (להלן – תיקון מס' ‪ 39‬לחוק העונשין)‬
‫לתוקף ניתנה להילכת הצפיות הכרה חקיקתית‪ .‬הקושי נובע מכך שההוראה הנזכרת מאמצת‪ ,‬על–פי‬
‫לשונה‪ ,‬את הילכת הצפיות לעניין "התרחשות התוצאות"‪ ,‬אך לא לעניין הכוונה להשגת מטרה‪ .‬מאחר‬
‫שמקובל להבחין בין "עבירות תוצאה" לבין "עבירות מטרה"‪ ,‬הטענה היא כי ההכרה החקיקתית של הילכת‬
‫הצפיות אינה משתרעת על סוג העבירות האחרון‪ .‬הנשיא ברק‪ ,‬אין לראות בקיום סעיף ‪(20‬ב) לחוק העונשין‬
‫"הסדר שלילי" באשר לתחולת "הילכת הצפיות" על היסוד הנפשי של "מטרה"‪ .‬נאמן לגישתו בפרשת‬
‫בורוכוב [‪ ,]15‬הנשיא ברק גורס כי תחולת "הילכת הצפיות" תיעשה ממקרה למקרה‪ ,‬על–פי פרשנותו‬
‫הראויה של האיסור הפלילי הספציפי‪ ,‬והוא מוסיף כי טרם גובשה בישראל תורה הילכתית בדבר תחולה‬
‫כללית של "כלל הצפיות" על כל היסוד המחשבתי של מודעות או מטרה (שם‪ ,‬בעמ' ‪ ,302‬מול אות השוליים‬
‫ו)‪ .‬באשר לעבירה של הסתה לגזענות שנידונה בפרשה ההיא‪ ,‬הנשיא ברק משאיר את תחולתה של "הילכת‬
‫הצפיות" בצריך עיון‪ .‬אני סבור שאין כל מניעה להחיל את סעיף ‪(20‬ב) לחוק על עבירות מטרה‪ .‬איני רואה כל‬
‫טעם ענייני להבדיל במישור זה בין כוונה הדרושה בעבירה תוצאתית לבין כוונה הדרושה בעבירת מטרה‪ .‬גם‬
‫המחוקק עצמו אינו מבחין הבחנה ברורה בין שתיהן‪ ,‬וההוכחה‪ :‬בסעיף ‪(20‬ב) לחוק הוא מגדיר כוונה כמטרה‪,‬‬
‫וכך גם בסעיף ‪90‬א לחוק‪ .‬אוסיף ואעיר‪ :‬המגמה לשמור על גמישות פרשנית בעבירות מטרה נראית לי‬
‫בעייתית למדי‪ .‬עקרון יסוד בדיני העונשין הוא עקרון ה"חוקיות" הדורש הגדרה ברורה וודאית מראש‪ ,‬עד כמה‬
‫שניתן‪ ,‬של האחריות הפלילית‪ .‬הרעיון כי קיומה של עבירה פלילית יחידה יהיה נתון לפרשנות "תכליתית"‬
‫של בית–המשפט – בבחינת כחומר ביד היוצר‪ :‬ברצותו מרחיב וברצותו מקצר – אינו מושך את לבי‪ .‬עדיפה‬
‫בעיניי גישה "מכלילה" אשר לא תשאיר את תחולתה של הילכת הצפיות לשיקולי מדיניות שיפוטיים‬
‫במסגרת כל עבירה ועבירה לפי ההקשר הספציפי שלה‪ .‬מהי המחשבה הפלילית הדרושה בעבירת סיוע?‬
‫ביתר דיוק‪ ,‬השאלה היא האם המחשבה הפלילית הדרושה למסייע היא זו של המבצע העיקרי‪ ,‬או שמא היא‬
‫שונה ממנה? ושוב‪ ,‬גם בנקודה זו קיימים חילוקי דעות חריפים‪ .‬לאור תפיסתי כי יש זהות–מה בין דרישת‬
‫המחשבה הפלילית אצל המסייע לזו של המבצע העיקרי‪ ,‬מתעוררת בכל חריפותה השאלה אם הילכת‬
‫הצפיות חלה על סיוע לעבירת הרצח‪ .‬ואמנם‪ ,‬נפסק כי אין תחולה להילכת הצפיות בעבירת רצח‪ .‬השקפה זו‬
‫גובשה בפסק–דינו של השופט לנדוי בפרשת אילוז [‪ .]14‬לדעתו‪ ,‬אין להחיל את הילכת הצפיות על עבירת‬
‫הרצח בשל חומרתה היתרה של עבירה זו‪ .‬הנחתו של השופט לנדוי בפרשת אילוז [‪ ,]14‬כי הילכת הצפיות‬
‫אינה חלה על עבירת הרצח‪ ,‬הביאה אותו – בשילוב עם הנחתו הנוספת כי קיימת זהות בין המחשבה‬
‫הפלילית של המסייע ושל המבצע – למסקנה כי אין תחולה להילכת הצפיות בעבירת הסיוע לרצח‪ .‬אני‪,‬‬
‫כשלעצמי‪ ,‬נוטה לדעה שיש להחיל את כלל הצפיות גם על עבירת הרצח‪ .‬כלל הצפיות בא להשלים את יסוד‬
‫ה"ֵח ֶפ ץ" אצל המבצע‪ ,‬ואין הוא נוגע לרכיבים המיוחדים של כוונה תחילה‪ .‬לכן‪ ,‬דומה‪ ,‬כי הדרישה לכוונה‬
‫תחילה אינה צריכה להשפיע על תחולת כלל הצפיות‪ .‬אך איני רואה צורך להכריע סופית בשאלה הזו‪ ,‬משום‬
‫שלטעמי‪ ,‬המחשבה הפלילית של המסייע לרצח אינה חייבת לכלול בתוכה את הרכיבים של כוונה תחילה‪.‬‬
‫גם אם גורס אני שכוונת המסייע צריכה להשתרע על ביצוע העבירה העיקרית‪ ,‬אין הכרח כי יגבש כוונה‬
‫תחילה להמית‪ .‬הרכיבים המיוחדים של החלטה להמית‪ ,‬היעדר קנטור והכנה אינם נדרשים להתקיים אצל‬
‫המסייע‪ ,‬אשר אינו נוטל חלק‬
‫גם אם כלל הצפיות חל על "כוונה"‪ ,‬אין הוא חל על "כוונה תחילה"‬
‫אין חולקין כי עבירת הרצח היא עבירת תוצאה‪ .‬עם הפיכת הילכת הצפיות לגזרת הכתוב‪ ,‬הרעיון של‬
‫תחולתה ה"גמישה" של הלכה זו אינו נראה עוד לגיטימי‪ .‬כלומר‪ ,‬השקפת הפסיקה כי בשל אופייה ה"פרשני"‬
‫או ה"פסיקתי" של הילכת הצפיות אפשר לסייג את תחולתה משיקולי מדיניות של תכלית העבירה‪ ,‬אינה‬
‫מתיישבת עוד עם החלתה החקיקתית ללא כל סייג‪ .‬בביצוע ההמתה‪ .‬לגבי רכיבים אלה‪ ,‬די בכך כי המסייע‬
‫מודע לקיומם אצל המבצע העיקרי‪ .‬לכן‪ ,‬אין מניעה כי כלל הצפיות יחול על המסייע לרצח‪.‬‬
‫ע"פ ‪5446/99‬אלימלך נ' מד"י‬

‫המערער דקר את המנוח אליהו מתתיהו שתי דקירות בחזהו בעת ויכוח על מכשיר רדיו–טייפ שהמנוח‪ ,‬כך‬
‫לטענת המערער‪ ,‬גנב ממנו‪ .‬בשיחת טלפון שנערכה זמן קצר לאחר האירוע‪ ,‬ובטרם מת המנוח מפצעיו‪ ,‬אמר‬
‫המערער כי הפעם נמנע מלהרוג את המנוח מפני שנתן כבוד לאביו‪ ,‬אולם בפעם הבאה ירצח אותו‪ .‬לטענת‬
‫המערער‪ ,‬לא הוכחה ההחלטה להמית‪ ,‬שהיא אחד הרכיבים בעבירת רצח בכוונה תחילה‪ .‬בית–המשפט‬
‫המחוזי דחה את טענתו‪ ,‬ומכאן הערעור‪.‬‬
‫בית‪-‬המשפט העליון פסק‪:‬‬
‫א‪" )1( .‬הנחת הכוונה" היא חזקה שבעובדה שלפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן‬
‫טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו‪ .‬יסודה במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את האירוע‪ ,‬שיש בהן‬
‫להקים חזקה בדבר רצונו (וצפייתו) של הנאשם להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ובהסתברות‬
‫גבוהה מהתנהגותו‪ .‬אין ב"הנחת הכוונה" משום ויתור על רכיב מרכיביה של ההחלטה להמית‪ .‬אין זו אלא‬
‫הנחה עובדתית–ראייתית הנלמדת מניסיון החיים והשכל הישר‪ ,‬ואשר מטרתה להוכיח קיומה של החלטה –‬
‫סובייקטיבית – להמית‪ .‬הנחה זו בדבר כוונת הנאשם ניתנת לסתירה‪ .‬היא אף אינה מעבירה את נטל השכנוע‬
‫אל כתפיו‪ ,‬אלא אך את נטל הבאת הראיה‬
‫(‪ )2‬יש‪ ,‬שבהיעדר סיבה להניח אחרת ניתן להסיק מנסיבות ביצועו של מעשה קטלני כי העושה החליט‬
‫להמית את הקורבן‪ .‬אלא שהעניין דנן שונה‪:‬ב לפני בית–המשפט המחוזי הובאה ראיה על אודות הדברים‬
‫שאמר המערער בשיחת הטלפון שיזם לביתו של המנוח זמן קצר לאחר האירוע‪ .‬דברי המערער בשיחת‬
‫הטלפון אכן היוו ראיה שבחינתה הייתה עשויה לסתור את חזקת הכוונה ולסייע בהכרעת השאלה אם‬
‫בשעת עשיית המעשה הקטלני קיננה בלב המערער החלטה להמית את המנוח‪ .‬בית–המשפט המחוזי לא‬
‫בחן ראיה זו‪ .‬בכך נמנע ממתן דעתו על קיומה של "כוונה אפשרית אחרת"‪ .‬בנסיבות אלה התערערה חזקת‬
‫הכוונה‪ ,‬ואין לומר עוד כי היא עומדת לחובת המערער‬
‫(‪ )3‬לאחר שדקר את המנוח שתי פעמים – ואף שהמנוח נותר עומד על מקומו – לא המשיך המערער‬
‫לדוקרו אלא הניח לו והסתלק לדרכו‪ .‬ספק אם התנהגות זו מתיישבת עם כוונת קטילה כנדרש להרשעה‬
‫ברצח ב‬
‫(‪ )1‬בניגוד ל"חזקת הכוונה"‪ ,‬שהיא חזקה שבעובדה הפועלת במישור הראייתי והניתנת לסתירה‪ ,‬כלל‬ ‫ב‪.‬‬
‫הצפיות משתייך לדין המהותי ומהווה תחליף חלוט לכוונה הפלילית‪ .‬משמעותו היא שגם אם הוכח באופן‬
‫פוזיטיבי כי הנאשם לא רצה לגרום לתוצאה האסורה‪ ,‬די בהוכחה כי צפה את התממשותה בדרגת‬
‫הסתברות קרובה לוודאי כדי שייחשב כמי שהתכוון לגורמה ו‬
‫(‪" )2‬הילכת הצפיות" הפסוקה עוגנה ב"כלל צפיות" חקוק‪ ,‬בסעיף ‪(20‬ב) לחוק העונשין‪ ,‬תשל"ז‪,1977-‬‬
‫הקובע כי לעניין כוונה‪ ,‬ראייה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי‪ ,‬כמוה כמטרה‬
‫לגורמן‬
‫(‪ )3‬המסקנה שסעיף ‪(20‬ב) לחוק העונשין חל גם על ה"החלטה להמית" איננה הכרחית‪ .‬ה"החלטה‬
‫להמית" היא רכיב מרכיביה של ה"כוונה תחילה"‪ .‬אין לזהותה עם ה"כוונה" שעליה מדובר בסעיפים ‪(20‬א)(‪)1‬‬
‫ו–‪(20‬ב) לחוק‪ ,‬שנהוג לכנותה כוונה "רגילה"‪ ,‬או כוונה "ספונטנית"‪ .‬ובעוד שלקביעת התגבשותה של כוונה‬
‫ספונטנית ניתן להסתפק ב"כלל הצפיות"‪ ,‬לאמור ש"ראייה מראש את התרחשות התוצאות‪ ,‬כאפשרות‬
‫קרובה לוודאי‪ ,‬כמוה כמטרה לגרמן" (אף בהיעדר רצון לגורמן)‪ ,‬הרי שלעניין ביצוע רצח ב"כוונה תחילה"‬
‫הכרוכה בקלון חברתי מיוחד ומובחן‪ ,‬ואף בעונש מאסר עולם חובה – אין לעשות כן‬
‫(‪ )4‬לשם התקיימות ה"החלטה להמית" כרכיב מרכיביה של ה"כוונה תחילה" אין די במודעותו של הנאשם‪,‬‬
‫בשעת ביצוע המעשה‪ ,‬לתוצאותיו הקטלניות המסתברות של מעשהו‪ .‬החלת כלל הצפיות על ה"כוונה‬
‫תחילה" משמעה הרחבה ניכרת של גדר המקרים שבהם יהיה על בית–המשפט להרשיע בעבירת רצח‪ ,‬בעוד‬
‫שלפי הדין שקדם לתיקון חוק העונשין הקימו מקרים אלה בסיס להרשעה רק בעבירת הריגה‪ .‬אילו לכך כיוון‬
‫המחוקק‪ ,‬חזקה עליו שהיה קובע זאת בלשון מפורשת‬
‫(‪ )5‬בניגוד לחזקת הכוונה הראייתית‪ ,‬הניתנת לסתירה בעזרת הראיות המיוחדות המקימות ספק בדבר‬
‫קיומה של כוונת הקטילה בענייננו‪ ,‬החלת כלל הצפיות על ההחלטה להמית הייתה חלוטה‪ .‬החלת נורמה‬
‫שתחייב הרשעת אדם ברצח בכוונה תחילה גם בנסיבות שבהן קיימת אפשרות סבירה שלא התגבשה בלבו‬
‫ההחלטה להמית כלל‪ ,‬כבמקרה דנן‪ ,‬עלולה להצמיח תוצאות קשות‪ ,‬ובהיעדר הוראה מפורשת בחוק‬
‫המחייבת זאת אין להחילה‬
‫ע"פ רייך נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 6269/99‬פלוני (כהן) נ' מ"י‬

‫הלכת הצפיות בעבירות מטרה נ' בטחון המדינה‪ ,‬סוג נוסף של עבירות‪ .‬אם להחיל את עבירת הצפיות אלה‬
‫הם עבירות נגד בטחון המדינה‪ .‬כאן הפסיקה נדרשה להכריע האם בעבירות נגד בטחון המדינה נסתפק‬
‫בחפץ ממש או ברמה גבוהה של הסתברות שתתרחש פגיעה בביטחון המדינה‪ .‬אם לא נחיל את הלכת‬
‫הצפיות ומאחר שרוב המרגלים עושים זאת עבור בצע כסף‪ ,‬לכן‪ ,‬לא ניתן יהיה להאשים אותם בכוונה לפגוע‬
‫בביטחון המדינה‪ ,‬לכן‪ ,‬נחיל את הלכת הצפיות שהרי אם הם לא יורשעו הם יזוכו‪ .‬למרות זאת אדם שעושה‬
‫זאת עבור בצע כסף יודע ברמה גבוהה של הסתברות שהוא עלול לפגוע בביטחון המדינה ואין צורך בחפץ‬
‫של ממש משום שביטחון המדינה הוא ערך שיש להגן עליו‪ .‬כאמור מאחר ורוב המרגלים עושים זאת עבור‬
‫כסף ואם נדרוש חפץ נרוקן את העבירה מתוכן‪.‬‬
‫רע"פ ‪ 9818/01‬ביטון נ' סולטן‬

‫ביהמ"ש בוחן את דוקטרינת הקינטור וברק אומר שצריך לעשות שינוי‪.‬‬
‫רע"פ ‪4827/95‬פולק נ' מד"י‬

‫המערערת חב' ציבורית שהגישה לבורסה דו"ח ממנו נעדר שאינה רשאית לשווק מוצר ללא אישור משרד‬
‫הבריאות‪ .‬היא הועמדה לדין בגין בעבירות על פי חוק ני"ע בשל השמטת פרטים כדי להטעות משקיע סביר‪.‬‬
‫בית‪-‬המשפט העליון פסק‪:‬‬
‫(‪ )1‬ביסודה של הוראת סעיף ‪(53‬א)(‪ )4‬לחוק ניירות ערך‪ ,‬עומד עקרון הגילוי הנאות‪ ,‬הבא להבטיח כי‬
‫ההשקעה בשוק ההון תהיה על בסיס נתונים אמיתיים ומהימנים ככל האפשר לשם הגנה על המשקיע‬
‫הסביר‪ .‬תכלית זו‪ ,‬צריך שתנחה את הפרשנות בנוגע לתחולתו ולהיקפו של האיסור הפלילי‪ ,‬כפי שהוא‬
‫קבוע בסעיף ‪(53‬א)(‪ )4‬לחוק ניירות ערך ‪.‬‬
‫(‪ )2‬העבירה לפי סעיף ‪(53‬א)(‪ )4‬לחוק ניירות ערך היא "עבירה התנהגותית"‪ ,‬ואינה "עבירה תוצאתית"‪" .‬פרט‬
‫מטעה" הוא עניין נסיבתי‪ .‬השאלה במקרה דנן היא‪ ,‬אם היעדר פרטים בדוח הראשון בדבר המחלוקת עם‬
‫משרד הבריאות והיעדר פרטים בדבר האיסור שהטיל משרד הבריאות על הייצור ועל השיווק בדוח השני‪,‬‬
‫"עלול להטעות משקיע סביר"‬
‫(‪ )5‬במקרה דנן‪ ,‬על רקע הדיווח בדוח הראשון – אשר לא כלל כל התייחסות למחלוקת עם משרד הבריאות‬
‫ועל רקע הפרסומים השונים בכלי התקשורת – נתבקשה הבהרה מקיפה בדוח השני הכוללת גם את‬
‫האיסור שהטיל משרד הבריאות‪ .‬שתיקת הדוח השני מהווה‪ ,‬בנסיבות אלה‪ ,‬היעדר פרט העלול להטעות‬
‫משקיע סביר‬
‫(‪ )1‬העבירה הקבועה בסעיף ‪(53‬א)(‪ )4‬לחוק ניירות ערך היא "עבירה התנהגותית"‪ ,‬בעלת מאפיין‬
‫מחשבתי מיוחד במינו‪ .‬המחשבה הפלילית הנדרשת היא מודעות לרכיב ההתנהגותי והנסיבתי – העושה‬
‫צריך להיות מודע שהוא גרם לכך שבדוח או בהודעה שנמסרו לרשות או לבורסה מצוי פרט מטעה –‬
‫בתוספת רצון להשיג יעד מסוים – "כדי להטעות משקיע סביר"‪ .‬יסוד נפשי זה אינו הופך את העבירה‬
‫לעבירה תוצאתית‪ .‬נדרשת מחשבה פלילית מסוג "מטרה"‪ ,‬בלי שנדרש‪ ,‬כיסוד תוצאתי‪ ,‬כי המשקיע‬
‫הסביר הוטעה‪ ,‬הלכה למעשה‬
‫(‪ )2‬הדרישה הקבועה בסעיף ‪(53‬א)(‪ )4‬לחוק ניירות ערך – "כדי להטעות משקיע סביר" – אינה מהווה‬
‫מחשבה פלילית מסוג "מניע" אלא מחשבה פלילית מסוג "מטרה"‪ .‬התכלית המונחת ביסוד הוראת הסעיף‬
‫היא הגנה על יעילותו של שוק ההון ועל קיומו של מידע אמין וזמין בידי המשקיע הסביר‪ .‬סעיף ‪(53‬א)(‪ )4‬לחוק‬
‫ניירות ערך נועד למנוע מהלכים אשר ישללו המידע ויפגעו ביעילות שוק ההון על דרך הטעיית משקיע סביר‪.‬‬
‫המניע שהביא להכללת הפרט המטעה – כגון הרצון להביא לעליית ערך המניות או למנוע השתלטות גורם‬
‫חיצוני על החברה – אינו מעלה ואינו מוריד‬
‫(‪ )3‬הדיבור "הכל כדי להטעות משקיע סביר" אינו מתייחס למניע של העושה אלא למטרה הניצבת לנגד‬
‫עיניו‪ .‬מטרה זו אינה שקולה כנגד כוונה‪ ,‬והיא שייכת למשפחת ה"מודעות" ולא ל"כוונה"‪ .‬הואיל והעבירה לפי‬
‫סעיף ‪(53‬א)(‪ )4‬לחוק ניירות ערך אינה עבירה תוצאתית‪ ,‬ואין נדרשת תוצאה אסורה להתגבשותה‪ ,‬גם אין‬
‫נדרשת "כוונה" בגדרי היסוד הנפשי‬
‫(‪ )4‬לשם הוכחה כי המטרה שעמדה לנגד עיני המערערים הייתה "כדי להטעות משקיע סביר"‪ ,‬ניתן להיזקק‬
‫ל"הילכת הצפיות"‪ ,‬שעל‪-‬פיה‪ ,‬המודעות להתממשות הטעיה של משקיע סביר כאפשרות קרובה לוודאי‬
‫שקולה כנגד המטרה להטעות משקיע סביר‪ .‬הטלת אחריות על תאגיד או על פרט‪ ,‬שצפו כאפשרות קרובה‬
‫לוודאי את התממשות ההטעיה של המשקיע הסביר‪ ,‬מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד סעיף ‪(53‬א)(‪)4‬‬
‫לחוק ניירות ערך‬
‫ע"פ ‪ 6696/96‬כהנא נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 217/04‬אל קורעאן נ' מד"י‬

‫ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרתו הורשע המערער בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד‬
‫בנתיב תחבורה‪ ,‬הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו וחבלה במזיד‪ .‬בגין כל אלה‪ ,‬נגזרו על המערער מאסר‬
‫הופעל עונש מאסר על תנאי) והוטל עונש של פסילה מנהיגה ברכב או מקבלת רישיון לנהיגת רכב מנועי‬
‫לתקופה של חמש שנים‪ .‬הערעור מכוון כנגד ההרשעה וחומרת העונש‪.‬‬
‫הערעור נדחה על שני חלקיו‪:‬‬
‫היסוד הנפשי בעבירה ע"פ סעיף ‪ 332‬לחוק העונשין (סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה ) הוא יסוד נפשי‬
‫מיוחד של מטרה שצריכה להתקיים אצל העושה‪ .‬לעניין היסוד הנפשי‪ ,‬העבירה מסתפקת בשאיפה של‬
‫העושה כי תתממש פגיעה בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או כי תסוכן בטיחותו‪ ,‬מבלי שתידרש‬
‫פגיעה בפועל‪ .‬נשאלת השאלה האם כלל הצפיות חל בעבירה לפי סעיף ‪ )2(332‬לחוק‪ .‬ביהמ"ש מסביר את‬
‫כלל וצפיות ואת משמעותו‪ ,‬ואת העובדה שאף ניתן לו עיגון בסעיף ‪(20‬ב) לחוק העונשין‪ .‬כלל הצפיות הקבוע‬
‫בסעיף ‪(20‬ב) אינו חל באופן ישיר על עבירות התנהגות בעלות יסוד נפשי של מטרה‪ .‬בעבירות מטרה עליהן‬
‫חל סעיף ‪90‬א(‪ ,)2‬כלל הצפיות אינו מחיל עצמו באופן אוטומטי וגורף‪ .‬תחולת כלל הצפיות (ההלכתי) מותנית‬
‫בבדיקה אינדיבידואלית בהתאם לפרשנות הראויה של העבירה‪ .‬החלת כלל הצפיות בעבירות מטרה נעשית‪,‬‬
‫אפוא‪ ,‬על בסיס סוג העבירה‪ ,‬מטרתה והיקפה הראוי‪.‬‬
‫האם כלל הצפיות חל על עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה? שאלה זו הושארה בעבר בצריך‬
‫עיון‪ .‬ביהמ"ש סבור כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב‪ .‬מתקיימת שקילות מוסרית בין מי שביקש להשיג את היעד‬
‫המוגדר בעבירה‪ ,‬פגיעה בנוסע נתיב תחבורה או כלי תחבורה או סיכון בטיחותו‪ ,‬לבין מי שראה מראש את‬
‫השגתו של יעד כזה כאפשרות קרובה לוודאי‪ .‬מסקנה זו נובעת מהתכלית שביסוד האיסור בסעיף ‪)2(332‬‬
‫לחוק העונשין‪ ,‬שעניינה בהגנה ושמירה על חייהם של המשתמשים בדרך‪ .‬אכן‪ ,‬בהעדר ערך גובר המקים‬
‫פירוש סביר אחר לפיו אין להחיל את כלל הצפיות‪ ,‬יש להחיל את כלל הצפיות‪ .‬לטענת המערער‪ ,‬סעיף‬
‫‪ )2(332‬יוחד למקרים בהם אדם מנסה לבצע חבלה של ממש כדי לפגוע באנשים‪ ,‬כמו למשל יידוי אבנים או‬
‫זריקת בקבוקי תבערה‪ .‬טענה זו אין בידי ביהמ"ש לקבל‪ .‬אין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכוניות‬
‫הנוסעות בכביש‪ ,‬לבין אדם הנוסע בפראות תוך שהוא מסכן באופן מיידי וממשי את יתר המשתמשים בדרך‪.‬‬
‫העבירה הקבועה בסעיף ‪413‬ה (חבלה במזיד) היא עבירת תוצאה‪ .‬היסוד הנפשי בעבירה הוא "במזיד"‪ ,‬דהיינו‪,‬‬
‫מודעות לאפשרות גרימת התוצאה ופזיזות ביחס לאותה תוצאה‪ .‬מוסכם על הצדדים שיסודות העבירה‬
‫התקיימו במעשיו של המערער‪ .‬טענתו היחידה של המערער היא שאין להרשיעו בעבירה זו‪ ,‬שכן היא מעולם‬
‫לא יושמה במקרי תאונת דרכים הנובעים מהתנגשות ברכב אחר‪ ,‬אלא רק במקרים פליליים מובהקים‪ .‬אמת‪,‬‬
‫השאלה האם ניתן להרשיע בעבירה של חבלה במזיד בנסיבות של תאונת דרכים רגילה טרם נדונה בפסיקה‪.‬‬
‫אולם בנסיבות המקרה דנן נראה כי ראוי ליישמה‪.‬‬
‫התופעה של נהיגה פרועה בדרכים עירוניות ובין‪-‬עירוניות מחייבת תגובה עונשית הולמת‪ .‬ביהמ"ש לא מצא‬
‫מקום להתערב בגזר הדין‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 11328/03‬מד"י נ' כיאניה ואח'‬
‫כוונה מוגברת‬
‫ע"פ ‪ 406/72‬שניר נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 388/76‬איברהים נ' מ"י‬
‫פזיזות‬
‫ע"פ ‪ 1/52‬דויטש נ' היועץ המשפטי‪ ,‬פ"ד ח ‪ :456‬פזיזות‬

‫ו"רשלנות רבתי"‬
‫ארכיטקט שלא שעה לאזהרות בדבר סכנה הצפויה לעובדיו בשל תנאי עבודה לקויים באתר בניה‪ ,‬דבר‬
‫שהסתיים במותם של שניים מעובדיו‪.‬‬
‫אגרנט‪ :‬הרשעת אדם בעבירת הריגה‪ ,‬בשל אפס מעשה המתבטא בהפרת חובה מחובות הזהירות‬
‫הנזכרות בסעיף ‪( 231‬או חובה דומה)‪ ,‬תיתכן רק אם הוכח‪:‬‬
‫א‪ .‬שחוסר זהירותו הגיעה עד כדי "רשלנות רבתי" (דהיינו סטייה חמורה מרמת זהירות סבירה)‪,‬‬
‫ב‪.‬שנהג מתוך "פזיזות"‪ ,‬כלומר מתוך ראייה כי התנהגותו עשויה לסכן את חייו או שלמות גופו של אחר‪,‬‬
‫ג‪ .‬יתכן גם‪ ,‬כי אם התבטאה הפזיזות בגישה של "לא איכפתיות" יהיה מקום להרשיעו באותה עבירה‪ ,‬אף אם‬
‫מידת רשלנותו הגיעה אך לידי חוסר בזהירות סבירה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 1100/93‬סובאח נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מז (‪)3‬‬

‫‪:635‬‬
‫המערער הורשע בהריגה‪ ,‬הפקרה אחרי פגיעה‪ ,‬נהיגה לא בימין הכביש‪ ,‬חציית קו הפרדה רצוף וסטייה‬
‫מנתיב נסיעה‪ .‬באופן זה חסם את מסלול נסיעתה של מכונית פרטית שהגיעה מולו‪ .‬כדי למנוע התנגשות עם‬
‫מכוניתו של המערער נאלץ נהג אותה מכונית לסטות לשולי הכביש הימניים‪ ,‬וכשביקש לשוב לכביש איבד‬
‫את שליטתו על הרכב וסטה שמאלה לעבר מכונית שנסעה אחרי רכבו של המערער‪ .‬כתוצאה מהתנגשות‬
‫שני כלי הרכב נהרגו שלוש מנוסעות המכונית הפרטית‪ ,‬ושניים נפצעו‪ .‬כמו כן נחבלו בתאונה שניים מנוסעי‬
‫המכונית האחרת‪ .‬המערער‪ ,‬ששמע מאחוריו את רעש ההתנגשות‪ ,‬עצר את רכבו לאחר כמה עשרות מטרים‬
‫על השוליים הימניים‪ ,‬אולם עזב את המקום משראה כי אירעה תאונה‪ .‬הדיון בערעור על ההרשעה התמקד‬
‫בשאלה אם בדין הורשע המערער בהריגה‪ ,‬או שמא היה מקום להרשיעו בגרימת מוות בהתרשלות‪.‬‬
‫יסוד המעשה מוצא את ביטויו בכך שחוסר זהירותו של נאשם מגיע לכדי רשלנות רבתי‪ ,‬דהיינו סטייה חמורה‬
‫מרמת זהירות סבירה‪ .‬ואילו היסוד הנפשי בא לידי ביטוי בכך שהנאשם נהג מתוך פזיזות‪ ,‬כלומר מתוך ראייה‬
‫כי התנהגותו עשויה לסכן את חייו או שלמות גופו של אחר‪ ,‬אשר אפשר שתתבטא באי איכפתיות‬
‫ובהתנכרות לתוצאות אשר כאלה‪ .‬יש מקום לדעה‪ ,‬שאם נדרשת מחשבה פלילית כזאת‪ ,‬אין לדרוש בנוסף‬
‫עליה גם את היסוד האובייקטיבי של "רשלנות רבתי" או "התרשלות פושעת"‪.‬השאלה‪ ,‬אם סטה הנאשם‬
‫באורח גס מן הסביר מתוך היסח הדעת או מתוך מחשבה פלילית‪ ,‬אינה רלוואנטית כלל בשלב של בחינת‬
‫העובדות‪ .‬כל שנבחן הוא עוצמת הסטייה מנורמת הזהירות הסבירה ‪ .‬היסוד האחר בעבירת ההריגה הוא‬
‫היסוד הנפשי של פזיזות‪ ,‬שהוא יסוד סובייקטיבי‪ .‬פזיזות זו שני מובנים לה‪:‬ב נטילה מודעת של סיכון מתוך‬
‫אדישות ואי אכפתיות לאפשרות מימושו‪ ,‬או נטילתו המודעת תוך תקווה ותפילה שהוא לא יתממש‪ .‬ההבדל‬
‫"בין הפזיזויות" (במובן ה"קל" ובמובן ה"חמור") הוא במחשבתו של הנאשם בהקשר לתוצאת מעשהו‪ .‬ולא‬
‫הרי זו כהרי זו מבחינת "פליליותו" המוסרית והאנטי חברתית‪ .‬לא דומה מי שנוטל סיכון תוך שהוא אדיש‬
‫לתוצאה האסורה ולא אכפת לו כלל אם היא תקרה‪ ,‬למי שאינו חפץ בתוצאה כזאת ומקווה שלא תתרחש‪).‬‬
‫חשיבותה של ההבחנה בין התרשלות רגילה להתרשלות רבתי מתמקדת בעיקר בכך שהוכחתה של‬
‫התרשלות רבתי עשויה לרוב (הגם שלא תמיד) להעמיד גם ראיה לכאורה לקיומה של פזיזות (במובנה הקל‪,‬‬
‫היינו של קלות דעת)‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 419/68‬מדינת ישראל נ' רפאל‪ ,‬פ"ד כב (‪:751 )2‬‬

‫המשיב הינו נהג אוטובוס ציבורי‪ .‬הוא נסע מהר מדי ועקף במקום שהכביש מתחלק לשני נתיבים עם‬
‫פס‪-‬לבן המפריד ביניהם‪ .‬הוא בכל זאת עקף בכביש ת"א‪-‬באר‪-‬שבע‪ .‬במקום עקיפתו הייתה קיימת "גבעה"‬
‫שהגבילה את טווח הראייה של הרכב ומנעה מהמשיב לראות את הרכבים הבאים לקראתו‪ .‬כתוצאה מכך‪,‬‬
‫הרג ‪ 2‬אנשים שהגיעו ברכב ממולו‪ .‬פס"ד זה ניתן ליפני תיקון ‪39‬‬
‫השופט זוסמן הדגיש שלא צריך מודעות לכך שהתוצאה תיגרם‪ ,‬אלא מודעות לאפשרות הגרימה‪ .‬מתוך‬
‫העובדות קובע ביהמ"ש אם אדם היה מודע או לא‪ .‬עוד מוסיף‪ ,‬כי השופטים מהמחוזי קבעו שהאדם לא היה‬
‫פזיז כיוון שלא ידע שתעבור מכונית מולו‪ ,‬אך השופט זוסמן קבע שאדם החוצה קו‪-‬הפרדה רצוף‪ ,‬יודע את‬
‫הסכנה הטמונה בכך‪ ,‬ודי בכך בשביל להרשיע בהתקיים מודעות‪ .‬זה שהוא אדיש (קל‪-‬דעת‪ ,‬כיוון‬
‫שקיווה שתוצאה זו לא תתקיים אם כי ידע שהסיכויים נמוכים) אין זה משנה ונרשיע בהריגה‪ .‬תיקון ‪39‬‬
‫עיגן הלכה למעשה קביעה זו‪.‬‬
‫ע"פ ‪ ,1196/99‬ממדוב נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נה (‪)1‬‬

‫‪:700‬‬
‫המערער הורשע בהריגתו של ולדימיר טכטמן כאשר בעת שהמערער‪ ,‬המנוח וחברים נוספים שתו יחד‬
‫לשכרה‪ ,‬בעט המערער במנוח כמה בעיטות‪ ,‬שרובן כוונו לאזור הבטן והחזה‪ ,‬וכתוצאה מכך נפטר המנוח‪.‬‬
‫מבחינת היסוד הנפשי לוו הבעיטות‪ ,‬על‪-‬פי קביעת בית‪-‬המשפט המחוזי‪ ,‬באדישות‪ .‬עיקר הדיון נסב על‬
‫השאלה אם לשם ביסוס היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה די במודעות לקיומה של אפשרות‬
‫לגרימת נזק ממשי לגופו של אדם או לבריאותו‪ ,‬או שמא יש הכרח במודעות לקיומה של אפשרות גרם מוות‬
‫דווקא‪.‬‬
‫הדרישה שהתוצאה מושא המודעות תהיה התוצאה הנקובה בהגדרת העבירה הייתה משולבת בנוסחה‬
‫שקבעה ההלכה הפסוקה מאז ומתמיד‪ .‬ברם לעניינן של העבירות של גרם מוות ברשלנות או בפזיזות קבעה‬
‫ההלכה הפסוקה חריג‪ ,‬שלפיו‪ ,‬אין צורך לצפות תוצאה קטלנית דווקא ודי בחזייה מראש של נזק גופני ממשי‪.‬‬
‫בבסיסו של החריג שקבעה ההלכה הפסוקה לגבי עבירות ההמתה עומדת ההשקפה הרואה בחייו של אדם‬
‫ערך עליון‪ ,‬שההגנה עליו מתחילה בהגנה מפני פגיעה הגורמת נזק ממשי לגופו או לבריאותו‪ .‬לעולם אין‬
‫לצפות לאן תידרדר פגיעה גופנית ממשית‪ ,‬צפייה – בכוח או בפועל – של נזק גופני ממשי כוללת גם צפייה‬
‫של תוצאה קטלנית הנגרמת בשל אותו נזק גופני ממשי‪ .‬כך לעניין קיומו של קשר סיבתי לתוצאה הקטלנית‬
‫וכך לעניין המודעות לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית שדורש היסוד הנפשי הקבוע בהגדרת‬
‫העבירה‪ .‬הערעור נדחה אך העונש הוקל‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 7251/01‬אקנין נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪)3( 02‬‬

‫‪:527‬‬
‫עובדות‬
‫כתוצאה מתאונה בה נהג ברכב המערער נגרם מותו של המנוח בן ‪ ,6‬בעוד שאמו נפצעה‪ .‬על רקע עובדות‬
‫אלו יוחסו למערער מספר עבירות‪ ,‬ובמרכזן עבירת הריגה‪ .‬לאחר בחינתן של הראיות החליט בית המשפט‬
‫המחוזי להרשיע את המערער בשלוש מהעבירות שיוחסו לו – הריגה‪ ,‬אי‪-‬האטה‪ ,‬ואי‪-‬מתן אפשרות חצייה‬
‫במעבר חצייה‪.‬‬
‫הפסיקה זהה לקביעה בפס"ד מגדיש (ואף מצוטטת)‪ .‬הערעור נדחה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 4463/00‬אבו אלהואא' נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נה (‪)3‬‬

‫‪:327‬‬
‫עובדות‬
‫אב ובנו‪ ,‬היו מעורבים בתגרה אלימה עם שכניהם‪ ,‬שהביאה למות אדם‪ .‬במהלך התגרה הלם המערער ‪1‬‬
‫באלת עץ בעורפו של המנוח‪ ,‬והמערער ‪ 2‬נעץ סכין בירכו של המנוח‪ .‬הסכין חדרה עד לעומק של ‪ 11‬ס"מ‬
‫וגרמה לאובדן דם רב שהוביל למות המנוח‪ .‬המערער ‪ 1‬הורשע בתקיפה‪ ,‬והמערער ‪ ,2‬אשר הואשם בהריגה‪,‬‬
‫הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות נוכח הספק שמצא בית–המשפט בשאלת התקיימותו של יסוד‬
‫המודעות לתוצאה הקטלנית‪.‬‬
‫מאז חקיקתו של תיקון ‪ 39‬שכלולה של עבירת הריגה מותנה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בקיום מודעות לאפשרות‬
‫שהמעשה יגרום למותו של הקורבן‪ ,‬ואין להסתפק בקיום מודעות לאפשרות שהקורבן יספוג חבלה‬
‫גופנית‪ .‬לעניין עבירת ההריגה ניתן לומר כי רק כאשר המודעות לגרימת החבלה הגופנית היא מודעות‬
‫המתייחסת לחבלה חמורה שמעצם טיבה עלולה לסכן חיים‪ ,‬מתקיימת מודעות לתוצאה הקטלנית‪ .‬אולם‬
‫בנסיבות כאלה ספק אם יש צורך להיזקק למודעות לחבלה וניתן לקבוע מודעות לאפשרות גרימת המוות‪.‬‬
‫נוכח עוצמת הדקירה‪ ,‬עומקה ומיקומה‪ ,‬חזקה על המערער ‪ 2‬שהיה מודע לאפשרות כי היא עלולה לגרום‬
‫למותו של המנוח‪ ,‬כתוצאה טבעית של המעשה ניתן לקבוע שהוכח כי היה מודע לאפשרות של גרימת‬
‫המוות‪ .‬בהתחשב בכך‪ ,‬יש מקום להרשיעו בעבירת ההריגה והערעור נדחה‪.‬‬
‫דנ"פ ‪ 3285/98‬יאסר נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪)3( 98‬‬

‫‪:1577‬‬
‫עובדות‬
‫נהג משאית הורשע בפזיזות‪ ,‬כאשר לא שם לב אל הדרך‪ ,‬בשטח מאוכלס‪ ,‬ודרס למוות אישה בשעה שחצתה‬
‫את הכביש‪ .‬המערער טוען כי פסה"ד חורג מן ההלכה לפיה אין פזיזות ללא מודעות לקיום הסיכון וכי לא די‪,‬‬
‫לעניין הפזיזות‪ ,‬באי ראיית המנוחה במעבר החצייה‪ :‬יש בכך להצביע על רשלנות ולא מעבר לכך‪.‬‬
‫התרשלות זו בנסיבות העניין שלפנינו אינה "רגילה" אלא "רבתי"‪ .‬אופי "רבתי" זה בה לידי ביטוי בנסיבות‬
‫המחמירות של האירוע (הראות היתה טובה‪ ,‬היה זמן לעצור‪ ,‬המנוחה נפגעה במעבר חצייה) ומעלות את‬
‫ההנחה כי התקיים בעותר היסוד הנפשי הנדרש‪ -‬דהיינו מודעות בפועל לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה‬
‫למות המנוחה וקלות דעת לעניין התוצאה‪ ,‬המתבטא בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה‪,‬‬
‫גם אם הדבר מתלווה באי‪-‬רצון בהשגת התוצאה הקטלנית ותקווה למנעה (ראה סעיף ‪(20‬א)(‪ )2‬לחוק‬
‫העונשין)‪ .‬ביהמ"ש דחה את העתירה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 3158/00‬מגידיש נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נד (‪:80 )5‬‬
‫ת‪.‬פ‪ 40016/07 .‬מד"י נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ‬
‫רשלנות‬
‫ע"פ ‪ 196/64‬היועמ"ש נ' בש‬

‫השופט כהן‪:‬‬
‫שני פעוטים שמצאו מותם בחניקה‪ ,‬כשנכנסו אל תוך מקרר ריק שעמד בחצר ביתם‪ ,‬ודלת המקרר נסגרה‬
‫מאחוריהם‪ .‬המקרר היה של המשיב‪ ,‬ושהלה העמידו בחצר ההיא אחרי שהוציאו מכלל שימוש‪ .‬המשיב‬
‫הואשם והורשע בבית‪-‬משפט השלום בגרימת מותם של הילדים ההם‪ ,‬מתוך חוסר זהירות או פחזנות שלא‬
‫היה בהם כדי רשלנות פושעת – עבירה לפי סעיף ‪ 218‬לפקודת החוק הפלילי‪ .1936 ,‬המחוזי בחיפה קיבל‬
‫את ערעורו של המשיב וזיכה אותו מכל אשמה‪ ,‬ומכאן ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה לפנינו‪.‬‬
‫השופט חיים כהן‪ :‬הערעור התקבל‬
‫‪ .1‬טענה של גורם זר מתערב (פעולה זדונית שנעשית ע"י הקורבן או צד ג') איננה טענה כנגד אישום‬
‫בפלילים‪ ,‬הגם שללא מעשה זה לא היה נגרם המוות‪.‬‬
‫‪ .2‬על התביעה אין חובת הוכחה לעניין צפיות הסכנה והנזק משום שהצפיות הקובעת במשפט פלילי היא‬
‫כמו בנזיקין צפיותו המשוערת של האדם הסביר‪.‬‬
‫‪ .3‬צפיות זאת ביהמ"ש בוחן ע"פ נסיון החיים והידיעה הכללית‪ .‬העדים של הנאשם אינם מדד לסבירות‪.‬‬
‫‪ .4‬הצפיות היא שדלתות מקרר נסגרות בקלות‪ ,‬ילדים נכנסים למקרר תוך כדי משחק מחבואים‪-‬המקרר‬
‫הוא פיתוי למשחקי ילדים‪.‬‬
‫‪ .5‬כמובן שהמשיב לא חפץ שאסון כזה יתרחש‪ ,‬ואף היה זה מחוץ לכל מחשבה בראשו‪ ,‬אולם החוק בארץ‬
‫הוא כי חובת הזהירות המוטלת על אדם תיקבע לפי מידות האדם הסביר‪ ,‬קנה מידה אובייקטיבי‪.‬‬
‫וביהמ"ש יכול להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם‪.‬‬
‫ד"נ ‪ 15/64‬בש נ' היועמ"ש‬

‫הבקשה לד"נ נדחית‪.‬‬
‫האם לצורך החלת מבחן ה"צפיות הסבירה" של ה"אדם הסביר" על ביהמ"ש להסתמך על נסיון החיים כפי‬
‫שידוע לו‪ ,‬או שמא חייב להתחשב בנסיונם של אנשים מהשורה שהובאו כעדים‪.‬‬
‫הערכה זאת בנסיבות המקרה‪ ,‬חייבת להיות הערכת ביהמ"ש ולא אחרים‪.‬‬
‫מבחן הצפיות הסבירה הינו רחב‪ ,‬את השאלה מה צריך לצפות יש להתאים הגיונית לנסיבות המקרה‪ ,‬זוהי‬
‫תמיד שאלה של מידה‪.‬‬
‫אין לקבוע מסמרות בעניין העדים‪ ,‬לפעמים יהיה ביהמ"ש רשאי להיעזר בעדות מומחים לפי מידת הסכנה‬
‫הכרוכה בשמוש בחפץ בעל תכונות מיוחדות ואף לגבי מידת צפיות סכנה זאת‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 364/78‬צור נ' מד"י‬

‫המחוזי הרחיק לכת בהרשעתו‪ ,‬אין לשלול מכל וכל שבנסיבות הללו היו המערערים יכולים להמשיך‬
‫בתוכנית‪.‬על אף המודעות לסכנה‪ ,‬הערעור התקבל‪ ,‬המערערים זוכו‪.‬‬
‫המערערים‪ ,‬מדריך ומארגן טיול הורשעו בגרימת מוות ברשלנות לאחר שבטיול התרחש שיטפון לפתע ו‪6‬‬
‫מהמטיילים נסחפו וטבעו‪ .‬המערערים ירדו לוואדי קצת לפני ‪ ,9‬כאשר ב‪ 6‬הודיעו על מזג אויר נוח ‪ ,‬יום לפני‬
‫היה שיטפון בנחל הנחשב לאירוע נדיר‪.‬‬
‫כדי להיות רשלן בעיני החוק לא די בצפיית הסכנה‪ ,‬יש לשאול אם בכל נסיבות היה סביר להימנע מהפעולה‬
‫יוצרת הסכנה‪ .‬פעולות חיוניות או רצויות רבות יוצרות סכנה הידועה לנו היטב‪ ,‬ועדיין איננו טוענים כי צריך או‬
‫אפשר לוותר עליהן‪ .‬כנגד גודל הסיכון יש להביא את חשיבות החברתית לפעולה‪ ,‬כדי לקבוע אם סביר היה‬
‫לדרוש הימנעות ממנה‪.‬‬
‫זכותו ואף חובתו של ביהמ"ש לקבוע דפוס התנהגות סביר‪ ,‬אך בבואו להחליט בתחומים כמו בטיחות‬
‫בעבודה שכל העוסקים בה טוענים שכך "כולם עושים" ואילו ביהמ"ש קובע נורמות וסטנדרטים העולים על‬
‫חומרת הנוהגים המקובלים ע"י כולם‪ ,‬במקרים כאלה‪ ,‬בפרט נדירים במיוחד ייתן ביהמ"ש לדעת מומחים את‬
‫מלוא המשקל הראוי‪.‬‬
‫יעקובוב נ' מד"י‬

‫אשתו המנוחה של העותר סבלה במשך שמונה שנות נישואיהם מהתעללות נפשית ופיזית‪ .‬באחד הימים‬
‫אזרה המנוחה עוז והתלוננה על התנהגותו של העותר‪ .‬השוטרים שהגיעו לביתם הזהירו אותו לבל יכה‬
‫אותה‪ .‬בעקבות איומיו ביטלה המנוחה את התלונה‪ ,‬אולם העותר המשיך להשתולל‪ ,‬והמנוחה קפצה אל‬
‫מותה‪ .‬בית–המשפט העליון הרשיע את העותר בעבירת גרימת מוות ברשלנות תוך שהוא קובע כי יש קשר‬
‫סיבתי בין התנהגות העותר לבין התאבדות המנוחה‪ ,‬וכן כי היה על העותר לצפות אפשרות כי התנהגותו‬
‫עלולה להוביל להתאבדות המנוחה‪ .‬מכאן העתירה‪.‬‬
‫העליון פסק‪:‬‬
‫‪ .1‬פעולה מכוונת של גורם זר – לרבות התאבדות – אינה שוללת‪ ,‬באשר היא‪ ,‬קשר סיבתי בין מעשה לבין‬
‫תוצאה פוגעת מקום שבו היה אדם מן היישוב יכול לצפות מראש התערבותו של אותו גורם זר‪ .‬השאלה‬
‫היא – לעולם – שאלת הצפיות הראויה‪.‬‬
‫‪ .2‬כהוראת סעיף ‪ 21‬לחוק העונשין‪ ,‬תשל"ז‪ ,1977-‬הדמות המרכזית בהגדרת הרשלנות מגלם אותה "אדם‬
‫מן היישוב"‪ .‬אותו אדם מן היישוב הוא חלף דיבור לאדם הסביר‪ .‬אותו אדם סביר אינו אלא בית–המשפט‪,‬‬
‫הוא עצמו‪ ,‬ומתוך שיש זהות בין אותו אדם מן היישוב לבין בית–המשפט‪ ,‬יקל עליו על בית–המשפט‬
‫לדעת מה היה האדם הסביר יכול לצפות מראש‪.‬‬
‫‪ .3‬התאבדות – באשר היא – אין בה כדי לנתק קשר סיבתי בין מעשה לבין תוצאה‪ .‬השאלה בכל מקרה‬
‫ומקרה אינה אלא שאלה של נסיבות; יש נסיבות שבהן התאבדות תנתק קשר סיבתי ויש נסיבות שבהן‬
‫לא תנתק התאבדות קשר סיבתי‪ ,‬השאלה בכל מקרה ובכל עניין תחזור אל תחנת המוצא‪ ,‬אל הצפיות‬
‫של האדם הסביר‪ .‬המחוקק נתן בידי בית–המשפט כוח וסמכות לקבוע – מעת לעת – חובות צפייה‬
‫מראש‪ ,‬ובית–המשפט ידריך עצמו בניסיון החיים‪ ,‬בשכל הישר‪ ,‬בתפיסות העומק של החברה‪ ,‬במדיניות‬
‫החברתית והמשפטית הראויה לחברה במקומנו ובזמננו‪.‬‬
‫‪ .4‬במקרה דנן העותר היה חייב לצפות שהתנהגותו הרעה והקשה עלולה להביא את המנוחה לשלוח יד‬
‫בנפשה‪ .‬התאבדותה של המנוחה לא הייתה "גורם זר מתערב" אלא תוצאה של מסכת הפגיעות הקשה‬
‫שפגע בה העותר‪ .‬יש פגיעות שפוגע אדם בגופו של הזולת‪ ,‬ויש פגיעות שפוגע אדם בנפשו של הזולת‪.‬‬
‫אלו ואלו פגיעות הן העשויות לגרור אחריות במשפט‪ .‬לאחר שנים של התעללות גופנית ונפשית קשה‬
‫אזרה המנוחה עוז והתלוננה לפני הרשות על מעשי ההתאכזרות של העותר‪ .‬משכפה עליה העותר‬
‫לבטל את התלונה‪ ,‬והשוטרים עזבו את הבית‪ ,‬ידעה המנוחה כי כלו כל הקצין‪ ,‬ומשידעה כך הטילה‬
‫עצמה אל מותה‪ .‬מעשיו של העותר הוליכו אל מעשה ההתאבדות‪ ,‬ואדם מן היישוב היה חייב לצפות כי‬
‫כך עלול לקרות‪ .‬ומשאירע מה שאירע‪ ,‬על העותר לשאת בתוצאות במלואן‪.‬‬
‫‪ .5‬זו היא הפעם הראשונה לבית–המשפט העליון שמחיל הוא את עקרוני היסוד של דין הרשלנות על‬
‫אחריותו ועל חובותיו של בעל מכה ועל אישה מוכה השולחת יד בנפשה‪ ,‬ואולם בכך אין די לקיומו של‬
‫דיון נוסף‪ .‬לא כל פסיקה חדשה מצדיקה דיון נוסף בה‪.‬‬
‫‪ .6‬ההלכה שקבע בית–המשפט בעניין דנן שבמסגרתה החיל עקרונות יסוד של דין הרשלנות על אחריותו‬
‫ועל חובותיו של בעל מכה ועל אישה מוכה השולחת יד בנפשה‪ ,‬הוא אמנם חוליה חדשה בשרשרת‬
‫ארוכה‪ ,‬ארוכה מאוד‪ ,‬של חובות אשר נקבעו בסוגיות הרשלנות‪ ,‬ואולם אין באותה הלכה‪ ,‬לגופה‪ ,‬אלא‬
‫התפתחות טבעית של הדוקטרינה אשר נתקבלה מכבר‪ ,‬והרי זו דרכה של ההלכה הצועדת קדימה‬
‫ומפתחת עצמה ממקרה למקרה ומעניין לעניין‪.‬‬
‫מרדכי לוי ואח' נ' מד"י‬

‫המערערים‪ ,‬שלושה שוטרים‪ ,‬הורשעו בבית‪-‬משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות‪ ,‬עבירה לפי סעיף‬
‫‪304‬לחוק העונשין‪ ,‬תשל"ז‪1977. -‬הוברר כי במהלך ניסיון להוציא סם מפיה של הקורבן ולמנוע ממנה לבולעו‪,‬‬
‫לחצו על גרונה ואחזו בחוזקה בלסתותיה וכך גרמו לחניקתה‪ .‬בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של‬
‫המערערים‪ .‬מכאן הערעור לבית המשפט העליון‪.‬לטענת המערערים‪ ,‬הם פעלו על‪-‬פי שיטה ידועה ומקובלת‬
‫במשטרה‪ ,‬שאושרה על‪-‬ידי גורמי המשטרה‪ .‬על‪-‬פי נוהל זה‪ ,‬נקבע כי החיפוש בפה הוא חוקי‪ ,‬וכי השימוש‬
‫בכוח בנסיבות אלה ייבחן לפי אמות המידה רגילות של סבירות ושכל ישר‪.‬במהלך הדיון ניעורו שאלות שונות‬
‫הנוגעות לעבירת גרימת המוות ולחובתהזהירות של מפעיל סמכות שלטונית‪ ,‬לנושא השותפות לדבר עבירה‪,‬‬
‫ולאפשרות שותפות לעבירת רשלנות‪.‬‬
‫העליון פסק‪:‬‬
‫‪ .1‬המערערים חבו חובת זהירות כלפי המנוחה‪ ,‬שכן‪ ,‬מי שמפעיל סמכות שלטונית חב בעת הפעלתה‬
‫חובת זהירות‪ ,‬בפרט אם בידיו השליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת האמצעים הנדרשים‪.‬‬
‫המערערים‪ ,‬שפעלו במסגרת תפקידם כשוטרים‪ ,‬נטלו חלק בחיפוש שהופעל בו כוח‪ .‬חובתם של‬
‫המערערים כלפי המנוחה נגזרה מהגדרת תפקידם‪ .‬לפיכך היה עליהם‪ ,‬לכאורה‪ ,‬כמי שאמונים על‬
‫שמירת החוק והסדר במדינה‪ ,‬לפעול למניעת האלימות כלפי המנוחה‪.‬היות שמדובר בשוטרים יש‬
‫להרכיב על מבחן האדם הסביר את מבחן השוטר הסביר‪-‬האם הוא בנסיבות העניין היה צריך‬
‫לצפות את התוצאה הקטלנית כתוצאה מהפעלת הכוח‪.‬‬
‫‪ .2‬המערערים פעלו בהתאם לטכניקה הידועה של חילוץ סם מפי חשודים‪ ,‬טכניקה שאושרה על‪-‬ידי הדרג‬
‫הבכיר ביותר בפרקליטות ובמשטרה‪ .‬ומשניתן היתר בנסיבות כאלה להשתמש בכוח בגבול הסביר‪ ,‬אין‬
‫מקום להלין על המערערים‪ .‬במצב דברים זה יש להעמיד במבחן הסבירות את מידת הכוח שהופעל ולא‬
‫את עצם השימוש בו‪ .‬הם חבו חובת זהירות למנוחה מכוח הפעלת הסמכות השלטונית‪ .‬והיו צריכים‬
‫להפעיל כוח סביר‪.‬‬
‫‪ .3‬ההיתר להשתמש בכוח סביר לא ביטל את החובה המשפטית שהייתה מוטלת על שכם המערערים‬
‫מכוח תפקידם‪ ,‬לפעול במידת כוח שתהלום את מידת הסכנה שאותה ביקשו למנוע‪.‬‬
‫‪ .4‬הצטברות הנסיבות‪ ,‬קרי‪:‬ב כוח בעוצמה חריגה שהופעל במקום כה רגיש בגופה של המנוחה משך זמן‬
‫ניכר‪ ,‬חייבה את המערערים‪ ,‬כאנשים סבירים‪ ,‬להגיע למסקנה כי אין עליהם להמשיך ולתת יד לפעולה‬
‫העלולה לסכן את שלום המנוחה‪.‬‬

‫‪ .5‬כאשר מספר אנשים ‪ ,‬המעורבים בעבירה‪ ,‬םפועלים במשותף‪ ,‬ניתן לבחון את הבסיס המשפטי‬
‫להטלת אחריות פלילית ב‪ 3-‬מישורים‪:‬‬
‫לבודד חלקו של כל אחד ולבדוק אם יש בו להוות עבירה מושלמת‪ ,‬כאשר שיתוף הפעולה יצר‬
‫תנאים להגשמתה‪ .‬במקרה כזה יש מספר עבירות עצמאיות כמספר המעורבים‪.‬‬
‫לבחון פעולתם כגוף אחד המבצע עבירה‪ .‬כל הפעולות שייכות לכולם ולכל אחד לחוד‪ .‬התנאי הוא‬
‫מודעות השותפים לכל רכיבי היסוד העובדתי‪ .‬התוצאה היא עבירה אחת בעלת משתתפים רבים‪.‬‬
‫המעורבים פעלו לביצוע עבירה מסוימת‪ ,‬אך אחד סטה מהתוכנית וזה גרם לתוצאה האסורה‪,‬‬
‫החסר ביסוד העובדתי מונע לכאורה להרשיע את המעורבים בעבירה המושלמת‪ .‬אולם ס' ‪-28‬היום‬
‫‪34‬א בא להזהיר שלעיתים גוררת השותפות אחריות לעבירה אף מעבר לתכנון הראשוני‪.‬‬
‫גולדברג מעלה בהערת אגב שיש קושי עם הרשעת אדם בשותפות לדבר עבירה רשלנית‪ ,‬כי יש צורך‬
‫במודעות לאפשרות קרות התוצאה ‪ ,‬בהתחשב בשת"פ ואילו עבירת רשלנות מתאפיינת בהיעדר מודעות‬
‫לאפשרות הפגיעה‪ ,‬נראה כי לא תתכן שותפות בעבירת רשלנות‪ .‬במקרה דנן אין בכך צורך‪ ,‬כל מערער‬
‫נמצא אשם בעבירה המושלמת‪ ,‬אין צורך לפסוק בשאלה‪..‬‬
‫‪ .6‬המערערים טענו שטעו טעות שבעובדה בנוגע לעוצמת הכוח שהופעל‪ ,‬והשלכותיו על המנוחה‪.‬‬
‫טעות במצב דברים יכולה להיות נסובה על יסודות העובדתיים לעבירה ואז נועדה לשלול‬
‫התקיימות יסודות העבירה‪ .‬או של סייג אחר לפליליות המעשה‪.‬‬
‫‪ .7‬יסודות עבירת הרשלנות הם שהנאשמים לא היו מודעים להסתברות התוצאה ‪ ,‬שעה שאדם סביר‬
‫צריך היה להיות מודע‪.‬מכן לא ייתכן שאדם מואשם ברשלנות כשטעה טעות שבעובדה ‪ ,‬כיוון שלא‬
‫היה מודע לה‪ .‬מכאן שלא תתכן הגנת טעות שבעובדה בעבירת רשלנות‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 35/52‬רוטנשטרייך נ' היועמ"ש‬

‫עובדות‬
‫ילדים נכנסו למפעל רחצו בבריכה וטבעו‪.‬‬
‫החלטה‬
‫ביהמ"ש פונה לדיני הנזיקין ובודק אם יש חובת זהירות מושגית בין בעל מקום למסיג גבול‪.‬‬
‫אחריות קפידה‬
‫ד"נ ‪ 11/65‬גדיסי נגד היועמ"ש‪ ,‬פ"ד כ(‪57 )1‬‬

‫עובדות המקרה‬
‫העותר נהג בטרקטור ובעת שבלם את הרכב לא האיר פנס הבלם האחורי‪ ,‬וזאת לאחר שבאותו היום תיקן‬
‫את הפנס אצל המכונאי אך תקלה נוספת נגרמה בעת הנסיעה מחמת אבן שקפצה ופגעה בו‪ ,‬והכל ללא‬
‫ידיעת העותר‪ ,‬אשר הורשע בעבירה על תקנות התעבורה‪-‬עבירות אחריות מוחלטת‪.‬‬
‫טענות העותר‪:‬‬
‫במקרה דנן נעדר יסוד ה"רצייה"‪ ,‬הנדרש אף בעבירות אחריות מוחלטת‪ ,‬שכן המעשה היה מקרי והעותר‬
‫אינו רצה בו‪.‬‬
‫יש בהתערבות גורם זר ובלתי צפוי (קפיצת האבן ופגיעתה בפנס הבלימה) לפטור מאחריות גם‬
‫בעבירות של אחריות מוחלטת‪.‬‬
‫האם מתקיימת דרישת הרצייה בעבירות אחריות מוחלטת?‬

‫מתי התערבות גורם זר‪ ,‬יהיה בה כדי לפטור מאחריות בעבירות אחריות מוחלטת?‬
‫פסק דין‪-‬השופט אגרנט‪:‬‬
‫בעבירות מסוג אחריות מוחלטת אין מקום ל"מנס ריאה" (מחשבה פלילית) ולכן אין מקום לדיון בנוגע‬
‫למחשבה הפלילית של הנאשם או ברשלנות‪.‬‬
‫בחוקקו את עבירות האחריות המוחלטת‪ ,‬לקח בחשבון המחוקק את הסתירה בעבירות מסוג זה‬
‫לעיקרון האשמה והענישה הצודקת‪ .‬טענת העותר לרשלנות (ללא רצייה) הינה עולה בקנה אחד עם‬
‫עיקרון האשמה‪ -‬לא לכך התכוון המחוקק‪ ,‬שכן הביא בחשבון הוא שגם רשלנות תיכלל במסגרת‬
‫עבירות של אחריות מוחלטת‪.‬‬
‫כאשר עבירה מסוג אחריות מוחלטת טומנת בחובה מחדל ומתברר שהנאשם הפר את החובה הנדונה‬
‫מפני שלא ידע את המצב העובדתי‪ ,‬אשר בגללו קמה החובה‪ ,‬כי אז אין חשיבות לעניין של "העדר‬
‫הרצייה"‪ ,‬הואיל וסיבת אפס מעשהו נעוצה אך ורק בהעדר הידיעה האמורה‪ ,‬כלומר בהעדר מנס ריאה‬
‫(יסוד נפש‪/‬מחשבה פלילית)‪ ,‬דבר שאינו מעלה ואינו מוריד לגבי עבירה של אחריות מוחלטת‪.‬‬
‫גורם זר‪ -‬כאשר מעשהו של הנאשם הפך להיות "הפרה" של הוראה סטטוטורית משום מצב עובדתי‬
‫שנוצר עקב פעולתו המכוונת של אדם שלישי‪ ,‬כי אז ישנו הצורך לפטרו מאחריות בגין "העדר הרצייה"‪.‬‬
‫אך אין להפעיל סייג זה כאשר הגורם המתערב הזר לא פעל במתכוון‪ ,‬כמו במקרה דנן‪.‬‬
‫סיכום‪ -‬המערער נהג רכבו ברצייה ומתוך בחירתו החופשית‪ ,‬אי ידיעת עובדת הקלקול (העדר מנס‬
‫ריאה ) אינה מעלה ואינה מורידה לגבי עבירות של אחריות מוחלטת‪ .‬כמו כן הסיכון בקפיצת האבן הוא‬
‫סיכון רגיל אשר על כל נהג לקחת בחשבון כשהוא נוהג את רכבו‪ ,‬ולכן אין לראות בכל גורם זר מתערב‬
‫אשר יעניק פטור לנאשם מאחריות לעבירת אחריות מוחלטת‪.‬‬
‫אגרנט מוסיף ואומר שראוי שגם בישראל בשלה השעה שהמחוקק ייתן דעתו על הבעיה הנידונה ואף‬
‫יסמוך את ידיו על הפתרון של "אחריות דווקנית" להבדיל מאחריות מוחלטת‪ ,‬לפחות בחלק מן העבירות‪.‬‬
‫פתרון זה יעניק את ההגנה לנאשם במקרים אשר יוכיח כי בנסיבות העניין הוא עשה כל מה שאפשר‬
‫היה לצפות שיעשה אדם סביר כדי לקיים את סטנדרט הזהירות הסטטוטורי‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 696/81‬אזולאי נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לז(‪565 )2‬‬

‫המערערת‪ ,‬עיתונאית במקצועה‪ ,‬הורשעה בבית‪-‬משפט השלום בעבירה על סעיף ‪41‬לחוק בתי המשפט‪,‬‬
‫תשי"ז‪ ;1957-‬זאת בעקבות פרסום כתבה בעיתון‪ ,‬שהתייחסה לעבריין שהורשע בדינו וציפה למתן גזר הדין‪,‬‬
‫ואשר נטען‪ ,‬כי היה בה כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו‪ .‬ערעורה של המערערת לבית המשפט‬
‫המחוזי נדחה‪ ,‬ומכאן ערעורה ברשות לבית המשפט העליון‪ .‬הבעיות שנעורו לפני בית המשפט התייחסו‬
‫לפירוש הנכון של סעיף ‪41‬אגב הדגשת השאלה‪ ,‬אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או‬
‫תוצאותיו‪ ,‬וליסוד הנפשי הנדרש – אם בכלל – לעניין היסוד העובדתי נסיבתי‪ ,‬כי עסקינן במשפט "תלוי‬
‫ועומד"‪.‬‬
‫הערעור שלפנינו מעורר שתי שאלות שעניינן היסוד הנפשי הנדרש‪ ,‬והקשורות במשמעותו של סעיף‬
‫‪41‬לחוק‪:‬ו‬
‫‪ .1‬היש בכתבה שלפנינו "כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו"? שאלה זו נוגעת ליסוד העובדתי‬
‫של העבירה‪ ,‬וקשורה בפירוש לשון החוק;‬
‫‪ .2‬האם תום‪-‬לבה של המערערת‪ ,‬באשר להיות העניין עדיין "תלוי ועומד"‪ ,‬יש בו כדי לשחררה מאחריות‬
‫פלילית? שאלה זו נוגעת ליסוד הנפשי של העבירה‪ ,‬וקשורה במשמעות שיש ליתן לאיסור הפלילי‬
‫שבסעיף ‪41‬לחוק‪.‬‬
‫טענת המערערת‪:‬‬
‫אין בכתבה כדי להשפיע על גזר הדין‪ ,‬שכן זה ניתן על‪-‬ידי שופט מקצועי‪ ,‬שבוודאי לא היה מושפע מתוכן‬
‫הכתבה‪ .‬כמו כן טוענת כי פעלה ללא כוונה פלילית ומתוך תום‪-‬לב‪ .‬ובנסיבות העניין‪ ,‬חשבה‪ ,‬שבעת פרסום‬
‫הכתבה משפטו של ניר כבר יסתיים‪ .‬משלא הייתה מודעת המערערת לכך‪ ,‬כי בעת פרסום הכתבה המשפט‬
‫עדיין תלוי ועומד‪ ,‬אין להטיל עליה אחריות פלילית‪.‬‬
‫הכרעת ביהמ"ש‬
‫הערעור נדחה‪ .‬יש בכתבה כדי להשפיע על תוצאות המשפט‪ ,.‬על‪-‬כן המערערת תואשם באחריות פלילית‪.‬‬
‫השופט ברק‪:‬‬
‫נוסחתו של המחוקק בסעיף ‪41‬לחוק בתי המשפט‪ ,‬האוסרת פרסום שיש בו "כי להשפיע" על מהלך‬
‫המשפט או על תוצאותיו‪ ,‬היא כללית‪ ,‬ומשמעה‪ ,‬שהפרסום אסור‪ ,‬אם הוא מכיל "כמות מספקת" של‬
‫השפעה על המשפט‪.‬‬
‫א‪ )1( .‬שניים הם האינטרסים הציבוריים‪ ,‬אשר במסגרתם פועל סעיף ‪ 41‬לחוק בתי המשפט‪:‬נ חופש‬
‫הביטוי וטוהר ההליך השיפוטי‪ ,‬אשר אינם עולים בקנה אחד‪ .‬הבעיה‪ ,‬הניצבת במשטר דמוקרטי‪ ,‬היא‬
‫במציאת איזון נאות בין שני האינטרסים הציבוריים‪.‬‬
‫(‪ )2‬חופש הביטוי וחופש הפרסום כוללים בחובם מסירת מידע על הנעשה בהליכים משפטיים‪ ,‬התלויים‬
‫ועומדים בבית המשפט‪ .‬תנאי לכך הוא פומביות ההליך השיפוטי ופרסומו‪ ,‬שכן בלא פומביות אין תחושת‬
‫צדק‪.‬‬
‫(‪ )3‬הצורך להבטיח את טוהר ההליך השיפוטי משמעו‪ ,‬שהדין יוכרע בבית המשפט ולא מחוצה לו‪ ,‬על‪-‬ידי‬
‫שופטים החופשים מכל השפעה חיצונית‪ ,‬המכריעים את הדין על יסוד הראיות המוגשות לפניהם כדין ועל‬
‫יסוד הטיעונים‪ ,‬שהצדדים משמיעים לפניהם‪.‬‬
‫ב‪ )1( .‬לכל שיטת משפט נקודת האיזון שלה‪ .‬נקודת האיזון הישראלית קבועה בסעיף ‪41‬לחוק‪ .‬נקבע בו‪ ,‬כי‬
‫פרסום ידיעה בתום‪-‬לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית המשפט הוא מותר‪ ,‬גם אם יש בו‬
‫כדי להשפיע על מהלכו ועל תוצאותיו של משפט זה או אחר‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בכל הנוגע לפרסומים אחרים‪,‬‬
‫נקבע‪ ,‬כי הם אסורים‪ ,‬אם יש בהם כדי להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו‬
‫(‪ )2‬הרשות השופטת היא אשר צריכה לקבוע את העקרונות והמבחנים‪ ,‬שעל‪-‬פיהם יקבע‪ ,‬אם יש בפרסום‬
‫"כמות מספקת" של השפעה‪ ,‬וזאת על יסוד האיזון האמור בין חופש הביטוי לבין טוהר ההליך‪.‬‬
‫(‪ )3‬נקודת האיזון בארץ נקבעת על‪-‬פי מבחן האפשרות הסבירה של השפעה אסורה‪.‬‬
‫ג‪ )1( .‬אפילו נעדר כל יסוד נפשי בלשונה של עבירה פלילית‪ ,‬ההנחה היא‪ ,‬כי חייבת להתקיים מחשבה‬
‫פלילית‪ ,‬אלא אם כן המטרה התחיקתית מחייבת גישה שונה‪.‬‬
‫(‪ )2‬מן הראוי להמשיך ולקבוע‪ ,‬כי במקום שאין נדרשת מחשבה פלילית‪ ,‬יש להניח‪ ,‬כי נדרש יסוד נפשי של‬
‫רשלנות‪ ,‬אלא אם כן המטרה התחיקתית מחייבת מסקנה שונה‪.‬‬
‫(‪ )3‬האיזון הראוי בין האינטרסים השונים‪ ,‬המונחים ביסוד המטרה התחיקתית של סעיף ‪41‬לחוק‪ ,‬מחייבת‬
‫שלילתה של המודעות בפועל מזה ושל האחריות המוחלטת מזה לעניין היסוד העובדתי של היות משפט‬
‫"תלוי ועומד"‪ ,‬ומעמיד את האחריות הפלילית על‪-‬ידי סעיף זה על דרישות היסוד הנפשי של רשלנות‪.‬‬
‫ד‪ .‬מבחינת עקרונות היסוד של האחריות הפלילית‪ ,‬במקום שנוסח העבירה אינו כולל כל התיחסות ליסוד‬
‫נפשי‪ ,‬רצוי הרבה יותר לקבוע‪ ,‬כי לשם אחריות דרושה מחשבה פלילית תוך העברת הנטל על הנאשם‪,‬‬
‫מאשר לקבוע‪ ,‬כי ניתן לוותר כליל על המחשבה הפלילית‪.‬‬
‫ה‪ )1( .‬בעבירה נתונה‪ ,‬עשויים להידרש מצבים נפשיים שונים ליסודותיה העובדתיים השונים‪ .‬עשוי אף‬
‫שלמספר יסודות עובדתיים יידרש מצב זה או אחר‪ ,‬ואילו ליסודות עובדתיים אחרים לא יידרש כל יסוד נפשי‪.‬‬
‫(‪ )2‬במקום שעל‪-‬פי פירושו הנכון של החוק נדרש יסוד נפשי של רשלנות‪ ,‬יש מקום להטיל אחריות פלילית‪,‬‬
‫אם ליסוד העובדתי נתלווה מצב נפשי של מחשבה פלילית‪ .‬במקום שקיימת מודעות‪ ,‬קיימת אחריות‪ ,‬גם אם‬
‫אדם סביר לא היה מודע‪.‬‬
‫לקיצורו של עניין‪:‬‬
‫עד לפסק דין זה‪ ,‬יכול היה בית המשפט לקבוע בעבירות שותקות (רוב העבירות) האם העבירה בעלת‬
‫מחשבה פלילית או אחריות קפידה (מוחלטת)‪.‬‬
‫הנשיא ברק‪:‬‬
‫‪ .1‬מחדש כי יכול בית המשפט לקבוע אף כי העבירה הינה עבירת רשלנות‪ .‬הדבר נתן בידי התביעה יכולת‬
‫להאשים ברשלנות‪ ,‬על מנת לפשט את דרך התביעה‪.‬‬
‫‪ .2‬קובע שההנחה היא‪ ,‬כי חייבת להתקיים מחשבה פלילית‪ ,‬אלא אם כן המטרה החקיקתית מחייבת‬
‫גישה שונה‪ -‬חזקה השווה לסע' ‪ 19‬כיום‪ .‬יש להוכיח‪ ,‬כי הנאשמת הייתה מודעת לכך שהעניין תלוי‬
‫ועומד בבית המשפט‪.‬‬
‫רע"פ ‪ 26,608/97‬לקס נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נב (‪)2‬‬

‫‪673‬‬
‫המערערים הם מנהלי תאגידים‪ ,‬אשר הורשעו‪ ,‬על‪-‬פי הודאתם‪ ,‬לצד ובנוסף לתאגידים עצמם‪ ,‬בעבירות של‬
‫אי‪-‬העברת מס שנוכה לפי סעיף ‪ 219‬לפקודת מס הכנסה‪,‬ונגזר עליהם עונש מאסר; כאשר המערער הורשע‬
‫גם בעבירות של אי‪-‬הגשת דוחות לפי הסעיפים ‪(117‬א)(‪ )6‬ו‪ -119‬לחוק מס ערך מוסף‪ .‬טענתם המרכזית של‬
‫המערערים היא כי הרשעתם נעוצה בהוראות סעיף ‪224‬א לפקודה‪ ,‬אשר קובעות את אחריות מנהל בתאגיד‬
‫לעבירה שביצע התאגיד לפי סעיף ‪ 219‬לפקודה‪ .‬לטענתם‪ ,‬שתי העבירות האמורות הינן עבירות של אחריות‬
‫קפידה‪ ,‬אשר בהתאם להוראות סעיף ‪(22‬ג) לחוק העונשין – אינן כרוכות בהטלת עונשי מאסר‪ ,‬אלא אם‬
‫הוכחו מחשבה פלילית או רשלנות‪ ,‬ואלה לא הוכחו‪.‬‬
‫השאלה המשפטית ‪:‬‬
‫האם העבירות לפי סעיף ‪224‬א לפקודת מס הכנסה וסעיף ‪ 119‬לחוק מס ערך מוסף הן עבירות של אחריות‬
‫קפידה?‬
‫ביהמ"ש העליון פסק (בדעת רוב) ‪:‬‬
‫‪.1‬עם מאפייניה של עבירות אחריות קפידה ניתן למנות את תכליתה של החקיקה‪ ,‬שבמסגרתה נקבעו‬
‫העבירות‪ ,‬ואת התחומים שהיא נועדה להסדיר‪ .‬מאפיין אחר הוא אופן הוכחת ההרשעה בעבירות אלה‪ ,‬שכן‬
‫אין התביעה חייבת בהוכחת היסוד הנפשי‪ -‬בהתקיים היסוד העובדתי‪ ,‬קמה חזקת כי נתקיים גם היסוד‬
‫הנפשי‪ .‬הנאשם יוכל להסיר מעליו את האחריות הפלילית אם יראה כי פעל ללא מחשבה פלילית וכי נקט‬
‫את כל האמצעים למניעת העבירה‪.‬‬
‫‪ .2‬עבירות נושאי המשרה שבסעיף ‪224‬א לפקודה ובסעיף ‪ 119‬לחוק מע"מ הן עבירות עצמאיות‪ ,‬במובן זה‬
‫שהגדרתן ויסודותיהן שונים מהעבירות של המבצע הישיר‪ ,‬המבצע את עבירת התאגיד‪ .‬עבירות אלה הן‬
‫אף עבירות של אחריות קפידה‪ ,‬משום שנתמלאו בהן כל המאפיינים הרלוונטיים‪ ,‬הן על‪-‬פי תכליתן והן‬
‫על‪-‬פי מבנה הסעיף המעביר לנאשם את הנטל להוכיח כי יש לו הגנה‪ ,‬ומשום שבשונה מעבירות‬
‫האחריות האישית‪ ,‬סווגו הן כבר בפסיקה כעבירות של אחריות קפידה‬
‫‪ .3‬למרות שעבירות האחריות האישית שבסעיפים ‪ 219‬לפקודה ו‪(-117‬א) לחוק מע"מ‪ ,‬הן עבירות‬
‫שנתקיימו בהן מאפיינים של עבירות אחריות קפידה אין לסווגן ככאלה‪ ,‬שכן הן טרם סווגו כך בעבר‪.‬‬
‫המגמה הבאה לידי ביטוי בחוק העונשין לאחר תיקון ‪ 39‬מחייבת לצמצם את סיווג העבירות של אחריות‬
‫קפידה ככל הניתן‪ ,‬ולהותירו רק לעבירות שכבר סווגו ככאלה על‪-‬פי הדין‪ .‬בהיעדר קביעה המחייבת‬
‫מסקנה אחרת‪ ,‬יש לסווג כל עבירה כעבירת מחשבה פלילית‪ ,‬אלא אם נקבע בה יסוד נפשי של רשלנות‪.‬‬
‫כך אף יסווגו העבירות לפי סעיף ‪ 219‬לפקודה ולפי סעיף ‪(117‬א) לחוק מע"מ‪ ,‬ועל התביעה להוכיח את‬
‫התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש בהן‪ .‬הודאה שיש בה משום הוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירות‬
‫הרגילות – "מחשבה פלילית" או "רשלנות" – יש בה ממילא כדי לבסס יסודות אלה לצורך הטלת מאסר‬
‫בגין עבירות אחריות קפידה‪.‬‬
‫‪ .4‬בשני המקרים הנדונים הודו המערערים באחריות אישית ישירה למעשי העבירה בכך שהם לא העבירו‬
‫ניכויי מס אף שביצעו את הניכוי‪ ,‬ובהודאתם אישרו כי עשו כן "ללא הצדק סביר"‪ ,‬ומכאן שלא חלה‬
‫ההגנה שבסעיף ‪ 219‬לפקודה‪ .‬נוכח הודאתם אין משמעות מעשית להודאתם בעבירות האחריות‬
‫הקפידה לפי סעיפים ‪224‬א לפקודה ו‪ -119‬לחוק מע"מ‪ ,‬שכן אין מתעוררת כלל שאלת אחריותם כמנהלי‬
‫תאגיד‪ .‬מכאן‪,‬כי יש להרשיע את המערערים באחריות אישית לעבירות לפי סעיפים ‪ 219‬לפקודה ו‪117‬‬
‫לחוק מע"מ בהתאם לעניין‪ .‬כיוון שעבירות אלה אינן עבירות של אחריות קפידה‪ ,‬הרי שממילא לא חל‬
‫סעיף ‪(22‬ג) לחוק העונשין‪.‬‬
‫‪ .5‬ה"הצדק הסביר"‪ ,‬המתייחס לסטנדרד ההתנהגות הנדרש מהנאשם‪ ,‬הינו נסיבה הנמנית עם יסודות‬
‫העבירה שבסעיף ‪ 219‬לפקודה‪ ,‬שנמדדת לפי מבחן אובייקטיבי‪ ,‬ויכולה לנבוע ממגוון טעמים‪ .‬הודאה של‬
‫המערער בכך שלא היה לו "הצדק סביר" כוללת את ההתייחסות הסובייקטיבית שלו לסטנדרד‬
‫ההתנהגות הנדרש ממנו‪ ,‬כשהוא מודה שאדם סביר אחר במצבו לא היה נוהג כך‪ .‬לו יכול היה המערער‬
‫להצדיק את התנהגותו בתואנה כי לא ידע ולא היה עליו לדעת שלא קיים את החובה הקבועה בפקודה‪,‬‬
‫היה בכך כדי לקיים את ה"הצדק הסביר" שהנטל להוכחתו עליו‪ .‬הערעורים נדחו‪.‬‬
‫רע"פ ‪ 1875/98‬אורן בנגב מתכות בע"מ נגד מדינת‬

‫ישראל‬
‫החברה(אורן בנגב) ומנהלה (מרדכי סויסה) הורשעו בבית‪-‬משפט השלום על‪-‬פי הודאתם בעבירות שונות על‬
‫חוק מס ערך מוסף‪ ,‬תשל"ו‪ ,1975‬לרבות עבירה לפי סעיף ‪(117‬א)(‪ )4‬לחוק‪ ,‬שעניינו אי‪-‬עשיית המוטל לעניין‬
‫רישום ועבירה לפי סעיף ‪(117‬א)(‪ )6‬לחוק‪ ,‬שעניינו אי‪-‬הגשת דוח במועד‪ .‬המנהל נדון לשמונה‪-‬עשר חודשי‬
‫מאסר בפועל ולשמונה חודשי מאסר על‪-‬תנאי‪.‬‬
‫בערעורם לבית‪-‬המשפט המחוזי נתקבלה הטענה כי העבירות לפי סעיפים אלה הן עבירות של אחריות‬
‫קפידה‪ ,‬ובהיעדר מחשבה פלילית או רשלנות‪ ,‬שלא נטענו בכתב‪-‬האישום‪ ,‬אין להטיל בגינן עונש מאסר‪ .‬מכאן‬
‫ערעור המדינה‪.‬‬
‫טענת המדינה‪ :‬סעיפים ‪(117‬א)(‪ )4‬ו‪(-117‬א)(‪ )6‬לחוק מע"מ דורשים מחשבה פלילית‪ ,‬ואין לראות בהם‬
‫עבירות של אחריות קפידה‪.‬‬
‫האם עבירות לפי סעיפים ‪ 117‬א ‪ 4‬ו‪ 117 -‬א ‪ 6‬לחוק המע"מ הינן עבירות אחריות קפידה?‬
‫ביהמ"ש העליון פסק (מפי השופט ברק)‪:‬‬

‫חובת הרישום והדיווח האמורות בסעיפים ‪(117‬א)(‪ )4‬ו‪(-117‬א)(‪ )6‬לחוק המע"מ מוטלות לא רק על‬
‫החברה‪ ,‬אלא גם על המנהל‪ ,‬כך נובע מסעיף ‪ 143‬לחוק‪.‬‬
‫עיון בהוראותיהם של סעיפים ‪(117‬א)(‪ )4‬ו‪(-117‬א)(‪ )6‬לחוק המע"מ מלמד כי הם כוללים בחובם יסוד‬
‫עובדתי בלבד‪ .‬אין בכך ולא כלום‪ ,‬שכן הדין (הישן) קובע‪ ,‬כי ההנחה הינה כי בכל עבירה נדרשת מחשבה‬
‫פלילית‪ ,‬אלא אם מפרשנותו של החיקוק מתבקשת מסקנה אחרת‪ .‬המסקנה המתבקשת מפרשנותם‬
‫של סעיפים אלה לחוק הינה כי עבירות אלה דורשות מחשבה פלילית – כלומר מודעות לטיב המעשה –‬
‫ואין לראותן כעבירות של אחריות קפידה‪.‬‬
‫עבירות אלה באות להגן על רכוש הציבור‪ ,‬ויש בהן אופי שלילי של עיכוב שלא כדין של כספי ציבור‪.‬‬
‫עבירות אלה אינן באות לקבוע רמת זהירות גבוהה כאופייני לעבירות אחריות קפידה‪ .‬אין עניינן בצורכי‬
‫הציבור החדשים‪ ,‬שמקורם בהתפתחות במציאות חיי החברה‪ ,‬כפי שהוא המצב בעבירות אחריות‬
‫קפידה‪ .‬עבירות אלה נועדו למנוע פגיעה בקופה הציבורית‪ ,‬והאופי השלילי שבהתנהגות שמהווה את‬
‫העבירות בולט‪.‬‬
‫העונש בצדן – שנת מאסר – אינו קל כלל ועיקר‪ ,‬ויש בו כדי להשליך על אפיונן כעבירות של מחשבה‬
‫במקרה דנן החברה והמנהל הודו בעובדות כתבי‪-‬האישום‪ ,‬והורשעו בבית‪-‬משפט השלום על‪-‬פי‬
‫הודאתם‪ .‬בחלק מהעובדות של כתב‪-‬האישום צוין במפורש המצב הנפשי‪ .‬הודאה בעובדות‬
‫כתב‪-‬האישום כוללת גם הודאה במצב הנפשי המתבקש באותה עבירה‪ .‬כך בדרך‪-‬כלל‪ .‬כך בוודאי‬
‫בנסיבות העניין דנן‪ ,‬שבהן המנהל היה מודע לכך שהודאה בעובדות כוללת גם הודאה ביסוד הנפשי‪ .‬דבר‬
‫זה נובע מתוך כך שהמנהל טען לשיעורו של עונש המאסר שיוטל עליו‪.‬‬
‫משהוכיחה התביעה הכללית את היסוד העובדתי והנפשי של העבירה‪ ,‬בדין הורשעו החברה והמנהל‬
‫בעבירות לפי סעיפים ‪(117‬א)(‪ )4‬ו‪(-117‬א)(‪ )6‬לחוק המע"מ‪.‬‬
‫לסיכום‪:‬‬
‫ערעור המדינה התקבל‪ ,‬נקבע שעבירות אלו אינן עבירות אחריות קפידה וניתן לסווגן כדורשות יסוד‬
‫נפשי של מחשבה פלילית‪ ,‬כפי שאכן הוכח ע"י ביהמ"ש‪ ,‬אך העונש שנקבע במחוזי נותר על כנו‬
‫רע"פ ‪ 4184/02‬לוי נ' מ"י‬
‫ע"פ (י‪-‬ם) ‪7629/03‬אוחנה נ' מדינת ישראל‬

‫המערער נהג ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש‪ .‬ההודעה לא נמסרה למערער‪ ,‬אלא לאחר‪ ,‬ואותו אחר‬
‫לא הביא לידיעת המערער את העובדה כי נמסרה לו הודעת אי שימוש ברכב‪ .‬בעת שנהג ברכב לא היה בידי‬
‫המערער רשיון רכב תקף‬
‫רשות ערעור וערעור בשאלה האם תקנה ‪(308‬ד) לתקנות התעבורה‪ ,‬תשכ"א‪ 1961-‬לפיה "לא ישתמש אדם‬
‫ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש‪ ,‬אלא לשם נסיעה לתיקונו או למילוי התנאים שפורטו בה וכן כדי‬
‫להביאו למשרד הרישוי לשם עריכת בדיקה נוספת"‪ ,‬היא עבירה של אחריות קפידה‬
‫בהמ"ש פסק‪:‬‬
‫משמעות ס' ‪ 22‬לחוק העונשין‪ ,‬שעניינו אחריות קפידה‪ ,‬היא כי ע"מ לקבוע שעבירה היא עבירה של אחריות‬
‫קפידה‪ ,‬על המחוקק לציין זאת בחיקוק עצמו‪ .‬עם זאת‪ ,‬ע"מ שלא לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו‬
‫בטרם נכנס לתוקף התיקון במסגרתו חוקק הסעיף (להלן‪ :‬תיקון ‪ ,)39‬תשארנה העבירות שלגביהן נקבע בדין‪,‬‬
‫כולל בהלכה הפסוקה‪ ,‬שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות‪ -‬עבירות של אחריות קפידה‪.‬‬
‫יש בשיטתנו שתי צורות של יסוד נפשי לפיהן ניתן להרשיע בפלילים המחשבה הפלילית והרשלנות צורה‬
‫שלישית היא עבירות של אחריות קפידה בהן לא נדרשת הוכחת יסוד נפשי‪ .‬הנאשם יכול להסיר מעליו את‬
‫האחריות הפלילית אם יסתור את היסוד הנפשי המיוחס לו‪ ,‬היינו יראה כי פעל ללא מחשבה פלילית וללא‬
‫רשלנות‪ .‬כן על הנאשם להראות כי עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה‪ .‬יסוד נפשי של רשלנות מספיק‬
‫לשם התהוות עבירה רק כאשר הדבר נקבע בהגדרת העבירה‪ .‬בעבירה לפי ס' ‪(308‬ד) לא נקבע כי זהו היסוד‬
‫הנפשי הדרוש‪ .‬האם העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה? אין הלכה מחייבת בשאלת סיווג‬
‫עבירות שחוקקו לפני תיקון ‪ 39‬לחוק העונשין כעבירות של אחריות קפידה‪ .‬לפי גישת הביניים של השופטת‬
‫ביניש בפרשת לקס‪ ,‬שהיא הגישה הראויה‪ ,‬אין מקום לפתח סוגים חדשים של עבירות אחריות קפידה‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬אין הכרח להראות שנפסקה בעבר הלכה לגבי אותה עבירה עצמה‪ .‬די בכך שהפסיקה הכירה בסוג‬
‫עבירות דומה כדי להחיל את קביעתה על עבירה ספציפית שחוקקה לפני תיקון ‪ 39‬וטרם הוחלט בעניין‬
‫סיווגה‪ .‬העבירה של נהיגה ברכב שניתנה לגביו הודעת אי שימוש‪ ,‬כמו גם העבירה של נהיגה ללא רשיון‬
‫נהיגה בתוקף ואחרות‪ ,‬הן עבירות שתכליתן לקבוע את סטנדרט ההתנהגות של נוהג ברכב‪ .‬הודעת אי‬
‫שימוש ניתנת לרכב לפי ס' ‪ 308‬במצבים בהם הרכב עלול לסכן את התנועה או שלא נתמלאו בו תנאים‬
‫שנקבעו לגביו בדין‪ .‬הדרישה שהנוהג ברכב יהיה אחראי לבדוק האם הרכב בו הוא נוהג הוא תקין‪ ,‬שמיש‬
‫ובעל הרשאה לנסוע בכבישים סבירה וראויה‪ .‬היום‪ ,‬שלא כמו בעת משטר ה"אחריות המוחלטת" ניתן‬
‫לסתור את חזקת היסוד הנפשי‪ ,‬ולהראות כי הנדון עשה את כל שניתן כדי למנוע את העבירה‪ .‬כדי לעמוד‬
‫בדרישה זו נדרש בירור קצר עם בעל הרכב‪ .‬אין זו הטלת דרישה שאין הציבור יכול לעמוד בה‪ .‬לכן העבירה‬
‫היא עבירה של אחריות קפידה‬
‫ניסיון‬
‫ע"פ ‪ 180/93‬סרור נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לח(‪444 )2‬‬

‫המערער הואשם בניסיון לרצח ובפציעה‪ -‬נשא עמו רימון שניצרתו שלופה מתוך כוונה לפגוע ביריבו מחוץ‬
‫לבניין‪ .‬היריב הפתיע אותו בעקבות מכת אגרוף (אשר לא ידע על הרימון) והרימון התפוצץ‪.‬‬
‫טענת המערער‪ -‬מעשיו היוו מעשה הכנה בלבד ואין לראותם כניסיון פלילי‪.‬‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי בן‪-‬פורת)‪:‬‬
‫כלל ה"מעשה האחרון"‪ -‬הלכת רובינזון מאנגליה‪ ,‬אינו חל בארץ ואף אינו משקף את ההלכה האנגלית כיום‪.‬‬
‫כפי שהוחלט בע"פ ‪(1/65‬הלכת שמש‪ -‬המעשה המהווה התחלת ביצוע לפי סעיף ‪ 30‬אינו חייב להיות השלב‬
‫האחרון של הביצוע; גם שלבים ראשונים של הביצוע יכולים להיות בגדר נסיון‪ ,‬ובלבד שהם קרובים‬
‫קירבה מספקת השלמת המעשה הפלילי‪ .‬קירבה מספקת כזאת נתקיימה גם נתקיימה בענייננו‪.‬‬
‫האם ניתן להאשים במקביל הן בעבירת ניסיון לרצח והן בגרימת חבלה חמורה?‬
‫נשיאת רימון ביד תוך כדי תנועה של ירידה במדרגות עם ניצרה פתוחה‪ ,‬כאשר רק ליפות יציב של הרימון‬
‫כולל המנוף מונע בעד ההתפוצצות‪ ,‬הוא ודאי בגדר מעשה המעיד על העושה שהוא נוטל על עצמו ביודעין‬
‫סיכון מוחשי של גרימת נזק לעצמו ולזולת (כמו כן ברור‪ ,‬כאמור‪ ,‬שפזיזותו נובעת לא מאדישות אלא מקלות‬
‫דעת)‪ .‬אכן‪ ,‬הליפות הפך בלתי יציב כתוצאה מהמכה שהנחית המתלונן על המערער‪ ,‬אך ההתפוצצות לא‬
‫הייתה מתרחשת אלמלא קיומו של הרימון כשניצרתו שלופה בידו של המערער‪ ,‬כמתואר‪– .‬‬
‫אין יסוד לטענה כאילו נבלעה עבירת הפציעה בניסיון לרצח‪ .‬ניתן להאשים בשתיהן‪.‬‬
‫ההחלטה‪ -‬הערעור נדחה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 5150/93‬סריס נגד מדינת ישראל פ"ד מח(‪183 )2‬‬

‫המערער תפס את המתלוננת מאחור בשעה שצעדה ברגל לביתה בדרך עפר שוממה‪ ,‬כופף את ידה וסתם‬
‫את פיה‪ .‬הוא חיבק אותה מאחור ומשך אותה בשערותיה לצידי הדרך‪ ,‬על מנת לקיים עימה יחסי מין‪.‬‬
‫המתלוננת לא הצליחה להשתחרר מהמערער אולם היטיב מזלה ורכב שעבר האיר בפנסו עליהם‪ ,‬מה‬
‫שגרם בהלה למערער והוא ברח מהמקום‪.‬‬
‫לא נתקיימו יסודות העבירה נסיון לאונס‪ ,‬שכן התנהגותו לא הגיע לכדי "מעשה הגלוי לעין" לצורך מימוש‬
‫העבירה המושלמת‪ .‬ולפרטים‪ ,‬המערער לא הפשיט ואף לא נגע באבריה האינטימיים של המתלוננת וכמו כן‬
‫היה מעוניין ביחסי מין עימה אך לא הייתה לא כוונת אונס‪ .‬לפיכך יש לזכותו מעבירת הנסיון ולהרשיעו לכל‬
‫היותר בעבירה של תקיפה‪.‬‬
‫טענת המדינה‪:‬‬
‫היסודות הנפשיים והעובדתיים הדרושים להרשעה בעבירה של נסיון נתקיימו במקרה שלפנינו‪ .‬שכן חפץ‬
‫הוא לאנוס את המתלוננת וכמו כן פעל בגלוי להגשמת מטרתו‪.‬‬
‫השאלה המשפטית‪ :‬איזו התנהגות תחשב ל"מעשה גלוי לעין" למימוש העבירה המושלמת‪ ,‬אשר מהווה‬
‫תנאי הכרחי להשתכללות היסוד העובדתי בנסיון לאונס?‬
‫פסק דין‪-‬השופט ברק‪:‬‬
‫היסוד העובדתי הדרוש לעבירת הניסיון הוא פעולות שמעבר לשלב ההכנה לביצוע עבירה‪ ,‬פעולות‬
‫המהוות חלק מסדרת מעשים‪ ,‬שאילו לא הופרעו‪ ,‬היו נכנסות לגדר העבירה המוגמרת מבחינת היסוד‬
‫העובדתי‪.‬של העבירה‪.‬‬
‫בעבירה של ניסיון לאונס היסוד העובדתי הוא "התנהגות הנמנית עם רצף של פעולות נחוצות שהיו‬
‫מביאות לבעילתה של האישה ללא הסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח" (אינוסה)‪.‬‬
‫אין צורך להוכיח נגיעה באיברים לצורך השתכללות היסוד העובדתי (מ"הכנה" שעליה אין עונש‪,‬‬
‫ל"נסיון"‪-‬עבירה עליה יש סנקציה פלילית) בעבירת הניסיון לאונס‪ ,‬מספיקות הפעולות הנמנות עם‬
‫מעשי המערער‪.‬‬
‫מהודאתו של המערער עולה כי נתקיים היסוד הנפשי‪-‬משמע המערער התכוון לאנוס המתלוננת‪ ,‬כמו כן‬
‫ניתן להסיק על היסוד הנפשי מפעולותיו של המערער (משיכת המתלוננת לצידי הדרך באמצעות‬
‫שערה…)‬
‫נסיון לביצוע עבירה אחת (ניסיון לאונס) אינה שוללת ביצוע עבירה אחרת (תקיפה)‪ .‬אם כי התביעה‬
‫הייתה רשאית לאור חומרת התנהגות המערער‪ ,‬לשים דגש על הנסיון לאונס ולזנוח את מעשה‬
‫התקיפה‪.‬‬
‫סיכום‪ -‬בעניינינו נתקיימו היסוד הנפשי והעובדתי‪ .‬לפיכך‪ ,‬דינו של הערעור מצד המערער להידחות‪ ,‬יש לקבל‬
‫את ערעור המדינה על קלות עונשו של המערער וזאת בגין חומרת מעשיו ופגיעתו במתלוננת‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 9511/01‬קובקוב נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נו (‪687 )2‬‬

‫המערער הורשע בעבירות של הכנה ונשיאה של כלי נשק ובעבירה של ניסיון להצתה ולגרימת חבלה בכוונה‬
‫מחמירה לאחר שהכין בקבוקי תבערה ע"י מילוי בקבוקים ריקים בדלק וסגירתם בפיסות בד‪ ,‬לקח שניים‬
‫מהבקבוקים ופנה לכיוון מסגד חסן בק ביפו עד שנעצר ע"י שוטרים שהיו במקום‪.‬‬
‫בקבוקי התבערה אינם מהווים נשק וכן כי לא ניתן להרשיעו בעבירות הניסיון‪ ,‬שכן בשלב שבו נעצר לא עברו‬
‫מעשיו את שלב ההכנה ואף היסוד הנפשי טרם נתגבש‪.‬‬
‫‪ .1‬האם בקבוקי התבערה שנמצאו בידי המערער מהווים "נשק" כהגדרתו בסעיף ‪(144‬ג) לחוק העונשין?‬
‫‪ .2‬האם מעשיו של המערער יצאו משלב ההכנה ועולים כדי ניסיון‪ ,‬והאם הוכח היסוד הנפשי שבגינו ניתן‬
‫להרשיעו בשתי עבירות הניסיון המיוחסות לו?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת ביניש)‪:‬‬
‫ההגדרה של "נשק" (בסעיף ‪ )144‬היא רחבה ונועדה להגשים את התכלית של איסור נשיאה והחזקה‬
‫של כלי פוגעני שיכול להיות אף קטלני‪ .‬כל אחד ממרכיביו של בקבוק התבערה כשלעצמו יכול‬
‫שישמש לצרכים תמימים שמטבעם לא נועדו לפגוע באדם או להזיק לו‪ ,‬אולם אין ספק שבהרכבם‬
‫מהווים הבקבוקים כלי שסוגל עפ"י עצם טיבו להזיק לאדם ולפגוע בבריאותו ובשלמות גופו‪.‬‬
‫עבירת הניסיון מתאפיינת בהיעדר השלמת המעשה הפיזי ובגילוי ברור של היסוד הנפשי של‬
‫כוונה‪ .‬עבירת הניסיון מושלמת אם ליסוד הפיזי של תחילת ביצוע נלווה יסוד נפשי כאמור‪ .‬אשר‬
‫ליסוד הפיזי של עבירת הניסיון‪ ,‬לשם ביצוע עבירת ניסיון נדרשת פעולה של אדם המהווה תחילת‬
‫הוצאת הכוונה הפלילית לפועל במעשה גלוי לעין ובאמצעים המתאימים להגשמת המטרה‪.‬‬
‫השאלה עד כמה יש בפעולה הגלויה כדי להוות תחילת ביצוע תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל אירוע‬
‫עברייני‪ .‬השאלה הטעונה הכרעה היא אם ההתנהגות יצאה מגדר הכנה ועברה להתנהגות‬
‫המעשית לקראת השלמת הביצוע‪ ,‬ולו במידה המינימאלית‪.‬‬
‫בעבירת הניסיון בולט הקשר המתחייב בין ההתנהגות הגלויה לבין היסוד הנפשי‪ .‬ככל ששלב‬
‫הביצוע הוא ראשוני יותר‪ ,‬ובייחוד כאשר הוא מוביל לכמה התנהגויות אפשריות‪ ,‬כך נדרשת‬
‫הוכחה ברורה יותר המלמדת על התקיימותו של היסוד הנפשי המייחד את ההתנהגות לקראת‬
‫מטרה עבריינית קונקרטית‬
‫במקרה דנן‪ ,‬מהודאותיו של המערער ומהשלב המקדמי של הביצוע עולה כי פעולתו של המערער‬
‫נקטעה בטרם הייתה לו מחשבה מגובשת ביחס לדרך הפעולה ולאופן ביצוע המעשה‬
‫נוכח החומרה המיוחדת והסיכון שבהחזקת חפצים וחומרים בעלי פוטנציאל מסוכן שיש כוונה לעשות‬
‫בהם שימוש עברייני‪ ,‬ראה המחוקק לקבוע בסעיף ‪ 497‬לחוק‪ ,‬שעניינו הכנת עבירה בחומרים מסוכנים‪,‬‬
‫עבירה בגין התנהגות שאינה עולה אפילו כדי עבירת ניסיון לבצע עבירה כלשהי והיא נותרת בגדר הכנה‪.‬‬
‫בהחזקת בקבוקי תבערה ונשיאתם בכוונה עבריינית נתמלאו יסודות העבירה האמורה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 115/77‬לב ואח' נ' מ"י‬
‫עובדות‬
‫מנהל עבודה של עבודות עפר שזייף תעודות משלוח (זיוף השקילות)‪.‬‬
‫החלטה‬
‫ביה"מ קבע שאחריותם של המנהלים נובעת מ‪ 2-‬מקורות‪ :‬יחסי עובד ומעביד‪ ,‬והתחייבות חוזית בין ‪2‬‬
‫החברות‪.‬‬
‫טענת נגד‪ ,‬פרופ' לוי ולדרמן טוענים שלא ניתן להטיל אחריות פלילית מכוח חוזה מכללא‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 7399/95‬נחושתן תעשיות מעליות בע"מ ואח' נ'‬

‫מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נב (‪.105 )2‬‬
‫החברה ( להלן המערערת ) ומנהלים זוטרים בה הואשמו בביהמ"ש המחוזי בעבירות לפי חוק ההגבלים‬
‫העסקיים‪ .‬בין האישומים‪ ,‬הואשמו המערערת ונציגיה בניסיון להגיע לכדיי חתימה על הסדר כובל‬
‫( עבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים ביחד עם חוק העונשין )‪ -‬ונמצאו אשמים‪ .‬כתב האישום סמך ידו על‬
‫שיחות שהתנהלו בין נציגי המערערת לבין חברה מתחרה‪ ,‬בה למרות שהוצע על ידי נציגי המערערת לחתום‬
‫על הסכם למניעת תחרות הדבר לא התממש בפועל עקב סירובו של מנכ"ל המערערת‪.‬‬
‫בערעור טוענים המערערים כי מעשיהם לא הגיעו ל " ניסיון " לעריכת הסדר כובל‪ ,‬אלא לכל היותר למעשה‬
‫של " הכנה "‪.‬‬
‫‪ .1‬מהו ניסיון שאינו הכנה בלבד?‬

‫‪ .2‬מהי אותה ה " חרטה " הפוטרת מאחריות פלילית בעבירות ניסיון?‬
‫ביהמ"ש העליון פסק ( השופט קדמי )‪:‬‬
‫‪ .1‬סעיף ‪ 4‬לחוק ההגבלים העסקיים קובע איסור "להיות צד להסדר כובל"‪ ,‬בלי להוסיף דרישה לעשיית‬
‫מעשה ליישומו של ההסדר הכובל‪.‬‬
‫‪" .2‬תורת האורגנים" המסדירה אצלנו מכוח ההלכה הפסוקה את אחריותם של תאגידים‪ ,‬מכתיבה באותה‬
‫עת את אחריותם האישית של האורגנים לביצועה של אותה עבירה שבמעשיהם עבר אותה התאגיד‪,‬‬
‫שכן הדעת אינה סובלת‪ ,‬ש"האדם" שביצע בפועל את מעשה העבירה יימצא פטור מאחריות למעשהו‪,‬‬
‫רק בשל כך שהמעשה נעשה תחת ה"כותרת" של התאגיד‪ .‬אורגן של תאגיד‪ ,‬כמו כל בן אנוש‪ ,‬אחראי‬
‫למעשיו בפלילים‪ ,‬גם כאשר הוא פועל כ"אדם–תאגיד" – המגשימים את הדין הפלילי – והמפרים אותו –‬
‫הם בני האנוש‪ ,‬ובלעדיהם אין "חיים" ליצורים המשפטיים שהם יוצרים‪.‬‬
‫‪ .3‬במקרה דנן לא הסתפקו נציגי המערערת בהעלאת הצעות לעניין עריכת "הסדר כובל" – מעשה שגם בו‬
‫יש משום ניסיון – אלא שהוסיפו דברי שידול‪ ,‬פיתוי ואיום מוסווה‪ ,‬ולבסוף העמידו בפני החברה המתחרה‬
‫בחירה בין שתי אפשרויות‪ ,‬שאחת מהן הייתה עריכת הסדר כובל‪ .‬התנהגות שכזו בוודאי חלפה את שלב‬
‫ההכנה‪ .‬גם במאמץ לשכנע אדם כאמור לשיתוף פעולה כדיי להוות " ניסיון " לעבור את העבירה‬
‫בשלמותה‪.‬‬
‫‪ .4‬ה" חרטה " המנקה מעבירה פלילית אינה חייבת להיות " מוסרית "‪ .‬די בכך שהמנסה חוזר בו מכוונתו‬
‫לבצע את העבירה‪ ,‬יהיו סיבותיו אשר יהיו‪.‬‬
‫‪ .5‬חזרתו של מנכ"ל המערערת – מן הניסיון שעשו נציגיה לגבש הסדר כובל עם המתחרה כאורגנים של‬
‫המערערת‪ ,‬שקול כנגד "חרטה" מצד המערערת ולאור סעיף ‪ 28‬לחוק העונשין‪ .‬חרטתה של נחושתן‬
‫אינה פועלת לזכותם של נציגיה‪ .‬אחריותם של נציגיה הינה אחריות אישית ועצמאית ואינה "נגזרת"‬
‫מאחריותה של המערערת‪ .‬חרטה הינה על–פי טיבה "אישית" – רשאי ליהנות ממנה רק מי שהתחרט‬
‫"אישית"‪ .‬אין לראות בענייננו את ה"חרטה" של מנכ"ל המערערת כחרטתם של נציגיה‪.‬‬
‫הערעור התקבל חלקית – לגבי נציגי המערערת‪ ,‬נדחה הערעור והרשעתם נותרה על כנה‪ ,‬ולגבי החברה –‬
‫היא זוכתה מעבירת הניסיון להגיע להסכם כובל‪.‬‬
‫סיכום פס"ד ע"פ ‪ 401/99‬מצארווה נ' מד"י‪ ,‬פ"ד נג(‪)3‬‬

‫‪561‬‬
‫המערער הורשע בבית–המשפט המחוזי בעבירות של ניסיון לאינוס ומעשה מגונה בכוח‪ .‬זאת‪ ,‬לאחר‬
‫שהמתלוננת שאותה הסיע ברכבו הצליחה להתנגד לניסיונותיו לגעת בה‪ ,‬נמלטה ממכוניתו‪ ,‬וכשרדף אחריה‪,‬‬
‫הכתה אותו עד שחדל מן הניסיון‪ ,‬חזר למכוניתו ונסע מן המקום‪ .‬טענתו העיקרית היא כי היה על‬
‫בית–המשפט לזכותו‪ ,‬שכן הוא זכאי ל"פטור עקב חרטה"‪ ,‬כאמור בסעיף ‪ 28‬לחוק העונשין‪ ,‬תשל"ז‪-1977‬‬
‫מהן יסודות טענת פטור עקב חרטה?‬
‫מצארווה טען כי לא הוכחה כוונה פלילית ממשית לאונס‪ ,‬לחלופין טען כי הוא זכאי לפטור עקב חרטה‪.‬‬
‫הכרעת ביהמ"ש‪ :‬הערעור נדחה הן על ההרשעה והן על העונש‪.‬‬
‫השופט אילן‪-‬‬
‫טענותיו של מצארווה הן שתי טענות עובדתיות חלופיות שנאשם אינו יכול לטעון בהליך פלילי‪ ,‬ועל‪-‬כן יכול‬
‫ביהמ"ש לדחות הערעור אך בשל כך‪.‬‬
‫טענת פטור עקב חרטה‪-‬‬
‫‪ .1‬אדם המבקש "פטור עקב חרטה" לפי סעיף ‪ 28‬לחוק העונשין‪ ,‬צריך להעלות בעדותו גרסה עובדתית‬
‫ברורה בדבר כוונה שהייתה לו בשלב כלשהו ובדבר חרטתו וחזרתו בו מן הכוונה האמורה‪ .‬הוא אינו יכול‬
‫לטעון טענות חלופיות‪" :‬לא התכוונתי ואם התכוונתי התחרטתי"‪.‬‬
‫‪ .2‬בטענת פטור עקב חרטה השתמש המחוקק בביטוי "מחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה"‪ .‬דבר המלמד‬
‫שהחרטה יש שתבוא שכנוע פנימי‪,‬ולא בשל קושי חיצוני כלשהו‪.‬‬
‫‪ .3‬כדי לזכות בהגנת סעיף ‪ 28‬לחוק העונשין‪ ,‬צריך הנאשם להוכיח שני תנאים מצטברים‪:‬‬
‫א‪ .‬שחדל מהניסיון מחפץ נפשו בלבד‪ ,‬ולא בגלל נסיבות חיצוניות‪.‬‬
‫ב‪ .‬שהחדילה נובעת מחרטה‪ ,‬או במקרה שכבר השלים את כל הפעולות הדרושות לכך שהתוצאה‬
‫האסורה תקרה‪ ,‬עשה מתוך חרטה מעשה בנועד לסכל את קרות התוצאה‪.‬‬
‫‪ .4‬נטל ההוכחה הוא על הנאשם‪ ,‬ולא בכדי‪ ,‬שכן מדובר בדברים שבלב‪ ,‬ודברים שבלב קשה לזולת להוכיחם‬
‫לעניין סוג ההוכחה‪ -‬בדרך‪-‬כלל ההוכחה תהיה עדות הנאשם‪ ,‬כי רק הוא יכול להעיד על מה שבלבו‪.‬‬
‫אך ייתכנו מקרים שבתוספת לעדות הזאת תימצאנה גם ראיות חיצוניות לאשש אותה‪ ,‬אך בראש‬
‫ובראשונה מדובר בעדות הנאשם‪.‬על הנאשם להוכיח את המוטל עליו במידה הנוהגת במישור האזרחי‪.‬‬
‫ספק כשלעצמו אינו מספיק‪.‬‬
‫‪ .5‬במקרה דנן‪ ,‬הפסקת הניסיון מצד המערער באה רק לאחר שספג מנה הגונה של מכות מהמתלוננת‪.‬‬
‫לא למקרה כזה התכוון המחוקק‪ .‬גם אם המערער הפסיק מחפץ נפשו‪ ,‬הרי שלא מחפץ נפשו בלבד‪,‬‬
‫אלא גם מפני שנתקל בהתנגדות בלתי צפויה‪ ,‬ולא מחרטה על מעשהו‪ ,‬אלא בגלל המכות‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 675/85‬גרציאנו נ' מדינת ישראל פ"ד מ (‪763 )3‬‬

‫בשנת ‪ 1983‬הגיעה חבילה לדואר המרכזי בת"א ע"ש אלימלך זעירא‪ .‬החבילה הועברה למשטרה‬
‫ומשנפתחה‪ ,‬נמצא כי היא מכילה אלבום תמונות שבכריכתו שתי שקיות ניילון של קוקאין‪ .‬השוטרים החליפו‬
‫את שקיות הקוקאין בשקיות המכילות עמילן תירס הדומה בצורתו לקוקאין‪.‬ובנוסף לקחו קמצוץ קוקאין‬
‫ושמו בשקית קטנה שר הוכנסה אף היא לאלבום‪ .‬האלבום המשופץ הוחזר לחבילת הדואר‪ .‬השוטרים עקבו‬
‫אחרי זעירא וגרציאנו מרגע שלקחו את החבילה מהדואר ותפסו אותם בביתו של זעירא‪ .‬גרציאנו הורשע‬
‫בהחזקה מלאה של כמות הסם (‪ 22.439‬גרם) ועל כך ערער‪ ,‬שכן לטענתו אין להרשיעו בהחזקת כל הכמות‬
‫שכן בפועל החזיק רק בקמצוץ ממנו ואף לא בניסיון להחזיק את כל הכמות שכן לא יכול היה לעבור את‬
‫העבירה‪.‬‬
‫‪ .1‬כי שגה בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המערער בהחזקת כל כמות הסם שיובאה לישראל‪ ,‬שכן‬
‫כמות מעולם לא היתה בשליטתו של המערער‪ .‬לכל היותר ניתן היה להרשיעו בהחזקת אותו קמצוץ של‬
‫סם הקוקאין‪ ,‬שהוכנס על ידי המשטרה לתוך האלבום‪ .‬קמצוץ זה אינו מהוה "כמות מסחרית" של הסם‪,‬‬
‫ואם אכן יורשע המערער רק בהחזקת כמות זעירה זו‪ ,‬הרי צריך הדבר להתבטא בהקטנה ניכרת של‬
‫מידת העונש‪.‬‬
‫‪.2‬כי בנסיבות המקרה‪ ,‬בהן לא בוצע מעשה העבירה (ה‪ )-Actus Reus‬על ידי המערער ביחס לכמות הסם‬
‫שנתפסה על ידי המשטרה‪ ,‬ולא היה באפשרותו כלל לבצע עבירה לגבי הסם האמור‪ ,‬אין מקום להרשיעו אף‬
‫בעבירה של ניסיון לעבור אותה עבירה‪.‬‬
‫שאלה משפטית‪ :‬האם ניתן להרשיע את גרציאנו בהחזקת סם או בניסיון להחזקת סם?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט בך)‪:‬‬
‫‪.1‬משהחליט השופט קמא לזכות את המערער מהעבירות של קשירת קשר לייבא את הסם ושל יבוא הסם‪,‬‬
‫ומשהוכח‪ ,‬כי המשטרה הוציאה את הסם מהאלבום לפני שהגיעה החבילה להחזקתם המשותפת של זעירא‬
‫והמערער‪ ,‬הרי שנעלמה התשתית העובדתית להרשעת המערער בעבירה המושלמת של ההחזקה באותו‬
‫סם‪ .‬ניתן אפוא להרשיעו בהחזקת קמצוץ הקוקאין בלבד‪.‬‬
‫‪ .2‬עבירת הניסיון אינה נעברת כלל אלא אם ננקטו "האמצעים המתאימים" לביצוע עבירת הניסיון‪ .‬נשאלת‬
‫השאלה מהם אותם אמצעים? אלו האמצעים אשר על פי הידוע לנאשם הוא נקט באמצעים אשר‬
‫אובייקטיבית יכולים להביא להשלמת העבירה‪.‬‬
‫לדוגמה – אדם המנסה לירות על קרבנו המיועד באקדח‪ ,‬שזהו אובייקטיבית אמצעי מתאים לגרימת מותו‬
‫של אחר‪ ,‬ואין הוא יודע‪ ,‬כי חסר נוקר באקדח‪ ,‬ושהאקדח אינו מסוגל אפוא לירות כדור‪ ,‬הרי יהיה הוא אשם‬
‫בנסיון לעבור את העבירה‪.‬בשונה ממצב בו אדם מתכוון להרוג אדם אחר ומנסה לעשות זאת על ידי אמירת‬
‫מילת קסם‪ ,‬בהאמינו כי בכך ישיג את מטרתו‪ ,‬הרי כי לא ניתן להרשיעו ב"ניסיון לרצח" מכאן שיש לבחון‬
‫לאור המצב העובדתי הסובייקטיבי בו האמין המנסה‪ ,‬האם הוא נקט "באמצעים המתאימים" אובייקטיבית‬
‫להשלמת העבירה‪.‬‬
‫יש לקבל את הערעור על הכרעת הדין‪ ,‬ולהרשיע את גרציאנו כשותף בהחזקת קמצוץ מכמות הסם ולמוצאו‬
‫אשם לגבי שארית הכמות בניסיון להחזקתה בלבד‪ .‬וכן לקבל את הערעור על גזר הדין ולהפחית את תקופת‬
‫המאסר בפועל‪.‬‬
‫השופט גולדברג‪:‬‬
‫התנהגות בת‪-‬ענישה הנכנסת לגדרו של סעיף ‪(33‬ג) אינה יכולה על כן להבחן לפי מצב דברים אובייקטיבי‪,‬‬
‫שכן מובן הוא שלא היה בידי המנסה לעבור את העבירה‪ ,‬אלא היא נבחנת לפי מסכת עובדתית שבקיומה‬
‫האמין המנסה‪ ,‬ושאילו היתה נכונה היתה מאפשרת את השלמתה של העבירה (לפיכך לא היתה נעברת‬
‫עבירה הנסיון לפי סעיף קטן זה בדוגמת חברי על אדם שהתכוון להרוג אחר במילת קסם‪ ,‬כשהוא מאמין כי‬
‫כך ישיג את מטרתו)‪.‬‬
‫רע"פ ‪ 7560/01‬תובע צבאי ראשי נ שובין דימטרי‬

‫המשיב שאף חומר – אבקה בצבע בז' – שמהותו אינה ידועה‪ .‬הוא הועמד לדין בגין עבירת ניסיון בלתי‪-‬צליח‬
‫לשימוש בסם מסוכן‪ .‬הדיון נסב אודות השאלה מהו היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה זו‪.‬‬
‫עבירת השימוש בסם מסוכן מחייבת‪ ,‬כאחת מנסיבותיה העובדתיות‪ ,‬שהחומר בו נעשה השימוש הינו סם‬
‫מסוכן‪ .‬מקום בו תנאי זה אינו מתמלא לא נעברת העבירה השלמה‪ .‬עם זאת‪ ,‬אין בכך כדי למנוע את גיבושה‬
‫של עבירת הניסיון לעבור אותה‪.‬‬
‫היסוד הנפשי בעבירת הניסיון הוא בעל שני יסודות משנה‪ :‬היסוד הנפשי הנדרש לעבירה שהנאשם מנסה‬
‫לבצעה ('העבירה המושלמת')‪ ,‬בצירוף היסוד הנפשי לעבירת הניסיון עצמה ('הכוונה') להשלים את העבירה‬
‫הטיפוסית או המושלמת‪ .‬דין זה חל בעיקרו גם לאחר תיקון ‪.39‬‬
‫מקום בו מתעורר באדם חשד בדבר קיומו של מצב דברים מסוים אך הוא נמנע מלחקור בו‪ ,‬ניתן לראותו –‬
‫מכוח דוקטרינת עצימת העיניים – כמי שהיה מודע אל אותו מצב דברים‪ .‬יש להימנע מפנייה אל מבחנים‬
‫אובייקטיבים לשם קביעת קיומו של החשד‪ ,‬לאור אופי דוקטרינת עצימת העיניים כדוקטרינה הפועלת‬
‫במישור המחשבה הפלילית‪ ,‬הנבדל ממישור הרשלנות‪ .‬אף אם במישור האזרחי‪ ,‬הגבול בין הדרגה הנמוכה‬
‫של 'עצימת עיניים' לבין הדרגה העליונה של אי‪-‬ידיעה רשלנית הוא דק מאוד‪ ,‬הרי שבמישור הפלילי הוא חד‪:‬‬
‫על צידו האחד – צד הרשלנות – חולש המבחן האובייקטיבי‪ ,‬ועל צידו האחר – צד עצימת העיניים – חולש‬
‫המבחן הסובייקטיבי‪ .‬החשד הסובייקטיבי צריך שיהא חשד ממשי ולא די בראשית חשד או בשמץ חשד‪ .‬חשד‬
‫ממשי יכול‪ ,‬לפיכך‪ ,‬מכוח דוקטרינת עצימת העיניים‪ ,‬לבסס מודעות‪ ,‬במקום שזו דרושה גם בעבירת סם‪.‬‬
‫ככלל‪ ,‬די בחשד אודות היות החומר סם האסור בשימוש‪ ,‬כדי להרשיע בעבירת ניסיון לשימוש בסם מסוכן‪,‬‬
‫ואין לדרוש חשד ביחס לפריט מסוים דווקא מרשימת הסמים המסוכנים‪ .‬ברם‪ ,‬בנסיבות העניין‪ ,‬לא התקיימו‬
‫במשיב דרישותיו של היסוד הנפשי שכן לא הוכח מעל לספק סביר קיומו של חשד כלשהו‪ .‬לכן‪ ,‬אין די‬
‫בשאיפת החומר כדי להקים אחריות פלילית בעבירת ניסיון (בלתי צליח) לשימוש בסם מסוכן‪.‬‬
‫צדדים לעברה‬
‫סיכום פס"ד ע"פ ‪ 4389/93‬יוסף מרדכי נ' מד"י‪ ,‬פ"ד נ(‪239 )3‬‬
‫ע"פ ‪ 2796/95‬פלונים נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נא (‪388 )3‬‬

‫המערערים הורשעו בעבירות של רצח‪ ,‬ניסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע פשע‪ .‬המעשה שבגינו הורשעו היה‬
‫זריקת רימון רסס בשוק הקצבים שבעיר העתיקה בירושלים‪ ,‬בכוונה להביא למותם של ערבים כנקמה על‬
‫מותו של מאיר כהנא‪ .‬כתוצאה מהמעשה נהרג אדם אחד ונפצעו שבעה‪.‬‬
‫האם היה מקום לראות בשלושת המערערים כקושרים וכשותפים לעבירות הרצח וניסיון הרצח?‬
‫תיקון ‪ 39‬הוסיף לחוק העונשין את סעיף ‪(499‬ב) שמשמעותו הינה‪ ,‬כי אחריותו הפלילית של קושר‬
‫(מעבר לאחריותו לעצם עבירת הקשר) תיקבע עפ"י דיני השותפות הרגילים‪ .‬קושר יהא אחראי‬
‫לעבירה שלשמה נקשר הקשר או לעבירה שנעברה לשם קידום הקשר רק אם היה צד לעשייתה‬
‫ולפי תפקידו בעשייתה (כמבצע בצוותא‪ ,‬כמבצע באמצעות אחר‪ ,‬כמשדל או כמסייע)‬
‫ההבחנה העיקרית הינה בין שותפים ישירים לעבירה לבין שותפים עקיפים לעבירה‪ .‬השותפים‬
‫הישירים נוטלים חלק בביצוע העיקרי של העבירה‪ .‬אלה הם המבצעים בצוותא או המבצעים‬
‫באמצעות אחר (סעיף ‪ 29‬לחוק העונשין)‪ .‬השותפים העקיפים נוטלים חלק עקיף בביצוע העבירה‪.‬‬
‫אלה הם המשדלים (סעיף ‪ 30‬לחוק העונשין) והמסייעים (סעיף ‪ 31‬לחוק העונשין)‬
‫בראש הדירוג של הצדדים לעבירה רבת–משתתפים עומדים המבצעים בצוותא‪ .‬הם השותפים‬
‫הראשיים בביצוע העבירה‪ .‬מבחינת היסוד העובדתי‪ ,‬לא נדרש כי כל אחד מהמבצעים בצוותא יבצע‬
‫בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירה החוק רואה במבצעים בצוותא גוף אחד‪ ,‬הפועל‬
‫באמצעות זרועות שונות‪ .‬ביצוע בצוותא אינו מבוסס בהכרח על אחידות המקום והזמן‪ .‬תרומתו של‬
‫המבצע בצוותא היא "פנימית"‪ .‬חלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת‪.‬‬
‫אין זה תנאי הכרחי או תנאי מספיק לביצוע בצוותא‪ ,‬שהעושה נוכח במקום העבירה‪ .‬אין זה תנאי‬
‫הכרחי‪ ,‬שכן ביצוע בצוותא עשוי להתקיים ללא נוכחות פיזית‪ .‬מבצע בצוותא עשוי לפעול ב"שלט רחוק"‪,‬‬
‫או להימצא במרחק כשומר או מתריע‪ .‬אין זה תנאי מספיק‪ ,‬שכן נוכחות במקום עשויה להוות אך סיוע‬
‫(חיצוני) למבצע הפיזי הישיר (המבצע העצמי או המבצע העיקרי)‪.‬‬
‫המשדל הוא שותף עקיף אך ראשי‪ ,‬שכן הוא תרם תרומה מהותית להתרחשות העבירה‪ .‬תרומתו‬
‫אינה "פנימית" אלא "חיצונית"‪ .‬היא מתבטאת בכך שהוא הביא את המבצע לידי קבלת ההחלטה‬
‫לבצע את העבירה‪ .‬הוא זה שהשפיע על המבצע והביא לידי כך שהתגבשה בו ההחלטה לבצע‬
‫העבירה‪ ,‬ונעשו צעדים להגשמתה‪ .‬הוא זה שהביא לידי כך שאצל המבצע נתגבש הרעיון לבצע את‬
‫העבירה אם בכך שהוא נטע בו את הרעיון מראש‪ ,‬ואם על–ידי כך שהטה את הכף במקום בו‬
‫המבצע היסס‬
‫המסייע הוא שותף עקיף ומשני‪ .‬הוא מצוי מחוץ למעגל הפנימי של הביצוע‪ .‬הוא גורם "חיצוני"‪.‬‬
‫אין הוא יוזם הביצוע ואף לא משדל לביצועו‪ .‬תרומתו מתבטאת בכך שהוא מסייע ביצירת התנאים‬
‫לביצוע העבירה על–ידי העבריין העיקרי‪ .‬תרומתו היא בגדר "אמצעי עזר" (פיזי או נפשי)‪ .‬המסייע‬
‫תורם תרומה לביצוע העבירה‪ ,‬שהיא "מחוץ" לביצוע הישיר‪ ,‬אם כי היא מסייעת לו‬
‫כמו השידול‪ ,‬גם הסיוע משקף את תפיסתה של החברה כי יש להרחיב את מעגל האנשים האחראים‬
‫בפלילים ולכלול בחובו לא רק את המבצעים‪ ,‬אלא גם אנשים המסייעים לביצוע עבירה‪ ,‬בכך שהם‬
‫יוצרים את התנאים המאפשרים את ביצוע העבירה‪ .‬תרומתו של המשדל היא בכך שהוא גרם ליצירת‬
‫היסוד הנפשי של המבצעים‪ .‬תרומתו של המסייע מתבטאת בכך שהוא תורם ליצירת התנאים‬
‫להגשמת היסוד העובדתי של המבצעים‬
‫ההבחנות בין השותפים השונים‪ :‬המבצע בצוותא‪ ,‬המשדל והמסייע – עשויות להיות קשות‪ .‬לאחר‬
‫תיקון ‪ 39‬ההבחנות חשובות לעניין מהות אחריותו של השותף ולעניין סמכותו של בית המשפט‪,‬‬
‫שהרי עונשו של המסייע הוא מחצית העונש שנקבע למבצע העיקרי ולמשדל‬
‫המשדל והמסייע – עשויים להתקרב זה לזה‪ ,‬באופן שהמסייע ייהפך למשדל‪ .‬בעיקר כך במקום שהסיוע‬
‫הוא "רוחני"‪ .‬קו הגבול עובר בהבחנה בין עזרה למי שכבר גיבש לעצמו מחשבה פלילית (המסייע)‬
‫לבין תרומה לגיבוש עצם המחשבה הפלילית (המשדל)‪ .‬מידת ה"התקרבות" החוצה את הגבול‬
‫תצטרך להיבחן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה‬
‫בחינת מעמדם של המערערים אשר לא זרקו בעצמם את הרימון מובילה למסקנה כי גם הם אחראים‬
‫לעבירה כמבצעים בצוותא‪ ,‬ולא כמשדלים או כמסייעים‪.‬‬
‫השופט חשין‪:‬‬
‫ההבדל בין המבצע–בצוותא ובין המסייע דק מאוד‪ .‬בית–המשפט עמד על הקשר הפנימי בין העונש‬
‫לבין סיווגו של עבריין כמבצע–בצוותא או כמסייע‪" .‬מבחן העונש" משתלב היטב במבחנים אחרים‬
‫שהוצעו‪ ,‬אך ההבדל ביניהם הוא ברמת ההפשטה‬
‫"מבחן העונש" מייסד עצמו במישרין על חבותו החברתית והמוסרית של העבריין‪ ,‬בעוד‬
‫שהמבחנים האחרים מדגישים בעיקרם את יסוד הקשר הסיבתי בין העבירה לבין תרומתו של‬
‫העבריין לביצועה‪ .‬ההבדל אינו אלא ברמת ההפשטה‪ .‬מבחני הקשר הסיבתי נועדו מעיקרם ליתן ביטוי‬
‫משפטי–טכני לחבות החברתית והמוסרית של העבריין‬
‫העונש נועד ליתן ביטוי משפטי לפגיעה שפגע העבריין בערכי חברה ומוסר‪ .‬גם מבחני הקשר‬
‫הסיבתי מביאים במניין שיקולם – ולו בתת–מודע – את חבותו המוסרית והחברתית של העבריין‪ .‬לפיכך‪,‬‬
‫החבות המוסרית והחברתית למעשה האסור משמשת גורם מכריע בסיווגו של פלוני להיותו עבריין‬
‫ראשי או עבריין משני‪ ,‬וחבות זו יש לקבוע בכל עניין ועניין לעצמו‬
‫תיאור המשדל כמי שתורם תרומה "עקיפה" לביצועה של עבירה‪ ,‬מחטיא במשהו את העיקר‪.‬‬
‫תרומתו של משדל הינה תרומה ישירה‪ ,‬ממש כתרומתו של המבצע העיקרי וניתן לומר כי חבותו‬
‫אף רבה מחבותו של העבריין העיקרי‪ .‬על–כן‪ ,‬בצדק נקבע כי דינו של המשדל יהיה כדין העבריין‬
‫העיקרי‬
‫ע"פ ‪ 11331/03‬קיס נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 92/89‬פלונים נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 9282/00‬ירחי נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫הלכו להצית בית כנסת ואחד ישב על הגדר‬
‫החלטה‬
‫נקבע שנוכחות אדם שאינה נוכחות מקרית מלמדת על כך שאדם הוא בגדר מסייע‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 6327/97‬פוליאקוב נ' מדינת ישראל‬
‫ע"פ ‪ 320/99‬פלונית נ' מ"י‬

‫תחילת ביצוע ע"י העבריין העקרי היינו די כך שהעבריין ניגש לביצוע העבירה‪ ,‬משמע הסיוע מותנה בביצוע‬
‫או לפחות בתחילת הביצוע‪ .‬אין חובת נוכחות בעת ביצוע העבירה‪ ,‬הנוכחות עצמה אינה מחוייבת במקרה זה‬
‫זו נסיבה שלא כתובה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 11131/02‬יוספוב נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 8469/99‬אסקין נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪)1( 01‬‬

‫‪49‬‬
‫המערער הורשע בשידול למעשה של כניסה ללא רשות למקום קבורה ובקשירת קשר לביצוע עוון בגין‬
‫פעולה של הנחת ראש חזיר על קבר בבית קברות מוסלמי‪ ,‬ובשידול לביצוע מעשה הצתה ובקשירת קשר‬
‫לביצוע פשע בגינו‪ .‬הרשעת המערער התבססה בעיקרה על הודעותיו של עד התביעה המרכזי במשטרה‪,‬‬
‫דמיאן פקוביץ‪ ,‬אשר ביצע בעצמו את העבירות נושא האישומים‪ ,‬וכן על ראיות נוספות‪ ,‬בעיקר טיב מערכת‬
‫היחסים ששררה בין המערער לבין פקוביץ‪ .‬מכאן הערעור‬
‫כיצד יש לאפיין מבחינה משפטית את מעורבותו של המערער בעבירה הנדונה? האם יש לראות את‬
‫המערער כמשדל למרות שלא הוא הגה את הרעיון לבצע את העבירה?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת ביניש)‪:‬‬
‫תמצית השידול הפלילי היא בהבאת אחר לידי ביצוע העבירה‪ ,‬קרי בתרומת המשדל ליצירת‬
‫ההחלטה או לגיבושה לבצע את העבירה‪ .‬השידול עשוי לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים והתנהגויות‪ ,‬כפי‬
‫שעולה מהפירוט שבסעיף ‪ 30‬הנ"ל‪…" :‬בשכנוע‪ ,‬בעידוד‪ ,‬בדרישה‪ ,‬בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום‬
‫הפעלת לחץ…"‪ .‬העיקר הוא כי התנהגות המשדל תהיה בעלת "אפקטיביות פוטנציאלית" העשויה‬
‫להשפיע על המשודל לבצע את העבירה נושא השידול‪ ,‬כך שמתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות‬
‫המשדלת לתחילת ביצוע העבירה‬
‫במסגרת יסודות השידול אין זה הכרחי‪ ,‬ואף אין זה מספיק‪ ,‬כי היוזמה או הרעיון לביצוע העבירה‬
‫יהיו של "המשדל"‪ .‬הרכיב הנסיבתי בעבירת השידול עשוי להתקיים גם במצבים שבהם הרעיון‬
‫העברייני עלה לראשונה במחשבתו של ה"משודל"‪ ,‬אך טרם גובשה אצלו ההחלטה לבצעו‪.‬‬
‫השאלה בכל מקרה תהיה אם התנהגותו של ה"משדל" היא שהביאה לגיבוש ההחלטה לביצוע העבירה‬
‫אצל ה"משודל‬
‫נוכח מעורבותו הפעילה של המערער בתכנון העבירה לא יכול להיות ספק כי פקוביץ הבין שהמערער‬
‫לא רק מסכים לביצוע העבירה אלא מעבר לכך – אף מעוניין בביצוע העבירה‪ .‬אין זה סביר לומר כי‬
‫ההחלטה לבצע את המעשה הייתה מתגבשת אצל פקוביץ לולא אותו "עידוד" ששאב מהתנהגותו של‬
‫מי שראה בו "מנהיג" ו"מוביל" בפעילות הרלוונטית למעשה שביצע‪.‬‬
‫ככלל‪ ,‬לצורך התקיימות היסוד הנפשי במסגרת פעולת השידול יש להוכיח התקיימותן של שתי דרישות‪:‬‬
‫ראשית‪ ,‬על המשדל להיות מודע לכך שיש בהתנהגותו כדי להביא את האחר (ה"משודל") לידי‬
‫ביצוע העבירה נושא השידול‪ .‬דרישה זו עניינה מודעות לטיב ההתנהגות המשדלת וכן מודעות לקיומו‬
‫של אחר הזקוק להנעה מנטלית על–מנת לבצע את העבירה נושא השידול‪ .‬שנית‪ ,‬על המשדל להתכוון‬
‫להביא את המשודל לידי ביצוע העבירה יעד השידול‪ .‬לשון אחר‪ ,‬השידול צריך להיות מלווה‬
‫על–ידי‬ ‫בשאיפה – מטרה – מצד המשדל כי העבירה נושא השידול אכן תבוצע‪ ,‬על כל יסודותיה‪,‬‬
‫ה"משודל"‬
‫הדרישה בדבר שאיפת המשדל להתקיימות העבירה נושא השידול אינה מתחייבת מלשונו של‬
‫סעיף ‪ 30‬לחוק העונשין‪ .‬היסוד לדרישה זו נעוץ בשני גורמים‪:‬‬
‫ראשית‪ ,‬מסקנה זו מתחייבת מאופיו התכליתי של השידול‪ .‬התכלית המאפיינת את השידול מחייבת‬
‫מבחינת היסוד הנפשי כי יתקיים מתאם בין מעשה ההנעה (ההתנהגות המשדלת) לבין התכלית‬
‫לגרום לביצוע עבירה‪ .‬יחס כזה אינו בא לידי ביטוי הולם ברמה של "מודעות לאפשרות ביצוע עבירה"‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬הטלת אחריות פלילית על אדם רק בגלל השפעה אפשרית שעשויה להיות לו על אדם אחר‬
‫היא בעייתית‪ .‬קושי זה מתחדד נוכח העובדה שעונשו של המשדל זהה לזה של המבצע העיקרי‪ .‬לפיכך‬
‫הטלת אחריות כאמור נראית מוצדקת אם מטרתו של האדם הייתה לשדל את האחר לבצע את העבירה‬
‫מתוך שאיפה כי היא אכן תבוצע‬
‫האנטי–חברתיות הגלומה בעבירת השידול היא משולשת‪ :‬המשדל ייחל לכך שהעבירה נושא‬
‫השידול תבוצע‪ ,‬ואף גרם לכך באמצעות הפיכת אדם נוסף לעבריין והבאתו לידי ביצוע העבירה‬
‫(או לפחות תחילת ביצועה)‬
‫על טיבו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירת השידול ניתן ללמוד גם מתוך השוואה לדינו של המסייע‬
‫הקבוע בסעיף ‪ 31‬לחוק העונשין‪ .‬תפיסה זו באה לידי ביטוי בגישת המחוקק למעמדם של שני‬
‫המשתתפים הללו לעניין עונשם‪ :‬בעוד שעונשו של המסייע הפך להיות מחצית העונש הקבוע לביצוע‬
‫העיקרי (סעיף ‪ 32‬לחוק העונשין)‪ ,‬הרי עונשו של המשדל נשאר זהה לזה של המבצע העיקרי (סעיף ‪34‬ד‬
‫לחוק)‪ .‬ההבדל המתואר ברמת הענישה מצביע על יתר החומרה שמייחס המחוקק לשידול ביחס‬
‫לסיוע‬
‫תרומתו של המשדל לביצוע העבירה העיקרית היא משמעותית מבחינת היסוד העובדתי יותר‬
‫מתרומתו של המסייע‪ :‬המשדל‪ ,‬הוא התורם להחלטת המשודל לבצע את העבירה‪ .‬פעולתו היא‬
‫רכיב סיבתי בביצוע העבירה‪ .‬לעומתו‪ ,‬תרומת המסייע היא משנית ואינה תמיד הכרחית‪ ,‬שהרי‬
‫המבצע היה עשוי לבצע את העבירה אף ללא תרומת הסיוע‬
‫ראיית המשדל‪ ,‬להבדיל מן המסייע‪ ,‬כשותף עקיף–ראשי לעבירה נושא השידול‪ ,‬כפי שהיא‬
‫משתקפת ברמת העונש‪ ,‬מצדיקה כי נחמיר ברמת היסוד הנפשי של המשדל ונדרוש הוכחת‬
‫שאיפה מצדו כי תבוצע העבירה יעד השידול‬
‫מעבר לנדרש נעיר כי אפשר שהתנהגותו של המערער בנסיבות האישום הראשון חורגת מגדר שידול‬
‫לדבר עבירה ועולה כדי השתתפות ישירה בביצוע העבירה גופה – כ"מבצע בצוותא"‪ .‬שבנסיבות מיוחדות‬
‫אפשר ש"הסכמה" לביצוע תהווה השתתפות "בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה"‬
‫בצריך עיון‪ :‬שאלת היסוד הנפשי הנדרש במסגרת הסיוע – האם די בכך שהמסייע יהיה מודע לטיב‬
‫תרומתו‪ ,‬או שמא יש גם להוכיח כי רצה לסייע לביצוע העבירה העיקרית‪ .‬יש אף המוסיפים וקובעים כי‬
‫על המסייע לשאוף לכך שהעבירה העיקרית תבוצע‬
‫ע"פ ‪ 992/03‬מדינת ישראל נ' סוגקאר‬

‫המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בשידול לחבלה בכוונה מחמירה (שידל את קלמליקר שהוא עצמו שידל‬
‫שניים אחרים) משלא הוכח כי בפועל ניסיון הפגיעה נעשה במועד שצוין בכתב‪-‬האישום‪ ,‬הרשיע‬
‫בית‪-‬המשפט המחוזי את המערער בניסיון לשידול בלבד וגזר עליו מאסר לתקופה של שנתיים וחצי‪ ,‬מתוכם‬
‫‪ 18‬חודשים בפועל והיתרה על‪-‬תנאי‪.‬‬
‫טענת המערער‪ :‬שמשלא הוכח כי ניסיון החבלה נעשה ביום הנקוב בכתב‪-‬האישום‪ ,‬לא ניתן היה להרשיע‬
‫את המערער בעבירה של שידול ואף ספק אם ראוי היה להרשיעו בניסיון לשידול‪ .‬לחלופין טען‪ ,‬כי מאחר ואת‬
‫הפגיעות בחומצה יזם קרמליקר‪ ,‬הרי לא מתקיים במערער הניסיון לשידול לגרימת חבלה בכוונה מחמירה‪.‬‬
‫טענת המדינה‪ :‬עבירת השידול בוצעה במלואה משקרמליקר הוכיח בהתנהגותו – בכך שפנה‬
‫לפזרקר וכהן – כי שודל‪ ,‬וכי על‪-‬כל‪-‬פנים‪ ,‬מועד ניסיון החבלה אינו רלוואנטי להרשעה‪ ,‬שכן המועד אינו‬
‫מיסודות העבירה ואין בציון השגוי של מועד זה כדי להביא לזיכוי מעבירה‪ ,‬שביצועה במועד אחר הוכח‪.‬‬
‫הן המערער והן המדינה מערערים גם על גזר‪-‬הדין‪ .‬המערער טוען כי העונש שהוטל עליו חמור מדי ואילו‬
‫המדינה טוענת‪ ,‬כי העונש קל מהעונש שהוטל על קרמליקר – המשודל – ואינו יכול לעמוד‪.‬‬
‫בית המשפט העליון פסק ‪:‬דחיית הערעור‬
‫במקרה שלפנינו‪ ,‬ברי כי קרמניקר קיבל על עצמו את המשימה הפלילית ובכך בוצעה עבירה של שידול‪.‬‬
‫על‪-‬פי ממצאי בית‪-‬המשפט המחוזי‪ ,‬גם השידול שביצע קרמליקר עלה יפה‪ ,‬שכן כהן ופזרקר פעלו על‪-‬פיו‪.‬‬
‫אין צריך לומר שמועד פעולתם אינו מיסודות עבירת השידול המיוחסת למערער‪.‬‬
‫מקבלים איפוא את ערעור המדינה ומרשיעים את המערער בעבירה של שידול‪.‬‬
‫אשר לטענה‪ ,‬הנוגעת לכוונתו הפלילית של המערער‪ ,‬הרי הגם שהוא לא העלה בדעתו שימוש בחומצה‬
‫דווקא‪ ,‬הכוונה הפלילית הוכחה בדבריו לקרמליקר‪ ,‬בגדרם ביקש הוא לפגוע במתלונן‪ ,‬כך שבמשך חודשיים‬
‫לא יהיה מסוגל לעבוד‪.‬‬
‫אף העונש שנגזר על המערער‪ ,‬מחצית עונש המאסר שנגזר על קרמליקר‪ ,‬אינו יכול לעמוד‪.‬‬
‫העבריין העיקרי בפרשיה היה המערער‪ ,‬הוא שהניע את קרמליקר ואך מזל הוא‪ ,‬שלא עלה בידי‬
‫כהן פזרקר לבצע את זממם‪ ,‬שהרי לו היו מצליחים‪ ,‬הייתה כל החבורה ובראשה המערער צפויה‬
‫לעונש חמור במידה רבה מהעונשים שנגזרו‪ .‬כאמור‪ ,‬על קרמליקר נגזרו ‪ 30‬חודשי מאסר ועל‬
‫המערער יש להטיל עונש חמור יותר‪.‬‬
‫ההחלטה‪ -‬הערעור נדחה‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 4424/98‬סילגאדו ואח' נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נו(‪)5‬‬

‫‪529‬‬
‫שלושת המערערים (פדרו סילגאדו‪ ,‬דניאל ועומר) קשרו קשר לביצוע שוד ואף הצטיידו באקדח‪ .‬סילגאדו‬
‫השתמש באקדח תוך כדי ביצוע השוד וירה למוות בבעל החנות שבה בוצע השוד‪ .‬שלושת המערערים‬
‫הורשעו בדין‪ .‬דניאל ועומר הורשעו בנוסף בעבירה עפ"י סעיף ‪34‬א(א)(‪ )1‬לחוק‪ ,‬הקובע כי מוטלת אחריות על‬
‫מבצע בצוותא לעבירה שונה או נוספת שביצע אחד המבצעים אגב הביצוע המשותף‪ .‬הערעור נסב על‬
‫חוקיותו של סעיף ‪34‬א לחוק‪ ,‬שנחקק לאחר חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו‪.‬‬
‫שאלה משפטית‪ :‬האם סעיף ‪34‬א לחוק נוגד את חוקתיותו של חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו?‬
‫חוק היסוד קובע בסעיף ‪ 5‬כי אין נוטלים את חירותו של אדם ואין מגבילים אותה במאסר‪ ,‬במעצר‪,‬‬
‫בהסגרה או בכל דרך אחרת‪ .‬הוראת סעיף ‪34‬א לחוק העונשין פוגעת בהוראת חוק יסוד האמורה‪ ,‬לפיכך‬
‫יש לבחון אם היא עומדת בפסקת ההגבלה‪.‬‬
‫מטרתה של הוראת סעיף ‪34‬א(א)(‪ )1‬לחוק היא לעודד עבריינים הפועלים בצוותא לביצועה של עבירה‬
‫"מקורית"‪ ,‬למנוע מאחד מהם אגב ביצוע העבירה המקורית‪ ,‬את ביצועה של עבירה שונה או נוספת‬
‫שאדם מן היישוב היה יכול להיות מודע לאפשרות עשייתה‪ .‬התכלית היא למנוע ביצוען של עבירות‬
‫נוספות או שונות‪ ,‬וכן הרתעה מפני כניסה מראש למצב שבו השליטה המלאה על אופן ביצוע העבירה‬
‫יוצאת מידי המבצע הבודד‪.‬‬
‫הוראת סעיף ‪34‬א מקיימת את שלושת מבחני המידתיות שבפסקת ההגבלה‪.‬‬
‫השופטת ט' שטרסברג‪-‬כהן‪:‬‬
‫קביעת הנורמה הפלילית באה על מנת לאפשר לבני האדם לחיות בחברה מתוקנת‪ ,‬שבה אדם הפוגע‬
‫בזולתו בניגוד לחוק ייתן את הדין על כך‪ .‬לפיכך‪ ,‬הוראת חוק הקובעת התנהגות כעבירה איננה‬
‫כשלעצמה אפריורית הוראה הפוגעת בזכויות יסוד שבחוק יסוד‪ .‬כך גם לגבי ענישה‪.‬‬
‫הטלת צל של אי–חוקתיות אפריורית על סנקציית המאסר‪ ,‬שהיא הסנקציה המרכזית במשפט הפלילי‪,‬‬
‫מרופפת את ההגנה על החברה מפני המבקשים לפרוע את סדריה ולפגוע בזכויות היסוד של חבריה‪.‬‬
‫ספק אם יש לתפוס את הנורמה הפלילית ואת עונש המאסר שבצדה כפוגעים מדעיקרא בזכויות אותו‬
‫אדם – העבריין – שפעילותו היא זו הפוגעת בזכויות שעליהן בא חוק היסוד להגן‬
‫אם ניתן לבסס מתוך לשונו ותכליתו של סעיף החוק הנבחן פרשנות שלפיה זה אינו פוגע בזכויות האדם‬
‫המוגנות בחוק יסוד‪ ,‬מסתיימת הבחינה החוקתית של הסעיף בנקודה זו‪ .‬במקרה כזה השלב הראשון של‬
‫הבחינה החוקתית הוא גם שלבה האחרון‪ .‬רק כאשר לא ניתן בשום פנים לבסס‪ ,‬מתוך סעיף החוק‪,‬‬
‫פרשנות שלפיה הסעיף הנבחן מתיישב עם חוק היסוד‪ ,‬יש לפנות לבחינת סעיף החוק במבחניה של‬
‫פיסקת ההגבלה הקבועה בסעיף ‪ ‎8‬לחוק היסוד‬
‫רכיבי סעיף ‪‎34‬א(א)(‪ )‎1‬לחוק‪ ,‬הפוגעים לכאורה בזכות אדם המוגנת בחוק היסוד‪ ,‬הם שניים‪:‬נ‬
‫האחד‪ ,‬הנורמה הקבועה בו‪ .‬נורמה זו מאפשרת הרשעת מבצע בצוותא בעבירה אחרת או נוספת‬
‫על המקורית שלשם ביצועה חבר לאחרים בלי שנתקיימו בו היסודות העובדתי והנפשי לעניין‬
‫העבירה הנוספת; השני‪ ,‬המאסר המתאפשר על–ידי הרשעת המבצע בצוותא בעבירה הנוספת‪.‬‬
‫לכאורה‪ ,‬פוגעת הנורמה שבסעיף ‪‎34‬א בעקרון היסוד של המשפט הפלילי‪ ,‬שלפיו "אין עבירה בלא‬
‫אשמה"‪ ,‬אלא שמאחורי ההוראה המטילה על מבצע בצוותא אחריות לעבירה הנוספת שבוצעה‬
‫על–ידי מבצע בצוותא אחר עומד רציונל חברתי משפטי רב ערך‪ ,‬ולפיו מי שנקלע בהתנהגות שלא‬
‫כדין למצב שבו נעשה מעשה נתון ייוחס לו כל הנובע מעבירה שבאותו מעשה‬
‫הוראת סעיף ‪34‬א לחוק‪ ,‬המטילה אחריות על מבצע בצוותא לעבירה נוספת שביצע מבצע‬
‫בצוותא אחר אגב ביצוע העבירה המקורית שחברו לה‪ ,‬אף שיסודותיה העובדתי והנפשי התקיימו‬
‫במבצע אחר ולא בו עצמו‪ ,‬הוראה זו אינה פוגעת בכבודו או בחירותו החוקתית של אותו מבצע‪.‬‬
‫כך גם עונש המאסר המתאפשר כתוצאה מהרשעה בעבירה כאמור‬
‫דנ"פ ‪ 7619/98‬דמארי נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 1639/98‬דהן נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 3390/98‬רוש נ' מד"י‬

‫עובדות‬
‫א‪ .‬האחים חנניה ויצחק (איציק) רוש קשרו קשר לבצע שוד בחנות תכשיטים בראשון לציון‪ .‬איציק‪ ,‬האח‬
‫הצעיר‪ ,‬נטל על עצמו לבצע את מעשה השוד‪ .‬בבוקר יום המעשה הצטייד איציק בפגיון ובשני תיקים לנשיאת‬
‫שלל השוד‪ .‬את התיקים הסתיר בשקית ניילון גדולה שסופקה לו ע"י חנניה‪ .‬כשהוא מצוייד בכל אלה‪ ,‬וכן‬
‫בטלפון סלולרי של אחותו‪ ,‬שאף הוא סופק לו ע"י חנניה‪ ,‬נכנס איציק לחנות התכשיטים וניסה לבצע את‬
‫השוד‪ .‬בעל החנות נאבק עם איציק ובתגובה שלף איציק פגיון ודקר את בעל החנות ‪ 15‬פעמים וגרם למותו‪.‬‬
‫ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני האחים בעבירה של קשירת קשר לביצוע שוד ואילו בעבירת הרצח הרשיע‬
‫רק את איציק‪ .‬הלה התגונן בפני האישום ברצח בטענת הגנה עצמית‪ .‬לגירסתו דקר את המנוח רק לאחר‬
‫שהאחרון השתלט עליו ועמד לחנקו‪ .‬ביהמ"ש המחוזי קבע כי ביחס לאיציק מתקיימים תנאי סעיף ‪34‬י סיפא‬
‫לחוק העונשין באשר "הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות‬
‫הדברים" ולפיכך אין איציק יכול להישמע בטענה כי פעל תוך הגנה עצמית‪ .‬ברם‪ ,‬ביהמ"ש בחן את גירסתו‬
‫של איציק לגופה וקבע כי גירסתו ביחס לקורות ההתרחשות אינה מהימנה וכי ההמתה לא היתה תוך‬
‫התגוננות‪ .‬משהורשע איציק בעבירת הרצח טען סניגורו כי יש להטיל עליו עונש מופחת בהתאם לסעיף‬
‫‪300‬א(ב) לחוק וביהמ"ש דחה טענה זו והשית על איציק עונש של מאסר עולם‪.‬‬
‫ב‪ .‬באשר לקביעת חלקו של חנניה בביצוע הפשע – ביהמ"ש לא מצא יסוד לקבוע כי חנניה היה מודע‬
‫לעובדה שאיציק הצטייד בפגיון‪ .‬כן לא מצא ראייה מספקת לנטען כי בבוקר יום השוד אסף חנניה את איציק‬
‫ונסע עמו ביחד לראשון לציון ואף לא לטענה כי בעת שאיציק נכנס לחנות התכשיטים ניצב חנניה בחוץ‬
‫ואיבטח אותו‪ .‬בסיכומו של דבר קבע ביהמ"ש כי חנניה סייע לביצוע ניסיון השוד בכך שסיפק לאיציק את‬
‫מכשיר הטלפון של אחותם‪ ,‬את שקית הניילון בו נשא איציק את התיקים ובכך שלאחר האירוע מילט‬
‫במכוניתו את איציק‪ .‬חרף קביעתו כי במעשיו האמורים סייע חנניה לביצוע ניסיון השוד‪ ,‬נמנע ביהמ"ש‬
‫המחוזי מהרשעתו בעבירה של סיוע לניסיון שוד והסתפק בהרשעתו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע‪.‬‬
‫לנוכח הרשעתו בעבירת הקשר בלבד ועל רקע עברו הפלילי גזר ביהמ"ש על חנניה מאסר לתקופה של ‪6‬‬
‫שנים‪ .‬איציק מערער על כך שלא נגזר לו עונש מופחת‪ ,‬חנניה טוען כי העונש שנגזר לו חמור ואילו המדינה‬
‫מערערת על כך שחנניה לא הורשע כמבצע בצוותא בעבירת הרצח וכן שלא הורשע כמבצע בצוותא‬
‫בעבירה של ניסיון לשוד‪ .‬הערעורים של שני האחים נדחו וערעור המדינה נתקבל בחלקו כך שחנניה הורשע‬
‫כמבצע בצוותא של ניסיון השוד ועניינו הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש‪.‬‬
‫ג‪ .‬באשר לערעורו של איציק – ביהמ"ש דחה מכל וכל את גירסתו כי בדקרו את המנוח פעל מתוך הגנה‬
‫עצמית‪ .‬בהכרעה עובדתית זו אין יסוד להתערב‪ .‬כיוון שכך אין צורך להידרש לשאלה המשפטית‪ ,‬הלא‬
‫פשוטה‪ ,‬אם שודד‪ ,‬החודר לרשות הפרט כשהוא מזויין‪ ,‬תוך שהוא צופה מראש שקרבנו עשוי להתגונן מפניו‪,‬‬
‫עשוי להישמע בטענת "הגנה עצמית" כשהוא פוגע בקרבן לאחר שהאחרון נוקט כלפיו באלימות העלולה‬
‫לסכן את חייו או את שלומו‪.‬‬
‫ד‪ .‬אשר לערעורה של המדינה – לטענת המדינה די היה בראיות שהובאו כדי לחייב את המסקנה כי חנניה‪,‬‬
‫לא רק מילט את איציק מזירת הפשע לאחר ביצועו‪ ,‬אלא גם הגיע יחד עמו אל המקום ובשעת ביצוע הפשע‬
‫ניצב ליד החנות במטרה לאבטח את איציק‪ .‬בין כך ובין אחרת‪ ,‬טוענת המדינה‪ ,‬כי ביהמ"ש שגה בראותו‬
‫בחנניה אך "מסייע" בניסיון השוד‪ ,‬שכן לביצועה של עבירה זו פעלו איציק וחנניה שכם אחד כ"מבצעים‬
‫בצוותא"‪ .‬יתר על כן‪ ,‬לדעת המדינה נושא חנניה גם באחריות לעבירת הרצח‪ ,‬בהיותה "עבירה נוספת"‬
‫כמשמעה בסעיף ‪34‬א(א)‪ 1‬לחוק‪ .‬לטענתה‪ ,‬גם אם חנניה לא היה מודע לעובדה שאיציק הצטייד בפגיון‪ ,‬הרי‬
‫כשמדובר בעבירה מתוכננת של שוד שביצועו‪ ,‬מעצם טבעו‪ ,‬כרוך בביצוע מעשה אלימות – אדם מן הישוב‬
‫יכול להיות מודע לאפשרות שתוך ביצוע השוד יגרום מי מהמבצעים למות הקרבן‪.‬‬
‫ה‪ .‬סיווגו של חנניה כמבצע בצוותא בניסיון השוד איננו מותנה‪ ,‬כל עיקר‪ ,‬בקבלת השגות המדינה על ממצאים‬
‫עובדתיים ביחס לחלק שנטל חנניה בביצוע העבירה‪ .‬תרומתו הפיזית של חנניה לביצוע ניסיון השוד התבטא‬
‫במעשים‪ ,‬שנועדו להקל על הביצוע ולמנוע את גילוי ותפיסת המבצע והשלל‪ .‬חנניה היה אחד משני‬
‫הקושרים שהחליטו בצוותא לבצע את השוד‪ ,‬וכמי שנטל חלק בהחלטה המשותפת לביצוע התכנית‬
‫העבריינית‪ ,‬והיה צד לביצועה‪ ,‬שייך חנניה ל"מעגל הפנימי" של מבצעי העבירה ונושא באחריות של מבצע‬
‫בצוותא‪ .‬מי שנטל חלק בהכנת התכנית העבריינית נושא באחריות כ"מבצע בצוותא" אפילו אם תרומתו‬
‫הפיזית לביצועה אינה גדולה מתרומתו של מסייע‪ .‬על כן יש להרשיע את חנניה באחריות כ"מבצע בצוותא"‬
‫של נסיון השוד‪.‬‬
‫ו‪ .‬אשר לזיכוי של חנניה מעבירת הרצח – בעניין זה יש לדחות את ערעורה של המדינה‪ .‬תכניתם המשותפת‬
‫של חנניה ואיציק היתה לבצע שוד ובביצוע עבירת הרצח סטה איציק מן התכנית המשותפת‪ .‬חיובו של‬
‫חנניה באחריות לעבירת הרצח מותנה בכך‪ ,‬כי בנסיבות העניין יכול היה לצפות את האפשרות שאיציק ימית‬
‫את המנוח‪ .‬צודק הסניגור כי משלא נמצא יסוד לקבוע שחנניה ידע שאיציק יצא לביצוע השוד כשהוא מצוייד‬
‫בפגיון‪ ,‬אין גם יסוד לקבוע כי יכול היה לצפות את אפשרות עשייתה של העבירה הנוספת כנדרש לפי סעיף‬
‫‪34‬א לחוק‪ .‬אילו הרצח בוצע בפועל בידיו הריקות של הרוצח‪ ,‬אפשר שהאחריות למעשה ההמתה היתה‬
‫מוטלת גם על חנניה שכמבצע בצוותא של השוד‪ ,‬לכאורה‪ ,‬היה מוחזק כמודע לאפשרות (הרחוקה יחסית)‬
‫ששימוש באלימות כלפי קרבן השוד יגרום למותו‪ .‬אלא שאיציק המית את קרבנו בדקירות פגיון והצטיידותו‬
‫בפגיון העצימה את הסיכון שמעשה השוד יסתיים ברצח‪ .‬משלא נמצא יסוד לקבוע כי חנניה ידע כי איציק‬
‫הצטייד בפגיון‪ ,‬אין לייחס לו אחריות לרצח שבוצע תוך שימוש בפגיון‪.‬‬
‫החלטה‬
‫יש מקום להבחין בין המצבים הבאים‪:‬‬
‫כשהעבירה הפלונית היא חלק מהתכנון המקורי‪ ,‬האחריות בגינה היא ע"פ דיני השותפות הרגילים‪ ,‬אין‬
‫תחולה לסעיף ‪(34‬א)‬
‫כאשר עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי אך העבריינים היו מודעים לאפשרות עשייתה‪ ,‬אין תחולה‬
‫לסעיף ‪(34‬א)‪ ,‬האחריות לפי דיני השותפות‪.‬‬
‫עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי ואין לגביה מודעות בדבר אפשרות עשייתה עם זאת אדם מן‬
‫הישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשיית זו‪ .‬במקרה זה אפשרות זו היא היחידה שחל עליה סעיף ‪(34‬א)‬
‫עבירה נוספת אינה חלק מהתכנון המקורי‪ ,‬אין לגביה מודעות בפועל באשר לאפשרות עשייתה ואדם מן‬
‫הישוב לא יכול היה להיות מודע באשר לאפשרות עשייתה‪ .‬במצב זה אין להחיל את סעיף ‪(34‬א) ולא תוטל‬
‫אחריות פלילית בגין עבירה שונה או נוספת‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 2111/99‬חיירו נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 4188/93‬לוי נ' מד"י‪ ,‬פ"ד מט(‪539 )5‬‬

‫המערערים‪ ,‬שלושה שוטרים‪ ,‬הורשעו בבית‪-‬משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות‪ ,‬עבירה לפי סעיף ‪304‬‬
‫לחוק‪ .‬כי במהלך ניסיון להוציא סם מפיה של הקורבן ולמנוע ממנה לבולעו‪ ,‬לחצו על גרונה ואחזו בחוזקה‬
‫בלסתותיה וכך גרמו לחניקתה‪ .‬ביה"מ המחוזי דחה את ערעורם של המערערים‪ .‬מכאן הערעור לבית‬
‫המשפט העליון‪.‬לטענת המערערים‪ ,‬הם פעלו על‪-‬פי שיטה ידועה ומקובלת במשטרה‪ ,‬שאושרה על‪-‬ידי גורמי‬
‫המשטרה‪ .‬ע"פ נוהל זה‪ ,‬נקבע כי החיפוש בפה הוא חוקי‪ ,‬וכי השימוש בכוח בנסיבות אלה ייבחן לפי אמות‬
‫המידה רגילות של סבירות ושכל ישר‪.‬במהלך הדיון ניעורו שאלות שונות הנוגעות לעבירת גרימת המוות‬
‫ולחובת הזהירות של מפעיל סמכות שלטונית‪ ,‬לנושא השותפות לדבר עבירה‪ ,‬ולאפשרות שותפות לעבירת‬
‫רשלנות‪.‬‬
‫האם תיתכן שותפות בעבירת רשלנות?‬
‫בית המשפט העליון פסק (מפי השופט גולדברג)‪:‬‬
‫‪ .1‬ההלכה‪ ,‬שלפיה רשלנות מאוחרת של אחר‪ ,‬היא לבדה‪ ,‬אינה מנתקת את הקשר הסיבתי‪ ,‬מקבלת‬
‫משנה תוקף במקרה דנא‪ ,‬כאשר הגדרת תפקידם של המערערים חייבה אותם בו זמנית לעמוד על‬
‫המשמר ולעקוב אחר תגובותיה של המנוחה‪ ,‬ולא להמשיך ולהחזיק בה כדי לאפשר לאחרים שפעלו‬
‫ברשלנות להשלים את פעולת החניקה‪ .‬מכאן שנתקיים גם קשר סיבתי משפטי בין התנהגות‬
‫המערערים לבין התוצאה הקטלנית‪.‬‬
‫‪ .2‬התנהגותו של כל אחד מן המערערים מהווה עבירה עצמאית ומושלמת של גרם מוות‪.‬‬
‫‪ .3‬כשמספר מעורבים בתוצאה אסורה פועלים בצוותא‪ ,‬כי אז ניתן לבחון את הבסיס המשפטי להטלת‬
‫אחריות פלילית על כל אחד מהם משלוש נקודות מוצא‪:‬‬
‫א) בידוד חלקו של כל אחד מהמעורבים מחלקיהם של האחרים‪ ,‬ולברר אם יש בו להוות עבירה עצמאית‬
‫ומושלמת‪ ,‬כאשר שיתוף הפעולה בין המעורבים יוצר את התנאים להגשמת העבירה המושלמת‪ .‬במצב‬
‫עניינים זהשבו כל אחד מן המעורבים מקיים באופן מלא את יסודותיה העובדתיים של העבירה ואת היסוד‬
‫הנפשי – מצמיחה התוצאה האסורה מספר עבירות עצמאיות כמספר המעורבים באירוע‪.‬‬
‫ב) אפשרות שנייה היא שהמעורבים באירוע פעלו כגוף אחד‪ ,‬אשר עושה את פעולות הביצוע של האירוע‬
‫העברייני‪ .‬כל הפעולות שנעשות בידי אותו גוף‪ ,‬המורכב מכל המבצעים בצוותא‪ ,‬שייכות לכולם ולכל אחד‬
‫בנפרד‪ ,‬באותה מידה כל הפעולות משתלבות זו בזו ומתמזגות בפעילות הצוות‪ ,‬הבלתי ניתנת לחלוקה‪ .‬במצב‬
‫דברים זה אין נפקות לשאלה אם חלקו של כל אחד מהמעורבים באירוע‪ ,‬כשהוא מבודד מחלקיהם של‬
‫האחרים‪ ,‬מקיים את הזיקה הסיבתית שבה מותנה ביצוע העבירה המושלמת‪ .‬מי שפעל בצוותא ובדעה אחת‬
‫להגשמת התוצאה האסורה עם מי שהתנהגותו מקיימת את הזיקה הסיבתית האמורה‪ ,‬חב בפלילים חרף‬
‫החסר ביסודותיה העובדתיים של העבירה מכוח דיני השותפות‪ .‬במצב זה‪ ,‬שבו התלכדו המעורבים באירוע‬
‫סביב מטרה משותפת‪ ,‬תוך (למצער) צפיית האפשרות שתתרחש התוצאה האסורה‪ ,‬הרי התוצאה האסורה‬
‫שהתרחשה מצמיחה עבירה אחת בעלת ריבוי משתתפים‪.‬‬
‫ג) אפשרות אחרת היא שמאמציהם של המעורבים באירוע תועלו אמנם לביצוע עבירה מסוימת‪ ,‬אלא‬
‫שבמהלך הדברים סטה אחד מן המעורבים מהתכנית המקורית‪ ,‬וסטייתו היא שגרמה לתוצאה האסורה‪.‬‬
‫החסר ביסוד העובדתי שולל את האפשרות לזקוף לחובת המעורבים את ביצוע העבירה המושלמת‪ .‬אולם‪,‬‬
‫בתנאים מסוימים גוררת אחריה השותפות לעבירה המקורית גם אחריות לעבירה נוספת‪ ,‬או אחרת‪,‬‬
‫שנעברה‪.‬‬
‫‪ .4‬בין היסוד "הנפשי" (קרי‪ :‬הנכונות לתרום לפגיעה משותפת בערך חברתי מסוים) לבין היסוד העובדתי‬
‫הקבוע בעבירה קיימת זיקת גומלין‪ ,‬שכן משהוכח יסוד "נפשי" זה‪ ,‬אין עוד חשיבות לחלוקת התפקידים‬
‫בין המעורבים באירוע‪ .‬מכאן‪ ,‬שאבן הבוחן לקיומה של שותפות היא מודעות המעורבים באירוע העברייני‬
‫לאפשרות הפגיעה בערך חברתי מסוים עקב פעילותם המשותפת‪.‬‬
‫‪ .5‬מאחר שמודעות בפועל לאפשרות התרחשות התוצאה‪ ,‬מתלווה לשיתוף הפעולה התכליתי בין‬
‫המעורבים‪ ,‬היא הבסיס הרעיוני לשותפות‪ ,‬הרי שאין שותפות מתוך רשלנות ולעבירה של רשלנות‪ ,‬הן‬
‫אם המדובר בשותפות הומוגנית כמבצעים עיקריים בצוותא‪ ,‬והן אם המדובר בשותפות הטרוגנית‪ ,‬תוך‬
‫היתוספות של משדלים או מסייעים‪.‬‬
‫‪ .6‬שאם התוצאה האסורה נגרמה ברשלנות‪ ,‬אין לדיני השותפות לפי סעיף ‪26‬לחוק העונשין דריסת רגל‬
‫בשאלת אחריות המעורבים לתוצאה שהתרחשה‪.‬‬
‫‪ .7‬שתי מערכות הדינים שבסעיפים ‪26‬ו‪28 -‬לחוק העונשין‪ ,‬מרחיבות את יריעת האחריות הפלילית מעבר‬
‫לביצוע עיקרי ומושלם של העבירה‪ .‬תחולתם של סעיפים אלה אינה מותנית בהוכחת הזיקה הסיבתית‬
‫בין התנהגות המעורבים לבין התוצאה האסורה שהתרחשה‪ .‬ההבדל בין שתי מערכות הדינים נעוץ‬
‫ביסוד הנפשי‪ .‬הטלת אחריות מכוח דיני השותפות לפי סעיף ‪ ,26‬מותנית בכך שהנאשם היה מודע‬
‫בפועל לאפשרות התרחשות התוצאה‪ ,‬ואילו לשם הטלת אחריות מכוח סעיף ‪28‬די במודעות בכוח‬
‫לאפשרות התרחשותה של התוצאה‪.‬‬
‫רע"פ ‪ 3626/01‬וייצמן ואח' נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫וייצמן פגע בשוטר והפקיר אותו‬
‫החלטה‬
‫השופט חשין הסתייג מהאפשרות של הטלת חובת עשה מהדין האזרחי באופן בלתי מוגבל‪ .‬בעמוד ‪216‬‬
‫בפס"ד הוא מתייחס לכך ואומר שעל ביהמ"ש לבחון את עוצמתה של אותה חובה ולהוסיף לבחון את החובה‬
‫האם היא ראויה‪ .‬לדידו פרשנות תכליתית מכל דין אינה ראויה‪.‬‬
‫פרופסור קרמניצר וליאת לבנון מורג כתבו מאמר לפיו מאחר והחובות מוגבלות ואינן מפורטות אין מנוס‬
‫אלא להיזקק לעוולת הרשלנות‪ ,‬ללא הזדקקות לעוולת הרשלנות תצטמצם משמעותית האפשרות להרשיע‬
‫בעבירות גרימה בגין מחדל בעבירה‪ .‬לדידם עקרון החוקיות אינו נפגע ולחובת הזהירות שנקבעה בעוולת‬
‫הרשלנות יש ערך מזהיר‪ .‬עוולת הרשלנות היא חובה שמוטלת על כל מי שיצר סכנה ע"מ להקטין את הנזק‬
‫עם התממשות הסכנה‪ .‬כל אחד אמור לדעת שמעצם עוולת הרשלנות תהיה חובת הזהירות מהפן הפלילי‪.‬‬
‫לדעת המרצה קיימת סכנה שמרחיבים את האחריות הפלילית ויש סכנה שהמשפט הפלילי קולט חובות‬
‫מהדין ההאזרחי‪ ,‬משום שהשיקולים שבגינם נחקקו הדינים האזרחיים שונים‪ ,‬שהרי אם המחוקק היה מודע‬
‫לכך שחובה מסויימת אמורה להיות בחוק העונשין הוא היה דואג שהיא תהיה שם‪.‬‬
‫דנ"פ ‪ 1294/96‬משולם נ‪ .‬מ"י‬
‫ע"פ ‪ 4693/01‬מד"י נ' בביזאיב‬
‫ע"פ ‪ 807/99‬מ"י נ' עזיזיאן‬

‫עובדות‬
‫עוסק בבית הנזירות שהועלה באש‬
‫החלטה‬
‫בו נקבע ששותף ספונטני צריך להיות שותף בעל מודעות‪ ,‬יסוד נפשי ומחשבה פלילית לעבירה‪ .‬השאלה‬
‫היתה האם ניתן להאשים אותו בהצתה והנזק בזדון בדברים שהוא לא עשה? ביהמ"ש טען שאין להרשיעו‬
‫כשותף אלא ביחס למעשים שלו‪ .‬היתה הסכמה שהוא עלה לדירה מתוך סקרנות‪ .‬ביהמ"ש מזכה אותו כי יש‬
‫ספק אם ניתן להסיק מודעות כאשר השהות במקום היה ‪10‬דקות בלבד‪ .‬במקרה זה היה ספק בהקשר‬
‫לשותף ספונטני‪ ,‬אך עדיין ניתן למצוא פסיקות של שותף ספונטני‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 7894/03‬ג'האד ג'אבר מסראווה נ' מדינת ישראל‬

‫נסרין הורשעה בעבירה של נסיון לרצח ‪ ,‬לפי החלופה שבסעיף ‪ )2(305‬לחוק העונשין‪ .‬נסרין הודתה במהילת‬
‫כדורי שינה במשקהו של בעלה‪ ,‬במטרה שהלה ינהג במכוניתו‪ ,‬יירדם וייפגע בתאונת דרכים‪ .‬בדיון זה‬
‫מתרכזת נסרין בטענה מעשיה לא עברו את שלב ההכנה‪ .‬לטענתה‪ ,‬כל שהתכוונה היה שהייתם‪ ,‬בעלה‪,‬‬
‫ייפצע‪ ,‬כפי שהיא עצמה נפצעה בעבר בתאונה‪ ,‬לאחר שנטלה כדורי שינה‪ .‬אך בית המשפט קמא לא קיבל‬
‫את הטענה ‪.‬‬
‫הכרעת ביהמ"ש‪ :‬נסרין ביצעה את עבירת הניסיון לרצח‪ .‬העתירה נדחית‪.‬‬
‫השופט חשין‪-‬‬
‫‪ .1‬בספרות ובפסיקה הוצעו מבחנים שונים להבחנה בין מעשים העולים כדי הכנה בלבד לבין כאלה‬
‫המהווים כבר נסיון‪.‬‬
‫א‪" .‬מבחן הקרבה להשלמת ביצוע העבירה"‪ ,‬המדגיש את קרבת המבצע‪ ,‬מבחינת זמן או מקום‪ ,‬להשלמת‬
‫הביצוע‪ .‬במסגרת מבחן זה נקבע כי "קפיצה איכותית" בין מעשי הכנה לבין מעשים של ביצוע עשויה‬
‫להתרחש "כבר מהרגע שבו גמלה בלבו של המבצע החלטה סופית לבצע עבירה והוא ניגש לביצועה בפועל‪.‬‬
‫ב‪ .‬מבחן שהתפתח במשפט המקובל‪ ,‬וזכה לכינוי "מבחן החד‪-‬משמעיות"‪ ,‬מאפיין את המעשה שהינו כבר‬
‫חלק מהביצוע כמעשה שמשתקפת בו כוונתו הרעה של המבצע‪ .‬היו שדימו זאת לסרט אילם המציג את‬
‫התנהגותו של העושה‪ ,‬ללא הסבר על מטרותיו‪ ,‬כשהנסיון יתחיל בשלב "שבו יהיה ברור לצופים באופן‬
‫חד‪-‬משמעי כי העושה מתכוון לבצע את העבירה" ‪.‬‬
‫‪ .2‬פעולותיה של נסרין באירוע מהילת כדורי השינה עולות‪ ,‬לפי כל מבחן‪ ,‬עולים כדי מעשים של ביצוע‪,‬‬
‫שיצאו מכלל מעשי הכנה גרידא‪ .‬נסרין השלימה‪ ,‬למעשה‪ ,‬את ההתנהגות שנדרשה מצידה לביצוע‬
‫העבירה המושלמת‪ ,‬בכך שמהלה את כדורי השינה בקנקן התה שממנו שתה הייתם‪ ,‬בעלה‪ .‬התוצאה‬
‫הקטלנית נמנעה (באותו אירוע)‪ ,‬לא בשל כך שנסרין טרם השלימה פעולה כלשהי מצידה‪ ,‬שהיה בה‬
‫צורך להגשמת מזימתה‪ .‬היא נמנעה משום שלא התקיימה שרשרת של נסיבות שונות – שאת‬
‫התרחשותן צפתה כאפשרית ובהן חפצה – ואשר לא היו בשליטתה‪ :‬הייתם לא יצא לנסיעה ברכבו;‬
‫ממילא לא נרדם תוך כדי נהיגה; וכפועל יוצא נמנעה גם האפשרות של התרחשות תאונה שבה ימצא‬
‫את מותו‪.‬‬
‫‪ .3‬מהילת הכדורים אינה יכולה להיחשב אפוא כ"מעשה הכנה" בלבד‪ .‬מדובר באופן מובהק במעשה שהוא‬
‫כבר חלק מהביצוע‪ ,‬ואף עיקר הביצוע‪ .‬משהתקיימו גם כל יתר יסודות העבירה של נסיון לרצח‪ ,‬אין‬
‫להתערב במסקנה כי נסרין ביצעה אף עבירה זו‪.‬‬
‫ע"פ ‪ 8573/96‬מרקדו ואח' נ' מ"י‬

‫עובדות‬
‫שלושת המערערים – דוד גולן (להלן – "גולן")‪ ,‬אייל טופז (להלן – ""טופז")‪ ,‬וניסים מרקדו (להלן – "מרקדו")‬
‫הורשעו על פי הודאתם בפרשת מרמה חמורה שהיתה כרוכה במשיכת כספים בהיקף של כ‪ 3.2-‬מליון ש"ח‬
‫מחשבונות בנק של לקוחות שנפטרו‪ ,‬באמצעות זיוף צווי ירושה הנוגעים אליהם‪ .‬בבית המשפט המחוזי נגזרו‬
‫על שלושתם עונשי מאסר וקנסות כספיים‪ .‬השלושה מערערים על חומרת עונשיהם‪ .‬המדינה מערערת על‬
‫קולת העונשים‪.‬‬
‫החלטה‬
‫אומר שהמבחן מתקיים כמקבילית כוחות וככל שהיסוד הנפשי של עושה העבירה רב יותר יש מקום‬
‫להסתפק בדרגה נמוכה יותר של יסוד עובדתי או ההיפך‪ .‬גם השופט מצא בפס"ד משולם אומר שיש להעזר‬
‫במבחנים נוספים‪.‬‬
‫קשר‬
‫ע"פ ‪ 2796/95‬פלונים נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נא (‪388 )3‬‬
‫ע"פ ‪ 1300/98‬סירצקי נ' מ"י‬
‫ע"פ ‪ 338/99‬פקוביץ נ' מ"י‬
‫סייגים לאחריות פלילית‬
‫ע"פ ‪ 4675/97‬רוזוב נ' מ"י‬
‫‪)vote 1( - 5/5‬‬
‫‪Related Posts‬‬
‫היבטים משפטיים של לוחמה‬ ‫בחינה בדיני עונשין – המכללה‬ ‫דיני עונשין – המרכז האקדמי‬
‫בטרור‬ ‫האקדמית ספיר‬ ‫כרמל‬
‫‪About Author‬‬
‫עו״ד גל‬
‫‪↑ Theme by MyThemeShop. Back to Top‬מחברות בחינה במשפטים ‪.Copyright © 2024‬‬

סיכום פסקי דין בדיני עונשין - מחברות בחינה במשפטים

Uploaded by

Copyright:

Available Formats

You might also like

סיכום פסקי דין בדיני עונשין - מחברות בחינה במשפטים

Uploaded by

Document Information

Copyright

Available Formats

Share this document

Share or Embed Document

Sharing Options

Did you find this document useful?

Is this content inappropriate?

Copyright:

Available Formats

סיכום פסקי דין בדיני עונשין - מחברות בחינה במשפטים

Uploaded by

Copyright:

Available Formats

‫‪3/20/24, 8:32 PM‬‬ ‫סיכום פסקי דין בדיני עונשין ‪ -‬מחברות בחינה במשפטים‬

‫מחברות בחינה במשפטים‬

‫דצמבר ‪2015 ,22‬‬

‫‪  Home‬דיני עונשין ‪ ‬סיכום פסקי דין בדיני עונשין‬

‫סיכום פסקי דין בדיני עונשין‬

‫הייחוד שבעברה הפלילית‪5 .‬‬

‫רע"פ ‪ 277/82‬נירוסטה נגד מד"י ‪5‬‬

‫עקרון החוקיות‪5 .‬‬

‫ע"פ ‪ 53/54‬אש"ד מרכז זמני לתחבורה נגד היועמ"ש‪5 ..‬‬

‫בג"צ ‪ 6055/95‬צמח נ' שר הביטחון‪ ,‬פ"ד נג(‪6 .241 )5‬‬

‫פס"ד למדן‪8 .‬‬

‫ע"פ ‪ 677/83‬בורוכוב נ' יפת‪ ,‬פ"ד לט(‪10 .205 )3‬‬

‫ד"נ ‪ 7/78‬זקצר נ' מד"י ‪11‬‬

‫ע"פ ‪ 3027/90‬מודיעים נ' מדינת ישראל‪12 .‬‬

‫ע"פ ‪ 77/64‬ברנבלט נ' היוהמ"ש‪12 ..‬‬

‫דנ"פ ‪ 8613/96‬ג'אברין נ' מ"י ‪13‬‬

‫ע"פ ‪ 2931/95‬אלבה נ' מ"י ‪14‬‬

‫ע"פ ‪ 336/61‬אייכמן נ' היועמ"ש‪15 ..‬‬

‫היסוד העובדתי של העבירה‪16 .‬‬

‫ע"פ ‪ 884/80‬מדינת ישראל נ' גרוסמן‪ ,‬פ"ד לו (‪16 .407 )1‬‬

‫ע"פ ‪ 338/99‬פקוביץ נ' מ"י ‪18‬‬

‫ע"פ ‪ 5224/97‬מ"י נ' שדה אור‪20 .‬‬

‫ע"פ ‪ 697/98‬סוסצקין נ' מ"י ‪20‬‬

‫ע"פ ‪ 2910/94‬יפת ואח' נ' מ"י ‪21‬‬

‫ע"פ ‪ 334/74‬ג'מאמעה נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד כט (‪22 .29 )2‬‬

‫ע"פ ‪ 2588/90‬ורטר נ' מ"י ‪22‬‬

‫ע"פ ‪ 334/74‬ג'מאמעה נ' מ"י ‪22‬‬

‫ע"פ ‪ 250/84‬הוכשטט נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מ (‪23 .813 )1‬‬

‫ע"פ ‪ 7362/01‬סעד נ' מ"י ‪24‬‬

‫ע"פ ‪ 115/77‬לב ואח' נ' מ"י ‪25‬‬

‫ע"פ ‪ 119/93‬ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מח(‪25 .1 )4‬‬

‫ע"פ ‪ 450/86‬גילה נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מ (‪26 .826 )4‬‬

‫ע"פ ‪ 1713/95‬פרידמן נ' מ"י ‪27‬‬

‫רע"פ ‪ 7519/97‬שכטר נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נב (‪27 .663 )2‬‬

‫רע"פ ‪ 3626/01‬וייצמן ואח' נ' מ"י ‪28‬‬

‫ע"פ ‪ 341/82‬בלקר נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מא (‪28 .1 )1‬‬

‫ע"פ ‪ 418/77‬ברדריאן נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לב (‪30 .3 )3‬‬

‫ע"פ ‪ 707/83‬פטרומיליו נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לח (‪31 .821 )4‬‬

‫ע"פ ‪ 47/56‬מלכה נ' היועמ"ש‪32 ..‬‬

‫ע"פ ‪ ,5870/01‬חסיין נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נז (‪32 .221 )1‬‬

‫ע"פ ‪ ,8827/01‬שטרייזנט נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ז נז(‪34 .506 )5‬‬

‫אופיר ביידה משרד עורכי דין‬

‫אופיר ביידה משרד עורכי דין‬

‫ע"פ ‪ 84/85‬לכטינשטיין נ' מ"י ‪38‬‬

‫פס"ד ע"פ ‪ 125/50‬יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי‪ ,‬פ"ד ו ‪38‬‬

‫ע"פ ‪ 402/75‬אלגביש נ' מ"י ‪39‬‬

‫ע"פ ‪ 482/83‬מ"י נ' סעיד‪39 .‬‬

‫ע"פ ‪ 3158/00‬מגידיש נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נד (‪40 .:80 )5‬‬

‫העדר שליטה‪40 .‬‬

‫ע"פ ‪ 165/57‬היועמ"ש נ' שטנר‪40 .‬‬

‫ע"פ ‪ 382/75‬חמיס נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד ל(‪41 .729 )2‬‬

‫ע"פ ‪ 118/53‬מנדלברוט נ' היועמ"ש‪42 ..‬‬

‫אי שפיות הדעת‪43 .‬‬

‫ע"פ ‪ 8220/02‬ברוכים נ' מ"י ‪43‬‬

‫ע"פ ‪ 317/83‬גודמן נ' מ"י ‪43‬‬

‫ע"פ ‪ 7761/95‬חמאד נ' מ"י ‪44‬‬

‫ע"פ ‪ 3795/97‬פלוני נ' מ"י ‪44‬‬

‫ע"פ ‪ 5951/98‬מליסה נ' מ"י ‪45‬‬

‫ע"פ ‪ 2947/00‬מאיר נ' מ"י ‪45‬‬