‫מ ס ל ת ישר ים‬

‫מלל מ* עניני מוסד וידאת וד‬

‫חכרו חנאץ המפורסם‪ ,‬החסיד‪ ,‬הם?וכל האלקי‪,‬‬

‫הנללה״ה‬ ‫יבינו משה חיים לוצאסו‬
‫תלוח עליו‬
‫ספרו‬
‫ד י ד ‪'p‬ץ ה ח י י ם‬
‫הועתק והוכנס לאינטרנט‬
‫‪www.hebrewbooks.org‬‬
‫‪ V‬׳> ‪,X‬‬
‫׳׳׳‬ ‫ע״י חיים תשס״ט‬
‫עם‬
‫> ׳*‪.‬׳ ר‬
‫' !‬ ‫• ‪-‬וי‬ ‫‪y‬‬ ‫עירכים‬
‫בשמיש חכמים‪ ,‬בדבוק ודקדורן חפרים‪,‬‬
‫כשבת תחכמוני ישיבת חברון כנסת ישראל‬

‫יחזקאל מ*א״א מודי ודבי יעקב חיים זצ״ל סדנא‬

‫יוגא לאור ע״י מוסד ‪ ,‬ה ש כ ל ״‬

‫להוצאת ספרי הלכה ומוסר שע״י ״ישיבת חכרץ״‬
‫עיה״ק ירושת״ו‪ .‬תשי״ז‪.‬‬
‫פוסלת יסזרים‬
‫עיונים‬ ‫עם‬
 ‫התוכן‬

‫הקדמת הרב המחבר‬

‫בבאור כלל חובת האדם בעולמו‬ ‫א‪.‬‬ ‫פרק‬
‫□באדר מדת הזהירות‬ ‫סרק כ ‪.‬‬
‫כבאור חלקי הזהירות‬ ‫סרק ג ‪.‬‬
‫בדרך קניית הזהירות‬ ‫סרק ד ‪.‬‬
‫בבאור מססידי הזהירות וההרחקה מהם‬ ‫סרק ה ‪.‬‬
‫בבאור מדת הזריזות‬ ‫סרק ו‪.‬‬
‫בבאור חלקי הזריזות‬ ‫ז‪.‬‬ ‫סרק‬
‫בדרך קניית הזריזות‬ ‫פרק ח ‪.‬‬
‫גבאור מסמידי הזריזות וההרחקה מהם‬ ‫פרק ט ‪.‬‬
‫בבאור מדת הנקיות‬ ‫פרק י‪.‬‬
‫בסרטי מדת הנקיות‬ ‫י א‪.‬‬ ‫פרק‬
‫׳בדרכי קניית הנקיות‬ ‫סר ק י ב ‪.‬‬
‫בבאור מדת הסרישות‬ ‫י ג‪.‬‬ ‫פרק‬
‫כחלקי הפרישות‬ ‫י ד‪.‬‬ ‫פרק‬
‫בדרכי קניית הפרישות‬ ‫טו‪.‬‬ ‫פרק‬
‫בבאור מדת הטהרה‬ ‫טז‪.‬‬ ‫סרק‬
‫בדרכי קניית הטהרה‬ ‫יז‪.‬‬ ‫פרק‬
‫בבאור מדת החסידות‬ ‫י ח‪.‬‬ ‫סרק‬
‫בבאור חלקי החסידות‬ ‫י ט‪.‬‬ ‫סרק‬
‫במשקל החסידות‬ ‫ב‪.‬‬ ‫פרק‬
‫בדרכי קניית החסידות‬ ‫כ א‪.‬‬ ‫פרק‬
‫בבאור מדת העניה וחלקיה‬ ‫כ ב‪.‬‬ ‫פרק‬
‫בדרכי קניית הענוד‪.‬‬ ‫כ ב‪.‬‬ ‫פרק‬
‫בבאור יראת חטא‬ ‫כ ד‪.‬‬ ‫פרק‬
‫דדרך קניית היראד‪.‬‬ ‫כ ה‪.‬‬ ‫פרק‬
‫בבאור מדת הקדושה‬ ‫כו ‪.‬‬ ‫סרק‬
‫חתימד‪..‬‬

‫ירן ‪wm n‬‬

 ‫ב מם לה‬
‫הרימו‬ ‫דיד‬ ‫סגו‬ ‫סלו‬ ‫סלו‬ ‫ואמר‬
‫מכשול מדרך עמי‪) ,‬ישעי׳ ג‪-‬ז י ‪^ -‬‬

‫‪.K‬‬
‫המקום יתברך שמו הניח לרביגו הגדול ז״ל מקום להתגדר‬
‫בחיבור ספח הגדול‪ ,‬מה שלא זכו הקדמונים לו‪,‬‬
‫והאחרונים אחריו‪ ,‬כי הוא איזן והיקר ועשה אזנים ליראה‪ ,‬וסלל‬
‫המסילה לעבודת ה׳ יתברך‪ ,‬וכדרך שעשה הרמב״ם ז״ל בהלכה‬
‫עשה רבינו ביראה ♦(‪ .‬כי מה הוא ספר משנה תורה‪ ,‬הוא‬
‫הספר הכולל את כל התורה כולה‪ ,‬בכל מקצועותי'‪ ,‬וגם‬
‫היראה והעבודה בכלל‪ ,‬כי הלא ביאור ספר המצוות הוא‪,‬‬
‫וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בהקדמתו לספר המצוות וז״ל‪ :‬ומפני‬
‫זאת הכוונה — כלומר‪ ,‬שיבואר בו כל ההלכות והדינים‬
‫שבכל מצוות התורה — באתי וראיתי שהוא ראוי שאשים‬
‫תחלה בפתיחת הספר מספר המצוות כולם עשה ול״ת כו'‪,‬‬
‫ולא תמלט מצוה שלא נשלים הדבור בדיני׳ כו׳‪ ,‬זה כלו‬
‫להשמר שלא יעדר ממנו דבר שלא אדבר בו‪ ,‬ובזכרי כל‬
‫המצוות במספר הייתי בטוח מזה‪ ,‬עכ״ל‪ .‬אלא שגם בהלכות‬
‫יראה ועבודת ה׳ לא ביאר הרמב״ם ז״ל אלא דיני המצוות‪,‬‬
‫כמו שעשה בכל מצוות התורה‪ ,‬אבל לא דרכי הקנינים‬
‫לקנות אותם‪ ,‬ומכש״כ שלא כתב הדברים המפ‪TD‬ים מלקנותם‪,‬‬

‫•( הגדרה זו הקולעת מאד לדמותו של הס®• הזה‪ ,‬שפעתי בימי‬

‫נעורי מפי מו״ר אלוסי ומיודעי הגרי״א שר זצ״ל‪ ,‬ודסח‪-‬ו‪J‬‬
 ‫גם לא כתב אלא הדינים הכוללים שהם יסודי המצווה‬
‫ולא ביאר את הפרטים‪ ,‬והי׳ השערים נעולים והפתחים‬
‫סתומים‪ ,‬ודרבי העבודה סגורים‪ ,‬ורבו בהם הטעויות‪ ,‬ולא‬
‫הי׳ נפוץ בהמון בית ישראל‪ ,‬דרכי היראה הטהורה והעבודה‬
‫התמימה‪ ,‬גם‪ ,‬״יסוד החסידות ושרש העבודה״‪ ,‬עד כי‬
‫ריחם ה׳ על עמו ושלח לנו את המורה לברכה‪ ,‬שהיו נהירין‬
‫לו שבילי היראה ודרכי העבודה‪ ,‬אשר למד בשכלו הבהיר‬
‫וברוח קדשו‪ ,‬מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים‪ ,‬עפ״י‬
‫ביאור רבותינו ז״ל מעתיקי התורה‪ ,‬ועפ״י דרכיהם‬
‫ומנהגותיהם בדרכי היראה והעבודה‪ ,‬כפי שמסרו לנו מקבלי‬
‫התורה איש מפי איש‪ ,‬הפירושים והביאורים‪ ,‬וגם מעשיהם‬
‫ומנהגותיהם שקיבלו איש מפי איש‪ ,‬כל תלמיד מרבו‪ ,‬בכל‬
‫דור ודור‪ ,‬מאלה ששימשו כל צרכם‪ ,‬ושעל זה אז״ל‪ :‬גדול‬
‫שימושה יותר מלימודה‪.‬‬
‫אמנם קדמו לרבינו ספרי יראה ומוסר גדולים וגם‬
‫ענקיים מרבותינו הראשונים הקדמונים ז״ל כמו הספר‬
‫״תורת חובת הלבבות״ מהחסיד רבינו בחיי ז״ל‪ ,‬וספר‬
‫״שערי תשובה״ מרבינו יונה מגירונדי ז״ל‪ ,‬אבל גם לחיבור‬
‫משנה תורה קדמו חבורים הרבה‪ ,‬וכמ״ש הרמב״ם ז״ל‬
‫בהקדמתו וז׳׳ל‪ :‬״הברו הגאונים שבכל דור ודור וכו׳‪,‬‬
‫וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים כו׳‪,‬‬
‫עם שאר דיני התורה כולם בלשון ברורה ודרך קצרה כו׳‪,‬‬
‫דברים ברורים קרובים נכונים כו׳‪ ,‬עד שיהיו כל הדינין‬
‫גלויין לקטן ולגדול כו׳‪ ,‬יהא חבור זה מקבץ לתורה שבעל‬
‫פה כולה כו״׳‪ ,‬עד כאן לשונו‪.‬‬
‫על הדרך הזה‪ ,‬הוא גם חיבור רבינו בהלכות יראה‬
‫ודרכי עבודת ה׳ יתברך‪ ,‬כי אין ספק כלל‪ ,‬שאבני השתי׳‬
 ‫בבנינו המפואר לקוחים מהחבורים שקדמו לו‪ ,‬אף שאינו‬
‫מזכירם בשמם‪ ,‬וזו היא גדולתו‪ ,‬שהוא מיצוי ממיצויי‬
‫המדות של רבותינו הראשונים ז״ל‪ ,‬אבל הספרים האחרים‪,‬‬
‫אף שהם גדולים מאד‪ ,‬כדרך הראשונים ז״ל שכל מלה‬
‫ורמז שלהם צריכים לימוד‪ ,‬אבל אין אף אחד מהם שיחי'‬
‫כולל את הכל‪ ,‬כי לא היתה כונתם לכך לכלול את הכל‪,‬‬
‫כמו שלא היתה בונת הרבנן סבוראי והגאונים שקדמו‬
‫להרמב״ם לכלול את הכל בספריהם‪ ,‬רק חלקים חלקים‪,‬‬
‫אם מעט ואם הרבה‪ ,‬אבל לא הכל‪ ,‬כי לא התוו להם דרך‬
‫לקבוע ספריהם על ספר המצוות ולא יעדר אף אחת מן‬
‫המצוות‪ ,‬כמו שעשה הרמב״ם ז״ל‪ ,‬כמו שנתבאר‪.‬‬
‫כן גם כל הספרים שחוברו בהלכות יראה ודרכי עבודת‬
‫ה'‪ ,‬לא היתה כוונתם לכלול את הכל‪ ,‬רק כל אחד במקצוע‬
‫מיוחד‪ ,‬ויש ספרים שיש בהם כמה וכמה מקצועות‪ ,‬אבל‬
‫לא הכל‪ ,‬כי לא סידרו את ספריהם על הברייתא של ר׳‬
‫פנחס בן יאיר‪ ,‬שהיא כוללת הכל מהזהירות עד הקדושה‬
‫ועד בכלל‪.‬‬
‫אבל רבינו כמו הרמב״ם ז״ל שעשה ותיקן את חיבורו‬
‫הגדול‪ ,‬על מנין המצוות כולן עשה ול״ת‪ ,‬כן ראה רבינו‬
‫בחכמתו ורוח קדשו‪ ,‬לגשת אל הקודש ולחבר את חיבורו‬
‫הגדול על העבודה והיראה‪ ,‬על יסוד הברייתא של רפב״י‪,‬‬
‫שהוא סלל את המסלה כולה ממדת הזהירות עד הקדושה‬
‫ועד בכלל‪ ,‬והיא כוללת את הכל‪ ,‬בל יעדר דבר‪ ,‬וכל הכללים‬
‫והפרטים מעניני היראה ועבודת ה׳ הכל כלול בה‪ ,‬וגם‬
‫עלי׳ נשנה ‪ :‬הפך בה והפך בה דכולה בה‪.‬‬
‫אבל גם ברייתא זו היתה חתומה וסתומה‪ ,‬כמו כל‬
‫המשניות והברייתות‪ ,‬אלמלא באו עליהן ביאור הגט׳ הבבלית‬
‫והירתזלמית‪ ,‬ופירח‪ 18‬הרא^‪5‬זוגים ז״ל על הגט‪ /‬והוראת הדרך‬
‫על ידי רבותינו גדולי האחתנים‪ ,‬להאיר עינינו בדבריהם‬
‫הקדושים‪ ,‬לעמוד על כוונתם ולרדת לסוף דעתם של הראשוגים‪-‬‬
‫ז״ל‪ ,‬וגם על ידי שימוש של כל תלמיד את רבותיו להחכים‬
‫את לבבו‪ ,‬למצוא את הדרך הישר ולא לעקם את השכל‬
‫בפלפולי סרק‪ ,‬אלא ליישר את השכל ולהעמידו על האמת‪,‬‬
‫כדי שימצא בכל דבר את נקודת האמת‪.‬‬
‫אמנם גם ברייתא זו של רפב״י‪ ,‬לא נעדרה מן הגם׳‬
‫הבבלית והירושלמית‪ ,‬ופירושי הראשונים ז״ל‪ ,‬אבל מה‬
‫שנעדר הוא הוראת גדולי האחרונים‪ ,‬איך לגשת אל הקודש‬
‫פנימה‪ ,‬איך לברר את הדרכים שאמנם התוו אותם בתלמוד‪,‬‬
‫והראשונים ז״ל‪ ,‬ועוד יותר היינו חסרים‪ ,‬הרב שילמד לנו‬
‫את דרכי מציאות הדברים כמו שהם‪ ,‬עד שבא רבינו באורו‬
‫הגדול והאיר את עינינו‪ ,‬לגלות את הסתומות ולפתוח את‬
‫החתומות‪ ,‬וערך לנו שולחן המלא ברכות ה׳ מכל טובה‬
‫וברכה‪ ,‬בדרכי היראה ועבודת ה׳‪ ,‬על ידי שביאר לנו את‬
‫הברייתא‪ ,‬באר היטב‪ ,‬קבע לנו את ההלכות השנויות כהן‪,‬‬
‫והגדיר לנו את הנדרים‪ ,‬כלל את הכללים‪ ,‬וגם פרט את‬
‫הפרטים‪ ,‬עד כמה שאפשר לבאר בכתב‪ ,‬ועשה מפלת ישרים‬
‫שלמה ומתוקנת וכבושה לכל‪(* .‬‬
‫אולם גם אחרי שיצא לאור ספרו המאיר‪ ,‬הי׳ חסר‬
‫בכמה דורות שאחריו הרב החי‪ ,‬שיורה הדרך לתלמידיו‬
‫בדרכי היראה‪ ,‬על הדרך הלמוד בהלכה‪ ,‬שהיו הדורות‬
‫ברוכים בגדולי הדור וגם בבינונים‪ ,‬שכולם לימדו את האחרים‬

‫•( וזה פירוש הדברים הקדושים שרבמי וער״ח ז*״ל מזדלוזין אמד‬
‫לתלמידו הגדול הגר״ז מסלגם ז‪1‬״ל רבו של הגרי״ס ז ‪1‬״ל ‪ :‬ספר מסלת‬
‫ישרים יהי׳ מורך‪.‬‬
‫יא‬

‫כמו שלמדו בעצמם‪ ,‬כי הרי כזו היא אמנם מצות ת״ת‪,‬‬
‫כשם שמצוה ללמוד כך מצוה ללמד‪ ,‬כמפורש בתורה‪ ,‬ושננתם‬
‫לבניך‪ ,‬ופירשו ז״ל אלו התלמידים‪ ,‬ורק בהלימוד ליראה‪,‬‬
‫שגם בה נאמר למען תלמד ליראה‪ ,‬ושהיא ראשית חכמה‪,‬‬
‫והן יראת ה' היא חכמה‪ ,‬ופירשו ז״ל הן אחת היא‪ ,‬דוקא‬
‫בה נחשלו רובם‪ ,‬והרב לא לימד לתלמידיו בזה לימוד של‬
‫קבע ומסודר‪ ,‬חוץ ממה שהתלמידים עמדו בעצמם ע״י‬
‫שימושם את רבם‪ .‬ולא עוד‪ ,‬שמתוך ההרגל המטעה‪ ,‬נעשה‬
‫זה כעין דרך שעניני היראה ועבודת ה׳‪ ,‬נלמד בהצנע לכת‪,‬‬
‫כל אחד בחדרי לבבו והשבונו עם נפשו‪ ,‬אבל לא ללמד זה‬
‫ברבים‪ ,‬והלך ושב הלימוד הזה כעין הלימוד בסתרי תורה‪,‬‬
‫שאינו מסור לרבים‪ ,‬ולא למדו הלימוד הזה בציבור ודרך‬
‫קבע‪ ,‬הוץ מישיבות בודדות‪ ,‬כפי שאומרים על ישיבת‬
‫החתם סופר זצ״ל‪.‬‬
‫ולפיכך הי׳ העולם חסר מהלימוד הזה בדרכי היראה‬
‫ועבודת ה׳‪ ,‬עד ששלח שוב הקב״ה ברוב רחמיו וחסדיו‬
‫את המורה לצדקה‪ ,‬את רביגו הגדול רבן של ישראל הגרי״ס‬
‫זצלה״ה‪ .‬וכמו השליח ממרום רבינו הר״מ לוצאטו זצלה״ה‪,‬‬
‫שסלל את המסלה בספרו הגדול‪ ,‬ותיקן דרך כבושה לרבים‪,‬‬
‫והורה דרכי ה׳ הישרים שצדיקים ילכו בה‪ ,‬כן הוא ז״ל‬
‫הי׳ השליח ממרום לדורות האחרונים‪ ,‬לסלול את המסלה‬
‫בלימוד עם תלמידים‪ ,‬וגם בפרסום יסודי הדברים‪ ,‬גם לכל‬
‫המון בית ישראל בכל מקום שהם‪ ,‬וביחוד הכניס על ידי‬
‫תלמידיו אהריו את הארון למקדש הישיבות‪ ,‬ותלמידיו אחריו‬
‫קבעו לחוק את הלימוד הזה שיהי׳ נלמד בצבור בשעה‬
‫קבועה וגם שיהי׳ נלמד מרב לתלמיד‪ ,‬ועל הרוב על ידי‬
‫רב מיוחד‪ ,‬ללימוד הרחב והעמוק הזה‪ ,‬וקבעו הלימוד בספרי‬
 ‫מוסר בין שאר הלימודים הנלמדים בישיבות‪ ,‬באותו העיון‬
‫ובאותה ההתעמקות ובדבוק חברים ובכל דרכי הלימוד‬
‫כמו בהלכה‪ ,‬וכן בקנאת סופרים המרבה חכמה‪ ,‬ובמבחן‬
‫ע״י רבותיהם כמה הם ראויים ומסוגלים לקבל‪ ,‬וכמה היא‬
‫מדת עליתם בחכמת היראה‪ ,‬בהכרת בוראם והכרת עצמם‪,‬‬
‫והעמידה על דרכי לבבם‪ .‬וכמו שבהלכה‪ ,‬אלף נכנסים למקרא‬
‫ואחד מהם יוצא להוראה‪ ,‬כך בלימוד ליראה‪ ,‬אלף נכנסים‬
‫ללמוד ואחד מהם יוצא כגדול ביראה שיהי׳ ראוי גם ללמד‬
‫לאחרים‪ ,‬ולזכות את הרבים‪ ,‬והשאר עולים בה כל אחד‬
‫לפי מה שהוא‪ ,‬וכל אחד ואחד יוצא מהישיבה ברכוש‬
‫גדול שניןון ומתקיים בו בכל ימי חייו‪ ,‬ובכל מקום ומצב‬
‫שנמצא תלווהו בלוית חן‪ ,‬כדי שימצא את דרכו בחיים‪.‬‬
‫ולא אך לישיבות‪ ,‬אלא רבינו הגדול בדעתו הרחבה‪ ,‬ולבו‬
‫הפתוח כאולם‪ ,‬דאג גם לכל בית ישראל שילמדו בספרי‬
‫מוסר בשעה קבועה‪ ,‬בין שאר הלימודים שהם לומדים‪ ,‬ושגם‬
‫הלימוד הזה יהי׳ קבוע בבית מוקדש לזה‪ ,‬שקראו ״בית‬
‫המוסר״‪ ,‬ולקצווי אירופא ירד עד פריז הבירה‪ ,‬למען לשתול‬
‫שם את הנטע המובחר הזה‪ ,‬עד שיחי׳ לכרם לבית ישראל‪,‬‬
‫ומחשבתו הגדולה עשתה פירות‪ ,‬ועם כל המפריעים הרבים‬
‫והעצומים שמצא על דרכו‪ ,‬הי׳ ה׳ עמו שדרכו תיסלל לרבים‪,‬‬
‫ותלמידיו שהיו גדולי הדור ותלמידי תלמידיו‪ ,‬מילאו אחריו‬
‫עד שנתמלא עולם התורה בחכמה זו‪ ,‬ותהי לדרך לרבים‪,‬‬
‫ודרך חיים לגדולים‪.‬‬
‫ואך אז מצא הספר מסלת ישרים את תיקונו‪ ,‬שיתקיים‬
‫בונת המחבר בחיבורו שילמדו בו רבים בעיון עמוק‪ ,‬ונעשה‬
‫כספר יסודי בכל מקצועות חכמה רבה זו‪ ,‬והיא חכמת היראה‪.‬‬
 ‫ה ע י ו נ י ם • *‬
‫)אל המעיין(‪.‬‬
‫‪.3‬‬
‫העיונים המצורפים לספר הגדול הזח‪ ,‬לא חוברו כחיבור‪,‬‬
‫אלא אגב לימוד‪ ,‬ועיון בספר הזה‪ .‬שאןש כי רבינו פתח את‬
‫הקדמת ספרו הגדול בהודעה גלוי׳ כי ״החבור הזה לא‬
‫הברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו אלא להזכירם‬
‫את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול‪ ,‬כי לא‬
‫תמצא ברוב דברי אלא דברים שרוב בני האדם יודעים‬
‫אותם ולא מסתפקים בהם כלל‪ ,‬אלא שכפי רוב פרסומם‬
‫וכנגד מה שאמתתם גלוי׳ כל כך ההעלם מהם מצוי מאד‬
‫וחשכהה רבה בו׳‪ ,‬כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו‬
‫חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו אלא מעט׳׳‪.‬‬
‫ואמנם סגנונו הנפלא והמפליא‪ ,‬המלוטש בכל מיני‬
‫ליטוש‪ ,‬הקצר בקצור נמרץ‪ ,‬ויחד עם זה בהיר וברור‪ ,‬ופשוט‬
‫בתכלית הפשטות‪ ,‬הנלמד בלי שום קושי לכל הלומד בו‪,‬‬
‫לגדול ולקטן לאיש ולאשה‪ ,‬שהוא גם כן על דרך סגנונו‬
‫של הרמב׳׳ם ז׳׳ל‪ ,‬עושה הרושם להקורא בו‪ ,‬שאינו צריך‬
‫עיון רב ועמלות השכל לעמוד על דבריו‪.‬‬
‫אבל אותו הטעות שמוטעים בו רבים בספר הרמב״ם‬
‫ז׳׳ל‪ ,‬ויש שלומדים בספר הרמב׳׳ם גדולים וקטנים‪ ,‬וחושבים‬

‫•( אמסור מודעה‪ ,‬כי מה שלא הוזכר ב״עיונים‪ -‬דבר בשם מורי ורבי‬
‫מ ח ועתצ״ם זצ״ל‪ ,‬היא מפני שאין צורך להזכיר‪ ,‬כי הכל הוא ממנו‪ ,‬ובלעדי‬
‫הייתי כעור וכחרש‪ ,‬ורק על ‪ m‬זכיתי ב״ה שנפקחו מעם עיני וגסתהו מעש‬
‫אזני‪ ,‬וגם כל דרך הלימוד והעיון בהלכות אלו אך ממנו הוא כרב מובהק‪,‬‬
‫אף שלא זכיתי להיית תלמיד מובהק‪.‬‬
 ‫בי הם מבינים ועומדים על דבריו‪ ,‬ובאמת לא מצאו בו‬
‫ידיהם ורגליהם כלל‪ ,‬והם נעדרים מהידיעה בו אחר הקריאה‬
‫בו במו קודם קריאתם‪ ,‬אף שקולטים כמה דברים‪ ,‬כן הוא‬
‫גם הלימוד בספרו של רבינו‪ ,‬לכל מי שילמוד בו בלי עיון‬
‫רב ובהעמקה יתרה‪ ,‬שאמנם יקלוט את הדברים הפשוטים‪,‬‬
‫אבל לא יעמוד כלל על עומקי הדברים וצורתם האמתית‪.‬‬
‫ואני מודה על האמת כי הדבר הקשה לי ביותר בכל‬
‫החיבור הזה‪ ,‬הם דבריו ז״ל שאין חדושים בספרו אלא‬
‫מעם‪ .‬כי גם המעיין בעיונים המעטים‪ ,‬ימצא בדבריו ז״׳ל‬
‫חדושים רבים וגדולים מאד‪ ,‬וימצא גם כן כי אין מלח‬
‫בלא חדוש ובהירות מיוחדת‪ .‬וכבר נמסר‪ ,‬כי הגר״א ז״ל‬
‫העיד‪ :‬כי עד פרק י״א אין אף מלה אחת מיותרת‪ ,‬הרי‬
‫בהכרח שכל מלה ומלה אומרת דרשוני‪ ,‬ומכרזת‪ ,‬דלו את‬
‫החספא ותשכחו מרגניתא ! ואין להבץ את דבריו ז״ל אלה‪,‬‬
‫אך אם נתלה את זה בשכלו הבהיר של רבינו‪ ,‬שהוא‬
‫כשמש בצהרים‪ ,‬ולבבו הרחב כפתחו של אולם‪ ,‬שלפי שכלו‬
‫הגדול ולבבו הרחב‪ ,‬לא הי׳ בעיניו כל דבריו כחדושים‪,‬‬
‫כי הלא נהירים הי׳ לו כל שבילי החכמה העמוקה הזו‬
‫כשבילי עירו‪ ,‬והיו הדברים פשוטים בעעיו עד שלא הי׳ יכול‬
‫לקרוא אותם חדושים‪ ,‬אך גם הוא ז׳׳ל הודה שאמנם ימצא‬
‫חתשים מעט‪ ,‬וגם על זה קשה לעמוד‪ ,‬מה הוא המעט‬
‫שבספרו שאליהם נתכוון רביגו‪ ,‬ושגם קרא לזה חדושים‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬שהעיקר מה שהקדים רבינו הודעתו זו בפתיחת‬
‫דבריו‪ ,‬הוא לגלות לנו את החדוש‪ ,‬כי ״אין התועלת הנלקט‬
‫מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת‪ ,‬אבל התועלת‬
‫יצא ‪ p‬החזרה עליו וההתמדה׳׳‪ ,‬כי זהו כאמת ״החדה*״‬
‫בהא ה ‪T‬יעה‪ ,‬שעמד עליו רבינו מה שלא נמצא כמדומה‬
‫מי‬

‫בספרים הקודמים לו‪ ,‬כי בזה הניח יסוד גדול ופתח רחב‬
‫לדרך מיוחדה‪ ,‬שעל זה בנה הגרי״ם ז״ל את כל כנינו‬
‫המפואר בדרכי לימוד המוסר‪) .‬עיי׳ באגרתו ומכתביו‪,‬‬
‫ובעיונים‪ ,‬ובעיוגי אגרת הגר״א ז״ל(‪.‬‬
‫ומפני הדוש זה‪ ,‬שראה בו כמיוחד התועלת לרבים‪,‬‬
‫שזה הי׳ עיקר כוונתו ומהשבתו של רבינו ללמד לרבים‬
‫את הדרך ילכו בה בדרכי היראה‪ ,‬והמעשה אשר יעשו‪,‬‬
‫בשביל זה ראה רבינו להנמיך את שיעור קומתם של‬
‫החדושים בתורת חכמה זו‪ ,‬למען להרים ולהגדיל את החדוש‬
‫של ״החזרה וההתמדה׳׳‪ ,‬שהוא עולה על כל החדושים‬
‫שיתחדשו בשכלו של הלומד‪ ,‬מפני שעל ידי כך יזכה גם‬
‫לקיים ולשמור ולעשות שזהו העיקר‪.‬‬
‫וה׳ יאיר עינינו ויעמידנו בקרן אורה‪ ,‬למען נוכל לעמוד‬
‫על סוף דעתו הגדולה‪ ,‬ויעזרנו לסול ולסול *( את המסלח‬
‫וללכת בה בכל ימי חיינו‪.‬‬

‫•( ואפו־ •סלו סלו פני ירך* שנה עליו סלי סלו ב׳ פעמים* כעד‬
‫הסונים‪.‬‬ ‫שתי •פסלות״ הראויות לסולל‪ .‬האחת‪ ,‬דרכי העוה״ב ונתיבותיו‬
‫השנית דרכי העוה״ז ותאוותיו הרעמ^‬
‫והוא שאמרה התורה )דברים ל( ראה נתתי לסנ ‪ T‬היום את החיים ואת‬
‫הטוב‪ ,‬ואת המות ואת הרע‪ ,‬שתי זוגות וכי'‪ ,‬יכן ככתוב הזה אפר •סלו‬
‫סלו״‪ ,‬עשו שתי פסלות וכד‪ .‬ואפר •סנו ודך״ שיפו בבל דרו מהם מנות‬
‫סנות וגבולים‪ ,‬שיד‪,‬יו מסרישץ ביז שתיהז‪ ,‬כלומד‪ ,‬שיסד החיים גבולי הדרך‬
‫החוב‪ ,‬ושימו הפות גבול הדרך הרע‪ ,‬כדי שיחי׳ ד‪%‬לך על הדרך הסובה‪ ,‬מוקף‬
‫חייא הנשיזא‪,‬‬ ‫לכל ח חו תיו‪) .‬פתוך ‪ 100‬המוסר לרג מו ר׳ אכרד״ם כר׳‬
‫בעל ספר ה עני סי‬
 ‫הקדמת הרב המחבר‬
‫אמר המחבר החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את‬
‫אשר לא ידעו אלא להזכירם את הידוע להם כבר‬
‫‪.‬ומפורסם אצלם פרסום גדול‪ .‬כי לא תמצא ברוב דברי אלא‬
‫דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם‬
‫כלל‪ .‬אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל‬
‫כך ההעלם מהם מצוי מאד וההשבחה רבה‪ .‬ע״ב אין התועלת‬
‫הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת‪ .‬כי כבר‬
‫»פשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא‬
‫עיונים‬
‫רבינו קרא לססרו בשם •מסילת ישרים״ ולא קרא אותו בשם »מםילת‬
‫^חם ‪T‬ים״‪ ,‬אף כי הוא ז״ל פותח את סטרו ב״יסוד החסידות״ וחותם אותו בסוף‬
‫ס׳ כ״ו בחתימת הספר ‪• :‬לא בליתי בספרי זה את בל חוקי החס ‪ T‬ות״‪ ,‬והולך‬
‫ודן שם בחס ‪ r‬ות עד סוף הספר‪ .‬וגם בהקדמה מרבה לדבר על החסידות‪ ,‬וכן‬
‫בכמה פרקי הספר מלבד הפרקים שהם מיוחדים למדת החסידות‪--------------‬‬
‫נראה שהוא מפני שאין החם ‪ T‬ות סוף הדרישה הנדרשת מן האדם׳ וגם היא‬
‫אינה אלא מעלה בץ המעלות המנויות בברייתא דרפב״י שרבינו בספרו מבארן‬
‫־אחת לאחו‪ J‬וסוף הדרישה היא דוקא שיהי׳ האדם ישר כמו שעשאו האלהי^‬
‫וכמ״ש ‪ :‬האלהים עשה את האדם ישר‪ .‬וכבר אז״ל )ע״ז כ״ר‪ (.‬למה נקרא ספר‬
‫הישר שהוא ספר של ישרים‪ ,‬והם האבות הקדושים שנקראו ישרינ^ ולפיכך‬
‫אך זוהי הדרישה הנדרשת מן האדם‪ ,‬וכפו ששנו בתדב״א )ס׳ כ״ד‪• (.‬חייב אדם‬
‫לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם ^^ק ויעקב״‪.‬‬
‫ומה שרבינו הרבה בדברים במדת החסידות ופתח וחתם בה‪ ,‬הוא מפני‬
‫שבמדר‪ ,‬זו ‪r‬א במלחמת תנופה נגד !!•מתחסדים״ שהם •רוב בני האדם״ שבמנהגים‬
‫־רבים ודרכים רבים עוברים ניניהם בשם •חסידות״ ואיש אלא גולמי חסידות‪,‬‬
 ‫מסלת ישרים‬

‫היו בו לפני קריאתו אלא מעט‪ .‬אבל התועלת יוצא מן החזרת‬

‫עליו וההתמדה‪ .‬כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים סבני‪-‬‬
‫האדם בטבע‪ .‬וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה‪.‬‬
‫ותראה אם תתבונן בהוה ברוב העולם כי רוב אנשי השכל המהיר‬
‫והפקחים החריפים ישימו רוב התבוננם והסתכלותם‬
‫בדקות החכמות ועומק העיונים איש איש כפי נטיית שכלו‬
‫וחשקו הטבעי‪ .‬כי יש שיטרחו מאד במחקר הבריאה והטבע‪.,‬‬
‫ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה ולהנדסה‪ ,‬ואחרים למלאכות‪,‬‬
‫ואחרים יכנסו יותר אל הקודש דהיינו לימוד התורה הקדושה‪.,‬‬
‫עיונים‬
‫בלי תואר ובלי בורד‪ ,‬ובלי תיקון״‪ .‬ואין לך מדד‪ .‬בכל המדות המנויות בברייתזנ‬
‫של רסב״י שירבו בד‪ .‬הטעויות כמו שרבו במדד‪ ,‬זו‪ .‬אבל הדרישה שד‪.‬׳ אלהינו‬
‫דורש מאתנו היא שנהיד‪ ,‬ישרים‪ ,‬שבזה כבר נכללו כל המדות כולן‪ .‬כי מי‬
‫שחסר אף חסרון כל שהוא בר‪.‬ן עדיין אמו ישר‪ ,‬אלא הוא מן המבקעזיג!‬
‫חשבונות רבים‪.‬‬
‫ותדע לך שד‪,‬וא כן שר‪,‬רי בפכ״ו במעלת הקדושד‪ ,‬שמפני מעלתר‪ ,‬הגדולה‬
‫•תחלתה עבודד‪ ,‬וסופד‪ .‬גמול‪ ,‬תחלתד‪ ,‬השתדלות וסופד‪ .‬מתנד‪.‬״׳ העלה אותזז‬
‫רבינו למעלת האבות שאז״ל •האבות הן הן המרכבד״ הבדיקים הן הן המרכבד‪.‬״‪,‬‬
‫וד‪,‬רי שד‪.‬תכלית הסופי הוא לד״גיע למעלת האבות שהיו מרכבה לשכינה‪ ,‬ולהיוו!‬
‫ישרים כמו שהיו הם ישרים‪ .‬וזו היא המסלה העולר‪ .‬בית אל •מסלת ישרים״‪.‬‬
‫כבר ביאר הגרי״ס ז‪1‬״ל באגרת המוסר כי בתבלין‬ ‫יוצא מן החזרה‪.‬‬
‫התורד‪ ,‬נגד ד‪r ,‬ד‪.‬״ר יש שתי בחמות ‪ :‬בחינה סבעית ובהינד‪ .‬רוחנית‪ .‬כלומר נ‬
‫שסגולת התורד‪ ,‬וקדושתד‪ .‬מ ל ת מן החטא‪ ,‬וכמאמרם ז״ל )סוטד‪ .‬כ״א( תורה‬
‫בעידנא דעסיק בד‪ .‬מ ל א‪.‬‬
‫ונראד‪ .‬כי שתי הבחינות עפונות בסוד החזרד‪ ..‬כי •הבחינד‪ ,‬הסבדת״ —‬
‫כבר ביאר רבינו כאן •כי יזכרו לו הדברים הנשכחים מבני האדם בטבע*‪.‬‬
‫וד‪^.‬סגולר‪ .‬הריחנית״ — ביאר בדרך ‪ .‬עץ חיים וזד‪ .‬לשונו שם ‪ :‬האורות‬
‫עומדים על ד‪.‬אותיוו‪ J‬או אין מגיע לנשמת הרואה את האותיות הד‪.‬ן אלא או ר‬
‫אחד סתום‪ ,‬כמו הגחלת‪ ,‬אך כשמשתדל האדם לר״בין׳ וקורא וחוזר וקורא•‬
 ‫הקדמה‬

‫מהם בפלפולי ההלכות‪ ,‬מהם במדרשים‪ ,‬מהם בפסקי הדינים‪.‬‬

‫אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולימוד על‬
‫עניני שלמות העבודה‪ .‬על האהבה על היראה על הדביקות‬
‫ועל כל שאר חלקי החסידות‪ .‬ולא מפני שאין דברים אלה‬
‫עקרים אצלם כי אם תשאל להם כל אחד יאמר שזהו העיקר‬
‫הגדול‪ .‬ושלא ידומה חכם שיהיח חכם באמת שלא יתבררו‬
‫אצלו כל הדברים האלה‪ .‬אך מה שלא ירבו לעיין עליו‪ ,‬הוא‬
‫מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם‪ ,‬שלא יראה להם‬
‫צורך להוציא בעיונם זמן רב‪ .‬ולא ישאר לימוד הדברים‬
‫האלה וקריאת הספרים מזה המין כי אם אצל אותם שאין‬
‫שכלם כ״כ דק וקרוב להיות גם‪ .‬שאלה תראה אותם שוקדים‬
‫על כל זה ולא יזוזו ממנו‪ .‬עד שלפי המנהג הנוהג בעולם‬
‫כשתראה אחד מתחסד לא תוכל לימנע מלחשוד אותו לגם‬
‫השכל‪ .‬ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאד לחכמים‬
‫ולבלתי חכמים‪ .‬כי גורם שמאלה ומאלה יחסר החסידות‬
‫האמתי ויהיה יקר מאד למצוא אותו בעולם‪ .‬כי יחסר לחכמים‬
‫עיונים‬
‫ומתחזק להתבונן׳ הנה כל כך מתלהטים האירות ההם ויוצאים כמו שלהבת‬
‫מן הגחלת‪ ,‬וע‪-‬ז אמר התנא )אבות פ״ה כ״ב( •הפך בה והפר בה וכולה בה״‪,‬‬
‫ומפרש רבינו ‪ :‬״כי צריכים העוסקים להיות הופכים והופכים עד שתתלהב כמעשה‬
‫האש ממש‪ -‬והיינו‪ ,‬שלא רק שמההפיכה בתורה מתחדשות לו ידיעות חדשות‪,‬‬
‫אלא שבהפיכה עצמה כמוסה סגולה מיוחדת‪ ,‬והיא ההארה בנפש האדם אור‬
‫התורה‪ ,‬וכמ״ש ותודה אור׳ אך מקודם ההפיכה והפיכה בה‪ ,‬האיר עמום כמו‬
‫גחלת שהשלהבת כמוסה בה‪ ,‬וע״י ההפיכה מתלהב האור ונעשה כמו שלהבת‪.‬‬
‫ונראה ששלהבת זו‪ ,‬הוא התבלין ל ‪r‬ד‪.‬״ר מבחינה רוחנית‪ ,‬כי הוא מלהיב‬
‫את לב האדם לעבודתו ית׳׳ ולהבה זו היא המצילה אותו מן החטא ומקרבו‬
‫אל העבודד^ ועי׳ בעיונים ש״בדרך עץ חיים״ ד״ה כשמשתדל וכו׳ ביתר‬
‫ביאור‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬

‫למיעוט עיונם בו‪ ,‬ויחסר מן הבלתי חכמים למיעוט השגתם‬

‫אותו‪ .‬עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת‬
‫מזמורים הרבה ווידוים ארוכים מאד‪ ,‬צומות קשים וטבילת‬
‫קרח ושלג‪ .‬כלם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת‬
‫שוקטה‪ .‬והחסידות האמתי הנרצה והנחמד רחוק מציור‬
‫שכלנו‪ .‬כי זה דבר פשוט‪ ,‬מילתא דלא רמיא עליה דאינש‬
‫לאו אדעתיה‪ .‬ואע״פ שכבר קבועים בלב כל האדם הישר‬
‫התחלותיו ויסודותיו‪ ,‬אם לא יעסוק בהם‪ ,‬יראה פרטיו ולא‬
‫יכירם‪ ,‬יעבור עליהם ולא ירגיש בם‪ .‬ולא יראה כי אין דברי‬
‫החסידות ועניני היראה והאהבה וטהרת הלב דברים מוטבעים‬
‫באדם עד שלא יצטרכו אמצעים לקנותם אלא ימצאו אותם‬
‫בני האדם בעצמם כמו שימצאו כל תנועותיהם הטבעיות‬
‫כשינה והיקיצה‪ ,‬הרעב והשבע‪ ,‬וכל שאר התנועות החקוקות‬
‫בטבענו‪ .‬אלא ודאי שצריכים הם לאמצעים ולתחבולות לקנות‬
‫אותם‪ ,‬ולא יבצרו גם כן מפסידים להם שירחיקום מן האדם‪.‬‬
‫ולא יחסרו דרכים להרחיק מפסידיהם‪ .‬א״כ איפוא איו לא‬
‫יצטרך להוציא זמן על העיון הזה לדעת אמתת הדברים‬
‫ולדעת הדרך לקנותם ולקיימם‪ .‬מאין תבוא החכמה הזאת בלב‬
‫האדם אם לא יבקשנה‪.‬‬
‫וכיון שכבר התאמת אצל כל חכם צורך תמימות העבודה‬
‫וחובת טהרתה ונקיונה שזולת אלה אינה נרצית ודאי‬
‫כלל אלא נמאסת ומתועבת כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר‬
‫עיונים‬
‫ד״ה ואינד אוסר כו׳‬ ‫תמימות העבודה וחובת מד«רתה כו׳• עי׳ םם‪-‬ז‬
‫^שיהי׳ נחזה לגמרי כו׳‪.‬‬
‫עי׳ יומא ע״ב ב׳ •נקרא נתעב״׳ כלומר‪ ,‬שהאיש‬ ‫אלא נמאסת ומתועבת‪.‬‬
‫אף אם הוא שותה תורה כמים נקרא נתעב ונאלח אם יש בו עולר‪ -‬וכאז גסי‬
‫ה‬ ‫הקדמה‬

‫מחשבות הוא מבין‪ ,‬מה נענה ביום תוכחה אם התרשלנו מן‬

‫העיון הזה והנחנו דבר שהוא כ״כ מוטל עלינו שהוא עיקר‬
‫מה ה׳ אלהינו שואל מעמנו‪ .‬היתכן שיגע ויעמול שכלנו‬
‫בחקירות אשר לא נתחייבו בם‪ ,‬בפלפולים אשר לא יצא לנו‬
‫שום פרי מהם‪ ,‬ודינים אשר אינם שייכים לנו‪ .‬ומה שחייבים אנו‬
‫לבוראנו חובה רבה נעזבהו להרגל ונניחהו למצות אנשים‬
‫מלומדה‪ .‬אם לא נסתכלנו ולא עייננו מה היא היראה האמיתית‬
‫ומה ענפיה איך נקנה אותה ואיך נמלט מן ההבל העולמי‬
‫המשכה אותה מלבנו‪ .‬הלא תשכח ותלך אע״פ שידענו חובתה‪.‬‬
‫האהבה‪ .‬ג״כ אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכה כל‬
‫עיונים‬
‫נראה שכונת רבינו היה על האיש ולא על העבודה‪ .‬שאילו על העבודה — הרי‬
‫כתב רבינו »א״א לעלות על מ ו ן מזבחו העליון להיות מעבודת האל השלימה‬
‫והמובחרת‪ ,‬אלא המובחר שבמעשים המהור מכל מיני סיג‪ ,‬ואינני אומר שמה‬
‫שהוא זולת זה יהי׳ נדחה לגמרי‪ ,‬כי הרי הקב״ה אינו מקפח שכר כל בדיה וכר״‪.‬‬
‫ובזה יתיישב שלא יהי׳ כסותר מהא דגרסינן בחגיגה ט׳׳ו ב׳ למה נמשלו‬
‫ת״ח לאגוז‪ ,‬מה אגוז זד‪ .‬אעפ״י שמלוכלר בסים ומואר‪ .‬אין מה שבתוכו נמאס‪,‬‬
‫אף ת״ח שסרח אין תורתו נמאסת‪ .‬ולכאורד‪ ,‬הרי הוא סותר לגס׳ יומא ]הנ״ל[‬
‫שהוא נתעב ונאלח‪ ,‬ואין לומר דר‪.‬תם הרי יש בו עול יחד עם תורתו‪ ,‬והבא הרי‬
‫סרח אח״כ‪ ,‬דהלא גם הכא אמרי׳ מינא היחד‪ .‬בלבם‪ ,‬אחר מאי‪ ,‬זמר יוני לא‬
‫ססק מפומ ‪ .T‬עיי״ש‪ ,‬אבל לסימשנ״ת ניחא‪ ,‬דביומא קאי על האיש‪ ,‬ובחגיגד‪,‬‬
‫על התורד‪..‬‬
‫וכו׳‪ .‬כלומר׳ לחקור בדרכי השכל לר‪.‬עמיד יסודות האמונה‪.‬‬ ‫בחקירות‬
‫ונראד‪ .‬שדעת רבינו כד‪.‬סוברים שאין חיוב בדבר וגם לא הוזכר זד‪ .‬בכל החבור‬
‫אינו אומר אז תבין פילוסופיד‪ ,.‬כלומר שאין‬ ‫ד‪.‬זד‪ -‬ומר‪ .‬שכתב לד‪.‬לן ;‬
‫‪ 1‬ורך בזה‪ ,‬ואין זה דומה למ״ש »אז תבין דינים״‪.‬‬
‫לגי וכר‪ .‬כלומר‪ ,‬כאלד‪ .‬שנד‪.‬גו בהם ק‪ 1‬ת‬ ‫יצא‬ ‫לא‬ ‫בפלפולים אשר‬
‫חכמי התורד‪ .‬שלא הועילו ליישר השכל‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬שאינם נוד‪.‬גים‪ .‬וד‪.‬דינים וד‪.‬חיובים‬ ‫ודינים אשר אינם שייכים לנו‪.‬‬
‫הנהוגים תמיד בכל עת ובכל שעה הלא הם קודמינו‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫ו‬

‫האמצעים המניעים אותנו לזה‪ ,‬איך נמצאה בנו‪ .‬מאין יבא‬

‫הדביקות וההתלהטות בנפשותינו עמו ית׳ ועם תורתו אם‬
‫לא נשעה אל גדולתו ואל רוממותו אשר יוליד בלבנו הדביקות‬
‫הזה‪ .‬איך תטהר מחשבתנו אם לא נשתדל לנקותה מן המוסק‬
‫שמטיל בה הטבע הגופני‪ .‬והפדות כלם הצריכות כ״כ תיקח‬
‫והישרה מי יישרם ומי יתקנם אם לא נשים לב עליהם ולא‬
‫נדקדק בדבר דקדוק גדול‪ .‬הלא אם עייננו על הדבר עיון אמיתי‬
‫היינו מוצאים אותו על אמיתו ומטיבים לעצמנו‪ .‬ומלמדים‬
‫אותו לאחרים ומטיבים להם ג״כ‪ .‬הוא מה שאמר שלמה )משלי‬
‫ב ד ( אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת‬
‫ה׳‪ .‬אינו אומר אז תבין פילוסופיאה‪ ,‬אז תבין תכונה‪ ,‬אז תבין‬
‫רפואה‪ ,‬אז תבין דינים‪ ,‬אז תבין הלכות‪ ,‬אלא אז תבין יראת‬
‫ה׳‪ .‬הרי לך שלהבין היראה צריך לבקש אותה ככסף ולחפש‬
‫אותה כמטמונים‪ .‬הרי איפוא במה שמלומד לנו מאבותינו‬
‫ובמה שמפורסם אצל כל בן דת דרך כלל‪ .‬או הנמצא זמן‬
‫לכל שאר חלקי העיון‪ ,‬ולעיון הזה לא יהיה זמן‪ .‬למה לא יקבע‬
‫אדם לעצמו עתים לפחות להסתכלות הזה אם מוכרח הוא‬
‫בשארית זמנו לפנות אל עיונים או אל עסקים אחרים‪.‬‬
‫והנה הכתוב אומר )איוב ה כח( הן יראת ה׳ היא חכמה‪.‬‬
‫וארז״ל )שבת לא ‪ p‬הן אחת‪ ,‬הרי שהיראה היא חכמה‬
‫והיא לבדה חכמה‪ .‬וודאי שאין נקרא חכמה מה שאין בו עיון‪.‬‬
‫עיונים‬
‫תבין דינים‪ .‬כלומר‪ ,‬יש גדר של בקשר‪ ,‬וחמוש ר‪.‬ערכים ביותר ליראת‬
‫ה׳‪ ,‬אבל בעמלות בכלל איז ד‪.‬בדל‪ ,‬וכל חלקי התורד• שוים ב מ נ ואולי יתכן‬
‫ג״כ שחלק הד‪,‬לכה ע ‪ T‬עולה על חלקים אחרים׳ תי׳ רש״י קידושץ מ״ס ב׳‬
‫ד״ד‪ ,‬ואמי׳ במס׳ כלה‪.‬‬
‫הן ‪ JV1X‬שבת ל״א ב׳‪ .‬ומירש״י ז״ל ‪• :‬יחידד‪ ,‬ה ת היראה בעולם״‪.‬‬
‫כלומר׳ תכלית החכמד‪ .‬ומבחנד‪-‬‬ ‫והיא לבדה חכמד^‬
‫ז‬ ‫הקדמה‬

‫־אך האמת הוא כי עיון גדול צריך על כל הדברים האלה‬

‫>דעת אותם באמת ולא על צד הדמיון והסברה הכוזבת‪ .‬כ״ש‬
‫לקנות אותם ולהשיגם‪ .‬ומי שיתבונן בם יראה שאין החסידות‬
‫‪1‬תלוי באותם הדברים שיחשבו המתחסדים הטפשים‪ .‬אלא‬
‫בדברי שלמות אמתי וחכמה רבה‪ .‬הוא מה שמרע״ה מלמדנו‬
‫באמרו )דברים י יב( ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך‬
‫כי אם ליראה את ה׳ אלהיך‪ ,‬ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו‪,‬‬
‫ולעבוד את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך‪ .‬לשמור את‬
‫שצות ה׳ ואת חקתיו וגו׳‪ ,‬כאן כלל כל חלקי שלימות העבודה‬
‫תנרצית להשי״ת‪ .‬והם היראה‪ .‬ההליכה בדרכיו‪ .‬האהבה‪.‬‬
‫שלימות הלב‪ .‬ושמירת כל המצות‪.‬‬
‫זזיראה היא יראת רוממותו יתברך שיירא מלפניו כמו‬
‫שיירא מלפני מלך נדול ונורא‪ ,‬ויבוש מגדולתו על‬
‫כל תנועה שהוא בא להתנועע‪ ,‬כ״ש בדברו לפניו בתפלה‬
‫או בעסקו בתורתו‪.‬‬
‫זזהליכה כדרכיו כולל כל ענין יושר המדות ותיקונם‪ .‬והוא‬
‫מה שביארו ז״ל >שבת קלג ב( מה הוא רחום א‪,‬ס‬
‫<»תה רחום וכו׳‪ .‬וכלל כל זה שינהג האדם כל מדותיו וכל מיני‬
‫פעולותיו ע״פ היושר והמוסר‪ .‬וכללו חז״ל )אבות פ׳׳ב מ״א(‬
‫כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם‪ .‬דהיינו כל‬
‫עיונים‬
‫שיחשבו המתחסדים הטפשים‪ .‬כלומר‪ ,‬שחושבים שלא נקרא חסידות‬
‫»לא מה שעולה על דעתם‪ ,‬וכמו שהזכיר לעיל‪.‬‬
‫וכו׳‪ .‬ויראה זו אינה •יראת חסא״ המנויה בברייתא דרסב״י‬ ‫כי אם ליראה‬
‫בסוף «אחר כל הפדות הטובות״‪ ,‬שהרי כאז היראה קודמת היא להמעלות הבאות‬
‫אחריה׳ ללכת וכד׳ ו״יראת חטא״ הלא היא אחר כל המדות הסובוו ‪ J‬ודוק‬
‫זתשכח שאמנם לא הביא רבינו שם כחיוב על יראת חסא ממקרא זה אלא‬
‫במקראות אחרים‪ .‬וההבדל ביניר‪.‬ם יתבאר שם בעזה״י‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫ח‬

‫ההולך אל תכלית ההמבח האמתית דהיינו שתולדתח חיזוק‬

‫התורה ותיקון אחוות המדינות‪.‬‬
‫האהבה שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך עד‬
‫שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו‪ ,‬כמו שלבו‬
‫מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו‪ .‬ויצטער אם חסר זח‬
‫מצדו או מאחרים‪ .‬ויקנא ע״ז וישמח שמחה רבה בעשותו‬
‫דבר מזה‪.‬‬
‫שלימות הלב‪ .‬הוא שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר‬
‫הכוונה‪ .‬דהיינו לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום‬
‫פנייה אחרת‪ .‬ונכלל בזה שיהיה לבו שלם בעבודה ולא כפוסח‬
‫עיונים‬
‫תכלית הסוכה של המדות הסוברת הוא כשהוא‬ ‫ותיקון אחוות המדינות‪.‬‬
‫משותף לבין אדם לסקום ובין אדם להכירו‪ ,‬ויסודן הוא ב‪-‬ואהבת לרעך כמוך‪,-‬‬
‫רעך ממש‪ ,‬ורעך זה הקב*ה וכפדש רש״י ז‪-‬ל בשבת ל״א א׳׳ ולפיכך זו היא‬
‫כלל התורה כולה ואידך פירושד‪-‬‬
‫וי קנ א ע״ז‪ .‬יש ללמוד מדברי׳ ז‪-‬ל שהקנאות לה׳ ית׳ ולתורתו הוא חלק‬
‫מחלקי האהבה‪ .‬ומכאן מי שלא הגיע למדה זו של אהבה והוא עובד ה׳ מיראה‪,‬‬
‫אינו ראוי ואינו רשאי ליטול את השם קנאי‪ .‬ויסיד דברי רבינו ז‪-‬ל נראה מפני‬
‫שבתורד‪ ,‬אנו מוגאים מעלת הקנאות אעל פנחס‪ ,‬ואז‪-‬ל פנחם זר‪ ,‬אלי׳ שאז‪-‬ל ‪:‬‬
‫לכן הנד נותן לו את בריתי שלום שעדיין הוא קיים‪ ,‬וכר‪-.‬א )מלאכי ב׳ ה׳( בריתי‬
‫היתד‪ .‬אתו החיים וד״שלום ואתנם לו ‪ /‬כלומר החיים והשלום שיקבלם במורז ‪4‬‬
‫רש״י‪ ,/‬מורא וייראני ‪/‬כן עשה וייראני‪ ,/‬ומפני שמי נחת הוא‪ ,‬תורת אמת‬
‫וגר שפתי כד‪.‬ן וגו׳‪ .‬ואעל זה מ א גו מדת הקנאות‪ ,‬והרי שעכ‪-‬פ היא חלק‬
‫‪H‬‬
‫מד‪,‬אהכר‬
‫גם השמחה בעבודת ה׳ היא חלק מהאד‪,‬בר‪.‬׳ וגם היא לא כל הרוצה‬ ‫וישמח‪.‬‬
‫ליסול את השם של שמחד‪ ,‬בעבודת ה׳ ע א ויסול‪ .‬רק הבריחד‪ .‬מן העצבות‬
‫שד‪,‬מ עבירד‪ ,‬מחויב כל אדם מישראל ולא השמחה‪ ,‬שאף אמנם גם ‪ r n‬חובת‬
‫הכל‪ ,‬אבל בכ‪-‬ז אין היא מדרגת הכל‪.‬‬
 ‫הקדמה‬

‫על שתי הסעיפים או כעושה מצות אנשים מלומדה אלא שיחיח‬

‫כל לכו נתון לזה‪.‬‬
‫שמירת כל המצות כמשמעו דהיינו שמירת כל המצות כלן‬
‫בכל דקדוקיהן ותנאיהן‪.‬‬
‫והנה כל אלה כללים צריכים פירוש גדול‪ .‬ומצאתי לחז״ל‬
‫שכללו החלקים האלה בסדר וחילוק אחר יותר פרטי‬
‫ומסודר לפי ההדרגה המצטרכת בהם לקנות אותם על נכון‪.‬‬
‫והוא מה שאמרו בברייתא הובאה במקומות שוגים בש״ם‬
‫ואחד מהם )במם׳ ע״ז( בפרק לפד אידיהן >ד ‪ (0‬ז״ל‪ :‬מכאן אמר‬
‫רבי פינחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות‪ ,‬זהירות מביאח‬
‫לידי זריזות‪ ,‬זריזות מביאה לידי נקיות‪ ,‬נקיות מביאה לידי‬
‫פרישות‪ ,‬פרישות מביאה לידי טהרה‪ ,‬טהרה מביאה לידי‬
‫חסידות‪ ,‬חסידות מביאה לידי ענוה‪ ,‬ענוה מביאה לידי יראת‬
‫חטא‪ ,‬יראת חטא מביאה לידי קדושה‪ ,‬קדושה מביאה לידי‬
‫רוח הקודש‪ ,‬ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים‪ .‬והנה‬
‫ע״פ הברייתא הזאת הסכמתי לחבר חיבורי זה ללמד לעצמי‬
‫ולהזכיר לאחרים תנאי העבודה השלמה למדריגותיהם‪ .‬ואבאר‬
‫בכל אחד מהם עניניו וחלקיו או פרטיו‪ .‬הדרך לקנות אותו‬
‫עיונים‬
‫קולא גדולה בדברי רבינו‪,‬‬ ‫נראה שיש כאן‬ ‫מצות אג שי ם מלומדה‪.‬‬
‫שהעושה מצות אנשים מלומדה חסר לו רק המעלה של ‪» :‬בכל לבבף* והיא‬
‫שלמות הלב׳ אבל אין זו עבירה חמורה‪ .‬אולם לא כן דעת רבינו יונה כמבואר‬
‫בשערי תשובה ש״ג אות ס״ו וז״ל ‪ :‬ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות‬
‫להתבונן תמ ‪ T‬ביראת ה׳ ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני‬
‫יוסיף להפליא וגו׳ )ישעי׳ כ״ם(‪ ,‬ומקרא מלא זה מסייע לדעת הר״י‪ .‬וצ״ע‪.‬‬
‫תורה מביאה לידי זהירות וכו׳‪ .‬כגירסת רבינו בברייתא כן הוא גם‬
‫ברוקח בשורש סהרה וכו׳‪ ,‬אך חסר שם יראת חסא‪ ,‬ונראה שהוא ס״ס‪ ,‬שרבים‬
‫השבושים בדפוסי הרוקח שלפנינו‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫י‬

‫ומה הם מפסידיו והדרך להשמר מהם‪ .‬כי אקרא בו אני‬

‫וכל מי שימצא בו גהת‪ .‬למען נלמד ליראה את ה׳ אלהינו‬
‫ולא תשכח ממנו חובתינו לפניו‪ .‬ואשר חומריות הטבע‬
‫משתדל להסיר מלבנו‪ ,‬הקריאה וההסתכלות יעלה על זכרוננו‬
‫ויעירנו אל המצווה עלינו‪ .‬וה׳ יהיה בכסלנו וישמור רגלנו‬
‫מלכד ותתקיים בנו בקשת המשורר האהוב לאלהיו‪) .‬תהלים‬
‫סו יא( הורני ה׳ דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך‪.‬‬
‫אכי״ר ‪:‬‬
‫עיונים‬
‫וכד‪ .‬חיבת הלמוד ליראה הוא הקדמת כל דרכי‬ ‫למען נלמד ליראה‬
‫העבודה‪ ,‬ובה חותם רבינו את ‪ 0‬׳ כ״ד״ והוא עובר כבתה התיכון ה מנ ת ח כל‬
‫סרקי החבור‪ ,‬וכמאמר רסב״י תורה מביאה כד‪.‬‬
‫וגד‪ .‬במקרא זה גס חותם רביגו את ס׳ כ״ה שבו ממרה‬ ‫הורגי ה' דרכך‬
‫העבודה העעמית של האדם׳ כי מדת הקדושה שבס׳ נ ‪ -‬ו תלוי הכל במתנה‬
‫וסייעתא דשמיא כמו שמבואר שם‪.‬‬

‫ןו«*»י*«ויע<ו ‪>1‬ווו ‪»1‬ע‬

 ‫פרק א‪.‬‬
‫בביאור כלל חובת האדם בעולמו‬
‫יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר‬
‫ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך‬
‫שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו‪.‬‬
‫והנה מה שהורונו חז״ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג‬
‫על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמתי‬
‫והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא‪ ,‬ומקום העידון‬
‫הזה באמת הוא העולם הבא כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת‬
‫לדבר הזה‪ .‬אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה‪ ,‬הוא זה‬
‫העולם והוא מ״ש ז״ל )אבות ם״ד( העולם הזה דומה לפרוזדור‬
‫בפני העולם הבא‪ .‬והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית‬
‫הזה הם המצות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו‪ .‬ומקום‬
‫עשיית המצות הוא רק העולם הזה‪ .‬ע״כ הושם האדם בזה‬
‫עיונים‬
‫בביאור כלל חובת האדם בעולמו‪ .‬הוא ביאור ע״ד כלל למאמר‬
‫רסב‪-‬י תורה מביאה בו׳‪ .‬ועי׳ להלן ס״ד‪.‬‬
‫נראה שלדעת רבינו היא ה מ ו ה‬ ‫יסוד החסידות ‪ . . .‬שיתברר ויתאמת‪.‬‬
‫של וידעת היום וגו׳‪ ,‬ובדברי קבלה דע וגו׳‪.‬‬
‫עי׳ להלן בעיונים סי״ו^‬‫שיתברר ויתאמת‪.‬‬
‫כמאמרם ז״ל עירובין כ״ב א׳ •ומחר‬ ‫ומקום העידח וכר העולם הבא‪.‬‬
‫לקבל שכרם‪ -‬וכמ‪-‬ש רבינו בםמוך‪.‬‬
‫התכלית שהוא השכר‬ ‫לתכלית הזה כד כי השלמות האמיתי כי׳‪.‬‬
‫והשלימות שר‪,‬וא סוף המצות ותכליתו היינו הך‪ ,‬והוא דביקות בה׳‪ .‬וזהו ‪:‬‬
‫עולמך תראה בחייך‪ .‬וי^ ‪T‬י סגולה זכו לזה‪ .‬ועל דרך זה אפשר לעבוד את ה׳‬
‫שלא ע״מ לקבל סרס‪ ,‬כי המצור‪ .‬והפרס דבר אחד הוא‪.‬‬
‫•היום לעשותם״ כלומר ולא פוזר‬ ‫וכר‪ .‬שם ‪:‬‬ ‫ומקום עשיית המצות‬
 ‫מסלת ישרים‬

‫העולם בתחלה כדי שע״י האמצעים האלה המזדמנים לו כאן‬

‫יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו שהוא העה״ב לרוות‬
‫שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה‪ ,‬והוא מה‬
‫שאמרו ז״ל )עירובין כ ‪ p‬היום לעשותם ומחר לקבל שכרם‪.‬‬
‫וכשתסתכל עוד בדבר תראה כי השלמות האמתי הוא רק‬
‫הדביקות בו יתברך‪ .‬והוא מה שהיה דוד המלך‬
‫אומר ) ת הלי ם עג( ואני קרבת אלהים לי טוב‪ .‬ואומר )שם כז( אחת‬
‫שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי‬
‫לחזות בנועם ה׳ וגו׳‪ .‬כי רק זה הוא הטוב וכל זולת זה‬
‫שיחשבוהו בני האדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה‪ .‬אמנם‬
‫לשיזכה אדם לטובה הזאת ראוי שיעמול ראשונה וישתדל‬
‫עיונים‬
‫לעשותם׳ מזזר לקבל שכרם ולא היום לקבל שכרם‪ .‬ומזה אנו למדים כי השכר‬
‫הוא רק בעוה״ב ועשיית המאות הוא רק בעוה‪-‬ז‪.‬‬
‫רק הדביקות בו וכו׳ וכל זולת זה כו׳ אינו אלא הבל ושוא נתעזע‬
‫וע״ע‪ ,‬שהרי בסוף ספר קהלת נאמר ‪ :‬סוף דבר את האלהים ירא ואת מצותיו‬
‫שמר ו ג ו‪ /‬ומוכח לכאורה שגם היראה ושמירת המאות מפקיע מכלל ההבל‬
‫שבסםר קהלת׳ ולאו דוקא מעלת הדביקות‪ .‬אכן עי׳ בגמ׳ סנהדרין כ׳ א׳ שקר‬
‫החן זה יוסף‪ ,‬והבל היופי זה בועז‪ ,‬יראת ה׳ היא תתהלל זה פלסי בן ליש‪,‬‬
‫ד״א שקר החן זה דורו של משה‪ ,‬והבל היופי זה דורו של יהושע‪ ,‬יראת ה׳‬
‫היא תתד‪.‬לל זה דורו של חזקי׳‪ ,‬ד״א שקר החן זה דורו של משה ויהושע‪ ,‬ור‪,‬בל‬
‫היופי זה דורו של חזקי׳‪ ,‬יראת ה׳ היא תתהלל זה דורו של ר׳ יר‪,‬ודה בר׳‬
‫אילעי‪ ,‬אמרו עלי׳ על ריבר״א שהי׳ ששה תלמידימ מתכסץ בטלית אחת ועוסקין‬
‫בתורה עכ״ל הגמ׳‪ .‬ומדברי רז‪-‬ל אלה למד רבמו שמה שנאמר *את האלהים‬
‫ירא״ אץ זאת אומרת שכל בחמה של יראה מ‪D‬ק ‪ r‬ה מכלל ההבל‪ ,‬שהרי‬
‫מפורש בגם׳ שגם היחידים לר^ורות המובחתם ביותר חל עלתע המקרא של ;‬
‫שקר החן והבל היופי‪ ,‬ורק הדור שזכה למעלת ה ‪T‬אה המובחרה ביותר זכה‬
‫שיחול עליו השבח של ״יראת ה׳ היא תתהלל״‪ .‬והדבתם רחבים ועםוקים‪.‬‬
‫וע״ז בנוי כל ספר קהלו^‬ ‫אינו אלא הבל ושוא נתעה‪.‬‬
‫יג‬ ‫חובת האדם בעולמו‬

‫ביגיעו לקנותה‪ .‬והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים‬

‫שתולדותם זה הענין והם הם המצות‪.‬‬
‫והנה שמו הקב״ה לאדם במקום שרבים בו המרהיקים אותו‬
‫ממנו יתברך‪ .‬והם הם התאוות החומריות אשר אם‬
‫נמשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי‪.‬‬
‫ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלהמה החזקה כי כל עניני‬
‫העולם בין טוב בין רע הנה הם נסיונות לאדם‪ .‬העוני מצד אהד‬
‫והעושר מצד אחד‪ .‬כענין שאמר שלמה )משלי ל( פן אשבע‬
‫וכהשתי ואמרתי מי ה׳ ופן אורש וגנבתי וגו׳‪ .‬השלוה מצד אחד‬
‫והימורים מצד אהד עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואתור‪.‬‬
‫ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין הוא יהיה‬
‫האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה‬
‫ויכנס בטרקלין לאור באור התיים‪ .‬וכפי השיעור אשר כבש‬
‫‪ -‬עיונים‬
‫אין הקב״ה שם לאדם במקום‬ ‫שמו הקב״ה לאדם‪ .‬לכאורה צ״ע׳ והרי‬
‫שרבים ובו׳‪ ,‬אלא אדרבה ‪ :‬ויניחהו בג״ע וגו׳‪ ,‬אלא שנשמר רבינו מזה בםיסקא‬
‫דלהלן ‪ :‬ואם תעמיק וכו׳׳ לכשתתבונן בדבריו ז״ל שם‪.‬‬
‫רק המקום הוא כזה שרבים בו המרחיקים‬ ‫במקום שרבים בו המרזזיקים‪.‬‬
‫וכד׳ אבל האדם עבמו נברא ישר‪ ,‬ורק ע״י שנחשף ע״י החטא מושם בתוך‬
‫המלחמה כו׳‪ ,‬ואם הי׳ עומד בנסיונו בתחלה הי׳ מעלה גם את העולם עמו וד‪,‬י׳‬
‫הכל מסייעים לו וכמו שמבאר להלן‪.‬‬
‫פנים הוא הנסיון הגלוי כנסיון העוני‪,‬‬ ‫ואחור‪.‬‬ ‫פנ י ם‬ ‫המלחמה אליו‬
‫ואחור הוא שאינו גלוי כל כך ונחבא מאחוריו כנסיון העושר‪ .‬וזוהי הבקשה ;‬
‫‪,‬והסר שטן מלפנינו ומאחרינו״׳ ונכלל כה ג‪-‬כ הנסירן לפני המעשה ואחר‬
‫המעשה‪.‬‬
‫כמי‬ ‫רק‬ ‫וכד‪ .‬החשק והשמחה בו ית׳ הוא‬ ‫וכפי השיעור אשר כבש‬
‫השיעור של כבישת השר והתאוות‪ ,‬כמאמרם ז״ל במשנה )אבות ס׳״ה כ״ג(‬
‫לפום ‪1‬ערא אגרא‪ .‬ו מ ע ר היינו כבישת השר‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬

‫את יצרו ותאותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל‬

‫לידבק בו בן ישיגהו וישמח בו‪.‬‬
‫ואם תעמיק עוד כענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם‪.‬‬
‫אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול‪ .‬כי אם האדם נמשך‬
‫אחר העולם ומתרחק מבוראו הנה הוא מתקלקל ומקלקל‬
‫העולם עמו‪ .‬ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש‬
‫מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו‪ ,‬הוא מתעלה‬
‫והעולם עצמו מתעלה עמו‪ .‬כי הנה עילוי גדול הוא לבריות‬
‫כלם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך‪.‬‬
‫והוא כענין מה שאחז״ל ) חגיג ה דף יב( בענין האור שגנזו הקב״ה‬
‫עיונים‬
‫אין שמחה אמיתית בה׳ אלא ע״י הדביקות בו‪.‬‬ ‫כן ישיגהו וישמח בו‪.‬‬
‫הוא השלימות וםוף המעלות כולן וכמבואר‬ ‫זהעולם עצמו מתעלה עמו‪.‬‬
‫להלן םכ״ו׳ ובמעלה זו נברא האדם וכמ״ש בשעה שברא הקב׳׳ה את אדה‪-‬ר‬
‫הוא‬ ‫החמא‬ ‫אחר‬ ‫האדם‬ ‫לה‬ ‫שמגיע‬ ‫המעלה‬ ‫שבסוף‬ ‫ונם‪1‬א‬ ‫בו‪/‬‬
‫ולמעלה‪,‬‬ ‫ממנה‬ ‫הי׳‬ ‫שלו‬ ‫והעלי׳‬ ‫החמא‪,‬‬ ‫קודם‬ ‫בד‪.‬‬ ‫שעמד‬ ‫הראשית‬
‫ולמעלתו זו יחזור האהם מישראל לעתיד לבא‪ ,‬עי׳ רמב״ן דברים ל׳ ו׳ ביאורו‬
‫על מד‪ .‬שאמרו והגיעו ימים וגו׳‪ ,‬ונראד‪ .‬שאז יחסר רק השכר שלסום ‪1‬ערא‬
‫אגרא׳ כי אז ‪,T‬י׳ הכל בחפץ ולא בכסי׳ וזער‪ ,‬אבל ע‪ 1‬ם עלוי האדם ושכרו‬
‫‪.T‬י׳ גדול מאד‪ .‬והעלוי ‪iT‬י׳ כעעמותו כענין העלוי של ישראל על ^ ד ם׳ חביבות‬
‫של בן על חביבות הנברא בצלם שזכו לה — כיחידים האבות הקדושים‪ ,‬וכרבים‬
‫— ישראל בשעת מתן תורה‪ .‬וכן לעת ‪ r‬לבא יתעלו בעצמיתם עלוי אחרי‬
‫עלוי‪ ,‬ומבחינד‪ ,‬זו הם ד^ הימים שבד‪.‬ם חפץ׳ ולפיכר אנו משתוקקים ומתאוים‬
‫אל‪AT‬‬
‫עילוי גדול וכו׳‪ .‬והוא כענין שאז״ל בענין האור שגנזו הקב״ה לצדיקים‬
‫וכו׳‪ .‬נראד‪ .‬שלמד רבינו ממציאות האור שגנזו וכו׳ שאין כח האור כשהוא‬
‫לעצמו ובעצפותו׳ אלא מעלת האור וכחו הוא לפי שמושו את האדם‪ ,‬והאור‬
‫שד‪.‬וא גנוז לשמש את הצדיקים הוא אור המאיר מסוף העולם ועד סוסו כמאמרם‬
‫ז׳׳ל׳ מפני שזו היא מדת ראיית הצדיקים לראות ולד״ביס מסוף העולם ועד‬
‫טו‬ ‫חובת האדם בעולמו‬

‫לצדיקים‪ .‬וז״ל וכיון שראה אור שגנזו הקב״ה לצדיקים ^טסח‬

‫שנאמר ) מ ש לי יג( אור צדיקים ישמח‪ .‬ובענין אבני המקום שלקח‬
‫יעקב ושם מראשותיו אמרו )חולין ‪1‬א( אר״י מלמד שנתקבצו‬
‫כולן למקום אחד והיתד• כל אחת אומרת עלי יניח צדיק את‬
‫ראשו‪.‬‬
‫והנה על העיקר הזה העירונו ז״ל במדרש קהלת שאמרו ז״ל‬
‫)קהלת רבה פ״ס ראה את מעשה האלהים וגו׳‪ .‬בשעה‬
‫שברא הקב״ה את אדד‪.‬״ר נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן‪.‬‬
‫א״ל ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן וכל מה שבראתי‬
‫בשבילך בראתי תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי‪.‬‬
‫כללו של דבר האדם לא נברא בעבור מצבו בעה״ז אלא בעבור‬
‫מצבו בעה״ב‪ .‬אלא שמצבו בעה״ז הוא אמצעי למצבו‬
‫בעה״ב שהוא תכליתו‪ .‬ע״כ תמצא מאמרי חז״ל רבים כלם‬
‫בסגנון א׳ מדמים העה״ז למקום וזמן ההכנה והעה״ב למקום‬
‫המנוחה ואכילת המוכן כבר‪ .‬והוא מה שאמרו העה״ז דומה‬
‫לפרוזדור כמו שאמרו ז״ל היום לעשותם ומחר וכו׳ )ע״ז ג א(‬
‫מי שטרח בע״ש יאכל בשבת )שם(‪ .‬העולם הזה דומד• ליבשה‬
‫וד‪.‬עד‪.‬״ב לים ואם אין אדם מתקן לו ביבשה מד‪ .‬יאכל בים‬
‫)קה‪-‬ר ע״ס מעוות לא יוכל לתקון(‪ .‬וכאלה רבים על זה הדרך‪.‬‬
‫ותראה כאמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין‬
‫שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעה״ז‪ .‬כי מה הם‬
‫עיונים‬
‫ם־סו‪ ,‬כמאמרם ז״ל על אדה״ר קודם החטא שכזו היתד‪ .‬ראייתו‪ .‬ולא רק בשמש‬
‫שד‪,‬וא גדול הנבראים מברואי העולם כך׳ ולדעת הרמב‪-‬ם ז״ל הם בעלי דעה׳‬
‫אלא אפילו בדוממים כך׳ והראיה מאבני ‪ r‬קב‪ .‬וגם חורבנו של העולם תלוי‬
‫רק במדת חורבנו של האדנ‪ 4‬ולסי״ז אם האדם בא ל ‪T‬י אפסות של הבל הכלים‬
‫גם העולם נעשה הבל בעצמותו‪.‬‬
‫דקדק רבינו לכתוב ‪, :‬למצבו״‪ ,‬כלומר מצב העוה״ז‬ ‫למצבו בעוה״ז‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫טז‬

‫חיי האדם בעה״ז או מי הוא ששמח ושלו מכדט בעה״ז‪ .‬ימי‬

‫שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם‬
‫עטל ואון בכמה סיגי צער וחלאים ומבאובים וטרדות ואחר כל‬
‫זאת המות‪ .‬אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות‬
‫ושלוה אמתית‪ .‬וגם הוא אלו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל‬
‫מן העולם‪ .‬ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה‬
‫לצורך העולם הזה לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה‬
‫כ״ב חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם‪.‬‬
‫כ״ש שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם‪.‬‬
‫והוא מה שלמדוגו ז״ל במדרש קהלת‪ .‬וז״ל )קהלת רבה ם״ו( וגם‬
‫הנפש לא תמלא מלה״ד לעירוני שנשא בת מלך אם יביא לה‬
‫כל מח שבעולם אינם חשובים לה כלום שהיא בת טלך‪ ,‬כך‬
‫הנפש אלו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה למה שהיא מן‬
‫עיונים‬
‫שאנו קיימים בו כיום אחרי שנתקלל ונחרב ונהרס העולם ע״י החטא׳ ב מ ב‬
‫זה כבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שהוא תכלית ב ת א ת האדם‪ .‬אבל‬
‫העוה״ז בראשיתו׳ והוא הג״ע שהניחו הקב״ה לאדה״ר׳ עוה״ז זה אינו מוסרך‬
‫מן השכל‪ ,‬אלא מ ד הקבלה שאין תענוגו התכלית ואינו סוף שכרו של האד^‬
‫כי גם על העוה״ז של הג״ע נאמר היום לעשותם ומחר לקבל שכרג‪J‬‬
‫ל ה ובו׳‪ .‬נראה שזה נאמר גם על העוה״ז בתכלית‬ ‫כד הנפש אי לו הבאת‬
‫‪r‬ירתו והוא הג״ע‪ .‬כי ע‪ 1‬ם ה״בחירה״ שזוהי מעלתו של האדם ושבשבילה‬
‫ניער׳ היא רק להאדם המורכב מגוף ונטש׳ בשבילו היא מעלה עליונה לרומם‬
‫את הגוף למעלת הגשמה‪ ,‬וכמ״ש לעיל ‪ :‬כסי הש^ור אשר כבש וכי׳ וכמבואר‬
‫בעיונים שם‪ ,‬אבל הגסש כשהיא לעעמה אינה מועאה נחת רוח בעולם של‬
‫בחית־״ כלומר שתהי׳ אסשרות למרות את קונו׳ כי מהותה של הנסש להיות‬
‫חרדה תמיד אל דבר ה׳ בלי שום אסשרות של מ ת׳ ובמ״ש רביגו בס׳ כ״ד ‪:‬‬
‫שכן הנסש‬ ‫וכל‬ ‫שהמלאכים חרדים ורועשים תמיד מסגי גאות ה׳ ע״ש‪,‬‬
‫ע״כ אחד‪.‬‬ ‫•גדולה יותר מן המלאכים ע‪1‬מם״‪ .‬ובשביל זה אז״ל ‪:‬‬ ‫שז־מ ‪:‬‬
‫גוער וע‪-‬כ אתה נולד‪• .‬כי אין הגשמה אוהבת העוה״ז כלל ‪/‬היינו הרכבתד‪.‬‬
 ‫חובת האדם בעולמו‬

‫העליונים‪ .‬וכן אז״ל ) א ב ו ת ס״ד( על כרחך אתה נוצר ועל כרחך‬

‫אתה נולה כי אין הנשמה אוהבת העה״ז כלל אלא אדרבה‬
‫מואסת בו‪ ,‬אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה‬
‫לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה‪ .‬אלא בריאתו של האדם‬
‫למצבו בעה״ב היא‪ ,‬וע״כ נתנה בו נשמה זאת כי לה ראוי‬
‫לעבוד ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו ושלא יהיה‬
‫העוה״ז דבר נמאס אל נשמתו אלא אדרבה נאהב ונחמד ממנה‬
‫וזה פשוט‪.‬‬
‫זהנה אחר שידענו זה‪ ,‬נבין מיד חומר המצות אשר עלינו ויקר‬
‫העבודה אשר בידינו‪ ,‬כי הנה אלה הם האמצעים‬
‫חמביאים אותנו אל השלמות האמיתי אשר בלעדם לא יושג‬
‫כלל‪ .‬ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכה קיבוץ כל‬
‫חאמצעים אשר נמצאו ואשר שימשו להגיעו‪ ,‬וכפי כח‬
‫זזאמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם‪ .‬וכל הפרש‬
‫קטן שימצא באמצעים תבחן תולדתו בבירור ודאי בהגיע זמן‬
‫עיונים‬
‫בגו ף‪ /‬אלא מואסת בו״‪ .‬אכן כל זה קודם שבחר בסוב והוא עומד ב מ ב של‬
‫ספק׳ אבל אחר שבחר בטוב שע״ז שנינו ‪ :‬יפה שעה אחת בתשובה ומע״ם‬
‫ז כ ר שוב כבר גם הנשמה מועאה נחת רוח בעוה״ז‪ ,‬וכמ״ש רבינו •ושלא‬
‫יהי׳ העוד‪,‬״ז דבר נמאס אל נשמתו אלא אדרבא נאהב ונחמד ממנה״‪ .‬ועי׳‬
‫בעיון דלהלן ד״ה דבקה‪.‬‬
‫כי כמו שעיקר האדם ומעלתו היא נשמתו‪ ,‬כן יש‬ ‫אדרבה נאהב ונחמד‪.‬‬
‫בחמת נשסה בכל עניני העולם‪ ,‬וכמ״ש כי לא על הלחם וגו׳ כי אם על כל‬
‫» ‪r‬א סי ה׳‪ ,‬ועי׳ ראב״ע שג^ וכשהאדם והעולם עומדים במעלתם הכל נאהב‬
‫ונחמד‪ ,‬ולא רק שאין העולם מקלקלו‪ ,‬אלא שהוא מתעלה על ידו וחוזר ומעלה‬
‫א ת העולם וחוזר חלילד‪ -‬ועי׳ להלן פי״ד ופי״ז וס׳ כ״ו‪.‬‬
‫זזו מר ה מ צוו ‪ J‬נראד‪ ,‬שהוא מלשון כמין •חומר״‪ .‬יעי׳ קדושץ כ״ב ב׳‬
‫זבפירש״י ז״ל שם‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫יח‬

‫התכלית הנולד מקיבוץ כולם כמ״ש‪ .‬וזה ברור‪ .‬מעתח ודא'־•‬

‫הוא שהדקדוק שידוקדק על עגין המצות והעבודה מוכרת‬
‫שיהיה בתכלית הדקדוק כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינית‬
‫לרוב יקרם‪ .‬כי תולדותם נולדת כשלימות האמיתי והיקר‬
‫הנצחי שאין יקר למעלה ממנו‪.‬‬
‫תכמנמו למדים כי עיקר מציאות האדם כעולם הזה הוא ר ‪p‬‬
‫לקיים מצות ולעבוד ולעמוד בנסיון‪ .‬והנאות העולת‬
‫אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נ ח ת‬
‫רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת‬
‫המוטלת עליו‪ .‬ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא‬
‫יתברך ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשת‬
‫אם קמן ואם נדול אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל‬
‫המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו‪ ,‬הן הנה כל עניני‬
‫החומריות והתלוי בהם‪ ,‬עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל‬
‫אחר אבן השואבת‪ ,‬וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי‬
‫לקורבה הזאת ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו‪ .‬ומה שיוכל‬
‫לחשוב שהוא מניעה לזה יברח ממנו כבורח מן האש‪ .‬וכענין‬
‫עיונים‬
‫עי׳ סס״ז מיוני ם שג‪4‬‬‫ולעבוד‪.‬‬
‫ולעמוד בנסיון‪ .‬לא במקרר‪ ,‬אל« תדיר‪.‬‬
‫לעזר ולסיוע בלבד לשיהי׳ א נזזת רהז‪ .‬עי׳ רמב״ם ס״ם פה׳ ‪VDirn‬‬
‫המוטלת עליו‪ .‬ע״כ נתבאר מד‪ ,‬חובתי מי ל מו‪ ,‬ומכאן ועז־ סוף הפרק‬
‫יתבאר •למה עריך שישים מגמתו״ וכו׳‪.‬‬
‫א ליו וכו'‪ .‬אף כי הדביקות היא סוף כל המעלות כולן♦‬ ‫להתקרב‬
‫מ״ם בתור מגמה היא המגמד‪ .‬המחוייבת לכל אדם מישראל׳ וכל אחד מכד‪,‬‬
‫לה לסי פעלתו ואמי׳ ע״ה‪ .‬ועי׳ כתובות קי״א ב׳‪.‬‬
‫מן‬ ‫ולסי״ז מאמרם ז״ל ‪ ,‬הוי בורח‬ ‫יבחז ממנו כבורזז מן האש‪.‬‬
‫העבירד‪,‬״‪ ,‬היינו מכל המונע מן העלי׳ וקרבת א א‪.‬י מ‬
 ‫יט‬ ‫חובת האדם בעולמו‬

‫שנאמר )תהלים סג( דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך‪ ,‬כיון‬

‫שביאתו לעולם אינו אלא לתכלית הזה דהיינו להשיג את‬
‫הקורבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה‪.‬‬
‫והנה אחר שידענו והתברר אצלנו אמיתת הכלל הזה יש לנו‬
‫לחקור על פרטיו לפי מדרגותיהם מתחלת הדבר ועד‬
‫סופו כמו שסדרם רבי פינחס בן יאיר במאמר שלו שהבאנו כבר‬
‫בהקדמתנו‪ ,‬והם הזהירות‪ .‬הזריזות‪ .‬הנקיות‪ .‬הפרישות‪ .‬הטהרה‪.‬‬
‫החסידות‪ .‬הענוה‪ .‬יראת החטא‪ .‬והקדושה‪ .‬ועתה נבארם א׳‬
‫א׳ בס״ד‪:‬‬
‫עיונים‬
‫הביא רבינו מקרא זה והניח את המקראות‬ ‫אחריד וגר‪.‬‬ ‫נ פ שי‬ ‫דבקה‬
‫האחרים על הדביקות‪ .‬וגראר• מפגי שהכתוב הזר• עולה יפה למאמרו של רבינו‬
‫בפרק הזה‪ ,‬ולפי פירוש מר‪.‬ר״מ אלשיך ז״ל‪ .‬וז״ל ; אחז״ל בשוח״ט ‪ :‬כי הנשמר•‬
‫שכאדם ככל עת מבקשת לצאת אלא שרואה את הקב״ה שכל הארץ מלא מכבודו‬
‫וחוזרת לאחוריו־•‪ ,‬ושם ביארנו שחושקת לשרשה וכשתאד• שהקב״ד‪ .‬לא עזב‬
‫את הארץ גם היא מתנחמת בחומר‪ .‬נמצא שבהסתכל אל הגוף רוצר• לצאת וע״י‬
‫מה שחוץ ממנו ]ר‪.‬יא[ נתמכת לישאר בו‪ ,‬עכ‪-‬ל דבריו הקדושינ‪ 4‬ולפי דרכו‬
‫למדנו כי ה״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ אינד• רק מעלה ״ממעלת הצדיקים״ אלא‬
‫שזהו יסוד קיום האדם‪ ,‬כלומר קיום נפשו ונשמתו שלא תצא מגופו לד‪.‬דבק‬
‫בקכ״ה ולחזור לשרשה‪ ,‬וזהו לימוד עמוק מאד‪ .‬אכן גם בפי״ם בבארו שם‬
‫את ענף הדביקות הביא רבינו רק מקרא זד‪ .‬מן הכתובים‪ ,‬וכן בפ' כ״ו‪.‬‬

‫ספר »קד‪.‬לת״ הוא הברור והאמות‬ ‫לד‪.‬שיג את הקורבה ד!זאת כו'‪.‬‬

‫בעניני העולם‪ ,‬ו״משלי״ בעניני נפשו ומדותי׳‪ ,‬ושה״ש הוא המגמד• והשלמות‬
‫שהוא הדביקוו‪ J‬וד‪,‬וא אמרו ; אם תבקשנד• וגו׳ תחפשנד‪ .‬אז תבץ וגו׳‪.‬‬

‫לקניית‬ ‫הדרכים‬ ‫זה‪,‬‬ ‫דח־‬ ‫על‬ ‫בנויים‬ ‫הספר‬ ‫פרקי‬ ‫כל‬ ‫ומפסידיה‪.‬‬
‫ד״מעלות וד^•רחקד‪ .‬ממםםידיד‪.‬ם‪ ,‬כי זור‪.‬י כל העבודד‪ ,.‬וכל השגה ש ‪r‬לד• בידו‬
‫להשיג בקניית המעלות ובהרחקה ממפס ‪T‬יז•‪.‬ם היא כבר גם בחינד‪ .‬כל שהיא‬
‫במעלת הדביקות‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬

‫סרק ב‪.‬‬
‫בביאור מדת הזהירות‬
‫הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו‬
‫כלומר מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו הטובים הם‬
‫אם לא‪ .‬לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון ח״ו ולא ילך במהלך‬
‫הרנלו כעור באפלה‪ .‬והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי‪ .‬כי‬
‫אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון‬
‫נשמתו‪ .‬איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו אין לך‬
‫פחיתות והוללות רע מזה ודאי‪ .‬והעושה כן הנה הוא פחות‬
‫מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם‪ .‬וע״כ‬
‫יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם‪ .‬וההולך‬
‫בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה‪ ,‬הנה הוא כסומא‬
‫ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה‬
‫מהצלתו‪ .‬כי אולם חסרון השמירה מפני העורון הטבעי או‬
‫מפני עורון הרצוני דהיינו סתימת העינים בבחירה וחפץ‬
‫אחד הוא‪.‬‬
‫והנח ירמיהו היה מתאונן על רוע בד דורו מפני היותם נגועים‬
‫עיונים‬
‫מהיסוד והשורש של חיוב הב ‪T‬ור מה חובתי‬ ‫ורעתו קרובה מהצלתו‪.‬‬
‫בעולמו‪ ,‬יועא ומסתעף החיוב הכללי והראשי של ההתבינגות והפקוח על מעשיו‬
‫ודרכיו‪ ,‬הטובים הם אם לא׳ וכל שהוא מרוחק מקיום החיוב היסודי הזד^ ‪mn‬‬
‫מרוחק מן התכלית׳ וסכנתו גדולד‪ .‬מאד‪.‬‬
‫התבונן שהוא ה מ ר שעליו כ׳ הר״ן בשם ר^‪-‬י‬ ‫מפני היותם נגועים וכר‪.‬‬
‫בנדרים פ״א א׳ שהי׳ עוסקין כתורה תמיד ע״ש‪ ,‬ו‪ .‬ם רו‪ 1‬תם כסום שוסף״ ע״כ‬
‫נאמר על עסקם בתורתם‪ ,‬על שלפי מדרגתם לא הי׳ עיונם ביראתם כסי מדרגתם‬
‫ועי״ז נפגמו בבחינת העסק לשפה וכמ״ש שם ע״ש‪ .‬ועי׳ במד״ר ס״ז ה׳‬
‫‪r‬עו וגו׳‪.‬‬ ‫מאמרם ו״ל על לא‬
 ‫כא‬ ‫זהירות‬

‫כעע המדה הזאת שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי‬

‫שישימו לב לראות מה הם הלהעשות אם להעזב‪ .‬ואמר עליהם‬
‫)ירמיהו ח( אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי כלה שב‬
‫במרוצתם כסום שוטף במלחמה‪ .‬והיינו שהיו רודפים והולכים‬
‫במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק‬
‫על המעשים והדרכים ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות‬
‫אותה‪ .‬ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצה״ר‬
‫וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות כני האדם עד‬
‫שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם‬
‫הולכים‪ .‬כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על‬
‫דרכיהם ודאי שמיד היו מתחילים להנהם ממעשיהם‪ ,‬והיתה‬
‫החרטה הולכת ומתגברת בהם עד *שהיו עוזבים החטא לגמרי‪.‬‬
‫וה״ז מעין עצת פרעה הרשע שאמר )שמות ה( תכבד העבודה‬
‫על האגשים וגו׳ שהיה מתכוין שלא ]לבד שלא[ להניח להם‬
‫ריוח כלל לבל יתנו לב או ישימו עצה נגדו‪ .‬אלא היה‬
‫משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכה התמדת העבודה‬
‫עיונים‬
‫נגועים בנגע המדה‪ .‬לשונו ז״ל הוא כלשון הנביא שהוא לשון התורה‬
‫בתביעותי׳ על מעשי הגדולים וכמבואר לעיל מיוניג^‬
‫כמו שרסב״י סידר את מסלת עבודת ה׳ מן‬ ‫מתחבולות היצה״ר וכר‪.‬‬
‫הכלל אל הפרםים׳ ותהלתה תורה שהיא הכלל המקיף את כל העבודה׳ ואח״ב‬
‫•זהירות״ שהיא כוללת כל המעשים וכן הלאה׳ כך ה ‪r‬ה״ר אוזר כל כוחותיו‬
‫לבטל ‪ p‬התורד• בכמות ועוד יותר באיכות שהתורה לא תביא לידי מעשים‪,‬‬
‫האדם שם ארחותיו׳ כי‬ ‫וכן מכוון דדא בכל תחבולותיו וערמתו שלא‬
‫הזר׳יתת מקשת הכל ולכן קולע הוא כל ‪ vxn‬כנגדה‪ .‬וכן בכל המפלה כל המקיף‬
‫יותר ‪ n r‬גדול יותר‪.‬‬
‫כנגד החעב הכללי ור^אשי של‬ ‫שלא ישאר להם ריוח להתבונן וכר‪.‬‬
‫י^׳תבוננות׳ עיקר דרך ‪ v.*nm‬הוא למנוע ו^׳תבוגנות הלזו‪ ,‬וזו ד‪.‬מ המלחמה‬
‫עם השר‪,‬״ר היותר גדולד‪-‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫כב‬

‫הבלתי מפסקת‪ .‬כן היא עצת היצה״ר ממש על בגי האדם‪.‬‬

‫כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות‪ .‬ואי אפשר להמלם‬
‫ממנו אלא בהכמה רבה והשקפה גדולה‪ .‬הוא מה שהנביא‬
‫צוח ואמר )חגי «( שימו לבבכם על דרכיכם‪ .‬ושלמה אמר‬
‫בחכמתו ) מ ש לי ו( אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך הנצל‬
‫כצבי מיד כר‪ .‬וחז״ל אמרו ) מ ״ ק חי ד‪ (.‬כל השם אורחותיו בעולם‬
‫הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב״ה‪ .‬ופשוט הוא שאפילו‬
‫אם יפקח האדם על עצמו אין בכחו להנצל אלולי הקב״ה‬
‫עוזרו‪ .‬כי היצה״ר תקיף מאד וכמאמר הכתוב )תהלים לז(‬
‫צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה׳ לא יעזבנו בידו‪ .‬אך‬
‫אם האדם מפקח על עצמו אז הקב״ה עוזרו וניצול מן היצה״ר‪.‬‬
‫אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו ודאי שהקב״ה לא יפקח‬
‫עליו כי אם הוא אינו חם מי יחום עליו‪ .‬והוא כעגין מה‬
‫שאמרו ז״ל ) ב ר מ ת דף לג( כל מי שאין בו דעה אסור‬
‫עיונים‬
‫מסקח על ע‪ 1‬מו הוא משולל‬ ‫אם הוא אינו חם מי יזזום עליו‪ .‬מי שאינו‬
‫מעזר ה׳ ברוחניות שבלעדה אי אפשר שיעח כלל במלחמתו‪.‬‬
‫נראה דהיינו לשמרו מן המכשול‬ ‫מי שאין בו דיעה אסור לרחם עליו‪.‬‬
‫אף בלי ‪r‬יעתו׳ אבל להעמידו על דעתו שיחזור להיות כיש בו דיעה׳ מותר‬
‫וגם חובר״ ואין לך רחמנות גדולה מזו‪ ,‬כי ם‪-‬ש הערום בלי מלבוש שעליו נאסר ;‬
‫•כי תראה ערום וכסיתו״ מהערום בלי דעה‪ ,‬והלא אדרבה יותר מבויש ה ע ח ם‬
‫זה מבלי דעת מהערום בלי מלבוש׳ שיש שהוא גורם למעלה גדולה דתירה‬
‫העולה על כל המעלות׳ וכמ״ש ז״ל על דורו של תב״א שכל מעלתו שעלה‬
‫על כל הדורות שקדמו לו הי׳ מה שהיו ששה מתכסין בטלית זר‪ ,‬וכבר הובא‬
‫מאמרם ז״ל בס״א ע״ש‪ ,‬נמזא״כ הערום מן הדעה לא רק שאץ זו מעלה כלל‬
‫אלא גרוע הוא מן הגרועים ושםל ומבויש מן הכל‪ ,‬האם אפשר להניחו כ מ ב‬
‫כזה ולא לרחם עליו ולהשיב לו דעתו׳ שר\א בכלל זה שנאטווינו במ״ן‬
‫‪#‬והשבתו״׳ ופידשו ז״ל •השבת גופו״ שודאי גם שכלו בכלל‪ ,‬וכ״ש הוו‪4‬‬
‫וזד• ברור‪.‬‬
‫כג‬ ‫זהירות‬

‫לי‬ ‫אם אין אני‬ ‫)אבות ם״ג(‬ ‫לרהם עליו‪ ,‬והוא מה שאמרו‬
‫מי לי‪:‬‬

‫סרק ג‪.‬‬
‫בביאור חלקי הזהירות‬
‫‪:‬חנה הרוצה לפקח על עצמו‪ ,‬שתים הנה ההשקפות הצריכות‬
‫לו‪ .‬האחת שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו‬
‫‪1‬זאדם והרע האמיתי שינום ממנו‪ .‬והב׳ על המעשים אשר‬
‫חוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע‪ .‬וזה‬
‫‪.‬בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה‪ .‬בשעת מעשה שלא יעשה‬
‫־שום מעשה מבלי שישקול אותו במאזני זאת הידיעה‪ .‬ושלא‬
‫בשעת מעשה שיעלה לפניו זכרון כלל מעשיו וישקול אותם‬
‫כמו כן במאזני המשקל הזה לראות מה יש בם מהרע‬
‫■למען ידחה אותו‪ .‬ומה מן הטוב להתמיד בו ולהתחזק בו‪.‬‬
‫ואם ימצא בהם מן הרע אז יתבונן ויחקור בשכלו איזה‬
‫החבולה יעשה לסור מן הרע ההוא וליטהר ממנו‪ .‬ודבר זה‬
‫חודיעונו חז״ל באמרם )עירוביןדףיג( נוח לו לאדם שלא נברא‬
‫זעכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואיכא דאמרי ימשמש‬
‫במעשיו‪ .‬ותראה ששני הלשונות הם שתי אזהרות טובות‬
‫זמועילות מאד‪ ,‬כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקור על‬
‫בלל המעשים ולהתבונן בו הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו‬
‫■»שר אינם הולכים ע״פ מצות ה׳ וחקיו‪ .‬כי כל אשר ימצא‬
‫עיונים‬
‫מי א ‪ .‬נראה שמפרש רבמו שיאמר האדם אל לבו ואף הקב״ה לא יבא‬
‫•ללזרתי ואשאר בלתי מושגה ונלזר מהקב״ה וסכנתי לאומד‪-‬‬
‫הפשפוש יו‪1‬א מהיסוד של «מה חובתו מו ל מו ״‪,‬‬ ‫יפשפש במעשיו וכר‪.‬‬
‫•רהמשמוש הוא לבחון את המגמד‪-‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫כז‬

‫מאלה יבערם מן העולם‪ .‬אך הכרטסוש הוא החקירה אפילר‬

‫במעשים הטובים עצמם‪ .‬לחקור ולראות היש בענינם איזר‬
‫פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו‬
‫ולבערו‪ .‬וה״ז כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש‬
‫ובלוי‪ .‬כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנת‬
‫עד שישאר זך ונקי‪ .‬כלל הדבר יהיה האדם מעיין על מעשיר‬
‫כולם ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה־‬
‫רעה כ״ש עבירה ופשע‪.‬‬
‫והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יונז‬
‫ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם־‬
‫למען לא יתקלקלו‪ .‬ויקבע עתים ושעות לזה שלא יהיה משקלו‬
‫עראי אלא בקביעות גדול כי רב התולדה הוא‪ .‬וחכמינו ז״ל‬
‫ז״ל הורונו בפי׳ צורך החשבון הזה‪ .‬והוא מה שאז״ל ) ב ״ ב דף עח<‬
‫על כן יאמרו המושלים בואו חשבון על כן יאמרו המושליע‬
‫ביצרם בואו ונחשב השבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה‬
‫ושכר עבירה כנגד הפסדה‪ .‬וזה כי העצה האמתית הזאת ל<‪1‬‬
‫יוכלו לתת אותה ולא לראות אמיתה אלא אותם שכבר יצאו‬
‫מתחת יד יצרם ומשלו בו‪ .‬כי מי שהוא עדיין חבוש במאסר‬
‫עיונים‬
‫כלומר‪ ,‬לא רע ב ^ו ר שלא יראו ולא יממנו בז ‪ r‬ו תו‪,‬‬ ‫יבערם מן העולם‪.‬‬
‫אלא ביעור כזה כאילו הם מבוערים מן העולם לגמרי‪ ,‬וכבר אמרו הקדפודם‬
‫ז״ל שב ‪r‬דר חמץ הוא בכונתו מ ו ר ת הדברים ביעור השאור שבעיסה׳ דהו*‬
‫החמידר וכל אביזרי׳‪ ,‬וכמו שהלכת ביעור חמץ הוא ביעור מן העולם׳ ואף אנ‪1‬‬
‫נ מ א ברשותו אחר הביעור אינו עובר עליו כיון שכבר עבר ובסל מן העדלמ‬
‫ע״י ביסולו וביעורו‪ ,‬כן הוא גם בביעור ה^ה״ר‪.‬‬
‫נראה מדברי רבינו כי חיוב לימוד המוסר ב כ ל‬ ‫ויקבע עתים ושעווה‬
‫יום הוא לפחות שתי שעות ביום‪ ,‬כי מיעום •שעות״ שתים‪ ,‬וזהו בקביעדת‪-.‬‬
‫אבל בארעי •בכל ז מ ד‪ .‬ועי' בעיונים שבדקי עץ חיים ד״ה והחכמים‬
‫כה‬ ‫זהיתת‬

‫יצרו אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה‪ .‬כי‬
‫היצר מסמא את עיניו ממש‪ .‬והנה הוא כהולך בהשך שיש‬
‫לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם‪ .‬והוא מה שאמרו‬
‫ז״ל )ב״מדףפג( תשת השך ויהי לילה זה העוה״ז שדומה ללילה‪.‬‬
‫והבן כמה נפלא המאמר האמתי הזה למי שמעמיק להבין בו‪.‬‬
‫כי הנה חשך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין‬
‫האדם‪ .‬או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל‪,‬‬
‫או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאלו הוא אדם ואדם‬
‫כאלו הוא עמוד‪ .‬כן החומריות וגשמיות העה״ז‪ .‬הנה הוא חשך‬
‫הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעיות‪] .‬הא׳[ אינו מניח לו‬
‫שיראה המכשולות שבדרכי העולם ונמצאים הפתאים הולכים‬
‫לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחילה‪ .‬והוא מה‬
‫שאמר הכתוב ) מ שלי ד( דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו‪.‬‬
‫ואומר >שםכב( ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו‪.‬‬
‫עיונים‬
‫העוה״ז שדומה ללילה‪ .‬עד כדי כר שאז״ל בפהשכים הושיבני וגד זהו‬
‫תלמודה של בכל‪ .‬והנה פירוש רבינז והסברו במאמר הוא ברור ונכון לסי‬
‫‪ 19‬כ העוה״ז אחרי החסא כשהוא עומד בחורבנו ורבו בו המכשולים‪ ,‬אבל‬
‫מלשון מאמרם ז‪-‬ל *העוה״ז״ משמע שכל גווני העוה״ז בכלל‪ ,‬ואף העוה״ז של‬
‫אדם הראשון שהי׳ גן עדן׳ או תיכף אחר החטא שעדיין היתר• השכינה שרוי׳‬
‫בעילם ומדברת עמו וד‪.‬קב״ד‪ .‬שאל אותו •איכה״׳ גם עוה‪-‬ז כזה דומה לחושך‪.‬‬
‫ולכאורר• למד‪ .‬ז ונראד‪ .‬שכל מסך מבדיל וכל ‪irfra‬־‪ .‬שהיא בין אדם לקונו אם‬
‫איני מסתכל באספקלריא המאירד‪ .‬כמשד‪ .‬רבינו הרי הוא דומה ל ‪ r‬שב בחושך‬
‫לגבי האור שהוא ראוי לו וגברא בשבילו‪ .‬וזהו גם ביאור מאמרם ז״ל הנ״ל‬
‫•במחשכים הושיבני זד‪.‬ו תלמודו של בבל״‪ ,‬כי לגבי האור של ארץ ישראל‬
‫סי שיושב ועירך תלמודו של בבל ה ת הוא כיושב במחשכימ ולכן ״אין תורד‪,‬‬
‫כתורת א ת ישראל״ כי התורד• אור‪.‬‬
‫היינו‪ ,‬ראדי׳ בראייתו את הנולד׳ רעד• גם רעדי חזוקד•‬ ‫ערום ראה רעה‪.‬‬
‫ונסתר׳ ופתיים עברי‪ ,‬גם על הרעה שד‪,‬יא לפניהם וגלוי׳ לעינ ‪.T‬ם‪ ,‬ונענשו‪,‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫כו‬

‫ואומר )שמיד( וכסיל מתעבר ובוטח‪ .‬כי לבם בריא להם כאולם‬
‫ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל‪ .‬והטעות השני והוא קשה‬
‫מן הראשון הוא שמטעה ראייתם‪ .‬עד שרואים הרע כאלו‬
‫הוא ממש טוב והטוב כאלו הוא רע ומתוך כך מתחזקים‬
‫ומחזיקים מעשיהם הרעים‪ .‬כי אין די שחסרה מהם ראיית‬
‫האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם אלא שנראה‬
‫להם למצוא ראיות גדולות ונסיוגות מוכיחים לסברותיהם‬
‫הרעות ולדיעותיהם הכוזבות‪ .‬וזאת היא הרעה הגדולה‬
‫המלפפתם ומביאתם אל באר שחת‪ .‬והוא מה שאמר הכתוב‬
‫)ישעיה ‪ 0‬השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן וגר‪.‬‬
‫וכל זה מפני היותם תחת החושך וכבושים המה תחת ממשלת‬
‫יצרם‪ .‬אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה הם רואים‬
‫האמת לאמתו ויכולים ליעץ שאר בני אדם עליו‪ .‬הא למה זה‬
‫דומה לגן המבוכה הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים‪.‬‬
‫שהנטיעות עשויות כתלים כתלים וביניהם שבילים רבים‬
‫נבוכים ומעורבים כלם דומים זה לזה והתכלית בם הוא להגיע‬
‫עיונים‬
‫כלומר‪ ,‬העבירה והעונש כאחד׳ וכמ״ש ‪ :‬תיםרך רעתך‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬שהוא מלא בטחון כאשד‪ .‬מעוברת׳ אבל‬ ‫וכסיל מתעבר ובוטזז‪.‬‬
‫באמת הוא שנאמר עליו כסלו יראתך׳ כלומר אליל שלך׳ והוא בוטח על‬
‫בטלותו כעובד אלילים הבוטח על אלילו‪.‬‬
‫בא וראה כי על הדור הזה נענש‬ ‫תוזת ממשלת יצרם‪.‬‬ ‫המה‬ ‫וכבושים‬
‫ישעי׳ אם אמר ובתוך עם טמא שמתים וגו׳‪ ,‬ומ״מ נאמר עליהם השמן וגו׳‪ .‬ותבחן‬
‫מזה מה גדולה היא המעלה של מושלים בשרם‪ ,‬ובלשון התורה אמשד לקרוא‬
‫גם על דור כזה השמן לב וכו׳‪ .‬וכבר מצמו גם על דור המדבר ולא נתן ה׳‬
‫לכם לב וגו׳‪.‬‬
‫לא רק שאיש מושלים בשרם‬ ‫ויכולים איעץ שאר בני אדם עליו‪.‬‬
‫צריכים לעצת המושלים‪ ,‬אלא ש המושלים ע‪ 1‬מם אחד לחבירו שהוא במעלה‬
‫נסוכה ממנו בממשלה על שרו‪ ,‬עי׳ רשב‪-‬ם שם ד״ה תצא אש בו׳‪.‬‬
 ‫כז‬ ‫זהיתת‬

‫אל אכסדרה אחת שבאמצעם‪ .‬ואמנם השבילים האלה מהם‬

‫ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה‪ .‬ומהם משגים את האדם‬
‫ומרחיקים אותו ממנה‪ .‬ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא‬
‫יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמתי או בכוזב‪.‬‬
‫כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם‪ .‬אם לא‬
‫שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל‬
‫התכלית שהוא האכסדרה‪ .‬והנה העומד כבר על האכסדרה‬
‫הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתים והכוזבים‪,‬‬
‫והוא יכול להזהיר את ההולכים בם לומר זה הדרך לכו בו‪.‬‬
‫והנה מי שירצה להאמין לו יגיע למקום המיועד‪ .‬ומי שלא‬
‫ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו ודאי שישאר אובד ולא‬
‫יגיע אליו‪ .‬כן הדבר הזה‪ .‬מי שעדיין לא משל ביצרו הוא‬
‫בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם‪ .‬אך המושלים ביצרם‬
‫שכבר הגיעו אל האכסדרה שכבר יצאו מן השבילים וראו כל‬
‫הדרכים לעיניהם בבירור‪ .‬הם יכולים ליעץ למי שירצה לשמוע‬
‫ואליהם צריכין אנו להאמין‪ .‬ואמנם מה היא העצה שהם‬
‫נותנים לנו‪ .‬בואו חשבון בואו ונחשב השבונו של עולם‪ .‬כי‬
‫כבר הם ניסו וראו וידעו שזה לבדו הוא הדרך האמתי להגיע‬
‫האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה‪.‬‬
‫כללו של דבר צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן‬
‫ובזמן קבוע לו בהתבודדו מה הוא הדרך האמיתי לפי חק‬
‫עיונים‬
‫אם הוא בשביל האמתי או בכוזב‪ .‬ההבדל בין המושלים לשאיגם‬
‫מושלים הוא רק בהכרה בחיוב בחשבון וההכרח בו׳ אבל בעזם החשבון אפשר‬
‫לקרוא גם להמושלים אינם מחשבים וכמבואר ברשב״ם שם‪ ,‬ואם לא ירדו‬
‫לעומקו כפי הראוי להם הרי גם הם כמו בגן המבוכה ואינם מכוזנים או‪ 1‬השביל‬
‫האמתי לפי מדרגתם‪ ,‬ולכן מעינו שנתבעים על זה גם הדורות הגדולים ביותר‪.‬‬
‫וכמבואר לעיל מייגיב‪J‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫כח‬

‫התורה שהאדם צריך לילך בו‪ .‬ואחר כך יבא להתבונן על‬

‫מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא‪ .‬כי על ידי זה ודאי‬
‫שיהיה לו נקל ליטהר מכל רע וליישר כל דרכיו‪ .‬וכמו‬
‫שהכתוב אומר )משלי ד( פלם מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו‪.‬‬
‫ואומר )‪x‬יכה ג< נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה׳‪:‬‬

‫ד‪.‬‬ ‫פרק‬

‫בדרך קניית הזהירות‬

‫הנה מה שמביא את האדם אל הזהירות הוא לימוד התורה‬
‫והוא מה שאמר רבי פנחס בתחלת הברייתא תורה‬
‫מביאה לידי זהירות‪ .‬אמנם ע״ד פרט המביא לזה הוא‬
‫ההתבוננות על חומר העבודה אשר חייב בה האדם‪ .‬ועומק‬
‫עיונים‬
‫כלומר אחרי ההתבוננות ועמידה‬ ‫כי עי״ז ודאי שיהי׳ לו נקל וכו׳‪.‬‬
‫על האמת יהי׳ נקל לו הסהרה וההישרה׳ אבל ההתבוננות ע‪1‬םה עבודד» קשה‬
‫היא ועמוקה מאד וכמו שנתבאר‪.‬‬
‫הוא ההתבוננות מה הוא הדרך‪.‬‬ ‫פלס מעגל רגליד וגר‪.‬‬
‫נראה שמפרש רבינו פלס וגד‬ ‫פלס מעגל רגליד וגר נחפשה וגו׳‪.‬‬
‫אז אתה מובטח וכל דרכיך יכונו‪ .‬נחפשה וגו׳ אז אנו בסוחים כי ‪ :‬ונשובה‬
‫אל ה׳‪.‬‬
‫הוא ההתבוננות על מעשיו‪.‬‬ ‫נחפשה דרכינו וגר‪.‬‬
‫כל מה שנתבאר בפרקים הקודמים ד‪%‬א נ כלל‬ ‫תורה מביאה וכר‪ .‬כלומר‬
‫ש ו מ ת הארחות‪ ,‬והר‪,‬תבוננו^ והערכת המעשים‪ ,‬והפקוח על ‪^ T‬‬ ‫תורד״ כי‬
‫הפשפוש וד‪,‬משמוש ‪ ,a*n‬הכל הוא בכלל תורד״ וגם הפרק הבא שהוא ע׳׳ד סרס‬
‫עיקרו הוא ר^״תבועות וד‪.‬לימוד‪ ,‬ומשקל המעשים ע״י שקול התורד‪ .,‬וגם פרק‬
‫ה״ מ ב ו ככולו הוא בכלל תורד״ ורק הוסיף הרחקדי מד‪,‬מרדה השחוק וד‪,‬ל»מ‬
‫והחברד‪ ,‬הרער״ וגם הפסדם הוא שמפם ‪r‬ים את לימוד התורר‪ ,‬וגורמים לבסולד״‬
‫ו נ מ א שמדת הזד‪,‬ירות כלל ‪ ,T‬ופרסיד• הכל הוא בכלל תורד‪ -‬ונמנא שמד‪,‬ירות‬
 ‫כט‬ ‫זהירות‬

‫הדין עליה‪ ,‬ויצא לו זה מן העיון במעשים הכתובים בספרי‬

‫הקודש ומן הלימוד במאמרי החכמים ז״ל המעוררים על זה‪,‬‬
‫והנה יש בהתבוננות הזה הערות הערות בהדרגה‪ ,‬לשליטי‬
‫הדעת‪ ,‬ולפחותים מהם‪ ,‬ולכל ההמון כולו‪,‬‬
‫לשלמי הדעת תהיה להם ההערה‪ ,‬במה שיתברר להם כי‬
‫רק השליטות הוא הדבר הראוי שיחמד מהם ולא זולת‬
‫וה‪ .‬ושאין רע גדול מחסרון השליטות וההרחק ממנו‪ .‬כי הנה‬
‫אהר שיתבאר זה אצלם ויתבאר להם כמו כן היות האמצעים‬
‫אליו המעשים הטובים והמדות הטובות ודאי הוא שלא יתרצו‬
‫מעולם להמעיט מאלה האמצעים או להקל בהם‪ .‬כי כבר‬
‫נתבאר אצלם שאם אמצעים אלה ימעטו להם או אם האמצעים‬
‫יחיו חלשים ולא בכל החוזק המצטרך בהם‪ .‬הנה לא ישיגו‬
‫בהם שלימות אמתי אלא יגרעו מהם כפי מה שגרעו‬
‫בהשתדלותם‪ .‬ונמצאים הסירי השליטות‪ .‬מה שהוא להם‬

‫עיונים‬
‫רק תורה מביאה ל ‪r‬י׳ זאין דבר אחר גורם זה כלל‪ .‬וזהו מאמרו ״תורה מביאה‬
‫לידי זהירות״ אף כי בלי תורה אין כלים והיא מביאה לכל׳ בכ״ז חלוקה היא‬
‫הזהירות שאך תורה מביאה לידי זהירוו^ םשא״כ במדות האחרות יש נם‬
‫גורמים אחרים מלבד תורה‪ .‬ולס״ז נכון הוא מאד הגירסא הכתובה בססריגו‬
‫•מה שמביא האדם אל הזהירות הוא לימוד התורה״׳ והיינו בין על דרר כלל‬
‫בין ע״ד ‪,‬סרס וכמו שנתבאר‪ .‬ולא כהמוסיסים בלשונו ז״ל ״על דיד כלל״‪.‬‬
‫ועל כגון זה נאמר ‪ :‬״כל הסוסיף גורע״‪ ,‬שדוקא על דרן• כלל ולא ע״ד סרס‪,‬‬
‫ואינו כן‪ ,‬כי באמת רק התורה היא המביאה ל ‪T‬י זהירות ולא דבר אחר כלל‪,‬‬
‫ויש שהיא מביאה ע״ד סרס וכמו שנתבאר‪.‬‬
‫גם שלמי הדעת עריכים לקניית הזהירות לסי מדרגתם‬ ‫לשלמי הדעת‪.‬‬
‫בס״ב בעיודם ש ת‬‫יד׳‬ ‫הם•‬
‫ה ד ב י ק ו ת בו יתברך‪ ,‬כמבי«־‬ ‫שהוא רק‬ ‫ונמצאים חסידי השלמוו^‬
‫בסרק א׳‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬

‫צרה גדולה ורעה רבה‪ .‬ע״ב לא יבחרו אלא להרבות בהם‬

‫ולהחמיר בבל תנאיהם‪ .‬ולא ינוחו ולא ישקטו מדאגה מדבר‬
‫פן יחסר מהם מה שיגיע אותם אל השליטות אשר הם‬
‫חפצים‪ .‬והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום )משלי כח(‬
‫אשרי אדם מפחד תמיד‪ .‬ופירשו ז״ל )ברכות ם א< ההוא‬
‫בדברי תורה בתיב‪ .‬והנה סוך המדרגה היא הנקראת יראת‬
‫חטא שהיא מן המשובחות שבמדרגות‪ .‬והוא שיהיה האדם‬
‫ירא תמיד ודואג פן ימצא בידו איזה שמץ חטא שיעכבהו מן‬
‫השלימות אשר הוא חייב להשתדל בעבורו‪ .‬ועל זה אמרו ז״ל ) ב ב א‬
‫בתרא דף עה( על דרך המשל מלמד שכל אחד נכוה מחופתו‬
‫של חבירו‪ .‬כי אין זה מטעם הקנאה אשר תפול רק בחסירי‬
‫הדעת כמו שאכתוב עוד בס״ד‪ .‬אלא מפני ראותו עצמו חסר‬
‫מן השלימות מדריגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה‬
‫חבירו‪ .‬והנה על פי ההתבוננות הזה ודאי שלא ימנע השלם‬
‫בדעתו להיות זהיר במעשיו‪.‬‬
‫עיונים‬
‫יראת חטא שהיא וכר‪ .‬בברייתא דרםב‪-‬י היא מדת הזהירות של שלמי‬
‫הדעו^‬
‫למה תהי׳ מין מייחה וכמ‪-‬ש רבינו‬ ‫!מן המשובחות שבמדרגות‪.‬‬
‫בם׳ כ״ד שיראת חסא ד\א מין מיוחד‪ ,‬כיון שתחלתה היא בכל אדם זכמ״ש ‪:‬‬
‫•אשרי אדם מפחד תמיד״ וכל אדם במשמע‪ ,‬דאף כי שבעל יראת חסא הגיע‬
‫לסוף המדרגה׳ אבל בשביל זה עדיין אינו מיוחד במינו׳ ואם עליה במדרגה‬
‫עושהו למין מיוחד הרי זה שייך גם בכל חלקי היראה ולאו דוקא בחלק זה‪ ,‬י‪1‬״ע‪.‬‬
‫מדבריו יש ללמוד כי המטלה הסלילה‬ ‫השלם בדעתו להיות זהיר ובר‪.‬‬
‫לרפב״י אינה כעליה במעלות זו על גבי זו‪ ,‬ומי שעלה בראשונה כבר קנה‬
‫אותה ועליו לחתור לקנות השניה‪ ,‬וכן בכל המעלות׳ ויהי׳ נמזנא לפי״ז שיש‬
‫סוג של זהירים שכבר זכי למדת הזהירות׳ וכן זרידם שזכו לזריזות וכיואא‬
‫בהם‪ ,‬ואין הדבר כן‪ ,‬שהרי כתב רבינר •על פי התבוננות הזה ודאי שלא ימנע‬
‫השלם בדעתו להיות זהיר במעשיו״׳ הרי שגם השלם בדעתו שבכלל זה גם מי‬
 ‫לא‬ ‫זהירות‬

‫אף לפחותים מאלה תהיה ההערה לפי הבחנתם והוא לפי‬

‫ענין הכבוד אשר הם מתאוים לו‪ .‬וזה כי זה פשוט אצל‬
‫כל בעל דעת שאין המדריגות מתחלקות בעולם האמתי שהוא‬
‫העולם הבא אלא לפי המעשים‪ .‬ושלא יתרומם שם אלא מי‬
‫שהוא רב המעשים מחבית‪ .‬ואשר הוא מעט המעשים הוא‬
‫יהיה השפל‪ ,‬אם כן איפוא איך יוכל האדם להעלים עיניו‬
‫ממעשיו או למעט השתדלותו כזה‪ .‬אם אחר כך ודאי יצר‬
‫לו בזמן שלא יוכל לתקן את אשר עותו‪.‬‬
‫והנה יש מהפתאים המבקשים רק להקל מעליהם שיאמרו‬
‫למה נייגע עצמנו בכל כך חסידות ופרישות הלא די‬
‫לנו שלא נהיה מהרשעים הנידונים בגיהנם‪ .‬אנחנו לא נדחק‬
‫עיונים‬
‫שכבר זכה למדה המשובחת שבמדרגות והיא יראת הסא‪ ,‬גם הוא »ר ‪ T‬להשתדל‬
‫ולמצא הדרך איך לקנות את המעלות‪ ,‬ובזה אמנם קדמה האחת לחברתה‪ ,‬שבלי‬
‫זה ‪ T‬ו ת אי אפשר להגיע בשום אופן לידי ז ריזו ת כי אם אינו זהיר ודאי שאינו‬
‫זריז‪ ,‬ואף אם יהיה זריז יהי׳ יותר נוסה אל הבהילות מאשר לזריזות‪ ,‬וכן כיוצא‬
‫בהם‪ ,‬אבל לא שיהי׳ אפ״ל שכבר קנה מדה ומובסח בד״ כי כל אשר יחובר‬
‫אל הבחירה אין בסחון‪ ,‬ור\א עלול לטעות בכל ולהתרפות מן הכל‪ ,‬ותמיד‬
‫עליו לעמוד על המשמר שלא להכשל ולא לד‪.‬תרפות מכל מדד• כמו בתחלת‬
‫עבודתו‪ .‬ולכשנדקדק נמצא שכך כתב רבינו בסוף ד^‪.‬קדמד• וז״ל ‪ :‬ומצאתי‬
‫לחז״ל שכללו החלקים האלה בסדר וחילוק אחר יותר פרסי ומסודר לפי הד‪.‬דרגה‬
‫המצטרכת בהם לקנות אותם על נכון׳ עכ״ל‪ .‬וד‪,‬רי שהוא אך סדר להדריג‬
‫קנייתם‪ ,‬אבל לא שאפשר לקנות אחת לחלוטין ואח‪-‬כ לקנות השנ ‪T‬״ כי אין‬
‫הדבר כן‪ ,‬וכמו שנתבאר‪.‬‬
‫אנו למדין מדבריו ז״ל שכמו שיש ‪ T‬את העונש והיא‬ ‫לפי ענין הכבוד‪.‬‬
‫מדרגה פחותד״ והמעלר• השלמר• היא יראת הרוממות‪ ,‬כן יש באהבד• אד׳בת‬
‫משכר שהיא מדרגד• פחותד‪ .‬לעומת אהבת המעלד‪ ,‬ודישלמות‪.‬‬
‫מצא רבינו צו רו לד‪.‬פריף טענת הפתאים שלכאורר• הרי‬ ‫מהפתאים‪.‬‬ ‫יש‬
‫היא מופרכת מאליד‪ ,.‬כי מד‪ .‬שהוא מופרך בשכל הפשוט בעניני העולם אינו‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫לב‬

‫עצמינו ליכנם בגן עדן לפני ולפנים‪ .‬אם לא יהיה לנו חלק‬
‫גדול יהיה לנו חלק קטן‪ .‬אנו די לנו בזה ולא נכביד עול‬
‫משאנו בעבור זאת‪ .‬אמנם שאלה אחת נשאל מהם היוכלו‬
‫כל כך על נקל לסבול בעוה״ז החולף לראות אחד מחבריהם‬
‫מכובד ומנושא יותר מהם ומושל עליהם‪ .‬וכ״ש אחד מעבדיהם‬
‫או מן העניים הנבזים ושפלים בעיניהם ולא יצטערו ולא‬
‫יהיה דמם רותח בקרבם‪ .‬הלא ודאי‪ ,‬כי הנה עינינו הרואות‬
‫כל עמל האדם להנשא על כל מי שיוכל ולשום מקומו כין‬
‫הרמים יותר כי היא קנאת איש מרעהו‪ .‬ואם יראה חבית‬
‫מתרומם והוא נשאר שפל ודאי שמה שיסבול הוא מה שיוכרח‬
‫לסבלו‪ .‬כי לא יוכל למנוע ולבבו יתעשת בקרבו‪ .‬מעתה אם כך‬
‫קשה עליהם להיות שפלים מזולתם במעלות המרומות‬
‫והכוזבות שאין השפלות בם אלא לפנים‪ ,‬ולא ההנשא אלא‬
‫שוא ושקר‪ ,‬איך יוכלו לסבול שיראו עצמם שפלים יותר‬
‫מאותם האנשים עצמם אשר הם עתה שפלים מהם‪ .‬וזה‬
‫במקום המעלה האמתית והיקר הנצחי שאף ע״ם שעכשיו אין‬
‫מכירין אותו ואת ערכו על כן לא יחושו אליו‪ ,‬אבל כזמנו‬
‫עיונים‬
‫מוסרו בעניני התורה והעבודה‪ ,‬ובענינים אלה יתכן שימגא מקום גם במרחומ‬
‫ו ל ב מ ת החכמים לטענת הפתאים‪ ,‬ועל כל אדם לשנן לעגמו הטענה כנגדם‬
‫כ פו שהאריך בה רבינו‪.‬‬
‫נראה מדבריו ז״ל כי ע‪ 1‬ם הקנאה מקורר‪,‬‬ ‫כי היא קנאת איש מרעהו‪.‬‬
‫היא ממעלה נפשית עליונה שאין אדם יכול לראות עצמו חסר ממדרגה שד‪,‬י‪,‬‬
‫יבול להשיגה כמו שהשיגה חברו‪ ,‬אך פחיתות הקנאה פ ח ס תן ד^עת הוא שהם‬
‫מקנאים גם במעלות מדומוו^ ולכן בעולם העליון שמכירים המעלות האמיתיות‬
‫יהי׳ צער הקנאה גדול מאד׳ ונמצא שגורם הערה זו הוא ג״כ חסרון השלמות‬
‫‪ p‬מן הפחותים ולא‬ ‫אלא שמגיע לה ע״י ענץ הכבוד בעוה‪-‬ז ולכן הוא‬
‫מן ההמון‪.‬‬
 ‫לג‬ ‫זהירות‬

‫‪.‬זדאי שיכירוהו לאמתו לצערם ולבשתם‪ .‬ודאי שלא יהיה‬

‫להם זה אלא צער גדול ונצחי‪ .‬הרי לך שאין הסבלנות הזה‬
‫־אשר הם דורשים לעצמם להקל מהם חומר העכורה אלא‬
‫פיתוי כוזב שמפתה יצרם אותם ולא דבר אמתי כלל‪ .‬וכבר‬
‫לא היה מקום לפיתוי זה להם‪ ,‬לולי היו רואים אמתת הענין‪.‬‬
‫אבל לפי שאין מבקשים אותו והולכים ושוגים לרצונם‪ ,‬הנה‬
‫לא יוסר מהם פתויים עד הזמן אשר לא יועיל להם כי לא‬
‫^יהיה עוד בידם לתקן את אשר שחתו‪ .‬והוא מה שאמר‬
‫שלמה המלך עליו השלום )קהלת ם( כל אשר תמצא ידך‬
‫לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וגר‪ .‬והיינו‬
‫בי מה שאין האדם עושה עד שהכה מסור בידו מבוראו הוא‬
‫־הכה הבחירי המסור לו כל ימי חייו שהוא בהם בחירי ומצוה‬
‫לעשות‪ .‬הנה לא יוכל לעשותו עוד בקבר ובשאול שאין הכה‬
‫־הזה עוד בידו‪ .‬כי מי שלא הרבה מעשים טובים בחייו‬
‫•אי אפשר לו לעשותם אחרי כן‪ .‬ומי שלא חישב חשבון‬
‫מעשיו לא יהיה לו זמן לחשבו אז‪ .‬ומי שלא התחכם בעה״ז‬
‫לא יתחכם בקבר‪ .‬וזהו מה שאמר כי אין מעשה וחשבון‬
‫ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה‪.‬‬
‫עיונים‬
‫עונש הגיהנום אינו נצחי וזמנו י״ב חודש וכיוצא‪,‬‬ ‫צער גדול ונצחי‪.‬‬
‫־אבל צער הכויה מחופתו של חברו הוא נצחי כמו שהשכר בגז עדז הוא נצחי‪.‬‬
‫בספר בעלי הנפש בשער הקדושה‬ ‫כל אשר תמצא ידד וגר‪ .‬הראב‪-‬ד ז״ל‬
‫צנפרש כי הוא מדברי דמה״ר‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫לכאורה צ״ע מהו ההפסד שיפסיד האדם‬ ‫לא יד‪,‬י׳ לו זמן לחשבו אז‪.‬‬
‫־עי‪-‬ז שלא יוכל לחשוב חשבונו אחר המות‪ ,‬כי לכאורה הרי אין החשבון אלא‬
‫כדי שיוכל לתקן מעשיו‪ ,‬ואם שם אין מעשה מה יועיל לו החשבון׳ ופה‬
‫אכן יש ללמוד מדברי קהלת שאין החשבון‬ ‫אם אינו יכול לח שוב?‬
‫‪.‬בא רק לתקן מעשיו‪ ,‬ואינו אלא הכשר לתיקון המעשים׳ אלא שהחשבון עצמו‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫לד‬

‫אך ההערה לכל החמץ הנה הוא בענין השכר ועונש עצטב^‬
‫כראות עומק הדין עד היכן מגיע‪ ,‬אשר באמת ראוי‬
‫להזדעזע ולהתחרד תמיד‪ .‬כי מי יעמוד ביום הדין ומי יצד^‬
‫עיונים‬
‫שהוא ההכרה וההערכה הנכונה של המעשים‪ ,‬הוא מעשה טוב בסני ע‪ 1‬םו אף•‬
‫אם לא יבא ע‪-‬י חשבוני לידי תיקון המעשים‪ .‬וראיה לזה גם מחז״ל מלבד‬
‫הראי׳ מהכתיב כנ״ל׳ כי שם בגמ׳ ב״ב גרסי׳ ‪ :‬שכל אחד ואהד נכוה מחוסתר‬
‫של הברו‪ ,‬וסי׳ הרשב״ם ז״ל שזה קאי אלמעלה׳ יהיינו שהבלתי מחשב יהי׳‬
‫נכוה מהמחשב‪ ,‬ולא עוד‪ ,‬שבל מדרגות העריקים בגן עדן תלוי רק במדת‪.‬‬
‫החשבון‪ ,‬וכמאמרם שיעא אש מהמחשבין ותאכל את שאיש מחשכץ וכד^‬
‫והרי מוכרח כי החשבון כשהוא לעעמו ‪ mn‬מעלה נשגבה כל כך שכל׳‬
‫ה ק סנ‬ ‫מ ת ה ו בעולם העליון הוא רק במעלת החשבון‪ ,‬שכל‬ ‫קנאת איש‬
‫מחברו בחשבון נכוה מחופתו שזכה לה חברו הגדול ממנו בחשבון׳ והיא ראית‬
‫ברורה ומפורשת‪.‬‬
‫ונמעינו למדין כי לימוד המוסר שעיקרו בא לחשבון המעשים‪ ,‬וכמ״ש■‬
‫רבינו בפ״ג ובכמה מקומות‪ ,‬הוא מעזןוה סוב גם כשר׳וא לעעמו‪ ,‬אף אס‪.‬‬
‫במקרה שלא יביא לו למודו לתיקון מעשיו‪ .‬ועל האדם לדאג מאד על־‬
‫ש ‪r‬דר ממנו בשאול אשר היא הולך שמה‪ ,‬כהדאגה על כל המעשים המובים‪.‬‬
‫עוד אמרינן התם ‪ :‬אש בחופה למה‪ ,‬א‪-‬ר חנינא מלמד שכל אחד ואחד■‬
‫נכוה מחופתו של חברו‪ ,‬ומסיק הגמרא על זה ‪ :‬אוי לה לאותה בושה‪ ,‬איר‬
‫לד‪ .‬לאותד‪ ,‬כלימד‪.‬׳ ופירש רביגו גרשום ז‪-‬ל ‪ :‬אוי לד‪ .‬לאותה בושה שיהי׳‬
‫לו לאותו הנגרע מחברו‪ ,‬שלפי שחטא ילקד‪ .‬ע״כ‪ .‬וכמד‪ .‬איומד‪ .‬היא המחשבת‪.‬‬
‫שכל האש הזד‪ .‬וכל הבושדי הזאת היא רק בשביל גרעון בחשבון‪.‬‬

‫אף אם יראת העונש שהוא תכלית העבידת;‬ ‫אך ההערה לכל ההמח כו׳‪.‬‬
‫הוא המוני׳ אבל עעם יראת העונש נערכת היא לכל׳ וכל התורד‪ ,‬מלאד‪ .‬מיראת‬
‫העונש‪ .‬וכן מעיני גם באר‪.‬רן הכהן שהפחידו הקב״ה ביראת העונש׳ עי׳ ‪trn‬‬
‫ם׳ אחרי ובפירש״י שם‪.‬‬

‫הלימוד העמוק של עומק הדין מן התורר‪ .‬ומן הנביאיג^‬ ‫לכל ההמון כר‪.‬‬
‫ל י מ ו ד המחוייב לכל המון בית ישראל‪.‬‬ ‫וד‪.‬כתובים ומחז״ל הוא‬
 ‫לה‬ ‫זהירות‬

‫לפני בוראו באשר השקפתו מדקדקת על כל דבר קטן או‬

‫גדול‪ .‬וכן אמרו רבותינו ז״ל )חגיגה דף ה( ומגיד לאדם מה שיחו‪.‬‬
‫אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם כשעת‬
‫הדין‪ .‬עוד אמת )יבמות דף קכא( וסביביו נשערה מאוד‪ .‬מלמד‬
‫שהקב״ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה‪ .‬אברהם הוא‬
‫אברהם האהוב לקונו‪ .‬עד שהכתוב אמר עליו אברהם אוהבי‪,‬‬
‫לא פלט מן הדין מפני דברים קלים שלא דקדק בהם‪ .‬על‬
‫שאמר במה אדע אמר לו הקב״ה חייך ידוע תדע כי נר יהיה‬
‫זרעך )ב״ר ם׳ מי(‪ .‬ועל שכרת ברית עם אבימלך בלא ציווייו‬
‫של מקום‪ ,‬אמר לו הקב״ה חייך שאני משהה בשמחת בניך‬
‫ז׳ דורות )שם נד ‪ .0‬יעקב על שחרה אפו ברחל שאמרה לו‬
‫הבה לי בנים‪ ,‬אמרו במדרש ז״ל אמר לו הקב״ה כך עונים‬
‫את המעוקות חייך שבניך עומדים לפני בנה )שם עא(‪ .‬ולפי‬
‫שנתן את דינה בתיבה כדי שלא יקהה עשו אע״פ שכונתו‬
‫היתה ודאי לטובה‪ ,‬אך לפי שמנע חסד מאחיו‪ .‬אמרו במדרש‬
‫עיונים‬
‫וכר׳‪ .‬לכשנדקדק בדברי רבינו נמגא כי בשורותיו‬ ‫וכן אמרו רבותינו‬
‫האהדות בלימוד הזה כלל כמעט את כל חלקי התורה בכלל ובסרט‪ .‬כי מקודם‬
‫הביא בכלל ; א‪ .‬הדקדוק עם כל אדם‪ ,‬אפי׳ שיחה קלה ובו'‪ ,‬ב‪ .‬הדקדוק המיוהד‬
‫עם חסידיו‪ ,‬ואח״כ סירט והביא מאברהם הדקדוק הגדול במה שביז אדם למקום‪,‬‬
‫יאח״כ מיעקב אבינו בבץ אדם לחבירו‪ ,‬והדקדוק במדות — ממה שדקדקו עם יוסף‬
‫במדת הבטחון‪ ,‬ואח״ז הדקדוק בכבוד או״א ג״כ מעטף‪ ,‬והדקדוק בתלמוד תורד‪,‬‬
‫מדוד׳ הדקדוק בתוכחה ממיכל׳ הדקדוק בכבוד שמים מחזקיה‪ ,‬וכל מאמר‬
‫מהמאמרים האלה שהביא רבינו צריך ביאור רחב ועמוק‪ ,‬ובכ״ז מחויבים להעמיק‬
‫בהם כל המון בית ישראל‪ ,‬וכמו שנתבאר‪.‬‬

‫מדד‪ .‬כנגד מדה‪ .‬הוא כרת ברית לדורות׳ וכעד זה‬ ‫שאני משהה וכר‪.‬‬
‫אני משהד‪ .‬וכו׳‪.‬‬
‫ע״ש במדרש עוד עונשים חמורים על דבר זד^‬ ‫על שחרה אפו כר‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫לו‬

‫>שם ‪ (0‬אמר לו הקב״ה למס מרעהו חסד‪ ,‬לא בקשת להשיאח‬

‫דרך היתר הרי היא נשאת דרך איסור‪ .‬יוסןש לפי שאמר‬
‫לשר המשקים כי אם זכרתני אתך נתוספו לו שתי שנים‬
‫כמאמר חז״ל)שם סס ג(‪ .‬יוסף עצמו על שהנם את אביו בלי‬
‫רשותו של מקום או לפי ששמע עבדך אבינו ושתק‪ ,‬למד‬
‫כדאית ליה ולמר כדאית ליה‪ ,‬מת לפני אחיו )שם ק ג(‪.‬‬
‫דוד לפי שקרא לדברי תורה זמירות נענש שנכשל בדבר‬
‫עוזא ונתערבה שמחתו )סוסה לה א(‪ .‬מיכל לפי שהוכיחה‬
‫את דוד במה שרקד בחוץ לפני הארון נענשה שלא היה‬
‫לה ולד אלא במותה‪ .‬חזקיהו לפי שהראה אל שרי מלך‬
‫בבל את בית נכתה נגזר על בניו להיות סריסים בהיכל‬
‫מלך בבל‪ .‬ורבים כאלה מאד‪.‬‬
‫עיונים‬
‫לכאורה ‪1‬״ע מתא דאיתא בסוסה ל״ה ‪ » :‬סני » ה נענש‬ ‫ונתערבה שמזזתו‪.‬‬
‫דוד׳ מסני שקרא לד״ת זמירות׳ אסר לו הקב״ה ד״ת שכתוב בהן התעיף וגי׳‬
‫אתה קורא אותן ז מי ח ת הריני מכשיל וכו׳‪ .‬אבל דקדק רבינו לכתוב כן כי‬
‫רש״י סי׳ שם ‪ :‬נענש דוד שמת עוזא על ידו‪ .‬והרי שמלבד עונש המכשול‬
‫נענש גם שנתערבה שמחתו במיתת עוזא‪ ,‬והכל ספני מה ? שאמר •זמירות״‪.‬‬
‫כי שמחת התורה אינה כשמחה מן הז מירו ת אלא כשמחה אחרי הזריעה בדמעה‬
‫ובעמל‪ .‬ולפי׳׳ז יש כאן מדה כנגד מדרי כפולה‪ .‬וכן היא גם בבמד״ר נר כ״א‬
‫אות י״ב אחרי שהביא שנכשל על שאפר זמירות כבנם׳ סוסה הנ״ל‪ ,‬הביא‬
‫למדת זמירות וגו׳‪,‬‬ ‫על אשר ‪ p o‬ה׳ בעוזא׳ א״ל הקב״ה ולא‬ ‫עוד ויחר לדוד‬
‫הרי שמלבד המכשול הי׳ גם הפרץ בעוזא מפני אמירת זמירות ו‪ 5‬מו שנתבאר‪.‬‬

‫ולהלן עז ר על בניו וכו׳‪ .‬והרי שהמדה כ עד מדר‪,‬‬ ‫שלא הי׳ לה ולד‪.‬‬

‫על מיעוט כבוד התורה הוא שלא יראה את בניו‪ ,‬ולכן במיכל לא הי׳ לה ולד‬
‫ממנו‪ ,‬ולפיכו אץ‬ ‫עד יום מותר^ ובחזקי׳ סריסים בהיכל המלך ומרוחקים‬
‫פלא שאחאב ויתר על בניד ולא ויתר על כבוד התורה כמפורש במלכים א׳‬
‫ט״ז‪ ,‬כי גם במיעוט כבוד התורה הי׳ אובד את בניי‪.‬‬
 ‫לז‬ ‫זהירות‬

‫ובמרק הכל חייכץ אמרו ) חגיג ה ד‪ (.‬ר״י כד הוה מטי להאי קרא‬
‫הוה בכי‪ .‬וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר‬
‫וגו׳ עבד ששוקלים עליו קלות כחמורות תקנה יש לו‪ .‬ובודאי‬
‫שאין כונת המאמר שיהיה העונש על שתיהן אחד‪ .‬כי הקב״ה‬
‫אינו משלם אלא מדה כנגד מדה‪ .‬אמנם הענין הוא שלענין‬
‫משקל המעשים כך עולות בכןז הקלות כמו החמורות כי לא‬
‫ישכיחו החמורות את הקלות‪ ,‬ולא יעלים הדיין עינו מהם כלל‬
‫כאשר לא יעלים מהחמורות‪ .‬אלא על כלם ישגיח ויפקח‬
‫בהשואה אחת לדון כל אחד מהם ולהעניש אחר כך על כל‬
‫אחד כפי מה שהוא‪ .‬והוא מה ששלמה המלך ע״ה אומר‬
‫)קהלת יב( כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט וגו׳‪ .‬כי‬
‫כאשר אין הקב״ה מניח מלשכוח כל מעשה טוב קטן כמות‬
‫שהוא‪ ,‬כן לא יניח מלשפוט ולהוכיח כל מעשה רע קטן כמות‬
‫שהוא‪ .‬ולהוציא מלב הרוצים להתפתות ולחשוב שלא יעלה‬
‫האדון ברוך הוא בדיניו הדברים הקלים ולא יקח חשבון עליהם‪.‬‬
‫אלא כללא הוא )ב״ק ‪ 0‬כל האומר הקב״ה וותרן הוא יותרו‬
‫מעוהי‪ .‬וכן אמרו )חגיגה סז א( אם אומר לך יצר הרע חטא‬
‫והקב״ה מוחל לך אל תשמע לו‪ .‬וזה דבר פשוט ומבורר כי‬
‫הנה אל אמת ה׳‪ .‬והוא מה שאמר משה רבינו עליו השלום‬
‫)דברים לב( הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין‬
‫עול וגו׳‪ .‬כי כיון שהקב״ה רוצה במשפט הנה כך הוא עובר‬
‫עיונים‬
‫כך עולות בכף הקלות כמו‬ ‫ששוקלין עליו קלות כחמורות כו׳‪.‬‬
‫החמורות׳ ולפעמים שהקלה מכי שה את הכף במשקל המעשים כולם וכמו‬
‫ששנינו לעולם יראה אדם ע‪ 1‬מו כו׳ עשה עבירה א׳ בו׳ ואפי׳ קלר‪ -‬ובדרו ז ג‬
‫‪.‬‬ ‫נמזגא ששוקלין קלות כחמורות ממש‪.‬‬
‫עי׳ לעיל עיון ד״ה יש מן הפתאים ו כר‪.‬‬ ‫הרוצים להתפתות‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫לח‬

‫על המשפט מעלים את העין מן החובה כמו מן הזכות‪ .‬על כן‬

‫אם משפט הוא רוצה צריך שיתן לכל איש כדרכיו וכפרי‬
‫מעלליו בתכלית הדקדוק בין לטוב בין למוטב‪ .‬והיינו אל אמונה‬
‫ואין עול צדיק וישר הוא שפי׳ ז״ל לצדיקים ולרשעים‪ .‬כי כך‬
‫היא המדה ועל הכל הוא דן‪ .‬ועל כל חטא הוא מעניש ואין‬
‫להמלט‪.‬‬
‫ואם תאמר אם כן מדת הרחמים למה היא עומדת כיון‬
‫שעכ״פ צריך לדקדק בדין על כל דבר‪ .‬התשובה‪ .‬ודאי‬
‫מדת הרחמים היא קיומו של עולם שלא היה עומד זולתה כלל‬
‫וכלל‪ .‬ואעפ״כ אין מדת הדין לוקה‪ .‬וזה כי לפי שורת הדין ממש‬
‫היה ראוי שהחוטא יענש מיד תכן‪ 5‬לחטאו בלי המתנה כלל‪.‬‬
‫וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי‬
‫הבורא יתברך שמו‪ .‬ושלא יהיה תיקון לחטא כלל‪ .‬כי הנה‬
‫באמת איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה‪.‬‬
‫הרי שרצח האדם את חבירו‪ ,‬הרי שנאף‪ ,‬איך יוכל לתקן הדבר‬
‫הזה‪ .‬היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות‪ .‬אמנם מדת‬
‫הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו‪ .‬דהיינו‬
‫שיותן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא‪ .‬ושהעונש‬
‫עצמו לא יהיה עד לכלה‪ .‬ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד‬
‫גמור שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה‪ .‬דהיינו שבהיות‬
‫השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט‬
‫עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם‬
‫עיונים‬
‫לפי שורת ה דין וכר‪ .‬ולהלן שיותן זמן לחוסא וכד‪ .‬אף שדיוא ממדון‬
‫ארך אמים‪ ,‬וגרסי׳ בעירובין ב״ב א׳ ארך אסים לעריקים ולרשעים‪ ,‬ולזדיקים‬
‫אין זה ענק לתשובה‪ ,‬אבל נראה שסובר רבעו שכל המרות של הקב״ה מאחרי‬
‫והוא יסורם׳ אך נםרסים למרות‬ ‫שיחסא הארם כללם הוא מחסר התשובה‬
‫םר‪B‬יוו ‪J‬‬
 ‫לט‬ ‫זהירות‬

‫לגמרי‪ .‬והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא‬

‫‪.‬ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו‬
‫להבא ובורח ממנו‪ .‬הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת‬
‫‪-‬הנדר ומתכפר לו‪ .‬והוא מה שאמר הכתוב )ישעיה ‪ 0‬וסר עונך‬
‫‪.‬וחטאתך תכופר‪ .‬שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה‬
‫שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע‪ .‬וזה חסד ודאי‬
‫שאינה משורת הדין‪ .‬אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו‬
‫־־מכחיש הדין לגמרי‪ .‬שהרי יש צד לתלות בו שתחת הרצון‬
‫־שנתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו בא עתה הנחמה והצער‪.‬‬
‫‪.‬וכן אריכות הזמן איננו ויתרון על החטא אלא סבלנות קצת‬
‫לפתוח לו פתח תיקון‪ .‬וכן שאר כל דרכי חסד כענין ברא מזכה‬
‫אבא )סנהדרין קד< או מקצת נפש ככל הנפש המוזכרים כדברי‬
‫חכמים‪) ,‬ירושלמי סוטה ס״א ה‪-‬ז ופסיקתא שזבה( דרכי חסד הם לקבל‬
‫א ת המועט כמרובה‪ .‬אך לא מתנגדים ומכחישים ממש מדת‬
‫הדין‪ ,‬כי כבר יש בהם טעם הגון להחשיב אותם‪ .‬אך שיותרו‬
‫■עבירות בלא כלום או שלא יושגח עליהם זה היה נגד הדין‬
‫לגמרי‪ ,‬כי כבר לא היה משפט ודין אמתי בדברים על כן זה‬
‫אי אפשר להמצא כלל‪ .‬ואם אחד מן הדרכים שזכרנו לא ימצא‬
‫>חוטא להמלט ודאי שמדת הדין לא תשוב ריקם‪ .‬וכן אמרו‬
‫חז״ל )‪T‬ושלמי שקלים ס״ה ה‪-‬ב( מאריך אפיה וגבי דיליה‪.‬‬
‫^מצא שאין לאדם הרוצה לפקוח עיגיו פיתוי שיוכל להתפתות‬
‫בו לבלתי הזהר במעשיו תכלית הזהירות ודקדק בם‬
‫עיונים‬
‫ה ר א ו נ י בשמירה‬ ‫עיניו‪ .‬וכמ״ש רבינו בס״ב שזזסחן‬ ‫הרוצה לפקוח‬
‫־שאץ האדם שומר את עאסו הוא מפני העורון‪.‬‬
‫עי׳ לעיל על הרואים להתפתות‪.‬‬ ‫פיתד שיוכל וכר‪.‬‬
‫והיינו ‪ :‬קודם המעשה ולאחר המעשה כמבואר בפ ״ג‬ ‫תכלית הזהירות‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫מ‬

‫תכלית הדקדוק‪ .‬הן כל אלה השקפות שישקיף עליהן האדמ‬

‫ויקנה בם מדת הזהירות ודאי אם בעל נפש הוא ‪:‬‬

‫פרק ה‬
‫בביאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם‬
‫הנה מפסידי המדה הזאת ומרחיקיה הם שלשה‪ .‬האחד הו<‪4‬‬
‫הטיפול והטרדה העולמית במותריות‪ .‬השני השחו ‪p‬‬
‫והלצון‪ .‬השלישי החברה הרעה‪ .‬ונדבר בהם אחד לאחד‪.‬‬
‫עיונים‬
‫היינו ; משמוש ומשמוש׳ כמבואר שנ^‬ ‫תכלית הדקדוק‪.‬‬
‫כלומר מלבד שתי ההשקפות היסודיות כ מסואר‬ ‫הן כל אלה השקפות‪.‬‬
‫בריש מ״ג‪.‬‬
‫רק‬ ‫מדת הזהירות יסוד היא בנפש האדם׳ ולכן‬ ‫אם בעל נפש הוא‪.‬‬
‫בעל נפש ראוי הוא לקנות לעבמו מדת הזהירות‪ ,‬וכמ״ש רבינו בת ש ס ״ג‬
‫ה ר ו צ ה לפקח על עצמו‪ ,‬והיינו שלמדת הזהירות יש *ורך ברצון נסשי־‬ ‫הגה‬
‫מיוחד‪.‬‬
‫כי באין בפרק הזה שום דרך אחר ועצה אחרת לקנית הזהירות‬ ‫והתבונן‬
‫כי אם למוד התורה בלבד‪ ,‬בכלל ובפרס‪ ,‬וכמאמר רפב״י *תורד‪ .‬מביאה‪ -‬תורה ו ר ק‬
‫תורה‪ .‬אך באמת כן ד\א בכל פרקי הספר בדרך הקניה‪ ,‬שלכל המדות אינו‬
‫אלא הלמוד והעיון וההתבוננות‪ ,‬אלא שהעיונים משתנים‪ .‬ולפי״ז המאמר של‬
‫*תורה מביאה‪ -‬הוא על הכל‪ ,‬אלא שהתורה שהיא באה כבר אחרי שקנה‬
‫הזהירות מביאתו לידי זריזות׳ וכן בכולם‪ .‬ויסוד זה אנו למדים ג‪-‬כ ממאמר‬
‫*‪,‬ולא ע‪-‬ה חסיד״׳ ועי׳ פי‪-‬ב ובעיונים שם‪ ,‬וכן ממאמר *בראתי וכו׳ חורק‬
‫תבלין‪ -‬וכמ״ש רבינו ז‪-‬ל שאין רפואה אלא זו‪.‬‬
‫וכו'‪ .‬מפסידי היינו מפסעים לג מ ת‬ ‫טפסידי המדה הזאת ומרחיקיה‬
‫עד כדי שיהיה פחות מד״בהמות והחיות‪ ,‬ומרחיקיה היינו‪ ,‬החזקה לשעד^ וז ה‬
‫תלוי במדת שלש פדות רעות האלו‪ ,‬שאם שקוע האדם בהן בלי מרפא אז הו*‬
 ‫מא‬ ‫זהירות‬

‫הנה הטיפול והטרדה במותריות ככר דברנו מהם למעלה‪.‬‬

‫כי בהיות האדם טרוד בעניני עולמו הנה מהשבותיו‬
‫אסורות בזיקי המשא אשר עליהם‪ .‬ואי אפשר להם לתת לב‬
‫אל המעשה‪ .‬וההכמים עליהם השלום כראותם זה אמרו )אבות‬
‫ס״ד( הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה‪ .‬כי הנה העסק מוכרה‬
‫הוא לאדם לצורך פרנסתו‪ ,‬אך ריבוי העסק אינו מוכרח שיהיה‬
‫כל כך גדול עד שלא יניח לו מקום אל עבודתו‪ .‬על כן נצטוינו‬
‫לקבוע עתים לתורה‪ .‬וכבר זכרנו שהיא המצטרכת יותר לאדם‬
‫לשיגיע אל הזהירות וכמאמר ר׳ פנחס תורה מביאה לידי‬
‫זהירות וזולתה לא יגיע אליו כלל‪ .‬והוא מה שאמרו ז״ל‬
‫>שם ס״ב( ולא עם הארץ חסיד‪ .‬וזה כי הבורא ית״ש שברא‬
‫היצר הרע באדם הוא שברא התורה תבלין לו‪ .‬וכמו שאמרו‬
‫ז״ל )קידושין ל( בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין‪.‬‬
‫והנה פשוט הוא שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה‬
‫עיונים‬
‫נפסד לגמרי ממדת הזהירות‪ ,‬והוא מפם ‪ T‬את נפשו עד כדי להיות פחות מהבהמות‬
‫והחיות‪ ,‬אבל אם הוא רק נגוע בהמדות האלו יש לו מרפא עפ‪-‬י דרכי הרפואה‬
‫שמבאר רבינו‪.‬‬
‫קביעת עתים לתורה קדמה לה קביעת עתים לעסקים‬ ‫לקבוע עתים לתורה‪.‬‬
‫אחרים‪ ,‬ואין קב ‪ r .r‬עתים לתורה אף אם קבע ב מ ו ן גמור קביעות ממש‬
‫אם לא קבע קודם עתים לעסקיו‪.‬‬
‫*״ע לפי״ז הלא היה להתנא לשנות ולא ע״ה זהיר‪,‬‬ ‫ולא ע״ה חסיד‪.‬‬
‫ולכן אלולא דברי רבינו הי׳ נראה לומר כי ע״ה זה דמיירי בו התנא הוא העם‬
‫ד‪.‬א ‪ p‬שבגט׳ שאפילו אם הוא ת‪-‬ח גדול בכל התורה‪ ,‬אלא שלא שמש ת״ח‬
‫נקרא ע״ה‪ ,‬ועם ה א תו ת כזו אינר‪ ,‬מפסידה אלא החם ‪ T‬ו ת בלבד‪ ,‬ואולי גם‬
‫סדנת רבינו ללמוד בדיד כש״כ שאם ה^ס ‪ T‬ות נמדדת רק לפי מדת גדולת‬
‫התורה‪ ,‬כש״כ הזהירות שהתודה קדמה לה ביחוד‪ ,‬כמש״ג‪ .‬ועיין פי״ב שד‪.‬במ‬
‫רבינו מאמר זה בביאור מפסידי מדת הנקיות‪ ,‬וכבר הביאו רבינו בפי״ח בביאור‬
‫מדת החסידות‪ ,‬והרי שגם הוא מבאר כפשוטו‪ ,‬ומ״מ ה ב ^ גם כאן מאסר‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫מב‬

‫זו אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי‬

‫זאת הרפואה‪ .‬ומי שיחשוב לינצל זולתה אינו אלא טועה‬
‫ויראה טעותו לבםוף כשימות בחטאו‪ .‬כי הנה היצר הר^‬
‫באמת חזק הוא באדם מאד ומבלי ידיעתו של האדם הולך‬
‫הוא ומתגבר בו ושולט עליו‪ .‬ואם יעשה כל התחבולות‬
‫שבעולם ולא יקה הרפואה שנבראת לו שהיא התורה כמו‬
‫שכתבתי‪ ,‬לא ידע ולא ירגיש בתגבורת הליו אלא כשימות‬
‫בחטאו ותאבד נשמתו‪ .‬הא למה זה דומה לחולה שדרש‬
‫ברופאים והכירו הליו ואמרו לו שיקה סם זה‪ .‬והוא מבלתי‬
‫שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה יניח הסם ההוא ויקה‬
‫מה שיעלה במחשבתו מן הסמים‪ ,‬הלא ימות החולה ההוא‪.‬‬
‫ודאי כן הדבר הזה‪ .‬כי אין מי שמכיר בחולי היצר הרע ובכחו‬
‫המוטבע בו אלא בוראו שבראו והוא הזהירנו שהרפואה לו‬
‫היא התורה‪ .‬מי איפוא יניחה ויקה מה שיקה זולתה ויחיה‪.‬‬
‫עיונים‬
‫זה וכן בסי״ב וע‪-‬כ כמשנ״ת‪ .‬או שיש לומר כי רבינו מפרש ולא ע״ה חסיד‪,‬‬
‫כלומר שחסר לו הזהירות הגחופה למדת ה^ם ‪ T‬ות כי אינו דומה ז הי מ ת הזהיר‬
‫בלבד להזהירות הנחוצה לחסיד‪ ,‬וכן שחסר לו הנקיות ד‪.‬נחו‪ 1‬ה לחסע׳ כי‬
‫ג״כ אינו דומה הנקיות של הנקי בלבד לנקיות ‪ .ron .i‬וכבר כתב רבינו בסרק‬
‫‪r‬לי^ במשקל הזה הוא ;‬ ‫כ׳ במשקל החסידות כי אחד מהדרכים שעל ‪a r‬‬
‫‪pi‬‬ ‫שיהי׳ מעיין עיון גדול וכז׳ שד\א גוף הזהירות‪ ,‬וכפשנ״ת בריש‬
‫בנקיות כתב רבינו בסוף פרק י‪-‬א וראוי הנקי להנקות לסהר נפשו וכו׳ שזוהי‬
‫ממדת הנקיות‪ ,‬והרי שיש זהירות ונקיות המיוזזדות לחס ‪T‬ים׳ וע״ז נאמר ולא‬
‫ע״ה חס ‪ ,T‬היינו שלא יהיה זהיר ונקי כראוי לחסיד׳ וזה אמנם יתכן גם בע״ה‬
‫כזה שלא החסיר רק שמוש ת״ח בלבד‪ ,‬ילפי״ז הרי יפה מביא רבינו ראי׳‬
‫ממשנה זו על הזהירות והנקיות׳ אף כי המשנה אינה שוללת מע״ה שאינו‬
‫חסיד׳ אבל הגורם הוא מפני שחסר לו הזהירות והנקיות שגדולתו בתורה‬
‫היא המביאה להם׳ וכל ח ס חן כל שהוא בגדולת תורתו מחסר ממנו שלמות‬
‫במדות אלו ובלי שלמותן אינו שלם בחסידוו^‬
‫מג‬ ‫זהירות‬

‫ודאי שחשך החומריות ילך ויגבר עליו מדריגה אחר מדריגה‪,‬‬

‫והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת‬
‫הרחק גדול שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש‬
‫האמת‪ .‬אך אם הוא עוסק בתורה בראותו דרכיה צוויה‬
‫ואזהרותיה הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעורחת‬
‫שיביאהו אל הדרך הטוב‪ .‬והוא מה שאמת ז״ל )פתיחה איכה‬
‫רבתי וירושלמי חגיגה ם‪-‬א ה‪-‬ז( הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו‬
‫שהמאור שבה מהזירן למוטב‪ .‬והנה בכלל זה גם כן קביעות‬
‫העתים אל חשבון המעשה ותיקונו כמו שכתבתי למעלה‪.‬‬
‫ומלבד כל זה כל מה שישאר לו פנאי מעסקיו אם חכם הוא‬
‫ודאי שלא יאבדהו אלא יאחז בו מיד ולא ירפהו לעסוק בו‬
‫בעסק נפשו ותיקון עבודתו‪ .‬וזה המפסיד אע״פ שהוא היותר‬
‫כללי הנה הוא היותר קל למי שרוצה להמלט שימלט ממנו‪.‬‬
‫אך השני הנה הוא הקשה מאוד והוא השחוק והלצון‪ .‬כי‬
‫מי שטובע בם הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד‬
‫עיונים‬
‫שהמאור שבה מוזזירן למוטב‪ .‬ויש להתבונן המרחק הרב בין‬
‫העוסק בתורה ובין המתרחק ממנה‪ ,‬כי העוסק בתורה‪ ,‬אף כי שהוא כזה‬
‫שאומרים עליו •אותי עזבו‪ -‬אבל מכיון שהוא עוסק בתורר‪ ,‬הוא שרוי באירה‬
‫והמאור שבה מחזירו למוסב׳ אבל זה שאינו עוסק בתורה כראוי אפילו אם‬
‫הוא עוסק בכל דבר טוב ומועיל ויפה‪ ,‬הוא שרוי בחשך בלי אור התירה‪ ,‬וחשך‬
‫החומריות ילך ויגבר עליו מדריגד‪ .‬אחר מדריגה כו׳ שאפילו ה ר הו ת דברים‬
‫לא יעלו על לבו לבקש האמת‪.‬‬
‫כלומר שגם זה בכלל תורד^‬ ‫בכלל זה ג״כ קביעות העתים כר׳‬
‫ועיין לעיל בעיון ד‪-‬ה לקבוע‪.‬‬
‫שי ש א ר לו פנ אי‪ .‬יש שהקבשות עתים לתורה גורמת לביטול תורה‪,‬‬
‫והיינו שאינו שומר אלא על העתים הקבועים לו׳ ועי״ז הוא מפסיד כמה עתים‬
‫הנשארים לו פנויים במקרה‪ ,‬ולזה כתב רבינו ‪• :‬כל מה שישאר לו סנאי״ שיזד\‬
‫אדם מתקלה זו‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫מד‬

‫להמלט ממנו‪ ,‬כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם עד‬

‫שככר אין הטעם והדיעה מושלת בו והרי הוא כשכור או‬
‫שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם כי אינם‬
‫מקבלים הנהגה‪ .‬והוא מה שאמר שלמה המלך ע״ה )קהלת ‪P‬‬
‫לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה‪ .‬וחכמים ז״ל‬
‫אמרו ) א מ ת ס״ג( שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה‪.‬‬
‫כי אף על פי שחמורה היא הערוה אצל כל בן דת ולבו ירא‬
‫מקרוב אליה מכה הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל‬
‫פשעה ורוב עונשה‪ .‬הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו‬
‫מעט מעט ומקרבים אותו הלוך וקרב שתהיה היראה סרה‬
‫מעליו מעט מעט מדריגה אחר מדריגה עד שיגיע אל העון‬
‫עצמו ויעשהו‪ .‬וכל כך למה לפי שכמו שכל מציאות הזהירות‬
‫תלוי בשימת הלב על הדברים‪ ,‬כן כל עצמו של השחוק אינו‬
‫אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות‪ .‬ונמצא שלא‬
‫יבואו הרהורי היראה בלבו כלל‪.‬‬
‫ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה‪ .‬כי כמו המגן המשוח‬
‫בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם‬
‫לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם‪ .‬כן הלצון בפגי‬
‫התוכחה והמרדות‪ .‬כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם‬
‫מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב‬
‫מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שמעו ענינים‬
‫שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים‪ .‬ובכה הליצנות‬

‫עיונים‬
‫ולעיל ‪.‬הרהורי דברים״‪ ,‬דהיינו ד״ת‪ ,‬כי הטרדה הוא‬ ‫הרהורי היראה‪.‬‬
‫בנגוד לתורה‪ ,‬והשחוק וקלות ראש היא בנגוד ליראד‪-‬‬
‫הלצון הוא בנגוד לתוכחה ו‪.‬הורם כל עניני‬ ‫התוכחד‪-‬‬ ‫ב פני‬ ‫הלצון‬
‫המוסר והיראה״‪ .‬ולא רק תוכחה סתם אלא אפילו תוכחת הנביא‪.‬‬
 ‫מה‬ ‫זהירות‬

‫יפול הכל לארץ ולא יעשו בו רושם כלל‪ .‬ולא מפני חולשת‬
‫הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב אלא מפני כה הלצון‬
‫ההורס כל עניני המוסר והיראה‪ .‬והנה הנביא ישעיה היה‬
‫צווח על זה ככרוכיא כי היה רואה שזה היה מה שלא היה‬
‫מניח מקום לתוכחותיו שיעשו רושם והיה מאבד תקותם‬
‫של החוטאים‪ .‬והוא מה שאמר )ישעיה כח( ועתה אל תתלוצצו‬
‫פן יחזקו מוסריכם‪ .‬וכבר גזרו אומר חכמים ז״ל )ע״ז יח ‪P‬‬
‫שהלץ מביא היסורין עליו‪ .‬והוא מה שהכתוב עצמו מבאר‬
‫בפירוש )משלי יט כט( נכונו ללצים שפטים כי זה הוא דבר‬
‫שהדין נותן אותו‪ .‬כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן‬
‫הלימודים אינו צריך שיתיסר בגופו כי כבר ישוב מחטאתיו‬
‫בלי זה מכה הרהורי תשובה שיולדו בלבבו על ידי מה‬
‫שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות‪ .‬אך הלצים שאינם‬
‫מתפעלים מן התוכחות מפני כה ליצנותם אין להם תיקון‬
‫אלא השפטים‪ .‬שאלה לא יהיה כה בליצנותם לדחותם מעליהם‬
‫כאשר ידחו המוסרים‪ .‬והנה כפי חומר החטא ותולדותיו‬
‫החמיר השופט האמתי בענשו‪ .‬והוא מה שלמדונו ז״ל )ע״ז‬
‫יח( קשה הליצנות שתחילתו יסורין וסופו כליה שנאמר פן‬
‫יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי וגו׳‪.‬‬
‫והמפסיד השלישי הוא החברה דהיינו חברת הטפשים‬
‫והחוטאים‪ .‬והוא מה שהכתוב אומר )משלי יג ‪P‬‬

‫עיונים‬
‫דבר שהדין נותן אותו‪ .‬עי׳ איכה ג׳ ל‪-‬ג ובת״י שם‪.‬‬
‫והמפסיד השלישי וכר‪ .‬שני המססתים הראשונים ה ס ת ה והשחוק הם‬
‫כעד התורה המביאה ל ‪T‬י זהירות‪ ,‬הא׳ להרחיק מלמודה והתבוננותה‪ .‬והב׳‬
‫להחליש רושמה אם כבר למד‪ ,‬והמפסיד הג׳ הוא ע ד ממש‪ ,‬לגרום שלא להזהר‪.‬‬
‫הוא בנגוד להזהירות במעשה העבודה‪ .‬וכמו שהמפסידים‬ ‫החברה וכו׳‪.‬‬
‫הראשונים מחריבים התורה והיראה לגמרי‪ ,‬כן המפסיד השלישי שהוא בנגוד‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫מו‬

‫ורועה כסילים ירוע‪ .‬כי הנה אנחנו רואים פעמים רבות‬

‫אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה והזהירות‬
‫בה‪ ,‬יתרפה ממנה או יעבור על איזה דברים ממנה כדי שלא‬
‫ילעגו עליו חביריו או כדי להתערב עמהם‪ .‬והוא מה ששלמה‬
‫מזהיר ואומר )שם כד סס ועם שונים אל תתערב‪ .‬כי אם‬
‫יאמר לך אדם לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם‬
‫הבריות )כתובות דף יז(‪ ,‬אף אתה אמור לו במה דברים אמורים‬
‫בבני אדם שעושים מעשה אדם‪ ,‬אך לא בבני אדם שעושים‬
‫מעשה בהמה‪ .‬ושלמה מזהיר עוד )משלי יס לך מנגד לאיש‬
‫כסיל‪ .‬ודוד המלך אמר )תהלים א( אשרי האיש אשר לא הלך‬
‫וגר‪ .‬וכבר פירשו ז״ל )ע״ז יח ב( אם הלך סופו לעמוד ואם‬
‫עמד סופו לישב‪ .‬ואומר )תהלים כו( לא ישבתי עם מתי שוא‬
‫ועם נעלמים לא אבוא שנאתי קהל מרעים וגו‪ /‬אין לו לאדם‬
‫אלא לטהר ולנקות עצמו ולמנוע רגליו מדרכי ההמון השקועים‬
‫בהבלי הזמן וישיב רגליו אל חצרות ה׳ ואל משכנותיו‪ .‬הוא‬
‫שדוד עצמו מסיים ואומר >שם( ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את‬
‫מזבחך ה׳‪ .‬ואם יארע לו שימצא בחברה מי שילעג עליו לא‬
‫ישית לבו אל הלעג ההוא‪ .‬אדרבה ילעג על מלעיגיו ויבזם‪.‬‬
‫ויחשוב בדעתו כי אילו היה לו להרויח ממון הרבה אם היה‬
‫מניח מה שהיה צריך לזה מפני חביריו שלא ילעיגו‪ .‬כל‬
‫עיונים‬
‫להזהיתת במעשה מחריב העבודה לגמרי‪ ,‬וכמו שאמרו ז״ל אם הלר וכר׳ ואם‬
‫עמד מ׳‪.‬‬
‫כמ״ש ואסובבה וגו׳‪ .‬בכדי‬ ‫וישיב‪.‬‬ ‫כמ״ש ארחץ בנקיון וגו׳‪.‬‬ ‫ולנ‪p‬ור‪J‬‬
‫להנ‪1‬ל מם‪fi‬ם ‪T‬י הזהירות ‪ 1‬ת כי ם להגיע למדת הנקיות ‪m‬־ ‪.a‬‬
‫הוא מה שהמור והשו״ע הקדימו רק את הכלל הזד^‬ ‫לא ישית לבו וכר‪.‬‬
‫כי הוא מהמססידים העקריים של הזהירות שהוא יסוד שמירת ה מ ו ז ‪ 7‬ועי׳‬
‫להלן ס״כ במשקל החסירוו^‬
 ‫מז‬ ‫זהירות‬

‫שכן שלא ירצה לאבד נשמתו מפני לעג‪ .‬ועל דרך זה הזהירו‬
‫הוי עז כנמר וכר לעשות רצון אביך‬ ‫ז״ל )אבות ס״ה‬
‫שבשמים‪ .‬ודוד אמר )תחלים קייס ואדברה בעדותיך נגד מלכים‬
‫ולא אבוש‪ .‬שאך על פי שרוב מלכי זמנו היה עסקם ודיבורם‬
‫בדברי גדולות והנאות‪ ,‬ודוד שהיה גם כן מלך לכאורה תהיה‬
‫לו לחרפה אם בהיותו בחברתם יהיה הוא מדבר בדברי מוסר‬
‫ותורה תחת ספרו מן הגדולות ומתענוגות בני אדם כמוהם‪.‬‬
‫הנה לא היה חש לזה כלל‪ .‬ולא היה לבו נפתה בהבלים‬
‫האלה‪ .‬אחר שכבר השיג האמת אלא מפרש ואומר ואדכרה‬
‫בעדותיך נגד וגר‪ .‬וישעיה כמו כן אמר )ישעיה נ ‪ 0‬על כן‬
‫שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש‪:‬‬

‫פרק ו‬
‫בביאור מדת הזריזות‬
‫אחר הזהירות יבוא הזריזות‪ .‬כי הזהירות סובב על הלא‬
‫תעשה‪ ,‬והזריזות על העשה‪ .‬והיינו סור מרע ועשה‬
‫עיונים‬
‫מהטור בריש ספרו משמע דמפרש משנה זו במדת הזהירות‪.‬‬ ‫עז כנמר‪.‬‬ ‫הוי‬
‫והיינו‪ :‬בהרחקת הבושה והיראה מפני הלעג שהן מפסידי הזהירות וכסשנ״ו^‬
‫ורבינו מפרשה במדת הזריזות‪ ,‬וכל הדמיונות הם בחמות בזריזות‪.‬‬
‫ו עי׳ עיד בטור ריש סי׳ א׳ שהעממ אזהרה זו ש«אל יתבייש מפני‬
‫המלעיגין״ בראש ספרו׳ ואחריו הרמ״א בריש השו״ע או״^ כי היא אזהרה‬
‫לגדולי עולם‪ .‬שהרי גם ישעי׳ הנביא ודוד המלך היו משתבחים בעעמם שד•ג ‪ r‬ו‬
‫למדה זו‪ .‬וכבר ביאר רבינו כן מפורש בפרק כ׳ במשקל החסידות ה מ ט ר ו‬
‫לחסידים במדד‪ ,‬זו שלא יבוש לפני מי שהוא אין ישקול אותה‪.‬‬
‫א ח ר הז הי רוו ‪ J‬לא כתב כן רבמו כשאר המדווח ומ״ש כן כאן הוא‬
‫מפני שהזהירות והזריזות שתים שהן אחת היא‪ ,‬אלא שזו בל״ת וזו נעשה‬
‫וכמו שביאר רבינו‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫מח‬
‫טוב‪ .‬וענינו של הזריזות מבואר‪ ,‬שהוא ההקדמה למצות‬
‫ולהשלמת עניינם‪ .‬וכלשון הזה אמרו ז״ל‪) :‬פסחים ‪ 0‬זריזים‬
‫מקדימים למצות‪ .‬וזה כי כמו שצריך פקחות גדולה והשקפה‬
‫רכה לינצל ממוקשי היצ״ר ולהמלט מן הרע שלא ישלופז‬
‫בנו להתערב במעשינו‪ .‬כן צריך פקחות גדולה והשקפה‬
‫לאחוז במצות ולזכות בהם ושלא תאבדנה ממנו‪ .‬כי כמו‬
‫שמסבב ומשתדל היצר הרע בתחבולותיו להפיל את האדם‬
‫במכמורות החטא‪ .‬כן משתדל למנוע ממנו עשיית המצות‬
‫ולאבדם מטנו‪ .‬ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף‬
‫אחריהם ולתמוך בם‪ .‬ישאר נעור וריק מהם בודאי‪.‬‬
‫ותראה כי טבע האדם כבד מאד‪ .‬כי עפריות החומריות גס‪.‬‬
‫על כן לא יחפו״ן האדם בטורח ומלאכה‪ .‬ומי שרוצה‬
‫לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר עצמו נגד טבעו‬
‫ויתגבר עצמו ויזדרז‪ .‬שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו‪.‬‬
‫ודאי הוא שלא יצליח‪ .‬והוא מה שאמר התנא )אבות פ״ד‪ (.‬הוי‬
‫עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך‬
‫עיונים‬
‫היינו קודם התחלת הנמר‪8‬ד״ להקדיס‬ ‫ההקדמה למצות ולהשלמת עניינם‪.‬‬
‫לעשותה‪• ,‬ולהשלמת עניינם״ היינו אחר התחלת המעשה שימהר להשלימה‬
‫ולגומרה כמבואר בפרק ז׳‪.‬‬
‫פקחות גדולה והשקפה רבה לינצל כר‪ ,‬כן צריד פקחות גדולה‬
‫והשקפה לאחת במצות כו׳‪ .‬התבונן כי פקחות גדולה צריך לסור מרע ועשה‬
‫נבדלים‪ ,‬כי לסור מרע השקפה רבה דוקא‪.‬‬ ‫‪m‬‬ ‫בהשקפה‬ ‫טיב ב ש ו ה‪ ,‬אבל‬
‫ולעשר‪ ,‬טוב רק השקפה בלבד‪.‬‬
‫שתי גבורות‪ ,‬האחת שלא לר‪,‬תע‪ 1‬ל והשניה‬ ‫שיתגבר וכר ויתגבר כר‪.‬‬
‫להזדח‪.‬‬
‫כלומר׳ אף אם יעשר‪ ,‬את המעשה ולא ימנע מפנו לגמרי‬ ‫שלא יצליח‪.‬‬
‫אבל לא שליח ולא יראה ברכד‪-‬‬
‫כבר הב ש רבינו משנה זו בסוף פ״ה במדת הזהירות‪ ,‬כי‬ ‫זעי עז וכר‪.‬‬
‫מט‬ ‫זריזות‬

‫^שבשמים‪ .‬וכן מנו חכמים ז״ל )ברכות לב( כדברים הצריכים‬

‫‪.‬חיזוק תורה ומעשים טובים‪ .‬ומקרא מלא הוא )יהושע ‪ (x‬חזק‬
‫‪.‬ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה וגו׳ כי חיזוק גדול‬
‫‪.‬צריך למי שרוצה לכפות הטבע אל הפכו‪ .‬והנה שלמה שנה‬
‫מאד באזהרתו על זה‪ .‬בהראותו את רוע העצלה וההפסד‬
‫חגדול הנמשך ממנה‪ .‬ואמר )משלי ו( מעט שנות מעט תנומות‬
‫‪1‬גו׳ ובא כמהלך ראשך וגו׳‪ .‬כי הנה העצל אף על פי שאינו‬
‫עושה רע בקום עשה‪ .‬הנה הוא מביא את הרעה בשב ואל‬
‫‪.‬תעשה שלו‪ .‬ואמר )שם יח( גם מתרפה במלאכתו אח הוא‬
‫לבעל משחית‪ .‬כי אף על פי שאינו המשחית העושה את‬
‫חרעה בידיו‪ .‬לא תחשוב שהוא רחוק ממנו‪ .‬אלא אחיו הוא‬
‫‪1‬בן גילו הוא‪ .‬ואמר עוד לבאר רעת העצל ביאור ציורי מה‬
‫שיקרה ויולד לעינינו יום יום )שם כס על שדה איש עצל‬
‫עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו‬
‫פניו חרולים וגו׳ ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר‬
‫מעט שנות מעט תנומות וגו׳ ובא כמהלך רישך וגו׳‪ .‬והנה‬
‫מלבד פשוטו אשר הוא אמיתי כמשמעו שהוא מה שקורה‬
‫‪:‬אל שדה העצל ממש‪ .‬הנה דרשו בו חכמים ז״ל )בילקוס שמעוני‬
‫&שלי רמז תתקס״א( מדרש נאה‪ .‬זה לשונם‪ .‬והנה עלה כלו‬
‫קמשונים‪ .‬שמבקש פירוש של פרשה ואינו מוצא‪ .‬כסו פניו‬
‫עיונים‬
‫■יש בהזהרת חז׳׳ל ועוויים שני דברים‪ ,‬הא׳ להיות עז וחזק להזדרז‪ ,‬ו ה מ ראיתו‬
‫^כאן‪ ,‬והב׳ שלא להתביש ולהיות עז מלשון עזות והוא מה שהביא שם‪.‬‬
‫וכו׳‪ .‬מלאכת הזריזות היא לכפות הטבע ולהפכו‪ ,‬כי טבע‬ ‫לכפות הטבע‬
‫•בל אדם הוא להיות כבד מאד‪ ,‬ולכל אדם מדת העצלות בטבעו‪ ,‬ולא שישנם‬
‫עצל יותר ויש עצל‬ ‫אלא שיש‬ ‫זריזים‪,‬‬ ‫ובני אדם‬ ‫עצלים‬ ‫גג״ א‬
‫סחות מעם‪ ,‬אבל כל אדם צריך ללחום נגד טבעו‪ ,‬ולפיכך נצטוה גם יהושע‬
‫גצוזי מיוחד על הזרמות‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬

‫וגו׳ מתוך שלא עמל בהם הוא יושב ומטמא את הטהור‬

‫ומטהר את הטמא‪ ,‬ופורץ גדרן של תלמידי חכמים‪ ,‬מה ענשו‬
‫של זה‪ .‬שלמה פירש )קהלת י ‪ <n‬ופורץ גדר ישכנו נחש‪ .‬והיינו‬
‫כי רעת העצל אינה באה בבת אחת‪ .‬אלא מעט מעט כלא‪.‬‬
‫שידע וירגיש בה‪ .‬כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד‬
‫שימצא טבוע בתכלית הרעה‪ .‬הנה בתחלה אינו אלא מחסיר‬
‫הטורח אשר היה ראוי לו‪ ,‬ומזה נמשך שלא ילמוד בתורת‬
‫ככל הצורך‪ ,‬ומפני חסרון הלימוד כשיכא אחר כך ללמוד‬
‫תחסר לו ההבנה‪ .‬והנה אלולי היתה גומרת רעתו בזה כבר‬
‫היתה רבה‪ .‬אך עוד מתרבה והולכת במה שברצותו על כל‬
‫פנים לישב הפרשה והפרק ההוא‪ .‬הנה יגלה בה פנים שלא‬
‫כהלכה וישחית האמת ויהפכהו ויעבור על התקנות ויפרוץ‬
‫את הגדרים וסופו כליה כמשפט כל פורץ גדר‪ .‬אמר שלמה‬
‫ואחזה אנכי אשית לבי‪ .‬התבוננתי על הדבר הזה וראיתי‬
‫גודל הרע שבו שהוא כארס ההולך ומתפשט מעט מעט ואין‬
‫פעולתו ניכרת עד המיתה‪ .‬וזהו מעט שנות וגו׳ ובא כמהלך‬
‫רישך ונו׳‪.‬‬
‫והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו‬
‫של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו‬
‫להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו ואעפ״כ יניחהו^‬
‫לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר‪ .‬אלא‬
‫מפגי שכבדות העצלה מתגברת עליו‪ ,‬והרי הוא אומר אוכל‬
‫קימעא או אישן קימעא או קשה עלי צאת מביתי‪ .‬פשטתי‬
‫את כתנתי איככה אלבשנה‪ .‬חמה עזה בעולם‪ .‬הקרה רבה‬
‫או הגשמים וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים‬
‫מלא מהם‪ .‬ובין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה מבוטלת‬
‫והאדם עוזב את בוראו‪ .‬הוא מה ששלמה אומר )קהלת י<‬
 ‫נא‬ ‫זריזות‬

‫בעצלתים ימף המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית‪ .‬ואולם‬

‫אם תשאל את פי העצל יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי‬
‫החכמים ומקראות מן הכתובים והטענות מן השכל‪ .‬אשר כלם‬
‫יורו לו כפי דעתו המשובשת להקל עליו ולהניחו במנוחת‬
‫עצלותו‪ .‬והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים‬
‫ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו‪ .‬אלא ממקור עצלותו הם‬
‫נובעים אשר בהיותה היא גוברת בו מטה דעתו ושכלו אל‬
‫הטענות האלה‪ .‬אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעה‬
‫הנכונה‪ .‬הוא מה ששלמה צוח ואומר >משלי כ ס חכם עצל‬
‫בעיניו משבעה משיבי טעם‪ .‬כי העצלה איננה מנחת לו‬
‫שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו‪ .‬אלא יחשוב הכל‬
‫לתועים ושוטים והוא לבדו חכם‪.‬‬
‫והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות שכל‬
‫קולא צריכה בדיקה‪ .‬כי אף על פי שיכולה להיות ישרה‬
‫ונכוחה‪ .‬אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצת היצר ומרמותיו‪.‬‬
‫עיונים‬
‫ממאמרי החכמים וכר‪ .‬העצלות היא הגורמת לאדם ש ^ • נבער פדעת‬
‫וישכח כל תלמודו‪ ,‬וכמו שפרשו חז״ל את המשל של שדה עצל‪ ,‬אבל כדי לקיים‬
‫את העצלות הוא מלא חריפות ובקיאות להצדיק את עצמו במאמרי החכמים‬
‫ומקראות מן הכתובים וטענות מן השכל כחריף ובקי עצום‪ ,‬והוא כל כך‬
‫מתגאה בחכמתו עד שהוא חכם בעיניו משבעה משיבי טעם‪.‬‬
‫ה ס רי שוו ^ אף כי כלל זה הוא במלאכת הפ ת שות והוא עומד‬ ‫במלאכת‬
‫שאין התחומין מוגבלין שאין‬ ‫עדיין במלאכת הזריזות‪ ,‬אבל הלא כבר נתבאר‬
‫גם לזריזות‬ ‫צריך‬ ‫לאחד להכנם בגבול חבירו‪ ,‬אלא שיש שכלל בפרישות‬
‫מדת הפריעעת לא‬ ‫רבינו את‬ ‫וכיוצא בזה‪ .‬וראה כי דוקא בפרקים שמבאר‬
‫דוקא אלא בכל המדות כולן‪,‬‬ ‫הזכיר הכלל הזה‪ ,‬מפני שאינו כלל בפרישות‬
‫אך מפני שהשימוש בו יותר מצוי בפרישות נקרא על שם פרישוו^‬
‫אף כי ה ‪ r‬ר הוא עקש ופתלתול‪ ,‬בכ‪-‬ז יתכן שישתמש‬ ‫מעצת היצר‪.‬‬
‫ברמאותו לרמות את האדם ולהטותו לרע גם בסברא ״ישרה ונכוחה״‪ ,‬על כן‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫נב‬

‫על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות‪ .‬ואם‬

‫אחר כל אלה תצדק ודאי שהיא טובה‪.‬‬
‫כללו של דבר חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר‬
‫בזריזות לעשות המצות בהשליכו מעליו כובד העצלה‬
‫המעכבת על ידו‪ .‬ותראה שהמלאכים נשתבחו במדה הזאת‪.‬‬
‫שנאמר בהם )תהלים ק ס גבורי כה עושי דברו לשמוע בקול‬
‫דברו‪ .‬ואומר )יחזקאל א( והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק‪.‬‬
‫והנה האדם הוא אדם ולא מלאך‪ .‬על כן אי אפשר לו שיגיע‬
‫לגבורתו של המלאך‪ .‬אך ודאי שכל מה שיוכל להתקרב‬
‫במדריגתו אליו ראוי הוא שיתקרב‪ .‬ודוד המלך היה משבח‬
‫על חלקו ואומר )תהלים קיט( חשתי ולא התמהמהתי לשמור‬
‫מצותיך ‪:‬‬

‫עיונים‬
‫‪ 1‬ריו לבדוק אחרי כל קולא בחקירות ודרישות רבות כמו שחוקר הדיין‬
‫אחרי העדים כדי לעמוד על האמת‪.‬‬
‫שהמלאכים וכר גבורי כח‪ .‬ע״כ אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של‬
‫המלאך‪ .‬עי׳ במדרש שוח״ם ק״ג שגבורי כח הוא על התחתונים‪ ,‬וע״ש כי‬
‫״עצום עושה דברו״ זה צדיק שעושה דברו שהוא גדול ממלאכי השרת‪,‬‬
‫ועי׳ עוד שם שדורש מקרא זה על ישראל׳ אבל מכיון ששבחם שהשוה‬
‫אותם למלאכים א״כ הרי ששבח הוא גם למלאכים‪.‬‬
‫גם מכאן — שדוד המלך הי׳ משבח עצמו על הזריזות‪,‬‬ ‫ודוד המלך וכר‪.‬‬
‫וגם בסוף פ״ה כתב רבינו שדוד ספר מעלתו שזכה להתרחק ממפסידי הזהירות —‬
‫אנו למדים שאין המדות המנויות בברייתא מדרגות זו למעלה מזי אלא שהוא‬
‫רק סדר לקגייתם וכמו שנת׳‪ ,‬ועי׳ בסרק ז׳ שיחסו חז״ל לשלמה השבח של‬
‫זריזות וכן למשה רבינו‪ ,‬וכן שבחה תורה את האבות והאמהוו^‬
‫אפילו רגע וכמו שית׳ בסרק ז׳‪.‬‬ ‫ולא התמהמהתי‪.‬‬
 ‫גג‬ ‫זריזות‬

‫סרק ?‪.‬‬
‫בביאור חלקי הזריזות‬
‫חלקי הזריזות שנים‪ .‬אחד קודם התחלת המעשה ואחד‬
‫אחרי כן‪ .‬קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ‬
‫האדם את המצוה‪ ,‬אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או‬
‫בעלותה לפניו במחשבתו‪ ,‬ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה‬
‫ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתים‪ .‬כי אין‬
‫סכנה כסכנתו‪ .‬אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש‬
‫איזה עיכוב למעשה הטוב‪ .‬ועל אמתת זה הדבר העירונו‬
‫ז״ל בענין המלכת שלמה שאמר דוד לבניהו )מלכים א א(‬
‫והורדתם אותו אל ניחון ויען בניהו אמן כן יאמר ה׳‪ .‬אמרו‬
‫ז״ל )ב״ר ם׳ עי ‪ p‬רבי פנחס בשם ר״י דציפורי והלא כבר‬
‫נאמר הנה בן נולד לך והוא יהיה איש מנוחה‪ .‬אלא הרבה‬
‫קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון‪ .‬על כן הזהית ז״ל )מכילתא‬
‫שמות יב י ס ושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך אל‬
‫תחמיצנה‪ .‬ואמרו ) נ ז י ר דף כג( לעולם יקדים אדם לדבר מצוה‬
‫שלפי שהקדימה בכירה לצעירה וכר‪ .‬ואמרו ) ס ם חי ם ד א( זריזים‬
‫מקדימין למצות‪ .‬וכן אמרו ) ב ר כ ו ת דף ‪ 0‬לעולם ירוץ אדם לדבר‬
‫ואפילו בשבת‪ .‬ובמדרש אמרו )ויקרא סו״ם י״א‪,‬‬ ‫מצוה‬
‫ירושלמי מגילה ס״ב ה״ג( הוא ינהגנו עלמות בזריזות כאלין עולמתא‬
‫עיונים‬
‫זמנד» ו כ ר‪ a .‬זמנים הם שהחיוב הוא בהם להזדרז ולעשות‬ ‫בהגיעה‬
‫מיד‪ .‬א‪ .‬בהגיע זמנד‪ -‬ב בהזדמנה לסני׳ו‪ .‬ג‪ .‬בעלותה במחשבתו‪.‬‬
‫אין סכנה כסכנתו‪.‬‬ ‫רג ע‬ ‫בשהי׳ אפילו‬ ‫סכנה כסכנתו‪.‬‬ ‫אין‬
‫א ל ת ח מ י צ נ ת לכאורה שייר הלמוד יותר לחלק הב׳ והי׳ זה דומה‬
‫לשמירה מחמץ בשעת עשיית ה מ ה׳ אבל מנדש במכילתא שם ‪ :‬עשה איתר•‬
‫מיד‪ ,‬מוכח כדברי רבינו‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫גד‬

‫כמא דאת אומר בתוך עלמות תופפות‪ .‬כי הזריזות היא מדת‬
‫שלימות גדולה אשר טבעו של האדם מונעה ממנו עתה‪ .‬ומי‬
‫שמתגבר‪ ,‬ותופש בה כל מה שיוכל הנה לעתיד לבא יזכה‬
‫לה באמת‪ .‬אשר הבורא יתברך יתנה לו שכרו חלף מה‬
‫שהשתדל אחריה בזמן עבודתו‪.‬‬
‫אך הזריזות אחר התחלת המעשה הוא‪ .‬שכיון שאחז במצוד‪,‬‬
‫ימהר להשלים אותה ולא להקל מעליו כמי שמתאוה‬
‫להשליך מעליו משאו‪ ,‬אלא מיראתו פן לא יזכה לגמור אותה‪.‬‬
‫ועל זה הרבו להזהיר ז״ל ואמרו )ב״ר ם׳ סר‪ (.‬כל המתחיל‬
‫במצוה ואינו גומר אותה קובר אשתו ובניו‪ .‬ואמרו )שם( אין‬
‫המצוד‪ ,‬נקראת אלא על שם גומרה‪ .‬ואמר שלמה המלך עליו‬
‫השלום )משלי כב( חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים‬
‫יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים‪ .‬וחכמים ז״ל )שה״ש רבה ‪ X‬סי׳ ד‪(.‬‬

‫עיונים‬
‫יש בחינה של שלימות מ ריזו מ‬ ‫הזריזות היא מדת שלימות גדולה‪.‬‬
‫שהיא עולה גם על הקדושד^ כי הקדושה שהיא מתנה זוכים לה גם בעוה״ז‬
‫וכמבואר בם׳ כ״ו‪ ,‬ולשלמות הזריזות זוכים רק בעה״ב‪.‬‬
‫שנאמר בו‬ ‫אף‬ ‫כל אדם במשמע ואםילו משה רבינו‬ ‫סבעו של האדם‪.‬‬
‫כי ע‪ 1‬ום עושה דברו כמו שדרשו בשח״ט ק״ג פסוק זה על משה׳ ואולי שאני‬
‫משה שנאמר בו איש האלהים‪.‬‬
‫כי‬ ‫ואנו למדים מכאן׳‬ ‫‪.‬לעתיד לבא יזכה לה וכר יתנה לו שכרי‪.‬‬
‫מהשכר לעת״ל הוא לאו דוקא ההנאה מזיו השכינה על המעשים שכבר עשה‬
‫והמעלות שכבר קנה‪ ,‬אלא שמכלל השכר הוא גם שלימות במעלות‪ ,‬וגם עלי׳‬
‫בתורה כאמז״ל על בזנל החכמה ב‪1‬ל הכסף‪ ,‬כי מחזיקי התורר׳ שהי׳ ע״ה‬
‫בעוה״ז יזכו לשבת בעל החכמה בעוה״ב‪ ,‬וכבר אז״ל אדיקים ילכו מחיל אל‬
‫חיל‪ ,‬ומה שנאמר כי אין מעשה וגו׳ דכמשנ״ת לעיל פ״ב‪ ,‬הייני שאץ שס‬
‫ד«יםה שעה אחת בתשובה ומע‪-‬ם‪ ,-‬כלומר עלי׳ ע״י מעשה האדם׳ אבל גם שס‬
‫יש עלי׳ במעלות וגם בתורה כשכר חלף השתדלותו בזמן עבודתו‪.‬‬
‫לזריזות אלא שד׳וא חטא‪.‬‬ ‫רק שאינד׳ ענץ‬ ‫שלא‬ ‫להשליך מעליו משאו‪.‬‬
 ‫נה‬ ‫זריזות‬

‫>חםו לו השכח הזה על שמיהר כמלאכת כנץ הכית ולא‬

‫נתעצל כה לאחר אותה‪ .‬וכן דרשוהו)שם ‪ p x‬על משה עליו‬
‫השלום על שמיהר כמלאכת המשכן‪ .‬וכן תמצא כל מעשיהם‬
‫של צדיקים תמיד במהירות‪ .‬אברהם כתיב בו )בר‪x‬שית יח(‬
‫‪.‬וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי וגו׳ ויתן אל הנער‬
‫!ימהר‪ .‬רבקה >שם כ ס ותמהר ותער כדה וגו׳‪ .‬וכן אמרו‬
‫כמדרש )במדבר רבה ם״ ‪ 0‬ותמהר האשה וכו׳ מלמד שכל‬
‫בזעשיהם של צדיקים במהירות אשר לא יתנו הפסק זמן לא‬
‫אל התחלת המצוה ולא אל השלמתה‪ .‬ותראה שהאדם אשר‬
‫תלהט נפשו בעבודת בוראו ודאי שלא יתעצל בעשיית‬
‫עצותיו‪ .‬אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה כי לא‬
‫ינוח ולא ישקוט עד אם כלה הדבר להשלימו‪.‬‬
‫דאמנס התבונן עוד שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות‬
‫הפנימי‪ .‬כן מן הזריזות יולד ההתלהטות‪ .‬והיינו‬
‫כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר‬
‫‪.‬תנועתו החיצונה‪ .‬כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו‬
‫הפנימית כמו כן והחשק והחפץ יתגבר בו וילך‪ .‬אך אם‬
‫^תנהג בכבדות בתנועת איבריו‪ .‬גם תנועת רוחו תשקע‬
‫ותכבה‪ .‬וזה דבר שהנסיון יעידהו‪.‬‬
‫כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך‬
‫שמו‪ .‬הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה‪ .‬והוא מה שדוד‬
‫עיונים‬
‫שכל מעשיהם‪ .‬ונראה שרבמו פסרש כל המעשה שלהם מתחלתו מ ד‬
‫•שוסו הוא בזריזוו^‬
‫על יחז תהיה תנועתו‬ ‫את הזריזות כי‬ ‫להם הנסש הוא המוליד‬ ‫תלהט נפשו‪.‬‬
‫יכתנועת האש המהירה‪.‬‬
‫שמרגיש עצמו‪.‬‬
‫מלשוז נהלו ברגש‪.‬‬
‫לא רק מפני שחזמנא לבא בעי‪ ,‬אלא שגם‬ ‫ח פ ץ הלב ותשוקת הגשמה‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫גו‬

‫המלר מתהלל בחלקו הטוב ואומר )תהלים ‪ pa‬כאיל תעתג־‬

‫על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליר אלהים צמאח נפשי־‬
‫לאלהים וגו‪) /‬שם סס נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה‪) /‬שנו‬
‫»( צמאה לך נפשי כמה לך בשרי‪ .‬ואולם האדם אשר איך‬
‫החמדה הזאת לוהטת בו כראוי‪ ,‬עצה מוכה היא לו שמדרד‬
‫כרצונו כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע‪ .‬כי התנועה־‬
‫החיצונה מעוררת הפנימית‪ .‬ובודאי שיותר מסורה כידו היא־‬
‫החיצונה מהפנימית‪ .‬אך אם ישתמש ממה שבידו יקנה גם־‬
‫מה שאינו כידו כהמשך‪ ,‬כי תולד בו השמחה הפנימית‬
‫והחפץ והחמדה מכה מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצס‪.‬‬
‫והוא מה שהיה הנביא אומר )הושן ‪ 0‬ונדעה נרדפה לדעת א ת‬
‫ה‪ /‬וכתוב >שם ‪ or‬אחרי ה׳ ילכו כאריה ישאג ‪:‬‬

‫סרק ח‪.‬‬
‫בדרך קניית הזריזות‬
‫הנה האמצעים אשר גקגה בם הזריזות‪ .‬הם הם אותם אשר•‬
‫נקגה בם הזהירות‪ .‬ומדרגותיהם כמדרגותיהם‪ .‬וכמר‬
‫עיונים‬
‫המעשה אינו נעשה בזריזות ושלםות הראוי‪ ,‬ונ ‪6‬נ ע״י חפץ הלב ותשוקת הנש»ד^‬
‫ואף שהנשמה כשהיא לעצמה ה ‪ r‬תמיד אך משתוקקת‪ ,‬אבל ע ב ת ת האד®‬
‫להוציאה ממסגר שתהיה השתוקקיתה גלוי׳ ופועלות‬
‫נראה שרבינו מפרש שנדעה לרדוף היינו רדיסה חיאודת‪.‬‬ ‫ונדעה גרדפד^‬
‫שלא לפי להם הנפש׳ ולפי״ז הרדיפה ה^^ונית אינה דוקא בתחילת מעלו^‬
‫להכנס אלי‪ /‬אלא כך היא המדד• בכל מ ה ל ך‬ ‫האדם בזריזות ורק דרו ופתח‬
‫שלימותו שכ״א לפי מעלתו ישתדל בה ב ח ^ תיו ת יותר ממעלד• הפנימית שכבר‬
‫זכר• אליך״ וע״י השתדלותו זו י ד ע לפי פעלתו למעלד• ע ת יותר עליונות‬
‫משהיה לו ק ת ם‪ ,‬ולפיכו שייך מד‪.‬לו זד• גם לעת״ל שע״ז נאסר הקרא ב‬
 ‫נז‬ ‫זריזות‬

‫שכתבתי למעלה כי ענינם קרוב זה לזה מאד ואיז הפרש‬

‫ביניהם‪ .‬אלא שזה בעשיז וזה בלאוין‪ .‬וכאשר יתאמת אצל‬
‫האדם גודל ערך המצות ורוב חובתו בהם‪ ,‬ודאי שיתעורר‬
‫לבו אל העבודה ולא יתרפה ממנה‪ .‬ואמנם מה שיוכל להגביר‬
‫ההתעוררות הזה‪ ,‬הוא ההסתכלות ברוב הטובות שהקדוש‬
‫כרוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה‪ ,‬והנפלאות‬
‫עיונים‬
‫ונדעה וגר‪ ,‬שזו היא המעלה הפנימית כי •אס ישתמש ממה שבידו יקנה גס‬
‫מה שאינו בידו״‪ ,‬כי לעולס קנית הזריזות היא כדרר זה‪ ,‬תחלה השתדלות‬
‫ואח״ב זכיה והזכיה האחרונד‪ .‬היא לעת ‪ T‬לבא‪ ,‬וכמושנ״ת‪.‬‬
‫אין זה כלל גמור‪ ,‬כי יש זהירות בעשיז‬ ‫אלא שזה בעשין הה בלאיין‪.‬‬
‫ויש זריזות בלאוין‪ ,‬אלא הדברים אמורים ז ל ו י ד ה ר ו ג‬
‫אמות הזריזות כמעשים הוא תולדת להם הנפש‪,‬‬ ‫יתאמת אצל האדם‪.‬‬
‫ולהם הנפש הוא תולדת *האמות א‪ 1‬ל האדם גודל ערף הנמות ורוב חובתו בהם״‪.‬‬
‫להגביר התעוררוו^‬
‫בדרר כלל‪.‬‬
‫והחסיד רבינו בחיי יסד על זה שער מיוחד‬ ‫ההםתכלות ברוב המומת‪.‬‬
‫והוא שער הבחינה׳ והאריך בזה בשער חשבון הנפש וגם בשער הכניעד* ואף‬
‫כי רבינו השוה את הזריזות להזהירות כמעס בכל‪ ,‬וכתב בסוף הפרק שכלל‬
‫סה בדבריו שלשת המדריגות אשר חלקם בזהירות‪ ,‬נכ״ז לא כתב חשבון‬
‫הבחינה בזהירות אלא רק בזריזות‪ ,‬מפני שההסתכלות בסובותיו של הקב״ה‬
‫שעושה עם האדם בכל עת ובכל שעה‪ ,‬היא דרך ישרה ומכוזנת להביא את האדס‬
‫לידי להט הנפש הבאה רק מחפץ הלב שהוא המוליד את הזריזות במעשים‬
‫וכמושנ״ת‪ ,‬ולכן הסתכלות זו צריכה היא כיחוד למעלת הזריזות‪ ,‬ולפיכד ביאר‬
‫זה רבינו כאן׳ אבל הוא הדין ודאי הוא שישתמשו כה שלימי ה ת ת גס להשגת‬
‫מעלת הזהירות‪ ,‬כי המכיר טובתו של הקב״ה עליו‪ ,‬ודאי שיהיה זהיר ביותר‬
‫שלא להפרותו ולא לעבור על ת ו נ ו אפילו עבירה קלה ולא לנסות אף נסיה‬
‫בל שהיא‪ ,‬ומכאן גם מקום ללמוד על אופן ק תו רו של רבינו‪ ,‬כי שער הבחינה‬
‫שהוא שער גדול בספרו הענקי של רבינו כחיי שהי׳ מן הראשונים ז״ל‬
‫הידועים בקצורם׳ ריכז רבינו בשורות ס פו ח ת ו מ א בהם ‪T‬י חובת הבחינה‬
‫המחויבת כ״כ לעבודת ה׳‪! ,‬ואולי שגם זה גרם כיין שיש לנמוא הדברים בספר‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫נח‬

‫הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון‪ .‬כי כל‬

‫מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה‪ .‬הנה ירבה‬
‫להכיר לעצמו חובה רבה אל האל המטיב לו‪ .‬ויהיו אלה‬
‫אמצעים לשלא יתעצל ויתרפה מעבודתו‪ .‬כי הרי הואיל‬
‫ואינו יכול ודאי לגמול לו טובתו יתברך לפחות יודה לשמו‬
‫ויקיים מצותיו‪ .‬והנה אין לך אדם באיזה מצב שימצא‪ .‬אם‬
‫עני ואם עשיר אם בריא ואם חולה‪ .‬שלא יראה נפלאות‬
‫וטובות רבות במצבו‪ .‬כי העשיר והבריא כבר הוא חייב לו‬
‫יתברך על עשרו ועל בריאותו‪ .‬העני חייב לו שאפילו בעניו‬
‫ממציא לו פרנסתו דרך נם ופלא ואינו מניחו למות ברעב‪.‬‬
‫החולה על שמחזיקו בכובד חליו ומכותיו ואינו מניחו לרדת‬
‫שחת‪ .‬וכן כל כיוצא בזה‪ .‬עד שאין לך אדם שלא יכיר עצמו‬
‫חייב לבורא‪ .‬ובהסתכלו בטובות אלה שהוא מקבל ממנו‪.‬‬
‫ודאי שיתעורר להזדרז לעבודתו כמ״ש למעלה‪ .‬כ״ש אם‬
‫יתבונן היות כל טובו תלוי בידו יתברך ומה שמצטרך לו‬
‫ומה שמוכרח אליו ממנו יתברך הוא ולא מאחר‪ .‬אשר ע״כ‬
‫ודאי שלא יתעצל מעבוד עבודתו יתברך ולא יחסר לו מה‬
‫שהוא מוכרח אליו‪.‬‬
‫והנד רואה שכללתי פה בדברי שלשת המדריגות אשר‬
‫חלקתים בזהירות‪ .‬כי כבר ענינם אחד‪ .‬והדבר למד‬
‫עיונים‬
‫חובת הלבבות[‪ .‬ונראה שמסעם זה >א האריך רבינו גם בשער חשבון הנפש‬
‫בעיון גדול‪ ,‬וגם שער הבסחון שהזביר ברמז׳ ורבינו בחיי האריך בהם ב״כ‬
‫בשערים גדולים׳ ורביגו הסתפק בזד‪ .‬שקבע בפ״ע חובת החשבון‪ ,‬והניח את‬
‫פרסי דרכי החשבון‪ ,‬ומכאן שהספר הזד‪ .‬הוא ספר של כללים ולא של םרסינ‪4‬‬
‫ומקרא מלא הוא ‪ :‬מד‪ .‬אשיב לד‪.‬׳ וגו׳ בום ישועות‬ ‫לשמו‪.‬‬ ‫ירדה‬ ‫לפחות‬
‫אשא וגו׳‪.‬‬
‫ע״ז יסד רביגו בחיי את שער הבסחון‪.‬‬ ‫יתבונן וכר‪.‬‬ ‫כ״ ש א ם‬
 ‫נט‬ ‫זריזות‬

‫מענינו‪ .‬שלשלימי הדעת תהיה ההערה מצד החובה ומצד‬

‫ערך המעשים והשיבותם‪ .‬ולפהותים מהם מצד העוה״ב וכבודו‬
‫שלא תשינהו בושה ליום הנמול בראותו הטובה שהיה יכול‬
‫להשיג ואבדה‪ .‬ולהמוז מצד העוה״ז וצרכיו כענין שפירשתי‬
‫שם למעלה ‪:‬‬

‫סרק ט‪.‬‬
‫בביאור מפסידי הזריזות וההרחקה מהם‬
‫הנה מפסידי הזריזות הם הם מגדולי העצלה‪ .‬והגדול שבכלם‬
‫הוא בקשת המנוהה הגופנית ושנאת הטורה ואהבת‬
‫העידונים בתשלום כל תנאיהם‪ .‬כי הנה אדם כזה ודאי שתכבד‬
‫עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול‪ .‬כי מי שירצה לאכול‬
‫אכילותיו בכל הישוב והמנוהה‪ ,‬ולישן שנתו בלא טורד‪ ,‬וימאן‬
‫ללכת אם לא לאטו‪ ,‬וכיוצא בדברים כאלה‪ ,‬הנה יקשה עליו‬
‫להשכים לבתי כנסיות בבוקר‪ ,‬או לקצר בסעודתו מפני תפלת‬
‫המנהה בין הערבים‪ .‬או לצאת לדבר מצוה אם לא יהיה העת‬
‫ברור‪ .‬כ״ש למהר עצמו לדבר מצוה או לתלמוד תורה‪ .‬ומי‬
‫שמרגיל עצמו למנהגות האלה איננו אדון בעצמו לעשות‬
‫היפך זה כשירצה‪ .‬כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה‬
‫טבע שני‪ .‬ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוהה הוא‬
‫בעולם הזה אלא לעמל ומורה‪ .‬ולא ינהג בעצמו אלא מנהג‬
‫הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם‪ .‬וכענין מה שהיה‬
‫אומר אגירי דיומא אנן‪ .‬וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם‬
‫אשר אכילתם בהיפזון ושנתם עראי‪ .‬ועומדים תמיד מוכנים‬
‫עיונים‬
‫במערכותיהם‪ .‬לא די לו לאדם שירגיש עצמו משועבד לעבודת ה׳ כאיש‬
‫מי מאי הצבא‪ ,‬אלא שיראה את עצמו כי מ אי הצבא במערכותיהם במלחמה‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫ם‬

‫לעת קרב‪ .‬וע״ז נאמר )איוב ד‪ (.‬כי אדם לעמל יולד‪ .‬וכשירגיל‬
‫עצמו ע״ז הדרך ימצא העבודה קלה עליו ודאי‪ .‬כיון שלא‬
‫יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה‪ .‬וע״ז הדרך אמרו הז״ל‬
‫)אבית ס״ס כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים‬
‫כמשורה תשתה ועל הארץ תישן שהוא כלל ההרחקה‬
‫כתכלית מן המנוחות והעידונים‪.‬‬
‫עוד ממססידי הזריזות הוא רוב הפחד ונודל המורא מן הזמן‬
‫ותולדותיו‪ .‬כי פעם יירא מהקור או מהחום ופעם‬
‫מהפנעים ופעם מן החולאים ופעם מן הרוח וכן כל כיוצא‬
‫בזה‪ .‬הוא הענין שאמר שלמה ע״ה )משלי כי( אמר עצל שחל‬
‫כדרך ארי כין הרחובות‪ .‬וכבר נינו חז״ל המדה הזאת‬
‫ויחסוה אל החטאים‪ .‬ומקרא מסייעם דכתיב )ישעיה ל ס פחדו‬
‫בציון חטאים אחזה רעדה חנפים‪ .‬עד שאמר אחד מן הגדולים‬
‫אל תלמידו בראותו אותו מתפחד חטאה את‪) .‬ברכות ם א(‬
‫אלא ע״ז נאמר )תהלים ל ס בטח בה׳ ועשה טוב שכון ארץ‬
‫ורעה אמונה‪ .‬כללו של דבר צריך שישים האדם א״ע עראי‬
‫עיונים‬
‫שעומדים תמיד מוכנים לעת קרב‪ ,‬שאז נם אכילתו בחסזון ושינחו עראי‪ ,‬כי‬
‫נם האדם בעבודת ה׳‪ ,‬נ מ א תמיד במערכות המלחמה עם ‪ n r‬המתנכר עליו‬
‫תמיד‪ ,‬וכך מפרש י בינו הקרא כי אדם לעמל יולד׳ לא רק לעמל ולא לבסלר^‬
‫אלא לעמל המתר ‪ 1‬מ ‪ p‬שיש בעולם‪ ,‬והיינו העמל של אנשי העבא במערכותיהם‬
‫במלחמה‪ ,‬ונם ההרחקה ‪ p‬המנוחות ו ה עיוני ם אריכה להיות בתכלית ההרחקה‪,‬‬
‫ובמו שהגדירו חז״ל הרחקה זי ושנו במשנתם של כך היא דרכה של תורה‬
‫ובו׳ שאך על זו היא נשנית׳ ולפ״ז יואא שהעמל שנאסוו עלי׳ עובדי ה׳ הוא‬
‫גדול הרבה לאין עריו גם מז העמל העומדים בו יואאי האבא במערכותיהם‬
‫שכל העמל שלהם סוף סוף אינו קבוע׳ שהרי אינם יתאים תמיד במערכה‬
‫ואינם עומדים בו אלא בזמנים קבועים בלבד‪ ,‬שאין מאב מלחמה במדינה תם ‪r‬‬
‫מפסיקים ונחים משאיב עובדי ה' כמלחסתם‪.‬‬ ‫‪m‬‬ ‫וג ס בשעת מלחמה ממש‬
‫סא‬ ‫זריזות‬

‫בעולם וקבוע בעבודה‪ .‬יתרצה ויסתפק בכל עניני העולם כמה‬

‫שמזדמן לו‪ .‬ויקח מן הבא בידו‪ .‬ויהיה רחוק מן המנוחה וקרוב‬
‫למלאכה ועמל‪ .‬ויהיה נכון לבו בטוח בה׳ ולא יירא מתולדות‬
‫הזמן ופגעיו‪ .‬שמא תאמר הרי מצינו שחייבו חכמים בכל‬
‫מקום שישמור האדם א״ע שמירה מעולה ולא ישים עצמו‬
‫בסכנה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים‪ .‬ואמרו )כתובות ל א(‬
‫הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים‪ .‬ומקרא כתוב )דברים ‪n‬‬
‫ונשמרתם מאד לנפשותיכם‪ .‬הרי שאין להחליט הבטחון הזה‬
‫עיונים‬
‫לא קביעת עתים לתורה׳ אלא‬ ‫בעולם וקבוע בעבודה כלומר‬ ‫ע ר אי‬
‫קביעת עתים לעניני העולם׳ וכל עתותיו נתונות לתורה‪ ,‬וכמ״ש הרמב״ם בפ‪-‬א‬
‫הי׳ בעל אומנות יהיה ע סק במלאכתו שלש שעות ביים‬ ‫מה׳ ת׳׳ת הי״ב ;‬
‫ובתורה תשע׳ ושם בס׳׳ג ה׳׳ם ‪ :‬ד״ת כו׳ ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי‬
‫חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה עכ״ל‪> .‬כל זה‬
‫יובא מהבירור והאמות של מה חובתו בעולמו‪ ,‬ושהעוה״ז דומה לפרוזדור כו׳‪.‬‬
‫והוא היפר הטבע׳ כי בטבעו‬ ‫רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ועמל‪.‬‬
‫של אדם הוא קרוב למנוחה‪ ,‬כלומר שהמנוחה באד׳ אליו בלא התאמגוו^ והעמל‬
‫קרבה נפשית לעמל בלי‬ ‫בהיפוך‪ ,‬שיהי׳ קרוב‬ ‫וזהו‬ ‫מיוחדת׳‬ ‫בהתאמצות‬
‫התאמצות יתירד‪.‬׳ ויהי׳ רחוק מן המנוחה עד שמטרך להתאמצות לנוח מעמלו׳‬
‫וזה לאו דוקא בת״ת׳ אלא בכל עניניו‪ ,‬כי יפה ת״ת עם ד״א )אבות פ״ב מ״ מ‬
‫ואם אין ד״א אין תורה )שם פ״ג מכ״א( ולכן גם חיוב העמל בהם כהחיוב‬
‫בת״ת׳ שיהי׳ קרוב לעמל ורחוק מן המנוחה‪.‬‬
‫הבטחון הוא מעלה עליונה הנדרשת מן האדם שיבטח על ה׳׳‬ ‫בטוח בה'‪.‬‬
‫אבל מלבד המעלה עצמה‪ ,‬הוא גם תנאי קודם למעשי המצות שבלעדה לא‬
‫במה בה׳ ועשה טוב׳ שרק‬ ‫יתכן קיום המצוה׳ וכן מפרש רבינו המקרא ‪:‬‬
‫ע‪-‬י בטחון בה׳ תוכל לעשות טוב‪.‬‬
‫כמו שהוזהרנו במלחמה׳ כי תצא למלחמה וגו׳ לא תירא‬ ‫ולא יירא‪.‬‬
‫מהם׳ ולהר‪-‬י הוא לאו גמור כמ׳׳ש בש׳׳ת ש‪-‬ג אות ל״ב‪ ,‬כן הוא גם במלחמת‬
‫ה ‪ r‬ר לא לירא מתולדות הזמן ופגעי׳ שהם טוט ורכבו של ד‪ r .‬ה‪-‬ר‪ ,‬ולא‬
‫עוד שבמלחמה הלא סום ורכב מציאותיים הם וכאן תולדות הזמן ופגעיו על‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫סב‬

‫עכ״פ‪ .‬והתם אמרו ואפילו לדבר מצרה‪ .‬דע כי יש יראה ויש‬

‫יראה‪ .‬יש יראה ראויה‪ .‬ויש יראה שוטה‪ .‬יש בטהון‪ ,‬ויש‬
‫הוללות‪ .‬כי הנה האדון ב״ה עשה את האדם בעל שכל נכון‬
‫וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים‬
‫המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים‪ .‬ומי שירצה שלא‬
‫ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות‪ .‬הנה אין‬
‫זה בטחון אלא הוללות‪ .‬והנה הוא חוטא במה שהוא עושה‬
‫נגד רצון הבורא ית״ש שרוצה שישמור האדם את עצמו‪.‬‬
‫ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול‬
‫אליה מפני חסרון שמירתו‪ .‬הנה עוד הוא מתחייב בנפשו‬
‫בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא‪ .‬ונמצא החטא עצמו‬
‫מביאו ליענש‪ .‬ואולם השמירה הזאת וזאת היראה המיוסדת‬
‫על הנהנת החכמה והשכל‪ .‬היא הראויה‪ .‬שעליה נאמר )משלי‬
‫כב( ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו‪ .‬אך היראה‬
‫השוטה היא שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות‬
‫ויראה על יראה‪ .‬ועושה משמרת למשמרתו‪ .‬באופן שיניע‬
‫מזה ביטול לתורה ולעבודה‪:‬‬
‫והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחילקו חכמים‬
‫ז״ל )פסחים ח ‪ p‬באמרם היכא דשכיח היזיקא שאני‪.‬‬
‫עיונים‬
‫ארי בדרך שחל כו׳ וכמו‬ ‫הרוב דמיוניים ד‪,‬ם מדמיון ה מ ר וכמ״ש ז״ל ‪:‬‬
‫שביאר רבינו כאן ולעיל בפ״ו‪.‬‬
‫אמנם כמו שהבטחון בה׳ הוא תנאי לעשה סוב׳ כן גם‬ ‫על דרך טוב‪.‬‬
‫העשה טוב הוא תנאי לבטוח ב ה‪ /‬כי גם בבסחון עבמו יש בו עשיית הסוב‬
‫ויש בו גם זדדים של חטא ועשיית הרע‪.‬‬
‫עיין ס״ג בעיון ד״ה ערום‪ ,‬אך אין זו סתירה למה שכתבנו‬ ‫ערום ראה וכר‪.‬‬
‫שם‪ ,‬כי גם טונת רבינו בכאן היא לראות הנולד כי זו היא הראי׳ האמיתית וכמו‬
‫ששנמו איזהו חכם ה ת א ה את הנולד‪ ,‬אלא שזו *ריכה להיות ראי׳ ממש שכן‬
 ‫סג‬ ‫זריזות‬

‫כי מקום שההיזק מצוי ונודע יש לישמר‪ .‬אך מקום שאין‬

‫ההיזק נודע אין לירא‪ .‬ועל כיוצא בזה נאמר )חולין נו ‪P‬‬
‫ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן‪ .‬ואין לו לחכם אלא פח‬
‫שעיניו רואות )ב״ב קלא א(‪ .‬והוא עצמו ענין הפסוק שהבאנו‬
‫למעלה ערום ראה רעה ונסתר‪ .‬הא אינו מדבר אלא בנסתר‬
‫מן הרעה אשר רואה‪ .‬לא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי‬
‫שיבא‪ .‬והוא ממש ענין הפסוק שהזכרתי למעלה אמר עצל‬
‫שחל בדרך ונו׳‪ .‬וחכמים ז״ל פירשו הענין כמין חומר‬
‫להראות עד היכן מגעת יראת ההבל להפריש האדם מן‬
‫המעשה הטוב‪ .‬ואמרו )דברים רבה ס״ח ‪ 0‬שבעה דברים אמר‬
‫שלמה בעצל‪ .‬כיצד אמרו לעצל הרי רבך בעיר לך ולמוד‬
‫תורה ממנו‪ .‬והוא משיב אותם מתיירא אני מן הארי שבדרך‪.‬‬
‫עיונים‬
‫יהי׳‪ ,‬ולו גם בעתיד‪ ,‬אבל לא חששא בלבד שיוכל להיות שיהי׳ ואמשר שיבא‪,‬‬
‫שזר היא יראת הבל‪.‬‬
‫כמו שיש מדרגות בזרמות בן יש מדרגות בעעלוו^ וכסו‬ ‫שבעה דברים‪.‬‬
‫שאין לנו לעמוד על מדרגות הזריזות אלא ע״י התורד‪ ,‬וכמאמר רסב״י ״תורה‬
‫מביאה״׳ וכמושנ״ת‪ ,‬כן א״א לעמוד על מדרגות העאלוו^ דהיינו שכל אופן‬
‫בעצלות הוא דבר מיוחד בפני ע‪ 1‬מו ויש שבעד‪ .‬דברים כאלה רק מן התורד״‬
‫אף כי הנסיון היומי מעיד על ‪.T‬ם׳ וד‪.‬וא פשוס ורגיל ברוב המון בני האדם׳‬
‫בכ״ז רק ע״י גילוי התורד‪• .‬משכיל על דבר אמת ימצא אמת לאמתו‪ ,‬ודעת‬
‫לנבון נקל״‪ .‬ומבואר בזה מד‪ .‬שהקדים רבמו בד‪,‬קדמת ספרו ואמר ‪• :‬החבור הזה‬
‫לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו אלא לד‪,‬זבירם את ד‪T ,‬וע לד‪.‬ם‬
‫כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול״‪ ,‬כי כן עשר‪ .‬נם שלמד‪ ,‬המלך ברוח קדשו‬
‫שזוד‪,‬י דרכד‪ ,‬של תורת היראד‪ .‬שצריך ללמוד הידוע ומפורסם׳ כי אם לא ילמוד‬
‫בתורד‪ ,‬יד‪.‬י׳ הדברים נעלמים ממנו תמיד‪ ,‬אף שאמנם הי׳ יכול לעמוד על זה‬
‫‪ p‬השכל ו מן הנסיון היומי המעיד עלר‪,‬ם‪ ,‬אבל אין חכמד‪ .‬ואין תבונה‬ ‫בם‬
‫עד ערמת ד‪^.‬ר המעלים ומשכיח הבל מלבות בני האדם בהעלם וד‪.‬שכחד‪ ,‬רבת‬
‫כזו שהוא עולה על ההעלם בדברים ודעות העמוקים ביותר‪ ,‬וגם ג לו י הד׳עלם‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫סד‬

‫רבך בתוך המדינה אומר להם מתיירא אני שלא יהיה ארי‬
‫כין הרהובות‪ .‬אומרים לו הרי הוא בתוך ביתך אומר להם‬
‫אם אני הולך אצלו אני מוצא הפתח נעולה וכו׳ עיין שם‪.‬‬
‫הא למדת שאין היראה שגורמת שיתעצל אלא עצלה גורמת‬
‫לו שיתיירא‪ .‬וכל הדברים האלה הנסיון היומי יעיד עליהם‪.‬‬
‫ממה שכבר פשוט הוא ורגיל ברוב המון בני האדם אשר‬
‫זה דרכם כסל למו ומשכיל על דבר ימצא אמת לאמתו ודעת‬
‫לנבון נקל‪ .‬וכבר נתבאר ענין הזריזות ביאור שאחשוב היותו‬
‫מספיק להערת הלב‪ .‬והחכם יחכם עוד ויוסיןש לקח‪:‬‬
‫והנך רואה כי ראוי לזריזות להיות במדרגה אחר הזהירות‬
‫כי על הרוב לא יהיה האדם זריז אם לא יהיה זהיר‬
‫בתחלה‪ .‬כי מי שלא ישים לבו להזהר במעשיו ולהתבונן‬
‫בעבודה ומשפטיה‪ ,‬שזו היא מדת הזהירות כמו שכתבתי‪,‬‬
‫קשה שילבש אהבה וחמדה אליה ויזדרז בתשוקה לפני בוראו‬
‫כי הנה הוא עודנו טובע בתאוות הגופניות ורץ מרוצת הרגלו‬
‫עיונים‬
‫הזה לא היה מתגלה לנו אלמלזו גילה עממו בזה רבמי‪ ,‬שהי׳ עמיו גלויוון‬
‫לד׳בים נפלאות בתורה׳ ובטובו וחסדו גילה כל זה גם לנו‪.‬‬
‫וכל הדברים כר‪ ,‬הגסימ היומי כר׳ שכבר פשוט הוא ורגיל מ׳‬
‫ומשכיל על דבר כר ודעת לנבח נקל‪ .‬גם הדברים הפשוטים והרגילים‬
‫ברוב המון בני האדם בכ״ז ‪ 1‬ת ך השכלה של משכיל שיגמא האמת לאמיתד‪,‬‬
‫ואין אמת אלא תורה‪ ,‬וזה שלמד לנו שלמה בחכמתו ורוח קדשו‪ ,‬ורק לנבון‬
‫נקל לעמוד על הדעת הזה דעת תורד‪-‬‬
‫ל ה ע ר ת ה ל ג התבונן‪ ,‬כי כל סרקי רבינו במדת הזריזות אינו‬ ‫מספיק‬
‫מספיק אלא להערת הלב‪ ,‬אבל על החכם לד׳חכים עוד ולהוסיף לקח‪ ,‬ומזה‬
‫תעמוד על ההיקף והעומק בתורת הזריזות‪.‬‬
‫לבישת אהבה וחמדה אל ה מ ו ת והזדרזות‬ ‫קשה שי ל ב ש אהבה וזזמדד^‬
‫בתשוקה לפני הבורא‪ 1 ,‬ריכים לחתשד• עמוקה קודמת בלב האדם ולהכשירו‬
‫לכך שלא כל לב ראוי ומוכשר למעלות עליונות אלו‪.‬‬
 ‫סה‬ ‫נקיות‬

‫;המרחיקו מכל זה‪ .‬אמנם אחר שכבר פקח עיניו לראות מעשיו‬
‫ולהזהר בם וחשב השבוז המצות והעבירות כאשר זכרנו‪,‬‬
‫גקל הוא לו שיסור מן הרע וישתוקק אל הטוב ויזדרז בו‪.‬‬
‫וזה פשוט‪:‬‬

‫פרק י‬
‫בביאור מדת הנקיות‬
‫מדת הנקיון היא היות האדם נקי לגמרי מכל מדה רעה‬
‫ומכל חטא‪ .‬לא די ממה שהחטא בו מפורסם וגלוי‪ .‬אלא‬
‫גם כן ממה שהלב נפתה בו להורות היתר בדבר‪ ,‬שכאשר‬
‫‪-‬נחקור עליו באמת נמצא שלא היה ההיתר ההוא נראה לו‬
‫אלא מפני היות הלב עדיין נגוע קצת מן התאוה כי לא‬
‫טהר ממנה מכל וכל על כן תמשכהו להקל לו‪ .‬אך האדם‬
‫אשר טהר מזה הגגע לגמרי ונקי מכל רושם רע שמשארת‬
‫התאוה אחריה‪ ,‬הגה ראייתו תהיה ברורה לגמרי והבחנתו‬
‫־זכה ולא תטהו החמדה לשום דבר אלא כל מה שהוא חטא‬
‫אפילו שיהיה קל שבקלי החטאים תכירהו שהוא רע‬
‫ותרחיקהו ממגו‪ .‬וכלשון הזה אמרו חכמים על השלמים‬
‫‪.‬המטהרים מעשיהם טהרה רבה שלא יהיה בהם אפילו גדגוד‬
‫דבר רע )סנהדתן כ!( נקיי הדעת שבירושלים‪.‬‬
‫דהנך רואה עתה ההפרש שבין הזהיר והנקי אף על פי‬
‫שקרובים הם זה לזה בענינם‪ .‬הזהיר הוא הנזהר‬
‫עיונים‬
‫שקרובים הם וכר‪ .‬היינו שהזהירות הוא הזהיר במעשיו ו מ א ה שלא‬
‫־יהסא במה שכבר נודע לו ומפורסם ו מל הכל‪ .‬והנקיות הוא הזהירות מהוראת‬
‫ד‪.‬יחר״ אבל אי אפשר למנליח בזד‪,‬ימת זו אלא ״אחר שיתרגל האדם הרגל‬
‫ב מ ל בזה ‪ T‬ו ת במעשיו עד שמקרי נקיון ראשון מן החסאים המפורסמים וירגיל‬
‫ע‪ 1‬מו בעבודד‪ ,‬ובזריזותד‪.‬״‪ .‬ובזה קרובדי היא הזריזות אל הנקיוו‪J‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫סו‬

‫במעשיו ורואה שלא יחטא במה שכבר נודע לו ומפורסע‬

‫אצל הכל היותו חטא‪ .‬אמנם עדיין אינט אדון בעצמו של<‪4‬‬
‫ימשך לבו מן התאוה הטבעית שלא תטהו להראות לר‬
‫היתרים באיזה דברים שאין רעתם מפורסמת‪ .‬וזה כי אן‪.:‬‬
‫על פי שהוא משתדל לכבוש את יצרו ולכפות את תאותיו־‬
‫לא מפני זה ישנה את טבעו ולא יוכל להסיר מלבו התאות‬
‫הגופנית אלא שיכבוש אותה וילך אחר החכמה ולא אחריה‪.‬‬
‫אך על כל פנים חשק החומריות עושה את שלו להסיתר‬
‫ולפתותו‪ .‬אמנם אחר שיתרגל האדם הרגל גדול בזהירוו^‬
‫הזה עד שינקה נקיון ראשון מן החטאים המפורסמים וירגיל‬
‫עצמו בעבודה ובזריזותה ותגבר בו האהבה אל בוראר‬
‫והחמדה אליו‪ .‬הגה כה ההרגל הזה ירחיק אותו מעניני־‬
‫החומר וידביק דעתו אל השלימות הנפשיי עד שסוף סון^‬
‫יוכל להגיע אל הנקיון השלם‪ .‬שכבר יכבה אש התאות‬
‫הגופנית מלבו בהתגבר בו ההמרה האלהית ואז תשאר־‬
‫■‬
‫ראייתו זכה וברה כמו שכתבתי למעלה שלא יפותה ולז‪1‬‬
‫ישיגהו חשך חומריותו וינקה במעשיו מכל וכל‪ .‬והנה על‬
‫עיונים‬
‫ותגבר בו האהבה וכו׳‪ .‬שכבר יכבה אש התאוה הגופנית מלבר‬
‫וינקה במעשיו מכל וכל‪ .‬ויו‪1‬א לסי זה שעבודת המדווח הימר‬
‫המלחמה נגד הנסיות דהסגיות שתולדזתם היא הוראת היוזר‪ ,‬אינה עבודה‬
‫בראשיתה‪ ,‬אלא אחרי שיגיע אל הזהירות והזריזות שתולדתם היא ההתגב ת ת‪.‬‬
‫בו החמדה האלהית‪ .‬וכן הדין נותן שאם עדיין בוערת בלבו התאוה הגוסבית‬
‫והוא שקוע בחושך החומריות הרי אין לו לב בוחן לעמוד על האמת ולסהר־‬
‫ע‪ 1‬מו‪ ,‬ובכל הבחנתו לא יגש אלא להחלפת ‪r‬ר ב ‪ r‬ר אבל לא לנקיון מן ה ‪ r‬רים‪.‬‬

‫עי׳ בשמונה פרקים להרמב״ם ס״ו בהסרש•‬ ‫שכבר יכבה אש התאוה וכר‪.‬‬
‫בין כבישה לתקון‪ .‬ומכאן אתה למד שמעלת השלמות של הכבישה כבר נשלמו!‬
‫במדות הזהירות וזריזות בלבד‪ .‬וממדת הנקיות מתחילה מדת התיקון‪.‬‬
‫סז‬ ‫נקיות‬

‫מדה זו היה דוד שמח בעצמו ואומר )תהאם כ ס ארחץ בנקית‬

‫כפי ואסובבה אח מזבחך ה‪ /‬כי באמת רק מי שינקח לגמרי‬
‫מכל נדנוד חטא ועץ הוא הוא הראוי ליראות את פני המלך‬
‫ה׳ כי זולת זה אין לו אלא ליבוש וליכלם מלפניו‪ .‬וכמאמר‬
‫עזרא הסופר )עזר* ‪ (0‬אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי‬
‫פני אליך‪.‬‬
‫וחנה ודאי כי מלאכה רבה היא לאדם להגיע אל שלימות‬
‫המדה הזאת‪ .‬כי העבירות הניכרות וידועות קלות‬
‫הם לישמר מהם כיון שרעתם גלויה‪ .‬אך הדקדוק הזח‬
‫המצטרך לנקיות הוא הקשה יותר‪ .‬כי הוראת ההיתר מכסח‬
‫על החטא וכמו שכתבתי‪ .‬והוא כענין מה שאמרו חכמים ז״ל‬
‫)ע״ז יח( עבירות שאדם דש בעקביו בעוה״ז סובבות אותו‬
‫בשעת הדין‪ .‬ועל דרך זה אמרו חז״ל )ב״ב קסד‪ (.‬רובם בגזל‬
‫ומיעוטם בעריות וכלם באבק לשון הרע‪ ,‬כי מפני רוב דקותו‬
‫כל בני אדם נכשלים בו במה שאין מכירים אותו‪ .‬ואמרו‬
‫חז״ל ) ר א ה מדרש תהלים מזמור יח רסי׳ כח( שדוד היה נזהר ומנקה‬
‫עצמו נקיון גמור מכל אלה‪ .‬ועל כן היה הולך למלחמה‬
‫כבטחון חזק והיה שואל )תהלים יה( ארדוף אויבי ואשיגם ולא‬
‫אשוב עד כלותם‪ .‬מה שלא שאלו יהושפט אסא וחזקיה לפי‬
‫עיונים‬
‫כל סגס ביותר בשלמות התיקון‪ ,‬הוא בושה‬ ‫ליביש וליכלם‪.‬‬ ‫אלא‬
‫‪.‬‬ ‫וכלימה‪ ,‬וע״ז בא מאמר ןזרא אלהי בושתי ונכלמתי וגו׳‪.‬‬
‫יש להתבונן כי כל הבושה והכלימה של עזרא עד‬ ‫בושתי ונכלמתי‪.‬‬
‫שלא היה יכול להרים פניו לפני ה׳ יתברך הי׳ רק מפני נדנוד חסא בלבד‪ ,‬אף‬
‫כי שכתב ע‪-‬ז רבינו מלאכה רבה היא ו כו‪ /‬ובכ׳י׳ז אם לא השלים מלאכה רבה‬
‫זו‪ ,‬מתודה לפני ה׳ ‪,‬בו שתי ונכלמתי״־‪.‬‬
‫לדעת רבינו אין המאמר הזד• בא ללמד על‬ ‫לשון הרע‪.‬‬ ‫באבק‬ ‫וכלם‬
‫רבוי החוסאים‪ ,‬אלא על דקות החסאים׳ שרבוי החוסאים נ א כתועאד• מזז‪4‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫סח‬

‫שלא היו מנוקים כל כך‪ .‬והוא פה שאמר הוא עצמו בתוך‬

‫דבריו)שם( יגמלני ה׳ כצדקי כבור ידי ישיב לי‪ .‬ואמר עוד‬
‫)שם( וישב ה׳ לי כצדקי כבור ידי לנגד עיניו‪ .‬והוא הבור‬
‫והנקיון הזה שזכרנו‪ .‬ואז חזר ואמר עוד >שם( כי בך ארוץ‬
‫וגר ארדוח אויבי ואשיגם‪ .‬והוא עצמו אמר עוד )שם כד( מי‬
‫יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב‪.‬‬
‫ואמנם ודאי שהמדה הזאת קשה‪ .‬כי טבע האדם חלש ולבו‬
‫נפתה על נקלה ומתיר לעצמו הדברים שיוכל למצוא בהם‬
‫כדי הטעאה‪ .‬ובודאי שמי שהגיע לזאת המדה כבר הגיע‬
‫למדריגה גדולה‪ .‬כי בפני מלחמה חזקה עמד ונצח‪ .‬ונבא עתה‬
‫לבאר פרטי המדה הזאת‪:‬‬

‫סרק יא‬
‫בפרטי מדת הנקיות‬
‫סרטי מדת הנקיות רבים הם מאד‪ .‬והנם ככל הפרטים שככל‬
‫השס״ה מצות לא תעשה‪ .‬כי אמנם ענין המדה ככר‬
‫אמרתי שהוא להיות נקי מכל ענפי העבירות‪ .‬ואולם אף על‬
‫פי שבכל העבירות משתדל היצר הרע להחטיא את האדם‪.‬‬
‫כבר יש מהם שהטבע מחמדן יותר‪ .‬ובהן מראה לו יותר‬
‫היתרים‪ .‬אשר על כן יצטרך בהן יותר חיזוק לנצח את יצרו‬
‫ולהנקות מן החטא‪ .‬וכן אמרו ז״ל )חגיגה ‪ p r‬גזל ועריות‬
‫נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן‪ .‬והגה אנחנו רואים‬
‫שאף על פי שלא רוב כני האדם גנבים בגלוי הם‪ .‬דהיינו‬
‫עיונים‬
‫מלחמה חזקה‪ .‬לא רק כבישת ה ^ ר וכפיית התאוות נקנות דגבבשות‬
‫במלחמות אלא גם הנקיוז׳ והוא תיקיז הלב והישרתו‪ ,‬נקנה רק ע״י מלחמה‪.‬‬
‫והיא המלחמה החזקות מני שעמד ו מ ח הגיז למדתגה ‪ 1‬דו א‪J‬‬
‫סס‬ ‫נקיות‬

‫שישלחו יד ממש בממון חבריהם לקחת ולשום בכליהם‪.‬‬

‫אף על פי כן רובם טועמים טעם גניבה במשאם ובמתנם‬
‫במה שיורו היתר לעצמם להשתכר איש בהפסדו של חבית‬
‫ויאמרו להרויח שאני‪ .‬ואולם לאוין הרבה נאמרו בגזל‪ .‬לא‬
‫‪,‬תעשוק‪ .‬לא תגזול‪ .‬לא תגנבו‪ .‬ולא תכחשו‪ .‬ולא תשקרו איש‬
‫בעמיתו‪ .‬לא תונו איש את אחיו‪ .‬לא תסיג גבול רעך‪ .‬הן‬
‫כל אלה חילוקי דינים שבגזל כוללים מעשים רבים מן המעשים‬
‫הנעשים בכלל המשא והמתן המדיני‪ .‬ובכלם איסורים רכים‬
‫כי לא המעשה הניכר ומפורסם בעושק ובגזל הוא לכדו‬
‫האסור‪ .‬אלא כל שסוף סוף יגיע אליו ויגרום אותו כבר הוא‬
‫ואת אשת רעהו‬ ‫בכלל האיסור‪ .‬וע״זאמרו ז״ל )סנהדרין‬
‫לא טימא שלא ירד לאומנות חבית‪ .‬וכבר היה ר״י אוסר‬
‫לחנוני שלא יחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילן‬
‫שיבואו אצלו )ב״מ ס ‪ ,(r‬ולא התירו חכמים אלא מפני שגם‬
‫הכירו יכול לעשות כן‪ .‬ואמרו ז״ל ) ב ״ ב ‪ p nc‬קשה גזל הדיוט‬
‫מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וכר‪ .‬וכבר פטרו את‬
‫הפועלים העושים אצל בעל הבית מברכת המוציא ומברכות‬
‫אחרונות דברכת המזון )עי׳ ברכות סז ‪ . p‬ואפילו בקריאת‬
‫שמע לא חייבום ליבטל ממלאכתן אלא בפרשה ראשונה‬
‫בלבד‪ .‬קל וחומר בן בגו של קל וחומר לדברי הרשות שכל‬
‫שכיר יום אסור בהן שלא לבטל מלאכתו של בעל הבית‪.‬‬
‫ואם עבר הרי זה גזלן‪ .‬הנה אבא חלקיה )תענית □נ ‪ (R‬אפילו‬
‫שלום לא השיב לתלמידי חכמים שנתנו לו שלום שלא ליבטל‬
‫ממלאכת רעהו‪ .‬ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר‬
‫הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי‬ ‫)בר‪R‬שית‬
‫מעיני‪ .‬מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה‬
‫ובטילים ממנה או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬

‫כללו של דבר השכיר אצל הכירו לאיזה מלאכה שתהיה‪.‬‬

‫הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו כענין שאמרו ז״ל‬
‫)ב״ם נו ‪ p‬שכירות מכירה ליומיה‪ ,‬וכל מה שיקה מהן להנאת‬
‫עצמו באיזה אופן שיהיה אינו אלא גזל גמור ואם לא מהלו‬
‫אינו מחול‪ .‬שכבר אמרו רבותינו ז״ל )יומא סד‪ p .‬עבירות‬
‫שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר ער שירצה את‬
‫חבירו‪ .‬ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו‬
‫לא לצדקה תחשב לו אלא עבירה היא ב ‪T‬ו שאין עבירה‬
‫מצוה‪ ,‬וקרא כתיב )ישעי׳ סא ‪ p‬שונא גזל בעולה‪ .‬וכענין זה‬
‫אמרו ז״ל )בבא קמא !‪ n‬הרי שגזל סאה חטים וטחנה ואפאה‬
‫ומברך אין זה מברך אלא מנאץ דכתיב ובוצע כרך נאץ‬
‫ה׳‪ .‬ועל כיוצא בזה נאמר אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו‪.‬‬
‫וכמאמרם ז״ל )ירו של מי סוכה ס״ג( בענין לולב הגזול‪ .‬והדין נותן‪.‬‬
‫כי הרי גזל חפץ גזל‪ .‬וגזל זמן גזל‪ .‬מה גוזל את החפץ‬
‫ועושה בו מצוד‪ ,‬נעשה סניגורו קטיגורו‪ .‬אןש גוזל את הזמן‬
‫ועושה מצוה נעשה סניגורו קטיגורו‪ .‬ואין הקב״ה חפץ אלא‬
‫באמונה‪ .‬וכן הוא אומר )תהלים לא< אמונים נוצר ה׳‪ .‬ואומר‬
‫)ישעיה כ ס פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים‪ .‬ואומר‬
‫)תהלים קא( עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי‪ .‬ואומר )ירמיה ד‪(.‬‬
‫עיניך הלא לאמונה‪ .‬ואןן איוב העיד על עצמו ואמר )איוב לא(‬
‫אם תטה אשורי מני הדרך ואחר עיני הלך לבי ובכפי דבק‬
‫מאום‪ .‬והבט יופי המשל הזה‪ .‬כי דימה הגזל הבלתי נגלד‪,‬‬
‫כדבר המתדבק ביד האדם‪ .‬שאף על פי שאין האדם הולך‬
‫עיונים‬
‫שכירות מכירה ליומיה‪ .‬ואף כי שאמירתם ז‪-‬ל הוא לשכירות ח מ י ^‬
‫למד רבעו מזה גם לשכירות השעות‪ ,‬וכפ״ש להלן •והדין נותן״ וכו׳‪.‬‬
‫כאן חידוש להלכד‪-‬‬ ‫עשה מצוה בזמן מלאכתו וכר עבירה היא ביח‪.‬‬
‫ואולי גט מטעם זה סטרו את הסועלים מברכות וק׳׳ש כנ״ל‪.‬‬
 ‫עא‬ ‫נקיות‬

‫לכתחלח ליטול אותו ונשאר דבק מאליו‪ .‬סוף סוןן כידו הוא‪.‬‬
‫׳כן הדבר הזה שאף שלא יהיה האדם הולך וגוזל ממש‪ .‬קשה‬
‫זזוא שיהיה ידיו ריקניות ממנו לגמרי‪ .‬אמנם באמת כ״ז‬
‫‪.‬גמשך ממה שתחת היות הלב מושל בעינים‪ .‬שלא יניח‬
‫להיות נעים להם את של אחרים‪ .‬העינים מושכים את הלב‬
‫לבקש היתרים על מה שנראה להם יפה ונחמד‪ .‬ע״ב אמר‬
‫^יוב שהוא לא כן עשה ולא הלך לבו אחר עיניו ע״כ לא‬
‫דבק בכפיו מאום‪.‬‬
‫►דאח נא בענין ההונאה‪ .‬כמה נקל הוא לאדם להתפתות‬
‫וליכשל כאשר לכאורה יראה לו שראוי הוא להשתדל‬
‫ליפות סחורתו בעיני האנשים ולהשתכר ביגיע כפיו לדבר‬
‫־על לב הקונה למען יתרצה לו ויאמרו על כל זה יש זריז‬
‫ונשכר ויד חרוצים תעשיר‪ .‬אמנם אם לא ידקדק וישקול‬
‫עעשיו הרבה‪ .‬הנה תחת חטה יצא חוח‪ .‬כי יעבור ונכשל‬
‫בעון ההונאה אשר הוזהרנו עליה )ויקרא כד‪ (.‬לא תונו איש‬
‫את עמיתו‪ .‬ואפילו לרמות את הגוי אסור וקרא כתיב )‪1‬פדה ג(‬
‫״שארית ישראל וגו׳ ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון‬
‫‪.‬תרמית‪ .‬וכן אמרו ) ב ״ מ דף ם( אין מפרכסין את הכלים הישנים‬
‫״שיראו כחדשים‪ .‬אין מערבין פירות כפירות אפילו חדשים‬
‫בחדשים אפילו סאה בדינר ואפילו יפה דינר וטריסית לא‬
‫יערב וימכרם סאה כדינר‪ .‬ואומר )דבתם כד‪ (.‬תועבת ה׳ כל‬
‫עושי אלה כל עושי עול‪ .‬וקרוי ה׳ שמות‪ .‬עול שנאוי משוקץ‬
‫חרם תועבה )תורת כהנים ים לה(‪ .‬עוד אמרו ז׳׳ל )ב״ק קים א(‬
‫כל הגוזל את חבית אפילו שוה פרוטה כאלו נוטל נפשו‬
‫סמנו‪ .‬הרי לך חומר העון הזה אפילו בשיעור מועט‪ .‬ואמרו‬
‫עוד )תענית דף ז ב( אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל‪ .‬ועוד‬
‫אמרו)ב״ר ס״י( קופה מלאה עונות מי מקטרג בראש כלם גזל‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫עב‬

‫^‬ ‫הגזל ) סנ ה ד רין קח‬

‫ודור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על‬
‫ואם תאמר בלבבך ואיך אפשר לנו שלא להשתדל במשאנו‬
‫ומתננו לרצות את חברינו על המקח ועל שוויו‪ .‬חילו^‬
‫גדול יש בדבר‪ .‬כי כל מה שהוא להראות את הקונים אמיתת‪.‬‬
‫טוב החפץ ויפיו‪ .‬הנה ההשתדלות ההוא טוב וישר‪ .‬א ך‬
‫מה שהוא לכסות מומי חפצו אינו אלא אונאה ואסור‪ .‬ח ת‬
‫כלל גדול באמונת המשא והמתן‪ .‬לא אומר מענין המדות‪..‬‬
‫שהרי בפירוש כתוב בהם )דבתם כה סז( תועבת ה׳ אלהיך‬
‫כל עושה אלה‪ .‬ואמרו ) ב ״ ב סח(‪ .‬קשה עונשן של מדות מעונשן‬
‫של עריות וכר‪ .‬ואמרו >שם( הסימון מקנה מדותיו וכד׳‪..‬‬
‫וכל כך למה כדי שלא יחסרו בלא דעת ולא יענש‪ .‬כ״ש ערן‬
‫הרבית שגדול הוא ככופר באלהי ישראל ח״ו‪ .‬ואמרו ז״ל‬
‫)שמות רבה ‪ d‬לא ‪ 0‬על פ׳ בנשך נתן ותרבית לקח וחי ל »‬
‫יהיה‪ .‬שאינו חי לתחיית המתים כי הוא ואבק שלו משוקץ‬
‫ומתועב בעיני ה׳‪ .‬ואיני רואה צורך להאריך בזה שכבר‬
‫אימתו מוטלת על כל איש ישראל‪ .‬אמנם כללו של דבר כמו‬
‫שחמדת הממון רבה כן מכשלותיו רבים‪ .‬וכדי שיהיה האדם‬
‫נקי מהם באמת‪ ,‬עיון גדול ודקדוק רב צריך לו‪ .‬ואם נקה‬
‫ממנו ידע שהגיע כבר למדריגה גדולה‪ .‬כי רבים יתחסדו‬
‫בענפים רבים מענפי החסידות‪ .‬ובענין שנאת הבצע לא יכלו‬
‫להגיע אל מחוז השלימות‪ .‬הוא מה שאמר צופר הנעמתי*‬
‫לאיוב )איוב יא( אם און בידך הרחיקהו ואל תשכן באהליך‬
‫עולה‪ ,‬כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא‪.‬‬
‫והנה דברתי עד הנה מפרטי מצוה אחת מן המצות‪ .‬וכפרטי‬
‫חילוקים אלה ודאי שנמצאים בכל מצוד• ומצוה‪.‬‬
‫אמנם אינני מזכיר אלא אותם שרגילים רוב בני האדם‬
‫להכשל בהם‪.‬‬
 ‫עג‬ ‫נקיות‬

‫ונדבר עתה ‪ p‬העריות שגם הם מן החמורים‪ .‬והם שניים‬

‫במדריגה אל הגזל‪ .‬כמאמרם ז״ל )ב״ב קסה ‪ (X‬וז״ל‬
‫רובם בגזל ומיעוטם בעריור‪ J‬והנח מי שירצה להנקות לגמרי‬
‫מזה החטא‪ .‬גם לו תצטרך מלאכה לא מועטת‪ .‬כי איז בכלל‬
‫האיסור גופו של מעשה בלבד אלא כל הקרב אליו‪ .‬ומקרא‬
‫מלא הוא )ויקרא יח( לא תקרבו לגלות ערוה‪ .‬ואחז״ל ) ב ״ ר םי״ז(‬
‫אמר הקדוש ברוך הוא אל תאמר בו׳ אמר הקדוש ברוך‬
‫הוא כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין אסור לאכול ענבים‬
‫לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין‪ ,‬אף אשה‬
‫שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר‪ ,‬וכל מי שנוגע באשה‬
‫שאינה שלו מביא מיתה לעצמו בו׳‪ .‬והבט מה נפלאו דברי‬
‫המאמר הזה‪ .‬כי המשיל את האיסור הזה לנזיר אשר אע״פ‬
‫שעיקר האיסור אינו אלא שתיית יין‪ ,‬הנה אסרה לו תורה‬
‫כל מה שיש לו שייכות עם היין‪ .‬והיה זה לימוד שלימדה‬
‫תורה לחכמים איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר‬
‫בידם לעשות למשמרתה‪ .‬כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור‬
‫העיקר כל דדמי ליה‪ .‬ונמצא שעשתה התורה במצוה זאת‬
‫של נזיר מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצות‬
‫למען דעת שזה רצונו של מקום‪ .‬וכשאוסר לנו אחד מן‬
‫האיסורין ילמד סתום מן המפורש לאסור כל הקרוב לו‪.‬‬
‫וע״ז הדרך אסרו בענין זה של העריות כל מה שהוא ממינו‬
‫עיונים‬
‫והם שניים במדרגה אל הגזל‪ .‬כלומר׳ במדרגת פיתוי הלב והוראת‬
‫היתר‪ ,‬ובראייתו ממאמרם ז״ל ת ב ם בגזל וכר‪ .‬ובז מפורש להלז יהמדריגה הג׳‬
‫כ ר לענץ החמדה‪.‬‬
‫ולפי״ז כל סד‪ .‬שאסרו‬ ‫והיה זה למוד וכד במשמרת וכד למשמרתה‪.‬‬
‫חכמים משום סייג ג ו ף האיסור הוא כסו בנזיר‪ ,‬זכמ״ש לדילז בענק ניבול פה‬
‫‪.‬‬ ‫ע״ש‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫עד‬

‫של הזנות או הקרוב אליו יהיה באיזה חוש שיהיה‪ .‬דהיינו‬

‫כין במעשה בין בראיה בין בדיבור בין בשמיעה ואפילו‬
‫במחשבה‪.‬‬
‫ועתה אביא לך ראיות על כל אלה מדבריהם ז״ל‪ .‬במעשה‬
‫דהיינו הנגיעה או ההיבוק וכיוצא‪ .‬כבר נתבאר‬
‫למעלה במאמר שזכרנו ואין צריך להאריך ‪ :‬בראיה‪ .‬אמרו‬
‫ז״ל )ברכות ‪ (« xo‬יד ליד לא ינקה רע כל המרצה מעות מ ‪T‬ו‬
‫עיונים‬
‫אף כי מה שמבאר רבינו להלן ערות הדבור הוא דבר‬ ‫בין בדיבור‪.‬‬
‫שבערוה ממש ומשום זנות הוא נאסר ככל שאר עניני הזנו ^ בכ״ז יש נ ו‬
‫גם מדין משמרת שאסרו הנמים׳ ואף כסי שביאר רבינו גם איסורי המשמרת‬
‫שאסרו חכמים אינם משום נמנות משמרת בלבד‪ ,‬אלא ע״י שמ‪1‬או הנמים שזהו‬
‫בכלל משמרת מן העבירה‪ ,‬געשה גם המשמרת כעבירה ע‪ 1‬מה‪ ,‬וכמו שלמדו‬
‫הנמים מנזיר וכמושנ״ת׳ בכ‪-‬ז עוד הוסיף רביגו בערות דבור שהוא זנות‬
‫ממש‪ ,‬ולא רק משמרת בלבד‪ ,‬כי לסמשנ״ת יש ב ע ח ת הדבור שני איסורים‪:‬‬
‫א׳‪ .‬משום ולא יראה בך ערות דבר ודרשו חז״ל דבור‪ ,‬והוא גוף האיסור ממש‪,‬‬
‫וב׳‪ ,‬מדין משמרת ומקרא דלא תקרבו שגם הדבור בכלל שגם הוא מביא אל‬
‫האיסור הראשיי עזנסו וכמ״ש רבינו להלן‪ .‬אכן ממ‪-‬ש רבינו בסוף ביאור ענץ‬
‫הדבור המגונה וז״ל ; אלא האמת כדברי רז״ל שנבול סר‪ .‬נו׳ הוא שנאסר ככל‬
‫שאר עניני הזנות כד׳ וכענץ הנדר פו׳ משמע שגם בדבור אץ האיסור אלא‬
‫משום משמרת בלבד ואך משום זה הוא כגוסו של איסור‪ ,‬כענין הנזיר‪ ,‬נ‪ -‬ע‬
‫שהרי הוא סותר לכאורה למ״ש ואם לחשך אדם לומר ובו׳‪ ,‬דמשמע שהוא‬
‫בא לבאר שהוא ערוד‪ ,‬מיד ע‪ 1‬מו ממש בלי הסעם של משמרת׳ ומהמקרא‬
‫מלא האווח ככרוכיא ‪ :‬ולא יראר‪ ,‬וגו׳‪.‬‬
‫אינה‬ ‫דבור‬ ‫ערות‬ ‫של‬ ‫הדרשא‬ ‫כי‬ ‫רבתו‬ ‫שסובר‬ ‫נראד‪,‬‬ ‫אולם‬
‫משום משמרת׳‬ ‫בכלל לא תקרבו‬ ‫אלא אסמכתא‪ ,‬והעיקר בנוי על שד‪,‬וא‬
‫הדיבור‬ ‫את‬ ‫גם‬ ‫הכניסו‬ ‫וגו׳‬ ‫יראד‪,‬‬ ‫לא‬ ‫של‬ ‫האסמכתא‬ ‫שמכה‬ ‫אלא‬
‫באיסור הקרבד‪ ,,‬ואי לאו קרא זד‪ ,‬היינו אומרים שד‪,‬וא רק בקרבד‪ .‬ממש‪ ,‬נמנא‬
‫לסי״ז שאין הבדל בין איסור דיבור לשאר איסורים משום קרבד״ ואיסור כולם‬
‫הוא רק משום לא תקרבו‪ ,‬כן הוא לס״מ שביאר רבתו אף שאינו מוכרח‪.‬‬
‫עה‬ ‫נקיות‬

‫לידה כדי להסתכל בה לא ינקה מדינה של גיהנם‪ .‬ואמרו עוד‬

‫)שבת סד א( מפגי מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה‬
‫מפגי שזנו עיניהם מן הערוה‪ .‬א״ר ששת מפני מה מנה‬
‫הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לר כל‬
‫המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל כר‪ .‬ואמרו‬
‫עוד )ז״ז כ א( ונשמרתם מכל דבר רע שלא יסתכל אדם‬
‫באשה נאה ואפילו היא פנויה‪ .‬באשת איש ואפילו היא‬
‫מכוערת‪ .‬בענין הדיבור עם האשד• בהדיא שנינו ) א מת ס״א(‬
‫כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו‪ .‬ובשמיעה‬
‫אמרו )בר מ ת כד א( קול באשה ערוה‪ .‬עוד בענין זנות הפה‬
‫והאוזן דהיינו הדיבור בדברי הזנות או השמיעה לדברים‬
‫האלה‪ .‬כבר צווחו ככרוכיא ואמרו )ירושלמי תרומות ס״א ה״ס‬
‫ולא יראה בך ערות דבר ערות דיבור זה ניבול פה‪ .‬ואמרו‬
‫)שבת לג( בעון נבלות פה כר ובחורי ישראל מתים חם ושלום‪.‬‬
‫ואמרו עוד )שם( כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהגם‪ .‬ואפרו‬
‫עוד )שם( הכל יודעים כלה למד‪ .‬נכנסת לחופה אלא כל‬
‫המנבל פיו כר אפילו גזר דין של ע׳ שנד‪ .‬לטובה הופכים לו‬
‫לרעה‪ .‬ואמרו עוד )חגיגה ה( אפילו שיחה קלה שבין איש‬
‫לאשתו מגידים לו לאדם בשעת הדין‪ .‬ובענין השמיעה‬
‫הרעד‪ .‬הזאת ג״כ אמרו )שבת לג( אן‪ :‬השומע ושותק שנאמר‬
‫זעום ה׳ יפול שם‪ .‬הרי לך שכל החושים צריכים להיות נקיים‬
‫מן הזנות ומעניינו‪.‬‬
‫ואם לחשך אדם לומר שמה שאמרו על נבול פה אינו אלא‬
‫כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה‪ .‬ובמי שדמו רותח‬
‫הדברים אמורים שמדי דברו בא לידי תאוה‪ ,‬אבל במי‬
‫שאמרו דרך שחוק בעלמא לאו מילתא היא ואין לחוש עליו‪.‬‬
‫אן‪ :‬אתה אמור לו ע״ב דברי יצה״ר‪ .‬כי מקרא מלא שהביאוהו‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫מ־‬

‫ז״ל לראייתם רשעיה ם( ע״כ על בחוריו לא ישמח ה׳ כי כלו‬

‫חנף ומרע וכל פה דובר נבלה‪ .‬הנה לא הזכיר הכתוב הזה‬
‫לא ע״ז ולא ג״ע ולא ש״ד אלא הניפה ולה״ר וניבול פה‬
‫כלם מחטאת הפה בדיבורו‪ .‬ועליהם יצאה הגזירה ע״כ על‬
‫כהוריו לא ישמח ה׳ ואת יתומיו ואת אלמנותיו וגר‪ .‬אלא‬
‫האמת הוא כדברי רז״ל שניבול פה הוא ערותו של הדיבור‬
‫ממש ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר ענייני הזנות חוץ‬
‫מגופו של מעשה‪ ,‬שאע״פ שאין בהם כרת או מיתת ב״ד‪.‬‬
‫אסורים הם איסור עצמם מלבד היותם ג״כ גורמים ומביאים‬
‫אל האיסור הראשון עצמו‪ .‬וכענין הנזיר שזכרו במדרש‬
‫שהבאנו למעלה‪ .‬בענין המחשבה כבר אמרו בתחילת‬
‫הברייתא שלנו ) ע ״ ז כ ‪ p‬ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר‬
‫אדם ביום כר‪ .‬ואמרו דימא כם ‪ p‬הרהורי עבירה קשים‬
‫מעבירה‪ .‬ומקרא מלא הוא )משלי ס ס תועבת ה׳ כל מהשבות‬
‫רע‪ .‬והנה דברנו מב׳ גופי עבירות חמורות שבני אדם‬
‫קרובים ליכשל בענפיהם מפני רובם של הענפים‪ ,‬ורוב‬
‫נטיית לבו של אדם בתאותו אליהם‪.‬‬
‫והמדריגח הג׳ אחר הגזל והעריות לענין החמדה‪ ,‬הנה הוא‬
‫איסור המאכלות‪ .‬בין בענין הטריפות עצמם בין בענין‬
‫תערובותיהן‪ .‬בין בענין בשר בחלב‪ .‬או חלב ודם‪ .‬וענין‬
‫עיונים‬
‫כי הברייתא פתחלת מ״חורה מביאה לידי זהירות״‪,‬‬ ‫בתחילת הברייתזג אף‬
‫אך הססקה ‪.‬מכאן אנזר רמב״י״ קאי רק אזהירות וכד שכולן אפשר להן להכלל‬
‫בתור ה‪,‬ונשמרת״ שהן הכל בכלל חיוב השמיח*‪ .‬שהאדם מהוייב לשמור עכמו כדי‬
‫שיהיה אדיק במעשיו ‪/‬וכמ״ש המס״י כי עד נקיות ועד בכלל ה מסרן־ לשיהיה‬
‫אדיק‪ ,‬ופרישות וסהרה היא הזהירות של החסידות‪ ,/‬ולכן נלמד הכל מ״ונשמרת״‪,‬‬
‫משא״ב ‪.‬תורה״ אין אר ‪ T‬קרא‪ ,‬כי ודאי שבלא תוריי אץ כלום‪.‬‬
‫י׳ בעיוניפ‬ ‫מפני חבם של הענפים כד׳‪ .‬עי׳ סרק‬
 ‫עז‬ ‫נקיות‬

‫בי^‪1‬ולי גוים וענין גיעולי נוים יין נסיכם וסתם יינם‪ .‬כל‬
‫אלה‪ ,‬הנקיות בהם צריך דקדוק גדול וצריך חיזוק‪ .‬כי יש‬
‫תאות הלב המתאוה במאכלים הטובים וחםרון הכיס באיסורי‬
‫התערובות וכיוצא בזה‪ .‬ופרטיהם רבים ככל דיניהם הידועים‬
‫והמבוארים בספרי הפוסקים‪ .‬והמיקל בהם במקום שאמרו‬
‫להחמיר אינו אלא משחית לנפשו‪ .‬וכך אמרו בספרא )שמיני(‬
‫ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם‪ ,‬אם מטמאים אתם בם‬
‫סופכם ליטמא בם‪ .‬והיינו‪ ,‬כי המאכלות האסורות מכניסים‬
‫טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום‬
‫ב״ה מסתלקת ומתרחקת ממנו‪ .‬והוא מ״ש בש״ס )יומא לם ‪(K‬‬
‫ג״כ ונטמאתם בם‪ ,‬אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם‪ ,‬שהעבירה‬
‫מטמטמת לבו של אדם כי מסלקת ממנו הדיעה האמיתית‬
‫ורוח השכל שהקב״ה נותן לחסידים‪ ,‬כמש״ה )משלי ב ‪ 0‬כי‬
‫ה׳ יתן חכמה‪ ,‬והנה הוא נשאר בהמי וחומרי משוקע בגסות‬
‫העוה״ז‪ .‬והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורים‬
‫כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו‪.‬‬
‫וכדי להודיענו שלא הבהמות הטמאות או השקצים בלבד הם‬
‫הטמאים אלא גם הטריפות שבמין הכשר עצמו הם בכלל‬
‫זה אמר הכתוב )ייקרא יא( להבדיל בין הטמא ובין הטהור‪.‬‬
‫ובא הפי׳ לרז״ל )ת״כ( אצ״ל בין חמור לפרה למה נאמר‬
‫בין הטמא ובין הטהור בין טמאה לך ובין טהורה לך בץ‬
‫נשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה בין רובו לחציו‬
‫מלא השערה עכ״ל‪ .‬ואמרו לשון זה בסיום מאמרם וכמה בין‬
‫רובו כו׳ להראות כמה נפלא כה המצוה שחוט השערה מבדיל‬
‫בין טומאה לטהרה ממש‪ .‬והנה כל מי שיש לו מוח בקדקדו‬
‫יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב‬
‫בו איזה דבר ארסיי‪ ,‬כי הנה אם דבר זה יארע‪ .‬היקל אדם‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫עח‬

‫על עצמו לאכול ממנו‪ .‬אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש‬

‫ואפילו חששא קטנה‪ ,‬ודאי שלא יקל‪ ,‬ואם יקל לא יהיח‬
‫נחשב אלא לשוטה גמור‪ .‬אך איסור המאכל כבר בארנו שהוא‬
‫ארם ממש ללב ונפש‪ .‬א״כ מי איפוא יהיה המיקל במקום‬
‫חששא של איסור אם בעל שכל הוא‪ .‬ועל דבר זה נאמר‬
‫)משלי כג( ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה‪.‬‬
‫ונדבר עתה על החטאים המצויים הנולדים מחברת בני האדם‬
‫וקיבוצם‪ .‬כגון הונאת דברים‪ .‬הלבנת הפנים‪ .‬הכשלת‬
‫העור בעצה‪ .‬רכילות‪ .‬שנאה‪ .‬ונקימה‪ .‬שבועות‪ .‬דבר שקר‪.‬‬
‫וחילול השם‪ .‬כי מי יאמר נקיתי מהם טהרתי מאשמה בם‬
‫כי ענפיהם רבים ודקים עד מאד אשר ההזהר בם טורח גדול‪.‬‬
‫הונאת הדברים בכללה הוא לדבר בפני חברו לבד שיבוש‬
‫ממנו‪ .‬כ״ש האמירה בפני רבים שיבוש בו או לעשות‬
‫לו מעשה שיגרום לו שיבוש‪ .‬והוא מה שאמרו בפ׳ הזהב‬
‫)דף נח( אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך‬
‫הראשונים וכר אם היו חלאים באים עליו לא יאמר לו‬
‫כדרך שאמרו חבריו לאיוב )איוב ד ‪ 0‬זכר נא מי הוא נקי‬
‫אבד וכר‪ .‬אם היו חמרים מבקשים הימנו תבואה לא יאמר‬
‫להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא מכר‬
‫תבואה מימיו‪ .‬וכבר אמרו ז״ל )ב״ם שם( גדול אונאת דברים‬
‫מאונאת מסק וכר‪ .‬וכ״ש אם הוא ברבים שבהדיא שנינו‬
‫)אבית ס״ה המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה״ב‪.‬‬
‫עיונים‬
‫זצנאת הדברים ‪ KV1‬וכר‪ .‬נראה מדעת רבמו כי הלבנת פנים הוא בכלל‬
‫הלאו של *לא תונו״‪ .‬אבל הרמב‪-‬ם בהל׳ דיעות פנה הלבנת פנים ללאו מיוחד‬
‫פ‪.‬ל א תשא עליו חטא״‪ ,‬והונאת דברים מנה ללאו פיוחד בםי‪-‬ד מהל׳ פכירד״‬
‫ומשמע דס״ל דאיסור דהונאת דברים אין עקרו משום הכלמה׳ אלא משום‬
‫‪1‬ער•‬
 ‫עט‬ ‫נקיות‬

‫ואמר רב חסדא )ב״מ נס ‪ (x‬כל השערים ננעלו חוץ משערי‬

‫אונאה‪ .‬ואמר ר״א )שם( הכל הקב״ה נפרע על ידי שליח חוץ‬
‫מאונאה‪ .‬ואמרו )שם( ג׳ אין הפרגוד ננעל בפניהם וא׳ מהם‬
‫אונאה‪ .‬ואפי׳ לדבר מצוה אמר הכתוב גדקרא ים( הוכח תוכיח‬
‫את עמיתך‪ .‬ואמרו ז״ל)ערכין סז( יכול אפילו פניו משתנות ת״ל‬
‫ולא תשא עליו חטא‪ .‬מכל אלה המאמרים תראה עד היכן‬
‫מתפשטים ענפי האזהרה הזאת וכמה עונשה קשה‪.‬‬
‫כענין נתינת העצה שנינו בתורת כהגים )ויקרא יס י ס ולפני עור‬
‫לא תתן מכשול לפני סומא בדבר‪ .‬אמר ליה בת פלוני‬
‫מהו לכהונה אל תאמר לו כשרה והיא אינה אלא פסולה‪.‬‬
‫היה נוטל בך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו וכו׳‪.‬‬
‫ואל תאמר לו מכור שדך וקח לך המור ואתה עוקך עליו‬
‫ונוטלה ממנו‪ .‬שמא תאמר עצה יפה אני נותן לו‪ .‬הרי הדבר‬
‫מסור ללב שנאמר ויראת מאלהיך‪ .‬נמצינו למדים שבין בדבר‬
‫שיכול להיות נוגע בו‪ .‬בין בדבר שאינו נוגע בו כלל‪ .‬חייב‬
‫אדם להעמיד את הבא להתיעץ בו על האמת הזך והברור‪.‬‬
‫ותראה שעמדה תורה על סוןש דעתם של רמאים דלאו‬
‫בשופטני עסקינן שייעצו עצה שרעתה מפורסמת‬
‫ונגלית‪ .‬אלא בחכמים להרע אשר יתנו עצה לחבריהם שלפי‬
‫הנגלה בה יש בה מן הריוח אל חבית באמת‪ .‬אך סוןנ הענין‬
‫אינו לטובתו של חבירו כי אם לרעתו ולהנאתו של המיעץ‪.‬‬
‫ע״כ אמרו שמא תאמר עצה יפה וכר והרי הדבר מסור‬
‫ללב וכו׳‪ .‬וכמה נכשלים בני האדם באלה החטאים יום יום‬
‫בהיותם קרואים והולכים לתוקף חמדת הבצע‪ .‬וכבר התבאר‬
‫גודל עונשה בכתוב )דברים פס ארור משגה עור בדרך‪ .‬אך‬
‫זאת היא הובת האדם הישר כאשר יבא איש להתיעץ‬
‫בו ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש מכלי שישקיף‬
 ‫מסלת ישרים‬

‫בה אלא לטובתו של המתיעץ לא לשום תכלית אחר קרוב‬

‫או רחוק שיהיה‪ ,‬ואש יארע שיראה הוא היזק לעצמו בעצה‬
‫ההיא‪ .‬אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתיעץ יוכיחהו‪.‬‬
‫ואם לאו יסתלק מן הדבר ולא יעצהו‪ .‬אך עכ״ם אל יעצהו‬
‫עצה שתכליתה דבר זולת טובתו של המתיעץ אם לא שכוונת‬
‫המתיעץ לרעה שאז ודאי מצוה לרמותו‪ .‬וכבר נאמר )תהלים‬
‫יח( ועם עקש תתפתל‪ .‬וחושי הארכי יוכיח‪.‬‬
‫הרכילות ולשץ הרע כבר הומרו נודע וגודל ענפיו כי רבו‬
‫מאד עד שכבר גזרו אומר חז״ל )ב״ב קסה א(‬
‫במאמר שכבר הזכרתי וכלם באבק לשון הרע‪ .‬ואמיי מ ר כין‬
‫סס היכי דמי אבק לשון הרע כגון דאמר היכא משתכח נורא‬
‫אלא בי פלניא‪ ,‬או שיספר טובתו לפני שונאיו וכל כיוצא‬
‫בזה אע״ם שנראים דברים קלים ורחוקים מן הרכילוו‪/‬‬
‫הנה באמת מאבק שלו הם‪ .‬כללו של דבר הרבה דרכים ליצר‪,‬‬
‫אבל כל דבר שיוכל להולד ממנו נזק או בזיון לחבית בין‬
‫בפניו בין שלא בפניו הרי זה בכלל לה״ר השנאוי ומתועב‬
‫לפני המקום‪ .‬שאמרו עליו )שם( כל המספר לה״ר כאלו כופר‬
‫בעיקר וקרא כתיב )תהלים קא( מלשני בסתר רעהו אותו אצמית‪.‬‬
‫נם השנאה והנקימה קשה מאד לשימלט ממנה לב הותל אשר‬
‫לבני האדם‪ .‬כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער‬
‫צער גדול והנקמה לו מתוקה מדבש‪ .‬כי היא מנוחתו לבדה‪.‬‬
‫ע״כ לשיהיה בכחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור‬
‫על מדותיו ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה‪ ,‬ולא יקום ממנו‬
‫בהזדמן לו שיוכל להנקם‪ .‬ולא יטור לו אלא את הכל ישכח‬
‫עיונים‬
‫הוראה‬ ‫יסתלק מן הדבר ולא ייעצזע כר שאז וחני מצוה לרמותו‪.‬‬
‫להלכות‬
 ‫פא‬ ‫נקיות‬

‫‪:‬זיסיר מלבו כאלו לא היה‪ ,‬הזק ואמיץ הוא‪ .‬והוא קל רק‬

‫למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו‪ .‬לא אל שוכני‬
‫בתי חומר אשר בעפר יסודם‪ .‬אמנם גזירת מלך היא והמקראות‬
‫גלוים באר היטב אינם צריכים פירוש )וי ק ר א ים י ס לא תשנא את‬
‫•אחיך בלבבך‪ ,‬לא תקום ולא תטור את בני עמך )שם יח(‪ .‬וענין‬
‫הנקימה והנטירה ידוע דהיינו נקימה לימנע מהיטיב למי‬
‫‪-‬שלא רצה להיטיב לו או שהרע לו כבר‪ .‬ונטירה להזכיר בעת‬
‫שהוא מטיב למי שהרע לו איזה זכרון מן הרעה שעשה לו‪.‬‬
‫ולפי שהיצר הולך ומרתיח את הלב ומבקש תמיד להניח‬
‫לפחות איזה רושם‪ .‬או איזה זכרון מן הדבר‪ .‬ואם לא יוכל‬
‫•להשאיר זכרון גדול ישתדל להשאיר זכרון מועט‪ .‬יאמר דרך‬
‫משל לאדם אם תרצה ליתן לאיש הזה את אשר לא רצה‬
‫הוא לתת לך כשנצרכת‪ .‬לפחות לא תתנהו בסבר פנים יפות‪.‬‬
‫או אם אינך רוצה להרע לו לפחות לא תטיב לו טובה גדולה‬
‫זלא תסייעהו סיוע גדול‪ .‬או אם תרצה גם לסייעו הרבה לפחות‬
‫לא תעשהו בפניו‪ .‬או לא תשוב להתחבר עמו ולהיות לו‬
‫>ריע‪ .‬אם מחלת לו שלא תראה לו לאויב די בזה‪ .‬ואם גם‬
‫עיונים‬
‫מדברי רבינו נראה דשנאה גקימד‪.‬‬ ‫והוא קל רק למלאכי השרת וכר‪.‬‬
‫זנטירה וכיובא בהן קושי הפרישה מהן טבוע ביםוד בריאת האדם‪ .‬אבל הרי‬
‫מקרא כתוב האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו וגו׳׳ ולפי״ז נראה כי‬
‫ד‪.‬אדם בחטאו רק אגרי יצה״ר על נפשי׳‪ ,‬וקרא דכי ‪ r‬ר לב האדם רע מנעוריך‬
‫אחר החטא נאמר‪ ,‬אבל האדם ביסודו הבחירה בידו לבחור את הטוב ולהיות‬
‫מרוחק מן הרע‪ ,‬ואין ההרחקה גזירת מלר׳ אלא אדרבא ההתקרבות לרע גזירת‬
‫אדם שגוזר על ע‪ 1‬מו לפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא׳ ועיין ירושלמי פ״ט‬
‫ד‪.‬״ד מנדרים׳ ולפיכך כל העדר אף כשלימות היותר עליונה אך בושה וכלימה‬
‫היא להארם וסמו שאנו או מת ם בברכת אהבה רבה‪ ,‬ותן בלבנו וכו׳ שלא‬
‫•נבוש לעולם ועד‪ .‬ועי׳ כאגרת לרס״ג אות כ״ח ובעיונים שם‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫פב‬

‫להתחכר עמו תרצה‪ .‬אך לא תראה לו כל כך חיכה גדולדג‬

‫ככראשוגה‪ .‬וכן כל כיוצא כזה ממיני החריצות שכיצר מת‬
‫שהוא משתדל לפתות את לכות כני האדם‪ .‬ע״כ כאה התורה‬
‫וכללה כלל שהכל נכלל כו‪ .‬ואהכת לרעך כמוך‪ .‬כמוך כלי•‬
‫שום הפרש‪ .‬כמוך כלי חילוקים כלי תחכולות ומזימות‬
‫כמוך ממש‪.‬‬
‫אולם השבועות אע״פ שמן הסתם כל שאינו מן ההדיוטות‬
‫נשמר מהוציא שם שמים מפיו לבטלה כ״ש כשכועה‬
‫יש עוד איזה ענפים קטנים שאע״ם שאינם מן החמורים‬
‫עיונים‬
‫עיקר‬ ‫כי‬ ‫נראה מדעת רבעו‬ ‫באה התורה וכללה כלל וכו'‪.‬‬
‫•ואהבת‪ -‬דברה תורה כנגד תה״ר‪ ,‬דבמקום שהוא משתדל לפתותו לשנאה‬
‫ונקימה ונסירה באה התורה וכללה כלל של •ואהבת‪ -‬ואין זו רק מ ו ה מפשסית‬
‫לאדם מישראל בכלל‪ ,‬ואולי זה מאמר הלל )בשבת ל‪-‬א( מה דעלך סני לחברך ל א‬
‫תעביד‪ ,‬כפיתוי ‪ r‬רו‪ ,‬אלא אהוב אותו כמוך‪.‬‬
‫על ה ל‪ -‬ת‬ ‫ואהבת לרעד כמור‪ .‬ו נ מ א לפי‪-‬ז ש מ ו ת ‪-‬ואהבת‪ -‬היא עשה‬
‫של לא תקום ולא תסור‪ ,‬ואולי משום זה בא בן עזאי ואמר ‪) :‬כב‪-‬ר סוף םכ‪-‬ד<‬
‫שזה ספר תו ל ח ת אדם הוא כלל גדול מזה‪ ,‬כיון שה״ואהבת‪ -‬הוא רק כעשה‬
‫על הל‪-‬ת‪ ,‬וזה ספר וגו׳‪ ,‬מלמד לנו עיקר החיוב של אהבה לשם אהבה‬
‫ואולי יש גם נ‪-‬מ מזה להלכה ולמעשה‪ ,‬כי אם ה‪.‬ואהבת‪ -‬הוא רק עשה על‬
‫הל״ת של לא תקום ולא תסור אין החיוב אלא בהזדמן לפניו פיתויי ה מ ר‬
‫להעבירו על מ קי מ ה ועל מ סי ר ה אז מו ר‪ .‬להפעיל במחשבתו את הרג שי‬
‫האהבה שיהיה ‪,‬כ מו ך בלי שום הפרש‪ ,‬כמוך בלי חילוקים בלי תחבולות‬
‫ומזימות כמוך ממש‪ ,-‬אבל אם מ ו ת האהבה נלמד מקרא חד• ספר תולדות‬
‫אדם מ א מצות חיובית ככל עת ובכל רגע כיון שאינה תלוי׳ בשום ל‪ -‬ת‪,‬‬
‫וזהו שאמר ‪ :‬כלל גדול מזה‪ ,‬כלומר שד‪.‬וא מקיף הרבד• מאד יותר‪.‬‬
‫אולם נראה שאין מחלוקת בין רבי עקיבא לבן עזאי וגם ר‪-‬ע מודה‬
‫לדרשת בן עזאי אלא בא זד‪ .‬והשלים על זה‪ ,‬וגם בן עזאי מודד• לר‪-‬ע‪ ,‬ו נ מ א‬
‫שאין נ‪ -‬מ למעשה אלא שמפי דרשת שנ ‪.T‬ם יוצא כי במצות אהבת רע יש‬
‫שני ענינים‪ ,‬א׳‪ .‬מצוד‪ .‬תמידית בלא שום הפסק‪ .‬ו ם‪ .‬בד‪.‬זדמן לפניו נקימד• או‬
‫פג‬ ‫נקיות‬

‫יותר עכ״ם ראוי למי שרוצה להיות נקי ל‪sn‬זםר מהם‪ .‬והוא‬
‫מה שאמרו )שבועית לו( אמר רבי אלעזר לאו שבועה והן‬
‫שבועה‪ .‬אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני והוא‬
‫דאמר הן הן תרי זימני‪ .‬וכן אמרו)ב״מ מם( והין צדק שיהא‬
‫לאו שלך צדק והן שלך צדק‪.‬‬
‫והנח דבר השקר גם הוא חולי רע נתפשט מאד מאד בבני‬
‫האדם‪ .‬ואולם מדריגות מדריגות יש בו‪ .‬יש בני אדם‬
‫עיונים‬
‫נטירה אז בא ה״האהבת״ כעשה על ל״ת ואם הוא עובר אינו עובר רק על‬
‫ל״ת בלבד׳ אלא שהוא עובר בפועל גם על העשה של ״ואהבת״ שעל זה נאמרה‪,‬‬
‫וכפו שפירש רבינו‪ .‬וראי׳ לדעת רבינו מזה שפירש הלל )שבת ל״א( מה דעלו‬
‫סגי להברך לא תעביד‪ ,‬ונראה משום דסובר דואהבת קאי גם על הקרא שלפניו‬
‫לא תשנא וכמו שהי׳ אומר לא תשנא ואהבת‪ ,‬והיינו שואהבת הוא פי׳ על ולא‬
‫תשנא אבל לא כמוה חיובית מצד עצמה‪ ,‬וכדרך רבינו ז״ל‪ .‬אולם ממ״ש הרפב״ם‬
‫בסוף הלכות דעות טעם בנקימה ונטירה וז״ל ‪ :‬״וזו היא הדעה הנכונה שאפשר‬
‫שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה״ עכ״ל‪ ,‬נראה‬
‫שהוא ז״ל סובר שהלאוין של נקימה ונטירה אינו על הדבר מצד עצמו משום תקון‬
‫המדות אלא משום בין אדם לחבית וקיום היישוב‪ ,‬ונראה טעמו משום שאין‬
‫דרו התורה לדבר על המדות ולאסרם כמשנ״ת‪ .‬ולפי דרכו אין טעם לומר‬
‫שמ״ע ״ואהבת״ יהי׳ רק כעשה על הלאוין‪ ,‬ולכן כתב הוא ז״ל בס״ו ה״ג‬
‫ה״ואהבת״ כמצוה מיוחדת׳ וביארה כמצוה חיובית ולא כמו שפי׳ הלל פה‬
‫דעלך טני כו׳‪ ,‬ונראה טעמו שהוא סובר שר״ע שאמר רק זה כלל גדול בתורה‬
‫ולא הזכיר מה דעלך סני כו׳ פליג על הלל דטובר שזו היא רק עשה על הל״ת‬
‫שלפני׳ אלא שהיא מצוה מיוחדת ופסק כותי׳‪ ,‬ואפשר שהוא סובר שגם הלל‬
‫לא אמר כן אלא לגר כ ת לקרבו אבל לא שהאמת הוא כן‪.‬‬
‫הר״י ז״ל ב שעת תשובר‪ ,‬שער ג׳ אותיות‬ ‫והנה דבר השקר וכר‪.‬‬
‫קעח־פו מנה תשעה חלקים בכת שקרים‪ ,‬והג׳ הראשונים הם בשקר שיש בו‬
‫נזק והפסד לחברו ותועלת לעצמו‪ ,‬וחלקים ה־ו‪ ,‬הוא בחילול ההבטחה‪ ,‬וחלק‬
‫הז׳ הוא בגניבת דעת‪ ,‬וחלק ח׳ הוא בהתפארות בשקר‪.‬‬
‫ולכשנעיין בדברי רבמו נמצא שהוא דלג על כל החלקים שמנה הר״י‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫פד‬

‫שאומנותם ממש היא השקרנות‪ .‬הם ההולכים ובודים מלכם‬

‫כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להחשב‬
‫מן החכמים ויודעי דברים הרבה ועליהם נאמר )משלי י‪(3‬‬
‫תועבת ה׳ שפתי שקר‪ ,‬ואומר )ישעיה גם( שפתותיכם דברו‬
‫שקר לשונכם עולה תהגה‪ .‬וכבר גזרו דינם חז״ל )סוטה מב ‪(K‬‬
‫ד׳ כיתות אינם מקבלות פני השכינה ואחד מהם כת שקרנים‪.‬‬
‫ויש אחרים קרובים להם במדריגה אע״פ שאינם כמוהם ממש‬
‫והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם‪ .‬והיינו שאין אומנותם‬
‫עיונים‬
‫ז״ל׳ ולא הזכיר אלא החלק הרביעי בלכד׳ כי הר״י הזכיר בחלק הרב ^י המשקר‬
‫בספור הדברים אשר שמע׳ כלומר‪ ,‬שמבדה כל הספור מלבי‪ ,‬או שמחליף‬
‫רק ק‪ 1‬תו׳ וזה הזכיר רבינו כמ״ש ‪» :‬יש בני אדם שאומנותם ממש היא‬
‫השקרנות‪ ,‬דים ההולכים ובודים מלבם כזבים גמירים וכוי‪ ,‬וכבר גזרו חז‪-‬ל‬
‫ד׳ כתית ובו׳ ואחד מהם כת שקרנים ויש אחרים קרובים לדים במדרגה בו׳׳‬
‫‪P‬‬ ‫ודים המכזבים בספורידים ודבר ‪T‬ים כר׳ בבואם לספר דבר מדי יערבו בדים‬
‫רואים שחלקם לשנים‪,‬‬ ‫ואנו‬ ‫עכ״ל‪.‬‬ ‫כי׳״‬ ‫השקרים כו׳״ ודים דים הבדאים‬
‫הראשונים קרא ש ק ר נ י ם ‪ ,‬וד״אחרונים ב ד א י ם ‪ .‬ואנו רואים ג״ב שהוא הזכיר‬
‫גזרת חז״ל שאינם מקבלים פני רישכעדי רק על הראשונים׳ כיון שחז״ל‬
‫ובשע״ת‬ ‫בדאים‪.‬‬ ‫הזכירו רק שקרנים‪ ,‬ואלדי אחרונים אינם שקרנים אלא‬
‫הוא חלק דיתש ‪r‬י‪.‬‬
‫ודיסעם שלא הזכיר כלל החלקים האחרים‪ ,‬אף כי פ‪1‬ד אחד הם חמורים‬
‫יותר מחלק זדי שדים גורמים נזק והפסד לחברי‪ ,‬או שמונעים את דיסוב ממנו׳‬
‫שעונו‬ ‫ממון׳ אף‬ ‫כיון שעושדי זד‪ ,‬להנאתו לרירויח‬ ‫נראדי שסובר רבמו‪,‬‬
‫חמור מאד מ ‪1‬ד דידיפסד׳ בכ״ז אינו מכת השקתים׳ כיון שאין זדי מאדיבת‬
‫השקר אלא מאדיבת הממון‪.‬‬
‫וכבר עמד על הבדל זדי גס הר׳־־י בכתבו על האנשים מהחלק הרביעי‬
‫וז״ל ‪ :‬ודיאיש הזד‪ .‬יקל ענשו מ‪1‬ד אחד׳ על כי אין הפסד לאיש בשקריו‬
‫ויכבד עונו כי‬ ‫השקר׳‬ ‫ואהבת‬ ‫וסחזותו‪ ,‬אבל גדול ענשו בעז פ‪:‬יו‬
‫יאדיבדיו לבלי תועלת‪ ,‬ע״ב‪ .‬אך היא ז״ל כלל גם המחליף מק‪ 1‬ת הדברים‬
‫כחלק זה׳ אלא שהתנה ש ‪T‬יידי במתכיין דוקא׳ והקיל רק במי שמחליף מק‪ 1‬ת‬
 ‫פה‬ ‫נקיות‬

‫בכך ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא‬

‫היו‪ ,‬אבל בבואם לספר דבר מה יערבו בהם מן השקרים‬
‫כמו שיעלה על רוחם ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע‪,‬‬
‫והם הם הבדאים אשר א״א להאמין לדבריהם וכמאמרם ז״ל‬
‫)סנהדרין םיס כך הוא עונשו של בדאי שאפילו אומר אמת‬
‫אין שומעין לו‪ .‬שכבר הטביעו בהם הרעה הזאת שלא יוכלו‬
‫לצאת דבריהם נקיים מן הכזב מתוך פיהם‪ .‬הוא מה שהנביא‬
‫מצטער ואומר )ירמיה ‪ (0‬למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו‪.‬‬
‫ויש עוד אחרים שחליים קל מחולי הראשונים והם אותם‬
‫שאינם קבועים כל כך בשקר אלא שלא יחושו להתרחק‬
‫ממנו‪ .‬ואם יזדמן להם יאמרוהו‪ .‬ופעמים רבות יאמרוהו דרך‬
‫שחוק או כיוצא בזה בלא כוונה רעה‪ .‬ואמנם החכם הודיענו‬
‫שכל זה הוא הפך רצון הבורא ב״ה ומדת חסידיו‪ .‬הוא מה‬
‫שכתוב >משלי יג( דבר שקר ישנא צדיק‪ .‬והוא מה שבאה‬
‫עליו האזהרה )שמות כג( מדבר שקר תרחק‪ .‬ותראה שלא אמר‬
‫משקר תשמר‪ .‬אלא מדבר שקר תרחק‪ .‬להעיר אותנו על‬
‫ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה‪ .‬וכבר נאמר‬
‫)!סניה ג( שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא‬
‫עיונים‬
‫הדברים אשר שמע בבלי דעת‪ ,‬כי לא השית לבו לחקור בעת שמעו‪ ,‬וכתב‬
‫על זה רק כי ‪, :‬ג ם זאת מדה רעה״‪ .‬אבל רבינו חלק בין המחליף גם‬
‫‪.‬במתכוין להמשקר‪ .‬ומשום הבדל זה שכתב הר״י‪ ,‬נראה לו לרבמו שגזרת‬
‫חז״ל על כת השקתים לא נאמרה אלא על החלק הזה בלבד‪ ,‬אבל החלקים‬
‫האחתם הם גזלנים ע‪-‬י השקר‪ ,‬או גנבים לגנוב דעת הבריות‪ ,‬או מחללים‬
‫הבטחותיהם להנאתם‪ ,‬אבל לא שקרנים‪ ,‬ששם זה הוא רק על זה שמשקר‬
‫משום אהבת השקר והשקר אומנותו‪.‬‬
‫עיי״ש שכלל כל החלקים האלה בחלק‬ ‫אלא שלא יחושו להתחזק ממנו‪.‬‬
‫הרביעי‪ ,‬אלא שחלק החלק הזה למדתגוו‪J‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫פו‬

‫ימזנא בפיהם לשון תרמית‪ .‬וחז״ל אמרו ) ש ב ת נה א( חותמו של‬

‫הקב״ה אמת‪ ,‬ובודאי שאם האמת הוא מה שבחר בו הקכ״ה‬
‫לקחתו לחותם לו‪ ,‬כמה יהיה הפכו מתר;ב לפניו‪ .‬והזהיר‬
‫הקב״ה על האמת אזהרה רבה ואמר )זכריה ח( דברו אמת‬
‫איש את רעהו‪ .‬ואמר )ישליה סז( והוכן בהסד כסא וישב‬
‫עליו באמת‪ .‬ואמר )שם » ( ויאמר אך עמי המה בנים לא‬
‫ישקרו‪ .‬הא למדת שזה תלוי בזה‪ .‬ואמר )זכריה ח ‪ 0‬ונקראה‬
‫ירושלים עיר האמת להנדיל השיבותה‪ .‬וכבר אמרו ז״ל‬
‫)מכרת כ ח ודובר אמת בלבבו כגון רב ספרא וכו׳ להודיעד‬
‫עד היכן חובת האדם מגעת‪ .‬וכבר אסרו )ב״מ ‪0‬נ ‪ P‬לתלם ‪T‬‬
‫חכם לשנות בדיבורו חוץ מג׳ דברים‪ .‬ואחד מן העמודים‬
‫עיונים‬
‫מדברי רבינו ז״ל כי התועבה‬ ‫כמה יהיה הפכו מתועב כר‪ .‬ולמדים אנו‬
‫שנאמרה כתורה ובנב ‪r‬ים‪ ,‬הוא מסגי שהדבר הוא בניגוד להמעלה שבחר בה ה׳ ית׳‪,‬‬
‫ול ‪ p‬תועבת ה׳ כל גבה לב מפני שהוא היפר הענוה החביבה כל כף לסני המקום‪,‬‬
‫וכן כל כיו‪1‬א בזה׳ ועל סי זה נעמוד על החומר של התי״ורי עבירה שהם קשיס‬
‫מן העבירה‪ ,‬וכבר ד‪.‬במ רבינו לעיל סרק זה מקרא מלא לראי׳ על מאמרם ז״ל‬
‫הרהורי עבירה קשים וכו׳ שנא׳)משלי מ״ו( תועבת ה׳ כל מחשבות רע‪ ,‬כי המחשבות‬
‫הרעות הן תועבת ה׳ מה שלא נאמר כן על גוף המעשה‪ ,‬והרי שזע קשים‬
‫מהעבירה עעמה׳ וכל כך למה׳ אבל לפי משנ״ת מובן מאד שהוא בניגוד לפה‬
‫תהיו‪ ,‬וכם‪-‬ש ד^מב״ם בסוף הל׳ סומ״א‬ ‫שבחר הקב״ר‪ .‬במאמרו קדושים‬
‫שקדושת הנפש מן הדעות הרעות גורמת להדמות בשכינה שנאמר והתקדשתם‬
‫וג ר עיי״ש‪ .‬וכן מתבאר יפה התועבה על העול במשא ומתן ובמו שהביא‬
‫רבמו לעיל כל עושי אלה כל עושי עול וקרוי ה׳ שמות עול כר ‪.‬תועבה‪ ,‬והוא‬
‫מפני שהאלהים עשה את האדם ישר והעול הוא בהיפרד לזר• ולכן כל עול‬
‫הוא תועבר״ וכמ״ש בהאזינו העור וג ד ו אק עו ל‪ ,‬מפני כי עדיק וישר‬
‫הוא כי העול הפכו של הישר׳ וכן כתיב בתר‪.‬לים ‪ 1‬ב ‪ :‬לד ‪ r 1‬כי ישר ה׳‬
‫אורי ומפני כן ולא עולתז־• בו‪.‬‬
‫נראה שמכאן למדו ז״ל שהעולם עומד על האפו‪J‬‬ ‫‪ pim‬וגר‪.‬‬
‫פז‬ ‫נקיות‬

‫״שהעולם עומד עליו הוא האמת‪ .‬א״כ מי שדובר שקר כאלו‬

‫‪1‬ומל יסודו של עולם‪ .‬וההיפך מזה מי שזהיר באמת כאלו‬
‫בזקיים יסודו של עולם‪ .‬וכבר ספרו חז״ל )סנהדרין »ז( מאותו‬
‫המקום שהיו זהירים באמת שלא היה מה״מ שולט שם ולפי‬
‫שאשתו של רבי פלוני שנתה בדבריה אע״פ שהיה לכונה‬
‫טובה גירתה בהם מה״מ עד שגירשוה משם בעבור זה‬
‫‪-‬וחזרו לשלותם‪ .‬ואין צריך להאריך בדבר הזה שהשכל‬
‫מחייבו והדעת מכריחו‪.‬‬
‫‪-‬ענפי חילול השם ג״ב הם רבים וגדולים כי הרבה צריך האדם‬
‫להיות חם על כבוד קונו‪ .‬ובכל מה שיעשה צריך‬
‫שיסתכל ויתבונן מאד שלא יצא משם מה שיוכל להיות חילול‬
‫לכבוד שמים ח״ו‪ .‬וכבר שגינו ) א ב י ת ס״ד מ״ס אחד שוגג ואחד‬
‫מזיד בחילול השם‪ .‬ואמרו ז״ל ) י ו מ א ם ‪ 0‬היכי דמי חילול השם‬
‫אמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר‪.‬‬
‫זר״י אמר כגון אנא דמסגינא ד אמות בלא תורה ובלא‬
‫־תפילין‪ .‬והענין שכל אדם לפי מדרינתו ולפי מה שהוא נחשב‬
‫בעיני הדור צריך שיתבונן לבלתי עשות דבר בלתי הגון‬
‫־לאיש כמותו‪ .‬כי כפי רבות חשיבותו וחכמתו‪ ,‬כן ראוי‬
‫שירבה זהירותו בדברי העבודה ודקדוקו בה‪ .‬ואם איננו עושח‬
‫עיונים‬
‫נראה שהוא גורס בםשנה שם •עימד״ ולא •קיים״ מי׳‬ ‫שדעולם עומד‪.‬‬
‫בסי׳ ר״ם שג^‬
‫ואנו למדים שבכל אלו שמנו חכמים לעמודי עולם‪ ,‬העושה‬ ‫>אילו נוטל כר‪.‬‬
‫‪-‬את ההיסך או מגרע בהן הרי הוא כנוסל עמודו של עולם‪ ,‬והזהיר בהם כמקיים‬
‫יסודו של עולנ‪1‬‬
‫כלומר אף שהוא עם לבו יודע שהעולם מוסעין בו‪.‬‬ ‫‪1‬חשב וכר‪.‬‬
‫כלומר ראוי באמת ומחויב מן הדין ולכן אפילו אם מוסעיז‬ ‫>ן ראוי וכר‪.‬‬
‫‪.‬בו ר^א מחויב גם כן‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫פח‬

‫כן הרי שם שמים מתהלל בו ח״ו‪ ,‬כי כבוד התורה הוא שמי■‬
‫שמרבה הלימוד בה ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המדות‪.‬‬
‫וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלימוד גורם בזיון ללימוד‬
‫עצמו‪ .‬וזה ח״ו חילול לשמו יתברך שנתן לנו את תורתר‬
‫הקדושה וצוגו לעסוק בה להשיג על ידה שלימותנו‪.‬‬
‫והנה גם שמירת השבתות וימים טובים רבה היא‪ .‬כי־‬
‫המשפטים רבים‪ .‬וכן אמרו )שבת יב ‪ (k‬הלכתא רבתי־‬
‫לשבתא‪ .‬ואפילו דברי השבות אע״ם שמדברי חכמים הם‪.‬‬
‫עיקרים הם‪ .‬וכן אמרו ) ח גי ג ה ס ס לעולם אל תהי שבות קלה‬
‫בעיניך שהרי סמיכה שבות היא ונחלקו בה גדולי הדור‪.‬‬
‫ואולם פרטי הדינים למחלקותם מבוארים הם אצל הפוסקים‬
‫בספריהם וכולם שוים לחובתנו בם ולזהירות המצטרך‪ .‬ומה‬
‫שקשה על ההמון שמירתו הוא השביתה מן העסק ומדבר‬
‫במשאם ובמתנם‪ .‬ואולם האיסור הזה מבואר בדברי הנביא־‬
‫)ישעיה ‪ (m‬וככדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר‪.‬‬
‫והכלל הוא שכל מה שאסור בשבת לעשותו אסור להשתדל‬
‫בעבורו או להזכירו בפיו‪ .‬ולכן אסרו לעיין בנכסיו לראות־‬
‫מה צריך למחר‪ .‬או לילך לפתח המדינה לצאת בלילה מהרה‬
‫למרחק‪ .‬ואסרו לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורת־‬
‫פלונית אקנה למחר וכן כל כיוצא בזח‪.‬‬
‫והנה עד הנה דברתי מן קצת המצות מה שאנו רואים שבני״‬
‫האדם נכשלים בהם על הרוב‪ .‬ומאלה נלמד לכל שאד‬
‫הלאוין שאין לך איסור שאין לו ענפים ופרטים‪ .‬מהם חמורים־‬
‫עיונים‬
‫ולםיכך אז״ל ‪ :‬אף כי נתעב וגאלה איש שותה כמים עולה‪ ,‬על חד‬ ‫ביושר וכר‪.‬‬
‫ששותה תורה כמים ויש בו עולה‪ ,‬כי כל שהת״ה גדול י ש ח הוא גדול‪.#‬‬
‫וכל עולה ש ה מ עושהו לנתעב תאלו‪J‬‬
 ‫פט‬ ‫נקיות‬

‫ומהם קלים‪ .‬ומי שרוצה להיות נקי צריך שיהיה נקי מכלם‬
‫וטהור מכלם‪ .‬וכבר אמרו ז״ל )שה״ש רכה ‪ 0‬שניך כעדר‬
‫הרחלים מה רהל זו צנועה כך היו ישראל צנועים וכשרים‬
‫במלחמת מדין‪ .‬רב הונא בשם רב אחא אמר שלא הקדים‬
‫אחד מהם תפלין של ראש לתפילין של יד‪ .‬שאלו הקדים אחד‬
‫לא היה משה משבחן ולא היו יוצאים משם בשלום‪ .‬וכן אמרו‬
‫בירושלמי )מובא בהגמ״י הל׳ תפלה ס״ז הי״ב( המספר בין ישתבח‬
‫ליוצר עבירה היא כידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה‪ .‬הרי‬
‫לך עד היכן צריך להגיע הדקדוק והנקיות האמתי במעשים‪.‬‬
‫והנה כמו שצריך במעשים‪ ,‬כך צריך נקיות במדות‪ .‬וכמעט‬
‫שיותר קשה הוא הנקיות במדות ממה שהוא במעשים‪.‬‬
‫כי הטבע פועל במדות יותר ממה שהוא פועל במעשים‪ .‬יען‬
‫המזג והתכונה הם או מסייעים או מתגגדים גדולים להם‪.‬‬
‫וכל מלחמה שהיא נגד נטיית הטבע מלחמה חזקה היא‪ .‬והוא‬
‫מה שפירשו במאמרם ז״ל )אבות פ ״ ס איזהו גבור הכובש את‬
‫יצרו‪ .‬והנה המדות הן רבות‪ .‬כי כפי כל הפעולות ששייכים‬
‫לאדם בעולם כמו כן מדותיהן שאחריהן הוא נמשך בפעולותיו‪.‬‬
‫אמנם כמו שדברנו במצות שהיה הצורך בם יותר דהיינו‬
‫ממה שרגילות בני האדם ליכשל‪ .‬כן נדבר במדות‬
‫עיונים‬
‫התבונן כמה גדול וקשה‬ ‫שיותר קשה הוא הנקיות במדות וכר‪.‬‬
‫הוא הנקיות כמעשים‪ ,‬שרירי המדות דין תלויות בלבי ועליו נאמר עקוב‬
‫הלב וגו׳ וכן אני ה׳ חוקר לב וגי׳ ומי יאמר זכיתי לבי וגדי ובכ״ז נראה‬
‫מדעת רבינו שנקיות המעשים והלב שקולים הם‪ .‬ולא כתב רק ‪ :‬וכמעס שיותר‬
‫קשרי וכד‪ .‬ובאמת מוכח כן גם במקרא זע״ל •מי יאמר זכיתי לבי״ דדייינו‬
‫מדות‪• ,‬מדירתי מחטאתי״ היינו מעשים‪ .‬ועיין לעיל בדיקדמדי כי שמירת‬
‫כל הנ מו ת היא המעלה האחרונדי אחרי המעלות של חובות דילבבוו ‪ J‬ועיין‬
‫בב״ר ם׳ נ״ב אות ח׳‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫צ‬

‫הראשיות באריכות עיון יותר ספני רגילותנו בם‪ .‬והם הגאוה‪.‬‬

‫הכעס‪ .‬הקנאה‪ .‬והתאוה‪ .‬הן כל אלה מדות רעות אשר רעתם‬
‫ניכרת ומפורסמת אין צריך לה ראיות‪ .‬כי הנה רעות בעצמן‬
‫ורעות בתולדותיהן‪ .‬כי כלן ה ^ משורת השכל והחכמה‪ .‬וכל‬
‫אחת כדאי לעצמה להביא את האדם אל עבירות חמורות‪.‬‬
‫על הגאוה‪ ,‬מקרא מלא מזהיר ואומר )דברים ‪ (n‬ורב לבבך‬
‫ושכחת את ה׳ אלהיך‪ .‬על הכעס‪ .‬אמרו ז״ל כל הכועס יהיה‬
‫בעיניך כאלו כופר בעיקר‪ .‬על הקנאה והתאוה‪ .‬שנינו בהדיא‬
‫)אבות ם״ס הקנאה והתאוה מוציאים את האדם מן העולם‪.‬‬
‫אמנם העיון המצטרך בם הוא להמלט מהם ומכל ענפיהם‬
‫עיונים‬
‫נראה שכונת רביגו הוא למאמר הגס׳ בשבת ק‪-‬ה‬ ‫כל הכועס וכר‪.‬‬
‫ב׳‪ ,‬ודרבו של רבינו לפעמיס לא להביא הלשון אלא הענין‪ ,‬וי״ל ‪ :‬מ ע ״ז‪.‬‬
‫ועי׳ עיון שאח״ז‪.‬‬
‫בדפוס וילנא תרכ״ס ה ‪1‬רםא ‪ :‬כאילו עובד ע״ז‪.‬‬ ‫כאילו כופר בעיקר‪.‬‬
‫ושם רשום ‪ :‬נדרים כ״ב ב׳‪ ,‬ושם איתא רק אין השכינה שורה וכו׳‪.‬‬
‫אולם מו ה ר במדבר עמוד ש״ם דפוס קרימונא איתא ‪ :‬מאן דכעים כאילו‬
‫עבד ע״ז דהא ם״א שרי □נויז^ ועי׳ מראה כהן אורח עדיקים מספר במדבר‪.‬‬
‫ועי׳ שבת ק‪-‬ה ב׳ המקרע וכו׳ יהא בעמיך כעע״ז שכך אומנותו כו׳ והולד‬
‫ועובד כו׳ מאי קראה לא יהי׳ בך אל זר וגו׳ איזהו אל זר כו׳ הוי אומר זה‬
‫‪.1 r‬״ ‪ n‬עכ״ל׳ והיינו שיבא לעבוד ע״ז‪ .‬אבל בזוהר הנ״ל אמרו שהוא כבר‬
‫כעע״ז‪ .‬והע‪-‬ז הוא האל הזר שיש בגופו של אדם והוא הס‪-‬זג ונראה שפלוגתת‬
‫‪ r‬ה‪-‬ר והוא יגרום לר‬ ‫הבבלי והזוהר הוא‪ .‬שהבבלי מפרש *אל זר* היינו‬
‫ל*לא תשתחוה לאל נכר״‪ ,‬והזוהר מפרש *אל זר• היינו הסס״א והוא ע״ז‬
‫בעעמי׳ וה*לא תשתחוה״ הוא מילתא אחריתא׳ ולא פליגי אלא אם מיירי‬
‫ב ‪r‬ה״ר הטבעי או בישה״ר שהוא מלאך‪ ,‬ולכן לד‪,‬בבלי אינו אלא גדרם‪ ,‬ולהזוהר‬
‫הוא ע״ז בעעמו‪ .‬ועי׳ באגרת המוסר להגרי״ם מ ״ל ד״ד‪ .‬בזאת סנאנו‪ .‬גס‬
‫ברמב״ם פ״ב מהל׳ דיעות ה״ג הגירסא ‪ :‬כל הכועס כאילו עע״ז‪ .‬ועי׳ מד‪,‬ר״ץ‬
‫חיות שכת ק‪-‬ד• שכבר העיר על הרמב‪-‬ם‪.‬‬
 ‫צא‬ ‫נקיות‬

‫כי כלם כאחד סורי חנפן נכריה‪ .‬ונתחיל לדבר בם ראשון‬

‫ראשון‪.‬‬
‫הנח כלל ענין הנאוה הוא זה‪ ,‬שהאדם מחשיב עצמו בעצמו‪.‬‬
‫ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהלה‪ .‬ואמנם זה יכול‬
‫לימשך מסברות רבות מתחלפות‪ .‬כי יש מי שיחשיב עצמו‬
‫בעל שכל‪ .‬ויש מי שיחשיב עצמו נאה‪ .‬ויש שיחשיב עצמו‬
‫נכבד‪ .‬ויש מי שיחשיב עצמו נדול‪ .‬ויש שיחשיב עצמו חכם‪.‬‬
‫כללו של דבר כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם אם‬
‫יחשוב האדם שישנו בו הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת‬
‫זה של נאוה‪ .‬אך אחרי שקבע האדם בלבו היותו חשוב וראוי‬
‫לתהלה לא תהיה התולדה היוצאת מן המחשבה הזאת אחת‬
‫בלבד‪ .‬אלא תולדות רבות ומשונות תצאנה ממנה‪ .‬ואפילו‬
‫הפכיות נמצא בהן‪ .‬ונולדה מסבה אחת‪ .‬ושתיהן לדבר אחד‬
‫מתכונות‪ .‬הנה ימצא גאה אחד שיחשוב בלבו שכיון שהוא‬
‫ראוי לתהלה והוא מיוחד ורשום במעלתו כפי מחשבתו‪ .‬ראוי‬
‫לו ג״כ שיתנהג בדרך מיוהד ורשום בכבוד רב‪ .‬בין בלכתו‬
‫בין בשבתו‪ .‬בין בקומו‪ .‬כדיבורו וכל מעשיו‪ .‬לא ילך אלא בנחת‬
‫גדול עקבו בצד גודלו‪ .‬לא ישב אלא אפרקח‪ .‬לא יקום‬
‫אלא מעט מעט כנחש‪ .‬לא ידבר עם הכל אלא עם נכבדי העם‪.‬‬
‫תם ביניהם לא ידבר אלא מאמרים קצרים כמאמרי התרפים‪.‬‬
‫וכל שאר מעשיו‪ .‬בתנועותיו‪ .‬בפעולותיו‪ .‬במאכלו‪ .‬ובמשתיו‪.‬‬
‫במלבושיו‪ .‬ובכל דרכיו‪ .‬יתנהג בכבדות גדול‪ .‬כאלו כל בשרו‬
‫עופרת‪ .‬וכל עצמיו אבן או חול‪ .‬וימצא גאה אחר שיחשוב‬
‫שלפי שהוא ראוי לתהלה ורב המעלות צריך שיהיה מרגיז‬
‫עיונים‬
‫כתב הנהגתו בכלל ואח״ב פמרס‬ ‫בין בלכתו וכו' לא ילך וכר‪ .‬מקודם‬
‫כל א׳ בסרט‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫צב‬

‫הארץ‪ .‬ושהכל ירעשו מפניו‪ .‬כי לא יאות שיהרסו בני האדם‬

‫לדבר עמו ולבקש ממנו דבר‪ .‬ואם יעפילו לעלות אליו‪ .‬יבהלם‬
‫בקולו‪ .‬וברוח שפתיו יהומם‪ .‬בענות להם עזות‪ .‬ופניו זועפות‬
‫בכל עת ובכל שעה‪ .‬ויש נאה אחר שיחשוב בלבו שכבר הוא‬
‫כ״ב נדול ומכובד‪ .‬עד שא״א לכבוד שיתפרש מטנו ואינו‬
‫צריך כלל‪ .‬ולהראות הדבר הזה יעשה מעשים כמעשה העניו‪.‬‬
‫ויפריז על מדותיו להראות שפלות גדול וענוה עד אין חקר‪.‬‬
‫ולבו מתנשא בקרבו לאמר‪ .‬אני כ״כ רם וכ״כ נכבד שכבר‬
‫איני צריך לכבוד‪ .‬ואין לי אלא לוותר עליו‪ .‬שכבר רב הוא‬
‫אצלי‪ .‬וימצא גאה אחר שרוצה להיות נרשם הרכה במעלותיו‬
‫ולהתיחד בדרכיו‪ .‬עד שלא די לו שיהללוהו כל העולם על‬
‫המעלות אשר הוא חושב שיש בו‪ .‬אלא שרוצה שעוד ירבו‬
‫להוסיןן בתהלתו שהוא העניו שבענוים‪ .‬ונמצא זה מתגאה‬
‫בענוותו‪ .‬ורוצה בכבוד על מה שמראה עצמו בורח ממנו‪ .‬והנה‬
‫גאה כזה‪ .‬ישים עצמו תחת קטנים ממנו הרבה‪ .‬או תחת‬
‫נבזים שבעם‪ .‬שיחשוב להראות בזה תכלית הענוה‪ ,‬וכבר‬
‫לא ירצה בשום תואר מתוארי הגדולה וימאן בכל העילויים‪.‬‬
‫ולבו אומר בקרבו אין חכם ועניו כמוני בכל הארץ‪ .‬ואמנם‬
‫גאים כאלה אע״ם שלכאורה מראים עצמם ענוים‪ .‬לא יבצרו‬
‫מכשולות להם שבלי ידיעתם תהיה מתגלית גאותם כלהבה‬
‫היוצא מבין החרסים‪ .‬וכבר משלו חז״ל משל לבית מלא תבן‬
‫והיה בבית חורין והיה התבן נכנם בהם‪ .‬לאחר ימים התחיל‬
‫אותו התבן שהיה בתוך אותם החורין יוצא‪ .‬ידעו הכל כי‬
‫היה אותו הבית של תבן‪ .‬כן הדבר הזה‪ .‬שלא יוכלו תם ‪T‬‬
‫להסתיר את עצמם‪ .‬ומחשבתם הרעה תהיה ניכרת מתוך‬
‫מעשיהם‪ .‬אך דרכיהם הם בענוה פסולה ושפלות מרומה‪.‬‬
‫וימצאו גאים אחרים‪ .‬שתשאר גאותם קבורה כלבם לא‬
‫צג‬ ‫נקיות‬

‫יוציאוה אל המעשה‪ .‬אבל יחשבו שכבר הם חכמים גדולים‬

‫יודעי הדברים לאמתם‪ .‬ושלא רבים יחכמו כמוהם‪ .‬ע״כ לא‬
‫ישיתו לב אל דברי זולתם‪ .‬בחשבם כי מה שקשה עליהם לא‬
‫יהיה נקל לאחרים‪ .‬ומה ששכלם מראה להם‪ .‬כ״כ ברור הוא‬
‫וכ״כ פשוט‪ .‬עד שלא יחושו לדברי ההולקים עליהם‪ .‬אם‬
‫ראשונים ואם אחרונים‪ .‬וספק אין אצלם על סברתם‪ .‬כל‬
‫אלה תולדות הגאוה המשיבה החכמים אחור ודעתם מסכלת‪.‬‬
‫מסירה לב ראשי החכמה‪ .‬וא^ס כי תלמידים שלא שמשו כל‬
‫צרכם שכמעט שנפקחו עיניהם כבר חכמי החכמים שוים להם‬
‫בלבם‪ .‬ועל כלם נאמר )משלי טז( תועבת ה׳ כל גבה לב‪.‬‬
‫ומכולם צריך שינקה הרוצה במדת הנקיות וידע ויבין כי‬
‫אין הגאוה אלא עורון ממש אשר אין שכל האדם רואה‬
‫חסרונותיו ומכיר פחיתותו‪ .‬שאילו היה יכול לראות והיה‬
‫מכיר האמת היה סר ומתרחק מכל הדרכים הרעים‬
‫והמקולקלים האלה הרחק גדול‪ .‬ועוד נדבר מזה בס״ד בבואנו‬
‫אל מדת הענוה‪ .‬אשר מפני הקושי הגדול שיש בהשגתה‬
‫הושמה בדברי ר״פ מן האחרונות‪.‬‬
‫ונדבר עתה מן הכעס‪ .‬הנה יש הרגזן שאמרו עליו‬
‫כל הכועס כאילו כופר בעיקר‪ .‬והוא הנכעס על כל‬
‫דבר שיעשו נגד רצונו ומתמלא חימה‪ .‬עד שכבר לבו בל עמו‬
‫ועצתו נבערה‪ .‬והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם‬
‫עיונים‬
‫אק הכוונה שהדבר תלוי ברצונו׳ כיון שההיפך‬ ‫שינקה הרוצה‬
‫מתועב‪,‬‬ ‫יהי׳‬ ‫ולא‬ ‫גמור הוא להנקות‬ ‫שחיוב‬ ‫תועבת ה׳ ודאי‬ ‫מזה ה־א‬
‫אלא הכינה היא שלא הגיע למדה זו אלא זה שירצה‪.‬‬
‫עיין לעיל עיון ד׳‪-‬ה כל הכועס‪ ,‬וכאן מוכח להדיא שכונתו‬ ‫כל הכועס וכר‪.‬‬
‫להגמ׳ שבת שהרי כותב ומתמלא הימה כו׳ ועצתו נבערה כו׳ ככל החיות‬
‫הטירפות‪ ,‬וגם כאן ס״ס וצ״ל כעע״ז‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫צד‬

‫יהיה יכולת בידו‪ .‬כי אין השכל שולט בו כלל‪ .‬והוא סר טעם‬
‫ממש ככל החיות הטורפות‪ .‬ועליו נאמר )איוב יח( טורף‬
‫נפשו באפו הלסענך תעזב ארץ‪ .‬והוא קל ודאי לעכור כל‬
‫מיני עבירות שבעולם אם חמתו תשיאהו להם‪ .‬כי כבר‬
‫אין לו מניע אחר אלא כעסו ואל אשר יביאהו ילך‪ .‬ויש כעסן‬
‫רחוק מזה‪ ,‬והוא שלא על כל דבר אשר יבואהו שלא כרצונו‬
‫אם קטן ואם גדול יבער אפו‪ .‬אך בהגיעו להרגיז ירנז‬
‫ויכעס כעס גדול והוא שקראוהו חז״ל )אבות ס״ד‪ (.‬קשה לכעוס‬
‫וקשה לרצות‪ .‬וגם זה רע ודאי כי כבר יכולה לצאת תקלה‬
‫רבה מתחת ידו בזמן הכעס‪ ,‬ואח״כ לא יוכל לתקן את אשר‬
‫עוותו‪ .‬ויש כעסן פחות מזה שלא יכעוס על נקלה‪ .‬ואפילו‬
‫כשיגיע לכעוס יהיה כעסו כעס קטן ולא יסור מדרכי השכל‪.‬‬
‫אך עודנו ישמור עברתו‪ .‬והנה זה רחוק מן ההפסד יותר‬
‫מהראשונים שזכרנו‪ .‬ואף גם זאת ודאי שלא הגיע להיות‬
‫נקי כי אפילו זהיר איננו עדיין‪ ,‬כי עד שהכעס עושה בו‬
‫רושם לא יצא מכלל כעסן‪ .‬ויש עוד פחות מזה והוא שקשה‬
‫לכעוס וכעסו לא להשחית ולא לכלה אלא כעס מועט‪ .‬וכמה‬
‫זעמו רגע ולא יותר‪ .‬דהיינו משעה שהכעס מתעורר בו בטבע‬
‫עד שגם התבונה תתעורר כנגדו‪ .‬והוא מה שאחז״ל )שם(‬
‫עיונים‬
‫ולמד זה מלשון הקרא סורף וגו׳‪.‬‬ ‫ככל החיות הטורפות‪.‬‬
‫מדח כעסו פחותה ממדתו של הראשון‪ ,‬רק‬ ‫כעסן ר חו ק מזז^ כלומר שאין‬
‫רחוק כלומר אעו תכוף כ״כ כמו הראשון׳ אבל בשעה שהוא כועס כעסו גדול‬
‫מאד‪ ,‬ורק מדתו של השלישי היא סחותה כמו שיבאר להלן שאפילו כשיגיע‬
‫לכעוס יהי׳ כעסו כעם קטן וכר‪.‬‬
‫כך פירש רגינו השנוי במשנה קשה לכעוס ונוח ל מ ו ת‬ ‫זעמו רגע‪.‬‬
‫היינו שאין זעמו אלא רגע בלבד ולא יותר‪ ,‬כלומר רק השהי׳ המוכרחת‬
‫מהתעוררות הכעס עד התעוררות התבונה‪.‬‬
 ‫גה‬ ‫נקיות‬

‫קשה לכעוס ונוח לרצות‪ .‬הנה זה חלק טוב ודאי‪ ,‬כי טבע‬
‫האדם מתעורר לכעס‪ .‬ואם הוא מתגבר עליו שאפילו בשעת‬
‫הכעס עצמו לא יבער הרבה ומתגבר עליו שאפילו אותו‬
‫הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך‪ .‬ודאי‬
‫שראוי לשבח הוא‪ .‬ואז״ל ) ח ו ל ין סס א( תולה ארץ על בלימה‬
‫על מי שבולם פיו בשעת מריבה‪ .‬והיינו שכבר נתעורר טבעו‬
‫בכעס והוא בהתגברותו בולם פיו‪ .‬אמנם מדתו של הלל‬
‫הזקן עולה על כל אלה‪ .‬שכבר לא היה מקפיד על שום דבר‪.‬‬
‫ואפילו התעוררות של כעם לא נעשה בו‪ .‬זה ודאי הנקי מן‬
‫הכעס מכל וכל‪ .‬והנה אפילו לדבר מצוה הזהירונו ז״ל שלא‬
‫לכעוס ואפילו הרב עם תלמידו והאב עם כנו‪ .‬ולא שלא‬
‫ייסרם אלא ייסרם וייסרם אך מבלי כעם‪ .‬כי אם להדריך‬
‫אותם בדרך הישרה‪ .‬והכעס שיראה להם יהיה כעם הפנים‬
‫לא כעם הלב‪ .‬ואמר שלמה )קהלת ז< אל תבהל ברוחך לכעוס‬
‫וגו׳‪ .‬ואומר )איוב רס כי לאויל יהרג כעם‪ .‬ואז״ל )עירוביז סד‪(.‬‬

‫עיונים‬
‫התבונן‪ ,‬כי גם מדתו של הלל בדירחקת הד‪.‬קסדד‪ .‬בתכלית‬ ‫הנקי מן הכעס‪.‬‬
‫הד‪.‬רחקד‪ .‬היא רק בחינד‪ .‬במדת הנקיות ונצרכת לאדם לדייות צדיק‪ ,‬וכמבואר‬
‫להלן בסי״ג׳ ואינר‪ .‬ענין לחסידות‪ .‬וזד‪,‬ו שאז‪-‬ל בשבת ל׳ ב׳ ‪ :‬לעולם יד׳א אדם׳‬
‫כלומר כל אדם‪ ,‬ענתתן כהלל ואל יד‪.‬א קפדן כשמאי‪ ,‬כי כל אדם מושבע ועומד‬
‫להיות צדיק‪ ,‬וכיון שהלכד‪ .‬כד‪.‬לל זהו חיובו‪.‬‬
‫כ ע ם ה פני ם ל א כ ע ם ה ל ב‪ .‬עי׳ ר״מ פ״ב מד‪.‬ל׳ דיעות ה״ ‪4‬‬
‫כי ל אוי ל י ה רג כ ע ם‪ .‬ממד‪ .‬שכתב דבמו מקרא זה אחרי כל הסיגים‬
‫הנזכרים ואף הפחותים ביותר‪ ,‬מוכח שכל סוג כעם שהוא יש בו משום סכנת‬
‫נסשות לד‪.‬כועס‪ ,‬ומכאן שגם הסוף פסוק שמביא להלן ‪ :‬וסותר‪ .‬תמית קנאד‪,.‬‬
‫‪1‬״כ הוא על דרך זד‪ .‬שכל קנאה שד‪.‬יא תמית המקנא‪ ,‬ועל כגון זד‪ .‬שנינו כי‬
‫הקנאה מוציאד‪ .‬את האדם מן העולם‪ ,‬וכן הדין נותן שכך הוא פירוש הססוק‪.‬‬
‫שהרי הפסוק הזה הוא ממה שאמר אליפז לאיוב‪ ,‬וא״כ הלא ‪1‬אמר על מדת‬
‫בעסו וקנאתי של איוב שודאי הי׳ על הדרך הפחות ביותר‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫צר‬

‫בכיסו בכעסו‪.‬‬ ‫בשלשה דברים האדם ניכר בכוסו‬

‫הקנאה‪ .‬גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות כי אין‬
‫המקנא מרויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי‬
‫שהוא מתקנא בו‪ .‬ואינו אלא מפסיד לעצמו וכמאמר הכתוב‬
‫שזכרתי)איוב ה( ופותה תמית קנאה‪ .‬ואמנם יש מי שסכלותו‬
‫רבה כ״כ עד שאם יראה לחבירו איזה טובה יתעשת בעצמו‬
‫וידאג ויצטער עד שאפי׳ הטובות שבידו לא יהנוהו‪ ,‬מצער מה‬
‫שהוא רואה ביד חבירו‪ .‬והוא מ״ש עליו החכם )»שלי יס ורקב‬
‫עצמות קנאה‪ .‬אמנם יש אחרים שאינם מצטערים וכואבים‬
‫כ״כ אעפ״כ ירגישו בעצמם איזה צער‪ .‬ולפחות יתקדר רוחם‬
‫בראותם א׳ עולה איזה מעלה יתירה אם לא יהיה מאוהביו‬
‫היותר דבקים לו‪ .‬כ״ש אם מאותם אשר אין לו אהבה רבה‬
‫עמו הוא‪ .‬כ״ש אם יהיה גר מארץ אחרת‪ .‬ותראה שבפיהם‬
‫אפשר שיאמרו דברים כשמחים או מודים על טובתו‪ .‬אך‬
‫לבם רעה בקרבם‪ .‬והוא דבר יארע על הרוב ברוב בני האדם‬
‫כי אע״פ שלא יהיו בעלי קנאה ממש אמנם לא ניקו ממנה‬
‫לגמרי‪ .‬כ״ש אם בעל אומנותו מצליח בה שכבר כל אומן‬
‫סני לחבריה‪ .‬כ״ש אם מצליח בה יותר ממנו‪ .‬ואמנם לו ידעו‬
‫ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחבית אפילו כמלא‬
‫נימא )יומא לח ‪ p‬והכל כאשר לכל מה׳ הוא כפי עצתו‬
‫הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת‪ .‬הנה לא היהלהם טעם‬
‫להצטער בטובת רעיהם כלל‪ .‬והוא מה שייעד לנו הנביא‬
‫עיונים‬
‫בכל הסוגים הנ‪-‬ל כסו באליאב שנמאס מהיות‬ ‫כלומר‬ ‫האדם ניכר‪.‬‬
‫מלך רק על הכעס שנתגלה בו אחר כמה שנינ^‬
‫מה שפותה תמית קנאה הוא העונש על ח ם א הקנאה אבל‬ ‫ירקב עצמוו^‬
‫רקב עצמות הוא מחמת הקנאה בעצמה‪.‬‬
 ‫צז‬ ‫נקיות‬

‫על הזמן העתיד‪ .‬שלמען תהיה טובת ישראל שלימה יקדים‬

‫הקב״ה להסיר מלבבנו המדה המגונה הזאת‪ .‬ואז לא יהיה צער‬
‫לאחד בטובת האחר‪ .‬וגם לא יצטרך המצליח להסתיר עצמו‬
‫ודבריו מפני הקנאה‪ .‬והוא מה שכתוב )ישעיה יא( וסרה קנאת‬
‫אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה‬
‫וגר‪ .‬הוא השלום והשלוה אשר למלאכי השרת אשר כלם‬
‫שמחים בעבודתם איש איש על מקומו ואין אחד מתקנא‬
‫בחבירו כלל‪ .‬כי כולם יודעים האמת לאמתו ועלזים על הטוב‬
‫אשר בידם ושמחים בחלקם‪.‬‬
‫ותראה כי אחות הקנאה היא החמדה והתאוה‪ .‬הלא היא‬
‫המיגעת לב האדם עד יום מותו‪ .‬וכמאמרם ז״ל‬
‫גקה״ר ‪ x‬יג( אין אדם מת וחצי תאותו בידו‪ .‬ואמנם עיקר‬
‫התאוה פונה לב׳ ראשים‪ .‬הא׳ הוא הממון‪ .‬והב׳ הוא הכבוד‪.‬‬
‫ושניהם כאחד רעים מאד וגורמים לאדם רעיות רבות‪ .‬הנה‬
‫חמדת הממון היא האוסרת אותו במאסר העולם ונותנת‬
‫עבותות העמל והעסק על זרועותיו כענין הכתוב )קהלת ד‪(.‬‬
‫^^והב כסף לא ישבע כסף‪ .‬היא המסירה אותו מן העבודה כי‬
‫חנה כמה תפלות נאבדות וכמה מצות נשכחות מפני רוב‬
‫חעסק ויגיעת המון הסחורה‪ .‬כ״ש ת״ת‪ .‬וכבר אז״ל )עירובין‬
‫‪1‬ה א( לא מעבר לים היא‪ .‬באותם שהולכים מעבר לים‬
‫בסחורה‪ .‬וכן שנינו)אבות פ״ב( לא כל המרבה בסחורה מחכים‪.‬‬
‫היא המוסרת אותו לסכנות רבות ומתשת את כהו ברוב‬
‫הדאגה אפילו אחרי השיגו הרבה‪ .‬וכן שנינו)שם( מרבה נכסים‬
‫מרבה דאגה‪ .‬היא המעברת פעמים רבות על מצות התורה‬
‫ואפילו על חוקות השכל הטבעיים‪.‬‬
‫עיונים‬
‫ובדרך זה מוציאה התאדה את האדם מן הלולם‪.‬‬ ‫לסכנות רבות‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫צח‬

‫יתירה עליה חמדת הכבוד כי כבר היה אפשר שיכבוש״‬

‫האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות‪ .‬אך‬
‫הכבוד הוא הדוחק כי א״א לו לסבול ולראות א״ע פחות‬
‫מחבריו‪ .‬ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו‪ .‬הנה ירבעכ‪4‬‬
‫בן נבט לא נטרד מהעה״ב אלא בעבור הכבוד‪ .‬הוא מ״ש ז״ל‬
‫)סנהדרין ‪ pp‬תפסו הקב״ה בבנדו א״ל חזור בך ואני ואתת‬
‫ובן ישי נטייל בג״ע א״ל מי בראש א״ל בן ישי בראש א״ל‬
‫אי הכי לא בעינא‪ .‬מי נרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו‬
‫עמו אלא מפני הכבוד‪ .‬ומקרא מלא הוא )במדבר טז( ובקשתם‬
‫גם כהונה‪ .‬וחז״ל הגידו לנו ) ב מ ״ ר סי״ח ‪ p‬כי כ״ז נמשך מפני‪-‬‬
‫שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא והיה רוצה להיות הוא נשיאז‬
‫במקומו‪ .‬הוא שגרם לפי דעת חז״ל )זוה״ק על ם׳ במדבר יג ‪<1‬‬
‫אל המרגלים שיוציאו דבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל‬
‫דורם‪ ,‬מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ שלא יהיו הם‬
‫נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם‪ .‬על מה התחיל‬
‫שאול לארוב אל דוד אלא מפני הכבוד שנאמר )שמואל ‪ K‬יח<‬
‫ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול וגר ויהי‬
‫שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה‪ .‬מי גרם לו ליואב‬
‫שימית את עמשא אלא הכבוד שאמר לו דוד )ש״ב ’‪ P‬אס‬
‫עיונים‬
‫אין זה לפי המושג הפשוט שלנו‪ ,‬ומאמר זה ע‪1‬מד‬ ‫בעבור הכבוד‪.‬‬ ‫אלא‬
‫מע ‪ T‬על זה‪ ,‬כי הרי אין הקב״ר‪ ,‬נושא ונותן עם בעל כבוד פשוט‪ ,‬אלא שהוא‬
‫על דרך כל א׳ נכוה מחופתו כר וכמשנ״ת לעיל פ״ז ע״ש‪ .‬אך אם אץ רבוי‬
‫החכמד‪ .‬לפי הקנאה כדרר קנאת סופרים טהורר‪ ,‬שרק תרבר‪ .‬חכמו־‪ ,.‬אלא שאדרבא‬
‫גרמה להטעות כפי מדרגתם העליונה‪ ,‬נחשב זד‪ ,‬א‪ 1‬לם כקנאה וכבוד׳ וגם גד ם‬
‫להם טעותם להועיאם מן העולם וגם זה בכלל מה ששנעו הקנאד‪ .‬וכר‪ .‬וע״ו‬
‫הדרך הוא בכל הגדולים גדולי העולם שמנד‪ ,‬רבינו להלן‪ ,‬שנכשלו‪ ,‬ומד‪.‬ם שירדד‬
‫מגדולתם עד שאול תחתית‪ ,‬הכל על דרד הנ״ל‪.‬‬
‫צט‬ ‫נקיות‬

‫לא שר צבא תהיה לפני כל הימים‪ .‬כללו של דבר הכברד‬

‫הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות‬
‫שבעולם‪ .‬ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל‪.‬‬
‫ללבוש מה שיכסה ערותו‪ .‬ולשכון בבית שתסתירהו מן‬
‫הפגעים והיה פרנסתו קלה עליו ולא היה צריך להתיגע‬
‫להעשיר כלל‪ .‬אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו‬
‫מכנים עצמו בעובי הקורה הזאת ואין קץ לכל עמלו‪ .‬ע״כ‬
‫אמרו רז״ל ) א ב ו ת ס״ד מכ״א( הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין‬
‫את האדם מן העולם‪ .‬והזהירונו)שם ‪d‬״‪ 0‬אל תבקש גדולה ואל‬
‫תחמוד כבוד‪ .‬כמה הם שמתענים ברעב וישפילו את עצמם‬
‫להתפרנס מן הצדקה‪ ,‬ולא יתעסקו במלאכה שלא תהיה‬
‫מכובדת בעיניהם‪ ,‬מיראתם פן ימעט כבודם‪ .‬היש לך הוללות‬
‫גדול מזה‪ .‬ויותר ירצו בבטלה המביאה לידי שעמום ולידי‬
‫זימה ולידי גזל ולידי כל גופי עבירות שלא להשפיל מעלתם‬
‫ולהבזות כבודם המדומה‪ .‬ואמנם חז״ל אשר הורונו והדריכונו‬
‫תמיד בדרכי האמת אמרו ) א מ ת ס״א( אהוב את המלאכה ושנא‬
‫את הרבנות‪ .‬ואמרו עוד )ססחים קיג א( פשוט נבילתא בשוקא‬
‫ולא תימר גברא רבא אנא כהנא אנא‪ .‬ואמרו עוד )ב״ב קי א(‬
‫לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות‪.‬‬
‫כלל הדברים הכבוד הוא מן המכשולות היותר גדולים אשר‬
‫לאדם‪ .‬וא״א לו להיות עבד נאמן לקונו כ״ז שהוא חם על‬
‫כבוד עצמו כי עכ״פ יצטרך למעט בכבוד שמים מפני סכלותו‪.‬‬
‫זה הוא מ״ש דהע״ה )שמואל ב ‪ 0‬ונקלותי עוד מזאת והייתי‬
‫שפל בעיני‪ .‬והכבוד האמיתי אינו אלא ידיעת התורה באמת‪.‬‬
‫וכן אז״ל ) א בו ת פ״ו מ‪-‬ג( אין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים‬
‫ינחלו וזולתה אינו אלא כבוד מדומה וכוזב‪ .‬הכל ואין בו מועיל‪.‬‬
‫ודאוי הנקי להנקות ולהטהר ממנו טהדה גמודה אז יצליח‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫ק‪.‬‬

‫והנה בללתי עד הנה רבים מפרטי הנקיות‪ .‬וזה בנין אב‬

‫לכל שאר המצות והמדות כולם )משלי א( ישמע חבם‬
‫ויוסיף לקח ונבון תהבולות יקנה‪ .‬והנה אינני יכול להכחיש‬
‫שיש קצת טורה לאדם להגייי אל הנקיות הזה‪ .‬אעפ״ב אומר‬
‫אני שאין צריך כ״כ כמו שנראה לכאורה‪ .‬והמחשבה בדבר‬
‫הזה קשה מן המעשה‪ .‬כי כאשר ישים האדם בלבו ויקבע‬
‫ברצונו בקביעות להיות מבעלי המדה הטובה הזאת‪ .‬הנה‬
‫במעט הרגל שירגיל עצמו בזה תשוב לו קלה‪ .‬הרבה יותר‬
‫ממה שהיה יכול לחשוב‪ .‬וזה דבר שהנסיון יוכיח אמיתו‪.‬‬

‫פ ר ק י ב‪.‬‬

‫בדרכי קניית הנקיות וההרחקה ממפסידיה‬

‫הנה האמצעי האמתי לקנות הנקיות‪ .‬היא התמדת הקריאה‬

‫בדברי חכמים ז״ל‪ .‬אם בעניני ההלכות‪ .‬ואם בעניני‬
‫המוסרים‪ .‬כי הנה אחר שבבר התאמת אצל האדם חובת‬
‫הנקיות‪ .‬והצורך בו אהר שבבר השיג הזהירות והזריזות במה‬
‫עיונים‬
‫התמדת הקריאה בעניני ההלכות היא לשם ‪T‬יעה‪,‬‬ ‫אם בעגיני ההלכות‪.‬‬
‫כדי שידע ההלכות על בורין שיהי׳ הדברים שנינים בלבו ומחודדים בפיו‪,‬‬
‫והתמדת הקריאה בעניני המוסרים היא כדי להשיב הדברים אל לבו ולשומם‬
‫על לבבו תמיד‪ ,‬ודרכי ההתמדה והחזרה שונים הם׳ כי בהלכה העיקר העיון‬
‫ובירור הדברים‪ ,‬ובמוסר העיקר הרושם ההרגשי שלזה ‪ 1‬ריר שפתים דולקות‬
‫וציור מוחשי וכל התנאים המיוחדים שביארם הגרי‪-‬ם זע״ל בכתביו ומאמריו‪,‬‬
‫וכמשנ״ת בפרקי תלמוד *דרכי עבודת ה׳ והמוסר״‪ .‬אמנם רבינו ביאר בסרק‬
‫זה רק חלק הידיעה בלבד בין בהלכות ובין במוסרים׳ כלומר בענין המדווח‬
‫כי זהו המתיחד למעלת הנקיות‪ ,‬כי העיכוב המייחד ל ק ד ת הנקיות בין במעשים‬
‫בין במדות היא רק חסרון הבקיאית בידיעת הדינים או המוסרים‪ ,‬אבל ההשבה‬
‫קא‬ ‫נקיות‬

‫‪ty‬נתע‪D‬ק בדרכי קנייתם והתרהק ממפסידיהם‪ .‬הנה לא ישארו‬

‫לו עתה עכובים לקנות הנקיות אלא ידיעת הדקדוקים אשר‬
‫במצות כדי שיוכל ליזהר בכלם‪ .‬ועל כן הנה צריך לו בהכרח‬
‫ידיעת ההלכות על בוריים‪ .‬לדעת ענפי המצות עד היכן‬
‫הם מגיעים‪ .‬וגם לפי שהשכחה מצויה בדברים הדקים האלה‪.‬‬
‫הנה תצטרך לו התמדת הקריאה בספרים המבארים אלה‬
‫הדקדוקים‪ .‬למען חדש בשכלו זכירתם‪ .‬ואז ודאי שיתעורר‬
‫לקיימם‪ .‬וכן בענין המדות מוכרחת לו קריאת מאמרי המוסר‬
‫לקדמונים או לאחרונים‪ .‬כי פעמים רבות אפילו אחר שיקבע‬
‫האדם בעצמו להיות מן המדקדקים הנקיים‪ .‬אפשר לו שיאשם‬
‫בפרטים מפני שלא הגיעה ידיעתו בהם‪ .‬כי אין אדם נולד‬
‫חכם וא״א לו לדעת את הכל‪ .‬אך בקריאת הדברים יתעורר‬
‫במה שלא ידע ויתבונן במה שלא השכיל מתחלה‪ .‬ואפילו‬
‫במה שלא ימצא בספרים עצמם‪ .‬כי בהיות שכלו נעור על‬
‫הדבר‪ .‬הולך ומשגיח הוא על כל הצדדין וממציא ענינים‬
‫חדשים ממקור האמת‪.‬‬
‫ואמנם מפסידי המדה הזאת‪ ,‬הנה הם כל מפסידי הזהירות‪.‬‬
‫ונוסך עליהם חסרון הבקיאות בידיעת הדינים או‬
‫המוסרים כמ״ש‪ .‬וכבר ארז״ל )אבות ס ״ ס ולא עם הארץ חסיד‪.‬‬
‫עיונים‬
‫אל הלב הלא צריך לכל המעלות‪ ,‬וזהו שב׳ אחרי שכבר השיג הזהירות והזריזות‬
‫כו׳ הנה לא ישארו לו עתה עכובים לקנות הנקיות אלא ידעת הדקדוקים ובו׳‪.‬‬
‫יתעורר במה שלא ידע כר‪ ,‬ואפילו במה שלא ימצא בספרים כף‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬על ידי סייעתא דשמיא מיוחד מדחוגן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה‪,‬‬
‫דהלכתא‪ ,‬כלומר‪ ,‬שיתבררו לו כל‬ ‫וכאמרם ז״ל ‪ :‬לאסוקי שמעתא אליבא‬
‫הפרטים ופרטי פרטים גם אלה שלא ימצא בספתם‪ ,‬הוא רק ע״י שיזכה לאמת‬
‫ממקור האמת‪.‬‬
‫גדול‬ ‫לחסיד‬ ‫גם‬ ‫הוא‬ ‫עי׳ פ״ה עיון ב‪ ,‬והכלל הזה‬ ‫חסיד‪.‬‬ ‫ול א ע״ה‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קב‬
‫כי מי שלא ידע א״א לו לעשות‪ ,‬וכן אסרו ‪ rmw‬מ( לימוד‬
‫גדול שהלימוד מביא לידי מעשה‪.‬‬

‫פרק יג‪.‬‬
‫בביאור מדת הפרישות‬
‫הפרישות היא תחלת החסידות‪ .‬ותראה שכל מה שביארנו‬
‫עד עתה‪ ,‬הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה‬
‫צדיק‪ .‬ומכאן ולהלאה הוא לשיהיה חסיד‪ .‬ונמצא הפרישות‬
‫עם החסידות הוא כמו הזהירות עם הזריזות‪ ,‬שזה בסור‬
‫מרע וזה כעשה טוב‪.‬‬
‫והנה כלל הפרישות הוא משאז״ל )יבמות כ א( קדש עצמך‬
‫במותר לך‪ .‬וזאת היא הוראתה של המלה עצמה‬
‫פרישות‪ .‬ר״ל להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר‪ .‬והיינו‬
‫שאוסר על עצמו דבר היתר‪ .‬והכונה בזה לשלא יפגע באיסור‬
‫עצמו‪ .‬והענין שכל דבר שיובל להולד ממנו גרמת רע‪ .‬אע״פ‬
‫שעכשיו אינו גורם לו‪ .‬וכ״ש שאיננו רע ממש‪ .‬ירחק‬
‫ויפרוש ממנו‪.‬‬
‫והתכונן ותראה שיש כאן ג׳ מדרינות‪ .‬יש האיסורים עצמם‪.‬‬
‫ויש סייגותיהם‪ .‬והם הגזרות והמשמרות שגזרו‬
‫חז״ל על כל ישראל‪ .‬ויש ההרחקים שמוטל על כל פרוש‬
‫עיונים‬
‫‪ ox‬לא תגיע הידיעה לסי מדת החסידות ושלמותה‪ ,‬עי׳ סי‪-‬ח‪.‬‬
‫עי׳ בעיונים דלהלן‪.‬‬ ‫ומכאן ילהלאה הוא לשיהי׳ חסיד‪.‬‬
‫נראה מדעת רבינו כי חיוב הסרישות הוא רק משום‬ ‫ירחק ויפרוש ממנו‪.‬‬
‫סייג ומשמרות אכן לא כן נראה מדעת הרמב״ן ז״ל ריש ס׳ קדושים׳ והוא‬
‫ז״ל כתב שיש מ‪-‬ע ול‪-‬ת כלליות ופרסיוז^ וקדושים תהיו סרושים תהיו ‪r n‬‬
‫מנוה כללית לא להיות נבל ברשות התורה‪ ,‬יא‪-‬כ לדעתו ז״ל הרי הוא ‪ 1‬וף‬
‫ד‪.‬ם‪1‬וה‪.‬‬
‫קג‬ ‫פרישות‬

‫^ופרוש לעשורי להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו‪.‬‬

‫‪.‬דהיינו להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לבל ישראל‬
‫ולפרוש מהם‪ .‬בדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול‪.‬‬
‫•זא״ת מנין לנו להיות מוסיפים והולבים באיסורים‪ ,‬והרי חז״ל‬
‫אמרו )י רו של מי גדרים ם״ם ה״א( לא דייך מה שאסרה תורה‬
‫■שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים‪ .‬והרי מה שראו חז״ל‬
‫‪-‬בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת כבר עשוהו‪ .‬ומה‬
‫־שהניחו להיתר הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא‬
‫לאיםור‪ .‬ולמה נחדש עתה גזירות אשר לא ראו הם לנזור‬
‫‪.‬אותם‪ .‬ועוד שאין גבול לדבר הזה‪ .‬ונמצא א״ב האדם שומם‬
‫‪ 1‬מעונה ולא נהנה מן העולם כלל‪ ,‬וחז״ל אמרו )י רו של מי קידושין‬
‫סו״ם ‪ 0‬שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו‬
‫•עיניו ולא רצה לאכול הימנו אע״פ שהיה מותר לו והיה יכול‪.‬‬
‫•ואסמכוה אקרא )קהלת ‪ p‬וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי‬
‫ימהם‪ ,‬התשובה היא‪ .‬כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח‪ .‬והזהירו‬
‫עליו חז״ל‪ .‬הוא מ״ש )תו״כ י״ם ‪ p‬קדושים תהיו‪ .‬פרושים‬
‫תהיו‪ .‬עור אמרו ) ת לגי ת יא( כל היושב בתענית נקרא קדוש ק״ו‬
‫מנזיר‪ .‬עוד אמרו )ססיקתא דרב כהגא ‪ 0‬׳ את ק ר מי לחמי( צ ד י ק‬
‫אוכל לשובע נפשו זה חזקיהו מלך יהודה שהיו מעלים לו על‬
‫־שלחנו ב׳ לטרין של ירק ובו׳‪ .‬עוד אמרו )כתובות ? ‪ 0‬ברבינו‬
‫‪:‬הקדוש שבשעת מיתתו זקן‪ 5‬עשר אצבעותיו ואמר גלוי וידוע‬
‫•לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי‪.‬‬
‫עוד אמרו )ילקום שמעוני ואתחנן רמז תתל( עד שאדם מתפלל על‬
‫דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו‪ .‬יתפלל על אכילה ושתיה‬
‫•שלא יכנסו בתוך מעיו‪ .‬הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש‬
‫^ורך הפרישות והחובה בו‪ .‬אמנם עכ״פ צךיכים אנו לת ‪p‬‬
‫המאמרים המורים הפך זה‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קד‬

‫«ד הענין הוא‪ .‬כי ודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר‪ .‬יש־‬
‫פרישות שנצטוינו בו‪ .‬ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי•‬
‫הכשל בו‪ .‬והוא מ״ש שלמה המלך ע״ה )קהלת ז( אל תהי צדיק‬
‫הרבה‪ .‬ונבאר עתה הפרישות הטוב‪ .‬ונאמר כי הנה אחר־‬
‫שהתבאר לנו היות כל עניני העולם נסיונות לאדם‪ .‬וכמ״ש‬
‫כבר למעלה והוכחנוהו בראיות‪ .‬והתאמת לנו ג״כ רוב‬
‫חולשת האדם‪ ,‬וקרבת דעתו אל הרעות‪ ,‬יתברר בהכרח‪,‬‬
‫שכל מה שיוכל האדם להמלט מן הענינים האלה ראוי‬
‫שיעשהו‪ .‬כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם‪.‬‬
‫כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשוך אחריו איזה‬
‫חטא בעקבו‪ .‬ד״מ‪ .‬המאכל והמשתה כשניקו מכל איסורי‬
‫האכילה‪ .‬הנה מותרים הם‪ .‬אמנם מילוי הכרם מושך אחריר‬
‫פריקת העול‪ .‬ומשתה היין מושך אחריו הזגות ושאר מינים‬
‫רעים‪ .‬כ״ש שבהיות האדם מרגיל עצמו לשבוע מאכילה‬
‫ושתיה‪ .‬הנה אם פעם אחד יהסר לו רגילותו‪ .‬יכאב לר‬
‫וירגיש מאוד‪ .‬ומפני זה נמצא הוא מכנים עצמו בתוקך עמיל‬
‫הסחורח ויגיעת הקנין לשתהיה שולחנו ערוכה כרצונו‪ .‬ומשם‬
‫נמשך אל העול והגזל‪ .‬ומשם אל השבועות‪ .‬וכל שאר החטאים‬
‫הבאים אחר זה‪ .‬ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה וםן‬
‫התפלה‪ .‬מה שהיה נפטר מכ״ז אם מתחלתו לא משך עצמר‬
‫עיונים‬
‫וכן למד הרמב״ם מקרא זד‪ .‬בס״ג מהל׳ דעות‬ ‫אל תהי צדיק ד‪6‬דבה‪.‬‬
‫הל׳ א׳‪.‬‬
‫בו ‪ r‬וי על ״סריקת•‬ ‫מילוי הכרם וכד פריקת העול‪ ,‬ומשתה היין יכו׳‪.‬‬
‫עול״ מילוי הכרם הוא בכלל‪ ,‬וכן בוידוי על •ועידת זנות״ משתד‪ .‬היין בכלל‪.‬‬
‫יש עבודה שהיא חוץ מתורה‬ ‫מן העבודה ומן התורה ומן זדנפלה‪.‬‬
‫ותפלה וכמ״ש הרמב״ם סם״ג מד‪,‬ל׳ דעות ‪ :‬נמ‪1‬א המד‪,‬לך בדרו זו כל ימיו‬
‫עובד את ה׳ תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו כר ע״ש‪ .‬אף כי ששדגר‬
‫קה‬ ‫פרישות‬

‫)סנהדתן‬ ‫בהנאות אלה‪ .‬וכענין זה אמרו בענין בן סורר ומורה‬

‫עב א( עמדה תורה על סוף דעתו וכר‪ .‬וכן על ענין הזנות‬
‫אמרו)סוטה ‪ p‬כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין‪.‬‬
‫ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הנצל מיצרו‪.‬‬
‫כי כיון שבהיותו בעסק העבירה קשה עליו לנצחו‬
‫ולכבוש אותו ע״כ צריך שבעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו‬
‫רחוק‪ .‬כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה‪ .‬הנה הבעילה עם‬
‫אשתו מותרת היא היתר גמור‪ .‬אמנם כבר תקנו טבילה‬
‫לבעלי קריין שלא יהיו ת״ח מצויים אצל נשיהם כתרנגולים‪.‬‬
‫לפי שאע״פ שהמעשה עצמו מותר אמנם כבר הוא מטביעו‬
‫בעצמו של האדם התאוה הזאת ומשם יכול לימשך אל‬
‫האיסור‪ .‬וכמאמרם ז״ל )סוכה נב ‪ p‬אבר קטן יש באדם‬
‫משביעו רעב מרעיבו שבע‪ .‬ולא עוד אלא שאפילו בשעה‬
‫הראויה והעת ההגון אמרו על ר״א )נדרים כ ‪ p‬שהיה מגלה‬
‫מפח ומכסה כו' ודומה למי שכפאו שד כדי שלא ליהנות‬
‫אפילו בשעת הנאתו‪ .‬המלבושים והקישוטים לא הזהירה‬
‫ההורה על יפיים או על תבניתם‪ .‬אלא שלא יהיה בהם כלאים‪.‬‬
‫ויהיה בהם ציצית‪ .‬ואז כולם מותרים‪ .‬אמנם מי לא ידע‬
‫שמלבישת הפאר והרקמה תמשך הגאוה‪ .‬גם הזנות יגבל‬
‫בה‪ .‬מלבד הקנאה והתאוה והעושק הנמשכים מכל מה שהוא‬
‫יקר על האדם להשיגו‪ .‬וכבר אמת ז״ל )ב״ר סכ״ב ו( כיון‬
‫שרואה היצר אדם שתולה בעקבו ממשמש בגדיו ומסלסל‬
‫עיונים‬
‫בספרי ״לעבדו״ זו תפלה‪ ,‬״לעבדו״ זו תורה‪ ,‬זוהי מצות העבודה ביחוה אבל‬
‫האדם השלם עובד את ה׳ תמיד‪.‬‬
‫עי׳ בעלי הנפש להראב״ד ז״ל בשער הקדושה בסיסקא‬ ‫כדי שלא ליהנות‪.‬‬
‫ארבע בונות בהכוגד‪ ,‬הרבשית שכתב על סי׳ זה כך שמעתי ולא נתיישב עלי‪.‬‬
‫ע״ש במד‪ .‬פירושים‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קו‬
‫בשערו אומר זה שלי‪ .‬הטיול והדבור אם אינו בדבר איסור‬
‫ודאי דין תורה מותר הוא‪ .‬אמנם כמה ביטול תורה נמשך‬
‫ממנו‪ .‬כמה מן הלה״ר‪ .‬כמה מן השקרים‪ .‬כמה מן הליצנוו^‬
‫ואומר >משלי י( ברוב דברים לא יחדל פשע‪.‬‬
‫כלל הדבר‪ .‬כיון שכל עניני העולם אינם אלא סכנות עצומות‪.‬‬
‫איך לא ישובח מי שירצה לימלט מהם‪ .‬ומי שירבה‬
‫להרחיק מהם‪ .‬זהו ענין הפרישות הטוב שלא יקח מן העולם‬
‫בשום שימוש שהוא משתמש ממנו אלא מה שהוא מוכרח‬
‫בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו‪ .‬הוא מה שהשתבח ד‬
‫במאמר שזכרתי‪ ,‬שלא נהנה מן העה״ז אפילו כאצבע קטנה‪,‬‬
‫עם היותו נשיא ישראל ושולחנו שולחן מלכים בהכרח ליקר‬
‫נשיאותו וכמאמרם ז״ל )ע״ז יא( שני ניים בבטנך זה רבי‬
‫ואנטונינום שלא פסק מעל שולחנם וכו׳‪ .‬וחזקיה מלך יהודה‬
‫כמו כן‪ .‬ושאר המאפרים שזכרתי כלם מקיימים ומורינו‬
‫שיש לאדם לפרוש מכל מה שהוא תענונ עולמי‪ ,‬למען לא‬
‫יפול בסכנתו‪.‬‬
‫ואם תשאל ותאמר א״כ איפוא שזה דבר מצטרך ומוכרח למה‬
‫לא גזרו עליו החכמים‪ .‬כמו שנזרו על הסייגות ותקנות‬
‫שגזרו‪ .‬הנה התשובה מבוארת ופשוטה‪ .‬כי לא גזרו חכמים‬
‫גזרה אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה )ב״ק עס ‪, P‬‬
‫ואין רוב הציבור יכולים להיות חסידים‪ .‬אבל די להם שיהיו‬
‫צדיקים‪ .‬אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו‬
‫עיונים‬
‫שלא נהגה מן העה״ז‪ .‬כלומר הנאה יתירה בלתי הכרחית‪ .‬כי אף שהי׳‬
‫הכרח ששולחנו יהי* שולחן מלכים‪ ,‬אץ הכרח שהוא יהנה משולחנו יותר‬
‫מאום סשוס שאיננו נשיא‪.‬‬
‫וכס״ש ועמן־ מ ל ם אדיקים ולא נאסר‬ ‫אבל די להם שיהיו צדיקים‪.‬‬
‫כולם חסידיה ונראה שאץ הכונד^ שעיקר חיוב החסידות הוא רק ליז ^י‬
 ‫קז‬ ‫פרישות‬

‫ית׳ ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם‪ .‬להם מגיע‬
‫לקיים משנת חסידים אשר לא יוכלו לקיים האחרים הם הם‬
‫סדרי הפרישות האלה‪ .‬כי בזה בחר ה׳ שכיון שא״א לאומה‬
‫שתהיה כלה שוה במעלה אחת‪ .‬כי יש בעם מדריגות מדריגות‬
‫עיונים‬
‫סגולה ולא לכל ישראל‪ .‬אלא שכ‪-‬א לפי מה שהוא ודאי שהוא מחויב גם‬
‫בחסידות ש ה ת הסעיף הראשון בשו״ע הוא שויתי ה׳ לעדי תמיד וכל החיובים‬
‫המסתעפים מזה‪ ,‬והיא המעלה העליונה שהגיע לה הרמב‪-‬ם בסוף ספרו מורה‬
‫נבוכים והרמ‪-‬א קבעה לחובה לכל ישראל‪ ,‬כי השו‪-‬ע לכל ישראל ולאו דוקא‬
‫ליח ‪T‬י סגולה‪ ,‬אלא הכונה כאן שבכל זמן ובכל דור ודור יש בעם מדרגות‬
‫מדרגות‪ ,‬וכמו שד‪.‬י׳ גם ב דו ת של משד‪ .‬שהי׳ דור דעה אבל הלא לא הג עו‬
‫ישראל למדרגתו של משה רבנו‪ ,‬בכ״ז איש נפטתם לג מ ת גם ממדרגה זו‪,‬‬
‫אלא שהם זוכים לה ע״י קרבתם למשה רבינו‪ ,‬ועל דרך זה הוא שכתב רבינו ‪:‬‬
‫‪#‬יחידי סגולר‪ .‬ינמאו אשר יכינו את עעמם הכנר‪ .‬גמורר‪ .‬וע״י המוכנים מכו ש‬
‫הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו״ כלומר אל המעלד‪ .‬העליונר‪.‬‬
‫ביותר שר‪.‬יא השראת השכינד‪ .‬ועד בכלל‪ ,‬ויש מזה יסוד לרבי החממות‪ ,‬כי אמנם‬
‫אפשר לזכות אמד‪ .‬יד ושם במעלת החסידות על ידי הר‪.‬תדבקות אל החסידים‬
‫שד‪.‬גיעו למעלת החסמות השלמד‪ ,.‬ויסוד זד‪ .‬ביאר רבינו בשלמות בפכ״ו‪ ,‬ועי׳‬
‫בעיונים שם‪ ,‬וכן פמ ש רבינו מד‪ .‬שדרשו ז״ל בד׳ מינים שבלולב ע או אלד‪.‬‬
‫ויכפרו על אלד‪ ,.‬כלומר יבואו אלד‪ .‬שזכו לעלות למעלה עליונד‪ .‬ביותר ויכפרו‬
‫על אלד‪ .‬שלא זכו לכך׳ ע״י שמסרפו ויתחברו אלמ‪.‬ם‪ ,‬ועל דרך זה יתכן שלא‬
‫אך העדיקים זוכים במעלת החסמים‪ ,‬אלא גם הפשוסים בעם זוכים בכך‪ ,‬כי הלא‬
‫ד‪.‬ארבעה מינים שבלולב הלא מכוונים גס למץ הפשוטים כמו שבארו ז״ל‪ ,‬ו ט‬
‫ד ‪ a‬מתחברים אל המעולד‪ .‬ביותר ונפשם עולד‪ .‬וסתכפרת במעלתו‪.‬‬
‫אולם לדעת הרמב״ן ז״ל ת ש ם׳ קדושים שכבר הובא לעיל‪ ,‬איז זד‪.‬‬
‫הסעם‪ ,‬כי ה ת מו ר‪ .‬מחוייבת היא ואינד‪ .‬רק מדת חסידות‪ ,‬כי ד‪.‬ד‪.‬יפך ממנר‪.‬‬
‫הוא נבל‪ .‬וכן מוכיח ש הבתיתא דרפב״י שהחסמות מתחלת א ח ת הפרישות‬
‫וד‪.‬סד‪.‬רד‪ .‬במעשה ובמחשבה‪ .‬אלא שהטעם הוא כמ״ש רבינו בסוף הפרק כי הכלל‬
‫הזד‪ .‬אינו מטור אלא על שיקול הדעת׳ וג ד ר ת חכמים אינד‪ .‬אלא בדבתם המחוייבים‬
‫בד‪.‬רחקד‪ .‬לכל בשוד‪ .‬ושהוא מפד סייג ומשמרת בלבד‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קח‬

‫איש לפי שכלו‪ .‬הנה לפחות יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו‬
‫את עצמם הכנה גמורה‪ .‬ועל ידי המוכנים יזכו גש הבלתי‬
‫מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו‪ .‬וכענין שדרשו‬
‫ז״ל בד׳ מינים שבלולב )ויקרא רבה ם׳ ל׳( יבואו אלה ויכפרו‬
‫על אלה‪ .‬וכבר מצאנו לאליהו ז״ל שאמר לריב״ל במעשה‬
‫דעולא בר קושב )ירושלמי תרומות סיף ס״ח( כשהשיבו ולא משנה‬
‫היא‪ .‬אף הוא אמר לו וכי משנת חסידים היא‪,‬‬
‫אך הפרישות הרע הוא כדרך הסכלים אשר לא די שאינם‬
‫לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו‪ .‬אלא שכבר‬
‫ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופם ביסורין ודברים‬
‫זרים‪ .‬אשר לא חפץ בהם ה׳ כלל‪ .‬אלא אדרבה חכמים‬
‫אמרו )תענית כב( אסור לאדם שיסגף עצמו‪ .‬ובענין הצדקה‬
‫אמרו )ירושלמי סוף סאד‪ (.‬כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי‬
‫זה שופך דמים‪ .‬וכן אמרו ) ת עני ת כב( לנפש חיה‪ ,‬נשמה שנתתי‬
‫בך החיה אותה‪ ,‬ואמרו )שם יא( כל היושב בתענית נקרא‬
‫חוטא‪ .‬והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה‪ .‬והלל היה אומר‬
‫)ויק״ר סל״ד ג( גומל נפשו איש חסד על אכילת הבקר‪ ,‬והיה‬
‫רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו‪ ,‬ק״ו מדיוקנאות המלכים‪ ,‬חרי‬
‫לך הכלל האמתי שכל מח שאינו מוכרח לאדם בעניני העוה״ז‬
‫ראוי לו שיפרוש מהם‪ .‬וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם‬
‫עיונים‬
‫כלומר שאין ההכרח והמותרות מושגים‬ ‫מוכרח לו מאיזה טעם שיהי׳‪.‬‬
‫קבועים‪ ,‬אלא שכל אחד ישקול בשיקול דעתו מה שהוא אצלו הכרח לפי‬
‫תכונותיו ומצב נפשו‪ ,‬אף שבעיני העולם הוא כמותרות‪ ,‬דינו כהכרח לגביר״‬
‫וכמו שמצינד בחז״ל שאמרו על עצמם איסטניס אנא‪ ,‬ולכן אם יפרשו מזה הוא‬
‫פרישות בלתי ראויה‪ .‬אבל השיקול צריך שיהיה נכון וצודק׳ ״ולפי שכלו‬
‫יהולל איש״‪.‬‬
‫קט‬ ‫פרישות‬

‫שידרה כיון שהוא מוכרח לו‪ ,‬אם הוא פורש ממנו הרי זה‬
‫חוטא‪ .‬הנה זה כלל נאמן‪ ,‬אך משפט הפרטים ע״פ הכלל הזה‬
‫אינו מסור אלא אל שיקול הדעת‪ .‬ולפי שכלו יהולל איש‪.‬‬
‫כי א״א לקבץ כל הפרטים כי רבים הם ואין שכל האדם יכול‬
‫להקיף על כלם אלא דבר דבר בעתו‪:‬‬

‫פ ר ק יד‪.‬‬

‫בחלקי הפרישות‬
‫חלקי הפרישות הראשיים ג׳‪ .‬כי הנה יש פרישות בהנאות‪.‬‬
‫פרישות בדינים‪ .‬פרישות במנהגים‪ .‬הפרישות בהנאות‬
‫הוא מה שהזכרנו בפרק הקודם‪ .‬דהיינו שלא לקהת מדברי‬
‫העולם אלא מה שהצורך יכריח‪ .‬ודבר זה יקיף על כל מה‬
‫שהוא תענוג לאחד מן החושים והיינו במאכלות‪ .‬במלבושים‪.‬‬
‫בטיולים‪ .‬בשמועות‪ .‬וכל כיוצא בזה‪ .‬רק בימים שהעונג בהם‬
‫עיונים‬
‫גם שולחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו כנ״ל‪ ,‬גם‬ ‫כיון שהוא מוכרח לו‪.‬‬
‫אז כל הנאה היתירה על הכרח זה הוא בכלל פרישות‪ ,‬וכמו שהשתבח רבי שלא‬
‫נהנה מן העוה״ז אפילו באצבע קטנה‪.‬‬

‫והיינו שבתות שמצותו ע־נג‪ ,‬ומזה אנו‬ ‫רק בימים שהעונג בהם מצוה‪.‬‬
‫למדים‪ ,‬כי אף כי הקדושה היא פרישות ובמו שהגדיר רבינו ההרחקה מן‬
‫העונג והמותרות‪ ,‬אין זו הכונה האמתית בבריאת האדם‪ ,‬כי האדם לא נברא‬
‫אלא להתענג‪ ,‬וכמ״ש ז״ל בב״ר פע״ז ויניחהו בג״ע לענגו ולעדנו‪ ,‬וכמ״ש ז״ל‬
‫שעתיד אדם ליתן דין כו׳ וכמו שהובא לעיל‪ .‬אך פרישות זו הכרחית אחר‬
‫החטא‪ ,‬אבל בש״ק מצווה האדם לש ־ב לצורתו האמתית‪ ,‬ולכן עיקר מציתו עונג‬
‫דוקא‪ ,‬ובהיפוך מימות החול שנצטוה להסתפק רק בההכרח כדי לשמור על‬
‫קדושתו‪ ,‬בש״ק אדרבא מחויב הוא דוקא להתענג מכל‪ ,‬וליתן צורה של עונג‬
‫לכל תנאי חיי׳ במאכל ובמשתה במלבושו ודבירו וכו׳‪ .‬וז״ש ז״ל שבת י׳ ;‬
 ‫מסלת ישרים‬

‫מצרה‪ .‬והפרישות בדינים‪ ,‬הוא להחמיר בהם תמיד לחוש‬

‫אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה אפילו שאין‬
‫הלכה כמותו‪ .‬ובתנאי שלא יהיה הומרו קולו‪ .‬ולהחמיר‬
‫בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם‪ .‬וכבר ביארו לנו‬
‫חז״ל )חולין ל ס מאמר יחזקאל הנה נפשי לא מטומאה‪ ,‬שלא‬
‫אכלתי מבהמה שהורה בה חכם‪ .‬ולא אכלתי מבשר כוס‬
‫כום‪ .‬והנה כל זה מותר הוא מן הדין ודאי‪ .‬אלא איהו דאחמיר‬
‫אנפשיה‪ .‬וכבר זכרתי למעלה שאין ללמוד ממה שהותר על‬
‫כל ישראל לפרושים שיש להם להרחיק מן הכיעור ומן‬
‫הדומה לו ומן הדומה לדומה‪ .‬וכן אמר מר עוקבא )שם קד‪(.‬‬
‫אנא בהאי מלתא הלא בר המרא לגבי אבא‪ .‬דאילו אבא‬
‫כד אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר‬
‫כי השתא‪ .‬ואנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי‬
‫אכילנא‪ .‬ובוודאי שאין פסק ההלכה כמו שהיה אביו עושה‪.‬‬
‫שאל״כ לא היה מר עוקבא עושה נגד זה‪ ,‬אלא שאביו מחמיר‬
‫היה בפרישותא‪ .‬ולכך היה מר עוקבא קורא עצמו חלא בר‬
‫עיונים‬
‫לדעת כי אני ה׳ סקדישכם לך והודיעם‪ ,‬כי הלא היא הדעת במעלות קדושת‬
‫האדם‪ ,‬שנברא ליהנות ולהתעבנ מכל מה שנברא בעולם‪ .‬ולא יחלל את קדושתו‬
‫בזה‪ ,‬אלא אדרבא העולם יתקדש על ידו‪ .‬וכמ״ש רבינו בםכ‪-‬ו עיי‪-‬ש‪.‬‬
‫כיון חזיוב הפרישות הוא מגוה ד״קדושים תר‪,‬יו‪-‬‬ ‫נפשי לא מטומאזד‬
‫»פמשים תהיו״‪ ,‬ולכן ההיפך מזה הוא טומאה‪ .‬וז״ש ‪ :‬נפשי לא מסומאז^‬
‫עי׳ רש״י פסחים כ״ו ב׳ ד״ה יהענועין‪.‬‬ ‫הכיעור וכר‪.‬‬ ‫‪p‬‬ ‫להרחיק‬
‫ומה שלא היה מר עוקבא מחמיר כאביו‪ .‬הוא מפני שבחומרת‬ ‫מחמיר הי‪/‬‬
‫הפרישות שהוא ממשנת חסידים צריך כל אחד למדוד בעצמו מדרגתו בזה׳ וכל‬
‫שלא הגיע למדריגה זו אין הפרישות בזה ראויה לו ואין לו להתנהג בפרישות‬
‫זו‪ ,‬אבל עצם הדבר שאינו ראוי לכך הוא חסרון פעלה‪ .‬ולפיכך קרא מר עוקבא‬
‫את עצמו חלא לגבי חמרא‪.‬‬
 ‫קיא‬ ‫פרישות‬

‫חמרא לפי שלא היה פרוש כל כך כמוהו‪ .‬והפרישות כמנהגים‬

‫הוא התבודדות וההבדל מן ההברה המדינית לפנות לבו אל‬
‫העבודה והתבוננות בה כראוי‪ .‬ובתנאי שלא יטה גם בזה אל‬
‫הקצה האחר‪ .‬שכבר אמרו ז״ל )כתובות ‪ (r‬לעולם תהא דעתו‬
‫של אדם מעורבת עם הבריות‪ .‬וכן אמרו )תענית ז א( חרב‬
‫על הבדים ונואלו‪ ,‬חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים‬
‫שיושבים כד כבד ועוסקים בתורה‪ .‬אלא יתחבר האדם‬
‫עם הטובים זמן מה שמצטרך לו ללימודו או לפרנסתו‪ .‬ויתבודד‬
‫אחר כך להדבק באלהיו ולהשיג דרכי היושר והעבודה‬
‫האמתית‪ .‬ובכלל זה למעט בדיבורו וליזהר מן השיחה‬
‫עיוגים‬
‫ל ע ו ל ם גם באדם‬ ‫וכר‪ .‬ומפרש רבינו שאמרם ז״ל‬ ‫לעולם תהא דעתו‬
‫שמתוך התבודדות להתבוננות בעבודת ה׳ הוא רועה לפרוש לגמרי מן הבריות‬
‫ולהתבודד התבודדות גמורה‪ ,‬גם זה נעסוה שתהא דעתו מעורבת עם הבריוו‪J‬‬
‫והרי לכאורה משמע כי העוזי להיות דעתו‬ ‫לאמודו או לפרנסתו‪ .‬ע ‪r‬‬
‫מעורבת עם הבריות אפילו שלא לעורך עעמו אלא מפני אהבת הבריות‬
‫וכבודם׳ שאל‪-‬כ אם הוא נעסרך בזה לערכי עעטו פשיסא‪ ,‬וממה שכתב רבינו‬
‫ללימודו או לפרנסתו משמע דזקא לערכים אלה וע״ע‪ .‬ונראה דכונת רבינו‬
‫אפילו אם יכול למעוא פרנסתו בדרך ההתבודדות אין לו לעשות כן אלא בדרך‬
‫התערבות עם הבריות‪ ,‬וד‪%‬א דזמיא דלימודו שאף כי הוא חושב שיכול ללמוד‬
‫בעעמו אין לו לעשות כן רק עם חבר דוקא‪ ,‬ואם לאו עליו נאמר חרב אל הבדים‬
‫וגו׳ הוא הדין בפרנסתו כן שעל דרך זה ‪r‬לי^ יותר‪ .‬דדך אגב למדנו שהחיוב‬
‫ללמוד עם חבר הוא לא רק מפני שהלימוד מובחר יותר על דרך זה‪ ,‬אלא הוא‬
‫מפני הציווי שתהא דעתו מעורבת עם הבריות‪ ,‬ואם אח״ב מוסיפה ד‪.‬גמ׳ סעם‬
‫ולא עוד אלא שממפשין‪ ,‬כלומר מלבד הציווי גם בלימודו לא ‪r‬ליח‪.‬‬
‫דמלבד האיסור משום ביטול תורה׳ וכמו שדרשו ז״ל‬ ‫» ן השיחה בטלה‪.‬‬
‫‪,‬ודבר ת בם ולא בדברים בטלים״‪ ,‬יש כזה גם משום חובת ההתבודדות והנה כיון‬
‫שכל זה הוא בכלל פרישות‪ ,‬וכפי״מ שכתב הרמכ״ן הוא ממעות קדושים תהיו‪,‬‬
‫גמעא שכל מה שאנו מועאים על האמוראים שזה לא סח שיחה בטלה מימיו‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫היב‬

‫בטלה‪ .‬ושלא להסתכל חוץ מד׳ אמותיו‪ .‬וכל כיוצא בזה‬

‫מן הענינים שהאדם מרגיל את עצמו בהם עד שנשארים לו‬
‫בטבע אל תנועותיו‪.‬‬
‫והנה ג׳ ההלקים האלה אף על פי שאמרתים לך בכללים‬
‫קצרים‪ .‬הנך רואה שהם כוללים פעולות רבות מפעולות‬
‫האדם‪ .‬וכבר אמרתי לך שהפרטים אי אפשר ליטסר כי אם‬
‫לשיקול הדעת להיישיר אותם על יושר הכלל ואמתו‪.‬‬

‫ס ר ק טו‪.‬‬
‫בדרכי קניית הפרישות‬
‫הנה הדרך המובחר לקנות את הפרישות הוא שיסתכל האדם‬
‫בגריעיות תענוגות העוה״ז ופחיתותם מצד עצמם והרעות‬
‫הגדולות שקרובות להולד מהם‪ .‬כי הנה מה שמטה הטבע‬
‫אל התעינוגות האלה עד שיצטרך כ״כ כה ותחבולות להפרישו‬
‫מהם‪ .‬הוא פיתוי העינים הנפתים במראה הדברים אשר הוא‬
‫עיונים‬
‫>זה לא נסתכל חוץ מד׳ אמותיו וכיוצא בהם‪ ,‬אין זה מדת חסידות בלבד׳ אלא‬
‫הכל בכלל מצות קדושים תהיו‪.‬‬
‫גם בזה היינו חוץ מן החיוב של שמירת‬ ‫ושלא להסתכל חוץ וכו‪/‬‬
‫העינים‪.‬‬
‫והיינו הכלל האמיתי כלל בססי׳״ג‬ ‫לשיקול הדעת לכל׳ הכלל לאמתו‪.‬‬
‫‪,,‬שכל מה שאינו מוכרח״ וכו׳‪ ,‬ואנו למדים שאף כי הענין מסור לשיקול‬
‫הדעת‪ ,‬אין זה סברא בעלמא‪ ,‬אלא למדוד את הפרטים עט״י הכלל ואמתו‪.‬‬
‫וכו׳‪ ,‬ואף כי קודם החטא‬ ‫הלא פיתוי העינים לכל׳ להוא הפיתוי שגרם‬
‫הי׳ היצה״ר חיצוני בדמותו של הנחש ולא פנימי ולכאורר‪ .‬הי׳ העינים עוד‬
‫כשירות‪ ,‬אבל כנראה שסובר רבינו כיון שפרטה התורה שקדם לחטא ה״ותרא״‬
‫וגו׳‪ ,‬מוכח שאחרי שקבלה האשד‪ ,‬דברי הסתת הנחש והטה את לבבה‪ ,‬כבר נפקחו‬
 ‫קיג‬ ‫פרישות‬

‫‪.‬טוב וערב לכאורה‪ .‬והוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון‬

‫שיעשה‪ .‬כעדות הכתוב )בראשית ג( ותרא האשה כי טוב העץ‬
‫ולמאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו׳ ותקח מפריו ותאכל‪ .‬אבל‬
‫כשיתברר אל האדם היות הטוב ההוא כוזב לגמרי מדומה‪,‬‬
‫עיונים‬
‫•עיני׳ ונעשו כתרים ומרגליה יכלשון הסיסרי זוטא על קרא דלא תתורז אחרי‬
‫מרגלים אלליא[‬ ‫תרגום‬ ‫מרגל‪,‬‬ ‫יהי לבך אלילך ]מלשון‬ ‫לבבכם וגר אל‬
‫זה״ה לעעים‪ ,‬ולכן גם היא נכשלה ע״י ראיתה׳ וכן פירש״י ז‪-‬ל להד ‪ r‬בשם‬
‫לד‪.‬ב״ר‪ ,‬ותרא האשד‪ .‬ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו‪ ,‬ובב״ר הלשון‬
‫ירק ראתד‪ .‬דבריו של נחש‪ ,‬ורש״י פירש דבריד‪.‬ם ז‪-‬ל וד‪.‬נאו וכר‪ ,‬והיינו שהיא‬
‫היתד‪ .‬נד‪.‬נית מדבריו והאמינתו‪ ,‬וכבר מעינו שהבקשה לד‪.‬טות נחשבת כבר כד״טיה‬
‫ממד‪ .‬שנאמר כשלמד‪ .‬ונשיו הטו את לבבו ללכת וגר׳ ופירשו במט׳ שבת נ‪>-‬‬
‫‪.‬ב׳‪ ,‬שהם הטו ללכת אחרי אלד‪.‬ים אחרים ולא הלך‪ ,‬ובב״ז כתיב הטו‪ ,‬אלא שגם‬
‫•קבלות ד ב ת הטי׳ הרי הוא כבר כד״טי׳‪ ,‬וזה שכתב רבינו»הוא פיתוי העמים׳ וד‪.‬וא‬
‫ר‪.‬םיתוי שגרם לחטא הראשון ש^שד‪ .‬כעדות הכתוב ‪ :‬ותרא האשד‪ .‬וגו׳״‪.‬‬
‫כר‪ .‬אף‬ ‫והוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון שיעשה כעדות הכתוב‬
‫•שאין הדברים כפשוטם שד‪.‬רי מפורש בקרא הפיתוי וד׳ייתם כאלד‪.‬ים‪ ,‬וכן ונחמד‬
‫•לד‪.‬שכיל‪ ,‬וא״כ הרי הי׳ החמדד׳ לד‪.‬שכיל‪ ,‬וכן לד‪,‬יות יו ‪1‬רי עולמות כפירש״י ז״ל‬
‫שם‪ ,‬אלא שכיון שטו״ס הלא הי׳ זד‪ .‬אך פיתוי ד‪ r .‬ר‪ ,‬גם זד‪.‬ו בכלל לא תתורו‬
‫;אחרי לבבכם ו א ח ת עיניכם‪ ,‬והתורה כתבד‪ .‬בזד‪ .‬כלשונד‪ .‬על הגדולים הנתבעים‬
‫לפי מעלתם הגדולד‪.‬׳ ותרא כי טוב כלומר א ח ת לבבכם‪ ,‬וכי תאוד׳ הוא לעינים‪,‬‬
‫■כלומר אחרי עיניכם‪ ,‬כי כל אי כונד‪ .‬אל האמת הוא כפי עדות התורד‪ .‬בכלל‬
‫ר‪.‬זה וממקור זד‪..‬‬
‫ל ג מ רי‪ .‬כלוגנר ‪ :‬זד‪.‬ו רק ראית הטוב שלנו‪ ,‬אבל ה‪.‬״ותרא״ של חוד‪,‬‬ ‫כוזב‬
‫•לא הי׳ כוזב אלא אמיתי‪ ,‬וכמ״ש בב״ר שם ‪ :‬רבי יוסי בר זמרא אמר ג׳ ד ב ת ם‬
‫!אמרו באותו אילן‪ ,‬טוב למאכל‪ ,‬יפד‪ .‬לעינים‪ ,‬ומוסיף חכמד‪,‬׳ וכולן נאמרו‬
‫יכפסוק אחד ותרא האשד‪ ,‬כי סוב׳ וכי תאוה הוא לעינים מכאן שיפד‪ .‬הוא לעידם‪,‬‬
‫^ונחמד העץ להשכיל מכאן שמוסיף חכמד‪ ,‬המד״א תד‪,‬לים פ״ס ‪ :‬משכיל לאיתן‬
‫האזרחי‪] ,‬דלגו חז״ל על כל משכיל שנאמר בתד‪,‬ילים והביאו רק זה ‪ :‬משכיל‬
‫‪-‬לאיתן וג ר‪ ,‬נראד‪ .‬שכוזגו נז ה אגב ללמתנו כי איתן האזרחי שהוא א ב ח ס‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קיד‬

‫ובלי שום התמדה נכונה‪ ,‬והרע בו אמתי או קרוב להולד‬

‫ממנו באמת‪ ,‬ודאי שימאס בו ולא ירצהו כלל ע״ב זהו כל*‬
‫הלימוד שצריך שילמד האדם את שכלו להכיר בחולשות‬
‫התענוגים האלה ושקרם‪ ,‬עד שמאליו ימאס בם ולא יקשת‬
‫בעיניו לשלחם מאתו‪ .‬הנה תענוג המאכל הוא היותר מוחש•‬
‫ומורגש‪ .‬היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו‪ .‬שהרי אין שיעורו‬
‫אלא כשיעור בית הבליעה כיון שיצא ממנה וירד בבני המעיטו‬
‫עיונים‬
‫אבינו כמו שדרשו ז״ל‪ ,‬הוא האדם הגדול בענקים אמילו מאדה״ר כמו שדרשר‬
‫ז״ל‪ ,‬השכיל בהשכלתו לעמוד על האמת ובהוד‪ .‬גרם ההשכלה לחטא הראשון{^‬
‫כי נתסתד‪ .‬אמנם ממד‪ .‬שד‪.‬וא אמת ולא דמיון כוזב אבל גם זד‪ .‬הוא רק מ י ^‬
‫כיון שהוא נגד ‪1‬ווי ה׳ יוד‪.‬‬
‫זהו לימוד מיוחד ש‪ 1‬ריו ללמד את השכל♦‪.‬‬ ‫שילמד האדם את שכלי‪.‬‬
‫לדגיר חולשת התענוגים ושקרם‪ ,‬וכן גם לד‪,‬כיר ולד‪.‬בחץ בין שקר לאמת ו בין‬
‫סוב לרע‪.‬‬
‫וכר‪ .‬אף כי האדם שכבר השתלם עעמו כמדת הזהירות‪.‬‬ ‫היש דבר אבד‬
‫והנקיות וד‪.‬וא עומד כבר בעליתו במדת הפרישות ה ת ודאי שכבר עסק עם שכלו‬
‫רבות בחשבונות פשוסים כאלד‪ ,.‬בכ״ז עוד חייב לחזור עליד‪.‬ם גם בעבודתר‬
‫ל‪;1‬גיע למעלות העליונות‪ ,‬שהיאה״ר שכחן הוא ביותר ודרכו לד‪.‬שכיח תמיד‬
‫מלב האדם גם הדברים הסשוסים ביותר‪ ,‬ועל האדם ללחום כנגדו ולהזכירו‬
‫על כל צעד ושעל‪ ,‬אך ♦כשירגיל את עצמו דתמיד בעיונו על האמת הזאת^‬
‫זמן רב מאד וגם יתנהג כן במעשה אז יש תקוה כי ‪r #‬א חפשי ממאסר הסכלות‪.‬‬
‫ולא יתפתד‪ .‬וכר וגם ימאס בהן‪ -‬כמש״כ רבינו להלן‪ ,‬וכ‪-‬כ הרמב״ם בסדף פ״א־‬
‫מד‪,‬ל׳ דעות שאפשר לאדם שיקבעו בנפשו הדעות ה טובו ת וז‪-‬ל ‪ :‬וכיצד ירגיל*‬
‫האדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו‪ ,‬ששה וישנד‪ .‬וישלש במעשים שעושה‬
‫עפ״י הדעות האמצעיות ]וכמו שביאר שם מד‪ .‬הן הדעות האמצעיות[ ויחזור־‬
‫בהן תמיד שת״י׳ מעשת‪.‬ם קלים עליו ולא ש‪.‬י׳ בהם טורח עליו ו י ק מ ו הדעות‬
‫בנפשו‪ ,‬עכ״ל‪ .‬אך בד‪-‬א אם לא •יתמיד בין הרודפים אחר הכבוד ומרבים ה ד‪ .‬ב ^‬
‫כי אם ששד‪ .‬כן‪• ,‬אפילו לא מיח ‪ n r‬שינצח אותו‪ ,‬עכ‪-‬פ מיד מלחמד‪ ,‬לא י מל «‬
‫וד‪.‬נד‪ .‬הוא בסכנו־‪ -.‬כלומר לעולת‬
 ‫קטו‬ ‫פרישות‬

‫אבד זכרו ונשכח כאלו לא היה‪ .‬וכך יהיה שבע אם אבל‬

‫ברבורים אבוסים כמו אם אכל לחם קיבר אם אכל ממנו‬
‫כדי שביעה‪ .‬כ״ש אם ישים אל לבו החליים הרבים שיכולים‬
‫לבא עליו מחמת אכילתו‪ .‬ולפחות הכובד שמגיעהו אחר‬
‫האכילה והעשנים המהבילים את שכלו‪ .‬הנה על כל אלה ודאי‬
‫שלא יחפוץ אדם בדבר הזה כיון שטובתו אינה טובה ורעתו‬
‫רעה‪ .‬ושאר כל ההנאות שבעולם כמו כן אלו יתבונן בהם‬
‫יראה שאפילו הטוב המדומה שבהם איננו אלא לזמן מועט‪.‬‬
‫והרע שיכול לחולד מהם קשה וארוך עד שלא יאות לשום‬
‫בעל שכל לשום עצמו בסכנות הרעות על ריוח הטוב המועט‬
‫ההוא וזה פשוט‪ .‬וכשירניל את עצמו ויתמיד בעיונו על האמת‬
‫הזאת‪ .‬הנה מעט מעט יצא חפשי ממאסר הסכלות אשר‬
‫חשך החומר אוסר אותו בו‪ .‬ולא יתפתה מפיתויי ההנאות‬
‫הכוזבות כלל‪ .‬אז ימאס בהן וידע שאין לו לקחת מן העולם‬
‫אלא ההכרחי וכמו שכתבתי‪.‬‬
‫והנה כמו שהתבונן על זה הדבר גורם קניית הפרישות‪ .‬כך‬
‫סכלותו מפסיד אותו וההתמדה בין השרים ואנשי הגדולות‬
‫הרודפים אחר הכבוד ומרבים ההבל‪ .‬כי בראותו את היקר ההוא‬
‫והגדולה ההיא אי אפשר שלא תתעורר תאותו בו לחמוד אותם‪.‬‬
‫ואפילו לא יניח את יצרו שינצח אותו‪ .‬עכ״פ מידי מלחמה‬
‫לא ימלט‪ .‬והנה הוא בסכנה‪ .‬וכענין זה אמר שלמה )קהלת ז(‬
‫טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה‪ .‬ויקר מן הכל‬
‫הוא ההתבודדות‪ .‬כי כמו שמסיר מעיניו עניני העולם‪ .‬כן‬
‫מעביר חמדתם מלבו‪ .‬וככר הזכיר דוד המע״ה בשבח‬
‫עיונים‬
‫שולט אלא‬ ‫וכפי מאמרם ז‪-‬ל )סומה ח(‪ .‬אין‬ ‫מעיניו וכר מלבי‪.‬‬
‫נמה שעיניו רואוו^‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קטז‬

‫ההתבודדות‪ .‬ואמר )תד‪.‬לים גד‪ (.‬מי יתן לי אבר כיונה וגר הנח‬
‫ארחיק נדוד אלין במדבר סלה‪ .‬והנביאים אליהו ואלישע‪,‬‬
‫מצאנו היותם מיחדים מקומם על ההרים מפני התבודדותם‪.‬‬
‫והחכמים החסידים הראשונים ז״ל הלכו בעקבותיהם‪ .‬כי‬
‫מצאו להם זה האמצעי היותר מוכן לקנות שלימות הפרישות‪.‬‬
‫עיונים‬
‫ומפרש רביגו‬ ‫בשבח ההתבודדות ואמר מי יתן לי אבר כיונה וגר‪.‬‬
‫שד‪.‬חיוב להרחיק נדוד וללין במדבר הוא לאו דוקא כדי לברוח מחברת ד‪.‬רשעים‬
‫והחטאים ממש‪ ,‬אלא אפילו מרודפי הכבוד ומרבים ההבל׳ דלפי״ז הרי יו‪1‬א‬
‫מן המקראות שם דבר נורא מאה שעל זד‪ ,‬ד‪,‬קדים דוד שם ואמר ‪ :‬האזינד‪ .‬אלהים‬
‫תפלתי וגו׳ אריד בשיחי ]ופי׳ אר ‪ T‬אילילה[ ואד‪,‬ימה‪ ,‬לבי יחיל בקרבי ואימות‬
‫מות ]ופירשו שם אימות מות שגרם אדד‪,‬״ר באכילת עץ הדעת[ נפלו עלי יראה‬
‫ורעד יבא בי ותבסני סל‪ 1‬ו ת ‪ :‬ואמר מי יתן לי אבר כיונד‪ .‬וגו׳‪ .‬כ״כ »ווח דוד‬
‫ובוקע רקיעים על הסכנד‪ ,‬להגרר אחרי התאוה׳ כי הרי אמנם זוד‪,‬י אימת מות‬
‫שהפיתוי הוא שגרם למות ע‪-‬י חטא עץ הדעת‪ ,‬ועל דרך זה מתפרשים דברי‬
‫הרמב״ם ז״ל שב׳ בריש פ״ו מד‪,‬ל׳ דעות וז״ל ‪ :‬דרך ברייתו של אדם להיות‬
‫נמ שו וכו׳ ויתרחק מן הרשעים ד‪,‬ד‪,‬ולכים בחשך וכו׳ לכן אם הי׳ במרינה‬
‫שמגד‪.‬גותיה רעים וכו׳ ילך למקום שאנש ‪ ,T‬צדיקים ונוהגים בדרך טובים וכו׳‬
‫ישב לבדו יחידי וכר ואם הי׳ רעים וחטאים שאין מניחין אותו לישב במדינה‬
‫אא״ב נתערב עמד‪,‬ן ונוהג במנהגם הרע ‪r‬א למערות ולחוחים ולמדברות ואל‬
‫ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר ירמי׳ ם׳ מי יתנני במדבר מלון אורחים‬
‫עכ‪-‬ל הרמב״ם‪ ,‬וכונתו ג״כ הוא א פ לו במנד‪,‬גים רעים בדעות ומדות שאך בזה‬
‫מיידי הרמב״ם בפרקים אלה‪ ,‬כ״כ מגיע החיוב ללכת בדרך טובים שהם דרכי‬
‫ה׳ ית׳ ויתעלד«‬
‫והנביאים כו׳ מפני התבודדותם והחכמים וכו׳ הלכו בעקבותיהם‬
‫כר‪ .‬כלומר להנביאים הי׳ דד׳תבודדות דרך ח^בי מפני שהוא המכשיר לקבל‬
‫זזזון פאת ה׳‪ ,‬והחכמים הלכו בעקבות ‪.T‬ם מפני השלילה‪• ,‬למען אשר לא‬
‫יביאום הבלי חבריד‪,‬ם ל ה הבל גם הם כמותם״‪• ,‬והוא האמצעי היותר מו ‪p‬‬
‫לקנות שלימות הפרישות״‪.‬‬
‫התבונן ההבדל‬ ‫האמצעי היותר מו ‪ p‬לקנות שלימות הפרישיו^‬
‫קיז‬ ‫פרישות‬
‫למען אשר לא יביאום הבלי חבריהם לההביל גם הם כמותם‪.‬‬
‫וממה שצריך ליזהר בקניית הפרישות הוא‪ .‬שלא ירצה האדם‬
‫לדלג ולקפוץ אל הקצה האחרון שבו ברגע אחד כי‬
‫זה ודאי לא יעלה בידו‪ .‬אלא יהיה פורש והולך מעט מעט‪.‬‬
‫היום יקנה קצת ממנו ומחר יוסיף עליו מעט יותר‪ ,‬עד שיתרגל‬
‫בו לגמרי כי ישוב לו כמו טבע ממש‪:‬‬
‫עיונים‬
‫בין >ןפם ‪T‬י הז הית ת למפם ‪ r‬י הפרישות‪ ,‬אף כי גם פרישות הוא כעין זהירות‬
‫זכמ״ש רבמו ב ת ש פי״ג‪ ,‬כי מפסידי הזהירות הם ג׳ ‪ 1‬ה ס ת ה‪ ,‬השחוק‪ ,‬והחברה‪,‬‬
‫וכאן לא הזכיר אלא החברה‪ ,‬כי הפרוש כבר מרוחק תכלית הריחוק מ ה ס ת ה‬
‫והשחוק‪ ,‬וגם ההתבודדות אגל הפרוש אתנה רק כהרחקה ממססידי החברה‪ ,‬אלא‬
‫גם דרך לקנית ד‪,‬שלימות וכמ״ש רבינו והחכמים כו׳ מצאו להם זה האמצעי‬
‫כ ד לקנות שלימות‪,‬‬
‫כד‪ .‬אף כי נא מת בכל המדות כן הוא‪,‬‬ ‫שלא ירצה האדם לדלג ולקפח‬
‫בכ״ז ראה רבינו להזהיר אזהרה מיוחדת ולצוות ציווי מיוחד במרת הפרישות‬
‫מפני שבפרישות הוא מסוכן ביותר »לדלג ולקפץ עד הקצר‪ ,‬האחרון״‪ ,‬כי‬
‫בקפתד‪ ,‬זו סמונה סכנה רבד‪ ,‬של נפילה שת‪,‬י׳ קשה התקומה ממנה חלילה‪.‬‬
‫כ מו ט ב ע ממ ש‪ .‬אף כי רב מו כתב בכאן‬ ‫י שו ב לו‬ ‫כר‬ ‫שיתרגל‬ ‫עד‬
‫הדרך בפרישות‪ ,‬נראה שלא דוקא בפרישות‪ ,‬אלא בכל חמדות החובר‪ ,‬להתרגל‬
‫בדרך הסובר‪ ,‬והישרד‪ ,‬עד שישוב לו כמו סבע‪ ,‬וכן מוכח ממ״ש הרמב״ם בפ״א‬
‫מד‪,‬ל׳ דעות ה״ז ‪ :‬וכ תד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו‪ ,‬יעשה‬
‫וישנד‪ ,‬וישלש במעשים שעושה עפ״י הדעות האמצעיות ויחזור בד‪,‬ם תמיד עד‬
‫שת‪,‬י׳ מעשיהם קלים עליו ולא יד‪,‬י׳ בהם סורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬ונראד‪ ,‬שלמד כן ד‪,‬ר״מ ממ״ש ז״ל בברייתא יבמות ע״ס א׳ שלשה סימנים‬
‫באומד‪ ,‬זו‪ ,‬רחמנים ביישנים וגומלי חסדים‪ ,‬גומלי חסדים דכתיב למען אשר ‪i^ r‬‬
‫וגו‪ /‬ע״כ‪ .‬ופי׳ סימנים היינו סבועים עד כדי כך שעפ״י סימנים אלה דחה דוד‬
‫המלך את הגבעונים מלבוא בקד‪,‬ל עיי״ש‪ ,‬ובתורד‪ ,‬תמימד‪ ,‬בראשית י״ח אות‬
‫י״ג‪ ,‬והרי נלמד מכאן שהמדות הסובות הן קבועות כסבע ולכן מביא ד‪,‬ר״מ‬
‫שם כראי׳ על •כיצד ירגיל״ והוא שלמד א״א לבניו וכו׳‪ /‬ונראד‪ ,‬ברור שגם‬
‫רבינו מודד‪ ,‬בזה‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קיח‬

‫סרק טז‪.‬‬
‫בביאור מדת הטהרה‬
‫הפזהרח היא תיקון הלב והמחשבות‪ .‬וזה הלשון מצאנוהו‬
‫אצל דוד‪ .‬שאמר )תהלים נא( לב טהור ברא לי אלהים‪.‬‬
‫וענינה שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו‪ .‬אלא יהיו כל‬
‫מעשיו על צד החכמה והיראה‪ .‬ולא על צד החטא והתאוה‪.‬‬
‫וזח אפילו במעשים הגופנים והחומריים‪ .‬שאפילו אחרי‬
‫התנהגו בפרישות‪ .‬דהיינו שלא יקח מן העולם אלא ההכרחי‪.‬‬
‫עדיין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו‪ .‬שגם באותו המעט‬
‫אשר הוא לוקח לא יכוין אל ההנאה והתאוה כלל‪ .‬אלא‬
‫תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא ע״צ החכמה‬
‫והעבודה‪ .‬וכענין שאמרו בר״א )נדרים כ ב( שהי׳ מגלה טפח‬
‫ומכסה טפחיים ודומה למי שכפאו שד‪ ,‬שלא הי׳ נהנה כלל‪,‬‬
‫ולא היה עושה המעשה ההוא אלא מפני המצוה והעבודה‪.‬‬
‫ועד״ז אמר )משלי ג( בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך‪.‬‬
‫עיונים‬
‫כל מעשיו ע״צ החכמה והיראה ולא ע״צ החטא והתאוה‪,Tiwn .‬‬
‫היא היסו החכמה‪ ,‬והחטא היפך היראה‪.‬‬
‫וגו‪ /‬הרמב״ם ז״ל ספ״ג מהל׳ דעות כתב‬ ‫ועד^ז אמר בכל דרכיד דעהו‬
‫ז״ל ‪ :‬נמ‪1‬א המהלך בדרך זו ]כלומר על הכוונות שכתב[ כל ימיו עובד את ה׳‬
‫תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן כו׳ והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך‬
‫דעהו‪ .‬ונראה שהוא ז״ל מפרש כמו עבדהו‪ ,‬אבל רבינו נראה שמפרש דעהו‬
‫שידע במעשיו שהוא עושה רק הש‪-‬י‪ ,‬כלומר לשמה‪ ,‬ואל יניח שום מקום ליער‬
‫במעשיו‪ ,‬ואולי‪ ,‬וזה יותר נראה‪ ,‬דהיינו הך‪ ,‬שהרי גם רבינו כתב ‪ :‬עדיין ‪ r‬סרך‬
‫כו׳ שגם באותו המעט כו׳‪ ,‬אלא תהי׳ כוותו אל הטובה היוצא מן המעשה ההוא‬
‫•ע״צ החכמה והעבודה״‪ ,‬אלא שרבינו הוסיף שלא די בזה בכונה בלבד‪ ,‬וכמו‬
‫שנראה מפשטות לשון הרמב״ם ז״ל‪ ,‬אלא הדברים אמורים בטד^ת לב גמורה‪,‬‬
‫שלא יניח מקום ליצר כלל‪ ,‬ויגיע לידי שלימות הסהרה שהיא מעלה עליונה‬
 ‫קיט‬ ‫טהרה‬

‫׳זאמנם צריך שתדע‪ .‬שכמו ששייך מהרת המחשבה כמעשים‬

‫הגופניים‪ .‬אשר הם עצמם קרובים ליצר לשיתרחקו‬
‫•ממנו ולא יהיו משלו‪ .‬כן שייך טהרת המחשבה במעשים‬
‫‪.‬הטובים הקרובים לבורא ית״ש‪ ,‬לשלא יתרחקו ממנו‪ ,‬ולא‬
‫יהיו משל היצר‪ .‬והוא ענין שלא לשמה המוזכר בדברי רז״ל‬
‫‪.‬פעמים רבות‪ .‬ואולם כבר נתבארו דברי חז״ל שיש מיגים‬
‫שונים של שלא לשמה‪ .‬הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם‬
‫•עבודה כלל‪ .‬אלא לרמות בני האדם ולהרויח כבוד או ממון‪.‬‬
‫זזהו שאמרו בו )ירושלמי ברכות ס״א מתני׳ ה׳( נוח לו שנהפכה‬
‫־שליתו על פניו‪ .‬ועליו אמר הנביא )ישעיה ס ח ונהי כטמא כלנו‬
‫וכבגד עדים כל צדקותינו‪ .‬ויש מין אחר שלא לשמה‪ .‬שהוא‬
‫עבודה על מנת לקבל פרם‪ .‬ועליו אמרו ) ס ס חי ם נ( לעולם יעסוק‬
‫עיונים‬
‫;העולה גם על מעלת הפרישות‪ ,‬ונראה שגם הרמב״ם ז״ל סובר כן‪ /‬שהרי מקודם‬
‫שהביא המקרא כתב ז״ל ‪ :‬ועל כגון זה צוז חכמים ואמרו וכל מעשיר יהי׳‬
‫לשם שמים‪ ,‬והרי שגם הר״מ מיירי כאן במעלת לשמה גמורה‪ ,‬וכבר כתב רבינו‬
‫׳•שלא יקרא בזה השם ]כלומר עשי׳ לשמה[ אלא העבודה הטהורה לגמרי שלא‬
‫ההי׳ הפני׳ בה אלא לשם ית׳ ולא לזולתו״‪.‬‬
‫כז׳‪ .‬והנה •עליו״ ניחא‪ ,‬אך הלא הנביא אמר זה גם‬ ‫הנביא‬ ‫אמר‬ ‫ועליו‬
‫על דורו וכלל גם ע‪ 1‬םו עמהם ותבע גם על שלא לשמה ממין זה‪ ,‬והרי שמושג‬
‫הטומאה הוא לפי הכרח הסהרה‪ ,‬וכן אמר ישעיה עצמו איש טמא שפתים אנכי‬
‫דבתוך עם טמא וגו׳‪ ,‬והוא מבד״יל‪ ,‬וצ״ע‪ .‬ויותר נראה לומר כי גם השלא לשמד‪.‬‬
‫מן המין המעולד‪ .‬ביותר‪ ,‬גם ע״ז קורא הנביא ונהי כטמא וגו׳׳ וכן הדץ נותן‪,‬‬
‫שהרי בבר כתב רבינו בםמוך והביא את המקרא אמרות ה׳ אמרות טדיורות כסף‬
‫ערוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים‪ ,‬ומקרא זה ודאי מיירי בסד‪.‬רד‪ .‬מזוקקת‬
‫ושלימד‪ .‬ביותר‪ ,‬ואם נפגם מעט מן הרזווי מאותה טהרד‪ ,.‬הרי כבר נתבאר שמד‪.‬‬
‫שאינו בכלל טהרד‪ .‬הוא בכלל סומאד‪ .‬שאין חלל ריק ביניד‪.‬ם‪ ,‬וע״כ הרי שפיר‬
‫מתפרש המקרא ‪.‬ונד‪,‬י כטמא כולנו״ גם על דרך זה‪.‬‬
‫וגו׳‪ .‬מד‪ .‬שהוא היפך סד‪.‬רת הלב הוא טומאה‪.‬‬ ‫ונהי כטמא כולנו‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קכ‬
‫אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה‪ .‬שמתוך ^‪5‬זלא לשסת‬
‫בא לשמה‪ .‬אך עכ״פ מי שלא הגיע עדיין מתוך שלא לשםד‪4‬‬
‫אל לשמה‪ .‬הרי רהוק הוא משלימותו‪.‬‬
‫אמנם מה שצריך לאדם יותר עיון ומלאכה רבה הוא תערובת‬
‫האיסור‪ .‬דהיינו שלפעמים האדם הולך ועושה מצות‬
‫לשמה ממש‪ ,‬שכך גזר אבינו שבשמים‪ .‬אמנם לא יחדל■‬
‫מלשתןן עמה איזה פניה אחרת או שישבהוהו בני האדם‪.‬‬
‫או שיקבל שכר במעשהו‪ .‬ולפעמים אפילו אם לא יהיה מתכוין‬
‫ממש לשישבחוהו‪ .‬בשמוח לבו על השבח ירבה לדקדק יותר‪.‬‬
‫כעין מעשה של בתו של ר״ח בן תרדיון )ע״ז יח ‪ p‬שהיתה‬
‫פוסעת פסיעות יפות‪ .‬וכיון ששמעה שאומרים כמה נאות‬
‫פסיעות של ריבה זו‪ ,‬מיד דקדקה יותר‪ .‬הרי התוספת הזה‬
‫נולד מכה השבח ששיבחוה‪ .‬ואמנם אעפ״י שאיסור כזה‬
‫בטל במיעוטו‪ .‬עכ״פ המעשה שתערובות כזה בתוכו טהור‬
‫לגמרי איננו‪ .‬כי הנה כשם שאין עולה על גבי המזבח שלמטה‬
‫אלא סולת נקיה מנופה בי״ג נפה )עי׳ מנחות עו ‪ p‬שכבר טהור‬
‫לגמרי מכל סיג‪ .‬כך א״א לעלות על רצון מזבחו העליון‬
‫עיונים‬
‫מצוה לשמה ממש כר אמנם לא יחדל מלשתף עמה איזה פגי״‬
‫אחרת כו׳‪ .‬נראה מדברי רבינו קולא גדולה בענין שלא לשמה׳ והיינו שאס‬
‫הכונה לשמד« אף שמשתף עמה אחה סני׳‪ ,‬מ״מ נקרא זה לשמה מעד המעוו־^‬
‫אלא שמעד טהרת הלב אינני טהור עדיין‪ ,‬וזהו מדין מור• אחרת של קדושיס‬
‫תהי׳׳ אבל אץ זה פוגם כלל בהמעוה שהוא עושה׳ ולגבי המעוה איסור כז ה‬
‫בטל במיעוטו‪ ,‬וחלוקי לשמה ושלא לשפה לגבי המעוה אינו אלא בשעושה רק‬
‫ע״מ כך׳ ובזה יש חילוק שאם עושה ע״מ לקבל פרם בעוה״ב או בעוה״ז הוא‬
‫שלא לשמה המותר‪ ,‬ואם עושה ע״ ‪ 5‬לרמות או להרויח בבוד או ממון הוא‬
‫שלא לשמה האסור ועלי׳ אמרו נוח לו כו׳ ונהי כטמא וגר‪ ,‬ומעד זה יש חופרא‬
‫מדברי רבינו שגם ע״מ כבוד הוא האיסור‪.‬‬
‫קכא‬ ‫טהרה‬

‫להיות מעבודת האל השלימה והמובחרת‪ .‬אלא המובחר‬

‫שבמעשים הטהור מכל מיני סיג‪ .‬ואינני אומר שמה שהוא‬
‫זולת זה יהיה נדחה לגמרי‪ .‬כי הרי הקב״ה אינו מקפח‬
‫שכר כל בריה‪ .‬ומשלם שכר המעשים לפי מה שהם‪ .‬אמנם‬
‫על העבודה התמימה אני מדבר‪ ,‬הראויה לכל אוהבי ה׳‬
‫באמת‪ .‬שלא יקרא בזה השם אלא העבודה הטהורה לגמרי‪.‬‬
‫שלא תהיה הפניה בה אלא לשם יתברך ולא לזולתו‪ .‬וכל‬
‫מה שיתרחק מן המדריגה הזאת כפי הרבות ריחוקו‪ .‬כן ירבה‬
‫החסרון בה‪ .‬הוא מה שדוד המע״ה אומר )תהלים עג( מי לי‬
‫בשמים ועמך לא חפצתי בארץ‪ .‬ואמר כמו כן ) ש ם קיט( צרופה‬
‫אמרתך מאד ועבדך אהבה‪ .‬כי באמת העבודה האמתית‬
‫צריכה להיות צרופה הרבה יותר מן הזהב ומן הכסף‪ .‬והוא‬
‫מ״ש על התורה >שם יב( אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף‬
‫עיונים‬
‫י הי׳ נ ד ח ה ל ג מ רי כד‪ .‬לפי״ט שנתבארו דברי׳ ז״ל ונסגה ש ח מוכרח‬
‫בדעתו ז״ל‪ ,‬נראה שמ״ש אין נדחה לגמרי אין בונתו על ה מור‪ .‬שעשר‪ .‬שבזר•‬
‫יקבל שכרו משלם‪ .‬אלא שבבל מ ז ה יש מעלה מיוהדת של עבודה שע״י יקרא‬
‫עובד ה׳ ובמעלה זו מיירי כאן‪ ,‬שהיא תלו ‪ .T‬לגמרי בטד‪.‬רת הלב‪ ,‬אלא שגם‬
‫היא לא נדחית לגמרי ויקבל שכר עלי׳ לפי מדת םד‪.‬רת לבו‪.‬‬
‫אף כי מקרא זר‪ .‬על התורד‪ .‬נאמר שאמרותי׳‬ ‫וה‪1‬א מ״ש על התורה‪.‬‬
‫טד‪.‬ורות‪ ,‬למד מזר‪ .‬ר ב עו גם על העכודד‪ ,.‬כי קיום מצות התורר‪* .‬ריך לד‪.‬יות‬
‫על דרך למוח־‪ ,.‬שכמו שהאמרד‪ ,‬היא טד‪.‬ורד‪ .‬בלמודד‪ .‬כן צריכה לד‪.‬יות טדיורד•‬
‫בקיומה‪ ,‬כי ה*לעשות״ הוא גמרו של ה״ללמוד׳ וכמ״ש ז״ל גדול שמושה‬
‫יותר מלמודד‪ ,,‬כלומר שהרואד• קיום התורה בפועל הוא כמו לימוד ממש‪,‬‬
‫ועוד יותר גדול ממנו‪ ,‬ולפיכך צריך להיות הלימוד ע‪-‬מ לעשות‪ ,‬כי בלי ה״לעשות״‬
‫עדיין כאילו לא גמר את למודו‪ ,‬לפיכך צירף רבינו את כל הפסוקים על התורד‪.‬‬
‫אל העבודד‪ .‬שהיינו הך‪ ,‬וזד‪.‬ו הפירוש של העושר‪ .‬מצוה כמאמרד‪ ,.‬כלומר כסד‪.‬רת‬
‫מאמרד‪ .‬שכמו שמאמרי‪ .‬סד‪.‬ור כך העושר‪ .‬טד‪.‬ור ועושר‪ ,‬בטר‪.‬רר‪ ,.‬ושכרו שאק מבשרין‬
‫אותו וכד‪ ,‬והוא מדכנ‪-‬ם‪ ,‬שכמו שר\א אינו מערב שום רע באמרות ה׳ והן‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קכב‬

‫צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים‪ .‬ומי שהוא עובד ה׳ באמו^‬

‫לא יסתפק בזה במועט‪ .‬ולא יתרצה לקחת כסף מעורב‬
‫בסיגים ובדילים‪ .‬דהיינו עבודה מעורבת בפניות לא טובור ‪J‬‬
‫אלא הזך והטהור כראוי‪ .‬ואז יקרא עושה מצוה כמאמרה‪.‬‬
‫שעליו אחז״ל >שבת סג( כל העושה מצוה כמאמרה אין‬
‫מבשרין אותו בשורות רעות‪ .‬וכן אז״ל )נדתם סב( עשה דברים‬
‫לשם פעלם ודבר בהם לשמן‪ .‬והוא מה שבוחרים אותם‬
‫שהם עובדי ה׳ בלב שלם‪ .‬כי מי שלא נתדבק עמו יתברך‬
‫באהבה אמתית‪ ,‬צירוף העבודה הזאת תהיה לו לטורח ולמשא‬
‫גדול‪ .‬כי יאמר מי יוכל לעמוד כזה‪ .‬ואנחנו בני חומר ילודי‬
‫אשה א״א להניע אל הזיקוק והצירוף הזה‪ .‬אמנם אוהבי ה׳‬
‫וחפיצי עבודתו‪ .‬הנה שמח לבם להראות אמונת אהבתם‬
‫לפניו יתברך ולהתעצם בצירופם וטהרתם‪ .‬הוא מה שסיים‬
‫דוד עצמו באמרו ועבדך אהבה‪ .‬והנה באמת זהו המבחן שבו‬
‫נבחנים ונבדלים עובדי ה׳ עצמם במדריגתם‪ .‬כי מי שיודע‬
‫לטהר לבו יותר‪ .‬הוא המתקרב יותר והאהוב יותר אצלו‬
‫ית׳‪ .‬הם המה הראשונים אשר בארץ המה‪ .‬אשר גברו‬
‫ונצחו בדבר הזה האבות ושאר הרועים אשר מהרו לבס‬
‫לפניו‪ .‬הוא מה שדוד מזהיר את שלמה בנו )ד״ה ‪ X‬כח( כי כל‬
‫לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין‪ .‬וכן אמרו ז״ל )סנהדרין‬
‫קו ‪ p‬רחמנא לבא בעי‪ ,‬כי אין די לאדון ב״ה במעשים לבדם‬
‫עיונים‬
‫בסהרתן וסובתן בלי שום שמץ רע‪ ,‬כן לא יתבשר באמרות המבשר שום בשורה‬
‫רעד‪ ,‬אך כולו סוב‪.‬‬
‫‪r‬רם עד שנצחוהו‪ ,‬ומכבישה‬ ‫הם הגבורים שכבשו את‬ ‫גברו ונצחו‪.‬‬
‫לתיקון שלם עד שסד‪,‬רו לבם לפניו‪.‬‬
‫אין די בו׳ במעשים לבדם בו׳ אלא ובו׳ שהלב יהי׳ טד״ור וכר‪.‬‬
‫כלומר שלא די במעשים לבדם שיהיו טהורים לגמרי ע״י כבישת ה מ ד בלבד‪,‬‬
 ‫קכג‬ ‫טהרה‬

‫שיהיו מעשי מצוה‪ .‬אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור‬

‫לכוין בה לעבודה אמתית‪ .‬והנה הלב הוא המלך לכל הלקי‬
‫הגוף ונוהג בם‪ .‬ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו‬
‫יתברך‪ ,‬אין עבודת שאר האברים כלום‪ .‬כי אל אשר יהיה‬
‫שמח רוח הלב ללכת ילכו‪ .‬ומקרא כתוב בפירוש )משלי כג כו(‬
‫תנה בני לבך לי ‪:‬‬

‫פרק יז‪.‬‬
‫בדרכי קניית הטהרה וההרחקה ממפסידיה‬
‫הגה הדרך להשיג המדה הזאת‪ .‬קל הוא למי שכבר השתדל‬
‫והשיג המדות השנויות עד הנה‪ .‬כי הנה כשיחשוב‬
‫ויתבונן על פחיתות תענוגי העולם וטובותיו כמש״ל‪ ,‬ימאש‬
‫עיונים‬
‫•אלא העיקר לפניו שהלב יהי׳ טהור״ ע״י תיקון גמור ומוחלט״ וכמאמר דוד ‪:‬‬
‫לבי חלל בקרבי‪ ,‬יהטעם בזה מפני שהלב הוא המלר כד׳ כלומר האבר המשובח‬
‫מכל האבריס •כי כל אשר יהי׳ שמה רוח הלב ללכת ילכו״‪ ,‬ולפיכך שואל‬
‫הקב׳׳ה מן האדם תגה בני לבך לי‪ ,‬כי אך בתקון הלב מתוקן האדם להיות ישר‬
‫כמו שעשה אותו אלהים‪.‬‬
‫גם כאן כונתו על מעלת העבודה‬ ‫אין עבודת שאר האברים כלום‪.‬‬
‫ולא על מעשי המצוה‪ ,‬וז׳׳ש אין די כו׳ ש ‪.T‬י׳ מעשי המ‪1‬וה׳ אלא העיקר כו׳‪,‬‬
‫כלומר אף כי מעשה המצוה הם מעשים גמורים שיקבל עליהם שכרו משלם‪,‬‬
‫אבל אין זאת מעלת העבודה השלימה‪ ,‬ומבחן זה של מעלת העבודה עולה עד‬
‫האבות ושאר הרועים‪.‬‬
‫כו׳‪ .‬ר״ל כל שלמות האדם אפילו המדרגות העליונות‬ ‫כשיחשוב ויתבונן‬
‫ביותר כמו הסהרה שהיא עולד‪ .‬גם על הפרישות‪ ,‬תלוי רק בחשבון והתבוננות‬
‫•על פחיתות תענוגי העולם וטובותיו‪ ,‬כי כל מה ש^מיק ויתמ ‪ T‬להכיר‬
‫פחיתות החומריות ותעגוגותי׳ יותר יהי׳ נקל לו לטהר מחשבותיו ולב‪*.‬״‪.‬‬
‫ודבר זה שגם על הצדקים לחשוב גם חשבון פשוט‪ ,‬מפורש בב״ב ע״ח‪,‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קכד‬

‫בהם ולא יחשבם אלא לרעות ולהסרונות הטבע החומרי‬

‫החשוד והגס‪ .‬ובהתאמת אצלו היותם ממש חסרונות ורעות‪.‬‬
‫ודאי שיקל לו להבדל מהס ולהסירם מלבו‪ .‬ע״כ כל מה‬
‫שיעמיק ויתמיד להכיר פחיתות החומריות ותענוגיו‪ .‬יותר‬
‫יהיה נקל לו לטהר מחשבותיו ולבו שלא לפנות אל היצר‬
‫כלל בשום מעשה מן המעשים‪ .‬אלא יהיה במעשים החומרים‬
‫כאנוס לא זולתו‪.‬‬
‫ואמנם כמו שטהרת המחשבה חילקנוה לב׳ חלקים‪ .‬האחד‬
‫במעשים הגופנים‪ .‬והאחד במעשי העבודה‪ .‬כן העיון‬
‫עיונים‬
‫שהחיוב לחשב החשבון הפשוט של הפסד מזור‪ .‬כנגד שכר וריוח ממון‪ ,‬ושכר‬
‫עבירה כנגד הפסד ממון‪ ,‬נלמד מאלו המושלים ב ‪r‬רם‪ ,‬דכתיב ‪ :‬ע״ב יאמרו‬
‫המושלים וגו׳ המושלים אלו המושלים ביצרם‪ ,‬באו חשבון וכו׳ הפסד מצוד‪.‬‬
‫כנגד שכרד‪ ,‬ושכר עבירד‪ ,‬כנגד הפסדד‪ .‬כו׳‪ ,‬ופי׳ רשב״ם ‪ :‬המושלים ב ‪ r‬רם‪,‬‬
‫צדיקים בו׳ כתיב כו׳ צדיק מושל ביראת אלהים‪ ,‬הפסד מצוה‪ -‬שיתבטל מריוח‬
‫וכו׳ ומחסר ממונו כנגד שכרד‪ ,‬המרובה לעתיד‪.‬‬
‫לא שהם חסרונות‬ ‫ובהתאמת אצלו היותם ממש חסרונות ורעות‪.‬‬
‫ורעות מצד עצמם‪ ,‬שא‪-‬ב * ‪ T‬אמרו שעתיד אדם א תן דין כדלעיל סי״ג‪ ,‬ואיו‬
‫העונג בהם מצוד‪ ,‬בשבו^ וכבר העיד הכתוב במעשה בראשית וירא כל אשר‬
‫עשה והנר‪ ,‬סוב‪ .‬ואף שהיין הוא המביא קללה‪ ,‬הלא כבר אמרו ז״ל חמרא‬
‫וריחנא פקחין‪ ,‬אלא שהאדם בחטאו ובחירתו הרעה הוא היוצר רע ובורא חשך‪,‬‬
‫ולא רק הדברים הגשמיים אלא גם קדש קדשים וכמ‪-‬ש ז״ל )עיתבין סד א(‬
‫רעד‪ .‬זונות וגו׳ האומד שמועד‪ .‬זו נאד‪ ,‬כו׳‪ .‬ולד‪,‬יסוך בבחירתו הטובד‪ .‬הכל ז^א‬
‫קדש קדשים‪ ,‬וכמבואר להלן פכ״ו‪.‬‬
‫וגדולי החכמים היו גם במעשי המצות שיש בד‪,‬ם הנאד‪ .‬כאנוסים‬ ‫באנוס‪.‬‬
‫לגבי ההנאד״ וכמו שאמרו על ר‪-‬א שהי׳ מגלה טפח ומכסד‪ ,‬ספחיים ודומד‪,‬‬
‫כאילו כפאו שד כדי שלא ליהנות אף בשעת הנאתו כמשנ׳׳ת כם׳ י‪-‬ג‪ ,‬ומעם‬
‫החיוב בזה עד כדי כך לדדות כאנוס במעשים החומריים שהוא עושה הוא מפני‬
‫שזו היא עיקר מדת הסדרד‪ ,‬בחלק זד״ והיינו שיסדר מחשבתו מן הרצון לד‪.‬נות‬
‫הנאד‪ ,‬גופנית‪ ,‬ו‪ ,‬שלא יניח מקום ל ^ ר במעשיו אלא ‪,T‬י׳ כל מעשיו על צד‬
 ‫קכה‬ ‫טהרה‬

‫המצטרך כדי לקנותה יתחלק לב‪ /‬כי הנה לטהר מחשבתו‬

‫כמעשי גופניותו‪ .‬הדרך הוא להתמיד הסתכלותו על פחיתות‬
‫העולם ותענוגיו כמ״ש‪ .‬ולטהר מחשבתו במעשי עבודתו‪,‬‬
‫ירבה התבוננותו על תרמית הכבוד וכזביו‪ .‬וירגיל עצמו‬
‫לברוח ממנו‪ .‬אז ינקה בעת עבודתו מפנות אל השבח ואל‬
‫התהלה אשר יהללוהו בני האדם‪ .‬ותהיה מחשבתו פונה‬
‫ביהוד אל אדונינו אשר הוא תהלתנו‪ .‬והוא כל טובנו‬
‫ושלימותינו ואפס זולתו‪ .‬וכה״א )דברים י( הוא תהלתך‬
‫והוא אלהיך‪.‬‬
‫ומן המעשים המדריכים את האדם לבא לידי מדה זו‪ .‬הוא‬
‫ההזמנה לדברי העבודה והמצות‪ .‬והיינו שלא יכנס בקיום‬
‫המצוה בפתע פתאום‪ ,‬שאין דעתו עדיין מיושבת עליו‪ ,‬ויכול‬
‫להתבונן במה שהוא עושה‪ .‬אלא יזמין עצמו לדבר ויכין‬
‫לבו במתון עד שיכנם בהתבוננות‪ .‬ואז יתבונן מה הוא הולך‬
‫לעשות‪ ,‬ולפני מי הוא הולך לעשות‪ .‬שהרי בהכנסו כעיון‬
‫הזה‪ ,‬קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצונות ויקבע בלבו‬
‫הבונה האמתית הרצויה‪ .‬ותראה שהחסידים הראשונים‬
‫היו שוהים שעה אחת קודם תפלתם ואחר כך מתפללים‪ .‬כדי‬
‫עיונים‬
‫החפמדי וד‪,‬יראז־ו״‪ ,‬ולכן אינו יו‪1‬א ‪ ’T‬חובת שלמות מדד‪ ,‬זו עד שיהי׳ כאנוס‪,‬‬
‫כלומר שיטד‪,‬ר מלבו כל ר‪ 1‬ון לד‪,‬נאד״ זד‪,‬חלק הב׳ בסהרת המחשבה הוא מעשי‬
‫ד‪,‬עבודד« והדרכים לקנות סהרה זו מתחלק לשנים‪ ,‬כי הדרך לקנות המהרד‪,‬‬
‫במעשים הגופניים‪ ,‬הוא הד‪,‬תמדד‪ ,‬בהסתכלות על פחיתות התענוגים‪ ,‬ודרך‬
‫קנית הםד‪,‬רד‪ ,‬במעשי העבודד‪ ,‬הוא חיובי ד‪,‬ד‪,‬תבוננות על תרמית הכבוד וכזביו‪.‬‬
‫כו׳‪ .‬התבונן כי הסומאד‪,‬‬ ‫ירבה התבוננותו על תרמית הכבוד וכזביו‬
‫במחשבד‪ ,‬ע״י תאור‪ ,‬וכבוד יתכן גם א‪ 1‬ל האדם שכבר השתלם בכל המדות‬
‫המנויות למעלה וד״גיע למדת ד‪,‬טד‪,‬רז•‪ ,‬הקודמת לחם ‪ r‬ות‪ ,‬כלומר שבמעשה הוא‬
‫כבר מושל ב מ רו לגמרי‪ ,‬כ״כ עקוב הלב ואנוש הוא‪ .‬ועיין פס״ז בעיונים‪.‬‬
‫ומפרש רבינו שהשהי׳ הזאת שנהגו בה חסידים הראשונים היתד‪,‬‬ ‫שוהים‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קכר‬

‫שיכוונו לבם למקום )עי׳ כרכות ל ‪ ,p‬ובודאי שלא היו פונים‬

‫שעה אחת לבטלה‪ ,‬אלא מתכוונים ומכינים לבם לתפלה‬
‫שהיה להם להתפלל‪ .‬ודוחים מעליהם המחשבות הזרות‬
‫ומתמלאים היראה והאהבה הצריכה‪ .‬ואומר )איוב יא< אם אתה‬
‫הכינות לבך ופרשת אליו כפך‪.‬‬
‫והנח מפסידי המדה הם חסרון התכוננות על הענינים שזכרנו‪.‬‬
‫דהיינו סכלות‪ .‬פחיתות התענוגים‪ .‬רדיפת הכבוד‪.‬‬
‫ומיעוט ההכנה לעבודה‪ .‬כי הב׳ הראשונים הם מפתים את‬
‫המחשבה וממשיכים אותה אל הפניות‪ .‬כאשה המנאפת אשר‬
‫תחת אישה תקח את זרים‪ .‬וכבר נקראו המחשבות החיצונות‬
‫זנות הלב‪ .‬דכתיב )במדבר טו( ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי‬
‫עיניכם אשר אתם זונים אחריהם‪ .‬כי נמצא הלב פונה מן‬
‫המבט השלם אשר היה לו ליקשר בו אל הבלים ודמיונות‬
‫כוזבים‪ .‬ומיעוט ההכנה גורם לסכלות הטבעי הבא מצד‬
‫החומר שלא יגורש מתוכו‪ .‬והרי הוא מבאיש את העבודה‬
‫בסרחונו‪ .‬ונבאר עתה מדת החסידות ;‬
‫עיונים‬
‫בעיקר כדי לסהר לבבם מפנות אל התהלה והשבח׳ ותהי׳ מחשבתם סונה ביחוד‬
‫אל אדוננו אשר היא תהלתגו‪.‬‬
‫יש סכלות סכעי הבאה מצד החומר‪ ,‬והוא מ‪ 1‬ד תמיד‬ ‫לסכלות הטבעי‪.‬‬
‫ובכל אדם אף בחם ‪T‬ים הראשונים׳ ולא יגורש אלא על ‪T‬י שיזמץ עצמו לדבר‬
‫ויכין לבו במתון עד שיכנס אל העבודה בהתבוננות‪ ,‬וזהו שד׳יו שוד׳ים שעה‬
‫אחת משום חובת הזמנה וההכנה והצורך בהתבוגנות ובזה לגרש את הסכלות‬
‫הסבעי ולהנקות מן הסניות הזרוו^‬
‫הסכלות הטבעי הבא מצד החומר הוא מבאיש‬ ‫וכו׳ בסרחונו‪.‬‬ ‫מ ב אי ש‬
‫בסרחתו‪ .‬באדר^ג פי״א אמר ר״ע כל ת‪-‬ח המגביה את עצמו בד״ת דומה לנבלה‬
‫מושלכת בדרך כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק מפנה והולך שנאמר‬
‫)משלי ל( אם נבלת בהתנשא‪ ,‬עכ״ל‪ .‬הרי שכל גבה לב הוא סרחון ממש כסרחון‬
‫קכז‬ ‫חסידות‬

‫פרק יח‪.‬‬
‫בביאור מדת החסידות‬
‫מדת ההסידות צריכה היא לביאור גדול‪ .‬כי מנהגים רבים‬
‫ודרכים רבים עוברים בין רבים מבגי האדם בשם‬
‫עיונים‬
‫הנבלה‪ ,‬אלא שחוש הריח שלנו נפגם עד כדי כך שאין אנו חלים ומרגישים‬
‫להבין כלל‪.‬‬
‫ואל תתמה על זה‪ .‬שהרי אנו רואים גם כטבע שיש כלבים המריחים את‬
‫ריח האדם אף ממרחק גדול‪ ,‬והרי שלכל אדם ואדם יש לו ריח מיוחד‪ ,‬וכמו‬
‫שםרעופיהם אינן שווין ויש לנו טביעת עין להכיר כל אדם ואדם עס״י עורתו‬
‫המיוחדת‪ ,‬כך אין ריחותיהם שזזת‪ ,‬ולמי שיש חוש הריח בריא הוא מבחין בזה‬
‫כאותם הכלבים המנחמים׳ אלא שחוש הריח שלנו לקוי‪ .‬ואם הריח הטבעי‬
‫כך‪ ,‬ריח הנשמה עאכו‪-‬ב‪ .‬ולמה יקשה לנו להבין אם אומרים לנו שכל מעשי‬
‫האדם הם מריחים‪ ,‬ומעשר‪ .‬הטוב מריח כשמן המור‪ ,‬ומעשה הרע מסריח כנבלה‪.‬‬
‫ולא אך כגבר‪ .‬לב כן שעליה נאמר ‪ :‬תועבת ה׳ כל גבה לב )משלי ט״ז ה(‪.‬‬
‫אלא‬ ‫מסריח‪.‬‬ ‫שגם‬ ‫לנו‬ ‫אם אומרים‬ ‫פשוט‬ ‫הלא‬ ‫״תועבר‪.‬״‬ ‫שד‪.‬וא‬ ‫ומד‪.‬‬
‫גם בד‪.‬ל׳ ד״א אמז״ל ריש ויק״ר )פ״א־‪-‬ס״ו ותד״א רבי׳ ס״ס כל ת״ח שאין‬
‫כמותו ‪/‬ומד‪.‬‬ ‫מטרחת‬ ‫כלומר‪ ,‬שאין הנכלד‪.‬‬ ‫ממנו‪,‬‬ ‫סובר‪.‬‬ ‫בו דעת גבלה‬
‫שמדמים באדר״נ הגבה־לב לנבלה‪ ,‬ג״כ הכונד‪ .‬לומר שהוא מסריח כנבלד‪ ,.‬ואם‬
‫כבר מסריח כנבלד‪ ,.‬ודאי שהנבלה סובר‪ .‬ממנו‪ ,‬שאין אשמתה של הנבלה‬
‫מד‪ .‬שהיא מסרחת‪ ,‬ור‪.‬וא המסריח את עצמו מדעתו ורצונו‪ ,‬ודאי שסרח ונו עולר‪.‬‬
‫על סרח ונד‪ .‬בלי ש ^ור וערך‪ ./‬ולמדו זה חז״ל מממד‪ .‬שספר ת״כ מתחיל‬
‫כ״ויקרא״ ולא ב״ו ‪ r‬בר״ או ב״ויאמר״ כמו בכל מקום‪ ,‬וכבר אמרו שם ז״ל‬
‫על מאמרם כל ת״ח וכר •תדע לר שכן הוא צא ולמד ממשד‪ ,‬אבי החכמר‪ ,.‬אבי‬
‫הנביאים‪ ,‬שהוציא ישראל ממצרים‪ ,‬ועל ידו נעשו נסים במצתם ונוראות על‬
‫ים סוף׳ ועלד‪ .‬לשמי מרום והוריד תורד‪ .‬מן השמים‪ ,‬ונתעסק במלאכת המשכן‪,‬‬
‫ולא נכנם לפני ולפנים עד שקרא לו‪ ,‬שנאמר‪ :‬ויקרא אל משה וידבר״ ע״כ‪.‬‬
‫ורירי הדברים מפליאים‪ .‬שכל עיקר תכלית המשכן הלא מפורש בתורד‪ .‬״ונועדתי‬
‫לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת״ )שמות כד‪ -‬כב(‪ ,‬וכשנשלם המשכן ע״י משה‬
‫והג ‪ r‬אל תכליתו לא נכנם משה שידבר עמו ה׳‪ ,‬זמר‪ .‬עיכב ז דרך א ח קל‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קכח‬

‫חסידות‪ ,‬ואינם אלא גלמי חסידות בלי תואר ובלי צורה ובלי‬
‫תיקון‪ .‬ונמשך זה מחסרון העיון וההשכלה האמתית אשר‬
‫לבעלי המדות ההם‪ .‬כי לא טרחו ולא נתיגעו לדעת את דרך‬
‫ה׳ בידיעה ברורה וישרה‪ .‬אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן‬
‫להם לפי הסברא הראשונה‪ .‬ולא העמיקו בדברים ולא שקלו‬
‫אותם במאזני החכמה‪ .‬והנה אלה הבאישו את ריח החסידות‬
‫בעיני המון האנשים‪ .‬ומן המשכילים עמהם‪ .‬באשר כבר‬
‫יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל‬
‫עיזנים‬
‫כל כך קדמה דרך א ‪ p‬לתורה שגם ד‪-‬א קל דוחה את התורה שהי׳ למד משה‬
‫מסי הקב״ה ללמד את בני ישראל‪ .‬והדבר הי׳ תמוה מאד אלמלא הקדימו את‬
‫מאמרם ז״ל שכל ת״ח ובו׳ נבלה סובה הימנו‪ .‬ומפורש בדבריהם ז״ל שזה נאמר‬
‫גם על משה רבינו‪ .‬אלמלי עבר על הד״א‪ ,‬גם עליו הי׳ נגזר גזר דין קשה זה‬
‫שכל ת‪-‬ה וכו׳‪ .‬וא׳‪-‬ב הלא אין דבר קל בהל׳ ד״א‪ .‬וכל אי קיום בהלבה זו היא‬
‫חמורה מן החמורות‪ ,‬שעל ידה מאבד אף הת״ח היותר ג מ ל שלא קם כמוהו‪,‬‬
‫לא רק את הת״ח שלו‪ ,‬ולא רק את מעלת ישראל‪ ,‬ולא רק את מעלת האדם‬
‫שלו‪ ,‬אלא שגם הבעל־חי המת והיא הנבלה‪ ,‬טובה ממנו‪ ,‬וכמשנ״ת‪ .‬וא‪-‬ב הרי‬
‫אין מלא בדבר שמשה רבינו דחה את כניסתו למשכן ולימודו מסי הקב״ה רק‬
‫בשביל הזהירות בד״א‪ ,‬כי מה יועיל לו הלימוד אם יגזר עליו גזר דין חמור כזה‪.‬‬
‫וכשישים האדם כל הדברים האלה על לבו‪ ,‬הלא סרוח תפרח ממנו הגאוד‪,‬‬
‫וגבד‪.‬ות הלב‪ ,‬והל׳ ד״א לא יהיו שוב בעיניו כנימוס בעלמא‪ ,‬אלא כעיקרו*‪.‬‬
‫וגופר‪ .‬של תורר‪ ,,‬שכל תורר‪ .‬גם במעלה היותר נשגבד‪ .‬נדחית מפניר‪ ,.‬מפני‬
‫שהיא קודמת לכל תורר‪ .‬שהיא‪ .‬וימלא יראה ופחד על הזר‪.‬ירות כקיומן‪ ,‬וישמח‬
‫אם יזכר‪ .‬לקיימן כמו בכל המצות החמורות בתורר‪ .‬ור״נשגבות ביותר‪.‬‬
‫כי החסידות הוא דרך מדרכו של השי״ת‪ ,‬והרי קוראים אנו‬ ‫דרך ה'‪.‬‬
‫אוחו חסיד‪.‬‬
‫כלומר אף לסי דרכם אין להם דרך כלל שהולכים בה‪ ,‬אלא‬ ‫התחסדו והלכו‪.‬‬
‫קודם התחסדו ואח״כ הלכו במד‪ .‬שנזדמן להם בלי שום דרך כלל‪.‬‬
‫בדברי הבל‪ .‬כלומר כטבילת הקרח והשלג שלר‪.‬ן קורא רבינו ם י ג ום ים‬
‫זרים‪ ,‬כלומר שאין לד‪.‬ם מקום לסי רוח התות‪ .‬אלא ד‪.‬וא חיקוי למעשר‪ .‬הגו״ע‬
 ‫קכס‬ ‫חסידות‬

‫והריעה הנכונה‪ .‬ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת‬

‫בקשות רבות ווידוים גדולים‪ .‬ובכיות והשתחויות גדולות‬
‫ובסיגופים הזרים שימית בהם האדם את עצמו‪ .‬כטבילות‬
‫הקרח והשלג וכיוצא בדברים האלה‪ .‬והנה לא ידעו כי אף‬
‫על פי שקצת דברים אלה צריכים לבעלי תשובה‪ .‬וקצתם‬
‫ראוים לפרושים‪ .‬הנה לא על אלה נוסד החסידות כלל‪ ,‬כי אם‬
‫הטוב שבמנהגים האלה הוא ראוי להתלוות אל החסידות‪ .‬אך‬
‫מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק מאד להבינו על נכון‪.‬‬
‫והוא מיוסד על סודות חכמה רבה ותיקון המעשה‬
‫בתכלית אשר ראוי לכל חכם לב לרדוף אחריו‪ .‬כי רק לחכמים‬
‫להשיגו באמת‪ .‬וכן אז״ל ) א מ ת ס״ב מי׳ה( לא עם הארץ חסיד‪.‬‬
‫עיונים‬
‫גדולים‪ ,‬ובכיות והשתחויות‬ ‫דברים כר והדיעה הנכונה‪ .‬כלופר ווידוים‬
‫גדולוו^‬
‫ד^אוי‬ ‫שקצת דברים אלה כר‪ .‬היינו ווידוים בביות והשתחויות‪ ,‬לסי שיעור‬
‫ולא גדולות יתר על המדה‪ ,‬וקצתם כד היינו סיגוסים לסי שיעור הראוי לסי‬
‫דרכי התורה ולא הזרים לרוחה כלל‪.‬‬
‫ליסוד החסידות וכבר ביאר רכיגו‬ ‫אינם ענת‬ ‫כי‬ ‫לא על אלה נוסד כר‪.‬‬
‫יסוד החסידות כתחלת ח בו ת‪.‬‬
‫בקשות כמו שביאר רביגו בסי״ם‬ ‫כלומר אמירת‬ ‫הטוב שבמנהגים‪.‬‬
‫שמחובת החסיד להיות מתאנח ומצטער בצערן של ישראל ומתסלל תמיד על‬
‫גאולת בני ישראל‪.‬‬
‫הוא כנגד מה שכתב בראש הסרק ‪:‬‬ ‫דבר עמוק מאד וכד‪ ,‬חכמה רבה‪.‬‬
‫ר ב ה אסשר לעמוד‬ ‫וחכמה‬ ‫העמקה‬ ‫•בלי תאר וכלי צורה״‪ ,‬שרק ע‪-‬י‬
‫על תואר תו ר ת החסידזת‪.‬‬
‫ותיקח המעשה בתכלית‪ .‬והוא כנגד פ״ש שם בלי תיקון‪.‬‬
‫בהיסור ממ״ש בהקדמר‪ : .‬שלסי המנהג הנוזע בעולם‬ ‫לכל חכם לב‪.‬‬
‫כשתראה אחד מתחסד לא תוכל להמנע מלחשוד אותו לגם השכל‪.‬‬
‫עיון ד״ה ולא ע״ר‪..‬‬ ‫בס״ה‬ ‫ע״ה חסיד‪ .‬עי׳‬ ‫לא‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קל‬
‫ונבאר עתה ענין זה על הסדר‪ .‬הנה שורש החסידות הוא‬
‫משז״ל ) ב ר כו ת יז א( אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת‬ ‫‪.‬‬
‫דוח ליוצרו‪ ,‬והענין הוא כי הנה המצות המוטלות על כל‬
‫ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת‪.‬‬
‫אמנם מי שאוהב את הבורא ית״ש אהבה אמתית לא‬
‫ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה‬
‫^שר על כל ישראל בכלל‪ .‬אלא יקרה לו כמו שיקרה אל‬
‫בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גלוי מעט שהוא‬
‫הפץ בדבר מן הדברים‪ ,‬כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה‬
‫ההוא כל מה שיוכל‪ ,‬ואע״ם שלא אמרו אביו אלא פעם אחת‬
‫זבחצי דיבור‪ .‬הגה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של‬
‫»ביו גוטה לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפירוש‪ .‬כיון‬
‫שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפגיו ולא‬
‫ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת‪ .‬והנה‬
‫דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו שיולד בכל עת ובכל שעה‬
‫דין כל אוהב וריע‪ .‬בין איש לאשתו‪ .‬בין אב ובנו‪ .‬כללו של‬
‫דבר בין כל מי שהאבה ביניהם עזה באמת‪ ,‬שלא יאמר‬
‫לא נצטויתי יותר‪ ,‬די לי במה שנצטויתי בפירוש‪ ,‬אלא ממה‬
‫“שנצטוה ידין על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל‬
‫עיונים‬
‫מסני ששורש החסידות הוא לעשות נחת רוח ליו‪ 1‬רת‬ ‫שורעז החסידות‪.‬‬
‫לםיכך החסירות הוא שורש כל העבודה כולה‪ ,‬וכס״ש רבינו בתחילת ספרו ‪:‬‬
‫יסוד החסידות ושורש העבודה‪ ,‬כלומר‪ ,‬שהחסידות הוא שורש העבודה כולה׳‬
‫דכמו שיתבאר להלן‪.‬‬
‫יסוד ד^ברים הוא ברוקח בשורש החסידות וז״ל ; סי‬ ‫נחת רוח ליוצרו‪,‬‬
‫•שהוא חם ‪ r‬עושה לפגים משורת הדין כו׳‪ ,‬ויש לו לחשוב שמא זה רעת‬
‫־הבורא כר‪ ,‬וכל מעלות יש לו לחפש בתלמוד וביח שלמי ובמדרש‪ ,‬ית שה ו מכ ה‬
‫סזת העולם‪ ,‬ויחשוב בלבו שמא זה רנון בוראו‪ ,‬עכ״ל•‬
‫קלא‬ ‫חסידות‬

‫•לדון שיהיה לו לגהת‪ .‬והנה כמקרה הזה יקרה לטי שאוהב‬

‫את בוראו ג״כ אהבה נאמנת‪ ,‬כי גם הוא מסוג האוהבים‪,‬‬
‫־ותהייגה לו המצות אשר צוויים גלוי ומפורסם לגילוי דעת‬
‫לבד‪ ,‬לדעת שאל הענין ההוא נוטה רצונו והפצו ית״ש‪ .‬ואז‬
‫•לא יאמר די לי במה שאמור בפירוש‪ .‬או אפטור עצמי במה‬
‫^טמוטל עלי עכ״פ‪ .‬אלא אדרבא יאמר כיון שכבר מצאתי‬
‫‪.‬ראיתי שהפצו ית״ש נוטה לזה‪ .‬יהיה לי לעינים להרבות‬
‫בזה הענין ולהרהיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו‬
‫•יתברך חפץ בו‪ .‬וזהו הנקרא עושה נחת רוה ליוצרו‪ .‬נמצא‬
‫•כלל החסידות הרחבת קיום כל המצות בכל הצדדין והתנאים‬
‫שראוי ושאפשר‪.‬‬
‫‪:‬זהנך רואה שהחסידות ממין הפרישות‪ .‬אלא שהפרישות‬
‫בלאוין והחסידות בעשין ושניהם ענין אחד‪ .‬שהוא‬
‫־להוסיך על המפורש מה שנוכל לדון לפי המצוה המפורשת‬
‫עיונים‬
‫ותהיינה לו המצות וכו' לגלוי דעת לבד כו׳‪ .‬ולפי זה ענין החסימ ת‬
‫שכל התורה‬ ‫‪dx‬‬ ‫־צל שסח אחר לגמרי‪ .‬כי ‪ !*n’x‬רק כתוססת על המנווט כי‬
‫־הוא רק כגילוי דעת‪ ,‬כענץ המ‪ 1‬וה האחת שנ מו ה הארם ואח״כ ד מ‪ 1‬ות‪ .‬ועמדו‬
‫»מגה על כל התורה וכמ״ש ז״ל קיים א״א כל התורה כ ו ‪ /‬כן גמ אחר מ״ת‪,‬‬
‫וזהו שאמת מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי‪ .‬וההבדל הוא רק שאחרי פ״ת‬
‫־שטח הנמוור‪ .‬ועושה יותר גדול‪ .‬אבל גם אאלנו יש תחלה להעבודה ענמית‬
‫וזהו שאמרו הראשונים ז״ל כי הכל‬ ‫הח סירו‬ ‫יכמו אאל האבות והיא ‪:‬‬
‫יכלול באנכי‪ .‬כי חכם גדול די לו הרמז הזה לעמוד על הכל‪ .‬וזהו שהתחיל‬
‫ידביגו את ספרו יסוד החסידות ושורש העבודד‪ ..‬כי העבודה במושגה העליון‬
‫•מתחילה מהחסידוו^‬
‫ומכאן כמה זהיר‬ ‫במה שאמור בפירוש כר‪ .‬הרחבת קיו ם כל המצות‪.‬‬
‫ידזריז הוא החסיד במצות שנאמרו בפירוש‪ ,‬ויש שנאמרו לא פעם אחת‪ ,‬אלא‬
‫‪ r‬נאםרו ונשנו עשרות פעמים‪ .‬כי אם רק על גילוי דעת בלבד גותן החסיד את‬
‫;נפשו כ*כ על קיומם‪ .‬על המצות שנאמרו ונשנו על אחת כמה וכמז^‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קלב‬
‫שיהיה נחת רוח לפניו יתברף‪ .‬זהו גדר החסידות האטתי‬
‫ועתה נכאר חלקיו הראשיים ‪:‬‬

‫פרק יט‪.‬‬
‫בביאור חלקי החסידות‬
‫חלקי החסידות הראשיים ג׳‪ .‬הא' במעשה‪ .‬הב׳ באופן העשיה‪.‬‬
‫חג׳ בבונה‪ .‬החלק הא׳ במעשה אלן הוא יתחלק לב׳‬
‫חלקים‪ .‬הא׳ במה שבין אדם למקום‪ .‬והב׳ במה שבין אדס‬
‫לחבירו‪ .‬החלק הא׳ שבא׳ הוא במעשה שבין אדם למקום‪.‬‬
‫וענינו קיום כל המצות בכל הדקדוקים שבהם עד מקות•‬
‫שיד האדם מגעת‪ .‬ואלה הם שקראום חז״ל שירי מצוה‪.‬‬
‫ואמרו ) ס ו כ ה לח( שירי מצוה מעכבים את הפורענות‪ ,‬כי אע׳׳ג!‬
‫שגוף המצוה נשלם זולתם וכבר יצא בזה ידי הובתו‪ .‬הנה‬
‫זה לכל המון ישראל‪ .‬אך ההסידים אין להם אלא להרבות‬
‫בהשלמתם ולא למעט בהם כלל‪ .‬החלק השני שבא׳‪ .‬הוא־‬
‫במה שבין אדם לחבירו‪ .‬וענינו נודל ההטבה שיהיה האדת‬
‫לעולם מטיב לבריות ולא מריע להם‪ .‬וזה בגוף‪ .‬בממון‪ .‬ובנפש‪.‬‬
‫בגוף שיהיה משתדל לעזור כל אדם במה שיוכל ויקל משאת‬
‫מעליהם‪ .‬והוא מה ששנינו ) א ב ו ת ס״ו( ונושא בעול עם חבית‪.‬‬
‫ואם מגיע לחבית איזה נזק בגופו‪ ,‬והוא יכול למנוע אותו‬
‫או להסירו‪ ,‬יטרח כדי לעשותו‪ .‬בממון‪ ,‬לסייע באשר תשיג‬
‫ידו‪ .‬ולמנוע ממנו הגזקין ככל מה שיוכל‪ .‬כ׳׳ש שירחיק הו«‬
‫עיונים‬
‫בכל הדקדוקים‪ .‬עיין סוף םי‪-‬ח בעיון האחרון‪.‬‬
‫איזה נזק כר‪ ,‬ולמנוע ממנו הנזקץ מ׳ כל מיני נזקין כו׳ אין‬
‫הזי^ מצוי כו׳‪ .‬זהו פירוש למה שאז״ל ב״ק ל׳ האי סאן דבעי למיהוי־‬
‫חסידא לקיים פילי דגזקץ‪.‬‬
‫קלג‬ ‫חסיחת‬

‫יכל מיני נזקין שיבולים לבוא מחמתו‪ .‬בין ליחיד בין לרבים‪.‬‬
‫‪%‬אפילו שעתה מיד אין חיזקן מצוי כיון שיכול לבוא לידי‬
‫כך יסירם ויעבירם‪ .‬ואז״ל )שם ס״ב מי״ב( יהי ממון חבירך‬
‫;חביב עליך כשלך‪ .‬בנפש‪ .‬שישתדל לעשות לחבירו כל קורת‬
‫חוח שיש בידו‪ .‬בין בעניני הכבוד‪ .‬בין בכל שאר הענינים‪.‬‬
‫יכל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחבירו הוא מקבל נחת רוח‬
‫בזמנו‪ .‬מצות חסיחת הוא לעשותו‪ .‬כ״ש שלא יצערנו בשום‬
‫בזיני צער כלל‪ .‬יהיה באיזה אופן שיהיה‪ .‬וכלל כל זה הוא‬
‫ב״ח אשר הפליגו חז״ל בשבחה ובחובתנו בה‪ .‬ובכלל זה‬
‫חדיפת השלום שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחבירו‪.‬‬
‫ועתה אביא לך ראיות על כל הדברים האלה מן החז״ל‪ ,‬אע״פ‬
‫שהדברים פשוטים אין צריכים לחיזוק ראיה‪ .‬בפרק‬
‫‪.‬בני העיר אמרו )מגילה מ ‪ p‬שאלו תלמידיו את ד זכאי‪.‬‬
‫במה הארכת ימים‪ .‬א״ל מימי לא השתנתי בתוך ד אמות‬
‫*של תפלה ולא בניתי שם לחבירי‪ .‬ולא בטלתי קידוש היום‪.‬‬
‫זאימא זקנה היתה לי פעם אחת מכרה כיפה שבראשה‬
‫עיונים‬
‫מצות חסידוו^ החסידות בכללה‪ ,‬כלומר להיות חסיד‪ ,‬אינו ענין שהוא‬
‫לסנים משורת הדין‪ ,‬אלא שהיא מ‪-‬ע מדאורייתא מכלל המדות של ‪#‬והלכת‬
‫מירכיו״ כיון שהחם ‪ T‬ות היא דרך מדרכי השי״ת וכפדש ‪1 :‬דיק ה׳ בכל דרכיו‬
‫>חסיד בכל מעשיו‪.‬‬
‫כלומר של מעשה ה^ם ‪ T‬ות במה שבק אדם‬ ‫וכלל כל זה הוא ג״ח‪.‬‬
‫ל ח בי ת הוא ג״ח שבכללו הוא גם רדיפת השלום‪ ,‬אבל כלל הכללים הוא מ‪ 1‬ות‬
‫צי׳חסידות עצמה שהוא בכלל ״והלכת בדרכיו״׳ וכמשנ‪-‬ו^‬
‫כו׳‪ .‬הוא פירוש מחודש ל תי ס ת‬ ‫רדיפת השלום שהוא ההטבד‪ ,‬הכללית‬
‫השלום‪ ,‬שלא נאמר אלא להסיר את המחלוקת וליישר את ההדותם‪ ,‬אלא כל‬
‫מעשה הסבה כללית נקרא ‪ :‬ת י פ ת השלום‪.‬‬
‫לכאורה ה ת החסידות הוא של אמו‪,‬‬ ‫זקנה כר מכרה כיפד‪-‬‬ ‫אי מ א‬
‫אבל אלמלי הי׳ מבטל מקידוש א פ לו פעם אחת בחייו לא הי׳ מניח לאמו‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קלד‬
‫והביאה לי קידוש היום‪ .‬הרי לך פה מן החסידות במה שנונע•‬
‫אל דקדוקי המצות‪ .‬כי כבר פטור היה מן הדין מהבאת יין•‬
‫לקידוש‪ ,‬כיון שלא היה לו‪ ,‬עד שהיתה צריכה אמו למכוד‬
‫כיפה שבראשה‪ .‬אמנם ממדת חסידות היה עושה כן‪ .‬ובמת‬
‫שנוגע לכבוד חבירו שלא כנהו אפילו כנוי שאינו של גנאי•‬
‫וכדפירשו התוספות שם‪ .‬ורב הונא ג״כ קשר גטי על לכוש^‬
‫לפי שמכר המיינו לקנות יין לקידוש היום‪ .‬עוד שם שאלו‬
‫תלמידיו את ר״א בן שמוע‪ .‬במה הארכת ימים‪ .‬א״ל מימי״‬
‫לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת‪ .‬ולא פסעתי על ראשי‪-‬‬
‫עם קודש‪ .‬הנה זה המדות בענין כבוד ב״ה ובענין כבוד‬
‫הבריות‪ .‬שלא לפסוע על גב מסבתן שלא ליראות כמכזת‬
‫עיונים‬
‫שתמכור את הכיפה לקנות יין‪ ,‬וזוהי ההוכחה ‪ ly‬כמה מסר נפמזו בכל‬
‫חייו לקנות יין לקימש‪ ,‬ויתיישב בזה סיפורו ״אימא זקנה״‪ ,‬ולכאורה מה פוסיף■‬
‫זה לגופא דעובדא אם היא זקנה או לא‪ ,‬אלא שהיא היתה זקנה וראתה עד כ נ «‬
‫מסר נפשו על מצור‪ ,‬זו‪ .‬ולפיכך מכרה את הכיפה שלה כדי שלא יתבטל גזו‬
‫הם‪ 1‬וה גם בפעם הזאת‪ ,‬ושם בגם׳ כשמתה הניחה לו ג׳ מאות גרבי יין כ שמת‬
‫הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין‪ ,‬ולהשמיענו כי אף לכאורה מעשה‬
‫החסידות שלה הוא יותר משלו שהרי היא מכרה את הכיפה שלה‪ ,‬אך באמת‬
‫אינו כן‪ ,‬כי החסידות של הדקדוק בשמירת הצמוד‪ ,‬שלו בכל ימי חייו עלה על‬
‫מעשר‪ ,‬החם ‪ r‬ו ת שלד‪ ,‬שהי׳ רק פעם אהת‪ ,‬עשרת מונים‪ ,‬כי שכרד‪ ,‬הי׳ ג״‬
‫פאות ושכרו ג׳ אלפים‪.‬‬
‫ולפי התום׳ נראד‪ ,‬דיש ג׳ מיני‬ ‫שאינו של גנאי וכדפירשו התום׳ שם‪.‬‬
‫כינוי‪ ,‬הא׳ של פגם משפחה וכל המכנד‪ ,‬כמוי כזד‪ ,‬אץ לו חלק לעוד‪,‬״ב‪ ,‬ב׳ של‬
‫גנאי וד‪,‬וא אסור מן ה דן‪ ,‬הג׳‪ ,‬שאמו של גנאי וד‪,‬וא רק מדת חסידות שגם בזד‪ ,‬יש‬
‫העדר הכבוד‪ ,‬מד‪ ,‬שאינו קורד‪,‬ו בשמו החשוב‪] ,‬וכ״כ הגריעב״ץ בד‪,‬גד‪,‬ותיו‪ ,‬ו מ ה‬
‫שהקשה שם מבן עזרא ובן כתירא וכיוצא בד‪,‬ם איגד‪ ,‬קושיא‪ ,‬שר‪,‬י׳ כבוד ל בן‬
‫לד‪,‬קרא על שם אביו גדול הדור‪ ,‬ומר‪ ,‬שהקשר‪ ,‬מבכורות נ״ח חוץ פן הקרח הזה‬
‫כבר הקשר‪ ,‬שם ר״ת בתוס׳ ומפרש סי׳ אחר עיי״ש[‪.‬‬
‫קלה‬ ‫חסידות‬

‫אותן‪ .‬עוד שם שאלו תלמידיו את ד פרידא כמה הארכת‬

‫ימים‪ .‬א״ל מימי לא קדמני אדם לבה״ם‪ .‬ולא ברכתי לפני‬
‫כהן‪ .‬ולא אכלתי מבהמה שלא הורמה מתנותיה‪ .‬ואמרו‬
‫עוד >שם כח ‪ (k‬שאלו תלמידיו את ד נחוניא במה הארכת‬
‫ימים‪ .‬א״ל מימי לא נתכבדתי בקלון חבירי‪ .‬ולא עלתה‬
‫על ממתי קללת חבירי‪ .‬ומפרש התם‪ .‬כי הא דרב הונא‬
‫דרי מרא אכתפיה‪ .‬אתא ר״ה בר הנילאי וקא דרי מיניה‪.‬‬
‫א״ל אי רגילת דדרית במאתיך דרי‪ .‬ואי לא אתייקורי‬
‫אנא בזילותא דידך לא ניהא לי‪ .‬הרי לנו שאע״פ שמשמעות‬
‫בקלון חבית הוא המשתדל לבזות חבירו‪ ,‬כדי שעל ידי זה‬
‫ירבה כבודו‪ .‬הנה לחסידים לא יאות לקבל כבוד‪ .‬אפילו אם‬
‫חבית הוא הבא ומתרצה בזה‪ .‬אם יהיה זה בזיון לחבית‪.‬‬
‫וכענין זה אמר רבי זירא )שם( מימי לא הקפדתי בתוך‬
‫ביתי ולא צעדתי בפני מי שנדול ממני‪ .‬ולא הרהרתי‬
‫במבואות המטונפות‪ .‬ולא הלכתי ד״א בלא תורה ובלא‬
‫תפילין‪ ,‬ולא ישנתי בבה״מ לא שינת קבע ולא שינת עראי‪.‬‬
‫ולא ששתי בתקלת חבירי ולא קראתי לחבירי בחניכתו‪.‬‬
‫הרי לך מעשי חסידות מכל הדרכים שזכרנו למעלה‪ .‬ואמרו‬
‫עוד ז״ל >ב״ק ל( אר״י האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים‬
‫מילי דברכות‪ .‬וזה למה שבינו לבין קונו‪ .‬וא״ל לקיים מילי‬
‫דנזקין וזהו למה שבינו לבין חבית‪ .‬וא״ל לקיים מילי‬
‫דאבות‪ .‬ששם נכללים ענינים מכל החלקים‪ .‬והנה גמילות‬
‫עיונים‬
‫מילי דניקיז וכר‪ .‬ופירש רבינו לאי דוקא מילי דנזקיז אלא ד‪,‬כונה ב ץ‬
‫אדם לחבירו וכן מילי דברכות בין אדם למקום‪ ,‬ובמילי דאבות כלולד‪ .‬ד‪.‬כל»‬
‫ומה שפרס ד‪,‬תנא מילי דנזקץ‪ ,‬נראד‪ ,‬מפני שד‪.‬וא ד‪,‬חמור בבץ אדם לחבירו‬
‫וכפדש )ב״ר פ״ו( סאר‪ ,‬מלאה עונות מי מקטרג בראש נזל‪ ,‬וכן מילי דברכות‬
‫שיש בהן חומר של הזכרת השם‪ ,‬ור‪,‬שם לבטלה שד‪,‬וא החמור ביותר‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קלו‬
‫חסדים הוא עיקר גדול לחסידים כי חסידות עצמו נגזר‬
‫מחסד‪ .‬ואז״ל )אבות ס״א( על ג׳ דברים העולם עומד ואחד‬
‫מהם ג״ח‪ .‬וכן מנוהו ז״ל )פאה ס״א מ״א( עם הדברים שאוכל‬
‫סירותיהן בעוה״ז והקרן קיימת לו לעוה״ב‪ .‬ואמרו עוד )סוסת‬
‫יס דרש ר׳ שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה ג״ח‪.‬‬
‫ואמרו עוד )יבמות עס א( דרש רבא כל מי שיש בו ג׳ מדות‬
‫הללו‪ .‬בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו‪ .‬רחמן וביישן‬
‫וג״ח‪ .‬ואמרו )סוכה מם( אר״א גדולה גמילות חסדים יותר‬
‫מן הצדקה‪ .‬שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד‪.‬‬
‫ואמרו עוד )שם( בג׳ דברים גדולה ג״ח מן הצדקה שהצדקה‬
‫בממונו וג״ח בגופו‪ .‬צדקה לעניים‪ .‬ג״ח לעניים ולעשירים‪.‬‬
‫צדקה לחיים‪ .‬ג״ח בין לחיים בין למתים‪ .‬ואמרו עוד )שבת‬
‫קנא ‪ p‬ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות מרחמין‬
‫עליו מן השמים‪ .‬וזה פשוט‪ ,‬כי הקב״ה מודד מדה כנגד‬
‫מדה )סנהדרין ‪ x‬א(‪ .‬ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות‪.‬‬
‫גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד‪ .‬שהרי‬
‫מחילה זו דין הוא‪ .‬כיון שהיא מדה כנגד מדתו‪ .‬והוא‬
‫משאז״ל )ר״ה יז א( למי נושא עון למי שעובר על פשע‪.‬‬
‫ומי שאינו רוצה להעביר על מדותיו‪ .‬או אינו רוצה לגמול‬
‫חסד‪ .‬הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין‪.‬‬
‫ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקב״ה‬
‫עיונים‬
‫ראה עתה מי ד^א זה וכו׳ שיוכל לעמוד וכו׳‪ .‬ומבחינה זו החסידות‬
‫אינה כתוספת מעלה אלא זכות הקיום׳ וביחוד לזה שזכה כבר לסעלת האדיק‪,‬‬
‫והקב״ד• מדקדק עם הצדיקים כחום השערד« זכות הקיום שלו הוא ‪ :‬החסידות‪,‬‬
‫ולכן היתה התשובה על השאלה בפה הארכת ימים של כל אלה שמנה למעלה‪,‬‬
‫עניני החסידות‪ ,‬שבזה ראו הקדושים האלה קיומם לעמוד לפני הקב״ה‪ ,‬אף כי׳‬
‫אם עונות תשמר י׳ ה׳ מי ^מוד‪,‬‬
‫קלז‬ ‫חסידות‬

‫עושה עמו שורת הדין‪ .‬ודוד המלך מתפלל ואומר )תהלים‬

‫קמג ב< ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל‬
‫חי‪ .‬אמנם העושח חסד יקבל חסד‪ .‬וככל מה שירבה לעשות‬
‫כך ירבה לקבל‪ .‬ודוד היה מתהלל במדתו זאת הטובה‬
‫שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב‪ .‬זהו מ״ש )שם לד‪(.‬‬
‫ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי‪ .‬ואמר )שם ז(‬
‫אם גמלתי שולמי רע וגר‪ .‬ובכלל הענין הזה שלא לצער‬
‫לשום בריה אפילו ב״ח ולרחם ולחוס עליהם‪ .‬וכה״א )משלי‬
‫יב( יודע צדיק נפש בהמתו‪ .‬וכבר יש שסוברים צער ב״ח‬
‫דאורייתא ועכ״פ דרבנן‪ .‬כללו של דבר הרחמנות וההטבה‬
‫צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם‪ .‬ותהיה מגמתו‬
‫תמיד לעשות קורת רוח לבריות‪ .‬ולא לגרום להם שום‬
‫צער וכר‪.‬‬
‫החלק הב׳ מן החסידות הוא באופן העשיה‪ .‬והנה ג״ז נכלל‬
‫בב׳ ענינים‪ .‬אמנם תחתיהם נכללים פרטים רבים‪.‬‬
‫וב׳ הראשיים הם היראה והאהבה‪ .‬ב׳ עמודי העבודה‬
‫האמתית שזולתם לא תכון כלל‪ .‬בכלל היראה יש ההכנעה‬
‫מלפניו יתברך‪ .‬הבושת בקרוב אל עבודתו‪ .‬והכבוד הנעשה‬
‫אל מצותיו אל שמו יתברך ואל תורתו‪ .‬ובכלל האהבה‪.‬‬
‫השמחה‪ .‬הדבקות‪ .‬והקנאה‪ .‬ועתה נבארם אחד אחד‪.‬‬
‫חנה עיקר היראה היא יראת הרוממות שצריך האדם‬
‫לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה‪ ,‬כי לפני מלך‬
‫עיונים‬
‫מד‪ .‬שסרט בראש ד‪.‬סרק‪•.‬‬ ‫ולא לגרום להם שום צער וכד‪ .‬כלומר‬
‫דהיינו בגוף‪ ,‬בממון ובנסש‪.‬‬
‫וד‪.‬חם ‪ T‬רבינו בחיי יסד על זד‪ .‬שער מיוחד וד‪.‬וא שער‬ ‫ההכנעה מלפניו‪.‬‬
‫הכניעות ורבינו לא ד‪.‬אריך במקום שכבר ד‪.‬אריכו אחרים לפניו‪ .‬ועי׳ לעיל‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קלח‬

‫מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא‪ .‬והוא‬

‫מה שהזהיר התנא )בר מ ת כח ‪ p‬וכשאתה מתפלל דע לפני‬
‫מי אתה מתפלל‪ .‬והנה ג׳ דברים צריך שיסתכל האדם‬
‫ויתבונן היטב כדי שיגיע אל זאת היראה‪ .‬האחד שהוא‬
‫עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו‪,‬‬
‫אך על פי שאין עינו של אדם רואהו‪ .‬ותראה כי זה הוא‬
‫היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי‪ ,‬יען אין‬
‫החוש עוזר לזה כלל‪ .‬אמנם מי שהוא בעל שכל נכון‪ ,‬במעט‬
‫התבוננות ושימת לב‪ ,‬יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר‪,‬‬
‫איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך‪ ,‬ולפניו הוא‬
‫מתחנן ומאתו הוא מבקש‪ ,‬והוא ית״ש מאזין לו מקשיב‬
‫לדבריו‪ ,‬כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע‬
‫אליו‪ ,‬ואחר שיקבע זה בדעתו‪ ,‬צריך שיתבונן על רוממותו‬
‫יתברך‪ ,‬אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהלה‪,‬‬
‫על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין‪,‬‬
‫ועוד צריך שיתבונן על שפלות האדם ופחיתותו‪ ,‬לפי‬
‫עיונים‬
‫וכשאתה מתפלל כר‪ .‬אף כי היא מ ו ה מחוייבת לכל‪ ,‬בכ״ז קיומה הוא‬
‫‪ w o n‬ויש שהחיוב הוא לכל‪,‬‬ ‫בחסידות׳ כי יש שהחיוב הוא רק ממשנת‬
‫אבל אפשרות הקיום בשלמות הוא רק לחסיד־ם׳ ולסיכך שנו חכמים מ‪ 1‬וה זו‬
‫באבות אף שאמה משנת חסיד־ם‪ .‬וכן הוא בכמה הלכות שג^‬
‫היותר קשה הוא ש ‪ r‬טייר בלב האדם איור אמיתי‪ ,‬אף כי‬ ‫ציור אמיתי‪.‬‬
‫שבכל הדעות מחויב הוא האדם לנייר בלבו איור אמיתי‪ ,‬שאל‪-‬כ לא מ א ‪r‬י‬
‫חובת הדיעה‪ ,‬וכמר‪ ,‬סרחו ועמלו על זד‪ ,‬בעלי המוסר מבית מדרשו של הגרי״ם‬
‫ז‪ 1‬״ל‪ ,‬ורק מי שהוא כבד ‪,‬בעל שכל נכון״ יוכל לקבוע אמיתת הדבר גם‬
‫במעט התבוננוו^‬
‫כלומר לפי מנ בו‬ ‫שפלות האדם ופחיתותו לפי חומריותו וגסותו‪.‬‬
‫עכשיו‪ .‬אבל גם לפי מד‪ ,‬שעשאו אלהים ישר‪ ,‬הד‪ ,‬סחות ושפל מן האפשרות‬
‫שיש בידו להיות שפל‪.‬‬
 ‫קלט‬ ‫חסידות‬

‫חומריותו וגסותו‪ .‬כ״ש לפי החטאים שחטא מעודו‪ .‬כיי על‬

‫כל אלה א״א שלא יחרד לבו ולא ירעש בעודו מדבר דבריו‬
‫לפניו יתברך‪ ,‬ומזכיר בשמו ומשתדל להרצות לו‪ .‬הוא‬
‫מש״ה )תהלים ‪ p‬עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה‪ .‬וכתיב‬
‫)שם סס( אל נערץ כסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו‪.‬‬
‫כי המלאכים להיותם יותר קרובים אליו יתברך מבני הגון^‬
‫החומרי קל להם יותר לדמות שבח גדולתו‪ .‬ע״ב מוראו‬
‫עליהם יותר ממה שהוא על בני האדם‪ .‬ואמנם דוד המע״ה‬
‫היה משבח ואומר )שם ד‪ (.‬אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך‪.‬‬
‫וכתיב )מלאכי ב ד‪ (.‬מפני שמי נחת הוא‪ .‬ואומר )עזרא ס(‬
‫אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך‪ .‬ואולם היראה‬
‫הזאת צריך שתגבר בלב בתחלה‪ .‬ואחר כך תראה פעולותיה‬
‫גם באיברי הגון‪ :‬הלא המה כובד הראש וההשתחואה‬
‫שפלות העינים וכפיפת הידים כעבד קטן לפני מלך רב‪.‬‬
‫וכן אמרו בגמרא )שבת י א( רבא פכר ידיה ומצלי‪ .‬אמר‬
‫כעבדא קמי מאריה‪.‬‬
‫עיונים‬
‫בושתי ונכלמתי וכר‪ .‬לעיל ם״י הביא מאמר עזרא לבחיגה בסדת‬
‫הנקעת‪ ,‬וכאן הביאו בחסידות‪ ,‬כי בחסידות הולכות וגבחנות פזזדש כל המדות‪,‬‬
‫וזוהי מדת הנקיות לסי מבחן החס ‪ r‬ות‪ ,‬ולפי זה הבושה והכלמה היא אמ ש‬
‫מההכרה באי השלימות בנקיות אבל לסי מבחן החסידות‪.‬‬
‫כי‬ ‫כלומר‪ ,‬אף‬ ‫ואולם היראה צריך שתגבר בלב בתחלה וכר‪.‬‬
‫כל אדם מחויב בפעולות אלו בשעת תסלתו‪ ,‬מכל מקום אין לייחס על י ח‬
‫מעלת יראה זו‪ ,‬אלא על ‪T‬י התגברות היראה כלב‪.‬‬
‫העבודה‬ ‫ענמי‬ ‫מכל‬ ‫היראה‬ ‫‪ra‬‬ ‫שונה‬ ‫שתגבר בלב בתחילה‪.‬‬
‫וכמ״ש ז״ל‬ ‫חוץ מהאהבה‪ ,‬שכולם תחלתם המעשים ומהמעשים אל הלב‪,‬‬
‫לעולם יעסוק אדם בתורה ובמאות אפילו שלא לשמה כי מתוך וכר‪ ,‬אבל‬
‫ביראה אריר שיתגבר בלב בתחלה‪ ,‬וזהו העונש המר על ותהי יראתם אותי‬
‫מאות אנשים מלומדה‪ ,‬כי אץ מלומדה ביהאד‪-‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קמ‬

‫והנה דברנו עד עתה ‪ p‬ההכנעה ומן הבדטת‪ .‬ונדבר עתה‬

‫מענין הכבוד‪ .‬הנה כבוד המצוה ויקרה‪ ,‬כבר הזהירונו‬
‫עליו חז״ל ) ש ם קלג ‪ a‬ואמרו זה אלי ואנוהו‪ ,‬התנאה לפניו‬
‫במצות‪ .‬ציצית נאה‪ .‬תפילין נאה‪ .‬ס״ת נאה‪ .‬לולב נאה וכר‪.‬‬
‫וכן אמרו ) ב ״ ק ס ב( הידור מצוה עד שליש‪ .‬ע״כ משלו מכאן‬
‫ואילך משל הקב״ה‪ .‬הרי דעת שפתותיהם ז״ל ברור מללו‪,‬‬
‫שאין די בעשות המצוה לבד‪ ,‬אלא שצריך לכבדה ולהדרה‪.‬‬
‫ולהוציא מי שלהקל על עצמו יאמר אין הכבוד אלא לבני‬
‫האדם המתפתים בהבלים אלה‪ ,‬אך הקב״ה אינו חושש לזה‪,‬‬
‫כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם‪ ,‬וכיון שהמצור!‬
‫נעשית לאמתה די בזה‪ .‬אמנם האמת הוא שהאדון ב״ה נקרא‬
‫אל הכבוד‪ .‬ואנו הייבים לכבדו‪ .‬אע״פ שאינו צריך לכבודנו‬
‫ולא כבודנו השוב וספון לפניו‪ .‬ומי שממעט בזה כמקום‬
‫שהיה יכול להרבות‪ ,‬אינו אלא הוטא‪ .‬הוא מה שהנביא‬
‫מלאכי מתרעם על ישראל בדבר ה׳ ) מ ל א כי *( וכי תגישון עור‬
‫לזבוח אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך‪.‬‬
‫ואולם חז״ל הזהירונו להתנהג הפך זה בעבודה‪ .‬ואמרו בענין‬
‫מים שנתגלו שלא יסננם במסננת‪ ,‬מטעם אימור דאמרי‬
‫להדיוט‪ ,‬לגבוה מי קאמר לית ליה הקריבהו נא לפחתך‬
‫)ב״ב ‪ .p n‬ראה גא מה הסרון יש במים שנסתננו‪ ,‬וככר‬
‫מותרים הם להדיוט‪ ,‬ואפ״ה אסורים הם לגבוה משום שאינו‬
‫דרך כבוד‪ .‬ואמרו עוד בספרי )דברים יב יא(‪ ,‬וכל מבהר‬
‫עיוגים‬
‫רבינו אנו למדים מד‪ .‬הי׳ טעות‬ ‫אן• הקב״ה אינו חושש לזה מדברי‬
‫קין ואלד‪ .‬המגישים עור לזבוח‪ ,‬שלא הי׳ כונתם לבזות חלילדי׳ אלא שטעו‬
‫בדעתם ואמרו שאץ כבוד לד‪.‬קב״ה להתכבד בעניני כבוד אלר‪ ,.‬ואין כן דעת‬
‫התורד‪ .‬השלמד‪..‬‬
‫קמא‬ ‫חסידות‬

‫נדריכם‪ ,‬דהיינו שלא י מ א אלא מן המובחר‪ .‬וכבר מצאנו‬

‫קין והבל‪ .‬הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן‪ .‬וקין מן‬
‫הפסולת מפרי האדמה כפי׳ ז״ל )ב״ר כב ה( ומה עלה בהם‬
‫)בראשית ‪ 0‬וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו‬
‫לא שעה‪ .‬ואומר )מלאכי א( וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר‬
‫וזובח משחת לה׳ כי מלך גדול אני‪ .‬וכמה דברים הזהירונו‬
‫ז״ל שלא יהיו מצות בזויות עלינו‪ .‬וכבר אמת )שבת ‪ V‬א(‬
‫כל האוחז ס״ת ערום נקבר ערום מפני ביזוי המצוה‪ .‬וסדר‬
‫העלאת ביכורים יהיה לנו לעינים לראות מה הוא הידורן‬
‫של מצות‪ .‬שכך שנינו )בכורים ס״ג( השור הולך לפניהם‬
‫וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו וכו׳‪ .‬עוד שם‬
‫העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של זהב והעניים בסלי‬
‫נצרים כו׳‪ .‬עוד שם ג׳ מדות בבכורים‪ .‬בכורים‪ .‬תוספת‬
‫ביכורים‪ .‬ועיטור ביכורים וכו׳‪ .‬הרי לנו בהדיא כמה ראוי‬
‫לנו להוסיןש על גופה של מצוה כדי להדרה‪ .‬ומכאן גלמוד‬
‫לכל שאר מצות שבתורה‪ .‬ואמרו ) ש ב ת י א( רבא רמי פוזמקא‬
‫עיונים‬
‫שלא יהיו מצות וכר‪ .‬זסעם האזהרה‪ ,‬שהביזוי הוא היפו הכבוד‬
‫ש עסוינו עלי׳‪.‬‬
‫מכגג״ס‪ ,‬הוא לא חש לכבוד התורר״ ולאחזר• כראוי לה כך‬ ‫נקבר ערום‪.‬‬
‫אמם חשים לכבודו ור‪.‬וא נקבר ערום שהוא לא לשי כבוד האזש‪.‬‬
‫מ ו ת ה מו ר מביכורים׳ הרי יש‬ ‫לכאורד• אם לומדים‬ ‫ומכאן נלמוד‪.‬‬
‫לשאול‪ ,‬למד• אז״ל ב״ק ט׳ ב׳ הידור מ ו ה עד שליש ב מו ר ‪ -‬רד‪.‬לא ביכורים‬
‫הוא גם תאנר• אחת או עגבה‪ ,‬ועלי׳ תוספת ביכורים ועיטור ביכורים‪ ,‬וד^רי‬
‫לפחות ההידור הוא שגי שלישים זד׳מוד• עעמד• שליש אחד׳ אף באמת לא‬
‫קשיא כי תוספת ביכורים אמו משום הי מ ר אלא הת כביכורים עעמם‪ ,‬שד׳רי‬
‫משום הידור אלא עיטור‬ ‫יאיז‬ ‫הד׳לכד• היא עושה אדם כל שדד׳ו ביכורים׳‬
‫ביכורים בלבד וזה יתכן שאינו אלא שליש‪ ,‬ועוי״ל ששיעור השליש אינו אלא‬
‫בד^ידור בגוף המוד• כמו באתרוג יותר נאד• פ ח בי ח וע״ז ניתן שיעור של‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קמב‬

‫ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל‪ .‬עוד ארז״ל )ב״ר‬

‫סס״ה סז( על פסוק בגדי עשו בנה החמודות‪ ,‬אמר רשב״ג‬
‫אני שמשתי את אבא כר‪ ,‬אבל עשו כשהיה משמש את אביו‬
‫לא היה משמש אלא בבגדי מלכות‪ .‬והנה א״כ לבשר ודם‪.‬‬
‫ק״ו למלך מלכי המלכים הקב״ה שהעומד לפניו להתפלל‬
‫ראוי הוא שילבש בגדי כבוד‪ .‬ויושב לפניו כמי שיושב‬
‫לפני מלך גדול‪.‬‬
‫והנה ככלל זה יש כבוד השבתות ויו״ט‪ .‬שכל המרבה לכבדם‬
‫ודאי עושה נחת רוח ליוצרו שכן צונו וכבדתו‪ .‬וכיון‬
‫עיונים‬
‫שליש במצור‪ ,.‬אבל לא בד‪.‬ידור נוסף על הנעור‪ .‬כמו עיטור ביכורים‪ /‬מ ל ‪ -‬כ‬
‫הרי יקשה מהמהדרין ב‪- 1‬ח׳ ששם ה ‪ T‬ור עולר‪ ,‬בכפל כסלים על המצור* ועוי״ל‬
‫שלא נתנו חכמים שיעור אלא בר‪.‬ידור שד‪.‬וא כולל כל המצות‪ ,‬שאם לא יהיה‬
‫ש^ור הלא יבזבז את כל ממונו על הדדדור של כל מצור‪ .‬דמצוה‪ ,‬משא״ב‬
‫בד‪ T .‬ור שאינו שייך אלא במצוד‪ .‬זו בלבד‪ ,‬כמו עיטור ביכורים בביכורינ‪4‬‬
‫והריבוי בנרות בג״ח‪ ,‬בזה יכול לד‪.‬דר כמד‪ .‬שירצה וכל המרבה להדר ה״ז‬
‫משובח‪ ,‬ומטעם זה אץ שיעור גם לכביד שבת‪ ,‬אף שעיקר מצותו של כ בוז‬
‫שבת הוא משום הידור וכמיש״ת וכל המרבד‪ .‬לכבדו דדז משובזז‪ ,‬מסני שד‪.‬ד‪ T .‬וד‬
‫מיוחד למצוד‪ .‬זו בלבד ובכגון זד‪ .‬לא נתנו חכמים שיעור‪.‬‬
‫כמו שהעמידד‪ .‬צריכה להיות בכבוד ואימדי כך הישיבד‪..‬‬ ‫ויושב‪.‬‬
‫כלל רבינו את כבוד השבתות בכלל הידור מצוד‪ .‬וכבודה‪,‬‬ ‫נבוז־ השבתות‪.‬‬
‫ולכאורד‪ .‬כבוד השבת הוא מגוף המצוד‪ .‬ואין לד‪ .‬עגץ לר‪ T .‬ור מצוה של כל‬
‫המצות‪ ,‬אכן לכשנעמיק נעמוד על דעת רביגו‪ ,‬דד‪,‬יינו הך‪ ,‬דד‪.‬לא ד‪ p .‬ור מצוד‪.‬‬
‫וד‪,‬יינו שאין הדין של הידור משום המצוד‪ .‬אלא‬ ‫אנו למדים מזה אלי ואנוהו‪,‬‬
‫משום המצווד‪ .‬עליד* ועלמו להדר את המצוד‪ ,‬אך מפני שהיא מצותו של מקום‬
‫א ל י ואנוהו‪ ,‬וזהו המחייב אותו ל צ עי ת‬ ‫והיחס אליו ית׳ וכאמרם ז‪-‬ל ; זד‪.‬‬
‫נאה וכו׳‪ .‬ולפי״ז הלא גם כבוד שבת רו״ס ו ‪,T‬כ״ם כך הוא‪ ,‬וכמ״ש וקראת‬
‫לשבת עונג ולקדוש ה׳ מכובד‪ ,‬ומזד‪ .‬למדו ז״ל מצות כבוד שבת דו״ס‪,‬‬
‫וד‪.‬יינו מפני שהם קדוש ה׳‪ .‬לכן עלינו לכבדם‪ ,‬ונמצא שה ‪ T‬ור מצוד‪ .‬וכבוד‬
‫שבת ענין אחד הוא ולפיכך כללם דבנו כאחד‪.‬‬
‫קמג‬ ‫חסידות‬

‫שכבר התאמת לנו שכבודו מצוה‪ .‬הנה מיני הכבוד רבים‬

‫הם‪ .‬אך הכלל הוא שכל מעשה שבו נראה השיבות לשבת‬
‫צריכים אנו לעשותו‪ .‬ע״כ היו החכמים הראשונים עוסקים‬
‫בהכנות השבת איש איש לפי דרכו)שבת קים( ר״א הוה יתיב‬
‫אתכתקא דשיגא ומנשב נורא‪ ,‬רב ספרא מחריר רישא‪.‬‬
‫רבא מלח שיבוטא‪ .‬רב הונא מדליק שרגא‪ .‬רב פפא נדיל‬
‫פתילתא‪ .‬רב חסדא פרים סלקא‪ .‬רבה ורב יוסף מצלחו‬
‫ציבי‪ .‬רב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק‪ ,‬אמר אלו מקלעין‬
‫לי ד אמי ור׳ אסי מי לא מכתפינא קמייהו‪ .‬ותראה היקשו‬
‫של ר״נ שיש לנו ממנו מקום לימוד‪ .‬כי הנה היה מתבונן‬
‫מה היה הוא עושה לפי דרכו לאדם שהוא חפץ לכבדו‪ ,‬וכזה‬
‫עצמו היה עושה לשבת‪ .‬ועל דבר זה נאמר )ברכות ‪(K V‬‬
‫לעולם יהא אדם ערום ביראה לדעת ולהתבונן דבר מתוך‬
‫דבר‪ ,‬ולחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים‬
‫שאפשר להראות היות מכירים גודל רוממותו עלינו אשר‬
‫על כן כל מה שיתיחם לו יהיה נכבד עלינו כבוד גדול‪.‬‬
‫וכיון שהוא ית׳ בטובו הגדול עם כל שפלותנו רצה בענוותו‬
‫לחלוק לנו כבוד ולמסור לנו דברי קדושתו‪ ,‬לפחות בכל כחנו‬
‫נכבדם‪ .‬ונראה היקר אשר להם אצלנו‪ .‬ותראה שזאת היא‬
‫עיונים‬
‫עוי״ל גם מבחינה אחרת‪ ,‬כי יש בחמה של הדור בסבות עונג שבת‬
‫כמו שיש הדור לכל המצות‪ ,‬ומבחינד‪ .‬זו ר‪,‬לא נמצא‪ ,‬כי כבוד ההדור בשבת‬
‫ו ה מר מצוה‪ ,‬הוא דבר אחד ממש‪.‬‬
‫פירש רבינו ‪1‬מ ביראת הרוםמוו ‪ J‬ועי׳ רש״י ז״ל בברכות‬ ‫ערום ביראד^‬
‫י׳‪-‬ז א׳ שס ‪T‬ש וז״ל ‪ :‬להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו‪ ,‬ע״מ ולסי‬
‫רבמו פירש‬ ‫הז הי ת ת במצות ל‪-‬ו‪ J‬אבל‬ ‫פירושו נראה שעיקרו קאי על‬
‫דקאי נם על מצות עשה‪ ,‬והיינו לדעת ולר‪.‬תבונן דבר מתור דבר ולחוש‬
‫המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו וכר‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קמד‬
‫היראה האמיתית שהיא יראת הרומסות שזכרנו שכח‬
‫תלוי הכבוד המתקרב אל היבוב האהבה‪ .‬וכמ״ש עוד כס״ד‪.‬‬
‫משא״ב יראת העונש שאינה העיקרית ואין מעלות המדות‬
‫האלה נמשכות הימנה‪.‬‬
‫ונחזור לענין השבת‪ .‬הנה אמרו )שבת קיס א( רב ענן לביש‬
‫גונדא‪ .‬דהיינו שהיה לובש בגד שהור בע״ש‪ .‬כדי‬
‫שיהיה ניכר יותר כבוד השבת בלובשו בו בגדים נאים‪.‬‬
‫נמצא שלא לבד ההכנה לשבת הוא מכלל הכבוד‪ .‬אלא‬
‫אפילו ההעדר שמכהו יבחן יותר מציאות הכבוד גם הוא‬
‫מכלל המצוה‪ .‬וכן אסרו )גיטין לח ב( לקבוע סעודה בע״ש‬
‫מפני כבוד השבת‪ .‬וכן כל כיוצא בזה‪.‬‬
‫וככלל היראה עוד כבוד התורה ולומדיה‪ .‬ובהדיא שנינו ) א ב ו ת‬
‫ס״ומ״י( כל המכבד את התורה גופו מכובד על‬
‫הבריות‪ .‬ואז״ל )סנהדרין קב( אמר ר״י מפני מה זכה אחאב‬
‫עיונים‬
‫שבה תלוי הכבוד וכר‪ .‬הכבוד הנובע מיראת ר^וממות הוא המגשר‬
‫את היראה עם האהבה‪.‬‬
‫כלומר שאמה עיקרית‬ ‫משא״ב יראת העונש שאינה העיקרית כר‪.‬‬
‫להגיע ממנה אל פעלת המדות הנ״ל‪ ,‬אבל עיקרית היא כשלעאמה וכמשנ״ת‬
‫לעיל בס״ד ובעיונים שם‪.‬‬
‫כלומר כבוד ב מנו ת עו מ‬ ‫לקבוע סעודה בע״ש מפגי כבוד השבו^‬
‫שבת בזה שיאכל לתאבון‪ ,‬וכםשנ״ו ‪J‬‬
‫את‬ ‫ובאמרם ז״ל‬ ‫ובכלל היראה עוד כבוד התורה ולומדי׳‪.‬‬
‫ה׳ אלה ‪ T‬תירא לרבות ת״ה‪ ,‬כלומר לכבדם‪.‬‬
‫גו פו מ כו ב ד‪ .‬בלומר מכגג״ם‪ ,‬כמו שהוא מכבד גוף התורה ד ‪u‬ילין והקלף‬
‫מפני הקדושה שעליהן‪ ,‬כך גופו מכובד ונע ‪ p‬על הב תוו‪J‬‬
‫התבונן הסכנה האיומה האורבת לאדם שהרי‬ ‫וכר‪.‬‬ ‫אחאב‬ ‫מה זכה‬ ‫מ פני‬
‫התורה‪,‬‬ ‫את‬ ‫שכבד‬ ‫אתאב כל סוד קיום מלכותו כל כ״ב שנה הי׳ ע ל‬
‫כל אות ואות שכה‪ ,‬וכפשנ״ת בעיון ד״ה ככ״ב אותיות‪ ,‬ואשתו‬ ‫כ לו מ ר‪:‬‬
‫קמה‬ ‫חסידות‬

‫למלכות כ״ב שנה‪ .‬לפי שכבד את התורה שנתנה ככ״ב‬

‫עיונים‬
‫איזבל הכריתה את הנביאים והוא לא סיחה בה‪ ,‬ועליו מ מ ו גאסר )מלכים‬
‫א׳ ס״ז ל׳׳ל״ד( ויעש אחאב וגו׳ הרע בעמי ה׳ וגו׳ ויוסף להכעיס וגד‬
‫מכל מלכי ישראל אשר הי׳ לפניו‪ ,‬כל זה נאמר על אדם שכל קיום מלכותו‬
‫הוא בשכר שכבד את התורה‪ ,‬הלא איום הדבר ונורא מאד‪ .‬ומחשבה איומה‬
‫כתשובה‪.‬‬ ‫ולחזור‬ ‫זו בדין הוא שתשכילהו לקחת מוסר השכל‬
‫ואנו מובאים בירושלמי סנהדריז סוף סרק י׳ כי אמנם נתבע על זה‪,‬‬
‫כי בירושלמי שם מקשה על מה שנאמר שם ‪ :‬בימיו בנד‪ ,‬חלאל וגו׳ חיאל מן‬
‫ומה ענינו אבל אחאב‪ ,‬ופתק‪ ,‬אלא‬ ‫דיהושפם‪ ,‬יריחו מן דבנימין‪ ,‬כלומר ‪:‬‬
‫ונראה‬ ‫הירושלמי‪.‬‬ ‫לשון‬ ‫כל‬ ‫החייב‪ ,‬ע‪-‬ש‬ ‫ע״י‬ ‫החיבה‬ ‫שמגלגלץ‬ ‫מלמד‬
‫פירושו עס״י הספרי)ר אה פר׳ י‪-‬ג סם׳ י״ג פס׳ י״ז אות פ״ב( בנה חיאל וגו׳‪,‬‬
‫יכול שוגג ת״ל כדבר ה׳ אשר דבר ב מ יהושע בן נון אמור מעתה מז מ הי׳‪,‬‬
‫ע‪-‬כ‪ ,‬כלומר בבכורו הי׳ יכול להיות שוגג שהרי עדיין לא ראה יד ה׳ אבל‬
‫בבעירו הלא הי׳ לו מאין ללמוד כי כבר נענש במיתת הבנים עד בעירו ולפיכך‬
‫מז ‪ r‬הי׳‪ ,‬וזהו שמסיק הירושלמי לקיים מה שנאמר כדבר ה׳ וגו׳ כלומר הלא‬
‫בבעירו הי׳ לו ללמוד מעונש בניו הקודמים שנתקיים דבר ה׳ ולא למד ה ח‬
‫מזיד הי׳‪ ,‬וכן הוא הפירוש בבבלי סוף סנהדרץ באבירם בכורו‪ ,‬רשע לא הי׳ לו‬
‫ללמוד וכד ורשע קאי על חיאל כלומר שהי׳ לו ללמוד בשגוב ממה שמתו‬
‫בניו והי׳ מקבר והולך מאבירם עד שגוב ולא למד‪ ,‬ואח״ב מבאתי בח״א שסי׳‬
‫כן בגם׳ שם והוא נכון מאד‪ ,‬וזהו הפי׳ בירושלמי שם מה דתלה קרא מעשה‬
‫חיאל באחאב שמגלגלין את החובה ע״י חייב‪ ,‬כלומר החובה של חיאל שלא‬
‫למד מוסר מעונשי הבנים ע״י חייב אחאב שגם הוא לא למד מוסר ממה‬
‫הרע שעשה‬ ‫שאחרי כל‬ ‫ל מד ם‬ ‫שם[‪ ,‬ואנו‬ ‫שקרה לחיאל )עיין ברלב״ג‬
‫לנו ללמוד סה‬ ‫יש‬ ‫ומזה‬ ‫על שלא למד מוסר‪,‬‬ ‫אחאב וכמשנ״ת‪ ,‬נתבע‬
‫גדול הוא החוב ללמוד מוסר ומד‪ .‬רבה היא התב ‪r‬ה על כך‪ ,‬כי גם באחאב‬
‫שהרבה לפשוע ולהכעיס גלגלו עליו חובה ע״י חייב על שלא למד מוסר‪,‬‬
‫ומד‪ .‬יפחד לב האדם בעמדו על כך‪ ,‬אמנם לדעת ר״נ שם שאחאב שקול הי׳‬
‫עוד אפשר לד״בץ שהי׳ יכול לד‪.‬כריע את ע‪ 1‬מו לכף זכו ת אם הי׳ לומד מוסר‪,‬‬
‫אבל הלא ר״י דחה סברת ר״ג‬
‫ב כ ״ ב או תיו ת‪ .‬אין כבוד התורד‪ .‬רק לס״ת שלמד‪ ,‬וכשח־‪ ,.‬אלא שס״ת‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קמו‬

‫אותיות שנאמר וישלה מלאכים אל אחאב וגו׳‪ .‬והדבר הזה‬

‫לא אוכל לעשות‪ .‬ואז״ל ) ב ר כ ו ת יח היה הולך ממקום למקום‬
‫לא יניחנו בשק ויניחנו על החמור וירכב עליו‪ .‬אלא מניחו‬
‫בחיקו כו'‪ .‬ואסרו עוד )מי״ק כה א( לישב על המטה שס״ת‬
‫עליה‪ .‬וכן אמרו ) עי רי ביו ‪ nt‬א( אין זורקין כתבי הקודש ואפילו‬
‫הלכות ואגדות‪ ,‬ואסרו )מגילה כז א( להניח נביאים וכתובים‬
‫על גבי חומשים‪ .‬הן אלה דברים שאסרו חז״ל לכל עדת‬
‫ישראל‪ .‬והחסיד יש לו ללמוד מאלה ולהוסיך עליהם כהנה‬
‫וכהנה לכבוד שם ה׳ אלהיו‪ .‬ובכלל זה הנקיון והטהרה‬
‫הצריכה לד״ת שלא לעסוק בה אפילו בהרהור במקומות‬
‫המטונפים‪ .‬ולא בידים שאינם נקיות‪ .‬וכבר הרבו חז״ל‬
‫להזהיר ע״ז במקומות רבים‪ .‬ובענין לומדי תורה‪ .‬הנה מקרא‬
‫כתוב )ויקרא יס לב( מפני שיבה תקום והדרת פני זקן‪ .‬ומינה‬
‫ילפינן לכל מיני כבוד שאפשר לעשות להם שראוי ודאי‬
‫להסיד שיעשהו‪ .‬וכבר אז״ל )כתובית קג ב( ואת יראי ה' יכבד‪,‬‬
‫זה יהושפט מלך יהודה‪ ,‬שכיון שהיה רואה ת״ח היה עומד‬
‫מכסאו ומחבקו ומנשקו ואומר לו רבי רבי מורי מורי‪ .‬ורבי‬
‫עיזנים‬
‫כשרה ושלמה »ריר לכבד כל אות ואות שבה‪ ,‬ולר‪,‬כיר שככל אות ואות‬
‫מ י ז סוד חיינו‪ .‬וכבר יש לנו מדרש שלם הנקרא ‪.‬אותיות י ח ד ק ״ וגם‬
‫סוגיא שלמה במס׳ שבת )דף ק״ד א׳( בדרש האותיוו‪ J‬וכבר אמרו מז‪-‬ל בי‬
‫אחת‬ ‫באות‬ ‫גם‬ ‫אלא‬ ‫בכולה‪,‬‬ ‫דוקא‬ ‫ילאו‬ ‫עלמזג‬ ‫וברא‬ ‫איסתכל‬
‫שמ^ וכמאמרם ז״ל ‪ :‬אל תקרי כהבראם אלא ב״ה‪ -‬בראם שד‪ r .‬אתא קלילז^‬
‫וזה מבאו ילמדו חז‪-‬ל‪ ,‬כי כבוד אחאב שכבד את התורה הי׳ גם לאותיותי׳‬
‫של תורה ולסיכו הי׳ ש כ ת מדה כנגד מדה מלכות כ״ב שנה כנגד התורה‬
‫שנתנה בכ״ב אותיוו‪ J‬ובדרך זנץ החיים ה א תך בקדושת האותיות‪ ,‬ע״ש ו מ י ו נ י ם‬
‫כלומר בכלל הכבוד‪ ,‬שהרי אן״ל ב״ר כ״ד ב׳ שאם קרא ולא‬ ‫ובכלל זד^‬
‫ם‪ 0‬ק יש בזה משום דבר ה׳ בזה‪ ,‬מכלל שהזהיחת בזה הוא כבוד‪.‬‬
‫קמז‬ ‫חסידות‬

‫זירא )ברכות כח ‪ <k‬כשהיה הלש מלימודו‪ ,‬היה משים עצמו‬

‫יעל פתה בה״מ לעשות מצוה כשיקום מלפני הת״ח‪ ,‬כל אלה‬
‫‪T‬ברים שכבר רואים אנחנו היות הבורא ית״ש חפץ בם‬
‫‪.‬וגלח דעתו העליון בזה‪ ,‬וכיון שכן מי האיש החפץ לעשות‬
‫‪.‬גחת רוח ליוצרו הנה בדרך זה ילך ויוסיף לקח בתחבולותיו‬
‫ולעשות הישר לפניו יתברך‪ ,‬ובכלל זה כמו כן כיבוד בית‬
‫הכנסת ובית המדרש שאין די שלא ינהג בהם קלות ראש אלא‬
‫שינהג בהם כל מיני כבוד ומורא בכל מנהגיו ובכל פעולותיו‪,‬‬
‫וכל מה שלא היה עושה בהיכל מלך גדול לא יעשה בהם‪,‬‬
‫‪:‬תדבר עתה מענין האהבה וענפיה הם ג׳‪ ,‬השמחה‪ ,‬הדביקות‪,‬‬
‫והקנאה‪ ,‬והנה ענין האהבה הוא שיהיה האדם חושק‬
‫ומתאוה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו‪ ,‬כאשר‬
‫ירדוף איש אחר דבר הנחמד ממנו חמדה עזה‪ ,‬עד שיהיה‬
‫•לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי‬
‫תורתו ואלהותו יתברך‪ ,‬שעשוע ועונג ממש כמי שאוהב‬
‫את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה‪ ,‬אשר אפילו‬
‫הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג‪ ,‬וכענין הכתוב )ירמיה לא(‬
‫עיונים‬
‫כלומר מדת החסידות שבדבר הוא שהכניס ע‪ 1‬םו במקום‬ ‫משים עצמו‪,‬‬
‫•שיתחייב בקימה‪ ,‬דאילו הקימה ‪ 17‬מה הרי כבר הי׳ מחויב ‪ p‬הדין‪.‬‬
‫כאן מנה השמחה ראשונה׳ ולהלן בביאורן‬ ‫השמחה הדביקות והקגאדג‬
‫גורם‬ ‫ההיפר‬ ‫כי‬ ‫בחיוב‪,‬‬ ‫■מנה הדביקות לראשונה‪ .‬כי השמחה יותר עיקר‬
‫לתרעומות הקכ״ה על ישראל וכמו שביאר להלן •תחת אשר לא עבדת״ וגו׳‪ ,‬אכל‬
‫•לענץ בי או ס׳ הדביקות יותר קרוב לאהבה וכמ״ש להלן על ו ד ב י ק ו ת‪ .‬ח ע ממש‬
‫־ענפי האהבה העיקרית״ וכר‪ .‬ע ‪ T‬נראה דכאן מונר‪ .‬אותם לפי סגולותיהן‪ ,‬ובזה‬
‫־השמחה יותר מ ו י ה מהדביקות‪ ,‬והדבישת יותר מ רי ה מהקנאה׳ כי הקנאה‬
‫‪ r.T‬רק באנשים יחידי סגולה בלבד‪ ,‬ולהלן מונה אותן לסי מהותן‪ ,‬ובמהותן‬
‫עזדביקות יותר קרובה אל האהבה מהשמחה‪,‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קמח‬

‫כי מדי דברי בו זכור אזכתו עוד‪ .‬והנה ודאי שמי שאוהב‬
‫את בוראו אהבה אפתית‪ ,‬לא יניח עבודתו לשום מעב‬
‫שבעולם‪ ,‬אם לא יהיה אנוס ממש‪ .‬ולא יצטרך רצוי ופיתוי‬
‫לעבודה‪ .‬אלא אדרבא לבו ישיאהו ויריצהו אליה אם לא יהית‬
‫עיכוב גדול שימנעהו‪ .‬הנה זאת היא המדה הנחמדת אשר‬
‫אליה זכו החסידים הראשונים קדושי עליון‪ .‬וכמאמר דוד‬
‫המע״ה )תהלים מב( כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי‬
‫תערוג אליך אלהים צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא■‬
‫ואראה פני אלהים‪ .‬ואומר >שם סס נכספה וגם כלתה נפשי‬
‫לחצרות ה׳ וגר‪ .‬ואומר )שם סס צמאה לך נפשי כמה לו‬
‫בשרי וגר‪ .‬כל זה מתוקןש התשוקה שהיה משתוקק לו יתברך‪.‬‬
‫וכענין מ״ש הנביא )ישעיה מ ( לשמך ולזכרך תאות נפש‪.‬‬
‫ואומר )שם( נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך‪.‬‬
‫ודוד עצמו אמר )תהלים »( אם זכרתיך על יצועי באשמורות‬
‫אהגה בך‪ .‬ביאר העונג והשעשוע שהיה לו בדברו בו ובשבחיו‬
‫ית״ש‪ .‬ואמר )שם קיט( ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי‪.‬‬
‫ואמר )שם( גם עדותיך שעשועי וגר‪.‬‬
‫והנה זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה‬
‫התלויה בדבר‪ .‬דהיינו שיאהב את הבורא יתברך על‬
‫שמטיב אליו ומעשית ומצליח אותו‪ ,‬אלא כאהבת הבן‬
‫לאביו שהיא אהבה טבעית ממש שטבעו מכריחו וכופהו‬
‫לזה‪ .‬כמאמר הכתוב )דברים לב( הלא הוא אביך קנך‪ .‬ומבחן‬
‫האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה‪ .‬וכן אז״ל )ברכות‬
‫נד א( ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו‬
‫נוטל את נפשך‪ ,‬ובכל מאודך בכל ממונך‪ .‬אמנם כדי‬
‫שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה‪,‬‬
‫יש לאדם להשיב אל עצמו ב׳ תשובות‪ .‬הא׳ מהן שוה‬
‫קמט‬ ‫חסימת‬

‫ילכל נפש‪ .‬והב׳ לחכמים בעלי הדיעה העמוקה‪ .‬הא׳ היא‪.‬‬

‫כל מאי דעבדין מן שמיא לטב )ברמת ם ‪ .p‬וזה כי אפילו‬
‫הצער ההוא והדוחק הנראה בעיניו רעה‪ ,‬איננו באמת אלא‬
‫‪.‬מובה אמתית‪ .‬וכמשל הרופא החותך את הבשר או את‬
‫האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוןז ולא ימות‪ ,‬שאןן על‬
‫פי שהמעשה אכזרי לכאורה‪ ,‬אינו אלא רחמנות באמת‬
‫להטיבו באחריתו‪ ,‬ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור‬
‫זה המעשה‪ ,‬אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו‪ .‬כן הדבר‬
‫‪ m n‬כשיחשוב האדם שכל מה שהקכ״ה עושה עמו לטובתו‬
‫הוא עושה‪ ,‬בין שיהיה בגופו‪ ,‬בין שיהיה בממונו‪ ,‬ואף על פי‬
‫^שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו‪ ,‬ודאי‬
‫טובתו הוא‪ ,‬הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל‬
‫־צער‪ ,‬אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד‪ .‬אך כעלי הדיעה‬
‫חאמתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה‪ .‬כי הרי אין להם‬
‫כונת עצמם כלל‪ .‬אלא כל תפלתם להגדיל כבוד השי״ת‬
‫ולעשות נחת רוח לפניו‪ .‬וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם‬
‫־עד שיצטרכו הם יותר כה להעבירם‪ .‬הנה יאמץ לבם‬
‫וישמחו להראות תוקף אמוגתם‪ .‬כשר צבא הרשום בגבורה‬
‫אשר יבחר לו תמיד כמלחמה החזקה יותר להראות תקפו‬
‫כנצחוגה‪ .‬וכבר מורגל זה הענין בכל אוהב בשר ודם שישמח‬
‫כי יזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא אוהב עד‬
‫היכן מגיע עוצם אהבתו‪.‬‬
‫‪:‬ונבאר עתה ענפי האהבה‪ .‬הם השלשה שזכרתים‪ .‬הדביקות‪.‬‬
‫השמחה‪ .‬והקנאה‪ .‬הדביקות‪ ,‬הוא שיהיה לבו של‬
‫עיונים‬
‫בעלי הדיעה האמתית אינם צריכים וכר‪ .‬כלומר לאהבתם לקכ״ה‪,‬‬
‫‪:‬אבל דיעה זו כשלעעפה נריבה היא גם לבעלי הדיעה האמתית‪r ,‬ד‪.‬רי ר״ע‬
‫‪.‬זעא האומר כן)בב״ר שם(‪ ,‬וכן מזום איש גם זו)תעגית כ׳(‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קב‬

‫האדם מתדכק כל כך בשם יתברך‪ ,‬עד ^‪:‬ככר יסור מלפנוו^‬

‫ולהשגיח אל שום דבר זולתו‪ .‬והוא מה שבא עליו המשל'‬
‫בדברי שלמה )משלי ד‪ (.‬אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך‬
‫בכל עת באהבתה תשגה תמיד‪ .‬ובגמרא אמרו ז״ל )עירוביז נד(‪,‬‬
‫אמרו עליו על ר״א בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורד^‬
‫בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של־‬
‫ציפורי‪ .‬והנה תכלית המדה הזאת הוא להיות האדם מתדב^‪.‬‬
‫כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה‪ .‬אמנם לפחות בשעת‪.‬‬
‫עבודה אם אוהב הוא את בוראו ודאי שיהיה לו הדביקות‬
‫הזה‪ .‬ובירושלמי )בר מ ת ס״ה סוף הל׳ *׳( אמרו ר״ח בן דוסא‬
‫היה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק תפלתר‬
‫וכף‪ ,‬אמרו לו תלמידיו רבי ולא הרגשת‪ ,‬וא״ל יבוא עלי‬
‫מתוך שהיה לבי מכוין בתפלה לא הרגשתי‪ .‬ועל הדביקווצ‬
‫הוזהרנו בתורה פעמים רבות )דברים ל ‪ p‬לאהבה את ה׳‬
‫אלהיך וגף ולדבקה בו ) ש ם י ‪ p‬ובו תדבק‪) .‬שם יג ה( ובר‬
‫תדבקון‪ .‬ודוד אמר )תהלם ‪ po‬דבקה נפשי אחריך‪ .‬וענין כל‬
‫אלה הפסוקים אחד‪ .‬שהוא הדביקות שהאדם מתדבק בר‬
‫ית׳ שאינו יכול ליפרד ולזוז ממנו‪ .‬ואז״ל )ב״ר ם״ם( ארשב״ל‬
‫בג׳ לשונות של חיבה חבב הקב״ה את ישראל וכף בדביקה‪.‬‬
‫בחשיקה‪ .‬ובחפיצה‪ .‬והם ממש ענפי האהבה העיקרית‪ .‬והיינר‬
‫התשוקה שזכרתי‪ .‬והדביקות והנחת והעונג הנמצא בעם ‪:p‬‬
‫עניניו של הנאהב‪.‬‬
‫עיזנים‬
‫המבואר כאן היא מעלה עליונה בעבודה > ‪r.T‬‬ ‫ה ד ב י קו ת הו א ו כ ר י‬
‫תולדת החסעות‪ ,‬אבל יש עוד מעלה של התדבקות ממש והיא תולדת הקדושד״‬
‫יהווכה לה הוא כמתהלר לפגי ה׳ בארנות החיים בעודנו ‪8‬ה בעוה״ז‪ ,‬והת ‪4‬־‬
‫מבואר להלן בסכ״ו ע״ש׳ ובעיון לדברי הרמב״ן‬
‫קנא‬ ‫חסימת‬

‫הב׳ הוא השמחה‪ .‬והוא עיקר גדול בעבודה‪ .‬והוא מה שדוד‬

‫מזהיר ואומר )תהלים ק( עבדו את ה׳ בשמחה בואו לפניו‬
‫ברננה‪ .‬ואומר >שם סח( וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים‬
‫וישישו בשמהה‪ .‬וארז״ל )שבת ל( אין השכינה שורה אלא‬
‫מתוך שמחה של מצוה‪ .‬ועל הפסוק שזכרנו למעלה עבדו‬
‫את ה׳ בשמחה‪ .‬אמרו במדרש )מדרש ש״ט( א״ר ]אייבו[‬
‫כשתהיה עומד להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל‬
‫לאלהים שאין כיוצא בו כי זאת היא השמחה האמתית‬
‫שיהיה לבו של אדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון‬
‫יתברך שאין כמוהו‪ ,‬ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השליטות‬
‫האטתי והיקר הנצחי‪ .‬ואמר שלמה במשל החכמה )שה״ש א(‬
‫משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה‬
‫בך‪ .‬כי כל מה שזוכה האדם ליכנם יותר לפניו בחדרי‬
‫ידיעת גדולתו יתברך‪ ,‬יותר תגדל בו השמחה‪ ,‬ויהיה לבו‬
‫שש בקרבו‪ .‬ואומר )תהלים קמט( ישמח ישראל בעושיו בני‬
‫ציון יגילו במלכם‪ .‬ודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שיעור‬
‫גדול‪ ,‬אמר )שם קס יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה׳‪ .‬ואמר‬
‫)שם מג( ואבואה אל מזכה אלהי׳ אל אל שמחת גילי ואודך‬
‫בכינור אלהים אלהי‪ .‬ואמר )שם ‪7‬א( תרננה שפתי כי אזמרה‬
‫לך ונפשי אשר פדית‪ .‬והיינו כי כ״כ היתה מתגברת בקרבו‬
‫השמחה‪ .‬שכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות‬
‫בהיותו עוסק בתהלותיו ית׳‪ .‬וכל זה מגודל התלהטות נפשו‬
‫שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו‪ .‬הוא מה שסיים ונפשי‬
‫אשר פדית‪ .‬ומציגו שנתרעם הקב״ה על ישראל מפני‬
‫עידנים‬

‫ונ פ שי א ש ר פ דיו ^ ופירש רבי‪ 1‬ו גסשי שמדית פשפלותד‪ .‬ועלתה למעלת‬
‫מ ת ל ה סו ת לטנ ‪ T‬ד‪.‬מ שגרמה שירנגו שפתי מ אזמרה לך‪.‬‬
 ‫פסלת ישרים‬ ‫קנב‬

‫שחיסרו תנאי זה בעבודתם‪ ,‬הוא שנאמר )דבתם כח( תחת‬

‫אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב‪ .‬ודוד‬
‫לפי שראה את ישראל בעת התנדבם על בנין הבית שכבר‬
‫הגיעו למעלה הזאת‪ ,‬התפלל עליהם שתתקיים המדה הטובה‬
‫בהם ולא תסור‪ .‬הוא מ״ש )ד״ה א כגס ואתה עמך הנמצאו‬
‫פה ראיתי בשמחה להתנדב לך ה׳ אלהי אברהם יצחק‬
‫וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מהשבות לבב‬
‫עמך והכן לבבם אליך‪.‬‬
‫הענף הג' הוא הקנאה‪ .‬שיהיה האדם מקנא לשם קדשו‪,‬‬
‫שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל‪,‬‬
‫כדי שתהיה עבודתו ית׳ נעשית וכבודו מתרבה‪ .‬והוא מ״ש‬
‫דוד ע״ה ) ת ה לי ם קליס הלא משנאיך ה׳ אשנא ובתקוממיך‬
‫אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו׳‪ .‬ואליהו אמר )מלכים א יס(‬
‫קנא קנאתי לה׳ צבאות וגר‪ .‬וכבר ראינו למה זכה בעבור‬
‫קנאתו לאלהיו‪ .‬כמאמר הכתוב )במדבר כד‪ (.‬תהת אשר קנא‬
‫לאלהיו ויכפר על בני ישראל‪ .‬וכבר הפליגו חז״ל )שבת נד ‪P‬‬
‫עיונים‬
‫ופירש רבינו שהתפלל דוד על כל ישראל שאותה‬ ‫שמרה זאת לעולם‪.‬‬
‫פעלת השמתה שהגיעו אליה בהתבדבם תהי׳ שמורה בקרבם לעולם ויהי׳ לבבם‬
‫מוכן אליו לעבדו בשפחה תם ‪T‬׳ ונראה שלמד דוד כן מהקב״ה שהתפלל כביכול‬
‫על ישראל שיעמדו במעלתם שהגיעו אלי׳ בשעת קבלת התורה ‪ :‬מי יתן והיה‬
‫לבבם זה ל ‪T‬אה אותי כל הימים‪ ,‬ח הו שאז״ל)בע׳׳ז ה׳( שהיו כפויי סובה על שלא‬
‫אמרו אתר‪ ,‬תן‪ ,‬כלומר שלא הכ ‪ T‬ו סוב ת ה׳ הרבה העפונה בתפלה זו‪ ,‬שאילו‬
‫הכי ח זה היו מ מהתם גם הם להתפלל תפלה זו ‪ :‬אתה תן‪ .‬ומכאן שראוי לאדם‬
‫כשמגיע למעלה רוהנית שיתפלל באותה שעה להקב‪-‬ה שיהא שפור זאת לו‬
‫לעולם ויכין לבו אליו‪ ,‬כי אם לא יעשה כן ד^י הוא משום שאתו מכיד את ע ^‬
‫המעלה ומזלזל בה ו ב מ ^ ם מכיר סובה יהי׳ כפוי סובה‪ ,‬ואין לר פחיתות‬
‫בנפש מכפית סוכה‪.‬‬
 ‫קנג‬ ‫חסידות‬

‫לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה‪ .‬וגזרו דינו ליתפם‬
‫בעון החוטאים עצמו‪ .‬ובמדרש איכה אמרו היו שריה כאילים‪.‬‬
‫מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו‪.‬‬
‫כך היו גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם‬
‫ממנו‪ ,‬א״ל הקב״ה תבא השעה ואני אעשה להם כן‪ .‬וזה‬
‫פשוט‪ ,‬כי מי שאוהב את חבית אי אפשר לו לסבול שיראה‬
‫מכים את חבית או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו‪.‬‬
‫גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו‬
‫אותו ח״ו ושיעברו על מצותיו‪ .‬והוא מה שאמר שלמה‬
‫)משלי כח( עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם‪.‬‬
‫כי אותם שמהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו על פניו מומו‪,‬‬
‫הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל ח״ו‪ .‬אך‬
‫שומריה המתחזקים להחזיקה ודאי שיתגרו בם לא יוכלו‬
‫להתאפק ולהחריש‪ .‬ואמר הקב״ה אל איוב )איוב מ( הפץ עברות‬
‫אפך וראה כל גאה והשפילהו ראה כל גאה הכניעהו והדוך‬
‫רשעים תחתם טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון‪ .‬כי‬
‫זהו תוקך האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו‬
‫באמת‪ .‬ואומר )תהלים ‪ n‬י( אוהבי ה׳ שנאו רע‪.‬‬
‫והנה בארנו עד הנה החסידות מה שתלוי כמעשה ובאופן‬
‫העשיה‪ .‬ונבאר עתה התלויה בכונה‪ .‬וכבר דברנו‬
‫גם כן למעלה מענין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם‪ .‬אמנם‬
‫ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו‪ .‬למען‬
‫תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים‪ ,‬לחזות בנועם‬
‫עיונים‬
‫תוקף האהבה שיוכל להראות וכד‪ .‬ראה שלא כלל רבמו מדת הקנאה‬
‫אלא בחסידות ולא בקודמות לה‪ ,‬נ י אינה ראוי׳ ואינה אסשרית אלא לחסיד‪ ,‬כי‬
‫יש בה סכנה גדולה‪ ,‬וראה מה שעלה לי לירבעם בהוכיחו לשלמה‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קנד‬

‫ה׳ ולבקר בהיכלו‪ ,‬ולקבל הגמול אשר בעוה״ב‪ .‬לא נוכל לומר‬
‫שתהיה כונה זו רעה‪ .‬אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה‬
‫היותר טובה‪ .‬כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו‪ ,‬סוף סוף‬
‫עבודתו לצורך עצמו‪ .‬אך הכונה האמתית המצויה בחסידים‬
‫אשר טרחו והשתדלו להשיגה‪ .‬הוא שיהיה האדם עובד רק‬
‫למען אשר כבודו של האדון ב״ה יגדל וירבה‪ .‬וזה יהיה אחר‬
‫שהתגבר באהבה אליו יתברך‪ .‬ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת‬
‫כבודו‪ .‬ומצטער על כל שימעט ממנו‪ .‬כי אז יעבוד עבודתו‬
‫לתכלית זה‪ .‬שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל‪,‬‬
‫ויתאוה שכל שאר בני האדם יהיו כמו כן‪ .‬ויצטער ויתאנח‬
‫על מה שממעטים שאר בני האדם‪ .‬וכ״ש על מה שממעט‬
‫הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע‪ .‬אשר קשה‬
‫לו לישמר מן החטאים בכל עת‪ .‬כענין הכתוב )קהלת ז( אדם‬
‫אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא‪ .‬ודבר זה ביארוהו‬
‫בתנא ד״א ז״ל )אלי׳ רבה ס״ס אמרו כל חכם מישראל שיש בו‬
‫ד״ת לאמתו‪ ,‬ומתאנח על כבודו של הקב״ה כו׳ כל ימיו‪,‬‬
‫ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בה״ם וכר זוכה‬
‫לרה״ק בדבריו וכר‪ .‬נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה‬
‫שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו‪ .‬ואינה אלא לכבודו‬
‫של מקום ולקידוש שמו ית׳ המתקדש בבריותיו כשעה‬
‫שעושים רצונו‪ .‬וע״ז אמרו )ראר‪ .‬ויק״ר יא די( איזהו חסיד‬
‫המתחסד עם קונו‪.‬‬
‫עיונים‬
‫שיהי׳ האדם עובד רק וכו׳‪ .‬הרמב‪-‬ם ז״ל במ״י מתשובה ה״ב הגדיר‬
‫סוף מעלת לשמה ; •עושה האמת מסני שהוא אמת״‪ ,‬וכז מוכיח לשון הגס׳‬
‫ע״ז י״ס ב מו תי׳ חפץ מאד ולא בשכר מו ת י׳‪ ,‬אבל גם דעת רבינו מקרא‬
‫‪ r m‬הבדית א החותמת ברייתא‬ ‫מלא הוא כל הנקרא בשמי ולכבודי וגו׳‪,‬‬
‫דמס׳ אבות כל מה שברא הקב״ה לא ברא אלא לכבודו וכו׳‪.‬‬
‫קנה‬ ‫חסידות‬

‫והנה ההסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו‬

‫על הבונה הזאת‪ .‬הנה ודאי שיצטער תמיד צער ממש‬
‫על ירושלים ועל החורבן‪ .‬מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול‬
‫לכבודו יתב׳‪ .‬ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד‬
‫השי״ת‪ .‬והוא מ״ש התדב״א למעלה‪ ,‬ומתאוה ומיצר לכבוד‬
‫ירושלים וכר‪ .‬ויתפלל תמיד על גאולת ב״י והשבת כבוד‬
‫שמים לעילוי‪ .‬ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל‬
‫על ירושלים וכר‪ ,‬המפני תפלתי תצמח הישועה‪ .‬תשובתו‬
‫בצדו‪ .‬כאותה ששנינו )סנהדרין לז א( לפיכך נברא אדם יחידי‬
‫כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם‪ .‬וככר נחת רוח‬
‫הוא לפניו יתב׳ שיהיו כניו מבקשים ומתפללים על זאת‪.‬‬
‫ואך שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה‬
‫טעם שיהיה‪ .‬הנה הם עשו את שלהם והקב״ה שמח בזה‪.‬‬
‫ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא )ישעיה גס( וירא כי אין‬
‫איש וישתומם כי אין מפגיע‪ .‬ואמר )שם »( ואביט ואין עוזר‬
‫ואשתומם ואין סומך‪ .‬ואמר )ירמיה ל( ציון היא דורש אין‬
‫לה ופי' ז״ל ) ס ו כ ה מא( מכלל דבעיא דרישה‪ .‬הרי כאן שחייבים‬
‫אנחנו בזה‪ .‬ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו‪ .‬כי על כיוצא‬
‫בזה שגינו )אבית םו‪-‬ם ב( לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה‬
‫בן חורין ליבטל הימנה‪ .‬ואמר עוד הנביא )ישעיה נא( אין מנהל‬
‫לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה‪ .‬ואמר‬
‫)שם מ( כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה‪ .‬ופי׳ ז״ל‬
‫עיונים‬
‫ויתאוה לגאולה לפי שבה יהי׳ עלוי לכבוד השי״ת‪ .‬גם בזה כ׳ הר״ם‬
‫סוף הל׳ מלכים ‪ :‬לא נתאוו החכמים והנכיאים ימות המשיח כר אלא כדי‬
‫שיהי׳ סנויים בתורה וחכמתה׳ כר‪.‬‬
‫התבונן עומק לשון הנביאים׳ כי על העדר מעלה‬ ‫כל הבשר חציר וגו‪/‬‬
‫גשגבה זו של חסידות בבחינת הלשמה נאמר המקרא הזד^‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קנו‬

‫)‪y‬״‪ t‬ב ב( שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת‬

‫נפשם ולהנאתם‪ .‬ואינם מתכוונים לבונה השלמה הזאת‪.‬‬
‫ולא מבקשים על עילוי הכבוד ונאולתן של ישראל‪ .‬שהרי‬
‫א״א לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל‬
‫וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת‪ .‬וכמ״ש בתד׳א שהזכרתי‬
‫ומתאנח על כבודו של הקב״ה וכו׳‪ .‬נמצאת למד שב׳ דברים‬
‫יש בענין זה‪ .‬אחד הבונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי‬
‫כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נ״ר לפניו‪ .‬ועוד‬
‫הצער והבקשה על עילוי הכבוד הזה שיעשה כשלימות‬
‫בעילוי כבודו של ישראל ושלותן‪.‬‬
‫ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות‪ .‬והוא טובת הדור‪.‬‬
‫שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו‬
‫כלו לזכות אותם ולהגן עליהם‪ .‬והוא ענין הכתוב )ישעיה ג י( אמרו‬
‫צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו‪ .‬שכל הדור אוכל‬
‫ספירותיו‪ .‬וכן אמרו חז״ל ) ב ״ ב סו א( היש בה עץ אם יש מי‬
‫שמנין על דורו כעץ‪ .‬ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו‬
‫חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם‪.‬‬
‫והוא מ״ש ז״ל בלולב ומיניו )ייקרא רבה ס״ל י״ב( יבואו אלה‬
‫ויכפרו על אלה שאין הקב״ה חפץ באבדן הרשעים‪ .‬אלא‬
‫מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם‪.‬‬
‫וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו‪ .‬וגם בתפלתו בפועל‬
‫דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב‬
‫בתשובה מי שצריך לה‪ .‬וללמד סניגוריא על הדור כולו‪.‬‬
‫וכבר אז״ל )עי׳ דן ‪ r‬קב יומא ס״ח יד׳ הגה׳ פהר״ע ה ע ת שם(‬
‫על פ׳ ואני באתי בדבריך שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים‬
‫מן הפרגוד אלא כשלימד סגיגוריא על ישראל‪ .‬וגדעון‬
‫נאמר לו )שוססים ו< לך בכחך זה‪ .‬לפי שלמד סניגוריא על‬
‫קנז‬ ‫‪niTon‬‬
‫^מו‪) .‬ילקוס שוססים רמז סב( כי אין הקב״ח אוהב אלא‬
‫למי שאוהב את ישראל‪ ,‬וכל מה שאדם מגדיל‬
‫אהבתו לישראל‪ .‬גם הקב״ה מגדיל עליו‪ .‬ואלה הם‬
‫הרועים האמתיים של ישראל שהקב״ה חפץ בהם‬
‫הרבה‪ .‬שמוסרים עצמם על צאגו‪ .‬ודורשים ומשתדלים על‬
‫שלומם וטובתם בכל הדרכים‪ .‬ועומדים תמיד בפרץ להתפלל‬
‫עליהם לבטל הגזרות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה‪.‬‬
‫הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי‬
‫שהוא רואה שאוהב את בגיו אהבה נאמגה והוא דבר שהטבע‬
‫יעיד עליו‪ .‬והוא ענין כ״ג שאמרו עליו )מכות יא( שהיה להם‬
‫לבקש רחמים על דורם ולא בקשו‪ .‬וכן אמרו)שם( ההוא גברא‬
‫דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב״ל ולא אשתעי אליהו‬
‫בהדיה‪ .‬הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל‬
‫על בני דורם‪ .‬והנה כבר בארנו חלקי החסידות הראשיים‬
‫ופרטיהם מסורים לכל בר שכל ולכל לב טהור להתנהג‬
‫בהם בדרך הישר לפי השרשים האלה כל דבר בעתו‪:‬‬

‫עיונים‬

‫לא רק מסירת הגוף אלא גם הנפש‪ ,‬וכמשה רבינ‪1‬‬ ‫שמוסרים עצמם‪.‬‬

‫שהתחנן מהקב״ה •מחני גא מספרך״ )שמות ל״ב‪ ,‬ל״ב( ובמרדכי שע‪-‬י עסקו‬
‫בהצלת נפשות של כלל ישראל נתבטל מתלמודו ופירשו ממנו מקצת סנהדרין‪,‬‬
‫כמ״ש •ורצוי לרוב אחיד ולא לכולם״‪ .‬והכתובים הסכימו עמהם׳ כי בעלי׳‬
‫לבבל נמנה אחרי ארבעה‪ ,‬ואחרי פורים נמנה אחרי חמשה‪ ,‬כמפורש במגילה‬
‫הדור דיעה וכדילפינן‬ ‫)ט״ז ב(‪ ,‬ודורו של מרדכי עלה במעלתו גם על‬
‫גדול‬ ‫שהי׳‬ ‫מרדכי‬ ‫ודוקא‬ ‫בשבת )פ״ח א(‪,‬‬ ‫כמפורש‬ ‫וקבלו״‬ ‫מ״״קימו‬
‫הדור ואבי הישועה כולה וכמו שתקנו ב‪.‬על הנסים״ ‪.‬בימי מררכי״׳ דוקא‬
‫הוא ירד מגדולתו׳ והירידה מפורשת בכתובים‪ .‬אבל זוהי גדולתו וגדולת‬
‫גדולי הדורות כולם שמוסרים עצמם על הדור‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קנח‬

‫סרק כ‬
‫במשקל החסידות‬
‫מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה‪ .‬והוא ענץ‬
‫עקרי מאד מאד‪ .‬ותדע באמת שזוהי המלאכה הקשה‬
‫שבחסידות כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה‪.‬‬
‫ע״כ נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל‬
‫היצר לרחק כאילו הם רעים‪ .‬והרבה חטאים לקרב כאילו הם‬
‫מצות גדולות‪ .‬ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה‬
‫אלא בג׳ דברים‪ .‬שיהיה לבו ישר שבלבבות שלא תהיה‬
‫פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך‪ ,‬ולא זולת‬
‫זה כלל‪ .‬ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם‬
‫על פי התכלית הזה‪ .‬ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה'‬
‫שאז יאמר בו ) ת ה לי ם ס ח אשרי אדם עוז לו בך וגו׳ לא ימנע‬
‫טוב להולכים בתמים‪ .‬אמנם אם אחד מן התנאים האלה‬
‫יחסר לו לא יגיע אל השליטות‪ .‬וקרוב הוא ליכשל וליפול‬
‫דהיינו או אם הכונה לא תהיה מובחרת וזכה‪ .‬או אם יתרשל‬
‫מן העיון במה שיוכל לעיין‪ .‬או אם אחר כ״ז לא יתלה בטחונו‬
‫בקונו‪ ,‬קשה לו שלא יפול‪ .‬אך אם שלשתם ישמור כראוי‪.‬‬
‫תמימות המחשבה‪ .‬עיון‪ .‬ובטחון‪ .‬אז ילך בטח באמת ולא‬
‫יאונה לו כל רע‪ .‬הוא הדבר שאמרה חנה בנבואתה )שמואל‬
‫‪ k‬ב( רגלי חסידיו ישמור‪ .‬ודוד כמו כן אמר )תהלים לז( ולא‬
‫יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו‪.‬‬
‫והגה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות‬
‫עיונים‬
‫לעיל‬ ‫ושיהי׳ מעיץ וכר‪ .‬זוהי מדת הזהירות שבחם ‪T‬ותי וזי׳‬
‫מו‬ ‫ובעיוגים שם‪ ,‬וגם כאן קבוע הכלל שאלמלא הקב״ה עוזרו אמו יכול לו‬
‫בזהירות עאמו וכדלעיל בם״ב‪.‬‬
‫קנט‬ ‫חסידות‬

‫על מראיהן הראשון‪ .‬אלא צריך לעיין ולהתכונן עד‬

‫היכן תולדות המעשה מגיעות‪ .‬כי לפעמים המעשה בעצמו‬
‫יראה טוב‪ .‬ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו‪ .‬ואם יעשה‬
‫אותו יהיה חוטא ולא חסיד‪ .‬הנה מעשה גדליה בן אחיקם‬
‫גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל‬
‫לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע‪ .‬אמר ליוחנן בן קרח‬
‫)ירמיה מ טס שקר אתה דובר על ישמעאל‪ .‬ומה גרם‪ .‬גרם‬
‫שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה נחלתם הנשארה‪ .‬וכבר ייחס‬
‫הכתוב אליו הריגת אנשים אשר נהרגו כאילו הרגם הוא‪.‬‬
‫וכמאמרם ז״ל )נדה סא א( ע״פ את כל פגרי האנשים אשר‬
‫הכה ביד גדליה‪ .‬והבית השני גם הוא חרב ע״י חסידות‬
‫כזה אשר לא נשקל במשקל צדק‪ .‬במעשה דבר קמצא אמרו‬
‫)גימין נו א( סבור רבנן לקרוביה‪ .‬א״ל רבי זכריה בן אבקולס‬
‫יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח‪ .‬סבור למקטליה א״ל‬
‫רזב״א יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג‪ .‬ב״כ וב״כ הלך אותו‬
‫הרשע והלשין את ישראל בא הקיסר והחריב ירושלים‪ .‬והוא‬
‫מה שאמר ר״י ע״ז ענותנותו של ד זכריה החריבה את‬
‫ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו בין האומות‪ .‬הרי לך‬
‫שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד‪ .‬אך צריך‬
‫לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות‪ .‬עד‬
‫שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה‪ .‬הנה‬
‫התורה צותה )ויקרא ים( הוכח תוכיח את עמיתך‪ .‬וכמה‬
‫פעמים יכנס אדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו‬
‫נשמעין וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה׳ להוסיף‬
‫עיונים‬
‫^ו ש י ם להלכה‪ ,‬בתוכווה‪ ,‬בזריזות‬ ‫כאן‬ ‫להוסיף על חטאתם פשע‪.‬‬
‫לנמוה‪ ,‬בחביבותה‪ ,‬בעזות דקדושה ותקיפות‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קס‬

‫על חטאתם פשע‪ .‬הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא‬

‫לשתוק‪ .‬וכך אמרו ז״ל )ינמות סה( כשם שמצוה לומר דבר‬
‫הנשמע כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע‪ .‬ראה פשוט‬
‫הוא שראוי לכל אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצוד• ולהשתדל‬
‫להיות מן העוסקים בה‪ .‬אך הנה לפעמים יוכל להולד מזה‬
‫מריבה שיותר תתבזה המצוה‪ .‬ויתחלל בה ש״ש ממה‬
‫שיתכבד‪ .‬בכיוצא בזה ודאי שחייב החסיד להניח את המצוה‬
‫ולא לרדוןז אחריה‪ .‬וכן אז״ל בענין הלוים‪ ,‬ז״ל ) ב מ ד ב ר רבה ס״ד‪(.‬‬
‫מפני שהיו יודעים שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה‪ .‬וחיו‬
‫מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות וכלן רצין לארון‬
‫ליטול שכר‪ ,‬ומתוך כך היה זה מריב ואומר אני טוען כאן‪,‬‬
‫וזה מריב ואומר אני טוען כאן‪ .‬ומתוך כך היו נוהגין קלות‬
‫ראש‪ .‬והיתד‪ .‬השכינה פוגעת בהם וכר‪ .‬הנר• חייב האדם‬
‫לשמור כל המצות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא‬
‫ולא יבוש‪ .‬וכן ה״א )תהלים קים( ואדברה בעדותיך נגד מלכים‬
‫ולא אבוש‪ .‬וכן שנינו ) א ב ו ת ס״ה מ״ב( הוי עז כנמר וכר‪ .‬אמנם‬
‫גם בזה צריך חילוק והבחנה כי כ״ז נאמר על גופי המצות‬
‫שחייבים אנחנו בהם חובה גמורר• שבהם ישים פניו כחלמיש‪.‬‬
‫אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני‬
‫המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו‪ .‬ונמצאו חוטאים ונענשים‬
‫על ידו‪ .‬והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם‪ .‬כי‬
‫אינם חובה מוחלטת‪ .‬הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא‬
‫לחםיד שיניחהו משיעשהו‪ .‬והוא מה שאמר הכתוב )מיבה ‪0‬‬
‫והצנע לכת עם אלדייך‪ .‬וכמר‪ .‬חסידים גדולים הניחו ממנהגי‬
‫חסידותם בהיותם בין המון העם‪ .‬משום דמחזי כיוד‪.‬רא‪.‬‬
‫כללו של דבר כל מד‪ .‬שהוא עיקרי במצוד‪ .‬יעשהו לפני כל‬
‫מלעיג‪ .‬ומד‪ .‬שאיגו עיקרי וד‪.‬וא גורם שחוק והיתול לא יעשהו‪.‬‬
 ‫‪KDp‬‬ ‫חסידות‬

‫ע « א ת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שיש ‪p‬ךל‬

‫כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מחם‪ .‬ולפי‬ ‫־‬
‫התנאים המתלוים להם לפי העת לפי החברה לפי הנושא‬
‫ולפי המקום‪ .‬ואם הפרישה תוליד יותר קידוש ש״ש ונחת‬
‫רוח לפניו מן המעשה יפרוש ולא יעשה‪ .‬או אם מעשה‬
‫אחד במראיתו הוא טוב‪ .‬ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע‪,‬‬
‫ומעשה אחר רע במראיתו וטוב בתולדותיו‪ .‬הכל הולך‬
‫אחר החיתום והתולדה שהיא פרי המעשים באמת‪ .‬ואין‬
‫הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון‪ .‬כי א״א לבאר‬
‫הפרטים שאין להם קץ‪ .‬וה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה‪.‬‬
‫ומעשה דר׳ טרפון )ברכות י ‪ p‬יוכיח שהחמיר להטות כב״ש‬
‫עיונים‬
‫כיון ששורש החסידות הוא רק לעשות נחת רזח ליוברו‬ ‫ונחת רוח‪.‬‬
‫לכן אם הפרישה תוליד יותר נחת רוח מהמעשה‪ .‬ה^ס ‪ T‬ות הוא לטרוש ולא‬
‫לעשות‪.‬‬

‫כלומר מעשה המעות שאנו חייבים בהם חובה‬ ‫אחר החיתום והתולדה‪.‬‬
‫גמורה׳ המעשה עעמו הוא המחייב׳ ואין להסתכל מהם בתולדוונ וע״ז נאמר‬
‫)קהלת ח‪ .‬ה( שומר מנוה לא ‪T‬ע דבר רע‪ .‬אבל במעשה החסידות שהעיקר‬
‫בהם הנחת רוח הנולד מהם׳ בהם הכל הולך אחר החיתום והתולדד‪-‬‬
‫אף דהתם איכא מאן דסובר שאם עשה כב״ש לא עשה‬ ‫כבית שמאי‪,‬‬
‫ולא כלום׳ ולמ״ד זה אין רא ‪ .T‬משם לעניננו׳ מוכח דסובר רבינו שאין הלכד‪.‬‬
‫כן‪ .‬וכן מוכח גם מהרמב״ם בס׳׳ב מהל׳ ברפות שהשמים זה‪ .‬ומה שהשמים‬
‫גם שאסור לעשות כב״ש ממ׳׳ש שם כדאי היית לחוב בענמך‪ ,‬נראה מפני‬
‫שאין זה עדן להל׳ ק‪-‬ש אלא להל׳ ממרים או בד׳ל׳ ת״ו‪] J‬ונ״ע מד‪ .‬שהשמים‬
‫גם שם[‪ .‬אבל אם הי׳ סובר הר״מ שלא עשה ולא כלום הלא עליו לחזור‬
‫ולקרוא ק״ש והי׳ לו לכתב זה בהל׳ ק״ש׳ רע‪-‬כ דסובר דאין לו לחזור‬
‫ולקרוא ק״ש‪ .‬אבל דעת רביגו ודאי שאינו נריך לחזור ולקרוא׳ ומה שאעו‬
‫רשאי להחמיר הוא רק משום מדת חסידות׳ מפני שכאן החסידות הוא שלא‬
‫לד״חמיר‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קסב‬

‫וא״ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי כ״ז^‬

‫אע״ם שמחמיר היה‪ .‬וזה שענץ מחלוקת כ״ש וכ״ה היה‬
‫עג‪ p‬כבד לישראל מפגי המחלוקת הגדולח שרבתה בעיחכ‪4‬‬
‫וסוף סוף נגמר שהלכה כב״ה לעולם‪ .‬הנה קיומה של תורה‬
‫שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא‬
‫יחלש בשום פנים שלא תעשה תורה חם ושלום כשתי תורות‪.‬‬
‫וע״כ לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כב״ה‬
‫אפילו לקולא מלהחמיר כבית שמאי‪ .‬וזה לנו לעינים לראות‬
‫אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה׳‪:‬‬
‫כא‬ ‫פרק‬
‫בדרכי קניית ההסידות וההרהקה ממפסידיה‬
‫הנה ממה שיועיל הרבה לקנות החסידות‪ .‬הוא גודל‬
‫ההסתכלות ורוב ההתבוננות‪ .‬כי כאשר ירבה האדם‬
‫להתבונן על גודל רוממותו יתברך ותכלית שלימותו‪ ,‬ורוב‬
‫ההרחק הבלתי משוער שבין גדולתו ובין שפלותנו‪ ,‬יגרום‬
‫לו שימלא יראה ורעדה מלפניו‪ .‬ובהתבוננו על רוב חסדיו‬
‫עמנו‪ .‬ועל גודל אהבתו יתברך לישראל‪ .‬ועל קרבת הישרים‬
‫אליו ומעלת התורה והמצות‪ .‬וכיוצא מן העיונים והלימודים‪.‬‬
‫ודאי שתתלהט בו אהבה עזה‪ ,‬ויבחר ויתאוה לידבק בו‪.‬‬
‫כי בראותו שהשי״ת הוא לנו לאב ממש ומרחם עלינו כאב‬
‫עיונים‬
‫יראה ורעדה וכר ודאי שתתלהט אהבה וכו׳‪ .‬עי׳ רמב״ם ם‪-‬ב‬ ‫‪,‬‬
‫סיםוה״ת ה״ב שמקדים התבוננות האהבה ומפגה באה ה תנו עו ת הידאה׳ ורביגו‬
‫כתב להיסך‪ .‬ונראה שיש יראה שהיא קודמת לאהבה ויש יראה ‪w‬־‪ r .‬תולדתו^‬
‫ועוד כי הרמב״ם מדבר בהסתכלות בגדולת הבריאה ובזה האהבה קודמת‪,‬‬
‫וכאן ביחס שבין אדם לקוע בזה היראה קודמת‪ .‬גם באהבה רבה האהבד‪.‬‬
‫קודמת •לאהבה וליראה שמך״ כי מההתבוננות בגדולת התירה האהבה קח־סת‪.‬‬
‫קסג‬ ‫‪n‬ם ‪T‬ות‬
‫על כנים‪ ,‬יתעורר בו בהמשך החפץ והתשוקה לנטול א‬
‫גבן אל אביו‪ .‬והנה לזה צריך האדם שיתבודד בחדריו‪.‬‬
‫דיקבוץ כל מדעו ותבונתו אל ההסתכלות ואל העיון בדברים‬
‫האמתיים האלה‪ .‬והנה ודאי שיעזרהו לזה רוב ההתמדה‬
‫‪.‬זהעיון במזמורי דהע״ה וההתבוננות בם במאמריהם וענעם‪.‬‬
‫כי בהיותם כולם מלאים אהבה ויראה וכל מיני חסידות‪.‬‬
‫הנה בהתבוננו בם‪ .‬לא ימנע מהתעורר בו התעוררות נדול‬
‫^^צאת בעקבותיו וללכת בדרביו‪ .‬ובן תועיל הקריאה בסיפור‬
‫מעשה החסידים באנדות אשר באו שם‪ .‬כי כל אלה מעוררים‬
‫■את השכל להתיעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים‪ .‬וזה מבואר‪.‬‬
‫אך מפס ‪T‬י ‪ jniTDnn‬הם הטרדות והדאנות‪ .‬כי בהיות‬
‫השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו‪ .‬א״א לו לפנות‬
‫אל ההתבוננות הזה‪ .‬ומבלי התבוננות לא ישיג החסידות‪.‬‬
‫ואפילו אם השיגו כבר‪ .‬הנה הטרדות מבריחות את השכל‬
‫ומערבבות אותו ואינם מניחות אותו להתחזק ביראה ובאהבה‬
‫ושאר הענינים השייכים אל החסידות כאשר זכרתי‪ .‬ע״כ‬
‫אמרו ז״ל )שבת ל ‪ p‬אין השכינה שורה לא מתוך עצבות‬
‫וכר‪ .‬כ״ש ההנאות והתענוגים שהם הפכיים ממש אל‬
‫החסידות‪ .‬כי הנה הם מפתים הלב לימשך אחריהם‪ .‬וסר‬
‫מכל עניני הפרישות והידיעיה האמתית‪.‬‬
‫עיונים‬
‫המקום להתבועות זו‪ ,‬הוא בחדרי חדרים‪.‬‬ ‫שיתבודד בחדריו‪.‬‬
‫והתבונה‬ ‫ה»ת‬ ‫אופן הלמוד הוא‪ :‬ע‪-‬י קבוץ כל‬ ‫ויקבח כל מדעו‪.‬‬
‫אל ההסתכלות והעיון בדברים האמתיים האלה‪.‬‬
‫דהע״ד^ כי משם נלמד אהבת דוד ויראתו וכל מעי חסידות‪,‬‬ ‫במזמורי‬
‫וזה מעורר התעוררות גדילה ל*את בעקבותיו וללכת בדרכיו‪.‬‬
‫היראה קודמת לאהבה‪ .‬וראה לעיל ד״ה יראו־‪-‬‬ ‫להתחזק ביראה ובאהבה‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קסד‬

‫וומגם מה שיוכל לשמור אח האדם ולהצילו מן הםססידינ ‪t‬‬

‫האלה‪ .‬הוא הבטחון‪ .‬והוא שישליך יהבו על ה׳ לגמרס‬
‫באשר ידע כי ודאי א״א שיחסר לאדם מה שנקצב לו‪ .‬וכמו‬
‫שאז״ל במאמריהם )בי‪1‬ה ס ס כל מזונותיו של אדם קצובים‬
‫לו מר״ה וכר‪ .‬וכן אמרו )יומא לח ב( אין אדם נוגע במוכך‬
‫לחבירו אפילו כמלא נימא‪ .‬וכבר היה אדם יכול להיות‬
‫יושב ובטל והגזירה היתה מתקיימת‪ .‬אם לא שקדם הקנס‬
‫לכל בני אדם‪ ,‬ואמר )בראשית ‪ 0‬בזעת אפך תאכל לחם‪ .‬אשר־‬
‫ע״כ חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו‪.‬‬
‫שכן גזר המלך העליון‪ .‬וה״ז כמם שפורע כל המין האנושי־‬
‫אשר אין להמלט מטנו‪ .‬ע״כ אמרו )ספרי( יכול אפילו יושם‬
‫ובטל ת״ל בכל משלח ידך אשר תעשה‪ .‬אך לא שההשתדלות‬
‫הוא המועיל‪ .‬אלא שההשתדלות מוכרח‪ .‬וכיון שהשתדל‬
‫הרי יצא ידי חובתו‪ .‬וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרדו‬
‫עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות‪ .‬הוא מ״ש־‬
‫עיונים‬
‫מלת‬ ‫אמנם מה שיוכל לשמור את האדם כר הוא הבטחה‪.‬‬
‫מ ל ת החסידים ולאו כל אדם ראוי לזכות לד^ וכנדש ז״ל ‪tpronn‬‬ ‫היא‬
‫הראשונים עושים תורתם עיקר ומלאכתן ספלה‪ ,‬והתבונן שלא הזכיר רבינר‬
‫מ ל ת הבסחון עד סרק זה‪ ,‬ואין הסרדות שהזכיר דבינו כאן כהטרדות שהזכיר‬
‫בס״ה‪ ,‬כי כאן נקראות טרדות‪ ,‬המגם במעלת הבסחון השלמה‪ ,‬ואף שאמן‬
‫מפסידי הזהירות‪ ,‬אבל הן מפסידי הזהירות שבחסידוו^‬

‫‪1‬״ע איר הדין בהשתדלות ל חבי ת וכ״ש בהשתדלון!‬ ‫ה רי י צ א י די חובתו‪.‬‬

‫בלי‬ ‫מחוייב‬ ‫הוא‬ ‫אם‬ ‫מ‪ 1‬וה‪,‬‬ ‫היא‬ ‫מ ר כ י מ ו ר ששם ההשתדלות ע*מה‬
‫גבול עד שישע את הדבר שהוא משתדל בעדו‪ ,‬או שאינו מחוייב יותר משיעור‬
‫ההשתדלות שהוא משתדל בעד עעמו‪ ,‬ומסתבר שבעד ח בי ת אינו מווו»י ‪3‬‬
‫ייתר‪ ,‬אף שלא שיין לסמור על הבטחון במד‪ .‬שנוגע לחבירו‪ .‬אבל מ ר כ י‬
‫צבור ע״ע‪.‬‬
 ‫קסה‬ ‫חסידות‬

‫־דוד המע״ה )תהאם עד‪ (.‬כי לא ממוצא וממערב ולא וגו‪ /‬כי‬
‫‪.‬אלהים שופט וגו‪ /‬ושלמה המלך ע״ה אמר ) מ ש לי כג( אל‬
‫‪.‬תיגע להעשיר מבינתך חדל‪ .‬אלא הדרך האמיתי הוא דרכם‬
‫של החסידים הראשונים עושים תורתן עיקר ומלאכתן טפלה‬
‫‪.‬זזה וזה נתקיים בידם‪ .‬כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה‬
‫נזשם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על‬
‫־שום דבר עולמי‪ .‬אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות‬
‫האמיתי ולעבודה התמימה‪:‬‬

‫כב‬ ‫פרק‬
‫בביאור מדת הענוה וחלקיה‬
‫חנח כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה ומכללה נשמע שבח‬
‫עיונים‬
‫כמה הוא הש ‪ r‬זר‪ ,‬והרי הקנס נלמד מקרא ‪ :‬נזזנת‬ ‫מל אכ ה‪.‬‬ ‫קצת‬
‫אפן־ תאכל לחם כדלעיל‪ ,‬ובק‪ 1‬ת מלאכה הרי אין ‪ nrT‬אפים‪ .‬ונראה שבמלאכה‬
‫ודאי שהיא מחוייב לעשות כל המלאכות המוברחות כמו עשר המלאכות נ פ ת‬
‫ו מ ת א בזה בכל דבר‪ ,‬וזה מ ת ר ודאי ז ^ ת אפים‪ ,‬אלא שהמדובר הוא רק‬
‫בהשתדלויות כאלה שד‪.‬וא מסופק בתועלתן‪ ,‬אלא שבהרתותו מ מי א כל מיד‬
‫ר מנו •כיון‬ ‫אופר‬ ‫וע״ז‬ ‫כ ת להשיג את ד‪%‬בר שהוא מבקש‪,‬‬ ‫השתדלות‬
‫חובתו״‪ ,‬ועליו להשליך על ה׳ ‪.T‬בו‪ ,‬ולא ק‪1‬רד• יד ה׳‬ ‫שד״שתדל הרי ת א‬
‫מלהו שת ברב או בפעם‪ .‬וכל זה הוא רק לארמו ההכרחיים‪ ,‬אבל למותרות‬
‫— כל השתדלות מיותרת ואסורד•‬
‫ובמה דב ת ם אמותם מ ר כ י עאמו‪ ,‬אבל מ ר כ י הכירו גם המותרות של‬
‫וז מ רו כהכרחיות של עאמו‪ .‬ו שתור ההכרחיות והמותרות גם בשל עאמד‬
‫הבל לפי מה שהוא אדם‪ ,‬על הדרך שביאר רבינו בפי״ג בעדן הפרישות‪ ,‬ע״ש‬
‫דתלמד לכאן‪.‬‬
‫עי׳ לעיל סי״א שכתב ר מנו ‪ :‬ד״מפד הקושי‬ ‫בביאור מדת העגוה‪.‬‬
‫הגדול שיש בהשגתה של מדת הענוה הושמה בברייתא דרפב״י פן האחרונות‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קסו‬

‫הענוה‪ .‬אך עתה נבאר יותר בדרך עיקר הענוה‪ ,‬ו ת ת ב א ר‬

‫הגאוה מאליה‪.‬‬
‫הנח כלל הענוה הוא היות האדם בלתי מחשיב עצמו משוס•‬
‫טעם שיהיה‪ .‬וזה הפך הגאוה ממש‪ .‬והתולדות הנמ שכות‬
‫מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה‪ .‬וכשנדקדק גמצאי‬
‫שתלויה במחשבה וכמעשה‪ .‬כי כתחלה צריך שיהיה האדת‬
‫עניו במחשבתו‪ .‬ואחר כך יתנהג בדרכי הענוים‪ .‬כי אם־‬
‫לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה‪ .‬לא יהיה‬
‫אלא טז הענוים המדומים והרעים שזכרנו למעלה‪ .‬שהם׳‬
‫מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם‪ .‬ונבאר ע ת ה‬
‫החלקים האלה‪.‬‬
‫הענוח כמחשבה‪ .‬הוא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין‬
‫התהלה והכבוד ראויים לו‪ .‬כ״ש ההתנ שא‬
‫על שאר בני מינו‪ .‬וזה מפני מה שחסר ממנו‬
‫כהכרח‪ .‬וגם מפני מה שכבר יש בידו‪ .‬מפני מה שחסר ממנו‬
‫פשוט הוא‪ .‬כי א״א לאדם באיזה מדריגה שיהיה מן השלימות‬
‫שלא יהיו בו חסרונות רכים‪ .‬או מצד טבעו או מצד מ שפחתו‬
‫וקרוביו או מצד מקרים שקרו לו‪ .‬או מצד מעשיו שאדם‬
‫אין צדיק כארץ אשר יעשה וגר‪ .‬הן כל אלה מומים באדכג‬
‫שאץ מניחין לו מקום התנשאות כלל‪ ,‬אפילו יהיה בעל‬
‫מעלות רבות‪ .‬כי כבר עניני החסרונות האלה יספיקו להחשיכם‪.‬‬
‫הנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות־‬
‫ונאוה‪ .‬לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו בחלק הנכבד‬
‫שלו‪ .‬דהיינו השכל• ידי^דז איז לר חכם שלא יטעה‪ .‬ושלזי‬
‫יצטרך ללמוד מדברי חבריו‪ .‬ופעמים רבות אפילו מדברי“‬
‫תלמידיו‪ .‬אם כן איפוא איך יתנשא בחכמתו‪.‬‬
‫ואמנם מי שהוא כעל שכל ישר‪ .‬אפילו אם זכה להיות ה כ ת‬
‫קסז‬ ‫ענוה‬

‫גדול ומופלג‪ .‬באמת כשיסתכל ויתבתן יראח שאץ‬

‫מקום לנאוה והתנשאות‪ .‬כי הנה מי שהוא בעל שכל שידע‬
‫יותר מהאחרים‪ .‬אינו עושה אלא מה שבהק טבעו לעשות‪.‬‬
‫כעון« שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך‪ .‬והשור מושר בכחו לפי‬
‫שחוקו הוא‪ .‬כן מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה‪.‬‬
‫ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי‬
‫כמוהו היה מתחכם גם הוא כמוהו‪ .‬א״כ אין כאן להתנשא‬
‫ולהתגאות‪ .‬אלא אם יש בו חכמה רבה הנה הוא מחויב‬
‫ללמדה למי שצריך אליה‪ .‬וכמאמר ריב״ז )אבות ס״ב מ״ח( אם‬
‫למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת‪.‬‬
‫אם עשיר הוא ישמח בחלקו‪ .‬ועליו הוא לעזור למי שאין לו‪.‬‬
‫אם גבור הוא‪ ,‬לעזור לכושלים ולהציל לעשוקים‪ .‬הא למה זה‬
‫מ מה למשרתי הבית‪ .‬שכל אחד ממונה על דבר מה‪ ,‬וראוי‬
‫לו לעמוד במשמרתו לפי פקודתו להשלים מלאכת הבית‬
‫וצרכיה‪ .‬ואין בכאן מקום לנאוה לפי האמת‪.‬‬
‫והנה זה העיון וההתבוננות הראוי לכל איש אשר שכלו ישר‬
‫ולא מתעקש‪ .‬וכשיתברר זח אצלו‪ .‬אז יקרא עניו אמתי‬
‫שבלבו ובקרבו הוא עניו‪ .‬והוא כענין דוד שאמר למיכל )שמואל‬
‫כ י כ ס והייתי שפל בעיני‪ .‬ואז״ל )םוסה ה ‪ p‬כמה גדולים‬
‫נמוכי הרוח‪ .‬שבזמן שבה״מ קיים אדם מקריב עולה שכר‬
‫עולה בידו‪ .‬מנחה‪ .‬שכר מנחה בידו‪ .‬אבל מי שדעתו שפלה‬
‫עליו מע״ה כאילו הקריב כל הקרבנות כלם‪ .‬שנאמר )תהלים‬
‫עיונים‬
‫אשר שכלו ישר ולא מתעקש‪ .‬התבונן כמה קשה ‪ r n‬ןבודת השתלמות‬
‫המדווח שאף כי העיון וההתבוננות הזה ראוי לכל איש אשר שכלו ישר ולא‬
‫מתעקש‪ .‬בכ״ז מי שנתברר זה אבלו יקרא עניו אמתי‪ ,‬וד״גיע למעלה שהוא באה‬
‫רק אתרי כל המעלות הגמלות המנויות לעיל‪ ,‬וככדש להלן »שכל זה הוא ממה‬
‫שראוי להשיב על לבו מי שיהי׳ כאברהם כמשה״ ובו׳‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קסח‬

‫‪ m‬ים( זבחי אלהים רוח נשברה‪ .‬ה״ז שבח של נמוכי הדוח‬

‫שהם ענוים בלבם ומחשבתם‪ .‬וכן אמרו עוד )חולין סם( לא‬
‫מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם‪ ,‬א״ל הקב״ה בני אני‬
‫חושק בכם שאפילו כשאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטיז‬
‫עצמכם לפני‪ .‬נ ת תי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר•‬
‫נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו ונחנו מה‪ .‬נתתי גדולח‬
‫לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש‪ .‬כל זה ממה שאין הלב‬
‫הישר מניח עצמו להתפתות משום מעלה אשר יבואהו בידעו‬
‫כאמת שכבר לא מפני זה יוצא מידי שפלותו‪ ,‬מצד החסרונוח‬
‫האחרות שא״א שלא יהיו בו‪ .‬ועוד שאפילו באותם המצוח‬
‫עצמם שהשיג לא הגיע ודאי לתכלית האחרון‪ .‬ועוד אפילו‬
‫לא יהיה בו חסרון אחר אלא היותו בשר ודם ילוד‬
‫אשה‪ ,‬די לו זה והותר לפחיתות וגריעות‪ .‬עד ^‪ 12‬לא יאות‬
‫לו להתנשא כלל‪ .‬כי הרי כל מעלה שהוא משיג‪ .‬אינו אלא‬
‫חסד אל עליו שרוצה לחון אותו עם היותו מצד טבעו‬
‫וחומריותו שפל ונבזה עד מאד‪ .‬ע״כ אין לן אלא להודוח‬
‫ע י ו נ ים‬
‫תולעת ולא איש‪ .‬אף כי אמרו חז״ל גדול מה שנאמר במשה ואהרן ססי•‬
‫שנאמר באברד‪.‬ם‪ ,‬ודוד כבר למד מדת הענוד‪ .‬של משה ואהח‪ ,‬בכ״ז לא אמי‬
‫כי הוא »מה״» אלא כי«תולעת״׳ יזה עדיין עוד יותר גם מ»עםר ואפר• מדתו‬
‫של אברד״ם‪ .‬והייגי כי אי אפשר לחקות בענוד‪ .‬האמיתית את מדתם‬
‫האחתם‪ .‬אלזנ כל אחד לסי מה שהוא‪ .‬וכן להלן)בפי זד‪ (.‬בר׳ אבהי שלא חיקר‪ ,‬את‬
‫ר׳ אבא דמן עכו‪.‬‬
‫פחיתות וגריעות וכד שפל ונבזה‪ .‬זהו רק אחרי ד‪.‬חםז‪ 4‬אבל קתם‬
‫החמא אמיי ז״ל על הפסוק גלמי ראו עיניו כי אדם הראשון גם כשר‪.‬יד‪ .‬גולם‬
‫ה‪ .T‬כמדרגד‪ .‬גחלה מאד׳ ומ‪-‬ש הוא רק לאחר החמא‪ ,‬אבל מ‪-‬ש כז‬
‫גס על אבות העולם ומ^יי• — זנ״ע‪ ,‬כי מסתבר שבאבות העולם ססקד‪ ,‬זוד‪.‬מתז׳‬
‫^ ^ימיי• אמיי ז״ל כי על שאלת המלאכים מד‪ .‬לילוד אשר‪ .‬בינתי‬
‫הקב״ה החזק בכסא כבידי‪ ,‬כלומר‪ ,‬שהוא גדול מד‪.‬ם ומקומי‬
‫קסט‬ ‫ענוה‬

‫למי שחננו וליכנע תמיד יותר‪ .‬הא למה זח דומה לעני‬

‫ואביון שמקבל מתנה בחסד שא״א לו שלא יבוש‪ .‬כי כל מה‬
‫שירבה החסד שיקבל כך ירבה הבושת שיבוש‪ .‬כן הדבר‬
‫הזה בכל אדם שעיניו פקוחות לראות את עצמו בהיותו משיג‬
‫מעלות טובות מאת השי״ת‪ .‬וכענין שאמר דוד המלך )תהלים‬
‫קסז( מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי‪ .‬וכבר ראינו חסידים‬
‫גדולים שנענשו על שהחזיקו טובה לעצמם עם כל חסידותם‪.‬‬
‫נחמיה בן הכליה אמרו ז״ל )סנהיריז מ( מפני מה לא נקרא‬
‫ספרו על שמו מפני שהחזיק טובה לעצמו‪ .‬וכן חזקיה אמר‬
‫>ישעיה לח< חנה לשלום מר לי מר‪ .‬לפי שענהו הקב״ה‬
‫)מלכים ב ייס וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען‬
‫דוד עבדי‪ .‬וכמאמרם ז״ל )ברכות י< כל התולה בזכות עצמו‬
‫תולין לו בזכות אחרים‪ .‬הרי לך שאין לאדם להחזיק טובה‬
‫לעצמו על טובותיו‪ .‬וכ״ש שלא יתנשא ויגבה בהם‪.‬‬
‫ואמנם כל זה הוא ממה שראוי להשיב על לבו מי שיהיה‬
‫כאברהם‪ .‬כמשה‪ .‬כאהרן‪ .‬כדוד‪ .‬ושאר החסידים‬
‫שזכרנו‪ .‬אבל אנחנו יתומי יתומים‪ .‬אין אנו צריכים לכל זו^‬
‫כי כבר יש ויש אתנו חסרונות רכות שאין צריך עיון גדול‬
‫לראות פחיתותנו וכל חכמתנו כאין נחשכת‪ .‬כי היותר חכם‬
‫גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות‬
‫הראשונים‪ .‬וזה מה שראוי שנבין ונדע באמת‪ .‬ולא יזוח‬

‫עיונים‬
‫אנל כסא הכבוד‪ ,‬וכן ביעקב אמרו ז‪-‬ל שסרחו ר‪&.‬לווכים‬
‫להסתכל בדמות דיוקנו‪ ,‬ורק בדוד מ‪1‬יגו שאמר •בחסא יחמתגי אמי״‪ ,‬ואולי‬
‫מ״ש »כל זה וכר כאברזע כמשד‪ ,‬וכד* אין זה אלא מד‪ .‬שכתב באחרונה שגם‬
‫גדולי עולם אין להם לד״חזיק סובה לע»םפ‪ ,‬אבל לא למ״ש בסחיתות הגוף‬
‫ושהוא שסל וגבזד‪ ,‬עד מאד‪ ,‬כי בהם אין הגדרה זו‪ ,‬וכסו שנתבאר‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קע‬
‫על*נו לבנו חנם‪ .‬אלא נכיר שדעתנו קלה ושכלנו חלש עד‬
‫מאד‪ .‬הסכלות רב בנו והטעות גוברת‪ .‬ואשר נדע אותו אינו‬
‫אלא מעט מן המעט‪ .‬א״כ ודאי שאין ראוי לנו ההנשא כלל‬
‫אלא הבושת והשפלות וזה פשוט‪.‬‬
‫יהנח דברנו עד הנה מענות המחשבה‪ .‬ונדבר עתה מענות‬
‫המעשה‪ .‬והיא תתחלק לד׳ חלקים‪ ,‬בהתנהג עצמו‬
‫בשפלות‪ .‬בסבול העלבונות‪ .‬בשנוא הרבנות וכורח מן הכבוד‪.‬‬
‫בחלוק כבוד לכל‪ .‬האהד הוא בהתנהג בשפלות‪ .‬וזה ראוי‬
‫שיהיה בדבורו בהליכתו בשבתו ובכל תנועותיו‪ .‬בדבורו‪.‬‬
‫אז״ל רומא סי ‪ (x‬לעולם יהיה דבורו של אדם בנחת עם‬
‫הבריות‪ ,‬ומקרא מלא הוא )קהלת ‪ (0‬דברי חכמים בנחת‬
‫נשמעים‪ .‬צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון‪.‬‬
‫וכה״א )משלי יא( בז לרעהו הסר לב‪ .‬ואומר )שם יח( בבוא‬
‫רשע בא גם בוז‪ .‬בהליכתו‪ .‬אמרו ז״ל )סנ ה ד רין סח( שלחו מתם‬
‫איזהו בן העה״ב ענותן ושפל ברך שייף עייל שייך נפיק‪.‬‬
‫ולא ילך בקומה זקופה‪ .‬ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל‪.‬‬
‫אלא כדךך כל הולך לעסקיו‪ .‬וכן אז״ל )קידושין לא א( כל‬
‫ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה‪ .‬וכתיב‬
‫)ישעיה י לג( ורמי הקומה גדועים‪ .‬בשבתו‪ .‬שיהא מקומו בין‬
‫השפלים‪ .‬ולא בין הרמים‪ .‬והוא ג״כ מקרא מלא )משלי כד‪ (.‬אל‬
‫תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד וגו׳‪ .‬וכן אז״ל‬
‫בויקרא רבה )ס״א ה׳( הרחק ממקומך ב׳ וג׳ מקומות ושב‬
‫עד שיאמרו לך עלה‪ ,‬ואל תעלה שיאמרו לך רד‪ .‬ועל כל‬
‫המקטין עצמו אז׳׳ל )ב״מ סה ב( כל מי שמקטין עצמו על‬
‫ד״ת בעוה״ז נעשה גדול לעוה״ב‪ .‬וכנגד זה אמת רלקוס יחזקאל‬
‫כא לא( הסר המצנפת והרם העטרה כל מי שהוא גדול בעה״ז‬
‫קטן בעוה״ב‪ ,‬ומינה להפך‪ ,‬מי שהוא קטן בעוה׳׳ז זמן גדולתו‬
‫קעא‬ ‫ענוה‬

‫לעה״ב‪ .‬ואמרו )סוסה ד‪ (.‬לעולם ילמד אדם מדעת קונו‪7.‬זהרי‬

‫הניח הקב״ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני‬
‫וזה מפני שפלותו‪ .‬וכן אמרו )ר״ה יז( לשארית נחלתו למי‬
‫שמשים עצמו כשירים‪.‬‬
‫החלק הב׳ הוא טבילת העלבונות‪ .‬והנה בפירוש אמרו ז״ל‬
‫)שם( למי נושא עון למי שעובר על פשע‪ .‬ואמרו‬
‫עוד )שבת סח( הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם‬
‫משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בנבורתו‪.‬‬
‫וספרו מגודל ענוותו של בבא בן בוטא ז״ל )נדרים סו( ההוא כר‬
‫בבל דסליק לא״י נסיב אתתא‪ .‬א״ל בשילי לי וכו׳ עד זיל‬
‫תברי יתהון על רישא דבבא הוה יתיב בבא בן בוטא ודאין‬
‫דינא‪ .‬אזלת ותברת יתהון על רישיה‪ .‬א״ל מה הדין דעבדית‪.‬‬
‫א״ל כך צוני בעלי אמר עשית רצון בעלך המקום יוציא‬
‫ממך שני בנים כבבא בן בוטא‪ .‬והלל כמו כן ספרו מרוב‬
‫ענותנותו)שבת ל ב( ז״ל‪ .‬ת״ר לעולם יהא אדם ענותן כהלל‬
‫וכר‪ .‬ו ד אבהו אחרי רוב ענותו מצא שעדיין לא הגיע להיות‬
‫ראוי להקרא עניו‪ .‬ז״ל)סוסה מ( א״ר אבהו מריש הוה אמינא‬
‫ענותנא אנא‪ .‬כיון דחזינא לד אבא דעכו דאמר איהו חד‬
‫טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד‪ .‬אמינא לאו‬
‫ענותנא אנא‪.‬‬
‫שנאת הרבנות ובריחת הכבוד משנה ערוכה היא )אבות ס‪-‬י<‬
‫אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות‪ .‬ואמרו עוד )שם‬
‫»״ד מ׳׳ז( הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח‪ .‬ואמרו מי׳‬
‫עירובין יג ב( כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו‪ .‬ואמרו‬
‫עוד )פסיקתא רבתי סיסקא דעשרת הדבחת( אל תצא לריב מהר‪ .‬לעולם‬
‫עיונים‬
‫אל תצא לריב‪ .‬דרשו ל*ריב״ כפו לר^‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קעב‬

‫אל תרד רץ אחר השררה למה פן מה תעשה באחריתה‪ .‬למחר‬

‫באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם‪ .‬עוד שם רבי‬
‫מנחמא בשם רבי תנחום כל המקבל עליו שררה כדי ליהנות‬
‫ממנה אינו אלא כנואך הזה שהוא נהנה מגופה של אשה‪.‬‬
‫עוד שם א״ר אבהו אני נקראתי קדוש )ר״ל הקב״ה(‪ .‬הא אם אין‬
‫בך כל המדות הללו שיש בי לא תקבל עליך שררה‪ .‬ותלמיד'‬
‫ר״ג יוכיחו‪ .‬שהיו מוצרכים מפני עניותם ולא רצו לקבל עליהם‬
‫שררה‪ .‬הוא מ״ש ז״ל ) הו ריו ת י סוף ל״א( כמדומין ששררות אני‬
‫נותן לכם עבדות אני נותן לכם‪ .‬ואמת עוד )ססחים ‪P TD‬‬
‫אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה‪ .‬ומנלן מיוםף שמפני‬
‫שהנהיג עצמו ברבנות מת קודם אחיו )ב רכו ת נה א(‪ .‬כללו של דבר‬
‫אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו‪.‬‬
‫כי עד שהאדם יחיד ויושב בתוך עמו מובלע בין האנשים‬
‫אינו נתפם אלא על עצמו‪ ,‬כיון שנתעלה לרבנות ושררה כבר‬
‫הוא נתפם על כל מי שתהת ידו וממשלתו‪ .‬כי עליו להשקיןן‬
‫על כלם ולרעות אותם דעה והשכל ולהישיר מעשיהם ואם‬
‫לאו ואשמם בראשיכם כתיב אמרו חכמים )דברים רבה ס״א(‪.‬‬
‫והכבוד אינו אלא הבל הבלים המעביר את האדם על דעתו‬
‫ועל דעת קונו ומשכחו כל חובתו‪ .‬ומי שמכירו ודאי שימאס‬
‫בו וישנאו‪ .‬והתהלות אשר יהללוהו בני האדם יהיו עליו‬
‫לטורח‪ :‬כי בראותו אותם מגדילים הלוליהם על אשר אינו‬
‫בו באמת אינו אלא מתבושש ומתאנח על שלא די לו רעתו‬
‫שחסרות ממנו המעלות ההם‪ .‬אלא שיעמיסו עליו תהלות‬
‫שקר‪ .‬למען יכלם יותר‪.‬‬
‫עיונים‬ ‫י‬
‫הרבנות משא גדול‪ .‬זראה שזהו ביאור על אמרו שם ‪ :‬עבדות א ד גותן‬
‫לכם‪ ,‬שהעברות היא ‪ :‬ההשקפה על כולם ולרעות אותם מ ה והשכל ולהישיר‬
‫מעשירה‬
‫קעג‬ ‫ענוה‬

‫)אבות פ ״ ס‬ ‫החלק הד׳ הוא חילוק הכבוד לכל אדם‪ .‬וכן שנינו‬
‫איזהו מכובד המכבד את הבריות‪ .‬ואמרו עוד‬
‫)ססחים ק ע ‪ p‬מנין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו‬
‫דבר אחד שחייב לנהוג בו כבוד וכר‪ .‬ועוד שנינו )אבות ס ״ ס‬
‫הוי מקדים בשלום כל אדם‪ .‬ואמרו עליו על ריב״ז )ברכות‬
‫י! א( שלא הקדים לו אדם שלום מעולם וכר‪ .‬ובין בדיבור‬
‫ובין במעשים חייב לנהוג כבוד בחביריו‪ .‬וכבר ספרו ז״ל‬
‫)יבמות סב ב( מכ״ד אלןש תלמידי ר״ע שמתו על שלא היו‬
‫נוהגין כבוד זה לזה‪ .‬וכמו שהבזיון הוא דבר מתיהם אל‬
‫הרשעים‪ .‬כדבר הכתוב שזכרנו ) מ ש לי יח ‪ p‬בבוא רשע בא גם‬
‫בוז‪ .‬כן הכבוד מתיהם אל הצדיקים‪ .‬כי הכבוד שוכן עמהם‬
‫ואינו מתפרש מהם‪ .‬ואומר )ישעיה כ ס ונגד זקניו כבוד‪ .‬והרי‬
‫נתבארו חלקי הענוה הראשיים ופרטיהם בכל פרטי המינים‬
‫המתרחבים והולכים לפי הנושאים‪ .‬ולפי העתים והמקומות‪.‬‬
‫ישמע חכם ויוםיף לקח‪.‬‬
‫והנה זה ודאי שהענוה מםירה מדרך האדם מכשולות רבים‬
‫ומקרבת אותו אל טובות רבות‪ .‬כי העניו יחוש מעט‬
‫על דברי העולם ולא יקנא בהבליו‪ .‬ועוד שחברת העניו נאה‬
‫עד מאד ורוח הבריות נוחה הימנו בהכרח‪ .‬לא יבוא לידי‬
‫כעם ולא לידי מריבה אלא הכל בהשקט‪ .‬הכל במנוחה‪ .‬אשרי‬
‫מי שזוכה למדה זו‪ .‬וכבר אמרו )יתשלמי שבת ם״א ה״ה מה‬
‫שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לםוליתה‪.‬‬
‫כי כל החכמה בלה לא יערכנה‪ .‬וזה ברור‪:‬‬
‫עיונים‬
‫שלעיל בס״כ במשקל החסידות‬ ‫לפי הנושאים ולפי העתים כר‪ .‬ראה‬
‫מנה כמה דברים שלא הזכירם כאן‪ ,‬וגם שם מנה ״העת״ לפגי ״הנושא״‪,‬‬
‫וכאן ״הנושאים״ לפני ״העתים״׳ והכל בכונה‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קעד‬

‫סרק כג‬
‫בדרכי קניית הענוה וההרחקה ממפסידיה‬
‫שנים הם המרגילים את האדם אל הענוה‪ .‬הרגילות‪ .‬וההתבתן‪.‬‬
‫הרגילות הוא שיהיה האדם מרגיל עצמו מעט מעט‬
‫בהתגהגו בשפלות על הדרך שזכרנו‪ .‬בישיבת המקומות‬
‫הפחותים וללכת בסוף החברה‪ .‬ללבוש בגד צנועים‪ .‬דהיינו‬
‫מכובדים‪ .‬אך לא מפוארים‪ .‬כי בהתרגלו בדרך הזה תכנס‬
‫ותבוא הענוה בלבו מעט מעט עד שתקבע בו כראוי‪ .‬כי‬
‫הנה בהיות טבע לב האדם לזוח ולהתנשא קשה עליו לעקור‬
‫הנטיה‪ ,‬הטבעית הזאת מעיקרה‪ .‬אא״כ בפעולות החיצונות‬
‫המסורות בידו ימשיך מעט מעט הדבר בפנימיותו הבלתי‬
‫מסור לו כ״כ וכענין שביארנו בזריזות‪ .‬שכל זה נכלל‬
‫במאמרם ז״ל )ברכות יז א( לעולם יהא אדם ערום ביראה‪.‬‬
‫דהיינו שיבקש תחבולות נגד הטבע ונטייתו עד שינצחם‪.‬‬
‫אך ההתבונן הוא על ענינים שונים‪ .‬הא׳ הוא המוזכר בדברי‬
‫עקביא בן מהללאל ) א ב י ת פ״ה דע מאין באת מטיפה סרוחה‬
‫ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד‬
‫עיונים‬
‫גם בפרק זה אנו להדין הדבר שכבד‬ ‫ההתבונן הוא על ענינים שוגים‪.‬‬
‫נתבאר שדוקא החשבונות הפשוטים ביותר הם הם המביאים את האדם להמעלות‬
‫ד״גדולות ביותר‪ ,‬כמו הענוד‪ .‬שעלי׳ אז‪-‬ל מה שעשתה החכמה עטרה לראשה‬
‫עשתד‪ .‬הענוד‪ .‬עקב לסוליתז^‬
‫והנד‪ .‬אף כי שכל עניני ד‪.‬ד‪.‬תבוננות כבר ביאר רבינו בם׳ הקודם בביאור‬
‫פדת הענוד‪ ,.‬נראה שיש הבדל‪ ,‬כי שם ההתבוננות בד‪.‬ד‪.‬כרה בדעה‪ ,‬והיא הענוד‪.‬‬
‫במחשבר‪ .‬שבלעדה לא תתבן ענוה בכלל‪ ,‬וכאן ההתבוננות כפעולד‪ .‬וכדרד לקנייתד‪.‬‬
‫בפועל‪ ,‬והיינו שגם אחרי שמכיר הדבר בדעתו‪ ,‬חייב הוא להתבונן ולד‪.‬תבונן‬
‫דלד‪,‬םעיל על עצמו בכל דרכי הציורים כדי לפעול על לבו‪.‬‬
‫עי׳ באגרת הקדש לד‪.‬רמב״ן המצורפת לספר בעלי הנפש‬ ‫מטיפה סרוחה‪.‬‬
‫קעה‬ ‫ענוה‬

‫ליתן דין וחשבון לפני ממ״ה הקב״ה‪ .‬כי באמת כל אלח הם‬
‫נגדיים לגאוה ועוזרים אל הענוה‪ .‬כי בהיות האדם מסתכל‬
‫בפחיתות הומרו וגריעות התחלתו אין לו פזעם לינשא כלל‬
‫אלא ליבוש וליכלם‪ .‬הא למה זה דומה לרועה חזירים‬
‫שהגיע למלוך‪ .‬כל עת אשר יזכור ימיו הראשונים א״א לו‬
‫שיתגאה‪ .‬וכשיחשוב כ״כ שבסוך כל גדולותיו ישוב לעפר‬
‫מאכל לתולעת‪ .‬כ״ש שיכגע גאוגו וישכח שאון גאותו‪ .‬כי‬
‫עיונים‬
‫להראב״ד ז״ל כי הטפה בחבור האריק אינה ספה סרוחה‪ ,‬ועליה נאסר •בסדם‬
‫אארך בבטן ירעתיד*‪ .‬הנה ייחם האריק אל הבוי״ת כאילו ה ו א מאייד ספת הזרע‬
‫הנמשכת מן האריק‪ ,‬אבל ברשע הפריץ‪ ,‬שאותה הטפה כולה טמאר^ אין לשי״ת‬
‫חלק בה‪ ,‬ואמר עליהם ‪,‬זו רו רשעים מרחם‪ .-‬והבן זה שהם נרים ונכרים ואינם‬
‫מחלק השי״ת‪ .‬וכן להלן שם ‪ :‬בזמן שאין מתכוין הארם לשם שמים אותי הזלע‬
‫הנמשך היא ספה סרוחה עיי״ש בפ‪-‬ב‪ .‬והוא כמשנ‪-‬ת לעיל כי איתר הפחיתות‬
‫והגרעון ביאירת הארם גם בגופו׳ אמו ככלל ככל הארם‪ ,‬כי האריקים זעדולים‬
‫יואאים מן הכלל הזה‪ ,‬ועליהם נאמר »בםרם אארך בבטן ‪ T‬עתיו‪ ,-‬והם‬
‫קרושים גם מרחם בעיקר ‪r‬ירתם‪ ,‬ורק על הרשעים נאמר ״זורו רשעים מרחם‪-‬‬
‫כי הם זרים ונכרים‪.‬‬
‫סרוחה‪-‬‬ ‫מספר‪,‬‬ ‫באת‬ ‫מאין‬ ‫״רע‬ ‫אבל הלא יקשה לפי״ז רברי עקביא‬
‫האם מרבר הוא רק אל הרשעים‪ ,‬והרי הרשעים אזנים לר״ם ולא ישמעו‪ ,‬או רק‬
‫לאריקים בני הרשעים‪ ,‬ואיך ובמר‪ .‬יסתכל האריק בן אריק שלא יבא לירי‬
‫עבירר‪.,‬‬
‫ונראה כי לאחר החסא שהתלבש בחומר‪ ,‬עאם הספר‪ ,‬סרוחר‪ ,‬היא‪ ,‬כי כל חומר‬
‫מעלה סרחון‪ ,‬וכמ‪-‬ש רבינו בסוף סרק י״ז ״שם ‪ r‬ום ד‪,‬ר‪,‬כנד‪ ,‬לענודר‪ ,‬גורם לסכלות‬
‫הסבעי הבא מאד החומר וכו׳ והרי הוא מבאיש את העמרד‪ .‬בסרחונו‪ -‬ע‪-‬ש‪ ,‬אלא‬
‫שהאדיק בקדושתו הוא מטהרה ומקדשה ונעשית ספד‪ ,‬קרושד‪ ,,‬ולכן יש מקום‬
‫להסתכלות גם להאדיק כפי שהיא בראשיתה‪.‬‬
‫או שג׳ הסתכלויות אלד‪ .‬הן כנגד ג׳ עבירות של קנאד‪ .‬תאוה וכבוד‪ ,‬וזו‬
‫של ספד‪ ,‬סרוחה היא שלא לבא ל ‪T‬י גאוד‪ ,‬וכבוד‪ ,‬ולאן אתר‪ .‬הולך וכו׳ שלא‬
‫לבא לידי תאור״ ולפני מי כף כנגד הקנאד״ לכן גם הד‪,‬םתכלות שעאם הדימו‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קעו‬

‫מה טובו ומה גדולתו ואחריתו בושה וכלימה‪ .‬וכשיחשוב‬

‫עוד וידמה בלבו רגע הכנסו לפני הב״ד הגדול של צבא‬
‫מעלה‪ .‬בעת שיראה עצמו לפני ממ״ה הקב״ה הקדוש והטהור‬
‫בתכלית הקדושה והטהרה בסוד קדושים משרתי גבורה‬
‫גבורי כח עושי דברו אשר אין בהם כל מום‪ .‬והוא עומד‬
‫לפגיהם גרוע פחות ונבזה מצד עצמו‪ .‬טמא ומגואל מצד‬
‫מעשיו‪ .‬הירים ראש‪ .‬היהיה לו פתחון פה‪ .‬וכי ישאלוהו איה‬
‫איפוא פיך‪ ,‬איה גאונך וכבודך אשר נשאת בעולמך‪ .‬מה‬
‫יענה או מה ישיב על תוכחתו‪ .‬הנה ודאי שאילו רגע אחד‬
‫יצייר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמתי וחזק‪ .‬פרוח‬
‫תפרח ממנו כל הגאוה ולא תשוב אליו עוד‪.‬‬
‫הב׳ הוא ענין הילוך תולדות הזמן ורוב תמורותיהם‪ ,‬כי‬
‫העשיר קל להיות עני‪ .‬והמושל לעבד‪ .‬והמכובד לנקלה‪.‬‬
‫ואם הוא יכול כ״כ על נקלה לשוב אל המצב הנבזה בעיניו‬
‫היום‪ .‬איך יגבה לבו על מצבו אשר אינו בטוח עליו‪ .‬כמה‬
‫מיני חולאים יכולים ח״ו לבוא על האדם שיצטרך במו פיו‬
‫להתחנן למי שיעזור אותו ויסייעהו ויקל לו במקצת‪ .‬כמה‬
‫צרות ח״ו יכולים לבוא עליו שיצטרך ללכת לשחר פני‬
‫עיונים‬
‫הגאווה ימה ששגה‬ ‫להרחיקו »ז‬ ‫הוא רק פספד‪ ,,‬ילד ‪,T‬א אפילו איגד‪ ,‬סרוחה‪ ,‬די‬
‫•סרוחה״ הוא מפני שעל הרוב היא גם סרוחה‪ .‬גמגא שד^‪,‬ם‪ n‬כלות היא לכל‬
‫אגדלו לאדיק בן ‪1‬דיק‪ ,‬אלא שהסתכלות כל אחד לפי מד‪ ,‬שהוא‪ .‬ועוד גם בלאו‬
‫הכי על כרחך כוונת הרמב״ן ז״ל רק ליחידי סגולה‪ ,‬שהרי גם דוד אומר •בחסא״‬
‫יחמתגי אפי״‪ ,‬וגם על בועז אמר שנתכוין לד‪ 1,‬אחו‪ ,‬יא״כ ד^‪,‬סתבלות גם כסי‬
‫שהיא שנוי׳‪ ,‬כמעט לכל היא‪.‬‬
‫אכן משנ״ת כי ג׳ הסתכלויות הן כנגד ג׳ עבירות‪ ,‬מדברי רבינו מוכח‬
‫שאינו מפרש כן‪ ,‬אלא פירוש •עבירד‪,‬״ ששנד‪ ,‬עקביא הכונד‪ ,‬היא על הגאוה‬
‫בלבד וכולן הן כנגדד‪.,‬‬
‫קעז‬ ‫ענוה‬

‫רבים אשר מאס לפעמים לתת להם שלום למען יהיו לו‬
‫למושיעים‪ ,‬ודברים אלה אנחנו רואים בעינינו דבר יום ביומו‪.‬‬
‫כדאי הם להסיר מלב האדם גאותו ולהלבישו ענוה ושפלות‪.‬‬
‫וכשיתבונן עוד האדם על חובתו לפניו ית׳‪ .‬וכמה היא נעזבת‬
‫ממנו וכמה הוא מתרשל בה ודאי שיבוש ולא יתגאה‪ ,‬יכלם‬
‫ולא ירום לבו‪ .‬וכה״א )ירמיה לא( שמוע שמעתי אפרים מתנודד‬
‫וגר‪ .‬כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי םפקתי על ירך‬
‫בושתי וגם נכלמתי וגר‪ .‬ועל הכל יתבונן תמיד להכיר חולשת‬
‫השכל האנושי‪ .‬ורוב מעותיו וכזביו‪ .‬שיותר קרוב לו תמיד‬
‫הטעות מהידיעה האמתית‪ .‬ע״כ יירא תמיד מהסכנה הזאת‪.‬‬
‫ויבקש ללמוד תמיד מכל אדם‪ .‬ולשמוע תמיד לעצה פן יכשל‪.‬‬
‫והוא משז״ל)אבות ס״ד מ״א( איזהו חכם הלומד מכל אדם‪ .‬וכה״א‬
‫)משלי יב סי( שומע לעצה חכם‪.‬‬ ‫׳‬
‫אך מפסידי המדה הזאת‪ .‬הוא הריבוי והשביעה בטובות‬
‫העה״ז‪ .‬וכענין הכתוב שבפירוש אומר )דבתם ח( פן‬
‫תאכל ושבעת וגר ורם לבבך וגר‪ .‬ע״כ מצאו להם החסידים‬
‫טוב להיות האדם מענה נפשו לפעמים‪ .‬למען השפיל יצר‬
‫הגאוה אשר איננו מתגבר אלא מתוך הרבוי‪ .‬וכענין שאז״ל‬
‫)ברכות לב( אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך‬
‫קופה של בשר‪.‬‬
‫והנה בראש כל המפסידים הוא הסכלות ומיעוט הידיעה‬
‫האמתית‪ .‬כי תראה שאין הגאוה מצויה יותר אלא במי‬
‫שסכל יותר‪ .‬ורז״ל אמרו)סנהדתן כד( סימן לגסות הרוח עניות‬
‫התורה‪ .‬וכן אמרו)זוהר בלק( סימן דלא ידע כלום שבוחי‪ .‬ואמרו‬
‫עיונים‬
‫סזנם מיוחד לענויי־מס ש שהחסידים מעגיס‬ ‫למען השפיל יצר הגאוד‪-‬‬
‫גםש‪ 0‬לסעמינג‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קעח‬

‫עוד )ב״מ סד‪ (.‬איסתרא כלגינא קיש קיש קריא‪ .‬עוד אמרו‬
‫)ב״ר םם״ז( שאלו לאילני סרק מפני מה קולכם נשמע‪ .‬אמרו‬
‫הלואי יהיה קולנו נשמע ונזכר‪ .‬וכבר ראינו שמשה שהוא‬
‫מובחר שבכל האדם היה עניו מכל האדם‪.‬‬
‫עוד ממפסידי הענוה‪ .‬הוא ההתחברות או ההשתמש בבני‬
‫אדם חנפים אשר לגנוב לבו בחנפותם למען ייטב להם‬
‫ישבחוהו וירוממוהו‪ .‬בהגדיל מה שיש בו מן המעלות עד‬
‫התבלית‪ .‬ובהוםין‪ c‬עליו מה שאין בו כלל‪ .‬ולפעמים שמה שיש‬
‫בו הוא ההפך ממה שמשבחין אותו‪ .‬והנה סוף סוף דעת‬
‫האדם קלה‪ .‬וטבעו חלש ומתפתה בנקל‪ .‬כ״ש בדבר שאליו‬
‫עיונים‬
‫גם האדם הישר היידע לשמור את ע‪ 1‬מו שלא יהי׳‬ ‫בבני אדם חנפים‪.‬‬
‫מונף‪ ,‬יקרה לרוב שאעו יודע לשמוד את עאמו שלא לקבל את החנופה שאחרים‬
‫חונפים אותו‪ .‬ובאמת החניפה היא רק השחתה בנפש שהיא גובלת עם השקר‬
‫המאום‪ ,‬ועם הרזון להרויח ‪ p‬השקר‪ ,‬ו מיב ת הלב של חברו‪ ,‬אבל לעומת זה קבלח‬
‫החנופה יש בה סכנה פמש‪ ,‬וביחיד לגדולים שבדור עיד יותר פץ המשוסים‬
‫שיסעו את‬ ‫כי טעות הגדולים מסובן הוא לנפשו וםסו ‪ p‬לבל העולם‪ ,‬ועלולים‬
‫כל העולם ע״י טעותנו והחנופה הוא המסעד• היותר גרוע והיותר חמור׳ זאיז‬
‫בסחון לשום גדול שהחנופה לא תכשילהו‪ .‬שהרי יואש נכשל באופן החמור‬
‫ביותר בטעות גסד• שאין כמותר•‪ .‬וגם דוד המלך נזד‪.‬ר פזר• בזד‪.‬ירות פיוחדת‬
‫עד שד^שתבח בעזמו על זד• ‪ T‬ותו זו ואמר‪ :‬לא ישב וגד‪ .‬וד^תרופד• להנזל מסכנה‬
‫זו ‪ trn‬רק הזד^יחת העצומה‪.‬‬
‫זא‪-‬כ הלא יתכן שגדולי עולם שכבר עומדים בעבודתם בפדת הענוד‪ .‬שד*יא‬
‫כמעט האחרונה שבמעלוו^ וכבר ע ב ת את כל המסלד• שסלל רפב״י בברייתא‪,‬‬
‫זריכים להיות מכוונים כל מ^שבות ‪.T‬ם איך לא להכשל ב ^ ת הזהירות שהיא‬
‫הראשונד• לכל הפדות‪ .‬ומכאן שוב הוכחה נוספת על כל הד׳וכחית שכבר‬
‫שיהי׳‬ ‫ומאוחר בד^חלס‪,‬‬ ‫פוקדם‬ ‫המדווח ואין‬ ‫נתבאר שאין סדר לעבודת‬
‫אלא‬ ‫המוקדם‪,‬‬ ‫על‬ ‫לחשוש‬ ‫כבר‬ ‫לו‬ ‫שאץ‬ ‫במאוחר‬ ‫שעומד‬ ‫מי‬ ‫בטוח‬
‫שגם מי שהג ‪ r‬להפסגד‪ .‬העליונד• ביותר אינו בטוח כלל בכל הפדות הקודמות‬
 ‫קעט‬ ‫ענוה‬

‫הוא נוטה בטבע‪ .‬ע״כ כשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי‬

‫שהוא מאמין לו יכנסו בו בארם ועכם‪ .‬ונמצא נופל ברשת‬
‫הנאוה ונשבר‪ .‬הרי לנו יואש אשר הטיב לעשות כל ימי‬
‫הורהו יהוידע הכהן רבו‪ .‬ואחרי מות יהוידע באו עבדיו‬
‫והתחילו להחניף לו ולהגדיל הילוליו‪ .‬עד שדימוהו לאלוה אז‬
‫שמע המלך אליהם‪ .‬ותראה זה הדבר בבירור כי רוב השרים‬
‫‪.‬והמלכים או כל בעלי היכולת‪ ,‬יהיו באיזו מדריגה שיהיו‪,‬‬
‫‪!.‬כשלים הם ונשחתים בעבור חנופת משרתיהם‪ .‬ע״כ מי שעיניו‬
‫בראשו יותר יזהר ויעיין במעשי מי שרוצה לקנותו לו לחבר‬
‫או ליועץ או לפקיד על ביתו‪ ,‬ממה שיזהר ויעיין במאכלו‬
‫דבמשתיו‪ .‬כי המאכל והמשתה יוכל להזיק לגופו בלבד‪.‬‬
‫‪.‬והחברים או הפקידים יוכלו להשחית נפשו ומאודו וכל‬
‫כבודו‪ .‬ודוד המלך ע״ה אומר )תהלים קא( הולך בדרך תמים‬
‫‪.‬הוא ישרתני לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה‪ .‬ואין טוב‬
‫״לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים שיאירו עיניו כמה‬
‫שחוא עור בו‪ .‬ויוכיחוהו באהבתם ונמצאו מצילים אותו מכל‬
‫רע‪ .‬כי מה שאץ האדם יכול לראות‪ ,‬לפי שאינו רואה חובה‬
‫ולעצמו‪ ,‬הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר‪ .‬וע״ז נאמר )משלי כד(‬
‫ותשועה ברוב יועץ ‪:‬‬
‫עיונים‬
‫על בל‬ ‫סקוחות‬ ‫ת ^ ‪ 1‬ריו להיות עי‪1‬יו‬ ‫שכבר רכש לגסשו בעמלו‪ ,‬אלא‬
‫^המדות‪ ,‬מהראשונה עד האחרונר^ ואך אז ינ‪1‬ל מן הסכנות האורבות על כל עעד‬
‫ושעל גם א ה שכבר זכה לרוח הקודש ולמעלה ממנה‪ .‬כי כל החסאים ש מינו‬
‫‪:‬בתורה תביאים וכתובים‪ ,‬ד& בדמי מעלה כאלה‪ ,‬ואי הזהירות במדת הז הי ת ת‬
‫לפי מדרגתם הכשילתנ‪ 4‬ועל כגון זה נאמר )ירמיה ‪ p‬ם( עקוב הלב מכל ואנוש‬
‫‪I‬‬ ‫‪:‬הוא מי ידענו‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬שיהיו טובים וסריים ולא יזיקו לגוף‪.‬‬ ‫במאכליו ובמשתיו‪.‬‬
‫עיקרו דקרא לפי מה שמפרש רבינו נאמד על‬ ‫ותשחןה ברוב ייעץ‪.‬‬
‫‪:‬הענינים הרוחניים של האדג^‬
 ‫י‪ 1‬ע‬ ‫‪i 1/'D/J‬‬ ‫קם‬

‫כד‪.‬‬ ‫סרק‬

‫בביאור יראת חטא‬

‫הנה ראותנו המרה הזאת נמנית אחר כל המדות הטובות‪.‬‬
‫אשר זכרנו עד הנה‪ .‬די לנו להעירנו על ענינה שראוי‬
‫שיהיה ודאי ענין נכבד ועיקרי מאד וקשה להשינ אותו‪,‬‬
‫שכבר לא יוכל להגיע אליו אלא מי שכבר השיג כל המדות‬
‫שקדם זכרם‪,‬‬
‫אמנם צריך שנקדים כי מיני היראה הם ב׳ שהם ג‪ /‬האחד‬
‫קלה מאד להשיגה אין דבר קל כמוהו‪ .‬והב׳ קשה‬
‫מן הכל‪ .‬ושלימותה כמו כן שלימות גדול מאד‪ .‬יש יראת‪.‬‬
‫העונש‪ .‬וזהו המין האהד‪ .‬ויש יראת הרוממות‪ .‬וזהו המין‬
‫הב׳‪ .‬שיראת החטא חלק ב׳ ממנו‪ .‬ונבאר עתה ענינם‬
‫והבדליהם‪ .‬יראת העונש כפשוטה שאדם ירא מעבור את פי‬
‫ה׳ אלהיו מפגי העונשים אשר לעבירות‪ .‬אם לגוף‪ .‬ואם‪.‬‬
‫לנפש‪ .‬והנה זאת קלה ודאי כי כל אדם אוהב את עצמו‪.‬‬
‫ויירא לנפשו‪ .‬ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אהד יותר‬
‫מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה‪ ,‬ואין יראה זו ראויה‬
‫אלא לעמי הארץ ולנשים אשר דעתן קלה‪ .‬אך אי־נה יראת‬
‫עיונים‬
‫מה שעמד רבינו כאן על‬ ‫המדה הזאת נמנית אחר כ ל המדות כר‪.‬‬
‫זה אף כי גם העניה היא אחרונה׳ ואין הבדל ביניהם אלא כמדה אחת נלבד^‬
‫הוא ממני שהלא על היראה נאמר ראשית חכמה יראת ה׳׳ וא׳*כ הלא היא ה״ראשית‪-‬‬
‫לכל ו איו מנו אותה לבסוף׳ זוהי הוכחה שמעלה א׳ ביראה הנקראת •יראת‬
‫חטא• הוא ענין נכבד מאד שלא יוכל להגיע אליו אלא מי שכבר השיג כל‬
‫המדווח‬
‫כן הוא גם לשון הרמב״ם במ״י‪-‬‬ ‫ואין יראה זו ראויה אלא לע״ה‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫מתשובה ה״א‪.‬‬
‫קפא‬ ‫יראת חטא‬

‫‪:‬החכמים ואנשי הדעת‪ .‬המין הב׳ הוא יראת הרוממות‪ .‬והוא‬

‫שהאדם ירחק מן החטאים‪ .‬ולא יעשה מפני כבודו הגדול‬
‫ית״ש‪ ,‬כי איך יקל‪ ,‬או איך יערב לבו של ב״ו שפל ונמאס‬
‫לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו‪ .‬והנה‬
‫זאת היראה אינה כ״כ קלה להשיג אותה‪ .‬כי לא תולד אלא‬
‫מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו ית׳‪ ,‬ועל פחיתותו‬
‫של האדם‪ .‬כל אלה ‪.‬דברים מתולדות השכל המבין ומשכיל‪.‬‬
‫והיא היראה אשר שמנוה לח״ב מא׳ מחלקי החסידות אשר‬
‫זכרנו‪ .‬בה יבוש האדם ויחרד בעמדו לפני קונו להתפלל או‬
‫לעבוד כל עבודה‪ .‬היא היראה המשובחת שנשתבחו בה‬
‫חסידי עולם‪ .‬והוא מה שמשה מדבר ואומר )דברים כח( ליראה‬
‫את השם הנכבד והנורא הזה את ה׳ אלהיך‪ .‬זאת היראה‬
‫שאנחנו בביאורה עתה דהיינו יראת החטא היא כמו חלק‬
‫מיראת הרוממות שזכרנו‪ .‬וכמו מין בפ״ע‪ .‬והיינו כי הנה‬
‫•ענינה הוא שיהיה האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו פן‬
‫‪1‬תערב בם איזה שמץ חטא‪ .‬או פן יהיה שם איזה דבר‬
‫קטן או גדול שאינו לפי גודל כבודו ית' ורוממות שמו‪.‬‬
‫והנך רואה היחס הגדול שבין יראה זו ויראת הרוממות‬
‫שזכרנו‪ .‬כי התכלית בשניהם שלא לעשות דבר נגד‬
‫רום כבודו ית׳‪ .‬אמנם ההבדל שביניהם שבעבורו תחשב‬
‫עיונים‬
‫רגו׳‪ .‬אולם מן המקרא‬ ‫מה שמשה מדבר ואומר ליראה את ה׳ הנכבד‬
‫הזה ע‪ 1‬מו שהוא מדגר ביראת הרוממות‪ ,‬יש ללמוד שאין לקבוע גבולים בין‬
‫יראת העונש ליראת הרוממות‪ ,‬כי הוא כתוב בתוך התוכחה‪ ,‬ולפניו ולאחריו‬
‫תוכחה וקול פחדים מיראת העונש‪ ,‬ו‪1‬״ע‪ ,‬ועיין דמב״ן דברים י׳ ה׳ שהחסדי ‪ 1‬ריו‬
‫לה ‪ r‬ת אוהב וירא‪ -‬ומיירי ביראת העונש‪ ,‬ועיי״ש פסוק י‪-‬ג‪ .‬והישוב בזה‬
‫בעיון הסמוף‪.‬‬
‫ויש עוד‬ ‫אמנם ההבדל שביניהם שבעבורו תחשב כמין אחר כי׳‪.‬‬
 ‫ישריו״‬ ‫'‪jLiy‬‬

‫כמין אחר ובשם אחר תקרא‪ .‬הוא‪ .‬כי יראת הרוממות ‪inn‬‬
‫בשעת המעשה או בשעת העבודה‪ .‬או בפרק העבירה‪ .‬דהיינו‬
‫או בשעה שהוא עומד ומתפלל‪ .‬או עובד‪ .‬שאז יבוש ויכלת‬
‫ירעש וירעד מפני רום כבודו ית׳‪ .‬או בשעה שמזדמנת עבירת‬
‫לפניו והוא מכיר בה שהיא עבירה‪ .‬שיעזוב מלעשותה למען‬
‫אשר לא יעשה דבר למרות עיני כבודו ח״ו‪ .‬אך יראת החטז‪1‬‬
‫היא בכל עת ובכל שעה שהנה בכל רנע הוא ירא פן יכשל‬
‫ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה נגד כבוד שמו יתב׳‪ .‬וע״פ‬
‫נקראת יראת חטא כי עיקרה יראה מן החטא שלא יכנס‬
‫ויתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות או מחמת העלם‬
‫יהיה באיזה דרך שיהיה‪ .‬והנה על זה נאמר )משלי כח( אשרי‬
‫אדם מפחד תמיד‪ .‬ופי׳ ז״ל )ברכות ם ‪ (k‬ההוא בדברי תורה‬
‫כתיב‪ .‬כי אפילו בשעה שאינו רואה המכשול לנגד עיניו צריך‬
‫שיהיה לבו חרד בקרבו פן טמון הוא לרגליו והוא לא נשמר‪.‬‬
‫ועל יראה זאת אמר מרע״ה )שמית ‪ p‬ובעבור תהיה יראתו‬
‫על פניכם לבלתי תחטאו‪ .‬כי זה עיקר היראה שיהיה האדם‬
‫ירא ומזדעזע תמיד עד שלא תסור יראה זו ממנו כי עי״ן‬
‫עיונים‬
‫מ מי העדר‬ ‫הבדל והוא מה שנתבאר בפ‪-‬ד שגורם יראה זז היא היראה‬
‫השלימות ולא גורם אחר כלל‪ ,‬והבונה בשלימות זה הוא רק לעשות נחת רוח‬
‫ליוצרו ולא משום כונת עצמו כלל וכמבואר בסי״ם‪ .‬והגורם ליראה עליונה זו‬
‫אהבת השי״ת אליו‬ ‫היא האהבה׳ כי משום אהבתו את ה׳ והכרתו עד כמה‬
‫הוא ירא ומפחד שמא ע‪-‬י החטא תפגם האהבה׳ רלחסיד הוא הדבר הנורא ביותר‪,‬‬
‫זלסיכך זו באה אחרי אהבה׳ ויראה זו היא דומה ליראת העונש‪ ,‬אלא לא עונש‬
‫הקשור באנוכיות בעונשין בעוה^ז או אפילו בעוה‪-‬ב‪ ,‬אלא עונש של ריחוק‬
‫בגד‪.‬מקים ב״ה ומאהבתו ית׳ שלאנשי סגולה אין לך עונש גדול מזה‪ .‬ועל דרך ז ה‬
‫היתה יראת האבות׳ וכן יראת כל גדולי עולם שבאו אחר ‪.aT‬‬
‫עיין‬ ‫עיקר היראה כו׳ ירא ומזדעזע תמיד עד שלא תסור וכד‪.‬‬
‫רמב״ן דברים ד׳ ס׳ ‪ :‬כי מ״ש רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את‬
 ‫קפג‬ ‫יראת חטא‬

‫ודאי לא יבוא לידי חטא‪ .‬ואם יבוא כאונס יחשב‪ .‬וישעיהו‬

‫אמר בנבואתו )י שדה ם ‪ 0‬ואל זה אביט אל עני ונכה רוח‬
‫וחרד על דברי‪ .‬ודוד המלך השתבח בזה ואמר )תהלים קיס(‬
‫שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי‪ .‬וכבר מצאנו שהמלאכים‬
‫הגדולים והרמים‪ .‬חרדים ורועשים תמיד מפני נאות ה׳ עד‬
‫שאז״ל במשל חכמתם )חגיגה י ס נהר דינור מהיכן יוצא מזיעתן‬
‫של חיות‪ .‬והוא מפני האימה אשר עליהם תמיד מרוממותו‬
‫יתב׳ פן יעדרו דבר קטן מן הכבוד והקדושה הראוי לפניו‪.‬‬
‫ובכל שעה שננלית השכינה על איזה מקום שיהיה כבר רעד‬
‫ורעש ורנז‪ .‬הוא משה״כ )תהלים סח יס ארץ רעשה אך שמים‬
‫נטפו מפני אלהים‪ .‬ואומר )ישעיה סג( לו קרעת שמים ירדת‬
‫מפניך הרים נזלו‪ .‬כ״ש בני האדם שראוי שירנזו וירעשו‬
‫בידעם שלפני ה׳ הם עומדים תמיד‪ .‬ונקל להם לעשות איזה‬
‫דבר שאינו לפי רוממות כבודו ית״ש‪ .‬והוא מה שאמר אליפז‬
‫לאיוב )איוב טס מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה הן‬
‫בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו‪ .‬ואומר )שם ד יח(‬
‫הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה אך שוכני בתי‬
‫חומר וגר‪ .‬כי הנה ע״כ צריך ודאי שיחרד תמיד וירעש‬
‫עיונים‬
‫הדברים אשר ראו עיגיך וגו׳ הוא מצות ל״ת •כי ה׳ עשה המעמד ההוא כדי‬
‫שתלמדו ליראה אותו כל הימים כו׳‪ ,‬אם כן עשו אתם ככה ואל תשבתו אותו״‪,‬‬
‫ע״כ‪ .‬יהרי כי מלבד המצוה הכללית של יראת שמים‪ ,‬יש מציה מיוחדת שלא‬
‫לשכה מעמד הר סיני ועי׳׳ז לשוות יראת ה׳ לנגדו תמיד‪ ,‬והיא היראה של מעלת‬
‫יראת חמא המבואר בסרק זה‪ ,‬שזכו לה כל ישראל במעמד הר סיני‪ ,‬ושרק ע״י‬
‫זכירת המעמד ההוא אפשר להגיע למעלתה ועיקר מעמד הר סיני אך לשם זד‪,‬‬
‫בא‪ ,‬כי נתינת התורה עצמה הי׳ אפשר גם ע״י דרכים אחרים‪ ,‬ואמנם זכו ישראל‬
‫ליראה זו אז וכמ‪-‬ש שם ה׳ כ״ו ‪ :‬מי יתן והי׳ לבבם זה ליראה אותי וגו׳‬
‫כל הימים‪.‬‬
 ‫‪ i 1/ \ j f j‬י^ןן ׳ ‪u‬‬

‫כל האדם‪ .‬וכמאמר אליהו )שם א( א!ש לזאת יחרד לבי ויתר‬
‫ממקומו שמעו שמוע ברוגז קולו וגו׳‪ .‬זאת היא היראה‬
‫האמתית שראוי לאיש החסיד שתהיה על פניו תמיד ולא‬
‫תסור ממנו‪.‬‬
‫אך חלקי היראה הזאת ב׳‪ .‬הא׳ הוא בהוה או עתיד‪.‬‬
‫והב׳ בעבר‪ .‬בהוה‪ .‬הוא שיהיה האדם ירא ודואג‬
‫על מה שהוא עושה‪ .‬או על מה שהולך לעשותו פן יהיה‬
‫בו דבר או פן יכנס בו איזה דבר אשר לא לפי כבודו‬
‫יתב׳ וכמש״ל‪ .‬בעבר‪ .‬הוא שיהיה האדם הושב תמיד‬
‫על מה שכבר עשה‪ .‬ויירא וידאג פן יצא מתהת ידיו‬
‫איזה חטא בלא שידע‪ .‬והוא כענין בבא בן בוטא )כריתות כה ‪(K‬‬
‫שהיה מקריב אשם תלוי בכל יום‪ .‬ואיוב אחר משתה בניו‬
‫היה משכים והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב )איוב ‪ K‬ד‪(.‬‬
‫אולי חטאו בני וגו׳‪ .‬ואז״ל על משה ואהרן בענין שמן המשהה‬
‫שמשח משה לאהרן שהרי נאמר בו )שמות ל( על בשר אדם‬
‫לא ייסך‪ .‬ולאהרן נצטוה שימשחהו בו‪ .‬והיו מתיראים שמא‬
‫מעלו בו באיזה צד שנהגו שלא כמצוה‪ .‬ז״ל )הוריות יב( ועל‬
‫דבר זה דאג משה ואמר שמא מעלתי בשמן המשחה‪ .‬יצתה‬
‫בת קול ואמרה כטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה‬
‫אך שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה‪ .‬ועדיין היה‬
‫אהרן דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי יצתה בת קול‬
‫ואמרה ובו׳‪ .‬הרי לך מדתם של חסידים שאפילו במצוד‪.‬‬
‫שעשו היו דואגים ואומרים שמא נתערב בד‪.‬ם שמץ פסול‬
‫חם ושלום‪ .‬ואברד‪.‬ם אחרי שיצא לעזור לבן אחיו לוט ששבו‬
‫אותו היה מתפחד ואומר שמא לא זכו מעשיו לגמרי‪ .‬הוא‬
‫מה שפי׳ ז״ל)ב״ס על פסוק אל תירא אברם‪ .‬ר׳ לוי אמר לפי‬
‫שדייה אברהם מתפחד ואומר בין כל אוכלוסין שהרגתי‬
‫קפה‬ ‫יראת חטא‬

‫שמא היה ביניהם צדיק אחד או ירא שמים אחד לפיכך נאמר‬
‫לו אל תירא אברם‪ .‬ואמרו בתנא דבי אליהו )אלי׳ רבה סכ״ג(‬
‫אל תירא אברם אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא ירא‬
‫שמים לאמתו‪ .‬והיא זאת היראה האמתית שאמרו עליו‬
‫)ברכות לג ‪ p‬אין לו להקב״ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים‬
‫בלבד‪ .‬שרק למשה היה קל להשיגה מפני רוב דביקותו בו‬
‫ית״ש‪ .‬כי האחרים ודאי שהחומר מונע גדול הוא להם‪.‬‬
‫אמגם כל חסיד וחסיד ראוי לו להשתדל להשיג ממנה כל מה‬
‫שיוכל‪ ,‬ונאמר )תהלים ל ס יראו את ה׳ קדושין‪:‬‬

‫פרק בה‬
‫בדרך קניית היראה‬

‫אך דרך קניית היראה הזאת הוא ההתבונן על ב׳ ענינים‬

‫אמתיים‪ .‬הא׳ הוא היות שכינתו יתברך נמצאת בכ״מ‬
‫שבעולם ושהוא ית׳ משגיח על כל דבר קטן וגדול אין‬
‫ע י ו נ ים‬
‫והוא משאלת הגס׳ בברכות ל״ג ב׳ אסו‬ ‫שרק למשה הי׳ קל וכו׳‪.‬‬
‫יראה מילתא זוסרתא היא‪ ,‬והתשובה היא‪ ,‬אין לגבי משה מילתא זוסרתא‬
‫היא‪ .‬ומפרש רביגו דהכונה היא על היראה במעלתה העליונה ביותר‪.‬‬
‫היראה תחילתה התבוגניח‬ ‫דרך קניית היראה הזאת הוא ההתבונן וכר‪.‬‬
‫וסופה התבוננות‪ ,‬אלא שנושאי ההתבוננות מתחלפים‪ .‬וההתבוננות היותר נעלה‬
‫היא‪ ,‬שבכל מקום שהוא‪ ,‬הוא עומד לפני שכינתו יתברך‪ ,‬שזוהי המעלה היותר‬
‫עליונה ושלימות עבודת האדמ‪ .‬ועי׳ בעיון שבסוף ההקדמר‪.,‬‬
‫כפי שנראר‪ .‬מדברי רבינו בפרק זה‪ ,‬מחשבה זו היא דרך קניית היראה‬
‫העליונה‪ ,‬שהיא האחרונר‪ .‬שבמעלות היראה‪ ,‬והיא ראוי׳ דק ליחידי סגולה‪,‬‬
‫ועל הגדולים ללמד את בית ישראל כי השגות ו ה כ ת ת מעין אלו הוא רק‬
‫סוף המטרה והתכלית הנרזנה‪ ,‬וכדי להגש לזה באמת‪ ,‬עליהם ללמד את שכלם‪,‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קפו‬

‫נסתר מנגד עיניו‪ .‬לא מפני גודל הנושא‪ .‬ולא מפני פחיתותו‪.‬‬
‫אלא הדבר הגדול והדבר הקטן הנקלה והנכבד הוא רואה‬
‫והוא מבין בלי הפרש‪ .‬הוא מה שאמר הכתוב )ישעיה י(‬
‫מלא כל הארץ כבודו‪ .‬ואומר ררמיה כג( הלא את השמים‬
‫ואת הארץ אני מלא‪ .‬ואומר )תהלים קיג ד‪ (.‬טי כה׳ אלהינו‬
‫המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ‪ .‬ואומר‬
‫)שם קלח( כי רם ה׳ ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע‪ .‬וכיון‬
‫שיתברר לו שבכל מקום שהוא‪ .‬הוא עומד לפני שכינתו‬
‫עיונים‬
‫שיכירו ו ‪T‬עו את כל דרכי הקניגים לקגות את המעלות והמדות הקודמות‬
‫לד^ וכמו שביאר רביגו לכל מעלד‪ ,‬ומדד‪ ,‬דרך קנייתה‪ ,‬ולהרחיק מן הטעית‬
‫שלא הכל‪ ,‬לסי מ כ ם‪ ,‬ראויים הם לקנות המעלות שזוכים לדין אנשי הסגולה‬
‫זיחידי הדורוו‪J‬‬
‫ואף כי אמנם שהכל מנווים להשתדל בםעש ‪.T‬ם ולהג ‪ r‬שיהיו ראויים לכך‪,‬‬
‫וכמו ששנינו בתדב‪-‬א ס׳ כ״ה חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי‬
‫אברד‪,‬ם מ ח ק ויעקב‪ ,‬אמנם גם מד‪,‬מחשבות העליונות ביותר אינם מופקעים‬
‫םר‪,‬ן כל בית ישראל‪ ,‬כל אחד ואחד לסי מ‪ 1‬בו‪ ,‬שהרי ״שויתי ה׳ לנגדי תממ״‪,‬‬
‫שהיא החתימה שחותם הרמב״ם ז״ל את ססרו מורד‪ ,‬גבוכים‪ ,‬העמיד הרמ״א ז״ל‬
‫לחובה בראש השו‪-‬ע או״ח שד‪.‬וא לגדולים ולקסנים‪ ,‬לתלמידי חכמים ולד‪,‬דיוסית‪,‬‬
‫אבל זאת אומרת רק שכל אדם מישראל מדתד‪ ,‬לרכוש לו איזו בחיגר‪ ,‬שד‪,‬יא‬
‫מכל המעלות העליונות שנמסרו לנו ב מ ו ת עשר״ כי כ מ ו ו ת ד‪,‬תורד‪ ,‬הלא הכל‬
‫מזזי ם בלי יוזא מן הכלל‪.‬‬
‫אבל המעלות עצמן‪ ,‬הן כסולם ד‪,‬מ'צב ארצד‪ ,‬וראשו מגיע השמימד״ שכולם‬
‫ראויים לעלות על השלבים התחתונים‪ ,‬אבל לא כילם יכולים לקפוץ על העליונים‪,‬‬
‫כי גס במעשה החסד אז״ל בסוכר‪ ,‬מ‪-‬ם ב׳‪ :‬כל העושר‪ ,‬צדקד‪ ,‬ומשפס כאילו‬
‫מילא כל העולם כולו חסד שנא׳ )תהל׳ לג( ‪ :‬אוהב צדקד‪ ,‬ומשפט חסד ה׳ מלאה‬
‫ה א ח‪ ,‬שמא תאמר כל הבא לקפוץ קיפץ ת׳׳ל )שם ל״ו( מד‪ .‬יקר חסדו‬
‫אלד‪,‬ים וגו׳‪ ,‬יכול אף יראי שמים כן‪ ,‬ת״ל )שם קג( ‪ :‬וחסד ה׳ מעולם רעד‬
‫עולם על יראיו‪ ,‬א״ר חמא בר ססא‪ ,‬כל אדם שיש עליו חן בידוע שד‪,‬וא ירא‬
‫שמים שנא׳ חסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו‪ ,‬עכ״ל ד‪%‬מ׳‪ .‬והרי שאפילו במעשים‬
 ‫קפז‬ ‫יראת חטא‬

‫יתברך‪ .‬אז מאליה תבוא בו היראה והפחד פן יכשל‬

‫במעשיו‪ .‬שלא יהיו כראוי לפי רוממות בבורו‪ .‬והוא מ״ש‬
‫)אבות ם״ב( דע מה למעלה ממך‪ .‬עין רואה ואזן שומעת‬
‫וכל מעשיך בספר נכתבים‪ .‬כי כיון שהשגחת הקב״ה על‬
‫כל רבר‪ .‬והוא רואה הכל ושומע הכל‪ .‬וראי שכל המעשים‬
‫יהיו עושים רושם‪ .‬וכלם נכתבים בספר אם לזכות או לחובה‪.‬‬
‫ואמנם הדבר הזה אינו מצטייר היטב בשכל הארם‪ .‬אלא‬
‫ע״י התמדת ההתבוננות וההסתכלות הגדול‪ .‬כי כיון‬
‫שהדבר רחוק מחושינו לא יציירהו השכל אלא אחר רוב‬
‫העיון וההשקפה‪ .‬וגם אחר שיציירהו יסור הציור ממנו בנקל‬
‫אם לא יתמיד עליו הרבה‪ .‬ונמצא שכמו שרוב ההתבונן‬
‫הוא הדרך לקנות היראה התמידית‪ .‬כן היסח הדעת וביטול‬
‫העיון הוא המפסיד הגרול שלה‪ .‬יהיה מחמת טרדות או‬
‫ברצון‪ .‬כל היסח דעת ביטול הוא ליראה התמידית‪ .‬הוא מה‬
‫עיונים‬
‫לא כל הבא לקפוץ קופץ‪ ,‬אך דוקא ירא שמים‪ ,‬ילא כל ירא שמים‪ ,‬אלא מי שיש‬
‫עליו חן‪ ,‬כי רק הוא בידוע שהוא ירא שמים‪ ,‬ואם במעשים כך‪ ,‬במעלות ובמדות‬
‫שהן תלויות בעיקרן בלב על אחת כמה וכמה‪ .‬וכמה גדולה היא יראה זי ורהו^•‪,‬‬
‫מלדושיגה‪ ,‬יש ללמוד ולהתבונן מזה שכמה וכמה מעלות הי׳ דוד המלך ע״ה משתבח‬
‫בעעמו על שזכה להשיגם‪ ,‬וכמו שהביא רבינו בספרו בכל מקום‪ .‬ועל יראה‬
‫זו הי׳ דוד המלך מתפלל ואומר ‪ :‬היריני ה׳ דרכך אהלך באמתר יחד לבבי‬
‫ליראה שמר״‪ ,‬וכמו שחתם רבנו סרק זה‪ ,‬וכבר כתב רבי׳נו בסוף הפרק הקודם‪:‬‬
‫*זאת היראה האמיתית כו׳ שרק למשה הי׳ קל להשיגד‪ ,‬כו׳‪ ,‬כי האחרים ודאי‬
‫שהחומר מונע כו׳‪ ,‬אמנם כל חסיד וחסיד ראוי לו להשתדל להשיג ממנה כל מה‬
‫שיוכל‪ ,‬ונאמר‪ :‬יראו את ה׳ קדושיו״‪ .‬והרי שרק ל^ס ‪T‬ים וקדושים ראוי להם‬
‫ל ה ש ת ד ל להשיגן־* וגם אצלם כולי האי ואולי‪.‬‬
‫כו׳‪ .‬על התורה נאמר ‪:‬‬ ‫שכמו שרוב ד״התבונן וכר ‪ p‬היסח הדעת‬
‫התעיף עיניך בו ואיעו‪ ,‬לכן כל מה שהתורד‪ .‬עמוקה יותר וצריבה עיון‬
‫יותר‪ ,‬היסח הדעת וביטול העיון הוא קל ביותר‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קפח‬

‫שצוה הקב״ה אל המלך )דבתם יז( והיתה עמו וקרא כו כל‬

‫ימי חייו למען ילמד ליראה את ה׳ אלהיו‪ .‬הא למדת שאץ‬
‫היראה נלמדת אלא מן הקריאה הבלתי נפסקת‪ .‬ותדקדק‬
‫שאמר למען ילמד ליראה‪ .‬ולא אמר למען יירא‪ .‬אלא לפי‬
‫שאין היראה הזאת מושגת בטבע‪ .‬כי אדרבא רחוקה היא‬
‫ממנו מפני גשמיות החושים‪ .‬ואינה נקנית אלא ע״י לימוד‪.‬‬
‫ואין לימוד ליראה אלא ברוב ההתמדה בתורה ודרכיה בלי‬
‫הפסק‪ .‬והוא שיהיה האדם מתבונן ומעיין בדבר הזה תמיד‬
‫בשבתו‪ .‬בלכתו‪ .‬בשכבו‪ .‬ובקומו‪ .‬עד שיקבע בדעתו אמתת‬
‫הדבר דהיינו אמתת המצא שכינתו יתברך בכל מקום‪.‬‬
‫והיותנו עומדים לפניו ממש בכל עת ובכל שעה‪ .‬ואז יירא‬
‫אותו באמת‪ .‬והוא מה שהיה דוד המלך מתפלל ואומר )תהלים‬
‫סס הורני ה׳ דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך‪.‬‬

‫פרק כו‬
‫בביאור מדת הקדושה ודרך קנייתה‬

‫ענין הקדושה כפול הוא דהיינו תחלתו עבודה וסופו גמול‪.‬‬

‫תחלתו השתדלות וסופו מתנה‪ .‬והיינו שתחלתו הוא‬
‫מה שאדם מקדש עצמו‪ .‬וסופו מה שמקדשים אותו‪ .‬והוא‬
‫עיונים‬
‫בין גמול למועד‪ ,‬הוא כי הגמול‬ ‫וסופו גמול וכר וסופו מתנה‪ .‬ההבדל‬
‫הוא שכר מחודש ואמו כתולדה מהעבודד‪ ,,‬וכענין שאמדו )אבות ם״ד פ״ב(‬
‫שכר מאוד‪ .‬מאוה‪ ,‬כלומר‪ ,‬בשכר עבודתו בקניית מדת הקדושה משלמים לו‬
‫שכרו שמקדשים אותו אפילו בדבר שלא השתדל בו כלל‪ ,‬אבל המתנה היא‬
‫בדבר שכבר השתדל אלא שכבד הוא ממנו‪ ,‬ולזה באה המתגה ומשלימה‪ ,‬והקב״ה‬
‫משרד‪ .‬עליו קדושתו ומקדשהו‪ .‬ונראה שזהו הפירוש בגמ׳ שמביא בסמור •אדם‬
‫קפט‬ ‫קדושה‬

‫משז״ל )יומא לט( אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבח‪.‬‬
‫מלמטה מקדשים אותו מלמעלה‪.‬‬
‫ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות‬
‫לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלהיו‪.‬‬
‫ועד״ז נקראו הנביאים מלאכים‪ .‬כענין שנאסר כאהרן ) מ ל א כי ב<‬
‫כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך‬
‫ה׳ צבאות הוא‪ .‬ואומר )ד״ה ב לי( ויהיו מלעיבים במלאכי‬
‫אלהים וגו׳ ומתעתעים בנביאיו‪ .‬ואפילו בשעת התעסקו‬
‫במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו הנה לא תזוז‬
‫נפשו מדביקותה העליון‪ .‬וכענין שנאמר )תהלים סג( דבקה‬
‫נפשי אחריך בי תמכה ימינך‪ .‬ואמנם לפי שא״א לאדם‬
‫שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו‪ .‬כי‬
‫סו!ש סוך חומרי הוא ובשר ודם‪ .‬ע״ב אמרתי שפוך הקדושה‬
‫מתנה‪ .‬כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת‬
‫הידיעיה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה‪ .‬אך‬
‫הסוך הוא שהקב״ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת‬
‫עיונים‬
‫מל מ ל ה ״‪,‬‬ ‫מ ט מקדשים אותו הרבה מלמטה מקדשים אותי‬ ‫מקיש עצמי‬
‫ולכאורה הרי הקידוש •הרבה״ שאמרי ברישא הוא ג״כ מלמלד^ אלא ה״ט‪,‬‬
‫אדם מקדש עצמי מ ט היינו ע״י השתדלותו וכבד ממנו לקדש עבמו הרבה‪,‬‬
‫מסייעיז בידו ומקדשים אותו הרבה‪ ,‬אדם מקדש עאסו מלמטה מ נ י נ י קדושד‪,‬‬
‫במדריגה וש ‪ r‬ור שלמטה‪ ,‬מקדשים אותו מ ל מ ל ה בקדושה עליונה כזו שלא‪.‬‬
‫התחיל להשתדל כלל מ ר ף עליון כזה‪ .‬ולסי״ז הרישא דגם׳ הוא •מתנה״‬
‫והסיפא •גמול״ וכמשנ״ת‪ .‬וכן פירש רבינו עעמו בטמור הרישא מ מי‪ ,‬אר‬
‫‪.‬‬ ‫הסיפא לא ביאר‪ ,‬ונראה נכון כמו שנתבאר‪.‬‬
‫ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמיתית והתמדת ההשכלה בקדושת‬
‫המעשה‪ .‬לעיל כתב רבינו שני עניני השתדלות ‪ :‬הא׳ ש ‪,T‬י׳ האדם נבדל‪.‬ונעתק‬
‫‪ p‬החומריות לגמרי ומתדבק כו׳ באלהיו‪ ,‬והב׳ אפילו בשעת התעסקו במעשים‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קצ‬

‫בה‪ .‬דשרה עליו קדושתו ויקדשהו‪ .‬ואז יצלח כידו זה הדכר‪.‬‬

‫שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות‪ .‬כי מח‬
‫שהפזבע מונע ממנו יעזרהו יתברך וסיועו יתן לו‪ .‬וכענץ‬
‫שנאמר )תהלים סס לא ימנע טוב להולכים בתמים‪ .‬וע״כ אמרו‬
‫במאמר שזכרתי אדם מקדש עצמו מעט‪ .‬שהוא מה שיוכל‬
‫האדם לקנות בהשתדלותו‪ .‬מקדשים אותו הרכה‪ .‬שהוא‬
‫העזר שעוזר אותו השי״ת וכמ״ש‪.‬‬
‫רדזנה האיש המתקדש כקדושת בוראו אפילו םעז‪8‬זיו הגשמיים‬
‫חוזרים להיות ענייני קדושה ממש‪ .‬וסימנך אכילת‬
‫קדשים שהיא עצמה מצות עשה‪ .‬ואמרו ז״ל ) ס פ ר א ויקר<ו י יז(‬
‫כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים‪ .‬ותראה עתה ההפרש שבק‬
‫הטהור לקדוש‪ .‬הטהור מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרה^ם‪.‬‬
‫והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח‪ .‬ונמצא‬
‫שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים‪.‬‬
‫אך לכלל קדושה לא באו‪ .‬כי אילו היה אפשר בלתם ככר‬
‫היה יותר טוב‪ .‬אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו‪ .‬ונפשו‬
‫מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו‪.‬‬
‫הנה נחשב לו כאלו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים‬
‫עודנו פה בעולם הזה‪ .‬והנה איש כזה הוא עצמו נחשב‬
‫עיונים‬
‫‪ p‬הדבקות העליונד‪ -‬וזהו השני ענינים שכתב‬ ‫הגשטיים כו״ לא תזוז נפשו‬
‫באן‪ ,‬ההשתדלות ברדיפת ‪ nT’Tin‬נ ו ‪ /‬כלומר ‪ :‬ועל ידה להשיג שיהי׳ נבדל‬
‫וכר‪ ,‬והתמדת ההשכלה בקדושת המעשד^ כלומר ; גם במעשים הגשמיי!^‬
‫כל מה שהאדם מקדש ע‪ 1‬מו הוא אך מעם‬ ‫אדם מקח‪1‬ז עצמו מעט וכר‪.‬‬
‫כנגד הקדושה הרבה שמקדשים אותו מלמעלז^‬
‫זה לשון הרמב״ן ז״ל דבריס‬ ‫מתהלך לפגי ה׳ וכו׳ עודנו פה בעוה״ז‪.‬‬
‫•‪-‬א כ״ב ‪ :‬ולדבקה בו‪ .‬שתהי׳ זוכר השם ואהבתו תמיד לא ת פ ת מח שבתו‬
‫ספנו בלבתך בדיד ובשכבך ובקומך עד שיהי״ דבריו עם בגי אדם בפיו ובלשונו‬
 ‫‪nap‬‬ ‫קדושה‬

‫כמשכן‪ .‬כמקדש‪ .‬וכמזבח‪ .‬וכמאמרם זכרונם לברכה‬

‫)כ״ר סס״ב‬
‫‪ 0‬ויעל מעליו אלהים‪ .‬האבות הן הן המרכבה‪ .‬וכן אמרו‬
‫הצדיקים הן הן המרכבה‪ .‬כי השכינה שורה עליהם כמו‬
‫שהיתה שורה במקדש‪ .‬ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא‬
‫כקרבן שעולה על גבי האישים‪ .‬כי ודאי הוא שיהיה נחשב‬
‫לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח‬
‫עיונים‬
‫ולבו אימו עמהם אבל הוא לסני ה׳‪ .‬ויתכן באנשי המעלה הז«ת שתהי׳ ‪DV03‬‬
‫*רורה מ ח ר החיים כי הם בע»מם מעון לשביגר^ נאשר רמז בעל ספר הכחרי‬
‫כד‪ ,‬ומה שאמר יהושע ]הוא המקרא שהביא שם לעיל ובשם וגו‪ /‬כי אם בה׳‬
‫אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה[ כאשר עשיתם עד היום‪ ,‬כי בהיזתם‬
‫במדבר וענן ה׳ עליהם‪ ,‬והמן י ו ח מן השמים‪ ,‬והשליו עולה‪ ,‬והבאר לסניהם‬
‫תמיד‪ ,‬וכל מעש ‪ aT‬בידי שמים בדבחם נסיים‪ ,‬הגה מחשבתם ומעשיהם עם ה׳‬
‫תמיד‪ ,‬ולכן יזהירם יהושע‪ ,‬שגם עתה ב א ח‪ ,‬בהסתלק מז ע המעשים הנמלאיס‬
‫ד^״ם‪ ,‬תה ‪ .T‬מחשבתם בהם תמיד‪ ,‬להבקר‪ ,‬בה׳ הנכבד‪ ,‬ולא תפרד כונתם מן ה׳‪,‬‬
‫עכ״ל הרמב״ן ז״ל‪ .‬ובויקרא י״ח ד׳ כתב ז״ל‪ :‬והעוזבים כל עניני העוה״ז ואינם‬
‫משגיחים עלי׳ כאילו אמם בעלי גוף וכוגתם ומחשבתם בבוראם בלבד‪ ,‬נא שר‬
‫הי׳ הענין באלי׳‪ ,‬בהדבק נפשם בשם הנכבד‪ ,‬יחיו לעד בגופם ובנפשם‪ ,‬כנראה‬
‫בכתוב באלי׳ וכידוע ממנו בקבלה‪ ,‬וכמו שבא במדרשים בחנור ובבני העודדב‪,‬‬
‫העומדים בתחיית המתים‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ו ה ח מבואר בדבריו ז״ל כל מה שנתבאר בסרק‬
‫זה‪ ,‬ושגם שמעלה זו מביאה למעלת תחיי‪ f‬ת המתינ‪4‬‬
‫כלומר‪ :‬השראת השכינה עראית כנע במשכן‪,‬‬ ‫כמשכן כמקדש וכמזבח‪.‬‬
‫וד‪,‬שראה קבועה כמו במקדש‪ ,‬אך שניוע הם גם כמזבח‪ ,‬נ י הלא המזבח היה‬
‫בשדד״ם‪ .‬ונראה שזד‪,‬ו ההבדל בין מאמרם ז״ל •האבות הן הן המרכבה• ובין‬
‫מאמרם ז״ל •העדיקים ז ע הם המרכבה*‪ .‬כי האבות הם כמקדש‪ ,‬השראר‪ .‬קנועה‪,‬‬
‫ו מ די קי ם יש שזע רק כמשכן‪ ,‬בעראי‪ .‬ונראה שהחילוק מ ה הוא ר כ מוי‬
‫המדרגות שחילקו בגמ׳‪ ,‬חד• דמקדשין אותו הרבד• וד‪,‬יי‪1‬ו ע״י השתדלותו‬
‫וכמשנ״ת‪ ,‬אץ ההשראד‪ .‬אלא עראית כיון שהיא תלו ‪ .T‬בד״שתדלותו‪ ,‬אבל זד‪.‬‬
‫שמששין אותו מלמעלד‪ .‬בתורת גמול השראתו היא כבר ד״שראה קבועד‪ .‬כגא‬
‫ההשראה שהיתד‪ ,‬במקדש‪ ,‬ואפשר שזד‪.‬ו גם עיקר הזעדל בין מש ‪ p‬למקדש‪,‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קצב‬

‫כיון שהיו נקרבים לפני השכינה‪ .‬וכ״כ יתרון היה להם‬

‫בזה‪ .‬עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם‪ .‬וכמאמרם‬
‫ז״ל במדרש‪ .‬כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל‪ .‬עילד‬
‫הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא‪ .‬כאילו נקרב על גבי‬
‫המזבח ממש‪ .‬והוא הענין שאמרו עליו ז״ל )כתובות קד‪ (.‬כל‬
‫המביא דורון לת״ח כאילו הקריב בכורים‪ .‬וכן אמרו )יומא‬
‫לא א( ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים‪.‬‬
‫ואין הדבר הזה שיהיו הת״ח להוטים אחרי האכילה והשתיה‬
‫ח״ו שימלא גרונם כמלעיט את הגרגרן‪ .‬אלא הענין הוא‬
‫לפי הכונה שזכרתי‪ .‬כי הת״ח הקדושים בדרכיהם ובכל‬
‫מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח‪ .‬מפני שהשכינה‬
‫שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש‪ .‬והנה הנקרב‬
‫להם כנקרב ע״ג המזבח‪ .‬ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים‪.‬‬
‫ועד״ז כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם‬
‫כבר דבוקים לקדושתו יתברך‪ ,‬הנה עילוי ויתרון הוא לדבר‬
‫ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק‪ .‬וכבר הזכירו ז״ל בענין‬
‫אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו )חולין »א( אר״י‬
‫ע י וג ים‬
‫שבמשכן נאמר‪ :‬ולשי לי משכן‪ ,‬כלומר ל״י לשייתם בלבה זזד‪.‬ו שאז״ל במשכן‬
‫)מד״ר &וף מרשה תרומד‪ (.‬אתר‪ .‬בסממניר ואני בכבודי‪ ,‬כלומר‪ ,‬אתה בד‪,‬שתדלותו‬
‫מקדשין‬ ‫מלט‬ ‫ל‪ 1‬מו‬ ‫מקדש‬ ‫כלנין‬ ‫בכבו^‪,‬‬ ‫לו‬ ‫ואלזור‬ ‫אבוא‬ ‫מנ י‬
‫אותו הרבה‪ ,‬ולסיכר לא ה ‪ .T‬זד‪ .‬אלא כדרר ארלי׳ אבל במקדש היה כלנין‬
‫מקדשין אותו מלמללד‪ ,‬בתורת גמול שלא לפי מדת ההשתדלות‪ ,‬ולסיכו היתר‪,‬‬
‫ההשראד• קבולד• ואף כי הלשון נאמר גם במשכן •ולשו לי מקדש״‪ ,‬מ״מ‬
‫נראה שיש הבדל בין משכן למקדש לל הדרך שנתבאר‪.‬‬
‫■ונראד‪ ,‬שאף כי נתבאר ששנ ‪.T‬ם הם כמזבח‪ ,‬מ״מ נראה שיש הבדל ביניהם‪,‬‬
‫כי המזבח במי שדיוא כמשכן אינו אלא אם מתכו ץ להדיא לקדש את המלשים‬
‫השפלים שהוא לושר‪ ,.‬אבל מי שהוא כמקדש‪ ,‬כל המלשים שלו בלי הבדל‬
‫קצג‬ ‫קדושה‬

‫מלמד שנתקבצו כלן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח‬

‫צדיק ראשו‪.‬‬
‫כללו של דכר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך‬
‫באלהיו‪ ,‬עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא‬
‫יזוז ממנו יתברך‪ .‬עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר‬
‫ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם‪ ,‬ממה‬
‫שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים‪.‬‬
‫ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך‬
‫ורוממותו וקדושתו‪ .‬עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים‬
‫העליונים ממש עודהו בעוה״ז‪ .‬וכבר אמרתי שאין האדם‬
‫יכול לעשות בזה מצדו אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו‪.‬‬
‫וזה אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד‬
‫הנה מתחלת הזהירות ועד יראת החטא‪ ,‬בזאת יבא אל‬
‫הקודש ויצליח‪ .‬שהרי אם הראשונות הסירות ממנו‪ ,‬הרי הוא‬
‫כזר ובעל מום שנאמר בו וזר לא יקרב‪ .‬אך אחרי הכינו‬
‫את עצמו בכל הכנות אלה‪ ,‬אם ירבה לידבק בתוקף האהבה‬
‫ע י ו נ ים‬
‫דים קדושים כעולים על גבי המזבח‪ .‬וכמו שנעינז ז מל יעקב שנתקדשו ד‪,‬אבנים‬
‫שלקח ושם מראשותיו‪ ,‬ולא מסתבר שנתכויז להשרות על ‪,T‬ם קדושה‪ .‬אלא‬
‫הלקיחה כשהוא לעבמה קדשתם‪ ,‬וכמו ש מ מ ו בכלי המקדש ״עבודתם מחנכתם״‪.‬‬
‫ומר‪ ,‬יתבאר מה שחזר רבעו על דבריו וכתב‪ :‬״אם ירבה לידבק בתוקף וכו׳‬
‫עד שיערה עליו רוח ממרום כו׳ ואז יהיה כמלאך ה׳ ממש וכל מעשיו אפילו‬
‫השפלים והגשמיים כקרבנות ועבודות״‪ .‬ולכאורה מה חידש כאן‪ .‬והלא כבר ביאר‬
‫זה לעיל באריכוו^ אכן כאן הלא מיירי במי ש ‪ r‬רה עליו רוח ממרום׳ והוא‬
‫כמקדש כד‪,‬שראה קבוער« אצלו כל מעשיו‪ ,‬אפילו אם אינו מכוין לד‪,‬דיא לקדשם‬
‫״‬ ‫ו ע כקרבנות ועבודות‪ .‬וכמשנ״ת‪.‬‬
‫מי שחסר לו איזו מדד‪ ,‬מד‪.‬מדות הסובות מתחלת הזדדרות‬ ‫הרי ד‪,‬וא כזר‪.‬‬
‫ועד יראת חטא‪ ,‬הוא לגבי המדרגד‪ ,‬לד‪,‬יות כמשכן בסוג אחר‪ .‬וד‪,‬יינו כזר לגבי‬
‫כד‪,‬ן שאין לו שייכות לכהונד‪ ,‬כלל‪ ,‬כן אין לזד‪ ,‬שום שייכות לזד‪ ,‬שעלה למעלד‪,‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קצד‬

‫ועוצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועוצם רומסותו‪ ,‬יםר ‪T‬‬

‫עצמו מעניני החומר מעט מעט‪ ,‬ובכל פעולותיו ובכל תנועותיו‪,‬‬
‫יבוין לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמיתי‪ .‬עד שיערה עליו‬
‫רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו כמו שעושה‬
‫לכל קדושיו‪ .‬ואז יהיה כמלאך ה׳ ממש וכל מעשיו אפילו‬
‫השפלים והגשמיים כקרכנות ועבודות‪.‬‬
‫והנך רואה שדרך קניית זאת המדד• הוא ע״י חב הפרישה‬
‫והעיון העצום בסתרי ההשגחה העליונה ומצפוני‬
‫הבריאה‪ ,‬וידיעת רוממותו יתברך ותהלותיו עד שיתדבק בו‬
‫דבקות גדול וידע לכוין מחשבתו בהיותו הולך ומשתמש‬
‫בדרכים הארציים כמו שהיה ראוי לכהן שיתכוין בעודו‬
‫שוחט הזבח או מקבל דמו או זורקו עד שימשיך כזה הברכה‬
‫ממנו יתברך החיים והשלום‪ .‬וזולת זה א״א שישיג מעלה‬
‫זו וישאר על כל פנים חומרי וגשמי ככל שאר בני אדם‪.‬‬
‫ע י ו ג ים‬
‫שיהיה במשכן‪ ,‬והוא רח־ק ממנו בתכלית הריחוק‪■ ,‬וכם‪-‬ש להלן ‪, :‬קניית זאת‬
‫המדה הוא ן״י רוב הפרישה יהעיח העאום בסתרי ההשגחה כו׳ כהיותו הולר‬
‫ומשתמש בדרכים הארציים כמו שהיה ראוי לכדין כו׳‪ ,‬וזולת זדי אי אפשר‬
‫שישיג מעלה זו‪ ,‬וישאר עכ״ס חומרי וגשמי ככל שאר בגי אדם״‪ .‬ורירי זה הבדל‬
‫בין מי שזכה לעלות למעלה עליונרי זי לביז מי שלא זכרי אל ‪ ,.T‬כהבדל ב ץ‬
‫המלאן לאדם‪ ,‬שהוא כשאר בני אדם חומרי וגשמי‪ ,‬ואין זוכרי למעלה זו אלא‬
‫מי שעושה את עצמו לכהן העומד ומשרת לפני ה׳‪ ,‬וכעין שנאמר ב א ה ח ‪ ,‬כי‬
‫שפתי כהן ישמרו דעת וגו״ כי מלאך ה׳ צבאות הוא״‪ .‬ולאו דוקא כהן שהוא‬
‫כהן בתולדד‪ ,‬אלא כל מי שעושרי את עצמו כמו כהן העומד לפני ה׳‪ ,‬דירי הוא‬
‫כמלאך ה׳‪ .‬ואם יחסר לו אף משהו‪ ,‬הרי ד\א כזר ואדם חמרי ובשמי ככל שאר‬
‫בני האדנ‪4‬‬
‫נראה כי זה אך בימות‬ ‫מעלה זו ובר‪.‬‬ ‫אי א פ ש ר שי שיג‬ ‫וזולת זה‬
‫החול‪ ,‬אבל ב שנת קדש‪ ,‬מתנדי סיבה נתגרי מבית גנזיו של דיקכ״רי שכל אדם‬
‫מישראל ראוי לזכות לבחינה של קדושדי ממש‪ ,‬עד שכל הדברים הגשמיים‬
‫קצה‬ ‫קדושה‬

‫זהגה מה שעתר להשגת המדה הזאת הוא ההתבודדות‬

‫‪.‬והפרישה הרבה כדי שבהעדר מטרידים תוכל נפשו להתגבר‬
‫יותר ולהדבק בבורא‪.‬‬
‫מפסידי המדה הם הסרון הידיעות האמתיות ורוב ההברה‬
‫עם בני האדם כי החומריות מוצא את מינו וניעור‬
‫זמתחזק‪ ,‬ונשארה הנפש לכודה בו ולא תצא ממאסרה‪ .‬אך‬
‫בהפרדו מהם ישארו לבד ויכין עצמו אל השראת קדושתו‪.‬‬
‫הנה בדרך שרוצה לילך בה יוליכוהו‪ .‬ובעזר האלהי אשר‬
‫יותן לו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות‪ .‬ותדבק‬
‫בקדושתו יתברך ותשלם בו ומשם יעלה אל מעלה גבוהה‬
‫עיונים‬
‫■יתעלו על ח־ד כעלוי הפסואר בפרק זה‪ ,‬שהרי נ מו ת השבת היא העונג‪ ,‬וכמבואר‬
‫>עיל בפי״ד וסעיונים שם‪ ,‬ומקרא מלא הוא •לדעת כי אני ה׳ מקדשכם״‪ ,‬ובי‪:‬אמ‬
‫ז״ל במכילתא‪ :‬לעולם הבא‪ ,‬כגון קדושת שבת בעולם הזה‪ .‬ננמיגו למדים שהוא‬
‫מעץ קדושת העולם הבונ ע״כ‪ .‬ועיין דברי הרמב״ן ז״ל לעיל גדר קדושת‬
‫העוה״ב בעוה״ז‪.‬‬
‫לכאורה הרי גם המעלה‬ ‫מעלה גבוהה יותר וכר למעלה מתק האנושי‪.‬‬
‫הקודמת היא להיות •כמלאך ה׳ ממש״ והרי זה למעלה מחק האנושי ומה‬
‫גתוסף עליו‪ .‬אך כבר כתב הרמב״ם בפ״ב מיסוה״ת ה״ז שיש עשרה מעלות‬
‫במלאכים‪ ,‬והמעלה הנמוכה מכולן הם המלאכים הנקראים אישים‪ ,‬ולכן אף‬
‫שכבר נעשה כמלאך‪ ,‬אבל עדיין לא הגיע אלא למעלת המלאך הנקרא •איש״״‬
‫ולפיכך אין זה עדיין למעלה מחק האנושי לגמרי‪ ,‬אבל ממעלה זו‪ ,‬ועליה למעלה‬
‫גבוהה יותר שהיא מלאכית׳ ד\א למעלה מחק האנושי‪ ,‬והיינו למעלה יותר‬
‫עליונה שבמלאכים עפמם‪ ,‬וכהמלאכים הנקראים חיות הקודש שהם למעלה מן‬
‫הכל וכמ״ש הרמב״ם שם‪ ,‬והיינו הפעלה של רוח הקודש באדם‪ ,‬שבה יכול‬
‫להג״ע דבקותו אל מעלה כ״כ גדולה עד שימסר בידו מפתח של תחיית‬
‫המתים‪ ,‬שעליה אז״ל ג׳ מפתחות לא נ מ ס ת ביד שליח‪ ,‬מפתח תחיית המתים‬
‫ופד‪ ,‬ומי הם שלוחיו של הקב״ה‪ ,‬הלא הם המלאכים׳ והרי שלא נמסר לשום‬
‫מלאך ואף לחיות הקודש‪ ,‬ואך האדם יכול להגיע לזה בדבקותו אל ה׳ יתברך‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קצו‬

‫יותר והוא הרוח הקדש‪ ,‬שכבר תגיע השכלתו להיות למעלוז׳‬

‫מחק האנושי‪ .‬ויכול להגיע דביקותו אל מעלה כ״כ נדולת•‬
‫שכבר ימסר כידו מפתח של תחיית הסתים כמו שנמסר‬
‫לאליהו ולאלישע שהוא מה שמורה על עוצם ההתדבקות‪.‬‬
‫בו יתברך‪ ,‬שבהיות הוא יתברך שמו מקור החיים הנותן‬
‫חיים לכל חי‪ ,‬וכמאמרם ז״ל >תעדת ‪ p‬ג׳ מפתחות לא נמסרו‬
‫ביד שליח מפתח תחיית המתים וכר‪ ,‬הנה הדבק בו יתכרך‬
‫דביקות גמורה יוכל למשוך ממנו יתברך אפילו משך החיים‬
‫עצמם‪ ,‬שהוא מה שמתייחס לו בפרט יותר מן הכל וכמו‬
‫שכתבתי‪ .‬והוא מה שסיים הברייתא וקדושה מביאה ל ‪ T‬י‬
‫רוח הקודש‪ .‬ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים‪.‬‬
‫ואתה קורא נעים ידעתי שכמוני תדע אשר לא כליתי בספרי‬
‫זה את כל חוקי החסידות‪ .‬ולא אמרתי כל מה שיש‬
‫לומר בעדן זה‪ .‬כי אין לדבר סוף ואין להתבונן תכלית‪.‬‬
‫אבל אמרתי קצת מכל פרט שבפרטי הברייתא אשר עליה‬
‫עיונים‬
‫צד כדי ש ‪r‬לד‪ ,‬על כל המלאכים כולם׳ כי הדבק בו יתברך דבקות גמורה יזנ ל‬
‫למשוך ממנו ית׳ א םלו משך החיים ע*מם שהוא מה שמתי^‪ r‬ם לו בסרס יותר מן‬
‫הכל‪ .‬והוא מה שמיימה הברייתא ‪ :‬וקדושה מביאה לידי רוח הקודש ורות הקודש‬
‫מביאה לידי תחיית המתינה‬
‫אף כי אמנם השאילו הראשונים ז״ל את שם‬ ‫והוא הרוח הקודש‪.‬‬
‫ח ה״ ק לבל ח ח קדוש שזובים הגדיקים והחסידים על ידי סייעתא דשמיא‬
‫בהארת עינים בתורה וםתיחת הלב בדרכי העבודד״ אבל אץ זה ענין כלל‬
‫למעלת ח ח הקודש על אמתתד‪.‬׳ כי זו היא מעלה ההאו ‪ .T‬וזוכים לד‪ .‬רק האישים‬
‫שהם כמלאכים‪ ,‬והאישים שהם כמלאכים הם אלד‪ ,‬ש עב ת את כל המסלד‪ ,‬שמלל‬
‫רפב״י בהברייתא וכפי הביאור והפירוש שביאר ופירש רבעו‪ ,‬וכבר כתב רבינו‬
‫»שזולת זה אי אפשר שישיג מעלה זו ‪/‬כלו מ ר מעלת הקדושה‪ ,/‬משאר עכ״ם‬
‫חו מ ה וגשמי כבל שאר בני האדם״‪ .‬ומעלת הקדושה ה ח היא מעלד‪ ,‬ד‪,‬קודמת‬
‫לרוח הקודש׳ ומכ״ש שלא ישיג מעלת רוה״ק‪.‬‬
 ‫קצז‬ ‫קדושה‬

‫‪^-‬סרתי חיבורי זח‪ .‬והוא מה שיכול להיות התחלה וראשית‬

‫להרחיב העית בענינים ההם‪ .‬כיון שנגלה דרכם ונפתח‬
‫^אורחם לעינינו ללכת בם בדרך מישור‪ .‬ועל כל כיוצא בזה‬
‫‪.‬נאמר )משלי ‪ (x‬ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה‪.‬‬
‫והבא לטהר מסייעים אותו‪ ,‬כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת‬
‫ותבונה )שם ‪ ,p‬להיישיר איש איש את דרכו לפני בוראו‪.‬‬
‫‪ .‬וזה פשוט כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו‪ ,‬והעסק אשר‬
‫הוא עוסק‪ ,‬כך צריך לו הישרה והדרכה‪ .‬כי דרך החסיתת‬
‫הראוי למי שתורתו אומנותו אינו דרך חסידות הראוי למי‬
‫־שצריך להשכיר עצמו למלאכת חבירו‪ .‬ולא זה וזה דרך‬
‫החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו‪ .‬וכן כל שאר הפרטים‬
‫אשר בעסקי האדם כעולם כל אהד ואחד לפי מה שהוא‪,‬‬
‫‪.‬ראוים לו דרכי החס ‪T‬ות‪ .‬לא לפי שהחסידות משתנה‪ ,‬כי‬
‫הנד• הוא שוד• לכל נפש ודאי‪ ,‬הואיל ואיננו אלא לעשות מה‬
‫עיונים‬
‫והוא מה שיכול להיות התחלה וראשית להרחיב העיון בעגינים‬
‫התבונן עד כמה פגיע עומק חכמת היראה‪ ,‬כי כל מה שנתב‪ x‬ר בססר הנהיר‬ ‫ההם‪.‬‬
‫זהענקי הזר״ בכללי ה מ מ ת ממדת הזה ‪ T‬ות עד רוה״ק למעלת תהית המתינה‬
‫•כל המסילה העולד‪ ,‬בית אל‪ ,‬שרשיהם ויםודיד‪,‬ם כלליהם והרכז־‪ ,‬מםרסיוס‪ ,‬בל‬
‫זה אינו אלא התהלך*‪ .‬וראשית‪ ,‬ואמנס ראשית הכמר• יראת ר‪ ,'.‬כל הנמר‪ .‬שמשיגים‬
‫ביראת ה׳ אן* ראשית הוא‪ ,‬וכמו שאמר משה אחה החלות וגד‪ ,‬כל מה שהגיזן‬
‫משה אדון כל הגביאים‪ ,‬כלפי גדולתו רק כר״תהלה היתה‪ .‬יכל הגדול יותר ד‪.‬תנ‬
‫מתחיל יותר‪ ,‬וזוהי גדולתו‪.‬‬
‫מהמ‪-‬ח דברים שהתורה נקנית בהם ר‪%‬י שומן‬ ‫לקח‪.‬‬ ‫ויו ס ף‬ ‫חכם‬ ‫י שמע‬
‫ו מו סי ף כלומר‪ ,‬שכל שמיער‪ .‬שישמע היא רק כיסוד שעליו להוסיף‪ ,‬יכן ‪ 1‬ריר‬
‫ל היו ת תלמודו בכל ימי חייו‪ ,‬וביחוד בחלק התורה של דרכי עבודת ה׳ והמוסר‬
‫שבזה גם אחרי השמיעה מלינאדו‬ ‫שעיקרם ידיעת רוממותו יוד והר‪.‬תדמות‬
‫ש ^ ‪ ,‬כבא ליטהר ומסייעים אותו‪ ,‬ואן‬ ‫עהד‪,‬וםםד‪ ,‬מלקחו‪ ,‬כל זה רק יועיל א‬
‫ד‪.‬״ יתן חכמד‪ ,‬מפיו דעת ותבונד‪ .‬אי‪.‬יישיר דרכו לפני בוראו‪.‬‬
 ‫מסלת ישרים‬ ‫קצח‬

‫שיש נחת רוח ליוצרו כו‪ .‬אבל הואיל והנושאים משתנינז‬

‫אי אפשר שלא ישתנו האמצעים חמניעים אותם אל התכלית‪-‬‬
‫כל אחד לפי ענינו‪ .‬וכבר יכול להיות חסיד גמור איש שמפני‬
‫צרכו הוא בעל מלאכה פחותה כמו מי אשר לא יפםיק מפיו‬
‫הלימוד‪ ,‬וכתיב )שם ם‪ 0‬כל פעל ה׳ למענהו‪ .‬ואומר )שם ג( בכלי‬
‫דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך‪ .‬הוא יתברך שמו ברחמיו‬
‫יפקח עינינו בתורתו‪ .‬ויורנו דרכיו‪ .‬ויוליכנו באורחותיה ונזכת‬
‫לתת כבוד לשמו‪ .‬ולעשות נחת רוח לפניו‪.‬‬
‫יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו‪ .‬ישמח ישראל בעושיר‬
‫בגי ציון יגילו במלכם‪:‬‬
‫חתימה‬
‫אמד המחבר הפעם אודה את ה׳ אשירה ואזמרה אשר‬
‫עד הנה עזרוני רחמיו‪ .‬להוציא לאור ספרי זה מפלת‬
‫עיונים‬
‫וכבר יכול להיות חסיד גמור וכר בעל מלאכה פחותות הזר‪.‬ר וד‪.‬זהר‬
‫שאל תפעה בלשרגו ש מ תו נוסה לדעת ר‪.‬סועים שאין החסידזת תלד בגדלות‬
‫דיעת‬ ‫סותר‬ ‫סופו‬ ‫ועד‬ ‫מראשו‬ ‫רבמו‬ ‫של‬ ‫ספרו‬ ‫שכל‬ ‫התורה‪,‬‬
‫זו סתיח־‪ .‬גמורד^ ומ״ש רבינו כאן הוא רק ל הו ח ת שאין ענין של ה^ס ‪ T‬ו ת‬
‫ת ל ד בפלוגתא של רשב״י ור״י אם להנהיג עם התורה מגוע ד‪-‬א או לא‪ ,‬ועל ז ה‬
‫אומר כי מ ד החסידות אין מניעה‪ ,‬וגם בעל הנזלאכה הפחותה יכול ל היו ת‬
‫הסיד גמור‪ ,‬שהרי מ ק ב אבינו היה אותו יעקב אבינו ברעותו ‪1‬אן לבן נ ס ו‬
‫במחזד‪ .‬הסולם‪ ,‬וגם ח ד ה פלו כ מ י י ת נ אן אביו‪ ,‬ושבסי יה ברעותם נ א ד‬
‫אביהם׳ וכל התנאים והאמוראים שהתפרנסו סמלאכד‪ ,‬סחותדי לא נגרע חסידותם‪,‬‬
‫ה ת ו ר ה בין רשב״י לר״י‪ ,‬כי גדולת התורה « ל‬ ‫בגדולת‬ ‫אבל אין הבדל‬
‫שניהם שוה‪ ,‬והכל מודים שכל חסרח כל שהוא בגדולת התורה וידיעת דרכי ה׳‬
‫ית״‪ ,‬יחסר בחסידות‪ ,‬וגם זד• בכלל מאמרם‪ :‬ולא עם הארץ חסיד‪ ,‬וכמו שביאר‬
‫דבינו בכל מקום שזכר את החסידות מפורש ושום שכל‪.‬‬
‫בחודזא‬ ‫ר ‪ a‬או ח ת‪,‬‬ ‫בו‬ ‫)בעזרתו יתברך וית׳ נשלמו העיונים ביום שנתלו‬
‫הגאולה נד לחודש שנת תשס״ז(‪.‬‬
‫קצט‬ ‫קדושה‬

‫ישרים אשר להתלמד בו חברתיו‪ .‬ולהועיל לשכמותי לרבים‬

‫נתת*ו‪ .‬אולי אזכה שיזכו אחרים על ידי וייטב להם בעבורי‪.‬‬
‫ואעשה נחת רוח ליהירי‪ .‬ותהי זאת נחמתי כארץ תלאוכות‪.‬‬
‫ואקרא שמה רחוכות‪ .‬כן יאמר ה׳ לתת חלקי בתורתו‬
‫ללמוד וללמד לשמור ולעשות‪ .‬וחפצו בידי יצליח אכי״ר‪.‬‬
‫כ״ד הצעיר משה בכ״ר יעקב חי לוצאטו ס״ט‪.‬‬
 ‫ד י ר ע ז החיים‬

‫והוא הקדמה לספר קל״ח פתחי חכמח‬

‫חבדר‬
‫חיים לרצאסו ‪Vxr‬‬ ‫דפיני משזה‬

‫עם‬
‫‪ 7‬יובים‬
 ‫דרך עץ החיים‬
‫יוצר האדם ומנהיגו הוא עשהו ויכוננהו מוכן להבין ולהשכיל‬
‫השכלה גדולה יותר ממלאכי השרת‪ .‬וכבר אמח‬
‫רבותינו‪ ,‬זכרונם לברכה )בראשית רבה י ס ‪^ :‬אמר להם ‪ :‬חכמתו‬
‫מרובה משלכם״‪ .‬וכאשר יחפוץ בתבונה על פי דרכו׳ ינחהו‬
‫להשיג עד שמי השמים דברים שהם כבשונו של עולם‬
‫שכיסם עתיק יומין‪ .‬אך הנה טובו בידו‪ ,‬ולו משפט הבחירה‪,‬‬
‫להתחכם ולדעת או לישאר ערום מכל חכמה‪ ,‬הגם שהלב‬
‫והשכל בקרב גופו‪.‬‬
‫וזח תראה‪ ,‬כי שנים הם בתכונה אחת נבראו; שכל האדם‬
‫והתורה המשכלת אותו‪ .‬על התורה נאמר )ירמיה בג כס( ‪:‬‬

‫עיונים‬
‫הוא הקדמה לספר קל״ח פתחי חכמד^ וסוף מסרתו‬ ‫דרד עץ החיים‪.‬‬
‫רק החלקים‬ ‫לכוון הלומד ללמוד תורת הקבלד‪ -‬ואנחנו פרפני כאן‬
‫לספח‬ ‫המתאים‬ ‫שדן בהם רביט במעלת התורה והיראה בכלל׳‬
‫מסילת ישרים‪ .‬שבאמת יש להתפלזב כי רבינו שהי׳ מראשי האבות בתורת‬
‫הקבלה‪ ,‬וכמעס שאץ שום זכר ודמז לזה בבל ספרו‪ ,‬ומזה יש ללמוד עד כמת‬
‫היו נ הי חן לו כל שבילי התורה‪ ,‬כל חלק וחלק מחלק‪ MT‬שלא נזקק להעזר‬
‫מחלק א׳ על חברו‪ .‬וכל מעין יונק מיניקה שלי וגם מתגבר ממקורו‪ ,‬מקור‬
‫עירוב‬ ‫שום‬ ‫שלא יהי׳‬ ‫זו‬ ‫וכדוגמא‬ ‫ולא ייבש‪.‬‬ ‫מים חיים‪ ,‬שלא יפסק‬
‫פרשיות׳ אנו מופאים במיוחד רק בספרי רבינו‪.‬‬
‫יודעים אנו מאסכולות נדולות‬ ‫השכלה גדולה יותר ממלאכי השרת‪.‬‬
‫העוסקים בתורת ה ‪T‬אה והמוסר שלמוד מהלך מחשכתם הוא גדולת האדם‪,‬‬
‫חכמתו מדובה מ שלכמ ורביסו שעשה‬ ‫וד‪.‬פאמר היסודי לזה ה ‪ r‬מאמרם ‪:‬‬
‫זה חאש למאמרו — מסייעני‬
 ‫דרך עץ החיים‬ ‫דד‬

‫״הלוא כה דברי כאש נאם ה׳׳׳‪ ,‬והודיענו בזה‪ ,‬כי אמת‬

‫הדבר‪ ,‬שהתורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לאור‬
‫בו‪ ,‬כי לא כחכמות הנכריות וידיעות החול‪ ,‬שאינן אלא‬
‫^דיעת דבר מה אשר ישיג השכל בטרחו‪ ,‬אך התורה הנה‬
‫קודש היא‪ ,‬אשר לה מציאות גבוהה כנבהי מרומים‪ ,‬וכאשר‬
‫יעסוק בה האדם למטה‪ ,‬אור היא אשר תאיר כנשמתו‬
‫להגיע אותו אל גנזי מרומים‪ ,‬גנזי הבורא יתברך שמו‪,‬‬
‫כדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת כה‪ .‬והוא דבר‬
‫החכם )משלי ו כג( ‪ :‬״ותורה אור״‪ ,‬אור ממש‪ ,‬ולא חכמה לבד‪,‬‬
‫ולא שמראה אור בדרך דמיון‪ ,‬אלא אור ממש‪ ,‬כי זו‬
‫מציאותה למעלה‪ ,‬ובהכגסה בנשמה ייכנס אור בה‪ ,‬כאשר‬
‫ייכנס ניצוץ השמש באחד הבתים‪.‬‬
‫ואף נם זאת‪ ,‬הנה בדקדוק גדול נמשלה לאש ובהשוואה‬
‫מדוקדקת‪ ,‬כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלהבה‬
‫והשלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה‪ ,‬אשר כהפיח כח‬
‫אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת‪ ,‬ובשלהבת‬
‫ההיא נראים כמה מיני גוונים‪ ,‬מה שלא נראה בתחילה‪.‬‬
‫בגחלת‪ ,‬והכל מן הגחלת יוצא‪ ,‬כן התורה הזאת אשר לפנינו‪,‬‬
‫כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן‪ ,‬אשר בהצית אותן‬
‫כן כאשר הן‪ ,‬לא ייראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות‪,‬‬
‫ומי שישתדל לעסוק בה‪ ,‬אז תתלהב מכל אות שלהבת‬
‫גדולה‪ ,‬ממולאה בכמה גוונים‪ ,‬הן הידיעות העומדות צפונות‬
‫בתוך האות ההיא‪ ,‬וכבר פירשו זה בספר הזוהר על אל״ף‬
‫בי״ת‪ .‬ואין הדבר משל‪ ,‬אלא עצמי כפשוטו ממש‪ ,‬כי כל‬
‫האותיות שאנו רואים בתורה כולן מורות על עשרים ושנים‬
‫אורות הנמצאים למעלה‪ ,‬והאורות ההם העליונים מזהירים‬
‫על האותיו!‪ /‬ומכאן נמשכה קדושת התורה קדושת ספר‬
 ‫רה‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫התורה‪ ,‬ותפילין‪ ,‬ומזוזות‪ ,‬וכל כתבי הקודש‪ .‬ולפי חקדושח‬

‫שבה נכתבים‪ ,‬כך תגדל ההשראה וההארה של האורות ההם‬
‫על אותיותיהם‪ ,‬ולכן ספר תורה שיש בו פיסול אחד נפסל‬
‫כולו‪ ,‬כי אין ההארה עומדת עליו כראוי‪ ,‬שתימשך ממנו‬
‫הקדושה לעם בכה הקריאה בו‪.‬‬
‫ונשוב לענץ‪ ,‬כי האורות עומדים על האותיות‪ ,‬ובאותם‬
‫האורות כלולות כל הבחינות הפרטיות שיש על כל‬
‫אות ואות‪ ,‬כאשר זכרתי‪ ,‬אך אין מגיע לנשמת הרואה‬
‫את האותיות ההן אלא אור אחד סתום‪ ,‬כמו הגחלת‪ .‬אך‬
‫כשמשתדל האדם להבין‪ ,‬וקורא וחוזר וקורא‪ ,‬ומתחזק‬
‫להתבונן‪ ,‬הנה כל כך מתלהטים האורות ההם ויוצאים כמו‬
‫שלהבת מן הגחלת‪ .‬ועל זח אמר התנא ) א מ ת ה כ ב(‪,, :‬הפוך‬
‫בה והפוך בה דכולה בה״‪ ,‬כי צריכים העוסקים להיות‬
‫הופכים והופכים‪ ,‬עד שתתלהב כמעשה האש ממש‪.‬‬
‫והנה בהיות השלהבת מתלהטת‪ ,‬כבר אמרתי שיש בה כמה‬
‫גוונים מרוקמים‪ ,‬וכן נמצאים כמה ענינים גדולים‬
‫נכללים כשלהבת של האור הזה‪ .‬אמנם עוד ענין אחר נמצא^‬
‫כי יש כמה פנים לתורה‪ ,‬וכבר קבלו הקדמונים‪ ,‬שלכל‬
‫שורש מנשמות ישראל יש כלם בתורה‪ ,‬עד שיש ששים‬
‫רבוא פירושים לכל התורה מחולקים לששים רבוא נפשות‬
‫של ישראל‪ ,‬וזה נקרא‪ ,‬שהתורה מתפוצצת לכמה ניצוצות‪,‬‬
‫ע י ו נ ים‬
‫אנו למדים כי החזרה בלימוד התורה לקרוא‬ ‫וקורא וחוזר וקורא‪.‬‬
‫ולחזור ולקרוא‪ ,‬אץ בזה רק הסגולות שנתבארו בספר מפלת ישרים בהקדמה‪,‬‬
‫יבכמה סרקי הססר‪ ,‬אלא שיש בזה מעלה בעצמותה‪ ,‬בעצמות ליסוד התורה‪,‬‬
‫שעי״ז ‪.,‬מתלהמים האורות ויוצאים כמו שלהבת מן הגחלת״‪ .‬רלסי״ז הלא‬
‫החזרד‪ ,‬והקריאה סעם אחר סעם אותו הדבר כעצמו‪ ,‬סועלת להאיר הנסש‬
‫באור התורד״ומה שנאמר ‪,‬ותורה אור״‪, ,‬אינו משל‪ ,‬אלא עצמו כסשוסו ממש‪^-‬‬
 ‫דרך עץ החיים‬ ‫רו‬

‫כי כתחילה מתלהט!‪ /‬ואז נראים בה כל האורות הראויים‬

‫לענין ההוא‪ ,‬ואותם האורות עצמם מאירים בששים רבוא‬
‫דרכים בששים רבוא של ישראל‪ ,‬וזה סוד )ירמיה כג כסס‪:‬‬
‫״וכפטיש יפוצץ סלע״‪ .‬הרי לך‪ ,‬שאן? על פי שהתורה היא‬
‫בלי תכלית‪ ,‬ואפילו כל אות ממנה היא כן‪ ,‬אך צריך‬
‫ללבותה‪ ,‬ואז תתלהב‪ .‬וכנגדה שכל האדם עשוי כן‪ ,‬כי גם‬
‫כן יש לו כח השגה רבה‪ ,‬אך‪ ,‬כאשר יתלהט בכה התבוננות‪.‬‬
‫ועל זה כתיב )משלי כ ‪ : 0‬״כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת‬
‫עיוגים‬
‫ה אד ם‪ .‬כאותה התכונה שיש לה לתורה שהאור שבה‬ ‫וכנגדה שכל‬
‫הוא *אור אחד סתום כגחלת״‪ ,‬אך בהשתדלות האדם שהוא ״קורא ותוזד‬
‫וקורא״ מתלהטים האורות‪ ,‬אותה התכונה הוא גם לשכל האדם‪ ,‬כי ה׳ נתן‬
‫בינת‬ ‫*והתבונה — היא ‪:‬‬ ‫בכח‪.‬‬ ‫סתומה‬ ‫היא‬ ‫החכמה‬ ‫אך‬ ‫בלבו‪,‬‬ ‫חכמה‬
‫השכל — המתברת חבר אל דבר‪ ,‬ומקיימת דבר בדבר‪ ,‬והדעת — ה ‪; r‬‬
‫באים רק ע״י הפה שברא את החכמה‪ ,‬והוא‬ ‫התולדה — היועאת מכל אלה״‪,‬‬
‫עבפו מקיים אותם‪ ,‬ומול ‪ T‬מפנה התבונה והדעונ כך פירש רבינו את הכתוב ‪:‬‬
‫כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה‪ .‬אבל אץ הפה הזה מקיים ומוליד את‬
‫הדעת והתבונה א ל א ע״י השתדלות האדם להתב־נן ולחשרב מחשבות‪ ,‬כי‬
‫אם אמו מתבמן ומחשב‪ ,‬לא תבא החכמה לבקש אותו‪ .‬וגמעא כי ההורה‬
‫נ ת ו נ ו ת הן לאדם‪ ,‬יש הבדל גר‪.‬־ל ביניהן‪ .‬כי התורה‬ ‫והחכמד‪ ,.‬אף ששתיהן‬
‫נ ת ו נ ה היא כ ו ל ה לאדם‪ ,‬אבל ד‪,‬חכמו־‪ ,,‬רק החכמד‪ .‬עצמה ניתנה‪ ,‬אבל הדעת‬
‫והתבונה עדיין תלויים בפיו של הקב״ה‪ ,‬ובכת האדם ע״י השתדלותו הוא‪,‬‬
‫רק שהפר‪ ,‬הזה המקיים את החכמה ינשב ככח‪ ,‬ואז נעשה ממש כמו האש‬
‫שכשמנפחים בד‪ ,‬מתלד‪,‬בת‪ ,‬כי הדעת וד״תבונד‪ .‬הן מתחדשות‪ ,‬דד‪,‬יינו שמתחדש‬
‫גילויין חמ ‪ T‬רק בכח נשיבת הפו^ *וע״כ אמר אליהוא ‪* :‬אכן רוח היא‬
‫באנוש ונשמת שדי תבינם״ שהיא מלשון *נשימה״ ולא מלשון *נשמד‪.‬״‪/‬‬
‫ולא‬ ‫הבמה׳‬ ‫הנותנת‬ ‫היא‬ ‫וז «ז‬ ‫הרוח‪,‬‬ ‫נשיבת‬ ‫הפה‬ ‫נשימת‬ ‫דד‪,‬יינו‬
‫והעמלות והיגיעד‪ ,‬ברוב הימים‬ ‫הימים או השנים״‪ ,‬כלומר‪ ,‬שד^׳שתדלות‬
‫*יגעת ומצאת״‪,‬‬ ‫שאמרו ‪:‬‬ ‫וזהו‬ ‫יתן‪,‬‬ ‫הגורמים שהפר‪,‬‬ ‫רק‬ ‫דמ‬ ‫רהשניום‪,‬‬
‫שאחרי היגיעד‪ .‬מוצאים מתנת ה׳ מפיו של הקב״ה‪.‬‬
‫רז‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫ותכונה״‪ .‬וזה כי כל הנמצאים סדיכורו של הקדף« כרוך‬

‫הוא נעשו‪ ,‬כמו שכתוב )תהלים לג ‪ : 0‬״בדבר ה׳ שמים נעשו״‪.‬‬
‫נמצא‪ ,‬שהפה הזה הוא השורש לכל הנבראים‪ ,‬וזה עצמו‬
‫מקיים אותם‪ ,‬והבל היוצא מן הפה הזה‪ ,‬רוצה לומר ההשפעה‬
‫היוצאת אל כל הנבראים מן המקור שהוציא אותם‪ .‬ועל כן‬
‫נאמר )דברים ‪ :<n 1‬״כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי‬
‫על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם״‪ ,‬שהוא זה ההבל היוצא‬
‫ומקיים‪ ,‬והוא המתלבש בדברים הנאכלים לזון האדם שכך‬
‫צריך לו‪.‬‬
‫והנח החכמה כבר ניתנה מן הקדוש ברוך הוא בלב כל‬
‫בני האדם‪ ,‬אך כדי שתתגבר צריך שאותו הפה‬
‫המקיים אותה ינשב בכה‪ ,‬ואז נעשה ממש כמו האש נם כן‪,‬‬
‫שכשמנפחים בה מתלהבת‪ ,‬כן כשזאת ההשפעה תרד מן‬
‫הפה כמו נשיבה‪ ,‬תלהט החכמה ויראו הדעת והתבונה‬
‫הכלולות כה כבר‪ ,‬אלא שלא היו נראות‪ ,‬כי לא היה נראה‬
‫כי אם חכמה‪ ,‬שהיא השכל עצמו‪ ,‬אך התבונה היא בינת‬
‫השכל‪ ,‬המחברת דבר אל דבר ומקיימת דבר בדבר‪ ,‬והדעת‬
‫היא התולדה היוצאת מכל אלה‪ ,‬ואלה לא יעשו פעולתן אלא‬
‫בכה נשיבה שינשב הפה העליון בהן‪ .‬ונמצא‪ ,‬שהחכמה כבר‬
‫ניתנה‪ ,‬והפה אינו אלא מקיים אותה‪ ,‬אך הדעת והתבונה‬
‫הן מתחדשות‪ ,‬דהיינו שמתחדש גילויין תמיד רק בכה נשיבת‬
‫הפה‪ .‬ועל כן אמר אליהוא )איוב לב ח( ‪ :‬״אכן רוח היא באנוש‬
‫ונשמת שדי תבינם״‪ ,‬ולשון ״נשמת ה׳ כנחל נפרית״‪ ,‬שהוא‬
‫מלשון ״נשימה״ ולא מלשון ״גשמה״‪ ,‬דהיינו נשימת הפה‪,‬‬
‫נשיבת הרוח‪ .‬וזאת היא הנותנת הבינה‪ ,‬ולא הימים או‬
‫השנים‪.‬‬
‫עיונים‬
‫ע ל כ ל מו צ א פי ה ‪ /‬עי׳ ראב‪-‬ע עם‪.‬‬
 ‫דרך עץ החיים‬ ‫רח‬

‫הנה על כן חוב הוא מוטל על האדם לשים עצמו להתכונן‪,‬‬

‫כי אם אינו מתבונן ומחשב‪ ,‬הנה לא תבוא החכמה‬
‫לבקש אותו‪ ,‬ונשאר בחושך בלא ידיעה‪ ,‬והילר בדרכי ההבל‬
‫ובאפלה‪ ,‬וםוף דבר יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים‬
‫הקדוש ברוך הוא‪ ,‬על שלא נשתמש מן החכמה ומן הכח‬
‫אשר הטביע כו לעשותו חיל‪ .‬זה ודאי פיתוי היצר‪ ,‬הסיטרא‬
‫אחרא‪ ,‬אשר ישתדל בכל עוז להפילו בזה ובבא‪ ,‬כי כבר‬
‫ידע אם נפל כזה מעט נשאר לו לשוב ולהתקומם‪ ,‬כי ידיעת‬
‫האמת מחזקת הנשמה ומרחקת ממנה היצר ודאי‪ ,‬ואין‬
‫דבר מחליש הנשמה לפני היצר כחסרון הידיעה‪ ,‬ואם היתה‬
‫הידיעה רחבה ועומדת על לב בני האדם לא היו חוטאים‬
‫לעולם‪ ,‬אך לא היה אפילו היצר קרוב אליהם ושולט עליהם‪,‬‬
‫כמו שאינו שולט במלאכים‪.‬‬
‫ולהיות שהקדוש ברוך הוא רצה שהאדם יהיה בעל יצר‪,‬‬
‫שיוכל להיות מנוצח או נוצח בשיקול אחד‪ ,‬לכן שם‬
‫בהם הידיעה‪ ,‬אך סגורה כגחלת‪ ,‬ושתוכל להתפשט כשלהבת‪,‬‬
‫והבחירה ביד האדם‪ .‬וחכמינו‪ ,‬זכרונם לברכה‪ ,‬אמרו )בבא‬
‫בתרא עח ‪ : p‬״על כן יאמרו המושלים בואו חשבון״ )במדבר‬
‫כא כ ס‪ ,‬״המושלים״‪ ,‬אלו המושלים ביצרם‪ ,‬״בואו חשבון״‪,‬‬
‫עיונים‬
‫נמ»א לסי״ז שסוד הבחידד‪ .‬אמו רק בזר‪ ,‬שיש‬ ‫כי ידיעת ד‪,‬אמת וכו׳‪.‬‬
‫ת לטוב‪ ,‬אלא שסוד ד״בחירד‪ ,‬ד‪,‬וא מ ו ר ת‬ ‫» י מרים ועליו לבחור בין‬ ‫לו‬
‫החכמה עצמר‪ .‬שבאדם שאינה כתכונת החכמר‪ ,‬של המלאכים שר‪,‬ידיעד‪ .‬גלומ‪,‬‬
‫מ ל ם‪ ,‬אפל החכמר‪ .‬באדם היא מתומר• כגחלת‪ ,‬זד״אדם בב ח מ תו ובהשתדלותו‬
‫זוכר• שהפר‪ ,‬שנתן את החכמד• בלבו יפעילנד‪ .‬מ ל ו ויביאנד‪ .‬לידי דעת ותבונד‪-‬‬
‫ועל פי זה נבין בחירתו של אדר‪.‬״ר קודם החמא שלא היה עוד הרע‬
‫בקרבו‪ ,‬ור‪,‬יתה ב ^ ת ו רק בחכמר• לבד‪.‬‬
‫כבר נתבאר בעיונים למסילת ישרים )פרק ד ד״ד‪ .‬לא יר‪,‬י׳ לו‬ ‫בואו חשבון‪.‬‬
‫רט‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫בואו ונחשוב חשבונו של עולם‪ ,‬כי מי שאינו סושל ביצרו‪,‬‬

‫לא ישים עצמו לזה לעולם‪ ,‬אך המושלים ביצרם הם יעשו‬
‫את הדבר הזה‪ ,‬וילמדוהו לאחרים לעשות אותו‪ .‬הלא האדם‬
‫רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו‪ ,‬עסקי חיי שעה‪,‬‬
‫ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת נם לזאת לחשוב‬
‫מחשבת ממש‪ :‬מה הוא‪ ,‬ולמה בא לעולם‪ ,‬או מה מבקש‬
‫ממנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ומה יהיה סוף‬
‫כל עניניו‪ .‬זאת היא התרופה היותר נדולה וחזקה שתוכל‬
‫להמציא נגד היצר‪ ,‬והיא קלח‪ ,‬ופעולתה גדולה‪ ,‬ופריה רב‪,‬‬
‫שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל‬
‫המחשבות לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי‪ ,‬ויבקש בלבבו ‪:‬‬
‫מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה׳ בהם‪,‬‬
‫סה עשה משה רביגו עליו השלום‪ ,‬מה עשה דוד‪ ,‬משיח ה׳‪,‬‬
‫וכל הגדולים אשר היו לפנינו‪ ,‬ויעלה כשכלו‪ ,‬מה טוב לאדם‬
‫עיונים‬
‫זמן( כי החשבון הוא שלמות כםגי ע‪ 1‬מו‪ ,‬ילפיכך אינו רק בעוה‪-‬ז אלא שייר‬
‫גם בעוה״ב‪ ,‬אסל כאן מתברר היסוד‪ ,‬כי הדותבוננות והחשבון מאירים את‬
‫תמצא‬ ‫חכמת האדם ו‪ 5‬ל ידם מתלהטת השלהבת מתור הגחלת הסתומד״‬
‫שההחבועות והחשבון שלכאורה רק במוסר יסודם׳ יש להם ראש ועיקר‬
‫‪.‬ראשית חכמה יראת ה׳״‪ .‬וועא מד‪,‬‬ ‫בראשיתד‪ .‬של החכמד״ וגם זד‪ ,‬בכלל ‪:‬‬
‫‪.‬בהיות השלהבת מתלהטת יש בה כמד‪ .‬גתנים״‪ ,‬כי כל‬ ‫שכתב חכמו ‪:‬‬
‫אססקלריא מאירה באור אחר‪ ,‬כי באססקלריא של המוסר‪ ,‬ההתבוננות וד״חשבון‬
‫יבאססקלדיא של ‪.‬תורה אור״ כל האור שבתורד‪.‬‬ ‫מוסר‪,‬‬ ‫ד\א כולו‬
‫תלוי בהן‪.‬‬
‫לסי זה מה ששנמו )בתדכא״ר‬ ‫מה עשו הראשונים אבית העולם‪.‬‬
‫למןשי אבותי אברהם ‪p n r‬‬ ‫א מ ר סו ^ יגיןו מעשי‬ ‫מכ״ר‪. (,‬חייב אהם‬
‫ייעקב• אץ זד‪ .‬רק שאיסה רעיונית בלבד׳ אלא שאיסה מעשית‪ ,‬ומעיקרי‬
‫‪ p‬גם אני‪.‬‬ ‫וסשי חשבונות האדם עם נ&שו ‪ :‬מד‪ ,‬עשו ההאשוגים ואעשה‬
‫»ב‬ ‫מ ב ו ‪.‬ובאמד‪.‬‬ ‫ולא עיי אלא ‪ .‬שיתורו מחשבותיו לדעת• כמד‪ .‬סחאים‬
 ‫דרך עץ החיים‬

‫כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו‪ .‬אז יתורו מחשבותיז‬
‫לדעת׳ באיזה מצב הוא נמצא ועומד‪ ,‬לפי הנרצה בדרך‬
‫אשר דרכו אנשי השם אלה אשר מעולם המה‪ ,‬ואם אין?‬
‫ואם רב ממנו כה היצר ולא יכול לדין עם שתקיף ממנו?‬
‫הן לזאת חרד היה וצווח ככרוכיא הקדוש רבי שמעון כן‬
‫יוחאי בתיקוניו תיקון עשירי‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬ווי לון לבני נשא‬
‫דקודשא כריך הוא אסיר עמהון בגלותא‪ ,‬״ויפן כה וכה וירא‬
‫כי אין איש״‪ ,‬אלא איש לדרכו פנו בעסקין דלהון בארחין‬
‫דלהון‪.‬‬
‫בלל הדברים‪ :‬האדם שאינו חושב על זה קשה לו מאוד‬
‫מאוד להגיע אל השלישות‪ ,‬והאדם ההושב על זה קרוב‬
‫אליה מאוד‪ .‬והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד‪ ,‬לא יפנו‬
‫דעתם מזאת‪ ,‬ולכן יצליהו בכל מעשיהם‪ .‬אך הממעיט לא‬
‫ימעיט מלהיות לו קביעות זמן לפהות לשים אל לבו אם‬
‫מעט ואם הרבה‪ ,‬כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל‪.‬‬
‫אחר שידעת זה היות המשא הזה עליך להתבונן ולהשכיל‬
‫עיונים‬
‫הוא נמאא ועומד לסי הגר‪ 1‬ה בדרד אשר דרכו אנשי השם אלה אשר מעולם‬
‫המה ואם איז״‪.‬‬
‫כלו מר‪ :‬על אי ההתבוננות וההשבוז‬ ‫לזאת חרד היה וצווח וכו׳‪.‬‬
‫הרד הי׳ ועתה הקדוש רשב״י‪.‬‬
‫כל‬ ‫האדם שאיט חושב וכו׳ קשה לו מאד להגיע אל השלימוו‪J‬‬
‫תלוי לפי מדת‬ ‫מדת הקושי ל הג ת אל השליטות — הריחוק ודוק ‪ T‬וב‪,‬‬
‫ההתבועות והחשבון‪ ,‬כי האדם שאינו חושב קשה לו מאד מאד‪ ,‬יהאדם‬
‫החושב קרוב אליו מאד‪.‬‬
‫אין שיעור זמן למחשבה‬ ‫והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד‪.‬‬
‫זו‪ ,‬כי *החכמים הולכים הלוך וחשוב תמ ‪ ,T‬לא יפנו דעתם מזאת‪ ,‬ולכן‬
‫^ ו ת ‪ pT‬לפחות״‪.‬‬ ‫יעליחו בכל מעשיהם‪ ,‬אך הממעים לא ממףס מלהיות לו‬
 ‫ריא‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫־על זאת‪ ,‬עתה אשכילך ואורך מה הדברים אשר עליהם תעמוד‬

‫להתבונן ולחקור‪.‬‬
‫הנה החקירה הראשונה אשר תחקור הלא היא על כוונתו‪,‬‬
‫יתברך שמו‪ :‬על מה ולמה ברא את כל הבריאה‬
‫הגדולה הזאת‪ .‬ואל תאמר‪ :‬ומה האדם שיבוא אחרי המלך‬
‫לבקש את מחשבתו‪ ,‬והמקרא מעיד )תהלים צב ‪ : 0‬״מאד עמקו‬
‫מחשבותיך״‪ ,‬וזה נראה בנאוה וכנודל לבב לאמר שיוכל‬
‫למצוא כוונת המאציל‪ ,‬יתברך שמו‪ ,‬אדרבה‪ ,‬על זה נאמר‬
‫‪).‬תד‪,‬לים כה י ס ‪ :‬״סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם״‪ ,‬והוא הסוד‬
‫הכולל כל ענין המעשים אשר עשה ואשר הוא עושה‪,‬‬
‫ושאחריו נמשכים כל חוקות הבריאה כאשר שם לשמים‬
‫ולארץ וכל תולדותיהם‪ ,‬כי הלא לכל המעשים הרבים והגדולים‬
‫האלה יימצא סוך ותכלית אחד‪ ,‬וזה הוא הסוד המוזכר כאן‬
‫גפסוק‪ ,‬והחוקים אשר הושמו על פי הכוונה הזאת כללותם‬
‫הוא הכרית אשר הזכיר ״ובריתו להודיעם״‪ ,‬הוא הברית‬
‫■אשר שם לכל נברא לעמוד על מתכונתו ולא יסור‪ ,‬והוא‬
‫הנרמז במלת ״בראשית״ ״ברית אש״‪ ,‬כמו שפירשוהו‬
‫בתיקונים תיקון כ״א‪.‬‬
‫אך כדי להגיעם‪ ,‬תתהיל לדרוש בנבראים‪ ,‬מי הוא העיקרי‪.‬‬
‫עיונים‬
‫ואל תאמר ומה האדם וכו׳ אדרבה ע״ז נאמר סוד ה׳ ליראיו‪.‬‬
‫!פיר ש רכינו‪ ,‬כי הסוד שהוא ‪,‬הכולל כל עבין המעשים אשר הוא עשה ו אסר‬
‫הוא עושר״ והסוף ותכלית אחד שימצא לכל המעשים הרכים והגדולים״‪,‬‬
‫•הוא הסוד‪ ,‬והברית אשר הזכ ‪, T‬ובריתו״‪ ,‬היא הברית אשר שם לכל נברא‬
‫שיראיו‬ ‫ל ע מ ת על מתכונתו ולא יסור‪ ,‬כל זה רוצה ה׳ ‪,‬להודעו״‪ ,‬כלומר ‪:‬‬
‫תיעה ברורה‪.‬‬ ‫ת עו וי כ תו את כל זה‬
‫דרך החקירר‪ .‬היא מהנבראים אל הבורא‪,‬‬ ‫תתחיל לדרוש בנבראים‪.‬‬
‫>סר‪,‬דומ‪ 0‬עד החי‪ ,‬מהאדם עד המלאכים עד כסא הכבוד‪.‬‬
 ‫דרך עץ החיים‬ ‫ריב‬

‫אין‬ ‫הדומם והצומח וההי הם אינם העיקרים ודאי‪ ,‬כי‬

‫תועלת במעשיהם‪ ,‬ואין להם שכל והכנה‪ .‬נמצא‪^ ,‬טנשאריס‬
‫בני האדם והמלאכים‪ ,‬וכשתדרוש על עניניהם תמצא היות‬
‫בן האדם עיקר והמלאכים טפלים להם‪ ,‬וזה הסוד פירשו‬
‫המשורר )תהלים ח ב( ‪ :‬״ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ‬
‫אשר תנה הודך על השמים״‪ ,‬כי הוא ידע הענין על אמיתו^‬
‫איך שהקדוש ברוך הוא מקבל כח‪ ,‬כביכול‪ ,‬ממעשה כני״‬
‫האדם לפעול טובה עמהם ועם כל הבריות‪ .‬וזה סוד )תהליג‪4‬‬
‫סד‪ ,‬לד‪ :(.‬״תנו עוז לאלהים״‪ .‬וגם משה רבינו עליו השלום‪,‬‬
‫אמר )דברים לב יח( ‪ :‬״צור ילדך תשי״‪ .‬וידענו מזה‪ ,‬כי מעשי־‬
‫ישראל מוסיפים כה בגבורתו שלמעלה‪ .‬וזה סדר ההתעוררות‬
‫לפי החוק אשר שם המאציל‪ ,‬יתברך שמו‪ ,‬ישראל פועליטי‬
‫למטה בארץ ומחזקים כהו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ואז הכח‬
‫שנתחזק מראה הודו במשרתים העומדים על פקודת המעשים׳‬
‫לעשותם‪ ,‬כפי מה שהוא מתעורר לעשות‪ .‬ולכן כל התעוררות‬
‫שיהיה המלך ברוך הוא מתעורר לעשות‪ ,‬ייראה העניד‬
‫במשרתיו העומדים על פקודת המעש*ם לעשותם‪ ,‬כפי מה‬
‫שהוא מתעורר לעשות‪ ,‬בזיו המגיע לו ממנו‪.‬‬
‫ועתה נחזור לשורש הענין‪ .‬נמצא‪ ,‬כי הזיו אשר בהם‪,‬‬
‫מהתעוררות המלך‪ ,‬והתעוררות המלך ממעשה ישראל‪,‬‬
‫עיונים‬
‫וכשתדרוש וכר תמצא היות בן האדם עיקר והמלאכים טפלים‬
‫להם‪ .‬כמו שהקדים רבמו בראש דבריו האמת הזר‪ .‬כי ״חכמתו מרובה‬
‫משלכם״‪ .‬ולא עוד שגם הקכ״ה מקבל כח כביכול ממעשה בגי ‪ ,ortK‬כי­‬
‫ד‪,‬ומ אשר במלאכים הוא מד‪.‬תעוררות המלך‪ ,‬וד‪.‬תעוררות המלר — ממעשה‪.‬‬
‫ישראל‪ ,‬הרי ישראל עיקר הכל‪.‬‬
‫ומד‪ .‬נפלא הוא הפירוש שפירש רבינו על סי זה הפסוק ‪. :‬ה׳ אדונינו‬
‫מר‪ .‬אדיר שמר בכל הארץ י ש ר תנר‪ .‬הודף על השמים״‪ .‬״סד‪ .‬אדיר ש מר‬
 ‫ריג‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫־הרי ישראל עיקר הכל‪ .‬ולכן נאמר‪ :‬״מה אדיר שמך בכל‬
‫הא ‪p‬״‪ .‬זה הוא הכה המקבל שם הקתש בארץ בסוד ״תנו‬
‫עוז לאלהים״ שזכרתי‪ .‬״אשר תנה הודך על השמיים״‪ ,‬הוא‬
‫ההוד המתאצל בהתעוררות ומתפשט על השמים במשרתים‬
‫העומדים שם‪.‬‬
‫ופירש עוד תיקון גדול שנעשה על ידי בני האדם‪ ,‬והוא‬
‫מה שאמר )תהלים ח ג( ‪ :‬״מפי עוללים ויונקים יסדת‬
‫עוז״‪ .‬וזה כי המלאכים‪ ,‬כיון שאין להם יצר הרע‪ ,‬אץ‬
‫מעשיהם יכולים להעביר אותו‪ ,‬אבל בני אדם שיש להם‬
‫יצר רע‪ ,‬הם יכולים להעביר אותו‪ .‬וכדי לתת להם כה יותר‬
‫שיעשו זה התיקון בכה גדול‪ ,‬מה עשה? נתן להם שני‬
‫הערלה‪ ,‬שהן כל הזמן עד שהאדם נכנם למצוות‪ ,‬ואז הסיטרא‬
‫אחרא מתדבקת בהם יותר‪ ,‬וזה סוד )משלי כב ס ס ; ״אולת‬
‫קשורה בלב נער״‪ .‬אך באותו הזמן העוונות אינם נהשבים‪,‬‬
‫והתורה אדרבה היא חשובה יותר‪ ,‬והוא ענין הבל פיהם של‬
‫תינוקות‪ ,‬וההבל משבית הסיטרא אחרא לגמרי‪ .‬וזהו ״מפי‬
‫עוללים ויונקים יסדת עוז‪ ,‬להשבית אויב״‪ .‬וזהו לשון‬
‫״להשבית״‪ ,‬שהוא ‪ :‬אחד שעומד במלאכה אחת ושובת ממנה‪.‬‬
‫‪.‬ובמלאכים אין שייך זה‪ ,‬כי כיון שאין יצר שולט בהם> אינם‬
‫עיונים‬
‫בכל הארץ״ הוא הכת שהקב״ה כביכול מקבל בארץ כמשנ״ו ‪« J‬אשר תגה‬
‫הודך על השמים״ הוא המתאצל בהתעוררות לפי החוק אשר שם המאציל‬
‫ית״ש‪ ,‬ישראל פועלים למסה בארץ ומחזיקים כחו של הקב״ה‪ ,‬ההוד של הכח‬
‫הזה ד‪.‬וא נותן ומראה למלאכים ומשרתים העומדים על פקודת המעשיג^‬
‫ומד‪ .‬עמוקים ונשגבים הם הדברים‪ ,‬שפמליא של מעלה נ״זייז מההוד המתקבל‬
‫ע״י מעשה בני ד»דם למסד‪ .‬בארץ‪ .‬וכך הם מציאות הדברים‪ ,‬ועל האדם‬
‫לדעת ולד‪.‬כיר את זאת הברד‪ .‬ברורד‪ .‬ולד‪.‬אמין באמונר‪ .‬שלימה‪ ,‬וצדיק ‪,Trr‬‬
‫״וצדיק יםיד עולם״‪.‬‬ ‫באמונתו זו‪ .‬ואז יקויים בו ‪:‬‬
 ‫דרך עץ החיים‬ ‫ריד‬

‫משביתים אותו אלא מגרשים אותו‪ ,‬אבל בני האדם להנ‪1‬‬

‫נוגע ״להשבית״‪ .‬ואפרש לך עתה לשון ״יסדת עוז״‪.‬‬
‫הנה התורה היא הנקראת ״עוז״‪ ,‬כידוע‪ ,‬שהיא הנותנת כת‬
‫לקדושה בסוד ״תנו עוז לאלהים״‪ .‬והנה קודם שהאדם‪.‬‬
‫נולד מלמדים אותו כל התורה כולה‪ ,‬וזה לתת כח לנשמתו‬
‫קודם שתיכנס בגוןש שתהיה כלולה מכל התורה לתקן כל‬
‫מדריגות הקדושה כראוי; אבל בצאתה לעולם בא מלאך‬
‫ומשכחהו‪ ,‬וזה כדי לתת מקום ליצר להתאחז בו‪ ,‬שאם לא כן‬
‫היה נגרש מכה הקדושה‪ ,‬והיה שב להיות כמו מלאך‪ ,‬וגם‬
‫לא היה נעשה תיקון ההשבתה שזכרנו‪ .‬על כן אז נסתם‬
‫בו אור התורה והסימרא אהרא שולטת עליו‪ ,‬וזה נקרא שני‪-‬‬
‫הערלה שלו‪ ,‬ובאותו הזמן צריך לייסרו‪ ,‬כמו שאמר )מלי‬
‫כב ס ס ‪ :‬״שבט מוסר ירחיקנה ממנו״‪ ,‬ואומר )משלי כג יס‪:‬‬
‫״אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל״‪ ,‬שהיא הערלה מבדם‬
‫שאמרו עליה )ססחים ‪ 1‬ב ‪ : (k‬״הפורש מן הערלה כפורש מן‬
‫הקבר״‪ ,‬כי היא ממש קבר‪ ,‬שמה שגורמת לה השיכה של«‬
‫יגיע לה אור העליון‪ ,‬ונקראת כאילו היא מתה ממש בקבר‪.‬‬
‫וזה סוד ) איכ ה ג ו( ‪ :‬״במחשכים הושיבני כמתי עולם״‪ .‬ובתהילה‪.‬‬
‫כשהערלה בגוף ומעבירים אותה אחר שמונה יום‪ ,‬אך הערלה‬
‫הפנימית‪ ,‬שהיא ערלת הלב‪ ,‬אינה סרה אלא לאחר שלוש‬
‫עשרה שנים ויום אחד‪ ,‬ולכן כל אותו הזמן הוא פטור מן‬
‫המצוות‪ .‬ועם כל זה באותו הזמן צריך לייסרו‪ ,‬כמו שאמרתי‪.‬‬
‫עיונים‬
‫שגי הערלה וכו'‪ .‬לסי המחשבה הרגילה שני הילדות עד ש‪ 1‬עשה‬
‫גזול הם שנים שאין לארם חפץ בם׳ שהרי הוא ממור מן הנעוות‪ ,‬ומה היא‬
‫תעודתו ז אבל לסי מה שביאר רבינו‪ ,‬הם שגים יקרים מאד‪ ,‬ואם יתגדל‬
‫ויתחנו כראוי בילדותו ונערותו‪ ,‬ישיג בשנותיו אלו התכלית היותר נ מ ד ‪-‬‬
‫כי כל הזמן הזה מיום זעלדו עד היותו גדול הוא מיועד להשבתת ד מ ר‬
 ‫רטו‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫שזה גורם לו שתיפרד הערלה טמנו היטב‪ ,‬ואז היא פורשת‬

‫ממגו לגמרי כזמן המוכן כנאמר למעלה‪ ,‬ועל כן אמר‬
‫״ירהיקנה ממנו״ ולא אמר ״יסירנה ממנו״‪ ,‬כי אין זה להסירה‪,‬‬
‫כי אם בזמנה תסור‪ .‬אבל זהו ממש ענין היבוט הקכר‪,‬‬
‫שהחבטה עשויה לרוב הקשר הנמצא לזוהמה של נחש‪,‬‬
‫שאינה יכולה להיפרד אלא אחר החיבוט‪ ,‬והצדיקים המתקנים‬
‫עצמם כראוי מרחיקים אותה מהם כל כך עד שאין צריך‬
‫לחיבוט‪ .‬והנה כן הדבר הזה כנער‪ ,‬כי האולת קשורה כו‪,‬‬
‫וצריך חיבוט כדי להרחיקה מן הקשר והדיבוק הזה‪ ,‬שאז‬
‫כשיהיה זמנה להתפרש תתפרש לגמרי מכל וכל‪ ,‬ואם הוא‬
‫הולך בדרך טוב הוא מרחיקה מעצמו‪ .‬והנה בזמן הזה‪ ,‬שהוא‬
‫הרחק הערלה‪ ,‬ההבל היוצא מפיו הוא מכניע הסיטרא אחרא‬
‫ושוברה שבירה גדולה‪ ,‬וחוזר וממשיך הכה של התורה‬
‫שקיבל בראשונה קודם שנולד‪ ,‬וכיון שהשלים לקבל הכה‪,‬‬
‫אז יש לו לעשות‪ ,‬ולכן הוא חייב במצוות‪.‬‬
‫עיונים‬
‫‪ m‬חמא‪ ,‬והוא ה* ‪ 7‬וז‪ -‬התורה‬ ‫מלבו >״י כח התורה של הבל סיו שאץ‬
‫שיסד השי״ת לד‪,‬שבית ע‪-‬י ‪.‬אויב ומתנקם‪ -‬שהוא הי«*י״ר שהוא האויב היותר‬
‫גדול שיש לר לאדם‪ ,‬וגם הוא רודף להתנקם על הרעה שנגרם לו והעונש‬
‫שנענש בעטיו של האדם‪ ,‬ועוז התורה הקדושד‪ ,‬והטהורדי של תינוקות של‬
‫בית רבן שהעונות והחטאים שלהם אינם נחשבים‪ ,‬והתורה שלהם היא בבחינת‬
‫‪ ,‬עוז‪ ,-‬בכוחם לר״שבית את השר מלבת וכשיגיעד לי‪-‬ג שנה ויום א׳ ‪r,T‬‬
‫םוכשרים לקבל את התורר‪ ,‬ולקיים את המצוות כנמווים ועושימ כי כמו‬
‫שהמילה היא להסיר את ערלת הגוף‪ p ,‬כל המעשה ע‪-‬י הילד וועער הוא‬
‫להסיר את ערלת הלב ואזולה‪ ,‬וכל דרכי החמוך וגם השבט שעליו נאתר‬
‫על השבט‬ ‫‪ ,‬שבם מ־טר ירחיקנר‪ .‬ממנו‪ ,-‬רק על ענץ זה נאמר‪ ,‬כלו מר‪:‬‬
‫‪,‬אולת קשורה בלב נער‪,-‬‬ ‫להרחיק את השר הקשור אליו שע‪-‬ז נאמר ‪:‬‬
‫‪,‬שהחבסר‪ ,‬בשבט עשוייד‪ .‬לרוב הקשר הנמצא לזוהמא של נחש שאעה יכולר‪.‬‬
‫לר״יטרד אלא אחר החיבוט‪ .-‬וע‪-‬ז נ א מר‪, :‬אתר‪ .‬בשבט תכנו זנסשו משאול‬
 ‫דרך עץ החיים‬ ‫רטז‬

‫ותדע בודאי בהבל פיהם של תינוקות העולם מתקיים‪ ,‬וזה‬

‫כי התורה מתחלשת לפעמים‪ ,‬ולפעמים מתחזקת‪,‬‬
‫מתחלשת על בני האדם מפני החטאים‪ ,‬ובפרט הערב רב‬
‫שבישראל‪ ,‬כמו שאמרו בתיקונים‪ ,‬והקדוש ברוך הוא עושה‬
‫בסים לתורה מזה ההבל שאין בו חטא ובו התורה מתחזקת‪,‬‬
‫כי כבר הוא מוכן לזה להמשיך כח התורה כנאמר למעלה‪.‬‬
‫וזהו ״םפי עוללים ויונקים יסדת עוז״‪ ,‬והוא ממש ״יסדת״‪.‬‬
‫וזהו ״למען צורריך״‪ ,‬שהם הערב רב‪ .‬״להשבית אויב״‪,‬‬
‫שהוא הסיטרא אחרא‪ ,‬״להשבית״ ממש‪ .‬ואמר ״ומתנקם״‪,‬‬
‫והוא סוד הנחש שהוא נוקם ונוטר‪ ,‬וזהו סוד לנחש קצצו‬
‫רגליו‪ ,‬שנאמר בו ) כ ר א שי ת ג יד( ‪ :‬״על גחונך תלך׳‪ /‬ולנקום זה‬
‫הוא רודןז אחר הרגלים שהוא ענין ) ב ר מ ת ו א( ‪ :‬״ברכי דרבנן‬
‫דשילהי״‪ ,‬והן סוד הרגלים של מעלה התומכות לגוך‪ ,‬ובהן‬
‫תלוי כה תמיכות התורה להחזיק אותה שלא תמוט‪ ,‬בסוד‬
‫)משלי ג יח<‪ :‬״ותומכיה מאושר״‪ .‬ונמצא‪ ,‬שהנחש רודף אחר‬
‫ענין זה‪ ,‬שלא להניח סמך לתורה‪ ,‬חם וחלילה‪ ,‬כי הנחש הוא‪,‬‬
‫שקרא דלא קאי‪ ,‬אך התורה היא‪ ,‬קושטא קאי‪ ,‬והוא חיה‬
‫רוצה להינקם מזה ולגרום לתורה חם וחלילה‪ ,‬שלא יהיה‬
‫לח סמך בישראל‪ ,‬ותסתלק ותשכח מהם‪ ,‬חס וחלילה‪ .‬והבל‬
‫עיונים‬
‫״הפ*רש מן ד״ערלה‬ ‫להצילו מערלת הלב שעליה אז״ל ‪:‬‬ ‫תציל‪ ,-‬כלומר ‪:‬‬
‫קבר הערלה וטומאתה‪ ,‬ולסיכר‬ ‫כפורש מן הקבר״‪■ .‬ופירוש ״שאול‪ -‬הוא‬
‫ה״חושך שבטו שונא בנו״‪ ,‬כי אין לך שנאה גדולה ■מזו אם אמו מציל את‬
‫בנו משאול‪ .‬ונמצא לפי זה שהכניסה למצוות ביום שנעשה גדול הוא בזעיר‬
‫כן גם הבר מצדה פסקה‬ ‫זוהמתן‪,‬‬ ‫אנפין כדוגמת קבלת התורה שפסקה‬
‫זוהמתו‪ ,‬ואם יבין ה*בר מצור‪.‬״ ולא יגיה מקום ל ^ ר תיכף בצער הראשון‬
‫וימש ‪ T‬כן להזהר מן היצר‪ ,‬אז ראוי הוא לעבוד את ה׳ בקרושה ובטר‪.‬רה‬
‫כל הימים‪.‬‬
‫ריז‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫פה התינוקות מתקן ממש תיקון זח‪ ,‬כי הם תלויים ממש‬

‫באלו הרנלים העליונות הנקראות ״תינוקות של בית רבך‪,‬‬
‫כמפורש בזוהר‪ ,‬והם סמכי קשוט בסוד קושטא קאי‪ ,‬וזהו‬
‫״להשבית אויב ומתנקם״‪.‬‬
‫נמצא‪ ,‬איך שהתיקון הגדול נמצא ביד האדם‪ ,‬ולא כיד‬
‫המלאכים‪ .‬על כן נדע‪ ,‬שהוא ודאי עיקר כל הבריאה‪.‬‬
‫ומכאן תדע‪ ,‬כי רק זו היא התכלית אשר בעבורה נברא‬
‫האדם‪ ,‬ולא היה ראוי להימצא לו עסק אחד אלא העבודה‬
‫הזאת‪ .‬וכן היה מתחילה‪ ,‬שנאמר )בראשית ב ט ס ‪ :‬״ויניחהו‬
‫בגן עדן לעבדה ולשמרה״‪ ,‬שפירשו חכמינו‪ ,‬זכרונם לברכה ‪:‬‬
‫זו מצות עשה ומצות לא תעשה‪ ,‬והכל כמנוחה‪ ,‬כמו שדרשו‬
‫על מלת ״ויניחהו״ ; רק אחר שחטא הנה הוא מתהלך בשני‬
‫דרכים על פי שני מנהיגים‪ ,‬כמאמרם‪ ,‬זכרונם לברכה )ברכות‬
‫סא א(‪ :‬״אוי לי מיוצרי‪ ,‬אוי לי מיצרי״ ועל כן יתבאר לך‪,‬‬
‫שכל מה שהאדם עושה לעבודת ה׳‪ ,‬הוא מה שהוא עושה‬
‫לפי התכלית שבעבורה בראו הבורא‪ ,‬יתברך שמו‪ ,‬וכל מה‬
‫שהוא חוץ מזה‪ ,‬הוא לפי דעתו של הנחש המקטרג‪ ,‬וחפץ‬
‫לשקעו בדברים אחרים‪ ,‬להרחיקו מן הבורא יתברך שמו‪,‬‬
‫בהפריעו אותו מעבודתו‪ ,‬וניתן לו לעונש לסבול הדבר הזה‪,‬‬
‫על דרך )דברים יא ט ס ‪ :‬״ועבדתם אלהים אחרים״‪ ,‬כי בדדך‬
‫עיונים‬
‫הוא כמשנ‪-‬ת לעיל בעיון ד‪-‬ד‪ ,‬כי‬ ‫וכן היה מתחילה וכו׳ אוי לי מיצרי‪.‬‬
‫ידיעת האמת שכף היתה בחירתו של אדד־דר‪ ,‬לא בעמלות ומלחמר‪ ,‬אלא במגוחה‪.‬‬
‫‪ p‬האדמה והומרו גם‪ ,‬בכ״ז לא‬ ‫״אעפ״י שד‪,‬אדם נברא‬ ‫וכ‪-‬כ רבינו לד‪,‬לן ‪:‬‬
‫ה ‪ ,T‬גורם לאדם לא עמל ולא טורח‪ ,‬ולא ‪1‬״ ‪ ,t‬גורם תוקף דמה״ר‪ ,‬והאדמה‬
‫שהיא מקים קבלת ז^״שפעד‪ ,‬לא הי׳ גורם עמל וטורח לקבל המזון‪ ,‬כ״א‬
‫״כי לא י‪1‬א מעפר און ומאדסר‪,‬‬ ‫מ א מפגי העון‪ ,‬וזד‪.‬ו שנאמר ‪:‬‬ ‫העמל‬
‫לא יעמח עמל״‪.‬‬
 ‫דרך עץ החיים‬ ‫ריח‬

‫שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו‪ ,‬וכיון שהוא בחר‬

‫בתחילה לשמוע אל הנחש‪ ,‬כן יהיה משפטו‪ ,‬שלא ייעשה‬
‫בן חורין מעולו‪ ,‬אלא יסבלהו נגד הזמן אשר נגזר עליו‪,‬‬
‫וזוהי גזירת )בראשית ג ים( ‪ :‬״בזיעת אפיך תאכל לחם״‪ .‬וזה‬
‫הצער היותר גדול שבכל מיני הצער לנשמה‪ ,‬שסוף סוף‬
‫תשוקתה אל מקורה‪.‬‬
‫אף האיש החכם המבין דבר לאשורו‪ ,‬הנה בהשכילו על‬
‫מוצא דבר‪ ,‬ויראה איך כל עסקי העולם אינם אלא ממה‬
‫שנשאר האדם בעל כרחו להיות לדעתו של נחש בדבר‬
‫הזה‪ ,‬שלא יוכל להיות תמיד בדרך אחד בעבודת ה׳ יום‬
‫ולילה‪ ,‬כי אם יצטרך ללכת אחרי הבלי העולם הזה‪ ,‬על כן‬
‫יבחר להיות בוחר הרע במיעוטו‪ ,‬וימעט בעסק כל מה‬
‫שיוכל‪ ,‬וישתדל להרבות בתורה ובעבודתו בכל אשר תשיג‬
‫ידו‪ .‬ודבר זה פירש אליפז אל איוב )איוב ר‪ .‬ו( ‪ :‬״כי לא יצא‬
‫מעפר און״‪ .‬הענין‪ ,‬כי הנה כתיב )בראשית ב ‪ : 0‬״וייצר ה׳‬
‫אלהים את האדם עפר מן האדמה״‪ ,‬והיה די לומר ״עפר״‬
‫או ״מן האדמה״‪ ,‬אך הענין הוא‪ ,‬כי רצה המקרא לבאר שני‬
‫ענינים באדם‪ .‬הלא תראה‪ ,‬כי הוא נקרא ״אדם״ על שם‬
‫אדמה‪ ,‬ולא ״עפר״ על שם העפר‪ .‬אך זה הוא לפי קשר‬
‫הנמצא בין האדמה ובינו‪ ,‬והוא‪ ,‬כי השפע הנשפע מלמעלה‬
‫יורד מן השמים עד הארץ‪ ,‬ואחרי כן מקבל אותו האדם‪,‬‬
‫וסוד זה‪ ,‬כי זה למטה בסוד חיבור המאורות העליונים‪ ,‬בסוד‬
‫״דוכרא ונוקבא״‪ ,‬ואחרי כן יוצא השפע כלול משניהם‪ ,‬כי כן‬
‫ראוי לפי הסדר העליון‪ ,‬וזה סוד )רבתם ח ם( ‪ :‬״ארץ אשר לא‬
‫במסכנות תאכל בה לחם״‪ ,‬וכן ״המוציא לחם מן הארץ״‪,‬‬
‫שרומז אל ההשפעה העליונה; ועל כן נקרא האדם ״עץ‬
‫השדה״‪ ,‬כמו שפירשו על פסוק )דברים כ י ם(‪ :‬״כי האדם עץ‬
 ‫ריט‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫השדה״‪ ,‬יען באמת הוא מן הארץ כמו העץ‪ .‬ונמצא‪ ,‬שהחומר‬

‫של אדם הוא עפר‪ ,‬והוא דבק באדמה‪ ,‬שהוא המקום שמקבל‬
‫כהו‪ ,‬ועל כן נקרא על שמה‪ .‬ושום אחד מאלה הדברים לא‬
‫היה גורם לאדם לא עמל ולא טורח‪ ,‬וגם שהיצר הרע שהיה‬
‫לאדם הראשון היה ממש כחוט של בוכיא‪ ,‬כמאמרם‪ ,‬זכרונם‬
‫לברכה )סוכה גב ‪ (x‬על פסוק )ישעיה ה יח( ‪ :‬״הוי מושכי העוץ‬
‫כחבלי השוא״‪ .‬ונמצא‪ ,‬שאןן על פי שהומרו גם‪ ,‬לא זח היה‬
‫גורם תוקף היצר הרע שיש בו עתה‪ ,‬והאדמה‪ ,‬שהיא מקום‬
‫קבלת ההשפעה‪ ,‬לא היתד‪ .‬גורמת עמל וטורח לקבל המזון‪,‬‬
‫ולכן אמר ״כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל״‪,‬‬
‫כי אם העמל יצא מפני העון‪ ,‬שאז הגיע בחלקו לטרוח‬
‫בהשתדלות שאינו הולך אל התכלית אשר אליה נברא‪ .‬ומה‬
‫שלא עשתה האדמד‪ .‬לאדם שיצא ממנה‪ ,‬עשתה האשח‪ ,‬כי‬
‫כשיצא מן האדמד‪ .‬יצא בלא עמל‪ ,‬וכשנולד מאשח יצא‬
‫לעמל‪ .‬ופירש בכאן עיקר גדול‪ ,‬שעיקר העמל הוא אחר‬
‫שהתחילו האנשים להוליד‪ ,‬והיינו ״קין קינא דמסאבותא״‪,‬‬
‫כמו שפירשו בזוהר‪ ,‬כי אף על פי שגם אדם נטמא בחטאו‪,‬‬
‫אבל עיקר זוהמת הנחש יצאה בבני חוד‪ ,.‬כי בה הטיל‬
‫הזוהמא‪ ,‬ונמצא שהלידה כך היתה לעמל‪ .‬ולכן קין היה עובד‬
‫אדמה‪ ,‬כי האדמד‪ .‬כבר נאררח בעבור האדם‪ ,‬כמו שנאמר‬
‫)בראשית ג יז( ‪ :‬״ארורה האדמה בעבורך״‪ ,‬כי כאשר היה ראוי‬
‫אדם להיות לו מנוחה מכל העמל‪ ,‬הנה האדמד‪ .‬המשפעת‬
‫מוכרח שכך תעלה כהה‪ ,‬ולכן נאררה‪ ,‬וקין שיצא בבחינת‬
‫עמל לכן היה עובד את האדמה‪.‬‬
‫עיונים‬
‫היצה״ר שהי׳ לאדם הראשון וכר‪ .‬גראה מחברי רבינו שאדה״ר‬
‫גם קודם החטא היה לו גם בח מת עה״ר‪ ,‬זאולי הבונה על מ י או ת הנחש‬
‫שהיה בעולננ ו‪1‬״ע‪.‬‬
 ‫דרך עץ החיים‬ ‫רב‬

‫וחנח כתחילה השדים וכל מדריגות הטומאה היו שקועים‬

‫כנוקבא דתהוטא רבח‪ ,‬ולא היה להם לשוטט בעולם‬
‫כלל‪ .‬וכיון שהאדם ירד במדריגות‪ ,‬כנגדו עלו השדים ממקוסם‬
‫ומלאו כל העולם‪ ,‬כמאמר רבותינו זכרונם לברכה ) ב ר כו ת ו ‪: (X‬‬
‫״וקיימי עלן ככסלא לאוגיא״‪ ,‬וזה כי כבר הוכן האדם להיות‬
‫ניזוק‪ ,‬חם וחלילה‪ .‬נמצאת למד‪ ,‬כי האדם לא לתכלית עמל‬
‫נברא‪ .‬ולא היה לו להשתדל בזה‪ ,‬אלא מפני שסר לדעתו של‬
‫נחש‪ ,‬גרם לו שלא יוכל לצאת מתחת ידו עד עת קץ‪ .‬וזהו‬
‫מה שאמר שלמה )קהלת א יג(‪ :‬״הוא ענין רע נתן אלחים‬
‫לבני האדם לענות בו״‪ ,‬ענין רע ממש מבחינת הרע‪ ,‬והוא להם‬
‫לטח שלא היו בני חורין ממנו עד זמן התיקון השלם‪ .‬ולזאת‬
‫הכוונה אמרו גם כן במדרש )בראשית רבה י ס(‪ :‬״איכה‪ ,‬איר‬
‫חוה לך‪ ,‬אתמול לדעתי ועכשיו לדעתו של נחש״‪ ,‬כי לא היה‬
‫לאדם לעשות אלא מה שהוא לתכליתו של חבורא‪ ,‬יתברך‬
‫עיונים‬
‫איכה — איך הוה לך אתמול לדעתי ועכשיו לדעתו של נחש‪.‬‬
‫והבונד״ כי האדם לא נברא אלא לעבוד את ה׳‪ ,‬וכמו שתיקנו בתפלה ;‬
‫נבדל מכל‬ ‫״אתה הבדלת אנוש מהאש ו ת כ ס הו לעמוד למניך״‪ ,‬כלומר ‪:‬‬
‫‪.‬הבחאים וכל המעשים וכל ענמי עוה״ז‪ ,‬ותעודתו היא רק לעמוד לפגי ה׳‬
‫ולעבדו‪ ,‬אך החטא גרם שהוא נסה לדעתו של נחש‪ .‬והנחש‪ .‬הוא‬
‫אותו‬ ‫הבורא יתברר בהפריעו‬ ‫בדברים אחרים להרחיקו מן‬ ‫חפץ לשקעו‬
‫מעבודתו‪ .‬והאדם נענש לסבול את עולו‪ ,‬ע״ד ״ועבדתם שם אלהים אחרים״‪.‬‬
‫וזוהי גזירת ״בזיעת אמיד תאכל לחם״‪ .‬נמצא לפי״ז שכל עניני עויו״ז‪,‬‬
‫מלבד עכודת זד‪ .‬הוא הכל לדעתו של גהש‪ .‬וזהו שאמר שלמד‪ : ,‬״ד‪.‬וא ענץ‬
‫ממש מבחינת הרע‪.‬‬ ‫רע‬ ‫ע נ ין‬ ‫רע נתן אלד‪,‬ים לבני אדם לענות בו״‪.‬‬
‫וכיון שר״נהגד‪ .‬זו הוא ההיייר מכל תכלית האדם כעוד‪.‬״ז שנברא ש ‪.T,T‬‬
‫ל ת ח > של מקום ולא לדעתו של נחש‪ .‬והוא בכלל ״ועבדתם אלד‪.‬ים אחרים״‪.‬‬
‫מ״ל לרשב״י שהחובה על האדם לשוב לקדמותו ולהיות עושד‪ ,‬רצונו של‬
‫מקום שמלאכתו תיעשר‪ ,‬ע״י אחרים‪ ,‬אבל ר״י אמו סוכר בן‪ ,‬ושאץ ביד‬
‫רכא‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫שמו‪ ,‬וכשחטא נתן עצמו היות פועל לסי מה שגורם לו‬

‫הנחש‪ .‬והנה על כן ראוי לו לאדם למאום ודאי בכל ענייני‬
‫העולם‪ ,‬ולהתאוות רק לפי מה שהוא לפי תכלית הבורא‪,‬‬
‫יתברך שמו‪ .‬ומה שהוא מוכרח לעשות מדברי העולם לא‬
‫יעשהו כאהבה כלל‪ ,‬אלא כמו שכפאו שד‪ .‬ולכן השלים‬
‫אליפז )איוב ה חן‪ :‬״אולם אני אדרוש אל אל ואל אלהים‬
‫אשים דברתי״‪ ,‬אניח הבלי שוא של העולם כולו‪ ,‬ולכן אדרוש‬
‫אל אל ואשים עניני לפי מה שכיון בבריאתי הבורא‪ ,‬יתברך‬
‫שמו‪ .‬אם לזאת הודית איפה‪ ,‬שאין לך לבקש ולדרוש אלא‬
‫מה לעשות לפי התכלית שכיון בך בוראך‪.‬‬
‫עתח אבאר לך היטב את הדרך אשר תלך בה לאחוז‬
‫בחכמה על דרך נכון‪ ,‬שמענה ואתה דע לך‪ .‬חנה זאת‬
‫אפרש לך ראשונה‪ ,‬מה כל שכר עבודת האדם וצדקתו לפני‬
‫ה׳‪ .‬הנה הגוף הוא הנושא של כל הענין הזה‪ ,‬כי הגוןן בהיותו‬
‫חשוך‪ ,‬הנה הוא קרוב אל הםיטרא אחרא‪ ,‬ויש לח שייכות‬
‫בו‪ .‬וכבר רצון המאציל יתברך שמו‪ ,‬הוא שלא לפשוט‬
‫ולהשרות קדושתו במקום אשר יש שם מענה ושייכות‬
‫לםיטרא אחרא‪ ,‬ועל כן הקדושה לא היה לה לשרות על הגוף‪,‬‬
‫עיונים‬
‫האדם ל‪ 1‬את לחרות סעולו של הנחש עד ?סן התיקון‪ ,‬אבל כייז שזה הגל‬
‫פקום וכניסה‬ ‫מ ד ע ת ו של‬ ‫סידים שהעסק נ עניני העיה״ז הוא‬
‫ל ר ע ת ו ש ל נ ח ש ‪ ,‬על כן האיש החכם ודאי שימאס ככל ענמי העולם‬
‫ומתאדה רק לסי מה שהוא לסי תכלית הבורא‪ ,‬ומה שהוא מוכרה לעשות‬
‫‪r‬שהו באהבה כלל‪ ,‬אלא כמי שכסאהו שד‪.‬‬ ‫מדברי העולם לא‬
‫ועסי״? יובן למי מה שכתב רבמו ב״מסילת ישרים״ סרק כ״א‪ ,‬סההשחדלות‬
‫לעידן• ס ת ס תו ״שכן גור המלך העליון והרי הוא כסס שסורע כל המין‬
‫בידן‬ ‫אחרים‪,‬‬ ‫ל אלהיט‬ ‫האנושי״‪ ,‬וכסי המתבאר כאן‪ ,‬הרי הוא כמס‬
‫שד‪,‬וא בכלל ״ועבדתם אלהים אחרים״׳ וכמשנ״ז^‬
 ‫דרך עץ החיים‬ ‫רכב‬

‫אך הנשמה הנכנסת בו ייש לה לעשות מעוזים על ידו‬

‫שבכחם יתוקן‪ ,‬והיינו מעשי המצוות‪ ,‬שהם כמו כן כמו חלקי‬
‫הגוף‪ ,‬וכל מצוה שהוא עושה הרי זו קריאה לקדושה‪ ,‬לבוא‬
‫ולשרות על חלק מן החלקים שבגוף המקבל למצוה ההיא‪,‬‬
‫והרי נפדה החלק ההוא של הגוף ושרה עליו הקדושה‪.‬‬
‫ותכץ כזה‪ ,‬למה נברא האדם מחובר משתי בריות‪ :‬נשמה‬
‫וגוף‪ ,‬כי אי אפשר לעשות עבודה כזו אלא במה שיש‬
‫שייכות לרע כמו שבארתי בנתיב הקודם לזה‪ ,‬מה שיש‬
‫מעלה יותר לבני האדם על המלאכים‪ .‬אך מצד אחר אין‬
‫חבוש מתיר עצמו מבית האסורים‪ ,‬ועל כן מי שיש בו הרע‬
‫אי אפשר ליפדות ממנו בעצמו‪ .‬ועל כן עשה הקדוש ברוך‬
‫הוא את הגוף שבו הרע‪ ,‬ושם בו הנשמה שהיא טהורה‪ ,‬כדי‬
‫שהיא תתקנהו ותפדהו מן הסיטרא אחרא‪ .‬וזוהי כוונת מה‬
‫שאמרו‪ ,‬שצריך לאמלכא לקודשא בריך הוא בכל אבר ואבר‪,‬‬
‫כי הקדוש ברוך הוא אינו רוצה להתפשט בקדושתו על‬
‫אברי הגוף‪ ,‬כיון שיש לרע שייכות בהט‪ ,‬עד שימליכוהו‬
‫עליהם על ידי המצוות‪ ,‬כנאמר למעלה‪.‬‬
‫עיונים‬
‫מחובר משתי בריות גשמה וגוף‪ .‬שותפות הגוף והגשמד! הוא‪ #‬כי‬
‫השבתת הרע הוא רק ע״י זה שיש לו שייסות להרע והוא הגוף‪ .‬וזעח•‬
‫בלבדו ‪,‬אין חבוש מתיר ע‪ 1‬םו מבית האסורים״‪ .‬ולבז הוא נזקק לעזרת‬
‫הגשמה ‪,‬כרי שהיא תתקנהו ותפדהו‪ ,-‬והנשמה מקדשת את הגוף ע‪-‬י קיום‬
‫המנות שהם כ עד חלקי הגוף‪ ,‬וכל מנו ה שהוא עושה הרי זו קחאה לקדושה‬
‫לבא ולשרות על החלק שבגוף המקבל המנוה הראוי א‪ .‬וזוהי כוונת אמרם‬
‫‪,‬שזנריך לאמלכא לקודשא בריך הוא בכל אבר ואבר״‪ ,‬זאם האדם‬ ‫ז״ל ;‬
‫מתקן עעמו ‪,‬ישרה עליו הדמות כמראה אדם שהוא השראת הקדושה ככל‬
‫אבר ואבר‪ ,‬ועל פי הדרך הזד‪ .‬נטנאת תכלית השלימות‪ ,‬כשיקומו בני האדם‬
‫בתחיית הסתים‪ ,‬שאז ‪w‬־‪ .t .‬הנשמר‪ .‬בתוך הגוף שתיקנד‪ .‬חיכתה‪ ,‬ואז‬
‫עיקר שכרה‪ ,‬והוא שלימות הטנחיות״‪.‬‬
 ‫ר ‪0‬נ‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫והנח זה מה שהיה מודיע אליהוא באמת )איוב לה ה*ז( ‪,, :‬הבט‬

‫שמים וראה ושור שחקים גבהו ממך‪ ,‬אם צדקת‬
‫מה תתן לו׳‪ /‬כי רצה להודיעו בתחילה‪ ,‬איך שאין המאציל‬
‫'תברך שמו‪ ,‬מקבל שום שינוי מעניני התחתונים‪ ,‬ולקח לו‬
‫למופת השמים‪ ,‬והוא על דרך מה שאמר ישעיה )ישעיה נה‬
‫‪ :(0‬״כי נבהו שמים מארץ״‪ .‬וזה הנה תראה‪ ,‬כי בהתחבר‬
‫למעלה בגלגלים איזה כוכב עם כוכב אחר‪ ,‬במבטם יולידו‬
‫טובה בארץ‪ ,‬ואחרים בהתחברם‪ ,‬יולידו רעה‪ ,‬חם וחלילה‪,‬‬
‫ולא מפני זה יש שום שינוי בשמים בזמן מבט אחד לזמן‬
‫מבט אחר‪ ,‬אלא השמים עומדים בסיבובם ומקומותיהם‪,‬‬
‫ואין להם ענין אחר חוץ מזה‪ .‬וכך הם בענינם כהיולד מהם‬
‫הטוב‪ ,‬כמו בהיולד מהם הרע‪ ,‬חם וחלילה‪ .‬ונמצא‪ ,‬שאף‬
‫על פי שהם עומדים להשפיע לארץ‪ ,‬וכל ענינם הוא השפעה‬
‫הזאת‪ ,‬הם אינם משתנים בהשפעתם כלל‪ .‬כן תדמה בשכלך‪,‬‬
‫איך שאין המאציל יתברך‪ ,‬מקבל שום שינוי מהשפיעו‪.‬‬
‫כי אף על פי שודאי הוא אינו צריך לבריותיו‪ ,‬היה אפשר‬
‫לחשוב‪ ,‬שמצד רצונו אם לא מצד הכרח‪ ,‬ברצותו להשקיף‬
‫עיונים‬
‫אף כי נתבאר ענק •תגו עז לאלהים״‪ ,‬איז‬ ‫א ם צדקת מה תתן א‪.‬‬
‫שיגוי‬ ‫מעלד״ אבל המאבייל ית״ש אינו סקבל שום‬ ‫זה אלא בפמליא של‬
‫מודיע אליהוא באפרו )איוב לה די—ז( ״הבט שמים‬ ‫פענמי התחתונים‪ .‬ת ה‬
‫וראה ושור שחקים גבהו ממך אס אדקת מה תתן לו״‪ .‬ומפרש רבמו כי‬
‫אליהוא לקח לו למופת על ‪.‬אם צדקת מה תתן לו״ את השמים‪ ,‬שדית‬
‫כוכבי השמים משפיעים ומול ‪T‬ים סובה ורעד‪ ,‬בארץ‪ ,‬והם עומדים בסיבונ ס‬
‫חלילה‪,‬‬ ‫בהעלד מהם הסוב כמו בהיולר מהם הרע‬ ‫ומהלכם‪ ,‬והם בענמם‬
‫כ שכלו‬ ‫תדמרי‬ ‫כלל‪ ,‬בן‬ ‫משתדם בהשפעתם‬ ‫זרגם‬ ‫סשסיעים‪,‬‬ ‫ואף שהם‬
‫א ד שאץ ה מ מי ל יתברך מקבל שרם שינוי מהשפעתו על העולמוו^ וזדיו‬
‫הבט שמים וראה‪ ,‬כלומר‪ ,‬השפים הם כסא למלך וכמ״ש השםים‬ ‫שאמר ‪:‬‬
‫בטאי‪ ,‬ופשוט שהוא מרומם מכל עגמי האדמ ואמר ‪ .‬שור שחקים״ ששוחקים‬
 ‫דרך עץ החיים‬ ‫רכד‬

‫ולהשגיח על בריותיו להעניש ולהשכיר‪ ,‬נמצא זה עשה בו‬

‫חם וחלילה איזה שינוי‪ ,‬על כן הודיעו אליהוא שאינו כן‪,‬‬
‫אלא המאציל‪ ,‬יתברך שמו‪ ,‬לא עסק ולא עוסק ולא יעסוק‬
‫כי אם בשלימותו‪ ,‬ושלימותו היא לעשות היותר טוב ולהחזיר‬
‫כל רע לטוב‪ .‬ונמצא הוא עוסק כשלימותו‪ ,‬עד שהשמים‬
‫עוסקים כסיבוכם‪ ,‬ונמשך ממנו לכל אחד לפי מעשיו‪ ,‬והוא‬
‫אינו משנה עסקו משלימותו‪ .‬וזהו ענין הגובה שיש לשמים‬
‫על הארץ‪ ,‬שאף על פי שהם משפיעים אליה‪ ,‬הם מרוממים‬
‫מענינה‪ ,‬ואיינם משתנים לפי השתנות ההתפעלות שלה‪ .‬ולכן‬
‫אמר ; ״הבט שמים וראה ושור שחקים גבהו ממך״‪,‬‬
‫והנה השמים נקראים בשם שמים מצד מה שהם נתונים‬
‫כסא למלך‪ ,‬וזהו )ישעיה סו א( ‪ :‬״השמים כסאי״‪) ,‬תהלים‬
‫מזי סז( ‪ :‬״השמים שמים לה׳״‪ ,‬וזה פשוט שהוא מרומם מכל‬
‫עניני האדם‪ .‬אך שחקים נקראים על שם מה שהם משפיעים‪.‬‬
‫וזה מה שאמרו חכמינו‪ ,‬זכרונם לברכה )חגיגה יב ‪ : p‬״שחקים‬
‫עיונים‬
‫בני‬ ‫מעניני‬ ‫גבוהים‬ ‫סוף‬ ‫סוף‬ ‫הם‬ ‫זו‬ ‫וםבחינה‬ ‫«םילו‬ ‫לבדיקים!‬ ‫מז‬
‫האדם‪ ,‬ומכל שכן שאץ שינוי בהבורא יתברף‪ ,‬אלא ‪,‬אם ‪1‬דקת מה תתן ל>‪.-‬‬
‫מוסימיז כח‬ ‫תנו עוז לאלהים‪ ,‬ומ‪-‬ש אז‪-‬ל ‪:‬‬ ‫ולנדז גם מה שנאמר ;‬
‫בםסליא של מעלו*״ אין הבונה כה כעעסם‪ ,‬כי הרי גם השמים והשחקיס‬
‫וההוסםת כה הוא‬ ‫העח‬ ‫אלא‬ ‫האדנג‬ ‫בני‬ ‫אינם משתנים כלום ממעשה‬
‫בכה השפעתן להסיב עמגו‪ ,‬כי סוכתנו רץ בידינו הוא‪ .‬וזהו שגאפר במרשת‬
‫היראה )רבתם י יב— י‪ (1‬ועתד‪ .‬ישראל מה יי׳ אלק ‪ 7‬שואל מעמך כי אם‬
‫לידאד‪ ,‬וג ר לשמור וגר לסוב לך‪ ,‬כי כל הבקשה הוא רק ‪,‬לסוב לך‪ -‬שיהיה‬
‫האפ שחת ל ה ס ע לך כי זהו כל חנונו יתברר‪ ,‬וכן שנו בספרי ‪ 1‬ור ילדן‬
‫כח של מעלד‪,‬‬ ‫ז מ שאני מבקש להסיב אתכם אתם מתישים‬ ‫תשי כל‬
‫עיי״ש שהולד ומונה את כל הזמנינ ‪4‬‬
‫וזהו עיקר האמונה ב‪ ,‬א ם ‪1‬דקת מה תתן לו״ להכ ‪ T‬סובתו של הקב״ר‪,‬‬
‫עלינו שאין שום כ מ ה אחרת בבל העולמות אלא רק להסיב עפנו ושכל‬
 ‫רכה‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫ששוחקות מן לצדיקים׳‪ /‬ואפילו בבחינה זו סוף סוף הם‬

‫גבוהים מעניני כני האדם ואינם משתנים בשינוייהם‪ .‬על כן‬
‫תדע מכל שכן שאין שינוי למאציל יתברך שמו‪ ,‬אלא ‪,,‬אם‬
‫צדקת מה תתן לו״‪ ,‬כי אם )איוב לה ‪ : (n‬״לאיש כמוך רשעך״‪.‬‬
‫כי האדם במציאות הראשונה הוא להיות קרוב לסיטרא‬
‫אחרא ויהיה הרע שייך בו‪ ,‬ואם אינו עושה טוב‪ ,‬הוא נשאר‬
‫כפוף תחת הסיטרא אחרא כמות שהוא‪ ,‬והמאציל יתברך‬
‫שמו‪ ,‬בעסקו בשלימותו בדחיית הרע דוחה אותו‪ ,‬ואין‬
‫הקדושה מתפשטת עליו‪ .‬״ולבן אדם צדקתך״‪ ,‬אם מתקן‬
‫עצמו‪ ,‬ישרה עליו הדמות כמראה אדם‪ ,‬שהוא השראת‬
‫הקדושה בכל אבר ואבר‪ .‬ועל פי הדרך הזה נמצאת תכלית‬
‫השלימות‪ ,‬כשיקומו בני האדם בתחיית המתים‪ ,‬שאז תהיה‬
‫בתוך הגוף שתיקנה וזיכתה‪ ,‬ואז יהיה עיקר שכרה‪ ,‬והוא‬
‫שלימות הנצחיות‪.‬‬
‫עיונים‬
‫מובנו ב ‪r‬יגו הוא‪ ,‬וכל השמחה וה ‪1‬ער של הקב״ה כביכול ובפמליא של‬
‫מזנלה הוא רק לפי מדת הד‪,‬סבה לבני האדם‪ ,‬כי ההסבה גורמת שמחה‬
‫בפרשת‬ ‫מעמנו‬ ‫שהקב״ה שואל‬ ‫חוהי כל השאלד‪,‬‬ ‫והמנ^ד‪ ,‬גורמת ‪1‬ער‪.‬‬
‫ת ע עוז לאלהי«‬ ‫היראה יהבקשד‪ ,‬שהוא מבקש ומתחנן ;‬
‫וזוהי גם תקות היעוד האחחן‪ ,‬כי בזמן הזה השכינה בסוד ״מגדל‬
‫הפורח באויר״ וזה מ ת ״ירוח אלהים מרחפת על פגי המים״ שהיא מרחפת‬
‫על בניה לד״ציל את מי שהוא ראוי להנצל‪ ,‬אבל כשיתוקן הכל אז יהיה‬
‫נקרא ״מגדל עוז״ כמ״ש )משלי יח י( מגדל עוז שם ה׳ בו ירוץ צדיק ונשגב‪.‬‬
‫תה ‪,T‬‬ ‫לא‬ ‫ואז‬ ‫עוז לשכינד״‬ ‫בתמימות אזי יתן‬ ‫כשיהיה‬ ‫כי התקון‬
‫יועלו מושיעים בהר ‪ 1‬יון‬ ‫עייפות ושילהות לחכמי התורד״ כי אז יקויים‪:‬‬
‫לשפום את הר עשו‪ ,‬כי אז חבוער הסטחא אחיא מן הארץ והיתד‪ .‬לה׳‬
‫המלוכה‪ ,‬וד‪.‬יינו יחוד ו ח עו ר לקודשא בריף הוא ושכינת ‪• ,.T‬וביום ד^‪,‬וא‬
‫‪ .t .t‬ה' אחד ושמו אחד‪ ,‬ואז יתקיים רצונו של מקום להטיב על יעוראל‬
‫ולגלות אהבתו א ע‪ ,‬ובשבילם לעשות חסד עם כל העולמ‬
 ‫דרך עץ החיים‬ ‫רכו‬

‫רעתה אחל להודיעך הדרך ^‪8‬זר תלך בה על פי הדברים‬

‫האלה והתכלית הזאת‪ .‬שתים הנה העבודות היסודיות‬
‫הצריכות לאדם ליטהר מטומאת החומר ולהמליך את השכינה‪,‬‬
‫כנאמר למעלה‪ ,‬על אבריו ‪ :‬התמימות והחיזוק‪,‬‬
‫ונבאר התמימות כתחילה‪ ,‬כי היא סיבה לחיזוק‪ .‬ודוד המלך‬
‫עליו השלום‪ ,‬על זה היה אומר )תהלים כו יא( ‪, :‬ואני‬
‫בתומי אלך פדני והנני״‪ ,‬כי כבר שמעת‪ ,‬איך הגוך בטבעו‬
‫קרוב אל הסיטרא אחרא‪ ,‬והרע שייך לו בו‪ ,‬והוא צריך‬
‫ליפדות ממנו‪ ,‬ואי אפשר לעשות זה כי אם בכה התמימות‪,‬‬
‫וכנגד זה תימשך עליו הקדושה‪ ,‬והוא עגין )זכריה יב י(‪:‬‬
‫עיונים‬
‫בכל ספרו‬ ‫שתים הגה העבודות היסודיות ובו׳ התמימות והחיזוק‪.‬‬
‫מפלת ישרים לא מעינו שיקבע דברים אלה לעבודות יסודיות‪ ,‬ונראה שכאן‬
‫מיירי רבינו בזה שכבר עבר המסלה ומבקש דרכים להמליך את השכינה‬
‫על כל אבריו ולהגיע לשלימות זו‪ ,‬אצלו העבודות היסודיות הן •התמימות‬
‫והגדרותיו ה ב ת ת ת כדרכו‬ ‫והחתוק‪ .-‬אך חבל שלא זכינו לביאור רבינו‬
‫ה ת מ י מ ו ת הוא‬ ‫בכל ספרו‪ ,‬מה וכ ^ד הן התמימות והחתוק‪ .‬אולם נראה כי‬
‫השלימות הגמורה שבכל מעלה ומעלה‪ ,‬כענין שאמר הקב‪-‬ה לאברהם אבינו ‪:‬‬
‫נסיונותי‪.‬‬ ‫בכל‬ ‫ופירש״י ז״ל שם ‪ :‬היה שלם‬ ‫לפני וד‪.‬יה תמים‪,‬‬ ‫התהלו‬
‫ובספו תו שם ; •השלימות האפשרית למין האדשי‪ .‬ו • ה ח י ז ו ק ״ נחאד‪ ,‬דהוא‬
‫שיחזיק עצמו תמיד במדריגה נעלה זו ולא יסיח דעתו ממנה‪ ,‬ועל זה נצסוו‬
‫כמו יהושע ושלמה וכיוצא‪ .‬ודוד המלך ע״ה היר‪ ,‬אומר על זה ‪ :‬ואני בתומי‬
‫אלך פדני וחנני‪ ,‬כי הגוף בטבעו קרוב אל הרע והוא צריך ליפדות ממנו‪,‬‬
‫ואי אפשר לעשות את זה כי אם בכה התמימות וכנגד זה תמשך עליו הקדושה‪,‬‬
‫וח־א ענץ ‪,‬שפכתי רוח חן״ וגר‪ ,‬כי מי שהטומאה רחוקה ממנו חום של‬
‫חסד משוך עליו מצד הקדושה וחנו מוטל על העליונים ותחתונים‪ .‬וזד״ו‬
‫ענין נח )בראשית ו ח( ״ונח מצא חן בעיני ה׳״‪- ,‬ולכן פ תי וחעי כי הקדושה‬
‫אז תחון אלא למי שהוא פדוי‪ ,‬וכשד״אדם נפדד‪ ,‬מן הסט״א אז הוא מיישר‬
‫כל העקמומיות‪ ,‬כי מחזיר הרע לטוב ועושה אותו בולו טוב וקדוש‪ .‬וזוהי‬
‫כל העבודד‪ ,‬המוטלת על האדנ‪4‬‬
‫רכז‬ ‫דרך עץ החיים‬

‫״ושפכתי רוח חן ותחנונים״‪ ,‬כי מי שהטומאה רחוקה ממנו‪,‬‬

‫חוט של חסד משוך עליו מצד הקדושה‪ ,‬וחינו מוטל על‬
‫העליונים ותחתונים‪ .‬וזה ענין נח )בראשית ו ח(‪ :‬״ונח מצא‬
‫חן בעיני ה׳״‪ ,‬כי השאר לא היו מוצאים חן מפני הטומאה‬
‫שהיתה מחשכת אותם‪ ,‬אך הוא היה מוכן לקבל אור הקדושה‪,‬‬
‫ולכן ״פדני והנני״‪ ,‬כי הקדושה לא תחון אלא למי שהוא פדוי‪.‬‬

‫אין ♦( תרופה למכתנו כי אם בעסק התורה‪ ,‬כי אין לך‬

‫דבר המחליש כח היצר כי אם עסק התורה וכו׳ ולימוד‬
‫תורתנו הוא ליצה״ר סם המות‪ ,‬ולאחינו בית ישראל הוא‬
‫סם החיים‪ .‬והנה תראה שחורבן בית קדשנו ותפארתנו‬
‫ושגלינו מארצנו‪ ,‬היה בעון ביטול תורה‪ ,‬כמו שמבואר‬
‫בתורתנו הקדושה )דברים כם כג(‪ :‬ואמרו כל הגוים על מה‬
‫עשה ה׳ ככה לארץ הזאת‪ ,‬ואמרו על אשר עזבו את ברית‬
‫וגף‪ ,‬ו״כרית״ האמור שם‪ ,‬היינו תורה‪ .‬והנה באמת מצינו‪,‬‬
‫שויתר הקב״ה על ע״ז וג״ע ושפיכות דמים‪ ,‬ולא ויתר על‬
‫מאסה של תורה‪ ,‬שנאמר ררמיה ט יב<‪ :‬״על עזבכם את תורתי״‪.‬‬
‫ובפירוש צווח הנביא )שם פז יא(‪ :‬״ואותי עזבו ואת תורתי‬
‫לא שמרו״‪ ,‬ודרשו חכמינו ז״ל )י רו של מי חגיגה ם״א ה״ו( ‪ :‬״הלואי‬
‫אותי עזבו ואת תורתי שמרו״‪ .‬נמצא כל הכעס שכעס‬
‫הקב״ה על עמו ישראל‪ ,‬הוא בשביל התורה‪ ,‬כי בכל פעולה‬
‫•( דברי רבמו שנאמרו בנוגע לזןסק התורה‪.‬‬
 ‫דרך עץ החייט‬ ‫רכח‬

‫ן^ין מי שיבין שורש הפעולה‪ ,‬איכותה ומהותה‪ ,‬כי אם‬

‫הפועל בעצמו הוא מבין הפעולה‪ ,‬איכותה‪ ,‬ולאיזה דבר‬
‫פעל הפעולה הזאת כו‪ /‬והנה כל זה הוא בידינו‪ ,‬שכל דור‬
‫שלא נבנה בית המקדש בימיו‪ ,‬כאילו נחרב כימיו )יחשלמי‬
‫יומא ס״א ה״א(‪ ,‬מאחר שחמה בעלי בחירה והיו יכולים לפעול‬
‫במעשיהם הטובים שייבנה בית המקדש ולא עשו‪ ,‬לכן‬
‫מעלה עליהם כאילו נחרב בימיהם וכו'‪ ,‬והכתוב מכריז‬
‫)הושע ג ה(‪ :‬״ובקשו את ה׳ אלהיהם ואת דוד מלכם״ שלא‬
‫תהיה אצלכם כאבידה שאינה מתבקשת‪ ,‬רק כאבידה‬
‫המתבקשת וכר‪ ,‬שעל ידי זה יבא משיח צדקנו‪.‬‬ ‫‪.‬‬