‫הורים משפיעים על ילדיהם – במודע או שלא במודע‪ ,‬אם ירצו כך וגם אם לא – בשתי דרכים‬

‫עיקריות‪ :‬הם מלמדים את ילדיהם על העולם וכיצד להתייחס לעולם‪ ,‬והם מלמדים את ילדיהם על עצמם‬
‫וכיצד להתייחס לעצמם‪ .‬דרך היחסים שלו עם הוריו התינוק לומד האם העולם הוא מקום אמין‪ ,‬בטוח‪,‬‬
‫שמותר לנסות בו ללא חשש גם אם לא מצליחים‪ ,‬שכדאי לחיות בו‪ ,‬ליהנות‪ ,‬להתפעל‪ ,‬לגדול ולהתפתח; או‬
‫שהוא לומד שהעולם הוא מקום מנוכר‪ ,‬לא בטוח‪ ,‬מלא סכנות‪ ,‬שצריך להתאמץ בעיקר כדי לשרוד בו ותו‬
‫לא‪ .‬מרגע היוולדו הילד לומד באמצעות האינטראקציה שלו עם הוריו האם הוא אדם רצוי‪ ,‬מוערך‪ ,‬אהוב‪,‬‬
‫שראוי שיכבד את עצמו‪ ,‬יעריך את עצמו‪ ,‬יכיר במגבלות של עצמו‪ ,‬וגם יעז לפרוץ גבולות; או שהוא יצור‬
‫חסר אונים‪ ,‬מישהו שצריך כל הזמן שישרתו אותו‪ ,‬שלא מסוגל לדרוש מעצמו‪ ,‬שלא ראוי שיאהב את עצמו‪.‬‬
‫ואולם לצערנו הורים מתקשים כיום מאוד להשפיע בצורה חיובית על ילדיהם‪ .‬הם לא מצליחים להנהיג‬
‫את משפחתם למטרות הרצויות‪ ,‬בדרכים הרצויות‪ ,‬ומוצאים את עצמם מובלים על ידי ילדיהם בכיוונים‬
‫שגויים במקום להוביל אותם לכיוונים ראויים‪ .‬הורים עסוקים כיום בעיקר לשרוד את היום יום המתיש‪,‬‬
‫להצליח לעבור את היום עם הילדים מהבוקר עד הערב‪ ,‬ולא מתפנים להסתכל קדימה‪ ,‬להחליט על מה נכון‬
‫ולא נכון‪ ,‬וכיצד לעשות זאת בצורה הטובה ביותר‪ .‬תמיד היה קשה לגדל ילדים‪ ,‬אבל היום יותר מתמיד‪,‬‬
‫והורים מרגישים פעמים רבות חוסר אונים מול ילדיהם‪ .‬נראה כאילו בתקופתנו הילדים מתחזקים וההורים‬
‫נחלשים‪ .‬הילדים "מתחזקים" מול ההורים בצורות רבות‪ :‬הם בעלי יכולות טכנולוגיות מגיל צעיר מאוד‪,‬‬
‫מתבגרים מוקדם‪ ,‬זוכים למעמד מועדף בחברה ועוד‪ .‬במקביל‪ ,‬ההורים "נחלשים" מול הילדים‪ :‬הם‬
‫מעמידים במרכז את אושרם של ילדיהם ומרגישים תסכול מתמיד באי השגתו; הם נקרעים בין דרישות‬
‫הקריירה לצרכי המשפחה ומרגישים אשמים שאינם מקדישים מספיק זמן לילדיהם; הם מקבלים פחות‬
‫עזרה מהמשפחה הרחבה מזו שקיבלו הוריהם‪ ,‬ומרגישים עייפים ומותשים; הם מזדהים יותר מאי פעם‬
‫עם ילדיהם ומתקשים לכן להציב להם גבולות; הם חשים בלבול רב ואובדן דרך‪ .‬במצוקתם‪ ,‬כשהם חשים‬
‫חוסר אונים גדול מול ילדיהם‪ ,‬הורים רבים בוחרים באחת משתי התנהגויות קיצוניות ולא מועילות‪" :‬להיות‬
‫סמרטוט"‪ ,‬ויתור מוחלט על דרישות וחוקים‪ ,‬או "להיות נבוט"‪ ,‬כוחניות נוקשה ולא יעילה‪ .‬פעמים רבות הם‬
‫נעים ונדים בין שתי עמדות קיצוניות אלה‪ ,‬מה שמעצים את הבלבול והמבוכה‪.‬‬
‫כיצד הורים יכולים לשמור על עמדתם כמנהיגי המשפחה ולהשפיע מגיל צעיר בצורה מיטיבה על‬
‫ילדיהם?‬
‫שני מרכיבים חשובים למנהיגות נמצאו במחקרים‪ :‬יכולתו של המנהיג לדבוק במטרות ברורות שהוא‬
‫מאמין בהן‪ ,‬ויכולת המנהיג להוביל את הארגון בדרכים יעילות‪ ,‬המבוססות על יכולות אישיות‬
‫ובינאישיות‪ .‬הורים שיחזקו אצל עצמם שני מרכיבים אלה של מנהיגות‪ ,‬יצליחו להשפיע בצורה טובה על‬
‫ילדיהם‪.‬‬
‫המרכיב הראשו קשור למטרות ברורות ומופנמות אצל ההורה‪ .‬הורה צריך לדעת להרים מעט את‬
‫הראש‪ ,‬להביט קדימה‪ ,‬לחשוב לטווח ארוך יותר‪ ,‬מעבר ל"כיבוי השריפות" המיידי‪ .‬בהעדר מטרות ברורות‬
‫בהורות‪ ,‬הילדים ייקחו לידיהם את המושכות‪ ,‬במקרה הטוב למימוש מטרות חיוביות – להתנסות‪ ,‬להעז‪,‬‬
‫ללמוד‪ ,‬ליהנות – ובמקרה הרע‪ ,‬השכיח יותר‪ ,‬להגשמת מטרות שליליות – אכילה חסרת רסן ומזיקה‪,‬‬
‫התמכרות למסכים‪ ,‬עיסוק מנוון בעצמם ועוד‪ .‬לכן חשוב שהורים יגדירו לעצמם את מטרותיהם בהורות‪,‬‬
‫הנובעות מהערכים שלהם ומצרכי הילד‪.‬‬
‫המרכיב השני החשוב במנהיגות הוא מיומנויות המנהיגות‪ .‬גם כשהמטרות ברורות להורה והן‬
‫מתאימות‪ ,‬עדיין לא פשוט להגשימן בצורה ראויה במציאות היומיומית המשפחתית המסובכת‪ .‬הורים אינם‬
‫יכולים כיום להסתמך‪ ,‬רק או בעיקר‪ ,‬על סמכות פורמאלית – "תעשה את זה‪ ,‬כי ככה אני אמרתי" – אלא‬
‫הם נדרשים למיומנויות מנהיגות אישיות מגוונות – דוגמה אישית‪ ,‬הצבת גבולות‪ ,‬ניהול דיאלוג‪ ,‬העצמה‬
‫ועוד – הניתנות לפיתוח ואף לרכישה‪.‬‬
‫הבה נבחן מספר דוגמאות מעשיות‪ ,‬בגילאים שונים של הילדים‪ ,‬ונראה כיצד המנהיגות ההורית‪ ,‬על‬
‫שני מאפייניה העיקריים‪" ,‬עובדת" בשטח‪.‬‬
‫באתי לקחת את נכדתי בת ה‪ 6-‬מהגן‪ ,‬וראיתי אמא וילדה שיצאו גם הן בדרכן הביתה‪ .‬הילדה יצאה מהגן‬
‫בלי התיק‪ ,‬בלי הבקבוק וללא המעיל שלה‪ .‬מכאן‪ ,‬היו לאם שלוש אפשריות‪ :‬או להיכנס למאבק כוח עם‬
‫הילדה ולכעוס עליה‪ ,‬מכיוון שלא לקחה את החפצים שלה‪ ,‬או לוותר – כי היא ממהרת ויש לה תינוק‬
‫בידיים – ולקחת בעצמה את כל הדברים‪ ,‬למהר לאוטו ולדעת שמחר הכל יחזור על עצמו‪ .‬נכון‪ ,‬אלה‬
‫ההתנהגויות הקיצוניות של הנבוט והסמרטוט‪ .‬וישנה האפשרות השלישית‪ ,‬גישת המנהיגות‬
‫ההורית‪ :‬להגיד ברוגע לילדה 'גשי בבקשה לקחת את המעיל‪ ,‬הבקבוק והתיק שלך'‪ ,‬ואם הילדה לא‬
‫תרצה‪ ,‬או תתעלם מהבקשה‪ ,‬יש לומר לה 'אני מחכה עד שתביאי את הדברים'‪ ,‬ולהמתין‪ .‬במקרה שצפיתי‬
‫בו‪ ,‬זה מה שהאם אמרה לבתה‪ ,‬וזזה הצידה‪ .‬הילדה החלה לחפש את החפצים‪ ,‬תוך שהיא בוכייה מדי‬
‫פעם לאם‪ ,‬שהתעלמה ממנה‪ .‬בשלב מסוים שומר הגן הציע לילדה את עזרתו‪ ,‬וביחד מצאו את כל‬
‫החפצים‪.‬‬
‫בפורום הורים שאני מנהל באתר האינטרנט שלי‪ ,‬עמית בעין החורש‪ ,‬אמא אחת כתבה לי שבנה בן ה‪-‬‬
‫‪ 5‬לא מוכן להישאר ליד השולחן כשהוא מסיים לאכול‪ ,‬למרות שחשוב לה ולאביו שכל המשפחה תשב יחד‬
‫ליד השולחן עד שכולם יסיימו‪ .‬כשהלך לשחק בחדר‪ ,‬האם אמרה לו שהיא לא מסכימה לכך‪ ,‬ובתגובה –‬
‫התחיל הילד לקשקש על הספה‪" .‬מיד הרגשתי שזו התגובה שלו על הנוקשות שהפגנתי"‪ ,‬כתבה לי האם‪.‬‬
‫"מה עושים? כנראה הגזמתי"‪ .‬מדהים נכון? האם פעלה בצורה אסרטיבית ראויה‪ ,‬אבל תגובת הכעס של‬
‫הבן החרידה אותה‪ ,‬מילאה אותה רגשות אשמה‪ ,‬והחלישה אותה מאוד‪ ,‬עד כדי שהיא מתחרטת על‬
‫מעשיה! במקרה הזה לא רק עודדתי את האם להתעמת עם הילד על ההתנהגות הלא ראויה שלו‬
‫כשקשקש על הספה‪ ,‬אלא הצעתי לה גם להבהיר את הדברים עוד לפני הארוחה‪ .‬הורים לא נוהגים‬
‫להסביר את הערכים שלהם לילדים באופן רגוע‪ ,‬למרות שהם חושבים שהם עושים זאת‪ .‬רוב ההסברים‬
‫שהורים נותנים לילדיהם הם יותר תוכחה‪ ,‬האשמה‪ ,‬והם מתרחשים תוך כדי עימות‪ .‬לכן הצעתי לאם לדבר‬
‫עם בנה לפני הארוחה ולתאר לו‪ ,‬בנחת‪ ,‬מה עומד לקרות‪" :‬אם תרד מהשולחן לפני שנסיים לאכול‪ ,‬לא‬
‫תוכל לשחק"‪ .‬ואז‪ ,‬במידה והילד מחליט בכל זאת לעזוב את השולחן לפני תום הארוחה – לעמוד על כך‬
‫ולא להרשות לא לשחק‪ .‬ואין צורך לאיים‪ ,‬או להפחיד‪ .‬הורה שמרגיש מספיק בטוח‪ ,‬לא זקוק לאיומים‪.‬‬
‫האם שפנתה אליי הופתעה מאד מתגובתי‪ .‬היא חששה מהתוקפנות של עצמה‪ ,‬והייתה בטוחה שאגער בה‬
‫על כך‪ ,‬בעוד שאני עודדתי אותה לא לוותר על הערכים החשובים לה‪ ,‬ולהפגין מנהיגות – ולא כוחניות‪.‬‬
‫במהלך התייעצות אם דואגת מראה לי בטלפון הנייד שלה סרטון של שיחה במכונית עם בנה בן ה‪-‬‬
‫‪ ,4‬שהיא צילמה לאחר שדיווח לה שהגננת צבטה אותו‪ .‬בסרטון היא שואלת את הילד‪" :‬תספר‪ ,‬מה קרה‬
‫היום בגן?" ובנה עונה לה‪" :‬הגננת צבטה אותי"‪ .‬הילד הוא רואה פתאום מרשמלו המבצבץ מתוך תיקה‬
‫של האם‪ .‬כמובן שהוא מנסה לקחת את זה‪ .‬האמא מנסה להחזיר אותו לשיחה במאמץ רב‪ .‬הילד מצליח‬
‫לומר לה שהגננת הוציאה אותו והיה לו עצוב‪ ,‬ומתחיל לאכול מרשמלו‪ .‬האמא אומרת לו‪" :‬אני לא רוצה‬
‫שתאכל עכשיו‪ .‬אני רוצה שתספר לי"‪ .‬הילד ממשיך לאכול‪ ,‬לא "סופר" אותה וכמובן לא מספר לה‪ .‬האם‬
‫ממשיכה לבקש מהילד לספר לה‪ ,‬תוך כדי שהוא אוכל את המרשמלו‪ ,‬עד שהיא מתייאשת‪ .‬לא יאומן! על‬
‫אף שנושא השיחה היה מאוד חשוב לאם‪ ,‬היא התנהגה כסמרטוט טיפוסי‪ ,‬ובמקום למנוע מראש את‬
‫האפשרות שהילד ייקח את הממתק‪ ,‬ולקחת לו אותו מיד אם בכל זאת הוא מגיע אליו‪ ,‬היא התחננה שיניח‬
‫לו‪ ,‬ללא הועיל כמובן‪ ,‬וויתרה על השיחה איתו‪.‬‬
‫במקרה אחר התבוננתי מהצד באב לפעוט בן כשנתיים‪ ,‬שעמד להכניס את בנו לרכב לפני נסיעה‪.‬‬
‫התינוק‪ ,‬כך הבנתי בהמשך‪ ,‬נוהג לבכות במושב הבטיחות שלו כשהאב מניח אותו שם‪ .‬גם כאן‪ ,‬עמדו בפני‬
‫האב שלוש אפשרויות‪ :‬להילחץ ולכעוס ("די כבר‪ ,‬אל תבכה")‪ ,‬לנסות לפתור את הבעיה תוך כדי פעולה‬
‫("קח מוצץ" ולהתחיל לנהוג – נהיגה מוסחת ומסוכנת)‪ ,‬או לעשות את מה שעשה אותו האב ‪-‬הוא לקח את‬
‫הילד בידיים לכיוון האוטו‪ ,‬ותוך כדי הליכה שמעתי אותו מסביר לו בנועם‪" :‬תראה‪ ,‬אנחנו הולכים עכשיו‬
‫לאוטו‪ ,‬אני אושיב אותך בכיסא שלך‪ ,‬אחגור אותך בחגורת הבטיחות ואתה לא תבכה‪ ,‬חמוד"‪ .‬עמדתי‬
‫מהצד והתבוננתי בסקרנות‪ ,‬רציתי לראות מה יקרה‪ .‬ואמנם‪ ,‬כך היה! התינוק נשאר רגוע ולא בכה‪ .‬האב‬
‫ניהל את האירוע‪ ,‬הוביל את בנו לא רק פיזית אלא גם רגשית והתנהגותית‪ .‬זו דוגמה לפעולה יום יומית‬
‫פשוטה שכל הורה לילד קטן מבצע‪ ,‬והוא אינו מודע ליכולת שלו להשפיע בצורה דרמטית על התנהגות‬
‫הילד שלו‪ ,‬במידה ויפעל עם תשומת לב‪ ,‬עם תכנון‪ ,‬כמנהיג ולא כסמרטוט או כנבוט‪.‬‬
‫בפגישת התייעצות אחרת‪ ,‬אמא לתינוק בן ‪ 8‬חודשים תיארה את הקושי שהיא חווה עם בנה שנוהג‬
‫להתעורר הרבה בלילה‪ .‬כשהוא מתעורר היא נוהגת להאכיל אותו‪ ,‬מנסה מעט – ובדרך כלל לא מצליחה –‬
‫להרגיע אותו‪ ,‬ואז לוקחת אותו למיטה שלה‪ ,‬נמנעת מעימות ויודעת שמחר יקרה בדיוק אותו הדבר‪ .‬אני‬
‫קורא לזה‪ ,‬כאמור‪" ,‬עמדת הסמרטוט"‪ ,‬מכיוון שיש כאן כניעה‪ ,‬ויתור ומסר מסוכן לילד‪ ,‬שהוא המכתיב‬
‫ושהצרכים שלו משתלטים על כל השאר‪ .‬הבחירה של של האם לוותר‪ ,‬באה לאחר התנהגות אחרת‪ ,‬לא‬
‫רצויה אך מובנת‪ ,‬של כעס שלה על התינוק המעיר אותה בלילה‪ ,‬אבל ברור שהכעס על התינוק רק מחמיר‬
‫את מצוקתו‪ .‬האפשרות השלישית‪ ,‬הקשה אך הרצויה‪ ,‬היא לגייס את יכולת המנהיגות ההורית‪ :‬אם האם‬
‫מאמינה שחשוב להרגיע את התינוק במיטה שלו ובחדר שלו‪ ,‬היא תשקיע את הזמן הנחוץ להרגיע את‬
‫תינוקה בלי להוציא אותו מהמיטה‪ .‬נכון‪ ,‬זה עלול לקחת יותר זמן מאשר ה'כניעה' וההירדמות המשותפת‬
‫במיטה של ההורים‪ ,‬וזה באמת לא פשוט להיות מנהיג באמצע הלילה‪ ,‬אחרי יום ארוך ולפני יום עבודה‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬יעזור לנו אם נזכור שהשקעה בתשתיות הוריות‪ ,‬בנייה נכונה של הרגלים בגיל הרך‪ ,‬נושאת‬
‫פירות בשלבים מאוחרים יותר של החיים‪.‬‬
‫ולבסוף‪ ,‬דוגמה פשוטה ושגרתית של התמודדות עם עייפות של תינוקות‪ .‬תינוק בן חצי שנה מעפעף‬
‫בעיניו‪ ,‬מתחיל להיות עצבני‪ .‬האם מזהה שהוא עייף‪ ,‬אבל מנסה "למשוך" אותו כדי שיישן טוב יותר‬
‫בלילה‪ .‬האם לא קשובה לצרכים של תינוקה‪ ,‬ולמעשה פועלת אתו בכוחנות‪ ,‬כמו נבוט‪ ,‬על אף שהיא כמובן‬
‫לא מתכוונת לכך‪ .‬זה גם לא באמת יעזור לה‪ ,‬ולהיפך‪ ,‬צפוי לה לילה קשה‪ ,‬שכן משעה שהילד יעבור את‬
‫שלב ההירדמות‪ ,‬הוא ייעשה עצבני יותר ויתקשה להירדם‪ .‬אם ההורה לא ינסה "למשוך" את הילד אלא‬
‫ייקח אותו למיטתו‪ ,‬אבל עם בכי ההתנגדות הראשון של התינוק יוותר‪ ,‬הוא פועל‪ ,‬נכון‪ ,‬כמו סמרטוט!‬
‫נדרשת התנהגות בוטחת בעצמה של ההורה‪ ,‬שתשדר לתינוק גם הקשבה לצורך שלו – צורך בשינה –‬
‫וגם תבהיר לתינוק שההורה לא יוותר לו‪ ,‬גם אם התינוק יתנגד בתחילה‪ ,‬מתוך קושי להיפרד‪ .‬זו מנהיגות‬
‫אמיתית‪ ,‬שיודעת להבחין בין מה שהילד רוצה לבין מה שהוא צריך‪ .‬פעמים רבות מה שהילד רוצה‪,‬‬
‫במקרה הזה להמשיך לשחק‪ ,‬הוא לא מה שהוא צריך‪ ,‬ללכת לישון‪ ,‬ועל ההורה לסייע לילד לממש את‬
‫הצורך המשמעותי יותר‪ ,‬הנכון לטווח ארוך‪ ,‬גם אם נוצר קושי בטווח הקצר‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬הורים בגיל הרך הם מנהיגים "מספיק טובים" במשפחתם‪ ,‬כאשר הם‪:‬‬
‫פועלים בהתאם למטרות הוריות‪ ,‬מתאימות וברורות‪ ,‬כמו "חשוב להרגיל את הילד מגיל צעיר‬ ‫‪.1‬‬
‫לאכול אוכל בריא"‪" ,‬חשוב לכבד את הילד ולהקשיב לו מגיל צעיר"‪ ,‬וכו'‪.‬‬
‫יודעים להבחין בין מה שהילד רוצה לבין מה שהוא צריך‪ .‬פעמים רבות מה שהילד רוצה‪ ,‬למשל‬ ‫‪.2‬‬
‫להמשיך לשחק גם כשהוא עייף‪ ,‬זה לא מה שהוא צריך‪ ,‬ללכת לישון‪ .‬תפקידו העיקרי של ההורה‬
‫כמנהיג המשפחה הוא להיות קשוב לצורך של הילד‪ ,‬גם אם הוא מנוגד לרצונותיו‪.‬‬
‫חושבים לטווח ארוך ולא רק לטווח קצר‪ .‬לא רק שורדים את הכאן ועכשיו‪ ,‬אלא משקיעים גם‬ ‫‪.3‬‬
‫בבניית תשתית של הרגלים שישתלמו בהמשך הדרך‪ .‬למשל‪ ,‬לא רק "מתקתקים" את המקלחות‬
‫בסיום היום‪ ,‬אלא גם מקפידים על אחריות הילד בהתאם לגילו ויכולותיו (התפשטות‪ ,‬התלבשות)‪,‬‬
‫שהות נעימה באמבטיה או במקלחת כחלק מתהליך הירגעות לקראת השינה וכו'‪.‬‬
‫עושים את מה שנכון גם אם הוא קשה‪ ,‬ולא עושים את מה שקל אם הוא לא נכון‪ .‬למשל‪ ,‬להניח‬ ‫‪.4‬‬
‫את התינוק במיטתו כשהוא ער על מנת לאפשר לו להירדם לבד‪ ,‬כי זה נכון למרות שזה קשה‬
‫(התינוק עשוי לבכות); ולא להרדים את התינוק על הידיים‪ ,‬על אף שזה קל‪ ,‬אבל זה לא נכון (התינוק‬
‫מתרגל להירדם רק בנענוע ההורה)‪.‬‬
‫פועלים בתקיפות‪ ,‬לא כסמרטוט ולא כנבוט‪ ,‬אלא במנהיגות‪ .‬למשל‪ ,‬להבהיר לילד שהוא לא יכול‬ ‫‪.5‬‬
‫בשום אופן המשיך להרביץ לאחיו ואף להרחיק אותו‪ ,‬ולא לעצום עיניים‪ ,‬להתעלם (סמרטוט)‪ ,‬וגם לא‬
‫לצעוק עליו ובוודאי לא להכות אותו (נבוט)‪.‬‬
‫מסבירים בסבלנות ומקשיבים באהדה‪ .‬למשל‪ ,‬כשצריך לתת לילד תרופה והוא מתנגד‪ ,‬מנסים‬ ‫‪.6‬‬
‫להבין את ההתנגדות ואף לגלות כלפיה אמפתיה‪ ,‬ומסבירים בסבלנות מדוע זה חשוב וחיוני‪.‬‬
‫נותנים דוגמה אישית‪ ,‬ככל האפשר‪ .‬למשל‪ ,‬למנוע מעצמם שתיה מתוקה‪ ,‬לפחות בנוכחות הילד‪,‬‬ ‫‪.7‬‬
‫אם הם דורשים מילדם להימנע מכך‪.‬‬
‫מעצימים את ילדם‪ .‬מחזקים את הילד בצורה כנה ואמיתית‪ ,‬במיוחד על מאמציו‪ .‬למשל‪ ,‬לומר לילד‪:‬‬ ‫‪.8‬‬
‫"התאמצת היום מאוד ללכת בזמן לשירותים‪ ,‬כל הכבוד! נכון‪ ,‬שעדיין ברח לך‪ ,‬אבל אתה בדרך‬
‫הנכונה‪ .‬אני גאה בך!"‬
‫משתפים ביניהם פעולה כהורים אחראים‪ .‬מבינים שיותר חשוב שהילד יחווה את הביחד ההורי‪,‬‬ ‫‪.9‬‬
‫את התמיכה ההדדית של ההורים‪ ,‬מאשר את חילוקי הדעות והקונפליקטים ההוריים‪ .‬למשל‪ ,‬גם אם‬
‫הורה אחד לא מסכים לדרך שבה ההורה השני פונה אל הילד‪ ,‬הוא לא יעיר לו על כך בנוכחות הילד‪,‬‬
‫אלא ידאג למילוי הדרישה על ידי הילד‪ ,‬ואחר כך‪ ,‬ישוחחו על כך ביניהם‪.‬‬
‫להרצאה בנושא לחצו כאן‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫* לסדנאות ולקורסי הדרכה אינטרנטיים להורים היכנסו לאתר "לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים‬
‫עמית"‬
‫* למאמר ב ‪ YNET‬בנושא‬