‫קורס‬

‫״דיני עונשין״‬
‫(עבודה ‪)2‬‬

‫מרצה‪ :‬פרופ' עמנואל גרוס‪.‬‬

‫מתרגלת‪ :‬עו"ד יערה ברזילאי כהן‪.‬‬

‫שנה א' מסלול ‪1‬‬

‫יהודה חממי‬
‫ת‪.‬ז‪304818156 :‬‬
‫תאריך הגשה‪11.5.16 :‬‬

‫המכללה האקדמית נתניה‬

‫פקולטה למשפטים‬
‫שלומי מואשם ברצח בכוונה תחילה לפי ס' ‪(300‬א)(‪ )2‬לחוק העונשין‪ 1‬וכן בחבלה בכוונה מחמירה לפי ס'‬
‫‪(329‬א)(‪ )1‬לחוק‪ .‬עבירת הרצח ס'‪(300‬א)(‪-)2‬היסוד העובדתי‪" :‬העושה (התנהגות) אחת מאלה (נסיבה)‬
‫יואשם ברצח" ‪" ...‬גורם (התנהגות) בכוונה תחילה (יסוד נפשי) למותו (תוצאה) של אדם (נסיבה)"‪ ,‬זוהי‬
‫עבירת תוצאה‪ ,‬לכן יש צורך להוכיח קיומו של קש"ס‪ .‬ניתוח קש"ס בין ההתנהגות לתוצאה מכיל שני‬
‫מבחנים מצטברים ע"פ פס"ד לורנס‪ .2‬קש"ס עובדתי‪ ,‬מבחן האלמלא‪ :‬הסיבה בלעדיה אין‪ ,‬הפרקליטות‬
‫תטען שאלמלא שלומי היה יורה מטווח קצר ללא הרף אזי אמיר לא היה נפצע ומת‪ .‬מנגד שלומי יטען שלא‬
‫הוא זה שגרם למוות אלא גורם זר מתערב‪ ,‬ד"ר דניאלי ע"י הטעות שביצע בניתוח הוא זה שהרג את אמיר‪,‬‬
‫כאשר אמיר הגיע לבית החולים הוא היה בחיים ועובדה היא שאשתו לבנה גם כן הייתה באותה סיטואציה‬
‫וכיוון שהרופא שטיפל בה לא ביצע טעות היא בחיים ולכן לטענת שלומי מתנתק הקשר הסיבתי‪.‬‬
‫הפרקליטות תוסיף ותטען כי ישנה אפשרות שהירי של שלומי אינו הגורם היחידי והבלעדי לתוצאה‪ ,‬אולם‬
‫היה בו משום סיבה בלעדיה אין‪ ,‬ולכן לא מתנתק הקש"ס‪ .‬כמו כן ע"פ מבחן הדיות של פרופ' פלר‪ ,‬כפי‬
‫שמוזכר בפס"ד ברדריאן‪ 3‬כאשר די בכל אחד מן הגורמים בנפרד לגרימת התוצאה‪ ,‬כל אחד מהגורמים‬
‫יהיה אחראי‪ .‬משמע די בירי אותו ביצע שלומי כדי להביא לתוצאות המוות של אמיר‪ ,‬לולא אמיר היה‬
‫מובל לניתוח בביה"ח היה מת מפצעיו שכן מדובר בדימום כתוצאה מירי הידוע כדימום מאסיבי‪ ,‬לא זו‬
‫בלבד אמיר היה במקום מבודד והובלתו לניתוח זוהי הדרך היחידה לנסות ולהציל את חייו‪ .‬גם ע"פ ס'‬
‫‪ )1(309‬לחוק טיפול רפואי לאחר הפציעה‪ ,‬אפילו אם היה מוטעה אך נעשה בתום לב כמו במקרה דנן‪ ,‬לא‬
‫ייחשב למנתק קש"ס‪ .‬קש"ס משפטי‪ :‬נבחן ע"י מבחן הצפיות בפס"ד סעיד‪ ,4‬המבחן כולל צפיות‬
‫אובייקטיבית וסובייקטיבית‪ .‬הפרקליטות תטען שהאדם הסביר ושלומי בפרט היה צריך ויכול לצפות כי‬
‫יגרם תוצאה של נזק גופני חמור מירי ללא הרף מטווח קצר לעבר רכב בו נמצאים בני אדם‪ ,‬והם עלולים‬
‫למות‪ ,‬משמע צפיית תוצאה קטלנית‪ .‬מנגד שלומי יטען ע"פ פס"ד מגידיש‪ 5‬שבעבירות המתה יש לצפות את‬
‫תוצאת המוות הקטלנית ואין די בצפיות לנזק מסוג חבלת גוף‪ ,‬וכי הוא לא צפה שהמעשה שלו יוביל למצב‬
‫קיצוני של מוות‪ ,‬אלא להרתעה ובמקרה החמור יותר לחבלה בלבד‪ .‬הפרקליטות תטען ע"פ פס"ד זה כי‬
‫בעבירות המתה הנאשם לא צריך לצפות את אופן גרימת הנזק בפועל‪ ,‬ואת הדרך המדויקת של השתלשלות‬
‫האירועים אשר הביאו בסופם למותו של אדם‪ ,‬אלא את "סוג הנזק" (שלמות הגוף) ועליו לשאת באחריות‬
‫כפי שנאמר גם בפס"ד פרטרומליו‪ .6‬הפרקליטות תטען כי הניתוח הוא לא גורם זר המנתק את הקש"ס‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫המבחן לניתוק הקש"ס הוא מבחן הצפיות הבודק האם הגורם הזר צפוי באופן סביר? ע"פ פס"ד בלקר‬
‫אדם הפוגע בגופו של אחר וגורם לו לחבלות חמורות‪ ,‬צופה או חייב לצפות שהנפגע יזדקק להתערבות‬
‫רפואית‪ ,‬וכי הרופאים יקבלו החלטות ביחס לטיפול בו‪ .‬רק כאשר מדובר בהשתלשלות אירועים חריגה‬
‫במיוחד אין צורך לצפותה‪ .‬המקרה דנן אינו חריג‪ ,‬ושלומי היה צריך לצפות שכאשר יורים לעבר אדם מס'‬
‫יריות הוא יזדקק לטיפול רפואי‪ .‬משמע העובדה שאמיר הגיעה לבית החולים בחיים לא פוטרת את שלומי‬
‫מאשמה‪ .‬היסוד הנפשי‪ :‬ס' ‪ 19‬לחוק‪ ,‬הדורש את קיומה של המחשבה הפלילית‪ ,‬קובע כי לכל עבירה‬
‫פלילית יש לייחס יסוד נפשי של מחשבה פלילית‪ .‬ס' ‪ 20‬לחוק מגדיר מחשבה פלילית‪ ,‬כמודעות‪-‬שהינה‬

‫‪1‬חוק העונשין ‪ ,‬תשל"ז ‪( 1977-‬להלן‪":‬החוק")‪.‬‬

‫‪ 2‬ע"פ ‪ 119/93‬לורנס נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מח(‪.)1994( 41-40 ,33-29 ,1 )4‬‬
‫‪3‬ע"פ ‪ 418/77‬ברדריאן נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לב(‪.)1978( 10 )3‬‬
‫‪4‬ע"פ ‪ 482/83‬מדינת ישראל נ' סעיד‪ ,‬פ"ד לח(‪ ,533 )2‬עמ' ‪.)1984( 539-541‬‬
‫‪5‬ע"פ ‪ 3158/00‬מגידיש נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נד(‪.)2000( 80 )5‬‬
‫‪6‬ע"פ ‪ 707/83‬פטרומיליו נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לח(‪.)1984( 821 )4‬‬
‫‪7‬ע"פ ‪ 341/82‬בלקר נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מא(‪.)1986( 47 )1‬‬
‫הרכיב ההכרתי הנמנה עם פרטי העבירה‪ ,‬רכיב זה דורש מודעות לטיב המעשה‪ .‬מאחר וזוהי עבירת‬
‫תוצאה‪ ,‬נדרש הרכיב החפצי‪ ,‬שאותו מוסיף המחוקק ובמקרינו "כוונה תחילה"‪ ,‬כלומר החלטה מגובשת‬
‫להמית אדם תוך שיקול דעת‪ .‬הפרקליטות תטען ששלומי היה מודע לכל רכיבי היסוד העובדתי‪ ,‬הוא היה‬
‫מודע בפועל לטיב ההתנהגות "הגורם" שכן הוא ירה באמיר‪ ,‬ידוע לכל בר דעת שירי הינו דבר מסוכן הגורם‬
‫לפציעה חמורה ובמקרים רבים למוות‪ .‬לטיב הנסיבות‪" ,‬אדם"‪ ,‬שכן הוא התקרב אל הרכב כמי שמעוניין‬
‫להגביר את דיוק הפגיעה‪ ,‬הוא ידע שאמיר הוא בשר ודם‪ ,‬וידע שפגיעת קליע בגופו‪ ,‬תגרום לו לפציעה‪ ,‬ולכן‬
‫היה מודע לאפשרות קרות התוצאה שהינה "מוות"‪ ,‬ברור לכל כי ירי על גופו של אדם באיבר רגיש יגרור‬
‫מוות מיידי ואילו ירי על איבר שאינו חיוני יכול לגרום למוות במידה והקורבן לא מטופל כתוצאה מאיבוד‬
‫דם‪ .‬שלומי ידע כי המעשה שעשה הוא אסור והוא יכול להוביל לאפשרות קרות התוצאה ע"פ "חזקת‬
‫המודעות"‪ .‬שלומי יטען שזו לא חזקה חלוטה וכי לא היה מודע לכל הרכיבים בדגש על רכיב התוצאה‪ .‬ע"פ‬
‫ס' ‪(301‬א) לחוק ל"כוונה תחילה" שלשה מרכיבים מצטברים‪ :‬החלטה להמית‪ ,‬הכנה והיעדר קנטור‪.‬‬
‫החלטה להמית‪ :‬בפס"ד בנו‪ 8‬נקבע כי מרכיב זה מצריך שהנאשם רצח או קבע לעצמו את המטרה לרצוח‪,‬‬
‫ולהחלטה זו קדמו שיקול ויישוב הדעת‪ .‬מרכיב זה משמעו צפיית התוצאה הקטלנית (במישור השכלי)‬
‫והשאיפה להשגתה (במישור הרגשי)‪ .‬בפס"ד אברמוב‪ 9‬נקבע כי הוכחת מרכיב זה היא באמצעות שימוש‬
‫בחזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו ‪ ,‬וכי ניתן למצוא מאפיינים משותפים למקרים בהם‬
‫הגיע ביהמ"ש למסקנה כי התגבשה החלטה להמית‪ .‬הפרקליטות תטען‪ ,‬ע"פ פס"ד דרור‪ 10‬שההחלטה‬
‫נלמדת מהמעשים המורכבים והממושכים של מבצע העבירה "הנחת הכונה"‪ .‬במקרה דנן‪ ,‬לשלומי נודע כי‬
‫אשתו מנהלת רומן עם חברו אמיר וקיבל החלטה לנקום בהם‪ ,‬הוא עקב אחריהם והמתין שיגיעו למקום‬
‫מבודד שם יצא מרכבו‪ ,‬התקרב לשמשת רכבם וירה בהם ללא הרף‪ .‬לאחר המעשה שלומי לא קרא לעזרה‪,‬‬
‫אלא לבנה ואמיר שבאורח פלא נותרו בחיים‪ .‬מעקב‪ ,‬תכנון‪ ,‬ביצוע ירי מאסיבי מטווח קצר ובנוסף לכך אי‬
‫קריאה לעזרה‪ ,‬כל אלה מהווים נסיבות שעשויות להעיד על ההחלטה שקדמה למעשה‪ .‬שלומי ראה מראש‬
‫את התרחשות התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי ולכן יחשב כבעל כוונה לגרמה‪ .‬מנגד שלומי יטען כי לא‬
‫הייתה לו כוונה לרצוח והירי נעשה כתוצאה מדחף ספונטאני‪ ,‬ולכן לא התגבשה אצלו ההחלטה להמית‬
‫עובר לעשיית העבירה‪ .‬שבמידה והיה חפץ במותם היה יורה בצורה סדירה ומכוונת‪ ,‬מצמצם טווח וממית‬
‫את שניהם‪ .‬בנוסף ע"פ פס"ד פלונית‪ 11‬יטען כי מה שטעון הוכחה הוא אינו טבעיות התוצאה או סבירותה‬
‫אלא הלך רוחו של הנאשם ואף אם התוצאה של מעשיו היא טבעית וצפויה‪ ,‬זכאי הוא ליהנות מכל ספק‬
‫סביר שמא לא התכוון אליה‪ .‬עוד יטען עפ"י פס"ד רבינוביץ'‪ 12‬כי יש להוכיח כוונה ממשית להרוג‪ ,‬ולא די‬
‫שהנאשם חזה את התוצאה ברמה גבוהה של הסתברות‪ ,‬כאשר קיום הרצון להתגשמותה לא הוכח‪ .‬מנגד‬
‫הפרקליטות תטען ע"פ פס"ד בן שיטרית‪ 13‬כי רצון להמית גם כתוצאה מזעם נקודתי ומסונוור‪-‬הוא עדיין‬
‫רצון להמית‪ .‬במקרה דנן‪ ,‬שלומי יכול היה לירות יריה אחת או שתיים באוויר כדי להעביר את המסר‬
‫שאיננו שבע רצון מהרומן שהשניים מנהלים‪ ,‬או לחילופין לא לירות ללא הרף‪ ,‬שלומי גם היה יכול להזעיק‬
‫עזרה‪ ,‬משלא עשה כן ניתן להסיק כי התגבשה אצלו החלטה ממשית להמית ‪ .‬הכנה‪ -‬ע"פ פס"ד בנו‪ 14‬ההכנה‬
‫להמית היא יסוד פיסי אובייקטיבי טהור ‪ ,‬והיא מבחן מעשי חיצוני לקביעת הלך המחשבה של האדם‬
‫המואשם ברצח בכוונה תחילה‪ .‬הפרקליטות תטען כי ‪ ,‬שלומי הצטייד באקדח‪ ,‬אשר לא ברור מאין הגיע‪.‬‬
‫‪8‬ע"פ ‪ 396/69‬בנו נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד כד(‪.)1970( 561 )1‬‬
‫‪9‬ע"פ ‪ 10082/04‬אברמוב נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪.)2006( 621 )4(2006‬‬
‫‪ 10‬ע"פ ‪ 322/87‬דרור נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מג(‪.)1989( 718 )3‬‬
‫‪11‬ע"פ ‪ 5031/01‬פלונית נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נז(‪.)2003( 626-627 )6‬‬
‫‪12‬ע"פ ‪ 339/84‬רבינוביץ' נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לט(‪.)1985( 253 )4‬‬
‫‪13‬ע"פ ‪ 7942/04‬בן שיטרית נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪.)2007( 2 )4(2007‬‬
‫‪14‬ע"פ ‪ 396/69‬בנו נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד כד(‪ ,197015( 561 )1‬עמ' ‪.561‬‬
‫נסע במכוניתו ועקב אחרי לבנה ואמיר ובשעת השין ירה לעברם ללא הרף‪ ,‬הכנת ה"מכשיר" (הנשק)‬
‫ממלאת את דרישות יסוד ההכנה‪ .‬לכן המעשה מעיד ללא כל ספק כי התקיים יסוד ההכנה‪ .‬היעדר קנטור‪-‬‬
‫ע"פ פס"ד רבינוביץ'‪ 15‬הקנטור הוא מאורע חיצוני שיצר אצל הנאשם מצב נפשי של העדר שליטה‪ .‬הדרישה‬
‫שהיה תכוף למעשה ובעל יחס בין ההתגרות לפעולה הקטלנית‪ .‬מבחן זה ידוע כמבחן כפול‪ :‬המבחן‬
‫הסובייקטיבי‪ -‬הפרקליטות תטען כי מבחן זה נבחן ע"פ מבחן ההתקררות בפס"ד דרור‪ 16‬לשלומי היה‬
‫מספיק זמן לשקול את מעשיו ולכן עוצמת הקנטור אינה משפיעה על הקנטור‪ ,‬האירוע לא היה בתכוף‬
‫‪17‬‬
‫למעשה כפי שדורש המחוקק בסעיף‪ .‬המבחן האובייקטיבי‪ -‬הנעזר במבחן המידתיות בפס"ד דרור‬
‫הקובע כי אדם מן הישוב לא היה מגיב בצורה כזו‪ ,‬האדם הסביר לא היה מצטייד באקדח עוקב אחר הזוג‬
‫ויורה ללא הרף‪ ,‬לכן תגובתו של שלומי לא היתה ביחס סביר לקנטור‪ .‬ולכן הדבר אינו מידתי והאירוע לא‬
‫דומה לסטנדרט אנושי ממוצע‪ .‬מנגד יטען שלומי לפי המבחן הסובייקטיבי כי לא היה לו זמן התקררות‬
‫ופעולתו הייתה ספונטאנית ורגעית והתאפיינה באיבוד שליטה עצמי כפי שמופיע בפס"ד אזולאוס‪ 18‬ובנוסף‬
‫השופט ברק אף הכיר בבגידה של אישה כמעשה קנטור‪ .‬שלומי יטען שבעצם המפגש והידיעה כי אשתו‬
‫בוגדת בו עם חברו הטוב הוציאה אותו מדעתו‪ ,‬ולכן המעשה עונה להגדרה‪ .‬הפרקליטות תטען ע"פ פס"ד‬
‫איסקוב‪ 19‬כי ערך קדושת החיים הוא חובה מוסרית החלטית ואין שום קנטור העשויים לבטל חובה זו‪,‬‬
‫בנוסף בכך שפעולת הירי לא נעשתה באופן תכוף למעשה אלא צריכה הכנה מוקדמת הדבר לא מקיים את‬
‫יסוד הקנטור כפי שנאמר בפס"ד בנו‪ .20‬לכן ניתן להבין כי העבירה התבצעה בדם קר בלא שקדמה לה‬
‫התגרות בתכוף למעשה‪ ,‬כפי שדורש המחוקק בס' ‪ 301‬לחוק‪ .‬במידה וביהמ"ש יחליט שלא מתקיימת‬
‫עבירת ה"רצח בכוונה תחילה" עקב קושי בביסוס היסוד הנפשי "כוונה תחילה"‪ ,‬יש להאשים את שגיא‬
‫בעבירת ההריגה‪ -‬ס' ‪ 298‬לחוק יסוד עובדתי‪ :‬היסוד העובדתי‪":‬הגורם (התנהגות) במעשה או במחדל‬
‫אסורים (נסיבות) למותו (תוצאה) של אדם (נסיבה)‪ ,‬יואשם בהריגה"‪ .‬זוהי עבירת תוצאה שותקת‪ .‬בדומה‬
‫לעבירת הרצח‪ ,‬בעבירה זו מתקיים הקש"ס העובדתי והמשפטי וכן המודעות של שלומי ליסודות‬
‫העובדתיים של העבירה‪ .‬היסוד הנפשי‪-‬מודעות‪ :‬הפרקליטות תטען ששלומי היה מודע לכך שהוא "גורם"‬
‫– יורה בנשק מטווח קרוב לעבר אמיר שהינו "אדם"‪ ,‬שכן אף אחד לא הכריח אותו לעשות זאת‪ .‬כמו כן‬
‫הוא ידע שהמעשה "אסור" – שכן כל אדם מן הישוב יודע שלירות בנשק לעבר אדם הוא מעשה אסור‪ .‬ע"פ‬
‫‪21‬‬
‫ס' ‪(20‬א) לחוק יש להוכיח שלנאשם מודעות לאפשרות שתיגרם תוצאה קטלנית‪ .‬ע"פ פס"ד ויניצקי‬
‫בעבירת הריגה לא די בכך שהנאשם יהיה מודע לאפשרות התוצאה הקטלנית‪ ,‬יש גם להוכיח שהתקיימה‬
‫מצידו פזיזות ‪ .‬במקרה דנן שלומי היה מודע לאפשרות לגרימת התוצאה‪ ,‬קרי מותו של אמיר‪ ,‬מפני שכל‬
‫אדם סביר יכול לצפות שאירוע מסוג זה עלול להביא למוות‪ .‬מנגד יטען שלומי שהוא לא יכול היה לצפות‬
‫שהירי על הרכב יגרום למוות‪ ,‬ושהסיבה העיקרית למוות היא הטעות של ד"ר דניאלי כפי שמפורט בטענות‬
‫הקש"ס בעבירת הרצח לעיל‪ .‬בנוסף הפרקליטות תטען ע"פ פס"ד פרידמן‪ 22‬מתקיים היסוד הנפשי של‬
‫צפיות שכן במעשה הירי והן בכך שלא עזר לאמיר לאחר מכן‪ ,‬צפה את התוצאה‪ .‬פזיזות‪ :‬אדישות‪ ,‬ס'‬
‫‪(20‬א)(‪()2‬א) לחוק‪ -‬הפרקליטות תטען ששלומי היה שווה נפש לגרימת מותו של אמיר ‪ ,‬לאמור לא היה‬
‫אכפת לו אם הוא יחיה או לא‪ ,‬מפני שאדם היורה ללא הרב באדם אחר‪ -‬ככל הנראה לא מייחס חשיבות‬

‫‪15‬ע"פ ‪ 339/84‬רבינוביץ' נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לט(‪ , .)1985( 253 )4‬עמ' ‪.253‬‬
‫‪ 16‬ע"פ ‪ 322/87‬דרור נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מג(‪.)1989( 718 )3‬‬
‫‪ 17‬ע"פ ‪ 322/87‬דרור נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מג(‪.)1989( 718 )3‬‬
‫‪ 18‬ע"פ ‪ 3071/92‬אזואלוס נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נ(‪.)1996( 573 )2‬‬
‫‪ 19‬ע"פ ‪ 8332/05‬איסקוב נ' מדינת ישראל‪ ,‬תק‪-‬על ‪.)2007( ,1140 )3(2007‬‬
‫‪ 20‬ע"פ ‪ 396/69‬בנו נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד כד(‪.197015( 561 )1‬‬
‫‪21‬ע"פ ‪ 11/99‬ויניצקי נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נג(‪( .)1999( 145 )2‬להלן פס"ד ויניצקי)‬
‫‪22‬ע"פ ‪ 1713/95‬פרידמן נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נ(‪)1996( 265 )1‬‬
‫לערך החיים‪ .‬מנגד יטען שלומי שלא ניתן להעלות על הדעת שהוא כאדם נורמטיבי יהיה אדיש למותו של‬
‫אמיר‪ ,‬ושזאת הייתה מעידה שלא ציפה ולא תיכנן שתוביל לתוצאה הרת אסון כפי שקרה‪ .‬קלות דעת‪ ,‬ס'‬
‫‪(20‬א)(‪()2‬ב) לחוק‪ -‬הפרקליטות תטען ששלומי נטל סיכון בלתי סביר לאפשרות שאמיר ימות מהירי‪ .‬שלומי‬
‫לא רצה שאמיר ימות‪ ,‬אך הוא בכל זאת ירה לעבר הרכב בו ישב‪ .‬מנגד שלומי יטען שהוא לא חשב לרגע‬
‫שזהו סיכון בלתי סביר‪ ,‬שכן ירי לעבר הרכב העשוי ברזל לא אמור להביא לידי מוות‪.‬‬

‫עבירת החבלה בכוונה מחמירה ס' ‪(329‬א)(‪-)1‬היסוד העובדתי‪" :‬העושה (התנהגות) אחת מאלה (נסיבות)‬
‫בכוונה (יסוד נפשי) ‪ ...‬פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה (תוצאה)‪ ,‬שלא כדין"‪ ,‬זוהי עבירת תוצאה‪.‬‬
‫קש"ס עובדתי‪ ,‬מבחן האלמלא‪ :‬הסיבה בלעדיה אין‪ ,‬הפרקליטות תטען שאלמלא ירה שלומי מטווח קצר‬
‫ללא הרף אזי לבנה לא היתה נפצעת באורח קשה‪ .‬קש"ס משפטי‪ :‬מבחן הצפיות‪ ,‬הפרקליטות תטען‬
‫שהאדם הסביר ושלומי בפרט היה צריך ויכול לצפות כי יגרם תוצאה של נזק גופני חמור מירי ללא הרף‬
‫מטווח קצר לעבר שמשת רכב בו נמצאים בני אדם‪ .‬על שלומי היה לצפות את סוג התוצאה‪ ,‬דהיינו פציעה‬
‫קשה של לבנה‪ ,‬ולא את היקף מימדיה‪ ,‬פוטנציאל הצפייה ולא הצפייה בפועל‪ .‬שלומי יטען כי הוא לא צפה‬
‫שהמעשה שלו יוביל למצב קיצוני של חבלה חמורה‪ ,‬אלא להרתעה ללא פגיעה פיזית‪ .‬היסוד הנפשי‪:‬‬
‫בעבירה זו גם כן נדרת המחשבה הפלילית "מודעות" שהינה הרכיב הכרתי וכן עקב כך שזו עבירת תוצאה‬
‫את הרכיב החפצי שהינו "כוונה"‪ .‬הפרקליטות תטען ששלומי היה מודע לכל רכיבי היסוד העובדתי‪ ,‬הוא‬
‫היה מודע בפועל לטיב ההתנהגות‪" ,‬הפוצע" שכן הוא ירה ללא הרף בנשק‪ ,‬הידוע לכל בר דעת כדבר מסוכן‬
‫המסוגל לפצוע‪ ,‬לטיב הנסיבות‪" ,‬אדם"‪ ,‬שכן הוא התקרב אל הרכב כמי שמעוניין להגביר את דיוק הפגיעה‪,‬‬
‫הוא ידע שאשתו לבנה היא בשר ודם‪ ,‬וידע שפגיעת קליע בגופה של לבנה‪ ,‬תגרום לה לפציעה ולכן היה מודע‬
‫לאפשרות קרות התוצאה "חבלה חמורה"‪ -‬ברור לכל כי ירי על גופו של אדם יגרום לחבלה חמורה‪ .‬בנוסף‬
‫שלומי ידע כי המעשה שעשה הוא אסור ע"פ "חזקת המודעות"‪ .‬שלומי יטען שזו לא חזקה חלוטה וכי לא‬
‫היה מודע לכל הרכיבים בדגש על רכיב התוצאה‪ .‬בנוסף יטען שלומי כי נשאלת השאלה מהי חבלה חמורה?‬
‫נאמר בעובדות המקרה כי השניים הצליחו להזעיק עזרה‪ ,‬משמע שלבנה אמנם נפצעה‪ ,‬אך לא ברמה של‬
‫חבלה חמורה כפי שמוזכרת בס' ‪34‬כד לחוק ‪ ,‬בנוסף חבלה חמורה זה מושג בעל רקמה פתוחה ולא ברור‪,‬‬
‫דבר הנוגד את עקרון החוקיות‪ .‬רכיב חפצי‪" -‬כוונה"‪ ,‬הפרקליטות תטען כי אדם אשר יורה ללא הרף‬
‫מטווח קצר לעבר אדם אין באפשרותו לטעון כי לא הייתה לו כוונה לפצוע אותו או לגרום לו חבלה חמורה‪.‬‬
‫מנגד‪ ,‬יטען שלומי כי הדברים קרו בלהט הרגע‪ ,‬ולא הייתה בכוונתו לפצוע את לבנה אשתו‪ ,‬שכן הוא אוהב‬
‫אותה‪ ,‬שלומי תיכנן רק לדבר עם הזוג ולהזהיר אותם אך ברגע שראה אותם ביצע את הירי‪ ,‬הירי לא היה‬
‫מכוון לגופם אלא לרכב‪ ,‬לכן לא המתין שיצאו ממנו‪ .‬הלכת הצפיות מכח ס' ‪(20‬ב) לחוק‪ :‬הפרקליטות‬
‫תטען‪ ,‬כפי שצוין בפס"ד דרור‪ , 23‬ששלומי יכל לצפות‪ ,‬כאפשרות קרובה לוודאי את הפגיעה בלבנה עוד‬
‫בטרם החל בירי‪ ,‬ואין הכרח שהיה צריך לצפות את היקף הפציעה‪ .‬לכן‪ ,‬יש לראותו כבעל כוונה לתוצאה‬
‫שנגרמה‪ ,‬אפילו ולא הייתה לו כוונה לכך בפועל‪ .‬מנגד‪ ,‬יטען שלומי‪ ,‬כי לא היה באפשרותו לצפות פגיעה‬
‫חמורה שכזו‪ ,‬כיוון שהירי כוון לרכב‪ ,‬תוך ראית מראה זוועה של אשה הבוגדת בבעלה עם חברו הטוב‪ ,‬וכל‬
‫שרצה היה להדליק נורת אזהרה לזוג‪ .‬בנוסף לכל האמור לעיל‪ ,‬שלומי יטען שאין להאשים אותו בשתי‬
‫עבירות נפרדות אלא בעבירה אחת שכן מדובר בעבירה רבת פריטים‪ ,‬שלומי יטען כי מדובר ב"אותו‬
‫מעשה" ע"פ המבחן הצורני כפי שהוזכר בפס"ד חליל‪ ,24‬העבירות נעשו ברצף "ירי ללא הרף" כמעשה אחד‪.‬‬
‫מנגד תטען הפרקליטות ע"פ פס"ד משולם‪ 25‬כי בעבירות אלימות‪ ,‬האינטרס החברתי המוגן הוא בעל‬

‫‪23‬ע"פ ‪ 322/87‬דרור נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מג(‪)1989( 718 )3‬‬

‫‪ 24‬ע"פ ‪ 6141/01‬חליל נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נט(‪.)2004( 653 )1‬‬
‫‪ 25‬דנ"פ ‪ 4603/97‬משולם נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נא(‪)1998(,160 )3‬‬
‫עוצמה כה רבה עד כי נדרשת הפרדה כיוון שכשיש מס' קורבנות‪ ,‬עומד לכל אחד האינטרס העצמי לשלמות‬
‫הגוף‪ ,‬ואין בין שלומו של קורבן אחד לשלומו של האחר ולא כלום‪ .‬בנוסף לכך בפס"ד חליל‪ 26‬נקבע כי יש‬
‫לבחון את המבחן המהותי‪ ,‬לא זו בלבד‪ ,‬קיפוח חייו של אדם מן הראוי שימצא ביטוי מפורש‪ ,‬מזוהה ונפרד‬
‫בצעדים העונשיים‪ ,‬לכן מואשם שלומי בשתי עבירות נפרדות‪ ,‬ויש להטיל עליו עונש נפרד בכל עבירה‪.‬‬

‫שימוש ברעל מסוכן ס' ‪ -336‬היסוד העובדתי‪ :‬הסעיף כולל שלוש חלופות‪ ,‬משמע שלוש עבירות שונות‪:‬‬

‫רישא‪ :‬הגורם (התנהגות) שלא כדין (נסיבה) שיפעילו (התנהגות) על אדם (נסיבה) או שאדם יקח (תוצאה‬
‫מסוג תולדה‪/‬התנהגות) רעל או דבר מזיק אחר (נסיבה)‪,‬בכוונה לפגוע(יסוד נפשי) בו או בזולתו או להרגיזם‪,‬‬
‫דינו – מאסר שלוש שנים; ניתן לפרש עבירה זו בשתי דרכים או כעבירת התנהגות או כעבירת תוצאה מסוג‬
‫תולדה‪ .‬סיפא חלופה ראשונה‪ :‬סיכן בכך (תוצאה בכח) את חיי האדם (נסיבה) חלופה שניה‪ :‬או גרם‬
‫(התנהגות) לו בכך (נסיבה) חבלה חמורה (תוצאה)‪ ,‬דינו – מאסר ארבע‪-‬עשרה שנים‪ .‬הפרקליטות מאשימה‬
‫את לבנה בסיפא של הסעיף שהינה עבירת תוצאה‪ .‬קש"ס עובדתי‪ ,‬מבחן האלמלא‪ :‬הסיבה בלעדיה אין‪,‬‬
‫אלמלא לבנה טמנה רעל בעוגיות האהובות על שלומי ומגישה לו אותם במטרה שיאכלם אזי שלומי לא היה‬
‫נפצע במערכות רבות בגופו‪ .‬קש"ס משפטי‪ :‬מבחן הצפיות הפרקליטות תטען שהאדם הסביר ולבנה בפרט‬
‫היתה יכולה וצריכה לצפות שתיגרם תוצאה של נזק גופני חמור לאדם שיאכל את העוגיות עם הרעל‪ .‬על‬
‫לבנה היה לצפות את סוג התוצאה‪ ,‬דהיינו פגיעה במערכות גופו של שלומי‪ ,‬ולא את היקף מימדיה‪,‬‬
‫פוטנציאל הצפייה ולא הצפייה בפועל‪ .‬לבנה תטען כי לא ציפתה ששלומי יאכל את העוגיות אלא במידה‬
‫ויחליט רק יטעם מהן ולכן לא יכלה לצפות את התוצאה‪ .‬היסוד הנפשי‪ :‬בעבירה זו נדרשת המחשבה‬
‫הפלילית "מודעות" (רכיב הכרתי) וכן את הרכיב החפצי שבעבירה זו הינו "כוונה" הפרקליטות תטען‬
‫שלבנה היתה מודעת לכל רכיבי היסוד העובדתי‪ ,‬היא היתה מודעת בפועל לטיב ההתנהגות‪" ,‬הגורם" שכן‬
‫היא טמנה את הרעל בעוגיות והגיע איתם עד לבית המעצר‪ ,‬ידוע לכל בר דעת שאדם המכניס לגופו רעל‪,‬‬
‫הדבר יפגע במערכות גופו ובמקרים חמורים אף למוות‪ ,‬לטיב הנסיבות‪",‬אדם יקח רעל"‪ ,‬שכן היא ניצלה‬
‫את אהבתו של שלומי תוך ניצול ציני של תמימותו ומצבו בבית המעצר בכך שהביאה לו את העוגיות‬
‫הספציפיות שהוא אוהב‪ ,‬ובכך שאמרה כי ברצונה להתפייס גרמה לו לאכול את העוגיות‪ ,‬היא ידעה‬
‫ששלומי בשר ודם‪ ,‬וידעה שכניסת הרעל לגופו‪ ,‬תגרום לפציעה ולפגיעה במערכות גופו ולכן היתה מודעת‬
‫לאפשרות קרות התוצאה "חבלה חמורה" לבנה ידעה כי המעשה שעשתה הינו אסור ע"פ "חזקת‬
‫המודעות"‪ .‬לבנה תטען שזו לא חזקה חלוטה וכי לא היתה מודעת לכל הרכיבים בדגש על רכיב התוצאה‪.‬‬
‫בנוסף תטען לבנה כי נשאלת השאלה מהי חבלה חמורה? נאמר בעובדות המקרה כי שלומי קיבל טיפול‬
‫רפואי משמע ששלומי אמנם נפצע‪ ,‬אך לא ברמה של חבלה חמורה‪ ,‬וחייו לא היו בסכנה‪ .‬חפצי‪" -‬כוונה"‪,‬‬
‫הפרקליטות תטען כי אדם הטומן רעל במזון ומגיע עד הקורבן וגורם לו שיאכל זאת תוך ניצול יחסי‬
‫הקרבה בינהם אין באפשרותו לטעון כי לא הייתה לו כוונה לפצוע אותו או לגרום לו חבלה חמורה‪ .‬מנגד‪,‬‬
‫לבנה תטען כי לא תיכננה לסכן את חייו של שלומי או לגרום לו לתוצאה של חבלה חמורה‪ ,‬היא תיכננה אך‬
‫ורק לגרום לו להרגיש לא טוב‪ ,‬לבנה תטען כי ידעה שבבית המעצר ישנו צוות רפואי שיטפל ויציל את שלומי‬
‫כך שלא יאונה לו כל רע‪ .‬בנוסף תטען שלא היא האכילה את שלומי או הפצירה בו לאכול‪ ,‬אלה הוא נטל את‬
‫העוגיות ואכל אותם בעצמו‪ .‬הלכת הצפיות ס' ‪(20‬ב) לחוק‪ :‬הפרקליטות תטען‪ ,‬שלבנה יכלה לצפות‪,‬‬
‫כאפשרות קרובה לוודאי את הפגיעה בשלומי עוד בטרם הגיעה עם העוגיות ודיברה איתו‪ ,‬ואין הכרח‬
‫שהיתה צריכה לצפות את היקף הפציעה‪ .‬לכן‪ ,‬יש לראותה כבעלת כוונה לתוצאה שנגרמה‪ ,‬אפילו ולא‬
‫הייתה לה כוונה לכך בפועל‪ .‬מנגד‪ ,‬תטען לבנה ‪ ,‬כי לא היה באפשרותה לצפות פגיעה חמורה שכזו‪ ,‬כיוון‬
‫‪ 26‬ע"פ ‪ 6141/01‬חליל נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נט(‪.)2004( 653 )1‬‬
‫שהרעל וכמות העוגיות היתה קטנה ולא נראתה לה ככזו אשר יכולה לגרום נזק כפי שמתואר‪ ,‬כל כוונתה‬
‫הייתה לגרום לשלומי תחושה לא טובה‪ ,‬להרגיזו ולהרגיע את יצרה‪.‬‬