Professional Documents
Culture Documents
מאמרים דחייה חברתית
מאמרים דחייה חברתית
מאמרים דחייה חברתית
"
ההתמודדות ההורית עם ילד דחוי חברתית
מאת יעל אברהם
לבי לבי עליה ,על הבת שלי ,אני מוצאת את עצמי יושבת בעבודה ובוכה ,ולא
מצליחה להתרכז בשום דבר .אני כל הזמן חושבת עליה .בא לי פשוט לשלוף אותה
מבית הספר הזה ולהשאיר אותה בבית לידי .למה היא צריכה להמשיך ולסבול עם
הילדות האלה שממש מתעללות בה?"
הורות לילד דחוי חברתית היא חוויה לא קלה ,הטעונה ברגשות רבים :כאב,
אשמה ,פחד ,חמלה ,בושה ,חוסר אונים ועוד .ההורה רואה את בנו יושב בבית
ללא חברים ,הטלפון אינו מצלצל ואיש אינו מזמין אותו לצאת להסתובב או להיפגש
במרכז .במשך היום ,הילד שוהה שעות בחדרו ,אל מול המחשב .בבקרים ,כאשר
הילד הולך לבית הספר ההורה חרד מאוד לגורלו ,שכן הוא יודע כי בנו סובל,
במקרה ה"טוב" ,מהתעלמות של שאר הילדים – ובמקרים הקשים יותר מעלבונות,
לעג ,אלימות פיזית ולעתים אף מנידוי מחברת הילדים .הוא רואה את בנו בעיני
רוחו מסתובב לבד בהפסקות .ההורה חש חסר אונים באשר ליכולתו לסייע לבנו
להשתלב בחברה .הוא שואל את עצמו מה לעשות :האם להתערב ולתווך בינו לבין
הילדים האחרים? האם להתקשר להורי הילדים האחרים ולדבר על לבם? האם
להצביע על הטעויות שבנו עושה וללמדו כיצד עליו להתנהג כדי להיות חלק מן
החברה? האם לדבר עם מחנכת הכיתה ולבקש ממנה לסייע לילדו? האם להתלונן
על בית הספר והמנהלת העומדת בראשו שאינם מטפלים בצורה נאותה בקשייו
החברתיים של בנו? או שאולי לפנות לטיפול פסיכולוגי עם הילד?
1
רבות על אופי האינטראקציה של ההורה עם המערכות החינוכיות ועם הדמויות
הטיפוליות שעמן הוא נפגש במשך השנים .בחלקו השני אציג משתנים התלויים
בהורים ,אשר יכולים לסייע לילד לצאת מסטאטוס הדחייה ולהשתלב טוב יותר
בקרב קבוצת בני הגיל
מערכת החינוך חווה את קולם של ההורים לילד דחוי חברתית באופנים שונים:
לעתים זהו קול חזק וצורמני ,ביקורתי ומאשים שאינו נעים לשמיעה ,המצביע
על חוסר יכולתה של המערכת לסייע לילד; פעמים אחרות זהו קול חלש וחסר
אונים ,המעורר לעתים חוסר סבלנות ,כאשר הוא משווע לעזרת המערכת בסיוע
לילדו; ולעתים זהו קול אדיש ומנוכר אשר נחווה כמשאיר את המערכת
להתמודד עם הילד לבד .בכל אחד מן המצבים הללו ,חשוב לדעת כי מאחורי
ישותו הבוגרת של ההורה מסתתר קול אחר ,פגיע ומתגונן שהוא "הקול ההורי".
את הקול הזה צריכים הגורמים הטיפוליים לנסות ולשמוע .פלוטניק ()2007
מתארת את בניית הקול ההורי כתהליך אשר נמשך לאורך כל מעגלי החיים של
האדם הבוגר .לדבריה ,ישנם ארבעה מוקדים המשפיעים על עיצוב הקול ההורי:
(א) היבטים התפתחותיים בהורות :מילד הפנטזיה אל הילד הקונקרטי; (ב)
העברה בין דורית; (ג) חלוקת תפקידים בין ההורים לבין המערכות החינוכיות
והחברתיות; ו(-ד) יחסים ומאבקים בין שלושת מבני העצמי של ההורה –
הפרטי ,המקצועי וההורי.
אדגים כעת כיצד משפיעים שני המוקדים הראשונים על עיצוב קולם של ההורים
לילד דחוי .בהמשך אדגים כיצד משפיעים שני המוקדים האחרונים על המפגש
שבין ההורה לבין הגורמים המטפלים בילדו.
2
היבטים התפתחותיים בהורות והעברה בין דורית
"רון הוא הבן הבכור במשפחה שלנו ,ומאז ומתמיד היה לי קשה איתו .הוא היה
תינוק חסר שקט שבכה המון ,כל הזמן היתה לי הרגשה שלא טוב לו ,אבל זה היה
3
בלתי אפשרי לַר צות אותו .היו לי ציפיות גדולות מהאימהות שלי .נכנסתי להיריון
קשה שלא הצלחתי עם רון .הוא כל הזמן היה על הידיים ובכל זאת ייבב כל הזמן.
לילות שלמים ניסיתי להרגיע אותו וכלום לא עזר .ההנקה שלו היתה קטסטרופה,
הוא כל הזמן היה רעב ונדמה שאף פעם לא שבע ואני הנקתי אותו בלי סוף .לרון
יש היום עוד שלושה אחים קטנים ,אבל אפשר להגיד שעד היום הוא דורש את כל
תשומת הלב שלי .ממש שואב ותובע ממני את האנרגיות פי כמה וכמה מאשר
שלושת הילדים האחרים .הוא תמיד רב עם האחים שלו ,חושב רק על עצמו ודואג
רק לעצמו .הוא לוקח את הדברים של האחים שלו כאילו הם שלו בלי לבקש מהם
רשות .מתווכח איתם וכל הזמן מרגיש מקופח .הוא טוען שאנחנו אוהבים את
האחים שלו הרבה יותר ממנו .אני חייבת להודות שהוא בדרך כלל מעצבן אותי ולא
נעים לי להגיד אבל לפעמים אני מרגישה שאני ממש לא סובלת אותו .כאילו
התחלתי להיות אימא טובה עם שלושת הילדים האחרים שלי .איתו אני רבה
ומתווכחת המון ומתאפקת לא לצרוח עליו .בגלל שאין לו חברים ,הוא נמצא כל
הזמן בבית ואני משתגעת ממנו .להגיד את האמת ,אני די מבינה למה הוא לא
מסתדר חברתית עם בני גילו ,בגלל שאם הוא מתנהג בחוץ כמו שהוא מתנהג
בבית איתנו ועם האחים שלו ,אז בוודאי שקשה מאוד להיות חבר שלו".
4
"כשאני רואה את רון אני ממש נזכר בעצמי כילד .גם לי היה מאוד קשה
להשתלב חברתית .הרגשתי שלא מבינים אותי בחברה ורוב הזמן הייתי בבית.
אני זוכר שהיו לועגים לי וצוחקים עליי בדרך הביתה .פעם אחת שיתפתי את
ההורים שלי בקשיים שיש לי בבית הספר ,ההורים שלי היו עולים חדשים ולא
דיברו עברית כל כך טובה .אבל אחרי הפעם הזאת ,אימא שלי הגיעה לבית
הספר שלי כדי לצעוק על התלמידים שהיו מציקים לי .זאת היתה בושה כל כך
גדולה עבורי .למחרת ,אחרי בית ספר ,חיכתה לי חבורה גדולה יותר של ילדים
שהלכו אחרי וצחקו עליי .מאז החלטתי לא לשתף יותר את ההורים שלי,
והתמודדתי לבד עד שעברנו דירה ועברתי לבית ספר אחר .גם ביחס לבית
הספר של רון אני חושב שאנחנו לא צריכים להתערב ,ולדעתי עלינו לפתור את
הבעיות של רון בבית .זאת גם הסיבה שהגענו לטיפול פרטי בלי שבית הספר
ידע".
גורם נוסף המשפיע על הקול ההורי קשור לדפוס של קשיים בנפרדות :כהן
ולבוב ( )2004מצאו כי גילוי של קשיים רגשיים אצל הילד גורם לחוסר אמון של
ההורים בכוחותיו של הילד להתמודד לבדו בחברה .ההורים נרתעים מלנקוט
עמדה המסייעת להיפרדות ,והם נוטים לדפוס של הגנת יתר או הכוונת יתר.
5
במפגשיי הרבים עם הורים לילדים דחויים בלטה מאוד חוסר הנפרדות בין
ההורה לילדו הדחוי .הורים רבים מנסים להקל את מצוקתם של ילדם על ידי כך
שהם פונים בעצמם לילדים אחרים בכיתה ומשוחחים איתם ,לעתים צועקים
וכועסים על ילדים אחרים אשר פוגעים בבנם .כך למשל סיפרה אמו של שליו,
תלמיד כיתה ג' אשר סבל מדחייה של ילדי כיתתו:
"לא יכולתי לסבול יותר את הלעג שלהם כלפיו ,אז קיבלתי החלטה ונכנסתי
לכיתה שלו בזמן שהיתה שם מורה מקצועית .אני יודעת שאסור להורים להיכנס
לכיתה ,אבל החלטתי שהנושא הזה יותר מדי חשוב ופשוט התעלמתי מהמורה
שניסתה להוציא אותי מהכיתה .צעקתי על הילדים ושאלתי אותם למה הם
מתנהגים ככה כלפי שליו? שאלתי אותם" :מי כאן חושב שהוא חבר טוב של
שליו ,שירים את היד" .וכשילד אחד ,שכל הזמן מעליב את שליו ,הרים את היד
הסתכלתי עליו במבט כזה ,שהוא מייד הוריד את היד והתבייש".
ניתן לראות כי שני סגנונות ההורות שהוצגו ,הן זה המאופיין בדחייה הורית והן
זה המאופיין בהזדהות יתר ,אינם מאפשרים התמודדות יעילה של ההורים עם
הדחייה של ילדם .דווקא משום כך משמעותית כל כך התערבותו של איש חינוך
או איש טיפול ,המסוגל לסייע להורים.
6
שלושה מבני עצמי )1( :העצמי הפרטי ,המכיל חוויות וייצוגים הנוגעים להגדרת
הזהות כפי שעוצבה בשלהי גיל ההתבגרות ,כולל תפיסות וחוויות הנוגעות
לזוגיות ולאדם כפרט משמעותי; ( )2העצמי המקצועי ,המתייחס להיבטי הזהות
המקצועית ומשמעותה בחייו של האדם; ו )3(-העצמי ההורי ,המכיל את
ההתייחסויות הנוגעות לאדם כהורה .מבין שלושת מבני העצמי מזוהה העצמי
ההורי כפגיע וכרגיש ביותר בשל אופיו הנרקיסיסטי ,ומשום הופך מרכזי מאוד
בנפשו של האדם .שלושה מבנים אלו מקיימים ביניהם אינטראקציות והשפעות
הדדיות ,וכך למשל משבר במבנה עצמי אחד עלול לחולל משבר המשכי במבני
עצמי נוספים .ניתן לראות זאת באופן שבו תיארה אמה של אלינור את
תחושותיה בעקבות הדחייה של בתה ,תלמידת כיתה ד':
"לבי לבי עליה ,על הבת שלי ,אני מוצאת את עצמי יושבת בעבודה ובוכה ולא
מצליחה להתרכז בשום דבר .אני כל הזמן חושבת עליה .למזלי הבוס שלי מבין
אותי ,אבל אני ממש לא מתפקדת בעבודה .לקחתי לי כמה ימי חופש כדי לחשוב
מה לעשות .חשבתי אולי להתפטר מהעבודה כדי שאוכל לתמוך בה יותר וללוות
אותה ברגעים הקשים האלה .אני מרגישה שהקשיים של אלינור משפיעים גם על
החיים בבית שלנו .אני כמעט ולא מתייחסת לילדים האחרים ,ורבה המון עם בעלי
שרואה את הדברים אחרת ממני".
לחילופין ,משבר באחד ממבני העצמי יכול לעתים להעצים מבנה עצמי אחר
ולראות בו גורם מפצה על פגיעה בראשון .כפי שניתן לראות בדבריו של יחיאל,
אביו של משה ,תלמיד כיתה ז' הסובל מדחייה:
"אני במקצועי פסיכולוג ,ולכן יזמתי פגישה עם הצוות החינוכי בבית הספר של
משה והסברתי להם על המשמעויות של דחייה חברתית .חילקתי לצוות
מאמרים בתחום .היתה לי תחושה שהם לא ממש יודעים מה לעשות וכיצד
עליהם לפעול במקרה הזה".
המפגש בין הורים לילדים דחויים חברתית לבין המערכת החינוכית הוא מפגש
כואב ,משום שהמערכת החינוכית משקפת להורים את תהליכי הדחייה של
ילדם .פעמים רבות חשים ההורים אשמה שלא היו הורים טובים דיים עבור
7
ילדם ושאולי נכשלו בתפקידם כהורים .לעתים הם חשים בושה על כך שבנם
אינו מסתגל לסביבה כמו שאר הילדים בכיתתו .בד בבד ,הם חשים מואשמים
על ידי המערכת החינוכית הרואה בהם אחראים לחוסר ההסתגלות של ילדם.
השיקוף של חוסר הקומפטנטיות ההורית על ידי המערכת החינוכית מהווה
פגיעה נרקיסיסטית בעצמי ההורי ,והוא תהליך כואב ובלתי נסבל עבור ההורה,
אשר נעזר לעתים במנגנון של הזדהות השלכתית על מנת להתמודד עם
הפגיעה הנרקיסיסטית .הוא מאשים את המערכת החינוכית בדחייה של בנו
ובחוסר התמודדות עם קשייו של הילד.
8
במחקר אורך מעניין ניסו החוקרים סנדסטורם וקוי לבדוק את המכניזם שתורם
לשימור או לשיפור הסטאטוס החברתי של הילד ללא התערבות מקצועית (
;)Sandstorm and Coie, 1999במילים אחרות ,המחקר בחן מהן הנסיבות
הטבעיות המאפשרות לחלק מן הילדים הדחויים להפוך למקובלים יותר על ידי
חבריהם ולצאת מסטאטוס הדחייה החברתית ,ולעומת זאת ,אילו גורמים
תורמים ליציבות הדחייה במשך השנים .במחקרם ליוו החוקרים ילדים אשר
בתחילת בית הספר היסודי אותרו כילדים הדחויים ביותר בכיתתם (בעזרת
מבחנים סוציומטריים והערכות המורים) .החוקרים בדקו את המעמד
הסוציומטרי של אותם הילדים גם בסוף לימודיהם בבית הספר היסודי על מנת
לראות אילו מהילדים יצאו מסטאטוס הדחייה ,ואילו מהם נותרו בו ופיתחו
דפוסים של דחייה כרונית .החוקרים מצאו ,בין היתר ,כי להורים תפקיד
משמעותי ביציאה מסטאטוס הדחייה ולחילופין להישארות בו (Sandstorm
.)and Coie, 1999אפנה כעת להרחיב על חמישה משתנים הקשורים להורות
שנמצאו כמסייעים ליציאה של הילד מסטאטוס הדחייה :עמדות חיוביות של
ההורים ביחס לערך החברות ,השגחה הורית הכוללת מודעות לחברויות של
הילד ולאיכותן ,עידוד הילד לפגוש חברים וזימון פגישות כאלה עבורו ,מתן
דוגמא אישי ,ועידוד ההשתתפות בפעילויות אחר הצהריים מחוץ לבית הספר.
אדגים כיצד משתנים אלו באים לידי ביטוי במפגש של הצוות המקצועי עם
ההורים ,וכיצד ניתן להדריך את ההורים בהסתמך על משתנים אלו.
הורה המעניק ערך חיובי לחברות ,על ידי אמירות התומכות בחברות ,מסייע
בשיפור ההסתגלות החברתית של בנו או בתו .לעומת זאת ,הבעת עמדות
השוללות את ערך החברות על-ידי ההורה נמצאה קשורה לשימור סטאטוס
הדחייה של בנו או בתו.
כאשר אני מבררת עם הורה לילד דחוי מהי השאלה הראשונה שהוא שואל את
ילדו כשהוא חוזר מבית הספר ,תשובה נפוצה היא "מה למדת היום?" ,או "מה
אכלת היום?" – אבל לא "עם מי שיחקת היום?" ,או "עם מי הסתובבת היום
9
בהפסקה?" .כלומר ,גם כאשר הורים אלה מביעים דאגה להיבטים הפיזיים או
הלימודיים של חיי הילד ,ניכר שהם פחות מודעים לתפקידם כהורים בדאגה
להיבטים החברתיים של חייו.
במפגש שלי עם הורים לילדים דחויים חברתית בבית הספר היסודי ,אנו
משוחחים על חשיבות הערך שההורה מעניק לחברות .במקרים מסוימים הורים
לילדים דחויים מבטאים עמדה שלילית מפורשת כלפי ערך החברות .כך למשל
התבטאה אמה של רחל ,תלמידת כיתה ד' הסובלת מדחייה חברתית:
"אני תמיד אומרת לרחל ,אין אמונה בחברים .אפילו 40שנה בקבר אסור לך
להאמין בחברים ,הם תמיד יבגדו בך" .או "חברות הן כמו נחש מתחת לקש,
את יכולה לסמוך רק על אימא שלך ,היא אף פעם לא תפגע בך .תמיד תזכרי,
רק על קשר דם אפשר לסמוך".
במפגש הטיפולי עם הורים בעלי עמדות כגון אלה אני מבקשת מהם להעלות
זיכרונות מחברויות שהיו להם בילדותם או בנערותם .לעתים עולה מדבריהם
תיאור העומד בסתירה לעמדות המוצהרות שלהם ביחס לחברות .בשיחה
נעשה ניסיון לתת מקום לקולות הנוספים הקיימים בהורה המתייחסים לחברות,
ואף לפתח קולות אלו .העבודה עם ההורים במקרה הזה מתבססת על הגישה
הנרטיבית של מייקל וייט ודיוויד אפסטון ( )1999אשר מדגישה את יוצא הדופן (
)unique outcomeובכך מאתגרת את הסיפור הדומיננטי עמו באים ההורים.
כך למשל ,בהמשך השיחה עם אמה של רחל ,היא סיפרה גם את זיכרון הילדות
הבא:
"אני זוכרת שבערך בגיל ,14חזרתי מאוחר בלילה מערב ריקודים במועדון.
מאוד חששתי שאבא שלי יצעק עליי ואולי גם יכה אותי בגלל השעה המאוחרת.
המזל שלי שחברה שלי הסכימה לעלות איתי הביתה ולספר לאבא שלי שהייתי
אצלה בבית .היא ממש ליוותה אותי עד הבית".
10
למצוא סיפורים נוספים מעברה אשר סותרים את הסיפור הדומיננטי שלה ,על
מנת לבנות רצף אירועים אשר בונים את העלילה של הסיפור האלטרנטיבי.
האם שיתפה את רחל בסיפורה זה .מצאתי כי חשוב לשתף את ההורים
בחשיבות העמדות שלהם ביחס לחברות ,ובהשפעה הרבה שיש לעמדות אלו
על הסטאטוס החברתי של ילדם.
מידת המודעות (של האם בעיקר) לגבי איכות וכמות החברויות של ילדּה ולגבי
השותפים החברתיים שלו נמצאה כקשורה לשימור או שינוי סטאטוס הדחייה
החברתית .סוג ההשגחה האימהית שנמצא קשור לשימור סטאטוס הדחייה
במשך השנים היה חוסר מודעות וחוסר נגישות של האם למידע הקשור לקשריו
החברתיים של בנה או בתה; לעומת זאת ,סוג ההשגחה האימהית שנמצא
קשור לשיפור ההסתגלות בבית הספר היסודי התאפיין במודעות של האם לגבי
החברויות של ילדּה ואיכותן.
הניסיון של הורה לאפשר ולעודד מפגשים של בנו או בתו עם ילדים אחרים ,ואף
לזמן לו מפגשים כאלה נמצא כקשור לשיפור ההסתגלות של ילדו .לעומת זאת,
11
הורה המונע מבנו את ההזדמנויות למפגש חברתי תורם לשימור סטאטוס
הדחייה .כך למשל אמר אביו של סשה בן העשר ,ילד דחוי בכיתתו" :הוא הולך
לבית הספר לא כדי לרכוש חברים ,אלא כדי לרכוש השכלה .אני לא רואה שום
טעם בפגישות עם חברים אחרי הצהריים .מספיק הוא רואה ילדים בבית
הספר" .בדומה סיפרה אמה של רבקה ,תלמידת כיתה ה' ,ילדה דחויה
חברתית" :הבת שלי לומדת בבית ספר על-אזורי ,וכל הילדים גרים רחוק מהבית
שלנו .היא מגיעה לבית הספר בהסעה ,ואין לי שום כוונה להתחיל להסיע אותה
לפגישות עם ילדים וילדות מהכיתה" .בשיחות עם הורים חשוב להבהיר את
חשיבות "חוג החברים" ולראות ב"חוג" הזה חוג נוסף על כל שאר החוגים של
הילד.
12
חברתיים היא הכרה ברוח השוויון ,שהלא מי שאינה מרגישה שווה לרעותה ,אינה
יכולה להיות חברה שלה .פעמים רבות מעביר ההורה לילדו מסר של עליונות או
מסר של נחיתות אל מול קבוצת החברים שאליה מנסה הילד להשתייך .במקרים
אחדים אף מעביר ההורה את שני המסרים בו זמנית .כך למשל מומחש בתיאור
הבא מפי הוריה של מיכל ,תלמידת כיתה ו' אשר סובלת מדחייה קשה של בני
כיתתה:
"תראי היא ממש לא כמו שאר הבנות בכיתה שלה .הרמה הקוגניטיבית שלה
גבוהה יותר משלהן ,וכשהיא מתחילה לדבר כולם מקשיבים פעורי פה .אין לנו
בבית כבלים ,והיא לא רואה את כל הטל-נובלות האלו או את תוכניות הריאליטי;
היא שומעת רק חווה אלברשטיין ולא כל מיני זמרים מזרחיים שפופולאריים כל כך
היום; היא לא לובשת מותגים כמו שאר הבנות בכיתה שלה; שלא לדבר על איפור,
שבכלל לא מעניין אותה".
"אנחנו מרגישים שמיכל היא הצלע הפגומה במשפחה שלנו .אפשר להגיד שאין
לה בכלל כישורים חברתיים .היא יוצרת קשרים מצוינים רק עם מבוגרים או עם
חיות ,אבל לא עם בני גילה".
ניתן לראות את תחושת העליונות בצדה של תחושת הנחיתות ביחס לאותה קבוצת
ילדים .בפועל מעבירים ההורים לילדתם מסר מבלבל ,לפיו "אנו מצפים ממך
להשתלב ולהפוך להיות חלק מחבורת ילדים שאנחנו לא מעריכים וחושבים שאת
שווה הרבה יותר מהם ,אבל מכיוון שאת לא מצליחה להתחבר אליהם את בעצם
שווה פחות מהם".
13
היא תרצה להתלבש כמו החברות שלה או לשמוע מוזיקה כמו שלהן היא תאבד
אותנו ואת ההתפעלות שלנו ממנה" .אמה של מיכל אף אמרה:
"את יודעת ,עכשיו כשאנחנו מדברים ,לפעמים אני מרגישה שמיכל כן הייתה רוצה
ללבוש בגדים יותר אופנתיים .פעם אחת כשיצאנו לקניות היא ניסתה להעלות את
הנושא הזה ואמרה משהו על חנויות אופנתיות שבנות הולכות אליהן ,אבל מיד
חדלה מלדבר על כך .אני לא עודדתי אותה להמשיך ואפילו אמרתי לה שאני גאה
בה שלה לא חשובים כל המותגים האלה".
המודעות המתפתחת של הוריה של מיכל אפשרה להם לקיים דיאלוג פתוח יותר
עם מיכל ,אשר בו הם הביעו בפניה את הבנתם כי על מנת להתחבר עם בנות
גילה ייתכן ויש להתפשר על עקרונות כמו למשל קנייה של בגדים אופנתיים יותר.
פעילות של הילד מחוץ לשעות בית הספר ,כמו חוגים אחר הצהריים ,נמצאה
קשורה מאוד ליציאה מסטאטוס הדחייה החברתית במהלך השנים .הסיבה לכך
נעוצה ראשית בהזדמנות שההשתתפות בחוג מאפשרת לילד הדחוי – הזדמנות
להתרועע עם ילדים אחרים בפלטפורמה חדשה ,אשר דורשת לעתים כישורים
שונים מאשר אלו הנדרשים בבית הספר .כך מתאפשר לילד להתאמן ולשפר את
המיומנויות החברתיות שלו .כמו כן ,החוג מזמן לילד הדחוי אפשרות ליצור קשרי
חברות עם ילדים שאינם לומדים בכיתתו .זוהי הזדמנות חשובה ביותר לאור
הממצא שעלה במחקרים לפיו הרווחה הפסיכולוגית של ילד אשר יש לו חברות
הדדית אחת (כלומר חבר שאותו הוא בחר ושהוא נבחר על-ידו) ,קרובה מאוד
לרווחה הפסיכולוגית של "מלך הכיתה" (.)Favazza and Odom, 1997
14
סיכום
לסיכום ,במאמר זה ניסיתי להציג את מורכבות החוויה של הורים לילדים דחויים
חברתית ,חוויה אשר טעונה ברגשות רבים וקשים .המפגש של ההורים עם
המערכת החינוכית הוא מפגש רב השפעה ,שכן הוא משקף לילד ולהורה צדדים
חלשים בעצמם .לפיכך ,במפגשים עם אנשי מקצוע נוטים הורים לילדים דחויים
לבטא פגיעות והגנתיות .חשוב כי המורים והמטפלים הקשורים למערכת החינוך
יכירו בהשפעה הרבה שעשויה להיות להם על ההורים .הבעת הבנה ואמפתיה
על-ידי אנשי החינוך והטיפול למצבו הייחודי של ההורה יוכלו לספק להורה לקבל
מהמערכת ידע נחוץ ולמצוא יחד את הדרך לשיפור מעמדו החברתי של ילדו.
15
על הצורך ועל הקושי להיות "נוכחות
הורית מיטיבה דיה" לנוכח הידרדרות
בגיל ההתבגרות
הקשר בין התנהגויות אנטי-חברתיות לבין אובדן על רקע ביטויי תוקפנות בגיל
ההתבגרות ,דרך סיפור על הורים שפונים לייעוץ עקב הידרדרות של בנם
המתבגר .יתואר הצורך והקושי של ההורים להיות "נוכחות הורית מיטיבה דיה".
ההרצאה נשענת על תובנותיו של ויניקוט ,בעיקר אלה שמוצגות במאמריו על
הנטייה האנטי-חברתית.
פסיכולוג מקבל שיחת טלפון בהולה מזוג הורים" :אנחנו רוצים שהבן שלנו ילך
לטיפול מייד אך הוא מסרב .אנחנו מבקשים לראות אותך בדחיפות" .הם מגיעים
לפגישה .האב מהנדס ,האם מורה .יש להם שלושה ילדים .הבכור ,רוני ,בן ,13
היה תמיד בסדר ולא היו איתו בעיות מיוחדות ,אבל מאז המעבר לחטיבת הביניים
המצב השתנה :הוא החל לזלזל בלימודים ולהיעדר מבית הספר בתירוצים
מופרכים .הוא מתחצף למורים ולהוריו ,יוצא לבלות עד שעות מאוחרות עם חבורת
נערים מפוקפקים שהתחבר אליהם ,מבטיח לחזור בשעה מסוימת ולא עומד
בהבטחותיו" .חשבנו שזו תקופה ,שזה יעבור ,אבל זה רק מידרדר .כשהוא בבית
הוא מסתגר בחדר עם המחשב ולא מתקשר איתנו .זה לא הילד שהכרנו ,הוא היה
ילד ממש טוב" ,אומרת האם בדמעות" .אני יודעת שבגיל ההתבגרות יש משברים,
אבל לא חשבתי שזה יגיע לידי כך .השיא היה לפני כמה ימים .הזמינו אותנו
בדחיפות לבית הספר וסיפרו לנו שהוא ושני ילדים נוספים עשו מעשה של ונדליזם
ושהוחלט להשעות אותו מהלימודים".
16
היא אמרה שהיועצת המליצה שהוא ילך לטיפול אך הוא מסרב ,וציינה כי לדעתה
חבורת הנערים שהתחבר אליהם משפיעה עליו לרעה וכי בית הספר החדש אינו
מתפקד כיאות .נוסף על הדאגה ,החרדה וחוסר האונים שניכרו בדבריה של האם,
אפשר היה לזהות בהם גם בושה מהתנהגותו של בנה וכן עלבון צורב ,שכן בתור
מורה מצליחה היא חוותה את שיחת הטלפון מבית הספר כהאשמה שהיא נכשלה
בתפקידה כאם .האבא ,איש מעשי ורציונלי ,יושב כל העת בזעם עצור ,ונראה
שהוא כועס על כל העולם :על הנוער של היום ,על בית הספר שלא מתמודד ,על
אשתו שלא מציבה גבולות לילד ובעיקר על בנו הבכור .בולט עד כמה הוא כועס
עליו ,מאוכזב ממנו ומרגיש שהוא הפך להיות ילד כפוי טובה .בשלב מסוים הוא
מישיר מבט אל הפסיכולוג ושואל" :מה צריך לעשות עכשיו? איך מפסיקים את
ההידרדרות הזאת?".
לפני שנחשוב על עצות מעשיות לאב ולפני שננסה להבין את התנהגות הבן ,כדאי
להתעכב רגע על חוויית ההורים לנוכח ההתנהגות האנטי-חברתית של ילדם.
ההורים שבנם ביצע מעשה חריג ,על גבול הפלילי ,בבית הספר ,חשים בושה,
אשמה ,חרדה ודאגה מכך שבנם נמצא בתהליך הידרדרות הרסני .ייתכן שהם
חשים מואשמים ,ייתכן שהם מרגישים שנכשלו בתפקידם כהורים ,ולאלו מתלוות
גם תחושות של חוסר שליטה ,חוסר אונים וחוסר הבנה של המתרחש .עבור הורים
רבים זהו מצב קשה להכלה ,המוביל לא פעם לתגובות שמסלימות את המצב
ומחריפות אותו ,כגון התפרצויות זעם נקמניות ,הוקעת הילד ,התרחקות ממנו
ונטישה רגשית מתוך תחושת אכזבה עמוקה ,ניסיון להתעלם ממה שקרה מתוך
תקווה שהדברים יסתדרו מעצמם ,או ניסיון לרצות את הילד מתוך תחושת פחד
הולך וגובר ממנו .המשותף לכל התגובות הללו הוא הקטנת הנוכחות ההורית
האפקטיבית בחייו של הילד.
אין דבר קל יותר מאשר לשפוט את ההורים .אם נהיה כנים ,כולנו עושים את זה.
מי לא מכיר את סיטואציית הילד בהתקף זעם בסופרמרקט מול הורה שמנסה
להרגיעו או להשתיקו? הקהל ,שאינו יודע מה הרקע להתפרצות ,צופה במתרחש,
לעתים בהקלה שזה קורה למישהו אחר .לרוב ,הצופה מוקיע בלבו את ההורה על
כישלונו ,ו"נשמות טובות" אף משיאות לו עצות בין מחלקת הבשר למחלקת
הגבינות .כמה קל להיות ביקורתי כצופה מהצד וכמה לא נעים להיות שם בתפקיד
17
ההורה .במאמר זה ,כל מה שנכתב ,נכתב מתוך הכרה והבנה כמה קשה להיות
נוכח באופן מותאם לילד שאיבד שליטה.
גורם נוסף בעל חשיבות מכרעת הוא הסביבה שבה גדל הילד .ילד לא גדל מעצמו
בחלל ריק ,וכמו שלא נוכל להתבונן בהתפתחות של פרח בלי לשאול אם היו לו
מספיק אור ,השקיה ומרחב לשורשים ולגבעול ,כך לא נוכל להתייחס לילד או
למתבגר בלי לבדוק את הסביבה שבה הוא גדל :האם היא סביבה תומכת,
מאפשרת ,מטפחת ומצמיחה? או שלא .לסביבה שבה גדל הילד ,קרי ,לנוכחות
ההורית עד גיל ההתבגרות ולאיכות הנוכחות ההורית המיוחדת הנדרשת בגיל זה,
יש השפעה מכרעת על יכולת ההסתגלות שלו לגיל ההתבגרות ועל דרכי
ההתמודדות עם האתגרים שגיל זה מציב .כדי לעזור לרוני ולהוריו ,חשוב לברר
מה קרה בתוך המשפחה בתקופה שקדמה להידרדרות.
18
בתגובה לשאלת הפסיכולוג על האירועים שהתרחשו בתקופה שקדמה להידרדרות
סיפרו ההורים שבקיץ חגגו לרוני בר מצווה – אירוע שהיה כרוך ברוב הוד והדר אך
גם בלא מעט לחץ משפחתי – ובשנת הלימודים שלאחר מכן הוא עבר לחטיבת
הביניים בבית ספר חדש .הם סיפרו שלאחרונה החלה אצלו התבגרות פיזית
מואצת .הוא גבה מאוד ותווי פניו השתנו .נוסף על כך האם קיבלה על עצמה לרכז
שכבה בבית הספר שבו היא עובדת והיא עסוקה כפי שלא הייתה מעולם ,והאב
קודם בעבודתו לתפקיד שמצריך שהייה מרובה מחוץ לבית .עקב כך החלו מתחים,
חיכוכים וריבים קולניים ומרים בין ההורים בסוגיית "השוויון בנטל" .כמו כן העלה
האב ציפייה שרוני בנו הבכור יקבל על עצמו יותר תפקידים בבית" :כשאני הייתי
בגילו כבר יצאתי לפרנס .מה אנחנו כבר דורשים ממנו? לזרוק את הזבל ,לקחת
את הכלבה לטיול ,לשמור על האחים הקטנים שלו ,זה הכול" .האם התפרצה
לדבריו" :אם במקום לרוץ יום ולילה לישיבות היית יותר בבית ,לא היה צומח לנו
עבריין!" .האב לא נשאר חייב" :אם במקום להיות מחנכת של כל העולם היית
מחנכת את הבן שלנו ,לא היינו מגיעים למצב הזה!".
התמונה המתגלה עכשיו מורכבת .ממה שסיפרו ההורים ,אפשר לראות שרוני
חווה כמה אובדנים לאחרונה :השינויים הפיזיים שמתרחשים בגיל ההתבגרות הם
אמנם משמחים אך עלולים להבהיל את הילד שמתבונן במראה ולפתע לא מכיר
את עצמו .לא פשוט לחוש בטוח בתוך גוף שנעשה זר .גם חגיגת בר המצווה
שמסמלת את המעבר לבגרות היא לא פעם חגיגה של ההורים יותר מחגיגה של
הילד .החגיגה שמלווה את המשפט "ברוך שפטרני מעונשו של זה" שאומר האב
מטשטשת לעתים את העובדה שעבור הילד מדובר בנטישה או באובדן של הגנה
ונוכחות הורית .ייתכן שאצל רוני מועצמת תחושת האובדן בשל ההידרדרות
ביחסים בין ההורים ,בשל העובדה שהם אכן נוכחים פחות מבעבר ,גם פיזית וגם
רגשית ,ובשל הציפייה לגדילה מהירה.
19
התנהגויות אנטי-חברתיות כביטוי לאובדן
הביטחון
ויניקוט ( )1984/1946טוען כי התנהגויות אנטי-חברתיות של ילדים קשורות
לאובדן הביטחון שמעניקה משפחה מתפקדת .תחת הכותרת "התנהגויות
אנטי-חברתיות" הוא כולל מגוון התנהגויות לא מסתגלות שנמצאות על רצף מהקל
אל החמור :מהרטבה והתלכלכות ,דרך וכחנות ,ועד שקרים ,גניבות ,התפרצויות
הרסניות והתנהגויות עברייניות .משפחה מתפקדת היא משפחה שבה "אב ואם
לוקחים אחריות משותפת על ילדיהם .האם ,הנתמכת על ידי האב ,מגדלת כל ילד,
לומדת את אישיותו ,ומתמודדת עם הבעיות האישיות של כל אחד מהם" (שם) .אם
מתעלמים מהחלוקה המגדרית של תפקידי אב ואם ,שמתאימה לנורמות שהיו
מקובלות בתקופה שבה נכתבו הדברים ,אפשר לדבר על פונקציות הוריות שיכולות
להתמלא גם במשפחות חד-מיניות ובמשפחות חד-הוריות.
נוכחות הורית מיטיבה דיה כוללת בין השאר מתן מרחב להתנסות בביטויי עצמיותו
של הילד ,והצבת גבולות שיגנו על הילד ועל הסביבה מפניו .נוכחות כזאת מחפשת
כל העת איזונים בין מתן חופש להתנסות לבין הצבת גבולות שלהם זקוק הילד,
וכמובן – בבסיס החיפוש הזה נמצאת האהבה ההורית,
הצורך להציב גבול לילד מחד גיסא ,והצורך להשאיר לו מרחב פתוח להתנסות
מאידך גיסא ,מעוררים לא פעם קושי אצל ההורים .ככל שהילד גדל ,זה נעשה
קשה יותר ,ובגיל ההתבגרות זה הופך למשימה מסובכת ,מבלבלת ומתעתעת.
הילד כבר אינו "ילד" אך גם לא מבוגר עדיין .זהו גיל שיש בו חוסר בשלות שקשה
להכיל אותה.
כך כותב ויניקוט על המעבר לגיל ההתבגרות (בפנייה להורים)" :אם תעשה כמיטב
יכולתך לקדם את הצמיחה האישית אצל ילדך ,יהיה עליך לדעת להתמודד עם
תוצאות מדהימות .אם ימצאו ילדיך את עצמם כל עיקר ,הם לא יסתפקו בדבר
מלבד עצמיותם כולה – ובכלל זה התוקפנות והיסודות ההרסניים שבה ,נוסף על
20
היסודות שאפשר לכנותם אהבה ,ואז תיקלע למאבק ממושך ,שיהיה עליך לעמוד
בו ולשרוד" (ויניקוט .)1968/1995
האם עלינו להסיק מכך שתוקפנות ועוינות יופיעו ללא קשר לנוכחות ההורים ,וכל
שעליהם לעשות הוא לשרוד? כמובן שלא .הישרדות אין פרושה שההורים "יורדים
למקלט" וממתינים "שהגיל הנוראי הזה יעבור" ,להפך :הישרדות פירושה שיש
להיות שם איתו ולעתים מולו ואפילו להיאבק בו אם צריך .מה שצריך לשרוד הוא
הנוכחות ההורית המיטיבה ,שממשיכה לחפש את האיזונים בין מתן לגיטימציה
לביטוי עצמי לבין הצבת גבולות ,תוך כדי שימור חוויית העצמי של ההורים כבעלי
נוכחות וחשיבות בחייו של הילד המתבגר .לנוכח דבריו של ויניקוט אפשר לשער כי
ההידרדרות של רוני היא תגובה לאובדן הביטחון שחש במשפחתו ,הן בשל
הקשיים שנתגלעו ביחסים בין ההורים והן בשל הפגיעה בנוכחות ההורית שלהם
במישור הפיזי ובמישור הרגשי .זאת ,נוסף על האובדן ההתפתחותי של הילדות
שגיל ההתבגרות מזמן במהותו.
ייתכן שמעשה הוונדליזם של רוני בבית הספר היה שיאו של תהליך שלא נעצר
קודם לכן ,והביא לידי כך שההורים כבר אינם יכולים להתעלם ממנו .מצד אחד,
מעשהו של רוני פוגע ומכעיס ,אך מצד אחר אפשר לראות בו הזדמנות נוספת
שהוא מעניק להוריו לשמש עבורו סביבה תומכת ומחזיקה .ספק אם רוני מודע
21
למה שמניע אותו ,וספק אם הוא יודה בכך גם אם יהיה מודע למניעיו ,אבל לעתים
ילדים בטיפול מצליחים להתחבר בדיעבד לרגשות שהובילו אותם למעשים כאלה,
לתחושת עוול שבחוויה שלהם נעשתה להם ואליה הם הגיבו .ההסבר הזה מקומם
את האם" :למה ככה? אם הוא במצוקה כי להרגשתו עזבנו אותו ,אז למה עכשיו,
שהוא יותר ורבלי מאי פעם ,הוא לא אומר את זה באופן ישיר? חוץ מזה ,בכל ספר
על התבגרות אני קוראת שילדים לא רוצים את עזרת ההורים שלהם .הם דווקא
מנסים להרחיק אותם ,להתרחק מהם ,להיות עצמאיים .אז בעצם הוא אומר
במעשיו שהוא כן רוצה לחזור ולהישען עלינו? הרי הוא אומר שאנחנו "חופרים",
שאני "קרצייה" ,ושהוא רוצה להיות עצמאי .קרבה זה לא טוב ,וריחוק זה גם לא
טוב ,אז מה הוא בעצם רוצה?".
22
ההורים מתבלבלים לא פעם מההתנהגויות הסותרות של ילדיהם .יש שהולכים
שולל אחרי ההתנהגות הבוגרת לכאורה של ילדיהם ,נבהלים מהניסוחים
המילוליים הבוגרים שבהם מובעים הצרכים הילדותיים ומתקשים להציב גבולות
לילדים שטוענים בלהט שאינם זקוקים להם ומציגים את ההורה באור מגוחך.
אחרים מזדהים עם הצורך של המתבגר בעצמאות ,ועם העלבון שלו מכך
שמתייחסים אליו כאל ילד ,ומפספסים את ההזדקקות הנואשת והמוכחשת .יש גם
הורים שלא יכולים לסבול את העצמאות החדשה ואת הצורך בהתנסויות
הרפתקניות ומציבים גבולות נוקשים מדיי .ההורים לא פעם מבלבלים גם את הילד
ומעבירים לו מסרים סותרים .אין זה מפתיע שבגיל זה ילדים מסוימים מידרדרים
לסמים ולעבריינות ,ואין זה פלא שבגיל זה מתפרצות לעתים הפרעות נפשיות
קשות.
אם נחזור לסיפור שלנו ,אף על פי שרוני אומר שהנוכחות ההורית היא מטרד
עבורו ,שהוא כלל אינו זקוק לה ,שהוא מעדיף את חברת בני גילו ולא מוכן שיגידו
לו מתי לחזור בלילה כי הוא כבר לא תינוק ,הוא בכל זאת מביע ,דרך הידרדרותו,
בקשה ותקווה שההורים יחזרו להיות שוב בנוכחות .ייתכן שהוא ייאבק בנוכחות זו
ויתקומם נגדה ,ייתכן שהוא יעמיד את הוריו במבחנים ,יבהיר להם כמה הם
מגוחכים ,מיותרים ,מטופשים ומעצבנים (רשימה חלקית )...ואף ירחיק אותם .אבל
כדאי שלא להתבלבל ,הוא ממשיך להיות זקוק להם ולו כדי להיות שם ,לספוג את
כל זה ולשרוד.
בנקודה זו המשיכה והקשתה האם" :נניח שזה נכון ,ורוני באמת חווה הידרדרות
בנוכחות ההורית שלנו כלפיו וביחסים בינינו ,ולמרות שמדובר בגיל ההתבגרות,
למה ילד שעד היום הסתגל טוב מאוד לכל מיני מעברים בחייו או בחיי המשפחה
מגיב כך?" .כדי לחזק את שאלתה היא סיפרה שכשרוני היה בן חמש ,סבתו
האהובה ,שאליה היה קשור מאוד ,נהרגה בתאונת דרכים .זו הייתה תקופה קשה
ומכאיבה לכולם ,ובעקבות האירוע אמו של רוני שקעה בדיכאון שנמשך כמה
חודשים והתקשתה לתפקד .לדבריה" ,דווקא רוני ,שלפני האירוע היה ילד שובב,
נמרץ ואפילו פראי ,התאושש מהר והתמודד 'כמו גדול' ,כאילו התבגר והבין
שבתקופת משבר צריך להתארגן ולחזור לתפקד .הערכנו אותו מאוד על זה ,ועד
23
התקופה האחרונה זה היה קו שאפיין את האישיות שלו .אז למה עכשיו ,כשהוא
כמעט בוגר ,זה ככה?".
מדוע היכולת הטובה והמרשימה של רוני להסתגל לאובדנים קשים כמו מותה של
סבתו ודיכאונה של אמו אינה מסייעת לו במצב הנוכחי ,שנראה כאובדן חמור
פחות? כדי לענות על השאלה ,חשוב לשים לב שבשאלתה של האם מובלעת
הנחה שכדאי לבדוק אותה :שההסתגלות של רוני אז הייתה טובה .מדבריה של
האם עולה שרוני בן החמש היה ילד אנרגטי ואף פראי ,ילד שההורים הקנו לו –
באמצעות החום ,האהבה ,המרחב להתנסות והגבולות המגוננים – ביטחון להגיב
לאובדן ההוא במגוון רגשות ,בין השאר רגשות תוקפניים .חשוב מאוד לאפשר לילד
להתחבר לתנועתיות ולאנרגטיות שלו ,שמתנגשת בגבולות ,ולחוש דמיונות
תוקפניים ,בייחוד בתגובה לכאב נפשי עמוק .אלה יאפשרו לו ליצור אינטגרציה בין
דחפים תוקפניים לדחפים שנובעים מאהבה .אבל כדי שהדבר הזה יתאפשר,
חייבת להיות שם נוכחות הורית שתאפשר לילד לא להרגיש רע מדיי כלפי
ההרסנות שמתחוללת במוחו ,וכן סביבה שאינה ניתנת להרס במובנים המהותיים
ביותר.
כותב ויניקוט" :השטיחים מתלכלכים ,את הקירות צריך לסייד מחדש ,וחלון נשבר
מדי פעם בפעם ,אבל הבית בכל זאת מחזיק מעמד ,ומאחורי כל זה קיים אמונו של
הילד ביחסים בין הוריו .המשפחה היא מסגרת שמתפקדת .כאשר מתרחש אובדן,
קורה משהו חמור בארגון הנפשי של הילד :לפתע נעשים המחשבות והדחפים שלו
לא בטוחים [ ]...אני סבור שבתגובה מיידית נוטל הילד לידיו את השליטה שאבדה
לו ,ומתחיל להזדהות עם המסגרת וכתוצאה מכך מאבד את האימפולסיביות ואת
הספונטניות .החרדה שמקננת בו גדולה מדיי ואינה מניחה לו לעשות את הניסויים
שהיו יכולים להביאו למצב שיאפשר לו להתמודד עם תוקפנותו .התקופה שבאה
אחר כך יכולה להשביע את רצונם של המופקדים על הילד .הוא מזדהה איתם יותר
מאשר עם העצמי הלא בשל שלו" (ויניקוט .)1995\1968
24
מצוקה איומה לכולם .אבל חשוב להבין שהסתגלות כזאת נקנית במחיר כבד של
בלימת החיוניות והספונטניות .יכולת ההסתגלות הזאת הפכה ,כפי שתיארה האם,
למאפיין של רוני ,אבל אם רוני הוא ילד בריא ,נפשו מחפשת הזדמנויות לתיקון.
ילד בריא יחפש בתוך הבית ,ואם לא ימצא שם ,הוא יחפש מחוץ לבית את החסר
לו להשלמת התפתחותו הרגשית .לפעמים דווקא גיל ההתבגרות מאפשר לילדים
שאישיותם לא בשלה עדיין וזהותם לא מגובשת את המרחב לעשות את התיקון
הזה ,בטרם קו האופי המסתגל מדיי יתקבע ויהפוך לתכונת אופי נוקשה ,המנתקת
את הילד מעצמיותו האמיתית.
25
ואותנטיים .בטווח הקצר הרגרסיה הזאת מטרידה ,ולא תמיד אנו יודעים להבחין
אם אכן מדובר ברגרסיה מיטיבה.
את מה שנאמר עד כה ניסח יפה האב בהמשך הפגישה" :ההסתגלות הטובה של
רוני בתור ילד הייתה אולי טובה מדיי .אני מבין שזה מה שהתאים בזמנו ,אבל זה
חסם את ביטויי הספונטניות שלו ואת האפשרות להיות במגע עם רגשות תוקפניים
ועם תוקפנות מסוימת שהתעוררו בעקבות הדיכאון של אשתי והאבל על סבתא.
אבל הוא לא באמת הצליח להתגבר על האובדן .עכשיו ,כשגיל ההתבגרות הגיע
והוא שוב מרגיש שהוא מאבד אותנו כמו שאיבד אז ,הוא מתקומם ,כועס עלינו
ואולי אף מתנקם בנו ,אבל מה שבעיקר חשוב זה שהוא מנסה להחזיר אותנו
להיות עבורו מה שלא היינו אז ומה שהפסקנו להיות בשבילו בתקופה האחרונה.
אני גם מבין שבגלל גיל ההתבגרות הוא מתקשה להודות בכך בפנינו ואולי גם בפני
עצמו .אם כך ,למרות האבסורד שבדבר ,יוצא שההידרדרות של הזמן האחרון היא
דווקא סימן לבריאות ולתקווה?".
אכן כן .אחד ממאמריו של ויניקוט על הנושא נקרא בדיוק כך" :עבריינות כסימן
לתקווה" .הוא כותב" :כשהבית אינו מספק סביבה מותאמת ,הילד נעשה חרד ,ואם
יש לו תקווה הוא ממשיך לחפש אחר מסגרת במקום אחר [ .]...ילד שביתו לא
מספק לו ביטחון ,מחפש מחוץ לביתו את ארבעת הקירות .הוא מחפש יציבות
חיצונית שבלעדיה הוא ישתגע :הוא יפנה למשפחתו המורחבת או לבית ספר או
לחברה כדי לקבל את היציבות הדרושה לו ,כדי שיוכל לעבור דרך השלבים
המוקדמים והמהותיים של התפתחותו הרגשית" (.)Winnicott, 1984/1946
החיפוש נעשה באמצעות התנהגות אנטי-חברתית ,שהיא דרכו של הילד לאלץ את
הסביבה להתייחס אליו .במאמר אחר הוא כותב" :מהנטייה האנטי-חברתית
משתמעת תקווה [ .]...שוב ושוב אנו עדים לרגע התקווה המתבזבז ,או הקמל,
בשל ניהול לקוי או חוסר סובלנות [ .]...הטיפול בנטייה האנטי-חברתית איננו
פסיכואנליזה אלא ניהול טיפולי :יציאה לקראת רגע התקווה במטרה לפגוש בו
באופן מותאם" (ויניקוט.)2009/1956 ,
אולם איך פוגשים את רגע התקווה באופן מותאם? מה ההורים צריכים לעשות כדי
?שרגע התקווה לא יתבזבז? איזו נוכחות הורית יכולה להתאים בגיל הזה
26
הגדלת המרחב הפנימי של ההורים
הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות עבור מתבגרים הוא לעזור להוריהם לשרוד,
להגדיל את המרחב הפנימי שלהם ולשקם את נוכחותם ההורית (רעיון זה עולה
בקנה אחד גם עם תובנותיו של ויניקוט וגם עם אלה של חיים עומר בספריו על
הסמכות ההורית).
חשוב מאוד להיות אמפתיים כלפי ההורים ,כלומר להקשיב להם ,לאפשר להם
להקשיב זה לזה ולראות את הדברים מנקודת הראות שלהם ומתוך הבנת הצרכים
הרגשיים שלהם .האמפתיה עשויה לסייע להורים להגדיל את המרחב הפנימי
שלהם ולהכיל את מגוון הרגשות הקשים שמתעוררים בהם :דאגה ,חרדה מפני
הבאות ,פחד מהילד ,כעס עליו ,עלבון ,אשמה ,בושה ,תחושת חוסר אונים,
האשמת הילד והסביבה ועוד.
תגובות נעלבות או אלימות ושליפת עונשים כבדים מצד ההורים מבטאות לא פעם
את הסדק או השבר שבמכל ההורי .הן אולי מובנות ,אך הן מסלימות את המצב
ומבטאות ייאוש ואובדן שליטה .סביר שמדי פעם זה יקרה לכל הורה ,ולכן
השאיפה היא לנוכחות הורית מיטיבה דיה ולא לנוכחות הורית מושלמת .הורים
שוגים על ימין ועל שמאל ,אבל הורות מיטיבה מתעשתת וחוזרת לעצמה ,והיא
זקוקה למצפן כדי להתכוונן בחזרה.
אם ההידרדרות של רוני נובעת בין היתר מניסיון לא מודע שלו לחבר בין הוריו,
דרך הפיכתו לילד בעייתי ששניהם דואגים לו וחושבים יחד כיצד לפעול ,הרי שחלק
מהבעיה כבר נפתר מעצם הפנייה המשותפת לייעוץ .אם ההורים ישקמו את
27
הקשר הזוגי וישתפו פעולה בהורות שלהם ,יש סיכוי טוב שילד כמו רוני ,שהבסיס
שלו בטרם ההידרדרות היה טוב ,יגיב לשינוי כזה .גם הורים גרושים יכולים להיות
וצריכים להיות בעמדה כזאת ,ואם הם אינם מסוגלים לתמוך זה בזה כהורים עם
מטרה משותפת ,הם לפחות חייבים להימנע מלערב את הילד בסכסוך ביניהם או
להשתמש בו למאבקים ביניהם .זוהי נוכחות הורית בעייתית ביותר שמטילה על
הילד עול כבד מאוד.
אם בילדות המוקדמת בולט הצורך בחום ובאמפתיה ,מרחב ההתנסות אינו מאיים
מדיי והגבולות מתקבלים על ידי הילד בהבנה ולעתים בהקלה ,הרי שבגיל
ההתבגרות נוצר מצב חדש .עקב התפתחות היכולות הפיזיות והמנטליות של
הילד ,מרחב ההתנסות גדל ומזמן סכנות חדשות מכל הסוגים ומכל המינים.
לעומת זאת הגבולות ,גם אם נחוצים והכרחיים יותר מאי פעם ,נחווים כמגבילים,
כמרגיזים וכמעליבים.
ויניקוט סבור שילדים בגיל ההתבגרות זקוקים לעימות כדי להתבגר וחייבים
להילחם בהורה .על ההורה להבין זאת ולאפשר את המאבק" :כמיהתם של
המתבגרים צריכה להישמע ולהתממש בדרך של עימות .העימות חייב להתנהל על
בסיס אישי [ .]...אם המבוגרים מוותרים על כס מלכותם ,המתבגר נעשה מבוגר
טרם זמנו ובתהליך כוזב" (ויניקוט1995/1968 ,א).
אך מה פירושו עימות? "עימות משמעו הכלה המשוחררת מנקמנות ומרצון לשלם
רעה תחת רעה .עימות פירושו שמבוגר מתייצב וטוען לזכותו לבטא עמדה אישית
משלו ,הזוכה לגיבוי ממבוגרים אחרים" (שם) .ילדים בגיל זה תלויים מאוד
בהוריהם ,אבל זו תלות מסוג מסוים :הם תלויים במבוגר שלא יברח מהמאבק,
שלא יטשטש את התוקפנות שלהם אלא יכיר בקיומה ויתמודד איתה .הכלה,
אמפתיה ,חיבוק ,תמיכה ,אהבה והבנה לצורכי הילד אין פירושם התבטלות של
ההורה וויתור על עמדותיו העקרוניות .אין הכוונה לספיגה שקטה של התוקפנות,
להושטת הלחי השנייה ,להתעלמות או להיעלמות .אין הכוונה לירידה למקלט
בתקווה שהסערה תחלוף .עם זאת ,גם אין הכוונה לראות בילד אויב שיש להביסו,
או מי שיש לנקום בו על התנהגותו חסרת הרסן ,כפוית הטובה והבלתי נסבלת.
28
העמדה ההורית
האתגר הגדול של הורים לילדים בגיל ההתבגרות הוא איך להיאבק בלי להשפיל,
איך להיות אמפתי ולהבין את רגשות הילד ואת צרכיו בלי להתבטל ,איך להכיר
בחלק שלהם ביצירת הבעיות בלי לטבוע בים של אשמה מוגזמת ומנטרלת ,איך
להישאר נוכח בלי להפסיק לחשוב ולהרגיש הן את עצמם והן את הילד .וגם ,איך
להתעשת ולחזור לנוכחות הורית מיטיבה אחרי שהם מועדים ומפספסים .הניסיון
לחזור לנוכחות מיטיבה הוא למעשה הביטוי לאהבה ההורית.
העמדה ההורית המשותפת ,שממנה ייגזרו פעולות כאלה ואחרות ,צריכה להעביר
את המסר הבא" :אנחנו כאן ,אנחנו ממשיכים להיות ההורים שלך ,גם אם קשה לנו
נורא וגם אם קשה לך נורא .אנחנו לא מתפטרים ולא בורחים ולא עוזבים .גם אם
אנחנו כועסים עליך מאוד ומתחשק לנו להרוג אותך ,אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים
אותך .אם טעינו – לא שמנו לב ,לא הבנו ,היינו מרוכזים בעצמנו ובצרכינו .ננסה
להבין ולתקן .אם צריך להתנצל – נתנצל ,אם נגיע למסקנה שצריך לשמור יותר –
נשמור יותר ,ואם נגיע למסקנה שאפשר להרפות – נרפה .נסכים לדבר איתך על
הגבולות ולבדוק אותם מדי פעם .לא נוותר על ניסיון לדבר איתך ולהבין אותך ,אבל
לא נסכים שתתעלם מצורכיהם של בני המשפחה האחרים .אנחנו ההורים שלך
ונמשיך לגדל אותך לפחות עד שתהיה בוגר .זו חובתנו וזה רצוננו".
זה כמובן אינו טקסט שצריך ללמוד בעל פה .זהו מסר שיכולים להעביר רק הורים
שמוכנים להאמין בו מתוך אהבה ,אכפתיות ומסירות .את העמדה הזאת יהיה צורך
לתרגם למעשים ולפעולות שמבטאות את הנכונות להיות נוכחים ואת הנוכחות
עצמה ,הפיזית והרגשית .לעתים יש צורך בהכלה שקטה ,לעתים יש צורך
בהשקעת מאמצים מרובים ומחשבה יצירתית .גבולות לא מציבים רק במילים,
גבולות צריכים להיות מורגשים ,גם אם פירושם לעתים חדירה לפרטיות ,עמידה
בין המתבגר לבין סביבה שלילית ,שלילת הטבות שיש לו וכדומה .קצרה היריעה
מלתאר במאמר זה את מגוון הפעולות האפשריות .רעיונות והצעות מעשיות אפשר
29
למצוא בספריו של חיים עומר "שיקום הסמכות ההורית" (עומר )2000 ,ו"המאבק
באלימות ילדים" (עומר.)2002 ,
חשוב לזכור ששינוי התנהגותי הוא תהליך שלוקח זמן ,בייחוד אצל ילדים שהפנימו
את אובדן הנוכחות ההורית ,ובשל כך הייאוש שלהם עמוק והנטייה
האנטי-חברתית הפכה להרגל ואף זכתה לרווחים משניים מסוימים .הורות היא
ריצה למרחקים ארוכים ,והעמדה ההורית הזאת תחזור ותיבדק ותיבחן.
30
הצבת גבולות לילדים :מדוע וכיצד
גבולות הם מרכיב חשוב והכרחי להתפתחות בריאה של ילדינו .הצבת הגבולות
שומרת על ילדינו מפני פגיעה פיזית ,לדוגמא :אנו שומרים עליהם מפני ריצה
לכביש או שלא יגעו בתנור חם .אך לגבולות תפקיד נוסף ,חשוב מאין כמוהו –
הם מאפשרים לילד לפתח אישיות בריאה.
ניתן לדמות את נפשו של הילד לפאזל בעל מיליוני חלקים ,שאת חלקם הוא
מביא עימו לעולם ואת חלקם הוא רוכש במהלך שנות ילדותו ונערותו .משימת
"העל" בהתפתחות היא לחבר בין כל חלקי הפאזל וליצור תמונה ייחודית ובעלת
משמעות ,הרי היא האישיות .הצבת הגבולות מספקת לילד את המסגרת לאותו
הפאזל ומסייעת לו לבצע ולהשלים את המשימה.
עם זאת ,חשוב לזכור שאומנם גבולות הם מרכיב חשוב בהתפתחות ,אך הם
אינם המרכיב היחיד והעיקרי .ישנם יסודות הכרחיים נוספים כגון התייחסות
בכבוד אל הילד ,העשרה רגשית ,שכלית ופיזית שלו ומתן אפשרות להתפתחות
עצמאית .הצבת הגבולות קשורה לשאר מרכיבי ההתפתחות ונמצאת איתם
ביחסי גומלין .הגבולות צריכים להינתן תוך כבוד לילד ,ליכולתו להרגיש ,לחוש
ולהבין ,זאת כמובן בהתאם לגילו ולשלב ההתפתחותי בו נמצא .חשוב לציין,
שבדרך כלל ,עד גיל 8חודשים אין צורך כלל בהצבת גבולות.
אין הורה (בריא בנפשו) שיסכים שילדו יתקע מסמר בשקע החשמל .הסיבה
לכך ברורה והיא התוצאה הנוראית שבמעשה – הילד יתחשמל! אך כמה הורים
(בריאים אף הם בנפשם) מתקשים להציב גבול לילד בחנות הממתקים למרות
שהם ממש לא מעוניינים לקנות עוד סוכרייה ,ועוד ביצת קינדר ,ורק עוד תולעת
ג'לי אחת ודיי ?....רובנו כהורים עברנו ועדיין עוברים חוויה קשה זו ,אך חלקנו
מתקשים לשים לה סוף למרות שאנו רוצים.
31
אז איך עושים זאת? איך להציב גבולות נכון?
ראשית ,עלינו להאמין בגבול שאנו שמים ,להאמין שהוא אכן ראוי להינתן לילד.
חשוב שנבין מה הרציונאל העומד מאחורי הגבול ומה יהיו התוצאות אם לא
נשים גבול .לדוגמא ,מדוע אנו דורשים מהילד להכין שעורי בית דווקא עכשיו
ולא אחר כך? מדוע אנו קובעים שעת שינה כזו או אחרת? מדוע אנו עומדים על
כך שהילד יתקלח כל יום? או מדוע אנו קונים רק ממתק אחד או שניים ולא
יותר? ההבנה שלנו את הסיבה והתוצאה העומדות מאחורי הגבול מסייעת לנו
לשמור עליו ולהיות עקביים בו .אם נבין לעומקן את משמעויות אמירת ה"לא"
ותוצאות אמירת ה"כן" ,נוכל להיות משוכנעים שאנו עושים את הדבר הנכון.
המניעים להצבת גבולות יכולים להיות מגוונים ,חלקם קשורים ישירות לילד
(לביטחונו ,לחינוכו וכו') וחלקם קשורים ברצונותינו וצרכינו אנו .הורים רבים
מרגישים רגשות אשם כאשר מדובר בהצבת גבולות מתוך צרכים שלהם.
לדוגמא :לקבוע לילדים שעת שינה מספיק מוקדמת שתשאיר להורים זמן פנוי
לעצמם .מדוע מתעוררות תחושות האשם? הצבת גבולות כרוכה במניעה של
דבר מה מהילד ,מניעה זו יוצרת ,לרוב ,רגשות כאב ,כעס ואכזבה ,הרי הן
"תסכול" .הרצון (ואולי הפנטזיה) ההורי בכללותו הוא רצון של נתינה ולא של
הגבלה .אמירת "לא" לילדינו יוצרת קונפליקט בין שני צידי מטבע אלו.
הקונפליקט מעלה מייד רגשות אשם ומחשבות כמו "אני הורה לא טוב כי הילד
בכה בגללי" .בעניין זה ברצוני להעלות נקודה למחשבה :אנו כהורים מהווים
מודל לחיקוי עבור הילד ,הוא מתבונן בנו ובהתנהגותנו ולפחות בראשית חייו
רוצה להידמות להוריו .ישנם דברים שאנו רוצים שהילד ילמד כגון לעמוד על
שלו ולהגן על פרטיותו אך כיצד ילמד לעשות זאת אם הוריו מבטלים עצמם
בשבילו?! כיצד יוכל להרגיש בטוח אם אמא/אבא נכנעים לו והם הרי גדולים
ומבוגרים והוא קטן וצעיר?! חשוב מאד שהילד יראה ויבין שאתם עומדים על
שלכם ודואגים גם לעצמכם .נכון ,לעיתים זה יתנגש עם רצונותיו אך כאשר רצונו
אינו קשור לצרכים בסיסיים (כגון רעב) ,הוא יצטרך ללמוד בעזרתכם שגם
לרצונותיכם יש מקום .דבר זה יקנה לו שיעור חשוב לחיים ויספק לו ביטחון
שאתם נוכחים עבורו במלוא מובן המילה.
32
דמיינו לעצכם שאתם נוסעים ברכב בדרך פנויה ולפתע אתם רואים לפניכם טור
מכוניות ארוך שאינו זז .אתם מתקרבים ,מאטים ,מבינים שנתקעתם בפקק אך
אינכם יודעים מדוע .אתם פותחים רדיו אולי תשמעו דיווח תנועה ,פותחים את
החלון ושואלים את הנהג שברכב לידכם – אולי הוא שמע משהו וכמובן ישנם
את אלה שיוצאים מהרכב ומנסים לברר מה קרה .אתם מתחילים להעלות
השערות לגבי סיבת הפקק :אולי תאונה? אולי בכלל תאונה בנתיב הנגדי? אולי
רמזור התקלקל? אולי שוב בונים בכביש? – מתסכל מאד!! לגבי כל סיבה
וסיבה תהיה לנו תגובה אחרת ,אם זו תאונה ליבנו ייחמץ ,אם בונים אז אולי
נכעס ונאמר "למה תמיד בונים בשעות הכי עמוסות?!" וכד'.
מרכיב חשוב נוסף המונע בלבול וחרדה הוא העקביות .עלינו להיות עקביים
בגבולות שאנו שמים ,אחרת התחושה שתיווצר אצל הילד היא של חוסר יכולת
לצפות את המציאות.
33
הרבה זמן לשחק איתה" .בצורה זו הילד לומד לשיים ( )namingאת הרגשות
של עצמו.
גם אם ננקוט בכל הטכניקות שהובאו לעיל ,פעמים רבות הילד עדיין יתעקש,
יכעס ,יתוסכל ויבכה אך למרות זאת עלינו לזכור את החשיבות של הגבול –
ההשקעה היום תניב פירות מחר.
ישנן פעמים שהגבול לבדו אינו מספיק ועלינו להעניש את הילד ,לדוגמא כאשר
הוא מכה או נושך אותנו .העונש בא לאחר הצבת הגבול ובצמוד אליו .כלומר,
אין לתת עונש ללא גבול מנומק" :אני מבין שאתה כועס אבל אתה מכה אותי,
זה כואב ולא נעים לי ,ביקשתי ממך להפסיק ואתה ממשיך ,לכן אתה תכנס
לחדר ולא תצא ממנו שתי דקות!" .בדוגמא זו ישנם את כל המרכיבים של גבול
ועונש )1( :שיקוף וִש יּום רגשותיו של הילד" :אני מבין שאתה כועס"; ( )2שיקוף
התנהגותו" :אתה מכה אותי"; ( )3שיקוף וִש יּום התחושות של ההורה " :זה
כואב ולא נעים לי"; ( )4הסבר לעונש" :ביקשתי ממך להפסיק ואתה ממשיך"; (
)5הצגת העונש ואורכו " :לכן אתה תכנס לחדר ולא תצא ממנו שתי דקות".
בהצגת העונש חשוב להציג גם את מיקומו הפיזי של העונש וגם את אורכו,
זאת ,כדי שהילד יקבל שתחושת זמן ומרחב.
במידה ואנו מענישים רצוי לעשות זאת עד כמה שאפשר בסמוך לאירוע .עונש
המגיע ללא קשר ישיר עם הסיטואציה מאבד מערכו ונתפס בעיניי הילד כמנותק
מהמעשה וכלא לגיטימי .חשוב שהעונש יהיה מידתי ביחס למעשה וכך ייתפס
בעיני הילד וגם בעיננו כמקובל יותר ובר ביצוע .ואם דיברתי על גבולות ועונשים
ברי ביצוע ,חשוב שתציבו גבולות ועונשים בהם אתם יכולים לעמוד .עדיף להציב
גבול פחות נוקשה או עונש פחות חמור שבהם תוכלו לעמוד מאשר לוותר לילד כי
לא עמדתם במילתכם .לדוגמא ,עדיף להחליט מראש להשאיר את הילד "רק" שתי
דקות בחדר ולעמוד בשתי הדקות הללו ,מאשר לומר לו ללכת לחדר ל 10 -דקות
34
ולהוציא אותו לאחר .3הילד צריך לדעת שאתם עומדים מאחורי הגבולות שאתם
שמים.
לסיכום ,הצבת גבולות היא מרכיב הכרחי בהתפתחות התקינה של ילדינו ,אך היא
אינה היחידה .בבואנו להציב גבול עלינו לעשות זאת ברגישות אך בנחישות .עלינו
לכבד את רצונותיו של הילד ואת רגשותיו במקביל לידיעה וההבנה את חשיבותו
של הגבול .לכל אחד מהשחקנים הפועלים תפקידים התפתחותיים שונים :תפקידו
של הילד ,הן בילדות והן בנערות ,היא ליצור זהות ועצמאות .כחלק ממשימה זו
הילד בודק אותנו ו"מתנגח" בנו .ואילו תפקידינו כהורים הם לאהוב ,לשמור ,לטפח,
לחנך וכד' .אחת ממשימותינו היא הצבת גבולות.
35